משנה מסכת תרומות (מ)

פרק א - משנה א

חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרֹמוּ, וְאִם תָּרְמוּ, אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. הַחֵרֵשׁ, וְהַשּׁוֹטֶה, וְהַקָּטָן, וְהַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. נָכְרִי שֶׁתָּרַם אֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בִרְשׁוּת, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה {ד}:

ר"ע מברטנורה חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרֹמוּ. מִנְיָנָא לְמִעוּטֵי הָא דְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה לְקַמָּן קָטָן שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה, קָא מַשְׁמַע לָן דְּאֵין תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה {א}: הַחֵרֵשׁ וְהַשּׁוֹטֶה וְהַקָּטָן כוּ'. כֻּלְּהוּ מֵחַד קְרָא נַפְקָא לָן, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת כח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְרוּמָה {ב} מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל פְּרָט לְנָכְרִי, מֵאֵת כָּל אִישׁ פְּרָט לְקָטָן, אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ פְּרָט לְחֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה שֶׁאֵין בָּהֶם דַּעַת לִהְיוֹת נוֹדְבִין. וְקָטָן לֹא מָצֵי מַמְעִיט מֵאֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, דְּאִיכָּא קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת לִהְיוֹת נוֹדֵב. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם פְּרָט לְתוֹרֵם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וְשׁוֹטֶה, הַמְאַבֵּד מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לוֹ {ג} קָרוּי שׁוֹטֶה: אֲפִלּוּ בִרְשׁוּת. שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁעֲשָׂאוֹ יִשְׂרָאֵל שְׁלוּחוֹ לִתְרֹם, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר יח) כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם, גַּם לְרַבּוֹת שְׁלוּחֲכֶם, מָה אַתֶּם בְּנֵי בְרִית אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְרִית: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} וּמִיהוּ תֵּימַהּ לְפֵרוּשֵׁי מַתְנִיתִין בִּכְהַאי גַוְנָא, דְּמִמָּה נַפְשָׁךְ אִי קָאֵי מִנְיָנָא עַל לֹא יִתְרֹמוּ, אִם כֵּן נֵימָא דְּדַוְקָא חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרֹמוּ, הָא אֲחֵרִים אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה תּוֹרְמִים, וְאִי קָאֵי עַל וְאִם תָּרְמוּ אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה, מַשְׁמַע נַמִּי הָא אַחֲרִינֵי אִם תָּרְמוּ בְּדִיעֲבַד מִיהָא תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} יְרוּשַׁלְמִי, וְהַךְ קְרָא בִּתְרוּמַת הַמִּשְׁכָּן כְּתִיב, וְיָלְפִינַן מִנֵּיהּ תְּרוּמַת כֹּהֲנִים, מִדְּאִקְרֵי נַמִּי תְּרוּמָה כְּדִכְתִיב וַאֲנִי נָתַתִּי לָכֶם אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי. הָרַמְבַּ"ם: {ג} וְכֵן הַיּוֹצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה וְהַלָּן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְהַמְקָרֵעַ אֶת כְּסוּתוֹ, הָעוֹשֶׂה אַחַת מֵאֵלּוּ הוּא שׁוֹטֶה. יְרוּשַׁלְמִי: {ד} אֵין תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. מִשּׁוּם דְּהַנָּכְרִי אֵינוֹ בִּכְלָל עִם הַחַיָּבִים לִתְרֹם, לְפִיכָךְ הוֹצִיאוֹ מִן הַכְּלָל וּשְׁנָאוֹ בְּבָבָא בִּפְנֵי עַצְמָהּ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום בעלי הלשון האחרוני' מקשין על זה ואומרים כי השרש הרים ומרים וירים וזו אינה קושיא אמתית כיון שעיקר כל הלשון מן הלשונות הוא חוזר למה שמדברים בו בעלי אותו הלשון ומה שנשמע מהם ואלו בעלי המשנה בלא ספק עבריים היו במקומן ר"ל בארץ הצבי ונשמע מהם לשון תרם ובו נשתמשו הנה זו ראיה שהוא מקובל בלשון ושזו המלה לשון מלשונות העבריים ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שיאמר מן האחרונים שלשון המשנה אינו צח או שהם נשתמשו במלו' שאינן כראוי בלשון וזה העיקר שזכרתי לך אמתי אצל החכמים השלמים המדברים על הדברים הכוללים כל הלשונות כלם ותרומה הנזכרת בכאן היא הנזכרת בתורה באמרו יתברך ראשית דגנך תירושך ויצהרך וגו' (דברים יח) ולא פירש בתורה שיעורה ועוד נבאר אותו וקרא השם זה ראשית תרומה והוא אמר ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי וגו' (במדבר יח) וקרא הדבר הלקוח מישראל למשכן תרומה והוא אמרו ויקחו לי תרומה וכמו שזו התרומה אין מביאין אותה אחד מאלו החמשה כמו כן תרומת גרן אין ראוי שיביאו אותה אחד מהם והראיה שהרחיקם השם ית' מתרומת המשכן הוא אמרו (שמותכה) דבר אלבני ישראל פרט לנכרי מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לחרש ולשוטה לפי שאין בהם שכל להתנדב בשום דבר אשר תקחו מאתם פרט לתורם מה שאינו שלו:

ואמרו ואפילו ברשות ענינו שעשאו ישראל שלוחו וזה למאמר ה' יתברך (במדבר יח) כן תרימו גם אתם ואמר גם אתם לרבות שלוחכם ופי' זה כי אמרו אתם יורה עליהם ואמרו גם יורה כשעושין לאחרים שלוחין במקומן שמלת גם ענינה עוד וכשאמר עוד אתם ראיה שיש שם זולתם שהוא תורם וזה שלוחו של אדם ואמרו מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ואמרו חמשה למעוטי דר' יהודה שאומר קטן שלא הביא שתי שערות תרומתו תרומה: (רמב"ם)

פרק א - משנה ב

חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, לֹא יִתְרֹם. וְאִם תָּרַם, תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. חֵרֵשׁ שֶׁדִּבְּרוּ בוֹ חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם, שֶׁאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר:

ר"ע מברטנורה לֹא יִתְרֹם. לְכַתְּחִלָּה, דְּצָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ כְּשֶׁיְּבָרֵךְ {ה}: חֵרֵשׁ שֶׁדִּבְּרוּ בוֹ חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם וְכוּ'. לָאו כְּלָלָא הוּא, דִּבְרֵישׁ חֲגִיגָה תָּנֵי חֵרֵשׁ, וּמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ בִּכְלָל, וּבְפֶרֶק מִצְוַת חֲלִיצָה לְעִנְיַן חֲלִיצָה: שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר. שֶׁנּוֹלַד חֵרֵשׁ מִמְּעֵי אִמּוֹ, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא שָׁמַע מֵעוֹלָם מַה שֶּׁמְּדַבְּרִים לוֹ אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיְּדַבֵּר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ה} וְאַתְיָא כְּתַנָּא קַמָּא דְּמִשְׁנָה ג' פֶּרֶק ב' דִּבְרָכוֹת דְּפָסַק הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, דְּהָתָם נַמִּי לְכַתְּחִלָּה מוֹדֶה דְּצָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם חרש. בלשוננו הוא שאינו שומע ורז"ל קוראים גם כן לאלם חרש לפי שסבת האלמות היא חרשות יתחדש בעובר בעודו בבטן אמו ולא ישמע מה שמדברין לו וכבר נתבאר זה בספר השאלות הטבעיות וקרא לאלם בסבת האלמות חרש ודע כי כשנולד באדם החרשות אחר ששמע או נשתתק אחר שהיה מדבר מותר לו לתרום: (רמב"ם)

פרק א - משנה ג

קָטָן שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה {ו}. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם עַד שֶׁלֹּא בָא לְעוֹנַת נְדָרִים, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. וּמִשֶׁבָּא לְעוֹנַת נְדָרִים, תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה:

ר"ע מברטנורה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. בְּדִיעֲבַד, דְּלֵית לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה הַךְ דְּרָשָׁא מֵאֵת כָּל אִישׁ פְּרָט לְקָטָן: עַד שֶׁלֹּא בָא לְעוֹנַת נְדָרִים. הַזָּכָר בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, וְהַנְּקֵבָה בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. וּמֵאוֹתָהּ עוֹנָה וְאֵילָךְ אִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כוּ'. בְּפֶרֶק ב' דִּמְגִלָּה מִשְׁנָה ד' כָּתַבְתִּי בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת בְּשֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, וְהָכָא נַמִּי דִּכְוָתֵיהּ, וּמִשּׁוּם הָכִי תְּנַן שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, דְּמַשְׁמַע דִּבְסָמוּךְ לָהֶן מַיְרֵי. אֲבָל הָרַ"שׁ מוֹכִיחַ דְּהָכָא בְּכָל קָטָן קָאָמַר, וּמִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי נָקַט. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם עונת נדרים הוא הזמן שנדרי האדם קיימים בו והוא שיהיה הזכר מבן שתים עשרה שנה ויום אחד והנקבה בת עשתי עשרה שנה ויום אחד והלכה כר' יוסי: (רמב"ם)

פרק א - משנה ד

אֵין תּוֹרְמִין זֵיתִים עַל הַשֶּׁמֶן, וְלֹא עֲנָבִים עַל הַיָּיִן. וְאִם תָּרְמוּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תְּרוּמַת עַצְמָן בָּהֶם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:

ר"ע מברטנורה אֵין תּוֹרְמִין זֵיתִים עַל הַשֶּׁמֶן. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁמֶן שֶׁחַיָּב לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה, וְזֵיתִים שֶׁחַיָּב לְהַפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמָה, אֵינוֹ יָכוֹל לִתְרֹם מִן הַזֵּיתִים כְּפִי הַשִּׁעוּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִתְרֹם עַל הַזֵּיתִים וְעַל הַשֶּׁמֶן, וְלִפְטֹר הַשֶּׁמֶן בִּתְרוּמַת הַזֵּיתִים, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר יח) כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן, מִן הַגָּמוּר עַל הַגָּמוּר, וְלֹא מִמַּה שֶּׁאֵינוֹ גָמוּר עַל הַגָּמוּר: וְאִם תָּרַם בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים תְּרוּמַת עַצְמָן יֵשׁ בָּהֶן. כְּלוֹמַר אֵין כָּאן תְּרוּמָה אֶלָּא עַל הַזֵּיתִים בִּלְבָד, אֲבָל לֹא עַל הַשֶּׁמֶן: וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵינָהּ תְּרוּמָה. הוֹאִיל וְנִתְכַּוֵּן לִתְרֹם גַּם עַל הַשֶּׁמֶן אֵין כָּאן תְּרוּמָה לֹא עַל הַזֵּיתִים וְלֹא עַל הַשֶּׁמֶן, וַהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ לֹא תָרַם כְּלָל: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם התרומה מוציאין אותה מן הפירות ר"ל פירות האילנות ומן המשקין על כן מי שיש לו יין וענבים ותרם מן הענבים שיעור התרומה הראויה לאותן הענבים ולאותו היין והוא חושב על מה שתרם מן הענבים שהוא תרומה על הכל בש"א כי זה שתרם מן הענבים יספיק לתרומה החייבת לענבים ונשאר עליו לתרום את היין וזהו ענין אמרו תרומת עצמן בהן:

ובה"א אינה תרומה בשום פנים אלא אם יכוין שיהיו אלו הענבים תרומה על הענבים בלבד לא על הענבים ועל היין ולשון ספרי שומע אני יתרום שבלין על חטים וענבים על יין וזיתים על השמן ת"ל כדגן מן הגורן מן הגמור: (רמב"ם)

פרק א - משנה ה

אֵין תּוֹרְמִין מִן הַלֶּקֶט, וּמִן הַשִּׁכְחָה, וּמִן הַפֵּאָה, וּמִן הַהֶפְקֵר, וְלֹא מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וְלֹא מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְלֹא מִן הַחַיָּב עַל הַפָּטוּר, וְלֹא מִן הַפָּטוּר עַל הַחַיָּב, וְלֹא מִן הַתָּלוּשׁ עַל הַמְחֻבָּר, וְלֹא מִן הַמְחֻבָּר עַל הַתָּלוּשׁ, וְלֹא מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן, וְלֹא מִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ, וְלֹא מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ עַל פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ, וְלֹא מִפֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ {יג} עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ. וְאִם תָּרְמוּ, אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:

ר"ע מברטנורה אֵין תּוֹרְמִין מִן הַלֶּקֶט מִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּרִי שֶׁל טֶבֶל אֵינוֹ יָכוֹל לְהַפְרִישׁ עָלָיו תְּרוּמָה מִלֶּקֶט וְשִׁכְחָה וּפֵאָה שֶׁבְּיָדוֹ, שֶׁאֵלּוּ מַתְּנוֹת עֲנִיִּים הֵן וְאֵינוֹ יָכוֹל לְתַקֵּן טִבְלוֹ בְּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים {ז}: הַהֶפְקֵר. דִּכְתִיב (דְּבָרִים יד) וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לְךָ וְאֵין לוֹ אַתָּה חַיָּב לִתֵּן, יָצָא הֶפְקֵר שֶׁיָּדְךָ וְיָדוֹ שָׁוִין בּוֹ: וְלֹא מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ. אֵין תּוֹרֵם מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְדוֹלָה עַל כְּרִי שֶׁל טֶבֶל שֶׁבְּיָדוֹ. וְאִיצְטְרִיךְ לְאַשְׁמוּעִינַן הֵיכָא שֶׁהִקְדִּימוֹ בֶן לֵוִי לַכֹּהֵן בַּשִּׁבֳּלִים, שֶׁהוּא פָּטוּר מִתְּרוּמָה גְדוֹלָה {ח}, וְדַוְקָא שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, אֲבָל לֹא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ יָכוֹל לִתְרֹם, דְּתַנְיָא בְּסִפְרִי מִנַּיִן לְבֶן לֵוִי שֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹת מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלּוֹ תְּרוּמָה גְדוֹלָה, מִנַּיִן שֶׁעוֹשֶׂה, תַּלְמוּד לוֹמַר (בְּמִדְבָּר יח) כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה, מִכָּאן שֶׁאִם רָצָה לַעֲשׂוֹתוֹ תְּרוּמָה לַאֲחֵרִים עוֹשֶׂה, יָכוֹל אַף לְאַחַר שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ יְהֵא עוֹשֶׂה אוֹתוֹ תְּרוּמָה לַאֲחֵרִים, תַּלְמוּד לוֹמַר (שָׁם) אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ, בִּזְמַן שֶׁקָּדְשׁוֹ בְּתוֹכוֹ הוּא עוֹשֶׂה אוֹתוֹ תְּרוּמָה לַאֲחֵרִים, אֵין קָדְשׁוֹ בְּתוֹכוֹ אֵין עוֹשֶׂה אוֹתוֹ תְּרוּמָה לַאֲחֵרִים: וְלֹא מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ. הַאי תַּנָּא סָבַר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא. וְהֵיכָא דְּלֹא נִפְדּוּ פְּשִׁיטָא דְּאֵינוֹ יָכוֹל לְתַקֵּן טִבְלוֹ בְּמָמוֹן שֶׁל גָּבוֹהַּ, אֲבָל הֵיכָא דְנִפְדּוּ סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא דְּיָכוֹל לַעֲשׂוֹתָן תְּרוּמָה גְדוֹלָה עַל טִבְלוֹ. וְכִי תֵימָא הָא נַמִּי פְּשִׁיטָא, דְּחֻלִּין גְּמוּרִים הוּא, אִצְטָרִיךְ הֵיכָא דְּהִקְדִּימוֹ בַשִּׁבֳּלִים {ט}, דְּפָטוּר מִתְּרוּמָה גְדוֹלָה כְּדִפְרִישִׁית בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן. וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדָּה נַמִּי אִצְטָרִיךְ, כְּשֶׁהִקְדִּישׁ טֶבֶל וּמְרָחוֹ הַגִּזְבָּר וְאַחַר כָּךְ פְּדָאוֹ, דְּפָטוּר מִן הַתְּרוּמָה: מִן הַפָּטוּר עַל הַחִיּוּב. כְּגוֹן מִפֵּרוֹת שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ שְׁלִישׁ {י}, שֶׁהֵן פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַל הַפֵּרוֹת שֶׁהֵבִיאוּ שְׁלִישׁ, שֶׁהֵן חַיָּבִין בְּמַעַשְׂרוֹת: וְלֹא מִן הַתָּלוּשׁ עַל הַמְחֻבָּר. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר יח) וַהֲרֵמוֹתֶם מִמֶּנּוּ, שֶׁלֹּא יִתְרֹם מִן הַתָּלוּשׁ עַל הַמְחֻבָּר וְלֹא מִן הַמְחֻבָּר עַל הַתָּלוּשׁ, דִּלְשׁוֹן הֲרָמָה לֹא שַׁיָּךְ אֶלָּא בְּתָלוּשׁ {יא}, וּמִמֶּנּוּ מַשְׁמַע שֶׁהַתְּרוּמָה וְהַחֻלִּין שְׁנֵיהֶם שָׁוִין: מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן. מִפֵּרוֹת שָׁנָה זוֹ עַל פֵּרוֹת שָׁנָה שֶׁעָבְרָה, וְלֹא מִפֵּרוֹת שָׁנָה שֶׁעָבְרָה עַל פֵּרוֹת שָׁנָה זוֹ, דִּכְתִיב (דְּבָרִים יד) הַיּוֹצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. אֲבָל שָׂדֶה שֶׁעוֹשָׂה שְׁנֵי גְרָנוֹת בְּשָׁנָה, כְּגוֹן שְׂדֵה בֵית הַשְּׁלָחִין, תּוֹרְמִים וּמְעַשְּׂרִים מִזֶּה עַל זֶה: וְלֹא מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ עַל פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כז) וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ, גָּלֵי קְרָא בְּמַעֲשֵׂר, וְהוּא הַדִּין לִתְרוּמָה {יב}. וְכֵן אֵין תּוֹרְמִין מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ עַל פֵּרוֹת שֶׁבְּסוּרְיָא, וְלֹא מִפֵּרוֹת שֶׁבְּסוּרְיָא עַל פֵּרוֹת שֶׁבָּאָרֶץ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ז} וְכֵן פֵּרֵשׁ הָרַמְבַּ"ם. וּדְבַר תֵּימַהּ הוּא דְּמַאי קָא מַשְׁמַע לָן, שֶׁאֵין פּוֹטֵר עַצְמוֹ מֵחוֹבוֹ בְּשֶׁל אֲחֵרִים, וְנִרְאֶה כְּפֵרוּשׁ הַיְרוּשַׁלְמִי דִּבְעָנִי עַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ פֵּרוֹת שֶׁל טֶבֶל מַיְרֵי, וְאֵין תּוֹרְמִין מֵהֶן מִשּׁוּם דַּהֲוֵי מִפָּטוּר עַל הַחִיּוּב: {ח} וְנוּסְחָא אַחֲרִינָא שֶׁל הָרַמְבַּ"ם, שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ. וּמְפָרְשָׁהּ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן תְּרוּמָה גְדוֹלָה אֶלָּא אִם כֵּן חוֹשֵׁב כַּמָּה יֵשׁ בּוֹ מִן הַתְּרוּמַת מַעֲשֵׂר, וּמַה שֶּׁיִּשָּׁאֵר הוּא שֶׁרַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת תְּרוּמָה גְדוֹלָה עַל כִּרְיוֹ. וְהוּא תֵימַהּ דְּמַאי קָא מַשְׁמַע לָן, פְּשִׁיטָא שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבֶן לֵוִי לְשַׁלֵּם חוֹב תְּרוּמָה גְדוֹלָה שֶׁעָלָיו מִתְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּב לְתִתָּהּ לַכֹּהֵן. וְאֶפְשָׁר דְּקָא מַשְׁמַע לָן דְּכֵיוָן שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁתָּרַם לֹא חִשֵּׁב בְּדַעְתּוֹ שֶׁיַּפְרִישׁ תְּחִלָּה הַתְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ, לְפִיכָךְ אֵין תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה כְּלָל, לְפִי שֶׁנִּמְצָא תּוֹרֵם מִן הַתְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ עַל הַטֶּבֶל, וּבְמֵזִיד מַיְרֵי כְּמוֹ שֶׁאֶכְתֹּב בְּפֶרֶק ב' מִשְׁנָה ב'. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} וְתֵימַהּ לִי מִנַּיִן, דְּהָא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן קְרָאֵי דָּרְשִׁינַן בְּפֶרֶק ז' דִּבְרָכוֹת, וְאוּלַי מִסְּבָרָא מִפְּנֵי שֶׁשֵּׁם מַעֲשֵׂר אֶחָד הוּא, וַאֲפִלּוּ תְּרוּמָה יָלְפִינַן מִמַּעֲשֵׂר כְּמוֹ שֶׁאֶכְתֹּב לְקַמָּן. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} וּמִנַּיִן יוֹדֵעַ שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ, כָּל שֶׁזּוֹרְעָהּ וּמַצְמַחַת בְּיָדוּעַ שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ. בְּשֵׁם הַיְרוּשַׁלְמִי, וְעַיֵּן בְּתוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יא} וּלְפִי זֶה מִן הַמְחֻבָּר עַל הַמְחֻבָּר נַמִּי לֹא, וְקַשְׁיָא אַמַּאי לֹא תָנֵי לַהּ. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} לְפִי שֶׁעִנְיָן אֶחָד כּוֹלֵל אוֹתָם, וְהוּא שֶׁיּוֹצִיא מִזֶּה מַה שֶּׁהוּא חַיָּב בּוֹ מִן הַחֹק. הָרַמְבַּ"ם: {יג} מִפֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ. שֶׁנִּתְחַיְּבוּ בְּתַקָּנַת נְבִיאִים אוֹ תַקָּנַת חֲכָמִים, בְּמִשְׁנָה ג' סוֹף מַסֶּכֶת יָדַיִם: {יד} מִשּׁוּם דַּהֲוֵי אֲמֵינָא דִּלְעֵיל מִשְׁנָה א' לֹא אַמְעִיט אֶלָּא דְרַבִּי יוֹסֵי, אִיצְטְרִיךְ תּוּ הָכָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ידוע כי הלקט והשכחה והפאה שהוא לעניים ואין לבעל השדה בהם זכות ולפיכך לא יתרום התרומה החייבת לשום דבר מנכסיו משום דבר מאלו הדברים הנזכרים שהם חוקי העניים אבל ההפקר אולי תהיה הסברא שיהיה מותר לו להוציא ממנו התרומה החייבת לממונו כיון שיש לו זכות בהפקר כי ההפקר מופקר לכל בני העולם אבל השי"ת אמר כי אין לו חלק ונחלה עמך (דברים יד) ואמר ממה שיש לך ואין לו יצא הפקר שידך וידו שוין: ואמרם ממעשר ראשון שנטלה תרומתו כשיהיה לוי ויהיה לו זרע מאדמתו הוא חייב בתרומה בלי ספק וג"כ יש לו מעשר שלקחו מישראל אין ראוי לו להוציא ממנו שיעור התרומה החייבת לזרעו ושיתננה לכהן לפי שיש לכהן באותו מעשר חק וזכות והיא תרומת מעשר אבל יוציא תרומת מעשר ואח"כ יוציא ממנו התרומה החייבת לזרעו:

ומן החייב על הפטור הוא שיתרום תרומה מפירות גמורים שהן חייבים במעשרות על פירות שלא נגמרה מלאכתן שהן פטורין מן המעשרות כמו שיתבאר:

וישן וחדש הוא זרע זו השנה עם זרע שנה הבאה ואין ראוי להוציא מאחד מן הזרעים תרומה החייבת לשניהם וכל זה למאמר השם והרמותם ממנו תרומת ה' (במדבר יח) ר"ל ממנו בעינו שיוציא החק שחייב לו מאותו המין ולא ממין אחר:

ולא מפירות הארץ על פירות חו"ל.הטעם בזה אמרו וכל מעשר הארץ מזרע הארץ (ויקרא כז) ואע"פ שאלו הכתובים שהביאו ראיה מהם יש מהם שבאו במעשר ויש מהם שבאו בתרומת מעשר אין בזה קושיא לפי שאנחנו נביא ראיות מן הפסוקים שבאו בתרומות על המעשרות ובפסוקים שבאו במעשרות על התרומות לפי שענין אחד כולל אותם והוא שיוציא מזה מה שהוא חייב בו מן החק: (רמב"ם)

פרק א - משנה ו

חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרֹמוּ, וְאִם תָּרְמוּ, תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. הָאִלֵּם {טו}, וְהַשִּׁכּוֹר, וְהֶעָרוֹם, וְהַסּוּמָא, וּבַעַל קֶרִי. לֹא יִתְרֹמוּ, וְאִם תָּרְמוּ, תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה {טז}:

ר"ע מברטנורה חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרֹמוּ. מִנְיָנָא לְמִעוּטֵי מִדְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר קָטָן שֶׁתָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה {יד}: הָאִלֵּם. וְהוּא שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶלָּא שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק מֵחֲמַת חֹלִי, לֹא יִתְרֹם, לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ. וְכֵן הֶעָרוֹם אֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ, דִּכְתִיב (דְּבָרִים כג) וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר, בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מְדַבֵּר בּוֹ לֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוָה: וּבַעַל קֶרִי. נַמִּי בִּזְמַן הַתַּקָּנָה מִקַּמֵּי דְּבִטְּלוּהָ לִטְבִילוּתָא לֹא הֲוָה מָצֵי לְבָרֵךְ, דִּתְנַן בַּעַל קֶרִי מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ: וְהַשִּׁכּוֹר וְהַסּוּמָא. אֵינָם יוֹדְעִים לִבְרֹר מִן הַיָּפֶה, וַאֲנַן בָּעִינַן שֶׁיְּהֵא הַתּוֹרֵם בּוֹרֵר וְתוֹרֵם מִן הַיָּפֶה, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר יח) מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת מִקְדְּשׁוֹ. וְשִׁכּוֹר מִקְרֵי כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ מֵחֲמַת שִׁכְרוּתוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טו} הָאִלֵּם. וְאִם תֹּאמַר אַמַּאי לֹא כָלֵיל בַּהֲדֵי הֲנָךְ חֲמִשָּׁה חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, וְלִתְנֵי שִׁשָּׁה, וְאַמַּאי תָּנֵי לַהּ בְּמִשְׁנָה ב' בְּאַפֵּי נַפְשֵׁיהּ. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּהוֹאִיל וּלְעֵיל בָּעֵי לְפֵרוּשֵׁי פְּלֻגְתָּא דְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי בְּקָטָן, תָּנֵי נַמִּי פֵּרוּשָׁא דְּחֵרֵשׁ שֶׁנִּשְׁנָה קֹדֶם לְקָטָן. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} וְאִם תָּרְמוּ תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכוֹת מְעַכְּבוֹת, וְכֵן אִם תָּרַם בְּדִיעֲבַד מִן הָרַע עַל הַיָּפֶה. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אלם. הוא מי ששומע ומבין ואינו יכול לדבר מחמת חולי אירע לאברי הקול ולפיכך אין ראוי לו ולא לערום ובעל קרי לתרום מפני שהברכה נמנעת מהם כי האלם אינו יכול לברך ואין ראוי לערום ובעל קרי לברך להפריש תרומה ושכור וסומא אין תורמין לפי שאין יודעין לברור היפה ודין התרומה לברור מן היפה למאמר השי"ת את כל חלבו ועוד יתבאר זה ואמר חמשה למעוטי מדר' יהודה שאמר קטן שתרם תרומתו תרומה כאשר קדם לך מדעתו ומה שכפל שלא יתרומו חזוק לדבריו שלא יתרום אחד מהם לכתחלה בשום פנים ולא יחשבו כי כיון שתרומתו תרומה יקל בזה השיעור ויתרום לכתחלה ומפני זה כפל דבריו לחזק הענין שלא יתרום לכתחלה בשום פנים: (רמב"ם)

פרק א - משנה ז

אֵין תּוֹרְמִין, לֹא בְמִדָּה {יז}, וְלֹא בְמִשְׁקָל, וְלֹא בְמִנְיָן. אֲבָל תּוֹרֵם הוּא אֶת הַמָּדוּד וְאֶת הַשָּׁקוּל וְאֶת הַמָּנוּי. אֵין תּוֹרְמִין בְּסַל וּבְקֻפָּה שֶׁהֵם שֶׁל מִדָּה, אֲבָל תּוֹרֵם הוּא בָהֶן חֶצְיָן וּשְׁלִישָׁן. לֹא יִתְרֹם בִּסְאָה חֶצְיָהּ, שֶׁחֶצְיָהּ מִדָּה:

ר"ע מברטנורה אֵין תּוֹרְמִין לֹא בְמִדָּה. דִּכְתִיב (שָׁם) וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם, בְּמַחֲשָׁבָה אַתָּה תּוֹרֵם, כְּלוֹמַר מֵאֹמֶד, וְאִי אַתָּה תּוֹרֵם לֹא בְמִדָּה וְלֹא בְמִשְׁקָל וְלֹא בְמִנְיָן. וְאַף עַל גַּב דְּהַאי קְרָא בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר הוּא דִכְתִיב, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, שֶׁהֲרֵי נָתְנָה בוֹ תּוֹרָה שִׁעוּר מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר וְצָרִיךְ שֶׁיִּמְדֹּד כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן הַשִּׁעוּר הָרָאוּי, תְּנֵהוּ עִנְיָן לִתְרוּמָה גְדוֹלָה שֶׁלֹּא נָתְנָה בוֹ תּוֹרָה שִׁעוּר: אֲבָל תּוֹרֵם הוּא אֶת הַמָּדוּד. שֶׁמּוֹדֵד הוּא אֶת טִבְלוֹ, אוֹ מוֹנֶה וְשׁוֹקֵל אֶת טִבְלוֹ, וּמַכְנִיסוֹ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, וּכְשֶׁמַּפְרִישׁ הַתְּרוּמָה גְדוֹלָה מִמֶּנּוּ מַפְרִישׁ מֵאֹמֶד וְלֹא יִמְדֹּד וְלֹא יִשְׁקֹל וְלֹא יִמְנֶה: אֵין תּוֹרְמִין בְּסַל וּבְקֻפָּה שֶׁהֵם שֶׁל מִדָּה. שֶׁהָרוֹאֶה אוֹמֵר בְּמִדָּה הוּא תּוֹרֵם: אֲבָל תּוֹרֵם הוּא בָהֶן חֶצְיָן וּשְׁלִישָׁן. דְּכֵיוָן דְּאֵינוֹ מְמַלֵּא אוֹתָן לֵיכָּא לְמִגְזָר: שֶׁחֶצְיָהּ מִדָּה. שֶׁיֵּשׁ בַּסְּאָה פְּעָמִים סִימָנִין עַד מְקוֹם חֶצְיָהּ, וְאִיכָּא לְמִגְזָר דִּלְמָא אָתוּ לִתְרֹם בְּמִדָּה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יז} לֹא בְמִדָּה כוּ'. וְאַף עַל גַּב דַּחֲכָמִים נָתְנוּ בוֹ שִׁעוּר כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ג' פֶּרֶק ד', מִכָּל מָקוֹם יַעֲשֶׂה כְּדִין תּוֹרָה וְלֹא יִתְרֹם בְּמִדָּה כוּ' אֶלָּא אוֹמְדוֹ וּמַפְרִישׁ בְּדַעְתּוֹ כַּשִּׁעוּר דִּלְקַמָּן. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אסור להוציא תרומה גדולה במדה כיון שלא זכר לה הכתוב שום שיעור אבל מודדין אותו הדבר שהוא חייב בתרומה ומוציאין ממנו באומד וסמכו זה למאמר השם ונחשב לכם תרומתכם ואמרו במחשבה אתה תורם ולא בדבר אחר ואע"פ שזה הכתוב מדבר בתרומת מעשר נאמר בו העיקר הידוע אצלנו בסברות הדינין הוא שנא' אם אינו ענין לתרומת מעשר תנהו ענין לתרומה גדולה ומה שלא נסמוך על זה הפסוק תרומת מעשר לפי ששיעורה ידוע והקפידה התורה על שיעורה ואמרה מעשר מן המעשר: (רמב"ם)

פרק א - משנה ח

אֵין תּוֹרְמִין שֶׁמֶן עַל זֵיתִים הַנִּכְתָּשִׁין {יח}, וְלֹא יַיִן עַל עֲנָבִים הַנִּדְרָכִים. וְאִם תָּרַם, תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה, וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם {יט}. הָרִאשׁוֹנָה מְדַמַּעַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְחַיָּבִין עָלֶיהָ חֹמֶשׁ, אֲבָל לֹא שְׁנִיָּה:

ר"ע מברטנורה הַזֵּיתִים הַנִּכְתָּשִׁים. רְגִילִים הָיוּ לִכְתֹּשׁ הַזֵּיתִים בַּמַּכְתֶּשֶׁת לְהוֹצִיא שַׁמְנָן: תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. גְּמוּרָה הִיא מִדְּאוֹרַיְתָא: וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם. מִדְּרַבָּנָן, לְאַחַר שֶׁיַּשְׁלִים כְּתִישַׁת אוֹתָן הַזֵּיתִים וּדְרִיכַת הָעֲנָבִים יַחֲזֹר וְיוֹצִיא תְּרוּמָה שֵׁנִית כַּשִּׁעוּר הַצָּרִיךְ לַשֶּׁמֶן וְלַיַּיִן שֶׁיָּצָא: הָרִאשׁוֹנָה מְדַמַּעַת. אִם נָפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה חֻלִּין נַעֲשָׂה הַכֹּל מְדֻמָּע וְאָסוּר לְזָרִים, וְיִמְכֹּר הַכֹּל לַכֹּהֵן {כ}, דִּתְרוּמָה גְּמוּרָה הִיא מִדְּאוֹרַיְתָא: וְחַיָּבִין עָלֶיהָ חֹמֶשׁ. זָר הָאוֹכְלָהּ בִּשְׁגָגָה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ, כְּדִין כָּל זָר אוֹכֵל תְּרוּמָה: אֲבָל לֹא שְׁנִיָּה. לְפִי שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, לְפִיכָךְ אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת עַד שֶׁיַּפְרִישׁוּ עָלֶיהָ תְּרוּמָה {כא} וּמַעַשְׂרוֹת מִמָּקוֹם אַחֵר, דְּמִדְּאוֹרַיְתָא הִיא טֶבֶל גָּמוּר. וְאִי קַשְׁיָא מַאי שְׁנָא הָכָא בְּתוֹרֵם שֶׁמֶן עַל הַזֵּיתִים הַנִּכְתָּשִׁים דִּתְרוּמָתוֹ תְרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם, וּמַאי שְׁנָא לְעֵיל גַּבֵּי הַתּוֹרֵם זֵיתִים עַל הַשֶּׁמֶן וַעֲנָבִים עַל הַיַּיִן דְּאֵין תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה, וְיֵשׁ לוֹמַר דְּהַתּוֹרֵם זֵיתִים עַל הַשֶּׁמֶן אִיכָּא פְּסֵידָא לַכֹּהֵן, לְפִיכָךְ אֵין תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה, אֲבָל בְּתוֹרֵם שֶׁמֶן עַל הַזֵּיתִים הַנִּכְתָּשִׁים דְּלֵיכָּא פְּסֵידָא לַכֹּהֵן תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה, אֶלָּא דְּרַבָּנָן הוּא דְּגָזוּר דְּיַחֲזֹר וְיִתְרֹם: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יח} הַנִּכְתָּשִׁין וְכוּ'. שֶׁזֶּה דוֹמֶה לְתוֹרֵם מִדָּבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ עַל דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ: {יט} וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם. לֹא אִתְפָּרֵשׁ אִם יִתְּנֵם שְׁתֵּיהֶן לַכֹּהֵן בְּלֹא דָמִים וּמִשּׁוּם קְנָסָא, אוֹ שֶׁיִּתֵּן לַכֹּהֵן הַשְּׁנִיָּה בְּדָמִים כְּמוֹ בְרֵישׁ פֶּרֶק ג': {כ} חוּץ מִדְּמֵי תְרוּמָה שֶׁבָּהּ, כְּדִין מְדֻמָּע דְּרֵישׁ פֶּרֶק ה'. וְעַיֵּן בְּתוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כא} רוֹצֶה לוֹמַר תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר, דְּמִדְּאוֹרַיְתָא כְּבָר נִתְקְנָה מִתְּרוּמָה גְדוֹלָה, שֶׁהָרִאשׁוֹנָה הִיא תְּרוּמָה מִדְּאוֹרַיְתָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ויחזור ויתרום. ענינו כי אחר שישלים כתישת אותן הזיתים ודריכת אותם הענבים שיוציא תרומה שניה החייבת לאותו השמן ולאותו היין:

ודין המדומע הוא שנתערב התרומה בחולין ועוד יתבאר זה בזו המסכת:

וחייבין עליה חומש. הוא כי מי שאכל בשגגה ישלם מה שאכל ויוסיף חומש כמו שאבאר במקומו בזו המסכתא: (רמב"ם)

פרק א - משנה ט

וְתוֹרְמִין שֶׁמֶן עַל זֵיתִים הַנִּכְבָּשִׁים, וְיַיִן עַל עֲנָבִים לַעֲשׂוֹתָם צִמּוּקִים. הֲרֵי שֶׁתָּרַם שֶׁמֶן עַל זֵיתִים לַאֲכִילָה, וְזֵיתִים עַל זֵיתִים לַאֲכִילָה, וְיַיִן עַל עֲנָבִים לַאֲכִילָה, וָעֲנָבִים עַל עֲנָבִים לַאֲכִילָה, וְנִמְלַךְ לְדָרְכָן, אֵינוֹ צָרִיךְ לִתְרֹם:

ר"ע מברטנורה זֵיתִים הַנִּכְבָּשִׁים. זֵיתִים מְלוּחִים וּכְבוּשִׁים בְּיַיִן אוֹ בְחֹמֶץ כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיְּמוּ, וַחֲשִׁיבֵי דָּבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, הִלְכָּךְ תּוֹרְמִין מִן הַשֶּׁמֶן עֲלֵיהֶם, דְּדַוְקָא שֶׁמֶן עַל זֵיתִים הָעוֹמְדִים לְהוֹצִיא שַׁמְנָן. וְכֵן יַיִן עַל עֲנָבִים הָעוֹמְדוֹת לִדָּרֵךְ הוּא דְּאָסוּר לִתְרֹם, אֲבָל יַיִן עַל צִמּוּקִים וְשֶׁמֶן עַל זֵיתִים הַנִּכְבָּשִׁים שָׁרֵי. וּכְשֶׁהוּא תּוֹרֵם מִן הַשֶּׁמֶן עַל הַזֵּיתִים הַנִּכְבָּשִׁים וּמִן הַיַּיִן עַל הַצִּמּוּקִים תּוֹרֵם לְפִי הַשֶּׁמֶן הָרָאוּי שֶׁיֵּצֵא מִן הַזֵּיתִים הַנִּכְבָּשִׁים וּלְפִי הַיַּיִן הָרָאוּי שֶׁיֵּצֵא מִן הַצִּמּוּקִים: אֵין צָרִיךְ לִתְרֹם. הוֹאִיל וְכִי קָא תָּרַם שַׁפִּיר קָא תָּרַם, שֶׁהֲרֵי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ עוֹמְדוֹת לַאֲכִילָה: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם זיתים הנכבשים. הם הזיתים השרוים במים ובמלח המזומנים לאכילה ויש שיוציא מן השמן התרומה החייבת לאותו שמן ושיעור התרומה החייבת לאותן הזיתים כי אילו היו מוציאין ממנו השמן [לא] היתה תועלת וזכות לכהן ולפיכך הוא מותר ופסקנו הדין עליו שיוציא מן השמן על הזיתים הנכבשים [אבל לא על הנכתשים] לפי שהוא כיון שהתחיל לסחוט את הזיתים ולהוציא השמן הוא דבר שלא נגמרה מלאכתו והעיקר אצלנו אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו ולפיכך אין תורמין שמן על זיתים הנכתשים ותורמים שמן על זיתים הנכבשים לפי שכל א' מהם נגמרה מלאכתו ויש לכהן בזה תועלת וזכות:

וזה שנמלך אחר שהפרישן לאכילה וחזר וסחטן שאותן הזיתים חזרו כאילו נגמרה מלאכתם אינו צריך לתרום פעם שניה לפי שכשהוציא התרומה כל אחד מהם נגמרה מלאכתו היה באותה השעה לפי כוונתו וכבר דברנו במה שקדם פירוש נמלך תרגום איעצך אמלכינך: (רמב"ם)

פרק א - משנה י

אֵין תּוֹרְמִין מִדָּבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ עַל דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, וְלֹא מִדָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ עַל דָּבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, וְלֹא מִדָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ עַל דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. וְאִם תָּרְמוּ, תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:

ר"ע מברטנורה אֵין תּוֹרְמִים מִדָּבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. מִדָּבָר שֶׁנִּתְמָרַח בַּכְּרִי: עַל דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. שֶׁלֹּא נִתְמָרַח בַּכְּרִי, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר יח) כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב, מִן הַגָּמוּר עַל הַגָּמוּר, וְלֹא מִן הַגָּמוּר עַל שֶׁאֵינוֹ גָמוּר, וְלֹא מִשֶּׁאֵינוֹ גָמוּר עַל הַגָּמוּר: וְאִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. וְדַוְקָא בִּשְׁאָר פֵּרוֹת, אֲבָל הַתּוֹרֵם מִן הַזֵּיתִים עַל הַשֶּׁמֶן, אוֹ מִן הָעֲנָבִים עַל הַיַּיִן, הָא אָמְרִינַן לְעֵיל דְּאֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה {כב} מִשּׁוּם דְּאִית בֵּיהּ פְּסֵידָא לַכֹּהֵן כִּדְאָמְרָן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כב} וְהָכִי נַמִּי הַתּוֹרֵם שֶׁמֶן עַל הַזֵּיתִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה, מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ שֶׁיַּחֲזֹר וְיִתְרֹם כְּדִלְעֵיל מִשְׁנָה ח', וְחַד מִתְּרֵי נָקַט: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם העיקר בכל זה אמרו כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מן הגמור על הגמור וכל מה שאינו כך אינו מותר לכתחלה: (רמב"ם)

פרק ב

פרק ב - משנה א

אֵין תּוֹרְמִין מִטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא. וְאִם תָּרְמוּ, תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, הָעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה שֶׁנִּטְמָא מִקְצָתוֹ, תּוֹרֵם מִן הַטָּהוֹר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ עַל הַטָּמֵא שֶׁיֶּשׁ בּוֹ. וְכֵן אֲגֻדָּה שֶׁל יָרָק, וְכֵן עֲרֵמָה {ב}. הָיוּ שְׁנֵי עִגּוּלִים, שְׁתֵּי אֲגֻדּוֹת, שְׁתֵּי עֲרֵמוֹת, אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה, לֹא יִתְרֹם מִזֶּה עַל זֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תּוֹרְמִין מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא:

ר"ע מברטנורה אֵין תּוֹרְמִין מִטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְרֹם שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף מִשּׁוּם דְּמִסְתְּפֵי שֶׁמָּא יִגַּע הַטָּמֵא בַּטָּהוֹר וִיטַמְּאֶנּוּ, וַאֲנַן בָּעִינַן שֶׁהַתּוֹרֵם יִתְרֹם מִן הַמֻּקָּף {א}: בֶּאֱמֶת אָמְרוּ. כָּל הֵיכָא דְּתָנִינַן בֶּאֱמֶת אָמְרוּ כְּאִלּוּ הִיא הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, אֲבָל לָאו דַּוְקָא הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, שֶׁהֲרֵי בְּפֶרֶק קַמָּא דְשַׁבָּת שָׁנִינוּ בֶּאֱמֶת אָמְרוּ הַחַזָּן רוֹאֶה הֵיכָן הַתִּינוֹקוֹת קוֹרִין, וּמִדְּרַבָּנָן הִיא: הָעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה. אַף עַל פִּי שֶׁהַדְּבֵלוֹת מְדֻבָּקוֹת זוֹ בָזוֹ בְּתוֹךְ הָעִגּוּל אֵינָן חֲשׁוּבוֹת חִבּוּר לְעִנְיַן טֻמְאָה, וְאִם נָגְעָה טֻמְאָה בְּאַחַת מִן הַדְּבֵלוֹת לֹא נִטְמֵאת הָאַחֶרֶת: וְכֵן אֲגֻדָּה שֶׁל יָרָק וְכֵן עֲרֵמָה. צְרִיכֵי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן עִגּוּל הֲוָה אֲמֵינָא עִגּוּל שֶׁכֻּלּוֹ גוּף אֶחָד תּוֹרֵם, אֲגֻדָּה שֶׁאֵינָהּ גּוּף אֶחָד אֵינוֹ תוֹרֵם. וְאִי אַשְׁמְעִינַן אֲגֻדָּה הֲוָה אֲמֵינָא אֲגֻדָּה שֶׁהַכֹּל תְּפוּסָה אַחַת תּוֹרֵם, עֲרֵמָה שֶׁאֵינָהּ תְּפוּסָה אַחַת אֵינוֹ תוֹרֵם, צְרִיכֵי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר תּוֹרְמִים. לְכַתְּחִלָּה מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, דְּלֹא גָזַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁמָּא יָבֹא לִתְרֹם שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} כְּדִתְנָן סוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְחַלָּה. וְהָכָא בִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה. אֲבָל תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לֹא בָעִינַן. מִשְׁנָה ה' פֶּרֶק ב' דְּבִכּוּרִים: {ב} עֲרֵמָה. פֵּרֵשׁ הָרַ"שׁ כְּרִי: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר השם יתעלה את מקדשו ממנו טול מן המקודש שבו וכל מקום שאמר באמת הוא הלכה למשה מסיני:

עגול של דבלה. הוא ככר גדול כמו רחים שעושין מן התאנים היבשים ונקראת דבלה ולפי שהיא מחוברת מחלקים רבים לא נחשב אותם כגוף אחד שיהא חבור ומקבל טומאה כולה כמו שיתבאר במקומה מן טבול יום (פ"ג משנה ו) והוא מביא לך שני דמיונים מלבד העגול כי העגול כולו גוף אחד אבל אגודה של ירק גופים מחולקים ואין שם ידוע לכלל האגודה והודיעך כי כמו שהוא מותר בעגול כמו כן מותר באגודה שהיא פחותה מן הדבלה במעלות הדבוק וגם כן בערימה שהיא יותר פחותה מן האגודה בדבוק ואיןהלכה כרבי אליעזר: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ב

אֵין תּוֹרְמִין מִן הַטָּמֵא עַל הַטָּהוֹר. וְאִם תָּרַם, שׁוֹגֵג, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וּמֵזִיד, לֹא עָשָׂה כְלוּם {ג}. וְכֵן בֶּן לֵוִי שֶׁהָיָה לוֹ מַעֲשֵׂר טֶבֶל, הָיָה מַפְרִישׁ עָלָיו וְהוֹלֵךְ, שׁוֹגֵג, מַה שֶׁעָשָׂה, עָשׂוּי, מֵזִיד, לֹא עָשָׂה כְלוּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה יוֹדֵעַ בּוֹ בַּתְּחִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שׁוֹגֵג, לֹא עָשָׂה כְלוּם:

ר"ע מברטנורה אֵין תּוֹרְמִין מִן הַטָּמֵא עַל הַטָּהוֹר. מִשּׁוּם פְּסֵידָא דְכֹהֵן: וְאִם תָּרַם שׁוֹגֵג תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וְדַוְקָא שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר וְהִגִּיעָה לְעוֹנַת מַעַשְׂרוֹת קֹדֶם שֶׁנִּטְמְאָה, דְּמִדְּאוֹרַיְתָא תְּרוּמָה מַעַלְיָתָא הִיא, אֲבָל אִם נִטְמֵאת קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת מַעַשְׂרוֹת לֹא הַוְיָא תְּרוּמָה מִדְּאוֹרַיְתָא, וְאִם תָּרַם אֲפִלּוּ שׁוֹגֵג אֵין תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה: מַעֲשֵׂר טֶבֶל. מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר: הָיָה מַפְרִישׁ עָלָיו וְהוֹלֵךְ. הָיָה מַפְרִישׁ מִזֶּה עַל שְׁאָר מַעַשְׂרוֹתָיו {ד}: אִם הָיָה יוֹדֵעַ בּוֹ בַּתְּחִלָּה. שֶׁהוּא טֶבֶל אוֹ שֶׁהוּא טָמֵא, אַף עַל פִּי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁתָּרַם הָיָה שׁוֹגֵג, שֶׁשָּׁכַח שֶׁהוּא טֶבֶל אוֹ שֶׁהוּא טָמֵא, הֲוֵי שׁוֹגֵג קָרוֹב לְמֵזִיד, וְלֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ג} וּמֵזִיד לֹא עָשָׂה כְלוּם. דַּאֲפִלּוּ הַהִיא גְּרֵיוָא הָדָר לְטִבְלָהּ. וְרַבִּי נָתָן בַּר אוֹשַׁעְיָה אָמַר לֹא עָשָׂה כְלוּם לְתַקֵּן הַשִּׁירַיִים, אֲבָל תְּרוּמָה הֲוֵי, רֵישׁ הָאִשָּׁה רַבָּה. וּפָסַק הָרַמְבַּ"ם כְּרַבִּי נָתָן: {ד} כֵּן כָּתַב הָרַ"שׁ. וּלְפֵרוּשׁוֹ נִרְאָה דִּבְמַעֲשֵׂר טֶבֶל טָמֵא אַיְרִינַן. אֲבָל בְּדִבְרֵי הָרַ"ב דִּמְפָרֵשׁ בִּדְרַבִּי יְהוּדָה שֶׁהוּא טָמֵא אוֹ שֶׁהוּא טֶבֶל מַשְׁמַע דְּדִינָא דְטֶבֶל לְחוּד וְלֹא לְעִנְיַן טֻמְאָה מִתַּנְיָא. וְקָשֶׁה דְאִם כֵּן אַמַּאי לֹא עָשָׂה כְלוּם, הֲרֵי כָּתַב בְּמִשְׁנָה ה' פֶּרֶק דִּלְעֵיל בְּשֵׁם סִפְרִי דִּכְשֶׁמְּקַדְּשׁוֹ בְּתוֹכוֹ עוֹשֶׂה מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְדוֹלָה, וְאֵין לְחַלֵּק בֵּין תְּרוּמָה גְדוֹלָה לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וְעַיֵּן בְּתוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁהֶאֱרִיךְ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בתנאי שיהיה זה הדבר הטמא שהיתה לו שעת הכושר ואח"כ נטמא אבל אם היה נטמא קודם שתגמור מלאכתו ולא בא לעונת המעשרות אפילו בשוגג אין תרומתו תרומה:

ומעשר טבל הוא מעשר ראשון קודם שיוציאו ממנו תרומת מעשר כי כןאמר ה' ית' (במדבר יח) ונחשב לכם תרומתכם כדגן מןהגורן וכמלאה מן היקב זו ראיה שדינה קודם הוצאת התרומה ממנו כדין הגורן והיקב קודם הוצאת המעשרות והחוקים ממנו שהוא טבל. ושוגג העושה בשגגה ומזיד העושה בזדון. ואמר ר"י לא יהי' בכאן שוגג אלא כשלא ידע כלל כי זה המעשר טבל עד שיפריש ממנו אבל אם ידע שהוא טבל ואח"כ שכח והוציא ממנו התרומה וכוונתו שלא היה טבל ואח"כ נזכר שהוא טבל לא עשה כלום ואין הלכה כר"י: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ג

הַמַּטְבִּיל כֵּלִים בְּשַׁבָּת, שׁוֹגֵג, יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, מֵזִיד, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. הַמְעַשֵּׂר וְהַמְבַשֵּׁל {ה} בְּשַׁבָּת, שׁוֹגֵג, יֹאכַל, מֵזִיד, לֹא יֹאכַל. הַנּוֹטֵעַ בְּשַׁבָּת, שׁוֹגֵג, יְקַיֵּם, מֵזִיד, יַעֲקֹר {ו}. וּבַשְּׁבִיעִית, בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד, יַעֲקֹר:

ר"ע מברטנורה הַמַּטְבִּיל כֵּלִים בְּשַׁבָּת. שֶׁאָסוּר לְהַטְבִּיל כֵּלִים טְמֵאִים לְהַעֲלוֹתָם מִידֵי טֻמְאָתָן בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְתַקֵּן כְּלִי: הַמְּעַשֵּׂר. שֶׁאָסוּר לְהַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקֵּן: וְהַמְבַשֵּׁל בַּשַּׁבָּת. בְּשׁוֹגֵג, יֹאכַל אוֹתוֹ תַבְשִׁיל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת עַצְמוֹ. וּבְמֵזִיד לֹא יֹאכַל הוּא, אֲבָל אֲחֵרִים אוֹכְלִים לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת לא) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא, הִיא קֹדֶשׁ וְאֵין מַעֲשֶׂיהָ קֹדֶשׁ: וּבַשְּׁבִיעִית בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד יַעֲקֹר. שֶׁנֶּחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַשְּׁבִיעִית {ז} וְלֹא נֶחְשְׁדוּ עַל הַשַּׁבָּת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ה} הַמְּעַשֵּׂר וְהַמְבַשֵּׁל. מִדִּשְׁנָאָן בְּחַד בָּבָא שְׁמַע מִנָּהּ דִּמְעַשֵּׂר בְּמֵזִיד אָסוּר לוֹ לְעוֹלָם כְּמוֹ הַמְבַשֵּׁל, וְאַף עַל גַּב דִּמְבַשֵּׁל עָבֵיד אִסּוּר דְּאוֹרַיְתָא וּמְעַשֵּׂר לֹא עָבֵיד אִסּוּר דְּאוֹרַיְתָא, מִיהוּ בְּפֶרֶק ב' דְּבֵיצָה מוֹקְמֵיה לְהַמְּעַשֵּׂר בִּדְאִית לֵיהּ פֵּירֵי אַחֲרִינֵי, וְהַמְבַשֵּׁל מִשּׁוּם אִסּוּרָא דְשַׁבָּת: {ו} יַעֲקֹר. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבִשּׁוּל, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲקֹר הַבִּשּׁוּל, וְכֵן בְּמַעֲשֵׂר, שֶׁכְּבָר נִתְקַן מִן הַתּוֹרָה: {ז} גְּמָרָא פֶּרֶק הַנִּזָּקִין, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י אִיכָּא לְמֵיחַשׁ מִתּוֹךְ שֶׁהַדָּבָר נִכָּר אָתֵי לְמִשְׁרֵי נְטִיעָה בַּשְּׁבִיעִית. וְהָרַ"מ כָּתַב אִם תֹּאמַר בְּשׁוֹגֵג יְקַיֵּם, יֹאמַר הַמֵּזִיד שׁוֹגֵג הָיִיתִי: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אלו כלים הם כלים טמאים ואסור להטבילן בשבת לפי שהוא מתקן ועוד יתבאר לך שאסור להוציא תרומה ומעשרות בשבת לפי שהוא מתקן: ואמרו המבשל בשבת בשוגג יאכל ר"ל מותר לו לאכול אותו התבשיל למוצאי שבת ואסור לו לאכול בשבת בשום פנים:

במזיד לא יאכל. ר"ל מי שעבר ובשל בשבת אסור לו לאכול אותו תבשיל לעולם אבל אחרים מותר להם לאכול אותו תבשיל למוצאי שבת לפי שהש"י אמר בשבת קדש היא ואמרו רז"ל היא קדש ואין מעשיה קדש ומה שהצריכו להחמיר בשביעית יותר משבת כי העיקר אצלנו לא נחשדו ישראל על השבת ונחשדו על השביעית: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ד

אֵין תּוֹרְמִין מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. וְאִם תָּרַם, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. כָּל מִין חִטִּים, אֶחָד. כָּל מִין תְּאֵנִים וּגְרוֹגָרוֹת וּדְבֵלָה, אֶחָד. וְתוֹרֵם מִזֶּה עַל זֶה. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ כֹּהֵן, תּוֹרֵם מִן הַיָּפֶה. וְכָל מָקוֹם שֶׁאֵין כֹּהֵן, תּוֹרֵם מִן הַמִּתְקַיֵּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְעוֹלָם הוּא תוֹרֵם מִן הַיָּפֶה:

ר"ע מברטנורה כָּל מִין חִטִּים אֶחָד. וְאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא שְׁחַמְתִּית וּלְבָנָה: וְכָל מִין תְּאֵנִים אֶחָד. וְאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא שְׁחוֹרוֹת וּלְבָנוֹת. תְּאֵנִים בְּעוֹדָן לַחִים קְרוּיִין תְּאֵנִים, וּכְשֶׁיָּבְשׁוּ קְרוּיִין גְּרוֹגָרוֹת, וּכְשֶׁנִּדְרָסִין בָּעִגּוּל קְרוּיִין עִגּוּל דְּבֵלָה: תּוֹרֵם מִן הַיָּפֶה. מִן הַתְּאֵנִים עַל הַגְּרוֹגָרוֹת, דִּתְאֵנִים יָפִים מִן הַגְּרוֹגָרוֹת: תּוֹרֵם מִן הַמִּתְקַיֵּם. מִן הַגְּרוֹגָרוֹת עַל הַתְּאֵנִים, דִּגְרוֹגָרוֹת מִתְקַיְּמֵי טְפֵי: לְעוֹלָם הוּא תוֹרֵם מִן הַיָּפֶה. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר יח) בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ, לְעוֹלָם בָּעִינַן חֶלְבּוֹ, וְאִי פָּסֵיד, יִפָּסֵד. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם תורם מן המתקיים. ענינו שיתרום מן הדבר העומד והמתקיים יותר עד שיגיענו ליד הכהן והמאמר כולו מבואר ואין הלכה כר"י: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ה

תּוֹרְמִין בָּצָל קָטָן שָׁלֵם, וְלֹא חֲצִי בָצָל גָּדוֹל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא כִי, אֶלָּא חֲצִי בָצָל גָּדוֹל. וְכֵן הָיָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, תּוֹרְמִין בְּצָלִים מִבְּנֵי הַמְּדִינָה עַל הַכּוּפְרִים, אֲבָל לֹא מִן הַכּוּפְרִים עַל בְּנֵי הַמְּדִינָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל פּוֹלִיטִיקִין:

ר"ע מברטנורה תּוֹרְמִים בָּצָל קָטָן שָׁלֵם. לְפִי שֶׁהוּא מִתְקַיֵּם {ח}: וְלֹא חֲצִי בָצָל גָּדוֹל. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יָפֶה מִמֶּנּוּ: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא כִי. רַבִּי יְהוּדָה לְטַעֲמֵיהּ דְּאָמַר לְעוֹלָם הוּא תּוֹרֵם מִן הַיָּפֶה: מִבְּנֵי הַמְּדִינָה. טוֹבִים לַאֲכִילָה מִן הַכּוּפְרִים הַבְּצָלִים שֶׁל בְּנֵי הַכְּפָרִים, אֲבָל שֶׁל בְּנֵי הַכְּפָרִים מִתְקַיְּמִים יוֹתֵר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל פּוֹלִיטִיקִין. בְּצָלִים שֶׁל בְּנֵי הַמְּדִינָה הוּא מַאֲכָל לַאֲנָשִׁים חֲשׁוּבִים, וְהֵם יָפִים יוֹתֵר מֵאוֹתָן שֶׁל בְּנֵי הַכְּפָרִים. פּוֹלִיטִיקִין, בְּנֵי פַּלְטְרִין שֶׁל מְלָכִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ח} וְאִם כֵּן הַךְ פְּלֻגְתָּא פֵּרוּשָׁא דִפְלוּגְתָּא דְרֵישָׁא [מִשְׁנָה ד] הוּא, וְהוּא דֹּחַק. וְקוּשְׁטָא דְהַךְ מַתְנִיתִין דְּבָצָל פְּלֻגְתָּא בְּאַפֵּי נַפְשָׁהּ, וּבֵין אֵין שָׁם כֹּהֵן אוֹ יֵשׁ, פְּלִיגֵי בְּשָׁלֵם וְחָשׁוּב הֵי מִנַּיְהוּ עָדִיף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בצל קטן שלם. לדעת תנא קמא שוה יותר בין במקום שיש כהן לפי שהוא אצלו יפה בין במקום שאין כהן לפי שהוא מתקיים. ובצלים בני המדינה הם בצלים גדולים:

וכופרין מיוחסין לכפר ידוע והם בצלים הבאים מן הכפרים והם הקטנים ורבי יהודה סובר כי הבצל הגדול הוא יותר טוב ואמרו אבל לא מן הכופרים על בני המדינה והביא ראיה רבי יהודה כי הבצל הגדול הוא יותר טוב באמת מפני שהוא מאכל פוליטיקין והם בני אדם המעונגים והמפונקים בעלי העושר המרווחים במזונותם ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ו

וְתוֹרְמִין זֵיתֵי שֶׁמֶן {ט} עַל זֵיתֵי כֶבֶשׁ, וְלֹא זֵיתֵי כֶבֶשׁ עַל זֵיתֵי שָׁמֶן. וְיַיִן שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל עַל הַמְבֻשָּׁל, וְלֹא מִן הַמְבֻשָּׁל עַל שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא כִלְאַיִם בַּחֲבֵרוֹ, לֹא יִתְרֹם מִזֶּה עַל זֶה, אֲפִלּוּ מִן הַיָּפֶה עַל הָרָע. וְכָל שֶׁאֵינוֹ כִלְאַיִם בַּחֲבֵרוֹ, תּוֹרֵם מִן הַיָּפֶה עַל הָרָע, אֲבָל לֹא מִן הָרַע עַל הַיָּפֶה. וְאִם תָּרַם מִן הָרַע עַל הַיָּפֶה, תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה {יא}, חוּץ מִן הַזּוּנִין עַל הַחִטִּים, שֶׁאֵינָן אֹכֶל. וְהַקִּשּׁוּת {יב} וְהַמְּלָפְפוֹן, מִין אֶחָד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁנֵי מִינִין:

ר"ע מברטנורה תּוֹרְמִין זֵיתֵי שֶׁמֶן. הָעוֹמְדִים לְהוֹצִיא שַׁמְנָן: עַל זֵיתֵי כֶבֶשׁ. זֵיתִים שֶׁאֵין עוֹשִׂים שֶׁמֶן, וְכוֹבְשִׁים אוֹתָן בְּיַיִן אוֹ בְחֹמֶץ לְקַיֵּם אוֹתָן לַאֲכִילָה. וְזֵיתֵי שֶׁמֶן יָפִין מִזֵּיתֵי כֶבֶשׁ, הִלְכָּךְ מַפְרִישִׁים מִזֵּיתֵי שֶׁמֶן עַל זֵיתֵי כֶבֶשׁ דַּהֲוָה לֵיהּ מִן הַיָּפֶה עַל הָרַע: וְיַיִן שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל. יָפֶה לִשְׁתִיָּה מִן הַמְבֻשָּׁל: כָּל שֶׁהוּא כִלְאַיִם בַּחֲבֵרוֹ לֹא יִתְרֹם מִזֶּה לָזֶה. דְּאָמַר קְרָא (בְּמִדְבָּר יח) כָּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן, אָמְרָה תּוֹרָה, תֵּן חֵלֶב לָזֶה וְחֵלֶב לָזֶה {י}: חוּץ מִן הַזּוּנִין. בַּעֲרָבִי זוא"ן וּבְלַעַ"ז ויצ"א, וְאֵינוֹ אֹכֶל אָדָם וּמְקַיְּמִים אוֹתוֹ לַיּוֹנִים: הַקִּשּׁוּת. בַּעֲרָבִי פאקו"ס: וְהַמְּלָפְפוֹן. בַּעֲרָבִי כייא"ר: מִין אֶחָד. וְתוֹרְמִין מִזֶּה עַל זֶה: שְׁנֵי מִינִים. וְאֵין תּוֹרְמִין מִזֶּה עַל זֶה, וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ט} וְתוֹרְמִין כוּ'. כָּל זֶה מִדִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה דְּתוֹרֵם מִן הַיָּפֶה. הָרַ"שׁ: {י} גְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט' דִּבְכוֹרוֹת. וְאָמְרִינַן אַשְׁכְּחָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר דִּכְתִיב חֵלֶב בְּכָל חַד, תִּירוֹשׁ וְדָגָן, דָּגָן וְדָגָן מִנָּא לָן. קַל וָחֹמֶר, מַה תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה וְאָמְרָה תּוֹרָה תֵּן חֵלֶב כוּ', תִּירוֹשׁ וְדָגָן, דָּגָן וְדָגָן שֶׁהֵם כִּלְאַיִם לֹא כָּל שֶׁכֵּן. וְאוֹתָן שֶׁנִּתְחַיְּבוּ בִּתְרוּמָה מִדְּרַבָּנָן תְּקִינוּ כְּעֵין דְּאוֹרַיְתָא: {יא} תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. דִּכְתִיב וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם כוּ', מַשְׁמַע הָא אִם לֹא תָרִימוּ מִן הַמֻּבְחָר תִּשְׂאוּ חֵטְא, וְאִם אֵינוֹ קָדוֹשׁ נְשִׂיאַת חֵטְא לָמָּה. גְּמָרָא יְבָמוֹת דַּף פ"ט: {יב} וְהַקִּשּׁוּת כוּ'. וְהָכִי נַמִּי פְּלִיגֵי לְעִנְיַן כִּלְאַיִם בְּמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק קַמָּא דְכִלְאַיִם. וּלְשׁוֹן הַיְרוּשַׁלְמִי רַבִּי יְהוּדָה כְּדַעְתֵּיהּ וְרַבָּנָן כְּדַעְתָּן, דְּתָנִינַן תַּמָּן הַקִּשּׁוּת וּמְלָפְפוֹן אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כִּלְאַיִם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זיתי שמן הם הזיתים המוכנים להוציא שמנן כי שמנן הרבה וטוב משמן הזיתים שאינן ראוין אלא לכבישה למעוט שמנן וה' יתברך אמר (במדבר יח) בהרימכם את חלבו ממנו וחלבו הוא הטוב והיפה שבו כמו שאמר (בראשית מה) ואכלו את חלב הארץ וכבר בארנו בתחלת כלאים כי הזונין מין ממיני החטה גרוע ונפסד ולשם נתבאר דעת ר' יהודה שהוא סובר קישות ומלפפון שהם נקראין בערבי כיארוקתא שהם כלאים זה בזה ואין הלכה כר"י: (רמב"ם)

פרק ג

פרק ג - משנה א

הַתּוֹרֵם קִשּׁוּת וְנִמְצֵאת מָרָה, אֲבַטִּיחַ וְנִמְצָא סָרוּחַ, תְּרוּמָה, וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם. הַתּוֹרֵם חָבִית שֶׁל יַיִן וְנִמְצֵאת שֶׁל חֹמֶץ, אִם יָדוּעַ שֶׁהָיְתָה שֶׁל חֹמֶץ עַד שֶׁלֹּא תְרָמָהּ, אֵינָה תְרוּמָה. אִם מִשֶּׁתְּרָמָהּ הֶחֱמִיצָה, הֲרֵי זוֹ תְרוּמָה. אִם סָפֵק, תְּרוּמָה, וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם. הָרִאשׁוֹנָה, אֵינָהּ מְדַמַּעַת {ג} בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ חֹמֶשׁ. וְכֵן הַשְּׁנִיָּה:

ר"ע מברטנורה הַתּוֹרֵם וְכוּ'. בְּשׁוֹגֵג אַיְרֵי, וַאֲפִלּוּ הָכִי יַחֲזֹר וְיִתְרֹם, דַּהֲוֵי קָרוֹב לְמֵזִיד, מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ [לְמִטְעַמֵּיהּ] {א}: וְנִמְצֵאת שֶׁל חֹמֶץ כוּ'. שֶׁהַתּוֹרֵם מִן הַחֹמֶץ עַל הַיַּיִן אֵין תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה, דְּיַיִן וְחֹמֶץ שְׁנֵי מִינִים הֵן: אִם סָפֵק. עַד שֶׁלֹּא תְרָמָהּ הֶחֱמִיצָה אוֹ לְאַחַר שֶׁתְּרָמָהּ הֶחֱמִיצָה: תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם. וְנוֹתֵן שְׁתֵּיהֶן לַכֹּהֵן, וְכֹהֵן נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהִיא גְדוֹלָה מִן הַשְּׁנִיָּה, שֶׁהַשְּׁנִיָּה מִתְמַעֶטֶת כְּפִי מַה שֶּׁעוֹלָה תְּרוּמַת הָרִאשׁוֹנָה, וּלְפִי שֶׁהַכֹּהֵן הוּא הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ וַאֲנַן קַיְמָא לָן בְּכָל דּוּכְתָּא הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, לְפִיכָךְ אֵינוֹ לוֹקֵחַ בְּלֹא דָמִים אֶלָּא הַקְּטַנָּה, וְצָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן לוֹ דְּמֵי הַגְּדוֹלָה שֶׁהִיא הָרִאשׁוֹנָה {ב}: הָרִאשׁוֹנָה אֵינָהּ מְדַמַּעַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. אִם נָפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה שֶׁל חֻלִּין אֵין נַעֲשֵׂית מְדֻמָּע, דְּשֶׁמָּא אֵינָהּ תְּרוּמָה אֶלָּא הַשְּׁנִיָּה הִיא תְרוּמָה, וְכֵן הַשְּׁנִיָּה אֵינָהּ מְדַמַּעַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, שֶׁמָּא הָרִאשׁוֹנָה תְּרוּמָה וְלֹא הַשְּׁנִיָּה: וְאֵין חַיָּבִים עָלֶיהָ חֹמֶשׁ. זָר שֶׁאָכַל הָרִאשׁוֹנָה לְבַדָּהּ אוֹ הַשְּׁנִיָּה לְבַדָּהּ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם חֹמֶשׁ כְּדִין שְׁאָר אוֹכְלֵי תְּרוּמָה בִּשְׁגָגָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} גְּמָרָא כְּתוּבוֹת רֵישׁ פֶּרֶק הָאִשָּׁה רַבָּה. וּפֵרְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת כְּלוֹמַר יַפְרִישׁ עַל מַה שֶּׁהוּא טוֹעֵם מִנֵּיהּ וּבֵיהּ כְּדֵי שֶׁיִּטְעֹם, וְתוּ לֹא, עָד כָּאן. וּבְלַאו הָכִי אִי אֶפְשָׁר, דְּטֶבֶל אָסוּר לַכֹּהֵן: {ב} יְרוּשַׁלְמִי. וּקְצָת קָשֶׁה, כֵּיוָן דִּמְשַׁלֵּם הַכֹּהֵן הָרִאשׁוֹנָה אִם כֵּן לֹא נָתַן תְּרוּמָה מִמֶּנָּה. וְעַיֵּן בְּתוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} אֵינָהּ מְדַמַּעַת. אֶלָּא יוֹצִיאֶנָּה מֵאוֹתָן חֻלִּין שִׁעוּר מַה שֶּׁנָּפַל בָּהֶן בִּלְבָד. וְעַל שֵׁם שֶׁהַתְּרוּמָה נִקְרֵאת דֶּמַע כְּדִלְקַמָּן מִשְׁנָה ו', קָרְאוּ לַמְּעֹרָב מִמֶּנּוּ מְדֻמָּע: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם סרוח. הוא דבר נפסד ומעופש והוא שימצא הפנימי שלו שאינו ראוי לאכילה ודין אלו השתי תרומות שיתנם לכהן ויתן לו הכהן דמי הגדולה שבהם כי העיקר אצלנו המוציא מחברו עליו הראיה ואוכלן הכהן שתיהם: וענין אינה מדמעת בפני עצמה. שאם נפלה האחת בחולין לא יהיה הכל מדומע אלא שיוציאנו מאותן חולין שיעור מה שנפל בהן מן התרומה בלבד:

ואין חייבין עליה חומש. מי שאכלה בשוגג כמו שיתבאר וכן השניה לפי שכל א' מהן יש בו ספק אם היא תרומה אם לאו: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ב

נָפְלָה אַחַת מֵהֶן לְתוֹךְ הַחֻלִּין, אֵינָהּ מְדַמַּעְתָּן. נָפְלָה שְׁנִיָּה לְמָקוֹם אַחֵר, אֵינָהּ מְדַמַּעְתָּן. נָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לְמָקוֹם אֶחָד, מְדַמְּעוֹת כַּקְּטַנָּה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן:

ר"ע מברטנורה מְדַמְּעוֹת כַּקְּטַנָּה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן. כְּשִׁעוּר הַשְּׁנִיָּה שֶׁהִיא קְטַנָּה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן, וְאִם יֵשׁ בַּחֻלִּין מֵאָה כְּנֶגֶד הַקְּטַנָּה אֵין נַעֲשִׂים מְדֻמָּע, אֶלָּא נוֹטֵל מִן הַחֻלִּין כְּשִׁעוּר אֵלּוּ הַשְּׁתֵּי תְרוּמוֹת שֶׁנָּפְלוּ בָהֶן וְנוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וְהַשְּׁאָר חֻלִּין כְּמוֹ שֶׁהָיוּ: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם התרומה כשנפל ממנה חלק במאה חלקים מחולין מוציאים מן הכל חלק אחד ויהיה תרומה ויהיה כל השאר מותר ויהיו חולין כמו שהיו ועוד יתבאר לך זה כי התרומה עולה בא' ומאה אבל אם נפל חלק מתרומה בפחות ממאה חלקים מחולין יהיה הכל מדומע וענינו דבר מעורב בדמע שהוא התרומה כמו שבארנו פעמים במה שקדם (בדמאי פ"א מ"ג ופ"ד מ"א ולעיל פ"א מ"ח) ואמר בכאן שאם היתה תרומה ראשונה שנפל בה הספק והשנית שהוציא אח"כ האחת גדולה מן האחרת ויהיה באחת על דרך הדמיון סאה ובשניה סאתים ונפלו השלש סאין בחולין צריכין אנו לדעת שיעור אותן חולין ונחשב כי סאה תרומה נפלה בהם והיא קטנה שבשתיהן ואם היתה באותן חולין מאה סאין תעלה במאה ואחד ואם הוא פחות יהיה הכל מדומע: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ג

הַשֻּׁתָּפִין שֶׁתָּרְמוּ זֶה אַחַר זֶה, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, תְּרוּמַת שְׁנֵיהֶם תְּרוּמָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תְּרוּמַת הָרִאשׁוֹן תְּרוּמָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם תָּרַם הָרִאשׁוֹן כַּשִּׁעוּר, אֵין תְּרוּמַת הַשֵּׁנִי תְּרוּמָה. וְאִם לֹא תָרַם הָרִאשׁוֹן כַּשִּׁעוּר, תְּרוּמַת הַשֵּׁנִי תְּרוּמָה {ה}:

ר"ע מברטנורה תְּרוּמַת שְׁנֵיהֶם תְּרוּמָה. הַיְנוּ דִתְרוּמַת כָּל אֶחָד מֵהֶן חֶצְיָהּ תְּרוּמָה וְחֶצְיָהּ חֻלִּין {ד}, נִמְצָא כְּשֶׁתָּרְמוּ שְׁנֵיהֶם מֵחֲמִשִּׁים סְאִין זֶה סְאָה וְזֶה סְאָה, שֶׁלֹּא קָדְשָׁה תְּרוּמָה כִּי אִם חֲצִי סְאָה בְּשֶׁל זֶה וַחֲצִי סְאָה בְּשֶׁל זֶה, כָּל אֶחָד כְּפִי חֶלְקוֹ: אִם תָּרַם הָרִאשׁוֹן כַּשִּׁעוּר. אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים, כַּשִּׁעוּר שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים, תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, דִּלְפֵרוּשֵׁי מִלְתַיְהוּ דַחֲכָמִים קָאָתֵי. וְאִית דִּמְפָרְשֵׁי אִם תָּרַם הָרִאשׁוֹן כְּשִׁעוּר מַה שֶּׁתָּרַם חֲבֵרוֹ אַחַר כָּךְ תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה, דַּחֲזִינַן דַּהֲוָה נִיחָא לֵיהּ לְהַאִיךְ בַּתְרָאָה בְּמַה שֶּׁתָּרַם הָרִאשׁוֹן, שֶׁהֲרֵי הָיְתָה דַעְתּוֹ מַסְכֶּמֶת עִמּוֹ בְּשִׁעוּר הַתְּרוּמָה. וּפֵרוּשׁ רִאשׁוֹן נִרְאָה בְּעֵינַי עִקָּר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ד} שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁתָּרַם כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּבָר נִתְקְנוּ הַחֲצָאִין וְנַעֲשׂוּ חֻלִּין, וּמִיהוּ לָאו חֻלִּין גְּמוּרִין הֵן, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְקְנוּ אֶלָּא מִתְּרוּמָה גְדוֹלָה, וַעֲדַיִן טְבוּלִין לְמַעַשְׂרוֹת וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר: {ה} תְּרוּמַת הַשֵּׁנִי תְּרוּמָה. פֵּרוּשׁ אַף תְּרוּמַת הַשֵּׁנִי תְּרוּמָה. כֵּן כָּתַב בַּכֶּסֶף מִשְׁנֶה פֶּרֶק ד' מֵהִלְכוֹת תְּרוּמוֹת הֲלָכָה ח', עַיֵּן שָׁם. תּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם נסתפקו בגמ' במה שאמר ר' יוסי כשיעור איזה שיעור ר"ל אם שיעור דאורייתא ועוד יתבאר או שיעור מה שתרם חברו ואמרו אם רצה באמרו כשיעור התורה והוא אחד מחמשים הרי הוא חולק על דברי חכמים ואם ר"ל שיעור חברו הרי הוא מפרש דברי חכמים ומסכים לדעתם והלכה כחכמים וכמו שיבאר ר' יוסי אם הוא מפרש: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ד

בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁלֹּא דִבֵּר, אֲבָל הִרְשָׁה אֶת בֶּן בֵּיתוֹ אוֹ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת שִׁפְחָתוֹ לִתְרֹם, תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. בִּטֵּל, אִם עַד שֶׁלֹּא תָרַם בִּטֵּל, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. וְאִם מִשֶּׁתָּרַם בִּטֵּל, תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. הַפּוֹעֲלִים, אֵין לָהֶן רְשׁוּת לִתְרֹם, חוּץ מִן הַדָּרוֹכוֹת, שֶׁהֵן מְטַמְּאִים אֶת הַגַּת מִיָּד:

ר"ע מברטנורה בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. הָא דְפָלֵיג רַבִּי עֲקִיבָא לְעֵיל וְאָמַר תְּרוּמַת שְׁנֵיהֶם תְּרוּמָה {ו}: בְּשֶׁלֹּא דִבֵּר. שֶׁלֹּא נָטַל רְשׁוּת מֵחֲבֵרוֹ לִתְרֹם אֶלָּא תָּרַם מִדַּעְתּוֹ: אֲבָל הִרְשָׁה. שֶׁנָּתַן בַּעַל הַבַּיִת רְשׁוּת לִתְרֹם, תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה: בִּטֵּל. אִם לְאַחַר שֶׁמִּנָּה שָׁלִיחַ לִתְרֹם בִּטֵּל שְׁלִיחוּתוֹ לְאַחַר שֶׁהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ מִלְּפָנָיו: חוּץ. בְּעָלִים עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁהִשְׂכִּירוּ פּוֹעֲלִים חֲבֵרִים כְּדֵי לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה בְּטָהֳרָה {ז}, רַשָּׁאִים לִתְרֹם עַד שֶׁלֹּא יִגְּעוּ בוֹ הַבְּעָלִים עַמֵּי הָאָרֶץ וִיטַמְּאוּ אֶת הַתְּרוּמָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְטַמְּאִים אֶת הַגַּת, שֶׁהַבְּעָלִים עַמֵּי הָאָרֶץ מִיָּד כְּשֶׁהִתְחִילוּ הַדּוֹרְכִים לִדְרֹךְ וְהָלְכוּ בַגַּת שְׁתִי וָעֵרֶב אֵינָם נִזְהָרִים יוֹתֵר מִלִּגַּע בְּגִתָּן וּמְטַמְּאִים אוֹתָהּ, לְפִי שֶׁהֵם חוֹשְׁבִים שֶׁמִּיָּד כְּשֶׁהִתְחִילוּ לִדְרֹךְ הִפְרִישׁוּ הַחֲבֵרִים תְּרוּמָה גְדוֹלָה. הִלְכָּךְ מַפְרִישִׁים הַחֲבֵרִים הַדּוֹרְכִים מִן הַיַּיִן כְּדֵי שִׁעוּר תְּרוּמָה הַצְּרִיכָה לְכָל הַגַּת {ח} מִיָּד כְּשֶׁהָלְכוּ בָהּ שְׁתִי וָעֵרֶב, שֶׁאִם יָבֹאוּ בְּעָלִים וִיטַמְּאוּ הַגַּת קֹדֶם שֶׁיִּגְמְרוּ יֵשׁ לָהֶן יַיִן מְזֻמָּן לְהַפְרִישׁ עַל הַכֹּל בְּטָהֳרָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} תְּמִיהַּ לִי אַמַּאי מְפָרֵשׁ אַלִּיבָּא דְרַבִּי עֲקִיבָא, דְּוַדַּאי דְּאַף לְרַבָּנָן שַׁיְּכָא לְהַךְ בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב (וּבְתוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים תֵּרֵץ דְּעַל כָּרְחֲךָ קָאֵי עַל תְּרוּמַת הָרִאשׁוֹן, וְאִם כֵּן לְרַבָּנָן אַף בְּלֹא הִרְשָׁה תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה): {ז} כְּלוֹמַר שֶׁלְּכָךְ הִשְׂכִּירוּ חֲבֵרִים, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי כֵן יְכוֹלִים לְהַפְרִישׁ בְּטָהֳרָה, אֲבָל אֵין לוֹמַר שֶׁהִשְׂכִּירוּם כְּדֵי לְהַפְרִישׁ, דְּהַיְנוּ הִרְשָׁה. הָרַ"שׁ: {ח} אֲבָל עַכְשָׁיו אֵין תּוֹרְמִין, דְּאִם כֵּן הֲוֵי כְּתוֹרֵם מִן הַיַּיִן עַל הָעֲנָבִים שֶׁבַּגַּת, וְאֵין תּוֹרְמִין מִדָּבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ עַל דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, דַּהֲנֵי עֲנָבִים דְּרוּכוֹת הֵן, וּכְדִתְנַן בַּמִּשְׁנָה פֶּרֶק קַמָּא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הרשה את בן ביתו. ענינו שנתן רשות לשמשו:

בטל. הוא שביטל לשלוחו משליחותו ובתנאי שיהיה אותו השליח עובר על דעתו כגון שצוהו לתרום בדרך הדמיון למזרחו של כרי והוא תרם למערבו אבל אם לא עבר על דעתו מה שעשה עשוי אע"פ שבטל כי העיקר אצלנו אין אדם מבטל שליחותו בדבור:

ודרוכות. הם דורכי הענבים בגתות ואין רשאים לטמא הגת כשמתחילים לדרוך מפני שיהיה מוכשר לטומאה וכיון ששכר אותם לדרוך ומםר להם גתו הנה הניחם במקומו וקבל עליו מעשיהם: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ה

הָאוֹמֵר, תְּרוּמַת הַכְּרִי זֶה בְּתוֹכוֹ, וּמַעַשְׂרוֹתָיו בְּתוֹכוֹ, תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר זֶה בְּתוֹכוֹ, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָרָא שֵׁם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיֹּאמַר בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִדְרוֹמוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר, הָאוֹמֵר, תְּרוּמַת הַכְּרִי מִמֶּנּוּ עָלָיו, קָרָא שֵׁם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָאוֹמֵר, עִשּׂוּר מַעֲשֵׂר זֶה עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו, קָרָא שֵׁם:

ר"ע מברטנורה קָרָא שֵׁם. וְצָרִיךְ לִתְרֹם וּלְעַשֵּׂר מִתּוֹכוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַפְרִישׁ עָלָיו מִמָּקוֹם אַחֵר. וְאַף עַל גַּב דְּרַחְמָנָא קַרְיֵהּ לִתְרוּמָה רֵאשִׁית וּבָעִינַן שֶׁיִּהְיוּ שְׁיָרֶיהָ נִכָּרִים, כֵּיוָן דְּאָמַר בְּתוֹכוֹ, מַשְׁמַע בְּאֶמְצַע הַכְּרִי תְּהֵא הַתְּרוּמָה, וְהָא אִיכָּא סְבִיבָיו שֶׁהֵם שְׁיָרֶיהָ נִכָּרִים: עַד שֶׁיֹּאמַר בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִדְרוֹמוֹ. אַף עַל גַּב דִּבְתוֹכוֹ מַשְׁמַע בְּאֶמְצָעִיתוֹ, לֹא הֲוֵי מָקוֹם מְסֻיָּם, וַהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ לֹא אָמַר כְּלוּם עַד שֶׁיֹּאמַר בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִדְרוֹמוֹ. וְכֵן הֲלָכָה: תְּרוּמַת הַכְּרִי מִמֶּנּוּ עָלָיו קָרָא שֵׁם. דְּלֹא בָעִינַן שְׁיָרֶיהָ נִכָּרִים: עִשּׂוּר מַעֲשֵׂר זֶה וְכוּ'. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב פָּלֵיג אַרַבִּי שִׁמְעוֹן {ט} דְּאָמַר תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר זֶה בְּתוֹךְ הַכְּרִי קָרָא שֵׁם, וְקָאָמַר דִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר זֶה בְּתוֹכוֹ קֹדֶם שֶׁהֻפְרַשׁ הַמַּעֲשֵׂר לֹא קָרָא שֵׁם, אֲבָל לְאַחַר שֶׁהֻפְרַשׁ הַמַּעֲשֵׂר אִם אָמַר תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו קָרָא שֵׁם. וְלֵית הִלְכְתָא כְּחַד מִנַּיְהוּ אֶלָּא כַּחֲכָמִים בִּלְבָד: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ט} כְּלוֹמַר אֲבָל בִּתְרוּמָה גְדוֹלָה סְבִירָא לֵיהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם האומר קרא שם אומר שהוא חייב להוציא מאותו הכרי כל החוקים שזכר ואומר לא קרא שם אומר שהוא כמות שהיה קודם שיאמר דבר ועליו להוציא ממקום אחר כל החק שהוא חייב בו ולא יוציא מאותו הכרי דבר והלכה כחכמים בלבד: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ו

הַמַּקְדִים תְּרוּמָה לַבִּכּוּרִים, מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לַתְּרוּמָה, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי {י}. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב), מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר:

ר"ע מברטנורה שֶׁנֶּאֱמַר מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר. הָכִי קָאָמַר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר, אַף עַל פִּי כֵן מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. מְלֵאָתְךָ אֵלּוּ הַבִּכּוּרִים שֶׁמִּתְמַלְּאִים בַּבִּכּוּר, וְדִמְעֲךָ זוֹ תְּרוּמָה {יא}, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נַמִּי יֵשׁ בּוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר. לֹא תְאַחֵר, לֹא תְשַׁנֶּה הַסֵּדֶר {יב}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {י} מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. דְּכָל מִלְּתָא דְּאָמַר רַחֲמָנָא לֹא תַעֲבֵיד אִי עָבֵיד מְהַנֵּי, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לֹא מְהַנֵּי אַמַּאי לָקֵי. הָכִי אָמַר אַבַּיֵי. וְרָבָא אָמַר לֹא מְהַנֵּי מִידֵי, וְהַאי דְלָקֵי דְּעָבַר אַמֵּימְרָא דְּרַחֲמָנָא. וּפָרֵיךְ מִמַּתְנִיתִין לְרָבָא, וּמְשָׁנֵי, שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא מִכֹּל מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם תָּרִימוּ: {יא} לְכָךְ קָרָא לַתְּרוּמָה דֶּמַע, לְפִי שֶׁנּוֹהֶגֶת בַּלַּח. וּבִכּוּרִים אֵינוֹ אֶלָּא בַּיָּבֵשׁ, שֶׁהֲרֵי אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים אֶלָּא מִפֵּרוֹת כְּדִתְנַן בְּסוֹף מְכִילְתִּין: {יב} לֹא תְאַחֵר מִמְּלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ, מִי שֶׁרָאוּי לְהַקְדִּים אֵלּוּ הַחֻקִּים מִקְצָתָם עַל קְצָתָם. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מזה הפסוק הביא ראיה על מאמרם עובר בלא תעשה כי הם אומרים כי מה שאמר הכתוב לא תאחר ר"ל לא תאחר ממלאתך ודמעך מי שהוא ראוי להקדימו ואח"כ הביאו ראיה שראוי להקדים אלו החקים קצתם על קצתם: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ז

וּמִנַּיִן שֶׁיִּקְדְּמוּ הַבִּכּוּרִים לַתְּרוּמָה, זֶה קָרוּי תְּרוּמָה וְרֵאשִׁית, וְזֶה קָרוּי תְּרוּמָה וְרֵאשִׁית, אֶלָּא יִקְדְּמוּ בִכּוּרִים, שֶׁהֵן בִּכּוּרִים לַכֹּל. וּתְרוּמָה לָרִאשׁוֹן, שֶׁהִיא רֵאשִׁית. וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי, שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רֵאשִׁית:

ר"ע מברטנורה זֶה קָרוּי תְּרוּמָה וְרֵאשִׁית. בִּכּוּרִים קְרוּיִין תְּרוּמָה, דְּאָמַר מַר [פְּסָחִים לח:] וּתְרוּמַת יָדְךָ (דְּבָרִים יב) אֵלּוּ בִּכּוּרִים דִּכְתִיב בְּהוּ (שָׁם כו) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ. וּקְרוּיִין רֵאשִׁית, רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ (שְׁמוֹת כג). תְּרוּמָה קְרוּיָה תְּרוּמָה, אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי (בְּמִדְבָּר יח), וּקְרוּיָה רֵאשִׁית דְּגָנְךָ (דְּבָרִים יח): בִּכּוּרִים שֶׁהֵן בִּכּוּרִים לַכֹּל. לְשׁוֹן בִּכּוּרִים דָּרֵישׁ, לְכָךְ קָרִינְהוּ רַחֲמָנָא בִּכּוּרִים. אִי נַמִּי מִשּׁוּם דִּכְתִיבֵי בְּפָרָשַׁת כִּי תִשָּׂא עַד שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ עַל הַתְּרוּמוֹת: שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רֵאשִׁית. דִּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן יֵשׁ בּוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר, וְהַתְּרוּמָה קְרוּיָה רֵאשִׁית, לְפִיכָךְ דִּין הוּא שֶׁיַּקְדִּים רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם קרא השי"ת התרומה ראשית באמרו (דברים יח) ראשית דגנך תירושך ויצהרך וקראה תרומה באמרו (במדבר יח) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי וקרא הבכורים ראשית באמרו (דברים כו) ולקחת מראשית כל פרי האדמה וקראם תרומה באמרו (שם יב) והבאתם שמה וגו' ונאמר ותרומת ידך ואמר בספרי ותרומת ידך אלו הבכורים והראיה שנאמר על הבכורי' אמרם כי השם יתברך מנה בזה הפסוק הדברים שהם טעונין הבאת מקום ולא נמצא מהם מן התרומות דבר שיהי' טעון להביאו לירושלים אלא הבכורים שדבר לשון הכתוב בו:

ואמרם כי מעשר ראשון יש בו ראשית ר"ל תרומת מעשר שבו אמר השי"ת במעשר ראשית והרמותם ממנו תרומת ה' וכבר בארנו כי התרומה נקראת ראשית: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ח

הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר תְּרוּמָה וְאָמַר מַעֲשֵׂר, מַעֲשֵׂר וְאָמַר תְּרוּמָה, עוֹלָה וְאָמַר שְׁלָמִים, שְׁלָמִים וְאָמַר עוֹלָה, שֶׁאֵינִי נִכְנָס לְבַיִת זֶה וְאָמַר לָזֶה, שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה {יג} וְאָמַר לָזֶה, לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיִּהְיוּ פִיו וְלִבּוֹ שָׁוִין {יד}:

ר"ע מברטנורה עַד שֶׁיִּהְיוּ פִיו וְלִבּוֹ שָׁוִין. דִּכְתִיב (שָׁם כג) מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר, וּכְתִיב (שְׁמוֹת לד) כָּל נְדִיב לֵב, הָא כֵּיצַד, בָּעִינַן גּוֹמֵר בְּלִבּוֹ וּמוֹצִיא בִשְׂפָתָיו: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יג} שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה. כְּלוֹמַר מִמַּה שֶׁל זֶה. וְדֻגְמָא לַדָּבָר בְּפָרָשַׁת וַיִּשְׁלַח, לְמִי אַתָּה, פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁל מִי אַתָּה: {יד} שָׁוִין. וְדַוְקָא כְּשֶׁשְּׂפָתָיו וְלִבּוֹ מַכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה, אֲבָל לֹא מַכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה מְהַנֵּי בִּתְרוּמָה וְקָדָשִׁים. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כל זה מבואר והעיקר אצלנו גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ט

הַנָּכְרִי וְהַכּוּתִי, תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה, וּמַעַשְׂרוֹתֵיהֶן מַעֲשֵׂר, וְהֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין לַנָּכְרִי כֶּרֶם רְבָעִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֶשׁ לוֹ {טז}. תְּרוּמַת הַנָּכְרִי מְדַמַּעַת, וְחַיָּבִין עָלֶיהָ חֹמֶשׁ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר:

ר"ע מברטנורה הַנָּכְרִי וְהַכּוּתִי תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. אִם הִפְרִישׁוּ תְּרוּמָה מִן הַתְּבוּאָה שֶׁלָּהֶן {טו}, אֲבָל אִם תָּרַם הַנָּכְרִי מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁלִיחוּתוֹ אֵין תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה, כִּדְדָרְשִׁינַן מִכֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם (בְּמִדְבָּר יח) מָה אַתֶּם בְּנֵי בְרִית אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְרִית: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יֶשׁ לוֹ. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: תְּרוּמַת הַנָּכְרִי מְדַמַּעַת. אִם נָפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה נַעֲשָׂה הַכֹּל מְדֻמָּע וְאָסוּר לְזָרִים: וְחַיָּבִין עָלֶיהָ חֹמֶשׁ. זָר שֶׁאֲכָלָהּ בִּשְׁגָגָה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ: וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. מֵחֹמֶשׁ, אֲבָל מוֹדֶה הוּא דִּמְדַמַּעַת. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן {יז}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טו} מִדִּבְרֵיהֶם, גְּזֵרָה מִשּׁוּם בַּעֲלֵי כִּיסִין, שֶׁלֹּא יִהְיֶה זֶה הַמָּמוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְיִתְלֶה אוֹתוֹ בְּכוּתִי כְּדֵי לְפָטְרוֹ. הָרַמְבַּ"ם: {טז} רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כוּ' וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יֶשׁ לוֹ. מַשְׁמַע דְּעָרְלָה לְכֻלֵּי עַלְמָא יֵשׁ לָהֶן, דְּאִם עָרְלָה אֵין כָּאן רְבָעִי נַמִּי אֵין כָּאן, וְטַעֲמוֹ דְרַבִּי יְהוּדָה לֹא מִשּׁוּם דְּסָבַר דְּיֵשׁ קִנְיָן לַנָּכְרִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מֵחוֹבוֹתָיו, דְּהָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ בִּמְנָחוֹת, אֶלָּא לֹא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָכָא אֶלָּא בְסוּרְיָא. הָרַ"שׁ: {יז} וְכֵן מָצִינוּ בִּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ בְּמִשְׁנָה ג' פֶּרֶק ז': (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הנכרים אע"פ שאינן חייבין במצות אם עשו מהם שום דבר יש להם קצת שכר וזהו מן העיקר שלנו וכיון שהם משתתפין עמנו בשכר מעשיהן במצות קיימין כאשר תראה והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ד

פרק ד - משנה א

הַמַּפְרִישׁ מִקְצָת תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, מוֹצִיא מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה עָלָיו, אֲבָל לֹא לְמָקוֹם אַחֵר {א}. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף מוֹצִיא הוּא מִמָּקוֹם אַחֵר תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת:

ר"ע מברטנורה הַמַּפְרִישׁ מִקְצָת תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ מֵאָה סְאִין טֶבֶל וְהוֹצִיא מֵהֶן סְאָה תְּרוּמָה וּבְדַעְתּוֹ לְהַפְרִישׁ עֲדַיִן הַשְּׁאָר, חוֹזֵר וּמוֹצִיא מֵאוֹתוֹ הַכְּרִי עַצְמוֹ עַד שֶׁיַּשְׁלִים שְׁנֵי סְאִין כְּשִׁעוּר הַתְּרוּמָה, דְּהַטֶּבֶל הוּא שֶׁיַּעֲלֶה בְיָדוֹ וְלֹא מַה שֶּׁכְּבָר מְתֻקָּן: אֲבָל לֹא לְמָקוֹם אַחֵר. אִם יֵשׁ לוֹ מֵאָה סְאִין אֲחֵרִים שֶׁל טֶבֶל אֵינוֹ יָכוֹל לְהַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מֵאֵלּוּ שֶׁהוֹצִיא מִקְצַת תְּרוּמָתָן, דִּלְגַבֵּי אֲחֵרִים תָּלִינַן דִּלְמָא מִן הַמְתֻקָּן הוּא מוֹצִיא עֲלֵיהֶן וְלֹא מִן הַטֶּבֶל שֶׁבּוֹ, וְרַבִּי מֵאִיר שָׁרֵי אַף לְמָקוֹם אַחֵר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} וְנֻסְחָא אַחֶרֶת מִמָּקוֹם אַחֵר. וְזֶה גִירְסַת הָרַמְבַּ"ם, וּפֵרוּשׁוֹ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא הַתְּרוּמָה עַל זֶה שֶׁהִפְרִישׁ מִנֵּיהּ וּבֵיהּ וְלֹא יַפְרִישׁ עָלָיו מִמָּקוֹם אַחֵר: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם המפריש מקצת תרומה ומעשרות הוא שיוציא מאותן הפירות קצת התרומה שהן חייבות בהן או קצת מן המעשרו' אמרו בכאן כי אותו הקצת אינה תרומה ולא מעשרות אבל הוא טבל כמו שהיה וכאילו לקח קצת אותן הפירות והפרישן אבל מוציא מאותו הקצת החק שהוא חייב בו ואם הפריש מקצת מעשרות יוציא ממנו המעשר שחייב לאותו קצת ואין לו להוציא על אותו קצת שהוציא תרומה ומעשרות ממקום אחר כמו שהוא מותר לעשותו בטבל כיון שזה שהוציא הוציאו לדעת שהוא מקצת תרומה ומעשרות ור"מ מתיר שיוציא עליו ממקום אחר ואין הפרש אצלו בין מוציא קצת תרומה ומעשרות או שאר הטבלים ואין הלכה כרבי מאיר: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ב

מִי שֶׁהָיוּ פֵרוֹתָיו בַּמְּגוּרָה, וְנָתַן סְאָה לְבֶן לֵוִי וּסְאָה לְעָנִי, מַפְרִישׁ עַד שְׁמֹנֶה סְאִין וְאוֹכְלָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מַפְרִישׁ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

ר"ע מברטנורה בַּמְּגוּרָה. בָּאוֹצָר, כְּדִכְתִיב (חַגַּי ב) הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה: וְנָתַן סְאָה לְבֶן לֵוִי. מַתְנִיתִין אַיְרֵי בְּפוֹעֵל חָבֵר הַבָּא לִסְעֹד אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת וְאֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, וְרָאָה הַפּוֹעֵל אֶת בַּעַל הַבַּיִת נוֹתֵן מִמְּגוּרָתוֹ סְאָה לְבֶן לֵוִי וּסְאָה לְעָנִי. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר דְּאוֹתוֹ פּוֹעֵל יָכוֹל לֶאֱכֹל מִן הַמְּגוּרָה שְׁמֹנֶה סְאִים, דְּמִסְּתָמָא בְּתוֹרַת מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נָתַן לַלֵּוִי וּבְתוֹרַת מַעֲשַׂר עָנִי נָתַן לֶעָנִי, וַהֲרֵי יֵשׁ כָּאן שְׁמֹנֶה סְאִים מְתֻקָּנִים וּמְעַט יוֹתֵר {ב}. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאָהוּ מַפְרִישׁ תְּרוּמָה גְדוֹלָה, לֹא נֶחְשְׁדוּ עַמֵּי הָאָרֶץ עַל הַתְּרוּמָה: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא הִפְרִישׁ בַּעַל הַבַּיִת אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. סְעֻדָּה זוֹ שֶׁרוֹצֶה הַפּוֹעֵל לֶאֱכֹל אֶצְלוֹ, וְהַשְּׁאָר מַתָּנָה בְּעַלְמָא הוּא דְּיָהֵיב לַלֵּוִי וְלֶעָנִי, הִלְכָּךְ אֵין הַפּוֹעֵל יָכוֹל לֶאֱכֹל אֶצְלוֹ עַד שֶׁיִּכְלוּ שְׁמֹנֶה סְאִין כְּדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֶלָּא אוֹתָהּ סְעֻדָּה שֶׁהָיָה לוֹ לֶאֱכֹל אֶצְלוֹ וְתוּ לֹא. פֵּרוּשׁ אַחֵר וְנָתַן סְאָה לְבֶן לֵוִי וּסְאָה לְעָנִי וְהָלְכוּ לָהֶם, וּכְשֶׁבָּא לְהַפְרִישׁ שְׁמֹנֶה סְאִין מִן הַמְּגוּרָה וְלֶאֱכֹל אוֹתָם עַל סְמַךְ הַשְּׁנֵי סְאִין שֶׁנָּתַן לְבֶן לֵוִי וְלְעָנִי וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם אוֹתָן שְׁנֵי סְאִין קַיָּמִים אִם לָאו, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מַפְרִישׁ שְׁמֹנֶה סְאִין וְאוֹכְלָן עַל סְמַךְ אוֹתָן שְׁנֵי סְאִין שֶׁנָּתַן לְבֶן לֵוִי וְלְעָנִי בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּמִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ מַפְרִישׁ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן הַקַּיָּמִים, אִם כָּל הַשְּׁנֵי סְאִין קַיָּמִים מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן שְׁמֹנֶה סְאִין וּמְעַט יוֹתֵר, וְאִם אֵין קַיָּמִים אֶלָּא חֶצְיָן אֵינוֹ מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶם אֶלָּא אַרְבַּע סְאִין, לְפִי חֶשְׁבּוֹן מַה שֶּׁנִּמְצָא מֵהֶן קַיָּמִים כָּךְ מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶם וְלֹא יוֹתֵר {ג}. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ב} וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, דִּבְדִיּוּק הַחֶשְׁבּוֹן אֵינוֹ טָעוּן לָתֵת לֶעָנִי אֶלָּא תֵּשַׁע עֲשִׂירִיּוֹת מֵהַסְּאָה, וְיַפְרִישׁ גַּם כֵּן אוֹתָן שְׁמֹנֶה סְאִין וַעֲשִׂירִית סְאָה: {ג} כְּלוֹמַר וְאֵינוֹ יָכוֹל לִסְמֹךְ שֶׁכֻּלָּם בְּחֶזְקַת קַיָּמִים, אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיִּתְבָּרֵר לוֹ כַּמָּה קַיָּמִים, וּלְפִי מַה שֶּׁנִּתְבָּרֵר לוֹ שֶׁקַיָּמִים כָּךְ יַפְרִישׁ עֲלֵיהֶם. וְלֹא דָמוּ לְדִתְנַן בְּסוֹף פֶּרֶק ג' דְּגִטִּין הַמַּנִּיחַ פֵּרוֹת כוּ' מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּמִים, דְּהָתָם הַפֵּרוֹת אֶצְלוֹ נִשְׁאָרִים וְאֵין כָּאן חֲשָׁשׁ שֶׁנֶּאֶכְלוּ אֶלָּא שֶׁמָּא נֶאֶבְדוּ, וּלְהָא לֹא חַיְשִׁינַן דְלֹא שְׁכִיחַ, אֲבָל הָכָא שֶׁנּוֹתְנָם לַאֲחֵרִים, לַלֵּוִי וְלֶעָנִי, יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא נֶאֶכְלוּ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הכוונה בזו המשנה כי כשנתן סאה לבן לוי שהוא המעשר הראוי לעשר סאין ונתן אחר כן סאה לעני והוא הראוי לעשר סאין שיכול להוציא שמונה סאין ולאכלן לפי שכבר הוציא חקם הראוי שם וכאלו היו עשר סאי' והוא הוציא מהם סאה למעשר ראשון וסאה למעשר שני וכל זה שלא ידע אם אותה סאה שנתן ללוי ואותה סאה שנתן לעני הם כולם קיימים עד שיפריש עליהם או נאכל קצתם ונשאר קצת ואמרם סאה לעני הוא בקירוב החשבוןאבל בדיוק החשבון אינו טעון לתת לעני אלא תשע עשיריות מהסאה ויפריש ג"כ אותן שמונה סאין ועשירית סאה וזה מבואר:

וחכ"א אינו מפריש אלא לפי חשבון. ר"ל כשיעור מה שנשאר מן הסאה שנותן אם נשאר חציה יפריש עליו ד' סאין ואם תשאר רביעית' יוציא עליה שתי סאין ועל זה הסדר והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ג

שִׁעוּר תְּרוּמָה, עַיִן יָפָה, אֶחָד מֵאַרְבָּעִים {ד}. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשְּׁלֹשִׁים {ה}. וְהַבֵּינוֹנִית, מֵחֲמִשִּׁים {ו}. וְהָרָעָה, מִשִּׁשִּׁים {ז}. תָּרַם וְעָלָה בְיָדוֹ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים, תְּרוּמָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִתְרֹם. חָזַר וְהוֹסִיף, חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת. עָלָה בְיָדוֹ מִשִּׁשִּׁים וְאֶחָד, תְּרוּמָה, וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם כְּמוֹת שֶׁהוּא לָמוּד, בְּמִדָּה וּבְמִשְׁקָל וּבְמִנְיָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף:

ר"ע מברטנורה עַיִן יָפָה אֶחָד מֵאַרְבָּעִים. מִי שֶׁהוּא נְדִיב לֵב וְתוֹרֵם בְּעַיִן יָפָה מַפְרִישׁ אֶחָד מֵאַרְבָּעִים: וְהַבֵּינוֹנִית אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים. לָאו דִּבְרֵי בֵית שַׁמַּאי נִינְהוּ אֶלָּא תַּנָּא קַמָּא קָאָמַר לַהּ. וּמֵעַיִן יָפָה דְּבֵית שַׁמַּאי אַתָּה לָמֵד לְדִבְרֵיהֶם עַיִן רָעָה וּבֵינוֹנִית אַף עַל גַּב דְּלֹא תָנֵי לַהּ בְּמַתְנִיתִין: וְעָלָה בְיָדוֹ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים. כְּגוֹן שֶׁתָּרַם מֵאֹמֶד וְעָלָה בְיָדוֹ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים וְהוּא עַיִן רָעָה: חָזַר וְהוֹסִיף חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת. דִּכְבָר נִפְטְרוּ וְאֵין שֵׁם תְּרוּמָה חָל עַל מַה שֶּׁמּוֹסִיף, הִלְכָּךְ הַתּוֹסֶפֶת הַזֹּאת הַוְיָא טֶבֶל גָּמוּר וְחַיֶּבֶת בְּמַעַשְׂרוֹת: מִשִּׁשִּׁים וְאֶחָד. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ בַכְּרִי שִׁשִּׁים וְאֶחָד סְאִין וְעָלָה בְיָדוֹ סְאָה, אוֹתָהּ סְאָה תְּרוּמָה: וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם כְּמוֹ שֶׁהוּא לָמוּד. [אִם הוּא רָגִיל] לִתְרֹם אֶחָד מִשִּׁשִּׁים יַפְרִישׁ עֲדַיִן אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בַּסְּאָה, וְאִם הוּא רָגִיל לִתְרֹם אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים נִמְצְאוּ דְנִשְׁאֲרוּ עֲדַיִן אַחַת עֶשְׂרֵה סְאִין שֶׁלֹּא נִתְרְמוּ: בְּמִדָּה וּבְמִשְׁקָל. כְּלוֹמַר אוֹתוֹ מוֹתָר שֶׁהוּא תוֹרֵם, מֻתָּר לִתְרֹם בְּמִדָּה וּבְמִשְׁקָל וּבְמִנְיָן. דְּלֹא אָמְרוּ לִתְרֹם מֵאֹמֶד (לְעֵיל פ"א מ"ז), אֶלָּא בִּתְחִלַּת הַתְּרוּמָה: אַף שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף. דְּסָבַר רַבִּי יְהוּדָה אֵין צָרִיךְ לִתְרֹם מִן הַמֻּקָּף אֶלָּא בִּתְחִלַּת תְּרוּמָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: מֻקָּף. קָרוֹב וְסָמוּךְ וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם עַצְמוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ד} מֵאַרְבָּעִים. דִּכְתִיב (יְחֶזְקֵאל מה) זֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תָּרִימוּ שִׁשִּׁית הָאֵפָה מֵחֹמֶר הַחִטִּים וְשִׁשִּׁיתֶם הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַשְּׂעוֹרִים. וְחֹמֶר, שְׁלֹשִׁים סְאִין, וְאֵיפָה, שְׁלֹשָׁה סְאִין, נִמְצָא שִׁשִּׁית הָאֵיפָה חֲצִי סְאָה, וְשִׁשִּׁיתֶם הַיְנוּ תְּרֵי שִׁשִּׁית עַל חַד שִׁשִּׁית, הֲוֵי סְאָה וּמֶחֱצָה לִשְׁנֵי חֳמָרִים, לְחֹמֶר חִטִּים וּלְחֹמֶר שְׂעוֹרִים, הֲוֵי אֶחָד מֵאַרְבָּעִים. יְרוּשַׁלְמִי: {ה} מִשְּׁלֹשִׁים. וְדָרְשׁוּ שְׁתֵּי שִׁשִּׁית מֵחֹמֶר דְּהַיְנוּ סְאָה מִשְּׁלֹשִׁים סְאִין: {ו} מֵחֲמִשִּׁים. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר לא) וּמִמַּחֲצִית בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן הַחֲמִשִּׁים, כָּל מַה שֶּׁאַתָּה אוֹחֵז הֲרֵי הוּא כָּזֶה, מַה זֶּה מֵחֲמִשִּׁים אַף מַה שֶּׁתֹּאחַז בְּמָקוֹם אַחֵר מֵחֲמִשִּׁים, וְהַיְנוּ מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁהִיא בְּרֹב בְּנֵי אָדָם: {ז} מִשִּׁשִּׁים. דְּדָרְשִׁינַן נַמִּי שִׁשִּׁית הָאֵיפָה מֵחֹמֶר חִטִּים לְחוּדֵיהּ, וְשִׁשִּׁית הָאֵיפָה חֲצִי סְאָה וְהוּא חֵלֶק שִׁשִּׁים מֵחֹמֶר שֶׁהוּא שְׁלֹשִׁים סְאִין: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם עין יפה. פי' נדבת לב ועין רעה הפך כלומר כילות וכמו מה שאמרו ב"ש עין יפה אחד משלשים כמו כן אמרו בינונית מארבעים ורעה מחמשים ואמרו תרומה תרי ממאה: ואמרו חזר והוסיף חייב במעשרות. ענינו כי התרומה אינה חייבת במעשרות ומה שנשאר אחר הוצאת התרומה הוא חייב במעשרות בלי ספק ולפיכך אם הוסיף על התרומה הראשונה יתחייב להוציא מאותו תוספת מעשרות ואז יאכלנה הכהן: ואמרם כמות שהוא למוד. ענינו שמותר לו להוציא התרומה שניה שהיא תוספת תרומה כמו שמנהגו לשער זרעו במדה או במנין או במשקל וזה אסור לעשות בתחלה כמו שאמרנו אין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין:

ורבי יהודה אומר שמותר לו להוציא ממנו תוספת תרומה שלא מן המוקף ר"ל ממקום אחר וזה אסור לעשותו לכתחלה ר"ל שיוציא אדם תרומה ממקום אחד על הפירות שהם במקום אחר אבל יוציא התרומה מן המוקף רצה לומר ממה שהוא תוך הקף מקום אחד ומן הדברים שנשנו אצלנו פעמים לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ד

הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ, צֵא וּתְרֹם, תּוֹרֵם כְּדַעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, תּוֹרֵם כְּבֵינוֹנִית, אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים. פִּחֵת עֲשָׂרָה אוֹ הוֹסִיף עֲשָׂרָה, תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. אִם נִתְכַּוֵּן לְהוֹסִיף אֲפִלּוּ אַחַת, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה {ח}:

ר"ע מברטנורה כְּדַעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. לְפִי שֶׁיֵּשׁ תּוֹרֵם בְּעַיִן יָפָה, וְיֵשׁ בְּעַיִן רָעָה, וְיֵשׁ בְּבֵינוֹנִית: פִּחֵת עֲשָׂרָה. וְתָרַם מֵאַרְבָּעִים: אוֹ הוֹסִיף עֲשָׂרָה. וְתָרַם מִשִּׁשִּׁים: תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. דְּכֵיוָן דִּבְאֶחָד מִשִּׁעוּרֵי חֲכָמִים תָּרַם, יָכוֹל לְמֵימַר לֵיהּ אֲנָא לְהָכִי אֲמַדְתִּיךָ: וְאִם נִתְכַּוֵּן לְהוֹסִיף. שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וּבְמִתְכַּוֵּן הוֹסִיף, אֲפִלּוּ אֶחָד, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ח} אֵין תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. דְּאִיכָּא פְּסֵידָא לְבַעַל הַבַּיִת, דְּאִי תֵימָא דִּכְשִׁעוּר הֲוֵי תְּרוּמָה, וְאִם כֵּן נִמְצְאוּ חֻלִּין שֶׁהוֹסִיף הֵם מְדֻמָּעִים עִם הַתְּרוּמָה. וְכֵן אִם פִּחֵת נַמִּי אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, לְפִי שֶׁאִם נֹאמַר דִּכְשִׁעוּר הֲוֵי תְרוּמָה, נִמְצָא שֶׁמִּקְצָת מְתֻקָּן וּמִקְצָת טֶבֶל מְדֻמָּעִין זֶה בָזֶה. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם פיחת עשרה. ענינו שיוציא אחת מששים והוסיף עשרה שיוציא אחת מארבעים:

אם נתכוין להוסיף אפילו אחת. ענינו שיתכוין להוציא אחת מארבעים ותשעה שמחייב זה תוספת בתרומה ומתכוין לאחת מחמשים שהיא בינונית אם הוסיף בשיעור התרומה כשיעור הנזכר או פחות א] בלא כוונה מה שעשה עשוי ותרומתו תרומה ואם נתכוין להוסיף בשיעור תרומה ואפילו דבר מועט אין תרומתו תרומה ומעשיו אין להם קיום: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ה

הַמַּרְבֶּה בִּתְרוּמָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֶחָד מֵעֲשָׂרָה, כִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, יָתֵר מִכָּאן, יַעֲשֶׂנָּה תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לְמָקוֹם אַחֵר. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מֶחֱצָה חֻלִּין וּמֶחֱצָה תְּרוּמָה. רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר שָׁם חֻלִּין:

ר"ע מברטנורה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה. יָכוֹל לְהַרְבּוֹת וּלְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה, הוֹאִיל וְאַשְׁכְּחָן שֵׁם תְּרוּמָה בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁהִיא אֶחָד מֵעֲשָׂרָה. וְאִם רִבָּה יוֹתֵר אֵין שֵׁם תְּרוּמָה עַל אוֹתוֹ רִבּוּי, וְהוּא חֻלִּין הַטְּבוּלִין לְמַעֲשֵׂר, וּמְדֻמָּע בַּתְּרוּמָה. וְזוֹ הִיא תַּקָּנָתוֹ, שֶׁיַּעֲשֶׂנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לְמָקוֹם אַחֵר וְיִתְּנֵהוּ לַלֵּוִי שֶׁיַּעֲשֶׂנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מַעֲשֵׂר טֶבֶל שֶׁלּוֹ {ט}, וְהַלֵּוִי יִתֵּן לוֹ חֻלִּין כְּנֶגֶד אוֹתוֹ רִבּוּי. וְהָא דְקָאָמַר יַעֲשֶׂנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לְמָקוֹם אַחֵר וְלֹא אָמַר יַעֲשֶׂנּוּ תְּרוּמָה לְמָקוֹם אַחֵר, לְפִי שֶׁאֵין תּוֹרְמִין שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף, אֲבָל תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מַפְרִישִׁין אוֹתָהּ שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף: מֶחֱצָה חֻלִּין וּמֶחֱצָה תְּרוּמָה. דְּסָבַר יָכוֹל אָדָם לַעֲשׂוֹת חֲצִי כִּרְיוֹ תְּרוּמָה, דִּכְתִיב (דְּבָרִים יח) רֵאשִׁית דְּגָנְךָ, דַּיּוֹ לָרֵאשִׁית שֶׁיִּהְיֶה כַדָּגָן {י}, [רֵאשִׁית הִיא תְּרוּמָה], וְדָגָן הוּא הַשִּׁירַיִם: עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר שָׁם חֻלִּין. לֹא בָעִינַן רַק שֶׁיִּהְיוּ שְׁיָרֶיהָ נִכָּרִין. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ט} עוֹד יֵשׁ לוֹמַר כִּדְפֵרֵשׁ הָרַ"ב בְּפֶרֶק ה' דִּדְמַאי דְמַתְנִיתִין כְּאַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גּוֹמֵל דְּסָבַר דְּיִשְׂרָאֵל רַשַּׁאי לִתְרֹם תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר (וּפֵרוּשׁ זֶה יִתָּכֵן גַּם לְנֹסַח אַחֵר, וְהוּא גִרְסַת הָרַ"שׁ, וְעַיֵּן תּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים). וּפֵרוּשׁ יַעֲשֶׂנָּה, לֹא כֻלָּהּ אֶלָּא אוֹתוֹ הַמּוֹתָר. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} יְרוּשַׁלְמִי דַּיּוֹ כְּלַפֵּי רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אֲמָרוֹ. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כשהוציא התרומה יותר מן השיעור הנזכר אומר ר' אליעזר כי הוא אפי' הוציא מעשר הזרע תרומה שהוא מותר ודינו דין התרומה כי תרומת מעשר הוא העשור ונקראת תרומה כמו שאמר (במדבר יח) והרמותם ממנו תרומת ה' וגו' ואם הוציא יותר מן המעשר יעשה אותו מותר תרומת מעשר על מעשר אחר שיש לו ויתן הכל לכהן ורבי ישמעאל אומר שהיא תרומה אפילו היתה יותר מן המעשר עד שיוציא חצי התבואה תרומה וזה למאמר השם יתברך (דברים יח) ראשית דגנך דיו לראשית שיהא כדגן ואם הוציא יותר מן המחצה אז יעשה השאר תרומת מעשר על מקום אחר והטעם שהכריחנו לומר בזה התוספת שיעשנה תרומת מעשר על מקום אחר ולא אמרנו יעשנה תרומה על מקום אחר לפי שהעיקר מה שאמרתי לך אין תורמין שלא מן המוקף ורבי עקיבא אומר כי אפי' הוציא יותר מן החצי כיון שנשאר שם חולין למאמר השם יתעלה מראשית ולא כל ראשית והלכה כרבי עקיבא: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ו

בִּשְׁלֹשָׁה פְרָקִים מְשַׁעֲרִים {יא} אֶת הַכַּלְכָּלָה, בַּבַּכּוּרוֹת, וּבַסְּיָפוֹת, וּבְאֶמְצַע הַקָּיִץ. הַמּוֹנֶה, מְשֻׁבָּח. וְהַמּוֹדֵד, מְשֻׁבָּח מִמֶּנּוּ. וְהַשּׁוֹקֵל, מְשֻׁבָּח מִשְּׁלָשְׁתָּן {יב}:

ר"ע מברטנורה הַכַּלְכָּלָה. הַסַּל שֶׁמּוֹדְדִים בּוֹ לְהַפְרִישׁ הַמַּעַשְׂרוֹת וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, שֶׁאֵין מַפְרִישִׁים אוֹתָן אֶלָּא בְּמִדָּה וּבְמִנְיָן וּבְמִשְׁקָל, כְּדִתְנַן (אָבוֹת פ"א מט"ז) וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֹמָדוֹת. אֲבָל תְּרוּמָה גְדוֹלָה אֵין מַפְרִישִׁים אוֹתָהּ אֶלָּא מֵאֹמֶד כְּדִתְנַן לְעֵיל (פ"א מ"ז): מְשַׁעֲרִין אֶת הַכַּלְכָּלָה. לֵידַע מַה שֶׁיִּכָּנְסוּ בָהּ מִן הַפֵּרוֹת: בַּבַּכּוּרוֹת. בִּזְמַן שֶׁהַפֵּרוֹת בְּבִכּוּרֵיהֶן הֵן בְּמִלּוּאָן וְהַכַּלְכָּלָה מְכִילָה מֵהֶן פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁהִיא מְכִילָה מֵהֶן בְּסוֹף הַקַּיִץ, שֶׁכְּבָר הִתְחִילוּ לְהִצְטַמֵּק וְהֵן צְנוּמוֹת דַּקּוֹת: וּבְאֶמְצַע הַקָּיִץ. שֶׁהֵן מְבֻשָּׁלוֹת וְאֵינָם מְצֻמָּקוֹת, הַכַּלְכָּלָה מַחֲזֶקֶת מִן הַפֵּרוֹת יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁמַּחֲזֶקֶת מֵהֶן כְּשֶׁהֵן מְבֻכָּרוֹת בִּמְלוֹאָן, וּפָחוֹת מִמַּה שֶּׁהִיא מַחֲזֶקֶת מֵהֶן בְּסוֹף הַקַּיִץ כְּשֶׁכְּבָר נִצְטַמְּקוּ. הִלְכָּךְ מְשַׁעֲרִין בִּשְׁלֹשָׁה זְמַנִּים הַלָּלוּ: וּבַסְּיָפוֹת. פֵּרוֹת שֶׁבְּסוֹף הַקַּיִץ: הַמּוֹנֶה מְשֻׁבָּח. מִן הַמּוֹצִיא בְּאֹמֶד: וְהַמּוֹדֵד מְשֻׁבָּח וְכוּ'. וְדַוְקָא בְּמַעַשְׂרוֹת וּבִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, אֲבָל לֹא בִתְרוּמָה גְדוֹלָה כְּדִפְרִישִׁית: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} מְשַׁעֲרִים. לְאַשְׁמְעִינַן דְּלֹא יַפְרִישׁ בְּמִדָּה בִּזְמַן אֶחָד עַל זְמַן אַחֵר הַיָּפֶה מִמֶּנּוּ, מִשּׁוּם דִּמְעַשֵּׂר מִן הָרַע עַל הַיָּפֶה (סִיּוּם דְּבָרָיו הֵם אֶחָד לְפֵרוּשׁ הָרַ"שׁ וְלֹא לְפֵרוּשׁ הָרַ"ב). תּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים: {יב} מִשְּׁלָשְׁתָּן. פֵּרוּשׁ מִן הַמּוֹדֵד וְהַמּוֹנֶה וְהָאוֹמֵד, וְהָרַמְבַּ"ם כָּתַב דְּאֵין מַפְרִישִׁין מֵאֹמֶד לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וּלְמַעֲשֵׂר, לְכָךְ כָּתַב שָׁם מְשֻׁבָּח מִשְּׁנֵיהֶם, וְסוֹבֵר כְּשִׁיטַת הַיְרוּשַׁלְמִי (וּפֵרוּשׁ מִשְּׁלָשְׁתָּן כְּמוֹ בִשְׁלָשְׁתָּן): (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כלכלה הוא הסל שבו מודדין להוציא התרומה ופי' משערין ידוע ואמר בכאן שהוא חייב לשער את הכלכלה ולידע מנין מה שהיא מכילה בתחלת הפירות ובסופ' ובאמצען ר"ל באמצע הזמן שיש בין תחלתן לסופן לפי שהפירות בתחלת הקיץ הם קשות והם במלואם ובסוף הקיץ הם צנומות יבשות כמו צמוקין ובאמצע בינונית ואם הכלכלה בדרך הדמיון מכילה מן התאנים הבכורים מאה גרגרים בלי ספק שתכיל כשהן מבושלין מאה ועשר וכשהן מתחילין ליבש ולהצטמק מאה וחמשים וכשידע האדם כמה מכילה הכלכלה בכל הזמנים ימוד בה ויוציא מה שראוי בה להוציא מאותו המנין. ואמר המונה משובח ענינו שהוא משובח מהמוציא באומד והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן ודע כי זה הדין בתרומת מעשר אבל בתרומה גדולה כבר קדם לך הדין שאין מותר להוציאה אלא באומד וכן באר הגמרא כי בתרומת מעשר צריך אדם לדקדק כדי שידע השיעור בדיוק וכמו כן המעשרות שנמנעו להוציאם באומד ואמר אל תרבה לעשר אומדות: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ז

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תְּרוּמָה, עוֹלָה בְּאֶחָד וּמֵאָה {יג}. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בְּמֵאָה וָעוֹד. וָעוֹד זֶה, אֵין לוֹ שִׁעוּר. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן מְשֻׁלָּם אוֹמֵר, וָעוֹד, קַב לְמֵאָה סְאָה, שְׁתוּת {יד} לַמְּדַמֵּעַ:

ר"ע מברטנורה תְּרוּמָה עוֹלָה בְּאֶחָד וּמֵאָה. סְאָה שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה סְאִין שֶׁל חֻלִּין, שֶׁהֵם בֵּין הַכֹּל אֶחָד וּמֵאָה, נוֹטֵל אַחַת מֵהֶן וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן, וְהַשְּׁאָר חֻלִּין כְּמוֹ שֶׁהָיוּ: בְּמֵאָה וָעוֹד. אִם נָפְלָה סְאָה שֶׁל תְּרוּמָה לְתוֹךְ תִּשְׁעָה וְתִשְׁעִים סְאִין שֶׁל חֻלִּין וּמַשֶּׁהוּ יוֹתֵר מִתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה, וְזֶה הַמַּשֶּׁהוּ אֵין לוֹ שִׁעוּר, הוֹאִיל וְיֵשׁ כָּאן מֵאָה וְעוֹד מַשֶּׁהוּ, נוֹטֵל סְאָה אַחַת וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן, וְהַשְּׁאָר חֻלִּין כְּשֶׁהָיוּ: קַב לְמֵאָה סְאָה שְׁתוּת לַמְדַמֵּעַ. אִם נָפְלָה סְאָה שֶׁל תְּרוּמָה בְּתִשְׁעִים וָתֵשַׁע שֶׁל חֻלִּין וְקַב יוֹתֵר, שֶׁהַקַּב הוּא שְׁתוּת לַסְּאָה שֶׁל תְּרוּמָה הַמְדַמַּעַת, שֶׁהַסְּאָה שִׁשָּׁה קַבִּים, אָז נוֹטֵל סְאָה אַחַת וְהַשְּׁאָר חֻלִּין כְּשֶׁהָיוּ. אֲבָל אִם הָיוּ הַחֻלִּין פָּחוֹת מִתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה וְקַב, הַכֹּל מְדֻמָּע, וְיִמָּכְרוּ כֻלָּם לַכֹּהֵן בִּדְמֵי תְרוּמָה חוּץ מִדְּמֵי סְאָה שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁבָּהּ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁאֵין תְּרוּמָה עוֹלָה בְּפָחוֹת מֵאַחַת וּמֵאָה, דְסָתַם לָן תַּנָּא כְּוָתֵיהּ בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי. וְהַכֹּל מוֹדִים שֶׁאֵין הַתְּרוּמָה עוֹלָה בְּמֵאָה בִּלְבָד, וְכָל שֶׁכֵּן בְּפָחוֹת מִמֵּאָה, דִּכְתִיב בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר (בְּמִדְבָּר יח) מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ, דָּבָר שֶׁאַתָּה תּוֹרֵם מִמֶּנּוּ אִם נָפַל לְתוֹכוֹ מְקַדְּשׁוֹ, וְהַיְנוּ אֶחָד מִמֵּאָה, דְּמִמֵּאָה סְאִין מַפְרִישִׁין עֲשָׂרָה לְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, וּמֵאוֹתָן עֲשָׂרָה סְאָה לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וְאָמַר רַחֲמָנָא שֶׁאִם חָזְרָה אוֹתָהּ סְאָה לְתִשְׁעִים וְתִשְׁעָה מְקַדַּשְׁתָּן וְנַעֲשֶׂה הַכֹּל מְדֻמָּע: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יג} עוֹלָה כוּ'. אֲפִלּוּ כְּשֶׁעֲדַיִן בְּיַד יִשְׂרָאֵל כוּ' וְאִי בָּעֵי מָצֵי מִתְּשִׁיל עֲלַהּ כוּ' לֶהֱוֵי כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין כוּ', וּמְתָרֵץ סוֹף פֶּרֶק ז' דִּנְדָרִים דְּכֵיוָן דְּלֵיכָּא מִצְוָה שֶׁיִּשְׁאַל עַל הַפְרָשָׁה לֹא אָתֵי לְאִתְּשׁוֹלֵי עֲלַהּ: {יד} שְׁתוּת. וִיבָאֵר לְךָ שֶׁהַקַּב הַנּוֹסָף צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ חֻלִּין כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה שְׁתוּת סְאָה שֶׁל תְּרוּמָה. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם במאה ואחת הוא שיפול חלק מתרומה במאה חלקים חולין ויהיה אחד ומאה יוציא חלק אחד שהוא שיעור התרומה שנפלה ויאכל השאר:

ורבי יהושע אומר שאפילו נפל חלק אחד בתשעים ותשע חלקים ומשהו שיהיה הכל מאה ומשהו שיוציא התרומה לבדה ולא יהיה הכל מדומע והכל מודים שאם נפל חלק מתרומה בתשעים ותשע חלקים שהכל הוא מאה חלקים שהוא מדומע וסמכו זה לדבר השם יתברך (במדבר יח) את כל חלבו את מקדשו ממנו ואמר דבר שאתה מרים ממנו אם נפל לתוכו מקדשו ומה שבא בזה הכתוב הוא מעשר מן המעשר והוא חלק ממאה מן הכל וכשנפל אותן חלק בתשעים ותשע שנשארו נתקדש הכל ונעשה מדומע:

ודברי רבי יוסי בן משולם קב למאה סאה ענינו כי כשתהיה תשעים ותשעה סאה וקב אחד מחולין ונפל בהם סאה תרומה שיהיה הכל מאה וקב אחד שהקב הוא ששית הדבר המדומע ר"ל ששית סאה של תרומה שנפלה כי הסאה ששה קבים כמו שבארנו פעמים שיוציא מן הכל סאה של תרומה ויהיה הנשאר מותר חולין כמו שהיו ומה שאמר שתות למדמע כדי לסלק הספק ויבאר לך כי הקב הנוסף צריך שיהיה כולו חולין כדי שיהיה שתות סאה של תרומה כמו שבארנו ואילו אמר קב למאה ולא היה מוסיף זו התוספת היינו אומרים כי הקב יש בו חלק [ממאה] (סאה) של תרומה וכשנפל סאה של תרומה וחלק ממאה מן הקב בתשעים ותשע סאה וקב פחות חלק ממאה מן קב מן החולין שהכל מאה סאה וקב אחד כי התרומה תעלה בזה השיעור כיון שיש שם קב יותר על המאה והודיעך כי אין הדבר כן ושהוא מדומע כשהוא בזה הענין כי קב פחות חלק ממאה אינו שתות סאה וחלק ממאה מקב אלא פחות מזה ותבין זה והלכה כרבי אליעזר לפי שסתם לן תנא כוותיה פעמים רבות: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ח

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, תְּאֵנִים שְׁחוֹרוֹת מַעֲלוֹת אֶת הַלְּבָנוֹת, לְבָנוֹת, מַעֲלוֹת אֶת הַשְּׁחוֹרוֹת. עִגּוּלֵי דְבֵלָה, הַגְּדוֹלִים מַעֲלִים אֶת הַקְּטַנִּים, וְהַקְּטַנִּים מַעֲלִין אֶת הַגְּדוֹלִים. הָעִגּוּלִים מַעֲלִין אֶת הַמַּלְבְּנִים, וְהַמַּלְבְּנִים מַעֲלִין אֶת הָעִגּוּלִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּיָדוּעַ מַה נָּפְלָה, אֵין מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ, וּכְשֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ מַה נָּפְלָה, מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ:

ר"ע מברטנורה תְּאֵנִים שְׁחוֹרוֹת מַעֲלוֹת אֶת הַלְּבָנוֹת. תְּאֵנָה שֶׁל תְּרוּמָה, שְׁחוֹרָה אוֹ לְבָנָה, שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה תְּאֵנִים שֶׁל חֻלִּין, חֶצְיָן שְׁחוֹרוֹת וְחֶצְיָן לְבָנוֹת, כֻּלָּן מִצְטָרְפִין לְבַטְּלָהּ, שֶׁאִם הָיָה רוֹצֶה הָיָה דוֹרְסָן וּמְעָרְבָן הַכֹּל בְּיַחַד {טו}. וְאִם שְׁחוֹרָה נָפְלָה, מַעֲלֶה אַחַת מִן הַשְּׁחוֹרוֹת, וְאִם לְבָנָה, מַעֲלֶה אַחַת מִן הַלְּבָנוֹת, וְהַשְּׁאָר חֻלִּין כְּשֶׁהָיוּ: עִגּוּלֵי דְּבֵלָה. דְּבֵלוֹת תְּאֵנִים הַנִּדְרָסִים בְּעִגּוּל, גְּדוֹלִים מַעֲלִים אֶת הַקְּטַנִּים, אִם יֵשׁ שָׁם חֲמִשִּׁים עִגּוּלִים קְטַנִּים וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה עִגּוּלִים גְּדוֹלִים, וְאֶחָד מִן הַגְּדוֹלִים כִּשְׁנַיִם מִן הַקְּטַנִּים, וְנָפַל לְתוֹכָן עִגּוּל קָטָן שֶׁל תְּרוּמָה, מְסַיְּעוֹת כֻּלָּן לְבַטֵּל. וְכֵן עִגּוּלִים וּמַלְבְּנִים. עִגּוּלִים הֵם הַנִּדְרָסוֹת בְּעִגּוּל, מַלְבְּנִים, תְּאֵנִים הַנִּדְרָסוֹת בְּצוּרַת רִבּוּעַ כְּמִין דְּפוּס שֶׁעוֹשִׂים בּוֹ הַלְּבֵנִים מְרֻבָּעוֹת: וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר. אִם שְׁחוֹרָה נָפְלָה הַשְּׁחוֹרוֹת אֲסוּרוֹת, וְאִם לְבָנָה נָפְלָה הַלְּבָנוֹת אֲסוּרוֹת, וְכֵן בִּגְדוֹלִים וּקְטַנִּים, וְעִגּוּלִים וּמַלְבְּנִים, הַדּוֹמִין לְאוֹתָהּ שֶׁנָּפְלָה אֲסוּרִים: בְּיָדוּעַ מַה נָּפְלָה. שְׁחוֹרָה אוֹ לְבָנָה, אֵין מַעֲלוֹת, לְפִי שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכֹל הָאֲחֵרוֹת, וְכֵיוָן דְּמֻתָּרוֹת הֵן אֵין מְסַיְּעוֹת לְבַטֵּל. אֲבָל אִם אֵין יָדוּעַ אִם שְׁחוֹרָה נָפְלָה אוֹ לְבָנָה נָפְלָה, כֵּיוָן דְּכֻלָּן בְּסָפֵק אִסּוּר, מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טו} וְאַף שֶׁאֵין מְבַטְּלִין אִסּוּר לְכַתְּחִלָּה, כַּמְּפֹרָשׁ בְּפֶרֶק ה' מִשְׁנָה ט', הַנֵּי מִילֵי לְהַרְבּוֹת בְּהֶתֵּר, אֲבָל בִּכְהַאי גַוְנָא שֶׁאֵינוֹ מַרְבֶּה בְּהֶתֵּר אֶלָּא מְשַׁנֶּה הָאִסּוּר מִכְּמוֹת שֶׁהָיָה וּמַפְרִידָן כְּדֵי לְעָרְבָם יַחַד, בִּכְהַאי גַוְנָא נִרְאָה לִי דְּשָׁרֵי לְבַטֵּל לְכַתְּחִלָּה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם העושין בני אדם מדבלת התאנים כמו ככרות עגולין ונקראים עגולין ועושין מהם גם כן כמין ככרות מרו בעות נקראין מלבנין לפי שהן דומות לאותן הדפוסים שעושין בהם הלבנים ולפיכך דעתי שהוא עברי ממש החזיק מלבן (נחום ג ד) וענין מעלות שיצטרפו אלו עם אלו להשלים מנין מאה חלקים ותעלה תרומה במאה ואח' ואמרו בגמרא הגדולים מעלים את הקטנים במשקל והקטנים מעלים את הגדולים במנין וביאור זה בדמיון כי אם היה שם מן החולין עשרים עגולים קטנים ועשרים עגולים גדולים סך הכל ארבעים וכל אחד מן הגדולים משקלו ד' ליטרין וכל אחד מן הקטנים משקלו ליטרא אחת ונתערב בכל הארבעים עגולים עגול אחד של דבלה קטן משקלו ליטרא אחת לא נאמר עגול אחד נפל בארבעי' עגולים יהיה הכל מדומע אבל נאמר ליטרא אחת נפל במאה ליטרא ויעלה באחד ומאה ואם יהיה שם בדרך הדמיון תשעים עגולים קטנים בכל א' מהם שני שלישי הליטרא ויהיה משקל כולם ששים ליטרא וי' עגולים משקל כל אחד מהן ד' ליטרין שיעלה מנין כל העגולים למאה ומשקל כולה מאה ליטרין ונתערב בכול' עגול של דבלה תרומה משקלו ארבע ליטרין לא נאמר משקל ד' ליטרא של תרומה נתערבו במאה ליטרא שהוא חלק מכ"ה ויהיה הכל מדומע אבל נאמר עגול א' נפל במאה ויעלה בא' ומאה וזה הדמיון יבאר לך דברי הגמ' ובו תעשה היקש ותהיה סברתך והלכה כרבי עקיבא: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ט

כֵּיצַד, חֲמִשִּׁים תְּאֵנִים שְׁחוֹרוֹת וַחֲמִשִּׁים לְבָנוֹת, נָפְלָה שְׁחוֹרָה, שְׁחוֹרוֹת אֲסוּרוֹת וְהַלְּבָנוֹת מֻתָּרוֹת. נָפְלָה לְבָנָה, לְבָנוֹת אֲסוּרוֹת וּשְׁחוֹרוֹת מֻתָּרוֹת. בְּשֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ מַה נָּפְלָה, מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ. בְּזוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַחְמִיר, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מֵקֵל:

ר"ע מברטנורה כֵּיצַד. לְפֵרוּשֵׁי מִלְּתֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא קָאָתֵי: וּבְזוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַחְמִיר. בְּהָא דְתָנִינַן לְעֵיל, אֲבָל בְּמַאי דְבָעֵינָא לְמֵימַר לְקַמָּן הֲוֵי אִפְּכָא: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם זה הדמיון הוא מבאר הכרעת רבי עקיבא: ואמרם ובזו רבי אליעזר מחמיר ור' יהושע מיקל רוצה בו כדין שלפני זה כי רבי אליעזר אוסר אפילו לא ידע מה נפלה אם היתה תאנה לבנה או שחורה ורבי יהושע אומר מעלים זה את זה אפילו ידע מה נפלה: (רמב"ם)

פרק ד - משנה י

וּבְזוֹ {טז} רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵקֵל, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַחְמִיר. בְּדוֹרֵס לִיטְרָא קְצִיעוֹת עַל פִּי הַכַּד וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹהִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵן פְּרוּדוֹת, וְהַתַּחְתּוֹנוֹת מַעֲלוֹת {יז} אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא תַעֲלֶה עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם מֵאָה כַדִּים:

ר"ע מברטנורה בְּדוֹרֵס לִיטְרָא קְצִיעוֹת. לִיטְרָא שֶׁל תְּאֵנִים יְבֵשִׁים שֶׁל תְּרוּמָה: עַל פִּי הַכַּד. שֶׁל חֻלִּין, וְהַרְבֵּה כַּדִּין יֵשׁ: וְאֵין יָדוּעַ. בְּאֵיזֶה כַּד דְּרָסָהּ, וּבְכָל כַּד יֵשׁ מֵאָה לִיטְרוֹת שֶׁל חֻלִּין, אֲפִלּוּ אֵין כָּאן מֵאָה כַּדִּין, שָׁרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְאַף עַל פִּי שֶׁיָּדוּעַ הוּא שֶׁהַלִּיטְרָא שֶׁל תְּרוּמָה הִיא בְּפִי הַכַּד וְאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת עִם הַחֻלִּין, רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ נִפְרְדוּ מִמְּקוֹמָן וְנִתְעָרְבוּ הַחֻלִּין בַּתְּרוּמָה, וְעוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר כֵּיוָן דְּאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת אֵין הַתַּחְתּוֹנוֹת מְסַיְּעוֹת לְבַטֵּל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, אֶלָּא הַשּׁוּלַיִם מֻתָּרִים וְהַפּוּמִים אֲסוּרִים, עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם מֵאָה כַדִּין וְיִתְבַּטֵּל פִּי חָבִית זֶה בְּמֵאָה פוּמִין, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טז} וּבְזוֹ כוּ'. וְצָרִיךְ טַעַם בֵּין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּבֵין לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַאי שְׁנָא לְבָנוֹת וּשְׁחוֹרוֹת מִתַּחְתּוֹנוֹת לְעֶלְיוֹנוֹת. וְהַטַּעַם כָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת זְבָחִים דַּף ע"ג דְּלֹא דָמִי, דְּהַשְּׁחוֹרוֹת אֵינָן רְאוּיִין לִהְיוֹת בִּסְפֵק דִּמּוּעַ, שֶׁלְּעוֹלָם הַשְּׁחוֹרוֹת נִכָּרוֹת מִתּוֹךְ הַלְּבָנוֹת. (וְטַעֲמָא דְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּכָאן לֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר אִם הָיָה רוֹצֶה הָיָה דוֹרְסָן וּמְעָרְבָן, כֵּיוָן דִּדְרוּסוֹת וְעוֹמְדוֹת הֵן. בֵּית דָּוִד): {יז} מַעֲלוֹת כוּ'. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן בִּסְפֵק דִּמּוּעַ, הֵקֵלּוּ בִּתְרוּמַת פֵּרוֹת דְּרַבָּנָן. תּוֹסָפוֹת שָׁם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ליטרא משקל ידוע וקציעות התאנים היבשות ואומר כי מי שלקח ליטרא תאנים מתרומה וכתשן ונתנן על פי כד התאנים של חולין ויש לשם [הרבה] כדים ואין ידוע איזו היא אומר ר"א כי אם היה בכל הכדים מאה ליטרין נחשב כאילו התאנים כולן מפורדין ושנתערב ליטרא במאה ויעלה בא' ומאה והלכה כר' יהושע: (רמב"ם)

פרק ד - משנה יא

סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה עַל פִּי מְגוּרָה וְקִפְּאָהּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בַּקִּפּוּי מֵאָה סְאָה {יט}, תַּעֲלֶה בְּאֶחָד וּמֵאָה, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא תַעֲלֶה. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה עַל פִּי מְגוּרָה, יַקְפִּיאֶנָּה. וְאִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ תְּרוּמָה עוֹלָה בְּאֶחָד וּמֵאָה, אִם אֵינוֹ יָדוּעַ אִם בְּלוּלוֹת הֵן, אוֹ לְאַיִן נָפְלָה:

ר"ע מברטנורה מְגוּרָה. אוֹצָר שֶׁאוֹגְרִים בּוֹ הַתְּבוּאָה: וְקִפְּאָהּ. הֵסִיר מַה שֶּׁלְּמַעְלָה, תַּרְגּוּם וַיִּצֶּף הַבַּרְזֶל (מְלָכִים ב ו) וְקָפָא פַרְזְלָא {יח}: אִם יֵשׁ בַּקִּפּוּי תַּעֲלֶה בְּאֶחָד וּמֵאָה. מְפָרֵשׁ בַּיְרוּשַׁלְמִי דְּהָכִי קָאָמַר אִם יֵשׁ בַּקִּפּוּי עִם מַה שֶּׁתַּחְתָּיו אֶחָד וּמֵאָה תַּעֲלֶה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעֲמֵיהּ דְּאָמַר הַתַּחְתּוֹנוֹת מַעֲלוֹת אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וְקָא מַשְׁמַע לָן דְּאַף עַל גַּב דְּקִפְּאָהּ וְגָלֵי דַּעְתֵּיהּ שֶׁלֹּא נִתְעָרְבָה עִם הַתַּחְתּוֹנוֹת, אַף עַל פִּי כֵן הַתַּחְתּוֹנוֹת מְסַיְּעוֹת לְבַטֵּל: וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר לֹא תַעֲלֶה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְטַעֲמֵיהּ דְּאָמַר לְעֵיל שֶׁאֵין הַתַּחְתּוֹנוֹת מְסַיְּעוֹת לְבַטֵּל: סְאָה תְרוּמָה וְכוּ'. סִיּוּמָא דְמִלְּתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, וְהָכִי קָאָמַר, כֵּיוָן דְּלֹא תַעֲלֶה כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יַקְפִּיאֶנָּה. יָסִיר מַה שֶּׁצָּף לְמַעְלָה וּמְעַט סָבִיב לָהּ עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁהֵסִיר כֻּלָּהּ, וְהַשְּׁאָר הַכֹּל חֻלִּין: אִם כֵּן לָמָּה אָמְרוּ. מַתְנִיתִין פָּרֵיךְ עַל מִלְּתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אִם כֵּן בְּאֵיזֶה מָקוֹם אָמְרוּ תְּרוּמָה צְרִיכָה אֶחָד וּמֵאָה, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ תַּקָּנָה בְּקִפּוּי. וּמְשָׁנֵי בְּשֶׁאֵין יָדוּעַ אִם נִבְלְלָה הַסְּאָה בַּמְּגוּרָה אַחַר שֶׁנָּפְלָה עַל פִּי הַמְּגוּרָה, אִי נַמִּי מִתְּחִלָּה אֵין יָדוּעַ לְהֵיכָן נָפְלָה. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יח} וּפֵרוּשׁ הַפָּסוּק שֶׁשָּׁט עַל פְּנֵי הַמַּיִם וְלֹא הֵסִיר. וַחֲכָמִים הִשְׁאִילוּ מִלָּה אֲרָמִית זֹאת לְהָסִיר מַה שֶּׁלְּמַעְלָה: {יט} בְּגִרְסַת הָרַב לֹא גָרְסִינַן מֵאָה סְאָה. וּמִיהוּ גַּם אוֹתוֹ גִרְסָא יֵשׁ לְתַקֵּן עַל פִּי פֵּרוּשׁ הָרַ"ב, וְהָכִי קָאָמַר אִם יֵשׁ בַּקִּפּוּי וְגַם מַה שֶּׁתַּחְתָּיו מֵאָה סְאָה. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מגורה הוא המקום שאוצרין בו וקפאה הוא הדבר הנקפא מגזרת קפאו תהומות (שמות טו) ומנהג הדברים שמקפין אותן האויר כי העליון הוא קופא תחלה ולפיכך קראו הדבר העולה והצף קופא ונשתמשו בזו המלה ואמרו במי שרוצה להסיר מה שיעלה למעלה על דבר מעובה או מקובץ יקפאנה אמר ר"א כי כשנפלה סאה תרומה על פי המגורה ונתקבצה שם ונתעבה כגון שנפלה סאה חטים של תרומה על פני אוצר גדול מחטים שנשער פי המגורה כולה אם יש באותו עליון כדי שאם יקבץ בשטח העליון בלבד מאה סאה אז תעלה ואם לאו יהיה הכל מדומע וזה הפך מה שאמר במה שקדם שאמר התחתונות מעלות את העליונות וכן אמרו בגמרא מוחלפת שיטתיה דר' אליעזר:

ואמר ר' יהושע לא תעלה. ר"ל כי אין הדין בה שתעלה במאה ואחד מן הקופה אבל דין סאה של תרומה שנפלה על פי מגורה שיקפיאנה רוצה באמרו ר' יהושע יקפיאנה שיעלה אותה בעצמו ויגרור מעל פי המגורה מה שתחתיה בלבד ר"ל מה שתחת הסאה של תרומה שנפלה וכן בארו בתוספתא כי ענין מאמר ר' יהושע יקפיאנה רואים אותה כאלו היא חטים ע"ג שעורים והקשה ואמר אם הדבר כן ונראה אותה כאלו היא חטים ע"ג שעורים ונוציא מה שנפל בלבד באיזה דבר נאמר תעלה באחד ומאה השיב ואמר כי זה הוא כשלא ידע אם נתערבה או לא נתערבה או לא ידע ג"כ באיזה מקום קפאה והלכה כר' יהושע ויהיה שיעור דבריו כן ר' יהושע אומר לא תעלה אלא סאה תרומה שנפלה על פי מגורה יקפיאנה: (רמב"ם)

פרק ד - משנה יב

שְׁתֵּי קֻפּוֹת וּשְׁתֵּי מְגוּרוֹת שֶׁנָּפְלָה סְאָה תְרוּמָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזוֹ מֵהֶן נָפְלָה, מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הֵם בִּשְׁתֵּי עֲיָרוֹת {כ}, מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ:

ר"ע מברטנורה שְׁתֵּי קֻפּוֹת. בְּכָל אַחַת חֲמִשִּׁים סְאָה: וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזוֹ מֵהֶן נָפְלָה. וּשְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת מִסָּפֵק, מְסַיְּעוֹת זוֹ אֶת זוֹ לְבַטֵּל, וְאִם רָצָה לְהַעֲלוֹת סְאָה מִזּוֹ מַעֲלֶה, מִזּוֹ מַעֲלֶה, מֶחֱצָה מִזּוֹ וּמֶחֱצָה מִזּוֹ מַעֲלֶה. וּשְׁתֵּי קֻפּוֹת אֲפִלּוּ הֵן בִּשְׁנֵי בָתִּים וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזוֹ מֵהֶן נָפְלָה סְאָה שֶׁל תְּרוּמָה, מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ, מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכָּן לְהִתְפַּנּוֹת, וְהֵן מִטַּלְטְלוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וּפְעָמִים שֶׁמִּתְעָרְבוֹת זוֹ עִם זוֹ. אֲבָל שְׁתֵּי מְגוּרוֹת, שֶׁאֵינָן מִטַּלְטְלוֹת, בִּזְמַן שֶׁשְּׁתֵּיהֶן בְּבַיִת אֶחָד, מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ, וְאִם הֵן בִּשְׁנֵי [בָתִּים] אֵין מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֲפִלּוּ הֵן בִּשְׁתֵּי עֲיָרוֹת. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כ} עֲיָרוֹת. בַּעַל כַּף נַחַת פֵּרֵשׁ, קֻפּוֹת גְּדוֹלוֹת הַרְבֵּה עֲשׂוּיוֹת לְמִדָּה, וְהִיא מִלָּה בִלְשׁוֹן עֲרָב. אֲבָל לְפֵרוּשׁ הָרַ"ב נִרְאָה כִּפְשׁוּטוֹ לְשׁוֹן עִיר, דִּלְפִי שֶׁהֵן רְחוֹקוֹת אֵין מִתְעָרְבִין. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בארו בגמ' כי שתי קופות מצטרפות ואפי' היתה אחת בבית א' והשנית בבית אחר אבל שתי מגורות עד שיהיו בבית אחד ונתנו הטעם בזה ואמרו קופות דרכן להתפנות מגורות אין דרכן להתפנות ופי' להתפנות לטלטלן ולהעתיקן ממקום למקום וכיון שמטלטלות ונעתקות יתקבצו בשעת הטלטול הנה נתבאר לך שאין הלכה כרבי שמעון: (רמב"ם)

פרק ד - משנה יג

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַעֲשֶׂה בָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא בַּחֲמִשִּׁים אֲגֻדּוֹת שֶׁל יָרָק, שֶׁנָּפְלָה אַחַת מֵהֶן לְתוֹכָן, חֶצְיָהּ תְּרוּמָה, וְאָמַרְתִּי לְפָנָיו, תַּעֲלֶה. לֹא שֶׁהַתְּרוּמָה תַעֲלֶה בַּחֲמִשִּׁים וְאֶחָד, אֶלָּא שֶׁהָיוּ שָׁם מֵאָה וּשְׁנֵי חֲצָיִים {כא}:

ר"ע מברטנורה שֶׁנָּפְלָה אַחַת מֵהֶן. אֲגֻדָּה אַחַת כַּיּוֹצֵא בָהֶן, וְאֵינָהּ נִכֶּרֶת מִבֵּינֵיהֶן. וְאוֹתָהּ אֲגֻדָּה הָיְתָה חֶצְיָהּ חֻלִּין וְחֶצְיָהּ תְּרוּמָה: שֶׁהָיוּ שָׁם מֵאָה וּשְׁנֵי חֲצָיִים. עִם הַחֵצִי שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁבָּהּ. וְאַשְׁמְעִינַן רַבִּי יוֹסֵי שֶׁאֵין הָאֲגֻדָּה שֶׁחֶצְיָהּ תְּרוּמָה מְדַמַּעַת אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן תְּרוּמָה שֶׁבָּהּ, וְלֹא אָמְרִינַן שֶׁהָאֲגֻדָּה כֻלָּהּ תְּדַמַּע, כֵּיוָן שֶׁהִיא תְּרוּמָה מְעֹרֶבֶת בְּחֻלִּין: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כא} מֵאָה וּשְׁנֵי כוּ'. לֹא שֶׁצָּרִיךְ מֵאָה וּשְׁתַּיִם, שֶׁהֲרֵי בְּאֶחָד וּמֵאָה עוֹלָה לְהַמַּחְמִיר שֶׁבְּמִשְׁנָה ז', אֶלָּא שֶׁכָּךְ הָיָה הַמַּעֲשֶׂה. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כל זה מבואר ואמת ומה שהודיעך רבי יוסי שלא נאמר שהאגודה כולה תדמע כיון שחציה תרומה והוא מעורב ועוד יתבאר זה הענין בפרק של אחר זה (מ"ה ו): (רמב"ם)

פרק ה

פרק ה - משנה א

סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה {א} שֶׁנָפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה חֻלִּין, אוֹ לְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, אוֹ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אוֹ לְהֶקְדֵּשׁ, בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִים, יֵרָקֵבוּ. אִם טְהוֹרָה הָיְתָה אוֹתָהּ הַסְּאָה, יִמָּכְרוּ לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, חוּץ מִדְּמֵי אוֹתָהּ סְאָה. וְאִם לְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נָפְלָה, יִקְרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְאִם לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אוֹ לְהֶקְדֵּשׁ נָפְלָה, הֲרֵי אֵלּוּ יִפָּדוּ. וְאִם טְמֵאִים הָיוּ אוֹתָן הַחֻלִּין, יֵאָכְלוּ נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ יִלּוֹשׁוּ בְמֵי פֵרוֹת, אוֹ יִתְחַלְּקוּ לְעִסּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה:

ר"ע מברטנורה סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה חֻלִּין. דִּתְרוּמָה טְמֵאָה נַמִּי עוֹלָה בְּאַחַת וּמֵאָה {ב}: יֵרָקֵבוּ. דְּאִי אֶפְשָׁר לַכֹּהֵן לְאָכְלָהּ, מִשּׁוּם תְּרוּמָה טְמֵאָה. וְהָא דְלֹא תְּנַן יִדָּלְקוּ, מִשּׁוּם דְּחַיְשִׁינַן דִּלְמָא אַדְּמַדְלִיק לְהוּ אָתֵי בְּהוּ לִידֵי תַקָּלָה וְאָתֵי לְמֵיכָל מִנַּיְהוּ, מִשּׁוּם דְּדִמּוּעַ קִיל לְהוּ לְאִינְשֵׁי וְלֹא מִזְדַּהֲרֵי בֵיהּ כֻּלֵּי הַאי {ג}: אִם טְהוֹרָה הָיְתָה אוֹתָהּ סְאָה. וְגַם הַחֻלִּין טְהוֹרִים, יִמָּכְרוּ לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, שֶׁדָּמֶיהָ פְּחוּתִים לְפִי שֶׁאֵין לָהּ אוֹכְלִים מְרֻבִּים, וְגַם אִם נִטְמֵאת לֹא חַזְיָא לַאֲכִילָה: חוּץ מִדְּמֵי אוֹתָהּ סְאָה. שֶׁצָּרִיךְ לִתְּנָהּ לַכֹּהֵן: וְאִם לְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן. טָהוֹר שֶׁלֹּא נִטְּלָה מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר {ד} נָפְלָה, יְבַקֵּשׁ מִן הַלֵּוִי שֶׁיַּחֲלִיפֵם לוֹ {ה} בְּחֻלִּין, וְיַעֲשֵׂם הַלֵּוִי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל טִבְלוֹ: וְאִם לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ טְהוֹרִים נָפְלָה. יִפָּדוּ וְיֹאכַל דְּמֵי הַמַּעֲשֵׂר בִּירוּשָׁלַיִם, וְהַדִּמּוּעַ יִמְכֹּר לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה חוּץ מִדְּמֵי אוֹתָהּ סְאָה: וְאִם טְמֵאִים הָיוּ. הַחֻלִּין וְהַמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנָּפְלָה בָהֶן תְּרוּמָה טְהוֹרָה, דְּהַשְׁתָּא לֹא מָצֵי לִמְעַבְדִינְהוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר, מַפְרִישׁ עָלָיו תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְיִמְכְּרֶנּוּ לַכֹּהֲנִים, וְיֹאכְלוּם הַכֹּהֲנִים נִקּוּדִים, פֵּרוּשׁ בְּיֹבֶשׁ, כְּמוֹ יָבֵשׁ הָיָה נְקוּדִים (יְהוֹשֻׁעַ ט) {ו}: אוֹ קְלָיוֹת. כִּי הֵיכִי דְּלֹא תִתְכַּשַׁר הַתְּרוּמָה הַטְּהוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ לְקַבֵּל טֻמְאָה, דְּכָל אֹכֶל שֶׁלֹּא בָא עָלָיו מַשְׁקֶה מִשִּׁבְעָה מַשְׁקִים אֵינוֹ מֻכְשָׁר לְקַבֵּל טֻמְאָה: אוֹ יִלּוֹשׁוּ בְמֵי פֵרוֹת. כְּגוֹן מֵי תוּתִים וְרִמּוֹנִים, דְּלֹא מַכְשְׁרֵי: אוֹ יְחַלְּקוּם לְעִסּוֹת. שֶׁיִּתֵּן פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה בְּכָל עִסָּה וְעִסָּה, דְּאֹכֶל שֶׁהוּא פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאַת אֳכָלִים {ז}, וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים. וְאִי קַשְׁיָא מַאי שְׁנָא מִסְּאָה תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה בְּחֻלִּין טְהוֹרִים דְּאָמְרִינַן יֵרָקְבוּ מִשּׁוּם דְּעוֹשֶׂה הַכֹּל תְּרוּמָה וְנֶחְשָׁב כִּתְרוּמָה טְמֵאָה וּטְהוֹרָה שֶׁנִּתְעָרְבוּ, וְאִם כֵּן תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְחֻלִּין טְמֵאִים נַמִּי שֶׁנִּתְעָרְבוּ יֵחָשְׁבוּ כִּתְרוּמָה טְהוֹרָה וּטְמֵאָה שֶׁנִּתְעָרְבוּ וְיִהְיוּ אֲסוּרִים בַּאֲכִילָה. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּלֹא דָמִי, דִּלְעֵיל הֲנָךְ חֻלִּין נַעֲשׂוּ כִּתְרוּמָה לֵאָסֵר לְזָרִים מִכֹּחַ תְּרוּמָה טְמֵאָה, הִלְכָּךְ לַכֹּהֲנִים נַמִּי אֲסִירֵי כְּדִין תְּרוּמָה טְמֵאָה, אֲבָל הֲנָךְ חֻלִּין דְּהָכָא אֵין נַעֲשִׂים תְּרוּמָה אֶלָּא מִכֹּחַ תְּרוּמָה טְהוֹרָה, הִלְכָּךְ שַׁרְיָן לַכֹּהֲנִים כִּתְרוּמָה טְהוֹרָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} טְמֵאָה. דִּטְמֵאָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה בַּעֲשֵׂה, כִּדְיָלְפִינַן בְּפֶרֶק הֶעָרֵל דַּף ע"ג: {ב} כְּדִלְקַמָּן מִשְׁנָה ד': {ג} וְהָא דִבְמִשְׁנָה י' פֶּרֶק ח' מְפָרֵשׁ הָרַ"ב גַּבֵּי שֶׁמֶן דְּרָאוּי לְהַדְלִיק כְּשֶׁנִּדְמַע וְנִטְמָא, וּגְמָרָא עֲרוּכָה הִיא בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דִפְסָחִים, הָא מָסְקִינַן הָתָם רָמֵי לֵיהּ בִּכְלִי מָאוּס וְלֹא חַיְשִׁינַן תּוּ לִידֵי תַקָּלָה. וְהָכָא בְּדָבָר יָבֵשׁ כוּ' וְלֹא מִמְאִיס בִּכְלִי מָאוּס, וְאָתֵי בְהוּ לִידֵי תַקָּלָה, הִלְכָּךְ לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא: {ד} דְּאִי לָאו הָכִי אֵינוֹ רָאוּי לַעֲשׂוֹתוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל טִבְלוֹ, כִּדְתָנֵי בְּסִפְרִי שֶׁהֵבִיא הָרַ"ב בְּפֶרֶק קַמָּא מִשְׁנָה ה' לְעִנְיַן תְּרוּמָה גְדוֹלָה, וְהוּא הַדִּין לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} מְחֻסַּר הֲבָנָה, דְּהָכָא אֵין צָרִיךְ לְפָרֵשׁ כָּךְ, וְגַם אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַחֲלִיף דְּהָא הָכָא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן מְחֻיָּב לְתִתּוֹ לַלֵּוִי. וְעַיֵּן בְּתוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ו} וְהָרַמְבַּ"ם כָּתַב נִקּוּדִים הוּא שֶׁיַּעֲשֶׂנָּה כִּכָּרוֹת קְטַנּוֹת, כָּל אַחַת כַּחֲצִי בֵיצָה, וְכֵן אִיתָא בַגְּמָרָא: {ז} אֵינוֹ מֻכְרָח מִמִּשְׁנָתֵנוּ רַק דְּאֵינוֹ מְטַמֵּא, אֶלָּא שֶׁהוּא סוֹבֵר שֶׁהַדִּין הוּא כָּךְ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כשנפל חלק מתרומה בפחות ממאה חלקים מזולתה יהיה הכל מדומע וכבר בארנו זה בפרק שלפני זה ואומר בזו ההלכה שלשת הלכות מהלכות המדומע והודיענו בדיניהם האחת אם נפלה סאה תרומה טמאה בפחות ממאה חולין או מעשר שני או מעשר ראשון או הקדש בין שיהיו אותן חולין או מעשר או הקדש טמאים או טהורים דין כולם שיניחו אותם שירקבו ויפסידו. וההלכה השנית אם נפלה סאה תרומה טהורה בפחות ממאה חולין טהורים או מעשר ראשון או מעשר שני והקדש טהורים ויהיה הכל מדומע והוא טהור ואם נפלה הםאה תרומה בחולין ימכרו כל החולין לכהן חוץ מדמי תרומה ואם נפלה במעשר ראשון יקרא שם לתרומת מעשר החייבת לאותו מעשר ראשון ויצטרף לאותה תרומה גדולה שנפלה וימכר הכל לכהן חוץ מדמי תרומה שנפלו ודמי תרומת מעשר ראשון שקרא לה שם לפי שתרומת מעשר גם כן לכהן ואם נפלה בהקדש ומעשר שני פודין אותו ויהיה חולין אחר שיחזור חולין מוכרו לכהן חוץ מדמי תרומה. וההלכה השלישית היא אם נפלה סאה תרומה טהורה בפחות ממאה חולין טמאים שיהיה הכל מדומע ועיקר אצלנו כי אוכלין טמאין אין מטמאים זולתם אלא אם הם כביצה ומה שהוא פחות מכביצה ממאכלים טמאים אין מטמאין זולתם והוא ענין אמרם טומאת אוכלין בכביצה ועוד נבאר זה וטעמו באר היטב בסדר טהרות ונתננו העיקר כי האוכלין אינן מטמאין עד שיפול עליהם אחד משבעה משקין וכבר זכרנו זה פעמים ועוד יתבאר במקומו ואם נפל עליהם מי פירות כגון מי רמונים או תותים או אגסים וזולתם אינם מטמאים לפי שלא הוכשרו לטומאה ובמסכת מכשירין נבאר כל זה ומפני אלו השני עיקרים יהי' דין זה המדומע שימכר לכהן חוץ מדמי תרומה שבו והכהן הלוקח אותו אין לו רשות ללושו במים ולא באחד מן השבעה משקין כדי שלא תכשר התרומה באותן משקין ותטמא עם החולין שהם טמאים ואסור לאכול תרומה טמאה אבל דינה שתשרף אבל נבקש דרך שיוכל לאכלה והוא שיאכלנה נקודים ונקודים הוא שיעשנה ככרות קטנות תהיה כל אחת כחצי ביצה וכן אמרו בגמרא ואין הכוונה שילוש אותה כולה ויעשה ממנה ככרות קטנות כחצי ביצה אבל הכוונה שילוש אותה ככר אחר ככר או שיאכל הכל קלוי כדי שלא יפול עליהם משקה או שילוש אותם במי פירות שאינן מכשירין כמו שאמרנו או יתחלקו אותן חולין שנדמעו לעיסות כדי שלא יהא במקום אחד כביצה מאלו החולין הטמאין שנתערבו בם תרומה וכשיהיה זה כמו שאמרנו לא יטמא חלק התרומה המעורב בה לפי שהוא פחות מכביצה כמו שנתננו העיקר הנה פסק את הדין באלו הארבעה חלקים שהם צריכות והם אם נפלה תרומה טהורה לחולין טמאים או לחולין טהורין או אם נפלה תרומה טמאה לחולין טהורין או טמאים והודיענו שדיני אלו הארבעה חלקים שלשה דינים כי דין תרומה טמאה כשנפלה בטמא או בטהור הכל שוה כמו שנתבאר: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ב

סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ מֵאָה חֻלִּין טְהוֹרִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרוֹם וְתִשָּׂרֵף {ח}, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, סְאָה שֶׁנָּפְלָה הִיא סְאָה שֶׁעָלְתָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תַּעֲלֶה וְתֵאָכֵל נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ תִלּוֹשׁ בְּמֵי פֵרוֹת, אוֹ תִתְחַלֵּק לְעִסּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה {י}:

ר"ע מברטנורה סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה חֻלִּין טְהוֹרִים. וְהַשְׁתָּא הַתְּרוּמָה עוֹלָה בְּאֶחָד וּמֵאָה וְלֹא נַעֲשֶׂה הַכֹּל מְדֻמָּע, וְהַחֻלִּין טְהוֹרִים לֹא הֻכְשְׁרוּ לְקַבֵּל טֻמְאָה וְלֹא טִמְּאָתָן הַתְּרוּמָה טְמֵאָה: תֵּרוֹם וְתִשָּׂרֵף. כְּשֵׁם שֶׁאִם הָיְתָה תְרוּמָה טְהוֹרָה תַּעֲלֶה וְתֵאָכֵל, כָּךְ הַטְּמֵאָה תֵּרוֹם וְתִשָּׂרֵף. וְהַאי תִשָּׂרֵף דּוּמְיָא דְתֵרָקֵב, שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה {ט} בְּשָׁעָה שֶׁשּׂוֹרְפָהּ, דְּאִי שַׁרְיָת לֵיהּ לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה אָתֵי לְמֵיכְלָהּ, דְּסָבוּר שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת עַל יְדֵי בִטּוּל: תַּעֲלֶה וְתֵאָכֵל נִקּוּדִים. בְּיֹבֶשׁ, כֻּלֵּיהּ כִּדְפָרְשִׁינַן לְעֵיל. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ח} וְתִשָּׂרֵף. בְּרֵישׁ פֶּרֶק ב' דְּעָרְלָה מְפָרֵשׁ הָרַ"ב טַעֲמָא דְּמֵרִים מִשּׁוּם גֶּזֶל הַשֵּׁבֶט, וְהָכָא דְתִשָּׂרֵף בְּלֹא שׁוּם הֲנָאָה אֵין כָּאן גֶּזֶל הַשֵּׁבֶט וְלָמָּה יָרִים, כָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת מִשּׁוּם דְּלֹא פְּלוּג רַבָּנָן: {ט} אֲבָל לֹא גָזְרִינַן הָכָא שֶׁמָּא יֵהָנֶה הֵימֶנָּה כְּדִלְעֵיל, דְּהָתָם דִּמּוּעַ קִיל לְאִינְשֵׁי, אֲבָל הָכָא שֶׁהֵרִימָהּ חָזְרָה לִשְׁמָהּ הָרִאשׁוֹן וְלֹא קִיל לְהוּ. (וּבְסֵפֶר בֵּית דָּוִד תֵּרֵץ דְּהָכָא שׂוֹרְפָהּ כֻּלָּהּ בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וְעוֹד דְּכָל עַצְמוֹ שׂוֹרְפָהּ מִפְּנֵי שֶׁאֲסוּרָה בַּהֲנָאָה, וְאָתֵי לֵהָנוֹת בִּתְמִיהָ). וְהָא דְתִשָּׂרֵף פֵּרֵשׁ הָרַ"ב בְּסוֹף תְּמוּרָה: {י} כְּדֵי כוּ'. לְשׁוֹן רַשִׁ"י בִּבְכוֹרוֹת (הַצִּיּוּן בְּרַשִׁ"י הוּא עַל תַּעֲלֶה וְתֵאָכֵל, וְעַיֵּן עוֹד שָׁם. בֵּית דָּוִד) וְתֵאָכֵל עִם חֻלֵיהָּ וּמִשּׁוּם גְּזֵרָה. וְנִרְאָה לִי גְּזֵרָה מִשּׁוּם תְּרוּמָה טְהוֹרָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה חֻלִּין טְמֵאִים דִּתְנַן לְעֵיל. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כשנפלה למאה לא יהיה הכל מדומע כמו שקדם ור"א אומר כי כמו שאילו היתה טהורה תעלה ותאכל כמו כן אם היא טמאה תעלה ותשרף והלכה כחכמים וכשתבין למה שאמרנו בהלכה הקודמת התבאר לך זו ההלכה עם מה שאחריה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ג

סְאָה תְרוּמָה טְהוֹרָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה חֻלִּין טְמֵאִין, תַּעֲלֶה וְתֵאָכֵל נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ תִלּוֹשׁ בְּמֵי פֵרוֹת, אוֹ תִתְחַלֵּק לְעִסּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה:

ר"ע מברטנורה תַּעֲלֶה וְתֵאָכֵל. בְּהָא מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאַף אוֹתָהּ סְאָה נֶאֱכֶלֶת, מִשּׁוּם דִּלְעֵיל תְּרוּמָה טְמֵאָה נָפְלָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְבַּטְּלָה בַּחֻלִּין הַטְּהוֹרִים, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁמַּגְבִּיהָהּ שֵׁם תְּרוּמָה עָלֶיהָ וְחוֹזֶרֶת לִשְׁמָהּ הָרִאשׁוֹן. אֲבָל הָכָא דִּטְהוֹרָה נָפְלָה, אַף עַל פִּי שֶׁהַחֻלִּין הָיוּ טְמֵאִים, כְּשֶׁמַּגְבִּיהָהּ חָזְרָה לְשֵׁם תְּרוּמָה טְהוֹרָה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה {יא}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} אֲפִלּוּ הָכִי תֵּאָכֵל נִקּוּדִים כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם, שֶׁמַּה שֶּׁאוֹמֵר סְאָה שֶׁנָּפְלָה הִיא שֶׁעָלְתָה אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא לְהַחְמִיר, וּרְאָיָה מֵהַגְּמָרָא שַׁבָּת פֶּרֶק הָיָה נוֹטֵל: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ר' אליעזר אינו חולק בכאן ולא אמר סאה שנפלה היא סאה שעלתה לפי שכל מה שאומר אינו אומר אלא להחמיר: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ד

סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה סְאָה תְרוּמָה טְהוֹרָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִים, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. אָמְרוּ בֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, הוֹאִיל וּטְהוֹרָה אֲסוּרָה לְזָרִים וּטְמֵאָה אֲסוּרָה לְכֹהֲנִים, מַה טְּהוֹרָה עוֹלָה, אַף טְמֵאָה תַּעֲלֶה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, לֹא, אִם הֶעֱלוּ {יב} הַחֻלִּין הַקַּלִּין הַמֻּתָּרִין לְזָרִים אֶת הַטְּהוֹרָה, תַּעֲלֶה תְרוּמָה הַחֲמוּרָה הָאֲסוּרָה לְזָרִים אֶת הַטְּמֵאָה. לְאַחַר שֶׁהוֹדוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרוֹם וְתִשָּׂרֵף. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אָבְדָה בְמִעוּטָהּ:

ר"ע מברטנורה בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִים. דְּסָבְרֵי תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּטְהוֹרָה אֵינָהּ עוֹלָה בְּאֶחָד וּמֵאָה, כְּדִמְפָרֵשׁ טַעֲמָא לְקַמָּן: לְאַחַר שֶׁהוֹדוּ. בֵּית שַׁמַּאי לְדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. מִשּׁוּם דְּהִקְשׁוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, וּמַה תְּרוּמָה טְהוֹרָה שֶׁהִיא בְּמִיתָה אֵצֶל הַזָּרִים עוֹלָה, טְמֵאָה שֶׁהִיא בַּעֲשֵׂה אֵצֶל כֹּהֵן לֹא כָּל שֶׁכֵּן, וְחָזְרוּ בֵית שַׁמַּאי לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל: תֵּרוֹם וְתִשָּׂרֵף. וְהַשְּׁאָר מֻתָּר: אָבְדָה בְמִעוּטָהּ. כֵּיוָן דְּהַכֹּל תְּרוּמָה וְאֵין כָּאן גֶּזֶל הַשֵּׁבֶט, אֲפִלּוּ לִתְרֹם אֵין צָרִיךְ. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יב} אִם הֶעֱלוּ. כְּלוֹמַר דִּין הוּא שֶׁיַּעֲלוּ הַחֻלִּין אֶת הַתְּרוּמָה הַטְּהוֹרָה, שֶׁכֵּן הַחֻלִּין קַלִּין וְהֶתֵּירָן הֶתֵּר הַרְבֵּה, שֶׁהֵם לְזָרִים, אֲבָל תְּרוּמָה אֵין כָּל כָּךְ הֶתֵּירָן הַרְבֵּה כִּי אִם לַכֹּהֲנִים לְבַדָּם, וְאוֹכְלֵי חֻלִּין מְרֻבִּים. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב בְּשֵׁם פֵּרוּשׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם לאחר שהודו. ענינו לאחר שהודו ב"ש לב"ה שתעלה וכן ביאר בגמרא כי לא נמצא בשום מקום לעולם שיחזרו ב"ש לדברי ב"ה אלא בכאן וכאשר הסכימו כי סאה שנפלה תעלה א"ר אליעזר תירום ותשרף כדין תרומה טמאה על עיקר סברתו שאמר סאה שנפלה היא סאה שעלתה ולהחמיר ואמרו חכמים בטלה במיעוטה ומותר לאכול הכל ולא תעלה והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ה

סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה לְמָקוֹם אַחֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְדַמַּעַת כִּתְרוּמָה וַדָּאי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָה מְדַמַּעַת אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

ר"ע מברטנורה כִּתְרוּמָה וַדַּאי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעֲמֵיהּ דְּאָמַר שֶׁאֲנִי אוֹמֵר סְאָה שֶׁנָּפְלָה הִיא סְאָה שֶׁעָלְתָה: אֵינָהּ מְדַמַּעַת אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְהַסְּאָה שֶׁהִגְבִּיהַּ אֵין בָּהּ אֶלָּא חֵלֶק אֶחָד מִמֵּאָה תְּרוּמָה, וְהַשְּׁאָר חֻלִּין: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם לפי חשבון. הוא כי סאה תרומה שנפלה לק' והגביהה נחשב אותה שאין בה מתרומה ודאית אלא חלק מק' מסאה לפי שהיא בק' סאה נתערב' ואם נפלה למקום אחר עם סאה אחת בלבד אינה מדמעת שאנחנו אומרים חלק מק' מסאה נפל בסאה ואינו מדמע אבל תעלה באחד ומאה ואם נתערבו בפחות מסאה אז יהיה מדומע ואין הלכה כר' אליעזר: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ו

סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה וְנִדַּמְּעוּ, וְנָפַל מִן הַמְדֻמָּע לְמָקוֹם אַחֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְדַמַּעַת כִּתְרוּמָה וַדָּאי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַמְדֻמָּע מְדַמֵּעַ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, וְאֵין הַמְחֻמָּץ מַחְמִיץ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, וְאֵין הַמַּיִם שְׁאוּבִים פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

ר"ע מברטנורה אֵין הַמְּדֻמָּע מְדַמֵּעַ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. לְפִי מַה שֶּׁיֵּשׁ תְּרוּמָה בִּסְאָה זוֹ שֶׁל דִּמּוּעַ בָּעִינַן מֵאָה מִן הַחֻלִּין, וְלֹא בָעִינַן מֵאָה סְאִין כְּנֶגֶד כָּל אוֹתָהּ סְאָה שֶׁל דִּמּוּעַ, שֶׁאֵינָהּ נֶחֱשֶׁבֶת כֻּלָּהּ תְּרוּמָה לֶאֱסֹר חֻלִּין שְׁנִיִּים: וְאֵין הַמְחֻמָּץ מַחְמִיץ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. עִסָּה שֶׁל חֻלִּין שֶׁנִּתְחַמְּצָה בִּשְׂאֹר שֶׁל תְּרוּמָה הֲרֵי כֻלָּהּ אֲסוּרָה לְזָרִים {יג}, וְאִם נָפַל מֵאוֹתָהּ עִסָּה לְתוֹךְ עִסָּה אַחֶרֶת שֶׁל חֻלִּין וְחִמְצָתָהּ אֵינָהּ אוֹסֶרֶת אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן שְׂאֹר שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁמְּעֹרָב בָּהּ, וְלֹא מִתְּסְרָה אַחֲרוֹנָה אֶלָּא אִם כֵּן נָפַל מִן הָרִאשׁוֹנָה שִׁעוּר גָּדוֹל כָּל כָּךְ שֶׁיֵּשׁ בַּשְּׂאֹר שֶׁל תְּרוּמָה הַמְעֹרָב בָּהּ כְּדֵי לְחַמֵּץ הָאַחֲרוֹנָה בְּלֹא צֵרוּף הַחֻלִּין הַמְדֻמָּעִין: וְאֵין מַיִם שְׁאוּבִים פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֶשְׂרִים וְאֶחָד סְאִים {יד} מֵי גְשָׁמִים, מְמַלֵּא בַּכָּתֵף תְּשַׁע עֶשְׂרֵה סְאִים וּפוֹתְקָן לַמִּקְוֶה דֶּרֶךְ הַמְשָׁכָה וְהֵן טְהוֹרִין. וְאַף עַל גַּב דִּשְׁלֹשָׁה לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִים פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה, הַשְּׁאִיבָה כְּשֵׁרָה כְּשֶׁהִיא דֶּרֶךְ הַמְשָׁכָה וְהָיָה שָׁם רֹב שִׁעוּר הַמִּקְוֶה שֶׁהֵם עֶשְׂרִים וְאֶחָד סְאִים מֵי גְשָׁמִים. וְהַיְנוּ לְפִי חֶשְׁבּוֹן, דְּאֵין הַשְּׁאוּבִים פּוֹסְלִין הַמִּקְוֶה כְּשֶׁהֵן דֶּרֶךְ הַמְשָׁכָה אֶלָּא אִם כֵּן הֵם עֶשְׂרִים [סְאִים] מַיִם שְׁאוּבִים, שֶׁאֵין שָׁם רֹב שִׁעוּר מִקְוֶה מִמֵּי גְשָׁמִים. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יג} כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ד' פֶּרֶק ב' דְּעָרְלָה: {יד} לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא כָּל שֶׁיֵּשׁ יוֹתֵר מַשֶּׁהוּ מֵעֶשְׂרִים סַגִּי (וּפוֹתְקָן לְשׁוֹן הַשְׁלָכָה, כְּמוֹ קַל קָלָא פָּתַק בֵּיהּ): (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון. כיצד סאתים של תרומה שנתערבו בעשרים סאין חולין הרי כל זה המדומע כ"ב סאה אם נתערב ממנו י"א סאה בפחות ממאה חולין אחרים אז יהיה הכל מדומע לפי שי"א סאה של מדומע יש בהן סאה אחת של תרומה בלבד:

ואין המחומץ מחמיץ אלא לפי חשבון.העיקר אצלנו כי שאור של תרומה אם יש בו כדי לחמץ ולש בו העיסה והחמיצה שאותה עיסה כולה תרומה ולא נשער אותה לא במאה ולא במאתים. ועוד יתבאר זה בפרק שני ממסכת ערלה ואומר שאם יהיה על דרך הדמיון אוקיא של שאור תחמיץ ליטרא אחת מקמח ולשו ב' ליטרא מחולין בב' אוקיות משאור תרומה ונתחמץ הכל והיה תרומה אומר זה התנא שאם לקח מזו העיסה החמוצה שיעור אוקיא ולש בה ליטרא של חולין אינה תרומה עד שיקח מאותה עיסה הראשונה מחציתה בשוה וילוש בה ליטרא מחולין שיש בו משאור של תרומה העיקרי אוקיא והוא השיעור המחמץ לליטרא א':

ואין המים השאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. העיקר אצלנו שלשה לוגים מים שאובין פוסלין את המקוה ובתנאי שיהיה המקוה פחות מארבעים סאה שהוא שיעור מקוה שלא יגמור אותו המקוה אלא באותן המים השאובין אבל אם יש בו מ' סאה אפילו מלאוהו כל היום כולו בכדים ושופכים בו מים אינו נפסל ועוד יתבאר זה במקומו וכשנפלו אלו הג' לוגים מד' או ה' כלים אינן מצטרפים ואין פוסלים את המקוה עד שיהיו משלשה כלים או פחות וזה דעת יחיד והוא דחוי וכן אמרו בגמרא תמורה לפי חשבון כלים ויוסי בן חוני היא אבל דעת החכמים שהם מצטרפין ופוסלין כמו שיתבאר במקואות והלכה כחכמים בכל: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ז

סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה אַחֶרֶת, הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה אַחֶרֶת, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת, עַד שֶׁתִּרְבֶּה תְרוּמָה עַל הַחֻלִּין:

ר"ע מברטנורה הִגְבִּיהָהּ. כְּדִין תְּרוּמָה שֶׁעוֹלָה בְּאֶחָד וּמֵאָה: הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. וְצָרִיךְ לְהָרִים: עַד שֶׁתִּרְבֶּה תְרוּמָה עַל הַחֻלִּין. דְּהַיְנוּ עַד שֶׁיִּפְּלוּ שָׁם חֲמִשִּׁים וְאֶחָד שֶׁל תְּרוּמָה {טו}, אֲבָל מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה שָׁרֵי {טז}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טו} וְהַטַּעַם דְּשֶׁמָּא כְּשֶׁהִגְבִּיהַּ הִגְבִּיהַּ הַחֻלִּין וְהַתְּרוּמָה כֻלָּהּ נִשְׁאֶרֶת, וַהֲרֵי שֶׁיֵּשׁ בְּאוֹתוֹ כְּרִי חֲמִשִּׁים וְאֶחָד שֶׁל תְּרוּמָה וַחֲמִשִּׁים שֶׁל חֻלִּין. הָרַאֲבַ"ד: {טז} דְּבִדְרַבָּנָן לֹא בָעִינַן רוּבְּיָא כִּדְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּסוֹף הֶעָרֵל, וְרֵישׁ לָקִישׁ דְפָלֵיג וּבָעֵי רוּבְּיָא אַף בִּדְּרַבָּנָן הַיְנוּ טַעֲמָא דְּעַד חֲמִשִּׁים אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְהֵא עֲדַיִן רֹב חֻלִּין, דְּכָל סְאָה שֶׁהִגְבִּיהַּ אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עִמּוֹ מִן הַתְּרוּמָה. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם עד שתרבה תרומה על החולין. הוא שיפול בק' סאה של חולין מאה ומשהו של תרומה זה אחר זה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ח

סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, וְלֹא הִסְפִּיק לְהַגְבִּיהָהּ עַד שֶׁנָּפְלָה אַחֶרֶת, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר:

ר"ע מברטנורה עַד שֶׁנָּפְלָה אַחֶרֶת. סְאָה אַחֶרֶת שֶׁל תְּרוּמָה: הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. דִּכְמוֹ שֶׁנָּפְלוּ בְּבַת אַחַת דָּמִי: וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. כְּשֶׁלֹּא נוֹדַע לוֹ נְפִילָה רִאשׁוֹנָה עַד שֶׁנָּפְלָה שְׁנִיָּה מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן דִּכְמַאן דְּנָפְלוּ בְּבַת אַחַת דָּמִי. כִּי פָּלֵיג הֵיכָא דְנוֹדַע לוֹ בֵּינְתַּיִם וְלֹא הִסְפִּיק לְהָרִים עַד שֶׁנָּפְלָה אַחֶרֶת, רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר כֵּיוָן דְּעוֹמֵד לְהָרִים כְּמוּרָם דָּמִי, וְאַזְדָּא לְטַעֲמֵיהּ דְּאִית לֵיהּ בְּעָלְמָא (פְּסָחִים יג: בָּבָא קַמָּא עו:) כָּל הָעוֹמֵד לִזָּרֵק כְּזָרוּק דָּמִי, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים הַשְׁתָּא מִיהַת לֹא הוּרְמָה. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם נתבאר בתוספתא כי אמרם ה"ז אסורה כשלא ידע בנפילת הראשון אלא אחר שנפלה הסאה השנית וכאילו נפלו הסאתים בק'שיהי' הכל מדומע ובזו ההלכה חלק ר"ש אבל כשנפלה סאה למאה וידע בה ואח"כ נפלה שניה הרי זה מותרת שכבר היה לה להעלות ויוציא סאתים שנפלו והשאר יהיה מותר ואין הלכה כרבי שמעון: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ט

סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, וּטְחָנָן וּפָחֲתוּ, כְּשֵׁם שֶׁפָּחֲתוּ הַחֻלִּין, כָּךְ פָּחֲתָה הַתְּרוּמָה, וּמֻתָּר. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה, וּטְחָנָן וְהוֹתִירוּ, כְּשֵׁם שֶׁהוֹתִירוּ הַחֻלִּין, כָּךּ הוֹתִירָה הַתְּרוּמָה, וְאָסוּר. אִם יָדוּעַ {יז} שֶׁהַחִטִּים שֶׁל חֻלִּין יָפוֹת מִשֶּׁל תְּרוּמָה, מֻתָּר. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה, וְאַחַר כֵּן נָפְלוּ שָׁם חֻלִּין, אִם שׁוֹגֵג, מֻתָּר {יט}, וְאִם מֵזִיד, אָסוּר:

ר"ע מברטנורה וּטְחָנָן. כֻּלָּן בְּבַת אַחַת: וּפָחָתוּ. לֹא אָמְרִינַן חֻלִּין פָּחָתוּ וְלֹא הַתְּרוּמָה וְאֵין כָּאן מֵאָה וְאֶחָד וְאָסוּר: וְאִם יָדוּעַ שֶׁהַחִטִּים שֶׁל חֻלִּין יָפוֹת מִשֶּׁל תְּרוּמָה מֻתָּר. דְּשֶׁל חֻלִּין הוֹתִירוּ וְשֶׁל תְּרוּמָה לֹא הוֹתִירוּ, וְיֵשׁ כָּאן אֶחָד וּמֵאָה. וְאַף עַל גַּב דְּמֵעִקָּרָא נֶאֶסְרוּ, חָזְרוּ וְהֻתְּרוּ בַּטְּחִינָה, וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה יָכוֹל לִטְחֹן כְּדֵי לְהַתִּירָן {יח}: וְאִם מֵזִיד אָסוּר. קְנָסוּהוּ רַבָּנָן לְפִי שֶׁבִּטֵּל אִסּוּר לְכַתְּחִלָּה, וְהוּא הַדִּין לְכָל אִסּוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁבִּטְּלָן בְּמֵזִיד, שֶׁהֵן אֲסוּרִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יז} אִם יָדוּעַ וְכוּ'. וּבָרֵישָׁא לֹא תְּנַן אִם יָדוּעַ שֶׁהַחִטִּים שֶׁל תְּרוּמָה יָפוֹת אָסוּר, מִשּׁוּם דְּאַף עַל גַּב דִּפְסֹלֶת שֶׁל חֻלִּין מְרֻבָּה וְהַקֶּמַח הַחֻלִּין נִתְמַעֵט מִשִּׁעוּר מִצְטָרֵף פְּסֹלֶת הַחֻלִּין עִם הַחֻלִּין לְבַטֵּל הַתְּרוּמָה וּבְסֵיפָא אֵינוֹ מִצְטָרֵף לָאִסּוּר. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יח} וְלֹא הֲוָה כִּמְבַטֵּל אִסּוּר לְכַתְּחִלָּה, שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא שֶׁנִּתְגַּלָּה עַל יְדֵי זֶה שֶׁטּוֹחֵן שֶׁהַהֶתֵּר הָיָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיִינוּ סְבוּרִין: {יט} מֻתָּר. כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַר מֻתָּר עִנְיָנוֹ שֶׁתַּעֲלֶה הַתְּרוּמָה וְיִהְיֶה הַשְּׁאָר מִן הַחֻלִּין אַחַר שֶׁהוֹצִיא הַתְּרוּמָה, מֻתָּר. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁאוֹמֵר אָסוּר, עִנְיָנוֹ מְדֻמָּע. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בארו בגמרא כי אפילו פחתו החולין ולא פחתה התרומה אלא שיהיה הקמח הנקי מן התרומה כשהסירו המורסן חלק ממאה וא' מכל קמח החולין ומורסנו תעלה בא' ומאה כי העיקר אצלנו שטנופת של תרומה אין מצטרפות עם התרומה לאסור החולין אבל טנופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה. ואמרם ואחר כך נפלה חולין רצה בה שנפל מן החולין מה שהשלים למאה סאה של חולין או הוסיף עליהם והעיקר אצלנו אין מבטלין איסור לכתחלה ולפיכך אמרנו כי מי שהרבה החולין על התרומה במזיד זה האיסור קנס לפי שבטל איסור ובכל מקום שאומר בכאן אסור ענינו מדומע וכבר נתבארו בזה הפרק דיני המדומע ובכל מקום שאמרו מותר ענינו שתעלה התרומה ויהיה השאר מן החולין אחר שיוציאו התרומה מותר כמו שבארנו: (רמב"ם)

פרק ו

פרק ו - משנה א

הָאוֹכֵל תְּרוּמָה שׁוֹגֵג, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ. אֶחָד הָאוֹכֵל וְאֶחָד הַשּׁוֹתֶה וְאֶחָד הַסָּךְ, אֶחָד תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאֶחָד תְּרוּמָה טְמֵאָה, מְשַׁלֵּם חֻמְשָׁהּ וְחֹמֶשׁ חֻמְשָׁהּ {ב}. אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תְּרוּמָה, אֶלָּא חֻלִּין מְתֻקָּנִים, וְהֵם נַעֲשִׂין תְּרוּמָה, וְהַתַּשְׁלוּמִין תְּרוּמָה. אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחֹל, אֵינוֹ מוֹחֵל:

ר"ע מברטנורה הָאוֹכֵל תְּרוּמָה שׁוֹגֵג מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ. כְּדִכְתִיב (וַיִּקְרָא כב) כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִּׁיתוֹ עָלָיו. וְהַחֹמֶשׁ הוּא רְבִיעִית מַה שֶּׁאָכַל, כְּגוֹן אִם אָכַל תְּרוּמָה שֶׁשָּׁוָה דִּינָר מְשַׁלֵּם דִּינָר וּרְבִיעַ, שֶׁהֵם בֵּין הַכֹּל חֲמִשָּׁה רְבִיעִיּוֹת דִּינָר, נִמְצָא הַקֶּרֶן עִם חֻמְשׁוֹ חֲמִשָּׁה. וְכָל חֳמָשִׁים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה כָּךְ הֵם: אֶחָד הַשּׁוֹתֶה. יַיִן: וְאֶחָד הַסָּךְ. שֶׁמֶן. דִּשְׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה דִּכְתִיב (דְּבָרִים יד) בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ וְאָכַלְתָּ שָׁם. וְסִיכָה כִּשְׁתִיָּה דִּכְתִיב (תְּהִלִּים קט) וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו {א}: וְחֹמֶשׁ חֻמְשָׁהּ. שֶׁאִם אָכַל תְּרוּמָה וְשִׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ, וְחָזַר וְאָכַל תַּשְׁלוּמֵי הַחֹמֶשׁ, מוֹסִיף חֹמֶשׁ עַל אוֹתוֹ חֹמֶשׁ: אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תְּרוּמָה. שֶׁהַתְּרוּמָה לַכֹּהֵן, וְתַשְׁלוּמֵי מַה שֶּׁאָכַל הֵם חוֹב עָלָיו, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְרֹעַ חוֹבוֹ מִמָּקוֹם אַחֵר: אֶלָּא חֻלִּין מְתֻקָּנִים. שֶׁהִפְרִישׁוּ מֵהֶן תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, דְּרַחֲמָנָא אָמַר (וַיִּקְרָא כב) וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ, דָּבָר הָרָאוּי לִהְיוֹת קֹדֶשׁ. וְחֹמֶשׁ נַמִּי צָרִיךְ לִהְיוֹת מֵחֻלִּין מְתֻקָּנִים, דִּכְתִיב (שָׁם) וְיָסַף חֲמִשִּׁיתוֹ עָלָיו, מְלַמֵּד שֶׁחֻמְּשׁוֹ כְּמוֹתוֹ: וְהֵן נַעֲשִׂין תְּרוּמָה. אוֹתָן חֻלִּין מְתֻקָּנִים: וְהַתַּשְׁלוּמִין תְּרוּמָה. שֶׁאִם חָזַר וְאָכַל בְּשׁוֹגֵג אוֹתָן חֻלִּין שֶׁנִּשְׁתַּלְּמוּ, מַה שֶּׁחוֹזֵר וּמְשַׁלֵּם תַּחְתֵּיהֶן גַּם הֵם נַעֲשִׂין תְּרוּמָה: אֵינוֹ מוֹחֵל. דְּכֵיוָן דִּגְזֵרַת הַכָּתוּב הִיא דְּחַיָּב לְשַׁלֵּם דָּבָר הָרָאוּי לִהְיוֹת קֹדֶשׁ וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְטֹר עַצְמוֹ בְּדָמִים, אֵין הַדָּבָר תָּלוּי בַּבְּעָלִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} בְּמִשְׁנָה ד' פֶּרֶק ט' דְּשַׁבָּת מְפֹרָשׁ דְּאַסְמַכְתָּא הוּא, וְהָכִי נַמִּי הָכָא לְעִנְיַן תַּשְׁלוּמִין הַכֹּחַ בְּיַד חֲכָמִים לְחַיֵּב תַּשְׁלוּמִין, מַה שֶּׁאֵין כֵּן לְעִנְיַן כָּרֵת דְּהָתָם: {ב} וְחֹמֶשׁ חֻמְשָׁהּ. וּבְפֶרֶק הַזָּהָב דָּרְשִׁינַן לֵיהּ מִדִּכְתִיב וְיָסַף חֲמִשִּׁיתוֹ, אִי שָׁקְלַת לֵיהּ לַוָּי"ו דִּוְיָסַף וְשָׁדֵית לֵיהּ אַחֲמִשִּׁיתוֹ הֲוֵי חֲמִשִּׁיּוֹתָיו. הָרַ"שׁ (וְעַיֵּן רַשִׁ"י שָׁם, וּכְלוֹמַר דַּהֲוֵי כְּמוֹ בְּוַחֲמִשִּׁיּוֹתָיו דְּגַבֵּי גָזֵל בְּסוֹף פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא): (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר השם יתעלה ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו (ויקרא כב) זה החומש הוא רביע מה שאכל שהוא חומש הכל כיצד אם אכל מה ששוה דינר משלם מה ששוה דינר ורביע דינר וכן כל החומשים הנזכרים בתורה זהו דינם וזהו ענין אמרם עד שיהא הוא וחומשו חמשה:

וקרן ידוע והוא כמו העיקר שאכל ואמר השם יתעלה ולא יחללו את קדשי בני ישראל (שם) ואמרו (נדה לב.) להביא הסך והשותה אע"פ שהעיקר אצלנו שתיה בכלל אכילה מן הכתוב שאמר (דברים יד) בבקר ובצאן וביין ובשכר ואמר ואכלת וכמו כן הסיכה מכללו כדבר הבא בתוך הגוף הוא אמרם ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהלים קט): ואמרו [וחומש] חומשה ענינושאם אכל אותו החומש בשגגה שהוסיף עליו חומש אותו חומש לפי שדינו ודיןהתרומה שוה וזה הוא עניןמה שאמר בו הי"ת בזולת זה המקום וחמישיתיו יוסף עליו (ויקרא ה) ואמרו מלמד שהוא מוסיף חומש על חומש: ואמרו ואינו משלם תרומה כי התרומה לכהן והדבר שאכל חוב עליו ואין ראוי לפרוע חובו מממון אחר וחולין מתוקנים הוא שיוציא מהם התרומה וכל המעשרות וכבר בארנו זה בסוף דמאי (פ"ז משנה ז):

והם נעשים תרומה. ענינו כי אותם חולין ששלם נחשוב אותם תרומה:

והתשלומין תרומה. ענינו כי דין מה שישלם בדיני התרומה משלם לענין הדמוע וזולתו: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ב

בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁאָכְלָה תְרוּמָה וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת לְכֹהֵן, אִם תְּרוּמָה שֶׁלֹּא זָכָה בָהּ כֹּהֵן אָכְלָה, מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן וְחֹמֶשׁ לְעַצְמָהּ. וְאִם תְּרוּמָה שֶׁזָּכָה בָהּ כֹּהֵן אָכְלָה, מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן לַבְּעָלִים, וְחֹמֶשׁ לְעַצְמָהּ, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הָאוֹכֵל תְּרוּמָה שׁוֹגֵג, מְשַׁלֵּם קֶרֶן לַבְּעָלִים, וְחֹמֶשׁ לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה:

ר"ע מברטנורה בַּת יִשְׂרָאֵל. שֶׁהִפְרִישָׁה תְּרוּמָה וְלֹא נָתְנָה אוֹתָהּ לַכֹּהֵן וַאֲכָלָתָהּ שׁוֹגֵג: וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת לַכֹּהֵן. וַהֲרֵי הִיא רְאוּיָה לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָה, דְּאֵשֶׁת כֹּהֵן אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה: מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן וְחֹמֶשׁ לְעַצְמָהּ. שֶׁהֲרֵי אִם הָיְתָה אוֹתָהּ תְּרוּמָה שֶׁאָכְלָה עַכְשָׁיו בְּעַיִן לֹא הָיְתָה חַיֶּבֶת לִתְּנָהּ לַכֹּהֵן, דְּהִיא נַעֲשֵׂית כֹּהֶנֶת בְּנִשּׂוּאֶיהָ, הִלְכָּךְ עַתָּה נַמִּי הַתַּשְׁלוּמִים הֵן שֶׁלָּהּ: מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן לַבְּעָלִים. כְּדִין גּוֹזֵל חֲבֵרוֹ, אֲבָל הַחֹמֶשׁ תְּעַכֵּב לְעַצְמָהּ: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם כבר ידעת כי אשת כהן תאכל בתרומה לפי שהיא קנין כספו וה' יתברך אמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו (ויקרא כב) והמאמר כולו מבואר ואינו צריך באור: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ג

הַמַּאֲכִיל אֶת פּוֹעֲלָיו וְאֶת אוֹרְחָיו תְּרוּמָה, הוּא מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן, וְהֵם מְשַׁלְּמִין אֶת הַחֹמֶשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הֵם מְשַׁלְּמִין קֶרֶן וְחֹמֶשׁ, וְהוּא מְשַׁלֵּם לָהֶם דְּמֵי סְעוּדָתָן:

ר"ע מברטנורה הוּא מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן. דְּמֵי תְרוּמָה, כְּדִין גּוֹזֵל, שֶׁהֲרֵי הוּא נַעֲשָׂה גַּזְלָן עָלֶיהָ: וְהֵן מְשַׁלְּמִין אֶת הַחֹמֶשׁ. עֲוֹן אֲכִילָתָן בְּשׁוֹגֵג, שֶׁאֵין מְשַׁלֵּם חֹמֶשׁ אֶלָּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְסָךְ עַצְמוֹ, אֲבָל הַמַּזִּיק אֶת הַתְּרוּמָה אֵינוֹ מְשַׁלֵּם חֹמֶשׁ, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כב) וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ, פְּרָט לְמַזִּיק: הֵן מְשַׁלְּמִין קֶרֶן וְחֹמֶשׁ. חֻלִּין מְתֻקָּנִים, וְיֵעָשׂוּ תְרוּמָה, וְהוּא מְשַׁלֵּם לָהֶם דְּמֵי חֻלִּין שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהַאֲכִילָן {ג}. וְאִיכָּא בֵּינַיְהוּ דִּלְרַבִּי מֵאִיר אֵין הַמַּאֲכִיל מְשַׁלֵּם אֶלָּא דְּמֵי תְרוּמָה, וּלְרַבָּנָן מְשַׁלֵּם דְּמֵי חֻלִּין: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ג} וּפָרֵיךְ בַּיְרוּשַׁלְמִי וַהֲלֹא כְּבָר אָכְלוּ. וּמִשַׁנֵּי טְבָלִים נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם חוֹתָה מֵהֶן וְהוּא הַדִּין לְכָל אִסּוּר. וְהוּא מִלְּשׁוֹן קָץ שֶׁהַנֶּפֶשׁ קָצָה בַּאֲכִילַת אִסּוּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בַּדָּבָר וְאֵינָהּ נֶחֱשֶׁבֶת לוֹ אֲכִילָה. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם העיקר אצלנו אין שליח לדבר עבירה והעושה עבירה בעצמו מלקין אותו והמתעה אותו או מכשילו או מצוה עליו או המסייעו לדבר עבירה בשום פנים ממיני הםיוע ואפי' בדבורו הקל הוא נענש מהשם יתברך כפי שעושה באותו הסיוע או ההכנה אבל אינו חייב משום מלקות מן הנזכרים בתורה אבל הוא עובר על הכתוב שאמר ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט) אם היה הוא סבה לעבור העבירה או עובר על הכתוב שאמר אל תשת ידך עם רשע (שמות כג) אם סייעו לאותו עובר ואין הל' כר"מ: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ד

הַגּוֹנֵב תְּרוּמָה וְלֹא אֲכָלָהּ, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֵפֶל דְּמֵי תְרוּמָה. אֲכָלָהּ, מְשַׁלֵּם שְׁנֵי קְרָנִים וְחֹמֶשׁ, קֶרֶן וְחֹמֶשׁ מִן הַחֻלִּין, וְקֶרֶן דְּמֵי תְרוּמָה {ד}. גָּנַב תְּרוּמַת הֶקְדֵּשׁ וַאֲכָלָהּ, מְשַׁלֵּם שְׁנֵי חֳמָשִׁים {ה} וְקֶרֶן, שֶׁאֵין בַּהֶקְדֵּשׁ תַּשְׁלוּמֵי כָפֶל:

ר"ע מברטנורה דְּמֵי תְרוּמָה. שֶׁאֵין דָּמֶיהָ יְקָרִים כְּחֻלִּין: קֶרֶן וְחֹמֶשׁ מִן הַחֻלִּין. וְהֵן נַעֲשִׂין תְּרוּמָה, כְּדִין כָּל אוֹכֵל תְּרוּמָה בִּשְׁגָגָה: וְקֶרֶן דְּמֵי תְרוּמָה. מִשּׁוּם כֶּפֶל לַגַּנָּב: תְּרוּמַת הֶקְדֵּשׁ. שֶׁהִקְדִּישׁ הַכֹּהֵן תְּרוּמָה לְבֶדֶק הַבַּיִת: שְׁנֵי חֳמָשִׁים. חַד מִשּׁוּם אוֹכֵל תְּרוּמָה, וְחַד מִשּׁוּם נֶהֱנֶה מִן הַהֶקְדֵּשׁ. אֲבָל כֶּפֶל בְּהֶקְדֵּשׁ לֵיכָּא, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת כב) יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ, וְלֹא לַהֶקְדֵּשׁ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ד} דְּמֵי תְרוּמָה. כְּלוֹמַר מָעוֹת כְּמוֹ שֶׁנִּמְכֶּרֶת תְּרוּמָה בַּשּׁוּק. רַשִׁ"י. דְּאִלּוּ שִׁוּוּי הַתְּרוּמָה קֶרֶן וְחֹמֶשׁ דִּמְשַׁלֵּם מִן הַחֻלִּין נַמִּי בְּשִׁוּוּי הַתְּרוּמָה מְשַׁלֵּם. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} שְׁנֵי חֳמָשִׁים. דְּאִסּוּר הֶקְדֵּשׁ חָל עַל אִסּוּר תְּרוּמָה כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר פֶּרֶק ג' דִּכְרֵתוֹת: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם תשלומי כפל הוא תשלום כפל הגניבה כמו שאמר ה' ית' וחייב לגנב באמרו שנים ישלם:

אכלה משלם שני קרנים וחומש קרן וחומש מן החולין והוא מה שהוא חייב בו אפי' לא היתה גנובה ולפיכך אינו משלם תרומה אלא חולין ומוסיף קרן מדמי תרומה והוא מה שהוא חייב בגניבה וכבר באר בתחלת דבריו שהוא משלם בגניבה מדמי תרומה ואם הביא תרומה והיתה אותה תרומה הקדש והוא שיקדיש אותה כהן שהיא ברשותו לבדק הבית אם אכלה אחר כך ישראל יתחייב קרן שני חומשים חומש אחד שהוא חייב בו באכילת תרומה אפי' שאינה הקדש וחומש שני שהוא חייב בו באכילת הקדש ואפי' אינו תרומה כי העיקר אצלנו הנהנה מן ההקדש בשוה פרוטה מעל ומשלם שיעור מה שהפסיד מן ההקדש בשעת שנהנה ממנו בתוספת חומש על הדרך שזכרנו ואחר כך מביא קרבן והוא מאמר ה' ית' (ויקרא ה) (ומעלה מעל) [וחטאה בשגגה] מקדשי ה' וגו' ועוד יתבאר במסכת מעילה מי שגנב מן ההקדש לא יתחייב בתשלומי כפל למאמר ה'ית' (שמות כב) ישלם שנים לרעהו לרעהו ולא להקדש ואיסור הקדש אינו מוסיף על איסור תרומה אלא מפני שהוא איםור מוסיף כי התרומה היתה אסורה לישראל ומותרת לכהנים וכיון שהקדיש אותה נאסרת לכהנים וכאשר אירע בה איסור לכהנים הוסיף ג"כ אותה האיסור לישראל לפי שהעיקר אצלנו אין איסור חל על איסור אלא באחד מג' דרכים האחד איסור מוסיף שהוא כמו זה שזכרנו ועוד יתבארו כולם במקומם במסכת כריתות ובמקומות אחרים מלבד זה המקום. כי אם אכל בשוגג ד' סלעים תרומה בדרך הדמיון בכל מקום שאמר משלם שני קרנים וחומש ענינו ישלם תשעה סלעים ובכל מקום שאמר משלם קרן ושני חומשים משלם ששה סלעים לפי שהעיקר אצלנו לפי דמים הוא משלם: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ה

אֵין מְשַׁלְּמִין מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה וּמִן הַהֶפְקֵר, וְלֹא מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וְלֹא מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, שֶׁאֵין הֶקְדֵּשׁ פּוֹדֶה אֶת הֶקְדֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בָּאֵלּוּ:

ר"ע מברטנורה מִן הַלֶּקֶט מִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה. מִשּׁוּם דְּאֵין בָּהֶם זִיקַת תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, הִלְכָּךְ לֹא הֲוֵי בִּכְלַל דָּבָר הָרָאוּי לִהְיוֹת קֹדֶשׁ. וְלֹא דָמִי לְחֻלִּין מְתֻקָּנִים, דְּהַנְהוּ הָיוּ רְאוּיִן לִהְיוֹת קֹדֶשׁ קֹדֶם שֶׁנִּתְקְנוּ, אֲבָל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה מֵעוֹלָם לֹא נִרְאוּ לִהְיוֹת קֹדֶשׁ {ו}: וּמִן הַהֶפְקֵר. לְאַחַר שֶׁזָּכָה בוֹ: וְלֹא מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ. וְאַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא הֲוֵי כְּחֻלִּין הַמְתֻקָּנִים, כֵּיוָן דְּקֹדֶם שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ לֹא חָזֵי {ז}, הַשְׁתָּא נַמִּי לֹא חָזֵי: שֶׁאֵין הֶקְדֵּשׁ פּוֹדֶה הֶקְדֵּשׁ. וְאֵלּוּ חֲשׁוּבִים כְּהֶקְדֵּשׁ קֹדֶם שֶׁנִּפְדּוּ, וְאֵין אָדָם יָכוֹל לִפְטֹר עַצְמוֹ בְּמָמוֹן גָּבוֹהַּ. וְסָבַר רַבִּי מֵאִיר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא, וְכֵיוָן דְּקֹדֶם שֶׁנִּפְדּוּ לֹא חָזוּ תּוּ לֹא חָזוּ לְאַחַר שֶׁנִּפְדּוּ: וַחֲכָמִים מַתִּירִין בָּאֵלּוּ. בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ {ח}. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} וְכֵן מַשְׁמַע בַּיְרוּשַׁלְמִי, דְּמִשּׁוּם דְּאֵין בָּהֶן זִיקַת תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. וְקָשֶׁה דִּבְרֵישׁ פִּרְקִין מַשְׁמַע דְּדָבָר הָרָאוּי לִהְיוֹת קֹדֶשׁ הַיְנוּ שֶׁעַכְשָׁיו רָאוּי. וְעוֹד קֹדֶם שֶׁנִּתְקְנוּ אֵינָם רְאוּיִים לִהְיוֹת קֹדֶשׁ, שֶׁאֵין מְשַׁלֵּם חוֹבוֹ בִּטְבָלִים. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּתַרְתֵּי בָעִינַן, שֶׁיִּהְיֶה עַכְשָׁיו רָאוּי לְשַׁלֵּם מִמֶּנּוּ לִהְיוֹת קֹדֶשׁ, וְהָיְנוּ דְּרָשָׁה דִלְעֵיל, וְשֶׁיִּהְיֶה רָאוּי מִתְּחִלָּה לִקְרֹא עָלָיו שֵׁם קֹדֶשׁ, וְהַיְנוּ דְּרָשָׁה דְהָכָא. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} וְהָרַ"שׁ מְדַקְדֵּק בַּדָּבָר מִידֵי דַהֲוֵי אַחֻלִּין מְתֻקָּנִים. וְהָרַמְבַּ"ם מְפָרֵשׁ שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִטְּלָה תְּרוּמָה גְדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, כְּשֶׁהִקְדִּימוֹ בַשִּׁבֳּלִים: {ח} וְהָרַמְבַּ"ם בְּחִבּוּרוֹ כָּתַב דַּחֲכָמִים מַתִּירִין בְּכָל הַנֵּי דְמַתְנִיתִין, וְכָתַב הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה שֶׁהוּא דַעַת רַבִּי יוֹחָנָן בַּיְרוּשַׁלְמִי וְשֶׁכֵּן הֲלָכָה. תּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם וחכמים מתירין באלו. ר"ל במעשר שני והקדש שנפדו לפי שאלו כיון שנפדו אע"פ שלא נפדו כהלכתן מותר לו שישלם מהם ור' מאיר אומר כיון שלא נפדו כהלכתן עדיין הם קודש ואינו משלם קדש במקום תרומה שאכל שהוא קודש שאין הקודש פודה את ההקדש ואמר שלא נפדו כהלכתן הוא שיפדה מעשר שני על אסימון וההקדש על הקרקע וכבר בארנו זה בפרק שביעי מברכות והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ו

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְשַׁלְּמִין מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, בִּלְבַד שֶׁיְּשַׁלֵּם מִן הַיָּפֶה עַל הָרָע. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין מְשַׁלְּמִין אֶלָּא מִמִּין עַל מִינוֹ. לְפִיכָךְ, אִם אָכַל קִשּׁוּאִין שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית, יַמְתִּין לְקִשּׁוּאִין שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, וִישַׁלֵּם מֵהֶם. מִמְּקוֹם שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵקֵל, מִשָּׁם רַבִּי עֲקִיבָא מַחְמִיר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב), וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ, כָּל שֶׁהוּא רָאוּי לִהְיוֹת קֹדֶשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ, קֹדֶשׁ שֶׁאָכָל:

ר"ע מברטנורה שֶׁיְּשַׁלֵּם מִן הַיָּפֶה עַל הָרָע. כְּגוֹן שֶׁאָכַל גְּרוֹגָרוֹת, וּלְפִי מִדָּה שֶׁאָכַל גְּרוֹגָרוֹת יְשַׁלֵּם תְּמָרִים, וְלֹא לְפִי דָמִים, דְּכֵיוָן דִּבְזוּזָא אָכַל וּבְזוּזָא מְשַׁלֵּם, מַאי נַפְקָא מִנָּהּ שֶׁיְּשַׁלֵּם מִן הַיָּפֶה עַל הָרָע. וְאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דַּאֲפִלּוּ לְפִי דָמִים מָצִינַן לְמֵימַר דְּאִי אָכַל מִידֵי דְּלֹא קָפַץ עָלֵיהּ זָבֵינָא מְשַׁלֵּם מִידֵי דְקָפַץ עָלֵיהּ זָבֵינָא: לְפִיכָךְ. שֶׁאֵין יָכוֹל לְשַׁלֵּם מִמִּין אַחֵר, אִם אָכַל קִשּׁוּאִים שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית וְאֵין קִשּׁוּאִים שֶׁל אוֹתָהּ שָׁנָה מְצוּיִים עוֹד, שֶׁכְּבָר נִתְקַשּׁוּ וְלֹא חָזוּ לַאֲכִילָה, וּמִין אַחֵר אֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁלֵּם, צָרִיךְ לְהַמְתִּין לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית וִישַׁלֵּם מִקִּשּׁוּאִין שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, דְּמִשֶּׁל שְׁבִיעִית אָסוּר לִפְרֹעַ חוֹבוֹ, דְּדָמֵי לִסְחוֹרָה: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם ימתין לקשואים של מוצאי שביעית. לפי שאינו יכול לשלם מפירות שביעית לפי שהם הפקר לכל וכבר קדם לך שאין משלמין מן ההפקר. ואמרו ממקום שר"א מיקל הפסוק שממנו מביא ראיה ר"א להתיר שישלם ממון אחר שלא יהיה מאותו מין שאכל בעינו מאותו הפסוק מביא ראיה ר"ע לאסור אותו. והלכה כר"ע: (רמב"ם)

פרק ז

פרק ז - משנה א

הָאוֹכֵל תְּרוּמָה מֵזִיד, מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחֹמֶשׁ {א}. הַתַּשְׁלוּמִין חֻלִּין, אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחֹל, מוֹחֵל:

ר"ע מברטנורה הָאוֹכֵל תְּרוּמָה מֵזִיד. בְּלֹא הַתְרָאָה, דְּאִלּוּ אִתְרוּ בֵיהּ לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. וְאַף עַל גַּב דִּבְלֹא הַתְרָאָה חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת מִן הַתַּשְׁלוּמִין: וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחֹמֶשׁ. דְּלֹא חִיְּבָה תּוֹרָה חֹמֶשׁ אֶלָּא לָאוֹכֵל תְּרוּמָה בִּשְׁגָגָה: הַתַּשְׁלוּמִין חֻלִּין. דְּתַשְׁלוּמִין דְּשׁוֹגֵג בִּלְבָד קָרִינְהוּ רַחֲמָנָא קֹדֶשׁ, כְּדִכְתִיב וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל תַּשְׁלוּמִין דְּמֵזִיד חֻלִּין הֵן, וְהוֹאִיל וְהֵן חֻלִּין אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחֹל מוֹחֵל, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּתַשְׁלוּמִין שֶׁל שׁוֹגֵג שֶׁאִם רָצָה לִמְחֹל אֵינוֹ מוֹחֵל, מִפְּנֵי שֶׁהֵן קֹדֶשׁ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחֹמֶשׁ. כִּי הַמֵּזִיד עֲוֹנוֹ גָדוֹל מִנְּשׂוֹא וְלֹא יִתְכַּפֵּר בְּתַשְׁלוּמִין. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם לא חייב ה' יתברך בחומש אלא למי שאכל בשגגה הוא אמרו (ויקרא כב) ואיש כי יאכל קודש בשגגה אבל במזיד אינו חייב חומש כי עונו גדול מנשוא ולא יתכפר בתשלומין ועוד אמר באוכל בשגגה (שם) ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקדש הרי זה ראיה כי התשלומין קדש ולפי שהם קדש אין הכהן רשאי ליתנם ואסור על ישראל לעכב אצלו קודש ובכאן שתשלומיהן חולין לפי שמזיד הפך השוגג בכל הדינים וזכה בו אחד מהכהנים ונתנם לו כי מותר לו ר"ל לישראל לאכול חולין וזה הדין כשלא התרו בו אבל אם היתה שם התראה לוקה ואינו משלם: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ב

בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל וְאַחַר כָּךְ אָכְלָה תְרוּמָה, מְשַׁלֶּמֶת אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינָהּ מְשַׁלֶּמֶת אֶת הַחֹמֶשׁ, וּמִיתָתָהּ בִּשְׂרֵפָה. נִשֵּׂאת לְאֶחָד מִכָּל הַפְּסוּלִין, מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן וְחֹמֶשׁ, וּמִיתָתָהּ בְּחֶנֶק, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זוֹ וָזוֹ מְשַׁלְּמוֹת אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינָן מְשַׁלְּמוֹת אֶת הַחֹמֶשׁ, וּמִיתָתָן בִּשְׂרֵפָה:

ר"ע מברטנורה בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל. וַאֲסוּרָה לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָה: מְשַׁלֶּמֶת אֶת הַקֶּרֶן. כְּדִין גּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ, אֲבָל לֹא חֹמֶשׁ, דְּכֹהֶנֶת הִיא, וּכְתִיב (וַיִּקְרָא כב) וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ, יָצְאָה זֹאת שֶׁאֵינָהּ זָרָה וְאֶפְשָׁר לָהּ שֶׁתָּשׁוּב לְבֵית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ וּתְהֵא מֻתֶּרֶת לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָה: וּמִיתָתָהּ בִּשְׂרֵפָה. אִם זָנְתָה תַּחַת בַּעְלָהּ יִשְׂרָאֵל, כְּדִכְתִיב (וַיִּקְרָא כא) וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת וְכוּ', כָּל שֶׁהִיא בַּת כֹּהֵן, לֹא שְׁנָא אֵשֶׁת כֹּהֵן וְלֹא שְׁנָא אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף: נִשֵּׂאת לְאֶחָד מִכָּל הַפְּסוּלִים. כְּגוֹן חָלָל נָתִין וּמַמְזֵר, מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן וְחֹמֶשׁ, שֶׁהֲרֵי נִתְחַלְּלָה בְּבִיאָתוֹ וְאֵינָהּ רְאוּיָה עוֹד לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָה וַהֲרֵי הִיא כְזָרָה: וּמִיתָתָהּ בְּחֶנֶק. דִּכְתִיב וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת, מִי שֶׁרְאוּיָה לַחֲזֹר לְבֵית אָבִיהָ אִלְמָלֵא זְנוּת זֶה הִיא בִשְׂרֵפָה, יָצְתָה נִבְעֶלֶת לְפָסוּל לָהּ שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לַחֲזֹר לְבֵית אָבִיהָ {ב}, שֶׁזּוֹ אֵינָהּ בִּשְׂרֵפָה: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים וְכוּ'. דְּלֹא הַוְיָא זָרָה עַד שֶׁתְּהֵא זָרָה מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ, וְזוֹ הוֹאִיל וּכְבָר אָכְלָה בִּתְרוּמָה אֵינָהּ מְשַׁלֶּמֶת אֶת הַחֹמֶשׁ: וּמִיתָתָהּ בִּשְׂרֵפָה. וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כְּתִיב, מִכָּל מָקוֹם {ג}. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ב} מֵחֲמַת בְּעִילַת הַפָּסוּל בְּלֹא זְנוּת זֶה שֶׁנִּבְעֲלָה כְּשֶׁהִיא אֵשֶׁת אִישׁ (וּבְסֵפֶר בֵּית דָּוִד מֵבִיא גִּרְסָא בְּדִבְרֵי הָרַ"ב יָצְתָה נִשֵּׂאת לְפָסוּל כוּ'): {ג} וְהַיְנוּ טַעֲמָא אִיתָא נַמִּי בְּרֵישׁ אַרְבַּע מִיתוֹת וְאִישׁ יְתֵרָה דָּרֵישׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר ידעת כי כהנת כשנשאת לישראל אסור לה לאכול בתרומה ושאר קדשים והוא לשון התורה (שם) ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר וגו' ואמרם בספרא מנין לבת איש כהן שנשאת לישראל ואחר כן אכלה תרומה וכהן שאכל תרומת חברו יכול יהו חייבין בחומש ת"ל (שם) וכל זר לא יאכל קדש ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו יצאו אלו שאינם זרים לו: ואמרם מיתתה בשריפה ר"ל כשזנתה והיא אשת זה שאינו כהן לדברי ה' יתברך (שם כא) ובת איש כהן כי תחל לזנות כיון שהיא בת כהן הכל שוה בין שתהיה אשת כהן או אשת ישראל ור"מ אומר כי כשנשאת לא'מן הפסולין כגון ממזר או מצרי ואדומי ועמוני ומואבי או אלמנה לכ"ג או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שהיא חללה כמו שיתבאר במקומו ואסור לה לאכול תרומה וקדשים לעולם אפילו אחר שנתגרשה מאחד מאלו ואם אכלה מהם משלמת קרן וחומש כיון שהיא עתה כמו זר וחכ"א שאינה כמו הזר כי אע"פ שאינה ראויה לאכילה לעולם כבר אכלה מהם בזמן שעבר קודם שתתחלל וכמו כן אומר ר"מ כי אם זנתה והיתה תחת יד אחד הפסולין מיתתה בחנק כדין כל אשת איש שזנתה לפי שהיא משנתחללה אינה בת כהן בכהונה וחכמים כוונתם על חללים שבזנות והתורה לא קראה זנות אלא א"א כשזנתה או שאר העריות וכן באה בקבלה האמיתית וכן אמר הש"י (דברים כב) לזנות בית אביה עד שתהיה א"א כשזנתה כמו שיתבאר במקומו ואין הלכה כר"מ: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ג

הַמַּאֲכִיל אֶת בָּנָיו קְטַנִּים, וְאֶת עֲבָדָיו בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ, וְהָאוֹכֵל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת {ו} תְּרוּמָה, מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחֹמֶשׁ. וְהַתַּשְׁלוּמִין חֻלִּין, אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחֹל, מוֹחֵל:

ר"ע מברטנורה הַמַּאֲכִיל אֶת בָּנָיו קְטַנִּים. דְּלָאו בְּנֵי חִיּוּבָא נִינְהוּ, וַעֲבָדָיו אֲפִלּוּ גְדוֹלִים {ד}: וּתְרוּמַת חוּץ לָאָרֶץ. אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְדַמַּעַת {ה}, אֵין מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ עָלֶיהָ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ד} רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁאֵין אָנוּ יְכוֹלִין לְחַיְּבָם, לְפִי שֶׁאֵין לָהֶם, אֲבָל וַדַּאי דִּבְנֵי חִיּוּבָא נִינְהוּ שֶׁאִם הָיָה לָהֶם שֶׁמְּחֻיָּבִים לְשַׁלֵּם. וּלְגַבֵּי קָטָן דֵּעוֹת חֲלוּקוֹת אִם חַיָּב כְּשֶׁהִגְדִּיל. וְעַיֵּן בְּתוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} וְכֵן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּתְרוּמַת נָכְרִי, בְּמִשְׁנָה ט' פֶּרֶק ג': {ו} פָּחוֹת מִכַּזַּיִת תְּרוּמָה. דִּכְתִיב וְאִישׁ כִּי יֹאכַל עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ שִׁעוּר אֲכִילָה. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר השם יתעלה (ויקרא כב) ואיש כי יאכל קדש בשגגה עד שיהא בו שיעור אכילה והפחות שבשיעורין כזית ושאר המאמר יתבאר ממה שהקדמנו: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ד

זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ, הַתַּשְׁלוּמִין תְּרוּמָה, אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחֹל, אֵינוֹ מוֹחֵל. וְכָל הַמְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחֹמֶשׁ, הַתַּשְׁלוּמִין חֻלִּין, אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחֹל, מוֹחֵל:

רמב"ם כבר בארנו כי החומש אינו מתחייב אלא באוכל בשגגה וכי הכל תרומ' לאמרו (וחמישיתו יוסף עליו) ונתן לכהן את הקדש ואין לו רשות ליתנו במתנה (אלא) לישראל כי ישראל אסור לאכול בתרומה וכל מקום שלא יתחייב חומש התשלומין חולין ולפיכך מותר לו לאוכלה או ליקח אותם לעצמו אם נתנם לו הכהן: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ה

שְׁתֵּי קֻפּוֹת, אַחַת שֶׁל תְּרוּמָה וְאַחַת שֶׁל חֻלִּין, שֶׁנָּפְלָה סְאָה תְרוּמָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזוֹ מֵהֶן נָפְלָה, הֲרֵי אֲנִי אוֹמֵר, לְתוֹךְ שֶׁל תְּרוּמָה נָפְלָה {ז}. אֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ הִיא שֶׁל תְּרוּמָה וְאֵיזוֹ הִיא שֶׁל חֻלִּין, אָכַל אַחַת מֵהֶן, פָּטוּר, וְהַשְּׁנִיָּה, נוֹהֵג בָּהּ בִּתְרוּמָה, וְחַיֶּבֶת בְּחַלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטְרָהּ. אָכַל אַחֵר אֶת הַשְּׁנִיָּה, פָּטוּר {ח}. אָכַל אֶחָד אֶת שְׁתֵּיהֶן, מְשַׁלֵּם כַּקְּטַנָּה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן:

ר"ע מברטנורה לְתוֹךְ שֶׁל תְּרוּמָה נָפְלָה. וְשֶׁל חֻלִּין מֻתֶּרֶת. וְדַוְקָא בִּשְׁתֵּי קֻפּוֹת אַחַת שֶׁל חֻלִּין וְאַחַת שֶׁל תְּרוּמָה, תָּלִינַן תְּרוּמָה לְתוֹךְ תְּרוּמָה נָפְלָה, שֶׁיֵּשׁ הֶתֵּר לִשְׁתֵּי הַקֻּפּוֹת. אֲבָל אַחַת חֻלִּין וְאַחַת טֶבֶל אוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְכַיּוֹצֵא בָזֶה, לֹא תָלִינַן שֶׁנָּפְלָה הַתְּרוּמָה לַטֶּבֶל כְּדֵי לְהַתִּיר הַחֻלִּין, מֵאַחַר שֶׁהַטֶּבֶל נִדְמַע וְנֶאֱסַר, דְּמַאי חָזֵית לֶאֱסֹר קֻפָּה זוֹ יוֹתֵר מִזּוֹ. וְכֵן טְמֵאָה וּטְהוֹרָה תָּלִינַן בַּטְּמֵאָה, אוֹ מְדֻמַּעַת וְשֶׁאֵינָהּ מְדֻמַּעַת תָּלִינַן בַּמְּדֻמַּעַת. כְּלָלָא דְמִלְּתָא, כָּל הֵיכָא דְּאַחַת אֵינָהּ מִתְקַלְקֶלֶת, תָּלִינַן בָּהּ: אָכַל אַחַת מֵהֶן פָּטוּר. דְּשֶׁמָּא שֶׁל חֻלִּין אָכַל: וְחַיֶּבֶת בְּחַלָּה. דְּסָפֵק חֻלִּין הִיא: וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. דְּכֵיוָן דְּלֹא יְדִיעַ הֲוָה לֵיהּ כִּמְדֻמָּע דְּפָטוּר מִן הַחַלָּה. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּכָל הַנֵּי תְּלָתָא בָּבֵי דְמַתְנִיתִין: אָכַל. אָדָם אַחֵר אֶת הַשְּׁנִיָּה, פָּטוּר: כַּקְּטַנָּה שֶׁבִּשְׁנֵיהֶן. לְהָקֵל: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ז} הֲרֵי כוּ'. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רַבּוּ חֻלִּין עַל הַתְּרוּמָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם, אֲבָל בִּתְרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה, עַד שֶׁיִּרְבּוּ חֻלִּין עַל הַתְּרוּמָה. הָרַמְבַּ"ם: {ח} אָכַל כוּ' פָּטוּר. וְדַוְקָא כְּשֶׁבָּא כָּל אֶחָד לִשְׁאֹל עַל עַצְמוֹ, וּבָזֶה אַחַר זֶה. וְעַיֵּן בְּפֵרוּשׁ הָרַ"ב פֶּרֶק ה' דְּטָהֳרוֹת: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם וחייבת בחלה הוא להחמיר לפי שנאמר שמא של חולין היא וסאה של תרומה נפלה לקופה שאכל ויהיו אלו חולין וחייבים בחלה ור' יוסי אומר נדון אותה כדין מדומע שאינו חייב בחלה כמו שיתבאר במס' חלה (פ"ג מ"ב) והל' כר' יוסי: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ו

נָפְלָה אַחַת מֵהֶן לְתוֹךְ הַחֻלִּין, אֵינָהּ מְדַמַּעְתָּן, וְהַשְּׁנִיָּה, נוֹהֵג בָּהּ בִּתְרוּמָה, וְחַיֶּבֶת בְּחַלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. נָפְלָה שְׁנִיָּה לְמָקוֹם אַחֵר, אֵינָהּ מְדַמַּעְתָּן. נָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לְמָקוֹם אֶחָד, מְדַמְּעוֹת כַּקְּטַנָּה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן:

ר"ע מברטנורה אֵינָהּ מְדַמַּעַת. דְּשֶׁמָּא הַיְנוּ אוֹתָהּ שֶׁל חֻלִּין: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם כבר בארנו בהלכה הראשונה מן הפרק השלישי ענין מדמעות כקטנה שבשתיהן והלכה כר' יוסי: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ז

זָרַע אֶת אַחַת מֵהֶן, פָּטוּר, וְהַשְּׁנִיָּה, נוֹהֵג בָּהּ בִּתְרוּמָה, וְחַיֶּבֶת בְּחַלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. זָרַע אַחֵר אֶת הַשְּׁנִיָּה, פָּטוּר. זָרַע אֶחָד אֶת שְׁתֵּיהֶן, בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלֶה, מֻתָּר, וּבְדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה. אָסוּר:

ר"ע מברטנורה זָרַע אַחַת מֵהֶן פָּטוּר. שֶׁהַזּוֹרֵעַ אֶת הַתְּרוּמָה בְּשׁוֹגֵג צָרִיךְ לְהַפֵּךְ אֶת הַקַּרְקַע, וְאִם לֹא הִפֵּךְ, הַגִּדּוּלִים תְּרוּמָה, וְהָכָא פָּטוּר, דִּכְחֻלִּין הֵם: בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלֶה. כְּגוֹן חִטִּים וּשְׂעוֹרִים {ט}, מֻתָּר לְזָרִים, דְּאֵין זוֹ תְּרוּמָה וַדַּאי, וְחָשְׁבִינַן לַהּ כְּגִדּוּלֵי [מְדֻמָּע] דִּתְנַן לְקַמָּן בְּפֶרֶק ט' שֶׁהֵן חֻלִּין: בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה. כְּגוֹן שׁוּם וּבְצָלִים {י}, אָסוּר, וְאַף עַל גַּב דְּחָשְׁבִינַן לֵיהּ כִּמְדֻמָּע וְלֹא כִתְרוּמָה, בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה יֵשׁ לְהַחְמִיר טְפֵי: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ט} שֶׁהֵם כְּשֶׁמְּפַזְּרִים וְזוֹרְעִים אוֹתָם בָּאָרֶץ יִפָּסְדוּ הַזְּרָעִים וְיַחֲזֹר חוּטִין כְּמוֹ עוֹרָקִין (פֵּרוּשׁ גִּידִים. וְהַבֵּית דָּוִד הִשִּׂיג עַל פֵּרוּשׁ זֶה) בָּאָרֶץ. הָרַמְבַּ"ם: {י} לְפִי שֶׁכְּשֶׁזּוֹרְעִין הַגַּרְעִינָה שֶׁל שׁוּם וּבְצָלִים יִצְמַח מַה שֶּׁיִּצְמַח וְתִשָּׁאֵר הַגַּרְעִינָה שְׁלֵמָה בָּאָרֶץ, לֹא תִפָּסֵד צוּרָתָהּ, כְּמוֹ שֶׁנִּרְאָה לָעַיִן תָּמִיד. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם דבר שזרעו כלה הוא כמו תבואה וקטנית שהם כשמפזרים וזורעים אותם בארץ יפסדו הזרעים ויחזרו חוטין כמו עורקין בארץ ואותו הצמח הצומח מהם מותר ודבר שאין זרעו כלה כגון השומים והבצלים לפי שכשזורעין גרעינה של שום או של בצל יצמח מה שיצמח ותשאר הגרעינה שלימה בארץ לא תפסד צורתה כמו שהוא נראה לעין תמיד והלכה כרבי יוסי: (רמב"ם)

פרק ח

פרק ח - משנה א

הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה, בָּאוּ וְאָמְרוּ לָהּ, מֵת בַּעְלִיךְ אוֹ גֵרְשֵׁךְ {א}, וְכֵן הָעֶבֶד שֶׁהָיָה אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לוֹ, מֵת רַבָּךְ, אוֹ מְכָרָךְ לְיִשְׂרָאֵל, אוֹ נְתָנָךְ בְּמַתָּנָה, אוֹ עֲשָׂאָךְ בֶּן חוֹרִין. וְכֵן כֹּהֵן שֶׁהָיָה אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב קֶרֶן וְחֹמֶשׁ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, פְּסוּלִים. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר. נוֹדַע שֶׁהוּא בַעַל מוּם, עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה:

ר"ע מברטנורה הָאִשָּׁה. בַּת יִשְׂרָאֵל הַנְּשׂוּאָה לְכֹהֵן: מֵת רַבָּךְ. וִירָשׁוֹ בֶן בִּתּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, אוֹ בִתּוֹ הַנְּשׂוּאָה לְיִשְׂרָאֵל: שֶׁהוּא בֶן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה. וּפָסוּל מִלֶּאֱכֹל בִּתְרוּמָה: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב קֶרֶן וְחֹמֶשׁ. בְּכֻלְּהוּ: וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. בַּגְּמָרָא מוֹקֵי לַהּ דַּוְקָא בְּאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בְּעֶרֶב פֶּסַח, מִפְּנֵי שֶׁזְּמַנּוֹ בָּהוּל, שֶׁהַשָּׁעָה דְחוּקָה {ב} וְעוֹמֵד לְבַעֵר הֶחָמֵץ שֶׁל תְּרוּמָה. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר. דִּכְתִיב (דְּבָרִים לג) בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה, אֲפִלּוּ חָלָל שֶׁבּוֹ פֹּעַל יָדָיו תִּרְצֶה: נוֹדַע שֶׁהוּא בַעַל מוּם עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. אַף לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר כח) אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, כְּשֶׁהוּא שָׁלֵם וְלֹא כְּשֶׁהוּא חָסֵר. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} אוֹ גֵרְשֵׁךְ. בַּיְרוּשַׁלְמִי פָּרֵיךְ הֵיכִי דָמִי דְּאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת עַד שֶׁיָּבֹא גֵּט לְיָדָהּ, וְאִי דְעָבְדָה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל הָתְּנַן אָמְרָה הִתְקַּבֵּל לִי גִּטִּי אֲסוּרָה לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָה מִיָּד, וּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֲפִלּוּ כִּי אָמְרָה הִתקַּבֵּל בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. וּמְשַׁנֵי, מוֹדֶה שֶׁאִם אָמְרָה לֹא תְקַבֵּל לִי אֶלָּא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁאוֹכֶלֶת עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְאוֹתוֹ מָקוֹם וּמַה שֶׁאָכְלָה בְּהֶתֵּר אָכְלָה: {ב} שֶׁאֲנוּסִים הֵם. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב בְּשֵׁם הַפֵּרוּשׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מבואר זה כי זו האשה בת ישראל נשואה לכהן ואמרו בעבד מת רבך הוא שיניח יורשים שלא יאכילוהו תרומה כגון שהניח בת נשואה לישראל או הניח בנים שיהיו חללים ומאמר ר' יהושע שהוא פוטר לא נתקיים אלא בתרומת חמץ ערב פסח שזמנו בהול ענינו שהשעה דחוקה מאד ואמר השם יתברך בכהנים (דברים לג) ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה ואמרו אפילו חולין שבו פועל ידיו תרצה ולפיכך חלל שעבד עבודתו כשרה אבל בעל מום שעבד עבודתו פסולה ולאמרו יתברך מום בו לא יגש להקריב (ויקרא כא) והלכה כרבי יהושע: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ב

וְכֻלָּם, שֶׁהָיְתָה תְרוּמָה בְתוֹךְ פִּיהֶם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִבְלְעוּ {ג}. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִפְלֹטוּ. אָמְרוּ לוֹ, נִטְמֵאתָ וְנִטְמֵאת תְּרוּמָה {ד}, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִבְלָע. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִפְלֹט. טָמֵא הָיִיתָ וּטְמֵאָה הָיְתָה תְרוּמָה, אוֹ נוֹדַע שֶׁהוּא טֶבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, אוֹ שֶׁטָּעַם טַעַם פִּשְׁפֵּשׁ {ה} לְתוֹךְ פִּיו, הֲרֵי זֶה יִפְלֹט:

ר"ע מברטנורה וְכֻלָּם. עֶבֶד וְאִשָּׁה שֶׁאָכְלוּ מִתְּחִלָּה בְּהֶתֵּר, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּיִבְלְעוּ, אֲבָל בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה דְּמֵעוֹלָם לֹא אָכְלוּ בְּהֶתֵּר מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּיִפְלֹט, מִידֵי דַהֲוָה אַטָּמֵא הָיִיתָ אוֹ טְמֵאָה הָיְתָה הַתְּרוּמָה קֹדֶם שֶׁנְּתָנָהּ לְתוֹךְ פִּיו, דְּמוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּיִפְלֹט: אוֹ שֶׁטָּעַם טַעַם פִּשְׁפֵּשׁ. שֶׁרֶץ, כְּשֶׁמּוֹלְלִין אוֹתוֹ רֵיחוֹ מָאוּס בְּיוֹתֵר, וְהוּא מָצוּי בַּכְּתָלִים וּבַמִּטּוֹת, וְקוֹרִין לוֹ בַּעֲרָבִי בק"י וּבְלַעַ"ז צימיצ"א. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ג} רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יִבְלְעוּ. וְיִצְטָרֵף זֶה שֶׁבָּלַע לְמַה שֶּׁאָכַל אַחַר הַמִּיתָה אוֹ הַגֵּרוּשִׁין, וִישַׁלֵּם הַכֹּל בְּתוֹסֶפֶת הַחֹמֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁסּוֹבֵר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. הָרַמְבַּ"ם: {ד} נִטְמֵאתָ כוּ'. בְּטֻמְאָה שֶׁאֵרְעָה לְאַחַר שֶׁהִכְנִיס הַתְּרוּמָה בְּפִיו מַיְרֵי. הָרַ"שׁ: {ה} פִּשְׁפֵּשׁ. שֶׁיִּמְנַע אֹתוֹ לֶאֱכֹל מִפְּנֵי הַמִּאוּס. וְקָא מַשְׁמַע לָן בִּתְרוּמָה דְּלֹא חַיְשִׁינַן לְהֶפְסֵד תְּרוּמָה וְכָל שֶׁכֵּן חֻלִּין דְּפוֹלֵט, רַשִׁ"י. וּפִשְׁפֵּשׁ יָדוּעַ שֶׁכָּל הַמּוֹלְלוֹ מְרִיחוֹ וְטַעֲמוֹ כְּרֵיחוֹ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מאמר ר' אליעזר יבלעו ויצטרפו לזה מה שבלע למה שאכל אחר המיתה או הגרושין או כל מה שנזכר וישלם הכל בתוספת החומש כמו שסובר ר' אליעזר: ופירוש יפלוט יוציא מפיו: ופשפש מן תולעים עגולים אדומים כצורת העדשים והם מאוסים מאד ובלשון ערבי בקי והכוונה בזה שימצא בפיו דבר שימנע אותו מלאכול מה שהכניס בפיו מפני הטנוף והמאוס והלכה כרבי יהושע: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ג

הָיָה אוֹכֵל בְּאֶשְׁכּוֹל וְנִכְנַס מִן הַגִּנָּה לֶחָצֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִגְמֹר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא יִגְמֹר. חֲשֵׁכָה לֵילֵי שַׁבָּת, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִגְמֹר {ו}. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא יִגְמֹר:

ר"ע מברטנורה הָיָה אוֹכֵל בְּאֶשְׁכּוֹל. תָּלַשׁ אֶשְׁכּוֹל מִגֶּפֶן שֶׁבַּגִּנָּה וְהָיָה אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁנִּכְנַס לֶחָצֵר, וְחָצֵר קוֹבַעַת לְמַעֲשֵׂר, וַאֲפִלּוּ אֲכִילַת עֲרַאי אֲסוּרָה עַד שֶׁיִּתְרֹם וִיעַשֵּׂר: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יִגְמֹר. לֹא שֶׁיֹּאכַל בֶּחָצֵר. אֶלָּא יֵצֵא חוּץ לֶחָצֵר וְיִגְמֹר לֶאֱכֹל הָאֶשְׁכּוֹל בַּגִּנָּה: לֹא יִגְמֹר. וַאֲפִלּוּ בַּגִּנָּה, עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר: חֲשֵׁכָה לֵילֵי שַׁבָּת. וְהָיָה אוֹכֵל אֲכִילַת עֲרַאי, וְשַׁבָּת קוֹבַעַת לְמַעֲשֵׂר וַאֲפִלּוּ אֲכִילַת עֲרַאי אֲסוּרָה: יִגְמֹר. לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אֲבָל בַּשַּׁבָּת עַצְמוֹ מוֹדֶה דְּאָסוּר: לֹא יִגְמֹר. אֲפִלּוּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יִגְמֹר. כֵּן הִיא הַגִּרְסָא, וּסְבִירָא לֵיהּ בְּשַׁבָּת כְּמוֹ בְחָצֵר. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם העיקר אצלנו שאין הטבל מתחייב במעשרות עד שיראה פני הבית שנאמר (דברים כו) בערתי הקדש מן הבית וכל הפירות הנאכלים בגנה או בשדה אינו חייב במעשרות לפי שהוא אכילת עראי ועיקר שני והוא כי שבת קובעת למעשר ואסור לו לאכול מן הטבל אכילת עראי בשבת לפי שמשעה שנכנסת שבת הוא הכל מתוקן לאכילה (ומוכן ויתחייב למעשר) למאמר הש"י וקראת לשבת עונג (ישעיה נח) וכל מה שימצא מוכן שיאכל וישתה ממנו בשבת ועוד יתבאר כל זה במס' מעשרות ומאמר רבי אליעזר יגמור פרט ובאר כי רצונו שיצא מן החצר ויגמור אבל בחצר אסור לו להשלים האכילה וכמו כן מאמר ר' יהושע יגמור ר"ל שיניחנו עד מוצאי שבת וישלים אכילתו אבל בשבת עצמו אסור לו לאכלו ומה שאמרו שניהם לא יגמור ענינו לא יגמור אכילתו עד שיעשר והלכה כרבי יהושע בשני המאמרים: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ד

יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּתְגַּלָּה, יִשָּׁפֵךְ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁל חֻלִּין. שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין אֲסוּרִים מִשּׁוּם גִּלּוּי, הַמַּיִם וְהַיַּיִן וְהֶחָלָב. וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין מֻתָּרִים. כַּמָּה יִשְׁהוּ וְיִהְיוּ אֲסוּרִין, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הָרַחַשׁ מִמָּקוֹם קָרוֹב וְיִשְׁתֶּה:

ר"ע מברטנורה יִשָּׁפֵךְ. וְאֵין כָּאן מִשּׁוּם אִבּוּד תְּרוּמָה, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לִשְׁתּוֹתוֹ, שֶׁמָּא שָׁתָה מִמֶּנּוּ נָחָשׁ: וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִים מֻתָּרִים. שֶׁאֵין נָחָשׁ שׁוֹתֶה מֵהֶן. אֶלָּא שֶׁהַדְּבַשׁ וְהַצִּיר וְהַמּוּרְיָס וְשׁוּמִים כְּתוּשִׁים, כָּל אֵלּוּ הֻזְכְּרוּ בַגְּמָרָא לֶאֱסֹר, שֶׁהַנָּחָשׁ שׁוֹתֶה מֵהֶן: כַּמָּה יִשְׁהוּ. כַּמָּה יַעַמְדוּ מְגֻלִּין: הָרַחַשׁ. הַנָּחָשׁ, וּלְפִי שֶׁהוֹלֵךְ עַל גְּחוֹנוֹ קָרוּי רַחַשׁ, שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה כִּמְהַלֵּךְ אֶלָּא כְּרוֹחֵשׁ וּמִתְנַעְנֵעַ: מִמָּקוֹם קָרוֹב. פֵּרְשׁוּ בוֹ (חֻלִּין י:) כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא מִתַּחַת אֹזֶן הַכְּלִי וְיִשְׁתֶּה וְיַחֲזֹר לְחוֹרוֹ: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. (רמב"ם)

פרק ח - משנה ה

שִׁעוּר הַמַּיִם הַמְגֻלִּין, כְּדֵי שֶׁתֹּאבַד בָּהֶם הַמָּרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּכֵלִים, כָּל שֶׁהֵן, וּבַקַּרְקָעוֹת, אַרְבָּעִים סְאָה:

ר"ע מברטנורה שִׁעוּר הַמַּיִם. לִהְיוֹת אֲסוּרִים מִשּׁוּם גִּלּוּי: כְּדֵי שֶׁתֹּאבַד בָּהֶן מָרָה. אִם הָיוּ מְרֻבִּים כָּל כָּךְ עַד שֶׁאֶרֶס הַנָּחָשׁ יִפָּסֵד וְיֹאבַד בָּהֶן אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם גִּלּוּי. וְיוֹדְעִין הָיוּ כַּמָּה אֶרֶס הַנָּחָשׁ מַטִּיל בְּפַעַם אַחַת: מָרָה. הָאֶרֶס שֶׁהַנָּחָשׁ מַטִּיל קָרוּי מָרָה: בְּכֵלִים כָּל שֶׁהֵן. אֲפִלּוּ מְרֻבִּין {ז} כָּל שֶׁהֵן יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גִּלּוּי כְּשֶׁהַמַּיִם בַּכֵּלִים: וּבַקַּרְקָעוֹת עַד אַרְבָּעִים סְאָה {ח}. יֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם גִּלּוּי, טְפֵי מֵהָכִי אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם גִּלּוּי, שֶׁהָאֶרֶס מִתְבַּטֵּל בָּהֶם. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וּמַעְיָן הַמּוֹשֵׁךְ אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּלּוּי. וּמַיִם מְגֻלִּים כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לִשְׁתּוֹתָן כָּךְ אָסוּר לְהַשְׁקוֹתָן לִבְהֶמְתּוֹ {ט}, וְלִרְחֹץ בָּהֶן פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, וּלְגַבֵּל בָּהֶן אֶת הַטִּיט, וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּשׁוּם תַּשְׁמִישׁ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ז} דְּגָזוּר מְרֻבִּין אָטוּ מֻעָטִין. הָרַ"שׁ: {ח} עַד וְלֹא עַד בִּכְלָל, דְּאַרְבָּעִים סְאָה אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גִּלּוּי, תֵּדַע, דְּכָל מִקְוֶה מְגֻלָּה הִיא: {ט} בִּרְאוּיִם לַאֲכִילָה, לְפִי שֶׁהָאוֹכֵל מִן הַבְּהֵמָה נִזּוֹק. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מרה הוא הארס שמקיאין מפיהם הנחשים בעלי הארס ואומר בכאן כי כשהמים הם רבים כדי שתאבד בהם המרה שלא נחוש לגלוים ואם הם כ"כ מועטים שאם נפל בהם הארס שיהיו ממיתין נחוש לגלויים ואומר ר' יוסי כשהן בכלים אפילו יהיו רבים עד מאד שהם אסורים אם נתגלו וכשהם בקרקע עד ארבעים סאה ואם הם יותר מארבעים סאה לא נחוש לגלויין וממה שאתה צריך לדעת שאנו נחוש בגלוי ביום כמו בלילה ואין הלכה כרבי יוסי: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ו

נִקּוּרֵי תְאֵנִים וַעֲנָבִים וְקִשּׁוּאִין וְהַדְּלוּעִין וְהָאֲבַטִּיחִים וְהַמְּלָפְפוֹנוֹת, אֲפִלּוּ הֵם כִּכָּר, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, אֶחָד תָּלוּשׁ וְאֶחָד מְחֻבָּר, כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ לֵחָה, אָסוּר. וּנְשׁוּכַת הַנָּחָשׁ, אֲסוּרָה, מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת:

ר"ע מברטנורה נִקּוּרֵי תְאֵנִים. תְּאֵנָה שֶׁנִּרְאֶה בָהּ נִקּוּר, אָסוּר, שֶׁמָּא נִקֵּר בָּהּ נָחָשׁ וְהִטִּיל בָּהּ אֶרֶס: אֲפִלּוּ הֵן כִּכָּר. כְּלוֹמַר שֶׁהֵן גְּדוֹלִים הַרְבֵּה וְהַנִּקּוּר מִצַּד אֶחָד, לֹא יֹאמַר הוּא אָכַל מִצַּד אֶחָד, אֲנִי מִצַּד אַחֵר: כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ לֵחָה. הָאֶרֶס מִתְעָרֵב עִם הַלֵּחָה וּמִתְחַלְחֵל בְּכֻלּוֹ. אֲבָל בְּדָבָר יָבֵשׁ חוֹתֵךְ אֶת הַנִּקּוּר וְאוֹכֵל אֶת הַשְּׁאָר: וּנְשׁוּכַת הַנָּחָשׁ. בְּהֵמָה שֶׁנְּשָׁכָהּ נָחָשׁ וּשְׁחָטָהּ, אֲסוּרָה, שֶׁהָאֶרֶס מִתְחַלְחֵל בְּכָל גּוּפָהּ: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם נקורי. פי' תאנים או הפירות שנקרו אותם הנחשים וכבר בארנו פי' קשואים והם בל' ערבי קתא ובלע"ז קוקו"מארי. ואבטיחין בערבי בטיך ובלע"ז מילונ"י. ודלועים דלוע. ומנפפונות אל"כיאר: אפי' הם ככר. ענינו שיהיו גדולות כשיעורככר אחד שלא יאכל אדם מהם דבר: ואמר

נשיכת הנחש אסורה ענינו כי כל בעלי חיים שינשוך אותו מין ממיני הנחשים שאסור לשחוט אותה הבהמה או העוף ולאכול מבשרם גזירה שמא יבא אותו הסם בכל אברי אותה הבהמה וימות האוכל אותו הבשר שיש בו הארס: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ז

הַמְשַׁמֶּרֶת שֶׁל יַיִן, אֲסוּרָה מִשּׁוּם גִּלּוּי. רַבִּי נְחֶמְיָה מַתִּיר:

ר"ע מברטנורה מְשַׁמֶּרֶת שֶׁל יַיִן. אַף עַל גַּב שֶׁהַכְּלִי הַתַּחְתּוֹן מְכֻסֶּה בַּמְשַׁמֶּרֶת, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם גִּלּוּי, שֶׁהָאֶרֶס עוֹבֵר דֶּרֶךְ הַמְשַׁמֶּרֶת וְהוֹלֵךְ לַכְּלִי הַתַּחְתּוֹן: רַבִּי נְחֶמְיָה מַתִּיר. לְפִי שֶׁהָאֶרֶס צָף וְאֵינוֹ עוֹבֵר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי נְחֶמְיָה: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם המשמרת ידוע ואומר בכאן כ"א יהיה היין שותת מכלי אל כלי אחר ותהיה המשמרת ע"פ הכלי שהיין שותת בו שהיא אסורה משום גלוי אע"פ שהמשמרת מכסה אותו מפני שנאמר שמא הטיל הנחש הארס ביין שהיה במשמרת וירד עם היין אל הכלי השני ורבי נחמיה אומר כי הארס במשמרת ישאר ולא ירד לכלי לפי שחלקים מתדבקין ומסתבכין קצתם עם קצתם ולא יצאו אותם חלקים על נקבי המשמרת כי הארס היוצא מן הנחש זה דרכו ואין הלכה כר' נחמיה: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ח

חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנּוֹלַד בָּהּ סְפֵק טֻמְאָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם הָיְתָה מֻנַּחַת בִּמְקוֹם תֻּרְפָּה, יַנִּיחֶנָּה בְּמָקוֹם הַמֻּצְנָע, וְאִם הָיְתָה מְגֻלָּה, יְכַסֶּנָּה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם הָיְתָה מֻנַּחַת בְּמָקוֹם מֻצְנָע, יַנִּיחֶנָּה בִּמְקוֹם תֻּרְפָּה {יב}, וְאִם הָיְתָה מְכֻסָּה, יְגַלֶּנָּה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַל יְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר:

ר"ע מברטנורה סְפֵק טֻמְאָה. כְּגוֹן שְׁתֵּי חָבִיּוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד {י} וְנָגַע שֶׁרֶץ בְּאַחַת מֵהֶן וְלֹא יְדִיעַ לְהֵי מִנַּיְהוּ, וּשְׁתֵּיהֶן תְּלוּיוֹת: בִּמְקוֹם הַתֻּרְפָּה. מָקוֹם שֶׁל הֶפְקֵר וְעוֹמֶדֶת לִפָּסֵד שָׁם: יַנִּיחֶנָּה בְּמָקוֹם הַמֻּצְנָע. דַּעֲדַיִן מֻזְהָר עַל שְׁמִירָתָהּ, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר יח) אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי {יא}, בִּשְׁתֵּי תְרוּמוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאַחַת תְּרוּמָה תְלוּיָה, דְּתַרְוַיְהוּ בָּעוּ שִׁמּוּר: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר וְכוּ'. דְּסָבַר תְּרוּמֹתָי כְּתִיב בְּלֹא וָי"ו, וְיֵשׁ אֵם לַמָּסֹרֶת: אַל יְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר. שֶׁאֵין צָרִיךְ לְשָׁמְרָהּ, וְאַף אָסוּר לִגְרֹם לָהּ טֻמְאָה. וַהֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {י} הָכִי מַסִּיק הָרַ"שׁ. דְּאִלּוּ חָבִית אַחַת וְסָפֵק אִם נִטְמֵאת אֵין כָּאן סְפֵק טֻמְאָה, שֶׁאִם הִיא בִרְשׁוּת הַיָּחִיד קַיְמָא לָן דִּסְפֵקוֹ טָמֵא וַדַּאי, וְאִם הִיא בִרְשׁוּת הָרַבִּים סְפֵקוֹ טָהוֹר. אֲבָל כְּשֶׁהֵם שְׁתֵּי חָבִיּוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אֵין לְטַמֵּא שְׁתֵּיהֶם, דְּמִמָּה נַפְשָׁךְ חַד מִנַּיְהוּ טְהוֹרָה, דְּלֹא יָלְפִינַן מִסּוֹטָה דִּסְפֵק טֻמְאָה בִרְשׁוּת הַיָּחִיד טָמֵא אֶלָּא דָבָר שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת. וְעַיֵּן בְּרֵישׁ פֶּרֶק ח' דְּנָזִיר: {יא} וְיֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא, הַמֵּ"ם בְּחוֹלָ"ם (וְעַיֵּן בְּכוֹרוֹת דַּף לד): {יב} יַנִּיחֶנָּה בִּמְקוֹם תֻּרְפָּה. דְּמֵעַכְשָׁיו אֵינָהּ רְאוּיָה לַאֲכִילָה שֶׁמָּא טְמֵאָה הִיא, וְלֹא לְזִלּוּף שֶׁמָּא טְהוֹרָה וְאָסוּר לְאַבְּדָהּ, הִלְכָּךְ יְגַלֶּנָּה וְתִטַּמֵּא וּתְהֵא רְאוּיָה לְזִלּוּף. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אילו היה אצלנו ודאי שהיא טמאה חייבין אנו לשפכה כלה ותורפה הוא המקום הפחות שברוב יארעו בו מקרים ומאורעות ומוצנע הוא המקום הצנוע שבו מצניעין הדברים ולא יארע שם מאורעות אלא ברחוק ואומר ר"א שטעון להשמר בה ולהצניעה כדי שלא ישלח אליה שום אדם ידו ותאבד לספק טומאה שנולד בה וזה אינו ראוי עד שתתאמת אצלנו הטומאה ורבי יהושע סובר להפך ואומר שראוי להניחה למקרים ולמאורעות כדי שתשפך בסבה אחרת זולתי ספק טומאה והלכה כר"ג: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ט

חָבִית {יג} שֶׁנִּשְׁבְּרָה בַּגַּת הָעֶלְיוֹנָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה טְמֵאָה, מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאִם יְכוֹלִים לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה, יַצִּיל {יד}. וְאִם לָאו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרֵד וְתִטַּמֵּא, וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בְיָדָיו:

ר"ע מברטנורה בַּגַּת הָעֶלְיוֹנָה. מָקוֹם שֶׁעוֹצְרִים שָׁם: וְהַתַּחְתּוֹנָה. בּוֹר עַל פְּנֵי הַגַּת שֶׁהַיַּיִן יוֹרֵד לְתוֹכוֹ: טְמֵאָה. חֻלִּין טְמֵאִים יֵשׁ בָּהּ, וּרְאוּיִין לוֹ בִּימֵי טֻמְאָתוֹ, אוֹ לְמִי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל חֻלִּין בְּטָהֳרָה, וְאִם תִּפֹּל לְתוֹכוֹ הַתְּרוּמָה הֲוָה לֵיהּ מְדֻמָּע טָמֵא, וְאַף לַכֹּהֵן לֹא חַזְיָא: שֶׁאִם יְכוֹלִים לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית. אִם יָכוֹל לְחַזֵּר אַחַר כֵּלִים וּלְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה קֹדֶם שֶׁתֵּרֵד כֻּלָּהּ וְתִטַּמֵּא: יַצִּיל. יְחַזֵּר אַחַר כֵּלִים וְיַצִּיל, וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּתוֹךְ כָּךְ שֶׁיְּחַזֵּר אַחַר כֵּלִים תֵּרֵד מִן הַתְּרוּמָה לַחֻלִּין שֶׁבַּתַּחְתּוֹנָה וְיִפָּסְדוּ הַחֻלִּין, לֹא יְטַמֵּא הַתְּרוּמָה בְּיָדַיִם לְהַצִּיל הַחֻלִּין, כֵּיוָן שֶׁיָּכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית הַלֹּג בְּטָהֳרָה, שֶׁהוּא דָּבָר חָשׁוּב: וְאִם לָאו. שֶׁלֹּא יִמְצָא כְּלִי טָהוֹר, וְסוֹף סוֹף כֻּלָּהּ לְטֻמְאָה אַזְלָא, בְּהָא פְּלִיגֵי, דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר יְטַמְּאֶנָּה בַּיָּד, לְהַצִּיל אֶת הַחֻלִּין, כִּדְקָתָנֵי סֵיפָא וְעַל זוֹ וְעַל זוֹ אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְכוּ'. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר אַף עַל גַּב דְּסוֹף סוֹף כֻּלָּהּ לְטֻמְאָה אַזְלָא, לֹא יְטַמְּאֶנָּה בַּיָּד לְהַצִּיל הַחֻלִּין. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יג} חָבִית. רוֹצֶה לוֹמַר בְּחָבִית שֶׁל תְּרוּמָה. הָרַמְבַּ"ם: {יד} יַצִּיל. וְאַל יְקַבְּלֶנָּה בְּכֵלִים טְמֵאִים כְּדֵי לְהַצִּיל הַחֻלִּין שֶׁלֹּא יִתְעָרֵב בָּהֶן וְיֵאָסְרוּ. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זו החבית. ר"ל בחבית של תרומה: ואמרו ואל יטמאנה בידיו. ענינו שלא יסייע בירידת היין לגת התחתונה שהיא טמאה אבל יניחנה ותשפך באיזה מקום שישפך ואין הלכה כר"א אלא כמו שיתבאר מדעת ר' יהושע: (רמב"ם)

פרק ח - משנה י

וְכֵן חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁנִּשְׁפְּכָה, מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאִם יָכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה, יַצִּיל. וְאִם לָאו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרֵד וְתִבָּלַע {טו}, וְאַל יְבַלְּעֶנָּה בְיָדָיו:

ר"ע מברטנורה וְכֵן חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן. טְהוֹרָה שֶׁנִּשְׁפְּכָה וְכֻלָּהּ הוֹלֶכֶת לְאִבּוּד, פְּלִיגֵי כְּדִלְעֵיל. וּלְהָכִי קָתָנֵי גַבֵּי שֶׁמֶן נִשְׁפְּכָה וְלֹא נָקַט כְּמוֹ גַבֵּי יַיִן, מִשּׁוּם דִּבְחָבִית שֶׁל שֶׁמֶן [שֶׁנִּשְׁבְּרָה] בַּגַּת הָעֶלְיוֹנָה, וּבַתַּחְתּוֹנָה חֻלִּין טְמֵאִים, מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאִם יָכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה יַצִּיל וְאִם לָאו תֵּרֵד וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בַּיָּד, מִשּׁוּם דְּשֶׁמֶן רָאוּי לְהַדְלִיק וְלֹא חָשׁוּ לְהֶפְסֵד מֻעָט. וּבְיַיִן נַמִּי לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא דַוְקָא בִּדְאִיכָּא בַּתַּחְתּוֹנָה פָּחוֹת מִמֵּאָה חֻלִּין, שֶׁנַּעֲשִׂין הַחֻלִּין כֻּלָּן מְדֻמָּע וְאִיכָּא הֶפְסֵד, אֲבָל אִי אִיכָּא מֵאָה חֻלִּין כֻּלְּהוּ מוֹדוּ דְּאַל יְטַמְּאֶנָּה בַּיָּד, מִשּׁוּם דְּלֵיכָּא הֶפְסֵד: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טו} וְתִבָּלַע. שֶׁתִּבָּלַע וְתִשְׁקַע בַּקַּרְקַע. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. (רמב"ם)

פרק ח - משנה יא

וְעַל זוֹ וְעַל זוֹ אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא זוֹ הִיא תְרוּמָה שֶׁאֲנִי מֻזְהָר עָלֶיהָ מִלְּטַמְּאָהּ, אֶלָּא מִלְּאָכְלָהּ. וּבַל תְּטַמְּאָהּ כֵּיצַד, הָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְכִכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה בְיָדוֹ, אָמַר לוֹ נָכְרִי, תֶּן לִי אַחַת מֵהֶן וַאֲטַמְּאָהּ, וְאִם לָאו, הֲרֵי אֲנִי מְטַמֵּא אֶת כֻּלָּהּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְטַמֵּא אֶת כֻּלָּהּ, וְאַל יִתֶּן לוֹ אַחַת מֵהֶן וִיטַמֵּא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יַנִּיחַ לְפָנָיו אַחַת מֵהֶן עַל הַסָּלַע:

ר"ע מברטנורה עַל זוֹ וְעַל זוֹ. עַל זוֹ שֶׁנּוֹלַד לָהּ סְפֵק טֻמְאָה, וְעַל זוֹ שֶׁהוֹלֶכֶת לְאִבּוּד, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאֵינוֹ מֻזְהָר עַל טֻמְאָתָן, וְאוֹתָהּ שֶׁמֻּזְהָר עָלֶיהָ בַּל תְּטַמֵּא, כֵּיצַד, הָיָה עוֹבֵר וְכוּ', דְּקָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ יַנִּיחַ לְפָנָיו אַחַת עַל הַסֶּלַע כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְרֹם טֻמְאָה לָאֲחֵרוֹת, וְאַף אוֹתָהּ אַחַת יַנִּיחַ עַל הַסֶּלַע וְלֹא יִתְּנֶנָּה בְיָדוֹ, שֶׁלֹּא יְטַמְּאֶנָּה בַּיָּדַיִם. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם ובל תטמאה. ענינו שאל יתכוין לטמאה אבל לסייע בזה אחר שנשפכה מותר והלכה כרבי יהושע בכל זה: (רמב"ם)

פרק ח - משנה יב

וְכֵן נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם נָכְרִים, תְּנוּ אַחַת מִכֶּם וּנְטַמֵּא, וְאִם לָאו, הֲרֵי אָנוּ מְטַמְּאִים אֶת כֻּלְּכֶם, יְטַמְּאוּ אֶת כֻּלָּן, וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל:

ר"ע מברטנורה תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּם. שֶׁרוֹצִים לָבֹא עָלֶיהָ בְּאֹנֶס: יְטַמְּאוּ כֻּלָּן. דְּאֵין דּוֹחִים נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ. וּבְהָא מוֹדוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם הכל מודים בזה רבי יהושע אינו חולק וכמו כן כל הדומה לזה: (רמב"ם)

פרק ט

פרק ט - משנה א

הַזּוֹרֵעַ תְּרוּמָה, שׁוֹגֵג, יוֹפַךְ. וּמֵזִיד, יְקַיֵּם. אִם הֵבִיאָה שְׁלִישׁ, בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד, יְקַיֵּם. וּבְפִשְׁתָּן, מֵזִיד, יוֹפַךְ:

ר"ע מברטנורה הַזּוֹרֵעַ תְּרוּמָה שׁוֹגֵג יוֹפַךְ. חוֹרֵשׁ וּמְהַפֵּךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְדַּל, וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם: וּמֵזִיד יְקַיֵּם. כֵּיוָן שֶׁנִּקְרָא שֵׁם תְּרוּמָה עַל הַשָּׂדֶה הָיָה נִרְאֶה כִּמְאַבֵּד אֶת הַתְּרוּמָה: וְאִם הֵבִיאָה שְׁלִישׁ אֲפִלּוּ שׁוֹגֵג יְקַיֵּם. מִשּׁוּם דְּאָסוּר לְאַבֵּד אֶת הַתְּרוּמָה: וּבְפִשְׁתָּן מֵזִיד יוֹפַךְ. וַאֲפִלּוּ הֵבִיאָה שְׁלִישׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בַּקִּסְמִין וְיַחֲשֹׁב שֶׁהַזֶּרַע בִּלְבָד הוּא דַּהֲוֵי תְרוּמָה וְאָסוּר, וְעִקַּר פִּשְׁתָּן מִשּׁוּם קִסְמִין הוּא וְלֹא מִשּׁוּם זֶרַע: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם מותר לו לאדם להפך הארץ ויפסד הזרע שזרע:

ואם הוא מזיד יקיים.ענינו שהוא חייב להניחה כדי שיצמחו ויהיה הדבר הצומח תרומה בלי ספק:

ואם יהיה הזרע הנזרע פשתן של תרומה יהפך בארץ כאשר יוכל ולא יניחנו לצמח גזרה שמא יהנה בעציו ויחשוב כי הזרע בלבד הוא האסור והיא החוזרת תרומה אבל העצים כמו התבן יחשבו: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ב

וְחַיֶּבֶת בְּלֶקֶט וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה. וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל וַעֲנִיֵּי כֹהֲנִים, מְלַקְּטִים. וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, מוֹכְרִין אֶת שֶׁלָּהֶם לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, וְהַדָּמִים שֶׁלָּהֶם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, לֹא יְלַקְּטוּ אֶלָּא עֲנִיֵּי כֹהֲנִים, שֶׁמָּא יִשְׁכְּחוּ וְיִתְּנוּ לְתוֹךְ פִּיהֶם. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם כֵּן, לֹא יְלַקְּטוּ אֶלָּא טְהוֹרִים:

ר"ע מברטנורה בִּדְמֵי תְרוּמָה. דְּגִדּוּלֵי תְרוּמָה אֲסוּרִים לְזָרִים: לֹא יְלַקְּטוּ אֶלָּא עֲנִיֵּי כֹהֲנִים. דְּחַיְשִׁינַן אַדִּמְלַקְּטֵי לֵיהּ שָׁדוּ לְפוּמַיְהוּ: אִם כֵּן לֹא יְלַקְּטוּ אֶלָּא טְהוֹרִים. דְּהָא כֹּהֵן טָמֵא אָסוּר בִּתְרוּמָה. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא {א}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} וְלִכְאוֹרָה מַשְׁמַע דְּרַבִּי עֲקִיבָא דַּעַת שְׁלִישִׁית דְּאַף טְמֵאִים אֲסוּרִים. אֲבָל מִשִּׁיטַת הָרַמְבַּ"ם מַשְׁמַע דְּרַבִּי עֲקִיבָא הַיְנוּ תַּנָּא קַמָּא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מבואר הוא כי כמו שהיא אסורה התרומה לישראל כך היא אסורה לכהן טמא לפי שהיא קדש ואסור לטמא לאכול קדש והלכה כר"ע: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ג

וְחַיֶּבֶת בְּמַעַשְׂרוֹת וּבְמַעֲשַׂר עָנִי, וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל וַעֲנִיֵּי כֹהֲנִים נוֹטְלִים, וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל מוֹכְרִין {ג} אֶת שֶׁלָּהֶם לְכֹהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, וְהַדָּמִים שֶׁלָּהֶם. הַחוֹבֵט מְשֻׁבָּח. וְהַדָּשׁ כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, תּוֹלֶה כְפִיפוֹת בְּצַוְּארֵי בְהֵמָה וְנוֹתֵן לְתוֹכָן מֵאוֹתוֹ הַמִּין, נִמְצָא לֹא זוֹמֵם אֶת הַבְּהֵמָה וְלֹא מַאֲכִיל אֶת הַתְּרוּמָה:

ר"ע מברטנורה וְחַיֶּבֶת בְּמַעַשְׂרוֹת. מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי. וְהוּא הַדִּין בִּתְרוּמָה {ב}: וּבְמַעֲשַׂר עָנִי. אִם הִיא שָׁנָה שְׁלִישִׁית אוֹ שִׁשִּׁית שֶׁל שְׁמִטָּה שֶׁמַּעֲשֵׂר עָנִי נוֹהֵג בָּהֶן: הַחוֹבֵט. גִּדּוּלֵי תְרוּמָה הַלָּלוּ בְּמַקְלוֹת, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַחֲסֹם אֶת הַבְּהֵמָה שֶׁדָּשׁ בָּהּ, שֶׁאָסוּר לְהַנִּיחָהּ לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָה אִם אֵינָהּ פָּרָתוֹ שֶׁל כֹּהֵן: כְּפִיפוֹת. סַלִּין: מֵאוֹתוֹ הַמִּין. שֶׁל חֻלִּין, אִם חִטִּים חִטִּים וְאִם שְׂעוֹרִים שְׂעוֹרִים: נִמְצָא לֹא זוֹמֵם. כְּלוֹמַר אֵינוֹ חוֹסֵם וְנוֹתֵן זֶמֶם לְתוֹךְ פִּיהָ, שֶׁהֲרֵי הִיא אוֹכֶלֶת מֵאוֹתוֹ הַמִּין: וְלֹא מַאֲכִילָהּ תְּרוּמָה. דְּמִשֶּׁל חֻלִּין שֶׁבַּכְּפִיפָה הַתְּלוּיָה בְּצַוָּארָהּ הִיא אוֹכֶלֶת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ב} כְּלוֹמַר תְּרוּמָה גְדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְלֹא חָשׁ לְהַזְכִּיר אֶלָּא דְבָרִים הַנִּתָּנִים אַף לְזָרִים, כְּדֵי לְמָכְרָהּ לַכֹּהֵן בִּדְמֵי תְרוּמָה. הָרַ"שׁ: {ג} וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל מוֹכְרִין. וְכָךְ הַלְוִיִּם מוֹכְרִים לַכֹּהֲנִים מַעֲשֵׂר שֶׁלָּהֶן. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כמו שעניי ישראל מוכרים לכהנים המעשר שלהן כך הלוים מוכרין לכהנים המעשר שלהם בדמי תרומה לפי שאם תהיה החטה מדה בזוז בדרך הדמיון תהיה החטה של תרומה יותר ממדה בזוז לפי שאינה ראויה לאכילת כל אדם:

החובט משובח. הוא שיחבוט אותן במטה ואם רצה לדוש אותו זרע בבהמות יקח קופה מחטים של חולין אם הוא דש (מחטים) חטים או משעורים אם הוא דש שעורים יתלה בפי הבהמה כדי שתאכל מהם בעת הדישה וידוש לפי שאסור לו לקשור פי הבהמה בעת הדישה שהכתוב אומר לא תחסום שור בדישו (דברים כה) ואסור לו גם כן להכניסה בזרע התרומה לפי שהיא אוכלת ממנו אלא אם היתה בהמת כהן וזומם הוא מגזרת זממו אל תפק (תהלים קמ) וזמם שם המתג ענינו שלא ישים המתג בפיה בעת האכילה: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ד

גִּדּוּלֵי תְרוּמָה, תְּרוּמָה. וְגִּדּוּלֵי גִדּוּלִין, חֻלִּין. אֲבָל הַטֶּבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית וּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ וְהַמְדֻמָּע וְהַבִּכּוּרִים {ד}, גִּדּוּלֵיהֶן, חֻלִּין. גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, חֻלִּין, וּפוֹדֶה אוֹתָם בִּזְמַן זַרְעָם:

ר"ע מברטנורה גִּדּוּלֵי תְרוּמָה תְּרוּמָה. מִדְּרַבָּנָן, עָבְדוּ רַבָּנָן תַּקַּנְתָּא מִשּׁוּם תְּרוּמָה טְמֵאָה בְּיַד כֹּהֵן, כִּי הֵיכִי דְּלֹא לִישְׁהֵי לַהּ לְגַבֵּיהּ עַד זְמַן הַזֶּרַע כְּדֵי לְזָרְעָהּ וְאָתֵי בָהּ לִידֵי תַקָּלָה, וּמִשּׁוּם הָכִי גָּזְרוּ שֶׁיִּהְיוּ גִדּוּלֵי תְרוּמָה כִּתְרוּמָה: וְגִדּוּלֵי גִדּוּלִין חֻלִּין. אִם חָזַר וְזָרַע אוֹתָן גִּדּוּלִין, גִּדּוּלֵיהֶן חֻלִּין: הַטֶּבֶל. גִּדּוּלָיו חֻלִּין, מִשּׁוּם דְּרֻבּוֹ חֻלִּין: וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן. נַמִּי מִשּׁוּם דְּרֻבּוֹ חֻלִּין: וּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית. לְפִי שֶׁאֵינָן מְצוּיִין וְאֵינָן נוֹהֲגִים בְּכָל שָׁנָה: וּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ. נַמִּי לְפִי שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה: וְהַמְדֻמָּע. שֶׁרֻבּוֹ חֻלִּין: וּבִכּוּרִים. שֶׁאֵינָן מְצוּיִין, [שֶׁאֵינָן] נוֹהֲגִים אֶלָּא בְּשִׁבְעַת הַמִּינִים: גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי חֻלִּין. שֶׁאִם זָרַע מֵהֶן סְאָה אַחַת וְהוֹסִיף כַּמָּה סְאָה, חֻלִּין, אַף בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה: וּפוֹדֶה אוֹתָם בִּזְמַן זַרְעָם. פּוֹדֶה כָּל הָאוֹצָר בִּדְמֵי אוֹתָהּ סְאָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ד} וְהַבִּכּוּרִים כוּ'. עַיֵּן בְּמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק ב' דְּבִכּוּרִים, וּמַתְנִיתִין דְּהָכָא בְּזוֹרֵעַ חוּץ לִירוּשָׁלַיִם, וְכֵן לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְהָכִי מוֹקִים לַהּ בַּיְרוּשַׁלְמִי: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כשיזרע אדם תרומה מה שיצמח הוא גם כן תרומה ואם זרע אותו שצמח פעם שנית אותו הצמח הוא חולין והוא גדולי גדולין וזו הגזירה מכלל י"ח דבר שגזרו בו ביום כמו שאבאר בתחלת שבת:

וספיחי שביעית. הוא הדבר הצומח בשנה שביעית ונקרא ספיח לפי שהוא אינו נזרע אבל צומח הוא מן הזרע שנזרע בשנה של אשתקד וכבר פירשנו זו המלה פעמים (כלאים פ"ב מ"ה ובשביעית פ"ז ופ"ט מ"א) ולא אפרשנה יותר: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ה

מֵאָה לִגְנָה שֶׁל תְּרוּמָה וְאַחַת שֶׁל חֻלִּין, כֻּלָּן מֻתָּרִין בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלֶה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה, אֲפִלּוּ מֵאָה שֶׁל חֻלִּין וְאַחַת שֶׁל תְּרוּמָה, כֻּלָּן אֲסוּרִין:

ר"ע מברטנורה מֵאָה לִגְנָה שֶׁל תְּרוּמָה. שָׂדֶה שֶׁנִּזְרְעָה עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת, וְיֵשׁ בָּהּ מֵאָה עֲרוּגוֹת {ה} שֶׁל תְּרוּמָה וְאַחַת שֶׁל חֻלִּין, וְלֹא יְדִיעַ הֵי דְחֻלִּין: כֻּלָּן מֻתָּרִים. קֻלָּא הוּא שֶׁהֵקֵלּוּ בְּגִדּוּלֵי תְרוּמָה, דַּעֲרוּגָה אַחַת שֶׁל חֻלִּין מַתֶּרֶת עֲרוּגוֹת רַבּוֹת בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלֶה: אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה. אַחַת שֶׁל תְּרוּמָה אוֹסֶרֶת מֵאָה שֶׁל חֻלִּין, לְפִי שֶׁאֵין הַקַּרְקַע עוֹלָה בְּאַחַת וּמֵאָה {ו}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ה} וְהוּא מִלְּשׁוֹן כִּסְלֵי לִגְיָא בִּבְרָכוֹת פֶּרֶק קַמָּא דַּף ו' וְהַגִּרְסָא שָׁם לְאוֹגְיָא: {ו} תּוֹסֶפְתָּא. וְטַעֲמָא לְפִי שֶׁהַתְּרוּמָה מֻפְרֶשֶׁת הִיא וְלֹא נִתְעָרְבָה בַּחֻלִּין. הָרַמְבַּ"ם. וְלֹא דָמִי לְמִשְׁנָה י' פֶּרֶק ד', דְּהָתָם בְּתָלוּשׁ רְאוּיִן הֵן לְהִתְעָרֵב. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם לגנה. שם למקום זרוע מן הארץ והוא אומר בכאן כי אם היתה כמו ערוגה אחת מן הארץ זרועה חולין ומאה ערוגות זרועות תרומה ולא ידע איזו ערוגה היא זרועה תרומה שכולן מותרות כשהוא דבר שזרעו כלה אבל אם הוא דבר שאין זרעו כלה כולן אסורות ולא נדון אותן בדין מדומע לפי שהתרומה מופרשת היא ולא נתערבה בחולין: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ו

הַטֶּבֶל, גִּדּוּלָיו מֻתָּרִין בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלֶה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה, גִּדּוּלֵי גִדּוּלִין, אֲסוּרִין {ח}. אֵיזֶהוּ דָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה, כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַשּׁוּם, כַּשְּׂעוֹרִים:

ר"ע מברטנורה הַטֶּבֶל גִּדּוּלָיו מֻתָּרִים. בַּאֲכִילַת עֲרַאי, (כְּשֶׁאָכַל) [כִּשְׁאָר] טֶבֶל שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ {ז}: בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלֶה. הַשְׁתָּא מְפָרֵשׁ תַּנָא לְמִלְּתֵיהּ דִּתְנַן לְעֵיל הַטֶּבֶל גִּדּוּלָיו חֻלִּין לֹא הַוְיָא אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלֶה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה. אֲפִלּוּ גִּדּוּלֵי גִדּוּלִין אֲסוּרִים בַּאֲכִילַת עֲרַאי: הַשּׁוּם כַּשְּׂעוֹרָה. כְּלוֹמַר הַשּׁוּם חָשׁוּב זַרְעוֹ כָלֶה כְּמוֹ הַשְּׂעוֹרָה. וְנָקַט שְׂעוֹרָה לְפִי שֶׁאֵין בַּתְּבוּאוֹת דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה זַרְעוֹ כָלֶה וְנֶאֱבָד מְהֵרָה כְּמוֹ הַשְּׂעוֹרָה. פֵּרוּשׁ אַחֵר הַשּׁוּם שֶׁהוּא גָדוֹל כִּשְׂעוֹרָה אֵין זַרְעוֹ כָלֶה, אֲבָל פָּחוֹת מִכִּשְׂעוֹרָה זַרְעוֹ כָלֶה {ט}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ז} וּרְצוֹנוֹ לוֹמַר דַּוְקָא כְּשֶׁאָכַל אוֹתָן גִּדּוּלִין קֹדֶם שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן. וּפֵרוּשׁ נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן הַיְנוּ לְמַעַשְׂרוֹת, וְהִתְבָּאֵר זְמַן שֶׁל כָּל פְּרִי וּפְרִי פֶּרֶק קַמָּא דְמַעַשְׂרוֹת: {ח} גִּדּוּלֵי גִדּוּלִין אֲסוּרִין. דְּטֶבֶל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, וַאֲפִלּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָטִיל: {ט} לַפֵּרוּשׁ הָרִאשׁוֹן הַגִּרְסָא כַּשְּׂעוֹרִים, וְלַפֵּרוּשׁ הַשֵּׁנִי כַּשְּׂעוֹרָה: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זו ההלכה תדע כי מה שאמר במה שקדם כי צמחי הטבל חולין שזהו בדבר שזרעו כלה וכבר בארתי זה פעמים הרבה כי לוף מין ממיני הבצלים (בפאה פרק ו מ"י):

ורבי יהודה סובר. שהשומים דבר שזרעו כלה ואמרם כשעורים כי השעורים קלים להפסיד בארץ מן החטים ושאר קטניות ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ז

הַמְנַכֵּשׁ עִם הַנָּכְרִי בַּחֲסִיּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁפֵּרוֹתָיו טֶבֶל {י}, אוֹכֵל מֵהֶם עֲרַאי. שְׁתִילֵי תְרוּמָה שֶׁנִטְמְאוּ, שְׁתָלָן, טָהֲרוּ מִלְּטַמֵּא, וַאֲסוּרִין מִלֶּאֱכֹל עַד שֶׁיָּגֹם אֶת הָאֹכֶל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁיָגֹם וְיִשְׁנֶה:

ר"ע מברטנורה הַמְנַכֵּשׁ. תּוֹלֵשׁ עֲשָׂבִים רָעִים הַגְּדֵלִים בְּתוֹךְ הַתְּבוּאָה וְהַיְרָקוֹת: בַּחֲסִיּוֹת. כְּגוֹן הַשּׁוּם וְהַלּוּף וְהַבְּצָלִים וְהַכַּרְתִּי, כָּל אֵלּוּ נִקְרָאִים חֲסִיּוֹת: אַף עַל פִּי שֶׁפֵּרוֹתָיו. שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים טֶבֶל, דְּסָבַר הַאי תַּנָּא אֵין קִנְיָן לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִן הַמַּעֲשֵׂר, וְגִדּוּלֵי טֶבֶל טֶבֶל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה, אֲפִלּוּ הָכִי אוֹכֵל מֵהֶן עֲרַאי: שְׁתִילֵי תְרוּמָה. כְּגוֹן שְׁתִילֵי כְרוּב וּתְרָדִין: שֶׁנִּטְמְאוּ וּשְׁתָלָן טָהֲרוּ מִלְּטַמֵּא. דְּכֵיוָן שֶׁנִּתְחַבְּרוּ לַקַּרְקַע נִתְבַּטְּלוּ מִתּוֹרַת אֹכֶל. וְאִם תֹּאמַר כֵּיוָן דְּעִקַּר גְּזֵרָה גִּדּוּלֵי תְרוּמָה כִּתְרוּמָה אֵינָהּ אֶלָּא מִשּׁוּם תְּרוּמָה טְמֵאָה בְּיַד כֹּהֵן, דִּלְמָא מַשְׁהֵי לַהּ גַּבֵּיהּ וְאָתֵי לִידֵי תַקָּלָה, אַכַּתִּי כֵּיוָן דְּטָהֲרוּ מַשְׁהֵי לַהּ גַּבֵּיהּ. וְיֵשׁ לוֹמַר דִּתְרוּמָה נִמְכֶּרֶת בְּזוֹל הַרְבֵּה {יא} לְפִי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה אֶלָּא לְכֹהֲנִים טְהוֹרִים וְאִם נִטְמֵאת טְעוּנָה שְׂרֵפָה, הִלְכָּךְ אֲפִלּוּ אִם הָיוּ נוֹתְנִים לַכֹּהֵן תְּרוּמָה כְּדֵי לְזָרְעָהּ לֹא הָיָה (מְבַטֵּל) [מַפְסִיד] שָׂדֵהוּ, אֲבָל אִם הָיוּ הַגִּדּוּלִין חֻלִּין הָיָה מַשְׁהֶה תְּרוּמָה טְמֵאָה כְּדֵי לְזָרְעָהּ: וַאֲסוּרִים לֶאֱכֹל. מַעֲלָה בְּעַלְמָא הִיא: עַד שֶׁיָּגוֹם הָאֹכֶל. יַחְתּוֹךְ כָּל הָרָאוּי לַאֲכִילָה, וּמַה שֶּׁיִּגְדַּל אַחַר כָּךְ יְהֵא מֻתָּר: עַד שֶׁיָּגוֹם וְיִשְׁנֶה. שֶׁיַּחְתּוֹךְ מַה שֶּׁגָּדַל גַּם בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה, וּמַה שֶּׁיִּגְדַּל מִשֵּׁנִי וְאֵילָךְ יִהְיֶה מֻתָּר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {י} שֶׁפֵּרוֹתָיו טֶבֶל. וּכְמַאן דְּאָמַר בִּמְנָחוֹת (דַּף סז) מֵרוּחַ הַנָּכְרִי פּוֹטֵר (דִּלְמַאן דְּאָמַר אֵינוֹ פוֹטֵר מִדְּאוֹרַיְתָא אֲפִלּוּ עֲרַאי אָסוּר), דְּלֹא מְחַיֵּב אֶלָּא מִשּׁוּם בַּעֲלֵי כִיסִין, וּבַאֲכִילַת עֲרַאי לֹא גָזוּר, וַאֲפִלּוּ גָזוּר כֵּיוָן דִּשְׁתָלָהּ פָּקַע לַהּ טִבְלָהּ מִנָּהּ כוּ'. וַאֲפִלּוּ לְמַאן דְּאָמַר (שָׁם דַּף ע) כֵּיוָן שֶׁמֵּרְחָהּ טָבְלָה לַהּ וְכִי קָרָא עָלֶיהָ שֵׁם קָדְשָׁה לַהּ, הַנֵּי מִילֵי בְּמֵרוּחַ יִשְׂרָאֵל דְּחַיָּב מִדְּאוֹרַיְתָא. הָרַ"שׁ: {יא} וְכֵן כָּתְבוּ הָרַ"שׁ וְהַתּוֹסָפוֹת. וּמִיהוּ אִיכָּא לְמֵימַר שֶׁלֹּא הֻצְרְכוּ לְתָרֵץ כָּךְ אֶלָּא לְרַבָּה דִּמְפָרֵשׁ וַאֲסוּרִים לֶאֱכֹל לְזָרִים. אֲבָל לַמַּסְקָנָא דְּמַעֲלָה בְּעַלְמָא הוּא וְאַף לַכֹּהֲנִים אֲסוּרִים לֶאֱכֹל, אֵין כָּאן קֻשְׁיָא כְּלָל, דְּכֵיוָן שֶׁאָסוּר לֶאֱכֹל עַד שֶׁיָּגוֹם, וַדַּאי דְּלֹא מַשְׁהֵי לַהּ. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם חסיות הוא שם נופל על השומין ומיני הבצלים אמרו בתוספתא החסיות השום והבצלים והקפלוטות וקפלוטות הם כרתי של ארץ ישראל וכן נקרא בערבי כראתי ובעברי חציר את החציר (במדבר יא) והמנכש כמו המנקה וכבר קדם לנו העיקר אצל רבי מאיר אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות וכיון שזה כמו שזכרנו יהיו פירותיו טבלים וזכר זה הדין בכאן למה שקדם לו זכרו והוא הלוף השום והבצלים:

ושתילי תרומה שנטמאו. ענינו שנטמאו קודם הזריעה:

ואסור לאכלן. לפי שהן תרומה טמאה ודינה שתשרף ואם זרען הדבר הצומח מהם נגלה ונראה לעין ולא נאמר גדולי תרומה טמאה טמאין אבל נאמר שאותן הגדולים אסורים לאכילה ואפילו לכהנים וכבר הקשו בגמ' ואמרו וכי מאחר דטהרו אמאי אסורים באכילה ותרצו זו הקושיא בעקרים שיש אצלנו והם אין זריעה להקדש ואין זריעה לתרומה וענין זה המאמר כי ההקדש שאסור לבני אדם ליהנות ממנו אם זרעו אדם לא נאמר גדוליו מותרין וכמו כן התרומה שהיא אסורה באכילה כשנזרעה לא נאמר כי מה שצמח ממנה שמותר לאכילה אלא שהיא אסורה לאכילה לפי שהיא אינה מטמאה כמו שמטמאין אוכלין טמאים וזה שחתךהאוכל מאותן השתלים והחליפו בדבר שני מותר לאכלו ורבי יהודה אומר שצריך לחתוך מה שצמח גם בפעם השנית ואז יהיה מותר לאכלו ומה שאנו אומרים בכאן מותר לאכלו הדבר חוזר לדין הנקדם והוא שאם אלו השתלים הם מדבר שזרעו כלה שמותרין באכילה לכהנים או לזרים ואם הם דבר שאין זרעו כלה אסור לזרים ומותר לכהנים אחר חתיכת האוכל ואין הלכה כרבי עקיבא: (רמב"ם)

פרק י

פרק י - משנה א

בָּצָל שֶׁנְּתָנוֹ בְתוֹךְ עֲדָשִׁים, אִם שָׁלֵם, מֻתָּר. וְאִם חִתְּכוֹ, בְּנוֹתֵן טַעַם. וּשְׁאָר כָּל הַתַּבְשִׁיל, בֵּין שָׁלֵם בֵּין מְחֻתָּךְ, בְּנוֹתֵן טַעַם. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בְּצַחֲנָה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לִטֹּל אֶת הַזֻּהֲמָא:

ר"ע מברטנורה בָּצָל שֶׁנְּתָנוֹ לְתוֹךְ עֲדָשִׁים. [שֶׁל חֻלִּין], וְהוּא הַדִּין בָּצָל שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנְּתָנוֹ לְתוֹךְ עֲדָשִׁים. [טָעוּת הַמַּעְתִּיק יֵשׁ כָּאן וְכָךְ צָרִיךְ לוֹמַר, בָּצָל שֶׁנְּתָנוֹ לְתוֹךְ עֲדָשִׁים. בָּצָל שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנְּתָנוֹ לְתוֹךְ עֲדָשִׁים שֶׁל חֻלִּין], וְהוּא הַדִּין לְבָצָל שֶׁל חֻלִּין שֶׁנְּתָנוֹ לְתוֹךְ עֲדָשִׁים שֶׁל תְּרוּמָה. וּמַיְרֵי כְּגוֹן שֶׁנְּתָנוֹ בָּעֲדָשִׁים אַחַר בִּשּׁוּלוֹ וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מֵימָיו, שֶׁאָז אֵין הַבָּצָל כְּשֶׁהוּא שָׁלֵם פּוֹלֵט בָּעֲדָשִׁים וְלֹא בוֹלֵעַ מֵהֶם. אֲבָל אִם נִתְבַּשֵּׁל הַבָּצָל בָּעֲדָשִׁים פְּשִׁיטָא דְּיָהֵיב וּבָלַע טַעֲמָא אַף כְּשֶׁהוּא שָׁלֵם: בְּנוֹתֵן טַעַם. דְּטָעֵים לְהוּ כֹּהֵן, שֶׁמֻּתָּר בְּחֻלִּין וּבִתְרוּמָה. אִי אִית בְּהוּ טַעֲמָא דִתְרוּמָה הַכֹּל אָסוּר לְזָרִים, וְאִי לֹא הַכֹּל חֻלִּין כְּשֶׁהָיָה: וּשְׁאָר כָּל תַּבְשִׁיל. כְּגוֹן שׁוּם וְקַפְלוֹט, וְכַיּוֹצֵא בָהֶן: מַתִּיר בְּצַחֲנָה. אִם נָתַן בָּצָל שֶׁל תְּרוּמָה בְּצַחֲנָה, שֶׁהֵם דָּגִים קְטַנִּים הַכְּבוּשׁוֹת בְּצִיר, נוֹטֵל אֶת הַבָּצָל וְהַצַּחֲנָה מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה הַבָּצָל שָׁלֵם, שֶׁלֹּא נִמּוֹחַ וְלֹא נִתְעָרֵב עִם הַצַּחֲנָה. שֶׁאֵין הַבָּצָל נִתָּן לְתוֹכוֹ אֶלָּא לְהַעֲבִיר זֻהֲמַת הַדָּגִים וְלֹא כְדֵי לִתֵּן בּוֹ טַעַם. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם הדין שוה בין שהיו עדשים של תרומה ובצל של חולין או בצל של תרומה ועדשים של חולין ובתנאי שיתן הבצל השלם בעדשים אחר בשולו או שיצאו ממנו מימיו כי אח"כ כובש ולא תניח הבצל להטיל מכחו דבר בעדשים ולא יקבל ג"כ מכח העדשים אבל אם נתבשל הבצל בעדשים אפילו היה שלם בודקין אותו בנותן טעם וזו הבדיקה כאשר נגיד לך כשנותנין בצל של תרומה לתוך עדשים של חולין טועמין העדשים אם יש בהם טעם הבצל אסור לאכלם אלא לכהן וכן אם נתן בצל של חולין לתוך עדשים של תרומה טועמים הבצל אם נמצא שם טעם העדשים אסור לאכילה אלא לכהן:

וצחנה הוא הסרחות והביאוש אה"כ ועלה באשו ותעל צחנתו (יואל ב) ודרך הבצל כשמבשלים אותו עם דבר סרוח שמסיר זוהמתו ומתקן ריחו קצת תקון וא"ר יהודה כי כשנתבשל בצל של תרומה בתבשיל מוסרח שמותר לאכול אותו התבשיל לפי שהוא לא נתן הבצל לתוך התבשיל לתת בו הבצל טעם אלא נתנו שם להסיר זוהמתו ולפיכך לא נבדוק אותו בנותן טעם ואין הלכה כר' יהודה: (רמב"ם)

פרק י - משנה ב

תַּפּוּחַ שֶׁרִסְּקוֹ וּנְתָנוֹ לְתוֹךְ עִסָּה, וְחִמְּצָהּ {א}, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. שְׂעוֹרִים שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁהִבְאִישׁוּ, מֵימָיו מֻתָּרִין {ב}:

ר"ע מברטנורה תַּפּוּחַ. שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁרִסְּקוֹ וּנְתָנוֹ כְּשֶׁהוּא מְרֻסָּק וְכָתוּשׁ לְתוֹךְ הָעִסָּה וְחִמְּצָהּ, הוֹאִיל וְחֻלִּין מֵחֲמַת הַתְּרוּמָה נִתְחַמְּצָה, הָעִסָּה אֲסוּרָה לְזָרִים: אַף עַל פִּי שֶׁהִבְאִישׁוּ. מֵחֲמַת הַשְּׂעוֹרִים שֶׁל תְּרוּמָה, מֵימָיו מֻתָּרִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} וְחִמְּצָהּ. וּמַסִּיק בִּמְנָחוֹת דַּף כ"ד דְּחָמֵץ גָּמוּר לֹא הֲוֵי, דְּמֵי פֵרוֹת הֵן, אֲבָל חָמֵץ נֻקְשֶׁה הֲוֵי. וְהַתּוֹסָפוֹת מַסְקֵי הָתָם דְּדַוְקָא כְּשֶׁיֵּשׁ מַיִם עִם מֵי פֵרוֹת: {ב} מֻתָּרִין. דְּנוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מֻתָּר. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זה התפוח הנזכר הוא של תרומה בלא ספק ופי' שריסקו הוא משכתשו מקצת כתישה וכבר קדם לנו כי כשהחמיצה התרומה לחולין שאותן חולין תרומה ושאר המאמר מבואר: (רמב"ם)

פרק י - משנה ג

הָרוֹדֶה פַּת חַמָּה וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית שֶׁל יֵין תְּרוּמָה, רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בְּשֶׁל חִטִּים, וְאוֹסֵר בְּשֶׁל שְׂעוֹרִים, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׂעוֹרִים שׁוֹאֲבוֹת:

ר"ע מברטנורה הָרוֹדֶה. הוֹצָאַת הַפַּת מִן הַתַּנּוּר נִקְרֵאת רְדִיָּה: וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה. דְּהַשְׁתָּא הַפַּת קוֹלֶטֶת וְשׁוֹאֶבֶת מֵרֵיחַ הַיַּיִן: רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. דְּסָבַר רֵיחָא מִלְּתָא הִיא: וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. דְּסָבַר רֵיחָא לָאו מִלְּתָא הִיא: מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׂעוֹרִים שׁוֹאֲבוֹת. מוֹשְׁכוֹת מִלַּחְלוּחִית יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה {ג}. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ג} כְּלוֹמַר הַיַּיִן נִמְשַׁךְ בַּפַּת, וּלְכָךְ אָסוּר, אַף עַל גַּב דְּרֵיחָא לָאו מִלְּתָא, כִּסְתָמָא דִּלְקַמָּן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הסרת הפת מן התנור נקרא רודה ואומר בכאן כי כשרודה ככר אחת חמה ונתנה ע"פ חבית שיהא מזיעה ושואבת ומתלחלחת מן היין שיש באותה חבית ושואבת כמו מושכת והלכה כר' יוסי: (רמב"ם)

פרק י - משנה ד

תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בְכַמּוֹן שֶׁל תְּרוּמָה וְאָפָה בוֹ, הַפַּת מֻתֶּרֶת, שֶׁאֵין טַעַם כַּמּוֹן, אֶלָּא רֵיחַ כַּמּוֹן:

ר"ע מברטנורה אֶלָּא רֵיחַ כַּמּוֹן. דְּדַוְקָא רֵיחַ שֶׁל (פִּטּוּם) [כַּמּוֹן] נִכְנָס לְתוֹךְ הַפַּת, וְרֵיחָא לָאו מִלְּתָא הִיא, בֵּין בִּתְרוּמָה בֵּין בְּכָל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה. וְאִי מִשּׁוּם דְּהֻסַּק הַתַּנּוּר בִּתְרוּמָה, אֵין אִסּוּרָהּ אִסּוּר הֲנָאָה: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם כמון הוא הכמון והעיקר אצלנו ריחא לאו מלתא היא וזה נוהג בכל אסורים שבתורה: (רמב"ם)

פרק י - משנה ה

תִּלְתָּן שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל יַיִן, בִּתְרוּמָה, בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אִם יֵשׁ בַּזֶּרַע כְּדֵי לִתֵּן טַעַם, אֲבָל לֹא בָעֵץ. בִּשְׁבִיעִית וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם וְהֶקְדֵּשׁ, אִם יֵשׁ בַּזֶּרַע וּבָעֵץ כְּדֵי לִתֵּן טָעַם:

ר"ע מברטנורה תִּלְתָּן. בַּעֲרָבִי חולב"א, וּבְלַעַ"ז פינגריג"ו: אֲבָל לֹא בָעֵץ. אַף עַל פִּי שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה אֵין הָעֵץ מִצְטָרֵף עִם הַפְּרִי לֶאֱסֹר יַיִן שֶׁל חֻלִּין, לְפִי שֶׁאֵין הָעֵץ קָדוֹשׁ בִּתְרוּמָה. אֲבָל שְׁבִיעִית וְכִלְאַיִם וְהֶקְדֵּשׁ אַף הָעֵץ אָסוּר {ד}. וְהָעֵץ שֶׁל תִּלְתָּן בַּיַּיִן נוֹתֵן טַעַם לְשֶׁבַח הוּא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ד} וְהָא דִבְמִשְׁנָה ו' פֶּרֶק ז' דִּשְׁבִיעִית כָּתַב דְּעֵצִים אֵין לָהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, הַיְנוּ עֵצִים דִּלְהַסָּקָה, אֲבָל הָכָא טַעַם עֵצוֹ כְּטַעַם פִּרְיוֹ וַהֲנָאָתָן וּבִעוּרָן שָׁוֶה. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם תלתן ידוע ובערבי חלבה וידוע כי תרומה ומעשר שני אין חייב בהן אלא הזרעים הנאכלים בלבד ודין ההקדש והשביעית והכלאים נוהג בזרעים ובעץ והתלתן טעם עצו כטעם זרעו קרובים זה לזה: (רמב"ם)

פרק י - משנה ו

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, יִדָּלֵקוּ. הָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן שֶׁל טֶבֶל, כּוֹתֵשׁ, וּמְחַשֵּׁב כַּמָּה זֶרַע יֶשׁ בָּהֶם, וּמַפְרִישׁ אֶת הַזֶּרַע, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ אֶת הָעֵץ. אִם הִפְרִישׁ, לֹא יֹאמַר אֶכְתּוֹשׁ וְאֶטֹּל אֶת הָעֵץ וְאֶתֵּן אֶת הַזֶּרַע, אֶלָּא נוֹתֵן הָעֵץ עִם הַזָּרַע:

ר"ע מברטנורה יִדָּלֵקוּ. שֶׁאַף הָעֵץ נֶאֱסַר, וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם טְעוּנִים שְׂרֵפָה, דִּכְתִיב (דְּבָרִים כב) פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְּלֵאָה, פֶּן תּוּקַד אֵשׁ: וּמְחַשֵּׁב כַּמָּה זֶרַע יֶשׁ בָּהֶן. דִּתְרוּמָה נִטֶּלֶת בְּמַחֲשָׁבָה וּבְאֹמֶד הַדַּעַת: וְאֵין צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ אֶת הָעֵץ. וְאַף עַל פִּי שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוִין: וְאִם הִפְרִישׁ. קֹדֶם כְּתִישָׁה, אֵינוֹ יָכוֹל לִכְתֹּשׁ וּלְהַפְרִישׁ מִן הַזֶּרַע וְיִשָּׁאֵר הָעֵץ לְעַצְמוֹ, דְּכֵיוָן שֶׁקָּרָא עָלָיו שֵׁם תְּרוּמָה צָרִיךְ לִתְּנוֹ לַכֹּהֵן {ה}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ה} וּמִכָּל מָקוֹם אֵין בּוֹ קְדֻשַּׁת תְּרוּמָה, כְּדִתְנַן בַּמִּשְׁנָה דִלְעֵיל דְּעֵצוֹ שֶׁל תִּלְתָּן שֶׁל תְּרוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתֵן טַעַם שָׁרֵי, וְעַל כָּרְחֲךָ כְּשֶׁקָּרָא עָלָיו שֵׁם תְּרוּמָה, דְּאִי לֹא קָרָא עָלָיו שֵׁם פְּשִׁיטָא וּמַאי קָא מַשְׁמַע לָן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ידלקו. ישרפו. וכבר בארנו בכלאים כי כלאי הכרם דינם שישרפו כולם ואמרם בכאן חבילי תלתן של טבל זה הטבל טבל של תרומת מעשר והוא שנתן ישראל ללוי י' חבילות של תלתן ויתחייב הלוי לכתשן ולתת עשירית הזרע לכהן ואין ללוי רשות לומר לכהן טול חבילה אחת בלא כתישה כי כמו שקבלתים אתןלך חלקך וזה הוא קנס ללוי לפי שלקח מעשר קודם הכתישה לפי שהוא הפסיד לכהן תרומה גדולה שיש באותו מעשר כמו שבארנו במס' ברכות בפ' שלשה שאכלו וכן אמרו בגמ' (ביצה יג.) ולימא ליה כדיהבו לי יהיבנא לך אמר רבה קנס הוא ואמרם בכאן מחשב שמורה כי תרומת מעשר מוציאין אותו באומד הוא דעת ר"א בן גומל כי הוא אמר ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר כשם שתרומה גדולה אינה נטלת אלא באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר אינה נטלת אלא באומד ובמחשבה וזו הסברא דחויה והאמת מה שקדם לך המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן וזה הודיענו זה הדין בחבילי תלתן אע"פ שהדין כללי לכל דבר שהוא חייב בתרומה לפי שהתלתן טעם עצו ופריו קרובים ושמא יעלה על דעתנו שנתחייב להוציא מעשר אפי' מעצו הודיענו בכאן שאין אנו חייבים וכתישה בכאן היא כמו הדישה וההדק: (רמב"ם)

פרק י - משנה ז

זֵיתֵי חֻלִּין שֶׁכְּבָשָׁן עִם זֵיתֵי תְרוּמָה, פְּצוּעֵי חֻלִּין עִם פְּצוּעֵי תְרוּמָה, פְּצוּעֵי חֻלִּין עִם שְׁלֵמֵי תְרוּמָה, אוֹ בְמֵי תְרוּמָה, אָסוּר. אֲבָל שְׁלֵמֵי חֻלִּין עִם פְּצוּעֵי תְרוּמָה, מֻתָּר:

ר"ע מברטנורה שֶׁכְּבָשָׁן עִם זֵיתֵי תְרוּמָה. דֶּרֶךְ זֵיתִים לְכָבְשָׁן בְּמַיִם וּבְמֶלַח, וּכְשֶׁזֵּיתֵי חֻלִּין פְּצוּעִין, דְּהַיְנוּ כְּתוּשִׁים אוֹ מְרֻסָּקִים, בּוֹלְעִים מִזֵּיתֵי תְרוּמָה, אַף אִם זֵיתֵי תְרוּמָה הֵם שְׁלֵמִים, וְאַף אִם כְּבָשָׁן בְּמַיִם שֶׁנִּכְבְּשׁוּ בָּהֶן זֵיתֵי תְרוּמָה, אָסוּר: אֲבָל שְׁלֵמֵי חֻלִּין. כְּשֶׁזֵּיתֵי חֻלִּין שְׁלֵמִין, אַף אִם כְּבָשָׁן עִם זֵיתֵי [תְרוּמָה] פְּצוּעִין, אֵין בּוֹלְעִין מֵהֶן: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם פצועי הם הזיתים הכתושים או המעוכים ואלו הזיתים הן מושכין ומי תרומה הוא השראת התרומה או דבר שנתערב בו דבר מן המשקין היוצאי' מן התרומה: (רמב"ם)

פרק י - משנה ח

דָּג טָמֵא שֶׁכְּבָשׁוֹ עִם דָּג טָהוֹר, כָּל גָּרָב שֶׁהוּא מַחֲזִיק סָאתַיִם, אִם יֶשׁ בּוֹ מִשְׁקַל עֲשָׂרָה זוּז בִּיהוּדָה שֶׁהֵן חָמֵשׁ סְלָעִים בַּגָּלִיל {ז} דָּג טָמֵא, צִירוֹ אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רְבִיעִית בְּסָאתָיִם. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶחָד מִשִּׁשָּׁה עָשָׂר {ט} בּוֹ:

ר"ע מברטנורה גרב. חבית גָּרָב. חָבִית: כָּל גָּרָב שֶׁהוּא מַחֲזִיק סָאתַיִם. אִם נִכְבַּשׁ דָּג טָמֵא עִם הַרְבֵּה דָגִים טְהוֹרִים בְּתוֹךְ חָבִית, וְהֶחָבִית מַחֲזִיק סָאתַיִם, וְיֵשׁ מִצִּיר דָּג טָמֵא מִשְׁקַל עֶשֶׂר זוּזִים שֶׁל יְהוּדָה, שֶׁהֵם חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל גָּלִיל, וְכָל הַשְּׁאָר צִיר דָּג טָהוֹר, שֶׁנִּמְצָא צִיר שֶׁל דָּג טָמֵא אֶחָד מִתְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים {ו} שֶׁל דָּג טָהוֹר, אָסוּר. וְאִם הָיָה הַצִּיר שֶׁל דָּג טָמֵא פָּחוֹת מִכֵּן, מֻתָּר: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר רְבִיעִית לְסָאתַיִם. כְּשֶׁיִּהְיֶה רְבִיעִית לֹג שֶׁל צִיר טָמֵא בְּתוֹךְ סָאתַיִם שֶׁל טָהוֹר אָסוּר הַכֹּל, פָּחוֹת מִכֵּן מֻתָּר. וְשִׁעוּר זֶה הוּא קָרוֹב לְמָאתַיִם. וְאַף עַל גַּב דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר מִין בְּמִינוֹ לֹא בָּטִיל, שָׁאנֵי צִיר, דְּזֵעָה בְּעַלְמָא הוּא וְאֵין אִסּוּרוֹ אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, לְכָךְ אָמַר רַבִּי יְהוּדָה דְּבָטֵל בְּקָרוֹב לְמָאתַיִם {ח}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} וּבַיְרוּשַׁלְמִי מְפָרֵשׁ כֵּיצַד, סְאָה עָבְדָה עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לֻגִּים, וְלֹג שְׁתֵּי לִיטְרָא, וְלִיטְרָא מֵאָה זוּז, נִמְצָא דְּסָאתַיִם עוֹלֶה לְתִשְׁעִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת זוּז. וְתִשְׁעִים מֵאוֹת הֵם עֲשָׂרָה פְעָמִים תְּשַׁע מֵאוֹת. וְשֵׁשׁ מֵאוֹת הֵם עֲשָׂרָה פְעָמִים שִׁשִּׁים. אַלְמָא אִיכָּא לַעֲשָׂרָה זוּזֵי עֲשָׂרָה פְעָמִים תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים, נִמְצָא כָּל עֲשָׂרָה זוּז אֶחָד מִתְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים: {ז} בַּגָּלִיל. שֶׁמִּשְׁקַל יְהוּדָה כָּבֵד כִּפְלַיִם מִשֶּׁל גָּלִיל, כְּדִתְנַן בְּסוֹף פֶּרֶק ה' דִּכְתֻבּוֹת. נִמְצָא עֲשָׂרָה זוּז בִּיהוּדָה הֵם עֶשְׂרִים זוּז בַּגָּלִיל. וְהֵם חֲמִשָּׁה סְלָעִים, אַרְבָּעָה זוּז הַסֶּלַע: {ח} סָאתַיִם הֲווֹ מָאתָן רְבִיעִיּוֹת נַכֵּי תַּמְנֵי, קַב אַרְבָּעָה לֻגִּין, וְלֹג אַרְבַּע רְבִיעִיּוֹת. שִׁשָּׁה עָשָׂר לְקַב, וּסְאָה שִׁשָּׁה קַבִּין, לִשְׁלֹשָׁה קַבִּין אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה רְבִיעִיּוֹת, וְכֵן אַרְבָּעָה זִמְּנִין. רַשִׁ"י בְּפֶרֶק גִּיד הַנָּשֶׁה דַּף צ"ט: {ט} אֶחָד מִשִּׁשָּׁה עָשָׂר. הַטַּעַם מִדְּתַנָּא קַמָּא בָּעֵי תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים, וְהוּא שִׁשָּׁה עָשָׂר פַּעַם שִׁשִּׁים, אַלְמָא שֶׁשִּׁעוּר שִׁשָּׁה עָשָׂר הָיָה מָצוּי בְּשִׁעוּרֵי הַחֲכָמִים לְחֻמְרָא, וְהוּא הַדִּין לְקֻלָּא. רש"ל: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם גרב. שם הכלי שמכבשין בו הדג כדי שיתקיים בין שמכבשים אותו במלח או בחומץ או בזולתם וציר שם לאותו המשקה שכובשין בו הדג עם אותו הלחלוחית המחובר לדג וכן אמרו (חולין צט:) ציר זיעה בעלמא הוא ות"ק אומר שאם מחזיק הכלי שכובשין בו סאתים וכל הדג שיש בו טהור ויש בו מדג טמא משקל עשרה זוזי מזוזי ארץ יהודה שהם חמשה סלעים בגליל שהציר אסור ואם הוא פחות הוא מותר ובארו בגמרא שהוא חלק מתשע מאות וס' וזה יתבאר אחר שזכרנו כי הלוג שני ליטרא והליטרא מאה זוז שהם נ' סלעים ורי"א עד שיהיה שיעור רביעית מדג טמא בשיעור סאתים מדג טהור ואז יאסר צירו:

ורבי יוסי אומר כי כשיהיה דג טמא חלק מי"ו מן הדג הטהור והוא שש רביעיות לסאה שצירו אסור וכבר בארנו בסוף פאה שיעור הסאה והרביעית ומשקל הסלע וההלכה חלק באלף אסור ואם הוא חלק מדג טמא ביותר מאלף מדג טהור אז יהיה צירו מותר: (רמב"ם)

פרק י - משנה ט

חֲגָבִים טְמֵאִים שֶׁנִּכְבְּשׁוּ עִם חֲגָבִים טְהוֹרִים, לֹא פָסְלוּ אֶת צִירָם. הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק עַל צִיר חֲגָבִים טְמֵאִים, שֶׁהוּא טָהוֹר {י}:

ר"ע מברטנורה וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. דְּבָטֵל בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר. וְהִלְכְתָא דְצִיר בָּטֵל בְּיוֹתֵר מֵאֶלֶף, אִם יֵשׁ יוֹתֵר מֵאֶלֶף מִדָּג טָהוֹר וְאֶחָד מִדָּג טָמֵא הַכֹּל מֻתָּר, וְאִם לָאו הַכֹּל אָסוּר: לֹא פָסְלוּ אֶת צִירָן. דְּהֵקֵלּוּ בְּצִיר שֶׁל חֲגָבִים טְמֵאִים שֶׁאֵינוֹ אוֹסֵר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם דָּם וְאֵינוֹ אֶלָּא לַחְלוּחִית בְּעַלְמָא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {י} טָהוֹר. לְשׁוֹן הַיְרוּשַׁלְמִי, מַהוּ טָהוֹר, מִלְּהַכְשִׁיר, הָא לִטַּמֵּא כָּל שֶׁהוּא מְטַמֵּא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם חגבים הם ממיני החגבים אינם מבעלי חיים שיש להם דם ולפיכך אינו פוסל צירן כי מה ששותת מהם אינו דם אלא לחלוחית מעט מזער ועדות רבי צדוק מקובל: (רמב"ם)

פרק י - משנה י

כָּל הַנִּכְבָּשִׁים זֶה עִם זֶה, מֻתָּרִים {יא}, אֶלָּא עִם הַחֲסִית. חֲסִית שֶׁל חֻלִּין עִם חֲסִית שֶׁל תְּרוּמָה, יָרָק שֶׁל חֻלִּין עִם חֲסִית שֶׁל תְּרוּמָה, אָסוּר. אֲבָל חֲסִית שֶׁל חֻלִּין עִם יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה, מֻתָּר:

ר"ע מברטנורה שֶׁהוּא טָהוֹר. לֹא מִבַּעְיָא דְּאֵינוֹ אוֹסֵר אֶת תַּעֲרֻבְתּוֹ, אֶלָּא הוּא עַצְמוֹ טָהוֹר. וַהֲלָכָה כְּעֵדוּתוֹ שֶׁל רַבִּי צָדוֹק: כָּל הַנִּכְבָּשִׁים זֶה עִם זֶה. יַרְקוֹת חֻלִּין שֶׁנִּכְבְּשׁוּ עִם יְרָקוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, אֵין הַתְּרוּמָה אוֹסֶרֶת אֶת הַחֻלִּין: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} מֻתָּרִים. וּתְמִיהָה לִי דִּבְסוֹף פֶּרֶק ז' דִּשְׁבִיעִית תְּנַן וֶרֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְשֶׁמֶן יָשָׁן כוּ' שְׁמַע מִנָּהּ דְּכִבּוּשׁ אוֹסֵר. וְעַיֵּן בְּתוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁהֶאֱרִיךְ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כל הנכבשין זה עם זה מותרים. כיצד שכבשו ירק של חולין עם ירק של תרומה אין אוסרין ירק של חולין וחסית היא לשון יחיד מחסיות וכבר בארנו כי חסיות השומים והבצלים ומיניהם וזה לחריפותם וחדודם ומפני כך שולט טעמם בכל מה שמכבשין עמהם: (רמב"ם)

פרק י - משנה יא

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַנִּשְׁלָקִים {יב} עִם הַתְּרָדִים, אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם נוֹתְנִין אֶת הַטָּעַם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּרוּב שֶׁל שִׁקְיָא עִם כְּרוּב שֶׁל בַּעַל, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בוֹלֵעַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַמִּתְבַּשְּׁלִין זֶה עִם זֶה, מֻתָּרִים, אֶלָּא עִם הַבָּשָׂר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, הַכָּבֵד אוֹסֶרֶת וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא פוֹלֶטֶת וְאֵינָהּ בּוֹלָעַת:

ר"ע מברטנורה חוּץ מִן הַחֲסִית. שׁוּם וְלוּף וּבָצָל וְכַרְתִי קְרוּיִם חֲסִית, דְּאַגַּב חוֹרְפַיְהוּ יְהָבֵי טַעֲמָא בְּכָל מִידֵי דְנִכְבָּשִׁין עִמָּהֶן. וּכְשֶׁהֵן שֶׁל תְּרוּמָה אוֹסְרִים בֵּין יָרָק בֵּין חֲסִית שֶׁל חֻלִּין. וּשְׁאָר יְרָקוֹת שֶׁל תְּרוּמָה אֵינָן אוֹסְרִים כְּשֶׁהֵן נִכְבָּשִׁים, אֲבָל מְבֻשָּׁלִים אוֹ נִשְׁלָקִים אוֹסְרִים: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כָּל הַנִּשְׁלָקִים עִם הַתְּרָדִים אֲסוּרִים. רַבִּי יוֹסֵי פָּלֵיג אַתַּנָּא קַמָּא, וְסָבַר דְּכָל שְׁאָר יְרָקוֹת אֵינָן אוֹסְרִים אֲפִלּוּ נִשְׁלָקִים, חוּץ מִן הַתְּרָדִים שֶׁל אִסּוּר, כְּגוֹן שֶׁל תְּרוּמָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, שֶׁהֵן נוֹתְנִים טַעַם בִּשְׁלִיקָתָן: כְּרוּב שֶׁל שִׁקְיָא. הַגָּדֵל בְּאֶרֶץ יְבֵשָׁה שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׁקוֹתָהּ, אִם [שְׁלָקוֹ] עִם כְּרוּב שֶׁל תְּרוּמָה הַגָּדֵל בְּאֶרֶץ לַחָה, שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַשְׁקוֹתָהּ, אָסוּר, דְּשֶׁל שִׁקְיָא מֵחֲמַת יַבְשׁוּתוֹ הוּא בּוֹלֵעַ: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר. כָּל אִסּוּר וְהֶתֵּר הַמִּתְבַּשְּׁלִים זֶה עִם זֶה, וְהֵם מִין אֶחָד, מֻתָּרִים, שֶׁאֵין נוֹתְנִים טַעַם זֶה בָזֶה, חוּץ מִבְּשַׂר אִסּוּר וְהֶתֵּר שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ יַחַד דְּאָסוּר. וְלֵית הִלְכְתָא כְּחַד מֵהֲנָךְ תַּנָּאֵי, אֶלָּא כְּתַנָּא קַמָּא בִּלְבָד דְּאָמַר כָּל הַנִּכְבָּשִׁים מֻתָּרִים חוּץ מִן הַחֲסִית, אֲבָל מְבֻשָּׁלִים אוֹ שְׁלוּקִים כֻּלָּן אוֹסְרִים: הַכָּבֵד אוֹסֶרֶת. כָּבֵד שֶׁל טְרֵפָה שֶׁבִּשְּׁלָהּ עִם הֶתֵּר, אוֹסֶרֶת כָּל הַמִּתְבַּשֵּׁל עִמָּהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יב} כָּל הַנִּשְׁלָקִים. שְׁלִיקָה בִּשּׁוּל יוֹתֵר מִדַּאי: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אלו התנאים כולם חולקים על סתם משנה שקדם והוא כי המאמר הנקדם התיר הכבישה בלבד וא"ר יוסי כי אפילו השלקים כששלקו ירק של חולין עם ירק של תרומה שאינו נאסר הירק של חולין אלא אם היה הירק של תרומה תרדין ונקרא בערבי אלסלק:

ור"ש נוטה לדעתו ואמר שאם שלק כרובים של שקיא וכרובים של בעל והיו הכרובים של בעל תרומה שאסור לאכול הכרובים של שקיא שהם חולין לפי שקלחי הכרוב רפין ובולעין לחלוחית הכרובים האחרים שהם תרומה:

והוסיף ר"ע ואמר אפי' המבושלים כמו הזרעים וזולתם כשמבשלים תרומה עם חולין לא יאסרו החולין אלא אם נתבשלו בשר עם ירק של תרומה אז יאסר הבשר לזרים לפי שהוא מושך את הירק ומתקן טעמו וזה ברור הוא:

והוסיף רבי יוחנן בן נורי על זה ואמר לא כל הבשר אלא הכבד כשיתבשל בירק של תרומה אינו נאסר לפי שהוא פולט ואינו מושך כלל ודבריהם כולם כשעבר אדם בדיעבד אבל לכתחלה אסור כולם ודבריהם דחוין ואינו מותר אלא המכובשין בלבד אבל זולתם בודקים אותם בנ"ט אבל הכבד כשנתבשל אסור לאכלו הוא וכל מה שנתבשל עמו לפי שהוא מלא דם אלא באחד משלשה דרכים אחד שיחלוט אותו בחומץ קודם בשולו עד שיתלבן או במים רותחין או להבהבו ואחר כך יבשל אותו ונהגו כל העם להבהבו בלבד קודם בשולו: (רמב"ם)

פרק י - משנה יב

בֵּיצָה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה בִּתְבָלִין אֲסוּרִין, אֲפִלּוּ חֶלְמוֹן שֶׁלָּהּ אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בוֹלֵעַ. מֵי שְׁלָקוֹת וּמֵי כְבָשִׁים שֶׁל תְּרוּמָה, אֲסוּרִים לְזָרִים:

ר"ע מברטנורה וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת. אִם נִתְבַּשְּׁלָה עִם דְּבַר אִסּוּר, דְּמִתּוֹךְ שֶׁהִיא טְרוּדָה לִפְלֹט תָּדִיר רִבּוּי דָם שֶׁבָּהּ, לֹא בָלְעָה. וְהִלְכְתָא כָּבֵד שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה אֲפִלּוּ הִיא שֶׁל הֶתֵּר אָסוּר לְאָכְלָהּ, וְאוֹסֶרֶת כָּל מַה שֶּׁנִּתְבַּשֵּׁל עִמָּהּ, לְפִי שֶׁהִיא מְלֵאָה דָם, וּפוֹלֶטֶת וְחוֹזֶרֶת וּבוֹלַעַת מֵהַדָּם שֶׁפָּלְטָה. וְאֵין לָהּ תַּקָּנָה בְּבִשּׁוּל, אֶלָּא אִם כֵּן הִבְהֲבָהּ בָּאוּר תְּחִלָּה יָפֶה, וְכֵן נָהֲגוּ הָעָם: בִּתְבָלִים אֲסוּרִים. כְּגוֹן תְּבָלִין שֶׁל תְּרוּמָה אוֹ שֶׁל עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם: אֲפִלּוּ חֶלְמוֹן. הָאֹדֶם שֶׁל בֵּיצָה שֶׁהוּא מִבִּפְנִים, וְכָל שֶׁכֵּן הַחֶלְבּוֹן שֶׁהוּא מִבַּחוּץ: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם תבלין אסורין. ענינו שיהיו אותם התבלין תרומה הקדש או ערלה או כלאי הכרם וחלמון הוא אודם הביצה: (רמב"ם)

פרק יא

פרק יא - משנה א

אֵין נוֹתְנִין דְּבֵלָה וּגְרוֹגָרוֹת לְתוֹךְ הַמּוּרְיָס, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְאַבְּדָן, אֲבָל נוֹתְנִין אֶת הַיַּיִן לַמּוּרְיָס. וְאֵין מְפַטְּמִין אֶת הַשֶּׁמֶן, אֲבָל עוֹשִׂין אֶת הַיַּיִן יֵנוּמְלִין. אֵין מְבַשְּׁלִין יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַמְעִיטוֹ. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַשְׁבִּיחוֹ {א}:

ר"ע מברטנורה מֵי כְבָשִׁים וּמֵי שְׁלָקוֹת. שֶׁנִּכְבְּשׁוּ אוֹ נִשְׁלְקוּ בָהֶן תְּרוּמָה, אֲסוּרִים לְזָרִים: אֵין נוֹתְנִין דְּבֵלָה וּגְרוֹגָרוֹת. שֶׁל תְּרוּמָה: לְתוֹךְ הַמּוּרְיָס. שֻׁמָּן שֶׁל דָּגִים: מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְאַבְּדָן. שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ דְּבֵלָה וּגְרוֹגָרוֹת הַנְּתוּנִים בְּמוּרְיָס לְסָחֲטָן וּלְהוֹצִיא אֶת מֵימֵיהֶן וְאַחַר כָּךְ מַשְׁלִיכָן: אֲבָל נוֹתְנִים אֶת הַיַּיִן לַמּוּרְיָס. רְגִילִים הָיוּ לָתֵת יַיִן לַמּוּרְיָס שֶׁלֹּא הָיָה בוֹ שַׁמְנוּנִית כָּל כָּךְ כְּדֵי לְמַתְקּוֹ וְלָתֵת בּוֹ טַעַם. הִלְכָּךְ מֻתָּר לִתֵּן יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה לְתוֹכוֹ, וְלֹא אָמְרִינַן לַעֲבוּרֵי זֻהֲמָא בִּלְבָד הוּא נוֹתֵן אֶת הַיַּיִן וַהֲוָה כִּמְאַבְּדוֹ: אֵין מְפַטְּמִין אֶת הַשֶּׁמֶן. שֶׁל תְּרוּמָה בְּעִקְּרֵי בְשָׂמִים, שֶׁבּוֹלְעִים אֶת הַשֶּׁמֶן וְאָזֵיל לְאִבּוּד. אִי נַמִּי דְּלֹא חָזֵי הַשֶּׁמֶן לַאֲכִילָה כְּשֶׁהוּא מְפֻטָּם: יֵנוּמְלִים. נוֹתְנִים לְתוֹךְ הַיַּיִן דְּבַשׁ וּפִלְפְּלִין: מַמְעִיטוֹ. שֶׁמִּתְחַסֵּר וּמִתְמַעֵט עַל יְדֵי הַבִּשּׁוּל. וְאִית דִּמְפָרְשֵׁי שֶׁמַּמְעִיטוֹ מִשּׁוֹתָיו, שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם רְגִילִין לִשְׁתּוֹת יַיִן מְבֻשָּׁל כְּמוֹ חַי: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} מַשְׁבִּיחוֹ. וְלֹא קַשְׁיָא אַדְּסוֹף פֶּרֶק ב' דְּאֵין תּוֹרְמִין מִן הַמְבֻשָּׁל עַל שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל מִשּׁוּם דַּהֲוָה מִן הָרַע עַל הַיָּפֶה. דִּמְשָׁנֵי בַּיְרוּשַׁלְמִי תָּמָן תָּנִינַן בִּבְעָלִים וְהָכָא בְּכֹהֵן, דִּלְכֹהֵן הִתִּירוּ לְבַשֵּׁל, שֶׁמַּשְׁבִּיחוֹ שֶׁמִּתְקַיֵּם לוֹ, אֲבָל בְּעָלִים צְרִיכִין לִתְרֹם מִן הַיָּפֶה, וְשֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל יָפֶה לִשְׁתִיָּה, וְלֹא חַיְשִׁינַן בְּמִתְקַיֵּם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מורייס ידוע:

מפטמין את השמן. כלומר מרקחים או מבשמים את השמן בדברים שריחם טוב לפי שאלו הדברים משנים טעם השמן ומוציאין אותו מתכונתו ומחזירין אותו במדרגת השמנים שעושין הרופאים שאינן ראוים לאכילה:

ויינומלים הוא דבר מעורב משמן ויין ודבש ופלפלים וידוע כי היין כשנתבשל חסר בבשולו וטעמו וריחו יהיו משובחי' יותר ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ב

דְּבַשׁ תְּמָרִים {ב}, וְיֵין תַּפּוּחִים, וְחֹמֶץ סִתְוָנִיּוֹת, וּשְׁאָר כָּל מֵי פֵרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב קֶרֶן וְחֹמֶשׁ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם מַשְׁקֶה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא מָנוּ חֲכָמִים שִׁבְעָה מַשְׁקִים כְּמוֹנֵי פְטָמִים {ג}, אֶלָּא אָמְרוּ, שִׁבְעָה מַשְׁקִין טְמֵאִים, וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין:

ר"ע מברטנורה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַשְׁבִּיחוֹ. וּמִתְקַיֵּם יוֹתֵר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: סִתְוָנִיּוֹת. עֲנָבִים שֶׁאֵינָם מִתְבַּשְּׁלִים עַד יְמוֹת הַסְּתָו, וּרְגִילִים לַעֲשׂוֹת מֵהֶן חֹמֶץ: וּשְׁאָר כָּל מֵי פֵרוֹת. חוּץ מִיַּיִן וְשֶׁמֶן: מְחַיֵּב קֶרֶן וְחֹמֶשׁ. לְזָר הָאוֹכְלָן בְּשׁוֹגֵג, דְּחָשִׁיב לְהוּ מַשְׁקֶה תְרוּמָה מַמָּשׁ: וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. מִחֹמֶשׁ. אֲבָל קֶרֶן חַיָּב, וּלְכַתְּחִלָּה אֲסוּרִים לְזָרִים: מְטַמֵּא מִשּׁוּם מַשְׁקֶה. טְמֵאִים, וּמְטַמְּאִים, וּמַכְשִׁירִים זְרָעִים לְקַבֵּל טֻמְאָה כִּשְׁאָר מַשְׁקִים, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יא) אֲשֶׁר יָבֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ב} דְּבַשׁ תְּמָרִים. אִם עָבַר וְעָשָׂה דְבַשׁ מִתְּמָרִים. וְעַיֵּן מַתְנִיתִין דִּלְקַמָּן. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} פְּטָמִים. שֵׁם פַּטָּם הוּא לְשׁוֹן אֲרָמִית, כְּתַרְגּוּם יְרוּשַׁלְמִי אֲשֶׁר יִרְקַח, דִּי יְפַטֵּם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם חומץ סתוניות הוא חומץ העשוי מן הענבים שבימי החורף והוא מגזרת כי הנה הסתיו עבר (שיר ב) והוא שם לזמן הגשם:

ור"א מחייב קרן וחומש לאוכלו בשגגה כמו שקדם לפי שהם אצלו כתרומה ממש וכמו כן כל המשקים:

ורבי יהושע פוטר מן החומש. וגם ר"א סובר כי דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ ענבי הסתיו מקבלים טומאה משום משקה והם נכללים במה שאמר השם ית' ובכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא (ויקרא יא) והעיקר אצלנו כי שבע משקין בלבד הם שמקבלים טומאה ועליהם בלבד ועל תולדותיהן אמר הכתוב וכל משקה אשר ישתה והם גם כן שמכשירין את הזרעים לטומאה ואמר לו רבי יהושע לא מנו חכמים שבעה משקין כאדם שמונה עקרןשריחן טוב כדי לפטם בהם מה שרוצה להשביח ולפטם שאין כוונתו באלו שמנה בלבד אבל הכוונה כל דבר שריחו טוב בין שיהיה מאלו המנוים או זולתם אבל מנו חכמים אותם על שאין מטמאין ואין מכשירין לטומאה שום דבר מן המשקין אלא אלו השבעה בלבד והם היין והטל והמים והשמן והחלב והדם והדבש ושם דבש סתם בלי שום יחוס נופל על דבש דבורים בלבד ועוד יתבארו דיני אלו משקין ותולדותם לגמרי במסכת מכשירים מסדר טהרות והלכה כרבי יהושע בכל זה: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ג

אֵין עוֹשִׂין תְּמָרִים דְּבַשׁ {ד}, וְלֹא תַפּוּחִים יַיִן, וְלֹא סִתְוָנִיּוֹת חֹמֶץ, וּשְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָם מִבְּרִיָּתָן בִּתְרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֶלָּא זֵיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבָד. אֵין סוֹפְגִין {ה} אַרְבָּעִים מִשּׁוּם עָרְלָה, אֶלָּא עַל הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים. וְאֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים מַשְׁקִין, אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים. וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא מִשּׁוּם מַשְׁקֶה {ו}, אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים. וְאֵין מַקְרִיבִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים:

ר"ע מברטנורה כְּמוֹנֵי פְטָמִין. כַּפַּטָּם הַזֶּה שֶׁמּוֹנֶה צְרוֹרוֹת בְּשָׂמִים שֶׁלּוֹ שֶׁלֹּא בְדִקְדּוּק וְחוֹזֵר וּמוֹסִיף עֲלֵיהֶם, אֲבָל חֲכָמִים בְּדִקְדּוּק מָנוּ שִׁבְעָה מַשְׁקִים, שֶׁאֵלּוּ בִּלְבָד טְמֵאִים וּמְטַמְּאִים וּמַכְשִׁירִים הַזְּרָעִים לְקַבֵּל טֻמְאָה, וְאֵין לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם. וְשִׁבְעָה מַשְׁקִין שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים הֵם מַיִם, טַל, יַיִן, שֶׁמֶן, דְּבַשׁ דְּבוֹרִים, חָלָב, דָּם. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אֵין עוֹשִׂין תְּמָרִים דְּבַשׁ. אִם הֵם שֶׁל תְּרוּמָה אוֹ שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. שֶׁהַתְּמָרִים אֹכֶל וְהַדְּבַשׁ מַשְׁקֶה, וְאֵין מַחֲזִירִים הָאֹכֶל מַשְׁקֶה: אֶלָּא בְּזֵיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבָד. דִּבְפֵרוּשׁ אָמְרָה תּוֹרָה בָּהֶם (בְּמִדְבָּר יח) כָּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ: אֵין סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים מִשּׁוּם עָרְלָה. פֵּרוֹת שֶׁל עָרְלָה שֶׁסְּחָטָן וְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקֶה, אֵין לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה הַשּׁוֹתֶה אוֹתוֹ מַשְׁקֶה אֶלָּא בְּזֵיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבָד: וְאֵין מְבִיאִים בִּכּוּרִים מַשְׁקִין. דִּכְתִיב (דְּבָרִים כו) אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, פְּרִי אַתָּה מֵבִיא וְאִי אַתָּה מֵבִיא מַשְׁקֶה: אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים. דְּגָמַר בִּכּוּרִים מִתְּרוּמָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ד} אֵין עוֹשִׂין כוּ' דְּבַשׁ. מִשּׁוּם דַּחֲשִׁיבֵי אִיצְטְרִיךְ לְמִיתְנִינְהוּ. הָרַ"שׁ: {ה} אֵין סוֹפְגִין כוּ'. הַךְ וְהַהִיא דְּבִכּוּרִים מוֹקֵי לַהּ בְּחֻלִּין דַּף ק"כ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: {ו} וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא מִשׁוּם מַשְׁקֶה. מַשְׁקִים הַיּוֹצְאִים מִן הַפֵּרוֹת. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם התמרים אוכל והדבש משקה ואסור לו להחזיר האוכל משקה כשהאוכל אוכל של תרומה או של מעשר שני:

אלא הזיתים והענבים בלבד. למאמר השם יתברך (כל חלב דגן תירוש ויצהר) (במדבר יח) ותירוש הוא היין ויצהר הוא השמן וקראו הכתוב ראשית כמו שקרא הבכורים ראשית וחייב אותה בתרומה ולפיכך מותר להוציא מהם משקה בין שיהיו תרומה או מעשר שני וכמו כן מי שלקח פירות ערלה והוציא מהם משקה וישתה אותו המשקה אינו חייב מלקות מן התורה אלא אם הוא משקה הענבים או הזיתים כי כן מנהגם היה להוציא מהם המשקה ומה שאמרו כי הבכורים מביאין אותו יין ושמן הוא לדעת רבי יהודה כי הוא למד הבכורים מן התרומה וכן אמר [חולין קכ:] מני ר' יהודה דאמר דון מינה ואוקי באתרא וגמר לה בכורים מן התרומה ואין הלכה כרבי יהודה וכבר בארנו כי מכלל שבעה משקין היין והשמן ואומר כי אין בכל המשקין היוצאים מן הפירות שיקבלו טומאה משום משקה אלא היין והשמן וכן אינו קרב על גבי המזבח אלא היין והשמן והוא לשוןהתורה במנחות בשמן ובקרבנו' ביין לנסך: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ד

עֻקְצֵי תְאֵנִים {ז} וּגְרוֹגָרוֹת, וְהַכְּלִיסִים וְהֶחָרוּבִין שֶׁל תְּרוּמָה, אֲסוּרִים לְזָרִים:

ר"ע מברטנורה וְאֵין מַקְרִיבִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. אֶלָּא שֶׁמֶן לִמְנָחוֹת וְיַיִן לִנְסָכִים: עֻקְצֵי תְאֵנִים. שֶׁבָּהֶם תְּאֵנִים מְחֻבָּרִים לָאִילָן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ז} עֻקְצֵי תְאֵנִים. בַּיְרוּשַׁלְמִי, מַתְנִיתָא בְּמֻבְלָעִין בָּאֹכֶל, וְהָרַמְבַּ"ם כָּתַב אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן אֹכֶל: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם עוקץ הוא העץ הקטן הדבק בבדי האילןובעיקר הפרי וגרוגרות הם התאנים היבשים וכליסין מין ממיני התאנים: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ה

גַּרְעִינֵי תְרוּמָה, בִּזְמַן שֶׁהוּא מְכַנְּסָן, אֲסוּרוֹת, וְאִם הִשְׁלִיכָן, מֻתָּרוֹת. וְכֵן עַצְמוֹת הַקָּדָשִׁים, בִּזְמַן שֶׁהוּא מְכַנְּסָן, אֲסוּרִין, וְאִם הִשְׁלִיכָן, מֻתָּרִין. הַמֻּרְסָן מֻתָּר. סֻבִּין שֶׁל חֲדָשׁוֹת אֲסוּרוֹת, וְשֶׁל יְשָׁנוֹת מֻתָּרוֹת. וְנוֹהֵג בַּתְּרוּמָה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא נוֹהֵג בַּחֻלִּין. הַמְסַלֵּת קַב אוֹ קַבַּיִם לִסְאָה, לֹא יְאַבֵּד אֶת הַשְּׁאָר, אֶלָּא יַנִּיחֶנּוּ בְּמָקוֹם הַמֻּצְנָע:

ר"ע מברטנורה הַכְּלִיסִין. רַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ שֶׁהֵם מִין מִמִּינֵי הַתְּאֵנִים: גַּרְעִינֵי תְרוּמָה. גַּרְעִינִים שֶׁנִּמְצְאוּ בְּתוֹךְ פֵּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה כְּשֶׁהַכֹּהֵן אוֹכְלָם: בִּזְמַן שֶׁהַכֹּהֵן מַכְנִיסָן. וְדַעְתּוֹ עֲלֵיהֶם וְלֹא הִפְקִירָן אֲסוּרִים. וּכְגוֹן שֶׁהֵן רַכִּין וּרְאוּיִן לַאֲכִילָה, כְּגוֹן גַּרְעִינֵי הַתַּפּוּחִים וְהַחֲבוּשִׁין וְהָאַגָּסִים, אוֹ שֶׁנִּשְׁאַר בָּהֶם לַחְלוּחִית שֶׁבְּנֵי אָדָם מוֹצְצִים אוֹתָן, כְּגוֹן גַּרְעִינֵי הַתְּמָרִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם. אֲבָל אֵינָם רְאוּיִם כְּלָל, אֲפִלּוּ הַכֹּהֵן מַכְנִיסָן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים: עַצְמוֹת הַקָּדָשִׁים. בַּעֲצָמוֹת הָרְאוּיִין קְצָת לַאֲכִילָה מַיְרֵי, כְּגוֹן רָאשֵׁי כְנָפַיִם וְהַסְּחוּסִין: הַמֻּרְסָן. שֶׁל תְּרוּמָה, וְהֵן סֻבִּין הַגַּסִּין, מֻתָּר לְזָרִים: סֻבִּין. שֶׁל חִטִּין חֲדָשׁוֹת שֶׁל תְּרוּמָה אֲסוּרִים לְזָרִים, לְפִי שֶׁהַחֲדָשׁוֹת הֵן לַחוֹת וְאֵינָם נִטְחָנִים הֵיטֵב, וְנִשְׁאַר קֶמַח הַרְבֵּה מְעֹרָב בַּסֻּבִּין: וְשֶׁל יְשָׁנוֹת. שֶׁל חִטִּין יְשָׁנוֹת שֶׁהֵן יְבֵשׁוֹת וְנִטְחָנוֹת הֵיטֵב, מֻתָּרוֹת, שֶׁאֵין קֶמַח מְעֹרָב בָּהֶן כְּלָל. וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם נִקְרָאִים חֲדָשׁוֹת: וְנוֹהֵג בַּתְּרוּמָה. בְּהוֹצָאַת הַסֻּבִּין וְהַמֻּרְסָן: כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹהֵג בַּחֻלִּין. וְאֵין כָּאן מִשּׁוּם מְאַבֵּד תְּרוּמָה כְּשֶׁמַּשְׁלִיךְ מַה שֶּׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה: הַמְסַלֵּת. שֶׁקּוֹלֵט אֶת הַסֹּלֶת כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פַּת נְקִיָּה בְּיוֹתֵר, וְלֹא בֵרֵר מִסְּאָה אַחַת שֶׁהִיא שִׁשָּׁה קַבִּין אֶלָּא קַב אוֹ קַבַּיִם: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם גרעיגים ידועין והן אותן שבתוך הפרי ואלו הגרעינים שאמרו שהן אסורין עד שישליכם הכהן הוא על שני דרכים האחד שתהיה הגרעינה ראויה לאכילה כמו גרעיני החבושין והפרישים או שתהיה גרעינה שישאר בה לחלוחית שתהיה ראויה למציצה כגון גרעינת התמרה כשהיא לחה אבל הגרעינים האחרים מותרין באכילה לזרים כגון גרעיני החרובין אע"פ שלא השליכם הכהן וכן אלו העצמות הם העצמות הראויות לאכילה ר"ל העצמות שיש בהן לחלוחית:

ומורסן הוא העולה מן הסובין:

וסובין ידוע: ואמרם ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין ענינו שמותר לו שיכבור את התרומה וישליך מן הסובין מה שאינו ראוי לאכילה כמו שהוא עושה בחולין:

המסלת. נגזר מן סלת וענינו שאם לקח סאה חטה והוציא ממנה קב או קבים סלת שלא ישליך השאר לפי שהוא ראוי לאכילה ואסור לאבד התרומה אבל מניחין השאר במקום מוצנע: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ו

מְגוּרָה שֶׁפִּנָּה מִמֶּנָּה חִטֵּי תְרוּמָה, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְלַקֵּט אַחַת אַחַת, אֶלָּא מְכַבֵּד כְּדַרְכּוֹ {ח}, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֻלִּין:

ר"ע מברטנורה לֹא יַשְׁלִיךְ אֶת הַשְּׁאָר. שֶׁהֲרֵי הוּא רָאוּי לַאֲכִילָה, וְנִמְצָא מְאַבֵּד אֶת הַתְּרוּמָה: מְגוּרָה. אוֹצָר שֶׁאוֹגְרִים תְּבוּאָה לְתוֹכוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ח} מְכַבֵּד כְּדַרְכּוֹ. דְּכֵיוָן שֶׁמְּכַבֵּד כְּדַרְכּוֹ לֹא מַטְרְחִינַן לֵיהּ טְפֵי, הוֹאִיל וְאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְבַטֵּל. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב בְּשֵׁם הַפֵּרוּשׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מכבד כדרכו. ר"ל שיכבד כדרך שבני אדם מכבדין האוצרות כשמפנין אותן מן הדברים שהצניעו בהם: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ז

וְכֵן חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁנִּשְׁפְּכָה, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְטַפֵּחַ, אֶלָּא נוֹהֵג בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא נוֹהֵג בְּחֻלִּין:

ר"ע מברטנורה מְכַבֵּד כְּדַרְכּוֹ. כְּדֶרֶךְ שֶׁרְגִילִים לְכַבֵּד הָאוֹצָרוֹת בְּעֵת שֶׁמְּפַנִּים אוֹתָן: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם מטפח. נגזר מן טפח ענינו שלא נחייב אותו לדקדק בלקיטת השמן מן הקרקע עד שלא יניח שם שום לחלוחית אלא ילקט כמו שיהיה מלקט אלו נשברה שם חבית של שמן חולין: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ח

הַמְעָרֶה מִכַּד לְכַד וְנוֹטֵף שָׁלֹשׁ טִפִּים, נוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֻלִּין {ט}. הִרְכִּינָהּ וּמִצָּהּ, הֲרֵי זוֹ תְרוּמָה. וְכַמָּה תְהֵא בִתְרוּמַת {יא} מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי וְיוֹלִיכֶנָּה לַכֹּהֵן {יב}, אֶחָד מִשְּׁמֹנָה לַשְּׁמִינִית {יג}:

ר"ע מברטנורה מְטַפֵּחַ. מְאַסֵּף אֶת הַשֶּׁמֶן בְּטֶפַח שֶׁלּוֹ, כְּלוֹמַר מְקַנְּחוֹ בְאֶצְבְּעוֹתָיו: הַמְעָרֶה. יַיִן אוֹ שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה מִכַּד לְכַד, וְאַחַר שֶׁעִירָה כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ נָטְפוּ מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ טִפִּין, טִפָּה אַחַר טִפָּה, כְּדֶרֶךְ הַכֵּלִים לְאַחַר שֶׁעִירָה כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָן: נוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֻלִּין. וְאֵין צָרִיךְ לְקַנְּחָהּ יָפֶה קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן הַחֻלִּין לְתוֹכָהּ: הִרְכִּינָהּ. הִטָּה {י} אוֹתָהּ עַל צִדָּהּ לְחָבִית שֶׁהָיָה בָהּ תְּרוּמָה אַחַר שֶׁעִירָה כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, וּמִצָּה הַיַּיִן אוֹ הַשֶּׁמֶן שֶׁהָיָה בָהּ וְנִרְאָה כָּנוּס בְּתוֹכָהּ: הֲרֵי זוֹ תְרוּמָה. וְלֹא אָמְרִינַן חֻלִּין הֵן, הוֹאִיל וְעִירָה כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ וְנָטְפוּ מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ טִפִּין: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ט} חֻלִּין. אַף כִּי עֲדַיִן יֵשׁ טִפּוֹת שֶׁל תְּרוּמָה אֵין לָחוּשׁ, הוֹאִיל וְאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְבַטֵּל. מֵהַנֵּי שְׁנֵי בָּבֵי מַשְׁמַע דְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ נֶחְשָׁב בְּעֵינֵי הַמְבַטֵּל וְשֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לְבַטֵּל לְכַתְּחִלָּה מֻתָּר. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב בְּשֵׁם הַפֵּרוּשׁ: {י} תַּרְגּוּם הַטִּי נָא כַדֵּךְ (בְּרֵאשִׁית כד) אַרְכִּינִי כְעַן, וּמַיְרֵי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָתַן בְּתוֹכָהּ חֻלִּין, אֶלָּא דַּהֲוֵי אֲמֵינָא שֶׁהֵן חֻלִּין, מִפְּנֵי שֶׁהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן. הָרַמְבַּ"ם: {יא} בִּתְרוּמַת. וְזָכַר בְּכָאן זֶה הַדִּין לְפִי שֶׁקָּדַם לוֹ הַדָּבָר בַּשִּׁעוּרִין הַקְּטַנִּים מִן הַתְּרוּמָה שֶׁאֵינָן רְאוּיִן לָחוּשׁ בָּהֶן מִפְּנֵי מִעוּטָן כוּ', גַּם כֵּן זָכַר שִׁעוּר תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי שֶׁאֵין אָדָם חַיָּב מִפְּנֵי מִעוּטָהּ. הָרַמְבַּ"ם: {יב} וְיוֹלִיכֶנָּה לַכֹּהֵן. כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַנִּיחָהּ בִּמְקוֹם הֶפְקֵר, אֲבָל לֹא שֶׁמְּחֻיָּב הוּא לַהֲבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן, דְּאֵין יִשְׂרָאֵל חַיָּבִים לְהִטָּפֵל וְלַהֲבִיאָהּ מִן הַגֹּרֶן לָעִיר. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יג} מִשְּׁמֹנָה לַשְּׁמִינִית. וְהוּא הַקּוֹרְטוֹב. וְדַרְכָּן לְהַפְלִיג בְּמִדָּה זוֹ מִפְּנֵי קַטְנוּתָהּ, שֶׁכֵּן אָמְרוּ אֲפִלּוּ חָסֵר קוֹרְטוֹב. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אומר בכאן כי כשעירה כד שיש בו שמן של תרומה או יין של תרומה בכד שני לא נחייב אותו לקנח אותו הכד עד שלא ישאר שם לחלוחית ואז יתן שם החולין אלא מאחר שנתמצה מן הכד כל מה שהי'בתוכו ונטפו ממנו שלש טפים טפה אחר טפה כאשר יארע לכלי כשמריקין ממנו כל מה שבתוכו מותר לו לשום באותו הכד החולין ואם הניח הכד ולא נתן בו חולין אחר שעירה אותו והטהו על צדו ונתמצה ונתכנס בו שום שארית הרי זו תרומה ולא נאמר כיון שיצא ממנו כל מה שיש בו טפה אחר טפה שלש טפין כל מה שנמצה ממנו אחר כך חולין לפי שהסיח דעתו ממנו ותרגום הטי נא כדך (בראשית כד) ארכיני כען וכבר בארנו כי הדמאי אין לכהן בו אלא תרומת מעשר ושמינית הוא שמינית הלוג וכבר בארנו שיעור הלוג וכשתהיה תרומת מעשר של דמאי שמינית השמינית או יותר על זה אז יתחייב להטריח עצמו עד שיגיענה ליד כהן ואם היה פחות מזה אינו חייב להגיעו ליד כהן אבל יצניענו עד שיבא כהן ויתננו לו או עד שיפסד וזכר בכאן את זה הדין לפי שקדם לו הדבר בשיעורין הקטנים מן התרומה שאינן ראוין לחוש בהם מפני מעוטן וכמו הגרגרים שנשרו באוצר והלחלוחית שנשארה בכד וג"כ זכר שיעור תרומת מעשר שאין אדם חייב לטרוח ולהוליכה לכהן מפני מעוטו: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ט

כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה, מַאֲכִילִין אוֹתָם לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה וְלַתַּרְנְגוֹלִים. יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר פָּרָה מִכֹּהֵן, מַאֲכִילָהּ כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה. וְכֹהֵן שֶׁשָּׂכַר פָּרָה מִיִּשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁמְּזוֹנוֹתֶיהָ עָלָיו, לֹא יַאֲכִילֶנָּה כַרְשִׁינֵי תְרוּמָה. יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁם פָּרָה {יד} מִכֹּהֵן, לֹא יַאֲכִילֶנָּה כַרְשִׁינֵי תְרוּמָה. וְכֹהֵן שֶׁשָּׁם פָּרָה מִיִּשְׂרָאֵל, מַאֲכִילָהּ כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה:

ר"ע מברטנורה בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי. שֶׁהַמַּעֲשֵׂר שֶׁלּוֹ, וְנוֹתֵן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לַכֹּהֵן, וְאִם יֵשׁ בְּיָדוֹ אֶחָד מִשְּׁמֹנָה שֶׁבִּשְׁמִינִית הַלֹּג צָרִיךְ לְהוֹלִיכָהּ לַכֹּהֵן, אֲבָל פָּחוֹת לֹא. וְהַנֵּי מִילֵי בְּטָמֵא, אֲבָל בְּטָהוֹר אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא צָרִיךְ לְחַזֵּר בִּדְמַאי, אֲבָל בְּוַדַּאי בֵּין טָמֵא בֵּין טָהוֹר בֵּין רַב בֵּין מְעַט צָרִיךְ לְחַזֵּר אַחַר כֹּהֵן: כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה. עִקָּרָם לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, דְּאִי עִקָּרָם לְמַאֲכַל אָדָם הָיָה אָסוּר לְהַאֲכִילָן לַבְּהֵמָה. וּמִכָּל מָקוֹם חָזוּ קְצָת לְמַאֲכַל אָדָם, דְּאִי לֹא הֲווֹ חָזוּ כְּלָל לָאָדָם, לֹא הָיוּ מַפְרִישִׁים עֲלֵיהֶם תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, דְּמִידֵי דְלֹא חָזֵי לָאָדָם אֵין מַפְרִישִׁין עָלָיו תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת: מַאֲכִילִין אוֹתָן. כֹּהֲנִים לִבְהֶמְתָּן: מַאֲכִילָהּ כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה. הוֹאִיל וְגוּף הַבְּהֵמָה לַכֹּהֵן, אַף עַל פִּי שֶׁמְּזוֹנוֹתֶיהָ עַל יִשְׂרָאֵל. וְאֵין כָּאן מִשּׁוּם גָּזֵל, שֶׁאִם הָיָה רוֹצֶה הָיָה נוֹתֵן הַתְּרוּמָה לְבַעַל הַפָּרָה, וַאֲנַן סַהֲדֵי דְנִיחָא לֵיהּ לְבַעַל הַפָּרָה שֶׁיִּתֵּן לָהּ כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה כְּדֵי שֶׁיַּאֲכִילֶנָּה בְּרֶוַח, וַהֲוֵי כְּאִלּוּ זָכָה בָהֶן כֹּהֵן וְהוּא מַאֲכִילָן לִבְהֶמְתּוֹ: לֹא יַאֲכִילֶנָּה כַרְשִׁינֵי תְרוּמָה. כֵּיוָן שֶׁגּוּף הַפָּרָה לְיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כב) וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ, וְנֶפֶשׁ אֲפִלּוּ נֶפֶשׁ בְּהֵמָה בְּמַשְׁמַע. וְאָמַר רַחֲמָנָא קִנְיַן כַּסְפּוֹ דְכֹהֵן לֵיכוֹל בִּתְרוּמָה, קִנְיַן כַּסְפּוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל לֹא לֵיכוֹל בִּתְרוּמָה: יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁם פָּרָה מִכֹּהֵן. שֶׁקִּבֵּל פָּרָה מִכֹּהֵן בְּשׁוּמָא כְּפִי מַה שֶּׁהִיא שָׁוָה עַכְשָׁיו כָּךְ וְכָךְ דָּמִים, וִיטַפֵּל בָּהּ יִשְׂרָאֵל לְפַטְּמָהּ, וּמַה שֶּׁיַּשְׁבִּיחַ עַל הַשּׁוּמָא יְחַלְּקוּ הָרֶוַח בֵּינֵיהֶם: לֹא יַאֲכִילֶנָּה כַרְשִׁינֵי תְרוּמָה. שֶׁכֵּיוָן שֶׁקִּבְּלָהּ הַיִּשְׂרָאֵל בְּשׁוּמָתָהּ כְּפִי מַה שֶּׁהִיא שָׁוָה, נַעֲשֵׂית פָּרָתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְאֵינָהּ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה: וְכֹהֵן שֶׁקִּבֵּל פָּרָתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל. בְּשׁוּמָא בְּדֶרֶךְ זוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יד} שֶׁשָּׁם פָּרָה. דְּשָׁמִין פָּרָה וַחֲמוֹר וְכָל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ה' פֶּרֶק ה' דְּבָבָא מְצִיעָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם תרגנולין ידוע שם נופל על הזכרים ועל הנקבות מזה המין וידוע כי כשיקנה הכהן בהמה שהוא מאכילה תרומה למאמר השם יתעלה (ויקרא כב) וכהן כי יקנה נפש קנין כםפו ולפיכך כששכר הבהמה אינו מאכילה תרומה לפי שאינה קנין כספו:

וישראל ששם פרה מכהן. ר"ל שיקנה אותה הישראלי מן הכהן בדמים ידועים ויתנה עמו שיטפל במזונותיה הישראלי עד זמן ידוע ואח"כ ימכרו הפרה וכל מה שירויחו על מה שהסכימו ביניהן שיחלקו אותו בשוה כמו שהוא מותר לעשותו מן הדין ועוד יתבאר בב"מ כיצד הוא מותר כיצד הוא אסור מצד הרבית וזהו ענין ששם כי שומא בלשון חכמים כמו שיעור ואלו השנים הישראלי והכהן משערין דמיי זאת הבהמה ויודעין כמה היא שוה עכשיו ומפטמין אותה ויודעין כמה מוסיפה דמים ולפי שזה הישראלי קנאה מכהן אע"פ שנשאר לכהן חלקו בריוח לא תאכל בתרומה לפי שאינה קנין כספו ואם הכהן קנאה מישראל על הדרך שזכרנו הרי זו אוכלת בתרומה: (רמב"ם)

פרק יא - משנה י

מַדְלִיקִין שֶׁמֶן שְׂרֵפָה בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת, וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּבַמְּבוֹאוֹת הָאֲפֵלִין, וְעַל גַּבֵּי הַחוֹלִין בִּרְשׁוּת כֹּהֵן {טו}. בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן, וְהִיא לְמוּדָה אֵצֶל אָבִיהָ, אָבִיהָ מַדְלִיק בִּרְשׁוּתָהּ. מַדְלִיקִין בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה, אֲבָל לֹא בְבֵית הָאֵבֶל, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּבֵית הָאֵבֶל, אֲבָל לֹא בְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר כָּאן וְכָאן. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר כָּאן וְכָאן:

ר"ע מברטנורה מַאֲכִילָהּ כַרְשִׁינֵי תְרוּמָה. מִפְּנֵי שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית פָּרָתוֹ שֶׁל כֹּהֵן מִשָּׁעָה שֶׁקִּבְּלָהּ עָלָיו בְּשׁוּמָא: שֶׁמֶן שְׂרֵפָה. שֶׁמֶן תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ שֶׁמֶן שְׂרֵפָה, הוֹאִיל וְלִשְׂרֵפָה עוֹמֵד: בִּרְשׁוּת כֹּהֵן. הַיְנוּ כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם כֹּהֵן, דְּנֵר לְאֶחָד נֵר לְמֵאָה: מַדְלִיק בִּרְשׁוּתָהּ. כְּשֶׁהִיא שָׁם: מַדְלִיקִין בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה. מִתּוֹךְ שֶׁעוֹמְדִים בִּבְגָדִים נְקִיִּים אֵין רְגִילִין לְטַלְטֵל נֵרוֹת שֶׁל שֶׁמֶן מִמְּקוֹמָן, שֶׁמָּא יְטַנְּפוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם, הִלְכָּךְ לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יְטַלְטְלוּ הַנֵּר מִמָּקוֹם שֶׁהַכֹּהֵן שָׁם לְמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם כֹּהֵן, אֲבָל בְּבֵית הָאֵבֶל שֶׁלּוֹבְשִׁין בְּגָדִים צוֹאִים חַיְשִׁינַן: בְּבֵית הָאֵבֶל אֲבָל לֹא בְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. בְּבֵית הָאֵבֶל מִתּוֹךְ שֶׁלִּבָּן נִשְׁבָּר וְנִכְנָע לֹא חַיְשִׁינַן שֶׁמָּא יוֹצִיאוּ הַנֵּר לְמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם כֹּהֵן, אֲבָל בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה שֶׁהֵן שְׂמֵחִים וּמִתּוֹךְ שִׂמְחָתָן רְגִילִים לְהִתְעַסֵּק וּלְטַלְטֵל הַנֵּרוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם חַיְשִׁינַן: אוֹסֵר כָּאן וְכָאן. דְּתוֹפֵס סְבָרַת שְׁנֵיהֶן לְחֻמְרָא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טו} בִּרְשׁוּת כֹּהֵן. מְפָרֵשׁ בַּיְרוּשַׁלְמִי דְּלֹא קָאֵי בִרְשׁוּת כֹּהֵן אֶלָּא אַחוֹלִין, הָא קָמַיְתָא אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת כֹּהֵן. הָרַ"שׁ. וְכֵן פָּסַק הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם שמן שרפה. הוא שמן תרומה שנטמא לפי שהוא אסור באכילה כמו שבארנו פעמי' ודינו שישרף: ואמרו ברשות כהן ענינו במאמרו ומצותו שירשה לנו זה:

ורבי יהודה מתיר. להדליקו בבית המשתה לפי שכליהם נקיים ר"ל הכלים שהם אוכלים בהם ושותים בבית המשתה אין משתמשין בו בכליהם ואין אוכלין אותו ואסור להדליקו בבית האבל לפי שכליהם מלוכלכין ואינם נקיים ושמא ישתמשו בו בדבר אחר מלבד הדלקה:

ורבי יוסי אומר בבית האבל. אין משתמשין בו במאכל ודומה לו מפני כי באבילותם אינם מתעסקין במאכל ולא בזולתו ובבית המשתה מפני שמחתם שמא ישתמשו בו בדבר אחר לבד ההדלקה:

ור"מ אוסר. בבית המשתה מפני השמחה כדברי ר' יוסי ואוסר בבית האבל מפני טנוף הכלים כדברי רבי יהודה:

ור"ש מתיר. בבית המשתה מפני נקיות הכלים שלהם ובבית האבל מפני אבלותם ודאגת נפשם שאין מתעסקין בשום דבר ואינן קרבים לשום עסק ומה שחולקים כולם בבית האבל ובבית המשתה לרוב משמוש ועסק בני אדם בחבורות הנכנסות לשם ושמא יבואו לידי פשיעה והלכה כרבי שמעון: (רמב"ם)