בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א ולויקיטקסט על פ' הרמב''ם

משנה מסכת גיטין (מ)

 פרק א    פרק ב    פרק ג    פרק ד    פרק ה    פרק ו    פרק ז    פרק ח    פרק ט  


  פרק א
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו

  פרק ב
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז

  פרק ג
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח

  פרק ד
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט

  פרק ה
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט

  פרק ו
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז

  פרק ז
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט

  פרק ח
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט   משנה י

  פרק ט
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט   משנה י



פרק א


פרק א - משנה א

הַמֵּבִיא גֵט {א} מִמְּדִינַת הַיָּם, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר, בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הַמֵּבִיא מִן הָרֶקֶם וּמִן הַחֶגֶר {ז}. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מִכְּפַר לוּדִים {ח} לְלוֹד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם, אֶלָּא הַמֵּבִיא מִמְּדִינַת הַיָּם וְהַמּוֹלִיךְ {ט}. וְהַמֵּבִיא מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בִמְדִינַת הַיָּם {י}, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מֵהֶגְמוֹנְיָא {יא} לְהֶגְמוֹנְיָא:

 ר"ע מברטנורה  הַמֵּבִיא גֵט מִמְּדִינַת הַיָּם. כָּל חוּצָה לָאֶרֶץ קָרֵי מְדִינַת הַיָּם {ב}: צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם. אִית דְּאָמְרֵי טַעְמָא לְפִי שֶׁאֵין בְּנֵי מְדִינַת הַיָּם בְּנֵי תוֹרָה, וְאֵין יוֹדְעִין שֶׁצָּרִיךְ לִכְתֹּב הַגֵּט לְשֵׁם הָאִשָּׁה {ג}, הִלְכָּךְ אוֹמֵר הַשָּׁלִיחַ בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם, וּמִמֵּילָא שָׁיְלִינַן לֵיהּ אִם נִכְתַּב לִשְׁמָהּ, וְהוּא אוֹמֵר אִין {ד}. וְאִית דְּאָמְרֵי טַעְמָא לְפִי שֶׁאֵין שַׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת מִשָּׁם לְכָאן, שֶׁאִם יָבֹא הַבַּעַל וִיעַרְעֵר לוֹמַר לֹא כְתַבְתִּיו שֶׁיִּהְיוּ עֵדִים מְצוּיִין לְהַכִּיר חֲתִימַת הָעֵדִים {ה}. וְהֶאֱמִינוּהוּ רַבָּנָן לַשָּׁלִיחַ כְּבִתְרֵי {ו}, וְשׁוּב לֹא יוֹעִיל עִרְעוּר הַבַּעַל: מִן הָרֶקֶם וּמִן הַחֶגֶר. בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד, מְתַרְגְמִינַן בֵּין רֶקֶם וּבֵין חִגְרָא: אֲפִלּוּ מִכְּפַר לוּדִים. שֶׁהִיא מִחוּצָה לָאָרֶץ: לְלוֹד. שֶׁהִיא סְמוּכָה לָהּ וְהִיא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: מֵהֶגְמוֹנְיָא לְהֶגְמוֹנְיָא. שְׁנֵי הֶגְמוֹנִים בְּעִיר אַחַת וּמַקְפִּידִים זֶה עַל זֶה {יב}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} גֵּט. לְשׁוֹן אֲרַמִּי. סֵפֶר כְּרִיתוּת (דְּבָרִים כד) מְתֻרְגָּם גֵּט פִּטּוּרִין. וּלְכָךְ נָהֲגוּ לִכְתֹּב בּוֹ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שׁוּרוֹת כְּמִנְיַן גֵּט. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} וְכֵן פָּסַק רַשִׁ"י. וְהָרַ"ן פֵּרֵשׁ דְּחוּץ לָאָרֶץ שֶׁל צַד מַעֲרָבִי שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נָקַט, לְפִי שֶׁבְּאוֹתוֹ צַד לֵיכָּא עֲיָרוֹת מֻבְלָעוֹת וּסְמוּכוֹת שֶׁהֲרֵי הַיָּם מַפְסִיק, וּבִצְדָדִים אֲחֵרִים לֹא פְּסִיקָא לֵיהּ מִלְּתָא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא עֲיָרוֹת סְמוּכוֹת וּמֻבְלָעוֹת (וּלְקַמָּן אָמְרִינַן דְּתַנָּא קַמָּא מַפִּיק אֵלּוּ מִכְּלָל). וּמִשּׁוּם הָכִי אָמַר מִמְּדִינַת הַיָּם שֶׁהִיא מַעֲרַב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהוּא הַדִּין לְכָל צְדָדִים אֲחֵרִים מֵאוֹתָן עֲיָרוֹת שֶׁהֵן דּוֹמוֹת לְאֵלּוּ שֶׁבִּמְדִינַת הַיָּם, שֶׁאֵינָן לֹא מֻבְלָעוֹת וְלֹא סְמוּכוֹת. וְאֶפְשָׁר שֶׁלָּזֶה כִּוֵּן רַשִׁ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמַה שֶּׁסִּיֵּם, כְּלוֹמַר כָּל חוּץ לָאָרֶץ שֶׁהִיא דוֹמָה לְחוּץ לָאָרֶץ שֶׁבִּמְדִינַת הַיָּם: {ג} וּקְרָא כְּתִיב וְכָתַב לָהּ, דְּהַיְנוּ לִשְׁמָהּ. וְאֵין בְּקִיאִין הַיְנוּ דְּאֵין חוֹשְׁשִׁין לְהַךְ דְּרָשָׁה, דְּאִי לָאו הָכִי מַאי שְׁנָא מִשְּׁאָר הִלְכוֹת גִּטִּין דְּלֹא חָיְשִׁינַן לְהוּ דְּלֹא בְּקִיאֵי. תּוֹסָפוֹת: {ד} וְרַשִׁ"י פֵּרֵשׁ דִּסְתָמָא כִּי מַסְהִיד בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם לִשְׁמָהּ קָמַסְהִיד. וְסִיֵּם הָרַ"ן דְּמֵימַר אָמַר הַאי שָׁלִיחַ לָמָּה לְהוּ לְרַבָּנָן לְמִשְׁאָל אִם נִכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּפָנַי, שְׁמַע מִנַּהּ שֶׁיֵּשׁ כְּתִיבָה וַחֲתִימָה בְּגֵט שֶׁהִיא פְסוּלָה, וְאִלּוּ לֹא נִכְתַּב לִשְׁמָהּ הָיָה אוֹמֵר הַשָּׁלִיחַ כָּךְ אֵרַע מַעֲשֶׂה דִלְאַחֵר נִכְתַּב. וְהָא דְסַגִּי בְּעֵד אֶחָד, מִשּׁוּם דְּרֹב בְּקִיאִין הֵן. וַאֲפִלּוּ לְרַבִּי מֵאִיר דְּחָיֵישׁ לְמִעוּטָא, הָכָא הָוֵי מִעוּטָא דְמִעוּטָא, וְרַבָּנָן הוּא דְאַצְרוּךְ, וּמִשּׁוּם עִגּוּנָא הֵקֵלּוּ. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} וּפָרֵיךְ בַּגְּמָרָא אִם כֵּן בְּפָנַי נִכְתַּב לָמָּה לִי, וּמְשָׁנֵי דִּלְמָא אָתֵי לְאַחְלוֹפֵי בְּקִיּוּם שְׁטָרוֹת דְּעָלְמָא בְּעֵד אֶחָד: {ו} דְּעֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר כְּמוֹ שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין, וְרַבָּנָן הוּא דְאַצְרוּךְ, וּמִשּׁוּם עִגּוּנָא הֵקֵלּוּ. גְּמָרָא: {ז} הַחֶגֶר. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דִּבְהָא פְלִיגֵי, דְתַנָּא קַמָּא סָבַר דְּמֵרֶקֶם וְחֶגֶר אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִחוּץ לָאָרֶץ אֵין צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, לְפִי שֶׁהֵן עֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְכָל שֶׁכֵּן מִכְּפַר לוּדִים לְלוֹד שֶׁאֵין צָרִיךְ, לְפִי שֶׁהוּא מֻבְלָע בִּתְחוּם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כוּ'. וְאָתֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לָאַפְלוֹגֵי עֲלַהּ וּלְמֵימַר דְּדַוְקָא בְּמֻבְלָעוֹת כְּמוֹ מִכְּפַר לוּדִים גְּמִירֵי וּשְׁכִיחֵי, אֲבָל סְמוּכוֹת כְּגוֹן רֶקֶם לֹא גְמִירֵי וְלֹא שְׁכִיחֵי. וַאֲתָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמֵימַר דַּאֲפִלּוּ מִכְּפַר לוּדִים שֶׁהוּא מֻבְלָע צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, דִּנְהִי דְמוֹדֶה לְרַבָּנָן קַמָּאֵי דְמֻבְלָעִים גְּמִירֵי וּשְׁכִיחֵי, אֲפִלּוּ הָכִי מַצְרִיךְ בְּהוּ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, כְּדֵי שֶׁלֹּא תַחְלֹק בִּמְדִינַת הַיָּם. הָרַ"ן: {ח} מִכְּפַר כוּ'. מִקְרֵי כְּפַר לוּדִים, שֶׁבְּנֵי לוֹד מְצוּיִין בָּהּ תָּמִיד. וּמִשּׁוּם הָכִי נָקַט לְלוֹד לִרְבוּתָא. הָרַ"ן: {ט} וְהַמּוֹלִיךְ. וּבְהָא פְלִיגֵי אַתַּנָּא קַמָּא, דִּלְתַנָּא קַמָּא הַמּוֹלִיךְ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּץ לָאָרֶץ אֵין צָרִיךְ, לְפִי שֶׁבְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, וַחֲכָמִים גָּזְרוּ מוֹלִיךְ אַטּוּ מֵבִיא. וּלְמַאן דְּאָמַר טַעֲמָא מִשּׁוּם קִיּוּם, חֲכָמִים לִפְרוּשֵׁי מִלְּתָא דְּתַנָּא קַמָּא אָתוּ דְּמֵבִיא לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא הוּא הַדִּין מוֹלִיךְ. גְּמָרָא: {י} בִּמְדִינַת הַיָּם. לְטַעֲמָא דְאֵין בְּקִיאִין הוּא הַדִּין בְּאוֹתָהּ מְדִינָה נַמִּי צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר, אֶלָּא דְּנָקַט מִמְּדִינָה לִמְדִינָה לְמֵידַק מִנַּהּ דְּהָא מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא צָרִיךְ, וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה. וּלְאִידָךְ טַעֲמָא נַמִּי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דִּקְבִיעֵי בֵית דִּין שְׁכִיחֵי שַׁיָּרוֹת. גְּמָרָא: {יא} הֶגְמוֹנְיָא. פְּקִידוּת: {יב} גְּמָרָא. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁלֹּא יֵלֵךְ מִזּוֹ לְזוֹ. וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַמִּי לְטַעֲמָא דְקִיּוּם, דְּמַקְפִּידִין. וּלְמַאן דְּאָמַר לִשְׁמָהּ נַמִּי, דְּאִיהוּ סְבִירָא לֵיהּ נַמִּי טַעֲמָא דְקִיּוּם, דְּאִלּוּ בְּחוּץ לָאָרֶץ אֲפִלּוּ בְּאוֹתָהּ הֶגְמוֹנְיָא כִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המביא גט ממדיגת הים צריך שיאמר בפני נכתב כו': הגמוניא פקידות. ואמר שאפילו הביא גט במדינה זאת בעצמה מאדנות זה לאדנות איש אחר צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ופסק ההלכה שכל המביא גט לחוצה לארץ ואפילו מא"י או המביא גט מחוצה לארץ ואפילו לא"י אם נתקיים אצלנו חתימת עדיו ונתקיים בב"ד כמו שנתבאר בפרק שני מכתובות (דף כא:) הרי זה גט כשר ויתנוהו ב"ד ולא נצטרך שנשמע מן המביא שום דבר אלא שהוא היה שליח בלבד ואם אין מכירין חתימת העדים על כל פנים צריך שיאמר המביא אותו בפני נכתב ובפני נחתם ויתננו לה בפני שנים ואז תתגרש וחיוב על השנים שיקראו הגט ואז ינתן לה: (רמב"ם)

פרק א - משנה ב

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵרֶקֶם לַמִּזְרָח {יג}, וְרֶקֶם כַּמִּזְרָח. מֵאַשְׁקְלוֹן לַדָּרוֹם, וְאַשְׁקְלוֹן {יד} כַּדָּרוֹם. מֵעַכּוֹ לַצָּפוֹן, וְעַכּוֹ כַּצָּפוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, עַכּוֹ כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לַגִּטִּין:

 ר"ע מברטנורה  מֵרֶקֶם לַמִּזְרָח. מֵרֶקֶם עַד סוֹף הָעוֹלָם לְמִזְרָחוֹ קָרוּי חוּץ לָאָרֶץ, וְרֶקֶם עַצְמָהּ נִדּוֹנָה כְּמִזְרַח הָעוֹלָם וְלֹא כְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יג} לַמִּזְרָח. אֲבָל מַעֲרַב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין צָרִיךְ גְּבוּל, שֶׁהַיָּם הַגָּדוֹל גְּבוּלָהּ, דִּכְתִיב וּגְבוּל יָם וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל [בְּמִדְבָּר לה]. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יד} וְאַשְׁקְלוֹן. וּבְסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ מוּכָח דְּמֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא. גַּם בַּסִּפְרִי חָשִׁיב פָּרָשַׁת אַשְׁקְלוֹן מִכִּבּוּשׁ עוֹלֵי בָּבֶל. וְהָרַ"ן תֵּרֵץ דְּפָרָשַׁת אַשְׁקְלוֹן אֵינוֹ אֶלָּא פָּרָשַׁת דְּרָכִים שֶׁלָּהּ, וְשֶׁכֵּן הוּא בַּיְרוּשַׁלְמִי: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  רבי יהודה אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח כו': זה הגבול שמגביל המקומות להודיענו המקומות שאינו מחוייב בו לומר בהם בפני נכתב ובפני נחתם ולכך זכר העיירות שהם בסוף ארץ ישראל ואינם מהם. והלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק א - משנה ג

הַמֵּבִיא גֵט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ צָרִיךְ {טו} שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם. אִם יֵשׁ עָלָיו עוֹרְרִים, יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. הַמֵּבִיא גֵט מִמְּדִינַת הַיָּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם, אִם יֵשׁ עָלָיו עֵדִים {כ}, יִתְקַיֵּם {כא} בְּחוֹתְמָיו:

 ר"ע מברטנורה  וְאִם יֵשׁ עָלָיו עוֹרְרִים. שֶׁהַבַּעַל מְעַרְעֵר שֶׁהוּא מְזֻיָּף {טז}: יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. אִם יָעִידוּ הָעֵדִים עַל חֲתִימַת יְדֵיהֶם, אוֹ עֵדִים אֲחֵרִים יַכִּירוּ חֲתִימָתָם, כָּשֵׁר. וּבַזְּמַן הַזֶּה, הַמֵּבִיא גֵּט בֵּין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בֵּין בְּחוּץ לָאָרֶץ צָרִיךְ לִתְּנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְצָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם {יז}. וְאִם חֲתִימַת הָעֵדִים נִכֶּרֶת בִּמְקוֹם נְתִינַת הַגֵּט וְנִתְקַיֵּם הַגֵּט בְּחוֹתְמָיו, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם {יח}: וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר. כְּגוֹן שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ כְּשֶׁהוּא פִּקֵּחַ וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם עַד שֶׁנִּתְחָרֵשׁ {יט}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טו} אֵינוֹ צָרִיךְ כוּ'. דְּמִשּׁוּם עִגּוּנָא הֵקֵלּוּ וְלֹא הִצְרִיכוּ קִיּוּם כָּל שֶׁלֹּא עִרְעֵר. תּוֹסָפוֹת: {טז} דְּאִי לֹא תֵּימַהּ הָכִי הָא קָיְמָא לָן (כְּתֻבּוֹת פ"ב מ"ח) דְּאֵין עִרְעוּר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם. וְאֶלָּא תְּרֵי, תְּרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ, מַה חָזִית דִּסְמוֹךְ אַהָנֵי, סְמוֹךְ אַהָנֵי, וְאוֹקְמַהּ בְּחֶזְקַת אֵשֶׁת אִישׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יז} מִשּׁוּם דְּלֹא קְבִיעֵי בֵית דִּין וְלֹא שְׁכִיחֵי שַׁיָּרוֹת: {יח} מִשּׁוּם דְּקָיְמָא לָן כְּמַאן דְּאָמַר דְּטַעְמָא מִשּׁוּם קִיּוּם הוּא: {יט} דִּלְאַחַר נְתִינָה תּוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר מָצֵי לְמֵימַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם. הָרַ"ן: {כ} עֵדִים. דְּקָיְמָא לָן עֵדֵי מְסִירָה כָרְתֵי: {כא} יִתְקַיֵּם. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא לְמַאן דְּאָמַר דְּלֹא בְקִיאֵי כוּ' דְּהָכָא לְאַחַר שֶׁלָּמְדוּ, כְּלוֹמַר לְאַחַר שֶׁקִּבְּלוּהָ לַדְּרָשָׁא דְּלִשְׁמָהּ. וַאֲפִלּוּ הָכִי בְּיָכוֹל צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם, דְּלֹא עָקְרוּ לְתַקַּנְתַּיְהוּ כוּ'. אֲבָל פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ מִלְּתָא דְלָא שְׁכִיחַ הִיא וְלֹא גָזְרוּ בָּהּ רַבָּנָן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המביא גט בארץ ישראל אינו צריך שיאמר כו': המביא גט ממדיגת הים ואינו יכול לומר כו': עוררין רוצה לומר אם ערער הבעל ואומר אני לא גרשתיה וזה הגט מזוייף ואני לא כתבתיו או שיפסול אותו בצד מצדדי הפסלנות ואי אפשר להעמידו אלא בענין זה לפי שהעיקר אצלנו אין ערער פחות משנים לפיכך אם היו שנים אותם המעררין על הגט ואומרים שהוא פסול הרי זה לא יועיל בו הקיום לפי שהם תרי ותרי ותעמוד בחזקתה שהיא אשת איש. ואמרו אינו יכול לומר רוצה בו שנתחדש עליו חדוש שמונע ממנו הדבור: (רמב"ם)

פרק א - משנה ד

אֶחָד גִּטֵּי נָשִׁים וְאֶחָד שִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, שָׁווּ לַמּוֹלִיךְ וְלַמֵּבִיא. וְזוֹ אַחַד {כג} מִן הַדְּרָכִים שֶׁשָּׁווּ גִטֵּי נָשִׁים {כד} לְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים:

 ר"ע מברטנורה  שָׁוִין לַמּוֹלִיךְ וְלַמֵּבִיא. לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם {כב}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כב} דִּכְתִיב אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ. עַד שֶׁיִּכְתֹּב לִשְׁמָהּ. הָרַמְבַּ"ם. וּלְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם קִיּוּם וַדַּאי דְבָעֵי קִיּוּם, מִידֵי דַהֲוָה אַשְּׁאַר שְׁטָר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כג} אַחַד כוּ'. לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ עוֹד דְּרָכִים אֲחֵרִים שֶׁשָּׁוִים וּכְדִלְקַמָּן: {כד} גִּטֵּי נָשִׁים. אִיפְּכָא הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר, שֶׁשָּׁווּ שִׁחְרוּרֵי כוּ', דְּעִקַּר דִּין מוֹלִיךְ וּמֵבִיא הָוֵי בְּאִשָּׁה, אֶלָּא דְאַגַּב דְּעַד הַשְׁתָּא אַיְרֵי בְּגִטִּין נַקְטֵיהּ בָּרֵישָׁא. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אחד גיטי גשים ואחד שחרורי עבדים כו': אומר שכל מי שהביא גט שחרור בארץ ישראל אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואם הביא אותו בחוצה לארץ או מחוצה לארץ לארץ הרי זה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואין צריך קיום וישתחרר בו העבד כמו גיטי נשים וכמו כן כל מי שהוא כשר להולכת הגט ולהבאתו כשר לשחרור עבדים וגם כן מביא שחרור העבד לידו או יזכה לו כמו שנתבאר: (רמב"ם)

פרק א - משנה ה

כָּל גֵּט {כה} שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵד כּוּתִי, פָּסוּל, חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים. מַעֲשֶׂה, שֶׁהֵבִיאוּ לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לִכְפַר עוֹתְנַאי גֵּט אִשָּׁה וְהָיוּ עֵדָיו עֵדֵי כוּתִים, וְהִכְשִׁיר. כָּל הַשְּׁטָרוֹת הָעוֹלִים בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, אַף עַל פִּי שֶׁחוֹתְמֵיהֶם גּוֹיִם, כְּשֵׁרִים, חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף אֵלּוּ {לא} כְשֵׁרִין, לֹא הֻזְכְּרוּ אֶלָּא בִזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ בְהֶדְיוֹט:

 ר"ע מברטנורה  חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים. שֶׁאִם יֵשׁ עָלָיו עֵד כּוּתִי אֶחָד, כָּשֵׁר {כו}. אֲבָל שְׁנֵיהֶם כּוּתִים, פּוֹסֵל תַּנָּא קַמָּא אֲפִלּוּ בְּגִטֵּי נָשִׁים. וְרַבָּן (שִׁמְעוֹן בֶּן) גַּמְלִיאֵל עָשָׂה מַעֲשֶׂה וְהִכְשִׁיר אֲפִלּוּ כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם כּוּתִים {כז}. וְהָאִידְנָא דְּגָזְרוּ עַל הַכּוּתִים שֶׁיִּהְיוּ כְּגוֹיִם לְכָל דִּבְרֵיהֶם, לֹא שְׁנָא שְׁאָר שְׁטָרוֹת וְלֹא שְׁנָא גִּטֵּי נָשִׁים, אֲפִלּוּ עֵד אֶחָד כּוּתִי, פָּסוּל: בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם. שֶׁהֵעִידוּ הָעֵדִים עֵדוּתָם לִפְנֵי הַשּׁוֹפֵט בִּמְקוֹם מוֹשַׁב מִשְׁפְּטֵיהֶם {כח}. וְהוּא שֶׁיָּדַעְנוּ בְּאוֹתוֹ שׁוֹפֵט וּבְאוֹתָם עֵדִים דְּלֹא מְקַבְּלֵי שֹׁחֲדָא. וְדַוְקָא בְּשִׁטְרֵי הַלְוָאוֹת וְשִׁטְרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר, שֶׁהָעֵדִים רָאוּ בִּנְתִינַת הַמָּמוֹן {כט}. אֲבָל שִׁטְרֵי הוֹדָאוֹת וְגִטֵּי נָשִׁים, וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶם, הַכֹּל פָּסוּל {ל}: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כְּשֵׁרִים. לֹא הֻזְכְּרוּ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לְהִפָּסֵל: אֶלָּא בִזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ בְהֶדְיוֹט. עַל יְדֵי גּוֹיִם הֶדְיוֹטוֹת שֶׁאֵינָם דַּיָּנִים {לב}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כה} כָּל גֵּט. כָּל שְׁטָר קָרוּי גֵט. הָרַ"ב: {כו} מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא כְּגוֹן דְּחָתַם יִשְׂרָאֵל לְבַסּוֹף, כְּלוֹמַר אַחֲרֵי הַכּוּתִי, דְאִי לָאו דְּכוּתִי חָבֵר הוּא לֹא מַחְתִּים לֵיהּ מִקַּמֵּיהּ, דְּאֵין עֵדֵי גֵּט חוֹתְמִין זֶה בְלֹא זֶה, גְּזֵרָה מִשּׁוּם הָאוֹמֵר כֻּלְּכֶם. אֲבָל שְׁאָר שְׁטָרוֹת דְּחָתְמֵי זֶה בְלֹא זֶה אֵימַר רַוְחָא שָׁבֵיק לְמַאן דְּקַשִּׁישׁ מִנֵּיהּ, וַאֲתָא כּוּתִי וְחָתַם לְמַעְלָה. וְהַיְנוּ לְמַאן דְּאָמַר גֵּרֵי אֱמֶת הֵן וְאִיכָּא עַל כָּל פָּנִים תְּרֵי סַהֲדִי. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כז} וּמִפְלַג פְּלִיגֵי וַחֲסוּרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מַכְשִׁיר בִּשְׁנַיִם, וּמַעֲשֶׂה נַמִּי כוּ'. גְּמָרָא. וּלְדִידֵיהּ דְּאַחְזוּק בְּהָא, כְּלוֹמַר בְּגִטִּין וְשִׁחְרוּרִין, וְלֹא אַחְזוּק בְּהָא, בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת. תּוֹסָפוֹת. וּלְתַנָּא קַמָּא אֲפִלּוּ בְּאַחְזוּק לֹא סָמְכִינַן עֲלַיְהוּ, לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת: {כח} וְהוּא לָשׁוֹן עָרוּךְ וְסָדוּר: {כט} בַּגְּמָרָא אָמְרִינַן, בְּמֶכֶר, דְּאִי לֹא יָהֵיב זוּזֵי קַמַּיְהוּ לֹא הֲווּ מַרְעֵי נַפְשַׁיְהוּ לְאַסְהוֹדֵי שִׁיקְרָא, וְהַקִּנְיָן עַצְמוֹ נִגְמַר עַל יְדֵי זוּזֵי, שֶׁקַּרְקַע נִקְנֶה בְכֶסֶף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְשִׁטְרֵי הַלְוָאוֹת לֹא אִתְּמַר בַּגְּמָרָא, וְדַעַת הָרַ"מ לְהַשְׁווֹתָן לְשִׁטְרֵי מֶכֶר, וּפֵרֵשׁ הַמַּגִּיד שֶׁכֵּיוַן שֶׁעִקַּר הַשִּׁעְבּוּד חָל מַחֲמַת קַבָּלַת הַמָּעוֹת, לְעִנְיָן פָּרַעְתִּי יָכוֹל לוֹמַר שְׁטָרְךָ בְּיָדִי מַאי בָּעֵי. עַד כָּאן. וְכָל שֶׁכֵּן לְעִנְיַן לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, וְאֶלָּא מִיהַת לְעִנְיַן לִגְבּוֹת מִבְּנֵי חָרֵי בִּלְבַד: {ל} וְתָנֵי חוּץ מִבְּגִטֵּי נָשִׁים. גְּמָרָא. אֲבָל לֹא הֻזְכַּר בַּגְּמָרָא אֶלָּא שְׁטַר מַתָּנָה. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י דְעַל יְדֵי הַשְּׁטָר הוּא קוֹנֶה אוֹתָהּ הַמַּתָּנָה בִּמְסִירַת הַשְּׁטָר, וּשְׁטָרָא חַסְפָּא בְעָלְמָא הוּא. וְהָרַ"מ כָּתַב נַמִּי שִׁטְרֵי הוֹדָאוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לא} אַף אֵלּוּ. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דְדַוְקָא בִדְאִיכָּא עֵדֵי מְסִירָה הוּא דְמַכְשִׁיר, וּסְבִירָא לֵיהּ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּעֵדֵי מְסִירָה כָרְתֵי. וּמַיְרֵי נַמִּי בְּשֶׁאוֹתָן עֵדִים הַחֲתוּמִים בַּגֵּט שְׁמוֹתֵיהֶן מֻבְהָקִים. בַּגְּמָרָא (גִּטִּין דַּף י"א א') מְפָרֵשׁ הֵיכִי דָּמֵי שֵׁמוֹת מֻבְהָקִים, כְּגוֹן הוֹרְמִיז וְאַבְדִינָא וְכוּ', כְּלוֹמַר שְׁהֵם נִכָּרִים שֶׁהֵם גּוֹיִם, הָא לָאו הָכִי חָיְשִׁינַן דִּלְמָא אָתֵי לְמִסְמָךְ עֲלַיְהוּ, דְּמוֹדִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בִּמְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ שֶׁהוּא פָּסוּל. וְתַנָּא קַמָּא נַמִּי סְבִירָא לֵיהּ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֶלָּא דְגָזַר אַטּוּ שֵׁמוֹת שֶׁאֵינָן מֻבְהָקִים. הָרַ"ן: {לב} דְּהֶדְיוֹט לֵית לֵיהּ קָלָא. וַאֲפִלּוּ בְּשֵׁמוֹת מֻבְהָקִים אִיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יִטְעוּ לוֹמַר דְּיִשְׂרָאֵלִים נִינְהוּ וְאַסְקֵי שְׁמַיְהוּ הָכִי, וְיָבֹאוּ לְהַכְשִׁיר בְּלֹא עֵדֵי מְסִירָה כוּ'. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כל גט שיש עליו עד כותי פסול כו': כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוככים: תנא קמא אינו מכשיר אלא עד אחד כותי ועד אחד ישראל ורבן גמליאל אומר אפילו שניהם כותים כשרים בגיטי נשים ועשה מעשה כמו שספר וזה כולו על מה שהיה בזמנם וכבר הודעתיך שהם גזרו על הכותים שיהיו כעובדי כוכבים לכל דבריהם כמו שיתבאר בברכות. וערכאות של עובדי כוכבים הם מעמדות דייניהם ר"ל בזה שיהיה זה השטר כבר נתקיים במעמד השופט בהגדת העדים עדותם אצלו והכיר אותם ועל מנת שיתפרסם אצל ישראל שאלו העדים וזה השופט לא מקבל שוחדא ושיהיה גם כן נכלל בגוף השטר שהעדים ראו נתינת המעות וזה אמנם כשר בשטר מקח וממכר אבל גיטי נשים וכיוצא בהן מכל דבר שהוא מעשה בית דין והודאה והכחשה אין עדות לעובד כוכבים בזה כלל באיזה פנים שיהיה ורבי שמעון מכשיר כל זה כשנעשה בערכאות של עובדי כוכבים ועל התנאים שהקדמתי. ואין הלכה כרבי שמעון: (רמב"ם)

פרק א - משנה ו

הָאוֹמֵר, תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי וּשְׁטָר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי, אִם רָצָה לַחֲזֹר בִּשְׁנֵיהֶן, יַחֲזֹר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּגִטֵּי נָשִׁים, אֲבָל לֹא בְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, לְפִי שֶׁזָּכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְאֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו. שֶׁאִם יִרְצֶה שֶׁלֹּא {לג} לָזוּן אֶת עַבְדּוֹ, רַשַּׁאי. וְשֶׁלֹּא לָזוּן אֶת אִשְׁתּוֹ, אֵינוֹ רַשָּׁאי. אָמַר לָהֶם, וַהֲרֵי הוּא פוֹסֵל אֶת עַבְדּוֹ מִן הַתְּרוּמָה {לד} כְּשֵׁם שֶׁהוּא פוֹסֵל אֶת אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קִנְיָנוֹ. הָאוֹמֵר, תְּנוּ {לו} גֵט זֶה לְאִשְׁתִּי, וּשְׁטָר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי, וּמֵת, לֹא יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה. תְּנוּ מָנֶה לְאִישׁ פְּלוֹנִי, וּמֵת, יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה:

 ר"ע מברטנורה  רָצָה לַחֲזֹר בִּשְׁנֵיהֶן. קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְיַד הָאִשָּׁה וְהָעֶבֶד: יַחֲזֹר. וְאֵין הַשָּׁלִיחַ יָכוֹל לִזְכּוֹת בָּהֶם לְצָרְכָן, דְּחוֹב הוּא לָהֶן, שֶׁמְאַבְּדִין מְזוֹנוֹתֵיהֶן: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בְּגִטֵּי נָשִׁים. יָכוֹל לַחֲזֹר: אֲבָל לֹא בְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: שֶׁאִם יִרְצֶה שֶׁלֹּא לָזוּן אֶת עַבְדּוֹ רַשַּׁאי. הִלְכָּךְ כִּי מְשַׁחְרֵר לֵיהּ לֹא מַפְסִיד לֵיהּ מְזוֹנֵי. אֲבָל שֶׁלֹּא לָזוּן אֶת אִשְׁתּוֹ אֵינוֹ רַשַּׁאי, הִלְכָּךְ כִּי מְגָרֵשׁ לָהּ מַפְסִיד לָהּ מְזוֹנֵי: מִפְּנֵי שֶׁהוּא קִנְיָנוֹ. כְּלוֹמַר הָא דְּהוּא אָכִיל בַּתְּרוּמָה כְּשֶׁהוּא עֶבֶד כֹּהֵן אֵינוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא קִנְיָנוֹ שֶׁל כֹּהֵן, מִידֵי דַּהֲוָה אַבְּהֶמְתּוֹ שֶׁל כֹּהֵן שֶׁאוֹכֶלֶת בְּכַרְשִׁינֵי תְרוּמָה, וְלָאו מִשּׁוּם מְעַלְּיוּתָא הִיא {לה}, הִלְכָּךְ כִּי מְשַׁחְרֵר לֵיהּ אַף עַל פִּי שֶׁמַּפְסִידוֹ מִלֶּאֱכֹל בַּתְּרוּמָה אֵין זוֹ חוֹבָה לָעֶבֶד: לֹא יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה. דְּגִּטָּא לֹא הָוֵי עַד דְּמָטֵי לְיָדָהּ וְכִי מָטֵי לְיָדָהּ הָא מֵת וְאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה. וּשְׁטַר שִׁחְרוּר נַמִּי כִּי מְטָא לְיָדֵיהּ הָא מֵת וּפָקַע רְשׁוּתֵיהּ מִנֵּיהּ: יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה. וְאַף עַל גַּב דְּלֹא אָמַר מָנֶה זֶה {לז}, דְּדִבְרֵי שְׁכִיב מֵרַע כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין דָּמוּ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לג} שֶׁלֹּא כוּ'. דְּיָכוֹל לוֹמַר לְעַבְדּוֹ עֲשֵׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנְךָ. גְּמָרָא. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י אֶלָּא חֲזֹר עַל הַפְּתָחִים. וּמְסַיֵּם הָרַמְבַּ"ם, שֶׁיִּשְׂרָאֵלִים מְצֻוִּים לְהַחֲיוֹת עֲבָדִים שֶׁבֵּינֵיהֶם: {לד} הַתְּרוּמָה. וְעֶבֶד יִשְׂרָאֵל מַפְסִידוֹ מִשִּׁפְחָה כְנַעֲנִית. וְאַף עַל גַּב דְּמַתִּירוֹ בְּבַת חוֹרִין, עַבְדָּא בְּהֶפְקֵרָא נִיחָא לֵיהּ זִילָא לֵיהּ לְזַלְזֵל בָּהּ לְכָל תַּאֲוָתוֹ וּמִתְנַהֶגֶת עִמּוֹ בִּפְרִיצוּת. וְרַבָּנָן, הָא דְמַתִּירוֹ בְּבַת חוֹרִין עֲדִיפָא לְהוּ. גְּמָרָא: {לה} וּקְצָת קָשֶׁה, דְּאַף עַל גַּב דִּבְהֵמָה נַמִּי אוֹכֶלֶת, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאִם יִהְיֶה בֶּן חוֹרִין לֹא יֹאכַל, הָוֵי זְכוּת מַה שֶּׁאוֹכֵל עַכְשָׁיו. וּבַגְּמָרָא הָכִי אִיתָא מִפְּנֵי כוּ', דְּאִי בָּעֵי שָׁקִיל אַרְבָּעָה זוּזִי מִיִּשְׂרָאֵל וּפָסֵיל לֵיהּ כָּל הֵיכִי דְּאִיתֵיהּ. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְעַיֵּן עוֹד: {לו} תְּנוּ. גָּרְסִינַן וְלֹא גָרְסִינַן תֵּן. שֶׁלֹּא מְסָרוֹ לְיַד שָׁלִיחַ בְּחַיָּיו, לְפִיכָךְ לֹא נֶחְלְקוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר לוֹמַר שֶׁמִּשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה זָכָה לוֹ הַשָּׁלִיחַ לָעֶבֶד לִהְיוֹת מְשֻׁחְרָר. רַשִׁ"י: {לז} וְלֹא אָמְרִינַן שֶׁמָּא מָנֶה קָבוּר בַּקַּרְקַע יֵשׁ לוֹ וְהַהוּא דְיָהִיב לֵיהּ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה כו': האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה כו': הלכה כחכמים אבל לא תשלם לו החירות עד שיגיע גט לידו וכמו כן העיקר אצלנו יכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך. ואמרו פוסל את עבדו מן התרומה לא (תקנו) [יתקיים] זה אלא אם כשיהיה רבו כהן וכן כשיהיה רבו ג"כ ישראל שהוא פוסל אותו משפחה כנענית לפי שאינה מותרת לו אם נשתחרר ומן העיקר גם כן אצלנו אין גט לאחר מיתה ומה שהשיבו חכמים לו מפני שהוא כקנינו רוצה לומר שזה העבד באכילת התרומה או בהיותו בועל כנענית לא הוסיף בעצמו מעלה עד שתאמר שחובה הוא לו כשיוצא לחירות ואמנם זה כמו שתאכל בהמת כהן תרומה מפני שהיא קנין כספו לפיכך אינו אצלו מעלה שיפסידנה. ומה שאמר תנו מנה לפלוני ומת יתנו ואפילו שאינו מייחד ואמר מנה זה והרי זה הוא כשיהיה שכיב מרע בשעת הצוואה לפי שמן העיקרים שבידינו דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו: (רמב"ם)

פרק ב


פרק ב - משנה א

הַמֵּבִיא גֵט מִמְּדִינַת הַיָּם וְאָמַר, בְּפָנַי נִכְתַּב אֲבָל לֹא בְּפָנַי נֶחְתָּם, בְּפָנַי נֶחְתָּם אֲבָל לֹא בְּפָנַי נִכְתָּב, בְּפָנַי נִכְתַּב כֻּלּוֹ וּבְפָנַי נֶחְתַּם חֶצְיוֹ, בְּפָנַי נִכְתַּב חֶצְיוֹ וּבְפָנַי נֶחְתַּם כֻּלּוֹ, פָּסוּל. אֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתָּב, וְאֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נֶחְתָּם, פָּסוּל. שְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ נִכְתָּב, וְאֶחָד {ד} אוֹמֵר בְּפָנַי נֶחְתָּם, פָּסוּל. וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר {ו}. אֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתָּב, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ נֶחְתָּם, כָּשֵׁר {ז}:

 ר"ע מברטנורה  הַמֵּבִיא. נֶחְתַּם חֶצְיוֹ. אֶחָד מִן הָעֵדִים חָתַם בְּפָנַי: בְּפָנַי נִכְתַּב חֶצְיוֹ וְכוּ' פָּסוּל. וְדַוְקָא חֶצְיוֹ הָאַחֲרוֹן. אֲבָל בְּפָנַי נִכְתַּב חֶצְיוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא שֵׁם הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה וְהַזְּמַן, כָּשֵׁר {א}. וְחֶצְיוֹ הָרִאשׁוֹן נַמִּי לֹא צָרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה הַכְּתִיבָה עַצְמָהּ, אֶלָּא אִם שָׁמַע קוֹל הַקֻּלְמוֹס בִּלְבַד עוֹבֵר עַל הַנְּיָר בִּשְׁעַת כְּתִיבָה, תּוּ לֹא צָרִיךְ: אֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתָּב וְאֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נֶחְתָּם פָּסוּל. בִּזְמַן שֶׁהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יַד אֶחָד מֵהֶם, דְּאַצְרְכוּהוּ רַבָּנָן לְשָׁלִיחַ הַמֵּבִיא גֵּט לְמֵימַר תַּרְוַיְהוּ. אֲבָל אִם הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם, כָּשֵׁר {ב}, שֶׁשְּׁנַיִם שֶׁהֵבִיאוּ גֵּט אֵין צָרִיךְ שֶׁיֹּאמְרוּ בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וּבְפָנֵינוּ נֶחְתַּם {ג}: שְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ נִכְתָּב וְאֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נֶחְתָּם פָּסוּל. בִּזְמַן שֶׁהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יַד אֶחָד מֵהֶם {ה}. אֲבָל אִם יוֹצֵא מִתַּחַת יַד שְׁנֵיהֶם, כָּשֵׁר: וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. וַאֲפִלּוּ יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} וַאֲפִלּוּ לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם קִיּוּם, וְצָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב מִשּׁוּם דִּלְמָא אָתֵי לְאַחְלוֹפֵי, בְּחֶצְיוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֵׁם כוּ' שֶׁהוּא עִקַּר הַגֵּט מִנְכַּר מִלְּתָא וְלֹא אָתֵי לְאַחְלוֹפֵי. תּוֹסָפוֹת: {ב} וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם אֲדוּקִים וַחֲתוּמִים בַּגֵּט, אֶלָּא שֶׁשְּׁנֵיהֶם אוֹמְרִים שֶׁהַבַּעַל עָשָׂה שְׁנֵיהֶם שְׁלוּחִים עַל כָּךְ וְאָמַר לָהֶם שְׁנֵיכֶם הוֹלִיכוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, וּנְתָנוֹ הָאֶחָד בְּמַעֲמַד חֲבֵרוֹ כוּ'. תּוֹסָפוֹת: {ג} לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם קִיּוּם הָאִיכָּא שְׁנַיִם שֶׁמְּצוּיִין לְקַיְּמוֹ, וּלְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם לִשְׁמָהּ, מַיְרֵי לְאַחַר שֶׁלָּמְדוּ, וּבִתְרֵי לֹא שְׁכִיחֵי, הִלְכָּךְ לֹא גָזְרִינַן שֶׁמָּא יַחֲזֹר הַדָּבָר לְקִלְקוּלוֹ: {ד} וְאֶחָד. שְׁלִישִׁי. רַשִׁ"י: {ה} דְּכֵיוָן דְּהַהוּא דְאָמַר בְּפָנַי נֶחְתַּם לֹא אָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב, אָתֵי לְאַחְלוֹפֵי בְּקִיּוּם כוּ'. וּמַאן דְּאָמַר לִשְׁמָהּ, הָא סְבִירָא לֵיהּ נַמִּי טַעֲמָא דְּקִיּוּם. גְּמָרָא: {ו} מַכְשִׁיר. כֵּיוָן דְּאִיכָּא תְּרֵי דִמְסַהֲדִי אַכְּתִיבָה, תּוּ לֹא אָתֵי לְאַחְלוֹפֵי. גְּמָרָא: {ז} כָּשֵׁר. לְמַאן דִּסְבִירָא לֵיהּ טַעֲמָא דְקִיּוּם, אֲפִלּוּ אֵין שָׁם עֵד מֵעִיד עַל הַכְּתִיבָה כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי נִתְקַיֵּם עַל פִּי שְׁנַיִם. וְלֹא נָקַט אֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב אֶלָּא אַגַּב רֵישָׁא דְתָנָא אֶחָד אוֹמֵר כוּ'. תּוֹסָפוֹת. וַאֲפִלּוּ יוֹצֵא מִתַּחַת יַד אֶחָד נַמִּי כָּשֵׁר. וּלְטַעֲמָא דְלִשְׁמָהּ דַּוְקָא בְּיוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המביא גט ממדיגת הים ואומר בפני כו': מה שאמר בזאת המשנה שהוא כשאמר בפני נכתב חציו פסול אינו רוצה לומר חציו ממש ואמנם רוצה לומר קצתו ובתנאי שלא יהיה זה הקצת תחלת הגט אבל אם נכתב תחלת הגט לפניו ואפילו שלא היה מצוי בכתיבת סופו אלא שכתב השלמתו והוא לא היה מצוי והעיד בו שהוא [לא] היה נמצא כשר לפי שהעיקר אצלנו אפי' לא כתב בו אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך ואינו צריך גם כן שיראה כתיבת הקולמוס על הקלף לפי שהעיקר אצלנו שאפי' לא שמע אלא קול הקולמוס כשעובר על הקלף וכל שכן אם ראה יותר. וזה שאמר כשאמר אחד בפני נכתב ואמר אחד בפני נחתם פסול אמנם זה אם הגט יוצא מתחת יד אחד מהם אבל אם היה הגט יוצא מתחת יד שניהם כשר לפי שהעיקר אצלנו שנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכים שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם לפי שהם אפילו שלא נתנו גט אלא שאמרו בפנינו נתגרשה היו נאמנין וכמו כן מה שאמר שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול זה הוא אם יוצא מתחת יד אחד מהם אבל אם יצא מתחת יד שניהם שהעידו בפנינו נכתב כשר. ור' יהודה מכשיר ואפי' היה יוצא מתחת יד אחד שהעיד בפניו נחתם. ואין הלכה כר' יהודה: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ב

נִכְתַּב בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַּיּוֹם, בַּלַּיְלָה וְנֶחְתַּם בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה וְנֶחְתַּם בַּיּוֹם, כָּשֵׁר. בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַּלַּיְלָה, פָּסוּל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הַגִּטִּין שֶׁנִּכְתְּבוּ בַיּוֹם וְנֶחְתְּמוּ בַלַּיְלָה, פְּסוּלִין, חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים:

 ר"ע מברטנורה  בַּלַּיְלָה וְנֶחְתַּם בַּיּוֹם כָּשֵׁר. שֶׁהַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה וְאֵין זֶה מֻקְדָּם: בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַּלַּיְלָה פָּסוּל. שֶׁהֲרֵי מֻקְדָּם הוּא. וְתִקְּנוּ חֲכָמִים זְמַן בְּגִטִּין, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִהְיֶה נָשׂוּי עִם בַּת אֲחוֹתוֹ וְתִזְנֶה עָלָיו {ח}, וְחָס עָלֶיהָ שֶׁלֹּא תֵּחָנֵק וְנוֹתֵן לָהּ גֵּט בְּלֹא זְמַן, וּכְשֶׁמְּעִידִים עָלֶיהָ בְּבֵית דִּין מוֹצִיאָה גִּטָּהּ וְאוֹמֶרֶת גְּרוּשָׁה הָיִיתִי וּפְנוּיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה {ט}: וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. דְּסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן דַּחֲכָמִים תִּקְּנוּ זְמַן בְּגִטִּין מִשּׁוּם פֵּירֵי {י}, שֶׁאִם לֹא יִהְיֶה זְמַן בַּגֵּט יִהְיֶה הַבַּעַל מוֹכֵר וְהוֹלֵךְ פֵּרוֹת נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁל אִשְׁתּוֹ לְאַחַר גֵּרוּשִׁין, וּכְשֶׁתִּתְבְּעוֹ בַּדִּין יֹאמַר קֹדֶם גֵּרוּשִׁין מָכַרְתִּי. וּלְהָכִי מַכְשִׁיר רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּנִכְתַּב בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַּלַּיְלָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻקְדָּם, דְּסָבַר מִשָּׁעָה שֶׁנָּתַן עֵינָיו לְגָרֵשׁ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גֵּרֵשׁ שׁוּב אֵין לוֹ לַבַּעַל פֵּרוֹת. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ח} וְנִרְאֶה לִי דְּנָקַט בַּת אֲחוֹתוֹ לְפִי שֶׁהִיא בַּת גִּילוֹ, כִּדְאִיתָא בְּסוֹף פֶּרֶק ה' דִּנְדָרִים. וּבַיְרוּשַׁלְמִי מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּשָׂא בַת אֲחוֹתוֹ וְזִנְּתָה כוּ'. וּלְפִי זֶה יֵשׁ לוֹמַר דְּמִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה נָקַט בַּת אֲחוֹתוֹ: {ט} דְּלֹא אָמְרִינַן אוֹקְמַהּ אַחֶזְקַת אֵשֶׁת אִישׁ וְהַשְׁתָּא הוּא דְאִגָּרְשָׁה, כֵּיוָן שֶׁהִיא גְרוּשָׁה לְפָנֵינוּ. וְעוֹד אַדְּרַבָּה אוֹקְמַהּ בְּחֶזְקַת כְּשֵׁרָה שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה כְשֶׁהִיא אֵשֶׁת אִישׁ. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} דְּאִי מִשּׁוּם זְנוּת, לֹא שְׁכִיחַ. וְרַבָּנָן סָבְרֵי דְמִשּׁוּם פֵּירֵי לֹא הֻצְרְכוּ לְתַקֵּן זְמַן, דִּכְשֶׁאֵין בּוֹ זְמַן נַמִּי כְּשֶׁיָּבֹא הַגֵּט לְיַד הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לָבֹא לְבֵית דִּין אוֹ לִפְנֵי עֵדִים וְתַרְאֶה לָהֶם גִּטָּהּ וְיִכְתְּבוּ לָהּ שֶׁמֵּאוֹתוֹ הַיּוֹם נִתְגָּרְשָׁה. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  נכתב ביום ונחתם ביום בלילה ונחתם כו': ידוע שהיום הולך אחר הלילה לפיכך נכתב ביום והעיד בו בלילה יהיה עדות שקר לפי שהוא משנה זמנו ור' שמעון מכשיר לפי שאין לזמן אצלנו בגט אשה תועלת מרובה לפי שהעיקר אצלנו תקון זמן בגיטין אמנם הוא משום בת אחותו שמא תזנה תחתיו והיא אשת איש ושמא יכתוב גט בלא זמן קבוע ויתן לה ותאמר לעדים שהעידו על הזנות כבר אני גרושה הייתי בזה הזמן וזה הגט בידי לפיכך אין בין היום והלילה שיתחדש כמו זה. ואין הלכה כרבי שמעון: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ג

בַּכֹּל כּוֹתְבִין, בִּדְיוֹ, בְּסַם, בְּסִקְרָא, וּבְקוֹמוֹס, וּבְקַנְקַנְתּוֹם, וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל קְיָמָא {יא}. אֵין כּוֹתְבִין לֹא בְמַשְׁקִים, וְלֹא בְמֵי פֵרוֹת, וְלֹא בְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם. עַל הַכֹּל כּוֹתְבִין, עַל הֶעָלֶה שֶׁל זַיִת {יב}, וְעַל הַקֶּרֶן שֶׁל פָּרָה, וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הַפָּרָה, עַל יָד שֶׁל עֶבֶד, וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הָעָבֶד. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אֵין כּוֹתְבִין לֹא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, וְלֹא עַל הָאֳכָלִין:

 ר"ע מברטנורה  בִּדְיוֹ. אלמיד"ר בַּעֲרָבִי: סִקְרָא. צֶבַע אָדֹם: קוֹמוֹס. שְׂרַף הָאִילָן: קַנְקַנְתּוֹם. וידריאול"ו בְּלַעַ"ז: עַל הֶעָלֶה שֶׁל זַיִת. תְּלוּשָׁה: וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הַפָּרָה. שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַצְּצוֹ אַחַר כְּתִיבָה, דִּכְתִיב (דְּבָרִים כד) וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת וְנָתַן בְּיָדָהּ, מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא כְּתִיבָה וּנְתִינָה, יָצָא זֶה שֶׁמְּחֻסָּר כְּתִיבָה קְצִיצָה וּנְתִינָה: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר כוּ'. דְּרַחֲמָנָא קַרְיֵהּ לְגֵט סֵפֶר, מַה סֵּפֶר מְיֻחָד שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים וְאֵינוֹ אוֹכֵל, אַף כָּל שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים וְאֵינוֹ אוֹכֵל. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, אִי כָּתַב בַּסֵּפֶר כִּדְקְאָמַרְתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב סֵפֶר, לִסְפִירַת דְּבָרִים הוּא דַּאֲתָא {יג}. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יא} שֶׁל קְיָמָא. לַאֲתוֹיֵי מֵי טַרְיָא (פֵּרוּשׁ גְּשָׁמִים שֶׁנִּשְׁאָרִים עַל הַגַּגּוֹת. לִישָׁנָא אַחֲרִינָא מַיִם שֶׁשּׁוֹרִין בָּהֶן פֵּירֵי) וְעַפְצָא: {יב} שֶׁל זַיִת. דַּוְקָא עָלֶה שֶׁל זַיִת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ דְּמִתְקַיֵּם כוּ', אֲבָל שֶׁל כְּרֵשִׁין וּבְצָלִים וַעֲלֵה וְרָדִין וִירָקוֹת וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קְיָמָא פָּסוּל. תּוֹסָפוֹת: {יג} אַף עַל גַּב דִּבְמִשְׁנָה ד' פֶּרֶק ב' דְּסוֹטָה לְעִנְיַן מְגִלַּת סוֹטָה דִכְתִיב בַּסֵּפֶר לֹא דָרְשִׁינַן הָכִי, לֹא קָשְׁיָא, דְּהָכָא שָׁאנֵי, דִּכְלָל פְּרָט וּכְלָל דָּרֵישׁ, דִּוְנָתַן חָזַר וְכָלַל, אֲבָל הָתָם כְּלָל וּפְרָט וְאֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט. אִי נַמִּי הָכָא קְרָא יְתֵרָא קָדָרֵישׁ, וְכָתַב לָהּ תְּרֵי זִמְנֵי. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  בכל כותבין בדיו בסם בסיקרא ובקומוס כו': דיו נקרא בערבי אלמידא"ר. סיקרא הוא טיט אדום ונקרא בערבי אלמגר"א. קומוס הוא מין עפר שמשחיר ונקרא בערבי אלזא"ב. קנקנתום הוא כמו כן מין מן העפר המשחיר. ואמרו נותן לה את הפרה לפי שאין מותר לחתוך הקרן אחר הכתיבה לפי שנא' (דברים כד) וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה וקציצה ונתינה: ורבי יוסי דורש ספר ולא אוכלין ולא דבר שיש בו רוח חיים וחכמים אומרים מפני שאמר ספר בלתי ה"א הידיעה ולא אמר על הספר או בספר הנה התיר כל מה שאפשר הכתיבה בו. והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ד

אֵין כּוֹתְבִין בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע. כְּתָבוֹ בִמְחֻבָּר, תְּלָשׁוֹ וַחֲתָמוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ, כָּשֵׁר. רַבִּי יְהוּדָה פוֹסֵל, עַד שֶׁתְּהֵא כְתִיבָתוֹ וַחֲתִימָתוֹ בְּתָלוּשׁ. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, אֵין כּוֹתְבִין לֹא עַל הַנְּיָר הַמָּחוּק וְלֹא עַל הַדִּפְתְּרָא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּף. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין {יט}:

 ר"ע מברטנורה  אֵין כּוֹתְבִין בִּמְחֻבָּר. מִפְּנֵי שֶׁמְּחֻסָּר קְצִיצָה: כְּתָבוֹ עַל הַמְּחֻבָּר וְכוּ'. הָכִי קָאָמַר, כָּתַב בִּמְחֻבָּר הַטֹּפֶס, שֶׁהוּא כָּל הַגֵּט כֻּלּוֹ חוּץ מִמְּקוֹם הָאִישׁ וּמְקוֹם הָאִשָּׁה וְהַזְּמַן {יד}: וּתְלָשׁוֹ וַחֲתָמוֹ. כְּלוֹמַר שֶׁכָּתַב הַתּוֹרֵף {טו} שֶׁהוּא מְקוֹם הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה וְהַזְּמַן {טז} אַחַר שֶׁתְּלָשׁוֹ: כָּשֵׁר. דְּכֵיוָן שֶׁנִּכְתַּב הַתּוֹרֵף בְּתָלוּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁהַטֹּפֶס נִכְתַּב בִּמְחֻבָּר, כָּשֵׁר: עַל הַנְּיָר הַמָּחוּק. שֶׁיָּכוֹל לַחֲזֹר וּלְמוֹחֲקוֹ {יז} עַד הָעֵדִים וְלִכְתֹּב עָלָיו מַה שֶּׁיִּרְצֶה, וְלֹא מִנַּכְּרָא מִלְּתָא, שֶׁהֲרֵי עֵדִים נַמִּי עַל הַמָּחוּק הֵם חֲתוּמִים {יח}: וְדִפְתְּרָא. אֵין הַמָּחוּק שֶׁלּוֹ נִכָּר. דִּפְתְּרָא, דְּמָלִיחַ וְקָמִיחַ וְלֹא עָפִיץ: וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. בְּגִטִּין בִּלְבַד. דִּסְבִירָא לְהוּ עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתֵי, וְהָעֵדִים שֶׁהַגֵּט נִמְסָר בִּפְנֵיהֶם הֵם עִקַּר הַגֵּרוּשִׁין, לֹא עֵדֵי חֲתִימָה. אֲבָל בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת דְּסַמְכִינַן אַעֵדֵי חֲתִימָה {כ}, מוֹדִים חֲכָמִים שֶׁאֵין נִכְתָּבִים לֹא עַל נְיָר מָחוּק וְלֹא עַל דִּפְתְּרָא. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יד} וּלְשׁוֹן (טֹפֶס) [דְּפוּס] הוּא, שֶׁהוּא הֶעְתֵּק וְתֹאַר הַגֵּט. וְתוֹרֵף, הוּא גִלּוּי הַגֵּט, מִלְּשׁוֹן יַנִּיחֶנָּהּ בְּמָקוֹם הַתֻּרְפָּה: {טו} וְלֵיכָּא לְמֵימַר דְּדִיעֲבַד אֲפִלּוּ תוֹרֵף כָּשֵׁר, דְּהָא כֵּיוָן דִּמְחֻבָּר פְּסוּלָא דְאוֹרַיְתָא הוּא אֲפִלּוּ דִיעֲבַד אִית לָן לְמִפְסְלֵיהּ. הָרַ"ן: {טז} יֵשׁ לְעַיֵּן כֵּיוָן דִּכְתִיבַת זְמַן בַּגֵּט לֵיתָא אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, כָּל שֶׁשְּׁאָר הַתּוֹרֵף נִכְתַּב כְּהִלְכָתוֹ, זְמַן לֹא יִהְיֶה לוֹ אֶלָּא דִין טֹפֶס. וְאֶפְשָׁר דְּאַלְּמוּהוּ כְּאִלּוּ הָיָה שֶׁל תּוֹרָה. בֵּית יוֹסֵף: {יז} וְיַעֲבִיר תְּנַאי שֶׁהָיָה בוֹ. רַשִׁ"י: {יח} וְאַף עַל גַּב דְּאֵינוֹ דּוֹמֶה נִמְחַק פַּעַם אֶחָד לְנִמְחָק שְׁתֵּי פְעָמִים, וְיִהְיֶה נִכָּר אֵצֶל מַחַק דְּעֵדִים, סָבַר תַּנָּא קַמָּא דְגָזְרוּ דִּלְמָא דָמִי הַאי מַחְקָא לְהַאי מַחְקָא. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין, דְּאִי אִיכָּא חֲשָׁשָׁא אָזְלִינַן לְעֵדֵי מְסִירָה. בֵּית יוֹסֵף, וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יט} מַכְשִׁירִין. אֵין לִתְמֹהַּ אֵיךְ מַכְשִׁיר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּדָבָר שֶׁיָּכוֹל לְהִזְדַּיֵּף, וְהָא מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בִּמְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ שֶׁהוּא פָּסוּל. דְּהָא מוֹדֶה נַמִּי הֵיכָא דְּלֹא אָתֵי לְמִסְמָךְ עֲלַיְהוּ, כְּגוֹן בְּשֵׁמוֹת מֻבְהָקִים, דְּכָשֵׁר, הָכָא נַמִּי כָּשֵׁר. הַגָּהוֹת אָשְׁרִי: {כ} וְאַף עַל גַּב דְּבִשְׁאָר שְׁטָרוֹת נַמִּי קָיְמָא לָן דְּעַל יְדֵי עֵדֵי מְסִירָה גּוֹבֶה מִמְּשֻׁעְבָּדִים, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן דִּלְגוֹבַיְנָא קָיְמָא דִלְמָא לֹא מַפִּיק לְהוּ עַד זְמַן אָרֹךְ וְשָׁכְחוּ עֵדֵי מְסִירָה אֶת הַדָּבָר וְסַמְכִינַן אַעֵדֵי חֲתִימָה, וְהוּא מְזַיֵּף כְּתָב הָעֶלְיוֹן וְחוֹתַם הָעֵדִים עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּהַיְנוּ דַּוְקָא בִשְׁטָרוֹת הָעוֹמְדִים לִרְאָיָה, אֲבָל שְׁטַר מֶכֶר וּמַתָּנָה דָמִי לְגִטִּין. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אין כותבין במחובר לקרקע כו': כתבו במחובר לקרקע בתנאי שיניח מקום האיש ומקום האשה והזמן ויכתוב אלו השמות שיניח לשמה אחר שנתלש ונחתם ויתן לה והוא ענין מה שאמר חתמו ונתנו לה. ואין הלכה כר' יהודה בן בתירא בגיטין אבל שטרות בעלמא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף וזיוף הוא השקרנות לפי שהנייר חלק וגלד הקלפים הוא הנקרא דפתרא אפשר להחליק ויניח העדים ויכתוב מה שירצה: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ה

הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִכְתֹּב אֶת הַגֵּט, אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן. הָאִשָּׁה כוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ {כג}, וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבְרוֹ {כד}, שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְחוֹתְמָיו {כה}. הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהָבִיא אֶת הַגֵּט, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן וְסוּמָא וְנָכְרִי:

 ר"ע מברטנורה  וַאֲפִלּוּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. וְהוּא שֶׁגָּדוֹל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו וְאוֹמֵר לוֹ כְּתֹב לְשֵׁם פְּלוֹנִי. אֲבָל נָכְרִי וְעֶבֶד, אֲפִלּוּ גָּדוֹל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, לְכַתְּחִלָּה לֹא יִכְתֹּב {כא} גֵּט, מִפְּנֵי שֶׁהֵם בְּנֵי דַעַת וְאַדַּעְתָּא דְּנַפְשַׁיְהוּ עָבְדֵי, שֶׁאֲפִלּוּ גָּדוֹל אוֹמֵר לוֹ כְּתֹב לְשֵׁם פְּלוֹנִי הוּא לֹא יִכְתֹּב אֶלָּא לְדַעַת עַצְמוֹ. וְאִם נָכְרִי וְעֶבֶד כָּתְבוּ טֹפֶס הַגֵּט, וְיִשְׂרָאֵל בֶּן דַּעַת כָּתַב הַתּוֹרֵף שֶׁהוּא שֵׁם הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה וְהַזְּמַן, שֶׁכָּל אֵלּוּ צְרִיכִין לִשְׁמָן, הַגֵּט כָּשֵׁר. וְכֵן חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן דְּאָמְרִינַן בְּמַתְנִיתִין שֶׁכְּשֵׁרִים לִכְתֹּב אֶת הַגֵּט, הָנֵי מִלֵּי טֹפֶס {כב}, אֲבָל תּוֹרֵף אֵינוֹ כָּשֵׁר אֶלָּא שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ יִשְׂרָאֵל גָּדוֹל וּבֶן דַּעַת: חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. דְּלָאו בְּנֵי דֵעָה נִינְהוּ: וְסוּמָא. פָּסוּל לְהָבִיא גֵּט מֵחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם {כו}. אֲבָל לְהָבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם, אוֹ אֲפִלּוּ בְּחוּץ לָאָרֶץ אִם הַגֵּט מְקֻיָּם בְּחוֹתְמָיו {כז}, אוֹ לִהְיוֹת שָׁלִיחַ שֶׁל אִשָּׁה לְקַבֵּל גִּטָּהּ, לְכָל אֵלּוּ הַסּוּמָא כָּשֵׁר: וְנָכְרִי. דְּלֵיתֵיהּ בְּתוֹרַת גִּטִּין וְקִדּוּשִׁין, וּבְמִידֵי דִּלְנַפְשֵׁיהּ לֹא חָזֵי לֹא מָצֵי לְמֵעֲבַד שְׁלִיחוּתָא לְאַחְרִינֵי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כא} הַיְנוּ טֹפֶס: {כב} מִשּׁוּם דְּלֹא שְׁכִיחַ כְּלָל שַׁרְיָא אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה. וְלֹא דָמִי לִכְתָבוֹ בִּמְחֻבָּר בְּמַתְנִיתִין דִּלְעֵיל. הָרַ"ן: {כג} אֶת גִּטָּהּ. וּמַקְנָתוֹ לַבַּעַל וְחוֹזֵר וּמוֹסְרוֹ לָהּ לְגֵרוּשִׁין. רַשִׁ"י. וְאַף עַל גַּב דִּמְחֻסַּר הַקְנָאָה בֵין כְּתִיבָה לִנְתִינָה לֹא הָוֵי מְחֻסָּר מַעֲשֶׂה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֶׂה בְגוּפוֹ שֶׁל גֵּט דּוּמְיָא דִקְצִיצָה. הָרַ"ן: {כד} שׁוֹבְרוֹ. שׁוֹבֵר פֵּרָעוֹן כְּתֻבָּה, שֶׁהָאִשָּׁה הָיָה לָהּ לְכָתְבוֹ וּלְמָסְרוֹ לוֹ לִהְיוֹת לוֹ לִרְאָיָה. רַשִׁ"י: {כה} בְּחוֹתְמָיו. הַיְנוּ עֵדֵי מְסִירָה. הָרַ"ן. וְהָא דְנָקַט חוֹתְמָיו, מִשּׁוּם דְּרֹב עֵדֵי מְסִירָה הֵם הַחֲתוּמִים בּוֹ, וְרֹב גִּטִּין חֲתוּמִים הֵם, אֲפִלּוּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. רַשִׁ"י: {כו} וְאַף עַל גַּב דְּאָמְרִינַן לְעֵיל דְּסַגִּי בְּקוֹל קֻלְמוֹסָא, הַיְנוּ לְמַאן דְּיָכוֹל לְמִחְזֵי, דְמִסְתְּפֵי סוֹפֵר מִנֵּיהּ דִּלְמָא חָזֵי לֵיהּ, אֲבָל בְּסוּמָא כֵּיוָן דְּלֹא אֶפְשָׁר לְמִחְזֵי לֹא מִסְתְּפֵי מִנֵּיהּ, הִלְכָּךְ לֹא מָצֵי אָמַר. רַ"ן וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כז} הַיְנוּ לְמַאי דְפַסְקִינַן כְּמַאן דְּאָמַר דְּטַעְמָא מִשּׁוּם קִיּוּם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הכל כשרין לכתוב את הגט כו': הכל כשרין להביא את הגט כו': אין ספק שכבר נתבאר ממה שנקדם ששם גט נופל על כל שטר והשטרות כולם נקראין גיטין ותרגום ספר כריתות (שם) גט פיטורין אבל הן קוראין ברוב לגט האשה גט במלה מוחלטת ואין בכאן דבר שיפול בו ספק לפי שעצם הענין יורה לך אי זה הדבר הוא בגט אשה או בזולתו. ומה שאמר בכאן בגט אשה שהוא כשר שיכתבנו מי שאין לו דעת בתנאי שיהא גדול עומד על גביו ויכתוב הטופס בלבד ויכתוב ג"כ בן דעת תורף הגט והוא שם האיש ושם האשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם ולא יכתוב עובד כוכבים לכתחלה טופס הגט ואפי' גדול עומד על גביו לפי שהוא אדעתא דנפשיה כותב ושמא יכתוב התורף ומתנאי הגט בעינן כתיבה לשמה כמו שיתבאר בזאת המסכת וכמו כן עבד אינו כשר להבאת הגט לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין ואינו כשר לעבד גם כן שיכתוב גט לכתחלה ואם כתב עובד כוכבים או עבד טופס הגט אחר שכתב ישראל הכשר תורף הגט הרי זה גט כשר לפי שאמנם אנו חוששין לשמה בתורף בלבד. מה שאמר סומא לא יביא הגט כשהוא שליח להולכה בחוצה לארץ לפי שהוא אינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ואחר שזכרנו זה הענין נשלימהו. ודע ששלוחי הגט על שלשה דרכים אחד מהם שיביא הגט ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם וזה אמנם יהיה שליח להולכה. והשני שיתן לו הבעל גט כתוב ויאמר לו הולך גט זה לאשתי או ששלחתו האשה שיביא לה גטה ונתן הבעל גט כתוב ויאמר לו הוליכהו אצלה הענין כולו אחד וזה הגט ג"כ יתקיים בחותמיו וינתן לה ותתגרש בו אחר שנתקיים כמו שבארנו וזה השליח נקרא גם כן שליח להולכה. והשלישי שתמנה האשה שליח לקבל לה גיטה ותשים ידו כידה לפיכך כשהגיע הגט לידו נתגרשה וזה נקרא שליח קבלה ואינו נמנע מן הסומא אלא הדרך הראשון בלבד: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ו

קִבֵּל הַקָּטָן {כח} וְהִגְדִּיל, חֵרֵשׁ וְנִתְפַּקֵּחַ, סוּמָא וְנִתְפַּתֵּחַ, שׁוֹטֶה וְנִשְׁתַּפָּה, נָכְרִי וְנִתְגַּיֵּר, פָּסוּל. אֲבָל פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ וְחָזַר וְנִתְפַּקֵּחַ, פָּתוּחַ וְנִסְתַּמֵּא וְחָזַר וְנִתְפַּתֵּחַ, שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה, כָּשֵׁר. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְדַעַת {ל}, כָּשֵׁר:

 ר"ע מברטנורה  קִבֵּל הַקָּטָן. הַגֵּט מִיַּד הַבַּעַל: וְהִגְדִּיל. קֹדֶם שֶׁמְּסָרוֹ לָהּ: פָּתוּחַ וְנִסְתַּמֵּא וְחָזַר וְנִתְפַּתֵּחַ. אֲפִלּוּ לֹא חָזַר וְנִתְפַּתֵּחַ, הוֹאִיל וְהָיָה פָּתוּחַ בִּשְׁעַת קַבָּלַת הַגֵּט שַׁפִּיר מָצֵי לְמֵהָוֵי שָׁלִיחַ, דְּהָא יָכוֹל לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם. אֶלָּא אַיְדֵי דְּבָעֵי לְמִתְנֵי סֵיפָא וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בֶּן דַּעַת בִּשְׁעַת נְתִינָה, תָּנָא נַמִּי רֵישָׁא וְחָזַר וְנִתְפַּתֵּחַ. וְכָל פְּסוּלֵי עֵדוּת בַּעֲבֵרָה, פְּסוּלִין לְהָבִיא אֶת הַגֵּט, שֶׁאֵין נֶאֱמָנִים לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם. וְאִם הַגֵּט מְקֻיָּם בְּחוֹתְמָיו, כְּשֵׁרִים לַהֲבִיאוֹ {כט}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כח} הַקָּטָן. מַה דִּשְׁכִיחַ טְפֵי תָּנֵי לֵיהּ בָּרֵישָׁא. דְּגַדְלוּת הַקָּטָן וַדַּאי שְׁכִיחַ, וְכֵן פִּקְּחוּת הַחֵרֵשׁ שְׁכִיחַ יוֹתֵר מִפִּתּוּחַ הַסּוּמָא, וּפִתּוּחַ הַסּוּמָא שְׁכִיחַ טְפֵי מִשִּׁפּוּי הַשּׁוֹטֶה: {כט} דְּהַהֲלָכָה כְּמַאן דְּאָמַר דְּמִשּׁוּם קִיּוּם הוּא: {ל} בְּדַעַת. לוֹמַר דִּבְדַעַת תַּלְיָא מִלְּתָא אֲבָל לֹא בְכַשְׁרוּת, וְסוּמָא שֶׁהָיָה פָתוּחַ בִּשְׁעַת קַבָּלָה לֹא בָּעִינַן שֶׁיְּהֵא סוֹפוֹ בְכַשְׁרוּת. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  קבל הקטן והגדיל חרש ונתפקח כו': אין ספק שאם בשעה שקבל הגט היה רואה ואחר כך נאבד הראות ואפילו שלא חזר שהוא יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואמנם אמר וחזר ונתפתח מפני שאמר וחזר ונשתפה שזה הכרחי ולכך אמר כל שתחילתו וסופו בדעת ולא אמר בכשרות וכל פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה פסול להבאת הגט כשלא נתקיים בחותמיו ואין סומכין אפי' על מאמרו בפני נכתב ובפני נחתם אבל אם נתקיים הוא בחותמיו הרי הוא כשר: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ז

אַף הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר מֵת בַּעְלָהּ, נֶאֱמָנוֹת {לא} לְהָבִיא אֶת גִּטָּהּ, חֲמוֹתָהּ וּבַת חֲמוֹתָהּ וְצָרָתָהּ וִיבִמְתָּהּ וּבַת בַּעְלָהּ. מַה בֵּין גֵּט לְמִיתָה, שֶׁהַכְּתָב מוֹכִיחַ. הָאִשָּׁה עַצְמָהּ מְבִיאָה אֶת גִּטָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁהִיא צְרִיכָה לוֹמַר, בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם:

 ר"ע מברטנורה  חֲמוֹתָהּ וּבַת חֲמוֹתָהּ כוּ'. אֵינָן נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר מֵת בַּעְלָהּ, מִשּׁוּם דְּסַנְיָן לָהּ וּמְכַוְּנִין לְקַלְקְלָהּ: וּבִלְבַד שֶׁהִיא צְרִיכָה לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם. וְדַוְקָא כְּשֶׁהִתְנָה הַבַּעַל עִמָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁמָּסַר הַגֵּט לְיָדָהּ וְאָמַר לָהּ לֹא תִתְגָּרְשִׁי אֶלָּא בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וְתֹאמְרִי בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם {לב}. וְהַבֵּית דִּין לוֹקְחִין אוֹתוֹ מִיָּדָהּ אַחַר שֶׁאָמְרָה בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם, וּמְמַנִּין שָׁלִיחַ שֶׁיַּחֲזֹר וְיִתֵּן אוֹתוֹ לָהּ. אֲבָל אִשָּׁה שֶׁגִּטָּהּ יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, וַאֲפִלּוּ שֶׁאֵין הַגֵּט מְקֻיָּם בְּחוֹתְמָיו, וְאֵינָהּ צְרִיכָה שֶׁתֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם {לג}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לא} נֶאֱמָנוֹת. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא בְּחוּץ לָאָרֶץ, דְּכֵיוָן שֶׁצְּרִיכָה לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם וְאִי אֲתָא בַעַל מְעַרְעֵר לֹא מַשְׁגְּחִינַן בֵּיהּ, מְהֵימְנָא, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר דִּלְקִלְקוּלָא מִכַּוְּנָה. אֲבָל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דְּאֵינָהּ אוֹמֶרֶת בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם וְאִי אֲתָא בַּעַל וּמְעַרְעֵר מַשְׁגִּיחִין בֵּיהּ, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, דְּמִכַּוְּנָא לְקַלְקָלָה: {לב} לָאו דַּוְקָא שֶׁיַּתְנֶה הוּא שֶׁתֹּאמְרִי. וְזֶה לְשׁוֹן הָרַ"ן, וְקָא מַשְׁמַע לָן מַתְנִיתִין שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאִלּוּ רָצְתָה הָאִשָּׁה לוֹמַר כְּבָר נִתְגָּרַשְׁתִּי בַגֵּט שֶׁבְּיָדִי לֹא הָיְתָה צְרִיכָה לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם, אֲפִלּוּ הָכִי כָּל שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁנֶּעֶשְׂתָה שָׁלִיחַ צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם, וְלֹא מִפַּטְּרָה בְּמִגּוֹ דְּאִי בַּעְיָא אָמְרָה נִתְגָּרַשְׁתִּי: {לג} וַאֲפִלּוּ שֶׁאֵין הַגֵּט מְקֻיָּם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה כו': כבר בארנו בפ' חמש עשרה מיבמות (הלכה ג) מאיזה טעם אין נאמנות אלו הנשים כשהן אומרות מת בעלה והם נאמנות בגט ובגט חוצה לארץ דוקא שאם בא בעל וערער לא משגחינן בו לפי שנתבטל הסבה שמא נתכוונו לקלקול'. וזה שאמר שהאשה עצמה תאמר בפני נכתב ובפני נחתם אינו צריך זה אלא אם נתן לה הגט על תנאי ואמר לה על תנאי שתתגרש בב"ד של פלוני ותאמר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם וזה הב"ד ימנה שליח ויתן לה הגט הרי היא נאמנת בסיפור זה התנאי ובמה שאומרת בפני נכתב ובפני נחתם אבל אם לא היה שם תנאי כל אשה שיוצא גט מתחת ידה בכ"מ הרי זו מגורשת ואפילו שאין מכירין עדי הגט ואין צריך שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם: (רמב"ם)

פרק ג


פרק ג - משנה א

כָּל גֵּט שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשׁוּם אִשָּׁה, פָּסוּל. כֵּיצַד. הָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק וְשָׁמַע קוֹל סוֹפְרִים מַקְרִין, אִישׁ פְּלוֹנִי מְגָרֵשׁ אֶת פְּלוֹנִית מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, וְאָמַר, זֶה שְּׁמִי וְזֶה שֵּׁם אִשְׁתִּי, פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ {א}. יָתֵר מִכֵּן, כָּתַב לְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ, מְצָאוֹ בֶן עִירוֹ וְאָמַר לוֹ, שְׁמִי כִשְׁמֶךָ וְשֵׁם אִשְׁתִּי כְשֵׁם אִשְׁתֶּךָ, פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ. יָתֵר מִכֵּן, הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וּשְׁמוֹתֵיהֶן שָׁווֹת, כָּתַב לְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַגְּדוֹלָה, לֹא יְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַקְּטַנָּה. יָתֵר מִכֵּן, אָמַר לַלַּבְלָר, כְּתֹב לְאֵיזוֹ שֶׁאֶרְצֶה אֲגָרֵשׁ, פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ:

 ר"ע מברטנורה  כָּל גֵּט. קוֹל סוֹפְרִים מַקְרִין. הַגְּדוֹלִים מַקְרִין לְתַלְמִידֵיהֶם, כְּשֶׁיָּבֹא גֵּט לְפָנֶיךָ כָּתְבֵהוּ כָּךְ. וְהִזְכִּירוּ שֵׁם אֱינַשׁ בְּעָלְמָא: יָתֵר מִכֵּן. וְלֹא זֶה בִּלְבַד שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין אֶלָּא לְהִתְלַמֵּד, אֶלָּא אַף זֶה שֶׁנִּכְתַּב לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין גְּמוּרִים וְנִמְלַךְ, פָּסוּל: יָתֵר מִכֵּן הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים כוּ'. וְלֹא זֶה בִּלְבַד שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין שֶׁל אָדָם זֶה, פָּסוּל, אֶלָּא אַף זֶה שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁנִּכְתַּב לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין דְּהַאי גַּבְרָא, פָּסוּל, כֵּיוָן שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין שֶׁל זוֹ: גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לָאו דַוְקָא: יָתֵר מִכֵּן אָמַר לַלַּבְלָר וְכוּ'. הָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא אָמְרִינַן הֻבְרַר הַדָּבָר לְמַפְרֵעַ דְּבִשְׁעַת כְּתִיבָה נַמִּי דַּעְתֵּיהּ אַהָא וְאִיכָּא גֵּרוּשִׁין דִּידֵיהּ וְדִידָהּ {ב}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} לְגָרֵשׁ כוּ'. כֻּלְּהוּ יָלֵיף לְהוּ בַּגְּמָרָא מִקְּרָאֵי: {ב} אֲפִלּוּ לְמַאן דְּאָמַר בְּעָלְמָא יֵשׁ בְּרֵרָה, הָכָא מוֹדֶה, מִשּׁוּם דִּוְכָתַב לָהּ, לִשְׁמָהּ, מַשְׁמַע שֶׁיְּהֵא מְבֹרָר בִּשְׁעַת כְּתִיבָה. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כל גט שנכתב שלא לשום אשה פסול כו': מה שאמר סופרים מקרין לא שהיו קורין גט כשר אלא היו מלמדין נוסח הגט לתלמידים כדי שיזכרוהו והוא מה שאמרו בסופרים העשויין להתלמד. ומה שאמר יתר מכאן מבואר היטב לפי שהגט שכתב בתחלה לא נכתב לגירושין כלל ואמנם נכתב להתלמד כמו שזכרנו והשני נכתב לגירושין אבל לא לגרשה מזה האיש והשלישי נכתב לשם גירושין של זה אבל לא לגרש זאת האשה ואמרה תורה וכתב לה לשמה והגט הרביעי לא נעשתה כוונה אחת מהם ועם כל זה כולם פסולים ואין באלו הגיטין כולם אחד פוסל מן הכהונה חוץ מהאחרון והוא מה שאמר כתוב ואיזה שארצה מהן אגרש לפיכך אם נתן זה הגט לאחת מהן נפסלה מן הכהונה אף על פי שהגט פסול: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ב

הַכּוֹתֵב טָפְסֵי גִטִּין, צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם {ג} הָאִישׁ וּמְקוֹם הָאִשָּׁה וּמְקוֹם הַזְּמַן. שְׁטָרֵי מִלְוֶה, צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הַמַּלְוֶה, מְקוֹם הַלֹּוֶה, מְקוֹם הַמָּעוֹת וּמְקוֹם הַזְּמַן. שְׁטָרֵי מִקָּח, צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הַלּוֹקֵחַ וּמְקוֹם הַמּוֹכֵר וּמְקוֹם הַמָּעוֹת וּמְקוֹם הַשָּׂדֶה וּמְקוֹם הַזְּמַן, מִפְּנֵי הַתַּקָּנָה. רַבִּי יְהוּדָה פוֹסֵל בְּכֻלָּן. רַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר בְּכֻלָּן, חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים {ה}, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד) וְכָתַב לָהּ, לִשְׁמָהּ:

 ר"ע מברטנורה  הַכּוֹתֵב טָפְסֵי גִטִּין. סוֹפֵר שֶׁרוֹצֶה שֶׁיִּהְיוּ מְזֻמָּנִין אֶצְלוֹ, שֶׁפְּעָמִים אָדָם בָּא לְשָׂכְרוֹ וְהוּא טָרוּד בִּשְׁטָרוֹת אֲחֵרִים: צָרִיךְ שֶׁיָּנִיחַ מְקוֹם הָאִישׁ וּמְקוֹם הָאִשָּׁה וּמְקוֹם הַזְּמַן. וּבַגְּמָרָא מוֹסִיף אַף מְקוֹם הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם {ד}: מִפְּנֵי הַתַּקָּנָה. הִתִּירוּ לִכְתֹּב טָפְסֵי גִּטִּין וּשְׁטָרוֹת שֶׁלֹּא לִשְׁמָן מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַסּוֹפֵר שֶׁיִּהְיוּ מְזֻמָּנִים לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיְּשַׁיֵּר תּוֹרֵף לְכָתְבוֹ לִשְׁמָהּ. וְגָזְרִינַן תּוֹרֵף שְׁאָר שְׁטָרוֹת אַטּוּ תּוֹרֵף דְּגִטִּין: רַבִּי יְהוּדָה פוֹסֵל בְּכֻלָּן. דְּגָזַר טֹפֶס אַטּוּ תּוֹרֵף, וּשְׁאָר שְׁטָרוֹת אַטּוּ גִּטִּין: רַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר בְּכֻלָּן. דְּלֹא גָּזַר שְׁאָר שְׁטָרוֹת אַטּוּ גִּטִּין: חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים שֶׁנֶּאֱמַר וְכָתַב לָהּ לִשְׁמָהּ. וְגָזְרִינַן טֹפֶס אַטּוּ תּוֹרֵף. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר {ו}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ג} מְקוֹם כוּ'. וּמַשְׁמַע שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ דְּלֹא. הַגָּהוֹת אָשְׁרִי: {ד} שֶׁגַּם זֶה עִקָּרוֹ שֶׁל גֵּט. וּמַתְנִיתִין רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא דְאָמַר עֵדֵי מְסִירָה כָרְתֵי, הִלְכָּךְ וְכָתַב לָהּ לָאו אַחֲתִימָה קָאֵי, דַּחֲתִימַת הָעֵדִים אֵינָהּ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם, וְכִי כְתִיב לָהּ לִשְׁמָהּ אַעִקַּר כְּרִיתוּת קָאֵי, דְּהַיְנוּ כָּל הָנֵי דְּאָמְרָן: {ה} חוּץ כוּ'. קָשְׁיָא דְרַבִּי אֶלְעָזָר אַדְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּרֵישָׁא דְמַתְנִיתִין אוֹקְמִינַן כְּרַבִּי אֶלְעָזָר וְשָׁרֵי לִכְתֹּב לְטָפְסֵי גִּטִּין וּבִלְבַד שֶׁיַּנִּיחַ. תְּרֵי תַנָּאֵי אַלִּיבָּא דְרַבִּי אֶלְעָזָר. גְּמָרָא: {ו} וְלֹא קָשֶׁה מִמִּשְׁנָה ה' פֶּרֶק דִּלְעֵיל דְּשָׁרִינַן בְּחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה לִכְתֹּב טֹפֶס וְלֹא גָזְרִינַן אַטּוּ תּוֹרֵף, דְּחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן לֹא שְׁכִיחַ כְּלָל לֹא גָזְרוּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁמֵּבִיא פְּלוּגְתַּת הַפּוֹסְקִים בְּגִטֵּי נָשִׁים אִי פָּסוּל אֲפִלּוּ דִיעֲבַד: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום כו': רבי יהודה יגזור טופס אטו תורף רוצה לומר חושש שיכתוב ג"כ כוונת השטר שאמר תנא קמא שיניח מקום עד שיכתוב בו שם הבעלים וכשעשה כן ר"ל שיכתוב תורף השטר ואינו יודע למי הוא עד שיזדמן שמות הנוסח למי שיזדמן הרי זה חספא בעלמא. ואמרו מפני התקנה אמרו מפני תקנה הסופר הקלו עליו והותר לו כתיבת טופסי הגיטין כדי שלא יבטל וצריך שיניח גם כן מקום הרי את מותרת לכל אדם. והלכה כרבי אליעזר. (רמב"ם)

פרק ג - משנה ג

הַמֵּבִיא גֵט וְאָבַד הֵימֶנּוּ, מְצָאוֹ לְאַלְתַּר, כָּשֵׁר. וְאִם לָאו, פָּסוּל. מְצָאוֹ בַחֲפִיסָה אוֹ בִדְלֻסְקְמָא, אִם מַכִּירוֹ, כָּשֵׁר. הַמֵּבִיא גֵט וְהִנִּיחוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה {יג}, נוֹתְנוֹ לָהּ בְּחֶזְקַת {יד} שֶׁהוּא קַיָּם. בַּת יִשְׂרָאֵל {טו} הַנְּשׂוּאָה לְכֹהֵן וְהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה בְחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם. הַשּׁוֹלֵחַ {טז} חַטָּאתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם, מַקְרִיבִין {יז} אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם:

 ר"ע מברטנורה  לְאַלְתַּר. מִיָּד {ז}. כָּשֵׁר: וְאִם לָאו פָּסוּל. וְדַוְקָא שֶׁאָבַד בְּמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת, דְּאִיכָּא לְמֵימַר מֵעוֹבְרִים וְשָׁבִים נָפַל {ח}. אֲבָל אִם אָבַד בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת, אֲפִלּוּ לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה כָּשֵׁר. וַאֲפִלּוּ אָבַד בְּמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת, אִם יֵשׁ לָעֵדִים בּוֹ סִימָן מֻבְהָק {ט}, כְּגוֹן שֶׁיֹּאמְרוּ נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית, אוֹ שֶׁיֹּאמְרוּ מֵעוֹלָם לֹא חָתַמְנוּ בְּגֵט בְּאֵלּוּ הַשֵּׁמוֹת אֶלָּא בָזֶה {י} בִּלְבַד, כָּשֵׁר, וַאֲפִלּוּ לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה: בַּחֲפִיסָה אוֹ בִדְלֻסְקְמָא. אַמְתָּחוֹת שֶׁרְגִילִין לָתֵת בָּהֶם שְׁטָרוֹת, וְיֵשׁ בָּהֶן סִימָן שֶׁהֵם שֶׁלּוֹ {יא}: אִם מַכִּירוֹ כָּשֵׁר. מִלְּתָא בְּאַנְפֵּי נַפְשָׁהּ הִיא. וְהָכִי קָאָמַר, מְצָאוֹ בַחֲפִיסָה אוֹ בִדְלֻסְקְמָא אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ לַגֵּט, אוֹ שֶׁמַּכִּירוֹ לַגֵּט {יב} אַף עַל פִּי שֶׁמְּצָאוֹ בְּכָל מָקוֹם, כָּשֵׁר: נוֹתְנוֹ לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם. וְלֹא חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא מֵת וּבָטֵל שְׁלִיחוּתוֹ, דְּאָמְרִינַן הַעֲמֵד דָּבָר עַל חֶזְקָתוֹ. אֲבָל אִם נוֹדַע שֶׁמֵּת קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ, הַגֵּט בָּטֵל, דְּאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה: מַקְרִיבִין אוֹתָהּ. וְלֹא חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא מֵתוּ בְּעָלֶיהָ, וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ לְמִיתָה עוֹמֶדֶת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ז} וּבַגְּמָרָא פְלִיגֵי, אִיכָּא מַאן דְּאָמַר כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אָדָם עוֹמֵד וְרוֹאֶה שֶׁלֹּא עָבַר אָדָם שָׁם, וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר שֶׁלֹּא שָׁהָה אָדָם שָׁם עַד שְׁעַת מְצִיאַת הַגֵּט: {ח} לְהָרֹא"שׁ פָּסוּל וַאֲפִלּוּ לֹא הֻחְזְקוּ שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן שָׁוִים, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא רָאָה שֶׁלֹּא עָבַר אָדָם שָׁם. וּלְהָרַמְבַּ"ם אֲפִלּוּ עָבַר, כָּשֵׁר, דְּהִלְכָתָא כְּמַאן דְּאָמַר שֶׁלֹּא שָׁהָה כוּ', אֶלָּא אִם כֵּן הֻחְזְקוּ גַּם כֵּן, דְּאָז בְּעָבַר הֲוָה תַרְתֵּי לְרֵיעוּתָא. וּמוּבָן גַּם כֵּן בְּאֵין הַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} פֵּרְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּהַשָּׁלִיחַ נַמִּי נֶאֱמָן בְּסִימָן מֻבְהָק. אֶלָּא דִבְעֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁרָאוּהוּ כְּבָר מְהֵימְנוּ, וְשָׁלִיחַ לֹא מְהֵימָן אֶלָּא שֶׁאָמַר כֵּן קֹדֶם שֶׁרָאָהוּ: {י} מַשְׁמַע שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁלֹּא חָתְמוּ אֶלָּא עַל אֶחָד, אֲבָל אֵין מַכִּירִין מִי הוּא אוֹתוֹ יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, וּכְשֶׁהָעֵדִים אוֹמְרִים כֵּן וְהוּא אוֹמֵר שֶׁעַל שֶׁלּוֹ חָתְמוּ, נֶאֱמָן, דְּלֹא חָשְׁדִינַן לֵיהּ שֶׁיְּשַׁקֵּר בְּמֵזִיד לוֹמַר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ לְקַלְקְלָהּ. אֲבָל כְּשֶׁאֵין הָעֵדִים אוֹמְרִים כְּלוּם חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא הוּא סוֹבֵר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן אַחֵר, אוֹ יוֹדֵעַ וְאֵין נִרְאֶה לוֹ לָחוּשׁ, שֶׁגַּם הוּא אִבֵּד גֵּט, וּלְכָךְ אוֹמֵר שֶׁהוּא מַכִּיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר. תּוֹסָפוֹת: {יא} וְאִם תֹּאמַר וְנֵחוּשׁ לִשְׁאֵלָה, וְיֵשׁ לוֹמַר דְּקִים לֵיהּ בְּנַפְשֵׁיהּ שֶׁלֹּא הִשְׁאִילָם לְשׁוּם אָדָם. אִי נַמִּי בְּיוֹדֵעַ שֶׁבַּחֲפִיסָה אָבְדוּ, וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מַכִּיר הַחֲפִיסָה בִטְבִיעוּת עַיִן: {יב} בִּטְבִיעוּת עֵינָא. וּבַחֲפִיסָה וּדְלֻסְקְמָא נַמִּי טְבִיעוּת עַיִן כְּמוֹ סִימָן. אֶלָּא דְאִיכָּא בֵּין סִימָן לִטְבִיעוּת עַיִן, דִּטְבִיעוּת עַיִן אֵין מוֹעִיל לְהַכְשִׁירוֹ אֶלָּא כְשֶׁמְּצָאוֹ אוֹתוֹ בְעַצְמוֹ שֶׁאָבַד לוֹ, וְלֹא כְּשֶׁמְּצָאוּהוּ אֲחֵרִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יג} אוֹ חוֹלֶה. מַה שֶּׁאֵין כֵּן גּוֹסֵס, דְּרֹב גּוֹסְסִים לַמִּיתָה. גְּמָרָא: {יד} בְּחֶזְקַת כוּ'. מִדְּאוֹרַיְתָא נָפְקָא לָן, בְּחֻלִּין דַּף י', הַעֲמֵד דָּבָר עַל חֶזְקָתוֹ. רַשִׁ"י: {טו} בַּת יִשְׂרָאֵל. צְרִיכָא, דְאִי אַשְׁמְעִינַן גֵּט, מִשּׁוּם דְּלֹא אֶפְשָׁר (לְמֵיחַשׁ לְמִיתָה, דְּאִי חָיְישַׁת אֵין לְךָ שׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְהֵן עֲגוּנוֹת). אֲבָל תְּרוּמָה דְאֶפְשָׁר (לִהְיוֹת נִזּוֹנוֹת בְּחֻלִּין) אֵימָא לֹא, צְרִיכָא. גְּמָרָא: {טז} הַשּׁוֹלֵחַ. צְרִיכָא, דְאִי אַשְׁמְעִינַן תְּרוּמָה, זִמְנִין דְּלֹא אֶפְשָׁר (שֶׁהִיא עֲנִיָּה וְתִטֹּל בַּגְּרָנוֹת). אֲבָל חַטָּאת מִסְּפֵקָא לֹא לֵיעוּל חֻלִּין לָעֲזָרָה, צְרִיכָא. גְּמָרָא: {יז} מַקְרִיבִין. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דְּדַוְקָא בְּקָרְבַּן נָשִׁים, אִי נַמִּי חַטַּאת הָעוֹף, שֶׁאֵינָם צְרִיכִים סְמִיכָה. דְּאִי לָאו הָכִי לְכַתְּחִלָּה אֵין לַעֲשׂוֹת בְּלֹא סְמִיכָה, דְּהָא מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ לֹא כִּפֵּר: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המביא גט ואבד הימנו מצאו לאלתר כשר כו': המביא גט והניחו זקן או חולה כו': גלוסקמא וחפיסה אמתחות שמשימים בהם השטרות ופי' לאלתר (ירושלמי על אתר) מיד וזה כדי שלא יעבור אדם שם ואם יש לעדים בו סימן מובהק כגון שיאמרו נקב יש בו בצד אות פלוני וכל כיוצא בו כגון שהן אומרין שהם לא העידו לעולם בגט באלה שמות אלא זה בלבד נותנין אותו לה וכשר ואפי' לזמן מרובה וכל זה כשנאבד ממנו במקום שהשיירות מצויות שאנו אומרים שמא זה הגט שנמצא גט אחר הוא שנפל לאדם אחד אבל אם נאבד ממנו במקום שאין השיירות מצויות ה"ז כשר ואפי' שנמצא לאחר זמן. וזאת החטאת הנזכרת בכאן היא חטאת העוף או חטאת אשם שאינה צריכה סמיכה כמו שנבאר במקומו ולפיכך אפשר שתקרב זאת החטאת ובעלים אינם מצויין שם והעיקר אצלנו שחטאת שמתו בעליה תמות כמו שיתבאר בתחילת פרק רביעי ממסכת תמורה וכמו כן מן העיקרים שבידינו אין גט לאחר מיתה אבל אם נתברר מיתתו קודם שיגיע הגט לידה נפסל הגט ותשאר זקוקה ליבם: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ד

שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא לִפְנֵי חֲכָמִים וְקִיְּמוּ אֶת דְּבָרָיו. עַל עִיר שֶׁהִקִּיפָהּ כַּרְקוֹם, וְעַל הַסְּפִינָה הַמִּטָּרֶפֶת בַּיָּם, וְעַל הַיּוֹצֵא לִדּוֹן, שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת קַיָּמִין. אֲבָל עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ כַּרְקוֹם, וּסְפִינָה שֶׁאָבְדָה בַיָּם, וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג {יט}, נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי חַיִּים וְחֻמְרֵי מֵתִים, בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, וּבַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה {כ}:

 ר"ע מברטנורה  כַּרְקוֹם. תַּרְגּוּם מָצוֹר כַּרְכּוֹמִין: הַמִּטָּרֶפֶת. וַעֲדַיִן לֹא טָבְעָה {יח}: לִדּוֹן. בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת: בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן. חֻמְרֵי מֵתִים: בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל. חֻמְרֵי חַיִּים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יח} וְכֵן פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י. וּמַשְׁמַע דְּאִלּוּ אָבְדָה דִבְסֵיפָא הַיְנוּ שֶׁטָּבְעָה. וְקָא מַשְׁמַע לָן דְּאַף עַל פִּי כֵן נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי חַיִּים דְּשֶׁמָּא יָצָא, (כִּדְאִיתָא בִּיבָמוֹת פט"ז מ"ד) דִּסְתָם יָם מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף הוּא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם: {יט} לֵהָרֵג. בַּגְּמָרָא אִיכָּא תְּרֵי לִישְׁנֵי, לְחַד לִישָׁנָא דַוְקָא בְּבֵית דִּין נָכְרִים, אֲבָל בְּבֵית דִּין יִשְׂרָאֵל אֵין נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי חַיִּים (וְהוּא דַעַת הָרַמְבַּ"ם). וּלְאִידָךְ לִישָׁנָא דַוְקָא בְּבֵית דִּין יִשְׂרָאֵל נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי חַיִּים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כ} בַּת יִשְׂרָאֵל כוּ'. וְכָל שֶׁכֵּן לְאִסּוּר אֵשֶׁת אִישׁ. וְאִם הָיָה גֵט אֶחָד מֵהֶם בְּיַד הַשָּׁלִיחַ אֵינוֹ נוֹתְנוֹ לְאִשְׁתּוֹ, וְאִם נוֹתְנוֹ לָהּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שלשה דברים אמר ר"א בן פרטא לפני כו': ספינה המטרפת בים הוא שסוער עליה הים ורצה לשברה והמלחים אינם יכולים להנהיגה כפי רצונם לגודל הסער אבל העצים והכלים שלה נשארו. הספינה שאבדה בים הוא שנשברו הכלים והעצים שלה ונאבד הכל ונשארה הספינה על פני המים להנהגת המים ולא נשאר עוגין ולא משוטות שיתנהגו בה וזה כולו דבר אמתי: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ה

הַמֵּבִיא גֵט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְחָלָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁלְּחוֹ בְיַד אַחֵר {כא}. וְאִם אָמַר לוֹ טֹל לִי הֵימֶנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי, לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְיַד אַחֵר, שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ שֶׁיְּהֵא פִקְדוֹנוֹ בְיַד אַחֵר:

 ר"ע מברטנורה  הַמֵּבִיא גֵט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. שֶׁאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם: מְשַׁלְּחוֹ בְיַד אַחֵר. וְעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ מֵאֵלָיו וְלֹא בְּבֵית דִּין. וְדַוְקָא חָלָה: וְאִם אָמַר לוֹ. בַּעַל לַשָּׁלִיחַ: טֹל לִי הֵימֶנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי. כְּשֶׁתִּתֵּן לָהּ אֶת הַגֵּט {כב}. לֹא יְשַׁלְּחֵנוּ בְּיַד אַחֵר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כא} אַחֵר. דְּשָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ כִּדְאִיתָא בְקִדּוּשִׁין דַּף מ"א. וְדַוְקָא חָלָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כב} וּמַשְׁמַע דְּלֹא קָפֵיד אִם יִטֹּל הַחֵפֶץ תְּחִלָּה אִם לֹא, וַהֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר תֵּן לָהּ הַגֵּט וְטֹל הַחֵפֶץ, שֶׁגַּם בָּזֶה לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המביא גט בארץ ישראל וחלה הרי זה משלחו ביד כו': וכבר נתבאר בפרק ראשון (הלכה ג) שהמביא גט בא"י אין צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולכך אפשר לו שישלח הגט ביד אחר ואין מותר זה אלא אם כן חלה: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ו

הַמֵּבִיא גֵט מִמְּדִינַת הַיָּם וְחָלָה, עוֹשֶׂה בֵית דִּין וּמְשַׁלְּחוֹ, וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם, בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם. וְאֵין שָׁלִיחַ אַחֲרוֹן צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם, אֶלָּא אוֹמֵר, שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אָנִי:

 ר"ע מברטנורה  עוֹשֶׂה בֵית דִּין. שָׁלִיחַ, וּמְשַׁלְּחוֹ: שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אָנִי. וּמִסְתָּמָא בֵּית דִּין עָשׂוּ הַדָּבָר בְּהֶכְשֵׁרוֹ. וְשָׁלִיחַ שֵׁנִי מְמַנֶּה שָׁלִיחַ שְׁלִישִׁי {כג} עַד מֵאָה, וְכֻלָּן בְּבֵית דִּין, מִדִּתְנַן בְּמַתְנִיתִין אֵין הַשָּׁלִיחַ הָאַחֲרוֹן כוּ' אֶלָּא אוֹמֵר שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אָנִי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כג} וּבְחָלָה, דְּלֹא עָדִיף מִמִּי שֶׁבָּא מִכֹּחוֹ. פּוֹסְקִים: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המביא גט ממדינת הים וחלה עושה בית דין כו': וכמו כן יעשה שליח לשליח ואפי' אלף ובתנאי שימנה כל אחד מהם לחבירו בב"ד ובארץ ישראל אינו צריך לב"ד כמו שנקדם זכרו: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ז

הַמַּלְוֶה מָעוֹת אֶת הַכֹּהֵן וְאֶת הַלֵּוִי וְאֶת הֶעָנִי לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מֵחֶלְקָן, מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּמִין, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא מֵת הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי אוֹ הֶעֱשִׁיר הֶעָנִי. מֵתוּ, צָרִיךְ לִטֹּל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁין. אִם הִלְוָן בִּפְנֵי בֵית דִּין {כו}, אֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל {כז} רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁים:

 ר"ע מברטנורה  לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מֵחֶלְקָן. כְּשֶׁיַּפְרִישׁ הַתְּרוּמָה יִמְכְּרֶנָּהּ וִיעַכֵּב הַדָּמִים לְעַצְמוֹ בִּשְׁבִיל חוֹבוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל הַכֹּהֵן. וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשַׂר עָנִי יְעַכֵּב וְיֹאכַל בִּשְׁבִיל הַחוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל הַלֵּוִי וְעַל הֶעָנִי, אֶלָּא שֶׁמַּפְרִישׁ מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לַכֹּהֵן. וְאִם הוּא רָגִיל לִתֵּן תְּרוּמוֹתָיו וּמַעַשְׂרוֹתָיו לָזֶה הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי אוֹ הֶעָנִי שֶׁהִלְוָה לָהֶן, אֵין צָרִיךְ לְזַכּוֹת לָהֶם מַעַשְׂרוֹתָיו וּתְרוּמוֹתָיו עַל יַד אַחֵר, אֶלָּא לוֹקְחָן לְעַצְמוֹ מִיַּד אַחַר שֶׁיַּפְרִישֵׁם {כד}. אֲבָל אִם רָגִיל לִתֵּן תְּרוּמוֹתָיו וּמַעַשְׂרוֹתָיו לַאֲחֵרִים, אֵינוֹ יָכוֹל לְעַכְּבָן בְּחוֹבוֹ עַד שֶׁיְּזַכֶּה לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יַחֲזֹר וְיִטְּלֵם בְּחוֹבוֹ: צָרִיךְ לִטֹּל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁים. שֶׁיָּרְשׁוּ מֵהֶם קַרְקַע מְשֻׁעְבֶּדֶת לְבַעַל חוֹב {כה}, צָרִיךְ לִטֹּל מֵהֶם רְשׁוּת אִם רוֹצִים לִפְרֹעַ חוֹב זֶה מִתְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת הַלָּלוּ, דְּשֶׁמָּא רוֹצִים הֵם לִקַּח מַתְּנוֹתֵיהֶן וְלִפְרֹעַ חוֹב מוֹרִישָׁם מִמָּקוֹם אַחֵר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כד} כֵּיוָן דְּמִלְּתָא דִפְשִׁיטָא הוּא דִלְדִידְהוּ יָהֵיב לְהוּ אַסָּחֵי לְהוּ שְׁאָר כֹּהֲנִים דַּעְתַּיְהוּ וְהָוֵי כְּמַאן דְּמָטוּ לִידַיְהוּ דְּהָנֵי. רַשִׁ"י וְהָרַ"ן. וּבַהַגָּהוֹת אָשְׁרִי יָהֵיב טַעֲמָא מִשּׁוּם דַּהֲוֵי כְמַתָּנָה מֻעֶטֶת וְאָסוּר לַחֲזֹר בּוֹ: {כה} וַאֲפִלּוּ לֹא יָרַשׁ אֶלָּא מְלֹא מַחַט, מִשּׁוּם דְּגוֹבֶה וְחוֹזֵר וְגוֹבֶה. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כו} בֵּית דִּין. עַל מְנָת שֶׁיַּפְרִישׁ עַל מָעוֹת אֵלּוּ מֵחֶלְקָם. הָרַמְבַּ"ם: {כז} אֵינוֹ צָרִיךְ כוּ'. דְּהָיָה כֹּחַ בְּיַד בֵּית דִּין לְהָטִיל חוֹב זֶה עַל הַכְּהֻנָּה וְהַלְוִיָּה, לְפִי שֶׁתַּקָּנָתָם הוּא שֶׁיִּמְצְאוּ מָעוֹת לַהַלְוָאָה. רַשִׁ"י. אֲבָל עַל הֶעָנִי שֶׁהֶעֱשִׁיר לֹא עָבְדוּ תַּקַּנְתָּא, דְּלָא שְׁכִיחַ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המלוה מעות את הכהן ואת הלוי כו': זאת ההפרשה לפי מה שאגיד וזה שהוא יפריש התרומה או מעשר ראשון או מעשר עני ויזכה בו לזה האיש ע"י אחר ואם היה מנהג זה הכהן או הלוי או העני שמקבל מזה הישראל ואינו נותן גם כן לזולתו הנה כל שהוא אצל זה הישראל מהמתנות כאילו הגיעו לזה הכהן או הלוי או העני ואינו צריך זכוי ע"י אחר אא"כ יחשבם בדמיהם וינכה ממה שנתן לו *(עד דמיהם וינכה ממה שנתן לו) עד שיוציא ממה שיש לו עליו לפיכך אם מת צריך ליטול רשות מן היורשין שירשו ממנו הקרקע והגיע עליהם שעבוד החוב לפי שהם אולי לא ירצו בזה אלא יפרעו מה שעל אביהם מן החוב אחר שיתברר ויקחו מתנותיהם אח"כ ואמנם מעשר ראשון כבר בארנו בפ"ט מיבמות (הלכה ד) שהוא מותר לזרים לפיכך כשלקח זה הישראל החלק מן המעשר ראשון או מעשר עני ה"ז יאכלו אבל התרומה שהיא חלק הכהן הנה יש לישראל בה הנאה שהוא יכול ליתן אותו לכהן מקרוביו או ימכרנה לכהנים ויכול לעשות כן לפי שהוא קנאה מן הכהן באלו הדמים שהלווהו: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ח

הַמַּנִּיחַ פֵּרוֹת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, מָעוֹת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ {כח} עֲלֵיהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּמִין. אִם אָבְדוּ, הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ מֵעֵת לְעֵת, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּשְׁלֹשָׁה פְרָקִים בּוֹדְקִין אֶת הַיַּיִן, בְּקָדִים {ל} שֶׁל מוֹצָאֵי הֶחָג, וּבְהוֹצָאַת סְמָדַר {לא}, וּבִשְׁעַת כְּנִיסַת מַיִם בַּבֹּסֶר:

 ר"ע מברטנורה  הַמַּנִּיחַ פֵּרוֹת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן כוּ'. סוֹמֵךְ עַל אֵלּוּ וְאוֹכֵל טְבָלִים אֲחֵרִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וְאוֹמֵר, הֲרֵי תְרוּמָתָן בְּאוֹתָן פֵּרוֹת שֶׁהִקְצֵיתִי לְכָךְ: וְאִם אָבְדוּ. הָלַךְ לְבָדְקָן וּמְצָאָן שֶׁאָבְדוּ: הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ. לְאוֹתָן טְבָלִים שֶׁתִּקֵּן בְּהַבְטָחָתָן שֶׁל אֵלּוּ. וְאִם לֹא אֲכָלָן צָרִיךְ {כט} לְהַפְרִישׁ מֵהֶם, שֶׁמָּא כְּשֶׁאָמַר הֲרֵי תְרוּמָתָן בַּפֵּרוֹת שֶׁהִקְצֵיתִי כְּבָר הָיוּ אֲבוּדִין: מֵעֵת לְעֵת. שֶׁל בְּדִיקָה. כְּשֶׁבְּדָקָן וּמְצָאָן אֲבוּדִין חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא מֵאֶתְמוֹל בָּעֵת הַזֹּאת אָבְדוּ, וְאִם עֲשָׂאָן מַעֲשֵׂר תּוֹךְ מֵעֵת לְעֵת עַל פֵּרוֹת אֲחֵרִים צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ עֲלֵיהֶם מִסָּפֵק. וּטְפֵי מֵהָכִי לֹא אַחְמוּר רַבָּנָן לְמֵיחַשׁ, אֶלָּא סוֹמְכִין אַחֲזָקָה: בּוֹדְקִין אֶת הַיַּיִן. שֶׁהִנִּיחוֹ לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלָיו, צָרִיךְ לְבָדְקוֹ שֶׁמָּא הֶחְמִיץ, וְאֵין תּוֹרְמִין מִן הַחֹמֶץ עַל הַיַּיִן: בְּקָדִים שֶׁל מוֹצָאֵי הֶחָג. כְּשֶׁמְּנַשֶּׁבֶת רוּחַ קָדִים בְּמוֹצָאֵי הֶחָג: וּבִשְׁעַת כְּנִיסַת מַיִם. כְּשֶׁהֵן כְּפוֹל הַלָּבָן נִקְרָאִים בֹּסֶר {לב}. וּכְשֶׁהַלַּחְלוּחִית נִכְנֶסֶת וּגְדֵלָה בְּתוֹכוֹ שֶׁיָּכוֹל לַעֲצֹר מֵהֶן כָּל שֶׁהוּא, הַיְנוּ כְּנִיסַת מַיִם. פֵּרוּשׁ אַחֵר, הָיוּ כּוֹתְשִׁים הָעֲנָבִים כְּשֶׁהֵן בֹּסֶר וְנוֹתְנִים לְתוֹכוֹ מַיִם וְעוֹשִׂים חֹמֶץ לְטַבֵּל. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כח} מַפְרִישׁ כוּ'. בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אַיְרֵי, דְּשָׁרֵי שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כט} וּמַשְׁמַע דְּאִלּוּ כְּבָר אֲכָלָן אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהַפְרִישׁ, וְתָלִינַן שֶׁעַכְשָׁיו נֶאֶבְדוּ הוֹאִיל וּכְבָר נֶאֶכְלוּ, וְלֵיכָּא אֶלָּא חִיּוּב הַפְרָשַׁת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. וְהָרַמְבַּ"ם לֹא חִלֵּק. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ל} בְּקָדִים כוּ'. בַּגְּמָרָא תָנָא בַּתְּקוּפָה, כְּלוֹמַר שֶׁמּוֹצָאֵי הַחַג הִיא בִתְקוּפַת תִּשְׁרֵי, דְּאִלּוּ נִמְשְׁכָה תְקוּפַת תַּמּוּז עַד כָּאן לֹא. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לא} סְמָדַר. כְּתֹם פֶּרַח, וַעֲנָבָיו נִרְאִין בָּאֶשְׁכּוֹל כְּסִדְרָן. רַשִׁ"י: {לב} וּרְאָיָה לָזֶה מִדִּתְנַן הַבֹּסֶר מִשֶּׁהֵבִיא מַיִם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המניח פירות להיות מפריש עליהן כו': מה שאמר מעת לעת ר"ל מן השעה שבקש אותם ומצאם שנאבדו עשרים וד' שעות למפרע לפיכך כל מה שהפריש באלו הארבע ועשרים שעות הרי הוא טבל וצריך שיפריש תרומה ומעשרות פעם שנית לפי שהם בחזקת אבודים וכל מה שהפריש קודם לכן הרי הוא מתוקן לפי שהם בחזקת קיימים בזה הזמן ופסק ההלכה שכל מה שהפריש אינו מתוקן לפי שהוא ספק. ור' יהודה סובר שבודקין היין באלו השלשה זמנים לפי שבהם יפסד בקצת ולכך יבדוק אותו אולי יחמץ ונמצא שהפריש חומץ על יין. והלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ד


פרק ד - משנה א

הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְהִגִּיעַ בַּשָּׁלִיחַ, אוֹ שֶׁשָּׁלַח {א} אַחֲרָיו שָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ, גֵּט שֶׁנָּתַתִּי לְךָ בָּטֵל הוּא, הֲרֵי זֶה בָטֵל. קָדַם {ב} אֵצֶל אִשְׁתּוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח אֶצְלָהּ שָׁלִיחַ {ג} וְאָמַר לָהּ, גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי לִיךְ בָּטֵל הוּא, הֲרֵי זֶה בָטֵל. אִם מִשֶּׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ, שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלוֹ:

 ר"ע מברטנורה  הַשּׁוֹלֵחַ וְהִגִּיעַ בַּשָּׁלִיחַ. שֶׁלֹּא הָיָה מִתְכַּוֵּן לִרְדֹּף אַחֲרָיו לְהַשִּׂיגוֹ, אֶלָּא שֶׁנִּשְׁתַּהָה הַשָּׁלִיחַ בַּדֶּרֶךְ וְהָיָה לוֹ לָזֶה דֶּרֶךְ לְשָׁם וְרָאָהוּ וּבִטֵּל הַגֵּט, אֲפִלּוּ הָכִי בָּטֵל, וְלֹא אָמְרִינַן לִצְעוּרָהּ בְּעָלְמָא מְכַוֵּן, שֶׁאִם הָיָה בְדַעְתּוֹ לְבַטְּלוֹ הָיָה רוֹדֵף אַחֲרָיו: אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלוֹ. הָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּאַף עַל פִּי דְּחָזִינַן לֵיהּ דְּמַהֲדַר עֲלֵיהּ מֵעִקָּרָא לְבִטּוּלֵיהּ, לֹא אָמְרִינַן אִגַּלָּאִי מִלְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּבַטּוֹלֵי בַטְּלֵיהּ. וְהֵיכָא דְיָהִיב אֱינַשׁ גִּטָּא לִדְבִיתְהוּ לִזְמַן אוֹ עַל תְּנַאי, אִי אָמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ מֵעַכְשָׁיו וְלִזְמַן פְּלוֹנִי אוֹ אִם יִתְקַיֵּם תְּנַאי פְּלוֹנִי, מִכִּי מָטֵי גִּטָּהּ לְיָדָהּ לֹא מָצֵי תוּ לְבַטְלֵיהּ, וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת לְאוֹתוֹ זְמַן אוֹ כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי. וְאִי לֹא אָמַר לָהּ מֵעַכְשָׁיו, אֲפִלּוּ לְבָתַר דִּמְטָא גִּטָּהּ לְיָדָהּ מָצֵי מְבַטֵּל לֵיהּ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} שֶׁשָּׁלַח. מַהוּ דְּתֵימָא לֹא אַלִּימָא שְׁלִיחוּתָא דְבַתְרָא מִשְּׁלִיחוּתָא דְקַמָּא דִלְבַטְּלֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן. גְּמָרָא: {ב} קָדַם כוּ'. מַהוּ דְּתֵימָא כִּי לֹא אָמְרִינַן לִצְעוּרָהּ קָמְכַוֵּן הָנֵי מִלֵּי לַשָּׁלִיחַ, אֲבָל לְדִידָהּ וַדַּאי לִצְעוּרָהּ קָמְכַוֵּן, קָא מַשְׁמַע לָן. גְּמָרָא. וּפֵרֵשׁ הָרַ"ן דְּדוּמְיָא דְּשָׁלִיחַ, דְּהַיְנוּ דְּפָגַע מִמֵּילָא, הָכִי נַמִּי בְאִשְׁתּוֹ דְּפָגַע בָּהּ מִמֵּילָא. וְקָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא אָמְרִינַן לִצְעוּרָהּ כוּ'. וְקָדַם לָאו דַּוְקָא אֶלָּא אוֹרְחָא דְמִלְּתָא נָקַט. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} שָׁלִיחַ. מַהוּ דְּתֵימָא אִיהוּ הוּא דְלָא טָרַח אַדַּעְתָּא לִצְעוּרָהּ, אֲבָל שָׁלִיחַ דְּלֹא אִכְפַּת לֵיהּ כִּי טָרַח וַדַּאי לִצְעוּרָהּ. גְּמָרָא. וְטָרַח דְּנָקַט לָאו טִרְחַת הַדֶּרֶךְ וּרְדִיפָה אַבָּתְרַהּ קָאָמַר, דְּהָכָא מַיְרֵי בְּפָגַע, אֶלָּא טִרְחַת הַדִּבּוּר שֶׁיֵּשׁ טֹרַח וְעָמָל עַל הָאָדָם לְצַעֵר הָאָדָם בְּדִבּוּר עַל יְדֵי עַצְמוֹ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁיְּדַבֵּר לַשָּׁלִיחַ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  השולח גט לאשתו והגיע בשליח כו': זה השליח אמנם הוא שליח הולכה ולכך יבטל עד שיגיע גט לידה שכל זמן שהגיע הגט לידה אינו יכול לבטלו ואפי' נתנו באונס כמו שנבאר ענין האונס בגט ומה שאמר שקדם אצל אשתו לפי שאנו יכולין לומר לצעורה קא מכוון ולכך למדנו שהוא פסול אבל שליח קבלה הרי הוא מבואר שכל זמן שהגיע הגט לידו אין יכול לבטלו לפי שידו כידה ודע אם נתן אדם לאשתו גט על זמן או גט על תנאי והגיע לידה אם אמר לה כשיגמר תנאי פלוני או כשיגיע זמן פלוני הרי את מגורשת מעכשיו אינו יכול לבטלו אחר שהגיע הגט לידה ואם לא אמר מעכשיו יכול לבטלו ואפי' שהוא בידה אחר שנשאר לו בו שום סרך והוא יכול להוסיף על תנאו כמו שיתבאר: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ב

בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה עוֹשֶׂה בֵית דִּין בְּמָקוֹם אַחֵר וּמְבַטְּלוֹ. הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹשִׂין כֵּן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה מְשַׁנֶּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ, שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ. וְהִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁיְּהֵא כוֹתֵב, אִישׁ פְּלוֹנִי וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ, אִשָּׁה פְלוֹנִית וְכָל שׁוּם שֶׁיֵּשׁ לָהּ, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:

 ר"ע מברטנורה  בָּרִאשׁוֹנָה. לֹא הָיָה מְבַטְּלוֹ בִּפְנֵי הָאִשָּׁה וְלֹא בִּפְנֵי הַשָּׁלִיחַ, אֶלָּא בַּמָּקוֹם שֶׁהָיָה עוֹמֵד הָיָה מְבַטְּלוֹ בִּפְנֵי {ד} שְׁלֹשָׁה: מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. שֶׁהַשָּׁלִיחַ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בַּדָּבָר מוֹלִיכוֹ לָהּ וְהִיא נִשֵּׂאת בּוֹ. וּמִכֹּחַ תַּקָּנַת רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַלְקִין {ה} עַל מִי שֶׁמְּבַטֵּל הַגֵּט אוֹ מוֹסֵר מוֹדָעָא עַל הַגֵּט: בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה מְשַׁנֶּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ. כְּשֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי שֵׁמוֹת, אֶחָד כָּאן וְאֶחָד בִּמְדִינַת הַיָּם, הָיָה מְגָרְשָׁהּ בַּשֵּׁם הַנּוֹהֵג בִּמְקוֹם כְּתִיבַת הַגֵּט, וְלֹא הָיָה מַקְפִּיד לִכְתֹּב אֶת שְׁנֵיהֶם: מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. שֶׁלֹּא יוֹצִיאוּ לַעַז עַל בָּנֶיהָ מִן הַשֵּׁנִי, לוֹמַר לֹא גֵּרְשָׁהּ בַּעְלָהּ שֶׁאֵין זֶה שְׁמוֹ. וְאָדָם שֶׁהֻחְזַק בִּשְׁנֵי שֵׁמוֹת בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת, חַד בִּמְקוֹם הַכְּתִיבָה וְחַד בִּמְקוֹם הַנְּתִינָה, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיִּכְתֹּב שֵׁם שֶׁל מְקוֹם הַנְּתִינָה וְשֵׁם שֶׁל מְקוֹם הַכְּתִיבָה עִמּוֹ. אֲבָל אִם הֻחְזַק בִּשְׁנֵי שֵׁמוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד וְכָתַב אֶחָד מִן הַשֵּׁמוֹת, בְּדִיעֲבַד הַגֵּט כָּשֵׁר. מִיהוּ לְכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לִכְתֹּב שְׁנֵיהֶם. וְהֵיכָא דְּשִׁנָּה שְׁמוֹ אוֹ שְׁמָהּ בַּגֵּט, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב אַחַר כָּךְ וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לִי, הַגֵּט בָּטֵל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ד} זֶה דַעַת רַב שֵׁשֶׁת וְרֵישׁ לָקִישׁ בַּגְּמָרָא, דְּדָיְקֵי דְבֵית דִּין הַיְנוּ שְׁלֹשָׁה. וְטַעְמָא דְבָעִינַן שְׁלֹשָׁה וַהֲרֵי אֵין זֶה אֶלָּא עֵדוּת בְּעָלְמָא, כָּתַב הָרַ"ן דְּתַקָּנָה קְדוּמָה הָיְתָה כְדֵי שֶׁיְּהֵא לַדָּבָר קוֹל. עַד כָּאן. דְּבֵי תְּרֵי לֹא מַפְקֵי קָלָא, דְּהָכָא בָּעִינַן גִּלּוּי מִלְּתָא טְפֵי לִגְבּוֹת מִמְּשַׁעְבְּדֵי כוּ'. וּלְדִידְהוּ חֲשַׁשׁ מַמְזֵרוּת לֵיכָּא, דְּהָא שְׁלֹשָׁה מַפְקֵי לְקָלָא. אֶלָּא טַעֲמָא מִשּׁוּם תַּקָּנַת עֲגוּנוֹת, דְּכֵיוָן דְּאַטְרְחִינַן עֲלֵיהּ לֵילֵךְ כוּ' לֹא יִטְרַח בִּשְׁבִיל לְעָגְנָהּ. וְרַב נַחְמָן וְרַב יוֹחָנָן סָבְרֵי דְבֵית דִּין הַיְנוּ תְּרֵי, וְקָרִי לְהוּ בֵּית דִּין מִשּׁוּם דְּאֵין דָּבָר שֶׁבָּעֶרְוָה פָחוֹת מִשְּׁנַיִם. וַאֲפִלּוּ הֵיכָא דְלָא חָיְשִׁינַן לְשִׁקְרֵי. וְכֵן פָּסְקוּ כָּל הַפּוֹסְקִים. וּלְדִידְהוּ טַעֲמָא מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ מַמְזֵרוּת. וְאִם כֵּן הָרַ"ב מְזַכֵּי שְׁטָרֵי אַבֵּי תְּרֵי וּדְלֹא כְּהִלְכָתָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} וְהַיְנוּ מַכַּת מַרְדּוּת. דְּוַדַּאי אֵין כָּאן מַלְקוֹת דְּאוֹרַיְתָא. וְטַעְמָא דְמַלְקִין מִשּׁוּם דְּקָיְמָא לָן דְּתַקַּנְתָּא דְרַבָּן גַּמְלִיאֵל לֹא הָיְתָה אֶלָּא לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד אִם בִּטְלוֹ, מִבְטַל. וּמִיהוּ דַּוְקָא לְאַחַר תַּקָּנַת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֲבָל מַה שֶּׁקֹּדֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל, לְמַר כִּדְאִית לֵיהּ וּלְמַר כִּדְאִית לֵיהּ אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד הוּא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  בראשונה היה עושה ב"ד במקום אחר כו': בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו כו': תקון העולם שהוא כשמסר עליו מודעא בב"ד או שבטלו אחר שנכתב ואפי' בפני ב' [או] אם שינה שמו או שמה תנשא והיא לא תדע שהגט בטל ונמצאו הבנים ממזרים לפי שהיא נשארה אשת איש לפיכך מי שמבטל גט היו מלקין אותו מלקות מטעם *תקנת רבן גמליאל שאמר לא יהיו עושין כן וכמו כן אמרו רב מנגיד מאן דמבטל גיטא ומאן דמסר מודעא אגיטא וזה שאמר שהוא כששינה שמו ושמה וכתב כל שם שיש לו שזה כשר לא יתקיים זה אלא א"כ היה לו לאדם שתי שמות שנודע בשניהן או כשכתב אחד מן השמות ובתנאי שיכתוב המפורסם מהם ואמר וכל שם שיש לי יהיה הגט כשר וכמו כן האשה אבל אם היה שמו על דרך משל יצחק וכתב בגט אני אברהם וכל שם שיש לי הרי הגט בטל ודע זה: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ג

אֵין אַלְמָנָה נִפְרַעַת {ו} מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. נִמְנְעוּ {ז} מִלְּהַשְׁבִּיעָהּ, הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁתְּהֵא נוֹדֶרֶת לַיְתוֹמִים כָּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ, וְגוֹבָה כְתֻבָּתָהּ. הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט, מִפְּנֵי תִקּוּן {יב} הָעוֹלָם. הִלֵּל הִתְקִין פְּרוֹזְבּוּל מִפְּנֵּי תִקּוּן הָעוֹלָם:

 ר"ע מברטנורה  אֵין אַלְמָנָה נִפְרַעַת. כְּתֻבָּתָהּ: מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. שֶׁלֹּא נִתְקַבְּלָה כְּלוּם: נִמְנְעוּ מִלְּהַשְׁבִּיעָהּ. שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁהִיא טוֹרַחַת לִפְנֵי הַיְּתוֹמִים {ח} מוֹרָה הֶתֵּרָא לְעַצְמָהּ לִשָּׁבַע שֶׁלֹּא לָקְחָה כְּלוּם. וְאַף עַל פִּי שֶׁלָּקְחָה דָּבָר מֻעָט סְבוּרָה שֶׁבִּשְׂכַר טִרְחָה נוֹטַלְתּוֹ וְאֵינוֹ מִפִּרְעוֹן כְּתֻבָּתָהּ. וּלְפִיכָךְ נִמְנְעוּ מִלְּהַשְׁבִּיעָהּ וְהָיְתָה מַפְסֶדֶת כְּתֻבָּתָהּ: הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁתְּהֵא נוֹדֶרֶת לַיְתוֹמִים כָּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ. כְּגוֹן קוֹנָם מִינֵי מְזוֹנוֹת עָלַי {ט} אִם נֶהֱנֵיתִי מִכְּתֻבָּתִי: וְגוֹבָה כְתֻבָּתָהּ. וְאִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר קֹדֶם שֶׁהִדִּירוּהָ הַיְתוֹמִים עַל כְּתֻבָּתָהּ, וְאִם יַדִּירוּהָ אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת, שֶׁמָּא יָפֵר לָהּ בַּעְלָהּ {י}, כֵּיצַד יַעֲשׂוּ, מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ חוּץ לְבֵית דִּין {יא} שְׁבוּעָה דְּרַבָּנָן שֶׁאֵין עָנְשָׁהּ מְרֻבֶּה, וְנוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת. וּכְשֶׁבָּאת לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא לְאַחֵר, הָרְשׁוּת בְּיַד הַיְתוֹמִים, רָצוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ חוּץ לְבֵית דִּין, אוֹ מַדִּירִים אוֹתָהּ בְּבֵית דִּין: הָעֵדִים חוֹתְמִים עַל הַגֵּט מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. אַתַּרְוַיְהוּ קָאֵי, גַּבֵּי אַלְמָנָה שֶׁתְּהֵא נוֹדֶרֶת לַיּוֹרְשִׁים כָּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם, שֶׁיִּהְיוּ הַנָּשִׁים נִשָּׂאוֹת לְבַעֲלֵיהֶן וְלֹא תִּדְאַגְנָה לְהַפְסִיד כְּתֻבָּתָן. וְגַבֵּי עֵדִים חוֹתְמִים עַל הַגֵּט מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם, דְּהוֹאִיל וְעֵדֵי מְסִירָה כָּרְתֵי, שֶׁהָעֵדִים שֶׁנִּמְסַר הַגֵּט בִּפְנֵיהֶם לָאִשָּׁה הֵם עִקַּר הַגֵּרוּשִׁין, לֹא הָיָה צָרִיךְ שֶׁיַּחְתְּמוּ עֵדִים בַּגֵּט, אֶלָּא מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם, דְּחַיְשִׁינַן שֶׁמָּא יָמוּת אֶחָד מִן הָעֵדִים שֶׁנִּמְסַר הַגֵּט בִּפְנֵיהֶם, וְנִמְצָא הַגֵּט שֶׁבְּיָדָהּ בְּלֹא עֵדִים כְּחַסְפָּא בְּעָלְמָא: הִלֵּל הִתְקִין פְּרוֹזְבּוּל. שֶׁרָאָה אֶת הָעָם שֶׁנִּמְנְעוּ מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעָבְרוּ עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דְּבָרִים טו) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָּבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל, עָמַד וְהִתְקִין פְּרוֹזְבּוּל. וְזֶה גּוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוּל, מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי דַּיָּנִים, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי אֵצֶל פְּלוֹנִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ו} אַלְמָנָה כוּ'. וְכָל הַבָּא לִפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים. וַהֲוָה מָצֵי לְמִתְנֵי אֵין נִפְרָעִים מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה, וְנִמְנְעוּ מִלְּהַשְׁבִּיעַ הָאַלְמָנָה, אֶלָּא דְאַלְמָנָה הָוֵי חִדּוּשׁ טְפֵי, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא מִשּׁוּם חִנָּא אֲקִילוּ רַבָּנָן עֲלַהּ. וּלְכָךְ נָקַט רֵישָׁא נַמִּי בְּאַלְמָנָה, כִּדְאִיתָא בַגְּמָרָא וְתוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} נִמְנְעוּ. בֵּית דִּין. הָרַמְבַּ"ם: {ח} וּלְפִיכָךְ בְּאַלְמָנָה הוּא דְנִמְנְעוּ אֲבָל לֹא בִּגְרוּשָׁה. גְּמָרָא: {ט} וְזֶה לְשׁוֹן הָרַ"ן, כָּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ יִבְחֲרוּ הַיְתוֹמִים דָּבָר קָשֶׁה לְהַדִּירָהּ בּוֹ כְּגוֹן קוֹנָם וְכוּ'. וְלֹא חֲשׁוּדָה לַעֲבֹר עַל נִדְרָהּ, וַאֲפִלּוּ תַּעֲבֹר אֵין עָנְשָׁן שֶׁל נְדָרִים חָמוּר כָּל כָּךְ כְּעָנְשָׁן שֶׁל שְׁבוּעוֹת שֶׁנִּפְרָעִים מִמֶּנּוּ וּמִכָּל הָעוֹלָם. וּבַגְּמָרָא, וְנֵחוּשׁ דִּלְמָא אָזְלָא לְחָכָם וְשָׁרֵי לָהּ. וּמְשָׁנֵי, קָסָבַר צְרִיכָה לְפָרֵט אֶת הַנֶּדֶר הֵיאַךְ נָדְרָה נֶדֶר הַזֶּה וְכִי מְפָרְטָהּ קַמֵּיהּ דְּלִיתוֹמִים נָדְרָה וְכָךְ נָדַרְתִּי אִם נֶהֱנֵיתִי מִכְּתֻבָּתִי כְּלוּם לֹא שָׁרֵי לָהּ: {י} וְאִם תֹּאמַר יַדִּירוּהָ בִדְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ שֶׁאֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְהָפֵר. וְיֵשׁ לוֹמַר כֵּיוָן שֶׁאֵין בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ לֹא תָחוּשׁ אִם תְּקַיְּמֵם כוּ'. וְאִם תֹּאמַר יַדִּירוּהָ שֶׁלֹּא תֹאכַל כִּכָּר זֶה כוּ' וְתֹאכְלֶנוּ לְאַלְתַּר בְּפָנֵינוּ, וְיֵשׁ לוֹמַר דְּלֹא תָחוּשׁ לְעֹנֶשׁ זֶה אֶלָּא בְּנֶדֶר, שֶׁעַל יָדוֹ עוֹמֶדֶת בְּאִסּוּר כָּל יָמֶיהָ. תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ. וּבַגְּמָרָא וְכִי לֹא נִיסֵת נַמִּי לְכִי מִנַסְּבָא מֵפֵר לָהּ בַּעַל. וּמְשָׁנֵי אֵין הַבַּעַל מֵפֵר בַּקּוֹדְמִין. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יא} פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁשְּׁבוּעַת הַדַּיָּנִים הַנִּזְכֶּרֶת בַּמִּשְׁנָה, שֶׁל תּוֹרָה הִיא, וְנָקֵיט סֵפֶר תּוֹרָה בְיָדֵיהּ אוֹ תְּפִלִּין, וּמַשְׁבִּיעַ לָהּ בַּשֵּׁם אוֹ בְּכִנּוּי. כִּדְאַשְׁכְּחָן בְּאַבְרָהָם שִׂים נָא יָדְךָ כוּ' וְאַשְׁבִּיעֲךָ [בְּרֵאשִׁית כד]. וְעָנְשָׁהּ מְרֻבֶּה. וְחוּץ לְבֵית דִּין, שְׁבוּעָה דְרַבָּנָן בְּקִלְלַת אָרוּר, וְלֹא נָקֵיט מִידֵי. וְאַף עַל פִּי שֶׁשְּׁבוּעַת הַמִּשְׁנָה טַכְסִיסָהּ כְּשֶׁל תּוֹרָה, תִּקְּנוּ כָּאן לְהָקֵל בְּכָךְ כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּקְּנוּ שֶׁתְּהֵא גּוֹבָה בְנֵדֶר. הָרַ"ן: {יב} תִּקּוּן כוּ'. לָאו לְמֵימְרָא שֶׁהָיוּ צְרִיכִין כָּךְ לְכַתְּחִלָּה, דְּהָא לְעֵיל מַכְשִׁירִין חֲכָמִים דְּהַיְנוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֲפִלּוּ בְּלֹא עֵדֵי חֲתִימָה. אֶלָּא תִּקֵּן וְלִמֵּד לַעֲשׂוֹת כֵּן כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ לְעֵדֵי מְסִירָה. אֲבָל אִם יִרְצֶה לְכַתְּחִלָּה לִסְמֹךְ עַל עֵדֵי מְסִירָה, יֵשׁ לִסְמֹךְ. הָרֹא"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים כו': נמנעו ב"ד מלהשביע את האלמנה לפי שהם ראו שהיא מקילה בשבועות ותשבע על שקר וכשהיו מגבין אותה כתובה תקן רשב"ג שיהיו מתנין עליה היתומים באיזה מן שירצו מין הנדרים כגון שיאמרו לה אמרי כל פירות שבעולם אסורים עלי אם קבלתי מזאת הכתובה שום דבר תעשה ממונך כולו קרבן אם קבלת שום דבר וכל הדומה לזה וכבר נתבארו הנדרים כולם ודיניהם במס' נדרים. ופסק ההלכה שאלמנה משביעין אותה היתומים שלא בב"ד או נודרת להם כל מה שירצו בב"ד כמו שהתקין רשב"ג ולהם הבחירה באי זו משני הדרכים שירצו ולפיכך אם נשאת האשה קודם שתשבע אבדה כתובתה לפי שיאמרו היתומים אנו אין רצוננו להשביעה אבל רצוננו להדירה בב"ד ואין תועלת בהיותה נודרת והיא בעולת בעל לפי שהבעל יפר לה כמו שנתבאר בפ' עשירי מנדרים (הלכה ה) והוא מה שאמר נשאת אין מדירין אותה לפי שמפר לה בעל לפיכך אם נתגרשה או מת בעלה גובה כתובתה אחר השבועה או הנדר וראיתי תשובה לרבינו האי ז"ל שאמר תשבע ותטול והוא הנכון כדי שיגיעו הזכיות לבעליהן וכמו כן העדים חותמין על הגט ואע"פ שאין תועלת בעדים שהן בגוף הגט ואמנם היא מתגרשת בעדים שהיא מקבלת הגט בפניהם והוא מה שאמרו עדי מסירה כרתי אבל אנו חוששין שמא ימות אחד מן העדים שנתן הגט בפניהם ונמצא הגט בידה חספא בעלמא אחר שאין בו עדים לפיכך חותמין בו וכבר בארנו הפרוזבול בפ' עשירי ממסכתא שביעית (מהלכה ג עד הלכה ח): (רמב"ם)

פרק ד - משנה ד

עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבָּה וּפְדָאוּהוּ, אִם לְשׁוּם עֶבֶד, יִשְׁתַּעְבֵּד. אִם לְשׁוּם בֶּן חוֹרִין, לֹא יִשְׁתַּעְבֵּד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יִשְׁתַּעְבֵּד {טו}. עֶבֶד שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אַפּוֹתִיקִי לַאֲחֵרִים וְשִׁחְרְרוֹ, שׁוּרַת הַדִּין, אֵין הָעֶבֶד חַיָּב כְּלוּם. אֶלָּא מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל דָּמָיו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא מְשַׁחְרֵר:

 ר"ע מברטנורה  עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבָּה וּפְדָאוּהוּ. יִשְׂרָאֵלִים אֲחֵרִים לְאַחַר שֶׁנִּתְיָאֵשׁ רַבּוֹ מִמֶּנּוּ: אִם לְשׁוּם עֶבֶד יִשְׁתַּעְבֵּד. לְרַבּוֹ שֵׁנִי {יג}: לְשׁוּם בֶּן חוֹרִין לֹא יִשְׁתַּעְבֵּד. לֹא לְרַבּוֹ רִאשׁוֹן, וְלֹא לְרַבּוֹ שֵׁנִי. לְרַבּוֹ שֵׁנִי לֹא, דְּהָא לְשׁוּם בֶּן חוֹרִין פַּרְקֵיהּ. לְרַבּוֹ רִאשׁוֹן לֹא, דִּלְמָא מִמַּנְעִי. וְלֹא פָּרְקֵי {יד}: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יִשְׁתַּעְבֵּד. לְרַבּוֹ רִאשׁוֹן. שֶׁלֹּא יְהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹלֵךְ וּמַפִּיל עַצְמוֹ לִגְיָסוֹת וּמַפְקִיעַ עַצְמוֹ מִיַּד רַבּוֹ {טז}: אַפּוֹתִיקִי. פֹּה תְהֵא קָאֵי. מִזֶּה תִּגְבֶּה חוֹבְךָ וְלֹא מִמָּקוֹם אַחֵר {יז}: וְשִׁחְרְרוֹ. רַבּוֹ רִאשׁוֹן: שׁוּרַת הַדִּין אֵין הָעֶבֶד חַיָּב כְּלוּם. לְרַבּוֹ שֵׁנִי. שֶׁהַשִּׁחְרוּר שֶׁשִּׁחְרְרוֹ רַבּוֹ רִאשׁוֹן מַפְקִיעוֹ מִידֵי שִׁעְבּוּד: אֶלָּא מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. שֶׁמָּא יִמְצְאֶנּוּ רַבּוֹ שֵׁנִי בַּשּׁוּק וְיֹאמַר לוֹ עַבְדִּי אַתָּה וְיוֹצִיא לַעַז עַל בָּנָיו: כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ. שֵׁנִי, וְעוֹשֵׂהוּ בֶּן חוֹרִין. וְכוֹתֵב לוֹ הָעֶבֶד שְׁטַר חוֹב עַל דָּמָיו, כְּלוֹמַר כְּפִי מַה שֶּׁהוּא שָׁוֶה לִמָּכֵר בַּשּׁוּק, לֹא כְּפִי הַחוֹב אִם הָיָה הַחוֹב יָתֵר עַל דָּמָיו: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אֵין הָעֶבֶד כּוֹתֵב. שְׁטַר חוֹב, שֶׁהוּא אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם. אֶלָּא רַבּוֹ רִאשׁוֹן שֶׁהִזִּיק שִׁעְבּוּדוֹ שֶׁל זֶה, הוּא שֶׁצָּרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ דָמָיו, שֶׁהַמַּזִּיק שִׁעְבּוּדוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ חַיָּב. וַהֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יג} דְּקָנֵי לֵיהּ מִשַּׁבָּאֵי: {יד} וְתֵימַהּ דְּתֵיפּוֹק לֵיהּ לְפִי שֶׁנִּתְיָאֵשׁ מִמֶּנּוּ. וְהָכִי אִיתָא בַגְּמָרָא, וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טו} יִשְׁתַּעְבֵּד. וְרַבּוֹ נוֹתֵן דָּמָיו. תּוֹסֶפְתָּא. וּפֵרֵשׁ הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה דְּהַיְנוּ אִם פְּדָאוֹ לְשֵׁם עֶבֶד. אֲבָל כְּשֶׁפְּדָאוֹ לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין, הֲרֵי הִפְקִיר דָּמָיו: {טז} דְּאִי יִשְׁתַּעְבֵּד לַשֵּׁנִי אַכַּתִּי יַפִּיל עַצְמוֹ לִגְיָסוֹת כְּדֵי שֶׁיַּרְוִיחַ לְעִנְיַן מְצִיאָה וּמַתָּנָה, דְּלָא קָנֵי לֵיהּ שֵׁנִי אֶלָּא לְמַעֲשֵׂה יָדָיו כְּמוֹ שֶׁקְּנָאוֹ הַשַּׁבָּאִי שֶׁמִּמֶּנּוּ קְנָאוֹ הוּא, וּפְעָמִים נַמִּי שֶׁהוּא שׂוֹנֵא לְרַבּוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם וּמַפְקִיעַ עַצְמוֹ מִמֶּנּוּ. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יז} וְהַיְנוּ אַפּוֹתִיקִי מְפֹרָשׁ, לַאֲפוֹקֵי אִם כָּתַב לוֹ גְּבֵה חוֹבְךָ מִזֶּה, דְּהַיְנוּ אַפּוֹתִיקִי סְתָם, לָמָּה לֵיהּ לַמְּשַׁחְרֵר דְּלִכְתֹּב שְׁטָר, הָא כָּתוּב וְקָאֵי, דְהָא מְשַׁעְבְּדֵי לֵיהּ כֻּלְּהוּ נִכְסֵי. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  עבד שנשבה ופדאוהו אם לשום עבד כו': עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים כו': מה שאמר אמנם הוא לאחר יאוש רבו ראשון לפיכך אם פדאו מי שפדאו לשם עבד ישתעבד בו לפי שרבו הראשון כבר נתייאש ממנו ואם פדאו לשם בני חורין לא ישתעבד בו אפי' רבו ראשון לפי שנתייאש ממנו ואנחנו נבאר יאוש בעלים בפ' אחרון מקמא (הלכה א) ופרק ב' ממציעא (הלכה ה). רשב"ג אומר ישתעבד בו השני באי זה ענין שיהיה ואפי' פדאוהו לשם בן חורין כדי שלא יהא כל עבד מפיל עצמו בגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו. ואפותיקי מלה מורכבת פה תקנה ר"ל שאמר לבעל חובו אתה לא תגבה ממונך לעולם אלא מזה ואין לך שום דבר בכל מה שברשותי אלא בזה לפיכך כשמת (הוא) *[העבד] או נאבד אבד ממונו ואם שחררו חייב הדין ודרך המשפט שיאבד הממון ולא יהיה חייב העבד שום דבר לפי שהעיקר בידינו חמץ הקדש ושחרור מפקיעין מידי שעבוד אבל מפני תקון העולם שמא ימצאנו בעל חובו ויאמר לו עבדי אתה כופים את רבו שני שיש לו החוב שישחרר אותו כמו ששחרר אותו הראשון וכותב שטר עליו בשויו לא במה שיש לו עליו מן החוב ואם היה החוב יותר מדמיו זה ענין מה שאמר כותב שטר על דמיו רשבג"א שהמשחרר הוא שיכתוב החוב עליו לפי שהוא הזיק שעבודו של חבירו ויהיה פי' דבריו אין כותבין שטר אלא על המשחרר לפי שהוא גורם לאבוד הממון ואחר שהעיקר אצלנו דיינינן דיני דגרמי יהיה בזה המאמר האחרון הלכה כרשב"ג: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ה

מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין, עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד, דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִקַּנְתֶּם. לִשָּׂא שִׁפְחָה אִי אֶפְשָׁר {יח}, שֶׁכְּבָר חֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין. בַּת חוֹרִין אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר חֶצְיוֹ עָבֶד. יִבָּטֵל, וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לִפְרִיָּה וְלִרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מה) לֹא תֹהוּ {יט} בְרָאָהּ {כ}, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. אֶלָּא מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָמָיו. וְחָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי:

 ר"ע מברטנורה  מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין. כְּגוֹן עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִים וְשִׁחְרְרוֹ אֶחָד מֵהֶם. אִי נַמִּי שֶׁקִּבֵּל רַבּוֹ מִמֶּנּוּ חֲצִי דָּמָיו וְשִׁחְרֵר חֶצְיוֹ בְּאוֹתָם הַדָּמִים: תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ. שֶׁאֵינוֹ חָסֵר כְּלוּם: לִשָּׂא שִׁפְחָה אֵינוֹ יָכוֹל. מִפְּנֵי צַד חֵרוּת שֶׁבּוֹ: בַּת חוֹרִין אֵינוֹ יָכוֹל. מִפְּנֵי צַד עַבְדוּת שֶׁבּוֹ: כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֵׂהוּ בֶן חוֹרִין. וְהוּא הַדִּין אִם הָיָה עֶבֶד שֶׁל מֵאָה שֻׁתָּפִין וְאֶחָד מֵהֶם שִׁחְרְרוֹ, שֶׁכּוֹפִין אֶת כֻּלָּם לְשַׁחְרְרוֹ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יח} אִי אֶפְשָׁר. מִשּׁוּם לָאו דְּלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ. דִּמְתַרְגְמִינַן לֹא יִסַּב גַּבְרָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּתָא אָמָה. וְלִשָּׂא חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין אֵינוֹ יָכוֹל כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יט} לֹא תֹהוּ כוּ'. הָא דְלָא נָקַט קְרָא דְּאוֹרַיְתָא דִּפְרוּ וּרְבוּ. מִשּׁוּם דְּאִי הָיָה יָכוֹל לְקַיֵּם לָשֶׁבֶת כָּל דְּהוּ מִשּׁוּם פְּרוּ וּרְבוּ לֹא הֲוָה כָּפִינַן לֵיהּ, דְּלֹא מִחַיַּב בָּהּ מִשּׁוּם דְּאָנוּס הוּא. וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר דְּנָקַט לָשֶׁבֶת מִשּׁוּם דְּשַׁיָּךְ אַף בְּצַד עַבְדוּת, אֲבָל פְּרוּ וּרְבוּ לֹא שַׁיָּךְ אֶלָּא בְצַד חֵרוּת (דְּאִתְּתָא לֹא מִפַּקְדָּה אַפְּרוּ וּרְבוּ, וְכָל מִצְוָה שֶׁאֵין הָאִשָּׁה חַיֶּבֶת בָּהּ אֵין הָעֶבֶד חַיָּב בָּהּ). תּוֹסָפוֹת: {כ} בְּרָאָהּ. יוֹצֵר הָאָרֶץ לֹא עַל תֹּהוּ לִהְיוֹת רֵיקָנִית בָּרָא אוֹתָהּ, כִּי אִם לָשֶׁבֶת לִהְיוֹת בָּהּ יִשּׁוּב יְצָרָהּ. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו כו': אם היה עבד של שני שותפין ושחררו אחד מהם חזר חציו עבד וחציו בן חורין וכמו כן היו לו אלף בעלים ושחררו אחד מהם כופין את השאר וכמו כן אפי' היה לו אדון אחד וקבל ממנו קצת דמיו ושחרר קצתו באלו הדמים שקבל חזר ג"כ חציו עבד וחציו בן חורין אבל אם שחררו רבו חציו בשטר ה"ז אינו כלום לפי שהעיקר אצלנו המשחרר חצי עבדו לא קנה וזהו בשטר ובתחלת קידושין אבאר איך תתקיים השחרור בשטר ואיך תתקיים בכסף: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ו

הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹי אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ, יָצָא בֶן חוֹרִין. אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִים יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִפְּנֵי תַקָּנַת הַשְּׁבוּיִין. וְאֵין לוֹקְחִים סְפָרִים {כג}, תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת מִן הַגּוֹיִם יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:

 ר"ע מברטנורה  יָצָא בֶן חוֹרִין. אִם בָּרַח מִן הַנָּכְרִי, אוֹ שֶׁקָּנְסוּ אוֹתוֹ בֵּית דִּין לִפְדּוֹתוֹ מִן הַנָּכְרִים, כִּדְאָמְרִינַן {כא} כּוֹפִין אוֹתוֹ לִפְדּוֹתוֹ. וְאַחַר שֶׁפְּדָאוֹ לֹא יִשְׁתַּעְבֵּד בּוֹ. וּקְנַס חֲכָמִים הוּא, לְפִי שֶׁהִפְקִיעוֹ מִן הַמִּצְוֹת. וְכֵן לְחוּצָה לָאָרֶץ יָצָא לְחֵרוּת, לְפִי שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל {כב}: מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. שֶׁלֹּא יִמְסְרוּ הַנָּכְרִים עַצְמָן לְהַרְבּוֹת לְהָבִיא שְׁבוּיִין כְּשֶׁרוֹאִין שֶׁמּוֹכְרִין אוֹתָם בְּיוֹתֵר מִכְּדֵי דְּמֵיהֶם: וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. שֶׁמָּא יִקְצְפוּ עַל הַשְּׁבוּיִין הָעֲתִידִים לָבֹא לְיָדָם וְיִתְּנוּם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת וְיָשִׂימוּ בַּסַּד רַגְלָם: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִפְּנֵי תַקָּנַת הַשְּׁבוּיִין. דְּלֹא חָיֵישׁ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל עַל הָעֲתִידִים לָבֹא בַּשִּׁבְיָה, אֶלָּא עַל אוֹתָם שֶׁהֵם שְׁבוּיִים עַתָּה עִמּוֹ. שֶׁאִם אֵין שָׁבוּי אֶלָּא הוּא יְחִידִי, מַבְרִיחִין אוֹתוֹ, וְאֵין לָחוּשׁ כָּאן מִפְּנֵי תַקָּנַת שְׁבוּיִים אֲחֵרִים כְּשֶׁאֵין שְׁבוּיִים אֲחֵרִים עִמּוֹ. וַהֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כא} רְצוֹנוֹ לוֹמַר בַּגְּמָרָא: {כב} וְאַלּוֹקֵחַ קָאֵי, שֶׁהוּא הַמּוֹצִיא וְאִסּוּרָא גַּבֵּיהּ אִיתָא, וְאוֹתוֹ קָנְסוּ שֶׁיְּאַבֵּד דָּמָיו. גְּמָרָא: {כג} סְפָרִים. שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אוֹתָן לְגוֹנְבָן וּלְגוֹזְלָן. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המוכר עבדו לעובד כוכבים או לחוצה לארץ כו': אין פודין השבויין יתר על כדי דמיהן כו': ואין לוקחין ספרים תפלין ומזוזות כו': אם היו פודין אותם יותר מכדי דמיהם ישתדלו העובדי כוכבים שישבו אותם ואם היינו מבריחים אותם מאדוניהם ג"כ הנשארים הם יאסרו אותם בכבלי ברזל ויוסיפו להם בענויים ואם היה שבוי אחד לדעת רבן שמעון בן גמליאל הנזכר מותר לנו להבריחו לפי שאין עמו שבוי שני שנפחד עליו מן הענוי ושיאסר בברזל ולדעת חכמים שאומרים מפני תקון העולם אינו מותר כדי שלא יאסרו שבויים אחרים והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ז

הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רָע, לֹא יַחֲזִיר. מִשּׁוּם נֶדֶר, לֹא יַחֲזִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל נֶדֶר שֶׁיָּדְעוּ בוֹ רַבִּים, לֹא יַחֲזִיר. וְשֶׁלֹּא יָדְעוּ בוֹ רַבִּים, יַחֲזִיר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל נֶדֶר שֶׁצָּרִיךְ חֲקִירַת חָכָם, לֹא יַחֲזִיר. וְשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם, יַחֲזִיר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לֹא אָסְרוּ זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי זֶה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בְצַיְדָּן בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ, קוֹנָם אִם אֵינִי מְגָרְשֵׁךְ, וְגֵרְשָׁהּ. וְהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:

 ר"ע מברטנורה  מִשּׁוּם שֵׁם רָע. שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ לַעַז זְנוּת: מִשּׁוּם נֶדֶר. שֶׁנָּדְרָה וְהוּא אוֹמֵר אִי אֶפְשִׁי בְּאִשָּׁה נַדְרָנִית {כד}: לֹא יַחֲזִיר. וַאֲפִלּוּ נִמְצְאוּ הַדְּבָרִים שֶׁקֶר, אוֹ הַנֶּדֶר הִתִּירוֹ חָכָם. שֶׁמָּא תֵּלֵךְ וְתִנָּשֵׂא לְאַחֵר וְיִמָּצֵא הַלַּעַז שֶׁל זְנוּת שֶׁקֶר, וְהַנֶּדֶר יַתִּירֵנוּ חָכָם וְהִיא לֹא תִהְיֶה פְּרוּצָה בִּנְדָרִים, וְיֹאמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁכֵּן אֲפִלּוּ הָיוּ נוֹתְנִים לִי מֵאָה מָנֶה לֹא הָיִיתִי מְגָרְשָׁהּ, וְנִמְצָא גֵּט בָּטֵל וּבָנֶיהָ מַמְזֵרִים {כה}. לְפִיכָךְ אוֹמְרִים לוֹ הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁהַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רַע וּמִשּׁוּם נֶדֶר לֹא יַחֲזִיר עוֹלָמִית, וּמִתּוֹךְ הַדְּבָרִים הַלָּלוּ הוּא גּוֹמֵר וּמְגָרֵשׁ גֵּרוּשִׁין גְּמוּרִים וְלֹא מָצֵי תוּ לְקַלְקְלָהּ: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כָּל נֶדֶר שֶׁיָּדְעוּ בוֹ רַבִּים לֹא יַחֲזִיר. רַבִּי יְהוּדָה סָבַר דְּטַעְמָא דְאָמוּר רַבָּנָן הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רַע וּמִשּׁוּם נֶדֶר לֹא יַחֲזִיר, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִהְיֶינָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל פְּרוּצוֹת בָּעֲרָיוֹת וּבִנְדָרִים {כו}. וּמִשּׁוּם הָכִי קָאָמַר דְּנֶדֶר שֶׁיָּדְעוּ בוֹ רַבִּים, עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ יוֹתֵר, אִיכָּא פְּרִיצוּתָא טְפֵי, וּקְנָסוּהָ וְלֹא יַחֲזִיר. וְשֶׁלֹּא יָדְעוּ בוֹ רַבִּים לֵיכָּא פְּרִיצוּתָא כֻּלֵּי הַאי וְלֹא קְנָסוּהָ: לֹא יַחֲזִיר. דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר טַעְמָא מִשּׁוּם קִלְקוּלָא. הִלְכָּךְ נֶדֶר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר אֲבָל חָכָם יָכוֹל לְהַתִּיר, יָכוֹל הוּא לְקַלְקֵל אֶת הַגֵּט לְאַחַר שֶׁתִּנָּשֵׂא לְאַחֵר וְיֹאמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁחָכָם יָכוֹל לְהַתִּיר לֹא הָיִיתִי מְגָרְשָׁהּ: וְשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם. אֶלָּא הוּא יָכוֹל לְהָפֵר, לֹא הֻצְרְכוּ חֲכָמִים לֶאֱסֹר עָלָיו מִלְּהַחְזִירָהּ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַלְקְלָהּ וְלוֹמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ כוּ', שֶׁהֲרֵי נֶדֶר פָּתוּחַ הוּא וְהָיָה לוֹ לְהָפֵר וְלֹא הֵפֵר {כז}: לֹא אָסְרוּ זֶה. שֶׁצָּרִיךְ חֲקִירַת חָכָם, לְהַחֲזִיר: אֶלָּא מִפְּנֵי זֶה. שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ. דִּבְצָרִיךְ לֹא הָיָה לָנוּ לָחוּשׁ לְקִלְקוּלָא, לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁחָכָם יָכוֹל לְהַתִּירוֹ לֹא הָיִיתִי מְגָרֵשׁ, דַּאֲנַן סַהֲדֵי שֶׁאַף עַל פִּי כֵן הָיָה מְגָרֵשׁ, שֶׁאֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אִשְׁתּוֹ בְּבֵית דִּין בִּפְנֵי חָכָם לֵילֵךְ לְבֵית דִּינוֹ וְלִשְׁאֹל עַל נִדְרָהּ. אֶלָּא מִפְּנֵי נֶדֶר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ חָכָם וּבַעַל יָכוֹל לְהָפֵר, אָסְרוּ אֶת כֻּלָּן, שֶׁלֹּא יֹאמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהָיִיתִי יָכוֹל לְהָפֵר לֹא הָיִיתִי מְגָרְשָׁהּ: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְרַבִּי יְהוּדָה כוּ'. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דַּחֲסוּרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁנָּדְרָה הִיא, אֲבָל נָדַר הוּא שֶׁיְּגָרְשֶׁנָהּ וְגֵרְשָׁהּ, יַחֲזִיר וְלֹא חָיְשִׁינַן לְקִלְקוּלָא {כח}: וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְרַבִּי יְהוּדָה מַעֲשֶׂה נַמִּי בְּצַיְּדָן בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ קוֹנָם אִם אֵינִי מְגָרְשֵׁךְ. כְּלוֹמַר יֵאָסְרוּ כָּל פֵּרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם עָלַי אִם אֵינִי מְגָרְשֵׁךְ, וְגֵרְשָׁהּ, וְהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה: מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים הַמְּגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם נֶדֶר לֹא יַחֲזִירֶנָּה אֶלָּא מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם דְּחָיְשִׁינַן לְקִלְקוּלָא, וְהָא לֹא שַׁיָּךְ אֶלָּא מִשּׁוּם נֶדֶר דִּידָהּ, אֲבָל כְּשֶׁנָּדַר הוּא שֶׁאֵין כָּאן מִשּׁוּם תִּקּוּן הָעוֹלָם, הִתִּירוּ לְהַחֲזִיר. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כד} וְנִרְאֶה לִי שֶׁלֹּא בָא לוֹמַר שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיֹּאמַר כֵּן בִּשְׁעַת גֵּרוּשִׁין, דְּאִם כֵּן בְּמוֹצִיא מִשּׁוּם שֵׁם רָע נַמִּי הֲוָה לֵיהּ לְפָרֵשׁ כֵּן. אֶלָּא שֶׁפֵּרוּשׁוֹ מַאי אִכְפַּת לֵיהּ בְּאִם נָדְרָה, וְקָאָמַר שֶׁהוּא אוֹמֵר אִי אֶפְשִׁי כוּ'. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְעַיֵּן עוֹד: {כה} לָאו דַּוְקָא, דְּהָא לֹא הִתְנָה בְכָךְ, אֶלָּא לַעַז בְּעָלְמָא. וְכֵן כָּתַב הָרִ"י: {כו} אֲבָל לְקִלְקוּלָא לֹא חָיֵישׁ הָכָא, דִּבְצָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם סְבִירָא לֵיהּ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וּבְאֵינוֹ צָרִיךְ סְבִירָא לֵיהּ כְּרַבִּי מֵאִיר. גְּמָרָא: {כז} נִרְאֶה לִי דְּרַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ בְּמִשְׁנָה ז' פֶּרֶק י"א דִּנְדָרִים, בְּאוֹמֵר לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה נֶדֶר, שֶׁאַף עַל פִּי כֵן הֲוָה לֵיהּ לְהָפֵר, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סְבִירָא לֵיהּ כְּרַבָּנָן דְּהָתָם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כח} בַּגְּמָרָא, פְּשִׁיטָא מַאי נֵחוּשׁ לָהּ, מַהוּ דְּתֵימָא לִגְזֹר מִשּׁוּם דְּרַבִּי נָתָן, דְּתַנְיָא רַבִּי נָתָן אוֹמֵר הַנּוֹדֵר כְּאִלּוּ בָּנָה בָּמָה וְהַמְקַיְּמוֹ כְּמוֹ שֶׁהִקְרִיב עָלֶיהָ קָרְבָּן, וְהַאי כֵּיוָן דְּקִיֵּם נִדְרוֹ נִקְנְסֵיהּ מִלְּהַחְזִיר, קָא מַשְׁמַע לָן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר כו': מי שגרש את אשתו מטעם חשדא שחושד אותה בדבר עבירה או מטעם שהיא נודרת הרבה אינו מותר שיחזירנה אלא נאמר לו מיד שרוצה לגרשה מפני אחד מאלו הטעמים הוי יודע שאתה מזה הטעם מגרש אותה ותדע שלא תחזירנה לעולם ולא תהיה מותרת לך לעולם אחר אלו הגירושין עד שיסור כוונתו ממנה ויגרשנה גרושין גמורין לפי שאנו חוששין שמא ישאר לו בה שום תוחלת שמא תנשא לאחר ולא יראה לו זה הטעם שנתגרשה עליו ויאמר בעל הראשון אילו הייתי יודע שהענין היה כן והיא לא תתנהג בכך לא הייתי מגרשה ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים ולפיכך אומרים לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום נדר או משום שם רע אינו מחזירה לעולם. ור' יהודה אומר אמנם זה הדין כשנדרה נדר שידעו בו רבים לא פחות מעשרה וכשנתפרסם אצל עשרה או יותר שהיא פרוצה בנדרים אז לא יחזיר ור"מ אומר אם היה הנדר שנדרה היא עצמה צריכה חקירת חכם לא יחזיר לפי שנחוש שמא יגרשנה ותנשא לאחר ואח"כ ישאל הבעל הראשון לחכם ויאמר לו שזה הנדר יש לו היתר ויאמר אילו ידעתי שיש התרה לא הייתי מגרשה אלא הייתי מביאה לב"ד ויתירו לה לפי שר' מאיר סובר אין אדם מקפיד על בזוי אשתו בב"ד ונמצא הגט בטל לפיכך מודיעין לו שלא יחזיר ור' אליעזר אומר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד והדעת היה נותן שהוא יחזיר אם היה צריך חקירת חכם לפי שאנו אומרים שמא יאמר אם הייתי יודע שיש לנדר היתר אצל ב"ד (כלום) הייתי מביאה לב"ד ויתירו לה לפי שהוא סובר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ואין אסור עליו שיחזיר כשנדרה נדר ושצריך חקירת חכם אלא מפני נדר שאין צריך חקירת חכם שאפשר לו לומר אחר שנשאת לאחר ולא נשמע עליה שהיא פרוצה בנדרים אילו ידעתי שהוא כן לא הייתי מגרשה לפי שאני הייתי מפר הנדר שנדרה בעודה אצלי לפי שאינו צריך חקירת חכם והלכה כתנא קמא שאמר לא יחזיר על איזה צד שיהיה הנדר מפני תקון העולם רצה לומר לא יבטל הגט למפרע כמו שבארנו. ואח"כ כלל במשנה מאמר אחר וכאילו אמר בד"א כשנדרה היא אבל נדר הוא יחזיר כלומר אם נדר שעל כל פנים יגרש את אשתו ולא תהיה בינו ובינה נשואין לעולם וגרשה מטעם הנדר אם רצה להתיר הנדר ויחזירנה הרי זה מותר ועל זה הדין הביא ראיה ר' יוסי מעשה בצידן. ומה שאמר על זה המאמר האחרון מפני תיקון העולם ר"ל אין במניעת החזרה תיקון העולם ולפיכך יחזיר והוא ענין מה שאמרו אין בזה מפני תיקון העולם והלכה כר' יוסי: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ח

הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם אַיְלוֹנִית {כט}, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יַחֲזִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יַחֲזִיר. נִשֵּׂאת לְאַחֵר וְהָיוּ לָהּ בָּנִים הֵימֶנּוּ, וְהִיא תוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אוֹמְרִים לָהּ, שְׁתִיקוּתִיךְ יָפָה לִיךְ מִדִּבּוּרִיךְ:

 ר"ע מברטנורה  רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא יַחֲזִיר. שֶׁמָּא תִנָּשֵׂא וְתֵלֵד וְיֹאמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁכֵּן, אֲפִלּוּ הָיוּ נוֹתְנִים לִי מֵאָה מָנֶה לֹא הָיִיתִי מְגָרְשֵׁךְ {ל}: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יַחֲזִיר. שֶׁלֹּא חָיְשִׁינַן לְקִלְקוּלָא. וּבַגְּמָרָא מְפָרֵשׁ מַאן חֲכָמִים, רַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר בָּעִינַן תְּנַאי כָּפוּל. וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּלֹא כַּפְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ {לא}, שֶׁלֹּא אָמַר לָהּ הָוֵי יוֹדַעַת שֶׁמִּשּׁוּם אַיְלוֹנִית אֲנִי מוֹצִיאֵךְ, וְאִם אֵין אַתְּ אַיְלוֹנִית לֹא יְהֵא גֵּט {לב}, דְּהַשְׁתָּא הָוֵי גֵּט אֲפִלּוּ אֵינָהּ אַיְלוֹנִית: וְהִיא תוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ. שֶׁהָאַיְלוֹנִית אֵין לָהּ כְּתֻבָּה. וְעַכְשָׁיו שֶׁנִּמְצָא שֶׁאֵינָהּ אַיְלוֹנִית, תּוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ: שְׁתִיקוּתִיךְ יָפֶה לִיךְ מִדִּבּוּרִיךָ. שֶׁיֹּאמַר אִלּוּ יָדַעְתִּי שֶׁסּוֹפִי לִתֵּן לָךְ כְּתֻבָּה לֹא גֵּרַשְׁתִּיךְ {לג}, נִמְצָא גֵּט בָּטֵל וּבָנֶיהָ מַמְזֵרִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כט} אַיְלוֹנִית. פֵּרוּשׁ שֶׁחָשַׁב שֶׁהִיא אַיְלוֹנִית גְּמוּרָה, דְּלֹא יָלְדָה, וְגֵרְשָׁהּ בְּגֵט. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָאַיְלוֹנִית אֵינָהּ צְרִיכָה גֵט כְּדִתְנַן רֵישׁ פֶּרֶק קַמָּא דִיבָמוֹת כוּ', הָכָא אַיְרֵי כִדְאָמְרָן דְּלֹא נוֹלְדוּ בָּהּ סִימָנֵי אַיְלוֹנִית גְּמוּרִים אֶלָּא שֶׁהוּא חָשַׁב כֵּן, וְהַיְנוּ דְקָתָנֵי כוּ' וְהָיוּ לָהּ בָּנִים. וְאִם נוֹלְדוּ בָּהּ סִימָנֵי אַיְלוֹנִית אִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם צַד שֶׁיִּהְיוּ לָהּ בָּנִים. הָרַ"ן: {ל} לְפִיכָךְ אוֹמְרִים לוֹ קֹדֶם גֵּרוּשִׁין הָוֵי יוֹדֵעַ שֶׁהַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם אַיְלוֹנִית לֹא יַחֲזִירֶנָהּ עוֹלָמִית. רַשִׁ"י: {לא} כְּלוֹמַר וְהַשְׁתָּא רַבָּנָן נַמִּי חָיְשֵׁי לְקִלְקוּלָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לב} וְקָשְׁיָא, דְּאִם כֵּן הֵטִיל הַתְּנַאי בַּגֵּט עַצְמוֹ וּכְשֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם נִמְצָא שֶׁהַגֵּט בָּטֵל. וּבְמַתְנִיתִין דִּלְעֵיל דְּכַפְלֵיהּ כִּי לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי וְהַגֵּט בָּטֵל מַה הוֹעִילוּ חֲכָמִים בְּתַקָּנָתָם דְּלֹא יַחֲזִיר. וְהַתּוֹסָפוֹת וְהָרַמְבַּ"ם כָּתְבוּ בִּדְכַפְלֵיהּ לְמִלְּתֵיהּ וְלֹא כַפְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ. דְּאִי כַפְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ אֵין מוֹעִיל מַה שֶּׁלֹּא יַחֲזִיר, דִּלְעוֹלָם אִיכָּא קִלְקוּלָא. וְכִי לֹא כַּפְלֵיהּ לְמִלְּתֵיהּ אֲפִלּוּ לַעַז לֵיכָּא, דַּחֲשָׁשׁ קִלְקוּל זֶה אֵינוֹ אֶלָּא לַעַז בְּעָלְמָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לג} כִּי הוּא הָיָה סָבוּר שֶׁהָיְתָה אַיְלוֹנִית, אֶלָּא שֶׁאָמַרְנוּ לוֹ שֶׁיְּהֵא גּוֹמֵר וּמְגָרֵשׁ בְּכָל צַד, אֲבָל לֹא גֵּרֵשׁ עַל דַּעַת שֶׁתִּתְבַּע כְּתֻבָּה. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המוציא את אשתו משום אילונית כו': כבר בארנו בסוף פרק אחד עשר מכתובות שהאילונית אין לה כתובה לפיכך כשהוציאה משום אילונית תצא בלא כתובה ואם היה לה ולד הרי זה איגלאי מילתא למפרע שהיא אינה אילונית ואם תחזור על בעלה הראשון לתבוע כתובתה אומרים לה שתיקותיך יפה ליך מדבוריך לפי שהוא יאמר אילו ידעתי שהיא תלד לא הייתי מגרשה ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים ומה שאמר בכאן וחכ"א יחזיר כבר בארו בגמרא ואמרו מאן חכמים ר"מ שמצריך תנאי כפול כמו שיתבאר אח"כ לפיכך כ"ז שלא יאמר לה הריני מגרשיך מפני שאת אילונית ואילו לא היית אילונית לא הייתי מגרשיך לא חיישינן לקלקולה. והלכה כר' יהודה: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ט

הַמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בָּנָיו לְגוֹי, אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ, אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַבָּנִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן. הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ לְגוֹי וְחָזַר וּלְקָחָהּ מִמֶּנּוּ יִשְׂרָאֵל, הַלּוֹקֵחַ מֵבִיא {לד} מִמֶּנּוּ בִכּוּרִים, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:

 ר"ע מברטנורה  אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ. וְהוּא שֶׁרָגִיל בְּכָךְ. כְּגוֹן שֶׁמָּכַר וְשָׁנָה וְשִׁלֵּשׁ: לוֹקֵחַ וּמֵבִיא בִכּוּרִים. בְּכָל שָׁנָה צָרִיךְ לִקַּח מֵהַנָּכְרִי בִּכּוּרֵי פֵרוֹתֶיהָ בְּדָמִים, וּמְבִיאָן לִירוּשָׁלַיִם {לה}: מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. שֶׁלֹּא יְהֵא רָגִיל לִמְכֹּר קַרְקַע בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְנָכְרִים. וְאִם מָכַר יִטְרַח לַחְזֹר וְלִפְדּוֹת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לד} הַלּוֹקֵחַ מֵבִיא. הָכִי גָרְסִינַן בִּסְפָרִים מְדֻיָּקִים, וְזוֹ הִיא גִרְסַת הָרַמְבַּ"ם. וּמְפֹרָשׁ כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהָעִקָּר אֶצְלֵנוּ אֵין קִנְיָן לְנָכְרִי בָּאָרֶץ לְהַפְקִיעַ מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, לְפִיכָךְ לָקַח מִן הַנָּכְרִי יָבִיא מִן הַתּוֹרָה. וּכְשֶׁרָאוּ חֲכָמִים שֶׁהָיוּ מִתְיַקְּרִין בִּלְקִיחָתָן מִן הַנָּכְרִי הִתְקִינוּ שֶׁהַלּוֹקֵחַ מִן הַנָּכְרִים לֹא יָבִיא בִכּוּרִים, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּאֵר לוֹ שֶׁיָּרְדָה מִקְּדֻשָּׁתָהּ וְלֹא יִתְאַוּוּ לִקְנוֹת מֵהֶם. וּכְשֶׁרָאוּ גַּם כֵּן שֶׁזֶּה גוֹרֵם שֶׁתִּשָּׁאֵר בְּיַד הַנָּכְרִי וְתִשְׁתַּקֵּעַ בְּיָדָם, הִתְקִינוּ שֶׁהַלּוֹקֵחַ מֵהֶם יָבִיא כְּדֵי שֶׁיֵּדַע שֶׁלֹּא הָיָה קִנְיָן לַנָּכְרִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קִנְיָן גָּמוּר, וּלְכָךְ יִשְׁתַּדֵּל בְּפִדְיוֹן זֶה הַקַּרְקַע מִיָּדוֹ, לְפִי שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בִּקְדֻשָּׁתָהּ וּבְמַתָּנוֹת יְדוּעוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לה} הָכִי גָרְסִינַן בַּמִּשְׁנָה. וְלֹא גָרְסִינַן וְחָזַר וּלְקָחָהּ כוּ'. וְכֵן הוּא גִרְסַת רַשִׁ"י. וְלֹא מְפָרֵשׁ לְאוֹקִימְתָּא דִּתְרֵי תַקָּנוֹת הָיוּ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, דְּכָל זֶה לְמַאן דְּאָמַר לֹא הָיָה קִנְיָן לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים כוּ'. אֲבָל הָרַ"ב פָּסַק כְּמַאן דְּאָמַר דְּיֵשׁ קִנְיָן, וּמְפָרֵשׁ לְמִשְׁנָתֵנוּ אַלִּיבָּא דְהִלְכָתָא וְאֵין צָרִיךְ לָאוֹקִימְתָּא הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המוכר את עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים כו': המוכר שדהו לעובד כוכבים וחזר ולקח ממנו כו': ובתנאי שימכור את עצמו ג' פעמים ואז לא יפדה בפעם שלישית אא"כ חוששין עליו שמא יהרג. וכבר בארנו במקומות [א] מסדר זרעים שהעיקר אצלנו אין קנין לעובדי כוכבים בארץ להפקיע מן המעשרות לפיכך לקח מן העובד כוכבים יביא מן התורה וכשראו חכמים שהיו מתייקרין [ב] בלקיחתם מן העובדי כוכבים התקינו שהלוקח מן העובד כוכבים [לא] יביא בכורים כדי שיתבאר לו שירדה מקדושתה ולא יתאוו לקנות מהם וכשראו ג"כ שזה גורם שתשאר בידי עובדי כוכבים ותשתקע בידם התקינו שהלוקח מהם יביא כדי שידע שאין קנין לעובדי כוכבים בא"י קנין גמור ולכך ישתדל בפדיית זה הקרקע מידו לפי שהוא עומד בקדושתה ובמתנות ידועות: (רמב"ם)

פרק ה


פרק ה - משנה א

הַנִּזָּקִין שָׁמִין לָהֶם בְּעִדִּית {א} וּבַעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית, וּכְתֻבַּת אִשָּׁה בְּזִבּוּרִית {ה}. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף כְּתֻבַּת אִשָּׁה בְּבֵינוֹנִית:

 ר"ע מברטנורה  הַנִּזָּקִין שָׁמִין לָהֶם בְּעִדִּית. אַף עַל גַּב דְּמִדְּאוֹרַיְתָא הִיא {ב}, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת כב) מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם, הַאי תַּנָּא סָבַר דְּמֵיטַב שָׂדֵהוּ דְּנִזָּק קָאָמַר קְרָא, וּמִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם {ג} אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁיְּשַׁלֵּם הַמַּזִּיק מֵעִדִּית שֶׁבִּנְכָסָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם טוֹבִים מֵעִדִּית שֶׁל נִזָּק, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ נִזְהָרִים מִלְּהַזִּיק: וּבַעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית. דְּמִדְּאוֹרַיְתָא לֹא גָבֵי אֶלָּא מִזִּבּוּרִית, דִּכְתִיב (דְּבָרִים כד) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נוֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הָעֲבוֹט הַחוּצָה, וְאֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל אָדָם לְהוֹצִיא אֶלָּא הַפָּחוּת שֶׁבִּנְכָסָיו, וּמִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם אָמְרוּ בַּעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִנְעֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין {ד}: וּכְתֻבַּת אִשָּׁה בְּזִבּוּרִית. דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ בָּהּ לִנְעִילַת דֶּלֶת. דְּיוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָאִישׁ רוֹצֶה לִשָּׂא, אִשָּׁה רוֹצָה לְהִנָּשֵׂא {ו}: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כוּ'. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} בְּעִדִּית. אֶת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב [אֵיכָה ב] תִּרְגּוּם יַת כָּל עִדִּית בֵּית יַעֲקֹב. נְאוֹת אֱלֹהִים [תְּהִלִּים פג] תַּרְגּוּם עִדִּית. עָרוּךְ: {ב} כְּלוֹמַר דְּהָא לְהָכִי תְנַן לָהּ הָכָא בְגִטִּין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִנְיָנוֹ מֵעִנְיָן גִּטִּין, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּתָנֵי בְּפֶרֶק דִּלְעֵיל מִלֵּי דְתִקּוּן הָעוֹלָם: {ג} שֶׁנּוֹחַ לוֹ לְאָדָם לִגְבּוֹת מֻעָט מִקַּרְקַע עִדִּית וְלֹא הַרְבֵּה מִזִּבּוּרִית. רַשִׁ"י: {ד} גְּמָרָא. וּפֵרֵשׁ הָרַ"ב אַף עַל פִּי שֶׁהַזִּבּוּרִית שָׁוָה כְנֶגֶד הַחוֹב לֹא קָפִיץ עֲלֵיהּ זְבִינָא: {ה} בְּזִבּוּרִית. הַפָּחוּת וְהָרַע. הָרַמְבַּ"ם. וְלֹא נוֹדַע לִי מֵאֵיזֶה לָשׁוֹן הוּא (נִרְאֶה לִי מִלָּשׁוֹן זִבּוּרָא וְעַקְרַבָּא. בֵּית דָּוִד): {ו} וְקָשֶׁה דִלְמַאן דְּאָמַר כְּתֻבָּה דְאוֹרַיְתָא דְּיָלֵיף לָהּ מִכְּמֹהַר הַבְּתוּלוֹת כוּ', מִדְּאוֹרַיְתָא דִינָהּ בְּעִדִּית, וְאַמַּאי הִפְקִיעוּ חֲכָמִים דִּינָהּ מֵהַאי טַעֲמָא. וְרַבִּי מֵאִיר נַמִּי דְּאָמַר בְּבֵינוֹנִית קָסָבַר כְּתֻבָּה דְאוֹרַיְתָא בְּרֵישׁ פֶּרֶק אַף עַל פִּי. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּטַעְמָא דְהִפְקִיעוּ חֲכָמִים דִּינָהּ כִּדְאָמְרִינַן בַּגְּמָרָא גַּבֵּי בַעַל חוֹב, שֶׁלֹּא יִרְאֶה אָדָם שָׂדֶה נָאֶה וַיֹּאמַר אֶקְפֹּץ וְאַלְוֶּנּוּ, הָכִי נַמִּי חָשׁוּ חֲכָמִים בְּאִשָּׁה שֶׁמָּא תַקְנִיטֶנּוּ כְּדֵי שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּהּ וְתִגְבֶּה כְּתֻבָּה. וְטַעְמָא דְיוֹתֵר מִשֶּׁהָאִישׁ כוּ' לֹא הָוֵי אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלֹא תֵימָא כְמוֹ שֶׁבַּעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית מִשּׁוּם נְעִילַת דֶּלֶת, אִשָּׁה נַמִּי מִשּׁוּם חִנָּא שֶׁיְּהוּ הָאֲנָשִׁים נוֹשְׂאִים חֵן בְּעֵינֵי הַנָּשִׁים וְיִנָּשְׂאוּ לָהֶן תְּהֵא בְבֵינוֹנִית. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב כו': עידית מעולה שבקרקעות והמיטב שבהן וזיבורית הפחות והרע שבהם ורחמנא אמר (שמות כב) מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם ונפל המחלוקת בזאת הכוונה למי הוא חוזר אם על הניזק או על המזיק ואפי' למ"ד מיטב שדהו של ניזק מפני תקון העולם יקח הניזק שיעור נזקו במעולה מה שנמצא אצל המזיק כדי שלא תתרבה הנזק והתגבורת בין דיני אדם ודין בעל חוב מן התורה שיגבה מן הזיבורית לפי שנאמר (דברים כב) בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו ואין אדם מוציא מביתו לרצונו אלא הפחות ממה שנמצא אצלו ופחות שבתועלת אבל אמרנו בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לוין והעמדנו באשה בזיבורית על עיקר של ב"ח לפי שאין לנו לומר שמא אם אומרים לה שתגבה כתובתה מן הזיבורית לא תנשא לפי שהיא חפצה בנישואין יותר מהאיש הנושא אותה ואין שם נעילת דלת. ואין הלכה כר"מ: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ב

אֵין נִפְרָעִין מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, וַאֲפִלּוּ הֵן זִבּוּרִית. אֵין נִפְרָעִין מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים {ח}, אֶלָּא מִן הַזִּבּוּרִית:

 ר"ע מברטנורה  אֵין נִפְרָעִים מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים. כְּגוֹן לֹוֶה שֶׁמָּכַר בֵּינוֹנִית שֶׁלּוֹ שֶׁהִיא מְשֻׁעְבֶּדֶת לְבַעַל חוֹב, אֵין הַבַּעַל חוֹב יָכוֹל לִטְרֹף אוֹתָהּ מִן הַלּוֹקֵחַ אִם נִשְׁאַר אֵצֶל הַלֹּוֶה נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן אֶלָּא זִבּוּרִית {ז}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ז} וְחָשִׁיב תִּקּוּן הָעוֹלָם, דְּאִי לָאו תִּקּוּן הָעוֹלָם הָיָה גוֹבֶה אֲפִלּוּ מִמְּשַׁעְבְּדֵי בְּבֵינוֹנִית מִשּׁוּם נְעִילַת דֶּלֶת. עַד כָּאן. וּמִשּׁוּם הָכִי נָקַט הָרַ"ב בַּעַל חוֹב. וְהוּא הַדִּין לְנִזָּקִין: {ח} יְתוֹמִים. מְפָרֵשׁ טַעְמָא בַגְּמָרָא מִשּׁוּם דְּלֹא מַסִּיק אַדַּעְתֵּיהּ דְּמַלְוֶה דְמִית לֹוֶה וְנָפְלֵי נִכְסֵי קָמֵי יַתְמֵי דַּהֲוָה לֵיהּ נוֹעֵל דֶּלֶת וְהִלְכָּךְ אֲפִלּוּ יְתוֹמִים גְּדוֹלִים. וּבְנִזָּקִין אַף עַל גַּב דְּמִדְּאוֹרַיְתָא בְּעִדִּית, הַיְנוּ דְנִזַּק, וְגַבֵּי יַתְמֵי אוֹקְמוּהָ אַדְּאוֹרַיְתָא. וְעַיֵּן תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אין נפרעין מנכסים משועבדים כו': דמיון כגון שהזיק ראובן לשמעון ונתחייב ואח"כ מכר ראובן עידית שלו ונשאר לו זיבורית יקח שמעון שיעור הנזק מן הזיבורית המצויה אצלו ואינו יכול לומר זכיתי בעידית וכבר מכרת אותה אחר שהיה לי בה זכות לכך אוציאנה מיד הלוקח לפי שאין עושים כן אלא כשלא נמצאו אצל ראובן כלום שיכול לגבות ממנו: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ג

אֵין מוֹצִיאִין לַאֲכִילַת פֵּרוֹת וּלְשֶׁבַח קַרְקָעוֹת וְלִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. וְהַמּוֹצֵא מְצִיאָה, לֹא יִשָּׁבַע, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:

 ר"ע מברטנורה  אֵין מוֹצִיאִין לַאֲכִילַת פֵּרוֹת וּלְשֶׁבַח קַרְקָעוֹת. הַגּוֹזֵל שָׂדֶה וּמְכָרָהּ לְאַחֵר, וּזְרָעָהּ וְצָמְחָה וְעָשְׂאָה פֵּרוֹת, וּבָא נִגְזָל וּגְבָאָהּ עִם פֵּרוֹתֶיהָ {ט} מִן הַלּוֹקֵחַ, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם לַלּוֹקֵחַ כִּי אִם הַיְּצִיאָה, וְחוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ עַל הַמּוֹכֵר וְגוֹבֶה דְּמֵי הַקַּרְקַע מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים, שֶׁהֲרֵי מְכָרָהּ לוֹ בְּאַחֲרָיוּת וְכָתַב לוֹ שְׁטַר מְכִירָה וַהֲרֵי הִיא מִלְוֶה בִשְׁטָר {י}, וְאֶת הַפֵּרוֹת מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין וְלֹא מִמְּשֻׁעְבָּדִים: וְכֵן לְשֶׁבַח קַרְקָעוֹת. אִם הִשְׁבִּיחָהּ הַלּוֹקֵחַ בִּנְטִיעַת הָאִילָנוֹת אוֹ בְּזֶבֶל וְכַיּוֹצֵא בָזֶה: וְלִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת. דִּתְנַאי כְּתֻבָּה הוּא, וְאַתְּ תְּהֵא יָתְבָא בְּבֵיתִי וּמִתְּזְנָא מִנְּכָסַי, וּבְנָן נוּקְבִין דִּיְהָוְיָן לִיכִי מִנָּאִי יְהָוְיָן יַתְבִין בְּבֵיתִי וּמִתְּזְנִין מִנְּכָסַי וְכוּ', כְּשֶׁבָּאוֹת לִגְבּוֹת מְזוֹנוֹתֵיהֶן אֵין גּוֹבִים אֶלָּא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין וְלֹא מִמְּשֻׁעְבָּדִים: מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. שֶׁהֵם דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם קִצְבָה וְלֹא יֵדַע כַּמָּה הֵם וְלֹא מָצֵי מִזְדַּהֵר: וְהַמּוֹצֵא מְצִיאָה. וְהֶחְזִירָהּ, וְהַבְּעָלִים אוֹמְרִים שֶׁלֹּא הֶחְזִיר כֻּלָּהּ: לֹא יִשָּׁבַע מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר יִשָּׁבַע, אֵין לְךָ אָדָם שֶׁמְּטַפֵּל בִּמְצִיאָה לְהַחְזִירָהּ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ט} וּלְשׁוֹן לַאֲכִילַת פֵּרוֹת לֹא דָיְקָא, דִלְפֵרוֹת בִּלְחוּד הֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי. וְהָרַמְבַּ"ם מְפַרֵשׁ כְּשֶׁגָּזַל רְאוּבֵן קַרְקַע מִשִּׁמְעוֹן וְהָיְתָה מְלֵאָה פֵרוֹת וְאָכַל רְאוּבֵן הַפֵּרוֹת וְהִפְסִיד הַקַּרְקַע כוּ', כְּשֶׁיָּבֹא שִׁמְעוֹן לִגְבּוֹת מֵרְאוּבֵן הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל כוּ'. וּשְׁנֵי הַפֵּרוּשִׁים בַּגְּמָרָא בָּבָא מְצִיעָא דַף י"ד. וּפֵרוּשׁ הָרַ"ב נִדְחָה: {י} אֲבָל דְּמֵי פֵרוֹת הֲוָה כְמִלְוֶה עַל פֶּה. דְּאַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב מוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ אֲנָא אֵיקוּם וַאַשַׁפֵּי אִינוּן וְעַמְלֵיהוֹן וְשִׁבְחֵיהוֹן, אֲפִלּוּ הָכִי אֵין קוֹל יוֹצֵא אֶלָּא עַל הַמִּקָּח, לֹא עַל הַשְּׁאָר, כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן אֵינוֹ בָּעוֹלָם. רַשִׁ"י וְהָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות כו': כשגזל ראובן קרקע משמעון והיתה מלאה פירות ואכל ראובן הפירות והפסיד הקרקע כגון שחפרה (והפילה) [והפסידה] כשיבא שמעון לגבות מראובן הפירות שאכל ומה שהפסיד הקרקע הרי הוא גובה מה שהפסיד הקרקע מנכסי ראובן ואפילו ממשעבדי וגובה את הפירות מנכסים בני חורין וזה ענין שאמר ולא לאכילת פירות. וכמו כן אם הלוה ראובן לשמעון מאה דינרין ואחר שנתחייב שמעון בזה החוב לראובן מכרה שמעון ללוי נ' דינרין על דרך משל עד שהשביחה וחזרה ששוה ק' דינרין מצד השבח אח"כ בא ראובן וטרף מלוי זה הקרקע בשביל המאה דינרין שיש לו אצל שמעון חמשה ושבעים דינרין לפי שהדין אצלנו בעל חוב גובה חצי שבח וחזר לוי על אותן חמשה ושבעים דינרין ותובע אותן לפי מה שהוציא ממנו חמשה ושבעים דינרין הדין שיגבה חמשים דינרים משמעון ואפילו ממשעבדי והן החמשים שלקח בהן עיקר הקרקע לפי שאם לא ימצא שום דבר אצל שמעון היו מוציאים מיד הלוקח שלקח משמעון אחרי שלקחו ר"ל אחר שלקח לוי וכמו כן הדין אצלנו שיגבה החמשה ועשרים ג"כ אבל מנכסים בני חורין ואם לא נמצא אצלו כלום ישאר על שמעון כשאר החובות כולם וזה ענין לשבח הקרקעות ואמרו למזון האשה והבנות מבואר וכבר נתבאר בכתובות וזה כולן מפני תקון העולם שאין מוציאין מיד הלוקח אלא בדבר מפורסם חזק בחיוב וכמו כן אם אמר בעל המציאה שנאבד ממנו יותר מזה לא ישבע מי שמצאה שלא מצא אלא זה לפי שאם היו דנין בכך כל מי שימצא מציאה יניחנה ולא יאספנה ולא יחזירנה לחברו או יקחנה לעצמו: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ד

יְתוֹמִים שֶׁסָּמְכוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ שֶׁמִּנָּה לָהֶן אֲבִיהֶן {יא} אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, חַיָּב לְעַשֵּׂר {יב} פֵּרוֹתֵיהֶן. אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּנָּהוּ {יג} אֲבִי יְתוֹמִים, יִשָּׁבֵעַ. מִנָּהוּ בֵית דִּין, לֹא יִשָּׁבֵעַ. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים. הַמְטַמֵּא וְהַמְדַמֵּעַ וְהַמְנַסֵּךְ בְּשׁוֹגֵג, פָּטוּר. בְּמֵזִיד, חַיָּב. הַכֹּהֲנִים שֶׁפִּגְּלוּ בַמִּקְדָּשׁ מְזִידִין, חַיָּבִין:

 ר"ע מברטנורה  יְתוֹמִים שֶׁסָּמְכוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת. לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂיהֶם עַל פִּיו, וְלֹא שֶׁנִּתְמַנָּה לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, אֲפִלּוּ הָכִי כְּאַפּוֹטְרוֹפּוֹס הוּא. אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, בִּלְשׁוֹן רוֹמִי קוֹרִין לָאָב פאט"ר וְלַקְּטַנִּים פוטו"ס. וּפֵרוּשׁ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס אֲבִיהֶן שֶׁל קְטַנִּים: שֶׁמִּנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים יִשָּׁבֵעַ. דְּאִי לָאו דְּאִית לֵיהּ הַנָּאָה מִנֵּיהּ לֹא הֲוָה לֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וּמִשּׁוּם שְׁבוּעָה לֹא אָתֵי לְאַמְּנוּעֵי: מִנָּהוּ בֵית דִּין לֹא יִשָּׁבֵעַ. דְּטוֹבַת חִנָּם הִיא שֶׁזֶּה עוֹשֶׂה לְבֵית דִּין לְקַבֵּל דִּבְרֵיהֶם וְלִטְרֹחַ חִנָּם, וְאִי רָמִית עֲלֵיהּ שְׁבוּעָה אָתֵי לְאִמָּנוּעֵי: אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר חִלּוּף הַדְּבָרִים. מִנָּהוּ בֵּית דִּין יִשָּׁבֵעַ, דִּבְהַהִיא הֲנָאָה דְקָא נָפֵיק עֲלֵיהּ קָלָא דֶאֱינַשׁ מְהֵימָנָא הוּא דְּהָא סָמְכֵי עֲלֵיהּ בֵּי דִינָא, מִשּׁוּם שְׁבוּעָה לֹא אָתֵי לְאִמָּנוּעֵי. מִנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים לֹא יִשָּׁבֵעַ, דְּטוֹבַת חִנָּם עוֹשֶׂה לוֹ לִטְרֹחַ עִם בָּנָיו, וְאִי רָמִית עֲלֵיהּ שְׁבוּעָה אָתֵי לְאִמָּנוּעֵי. וַהֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל: הַמְטַמֵּא. טָהֳרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ: וְהַמְדַמֵּעַ. מְעָרֵב תְּרוּמָה בְּחֻלִּין שֶׁל חֲבֵרוֹ, וּמַפְסִידוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לְמָכְרוֹ לַכֹּהֲנִים בְּזוֹל: וְהַמְנַסֵּךְ. שֶׁמְּעָרֵב יֵין נֶסֶךְ {יד} בְּיַיִן כָּשֵׁר וְאוֹסְרוֹ בַּהֲנָאָה: בְּמֵזִיד חַיָּב. וּבְדִין הוּא שֶׁיְּהֵא פָטוּר, דְּהֶזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִכָּר לָאו שְׁמֵיהּ הֶזֵּק {טו}, אֶלָּא מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא יְהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹלֵךְ וּמְטַמֵּא טָהֳרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וְאוֹמֵר פָּטוּר אֲנִי: הַכֹּהֲנִים שֶׁפִּגְלוּ. קָרְבָּנוֹת, שֶׁשָּׁחֲטוּ וְזָרְקוּ דָמָם {טז} בְּמַחֲשֶׁבֶת לֶאֱכֹל מֵהֶם חוּץ לִזְמַנּוֹ. וְלֹא הוּרְצוּ לַבְּעָלִים: מְזִידִים. שֶׁיָּדְעוּ שֶׁפְּסוּלִים בְּכָךְ: חַיָּבִים. לְשַׁלֵּם דְּמֵיהֶן לַבְּעָלִים, שֶׁהֲרֵי צְרִיכִין לְהָבִיא אֲחֵרִים, וְאִי נַמִּי נְדָבָה הִיא שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּתַשְׁלוּמִין, מִכָּל מָקוֹם קָשֶׁה בְּעֵינָיו שֶׁלֹּא הִקְרִיב קָרְבָּנוֹ שֶׁהֲרֵי לְהָבִיא דּוֹרוֹן הָיָה מְבַקֵּשׁ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יא} אֲבִיהֶן. וְכָל שֶׁכֵּן הַמְּמֻנֶּה מֵהַבֵּית דִּין שֶׁהוּא שְׁלִיחַ בֵּית דִּין: {יב} לְעַשֵּׂר. קוֹרְאִין כָּל הַמַּתָּנוֹת בְּשֵׁם מַעֲשֵׂר בִּלְבַד. וּבַגְּמָרָא רָמִינַן דִּתְנַן (בְּרֵישׁ תְּרוּמוֹת) וְהַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וּמְשָׁנִינַן לֹא קָשְׁיָא כָּאן לְהַאֲכִיל כָּאן לְהַנִּיחַ. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י לְהַאֲכִיל יְתוֹמִים לְאַלְתַּר חַיָּב לְעַשֵּׂר, לְהַנִּיחַ הַתְּבוּאָה בָאוֹצָר עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ, לָמָּה לִי עִשּׂוּרֵי, לִכְשֶׁיִּגְדְּלוּ יְעַשְּׂרוּ הֵם: {יג} שֶׁמִּנָּהוּ. וּמִי שֶׁסָּמְכוּ אֶצְלוֹ שַׁבְקֵיהּ מִלָּדוּן בּוֹ. וְיֵשׁ בָּזֶה מַחֲלֹקֶת הַפּוֹסְקִים לְמִי דָמִי יוֹתֵר: {יד} וְאַף עַל גַּב דְּהַיְנוּ מְדַמֵּעַ, שֶׁהוּא נַמִּי מְעָרֵב, אִצְטְרִיךְ לְמִתְנֵי בְּהֶדְיָא, מִשּׁוּם דִּקְנָסָא מִקְּנָסָא לֹא יָלְפִינַן, דְּהָא לָאו דִּינָא הוּא, וְהֵיכָא דְקָנוּס קָנוּס וְהֵיכָא דְלָא קָנוּס לֹא קָנוּס. גְּמָרָא: {טו} וְצָרִיךְ לוֹמַר דְּמַזִּיק שִׁעְבּוּדוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ דִתְנַן בַּפֶּרֶק דִּלְעֵיל מִשְׁנָה ד', דִּלְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּקָיְמָא לָן כְּוָתֵיהּ מְחָיְבִינַן לֵיהּ, דְּחָשִׁיב הֶזֵּק נִכָּר לְגַבֵּי הָנָךְ דְּהָכָא. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} וְהוּא הַדִּין לַעֲבוֹדַת הוֹלָכָה וְקַבָּלָה: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  יתומים שסמכו אצל בעל הבית כו': המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור כו': אבא שאול אומר שבני אדם כולם משתדלין שימנו אותם ב"ד כדי שיתפרסם נאמנותם אצל בני אדם ואילו אתה מחייב אותם שבועה לא יהיו נמנעין מפני כך אבל האפוטרופוס שמינהו אבי יתומים אם אתה מחייב אותו שבועה ר"ל שמשביעין אותו היתומים בטענת שמא לעולם אין מקבלים אפוטרופסות ויפסידו היתומים ולכך בטלו ממנו השבועה מפני תקון העולם. ומה שאמר המנסך אפשר זה על א' מב' דרכים. א' מהם שיערב יין נסך ביין של חבירו שהכל אסור כמו שיתבאר במס' ע"ז בפרק האחרון (הלכה ח) והדרך השני שינסכהו לעבודת כוכבים וידע שהיין אסור בזה הניסוך כשיהיה מזיק בנזק ולא ידע שהוא חייב סקילה כשמנסך אותו לעבודת כוכבים לפי שאם היה יודע ג"כ שהוא חייב סקילה לא היה חייב תשלומים לפי שעיקר אצלנו אין אדם מת ומשלם כמו שביארנו בפרק ג' מכתובות (הלכה א). וכהנים שפגלו במקדש הוא שיפסיד הכהן הכוונה בשעה שמתעסק בשחיטת הקרבן או זריקת דמו או הדומה להם ויחשב בו שיאכל ממנו או שיקרב אותו חוץ לזמנו וזה הזבח נפסד על הבעלים ויתבארו אלו הענינים בפ"ב במס' זבחים (הלכה ג) והדין היה מחייב שיהיו אלו כולם פטורים בין בשוגג בין במזיד לפי שהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ואמנם אמרנו מזיד חייב כדי שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו. והלכה כאבא שאול. ומן המבואר באמרו בכאן חייבין רוצה לומר חייב בתשלום מה שפגלו: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ה

הֵעִיד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גֻּדְגְּדָה עַל הַחֵרֶשֶׁת {יז} שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ, שֶׁהִיא יוֹצְאָה בְגֵט. וְעַל קְטַנָּה {יח} בַת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן, שֶׁאוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה, וְאִם מֵתָה, בַּעְלָהּ יוֹרְשָׁהּ {כ}. וְעַל הַמָּרִישׁ הַגָּזוּל שֶׁבְּנָאוֹ בַבִּירָה, שֶׁיִּטֹּל אֶת דָּמָיו, מִפְּנֵי תַקָּנַת הַשָּׁבִים. וְעַל חַטָּאת הַגְּזוּלָה שֶׁלֹּא נוֹדְעָה {כא} לָרַבִּים {כב}, שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת {כג}, מִפְּנֵי תִקּוּן הַמִּזְבֵּחַ:

 ר"ע מברטנורה  עַל הַחֵרֶשֶׁת שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ. וְאַף עַל גַּב דְּהַוְיָא אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה שֶׁהֲרֵי קִבֵּל אָבִיהָ קִדּוּשֶׁיהָ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, אֲפִלּוּ הָכִי יוֹצְאָה בְּגֵט, וּמְקַבֶּלֶת אֶת גִּטָּהּ כְּשֶׁהִיא חֵרֶשֶׁת, וְאַף עַל גַּב דְּלֵית בַּהּ דַּעְתָּא, דְּאִשָּׁה מִתְגָּרֶשֶׁת בְּעַל כָּרְחָהּ, הִלְכָּךְ לֹא בָּעִינַן דַּעְתָּהּ: וְעַל קְטַנָּה בַת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן. וְהִיא יְתוֹמָה, דְּלֹא הָוֵי נִשּׂוּאִים אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן: שֶׁאוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה. דְּרַבָּנָן {יט}. וְלֹא גָזְרִינַן תְּרוּמָה דְּרַבָּנָן אַטּוּ תְּרוּמָה דְּאוֹרַיְתָא: מָרִישׁ. קוֹרָה: בִּירָה. בַּיִת גָּדוֹל: מִפְּנֵי תַקָּנַת הַשָּׁבִים. שֶׁאִם אַתָּה מַצְרִיכוֹ לְקַעְקֵעַ בִּירָתוֹ וּלְהַחְזִיר הַמָּרִישׁ עַצְמוֹ, יִמָּנַע מִלַּעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה: שֶׁלֹּא נוֹדְעָה לָרַבִּים. שֶׁהִיא גְזוּלָה: שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת. וְאֵין צָרִיךְ לְהָבִיא אַחֶרֶת: מִפְּנֵי תִקּוּן מִזְבֵּחַ. שֶׁלֹּא יִהְיוּ כֹּהֲנִים עֲצֵבִים שֶׁאָכְלוּ חֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה, וְנִמְצָא מִזְבֵּחַ בָּטֵל, שֶׁנִּמְנָעִים מִלַּעֲבֹד עֲבוֹדָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יז} הַחֵרֶשֶׁת. מִשּׁוּם תַּרְתֵּי בַּתְרָיָתָא דְּמִשּׁוּם תַּקָּנָה נִינְהוּ, תָּנָא לֵיהּ הָכָא. רַשִׁ"י: {יח} קְטַנָּה כוּ'. אֲבָל חֵרֶשֶׁת דְּאַיְרֵי בַּהּ וְשָׁבְקָה, שְׁמַע מִנַּהּ דְּלֹא אָכְלָה. וְטַעְמָא בַגְּמָרָא, גְזֵרָה שֶׁמָּא חֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת יַאֲכִילֶנָּהּ, וּגְזֵרָה מִשּׁוּם תְּרוּמָה דְאוֹרַיְתָא: {יט} וְאִם תֹּאמַר וְלוֹקְמָא אֲפִלּוּ בִּדְאוֹרַיְתָא, דְקָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת הוּא דְאֵין מְצֻוִּין לְהַפְרִישׁוֹ. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּבַגְּמָרָא מַשְׁמַע דַּאֲפִלּוּ מַאֲכִילָהּ בְּיָדַיִם. וְעוֹד מַשְׁמַע דַּאֲפִלּוּ לְכִי גָּדְלָה אוֹכֶלֶת מִכֹּחַ זֶה אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא בָּעַל. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כ} יוֹרְשָׁהּ. דְּהֶפְקֵר בֵּית דִּין הֶפְקֵר כִּדְיָלְפִינַן לֵיהּ בַּגְּמָרָא מִקְּרָאִי: {כא} שֶׁלֹּא נוֹדְעָה. דְּאִי נוֹדְעָה לָרַבִּים, מִלְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא הוּא שֶׁיְבִיאֶנָּה הַגַּזְלָן, וְלֹא תִקְּנוּ בְּמִלְּתָא דְלָא שְׁכִיחַ: {כב} לָרַבִּים. אָמְרִינַן בַּיְרוּשַׁלְמִי דְרַבִּים הַיְנוּ שְׁלֹשָׁה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כג} מְכַפֶּרֶת. וְאִי קָשְׁיָא הָאֵיךְ הִתְנוּ בֵּית דִּין לַעֲקֹר דָּבָר מֵהַתּוֹרָה וְלִפְטֹר אֶת זֶה מֵחַטָּאת שֶׁהוּא חַיָּב, הָא אָמְרִינַן בִּיבָמוֹת דַּף צ' שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה שָׁאנֵי דְלָאו מִעַקַּר הוּא. רַשִׁ"י. וְקָשֶׁה דַעֲדַיִן אֵינוֹ מְיֻשָּׁב הָאֵיךְ הַכֹּהֲנִים אוֹכְלִין חֻלִּין בָּעֲזָרָה. וּלְהַמַּסְקָנָא מְתָרֵץ דְּרַבָּנָן אוֹקְמֵיהּ בְּיַד הַגַּזְלָן שֶׁיְּהֵא שֶׁלּוֹ וְשֶׁיּוּכַל לְהַקְדִּישׁוֹ. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י דְהֶפְקֵר בֵּית דִּין הֶפְקֵר, אִם כֵּן הָוֵי שֶׁלּוֹ נַמִּי לְעִנְיַן כַּפָּרָה, וּמְיֻשַּׁב הַכֹּל. תּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת כו': מריש קורה. ועל זה הדין תעשה היקש בכל דבר גזול כשעשה בו הגזלן מעשה שאי אפשר להסירו אלא בהפסד מרובה הרי הוא נותן דמי זה הדבר שגזל בלבד ואמנם נעשה זה מפני תקנת השבים כדי שלא תקשה דרך התשובה על בעל העבירה. ואלו העדיות כולם הלכה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ו

לֹא הָיָה סִיקָרִיקוֹן בִּיהוּדָה {כד} בַהֲרוּגֵי מִלְחָמָה. מֵהֲרוּגֵי מִלְחָמָה וְאֵילָךְ, יֶשׁ בָּהּ סִיקָרִיקוֹן. כֵּיצַד. לָקַח מִסִּיקָרִיקוֹן וְחָזַר וְלָקַח מִבַּעַל הַבַּיִת, מִקָּחוֹ בָטֵל. מִבַּעַל הַבַּיִת וְחָזַר וְלָקַח מִסִּיקָרִיקוֹן, מִקָּחוֹ קַיָּם. לָקַח מִן הָאִישׁ וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה, מִקָּחוֹ בָטֵל. מִן הָאִשָּׁה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ, מִקָּחוֹ קַיָּם. זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה. בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶם אָמְרוּ, הַלּוֹקֵחַ מִסִּיקָרִיקוֹן נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ {כז}. אֵימָתַי {כח}, בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּיָדָן לִקַּח. אֲבָל יֵשׁ בְּיָדָן לִקַּח, הֵן קוֹדְמִין לְכָל אָדָם. רַבִּי הוֹשִׁיב בֵּית דִּין וְנִמְנוּ, שֶׁאִם שָׁהֲתָה בִפְנֵי {כט} סִיקָרִיקוֹן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כָּל הַקּוֹדֵם לִקַּח, זוֹכֶה, אֲבָל נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ:

 ר"ע מברטנורה  לֹא הָיָה סִיקָרִיקוֹן. נָכְרִי רוֹצֵחַ. כְּלוֹמַר לֹא דָּנוּ דִּין סִיקָרִיקוֹן, לוֹמַר שֶׁהַקּוֹנֶה קַרְקַע שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִיַּד הַנָּכְרִי רוֹצֵחַ, יִהְיֶה חַיָּב לִדּוֹן עִם הַבְּעָלִים: בִּשְׁעַת הֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה. בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה הַגְּזֵרָה קָשָׁה עַל יִשְׂרָאֵל לֵהָרֵג בַּמִּלְחָמָה. שֶׁהַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה מִקָּחוֹ קַיָּם וְלֹא הָיָה צָרִיךְ לִדּוֹן עִם הַיִשְׂרָאֵל בַּעַל הַקַּרְקַע, מִשּׁוּם דְּאַגַּב אוֹנְסֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל הֲוָה גָּמַר {כה} וּמַקְנֶה לְסִיקָרִיקוֹן. וְקָיְמָא לָן [בָּבָא בַתְרָא מז:] תָּלוּהוּ וְזָבִין זְבִינֵיהּ זְבִינֵי: אֲבָל מֵהֲרוּגֵי מִלְחָמָה וְאֵילָךְ. שֶׁלֹּא הָיְתָה הַגְּזֵרָה לֵהָרֵג, דָּנוּ דִּין סִיקָרִיקוֹן, לוֹמַר שֶׁהַקּוֹנֶה מִמֶּנּוּ יַעֲשֶׂה דִּין עִם הַבְּעָלִים. כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בַּמִּשְׁנָה: מִקָּחוֹ בָטֵל. דְּאָמְרִינַן מִיִּרְאָה עָבַד: לָקַח מִן הָאִישׁ. קַרְקַע הַמְיֻחָד לִכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ {כו}: מִקָּחוֹ בָטֵל. דְּאָמְרָה נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי: נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ. שֶׁשִּׁעֲרוּ דְּסִיקָרִיקוֹן מִתּוֹךְ שֶׁבְּחִנָּם בָּא לְיָדוֹ מוֹזִיל גַּבֵּיהּ רִבְעָא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כד} בִּיהוּדָה. מִלְחֶמֶת טִיטוּס שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם וּבִיהוּדָה. רַשִׁ"י. וּבַיְרוּשַׁלְמִי, בָּרִאשׁוֹנָה גָזְרוּ גְּזֵרָה עַל יְהוּדָה לְפִי שֶׁמַּסֹּרֶת בְּיָדָם שֶׁיְהוּדָה הָרַג עֵשָׂו דִּכְתִיב יָדְךָ בְּעֹרֶף אוֹיְבֶיךָ [בְּרֵאשִׁית מט]. תּוֹסָפוֹת: {כה} לָשׁוֹן מְסֹרָס הוּא, דְּיִשְׂרָאֵל אַגַּב אוֹנְסֵיהּ הֲוָה כוּ': {כו} אוֹ שֶׁכָּתַב בַּכְּתֻבָּה אוֹ שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ שׁוּם בִּכְתֻבָּתָהּ. וְכָל שֶׁכֵּן שְׁאָר נְכָסִים. דְּאִי לֹא עָבְדָה לֵיהּ אָמַר לָהּ עֵינַיִךְ נָתַתְּ בַּגֵּרוּשִׁין וּבַמִּיתָה. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כז} רְבִיעַ. כְּגוֹן שֶׁלָּקַח מֵהַסִּיקָרִיקוֹן שָׂדֶה בִשְׁלֹשִׁים דִּינָרִין, הוּא נוֹתֵן לְבַעַל הַבַּיִת עֲשָׂרָה דִינָרִין. לְפִי שֶׁאָנוּ אוֹמְדִין דְּמֵי הַקַּרְקַע אַרְבָּעִים דִּינָרִין וְיוֹתֵר, וְהָרֹב שֶׁהַסִּיקָרִיקוֹן עוֹשֶׂה מִמֶּנּוּ זוֹל אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה אֶצְלוֹ בְלֹא דָּמִים הוּא זֶה הַשִּׁעוּר, וְהוּא עִנְיָן מַה שֶּׁאָמְרוּ רְבִיעַ בַּקַּרְקַע שֶׁהִיא שְׁלִישׁ בַּמָּעוֹת. הָרַמְבַּ"ם: {כח} אֵימָתַי כוּ'. מִלְּשׁוֹן אֵימָתַי מַשְׁמַע דְּקָאֵי אַדְּסָמִיךְ לֵיהּ, נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ אֵימָתַי כוּ', וּכְלוֹמַר שֶׁזֶּה שֶׁהַקַּרְקַע נִשְׁאַר אֵצֶל הַלּוֹקֵחַ אֶלָּא שֶׁנּוֹתֵן רְבִיעַ לַבְּעָלִים, הוּא בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּיַד הַבְּעָלִים לִקַּח, דְּאִלּוּ יֵשׁ בְּיָדָן לִקַּח צָרִיךְ שֶׁיַּחְזִיר לָהֶם כָּל הַקַּרְקַע בְּדָמִים שֶׁנָּתַן בָּהּ. וְמִדְּלֹא מְסַיֵּם אֲבָל יֵשׁ בְּיָדָן לִקַּח יַחֲזִיר הַקַּרְקַע לַבְּעָלִים, וּמְסַיֵּם הֵן קוֹדְמִין, מַשְׁמַע דְּמַיְרֵי כְשֶׁבָּאִים לִקַּח הַלּוֹקֵחַ וְהַבַּעַל, שֶׁהַמִּצְוָה עַל הַלּוֹקֵחַ שֶׁלֹּא לִקַּח וְלָתֵת הָרְבִיעַ אֶלָּא יַנִּיחַ לִבְעָלָיו שֶׁיִּקַּח (אֲבָל אִי קָדַם הַלּוֹקֵחַ וּקְנָאָהּ זָכָה). וּמֵהָרַמְבַּ"ם מַשְׁמַע כִּדְדָיְקִינַן מֵהַסֵּיפָא. וְהַטּוּר כָּתַב כִּדְדָיְקִינַן מֵהָרֵישָׁא כוּ'. וּבְמֵשָׁרִים (נָתִיב ל"א חֵלֶק ה') דִּיֵּק מֵהַיְרוּשַׁלְמִי, שֶׁאִם יָדוֹ מַשֶּׂגֶת בְּשָׁעָה שֶׁלְּקָחָהּ לוֹקֵחַ, בְּעָלִים מְסַלְּקִין לַלּוֹקֵחַ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצוּ. וְהַשְׁתָּא אָתֵי שַׁפִּיר לִישְׁנָא דְקוֹדְמִין. דְּמִלְּתָא בְּטַעֲמָא קָאָמַר, שֶׁהֲרֵי הָיוּ קוֹדְמִים אֶלָּא שֶׁלְּאֵיזֶה סִבָּה נִמְנְעוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לִקַּח, לֹא מִפְּנֵי זֶה אִבְּדוּ זְכוּתָם. וְאַף דִּבְרֵי הָרַמְבַּ"ם נוּכַל לְפָרֵשׁ כֵּן. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְעַיֵּן עוֹד: {כט} בִּפְנֵי כוּ'. פֵּרוּשׁ בִּרְשׁוּתוֹ. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה כו': סיקריקון אלם ואנס לוקח שדות מיד בעליהן בלא דמים כדי שלא יהרגם ונתחדש זה החידוש משע' הרוגי המלחמה והיה זה הזמן ידוע אצלם באותה שעה. ובעל הבית הוא בעל הקרקע הראשון כשגזלה ממנו הסיקריקון וכבר בארנו בסוף פרק עשירי מכתובות שקנין האשה. והודאתה במה שמכר בעלה אינו מועיל לפי שהיא יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ויכולה להוציא מיד הלוקח כשתגבה הכתובה. ומה שאמר נותן לבעלים רביע כגון שלקח מהסיקריקון שדה בשלשים דינרין הוא נותן לבעל הבית עשרה דינרין לפי שאנו אומדים דמי הקרקע ארבעים דינרין ויותר והרוב שהסיקריקון עושה ממנה זול אע"פ שהיתה אצלו בלא דמים הוא זה השיעור והוא ענין מה שאמרו רביע בקרקע שהוא שליש במעות ואין ספק במה שאמר רבי שהיה המעשה כשהיה שם סיקריקון: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ז

חֵרֵשׁ רוֹמֵז וְנִרְמָז. וּבֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, קוֹפֵץ וְנִקְפָּץ, בְּמִטַּלְטְלִין {לא}. הַפָּעוֹטוֹת, מִקָּחָן מִקָּח {לד} וּמִמְכָּרָן מִמְכָּר, בְּמִטַּלְטְלִין:

 ר"ע מברטנורה  רוֹמֵז וְנִרְמָז. מַה שֶּׁהוּא רוֹמֵז אוֹ שֶׁאֲחֵרִים רוֹמְזִים לוֹ וְנִתְרַצָּה, הַכֹּל קַיָּם {ל}. רְמִיזָה, בְּיָדָיו וּבְרֹאשׁוֹ. קְפִיצָה, עֲקִימַת שְׂפָתַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (אִיּוֹב ה) קָפְצָה פִּיהָ. וְאֵינוֹ סִימָן נִכָּר כְּמוֹ רְמִיזָה: בְּמִטַּלְטְלִין. אִם מָכַר מִטַּלְטְלִין. וְאֵין הֲלָכָה כְּבֶן בְּתֵירָה: הַפָּעוֹטוֹת. הַקְּטַנִּים כְּבֶן שֶׁבַע כְּבֶן שְׁמֹנֶה {לב} אִם הוּא חָרִיף {לג} וְיוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן, אוֹ כְּבֶן תֵּשַׁע וּבֶן עֶשֶׂר אִם אֵינוֹ חָרִיף כָּל כָּךְ: מִקָּחָן מִקָּח וּמִמְכָּרָן מִמְכָּר בְּמִטַּלְטְלִין. וּמַתְּנָתָן מַתָּנָה. אֶחָד מַתְּנַת בָּרִיא, וְאֶחָד מַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע. אֶחָד מַתָּנָה מְרֻבָּה, וְאֶחָד מַתָּנָה מֻעֶטֶת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ל} וְאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שֶׁנִּתְרַצָּה גַּם כֵּן הוּא בִּרְמִיזָה וְאִם כֵּן הַיְנוּ רוֹמֵז. לֹא קָשְׁיָא דַּהֲוָה אֲמִינָא כִּי נִרְמַז מֵאֲחֵרִים מַה שֶּׁנִּתְרַצָּה בִּרְמִיזָה לֹא לִסְגֵי דְּדִלְמָא טָעָה בַּמֶּה שֶׁנִּרְמַז לוֹ קָא מַשְׁמַע לָן. וְהַאי נִתְרַצָּה לֹא קָאֵי אֶלָּא אַנִּרְמַז דְּאִלּוּ בָּרוֹמֵז מַאי בָעֵי טְפֵי וּמָה רִצּוּי שַׁיָּךְ: {לא} בְּמִטַּלְטְלִין. אֲבָל בְּגִטִּין דִּבְרֵי הַכֹּל בִּרְמִיזָה. כְּדִתְנַן בְּרֵישׁ פֶּרֶק י"ד דִּיבָמוֹת וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי כְמַחֲלֹקֶת בַּמִּטַּלְטְלִין כָּךְ מַחֲלֹקֶת בְּגִטִּין וְאֵימָא אַף בַּמִּטַּלְטְלִין. גְּמָרָא. וּמִיהוּ הָא דְגִטִּין כְּשֶׁנָּשָׂא כְּשֶׁהוּא חֵרֵשׁ, כְּדִתְנַן הָתָם כְּשֵׁם שֶׁכָּנַס בִּרְמִיזָה כוּ': {לב} הָכִי גָּרַס הָרִי"ף בִּדְרַב כָּהֲנָא: {לג} וְזֶה הָעִיּוּן תָּלוּי בַּדַּיָּן. הָרַמְבַּ"ם: {לד} מִקָּחוֹ מִקָּח. וְטַעְמָא מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו. גְּמָרָא. דְּאִי לָאו זְבִינֵיהּ זְבִינָא לֹא מִזַּבְּנֵי לֵיהּ מְזוֹנֵי וְלֹא מְזַבְנֵי מִנֵּיהּ. רַשִׁ"י: {לה} לְפִי שֶׁדְּבַר תּוֹרָה הוּא מַה שֶּׁכֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן וּמִקְּרָאִי יָלֵיף לְהוּ וְאִיכָּא דְמֵילַף מִוְקִדַּשְׁתּוֹ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  חרש רומז ונרמז ובן בתירא אומר כו': רמיזה ר"ל אי זה שירמוז ובן בתירא אומר שמקחו וממכרו במטלטלין אינו כלום עד שיקבל הדבר ויהיה ברשותו ויתן ג"כ למי שהוא מוכר ולא תספיק לו הרמיזה בלבד. והפעוטות הנערים קטנים מבן שש ובן שבע אם היה להם חריפות או מבן שמנה ובן ט' ובן י' לפי שיעור חריפתם וזה העיון תלוי בדיין. ואין הלכה כבן בתירא: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ח

וְאֵלּוּ דְבָרִים אָמְרוּ מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן, וְאַחֲרָיו לֵוִי וְאַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. מְעָרְבִין בְּבַיִת יָשָׁן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. בּוֹר שֶׁהוּא קָרוֹב לָאַמָּה, מִתְמַלֵּא רִאשׁוֹן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים יֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם גָּזֵל, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, גָּזֵל גָּמוּר. מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן {מא}, יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גָּזֵל, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, גָּזֵל גָּמוּר. עָנִי הַמְנַקֵּף בְּרֹאשׁ הַזַּיִת, מַה שֶּׁתַּחְתָּיו גָּזֵל, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, גָּזֵל גָּמוּר. אֵין מְמַחִין בְּיַד עֲנִיֵּי גוֹיִם בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם:

 ר"ע מברטנורה  כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן וְכוּ'. כְּשֶׁהֵן שָׁוִין בְּחָכְמָה. אֲבָל אִם הַיִּשְׂרָאֵל גָּדוֹל בְּחָכְמָה, קוֹדֵם לַכֹּהֵן וְלַלֵּוִי, דְּמַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ. הֲדֵין הוּא דִינָא דִגְמָרָא. וְהָאִידְנָא נָהוּג שֶׁכֹּהֵן אֲפִלּוּ עַם הָאָרֶץ קוֹדֵם לְחָכָם גָּדוֹל שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל: מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. דְּמִדְּאוֹרַיְתָא {לה} יָכוֹל הַכֹּהֵן לָתֵת רְשׁוּת לְמִי שֶׁיִּרְצֶה שֶׁיִּקְרָא בַּתּוֹרָה לְפָנָיו, וּמִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם אָמְרוּ שֶׁיִּקְרָא הוּא רִאשׁוֹן וְלֹא יִתֵּן רְשׁוּת לְאַחֵר שֶׁיִּקְרָא, דְּלֹא לֵיתֵי לְאִינְּצוֹיֵי וְלוֹמַר מִפְּנֵי מָה הִרְשָׁה לָזֶה וְלֹא לְאַחֵר. וְלֹא שְׁנָא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים דִּשְׁכִיחֵי רַבִּים, וְלֹא שְׁנָא בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי בַּזְּמַן הַזֶּה {לו}, לְעוֹלָם כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן וְאֵינוֹ יָכוֹל לָתֵת רְשׁוּת לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּקְרָא לְפָנָיו, כִּי הֵיכִי דְּלֹא לֵיתוּ לְאִינְּצוֹיֵי. וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן, נִתְפָּרְדָה הַחֲבִילָה, וְלֹא יִקְרָא לֵוִי שֵׁנִי אֶלָּא כְּפִי חֲשִׁיבוּתוֹ, וְאִית דְּאָמְרֵי לֹא יִקְרָא לֵוִי בַּתּוֹרָה כְלָל {לז}, וְכֵן הַמִּנְהָג: מְעָרְבִין בְּבַיִת יָשָׁן. בְּנֵי חָצֵר שֶׁרְגִילִים לִתֵּן עֵרוּבָן בְּכָל שַׁבָּת בְּבַיִת אֶחָד, אֵין מְשַׁנִּין אֶת מְקוֹמָן לִתְּנוֹ בְּבַיִת אַחֵר: מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. שֶׁבְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ רְגִילִים לִרְאוֹת הָעֵרוּב בְּאוֹתוֹ בַּיִת, עַכְשָׁיו שֶׁאֵין רוֹאִים אוֹתוֹ יֹאמְרוּ שֶׁמְּטַלְטְלִין בְּלֹא עֵרוּב, וְאִיכָּא חֲשָׁדָא {לח}: בּוֹר שֶׁהוּא קָרוֹב. לְמוֹצָא אַמַּת הַמַּיִם הַבָּא מִן הַנָּהָר: מִתְמַלֵּא רִאשׁוֹן {לט}. וְאַחֲרָיו יִתְמַלְּאוּ הַתַּחְתּוֹנִים: מְצוּדוֹת חַיָּה. שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹךְ דְּלִיקְנֵי לֵיהּ כֵּלָיו: יֵשׁ בָּהֶן גָּזֵל מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. וְלֹא נָפֵיק בְּדַיָּנִים: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר גָּזֵל גָּמוּר. מִדִּבְרֵיהֶם. וְנָפֵיק בְּדַיָּנִים {מ}. וּמִיהוּ מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי דְּלֹא הָוֵי גָּזֵל דְּאוֹרַיְתָא לַעֲבֹר עָלָיו בְּלָאו. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: הַמְנַקֵּף. חוֹתֵךְ {מב}. כְּמוֹ וְנָקַף סִבְכֵי הַיַּעַר (יְשַׁעְיָה י): (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לו} דִּשְׁכִיחֵי נַמִּי רַבִּים. תּוֹסָפוֹת: {לז} וּפֵרוּשׁ נִתְפָּרְדָה הַחֲבִילָה, נִפְסַק הַקֶּשֶׁר, אִבֵּד הַלֵּוִי אֶת כְּבוֹדוֹ בִּשְׁבִיל חֲבִילָתָם הַנִּפְרֶדֶת וְאֵינוֹ קוֹרֵא כְלָל. רַשִׁ"י: {לח} וְצָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם יַחְשְׁדוּ יָבֹאוּ עַל יְדֵי כָּךְ לִידֵי מַחֲלֹקֶת. רַשִׁ"י. וְרַבֵּנוּ תַם מְפָרֵשׁ חֲשָׁדָא שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מִפְּנֵי הַחֲשָׁד שֶׁחוֹשְׁדִים אוֹתָם לִגְנֹב פַּת שֶׁל עֵרוּב אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ שָׁם: {לט} וּכְשֶׁהוּא מְמַלְּאוֹ סוֹכֵר אֶת הָאַמָּה עַד שֶׁיִּתְמַלְּאוּ. רַשִׁ"י: {מ} וְטַעְמָא דְרַבִּי יוֹסֵי בְּכוּלְהוּ, דְּקָסָבַר עָשׂוּ מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם אֶת שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לִקְנוֹת קִנְיָן גָּמוּר כְּזוֹכֶה. רַשִׁ"י: {מא} חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. דְּמִדְּאוֹרַיְתָא לֹא זָכָה, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ יָד לִזְכּוֹת בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ וְאֵין דַּעַת אַחֶרֶת מַקְנָה לוֹ. בֵּית יוֹסֵף: {מב} וּמַיְרֵי שֶׁכְּשֶׁחוֹתֵךְ הַפְּרִי אֵינוֹ אוֹחֵז לַפְּרִי בְּיָדוֹ. וְהַיְנוּ דְּתָנָא בַגְּמָרָא אִם לִקֵּט וְנָתַן בַּיָּד הֲרֵי זֶה גָּזֵל גָּמוּר. וְזֶה לְשׁוֹן הַתּוֹסָפוֹת, נִרְאֶה דְאִצְטְרִיךְ לְאַשְׁמְעִינַן בְּתוֹלְשָׁן בְּיָדוֹ וּמַפִּילָן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְעַכְּבוּ בְּיָדוֹ וְלֹא אָחַז בָּהֶן אֶלָּא לְהַפִּילָן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ואלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כו': דע שזה הדבר המפורסם בכל המקומות שיהיה הכהן קורא בבהכ"נ ראשון בין שיהיה ת"ח או ע"ה הנה הוא דבר שאין לו שורש בתורה כלל ולא נזכר זה בש"ס ולא היא זאת הכוונה הנרמזת אליה בזאת ההלכה ואני נפלא הפלא ופלא מערי הגלות שנוהגים בזה המנהג אחר היותם בריאים מחולאי המנהגות ומדעות האחרונים ודרכיהם ואין אצלם אלא ענינים נאותים ללשון הש"ס ואיני יודע מאיזה מקום בא להם זה ההפסד ואמנם צורת הענין לפי מה שבא לנו בקבלה כמו שאגיד וזה שהכהן קודם ללוי ולישראל לפי שנאמר (ויקרא כא) וקדשתו כי את לחם אלהיך וגו' ובא בקבלה בכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון וזה כולו בשאין שם חכם גדול ממנו כגון שיהיה שם כהן ולוים ישראלים ויהיו כולם מדרגה אחת בחכמה ולא יהיו קצתם יותר חכמים מקצתם אז תחזור הקדמת היחס כהן קודם ואחריו לוי ואחריו ישראל ויתבאר לך זה הלשון בפ' אחרון מהוריות (והלכה ח) באמרו בזמן שכולם שוים אבל אם היה ממזר ת"ח וכהן גדול עם הארץ ממזר ת"ח קודם בכל ענין מבואר בש"ס (מגילה כב.) שאחד מן החכמים קרא ראשון בשבת בספר תורה ורב אמי ורב אסי גדולים מכהני ארץ ישראל היו מצויין שם ולפי שהיה יותר חכם מהם וכך אמרו רב קרא בכהני ר"ל קרא ראשון כמו הכהן ולפי שהיה יותר חכם מן הכהנים המצויים שם וזה אין מחלוקת בו ומן העיקרים גם כן כשהכהן כשהוא ראוי שיקרא ראשון אם התיר לישראל שהוא כמותו או פחות ממנו שיעלה ויקרא הרשות בידו אבל אסרו חכמים זה מפני דרכי שלום לפי שיתחדש מזה המחלוקת שמא יאמר ישראל אחר מפני מה התיר לזה שיעלה ראשון ולא התיר לי אחר שהדבר תלוי בו לכך אנו אומרים שיקרא הוא עצמו לא שיתיר לזולתו ולזאת הכוונה רמז בזאת ההלכה באמרו כהן קורא ראשון וכן באר הגמרא. ואם היה המנהג שהיו מניחים העירוב בבית מבתי החצר אמר שלא ישנה לעולם אלא בזה הבית שהיו נותנין בו בתחלה להניח אותו לפי שיש להם בזה הנאה שהבית שמניחין בו העירוב אינו צריך ליתן את הפת כמו שנתבאר שם. ומה שאמר גזל גמור ר"ל גזל מדרבנן גמור וההפרש שיש באמרו גזל מפני דרכי שלום ובאמרו גזל גמור הוא שהגזל גמור יוצא בדיינין ויוסיף חומש ואע"פ שהוא מדרבנן לפי סברתו וגזל מדרכי שלום אין בו שום דבר מכל זה. ואין הלכה כרבי יוסי: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ט

מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית, נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר, אֲבָל לֹא תָבֹר וְלֹא תִטְחַן עִמָּהּ. אֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ, נָפָה וּכְבָרָה, וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמַרְקֶדֶת עִמָּהּ, אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל הַמַּיִם, לֹא תִגַּע עִמָּהּ, לְפִי שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי גוֹיִם בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם:

 ר"ע מברטנורה  הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית. לִשְׁמֹר פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וּלְהַצְנִיעָם מִן הַבִּעוּר וָאֵילָךְ: לֹא תָבֹר וְלֹא תִטְחַן עִמָּהּ. לְסַיְּעָהּ, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לְסַיֵּעַ בַּיָּדַיִם יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה בִּשְׁעַת הָעֲבֵרָה: לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ. הַחֲשׁוּדָה עַל הַמַּעַשְׂרוֹת: וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת. לְפִי שֶׁרֹב עַמֵּי הָאָרֶץ מְעַשְּׂרִין הֵן: אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל הַמַּיִם. בָּעִסָּה: לֹא תִגַּע עִמָּהּ. לְפִי שֶׁמִּשֶּׁגִּלְגְּלָה הֻטְבְּלָה לְחַלָּה, וְקָא מִטַּמְּאָה מֵחֲמַת כֵּלִים טְמֵאִים שֶׁהֲרֵי הֻכְשְׁרָה לְקַבֵּל טֻמְאָה, וְזוֹ מְסַיְּעָהּ לְגַלְגֵּל, וְאָסוּר לִגְרֹם טֻמְאָה לַחַלָּה: וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ כוּ'. לֹא הִתִּירוּ לְהַשְׁאִילָם כֵּלִים וּלְסַיְּעָם בְּלֹא שְׁעַת עֲבֵרָה עַצְמָהּ, אֶלָּא מִשּׁוּם דַּרְכֵי שָׁלוֹם: וּמַחֲזִיקִים יְדֵי גוֹיִם. לוֹמַר לָהֶם תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם: וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמָם. כָּל הַיָּמִים וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם חַגָּם. וְאַף עַל פִּי שֶׁמֵּטִיל שֵׁם שָׁמַיִם עַל הַנָּכְרִי, שֶׁשָּׁלוֹם אֶחָד מִשְּׁמוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  משאלת אשה לחבירתה החשודה כו': כבר נקדם לנו פירוש זאת ההלכה אות באות בסוף פ' חמישי משביעית אבל אני אזכיר ג"כ פירושה בכאן מותר לה לתת מה שנזכר לחבירתה החשודה על השביעית לפי שהם כלים שאינן מיוחדין לעבירה שאנו יכולין לומר אפשר שתשאלה הנפה לתקן בו או להכין בו הדבר הראוי להרקדה והרחים לטחון בהם הסממנין והתנור להלבין בו המטווה לפיכך אם פירשה ואמרה לה תני לי הנפה להניף בו הקמח או תנור לאפות בו פת אינה משאלת לה ומה שאמר אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ וכו' אין בזה הענין שום דבר משביעית אמנם הוא מותר לעולם לפי שהעיקר אצלנו רוב עמי הארץ מעשרין הן לפיכך בוררת וטוחנת ומרקדת עמה ומה שאמר משתטיל מים לעיסה לא תגע אצלה הוא דבר מענין הטומאה וטהרה וזה שעם הארץ אשתו ובניו בחזקת טומאה כמו שיתבאר במקומו במס' טהרות והעיקר אצלנו ג"כ שהאוכלין אינן מקבלים טומאה אלא אחר הכשר באחד משבעה משקין כמו שנתבאר במס' מכשירין (פ"ו הל"ד) ולאלו העקרים כולם מחוייבת להפריש ממנו משתטיל מים על הקמח שאז יקבל טומאה ויהיה עובר עבירה שמטמא התרומה ואפי' על העיקר האחרון שהוא מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י לפי שבזאת העיסה חיוב תרומה והיא הקדש ודע זה. עוד אמר שכל מה שזכרנו מהיתר השאילה ואפילו על דרך הספק ומעוט הסיוע אמנם הוא מפני דרכי שלום. ומחזיקין ידי עובדי כוכבים בשביעית בדבור בלבד כגון שיראה אותו עובד אדמה שיכול לומר לו יהא אלהים בעזרך או יצליח מעשיך וכל כיוצא בזה. שואלים בשלומן של עובדי כוכבים ואפילו ביום חגם: (רמב"ם)

פרק ו


פרק ו - משנה א

הָאוֹמֵר הִתְקַבֵּל גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי אוֹ הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי, אִם רָצָה לַחֲזֹר, יַחֲזֹר {א}. הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה, הִתְקַבֵּל {ב} לִי גִטִּי, אִם רָצָה לַחֲזֹר, לֹא יַחֲזֹר. לְפִיכָךְ {ג}, אִם אָמַר לוֹ הַבַּעַל, אִי אֶפְשִׁי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ אֶלָּא הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ, אִם רָצָה לַחֲזֹר, יַחֲזֹר {ד}. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הָאוֹמֶרֶת טֹל לִי גִטִּי, אִם רָצָה לַחֲזֹר, לֹא יַחֲזֹר:

 ר"ע מברטנורה  הָאוֹמֵר הִתְקַבֵּל. אִם רָצָה לַחֲזֹר יַחֲזֹר. דְּגֵט חוֹב הוּא לָהּ, וְאֵין חָבִין לְאָדָם שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ: לֹא יַחֲזֹר. דְּכֵיוָן דְּאִיהִי שַׁוִּיתֵיהּ שָׁלִיחַ הֲרֵי הוּא כְּיָדָהּ, וְנִתְגָּרְשָׁה מִיָּד בְּקַבָּלָתוֹ שֶׁל זֶה: אַף הָאוֹמֶרֶת טֹל לִי גִטִּי. לְשׁוֹן קַבָּלָה הוּא. וַהֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} הִתְקַבֵּל כוּ' יַחֲזֹר. וְכִי מְטָא גִּטָּא לְיָדָהּ וְלֹא חָזַר מִגַּרְשָׁה. וְאַף עַל גַּב דְּבַעַל לָאו בַּר שַׁוְּיֵי שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה הוּא, אֲפִלּוּ הָכִי אָמְרִינַן דְּאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה, וְגָמַר וְנָתַן לְשֵׁם הוֹלָכָה, וְהִתְקַבֵּל וְהוֹלֵךְ לָהּ קָאָמַר. גְּמָרָא: {ב} הִתְקַבֵּל. בַּגְּמָרָא דְקִדּוּשִׁין דַּף מ"א וְשִׁלְּחָהּ, מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה שָׁלִיחַ. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י, קָרֵי בֵּיהּ וְשִׁלְּחָה בְּלֹא מַפִּיק ה"א: {ג} לְפִיכָךְ כוּ'. כֵּיוָן דְּאָמְרָן אֵין יָכוֹל לַחֲזֹר אֵין לוֹ תַּקָּנָה לַחֲזֹר אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר הַבַּעַל כוּ'. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} יַחֲזֹר. כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ, שֶׁאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת אֶלָּא מִדַּעַת הַמְּגָרֵשׁ, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁיְּהֵא גֵט עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  האומר התקבל גט זה לאשתי כו': כבר נקדם לנו בפ"ב (הלכה ה) ששליח קבלה כשהגיע הגט לידו הרי הוא כאילו הגיע לידה לפי שהוא מורשה. והלכה כרשב"ג שאמר טול לי לשון קבלה הוא: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ב

הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה, הִתְקַבֵּל {ה} לִי גִטִּי, צְרִיכָה שְׁתֵּי כִתֵּי {ו} עֵדִים, שְׁנַיִם שֶׁאוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ אָמְרָה וּשְׁנַיִם שֶׁאוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ קִבֵּל {ז} וְקָרַע, אֲפִלּוּ הֵן {ט} הָרִאשׁוֹנִים וְהֵן הָאַחֲרוֹנִים, אוֹ אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים וְאֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים וְאֶחָד מִצְטָרֵף עִמָּהֶן. נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, הִיא וְאָבִיהָ מְקַבְּלִין אֶת גִּטָּהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵין שְׁתֵּי יָדַיִם זוֹכוֹת כְּאַחַת, אֶלָּא אָבִיהָ מְקַבֵּל אֶת גִּטָּהּ בִּלְבָד. וְכֹל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁמֹר {י} אֶת גִּטָּהּ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְגָּרֵשׁ:

 ר"ע מברטנורה  צְרִיכָה. לְהָבִיא לְפָנֵינוּ שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים: שְׁנַיִם שֶׁיֹּאמְרוּ בְּפָנֵינוּ אָמָרָה. לוֹ לְקַבְּלוֹ: וּשְׁנַיִם שֶׁיֹּאמְרוּ בְּפָנֵינוּ קִבֵּל וְקָרָע. וּבִשְׁעַת הַשְּׁמָד שָׁנוּ, שֶׁגָּזְרוּ עַל הַמִּצְוֹת וְהָיוּ קוֹרְעִים הַגֵּט מִיָּד, שֶׁלֹּא יֵרָאֶה {ח}: וַאֲפִלּוּ הֵן כוּ'. שֶׁהַשְּׁנַיִם שֶׁאָמְרָה בִפְנֵיהֶם הֵם עַצְמָם רָאוּ כְּשֶׁקִּבְּלוּ: אוֹ אַחַד מִן הָרִאשׁוֹנִים וְאַחַד מִן הָאַחֲרוֹנִים וְאֶחָד. שְׁלִישִׁי, שֶׁנַּעֲשָׂה עֵד בְּזוֹ וּבְזוֹ, מִצְטָרֵף עִמָּהֶם: הִיא וְאָבִיהָ. אוֹ הִיא אוֹ אָבִיהָ. הִיא יֵשׁ לָהּ יָד דְּהָא גְדוֹלָה הִיא. וְאָבִיהָ נַמִּי זַכַּאי לְקַבְּלוֹ: אֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת. וַאֲפִלּוּ בְּקַבָּלַת אָבִיהָ, דִּכְתִיב (דְּבָרִים כד) וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ, מִי שֶׁמְּשַׁלְּחָהּ וְאֵינָהּ חוֹזֶרֶת, יָצְאָה זוֹ שֶׁמְּשַׁלְּחָהּ וְחוֹזֶרֶת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ה} הִתְקַבֵּל. וְהוּא חָזַר וְאָמַר קִבַּלְתִּי. רַשִׁ"י: {ו} כִּתֵּי כוּ'. וְלֹא הֲוָה כָּל כַּת מְעִידָה עַל חֲצִי דָבָר בִּלְבַד, וְרַחֲמָנָא אָמַר דָּבָר וְלֹא חֲצִי דָבָר, דְּכָל כַּת רָאֲתָה מַה שֶּׁיְּכוֹלָה לִרְאוֹת בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. תּוֹסָפוֹת: {ז} קִבֵּל. כְּשֶׁאֵין מַכִּירִין חֲתִימַת הָעֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַגֵּט. אֲבָל אִם נִתְקַיְּמָה חֲתִימָתָן, אֵין צָרִיךְ שֶׁתָּבִיא עֵדֵי מְסִירָה בְפָנֵינוּ, רַק שֶׁיֹּאמַר הַשָּׁלִיחַ שֶׁקִּבְּלוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם. טוּר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ח} וְאַכַּתִּי קַשְׁיָא לִי דִלְמַאי נָפְקָא מִנַּהּ מְעִידִין כֵּן. וְצָרִיךְ לוֹמַר מִשּׁוּם דְּאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ גְּזֵרָה וּמִשּׁוּם הָכִי נִקְרַע, צָרִיךְ שֶׁיָּעִידוּ עַל כָּךְ, דְּלָאו כֻּלֵּי עָלְמָא מַסְּקֵי אַדַּעְתַּיְהוּ דְּמִשּׁוּם הָכִי לֹא יְבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ, וְיֹאמְרוּ אִלּוּ הָיָה אֱמֶת הָיָה לוֹ לְהִסְתַּכֵּן וְלַהֲבִיאוֹ, וְיוֹצִיאוּ לַעַז: {ט} אֲפִלּוּ הֵן כוּ'. סַלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא דְמִחְזֵי כְשִׁקְּרָא, שֶׁהָאֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁנִּזְדַּמֵּן הַדָּבָר שֶׁאוֹתָן בְּעַצְמָן שֶׁשָּׁמְעוּ הַשְּׁלִיחוּת רָאוּ הַקַּבָּלָה, דְּמִסְּתָמָא הַבַּעַל וְהָאִשָּׁה בִשְׁתֵּי עֲיָרוֹת הֵן כֵּיוָן שֶׁהִיא מְמַנָּה שָׁלִיחַ וְאֵינָהּ מְקַבַּלְתּוֹ מִיַּד הַבַּעַל. וּמִשּׁוּם הָכִי הֲדַר תָּנֵי וְאֶחָד מִצְטָרֵף עִמָּהֶם, דְּסַלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא דִנְהִי דְלִתְרֵי לֹא חָיְשִׁינַן דִּמְשַׁקְּרֵי, לְחַד מִיהָא חָיְשִׁינַן, קָא מַשְׁמַע לָן. הָרַ"ן: {י} לִשְׁמֹר. יֵשׁ חִלּוּף גִּרְסָאוֹת בַּגְּמָרָא בְּיוֹדַעַת לִשְׁמֹר. רַשִׁ"י וְסִיעָתוֹ גּוֹרְסִין מִשֶּׁתַּגִּיעַ לְעוֹנַת הַפָּעוֹטוֹת. וּלְגִרְסַת הָרִי"ף וְסִיעָתוֹ מִשֶּׁתַּגִּיעַ לְמִדַּת צְרוֹר וְזוֹרַקְתּוֹ אֱגוֹז וְנוֹטַלְתּוֹ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  נערה המאורסה היא ואביה מקבלין כו': וקרע אינו מתנאים שיקרע על כל פנים ואמנם ר"ל שאם קרעו שיעידו על כך. ונערה המאורסה כבר בארנו משפטיה בפ' עשירי מנדרים. ומה שאמר היא ואביה רוצה לומר או היא או אביה. ומי שהיא יכולה לשמור גיטה הרי היא ג"כ תקבל גיטה אחר מיתת אביה והיותה יכולה לשמור גיטה היא שתהיה מבחנת בין גיטה לדבר אחר. ואין הלכה כר' יהודה: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ג

קְטַנָּה שֶׁאָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִטִּי, אֵינוֹ גֵט עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַבַּעַל לַחֲזֹר, יַחֲזֹר, שֶׁאֵין קָטָן {יא} עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ אָבִיהָ, צֵא וְהִתְקַבֵּל לְבִתִּי גִטָּהּ, אִם רָצָה לְהַחֲזִיר, לֹא יַחֲזִיר. הָאוֹמֵר תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי בְמָקוֹם פְּלוֹנִי, וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, פָּסוּל. הֲרֵי הִיא בְמָקוֹם פְּלוֹנִי, וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, כָּשֵׁר. הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִטִּי בְמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְקִבְּלוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, פָּסוּל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר. הָבֵא לִי {יג} גִטִּי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי וֶהֱבִיאוֹ לָהּ מִמָּקוֹם אַחֵר, כָּשֵׁר:

 ר"ע מברטנורה  בְּמָקוֹם אַחֵר פָּסוּל. שֶׁהַבַּעַל מַקְפִּיד, שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ שֶׁיַּלְעִיזוּ עָלָיו שָׁם: הֲרֵי הִיא בְמָקוֹם פְּלוֹנִי. אֵינוֹ אֶלָּא כְּמַרְאֵה מָקוֹם, שָׁם תִּמְצָאֶנָּהּ: וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר. דְּסָבַר אִיהוּ דְמִדַּעְתֵּיהּ מְגָרֵשׁ אִיכָּא קְפֵידָא, אִיהִי דִבְעַל כָּרְחָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת {יב} מַרְאָה מָקוֹם הִיא לוֹ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יא} שֶׁאֵין קָטָן כוּ'. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ חָצֵר, הָא בְגֵט מִדִּין יָדָהּ אִתְרַבֵּי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} דִּמְנָא יָדְעָה דְּנִיחָא לֵיהּ לַבַּעַל לְמֵתְבָה הָתָם. רַשִׁ"י: {יג} הָבֵא לִי כוּ'. אֲפִלּוּ לְרַבָּנָן, דְּכֵיוָן דְּאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת בְּקַבָּלָתוֹ לֵיכָּא קְפֵדָא כְּשֶׁמְּבִיאוֹ לָהּ מִמָּקוֹם אַחֵר. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט כו': אין הלכה כר' אליעזר מטעם שהיא לא עשתה אותו שליח אלא לקבל לה גיטה במקום פלוני וכל זמן שעבר נתבטל השליחות וכבר נתבאר לך הכוונה שאם היה דעת הבעל להתנות שיתן לה הגט במקום פלוני ולא קיים התנאי בטל הגט ואם אמר הרי היא במקום פלוני אמנם רצה להודיעו באיזה מקום היא בלבד ולא ליחד מקום לתת באותו מקום ולא במקום אחר לפיכך בכל מקום שנתנו לה כשר: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ד

הָבֵא לִי גִטִּי, אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. הִתְקַבֵּל לִי גִטִּי, אֲסוּרָה לֶאֱכֹל בַּתְּרוּמָה מִיָּד {יד}. הִתְקַבֵּל לִי גִטִּי בְמָקוֹם פְּלוֹנִי, אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְאוֹתוֹ מָקוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר מִיָּד:

 ר"ע מברטנורה  הָבֵא לִי גִטִּי אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה. אִם אֵשֶׁת כֹּהֵן הִיא, עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ: לְאוֹתוֹ מָקוֹם. שֶׁכָּךְ אָמְרָה לוֹ לֹא תְהֵא שְׁלוּחִי אֶלָּא שָׁם {טו}: וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר מִיָּד. מִשֶּׁפָּרַשׁ מֵאֶצְלָהּ. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעֲמֵיהּ דְּמַכְשִׁיר כְּשֶׁקִּבְּלוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, דְּמַרְאָה מָקוֹם הִיא לוֹ וּמִשְּׁעַת קַבָּלָה אִגָּרְשָׁה לָהּ, לְפִיכָךְ מִשָּׁעָה שֶׁפָּרַשׁ מִלְּפָנֶיהָ אֲסוּרָה, שֶׁמָּא מְצָאוֹ חוּץ לָעִיר וְקִבְּלוֹ הֵימֶנּוּ {טז}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יד} מִיָּד. שֶׁמָּא קִבְּלוֹ כְּבָר. וְאַף עַל גַּב דַּהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר אוֹקֵי אִשָּׁה בְחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִתְגָּרְשָׁה, חֻמְרָא הוּא שֶׁהֶחְמִירוּ חֲכָמִים, מִשּׁוּם דַּחֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, אַף עַל גַּב דְּאֵין בְּיַד הַשָּׁלִיחַ לַעֲשׂוֹת שֶׁמָּא לֹא יִתֵּן לוֹ הַבַּעַל גֵּט כוּ'. תּוֹסָפוֹת: {טו} וּבַגְּמָרָא פָרֵיךְ, וְכֵיוָן שֶׁקִּבְּלוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר הֵיכִי הָוֵי גִּטָּא כְלָל, וְהָתְנַן בָּרֵישָׁא הִתְקַבֵּל כוּ' וְקִבֵּל לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר פָּסוּל, וּמוֹקְמִינַן לַהּ בִּדְאָמְרָה לֵיהּ קַבֵּל גִּטָּא בְּמָתָא מַחֲסַיָּא וְזִמְנִין דְּמַשְׁכַּחַת לֵיהּ בְּבָבֶל, כֵּיוָן דַּהֲדַר אָמְרָה לָהּ הָכִי, מִכְּלָל דְּלֹא קָפְּדָה אִי מְקַבֵּל לֵיהּ בְּדוּכְתָּא אַחֲרִינָא, וְהָא דְקָבְעָה לֵיהּ עִקָּר בְּמָתָא מַחֲסַיָּא, הָכִי קָאָמְרָה לֵיהּ, מַשְׁקַל כָּל הֵיכָא דְמַשְׁכַּחַת לֵיהּ שְׁקוֹל לֵיהּ מִנֵּיהּ, גִּטָּא לֹא לֶהֱוֵי עַד דְּמַטֵּית לְמָתָא מַחֲסַיָּא. גְּמָרָא: {טז} וּבַגְּמָרָא פָּרֵיךְ, פְּשִׁיטָא. וּמְשָׁנֵי לֹא צְרִיכָא דְאִיתֵיהּ לַבַּעַל בַּמִּזְרָח וְאָמְרָה לֵיהּ זִיל בַּמִּזְרָח וְקָאָזֵיל בַּמַּעֲרָב, מַהוּ דְּתֵימָא בַמַּעֲרָב הָא לֵיתֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן, דִּלְמָא בַּהֲדֵי דְּקָא אָזִיל מִפְגַע פָּגַע בֵּיהּ. עַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי רֵישׁ פֶּרֶק ח' דִּתְרוּמוֹת בְּשֵׁם הַיְרוּשַׁלְמִי: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הבא לי גיטי אוכלת בתרומה כו': ואין הלכה כרבי אליעזר: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ה

הָאוֹמֵר, כִּתְבוּ גֵט {יז} וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי, גָּרְשׁוּהָ, כִּתְבוּ אִגֶּרֶת וּתְנוּ לָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ. פִּטְרוּהָ, פַּרְנְסוּהָ, עֲשׂוּ לָהּ כַּנִּמּוֹס, עֲשׂוּ לָהּ כָּרָאוּי, לֹא אָמַר כְּלוּם. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, הַיּוֹצֵא בְקוֹלָר וְאָמַר, כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ. חָזְרוּ לוֹמַר, אַף הַמְפָרֵשׁ וְהַיּוֹצֵא בִשְׁיָרָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אַף הַמְּסֻכָּן:

 ר"ע מברטנורה  כִּתְבוּ אִגֶּרֶת וְכוּ'. שֶׁהַגֵּט קָרוּי אִגֶּרֶת, שֶׁכָּךְ כָּתוּב בּוֹ וְאִגֶּרֶת שְׁבוּקִין: פִּטְרוּהָ לֹא אָמַר כְּלוּם. דִּלְמָא לְשׁוֹן פְּטוּר וְחוֹבָה קָאָמַר, לְהָקֵל מֵעָלֶיהָ חוֹבוֹת שֶׁחַיֶּבֶת: פַּרְנְסוּהָ. לְשׁוֹן עֲשִׂיַּת צְרָכֶיהָ כְּמוֹ מוֹצִיאִים לַפַּרְנָסָה וְכוּ'. הִלְכָּךְ לֹא יָדְעִינַן אִי צָרְכֵי הַגֵּט הוּא, שֶׁלֹּא תְהֵא זְקוּקָה לְיָבָם, אִי צָרְכֵי מַלְבּוּשׁ וּכְסוּת הוּא: כַּנִּמּוֹס. כַּחֹק. לֹא יָדְעִינַן אִי חֹק גֵּט אִי חֹק מָזוֹן וּכְסוּת. וְכֵן כָּרָאוּי: הַיּוֹצֵא בְקוֹלָר. לֵהָרֵג בְּדִין הַמַּלְכוּת: וְאָמַר כִּתְבוּ. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר תְּנוּ: יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ. דְּאַגַּב פַּחְדֵּיהּ טָרֵיד וְלֹא פָרֵישׁ: הַמְפָרֵשׁ. לַיָּם: וְהַיּוֹצֵא בִשְׁיָרָא. לַמִּדְבָּרִיּוֹת: הַמְּסֻכָּן. חוֹלֶה {יח}. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יז} גֵּט כוּ'. כֻּלְּהוּ לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם הֵם לִקְרוֹת סֵפֶר כְּרִיתוּת אִשָּׁה, גֵּט, גֵּרוּשִׁין, אִגֶּרֶת. רַשִׁ"י: {יח} וְמִדְּלֹא כָּתַב חוֹלֶה הַמְּסֻכָּן, שְׁמַע מִנַּהּ דְּכָל חוֹלֶה מְסֻכָּן קָרֵי לֵיהּ. וְעַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַב הָרַ"ב פֶּרֶק ד' דִּטְבוּל יוֹם מִשְׁנָה ה'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  האומר כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה כו': בראשונה היו אומרים היוצא בקולר כו': היוצא בקולר מי שיוצא מבית הסוהר לידון מאת המלך. ומפרש המפרש בים ויוצא בשיירא היוצא בדרך ללכת במדבר עם השיירא ודי לאלו באמרם כתבו בלבד ואע"פ שלא אמרו ותנו לפי שהענין מחייב שהוא ג"כ רצה שיתנו לה גט ושיגרשנה מרשותו. והל' כר"ש שזורי: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ו

מִי שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ לְבוֹר וְאָמַר, כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלוֹ יִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ. הַבָּרִיא שֶׁאָמַר, כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, רָצָה לְשַׂחֶק בָּהּ. מַעֲשֶׂה בְּבָרִיא אֶחָד שֶׁאָמַר, כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, וְעָלָה לְרֹאשׁ הַגַּג וְנָפַל וּמֵת. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אָמְרוּ חֲכָמִים, אִם מֵעַצְמוֹ {כ} נָפַל, הֲרֵי זֶה גֵט. אִם הָרוּחַ דְּחָאַתּוּ, אֵינוֹ גֵט:

 ר"ע מברטנורה  וְאָמַר כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלוֹ. וּפֵרֵשׁ שְׁמוֹ וְשֵׁם עִירוֹ {יט}: רָצָה לְשַׂחֶק בָּהּ. הוֹאִיל וְלֹא אָמַר תְּנוּ: מַעֲשֶׂה בְּבָרִיא. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דַּחֲסוּרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, וְאִם הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ, הֲרֵי זֶה גֵט, וּמַעֲשֶׂה נַמִּי בְּבָרִיא וְכוּ'. וַהֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יט} וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ וְשֵׁם עִירָהּ. טוּר: {כ} מֵעַצְמוֹ. דְּדַעְתּוֹ מִתְּחִלָּה הָיָה לְכָךְ, וְסוֹפוֹ הוֹכִיחַ וַהֲוָה לֵיהּ כִּמְפָרֵשׁ לַיָּם וּמְסֻכָּן. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מי שהיה מושלך לבור ואמר כו': הבריא שאמר כתבו גט לאשתי כו': רצה לשחק בה כשלא היה שם ענין מורה על כוונתו כמו שסיפר בזה המעשה. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ז

אָמַר לִשְׁנַיִם, תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, אוֹ לִשְׁלֹשָׁה, כִּתְבוּ גֵט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ. אָמַר לִשְׁלֹשָׁה, תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי אֵלּוּ יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתְּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְזוֹ הֲלָכָה הֶעֱלָה רַבִּי חֲנִינָא אִישׁ אוֹנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין, מְקֻבָּל אֲנִי בְּאוֹמֵר לִשְׁלֹשָׁה, תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, שֶׁיֹּאמְרוּ לַאֲחֵרִים וְיִכְתְּבוּ, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי {כא}, נוּמֵינוּ לַשָּׁלִיחַ, אַף אָנוּ מְקֻבָּלִין, שֶׁאֲפִלּוּ אָמַר לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל {כב} שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, שֶׁיִּלְמְדוּ וְיִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ. אָמַר לַעֲשָׂרָה, כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, אֶחָד כּוֹתֵב וּשְׁנַיִם חוֹתְמִין. כֻּלְּכֶם כְּתֹבוּ {כג}, אֶחָד כּוֹתֵב וְכֻלָּם חוֹתְמִין. לְפִיכָךְ, אִם מֵת אֶחָד מֵהֶן, הֲרֵי זֶה גֵט בָּטֵל:

 ר"ע מברטנורה  אָמַר לִשְׁנַיִם תְּנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי. אַף עַל גַּב דְּלֹא אָמַר כִּתְבוּ וּתְנוּ, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ בְּעַצְמָן. וְלֹא יֹאמְרוּ לְסוֹפֵר אַחֵר שֶׁיִּכְתֹּב, וְלֹא לְעֵדִים לַחְתֹּם, דְּלָאו בֵּית דִּין שַׁוִּינְהוּ לְצַוּוֹת עַל אֲחֵרִים אֶלָּא עֵדִים שַׁוִּינְהוּ, וְהֵן הֵן שְׁלוּחָיו הֵן הֵן עֵדָיו. וְאִם אָמַר לִשְׁלֹשָׁה כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן רְאוּיִין לֵעָשׂוֹת בֵּית דִּין, כֵּיוָן דִּבְהֶדְיָא אָמַר לְהוּ כִּתְבוּ, לָאו בֵּית דִּין שַׁוִּינְהוּ אֶלָּא עֵדִים: אָמַר לִשְׁלֹשָׁה תְּנוּ. וְלֹא אָמַר כִּתְבוּ: הֲרֵי אֵלּוּ יֹאמְרוּ. לְעֵדִים אֲחֵרִים, לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם וְלִתֵּן, מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָן בֵּית דִּין: מִבֵּית הָאֲסוּרִים. מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים: נוּמֵינוּ לַשָּׁלִיחַ. אָמַרְנוּ לְרַבִּי חֲנִינָא שֶׁנַּעֲשָׂה שָׁלִיחַ בַּהֲלָכָה זוֹ לְאָמְרָהּ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ: יִלְמְדוּ. אִם אֵינָם יוֹדְעִים לִכְתֹּב. יִלְמְדוּ לִכְתֹּב עַד שֶׁיִּכְתְּבוּהוּ הֵן בְּעַצְמָן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כא} אָמַר רַבִּי יוֹסֵי. בַּגְּמָרָא, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי דְאָמַר מִלֵּי לֹא מִמְסָרָן לַשָּׁלִיחַ: {כב} לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל. אֵינוֹ מִן הַנִּמְנָע שֶׁבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם לֹא יִהְיוּ בְּקִיאִים בַּכְּתִיבָה, לְפִי שֶׁהַתְּנַאי בְּבֵית דִּין שֶׁיִּהְיוּ חֲכָמִים, לֹא שֶׁיִּהְיוּ סוֹפְרִים. הָרַמְבַּ"ם: {כג} כְּתֹבוּ. וְנִרְאֶה שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיֹּאמַר גַּם כֵּן חֲתֹמוּ, וְכֵן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כו': אינו מן הנמנע שבית דין הגדול לא יהיו בקיאין בכתיבה לפי שהתנאי בב"ד שיהיו חכמים לא שיהיו סופרים ואמרו אחד כותב וכולן חותמין לפי שהתנה בזה והצריך למגרש שיאמר כמו שסדרו שהוא כשאמר לרבים כתבו יבאר ויאמר כל אחד מכם בפני עצמו ואם אמר לרבים חתמו יבאר ויאמר כל שנים מכם אי זה שנים מכם שיהיו ואם אמר לרבים הוליכו גט לאשתי יבאר ויאמר אחד מכם איזה שיהיה והוא ענין מה שאמרו כתבו כל חד מנכון חתומו כל תרי מנכון אובילו כל חד מנכון וכ"ז שלא יבאר כולם חותמין כמו שזכר אמנם שנים משום עדים והשאר משום תנאי ולכך אין אנו קפדין בשאר היותן פסולין או קרובין או שנתאחר עדותן זמן מרובה לפי שהם תנאי לעדים ומזה הטעם אנו אומרים שעדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה שאנו חוששין שיאמר כולכם ויעידו מקצתם ותחשוב האשה שהוא גט כשר אחר שיש בו שני עדים ומתנאיו שיעידו כולם כמו שזכר. והל' כר' יוסי: (רמב"ם)

פרק ז


פרק ז - משנה א

מִי שֶׁאֲחָזוֹ קֻרְדְּיָקוֹס, וְאָמַר, כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, לֹא אָמַר כְּלוּם {ב}. אָמַר, כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, וַאֲחָזוֹ קֻרְדְּיָקוֹס, וְחָזַר וְאָמַר, אַל תִּכְתֹּבוּ, אֵין דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם. נִשְׁתַּתֵּק {ד}, וְאָמְרוּ לוֹ נִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתֶּךָ, וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שְׁלֹשָׁה פְעָמִים, אִם אָמַר עַל לָאו לָאו {ה} וְעַל הֵן הֵן, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ:

 ר"ע מברטנורה  מִי שֶׁאֲחָזוֹ קֻרְדְּיָקוֹס. שֶׁנִּתְבַּלְבְּלָה דַּעְתּוֹ מֵחֲמַת שֵׁד הַשּׁוֹלֵט עַל הַשּׁוֹתֶה יַיִן חָדָשׁ {א}: אֵין בִּדְבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם. וְאֵין צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְשָׁאֲלוֹ אַחַר שֶׁנִּתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ, אֶלָּא כוֹתְבִין הַגֵּט וְסוֹמְכִים עַל דְּבָרָיו הָרִאשׁוֹנִים. וּמִיהוּ כָּל זְמַן שֶׁדַּעְתּוֹ מְבֻלְבֶּלֶת אֵין כּוֹתְבִין הַגֵּט: הִרְכִּין. הִטָּה {ג}: בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. בִּדְבָרִים אֲחֵרִים: הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ. אִם הִרְכִּין עַל הַגֵּט הַרְכָּנַת הֵן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} וְהָא רוּחָא קֻרְדְּיָקוֹס שְׁמָהּ. גְּמָרָא: {ב} כְּלוּם. וַאֲפִלּוּ אָמַר כִּתְבוּ וּתְנוּ. תּוֹסָפוֹת: {ג} וַיֵּט שָׁמָיִם (שְׁמוּאֵל ב כב). מְתַרְגְמִינַן וְאַרְכִּין שְׁמַיָּא. רַשִׁ"י. וּבַתּוֹרָה הַטִּי נָא כַדֵּךְ [בְּרֵאשִׁית כד] מְתַרְגֵּם אַרְכִּינִי. הָרַמְבַּ"ם: {ד} נִשְׁתַּתֵּק. לָאו אַשֶּׁאֲחָזוֹ קֻרְדְּיָקוֹס קָאֵי. אֶלָּא אָדָם שֶׁנַּעֲשָׂה אִלֵּם מֵחֲמַת חֹלִי. רַשִׁ"י: {ה} לָאו. שֶׁרוֹמֵז עַל תְּשׁוּבַת לָאו, הַרְכָּנָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַרְכִּין עַל לָאו, וְעַל הֵן הַרְכָּנַת הֵן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט כו': קורדייקוס חולי מתחדש ממלוי חדרי המוח ומתבלבל הדעת מפני כך והוא מין ממיני חולי הנופל. ואמרו אין דבריו האחרונים כלום ר"ל שאין אנו צריכין לשאול אותו פעם שניה אחר שיצא מחוליו אם יעמוד על דבריו או לא ואמנם לא יכתוב הגט עד שיקל מעליו חליו זה. והרכין בראשו ר"ל שירמז בראשו רמיזה תורה תשובה נכונה לשאלה ויפלוג בה בכל צדדי הנסיון בכל מה שאפשר: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ב

אָמְרוּ לוֹ, נִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתֶּךָ, וְאָמַר לָהֶם כְּתֹבוּ {ו}, אָמְרוּ לַסּוֹפֵר וְכָתַב, וְלָעֵדִים וְחָתְמוּ, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתָבוּהוּ וַחֲתָמוּהוּ וּנְתָנוּהוּ לוֹ וְחָזַר וּנְתָנוֹ לָהּ, הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל, עַד שֶׁיֹּאמַר לַסּוֹפֵר כְּתֹב וְלָעֵדִים חֲתֹמוּ:

 ר"ע מברטנורה  אָמְרוּ לוֹ. לַבָּרִיא אוֹ לִשְׁכִיב מֵרַע חָכָם: נִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתֶּךָ. שֶׁלֹּא תִּזָּקֵק לְיָבָם: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ו} כְּתֹבוּ. מַסְּקִינַן בַּגְּמָרָא, דְּכֻלָּהּ רַבִּי יוֹסֵי (דְּסוֹף פִּרְקִין דִּלְעֵיל) הִיא (דְּעַל כָּרְחֲךָ שֶׁהָיוּ שְׁלֹשָׁה, דְּאִלּוּ לִשְׁנָיִם אֲפִלּוּ רַבִּי מֵאִיר מוֹדֶה. רַשִׁ"י). וּדְאָמַר כְּתֹבוּ לָאו דַּוְקָא, דְּהוּא הַדִּין תְּנוּ נַמִּי פָּסוּל כִּדְקָתָנֵי סֵיפָא עַד שֶׁיֹּאמַר כוּ', וְאוֹרְחָא דְתַנָּא לְמִתְנֵי וּלְאוֹסוּפֵי כוּ', וְלֹא מִבַּעְיָא קָאָמַר, לֹא מִבַּעְיָא הֵיכָא דְלָא אָמַר תְּנוּ, אֶלָּא אֲפִלּוּ אָמַר תְּנוּ לֹא. וְלֹא מִבַּעְיָא הֵיכָא דְלָא אָמַר לְבֵי תְלָתָא, אֶלָּא אֲפִלּוּ אָמַר לְבֵי תְלָתָא לֹא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אמרו לו נכתוב גט לאשתך ואמר להן כתובו כו': אמרו לו אינו ר"ל למי שאחזו קורדייקוס אלא לאיזה אדם שיזדמן וכמו כן אילו אמרו לו נכתוב גט ואמר להם תנו לה הגט בטל עד שיאמר הוא בעצמו כתבו וחתמו ותנו לה: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ג

זֶה גִטֵּךְ אִם מַתִּי, זֶה גִטֵּךְ אִם מַתִּי מֵחֹלִי זֶה {ח}, זֶה גִטֵּךְ לְאַחַר מִיתָה {ט}, לֹא אָמַר כְּלוּם {י}. מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי {יא}, מֵעַכְשָׁיו אִם מַתִּי, הֲרֵי זֶה גֵט. מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה, גֵּט וְאֵינוֹ גֵט. אִם מֵת, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. זֶה גִטֵּךְ מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי מֵחֹלִי זֶה, וְעָמַד וְהִלֵךְ בַּשּׁוּק וְחָלָה וּמֵת, אוֹמְדִין אוֹתוֹ, אִם מֵחֲמַת חֹלִי הָרִאשׁוֹן מֵת, הֲרֵי זֶה גֵט. וְאִם לָאו, אֵינוֹ גֵט:

 ר"ע מברטנורה  זֶה גִטֵּךְ אִם מַתִּי. לֹא אָמַר כְּלוּם. דְּמַשְׁמַע לִכְשֶׁאָמוּת, וְאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה {ז}: מֵחֹלִי זֶה. מַשְׁמַע מֵחֹלִי זֶה וָאֵילָךְ, וְכֵיוָן שֶׁמֵּת מִתּוֹךְ הַחֹלִי נִמְצָא שֶׁאֵין הַגֵּט חָל אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה: מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה גֵּט וְאֵינוֹ גֵט. מְסָפְקָא לָן אִי תְנָאָה הָוֵי מֵהַיּוֹם אִם אָמוּת, וְכֵיוָן שֶׁמֵּת נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי וְנִמְצָא שֶׁהוּא גֵּט מִשְּׁעַת נְתִינָתוֹ. אִי חֲזָרָה הָוֵי שֶׁחָזַר בּוֹ מִמַּאי דְּאָמַר מֵהַיּוֹם, וְאָמַר לְאַחַר מִיתָה יְהֵא גֵט, וְאֵינוֹ כְּלוּם כֵּיוָן דְּלֹא אָמַר מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי: חוֹלֶצֶת. שֶׁמָּא אֵינוֹ גֵט: וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. שֶׁמָּא גֵט הוּא וְהַוְיָא לַהּ גְּרוּשַׁת אָחִיו וְקָיְמָא עֲלֵיהּ בְּאִסּוּר כָּרֵת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ז} שֶׁכֵּן הַדִּין בְּכָל הַתְּנָאִים, שֶׁהָאוֹמֵר הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם אֶעֱשֶׂה דָבָר פְּלוֹנִי אִם לֹא אֶעֱשֶׂה, אֵין הַגֵּט חָל אֶלָּא מֵאוֹתוֹ זְמַן וָאֵילָךְ, כְּדִתְנַן לְקַמָּן מִשְׁנָה ח', הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אֵינוֹ גֵּט. הָרַ"ן וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ח} אִם מַתִּי כוּ'. בָּרִיא שֶׁאָמַר אִם מַתִּי. חוֹלֶה שֶׁאָמַר אִם מַתִּי מֵחֹלִי זֶה. הָרַמְבַּ"ם: {ט} לְאַחַר מִיתָה. לֹא הֲוָה זוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר זוֹ. אֶלָּא הָכִי קָאָמַר, הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם מַתִּי כוּ', נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר לְאַחַר מִיתָה וְלֹא אָמַר כְּלוּם: {י} לֹא כוּ'. וּדְלֹא כְּרַבִּי יוֹסֵי דְמִשְׁנָה ז' פֶּרֶק ח' דְּבָבָא בַתְרָא, דְּאָמַר זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו וַאֲפִלּוּ לֹא אָמַר מֵהַיּוֹם כְּמַאן דְּאָמַר דָּמֵי. גְּמָרָא. דִּבְגִטִּין לֹא חָיְשִׁינַן לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה: {יא} מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי. דְּאִי מַתִּי שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת מַשְׁמַע. מַשְׁמַע כְּמֵעַכְשָׁיו, וּמַשְׁמַע כִּלְאַחַר מִיתָה. אָמַר לָהּ מֵהַיּוֹם, כְּמַאן דְּאָמַר לָהּ מֵעַכְשָׁיו דָּמֵי, לֹא אָמַר לָהּ מֵהַיּוֹם כְּמַאן דְּאָמַר לָהּ לְאַחַר מִיתָה דָּמֵי. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  זה גטיך אם מתי זה גיטיך אם מתי מחולי זה כו': שיעור זאת המשנה לפי מה שאגיד בריא שאמר לאשתו זה גיטיך אם מתי או חולה שאמר זה גיטיך אם מתי מחולי זה לא אמר כלום לפי שהעיקר אצלנו אין גט לאחר מיתה ומה שאמר אם מתי משמעותו לאחר מיתה אלא אם באר ואמר מעכשיו או מהיום אבל אם אמר מהיום ולאחר מיתה הוא ספק אם על מה שאמר מהיום היה דעתו והוא גט כשר וכשאמר לאחר מיתה הוי תנאה או חזר בו ועל מה שאמר לאחר מיתה הי' דעתו והוי גט בטל [כמו שאמרנו] שאין גט לאחר מיתה לפיכך חולצת ולא מתייבמת לפי מה שנתבאר בפ"ג מיבמות (הל"י) וכולן שהיו להן קדושין או גירושין בספק חולצות ולא מתייבמות: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ד

לֹא תִתְיַחֵד עִמּוֹ אֶלָּא בִפְנֵי עֵדִים, אֲפִלּוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה, חוּץ מִשִּׁפְחָתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בָּהּ בְּשִׁפְחָתָהּ. מַה הִיא בְאוֹתָן הַיָּמִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּאֵשֶׁת אִישׁ לְכָל דְּבָרֶיהָ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרָשֶׁת {יג}:

 ר"ע מברטנורה  לֹא תִתְיַחֵד עִמּוֹ. זֶה שֶׁנָּתַן גֵּט וְאָמַר לָהּ מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי, לֹא תִתְיַחֵד עִמּוֹ, שֶׁמָּא יָבֹא עָלֶיהָ וּתְהֵא צְרִיכָה גֵט שֵׁנִי, דְּחָיְשִׁינַן שֶׁמָּא בָּעַל לְשֵׁם קִדּוּשִׁין: מַה הִיא בְאוֹתָן הַיָּמִים. לָאו אַרֵישָׁא קָאֵי {יב} בְּאוֹמֵר מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי, דְּהַהִיא וַדַּאי לְכִי מָיֵית אִגַּלַּאי מִלְּתָא דַּהֲוֵי גֵט מִשְּׁעַת נְתִינָה, וְהַבָּא עָלֶיהָ פָטוּר. אֶלָּא בְּאוֹמֵר לָהּ בִּמְסִירַת הַגֵּט הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ וְהִתְגָּרְשִׁי בוֹ מֵעֵת שֶׁאֲנִי בָּעוֹלָם אִם מַתִּי, רַבִּי יְהוּדָה סָבַר סָמוּךְ לַמִּיתָה הוּא דַהֲוֵי גֵּט וּמִקָּמֵי הָכִי אֵשֶׁת אִישׁ הִיא. וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר מִכִּי יָהֵיב לָהּ גִּטָּא כָּל שַׁעְתָּא מְסָפְקָא לָן דִּלְמָא זוֹ הִיא שָׁעָה הַסְּמוּכָה לַמִּיתָה וְהָוֵי גֵט סָפֵק, וְאַף עַל גַּב דְּחַי טְפֵי, אֵין בְּרֵרָה, הִלְכָּךְ סְפֵקָא הִיא וְהַבָּא עָלֶיהָ בְּאָשָׁם תָּלוּי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יב} כֵּן פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י. וְהִקְשׁוּ בַּתּוֹסְפוֹת דְּלִישְׁנָא דְּמַה הִיא שֶׁהֻזְכַּר כוּ' מַשְׁמַע דְּקָאֵי אַמַּאי דִלְעֵיל מִנֵּיהּ. לְפִיכָךְ פֵּרְשׁוּ דְּקָאֵי אַמֵּהַיּוֹם אִם מַתִּי. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר שֶׁדַּעְתּוֹ לְאַחֵר הַגֵּט כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל רַק שֶׁיָּחוּל מֵחַיִּים שָׁעָה אַחַת סָמוּךְ לְמִיתָתוֹ, וּלְפִיכָךְ הִיא כְאֵשֶׁת אִישׁ לְכָל דְּבָרֶיהָ. וּלְדִידֵיהּ בָּרֵישָׁא דְלָא תִּתְיַחֵד כוּ' לֹא הָוֵי טַעֲמָא מִשּׁוּם חֲשָׁשָׁא דְקִדּוּשִׁין, דְּהָא עֲדַיִן אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, אֶלָּא טַעֲמָא מִשּׁוּם גֵּט יָשָׁן. וְרַבִּי יוֹסֵי מְסָפְקָא לֵיהּ אִי מֵהַיּוֹם מַמָּשׁ קָאָמַר וַהֲרֵי הִיא כִפְנוּיָה, אוֹ מֵעֵת שֶׁאֲנִי בָּעוֹלָם וְהַוְיָא אֵשֶׁת אִישׁ עַד שָׁעָה אֶחַת סָמוּךְ לְמִיתָתוֹ. וְלֹא הָוֵי טַעֲמָא מִשּׁוּם דְּאֵין בְּרֵרָה, דְּאִי מִשּׁוּם דְּאֵין בְּרֵרָה, לֹא הָיָה לָחוּל הַגֵּרוּשִׁין כְּלָל, אַף עַל גַּב דְּהֻבְרַר הַדָּבָר לְבַסּוֹף, כֵּיוָן דְּאֵין בְּרֵרָה: {יג} מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרָשֶׁת. וְלֹא תְּנַן סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת דִּכְשֶׁאָמְרוּ בְּלָשׁוֹן מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, בַּעְלָהּ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, כִּדְאִיתָא בַגְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  לא תתייחד עמו אלא בפני עדים כו': ממה שראוי שתדע שכל הנותן גט על תנאי או גט על זמן אינו מותר לו להתייחד עמה כל אותו הזמן אלא שיהיה פרוש ממנה משעת כתיבת הגט וכל זמן שהעידו שני עדים שנתייחד עמה הגט בטל ודיני מגורשת ושאינה מגורשת רבים מהם שהוא חייב במזונותיה ואינו מפר נדריה ואינו מטמא לה כמו המגורשת. ופסק ההלכה בזאת שהיא מגורשת לכל הדבר ובלבד שימות לפיכך מי שבא עליה באלו הימים בעילתו תלויה אם מת הבעל יפטר ואם עמד ובטל הגט הנה בעל אשת איש ואם בא עליה בשגגה יביא חטאת: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ה

הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, וְתִתֵּן. עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, אִם נָתְנָה לוֹ בְתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, מְגֹרֶשֶׁת {יד}, וְאִם לָאו, אֵינָה מְגֹרֶשֶׁת. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַעֲשֶׂה בְצַיְדָּן בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ, הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי אִצְטְלִיתִי, וְאָבְדָה אִצְטְלִיתוֹ, וְאָמְרוּ חֲכָמִים, תִּתֵּן לוֹ אֶת דָּמֶיהָ:

 ר"ע מברטנורה  הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת וְתִתֵּן. מְגֹרֶשֶׁת מֵעַכְשָׁיו מִשְּׁעַת קַבָּלַת הַגֵּט, וְחַיֶּבֶת לִתֵּן מַה שֶּׁהִתְנָה עִמָּהּ. וְאִם אָבַד הַגֵּט אוֹ נִקְרַע קֹדֶם שֶׁתִּתֵּן, אֵינָהּ צְרִיכָה גֵט אַחֵר, דְּכָל הָאוֹמֵר עַל מְנָת כְּאוֹמֵר מֵעַכְשָׁיו: אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַעֲשֶׂה בְצַיְּדָן. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דַּחֲסוּרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, אִם אָמַר לָהּ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי אִצְטְלִיתִי וְאָבְדָה אִצְטְלִיתוֹ, דַּוְקָא קָאָמַר לָהּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר תִּתֵּן לוֹ אֶת דָּמֶיהָ, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן הַבַּעַל אֶלָּא לְהַרְוָחָה דִּידֵיהּ, וּמַעֲשֶׂה נַמִּי בְּצַיְּדָן בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ וְכוּ' וְאָמְרוּ חֲכָמִים תִּתֵּן לוֹ אֶת דָּמֶיהָ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יד} מְגֹרֶשֶׁת. פְּשִׁיטָא, מַהוּ דְּתֵימָא קְפֵדֵיהּ לָאו קְפֵדָא וּלְזָרְזָהּ קָאָתֵי, קָא מַשְׁמַע לָן. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז כו': ותתן ר"ל שנתגרשה מעכשיו אבל מחוייבת שתתן מה שהתנה עליה לפיכך אם נקרע הגט או נאבד קודם שיתקיים תנאה ואח"כ קיימתו אינה צריכה גט אחר. מה שאמר מכאן עד שלשים יום אינו ר"ל שהיא תתן לו כשישלמו שלשים יום על כל פנים אמנם הכוונה שתשלים בזה הזמן ואין עושין היקש על זה הדין כשאמר לה ה"ז גיטיך ע"מ שתתני לי בגד פלוני או חפץ פלוני שנאמר תתן דמיו או אחר במקומו ששוה יותר ממנו אלא היא מחוייבת לתת אותו הדבר בעצמו ורשב"ג חולק על זה הדין כמו שזכר. ואין הלכה כמותו: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ו

הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא, עַל מְנָת שֶׁתֵּנִיקִי אֶת בְּנִי, כַּמָּה הִיא מֵנִיקָתוֹ, שְׁתֵּי שָׁנִים {טו}. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁמֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ. מֵת הַבֵּן אוֹ שֶׁמֵּת הָאָב, הֲרֵי זֶה גֵט. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא שְׁתֵּי שָׁנִים, עַל מְנָת שֶׁתֵּנִיקִי אֶת בְּנִי שְׁתֵּי שָׁנִים, מֵת הַבֵּן אוֹ שֶׁמֵּת הָאָב אוֹ שֶׁאָמַר הָאָב אִי אֶפְשִׁי שֶׁתְּשַׁמְּשֵׁנִי, שֶׁלֹּא בְהַקְפָּדָה, אֵינוֹ גֵט. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּזֶה גֵט. כְּלָל אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כָּל עַכָּבָה שֶׁאֵינָהּ הֵימֶנָּה, הֲרֵי זֶה גֵט:

 ר"ע מברטנורה  עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא, עַל מְנָת שֶׁתֵּנִיקִי אֶת בְּנִי. בַּגְּמָרָא מוּכָח דְּכָל סְתָם שֶׁלֹּא קָבַע זְמַן כַּמָּה תְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו אוֹ כַּמָּה תֵנִיק אֶת בְּנוֹ, כִּמְפָרֵשׁ יוֹם אֶחָד דָּמֵי, וְנִתְקַיֵּם הַתְּנַאי אִם תְּשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו אוֹ תֵנִיק אֶת בְּנוֹ יוֹם אֶחָד בִּלְבַד: כַּמָּה הִיא מֵנִיקָתוֹ. כְּלוֹמַר כַּמָּה הוּא זְמַן הַיְּנִיקָה, שֶׁאִם הֵנִיקָתוֹ יוֹם אֶחָד בְּזֶה הַזְּמַן, נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי: שְׁתֵּי שָׁנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שְׁמֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ. אֲבָל אִם הֵנִיקָה אוֹתוֹ אַחַר שֶׁשָּׁלְמוּ שְׁתֵּי שָׁנִים לְרַבָּנָן וּשְׁמֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ לְרַבִּי יְהוּדָה, אֵין זוֹ יְנִיקָה, וְלֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: מֵת הַבֵּן. וְלֹא הֵנִיקָתוֹ כְּלָל: אוֹ מֵת הָאָב. וְלֹא שִׁמְּשַׁתּוֹ: הֲרֵי זֶה גֵט. דְּלָאו לְצִעוּרַהּ אִיכַּוֵּן בִּתְנָאוֹ, אֶלָּא לְהַרְוָחָה דִּידֵיהּ {טז}, וְהָא לֹא אִצְטְרִיךְ, וְאִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיָּמוּת אָבִיו אוֹ בְנוֹ לֹא הָיָה מַתְנֶה: שֶׁלֹּא בְהַקְפָּדָה. אַף עַל פִּי שֶׁהִיא לֹא הִכְעִיסָתוֹ, וְאֵין הָעַכָּבָה מִמֶּנָּה, אֵינוֹ גֵט. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָיָה בְהַקְפָּדָה: כָּזֶה גֵט. הוֹאִיל וְלֹא הִקְפִּידָתוֹ וְאֵין הָעַכָּבָה מִמֶּנָּה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טו} שְׁתֵּי שָׁנִים. וּלְעִנְיָן לְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו, כָּל יְמֵי חַיָּיו. רַשִׁ"י: {טז} וְלֹא קָשְׁיָא דְרַבָּנָן אַדְּרַבָּנָן, דְּהָכָא לֹא נִתְכַּוֵּן לְצִעוּרָהּ בְּחִנָּם אֶלָּא לְצֹרֶךְ בְּנוֹ וְאָבִיו, וְכִי מֵת הָא לֹא אִצְטְרִיךְ. אֲבָל גַּבֵּי אִצְטְלִית לְעוֹלָם הוּא צָרִיךְ לָאִצְטְלִית וְלֹא לְדָמֶיהָ, וּלְכָךְ כְּשֶׁאָבְדָה יָכוֹל לוֹמַר אֵינִי חָפֵץ בִּדְמֵי אִצְטְלִית. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא כו': אמרו כמה היא מניקתו שתי שנים אינו ר"ל שהוא מחייב אותה בזה התנאי שתניקהו ב' שנים לפי שהוא ע"מ שתניקהו סתם אמר לה והעיקר אצלנו כל סתם כמפרש יום אחד דמי לפיכך אינה חייבת שתניקהו אלא יום אחד בלבד וכמו כן לא תשמש אביו אלא יום אחד אמנם זה היום שתניקהו יהיה בזמן היניקה וכאילו שאל כמה זמן היניקה שתניק בו זה היום שהיא מתחייבת והשמיענו מחלוקת ר' יהודה ורבנן זה זמן היניקה שהוא מכריח את האשה להניק את בנה ואפילו היתה מגורשת והם שתי שנים אא"כ לא היה הולד מכירה כמו שבארנו בפרק שנים עשר מכתובות (הלכה א) ואינו מותר אצלנו נשואי המעוברת והמניקה בכל אלו השתי שנים ואפילו שנתנה בנה להניק ומי שנשא מעוברת או מניקה יוציאה בגט ואפילו היה כהן ואם מת הולד תנשא ולא נחוש שמא יהרגנו לפי שזה רחוק מן האפשרות אלא א"כ היתה האם יורשת כגון שתהיה בת דודו שאז נחוש ממנה שמא תהרגנו בשביל הירושה ולא מניחין שתניקהו אלא בעדים ולשון התלמוד (כתובות קב:)מי שמת והניח בן קטן אין מניחין אותו אצל מי שראוי ליורשו מעשה שהיה והרגוהו. ואין הלכה כר' יהודה ולא כרבן שמעון בן גמליאל: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ז

הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְהָיָה הוֹלֵךְ מִיהוּדָה לַגָּלִיל, הִגִּיעַ לְאַנְטִיפַּטְרֶס וְחָזַר, בָּטֵל תְּנָאוֹ. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְהָיָה הוֹלֵךְ מִגָּלִיל לִיהוּדָה, וְהִגִּיעַ לִכְפַר עוֹתְנַאי וְחָזַר, בָּטֵל תְּנָאוֹ {יח}. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְהָיָה הוֹלֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְהִגִּיעַ לְעַכּוֹ וְחָזַר, בָּטֵל תְּנָאוֹ. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ כָּל זְמַן שֶׁאֶעֱבֹר מִכְּנֶגֶד פָּנַיִךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, הָיָה הוֹלֵךְ וּבָא, הוֹלֵךְ וּבָא, הוֹאִיל וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ, הֲרֵי זֶה גֵט:

 ר"ע מברטנורה  הִגִּיעַ לְאַנְטִיפַּטְרֶס. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא מִשְׁנָה זוֹ, כְּגוֹן דְּאַתְנֵי שְׁנֵי תְנָאִים, אִי מָטִינָא לַגָּלִיל, לְאַלְתַּר לֵהֱוֵי גִּטָּא. וְאִי לֹא מָטִינָא לַגָּלִיל, אִי מִשְׁתָּהִינַן תְּלָתִין יוֹמִין וְלֹא אָתִינָא לֵהֱוֵי גִּטָּא, וְאִי לֹא, לֹא לֵיהֱוֵי גִּטָּא {יז}. וְהָלַךְ וְהִגִּיעַ לְאַנְטִיפַּטְרֶס שֶׁהוּא סוֹף אֶרֶץ יְהוּדָה וְחָזַר קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם, בָּטֵל הַגֵּט. דְּלֹא לַגָּלִיל מְטָא, וְלֹא אִישְׁתַּהֵי תְּלָתִין יוֹמִין: וְכֵן אִם הָיָה הוֹלֵךְ מִגָּלִיל לִיהוּדָה וְהִגִּיעַ לִכְפַר עוֹתְנַאי. שֶׁהוּא בִקְצֵה גְבוּל הַגָּלִיל: וְכֵן אִם הָיָה הוֹלֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְהִגִּיעַ לְעַכּוֹ. שֶׁהוּא בִקְצֵה גְבוּל שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל {יט} וְחָזַר בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, בָּטֵל הַגֵּט, שֶׁהֲרֵי לֹא הָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְגַם לֹא נִשְׁתַּהָה שְׁלֹשִׁים יוֹם: כָּל זְמַן שֶׁאֶעֱבֹר מִכְּנֶגֶד פָּנַיִךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם. כְּשֶׁאֶשְׁתַּהֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם עוֹבֵר מִנֶּגֶד פָּנַיִךְ אָז יְהֵא גֵט: וְהָיָה הוֹלֵךְ וּבָא וְכוּ'. לְאַחַר מִכָּאן כְּשֶׁיִּשְׁתַּהֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם עוֹבֵר מִנֶּגֶד פָּנֶיהָ, יְהֵא גֵט. וְלֹא אָמְרִינַן הוֹאִיל וּמֵעִקָּרָא הָיָה הוֹלֵךְ וּבָא, נָחוּשׁ שֶׁמָּא פִּיֵּס קְטָטָה שֶׁבֵּינֵיהֶם וּבָטֵל גִּטָּא, דְּמֵאַחַר שֶׁלֹּא נִתְיַחֵד עִמָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ וּבָא, לֹא חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא פִיֵּס {כ}. וְכִי מְקַיֵּם תְּנָאֵיהּ וְשָׁהָה שְׁלֹשִׁים יוֹם עוֹבֵר מִנֶּגֶד פָּנֶיהָ, הָוֵי גִּטָּא. וּבַגְּמָרָא מוֹקֵי לָהּ בָּאוֹמֵר בִּשְׁעַת הַתְּנַאי עַל מְנָת כֵּן אֲנִי מוֹסֵר לָהּ הַגֵּט, שֶׁתְּהֵא נֶאֱמֶנֶת עָלַי כְמֵאָה עֵדִים כָּל זְמַן שֶׁתֹּאמַר שֶׁלֹּא בָּאתִי וְנִתְיַחַדְתִּי וּפִיַּסְתִּי. וְכֵן הֲלָכָה. שֶׁאִם לֹא אָמַר כֵּן בִּשְׁעַת הַתְּנַאי, חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא יָבֹא בַּעַל וִיעַרְעֵר וַיֹּאמַר פִּיַּסְתִּי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יז} וְהָכִי מַשְׁמַע מַתְנִיתִין, הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם מִיּוֹם שֶׁאֵצֵא מִכָּאן, וְהָיָה הוֹלֵךְ מִיְּהוּדָה לַגָּלִיל, וְתָלָה הַגֵּט גַּם בְּבִיאָתוֹ לַגָּלִיל. הָרַ"ן: {יח} בָּטֵל תְּנָאוֹ. וְאֵין כָּאן עוֹד תְּנַאי לְקַיְּמוֹ כוּ'. וַאֲפִלּוּ קִיְּמוֹ לְאַחַר זְמַן, הֲרֵי לֹא הִתְנָה אֶלָּא עַל מַהֲלָךְ רִאשׁוֹן. רַשִׁ"י: {יט} דְּעַכּוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא, אַף עַל גַּב דִּלְעִנְיַן מֵבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם עַכּוֹ כְּחוּצָה לָאָרֶץ לְתַנָּא קַמָּא דְמִשְׁנָה ב' דְּפֶרֶק קַמָּא: {כ} וְכֵן פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, כְּשֶׁיִּחֲדָה עִמּוֹ וּבָעַל הֲוָה לֵיהּ גֵּט יָשָׁן. עַד כָּאן. כְּלוֹמַר וּתְנַן בְּמִשְׁנָה ד' פֶּרֶק דִּלְקַמָּן דְּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין לְגָרֵשׁ בּוֹ. וְהָכָא תְנַן הֲרֵי זֶה גֵט דִּמְגָרְשִׁים בּוֹ לְכַתְּחִלָּה. הָרַ"ן. לְפִי שֶׁמְּחַשֵּׁב קִיּוּם הַתְּנַאי לִנְתִינַת הַגֵּט כוּ'. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּמִלְּשׁוֹן רַשִׁ"י (וְכֵן כָּתַב הָרַ"ב) וִיעַרְעֵר, מַשְׁמַע שֶׁחֲשָׁשָׁא זוֹ אֵינָהּ אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁיּוֹצִיא לַעַז, וְכֵיוָן שֶׁהֶאֱמִינָהּ לֹא יוֹצִיא לַעַז, דִּכְסִיפָא לֵיהּ מִלְּתָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן עד שלשים כו': אנטיפטרס מקום בארץ יהודה. וכפר עותנאי מקום בארץ הגליל. ועכו שכונה לארץ ישראל על המיצר וזאת המשנה בנויה על שתי תנאין וזה כשהוא אומר לה [אם הגעתי לגליל הרי הוא גט] אם לא הגעתי לגליל אלא נשתהתי ביהודה שלשים יום הרי הוא גט ואם לאו אינו גט לפיכך כשהגיע לאנטיפטרס וחזר בתוך שלשים יום אינו גט לפי שאנטיפטרס מארץ יהודה הוא ולא שהה שלשים יום וכמו כן הדין באמרו גליל ומדינת הים ומה שאמר היה הולך ובא ר"ל בזה שהוא גט כשר ואינו גט ישן ולא תתגרש בשום פנים אלא עד שלא יהיה מצוי במדינה שלשים יום רצופים: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ח

הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֵינוֹ גֵט. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ מֵעַכְשָׁיו {כא} אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, הֲרֵי זֶה גֵט {כב}:

 ר"ע מברטנורה  אֵינוֹ גֵּט. דְּכֵיוָן דְּלֹא אָמַר מֵעַכְשָׁיו, מַשְׁמַע לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ יְהֵא גֵט, וַהֲרֵי מֵת בְּתוֹךְ הַזְּמַן, וּצְרִיכָה לְיָבָם: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כא} מֵעַכְשָׁיו. אַף עַל גַּב דִּכְבָר תְּנַן לַהּ לְעֵיל מִשְׁנָה ג', סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא נְהִי דְאִם מַתִּי לְאַחַר מִיתָה מַשְׁמַע, הָנֵי מִלֵּי הֵיכָא דְתָלָה בְמִיתָה, דְּכֵיוָן דְּלֹא מְגָרֵשׁ לָהּ אֶלָּא כִּי הֵיכִי דְלָא תִפֹּל קָמֵי יָבָם אַף הוּא אֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁיָּחוּל גִּטָּהּ אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, דְסָבוּר הוּא דְיֵשׁ גֵּט לְאַחַר מִיתָה, אֲבָל הָכָא דְתָלָה בְאִם לֹא בָּאתִי סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא דְמֵעַכְשָׁיו מַשְׁמַע. קָא מַשְׁמַע לָן כוּ'. הָרַ"ן: {כב} הֲרֵי זֶה גֵט. וּבַגְּמָרָא אִיכָּא דְמַתְנֵי אַמַּתְנִיתִין דְּהָכָא נַמִּי שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיַּאֲמִינָהּ אִם תֹּאמַר שֶׁלֹּא בָא, וְאִיכָּא דְלָא מַתְנֵי הָכִי אַמַּתְנִיתִין, דְּכֵיוָן שֶׁלֹּא רָאִינוּ שֶׁבָּא לָעִיר מִשֶּׁיָּצָא לֹא חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא בָא. וְהָרַ"ב שֶׁלֹּא פֵרֵשׁ מַשְׁמַע שֶׁסּוֹבֵר דְּאֵין צָרִיךְ. וְכֵן פָּסַק הָרַמְבַּ"ם. עוֹד אִבַּעְיָא לְהוּ אִם מֻתֶּרֶת מִיָּד שֶׁמֵּת, שֶׁהֲרֵי וַדַּאי לֹא יָבֹא עוֹד וְיֵשׁ כָּאן קִיּוּם תְּנַאי, אוֹ דִּלְמָא לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ דְּאִתְקַיֵּם תְּנָאָה, וּפֵרְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִגְזַר אַטּוּ לֹא מֵת. וְלֹא אִפְשִׁיטֵי, וּפָסְקוּ לְחֻמְרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש כו': אבל אינה מותרת לאחרים אלא בחליצה עד שישלמו שנים עשר חדש: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ט

אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, כָּתְבוּ גֵט בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְנָתְנוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֵינוֹ גֵט {כג}. כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כָּתְבוּ בְתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְנָתְנוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֵינוֹ גֵט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּזֶה גֵּט {כד}. כָּתְבוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְנָתְנוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וּמֵת, אִם הַגֵּט קָדַם לַמִּיתָה, הֲרֵי זֶה גֵט. וְאִם מִיתָה קָדְמָה לַגֵּט, אֵינוֹ גֵט {כה}. וְאִם אֵין יָדוּעַ, זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ {כו}, מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרָשֶׁת {כז}:

 עיקר תוי"ט  {כג} אֵינוֹ גֵּט. דְּלֹא תֵימָא שֶׁלֹּא הִקְפִּיד אֶלָּא עַל הַנְּתִינָה. אֶלָּא אַף עַל הַכְּתִיבָה הִקְפִּיד. הָרַ"ן: {כד} כָּזֶה גֵט. מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר אִם לֹא בָּאתִי כִּתְבוּ וּתְנוּ, וְאָמַר כִּתְבוּ וּתְנוּ אִם לֹא בָּאתִי, הָכִי קָאָמַר, כִּתְבוּ מֵעַכְשָׁיו וּתְנוּ אִם לֹא בָּאתִי. וְרַבָּנָן, לֹא שְׁנָא הָכִי וְלֹא שְׁנָא הָכִי. גְּמָרָא: {כה} אֵינוֹ גֵט. אִם מֵת אַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אַחַר שֶׁנִּכְתַּב הַגֵּט קֹדֶם שֶׁיִּתְּנוּהוּ לָהּ. הָרַמְבַּ"ם: {כו} זוֹ הִיא כוּ'. כְּלוֹמַר גַּם זוֹ הִיא בִכְלַל שֶׁאָמְרוּ מְגֹרֶשֶׁת כוּ': {כז} מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרָשֶׁת. וְלֹא מוֹקְמִינַן לֵיהּ בְּחֶזְקַת חַי וְנֵימָא דִלְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מֵת, אֶלָּא כֵיוָן דְּהַשְׁתָּא מֵת מִקַּמֵּי הָכִי מְסָפְקִינַן לֵיהּ דִּלְמָא בְתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מֵת. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש כתבו כו': אם מיתה קדמה לגט אינו גט אם מת אחר י"ב חדש אחר שנכתב הגט קודם שיתנהו לה. ואין הלכה כר' יוסי: (רמב"ם)

פרק ח


פרק ח - משנה א

הַזּוֹרֵק גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְהִיא בְתוֹךְ בֵּיתָהּ {א} אוֹ בְתוֹךְ חֲצֵרָהּ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. זְרָקוֹ לָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ בְתוֹךְ חֲצֵרוֹ, אֲפִלּוּ הוּא {ד} עִמָּהּ בַּמִּטָּה, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. לְתוֹךְ חֵיקָהּ אוֹ לְתוֹךְ קַלְתָּהּ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרָשֶׁת:

 ר"ע מברטנורה  הַזּוֹרֵק. הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. דִּכְתִיב (דְּבָרִים כד) וְנָתַן בְּיָדָהּ, וְמִדְּלֹא כְתִיב וּבְיָדָהּ יִתְּנֶנּוּ, מַשְׁמַע וְנָתַן מִכָּל מָקוֹם {ב}, בֵּין בַּחֲצֵרָהּ בֵּין בְּגַנָּהּ בֵּין בְּקַרְפִּיפָהּ. וְהוּא שֶׁתְּהֵא עוֹמֶדֶת בְּצַד בֵּיתָהּ אוֹ בְּצַד חֲצֵרָהּ {ג}: קַלְתָּהּ. כְּלִי שֶׁהַנָּשִׁים נוֹתְנוֹת בּוֹ מַטְוֶה וּמְחָטִין: הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וַאֲפִלּוּ הִיא בְתוֹךְ בֵּיתוֹ, דְּמְקוֹם חֵיקָהּ וְקַלְתָּהּ קָנוּי לָהּ, שֶׁאֵין אָדָם מַקְפִּיד לֹא עַל מְקוֹם חֵיקָהּ {ה} וְלֹא עַל מְקוֹם קַלְתָּהּ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} בֵּיתָהּ. שֶׁל נִכְסֵי מְלוֹג, וּזְרָקוֹ לָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע. רַשִׁ"י. וּבַגְּמָרָא פָּרֵיךְ מַה שֶּׁקָּנְתָה אִשָּׁה קָנָה בַעְלָהּ וְאִם כֵּן אַכַּתִּי לֹא נָפֵיק גֵּט מִיַּד הַבַּעַל. וְאַסִּיק רָבָא דְגִטָּהּ וַחֲצֵרָהּ בָּאִים כְּאֶחָד, מִידֵי דְּהַוְיָא יַד עֶבֶד דְּקָנֵי לֵיהּ לְרַבֵּיהּ וַאֲפִלּוּ הָכִי קוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁטָר עַל יְדֵי עַצְמוֹ מִשּׁוּם דְּגִטּוֹ וְיָדוֹ בָּאִין כְּאֶחָד, הָכִי נַמִּי גִּטָּהּ וַחֲצֵרָהּ בָּאִין כְּאֶחָד: {ב} וְיָדָהּ דְּכָתַב רַחֲמָנָא, דְּבָעִינַן דּוּמְיָא דְיָדָהּ, דְּמִשְׁתַּמֶּרֶת לְדַעְתָּהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} גְּמָרָא. וְטַעְמָא, כִּי יָדָהּ, מַה יָּדָהּ בִּסְמוּכָה אַף חֲצֵרָהּ בִּסְמוּכָה. וּמִזֶּה הַלָּשׁוֹן מַשְׁמַע דִּבְצַד וְחוּצָה לָהּ סַגִּי, וּבְתוֹךְ לָאו דַּוְקָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} הוּא. פֵּרוּשׁ, הַגֵּט, וּמוֹקֵי לַהּ בַּגְּמָרָא כְשֶׁהַמִּטָּה שֶׁלּוֹ. אֲבָל מִטָּה שֶׁלָּהּ וְגָבוֹהַּ עֲשָׂרָה חוֹלֶקֶת רְשׁוּת לְעַצְמָהּ. מַאי אִיכָּא, מְקוֹם כַּרְעֵי, אַמְּקוֹם כַּרְעֵי לֹא קָפְדֵי אֱינָשֵׁי.: {ה} וְאִם תֹּאמַר פְּשִׁיטָא דְהָא חֵיקָהּ הָוֵי מַמָּשׁ כְּיָדָהּ. וְאוֹמֵר רִ"י דְּמַיְרֵי כְשֶׁבְּגָדֶיהָ נִגְרָרִין בָּאָרֶץ. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה כו': קלתה כלי מקבצות בו הנשים מה שטוות ואין הבעל מקפיד לו על מקום חיקה ולא על מקום קלתה ולכך מקנה לה ואע"פ שהיא ברשות הבעל ומה שאמר לתוך ביתה או לתוך חצרה מגורשת על מנת שתהיה עומדת בצד ביתה או בצד חצירה: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ב

אָמַר לָהּ, כִּנְסִי שְׁטָר חוֹב זֶה, אוֹ שֶׁמְּצָאָתוֹ מֵאֲחוֹרָיו, קוֹרְאָה וַהֲרֵי הוּא גִטָּהּ, אֵינוֹ גֵט {ו}, עַד שֶׁיֹּאמַר {ז} לָהּ, הֵא גִטֵּךְ {ח}. נָתַן בְּיָדָהּ וְהִיא יְשֵׁנָה {ט}, נֵעוֹרָה, קוֹרְאָה וַהֲרֵי הוּא גִטָּהּ, אֵינוֹ גֵט, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ הֵא זֶה גִטֵּךְ {י}. הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּזְרָקוֹ לָהּ, קָרוֹב לָהּ, מְגֹרֶשֶׁת. קָרוֹב לוֹ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרָשֶׁת:

 ר"ע מברטנורה  אוֹ שֶׁמְּצָאָתוֹ מֵאֲחוֹרָיו. שֶׁהָיָה הַגֵּט עַל גַּבּוֹ וְעִקֵּם גַּבּוֹ לָהּ כְּדֵי שֶׁתִּטְּלֶנּוּ: אֵינוֹ גֵט עַד שֶׁיֹּאמַר טְלִי גִטֵּךְ. וּלְכִי אָמַר טְלִי גִטֵּךְ מִיהַת הָוֵי גֵט. אֲבָל אִם הָיָה הַגֵּט עַל גַּבֵּי קַרְקַע אוֹ עַל גַּבּוֹ אוֹ בְגוּפוֹ וְלֹא עִקֵּם גַּבּוֹ אוֹ לֹא הִמְצִיא גוּפוֹ לָהּ כְּדֵי שֶׁתִּטְּלֶנּוּ, אֲפִלּוּ אָמַר טְלִי גִטֵּךְ אֵינוֹ גֵט: קוֹרְאָה וַהֲרֵי הִיא גִטָּהּ. כְּשֶׁהִיא קוֹרְאָה בוֹ רוֹאָה שֶׁהוּא גִּטָּהּ: קָרוֹב לָהּ מְגֹרֶשֶׁת, קָרוֹב לוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. כָּל שֶׁהִיא יְכוֹלָה לְשָׁמְרוֹ וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְשָׁמְרוֹ, זֶהוּ קָרוֹב לָהּ. וְכָל שֶׁהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לְשָׁמְרוֹ וְהוּא יָכוֹל לְשָׁמְרוֹ {יא} זֶהוּ קָרוֹב לוֹ. שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִים לְשָׁמְרוֹ אוֹ שְׁנֵיהֶם אֵינָם יְכוֹלִים לְשָׁמְרוֹ, זֶהוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה {יב}. וּלְעִנְיָן פְּסַק הֲלָכָה אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיַּגִּיעַ {יג} גֵּט לְיָדָהּ אוֹ לִרְשׁוּתָהּ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ו} אֵינוֹ גֵט. בַּעֲסוּקִין בְּעִנְיַן גֵּרוּשִׁין עָסְקִינַן. דְּאִי לֹא, מַאי אִירְיָא אָמַר לָהּ כִּנְסִי שְׁטַר חוֹב כוּ', אֲפִלּוּ נְתָנוֹ לָהּ נְתִינָה מְעַלְיָתָא אֶלָּא שֶׁלֹּא פֵרֵשׁ אֵינוֹ כְלוּם, דְּהָא קָיְמָא לָן צָרִיךְ לְפָרֵשׁ. אֶלָּא בַעֲסוּקִין בְּעִנְיַן גֵּרוּשִׁין בִּתְחִלָּה עָסְקִינַן, אֶלָּא כֵיוָן שֶׁאָמַר לָהּ כִּנְסִי שְׁטַר חוֹב זֶה הֲרֵי נִתְבַּטֵּל כָּל מַה שֶּׁהָיוּ עֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן מִתְּחִלָּה, כֵּיוָן שֶׁלֹּא אָמַר לָעֵדִים רְאוּ גֵּט שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָהּ, דְּבְהָכִי מַהֲנֵי כִדְאִיתָא בַגְּמָרָא דַף נ"ה. וְכֵן נַמִּי כְּשֶׁמְּצָאַתּוּ אֲחוֹרָיו, אֵין עֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן מוֹעִיל, כֵּיוָן שֶׁהִיא נְתִינָה גְרוּעָה שֶׁעִקֵּם גַּבּוֹ לָהּ. הָרַ"ן: {ז} עַד שֶׁיֹּאמַר. פֵּרוּשׁ אֲפִלּוּ בְּעוֹדוֹ בְּיָדָהּ, וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר לִטְּלֶּנּוּ מִיָּדָהּ, כְּרַבִּי בַּגְּמָרָא, דִּוְנָתַן בְּיָדָהּ קָרֵינָא בֵיהּ אַף עַל גַּב דִּנְתִינָה רִאשׁוֹנָה לָאו כְּלוּם הוּא. הָרַ"ן. אֲבָל נְתִינָה בָעִינַן. וּמִשּׁוּם הָכִי טְלִי גִטֵּךְ מֵעַל גַּבֵּי קַרְקַע לֹא מַהֲנֵי וַאֲפִלּוּ אָמַר לָהּ אַחַר כָּךְ הֵא גִטֵּךְ: {ח} הֵא גִטֵּךְ. שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּתֵּן לָהּ בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר סֵפֶר כְּרִיתוּת וְנָתַן בְּיָדָהּ, שֶׁיִּתֵּן אוֹתָהּ בְּתוֹרַת סֵפֶר כְּרִיתוּת. הָרַמְבַּ"ם: {ט} יְשֵׁנָה. דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא בָעִינַן דַּעְתָּא דִידָהּ, מָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר מִיהָא בָעִינַן, וּכְשֶׁהִיא יְשֵׁנָה לֹא מִינְטַר. הָרַ"ן: {י} עַד שֶׁיֹּאמַר כוּ'. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ מִתְּחִלָּה עֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן, וַאֲפִלּוּ אָמַר לָעֵדִים מִתְּחִלָּה רְאוּ הַגֵּט שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָהּ, דְּמַהֲנֵי בָרֵישָׁא, הָכָא לֹא, דִישֵׁנָה לָאו בַּת אַגְּרוּשֵׁי הִיא. הָרַ"ן. וְיֹאמַר לָהּ בְּעוֹדוֹ בְּיָדָהּ כְּשֶׁנִּנְעֲרָה, וּכְרַבִּי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל: {יא} וְאִם תֹּאמַר מַה לִּי יָכוֹל לְשָׁמְרוֹ כֵּיוָן דְּהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לְשָׁמְרוֹ. וְיֵשׁ לוֹמַר בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֵינָהּ יְכוֹלָה לְשָׁמְרוֹ אֶלָּא עִם אַחֵר, וְהוּא יָכוֹל לְשָׁמְרוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ. תּוֹסָפוֹת: {יב} תֵּימַהּ הוּא אַמַּאי מְגֹרֶשֶׁת כְּלָל. וְתֵרְצוּ בַּתּוֹסָפוֹת דִּשְׁנֵיהֶם אֵינָם יְכוֹלִים לְשָׁמְרוֹ הַיְנוּ כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֲבָל שְׁנֵיהֶם בְּיַחַד יְכוֹלִים לְשָׁמְרוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יג} גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ עַל רָחוֹק שֶׁהוּא קָרוֹב. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אמר לה כנסי שטר חוב זה או שמצאתו כו': היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה קרוב לה כו': מה שאמר מצאתו מאחוריו אינו גט עד שיאמר הרי זה גיטיך בתנאי שירמוז לה שתקבלנו והוא בידו או קשור על גבו לא שיהיה על גבי קרקע אמנם אחר שהגיע לידה אינו מועיל שום דבר שיאמר ודע שלעולם היא צריכה חליצה מדרבנן עד שיגיע גט לידה או לרשותה: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ג

וְכֵן לְעִנְיַן קִדּוּשִׁין {יד}. וְכֵן לְעִנְיַן הַחוֹב. אָמַר לוֹ בַּעַל חוֹבוֹ, זְרֹק לִי חוֹבִי, וּזְרָקוֹ לוֹ, קָרוֹב לַמַּלְוֶה, זָכָה הַלֹּוֶה. קָרוֹב לַלֹּוֶה, הַלֹּוֶה חַיָּב. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, שְׁנֵיהֶם יַחֲלֹקוּ. הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל רֹאשׁ הַגַּג {יז} וּזְרָקוֹ לָהּ, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַאֲוִיר הַגַּג, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. הוּא מִלְמַעְלָה וְהִיא מִלְּמַטָּה וּזְרָקוֹ לָהּ, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא מֵרְשׁוּת הַגַּג, נִמְחַק {יט} אוֹ נִשְׂרַף {כ}, הֲרֵי זוֹ מְגֹרָשֶׁת:

 ר"ע מברטנורה  אָמַר לוֹ בַּעַל חוֹבוֹ זְרֹק לִי חוֹבִי. בַּגְּמָרָא מוֹקְמִינַן לַהּ בְּאוֹמֵר זְרֹק לִי חוֹבִי בְּתוֹרַת גִּטִּין {טו}, דְּכֵיוָן דְּאָמַר לֵיהּ הָכִי הֲוָה לֵיהּ לְחוֹב זֶה דִין גֵּט, וְאִם זָרַק אוֹתוֹ הַלֹּוֶה קָרוֹב לַמַּלְוֶה וְאָבַד, זָכָה הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְאִם קָרוֹב לַלֹּוֶה, הַלֹּוֶה חַיָּב וְכוּ'. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ זְרֹק לִי חוֹבִי וְהִפָּטֵר, מִכֵּיוָן שֶׁזְּרָקוֹ לוֹ בְכָל עִנְיָן, פָּטוּר {טז}: לַאֲוִיר הַגַּג. לְפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לְקַרְקָעִית הַגַּג, דִּכְלָבוּד דָּמֵי: מֵרְשׁוּת הַגַּג. יָצָא מִמְּחִצַּת הַגַּג וְנִכְנַס לְתוֹךְ מְחִצַּת הַמָּקוֹם שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בּוֹ {יח}: אוֹ נִשְׂרַף הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְהוּא שֶׁקָּדְמָה זְרִיקַת הַגֵּט בֶּחָצֵר קֹדֶם שֶׁתְּהֵא הַדְּלֵקָה בַּאֲוִיר הֶחָצֵר. שֶׁאִם הָיְתָה הַדְּלֵקָה בֶּחָצֵר תְּחִלָּה, מֵעִקָּרָא לַשְּׂרֵפָה קָאָזֵיל וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יד} קִדּוּשִׁין. דִּכְתִיב וְיָצְאָה וְהָיְתָה. גְּמָרָא: {טו} פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י דְּדַוְקָא לְעִנְיַן גִּטִּין מִפְּנֵי הַתַּקָּנָה וְכֵן לְקִדּוּשִׁין מִשּׁוּם דְּאִתְּקַּשׁ, הִלְכָּךְ הָא דִתְנַן וְכֵן לְעִנְיַן הַחוֹב דַּוְקָא כְשֶׁאָמַר לָהּ בְּתוֹרַת גִּטִּין. דְּאִלּוּ סְתָמָא זְרֹק לִי וּשְׁמֹר קָאָמַר. וְאָמְרוּ בַּגְּמָרָא דְקָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא מָצֵי אָמַר לֵיהּ מְשַׁטֶּה אֲנִי בְּךָ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, אָמַר לוֹ הַמַּלְוֶה זְרֹק לִי חוֹבִי וְהִפָּטֵר, וּזְרָקוֹ וְאָבַד אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְיַד הַמַּלְוֶה, פָּטוּר. וּמַשְׁמַע לֵיהּ לְהָרַ"ב דִּבְכָל עִנְיָן קָאָמַר דְּפָטוּר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יז} הַגַּג. מַסִּיק בַּגְּמָרָא בְגַג דִּידָהּ וְחָצֵר דִּידֵיהּ: {יח} וְכֵן לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם. וּכְלוֹמַר וְלֹא סַגִּי בַיְצִיאָה מֵרְשׁוּת הַגַּג בִּלְבַד אֶלָּא עַד שֶׁיִּכָּנֵס לְתוֹךְ מְחִצַּת הַמָּקוֹם וְכוּ', מִשּׁוּם דְּקֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס לְתוֹךְ מְחִצּוֹת אֵין רָאוּי לָנוּחַ, דְּאָתֵי זִיקָא וְדָחֵי לֵיהּ חוּץ לַמְּחִצּוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יט} נִמְחַק. בַּגְּמָרָא אָמְרִינַן דְּהַיְנוּ שֶׁנִּמְחַק דֶּרֶךְ יְרִידָה, אֲבָל כְּשֶׁנִּמְחַק דֶּרֶךְ עֲלִיָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְתוֹךְ מְחִצּוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, דְּלֹא מִקַּרְיָא נְתִינָה אֶלָּא דֶרֶךְ הֲנָחָתוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כ} אוֹ נִשְׂרַף. וְהוּא הַדִּין בָּרֵישָׁא. וְהָא דְתָנָא לָהּ בַּסֵּיפָא, אוֹרְחָא דְמִלְּתָא נָקַט, דִּבְחָצֵר שְׁכִיחַ מַיִם וְאֵשׁ. פּוֹסְקִים: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  וכן לענין קדושין וכן לענין החוב כו': היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה כו': ועל מנת שיאמר לו זרוק לי חובי בתורת גיטין לפיכך אם הגיע הממון קרוב מן המלוה נפטר הלוה שכבר הגיע לו הממון כמו הגט והוא כבר נתפייס ממנו בקבלת הממון בזה הענין אבל אם אמר לו זרוק לי חובי ותפטר ולא אמר בתורת גיטין וזרקו לו ונאבד או נשרף קודם שיגיע ליד המלוה הרי זה (אינו) פטור. ומה שאמר כיון שהגיע לאויר הגג ר"ל לפחות מג' לגג לפי שפחות משלשה כלבוד דמי וכאילו בא על פני המקום שהיא עומדת בו ומה שאמר כיון שיצא מרשות הגג ר"ל ממחיצת הגג ונכנס במחיצות המקום שהיא עומדת בו. ומה שאמר נשרף בתנאי שלא קדם האש בזה המקום קודם שיצא הגט מידו אבל אם היה האש והשליכו על האש הרי זה אינו גט: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ד

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פּוֹטֵר אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ בְגֵט יָשָׁן. וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין. וְאֵיזֶהוּ גֵט יָשָׁן, כֹּל שֶׁנִּתְיַחֵד עִמָּהּ אַחַר שֶׁכְּתָבוֹ לָהּ {כב}:

 ר"ע מברטנורה  בְּגֵט יָשָׁן. שֶׁכָּתַב לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאַחַר שֶׁנִּכְתַּב הַגֵּט נִתְיַחֵד עִמָּהּ. בֵּית שַׁמַּאי סָבְרֵי לֹא אָמְרִינַן גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ גִּטָּהּ קוֹדֵם לִבְנָהּ, שֶׁמָּא יַשְׁהֶה אֶת הַגֵּט שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם בֵּין כְּתִיבָה לַנְּתִינָה וְיִהְיוּ לָהּ בָּנִים מִמֶּנּוּ בְּתוֹךְ זְמַן זֶה, וְאַחַר כָּךְ יְגָרְשֶׁנָּה בּוֹ, וּכְשֶׁיִּרְאוּ זְמַן הַגֵּט קוֹדֵם לְלֵדַת הַבֵּן יִהְיוּ סְבוּרִים שֶׁנָּתַן לָהּ גֵּט מִשְּׁעַת כְּתִיבָה, וְהָוֵי פְגָם שֶׁיֹּאמְרוּ מִן הַפְּנוּיָה נוֹלָד {כא}. וּפְסַק הַהֲלָכָה, לֹא יְגָרֵשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ בְגֵט יָשָׁן. וְאִם גֵּרֵשׁ וְהָלַךְ הַבַּעַל לִמְדִינָה אַחֶרֶת, תִּנָּשֵׂא בוֹ לְכַתְּחִלָּה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כא} וְאָזְלֵי לְטַעֲמַיְהוּ. דְּבֵית שַׁמַּאי אִית לְהוּ בְּסוֹף מְכִילְתִּין לֹא יְגָרֵשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן מָצָא בָּהּ דְּבַר עֶרְוָה, וְהִלְכָּךְ מְזֹהֶמֶת הִיא בְּעֵינָיו וְאֵינוֹ בָא עָלֶיהָ. וּבֵית הִלֵּל אִית לְהוּ אֲפִלּוּ הִקְדִּיחָה תַּבְשִׁילוֹ יָכוֹל לְגָרְשָׁהּ, וְאֵינָהּ מְזֹהֶמֶת בְּעֵינָיו וְיֹאמְרוּ כִּי בָא אֵלֶיהָ. יְרוּשַׁלְמִי. וְאַף עַל גַּב דִּלְבֵית הִלֵּל נַמִּי אֶפְשָׁר שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּהּ מִשּׁוּם דְּבַר עֶרְוָה, מִכָּל מָקוֹם חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא יֹאמְרוּ שֶׁהִקְדִּיחָה כוּ': {כב} אַחַר כוּ'. כְּלוֹמַר וַאֲפִלּוּ בְּיוֹמוֹ שֶׁנִּכְתַּב וְנִמְסַר, וְהִלְכָּךְ לֹא שַׁיָּךְ לְמִפְרַךְ אַדְּהָכָא אִם כֵּן מַה הוֹעִילוּ חֲכָמִים בְּתַקָּנָתָן דִּזְמַן בְּגִטִּין, כִּדְפָרְכִינַן אַגִּטִּין שֶׁמְּבִיאִין מִמְּדִינַת הַיָּם. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְעַיֵּן עוֹד: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  בש"א פוטר אדם אשתו בגט ישן כו': בית הלל סברי חיישינן שמא יאמרו גיטה קודם לבנה וב"ש אין חוששין לכך. וגט ישן הוא שיכתוב לה הגט ואחר כך החזירה ונשאר הגט אצלו אחר זמן כתיבת הגט ואחר שהחזירה גרשה פעם שניה ונתן לה זה הגט בעצמו. וענין מלכות שאינה הוגנת שלא יהיה לזה המלך דין בזה המקום שכתב בה הגט ומשום שלום מלכות תקנו הזמנים בגיטין כולם למלך מזאת הממלכה ולכך פסל כשכתב הזמן למדי וארם [מדי] שכבר נתבטלה ונאבדה או לחורבן הבית או לבנינו שאינו מלכות. ומה שאמר הולד ממזר הוא דעת רבי מאיר שאומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר ואין הלכה אלא אם שינה שמו או שמה ושם עירו ושם עירה בלבד הוא שיהיה הולד ממזר ודע שמי שגירש את אשתו בגט ישן הרי היא תנשא בו לכתחלה: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ה

כָּתַב לְשׁוּם מַלְכוּת שְׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת, לְשׁוּם מַלְכוּת מָדַי {כג}, לְשׁוּם מַלְכוּת יָוָן, לְבִנְיַן הַבַּיִת {כה}, לְחֻרְבַּן הַבַּיִת {כו}, הָיָה בַמִּזְרָח {כז} וְכָתַב בַּמַּעֲרָב, בַּמַּעֲרָב וְכָתַב בַּמִּזְרָח, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וּצְרִיכָה גֵט מִזֶּה וּמִזֶּה, וְאֵין לָהּ לֹא כְתֻבָּה וְלֹא פֵרוֹת וְלֹא מְזוֹנוֹת וְלֹא בְלָאוֹת, לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה. אִם נָטְלָה מִזֶּה וּמִזֶּה, תַּחֲזִיר. וְהַוָּלָד מַמְזֵר מִזֶּה וּמִזֶּה. וְלֹא זֶה וָזֶה מִטַּמְּאִין לָהּ, וְלֹא זֶה וָזֶה זַכָּאִין לֹא בִמְצִיאָתָהּ וְלֹא בְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וְלֹא בַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. הָיְתָה בַת יִשְׂרָאֵל, נִפְסֶלֶת מִן הַכְּהֻנָּה. בַּת לֵוִי, מִן הַמַּעֲשֵׂר. בַּת כֹּהֵן, מִן הַתְּרוּמָה. וְאֵין יוֹרְשָׁיו שֶׁל זֶה וְיוֹרְשָׁיו שֶׁל זֶה יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ. וְאִם מֵתוּ, אָחִיו שֶׁל זֶה וְאָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין. שִׁנָּה {ל} שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ, שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָהּ:

 ר"ע מברטנורה  כָּתַב לְשׁוּם מַלְכוּת שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת. אִם הָיָה בְּבָבֶל וְכָתַב לְחֶשְׁבּוֹן שְׁנוֹת מַלְכוּת אֱדוֹם, שֶׁאֵין לָהֶם מַלְכוּת בִּמְקוֹם כְּתִיבַת הַגֵּט, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה. וְנִקְרֵאת מַלְכוּת [אֱדוֹם] מַלְכוּת שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת שֶׁאֵין לָהּ לֹא כְּתָב וְלֹא לָשׁוֹן: אוֹ שֶׁכָּתַב לְשׁוּם מַלְכוּת מָדַי. לְפִי שֶׁצָּרִיךְ לִכְתֹּב לְשֵׁם הַמַּלְכוּת שֶׁל מְדִינָה שֶׁהַגֵּט נִכְתַּב בָּהּ, מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת {כד}, שֶׁיֹּאמְרוּ חֲשׁוּבִים אָנוּ בְּעֵינֵיהֶם שֶׁכּוֹתְבִים שְׁטָרוֹתֵיהֶם בִּשְׁמֵנוּ: תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה. אִם נִשֵּׂאת בְּגֵט זֶה תֵצֵא מִן הָרִאשׁוֹן וּמִן הַשֵּׁנִי: וְאֵין לָהּ לֹא פֵרוֹת וְלֹא בְלָאוֹת וְכוּ'. כֻּלָּהּ מַתְנִיתִין מִפָרְשָׁה בִּיבָמוֹת פֶּרֶק הָאִשָּׁה רַבָּה {כח}: וְהַוָּלָד מַמְזֵר מִזֶּה וּמִזֶּה. מַתְנִיתִין רַבִּי מֵאִיר הִיא דְאָמַר כָּל הַמְּשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בְּגִטִּין הַוָּלָד מַמְזֵר {כח}. וְאֵינָהּ הֲלָכָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כג} מָדַי. דְּאִי אַשְׁמְעִינַן אַחֶרֶת, הֲוָה אֲמִינָא מִשּׁוּם דְּמוֹלֶכֶת עַכְשָׁיו, אֲבָל מַלְכוּת מָדַי מַאי דַהֲוָה הֲוָה, קָא מַשְׁמַע לָן. גְּמָרָא: {כד} שֶׁיְּהֵא לָנוּ שָׁלוֹם עִמָּהֶם, שֶׁיֹּאמְרוּ כוּ'. רַשִׁ"י: {כה} לְבִנְיַן הַבַּיִת. דַּהֲוָה אֲמִינָא כֵיוָן דְּלֹא מַלְכוּתָא הִיא לֹא קָפְדֵי. גְּמָרָא: {כו} לְחֻרְבַּן הַבַּיִת. דְּלֹא תֵימָא בִנְיָן הַבַּיִת דְּמַדְכְּרִי חֲשִׁיבוּתַיְהוּ הוּא דְקָפְדֵי, אֲבָל חֻרְבַּן הַבַּיִת דְּצַעֲרָא הוּא אֵימָא לֹא, צְרִיכָא. גְּמָרָא: {כז} בַּמִּזְרָח כוּ'. גְּמָרָא, מַאן, אִילֵימָא בַעַל, הַיְנוּ שִׁנָּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ, אֶלָּא לָאו סוֹפֵר, כִּדְאָמַר לְהוּ רַב לְסָפְרֵי כוּ' כִּי יָתְבִיתוּ בְּשִׁילֵי כְּתֹבוּ, בְּשִׁילֵי וְאַף עַל גַּב דְּמֵימְסַר לְכוּ מִלֵּי בְהִינֵי כוּ'. וְכָתְבוּ רֹב הַפּוֹסְקִים דְּסָפְרֵי לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא עֵדִים הַחֲתוּמִים קָאָמַר: {כח} וּמִיהוּ אִיכָּא בֵינַיְהוּ, דְּאִלּוּ הָתָם אִשְׁתּוֹ דְּרִאשׁוֹן מִדְּאוֹרַיְתָא הִיא, וְאִלּוּ הָכָא אִפְּכָא דְּאִשְׁתּוֹ שֶׁל שֵׁנִי מִדְּאוֹרַיְתָא הִיא, וּלְפִיכָךְ יִשְׁתַּנֶּה הַדִּין וְהַטַּעַם בֵּינֵיהֶם. וְקַל לְהָבִין מִמְּקוֹמָהּ, וּלְפִיכָךְ לֹא הֻצְרַךְ לְבָאֵר. וְרַשִׁ"י מְפָרֵשׁ כְּסִגְנוֹן דְּהָתָם, וְנֶחְלְקוּ עָלָיו הַתּוֹסָפוֹת וְהָרַ"ן. וְלִי נִרְאֶה לְיַשֵּׁב שֶׁסּוֹבֵר דְּהָא דְּאָמַר רַבִּי מֵאִיר הַוָּלָד מַמְזֵר הַיְנוּ שֶׁעֲשָׂאוּהוּ מַמְזֵר גָּמוּר כְּשֶׁל תּוֹרָה וּמֻתָּר בְּמַמְזֶרֶת. וְכֵן כָּתַב בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת יֵשׁ אוֹמְרִים. וְאֶפְשָׁר שֶׁכֵּן הוּא גַם כֵּן דַּעַת הָרַ"ב, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ן בְּעַצְמוֹ בְּסָמוּךְ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כט} דְּאִי לָאו רַבִּי מֵאִיר, אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם לֹא. וְלֹא דָמִי לְהָא דְּהָאִשָּׁה רַבָּה דְּחַד הֲוָה מִדִּבְרֵיהֶם: {ל} שִׁנָּה. פֵּרְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת, לָאו שִׁנּוּי מַמָּשׁ קָאָמַר, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי שֵׁמוֹת בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת, וְכֵן שִׁנָּה שֵׁם הָעִיר. דְּאִי בְּשִׁנּוּי שֵׁם מַמָּשׁ פְּשִׁיטָא שֶׁהַגֵּט פָּסוּל, שֶׁלֹּא נִכְתַּב שֵׁם בַּעְלָהּ כְּלָל. וְכֵן מִדְּאִצְטְרִיךְ לְמֵימַר בַּגְּמָרָא דַחֲכָמִים מוֹדִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּזוֹ, וְאִם שִׁנָּה מַמָּשׁ מַאי צְרִיכָא לְמֵימַר. בֵּית יוֹסֵף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב דְּמַסִּיק דְּהָרַמְבַּ"ם חוֹלֵק וּמְפָרֵשׁ בְּשִׁנּוּי מַמָּשׁ, וְשֶׁכֵּן הוּא גַם כֵּן דַּעַת הָרַ"ב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כתב לשם מלכות שאינה הוגנת כו': בית הלל סברי חיישינן שמא יאמרו גיטה קודם לבנה וב"ש אין חוששין לכך. וגט ישן הוא שיכתוב לה הגט ואחר כך החזירה ונשאר הגט אצלו אחר זמן כתיבת הגט ואחר שהחזירה גרשה פעם שניה ונתן לה זה הגט בעצמו. וענין מלכות שאינה הוגנת שלא יהיה לזה המלך דין בזה המקום שכתב בה הגט ומשום שלום מלכות תקנו הזמנים בגיטין כולם למלך מזאת הממלכה ולכך פסל כשכתב הזמן למדי וארם [מדי] שכבר נתבטלה ונאבדה או לחורבן הבית או לבנינו שאינו מלכות. ומה שאמר הולד ממזר הוא דעת רבי מאיר שאומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר ואין הלכה אלא אם שינה שמו או שמה ושם עירו ושם עירה בלבד הוא שיהיה הולד ממזר ודע שמי שגירש את אשתו בגט ישן הרי היא תנשא בו לכתחלה: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ו

כָּל הָעֲרָיוֹת שֶׁאָמְרוּ צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת, הָלְכוּ הַצָּרוֹת הָאֵלּוּ וְנִשְּׂאוּ וְנִמְצְאוּ אֵלּוּ אַיְלוֹנִיּוֹת, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָהּ:

 ר"ע מברטנורה  כָּל הָעֲרָיוֹת שֶׁאָמְרוּ צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת. חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה עֲרָיוֹת שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁצָּרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת לִנָּשֵׂא לַשּׁוּק בְּלֹא חֲלִיצָה: הָלְכוּ הַצָּרוֹת. שֶׁל עֲרָיוֹת: וְנִשְּׂאוּ. לַשּׁוּק: וְנִמְצְאוּ. הָעֲרָיוֹת אַיְלוֹנִית, וְאִגַּלַּאי מִלְּתָא שֶׁהָיוּ קִדּוּשֵׁי הַמֵּת בְּטָעוּת, וְנִמְצָא שֶׁלֹּא הָיוּ אֵלּוּ צָרוֹתֵיהֶן וְלֹא פְטָרוּם הָעֲרָיוֹת הָאֵלּוּ מִן הַחֲלִיצָה: תֵּצֵא מִזֶּה. מִבַּעַל שֶׁנִּשֵּׂאת לוֹ. וּמִן הַיָּבָם: וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָהּ. וּבִיבָמוֹת מוֹקְמִינַן לַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְאָמַר יֵשׁ מַמְזֵר מֵחַיְּבֵי לָאוִין, וְאֵינָהּ הֲלָכָה {לא}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לא} דְּאַף עַל גַּב דְּמוֹדוּ רַבָּנָן בְּשִׁנּוּי שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ דְּהַוָּלָד מַמְזֵר אֲפִלּוּ מִן הָרִאשׁוֹן, הָתָם הַיְנוּ טַעֲמָא לְפִי שֶׁנִּשֵּׂאת בְּגֵט פָּסוּל שֶׁעוֹשֶׂה וְלָדָהּ מֵהַשֵּׁנִי מַמְזֵר מִדְּאוֹרַיְתָא, וּמִשּׁוּם הָכִי קָנְסִינַן לֵיהּ מִדְּרַבָּנָן בִּוְלָדָהּ הָרִאשׁוֹן. אֲבָל כָּל הֵיכָא דְלֵיכָּא מַמְזֵר מִדְּאוֹרַיְתָא לֹא קָנְסִינַן לְמֶעֱבַד מַמְזֵר מִדְּרַבָּנָן. הָרַ"ן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות כו': זה דעת רבי עקיבא שאומר יש ממזר מיבמה כמו שבארנו בפרק רביעי מיבמות (הלכה יב) ואינה הלכה וחזר ושנה זה הדין אחר כך להודיעך שאפי' בכונס את יבמתו שנתקיימה מצות הייבום תצא צרתה וכל הדברים האלו בה: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ז

הַכּוֹנֵס {לב} אֶת יְבִמְתּוֹ וְהָלְכָה צָרָתָהּ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וְנִמְצְאָה זֹאת שֶׁהִיא אַיְלוֹנִית, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָהּ:

 ר"ע מברטנורה  וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר. דְּקָיְמָא לָן בִּיאַת הָאַחַת פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ: וְנִמְצֵאת זוֹ. שֶׁנִּתְיַבְּמָה אַיְלוֹנִית, וְאֵין יִבּוּמֶיהָ יִבּוּמִין. וְנִמְצָא שֶׁלֹּא נִפְטְרָה צָרָתָהּ וְנִשֵּׂאת לַשּׁוּק בְּלֹא חֲלִיצָה: תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה. מִבַּעַל זֶה וּמִיְּבָמָה הָרִאשׁוֹן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לב} הַכּוֹנֵס. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהַךְ קַמַּיְתָא מִשּׁוּם דְּלֹא אִקַּיַּם מִצְוַת הַיִּבּוּם הִלְכָּךְ קָנְסִינַן לָהּ עַל שֶׁלֹּא הִמְתִּינָה עַד שֶׁתִּרְאֶה שֶׁהָעֶרְוָה אַיְלוֹנִית. אֲבָל הָכָא דְאִקַּיַּם מִצְוַת יִבּוּם אֵימָא דְלָא הָוֵי לָהּ לְהַמְתִּין וְלֹא לְקָנְסָהּ. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָכָא מִשּׁוּם דְּקָא רַמְיָא קַמֵּיהּ וְהוֹאִיל וְהִיא זְקוּקָה לוֹ כְּמוֹ הָאַחֶרֶת הָוֵי לָהּ לְהַמְתִּין עַד שֶׁתִּרְאֶה שֶׁיִּהְיוּ יִבּוּמֵי חֲבֶרְתָּהּ כְּשֵׁרִין כְּדֵי לָצֵאת מִידֵי זִקָּתָהּ, אֲבָל הָתָם דְּלֹא רַמְיֵהּ קַמֵּיהּ, שֶׁמִּתְּחִלַּת נְפִילָתָהּ לְפָנָיו הָיְתָה סְבוּרָה שֶׁהִיא צָרַת עֶרְוָה וּמֵעוֹלָם לֹא נִזְקְקָה לוֹ, אֵימָא לֹא נִקְנְסָהּ עַל שֶׁלֹּא הִמְתִּינָה, צְרִיכָא. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאת לאחר כו': חוץ מן הממזרת כמו שבארנו: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ח

כָּתַב סוֹפֵר גֵּט לָאִישׁ וְשׁוֹבֵר לָאִשָּׁה, וְטָעָה וְנָתַן גֵּט לָאִשָּׁה וְשׁוֹבֵר לָאִישׁ, וְנָתְנוּ זֶה לָזֶה, וּלְאַחַר זְמַן הֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִיַּד הָאִישׁ, וְשׁוֹבֵר מִיַּד הָאִשָּׁה, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם לְאַלְתַּר יָצָא, אֵין זֶה גֵט. אִם לְאַחַר זְמַן יָצָא, הֲרֵי זֶה גֵט. לֹא כָל הֵימֶנּוּ מִן הָרִאשׁוֹן לְאַבֵּד זְכוּתוֹ שֶׁל שֵׁנִי. כָּתַב לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פְּסָלָהּ {לד} מִן הַכְּהֻנָּה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ עַל תְּנַאי וְלֹא נַעֲשָׂה הַתְּנַאי, לֹא פְסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה:

 ר"ע מברטנורה  כָּתַב סוֹפֵר גֵּט לָאִישׁ. לְגָרֵשׁ בּוֹ אִשְׁתּוֹ: וְשׁוֹבֵר לָאִשָּׁה. שֶׁתִּמְסֹר לְבַעְלָהּ כְּשֶׁיִּפְרַע לָהּ כְּתֻבָּתָהּ: וְטָעָה. הַסּוֹפֵר, כְּשֶׁמָּסַר לָהֶן הַשְּׁטָרוֹת: וְנָתַן גֵּט לָאִשָּׁה וְשׁוֹבֵר לָאִישׁ. וְהֵם מָסְרוּ זֶה לָזֶה. וְהָלְכָה זוֹ וְנִשֵּׂאת כַּסְּבוּרָה שֶׁזֶּה גֵט שֶׁמָּסַר לָהּ בַּעְלָהּ וְזֶה סָבוּר שֶׁמָּסְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ שׁוֹבֵר. וְרַמְבַּ"ם גָּרִיס וְנָתַן גֵּט לָאִישׁ וְשׁוֹבֵר לָאִשָּׁה. וּפֵרֵשׁ וְנָתַן, שֶׁחָשַׁב שֶׁנָּתַן גֵּט לָאִישׁ וְשׁוֹבֵר לָאִשָּׁה, אֲבָל הוּא לֹא עָשָׂה אֶלָּא בַּהֶפֶךְ. וְדָחוּק הוּא: אִם לְאַלְתַּר. כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת יָצָא גֵט מִתַּחַת יַד הַבַּעַל: אֵינוֹ גֵט. וּצְרִיכָה גֵּט אַחֵר: וְאִם לְאַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת. הֲרֵי זֶה גֵּט: לֹא כָל הֵימֶנּוּ. אֵין הַכֹּל כִּדְבָרָיו שֶׁל זֶה הָרִאשׁוֹן לְהַאֲמִינוֹ: לְאַבֵּד זְכוּתוֹ שֶׁל שֵׁנִי. שֶׁנְּשָׂאָהּ. דְּאָמְרִינַן קְנוּנְיָא הִיא בֵינֵיהֶם {לג} וְהֶחְלִיפוּ הַשְּׁטָרוֹת לְאַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לג} וְאִם תֹּאמַר מַה קְנוּנְיָא שַׁיָּךְ, דְּכֵיוָן שֶׁנִּשֵּׂאת לַשֵּׁנִי לֹא מָצֵי לְהַחְזִירָהּ, דְּתֵצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה. וְיֵשׁ לוֹמַר דִּפְעָמִים דְּאֵין הַבַּעַל שָׂם עַל לִבּוֹ שֶׁאָסוּר לְהַחְזִירָהּ וְעוֹשֶׂה קְנוּנְיָא. תּוֹסָפוֹת: {לד} פְּסָלָהּ כוּ'. חֻמְרָא בְּעָלְמָא הוּא שֶׁהֶחְמִירוּ בִּקְדֻשַּׁת יוֹחֲסִין לְאוֹסְרָהּ לַכְּהֻנָּה מִפְּנֵי כְתִיבַת הַגֵּט. כִּדְמוּכַח בַּגְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כתב סופר גט לאיש ושובר לאשה וטעה כו': ר"ל בזה המאמר כשטעה הסופר ונתן גט לפי מחשבתו שהוא שובר לאשה שתתננו לבעלה וכמו כן נותן שובר לאיש לפי מחשבתו שהוא גט שיתנהו לאשתו ונתנו זה לזה. ופי' לאלתר בכאן כל זמן שלא נשחת ולאחר זמן אחר שנשאת נשואין שניים. ומה שאמר לאבד זכותו של שני ר"ל שיאסר אותה עליו ואילו היה יכול בעל הראשון לעשותו כל אחד ואחד יעשהו. והלכה כר"א: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ט

הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלָנָה עִמּוֹ בְּפֻנְדְּקִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינָהּ צְרִיכָהּ הֵימֶנּוּ גֵט שֵׁנִי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵט שֵׁנִי. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מִן הַנִּשּׂוּאִין. וּמוֹדִים בְּנִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵט שֵׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ גַס בָּהּ. כְּנָסָהּ בְּגֵט קֵרֵחַ, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָהּ:

 ר"ע מברטנורה  וְלָנָה עִמּוֹ בְּפֻנְדְּקִי. וְיֵשׁ שָׁם עֵדֵי יִחוּד וְאֵין שָׁם עֵדֵי בִיאָה. בֵּית הִלֵּל סָבְרֵי הֵן הֵן עֵדֵי יִחוּד הֵן הֵן עֵדֵי בִיאָה {לה}, וְאֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת וַהֲרֵי קִדְּשָׁהּ בַּבִּיאָה. וּבֵית שַׁמַּאי סָבְרֵי לֹא אָמְרִינַן הֵן הֵן עֵדֵי יִחוּד הֵן הֵן עֵדֵי בִיאָה עַד שֶׁיִּרְאוּהָ שֶׁנִּבְעֲלָה: גֵּט קֵרֵחַ. שֶׁקְּשָׁרָיו מְרֻבִּין מֵעֵדָיו. דְּתַקּוּן רַבָּנָן גֵּט מְקֻשָּׁר מִשּׁוּם כֹּהֲנִים קַפְּדָנִים שֶׁהָיוּ כוֹתְבִים גֵּט פִּתְאוֹם לִנְשׁוֹתֵיהֶם וּמִתְחָרְטִים וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לְהַחְזִירָן, וְתִקְנוּ לָהֶם גֵּט מְקֻשָּׁר שֶׁאֵינוֹ נוֹחַ לִכָּתֵב מְהֵרָה, שֶׁמָּא בְתוֹךְ כָּךְ יִתְפַּיֵּס. וְכוֹתֵב שִׁיטָה אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם וְכוֹרְכָן עַל הֶחָלָק וְתוֹפֵר, וְעֵד אֶחָד חוֹתֵם עַל הַכֶּרֶךְ מִבַּחוּץ, וְחוֹזֵר וְכוֹתֵב שְׁנֵי שִׁטִּין אוֹ יוֹתֵר מִבִּפְנִים וְכוֹרְכָן עַל הֶחָלָק וְחוֹתֵם עֵד שֵׁנִי עַל הַכֶּרֶךְ מִבַּחוּץ, וְכֵן עֵד שְׁלִישִׁי. וְאִם יֵשׁ קֶשֶׁר כָּרוּךְ וְאֵין עֵד חָתוּם מֵאֲחוֹרָיו, זֶהוּ קֵרֵחַ וּפָסוּל, דְּמִסְתָּמָא לְמִנְיַן קְשָׁרָיו הָיוּ עֵדָיו מִתְּחִלָּה, וְחָיְשִׁינַן דִּלְמָא הַבַּעַל אָמַר לְהוּ כֻּלְּכֶם חֲתֹמוּ, וַהֲרֵי אֶחָד שֶׁלֹּא חָתַם. וְאִם נִשֵּׂאת אִשָּׁה בְגֵט זֶה, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ. וּמַתְנִיתִין רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר כָּל הַמְּשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בְּגִטִּין הַוָּלָד מַמְזֵר. וְאֵינָהּ הֲלָכָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לה} וְכָתַב הָרַמְבַּ"ם שֶׁכָּל הַמְּקַדֵּשׁ בְּבִיאָה אֵין צָרִיךְ לִבְעֹל בִּפְנֵי עֵדִים, אֶלָּא יִתְיַחֵד בִּפְנֵיהֶם וְיִבְעֹל: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי כו': כנסה בגט קרח תצא מזה ומזה וכל הדרכים כו': זאת המשנה בנויה כשהעידו עליה שני עדים שהיא נתייחדה עמו ב"ה סברי הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואין אדם עושה ביאתו ביאת זנות הרי קדשה בביאה וב"ש אומרים עד שיעידו שני עדים שנבעלה בפניהם. וצריך שנבאר גט קרח ואז יתבאר לך זה הדין וזה שהם היו כותבין גיטין שיכפלו בהם כמה כפלים והעד חותם בכל כפל מכפלי הגט וקראוהו גט מקושר מפני אלו הכפלים וקראו גט קרח הגט שהיו הכפלים מרובים מחשבון העדים שחתמו בו עד שנשאר בו כפלים בלא עדים ואמנם טעם שהתקינו גט מקושר יתבאר טעם עשותן כן במקומו בפ' האחרון מבתרא (הלכה א) וזה הגט הנאמר מותר לחתום בו פסול לעדות אחר שחתמו בו שני עדים כשרים וכבר נתבאר שאדם שרמז לרבים ואמר להם כולכם כתבו גט לאשתי שהדין בזה שיכתוב אחד וכולם חותמין ואז יהיה גט כשר וצריכין שיחתמו כולם בהכרח ולכך אמר מי שגירש אשתו בגט קרח ונשאת נשואי שניים יוציא וכל הדרכים האלו בה שאנו חוששין שמא זה הגט יש בו הרבה עדים וכשר בלא עד ויחשוב החושב כשאומר אדם גם כן להרבה בני אדם כולכם כתובו וחתמו קצתם ונחסר מהם עד אחד או יותר שהוא כשר כמו זה הגט קרח שחתמו בו קצת עדיו ונשאר מקום לקצת העדים שלא חתמו וזה אמנם הוא דעת ר"מ שנקדם לך דעתו ואינה הלכה: (רמב"ם)

פרק ח - משנה י

גֵּט קֵרֵחַ, הַכֹּל מַשְׁלִימִין {לו} עָלָיו, דִּבְרֵי בֶן נַנָּס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין מַשְׁלִימִין עָלָיו אֶלָּא קְרוֹבִים הָרְאוּיִין לְהָעִיד בְּמָקוֹם אַחֵר. וְאֵיזֶהוּ גֵּט קֵרֵחַ. כֹּל שֶׁקְּשָׁרָיו מְרֻבִּין מֵעֵדָיו:

 ר"ע מברטנורה  הַכֹּל מַשְׁלִימִין עָלָיו. וַאֲפִלּוּ עֶבֶד, וַאֲפִלּוּ פָּסוּל לְעֵדוּת מֵחֲמַת עֲבֵרָה: אֶלָּא קָרוֹב שֶׁהוּא רָאוּי לְהָעִיד בְּעֵדוּת אַחֶרֶת. שֶׁאֵין עָלָיו פְּסוּל עֵדוּת אֶלָּא קֻרְבָה. אֲבָל עֶבֶד אוֹ גַּזְלָן לֹא. עֶבֶד דִּלְמָא אָתֵי לְאַסּוֹקֵי לְיוֹחֲסִין {לז}. וְגַזְלָן דִּלְמָא אָתוּ לְמֵימַר עָבַד תְּשׁוּבָה. אֲבָל קָרוֹב, כֻּלֵּי עָלְמָא יַדְעֵי לֵיהּ דְּקָרוֹב הוּא. וַהֲלָכָה כְּבֶן נַנָּס שֶׁהַכֹּל מַשְׁלִימִין עָלָיו. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין חוֹתֵם עָלָיו אֶלָּא עֵד אֶחָד פָּסוּל בִּלְבַד, וְהַשְּׁאָר צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ כֻלָּם כְּשֵׁרִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לו} הַכֹּל כוּ'. וַאֲפִלּוּ פְסוּלִים. דְּלֵיתָא לְהָא הַשְׁלָמָה אֶלָּא מִשּׁוּם חֲשָׁשָׁא בְעָלְמָא שֶׁמָּא כְּשֶׁיֵּצֵא אַחַר זְמַן בֵּית דִּין יִפְסְלוּהוּ שֶׁיִּהְיוּ סְבוּרִים שֶׁהִזְמִין הַבַּעַל עֵדָיו לְמִנְיַן קְשָׁרָיו וְלֹא חָתְמוּ בּוֹ כֻלָּם. רַשִׁ"י. וְהָכִי פֵרוּשׁוֹ, הֵיכָא דְחָזִינַן בְּהֶדְיָא שֶׁרִבָּה הַסּוֹפֵר בּוֹ קְשָׁרִים יוֹתֵר מִמִּנְיַן הָעֵדִים, וְהָכָא לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְכֻלְּכֶם, הַכֹּל מַשְׁלִימִין עָלָיו וַאֲפִלּוּ פְּסוּלִים, לְפִי שֶׁלֹּא יָבֹא בֵית דִּין אַחֵר לְפוֹסְלוֹ. דְּכֵיוָן דִּבְעִקַּר עֵדוּתוֹ שֶׁל מְקֻשָּׁר דְּהַיְנוּ בִּשְׁלֹשָׁה עֵדִים הַצְּרִיכִים לוֹ עֵד אֶחָד קָרוֹב כָּשֵׁר, מִשּׁוּם דִּשְׁלֹשָׁה בִּמְקֻשָּׁר לָאו דְּאוֹרַיְתָא כִּדְאִיתָא בַגְּמָרָא, דְּהָכָא אֲפִלּוּ אָמַר כֻּלְּכֶם עֵדִים לֹא לְצָרֵף עֵדוּתָן אָמַר כֵּן וּתְהֵא עֵדוּתָן בְּטֵלָה, אֶלָּא כָךְ אָמַר שֶׁיַּחְתְּמוּ הַכְּשֵׁרִים כְּדִינָן וְהַקָּרוֹב כְּדִינוֹ. הָרַ"ן: {לז} תֵּימַהּ אַמַּאי לֹא מְפָרֵשׁ נַמִּי בְּעֶבֶד שֶׁמָּא יֹאמְרוּ נִשְׁתַּחְרֵר. וְכֵן הוּא בַגְּמָרָא לְהַמַּסְּקָנָא. וְכֵן הוּא בָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  גט קרח הכל משלימין עליו דברי בן ננס כו': בן ננס מתיר לחתום בו עבד ופסול לעדות ועם כל זה שהלכה כבן ננס אינו מותר לחתום בו אלא עד אחד פסול בלבד והשאר כשרים וכבר בארתי לך מפני מה יחד אותו בשם קרח להיות כפליו מרובין מחשבון העדים ונשאר כפל אחד או כפלים הרבה בין עד לעד ונמצא שהוא קרח: (רמב"ם)

פרק ט


פרק ט - משנה א

הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ {א}, הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם אֶלָּא לִפְלוֹנִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. יִטְּלֶנּוּ {ג} הֵימֶנָּה וְיַחֲזֹר וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ וְיֹאמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. וְאִם כְּתָבוֹ בְתוֹכוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וּמְחָקוֹ, פָּסוּל {ד}:

 ר"ע מברטנורה  הַמְגָרֵשׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר. טַעֲמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כא) וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ, אֲפִלּוּ לֹא נִתְגָּרְשָׁה אֶלָּא מֵאִישָׁהּ, דְּאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי וְאִי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם, פְּסוּלָה לַכְּהֻנָּה. אַלְמָא גֵט הוּא, וְהָכָא דְשַׁרְיָהּ לְכָל אָדָם חוּץ מִזֶּה, מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים: וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. דְּאָמְרֵי אִסּוּר כְּהֻנָּה שָׁאנֵי, שֶׁרִבָּה בָּהֶם הַכָּתוּב מִצְוֹת יְתֵרוֹת, וְאַף עַל גַּב דַּהֲוָה גֵט לְפָסְלָהּ לִכְהֻנָּה, לֹא הָוֵי גֵט לְהַתִּירָהּ לַאֲחֵרִים. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים. וְלֹא אָסְרֵי רַבָּנָן אֶלָּא כְשֶׁאָמַר הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם אֶלָּא לִפְלוֹנִי, אוֹ חוּץ מִפְּלוֹנִי. אֲבָל אִי אָמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִנָּשְׂאִי לִפְלוֹנִי, מוֹדוּ רַבָּנָן דַּהֲוֵי גֵט, שֶׁהֲרֵי הִתִּירָהּ לְכָל אָדָם בִּמְסִירַת הַגֵּט אֶלָּא שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ שֶׁלֹּא תִנָּשֵׂא לְאוֹתוֹ פְלוֹנִי, וַהֲוָה כִשְׁאָר תְּנַאי בְעָלְמָא. וְאַסְרֵי רַבָּנָן לַמְּגָרֵשׁ לוֹמַר הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּנָּשְׂאִי לִפְלוֹנִי, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ נְשׁוֹתֵיהֶן נוֹתְנִים זֶה לָזֶה בְּמַתָּנָה. וְכָל תְּנַאי שֶׁמַּתְנֶה אָדָם בַּגֵּט קֹדֶם כְּתִיבַת הַגֵּט, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתַּב הַתְּנַאי בְתוֹכוֹ, הַגֵּט פָּסוּל {ב}. אֶלָּא אַחַר שֶׁנְּתָנוֹ לְיָדָהּ מַתְנֶה מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לְהַתְנוֹת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} וְאָמַר לָהּ. בִּשְׁעַת מְסִירָה. רַשִׁ"י: {ב} הָרַמְבַּ"ם. וְטַעַם לַדָּבָר מֵחֲמַת שֶׁאֵין אוֹמְרִים יֵשׁ בְּרֵרָה, דְּאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקַיְּמוּ הַתְּנָאִים, מִכָּל מָקוֹם בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְתַּב הַגֵּט לֹא הָיָה סֵפֶר כְּרִיתוּת. הַמַּגִּיד: {ג} יִטְּלֶנּוּ כוּ'. אֲפִלּוּ לְרַבִּי דְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטְּלוֹ מִמֶּנָּה, שָׁאנֵי הָכָא הוֹאִיל וּקְנָאָתוֹ בִּנְתִינָה קַמַּיְתָא לִפָּסֵל בּוֹ לַכְּהֻנָּה, הִלְכָּךְ צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטְּלוֹ הֵימֶנָּה. אֲבָל הַהִיא דִלְעֵיל לֹא זָכְתָה בוֹ לִכְלוּם. בַּגְּמָרָא: {ד} פָּסוּל. לְפִי שֶׁלֹּא נִכְתַּב הַגֵּט אֶלָּא עַל תְּנַאי זֶה, וְאֵין כָּאן כְּרִיתוּת. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת כו': דע כי מה שאמר לאיש פלוני כגון שיאמר חוץ מאיש פלוני ואין זה ספר כריתות אבל אם עשה זה תנאי הרי הוא מותר כגון שיכתוב גט כשר כמו שצריך אחר כן יאמר לה הרי זה גיטיך על מנת שלא תנשא לפלוני הרי זה מותר ואין בו מחלוקת ואינו מותר שיאמר לה על מנת שתנשא לפלוני לפי שלא יאמרו נשותיהם מחליפין ונותנים זה לזה. ומה שאמרו יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה על מנת שיאמר לה זה הדבר אחר כתיבת הגט והוא לא יתנה בה תנאי אבל כל זמן שהתנה תנאי מהתנאים קודם כתיבת הגט ואפי' שהיה זה התנאי על פה הגט פסול. ואין הלכה כרבי אליעזר: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ב

הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם אֶלָּא לְאַבָּא וּלְאָבִיךְ, לְאָחִי וּלְאָחִיךְ, לְעֶבֶד וּלְנָכְרִי {ה}, וּלְכָל מִי {ו} שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו קִדּוּשִׁין, כָּשֵׁר {ז}. הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם, אֶלָּא אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל {ח}, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין, וּלְכָל מִי {ט} שֶׁיֵּשׁ לָהּ עָלָיו קִדּוּשִׁין {י} אֲפִלּוּ בַעֲבֵרָה, פָּסוּל:

 ר"ע מברטנורה  אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל. כֵּיוָן דְּקִדּוּשִׁין תּוֹפְסִים בְּחַיָּבֵי לָאוִין וּלְהַאי לֹא תָּפְסֵי מִשּׁוּם אִסּוּר אִישׁוּת שֶׁבָּהּ, אִשְׁתַּכַּח דְּשִׁיֵּר בְּגִטָּא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ה} לְעֶבֶד כוּ'. דְּלֹא תָפְסוּ בְּהוּ קִדּוּשִׁין, כִּדְפֵרֵשׁ רַשִׁ"י בִּיבָמוֹת דַּף מ"ה עַיֵּן שָׁם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ו} וּלְכָל מִי כוּ'. לַאֲתוֹיֵי שְׁאָר חַיָּבֵי כְרֵתוֹת. גְּמָרָא: {ז} כָּשֵׁר. דְּלָאו שִׁיּוּרָא הוּא וּבְלָאו אִסּוּר אִישׁוּת נַמִּי לֹא תָפְסוּ לְהוּ בָּהּ קִדּוּשִׁין. רַשִׁ"י: {ח} אַלְמָנָה כוּ'. מִשּׁוּם סִירְכָא דִשְׁאָר דוּכְתֵּי נָקַט הָכִי, שֶׁהֲרֵי מִשּׁוּם גֵּרוּשִׁין הַלָּלוּ נֶאֶסְרָה אַף לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, וַהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר אֶלָּא לְכֹהֵן גָּדוֹל וּלְכֹהֵן הֶדְיוֹט. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} וּלְכָל מִי. לַאֲתוֹיֵי שְׁאָר חַיָּבֵי לָאוִין כְּגוֹן עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי. גְּמָרָא: {י} שֶׁיֵּשׁ כוּ'. אִם הָיְתָה פְנוּיָה. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא כו': רבי יהודה אומר אע"פ שגוף הגט הרי את מותרת לכל אדם צריך שיכתוב בו ודין דיהוי ליך מנאי והלכה כרבי יהודה ומותר לכתוב הגט באיזה לשון שיהיה ובאיזו כתיבה שיהיה וזה בשני תנאין תנאי בלשון ותנאי בכתיבה ואמנם תנאי בלשון בהזהרת אלו הענינים המיוחדים בלשון הגט אצלנו ואמנם התנאי בכתיבה שלא יהיה בו ספק בשום דבר שיובן הקריאה בענין אחר מחסרון התיבות או מהפסד צורת האותיות המוסכמות עליהם אצל זאת האומה: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ג

גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט, הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, וְדֵין דְּיֶהֱוֵי לִיכִי מִנַּאי סֵפֶר תֵּרוּכִין וְאִגֶּרֶת שִׁבּוּקִין וְגֵט פִּטּוּרִין, לִמְהָךְ לְהִתְנְסָבָא לְכָל גְּבַר דְּתִצְבַּיִן. גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר, הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין {יב}, הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמֵךְ:

 ר"ע מברטנורה  גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט. עִקַּר כְּתַב הַגֵּט, כָּךְ יִכְתְּבוּ בּוֹ: וְדֵין דִּי יֶהֱוֵי לִיכִי מִנַּאי. שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹכִיחַ בְּתוֹכוֹ שֶׁעַל יְדֵי סֵפֶר זֶה הוּא מְגָרְשָׁהּ. וְאִי לֹא כָּתַב בֵּיהּ הָכִי, אָתוּ לְמֵימַר דִּבְדִבּוּר בְּעָלְמָא גֵּרְשָׁהּ וּשְׁטַר רְאָיָה בְעָלְמָא. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה {יא}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יא} וְטַעְמָא מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן בַּגְּמָרָא דִפְלִיגֵי תַנָּא קַמָּא וְרַבִּי יְהוּדָה בְּיָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת אִי הָוְיָן יָדַיִם. רַבָּנָן סָבְרֵי דְהָוְיָן יָדַיִם, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא כָתַב לָהּ וְדֵין, מוּכְחָא מִלְּתָא דִּבְהַאי גִטָּא מְגָרֵשׁ לָהּ. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לֹא הָוְיָין יָדַיִם, וְטַעְמָא דְכָתַב לָהּ וְדֵין דְּמוּכְחָא מִלְּתָא כוּ', אֲבָל לֹא כָתַב לָהּ וְדֵין, אָמְרֵי בְּדִבּוּר גֵּרְשָׁהּ כוּ'. וּבְרֵישׁ נְדָרִים קָיְמָא לָן דְּלֹא הָוְיָן יָדַיִם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} בַּת חוֹרִין. מִשּׁוּם דִּבְגֵט אִשָּׁה קָיְמִינַן נִיחָא לֵיהּ לְמִנְקַט שִׁחְרוּר נַמִּי בְשִׁפְחָה (וּבִסְפָרִים אֲחֵרִים יְרוּשַׁלְמִי וְרִי"ף גָּרַס בֶּן). וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב אִי בָעִינַן גַּם הָכָא וְדֵין (וְעַיֵּן בְּקָרְבַּן הָעֵדָה): (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם כו': רבי יהודה אומר אע"פ שגוף הגט הרי את מותרת לכל אדם צריך שיכתוב בו ודין דיהוי ליך מנאי והלכה כרבי יהודה ומותר לכתוב הגט באיזה לשון שיהיה ובאיזו כתיבה שיהיה וזה בשני תנאין תנאי בלשון ותנאי בכתיבה ואמנם תנאי בלשון בהזהרת אלו הענינים המיוחדים בלשון הגט אצלנו ואמנם התנאי בכתיבה שלא יהיה בו ספק בשום דבר שיובן הקריאה בענין אחר מחסרון התיבות או מהפסד צורת האותיות המוסכמות עליהם אצל זאת האומה: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ד

שְׁלֹשָׁה {יג} גִטִּין פְּסוּלִין, וְאִם נִשֵּׂאת, הַוָּלָד כָּשֵׁר {יד}. כָּתַב בִּכְתַב יָדוֹ וְאֵין עָלָיו עֵדִים {טו}, יֵשׁ עָלָיו עֵדִים וְאֵין בּוֹ זְמַן, יֶשׁ בּוֹ זְמַן וְאֵין בּוֹ אֶלָּא עֵד אֶחָד {טז}, הֲרֵי אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה {יז} גִטִּין פְּסוּלִין. וְאִם נִשֵּׂאת, הַוָּלָד כָּשֵׁר. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים {יח} אֶלָּא שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים, כָּשֵׁר וְגוֹבָה {יט} מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים, שֶׁאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט אֶלָּא מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:

 ר"ע מברטנורה  כָּתַב בִּכְתַב יָדוֹ וְאֵין עָלָיו עֵדִים. לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר עֵדֵי חֲתִימָה כָרְתֵי, כְּתַב יָדוֹ כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי. וּלְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתֵי, הוֹאִיל וּכְתַב יָדוֹ הוּא, וְכָתַב וְנָתַן קָרִינַן בֵּיהּ, וְאַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא עֵדֵי מְסִירָה כָּשֵׁר מִדְּאוֹרַיְתָא, וַחֲכָמִים פְּסָלוּהוּ דִּלְמָא אָתֵי לְאַכְשׁוֹרֵי בִּכְתַב סוֹפֵר: וְאֵין בּוֹ זְמַן. דִּזְמַן תַּקַּנְתָּא דְּרַבָּנָן הוּא, אִי מִשּׁוּם פֵּרוֹת, אִי מִשּׁוּם שֶׁמָּא יְחַפֶּה עַל בַּת אֲחוֹתוֹ, כִּדְאָמְרִינַן בְּפֶרֶק שֵׁנִי: וְאֵין בּוֹ אֶלָּא עֵד אֶחָד. אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר אַכְּתַב יָדוֹ קָאֵי, וְרֵישָׁא אַשְׁמְעִינַן דַּאֲפִלּוּ אֵין בּוֹ עֵד, הַוָּלָד כָּשֵׁר, וְהָכָא אַשְׁמְעִינַן דַּאֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ עֵד אֶחָד לְכַתְּחִלָּה לֹא. וְאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר אַכְּתָב סוֹפֵר קָאֵי, וַאֲפִלּוּ הָכִי הַוָּלָד כָּשֵׁר, דְּסוֹפֵר הֲוָה לֵיהּ בִּמְקוֹם עֵד שֵׁנִי: תִּקּוּן הָעוֹלָם. שֶׁמָּא יָמוּתוּ עֵדֵי מְסִירָה וְיָבֹא הַבַּעַל וִיעַרְעֵר לוֹמַר לֹא גֵּרַשְׁתִּיהָ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יג} שְׁלֹשָׁה. מִנְיָנָא לְמִעוּטֵי גֵט יָשָׁן דְּתִנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה. וּלְמִעוּטֵי שְׁלוֹם מַלְכוּת דְּהַוָּלָד מַמְזֵר אַלִּיבָּא דְרַבִּי מֵאִיר, אִי נַמִּי לְרַבָּנָן דְּתֵצֵא. גְּמָרָא: {יד} כָּשֵׁר. וּמַה שֶׁהֵקֵלּוּ בִּשְׁלֹשָׁה גִטִּין הַלָּלוּ מִבִּשְׁאָר גִּטִּין פְּסוּלִין. הַיְנוּ טַעֲמָא מִשּׁוּם דְּדָבָר הַנּוֹהֵג בְּגִטִּין וְלֹא בִּשְׁטָרוֹת הֶחְמִירוּ יוֹתֵר כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לְהַשְׁווֹת גִּטִּין לִשְׁטָרוֹת כוּ'. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִתְקַן בְּגִטִּין בִּלְבַד אֶלָּא גִּטִּין וּשְׁטָרוֹת שָׁוִים בָּהֶם הֵקֵלּוּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טו} וְאֵין כוּ'. טַעֲמָא דְפָסוּל מִשּׁוּם שֶׁיּוּכַל לִכְתֹּב הַזְּמַן כְּמוֹ שֶׁיִּרְצֶה, וְהָוֵי כְאֵין בּוֹ זְמַן דְּאִיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יְחַפֶּה. וְאִי נַמִּי מִשּׁוּם פֵּירֵי וַדַּאי דְּהַבַּעַל אֵינוֹ נֶאֱמָן (הַתּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב קִצֵּר, וְעַיֵּן בַּתּוֹסְפוֹת בַּאֲרִיכוּת), וּלְכָךְ פְּסָלוּהוּ, דְּלִפְעָמִים תַּפְסִיד הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא כְדִין כְּשֶׁיִּכְתֹּב יוֹם שֶׁעָמַד בּוֹ וְלֹא יַקְדִּים הַזְּמַן, וְהִיא לֹא תוּכַל לִטְרֹף לְפִי שֶׁאָנוּ חוֹשְׁדִים אוֹתוֹ שֶׁהִקְדִּים הַזְּמַן, וּלְכָךְ פְּסָלוּהוּ דְּהַשְׁתָּא לֹא תִטְרֹף הָאִשָּׁה מִזְּמַן הַכָּתוּב כֵּיוָן שֶׁהַגֵּט פָּסוּל. דְּדַוְקָא בְּגֵט כָּשֵׁר גּוֹבָה מִיּוֹם הַכְּתִיבָה. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן עוֹד: {טז} עֵד אֶחָד. נִרְאֶה דְּהוּא הַדִּין דְּאֵין בּוֹ זְמַן, אֶלָּא לְאַשְׁמְעִינַן דְּאַף עַל גַּב דְּיֵשׁ בּוֹ זְמַן לֹא תִנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה: {יז} הֲרֵי כוּ'. לְמִעוּטֵי הָא דְּתַנְיָא הַמֵּבִיא גֵט מִמְּדִינַת הַיָּם נְתָנוֹ לָהּ וְלֹא אָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם יוֹצִיא וְהַוָּלָד מַמְזֵר דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יח} עֵדִים. וְאֵינוֹ כְּתַב יָדוֹ, כָּשֵׁר לִנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה: {יט} וְגוֹבָה כוּ'. הָכִי קָאָמַר, וְאִם שְׁטָר הוּא גּוֹבָה כוּ', דְּרַבִּי אֶלְעָזָר סְבִירָא לֵיהּ עֵדֵי מְסִירָה כָרְתֵי בֵּין בְּגִטִּין בֵּין בִּשְׁטָרוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר כו': מה שאמר אין בו אלא עד אחד על מנת שיהיה כתוב בכתב ידו אבל אם כתב אותו סופר ויש בו עד אחד תצא והולד ממזר אבל באלו השלשה גיטין אם נשאת לא תצא. והלכה כרבי אליעזר בגיטי נשים וזולתן מהשטרות שאומר עדי מסירה כרתי כמו שבארנו בפרק רביעי מזאת המסכתא (הלכה ג): (רמב"ם)

פרק ט - משנה ה

שְׁנַיִם שֶׁשָּׁלְחוּ שְׁנֵי גִטִּין שָׁוִין וְנִתְעָרְבוּ, נוֹתֵן שְׁנֵיהֶם לָזוֹ {כ} וּשְׁנֵיהֶם לָזוֹ. לְפִיכָךְ, אָבַד אַחַד מֵהֶן, הֲרֵי הַשֵּׁנִי בָטֵל. חֲמִשָּׁה שֶׁכָּתְבוּ כְלָל בְּתוֹךְ הַגֵּט, אִישׁ פְּלוֹנִי מְגָרֵשׁ פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִי פְּלוֹנִית, וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה, כֻּלָּן כְּשֵׁרִין, וְיִנָּתֵן לְכָל אַחַת וְאֶחָת. הָיָה כָתוּב טֹפֶס לְכָל אַחַת וְאַחַת, וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה, אֶת שֶׁהָעֵדִים נִקְרִין עִמּוֹ {כד}, כָּשֵׁר:

 ר"ע מברטנורה  שְׁנֵי גִטִּין שָׁוִין. בִּשְׁמוֹתֵיהֶם: הֲרֵי הַשֵּׁנִי בָטֵל. דְּלֹא יָדְעִינַן דְּמַאן נִיהוּ {כא}: כְּלָל. זְמַן אֶחָד לְכֻלָּן, בְּכָךְ בְּשַׁבָּת גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִי פְלוֹנִית וּפְלוֹנִי פְלוֹנִית: טֹפֶס לְכָל אַחַת. זְמַן לְכָל אַחַת וְאַחַת {כב}, בְּכָךְ בְּשַׁבָּת גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִית, וְהִשְׁלִים הַגֵּט. וּבְכָךְ בְּשַׁבָּת {כג} גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִית, וְהִשְׁלִים הַגֵּט, וְכֵן כֻּלָּם. וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כ} לָזוֹ. אֲפִלּוּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר עֵדֵי מְסִירָה כָרְתֵי, וְעַל כָּרְחֲךָ לָהּ לִשְׁמָהּ דִּכְתִיב בִּקְרָא לֹא אַחֲתִימָה קָאֵי אֶלָּא אַכְּתָב, וּמִיהוּ אַוְנָתַן לֹא קָאֵי, דְלָא בָעִינַן שֶׁיֵּדְעוּ הָעֵדִים בִּשְׁעַת מְסִירָה בְּהֵי מִנַּיְהוּ מִתְגָּרֶשֶׁת. גְּמָרָא: {כא} וְזֶה לְשׁוֹן הָרַ"ן, לֹא בָטֵל מַמָּשׁ, אֶלָּא דְכֵיוָן דְּלֹא יָדְעִינַן דְּמַאן נִיהוּ לֹא יִנָּתֵן לֹא לָזוֹ וְלֹא לָזוֹ. אֲבָל אִם נָתַן לְאַחַת מֵהֶן אוֹ לִשְׁתֵּיהֶן הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין: {כב} זְמַן בִּכְלַל תּוֹרֵף הוּא, אֲבָל שֵׁם טֹפֶס הוּנַח עַל כָּל נֻסַּח הַגֵּט כוּ', אֶלָּא שֶׁהוֹצִיאוּ מִן הַכְּלָל וְקָרְאוּ לְמִקְצַת מֵהֶן תּוֹרֵף. וְאִם נֶאֱמַר טֹפֶס בְּלֹא הַזְכָּרַת תּוֹרֵף עִמּוֹ יֵשׁ בַּמַּשְׁמָע טֹפֶס כָּל נֻסַּח הַגֵּט. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כג} מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא שֶׁזֶּה הַזְּמַן בּוֹ בַּיּוֹם עַצְמוֹ שֶׁל הָרִאשׁוֹן, דְּאִי לָאו הָכִי הָוֵי רִאשׁוֹן מֻקְדָּם לַחֲתִימַת הָעֵדִים, וְלֹא הָיָה צָרִיךְ לַטַּעַם שֶׁאֵין הָעֵדִים נִקְרִים עִמּוֹ. וְגַם מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דְדַוְקָא שֶׁכָּתוּב וּבְכָךְ בְּוָי"ו לְחַבְּרָם. דְּאִי לֹא תֵימָא הָכִי תֵּיפּוֹק לֵיהּ דְּאֵין עֵדִים חֲתוּמִים עַל הַכֹּל: {כד} נִקְרִין עִמּוֹ. הַיְנוּ תַּחְתּוֹן, אֲבָל עֶלְיוֹנִים פְּסוּלִים, שֶׁמָּא לֹא הֵעִידוּ אֶלָּא עַל הָאַחֲרוֹן. רַשִׁ"י: {כה} מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דְהָכִי כָּתַב, פְּלוֹנִי בֶּן תַּחַת הָרִאשׁוֹן, וּפְלוֹנִי אַבָּתְרָא. דְּאִי לָאו הָכִי, אֶלָּא בֶּן יַעֲקֹב עֵד אַבַּתְרָא, כְּשֵׁרִים, כְּדִתְנַן בַּמִּשְׁנָה דִלְקַמָּן בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי עֵד, כָּשֵׁר. וְהַשֵּׁנִי כָשֵׁר. וְכֵן נַמִּי כָּשֵׁר קַמָּא, דִפְשִׁיטָא דְקָאֵי אַבֶּן יַעֲקֹב עֵד דְּבָתְרָא. וְאִי נַמִּי כָתַב פְּלוֹנִי בֶּן תַּחַת הָרִאשׁוֹן, וּפְלוֹנִי עֵד אַבָּתְרָא, שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים, שֶׁהַבֵּן חָתוּם עַל הָרִאשׁוֹן, וְהָאָב אַשֵּׁנִי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו כו': כלל הוא זמן אחד לכל כגון שיכתוב בשני בשבת גירש פלוני לפלונית ופלוני לפלונית וישלם שאר הדברים. וטופס לכל אחד ואחד הוא שיכתוב זמן לכל אחד ואחד והוא שיאמר באחד בשבת גירש פלוני לפלונית וישלים הגט ועוד יתחיל ויאמר ובאחד בשבת גירש פלוני לפלונית וישלים הגט ג"כ בענין זה גט אחר גט והעדים מלמטן: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ו

שְׁנֵי גִטִּין שֶׁכְּתָבָן זֶה בְצַד זֶה וּשְׁנַיִם עֵדִים עִבְרִים בָּאִים מִתַּחַת זֶה לְתַחַת זֶה וּשְׁנַיִם עֵדִים יְוָנִים בָּאִים מִתַּחַת זֶה לְתַחַת זֶה, אֶת שֶׁהָעֵדִים הָרִאשׁוֹנִים נִקְרָאִין עִמּוֹ, כָּשֵׁר {כז}. עֵד אֶחָד עִבְרִי וְעֵד אֶחָד יְוָנִי, עֵד אֶחָד עִבְרִי וְעֵד אֶחָד יְוָנִי בָּאִין מִתַּחַת זֶה לְתַחַת זֶה, שְׁנֵיהֶן פְּסוּלִין:

 ר"ע מברטנורה  שְׁנֵי גִטִּין שֶׁכְּתָבָן. בִּשְׁנֵי דַפִּין זֶה בְּצַד זֶה, וּשְׁנֵי עִבְרִים חֲתוּמִים מִתַּחַת הַגֵּט הָרִאשׁוֹן לְתַחַת הַשֵּׁנִי, שֵׁם הָעֵד תַּחַת הָרִאשׁוֹן וְשֵׁם אָבִיו תַּחַת הַשֵּׁנִי {כה}. וְכֵן עֵד שֵׁנִי תַחְתָּיו, וְחָזְרוּ וְחָתְמוּ תַחְתֵּיהֶם שְׁנֵי יִשְׂרָאֵלִים הַדָּרִים בְּאֶרֶץ יָוָן, וְחָתְמוּ בִּכְתָב יְוָנִי, וְדֶרֶךְ הַכְּתָב יְוָנִי שֶׁהוֹלֵךְ מִן הַשְּׂמֹאל אֶל הַיָּמִין {כו}, נִמְצָא שֵׁם הָעֵד תַּחַת הַגֵּט שֵׁנִי, וְשֵׁם אָבִיו תַּחַת הָרִאשׁוֹן: אֶת שֶׁהָעֵדִים הָרִאשׁוֹנִים נִקְרָאִים עִמּוֹ כָּשֵׁר. אִם הָעִבְרִים חֲתוּמִים לְמַעְלָה, שֶׁדֶּרֶךְ כְּתָב עִבְרִי שֶׁהוֹלֵךְ מִן הַיָּמִין אֶל הַשְּׂמֹאל, וְנִמְצָא שֵׁם הָעֵד תַּחַת הַגֵּט הַיְמָנִי, וְשֵׁם אָבִיו תַּחַת הַגֵּט הַשְּׂמָאלִי, הַיְמָנִי כָּשֵׁר. וְאִם הַיְּוָנִים חֲתוּמִים לְמַעְלָה, הַשְּׂמָאלִי כָּשֵׁר. שֶׁשְּׁמוֹת הָעֵדִים תַּחַת הַשְּׂמָאלִי הֵם. וְטַעְמָא, דְּחָיְשִׁינַן שֶׁמָּא הָעֵדִים הָאַחֲרוֹנִים הָפְכוּ אֶת כְּתָבָם לַסֵּדֶר שֶׁכָּתְבוּ הָעֵדִים הָרִאשׁוֹנִים {כח}, שֶׁאִם הָעִבְרִים הָיוּ חֲתוּמִים לְמַעְלָה שֶׁהֵם הוֹלְכִים מִן הַיְמָנִי אֶל הַשְּׂמָאלִי וְחָתְמוּ עַל הַגֵּט הַיְמָנִי, כְּשֶׁבָּאוּ שְׁנֵי הַיְּוָנִים לַחְתֹּם תַּחְתֵּיהֶם הָלְכוּ גַּם הֵם מִן הַיְמָנִי אֶל הַשְּׂמָאלִי כְּסֵדֶר כְּתִיבַת הָעִבְרִים, וְנִמְצָא שֶׁאַרְבַּעְתָּם חָתְמוּ עַל הַגֵּט הַיְמָנִי. וְכֵן אִם הַיְּוָנִים חֲתוּמִים לְמַעְלָה, שֶׁמָּא הָפְכוּ הָעִבְרִים שֶׁבָּאוּ אַחֲרֵיהֶם סֵדֶר כְּתָב עִבְרִי, וְהָלְכוּ מִן הַשְּׂמָאלִי אֶל הַיְמָנִי וְנִמְצְאוּ אַרְבַּעְתָּם חֲתוּמִים עַל הַשְּׂמָאלִי: הָכִי גָּרְסִינַן עֵד אֶחָד עִבְרִי וְעֵד אֶחָד יְוָנִי, וְעֵד אֶחָד עִבְרִי וְעֵד אֶחָד יְוָנִי בָּאִים מִתַּחַת זֶה לְתַחַת זֶה שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין. וְטַעְמָא, דְּחָיְשִׁינַן שֶׁמָּא הָעֵד עִבְרִי הָרִאשׁוֹן חָתַם עַל הַגֵּט הַיְמָנִי הָרִאשׁוֹן כְּפִי סֵדֶר כְּתָב עִבְרִי, וְהָעֵד הַיְּוָנִי הַשֵּׁנִי חָתַם עַל הַגֵּט הַשְּׂמָאלִי הַשֵּׁנִי כְּפִי סֵדֶר כְּתָב יְוָנִי שֶׁמַּתְחִילִין מִן הַשְּׂמֹאל, וְהָעֵד הַשְּׁלִישִׁי הָעִבְרִי הָפַךְ כְּתָב הָעִבְרִי וְהִתְחִיל גַּם הוּא מֵהַשְּׂמֹאל כְּמוֹ הַיְּוָנִי שֶׁלְּפָנָיו, וְנִמְצָא גַם הוּא חָתוּם עַל הַגֵּט הַשְּׂמָאלִי, וְהָעֵד הַיְּוָנִי הָאַחֲרוֹן חָתוּם כְּדַרְכּוֹ מִן הַשְּׂמֹאל אֶל הַיָּמִין וְגַם הוּא חָתוּם עַל הַשְּׂמָאלִי, וְנִמְצְאוּ שְׁלֹשָׁה עֵדִים חֲתוּמִים עַל הַשְּׂמָאלִי, וְאֶחָד בִּלְבַד חָתוּם עַל הַיְמָנִי. אוֹ בְּהֶפֶךְ שֶׁהָעֵד הַשֵּׁנִי הַיְּוָנִי הָפַךְ כְּתָבוֹ לְסֵדֶר כְּתָב עִבְרִי וְהִתְחִיל מִן הַיָּמִין אֶל הַשְּׂמֹאל כְּמוֹ שֶׁחָתַם הָעֵד עִבְרִי הָרִאשׁוֹן, וְהָעֵד עִבְרִי הַשְּׁלִישִׁי חָתַם כְּדַרְכּוֹ מִן הַיָּמִין, וְנִמְצְאוּ שְׁלָשְׁתָּן חֲתוּמִים עַל הַגֵּט הַיְמָנִי הָרִאשׁוֹן, וְהָעֵד הַיְּוָנִי הָאַחֲרוֹן לְבַדּוֹ חָתַם כְּדַרְכּוֹ עַל הַגֵּט הַשְּׂמָאלִי. וּמִשּׁוּם דְּלֹא יָדְעִינַן בְּהֵי מִנַּיְהוּ חֲתִימוּ תְּלָתָא {כט} וּבְהֵי מִנַּיְהוּ לֹא חָתִים אֶלָּא חַד, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כו} וְלֹא הֲבִינוֹתִי זֶה. וְרַשִׁ"י מְפָרֵשׁ, חֲתִימַת הַיְּוָנִים אֵינָהּ נִקְרֵאת כַּחֲתִימַת הָעִבְרִים, שֶׁכְּשֶׁהַיְּוָנִי חוֹתֵם יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן בְּיָדוּעַ שֶׁשְּׁמוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵף, כְּלוֹמַר בְּנוֹ שֶׁל יוֹסֵף שִׁמְעוֹן. וְנִמְצָא שֵׁם הָעֵד חָתוּם עַל הַשֵּׁנִי וְשֵׁם אָבִיו עַל הָרִאשׁוֹן, הִלְכָּךְ עַל כָּרְחֲךָ הַיְּוָנִים תַּחַת הַשֵּׁנִי חָתְמוּ. עַד כָּאן. וְנִמְצָא דַּחֲשָׁשׁ שֶׁמָּא הָפְכוּ, חֲשָׁשָׁא קְרוֹבָה הִיא, דְּשֶׁמָּא יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן הַיְּוָנִי לֹא שִׁמְעוֹן שְׁמוֹ אֶלָּא יוֹסֵף, וְחָתַם עַצְמוֹ כְּדֶרֶךְ חֲתִימַת הָעִבְרִי: {כז} כָּשֵׁר. וְלֹא הָאֲחֵרִים, הַיְנוּ בְּלֹא עֵדֵי מְסִירָה, אֲבָל בְּעֵדֵי מְסִירָה כֻלָּם כְּשֵׁרִים, דְּלֹא גָּרַע מֵאִם לֹא הָיוּ בּוֹ עֵדִים כְּלָל. הָרַמְבַּ"ם. וְכָתַב הָרַמְבַּ"ן וּשְׂפָתַיִם יִשַּׁק כוּ'. וּלְהַתּוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ דְּאֵין שׁוּם גֵּט כָּשֵׁר בְּלֹא עֵדֵי מְסִירָה, צָרִיךְ לוֹמַר דְּכָשֵׁר דְּאֵין צָרִיךְ לְהָבִיא הַעֵדֵי מְסִירָה לְפָנֵינוּ, דְּאָנוּ תּוֹלִין שֶׁכַּדִּין נִמְסַר לָהּ: {כח} דְּאִלּוּ מִשּׁוּם דְּמֻפְלָגִים בַּחֲתִימָתָן מִן הַגֵּט לֹא הָיוּ פְּסוּלִים, דְּקָיְמָא לָן מִלְּאוּהוּ בִּקְרוֹבִים כָּשֵׁר. גְּמָרָא: {כט} וְהָא וַדַּאי אֶפְשָׁר דְּאַקַּמָא חֲתִימֵי כֻלְּהוּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא הֻצְרַךְ לוֹמַר כִּי אִם הַחֲשָׁשׁ דְּעַל יְדֵי כֵן פְּסוּלִים תַּרְוַיְהוּ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שני גיטין שכתבן זה בצד זה כו': ומה שאמר בכאן עדים יונים אינו ר"ל יונים באמונה אבל הם עדי ישראל כשרים אבל הם חתמו בכתיבת היונים ואתה יודע שכתיבת היונים אינו כמו כתיבת העברים והערבים שמתחילין בכתיבה מן הימין אל השמאל ואמנם היונים כותבין מהשמאל אל הימין:

זאת היא צורת שני גיטין:בכך וכך גירש/בכך וכך גירשפלוני לפלונית וכו׳/פלוני לפלונית וכו׳עד וישראל/עד וישראלראובן/בן אברהם עדשמעון/בן יעקב עד

ועל זאת הצורה היו הגיטין והחתימות שמדבר בהם בזאת ההלכה דע אילו היה כתוב תחת הגט האחד ראובן ותחת האחד בן אברהם וכמו כן תחת האחד שמעון ותחת האחד בן יעקב היו שניהם כשרים לפי שהיינו אומרים שתחת הגט השני גם כן שנים עדים עברים והם בן אברהם ובן יעקב. לפי שאדם חותם שמו בעדות בג' ענינים או שיכתוב שמו בלבד כגון שיכתוב פלוני או שיכתוב בן פלוני ולא יכתוב שמו או שיכתוב שמו והוא פלוני עד וכשיהיה כתוב לפי זאת הצורה אין ספק שב' העדים העברים על גט הראשון חתמו וכמו כן השני עדים יונים על הראשון חתמו וא"א להם שיחתמו אלא כמו שציירנו ואם העידו על הראשון הרי הגט האחד בד' עדים והשני בלא עדים ולכן אמרנו שהראשון כשר והוא אותו שהעדים נקראים עמו ומזאת הצורה עצמה יתבאר עד אחד עברי ועד אחד יוני לפי שאנו אומרים שהעברי הראשון והיוני הבא אחריו כוונו שלשתן לחתום על הגט הראשון ונשאר עד אחד בלבד לגט הב' ואפשר לומר ג"כ שהב' יונים עם אחד מהעברים העידו על השני ונשאר הראשון בעד אחד ולפיכך שניהם פסולין ומה שחייב זה שאני אומר שמא היוני עם ב' העברים חתמו בין שניהם וכולם על הגט ראשון חתמו כמו שנבאר מן הצורה או נאמר ג"כ שהעברי הב' עם שנים היונים (חתם) שחתימתם אפשר שהם על הגט הב' ואין זה צריך צורה: (רמב"ם)


פרק ט - משנה ז

שִׁיֵּר מִקְצַת הַגֵּט וּכְתָבוֹ בַדַּף הַשֵּׁנִי, וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה, כָּשֵׁר {ל}. חָתְמוּ עֵדִים בְּרֹאשׁ הַדַּף, מִן הַצַּד, אוֹ מֵאַחֲרָיו בְּגֵט פָּשׁוּט, פָּסוּל. הִקִּיף {לא} רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְצַד רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה, וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין. סוֹפוֹ שֶׁל זֶה בְצַד סוֹפוֹ שֶׁל זֶה, וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע, אֶת שֶׁהָעֵדִים נִקְרִין עִמּוֹ, כָּשֵׁר. רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְצַד סוֹפוֹ שֶׁל זֶה, וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע, אֶת שֶׁהָעֵדִים נִקְרִין בְּסוֹפוֹ, כָּשֵׁר:

 ר"ע מברטנורה  בַּדַּף הַשֵּׁנִי. שֶׁאֶצְלוֹ בְּרֹחַב הַמְּגִלָּה: מִן הַצַּד. בַּגִּלָּיוֹן שֶׁל יְמִין הַגֵּט. אוֹ בַּגִּלָּיוֹן הַשְּׂמָאלִי: אוֹ מֵאַחֲרָיו בְּגֵט פָּשׁוּט. שֶׁעֵדָיו בְתוֹכוֹ: הִקִּיף. חִבֵּר {לב} זֶה אֵצֶל זֶה: שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים. שֶׁאֵין נִקְרֵאת הַחֲתִימָה לֹא עִם זֶה וְלֹא עִם זֶה: אֶת שֶׁהָעֵדִים נִקְרִין בְּסוֹפוֹ. שֶׁגַּג חֲתִימָה כְּלַפֵּי סוֹפוֹ, וְלֹא שֶׁרַגְלֵי חֲתִימָה כְּלַפֵּי רֹאשׁוֹ, כָּשֵׁר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ל} כָּשֵׁר. מַסִּיק בַּגְּמָרָא שֶׁהָיָה נִכָּר בַּקְּלָף שֶׁלֹּא נֶחְתַּךְ מִמֶּנּוּ כְּלוּם כוּ', דְּאִי לָאו הָכִי חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא שְׁנֵי גִּטִּין הָיוּ זֶה אַחַר זֶה וְהַשְּׂמָאלִי נִכְתַּב בְּגָבוֹהַּ יוֹתֵר מֵהַיְמָנִי, וּבַיְמָנִי הָיָה שָׁם תְּנַאי בְסוֹפוֹ וְחָתַךְ הַתְּנַאי מֵהַיְמָנִי וְהָעֶלְיוֹן מֵהַשְּׂמָאלִי וְכִוְּנָם יַחַד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לא} הִקִּיף כוּ'. וְאִם תֹּאמַר אַמַּאי אִצְטְרִיךְ, דְּהַיְנוּ בְּרֹאשׁ הַדַּף. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּאִצְטְרִיךְ לְמִפְסָל גַּגּוֹ שֶׁל עֵדִים כְּנֶגֶד גַּגּוֹ שֶׁל כְּתָב, דְּמֵרֵישָׁא לֹא שָׁמְעִינַן אֶלָּא שֶׁרַגְלֵי חֲתִימַת עֵדִים כְּנֶגֶד גַּג הַכְּתָב כוּ', וּמִשּׁוּם דְּמֵהָכָא הֲוָה אֲמִינָא דִּפְסוּלִים הַיְנוּ מִשּׁוּם דְּכִי הֵיכִי דְלָא קַיְּמֵי אַהַאי לֹא קַיְּמֵי נַמִּי אַהַאי, אֲבָל הֵיכִי דְאֵינוֹ אֶלָּא גֵט אֶחָד מִיהָא וַדַּאי קַיְּמֵי עֲלֵיהּ חֲתִימָה זוֹ, קָא מַשְׁמַע לָן רֵישָׁא. וְסֵיפָא דְסֵיפָא דְרֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד סוֹפוֹ שֶׁל זֶה אִצְטְרִיךְ, דְּלֹא תֵימָא דְּפַסְלֵי מִטַּעַם כִּי הֵיכִי דְּלֹא קַיְּמֵי אַהַאי כוּ'. וּלְרַשִׁ"י דְגָרַס מֵעִקָּרָא סוֹפוֹ כוּ' לֹא הֲוָה צָרִיךְ סֵיפָא דְסֵיפָא, אֶלָּא דְכָל גַּוְנֵי מַשְׁמִיעֵנוּ. תּוֹסָפוֹת: {לב} כְּמוֹ אֵין מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני כו': זה כולו מבואר אינו צריך ביאור: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ח

גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית וְעֵדָיו יְוָנִית {לג}, יְוָנִית וְעֵדָיו עִבְרִית, עֵד אֶחָד עִבְרִי וְעֵד אֶחָד יְוָנִי, כָּתַב סוֹפֵר וְעֵד, כָּשֵׁר. אִישׁ פְּלוֹנִי עֵד, כָּשֵׁר. בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי עֵד, כָּשֵׁר. אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי, וְלֹא כָתַב עֵד, כָּשֵׁר. וְכָךְ הָיוּ נְקִיֵּי הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין. כָּתַב חֲנִיכָתוֹ וַחֲנִיכָתָהּ, כָּשֵׁר. גֵּט מְעֻשֶּׂה, בְּיִשְׂרָאֵל, כָּשֵׁר. וּבְגוֹיִם, פָּסוּל. וּבְגוֹיִם, חוֹבְטִין {לח} אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ עֲשֵׂה מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לְךָ, וְכָשֵׁר:

 ר"ע מברטנורה  כָּתַב סוֹפֵר וְעֵד. חָתַם {לד} סוֹפֵר וְעֵד. דַּהֲוֵי לְהוּ שְׁנֵי עֵדִים. וְאַשְׁמְעִינַן מַתְנִיתִין דְּלֹא חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא הַבַּעַל לֹא צִוָּה לַחְתֹּם לַסּוֹפֵר, אֶלָּא אָמַר לִשְׁנַיִם אִמְרוּ לַסּוֹפֵר וְיִכְתֹּב, וְלִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדִים וְיַחְתֹּמוּ, וְחָשׁוּ הָנָךְ עֵדִים לְכִסּוּפָא דְּסַפְרָא שֶׁיֹּאמַר אֵינִי בְּעֵינָיו כָּשֵׁר לְעֵדוּת, וְאַחְתְּמוּהוּ בְלֹא רְשׁוּתוֹ דְּבַעַל. לְהָא לֹא חָיְשִׁינַן: חֲנִיכָתוֹ. שֵׁם לְוַי שֶׁל מִשְׁפָּחָה {לה}: מְעֻשֶּׂה. בְּחָזְקָה: בְּיִשְׂרָאֵל כָּשֵׁר. אִם אֲנָסוּהוּ בַדִּין {לו}. כְּגוֹן כָּל הָנָךְ דְּכוֹפִין לְהוֹצִיא, אוֹ שֶׁהָיְתָה אֲסוּרָה לוֹ. וְאִם אֲנָסוּהוּ שֶׁלֹּא כַדִּין, פָּסוּל. וּפוֹסֵל מִן הַכְּהֻנָּה, מִשּׁוּם רֵיחַ גֵּט: וּבְגוֹיִם. כַּדִּין, פָּסוּל, וּפוֹסֵל מִן הַכְּהֻנָּה {לז}. שֶׁלֹּא כַדִּין, אֲפִלּוּ רֵיחַ גֵּט אֵין בּוֹ. וּמִי שֶׁחַיָּב לִתֵּן גֵּט מִן הַדִּין וְאֵין כֹּחַ בְּדַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכוֹפוֹ, חוֹבְטִין אוֹתוֹ עַל יְדֵי נָכְרִים, שֶׁאוֹמְרִים עֲשֵׂה מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמֵר לְךָ, וְנוֹתֵן הַגֵּט עַל פִּי דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לג} וְעֵדָיו כוּ'. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ מַכִּירִים לְשׁוֹן הַכְּתָב וּכְתִיבָהּ. הָרַמְבַּ"ם: {לד} הָכִי אִיתָא בַּגְּמָרָא. אֲבָל כָּתַב סוֹפֵר וְלֹא חָתַם לֹא הָוֵי כְּעֵד שֵׁנִי. וְזֶה דְלָא אַלִּיבָּא מַאן דְּאָמַר שֶׁכָּתַב הָרַ"ב בְּפֵרוּשׁ מִשְׁנָה ד' דְּכָתַב סוֹפֵר בִּמְקוֹם עֵד שֵׁנִי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לה} וְכֵן פֵּרְשׁוּ רַשִׁ"י וְהָרֹא"שׁ. וְרַבֵּינוּ חֲנַנְאֵל וְרַבֵּנוּ תַּם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מְפָרְשִׁים שֵׁם לְוַי שֶׁל הָאִישׁ עַצְמוֹ אוֹ שֶׁל הָאִשָּׁה. וַחֲנִיכַת אָבוֹת דִּגְמָרָא חֲנִיכָה אַחֶרֶת וְלֹא מַיְרֵי בְּשֵׁם לְוַי. וְכָתַב הַבֵּית יוֹסֵף דִּלְרַשִׁ"י זַ"ל נַמִּי שֵׁם לְוַי שֶׁל הָאִישׁ עַצְמוֹ בַּגֵּט חָשֵׁיב שַׁפִּיר לִכְתֹּב, דִּסְבָרָא הוּא דְעָדִיף מֵחֲנִיכַת הַמִּשְׁפָּחָה. וְלֹא דָמִי לִמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ דְּפֶרֶק ד' מִשְׁנָה ב', דְּהָתָם בִּשְׁתֵּי מְקוֹמוֹת וְהָכָא בְמָקוֹם אֶחָד. הַמַּגִּיד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לו} וּתְנַן נַמִּי בְּסוֹף פֶּרֶק ה' דַעֲרָכִין וְכֵן בְּגִטֵּי נָשִׁים הָיוּ כוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי, דְּאִי אָנוּס אֵין גִּטּוֹ גֵּט. וְכָתַב הָרַמְבַּ"ם וְלָמָּה לֹא בִּטֵּל גֵּט זֶה, שֶׁהֲרֵי הוּא אָנוּס, שֶׁאֵין אוֹמְרִים אָנוּס אֶלָּא לְמִי שֶׁנִּלְחַץ וְנִדְחַק לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בּוֹ מִן הַתּוֹרָה, אֲבָל מִי שֶׁתְּקָפוֹ יִצְרוֹ הָרַע לְבַטֵּל מִצְוָה אוֹ לַעֲשׂוֹת עֲבֵרָה וְכָפוּהוּ עַד שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁחַיָּב לַעֲשׂוֹת אוֹ עַד שֶׁנִּתְרַחֵק מִדָּבָר שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת אֵין זֶה אָנוּס מִמֶּנּוּ אֶלָּא הוּא אָנַס עַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ הָרָעָה. לְפִיכָךְ זֶה שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְגָרֵשׁ, מֵאַחַר שֶׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, וְרוֹצֶה הוּא לַעֲשׂוֹת כָּל הַמִּצְוֹת וּלְהִתְרַחֵק מִן הָעֲבֵרוֹת, וְיִצְרוֹ הָרַע שֶׁתְּקָפוֹ. וְכֵיוָן שֶׁכָּפוּהוּ עַד שֶׁתָּשַׁשׁ יִצְרוֹ וְאָמַר רוֹצֶה אֲנִי, כְּבָר גֵּרֵשׁ לִרְצוֹנוֹ: {לז} גְּמָרָא. וּמַסְקִינַן דְּטַעֲמָא דִבְדִין נָכְרִים בִּכְדִין יִשְׂרָאֵל מִחְלַף, וְאִי אָמַרְתְּ דְּאֵינוֹ פוֹסֵל אָתִי לְמֵימָר דִּבְדִין יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי עִשּׂוּי נָמִי אֵינוֹ פוֹסֵל, וְהַהוּא גִטָּא מַעֲלְיָּא הוּא. שֶׁלֹּא כְדִּין נָכְרִים בִּכְדִין יִשְׂרָאֵל לֹא מִחְלַף. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י וְאִי אָמַרְתְּ מִחְלַף בְּשֶׁלֹּא כְדִין דְּיִשְׂרָאֵל וְאָתִי לְמֵימָר שֶׁלֹּא כְדִין דְּיִשְׂרָאֵל נַמִּי לֹא פָסוּל, וְאָמְרָן לָעֵיל דְּפָסִיל, הִיא גוּפָה גְזֵרָה אַטּוּ כְדִין, וּגְזֵרָה לִגְזֵרָה לֹא גָזְרִינַן: {לח} חוֹבְטִין. שֶׁעַכְשָׁיו אֵין הַנָּכְרִי אֶלָּא כְמַקֵּל וּרְצוּעָה לְבֵית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּשְׁלוּחוֹ שֶׁל בֵּית דִּין, וְאֵין מְדַקְדְקִים בַּשָּׁלִיחַ שֶּׁהוּא חוֹבֵט אִם הוּא יִשְׂרָאֵל אוֹ נָכְרִי. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  גט שכתבו עברית ועדיו יונית כו': זה כולו מבואר אינו צריך ביאור:

[גט מעושה בישראל כו': ] מה שאמר כתב סופר ועד כשר ר"ל חתם סופר ועד כשר. חניכתו וחניכתה כנוי ר"ל כנוי האיש המגרש וכנוי האשה המתגרשת. ונקיי הדעת הנבונים בדעתם. גט מעושה בישראל לקוח באונס ובהכרח והם אונסין הבעל על הגט לפיכך אם היו ב"ד ישראל הם המכריחין אותו הרי הוא גט כשר ואם דייני עובדי כוכבים הכריחוהו על הגירושין הרי הוא גט פסול על כל צד מן הצדדים אבל אם אנסו על מה שחייבוהו דייני ישראל כגון שהיתה האשה תובעת הגירושים או שהגירושים מחוייבים מצד התורה הגט הזה פוסל מן הכהונה ואע"פ שהוא פסול וכמו כן אם היו מכריחין ב"ד של ישראל על הגט שלא כדין זה הגט פסול ופוסל מן הכהונה ואם הכריחוהו העובדי כוכבים עד שאמר רוצה אני מה שיצוה ב"ד ישראל אחר כך צוהו ב"ד של ישראל על הכתיבה הרי זה כשר: (רמב"ם)


פרק ט - משנה ט

יָצָא שְׁמָהּ בָּעִיר מְקֻדֶּשֶׁת, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. מְגֹרֶשֶׁת, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁם אֲמַתְלָא {מ}. אֵיזוֹ הִיא אֲמַתְלָא. גֵּרַשׁ אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת אִשְׁתּוֹ עַל תְּנַאי {מא}, זָרַק לָהּ קִדּוּשֶׁיהָ, סָפֵק קָרוֹב לָהּ סָפֵק קָרוֹב לוֹ, זוֹ הִיא {מב} אֲמַתְלָא:

 ר"ע מברטנורה  יָצָא שְׁמָהּ בָּעִיר מְקֻדֶּשֶׁת. פְּנוּיָה שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ קוֹל, פְּלוֹנִית נִתְקַדְּשָׁה הַיּוֹם לִפְלוֹנִי. וְלֹא קוֹל הֲבָרָה בִּלְבַד, אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁהָיוּ נֵרוֹת דּוֹלְקוֹת וּמִטּוֹת מֻצָּעוֹת, וּבְנֵי אָדָם נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים וְאוֹמְרִים פְּלוֹנִית נִתְקַדְּשָׁה הַיּוֹם: מְגֹרֶשֶׁת הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. אַרֵישָׁא קָאֵי {לט}, הַאי אִתְּתָא דְּיָצָא עָלֶיהָ קוֹל מְקֻדֶּשֶׁת וְחָיְשִׁינַן לַהּ וַאֲסַרְנוּהָ לִנָּשֵׂא אֶלָּא לְאוֹתוֹ הָאִישׁ, אִם חָזַר וְיָצָא עָלֶיהָ קוֹל מְגֹרֶשֶׁת שֶׁגֵּרְשָׁהּ אוֹתוֹ פְּלוֹנִי שֶׁיָּצָא לָהּ קוֹל קִדּוּשִׁין מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת וּמֻתֶּרֶת לַכֹּל, שֶׁהֲרֵי קוֹל שֶׁחָשַׁשְׁנוּ לוֹ תְחִלָּה שׁוֹבְרוֹ עִמּוֹ: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁם אֲמַתְלָא. שֶׁלֹּא יְהֵא עִם הַקּוֹל שֶׁל קִדּוּשִׁין אוֹ שֶׁל גֵּרוּשִׁין אֲמַתְלָא, טַעַם שֶׁהוּא שׁוֹבֵר אֶת כֹּחַ הַקּוֹל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לט} גְּמָרָא. דְּאִלּוּ לְמֵיסַר אַגַּבְרָא (אִם אֵשֶׁת כֹּהֵן הִיא. רַשִׁ"י) הָא קָיְמָא לָן כָּל קָלָא דְבָתַר נִשּׂוּאִין לֹא חָיְשִׁינַן לֵיהּ: {מ} אֲמַתְלָא. מָשָׁל וְטַעַם. רַשִׁ"י: {מא} עַל תְּנַאי. שֶׁמָּא לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי. רַשִׁ"י: {מב} זוֹ הִיא. אֲמַתְלָא שֶׁל קִדּוּשִׁין. וְהוּא הַדִּין נַמִּי אִיפְּכָא. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת כו': ] מה שאמר כתב סופר ועד כשר ר"ל חתם סופר ועד כשר. חניכתו וחניכתה כנוי ר"ל כנוי האיש המגרש וכנוי האשה המתגרשת. ונקיי הדעת הנבונים בדעתם. גט מעושה בישראל לקוח באונס ובהכרח והם אונסין הבעל על הגט לפיכך אם היו ב"ד ישראל הם המכריחין אותו הרי הוא גט כשר ואם דייני עובדי כוכבים הכריחוהו על הגירושין הרי הוא גט פסול על כל צד מן הצדדים אבל אם אנסו על מה שחייבוהו דייני ישראל כגון שהיתה האשה תובעת הגירושים או שהגירושים מחוייבים מצד התורה הגט הזה פוסל מן הכהונה ואע"פ שהוא פסול וכמו כן אם היו מכריחין ב"ד של ישראל על הגט שלא כדין זה הגט פסול ופוסל מן הכהונה ואם הכריחוהו העובדי כוכבים עד שאמר רוצה אני מה שיצוה ב"ד ישראל אחר כך צוהו ב"ד של ישראל על הכתיבה הרי זה כשר: (רמב"ם)

פרק ט - משנה י

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יְגָרֵשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן מָצָא בָהּ דְּבַר עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד), כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ הִקְדִּיחָה תַבְשִׁילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו:

 ר"ע מברטנורה  אֲפִלּוּ הִקְדִּיחָה תַבְשִׁילוֹ. שְׂרָפָתְהוּ {מג} עַל יְדֵי הָאוּר אוֹ עַל יְדֵי מֶלַח. דְּדָרְשִׁי בֵית הִלֵּל עֶרְוַת דָּבָר, אוֹ עֶרְוָה אוֹ דָבָר {מד}, כְּלוֹמַר שְׁאָר דָּבָר סִרָחוֹן שֶׁאֵינוֹ עֶרְוָה: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֲפִלּוּ מָצָא אַחֶרֶת נָאָה מִמֶּנָּה. וְדָרִישׁ קְרָא הָכִי, אִם לֹא תִמְצָא חֵן שֶׁל נוֹי בְּעֵינָיו, אוֹ אִם מָצָא בָּהּ עֶרְוָה {מה}, אוֹ דָּבָר שֶׁל סִרָחוֹן {מו}, עַל כָּל אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ יָכוֹל לְגָרֵשׁ. וַהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {מג} כְּמוֹ אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי [דְּבָרִים לב]: {מד} וְאִצְטְרִיךְ לִכְתֹּב עֶרְוָה, לוֹמַר שֶׁאֲפִלּוּ יָצְאָה מִשּׁוּם עֶרְוָה מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא לְאַחֵר, כְּדִכְתִיב וְיָצְאָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר. וּלְבֵית שַׁמַּאי אִצְטְרִיךְ דָּבָר לִגְזֵרָה שָׁוָה, דִּכְתִיב הָכָא עֶרְוַת דָּבָר וּכְתִיב לְהַלָּן עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יָקוּם דָּבָר, מַה לְּהַלָּן בִּשְׁנַיִם אַף כָּאן בִּשְׁנַיִם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מה} דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כִּי מִשְׁמֵשׁ בְּאַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת. אִי, אֶלָּא, דִּלְמָא, דְּהָא. בֵּית שַׁמַּאי סָבְרֵי כִי מָצָא, דְּהָא מָצָא. וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר כִּי מָצָא, אִי נַמִּי מָצָא: {מו} הַיְנוּ דְּמַסִּיק הַתּוֹסָפוֹת דְּרַבִּי עֲקִיבָא כְבֵית הִלֵּל אָתֵי. דְּאִי לָאו דַּאֲיַתֵּר לֵיהּ דָּבָר לְהִקְדִּיחָה תַּבְשִׁילוֹ לֹא הֲוָה דָרֵישׁ כִּי מָצָא בָּהּ בִּלְשׁוֹן אִי נַמִּי: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן כו': מה שאמר מגורשת אינו ר"ל ששמענו שיצא קול מאשת איש גירשה בעלה לפיכך נאסור אותה על בעלה [כהן] מפני שיצא שמה מגורשת אבל הוא אומר שאם יצא שמה מגורשת אחר שיצא שמה מקודשת על אותה אשה בעצמה שהיא נתגרשה מאלו הקידושין הרי זו מגורשת שהרי קול ושוברו עמו לפי שהקול אסרה והקול מתיר אותה אבל אם נתבררו הקידושין בעדים וכל שכן אם היתה נשואה לא נתקיימו גירושיה אלא בעדים כמו שנתבאר בזאת המסכתא: (רמב"ם)