פרק א פרק ב פרק ג פרק ד פרק א
|
|
פרק ב
|
|
פרק ג
|
|
פרק ד
|
|
פרק א
פרק א - משנה א
חֲמִשָּׁה דְבָרִים חַיָּבִים בַּחַלָּה, הַחִטִּים וְהַשְּׂעוֹרִים וְהַכֻּסְּמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן. הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בַּחַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וַאֲסוּרִין בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, וּמִלִּקְצֹר מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר {א}. וְאִם הִשְׁרִישׁוּ קֹדֶם לָעֹמֶר, הָעֹמֶר מַתִּירָן. וְאִם לָאו, אֲסוּרִין עַד שֶׁיָּבֹא הָעֹמֶר הַבָּא: ר"ע מברטנורה חֲמִשָּׁה דְבָרִים חַיָּבִים בַּחַלָּה. דְּגָמְרִינַן חַלָּה מִפֶּסַח, נֶאֱמַר בְּפֶסַח מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי (דְּבָרִים טז) וְנֶאֱמַר לֶחֶם בַּחַלָּה, וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ (בְּמִדְבָּר טו), מַה לֶּחֶם הָאָמוּר בְּפֶסַח דָּבָר הַבָּא לִידֵי חִמּוּץ, אַף לֶחֶם הָאָמוּר בַּחַלָּה דָּבָר הַבָּא לִידֵי חִמּוּץ. וְאֵין לְךָ בָּא לִידֵי חִמּוּץ אֶלָּא אֵלּוּ חֲמֵשֶׁת הַמִּינִים בִּלְבָד: וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. לְהַשְׁלִים שִׁעוּר הָעִסָּה הַחַיֶּבֶת בַּחַלָּה. וְלֹא שֶׁיִּצְטָרְפוּ כֻלָּן יַחַד, דְּמִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ אֵינוֹ מִצְטָרֵף, כְּדִתְנַן לְקַמָּן רֵישׁ פֶּרֶק ד', אֶלָּא הַחִטִּים מִצְטָרְפִים עִם הַכֻּסְּמִין בִּלְבָד מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִינָן, וְהַשְּׂעוֹרִים מִצְטָרְפִים עִם הַכֹּל חוּץ מִן הַחִטִּין, וְאַף עַל גַּב דְּכֻסְּמִין מִין חִטִּין הֵם, לָאו מִין חִטִּין דַּוְקָא אֶלָּא מִין שְׂעוֹרִים וְאַף מִין חִטִּים, וּמִצְטָרְפִין עִם הַחִטִּים וְהַשְּׂעוֹרִים. וּבַיְרוּשַׁלְמִי מַשְׁמַע דְּאִם נִלּוֹשׁוּ יַחַד מִצְטָרְפִין אֲפִלּוּ מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, אֲבָל אִם לֹא נִלּוֹשׁוּ יַחַד אֶלָּא שֶׁאַחַר כָּךְ הָיוּ נוֹגְעִין הָעִסּוֹת זוֹ בָזוֹ, מִין בְּמִינוֹ מִצְטָרְפִין, שֶׁלֹּא בְמִינוֹ אֵין מִצְטָרְפִין: וַאֲסוּרִים בֶּחָדָשׁ. כְּדִכְתִיב (וַיִּקְרָא כג) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, וְגָמְרִינַן לֶחֶם לֶחֶם מִפֶּסַח: וּמִלִּקְצֹר מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח. שֶׁאָסוּר לִקְצֹר מֵאֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים קֹדֶם קְצִירַת הָעֹמֶר, דִּכְתִיב בָּעֹמֶר (וַיִּקְרָא כג) רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, שֶׁתְּהֵא תְּחִלָּה לְכָל הַנִּקְצָרִים, וְאַתְיָא רֵאשִׁית רֵאשִׁית מֵחַלָּה, כְּתִיב הָתָם (בְּמִדְבָּר טו) רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם, וּכְתִיב הָכָא רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, מַה לְּהַלָּן מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים אַף כָּאן מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים: וְאִם הִשְׁרִישׁוּ. אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין הַלָּלוּ, קֹדֶם קְצִירַת הָעֹמֶר: הָעֹמֶר מַתִּירָן. וּמֻתָּר לְקָצְרוֹ אַחַר קְצִירַת הָעֹמֶר, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת כג) אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה, מִשָּׁעָה שֶׁנִּזְרַע וְנִשְׁרַשׁ בַּשָּׂדֶה {ב}: וְאִם לָאו. שֶׁלֹּא הִשְׁרִישׁוּ אֶלָּא אַחַר קְצִירַת הָעֹמֶר: אֲסוּרִים עַד שֶׁיָּבֹא עֹמֶר הַבָּא. שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} וַאֲסוּרִין כוּ'. הָכִי גָרְסִינַן בַּסְּפָרִים וּבְפֵרוּשׁ הָרַ"מ. אֲבָל הָרַ"שׁ גּוֹרֵס אֲסוּרִים בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר וּמִלִּקְצֹר מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, וְכֵן נִרְאֶה גִּרְסַת הָרַ"ב. וְגִרְסָא זוֹ נִרְאֵית עִקָּר, דִּלְגִרְסַת הַסְּפָרִים אִיכָּא לְמִטְעֵי דַאֲסוּרִים לִפְנֵי הַפֶּסַח הַיְנוּ קֹדֶם הַפֶּסַח אֲבָל כְּשֶׁיַּגִּיעַ תְּחִלַּת הַפֶּסַח שָׁרֵי כוּ', וְהָא מִלְּתָא לֵיתָא דְּמִקְרָא מָלֵא הוּא, עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם כוּ', וְזֶה בָּרִאשׁוֹן לְחֹל הַמּוֹעֵד. הִלְכָּךְ בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר גָּרְסִינַן. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} בִּגְמָרָא מְנָחוֹת דַּף ע"א, מִדִּכְתִיב בַּשָּׂדֶה, עַד שֶׁיְּהֵא נִקְלַט וְנִשְׁרַשׁ בַּשָּׂדֶה. וְהַךְ קְרָא בִּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם כְּתִיב, וְאַזְּרִיעַת הָעֹמֶר קָאֵי, דִּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם לֹא שָׁרֵי לַמִּקְדָּשׁ, אֶלָּא תְּבוּאָה דְּשָׁרֵי עֹמֶר לָהֶדְיוֹט שָׁרֵי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם לַמִּקְדָּשׁ. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כבר בארנו בתחלת כלאים כי הכוסמים הם חטים מדבריות ושבולת שועל ושיפון מינין מן השעורים והכתוב אמר בענין חלה (במדבר טו) והיה באכלכם מלחם הארץ ואמר במצה (דברים טז) לחם עוני כמו שהלחם הנאמר בפסח אינו בא אלא מחמשת מינין כמו שנבאר כמי כן הלחם הנאמר בחלה לא יהיה אלא מחמשת המינין:ומצטרפין זה עם זה. ענינו שיעור חלה כשיהיו מאלו החמשה מינין נתחייבת אותה עיסה בחלה:ואסורין בחדש מלפני הפסח הוא מאמר השי"ת ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו (ויקרא כג) וכבר בארנו שאלו החמשה מינין נקראין לחם:ומלקצור מלפני העומר. למה שאמר השי"ת בעומר התנופה וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן (שם) ואמרו בספרא ראשית קצירכם שתהא תחלה לכל הנקצרים כן אסור לקצור דבר מחמשת המינין קודם קצירת עמרי התנופה:ומה שהיה מהן זרוע ונמשכו שרשיו בקרקע קודם קצירת העומר מותר לקצרו אחר קצירת העומר ומה שנזרע מהם ולא השריש אלא אחר קצירת העומר אסור לקצרו עד שיקצור העומר של שנה הבאה אמרו בגמרא רבי שמואל בר נחמן שמע כלהון מן הדין קרא (ישעי' כח) ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכסמת גבולתו חטה אלו החטים שורה זו שבולת שועל ולמה נקרא שמה שורה שהיא עשויה כשורה ושעורה אלו השעורים נסמן זה שיפון וכוסמת אלו הכוסמין גבולתו עד כאן גבולו של לחם וזו היא אסמכתא כאשר תראה: (רמב"ם)
פרק א - משנה ב
הָאוֹכֵל מֵהֶם כַּזַּיִת מַצָּה בְּפֶסַח, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. כַּזַּיִת חָמֵץ, חַיָּב בְּהִכָּרֵת. נִתְעָרֵב אֶחָד מֵהֶם בְּכָל הַמִּינִים, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּפֶסַח. הַנּוֹדֵר מִן הַפַּת {ג} וּמִן הַתְּבוּאָה, אָסוּר בָּהֶם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מֵהֶן. וְחַיָּבִין בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת: ר"ע מברטנורה יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. דִּכְתִיב (דְּבָרִים טז) לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת, דְּבָרִים הַבָּאִים לִידֵי חִמּוּץ אָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבַת מַצָּה, דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּאִים לִידֵי חִמּוּץ אֵין אָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבַת מַצָּה: נִתְעָרֵב אֶחָד מֵהֶן בְּכָל הַמִּינִים. נִתְעָרֵב אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים הַלָּלוּ בִּשְׁאָר תַּעֲרֹבוֹת, כְּגוֹן כֻּתָּח הַבַּבְלִי וְשֵׁכָר הַמָּדִי: הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּפֶסַח. עַל בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא, אִם הִנִּיחוֹ בִרְשׁוּתוֹ: הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן אָסוּר בְּכָל הַמִּינִים. דְּדָגָן כָּל דְּמִדְגָּן מַשְׁמַע, וְקִטְנִית וּזְרָעִים מִידֵי דְּמִדְגָּן הוּא: אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בָהֶן. דְּדָגָן וּתְבוּאָה אֶחָד הוּא. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: וְחַיָּבִים בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת. אַיְדֵי דְבָעֵי לְמִתְנֵי אֵלּוּ חַיָּבִים בַּחַלָּה וּפְטוּרִים מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, וְאֵלוּ חַיָּבִים בַּמַּעַשְׂרוֹת וּפְטוּרִים מִן הַחַלָּה, תָּנָא הָכָא וְחַיָּבִים בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ג} הַנּוֹדֵר מִן הַפַּת. כֵּן הַנֻּסְחָא בַּסְּפָרִים. וּפְלִיגֵי רַבָּנָן אַדִּיּוּקָא דְרַבִּי מֵאִיר דְּאִיהוּ לֹא קָאָמַר אֶלָּא הַנּוֹדֵר מִן הַפַּת וּמִן הַתְּבוּאָה שֶׁאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בָהֶן. וְקָאָמְרֵי רַבָּנָן דִּבְנוֹדֵר מִן הַדָּגָן נַמִּי אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בָהֶן. וּמִלְּשׁוֹן הָרַ"ב מַשְׁמַע דְּגָרַס בְּדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן אָסוּר בְּכָל הַמִּינִים. וְהָכִי קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר בְּמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק ז' דִּנְדָרִים הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן אָסוּר בַּכֹּל: (עיקר תוי"ט). רמב"ם באכילת מצה בליל פסח מצות עשה למה שאמר השי"ת בערב תאכלו מצות (שמות יב) ועוד אמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני (דברים טז) והדבר שהוא אסור משום חמץ אדםיוצא בו ידי חובתו משום מצה ר"ל אם אכל ממנו כזית מצה בליל הפסח צא ידי חובתו ושאר שבעת ימים רצה אוכל מצה רצה אוכל קטנית וכיוצא בהן ועוד יתבאר זה במקומו ואלו החמשה מינין הם שמתחמצים ובאין לידי חמוץ אבל השאר אינן מתחמצין אבל מתעפשים ומסריחין והוא אמרם (פסחים דף לה.) יצא אורז ודוחן ופרגין ושומשמין שאין באים לידי חמוץ אלא לידי סרחון: ואמר הרי זה עובר בפסח. ענינו כי המניחן ברשותו בפסח הוא עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא וכשתתערב באחד מהן שום תערובת ויהיה באותו תערובת מים כמו שיתבאר בפסחים ואין מחלוקת בין החכמים שהנודר מן הפת ומן התבואה שאסור בחמשת המינים בלבד וחולק רבי מאיר לחכמים בנודר מן הדגן שחכמים אומרים אינו אסור אלא בה' המינין בלבד ור' מאיר אומר שהנודר מן הדגן אסור בכל ומותר בפירות האילן כי לדעת ר"מ דגן כולל התבואה והקטנית ולדעת החכמים דגן ותבואה שוה ועוד יתבאר זה מדעתם במסכת נדרים: ואמרם וחייבין בחלה ובמעשרות נאמר למה שעתיד לומר חייבין בחלה ופטורים מן המעשרות וחייבין במעשר ופטורים מן החלה ואין הלכה כר"מ: (רמב"ם)
פרק א - משנה ג
אֵלּוּ חַיָּבִין בַּחַלָּה וּפְטוּרִים מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. הַלֶּקֶט, וְהַשִּׁכְחָה, וְהַפֵּאָה, וְהַהֶפְקֵר, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן {ד} שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ {ה} שֶׁנִּפְדּוּ, וּמוֹתַר הָעֹמֶר, וּתְבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ, פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה: ר"ע מברטנורה הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה וְהַהֶפְקֵר. פְּטוּרִים מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. דִּכְתִיב (דְּבָרִים יד) וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לְךָ וְאֵין לוֹ אַתָּה חַיָּב לִתֵּן לוֹ, יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִמָּךְ: וּמוֹתַר הָעֹמֶר. שֶׁהָעֹמֶר הָיָה בָא מִשָּׁלֹשׁ סְאִין, וּמוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן סֹלֶת מְנֻפֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה, וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכַל לְכָל אָדָם. וְחַיָּב בַּחַלָּה וּפָטוּר מִמַּעֲשֵׂר, לְפִי שֶׁבִּשְׁעַת מֵרוּחַ הָיָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ: וּתְבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ. חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, שֶׁאַף הִיא בָאָה לִידֵי חִמּוּץ, וְכָל דָּבָר הַבָּא לִידֵי חִמּוּץ לֶחֶם אִקְרֵי וְחַיָּב בַּחַלָּה. וּפְטוּרָה מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, דִּבְמַעַשְׂרוֹת כְּתִיב (דְּבָרִים יד) תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, דָּבָר שֶׁזּוֹרְעִים אוֹתוֹ וְצוֹמֵחַ, וְהַאי אִי זָרְעֵי לֵיהּ לֹא צָמַח: תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר טו) כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ, מַה תְּרוּמָה אֵינָהּ בָּאָה מִתְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ, אַף חַלָּה אֵינָהּ בָּאָה מִתְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ד} וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן כוּ'. מְפָרֵשׁ בַּיְרוּשַׁלְמִי שֶׁהִקְדִּימוֹ בַשִּׁבֳּלִים: {ה} וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ. נִרְאֶה לְפָרֵשׁ כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ב פֶּרֶק קַמָּא דִתְרוּמוֹת, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי קָא מַשְׁמַע לָן כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בַשִּׁבֳּלִים, וְכֵן מַשְׁמַע בַּיְרוּשַׁלְמִי. וְקֹדֶם שֶׁפְּדָאוֹ מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא דְּהָכִי הִלְכְתָא כִּדְפָסַק בְּפֶרֶק ד' דְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְהֶקְדֵּשׁ כְּשֶׁמֵּרְחוֹ הַגִּזְבָּר וְאַחַר כָּךְ פְּדָאוֹ. וּמִשּׁוּם הָכִי פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. וְטַעֲמָא דְחַיָּבִים בַּחַלָּה, מִשּׁוּם דְּמִשְּׁעַת הַגִּלְגּוּל הֲוֵי חִיּוּבָא דְחַלָּה כִּדְפֵרֵשׁ רַשִׁ"י וְהָרַ"ב בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת לְעִנְיַן מוֹתַר הָעֹמֶר. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כבר בארנו במה שקדם כי לקט שכחה ופאה וההפקר שהן פטורין מן המעשרות:ומותר העומר הוא מה שישאר מן הנקצר להקריב ממנו העומר לפי שהיו לוקחים מן היפה שבו עומר ומניחים את המותר כמו שיתבאר במקומו:ותבואה שלא הביאה שליש עיסתה באה לידי חימוץ וכבר אמר כל מה שהוא בא לידי חימוץ חייב בחלה ורבי אליעזר מביא ראיה מן הכתוב שאומר בחלה (במדבר טו) כתרומת גרן כן תרימו אותה וכמו שתרומת גורן לא תבוא אלא מתבואה שהביאה שליש כמו שבארנו כמו כן החלה ואין הל' כר"א: (רמב"ם)
פרק א - משנה ד
אֵלּוּ חַיָּבִין בַּמַּעַשְׂרוֹת וּפְטוּרִים מִן הַחַלָּה, הָאֹרֶז, וְהַדֹּחַן, וְהַפְּרָגִים, וְהַשֻּׁמְשְׁמִין, וְהַקִּטְנִיּוֹת, וּפָחוֹת מֵחֲמֵשֶׁת רְבָעִים בַּתְּבוּאָה. הַסֻּפְגָּנִין, וְהַדֻּבְשָׁנִין, וְהָאִסְקְרִיטִין, וְחַלַּת הַמַּשְׂרֵת, וְהַמְדֻמָּע {ז}, פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה: ר"ע מברטנורה וּפְרָגִין. קוֹרִין לוֹ בַּעֲרָבִי כשכא"ש, וּבְלַעַ"ז פפאור"ו: וּפָחוֹת מֵחֲמֵשֶׁת רְבָעִים בַּתְּבוּאָה. תְּבוּאָה שֶׁעוֹשָׂה פָּחוֹת מֵחֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת, וְהָעִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה מִן הַקֶּמַח הַהוּא פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה, לְפִי שֶׁשִּׁעוּר הָעִסָּה לְהִתְחַיֵּב בַּחַלָּה הִיא חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח וְעוֹד {ו}, כְּלוֹמַר מְעַט יוֹתֵר מֵחֲמֵשֶׁת רְבָעִים: הַסֻּפְגָּנִים. לֶחֶם שֶׁבְּלִילָתוֹ רַכָּה וְעָשׂוּי כִּסְפוֹג. פֵּרוּשׁ אַחֵר רְקִיקִים דַּקִּים, תַּרְגּוּם וּרְקִיקֵי מַצּוֹת, וְאִסְפּוֹגִין: הַדֻּבְשָׁנִים. מְטֻגָּנִים בִּדְבַשׁ, אִי נַמִּי נִלּוֹשִׁים בִּדְבַשׁ: הָאִסְקְרִיטִין. תַּרְגּוּם צַפִּיחִית, אִסְקְרִיטוֹן. וּבְלִילָתָן רַכָּה מְאֹד: וְחַלַּת הַמַּשְׂרֵת. חַלָּה חֲלוּטָה בַּמַּחֲבַת, תַּרְגּוּם מַחֲבַת, מַשְׂרִיתָא: הַמְדֻמָּע. סְאָה שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה סְאִין שֶׁל חֻלִּין, וְנַעֲשׂוּ כֻלָּן מְדֻמָּע וַאֲסוּרִים לְזָרִים, וּפָטוּר מִן הַחַלָּה, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר טו) תָּרִימוּ תְרוּמָה, וְלֹא שֶׁכְּבָר נִתְרְמָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ו} אֲבָל מִשְׁנָתֵנוּ מוֹכַחַת דְּסָבְרָה דְלֹא בָעִינַן וְעוֹד, דְּאִי לֹא תֵימָא הָכִי לֹא הֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי פָּחוֹת, וְכֵן כָּתַב הָרַ"שׁ דִּמְצֻמְצָמִים חַיָּב. וּפְלֻגְתָּא דְתַנָּאֵי הוּא בְּפֶרֶק קַמָּא דְעֵדֻיּוֹת, וְשָׁם פּוֹסֵק הָרַ"ב כַּחֲכָמִים דְּסָבְרֵי דַּחֲמֵשֶׁת רְבָעִים חַיָּבִים. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} וְהַמְדֻמָּע. לְפִי מַה שֶּׁאֶכְתֹּב בְּסוֹף פִּרְקִין דְּדִמּוּעַ דְּרַבָּנָן, מַתְנִיתִין בְּחַלָּה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּרַבָּנָן, דְּאִי לָאו הָכִי לֹא אָתֵי דִּמּוּעַ דְּרַבָּנָן וּפָקַע חִיּוּבָא דְחַלָּה דְּאוֹרַיְתָא. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כבר קדם לנו בשביעית פי' אורז ודוחן הם זרעים ידועים ופרגין הוא הנקרא בערבי כשבא"ש שומשמין גם כן ידוע ובערבי נקרא אל סמסם:ופחות מה' רבעים בתבואה הוא פחות משעור חלה:וסופגנין ודובשנין ואסקריטין וחלת המשרת הם מיני פת אלא שמתחלת לישתן עושין בהם מלאכה אחרת ומערבין בהן שמן או דבש או מתבלין אותן בתבלין ואופין אותן במינים משונים ממיני האפי' וקורין להם שמות כפי הדברים המעורבין בהם וכפי מלאכת אפייתם ג"כ תרגום רקיקי מצות (שמות כט) אספוגנין פטירין ודובשנין נקראין כן לפי שהן נילושין בדבש ואסקריטין תרגום צפיחית (שם טו) ותרגום מחבת (ויקרא א) מםריתא ומזו הגזירה אמרו חלת המשרת:והמדומע הם החולין המעורבין בתרומה וכבר נתבאר זה במס' תרומות בתכלית הביאור: ואמרם בסוף זו המשנה פטורין מן החלה חוזר על סופגנין ודובשנין ואסקריטים וחלת המשרת והמדומע ואמרם בתחלתן חייבין במעשרות ופטורין מן החלה נופל על אורז ודוחן ופרגין ושומשמין וקטניות ופחות מה' רבעים קמח בתבואה: (רמב"ם)
פרק א - משנה ה
עִסָּה שֶׁתְּחִלָּתָהּ סֻפְגָּנִין וְסוֹפָהּ סֻפְגָּנִין, פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. תְּחִלָּתָהּ עִסָּה וְסוֹפָהּ סֻפְגָּנִין, תְּחִלָּתָהּ סֻפְגָּנִין וְסוֹפָהּ עִסָּה, חַיָּבִין בַּחַלָּה. וְכֵן הַקְּנוּבְקָאוֹת חַיָּבוֹת: ר"ע מברטנורה עִסָּה שֶׁתְּחִלָּתָהּ סֻפְגָּנִים. כְּגוֹן עִסָּה שֶׁבְּלִילָתָהּ רַכָּה: וְסוֹפָהּ סֻפְגָּנִים. שֶׁמְּטַגְּנִים אוֹתָהּ בְּשֶׁמֶן וּדְבַשׁ, אוֹ מְבַשְּׁלָהּ בְּמַיִם: תְּחִלָּתָהּ עִסָּה וְסוֹפָהּ סֻפְגָּנִים. שֶׁבְּלִילָתָהּ עָבָה וְאַחַר כָּךְ מְטַגְּנִים אוֹתָהּ בְּשֶׁמֶן וּדְבַשׁ אוֹ מְבַשְּׁלָהּ בַּמַּיִם: תְּחִלָּתָהּ סֻפְגָּנִין וְסוֹפָהּ עִסָּה. בְּלִילָתָהּ רַכָּה, וְאוֹפֶה אוֹתָהּ בַּתַּנּוּר: קְנוּבְקָאוֹת. לֶחֶם שֶׁמַּחֲזִירִים אוֹתוֹ לְסָלְתּוֹ, וְעוֹשִׂים מִמֶּנּוּ מַאֲכָל לַתִּינוֹקוֹת: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם קנובקאות. הוא קמח קלוי נילוש בשמן ואחר לישתו ואפייתו מפרכין אותו בידים ומחזירין אותו קמח: (רמב"ם)
פרק א - משנה ו
הַמְּעִסָּה, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין. הַחֲלִיטָה, בֵּית שַׁמַּאי מְחַיְּבִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִין. חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר {ח}, עֲשָׂאָן לְעַצְמוֹ, פָּטוּר. לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, חַיָּב: ר"ע מברטנורה הַמְּעִסָּה. קֶמַח עַל גַּבֵּי מַיִם רוֹתְחִים: הַחֲלִיטָה. מַיִם רוֹתְחִים עַל גַּבֵּי קֶמַח, וּמְפֹרָשׁ בַּגְּמָרָא דִּתְרֵי תַּנָּאֵי נִינְהוּ וּמִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ, דְּתַנָּא אֶחָד תְּנָא מְעִסָּה וְהוּא הַדִּין חֲלִיטָה, וְסָבַר בֵּין מְעִסָּה בֵּין חֲלִיטָה בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין, וְאִידָךְ תַּנָּא, תְּנָא חֲלִיטָה וְהוּא הַדִּין מְעִסָּה, וְסָבַר בֵּין חֲלִיטָה בֵּין מְעִסָּה בֵּית שַׁמַּאי מְחַיְּבִים וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִים. וּלְעִנְיַן פְּסַק הֲלָכָה בֵּין מְעִסָּה בֵּין חֲלִיטָה אִם נֶאֱפוֹת בַּתַּנּוּר חַיָּבוֹת בַּחַלָּה, וְאִם בַּמַּרְחֶשֶׁת אוֹ בַמַּחֲבַת וּבְכָל דָּבָר שֶׁהָאוּר עוֹבֶרֶת תַּחְתָּיו פְּטוּרוֹת מִן הַחַלָּה: עֲשָׂאָן לְעַצְמוֹ. לְצֹרֶךְ תּוֹדָתוֹ וּנְזִירוּתוֹ: פָּטוּר. כֵּיוָן דְּגִלְגְּלָן לְקַדְּשָׁן, דִּכְתִיב עֲרִיסוֹתֵיכֶם וְלֹא עִסַּת הֶקְדֵּשׁ: לִמְכֹּר בַּשּׁוּק. לִבְנֵי אָדָם שֶׁצְּרִיכִים לְחַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר: חַיָּב. דְּכָל לַשּׁוּק אִימְלוֹכֵי מַמְלִיךְ, אִי מִזְבִּינְנָא מִזְבִּינְנָא, וְאִי לֹא, אָכִילְנָא לְהוּ אֲנָא: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ח} חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר. וְלֹא יָדַעְתִּי טַעַם לַדָּבָר לָמָּה קָרֵי לְשֶׁל תּוֹדָה חַלּוֹת וּלְשֶׁל נָזִיר רְקִיקִים, הֲוֵי לֵיהּ לְמֵימַר חַלּוֹת וּרְקִיקֵי תּוֹדָה וְנָזִיר, דִּשְׁתֵּיהֶן בִּשְׁנֵיהֶם. וְנִרְאֶה לִי לְיַשֵּׁב קְצָת, דִּלְהָכִי קָאָמַר בְּלָשׁוֹן דִּצְרִיכִין לְפָרֵשׁ דִּתְנָא הַךְ וְהוּא הַדִּין לְאִידָךְ, דְּהָא קְרָאֵי מוֹכְחֵי דִּכְתִיבֵי חַלּוֹת וּרְקִיקִים בְּתַרְוַיְהוּ, כִּי הֵיכִי לְגַלָּאֵי אַרֵישָׁא דְתִהְיֶה מִתְפָּרֶשֶׁת נַמִּי בִּכְהַאי גַוְנָא דִּמְעִסָּה וְהוּא הַדִּין חֲלִיטָה, וְכֵן אִיפְּכָא, דִּתְרֵי תַּנָּאֵי נִינְהוּ כִּדְכָתַב הָרַ"ב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כשהמים הם רותחין בתכלית הרתיחה נותנין בו קמח ולשין הכל וקורין אותו מעיסה וכשנותנים המים הרותחים על הקמח קורים אותו חליטה ואין הפרש בין מעיסה וחליטה אלא שאחד כתב מחלוקת ב"ש וב"ה במעיסה שבית שמאי פוטרין וב"ה מחייבין וכן הדין אצלו בחליטה ואחד כתב מחלוקתם בחליטה שבית שמאי מחייבין וב"ה פוטרין וכן הדין אצלו במעיסה וההלכה כי מעיסה וחליטה אם נאפו בתנור שהם חייבות בחלה ואם הם מעשה אילפס הוא שנותנין אותן במרחשת ומבערין תחתיה אש עד שתאפה הם פטורין מן החלה:וחלות תודה ורקיקי נזיר. הם האמורים בתורה שיעורן ואיכות עשייתן אם עשאן לעצמו נתקדשו ואינן חייבות בחלה ואם עשאן למכור בשוק לא נתקדשו לפי שכוונתו אם לא יוכל למכרם שיאכלם וכן יתבאר בגמרא ומה שזכרנו ממחלוקת ב"ש וב"ה מבואר בירושלמי: (רמב"ם)
פרק א - משנה ז
נַחְתּוֹם שֶׁעָשָׂה שְׂאֹר לְחַלֵּק, חַיָּב בַּחַלָּה. נָשִׁים שֶׁנָּתְנוּ לְנַחְתּוֹם לַעֲשׂוֹת לָהֶן שְׂאֹר, אִם אֵין בְּשֶׁל אַחַת מֵהֶן כַּשִּׁעוּר, פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה: ר"ע מברטנורה נַחְתּוֹם שֶׁעָשָׂה שְׂאֹר לְחַלֵּק. וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי חִיּוּב חַלָּה, אֶלָּא שֶׁדַּעְתּוֹ לְמָכְרוֹ לִבְנֵי אָדָם לְחַלְּקוֹ לְכַמָּה עִסּוֹת, וְאֵין בְּכָל חֵלֶק וְחֵלֶק כַּשִּׁעוּר: חַיָּב בַּחַלָּה. שֶׁדַּעְתּוֹ אִם לֹא יִמְצָא קוֹנִים שֶׁיַּעֲשֶׂנּוּ עִסָּה וְיֹאפֶה אוֹתָהּ כֻּלָּהּ כְּאַחַת: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם שיעור זו המשנה כן וכן נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור ויש בשל כל אחת מהם שיעור חלה חייב בחלה ואם אין בשל אחת מהן כשיעור פטורה מן החלה ומה שאמר כי נחתום כשלש עיסה ועשאה כולה שאור לחלקה על בני אדם בתורת מכר שהוא חייב לפי שהוא מתכוין אם לא ימצא קונה לזה השאור שיעשה ממנה עיסה ויאפה אותה כמו שקדם ממאמרם למכור בשוק חייב: (רמב"ם)
פרק א - משנה ח
עִסַּת הַכְּלָבִים, בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וּמְעָרְבִין בָּהּ, וּמִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ, וּמְבָרְכִין עָלֶיהָ, וּמְזַמְּנִין עָלֶיהָ, וְנַעֲשֵׂית בְּיוֹם טוֹב, וְיוֹצֵא בָהּ אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח. אִם אֵין הָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה, אֵינָהּ חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וְאֵין מְעָרְבִין בָּהּ, וְאֵין מִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ, וְאֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ, וְאֵין מְזַמְּנִין עָלֶיהָ, וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, מִטַּמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין: ר"ע מברטנורה עִסַּת כְּלָבִים. נַעֲשֵׂית מִקֶּמַח, וּמֻרְסָן הַרְבֵּה מְעֹרָב בָּהּ: בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִים מִמֶּנָּה. שֶׁלֹּא נִתְעָרֵב בָּהּ מֻרְסָן כָּל כָּךְ: חַיֶּבֶת בַּחַלָּה. דְּכֵיוָן דְּחַזְיָא לָרוֹעִים לֶחֶם קָרִינַן בָּהּ: וּמְעָרְבִין בָּהּ. עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת, לְהוֹצִיא מִן הַבָּתִּים לֶחָצֵר {ט}: וּמִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ. שִׁתּוּפֵי מְבוֹאוֹת, לְהוֹצִיא מִן הַחֲצֵרוֹת לַמָּבוֹי: וּמְבָרְכִין עָלֶיהָ. בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא: וּמְזַמְּנִין עָלֶיהָ. שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ מִמֶּנָּה כְּאַחַת חַיָּבִים לְזַמֵּן: וְנֶאֱפֵית בְּיוֹם טוֹב. מִשּׁוּם חֵלֶק רוֹעִים: וְאָדָם יוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח. לַיְלָה רִאשׁוֹנָה שֶׁחַיָּב לֶאֱכֹל כַּזַּיִת מַצָּה: אֵינָהּ חַיֶּבֶת בַּחַלָּה. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר טו) רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם, שֶׁלָּכֶם חַיֶּבֶת וְלֹא שֶׁל חַיָּה {י}: מִטַּמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין. כֵּיוָן דְּעַל יְדֵי הַדְּחַק נֶאֱכֶלֶת לָאָדָם, מִטַּמְּאָה, עַד שֶׁתִּפָּסֵל מִלֶּאֱכֹל לַכֶּלֶב: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ט} וְהָרַ"מ מְפָרֵשׁ עֵרוּבֵי תְחוּמִין וּמַשְׁמַע לִכְאוֹרָה דְּאָתֵי לְמַעֵט עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת שֶׁאֵין מְעָרְבִין אֶלָּא בַּפַּת. אֲבָל כִּי דַיְקַת בָּהּ לֵיתָא דְּהָא טַעֲמָא דְּכוּלְהוּ מִשּׁוּם דִּכְשֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִים מִמֶּנָּה הֲוֵי פַּת. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} וְכֶלֶב מִין חַיָּה, כְּדִבְרֵי תַּנָּא קַמָּא סוֹף פֶּרֶק ח' דְּכִלְאַיִם: (עיקר תוי"ט). רמב"ם עיסת הכלבים. הוא שלשין אותה במורסנה ודומה לו ומתכוין להאכילה לכלבים או זולתם ממיני החיות ושלא יאכל ממנה שום אדם:אינה חייבת בחלה. למאמר הש"י באכלכם מלחם הארץ (במדבר טו):ואין עושין בה ערובי תחומין ולא שיתופי מבואות. לפי שאלו הערובין אינן נעשין אלא מן הדברים שהכונה בהם שיאכלום בעליהן כמו שיתבאר בערובין כי זה הוא כונת העירוב וכמו כן אין מברכין עליה ואין מזמנין עליה לפי שהן כמו הקטניות:ואינה נעשית ביום טוב למה שאמר הש"י בי"ט הוא לבדו יעשה לכם (שמות יב) ואמר לכם ולא לכלבים:ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. לפי שאין אדם יוצא ידי חובתו אלא בדבר שחייב בחלה כמו שבארנו במה שקדם ואם חשב בעת הלישה בין על אכילת הכלבים ובין על אכילת בני אדם נתחייבה אותה עיסה במה שהיה חייבת כל עיסה ואין הפרש ביניהם:בין כך ובין כך מטמאה טומאת אוכלים. לפי שהעיקר אצלנו כי כל מה שהוא מיוחד למאכל אדם יטמא טומאת אוכלין ואין צריך מחשבה ר"ל שאינו צריך שיחשוב עליו למאכל אדם אלא כיון שהיא מיוחד מטמא עד שיפסל מלאכול הכלב כמו שיתבאר בפ' שמיני מטהרות (מ"ו) ובלי ספק כי זו העיסה היא מחמשת המינים וכל מין ומין מהם מיוחד לאכילת אדם בלא ספק: (רמב"ם)
פרק א - משנה ט
הַחַלָּה וְהַתְּרוּמָה, חַיָּבִין עָלֶיהָ מִיתָה וְחֹמֶשׁ, וַאֲסוּרִים לְזָרִים, וְהֵם נִכְסֵי כֹהֵן, וְעוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ, וְאֵין נִטָּלִין מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף וּמִן הַדָּבָר הַגָּמוּר. הָאוֹמֵר, כָּל גָּרְנִי תְרוּמָה וְכָל עִסָּתִי חַלָּה, לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר מִקְצָת: ר"ע מברטנורה חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִיתָה. זָר הָאוֹכְלָן מֵזִיד חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, דְּחַלָּה אִקַּרְיָא תְּרוּמָה, וּבִתְרוּמָה כְּתִיב (וַיִּקְרָא כב) וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ: וְחֹמֶשׁ. הָאוֹכְלָן שׁוֹגֵג מְשַׁלֵּם קֶרֶן לַבְּעָלִים, וְחֹמֶשׁ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה: וַאֲסוּרִים לְזָרִים. בְּחִנָּם הִיא שְׁנוּיָה, דְּכֵיוָן שֶׁחַיָּבִים הַזָּרִים עֲלֵיהֶם מִיתָה וְחֹמֶשׁ פְּשִׁיטָא דַאֲסוּרִים לְזָרִים. וּלְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר חֲצִי שִׁעוּר מִדְּאוֹרַיְתָא, מָצִינַן לְמֵימַר דִּתְנָא אֲסוּרִים לְזָרִים לַחֲצִי שִׁעוּר שֶׁאֵין בּוֹ לֹא מִיתָה וְלֹא חֹמֶשׁ, אֲבָל אִסּוּרָא דְאוֹרַיְתָא מִיהָא אִיכָּא {יא}: וְהֵן נִכְסֵי כֹהֵן. שֶׁיָּכוֹל לְמָכְרָן וְלִקַּח בָּהֶן עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה: וְעוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה. אִם נִתְעָרְבוּ בְּמֵאָה שֶׁל חֻלִּין: וּטְעוּנִים רְחִיצַת יָדַיִם. הַבָּא לִגַּע בָּהֶן צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו תְּחִלָּה, שֶׁסְּתָם יָדַיִם פּוֹסְלוֹת אֶת הַתְּרוּמָה, וְאֶת הַחַלָּה, שֶׁאַף הִיא נִקְרֵאת תְּרוּמָה: וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. טָמֵא שֶׁטָּבַל אֵינוֹ אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ, כְּדִכְתִיב (וַיִּקְרָא כב) וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקָּדָשִׁים, וְהוּא הַדִּין לְחַלָּה: וְאֵינָן נִטָּלִים מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְרֹם שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף, מִשּׁוּם דְּמִסְתְּפֵי שֶׁמָּא יִגַּע הַטָּמֵא בַּטָּהוֹר וִיטַמְּאֶנּוּ, וַאֲנַן בָּעִינַן שֶׁהַתּוֹרֵם יִתְרֹם מִן הַמֻּקָּף כְּדִתְנַן בְּסָמוּךְ: וְאֵין נִטָּלִין אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף. גָּרְסִינַן, וּפֵרוּשׁ מֻקָּף קָרוֹב וְסָמוּךְ: מִן הַדָּבָר הַגָּמוּר. שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן, וְחַלָּה מִשֶּׁתִּתְגַּלְגֵּל הָעִסָּה: עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר מִקְצָת. דְּחַלָּה וּתְרוּמָה כְּתִיב בְּהוּ רֵאשִׁית, וּבָעִינַן שֶׁיְּהוּ שְׁיָרֵיהֶן נִכָּרִים {יב}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יא} וְקַשְׁיָא לִי דְּהָא אַף לְמַאן דְּאָמַר חֲצִי שִׁעוּר דְּרַבָּנָן לֹא בְחִנָּם הִיא שְׁנוּיָה, דְּנוֹקִים לַהּ מִדְּרַבָּנָן, דְּהָא הָכִי נַמִּי תָּנֵי רְחִיצַת יָדַיִם דְּלָאו דְּאוֹרַיְתָא אֶלָּא מִשְּׁמֹנָה עָשָׂר דָּבָר, וְאַף דִּמּוּעַ הוּא מִדְּרַבָּנָן. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב וְעַיֵּן עוֹד: {יב} כְּלוֹמַר דְּאִי אֵין שְׁיָרִים אֵין כָּאן רֵאשִׁית. וּלְשׁוֹן הַגְּמָרָא בְּפֶרֶק רֵאשִׁית הַגֵּז, רֵאשִׁית שֶׁשְּׁיָרֶיהָ נִכָּרִין: (עיקר תוי"ט). רמב"ם מצינו שקרא הש"י לחלה תרומה שנאמר (במדבר טו) חלה תרימו תרומה ואמר בתרומה ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב) ומי שאכלה מישראל מזיד חייב מיתה בידי שמים ואם אכלה שוגג נתחייב בתוספת חומש כמו שנתבאר במסכת תרומות:והם נכסי כהן. לפי שהוא יכול לקדש בהן אשה:ועולין באחד ומאה. כמו שנתבאר בתרומות:וטעונים רחיצת ידים. אפילו שיהיו ידיו טהורות והיא מכלל י"ח דברים שגזרו ועוד יתבאר זה במקומות רבות מסדר טהרות וכשנגעה התרומה או החלה בידו אפי' היא טהורה ולא נטלה ליגע בהן כבר פסל אותן ולפיכך חייב בנטילת ידים לאכול פירות של תרומה ואינו חייב בזה לא בחולין ולא במעשר ועוד יתבאר כל אלו הדברים במקומן:והערב שמש. לאמרו הש"י ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים (ויקרא כב) והעיקר אצלנו ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה וכבר בארנו זה בתחלת ברכות:אלא מן המוקף. ענינו מן הדבר שהוא מוקף ומכונס במקום אחד ולא שיוציא מזו העיסה החלה החייבת בה והחייבת לאותה עיסה האחרת שהיא במקום אחר ונמצא שהפריש שלא מן המוקףעל המוקף ושיעור המאמר כן אין נוטלין מן הטהור על הטמא ואין נוטלין אלא מן המוקף וכן תרומת הגורן כמו שזכרנו בתרומות:ומן הדבר הגמור. לפי שנקראת ראשית ואמרו ראשית דגנך אינו מפריש עד שיהא דגן ענינו עד שיגמור:עד שישייר מקצת. ענינו לא נקרא ראשית אלא אם נשארממנה שיור והוא אמרם מראשית ולא כל ראשית וכן פסקנו ההלכה במסכת תרומות: (רמב"ם)
פרק ב
פרק ב - משנה א
פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ, חַיָּבִים בַּחַלָּה. יָצְאוּ מִכָּאן לְשָׁם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב, וְרַבִּי עֲקִיבָא פּוֹטֵר: ר"ע מברטנורה פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאֶרֶץ חַיָּבִין בַּחַלָּה. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר טו) אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, שָׁמָּה אַתֶּם חַיָּבִים בֵּין בְּפֵרוֹת הָאָרֶץ בֵּין בְּפֵרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ: מִכָּאן לְשָׁם. מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּץ לָאָרֶץ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר טו) וְהָיָה בְאָכְלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ, בֵּין שֶׁאַתֶּם אוֹכְלִים אוֹתוֹ בָּאָרֶץ בֵּין שֶׁאַתֶּם אוֹכְלִים אוֹתוֹ בְּחוּץ לָאָרֶץ, הוֹאִיל וְלֶחֶם הָאָרֶץ הוּא, חַיָּב בַּחַלָּה: וְרַבִּי עֲקִיבָא פּוֹטֵר. דְּשָׁמָּה מַשְׁמַע לֵיהּ מִעוּטָא, שָׁמָּה אַתֶּם חַיָּבִים, וְאֵין אַתֶּם חַיָּבִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁאַתֶּם אוֹכְלִים מִלֶּחֶם הָאָרֶץ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם אמר הש"י אשר אני מביא אתכם שמה (במדבר טו) שמה אתם חייבים ואי אתם חייבים בחוצה לארץ ור' אליעזר אומר באכלכם מלחם הארץ (שם) בין בארץ בין בחוצה לארץ ולפיכך אומר שאם יצאו מן הארץ לחוצה לארץ חייבין והלכה כרבי עקיבא: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ב
עֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּא בִסְפִינָה לָאָרֶץ, חַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי {א}, בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גוֹשֶׁשֶׁת. עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְמֵי פֵרוֹת, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וְנֶאֱכֶלֶת בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת: ר"ע מברטנורה עֲפַר חוּץ לָאָרֶץ הַבָּא בִסְפִינָה לָאָרֶץ. בִּסְפִינָה נְקוּבָה אַיְרֵי, וְרִגְבֵי הָאֲדָמָה סוֹתְמִין אֶת הַנֶּקֶב, שֶׁאֵין הַמַּיִם נִכְנָסִים בָּהּ: חַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת. אִם זָרַע וְצָמְחוּ הַזְּרָעִים בֶּעָפָר שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּפִינָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁמֵּעֲפַר חוּץ לָאָרֶץ הוּא, הוֹאִיל וְהִיא נְקוּבָה הַזֶּרַע יוֹנֵק מִלַּחוּת עֲפָרָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גוֹשֶׁשֶׁת. נוֹגַעַת בְּגוּשֵׁי הֶעָפָר, כְּלוֹמַר שֶׁהִיא דְבוּקָה בָאָרֶץ: עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְמֵי פֵרוֹת חַיֶּבֶת בַּחַלָּה. בַּיְרוּשַׁלְמִי מוֹכִיחַ קְצָת שֶׁאֵין הֲלָכָה כִּסְתָם מִשְׁנָה זוֹ, וְעִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְמֵי פֵרוֹת פְּטוּרָה מֵחַלָּה. הִלְכָּךְ אֵין לָלוּשׁ עִסָּה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שִׁעוּר חַלָּה בְּמֵי בֵיצִים אוֹ בְּמֵי פֵרוֹת לְבַדָּם בְּלֹא תַעֲרֹבֶת מַיִם, הוֹאִיל וְלֹא אִתְבָּרִיר הֲלָכָה אִי חַיֶּבֶת בַּחַלָּה אוֹ פְטוּרָה: וְנֶאֱכֶלֶת בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת. שֶׁאֵין אֹכֶל מֻכְשָׁר לְקַבֵּל טֻמְאָה עַד שֶׁיָּבֹאוּ עָלָיו מַיִם אוֹ אֶחָד מִשִּׁבְעָה מַשְׁקִין, [וּמַה] שֶּׁלֹּא הֻכְשַׁר לְקַבֵּל טֻמְאָה אֵין הַיָּדַיִם מְסוֹאָבוֹת פּוֹסְלוֹת אוֹתָהּ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֵימָתַי. כָּתַב הָרַ"מ וּכְבָר בֵּאַרְנוּ כִּי בְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֵימָתַי שֶׁהוּא מְבָאֵר לְמִי שֶׁקָּדַם לוֹ וְאֵינוֹ חוֹלֵק עָלָיו. וְהָרַ"שׁ כָּתַב דִּבְפֶרֶק קַמָּא דְגִטִּין מוּכָח דִּפְלִיגֵי. וְעַיֵּן שָׁם בַּתּוֹסָפוֹת דְּהָא דְמוּכָח מִנֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר אֵימָתַי שֶׁבָּא לַחֲלֹק, בְּרַיְתָא הִיא וְלֹא מִשְׁנָתֵנוּ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם פירות חוצה לארץ אינן חייבות מן התורה במעשר ולא בדיני שמטה וכשבא עפר מחוצה לארץ לארץ ישראל בספינה וזרע באותו עפר שבאותו הספינה אותו הזרע חייב בכל החוקים ובתנאי שתהיה הספינה מתחככת בארץ וזהו ענין גוששת ופי' לומר דבקה בארץ וגוש כמו עפר וכבר בארנו כי בכל מקום שאמר ר' יהודה אימתי שהוא מבאר למי שקדם לו ואינו חולק עליו וכבר זכרנו זה כי מי פירות אינן מכשירים וזכרנו עוד ענין ההכשר ועוד יתבאר זה במקומותיו בסדר טהרות ולפיכך כשלש הקמח במי פירות אותה הפת תאכל בידים מסואבות ואף על פי שהיא תרומה לפי שלא הוכשרה לטומאה ולא תפסל בידים מסואבות: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ג
הָאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת וְקוֹצָה חַלָּתָהּ עֲרֻמָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְכוֹלָה לְכַסּוֹת עַצְמָהּ, אֲבָל לֹא הָאִישׁ. מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת עִסָּתוֹ בְטָהֳרָה, יַעֲשֶׂנָּה קַבִּין, וְאַל יַעֲשֶׂנָּה בְטֻמְאָה. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, יַעֲשֶׂנָּה בְטֻמְאָה וְאַל יַעֲשֶׂנָּה קַבִּים, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵא לַטְּהוֹרָה, כָּךְ הוּא קוֹרֵא לַטְּמֵאָה, לְזוֹ קוֹרֵא חַלָּה בַשֵּׁם וּלְזוֹ קוֹרֵא חַלָּה בַשֵּׁם, אֲבָל קַבַּיִם אֵין לָהֶם חֵלֶק בַּשֵּׁם: ר"ע מברטנורה וְקוֹצָה חַלָּתָהּ עֲרוּמָה. מַפְרֶשֶׁת חַלָּה וּמְבָרֶכֶת עַל הַפְרָשָׁתָהּ, וְהוּא שֶׁפָּנֶיהָ שֶׁל מַטָּה טוּחוֹת בַּקַּרְקַע וְכָל עֶרְוָתָהּ מְכֻסָּה. וְהָעֲגָבוֹת אֵין בָּהֵן מִשּׁוּם עֶרְוָה לְעִנְיַן בְּרָכָה. אֲבָל הָאִישׁ אֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ עָרוֹם, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְכַסּוֹת עֶרְוָתוֹ, שֶׁבּוֹלְטִים הַבֵּיצִים וְהַגִּיד: מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת עִסָּתוֹ בְטָהֳרָה. כְּגוֹן שֶׁהוּא טָמֵא, וְאֵין שָׁם אַרְבָּעִים סְאָה שֶׁיִּטְבֹּל בָּהֶן {ב}: יַעֲשֶׂנָּה קַבִּין. יַעֲשֶׂה כָּל עִסָּתוֹ קַב קַב, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִתְחַיֵּב בַּחַלָּה וְיִצְטָרֵךְ לְהַפְרִישׁ בְּטֻמְאָה: יַעֲשֶׂנָּה בְטֻמְאָה. דְּהָכִי עָדִיף טְפֵי מִמַּה שֶּׁיִּפְטֹר עִסָּתוֹ מִן הַחַלָּה וְלֹא יִהְיֶה בָהּ חֵלֶק לַשֵּׁם {ג}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ב} וּפֵרֵשׁ הָרַ"שׁ בְּשֵׁם הַיְרוּשַׁלְמִי בְּרִחוּק אַרְבָּעָה מִילִין. וְכֵן כָּתַב הָרַ"מ. וְכָתַב דְּהַיְנוּ דַּוְקָא לְפָנָיו, אֲבָל לְאַחֲרָיו אֵין מַטְרִיחִין אוֹתוֹ כְּלָל אֲפִלּוּ בְּשִׁעוּר מֻעָט. אֲבָל בְּחִבּוּרוֹ אֵינוֹ מְחַלֵּק כְּלָל בֵּין לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, וּכְפֵרוּשׁ רַשִׁ"י חֻלִּין דַּף קכ"ג: {ג} כֵּן פֵּרֵשׁ הָרַ"שׁ, וְאֵין לַשָּׁמַיִם חֵלֶק בָּהּ. וְאִית סְפָרִים דְּגָרֵיס בִּשְׁלָשְׁתָּן לַשֵּׁם: (עיקר תוי"ט). רמב"ם מפני שהיא יכולה לכסות את עצמה. פירוש כשתשוה רגליה וישיבתה על הארץ ותאסף רגליה זה לזה לא תראה לה ערוה ומותר לה לברך ולהוציא חלה וכן אמרו בפירוש בגמרא כגון שהיו כל פניה טוחות בקרקע והאיש אע"פ שהוא יושב כיון שאבריו ר"ל אברי הזרע בולטים אסור לו לברך ולפיכך אינו מוציא חלה:ומי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה. ענינו שיהיה טמא ויהיה בינו ובין המים יותר מארבע מילין לפניו אין מטריחין אותו ללכת עד מקום המים ולטבול וללוש אלא ילוש בטומאה אבל לא ילוש אלא קבים שהוא פחות משיעור חלה כדי שלא יתחייב בחלה וכבר בארנו שיעור הקב וכן אין מטריחין אותו לשוב לאחריו לבקש מים אפי' היה רחוק מהם שיעור מועטת אבל אם היה בינו ובין המים ושהיו המים לפניו ארבע מילין או פחות אסור לו ללוש בטומאה ואין הלכה כרבי עקיבא: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ד
הָעוֹשֶׂה עִסָּתוֹ קַבִּים וְנָגְעוּ זֶה בָזֶה, פְּטוּרִים מִן הַחַלָּה עַד שֶׁיִּשּׁוֹכוּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הָרוֹדֶה וְנוֹתֵן לַסַּל, הַסַּל מְצָרְפָן {ד} לַחַלָּה: ר"ע מברטנורה קַבִּים. קַב קַב בִּפְנֵי עַצְמוֹ: וְנָגְעוּ זֶה בָזֶה. אֵין הַנְּגִיעָה מְצָרַפְתָּן לְהִתְחַיֵּב בַּחַלָּה: עַד שֶׁיִּשּׁוֹכוּ. שֶׁיִּתְדַּבְּקוּ זֶה בָזֶה כָּל כָּךְ שֶׁאִם בָּא לְהַפְרִידָם נִתְלָשׁ מִזּוֹ לָזוֹ: אַף הָרוֹדֶה וְנוֹתֵן לַסַּל. הָרוֹדֶה חַלּוֹת מִן הַתַּנּוּר לְאַחַר שֶׁנֶּאֱפוּ וְנוֹתְנָם בַּסַּל: הַסַּל מְצָרְפָן לַחַלָּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין נוֹשְׁכוֹת. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְהָא דְמַצְרְכֵי רַבָּנָן נְשִׁיכָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נְגִיעָה, הַנֵּי מִילֵי לְצָרֵף שְׁנֵי עִסּוֹת יַחַד שֶׁאֵין בְּכָל אַחַת כַּשִּׁעוּר, אֲבָל לְעִנְיַן לִתְרֹם [מִן] הַמֻּקָּף אַף נְגִיעָה לֹא בָעֵי, רַק שֶׁיִּהְיוּ סְמוּכִים זֶה לָזֶה. וּבְשִׁלְהֵי פִּרְקִין דְּאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נוֹתֵן פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה בָּאֶמְצַע כְּדֵי לִתְרֹם מִן הַמֻּקָּף, אַלְמָא בָּעִינַן נְגִיעָה לְעִנְיַן מֻקָּף, טְהוֹרָה וּטְמֵאָה שָׁאנֵי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָבָר שֶׁמַּקְפִּיד עַל תַּעֲרֻבְתּוֹ אֵין הַכְּלִי מְצָרֵף: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ד} מְצָרְפָן. טַעֲמָא מְפֹרָשׁ בַּבְּרַיְתָא הֱבִיאָהּ הָרִי"ף בְּפֶרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר טו) וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ חַלָּה תָּרִימוּ, וּפֵרֵשׁ הָרַ"ן אַלְמָא דְזִמְנִין דְּלֹא מְחַיֵּב מֵעִסָּה וּמְחַיֵּב בָּתַר הָכִי דַּהֲוֵי לֶחֶם, וְהַיְנוּ עַל יְדֵי צֵרוּף סַל: (עיקר תוי"ט). רמב"ם קבים הנזכרים בכאן בזו ההלכה יש [*)צ"ל אין] בהם שיעור חלה ועוד נדבר על זה בזה הפרק ואמר ונגעו זה בזה ר"ל בעת האפיה שנגעו קצת ככרות לקצתם שאין חייבות בחלה עד שידבקו קצתם בקצתם דבוק יפה ורבי אליעזר אומר שאם לש בדרך הדמיון מאה כעבין אחת אחת ואפה אותם והוציאם כולן מן התנור אחת אחת ונתקבצו כולן בסל אחד אע"פ שאין נוגעות זו בזו חייב להוציא מהן החלה אחר האפיה וכן ביארו בגמרא ואמרו שאפי' כעבין שאין נושכות זו עם זו הסל מצרפן לחלה והלכה כרבי אליעזר: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ה
הַמַּפְרִישׁ חַלָּתוֹ קֶמַח, אֵינָהּ חַלָּה, וְגָזֵל בְּיַד כֹּהֵן. הָעִסָּה עַצְמָהּ, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה. וְהַקֶּמַח, אִם יֶשׁ בּוֹ כַשִּׁעוּר, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וַאֲסוּרָה לְזָרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֶׂה וּקְפָשָׁהּ זָקֵן זָר. אָמַר לָהֶם, אַף הוּא קִלְקֵל לְעַצְמוֹ וְתִקֵּן לַאֲחֵרִים {ו}: ר"ע מברטנורה אֵינָהּ חַלָּה. דְּרֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם כְּתִיב: וְגָזֵל בְּיַד כֹּהֵן. וְצָרִיךְ לְהַחֲזִירָהּ לַבְּעָלִים, שֶׁאִם תִּשָּׁאֵר בְּיָדוֹ יִהְיֶה סָבוּר שֶׁעִסָּתוֹ פְטוּרָה {ה}: הָעִסָּה עַצְמָהּ. שֶׁהִפְרִישׁ חַלָּתָהּ קֶמַח חַיֶּבֶת בַּחַלָּה: וְהַקֶּמַח. שֶׁבָּא לְיַד כֹּהֵן בְּתוֹרַת חַלָּה: אִם יֶשׁ בּוֹ כַשִּׁעוּר. חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה: וַאֲסוּרָה לְזָרִים. כָּל הַקֶּמַח שֶׁבָּא לְיַד כֹּהֵן, וְחֻמְרָא בְּעַלְמָא הוּא, לְפִי שֶׁרָאוּ שֶׁבָּא לְיַד כֹּהֵן, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ רָאִינוּ זָר אוֹכֵל חַלּוֹת: וּקְפָשָׁהּ זָקֵן זָר. חֲטָפָהּ זָקֵן זָר וַאֲכָלָהּ: קִלְקֵל לְעַצְמוֹ. דַּאֲכָלָהּ וְאִיעֲנַשׁ: וְתִקֵּן לַאֲחֵרִים. שֶׁאֲחֵרִים אוֹכְלִין וְתוֹלִין בּוֹ, וּמוֹצְאִים פֶּתַח לְהַתִּיר, לְפִי שֶׁרָאוּהוּ שֶׁאָכַל: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ה} גְּמָרָא בְּפֶרֶק ב' דְּקִדּוּשִׁין דַּף מ"ו. וּפָרֵיךְ וְתֶהֱוֵי תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם. מִי לֹא תְנַן (דְּמַאי פֶּרֶק ה מִשְׁנָה י) מִשֶּׁאֵינוֹ נָקוּב עַל הַנָּקוּב תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם. וּמְשָׁנֵי הָא אוֹקִימְנָא בִּתְרֵי מָנֵי (חַד נָקוּב וְחַד לֹא) צָאֵית, בְּחַד מָנָא לֹא צָאֵית, כְּגוֹן חַלַּת קֶמַח עַל קֶמַח: {ו} וְתִקֵּן לַאֲחֵרִים. שֶׁהָאֲחֵרִים הָעוֹשִׂין כֵּן עַל פִּי הוֹרָאָתוֹ הֲרֵי הֵם שׁוֹגְגִין וְלֹא מְזִידִין, שֶׁזָּקֵן זֶה לֹא קָטַל קַנְיָא בְּאַגָּמָא הֲוָה אֶלָּא חָכָם הָיָה, שֶׁכֵּן זָקֵן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ חָכָם כְּמַאֲמָרָם בִּוְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן [קִדוּשִׁין לב:] (עיקר תוי"ט). רמב"ם העיסה עצמה חייבת בחלה. ענינו שאם לש מה שנשאר מן הקמח אחר שהוציא ממנה קמח ונתכוין להיות אותו הקמח חלה שאותה עיסה חייבת בחלה ואותו הקמח אם יש בו חמשת רבעים שהוא שיעור חלה כמו שיתבאר ולש אותו שהוא חייב גם כן בחלה ואותה חלה אסורה לזרים כדין כל חלה ולא נאמר זו העיסה אינה חייבת בחלה כיון שהקמח שלה לחלה היתה בו הכונה ולא יתקיים זה אלא כשהוציא החלה מן העיסה וכאילו אותה חלה הראשונה על כל הקמח הוציאה ר"ל על כל מה שנלוש ממנה ועל הקמח שהוציאו חלה:אמרו לו מעשה וקפשה זקן זר. וקפשה כמו וכבשה וכן באה זאת המלה במקומות בענין אחר וענין אכילתו אותה ראיה שאינה בכלל חלה וכי זה הקמח שהוציאו חלה אינו חייב בחלה חיוב גמור לפי שאילו היה חייב כשאר העיסות לא היה ראוי לזר שיכבוש אותה חלה לעצמו:אמר להן אף הוא קלקל לעצמו. שאכל אותה חלה לפי שחטא ותיקן לאחרים שהם חשבו שלא חייב אותו הקמח חלה ובאמת שהוא חייב והוא אמרם בגמרא קלקל לעצמו ואכלה ואיענש ותיקן לאחרים דאינון אוכלין ותולין ביה והלכה כר' יהושע: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ו
חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח, חַיָּבִים בַּחַלָּה. הֵם וּשְׂאֹרָן וְסֻבָּן וּמֻרְסָנָן חֲמֵשֶׁת רְבָעִים, חַיָּבִין. נִטַּל מֻרְסָנָן מִתּוֹכָן וְחָזַר לְתוֹכָן, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין: ר"ע מברטנורה חֲמֵשֶׁת רְבָעִים. שֶׁל קַב חַיָּבִין בַּחַלָּה, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר טו) רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם, וְעִסַּת מִדְבָּר הָיְתָה עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, וְהָעֹמֶר עֲשִׂירִית הָאֵיפָה הוּא, הָאֵיפָה שָׁלֹשׁ סְאִין, וְהַסְּאָה שִׁשָּׁה קַבִּין, הֲרֵי שְׁמֹנָה עָשָׂר קַבִּין בְּאֵיפָה, וְהַקַּב אַרְבָּעָה לֻגִּין, הֲרֵי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם לֻגִּין. עֲשִׂירִית שִׁבְעִים שִׁבְעָה לֻגִּין, וַעֲשִׂירִית שְׁנֵי לֻגִּין הוּא בֵּיצָה וְחֹמֶשׁ בֵּיצָה, שֶׁהַלֹּג הוּא שִׁשָּׁה בֵיצִים. כְּשֶׁבָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם וְהוֹסִיפוּ שְׁתוּת עַל הַמִּדּוֹת נִמְצָא שִׁשָּׁה לֻגִּין [הֵם] חֲמִשָּׁה, (וְלֹג הַשִּׁבְעָה) [וְלֹג הוּא] חֲמִשָּׁה בֵיצִים, שֶׁכָּל שִׁשָּׁה נַעֲשִׂים חֲמִשָּׁה, וּבֵיצָה וְחֹמֶשׁ בֵּיצָה נַעֲשֵׂית בֵּיצָה. נִמְצָא הָעֹמֶר שֶׁהָיָה בַמִּדְבָּר שִׁבְעָה לֻגִּים וּבֵיצָה וְחֹמֶשׁ בֵּיצָה, נַעֲשָׂה בִירוּשָׁלַיִם שִׁשָּׁה לֻגִּין. כְּשֶׁבָּאוּ לְצִפּוֹרִי וְהוֹסִיפוּ שְׁתוּת עַל הַמִּדּוֹת שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, נַעֲשׂוּ הַשִּׁשָּׁה לֻגִּין חֲמִשָּׁה. וְהַיְנוּ חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח. וְנִקְרְאוּ הַלֻּגִּין רְבָעִים, לְפִי שֶׁהַלֹּג הוּא רֹבַע הַקַּב, שֶׁהַקַּב אַרְבָּעָה לֻגִּין: הֵן וּשְׂאוֹרָן. הַשְּׂאֹר שֶׁנּוֹתְנִין לְתוֹכָן: וְסֻבָּן. הוּא הַדַּק: מֻרְסָנָן. הוּא הַגַּס. כֻּלָּן מִצְטָרְפִין עִם הַקֶּמַח לְהַשְׁלִים הַשִּׁעוּר, שֶׁכֵּן עָנִי אוֹכֵל פִּתּוֹ בְּעִסָּה מְעֹרֶבֶת עִם סֻבִּין וּמֻרְסָנָן: נִטַּל מֻרְסָנָן מִתּוֹכָן וְחָזַר לְתוֹכָן הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִים. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ עִסָּה לְהַחֲזִיר מֻרְסָן לְתוֹכָהּ לְאַחַר שֶׁנִּטַּל מִמֶּנָּה: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם רבע. הוא רובע הקב אבל אתה חייב לדעת כי הרבעים הנזכרים בכאן במס' חלה והקבים הנזכרים אינם הקבים שקדם לנו שיעור מדתם ואין הרובע הנזכר בזו ההלכה בשיעור חלה הוא הרובע קב הנזכר בזו המס' ועוד אין הקבים הנזכרים בזו המס' כולם שוין וכבר בארנו במסכת עדיות (פ"א) כל זה ר"ל שיעור המדות בענין שיעור חלה וכמו כן כל זה כי חמשת רבעים הנזכרים בכאן יותר מקבים האמורין למעלה באמרו יעשנה קבים ולא יעשנה בטומאה אבל הם הקבים שאמרו העושה עיסתו קבים ושאלו החמשה רבעים שיעורם מן הקב הנזכר במשנה בזולת זה המקום שקדם לנו שיעורם בסוף פאה קב ושמנה עשיריות הקב וממה שזכרנו לך בסוף פאה מן המדות יתבאר לך שמדת הקב הנזכר ארבע אצבעות על ארבע אצבעות ברום עשר אצבעות ושמנה עשיריות האצבע נמצא לפי זה החשבון שהמדה שהיא חייבת בחלה צריך שתהיה מדתה עשרה אצבעות על עשרה אצבעות ברום שלשה אצבעות ועשירית אצבע ועשירית עשירית אצבע וחלק מאלפים וחמש מאות מן האצבע וכל זה בדיוק וכבר בארנו בסוף פאה כי האצבע שמשערין בו המדה הוא הגודל אם כן כל המדה שיהי' בחללה זה השיעור הנזכר יתחייב בחלה אבל אם באנו לשער מה שתכיל זאת המדה במשקל ישתנה כפי שינוי דבר המדוד לפי שאין כובד המשקל השעורים והחטים שוה ולא מיני הקמח כולם משקלם שוה אע"פ שהם ממין אחד ולא נתנו לו שיעור חלה במשקל אלא במדה כמו שתראה והנותן שיעור חלה בשיעור המשקלים טועה ומקום טעותו גלוי מאד אלא אם נתן זה בקרוב במין רמוז אליו ואמרם ושאורן ומורסנן רוצה בו כי המורסן והשאור שבקמח מצטרפין לה' רבעים קמח וכשמסירין המורסן מן הה' רבעים קמח ואח"כ מחזירין אותן לתוך הקמח פטורה לפי שהמורסן אינו חייב בחלה למה שאמר הכתוב עריסותיכם דרך עיסה: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ז
שִׁעוּר הַחַלָּה, אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. הָעוֹשֶׂה עִסָּה לְעַצְמוֹ, וְהָעוֹשֶׂה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ, אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. נַחְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהִיא עוֹשָׂה לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה. נִטְמֵאת עִסָּתָהּ שׁוֹגֶגֶת אוֹ אֲנוּסָה, אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה. נִטְמֵאת מְזִידָה, אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר: ר"ע מברטנורה אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. לְפִי שֶׁבַּעַל הַבַּיִת עִסָּתוֹ מְעוּטָה, וּבְפָחוֹת מֵאֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֵין בָּהּ כְּדֵי מַתָּנָה, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה תִּתְּנוּ, שֶׁיְּהֵא בוֹ כְדֵי נְתִינָה: וְהָעוֹשֶׂה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁעוֹשֶׂה עִסָּה מְרֻבָּה לֹא פְּלוּג בְּעִסַּת בַּעַל הַבַּיִת: נַחְתּוֹם הָעוֹשֶׂה לִמְכֹּר בַּשּׁוּק. עִסָּתוֹ מְרֻבָּה, וּבְאֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי מַתָּנָה: וְכֵן הָאִשָּׁה הָעוֹשָׂה לִמְכֹּר. אַף עַל פִּי שֶׁעִסָּתָהּ מְעוּטָה לֹא פְּלוּג בְּפַת הֶעָשׂוּי לִמְכֹּר: נִטְמֵאת. הוֹאִיל וְלִשְׂרֵפָה עוֹמֶדֶת, אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם מה שחייבו לבע"ה אחד מכ"ד לפי שהוא לש עיסה קטנה וצריך להוציא שיעור שיהיה ראוי לתתו לכהן כמו שאמר הש"י תתנו שיהא בו כדי נתינה וע"כ אין ראוי להיות פחות מחלק מכ"ד מן השיעור המשוער לחלה שהוא חמשת רבעים אבל הנחתום שהוא לש הרבה אפי' חלק מארבעים ושמנה הוא שיעור שיש בו כדי נתינה ועוד נתנו טעם אחר מפני מה נתנו שעור לבעל הבית חלק מעשרים וארבעה לפי שענין הוצאת החלה הוא נתון לאשה והאשה עינה רעה וכשמטריחין אותה להוציא חלק מעשרים וארבעה ולוואי שתוציא חלק מארבעים ושמנה והעושה עיסה למשתה בנו אע"פ ששיעורו רב והוא דומה לנחתום חייב להוציא חלק מעשרים וארבע כדי שלא תשתנה חלת בעל הבית וכמו כן לא נתן הפרש בחלת נחתום שתהיה חלק מארבעים ושמנה ואפילו תהיה זו המוכרת אשה ותלוש בביתה כמו בעל הבית. ונתן שיעור (תרומה) טמאה מעט לפי שהיא לשרפה עומדת ולא נשתדל להרבות טומאה בקדש:שלא יהא חוטא נשכר. פי' שלא ירויח החוטא שטמאה ויוציא פחות ממה שהיה מוציא אלו לא עבר וטמאה: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ח
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא. כֵּיצַד, עִסָּה טְהוֹרָה וְעִסָּה טְמֵאָה, נוֹטֵל כְּדֵי חַלָּה מֵעִסָּה שֶׁלֹּא {ז} הוּרָם חַלָּתָהּ, וְנוֹתֵן פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה בָּאֶמְצַע, כְּדֵי שֶׁיִּטֹּל מִן הַמֻּקָּף. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין: ר"ע מברטנורה נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא. וְלֹא חַיְשִׁינַן שֶׁמָּא יִגְּעוּ זֶה בָזֶה: נוֹטֵל כְּדֵי חַלָּה. שִׁעוּר חַלָּה שֶׁצָּרִיךְ לִטֹּל מִן הַטָּהוֹר וְהַטָּמֵא, נוֹטֵל מֵאוֹתָהּ עִסָּה הַטְּהוֹרָה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ: וְנוֹתֵן פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה בָּאֶמְצַע. בֵּין הַטְּמֵאָה וְהַטְּהוֹרָה, דְּפָחוֹת מִכַּבֵּיצָה אֵינוֹ מְטַמֵּא {ח}, וּמַנִּיחַ הַחַלָּה עַל אוֹתוֹ פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה הַמְחַבֵּר בֵּין הַטְּמֵאָה וְהַטְּהוֹרָה, שֶׁאֵין הַחַלָּה מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בְּכָךְ: כְּדֵי שֶׁיִּטֹּל מִן הַמֻּקָּף. שֶׁתִּהְיֶה הַטְּמֵאָה מְחֻבֶּרֶת לַטְּהוֹרָה עַל יְדֵי אוֹתוֹ פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה, וּכְאִלּוּ הַטְּמֵאָה וּטְהוֹרָה עִסָּה אַחַת: וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. לִטֹּל מִן הַטְּהוֹרָה עַל הַטְּמֵאָה, דְּחַיְשִׁינַן שֶׁמָּא יִגַּע זוֹ בָזוֹ, אֶלָּא נוֹטֵל מִן הַטָּהוֹר לְעַצְמוֹ וּמִן הַטָּמֵא לְעַצְמוֹ. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ז} שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ. כְּדֵי לְהַפְרִישׁ מִן הַחִיּוּב עַל הַחִיּוּב. הָרַ"שׁ: {ח} כְּלוֹמַר אַף עַל פִּי שֶׁהִיא פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה הֲרֵי הִיא מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה, וּכְדִתְנַן בְּרֵישׁ פֶּרֶק ב' דְּטָהֳרוֹת, וְשָׁם אַאֲרִיךְ בָּזֶה בְּסִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם א"ר אליעזר. שנוטל אדם מעיסה טהורה שלא הורמה חלתה שיעור תרומה החייבת לעיסה טמאה ולעיסה טהורה ואח"כ נוטל פחות מכביצה מעיסה טמאה ומחלקה ונותן בצדה מצד אחד עיסה טהורה ובצדה מצד ב' עיסה טמאה ויהיה אותו החלק שהוא פחות מכביצה באמצע ואחר כך יניח השיעור שבו שיעור שתי חלות על אותו החלק הטמא שהוא פחות מכביצה ומוציאו לשם חלה על שתי העיסות ואז יהיה תורם מן המוקף כיון שכל אותם השיעורי' דבקים זה בצד זה ותהיה החלה טהורה והעיסה טהורה ג"כ עומדת בטהרתה לפי שכל אחת מהם לא נגעה אלא בפחות מכביצה מאוכל טמא וכבר זכרתי לך כי מה שהוא פחות מכביצה מאוכל טמא שאינו מטמא טומאת אוכלים ועוד יתבאר זה ויתברר במסכת טהרות וחכמים אוסרין אלא שיוציא מן העיסה עצמה *והלכה כחכמים וכבר קדם לך שאסור להוציא מן הטהור על הטמא: (רמב"ם)
פרק ג
פרק ג - משנה א
אוֹכְלִין עֲרַאי מִן הָעִסָּה, עַד שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל בַּחִטִּים וְתִטַּמְטֵם בַּשְּׂעוֹרִים {א}. גִּלְגְּלָהּ בַּחִטִּים וְטִמְטְמָהּ בַּשְּׂעוֹרִים, הָאוֹכֵל מִמֶּנָּה חַיָּב מִיתָה. כֵּיוָן שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת אֶת הַמַּיִם, מַגְבַּהַת חַלָּתָהּ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁם חֲמִשָּׁה רִבְעֵי קֶמַח: ר"ע מברטנורה אוֹכְלִין עֲרַאי עַד שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל. שֶׁתִּתְעָרֵב יָפֶה, לְפִי שֶׁאֵין שֵׁם עִסָּה עָלֶיהָ קֹדֶם גִּלְגּוּל: וְתִטַּמְטֵם בַּשְּׂעוֹרִים. לְפִי שֶׁעִסַּת הַשְּׂעוֹרִים מִתְפָּרֶדֶת וְאֵינָהּ מִתְעָרֶבֶת יָפֶה כְּעִסָּה שֶׁל חִטִּים, אֶלָּא מְטַמְטֵם בַּיָּד {ב}: חַיָּב מִיתָה. דְּנִגְמְרָה מְלַאכְתָּהּ, וְטֶבֶל הוּא בְּמִיתָה: מַגְבַּהַת חַלָּתָהּ. תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא בְּעִסָּה טְהוֹרָה לְמַהֵר לְהַפְרִישׁ חַלָּה בְּטָהֳרָה, שֶׁמָּא תִּטַּמֵּא הָעִסָּה, דְּעִקַּר מִצְוָה הִיא לְהַמְתִּין עַד אַחַר גְּמַר לִישָׁה: וּבִלְבָד שֶׁיְּהֵא שָׁם חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח. שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְמַיִם, דִּבְפָחוֹת מֵהֶן לֹא הִגִּיעָה הָעִסָּה לִכְלַל חִיּוּב חַלָּה. וְאִית סְפָרִים דְּגָרְסֵי וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח שֶׁלֹּא נִתְעָרְבוּ בְמַיִם, דְּאִם נִשְׁאֲרוּ חֲמֵשֶׁת רְבָעִים לֹא נִפְטְרוּ בַּחַלָּה שֶׁהִפְרִישׁ קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּלְגְּלוּ. וּבַיְרוּשַׁלְמִי מוֹכִיחַ שֶׁאִם אָמַר הֲרֵי זוֹ חַלָּה עַל הַשְּׂאֹר וְעַל הָעִסָּה, וְעַל הַקֶּמַח הַנִּשְׁאָר לִכְשֶׁתִּתְגַּלְגֵּל הָעִסָּה כֻלָּהּ תִּתְקַדֵּשׁ זוֹ שֶׁבְּיָדִי לְשֵׁם חַלָּה, הֲרֵי זֶה מֻתָּר {ג}. וְכֵן יְלַמֵּד אָדָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ לַנָּשִׁים לוֹמַר כֵּן כְּשֶׁמַּפְרִישׁוֹת חַלָּה מִיָּד אַחַר גִּלְגּוּל הָעִסָּה קֹדֶם עֲרִיכַת הַלֶּחֶם: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} וְתִטַּמְטֵם בַּשְּׂעוֹרִים. וְהַכֻּסְּמִין כַּחִטִּין. וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן כַּשְּׂעוֹרִים. הָרַ"ם: {ב} וּלְפִי זֶה לְשׁוֹן מִטַּמְטֵם הוּא מִלְּשׁוֹן אֲרַמִּי, כְּמוֹ טַמּוֹנוּן פְּלִשְׁתָּאֵי בְּפָרָשַׁת תּוֹלְדוֹת. וְיוֹתֵר נִרְאֶה לִי מַה שֶּׁכָּתַב הָרֹא"שׁ לְפִי שֶׁאֵין עִסַּת הַשְּׂעוֹרִים נִדְבֶּקֶת יָפֶה, לְפִיכָךְ נִקְרֵאת לִישָׁתָהּ טִמְטוּם: {ג} וְאַף עַל גַּב דְּחַלָּה זוֹ לֹא הֲוֵי מֻקָּף לַקֶּמַח הַמִּתְעָרֵב בָּעִסָּה אַחַר כָּךְ, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן דַּהֲוֵי עִקַּר הָעִסָּה מֻקָּף סַגִּי בְהָכִי. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם עד שתתגלגל. פי' עד שתתערב:ותטמטם. פי' שידבקו חלקם קצתם בקצתם עד שיהיו גוף אחד:האוכל ממנו חייב מיתה. לפי שהוא טבל והטבל במיתה:כיון שהיא נותנת המים מגבהת חלתה. ואף על פי שנשאר מן הקמח בעריבה קצת שלא נלוש ולא נתערב ובתנאי שלא יהיה באותו הקמח שלא נלוש ולא נתערב שיעור חמשה רבעים שהוא שיעור חלה וכשאמר הרי זו חלה על העיסה ועל השאור ועל הקמח שנשתייר בה לכשתעשה כלה תתקדש זו שבידו לשם חלה הרי זה מותר וכן נתבאר בגמרא: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ב
נִדְמְעָה עִסָּתָהּ עַד שֶׁלֹּא גִלְגְּלָה, פְּטוּרָה, שֶׁהַמְּדֻמָּע פָּטוּר. וּמִשֶּׁגִּלְגְּלָה, חַיֶּבֶת. נוֹלַד לָהּ סְפֵק {ד} טֻמְאָה עַד שֶׁלֹּא גִלְגְּלָה, תֵּעָשֶׂה בְטֻמְאָה, וּמִשֶּׁגִּלְגְּלָה, תֵּעָשֶׂה בְטָהֳרָה: ר"ע מברטנורה נִדְמְעָה עִסָּתָהּ. נִתְעָרֵב בָּהּ תְּרוּמָה בְּפָחוֹת מִמֵּאָה חֻלִּין: מִשֶּׁגִּלְגְּלָה חַיֶּבֶת. דְּכֵיוָן דְּנִתְחַיְּבָה בַחַלָּה כְּבָר, תּוּ לֹא פָקַע עַל יְדֵי דִמּוּעַ: עַד שֶׁלֹּא גִלְגְּלָה תֵּעָשֶׂה בְטֻמְאָה. כֵּיוָן דַּאֲפִלּוּ אִם תֵּעָשֶׂה בְטָהֳרָה אֵין הַכֹּהֵן רַשַּׁאי לְאָכְלָהּ {ה} מִפְּנֵי סָפֵק שֶׁנּוֹלַד בָּהּ, יָכוֹל לְטַמְּאוֹתָהּ מִיָּד קֹדֶם גִּלְגּוּל: מִשֶּׁגִּלְגְּלָה תֵּעָשֶׂה בְטָהֳרָה. אִם נוֹלַד בָּהּ סָפֵק לְאַחַר הַגִּלְגּוּל אָסוּר לְטַמְּאוֹתָהּ, דְּחֻלִּין הַטְּבוּלִים לְחַלָּה כְּחַלָּה דָּמוּ {ו}, וּתְרוּמָה תְּלוּיָה צְרִיכָה שִׁמּוּר {ז}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ד} סָפֵק. הַיְנוּ סְפֵק טֻמְאָה לְחֻלִּין, דְּהָא עַד שֶׁלֹּא גִלְגְּלָה אַכַּתִּי לָאו טְבוּלָה לְחַלָּה נִינְהוּ. הָרַ"שׁ: {ה} וּמַשְׁמַע דְּאִי לָאו הָכִי הֲוֵי אָסוּר לַעֲשׂוֹת בְּטֻמְאָה אֲפִלּוּ לְחֻלִּין שֶׁעֲדַיִן אֵינָם טְבוּלִים לְחַלָּה. טַעֲמָא דְמִכָּל מָקוֹם סוֹפוֹ לָבֹא לִידֵי חִיּוּב חַלָּה וּלְפִיכָךְ אָסוּר לְטַמְּאוֹ בְיָדַיִם. וּלְדִבְרֵי הָרַ"מ אֲפִלּוּ לִגְרֹם נַמִּי אָסוּר: {ו} מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא נִדָּה דַּף ז' כָּל שֶׁוַּדָּאוֹ מְטַמֵּא חֻלִּין גָּזְרוּ עַל סְפֵקוֹ מִשּׁוּם חֻלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה, לַאֲפוֹקֵי טְבוּל יוֹם, כֵּיוָן דְּלֹא מְטַמֵּא וַדָּאוֹ חֻלִּין, לֹא גָזְרוּ עָלָיו מִשּׁוּם חֻלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה: {ז} לְפִי לְשׁוֹן הַגְּמָרָא שָׁם, חֻלִּין הַטְּבוּלִים לְחַלָּה כְּחַלָּה דָּמִי, וְאָסוּר לִגְרֹם טֻמְאָה לְחַלָּה, אִם כֵּן אָסוּר לִגְרֹם לָהּ טֻמְאָה, כָּל שֶׁכֵּן לְטַמְּאָהּ בַּיָּד: (עיקר תוי"ט). רמב"ם נדמעה. פירוש שנתערבה בה התרומה וכבר בארנו (תרומות פ"ח מ"ה ולעיל פ"א מ"ד) כי המדומע פטור מן החלה: ואמר תעשה בטהרה ענינו שתגמר כמות שהיא ולא יקפיד בספק טומאה שנולד: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ג
הִקְדִּישָׁה עִסָּתָהּ עַד שֶׁלֹּא גִלְגְּלָה, וּפְדָאַתָּהּ, חַיֶּבֶת. מִשֶּׁגִּלְגְּלָה, וּפְדָאַתָּה, חַיֶּבֶת. הִקְדִּישַׁתָּהּ עַד שֶׁלֹּא גִלְגְּלָה, וְגִלְגְּלָהּ הַגִּזְבָּר, וְאַחַר כָּךְ פְּדָאַתָּהּ, פְּטוּרָה, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְטוּרָה: ר"ע מברטנורה עַד שֶׁלֹּא גִלְגְּלָה וּפְדָאַתָּהּ. וּלְאַחַר שֶׁפְּדָאַתָּה גִּלְגְּלָה, חַיֶּבֶת, כֵּיוָן דְּבִשְׁעַת הַגִּלְגּוּל לֹא הָיְתָה הֶקְדֵּשׁ: שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְטוּרָה. דְּגִלְגּוּל הֶקְדֵּשׁ פּוֹטֵר, דִּכְתִיב עֲרִיסוֹתֵיכֶם, וְלֹא עִסַּת הֶקְדֵּשׁ {ח}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ח} אַף עַל גַּב דִּבְפֶרֶק ב' מִשְׁנָה ו' דָּרֵישׁ לֵיהּ, הָא אָמְרִינַן בִּמְנָחוֹת דַּף ס"ז דִּתְרֵי עֲרִיסוֹתֵיכֶם כְּתִיבֵי. וְהָרַ"מ הֵבִיא סִפְרִי, תָּרִימוּ תְרוּמָה, אֶת שֶׁמּוּרָם מִמֶּנּוּ קֹדֶשׁ וְהַנִּשְׁאָר חֹל, וְלֹא שֶׁזֶּה וְזֶה קֹדֶשׁ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם ההקדש אינו חייב בחלה למאמר הש"י תרימו תרומה ואמר בספרי את שמורם ממנו קודש והנשאר חול ולא שזה וזה קודש וזה המאמר כולו מבואר כשתבין כל מה שהקדמנו בזו הסדר: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ד
כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, חַיָּבִין. וּמִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, חַיָּבִין. הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ, וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר, וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן, פְּטוּרִין, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְטוּרִין: ר"ע מברטנורה עַד שֶׁלֹּא בָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת. כָּל אֶחָד כַּמִּשְׁפָּט הַמְפֹרָשׁ בְּפֶרֶק קַמָּא דְמַעַשְׂרוֹת: וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר. שֶׁנִּגְמְרוּ בְּעוֹדָן תַּחַת יַד הַגִּזְבָּר: שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְטוּרִים. דִּכְתִיב דְּגָנְךָ, וְלֹא דְּגַן הֶקְדֵּשׁ: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם זו הלכה כבר קדמנו לדבר עליה בפרק רביעי מפאה ולשם נשנית אות באות: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ה
נָכְרִי שֶׁנָּתַן לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לוֹ עִסָּה, פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. נְתָנָהּ לוֹ מַתָּנָה, עַד שֶׁלֹּא גִלְגֵּל, חַיָּב, וּמִשֶּׁגִּלְגֵּל, פָּטוּר. הָעוֹשֶׂה עִסָּה עִם הַנָּכְרִי, אִם אֵין בְּשֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּשִׁעוּר חַלָּה, פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה: ר"ע מברטנורה פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. שֶׁאֵין גִּלְגּוּלוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְחַיֵּב הָעִסָּה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְכֵן עִסָּה שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵין גִּלְגּוּל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים פּוֹטַרְתָּהּ: אִם אֵין בְּשֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּשִׁעוּר. שֶׁחַיָּבִין לְהַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה, שֶׁהֵן חֲמֵשֶׁת רְבָעִים: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם זה המאמר מבואר היטב: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ו
גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיְתָה לוֹ עִסָּה, נַעֲשֵׂית {ט} עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר, וּמִשֶּׁנִּתְגַיֵּר, חַיָּב. וְאִם סָפֵק, חַיָּב, וְאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ חֹמֶשׁ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַקְּרִימָה {יא} בַתַּנּוּר: ר"ע מברטנורה סָפֵק חַיָּב. מִשּׁוּם דַּהֲוֵי סְפֵק אִסּוּרָא, וּלְחֻמְרָא, וּמַפְרִישׁ חַלָּה וּמוֹכְרָהּ לַכֹּהֵן {י}: וְאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ חֹמֶשׁ. זָר הָאוֹכְלָהּ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחֹמֶשׁ, אֲבָל הַקֶּרֶן מְשַׁלֵּם, דְּתַשְׁלוּמֵי תְרוּמָה כַּפָּרָה נִינְהוּ, הִלְכָּךְ מַפְרִישׁ תַּשְׁלוּמִין, וּמְכַפְּרִים מִסָּפֵק, וּמוֹכְרָן לַכֹּהֵן: אַחַר הַקְּרִימָה בַתַּנּוּר. דְּסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא אֵין גְּמַר מְלַאכְתָּהּ שֶׁל חַלָּה עַד שֶׁיִּקְרְמוּ פְנֵי הַפַּת בַּתַּנּוּר, וְזוֹ הִיא עוֹנָתָהּ לַחַלָּה, הִלְכָּךְ אִם נִתְגַּיֵּר קֹדֶם שֶׁיִּקְרְמוּ פְנֵי הַפַּת בַּתַּנּוּר, חַיָּב בַּחַלָּה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ט} נַעֲשֵׂית. הַיְנוּ נִתְגַּלְגְּלָה בַחִטִּים וְנִטַּמְטְמָה בַשְּׂעוֹרִים. הָרַ"מ: {י} וּלְפִי מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת בְּרֵישׁ דְּמַאי, יֵשׁ לוֹמַר דִּלְהָכִי מוֹכְרָם לַכֹּהֵן, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי דָּבָר מְרֻבֶּה, אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר אֶחָד מִמֵּאָה. עוֹד יֵשׁ לוֹמַר דְּהָכָא עִסָּה בְּחֶזְקַת פְּטוּרָה קַיֶּמֶת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן פֵּרוֹת שֶׁל עַם הָאָרֶץ דִּבְחֶזְקַת חַיָּבִים הֵן. וּכְהַאי גַוְנָא מָצִינוּ בַגְּמָרָא דְחֻלִּין פֶּרֶק י' לְעִנְיַן מָמוֹנָא: {יא} אַחַר הַקְּרִימָה. לִכְאוֹרָה דַּוְקָא הָכָא פָּלֵיג. וְכֵן הוּא בַיְרוּשַׁלְמִי. אֲבָל לְהָרַ"ם בְּשֵׁם סִפְרִי מַשְׁמַע דִּבְכָל חַלָּה קָאָמַר שֶׁזֶּה גְּמַר מְלַאכְתָּהּ. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם נעשית עד שלא נתגייר.רוצה בו נתגלגלה בחטים ונטמטמה בשעורים:ואם נולד ספק אם קודם שנתגייר נעשית או אחר שנתגייר חייבת בחלה והאוכל אותה חלה בשוגג אינו חייב חומש לפי שהוא ספק והמוציא מחבירו עליו הראיה וכבר ביארנו כי החלה האמיתית חייבין בה חומש:ור' עקיבא אומר הכל הולך אחר הקרימה בתנור. אם נתגייר קודם שיקרמו פני הפת בתנור חייב בחלה לפי שר' עקיבא סובר כי החלה מוציאין משיקרמו פני הפת ולדעתו זה היה שעת הוצאת חלה וכן נראה מדעתו בספרי אמר לשם אין מפרישין עד שתגמר מלאכתה איזה הוא גמר מלאכתה קרימתה בתנור דברי ר' עקיבא וקרימה הוא שיקפה פני הפת ויהיה לו כמין קליפה ואין הלכה כרבי עקיבא: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ז
הָעוֹשֶׂה עִסָּה מִן הַחִטִּים וּמִן הָאֹרֶז, אִם יֶשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וְיוֹצֵא בָהּ אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח. וְאִם אֵין בָּהּ טַעַם דָּגָן, אֵינָהּ חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח: ר"ע מברטנורה אֹרֶז. לָאו מִין דָּגָן הוּא, וְכָל שֶׁאֵינוֹ מִין דָּגָן פָּטוּר מִן הַחַלָּה, וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח: אִם יֶשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן חַיָּב בַּחַלָּה. וְאַף עַל גַּב דְּאֵין בַּדָּגָן כְּשִׁעוּר חַלָּה: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם כבר קדם לנו כי החלה אינה חייבת אלא מחמשת המינין וכמו כן אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח אלא בחמשת המינים ואין האורז מכללם: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ח
הַנּוֹטֵל שְׂאֹר מֵעִסָּה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ עִסָּה שֶׁהוּרְמָה חַלָּתָהּ, אִם יֶשׁ לוֹ פַרְנָסָה מִמָּקוֹם אַחֵר, מוֹצִיא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְאִם לָאו, מוֹצִיא חַלָּה אַחַת עַל הַכֹּל: ר"ע מברטנורה אִם יֶשׁ לוֹ פַרְנָסָה מִמָּקוֹם אַחֵר. אִם יֶשׁ לוֹ קֶמַח אַחֵר חוּץ מֵעִסָּה זוֹ, מֵבִיא קֶמַח כְּשִׁעוּר שֶׁאִם יְצָרְפֶנּוּ לִשְׂאֹר זֶה שֶׁחַיָּב בַּחַלָּה יִהְיֶה בוֹ חֲמֵשֶׁת רְבָעִים שֶׁהוּא שִׁעוּר חַלָּה, וְלָשׁ עִסָּה וּמְעָרֵב עִם הָעִסָּה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ הַשְּׂאֹר, וּמוֹצִיא מִמֶּנָּה כְּשִׁעוּר חַלָּה שֶׁצָּרִיךְ לְהַפְרִישׁ מֵחֲמֵשֶׁת רְבָעִים: וְאִם לָאו. שֶׁאֵין לוֹ קֶמַח, מוֹצִיא חַלָּה אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עַל כָּל הָעִסָּה, דְּטֶבֶל אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא בְּמִינוֹ, וְנַעֲשֵׂית כֻּלָּהּ טְבוּלָה לְחַלָּה: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון. ביאור זה כאשר אגיד לך והוא שמביא אדם קמח שיעורו כשיצרפו לאותו שאור שלקח מעיסה שלא הורמה חלתה שיהיה הכל חמשה רבעים שהוא שיעור חלה ואחר כך יערב הכל ומוציא ממנו החלה החייבת לחמשה רבעים ואם אין לו מה שיצרף תהיה כל העיסה טבל ויוציא ממנה החלה החייבת לה אילו היתה כולה טבולה לחלה וזהו אמרם מוציא חלה אחת על הכל: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ט
כַּיּוֹצֵא בוֹ, זֵיתֵי מָסִיק שֶׁנִּתְעָרְבוּ עִם זֵיתֵי נִקּוּף, עִנְּבֵי בָצִיר עִם עִנְּבֵי עוֹלְלוֹת, אִם יֶשׁ לוֹ פַרְנָסָה מִמָּקוֹם אַחֵר, מוֹצִיא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְאִם לָאו, מוֹצִיא תְרוּמָה {יב} וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר לַכֹּל, וְהַשְּׁאָר מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְפִי חֶשְׁבּוֹן: ר"ע מברטנורה זֵיתֵי מָסִיק. זֵיתִים שֶׁבַּעַל הַבַּיִת מְלַקֵּט. וּלְקִיטַת הַזֵּיתִים קְרוּיָה מְסִיקָה: זֵיתֵי נִקּוּף. זֵיתִים שֶׁעֲנִיִּים מְלַקְּטִים. כְּמָה דְאַתְּ אוֹמֵר (יְשַׁעְיָה יז) כְּנֹקֶף זַיִת שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים, וְהֵם פְּטוּרִים מִן הַמַּעֲשֵׂר: עִנְּבֵי בָצִיר. שֶׁחַיָּבִים בַּמַּעֲשֵׂר: עִם עִנְּבֵי עוֹלְלוֹת. שֶׁפְּטוּרִים מִן הַמַּעֲשֵׂר: אִם יֶשׁ לוֹ. טֶבֶל אַחֵר כַּיּוֹצֵא בָזֶה, מוֹצִיא מִמֶּנּוּ לְפִי חֶשְׁבּוֹן כְּשִׁעוּר מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְהוֹצִיא מִזֵּיתֵי מָסִיק אוֹ מֵעִנְבֵי בָצִיר שֶׁחַיָּבִים בַּמַּעֲשֵׂר: וְאִם לָאו. אִם אֵין לוֹ טֶבֶל אַחֵר, רוֹאִים אוֹתוֹ כְּאִלּוּ כֻּלּוֹ טֶבֶל, וּמוֹצִיא תְרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל הַכֹּל: וְהַשְּׁאָר מַעֲשֵׂר. רִאשׁוֹן: וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. אוֹ מַעְשַׂר עָנִי, אֵין מוֹצִיא אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְלֹא שֶׁלֹּא יַפְרִישׁ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, דְּהָא אִי אֶפְשָׁר לְהַפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַד שֶׁיַּפְרִישׁ תְּחִלָּה מַעֲשֵׂר עַל הַכֹּל, וְעוֹד אִי לֹא מַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר עַל הַכֹּל הֲרֵי כָּל מַה שֶּׁמְּעַשֵּׂר יֵשׁ בָּהֶן חֻלִּין לְפִי חֶשְׁבּוֹן, וְנִמְצָא מַפְרִישׁ מִן הַפָּטוּר עַל הַחִיּוּב, אֶלָּא כָּל הַמַּעַשְׂרוֹת צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ עַל הַכֹּל, אֲבָל אֵינוֹ צָרִיךְ לִתֵּן לַלֵּוִי וְלֶעָנִי אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, וְהַשְּׁאָר מְעָרֵב עִם פֵּרוֹתָיו. וְכֵן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵינוֹ צָרִיךְ לִפְדּוֹת אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, אֲבָל תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁהֵן בְּמִיתָה. כְּשֶׁמַּפְרִישׁ עַל הַכֹּל נִמְצְאוּ חֻלִּין שֶׁבָּהֶן מְדֻמָּעִין, וְצָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן הַכֹּל לַכֹּהֵן {יג}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יב} מוֹצִיא תְרוּמָה. וּבְלִי סָפֵק שֶׁיָּכוֹל לַחֲזֹר וְלִקַּח וְלִקְנוֹת מִן הָעֲנִיִּים זֵיתֵי נִקּוּף הַמְעֹרָבוֹת עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁנִּזְכַּר בְּפֵאָה מִשְׁנָה ב' פֶּרֶק ה'. הָרַ"מ: {יג} וְהָרַ"שׁ נִסְתַּפֵּק אִם יִתֵּן לוֹ בְּחִנָּם אוֹ שֶׁמּוֹכֵר לוֹ הַיֶּתֶר לְפִי חֶשְׁבּוֹן, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי רֵישׁ דְּמַאי: (עיקר תוי"ט). רמב"ם זיתי מסיק. הם הזיתים שמלקטין בעלי בתים שהם בעלי הקרקעות וכבר ביארנו פעמים (פאה פרק ח מ"א) כי לקיטת הזיתים יקרא בלשון חכמים מסיקה וזיתי נקוף הם הזיתים שמלקטים העניים והעד כנוקף זית שנים שלשה גרגרים (ישעיה יז) זיתי נקוף והעוללות אינן חייבין במעשרות כמו שבארנו במסכת פאה (פ"א משנה ו) וכשנתערבו זיתי נקוף שאינן חייבות בתרומה ובמעשרות עם זיתי מסיק שהן חייבות בהם אם יש אצלו זיתים אחרים מלבד אותן המעורבות יוציא מהם המעשרות והתרומה החייבות לאותן זיתי מסיק המעורבות עם זיתי נקוף הפטורות וזהו ענין אמרם לפי חשבון ואם אין אצלו זיתים אחרים יוציא מן הזיתים המעורבים תרומה ותרומת מעשר החייבים לכל ונחשב הכל זיתי מסיק ומה שישאר מן הדבר המעורב יוציא ממנו מעשר ראשון ומעשר שני לפי חשבון כלומר לפי מה שיש באותו הדבר המעורב מזיתי מסיק בלבד ושיעור ההלכה כך ומפריש מן השאר מעשר ראשון ומעשר שני לפי חשבונו ומה שחייבנו שנוציא התרומה ותרומת מעשר על הכל לפי שיש בהם עון מיתה כמו שבארנו בתחלת דמאי ובלי ספק שיוכל לחזור וליקח ולקנות מן העניים זיתי נקוף או העוללות המעורבות בזיתיו או בענביו על הדרך שנזכר בפאה: (רמב"ם)
פרק ג - משנה י
הַנּוֹטֵל שְׂאֹר מֵעִסַּת חִטִּים וְנוֹתֵן לְתוֹךְ עִסַּת אֹרֶז, אִם יֶשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן חַיֶּבֶת בַּחַלָּה. וְאִם לָאו, פְּטוּרָה. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ הַטֶּבֶל אוֹסֵר כָּל שֶׁהוּא, מִין בְּמִינוֹ. וְשֶׁלֹּא בְמִינוֹ, בְּנוֹתֵן טָעַם {טו}: ר"ע מברטנורה הַנּוֹטֵל שְׂאֹר מֵעִסַּת חִטִּין. שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ: וְאִם לָאו פְּטוּרָה. דְּאֵין הַטֶּבֶל אוֹסְרָהּ, כֵּיוָן דְּלֵיכָּא טַעַם: אִם כֵּן לָמָּה אָמְרוּ הַטֶּבֶל אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא. דְּאָמְרָן לְעֵיל כְּשֶׁאֵין לוֹ פַּרְנָסָה שֶׁמֵּבִיא עַל הַכֹּל. הַנֵּי מִילֵי בְּמִינוֹ, אֲבָל שֶׁלֹּא בְמִינוֹ כִּי הַאי דְחִטִּין בְּאֹרֶז, בְּנוֹתֵן טַעַם, דְּטַעֲמָא דְּטֶבֶל בְּכָל שֶׁהוּא, מִשּׁוּם דִּכְהֶתֵּרוֹ דְחִטָּה אַחַת פּוֹטֶרֶת אֶת הַכְּרִי {יד}, כָּךְ אִסּוּרוֹ, וְהַאי טַעֲמָא לֹא שַׁיָּךְ אֶלָּא מִין בְּמִינוֹ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יד} וּלְפִי זֶה דַּוְקָא טָבוּל לִתְרוּמָה גְדוֹלָה, אֲבָל בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן הַטָּבוּל לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר לֹא. וּמִיהוּ הַתּוֹסָפוֹת הֵבִיאוּ בְּשֵׁם הַיְרוּשַׁלְמִי טַעַם אַחֵר, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי דָּבָר שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַתִּירִין וַאֲפִלּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָטִיל. וְכָתְבוּ דְמִכָּל מָקוֹם אִיצְטְרִיךְ לְטַעֲמָא דִכְהֶתֵּרוֹ כוּ' מִשּׁוּם דְּמִטַּעַם דָּבָר שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַתִּירִין לֹא הָיָה נֶאֱסַר אֶלָּא כְּשֶׁהַבְּעָלִים בָּעִיר, שֶׁיְּכוֹלִים לְהַפְרִישׁ, אֲבָל כְּשֶׁאֵינָם בָּעִיר אַף שֶׁיָּכוֹל לֵילֵךְ לִמְקוֹמָם, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ טֹרַח וְהוֹצָאָה הֲוֵי כְּאֵין לוֹ מַתִּירִין: {טו} וְשֶׁלֹּא בְמִינוֹ בְּנוֹתֵן טָעַם. דְּלֹא אָמְרוּ דָּבָר שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֲפִלּוּ בְאֶלֶף לֹא בָטִיל אֶלָּא בְמִינוֹ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם אוסר כל שהוא מין במינו. כיצד כגון שיתערב חטה בחטה ואורז באורז ושלא במינו בנותן טעם כגון שיתערב חטים באורז וכיוצא בו: (רמב"ם)
פרק ד
פרק ד - משנה א
שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁעָשׂוּ שְׁנֵי קַבִּין, וְנָגְעוּ זֶה בָזֶה, אֲפִלּוּ הֵם מִמִּין אֶחָד, פְּטוּרִים. וּבִזְמַן שֶׁהֵם שֶׁל אִשָּׁה אַחַת, מִין בְּמִינוֹ, חַיָּב. וְשֶׁלֹּא בְמִינוֹ, פָּטוּר: ר"ע מברטנורה שְׁתֵּי נָשִׁים. אֲפִלּוּ הֵן מִמִּין אֶחָד פְּטוּרִים. וְאֵין נְשִׁיכָה וְצֵרוּף סַל מְצָרְפָן, כֵּיוָן שֶׁמַּקְפִּידוֹת. וַאֲפִלּוּ לָשׁוּ שְׁנֵי קַבִּין כְּאֶחָד, כֵּיוָן דְּסוֹפָן לֵחָלֵק פְּטוּרוֹת. וּסְתָם מַתְנִיתִין כְּבֵית הִלֵּל דְּאָמְרֵי קַבַּיִם לַחַלָּה, וְאֵינָהּ הֲלָכָה, דְּקַיְמָא לָן דַּחֲמִשָּׁה רְבָעִים הוּא שִׁעוּר חַלָּה: וּבִזְמַן שֶׁהֵן שֶׁל אִשָּׁה אַחַת. סְתָם אִשָּׁה אַחַת אֵינָהּ מַקְפֶּדֶת אִם הָעִסּוֹת נוֹגְעוֹת זוֹ בָזוֹ: מִין בְּמִינוֹ חַיָּב. בִּנְשִׁיכָה אוֹ בְצֵרוּף סַל: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם זו ההלכה על דעת בית הלל שאומרים מקביים חלה כמו שיתבאר בעדיות וכבר בארנו אנחנו במה שקדם (לעיל פ"ב מ"ו) שיעור חלה והכוונה בזו ההלכה שיהיה בשתי העיסות שיעור חלה: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ב
אֵיזֶה הוּא מִין בְּמִינוֹ, הַחִטִּים אֵינָן מִצְטָרְפוֹת עִם הַכֹּל, אֶלָּא עִם הַכֻּסְּמִין. הַשְּׂעוֹרִים מִצְטָרְפוֹת עִם הַכֹּל, חוּץ מִן הַחִטִּים. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, שְׁאָר הַמִּינִים מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה: ר"ע מברטנורה הַחִטִּים אֵינָן מִצְטָרְפוֹת עִם הַכֹּל. אִם הָיוּ שְׁתֵּי עִסּוֹת, אַחַת שֶׁל חִטִּים וְאַחַת שֶׁל מִין אַחֵר מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים, וְאֵין בְּאַחַת מֵהֶן שִׁעוּר חַלָּה, וְנוֹשְׁכוֹת זוֹ בָזוֹ: הַשְּׂעוֹרִים מִצְטָרְפוֹת עִם הַכֹּל. אַף עִם הַכֻּסְּמִין, וְאַף עַל גַּב דְּמִין חִטִּים הֵן, לָאו דַּוְקָא מִין חִטִּים אֶלָּא מִין שְׂעוֹרִים וְאַף מִין חִטִּים, וְהָכִי פָּרִישְׁנָא לַהּ בְּרֵישׁ פֶּרֶק קַמָּא: שְׁאָר הַמִּינִים מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. כְּגוֹן כֻּסְּמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם זה הצירוף אין ענינו שתתערב העיסה כולה ויהיה הכל אחד לפי שכבר קדם כי חמשת המינים מצטרפין זה עם זה אבל ענינו שיסדרו עיסה אצל עיסה אחרת ותדבק בה כמו שאמר נגעו זה בזה ורוצה באמרן שאר המינים שאר חמשת מינין והם שבולת שועל וכוסמין ושיפון והלכה כר' יוחנן בן נורי: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ג
שְׁנֵי קַבִּים, וְקַב אֹרֶז אוֹ קַב תְּרוּמָה {א} בָּאֶמְצַע {ב}, אֵינָן מִצְטָרְפִין. דָּבָר שֶׁנִּטְּלָה חַלָּתוֹ בָּאֶמְצַע, מִצְטָרְפִין, שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּב בַּחַלָּה: ר"ע מברטנורה שְׁנֵי קַבִּין. שֶׁל אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים שֶׁחַיָּבִין בַּחַלָּה: וְקַב אֹרֶז אוֹ תְרוּמָה. שֶׁאֵין חַיָּבִין בַּחַלָּה, בָּאֶמְצַע: אֵין מִצְטָרְפִין. לְהִתְחַיֵּב בַּחַלָּה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} וְקַב אֹרֶז וְכוּ'. יְרוּשַׁלְמִי אִלּוּ תְּנַן אֹרֶז וְלֹא תְנַן תְּרוּמָה, הֲוָה אָמְרִינַן אֹרֶז עַל יְדֵי שֶׁאֵינוֹ מִמִּינוֹ אֵינוֹ מִצְטָרֵף. וְאִלּוּ תָּנֵי תְּרוּמָה וְלֹא תָנֵי אֹרֶז, הֲוָה אֲמֵינָא תְּרוּמָה עַל יְדֵי שֶׁאֵין נִגְרֶרֶת אֵינוֹ מִצְטָרֵף, כְּלוֹמַר אֹרֶז נִגְרָר כְּדִתְנַן לְעֵיל דְּאִם יֶשׁ בּוֹ טַעַם דָּגָן חַיָּב בַּחַלָּה. הָרַ"שׁ: {ב} בָּאֶמְצַע. נוֹשֵׁךְ זֶה בָזֶה. הָרַ"מ וְהָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כבר קדם לנו כי האורז והתרומה אינן חייבין בחלה וזהו כשהן נושכין זו בזו ולא יצטרך לשנות לך ענין אמרם קביים שיעור חלה כי כבר זכרנוהו: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ד
קַב חָדָשׁ וְקַב יָשָׁן שֶׁנָּשְׁכוּ זֶה בָזֶה, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, יִטֹּל מִן הָאֶמְצַע, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים, הַנּוֹטֵל חַלָּה מִן הַקַּב, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, חַלָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ חַלָּה: ר"ע מברטנורה יִטֹּל מִן הָאֶמְצַע. מִמָּקוֹם שֶׁנּוֹשְׁכִין זֶה אֶת זֶה, נִמְצָא מַפְרִישׁ מִשְּׁתֵּיהֶן: וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. שֶׁהָרוֹאֶה סָבוּר שֶׁמֻּתָּר לִתְרֹם וּלְעַשֵּׂר מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן וּמִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ {ג}. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: מִן הַקַּב. שֶׁאֵין בּוֹ שִׁעוּר חַלָּה: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר חַלָּה. וְהוּא שֶׁהִשְׁלִים {ד} עַל הָעִסָּה אַחַר כֵּן כְּשִׁעוּר חַלָּה, דְּכֵיוָן שֶׁנִּשְׁלַם הַשִּׁעוּר הַוְיָא חַלָּה לְמַפְרֵעַ: אֵינָהּ חַלָּה. כֵּיוָן שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהִפְרִישָׁהּ הָיְתָה הָעִסָּה פְּטוּרָה. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ג} כָּךְ מְפָרֵשׁ בַּיְרוּשַׁלְמִי מִכֹּחַ קֻשְׁיָא, דִּכְמוֹ דְחִטִּין וְכֻסְּמִין שֶׁהֵן שְׁנֵי מִינִים עַל יְדֵי שֶׁהֵן דּוֹמִין מִצְטָרְפִין, חָדָשׁ וְיָשָׁן לֹא כָּל שֶׁכֵּן. וְאִסּוּרָא דְאֵין תּוֹרְמִין מִן הֶחָדָשׁ כוּ' תְּנַן לַהּ בְּמִשְׁנָה ה' פֶּרֶק קַמָּא דִתְרוּמוֹת: {ד} דְּאִי לֹא תֵימָא הָכִי תִקְּשֶׁה דִּידֵיהּ אַדִּידֵיהּ מִמִּשְׁנָה ג' פֶּרֶק ב'. יְרוּשַׁלְמִי: (עיקר תוי"ט). רמב"ם וחכמים אוסרים. נאמר על העיקר שקדם במסכת תרומות (פ"א מ"ה) אין מפרישין מן החדש על הישן ומן הישן על החדש: ואמר מן הקב רוצה בו פחות משיעור חלה לדעת חכמים אבל בית שמאי אומר מקב חלה כמו שיתבאר בעדיות ונטה ר' עקיבא לדעת שמאי מעט והלכה כחכמים: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ה
שְׁנֵי קַבִּין שֶׁנִּטְּלָה חַלָּתוֹ שֶׁל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְשֶׁל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, חָזַר וַעֲשָׂאוֹ עִסָּה אַחַת, רַבִּי עֲקִיבָא פוֹטֵר, וַחֲכָמִים מְחַיְּבִין. נִמְצָא חֻמְרוֹ קֻלּוֹ: ר"ע מברטנורה רַבִּי עֲקִיבָא פוֹטֵר. וְאַזְדָא לְטַעֲמֵיהּ דְּהַדְרָא וְהַוְיָא חַלָּה לְמַפְרֵעַ: נִמְצָא חֻמְרוֹ קֻלּוֹ. חֻמְרוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר לְעֵיל בְּנוֹטֵל חַלָּה מִקַּב דְּהַוְיָא חַלָּה וְקִדְּשָׁהּ, גּוֹרֵם לוֹ לְהָקֵל וְלִפְטֹר בִּשְׁנֵי קַבִּים שֶׁנִּטְּלָה חַלָּתוֹ שֶׁל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְשֶׁל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם ר' עקיבא פוטר על העיקר שקדם לך מדעתו כי מי שהוציא חלה מקב אחד נקראת חלה וחכמים מחייבין לפי שהם אומרים במי שהוציאה מקב אחד אינה חלה:נמצא חומרו קולו. חזר על דעת ר"ע לפי שחומרא שהחמיר ואמר בחלה שהוציא מקב אחד קדש ואסורה לזרים הכריחו לומר בשני קבים הנזכרים בכאן פטורה מן החלה וזו היא קולא: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ו
נוֹטֵל אָדָם כְּדֵי חַלָּה מֵעִסָּה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ, לַעֲשׂוֹתָה בְּטָהֳרָה, לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלֶיהָ וְהוֹלֵךְ חַלַּת דְּמַאי עַד שֶׁתִּסָּרֵחַ. שֶׁחַלַּת דְּמַאי נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, וְשֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף: ר"ע מברטנורה נוֹטֵל אָדָם כְּדֵי חַלָּה וְכוּ'. הָרוֹצֶה לָלוּשׁ כַּמָּה עִסּוֹת שֶׁל דְּמַאי טָמֵא, יָכוֹל לִקְבֹּעַ חַלָּתָן מֵעִסָּה טְהוֹרָה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ, וְשֶׁתִּהְיֶה זֹאת הָעִסָּה הַטְּהוֹרָה קְבוּעָה לְחַלָּה עַל כָּל עִסּוֹת שֶׁיָּלוּשׁ מִן הַדְּמַאי הַטָּמֵא: עַד שֶׁתִּסָּרֵחַ. עִסָּה זוֹ וְלֹא תִהְיֶה רְאוּיָה לְמַאֲכַל אָדָם. שֶׁבַּדְּמַאי הֵקֵלּוּ לִתְרֹם מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא וְשֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף, וְהֵקֵלּוּ נַמִּי לִתְרֹם מִן הָרַע עַל הַיָּפֶה. וְחַלַּת דְּמַאי הַיְנוּ הַלּוֹקֵחַ תְּבוּאָה מֵעַם הָאָרֶץ וּמַאֲכִילָהּ לָעֲנִיִּים וְלָאַכְסַנְיָא, כְּדִתְנַן מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת הָאַכְסַנְיָא דְּמַאי. וְחַלָּה שֶׁמַּפְרִישִׁים מִמֶּנָּה הִיא חַלַּת דְּמַאי {ה}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ה} וְתֵימַהּ לְפֵרוּשׁוֹ דַּהֲרֵי וַדַּאי לֹא הֻפְרְשָׁה הַחַלָּה, שֶׁהֲרֵי עֲדַיִן לֹא נִתְחַיְּבָה בַחַלָּה כְּשֶׁהָיְתָה הַתְּבוּאָה בְּיַד עַם הָאָרֶץ, וּמַאי סְפֵק חַלָּה אִיכָּא. וְהָרַ"שׁ כָּתַב זֶה לְשׁוֹנוֹ, תֵּימַהּ, דִּבְלוֹקֵחַ עִסָּה אוֹ לֶחֶם מֵעַם הָאָרֶץ, הֵיכָן מָצִינוּ דְנֶחְשְׁדוּ עַמֵּי הָאָרֶץ עַל הַחַלָּה, וַהֲלֹא לֹא נֶחְשְׁדוּ אַתְּרוּמָה גְדוֹלָה, וּמַאי שְׁנָא חַלָּה, דְּהָא דְנֶחְשְׁדוּ עַל הַמַּעֲשֵׂר מִשּׁוּם דְּסָבְרֵי דְלֹא הֲוֵי בְמִיתָה כוּ', וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ דְּחַלַּת דְּמַאי הַיְנוּ שֶׁלָּקַח תְּבוּאָה מֵעַם הָאָרֶץ וּטְחָנָהּ וַאֲפָאָהּ וְהוֹצִיא מִמֶּנָּה חַלָּה, וְהַחַלָּה אֲסוּרָה לַכֹּהֵן עַד שֶׁיַּפְרִישׁ מִמֶּנָּה מַעֲשֵׂר וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר כְּדִין דְּמַאי כוּ', וּבְאוֹתוֹ תִקּוּן מַנִּיחַ לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלֶיהָ כוּ'. וְעַיֵּן עוֹד. וְהַתּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים מְיַשֵּׁב מִלַּת דְּמַאי, תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי שֶׁבְּיַד כֹּהֵן, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ וַדַּאי תְרוּמָה חַיָּב לְהַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה. וְכֵן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁבְּיַד יִשְׂרָאֵל, דְּקַיְמָא לָן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה לְרַבִּי מֵאִיר דִּסְבִירָא לֵיהּ מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא, אֲבָל בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי הֲוָה סָפֵק: (עיקר תוי"ט). רמב"ם אומר בכאן שלוקח אדם שיעור מן העיסה והוא טהור ומצניעו להיות חלה על עיסות אחרות שילוש מן הדמאי אפי' יהיו אותן העיסות טמאות לפי שהעיקר אצלנו מה שזכר חלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף ואמר עד שתסרח חוזר על כדי חלה שהוציא בטהרה לפי שהוא מפריש עליה עד שתסרח ותפסד ולא תהיה ראויה לאכילת אדם: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ז
יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ אֲרִיסִין לְנָכְרִים בְּסוּרְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב פֵּרוֹתֵיהֶם בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל פּוֹטֵר. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁתֵּי חַלּוֹת בְּסוּרְיָא. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, חַלָּה אֶחָת. אָחֲזוּ קֻלּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְקֻלּוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. חָזְרוּ לִנְהוֹג כְּדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּשְׁתֵּי דְרָכִים: ר"ע מברטנורה בְּסוּרְיָא. אֲרָצוֹת שֶׁכָּבַשׁ דָּוִד, וְאֵינָהּ קְדוֹשָׁה כִּקְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל {ו}: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב וְכוּ'. קָסָבַר עָשׂוּ סוּרְיָא כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְעִנְיַן מַעַשְׂרוֹת וּשְׁבִיעִית: וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל פּוֹטֵר. דְּסָבַר לֹא עָשׂוּ סוּרְיָא כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵינוֹ חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת בְּסוּרְיָא אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַקַּרְקַע שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְאֵין לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים חֵלֶק בּוֹ: רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שְׁתֵּי חַלּוֹת בְּסוּרְיָא. כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּפְרִישִׁים שְׁתֵּי חַלּוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ, הָאַחַת נִשְׂרֶפֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא טְמֵאָה בְּטֻמְאַת אֶרֶץ הָעַמִּים {ז}, וְהַשֵּׁנִית תִּנָּתֵן לַכֹּהֵן כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשְׁתַּכַּח תּוֹרַת חַלָּה מִיִּשְׂרָאֵל: וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר חַלָּה אֶחָת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעֲמֵיהּ דְּאָמַר עָשׂוּ סוּרְיָא כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵין עֲפָרָהּ מְטַמֵּא כַּעֲפַר אֶרֶץ הָעַמִּים, הִלְכָּךְ חַלָּה אַחַת וְתוּ לֹא: אָחֲזוּ קֻלּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל. דְּפוֹטֵר סוּרְיָא מִמַּעַשְׂרוֹת וּשְׁבִיעִית: וְקֻלּוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. דְּאוֹמֵר בְּסוּרְיָא חַלָּה אֶחָת. וַאֲנַן קַיְמָא לָן שֶׁהָעוֹשֶׂה כְּקֻלֵּי דְמַר וּכְקֻלֵּי דְמַר רָשָׁע, הִלְכָּךְ חָזְרוּ לַעֲשׂוֹת כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּשְׁתֵּי דְרָכִים, שֶׁאֵין סוּרְיָא כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא לְעִנְיַן מַעַשְׂרוֹת וּשְׁבִיעִית כְּשֶׁיֵּשׁ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים חֵלֶק בַּקַּרְקַע, וְלֹא לְעִנְיַן חַלָּה. וְכֵן הֲלָכָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ו} וְטַעֲמָא מְפָרֵשׁ בַּיְרוּשַׁלְמִי, לְפִי שֶׁהָיָה דָוִד מַנִּיחַ סְפָרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמְכַבֵּשׁ סְפָרֵי חוּצָה לָאָרֶץ, אֲבָל אִלּוּ כָבַשׁ כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבוּלוֹתֶיהָ וְאַחַר כָּךְ כְּבָשָׁן הָיָה כִּבּוּשׁוֹ כְּמוֹ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר. וּמְפָרֵשׁ הָרַ"מ כֵּיוָן שֶׁהָיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי בֵית דִּין הַגָּדוֹל הָיָה עוֹשֶׂה, שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא מִכִּבּוּשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוֹ נָבִיא מִדַּעַת רֹב יִשְׂרָאֵל, וְאִם יָחִיד אוֹ שֵׁבֶט כָּבְשׁוּ אֲפִלּוּ בָאָרֶץ שֶׁנִּתְּנָה לְאַבְרָהָם אֵינָהּ נִקְרֵאת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיִּנְהֲגוּ בָהּ כָּל הַמִּצְוֹת: {ז} פֵּרוּשׁ שֶׁחַכְמֵי הַמִּשְׁנָה בִּימֵי הַבַּיִת גָּזְרוּ טֻמְאָה עַל אֶרֶץ הָעַמִּים בִּימֵיהֶם, מִשּׁוּם שֶׁהָעַמִּים הָהֵם לֹא יָדְעוּ בְדֶרֶךְ אֶרֶץ וְלֹא חָשְׁשׁוּ לְקִבְרֵי מְתֵיהֶם בְּמָקוֹם מְיֻחָד כַּאֲשֶׁר בְּיָמִים אֵלֶּה, אִם כֵּן הָיָה כָל אַרְצָם סְפֵק קֶבֶר וּמְטַמֵּא טֻמְאַת בֵּית הַפְּרָס. עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה (סִימָן שסט סְעִיף ב) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, וְכָל אֶרֶץ הָעַמִּים כוּ' פֵּרוּשׁ בִּזְמַן שֶׁהָיָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּטָהֳרָה הָיָה אָסוּר לַכֹּהֵן לֵילֵךְ (אוֹ לְהוֹצִיא טָהֳרוֹת) מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ הָעַמִּים שֶׁהָיָה חוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁהָיוּ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים קוֹבְרִים מְתֵיהֶם בְּכָל מָקוֹם: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כבר קדם לנו כי סוריא הם הארצות שכבש דוד שלא מארץ ישראל וכבר בארנו במסכת דמאי (פ"ו מי"א) שפירות סוריא אינן חייבות במעשרות אלא למי שלקט אותם פירות מקרקע שלו ואחוזתו ובארנו טעם בזה ואומר בכאן שאם היו ישראל ונכרי שותפין בקרקע מארץ סוריא ר"א מחייב אותם במעשרות כי סוריא לדעתו כמו א"י בזה הענין כיון שיש לו שותפות בקרקע ונתחייב במעשרות רבן גמליאל פוטר לפי שהיא אצלו קרוב מחוצה לארץ ואינו חייב במעשרות עד שיהיה הקרקע כולו שלו ולא יהיה לנכרי חלק בו כמו שבארנו במסכת דמאי: ומה שאמר ר"נ שתי חלות בסוריא. נמשך אחר עיקרו כי סוריא דיניה קרובים מדיני חוצה לארץ וחייב אדם להוציא בה שתי חלות מן העיסה כמו שהוא חייב בחוצה לארץ האחת תשרף מפני שהיא טמאה לפי שהיא כחוצה לארץ והשני תנתן לכהן כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל כמו שנתבאר לקמן ועוד יתבאר זה במקומות כי עפר חוצה לארץ שורפין עליו תרומה:ורבי אליעזר אומר חלה אחת. לפי שסוריא אצלו כמו ארץ ישראל ברוב הדינים ואינו סובר שעפרה מטמא כמו חוצה לארץ על כן אינה חייבת אלא בחלה אחת והנהיג העם זמן לקולא כשתי הדעות והוא שהיו מחייבים בסוריא חלה אחת ופוטרין פירות האריסים מן המעשרות ואחר כך חזרו לנהוג כדברי ר"ג והלכה כר"ג בשני המאמרים: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ח
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַחַלָּה. מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד כְּזִיב, חַלָּה אֶחָת. מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה, שְׁתֵּי חַלּוֹת {ח}, אַחַת לָאוּר וְאַחַת לַכֹּהֵן. שֶׁל אוּר יֶשׁ לָהּ שִׁעוּר, וְשֶׁל כֹּהֵן אֵין לָהּ שִׁעוּר. מִן הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה וְלִפְנִים, שְׁתֵּי חַלּוֹת, אַחַת לָאוּר וְאַחַת לַכֹּהֵן. שֶׁל אוּר אֵין לָהּ שִׁעוּר {יב}, וְשֶׁל כֹּהֵן יֶשׁ לָהּ שִׁעוּר. וּטְבוּל יוֹם אוֹכְלָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה. וַאֲסוּרָה לַזָּבִים וְלַזָּבוֹת לַנִּדָּה וְלַיּוֹלְדוֹת, וְנֶאֱכֶלֶת עִם הַזָּר עַל הַשֻּׁלְחָן, וְנִתֶּנֶת לְכָל כֹּהֵן: ר"ע מברטנורה שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת. חֲלוּקוֹת בְּדִין חַלָּה: מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד כְּזִיב. כְּלוֹמַר כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד כְּזִיב, שֶׁהִיא רְצוּעָה הַיּוֹצְאָה מֵעַכּוֹ לְצַד צָפוֹן, וּכְבָשׁוּהָ עוֹלֵי בָבֶל וְקָדְשָׁה קְדֻשָּׁה שְׁנִיָּה: מַפְרִישִׁים חַלָּה אֶחָת. וְנִתֶּנֶת לַכֹּהֵן וְאוֹכְלָהּ בְּטָהֳרָה: מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר. לְצַד מִזְרָח וּמִכְּזִיב וְעַד אֲמָנָה לְצַד מַעֲרָב. וְאֵינָהּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַמָּשׁ, לְפִי שֶׁכְּבָשׁוּהָ עוֹלֵי מִצְרָיִם וְלֹא כְבָשׁוּהָ עוֹלֵי בָבֶל, וּקְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה לֹא קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא: מַפְרִישִׁין שְׁתֵּי חַלּוֹת. הָרִאשׁוֹנָה נִשְׂרֶפֶת לְפִי שֶׁהִיא טְמֵאָה בְּטֻמְאַת אֶרֶץ הָעַמִּים, כֵּיוָן שֶׁלֹּא כְבָשׁוּהָ עוֹלֵי בָבֶל, וְהַשְּׁנִיָּה נֶאֱכֶלֶת לְפִי שֶׁאֵין טֻמְאַת הַחַלָּה הָרִאשׁוֹנָה מְפֻרְסֶמֶת {ט}, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ אֶרֶץ הָעַמִּים גְּמוּרָה. וְאִם לֹא הָיוּ מַפְרִישִׁין חַלָּה שְׁנִיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת יֹאמְרוּ תְּרוּמָה טְהוֹרָה נִשְׂרֶפֶת, אֲבָל כְּשֶׁמַּפְרִישִׁין חַלָּה שְׁנִיָּה וְנֶאֱכֶלֶת הָרוֹאֶה נוֹתֵן עַל לִבּוֹ לְהָבִין טַעַם הַדָּבָר, אוֹ שׁוֹאֵל לַחֲכָמִים וְאוֹמְרִים לוֹ: שֶׁל אוּר יֶשׁ לָהּ שִׁעוּר. מִפְּנֵי שֶׁזֹּאת הָאָרֶץ הָיְתָה קְדוֹשָׁה כְּבָר, נִרְאֵית חַלָּתָהּ כְּשֶׁל תּוֹרָה {י}, הִלְכָּךְ יַפְרִישׁ כַּשִּׁעוּר שֶׁמַּפְרִישִׁים מֵעִסָּה טְמֵאָה, אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אוֹ מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה {יא}: וְשֶׁל כֹּהֵן אֵין לָהּ שִׁעוּר. לְפִי שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים: מִן הַנָּהָר וּמִן אֲמָנָה וְלִפְנִים. כְּלוֹמַר מִתְּחִלַּת הַנָּהָר וְלִפְנִים מִמֶּנָּה, וְכֵן מִתְּחִלַּת אֲמָנָה וְלִפְנִים מִמֶּנּוּ, חוּצָה לָאָרֶץ מַמָּשׁ, וּמַפְרִישִׁין שְׁתֵּי חַלּוֹת וּשְׁתֵּיהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים: אַחַת לָאוּר. שֶׁהִיא טְמֵאָה בְּטֻמְאַת אֶרֶץ הָעַמִּים מַמָּשׁ: וְאַחַת לַכֹּהֵן. כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשְׁתַּכַּח תּוֹרַת חַלָּה שֶׁנִּתֶּנֶת לַכֹּהֵן: שֶׁל אוּר אֵין לָהּ שִׁעוּר. הוֹאִיל וּשְׁתֵּיהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מוּטָב לְהַרְבּוֹת בְּאוֹתָהּ שֶׁנּוֹתְנִין לַכֹּהֵן שֶׁנֶּאֱכֶלֶת וְלֹא בַנִּשְׂרֶפֶת: וּטְבוּל יוֹם אוֹכְלָהּ. לְחַלַּת הָאוּר שֶׁל חוּץ יִשְׂרָאֵל. וּטְבוּל יוֹם דְּקָאָמַר הָכָא הוּא כֹּהֵן שֶׁטָּבַל לְקֶרְיוֹ, שֶׁאֵין חַלַּת הָאוּר שֶׁל חוּץ יִשְׂרָאֵל אֲסוּרָה אֶלָּא לְמִי שֶׁטֻּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ, אֲבָל טָמֵא בִשְׁאָר טֻמְאוֹת מֻתָּר בָּהּ. הִלְכָּךְ בְּחוּץ לָאָרֶץ הֵיכָא דְאִיכָּא כֹּהֵן קָטָן שֶׁלֹּא רָאָה קֶרִי מִיָּמָיו אוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל בַּשָּׁנִים שֶׁטָּבַל לְקֶרְיוֹ, מַפְרִישׁ חַלָּה אַחַת בִּלְבָד וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן. וְאִי לֵיכָּא כֹּהֵן קָטָן אוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁטָּבַל לְקֶרְיוֹ וְאִיכָּא כֹּהֵן בַּעַל קֶרִי, מַפְרִישׁ שְׁתֵּי חַלּוֹת, אַחַת לָאוּר וְאֵין לָהּ שִׁעוּר, וְאַחַת לַכֹּהֵן וְיֶשׁ לָהּ שִׁעוּר, אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה, כְּדִין כָּל עִסָּה שֶׁנִּטְמְאָה בְאֹנֶס, דְּטֻמְאַת אֶרֶץ הָעַמִּים טֻמְאַת אֹנֶס הִיא, וְאוֹכְלָהּ הַכֹּהֵן בְּקֶרְיוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשְׁתַּכַּח תּוֹרַת חַלָּה מִיִּשְׂרָאֵל: אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה. וּבַעַל קֶרִי מֻתָּר בְּחַלַּת חוּץ יִשְׂרָאֵל. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: וַאֲסוּרָה לַזָּבִים וְלַזָּבוֹת. רַבָּנָן קָאָמְרֵי לַהּ, דְּאִלּוּ לְרַבִּי יוֹסֵי שַׁרְיָא לַזָּבִים וְלַזָּבוֹת כִּי הֵיכִי דְשַׁרְיָא לְבַעַל קֶרִי {יג}: וְנֶאֱכֶלֶת עִם הַזָּר עַל הַשֻּׁלְחָן. דְּלֹא גָזְרִינַן הַעֲלָאָה אָטוּ אֲכִילָה: וְנִתֶּנֶת לְכָל כֹּהֵן. בֵּין לְכֹהֵן חָבֵר בֵּין לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ, כָּךְ פֵּרֵשׁ רַמְבַּ"ם. וְאֵין שִׁיטַת הַגְּמָרָא מוֹכַחַת כֵּן, אֶלָּא בֵּין לְכֹהֵן שֶׁאוֹכֵל חֻלָּיו בְּטָהֳרָה, בֵּין לְכֹהֵן שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל חֻלָּיו בְּטָהֳרָה, אֲבָל לְעַם הָאָרֶץ אֵין נוֹתְנִין שׁוּם מַתָּנָה מִמַּתְּנוֹת כְּהֻנָּה דִּכְתִיב (דִּבְרֵי הַיָּמִים ב לא) לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה', אֵין נוֹתְנִין מָנָה אֶלָּא לְכֹהֲנִים הַמַּחֲזִיקִים בְּתוֹרַת ה' {יד}. וְכֵן הָא דִתְנַן לְקַמָּן אֵלּוּ נִתָּנִין לְכָל כֹּהֵן, לָאו לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ, אֶלָּא לְכָל כֹּהֵן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל חֻלָּיו בְּטָהֳרָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ח} שְׁתֵּי חַלּוֹת. וְלֹא מָצִינוּ בִתְרוּמָה שֶׁיֹּאמְרוּ לְהַפְרִישׁ שְׁתֵּי תְרוּמוֹת, מִשּׁוּם דִּבְחַלָּה יֵשׁ לָחוּשׁ יוֹתֵר שֶׁלֹּא תִשְׁתַּכַּח תּוֹרַת חַלָּה, מִשּׁוּם דְּשַׁיְּכָא בְּכָל אָדָם הַמְגַלְגֵּל עִסָּתוֹ, אֲבָל תְּרוּמָה אֵין רְגִילִין בָּהּ אֶלָּא בַּעֲלֵי קַרְקָעוֹת וּמְמָרְחֵי תְבוּאוֹת. תּוֹסָפוֹת: {ט} וּבְדִין שְׁלִישִׁי פֵּרֵשׁ שֶׁאֶרֶץ הָעַמִּים טְמֵאָה מַמָּשׁ. וְעַיֵּן לְקַמָּן מִשְׁנָה י': {י} וְאַף בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁכָּבְשׁוּ עוֹלֵי בָבֶל אֵינָהּ מִן הַתּוֹרָה, וַאֲפִלּוּ בִּימֵי עֶזְרָא דָּרְשִׁינַן בְּבֹאֲכֶם בְּבִיאַת כֻּלְּכֶם וְלֹא בְבִיאַת מִקְצַתְכֶם (וַאֲפִלּוּ הָכִי אֵין צָרִיךְ אֶלָּא חַלָּה אַחַת הוֹאִיל וְאֵין הָאָרֶץ טְמֵאָה. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב): {יא} וְדָבָר תָּמוּהַּ, דְּמַאי שְׁנָא מִדִּין הַשְּׁלִישִׁי דְּכָתַב בּוֹ אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה (וְאֶפְשָׁר לְהַגִּיהַּ טְהוֹרָה בִּמְקוֹם טְמֵאָה). תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב וְעַיֵּן עוֹד: {יב} אֵין לָהּ שִׁעוּר. וּבְסִימָן שכ"ב כָּתַב הָרְמָ"א דְּבַזְּמַן הַזֶּה אֵין מַפְרִישִׁין רַק חַלָּה אַחַת וּבְלֹא שִׁעוּר. וְנוֹהֲגִין לִטֹּל כַּזַּיִת. תּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים: {יג} וְרֵישָׁא וּטְבוּל יוֹם אוֹכְלָהּ מוֹקֵי לַהּ הָרַ"ב בְּטָבַל לְקֶרְיוֹ. וְיֵשׁ לְדַקְדֵּק הַךְ אִסּוּרָא דְזָבִים כוּ' בְּמַאי מוֹקִים לַהּ, אִי בִדְלֹא טָבְלֵי פְּשִׁיטָא, הַשְׁתָּא בַּעַל קֶרִי שֶׁאֵין טֻמְאָתוֹ חֲמוּרָה קָאָסְרֵי בְּשֶׁאֵינוֹ טָבוּל, כָּל שֶׁכֵּן הַנֵּי כוּ'. וְאִי בִדְטָבְלֵי נַמִּי אָסְרֵי קָשֶׁה, מַאי שְׁנָא דְגַבַּיְהוּ אָסְרֵי בִדְטָבְלֵי וְלֹא כֵן בְּבַעַל קֶרִי, וַהֲלֹא שְׁנֵיהֶם צְרִיכִים הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. וְשֶׁמָּא יֵשׁ לוֹמַר הוֹאִיל וְטֻמְאָתָן חֲמִירֵי הֶחְמִירוּ לֶאֱכֹל אַף חַלַּת חוּץ לָאָרֶץ הָרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשָׁן. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב וְעַיֵּן עוֹד: {יד} נִרְאֶה דְלֹא קַשְׁיָא דְּאַף הָרַ"מ לֹא קָאָמַר אֶלָּא בְמִי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו דִּבְרֵי חֲבֵרוּת לְעִנְיַן טֻמְאָה וְטָהֳרָה, וְזֶה אֲפִלּוּ בְּתַלְמִיד חָכָם כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּמִשְׁנָה ג' פֶּרֶק ב' דִּדְמַאי, וּלְמִי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו קָרֵי לֵיהּ עַם הָאָרֶץ בְּהַהִיא מַתְנִיתִין. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם שלש ארצות לחלה. ענינו כי לשלשה חלקים תחלק הארץ לענין חיוב חלה. א"י כולה וגבולה עד כזיב והיא הארץ שהחזיקו בה עולי בבל כמו שנתבאר בפרק ששי (מ"א) משביעית והיא הארץ שנתקדשה קדושה שניה בעליית עזרא היא חייבת בחלה אחת ותנתן לכהן:מכזיב ועד הנהר ועד אמנה. והיא א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ולא נתקדשה בימי עזרא אבל נשארו שם הנכרים שוכנים היא חייבת שתי חלות אחת לשריפה מפני שהיא תרומה טמאה ויש לה שיעור לפי שהיא מן התורה למאמר הש"י והיה באכלכם מלחם הארץ (במדבר טו) ונאמר זה כשהיו אוכלין המן וכשאכלו הדגן נתחייבו בחלה ולפיכך צריך להוציא חלה כשיעור שזכרנו והוא חלק מכ"ד או חלק מארבעים ושמונה כמו שנתבאר וחלה שניה לתתה לכהן ואין לה שיעור אלא איזה שיעור שירצה המוציא לפי שהיא מדברי הסופרים והתקינו זה כדי שלא יחשוב אדם שתרומה טהורה תשרף כשרואין ששורפין זאת החלה שלא נטמאת טומאה מפורסמת:מהנהר ועד אמנה ולפנים. ר"ל שאר הארץ כולה שהיא ארץ העמים והיא חוצה לארץ ושוכנים בה ישראל אחר גלותם מארצם ארץ הצבי יתחייב בה גם כן שתי חלות אבל שתיהם מדרבנן ולפיכך נתנו השיעור לחלת הכהן ושל אור אין לה שיעור וכן אמרו הואיל וזו וזו מדבריהם מוטב לרבות בנאכלות ולא לרבות בנשרפות: ואמרו וטבול יום אוכלה. ענינו חלת חוצה לארץ שאין לה שיעור ורבי יוסי מתיר לבעל קרי לאוכלה:ואסורה לזבים ולזבות לנדות וליולדות. לחוזק טומאתן לפי שטומאה יוצאה עליהן מגופן ואמרם בגמ' אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו ר"ל באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתראה דם והוא היקש וסברא אמתית שדמה אותה בזו:הראשונה הנשרפת שהיא מותרת לאכילה לכהן קטן אבל לכהן גדול בשנים שהוא טמא טומאת הגוף אסור לאכלה אבל תשרף ולפיכך ראוי לך לדעת כי כשיהיה כהן קטן או גדול שטבל נמצא בחוצה לארץ לא נצטרך להוציא שתי חלות אלא נוציא אחת כשיעור ונותן אותה לכהן הקטן ואוכלה כולה ואם לא יהיה לנו כהן אלא מי שטומאה יוצאה עליו מגופו והוא בטומאתו אז נוציא שתי חלות אחת אין לה שיעור ותשרף כמו שבארנו ואחת יש לה שיעור ותנתן לאיזה כהן שיזדמן לו ואוכלה כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל ושיעור זו החלה חלק מארבעים ושמנה לפי שהיא טמאה רוצה לומר אותה העיסה שנילושה בארץ טמאה: ואמרם ונותן לכל כהן. ענינו בין שהיה חבר בין שהיה עם הארץ לפי שאינה כל כך באזהרה שלא תנתן לעם הארץ ונחוש שמא יאכלנו בטומאה כיון שהיא טמאה בארץ העמים ואין הלכה כרבי יוסי וממה שאתה צריך לידע מה שאמרתי בפרק רביעי מבכורות תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש ענינו שהוא מותר לו ושם נאמר תרומת חוצה לארץ אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ט
וְאֵלּוּ נִתָּנִין לְכָל כֹּהֵן, הַחֲרָמִים, וְהַבְּכוֹרוֹת, וּפִדְיוֹן הַבֵּן, וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר, וְהַזְּרוֹעַ, וְהַלְּחָיַיִם, וְהַקֵּבָה, וְרֵאשִׁית הַגֵּז, וְשֶׁמֶן שְׂרֵפָה, וְקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ, וְהַבִּכּוּרִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּבִּכּוּרִים. כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה, רַבִּי עֲקִיבָא מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִים: ר"ע מברטנורה הַחֲרָמִים. לַכֹּהֲנִים כְּדִכְתִיב (בְּמִדְבָּר יח) כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה: וְהַבְּכוֹרוֹת. אִי תָּם הוּא הֲרֵי זֶה קָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ, וְאִי בַעַל מוּם הוּא כְּתִיב (דְּבָרִים יב) הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ: וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר. פּוֹדֵהוּ בְשֶׂה וְאֵין בּוֹ קְדֻשָּׁה: רֵאשִׁית הַגֵּז. דִּכְתִיב (שָׁם יח) וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ: וְשֶׁמֶן שְׂרֵפָה. שֶׁמֶן תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמָא: וְקָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ. דְּלֹא אָסְרוּ לָתֵת לְכֹהֵן שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר מִטֻּמְאָה אֶלָּא דָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אִסּוּר טֻמְאָה בַּגְּבוּלִין, כְּגוֹן תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה, אֲבָל קָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ וּבִכּוּרִים שֶׁמְּבִיאִין אוֹתָם לָעֲזָרָה, לֹא חָשְׁשׁוּ, דְּטִהוּרֵי מְטַהֵר נַפְשֵׁיהּ: רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּבִּכּוּרִים. דְּחָיֵשׁ דִּלְמָא לֹא מִזְדָּהֵר בְּהוּ, הוֹאִיל וְאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן עֲבוֹדָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: רַבִּי עֲקִיבָא מַתִּיר. רַבִּי עֲקִיבָא לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר בְּפֶרֶק שֵׁנִי דְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי דְּכַרְשִׁינִין כָּל מַעֲשֵׂיהֶן בְּטֻמְאָה, דְּלֹא חֲשִׁיבֵי אֹכֶל: וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. דַּחֲשִׁיבֵי לְהוּ אֹכֶל הוֹאִיל וְהֵן נֶאֱכָלִין בִּשְׁנוֹת רְעָבוֹן. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם אמרו בגמרא הבכורים והבכורות לאנשי משמר והשאר לכל כהן רצו באמרם לכל כהן שלא פרט בהם כהן תלמיד חכם מעם הארץ אלא על דרך הטוב והיפה לאומרו הש"י ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן (במדבר יח) ואמרו בספרי מה אהרן חבר אף כל חבירים מכאן אמרו אין נותנין מתנות כהונה אלא לחבר וזה הדין הוא חיוב במקצת המתנות כמו שיתבאר בזה הפרק ובשאר המתנות יהיה הכל חוזר לרצון הנותן אבל שיהיה אסור לתתם לעם הארץ לא:והחרמים הוא מאמר הש"י לאהרן כל חרם בישראל לך יהיה (שם) רומז לאמרו יתעלה אך כל חרם אשר יחרים איש לה' וגו' (ויקרא כז) וכמו כן שדה אחוזה לא יחד בו כהן ואמר יתעלה ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' וגו' (שם):הבכורות. רוצה בו בכור בהמה טהורה:ופדיון הבן הוא חמשה סלעים שפודין בהם בכור האדם:ופדיון פטר חמור הוא אמרו יתעלה ופטר חמור תפדה בשה (שמות יג) והשם ית' רמז באמרו (במדבר יח) ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה וכבר כלל הכתוב אלו השלשה מינין מן הבכורות בפסוק אחד ואמר (שם) כל פטר רחם לכל (בשר) אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה וגו':ותזרוע והלחיים והקיבה. הם הנקראות מתנות בכל המשנה והוא אמרו יתעלה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה (דברים יח):וראשית הגז. הוא אמרו (שם) וראשית גז צאנך תתן לו ועוד יתבאר דיני המתנות וראשית הגז במסכת חולין וכמו כן נבאר דיני שדה חרמים ושדה אחוזה במסכת בכורות. וכבר בארנו פעמים בזה הסדר ששמן שרפה קורין לשמן תרומה שנטמא. והטעם שלא נקדים באלו המתנות כהן חבר על זולתו לפי שאין בהם קדושה ולא נחוש שמא יטמאו אותם עם הארץ. ואמר וקדשי המקדש ענינו שהן ניתנין לכל כהן מאנשי המשמר לפי שאנחנו לא נקדים אנשי המשמר קצתם על קצתם. וקדשי מקדש הם עשרה חטאת בהמה וחטאת העוף והאשם ודאי והאשם תלוי וזבחי שלמי צבור ולוג שמן של מצורע ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות ושירי העומר. ומפני זה נקראין קדשי מקדש לפי שאסור לכהנים לאכול דבר מאלו העשרה אלא בעזרה ודע כי מתנות כהונה הם כולן עשרים וארבע עשרה במקדש והם אותם שאמרתי לך וארבעה שאין הכהנים זוכים בהם אלא בירושלים בלבד והם הבכורות והבכורים ומורם מתודה ואיל נזיר ועורות הקדשים. הבכורות והביכורים כבר בארנו שהם ביארו בגמ' שהם ניתנין לאנשי משמר ומורם מתודה ואיל נזיר וכמו כן עורות קדשים אינן ניתנות לכל כהן אבל לוקח אותם הכהן המקריב אותו הזבח וכן בא הכתוב בעורת קדשים (ויקרא ז) והכהן המקריב את עולת איש עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה ואמר במורם מתודה לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה (שם) ואמר במורם מאיל נזיר והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' קודש הוא לכהן (במדבר ו) ולמדנו שהכהן המניף הוא האוכל אותה. ויש מהם עשר מתנות זוכים בהם הכהנים בכל ארץ ישראל והם אותם שאמרו בהם עשר בגבולין והם תרומה ותרומת מעשר וחלה וראשית הגז והמתנות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור ושדה אחוזה ושדה חרמים וגזל הגר. ומצינו בזו הלכה מאלו העשר מתנות שש מתנות ואמרו שהן ניתנין לכל כהן נשארו ארבעה והם תרומה ותרומת מעשר וחלה וגזל הגר. ותרומה ותרומת מעשר וחלה אינן ניתנין לעם הארץ בשום פנים מפני שהוא חשוד על הטומאה ושמא יטמאם ויאכלם וכן גזל הגר אינו ניתן אלא לכהן המקריב איל האשם והוא אמרו ית' ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו (שם ה) הורנו בזה הפסוק שלאותו כהן המקריב בעבורו איל האשם נותנין לו הדבר הגזול ופירשו זה הפסוק במי שגזל גר באמרו הש"י ואם אין לאיש גואל וזה אי אפשר אלא בגר כי לישראל לא יחסר לו יורש לעולם לאמרו ונתתם את נחלתו לשארו וגו' (שם כז) ואמרו רז"ל נחלה ממשמשת ועולה עד ראובן כמו שנבאר בב"ב:ר' יהודה אוסר בבכורים. שינתנו לאיזה כהן שיזדמן וכבר זכרנו שהם ראוין לאנשי משמר ועוד יתבאר דיניהם במסכת בכורים:וכרשיני תרומה מתיר ר"ע לתתם לכל כהן לפי שהם מאכל בהמה ואם נטמאו לא נקפיד להם וחכמים אוסרין לפי שהיו נאכלים בימי הרעב ונחוש שמא יאכלם בטומאה ולפיכך אינן ניתנין אלא לחבר כדין כל תרומה וזה הוא ענין אמרם אימתי גזרו על הכרשינין בימי רעבון *והלכה כחכמים: (רמב"ם)
פרק ד - משנה י
נִתַּאי אִישׁ תְּקוֹעַ הֵבִיא חַלּוֹת מִבֵּיתָר, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא הֵבִיאוּ חַלּוֹתֵיהֶן מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא, וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם. אַנְשֵׁי הַר צְבוֹעִים הֵבִיאוּ בִכּוּרֵיהֶם קֹדֶם עֲצֶרֶת, וְלֹא קִבְּלוּ {טז} מֵהֶם, מִפְּנֵי הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה (שמות כג), וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה: ר"ע מברטנורה מִבֵּיתָר. שֵׁם מָקוֹם בְּחוּץ לָאָרֶץ: וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. דִּלְאָכְלָן אִי אֶפְשָׁר שֶׁהֲרֵי נִטְמְאוּ בְאֶרֶץ הָעַמִּים. וּלְשָׂרְפָן אִי אֶפְשָׁר לְפִי שֶׁאֵין טֻמְאָה זוֹ יְדוּעָה {טו}, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ רָאִינוּ תְרוּמָה טְהוֹרָה נִשְׂרֶפֶת, לְהַחֲזִירָן לִמְקוֹמָן אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ תְּרוּמָה יוֹצְאָה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּץ לָאָרֶץ, אֶלָּא מַנִּיחָן עַד עֶרֶב פֶּסַח וְשׂוֹרְפָן: וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ. דִּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם אִקְרוּ בִּכּוּרִים, וּמַתִּירִין אֶת הֶחָדָשׁ בַּמִּקְדָּשׁ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {טו} וּלְעֵיל בְּמִשְׁנָה ח' בַּדִּין הַשְּׁלִישִׁי מְפָרֵשׁ דְּטֻמְאַת אֶרֶץ הָעַמִּים הִיא טֻמְאָה יְדוּעָה, דְּדַוְקָא אוֹתוֹ חֵלֶק שֶׁלֹּא כָבְשׁוּ עוֹלֵי בָבֶל מִקְרֵי טֻמְאָה שֶׁאֵינָהּ יְדוּעָה, וְצָרִיךְ לוֹמַר דְּאַף עַל גַּב דִּכְשֶׁהָיָה בְאֶרֶץ הָעַמִּים הַוְיָא טֻמְאָה יְדוּעָה וְנִשְׂרֶפֶת, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁהוּבְאָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִקְרֵי אֵינָהּ יְדוּעָה, דְּלָאו כֻּלֵּי עַלְמָא יָדְעֵי מֵאֵיזֶה מָקוֹם הוּבֵאת, אִם מֵאֶרֶץ הָעַמִּים אִם מֵהָאָרֶץ שֶׁלֹּא כָבְשׁוּ עוֹלֵי בָבֶל. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} וְלֹא קִבְּלוּ. וּבַיְרוּשַׁלְמִי פָּרֵיךְ אַמַּאי לֹא קִבְּלוּ, וְהָתְנַן בִּמְנָחוֹת שֶׁאִם הֵבִיא קֹדֶם לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם כָּשֵׁר. וּמְשָׁנֵי שַׁנְיָא הִיא שֶׁהַדָּבָר מְסֻיָּם שֶׁלֹּא יִקָּבַע הַדָּבָר חוֹבָה, מִפְּנֵי שֶׁאֲנָשִׁים גְּדוֹלִים הָיוּ וְיִסְמְכוּ עֲלֵיהֶם. אִי נַמִּי מִשּׁוּם דְּמִנְכְּרָא מִלְּתָא טוּבָא. עַד כָּאן הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם העיקר אצלנו אין מביאין תרומה מחוץ לארץ לארץ ואמרו בגמרא באלו התרומות הבאות לארץ ישראל לאכלם אי אפשר שלא יהיו אומרים ראינו תרומה טמאה נאכלת לפי שהיא מחוצה לארץ. לשרפה אי אתה יכול שלא יהיו אומרים ראינו תרומה טהורה נשרפת לפי שלא נטמאה בטומאה מפורסמת אלא בעפר חוצה לארץ ואין כל אדם יודע בזאת הטומאה. להחזירה למקומה אי אפשר שלא יהו אומרים ראינו תרומה יוצאה מהארץ לחוצה לארץ כיצד הוא עושה מניחה עד ערב הפסח ושורפה וזהו ענין המעשה שנעשה בתרומות אלכסנדריא ואמר לא קבלו מהם: (רמב"ם)
פרק ד - משנה יא
בֶּן אַנְטִינוֹס הֶעֱלָה בְכוֹרוֹת מִבָּבֶל, וְלֹא קִבְּלוּ {יז} מִמֶּנּוּ. יוֹסֵף הַכֹּהֵן הֵבִיא בִכּוּרֵי יַיִן וְשֶׁמֶן, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. אַף הוּא הֶעֱלָה אֶת בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ לַעֲשׂוֹת פֶּסַח קָטָן בִּירוּשָׁלַיִם, וְהֶחֱזִירוּהוּ, שֶׁלֹּא יִקָּבַע הַדָּבָר חוֹבָה. אֲרִיסְטוֹן הֵבִיא בִכּוּרָיו מֵאַפַּמְיָא, וְקִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַקּוֹנֶה בְסוּרְיָא, כְּקוֹנֶה בְּפַרְוָר שֶׁבִּירוּשָׁלָיִם {יח}: ר"ע מברטנורה הֶעֱלָה בְכוֹרוֹת מִבָּבֶל וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. דִּכְתִיב (דְּבָרִים יד) וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ, מִמָּקוֹם שֶׁאַתָּה מֵבִיא מַעְשַׂר דָּגָן אַתָּה מֵבִיא בְּכוֹרוֹת, מִחוּץ לָאָרֶץ שֶׁאִי אַתָּה מֵבִיא מַעְשַׂר דָּגָן אֵין אַתָּה מֵבִיא בְּכוֹרוֹת: הֵבִיא בִכּוּרִים יַיִן וְשֶׁמֶן וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. לְפִי שֶׁלֹּא בְצָרוּם מִתְּחִלָּה לְכָךְ, דְּאִלּוּ בְצָרוּם מִתְּחִלָּה לְכָךְ שָׁרֵי, דְּהָכִי תְנַן פֶּרֶק בַּתְרָא דִתְרוּמוֹת, אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים מַשְׁקֶה אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבָד: פֶּסַח קָטָן. פֶּסַח שֵׁנִי. וּבָנָיו קְטַנִּים הָיוּ, וּבְפֶסַח רִאשׁוֹן בִּלְבָד הֵן חַיָּבִים, שֶׁהַכֹּל חַיָּבִים בִּרְאִיָּה כְּדִכְתִיב (שְׁמוֹת כג) יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ, אֲבָל לֹא בְּפֶסַח שֵׁנִי: מֵאַפַּמְיָא. גָּרְסִינַן, וְהוּא שֵׁם מָקוֹם בְּסוּרְיָא: כְּקוֹנֶה בְּפַרְוָרֵי יְרוּשָׁלַיִם. מִגְרְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם וּכְפָרִים שֶׁסְּבִיבוֹתֶיהָ. תַּרְגּוּם מִגְרָשֶׁיהָ פַרְוָהָא: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יז} וְלֹא קִבְּלוּ. בַּיְרוּשַׁלְמִי פָּרֵיךְ וְלֹא תְנַן בְּסוֹף פֶּרֶק ג' דִּתְמוּרָה וְאִם בָּאוּ תְמִימִים יִקְרְבוּ וּמְשָׁנֵי שַׁנְיָא הוּא שֶׁהַדָּבָר מְסֻיָּם, שֶׁלֹּא יִקָּבַע הַדָּבָר חוֹבָה כַּנִּזְכַּר לְעֵיל. וְעַיֵּן בַּגְּמָרָא דִתְמוּרָה סוֹף פֶּרֶק ג': {יח} שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם. וּמִכָּל מָקוֹם תְּרוּמָה אֵין מְבִיאִין מִסּוּרְיָא, דְּבַתְּרוּמָה חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִהְיוּ הַכֹּהֲנִים מְרַדְּפִים אַחֲרֶיהָ וְיֵצְאוּ לְחוּצָה לָאָרֶץ, אֲבָל הַבִּכּוּרִים הַבְּעָלִים מְחֻיָּבִים לַהֲבִיאָם לִירוּשָׁלַיִם: (עיקר תוי"ט). רמב"ם אמרו בספרי יכול יהא אדם מעלה בכורות מחוצה לארץ לארץ ת"ל (דברים יד) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכורות מחוצה לארץ שאין אתה מביא מעשר דגן אין אתה מביא בכורות: ואמרם הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו. היא הסברא האמתית ועוד יתבאר לך זה בבכורים שאין מביאין בכורים משקין והמאמר שכתבנו לך בתרומות (פי"א מ"ג) אין מביאין בכורים משקין אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד הוא דעת ר' יהודה לבדו שהוא למד בכורים מתרומה כאשר ביארו בגמרא וכבר זכרנו זה בתרומה:אף הוא העלה את בניו. אלו הבנים קטנים היו בלי ספק ולא היו חייבין לעלות אלא בפסח ראשון שהכל חייבין בראיה לאמרו יתעלה (שמות כג) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך:אפמיא. שם מקום בארץ סוריא ופרווד של ירושלים מגרשי ירושלים וכפריה תרגום מגרשה פרוודה וכבר בארנו בתחלת דמאי כי מי שקנה קרקע בסוריא נתחייב במעשרות באותו הקרקע וזהו עיקר אותו המאמר: (רמב"ם)