פרק א פרק ב פרק ג פרק ד פרק א
|
|
פרק ב
|
|
פרק ג
|
|
פרק ד
|
|
פרק א
פרק א - משנה א
יֵשׁ מְבִיאִין בִּכּוּרִים וְקוֹרִין, מְבִיאִין וְלֹא קוֹרִין, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָן מְבִיאִין. אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מְבִיאִין, הַנּוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְהִבְרִיךְ לְתוֹךְ שֶׁל יָחִיד אוֹ שֶׁל רַבִּים, וְכֵן הַמַּבְרִיךְ מִתּוֹךְ שֶׁל יָחִיד אוֹ מִתּוֹךְ שֶׁל רַבִּים לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ. הַנּוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְהִבְרִיךְ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד וְדֶרֶךְ הָרַבִּים בָּאֶמְצַע, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ מֵבִיא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּזֶה מֵבִיא: ר"ע מברטנורה יֵשׁ מְבִיאִין בִּכּוּרִים וְקוֹרִין. מִקְרָא בִּכּוּרִים, מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי עַד סוֹף הַפָּרָשָׁה: וְהִבְרִיךְ לְתוֹךְ שֶׁל יָחִיד. שֶׁחָפַר גֻּמָא וְהִטְמִין יִחוּר שֶׁל אִילָן בְּתוֹכָהּ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר, וְהוֹצִיא רֹאשׁ הַיִּחוּר לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ אוֹ בִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְכֵן אִם הַנְּטִיעָה עוֹמֶדֶת בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ אוֹ בִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהוֹצִיא רֹאשׁ הַיִּחוּר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֵינוֹ מֵבִיא, כְּדִמְפָרֵשׁ בְּסָמוּךְ, לְפִי שֶׁאֵין כָּל הַגִּדּוּלִים מֵאַדְמָתוֹ: וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד אוֹ דֶרֶךְ הָרַבִּים בָּאֶמְצַע. כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי גִנּוֹת מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַדְּרָכִים, אֵינוֹ מֵבִיא, שֶׁאֵין כָּל הַגִּדּוּלִים מֵאַדְמָתוֹ: כָּזֶה מֵבִיא. כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁמֻּתָּר לַעֲשׂוֹת חָלָל תַּחַת רְשׁוּת הָרַבִּים {א} כְּשֶׁאֵינוֹ מַזִּיק לָרַבִּים כְּלוּם, אַדְמָתְךָ קָרִינַן בֵּיהּ. וּמִכָּל מָקוֹם סָבַר רַבִּי יְהוּדָה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמֵּבִיא אֵינוֹ קוֹרֵא. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} וּמְפָרֵשׁ הָרַ"שׁ בְּשֵׁם הַיְרוּשַׁלְמִי דְּרַבִּי יְהוּדָה אַתְיָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּסוֹף פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים, דְּמַתִּיר לַעֲשׂוֹת חָלָל תַּחַת רְשׁוּת הָרַבִּים כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה עֲגָלָה טְעוּנָה אֲבָנִים מְהַלֶּכֶת. וּמַסִּיק דְּמַתִּיר לַעֲשׂוֹת, אֲבָל אֵינוֹ שֶׁלּוֹ לְעוֹלָם, וְאִם בָּא אַחֵר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתוֹ חָלָל שֶׁתַּחַת רְשׁוּת הָרַבִּים, כָּל הַקּוֹדֵם זָכָה, הִלְכָּךְ מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. וְנִשְׁמָע דְּרַבִּי יְהוּדָה לֹא פָּלֵיג אֶלָּא בְּדֶרֶךְ הָרַבִּים, אֲבָל לֹא בְּדֶרֶךְ הַיָּחִיד. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הדבר שהיו קורין הוא הכתוב בפרשת והיה כי תבוא הוא אמרו וענית ואמרת לפני ה' אלהיך עד סוף הפרשה וכבר בארנו שהמבריך הוא מי שמותח ענפי האילן בארץ וטומנם שם ועוד יתבאר לקמן מאיזה טעם אינו מביא ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)
פרק א - משנה ב
מֵאֵיזֶה טַעַם אֵינוֹ מֵבִיא, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר, רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ (שמות כג), עַד שֶׁיְּהוּ כָל הַגִּדּוּלִין מֵאַדְמָתְךָ. הָאֲרִיסִין וְהֶחָכוֹרוֹת וְהַסִּקָּרִיקוֹן וְהַגַּזְלָן, אֵין מְבִיאִין מֵאוֹתוֹ הַטַּעַם, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר, רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ: ר"ע מברטנורה הָאֲרִיסִין. מְקַבְּלִין אֶת הַשָּׂדֶה לְמֶחֱצָה לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ: חֲכִירוֹת. מְקַבֵּל אֶת הַשָּׂדֶה בְּדָבָר קָצוּב, כָּךְ וְכָךְ כּוֹרִים לְשָׁנָה, בֵּין שֶׁהִיא עוֹשָׂה הַרְבֵּה בֵּין שֶׁהִיא עוֹשָׂה מְעַט: סִקָּרִיקוֹן. הוֹרֵג נְפָשׁוֹת, וְנוֹתֵן לוֹ קַרְקַע כְּדֵי שֶׁלֹּא יַהַרְגֶנּוּ. וּלְשׁוֹן סִקָּרִיקוֹן שָׂא קַרְקַע וַהֲנִיחֵנִי. וְאַף עַל גַּב דְּיָהֵיב לֵיהּ לְפִי שָׁעָה, לֹא מָחִיל לֵיהּ, דְּסָבַר הָאִידְנָא לִשְׁקוֹל וּלְמָחָר תְּבַעְנָא לֵיהּ בְּדִינָא: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם אריסין הם השותפין בעבודת הקרקע בלבד והחכורות הם עובדי האדמה למחצה ולשליש ולרביע כפי מה שיסכים עם בעל הקרקע וכבר בארנו זה פעמים (דמאי פרק ו מא"ב ושביעית פ"ד מ"ג) וסקריקון הם אנשים גוזלי הקרקעות ואוכלי פירותיהם שלא ברצון בעליהן ועוד יתבאר זה במסכת גיטין (דף נה:): (רמב"ם)
פרק א - משנה ג
אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים חוּץ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים. לֹא מִתְּמָרִים שֶׁבֶּהָרִים, וְלֹא מִפֵּרוֹת שֶׁבָּעֲמָקִים, וְלֹא מִזֵּיתֵי שֶׁמֶן שֶׁאֵינָם מִן הַמֻּבְחָר. אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים קֹדֶם לָעֲצֶרֶת. אַנְשֵׁי הַר צְבוֹעִים הֵבִיאוּ בִכּוּרֵיהֶם קֹדֶם לָעֲצֶרֶת, וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם, מִפְּנֵי הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה (שמות כג) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה: ר"ע מברטנורה אֶלָּא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין. דִּכְתִיב (דְּבָרִים כו) מֵרֵאשִׁית, וְלֹא כָּל רֵאשִׁית, שֶׁאֵין כָּל הַפֵּרוֹת חַיָּבִים בַּבִּכּוּרִים אֶלָּא שִׁבְעַת הַמִּינִין שֶׁנִּשְׁתַּבְּחָה בָּהֶן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְגוֹ', וּדְבָשׁ הוּא דְּבַשׁ תְּמָרִים: מִתְּמָרִים שֶׁבֶּהָרִים וּפֵרוֹת שֶׁבָּעֲמָקִים. לְפִי שֶׁהֵן גְּרוּעִין: וְלֹא מִזֵּיתֵי שֶׁמֶן שֶׁאֵינָם מִן הַמֻּבְחָר. דִּכְתִיב (שָׁם ט) זֵית שֶׁמֶן, זַיִת אֲגוֹרִי, שֶׁבָּאִים עָלָיו גְּשָׁמִים וְהוּא אוֹגֵר שַׁמְנוֹ לְתוֹכוֹ, וְהוּא מֻבְחָר וּמְשֻׁבָּח {ב}: אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים קֹדֶם לָעֲצֶרֶת. דִּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁמְּבִיאִין בָּעֲצֶרֶת אִקְּרוּ בִּכּוּרִים (וַיִּקְרָא כג), וְהֵם מַתִּירִין הֶחָדָשׁ בַּמִּקְדָּשׁ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ב} לַאֲפוֹקֵי הַזֵּיתִים שֶׁבָּאִים עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים וְהֵם פּוֹלְטִים שַׁמְנָם. הָרַ"שׁ מִיְּרוּשַׁלְמִי: (עיקר תוי"ט). רמב"ם אמר השם יתברך בבכורים ולקחת מראשית כל פרי האדמה (דברים כו) ואמרו חכמים מראשית ולא כל ראשית אין אתה מביא אלא משבעת המינים האמורים בשבח הארץ והם המנוים בפסוק (שם ח) ארץ חטה ושעורה וגו' ורצה מאמרו ודבש דבש של תמרים ואינו מביא מן הזיתים אלא מן הטוב והמשובח לאומרו זית שמן ולא אמר ארץ זית ודבש: (רמב"ם)
פרק א - משנה ד
אֵלּוּ מְבִיאִין וְלֹא קוֹרִין, הַגֵּר מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתֵינוּ לָתֵת לָנוּ (דברים כו). וְאִם הָיְתָה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל {ד}, מֵבִיא וְקוֹרֵא. וּכְשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אוֹמֵר, אֱלֹהֵי אֲבוֹת יִשְׂרָאֵל. וּכְשֶׁהוּא בְבֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹמֵר, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם. וְאִם הָיְתָה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, אוֹמֵר, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ: ר"ע מברטנורה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֵינוּ לָתֵת לָנוּ. שֶׁאֵין אֲבוֹתָיו מִיִּשְׂרָאֵל, וְהַגֵּרִים לֹא נָטְלוּ חֵלֶק בָּאָרֶץ. וְרַמְבַּ"ם כָּתַב שֶׁאֵין הֲלָכָה כְּמִשְׁנָה זוֹ, אֶלָּא הַגֵּר מֵבִיא וְקוֹרֵא, וּמָצֵי לְמֵימַר לַאֲבוֹתֵינוּ לָתֵת לָנוּ, מִפְּנֵי שֶׁהָאָרֶץ נִתְּנָה לְאַבְרָהָם, וְהוּא אָב לַגֵּרִים כְּמוֹ לְיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (בְּרֵאשִׁית יז) כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ, וְדָרְשִׁינַן בֵּיהּ [בְּרָכוֹת יג.] לְשֶׁעָבַר הָיִיתָ אָב לַאֲרָם עַכְשָׁיו אַתָּה אָב לְכָל הָעוֹלָם {ג}. וְכֵן כְּשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל, בֵּין בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ בֵּין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹמֵר אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, אֲפִלּוּ אֵין אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ג} לְפִי שֶׁהוּא לִמְּדָם אֱמוּנָה. הָרַ"מ. אֲבָל כֻּלֵּי עַלְמָא מוֹדוּ דְּלֹא נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ לַגֵּרִים. וּבֵאֵר בְּחִבּוּרוֹ מִטַּעַם דִּשְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע לְאַבְרָהָם הָיְתָה קֹדֶם שֶׁנִּקְרָא אַבְרָהָם: {ד} אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. בַּיְרוּשַׁלְמִי פָּרֵיךְ, כְּלוּם נִשְׁבַּע לַנְּקֵבוֹת. וְתֵרֵץ דְּאַף עַל גַּב דִּלְאִמּוֹ לֹא נִשְׁבַּע, לַאֲבִי אִמּוֹ שֶׁהוּא מִיִּשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב וְעַיֵּן עוֹד: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כל זה מבואר אלא שפסק הלכה מביא הגר עצמו בכורים וקורא וסמכו זה למה שאמר הש"י לאברהם (בראשית יז) כי אב המון גוים נתתיך אמרו לשעבר היית אב לארם עכשיו אתה אב לכל העולם כולו ומפני זה יכול כל גר לומר אשר נשבעת לאבותינו לפי שאברהם היה אב לכל העולם לפי שהוא למדם אמונה: (רמב"ם)
פרק א - משנה ה
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אִשָּׁה בַת גֵּרִים לֹא תִנָּשֵׂא לַכְּהֻנָּה, עַד שֶׁתְּהֵא אִמָּהּ מִיִּשְׂרָאֵל. אֶחָד גֵּרִים וְאֶחָד עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים, וַאֲפִלּוּ עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת {ה}, עַד שֶׁתְּהֵא אִמָּן מִיִּשְׂרָאֵל. הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס וְהַשָּׁלִיחַ וְהָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה וְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, מְבִיאִין וְלֹא קוֹרִין, שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לוֹמַר (דברים כו) אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה': ר"ע מברטנורה לֹא תִנָּשֵׂא לַכְּהֻנָּה. דִּכְתִיב (יחֶזְקֵאל מד) מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל יִקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, [וּכְשֶׁאִמָּהּ] מִיִּשְׂרָאֵל קָרֵינָא בָהּ מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל, דְּמַשְׁמַע וַאֲפִלּוּ מִקְצַת זֶרַע. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעָבַד אִם נָשָׂא אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, וּבָנֶיהָ כְּשֵׁרִים אֲפִלּוּ לִהְיוֹת כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים: הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס. הַמְּמֻנֶּה עַל הַיְתוֹמִים, בֵּין שֶׁמִּנּוּהוּ בֵּית דִּין בֵּין שֶׁמִּנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים. אַפּוֹטְרוֹפּוֹס אֲבִי הַקְּטַנִּים, בִּלְשׁוֹן רוֹמִי קוֹרִין לְאָב פאטי"ר וְלִקְטַנִּים פו"ס: וְהַשָּׁלִיחַ. שֶׁלִּקְּטָן מִתְּחִלָּה לְשָׁלְחָן בְּיַד אַחֵר, אָז מָצֵי לְמִשְׁלְחִינְהוּ, אֲבָל לִקְּטָן לַהֲבִיאָן הוּא עַצְמוֹ לֹא מָצֵי לְמִשְׁלְחִינְהוּ, שֶׁכָּל בִּכּוּרִים שֶׁנִּרְאוּ לִקְרִיאָה אֵינָן נִתָּנִים אֶלָּא בִּקְרִיאָה: וְהָאִשָּׁה. אֲבָל אִם יֵשׁ לָהּ בַּעַל, בַּעֲלָהּ מֵבִיא וְקוֹרֵא, דִּכְתִיב (דְּבָרִים כו) אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, מְלַמֵּד שֶׁאָדָם מֵבִיא בִּכּוּרֵי אִשְׁתּוֹ וְקוֹרֵא: שֶׁאֵין יְכוֹלִין לוֹמַר אֲשֶׁר נָתַתָּ לִי. שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ לַנְּקֵבוֹת {ו}. וּכְתִיב (בְּמִדְבָּר כו) אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה וַדַּאי אִישׁ {ז}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ה} עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת. לָאו דַּוְקָא, דִּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַמְזֵר עַד דּוֹר עֲשִׂירִי וּפֵרוּשׁוֹ עַד עוֹלָם, הָכָא נַמִּי דִּכְוָתֵיהּ. וּלְשׁוֹן הָרַ"מ אֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה דוֹרוֹת: {ו} וּבְנוֹת צְלָפְחָד לָאו בְּתוֹרַת חֲלֻקָּה לָקְחוּ אֶלָּא בְּתוֹרַת יְרֻשָּׁה כְּמוֹ שֶׁעַל יְדֵי זֶה צִוָּה לְדוֹרוֹת וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ וְגוֹ': {ז} תְּמֵהַנִי דִּבְכָל דּוּכְתֵּי אִימְעָטוּ [טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס] מִכֹּחַ סָפֵק, וּבַמַּתְנִיתִין דִּלְקַמָּן נַמִּי מְמַעֲטִין קוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת מִכֹּחַ סָפֵק. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם האשה בת גרים. ענינו שיהיו אביה ואמה גרים או מזרע גרים אפי' היו להם אבות רבות בישראל כיון שלא נתערב בהם זרע ישראל בשום פנים הרי זו לדעת רבי אליעזר בן יעקב פסולה לכהונה וכשנשא הכהן בת גרים או בת עבדים משוחררים לא תתגרש מפני זה ממנו והבנים היוצאים ממנה כהנים בכהונם אבל לכתחלה אין מתירין לישא אותה כרבי אליעזר בן יעקב עד שיהא לה אב או אם או זקן או זקנה מישראל ואפי' למעל' הרבה ואז תנשא לכהונה כר' אליעזר בן יעקב לכתחלה:והאפוטרופסין. הממונים שממנים על היתומים בין שמנה אותם אבי היתומים או בית דין:וטומטום ידוע אינו ניכר אם זכר או נקבה:ואנדרוגינוס. מי שיש לו אברי הזרע הידועים לזכר ולנקבה והערבים קורין אותו בנתי והוא מסופק ואמרו שאינם יכולין לומר אשר נתתה לי לפי שארץ ישראל לא נתחלקה אלא לזכרים המיוחסין הוא אשר אמר הש"י (במדבר כו) לשמות מטות אבותם ינחלו וכתיב (שם) איש לפי פקודיו עד שיהיה ודאי בלי ספק: (רמב"ם)
פרק א - משנה ו
הַקּוֹנֶה שְׁתֵּי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מֵבִיא וְקוֹרֵא. יָבַשׁ הַמַּעְיָן, נִקְצַץ הָאִילָן, מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵבִיא וְקוֹרֵא. מֵעֲצֶרֶת וְעַד הֶחָג, מֵבִיא וְקוֹרֵא. מִן הֶחָג וְעַד חֲנֻכָּה, מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, מֵבִיא וְקוֹרֵא: ר"ע מברטנורה מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. מְסַפְּקָא לֵיהּ לְתַנָּא קַמָּא אִי קָנָה קַרְקַע אִי לֹא, הִלְכָּךְ מֵבִיא מִסָּפֵק וְאֵינוֹ קוֹרֵא מִסָּפֵק. וְדַוְקָא שְׁתֵּי אִילָנוֹת, אֲבָל שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת כֻּלֵּי עַלְמָא מוֹדוּ דְּקָנָה קַרְקַע וּמֵבִיא וְקוֹרֵא, כְּדִתְנַן בְּסוֹף פִּרְקִין: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מֵבִיא וְקוֹרֵא. דְּסָבַר הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת נַמִּי קָנָה קַרְקַע שֶׁתַּחְתֵּיהֶם וְחוּצָה לָהֶם כִּמְלֹא אוֹרֶה וְסַלּוֹ {ח}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: יָבַשׁ הַמַּעְיָן. שֶׁהָאִילָן חַי וְגָדֵל מִמֶּנּוּ: וְנִקְצַץ הָאִילָן. וְהוּא שֶׁיָּבַשׁ וְנִקְצַץ קֹדֶם שֶׁהִפְרִישׁ בִּכּוּרִים, אֲבָל אִם הִפְרִישׁ קֹדֶם, הוֹאִיל וְנִרְאוּ לִקְרִיאָה וְנִדְחוּ, יֵרָקְבוּ: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מֵבִיא וְקוֹרֵא. כֵּיוָן שֶׁהַקַּרְקַע קַיָּם לֹא חָיֵשׁ לָאִילָן. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: מִן הֶחָג וְעַד חֲנֻכָּה מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. דִּכְתִיב בְּפָרָשַׁת בִּכּוּרִים (דְּבָרִים כו) וְשָׂמַחְתָּ בְּכָל הַטּוֹב, אֵין קְרִיאָה אֶלָּא בִּזְמַן שִׂמְחָה, מֵעֲצֶרֶת וְעַד הֶחָג, שֶׁאָדָם מְלַקֵּט תְּבוּאָתוֹ וּפֵרוֹתָיו וְשָׂמֵחַ בָּהֶם. וּמֵהֶחָג וְאֵילָךְ, אַף עַל פִּי שֶׁהַרְבֵּה פֵּרוֹת נִלְקָטִים עַד חֲנֻכָּה, מִכָּל מָקוֹם שִׂמְחַת אוֹתָהּ שָׁנָה כְּבָר נִגְמְרָה בֶּחָג, הִלְכָּךְ מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. וּמֵחֲנֻכָּה וְאֵילָךְ אֵינוֹ מֵבִיא כְּלָל, דִּכְתִיב (דְּבָרִים כו) אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ, כָּל זְמַן שֶׁמְּצוּיִין בְּאַרְצְךָ, וְעַד חֲנֻכָּה הֵן מְצוּיִין: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מֵבִיא וְקוֹרֵא. דְלֹא דָרֵישׁ וְשָׂמַחְתָּ בִּזְמַן שִׂמְחָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ח} וּפֵרוּשׁ מִלַּת אוֹרֶה כָּתַבְתִּי בְּמִשְׁנָה ד' פֶּרֶק ה' דְּבָבָא בַתְרָא: (עיקר תוי"ט). רמב"ם רבי מאיר אומר כי הקונה שני אילנות קונה קרקע ולפיכך מביא וקורא ודבריו דחוי אבל העיקר אצלנו קנה שלשה אילנות קנה קרקע קנה שני אילנות לא קנה קרקע אבל לענין בכורים מביא מספק מפני שחכמים מסופקין אם קנה קרקע או לא ולענין מקח וממכר נאמר לא קנה ולענין בכורים נחייב אותו להביא מספק אבל אינו קורא לפי שאינם בכורים אמיתיים:וכשיבש מעין המים שממנו היה משקה שדהו או נקצצו האילנות שמהם היה מביא הבכורים אינו קורא כלל לפי שאינו יכול לומר אשר נתתה לי לפי שכבר נפסד וכאילו אין לו קרקע ור"י אומר קורא כיון שיש לו קרקע ודברו דחוי ואמר הש"י בפ' בכורים ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך (שם) ואמרו בספרי אין קריאה אלא בשעת שמחה כשתמצא לומר מעצרת ועד החג מביא וקורא מחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא לפי ששמחת אותה השנה כבר נגמרה בסוף חג הסוכות שאמר השם יתברך ושמחתם לפני ה' אלהיכם ור"י בן בתירא אינו תולה הקריאה בשמחה ואין הלכה: (רמב"ם)
פרק א - משנה ז
הִפְרִישׁ {ט} בִּכּוּרָיו וּמָכַר שָׂדֵהוּ, מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. וְהַשֵּׁנִי, מֵאוֹתוֹ הַמִּין אֵינוֹ מֵבִיא, מִמִּין אַחֵר, מֵבִיא וְקוֹרֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מֵאוֹתוֹ הַמִּין מֵבִיא וְקוֹרֵא: ר"ע מברטנורה וְהַשֵּׁנִי מֵאוֹתוֹ הַמִּין אֵינוֹ מֵבִיא. הַקּוֹנֶה אֶת הַשָּׂדֶה אֵינוֹ מֵבִיא בִּכּוּרִים מֵאוֹתָהּ שָׂדֶה מֵאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁהֵבִיא הַמּוֹכֵר, דִּכְתִיב (שָׁם) הִגַּדְתִּי הַיּוֹם, פַּעַם אַחַת מַגִּיד וְאֵינוֹ מַגִּיד שְׁתֵּי פְעָמִים {י}: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף מֵאוֹתוֹ הַמִּין מֵבִיא וְקוֹרֵא. דְּהָא דְּאָמְרָן פַּעַם אַחַת מַגִּיד וְאֵינוֹ מַגִּיד שְׁתֵּי פְעָמִים, הַנֵּי מִילֵי בְּאָדָם אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁנֵי בְנֵי אָדָם מַגִּיד וְחוֹזֵר וּמַגִּיד. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ט} הִפְרִישׁ. אֵין לְהַקְשׁוֹת הֲרֵי נִרְאוּ וְנִדְחוּ, וּלְעֵיל כָּתַב הָרַ"ב וְהָרַ"שׁ דְּיֵרָקְבוּ, וּבַיְרוּשַׁלְמִי מוֹקִים לַמַּתְנִיתִין שֶׁנָּתַן דַּעְתּוֹ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה לְמָכְרָהּ: {י} וְצָרִיךְ לוֹמַר דְּאַף עַל גַּב דְּמוֹכֵר נַמִּי אֵינוֹ קוֹרֵא, כָּל שֶׁהֵבִיא הוּא בִּכְלַל הִגַּדְתִּי הַיּוֹם. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם השני הוא אותו שקנה הקרקע ואינו מביא מאותו המין שהביא הראשון [*)עי' תוי"ט] וקורא ואמר השם יתברך בפרשת בכורים הגדתי היום לה' ואמרו פעם אחת אתה מגיד ולא שתי פעמים ורבי יהודה אומר הני מילי באדם אחד אבל בשני בני אדם מגיד וחוזר ומגיד ואינה הלכה: (רמב"ם)
פרק א - משנה ח
הִפְרִישׁ בִּכּוּרָיו, נִבְזְזוּ, נָמַקּוּ, נִגְנְבוּ, אָבְדוּ, אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ, מֵבִיא אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם וְאֵינוֹ קוֹרֵא. וְהַשְּׁנִיִּים אֵינָם חַיָּבִים עֲלֵיהֶם חֹמֶשׁ. נִטְמְאוּ בָעֲזָרָה, נוֹפֵץ {יא} וְאֵינוֹ קוֹרֵא {יב}: ר"ע מברטנורה נָמַקּוּ. נִרְקְבוּ וְנָמַסּוּ, כְּמוֹ אִתָּם יִמָּקּוּ (וַיִּקְרָא כו): נִבְזְזוּ. נִגְזְלוּ מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ בָּזַזְנוּ לָנוּ (דְּבָרִים ב): אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם חֹמֶשׁ. זָר שֶׁאֲכָלָן אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחֹמֶשׁ. וְהַךְ מַתְנִיתִין יְחִידָאָה הִיא וְאֵינָהּ הֲלָכָה, אֶלָּא הֲלָכָה שֶׁחַיָּבִים עֲלֵיהֶם חֹמֶשׁ: נִטְמְאוּ בָעֲזָרָה נוֹפֵץ וְאֵינוֹ קוֹרֵא. גָּרְסִינַן, כְּלוֹמַר מְנַעֵר וּמֵרִיק הַסַּל מִן הַפֵּרוֹת כֵּיוָן שֶׁנִּטְמְאוּ, וְהַסַּל נִתָּן לַכֹּהֲנִים דִּכְתִיב (שָׁם כו) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ, פְּעָמִים שֶׁאֵין הַכֹּהֵן לוֹקֵחַ אֶלָּא הַטֶּנֶא. וְאֵינוֹ חַיָּב לְהָבִיא בִּכּוּרִים אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן, דְּכֵיוָן שֶׁבָּאוּ לְהַר הַבַּיִת לֹא מִתְחַיֵּב תּוּ בְּאַחֲרָיוּתָן: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יא} נוֹפֵץ. וְקָשֶׁה, דְּהוֹאִיל וְאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן אֶלָּא עַד הַר הַבַּיִת כְּדִתְנַן בְּסָמוּךְ, לִתְנֵי נִטְמְאוּ בְהַר הַבַּיִת, וְיֵשׁ לוֹמַר דְּמִשּׁוּם וְאֵינוֹ קוֹרֵא הֲוֵי רְבוּתָא, דַּאֲפִלּוּ הֱבִיאָם טְהוֹרִים עַד לָעֲזָרָה אֵינוֹ קוֹרֵא (וְעַיֵּן מִשְׁנָה ח פֶּרֶק ו דְּשַׁבָּת). תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} וְאֵינוֹ קוֹרֵא. כָּתַב הָרַ"שׁ לְחַד פֵּרוּשׁ בַּיְרוּשַׁלְמִי דְּטַעֲמָא מִשּׁוּם דְּאִם נִטְמְאוּ לֵיכָּא שִׂמְחָה, וּכְתִיב וְאָמַרְתָּ וְשָׂמַחְתָּ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם נמקו. כמו נמסו המק בשרו (זכריה יד) אתם ימקו (ויקרא כו) ואחרים רבים:נבזזו ג"כ ידוע מגזרת לבוז בז (ישעיה י):ואינו קורא. לפי שאי אפשר לומר הבאתי את ראשית פרי האדמה מפני שאינו ראשית ועוד יתבאר לך שהבכורים האמיתיים חייבים עליהם חומש: ופי' נופץ כמו נוער או מריק מגזרת נעור וריק: (רמב"ם)
פרק א - משנה ט
וּמִנַּיִן שֶׁהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן עַד שֶׁיָּבִיא לְהַר הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ, מְלַמֵּד שֶׁחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָם עַד שֶׁיָּבִיא לְהַר הַבָּיִת. הֲרֵי שֶׁהֵבִיא מִמִּין אֶחָד וְקָרָא, וְחָזַר וְהֵבִיא מִמִּין אַחֵר, אֵינוֹ קוֹרֵא: ר"ע מברטנורה הֲרֵי שֶׁהֵבִיא מִמִּין אֶחָד וְקָרָא. לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר לְעֵיל מַגִּיד וְחוֹזֵר וּמַגִּיד, קָא מַשְׁמַע לָן דְּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה דְּאָדָם אֶחָד אֵינוֹ מַגִּיד וְחוֹזֵר וּמַגִּיד: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם כבר בארנו אמרם פעם אחת אתה מגיד ולא פעם שני ולפיכך כיון שקרא פעם אחת לא יחזור ויקרא פעם שניה: (רמב"ם)
פרק א - משנה י
וְאֵלּוּ מְבִיאִין וְקוֹרִין, מִן הָעֲצֶרֶת וְעַד הֶחָג, מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים, מִפֵּרוֹת שֶׁבֶּהָרִים, מִתְּמָרוֹת שֶׁבָּעֲמָקִים, וּמִזֵּיתֵי שֶׁמֶן, מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, שֶׁאֵינָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: ר"ע מברטנורה הָכִי גָרְסִינַן מִפֵּרוֹת שֶׁבֶּהָרִים וּמִתְּמָרוֹת שֶׁבָּעֲמָקִים וּמִזֵּיתֵי שֶׁמֶן מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שֶׁאֵינָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ. וְהָכִי פֵּרוּשׁוֹ, פֵּרוֹת שֶׁבֶּהָרִים הֵם מֻטְעָמִים יוֹתֵר מִפֵּרוֹת שֶׁבָּעֲמָקִים, הִלְכָּךְ מְבִיאִים בִּכּוּרִים מִפֵּרוֹת שֶׁבֶּהָרִים. אֲבָל הַתְּמָרִים הֵם הֶפֶךְ זֶה, שֶׁהַתְּמָרִים שֶׁבָּעֲמָקִים הֵם יוֹתֵר מְלֵאִים מִדְּבַשׁ, וְהַנִּרְצֶה מֵהַתְּמָרִים הוּא הַדְּבַשׁ שֶׁבָּהֶם, שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה קָרְאָה לַתְּמָרִים דְּבַשׁ, הִלְכָּךְ מְבִיאִין בִּכּוּרִים מִתְּמָרוֹת שֶׁבָּעֲמָקִים וְלֹא מִשֶּׁל הָרִים. וּמִזֵּיתֵי שֶׁמֶן, מִזֵּיתִים הָעוֹשִׂים שֶׁמֶן. מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, מִפֵּרוֹת שֶׁל עֵבֶר הַיַּרְדֵּן נַמִּי מְבִיאִים בִּכּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנְּתָנָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל קָרֵינָא בָהּ פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי. וּפָלֵיג רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְאָמַר אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם פירות שבהרים יותר טובים מפירות העמקים ויותר מוטעמים והתמרים במישור ובעמק יש בהם יותר דבש ואנחנו רצוננו מן התמרים רוב הדבש לפי שהכתוב קראם דבש כמו שזכרנו ועבר לירדן אע"פ שאינה זבת חלב ודבש הש"י נתנה לנו ואפשר לנו לומר אשר נתתה לי ואין הלכה כר' יוסי הגלילי: (רמב"ם)
פרק א - משנה יא
הַקּוֹנֶה שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, מֵבִיא וְקוֹרֵא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ שְׁנָיִם. קָנָה אִילָן וְקַרְקָעוֹ, מֵבִיא וְקוֹרֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף בַּעֲלֵי אֲרִיסוּת וְחָכוֹרוֹת {יד}, מְבִיאִין וְקוֹרִין: ר"ע מברטנורה הַקּוֹנֶה שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת. בִּסְתָם, וְלֹא פֵרֵשׁ אִם קָנָה קַרְקַע אִם לָאו: מֵבִיא וְקוֹרֵא. דְּבִסְתָם קָנָה קַרְקַע שֶׁתַּחְתֵּיהֶן וְחוּצָה לָהֶן {יג}. אֲבָל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה אִילָנוֹת בִּסְתָם לֹא קָנָה קַרְקַע. וְרַבִּי מֵאִיר פָּלֵיג וְאָמַר דְּאַף שְׁנֵי אִילָנוֹת נַמִּי קָנָה קַרְקַע, וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: אַף בַּעֲלֵי אֲרִיסוּת וַחֲכִירוּת מְבִיאִים וְקוֹרְאִים. דְּסָבַר רַבִּי יְהוּדָה אָרִיס וְחוֹכֵר יֵשׁ לוֹ קִנְיָן בָּאָרֶץ כְּאִלּוּ יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בָּהּ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יג} וּלְשׁוֹן הַגְּמָרָא בָּבָא בַתְרָא דַּף פ"ב הֲרֵי זֶה קָנָה תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן וְחוּצָה לָהֶן כִּמְלֹא אוֹרֶה וְסַלּוֹ. וּפֵרֵשׁ הָרַשְׁבַּ"ם תַּחְתֵּיהֶן, תַּחַת עִקַּר הָאִילָנוֹת וְהַנּוֹפוֹת. וּבֵינֵיהֶן, קַרְקַע מְגֻלָּה שֶׁבֵּין נוֹפוֹת אִילָן זֶה לְנוֹפוֹת אִילָן זֶה. וְחוּצָה לָהֶן, סְבִיב הָאִילָנוֹת מָקוֹם שֶׁכָּלִין נוֹפוֹתֵיהֶן וְלַחוּץ. כִּמְלֹא אוֹרֶה וְסָלּוֹ, אַחוּצָה לָהֶן קָאֵי: {יד} וְחָכוֹרוֹת. בַּחֲכִירֵי בָתֵּי אָבוֹת הִיא. יְרוּשַׁלְמִי. וְהַשְׁתָּא אָתֵי שַׁפִּיר דְּרַבִּי יְהוּדָה לֹא פָּלֵיג בְּמִשְׁנָה ב'. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כבר בארנו שר' מאיר סובר שהקונה שני אילנות סתם קנה קרקע ור' יהודה סובר שאריס וחוכר יש לו קנין בארץ *כגון שיש לו בה חלק וזכות מן הזכיות ואין הלכה כר' מאיר ולא כר' יהודה וכבר בארנו זה: (רמב"ם)
פרק ב
פרק ב - משנה א
הַתְּרוּמָה וְהַבִּכּוּרִים, חַיָּבִים עֲלֵיהֶן מִיתָה וְחֹמֶשׁ, וַאֲסוּרִים לְזָרִים, וְהֵם נִכְסֵי כֹהֵן, וְעוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. הֲרֵי אֵלּוּ בִתְרוּמָה וּבִכּוּרִים, מַה שֶׁאֵין כֵּן בַּמַּעֲשֵׂר: ר"ע מברטנורה הַתְּרוּמָה וְהַבִּכּוּרִים חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִיתָה. זָר הָאוֹכְלָן בְּמֵזִיד חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, דִּכְתִיב בַּתְּרוּמָה (וַיִּקְרָא כב) וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ, וּבִכּוּרִים אִקְּרוּ תְּרוּמָה, דְּאָמַר מַר וּתְרוּמַת יָדֶךָ, אֵלּוּ בִּכּוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן (דְּבָרִים כו) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ: וְחֹמֶשׁ. הָאוֹכְלָן שׁוֹגֵג מְשַׁלֵּם קֶרֶן לַבְּעָלִים וְחֹמֶשׁ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה: וַאֲסוּרִים לְזָרִים. בְּחִנָּם הִיא שְׁנוּיָה, דְּכֵיוָן שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִיתָה וְחֹמֶשׁ פְּשִׁיטָא שֶׁאֲסוּרִים לְזָרִים. וּלְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר חֲצִי שִׁעוּר אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, מָצִינַן לְמֵימַר דִּתְנַן אֲסוּרִים לְזָרִים לַחֲצִי שִׁעוּר, שֶׁהוּא אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, וְאֵין בּוֹ לֹא מִיתָה וְלֹא חֹמֶשׁ: וְהֵן נִכְסֵי כֹהֵן. שֶׁיָּכוֹל לְמָכְרָן וְלִקַּח בָּהֶן עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה: וְעוֹלִים בְּאֶחָד וּמֵאָה. אִם נִתְעָרְבוּ בְּמֵאָה שֶׁל חֻלִּין: וּטְעוּנִים רְחִיצַת יָדַיִם. הַבָּא לִגַּע בָּהֶן צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו תְּחִלָּה, שֶׁסְּתָם יָדַיִם פּוֹסְלוֹת אֶת הַתְּרוּמָה, וּבִכּוּרִים נַמִּי אִקְּרוּ תְּרוּמָה: וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. טָמֵא שֶׁטָּבַל אֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כב) וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקָּדָשִׁים, וְהוּא הַדִּין לְבִכּוּרִים: מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּמַּעֲשֵׂר. דְּשָׁרֵי לְזָרִים, וְאָסוּר לִקְנוֹת בִּדְמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּהֵמָה טְמֵאָה וַעֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת, וּבָטֵל בְּרוֹב הֵיכָא דְּאֵין לוֹ מַתִּירִין, וְהַנּוֹגֵעַ בּוֹ אֵין טָעוּן רְחִיצַת יָדַיִם, וְאֵין צָרִיךְ הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ, דְּאָמְרִינַן טָבַל וְעָלָה אוֹכֵל בַּמַּעֲשֵׂר: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם כבר בארנו שהבכורים נקראים תרומה וכבר בארנו בפרק ג' (מ"ז) ממסכת תרומה שהראיה מן הכתוב שאמר והבאתם שמה עולותיכם ואמר ותרומת ידך אלו בכורים על כן נתחייבו הבכורים בכל דיני תרומה כמו שבארנו בערלה (פ"ב מ"א) וענין אמרם הן נכסי כהן שהוא מקדש אשה בהן: ואמר מה שאין כן במעשר. מבואר לפי שטבול יום אוכל במעשר כפי העקרים שיש בידינו והוא אמרם (נגעים פי"ד מ"ג) טבל אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים וכבר זכרנו זה בתחלת ברכות וכן פירות מעשר אינו חייב בנטילת ידים לאכילתם ופירות תרומה צריך ליטול ידיו קודם שיאכל אותם כמו שיתבאר במסכת חגיגה אבל הפת בין שיהיה תרומה או מעשר או חולין לא יאכלנו עד שיטול ידיו כמו שהוא העיקר בתורתנו וזה המעשר שנתן חלוק בינו ובין התרומה הוא מעשר שני: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ב
יֵשׁ בְּמַעֲשֵׂר וּבִכּוּרִים מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתְּרוּמָה, שֶׁהַמַּעֲשֵׂר וְהַבִּכּוּרִים טְעוּנִים הֲבָאַת מָקוֹם, וּטְעוּנִים וִדּוּי, וַאֲסוּרִין לָאוֹנֵן. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְחַיָּבִין בַּבִּעוּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. וַאֲסוּרִין כָּל שֶׁהֵן מִלֶּאֱכֹל בִּירוּשָׁלַיִם. וְגִדּוּלֵיהֶן אֲסוּרִים {א} מִלֶּאֱכֹל בִּירוּשָׁלַיִם אַף לְזָרִים וְלַבְּהֵמָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. הֲרֵי אֵלּוּ בַּמַּעֲשֵׂר וּבַבִּכּוּרִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתְּרוּמָה: ר"ע מברטנורה הֲבָאַת מָקוֹם. לְהַעֲלוֹתָן לִירוּשָׁלַיִם, דִּכְתִיב (דְּבָרִים יב) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעַשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם, וְדָרְשִׁינַן תְּרוּמַת יֶדְכֶם אֵלּוּ הַבִּכּוּרִים: וּטְעוּנִים וִדּוּי. בַּמַּעֲשֵׂר כְּתִיב (שָׁם כו) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת, וּבַבִּכּוּרִים כְּתִיב (שָׁם) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי. וְאַף עַל גַּב דִּתְרוּמָה נַמִּי בַּעְיָא וִדּוּי כִּדְאָמְרִינַן וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי זוֹ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, מִיהוּ מַעֲשֵׂר וּבִכּוּרִים מַעֲשֵׂר לְבַדּוֹ אוֹ בִכּוּרִים לְבַדָּן טְעוּנִים וִדּוּי, וּתְרוּמָה אִי לֵית לֵיהּ אֶלָּא תְּרוּמָה לְבַדָּהּ אֵינוֹ טָעוּן וִדּוּי: וַאֲסוּרִין לָאוֹנֵן. בַּמַּעֲשֵׂר כְּתִיב (שָׁם) לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ. וּבַבִּכּוּרִים נֶאֱמַר (שָׁם) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב, מְלַמֵּד שֶׁאֲסוּרִים לָאוֹנֵן: וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. בִּכּוּרִים לָאוֹנֵן, דִּתְרוּמָה קְרִינְהוּ רַחֲמָנָא, וּתְרוּמָה שַׁרְיָא לָאוֹנֵן: וְחַיָּבִים בַּבִּעוּר. לְבַעֲרָן מִן הָעוֹלָם לְסוֹף שָׁלֹשׁ שָׁנִים, כְּדִכְתִיב בְּפָרָשַׁת מַעֲשֵׂר (דְּבָרִים כו) בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת, וּמַשְׁמַע נַמִּי בִּכּוּרִים מִדִּכְתִיב הַקֹּדֶשׁ, הַקֹּדֶשׁ הָאָמוּר לְמַעְלָה, אֵלּוּ בִּכּוּרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַּפָּרָשָׁה שֶׁלְּמַעְלָה: וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. בִּכּוּרִים מִן הַבִּעוּר, אֶלָּא יִנָּתְנוּ לַכֹּהֵן, דִּתְרוּמָה קְרִינְהוּ רַחֲמָנָא, וּתְרוּמָה אֵין צָרִיךְ לְבַעֲרָהּ מִן הָעוֹלָם: וַאֲסוּרִים. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּבִכּוּרִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּחֻלִּין אוֹסְרִים תַּעֲרֻבְתָּן בְּכָל שֶׁהוּ, וְאֵין עוֹלִים בְּאֶחָד וּמֵאָה: מִלֶּאֱכֹל בִּירוּשָׁלַיִם. כְּלוֹמַר אִם נִתְעָרְבוּ הַמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי אוֹ הַבִּכּוּרִים בְּעוֹד שֶׁהֵן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם, אָז אוֹסְרִים תַּעֲרֻבְתָּן בְּכָל שֶׁהוּא מִלֶּאֱכֹל בְּתוֹרַת חֻלִּין, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, הוֹאִיל וְיָכוֹל לֶאֱכֹל הַתַּעֲרֹבֶת כֻּלָּהּ בִּמְקוֹמָהּ. אֲבָל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּבִכּוּרִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּחֻלִּין חוּץ לִירוּשָׁלַיִם אֵינָן אוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהוּא, הוֹאִיל וְיֵשׁ טֹרַח לְהַעֲלוֹתָן, לֹא מִקְרֵי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין: וְגִדּוּלֵיהֶם אֲסוּרִים. תַּעֲרֹבֶת שֶׁל מַעֲשֵׂר וּבִכּוּרִים שֶׁזְּרָעָם וְצָמְחוּ וְגָדְלוּ, אוֹתָן הַגִּדּוּלִים נַמִּי אֲסוּרִים לֶאֱכֹל בְּתוֹרַת חֻלִּין אִם זְרָעָן וְגָדְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם. וְאוֹסְרִין תַּעֲרֻבְתָּן בְּכָל שֶׁהוּא, כֵּיוָן שֶׁיְּכוֹלִים לֵאָכֵל בִּמְקוֹמָם: אַף לְזָרִים וְלַבְּהֵמָה. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּבִכּוּרִים שֶׁאוֹסְרִין תַּעֲרֻבְתָּן בְּכָל שֶׁהוּא, וְגִדּוּלֵיהֶן נַמִּי דַּאֲסוּרִין, אַף לְזָרִים וְלַבְּהֵמָה אֲסוּרִים. אִם בִּכּוּרִים הֵם אוֹסְרִין הַתַּעֲרֹבֶת לְזָרִים, וְאִם מַעֲשֵׂר הוּא אוֹסֵר [אֶת] הַתַּעֲרֹבֶת לַבְּהֵמָה, דְּלֹא תֵימָא דַּוְקָא לְעִנְיַן לֵאָכֵל חוּץ לִירוּשָׁלַיִם הוּא דְּאוֹסְרִים בְּכָל שֶׁהוּא, דִּלְהַאי מִלְּתָא חֲשִׁיבֵי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין כֵּיוָן שֶׁיָּכוֹל לְאָכְלָן בִּמְקוֹמָם בִּירוּשָׁלַיִם וַאֲפִלּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָטְלֵי, אֲבָל לֶאֱסֹר הַתַּעֲרֹבֶת לְזָרִים וְלַבְּהֵמָה דְּאִסּוּר זָרוּת וּבְהֵמָה אֵין לוֹ מַתִּירִין, סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא דְּלֹא יַאַסְרוּ תַּעֲרֻבְתָּן בְּכָל שֶׁהוּא, קָמַשְׁמַע לָן דְּכֵיוָן דְּחָל עַל הַתַּעֲרֹבֶת שֵׁם בִּכּוּרִים וּמַעֲשֵׂר לֵאָסֵר לְאָכְלָן חוּץ לִירוּשָׁלַיִם, חָל נַמִּי לְעִנְיַן זֶה לֵאָסֵר לֶאֱכֹל לְזָרִים אִם הֵן בִּכּוּרִים, אוֹ לַבְּהֵמָה אִם הוּא מַעֲשֵׂר: וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. אַגִּדּוּלֵיהֶן בִּלְבָד קָאֵי, דְּסָבַר כְּבָר בְּטֵלִים הֵם, אֲבָל בַּתַּעֲרֹבֶת עַצְמָהּ מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּכֻלָּהּ מַתְנִיתִין: מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתְּרוּמָה. שֶׁכָּל הַדִּינִים הַלָּלוּ אֵין נוֹהֲגִים בַּתְּרוּמָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} וְגִדּוּלֵיהֶן אֲסוּרִין כוּ' אַף לְזָרִים וְכוּ'. וְתֵימַהּ דִבְמִשְׁנָה ד' פֶּרֶק ט' דִּתְרוּמוֹת תְּנַן גִּדּוּלֵי תְרוּמָה תְּרוּמָה. וְעַיֵּן בַּתּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְאִישׁ אֶחָד הֵעִיר לְבָבִי בְּדִבְרֵי הָרַ"ב דִּמְיַשֵּׁב קֻשְׁיָא הַזֹּאת, שֶׁכָּתַב בְּדִבּוּר הַמַּתְחִיל וְגִדּוּלֵיהֶם אֲסוּרִים, תַּעֲרֹבוֹת שֶׁל מַעֲשֵׁר כוּ' שֶׁזְּרָעָם וְצָמְחוּ אוֹתָן הַגִּדּוּלִים נַמִּי אֲסוּרִים כוּ', אִם כֵּן הוּא הַדָּבָר הֶחָמוּר, דַּהֲרֵי שָׁם נִשְׁנָה הַמְדֻמָּע גִּדּוּלֵיהֶן חֻלִּין. וַחֲבָלִים נָפְלוּ בַנְּעִימִים: (עיקר תוי"ט). רמב"ם נאמר בתורה במעשר שני ובכורים שהם טעונים הבאת מקום ואמר במעשר שני (דברים יד) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' ואמר בבכורים (שם כו) ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' ואמרו בשניהם וטעונים ודוי משא"כ בתרומה וכבר קדם לך במסכת מע"ש שהוא צריך להתודות על התרומה והוא אמרו ית' וגם נתתיו ללוי זה תרומה ותרומת מעשר ותירצו זו הקושיא בגמרא ואמרו שענין זה הדבר *שלא היה אצלו אלא הבכורים בלבד או מעשר שני בלבד והוא חייב בודוי וכשלא היה לו אלא התרומה אינו חייב בודוי וכבר בארנו לשם איסור מעשר שני על האונן לאמרו (שם) לא אכלתי באוני ממנו ולפי שהבכורים נאמר בהם (שם) ושמחת בכל הטוב נאסרו גם כן לאונן:רבי שמעון מתיר. בכורים לאונן מפני שלא נאמר בהם זה הדבר:וחייבין בביעור. לפי שדינו ודין המעשר שוה לפי שפרשת בכורים סמוכה לפרשת ודוי שנאמר בה (שם) בערתי הקדש מן הבית:ורבי שמעון אומר תנתן לכהן כמו התרומה. כבר בארנו דעת ר"ש בפ' אחרון ממעשר שני: ואמרו ואסורין כל שהן מלאכול בירושלים. זה המאמר צריך הקדמה ואז יתבאר והוא כשנתערב דבר אסור בדבר מותר לא יהיה דרך להתיר אותו הדבר האםור לעולם כמו תערובת הערלה או כלאי הכרם או התרומה בחולין דיניהם כמו שקדם והוא שיעלה בשיעורו או יאסור בנותן טעם כמו שנתבאר בפרק שני מערלה וכשיתכן בשום דרך מן הדרכים להתיר אותו דבר האסור בשום זמן מן הזמנים יאסר אותו התערובת כולו ואפי' נתערב חלק אחד באלף חלקים עד שיהיה מותר הכל על דרך היתרו לפי שיש לנו דרך להתיר הכל כיצד כגון שנפלה ביצה שנולדה ביום טוב שהיא אסורה ביום טוב ונתערבה בכמה ביצים אותם הביצים כולם הם אסורין לאוכלם ולא תבטל אותה הביצה במעוטה כיון שלמחרת יהיו הכל מותרין וזהו אמרם דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ואומר לך בכאן שכשנתערב אפילו שיעור מועט ממעשר שני או מן הבכורים אפי' בכמה משאות מחולין ויהיה אותו הערוב בירושלים בלבד יהיה דין אותו התערובת כדין מעשר שני או הבכורים ולא נאמר בו יעלה באחד ומאה ולא בשיעור אחד מן השיעורים לפי שהוא דבר שיש לו מתירין לפי שנאמר לבעליו כיון שאתה בירושלים והוא מקום אכילת המעשר והבכורים כמו שיתבאר אכול הכל בתורת מעשר ונאמר לכהן אכול הכל בתורת בכורים: ואמרם גדוליהן אסורים מלאכול בירושלים. ענינו כי כשזרע אותו דבר שנתערבה בירושלים שהצומח ממנו כמוהו אסור לאכלו בתורת חולין אלא בתורת מעשר אם היה זה שנתערב במעשר או בתורת בכורים אם היה התערובת בכורים ואסור לו גם כן הזרע שלו כיון שיש לו מתירין קרובים לפי שהוא בירושלים: ואמרו אף לזרים אף לבהמה. רוצה בו כי מה שנתערב בו הבכורים בכל שהוא אסור לזרים ולא נאמר כיון שהוא אסור לזרים יהיה דינו כמו דבר שאין לו מתירין ויעלה באחד ומאה כשנתערב בירושלים והודיענו שזה אסור אע"פ שהוא כן והוא אמר אף לזרים והשיעור אע"פ שהוא אסור לזרים אוסר בכל שהוא וכמו כן המעורב ממעשר שני אע"פ שהוא אסור להאכילו לבהמה והיו אלו החולין קודם התערובת מותרות לבהמה לא נאמר שזו התערובת חזר כמו דבר שאין לו מתירין ועולה אלא מעשר שני והבכורים לעולם כשנתערב מהם שום דבר בירושלים אינו עולה בשום פנים אלא אסורים כל שהם וכן גדוליהם וזהו בתקנת חכמים שהם נתנו תערובת אלו השני דברים בירושלים בלבד כדבר שיש לו מתירין כיון שיכול לאכלו שם בקדושה והוא אמרם עשו ירושלים כדבר שיש לו מתירין כמה דתימא דבר שיש לו מתירין אוסר כל שהוא ודכוותיה ירושלים אוסרת כל שהוא והבן זה העיקר:ורבי שמעון חולק בגדוליהם לפי שהוא אומר כבר בטלו אבל התערובת עצמו אין חולק בו רבי שמעון שהוא אוסר בכל שהוא וזהו אמנם בנתינת טעם לדעת ר"ש ערובין בעינן הם גדולים כבר בטלו אבל התרומה אין בה דבר מאלו הדינים כמו שנתבאר ואין הלכה כר"ש בכל אלו המחלוקות: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ג
יֵשׁ בַּתְּרוּמָה וְבַמַּעֲשֵׂר מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּבִּכּוּרִים, שֶׁהַתְּרוּמָה וְהַמַּעֲשֵׂר אוֹסְרִין אֶת הַגֹּרֶן, וְיֵשׁ לָהֶם שִׁעוּר, וְנוֹהֲגִים בְּכָל הַפֵּרוֹת, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת {ג}, וּבָאֲרִיסִין וּבֶחָכוֹרוֹת וּבַסִּקָּרִיקוֹן וּבַגַּזְלָן. הֲרֵי אֵלּוּ בַתְּרוּמָה וּבַמַּעֲשֵׂר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּבִּכּוּרִים: ר"ע מברטנורה אוֹסְרִין אֶת הַגֹּרֶן. אָסוּר לֶאֱכֹל מִתְּבוּאָה שֶׁבַּגֹּרֶן עַד שֶׁיַּפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, אֲבָל בִּכּוּרִים אֵינָן אוֹסְרִין: וְיֵשׁ לָהֶן שִׁעוּר. תְּרוּמָה יֵשׁ לָהּ שִׁעוּר מִדְּרַבָּנָן אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים, אֲבָל בִּכּוּרִים אֵין לָהֶם שִׁעוּר אֲפִלּוּ מִדְּרַבָּנָן {ב}: וְנוֹהֲגִים בְּכָל הַפֵּרוֹת. מִדְּרַבָּנָן, וּבִכּוּרִים אֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין: בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת. וּבִכּוּרִים אֵינָן אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת בִּלְבָד, דִּכְתִיב בְּהוּ (דְּבָרִים כו) וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ, אִם אֵין מִזְבֵּחַ אֵין בִּכּוּרִים: וּבַאֲרִיסוּת וּבַחֲכִירוּת וְכוּ'. מְפֹרָשׁ לְעֵיל בְּרֵישׁ פֶּרֶק קַמָּא, וּבִכּוּרִים אֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִמִּי שֶׁהַקַּרְקַע שֶׁלּוֹ מִן הַדִּין דִּכְתִיב (שְׁמוֹת כג) בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךְ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ב} וּבְפֶרֶק קַמָּא דְפֵאָה מַשְׁמַע מִלְשׁוֹנוֹ דְּמִדְּרַבָּנָן יֵשׁ לָהֶם שִׁעוּר, וְכֵן כָּתַב הָרַ"מ דְּמִדִּבְרֵיהֶם צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים. וּלְמַה שֶּׁכָּתַבְתִּי בְּרֵישׁ פֵּאָה בְּשֵׁם רַשִׁ"י דְּשִׁעוּר תְּרוּמָה רְמוּזָה בַּפְּסוּקִים. יֵשׁ לוֹמַר דְּהָכִי קָאָמַר דִּתְרוּמָה יֵשׁ לָה שִׁעוּר מִדְּרַבָּנָן בְּדֶרֶךְ אַסְמַכְתָּא, אֲבָל בִּכּוּרִים אֵין לָהֶם שִׁעוּר מִדְּרַבָּנָן בְּדֶרֶךְ אַסְמַכְתָּא: {ג} וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת. כָּל זֶה נִלְמָד בְּסִפְרִי פָּרָשַׁת קֹרַח וּפָרָשַׁת רְאֵה. וְעַיֵּן בְּפֵרוּשׁ הָרַ"ב בְּסוֹף שְׁקָלִים. (וּלְעִנְיַן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּזְּמַן הַזֶּה עַיֵּן יוֹרֶה דֵעָה סִימָן של"א. בֵּית דָּוִד): (עיקר תוי"ט). רמב"ם (ראו פירוש רבינו למשנה ב') (רמב"ם)
פרק ב - משנה ד
וְיֵשׁ בַּבִּכּוּרִים מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתְּרוּמָה וּבַמַּעֲשֵׂר, שֶׁהַבִּכּוּרִים נִקְנִין בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, וְעוֹשֶׂה אָדָם כָּל שָׂדֵהוּ בִּכּוּרִים, וְחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָם, וּטְעוּנִים קָרְבָּן וְשִׁיר וּתְנוּפָה וְלִינָה: ר"ע מברטנורה נִקְנִים בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר יח) בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם, בְּשָׁעָה שֶׁהֵם מְחֻבָּרִים בְּאַרְצָם בִּכּוּרִים הֵם, וְהָכִי תְּנַן לְקַמָּן יוֹרֵד אָדָם לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְכוּ' קוֹשְׁרוֹ בְגֶמִי וְאוֹמֵר הֲרֵי אֵלּוּ בִכּוּרִים: וְעוֹשֶׂה אָדָם כָּל שָׂדֵהוּ בִּכּוּרִים. דִּכְתִיב בִּכּוּרֵי כָּל, מֵרֵאשִׁית כָּל {ד}: וּטְעוּנִים קָרְבָּן. נֶאֱמַר בַּבִּכּוּרִים שִׂמְחָה, וְשָׂמַחְתָּ בְּכָל הַטּוֹב, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דְּבָרִים כז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָׁם וְשָׂמַחְתָּ, מַה לְּהַלָּן שְׁלָמִים אַף כָּאן שְׁלָמִים: וְשִׁיר. נֶאֱמַר כָּאן בְּכָל הַטּוֹב, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (יְחֶזְקֵאל לג) כְּשִׁיר עֲגָבִים יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן: וּתְנוּפָה. כְּתִיב הָכָא וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ, וּכְתִיב הָתָם (וַיִּקְרָא ז) יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי ה', מַה לְהַלָּן תְּנוּפָה אַף כָּאן תְּנוּפָה: וְלִינָה. שֶׁיָּלִין בִּירוּשָׁלַיִם כָּל הַלַּיְלָה שֶׁל אַחַר הַיּוֹם שֶׁהֵבִיא הַבִּכּוּרִים, דִּכְתִיב (דְּבָרִים טז) וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ, הָא כָּל פּוֹנוֹת לֹא יִהְיוּ אֶלָּא בַּבֹּקֶר {ה}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ד} וּבַיְרוּשַׁלְמִי דִּכְתִיב וְרֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכֵן הוּא בִּיחֶזְקֵאל מ"ד: {ה} וּקְרָא גַּבֵּי פֶּסַח כְּתִיב וְיָלֵיף לֵיהּ כָּל פּוֹנוֹת כוּ'. וְתוּ בַּיְרוּשַׁלְמִי הַדָּא דְתֵימָא בְּשֶׁאֵין עִמָּהֶן קָרְבָּן, אֲבָל יֵשׁ עִמָּהֶן קָרְבָּן בְּלֹא כָךְ טָעוּן לִינָה מֵחֲמַת הַקָּרְבָּן: (עיקר תוי"ט). רמב"ם נקנין במחובר לקרקע. הוא שהכהן זוכה בהם מן הדין והן מחוברות לקרקע ואפשר לאדם לעשות כל פירותיו בכורים וראיות אלו השני דינים מה שאמר השם יתברך (במדבר יח) בכורי כל אשר בארצם זה הכתוב מורה שהן נקנין במחובר לקרקע ושהוא עושה כל שדהו בכורים:וחייב באחריותם. כמו שנתבאר שם שאם נגנבו או אבדו שחייב להוציא פעם שניה עד שיגיעם למקדש:וטעונים קרבן. לאמרו הש"י בפרשת בכורים (דברים כו) ושמחת בכל הטוב ואמר (שם טז) ושמחת בחגך ואמרו חכמים מה שמחה האמורה כאן קרבן שלמים אף שמחה האמורה להלן קרבן שלמים כי ושמחת בחגך אי אפשר בלא קרבן שלמים כאשר נבאר במס' חגיגה:ושיר. כמו שיתבאר בפרק שלאחר זה:תנופה. לאמרו יתברך ולקח הכהן הטנא מידך ואמרו חכמים ז"ל (סוכה דף מז:) לרבות הבכורים שטעונים הנפה:ולינה. ענינו שחייב ללון בירושלים ואחר כן ישוב לעירו ממחרת יום בואו והוא אומרו בקרבן פסח ופנית בבקר והלכת לאהליך ואמרו חכמים (ספרי פ' ראה) כל פנות שאתה פונה לא יהיו אלא בבקר: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ה
תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שָׁוָה לַבִּכּוּרִים בִּשְׁתֵּי דְרָכִים, וְלַתְּרוּמָה בִּשְׁתֵּי דְרָכִים. נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, וְשֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף {ו}, כַּבִּכּוּרִים {ז}. וְאוֹסֶרֶת אֶת הַגֹּרֶן, וְיֶשׁ לָהּ שִׁעוּר, כַּתְּרוּמָה: ר"ע מברטנורה נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא. דְּהָא דְאֵין תְּרוּמָה נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא הַיְנוּ טַעֲמָא מִשּׁוּם דְּבָעִינַן מֻקָּף וְחָיְשִׁינַן דִּלְמָא לֹא מַקִּיף דְּמִסְתְּפֵי דִּלְמָא נָגַע הַטָּהוֹר בַּטָּמֵא. וְהַאי טַעֲמָא לֵיכָּא לְמֵימַר הָכָא, דְּהָא נִתְרֶמֶת שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף: וְיֵשׁ לָהּ שִׁעוּר כַּתְּרוּמָה. שֶׁהַתְּרוּמָה נָתְנוּ בָהּ חֲכָמִים שִׁעוּר, תְּרֵי מִמֵּאָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ו} וְשֶׁלֹּא כוּ'. בַּיְרוּשַׁלְמִי פֶּרֶק ב' דִּתְרוּמוֹת, מִנַּיִן שֶׁתְּרוּמַת מַעֲשֵׂר נִטֶּלֶת שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף, מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, אֶחָד בִּיהוּדָה וְאֶחָד בַּגָּלִיל: {ז} כַּבִּכּוּרִים. כִּי מֵאַחַר שֶׁהוּא מַפְרִישׁ הַבִּכּוּרִים מִמִּקְצַת הָאִילָנוֹת מַסְפִּיק לוֹ עַל שְׁאָר אִילָנוֹת, וְזֶהוּ עִנְיָן שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף. וְאֶפְשָׁר בַּבִּכּוּרִים לְהַפְרִישׁ מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא אַחַר לְקִיטָתָן, לְפִי שֶׁאֵינָם מְקַבְּלִים טֻמְאָה בְּעוֹדָם מְחֻבָּרִים לַקַּרְקַע. הָרַ"מ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם מבואר הוא כי מאחר שהוא מפריש הבכורים ממקצת אילנות מספיק לו על שאר האילנות וזהו ענין שלא מן המוקף כמו שבארנו במה שקדם ואפשר בבכורים להפריש מן הטהור על הטמא אחר לקיטתן לפי שהפירות אינם מקבלות טומאה בעודם מחוברים לקרקע ושאר המאמר מבואר: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ו
אֶתְרוֹג שָׁוֶה לָאִילָן בִּשְׁלֹשָׁה דְרָכִים, וְלַיָּרָק בְּדֶרֶךְ אֶחָד {ט}. שָׁוֶה לָאִילָן, בָּעָרְלָה וּבָרְבָעִי {יא} וּבַשְּׁבִיעִית. וְלַיָּרָק בְּדֶרֶךְ אֶחָד, שֶׁבִּשְׁעַת לְקִיטָתוֹ עִשּׂוּרוֹ, דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שָׁוֶה לָאִילָן בְּכָל דָּבָר: ר"ע מברטנורה שָׁוֶה לָאִילָן. דְּאָזְלִינַן בָּתַר חֲנָטָה {ח}, וּמוֹנִין לוֹ שָׁלֹשׁ לָעָרְלָה מִשְּׁעַת חֲנָטָה. וְכֵן לָרְבָעִי וְכֵן לַשְּׁבִיעִית, דְּאִם נֶחְנַט בַּשִּׁשִּׁית וְנִגְמַר בַּשְּׁבִיעִית מֻתָּר {י}, וּמִכָּל מָקוֹם פָּטוּר מִמַּעֲשֵׂר, דִּלְעִנְיַן מַעֲשֵׂר אָזְלִינַן בָּתַר לְקִיטָה כְּדִין יָרָק, וְכֵיוָן דְּנִלְקַט בַּשְּׁבִיעִית פָּטוּר מִמַּעֲשֵׂר: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ח} פֵּרוּשׁ, הַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית מוֹנִין לוֹ לַחֲנִיטָתוֹ. אֲבָל מִסְפַּר הַשָּׁלֹשׁ שָׁנִים מוֹנִין מִשְּׁעַת קְלִיטָתוֹ, כַּמְפֹרָשׁ בְּרֵישׁ רֹאשׁ הַשָּׁנָה: {ט} וְלַיָּרָק בְּדֶרֶךְ אֶחָד. מִשּׁוּם דְּגָדֵל עַל כָּל מַיִם, כִּדְאָמַר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה דַּף י"ד, וּתְבוּאָה וְאִילָנוֹת גְּדֵלִים עַל מֵי גְשָׁמִים, וְאֶתְרוֹג גָּדֵל עַל כָּל מַיִם שֶׁמַּשְׁקִים אוֹתוֹ תָּמִיד, כְּיָרָק. רַשִׁ"י סֻכָּה דַּף ל"ט: {י} וְהָרַ"מ פֵּרֵשׁ שֶׁאִם נִגְמַר בַּשְּׁבִיעִית וְנִכְנְסָה הַשְּׁמִינִית וַעֲדַיִן הָאֶתְרוֹג בָּאִילָן, אוֹתוֹ הָאֶתְרוֹג הֶפְקֵר כְּדִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. וּשְׁנֵי הַפֵּרוּשִׁים בַּיְרוּשַׁלְמִי: {יא} וּבָרְבָעִי. כְּמַאן דְּאָמַר נֶטַע רְבָעִי: (עיקר תוי"ט). רמב"ם דבר ברור הוא שהוא כאילן לערלה ולרבעי ואמרם לשביעית כמו שאגיד לך והוא שאם נגמרה פרי האתרוג בשנה שביעית ונכנסה השמינית ועדיין האתרוג באילן אותו האתרוג הפקר ככל פירות שנה שביעית כיון שנגמרה בשנה השביעית אע"פ שנלקט בשנה השמינית: ואמרם בשעת לקיטתו עשורו ענינו שאם נלקטו בשנה השלישית או הששית שיוציא ממנו מעשר עני אף על פי שאותו אתרוג נגמר בשנה השנית או החמישית וכן אם נלקט בשנה הרביעית יוציא ממנו מע"ש אע"פ שנגמר בישולו בשנה השלישית ופסק ההלכה כמו שזכרו רז"ל חזרו ונמנו אתרוג *אחר לקיטתו עשורו למעשר ולשביעית: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ז
דַּם מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם, שָׁוֶה לְדַם בְּהֵמָה, לְהַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים. וְדַם הַשֶּׁרֶץ, אֵין חַיָּבִין עָלָיו: ר"ע מברטנורה דַּם מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם. הַיְנוּ דַּם הָאָדָם, כְּמוֹ דַּם חֲלָלִין: לְהֶכְשֵׁר. לְהַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים לְקַבֵּל טֻמְאָה כְּמוֹ דַם בְּהֵמָה דִּכְתִיב בֵּיהּ (דְּבָרִים יב) עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם: וְדַם הַשֶּׁרֶץ. כְּלוֹמַר וְשָׁוֶה דַּם מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם לְדַם הַשֶּׁרֶץ, שֶׁאֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם דָּם. וְדַוְקָא כְּשֶׁהִתְרוּ בוֹ מִשּׁוּם דָּם אֵין חַיָּבִין עַל דַּם הַשֶּׁרֶץ, אֲבָל אִם הִתְרוּ בוֹ מִשּׁוּם שֶׁרֶץ לוֹקֶה, שֶׁדַּם הַשֶּׁרֶץ כִּבְשָׂרוֹ הוּא: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם דם מהלכי שתים. הוא דם האדם וכבר קדם לך פעמים בזה הסדר כי ז' משקין מכשירין ומכללם הדם והשוה בכאן דם האדם לדם בהמה וכבר ידעת כי שם שרץ נופל על ח' שרצים מב"ח והוא אמרם הש"י (ויקרא יא) וזה לכם הטמא בשרץ השורץעל הארץ החולד והעכבר: ואמרו אין חייבין עליו. רצה בו כי מי שאכל דם אלו השרצים אינו חייב כרת כאשר יתחייב אוכל הדם כי העיקר אצלנו דם השרץ כבשרו והוא אמרם רבותינו ז"ל בספרא וזה לכם הטמא לרבות דם השרץ שיהיה כבשרו ועוד יתבארו התולדות היוצאות מזה הענין ומדיני הטומאה במקום אחר: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ח
כּוֹי, יֶשׁ בּוֹ דְרָכִים שָׁוֶה לַחַיָּה, וְיֶשׁ בּוֹ דְרָכִים שָׁוֶה לַבְּהֵמָה, וְיֶשׁ בּוֹ דְרָכִים שָׁוֶה לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה, וְיֶשׁ בּוֹ דְרָכִים שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה לֹא לַבְּהֵמָה וְלֹא לַחַיָּה: ר"ע מברטנורה כּוֹי. נֶחְלְקוּ בוֹ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא אֵיל הַבָּר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא תַּיִשׁ הַבָּא עַל הַצְּבִיָּה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא {יב}. וְלֹא הִכְרִיעוּ בָהּ חֲכָמִים אִם חַיָּה הִיא אִם בְּהֵמָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יב} וְכָל הֲנָךְ שָׁלֹשׁ דֵּעוֹת דְּתַנָּאֵי נִינְהוּ בְּחֻלִּין פֶּרֶק ה' דַּף פ': (עיקר תוי"ט). רמב"ם הכוי. הוא מין מורכב מן העז ומן הצבי וכן אמרו כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה או חיה היא ונתנו עליו חומרי בהמה וחומרי חיה כמו שיתבאר לקמן: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ט
כֵּיצַד שָׁוֶה לַחַיָּה, דָּמוֹ טָעוּן כִּסּוּי כְּדַם חַיָּה, וְאֵין שׁוֹחֲטִין {יג} אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְאִם שְׁחָטוֹ, אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ, וְחֶלְבּוֹ מְטַמֵּא בְטֻמְאַת נְבֵלָה כַּחַיָּה, וְטֻמְאָתוֹ בְסָפֵק, וְאֵין פּוֹדִין {יד} בּוֹ פֶּטֶר חֲמוֹר: ר"ע מברטנורה טָעוּן כִּסּוּי כְּדַם חַיָּה. לְחֻמְרָא, וְאֵין מְבָרְכִין עַל כִּסּוּיוֹ, כֵּיוָן דְּסָפֵק הוּא: וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב. לְפִי שֶׁאָסוּר לְכַסּוֹת אֶת דָּמוֹ, וְאַף עַל גַּב דְּאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא, מוּכָן לְוַדַּאי וְאֵינוֹ מוּכָן לְסָפֵק: בְּטֻמְאַת נְבֵלָה כַּחַיָּה. דְּחֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה טָהוֹר הוּא, כִּדְיָלְפִינַן מִן וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה (וַיִּקְרָא ז), וּמִשּׁוּם דִּסְפֵק בְּהֵמָה הוּא וְחֶלְבּוֹ טָהוֹר, סְפֵק חַיָּה וְחֶלְבּוֹ טָמֵא, לְפִיכָךְ טֻמְאָתוֹ סָפֵק: וְאֵין פּוֹדִין בּוֹ פֶּטֶר חֲמוֹר. שֶׁמָּא חַיָּה הוּא, וְרַחֲמָנָא אָמַר (שְׁמוֹת לד) וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְהַאי סָפֵק שֶׂה סָפֵק צְבִי: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יג} וְאֵין שׁוֹחֲטִין. אִיצְטְרִיךְ לְמִתְנֵי בְּיוֹם טוֹב, כִּי הֵיכִי דְּלֹא תִטְעֶה לוֹמַר דְּוַדַּאי טָעוּן כִּסּוּי וְאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא לְגַבֵּיהּ, אֲבָל אֵינוֹ עִנְיָן לְשָׁוֶה לַחַיָּה (וְכֵן אֵין חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת דְּמִשְׁנָה י'. בֵּית דָּוִד). תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יד} וְאֵין פּוֹדִין. וְכָל שֶׁכֵּן דְּאֵינוֹ קָרֵב לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וּלְהָכִי לֹא אִיצְטְרִיךְ לְמִתְנֵי: (עיקר תוי"ט). רמב"ם לפי שאנו חייבים בכיסוי הדם נמנע לשוחטו ביום טוב מפני שהוא ספק. כמו שהודעתיך אם הוא חייב בכיסוי הדם או לא ואסור לאדם לטלטל האפר בי"ט לדבר ספק:וחלבו מטמא טומאת נבלה. העיקר אצלנו שחלב בהמה טהורה אינו מטמא ועוד נתבאר זה העיקר והראיה עליו במס' עוקצין (פ"ג מ"ט) ושם נבאר עוד שחלב חיה ובשרה שוה וכן בהמה טמאה חלבה ובשרה שוין ולפיכך יטמא טומאת נבילות וזה הכוי לפי שהוא ספק ודנוהו לכל הפנים להחמיר אמרו בחלבו שהוא מטמא אם הוא נבלה כמו חלב החיה שהוא מטמא כבשרה אבל טומאתו בספק והמטמא בו אם נכנס למקדש אינו חייב כרת ולא קרבן אלא קרבן מספק. והש"י אמר (שמות לד) ופטר חמור תפדה בשה וזהו ספק אם הוא ממין שה או ממין צבי לפיכך אין פודין בו: (רמב"ם)
פרק ב - משנה י
כֵּיצַד שָׁוֶה לַבְּהֵמָה, חֶלְבּוֹ אָסוּר כְּחֵלֶב בְּהֵמָה, וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וְאֵינוֹ נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר לֶאֱכֹל בִּירוּשָׁלַיִם, וְחַיָּב בִּזְרוֹעַ וּלְחָיַיִם וְקֵבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה: ר"ע מברטנורה חֶלְבּוֹ אָסוּר כְּחֵלֶב בְּהֵמָה. כְּחֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז: וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. לְהָבִיא חַטָּאת עַל שִׁגְגָתוֹ. וְהוּא הַדִּין שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו {טו}: וְאֵינוֹ נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר לְאָכְלוֹ בִּירוּשָׁלַיִם. דְּשֶׁמָּא בְּהֵמָה הוּא, וְאֵין לוֹקְחִין בְּהֵמָה לִבְשַׂר תַּאֲוָה מִכֶּסֶף מַעֲשֵׂר, [אֶלָּא] שְׁלָמִים {טז}: וְחַיָּב בִּזְרוֹעַ וּבִלְחָיַיִם וּבְקֵבָה. דִּמְרַבִּינַן לְהוּ מִקְּרָא דִּכְתִיב (דְּבָרִים יח) אִם שֶׂה, לְרַבּוֹת אֶת הַכּוֹי: שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. דְּאָמַר לֵיהּ בַּעַל הַבְּהֵמָה לַכֹּהֵן, אַיְתֵי רְאָיָה דְּמִין בְּהֵמָה הוּא, וּשְׁקֹל. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {טו} כְּלוֹמַר דְּאִלּוּ כָּרֵת גּוּפֵיהּ הָא קַמֵּי שְׁמַיָּא גַּלְיָא: {טז} וְצָרִיךְ לוֹמַר דְּתָנֵי לֵיהּ אַגַּב, וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל: (עיקר תוי"ט). רמב"ם לשון התורה שאין אסור לנו אלא חלב ג'מיני בהמה שור או כשב ועז וזה לפי שהוא ספק עז נאסר חלבו ואין אדם חייב עליו כרת לפי שהוא ספק:וכבר בארנו בפרק הראשון מ מס' מע"ש שאסור לקנות בהמה בכסף מע"ש אלא קרבן שלמים ולפיכך אסור לאדם לקנות הכוי ממעות מע"ש לפי שהוא ספק בהמה וא"א להקריבו שלמים לפי שהוא ספק חיה והלכה כר"א לפי שאומרים לכהן הבא ראיה שהיא בהמה וטול מתנות כי הזרוע והלחיים והקבה אינם נוהגים אלא בבהמה בלבד שנאמר (דברים יח) אם שור אם שה ונתן לכהן: (רמב"ם)
פרק ב - משנה יא
כֵּיצַד אֵינוֹ שָׁוֶה לֹא לַחַיָּה וְלֹא לַבְּהֵמָה, אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם עִם הַחַיָּה וְעִם הַבְּהֵמָה, הַכּוֹתֵב חַיָּתוֹ וּבְהֶמְתּוֹ לִבְנוֹ, לֹא כָתַב לוֹ אֶת הַכּוֹי, אִם אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה חַיָּה אוֹ בְהֵמָה, הֲרֵי הוּא נָזִיר. וּשְׁאָר כָּל דְּרָכָיו, שָׁוִים לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה, וְטָעוּן שְׁחִיטָה כָּזֶה וְכָזֶה, וּמְטַמֵּא מִשּׁוּם נְבֵלָה וּמִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי כָּזֶה וְכָזֶה: ר"ע מברטנורה לֹא כָתַב לוֹ אֶת הַכּוֹי. אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ שְׁנֵיהֶם, לֹא הָיָה דַעְתּוֹ אֶלָּא עַל וַדַּאי בְּהֵמָה אוֹ וַדַּאי חַיָּה. וְרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ שֶׁאִם כָּתַב לוֹ בְּהֶמְתּוֹ לְבַד לֹא קָנָה אֶת הַכּוֹי, דְּאָמְרִינַן לֵיהּ אַיְתֵי רְאָיָה דִּבְהֵמָה הוּא, וְאִם כָּתַב לוֹ חַיָּתוֹ לְבַד אָמְרִינַן לֵיהּ אַיְתֵי רְאָיָה דְּחַיָּה הוּא. נִרְאֶה מִדְּבָרָיו שֶׁאִם כָּתַב לוֹ שְׁנֵיהֶן, קָנָה מִמָּה נַפְשָׁךְ: אִם אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה חַיָּה אוֹ בְהֵמָה. בֵּין שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה חַיָּה בֵּין שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה בְּהֵמָה, הֲרֵי זֶה נָזִיר, דִּסְפֵק אִסּוּרָא לְחֻמְרָא. וַאֲפִלּוּ אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה חַיָּה וּבְהֵמָה אוֹ שֶׁזֶּה אֵינוֹ לֹא חַיָּה וְלֹא בְהֵמָה, הֲרֵי זֶה נָזִיר מִסָּפֵק {יז}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יז} וּמִשּׁוּם הָכִי הוּא דְּתָנֵי לַהּ בְּהַךְ בָּבָא, וְהָיָה יָכוֹל לִשְׁנוֹת בְּכָל הַבָּבוֹת דְּשָׁוֶה. וְעַיֵּן עוֹד תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. (רמב"ם)
פרק ג
פרק ג - משנה א
כֵּיצַד מַפְרִישִׁין הַבִּכּוּרִים. יוֹרֵד אָדָם בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְרוֹאֶה תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה, אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר, רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר, קוֹשְׁרוֹ בְגֶמִי {ב}, וְאוֹמֵר, הֲרֵי אֵלּוּ בִּכּוּרִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף עַל פִּי כֵן חוֹזֵר וְקוֹרֵא אוֹתָם בִּכּוּרִים מֵאַחַר שֶׁיִּתָּלְשׁוּ מִן הַקַּרְקָע: ר"ע מברטנורה כֵּיצַד מַפְרִישִׁין. שֶׁבִּכְּרָה. וַאֲפִלּוּ לֹא נִגְמַר הַפְּרִי, דִּכְתִיב (דְּבָרִים כו) הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי, בִּשְׁעַת הֲבָאָה הוּא פְּרִי, אֲבָל בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה פְּרִי, אֶלָּא אֲפִלּוּ בֹּסֶר, וַאֲפִלּוּ פַּגִּין {א}: הֲרֵי אֵלּוּ בִּכּוּרִים. וְאֵין צָרִיךְ לִקְרוֹת עוֹד שֵׁם אַחַר לְקִיטָתָן: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַף עַל פִּי כֵן חוֹזֵר וְקוֹרֵא שֵׁם. דְּדָרֵישׁ וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה, מַה בִּשְׁעַת הֲבָאָה פְּרִי, אַף בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה פְּרִי, דְּבִשְׁעַת קְרִיאַת שֵׁם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ הַפֵּרוֹת בְּתָלוּשׁ כְּמוֹ בִשְׁעַת הֲבָאָה {ג}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} יְרוּשַׁלְמִי. וְנִרְאֶה דְלָאו דַּוְקָא, וְהוּא הַדִּין סְמָדַר דְּפָחוּת מִבֹּסֶר, אֶלָּא נָקֵיט בֹּסֶר לְאַשְׁמְעִינַן שֶׁעֲדַיִן לֹא בָא לִכְלַל עוֹנַת מַעֲשֵׂר. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} בְּגֶמִי. וְהַכַּוָּנָה בָזֶה שֶׁיִּרְשֹׁם אוֹתָם בְּאֵיזֶה דָבָר שֶׁיִּזְדַּמֵּן כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר אוֹתָם. וּמַה שֶּׁיִּחֵד גֶּמִי, כְּפִי הַנָּהוּג. הָרַ"מ: {ג} וְאֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכִי מַפִּיק לַהּ מִפְּרִי, דְּהָא אַף בִּמְחֻבָּר פְּרִי הוּא. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם גמי ידוע ובערבי גמאם והכונה בזה שירשום אותם באיזה דבר שיזדמן כדי שיכיר אותם ומה שייחד גמי כפי הנהוג ואמר הש"י בבכורים (דברים כו) ראשית פרי האדמה ואמרו חכמים בשעת הבאה בלבד יצטרך שיהיה פרי אבל בשעת הפרשה אפי' הן פגין כלומר שאינם מבושלים זה מספיק ולפיכך אומר שאם קרא להם שם והם פגין באילנותיהם אינו צריך לקרות להם שם אחר לקיטתן וגמר בישולם ור"ש אומר כמו שבשעת הבאה נצטרך להיות פרי כמו כן בשעת הפרשה נצטרך שיהיו פרי ולפיכך אומר שקורא אותם בכורים אחר לקיטתן וגמר בשולם ואין הלכה כרבי שמעון: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ב
כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים. כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לָעִיר שֶׁל מַעֲמָד, וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים. וְלַמַּשְׁכִּים, הָיָה הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר (ירמיה לא), קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ: ר"ע מברטנורה כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָד. עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מַעֲמָדוֹת הָיוּ בְיִשְׂרָאֵל, כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים מִשְׁמְרוֹת כְּהֻנָּה, וְאַנְשֵׁי הַמַּעֲמָד יִשְׂרְאֵלִים הָיוּ, שְׁלוּחִים מִכָּל יִשְׂרָאֵל לַעֲמֹד עַל הַקָּרְבָּן עִם הַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִּם שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר, כָּל אֶחָד בַּשַּׁבָּת הַקָּבוּעַ לוֹ, וְהֵן נִקְרָאִים אַנְשֵׁי מַעֲמָד: מִתְכַּנְּסוֹת לְעִירוֹ. שֶׁל רֹאשׁ הַמַּעֲמָד, וְלֹא הָיוּ מְבִיאִין בִּכּוּרֵיהֶם כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, מִשּׁוּם דִּבְרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ: וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִים לַבָּתִּים. מִפְּנֵי אֹהֶל הַטֻּמְאָה: וְלַמַּשְׁכִּים. בַּבֹּקֶר כְּשֶׁהֵם מַשְׁכִּימִים: הַמְמֻנֶּה. רֹאשׁ הַמַּעֲמָד: קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן. וּבַדֶּרֶךְ הָיוּ אוֹמְרִים שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לִירוּשָׁלַיִם הָיוּ אוֹמְרִים עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלַיִם. בְּהַר הַבַּיִת הָיוּ אוֹמְרִים הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ. בָּעֲזָרָה הָיוּ אוֹמְרִים כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם ענין המעמדות עוד יתבאר באור גמור במסכת תענית (פ"ד מ"ב) ומה שצריך לדעת בזה המקום כי בכל שבוע היו עושין מעמד אנשים ידועים מישראל ומתקבצים במקומותם להתפלל ולהתענות ולקרות בתורה וכשנשלם מעמד ראשון מתחיל השני ועל זה הסדר עשרים וארבעה מעמדות כחשבון המשמרות וכשמשלימין כולם חוזרין חלילה ועוד יתבאר כל זה שם וטעמו ומה שמתקבצין ולא היה הולך כל אחד בפני עצמו היה להדור כמו שכתוב (משלי יד) ברוב עם הדרת מלך ומה שהיו נמנעין מלהאסף אל הבתים מפני שהיו חוששים מאהל הטומאה: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ג
הַקְּרוֹבִים מְבִיאִים הַתְּאֵנִים וְהָעֲנָבִים, וְהָרְחוֹקִים מְבִיאִים גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים. וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְקַרְנָיו מְצֻפּוֹת זָהָב, וַעֲטֶרֶת שֶׁל זַיִת בְּרֹאשׁוֹ. הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לִירוּשָׁלָיִם. הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם {ד}, וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם. הַפַּחוֹת, הַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִים לִקְרָאתָם. לְפִי כְבוֹד הַנִּכְנָסִים הָיוּ יוֹצְאִים. וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם, אַחֵינוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם לְשָׁלוֹם: ר"ע מברטנורה תְּאֵנִים וַעֲנָבִים. כְּשֶׁהֵם לַחִים: וְהָרְחוֹקִים. מִיְּרוּשָׁלַיִם, וְאֵין בִּכּוּרֵיהֶם יְכוֹלִים לְהִתְקַיֵּם כָּל כָּךְ: מְבִיאִין גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים. תְּאֵנִים וַעֲנָבִים יְבֵשִׁים: הַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם. וּמַקְרִיבִין אוֹתוֹ שְׁלָמִים: וַעֲטָרָה שֶׁל זַיִת בְּרֹאשׁוֹ. אִית דְּאָמְרֵי לְפִי שֶׁהוּא קָרוֹב לְאֶרֶץ יוֹתֵר מִכָּל שְׁאָר אִילָנוֹת שֶׁבְּשִׁבְעַת הַמִּינִים, דִּכְתִיב (דְּבָרִים ח) אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן. וְאִית דְּאָמְרֵי לְפִי שֶׁאֵין בְּכָל שְׁאָר אִילָנוֹת שֶׁל שִׁבְעַת הַמִּינִים אִילָן יָפֶה וְעָלֵהוּ רַעֲנָן כְּמוֹ הַזַּיִת: וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם. וְכֵיצַד מְעַטְּרִים, מִי שֶׁהָיוּ בִכּוּרָיו גְּרוֹגָרוֹת מְעַטְּרָן בִּתְאֵנִים לַחִים, מִי שֶׁהָיוּ בִכּוּרָיו צִמּוּקִים מְעַטְּרָן בַּעֲנָבִים לַחִים, וְאִם מְבִיאִים עֲנָבִים הָיָה מַרְאֶה הַטּוֹבִים וְהַיָּפִים שֶׁבְּכֻלָּם מִלְּמַעְלָה {ה}: הַפַּחוֹת. סְגָנֵי כְהֻנָּה {ו}: וְהַגִּזְבָּרִים. הַמְמֻנִּים עַל הַהֶקְדֵּשׁ: וּלְפִי כְבוֹד הַנִּכְנָסִים. לְפִי רֹב הַנִּכְנָסִים הָיוּ יוֹצְאִים, אִם מְרֻבִּים מְרֻבִּים וְאִם מֻעָטִים מֻעָטִים: וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים מִפְּנֵיהֶם. אַף עַל גַּב דְּאֵין בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת חַיָּבִין לַעֲמֹד מִפְּנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסְקִים בִּמְלַאכְתָּם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ מִמְּלַאכְתָּם, מִכָּל מָקוֹם הָיוּ חַיָּבִים לַעֲמֹד מִפְּנֵי מְבִיאֵי בִכּוּרִים, דַּחֲבִיבָה מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ. ומִטַּעַם זֶה עוֹמְדִים מִפְּנֵי נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה שֶׁהַמֵּת בָּהּ, וּמִפְּנֵי נוֹשְׂאֵי הַתִּינוֹק לִבְרִית מִילָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ד} שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם. שְׁלוּחִים לְהוֹדִיעַ לְאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם: {ה} וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר פֵּרוֹת. וְזֶה לְשׁוֹן הָרַ"מ, אִם הָיָה הַכֹּל רְטֻבִּים הָיָה מַרְאֶה הַטּוֹב וְהַיָּפֶה שֶׁבְּכֻלָּם: {ו} וּלְפִי זֶה הֵם עַל מִנּוּי אֶחָד הֻנְּחוּ. אֲבָל לְשׁוֹן הָרַ"מ וְהַסְּגָנִים, וּלְפִי זֶה נִרְאֶה דְהַסְּגָנִים סְגָנֵי לְוִיָּה הֵם, וּסְגָנֵי כְהֻנָּה קוֹרֵא בְּשֵׁם יוֹתֵר נִכְבָּד, וְהוּא פַּחוֹת, וּמֵעֵין שֵׁם מֶמְשָׁלָה הוּא כְּמוֹ זְרֻבָּבֶל פַּחַת יְהוּדָה (נְחֶמְיָה ה): (עיקר תוי"ט). רמב"ם ועטרה בראשו. להודיענו שאלו הבכורים משבעת המינים ולפי שאין באילנות נאה כמו הזית היו עושין העטרה מענפי הזית בלבד:החליל הוא הכלי הידוע מכלי הניגון ואין צריך לפרשו מפני שהוא מפורסם:עטרו את בכוריהם. כלומר הדרום בפירות כי זה ההדור היה שהיו משימין התאנים והענבים הרטובים *עם התאנים היבשים והצמוקים אם היה מביא מהם ואם היו הכל רטובים היה מראה הטוב והיפה שבכולם ומעטר אותם באשכולות הענבים:ופחות. הם סגני הכהנים:וגזברים הם הממונים על עסקי ההקדש ועל נכסיו: אמרו לפי כבוד הנכנסין היו יוצאין. באר הגמרא ענינו שאם היו הנכנסין רבים היו גם כן היוצאין לקראתם רבים ואם היו מעטים היו יוצאים לקראתם מעטים:והעיקר אצלנו אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים אבל חייבנו לאלו לעמוד לפי שהנכנסים הם קהל וכבוד צבור שאני ואמרו בגמרא בדרך היו אומרים שמחתי באומרים לי בית ה' נלך ובירושלים היו אומרים עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ד
הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְהַר הַבָּיִת. הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת, אֲפִלּוּ אַגְרִיפַּס {ז} הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנָס, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֲזָרָה. הִגִּיעַ לָעֲזָרָה וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר, אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי (תהלים ל): ר"ע מברטנורה הֶחָלִיל. מִין כְּלִי זֶמֶר וְקוֹלוֹ נִשְׁמָע לְמֵרָחוֹק: הָיָה נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ. לְפִי שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִתְּנוֹ מִיָּדוֹ לְיַד כֹּהֵן, דִּכְתִיב (דְּבָרִים כו) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ז} אַגְרִיפַּס. הַמֶּלֶךְ, מִמַּלְכֵי בַיִת שֵׁנִי, בַּעַל נֶפֶשׁ גְּדוֹלָה וּשְׂרָרָה רַבָּה. הָרַ"מ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם לשון התורה הוא שיהיה אדם בעצמו נושא הבכורים ונותנן ביד הכהן אמר הש"י (דברים כו) ולקח הכהן הטנא מידך:ואגריפס המלך ממלכי בית שני בעל נפש גדולה ושררה רבה ואמרו בגמ' בהר הבית היו אומרים הללויה עד כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ): (רמב"ם)
פרק ג - משנה ה
הַגּוֹזָלוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַסַּלִּים, הָיוּ עוֹלוֹת. וּמַה שֶּׁבְּיָדָם, נוֹתְנִים לַכֹּהֲנִים: ר"ע מברטנורה הַגּוֹזָלוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַסַּלִּים. שֶׁהָיוּ תּוֹלִים מֵאֲחוֹרֵי הַסַּלִּים שֶׁל בִּכּוּרִים תּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנִים, וְלֹא עַל גַּבֵּי הַסַּלִּים מַמָּשׁ, שֶׁלֹּא יְטַנְּפוּם. וְהֵן קְרֵבִין עוֹלוֹת: וּמַה שֶּׁבְּיָדָם. רַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ הַגּוֹזָלוֹת שֶׁהֵבִיאוּ בְיָדָם, שֶׁלֹּא תְלָאוּם אֲחוֹרֵי הַסַּלִּים. וְלִי נִרְאֶה וּמַה שֶּׁבְּיָדָם, הַבִּכּוּרִים שֶׁהֵבִיאוּ בְיָדָם: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם היו מעלים עם הבכורים להדור תורים ובני יונה מהם שהיו מביאין אותם תלויים בסלי הבכורים מהם שהיו מביאים אותם בידיהם: ואמרו שע"ג הסלים בארו בגמ' שהיו תלוים מן הסלים ולא היו משימים אותן על הסלים כדי שלא יטנפו אותם ואותם שהיו תלויים בו היו מקריבין אותם עולות ואותן שהיו מביאין בידיהם היו נותנים לכהנים: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ו
עוֹדֵהוּ הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ, קוֹרֵא מֵהִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ (דברים כו), עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר {ח} עַד אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי. הִגִּיעַ לַאֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, מוֹרִיד הַסַּל מֵעַל כְּתֵפוֹ וְאוֹחֲזוֹ בְשִׂפְתוֹתָיו, וְכֹהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ תַחְתָּיו וּמְנִיפוֹ, וְקוֹרֵא מֵאֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי עַד שֶׁהוּא גוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה, וּמַנִּיחוֹ בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ, וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא: ר"ע מברטנורה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: וְאוֹחֲזוֹ בְשִׂפְתוֹתָיו וְכֹהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ תַחְתָּיו. מִכָּאן מַשְׁמַע שֶׁהַסַּל הָיָה עַל יָדוֹ שֶׁל כֹּהֵן, אֶלָּא שֶׁהַבְּעָלִים אוֹחֲזִים הַסַּל בְּשִׂפְתוֹתָיו לְמַעְלָה בִּשְׁעַת הַתְּנוּפָה, וְשֶׁלֹּא כְדִבְרֵי הָאוֹמֵר כֹּהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ תַּחַת יַד הַבְּעָלִים וּמֵנִיף {ט}: בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ. בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית {י}: וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא. מִכָּאן מַשְׁמַע שֶׁלֹּא הָיָה מֵנִיף כִּי אִם תְּנוּפָה אַחַת בִּשְׁעַת הַקְּרִיאָה בִּלְבָד. וְתַנָּא דְסִפְרִי מַצְרִיךְ שְׁתֵּי תְנוּפוֹת, אַחַת בִּשְׁעַת הַקְּרִיאָה, דִּכְתִיב (דְּבָרִים כו) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ, וְגָמְרִינַן יָד יָד מִיָּדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי ה' (וַיִּקְרָא ז), מַה לְּהַלָּן תְּנוּפָה אַף כָּאן תְּנוּפָה, וְהַשֵּׁנִית לְאַחַר שֶׁהִשְׁלִים הַקְּרִיאָה, דִּלְאַחַר הַקְּרִיאָה כְּתִיב וְהִנַּחְתּוֹ, לְשׁוֹן לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם (שְׁמוֹת לב), דְּהַיְנוּ תְּנוּפָה שֶׁמּוֹלִיךְ וּמֵבִיא, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ח} רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. הַתּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב הֶאֱרִיךְ לְפָרֵשׁ בְּמַאי פְּלִיגֵי תַּנָּא קַמָּא וְרַבִּי יְהוּדָה. וּמַסִּיק דְּצָרִיךְ לוֹמַר דְּרַבִּי יְהוּדָה לֹא בָא לַחֲלֹק אֶלָּא לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי תַנָּא קַמָּא, דְּזֶהוּ שֶׁאָמַר עוֹדֵהוּ הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ קוֹרֵא מֵהִגַּדְתִּי עַד כוּ' דְּלָאו לְמֵימְרָא דְכָל זֶה בְּעוֹד הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ, שֶׁזֶּה אֵינוֹ אֶלָּא עַד אֲרַמִּי כוּ', וּמִשֶּׁהִגִּיעַ לַאֲרַמִּי כוּ' מוֹרִיד כוּ', וְתַנָּא קַמָּא לֹא נָחֵית לְפֵרוּשָׁא מַאי דְעָבֵיד בֵּינֵי וּבֵינֵי, אֶלָּא הַתְחָלַת הָעִנְיָן הוּא אוֹמֵר, שֶׁבְּעוֹד עַל כְּתֵפוֹ מַתְחִיל לִקְרֹא הִגַּדְתִּי. וּמַה שֶּׁאוֹמֵר וְגוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה אֵינוֹ מוּסָב עַל עוֹדֵהוּ עַל כְּתֵפוֹ, אֶלָּא אוֹמֵר שֶׁגּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה כֻלָּהּ. וְלֹא בֵאֵר בְּאֵיזֶה עִנְיָן, וְאָתָא רַבִּי יְהוּדָה וּמְבָאֲרוֹ וְהוֹלֵךְ. וְעַיֵּן עוֹד: {ט} וְהַתּוֹסָפוֹת בִּמְנָחוֹת דַּף ס"א כָּתְבוּ דְּתַחַת יַד לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא הַבְּעָלִים אוֹחֲזוֹ בְשִׂפְתוֹתָיו. וּמִיהוּ הֵבִיאוּ בְּשֵׁם הַיְרוּשַׁלְמִי דְּמוּכָח שֶׁתַּחַת יָד מַמָּשׁ: {י} יְרוּשַׁלְמִי, דִּכְתִיב לִפְנֵי ה', יָכוֹל בַּמַּעֲרָב שֶׁהַהֵיכָל בְּמַעֲרַב הַמִּזְבֵּחַ, תַּלְמוּד לוֹמַר אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ. אִי (לִפְנֵי) [פְּנֵי] הַמִּזְבֵּחַ, יָכוֹל בַּדָּרוֹם שֶׁשָּׁם הַכֶּבֶשׁ וְהוּא פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ, תַּלְמוּד לוֹמַר לִפְנֵי ה'. הָא כֵּיצַד, מַגִּישִׁין עַל קֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית. וְכֵן הוּא בַגְּמָרָא מְנָחוֹת דַּף י"ט: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כבר בארנו בפרק שלפני זה שהבכורים טעונין תנופה ואין הלכה כר' יהודה: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ז
בָּרִאשׁוֹנָה, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִקְרוֹת, קוֹרֵא. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ {יא} לִקְרוֹת, מַקְרִין אוֹתוֹ. נִמְנְעוּ מִלְּהָבִיא, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַקְרִין אֶת מִי שֶׁיּוֹדֵעַ וְאֶת מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ: ר"ע מברטנורה נִמְנְעוּ מִלְּהָבִיא. מִפְּנֵי הַבּוּשָׁה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת: הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַקְרִין. וְאַסְמְכוּהָ אַקְּרָא דִּכְתִיב (דְּבָרִים כו) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ, וְאֵין עֲנִיָּה אֶלָּא מִפִּי אַחֵר: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יא} שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ. שֶׁמִּקְרָא בִכּוּרִים בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ג' פֶּרֶק ז' דְּסוֹטָה: (עיקר תוי"ט). רמב"ם אמר הש"י בבכורים וענית ואמרת לפני ה' אלהיך (דברים כו) ועוד אמר הש"י וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם (שם כז) ואמרו בספרי מה ענייה האמורה כאן בלשון הקדש אף ענייה האמורה להלן בלשון הקדש ומפני שכל בני אדם לא היו יודעים לשון הקדש כמו שנתבאר בעזרא חזרו להקרות כל העם כדי שלא יתביישו אותם שלא היו יודעים לקרות וסמכו זה למה שנא' וענית ואמרת אמרו אין ענייה אלא מפי אחרים: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ח
הָעֲשִׁירִים מְבִיאִים בִּכּוּרֵיהֶם בִּקְלָתוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב, וְהָעֲנִיִּים מְבִיאִין אוֹתָם בְּסַלֵּי נְצָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה {יב}, וְהַסַּלִּים וְהַבִּכּוּרִים נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים: ר"ע מברטנורה בִּקְלָתוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב. קֻפּוֹת מְצֻפּוֹת כֶּסֶף וְזָהָב: הַסַּלִּים וְהַבִּכּוּרִים נִתָּנִים לַכֹּהֲנִים. סַלֵּי עֲנִיִּים נִתָּנִים לַכֹּהֲנִים, וּקְלָתוֹת שֶׁל עֲשִׁירִים מַחֲזִירִים לָהֶן {יג}, מִכָּאן אָמְרוּ בָּתַר עַנְיָא אַזְלָא עֲנִיּוּתָא: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יב} בְּסַלֵּי נְצָרִים כוּ'. נְצָרִים הֵם עֲנָפִים אוֹ שְׁבָטִים, כְּמוֹ וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה (יְשַׁעְיָה יא). וּפֵרוּשׁ קְלוּפָה, שֶׁמְּסִירִין קְלִפָּתָהּ, תַּרְגּוּם מַחְשׂוֹף הַלָּבָן קִלוּף. הָרַ"מ: {יג} וְקַשְׁיָא לִי, דְּאִי הָכִי עֲנִיִּים מִתְבַּיְּשִׁים, וְלָמָּה לֹא תִקְּנוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּיְּשׁוּ הָעֲנִיִּים שֶׁאַף הָעֲשִׁירִים יָבִיאוּ בִּנְצָרִים כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. וְיֵשׁ לוֹמַר מִשּׁוּם כְּבוֹד בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּמְשָׁרְתָיו לֹא חָשׁוּ עַל שֶׁיִּתְבַּיְּשׁוּ הָעֲנִיִּים. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם קלתות. סלים וענין אמרם של כסף מחושקים ומצופים כסף או זהב:ונצרים הם ענפים או שבטים כמו ונצר משרשיו יפרה (ישעיה יא) ופירוש קלופה שמסירין קליפתה תרגום מחשוף הלבן (בראשית ל) קליף חיור:הסלים והבכורים הנתנין לכהנים הם סלי הערבה הקלופה לא של כסף ולא של זהב: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ט
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס אוֹמֵר, מְעַטְּרִין אֶת הַבִּכּוּרִים חוּץ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין מְעַטְּרִין אֶת הַבִּכּוּרִים אֶלָּא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים: ר"ע מברטנורה מְעַטְּרִים אֶת הַבִּכּוּרִים חוּץ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים. מַקִּיפִים אֶת הַסַּלִּים שֶׁבִּכּוּרִים בָּהֶם מִפֵּרוֹת נָאִים וּמְשֻׁבָּחִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים, כְּגוֹן פָּרִישׁ וְאֶתְרוֹג וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, וְהוּא הַדִּין שֶׁיְּכוֹלִין לְעַטֵּר מִפֵּרוֹת שֶׁגָּדְלוּ בְּחוּץ לָאָרֶץ: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֵין מְעַטְּרִין הַבִּכּוּרִים אֶלָּא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים. מִפֵּרוֹת שֶׁגָּדְלוּ בָּאָרֶץ שֶׁחַיָּבִים בַּבִּכּוּרִים. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם והלכה כר"ע: (רמב"ם)
פרק ג - משנה י
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ מִדּוֹת בַּבִּכּוּרִים, הַבִּכּוּרִים, וְתוֹסֶפֶת הַבִּכּוּרִים, וְעִטּוּר הַבִּכּוּרִים. תּוֹסֶפֶת הַבִּכּוּרִים, מִין בְּמִינוֹ. וְעִטּוּר הַבִּכּוּרִים, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. תּוֹסֶפֶת הַבִּכּוּרִים נֶאֱכֶלֶת בְּטָהֳרָה, וּפְטוּרָה מִן הַדְּמַאי. וְעִטּוּר הַבִּכּוּרִים חַיָּב בַּדְּמַאי {יד}: ר"ע מברטנורה הַבִּכּוּרִים. עִקַּר הַבִּכּוּרִים, תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה אוֹ אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר: תּוֹסֶפֶת הַבִּכּוּרִים. בִּשְׁעַת לְקִיטַת הַבִּכּוּרִים מוֹסִיף עֲלֵיהֶם מִשְּׁאָר תְּאֵנִים אוֹ מִשְּׁאָר עֲנָבִים: עִטּוּר. הַפֵּרוֹת הַנָּאִים שֶׁמַּקִּיף סְבִיבוֹת הַסַּל לְהִדּוּר מִצְוָה: מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. מְעַטֵּר הַסַּל שֶׁל בִּכּוּרֵי עֲנָבִים בִּתְאֵנִים, וְשֶׁל בִּכּוּרֵי תְאֵנִים בַּעֲנָבִים, וַאֲפִלּוּ בְּפֵרוֹת שֶׁאֵינָם מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים לְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן דִּסְבִירָא לֵיהּ כָּךְ לְעֵיל: וּפְטוּרִים מִן הַדְּמַאי. אִם לְקָחָן הַכֹּהֵן מֵעַם הָאָרֶץ שֶׁהֵבִיא בִּכּוּרִים: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יד} חַיָּב בַּדְּמַאי. וְצָרִיךְ עִיּוּן אִי נֶאֱכַל אַף בְּטֻמְאָה, הוֹאִיל וְלֹא תָנֵי בְּהֶדְיָא. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טו} יְרוּשַׁלְמִי. אֲבָל הָא דְבָעֵי לְמֵילָף מִנֵּיהּ דְּהוּא הַדִּין לַתּוֹסֶפֶת, מִלְּתָא דִתְמִיהָה הוּא, דְּהָא חָמוּר בַּתּוֹסֶפֶת מִבָּעִטּוּר כְּדִלְעֵיל, וּבִכְלַל מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ הוּא. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כבר בארנו שאין הלכה כר"ש שאומר מעטרים את הבכורים שלא במינן חוץ משבעת המינין אבל אם רצה לעטר התאנים בענבים בדרך הדמיון והתמרים והזיתים וכיוצא בו הכל מודים בזה וענין חייבים בדמאי שהן חייבין בדיני הדמאי ומוציא מהם תרומת מעשר ומעשר שני כמו שנתבאר במה שקדם: (רמב"ם)
פרק ג - משנה יא
אֵימָתַי אָמְרוּ תּוֹסֶפֶת הַבִּכּוּרִים כַּבִּכּוּרִים, בִּזְמַן שֶׁהִיא בָאָה מִן הָאָרֶץ. וְאִם אֵינָהּ בָּאָה מִן הָאָרֶץ, אֵינָהּ כַּבִּכּוּרִים: ר"ע מברטנורה וְאִם אֵינָהּ בָּאָה מִן הָאָרֶץ. כְּגוֹן שֶׁהֵבִיאוּ הַתּוֹסֶפֶת מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן, דִּתְנַן לְעֵיל שֶׁמְּבִיאִים מִשָּׁם בִּכּוּרִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ. אִי נַמִּי מַתְנִיתִין רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּאָמַר לְעֵיל מְעַטְּרִים אֶת הַבִּכּוּרִים חוּץ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים, וְהוּא הַדִּין מִפֵּרוֹת שֶׁגָּדְלוּ בְּחוּץ לָאָרֶץ {טו}, וְכִי הֵיכִי דְאַלִּיבֵּיהּ מְעַטְּרִים בְּפֵרוֹת חוּץ לָאָרֶץ, הָכִי נַמִּי הַתּוֹסֶפֶת בָּאָה מִפֵּרוֹת חוּץ לָאָרֶץ. וְקָא מַשְׁמַע לָן הָכָא שֶׁהַתּוֹסֶפֶת שֶׁאֵינָהּ מִן הָאָרֶץ אֵינָהּ כַּבִּכּוּרִים: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם כבר בארנו במה שקדם שהבכורים מביאין אותם מעבר לירדן ואינם מא"י: (רמב"ם)
פרק ג - משנה יב
לְמָה אָמְרוּ הַבִּכּוּרִים כְּנִכְסֵי כֹהֵן, שֶׁהוּא קוֹנֶה מֵהֶם עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה, וּבַעַל חוֹב נוֹטְלָן בְּחוֹבוֹ, וְהָאִשָּׁה בִכְתֻבָּתָהּ {טז}, כְּסֵפֶר תּוֹרָה. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין נוֹתְנִים אוֹתָם אֶלָּא לְחָבֵר בְּטוֹבָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נוֹתְנִין אוֹתָם לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר, וְהֵם מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם, כְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ: ר"ע מברטנורה כְּסֵפֶר תּוֹרָה. כְּלוֹמַר וְסֵפֶר תּוֹרָה נַמִּי הֲוֵי כְּמוֹ בִּכּוּרִים לְדִין זֶה דְּבַעַל חוֹב נוֹטֵל בְּחוֹבוֹ וְאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ. פֵּרוּשׁ אַחֵר, וְסֵפֶר תּוֹרָה, וּמֻתָּר לִקְנוֹת בָּהֶם סֵפֶר תּוֹרָה. וְאַף עַל גַּב דִּתְנָא בְּהֵמָה טְמֵאָה, אִצְטָרִיךְ לְמִתְנֵי סֵפֶר תּוֹרָה, דְּלֹא תֵימָא כָּל הַנֵּי נְהִי דְלֹא חָזוּ לַאֲכִילָה חָזוּ לְשָׂכָר שֶׁיָּבֹא לִידֵי אֲכִילָה, אֲבָל סֵפֶר תּוֹרָה דְלֹא חָזֵי לְשָׂכָר שֶׁיָּבֹא לִידֵי אֲכִילָה, לְפִי שֶׁאֵין מוֹכְרִין סֵפֶר תּוֹרָה, אֵימָא לֹא, קָא מַשְׁמַע לָן {יז}: אֵין נוֹתְנִים אֶלָּא לְחָבֵר בְּטוֹבָה. אֵין הַכֹּהֵן יָכוֹל לִתֵּן הַבִּכּוּרִים אֶלָּא לְכֹהֵן חָבֵר שֶׁאוֹכֵל חֻלָּיו בְּטָהֳרָה, וְנוֹתֵן אוֹתָם לוֹ בְּטוֹבָה בְּתוֹרַת חֶסֶד וּנְדָבָה, וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לִקְנוֹת בָּהֶן דָּבָר {יח}, וְאַף לֹא לִתְּנָן לְכֹהֵן שֶׁאֵינוֹ חָבֵר, דְּכֵיוָן שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן עֲבוֹדָה חַיְשִׁינַן דִּלְמָא לֹא מִזְדַּהֵר בְּהוּ: נוֹתְנִים אוֹתָם לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר. וּבֵין חָבֵר וּבֵין שֶׁאֵינוֹ חָבֵר מְחַלְּקִין אוֹתָם בֵּינֵיהֶם: כְּקָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ. כִּשְׁאָר קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶם עֲבוֹדָה, הוֹאִיל וּמַכְנִיסִים אוֹתָם לָעֲזָרָה מִזְדַּהֲרֵי בְהוּ וְלֹא אָתוּ לְמֵכְלִינְהוּ בְטֻמְאָה. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {טז} וְאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ. לִגְבּוֹת מֵחַיִּים אִם נִתְגָּרְשָׁה. אִי נַמִּי דְּתָפְסָה מֵחַיִּים, וַאֲפִלּוּ לְרַבָּנָן דְּרַבִּי מֵאִיר דְּמִשְׁנָה ז' פֶּרֶק ח' דִּכְתֻבּוֹת: {יז} וּפֵרוּשׁוֹ דָּחוּק. וְרַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי מַלְכִּי צֶדֶק פֵּרֵשׁ דִּכְמוֹ דְסֵפֶר תּוֹרָה אַף עַל גַּב דִּמְכָרָהּ קְדֻשָּׁתֵיהּ עֲלֵיהּ, דְּסֵפֶר תּוֹרָה הוּא, הָכִי נַמִּי הַבִּכּוּרִים בִּכּוּרִים נִינְהוּ וְלֹא נָפְקֵי מִקְּדֻשַּׁתַיְהוּ לְהֵאָכֵל לְזָרִים, אֶלָּא לְעוֹלָם צָרִיךְ לְזַבְּנִינְהוּ לְכֹהֲנִים טְהוֹרִים לְמֵכְלִינְהוּ בְּטָהֳרָה, וְהַיְנוּ דְקָתָנֵי כְּסֵפֶר תּוֹרָה: {יח} פֵּרוּשׁ, הַכֹּהֵן לְאַחַר שֶׁבָּאוּ לְיָדוֹ. וּבְטוֹבָה פָּלֵיג [רַבִּי יְהוּדָה] עִם תַּנָּא קַמָּא, וּבְאֵין נוֹתְנִין אֶלָּא לְחָבֵר דְּקָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה מְהַדְרֵי לֵיהּ חֲכָמִים, נוֹתְנִין אוֹתָהּ לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר כוּ'. וְאֵין נוֹתְנִין דְּרַבִּי יְהוּדָה בַּכֹּהֲנִים, וְנוֹתְנִים דַּחֲכָמִים בַּבְּעָלִים: (עיקר תוי"ט). רמב"ם לחבר בטובה. שנותנין אותו לתלמיד חכם בדרך הצדקה והחסד ואפשר לעשות כן לדעת ר' יהודה והלכה כחכמים: (רמב"ם)
פרק ד
פרק ד - משנה א
אַנְדְּרוֹגִינוֹס יֶשׁ בּוֹ דְרָכִים שָׁוֶה לָאֲנָשִׁים, וְיֶשׁ בּוֹ דְרָכִים שָׁוֶה לַנָּשִׁים, וְיֶשׁ בּוֹ דְרָכִים שָׁוֶה לָאֲנָשִׁים וְנָשִׁים, וְיֵשׁ בּוֹ דְרָכִים אֵינוֹ שָׁוֶה לָאֲנָשִׁים וְנָשִׁים:
פרק ד - משנה ב
כֵּיצַד שָׁוֶה לָאֲנָשִׁים. מְטַמֵּא בְלֹבֶן, כָּאֲנָשִׁים. וְנוֹשֵׂא, אֲבָל לֹא נִשָּׂא, כָּאֲנָשִׁים. וְאִמּוֹ יוֹשֶׁבֶת עָלָיו בְּדַם טֹהַר, כָּאֲנָשִׁים. וְאֵינוֹ מִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים, כָּאֲנָשִׁים. וְאֵינוֹ נִזּוֹן עִם הַבָּנוֹת, כָּאֲנָשִׁים. וּמִתְעַטֵּף, כָּאֲנָשִׁים. וְעוֹבֵר עַל בַּל תַּקִּיף וְעַל בַּל תַּשְׁחִית וְעַל בַּל תִּטָּמֵּא לְמֵתִים, כָּאֲנָשִׁים. וְחַיָּב בְּכָל הַמִּצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, כָּאֲנָשִׁים: ר"ע מברטנורה פֶּרֶק זֶה רֻבּוֹ כְּכֻלּוֹ שָׁנוּי בַתּוֹסֶפְתָּא. וְזוֹ הִיא נֻסְחַת הַגְּרָ"א מִוִּילְנָא זַצַ"ל (עִם הוֹסָפוֹת), עִם פֵּרוּשׁ. ב מְטַמֵּא בְלֹבֶן. שֶׁהָאִישׁ מְטַמֵּא בְלֹבֶן כִּדְאִיתָא בְּזָבִים (פֶּרֶק ב מִשְׁנָה א): וּמִתְעַטֵּף כָּאֲנָשִׁים. שֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ שִׂמְלַת אִשָּׁה: אֲבָל לֹא נִשָּׂא. מִשּׁוּם דְּהַבָּא עָלָיו כְּבָא עַל הַזָּכָר (יְבָמוֹת פֶּרֶק ח מִשְׁנָה ו): וְאִמּוֹ יוֹשֶׁבֶת עָלָיו בְּדָם טֹהַר כָּאֲנָשִׁים. כְּזָכָר, וְלִבְסוֹף אַרְבָּעִים לְלֵדָתוֹ דָּמָהּ טָמֵא: וְאֵינוֹ נִזּוֹן עִם הַבָּנוֹת. בִּנְכָסִים מֻעָטִים, כְּדִתְנַן (בָּבָא בָתְרָא פֶּרֶק ט) בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מֻעָטִים הַבָּנוֹת דּוֹחִין אוֹתוֹ אֵצֶל הַבָּנִים: וְחַיָּב בְּכָל הַמִּצְוֹת כָּאֲנָשִׁים. אֲפִלּוּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא שֶׁהַנָּשִׁים פְּטוּרוֹת, הוּא חַיָּב: (ר"ע מברטנורה).
פרק ד - משנה ג
כֵּיצַד שָׁוֶה לַנָּשִׁים. מְטַמֵּא בְאֹדֶם, כַּנָּשִׁים. וְאֵינוֹ מִתְיַחֵד עִם הָאֲנָשִׁים, כַּנָּשִׁים. וְאֵינוֹ זוֹקֵק לְיִבּוּם, כַּנָּשִׁים. וְאֵינוֹ חוֹלֵק עִם הַבָּנִים, כַּנָּשִׁים. וְאֵין אוֹכֵל בְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ, כַּנָּשִׁים. וְאִמּוֹ יוֹשֶׁבֶת עָלָיו בְּדָם טָמֵא, כַּנָּשִׁים. וּפָסוּל מִן הָעֵדוּת, כַּנָּשִׁים. וְאִם נִבְעַל בַּעֲבֵרָה נִפְסַל מִן הַתְּרוּמָה, כַּנָּשִׁים: ר"ע מברטנורה מְטַמֵּא בְאֹדֶם. דְּדָם כְּתִיב בְּאִשָּׁה (וַיִּקְרָא טו), וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם. וַחֲמִשָּׁה מִינֵי דָמִים טְמֵאִים בָּאִשָּׁה: וְאֵינוֹ חוֹלֵק. בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּים הַבָּנִים דּוֹחִים [אוֹתוֹ] אֵצֶל הַנְּקֵבוֹת (וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב בָּבָא בָתְרָא פֶּרֶק ט מִשְׁנָה ב): וְאֵינוֹ אוֹכֵל. הַיְנוּ חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וּמְנָחוֹת, דִּבְכֻלְּהוּ כְּתִיב (וַיִּקְרָא ו) כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכְלֶנָּה: וְאִמּוֹ יוֹשֶׁבֶת עָלָיו בְּדָם טָמֵא. שְׁבוּעַיִם, כְּיוֹלֶדֶת נְקֵבָה: וְאִם נִבְעַל בַּעֲבֵרָה. שֶׁבָּא עָלָיו אֶחָד מִקְּרוֹבָיו, אוֹ מִפְּסוּלֵי כְהֻנָּה, שֶׁאִם הָיְתָה נְקֵבָה הָיְתָה נִפְסֶלֶת מִן הַתְּרוּמָה, אַף הָאַנְדְּרוֹגִינוֹס נִפְסָל, אַף עַל פִּי שֶׁהַזָּכָר שֶׁנִּבְעַל לֹא נִפְסַל כִּדְאִיתָא בִּבְכוֹרוֹת (פֶּרֶק ז מִשְׁנָה ז). וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים, אֲפִלּוּ נִבְעַל מִכָּל אָדָם נִפְסַל מִתְּרוּמָה, מִשּׁוּם דְּבִיאָתוֹ בַּעֲבֵרָה, וְיֵשׁ לְגַמְגֵּם, דַּהֲוֵי תַּרְתֵּי דְּסָתְרֵי, אִם אַתָּה מְחַשְּׁבוֹ כְּזָכָר אֵינוֹ נִפְסָל בְּבִיאַת עֲבֵרָה אֲפִלּוּ מִן הַכְּהֻנָּה, וְאִם אַתָּה מְחַשְּׁבוֹ כִּנְקֵבָה אֵינָהּ נִפְסֶלֶת כִּי אִם בְּבִיאַת הַפְּסוּלִים אוֹ בְּבִיאַת אֶחָד מִקְּרוֹבִים שֶׁהִיא עֶרְוָה: (ר"ע מברטנורה).
פרק ד - משנה ד
כֵּיצַד שָׁוֶה לָאֲנָשִׁים וְנָשִׁים, חַיָּבִים עַל מַכָּתוֹ וְקִלְלָתוֹ, כָּאֲנָשִׁים וְנָשִׁים. וְהַהוֹרְגוֹ שׁוֹגֵג גּוֹלֶה, וּמֵזִיד נֶהֱרָג, כָּאֲנָשִׁים וְנָשִׁים. וְאִמּוֹ מְבִיאָה עָלָיו קָרְבָּן, כָּאֲנָשִׁים וְנָשִׁים. וְאוֹכֵל בְּקָדְשֵׁי הַגְּבוּל, כָּאֲנָשִׁים וְכַנָּשִׁים. וְנוֹחֵל לְכָל הַנַּחֲלוֹת, כָּאֲנָשִׁים וְכַנָּשִׁים: ר"ע מברטנורה וְנוֹחֵל לְכָל הַנַּחֲלוֹת. אִם אֵין שָׁם יוֹרֵשׁ אֶלָּא הוּא, יוֹרֵשׁ הַכֹּל, דְּלֹא תֵימָא בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא וְלָאו בַּר יְרֻשָּׁה הוּא, קָא מַשְׁמַע לָן (בָּבָא בָתְרָא שָׁם): (ר"ע מברטנורה).
פרק ד - משנה ה
כֵּיצַד אֵינוֹ שָׁוֶה לָאֲנָשִׁים וְנָשִׁים. אֵין שׂוֹרְפִין תְּרוּמָה עַל טֻמְאַת זִיבָתוֹ, וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ, לֹא כָאֲנָשִׁים וְנָשִׁים. וְאֵינוֹ נֶעֱרָךְ, לֹא כָאֲנָשִׁים וְלֹא כַנָּשִׁים. וְאֵין נִמְכָּר בְּעֶבֶד עִבְרִי, לֹא כָאֲנָשִׁים וְלֹא כַנָּשִׁים. וְאִם אָמַר, הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה לֹא אִישׁ וְלֹא אִשָּׁה, נָזִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַנְדְּרוֹגִינוֹס בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הוּא, וְלֹא יָכְלוּ חֲכָמִים לְהַכְרִיעַ עָלָיו אִם הוּא אִישׁ אוֹ אִשָּׁה. אֲבָל טֻמְטוּם אֵינוֹ כֵן, פְּעָמִים שֶׁהוּא אִישׁ, פְּעָמִים שֶׁהוּא אִשָּׁה: ר"ע מברטנורה אֵין שׂוֹרְפִין תְּרוּמָה וְכוּ'. אִם רָאָה לֹבֶן לְבַד אוֹ אֹדֶם לְבַד, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי סָפֵק, כְּדִתְנַן בְּמַסֶּכֶת זָבִים (פֶּרֶק ב מִשְׁנָה א). אֲבָל אִם רָאָה לֹבֶן וְאֹדֶם כְּאַחַת, שׂוֹרְפִין, שֶׁהוּא טָמֵא מִמַּה נַּפְשָׁךְ. עַיֵּן בְּנִדָּה (דַּף כח): וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ. אֲפִלּוּ רָאָה לֹבֶן וְאֹדֶם כְּאַחַת, מִשּׁוּם דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ה) מִזָּכָר וְעַד נְקֵבָה, זָכָר וַדַּאי וּנְקֵבָה וַדָּאִית: וְאֵינוֹ נִמְכָּר בְּעֶבֶד עִבְרִי וְכוּ'. מִשּׁוּם דַּהֲוֵי סָפֵק נְקֵבָה, וּכְתִיב (שְׁמוֹת כב) וְנִמְכָּר בִּגְנֵבָתוֹ, וְלֹא בִגְנֵבָתָהּ (סוֹטָה פֶּרֶק ג מִשְׁנָה ח): וְלֹא כַנָּשִׁים. שֶׁאָב מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה לְאַמָּה, וְהָאַנְדְּרוֹגִינוֹס סָפֵק זָכָר, וְאֵין אָב מוֹכֵר אֶת בְּנוֹ לְעֶבֶד: וְאֵינוֹ נֶעֱרָךְ. דְּזָכָר וּנְקֵבָה אֲמוּרִים בְּפָרָשַׁת עֲרָכִים (וַיִּקְרָא כז), שֶׁיְּהֵא זָכָר וַדַּאי אוֹ נְקֵבָה וַדָּאִית: אֲבָל טֻמְטוּם וְכוּ'. וּבַתּוֹסֶפְתָּא הַגִּרְסָא, אֲבָל טֻמְטוּם אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא אוֹ סָפֵק אִישׁ אוֹ סָפֵק אִשָּׁה: (ר"ע מברטנורה).