מסכת בכורות (מ)

דף ב - א

מתני' הלוקח עובר חמורו של עובד כוכבים והמוכר לו אע''פ שאינו רשאי המשתתף לו והמקבל הימנו והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה שנאמר בישראל אבל לא באחרים: גמ' כל הני למה לי צריכי דאי תנא לוקח ה''א משום דקא מייתי לה לקדושה אבל מוכר דקא מפקע לה מקדושה אימא ליקנסיה קמ''ל והמשתתף לו למה לי לאפוקי מדרבי יהודה דאמר שותפות עובד כוכבים חייבת בבכורה קמשמע לן דפטורה מן הבכורה והמקבל ל''ל משום דקא בעי למיתני והנותן לו בקבלה והנותן לו בקבלה למה לי איצטריך סד''א הואיל ועיקר בהמה דישראל היא ליקנסיה דלמא אתי לאיחלופי בבהמה אחריתי קמשמע לן תנן התם ר' יהודה מתיר בשבורה בן בתירא מתיר בסוס איבעיא להו עובר מה לי א''ר יהודה טעמא דר' יהודה התם דשרי משום דשבורה עובר נמי שבור הוא או דלמא שבורה לאו היינו אורחיה אבל עובר כיון דהיינו אורחיה לאו שבור הוא ת''ש והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי ולא פליג ר' יהודה וליטעמיך המשתתף לו והמקבל ממנו והנותן לו בקבלה דלא קתני הכי נמי דלא פליג אלא פליג ולא קתני ה''נ פליג ולא קתני: ת''ש ר' יהודה אומר המקבל בהמה מן העובד כוכבים וילדה מעלין אותו בשוויו ונותן חצי דמיו לכהן והנותן לו בקבלה אף על פי שאינו רשאי קונסים אותו עד עשרה בדמיו ונותן כל דמיו לכהן

רש"י מתני' הלוקח עובר חמורו. ובכור הוא ועדיין הוא במעי אמו והאי דנקט חמור ולא נקט פרה מפרש בפירקא תנינא (לקמן יג.) דאיידי דזוטרא מילי דפטר חמור פסיק ושדי ליה וכל אינך פירקין מיירי בבכור בהמה טהורה: אע''פ שאינו רשאי. כדתניא במסכת ע''ז (ד' יד:) ובכ''מ אין מוכרין להם בהמה גסה מפני שעושה בה מלאכה בשבת: והמשתתף לו. שנותנין מעות בין שניהם וקונין בהמה: והמקבל בהמה ממנו. שהחמורה של עובד כוכבים וישראל מקבלה שיהו חולקין בוולדות אבל גוף החמורה לעובד כוכבים: פטור מן הבכורה. אם אותו עובר שקנה מן העובד כוכבים או שמכר לעובד כוכבים בכור הוא אינו קדוש הואיל ויש חלק לעובד כוכבים בו או באמו: שנאמר. (במדבר ג) הקדשתי לי כל בכור בישראל אבל לא באחרים עובדי כוכבים: גמ' מייתי לה לקדושה. שתהא שובתת בשבת וכיון דמצוה עביד ליכא למיקנסיה: אימא ליקנסיה. לפדות העובר מן העובד כוכבים וליתנו לכהן: מדרבי יהודה. דאמר לקמן המקבל בהמה מן העובד כוכבים מעלין אותו בשויו ונותן חצי דמיו לכהן: ועיקר בהמה. גוף הבהמה וחצי ולדות: דלמא אתי לאיחלופי בבהמה אחריתי. שאין לעובד כוכבים חלק בה ולא בוולדותיה ואתי למיפטריה נמי מבכורה: תנן התם. במסכת ע''ז (דף יד:): רבי יהודה מתיר בשבורה. למכור לעובד כוכבים בהמה שנשברו רגליה ובמקום שלא נחשדו על הרביעה ובן בתירא מתיר בסוס שאין עושין בו מלאכה שיהא בו חיוב חטאת דסתם סוס לרכיבה עומד והרוכב בשבת אינו אלא משום שבות שהחי נושא את עצמו: עובר מה לי א''ר יהודה. למוכרו לעובד כוכבים שרי או אסור: משום דשבורה. ואינה ראויה למלאכה: ועובר נמי שבור הוא. אצל מלאכה: או דלמא שבורה לאו היינו אורחה. דבהמה להיות שבורה הלכך דבר חידוש הוא ולא אתי לאיחלופי ולהתיר מכירת שלמה: ת''ש. דמיירי בעובר וקתני אינו רשאי משום מלאכת שבת: וליטעמיך המשתתף לו. דקתני במתני' לענין בכורה דפטור ולא קתני ר' יהודה מחייב ה''נ דלא פליג והא קא חזינן לקמן בשמעתין דפליג בהך ברייתא: רבי יהודה אומר המקבל בהמה כו'. וילדה בכור: מעלין. שמין: ונותן חצי דמיו לכהן. אבל קדושת הגוף לא קדוש ליקרב למזבח הואיל וחציו לעובד כוכבים: והנותן לו בקבלה. נמי לא קדוש קדושת הגוף הואיל וחציו לעובד כוכבים פטור מן הבכורה והא דיהיב כל דמיו לכהן קנסא הוא שקונסין אותו לפי שמכרה לעובד כוכבים והנותן לו בקבלה אף על פי שאינו רשאי כלומר שאף על פי שאינו רשאי (לתנו לו) לעובד כוכבים במתנה: קונסים אותו. הואיל ולא חש לדברי חכמים: (רש"י)

תוספות מתני' הלוקח עובר חמורו של עובד כוכבים והמוכר לו. לוקח מיפטר מבכורה משום אם שהיא של עובד כוכבים ומוכר מיפטר משום ולד של עובד כוכבים ומתרי קראי (נפקי כו' ושותפות) של עובד כוכבים פוטר בבכורה אפי' אזנו וכדאמרי' (לקמן ג.) מאי שנא בו בעינן כל בכור וליכא אמו נמי בעינן כל מקנך תזכר וליכא והא דעביד צריכותא בלוקח ומוכר ולא אמר משום דנפקי מתרי קראי משום דלא תנא תרוייהו בלוקח או מוכר ש''מ דלוקח ומוכר צריכי כדמפרש ואזיל דמלוקח לא שמעינן מוכר דהוה מצי למיתני הלוקח עובר של עובד כוכבים או האם המוכר עובר לעובד כוכבים או האם (וה''נ) משמע ממתני' דמחד קרא נפקי דקתני פטור שנא' בישראל וצ''ל דאמוכר קאי דלא איירי כולה פרשה באם אלא בעובר: והמשתתף. בת''כ פ' אמור בכור איתיה בשותפות מדכתיב בכורות בקרכם וצאנכם וא''ת תיפוק לי מדאיצטריך בישראל למעוטי שותפות של עובד כוכבים מכלל דשותפות ישראל חייב וע''ק פרק ראשית הגז (חולין קלה:) דאמר בבכורות בקרך וצאנך למה לי למעוטי שותפות עובד כוכבים והכא ממעטינן ליה מבישראל ולמאי דפרישית דאיכא תרי קראי חד בעובר וחד באם ניחא מבישראל נפיק שותפות עובר ומבקרך נפיק שותפות אם וה''ה דמפיק ליה מכל מקנך תזכר וניחא ליה לאתויי בקרך איידי דמייתי התם בקרכם וצאנכם כדאמר התם אע''ג דכתיב בקרך וצאנך ואיכא למימר דידך אין שותפות לא כתב רחמנא בקרכם ולקמן מייתי מכל מקנך משום דרשא דכל וניחא דאיצטריך בקרכם משום שותפות אם דמדאיצטריך בישראל למעוטי שותפות עובד כוכבים לא מרבינן שותפות אם בישראל דההוא בולד כתיב ואין לפרש משום דגלי קרא גבי ולד בישראל שמעינן דבקרך למעוטי שותפות עובד כוכבים אתי וקאי שפיר בישראל אכולהו דהא בכולהו דממעט שותפות עובד כוכבים פרק ראשית הגז (ג''ז שם) תרומה מדכתיב ראשית דגנך פאה מדכתיב פאת שדך מעשר מדכתיב מעשר דגנך ממעט להו אע''ג דלא כתב בישראל: מייתי לה לקדושה. פ''ה שתהא שובתת בשבת וכן מפקע לה מקדושה שהעובד כוכבים עושה בה מלאכה בשבת ולשון קדושה לא משמע כן אלא קדושת בכורה כההיא דרב מרי בר רחל דכלו חיותיה משום דמפקע להו מקדושה דהוה מקני אודנייהו לעובד כוכבים ואע''ג דבלוקח אם הולד זכר לא שייך מייתי ליה לקדושה פעמים שהעובר נקבה ומייתי לה לקדושת בכורה שולד עובר קדוש בבכורה ובלא טעם דמייתי לקדושה מצי למימר דלא שייך למיקנסיה כיון דליכא הפקעה ולא דמי למוכר דאיכא הפקעה אלא ניחא ליה למימר דאפילו הבאת קדושה איכא ועוד מצי למימר טעם אחר אי תנא לוקח משום דלא עבד איסורא אבל מוכר דעבד איסורא כדקתני אע''פ שאינו רשאי אימא לקנסיה וחד מתרי טעמי נקט ומכל שכן דניחא השתא הא דלא נקט הכא טעמא דפרישית במתניתין משום דנפקי מתרי קראי: לאפוקי מדר' יהודה. בלא ר' יהודה נמי איצטריך לאשמועינן שותפות דלא שמעינן ליה מרישא אלא כ''ש איצטריך טפי כיון דמשכחת בהא פלוגתא: אבל עובר כיון דהיינו אורחיה לאו שבור הוא. פירוש דאתי למיחלף בבהמה אחריתי ועוד מצי למימר משום דעתיד להוליד ולהיות ראוי למלאכה דמהאי טעמא מסקינן דאסור דקאמר והאי עובר נמי כיכול להתרפאות דמי וחד מתרי טעמי נקט: ונותן חצי דמיו לכהן לא לקדש קדושת הגוף להיות קרב למזבח מפני חלקו של עובד כוכבים כדפי' בקונט' ובסוף פרקא שרי ליה ר' יהודה בגיזה ובעבודה דדריש ליה לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים ולא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בשלך ובשל אחרים וא''ת נהי דלא קדוש קדושת הגוף מ''מ כיון דמדאורייתא חייבת בבכורה אותו חלק שיש לו בו יהא של כהן למה נותן לכהן דמי חלקו י''ל משום טיבותא דכהן לא ניחא ליה בשותפות עובד כוכבים לפי שאינו יכול להוציא חלקו מיד עובד כוכבים במהרה כל כך וא''ת ובסיפא דקתני קונסין אותו עד עשרה בדמיו אי איירי בפטר חמור ניחא טפי ברישא ובסיפא שנותן דמיה לפי שאין הפטר חמור עצמו ניתן לכהן אלא נפדה בשה כל דהו או בשויו כדאמר לקמן (דף ט.): קונסין אותו עד עשרה בדמיו. דוקא בגסה קנסו אבל דקה כיון דאיסורא ליכא אלא מנהגא בעלמא במקום שחשודים על הרביעה דעובד כוכבים חס על בהמתו שלא תעקר לא קנסו אפילו במקום שלא נהגו למכור ולקמן אמר ריש לקיש מוכר בהמה גסה לעובד כוכבים קונסין אותו עד עשרה בדמיו דוקא גסה אבל דקה לא: (תוספות)

דף ב - ב

מאי לאו אעובר לא אבהמה והא דמיו קתני תני דמיה והא נותן כל דמיו לכהן קתני ואי בהמה כהן מאי עבידתיה הכא במאי עסקינן כגון דיהיב ליה בהמה מעברתא לפטומה דמיגו דקנסינן ליה אבהמה קנסינן ליה אעובר אמר רב אשי ת''ש רבי יהודה מתיר בשבורה מפני שאינה יכולה להתרפאות הא יכולה להתרפאות אסר והא עובר נמי כיכול להתרפאות דמי שמע מינה ואיכא דמתני לה אמתני' והמוכר לו אע''פ שאינו רשאי לימא מתני' דלא כרבי יהודה דתנן רבי יהודה מתיר בשבורה אפילו תימא רבי יהודה שבורה לאו היינו אורחיה עובר היינו אורחיה: ת''ש רבי יהודה אומר המקבל בהמה מן העובד כוכבים וילדה מעלין אותו בשויו ונותן חצי דמיו לכהן והנותן לו בקבלה אע''פ שאינו רשאי קונסין אותו עד עשרה בדמיו ונותן כל דמיו לכהן מאי לאו אעובר לא אבהמה והא דמיו קתני תני דמיה והא נותן כל דמיו לכהן קתני ואי בהמה כהן מאי עבידתיה הכא במאי עסקינן כגון דיהיב בהמה מעברתא לפטומה דמיגו דקנסינן ליה אבהמה קנסינן ליה אעובר אמר רב אשי ת''ש ר' יהודה מתיר בשבורה מפני שאינה יכולה להתרפאות הא יכולה להתרפאות אסור והאי נמי כיכול להתרפאות דמי שמע מינה איבעיא להו מכר בהמה לעובריה מאי תיבעי לר' יהודה תיבעי לרבנן תיבעי לרבי יהודה עד כאן לא קא שרי ר' יהודה אלא בשבורה דלא אתיא לאיחלופי אבל שלמה דאתיא לאיחלופי אסר או דלמא ומה שבורה דפסקה מיניה וכל שכן שלמה דלא פסקה מיניה תיבעי לרבנן עד כאן לא קאסרי רבנן אלא בשבורה דפסקה מיניה אבל שלמה דלא פסקה מיניה שרו או דלמא ומה שבורה דלא אתיא לאיחלופי אסרי וכל שכן שלמה דאתיא לאיחלופי וטעמא דרבנן משום הכי הוא והתניא אמרו לו לרבי יהודה והלא מרביעין עליה ויולדת אלמא משום עובריה הוא הכי קא''ל טעמא דידן משום דאתיא לאיחלופי בבהמה אלא את מ''ט שרית משום דאין יכולה להתרפאות כמאן דזבנה לשחיטה דמי והלא מרביעין עליה ויולדת וכיון דמרביעין עליה ויולדת משהא לה ואמר להו לכשתלד דלא מקבלת זכר תא שמע והנותן לו בקבלה ולא קתני אע''פ שאינו רשאי וליטעמיך המשתתף לו דלא קתני הכי נמי דרשאי והא אמר אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם העובד כוכבים שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בשם עבודת כוכבים שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך אלא תנא מכירה והוא הדין לשותפות ה''נ תנא מכירה והוא הדין לקבלנות ומאי שנא מכירה דנקט דעיקר מכירה היא תא שמע רבי יהודה אומר המקבל בהמה מן העובד כוכבים וילדה מעלין אותו בשוויו ונותן חצי דמיו לכהן והנותן בקבלה אע''פ שאינו רשאי קונסין אותו עד עשרה בדמיו ונותן כל דמיו לכהן וחכמים אומרים כל זמן שיד עובד כוכבים באמצע פטורה מן הבכורה

רש"י מאי לאו אעובר. קאמר דאינו רשאי: כהן מאי עבידתיה. בבהמה אלא ודאי אעובר: לא. לעולם מהכא לא תפשוט דהכא במאי עסקינן כגון דיהיב ליה בהמה מעברתא לפטומה וליטול חצי השבח בין בפטום בין בוולדות דמיגו דקנסינן וכו' אבל אי זבין ליה עובר לחודיה לא: שאינה יכולה להתרפאות. ולעשות מלאכה בשבת: מתיר בשבורה. ועובר דומיא דשבורה: היינו אורחיה. ולא שבור הוי: בהמה לעובריה. כגון שעדיין לא נתעברה ומכר לו כל הוולדות שעתידין להתעבר ובהמה עצמה לא מכר לו: מהו. לקונסו לפדותה משום מוכר בהמה לעובד כוכבים: דאתי לאיחלופי. להתיר מכירת שלמה: דפסקה מיניה. שלא שייר בה לעצמו כלום משמכרה: וכ''ש שלמה. כי האי גוונא דלא פסקה מיניה שהרי שייר לעצמו גוף הבהמה ואי משום עוברין ליכא למיחש שהרי לא נתעברה עדיין ולא כלום מכר לו ולכשיבאו ברשות עובד כוכבים הם באים: דפסקה מיניה. ומכירה חלוטה היא ואתי לאחלופי ולהתיר מכירה חלוטה שלמה אבל הכא דלא פסקה מיניה שרי דלאו מכירה היא: וכל שכן שלמה דאתיא לאחלופי. במכירה חלוטה של שלימה אחרת: משום הכי הוא. בתמיה דאיצטריך לן למיבעי: עליה. על השבורה: אלמא טעמא דרבנן משום עוברין. תיפשוט מינה דלרבנן אסור למכור לעובד כוכבים בהמה לעובריה ולר' יהודה מותר: לעולם טעמא דרבנן משום איחלופי. ואיצטריך למיבעי כיון דלא פסקה מיניה איכא למימר לא אתי לאיחלופי במכירה גמורה והכי קאמרי ליה רבנן לר' יהודה: כמאן דזבנה לשחיטה דמי. וליכא למיחש לאיחלופי דמאן דחזי ידע דלא מזבין ליה אלא לשחיטה ולא אתי לזבוני בהמה שלא לשחיטה: משהא לה. לצורך וולדות ומאן דחזי לה בבית העובד כוכבים לסוף שנה או שתים סבר מותר למכור בהמה לעובד כוכבים שלא לשחיטה: ת''ש. ממתני': ולא קתני אע''פ שאינו רשאי. אלמא מותר למכור בהמה לעובריה דהא קבלה מכירה לעוברין היא שאין חולק העובד כוכבים אלא בוולדות דקס''ד דלא פליג עובד כוכבים בשבח פטימת בהמה: על פיך. בהגרמת פיך: תנא במכירה. אינו רשאי והוא הדין לכולהו: ומאי שנא מכירה דנקט. בה אינו רשאי ולא נקטיה בחדא מהנך: דעיקר מכירה היא. עיקר איסורא הויא מכירת בהמה: (רש"י)

תוספות מאי לאו אעובר. פי' ואיירי בבהמה מעוברת. לא אבהמה פי' ולא איירי בעובר אלא בבהמה לעוברה וכן משמע לקמן גבי בעיא דבהמה לעובריה מהו ובעי למיפשט מהכא דאסור דקאמר מאי לאו אבהמה ש''מ דאי אבהמה קאי איירי בבהמה לעוברה ולכאורה לא איירי בבהמה לעוברה דא''כ מאי פריך והא דמיו קתני לימא דקאי אעובר וכי תימא דמשמע ליה דקאי אבהמה א''כ לקמן נמי לידוק הכי אלא הכא איירי בבהמה לפטומה כדמסיק לקמן לעוברה: דלא מקבלת זכר. לא מטעם טרפות מדאמר פרק אלו טריפות (חולין דף נז:) גבי ר''ש [בן חלפתא] שהיה עסקן בדברים ודילמא קסבר ר' יהודה טריפה יולדת ומשבחת ואית ספרים דלא גרסי יולדת שאין צורך שם בלידה אלא במה שמשבחת ומ''מ מסתבר הכא דאפילו מן הארכובה ולמטה שרי רבי יהודה משום דלא מקבלה זכר: ולטעמיך המשתתף לו כו'. מקבלה לא שייך להקשות דמיתסר משום שותפין דלא אתי בקבלה כל כך לידי שבועה ודוקא נקט שותפות אבל שאר משא ומתן לא אסור: אסור לאדם שיעשה שותפות עם העובד כוכבים. הא דתניא פ''ק דמסכת ע''ז (דף כב.) ישראל ועובד כוכבים שקבלו שדה בשותפות וכן עובדא דעובד כוכבים נוטל שני ערלה וישראל נוטל שני היתר ואמר פרק הזרוע (חולין דף קלג.) המשתתף עם עובד כוכבים צריך שירשום כל הני עובדא פליגי אאבוה דשמואל: שמא יתחייב לו עובד כוכבים שבועה. מכאן אוסר רבינו שמואל קבלת השבועה מק''ו ור''ת מתיר מפני שהוא כמציל מידם כדתניא פ''ק דמס' ע''ז (דף ו:) מלוה על פה גובין מהן מפני שהוא כמציל מידם אע''ג דאזיל ומודה ויש לחלק בין ספק לודאי עוד מייתי ר''ת ראיה מההיא דפרק [בתרא] דמגילה (דף כח.) דאמר אבוה בר איהי תיתי לי דלא עבדי שותפות עם עובד כוכבים ואי אסור מאי רבותיה וכן פר''ת שלא היו נזהרים משלש סעודות מדאמר פרק כל כתבי (שבת דף קיח:) תיתי לי דקיימית ג' סעודות משמע שכולן לא היו נזהרים בהן עוד פר''ת בזמן הזה כולן נשבעים בקדשים ואין תופסין בהם אלהות ואע''פ שמזכירין [עמהם] שם שמים וכוונתם [לד''א מ''מ] אין זה [שם] עבודת כוכבים כי דעתם לשם עושה שמים וארץ ואע''ג שמשתתף ש''ש ודבר אחר אין כאן לפני עור לא תתן מכשול דבני נח לא הוזהרו על כך ולדידן לא אשכחן איסור בגרם שיתוף: דעיקר מכירה. פרש''י דעיקר איסור הוא המכירה משמע שרוצה לומר שעיקר האיסור הוא המכירה וקשה הא שותפות לא מיתסר משום מכירה אלא כדאבוה דשמואל וצ''ל עיקר איסור הפשוט הוא מכירה כדתנן פרק קמא דמס' ע''ז (דף יד:): (תוספות)

דף ג - א

מאי לאו אבהמה לא אעובר דיקא נמי דקתני קונסין אותו עד עשרה בדמיו שמע מינה מסייעא (ליה) לריש לקיש דאמר ריש לקיש המוכר בהמה גסה לעובד כוכבים קונסין אותו עד עשרה בדמיה דוקא או לאו דוקא תא שמע דאמר רבי יהושע בן לוי המוכר עבדו לעובד כוכבים קונסין אותו עד מאה בדמיו שאני עבד דכל יומא ויומא מפקע ליה ממצות ואיכא דאמרי אמר ריש לקיש המוכר בהמה גסה לעובד כוכבים קונסין אותו עד מאה בדמיה תנן והנותן לו בקבלה אף על פי שאינו רשאי קונסין אותו עד עשרה בדמיה מכירה פסקה מיניה קבלנות לא פסקה מיניה דוקא או לאו דוקא תא שמע דאמר ר' יהושע בן לוי המוכר עבדו לעובד כוכבים קונסין אותו עד עשרה בדמיו שאני עבד דלא הדר ליה בהמה מאי טעמא משום דקא הדרא ליה ניקנסיה טפי חד אלא עבד מילתא דלא שכיחא היא וכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן: וחכמים אומרים כל זמן שיד העובד כוכבים כו': אמר רבי יהושע ושניהם מקרא אחד דרשו {שמות יג-ב/יג/טו} כל בכור רבנן סברי בכור מקצת בכור משמע כתב רחמנא כל עד דאיכא כוליה ורבי יהודה סבר בכור כוליה בכור משמע כתב רחמנא כל דאפילו כל דהוא איבעית אימא דכולי עלמא בכור רובא משמע מר סבר כל משמע למלויי אתא ומר סבר לגרועי אתא וכמה תהא שותפות של עובד כוכבים ותהא פטורה מן הבכורה אמר רב הונא אפילו אזנו מתקיף לה רב נחמן ולימא ליה שקיל אזנך וזיל איתמר רב חסדא אמר דבר שעושה אותו נבלה ורבא אמר דבר שעושה אותו טריפה במאי קמיפלגי בטריפה חיה למאן דאמר דבר שעושה אותו טריפה קסבר טריפה אינה חיה ולמאן דאמר דבר שעושה אותו נבלה אבל טריפה חיה אמרוה רבנן קמיה דרב פפא הא דרב הונא ורב חסדא ורבא לא פליגי הא בו הא באמו אמר להו רב פפא מאי שנא בו דבעינן כל בכור וליכא אמו נמי בעינן {שמות לד-יט} כל מקנך תזכר וליכא אלא לא שנא מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מנפלים דאף על גב דלאו בני חיותא נינהו קדשי דאמר מר {שמות יג-יב} פטר שגר בהמה שגר בבהמה התם כיון דלא עריבו בהו חולין קרינא בהו בבהמה כל בכור הכא כיון דעריבו בהו חולין לא קרינא בהו כל בכור ר' אלעזר לא על לבי מדרשא אשכחיה לרבי אסי א''ל מאי אמור רבנן בי מדרשא א''ל

רש"י מאי לאו אבהמה. קאי האי דקתני קונסין אותו דקנסינן ליה לפדות הבהמה אלמא מכר את הבהמה לעובריה דקבלה אינה אלא לעוברין קנסינן ליה בין לרבי יהודה בין לרבנן דרבנן לא פליגי עליה דר' יהודה אלא לענין בכורה: לא אעובר. קנסינן ליה שכבר היה במעיה ומכרו לגמרי אבל עוברין שעתידה להתעבר לא איכפת לן: דיקא נמי. דאעובר קאי מדקתני נותן כל דמיו לכהן ואי אבהמה כהן מאי עבידתיה: מסייע ליה. האי דקתני קונסין: או לאו דוקא. דלא קנסינן ליה כולי האי אי נמי טפי מהכי קנסינן ליה אם אין העובד כוכבים מתרצה בכך: ת''ש. מדגבי עבד תני מאה והכא עשרה שמע מינה דוקא קאמר דאי לאו דוקא ליתני תרוייהו מאה או תרוייהו עשרה: לעולם בהמה לאו דוקא דלא קנסינן ליה כולי האי אבל גבי עבד משום דכל יומא ויומא כו': דוקא. מאה או לא דוקא בלישנא בתרא גרסי' בעבד עד עשרה בדמיו אלמא מאה דבהמה לאו דוקא דהא עבד דמפקע ליה ממצותיו ולא קנסינן אלא עשרה: שאני עבד. להכי לא קנסינן ליה טפי משום דכי פריק ליה לא הדר ליה למריה דקיי''ל במסכת גיטין (דף מג:) המוכר עבדו לעובד כוכבים יצא לחירות: וקפריך בהמה מ''ט קנסינן ליה טפי משום דהדרא ליה: ה''ג אי הכי א''כ ליקנסיה טפי חד. כדי שיעור דמיה ליקנסיה יותר מעשרה דהא במאי דהדרא ליה אינו נשכר אלא כדי דמיה וקנסא לא הוי אלא י' הלכך ליתני י''א בדמיה ותו לא: כל בכור. בישראל רבנן סברי אי הוה כתיב בכור בישראל הוה משמע אפילו מקצת בכור דישראל הוי חייב בבכורה: למלויי אתא. עד דליהוי כוליה דישראל: לגרועי. דכל משמע כל דהו כמו לשפחתך אין כל בבית (מלכים ב ד). אפי' אזנו. אפי' אין שותפות לעובד כוכבים אלא באוזן הבכור אינו קדוש: ולימא ליה. כהן לעובד כוכבים: שקיל אזנך וזיל. דאי נמי הוי בכור בעל מום ניתן לכהן: נבילה. כגון שיש חלק לעובד כוכבים בוושט או בגרגרת שלו הואיל וחיותא בידיה דעובד כוכבים חשיב כמאן דהוי כוליה דעובד כוכבים: טריפה. כגון מן הארכובה ולמעלה: במאי קמיפלגי. רב חסדא ורבא: רבא סבר טריפה אינה חיה. הלכך כמאן דהוי כולה דעובד כוכבים דמי: ורב חסדא סבר טריפה חיה. הלכך לא חשיב אלא דבר שעושה אותה נבילה: לא פליגי. רב חסדא ורבא עליה דרב הונא אבל רב חסדא ורבא פליגי: [הא בו.] אם יש חלק לעובד כוכבים בבכור עצמו אפי' באזנו אינו קדוש: באמו. או נבלות או טריפות. כל מקנך תזכר אם כל המקנה שלך תזכר אם יהא שלך זכר תקדישנו כדמתרגמינן דיכרין תקדיש: מתקיף לה. אכולהו: שגר בהמה שגר בבהמה. שגר במעי בהמה שעדיין לא הגיע זמנו לצאת ל''א שגר בהמה מה שבהמה משגרת ומשכלת אלמא אע''ג דלאו בני חיותא נינהו קדשי הכא נמי אי נמי הוה ליה לעובד כוכבים ביה דבר שעושה אותו נבילה ליקדוש חלק הישראל אע''ג דלאו בר חיותא הוא: אפי' מום קל. ואפי' אין לעובד כוכבים שותפות אלא באזנה שאם היה נוטל חלקו אינה לא נבלה ולא טרפה אלא מום קל בעלמא פטורה מן הבכורה: (רש"י)

תוספות ורבי יהודה סבר כוליה בכור משמע. תימה פ' כסוי הדם (חולין דף פח. ושם) אמר איפכא רבי יהודה אומר דמו מקצת דמו ורבנן סברי כל דמו ופר''ת ההיא משום דדם כולו דם משמע כתב רחמנא דמו מקצת דמו כדאמר הכא כתב כל דאפי' כל דהו וקשה דהתם דריש ר''י דמו לחלק ועוד לפי מה שפסק ר''ת כר' יהודה כדפרישית פ''ק דגיטין (דף ז: ושם ד''ה אמר) קשה הלכתא אהלכתא דאין הלכה כר' יהודה דהכא כדאמר בסמוך לית דחש להא דר' יהודה דאמר שותפות עובד כוכבים חייבת על כן יתכן לפרש דאין לדמות אלא מה שהש''ס מדמה כההיא דבתולה אפי מקצת בתולים דפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נט.) ובפרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צז:) מדמה להו לפלוגתא דמקצת כסף ככל כסף דהנהו דמו אהדדי זהו ענין אחר כשנתמעטו בתולים ונשתיירו מקצתם כאילו נשתיירו כולן וכן כסף כתובה נשאר מקצת יש לה מזונות כאילו נשאר כולו ויש הרבה דרשות שאין להשוותן שה אפי' מקצת שה דפליגי ר' אלעזר ורבנן פ' אותו ואת בנו (חולין דף עט:) ופ' הזרוע (שם דף קלב.) ופלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן אכל נפש ואפי' נשוה ההיא דדמו להך דהכא לא תקשה הא דפסיק הכא דלא כר' יהודה והתם קאמר לית דחש להא דר' שמעון דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף דאדרבה סייעתא דהלכתא כרבנן דבכור מקצת בכור משמע אי לאו כל והתם נמי בתולה מקצת בתולים במשמע עוד י''ל דלא תקשה דר' יהודה אדרבי יהודה משום דסתמא דקרא איירי בסתם בהמה שהן שלהן ואין לעובד כוכבים שותפות בהן הלכך אי לאו כל מוקמי ליה לקרא בכוליה בכור אי נמי משום דכתיב (במדבר ג) כל בכור בישראל ובישראל משמע כוליה כדאמר פרק מצות חליצה (יבמות דף קב.) ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל אבל בעלמא משמע שפיר מקצת: רב חסדא אמר דבר שעושה אותה נבלה רבא אמר דבר שעושה אותה טריפה. פ''ק דתמורה (דף יא:) גריס איפכא גבי אומר רגלה של זו עולה ומהגרסות הפוכות היא זו וההיא דהתם עיקר דאמר רב חסדא מודה רבי יהודה בדבר שעושה אותה טריפה רבא אמר בדבר שעושה אותה נבילה רב ששת אמר בדבר שמתה בו כו מר מוסיף אדחבריה ובענין זה יתכן דאמר הכא רב הונא אזנו רב חסדא מוסיף טרפה רבא מוסיף נבילה וכה''ג פ' המפלת (נדה כג:) גבי גוף אטום עד לארכובה וחד מוסיף עד טבורו והא דאמר רבא התם ושטו נקוב אמו טמאה לידה אפי' גרס רבא בשמעתא לפי שהוא בתר רב חסדא לא קשה דרבא אדרבא התם דאע''ג דושטו נקוב טריפה (וחיה) לא מדמו לחסרון עד לארכובה: הא דרב הונא ורב חסדא ורבא לא פליגי. הא פשיטא דרב חסדא ורבא פליגי אלא ה''ק הא דרב הונא לא פליגא אדרב חסדא ורבא: מ''ש מנפלים. אע''ג דהתם כתב קרא הוה לן למילף מהתם או נפלים נילף משותפות דכתיב כל בכור ונשוה כל הדרשות בענין אחד: (תוספות)

דף ג - ב

הכי אמר רבי יוחנן אפי' מום קל והדתנן רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל פטורה מן הבכורה ואם יש בו מקצת סימנין חייב מום קבוע הוי לשחוט עליו בשלמא מום קל קא משמע לן כדרב הונא ולאפוקי מדרב חסדא ורבא אלא מום קבוע מאי קא משמע לן דכיון דאישתני הוה ליה מומא תנינא ופיו דומה כשל חזיר הרי זה מום וכי תימא התם נשתנה בדבר שאין במינו קדוש בבכורה הכא נשתנה בדבר שבמינו קדוש בבכורה הא נמי תנינא עינו אחת גדולה ואחת קטנה ותנא גדולה גדולה כשל עגל וקטנה קטנה כשל אווז בשלמא קטנה כשל אווז אין במינו קדוש בבכורה אלא גדולה כשל עגל יש במינו קדוש בבכורה אלא לאו משום דאמרינן כיון דאישתני הוה ליה מומא לא משום דהוה ליה שרוע הכי נמי מסתברא דתנן מומין אלו בין קבועין בין עוברין פוסלין יתר עליהן אדם עיניו שתיהן גדולות שתיהן קטנות גבי אדם הוא דכתיב {ויקרא כב-ד} איש איש מזרע אהרן דבעינן איש שוה בזרעו של אהרן אבל בהמה שתיהן גדולות שתיהן קטנות נמי לא הוי מומא אחת גדולה ואחת קטנה מאי טעמא אי משום שינוי אפילו שתיהן גדולות שתיהן קטנות נמי אלא לאו משום דהוה ליה שרוע לא לעולם אימא לך משום שינוי שינוי הוי מומא ודקא קשיא לך אפילו שתיהן גדולות שתיהן קטנות התם אי מחמת בריותא יתירא תרווייהו בעי למיברא אי מחמת כחישותא יתירא תרווייהו בעי מיכחש ההיא גיורתא דהוו מסרין לה אחי חיותא לפטומה אתאי לקמיה דרבא אמר לה לית דחש לה להא דרבי יהודה דאמר שותפות עובד כוכבים חייבת בבכורה רב מרי בר רחל הויא ליה ההיא חיותא הוה מקנה לאודנייהו לעובד כוכבים ואסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים וכלאי חיותא דרב מרי בר רחל וכי מאחר דאסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים אמאי מקנה להו לאודנייהו לעובד כוכבים דלמא אתי בהו לידי תקלה אי הכי מאי טעמא כלו חיותא דרב מרי משום דמפקע להו מקדושתייהו והאמר רב יהודה מותר לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם התם מקדושת מזבח קא מפקע ליה מקדושת כהן לא מפקע ליה הכא אפי' מקדושת כהן קא מפקע ליה ואיבעית אימא רב מרי בר רחל ידע לאקנויי קנין גמור וחזי ליה איניש אחרינא ואזיל ועביד וסבר רב מרי מילתא הוא דעבד ואתי בה לידי תקלה: מתני' כהנים ולוים פטורין מק''ו אם פטרו את של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו את של עצמן: גמ'

רש"י הכי אמר רבי יוחנן. בי מדרשא דהאי חייב דקתני חייב ליתנו לכהן קאמר אבל למזבח לא קרב דהאי דאישתני הוי מום קבוע לשחוט עליו בחוץ כבכור בעל מום ששוחטו כהן ואוכלו: כדרב הונא. דאמר אפי' אזנו: תנינא. לקמן בפ' על אלו מומין שוחטין את הבכור (דף מ.): הכא נשתנה כו'. ולהכי איצטריך לר' יוחנן לאשמועינן דמום הוא: או אחת גדולה. כשל עגל או אחת קטנה כשל אווז: יש במינו קדוש בבכורה. ואפי' הכי הוי מומא ואמאי איצטריך לרבי יוחנן למימר: לא משום דהוה ליה שרוע. דשרוע האמור בתורה זו היא שאברו אחד גדול מחבירו אבל שינוי אחר כגון שבצמרו דומה לעז לא שמעינן דמום הוא הלכך איצטריך לרבי יוחנן לאשמועינן: מומין אלו. שפירשו חכמים בבכור: בין עוברין בין קבועין פוסלין. באדם בכהן כל זמן שמום בו לא יעבוד: שוה בזרעו. שדומה לבני אדם: לעולם אימא לך כו'. ומהכא לא תסתבר משום שרוע: תרוייהו בעו. והא ודאי משונה הוא ואי קשיא אמאי איצטריך לר' יוחנן למימר הא אוקימנא דשינוי הוי מומא תריץ כיון דאיכא למימר נמי דלאו משום שינוי הוא אלא משום שרוע איצטריך לר' יוחנן למימר: אחי. עובדי כוכבים הוו: אתאי לקמיה דרבא. למיבעי אי מיחייבא בבכורה: מקנה לאודנייהו לעובד כוכבים. לאפקועינהו מבכורה: ואסר להו. לבכורות בגיזה ועבודה כבכורים גמורים ויהיב להו לכהנים: וכלאי חיותא. מתה מקנהו: לידי תקלה. שלא יגוז ויעבוד בהן: אי הכי. דלטובה נתכוון אמאי כלאי חיותיה: קודם שיצא. ועדיין לא נתקדש דבכור ברחם תליא קדושתיה דכתיב כל הבכור אשר יולד ולא הוי כמטיל מום בקדשים: מקדושת כהן לא מפקע ליה. דהוי כבכור בעל מום הניתן לכהן וחייב כהן לנהוג בו קדושה שלא יגוז ויעבוד בו וכשהוא שוחטו אינו שוחטו באיטליז ואינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא כדלקמן (דף לא.): הכא. מכי מקני לה לעובד כוכבים דלא חיילא עליה שם קדושה ואע''ג שהוא נוהג בו קדושה הוי כנוהג קדושה בחולין גמורין: קנין גמור. ליטול מעות מן העובד כוכבים דעובד כוכבים לא קני אלא בכסף כדאמרי' לקמן בפרק שני (דף יג.): מילתא הוא דעבד. מילתא בעלמא בדיבור ואינו נוטל דמיו: מתני' כהנים ולוים פטורין. קא סלקא דעתך אפטר חמור קאי: אם פטרו. לוים בכורי ישראל במדבר: דין הוא כו'. ומשמע דגוף הלוים פטרי חמורי ישראל: גמ' (רש"י)

תוספות אלא לאו משום דהוה ליה שרוע. ושינוי לא הוי מומא וא''ת אם כן קשה טפי לר' יוחנן דאמר לעיל כיון דאישתני הוי מומא דהכא דייקינן שתיהן גדולות הוי שינוי ולא חשיב מומא ויש לומר ההיא דלעיל שינוי חמור טפי משתיהן גדולות או שתיהן קטנות: דקא מפקע להו מקדושתייהו. מה שאין נזהרין עכשיו ואע''פ שנענש רב מרי פר''ת רב מרי נענש לפי שהיה מקנה אזנו של עובר ואיכא הפקעה בגוף העובר אבל הקנאה באם שריא ואע''ג דאית ספרים דגרסי לאזנה לשון נקבה היינו משום דקאי אחיותא והכי נמי אסר לה בגיזה ועבודה וא''ת לקמן פ''ט (דף נג.) דפריך גבי מעשר בהמה ואינו נוהג בזמן הזה דלא ליתי לידי תקלה אי הכי בכור נמי לא לנהוג בזמן הזה משום תקלה ומשני אפשר כדרב יהודה אמאי לא משכחת תקנה באמהות כדפרישית י''ל התם כיון דאיכא חשש תקלה ויש להם לתקן בלא הפקעה מכהן שיעשה כרב יהודה לא רצו לתקן שיעשה לעולם כך ע''י הפקעה ומיהו אי עבד עבד אי נמי בימי רב מרי היו בקיאין להטיל מום בבכור קודם שיצא לעולם אסור לעשות ע''י הפקעה אבל אנו דלא בקיאין בכך מוטב להקנות לעובד כוכבים קודם שיבא לידי תקלה כדמשמע פ' בתרא (לקמן דף נג.) דאי לאו משום דאפשר כרב יהודה היה לנו לתקן להקנות לעובדי כוכבים ואנן דלא בקיאינן הוי כלא אפשר (ואפי' בהא דרב יהודה בפרק אין מערימין) דאסור מן הדין גזירה דלמא מפיק את ראשו קודם שיטיל בו מום אי לאו משום דרב יהודה עדיפא להטיל בו מום קודם שיצא לעולם כי היה צריך להשהותו עד שיפול מום מעצמו ונראה דבהקנאת אזן לחוד שרי דקי''ל כרב הונא מדקאי ר' יוחנן כוותיה ואמר אפי' מום קל ורב מרי נמי דמקנה אזנייהו לא נענש אלא משום הפקעה ולקמן פ' בתרא (ג''ז שם) פריך לקנינהו להו לאודנייהו לעובד כוכבים ולכל היותר מותר ע''י הקנאה בדבר שעושה אותה טריפה או נבילה ולאידך לישנא מפרש שנענש רב מרי משום דידע לאקנויי וכ''ע לא ידעי וסברי רב מרי מילתא בעלמא הוא דעבד ואתי לידי תקלה יש לפרש נמי רב מרי שהיה בקי בדרב יהודה לית ליה למיעבד בקנין דאתי למיטעי אבל לדידן לא אפשר בענין אחר עוד פר''ת רב מרי שהיה מקנה אזן עובר לעובד כוכבים הוי דבר שלא בא לעולם אלא היה מקנה בהמה לאזני עובר כמו דקל לפירותיו וטעה אינש ואמר אזני עובר היה מקנה כמו פירות דקל ואתי לידי תקלה אבל כי מקנה אזני הבהמות שרי דלא אתי למיטעי ולפי' הקונטרס לא יתכן לפרש כן שפירש רב מרי היה יודע להקנות קנין גמור ליטול מעות מן העובד כוכבים דעובד כוכבים לא קני אלא בכסף כדאמר לקמן פ''ב (יג.) וסברי מילתא בעלמא הוא דעבד ואינו נוטל דמים ומיהו לפי דבריו לא היה לו להזכיר ראיה [מלקמן] דאדרבה לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות דריש לה לקמן (דף יג:) מיד עמיתך בכסף הא לעובד כוכבים במשיכה וכרבי יוחנן [קי''ל]: כהנים ולוים פטרו עצמן מק''ו. וא''ת בלא ק''ו תיפוק ליה מתוך קונטרוקוס השר דמשני (לקמן ה:) אותם ג' מאות בכורים היו ואין בכור מפקיע בכור משום דדיו שיפקיע של עצמו ש''מ דשל עצמו מיהא מפקיע י''ל אי לאו ק''ו מצינו לשנויי אותן ג' מאות בכורות היו והוצרכו פדיון וכי תימא א''כ למנינהו בהדי שלשה ושבעים ומאתים העודפים מצי למימר לא הוחזק הכתוב למנות אלא דישראל לחודייהו: (תוספות)

דף ד - א

אינהו פטרי אדם אדם פטר בהמה בהמה פטרה דכתיב {במדבר ג-מה} קח את הלוים תחת בכור בבני ישראל ואת בהמת הלוים תחת בהמתם אמר אביי הכי קאמר כהנים ולוים פטורין בהמתם מקל וחומר אם הפקיעה בהמתם של לוים בהמה של ישראל במדבר דין הוא שתפקיע את של עצמן א''ל רבא והא פטרו אינהו קתני ועוד אם איתא אפילו מבכור בהמה טהורה נפטרו אלמה תנן לא נפטרו מבכור בהמה טהורה אלא מפדיון הבן ופטר חמור אלא אמר רבא הכי קתני כהנים ולוים פטרו הן עצמן מקל וחומר אם הפקיעה קדושתן של לוים קדושת של ישראל במדבר לא יפקיע את של עצמן אשכחן אדם בהמה טמאה מנלן אמר קרא {במדבר יח-טו} אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה אמר ליה רב ספרא לאביי לדידך דאמרת בהמתם בן לוי דהוה ליה שה דאפקע ליפקע דלא הוה ליה שה דליפקע לא ליפקע בין לדידך בין לרבא בן חדש דאפקע ליפקע פחות מבן חדש דלא אפקע לא ליפקע לויה לא תיפקע אלמה אמר רב אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים הא לא קשיא כדמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא דאמר פטר רחם בפטר רחם תלה רחמנא ואהרן שלא היה באותו מנין לא ליפקע דתניא למה נקוד על אהרן שבחומש הפקודים שלא היה באותו מנין אמר קרא הלוים הוקשו כל הלוים זה לזה כהנים מנלן כדרבי יהושע בן לוי דאמר ר' יהושע בן לוי בעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים לוים וזה אחד מהן {יחזקאל מד-טו} והכהנים הלוים בני צדוק

רש"י ועוד אם איתא. דדרשינן קל וחומר גבי בהמה מבכור בהמה טהורה נפטרו לוים דהא בהמה טהורה דידהו הפקיעה בהמת ישראל: אלמה תנן כו'. בפרק שני (לקמן דף יג.): אלא אמר רבא. גבי בהמה לא דרוש רבנן קל וחומר מדאיצטריך לאקושי בכור בהמה טמאה לבכור אדם דכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה כדלקמן שמע מינה גבי בהמה לא אתייהב למדרש האי קל וחומר והכי קאמר מתניתין כהנים ולוים פטורין הן עצמן מפדיון הבן מק''ו: אם הפקיעה. קדושת פשוטי הלוים את קדושת בכורי ישראל במדבר דין הוא שתפקע קדושת בכורה שבהן כדאמר לקמן בכורי הלוים לא הפקיעו אלא עצמן: בהמה טמאה מנא לן. דנפטרו כהנים מפטר חמור: כל שאינו בבכור אדם. כגון לוים וכהנים דנפטרו מק''ו: לדידך דאמרת בהמתם. דאבהמה נמי קא דריש ק''ו: בן לוי דהוה ליה שה. במדבר דאפקע פטרי חמורים שהיו (לו) במדבר: בין לדידך ובין לרבא. דדרשיתו ק''ו גבי בכור אדם דכיון דדרשת לגבי בהמה כל שכן לגבי אדם דאי לא דרשת ביה קל וחומר אדם מנא לן וכיון דדרשת איכא למיפרך לוי בכור בן חדש דאשכחן גבי פשוט בן לוי חדש דאפקע קדושת בכורות בני ישראל דכולן מבן חדש ומעלה נמנו כדכתיב (במדבר ג) מבן חדש ומעלה ניפקע בכור עצמו ובכורי לוים בני חדש דין הוא שיפטרו עצמן מקל וחומר מפשוטי בני חדש דהפקיעו קדושת בכורי ישראל קל וחומר בני חדש עצמן: בכור פחות מבן חדש. דלא אפקע פשוט דכותיה קדושת בכור ישראל לא יפקע קדושת עצמו ולמה לא נפדו בכסף בכורי לוים שהיו במדבר פחותים מבן חדש: לויה שילדה. מישראל לא תפקע קדושת בכור בנה דהא לא נמנו במדבר אלא זכרים אבל נקבות לא הפקיעו כלום: בפטר רחם תלה רחמנא. לבכור וכיון דרחם דהך לויה הוא אזלינן אחר האם לענין ה' סלעים אי משכחינן דכולן לוים פטורין אפילו פחותין מבן חדש שהיו במדבר שלא הפקיעו בן לויה נמי פטור: ואהרן שלא היה באותו מנין. לא הוא ולא בהמותיו שלא הפקיעו את בכורי ישראל לא יפקע פטרי חמורים דידיה: הוקשו כו'. השתא איפריקו כולהו תיובתא: (רש"י)

תוספות דין הוא שתפקיע את של עצמן גרס ואי גרס שתפקע לא גרס את: והא פטרו אינהו קתני. מרישא דקתני והכהנים והלוים פטורין לא קשה מידי דאיכא לפרש פטורין מלקדש פטרי חמוריהן קאמר ולא פטורין הן עצמן אבל פטרו משמע פטרו אינהו: ועוד אם איתא. דדרשינן ק''ו גבי בהמה מבכור בהמה טהורה ליפטרו לוים דהא בהמה דידהו הפקיעה בהמת ישראל הטהורה וא''ת א''כ לקמן דנקט שה א' של בן לוי פטר כמה פטרי חמור של ישראל אמאי לא נקט בהמה טהורה דליכא למימר דבבהמה טהורה לא פטר שה אחד כמה בכורות דטהורות דישראל אלא דוקא בפטרי חמור אבל בטהורה מנו אחד כנגד אחד דקאמר מה שפטרו בהמת לוים של ישראל בין טמאה בין טהורה מבהמת תחת בהמתם נפקא ליה לקמן בהמה אחת תחת בהמות הרבה משמע בין טמאה בין טהורה י''ל ר' חנינא דלקמן נקט מה שיכול לנהוג עכשיו ועוד יש לפרש מתניתין דלקמן אתא מה טעם פודה וחוזר ופודה משום דשה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמור של ישראל במדבר אבל מה שפטר שה אחד של בן לוי במדבר כמה בכורות דטהורה של ישראל לא נהג אלא באותה שעה דעכשיו אין להם פדיון אלא יש בהן קדושת הגוף וא''ת ואביי מאי קסבר אמאי לא עבדי ק''ו בטהורה י''ל קסבר לענין טהורה שיש בהן קדושת מזבח לא שייך למימר פוטרין את של עצמן מק''ו דפוטרין של ישראל דכהנים ולוים קרובים לצד מזבח יותר משל ישראל: אם הפקיעה קדושה של לוים כו'. וא''ת מאי ק''ו הוא זה והלא פשוטי הלוים הפקיעו בכורות ישראל אבל בכורי לוים לא הפקיעו כלום כדלקמן והיכי עביד ק''ו בבכור של לוים שלא מצינו שהפקיעו שום דבר י''ל הכי דייק ק''ו קדושת לויות שהלוי הפקיע קדושת בכורות ישראל א''כ לוי בכור דין הוא שלויות שלו יפקיע עצמו וכן פ''ה ולהכי קאמר לקמן דאין בכור מפקיע בכור לויות של לוי אין מפקיע שתי בכורות של עצמו ובכורות של ישראל וא''ת מ''ט דרבא דלית ליה ק''ו דאביי דבהמה והלא ק''ו גמור הוא ופ''ה היינו טעמא דלא דרשי ק''ו גבי בהמה דאיצטריך לאקושי בכור בהמה טמאה לבכור אדם לגמורי כל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה כדלקמן ש''מ גבי בהמה לא אתייהב למדרש ק''ו ואין הלשון משמע כפירושו דמדקאמר אשכחן אדם בהמה טמאה מנלן משמע דאיצטריך הקישא לאגמורי אבהמה טמאה ולא לגלויי אטהורה דלא עבדי ק''ו ועוד דדילמא איצטריך הקישא לכדדרשינן לקמן בשמעתא דבכור בהמה טמאה לא תחלוק בו בין לדורות בין באותה שעה בשה ולדורות נמי נפקא מינה כההיא דרשא דגמרי מינה פודה וחוזר ופודה כמו שפטר במדבר שה אחד של בן לוי כמה פטרי חמור של ישראל ועוד איצטריך לר' אליעזר דדריש בסוף פרקין (יב:) מה בכור אדם חייב באחריותו אף בכור בהמה חייב באחריותו ונ''ל היינו טעמא דרבא דדווקא באדם שקדושת לויה גורמת הפקעת בכורה שייך לעשות ק''ו אבל בבהמה שאין קדושת השה של לוים גורמת הפקעת בכור בהמה דאין בו קדושה לא שייך למיעבד ק''ו: דין הוא שתפקיע של עצמו. פ''ה לרבא פוטרין דמתניתין איירי בפדיון הבן וקשה דבפטר חמור עסקינן ופר''ת ה''ק מתניתין כהנים ולוים פטורין מפדיון פטר חמור מה טעם דהם עצמן פטורין מק''ו לכן שמעינן בהמה טמאה מדאתקש לאדם ולשון הכי קאמר ק''ק לפי' זה: דלא הוה ליה שה דאפקע לא לפקע. וא''ת מ''מ ק''ו מיהא איתא אם פטר שה של בן לוי פטרי חמורים של ישראל כ''ש (מ''מ) של שאר לוים שלא היה להם שה וי''ל אין זה ק''ו לא אמר הכתוב לקחת בהמה של לוי זה תחת בהמה של לוי אחר אלא תחת בהמת ישראל ומ''מ בדידיה כשיש לו עבדינן ק''ו: בן חדש דאפקע ליפקע. לא קאמר בלוי בכור בן חדש דאפקע בכור ישראל לפקע דאין בכור מפקיע בכור אלא ה''ק בן חדש דיש כח ללויות שבו להפקיע בכורות ישראל ליפקע בכורת עצמו כיון שכיוצא בו בפשוט מפקיע בכורות ישראל אבל אותו שהיה פחות מבן חדש באותה שעה לא תפקיע בכורת של עצמן ואע''פ שאחרי כן נעשה בן חדש וכן לבכורות משם ואילך דכיון דבאותה שעה לא מפקיע גם לדורות כדדריש בסמוך והיו בהוייתן יהו: בפטר רחם תלה רחמנא. פ''ה כיון דרחם דהך לויה הוא [אי] משכחת דלויים כולן פטורין אפי' פחות מבן חדש בן לויה פטור משמע שרצ''ל הך פרכא דבן לוי בשנויא דפטר רחם ובן לוי שהוא בן חדש עד שנויא דהוקשו כל הלוים כולן זה לזה ואין משמע כן אלא לגמרי מתרצא בשנויא דפטר רחם בבן לוי שהוא פחות מבן חדש אין בו שום גריעותא אלא במה שהוא פחות מבן חדש והרי הוא בן לוי וכיון דבפטר רחם תלה רחמנא מה שהוא בן לוי משויהו לוי ואע''פ שאין אביו לוי: ואהרן שלא היה באותו מנין. פ''ה לא הוא ולא בהמותיו שלא הפקיעו בכורי ישראל לא לפקעו בכורה דידיה משמע שרוצה כמו כן להקשות דלא לפקע בכורת' עצמו וא''א לומר כן דלא היה אהרן בכור דמרים גדולה ממנו ג' שנים כדאמר במדרש [ריש פ' שמות] כמו שהיה אהרן גדול ממשה ג' שנים וא''ת מאי קשה ליה מאהרן טפי מג' מאות בכורים של לוים שלא נמנו בהדי כ''ב אלף כדלקמן ויש לומר נהי דלענין כ''ב אלף לא נמנו משום דדיו לבכור שיפקיע עצמו מכל מקום נמנו במנין לוים אבל אהרן לא נמנה כלל: (תוספות)

דף ד - ב

ולדורות מנלן אמר קרא {במדבר ג-יב/מה} והיו לי הלוים והיו בהווייתן יהו וממאי דבשה אמר רב חסדא נאמר כסף לדורות ונאמר שה לדורות מה כסף האמור לדורות בו פדו לדורות בו פדו לאותה שעה אף שה האמור לדורות בו פדו לדורות בו פדו באותה שעה מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני אלא אמר קרא {במדבר יח-טו} אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה מה בכור אדם לא חלקת בין לדורות בין לאותה שעה בכסף אף בהמה טמאה לא תחלוק בו בין לדורות בין לאותה שעה בשה אמר ר' חנינא שה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים מישראל אמר אביי תדע שהרי מנה הכתוב עודפים באדם ולא מנה עודפין בבהמה ממאי דילמא לא הוי נפישי להו בהמות טובא לא ס''ד דכתיב {במדבר לב-א} ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד דילמא אפילו הכי פשוטים דלוים הוו קיימי לבהדי בכורי ישראל אמר קרא {במדבר ג-מה} ואת בהמת הלוים תחת בהמתם בהמה אחת תחת בהמות הרבה ואימא {יונה ד-יא} בהמה רבה א''כ ליכתוב קרא או בהמה תחת בהמה או בהמתם תחת בהמתם מאי בהמת תחת בהמתם ש''מ חד פטר טובא אמר רבא אף אנן נמי תנינא ופודה בו פעמים הרבה ור' חנינא טעמא דמתני' מפרש והכי קאמר מאי טעמא פודה בו פעמים הרבה משום דשה אחד של בן לוי פוטר כמה פטרי חמורים של ישראל איתמר ר' יוחנן אמר קדשו בכורות במדבר וריש לקיש אמר לא קדשו בכורות במדבר ר' יוחנן אמר קדשו בכורות במדבר דרחמנא אמר ליקדשו כדכתיב {שמות יג-ב} קדש לי כל בכור וריש לקיש אמר לא קדשו בכורות במדבר מדכתיב {שמות יג-ה} והיה כי יביאך וכתיב בתריה והעברת מכלל דמעיקרא לא קדוש איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות אמר ליה באותן שיצאו ממצרים הכי נמי מסתברא דאי לא תימא הכי בן שנה בר מיעבד עבודה הוא ודקארי לה מאי קארי לה הכי קא קשיא ליה אי אמרת בשלמא דלא פסיק קדושתייהו הנך דמעיקרא נמי לא פקעא קדושתייהו אלא אי אמרת דפסק קדושתייהו הנך דמעיקרא נמי פקעא ליה קדושתייהו ואידך דקדוש קדוש דלא קדוש לא קדוש איתיביה אותו היום שהוקם המשכן קרבו להם בישראל נדרים ונדבות חטאות ואשמות בכורות ומעשרות הכי נמי באותן שיצאו ממצרים ומינה אותו היום הוא דקרוב מיכן ואילך לא קרוב איכא דאמרי איתיביה ריש לקיש לר' יוחנן אותו היום שהוקם המשכן קרבו להם ישראל נדרים ונדבות חטאות ואשמות בכורות ומעשרות אותו היום אין מיכן ואילך לא אימא מאותו היום ואילך ומאי קמשמע לן מאותו היום אין מעיקרא לא אלמא חובות בבמה לא קרוב תא שמע נמצאת אתה אומר בשלשה מקומות קדשו בכורות לישראל במצרים ובמדבר ובכניסתן ישראל לארץ במצרים מהו אומר {שמות יג-ב} קדש לי כל בכור במדבר הוא אומר {במדבר ח-יז} כי לי כל בכור בבני ישראל בכניסתם לארץ הוא אומר והיה כי יביאך והעברת אמר רב נחמן בר יצחק בשלשה מקומות הוזהרו על הבכורות ליקדש ולא קדשו ובמצרים נמי לא קדוש הא קאמרי' דקדוש ה''ק מהן קדשו ומהן לא קדשו מתקיף לה רב פפא ובמדבר לא קדשו והכתיב {במדבר ג-מ} פקוד כל בכור זכר לבני ישראל אלא אי איתמר הכי איתמר רבי יוחנן אמר קדשו ולא פסקו וריש לקיש אמר קדשו

רש"י ולדורות מנא לן. שיפטרו בכורי כהנים לוים דמהאי ק''ו לא שמעינן אלא במדבר: וממאי דבשה. של בן לוי נפטרו פטרי חמורים של ישראל דקאמרת לעיל בן לוי דהוה ליה שה דאפקע ליפקע: כסף לדורות בבכור אדם (במדבר יח) ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים: שה לדורות. (שמות יג) ופטר חמור תפדה בשה: בכסף פדו בכורים באותה שעה. דכתיב (במדבר ג) ולקחת חמשת שקלים לגולגולת: הקדשות (ויקרא כז) ואם המקדיש יגאל את ביתו וגו' ומעשר שני דכתיב (דברים יד) ונתתה בכסף הילכך פדו בו בכורות במדבר כלדורות תאמר בשה שאין פודין בו הקדשות: תדע. שלא נמנו בכורי בהמת ישראל מדלא מנה הכתוב עודפים בבהמה כמו שמנה באדם שלשה ושבעים ומאתים: דלא הוו. להן לישראל בהמות טובא כלוים: ודילמא אפילו הכי. דמקנה רב היה לבני ראובן אפ''ה לא הוו עדפי בבהמה שיהו בכורי בהמת ישראל עודפים על פשוטי בהמות לוים: ואימא. הא דכתיב בהמת הלוים בהמות טובא משמע כדאשכחן בנינוה (יונה ד) ובהמה רבה אלמא בהמה טובא משמע: אם כן. דבהמת דלוים (ובהמתן דישראל תרוייהו) טובא משמע ליכתבינהו קרא כי הדדי מדשני קרא בדיבוריה ש''מ חד פטר טובא: תנינא. במתניתין ופודה בו בשה פעמים הרבה שאם חזר וקנאו מיד הכהן לאחר שנתנו לו חוזר ופודה בו פטר חמור אחר: ורבי חנינא. דאמר שה אחד של בן לוי כו' טעמא דמתני' קמפרש והכי קאמר כו': לא קדשו בכורות. שנולדו במדבר: דמעיקרא. במדבר והאי קדש לי כל בכור מוקי ליה ריש לקיש במצרים אבל במדבר לא קדשו מדכתיב כי יביאך והדר והעברת כל פטר רחם: בבמות. כל אחד בנה מזבח ומקריב עליו ומשהוקם המשכן נאסרו כדכתיב (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו': ועבודה בבכורות. בכורי ישראל היו מקריבים ומכאן ואילך הכהנים אלמא בכורות קדשו: דאי לא תימא הכי. אלא באותן שנולדו במדבר: בן שנה בר עבודה. הא משיצאו ממצרים עד שהוקם המשכן שתא חדא הוא דהואי: דלא פסיק קדושת בכורות. דהנך שנולדו במדבר קדשו איכא למימר דמעיקרא שנולדו (במדבר) בקדושתייהו קיימי כו': ומינה. איכא למשמע דלא קדשו בכורות במדבר דקתני אותו היום מכלל דמכאן ואילך לא קרוב שיום ראשון הקריבו כל בכורי בהמה שיצאו ממצרים: מעיקרא לא. שלא היה יכול כל אחד לעשות מזבח להקריב בכורות שלו דחובות לא קרוב בבמת יחיד: הוזהרו לקדש. ולעולם לכשיכנסו לארץ: במצרים לא קדוש. בתמיה והא מודו כולהו לעיל באותן שיצאו ממצרים: והכתיב פקוד כל בכור זכר. מבן חדש ומעלה ובן חדש ודאי במדבר נולד דהא האי מעשה בשנה שנית הואי: (רש"י)

תוספות מה לכסף שכן פודין בו הקדש ומעשר שני. אע''ג דהקדש נפדה בשה וכל דבר חוץ מעבד וקרקע ושטר כדאמרינן בפ' יש בכור (לקמן דף נא.) היינו מטעם ששוה כסף ככסף ולא מטעם שה אבל פטר חמור נפדה בשה כל דהו ובשאר בשויו כדאמר לקמן: ופודה בו פעמים הרבה. פ''ה אם חזר וקנאו מיד כהן אחר שנתנו לו חוזר ופודה בו פטר חמור אחר ור''ת מפרש דאספק קאי לקמן בפרקין (ד' ט.) דקתני רישא אחת בכרה ואחת לא בכרה ילדה זכר ונקבה מפריש והוא לעצמו ובספק זה שלא יצא מידו הוצרך למתני שחוזר ופודה בו ספק אחר פעמים הרבה וכן משמע דאספק קאי דקתני בתר הכי נכנס לדיר להתעשר ומוקי ליה בגמ' בספק אבל בוודאי לא אפשר למימר פודה וחוזר ופודה כל זמן שהוא ביד ישראל ולא נתן דהא תנן לקמן בפירקין (ט.) שתי חמורות שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן: לא קדשו בכורות (נמי) במדבר. לא בכור אדם ולא בכור בהמה והא דפריך לעיל אפי' מבכור בהמה טהורה ליפטרו דהא בהמה טהורה דידהו הפקיעה בהמת ישראל הטהורה אין זה אליבא דריש לקיש לפי סברתו של עכשיו ומיהו לפי מסקנא דלקמן הוקדשו בחומש הפקודים ואחר כך פסקו ניחא: אותו היום. מכאן ואילך לא קרוב ואע''ג דנדרים ונדבות קרוב משם ואילך משום בכורות נקט אותו היום: אלא אי איתמר כו'. למסקנא זו לא נאמרו הני תיובתא דלעיל וכה''ג איתא בריש החולץ (יבמות דף לה: ושם) גבי אלמנה מעוברת ובפרק קמא דחגיגה (דף ז.) ופרק המפלת (נדה דף כד.) גבי פניו מוסמסין ובכמה דוכתי איכא טובא: (תוספות)

דף ה - א

ופסקו בשלמא ריש לקיש כדאמר טעם אלא לר' יוחנן מאי טעמא אמר ר' אלעזר ר' יוחנן חזאי בחילמא דמילתא מעליתא אמינא אמר קרא לי יהיו בהוייתן יהו ורבי יוחנן והיה כי יביאך והעברת מאי עביד ליה ההוא מיבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ אמר ליה רב מרדכי לרב אשי אתון הכי מתניתו לה אנן איפכא מתנינן לה רבי יוחנן אמר לא קדשו בכורות במדבר וריש לקיש אמר קדשו בכורות במדבר אמר ליה ואפכית נמי תיובתא ואפכיתו לה להא דרבי אלעזר א''ל לא קדשו (להו) לא הוצרכו ליקדש אי הכי היינו דידן קמ''ל חייב אדם לומר בלשון רבו שאל קונטרוקוס השר את רבן יוחנן בן זכאי בפרטן של לוים אתה מוצא עשרים ושנים אלף ושלש מאות בכללן אתה מוצא עשרים ושנים אלף ושלש מאות להיכן הלכו א''ל אותן שלש מאות בכורות היו ואין בכור מפקיע בכור מאי טעמא אמר אביי דיו לבכור שיפקיע קדושת עצמו ועוד שאלו בגיבוי כסף אתה מוצא מאתים ואחת ככר ואחת עשרה מנה דכתיב {שמות לח-כו} בקע לגלגלת מחצית השקל בשקל הקדש וגו' ובנתינת הכסף אתה מוצא מאת ככר דכתיב {שמות לח-כז} ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו' משה רבכם גנב היה או קוביוסטוס היה או אינו בקי בחשבונות נתן מחצה ונטל מחצה ומחצה שלם לא החזיר אמר לו משה רבינו גיזבר נאמן היה ובקי בחשבונות היה ומנה של קודש כפול היה הוי בה רב אחאי מאי קא קשיא ליה ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו' הנך לצקת ואינך בי גזא כתב קרא אחרינא {שמות לח-כה} וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' ודקא''ל מנה של קודש כפול היה מנא ליה אילימא מיניה שהרי כאן שבעים ואחד מנה {שמות לח-כח} ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים ולא מנאן הכתוב אלא בפרוטרוט ואם איתא מאה ואחד ככר ואחת עשרה מנה מיבעי ליה אלא מדלא מנאן הכתוב אלא בפרוטרוט ש''מ מנה של קודש כפול היה ודילמא כללי קחשיב בככרי פרטי לא קא חשיב בככרי אלא מהכא {שמות לח-כט} ונחושת התנופה שבעים ככר ואלפים וארבע מאות שקל שהרי כאן תשעים וששה מנה ולא מנאן הכתוב אלא בפרוטרוט שמע מינה מנה של קודש כפול היה ודילמא פרטא רבה קא חשיב בככרי פרטא זוטא לא קחשיב בככרי אלא אמר רב חסדא מהכא {יחזקאל מה-יב} והשקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם

רש"י ופסקו. משעת החשבון של חומש הפקודים ואילך: טעמיה. מוהיה כי יביאך והדר והעברת: מצוה זו. של בכורות שבשבילה תיכנס לארץ ולהכי סמכינהו רחמנא להדדי: ואפכיתו נמי לרבי אלעזר. ואמריתו ריש לקיש חזאי בחלום ומתריץ ליה למילתיה דריש לקיש והא ר' אלעזר תלמידו דר' יוחנן הוה: א''ל. האי דלא קדשו דקאמר ר' יוחנן היינו דלא הוצרכו לקדש אם רוצה להקריבן אינו צריך להקדישן כשאר בהמות חולין שהרי הן קדושין היו משעה שנולדו דהיינו נמי כדלעיל דלר' יוחנן קדשו בכורות במדבר: בלשון רבו. אע''ג דתרוייהו כי הדדי הוו פירושייהו אפ''ה קאמר ליה בלשון שלמדתיה: קונטרוקוס. שם שר: בפרטן של לוים. בגרשון כתיב (במדבר ג) שבעת אלפים וחמש מאות ובקהת כתיב (שם) שמונת אלפים ושש מאות הרי ששה עשר אלפים ומאה ובמררי כתיב (שם) ששת אלפים ומאתים הרי שנים ועשרים אלף ושלש מאות ובכללן כתיב (שם) כל זכר מבן חדש ומעלה שנים ועשרים אלף: מחצית השקל בשקל הקדש. לגלגלת לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים הרי מאתים ואחד ככר וי''א מנה ככר הוי ששים מנה ומנה מאה דינר שהן חמשה ועשרים סלעים ושקל דאורייתא הוי סלע חשוב ס' פעמים כ''ה תמצא בככר אלף וחמש מאות סלעים שהן שלש אלפים חצאי שקלים תמצא לשלש אלפים ישראל ככר כסף לשלש מאות אלף מאת ככר לשש מאות אלף מאתים ככר ולשלשה אלפים אלף וחמש מאות סלעים ולחמש מאות איש ר''ן סלעים ולחמשים איש כ''ה סלעים הרי אלף ות''ש ע''ה סלעים צרף סלעים ועשה מהן מנים מכל מאה סלעים ארבע מנים הרי לאלף סלעים מ' מנים ולחמש מאות סלעים עשרים מנים הרי ככר פשו להו רע''ה סלעים שהן אחת עשרה מנה: מחצה שלם לא החזיר. שהיה לו לשלם מן החצי מאת ככר וחצי וחמש מנים וחצי והוא לא נתן אלא מאה ככר כדכתיב מאת ככר ואע''ג דכתיב (שמות לח) ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים אלמא דיותר ממחצה החזיר אותו פסוק לא הזכיר אותו השר שמתכוין היה לקנטרו בדברים: כפול היה. והיה בככר ק''כ מנים ובאותן מאה ככר הוו מאתים ככר והאחד ככר וי''א מנה היו האלף וז' מאות וע''ה שעשה ווים לעמודים: כתיב קרא אחרינא. דלא כתיב ביה לצקת ולא קחשיב לכולהו: אילימא מיניה. מהאי קרא גופיה שהרי כיון אלף ושבע מאות וע''ה יוצא שבעים וחד מנה וא''נ לא מהדר אלא כמה דכתיב מיהו הנך הוה ליה לקרא למימני בהו בככר וי''א מנה ולא מנאן אלא בפרוטרוט בפרטי' ולא עשה מהן כלל שיחשבם בככר ש''מ כפול היה: לעולם. איכא לישאל אמאי לא אהדר מאתים ככר והא דאמרת אי לאו דכפול היה אמאי לא מננהו בככר לאו טעמא הוא דכללי שהגיעו למאה קחשיב בכללי ופרטי כגון חד ככר לא חשיב בככרי לפיכך מנאן בפרוטרוט: ואלפים וארבע מאות שקל. אלפים הוו פ' מנים לכל ק' ד' מנים ות' הוו ט''ז מנים הרי צ''ו מנים ולא מנאן אלא בפרוטרוט והאי קרא חשיב פרטי בככרי דהכתיב שבעים ככר מדלא כתב ע''א ככר ושלשים וששה מנים ש''מ כפול היה ועד דליהוו ק''כ מנים לא הוי ככר: פרטא רבה. שבעים ולהכי קרי ליה פרט דלא הגיע למאה: פרטא זוטרא. כגון חד ככר: והשקל עשרים גרה. פסוק הוא ביחזקאל עשרים שקלים וגו' המנה יהיה לכם אלמא המנה כ''ה סלעים: (רש"י)

תוספות קוביוסטוס. במקום אחר חולין (דף צא:) פרש''י גונב נפשות ואין עניינו כאן גבי גביית כסף ובפרק המוכר פירות (ב''ב דף צב:) גבי עבדים וסתם עבדים אינן גונבי נפשות ור''ח פירש משחק בקוביא והא דאמר בבראשית רבה שלחני נא כי עלה השחר וכי גנב או קוביוסטוס אתה שאתה מתיירא מן השחר דרך משחק בקוביא להטמין עצמו לפי שמפסיד ממון בשחוק ומתחייב בהקפה: ומחצה שלם לא החזיר. לא הזכיר לו פסוק ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים השר לקנטרו נתכוון: מנא ליה. פירוש יש לו לדקדק דבר זה מתוך מה אמרה מלבד קושיא זו: הרי כאן שבעים ואחד מנה. ולא מנאן הכתוב אלא בפרוטרוט: ומנה של קדש כפול היה. אבל שקלים של חול ושל קדש שוין היו וא''ת מכל מקום למנינהו במנין ולימא ל''ה מנים וחצי וכן בסמוך דקאמר שהרי כאן צ''ו מנים היה לו למנות במנה ולימא ארבעים ושמנה מנים והוי המנים טפי שלם י''ל דמשקל של מנה לא היה עדיין בימי משה ולא משתמיט קרא באורייתא דלכתוב מנה תדע דבפ''ק דכתובות (דף י:) גבי אלמנה אמרי' נקראת אלמנה על שם מנה דעתידי רבנן דמיתקני לה כתובה מנה ומי כתב קרא לעתיד ואמאי לא דייקי' כתובת אלמנה דאורייתא אלא ודאי לפי שלא היה מנה בימי משה: והשקל עשרים גרה. היינו מעין כדמתרגם כ' מעין סלע ותימה האמר סלע ד' דינר ושש מעה כסף דינר אלמא איכא כ''ד מעין בסלע ופר''ת שתי פעמים הוסיפו על המשקל בימי יחזקאל היה שקל עשרים גרה הוסיפו שתות על מנה של קדש שבתחלה היה בו נ' סלעים עשאוהו של קדש ששים אבל על השקל לא הוסיפו ובימי חכמים חזרו והוסיפו על השקל שתות מלבד תוספת שבתחלה שהיה של עשרים ועשאוהו של כ''ד והשתא לפר''ת כשנתוסף בימי יחזקאל נעשה מנה של קדש גדול יותר מכפלים משל חול דשל חול לעולם כ''ה סלעים והם עשו של קדש ס' סלעים ובימי חכמים כשהוסיפו על סלעים ממילא נתוסף מנה של קדש ושל חול וה''פ קרא דיחזקאל והשקל עשרים גרה כלומר מאותם שקלים שהיו בתחלה עשרים גרה יש במנה של עכשיו ששים אבל משקלים של עכשיו שנעשו כ''ד לית ביה אלא חמשים בשל קדש וכ''ה של חול: עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם. מה שלא מנה הכתוב בבת אחת ששים שקלים המנה וכן לחלקו בענין זה יש לפרש לפי (דאמרת) שענייני משקלות היו במקדש משקל אחד היה במקדש של עשרים שקלים בה שוקלים שליש מנה של קדש אחר שנתוסף (של קדש) אחד משתות (תוספות)

דף ה - ב

והא מאתן וארבעין הויין אלא ש''מ מנה של קודש מנה כפול היה ושמע מינה מוסיפין על המדות ואין מוסיפין יתר על שתות ושמע מינה שתותא מלבר אמר ר' חנינא שאלתי את ר' אליעזר בבית מותבא רבא מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים א''ל גזירת הכתוב היא ועוד שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים ועוד שאלתיו מאי לשון רפידים ואמר לי רפידים שמה כתנאי ר' אליעזר אומר רפידים שמה ר' יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה וכן הוא אומר {ירמיה מז-ג} לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים ועוד שאלתיו מאי לשון שטים ואמר לי שטים שמה כתנאי ר' אליעזר אומר שטים שמה רבי יהושע אומר שנתעסקו בדברי שטות {במדבר כה-ב} ותקראן לעם לזבחי אלהיהן רבי אליעזר אומר ערומות פגעו בהן ר' יהושע אומר שנעשו כולן בעלי קריין: מתני' פרה שילדה מין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטורה מן הבכורה שנאמר {שמות יג-יג} פטר חמור {שמות לד-כ} פטר חמור שני פעמים עד שיהא היולד חמור והנולד חמור ומה הם באכילה בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור: גמ' תנן התם רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל פטור מן הבכורה ואם יש בו מקצת סימנין חייב מנא הני מילי אמר רב יהודה דאמר קרא {במדבר יח-יז} אך בכור שור שיהא הוא שור ובכורו שור בכור כשב שיהא הוא כשב ובכורו כשב בכור עז שיהא הוא עז ובכורו עז יכול אפי' יש בו מקצת סימנין ת''ל אך חלק והא תנא פטר פטר קנסיב לה לפרה הוא דאמר כרבי יוסי הגלילי דתניא ר' יוסי הגלילי אומר אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור בכור כשב עד שיהא הוא כשב ובכורו כשב או בכור עז עד שיהא הוא עז ובכורו עז יכול אפי' יש בו מקצת סימנין ת''ל אך חלק במאי קמיפלגי תנא דידן סבר גלי רחמנא בקדושת דמים וה''ה בקדושת הגוף ור' יוסי סבר גלי רחמנא בקדושת הגוף וה''ה בקדושת דמים וגמר קדושת דמים מקדושת הגוף ותנא דידן האי בכור בכור מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדר' יוסי בר' חנינא דאמר ר' יוסי בר' חנינא למה נאמרו אימורין בבכור שור אימורין בבכור כשב אימורין בבכור עז צריכא דאי כתב רחמנא בבכור שור שכן נתרבה בנסכים כשב שכן נתרבה באליה בעז שכן נתרבה אצל עבודת כוכבים ביחיד חדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי בהי לא ליכתוב לא ליכתוב רחמנא בשור ותיתי מהנך מה להנך שכן נתרבו אצל פסחים לא לכתוב בכשב ותיתי מהנך מה להנך שכן נתרבו אצל עבודת כוכבים בציבור לא ניכתוב רחמנא בעז ותיתי מהנך מה להנך שכן יש בהן צד רבוי אצל מזבח הילכך צריכי ורבי יוסי הגלילי אם כן ליכתוב קרא אך בכור שור כשב ועז בכור בכור למה לי אלא לאו ש''מ עד שיהא הוא שור ובכורו שור ורבי יוסי הגלילי האי פטר חמור פטר חמור מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא ר' יוסי הגלילי אומר מתוך שנא' {במדבר יח-טו} אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה שומע אני אפי' פטרי סוסים וגמלים ת''ל פטר חמור פטר חמור אמרתי לך ולא פטרי סוסים וגמלים ועדיין אני אומר פטרי חמור בשה פטרי סוסים וגמלים בכל דבר

רש"י והא מאתן וארבעים דינר נינהו. אלא כפול היה ובמנה דקודש הוו מאתן והנך ארבעים דטפו עלייהו זהו שהוסיפו בימי יחזקאל והוסיפו עליהן שתות דארבעין הוו שתותא מלבר דבמאתן איכא ה' פעמים מ' והביאו פעם מ' ששית מבחוץ והוסיפו עליהן ולא אמרי' שתות מלגיו שיחלקו לששה ויוסיפו על המשקל אחד מאותן חלקים: בבית מותבא רבא. בבית המדרש הגדול: לובים. מעולים: שריפו ידיהם כו'. לפיכך בא עליהם עמלק: לא הפנו אבות אל בנים (להציל) מרפיון ידים. מכאן שריפו ידיהם מן התורה: בדברי שטות לזנות את בנות מואב: ערומות פגעו בהן. ותקראן משמע גופן היה פוגע בהן: שנעשו כולן בעלי קריין. ולשון מקרה הוא: מתני' פטר חמור פטר חמור שני פעמים. כתובים בתורה חד בקדש לי כל בכור (שמות יג) וחד בראה אתה (שם לד): היולד האם: והנולד חמור. שהוא דומה לאמו: ומה הן באכילה. אותן שאין דומין לאמן: גמ' מקצת סימנין של אמו: אך בכור שור כו'. מדמצי למיכתב אך שור כשב ועז דהא עניינא בבכור קמישתעי דכתיב לעיל מיניה כל פטר רחם וגו' ונקט בכולהו בכור ש''מ עד שיהא הבכור כאמו ולא יהא דומה לאחר: והא תנא דמתניתין: פטר פטר קנסיב לה לפרה דקא מפיק פרה שילדה מין חמור דפטורה מן הבכורה מן פטר פטר עד שיהא היולד חמור והולד חמור ופרה נמי גמרה מחמור ורב יהודה היכי שבק קרא דמתניתין וקנסיב למודא אחרינא: רב יהודה דאמר כרבי יוסי הגלילי: אך חלק. דכל אכין ורקין שבתורה למעט: גלי רחמנא. בחמור דקדושת דמים הוא שאינו קדוש [אלא] (בלא) דמיו שיפדהו בשה גלי ביה רחמנא דנדמה פטור וה''ה לבכור בהמה טהורה דקדושת הגוף היא: למה נאמרו אימורי כו'. בהאי קרא אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם ואת דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר דכולם אימוריהם קרבים: שור נסכיו מרובים. חצי ההין וכשב ועז רביעית ההין כשב אלייתו קריבה עם אימורים כדמפרש בויקרא מה שאין כן בשור ועז: כשב ועז פסח בא מהן דכתיב מן הכבשים ומן העזים תקחו: שור ועז נתרבו אצל עבודת כוכבים בציבור. פר לעולה ושעיר לחטאת: שור וכשב יש בהן צד ריבוי אצל מזבח. דכשהן קרבים יש מהן לאשים יותר מעז שור בנסכים וכשב באליה: א''כ. דלא אתיא קרא אלא להכי: ועדיין אני אומר פטר חמור תפדה בשה. ולא בדבר אחר ושאר בכורי טמאה בכל דבר ולעולם קדושים בבכורה: (רש"י)

תוספות ומשקל אחד של כ''ה שיעור מנה של חול רביע מנה של קדש קודם שנתוסף קדש ומשקלו של ט''ו ושלשתן מחזיקות שיעור מנה של קדש וכן מוכח התרגום דמתרגם וסלעא עשרין מעין תלתות מנה עשרין סלעין מנה דכספא עשרין וחמש סלעים רבעות מנה חמש ועשרה סלעים כולהון שיתין מנה רבא מנה דקודשא יהא לכון ולפי פ''ב אין מתיישב כל כך תלתות מנה רבעות מנה במנה של קודש אחר שנתוסף ומנה דכספא כ''ה סלעים איירי במנה של חול ולא בשל חול אחר שנתוסף אלא במנה של חול מקמי דאיתוסף איירי וא''ת ומנא לן שהוסיף יחזקאל כלום דילמא מתחלה היה מנה של קדש ס' י''ל דמאת ככר של משה מוכיח דתחלתו של קדש לא היה אלא כחול: תשעים חמורים לובים. ע''ש (נחום ג) פוט ולובים היו בעזרתך ולובים וכושי' במצעדיו חמרא לובאה ר''פ במה בהמה (שבת דף נא:) פירש בערוך חמור מצרי ובירושלמי [גריס] גרים הבאים מפוט ולוב מהו להמתין ג' דורות: תלמוד לומר אך חלק. תימה תנא דידן דלית ליה הך דרשא מקצת סימן חייב מנא ליה ומתני' היא פ''ב (לקמן דף טז:) ולא מיסתבר דפליג אהא דפירקין ומיהו אי לא פליגי קשה דמייתי עלה דתנא כרב יהודה וכי קאמר מה''מ הוה ליה לאיתויי קרא דמתני': והא תנא פטר פטר נסיב לה לפרה. ואין לומר מ''מ איצטריך קרא דמתני' לפטור מקדושת פטר חמור וקרא דהכא לפטור מדין שור דפטור מן הבכורה דקתני במתני' משמע דלגמרי פטר לה לפרה מכלל דפטר פטר דילפי' מהדדי כדלקמן וא''ת נהי דשמעינן מפטר פטר פרה שילדה מין סוס דילמא ה''מ היכא דאשתני לדבר שאינו קדוש קדושת הגוף אבל כגון רחל שילדה מין עז דקדוש קדושת הגוף הוה אמינא דקדשא וי''ל דמסתבר לגמרי (משמע) דילפינן מהדדי קדושת דמים מקדושת הגוף כדאמר בסמוך וקשה דהא אמר אפילו קדושת הגוף מקדושת הגוף לא ילפי' דהא לשור וכשב ועז צריך קרא לכל חד וחד: ורבי יוסי הגלילי אם כן ליכתוב קרא אך בכור שור וכשב ועז. והא דדרשינן מינה עד שיהא שור ובכורו שור אע''ג דאיצטריך לכדר' יוסי בר חנינא משום דכעין בכור שני ושלישי יש לנו לדרוש מן הראשון: (תוספות)

דף ו - א

תלמוד לומר פטר חמור פטר חמור שני פעמים פטרי חמורים אמרתי לך ולא פטרי סוסים וגמלים פריך רב אחאי אי כתב רחמנא חד הוה אמינא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ולעולם בשה כתב רחמנא פטר חמור אחרינא פטרי חמורים ולא פטרי סוסים וגמלים ואימא מעטינהו משה ולעולם בכל דבר א''כ לכתוב רחמנא פטר חמור תפדה בשה וחמור תפדה בשה פטר חמור תפדה בשה פטר חמור תפדה בשה למה לי פטרי חמורים אמרתי לך ולא פטרי סוסים וגמלים ותנא דידן למעוטי סוסים וגמלים מנא ליה אמר רב פפא {שמות לד-יט} כל מקנך תזכר כלל שור ושה וחמור פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור ושה וחמור אין מידי אחרינא לא ורבי יוסי הגלילי פטר הפסיק הענין ורבנן וי''ו הדר ערבי' קרא ור' יוסי הגלילי לא לכתוב לא וי''ו ולא פטר ורבנן איידי דהא קדושת דמים והא קדושת הגוף פסיק להו והדר עריב להו איבעיא להו פרה שילדה מין חמור ויש בו מקצת סימנין מהו עז שילדה מין רחל ורחל שילדה מין עז דכי יש מקצת סימנין חייבת בבכורה דהא טהורה והא טהורה הא קדושת הגוף והא קדושת הגוף הכא דהא טמאה והא טהורה הא קדושת הגוף והא קדושת דמים לא או דלמא כיון דאידי ואידי בני מיקדש בבכורה קדוש ואת''ל כיון דאידי ואידי מיקדש בבכורה קדוש חמור שילדה מין סוס מהו הכא ודאי לא בת מיקדש בבכורה הוא או דלמא כיון דמין טמאה הוא קדוש אם תמצא לומר כיון דמין טמאה הוא קדוש פרה שילדה מין סוס מהו הכא ודאי הא טהורה והא טמאה הא בת מיקדש בבכורה והא לא בת מיקדש בבכורה או דלמא סימנין מילתא היא תא שמע בהמה טהורה שילדה מין בהמה טמאה פטורה מן הבכורה אם יש בו מקצת סימנין חייבת בבכורה מאי לאו אפי' פרה שילדה מין סוס לא פרה שילדה מין חמור ת''ש פרה שילדה מין חמור וחמור שילדה מין סוס פטורה מן הבכורה אם יש בו מקצת סימנין חייבת בבכורה מאי לאו אתרוייהו לא אפרה שילדה מין חמור אבל חמור שילדה מין סוס למאי קתני לה לפטורא פשיטא השתא ומה פרה שילדה מין חמור דאידי ואידי בני מיקדש בבכורה נינהו אמרת אם יש בו מקצת סימנין אין ואי לא לא חמור שילדה מין סוס מיבעיא איצטריך ס''ד התם הוא דיש לה קרנים והא אין לה קרנים הא פרסותיה סדוקות והא פרסותיה קלוטות אבל הכא דאידי ואידי אין לה קרנים אידי ואידי פרסותיה קלוטות אימא חמור אדום בעלמא הוא קמשמע לן: ומה הן באכילה כו': למה לי למיתני שהיוצא סימנא בעלמא הוא דלא תיחלף לך דלא תימא זיל בתריה דידיה והאי טהור מעליא הוא והאי טמא מעליא הוא אלא זיל בתר אימיה מנא הני מילי דתנו רבנן {ויקרא יא-ד} אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו ואיזה זה טהור שנולד מן הטמא או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור ומאי ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה

רש"י ת''ל. מקרא אחר (שמות לד) ופטר חמור תפדה בשה אם אינו ענין למעט שאר בהמה טמאה משה שהרי מעטן בפסוק ראשון תנהו ענין למעטן מכל קדושת בכור: מתקיף לה רב אחא. הא תרוייהו צריכי דאי כתב חד הוה אמינא הוי פטר חמור דבר שהיה בכלל בכור הבהמה הטמאה תפדה: ויצא מן הכלל ללמד. שפדיונו בשה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא כו' ולעולם נפדין בשה ת''ל מקרא אחר ופטר חמור תפדה לומר לך זה בשה ולא אחר בשה: מעטינהו משה. ולעולם בכל דבר וקדושים בבכור: א''כ לכתוב. קרא תניינא חמור בשה תפדה ואנא ידענא דבפטר קמישתעי מדהדר כתב פטר ש''מ מדין פטר רחם ממעט להו לשאר בהמות טמאות דאין להם דין בכורה: כל מקנך תזכר פטר שור ושה ופטר חמור תפדה בשה כלל ופרט בהדדי: פטר חמור הפסיק הענין. דלא תדייניה בכלל ופרט דאי אקרא קמא קא מהדר מכדי כתיב לעיל מיניה פטר שור ושה לכתוב וחמור תפדה בשה ונהדר אפטר דלעיל אלא מדהדר כתב פטר ש''מ לאו אקרא קמא קמהדר: וי''ו. דכתב ופטר הדר ערביה ואהדריה אקרא קמא דוי''ו מוסף על ענין ראשון: ור' יוסי. אמר לך אי אקרא קמא קאי לא לכתוב פטר לאפסוקיה ולא נצטרך וי''ו לערביה: והדר עריב להו. למימר דלידייניה בכלל ופרט: או דלמא כיון דתרוייהו שוו דמין בהמה טמאה נינהו. לאו שינויא יתירא הוא וכי אית מקצת סימנים דאם חייב: סימנין מילתא חשובה היא. דאע''ג דאישתני כולי האי מחייבי ליה מקצת סימנין בבכורה: מאי לאו אפי' פרה שילדה מין סוס. וש''מ סימנא מילתא היא וכ''ש כולהו אינך: לא אפרה שילדה מין חמור. דהואיל ותרוייהו בני קדושת בהמה נינהו כי אית מקצת סימנין חייב ולא תפשוט מינה אלא חדא: מאי לאו אתרוייהו. קאי האי ואם יש מקצת סימנין ותפשוט מינה תרתי: לא אפרה שילדה מין חמור. ומשום דתרוייהו קדשי בכורות: אבל חמור שילדה מין סוס למאי הלכתא קתני לה הכא לפטורא. לאשמעינן דנדמה הוי ופטור מן הבכורה כי לית ביה מקצת סימנין דמשום רישא קתני חמור שילדה מין סוס אבל סיפא לאו עלה מהדר: חמור אדום. וליחייב בבכורה קמ''ל סתם סוסים אדומים הן: סימנא בעלמא. דלא תחליף לך גירסתך במשנה ותימא טהורה שילדה מין טמאה אסור וטמאה שילדה מין טהורה מותר: (רש"י)

תוספות ומה הן באכילה. מה הוא מיושב יותר שלא דבר אלא בפרה שילדה מין חמור ולא חמור (הילד פרה): למה לי למיתני שהיוצא. לקמן דייק מינה מי רגלים של חמור אסורין והכא דייק מדקתני שהיוצא שנותן טעם לדבר הוה ליה למיתני והיוצא: ורבי שמעון נפקא מאת הגמל. הכא דריש ר''ש את ובפ' קמא דמנחות (דף יא:) גבי לבונה אמר ר''ש את לא דריש וצ''ל את לא דריש לההיא דרשא תדע מדלא מייתי עלה ההיא דשמעון העמסוני כדמייתי הכא וא''ת דמשמע הכא מאן דדריש את אסר קלוט כר''ש ורבי יוסי הגלילי דריש בפ' ארבעה וחמשה (ב''ק מא:) דדריש בעל השור נקי מדמי ולדות ואת להנאת עורו ובפ' בהמה המקשה (חולין דף ע:) שרי קלוט גבי בהמה שמת עוברה ואמר ר' יוסי הגלילי בטמאה טמא בטהורה טהור דכתיב וכל הולך על כפיו מהלכי כפים טמא לך ופריך קלוט במעי קלוטה ליטמא ש''מ פשיטא לי' לר' יוסי בטהורה טהור וי''ל ניחא ליישב מילתיה דר' יוסי אפילו למ''ד קלוט שרי א''נ בראשו ורובו דמי לאמו איירי דמודה ר' שמעון דשרי ויש לדקדק מהכא דהכי הלכתא דלא דרשינן את דקיימא לן כרבנן דשרו קלוט כדמוכח פרק בהמה המקשה (שם עה:) דאמר הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר תרתי תמיהי דכירי אינשי ש''מ קלוט שרי ואיכא לאוקמא בראשו ורובו דמי לאמו אם כן נתיר קלוט מהא טעמא ואת יעמיד לאסור חלבו וגמל נשנה מפני שסועה כמו שפן וארנבת כדאמר לקמן וה''נ נימא לר' יוסי הגלילי אבל יש לדקדק מדאמר פרק בנות כותים (נדה דף לז.) נקטינן אין קושי סותר בזיבה ואי משכחת תנא דאמר סותר ר' אליעזר היא והתם (דף לה.) מפרש טעמא דר' אליעזר משום דדריש את ובכתובות פ' הנושא (דף קג.) דאמר הזהרו בכבוד אמכם וקאמר אשת אב הואי ופריך אשת אב נמי דאורייתא היא את אביך לרבות אשת אביך י''ל ניחא לי' ליישב דברי רבי ככולי עלמא עוד נראה דאין זה ראיה מנדה דמה הוא זקוק לומר אי משכחת תנא דאמר סותר ר' אליעזר היא הא איכא כל הני תנאי דדרשי את: פירש. וא''ת לוקמא בכבוד אב ואם דמשווה כבודן לכבוד המקום קידושין (דף ל:) ולעבור עליו בשני עשה (כדאמר תפילה ושיחה עשה) י''ל דמשמע ליה דומיא מורא של מקום וזה אי אפשר ורבי עקיבא מרבה תלמידי חכמים דתנן (אבות פ''ד מי''ב) מורא רבך כמורא שמים: (תוספות)

דף ו - ב

הכי קאמר דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תיכול ת''ל {ויקרא יא-ד} גמל טמא הוא הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור רבי שמעון אומר {ויקרא יא-ד} גמל {דברים יד-ז} גמל שני פעמים אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה ורבנן האי גמל גמל מאי עבדי ליה חד לאסור עצמו וחד לאסור חלבו ור' שמעון לאסור חלבו מנא ליה נפקא ליה מאת הגמל ורבנן אתים לא דרשי כדתניא שמעון העמסוני היה דורש כל את ואת שבתורה כיון שהגיע {דברים ו-יג} לאת ה' אלהיך תירא פירש אמרו לו תלמידיו ר' כל אתין שדרשת מה תהא עליהם אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה עד שבא רבי עקיבא ולימד את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אלא מעתה טעמא דרבנן מגמל גמל ור' שמעון מאת הגמל הא לאו הכי הוה אמינא חלב דבהמה טמאה שרי מאי שנא מהא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל דבהמה טהורה נמי חידוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב וכיון דחידוש הוא בבהמה טמאה נמי לישתרי קמ''ל הניחא למאן דאמר דם נעכר ונעשה חלב אלא למאן דאמר איבריה מתפרקין הימנה ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חדש מאי איכא למימר איצטריך סד''א הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא והאי חלב כי אבר מן החי הוא ושרי והילכך אפי' בבהמה טמאה לישתרי קמ''ל וחלב דבהמה טהורה מנלן דשרי אילימא מדאסר רחמנא בשר בחלב הא לחודיה שרי ואימא חלב לחודיה אסור באכילה ומותר בהנאה בשר בחלב בהנאה נמי אסור ולר''ש דשרי בהנאה משכחת לה למילקי על בישוליה אלא מדגלי רחמנא דבפסולי המוקדשין {דברים יב-טו} תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב הא דחולין שרי ואימא דחולין אסור באכילה ושרי בהנאה דקדשים בהנאה נמי אסור אלא מדכתיב {משלי כז-כז} ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותך ודילמא לסחורה אלא מדכתיב {שמואל א יז-יח} ואת עשרת חריצי החלב ודלמא לסחורה אטו דרכה של מלחמה לסחורה ואיבעית אימא מהכא {שמות ג-ח} ארץ זבת חלב ודבש ואי לא דשרי משתבח לן קרא במידי דלא חזי ואב''א מהכא {ישעיה נה-א} לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב אלא מעתה שפן שפן ארנבת ארנבת חזיר חזיר להני הוא דאתו אלא לכדתניא למה נשנו בבהמה מפני השסועה ובעופות מפני הראה גמל גמל נמי להכי הוא דאתא כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ת''ר רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל פטורה מן הבכורה ואם יש בו מקצת סימנים חייבת ר' שמעון אומר עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו איבעיא להו לאכילה מי בעי ר''ש ראשו ורובו או לא לענין בכורה כתיב {במדבר יח-יז} אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור אבל לאכילה גמל הוא דאמר רחמנא דאסיר הא

רש"י דבר הבא ממעלי גרה. כגון האי טמא שנולד מן הטהורה: גמל טמא הוא. וסתם גמלים נולדים מן הגמלה וכתב הוא דמשמע שהוא טמא ואין אחר שהוא גמל טמא וכגון שנולד מן הפרה: גמל גמל. אחד בתורת כהנים ואחד במשנה תורה: לאסור חלבה. של גמלה: את הגמל. משמע את הטפל לגמל והיינו חלבו: פירש. מכל דרשות שדרש דכל אתין באין לרבות וזה אין מה לרבות בו: הטמאים. אלה הטמאים לכם בכל השרץ ה''א יתירא: לאסור צירן. שומן הדג: קיפה. ריסוקי בשר וקפלוטות שבשולי קדירה: דאמר מר. במסכת נדה (דף ט.) דם נדות נעכר מחמת הלידה ונעשה חלב הלכך חידוש הוא דמעיקרא הוה דם והאוכלו בכרת והשתא מישתרי: אבריה מתפרקין. מחמת הלידה: ואין נפשה. אין דמה חוזר עליה עד עשרים וארבעה חדש ולפיכך מניקה אינה רואה דם נדה ולאו משום דדם נעשה חלב והשתא כיון דלאו מחמת דם קאתי לאו חידוש הוא: ולר''ש נמי דשרי בהנאה. לקמן בפירקין (דף י.) ר''ש אומר כו' משכחת לה דאיצטריך למיכתב בשר בחלב ואע''ג דחלב גרידא אסור נמי איצטריך למיכתב ביה ללקות על בישולו: תזבח. רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר בפסולי המוקדשין לאחר פדיונן הכתוב מדבר: חריצי. גבינים וקא''ל ישי לדוד שיוליכם במלחמה לשר האלף: יין וחלב. וכתיב לעיל מיניה לכו שברו ואכלו: אלא מעתה. בין לרבנן בין לר' שמעון דדרשי לעיל גמל גמל שפן שפן מאי דריש ביה: למה נשנו בבהמה. טמאים וטהורים: מפני השסועה. בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות ולא נאמר בתורת כהנים: לאכילה. כגון פרה שילדה מין סוס דקאסר רבי שמעון כדקתני גמל גמל שני פעמים: מי בעי רבי שמעון. דלא מישתרי באכילה במקצת סימנין עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו או לא: (רש"י)

תוספות הטמאים לאסור צירן ורוטבן. אי מהטמאים דריש קשה דבהעור והרוטב (חולין קכב:) מוקמינן ליה לעורו כבשרו ובת''כ לא דריש ליה גבי שרצים אלא גבי בהמה טמאה דכתי' טמאים הם לכם ומיהו ע''כ מהטמאים דשרצים דריש כדמוכח פ' העור והרוטב (שם קכ. ושם) בשמעתין דהמחה חלב וגמעו דמייתי על הך דרשא דהטמאים ופריך לכתוב רחמנא בשרצים וליתו הנך וליגמרו מיניה משמע דמינה דריש וצ''ל דמה''א יתירא דהטמא . דריש עורות שלהם כבשרם שלהן תדע דגבי בהמה דכתב טמא ולא כתב הטמא דריש בת''כ לאסור צירן ורוטבן ומיהו אכתי דריש מן הטמאים פרק העור והרוטב (שם קכו:) לאסור ביצת השרץ ולשם פ''ה ה' יתירא נדרשת לאסור צירו ורוטבו ולעורו כבשרו ולביצת השרץ: לאסור צירן ורוטבן. משמע הכא דציר דאורייתא מדפריך מינה מאי שנא חלב מציר ש''מ דרשה גמורה היא ובפרק העור והרוטב (שם קכ.) נמי אמר צריכי וקשה דבפרק אין מעמידין (ע''ז מ.) גבי דג טמא מפליג בין מטבל בצירו לגופו ופרק גיד הנשה (חולין צט:) א''ר יהודה ציר דגים רביעית בסאתים ופריך והא א''ר יהודה מין במינו לא בטיל שאני ציר דזיעה בעלמא הוא משמע שהוא מדרבנן וי''ל ציר דגים דרבנן ציר שרצים דאורייתא ואע''ג דבתורת כהנים נמי דרשי' שקץ הוא לכם גבי דגים אסמכתא בעלמא הוא וא''ת בפרק כל הבשר (חולין קיב:) גבי רב מרי דאמלח בשר שחוטה בהדי טריפה ואסר ליה רבא מהטמאים ופריך ליה מדג טהור שמלחו עם דג טמא היכי פריך מדג לבשר וי''ל דקים ליה דאסור ציר מדרבנן ובמס' תרומות (פ''י מ''ח) נמי תנן ובפ' גיד הנשה (חולין צט:) מייתי לה דג טמא צירו אסור ש''מ הא דשרינן לה משום דלא בלעו ומה שכתוב בספרים ש''מ ציר מותר לא גרס ליה וקצת תימה כיון דצריך קרא בשרץ ובבהמה טמאה ודגים דליכא קרא לא אסר מדאורייתא היכי מייתי רבא ראיה התם מהטמאים לאסור ציר טריפה: רוטב וקיפה שלהן. וא''ת תיפוק לי' ממשרת ליתן טעם כעיקר מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה פסחים (ד' מד.) י''ל עיקר קרא לצירן ואורחא דהש''ס בהכי והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ועיקר קרא לזקן ואינו לפי כבודו (ב''מ ד' ל ברכות ד' יט:) ובפ''ק דחגיגה (דף ד.) נמי אמר רגלים פרט לבעלי קבין ואמר פרט לחגר וסומא ולא עיקר קרא לבעלי קבין דמפעמים דריש ליה התם. ומיהו כאן אין צריך לומר כך דאיצטריך לרוטב וקיפה לאשמועי' דהוי כממש אם המחה השרץ דהוי כשתיה ואינו בכלל אכילה ואכילה כתיב בהון קמ''ל בכלל אכילתו והתם (חולין קכ.) מייתי לה גבי המחה חלב חמץ ונבלת עוף טהור וגמעו מיהו קשה דמשמע הכא דאיצטריך לציר לאשמועינן דחשיב כגוף השרץ דפריך מינה אחלב דיתסר כמו ציר וצ''ל דשקולים הן ומיהו מציר לחודיה לא הוה שמעינן דליהוי שתיה כאכילה דהוה מצי לאוקמא כשהקפהו ואכלו: קיפה שלהן. בפ' העור והרוטב (חולין קכ.) אמר מאי קיפה פרמא ופריך הוא עצמו לטמא טומאת אוכלים אלא מאי קיפה תבלין אבל הכא יכול לקרות בין פרמא בין תבלין דלא אתא לאשמועינן אלא שתיהן כאכילה וכן משמע בפ''ה שפירש רסוקי בשר וקפלוט שבשולי קדירה: (תוספות)

דף ז - א

אישתני מגמל שפיר דמי או דלמא לא שנא ת''ש בהמה טהורה שילדה מין בהמה טמאה אסור באכילה ואם דומה ראשו ורובו לאמו חייב בבכורה שמע מינה לאכילה נמי בעי ר' שמעון ראשו ורובו לא לבכורה דוקא דיקא נמי דקא שבקה לאכילה וקם ליה אבכור ש''מ לבכורה הוא דבעי ר' שמעון ראשו ורובו אבל לאכילה לא לעולם אימא לך לאכילה נמי בעי ובכורה איצטריך סד''א הואיל וכתיב {במדבר יח-יז} אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור ולא תיסגי ליה בראשו ורובו עד דאיכא כוליה קמשמע לן ת''ש {ויקרא יא-ד} אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה זה אי אתה אוכל אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד ואי זה זה הבא בסימן אחד זה טמא הנולד מן הטהור ועבורו מן הטהור יכול אפילו עבורו מן הטמא ת''ל {דברים יד-ד} שה כשבים ושה עזים עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה דברי ר' יהושע ר' אליעזר אומר לא בא הכתוב להתיר את המותר אלא להוסיף על המותר ואיזה זה טמא הנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא או אינו אלא עבורו מן הטהור תלמוד לומר שור שה כשבים ושה עזים מכל מקום קרי ליה טמא כרבי שמעון וקאמר אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד האי תנא סבר ליה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ואיכא דמקשי ומותיב עבורו מן הטמא מי מעברא והאמר ר' יהושע בן לוי לעולם אין מתעברת לא טמאה מן הטהור ולא טהורה מן הטמא ולא גסה מן הדקה ולא דקה מן הגסה ולא בהמה מן חיה ולא חיה מן בהמה חוץ מר' אליעזר ומחלוקתו שהיו אומרים חיה מתעברת מבהמה וא''ר ירמיה דאיעבר מקלוט בן פרה ואליבא דרבי שמעון קאמר וקאמר אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד האי תנא סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא למימרא דרבי אליעזר סבר זה וזה גורם מותר ור' יהושע סבר זה וזה גורם אסור והא איפכא שמעינן להו ולד טריפה רבי אליעזר אומר לא יקרב לגבי מזבח ורבי יהושע אומר יקרב לגבי מזבח בעלמא סבר ר' אליעזר זה וזה גורם אסור ושאני הכא דאם כן נכתוב קרא שה כשבים ועזים שה ושה למה לי שמע מינה שה מכל מקום ורבי יהושע אמר לך בעלמא זה וזה גורם מותר והכא אם כן לכתוב קרא שור כשב ועז כשבים ועזים למה לי ש''מ עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה ת''ש רבי שמעון אומר גמל גמל שני פעמים אחד גמל הנולד מן הגמל ואחד גמל הנולד מן הפרה ואם ראשו ורובו דומה לאמו מותר באכילה שמע מינה לאכילה נמי בעי רבי שמעון ראשו ורובו שמע מינה: שהיוצא מן הטמא וכו': בעו מינה מרב ששת מי רגלים. של חמור מהו ותיבעי (ליה) דסוסים וגמלים דסוסים וגמלים לא מיבעיא להו דלא עכירי ולא דמו לחלב מיא עול מיא נפוק כי קמיבעיא להו דחמור דעכירי ודמו לחלב מאי מגופיה קא מימצצי ואסירי או דלמא מיא עול מיא נפוק והאי דעכירי הבלא דבישרא הוא אמר להו רב ששת תניתוה שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור מטמא לא קאמר אלא מן

רש"י אישתני מגמל. שדומה לאמו במקצת סימנין: אסור באכילה. ומאן שמעת ליה הך סברא ר''ש ואם ראשו ורובו כו' וקס''ד דמדקתני להו בהדי הדדי ש''מ דאפי' לאכילה בעי ר''ש ראשו ורובו: מדשבקה לאכילה. דאיירי ברישא וקם ליה אבכורה ולא אמר אם ראשו ורובו דומה לאמו מותר באכילה ש''מ לאכילה סגי במקצת סימנין: לבכורה אצטריך. ולעולם בתרוייהו בעינן ראשו ורובו: זה אי אתה אוכל. גמל אפי'. נולד מן הפרה: אבל אתה אוכל אחר הבא בסימן אחד. של אמו כלומר שדומה לאמו במקצת כגון טמא שנולד מן הטהור ודומה לאמו במקצת: שה כשבים. שה הבא משני כבשים: להתיר את המותר. דכיון דאביו ואמו טהורים לא איצטריך האי קרא דאך את זה תאכלו למישרייה: מ''מ. מדכתיב שה שה תרי זימני שמע מיניה דאפי' מצד האם ולא מצד האב: קרי ליה טמא. לקלוט שנולד מן הטהור: כר''ש. דאסר ליה היכא דאין בו מקצת סימנין וקאמר דאם יש לו סימן אחד של טהרה שדומה לאמו במקצת מותר: ופליג עליה בחדא. דר' שמעון בעי ראשו ורובו: ואיכא דמקשי. קושיא להך ברייתא ומתוך הקושיא משיב דבר לשואל אי בעי ר' שמעון ראשו ורובו לאכילה או לא: מי מיעברא. טהורה מטמא דקתני ועבורו מן הטמא: חוץ מר' אליעזר ומחלוקתו. שחולקין בכוי בפ' אותו ואת בנו בשחיטת חולין (דף עט:) אם אותו ואת בנו נוהג בו וקתני כוי הבא מן התייש ומן הצבייה אלמא חיה מתעברת מבהמה לדבריהם: ואמר ר' ירמיה. האי עבורו מן הטמא דקאמר היינו שנתעברה מן הקלוט שפרסותיו קלוטות כגמל ובן פרה הוא ואליבא דר' שמעון קרי ליה טמא ובנו מותר אם דומה לאמו בסימן אחד אלמא לאכילה לא בעי ר''ש ראשו ורובו: זה וזה גורם. ההיתר והאיסור גורמין לזה שיבא הוא טמא ואמו טהורה: ולד טריפה. ואביו תמים הרי זה וזה גורם: דא''כ. דעבורו מן הטמא אסור לכתוב שה כשבים ועזים: מיא עול מיא נפוק והאי דעכירי הבלא דבישרא הוא. מחמת חמימות וסרחון הבשר: (רש"י)

תוספות שמע מינה לאכילה נמי בעי ר''ש ראשו ורובו. דמשמע שאין בו כי אם שני חלוקין מדלא קתני חלוק שלישי ולימא אם יש בו מקצת סימנין מותר באכילה והדר ליתני ואם ראשו ורובו דומה לאמו חייב בבכורה והשתא רישא וסיפא רבותא קמשמע לן דרישא קתני שילדה מין טמאה דאסור אף באכילה וסיפא דקתני ראשו ורובו דומים לאמו חייב אף בבכורה: זה אי אתה אוכל. גמל ושפן כתיבי בקרא אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד לאו בסימני טהרה איירי דממעלה גרה וממפריסי הפרסה אלא בדמי למקצת סימנין לאמו ביד וברגל ובצמרו (ולד) סימני טהרה בעי: עד שיהא אביו ואמו כבשה. מדכתיב כבשים ועזים ולא כתיב כבש ועז דרש ר' יהושע ור' אליעזר מדכתיב שה שה תרי זימני והשתא דרשות דר' יהושע לאסור לאו הוא דר''א להתיר ולשון לא בא הכתוב דאמר ר''א מגומגם קצת דמשמע הלשון דמקרא זה שדרש ר' יהושע טמא שנולד מן טהור ועיבורו מן הטהור אמר ר''א דבא להוסיף על המותר ולהתיר טמא הנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ויש לפרש לא בא הכתוב כמו לא באתה התורה עוד י''ל דברי רבי אליעזר וה''פ משה שה נפקא לן עיבורו מן הטהור לכך אייתר זה להוסיף על המותר ועיבורו מן הטמא: חוץ מדרבי אליעזר ומחלוקתו. הא דלא קאמר חוץ מן הדולפנין שפרים ורבים מבני אדם כדאמר לקמן לא קשה מידי דלא איירי רבי יהושע בן לוי אלא בבהמה וחיה ולא בבני אדם והנהו בני ימא נינהו: ופליג עליה בחדא. מה שיוכל לדחות דחי כן משום דבמסקנא לאכילה פשטינן נמי דבעי ר''ש ראשו ורובו: והא איפכא שמעינן להו ולד טריפה. למ''ד טריפה יולדת ניחא דפליגי בזה וזה גורם אלא למ''ד אינה יולדת מוקמי פלוגתא פרק אלו טריפות (חולין נח.) בעובר ירך אמו ונתעברה ולבסוף נטרפה ומיהו אשכחן בעלמא דר' אליעזר סבר זה וזה גורם אסור ורבנן סברי מותר גבי שאור חולין ותרומה ושלהי כל הצלמים (ע''ז מט.) גבי נטל ממנה עצים אלא לרבי יהושע אייתיה ואע''ג דלאו דברי הכל הוא ומה שמזכיר כאן זה וזה גורם ופר אותו ואת בנו (חולין עט:) נקט לישנא דחוששין לזרע האב משום דהכא איירי בדבר הבא מהיתר ואיסור [שייך שפיר] זה וזה גורם ומיהו קשה כיון דאין חוששין לזרע האב מאיזה טעם תחשב ולד טריפה זה וזה גורם לא יחשב שאור גורם וליתסר: (תוספות)

דף ז - ב

הטמא והני נמי מינא דטמא הוא ואיכא דאמרי דסוסים וגמלים לא קא מיבעיא להו דלא שתו אינשי כי קמיבעיא להו דחמור דשתו אינשי ומעלו לירקונא מאי אמר להו רב ששת תניתוה היוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור והני נמי מטמא קאתי מיתיבי מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן הוא דאמר כר' יעקב דאמר דובשא רחמנא שרייה דתניא ר' יעקב אומר {ויקרא יא-כא} אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף זה אתה אוכל ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא שרץ עוף טמא בהדיא כתיב אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואיזה זה זה דבש דבורים יכול אף דבש הגזין והצירעין אמרת לא ומה ראית לרבות דבורים ולהוציא הגזין והצירעין מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לווי כמאן אזלא הא דתניא דבש הגזין והצירעין טהור ומותר באכילה דלא כרבי יעקב טהור אלמא בעי מחשבה תניא נמי הכי דבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה חלי דיחמורתא סבור רבנן למימר ביעי נינהו ואסירן אמר רב ספרא זרעא דאילא הוא דאזיל בתר אילתא ואיידי דרחמה צר לא מזדקקא ואזיל בתר יחמורתא ונתרי אמר רב הונא עור הבא כנגד פניו של חמור מותר מ''ט פירשא בעלמא הוא א''ל רב חסדא תניא דמסייע לך עור הבא כנגד פניו של אדם בין חי בין מת טהור מאי לאו בין הוא חי ואמו חיה בין הוא מת ואמו מתה לא בין הוא חי ואמו מתה בין הוא מת ואמו חיה והתניא בין הוא חי ואמו חיה בין הוא מת ואמו מתה אי תניא תניא: מתני' דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה וטהור שבלע דג טמא אסור באכילה לפי שאינו גידולו: גמ' טעמא דחזיניה דבלע הא לא חזיניה דבלע אמרי אשרוצי אשריץ מנלן דתניא דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים אי הכי כי חזינא דבלע אמרי' האי איעכלא והאי אשרוצי אשריץ אמר רב ששת כגון שמצאו דרך הריעי רב פפא אמר כגון שמצאו דרך בית הבליעה רב נחמן אמר כגון שמצאו שלם רב אשי אמר רוב דגים במינן משריצין וכמי שבלע לפנינו דמי: ת''ר דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים כל המוליד מניק וכל המטיל ביצים מלקט חוץ מעטלף שאף על פי שמטיל ביצים מניק

רש"י מטמא. הוי משמע מגופיה דטמא מן הטמא משמע מינו של טמא הן דדמו לחלב: והני נמי. מטמא קאתו שבתוך הטמא היו ואע''ג דלאו מגופיה מימצן אסירי: שמכניסות אותן לגופן. שאוכלין מפרחי האילן ומהן נעשה הדבש במעיהן: ואין ממצים אותו. דובשנו מגופו וקשיא לרב ששת דהא הכא כיון דלאו מגופייהו מימצו שרי: רב ששת אמר כל שהיה בתוך הטמא דאמר כר' יעקב בטעמא דדבש לאו משום שמכניסות אותן לגופן הוא אלא דרחמנא שרייה בהדיא וגזירת הכתוב היא: שרץ העוף טמא. הוולד ממש בהדיא כתיב בו (ויקרא יא) את אלה תשקצו מן העוף: אלא שרץ עוף טמא שאתה אין אוכל. דלהכי דייקא ואי אתה דתיהדר ותידוק מיניה אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ שאינו ולד דוגמתו כגון דבש ל''א אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל ומאידך קרא נסיב לה מכל שרץ העוף וגו': הגזין והצירעין. מין ארבה: דבש דבורים. דבש סתמא (הוו) קרו ליה דבש הגזין הכי הוא דמיקרו: טהור. מלקבל טומאת אוכלין דסתמיה לאו לאכילה עד שיחשב עליו: טהור. אלמא בעי מחשבה בניחותא: דבש בכוורתו. ואכתי לא חשיב עליה שהרי הוא בכוורתו ובדבש דבורים מיירי דאין כוורת אלא לדבורים: חלי דיחמורתא. כעין ביצי זכר שהיחמורו' מוציאות מרחמן: ואסורין. משום אבר מן החי שנעקרו מן הזכר ברחם: דאזיל בתר איילתא. להיזקק לה: ונתרי. שופך זרע הרבה ונקרש: עור הבא כנגד פני חמור. כעין שליא שהחמור נולד בו: טהור. מלטמא במגע ובמשא: מאי לאו. אפילו הולד והאם מתים אפ''ה העור אין מטמא אלמא דאמר שליא לא מן הולד ולא מן האם אלא פירשא בעלמא היא: ה''ג לא בין הוא חי ואמו חיה בין הוא מת ואמו חיה. שמגוף האם הוא והרי היא חיה אבל לגבי אכילה כי שדית ליה בתר אם נמי אסור: מתני' שבלע. משמע דידעי ודאי שבלעו: לפי שאינו גידוליו. אלא כשהוא חי בלעו אבל גידוליו שרי שהיוצא מן הטהור טהור: גמ' אשרוצי אשריץ. דג טהור זה שנמצא בתוך הטמא נשרץ בגופו ועוברו הוא ואסור: דג טמא משריץ. בגופו עוברו כשאר בהמה וחיה: דג טהור מטיל ביצים. ויושב עליהן ומחממן עד שיוציאם מן הקליפה כעופות: אי הכי. דדג טמא משריץ האי דבלע איעכל והוי ריעי וזה שנמצא בתוכו אשרוצי אשריציה ועוברו הוא וליתסר: דרך בית הריעי. ואי עוברו הוא בבית הרחם מיבעי ליה לאישתכוחי: שמצאו שלם. שנגמרה כל צורתו וגדול הוא ואי עוברו לא הוי משתהי ברחם כולי האי: רב אשי אמר. מתני' לאו כדחזיניה דבלע אלא שנמצא בתוכו והאי דקתני שבלע כיון דרוב דגים במינן משריצים וזה השריץ מין אחר כמו שבלע בפנינו דמי: כל המוליד. שיולד עובר ממש: מניק. שיש לו דדים וכל המטיל ביצים אין לו דדים ומלקט פירורים ומפרנס בניו. עטלף קלב''א שורי''ץ דומה לעכבר ויש לו כנפים: (רש"י)

תוספות תניתוה היוצא מן הטמא טמא. הא דמשמע לסימן נקטיה לא קשה מידי כדפרישי' לעיל (דף ו. ד''ה למה): הגזין וצרעין גרסינן ולא גרסינן חגבים שזה עוף כמו גזי דכלתא דנדה (דף יז.) לפי' ר''ת: עור הבא נגד פניו של חמור. פי' כדלעיל: מאי לאו בין הוא ואמו מתה. פי אלמא לא הוי העור לא מן הולד ולא מן האם אלא הזרע שנתקדש: לא בין הוא חי ואמו מתה בין הוא מת ואמו חיה. שהעור בא בין שניהם מן האם ומן הולד ולפיכך טהור עד שימותו שניהם ובקונטרס פירש כך בין הוא ואמו חיה בין הוא מת ואמו חיה [אבל] אמו חיה לעולם בעינן וכמו שפיר' נראה דמדנקט רב חסדא בין הוא מת ואמו מתה משמע דאין לו סייעתא אלא מהא דמטהרינן בשניהם מתים אבל אם האחד חי אין כאן סייעתא: דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה. תימה במסכת אהלות (פי''א מ''ז) תנו כלב שאכל בשר המת כמה תשהה במעיו שלשה ימים מעת לעת ובעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף אלמא חשיב עכול והכא נמי לישתרי ולא מסתבר לחלק בין בשר המת לשאר דברים דשלשה ימים דכלב משמע בכל דבר דמדמייתי עלה במסכת שבת פרק השואל (דף קנה:) יודע הקב''ה בכלב שמזונותיו מועטות לפיכך משהה אכילתו במעיו שלשה ימים ויש לחלק בין איסור לטומאה ויש רוצים להתיר מתוך משנה זו חטה שנמצאת בפסח במעי תרנגולת ולפי מה שחלקתי בין איסור לטומאה אין זה ראיה עוד פירש ר''ת דשמא יש להחמיר כר' יהודה בן בתירה דבעי מעת לעת ואם באנו לומר דאין חילוק בין איסור לטומאה צ''ל דשמעתא אתיא בלא שהה כדי עיכול וא''ת אי לא שהה כדי עיכול היכי פריך בגמ' כי חזינא דבלע נימא האי איעכל והאי אשרוצי אשריץ י''ל פעם ממהר להתעכל קודם ולא הוי ככלב דלעולם ג' ימים: רוב דגים במינם משריצים. הלכתא כרב אשי דהוא בתראה ויש להתיר אותן דגים שקורין מרנ''ש הנמצא תוך דג בלינ''א ואע''ג דלא חזינן דבלע ואין להקשות ממתני' דשריא דג טמא שבלע דג טהור לרב ששת דאסר מי רגלים של חמור דאפי' ללישנא בתרא דרב ששת דאסר אף של סוסים וגמל לא דמי חדא דמתני' לא איירי אלא נמצא תוכו דג טהור ואפילו יצאו הכא פשיטא דדגים עייל דגים נפיק אבל מים שהבהמה שותה לחלוחית הגוף מתערב עמהם ובת''כ תני גבי דגים תאכלו לרבות הטהור שבמעי טמא יכול אף הטמא שבמעי טהור ת''ל אותם מה ראית לומר בבהמה שבמעי טמא טמא ושבמעי טהור טהור (מטמא שבמעי הטהור טהור) ובדגים אינו כן לפי שאין גדוליו ואין ראיה משם לאסור דג טמא שבלע דג טהור אחר שיצא משום דנקט שבמעי הטמא דלאו דוקא אלא משום טמא שבמעי טהור דדילמא ההיא דשרינן ביצא לחוץ משום דחשיב עיכול: דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים. בע''ז פרק אין מעמידין (דף מ.) מפרש תרוייהו מטילי ביצים נינהו זה משריץ מבחוץ וזה משריץ מבפנים: (תוספות)

דף ח - א

הדולפנין פרין ורבין כבני אדם מאי דולפנין אמר רב יהודה בני ימא כל שביציו מבחוץ מוליד וכל שבפנים מטיל ביצים איני והאמר שמואל אווז ואווז בר כלאים זה בזה והוינן בה מ''ט אמר אביי זה ביציו מבחוץ וזה ביציו מבפנים ותרוייהו מטילי ביצים אלא כל שזכרותו מבחוץ מוליד מבפנים מטיל ביצים כל שתשמישו ביום יולד ביום בלילה יולד בלילה כל שתשמישו בין ביום בין בלילה יולד בין ביום בין בלילה תשמישו ביום יולד ביום תרנגול בלילה יולד בלילה עטלף תשמישו בין ביום בין בלילה יולד בין ביום בין בלילה אדם וכל דדמי ליה למאי נפקא מינה לכדרב מרי בריה דרב כהנא דאמר רב מרי בריה דרב כהנא בדק בקינה של תרנגולין מערב יו''ט ולא מצא בה ביצה ולמחר השכים ומצא בה ביצה מותרת באכילה ביו''ט אימר לא בדק יפה והלא בדק יפה אימר יצתה רובה וחזרה הוה וכדרבי יוחנן דא''ר יוחנן ביצה שיצתה רובה מערב יו''ט וחוזרת מותרת לאוכלה ביו''ט כל שתשמישו ועיבורו שוה יולדים ומגדלים זה מזה הכל משמשין פנים כנגד עורף חוץ משלשה שמשמשין פנים כנגד פנים ואלו הן דג ואדם ונחש ומ''ש הני תלתא כי אתא רב דימי אמרי במערבא הואיל ודיברה עמהם שכינה תנא גמל אחור כנגד אחור: ת''ר תרנגולת לעשרים ואחד יום וכנגדה באילן לוז כלב לחמשים יום וכנגדו באילן תאינה חתול לחמשים ושנים יום וכנגדו באילן תות חזיר לששים יום כנגדו באילן תפוח שועל וכל מיני שרצים ששה חדשים וכנגדם באילן תבואה בהמה דקה טהורה לחמשה חדשים וכנגדן באילן גפן בהמה גסה טמאה לשנים עשר חודש וכנגדו באילן דקל טהורה לתשעה חדשים וכנגדה באילן זית הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והפיל והקוף והקיפוף לשלש שנים וכנגדן באילן בנות שוח אפעה לשבעים שנה וכנגדו באילן חרוב חרוב זה משעת נטיעתו עד שעת גמר פירותיו שבעים שנה וימי עיבורו שלש שנים נחש לשבע שנים ולאותו רשע לא מצינו חבר ויש אומרים מוכססים מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב ומטו בה משום דר' יהושע בן חנניא שנאמר {בראשית ג-יד} ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה אם מבהמה נתקללה מחיה לא כ''ש אלא לומר לך כשם שנתקללה הבהמה מחיה אחד לשבעה ומאי ניהו חמור מחתול כך נתקלל הוא מבהמה אחת לשבע דהוה ליה שב שני אימא כשם שנתקללה חיה מבהמה אחת לשלש שנים ומאי ניהו ארי מחמור כך נתקלל הוא מחיה אחת לשלש שנים דהוה ליה תשע שנים

רש"י ה''ג הדולפנין פרים ורבים מבני אדם. שאם בא אדם עליהם מתעברות הימנו: בני ימא. דגים יש בים שחציין צורת אדם וחציין צורת דג ובלע''ז שריינ''א: כל. מין שביצי הזכר כגון חיה ובהמה מבחוץ מוליד עובר ממש: וכל. מין שביצי זכר מבפנים מטילה הנקיבה ביצים: אווז. של ישוב ואווז של בר כלאים להרביע לפי שאין הזכרים דומים דזה ביציו מבחוץ וזה ביציו מבפנים: זכרותו. הגיד ואווז בר זכרותו מבפנים: ולמחר השכים. קודם היום ומצא בה ביצה מותרת דלא נולדה בלילי י''ט אלא מאתמול דתרנגולת אינה יולדת בלילה כדתני לעיל יצתה רובה מותרת דבתר יציאת רובה אזלינן: כל שתשמישו ועיבורו שוה. כגון כשב ועז ששניהם פנים כנגד עורף וימי עיבורן שוה ששוהין חמשה חדשים ויולדין אם בא אחד על מין חבירו: ומגדלין. מניקין: שכינה עמהם. שנאמר (יונה ב) ויאמר ה' לדג: לעשרים ואחד יום. לאחר שנתעברה מן התרנגול שוהה ביצתה ליגמר עד אחד ועשרים יום: לוז. קורדל''א שגדילים בו אגוזים קטנים ומשעת פרחיו עד שעת גמר פריו שנים ועשרים יום: כלב לנ' יום. גמרה צורת הולד: וכנגדו באילן תבואה. כמאן דאמר (ברכות דף מ.) עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה קרי לתבואה אילן: דקל. גדילין בו תמרים: ברדלס. אפא: קוף. שיניי''א בלע''ז: קיפוף. כעין קוף הוא ויש לה זנב ובלשון אשכנז מרקצ''א: אפעה. מתעבר אחר שבעים שנה שנולד: וימי עיבורו. משעת הפרח עד שעת גמר פירות: מוכססים. מין בנות שוח ולא בנות שוח ממש: מנא הני מילי. דנחש עיבורו שבע שנים: אם מבהמה נתקלל מחיה לא כ''ש. שפחותה יותר מן חיה שהרי עז ה' חדשים וחתול נ''ב [יום] והא ל''ל דהא מכל חיה היינו ארי או אפעה דא''כ ליכתוב מכל החיה ולא ליבעי בהמה: אלא להכי כתב תרוייהו לומר לך כו'. והכי משמע ארור הוא מכל הבהמה כמה שהיא ארורה יותר מן החיה כשם שהבהמה נתקללה מן החיה על אחת ז' ומאי ניהו חמור מחתול שבשנה יש ז' פעמים נ''ב כך נתקלל הוא מן הבהמה כגון מבהמה גסה טמאה אחד לשבע דבהמה טמאה גסה י''ב חדש וחשוב ז' פעמים י''ב חדש היינו אחד לשבע הן שבע שנים: (רש"י)

תוספות הדולפנין פרין ורבין מבני אדם. כן גירסת הקונטרס וכן מוכח בתוספתא [פ''א] יולדין ומגדלין מבני אדם: אימר יצתה רובה וחזרה. מכאן מתירין לקנות ביצים בליל שני של יו''ט של גליות חוץ משני ימים טובים של ראש השנה לפי שקדושה אחת הן: תרנגולת כ''א יום כנגדה באילן לוז. פי' הקונטרס קורדל''א שגדלים בו אגוזים קטנים וריב''א מפרש שקדים שקורין אמנדליי''ד דבטנים ושקדים (בראשית מג) מתרגם ירושלמי לוזים מקל שקד (ירמיה א) מתרגם חוטרא דלוזא וי''מ מקל שקד אחד לכ''א אף מי''ז בתמוז לתשעה באב כן וינאץ השקד (קהלת יב) מתרגם שיגדא ויגמל שקדים (במדבר יז) [מתרגם] וכפית שגדין עוד אמרינן וינאץ השקד זה לוז של שדרה ממנה עתידים מתים להחיות לעתיד לבא לוז תרגום של שקד (ויקרא רבה): באילן תות. אין ראיה מכאן שמברכין עליהן בורא פרי העץ דהכי אמרינן באילן דגן דאתיא כמ''ד (ברכות דף מ.) עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היתה אלמא קרי לתבואה אילן ולא מברכין בהם פרי העץ ומיהו תותים הגדלים באילן מברכין פרי העץ אבל לא אתותי שדה דאי שקלת לפירא לא הדר גווזא ומפיק ואין מברכין פרי העץ אלא כי הדר גווזא ומפיק: ברדלס. פ''ה אפא ופ''ק דסנהדרין (דף טו:) פ''ה פוטו''ש וסוף פ''ק דב''ק (דף טז.) [אמרינן] ברדלס [זו] אפא ואמרינן צבוע זה אפא וגיא הצבועים (ש''א יג) מתרגם מישר אפעיא מיהו ברדלס דהכא משמעו דהוא כעין פוטו''ש ויולד לשלש שנים מדשינה אפעה לשבעים שנה וב' מיני ברדלס הן: הקוף והקיפוף. מין חיה הוא מדחשיב להו בהדי פיל ואמר פ' הרואה (ברכות דף נז:) כל מיני חיות יפין לחלום חוץ מן הפיל והקיפוף ופ' המפלת (נדה דף כג.) אמרינן ל''א ר''מ אומר הואיל ועיניהם הולכים לפניהם כשל אדם והוא כוס וינשוף (ויקרא יא) מתרגם קריא וקפופא ויש קפוף אחר מין עוף פרק אלו טריפות (חולין דף סג.) אמר תנשמת באות שבעופות ואמר באות שבעופות קפוף ויש גרס קיפוד בדל''ת ע''ד וירשוה קאת וקיפוד (ישעיה לד) ואי גרס קיפוף ותרי גווני קיפוף יש בעופות א''כ כי מפרש באות שבעופות קפוף והיכי ידענא בהו אי איירי בינשוף או בתנשמת: בנות שוח. על משנה דשביעית שלהן בשניה (שביעית פ''ה מ''א) פי' בירושלמי בכל שנה חונטין בה פירות ופירות שחונטין בשנה אחת אין נגמרין עד שלש שנים ולא כפי' ר''ח שפירש גבי ל' אילנות לא מפקין בכל שתא אלא עשרים מנייהו כגון בנות שוח לג' שנים ופ''ק דע''ז (דף יד.) גרס מוכססים בנות שוח מין אחד וכן שמו וקשה במסכת דמאי (פ''א מ''א) תנן הקלין שבדמאי לא נחשדו עמי הארץ עליהן משמע דלאו פירי חשוב נינהו ופ''ק דמסכת ע''ז (דף יד.) מפרש תאיני חיורתא ופרק ג' דנדרים (דף כז.) בנות שבע ותאנים לבנים שני מינין דאמר אילו הייתי יודע שבנות שבע בתוך כלכלה הייתי אומר תאנים לבנות ושחורות אסורות בנות שבע מותרות ונראה בנות שוח ושבע מיני תאנים הן אלא שבנות שוח רעות כדמשמע במתני' דהקלין שבדמאי ובההיא דשביעית כסבור שאין שביעית נוהג בהן ובנות שבע יפות כדמשמע בשביעית (פ''ה) ובנדרים (דף כז.) ומסתמא אדם מן היפות אכל ונקראו . שבע מן שבעת ימי אבלות ושוח שגרמו שוחה ותולין הקלקלה במקולקל: ומאי נינהו חמור מחתול. דחתול לנ''ב יום ותימה למ''ד כלב מין חיה כדאיתא במסכת ביצה (דף כה:) שלשה עזין הן כלב [בחיות] לנקוט חמור מכלב דמקולקל טפי שהכלב לנ' יום י''ל מנין זה מכוון טפי דהוי שנים: (תוספות)

דף ח - ב

מי כתיב מכל החיה ומכל הבהמה מכל הבהמה ומכל החיה כתיב ארור הוא מבהמה שנתקללה מחיה ואימא כשם שנתקללה בהמה מחיה אחד לשלש ומאי ניהו עז מחתול כך נתקלל הוא מבהמה אחד לשלש דהוה ליה חמיסר ירחי איבעית אימא מכל הבהמה כתיב אי בעית אימא קללה הוא קללה שדי עילויה א''ל קיסר לרבי יהושע בן חנניה נחש לכמה מיעבר ומוליד א''ל לשב שני והא סבי דבי אתונא ארבעינהו ואוליד לתלת הנהו מיעברי הוו מעיקרא ד' [שנין] והא קמשמשי שמושי אינהו נמי משמשי כאדם והא חכימי אינהו אנן חכימינן מינייהו אי חכימת זיל זכינהו ואיתינהו לי אמר ליה כמה הוו שיתין גברי אמר ליה עביד לי ספינתא דאית בה שיתין בתי וכל ביתא אית בה שיתין ביסתרקי עבד ליה כי מטא להתם [על] לבי טבחא אשכחיה לההוא גברא דקא פשיט חיותא א''ל רישך לזבוני א''ל אין א''ל בכמה א''ל בפלגא דזוזא יהב ליה לסוף א''ל אנא רישא דחיותא אמרי לך אמר ליה אי בעית דאישבקך סגי אחוי לי פיתחא דבי אתונא א''ל מסתפינא דכל דמחוי קטלי ליה א''ל דרי כריכא דקניא וכי מטית להתם זקפה כמאן דקא מתפח אזל אשכח דרבנאי מגואי ודרבנאי מבראי דאי חזו כרעא דעיילא קטלי להו לבראי ודנפקא קטלי להו לגואי אפכה לסנדליה קטלי להו לגואי אפכה לסנדליה קטלי להו לכולהו [אזל] אשכח ינוקי מלעיל סבי מלתחת אמר אי יהיבנא שלמא להני קטלי לי הני סברי אנן עדיפינן דאנן קשינן טפי ואינהו דרדקי אמר שלמא לכו אמרו ליה מאי עבידתיך אמר להו (אנא) חכימא דיהודאי אנא בעינא למיגמר חכמתא מינייכו אי הכי ניבעי לך אמר להו לחיי אי זכיתו [לי] כל דבעיתו עבידו בי ואי זכינא בכו איכלו גבאי בספינתא א''ל ההוא גברא דאזיל ובעי אתתא ולא יהבו ליה מאי חזי ליה דאזיל היכא דמדלו מיניה שקל סיכתא דצה לתתאי לא עאל לעילאי עאל אמר האי נמי מיתרמי בת מזליה גברא דאוזיף וטריף מאי חזא דהדר אוזיף אמר להו גברא אזל לאגמא קטל קמא טונא ולא מצי ביה קטיל ומנח עילויה עד דאיתרמי איניש מדלי ליה אמרו ליה אימא לן מילי דבדיאי אמר להו הוה ההוא כודניתא דילידא והוה תלי ליה פיתקא וכתב ביה דמסיק בבי אבא מאה אלפא זוזי אמרו ליה וכודניתא מי ילדה אמר להו הי ניהו מילי דבדיאי מילחא כי סריא במאי מלחי לה אמר להו בסילתא דכודניתא ומי איכא סילתא לכודנתא ומילחא מי סרי בני לן ביתא באוירא דעלמא אמר שם תלא בין רקיעא לארעא אמר להו אסיקו לי ליבני וטינא מציעתיה דעלמא היכא זקפה לאצבעתיה אמר להו הכא א''ל ומי יימר אייתו אשלי ומשחו אית לן בירא בדברא עיילא למתא א''ל אפשילו לי חבלי מפארי ואעייליה אית לן ריחיא דתבירא חייטיה אמר כרוכו לי מיניה גרדי וואיחייטיה משרא דסכיני במאי קטלי בקרנא דחמרא ומי איכא קרנא לחמרא ומי איכא משרא דסכיני אייתו ליה תרי ביעי א''ל הי דזגתא אוכמתי והי דזגתא חיוורתי אייתי להו איהו תרי גביני אמר להו הי דעיזא אוכמתי והי דעיזא חיוורתי ורצוצא דמית מהיכא נפיק רוחיה מהיכא דעל נפק אחוי לן מנא דלא שוי חביליה אייתו (כל חד וחד) בודיא פשטוה לא הוה עייל בתרעא אמר להו אייתו מרי סיתרוה היינו מנא דלא שוו חביליה איתינהו כל חד וחד כי חזי שיתין ביסתרקי אמר כולהו חבראי להכא אתו אמר ליה לספונא שרי ספינתך בהדי דקאתו שקל עפרא מעפרייהו

רש"י מי כתיב מכל החיה ומכל הבהמה. דנידרוש מכל החיה שנתקללה יותר מבהמה: [מכל הבהמה כתיב. משמע מבהמה המקוללת יותר כך נתקלל ואין לך מקוללת בבהמה גסה יותר מחמור]: כך נתקלל הוא מבהמה אחד לשלש. כגון בהמה דקה טהורה דעיבורה לה' חדשים ובג' זימני (תלתא) הוי ט''ו: אי בעית אימא מכל הבהמה. דמשמע מכל הבהמה המקוללת יותר: ואיבעית אימא. לשם קללה נאמר הלכך קללה חמורה שתוכל לדרוש מן הפסוק שדי עילויה והכי נמי איכא לאקשויי ואימא כשם שנתקללה בהמה מחיה אחד לשנים ומאי ניהו חמור משועל כך נתקלל הוא מחמור אחד לשנים דהוו להו ב' שנים אלא איכא לתרוצי קללה שדי עילויה ועוד מכל הבהמה ומכל החיה כתיב דמשמע דמשום בהמה שיתירה קללתה על שום חיה ומצינו חמור מקולל מחתול אחד לשבע: לכמה מיעבר ומוליד. כמה שוהה עיבורו במעיו: דבי אתונא. מקום: והא משמשי שמושי. ואי הוו מעברי לא הוו משמשי שדרך חיה ובהמה מאחר שנתעברה אינה מקבלת זכר: והא חכימי. הנהו סבי וירדו לסוף המעשה: זיל זכינהו. נצחם: ביסתרקי. כסאות: כי מטא להתם. לכרך שלהם: עביד חיותא. מחתך בהמה: ואנא רישא דחיותא אמרי לך. בתמיה: סגי. צעוד ולך לפני: דרי כריכא דקני. טול חבילה של קנים וכי מטית התם נגד הפתח זקוף החבילה לארץ: כמאן דמיתפח. כאדם העומד לפוש: אזל. ר' יהושע: אשכח דרבנאי. אורבים: מבראי. שלא יצא אחד מן הזקנים לחוץ: מגוואי. שלא יניחו אדם ליכנס וכי חזו הנך סבי כרעא דעיילא קטלי להו [לבראי] שהיתה אסקופת החדר עבה ושופכין סובין או עפר עליה וניכרות בה פסיעות האדם וכי חזו כרעא דעיילא קטלי לשומרי [בראי] כי הניחו לבא וכי חזו כרעא דנפקא קטלי להו [לגוואי] שהניחוהו לצאת והשומרים לא היו הורגים שום אדם אא''כ נכנס כולו לפנים על כרחן או אחד יוצא כולו לחוץ: אפכיה. רבי יהושע לסנדליה ועמד על האיסקופה ונראית פסיעה אחת נכנסת ופסיעה אחת יוצאה ודחפוהו השומרים ויצא וכשבאו הזקנים ראו כן ודימו ששני בני אדם הן אחד נכנס ואחד יוצא וקטלינהו לכולהו שומרים ואח''כ נכנס רבי יהושע: ינוקי מלעיל. בעלייה ולהרע נתכוונו שהנותן שלום לעליונים תחלה הורגים אותו התחתונים ואומרים אנו הזקנים ולנו היה לך ליתן שלום תחילה והנותן שלום לזקנים הורגין אותו הבחורים ואומרים הלא אנו חשובים מהם שאנחנו למעלה והם למטה: מאי עבידתיך. מאי בעית הכא: אי הכי. דחכימא את ניבעי אנן מינך: אי זכיתו בי. אם תנצחוני: דמידלו מינה. שמיוחסת מן הראשונה ושואל אותה הרי יש לו ללמד הואיל ולא נתנו לו את הראשונה כל שכן זו: סיכתא. קביליי''א: [דצה] לתתאי. דצה השפיל ידו ונעצה בכותל במקום שאין חור ולא על דלי דצה הגביה [ידו] ודצה במקום שיש חור ועל: גברא דאוזיף וטריף. שהלוה מעות לחבירו ולא נפרע ממנו אלא בקושי שטרף לקוחות: מאי חזי דהדר אוזיף. לאחריני ולא נתייסר מן הראשון: לאגמא. ליער: קטיל קמא טונא. חתך חבילה ראשונה ולא מצי ביה להרימו על שכמו: הדר קטיל ומנחה עליה. הואיל וצריך סיוע אחרים עד דמיתרמי' איניש ומדלו ליה והאי נמי הואיל והפסיד באמנה ראשונה חוזר ומאמין לאחרים עד שמזדווג לו לאדם נאמן ומשתכר בו: מילי דכדי. דברי רוח ל''א מילי דכזיב דברי כזב: כודנתא. פרידה: והוה תלי פיתקא. שטר בצוואר הוולד: הי נינהו מילי דכדי. אלו הן דברי רוח: סיליתא. שיליא: מפארי. עשו לי חבלים מסובין ואם אינכם עושין שאילתי אף אני לא אעשה שאילתכם: חייטיה. תפור אותה: כרוכו לי גרדי מינה. הוציאו לי ממנה חוטין כדרך נשים שמוציאין חוטין מן הבגד ותופרין אותו בהן: גרדי. בלע''ז פירנ''ש: משרא דסכיני במאי קטלי ליה. ערוגה דסכיני במה קוצרין אותה: זגתא. תרנגולת: ורצוצא דמית. אפרוח שמת בקליפתו: אחוי לן מנא דלא שוי חבליה. הראנו כלי שאינו שוה ההפסד שהוא מפסיד: בודיא. מחצלת: לא על בתרעא. שהיה ארוך ורחב יותר מן הפתח: אייתו מרי. פשויי''ר בלע''ז: וסיתרו. פתח הבנין והכותל עד שיכנס: אייתינהו. למיעל בספינתא הואיל וזכינהו היה מביאם אחד אחד בפני עצמו ומכניסו לחדר: וכי חזייה שיתין ביסתרקי. סבר כל חבירי יבואו כאן: אמר ליה. רבי יהושע: לספונא. רב החובל: שרי ספינתך התר ספינתך ולך. (רש"י)

תוספות אחד לשלש ומאי נינהו עז מחתול. הכא ניחא טפי למנקט עז מכלב למ''ד (כלאים פ''ח מ''ו) מין חיה לפי שהחשבון שלהן מכוון טפי אחד לשלש אלא ניחא ליה למיפרך ככולי עלמא: (תוספות)

דף ט - א

כי מטי לבי בליעי מלא כוזא דמיא מבי בליעי כד אתו אוקמינהו קמי קיסר חזנהו דהוו מעני א''ל הני לאו נינהו שקל מעפרייהו ושדא עילוייהו אקשו לאפי מלכא אמר ליה כל דבעית עביד בהו אייתינהו מיא דאייתי מבי בליעי שדינהו בתיגדא אמר להו מליוה להו ואיזילו לכו מלו ושדו ביה קמאי קמאי ובלע להו מלו עד דשמיט כתפייהו ובלו להו ואזול: מתני' חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו שתי חמוריו שלא ביכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין לכהן כלום אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו שנאמר {שמות יג-יג} ופטר חמור תפדה בשה מן הכבשים ומן העזים זכר ונקבה גדול וקטן תמים ובעל מום פודה בו פעמים הרבה נכנס לדיר להתעשר ואם מת נהנין בו: גמ' מאן תנא אמר ר' ירמיה דלא כרבי יוסי הגלילי דאי רבי יוסי הגלילי האמר אפשר לצמצם אמר אביי אפילו תימא רבי יוסי הגלילי שאני התם דכתיב {שמות יג-יב} הזכרים לה' וליגמר מיניה הא מיעט רחמנא הזכרים איכא דאמרי לימא דלא כרבי יוסי הגלילי דאי רבי יוסי הגלילי האמר אפשר לצמצם אמר אביי אפי' תימא רבי יוסי הגלילי שאני התם דכתיב הזכרים לה' בשלמא לר' ירמיה דלא מוקי לה כרבי יוסי הגלילי היינו דלא קתני ויצאו שני ראשיהן כאחד אלא לאביי ליתני ויצאו שני ראשיהן כאחד ועוד תניא חמורו שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחד רבי יוסי הגלילי אומר שניהן לכהן שנאמר הזכרים לה' והא כי כתיב האי בקדושת הגוף הוא דכתיב אלא משום שנאמר הזכרים לה' תיובתא דאביי תיובתא

רש"י לבי בליעי. מים שבאוקיינוס שבולעים כל מימות שבעולם שנופלין בו ומביאין אותם עד תהום ופולטות אותן והיינו דכתיב (קהלת א) והים איננו מלא: מעני. מעונים ושפלים לפי שלא היו בארצם: איקשו. העיזו ודברו קשות את המלך כשהריחו ריח ארצם סבורים להיות קרובים לארצם: בתיגדא. בכלי ל''א בתינארא חבית: דשמוט כתפייהו. נשמטו שכמם: ובלו ואזול. בלו והלכו לאבדון: מתני' נותן טלה אחד לכהן. בפדיון דממה נפשך חד מינייהו בכור שפטר את הרחם: זכר ונקבה. ואין ידוע אם זכר תחלה והרי הוא בכור או נקבה יצאתה תחלה ואין כאן בכור: מפריש טלה. משום ספק ומפקיע עליו קדושת פטר חמור: והוא לעצמו. שהוא בעצמו יאכל הטלה ולא יתננו לכהן דכהן הוי מוציא מחבירו ועליו הראייה להביא עדים שהזכר יצא תחלה ואיסורא ליכא דאפי' פטר חמור גמור שפדאו בשה אין קדושה לא בו ולא בפדיונו כדקתני במתניתין ואם מת נהנה בו אלא גזל הוא דאיכא אם אינו נותן את הטלה לכהן דממונא הוא והכא ליכא גזל דספק הוא: שני חמורים כו' זכר ונקבה. נותן טלה לכהן בשביל הזכר: או שני זכרים ונקבה. דחדא ילדה זכר וחדא ילדה זכר ונקבה: נותן טלה אחד לכהן. דהא איכא חד זכר ודאי בכור ואידך דהוי ספק דשמא הנקבה יצאתה תחלה מפריש טלה והוא לעצמו: שני זכרים ושתי נקבות. ספק הן דשמא כל חד וחד ילדה זכר ונקבה ושמא נקבות יצאו תחלה הילכך אין כאן לכהן כלום אלא מפריש עליהן שני טלאים לאפקועי איסוריהן והן לעצמו: אחת ביכרה וכו' זכר ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו. דשמא אותה שלא ביכרה ילדה את הנקבה: שנאמר ופטר חמור תפדה בשה. ארישא קאי כלומר מנא לן דפדיון פטר חמור בשה שנאמר ופטר חמור תפדה בשה: זכר ונקבה. בין שה זכר בין נקבה: ופודה בו פעמים הרבה. שאם חזר כהן ונתנו לו לישראל ויש לו פטרי חמורים יכול לפדותן בו: נכנס כו'. מפרש בגמ': גמ' מאן תנא. דחמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים דאינו נותן לכהן אלא חד טלה: דלא כר' יוסי הגלילי. דאמרינן לקמן בפ' הלוקח עובר פרתו (דף יז.) רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ר' יוסי הגלילי אומר שניהם לכהן דאפשר לצמצם ששניהן יצאו כאחד ושניהן בכורות: שאני התם דכתיב. גבי רחל: הזכרים לה'. דמשמע שנים אבל בפטר חמור דלא כתיב ביה הזכרים א''נ אפשר לצמצם לא קדשי: וליגמר מיניה. בכור בהמה טמאה מבהמה טהורה: הא מיעט רחמנא. הזכרים ה''א יתירה משמע זו ולא אחרת: בשלמא לר' ירמיה דלא מוקי לה כרבי יוסי. דקמפרש טעמא דמתניתין משום (טעמא) דאי אפשר לצמצם שלא יצא ראש האחד תחלה דהוי פטר רחם היינו דלא קתני במתני' יצאו שני ראשיהן כאחת כי היכי דתני לקמן בפירקין (דף יז.) גבי מילתיה דרבי יוסי הגלילי דהא לא אפשר: אלא לאביי. דאפשר לצמצם וטעמא משום מיעוט דהזכרים ליתני ויצאו ראשיהן כאחת דשמעינן מינה רבותא: ועוד תניא בהדיא. דאפי' בבהמה טמאה אמר נמי רבי יוסי שניהן לכהן: בקדושת הגוף. בבהמה טהורה: אלא משום שנאמר הזכרים. בבכור בהמה טהורה דשמעינן מינה דאפשר לצמצם אמר ה''ה לפטר חמור: (רש"י)

תוספות בי בליעי. פ''ה מי אוקיינוס שבולעות כל מימות שבעולם ופולטות אותן דרך תהום דכתיב והים איננו מלא וקשה דבסמוך קאמר שדינהו בתיגרא שם כלי ושוב היאך יורדין לתהום ואי מפרש גומא או חריץ ניחא ויתכן מי בליעי שם מקום מדאמר שם בי בליעי אית ביה תלתא צלמי חד מטי ידי' ארישיה חד אליביה בתרא דכולהו מחוי בידיה לאחוריה: מאן תנא א''ר ירמיה דלא כר' יוסי הגלילי. פ''ה מאן תנא דאמרינן שילדה שני זכרים אינו נותן אלא חד טלה לכהן וקשה לפי' דהכא אפי' ר''י הגלילי מודה מדלא קתני במתניתין ויצאו שני ראשיהן כאחד כדקתני בפרק שני (לקמן יז.) וכיון דלא ראינו שיצאו בבת אחת מספק לא אמרי' בבת אחת יצאו אפי' לר''י הגלילי דלא שכיחא וצריך לפרש דנהי דמספק מודה ר' יוסי הגלילי דאין נותן לכהן אלא חד טלה מ''מ בספק מועט טוב להחמיר בדבר ולהפריש טלה שני לעצמו: אמר רב (אשי) מין במינו אינו חוצץ. תימה בפ' בהמה המקשה (חולין ע.) בעי כרכתו אחותו והוציאתו מהו י''ל הכא מקצת פנוי איכא למימר טפי במינו אינו חוצץ אי נמי אחותו הויא אינו מינו טפי מאחיו עוד יש לומר דוקא משום דהוציאתו שסייעה אחותו בהוצאתו הוא דמספקא לן דדילמא הויא חציצה אבל אם לא סייעה להוציאו פשיטא דלא הויא חציצה וא''ת [לאביי] דמוקי מתני' כר' יוסי הגלילי דאפשר לצמצם ואפ''ה אינו נותן כי אם טלה אחד לכהן משום דכתיב הזכרים אמאי לא אמר כל שאינו בזה אחר זה בבת אחת אינו ולא קדוש לא זה ולא זה וי''ל דלא מסתבר למימר הכי אלא בדבר התלוי במעשה כההוא דקדש שתי אחיות ותודה שנשחטה על שמונים חלות אבל קדושה הבאה מאליה לא אמר הכי ואע''ג דשייך למימר הי מינייהו מייתית הי מינייהו מפקת ואם תאמר מדקאמר נהי דא''א לצמצם חציצה מיהא איכא משמע דה''ק נהי דא''א לצמצם ודין הוא שיקדש האחד לרבנן חציצה מיהא איכא ולא היה לו להיות קדוש משמע דאי הוה אפשר לצמצם היה אז קשה לן היאך קדוש בלא טעם חציצה ומה קשה והא (פריך) [פרישית] דלא אמר כל שאינו [כו'] בבת אחת כו' אלא בדבר התלוי בדבור וי''ל דה''פ נהי דא''א לצמצם ולהכי ניחא לרבנן שאין שתיהן קדושין מטעם הזכרים כמו לרבי יוסי הגלילי דלא אפשר למידרש להו הזכרים כיון דסבירא להו אי אפשר מכל מקום ליהוי חציצה: זכר ונקבה מפריש טלה לעצמו. וא''ת לר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם אם יצאו שניהם בבת אחת אין הזכר קדוש לפי מה שפי' לעיל נקבה חוצצת ועוד תנן לקמן בפ' שני (דף יז:) זכר ונקבה אין לכהן כלום משמע דקאי איצאו ב' ראשיהן כאחת דרישא שהנקבה מבטלת בכורת זכר שגם היא פטרה בכורת רחם וא''כ סמוך מיעוט דבבת אחת למחצה דנקבות קודמות והוו להו זכרים קודמים מיעוטא וי''ל כדפריך לעיל בספק מועט החמירו להפריש טלה לעצמו: שתי חמוריו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן. הכא ניחא דאצטריך לאשמועינן אין פודה וחוזר ופודה כל זמן שלא ניתן ליד כהן כדפריך לעיל בפירקא (דף ד:) אבל לקמן פ''ב דקתני כי האי גוונא גבי בכורות בהמה טהורה ליכא למימר הכי י''ל קמ''ל לא תלינן להעמיד הממון בחזקת בעלים שהאחת טנפה ונמוח הוולד ואחת ילדה שני זכרים ומיהו לקמן פרק יש בכור (דף מח:) קתני כה''ג גבי נשים ליכא למימר הכי שכל אחת יודעת בעצמה מה שילדה וי''ל אגב דתנייה הכא תנייה התם א''נ ניחא ליה לפרש כל גווני ואע''ג דלא צריכי כדקתני זכר ונקבה נותן אחד לכהן דלא צריכא כלל: שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן. לכאורה מפריש טלה אחד מספק לעצמו וכן מוכח לקמן פרק שני (דף יח:) דגבי שני זכרים ונקבה אחד לו ואחד לכהן (דמוכח) משום דקדושת בכור חלה על שתיהם וכן פי' בקונטרס מפריש עוד טלה והוא לעצמו: (תוספות)

דף ט - ב

ורבנן לימא קסברי רבנן מקצת רחם מקדיש דאי כוליה רחם מקדיש נהי דא''א לצמצם חציצה מיהא איכא אמר רב מין במינו אינו חוצץ: זכר ונקבה מפריש טלה כו': וכיון דלעצמו הוא למה לי לאפרושי לאפקועי לאיסוריה מיניה אלמא כיון דלא מפקע אסור בהנאה מתני' מני ר' יהודה היא דתניא פטר חמור אסור בהנאה ורבי שמעון מתיר מאי טעמא דר' יהודה אמר עולא יש לך דבר שצריך פדייה ומותר ולא והרי בכור אדם שצריך פדייה ומותר אלא יש לך דבר שהקפידה עליו תורה בשה ומותר ומי הקפידה והא רב נחמיה בריה דרב יוסף פריק ליה בשילקי בשויו בשויו לא קאמר כי קאמרינן שלא בשויו והכי קאמר יש לך דבר שהקפיד' עליו תורה לאפקועי לאיסוריה בשה והרי מעשר שהקפידה עליו תורה בכסף צורי ותנן רבי יהודה אומר במזיד קידש בפטר חמור נמי מיקדשא כדרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר אשה יודעת שאין מעשר שני מתחלל על ידה ועולה ואוכלתו בירושלים הכא נמי אשה יודעת דפטר חמור איסורא אית ביה ופרקא ליה בשה ומקדשא בהך דביני וביני ורבי שמעון מאי טעמא אמר עולא יש לך דבר שפדיונו מותר והוא אסור ולא והרי שביעית דפדיונה מותר והיא אסורה שביעית נמי פדיונה אסור דאמר מר האחרון אחרון אסור ואיבעית אימא ר' יהודה ור' שמעון בהאי קרא קמיפלגי דתניא {דברים טו-יט} לא תעבד בבכור שורך אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים ולא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז שלך ושל אחרים דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר לא תעבד בבכור שורך אבל אתה עובד בבכור אדם לא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בכור חמור בשלמא לרבי שמעון היינו דכתיב תרי קראי אלא לרבי יהודה תרי קראי למעוטי שלך ושל אחרים למה לי ותו לרבי יהודה בכור אדם נמי נימא דאסיר אלא דכולי עלמא שורך למעוטי בכור אדם הוא דאתא כי פליגי בצאנך דר' יהודה לטעמיה דאמר שותפות עובד כוכבים חייבת בבכורה וכי איצטריך קרא למישרי בגזה ועבודה ור' שמעון סבר שותפות עובד כוכבים פטורה מן הבכורה ולענין גזה ועבודה לא איצטריך קרא כי איצטריך קרא לפטר חמור בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב צאנך ושורך אטו צאנך אלא לרבי שמעון שורך וצאנך למה לי קשיא אמר רבה ומודה ר' שמעון לאחר עריפה שהוא אסור מאי טעמא גמר עריפה עריפה מעגלה ערופה אמר רבא מנא אמינא ליה דתניא הערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל ועגלה ערופה וציפורי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב כולן מטמאין טומאת אוכלין רבי שמעון אומר כולן אין מטמאין טומאת אוכלין ומודה ר' שמעון בבשר בחלב שמטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לו שעת הכושר ואמר רבי אסי א''ר יוחנן מ''ט דר''ש דכתיב {ויקרא יא-לד} מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל

רש"י לימא קסברי רבנן מקצת רחם. הנוגע בבכור מקדשו דנהי דאי אפשר לצמצם וראשון לחודיה קדיש איכא למיפרך הא קודם שיצא כולו יצא אחיו וחצץ בינו לבין הרחם וכתיב (במדבר ח) פטר כל רחם עד שיפטור כל הרחם ולר' יוסי ליכא למיפרך דכיון דתרווייהו קדשו כחד דמו: מין במינו. ואלו שניהם מין אחד: ומותר. קודם פדיונו: בכור אדם. מותר בהנאה למעשה ידיו קודם פדייה דהא לא אשכחן דאסור: שהקפידה וכו'. וכיון דמחמיר כולי האי שקבע לו הכתוב פדיון בשה ולא באחר ודאי אסור בהנאה: בשלקי. עשבים שלוקות: בשויו. שנותן עשבים שוה דמי החמור לכהן: בשויו לא אמרי'. דלא חמיר מהקדשות: לאפקועי לאיסורא בשה. ואפילו שלא בשויו כדקתני מתני' גדול וקטן: בכסף צורי. דאינו מתחלל על אסימון כדכתיב (דברים יד) וצרת הכסף בידך: במזיד. שנתכוון לחללו: קידש. אם קידש בו את האשה מקודשת אלמא מותר בהנאה לר' יהודה: בהך דביני וביני. ששוה החמור יותר מן השה: שפדיונו מותר. כגון הכא שהכהן אוכל את השה בלא שום הקרבה והוא אסור קודם פדיון דהא פסולי המוקדשין שאסורין בהנאה קודם פדיונן הוי פדיונן נתפס בקדושתן ואסור: שביעית. המוכר פירות שביעית הדמים מותרין לעולם והפירות עצמן מתבערין בשעת הביעור כשכלה לחיה וקס''ד דהאי מקשה דפדיון שביעית מותר לעולם ולא שמיעא ליה הא דאחרון אחרון נתפס: אחרון אחרון. במס' סוכה (דף מ:) לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשעת הביעור לקח בבשר יין יצא בשר ונכנס יין יין בשמן יצא יין ונכנס שמן ואחרון נתפס בשביעית להתבער ופרי עצמו שגדל בשביעית שבאו אלו מכחו בכ''מ שהוא אסור מן הביעור ואילך: בשלך ושל אחרים. עובדי כוכבים כגון בכור בהמה שיש בה שותפות לעובד כוכבים אע''ג דמחייב ר' יהודה למיתב חצי דמיו לכהן שרי בגזה ועבודה שאין קדושה לחצאין אבל פטר חמור לא ממעט מהאי קרא וכל כמה דלא ממעט לא שרינן ליה דלא גרע מבכור בהמה טהורה ולרבי שמעון ממעט ליה קרא: בשלמא לרבי יהודה. דדריש צאנך ולא של שותפות עובד כוכבים: היינו דכתיב צאנך. דמשמע המיוחד לך ולא כתב צאן סתמא ושורך אע''ג דמצי למיכתב בבכור שור ומימעט נמי בכור אדם מיניה אפי' הכי אטו צאנך כתב שורך: ה''ג היינו דכתיב צאנך ושורך אטו צאנך אלא לר''ש לכתוב שור וצאן: אמר רבא גרסינן: לאחר עריפה. אם לא פדאו וערפו כדינו: אסור. להאכילו לכלבו: עגלה ערופה. אסורה בהנאה משום דכתיב (דברים כא) שם שם תהא קבורתה: ושור הנסקל. ששחטו לאחר שנגמר דינו דלא ירדה בו טומאת נבילות ועגלה ערופה ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן דקי''ל דהיא אוסרתה: ציפורי מצורע. אסורין בהנאה במסכת קדושין (דף נז.): ופטר חמור. ששחטו ועדיין מפרכס שלא ירד לטומאת נבילה אבל אם נגע בו שרץ מטמא טומאת אוכלים שאם חזר ונגע באוכלים אחרים מטמאים אע''פ שמפרכס דאמר בהעור והרוטב (חולין קיז:) השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ומפרכסת מטמא טומאת אוכלים דמהניא לה שחיטת ישראל למהוי מחשבה הואיל ושחיטה דכוותה חזיא לה בבהמה טהורה אי נמי אפילו ערפו ממש דנבילה היא ואיכא למימר בהם טומאת אוכלים כגון דאיכא פחות מכזית מינייהו דלא חזי לטומאת נבילות מיצטרף בהדי פחות מכביצה אוכלין ומשלימו לכביצה: כולן מטמאין טומאת אוכלין. אם נגע בהו טומאה ואע''ג דאינהו גופייהו אסירי מהניא להו להכי שאם נגעו באוכלין אחרים מטמאין אותן: כולן אין מטמאין. הואיל ואסורין בהנאה: שעת הכושר. קודם בישול: לאחרים. לעובדי כוכבים דאינו אסור בהנאה: (רש"י)

תוספות לאפקועי לאיסורא מיניה. דלפוטרו ממצות עריפה לא היה צריך להפריש מספק כמו שאין נותן לכהן מספק כמו כן אינו עורפו מספק: ותנן רבי יהודה אומר במזיד קידש. משמע הכא דמקודשת בגבולין קודם שיגיע לירושלים והא דאמר בסוף פ' חלק (סנהדרין קיב:) בגבולין דברי הכל פטורין מן החלה לאו משום דחשיב ממון גבוה לכולי עלמא בגבולין אלא משום דלא קרינן ביה עריסותיכם כיון דאסור באכילה וכן עיר הנדחת לאו שללה הוא כדאמר התם בהשוכר את הפועלים (ב''מ צ.) נמי פטר ר''י מחסימה מעשר חוץ לחומה לאו משום דחשיב ממון גבוה חוץ לחומה אלא משום דבעינן דישוי הראוי לו כדממעטינן הקדש ממעילה: מכל האוכל אשר יאכל אוכל שיכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל. וא''ת פרק כסוי הדם (חולין פה.) פטרינן עוף טמא מכסוי לרבי שמעון גבי שחיטה שאינה ראויה מדכתיב ציד חיה או עוף אשר יאכל וגו' והא אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים הוא יש לומר התם חיה או עוף כתיב משמע דאתא למעוטי מינים טמאים שאין נאכלין לישראל ואף על גב שיכול להאכילן לאחרים אבל הכא מכל האוכל אשר יאכל משמע שפיר למעוטי שאין נאכל לאחרים: (תוספות)

דף י - א

אי הכי בשר בחלב מאי איריא דהיתה לה שעת הכושר תיפוק לי דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא דתניא רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה שנאמר {דברים יד-ב/כא} כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ולהלן הוא אומר {שמות כב-ל} ואנשי קודש תהיון לי מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה אף כאן אסור באכילה ומותר בהנאה חדא ועוד קאמר חדא דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא ועוד לדידיה נמי הרי היתה לו שעת הכושר ואם איתא דלאחר עריפה שרי רבי שמעון ליתני ומודה רבי שמעון בפטר חמור ובשר בחלב שמטמאין טומאת אוכלין אי דחשיב עליה הכי נמי הכא במאי עסקינן דלא חשיב עליה וטעמא מאי מטמאי רבנן אמרוה רבנן קמיה דרב ששת הואיל ואיסורו חישובו ולרבנן מי אמר הואיל ואיסורו חישובו והא תנן שלשה עשר דברים אמרו בנבלת עוף טהור וזו אחת מהן צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר ואי איסורו חישובו למה לי מחשבה הא מני רבי שמעון היא תא שמע נבלת בהמה טמאה בכל מקום ונבלת עוף טהור והחלב בכפרים צריכים מחשבה ואינם צריכים הכשר ואי אמרת איסורו חישובו למה לי מחשבה הא מני רבי שמעון היא תא שמע נבלת בהמה טהורה בכל מקום ונבלת עוף הטהור והחלב בשווקים אינן צריכין מחשבה ולא הכשר הא טמאה בעיא מחשבה וכי תימא הא מני רבי שמעון היא הא מדסיפא רבי שמעון הוי רישא לאו רבי שמעון דקתני סיפא רבי שמעון אומר אף הגמל והארנבת והשפן והחזיר אינן צריכין לא מחשבה ולא הכשר ואמר רבי שמעון מה טעם הואיל ויש בהן סימני טהרה אלא אמר רבא דכולי עלמא לא אמרינן איסורו חישובו ואי דערפיה מיערף הכי נמי

רש"י אי הכי. דטעמא דר' שמעון משום הנאה הוא: מה להלן מותר בהנאה. דכתיב לכלב תשליכון אותו (שמות כב): לדידיה נמי. לצורך ישראל עצמו היתה לו שעת הכושר אבל שור הנסקל ועגלה ערופה לא היתה לו שעת הכושר אפי' קודם לכן דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת: ליתני ומודה ר' שמעון בפטר חמור. דהא יכול להאכילו לאחרים הוא: דלא חשיב עליה. לאכילה ומשום הכי לא תני ליה דסתמיה לאו לאכילה קאי: ואיסורו חישובו. איסור דאסר ליה רחמנא לישראל משויא ליה אוכל דכיון דאסר ליה מכלל דראוי לאכילה לעובד כוכבים הוא: צריכה מחשבה. לטמא טומאת אוכלין אם נגע בהן שרץ שאם תגע אחרי כן באוכלין כשרין תטמאם וכל כמה דלא חשיב עליה לית ביה שום טומאת מגע דנבלת עוף טהור אינה מטמאה אלא אם אכלה ואז מטמאה אותן בגדים שהוא לבוש בשעת בליעה: ואינה צריכה הכשר. הואיל ויש עליה טומאה חמורה לטמא אדם ובגדים אם היה אוכלה ואמר בכריתות בפרק דם שחיטה (דף כא.) וכי יותן מים וכו' מה זרעים מיוחדין שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר ולא שייך הכשר אלא בטומאה קלה דאוכלין וכן מחשבה: ר' שמעון היא. דלית ליה איסורו חישובו: נבלת בהמה טמאה בכ''מ. שהיא סתמא לאו לאכילה קיימא דמאיסה ועוד שיש לה שני דחויין אחת שלא נשחטה ואחת טמאה היא וכן נבלת עוף טהור: וחלב. שומן של נבלה טהורה: בכפרים. דעניים הם ואין רגילין לאכול עופות ושומן צריכין מחשבה להאכילן לעובד כוכבים ואם לאו אין מטמאין טומאת אוכלין וא''ת נבלת בהמה טמאה טומאת אוכלין למה לה הא מטמאה אדם וכלים כ''ש אוכלין תריץ כדאמר בכריתות בפרק דם שחיטה (דף כא.) דאי איכא פחות מכזית טמאה דאין עליה טומאת נבלות שהרי אין בה שיעור וצירפו לפחות מכביצה אוכלין אם חישב על פחות מכזית זה לאכילה מצטרף עם שאר אוכלין להשלימה לכביצה שאם יגע בהן שרץ יטמאו והחלב לא גרסינן דליכא למימר ביה אין צריך הכשר דאי בחלב נבלה הא אין מטמא טומאה חמורה דכתיב (ויקרא ז) יעשה לכל מלאכה ואמאי לא ניבעי הכשר ואי בשחוטה ומשום שכבר הוכשר הא שנינו בגמ' בהעור והרוטב (חולין קכח.) חזר ר''ע להיות שונה כר' יהודה דהכשר שחיטה לא מהניא לחלב משום דאכתי לאו אוכל הוא דהא דכפרים לאו בר אוכל הוא עד דחשיב עליה ובטהרות במשנה לא גרסינן ליה: ואינה צריכה הכשר. הואיל ומטמאה טומאה חמורה בעוד שהיה בה זית שלם בעודה היא מחוברת בנבלה: נבלת בהמה טהורה בכ''מ. סתמא לאכילת עובד כוכבים דלא מאיסה ועוד דלגבי ישראל אין בה אלא דיחוי אחד הלכך אינה צריכה מחשבה לקבל טומאת אוכלין להצטרף פחות מכזית הימנה לפחות מכביצה אוכלין וכן נבלת עוף טהור והחלב של שחוטה: בשווקים. בכרכים דיש בה רוב עם ועשירים הם ורגילין לאכול רוב עופות ושומן: ולא הכשר. נבלת בהמה ועוף משום דמטמאין טומאה חמורה וחלב שחוטה בשווקים משום שכבר הוכשר בשחיטה דכיון דלא בעי מחשבה אהני ליה הכשר שחיטה: הא טמאה בעיא מחשבה. ולא אמרינן איסורו זהו חישובו: אף הגמל. דינו כבהמה טהורה הואיל ויש בו אחד מסימני טהרה ומדאוסיף ר''ש בסיפא מכלל דרישא רבנן היא וש''מ לית להו איסורו חישובו וגבי פטר חמור דמטמאין לעיל בדחשיב עליה הוא ואפ''ה מטהר ר''ש דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא דמודה ר''ש לאחר עריפה שהוא אסור כדרב': אלא אמר רבא. דכ''ע לא אמרינן איסורו חישובו גרידא ואפ''ה פלוגתייהו בדלא חשיב וליתא לדרב' ודקשיא לך מאי טעמא דרבנן אי דערפיה מיערף הכי נמי דמודו רבנן דלא מטמא טומאת אוכלין הואיל ולא חשיב עליה: (רש"י)

תוספות מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה כו'. תימה דבפרק כל שעה (פסחים כד:) דריש איסי בן יהודה איסור באכילה מהכא ואיסור הנאה יליף מק''ו דערלה והשתא במאי פליגי וי''ל קסבר תנא דהתם כיון דמצי לקיומי תרוייהו הגזרה שוה וק''ו מקיימי ומיהו קשה דבכמה מקומות אתיא ג''ש ומפקינן מק''ו כדאמר בכמה דוכתי שיכול ועושה ק''ו והדר תלמוד לומר אלמא אתיא גזרה שוה ומפקינן מקל וחומר ופירש ר''ת קרא איירי במידי דאסור בהנאה כגון קדשים שיצאו חוץ למחיצתן דדריש בפרק בהמה המקשה (חולין סח.) מבשר בשדה כיון שיצא חוץ למחיצה נאסר ואע''ג דפשטיה דקרא בהיתר הנאה כדכתיב לכלב תשליכון אותו קסבר תנא דהתם להכי אהני ק''ו דילפינן מקדשים דאיירי בהו נמי קרא ותנא דהכא סבר מטריפה דשריא בהנאה ילפינן כפשטה ולית ליה קל וחומר דהכי נמי מאן דדריש איסור הנאה מג' לא תבשל לית ליה קל וחומר (וא''ת מאן דדריש ליה מקודש אית ליה ק''ו) תיפוק ליה איסור הנאה מכל בקודש באש תשרף כדילפינן מיניה פרק כל שעה (פסחים כד.) פסולי קדשים י''ל עם קדש ואנשי קדש מענין אחד ודמו אהדדי א''נ דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים כדאמר פרק כיסוי הדם (חולין פה.): נבלת בהמה טמאה בכל מקום ונבלת עוף טהור בכפרים צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר. והחלב לא גרסינן דליכא למימר דאין צריך הכשר דאי בחלב נבלה הא אינה מטמאה טומאה חמורה דכתיב (ויקרא ז) יעשה לכל מלאכה ואמאי לא נבעי הכשר ואי בשחוטה הרי שנינו בפרק העור והרוטב (חולין קכח.) חזר רבי עקיבא להיות שונה כרבי יהודה דהכשר שחיטה לא מהניא לחלב משום דאכתי לאו אוכל הוא דהא בכפרים לאו בר אכילה היא עד דחשיב עליה ובמסכת טהרות לא גרסינן ליה עכל''ה לפי שיש פי' שאין כתב בהן ושמא מאחרים הוגה ואע''ג דרב פפא מוקי התם בהעור והרוטב (שם) פלוגתא דתנאי בהיתר מחשבה מ''מ מסתבר דהכי סתם משנה דמסכת טהרות סברה כי חזרה ובסיפא גרסינן לה שפיר החלב בשווקים אין צריך לא מחשבה ולא הכשר ובחלב שחוטה אמרינן וכן פירש הקונטרס: ונבלת עוף טהור בכפרים. פירש הקונטרס עניים הם ואין רגילין לאכול עופות ונראה לפרש טעם אחר בשווקין יש אוכלין מרובים וקונין כל דבר בכפרים אוכלים מועטין ולא זבני אלא מידי מעליא: נבלת בהמה טהורה בכל מקום. מה שיש חילוק בין טמאה לטהורה ואע''ג דתרוייהו לא מזבין אלא לעובד כוכבים וחפצים הם בחזיר יותר כדאמרינן התם חולין (ד' יז.) ובתים מלאים כל טוב (כותלי) [קדלי] דחזירי ואמרי' במגילה (דף יג.) וישנה לטוב כתלי דחזירי מכ''מ מה שהיא טהורה משוי אוכל בראויה מעט הואיל וכשאינה נבילה אוכל גמור הוא לישראל ומהאי טעמא מהני לרבי שמעון בגמל וארנבת שפן וחזיר סימני טהרה לשוויי אוכל כדאמר בסמוך ובקונט' נמי פירש כאן נבלת בהמה טמאה כ''מ שהיא סתמא לאו לאכילה קיימא דמאיסה ועוד יש עליה שני דחויין אחד שלא נשחטה ועוד דטמאה היא וגבי נבלת בהמה טהורה פירש סתמא לאכילת עובד כוכבים דלא מאיסה ועוד לגבי ישראל אין בהן אלא דחוי אחד הילכך אינה צריכה מחשבה: והחלב בשווקים. פ''ה רגילים לאכול עופות ושומן משמע שר''ל דכל שומן קרוי חלב ולא מיירי דוקא מחלב האסור כגון תותב קרום ונקלף (חולין דף מט:): (תוספות)

דף י - ב

הכא במאי עסקינן כגון ששחטו להתלמד בו ובפלוגתא דנימוס ור' אליעזר דתניא אמר ר' יוסי סח לי נימוס אחיו של ר' יהושע הגרסי שהשוחט את העורב להתלמד בו דמו מכשיר ר' אליעזר אומר דם שחיטה לעולם מכשיר רבי אליעזר היינו תנא קמא אלא לאו איסורו חישובו איכא בינייהו תנא קמא סבר דמו מכשיר לעלמא אבל לגופיה בעי מחשבה ואתא רבי אליעזר למימר דם שחיטה לעולם מכשיר ואפי' לגופיה נמי לא בעי מחשבה ממאי דילמא טעמא דר' אליעזר התם דשאני עורב הואיל ויש בו סימני טהרה ומנלן דסימני טהרה מילתא היא דקתני עלה דההיא א''ר שמעון מה טעם הואיל ויש בו סימני טהרה וכי תימא אי משום סימני טהרה מאי איריא להתלמד אפי' להתעסק נמי אין הכי נמי ומשום נימוס איתיביה לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו ואסור בהנאה דברי רבי יהודה ורבי שמעון מתיר אימא ומחיים אסור בהנאה ור''ש מתיר והא מדסיפא מחיים הוי רישא לאו מחיים דקתני סיפא לא ימיתנו לא בקנה ולא במגל ולא בקרדום ולא במגירה ולא יכניסנו לחדר וינעול דלת לפניו בשביל שימות ואסור בגיזה ועבודה דברי רבי יהודה ורבי שמעון מתיר רישא וסיפא מחיים רישא בהנאת דמיו סיפא בהנאת גופו וצריכא דאי תנא הנאת דמיו בההוא קא שרי רבי שמעון אבל בהנאת גופו אימא מודה ליה לרבי יהודה ואי תנא בהנאת גופו בההיא קאסר רבי יהודה אבל בהנאת דמיו אימא מודה לרבי שמעון צריכא וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור ואמר רב נחמן מנא אמינא לה דתניא {שמות יג-יג} וערפתו נאמר כאן עריפה ונאמר להלן עריפה מה להלן אסור אף כאן אסור מני אילימא רבי יהודה מחיים מיסר אסור אלא לאו רבי שמעון היא א''ל רב ששת ספרא חבריך תרגומה לעולם רבי יהודה ואיצטריך סלקא דעתך אמינא עריפה במקום פדייה עומדת מה פדייה מתרת אף עריפה מתרת קמ''ל אמר רב נחמן מנא אמינא לה מדתני לוי הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יופסד ממונו מני אילימא רבי יהודה הא מיפסד וקאי אלא לאו רבי שמעון היא איבעית אימא רבי יהודה ואיבעית אימא רבי שמעון איבעית אימא רבי יהודה אפסידא דביני ביני ואיבעית אימא רבי שמעון לפחת מיתה וכן אמר ריש לקיש מודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור ורבי יוחנן ואי תימא רבי אלעזר אמר עדיין היא מחלוקת איכא דמתני לה להא דרב נחמן אהא המקדש בפטר חמור אינה מקודשת לימא מתני' דלא כרבי שמעון אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לאחר עריפה ודברי הכל איכא דאמרי הא מני לא רבי יהודה ולא רבי שמעון אי רבי שמעון תיקדש בכוליה אי רבי יהודה תיקדש בהך דביני ביני אמר רבה בר אבוה אמר רב לעולם רבי יהודה וכגון שאינו שוה אלא שקל וסבר לה כרבי יוסי בר יהודה דתניא {שמות יג-יג} תפדה תפדה [תפדה] מיד תפדה כל שהוא רבי יוסי בר יהודה אומר אין פדייה פחותה משקל אמר מר תפדה תפדה [תפדה] מיד תפדה כל שהוא פשיטא איצטריך סד''א הואיל ואיתקש לבכור אדם מה בכור אדם אחר שלשים וחמש האי נמי אחר שלשים וחמש קמ''ל תפדה מיד תפדה כל שהוא רבי יוסי בר יהודה אומר אין פדייה פחותה משקל ממה נפשך אי מקיש לבכור אדם חמש ליבעי ואי לא מקיש שקל מנא ליה לעולם לא מקיש אמר רבא אמר קרא {ויקרא כז-כה} וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותין משקל ורבנן ההוא

רש"י הכא במאי עסקינן כגון ששחטו. לפטר חמור ואי דשחטיה לשם שחיטה גמורה אפי' לר' שמעון הויא מחשבה ומטמא אלא בשחטו ע''מ להתלמד בו הלכות שחיטה ובהך פליגי דרבנן סברי הך שחיטה משויא לה אוכל כשחיטה גמורה מעלייתא דאמרינן בהעור והרוטב (חולין קיז:) השוחט בהמה לעובד כוכבים כו' כדפרישית לעיל ור''ש סבר הך שחיטה לאו מעלייתא היא ולא הויא מחשבה ובפלוגתא דנימוס ור''א: דמו מכשיר. אם נפל על הזרעים וכל שכן אם שחטו שחיטה גמורה דמו מכשיר אפילו לגופיה דשחיטתו הויא מחשבתו ואי נחרו ולא שחטו תו לא הוה פליג בה רבי אלעזר דודאי לעלמא הוא דמכשיר דמו ולאו לגופיה דאיהו גופיה לא מקבל טומאה בלא מחשבה: אלא לאו איסורו חישובו. הוא דאיכא בהדי שחיטה כה''ג איכא בינייהו: לעלמא. אם נפל על הזרעים אבל לגופיה בעי מחשבה דאיסורו חישובו גרידא לא אמרינן והך שחיטה לא חשיבא לשווייה אוכל: ואפי' לגופיה לא בעי מחשבה. דהך שחיטה משוייא לה אוכל ובהאי נמי פליגי רבנן כר' אלעזר ורבי שמעון כנימוס: הואיל ויש בו סימני טהרה. כדאמר באלו טריפות (חולין סא:) משום הכי הוי אוכלא אבל לגבי פטר חמור דלית ליה סימני טהרה אי לאו דחשיב משום הך שחיטה לא מטמו ליה רבנן ור' שמעון אע''ג דחשיב עליה פליג משום דאסור בהנאה לאחר עריפה כדרב': ומנלן דסימני טהרה מילתא. לאחותי לידי טומאה דקתני עלה בברייתא דלעיל נבלת בהמה טהורה כו': אפי' להתעסק. דמתכוין לחתוך דבר אחר דלאו לשחיטה איכוין: אין הכי נמי ומשום נימוס. להודיע כחו דאע''ג דשחטו להתלמד בו דהוי שחיטה חשובה טפי מלהתעסק אפ''ה איהו גופיה לא מטמא ליה נימוס: איתיביה. אביי לרבא דאמר מודה רבי שמעון לאחר עריפה: בקופיץ. סכין גדול שכן דרך עריפה: מאחוריו. ממול ערפו דכתיב וערפתו: במגירה. שיג''א סכין שיש בה פגימות הרבה: בהנאת דמיו. אם השכירה לאחרים: בהנאת גופו. כגון גיזה ועבודה: מה פדייה מותרת. דלאחר פדיונו דברי הכל שרי בהנאה: הוא הפסיד ממונו של כהן. שלא פדאו בשה ויתננו לכהן: לפיכך יופסד ממונו. יכפוהו בית דין לעורפו לאחר שלשים כדמפרש בפירקא ויאסר בהנאה: הא מיפסד וקאי. דמחיים נמי אסור ומאי מפסדא ליה עריפה: אלא לאו רבי שמעון. ולאחר עריפה מודה: דביני וביני. דמחיים נמי אסור בהנאה מצי פריק ליה בשה בר דנקא והשתא מפסיד הכל: איבעית אימא ר' שמעון. ואפילו הכי בהנאה לא מיתסר ומאי אפסיד ממונו לפחת מיתה מה שמיתה פיחתתו דמחיים הוה שוה מנה ולאחר מיתה אינה שוה אלא דינר להאכילו לכלבו: להא דרב נחמן. דאמר לעיל מודה ר' שמעון לאחר עריפה: תיקדש בכוליה. דהא כוליה שרי בהנאה: שאינו שוה אלא שקל. סלע דהשתא ליכא ביני ביני דההוא שה דיהבינן לכהן תותיה בעי למיהוי שוה שקל: תפדה תפדה. תרי זמני כתיב ופטר חמור תפדה בשה (שמות יג): מיד. אפי' בתוך שלשים: איתקש לבכור אדם. דכתיב (במדבר יח) את בכור האדם ואת בכור הבהמה טמאה תפדה: מה בכור אדם. פדיונו לאחר שלשים יום ופדויו מבן חדש תפדה וחמשה סלעים בעי למיתב: אף כאן לאחר שלשים יום וחמשה. סלעים בעי למיתב: (רש"י)

תוספות שהשוחט עורב להתלמד דמו מכשיר. פירש הקונט' אם נפל על הזרעים וכ''ש אם שחטו שחיטה גמורה דמו מכשיר אפילו לגופיה דשחיטתו מחשבתו ואם נחרו ולא שחטו תו לא פליג ר' אליעזר דודאי לעלמא מכשיר דמו ולא לגופיה דאיהו גופיה לא מקבל טומאה בלא מחשבה עכל''ה ותימה פירש דדם נחירה מכשיר לעלמא דמה טעם יכשיר כיון דלא הוי דם שחיטה ודם חללים לא שייך בבהמה אלא באדם: שאני עורב הואיל ויש בו סימני טהרה. הוא הדין כ''ד . עופות חוץ מנשר כדמוכח פרק אלו טרפות (חולין סא:): מאי איריא להתלמד אפי' להתעסק. פירוש ואפי' נחרו נמי דלהתעסק נמי לאו שחיטה היא וכנחרו דמי ואע''ג דאז לא היה הוכשר בדם שחיטה מ''מ פריך כיון דלא אתי לאשמועינן דדם שחיטה מכשיר דהא כבר אשמועינן ולא בא לאשמועינן אלא דאין צריך מהשבה הואיל ויש בו סימני טהרה זה היה יכול לאשמועינן בלא שחיטה: (תוספות)

דף יא - א

בהשג יד כתיב אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים וכמה אמר רב יוסף אפי' פטרוזא בר דנקא אמר רבא אף אנן נמי תנינא גדול וקטן פשיטא מהו דתימא כולי האי לא אי נמי פטרוזא לא קמ''ל רבי יהודה נשיאה הוה ליה פטר חמור שדריה לקמיה דרבי טרפון אמר ליה כמה בעינא למיתב לכהן אמר ליה הרי אמרו עין יפה בסלע עין רעה בשקל בינונית ברגיא אמר רבא הלכתא ברגיא וכמה תלתא זוזי רגיל הכא ורגיל הכא קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא כאן בבא לימלך כאן בעושה מעצמו אמר רבי יצחק אמר ריש לקיש מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו פודהו בשויו למאן אילימא לרבי יהודה הא אמר הקפידה עליו תורה בשה אלא לרבי שמעון רב אחא מתני הכי רבינא קשיא ליה רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה וסתם לן תנא כרבי יהודה ואת אמרת הלכה כרבי שמעון אלא אפי' תימא רבי יהודה לא יהא חמור מן ההקדש ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו רב נחמן בריה דרב יוסף פריק ליה בשילקי בשויו אמר רב שיזבי אמר רב הונא הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי איבעיא להו פדיונו לפודה או דלמא פדיונו לבעלים אליבא דר''ש לא תיבעי לך כיון דאמר מותר בהנאה ממונא דבעלים הוא כי תיבעי אליבא דרבי יהודה דאמר אסור בהנאה להקדש מדמי ליה ורחמנא אמר {ויקרא כז-יט} ונתן הכסף וקם לו או דלמא כיון דקני להו בביני וביני לא דמי להקדש אר''נ ת''ש הגונב פטר חמור של חבירו משלם תשלומי כפל לבעלים ואע''פ שאין לו עכשיו יש לו לאחר מכאן מני אילימא ר''ש אמאי אין לו עכשיו אלא פשיטא רבי יהודה ואי ס''ד להקדש מדמינן ליה {שמות כב-ו} וגונב מבית האיש אמר רחמנא ולא מבית הקדש ותו לא מידי: אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה [כו']: ת''ר כיצד אמרו נכנס לדיר להתעשר אי אתה יכול לומר בבא ליד כהן שהרי שנינו הלקוח ושניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה אלא בישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים בתוך ביתו שמפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו מסייע ליה לר''נ דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאין בתוך ביתו שנפלו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ישראל שהיו לו טבלים ממורחין בתוך ביתו שנפלו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל מעשרן והן שלו וצריכא דאי אשמועינן קמייתא משום דקא מפריש וקאי אבל הכא מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין אימא לא ואי אשמועינן הכא דאפשר לעשורי מיניה וביה דהא מנח אבל התם כיון דשה מעלמא בעי אתויי ומפריש וקאי אימא לא צריכא אמר רבי שמואל בר נתן אמר רבי חנינא הלוקח טבלים

רש"י בהשג יד כתיב. האומר ערכי עלי ואין לו כדי ערך כתיב ביה (ויקרא כז) על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן וכתיב בתריה וכל ערכך וגו' דאי נמי לית ליה שוה שקל לא יעריכנו הכהן פחות משקל: הלכה כדברי חכמים. דפדיונו בשה כל דהו: פטרוזא. שה כחוש: בר דנקא. קטן שאינו שוה אלא מעה שהוא שתות דינר: נמי תנינא. במתני': פשיטא. דאפילו פטרוזא דהא כל שהוא קאמרי רבנן לעיל: כולי האי. בר דנקא אי נמי נהי דקטן יכול ליתן אבל פטרוזא שהוא כחוש לא: רגיל הכא ורגיל הכא. פחות מסלע ויותר משקל: קשיא הלכתא אהלכתא. הכא אמרת הלכתא ברגיא ולעיל אמרת הלכתא כדברי חכמים דאפי' בר דנקא: בא לימלך. מה יתן לכהן אמרינן ליה ברגיא: בעושה מעצמו. ונותן בר דנקא לא כייפינן ליה טפי: האמר. בשמעתין לעיל (דף ט:) הקפידה תורה עליו בשה ואע''ג דתרצינן לעיל בשויו לא קאמרינן מיהו האי מקשה מאי דסלקא דעתך מעיקרא נקט: רבינא קשיא ליה. אמאי מוקמת למימרא דריש לקיש כרבי שמעון הא קיימא לן דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (דף מו:) וסתם לן תנא דמתניתין כרבי יהודה דאסר לפטר חמור בהנאה דקתני מפריש טלה לאפקועיה לאיסוריה: ואת אמרת. למילתך כר' שמעון: חמור מן ההקדש. שפודהו בכסף בשויו: להחמיר עליו. שלא יפדהו אלא בשה: אלא להקל עליו. דאם פודהו בשה יכול לפדותו . בפטרוזא: בשלקי. עשבים שלוקות: ממונא דבעלים הוא. ולא מצי כהן לזבוני להאי פודה ופדיונו פדוי לבעלים וזה הניח מעותיו על קרן הצבי: ונתן הכסף. דכתיב ואם המקדיש יגאל וגו' משמע כל מי שיתן הכסף יהא ההקדש שלו: או דלמא כיון דקני האי פטר חמור לבעלים להאי דביני וביני. דיכול לפדותו בשה אע''ג דכוליה לא קני ליה כל זמן שלא פדאו אפ''ה ממונא דידיה הוא: ואע''פ שאין לו עכשיו. כלומר שאע''פ שאין לו עכשיו רשות יש לו לאחר זמן שיפדהו הלכך הוי כאילו הוא השתא דידיה: וגונב מבית האיש אמר רחמנא. ישלם שנים לא מבית הקדש דאין תשלומי כפל להקדש: אי אתה יכול לומר בבא ליד כהן. אם נתנו ישראל לכהן שוב אינו נכנס להתעשר לא ביד כהן ולא ביד ישראל ואפילו חזר ישראל ולקחו הימנו או הכהן נתנו לו שהרי שנינו כו': ספק פטרי חמורים. כגון שהיה לו עשר חמורות וילדו כולן זכר ונקבה שמפריש עליהן עשרה שיין לאפקועי לאיסורייהו ומעשרן לשיין כשאר בהמות חולין והן שלו והמעשר קרב שלמים והוא אוכלו כדין שאר מעשר בהמה: ואותו אבי אמו כהן נפלו לו כו'. דאז חייבין בפדיון דברשות ישראל נולדו: מפריש עליהן עשרה שיין. לאפקועי איסורייהו: והן שלו. דמאי דמיחייב כהן המורישו לעשות מהן עושה זה מהן דלכהן המוריש היה צריך להפריש עליהן שיין להפקיע קדושה שחלה עליהן בבית ישראל ראשון ונוטל השיין לעצמו שהרי כהן הוא ואין צריך לחזר אחר כהן הכי נמי עושה ישראל זה היורשו דדמי כמי שהורישו כהן השיין: (רש"י)

תוספות אמר רבא אף אנן נמי תנינא גדול וקטן. יש ספרים דגרסי תנינא וקושיא היא זו: והלכתא ברגיא. בבא לימלך מוקמי ליה שמורים לפדותו בשה שוה שלשה זוזים רגיל הכא אבל בעצמו אפילו בפטרוזא בת דנקא ואם אין לו שה לפדותו פודה בשויו ואפי' בשלקי וכד פריק ליה מברך על פדיון פטר חמור ולא בשעת נתינה לכהן דמעידנא דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי כדאמר לקמן בשמעתין: ושה בין מכבשים בין מעזים בין זכר בין נקבה בין גדול בין קטן כדתנן במתניתין: הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי. לא דמי לתורם משלו על חבירו דאיבעיא לן פרק אין בין המודר (נדרים דף לו:) אם צריך דעת דהתם כתיב גם אתם לרבות שלוחכם ובעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אבל הכא לא כתיב בעלים: וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. פרק מרובה (ב''ק דף סב:) איתא הך דרשא דקאמר מרעהו ולא מהקדש נפקא ופירש איש לא מיותר דגזבר נמי מקרי איש ולא משתמע כלל מאיש למעוטי דבכל דבר שהוא לשון זכר שייך לשון איש ואשה על נקבה כמו (שמות כו) אשה אל אחותה והא דאמרינן הכא מבית האיש ולא מבית הקדש כדנפקא . מרעהו ומשום דהא קרא וגונב מיירי בתשלומין מייתי לה: שהיו לו עשרה ספק [פטרי] חמורים מפריש עשרה שיין ומעשרן והן שלו. לפר''ת דמפרש לעיל פודה וחוזר אפילו פעמים הרבה אספיקות קאי קשה למה לי עשרה שיין בשה אחד סגי אבל לפירוש הקונטרס דאינו חוזר ופודה אלא אם כן נתנו לכהן וחוזר ולקחן ניחא ומיהו לפירושו נמי קשה ההיא דלקמן ישראל שהיו לו י' פטרי חמורין ודאין בתוך ביתו שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל מפריש עליהן עשרה שיין והן שלו התם למה לי עשרה בחד סגי שמן הדין הן שלו אע''פ שהן ודאין אם כן בכל פעם ופעם חשוב כאילו נתנו לכהן וחזר ולקחן דמכח אבי אמו כהן הוא יורש ונראה דבכל הני דנקט עשר' לרבותא אע''ג שכולן פטר חמור כולן נכנסין לדיר להתעשר: (תוספות)

דף יא - ב

ממורחין מן העובד כוכבים מעשרן והן שלו דמרחינהו מאן אילימא דמרחינהו עובד כוכבים דגנך אמר רחמנא ולא דגן עובד כוכבים אלא דמרחינהו ישראל מרשות עובד כוכבים מעשרן דאין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר והן שלו דאמר ליה קאתינא מכח גברא דלא מצית אישתעיה דינא בהדיה תנן התם המפקיד פירותיו אצל הכותי ואצל עם הארץ בחזקתן למעשר ולשביעית אצל העובד כוכבים כפירותיו ר''ש אומר דמאי אר''א להפריש כולי עלמא לא פליגי כי פליגי ליתנן לכהן תנא קמא סבר ודאי חלפינהו ובעי מיתננהו לכהן ור' שמעון סבר דמאי יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא א''ל אביי טעמא דמספקא לן אי חלפינהו אי לא חלפינהו הא ודאי חלפינהו דכולי עלמא בעי למיתבינהו לכהן והאמר ר' שמואל אמר ר' חנינא הלוקח טבלים מן העובד כוכבים ממורחין מעשרן והן שלו דלמא כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר אזכרתן מילתא דא''ר יהושע בן לוי מנין ללוקח טבלים ממורחין מן העובד כוכבים שהוא פטור מתרומת מעשר שנאמר {במדבר יח-כו} ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל טבלים שאתה לוקח מבני ישראל אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן טבלים שאתה לוקח מן העובד כוכבים אי אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן: ואם מת נהנים בו: דמית היכא אילימא דמית בי כהן ונהנה בו כהן פשיטא ממונא דידיה הוא אלא דמית בי בעלים ונהנה בו כהן הא נמי פשיטא סד''א כל כמה דלא מטא לידיה לא זכה ביה קמ''ל דמעידנא דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי:

רש"י ממורחין. שנגמרה מלאכתן למעשר דמירוח גמר מלאכה של תבואה כשמשוה את הכרי ומחליקו ברחת: ואותו אבי אמו כהן כו'. רבותא קמ''ל דאע''ג דמכח ישראל קאתי דאיכא למימר ניתבינהו השתא לתרומה (ומעשר) לכהן כי היכי דהוה עביד ישראל קמא אפי' הכי כיון דיד כהן באמצע הוי כאילו הפריש הכהן האמצעי מהן התרומה והוריש לישראל זה כל אחד בפני עצמו ומעשרן והכל שלו ומוכר התרומה לכהנים והוא הדין נמי אם לא נפלו לאותו כהן מישראל דתבואת כהן חייבת בתרומה אלא שאינה נותנה לכהן אחר אלא מפרישה ואוכלה: משום דהוה מופרש וקאי. כלומר שהשה מין אחד וחמור מין אחר ואינו מחוסר מעשה הלכך הוי כאילו נפלו לו מבית כהן החמורים לעצמן והטלאים לעצמן: אבל. גבי תבואה דמחוסר הפרשה אימא כמי שלא הורמו בבית כהן דמיין וחזרו לאיסורם הראשון ויתנם לכהן: והן שלו. התרומה עצמה ומוכרה לכהנים: דגנך. דיגונך מה שאתה ממרח חייב בתרומה ולא מירוח עובד כוכבים: דאמרחינהו ישראל מרשות עובד כוכבים. שהיה ישראל אריס וקרקע של עובד כוכבים הוי: למעשרו'. אם מעושרין הן אין חוששין שמא החליפן או בשביעית שמא החליפן בפירות שביעית שיהיו צריכין להתבער בשביעית: כפירותיו. של עובד כוכבים דודאי חלפינהו וצריך להפריש מהן מעשר האי תנא סבר דאין מירוח העובד כוכבים פוטר ופלוגתא היא במנחות בפרק ר' ישמעאל (דף סו:): דמאי. ספק חילפן ספק לא חילפן: להפריש כולי עלמא לא פליגי. דאפי' לר' שמעון דאמר ספק מספק לא אכיל טבלים שבמיתה הן ובעי אפרושי הכל דדמו לדמאי דעם הארץ דמפריש: ובעי' מיתבינהו לכהן. לקמן פריך הא דאמרן לעיל מעשרן והן שלו: דמאי. והמוציא מחבירו עליו הראיה וישראל מוכר לכהן את התרומה והדמים שלו והאי דמאי לא דמי לשאר דמאי שנותן לכהן אחד ממאה דהתם איכא טעמא כדמפרש במסכת סוטה (דף מח.) משום דסבר עם הארץ ללוי הוא דפקיד רחמנא למיתב תרומת מעשר ולא לדידי אבל הכא ההיא ספיקא גופא דאיכא בתרומת מעשר איכא בתרומה גדולה: להא שמעתא. דרבי אלעזר: מעשרן והן שלו. ואוקימנא דאמרחינהו ישראל ברשות עובד כוכבים: בתרומה גדולה. פליגי תנא קמא ורבי שמעון: בתרומת מעשר. והן שלו: (רש"י)

תוספות דגנך אמר רחמנא ולא דגן עובד כוכבים. למאן דדריש במנחות פרק ר' ישמעאל (דף סז.) דגנך ולא דגן עובד כוכבים פריך שפיר אמאי מעשרן דתבואה זו גדילה ונתמרחה ברשות עובד כוכבים וא''ת מאי קשה ליה הכא דלמא סבירא ליה כמ''ד מירוח .. העובד כוכבים אינו פוטר ודגנך למעט .. מירוח הקדש וכי תימא הא דפליגי במירוח עובד כוכבים היינו בגדל ברשות ישראל אבל גדל ברשות עובד .. כוכבים ומרחינהו עובד כוכבי' פטור מכל מקום מאי קשיא דלמא בגדל ברשות ישראל וי''ל דמשמע ליה דאיירי בגדל ברשות עובד כוכבים אבל סוגיא דמנחות (דף סו:) מוכח דפליגי אפי' בגדל ברשות עובד כוכבים וי''ל דניחא ליה לשנויי דהכא ככולי עלמא ומיהו קשה דאפילו הניא ליה מירוח דעובד כוכבים פוטר מ''מ חייב לעשר מדרבנן גזירה משום בעלי כיסין י''ל משמע ליה מדקאמר והן שלו אלמא לית ליה גזירה דבעלי כיסין דא''כ היה חייב ליתנו לכהן ואמאי מעשרן והן שלו וקשיא ראשונה נמי מתרצא בהכי דדייק דקסבר מירוח העובד כוכבים פוטר מדקאמר והן שלו דאי אינו פוטר אמאי מעשרן והן שלו לתנינהו לכהן ומיהו קשה ליתני ואע''ג דאינו פוטר לא מחייב למיתב לכהן דא''ל קאתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה ולמאן דאית ליה נמי גזירה בעלי כיסין דהיינו מאן דאית ליה מירוח העובד כוכבים פוטר לא מיסתבר. למחייב ליתן לכהן טפי ממאן דאית ליה אינו פוטר ודמשמע בסמוך בשמעתין דודאי חייב למיתב לכהן דאמר אצל עובד כוכבים הרי הוא כפירותיו ומשמע דאי ודאי חלפינהו דכולי עלמא בעי למיתבינהו לכהן היינו ודאי כפי המסקנא דמסקינן כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר: דמרחינהו ישראל ברשות עובד כוכבים. פירש הקונטרס ישראל אריס של עובד כוכבים וקשה לפירושו אי בחלק עובד כוכבים היינו מריחת עובד כוכבים אי בחלק ישראל אין זה לוקח טבלים ונראה לפרש מרחינהו ישראל ברשות עובד כוכבים אחר שלקחן ישראל והכי קא אמר הלוקח טבלין מן העובד כוכבים והן עכשיו ממורחין: מעשרן דאין קנין. תימה אפי' יש קנין חייב לעשרן מדרבנן כדמוכח בהקומץ רבה (מנחות דף לא.) בשמעתא דר''ש שזורי גבי לך קח מן העובד כוכבים ועשר עליו וכי תימא שרוצה למצוא חיוב דאורייתא לרבותא דאפי' הכי דחייב לעשר דאורייתא והא ממה נפשך לקוח פטור מדאורייתא כדמוכח פרק הפועלים (ב''מ דף פח:) מיהו לפירוש ר''ת דמפרש דהיינו דוקא לוקח אחר מירוח אבל לוקח קודם מירוח ומרחו חייב ניחא ועוד י''ל אפילו מפטר לוקח קודם מירוח מדאורייתא מ''מ הוי רבותא ממה שהן שלו אע''פ שאין קנין ואין טעם לפטור מטעם הפקעה דחמור איסוריה טפי כדמוכח בהקומץ רבה (מנחות לא.) ממה דפריך ולימא ליה לך קח מן העובד כוכבים [ומשני] דקא סבר אין קנין והוה ליה מן החיוב על הפטור אע''ג דלקוח דרבנן: הרי הן בחזקתן למעשר ולשביעית. משמע מכאן דסתם עם הארץ חשודין על השביעית וכן פרק לולב הגזול (סוכה לט.) אין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ ופ''ק דחולין (דף ו.) ואם אמר עשה לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה משום מעשר ומשום שביעית וקשה מההיא דמשאלת אשת חבר לאשת עם הארץ ומשאלת אשה לחבירתה החשודה על שביעית משמע דסתמא לא חשידי ובכתובות (דף כד.) פירשתי: הא חלפינהו ודאי בעי למיתננהו לכהן. ואע''ג דשמעינן לרבי שמעון מירוח העובד כוכבים פוטר מכל מקום חייב משום גזירה בעלי כיסין כדפרישית לעיל: טבלים שאתה לוקח מן העובד כוכבים. משמע הכא דלוקח חייב מדאורייתא מדאיצטריך קרא לפטור תרומת מעשר והקשה ר''ת מדקאמרינן פ' הפועלים (ב''מ פח: ושם) תבואת זרעך ולא לוקח ותירץ לוקח קודם מירוח חייב מדאורייתא והא דאמרי' פ' ר' ישמעאל (מנחות סו:) תורמין משל עובדי כוכבים על של כותיים ומשל כל על של כל (אלמא) מירוח העובד כוכבים אינו פוטר לא בלוקח מן העובד כוכבים איירי דלוקח ממורח אפי' מישראל פטור דאורייתא אלא בעובד כוכבים התורם משלו על של ישראל איירי כדתנן (תרומות פ''ג מ''ט) העובד כוכבים והכותי שתרמו תרומתן תרומה ופרק בכל מערבין (ערובין לז:) גבי לוקח יין מבין הכותים אמר כי לית ליה ברירה בדאורייתא יש לפרש תרומת דגן תירוש ויצהר קרי דאורייתא ואפילו מפטר כל לוקח ניחא נמי סוגיא דשמעתין לוקח טבלים מן העובד כוכבים איירי בעובד כוכבים המעשר פירותיו ונתן ללוי לא מיחייב לוי למיתב תרומת מעשר לכהן ומעשר דאורייתא היא אי אין קנין ומירוח העובד כוכבים אינו פוטר ואי למ''ד מירוח העובד כוכבים פוטר אפשר שהקדימו בשבלים ומתקיים שפיר טעמא דלעיל (מכח) דא''ל אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה כלומר כמו שהמעשר שהעובד כוכבים מפריש ונותן ללוי דאין הלוי חייב ליתן ממנו תרומה לכהן כך כשקונה לוי טבלים מן העובד כוכבים להפריש מעשר אינו חייב לתת ממנו תרומת מעשר לכהן אלא מפרישו והוא שלו דא''ל אתינא כו' דאי לאו הכי אע''ג דלוקח פטור מדאורייתא מ''מ היה חייב ליתן לכהן מדרבנן וההיא דהקומץ רבה (מנחות לא.) משמע כפירוש רבינו תם דפריך ולימא ליה קח מן העובד כוכבים ועשר עליו ומשני קסבר אין קנין והוה ליה מן החיוב על הפטור ומדקרי ליה חיוב משמע מדאורייתא ויש לומר לגבי דבר המעורב ברוב חולין הוי כמו חיוב על הפטור תדע דה''נ קאמר התם ולימא ליה קח מן השוק ועשר עליו קסבר רוב עם הארץ אין מעשרין הן והוה ליה מן החיוב על הפטור משמע אי אין מעשרין הוה ליה מן החיוב על הפטור ואמאי והא דמאי דרבנן ואם טבל מעורב בחולין דרבנן אם (תוספות)

דף יב - א

מתני' אין פודין לא בעגל ולא בחיה לא בשחוטה ולא בטריפה ולא בכלאים ולא בכוי ורבי אליעזר מתיר בכלאים מפני שהוא שה ואוסר בכוי מפני שהוא ספק נתנו לכהן אין הכהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו: גמ' מתני' מני בן בג בג היא דתניא בן בג בג אומר נאמר כאן שה ונאמר להלן שה מה להלן פרט לכל השמות הללו אף כאן פרט לכל השמות הללו אי מה להלן זכר תמים ובן שנה אף כאן זכר תמים ובן שנה ת''ל תפדה תפדה ריבה אי תפדה תפדה ריבה אפי' כל הני נמי א''כ שה שה מאי אהני ליה איבעי' להו מהו לפדות בבן פקועה אליבא דר' מאיר לא תיבעי לך דכיון דאר''מ בן פקועה טעון שחיטה שה מעליא הוא אלא כי תבעי לך אליבא דרבנן דאמרי שחיטת אמו מטהרתו כבישרא בדיקולא דמי או דלמא כיון דהשתא מיהא רהיט ואזיל שה קרינא ביה מר זוטרא אמר אין פודין ורב אשי אמר פודין א''ל רב אשי למר זוטרא מאי דעתיך דילפת מפסח אי מה להלן זכר תמים ובן שנה אף כאן זכר תמים ובן שנה תפדה תפדה ריבה אי תפדה תפדה ריבה אפילו בן פקועה נמי א''כ שה שה מאי אהני ליה איבעיא להו מהו לפדות בנדמה אליבא דרבי אליעזר לא תיבעי לך השתא בכלאים פרקינן בנדמה מיבעיא כי תיבעי לך אליבא דרבנן בכלאים הוא דלא פרקינן בנדמה פרקינן או דלמא ל''ש ת''ש פרה שילדה מין עז אין פודין הא רחל שילדה מין עז פודין מני אילימא ר' אליעזר הא בכלאים נמי פרקינן אלא לאו רבנן היא לא לעולם ר' אליעזר היא גופה קמ''ל דפרה שילדה מין עז אין פודין לא תימא זיל אבתריה דידיה והאי עז מעליא הוא אלא זיל בתר אימיה והאי עגל הוא ת''ש דתני רבה בר שמואל איזהו כלאים רחל שילדה מין עז ואביו שה אביו שה כלאים הוא נדמה הוא אלא איזהו דמי לכלאים דשויוה רבנן כי כלאים רחל שילדה מין עז ואביו שה למאי אי לקדשים מהיכא דממעט כלאים מהתם ממעט נדמה דתניא {ויקרא כב-כז} שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה אי לבכור {במדבר יח-יז} אך בכור שור אמר רחמנא עד שיהא הוא שור ובכורו אלא למעשר תחת תחת מקדשים גמר אלא לפטר חמור לא לעולם למעשר וכגון שיש בו מקצת סימנין מהו דתימא העברה העברה מבכור גמר קמ''ל תחת תחת מקדשים גמר איבעיא להו מהו לפדות בפסולי המוקדשין אליבא דר''ש לא תיבעי לך כיון דאמר מותר בהנאה חולין הוא כי תיבעי לך אליבא דרבי יהודה דאמר אסור בהנאה מאי כיון דאסור בהנאה אין איסור חל על איסור או דלמא כיון דלא תפיס פדיונו אפקועי איסורא בעלמא הוא אמר רב מרי בריה דרב כהנא מי זוטר מאי דכתיב בהו כצבי וכאיל מה צבי ואיל אין פודין אף פסולי המוקדשין אין פודין השתא דאתית להכי

רש"י מתני' לא בחיה. צבי ואיל: ולא בשחוטה. ואפי' שה שחוט: טריפה. שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה: כלאים. תייש הבא על הרחל: כוי. ספק חיה ספק בהמה: מפני שהוא שה. דבין רחל ובין עז קרויין שה: נתנו לכהן. הפטר חמור: גמ' להלן. בפסח: לכל השמות. שבמשנתנו הפסח אינו בא עגל וחיה דכתיב (שמות יב) שה מן הכבשים ומן העזים ולא שחוט דבעינן שחיטה לשם פסח וכלאים נמי לא דכלאים אין קריבין לגבי מזבח כדקתני לקמן שור וכשב פרט לכלאים: בן פקועה. שנמצא חי בבהמה שחוטה: פלוגתא דר''מ ורבנן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עד.): בדיקולא. קלחת כלומר כשחוטה דמי ואין פודין בשחוטה: או דלמא כו'. וכל הנך אין פודין דאמר במתניתין שלא בשויין קאמרינן דאי בשויין אפי' בשלקי שרי: בן פקועה פסול לפסח דאינו קרב למזבח דתניא בפ' שני דשחיטת חולין (דף לח:) כי יולד פרט ליוצא דופן: שה מאי אהני ליה. ומסתברא למעוטי בן פקועה דכשחוט דמי ולא שה הוא ותפדה מרבי' בעל מום ונקבה ובן שתי שנים דשה נינהו: בכלאים. דתרי מיני הוא פרקינן דקתני במתניתין ר''א מתיר בכלאים: פרה שילדה מין עז אין פודין. דעגל הוא: בכלאים פרקינן. וכ''ש בנדמה ול''ל למיתנייה: היא גופה איצטריכא ליה. ולא משום דוקיא אתא: כלאים הוא. בתמיה הא נדמה הוא: למאי. קאמר דשוייה רבנן לנדמה כי כלאים: אי לקדשים. שלא יקרב לגבי מזבח ל''ל למתלייה לנדמה בכלאים כי היכי דפשיטא לן בכלאים פשיטא לן בנדמה: אי לבכורה. לאשמועי' דלא קדוש בבכורה ככלאים פשיטא דאך בכור שור כתיב ובהדיא אימעוט: אי למעט ממעשר. דכי היכי דכלאים לא מעשרין אף נדמה לא: פשיטא. תרווייהו מחד קרא נפקי תחת תחת כתיב הכא תחת השבט וכתיב בקדשים תחת אמו מה התם נדמה וכלאים לא כדממעטינן לעיל אף מעשר כלאים ונדמה לא: לפטר חמור. דלא פרקינן ביה פטר חמור כי כלאים: מקצת סימנים. דאמו: העברה העברה. כתיב הכא יעבור תחת השבט וכתיב בבכור והעברת פטר רחם מה בבכורה חייב כדאמרן ואם יש בו מקצת סימנין חייב אף מעשר נמי ליהוי חייב: קמ''ל. דדין כלאים אית ליה דתחת תחת גמר מקדשים כי היכי דלמזבח לא קרב כדאמר בריש פירקין (דף ה:) מום קבוע הוא לישחט עליו במעשר נמי לא קדוש: פסולי המוקדשין. שנפדו ויוצאין לחולין: כיון דאמר. פטר חמור מותר בהנאה קודם פדיון חולין הוא הפטר חמור ויכול לפדותו בה דליכא למימר איסור חל על איסור: אין איסור. פטר חמור חל על איסור דבהמת פסולי המוקדשין אית בה קדושה אפי' לאחר פדיון דאסירי בגיזה ועבודה: דלא תפיס פדיונו. שהשה הניתן תחתיו אין בו משום קדושה: צבי ואיל. כתיב בפסולי המוקדשין דכתיב (דברים יב) רק בכל אות נפשך וגו' ובפסולי המוקדשין מדבר: (רש"י)

תוספות הוא מעורב ברוב אלא כשהאחד נוטה לצד חיוב או לצד פטור יותר מחבירו קרי ליה חיוב על פטור ועוד דכי משני קסבר אין קנין אבתר דקנה מן הממורח מן העובד כוכבים דרוב עמי הארץ מעשרים הן לא שייך אלא אחר מירוח ואין לתמוה לאחר סוגיא דמנחות מנא לן להש''ס דפליגי במירוח העובד כוכבים פוטר דלמא ביש קנין ואין קנין פליגי י''ל א''כ קשה דר''מ דמדקאמר ר''מ תורמין משל כל על של כל א''כ קסבר . אין קנין ובפ''ק דע''ז (דף כא.) דאמרי' יש קנין גבי אין משכירין להם שדות משום דמפקע להו ממעשר והא דמוקי ירושלמי ביש קנין ואין קנין לטעם דלא מפרש טעמא דמתניתין דע''ז משום הפקעת מעשר ועוד יש לדקדק מרבי יהודה דאמר במנחות (דף סו:) תורמין משל כל על של כל ופ' המקבל (ב''מ דף קא.) קסבר יש קנין לפירוש ר''ת בההיא דהמקבל שדה אבותיו מן העובד כוכבים וההיא דע''ז יש לפרש הפקעה בע''א: רבי אליעזר ... מתיר בכלאים. ר' אלעזר גרסינן ולא גרסינן רבי אליעזר וכן מוכח במרובה (ב''ק דף עח.) דאמר ר' אלעזר דמתיר בכלאים מפני שהוא שה דאינו אלא להוציא כלאים למאי הלכתא ומשני לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כר' יהושע דאי כר' יהושע משה כבשים ושה עזים נפקא וכל שכן דלא כר' אליעזר דשרי לעיל בפירקין אלמא דרבי אליעזר פליג על רבי אלעזר ור' אליעזר בר פלוגתיה דרבי יהושע: קא משמע לן תחת תחת משלמים גמר. וא''ת למה לי בבכור עד שיהא הוא שור ובכורו שור נילף העברה העברה ממעשר וי''ל משום דכתיב אך לחייב מקצת סימנין דומין לאמו לכך צריך למעט נדמה בהאי קרא דנשמע מינה אמאי קאי אך ומיהו לההוא תנא דממעט לעיל נדמה מפטר חמור תרי זמני וגלי לן בקדושת דמים וה''ה לקדושת הגוף לפי טעם זה לא הוה מצי למדרש מקצת סימנים מאך ושמא נפקא ליה מקרא אחרינא: מה צבי ואיל אין פודין וכו'. עוד יש דרשא בפ' שני (לקמן דף טו.) מצבי ואיל דפטר להו ממתנות ואי לאו מיעוטא דקרא הוה שרי חלבו ופטר להו מאותו ואת בנו וא''ת היכי עבדינן כל הנך דרשות דפרק כל פסולי (לקמן דף לג.) אמר תלתא צבי ואיל כתיבי ומייתי כל חד למילתיה ולא דרשינן מינייהו הך דרשות כלל: (תוספות)

דף יב - ב

לר' שמעון נמי צבי ואיל כתיב בהו איבעיא להו מהו לפדות בבהמת שביעית ודאי לא תיבעי לך לאכילה אמר רחמנא ולא לסחורה כי תיבעי לך ספק ואליבא דרבי שמעון לא תיבעי לך דלית ליה ספק כי תיבעי לך אליבא דרבי יהודה מאי כיון דמפריש טלה והוא לעצמו לאכלה קרינא ביה או דילמא כיון דכמה דלא מפקע איסוריה לא מישתרי כסחורה דמי ת''ש דא''ר חסדא בהמת שביעית אין פודין בה את הודאי אבל פודין בה את הספק ואמר רב חסדא בהמת שביעית פטורה מן הבכורה וחייבת במתנות פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה וחייבת במתנות דלאכלה קרינא בה מיתיבי האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה ואמאי כיון דאילו מטמיא בת שריפה היא לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה שאני הכא דכתיב לדורותיכם תנ''ה מנין לאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה שחייב מיתה שנאמר לדורותיכם ולגמר מינה התם עיקר לאכילה הכא עיקר לשריפה: נתנו לכהן כו': תנינא להא דת''ר ישראל שהיה לו פטר חמור בתוך ביתו ואמר לו הכהן תנהו לי ואני אפדהו הרי זה לא יתנו לו אא''כ פדאו בפניו א''ר נחמן אמר רבה בר אבוה זאת אומרת נחשדו הכהנים על פטרי חמורים פשיטא מהו דתימא ה''מ היכא דמחזק לן דמיקרי אבל בסתמא לא קמ''ל דמורה בה היתירא: מתני' המפריש פדיון פטר חמור ומת רבי אליעזר אומר חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן וחכ''א אין חייבין באחריותו כפדיון מעשר שני העיד רבי יהושע ורבי צדוק על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן לכהן כלום מת פטר חמור ר''א אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה וחכ''א א''צ להקבר וטלה לכהן: גמ' אמר רב יוסף מ''ט דר' אליעזר דכתיב {במדבר יח-טו} אך פדה תפדה וגו' מה בכור אדם חייב באחריותו אף בכור בהמה טמאה חייב באחריותו א''ל אביי אי מה בכור אדם מותר בהנאה אף בכור בהמה טמאה מותר וכי תימא ה''נ והתנן מת פטר חמור רבי אליעזר אומר יקבר מאי יקבר לאו דאסור בהנאה לא יקבר כבכור אדם אלא אדם בכור הוא דבעי קבורה פשוט לא בעי קבורה ועוד תניא מודה ר' אליעזר בישראל שיש לו ספק פטר חמור בתוך ביתו שמפריש טלה עליו והוא שלו אלא אמר רבא אמר קרא אך פדה תפדה לפדייה הקשיתיו ולא לדבר אחר תנן התם הערכין בשעתן ופדיון הבן אחר שלשים יום פדיון פטר חמור לאלתר ופדיון פטר חמור לאלתר ורמינהי אין בערכין ובפדיון הבן ובנזירות ובפטר חמור פחות משלשים ומוסיפין עד עולם אר''נ לומר שאם פדאו פדוי מכלל דבנו אם פדאו אינו פדוי והאיתמר הפודה את בנו בתוך ל' יום רב אמר בנו פדוי לאו איתמר עלה אמר רבא דכ''ע מעכשיו אין בנו פדוי

רש"י לר' שמעון נמי. אע''ג דשרי פטר חמור בהנאה אין פודין אותו בפסולי המוקדשין דצבי ואיל כתיב בהו: בבהמת שביעית. בהמה שניקחה בפירות שביעית: ודאי לא תיבעי לך. פטר חמור ודאי לא תיבעי לך דכיון דבעי למיתב פדיונו לכהן לא פריק ליה דלאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה ונמצא זה קונה חמור בפירות שביעית שאינו ראוי לאכילה: ספק. כגון שילדה אמו זכר ונקבה דאמר במתני' מפריש טלה והוא לעצמו: ואליבא דרבי שמעון לא תיבעי לך. דלדידיה לא מיתבעי לאפרושי טלה לאפקועי איסוריה אי לא יהיב ליה לכהן דהא ר''ש מתיר פטר חמור בהנאה: את הודאי. פטר חמור ודאי משום דבעי ליתנו לכהן והויא סחורה: במתנות. זרוע ולחיים והקיבה: לשריפה. ואי מיחייב בבכור סלקי אימורים לגבוה: חלה טמאה. אין לה תקנה אלא שריפה דהאוכל תרומה טמאה חייב מיתה: ואמאי. מיחייב עיסת שביעית בשביעית בחלה: לדורותיכם. כתיב בחלה משמע אפי' בשביעית וכתיב (במדבר טו) מראשית עריסותיכם וגו': תניא נמי הכי. דטעמא משום דלדורותיכם כתיב בהו: וליגמר מינה. דלא אמר לאכלה ולא לשריפה ותתחייב בהמת שביעית בבכורה: התם. גבי חלה עיקר הפרשתה לאכילה דאינה בשריפה אא''כ נטמאת: לקיימו. אפי' שעה אחת: נחשדו. שעובדין בהן בלא פדיון: פשיטא. דודאי מהכא שמעינן לה: מהו דתימא הני מילי. דלא יתננו היכא דמוחזק לן ביה דמיקרי חשוד שראינוהו שנחשד בדבר ל''א דמיקרי דחזינן ליה דאיתרמי ועבד עבודה בפטר חמור קודם פדיון: דמורה בה היתירא. דקסבר כיון דשה שיפריש תחתיו יהא שלי למה לי לפדותו: מתני' כחמש סלעים של פדיון הבן. דאמר בפ' יש בכור לנחלה (לקמן דף נא.) דחייב באחריותו: כפדיון מעשר שני. דאם אבדו אינו חייב באחריותו כרבנן: מת פטר חמור. לאחר שהפריש הפדיון ועדיין לא נתנו לכהן: רבי אליעזר אומר יקבר. הואיל והוא חייב באחריו' הטלה כמאן דלא אפרשיה דמי ומותר לישראל בהנאתו של טלה כמי שלא הפרישו: א''צ להקבר. דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן ופטר חמור פדוי: גמ' חייב באחריותו. אם הפריש פדיונו ואבד: מותר בהנאה. קודם פדיונו: יקבר כבכור אדם. לא משום דאסור בהנאה אלא משום דאיתקש לבכור אדם וסתם בכור אדם ניתן לקבורה: מודה ר''א. אע''ג דבודאי פטר חמור ס''ל דכל כמה דלא מטי פטר חמור ליד כהן לא מיפריק מודה הוא בספק שא''צ לתת פדיון לכהן אלא מפריש כו' ומדמצריך לאפרושי טלה לאפקועי איסוריה מכלל דס''ל פטר חמור אסור בהנאה: לפדייה הקשתיו. בכור בהמה טמאה לבכור אדם שיתחייב באחריות פדיונו ולא לדבר אחר להנאה: הערכין בשעתן. שאם היה מבן חדש עד חמש שנים בשעת שאמר ערכי עלי והמתין שלא נתנו עד שיהא בן שש שיש לו ערך אחר כדכתיב בפרשת ערכין (ויקרא כז) אפי' הכי לא יהיב אלא כשעה שהעריך: אחר שלשים. כדכתיב (במדבר יח) ופדויו מבן חדש וגו': ופדיון פטר חמור לאלתר. בתמיה: אין בערכין פחות מבן שלשים. אינו נערך כדכתיב בפרשה: ובנזירות. סתם נזירות שלשים יום כדכתיב (במדבר ו) קודש יהיה יהיה בגימטריא שלשים הוו: ומוסיפין. שיש ערך לכל זמן שהוא עומד בו כדכתיב בפרשה וכן נזיר נודר בנזיר ארבעה וחמשה שנים ואם המתין מפדיון בנו ומפדיון פטר חמורו כמה שנים עדיין יכול לפדותו ואינו נותן יותר: לומר שאם פדאו פדוי. הא דקתני לעיל פדיון פטר חמור לאלתר שאם פדאו לאלתר [פדוי] אבל עיקר מצות פדייה לא מקיים: מכלל דבנו. מדאוקמת ליה בדיעבד וקתני הבן אחר שלשים מכלל דאם פדאו בתוך שלשים אינו פדוי: והאיתמר. בפ' יש בכור לנחלה (לקמן דף מט.): דכ''ע מעכשיו. היכא דאמר ליה מעכשיו יחול פדיון זה אינו פדוי כי פליגי היכא דאמר עכשיו אני נותן מעות והפדיון לא יחול עד לאחר שלשים יום: (רש"י)

תוספות ודאי לא תבעי לך. לאכלה ולא לסחורה משמע דאסור לקנות בהמה טמאה כגון פטר חמור בפירות שביעית ותימה דאפי' רבנן לא אסרי בהגוזל קמא (ב''ק קב.) משרה וכביסה אלא משום דבעינן דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה ובהמה למלאכה הוי הנאתו וביעורו שוה: כיון דאילו מיטמיא כו'. ואע''ג דיכול להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית על זאת ומקיף שתיהן מ''מ הך לאו בת חלה היא ולא מצי לאפרושי מגופה הוי כמו מן החיוב על הפטור: הכא עיקר לשריפה הקשה ר''ת נילף מעומר דעיקרו לשריפה. ואמר פ' כל קרבנות (מנחות ד' פד.) שומרי ספיחין בשביעית היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ופריך היכי מייתי עומר מפירות שביעית לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה ואיכא קומץ שקרב לגבי מזבח שאני התם דאמר קרא לדורותיכם י''ל לא ילפינן בכור מעומר דאיכא פירכי טובא מה לעומר שכן קרבן צבור ודוחה שבת וטומאה ועוד א''א לקיים עומר בשביעית אלא בפירות שביעית דבעינן כרמל אבל בכור וחלה מתקיים בשנה שביעית בבהמות אחרות ובפירות אחרים: לאו איתמר עלה אמר רבא דכ''ע מעכשיו אינו פדוי. לשון זה אינו לקמן פ' יש בכור (דף מט. ע''ש): (תוספות)

דף יג - א

רב ששת אמר לומר שאינו עובר עליו מתיב רמי בר חמא מצותו כל שלשים יום מכאן ואילך או פודהו או עורפו מאי לאו מצוה לשהותו כל שלשים יום לא מצוה לפדותו כל שלשים יום אי הכי מכאן ואילך או פודהו או עובר עליו מיבעי ליה אלא אמר רבא לא קשיא הא רבי אליעזר דמקשי הא רבנן דלא מקשי: מתני' לא רצה לפדותו עורפו מאחוריו וקוברו מצות הפדייה קודמת למצות עריפה שנאמר {שמות יג-יג} אם לא תפדה וערפתו מצות יעידה קודמת למצות הפדייה שנאמר {שמות כא-ח} אשר לא יעדה והפדה מצות הייבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום מצות הגאולה באדון הוא קודם לכל אדם שנאמר {ויקרא כז-כז} ואם לא יגאל ונמכר בערכך:

רש"י רב ששת אמר. לעולם מצות פדיון לאלתר והאי דקתני אין בערכין ופטר חמור פחות משלשים שאינו עובר עליו עד שלשים יום מכאן ואילך עובר: מאי לאו מצוה להשהותו. כרב נחמן וקשיא לרב ששת: מצוה לפדותו. דמלאלתר עד שלשים הוי זמן פדייה ומכאן ואילך עובר: אלא אמר רבא. לעולם מצוה לשהותו ואפי' הכי כרב נחמן לא מתריצנא ולא קשיא הא דקתני שלשים יום מצוה לשהותו: רבי אליעזר הוא דמקיש. בכור בהמה טמאה לבכור אדם: והא. דקתני לאלתר רבנן היא דמתניתין דלא מקשו: מתני' מצות יעידה באמה העבריה שייעדנה אדון לאשה: קודמת למצות פדייה. שהיא פודה עצמה: אשר לא יעדה והפדה. אם יעדה זה מוטב: עכשיו. מצות חליצה קודמת שהמייבם את יבמתו שלא לשם מצוה פוגע באיסור אשת אח: באדון. במתפיס בהמה טמאה לבדק הבית מצות פדייתה באדון קודם לכל אדם: הדרן עלך הלוקח עובר חמורו (רש"י)

תוספות מצות חליצה קודמת. מה שפי' רבינו חננאל פי' פרק החולץ (יבמות דף לט:): מצות גאולה קודמת באדון שנאמר ואם לא יגאל. בערכין פרק המקדיש שדהו (דף כז.) מפ' טעם אחר דבעלים קודמין לפי שמוסיפין חומש והתם פריך לה ומשני: (תוספות)

פרק שני - הלוקח עובר פרתו

מתני' הלוקח עובר פרתו של עובד כוכבים והמוכר לו אע''פ שאינו רשאי והמשתתף לו והמקבל ממנו והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה שנאמר בישראל אבל לא באחרים הכהנים והלוים חייבים שלא נפטרו מבכור בהמה טהורה אלא מפדיון הבן ומפטר חמור: גמ' מאי איריא דתני עובר חמורו ברישא והדר תני עובר פרתו ליתני ברישא עובר פרתו דקדושת הגוף הוא והדר ליתני עובר חמורו דקדושת דמים הוא אמרי במערבא איבעית אימא איידי דחביבא ליה כדרבי חנינא ואי בעית אימא איידי דזוטרן מיליה דבהמה טמאה פסיק ושדי לה אמר ר' יצחק בר נחמני אמר ריש לקיש משום ר' אושעיא ישראל שנתן מעות לעובד כוכבים בבהמתו בדיניהם אע''פ שלא משך קנה וחייבת בבכורה ועובד כוכבים שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהם אע''פ שלא משך קנה ופטור מן הבכורה אמר מר ישראל שנתן מעות לעובד כוכבים בדיניהם אף על פי שלא משך קנה וחייבת בבכורה מאי בדיניהם אי נימא בדיניהם דגופיה דאתי בקל וחומר אם גופיה קני ליה ישראל בכסף דכתיב {ויקרא כה-מו} לרשת אחוזה הקישו הכתוב לאחוזה מה אחוזה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה אף עבד כנעני נקנה בכסף ממונו לא כל שכן הוא אם כן אפי' בשטר ובחזקה נמי ועוד ישראל מישראל יוכיחו דגופיה קני ליה בכסף ממונו במשיכה אלא אמר אביי בדיניהם שפסקה להם תורה {ויקרא כה-יד} או קנה מיד עמיתך מיד עמיתך הוא דבמשיכה הא מיד עובד כוכבים בכסף ואימא מיד עובד כוכבים כלל כלל לא אמרי לא ס''ד ק''ו הוא אם גופו קונה ממונו לא כ''ש ואימא מיד עובד כוכבים עד דאיכא תרתי אמרי ולאו ק''ו הוא גופו באחת ממונו בשתים ואימא או בהא או בהא דומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא אף עובד כוכבים נמי בחדא אמר מר ועובד כוכבים שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהן אע''פ שלא משך קנה ופטור מן הבכורה מאי בדיניהן אילימא בדיניהן דגופיה משום דאתי בק''ו אם גופו ישראל קני ליה בכסף דכתיב {ויקרא כה-נא} מכסף מקנתו ממונו לא כ''ש ישראל מישראל יוכיחו דגופו קני בכסף ממונו במשיכה אלא אמר אביי בדיניהם שפסקה להם תורה {ויקרא כה-יד} וכי תמכרו ממכר לעמיתך לעמיתך במשיכה הא לעובד כוכבים בכסף ואימא לעובד כוכבים כלל כלל לא אמרי לאו ק''ו הוא אם גופו קנה ממונו לא כ''ש אימא לעובד כוכבים עד דאיכא תרתי לאו ק''ו הוא גופו באחד ממונו בשתים ואימא או בהא או בהא דומיא דעמיתך

רש"י מתני' הלוקח עובר פרתו: שאינו רשאי. למכור לעובד כוכבים בהמה: גמ' כדרבי חנינא. בפ' קמא (לעיל ה:) מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים כו': דזוטרן מיליה. דלא מיירי בפטר חמור אלא פרקא קמא וכולה מסכתא איירי בבכור בהמה טהורה: בבהמתו. בעדרו: בדיניהן. דיינינן ליה בדיניהן ולקמן מפרש מאי היא: אחוזה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה. מכי דייש אמיצרי כדאמרינן בפ''ק דקדושין (דף כו.): וממונו במשיכה. מטלטלין אין נקנין אלא במשיכה במסכת קדושין (דף כו.): מיד עמיתך. משמע מיד ליד דהיינו משיכה: כלל כלל לא. עד שתבא לרשותו של ישראל לא קני: ואימא או בהא או בהא. והכי משמע קרא מיד עמיתך הוא דבמשיכה ולא בכסף הא מיד עובד כוכבים באיזה שתרצה ונשמע מיניה דהיכא דמשך ולא נתן מעו' נמי קני: (רש"י)

תוספות הלוקח. קנה וחייבת בבכורה. ואע''ג דשמעינן קנה איצטריך לאשמועינן דחייבת בבכורה דלא תימא קנה מספק או מדרבנן קמ''ל דקנה קנין גמור: מה אחוזה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה. פירוש כשקונה מישראל אף עבד כנעני כן כשקונין מישראל אבל בעובד כוכבים לא מסתבר שיועיל שטר לפי שקנין שטר לא שייך בעובד כוכבים כדאמרי' פ' חזקת הבתים (ב''ב דף נד:) עובד כוכבים מכי מטא זוזי לידיה איסתליק ליה וישראל לא קני עד דמטא שטרא לידיה: מיד עמיתך במשיכה הא מיד עובד כוכבים בכסף. וא''ת דלמא הא מיד עובד כוכבים בשטר ובחזקה דחזקה נמי שייכא במטלטלין אם עשה בהן שום תיקון כעין נעל וגדר ופרץ בקרקע י''ל דשני קנייני' הללו הויין מצויין ושייכי זה במוכר וזה בלוקח שזה נותן מעות וזה מושך אצלו החפץ וכן לרבי יוחנן בסמוך דדרשינן איפכא מיד עמיתך בכסף הא לעובד כוכבים במשיכה וא''ת מנלן שהן חשובין קנין כלל דמוקמינן מסברא קנינין דקרא בהני י''ל דאשכחן כסף שקונה במקום אחר בקרקע ובהקדש ומשיכה במציאה והפקר: אימא לעובד כוכבים כלל כלל לא קל וחומר אם גופו קני ממונו לא כל שכן. וא''ת דלמא בחליפין דהוא מקני ממונו כדדריש בקדושין (דף ח.) מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי נינהו חליפין ובעבד עברי הנמכר לעובד כוכבים כתיב האי קרא משמע הא שאר כגון מטלטלין קונה עובד כוכבים בחליפין וי''ל דאי לא אשכחן כסף או משיכה בעובד כוכבים לא הוה מוקמינן ליה בחליפין ועי''ל האי דקאמר עובד כוכבים בחדא לאו בחליפין ששוה בעובד כוכבים ובישראל מיירי אלא בקנין חדש כגון כסף או משיכה: (לעיל) אם גופו קני. אם גופו דישראל קני ליה עובד כוכבים בכסף כו' מדלא פריך הכא אם כן אפי' בשטר וחזקה נמי כדפריך לעיל יש ראיה לפר''ת דמפרש פרק קמא דקדושין (דף יד:) אשכחן עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים שכל קניינו בכסף כלומר כל קנינו דעובד כוכבים בעבד עברי בכסף כדכתיב (ויקרא כה) מכסף מקנתו ולא בשטר וחזקה כדמוכח הכא ובקונטרס פי' שם דכל דבר קניינו בכסף כדדרשינן הכא מיד עמיתך במשיכה הא מיד עובד כוכבים בכסף וקשה דהאי דרשא לריש לקיש היא והלכה כר' יוחנן וא''ת אכתי עובד כוכבי' קונה ישראל בחזקה כדאמר גיטין (דף לח.) מנין לעובד כוכבים שקונה ישראל בחזקה שנאמר וישב ממנו שבי י''ל דההיא חזקה כשיש מלחמה הוא והוא הדין ממונו כדאמר חולין (דף ס:) עמון ומואב טיהרו בסיחון: (תוספות)

דף יג - ב

מה עמיתך באחת אף עובד כוכבים נמי באחת אמרי ולאמימר דאמר משיכה בעובד כוכבים קונה הניחא אי סבר לה כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות משיכה לא אהני לעמיתך לעמיתך בכסף לעובד כוכבים במשיכה אלא אי סבר לה כר''ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה לעמיתך במשיכה ולעובד כוכבים במשיכה לעמיתך למה לי אמרי לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לכנעני לכנעני {ויקרא כה-יד} מאל תונו איש את אחיו נפקא חד בכנעני וחד בהקדש וצריכי דאי כתב רחמנא חד הוה אמינא לכנעני הוא דאין לו אונאה אבל הקדש יש לו אונאה קמ''ל הניחא למ''ד גזילו אסור היינו דאצטריך קרא למישרי אונאה אלא אי סבר לה כמ''ד גזילו של כנעני מותר אונאה מיבעיא אמרי אי סבר לה כמ''ד גזילו מותר על כורחיך כר' יוחנן ס''ל מיתיבי הלוקח גרוטאות מן העובד כוכבים ומצא בהן עבודת כוכבים אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח ואי אמרת מעות קונות משיכה ל''ל הכא במאי עסקינן שקיבל עליו לדון בדיני ישראל אי הכי מעות למה לי הכי קאמר אע''פ שנתן מעות אי משיך אין ואי לא לא אי הכי קשיא רישא אמר אביי רישא משום דאיכא מקח טעות אמר ליה רבא רישא משום דאיכא מקח טעות סיפא ליכא מקח טעות אלא אמר רבא רישא וסיפא מקח טעות רישא דלא יהיב זוזי לא מיחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל סיפא דיהיב זוזי מיחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל ואביי אמר לך רישא מקח טעות דלא ידע דהא לא יהיב ליה זוזי סיפא לאו מקח טעות הוא דכיון דיהיב זוזי כי קא משיך איבעי לעיוני והדר מימשך רב אשי אמר מדרישא משיכה אינה קונה סיפא נמי משיכה אינה קונה ואיידי דתנא רישא משך תנא סיפא נמי משך רבינא אמר מדסיפא משיכה קונה רישא נמי משיכה קונה ורישא הכי קאמר אם לא נתן ולא משך יחזור מאי יחזור יחזור בדברים קסבר דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה והני מילי ישראל מישראל דקיימו בדבורייהו אבל ישראל מעובד כוכבים דאינהו לא קיימי בדבורייהו לא:

רש"י מה עמיתך בחדא. משיכה: אף עובד כוכבים בחדא. בכסף ולא במשיכה דהכי משמע עמיתך במשיכה ולא עובד כוכבים: מכסף מקנתו. בעבד עברי הנמכר לעובד כוכבים הכתוב מדבר: לאמימר דאמר כו'. בפרק בתרא דע''ז (דף עא:): הניחא אי סבר לה כרבי יוחנן. דאמר בפרק הזהב (ב''מ מו:) דבר תורה מעות קונות דכתיב ונתן הכסף וקם לו דגמר הדיוט מהקדש ומשיכה לא קניא איכא למימר דעמיתך אתי למימר מיד עמיתך בכסף ומיד עובד כוכבים במשיכה: מפורשת מן התורה. מיד עמיתך משמע מיד ליד: אמרי לעמיתך. דממעט כנעני מדין אונאה דכתיב בסיפיה דקרא קממעטי ליה: אונאה מאל תונו איש את אחיו נפקא. דמשמע אחיו ולא כנעני: חד למעוטי כנעני וחד למעוטי הקדש. מאונאה: כמ''ד גזילו. של כנעני אסור בב''ק בפ' הגוזל בתרא (דף קיג:): אמרי. ודאי אי סבר גזילו של כנעני מותר תו לא אתא קרא למישרי אונאה אלא למעטיה מדין קנייה וכיון דאמר עובד כוכבים קנה במשיכה על כרחיך כר' יוחנן סבירא ליה דמכסף קא ממעיט ליה: גרוטאות. חתיכות כסף: יחזיר. דמשיכה אינה קונה: לים המלח. דעבודת כוכבים ביד ישראל אינה בטילה עולמית: משיכה למה לי: מקח טעות. דלא ידע דאית בה עבודת כוכבים הלכך מצי למיהדר ביה: רישא איכא מקח טעות סיפא ליכא מקח טעות. בתמיה: רישא וסיפא מקח טעות. ומדינא מצי מהדר ביה נמי בסיפא ומיהו רבנן גזרו כיון דיהיב זוזי והדר שקיל להו מיחזי כמוכר עבודת כוכבים ורישא דלא יהיב זוזי וכי מהדר לה לא מידי שקיל לא מיחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל ומשום הכי נקט מתן מעות אע''ג דקיבל עליו לדון בדיני ישראל: דלא הוה ידע. דאית בהו עבודת כוכבים דהא לא יהיב זוזי דלימא איבעי לעיוני דסתם תגר לא מעיין עד שעת מתן מעות: איבעי לעיוני. ומדלא עיין אחולי אחיל והוי משיכתו משיכה גמורה: רב אשי אמר. לעולם בשלא קיבל עליו לדון בדיני ישראל ולא קשיא סיפא לר' אושעיא ודקאמרת אי מעות קונות משיכה ל''ל משיכה לאו דוקא דמדרישא משיכה אינה קונה דקתני יחזיר סיפא נמי משיכה אינה קונה: רבינא אמר מדסיפא משיכה קונה כו'. וכגון שקיבל עליו לדון בדיני ישראל וקסבר האי תנא דאיצטריך למימר דאין צריך לעמוד בדיבורו עם העובד כוכבים: דקסבר דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה. אם חוזר בדיבורו: (רש"י)

תוספות דבר תורה מעות קונות. פירש בקונטרס דכתיב בהקדש ונתן הכסף וקם לו וגמר הדיוט מהקדש וא''ת לריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה ליגמר שיקנה כסף בהדיוט כמו בהקדש ומשיכה נמי תקני בהקדש כמו בהדיוט ותירץ הרב רבי יהודה בר נתן דמשיכה לא שייכא בהקדש דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה ולהכי שייך טפי כסף מבהדיוט שבהדיוט דאפשר במשיכה לא יהא (אלא) קנין אחר ונראה לר''י דמקרא נפיק ליה שפיר דרשינן מיד עמיתך במשיכה הא מיד עובד כוכבים בכסף ומדעובד כוכבים בחדא ישראל נמי בחדא דשניהם למדין זה על זה דליכא למימר דלא משתעי קרא אלא דעובד כוכבים בהא או בהא וכן ישראל דא''כ היו שוין ואפילו אם תימצי לומר שיקנה חליפין בישראל ולא בעובד כוכבים ולא כדפרישית לעיל מצי למימר דלא משתעי קרא אלא בקנינין הרגילין ומצויין כגון כסף ומשיכה ובהנך למדין ישראל ועובד כוכבים זה מזה ועוד מפרש ר' טעמא דר' יוחנן דמעות קונות מגופיה דקרא דאו קנה מיד עמיתך דסתם קנין דקרא במעות כדכתיב (ירמיה לב) שדות בכסף יקנו וכתיב מכסף מקנתו (ויקרא כה): כמ''ד גזל הכנעני מותר. פ''ה פלוגתא בהגוזל בתרא (ב''ק קיג:) וכולה שמעתא דהתם מוכח דאסור ובהפקעת הלואתו פליגי אבל בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נז.) תניא גזל וגנב וכן יפת תואר ישראל בכנעני מותר ובפ' המקבל (ב''מ דף קיא:) נמי אמר חד למישרי גזילו של כנעני וחד למישרי עושקו גבי רעיך ואחיך וא''ת וגזל הכנעני היכי שרי הכתיב (ויקרא כז) וחשב עם קונהו ובכנעני שהוא תחת ידך משתעי דאי אין תחת ידו מי ציית לפי שנים שעבר היובל י''ל היכא דאיכא חלול השם ודאי אסור וכי שרית היכא דאית ליה לאישתמוטי וגזל ממנו בעלילה או בכמה עניינים: ואי אמרת מעות קונות משיכה למה לי. תימה דבפ' בתרא דע''ז (דף עא:) מייתי הך ברייתא למידק איפכא מרישא דקאמר ואי אמרת משיכה בעובד כוכבים קונה אמאי יחזיר ואומר ר''י דהמקשה סובר הכא והתם דתרוייהו בעינן בכנעני משיכה ומעות והשתא ניחא ליה הכא והתם רישא וסיפא: הכי קאמר אע''פ שנתן מעות אי משך אין אי לא משך לא. וא''ת והא איכא מי שפרע יש לומר כשקבל עליו לדון בדיני ישראל ומי שפרע אין זה דין א''נ כמו שמפרש ר''ת בפרק הזהב (ב''מ מז:) דלענין יוקרא וזולא צריך מי שפרע אבל לא במקום שמפסיד לגמרי ואע''ג דבסמוך מפורש משום דברים בעלמא אי הוה בהו משום מחוסרי אמנה היה נאסר משום דמחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל ואביי לא חייש למיחזי עבודת כוכבים ביד ישראל ועוד דכאן לא מיחזי כלל כיון דמי שפרע ליכא כדפרישית וליכא נמי משום מחוסרי אמנה בעובד כוכבים טפי מבישראל: דכיון דיהיב זוזי איבעי ליה לעיוני והדר ממשיך. ואף על גב דבשאר מקח טעות לא אמרינן הכי שאני לוקח גרוטאות מיד עובד כוכבים דאיבעי ליה לאסוקי אדעתא טפי שמא יש בהן עבודת כוכבים: רב אשי אמר מדרישא משיכה אינה . קונה. לפי מה שרגיל ר''ת לפסוק כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות משום דפסיק רבא בהחולץ (יבמות דף לז.) בכל דוכתא כוותיה היכא דפליג עליה ריש לקיש בר מתלת קשה מכאן דרב אשי דהוא בתרא יותר מרבא סבר כריש לקיש דמשיכה מפורשת מן התורה מדקאמר משיכה בעובד כוכבים לא קני אלמא דדרשינן לעמיתך במשיכה הא לעובד כוכבים בכסף דאי כרבי יוחנן הא אמר לעמיתך בכסף הא לעובד כוכבים במשיכה וי''ל דרב אשי דהכא הדר ביה לגבי אמימר כדמוכח פרק בתרא דמסכת ע''ז (דף עא.) גבי הא דאמר אמימר משיכה בעובד כוכבים קונה תדע דהני פרסאי משדרו פרדשני אהדדי ולא הדרי בהו ושקלו וטרו התם רבינא ורב אשי בההיא מילתא ובסוף שמעתא מסקינן ש''מ משיכה בעובד כוכבים קונה ש''מ וגם רבינא מקשה התם לרב אשי מדרבי יוחנן לבן נח ולא קא''ל רב אשי רבי יוחנן לטעמיה דאמר דבר תורה מעות קונות (תוספות)

דף יד - א

מתני' כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ פטור ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור ומן המעשר וכל שקדם הקדשן את מומן או מום עובר להקדשן ולאחר מכאן נולד להן מום קבוע (להקדשן) ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות ואינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ חייב ועושין תמורה ואם מתו יקברו: גמ' טעמא דנפדו הא לא נפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות קסבר קדושת דמים מדחה מן הבכורה ומן המתנות: ויוצאין לחולין וכו': טעמא דנפדו הא לא נפדו אסירי בגיזה ועבודה מסייע ליה לרבי אליעזר דאמר קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה אמרי לא קדושת דמים למזבח הוא דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח גזרו בהו רבנן אבל קדשי בדק הבית לא: ולדן וחלבן מותר כו': היכי דמי אילימא דאיעבר ואתיליד לאחר פדיונן פשיטא חולין נינהו אלא דאיעבר לפני פדיונן ואתיליד לאחר פדיונן הא לפני פדיונן אסירי

רש"י מתני' כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן. שהיה להם מום קבוע והקדישן להמכר ולהבא מדמיהם קרבן למזבח: חייבין בבכורה. לאחר פדיונן אם ילדו: ובמתנות. זרוע לחיים וקיבה כחולין גמורין: ויוצאין לחולין. בפדיונן לגמרי ליגזז וליעבד כחולין גרידי משום דמעיקרא לא חיילא עלייהו קדושה חמורה: והשוחטן בחוץ פטור. אפי' קודם פדיון דאפי' הוי מומן קל כגון דוקין שבעין דלגבי קדשים מיחייב השוחטן בחוץ הכא פטור משום דלא חלה עליהן מתחילה קדושה כל כך: ואין עושין תמורה. מפרש בגמ': ואם מתו. קודם פדיונן יפדו להאכילן לכלבים דאין קדושתן חמורה ותו קמ''ל דגרעי משאר קדשים שאין נפדין אלא חיין שיוכלו לעמוד בפני הכהן בשעת הערכתן דכתיב (ויקרא כז) והעמיד (הכהן) את הבהמה וגו' והדר והעריך (אותה) הכהן וגו': חוץ מן הבכור והמעשר. שאפילו במומן חלה עליהן קדושה חמורה דבכור רחם מקדשו ובמעשר כתיב (שם) לא יבקר בין טוב לרע דמשמע בין תם בין בעל מום קדוש טוב תם רע בעל מום: מום עובר. כמאן דליתיה דמי וחלה עליהן קדושה: פטור מן הבכורה. מפרש בגמרא: ואין יוצאין כו'. שאפי' לאחר פדיונן אסורין (בהנאה) בגיזה ועבודה כדמפרש בגמרא: ולדן וחלבן אסור כו'. מפרש בגמרא כשנתעברו קודם פדיונן וילדו לאחר פדיונן: והשוחטן בחוץ. קודם פדיונן: חייב. כרת ובגמרא מפרש בדוקין שבעין דראוין הן לפנים ואליבא דרבי עקיבא דאמר אם עלו לא ירדו אבל בשאר מומין לא דאמרינן במסכת יומא (דף סג:) הראוי לאהל מועד חייבין עליו אי לא לא: יקברו. ואין נפדין דבעי העמדה והערכה: גמ' טעמא דנפדין. ארישא קאי: קדושת דמים פטורה מן הבכורה. כקדושת הגוף דמפרש לקמן מקראי דפטורה מבכורה וממתנות: קדשי בדק הבית כו'. והני כקדשי בדק הבית דמו דהם עצמן לא הוקדשו מתחילה אלא לדמיהן: לא. תסייעיה ממתניתין דקדושת דמים למזבח הוא דהוקדשו לשם כן שיהיו הדמים קריבין למזבח והתם הוא דאסור בגיזה ועבודה משום דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח: הא. ולדות שנולדו לפני פדיונן אסורין בהנאה בלא פדייה ומיקרב לא קרבי דמכח קדושה דחויה אתו דאמם לא הוקדשה למזבח: (רש"י)

תוספות ואנא כריש לקיש סבירא לי שמע מינה דרב אשי גופיה כשהיה אומר מתחלה משיכה אינו קונה לאו משום דסבר לה כריש לקיש דלעולם כרבי יוחנן סבירא ליה לפיכך כי הקשה לו מההיא דבן נח לא רצה להקשות מההיא דדבר תורה מעות קונות דלעולם לעמיתך ולעובד כוכבים בכסף ולענין אונאה אתא לעמיתך כמאן דאמר גזל הכנעני אסור דלמאן דאמר גזל הכנעני מותר לא איצטריך כדאמרינן לעיל ואף על גב דאמרינן בהזהב (ב''מ דף מח.) קרא ומתני' מסייע לריש לקיש היינו לכאורה אבל אפשר לשנויי לקרא שפיר אליבא דרבי יוחנן ומתני' דנתנה לבלן מעל הוה מוקמי ליה ר' יוחנן בבלן עובד כוכבים וההיא דנתנה לספר בישראל ולכך מעל אע''ג דלא משך דמעות קונות וא''ת ומאי סייעתא לריש לקיש הא איהו מוקי הך דנתנה לספר בספר עובד כוכבים הכי נמי מצי לאוקומי ההיא דבלן בעובד כוכבים ואור''ת משום דבלן משמע טפי דאיירי בישראל דומיא דנתנה לחבירו דקתני הוא מעל וחבירו לא מעל משמע חבירו ישראל דבר מעילה הוא ודוקא בלן דלא מחסרא משיכה כדמסיים בההיא משנה לפי שאומר לו הרי מרחץ לפניך הכנס ורחוץ אבל ספר דומיא דבלן דהיינו ספר ישראל לא מעל עד דמשיך ולא אמר רבא קרא ומתני' מסייע ליה לריש לקיש לפי שיסבור כמותו תדע דרבא גופיה הוא דפסק כר' יוחנן לגבי ריש לקיש בכל דוכתא בר מתלת וכי תימא שאני הכא דתניא כוותיה והא התם חשיב חדא מילתא דריש לקיש דתניא כוותיה ואי אפשר לומר דהנהו תלתא גרסינהו בהדי הדדי ואכתי איכא טובא דבפרק בהמה המקשה (חולין עז.) גבי גידין שסופן להקשות משמע דדוקא קאמר רבא תני תלת ותו לא והא דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש פ''ק דסנהדרין (דף טו.) גבי כל הקודם להורגו זכה ותניא כדריש לקיש דהתם אליבא דרבי אליעזר פליגי והלכה כרבנן ופ''ק דמסכת ע''ז (דף ו:) גבי נשא ונתן דתניא בברייתא כריש לקיש ור' יוחנן סבר כתנא דמתני' גבי הא דתנן לפני חגיהם של עובדי כוכבים אסור לאחריהן מותר ומפרש נשא ונתן איכא בינייהו ומיהו יש לדחות ראיה דרבא כיון דריש לקיש לאו משמיה דנפשיה אמר אלא משום ר' אושעיא כדאמר לעיל אמר ריש לקיש משום רבי אושעיא ישראל שנתן מעות לעובד כוכבים בבהמה בדיניהן ומפרש בדיניהן שפסקה להן תורה מיד עמיתך במשיכה הא לעובד כוכבים בכסף בכי האי גוונא לא איירי רבא לפסוק כר' יוחנן לגבי ריש לקיש בדבר שהיה ריש לקיש אומר בשם רבותיו כדמפרש פ''ב דחולין (דף כט:) בההיא דאין שחיטה אלא לבסוף דאמר ר''ל משום לוי סבא ופליג עליה ר' יוחנן ורבא גופיה סבר כריש לקיש בפרק תמיד נשחט (פסחים סג.) ובפרק שני דזבחים (דף ל.) ומיהו אשכחן אמר רבא אמר רב הונא מכור לי באלו קנה כו' ומפרש הש''ס דסבר כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ונראה דרבה גרס ולא רבא דרבא לא ראה רב הונא מעולם דאף רב יהודה לא ראהו כדאמרינן בקדושין (דף עב:) יום שמת רב יהודה נולד רבא וכשמת רב יהודה כבר נפטר רב הונא מדאמר במ''ק (דף יז.) גברא רבא כרב יהודה ליכא דלשרי לך ורב הונא גדול הי' אפילו משמואל רבו של רב יהודה מדאמר בריש גיטין (דף ה.) בעא מיניה שמואל מרב הונא שנים שהביאו גט ועוד יש לדקדק דהלכתא כר' יוחנן דמעות קונות דבר תורה מדאמר וכן אמר רב נחמן דבר תורה מעות קונות ופסק לוי כמתני' וקי''ל כוותיה בדיני והא דאמר פ''ק דקידושין (דף יד:) גבי עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים עובד כוכבים דכל קניינו בכסף בע''ע קאמר ולא בכל דבר דלר' יוחנן הוי במשיכה והא דמתרץ הש''ס בפרק בתרא דמסכת ע''ז (דף סג.) בזונה עובדת כוכבים דלא מחסרא משיכה ההיא שינוייא כר''ל ולא כר' יוחנן ואידך שינוייא דמשני התם בזונה ישראלית וכגון דקאי בחצירה ניחא אף כר' יוחנן אבל מעיקרא ניחא ליה לאוקומי אפילו לא קאי בחצירה א''נ רב נחמן בר יצחק דקאמר לההיא שינויא דסבירא ליה כר''ל ולא כמו שכתוב בספרים רב חסדא דרב חסדא הוא דאמר פרק הזהב (ב''מ דף מ':) כדרך שתיקנו משיכה בשומרין כך תקנו משיכה בלקוחות אלמא כר' יוחנן סבירא ליה דמשיכה תקנה דרבנן היא ומיהו יש לדחות דאפ''ה כר' יוחנן ס''ל אפשר דהתם דלעובד כוכבים בכסף ולעמיתך ידרוש לענין אונאה כמאן דאמר גזל הכנעני אסור כדפרישית לעיל: ורישא הכי קאמר אם לא נתן מעות כו'. פירוש וגם אם לא משך יחזור: והני מילי ישראל מישראל כו'. תימה דדומיא דרישא ישראל מעובד כוכבים שמפסיד הכל כגון כאן שמפסיד דמי עבודת כוכבים מי איכא ישראל מישראל משום מחוסרי אמנה וי''ל דהכי קאמר דישראל מעובד כוכבים אי הוה בהו משום מחוסרי אמנה הוה דומה דמי עבודת כוכבים ביד ישראל אע''פ שהוא מקח טעות היה צריך לקיים המקח שלא יהא בו משום מחוסרי אמנה: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן. לאו בקדשי בדק הבית איירי אלא בהקדישן למזבח לדמיהן דאין חילוק בין רישא לסיפא אלא שזה קדם הקדשו למומו וזה קדם מומו להקדשו ואע''פ שעובר כשהקדיש בעל מום למזבח כדאמרינן פ''ק דתמורה (דף ו:) מכל מקום אשמעינן דינו והתם מפרש מאי שנא מדקלא בעלמא ומשני בריא מילתא טפי שביק תמים ומקדשין בעלי מומין: קדושת דמים מדחה מן הבכורה ומן המתנות. פי' הקונטרס קדושת דמים פוטרת מן הבכורה כקדושת הגוף כדמפרש לקמן מקראי דפוטרת מן הבכורה ומן המתנות וקשה לפי' דהתם פטרינן בפסולי המוקדשין אע''פ דנפדו מדאיתקש לצבי ואיל והכא דוקא בלא נפדו אלא היינו טעמא בקדושת דמים משום דכתיב (במדבר ג) גבי בכור בישראל ובמתנות כתיב (דברים יח) מאת העם: (תוספות)

דף יד - ב

נפדין תמימים או אין נפדין תמימין תא שמע המתפיס בעלי מומין קבועין לגבי מזבח וילדו ימכרו ואין צריכין מום שאין קדושה חלה עליהן שלא יהא טפל חמור מן העיקר טעמא שלא יהא טפל חמור מן העיקר אבל הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף מסייע ליה לרבא דאמר רבא הקדיש זכר לדמים קדוש קדושת הגוף: והשוחטן בחוץ פטור: רבי אלעזר מתני חייב ומוקי לה בבמת יחיד דאמר רבי אלעזר מנין לזובח בהמה בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות שהוא בלא תעשה שנאמר {דברים יז-א} לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אם אינו ענין לבמה גדולה דכתיב {ויקרא כב-כב} עורת או שבור וגו' תנהו ענין לבמת יחיד אימא אם אינו ענין לקדשים תנהו ענין לבכור סד''א הואיל וקדוש כשהוא בעל מום ליקרב נמי כשהוא בעל מום קמ''ל דלא אמרי בכור בהדיא כתיב ביה {דברים טו-כא} פסח או עור לא תזבחנו ואימא אם אינו ענין לקדשים תנהו ענין למעשר דסד''א הואיל וקדוש במומו דכתיב {ויקרא כז-לג} לא יבקר בין טוב לרע [ובין רע] נקרב נמי במומיה קמ''ל דלא אמרי מעשר נמי גמר העברה העברה מבכור אימא תנהו ענין לתמורת קדשים דס''ד אמינא הואיל וקדושה כשהיא בעלת מום דכתיב {ויקרא כז-י} לא יחליפנו ולא ימיר אותו וגו' קריבה נמי כשהיא בעלת מום קמ''ל דלא אמר קרא {ויקרא כז-י/לג} והיה הוא ותמורתו מקיש תמורתו לו מה הוא בעל מום לא אף תמורתו בעל מום לא מתקיף לה ר' זירא אימא תנהו ענין לולדות קדשים דסד''א הואיל וקדושין כשהן בעלי מומין אגב אמן כשהן בעלי מומין נמי קרבי קמ''ל דלא אמר רבא כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל {דברים יב-כו} רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הוולדות ונדריך הקישן הכתוב לנדר מה נדר בעל מום לא אף הני נמי בעל מום לא: ואין עושין תמורה: מאי טעמא דאמר קרא לא יחליפנו ולא ימיר וגו' השתא רע בטוב אמרת לא טוב ברע מיבעיא אלא טוב מעיקרו עושה תמורה רע מעיקרו אין עושה תמורה: אם מתו יפדו: אמר רב יהודה אמר רב זו דברי רבי שמעון דאמר קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה דתנן רבי שמעון אומר קדשי בדק הבית אם מתו יפדו ומודה ר' שמעון בבעל מום מעיקרו שנפדה מאי טעמא דאמר קרא אותה אותה למעוטי בעל מום מעיקרא אבל חכ''א אם מתו יקברו מאן חכמים תנא דבי לוי הוא דתנא דבי לוי הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפילו בעל מום מעיקרו וכן תנא דבי לוי במתניתיה אפילו חיה אפי' עוף והכתיב אותה אותה לתנא דבי לוי קשיא אבל רבנן דפליגי עליה דר''ש מאי הכי נמי דאם מתו יפדו אי הכי

רש"י נפדין תמימים. אותן וולדות שנולדו לפני פדיונן או אין נפדין תמימים: טפל. ולד: עיקר. אם אלמא נפדין תמימים: וקא דייק הש''ס טעמא דלא בעי מום משום דלא יהא טפל חמור מן העיקר דמכח בעל מום אתו הא לא אתו מכח בעל מום אלא לדידהו מקדיש להו לדמיהן לא נפקי לחולין בלא מום דקדוש קדושת הגוף: זכר. איל: הקדיש זכר לדמיו. שימכרנו ויביא בדמיו עולה הוא עצמו קדוש קדושת הגוף ויקרב עולה להכי נקט זכר דחזי לעולה משום דרובא דמייתו קרבן עולה מייתו: רבי אלעזר מתני. השוחט בחוץ חייב לאו כרת קאמר אלא מלקות: ומוקי. להאי חוץ כגון ששחטו בבמת יחיד בשעת היתר הבמות: במת יחיד. שכל אחד ואחד בונה במה לעצמו כגון במת מנוח וגדעון ושמואל: במה גדולה. נוב וגבעון שהן של צבור: הואיל וקדוש בעל מום. להיות אסור בגיזה ועבודה: ואימא אם אינו ענין כו'. ולעולם בבמה גדולה: לא יבקר. לא יבדוק בין תם לבעל מום דאיזה שיהא עשירי יהא קדוש: גמר העברה העברה מבכור. מה בכור בעל מום לא קרב אף מעשר בעל מום לא כי אתא קרא לבמת יחיד: ולא ימיר אותו טוב ברע. דהיינו בעל מום אם המר ימיר יהיה קדש אפילו בעל מום: ולדות. בעלי מומין שנולדו מקדשים תמימים: פסקה תנא דבי ר' ישמעאל. מקרא אחרינא ולא איצטריך האי להכי: רק קדשיך וגו' אלו התמורות. דאתא לאשמועינן שיקרבו למזבח דאי לעיקר הקדש אתא למה לי למכתב שיעלם לירושלים הא שמעינן קראי טובא השמר לך פן תעלה עולותיך וגו': הוולדות. של קדשים: אף הני בעל מום לא. הלכך כי אתא לא תזבח לבמת יחיד אתא: השתא רע בטוב אמרת לא. שלא יביא בהמת חולין תמימים. אצל בהמת קודש בעל מום ויאמר זו תמורת זו: אלא. להכי כתיב טוב ברע: טוב. מעיקרו בשנתפס בקדושה כשהוא תמים עושה תמורה אע''פ שהומם כדכתיב או רע בטוב דמשמע רע של קודש בטוב של חולין דרע של קודש עושה תמורה: (רש"י)

תוספות הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף. להכי נקט זכר דקרב הוא עצמו עולה ואי הוה נקט בהמה סתם הוי אמינא דנקבה קדוש קדושת הגוף וקרב שלמים ושמעינן ליה לר' יהושע במסכת שקלים (דף ו.) ומייתי לה בתמורה פרק אלו קדשים (דף כ.) במקדיש נכסיו זכרים עצמן יקרבו עולות ונקבות ימכרו לצרכי שלמים ויביא בדמיהם עולות ומיהו נראה לר' אליעזר נמי דאמר התם זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי שלמים ודמיהם יפלו לשאר נכסים לבדק הבית לפי מה שהיה רבא ר''ל מתחלה התם בההוא פירקין המקדיש זכר אין קדוש קדושת הגוף לא קשה ליה מידי ממתני' . דשקלים דיש לחלק בין מקדיש נכסיו סתם לפירש בהדיא לדמיו: גמר העברה. מצי למימר תחת תחת מקדשים ולפי שהמעשר ובכור שוין בכמה עניינים נקטיה: הקישן הכתוב לנדרים. אינו מן (כן) הברייתא בתמורה פרק אלו קדשים (דף יז:) ורבא מפרש כן בפני עצמו ולקמן (דף טו:) בשמעתין יש ברייתא אחרת דמפקא תמורת וולדות מזכר ונקבה ופליגא אתנא דבי רבי ישמעאל דהכא כדמפרש בתמורה (דף יז:) וכן פי' לקמן בקונטרס וההוא תנא נמי נפקא שפיר . שהקישה תמורות וולדות לגוף הקרבן דבגוף הקרבן איירי אם זכר ואם נקבה אלא דמיתורא דרשינן נמי תמורות וולדות ומהשתא לא צריכא להקישא דלעיל דמקיש תמורתו לו: טוב ברע מיבעיא. הך סוגיא דפ''ק דתמורה (דף ט.) ורבא סבר אין מזהירין (עונשין) מן הדין ודריש התם בע''א ואביי לא חשיב ליה דינא דמי גרעי ונקט הכא דרשא דאביי לפי שפשוט לו יותר וכהאי גוונא איכא בסנהדרין (דף לד:) גבי אין רואין את הנגעים אלא ביום ומייתי עלה דרשה דאביי דביום ולא בלילה ושביק דרשא דרבא דמפיק ליה מלי ולא לאורי ואין לתמוה מהא דאלו נשרפין (סנהדרין עו.) איכא איפכא גבי בתו מאנוסתו דאמר ק''ו בת בתו ענש על בתו לא כל שכן וחשיב ליה (לו) אביי גלוי מילתא טפי מרבא (ולא) גמרינן מהדדי דגבי אחותו איצטריך קרא לכולי עלמא לבת אביו ובת אמו משום דאין מזהירין מן הדין ולא חשיבא ליה גלויי מילתא בעלמא היינו משום דפשטיה דקרא משמע שבא למעט דכתיב בת אביו או בת אמו: טוב ברע מיבעיא. ואם תאמר דלמא איצטריך משום סיפא דקרא והיה הוא ותמורתו יהיה קודש וי''ל דהוה מצי למיכתב בסיפיה ואם המר ימיר טוב ברע או רע בטוב: ומודה ר''ש בבעל מום מעיקרו. למאי דאמרינן בסמוך דרב סבר כר''ל [דאמר התם] לרבנן קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה ניחא דמודה לרבנן אבל למאי דמסקינן דסבר כר' יוחנן דלרבנן אחד זה ואחד זה היו בכלל העמדה והערכה אם כן מודה למאן ויש לפרש דנקט הכי דלא תיסק אדעתא טעמא דמתניתין משום דאין פודין לאכילה לכלבים ולא משום העמדה והערכה דלא בעינן בקדשי מזבח העמדה והערכה ולכך ברישא דקדם מומן יפדו והשתא קמ''ל דטעמא דמתני' משום העמדה והערכה וכדדייקינן בסמוך מדלא קתני ואם נעשו טריפה וברישא דקדם מומן מודה רבי שמעון דלא בעי העמדה והערכה והשתא דנקט מודה רבי שמעון משום דאיכא למיטעי דפליג אמתני' כדפרישית איצטריך למימר דשפיר מודה בה והא דנקט רבי שמעון משום דלדידיה פשיטא ליה טפי דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה מדקאמר קדשי בדק הבית לא היו ע''כ כי כתיבא העמדה והערכה בקדשי מזבח כתיבא אבל לרבנן לא פשיטא ליה כולי האי דמצי למימר לא היו כמו שאומר ריש לקיש: אותה למעוטי בעל מום מעיקרו. כל קדשי בדק הבית לרבי שמעון ממעטינן מקרא אחרינא בסוף תמורה (דף לג.): שייך לקמן רב סבר לה כריש לקיש. בסוף תמורה (שם) משמע כן מדקאמר רב גידל אמר רב מאי טעמא דר' שמעון בן לקיש: (תוספות)

דף טו - א

זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו מיבעיא ליה אמרי רב כרבי שמעון בן לקיש דאמר לרבנן קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה ולא מיתוקמא מתני' כרבנן דקתני סיפא ואם מתו יקברו (אמר) ממאי דהא מתו יקברו משום דבעי העמדה והערכה הוא דלמא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הוא אמרי אם כן ניתני אם נעשו טריפה יקברו ואיבעית אימא לעולם רב כרבי יוחנן סבירא ליה ותני זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו: אבל קדם הקדשן וכו': מנא הני מילי דתנו רבנן {דברים יב-טו} צבי מה צבי פטור מן הבכורה אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה אוציא אני את הבכורה ולא אוציא את המתנות תלמוד לומר איל מה איל פטור מן הבכורה ומן המתנות אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה ומן המתנות אי מה צבי ואיל חלבן מותר אף פסולי המוקדשין חלבן מותר ת''ל אך חלק אמר מר אוציא את הבכור ולא אוציא את המתנות מאי שנא אוציא את הבכור שאין שוה בכל ולא אוציא את המתנות ששוות בכל ת''ל איל אמר ליה רב פפא לאביי אי מה צבי ואיל אין אותו ואת בנו נוהג בהן אף פסולי המוקדשין אין אותו ואת בנו נוהג בו א''ל למאי מדמית להו אי לחולין אותו ואת בנו נוהג בו ואי לקדשים אותו ואת בנו נוהג בו אמר ליה אי הכי גבי חלבו נמי נימא הכי למאי מדמית להו אי לחולין חלבן אסור ואי לקדשים חלבן אסור אלא לאו מי אמרת אך ולא חלבן אימא נמי אך ולא אותו ואת בנו רבא אמר אך לאותו ואת בנו הוא דאתא וחלבו מדמו נפקא דכתיב {דברים טו-כג} רק את דמו לא תאכל מאי דמו אילימא דמו ממש לא יהא אלא דמן דצבי ואיל אטו דמן דצבי ואיל מי שרי אלא דמו חלבו וליכתוב רחמנא חלבו אי כתב רחמנא חלב הוה אמינא אהני היקישא ואהני קרא אהני היקישא למעוטי מכרת דכי כתב כרת אאוכל חלב בהמה הוא דכתיב שנא' {ויקרא ז-כה} כי כל אוכל חלב מן הבהמה ואהני קרא למיקם עליה בלאו בעלמא להכי אפקיה רחמנא בלשון דמו לומר לך מה דמו בכרת אף חלבו בכרת והא תנא אך ולא חלבו קאמר ה''ק אילו לא נאמר דמו הייתי אומר אך ולא חלבו עכשיו שנאמר דמו לאותו ואת בנו הוא דאתא: ואינן יוצאין לחולין: מנא הני מילי דת''ר {דברים יב-טו} תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים

רש"י זו דברי רבי שמעון. דאמר בפרק בתרא דתמורה (דף לב.) קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה: דתנן ר' שמעון אומר כו'. ומדאמר רבי שמעון קדשי בדק הבית לא היו מכלל דקרא בקדשי מזבח כתיב והכא מודה בבעל מום מעיקרא דנפדה אע''ג דקדשי מזבח וממאי דתנא דמתני' סבירא ליה קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה שצריכין שיהו חיין בשעת פדייה כדכתיב והעמיד את הבהמה לפני הכהן ואח''כ והעריך אותה מדקתני סיפא גבי קדם הקדשן את מומן דאגב שקידשן למזבח מקדישין תמימים: אבל חכמים. לאו הנך רבנן דפליגי עליה דר' שמעון במס' תמורה דהתם אמרינן לדברי הכל בעל מום מעיקרו לא היה בכלל העמדה והערכה אלא תנא דבי לוי הוא: אפי' חיה. דאינה ראויה למזבח: הכי נמי דאם מתו יפדו. דבבעל מום מעיקרא מודו: רב. דלא מוקי מתניתין כרבנן סבירא ליה כריש לקיש דאמר התם לרבנן קדשי בדק הבית כו' הילכך לא מיתוקמא מתני' כולה כרבנן: דקתני בסיפא דמתניתין אם מתו יקברו. דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה: א''כ. דטעמא דמתני' משום אכילה דקדשים לכלבים הוא: ניתני אם נעשו טריפה יקברו. דמשמע אע''ג דמצי למיעבד בהו העמדה והערכה יקברו הואיל ולא חזו אלא לכלבים ומדנקט מתו ש''מ טעמא משום העמדה והערכה (ודלא) כר' יוחנן דאמר התם לרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל ומיתוקמא סיפא דמתני' כרבנן ורישא נמי מיתוקמא כדידהו דבבעל מום מעיקרו כולהו מודו ותני זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו: צבי. כצבי ואיל ומוקמינא בסיפרי דבפסולי המוקדשין שנפדו הכתוב מדבר: מה צבי ואיל פטורין מן הבכורה. דבקרך וצאנך כתיב: ולא אוציא את המתנות. ולקמן פריך מאי אולמיה דמתנות מבכורה: צבי ואיל פטורין מן המתנות. דכתיב במתנות אם שור אם שה: ומ''ש. מתנות דלא נפקי מקרא קמא: ומתרץ אוציא את הבכורה שאינה שוה בכל. שאינה נוהגת בנקבות כזכרים: צבי ואיל. אין אותו ואת בנו נוהג בצבי ואיל דכתיב שור או שה: א''ל למאי מדמית ליה. לפסולי המוקדשין דתיפטרינהו מאותו ואת בנו: אותו ואת בנו נוהג בחולין ובמוקדשין כדמפרש בשחיטת חולין (ד' עח.): א''ה גבי חלבו נמי. אמאי איצטריך אך למיסר תיפוק לי דאסור דלמאי מדמית להו כיון דאמרת אע''ג דאיתקוש לצבי ואיל לא נפקי מתורת קדשים: אך ולא אותו ואת בנו. ומסתברא דהיקשא למיפטר מבכורה ומתנות אתיא ואך למיסר חלבו ואותו ואת בנו דהשתא מדמינן להו לקדשים גמורין דאי אמרינן איפכא לא מדמינן להו לא לקדשים ולא לחולין: רק את דמו. בבכור בעל מום כתיב: אהני היקישא. דאיתקוש לצבי ואיל: ואהני קרא. דכתיב את חלבו לא תאכל אהני היקישא מכרת והוה מיסתבר טעמא שפיר דכי כתיב כרת בחלב בבהמה הראויה לקרבן כתיב דכתיב (ויקרא ז) כי כל אוכל חלב וגו' ואהני קרא למיקם עליה בלאו דלא תישרייה לגמרי להכי אפקיה כו': והא תנא. דברייתא דלעיל מפיק חלבו מאך ורבא היכי מצי למימר דאך לאותו ואת בנו אתא: אילו לא נאמר כו'. והאי דקתני תלמוד לומר אך חלק ה''ק אפילו לא כתב קרא מצינא לאפוקי מהכא: רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת (דברים יב) ואוקימנא בפסולי המוקדשין לאחר פדיונן: (רש"י)

תוספות מה צבי ואיל פטורין מן הבכורה ומן המתנות כו'. בשמעתין משמע דאי לא כתב אך הוה דרשינן נמי מה צבי ואיל אין אותו ואת בנו נוהג בו וחלבו מותר ולעיל בסוף פ''ק (דף יב.) דרשינן נמי מה צבי ואיל אין פודין אף פסולי המוקדשין אין פודין ותימה מנלן כל הנך דרשות דתלתא צבי ואיל כתובין וכולהו צריכי כדמפרש לקמן פרק פסולי המוקדשין (דף לג.) וי''ל דהתם נמי מפרש חד לבכורה ומתנות והיינו כדמפרש הכא חד מצבי וחד מאיל עוד מפרש התם (חד לבכורה) חד לכדרבי יצחק ורבי אושעיא כמו שמפרש ר''ת המרביע והמנהיג שור של פסולי המוקדשין לוקה גוף אחד הן ועשאן הכתוב שני גופים והיינו מצבי ואיל דחד שור דפסולי המוקדשין עשאן הכתוב כשני גופים וכשמנהיגו לבדו כאילו מנהיג צבי ואיל ביחד וחייב משום כלאים ואידך חד לכדר' עקיבא דמתיר אפי' לעובד כוכבים או לכדרבי אלעזר הקפר פ' שני דחולין (דף כח.) מה פסולי המוקדשין טעונים שחיטה אף צבי ואיל כן ומצבי לחודיה הוה ידעינן איל דמצבי ילפינן כל חיה ואידך לכדרב מרי דמה צבי ואיל דאין פודין וחלבו מותר ואותו ואת בנו דבעי למידרש בסמוך אי לאו אך היינו מצבי ואיל דדרשינן מיניה בכורה ומתנות דמשמע שרוצה ליתן להם דין חיה ואי כתיב אך לחייב על חלבה ואותו ואת. בנו כדמפרש בין לחולין מדמית ליה בין לקדשים מדמית להו ובסמוך דקאמר וולדן וחלבן היכי דמי אי דאיעבר ואיתייליד אחר פדיונן ולד צבי ואיל הוא לאו יתורא איכא אלא ממילא פשיטא ליה דהוי כוליה צבי ואיל: אי מה צבי ואיל אין אותו ואת בנו נוהג בו. לא מצי למיפרך מה צבי ואיל טעון כסוי אף פסולי המוקדשין כן דבהדיא דרשינן פ' כיסוי הדם (חולין דף פד.) גבי פסולי המוקדשין על הארץ תשפכנו כמים מה כו': רק את דמו לא תאכל. האי קרא גבי בכור כתיב והרבה תימה דלא מייתי רק את הדם לא תאכל דכתיב גבי שאר פסולי המוקדשים ואין להקשות דדילמא איצטריך לחמשה לאוין האמורין בדם דמפרשי פ''ק דכריתות (דף ד:) דהא טובא לאוין כתיבי יותר מה' חד בויקרא וחד בצו את אהרן ותרי באחרי מות וד' בראה הרי ח' בר מהאי דבכור ושמא דריש להו למילתא אחריתי: ואהני קרא למיקם עליה בלאו. וא''ת אדרבה כיון דמהדריה הקרא הדר לגמרי אף מכרת כדתניא לקמן גבי פסולי המוקדשין הגוזז והעובד בהם סופג ארבעים ולא אמר איתקוש לצבי ואיל ומפקיע לגמרי מלאו וכי כתיב תזבח ולא גיזה איסורא בעלמא אלא אמר אהדריה לאיסוריה וצריך לחלק ומההיא דהגוזז והעובד בהם נמי קשה על מה שפי' טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו כגון גיעולי עובדי כוכבים דהשתא כי אישתרי טעם לפגם כמו נבלה מסרחת וכי הדר אסר גיעולי עובדי כוכבים במדין איסורא בעלמא איכא לא מלקות ואינו נראה דאית לך למימר אהדריה לאיסורא כדפרישית: (תוספות)

דף טו - ב

איכא דאמרי {דברים יב-טו} תזבח ואכלת אין לך בהן היתר אכילה אלא משעת זביחה ואילך אבל פודין את הקדשים להאכילן לכלבים (ה''נ דאמר): וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן: היכי דמי אילימא דאיעבר ואיתיליד לאחר פדיונן אמאי ולד צבי ואיל נינהו אלא דאיעבר לפני פדיונן ואיתיליד לאחר פדיונן הא לפני פדיונן מיקדש נמי קדשי מנא הני מילי דתנו רבנן זכר לרבות את הולד ונקבה לרבות את התמורה ואין לי אלא ולד תמימין ותמורת תמימים ולדי בעלי מומין ותמורת בעלי מומין מנין כשהוא אומר אם זכר לרבות ולד בעלי מומין אם נקבה לרבות תמורת בעלי מומין אותן ולדות שלאחר פדיונן מה תהא עליהן לפני פדיונן מיפלג פליגי בהו איכא למאן דאמר קדשי ליקרב ואיכא למאן דאמר קדשי לרעייה דלאחר פדיונן מה תהא עליהן אמר רב הונא כונסן לכיפה והן מתין דהיכי ליעביד ליקרבינהו מכח קדושה דחויה קאתו ליפרקינהו לא אלימי למיתפס פדיונן אמרי במערבא משמיה דרבי חנינא סמוך לפדיונן מתפיסן לשם אותו זבח סמוך לפדיונן למימרא דבני פדייה נינהו אלא אימא סמוך לפדיון אמן מתפיסן לשם אותו זבח טעמא מאי אמר רבי לוי גזירה שמא יגדל מהן עדרים עדרים בעא מיניה רבינא מרב ששת מהו שמתפיסן לכל זבח שירצה א''ל אין מתפיסן מאי טעמא אמר ליה גמר בשעריך בשעריך מבכור מה בכור אין מתפיסן לכל זבח שירצה דכתיב {ויקרא כז-כו} אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה וגו' לא יקדיש איש אותו אף הני אין מתפיסן לכל זבח שירצה תניא כוותיה דרב ששת קדשים שקדם מום קבוע להקדישן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן הגוזז והעובד בהן אינו סופג את הארבעים בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן אין עושין תמורה ולפני פדיונן מועלין בהן ולאחר פדיונן אין מועלין בהן וולדותיהן חול ונפדין תמימים ומתפיסן לכל זבח שירצה כללו של דבר הרי הן כחולין לכל דבריהם אין לך בהם אלא מצות עלוי בלבד אבל קדם הקדישן את מומן או מום עובר להקדישן ולאחר מכאן נולד מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן הגוזז והעובד בהן סופג את הארבעים ובין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן עושין תמורה לפני פדיונן מועלין בהן ולאחר פדיונן אין מועלין בהן וולדותיהן קודש ואין ניפדין תמימין ואין מתפיסן לכל זבח שירצה כללו של דבר הרי הן כהקדש לכל דבריהם ואין לך בהן אלא היתר אכילה בלבד כללו של דבר דרישא לאתויי שוחטן בחוץ דפטור כללו של דבר דסיפא

רש"י איכא דאמרי תזבח ואכלת וכו'. מהכא מפיק גיזה וחלב דאסור ובשר אורחיה דקרא ולא דריש ואכלת לאפוקי כלבים: אלא דאיעבר לפני פדיונן ואיתיליד לאחר פדיונן. הילכך אסירי וקדושה לית להו לא ליקרב ולא לדמיהן כדמפרש לקמן מה תהא עליהן: הא לפני פדיונן. נולדו מיקדש נמי קדשי: מנא ה''מ. דלפני פדיונן אם נולדו קדשי: זכר לרבות את הולד. גבי שלמים כתיב (ויקרא ג) אם זכר אם נקבה תמים וקרא יתירא הוא דנישתוק קרא מיניה ומדלא קבע בה זכר כדקבע בעולה ממילא דנקבה נמי חזיא זכר ונקבה תו למה לי זכר לרבות ולד שלמים ואי קשיא תיפוק ליה מאשר יהיו לך תריץ תנאי היא איכא דמייתי לה מהכא ואיכא דמייתי לה מהכא והכי מפרש במסכת תמורה בפרק אלו קדשים (דף יז:): ולד תמימים. ולד בהמה תמימה: ולד בעלי מומין. (וכולן) שקדם הקדשן את מומן: אותן ולדות שלאחר פדיונן. נולדו ונתעברו קודם פדיונן מה תהא עליהם דהא לא חזו לא לגופן ולא לדמי כדמפרש רב הונא: הנך דנולדו לפני פדיונן מיפליג פליגי בהו. בהא דאמרן לעיל אם זכר לרבות ולד בעלי מומין: איכא למאן דאמר. במס' תמורה בפרק אלו קדשים (שם) קדשי ליקרב: ואיכא למאן דאמר קדשי לרעייה. עד שיוממו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה: כונסן לכיפה. לחדר והם מתים ברעב: קדושה דחויה. דאית בהו תרתי לריעותא חדא דאמותן בעלי מומין שנראו ונדחו ועוד דלאחר פדיונן נולדו והן עצמן אין יכול להתפיסן לקדושה גמורה להקריב הואיל ואידחו תו לא מיחזו: לא אלימי למיתפס פדיונן. בקדושתן כדי שיצאו הן לחולין שכבר יצאו קדושתן אגב פדיון דאמן דהאי דאסורין גזרה בעלמא הוא כדלקמן אבל מדאורייתא עובר ירך אמו הוא ופקעה קדושתן לפדיון אמן כדאמרן לעיל גבי קדושת דמים דולדן מותר לאחר פדיונן קדושת הגוף נמי לא שנא דאין חילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים לענין פדיון אלא שזה צריך מום וזה אין צריך מום: למימרא דבני פדייה נינהו. בתמיה כלומר דשייך למימר בהו לשון פדייה קודם שיתפיסן בתמיה והא לא אלימי: סמוך לפדיון אמן מתפיסן לשם אותו זבח. דהשתא חיילא עלייהו קדושה לעצמן דחשבינהו ולא פקעה קדושתייהו על ידי פדיון אמן וממתין עד שיוממו ופריק להו: וטעמא מאי. אמר רב הונא מומתין ולא מתקין להו כרבי חנינא: אמר ר' לוי גזרו כו'. אי אמרת אית להו תקנתא לולדות אתי לגדל עדרים מפסולי המוקדשין דכי נפיל ביה מומא בבהמת קדשים לא פריק ליה (האי) ואתי למיכלינהו בלא פדיון אבל כי מפסדינן לולדות ממהר לפדות את האם מיד כשיפול בה מום מפי רבי אליעזר ובתשובתו ל''א בין למ''ד מומתין בין למ''ד מתפיסן מאי טעמא אטרחוהו רבנן לשבקינהו באיסורייהו גזרה שמא יגדל עדרים עדרים שילדו גם אותן ולדות ולדות אחרים ואתי בהו לידי תקלה אבל לאחר שיפדם לא איכפת אם יולדין דוולד צבי ואיל נינהו. ל''א ועיקר מפי המורה וטעמא מאי אמתני' קא מהדר דמאי טעמא אסור אחר פדיון אמן הא פקע קדושתייהו בפדיון אמן כי היכי דפקעא גבי קדושת דמים דולדן מותר לאחר פדיון כדאמר לעיל גזירה שמא יגדל מפסולי המוקדשין שיפדו עדרים לצורך דולדות הנולדים לאחר פדיון ואתי בהו לידי גיזה ועבודה אבל לעיל גבי קדם מומן להקדישן לא גזרינן משום מילתא דלא שכיחא היא דהא אמרינן במסכת תמורה (דף ו:) המתפיס בעלי מומין למזבח עובר בחמשה לאוין ובקדם הקדשן למומן גופייהו דשרינן דאיעבר ואיתייליד לאחר פדיונן ולא גזרינן (דמילתא דלא שכיחא) כיון דאסרת להנך דאיעבר לפני פדיונן לא אתי לדחויינהו: מהו שיתפיסן. לאותן ולדות שבמעי פסולי המוקדשין לאיזו זבח שירצה: אין מתפיסן. אלא לאותו זבח: בשעריך. כתיב בבכור וכי יהיה בו מום וגו' בשעריך תאכלנו (דברים טו) ובפסולי המוקדשין כתיב אשר נתן לך בכל שעריך (שם יב): אשר יבוכר לא יקדיש איש אותו. אלמא לא חל עליה שום קדושה אחריתי: ואין סופג את הארבעים. ואע''ג דאסירי בגיזה קודם פדייה לא לקי עליה דכי כתיב לא תגוז אקדשים גמורין כתיב ואיסורא מיהא איכא כשאר נהנה מן ההקדש: בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן אין עושין תמורה. דטוב מעיקרו בעינן כדפרישית לעיל: לפני פדיונן מועלין בהן. דהא נהנה מן ההקדש דלא גרעי מקדשי בדק הבית: וולדותיהן חולין. אפילו נתעברו קודם פדיונן ונולדו אחר פדיונן: ונפדין תמימים. אם נתעברו וילדו קודם פדיונן: אין לך בהם אלא מצות עילוי בלבד. שמעלין אותן בדמים: ובין לפני פדיונן ובין לאחר פדיונן עושין תמורה. ולקמן קאמר דתמורה שלאחר פדיונן מתה: לאחר פדיונן אין מועלין בהן. דאיתקוש לצבי ואיל אבל לענין גיזה לא דכתיב תזבח ולא גיזה: וולדותיהן קודש. אם נתעברו קודם פדיונן: ואין מתפיסן לכל זבח שירצה. והיינו דרב ששת: (רש"י)

תוספות מה בכור אין מתפיסו לכל זבח שירצה. פי' משנולד אבל במעי אמו יכול לשנותו לזבח אחר כדתנן פרק כיצד מערימין (תמורה דף כד:) ומכ''מ ילפינן מיניה שפיר ולדות פסולי המוקדשין דאין משנן לזבח אחר אפי' במעי אמן למ''ד במעי אמן הן קדושין כמו שאין יכול לשנות בכור משחלה עליו קדושת בכור הכי נמי פסולי המוקדשין שהרי קדושין כבר אין יכול לשנות בזבח אחר אפילו למ''ד בהוייתן קדושין לא דמו לבכור קודם שנולד דהני עומדין ליקדש מכח אמן שקדושה כבר: (תוספות)

דף טז - א

לאתויי חלבו אמר מר אין נפדין תמימין ואין מתפיסן לכל זבח שירצה תמימים הוא דלא מיפרקי הא בעלי מומין מיפרקי לכל שירצה הוא דאין מתפיסן הא לאותו זבח מתפיסן היכי משכחת לה דמתפיסן לאותו זבח ונפדין במומן נימא תיהוי תיובתא דרב הונא אמר לך רב הונא ה''ה דאפילו בעלי מומין אין נפדין ואיידי דתנא רישא נפדין תמימים תנא נמי סיפא אין נפדין תמימים ואיידי דתנא רישא לכל זבח שירצה תנא נמי סיפא לכל זבח שירצה: והשוחטן בחוץ פטור: רב הונא מתני חייב ומוקים לה בדוקין שבעין ואליבא דר''ע דאמר אם עלו לא ירדו: בין לפני פדיונו בין לאחר פדיונו עושה תמורה: אמר ר''נ אמר רבה בר אבוה ותמורתו לאחר פדיונו מתה מאי טעמא היכי ליעביד ליקרביה מכח קדושה דחויה קאתיא ליפרקה לא אלימא למיתפס פדיונה הלכך מתה מתקיף לה רב עמרם ותיתכיל במומה לבעלים וכי מה בין זו לתמורת בכור ומעשר דתנן תמורת בכור ומעשר הן וולדן וולד ולדן עד סוף כל העולם הרי הן כבכור ומעשר ויאכלו במומן לבעלים אמר ליה אביי זה שם אמו עליו וזה שם אמו עליו זה כולו תמורת בכור ומעשר מיקריא מה בכור ומעשר במומן מיתאכלן לבעלים אף תמורתן מיתאכלא וזה שם אמו עליו תמורת קדשים מיקריא מה קדשים לא מיתכלי אלא בפדיון אף תמורתן נמי לא מיתכלי אלא בפדיון והא לא אלימא למיתפס פדיונה תניא כוותיה דרב נחמן מנין לתמורת פסולי המוקדשין שמתה תלמוד לומר {ויקרא יא-ד} ממעלי הגרה טמא האי מיבעי ליה לחמש חטאות מתות ההוא {ויקרא יא-ד} ממפריסי הפרסה טמא נפקא תניא נמי הכי מנין לחמש חטאות מתות תלמוד לומר ממפריסי הפרסה טמא חמש חטאות מתות הילכתא גמירי לה אלא כי אתא קרא לתמורת אשם תמורת אשם נמי הילכתא היא כל שבחטאת מתה באשם רועה אלא לעולם חמש חטאות מתות ואצטריך קרא ואצטריך הילכתא דאי מקרא הוה אמינא לרעייה קמ''ל הילכתא למיתה ואי מהילכתא הוה אמינא היכא דעבד איקרי ואכל מהני חמש חטאות איסורא איכא לאו ליכא קמשמע לן דאיכא לאו ואיבעית אימא לאקושי דבר הבא ממעלי גרה לדבר הבא ממפריסי הפרסה מה להלן במיתה אף כאן במיתה: מתני' המקבל צאן ברזל מן העובד כוכבים

רש"י לאתויי חלבו. דאסור ולאתויי שוחטו בחוץ דחייב לא אמרינן משום דא''כ איבעי לן למימר בדוקין שבעין ועוד סיפא קתני לקמן השוחטן בחוץ פטור וכללא דרישא לא אצטריך לאיתויי חלבו דשרי דהשתא ולדן דכגופן דמי דעובר ירך אמו הוא שרי כל שכן חלבו דמיא בעלמא הוא: הא בעלי מומין מיפרקי. אותם שנתעברו קודם פדיון ונולדו לאחר פדיון וכגון שתפסן לשום זבח דאלימא קדושתייהו למיתפס פדיונן וכשהוא מתפיסן לשם זבח אין מתפיסן לכל זבח שירצה הא לשם אותו זבח מתפיסן והיכי משכחת לה פירושא הוא כלומר היכי משכחת תירוצא דמילתא דמשמע בעלי מומין נפדין ולשם זבח אחר לא יתפיסם אלא היכי עביד דמתפיסם לשם אותו הזבח ונפדין במומן כשיפול בהן מום: נימא תהוי תיובתא דרב הונא. דאמר לעיל כונסן לכיפה והן מתים: ואיידי דתני רישא נפדין תמימים. דחידוש הוא דאפילו תמימים נפדים: והשוחטן בחוץ פטור. סיפא דברייתא לעיל אקדשים שקדם הקדשן את מומן קאי ואפילו הכי פטור דאין חייבין על שחיטת חוץ אלא על המתקבל בפנים כדתנן בזבחים בפרק פרת חטאת (דף קיב.) בעלי מומין בין קבועין בין עוברין שהקריבן בחוץ פטור ומפיק טעמא מהאי קרא ואל פתח אהל מועד לא הביאו הא כל שאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו: רב הונא מתני חייב. כדקתני מתני': ומוקי לה בדוקין שבעין. דמתקבל בפנים הוא: ואליבא דרבי עקיבא. דאמר בשחיטת קדשים בפ' המזבח מקדש (דף פד.) אם עלו לא ירדו. דוקין טולא כגון (ישעיהו מ) הנוטה כדוק שמים ולהכי לא ירדו דאין מומן ניכר כל כך הכי תנן בזבחים בפ' המזבח מקדש הראוי לו (דף פד.) ר' עקיבא מכשיר בבעלי מומין כלומר דאם עלו לא ירדו ואמר רבי יוחנן בגמ' לא הכשיר רבי עקיבא אלא בדוקין שבעין הואיל וכשירין בעופות והוא שקדם הקדישן את מומן ל''א דוקין שיש לו מום בעפעפים ולהכי קרי לעפעפים דוק על העין כרקיע דהכי אמרינן בספרי אגודות העין דומה לעולם קטן העפעפים כנגד הרקיע והתחתון כנגד הארץ והלבן שמקיף את העין כנגד ים אוקיינוס שסובב את העולם והשחור שבו שהוא עגול דומה לגלגל חמה: קדושה דחויה. שכבר נפדו: ויאכלו במומן. ימתינו עד שיוממו ויאכלו לבעלים כבכור ומעשר שאין נפדין אלא נאכלין במומן אלמא כיון דלא מצי קרבי כדאמר במס' תמורה (דף ה: ע''ש) אך בכור שור וגו' הן קריבין ואין תמורתן קריבין נאכלין במומן לבעלים הכי נמי ליעבד הכי: והא בהמה לא אלימא למיתפס פדיונה. הילכך מתה: מנין לתמורת פסולי המוקדשים שמתה. כגון דלאחר שנפדו הקדשים התפיסן בתמורה דלא מצו למיקרב: ממעלה הגרה טמא הוא. דסיפיה דקרא כתיב טמא הוא לכם ודרשינן הכי יש לך דבר שיש בו סימני טהרה ואסור באכילה ואיזו זו תמורת פסולי המוקדשין: חמש חטאות. מפרש בתמורה (דף כא:): לתמורת אשם שתהא רועה. דאשם לא קרב נדבה הלכך תמורתו לא קרבה והא טמא דקרא ה''ק הניחוהו עד שיהא טמא כלומר שיפול בו מום: כל שבחטאת מתה. ותמורת חטאת היינו אחת מחמש חטאות מתות: לאו ליכא. דאין עובר בלאו: דאיכא לאו. לא תאכלו ממעלי הגרה: ואבע''א. להכי אתא ממפריסי הפרסה דמשתעי בחטאות המתות להקיש דבר הבא ממעלי הגרה תמורת פסולי המוקדשין לאחר פדיונן דנפקא ממעלי הגרה לדבר הבא ממפריסי הפרסה חטאות המתות: מתני' המקבל צאן ברזל. ששם לו עובד כוכבים בהמותיו בדמים קצובין ולתת לו אותן דמים עד עשר שנים בין מתו בין הוזלו ואותן ולדות שיהיו להן עד אותו זמן יהיו ביניהם: ולדותיהן פטורין. מן הבכורה: (רש"י)

תוספות ותמורה שלאחר פדיונו מתה. ואם תאמר מאי שנא מולדות דאיעבר ואתיליד לאחר פדיונן דחשבינן לעיל ולד צבי ואיל ויש לומר דולדות אין בהן קדושה אלא מכח אמן וכיון שנפדית פקעה קדושתו לגמרי כצבי וכאיל ואע''ג דאיכא איסור גיזה ועבודה אין כח לאיסור מועט כזה שיחול על ידו קדושה על הולדות אבל תמורת קדושה (בההיא) וכיון דגלי קרא שחלה על בעלת מום קבוע חלה ה''ה לאחר פדיונן אלא דלא קרבה אבל תמורה דלפני פדיונן קרבה ועדיפא מולדות דלפני פדיונן דאיכא מ''ד לעיל לרעייה וכן מוכח לשון הקונטרס דבסמוך גבי מנין לתמורת פסולי המוקדשין שמתה ופי' רש''י כגון לאחר פדיונו דלא מצי למיקרב והא דאצטריך קרא דממעלי הגרה בסמוך ללאו אתא דמסברא ידענו דלא קרבה כדאמר רב נחמן הכא וכה''ג אמר בסמוך גבי חמש חטאות ועוד יש לפרש דקרא וסברא צריכי דאי לאו קרא הוה אמינא לא קדשה כלל כצבי ואיל כולדות דאיעבר ואוליד לאחר פדיונן ואי לאו סברא הוה אמינא רעה וטמא הוא דקרא הוי ימתין עד שיהא טמא ויפול בו מום כדפי' הקונטרס בסמוך והא דפריך רב עמרם ותיתכיל במומה לבעלים אסברא דרב נחמן פריך: תלמוד לומר ממעלי הגרה. והא דדרשינן בפ''ק (לעיל דף ו.) יש לך דבר שהוא מעלה גרה ואי אתה אוכלו כגון טהור שנולד מן הטמא התם דריש מרישיה דקרא ואת אלה לא תאכלו והכא דריש מסיפיה דקרא טמא הוא לכם אי נמי תרי קראי כתיבי: אלא כי אתא קרא לתמורת אשם. והכי פירושא דברייתא מנין לחמש חטאות מתות וכנגדן באשם רועה וטמא הוא היינו שירעה עד שיסתאב כדפירש הקונטרס: כל שבחטאת מתה באשם רועה. אומר רבינו תם דרעייה מדרבנן היא ולפי שתקנו חכמים רעייה נקט בכל דוכתא באשם רועה אבל הילכתא הכי איתא מדאורייתא דכל שבחטאת מתה באשם קרב עולה כדאמר בפסחים שילהי (סוף) פרק אלו דברים (דף עג.) אשם שניתק לרעייה ושחטו כשר לעולה ושם פירשתי לה: העמיד ולדות תחת אמותיהן. פירש הקונטרס שפתח לו הפתח להיות לו כח בולדות ואמר לו אם ימותו הבהמות תטול הולדות המגיעות לחלקי ויהא תחת ידי באותן דמים ובפירוש משמע בגמרא כמו שפירשתי לשם אבל בתוספתא קתני מתו האמהות והעמיד הולדות: (תוספות)

דף טז - ב

ולדותיהן פטורין ולדי ולדותיהן חייבין העמיד ולדותיהן תחת אמותיהן ולדי ולדות פטורין וולדי וולדי וולדות חייבים רשב''ג אומר אפילו עד עשרה פטורים שאחריותן לעובד כוכבים רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל פטורה מן הבכורה ואם יש בו מקצת סימנין חייב: גמ' למימרא דכיון דלא נקט מרא זוזי ברשותא דמרא קיימא ורמינהו אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית אלמא ברשותא דמקבל קיימא אמר אביי לא קשיא הא דקביל עליה אונסא וזולא והא דלא קביל עליה אונסא וזולא אמר ליה רבא דקביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה ועוד מאי פסקא ועוד אדתני סיפא אבל מקבלין צאן ברזל מן העובד כוכבים ליפלוג וליתני בדידה בד''א דלא קביל עליה אונסא וזולא אבל קביל עליה אונסא וזולא שפיר דמי אלא אמר רבא אידי ואידי דלא קביל עליה אונסא וזולא והכא גבי בכורה היינו טעמא דאילו אתי עובד כוכבים בעי זוזי ולא יהיב ליה תפיס לה לבהמה ואי לא משכח לה לבהמה תפיס ולדות דידה והרי יד עובד כוכבים באמצע וכל יד עובד כוכבים באמצע פטורה מן הבכורה: העמיד ולדותיהן תחת אמותיהן ולדי ולדות פטורים: א''ר הונא ולדות פטורין וולדי ולדותיהן חייבין ורב יהודה אמר ולדי ולדות נמי פטורין וולדי ולדי ולדות חייבין תנן העמיד ולדות תחת אמותיהן ולדי ולדות פטורין טעמא דהעמיד הא לא העמיד לא תיובתא דרב יהודה אמר לך רב יהודה הוא הדין אע''ג דלא העמיד והא קמ''ל אפילו העמיד נמי דאורחיה דעובד כוכבים למיתפס בנה והוי כמי דלא העמיד ולדי ולדות פטורין וולדי ולדי ולדות חייבין תנן רבן שמעון בן גמליאל אומר אפי' עד עשרה דורות פטורין שאחריותן לעובד כוכבים בשלמא לרב יהודה דאמר נחית תנא קמא לדרי

רש"י ולדותיהן. של אותן צאן ברזל כשיגדלו ויבכרו יפטרו מן הבכורה וטעמא מפרש בגמ' דכיון דאי לא יהיב ליה זוזי לעובד כוכבים תפיס בהמה ואי לא משכח בהמה תפיס ולדות אישתכח דשייכא יד עובד כוכבים באמן: וולדי ולדות חייבין. ולדי ולדות של צאן ברזל המגיעות לחלקו של ישראל כשיהיו להן ולדות בכורות (ינתנו) לכהן דהיינו רביעית לצאן ברזל ינתן לכהן: העמיד ולדות תחת אמותיהם. שפתח לו פתח לעובד כוכבים להיות לו כח בולדות ואמר לו אם ימותו הבהמות תטול הולדות המגיעות לחלקי ויהיו תחת ידי באותן דמים עד אותו זמן עצמו: וולדותיהן. השתא אלימא יד עובד כוכבים ושייכא בדור אחר טפי הלכך ולדות של אותן ולדות שהן ולדי ולדות לצאן הברזל פטורין דשייכא בהו יד עובד כוכבים וכשיהא להם בכור לא ינתן לכהן: שאחריותן לעובד כוכבים. דלעולם כל מה דמשכח עובד כוכבים תפיס: גמ' כיון דלא נקט. העובד כוכבים זוזי ברשותיה דעובד כוכבים קיימי: דמקבל קיימא. דמקבל זוזי הוא דאיחייב להו והאי דשקיל נותן חצי ולדות בשכר המתנת מעות קא שקיל להו דאי ברשות מרה קיימי אמאי רבית הוא ברשותא דמריה אשבח ולדות: מתני' בדקביל עליה. העובד כוכבים אונסא וזולא: אי דקביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה. בתמיה הא צאן ברזל לא הוי אלא במקבל עליה המקבל אונסא דלהכי קרית ליה ברזל קשה ואינו נפחת כך זה הנותן לא יפחות מדמיו: ועוד מאי פסקא. בתמיה כלומר פסקה למילתא דיש חילוק בין צאן ברזל לצאן ברזל: אדתני סיפא. דהתם אבל מקבלין כו': אלא. הא והא דלא קביל עליה מרא אונסא וזולא אלא על המקבל יהא הכל: והכא גבי בכורה. לאו משום דהוי ברשותו של עובד כוכבים אלא משום דמשכון הוי גביה: אמר רב הונא וולדן של צאן ברזל פטורים כו'. כדפריש' גבי מתני' וארישא קאי: רב יהודה אמר ולדי ולדות נמי פטורין. ודור ד' לצאן ברזל אינו נותן לכהן אלא דור ה' ולקמן פריך ליה ממתני': טעמא דהעמיד. שהחזיק כחו של עובד כוכבים הא לא העמיד לא מיפטרי ולדי ולדות של צאן ברזל: והא קמ''ל. דאע''ג דהעמיד דאורחיה דעובד כוכבים למיזל ולמיתפס בנה כלומר סד''א כיון שחוזר כח עובד כוכבים בולדות אימא יהיו פטורין לעולם קמ''ל אפילו הכי ולדות של אותן ולדות שהן ולדי ולדות לצאן ברזל פטורין וולדי ולדות של ולדות חייבין כאילו לא העמיד: תנן רבן גמליאל אומר כו'. וקס''ד דר''ג ארישא קאי: בשלמא לרב יהודה דאמר נחית ת''ק. למיפטר דרי דשתי דורות לצאן ברזל פוטר ת''ק: (רש"י)

תוספות אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית. בפרק איזהו נשך (ב''מ דף ע:) פירש''י רבית ששם אותם עליו במעות וכל זמן שאין נותן מעותיו חולקין השכר ואע''ג דמשנה יתירא היא דהא תנא ליה אין מושיבין חנווני למחצית שכר וכל שכן הכא שקבל כל האחריות עליו נקט ליה משום סיפא מקבלין צאן ברזל מן העובד כוכבים עכ''ל וסיפא אתא לאשמועינן היתר רבית מן העובד כוכבים כדקתני לווין מהם ומלוין להן ברבית וקשה לפ''ה מאי פריך הכא ואי ס''ד ברשותא דמרא קיימא אמאי הוי רבית ברשותא דמרי קמשבח מאי קשיא מ''מ רבית דרבנן היא דכיון שכל אחריות על המקבל מלוה היא ונוטל חצי השבח בשכר המלוה אלא דלא הוי רבית דאורייתא כיון דאם לא יבא השבח לא יטול כלום כמו בלא נכייתא שהיא רבית דרבנן ונראה כמו שפי' ר''ת שהיא רבית דאורייתא שפסק דמים על הצאן ופסק דמי השבח וקבל עליו לתת בכל שנה ושנה בין יהא שם שבח בין לא יהיה ורבית גמורה היא דהיינו רבית קצוצה ויש לומר דהכא תניא ואע''ג דתנא רישא היינו דחנווני שהוא רבית דרבנן והכא קמ''ל דההיא רבית דאורייתא היא כדקתני מפני שהוא רבית כלומר רבית דאורייתא ומיהו אשכחן מפני שהוא רבית דרבנן דתנן בב''מ (דף סד:) המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא רבית דפר''ת דלא איירי במשכנתא מדלא קתני המלוה על חצרו ועוד דשרי להשכיר בפחות כמו שדה וכרם דשרו בנכייתא משום דזימנין ליכא שבחא כלל ובית נמי זימנין דאיכא תיוהא שנופל או נשרף ופר''ת שהלוהו הלואה גמורה ולא על חצרו ואין זה רבית דאורייתא ולא בתורת רבית משאיל ומשכיר לו בפחות ומוחל ולפ''ה נמי נהי דלא ידור בחצרו חנם הוי רבית דאורייתא כמו בתי חומה דהוי רבית דאורייתא מה שמשכיר בפחות מיהא מסתבר דלא הוי דאורייתא ומיהו האי מפני שהוא רבית דהכא דאורייתא קאמר דאי לאו הכי מאי קמ''ל וכפי' ר''ת משמע בירושלמי דקאמר איזהו צאן ברזל היו לו ק' צאן אומר לו הרי הן עשויות עליך בק' דינרין של זהב ולדות חלב וגיזות שלך ואם מתו חייב אתה באחריותן ואתה מעלה לי סלע בכל אחת ואחת משלך באחרונה אסור משמע בהדיא ששם עליו השבח והקרן ואי לא מתני' דרבית לא הוה קשה ליה מתני' דהכא אמאי פטורין מן הבכורה דשפיר חשיבי ברשות עובד כוכבים כיון דאי לא יהיב זוזי תפיס לבהמה ואם לא משכח בהמה תפיס ולד שהכל משועבד לו מחמת קרן אבל למאי דחשבינן רבית דאורייתא קשה דא''כ יצא מרשות בעלים לגמרי כשאר מלוה ורבא מסיק דהא דפטורה מן הבכורה לא משום דקיימא לה ברשות מרה אלא משום דחשיב יד עובד כוכבים באמצע מכח שעבוד שיש לו כדמפרש ואזיל וא''ת מאי שנא מבהמת ארנונא דחייבת בבכורה ללישנא קמא דרבא פ''ק דפסחים (דף ו.) היכא דמצי ישראל לסלוקיה בזוזי והכא נמי אי יהיב ליה זוזי לא תפיס לולד וי''ל התם עיקר בהמה של ישראל מתחלה אלא שמשועבדת היא לארנונא וכיון דאפשר לסלוקיה בזוזי לא יצאה מרשות ישראל ולא חשיב יד עובד כוכבים באמצע אבל הכא דמתחלה של עובד כוכבים כ''ז שיש לעובד כוכבים כח זה דאי לא יהיב זוזי תפיס לבהמה לא יצאה מרשות עובד כוכבים ומקרי יד עובד כוכבים באמצע שלא נסתלקה ידו לגמרי: טעמא דהעמיד הא לא העמיד לא תיובתא דרב יהודה. תימה דלקמן פריך לרב יהודה ממתני' דקתני בהדיא המקבל צאן ברזל מן העובד כוכבים ולדות פטורין מן הבכורה וולדי ולדות חייבין ומשני אימא הן וולדותיהן פטורין פירוש הן הולדות של צאן ברזל וולדותיהן הן וולדי ולדות פטורין מליתן בנם לכהן שהוא רביעי דצאן ברזל ואף על גב דלא קתני הן במתניתין צריך לומר דפשיטא ליה דולדות של צאן ברזל הן כצאן ברזל עצמן ולא אצטריך ליה במתניתין תו למיתני ואם כן גם כאן אמאי לא מפרש כן דכשמתו האמהות והעמיד הולדות תחת אמותיהן נעשו הולדות עצמן צאן ברזל וכי קתני ולדי ולדות פטורין היינו ולד ולדי ולדות שנפרש הן היינו ולדי ולדות וולדותיהן (פטורין) [היינו ולד ולדי ולדותיהן פטורין] הא לא העמיד חייבין וי''ל דלכך פי' בקונטרס במתני' העמיד לאו ממש שמתו האמהות והעמיד הולדות תחתיהן אלא שפתח לו פתח לעובד כוכבים שאם ימותו האמהות יהיו ולדות תחתיהן ועוד יש לומר דאפילו איירי במתו כדמשמע בתוספתא אין זה העמדה גמורה שלא עשה לו שום קנין בולדות אלא הסמיכו עליהן בדיבור בעלמא: (תוספות)

דף יז - א

היינו דאמר ליה רבן שמעון בן גמליאל אפילו עד עשרה דורות פטורין אלא לרב הונא דאמר לא נחית תנא קמא לדרי מאי אפילו עד עשרה דורות אמר לך רב הונא רבן שמעון בן גמליאל אהעמיד קאי דנחית לדרי תא שמע המקבל צאן ברזל מן העובד כוכבים ולדות פטורין וולדי ולדות לא תיובתא דרב יהודה אמר לך רב יהודה אימא הן וולדותיהן איכא דאמרי הן וולדותיהן פטורין תיובתא דרב הונא אמר לך רב הונא אימא הן וולדות פטור וולדי ולדות חייב: רחל שילדה מין עז כו': אתא רב אושעיא מנהרדעא ואייתי מתניתא בידיה רחל בת עז ועז בת רחל ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין אמר ליה רב הושעיא לרבה כי עיילת לקמיה דרב הונא בעי מיניה ר' מאיר מיחייב למאי אילימא לבכורה ולית ליה לרבי מאיר {במדבר יח-יז} אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור אלא לראשית הגז ולית ליה הא דתנא דבי רבי ישמעאל כבשים שצמרן קשה פטורין מראשית הגז שנאמר {איוב לא-כ} ומגז כבשי יתחמם אמר ליה ניחזי אנן הכא במאי עסקינן ברחל שילדה מין עז ואביו תייש ובחוששין לזרע האב לענין אותו ואת בנו קמיפלגי דר' מאיר סבר חוששין לזרע האב ורבנן סברי אין חוששין לזרע האב אי הכי ליפלגו בחוששין לזרע האב בעלמא בפלוגתא דחנניה ורבנן אלא לעולם לבכורה והכא במאי עסקינן ברחל בת רחל בת עז מר סבר זיל בתר אימיה והאי לאו נדמה הוא ומר סבר זיל בתר אימיה דאימיה והאי נדמה הוא ואיבעית אימא ברחל בת עז בת רחל מר סבר חזרה שייות למקומן ומר סבר לא חזרה שייות למקומן רב אשי אמר כגון שיש בו מקצת סימנין ומאן חכמים ר''ש דאמר עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו: אמר רבי יוחנן מודה ר''מ בשעיר של ראש חדש דבעינן בן שעירה מאי טעמא אמר קרא {במדבר כח-טו} אחד המיוחד ובא מששת ימי בראשית והא מהכא נפקא מהתם נפקא {ויקרא כב-כז} שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה צריכא דאי מהתם הוה אמינא ה''מ היכא דלא נחת לדרי אבל היכא דנחת אימא לא ואי מהכא הוה אמינא ה''מ לגבי קרבן חובה אבל נדבה לא צריכא אמר רבי אחא בר יעקב הכל מודים דאין לוקין על צמרו משום כלאים שנאמר {דברים כב-יא} לא תלבש שעטנז מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה אמר רב פפא הכל מודים שצמרו פסול לתכלת שנאמר לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה אמר רב נחמן בר יצחק הכל מודים שאין צמרו מטמא בנגעים שנאמר {ויקרא יג-מז} בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתים שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה אמר רב אשי אף אנו נאמר הדלה הגפן על גבי תאינה יינו פסול לנסכים מ''ט {ויקרא כג-לז} זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו מתקיף לה רבינא הדלה פשתן על גבי היגא ה''נ דלישתני א''כ לא מצית אמרת מה פשתן שלא נשתנה דהא פשתן נמי משתני א''ל זה נשתנה ריחו וזה לא נשתנה ריחו: מתני' רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחת רבי יוסי הגלילי אומר שניהן לכהן שנאמר {שמות יג-יב} הזכרים לה' וחכ''א אי אפשר לצמצם אלא אחד לו ואחד לכהן ר''ט אומר הכהן בורר לו את היפה ר''ע אומר משמנין ביניהן והשני ירעה עד שיסתאב

רש"י היינו דקאמר רשב''ג. את אמרת שתי דורות למטה מצאן ברזל ותו לא ואנא אמינא אפילו עד עשרה דורות נמי פטורין והוא הדין טפי מעשרה אלא כי האי מנינא נקט בכמה דוכתי וקרא נמי נקיט להו דכתיב (דברים כג) גם דור עשירי והן אסורין לעולם אצטריך למיתני הכי דאם הוי תני אפילו ולדי ולדות פטורין הוה אמינא הני הוא דפטר רבן גמליאל טפי מהני לא כי היכי דשמעינן ליה לתנא קמא דפטר ולדי ולדות אע''ג דלא מבהמותיו של עובד כוכבים ממש נולדו ומחייב בולדי [ולדי] ולדות לתת ולדן לכהן הכי נמי לרשב''ג אע''ג דפטר בולד ולדי בחד דרא טפי מחייב: אלא לרב הונא דאמר לא נחת תנא קמא למיפטר דרי. דלא פטר אלא ולדות של צאן ברזל הואיל ויצאו מבהמותיו ממש של עובד כוכבים למה ליה לרשב''ג למימר עד עשרה דורות לימא אפילו ולדי ולדות פטורין ושמעינן מינה כי היכי דפטר ולדי ולדות אע''ג דלא מבהמותיו של עובד כוכבים ממש יצאו הוא הדין נמי עד עשרה דורות: אהעמיד קאי. שהעמיד ולדות תחת אמותיהן קאי דנחת תנא קמא למיפטר דרי: אימא הן וולדות. דמשמע תרי דרי הן הולדות וולדות אחרים: אימא הן וולדות. כלומר הן הולדות עצמן ולא תימא וולדות: מגז כבשי יתחמם. אלמא בת חימום קרי גז דלא בת חימום לא קרי גז והך עז בת רחל צמרה קשה דצמר עזים קשה הוא: חוששין לזרע האב. אם שוחט האב והבן ביום אחד והילכך רבי מאיר מחייב אם שחטו ובתו חייב הואיל וזה דומה לו: אין חוששין. בעז בת עז ושחט אותה ואת אביה ביום אחד: כי היכי דפליגי חנניה ורבנן. בשחיטת חולין בפרק אותו ואת בנו (דף עח:) דחנניה מחייב וחכמים פוטרין: ברחל בת רחל. וגבי עז בת רחל עז בת עז בת רחל מיירי: ואב''א ברחל בת עז בת רחל. וחדא קתני ברחל בת עז ואותה עז היתה בת רחל: ר''מ מחייב ליתנן לכהן דחזרה שיות למקומן. ולא נדמה הוא והך רחל בת עז לאו רחל ממש דהא נקבה לא קדשה בבכורה אלא מין רחל קאמר: מודה ר''מ. אע''ג דלענין בכורה סבר חזרה שיות למקומה הכא בעינן שיהא ממשפחת עזים מששת ימי בראשית: ה''מ דלא נחית לדרי. כלומר דאינו נדמה לעז אם אמו אלא לאמו גופיה הוי נדמה דאינו דומה לאמו אבל היכא דנחת לדרי דלגבי אמו לא הוי נדמה דדמי לאמו אלא לגבי אם אמו הוי נדמה אימא לא קמ''ל אחד דבעינן מיוחד מששת ימי בראשית: ואי מהתם. דאי כתב אחד ולא כתב עז הוה אמינא הני מילי דנדמה פסול לקרבן חובה כגון שעיר מוסף דראש חדש דחובה הוא אבל לקרבן נדבה ליתכשר האי דנקט שעיר ראש חדש הוא הדין לשעירי רגלים דכתיב בהן אחד אלא קמא דכולהו נקט: על צמרו. של שה שאינו מיוחד שה לדורותיו: מה זבח שלא נשתנה. דהא נדמה פסול לקרבן: אלא מעתה. משום דהדלה על גבי תאינה חשבת ליה שינוי: זה נשתנה ריחו. יין של אותו גפן: מתני' הזכרים. משמע שנים: א''א לצמצם. שיצאו שני ראשיהן כאחד אלא האחד יצא תחלה ולא ידעינן הי ניהו: ור''ט. מפרש וקאמר בורר את היפה מפרש בגמ' טעמא: משמנין ביניהם. מפרש בגמרא דכהן נוטל כחוש: והשני. שנשאר לישראל ירעה עד שיסתאב ואח''כ יאכל דספק בכור הוא הילכך אינו נשחט תמים ובאותו של כהן לא אצטריך למימר דודאי אינו נשחט עד שיהא בו מום דבזמן הזה מיירי א''נ בזמן הבית מיירי ודכהן לא חזי להקרבה וספק בכור הוא ואיכא למיחש משום חולין בעזרה לפיכך נמי יאכל במומו והאי דנקט של ישראל ירעה עד שיסתאב משום דבעי למימר וחייב במתנות גבי ישראל דאילו כהן פטור מן המתנות לגמרי כדמפרש בשחיטת חולין בפרק הזרוע והלחיים (דף קלב.) הילכך תנא כולה מתניתין בישראל מיהו דכהן נמי ירעה עד שיסתאב ויאכלנו במומו: (רש"י)

תוספות ולית ליה הא דתנא ר' ישמעאל כבשים שצמרן קשה כו'. לא הוה מצי למיפרך דנימעט עז בת רחל מקרא דממעטין (חולין דף קלז.) שער עזים מלעמוד ולשרת דבעינן דבר הראוי לשירות ולאפוקי נוצה של עזים דדילמא כיון דהוי ממין הראוי לשירות שהיא בת רחל סגי בהכי: ברחל שילדה מין עז ואביו תייש. והא דנקט מין עז לרבותא דאע''ג דהועיל זרע האב לשנות הולד למין עז כמותו אפילו הכי לא חיישי רבנן לזרע האב ומיהו דפריך ליפלגו בחוששין לזרע האב בעלמא לא חייש לרבותא זו: בשעיר של ראש חדש. קמא נקט וה''ה שעירי רגלים דהכי נמי כתב בהו אחד: (תוספות)

דף יז - ב

וחייב במתנות ורבי יוסי פוטר מת אחד מהן ר''ט אומר יחלוקו ר''ע אומר המוציא מחבירו עליו הראיה זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום: גמ' אמרי דבי רבי ינאי לרבי יוסי הגלילי שמעינן ליה דאמר אפשר לצמצם בידי שמים וכ''ש בידי אדם ורבנן בידי שמים אי אפשר לצמצם בידי אדם מאי ת''ש חוט של סיקרא חוגרו באמצע להבדיל בין דמים העליונים ובין דמים התחתונים ואי אמרת אי אפשר לצמצם בידי אדם זימנין דקא יהיב עליונים למטה ותחתונים למעלה דמרווח בה פורתא תא שמע ממדת כלים ממדת מזבח שאני התם דרחמנא אמר עביד ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה {דברי הימים א כח-יט} הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל אמר רב קטינא ת''ש חלקו לשנים והן שוין שניהן טמאים לפי שאי אפשר לצמצם אמר רב כהנא שאני כלי חרס הואיל ויש בו גומות ת''ש נמצא מכוון בין שתי עיירות שתיהן מביאות שתי עגלות דברי ר''א מ''ט לאו משום דקסבר בידי אדם אפשר לצמצם וקרובה ואפילו קרובות לא ר' אליעזר

רש"י וחייב במתנות. כשישחטנו יתן לכהן את הזרוע והלחיים וסתם משנה היא זו: ור' יוסי פוטר. מפרש בגמ': יחלוקו. דחזר בו ר''ט ממאי דאמר לעיל כדמפרש בגמ' דס''ל דאפילו כשהן חיין מעלין את היפה בדמים לשניהם שיחלקו בשניהם הלכך מת אחד מהן יחלוקו את החי: זכר ונקבה אין כאן כלום לכהן. דשמא נקבה יצאה תחלה והמוציא מחבירו עליו הראיה והכא אפילו רבי טרפון מודה דהתם הוא דפליג משום דוודאי חד מינייהו לכהן הלכך יפה כחו לחלוק בשוה אבל הכא הורע כחו דשמא לא שייכא בכורה כלל ומיהו ירעה עד שיסתאב ואח''כ יאכלנו דספק הוא: גמ' אפשר לצמצם בידי שמים. כגון הך לידה ואע''ג דאין מקפידין בכך: וכל שכן בידי אדם. דמתכוונין לצמצם שום מדה או שום דבר דוודאי אפשר לצמצם: בידי אדם. שמתכוונין ומודדין כדי לצמצם מאי אפשר לצמצם או לא: חוגרו. למזבח באמצע גובהו הוא: קיהיב דמים עליונים. הראוים להנתן למעלה מאמצעיתו וקא יהיב להו למטה דשמא לא צמצמו יפה ועשו את החוט למטה מאמצעיתו הרבה וכי נותנין דמים עליונים למעלה מן החוט מעט איכא למימר למטה מאמצעיתו הוא: ותחתונים למעלה. דשמא למעלה מאמצעיתו נתנו את החוט: דמרווח ביה פורתא. לעולם א''א לצמצם והכא כגון שעשו את החוט רחב מאחר שמדדו והתחילוהו באמצע הרחיבוהו למטה ולמעלה דממה נפשך למטה דידיה הוי תחתונו של מזבח ולמעלה דידיה הוי עליונו בלא שום ספיקא: ת''ש ממדת כלים. דאמר רחמנא (שמות כה) ועשית שלחן אלמא צמצמו יפה ועשאוהו באמותיו מצומצמות: שאני התם דאמר רחמנא עביד ובכל היכא דמצית למיעבד ניחא ליה. ולעולם לא צמצמו יפה: הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל. כל מלאכת התבנית דוד אמרו לפסוק זה ולא גרסינן ליה הכא: חלקו לשנים. תנור שנטמא וחלקו לשנים והן שוין טמאין דאי אפשר לצמצם ובכל חד וחד איכא למימר הכא איכא רובא וקי''ל תנור שיריו ברובו בהעור והרוטב (חולין דף קכד.): ויש בו גומות. שאינו נחלק בשוה אלא כששוברין אותו חתיכות (קרקע) בולטות בו ועושה בזה גומא וכן במקומות הרבה והילכך אי אפשר לשער אותן בליטות: נמצא. חלל מכוון בין שתי עיירות שאין זו קרובה לו יותר מזו כלום: אפשר לצמצם. ולמדוד יפה כיוונו שתיהן קרובות זו כזו וקסבר קרובה דכתב בקרא (דברים כא) הקרובה אל החלל אפילו קרובות משמע שאם יש שתים קרובות לו בשוה שתיהן עורפות דאי אי אפשר לצמצם אלא ודאי אחת קרובה מחברתה אמאי מביאות שתי עגלות יביאו אחת בשותפות כדאמרינן לקמן ויתנו ויאמרו בני האחת אם אתם קרובים ממנו יהא חלקנו מחול לכם ותכפר עליכם ואם אנחנו קרובים מכם חלקכם יהא שלנו ותכפר עלינו: (רש"י)

תוספות זכר ונקבה אין לכהן כלום. אאפילו יוצא שני ראשים כאחד קאי ומודה ר' יוסי הגלילי הכא דאע''ג דאפילו אי כוליה רחם מיקדשי מ''מ מין במינו אינו חוצץ כדאמר בפ''ק (לעיל דף ט:) הכא שהיא נקבה והויא פטר רחם כמוה בטלה בכורתו לגמרי ולא דמי לההיא דפ' בהמה המקשה (חולין דף ע.) כרכתו אחותו והוציאתו דהתם איירי כדנפק הוא דרך ראשו והיא דרך מרגלותיה דלא הויא איהי פטר רחם: אפשר לצמצם בידי שמים. פי' בקונטרס כגון הך דלידה דאע''ג דאין מקפידין בכך וכ''ש בידי אדם במתכוונים לצמצם שום מדה או שום דבר דודאי אפשר לצמצם וקשה לר''י כי קא מבעיא ליה לרבנן דבידי שמים א''א לצמצם בידי אדם מאי היכי פשיט מצמצם מכוון בין שתי עיירות הא על כרחך נהי דיכולין לצמצם הדבר כשמתכוונין למדוד מ''מ לרבנן א''א שיהא הדבר מצומצם בין שתי עיירות דכיון דבידי שמים הוא שמעצמו נפל שם מתחלה ולא נתעסקו עליו למדוד ולהניחו שם מכוון ונראה לרבי דאפילו למ''ד א''א לצמצם בידי שמים אף שפעמים שנמדד בו שהוא מצומצם אלא ה''ק אי אפשר לברר צמצום שבידי שמים כגון לידה דהכא שאין פנאי לברר ולדקדק איזה יצא תחלה ולכך אין שניהן לכהן אבל בידי אדם שיש שהות לברר מיבעיא לן ופשיט ליה מנמצא מכוון בין שתי עיירות דאי אמרת אי אפשר לברר אם הוא מצומצם אע''ג דפרישית דזימנין דמיקרי שהוא מצומצם כיון דאי אפשר להבחין לא יביאו שתי העגלות מספק דמילתא דלא שכיחא היא ואין לנו לתלות מספק שאירע כן ובמסקנא פשטינן דלרבנן אי אפשר לצמצם ואפילו אדם ומתוך הא דפליגי אמוראי בפ''ק דעירובין (דף טז:) בפרוץ כעומד ופ''ב דחולין (דף כח:) במחצה על מחצה כרוב היה נראה דהלכה כרבי יוסי הגלילי דאפשר לצמצם לכל הפחות בידי אדם ואין לומר דקרי פרוץ כעומד כשדומה לנו שהם שוים דאף על גב דשמא אינם שוים וכן מחצה על מחצה דשחיטה דהא מפרש טעמא דלא הוי כרוב וכעומד משום דאמר רחמנא למשה שחוט רובא וגדור רובא דתיפוק לי דבלאו הכי היה אסור מספק משום דשמא שייר רובא והא דפריך בגיטין בפרק הזורק (דף עח.) והא א''א לצמצם גבי מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת דמפרש כגון דאתו תרוייהו בהדי הדדי בארבע אמות ואפי' יהא הלכה כר' יוסי הגלילי מ''מ דוחק הוא להעמיד המשנה בכך שאין רגילות להיות הדבר מצומצם וסתמא לא כוונו בבת אחת לבא ובפ' שבועת העדות (שבועות דף לב.) גבי כפרו שניהם כאחת פריך והא אי אפשר לצמצם ומשני הא מני רבי יוסי הגלילי ור' יוחנן משני אפילו תימא רבנן כו' משמע דאין הלכה כר' יוסי הגלילי וכן בפ' ארבעה אחין (יבמות דף כח.) גבי אחיות איני יודע מי שנאן אמרינן אליבא דרבי יוחנן לא סתים לן תנא כר' יוסי הגלילי לכך נראה דבידי שמים אין הלכה כמותו והך דשבועות וד' אחין הוו בידי שמים אבל בידי אדם הלכה כמותו כדמוכחא ההיא דחולין ועירובין וא''ת הא דאמרינן בפ''ק דעירובין (דף ה:) לחי המושך מדופנו של מבוי פחות מד' אמות אין צריך לחי אחר להתירו וארבע אמות צריך לחי אחר להתירו וקאמר רב הונא בר' יהושע לא אמרן אלא במבוי ז' ניתר בעומד מרובה על הפרוץ רב אשי אמר מבוי ח' לא צריך לחי מה נפשך אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה על הפרוץ ואי פרוץ נפיש נדון משום לחי פירוש דאם כן אין בלחי עשרה אמות מאי אמרת דשוו תרווייהו כי הדדי הוה ליה ספק דבריהם ולהקל משמע דאי אפשר לברר הדבר ויש לומר דלעולם אפשר למדוד אלא לא הטריחו חכמים למדוד שם מספק כיון דבין עומד נפיש בין פרוץ נפיש ליכא חשש איסור אא''כ הם שווים ומילתא דלא שכיחא . היא ומכל מקום אם היה איסורא דאורייתא היה אסור כיון שאפשר למדוד וזה אין להקשות על רב אשי כי שוו כי הדדי נמי לשתרי דקיימא לן פרוץ כעומד מותר דהתם קאי על רב הונא בריה דרב יהושע דסבירא ליה פרוץ כעומד אסור והרב רבי שמעון מיינבלא היה מפרש דפרוץ כעומד ומחצה על מחצה כרוב סברי כרבנן דאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם ומאן דשרי כשדומה לנו שהפרוץ כעומד משום דאימר פרוץ מרובה ואם תמצא לומר שהם שוים רחמנא אמר גדור רובא ובענין זה יש לפרש ההוא דמחצה על מחצה כרוב והשתא ניחא טפי ההיא דספק דבריהם להקל כיון דאי אפשר למדוד אבל קשיא לרבי דמשמע דספיקא דאורייתא היה אסור מטעם חששא בעלמא דשמא הם שוים אע''ג דאי עומד נפיש מותר ואי פרוץ נפיש מותר וא''כ היכי דייק מנמצא מכוון בין שתי עיירות התם נמי אע''ג דאי אפשר לכוון ולצמצם מודו רבנן דמביאות שתי עגלות משום חששא דאורייתא דשמא הם שוים ועוד דמאן דאסר פרוץ כעומד לא אסר אלא מטעם דא''ל רחמנא למשה גדור רובא שחוט רובא ואיכא למתלי טפי לאיסור מלהיתר אבל אם היה לתלות להיתר יותר מלאיסור היה מותר כדאשכחן מאן דשרי משום דאמר רחמנא למשה לא תשייר רובא ולא אסר מטעם דשמא הפרוץ מרובה ואם כן ההיא דלחי אפילו הוי ספק דאורייתא תישתרי כיון דבין פרוץ (מעומד) נפיש בין עומד נפיש מותר ומהא דפריך בההיא שמעתא דפרוץ כעומד והא אפשר לצמצם גבי אם יש ריוח ביניהם (סוכה דף טו:) אין לדקדק שום דבר דרבינו חננאל גריס והא אי אפשר לצמצם וכן רבינו שמעון ולרבינו תם נמי אין ראיה שיהא הלכה כן דלא הוי כמו אי אפשר לצמצם בעלמא אלא כלומר אי אפשר לצמצם בשום ענין שלא יהא אויר משהו בין הסכך לשפוד כמו שפירש שם ובההיא דסוף מכילתין (דף ס:) יצאו שנים בעשירי וקראו עשירי משמע דסבר ליה כרבי יוסי הגלילי אפילו בידי שמים דאי כרבנן דא''א (תוספות)

דף יח - א

סבר לה כרבי יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם בידי שמים וכל שכן בידי אדם נימא כתנאי נמצא מכוון בין שתי עיירות לא היו עורפין ר' אליעזר אומר שתיהן מביאות שתי עגלות מאי לאו בהא קמיפלגי דתנא קמא סבר אי אפשר לצמצם ורבי אליעזר סבר אפשר לצמצם ותיסברא אי קסבר תנא קמא אי אפשר לצמצם אמאי לא היו עורפים יביאו עגלה אחת בשותפות ויתנו אלא להני תנאי דכולי עלמא אפשר לצמצם והכא בקרובה ולא קרובות קמיפלגי דתנא קמא סבר קרובה ולא קרובות ורבי אליעזר סבר קרובה ואפי' קרובות מאי הוי עלה אמר רב חייא בר אבין אמר רב עמרם תנא נמצא מכוון בין שתי עיירות ר' אליעזר אומר שתיהן מביאות שתי עגלות וחכמים אומרים יביאו עגלה אחת בשותפות ויתנו מאי קסברי רבנן אי קסברי רבנן דאפשר לצמצם וקרובה ואפי' קרובות לייתי תרתי ואי קרובה ולא קרובות אפי' חדא לא לייתי אלא לאו שמע מינה קסברי רבנן אי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם שמע מינה: ר' טרפון אומר [הכהן] בורר לו את היפה: מאי טעמא דרבי טרפון קא סבר ההוא דבריא נפק ברישא: ר' עקיבא אומר משמנין כו': אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הכהן נוטל כחושה אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן והא אנן משמנין ביניהן תנן אמר ליה עד דאכלת כפנייתא בבבל תרגימנא מסיפא דקתני סיפא מת אחד מהן רבי טרפון אומר יחלוקו ר' עקיבא אומר המוציא מחבירו עליו הראיה ואי סלקא דעתך משמנין ביניהן דכי הדדי פליגי הכי נמי ליפלגי גבי הדדי אלא מאי משמנין שומן יהא ביניהן דאמר ליה לכהן אייתי ראיה דבכור הוא ושקיל: והשני ירעה עד שיסתאב וחייב במתנות ורבי יוסי פוטר: מאי טעמא דרבי מאיר אמר ר' יוחנן הואיל וכהן בא עליו משני צדדין דאמר ליה אי בכור הוא כוליה דידי הוא אי לא בכור הוא הב לי מתנות מיניה ור' יוסי מאי טעמא אמר רבא עשו שאינו זוכה כזוכה ואע''ג דלא מטא לידיה כמאן דמטא לידיה וזבניה לישראל במומיה א''ר אלעזר הכל מודים בספק בכור שאין חליפין ביד כהן שחייב במתנות הכל מודים מאן ר' יוסי פשיטא עד כאן לא קא פטר ר' יוסי התם אלא דחליפין ביד כהן דעשו שאינו זוכה כזוכה אבל אין חליפין ביד כהן לא מהו דתימא טעמא דרבי יוסי דקסבר דאי מחייבת ליה במתנות אתי ליה לידי גיזה ועבודה אע''ג דאין חליפין ביד כהן קא משמע לן ומי מצית אמרת הכי והתני סיפא שהיה רבי יוסי אומר

רש"י סבר לה כר' יוסי הגלילי. וקא מיבעיא לן לרבנן: אי אפשר לצמצם. הילכך לא היו עורפין דכל אחת אומרת אני איני קרובה: אפשר לצמצם. וקרובה אפילו קרובות: ויתנו. כדפרשינן לעיל: דכולי עלמא אפשר לצמצם. דכרבי יוסי הגלילי סבירא להו: מאי הוי עלה. אליבא דרבנן: שתי עגלות. דאפשר לצמצם וקרובה אפי' קרובות: לייתי תרתי. דהא לא מצי לאתנויי דהא שתיהן שוות: א''א לצמצם. הילכך מצו לאתנויי: ההוא דבריא נפק ברישא. דמרוב בריאותו קדם את אחיו: הכהן נוטל כחוש. לרבי עקיבא: והא משמנים תנן. דמשמע מה שיפה השור מחבירו ואותן דמים יחלוקו: אדאכלת כפניאתא בבבל. בעוד שהייתה אוכל תמרים בבבל ומעדן עצמך: תרגימנא. להאי מילתא דר' עקיבא ודייקנא לה מסיפא: דכי הדדי פליגי. דלתרוייהו יהא חלק בשניהם ה''נ יחלוקו את החי: שומן יהא ביניהן. מה שאחד שמן יפה מחבירו יהא מוטל ביניהם ועליו יבאו לדין ויטעון ישראל לכהן אייתי ראיה כו' כי היכי דסבר ר' עקיבא בסיפא המוציא מחבירו עליו הראיה: מאי טעמא דר''מ. דקתני סתמא דמתני' חייב במתנות: אי בכור הוא כוליה דידי. והאי דשקיל אנא הוי חולין ומהדרנא לך ניהלך ושקילנא מתנות מיניה: עשו שאינו זוכה כזוכה. אע''פ שלא זכה כהן בהאיך דהא לא מטא לידיה מעולם עשאוהו כאילו זכה בו הואיל ומעיקרא הוה שייכא ביה יד כהן דשמא דידיה נינהו שויוה רבנן כמאן דמטא לידיה לשום בכורה: וזבין ליה לישראל במומיה. והדר שקליה לאידך חילופיה ובכור שמכרו כהן לישראל פטור מן המתנות דאיתקש לצבי ואיל בפרקא קמא (לעיל דף יב.): בספק בכור שאין חליפין ביד כהן. שלא נטל כלום תחתיו כגון דקתני מתני' זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום והאי זכר ספק בכור הוא שמא יצאה נקבה תחלה וירעה ויאכל במומו לבעלים: שחייב במתנות. דהכא ליכא למימר עשאוהו כמי שמכרו כהן לישראל דהא לא בא בחליפין ליד כהן כלום: אי מחייבת ליה. לספק בכור במתנות אתי למימר חולין גמור הוא ואתי למישרי בגיזה ועבודה: ומי מצית אמרת. דטעמא דרבי יוסי משום גיזה ועבודה הוא: בספק מעשר. כגון שקפץ אחד מן המעושרין לתוכם דאמרינן בפ''ב (לקמן דף נח:) כולם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים ספק מעשר אין כהן בא עליו משני צדדין דאם מעשר הוא אין לכהן חלק בו דמעשר קרב שלמים ונאכל לבעלים: ומי מצית אמרת הכי. דטעמא דרבי מאיר משום שלא תשתכח תורת מתנות: (רש"י)

תוספות לצמצם אותו שקדם הוי עשירי אפי' ישתוק בו והוה ליה כאילו קרא לעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי דאין אחד עשר קדוש שלא נעקר שם עשירי ממנו וכן בההיא דסוף פ''ב דחולין (דף לח:) דתחת אמו פרט ליתום דאוקימנא בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים וכן בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע.) גבי הא דבעי רבא הלכו באיברים אחר הרוב ויש לדחות ההיא דלקמן בפרק בתרא (דף ס:) דאפילו סבר אי אפשר לצמצם כיון דאין יכול להכיר אי זה קדם משהו לחבירו ונתכוין לקרות שניהם עשירי ובבת אחת קראם לא דמי לקרא לעשירי עשירי ואח''כ לאחד עשר עשירי ובסמוך דקאמר התם דכל בבת אחת תרוייהו קדשי לאו ממש בבת אחת בצמצום אלא כדפרשינן ומיהו קשה דבעירובין פרק מי שהוציאוהו (דף נ.) ובפ''ב דקדושין (דף נא.) פריך מהא דיצאו שנים בעשירי לרבה דאמר כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו ומשמע דקשה ליה דהוה לן למימר דכיון דבזה אחר זה אין האחרון קדוש בבת אחת לא יהא קדוש לא זה ולא זה כמו מקדש אשה ואחותה והיאך יכול להיות זה דל קריאת שם דידיה מהכא כיון דאי אפשר לצמצם וממה נפשך עשירי מאליו קדוש וי''ל דמבתרא פריך היאך הוא הקדוש כיון דאינו קדוש אלא מחמת דיבורו: אדאכלת כפנייתא בבבל תרגימנא. פירש בקונטרס בעוד שהייתה אוכל תמרים בבבל ומעדן את עצמך טרחנו ליישבה וכן פירש רבינו שמואל בפ' בית כור (ב''ב דף קז:) וקשה דהוה ליה למנקט תמרים דכפנייתא הוא לשון גריעותא כדאמר בריש בכל מערבין (עירובין דף כח:) דכפניות אין ניקחות בכסף מעשר אלא אומר דה''פ מוטב שיהיה לך להיות אצלי ולטרוח בהלכה ולפרשה משהייתה אוכל כפניות בבבל: עשו את שאינו זוכה כזוכה. הא דאמר בסוף כל הגט (גיטין דף ל.) גבי מלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהם מחלקם הא מני ר''י דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה ארבי יוסי דהכא קאי דכולה חד טעמא הוא דהתם נמי חליפיו ביד כהן שהרי נתן לו המעות ולא קאי אדרבי יוסי בפ' שנים אוחזין (ב''מ דף יב.) גבי השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו דמפרש התם טעמא דר' יוסי משום דעשו שאינו זוכה כזוכה דהתם טעמא אחרינא משום תקנת עניים כדמפר' התם עניים גופייהו ניחא להו וכו' והשתא למאי דפריך לא קשה מידי בהא דפסיק שמואל כר' יוסי בההיא דשנים אוחזין ובגיטין לא בעי לאוקמי מתני' דהתם כר' יוסי אלא אמרי' לא מוקמינן לה כיחידאה שמא דלא סבר לה כר' יוסי בגיטין: (תוספות)

דף יח - ב

כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ורבי מאיר מחייב חליפין ביד כהן אין אין חליפין ביד כהן לא מהו דתימא ר' יוסי לדבריו דר' מאיר קאמר ליה לדידי אפי' אין חליפין ביד כהן דאי מחייבת ליה במתנות אתי ליה לידי גיזה ועבודה לדידך אודי לי מיהא היכא דחליפין ביד כהן דעשו שאינו זוכה כזוכה ואמר ליה ר' מאיר לא ואמר רב פפא הכל מודים בספק מעשר שפטור מן המתנות הכל מודים מאן ר' מאיר פשיטא עד כאן לא קמחייב ר' מאיר התם אלא בספק בכור הואיל ובא עליו כהן משני צדדין אבל ספק מעשר לא מהו דתימא טעמא דר' מאיר דלא תשתכח תורת מתנות אפילו ספק מעשר נמי קא משמע לן ומי מצית אמרת הכי והקתני סיפא שהיה ר' יוסי אומר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ורבי מאיר מחייב מהו דתימא ר' מאיר אפי' ספק מעשר מחייב והא דמיפלגי בחליפין להודיעך כחו דרבי יוסי דפטר אפי' היכא דכהן בא עליו משני צדדין קא משמע לן: מת אחד מהן רבי טרפון אומר יחלוקו: אמאי יחלוקו ניחזי אי שמן מית דכהן הוא והאי דאיכא דבעל הבית ואי כחוש מית דבעל הבית מית והאי דאיכא דכהן הוא אמר [רבי] אמי חזר בו ר' טרפון: ר''ע אומר המוציא מחבירו עליו הראיה: אמר רבי חייא משל דר' טרפון למה הדבר דומה לשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהם ומסתלק ומשל דרבי עקיבא למה הדבר דומה לאחד שהפקיד אצל בעל הבית שהמוציא מחבירו עליו הראיה אלא במאי פליגי ר' עקיבא פליג בשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ומסתלק ור' טרפון פליג באחד שהפקיד אצל בעל הבית אמר רבא ואיתימא רב פפא הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהם ומסתלק ובאחד שהפקיד אצל בעל הבית שהמוציא מחבירו עליו הראיה לא נחלקו אלא בחצר בעה''ב ורועה כהן רבי טרפון סבר אקנויי קא מקני ליה בחצירו וניחא ליה דליתעביד מצוה [בממוניה] והוה ליה כשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהן ומסתלק ור''ע סבר כיון דאית ליה פסידא לא מקני ליה מידעם והוה ליה כאחד שהפקיד אצל בעל הבית שהמוציא מחבירו עליו הראיה: מתני' שתי רחיליו שלא ביכרו וילדו שני זכרים שניהם לכהן זכר ונקבה הזכר לכהן שני זכרים ונקבה אחד לו ואחד לכהן רבי טרפון אומר הכהן בורר לו את היפה רבי עקיבא אומר משמנין ביניהן והשני ירעה עד שיסתאב וחייב במתנות רבי יוסי פוטר מת אחד מהן רבי טרפון אומר יחלוקו ר' עקיבא אומר המוציא מחבירו עליו הראיה שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום אחת ביכרה ואחת לא ביכרה וילדה שני זכרים אחד לו ואחד לכהן ר' טרפון אומר הכהן בורר את היפה ר' עקיבא אומר משמנין ביניהן והשני ירעה עד שיסתאב וחייב במתנות רבי יוסי פוטר שרבי יוסי אומר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ורבי מאיר מחייב מת אחד מהן ר' טרפון אומר יחלוקו ר' עקיבא אומר המוציא מחבירו עליו הראיה זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום: גמ' צריכא דאי אשמועינן קמייתא בההיא קאמר ר' עקיבא דתרי מחדא אבל רחיליו שלא ביכרו דתרי מחדא וחד מחדא אימא מודי ליה לר' טרפון דהך דילידא חד שביח טפי ואי אשמועינן הא בהא קאמר רבי עקיבא דתרוייהו לא ביכרו אבל אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדו שני זכרים אימא מודי ליה לר' טרפון

רש"י כל שחליפיו כו'. אי אמרת בשלמא טעמא דרבי מאיר גבי בכור משום דבא עליו משני צדדין היינו דקנסיב ר' יוסי (הש''ס) דהואיל וחליפיו ביד כהן פטור דאינו יכול לומר אי בכור הוא כולו דידי הוא דהוי כמאן דזבניה לישראל אלא אי אמרת טעמא דר' מאיר משום שלא תשתכח תורת מתנות אמאי נקט רבי יוסי טעמא משום דחליפיו ביד כהן הא לר' מאיר נמי מה''ט לפטר אלא ודאי טעמא לאו משום שלא תשתכח תורת מתנות הוא: אי שמן מית דכהן הוא. האי דמית דהא רבי טרפון אמר כהן בורר לו את היפה: חזר בו רבי טרפון. מקמייתא דאמר כהן בורר לו את היפה וסבר דלשניהם יש חלק בשניהם: לשנים שהפקידו אצל רועה. שתי בהמות ומתה האחת ואין ידוע של מי מתה: שמניח רועה בין שניהם. לחלקה ומסתלק דהכא ליכא למימר המוציא מחבירו ומתני' נמי דקאמר רבי טרפון יחלוקו כגון שאותו ספק בכור החי נמסר לרועה ואתי בעל הבית וכהן גבי רועה דליכא מוציא מחבירו דהא לא קאי ברשותא דחד מינייהו: ומשל דרבי עקיבא לאחד שהפקיד אצל בעל הבית. והניחה בעדרו ומתה בהמה אחת בעדרו ואומר שלך מתה והלה אומר אחת מאותן שלך מתה המוציא מחבירו עליו הראיה ומתני' נמי דמרע ליה ר' עקיבא לכחו של כהן כשישנן ברשות בעל הבית דהוי כהן מוציא מחבירו: אלא במאי פליגי. הואיל ולאו בחד גונא קמיתרצא מתני': ר' עקיבא פליג בשנים שהפקידו אצל רועה. בתמיה הא ודאי ליכא למימר המוציא מחבירו עליו הראיה: לא נחלקו. אלא כגון שהבכור חי עומד בחצר בעל הבית וכהן רועה כל בהמותיו של בעל הבית: אקנויי אקני ליה. בעל הבית לכהן מקום בחצירו כדי שיזכה כהן בבכורות כשיוולדו מיד דתיקני ליה חצירו: דניחא ליה לאינש דתתעביד מצוה בממוניה. שיגדלו בכורותיו של כהן בחצירו והוה ליה חצר של שניהם והוי האי חצר כי רועה וכאילו שנים הפקידו אצלו הילכך חולקין דברשות שניהם עומד: פסידא. היכא דאיכא ספיקא מפסיד בעל הבית אי קיימא חצר ברשות כהן: מתני' אחד לו. שהרי היתה נקבה עמו ואיכא למימר נקבה יצאת תחלה: משמנין ביניהן. כהן נוטל כחוש: יחלוקו. דחזר בו ר' טרפון מקמייתא: שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום. דאיכא למימר כל חדא וחדא ילדה זכר ונקבה ויצאת נקבה תחלה: שחליפיו ביד כהן. שהכהן נוטל אחת מן הספיקות פטור האחר מן המתנות דעשו את שאינו זוכה כזוכה: זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. דשמא אותה שלא ביכרה ילדה הנקבה ואותה שכבר ביכרה ילדה זכר: גמ' קמייתא. רחל שילדה שני זכרים התם קאמר ר''ע כהן נוטל כחוש: משום דתרי מחדא. רחל נפוק ומספקא מילתא והמוציא מחבירו עליו הראיה: אבל שתי רחלים. שילדו שני זכרים ונקבה דתרי נפקו מחדא וחד מחדא: אימא מודי ליה רבי טרפון. דכהן בורר לו את היפה דלפיכך הוא יפה שיצא יחיד ולא היתה הנקבה עמו וזהו ודאי בכור גמור: והך דילידא חד שביח טפי. שביח מעולה: (רש"י)

תוספות הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה כו'. בפרק המפקיד (ב''מ דף לז:) פריך דרבא אדרבא אהא דאמר רבא דבשתי כריכות הוה ליה למידק כו': שמניח רועה ביניהם ומסתלק. אין זה כי ההוא דגזל אחד מחמשה בני אדם דאמרי' מניח גזילה ביניהם ומסתלק ופריך בפ' המפקיד (שם.) ושקלי ליה כולהו ואזלי והאמר ר' אבא בר זבדא ספק הנוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר ומפרש דמניח דקאמר גבי גזל היינו שיניח בידו או ביד בית דין עד שיתברר של מי הוא אבל הכא לא חיישינן אי שקלי לה כולהו ואזלי דמיירי כשהפקידו לו שלא מדעתו ואינו מוטל עליו לשמור ולא הוי בספק הינוח ואי מסתלק דהכא בעי למימר שיחלוקו ביניהם הוי ממש כמו דרבי טרפון ואם רוצה לומר מסתלק וכל דאלים גבר צריך לומר דהא דמדמי להא דר' טרפון לשנים שהפקידו אצל רועה הכי קאמר דכיון דהתם כל דאלים גבר ולא אמרינן ביה המוציא מחבירו עליו הראיה סברא הוא לתקן כמו כן גבי כהן (שיחלוקו): אקנויי קא מקני ליה מקום בחצרו. ואפי' בלא קנין קא קני דגמר ומשעבד נפשיה אי נמי כמה פעמים הרועה פותח ונועל כדאמר תיזיל איהי ותחוד ותפתח וברשות בעל הבית קא מחזיק: (תוספות)

דף יט - א

דהך דלא ביכרה שביח טפי צריכא: מתני' יוצא דופן והבא אחריו רבי טרפון אומר שניהם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים רבי עקיבא אומר שניהן אינן בכור הראשון מפני שאינו פטר רחם והשני מפני שקדמו אחר: גמ' במאי קמיפלגי רבי טרפון מספקא ליה בכור לדבר אחד אי הוי בכור אי לא הוי בכור ורבי עקיבא פשיטא ליה בכור לדבר אחד לא הוי בכור: תנו רבנן מכלל הצריך לפרט ומפרט הצריך לכלל כיצד {שמות יג-ב} קדש לי כל בכור יכול אפילו נקבה במשמע תלמוד לומר {דברים טז-טז} זכר אי זכר יכול אפי' יצתה נקבה לפניו תלמוד לומר {שמות יג-יב/טו} פטר רחם אי פטר רחם יכול אפילו יצא אחר יוצא דופן ת''ל בכור א''ל רב שרביא לאביי רישא לא קנסיב לה תלמודא בכור אלמא בכור לדבר אחד הוי בכור סיפא קנסיב לה תלמודא בכור אלמא בכור לדבר אחד לא הוי בכור אמר ליה לעולם בכור לדבר אחד לא הוי בכור ורישא ה''ק אי זכר יכול אפי' יוצא דופן ת''ל פטר רחם רבינא אמר לעולם בכור לדבר אחד הוי בכור וסיפא ה''ק אי סלקא דעתך יצא אחר יוצא דופן קדוש בכור דכתב רחמנא למה לי

רש"י מתני' יוצא דופן. בכור שיצא דרך דופן הבא אחריו בכור (לזכרים ולא) לרחמים ולא ללידה שכבר יצא אחר קודם לו: שניהם ירעו כו'. דספק בכור הן דמספקא לר' טרפון בכור לדבר אחד אי הוי בכור אי לא הוי בכור: גמ' מכלל הצריך לפרט. שהכלל צריך שיהא הפרט עמו: מפרט הצריך לכלל. יש שהפרט צריך שיהא הכלל עמו: כיצד קדש לי . כו'. הך רישא לאו פירושא דכלל הצריך לפרט הוא אלא מציעתא וסיפא: כל בכור. כלל אפי' נקבות ת''ל זכר אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר זהו כלל ופרט השנוי במדה ראשונה של שלש עשרה מדות שהפרט בא למעט את הכלל ממשמעו ולהעמידו על הפרט ואין בכלל אלא מה שבפרט שהרי זה דומה לכלל ופרט השנוי אצל מדה ראשונה מן הבהמה כלל מן הבקר ומן הצאן פרט אין בכלל אלא מה שבפרט: אי בכור זכר יכול אפי' יצתה נקבה לפניו. דרך רחם דהכי משמע בכור זכר בכור לזכרים שלא קדמו זכר אחר הוי בכור ואע''ג דאינו בכור ללידה ולרחמים: ת''ל פטר רחם. איצטריך האי פרט לפרושי דלא מיקרי בכור עד דהוי בכור לרחמים משום דלא הוה ידעינן מאי משמעותא דכללא ולא דמי לכלל ופרט דאהני פרט למעוטי כללא ולא לפרושי משמעותא כגון רישא דברייתא בכור יכול אפי' נקבה ת''ל זכר היינו כלל ופרט גמור דלא איצטריך לפרושי היכי דמי בכור דהא הנקבה בכור לכל מילי היא אלא למעוטי דלא תימא אף הנקבות קדושות בבכורה ודכוותה בשחיטת חולין (דף פח:) וכסהו בעפר קרי ליה כלל הצריך לפרט משום דתרי גווני כסוי הוי כגון כפיית כלי עליו ועוד יש כסוי בדבר המתפזר כגון עפר וכיוצא בו לכך נאמר עפר למעוטי כסוי דבר שלם ולא דיינינן ליה בכלל ופרט גמור דנמעוט נמי שחיקת אבנים והגיר והזרניך: בכור. דמשמע בכור לכל מילי בעינן והיינו פרט הצריך לכלל דזכר ופטר רחם שהוא פרט צריכין לבכור שאילו לא נאמר בכור הייתי אומר אע''פ שאינו בכור יקדש ורוב פרטות שבתורה אינן צריכין לכללות שעמהן כגון (ויקרא א) מן הבקר ומן הצאן לא היו צריכין שיכתב מן הבהמה וכי יתן איש אל רעהו חמור [או שור] או שה (שמות כב) אינן צריכין לוכל בהמה אלא שבא להיות מוסיף על הפרט. כלל הצריך לפרט שאין אתה יכול להבין מהו אומר עד שיבוא הפרט לפרשו כגון בכור זכר יכול אפי' יצתה נקבה לפניו דבכור שהוא כלל לא ידענא בכור למאי קאמר אי לזכרים אע''ג דלא לרחמים כגון האי אי לרחמים ולא לזכרים כגון זכר שיצא פטר רחם אחר יוצא דופן אי נמי עד דהוי בכור לרחמים ולולדות: רישא לא נסיב לה תלמודא בכור. מציעתא קרי רישא דקתני יכול אפי' יצתה נקבה לפניו ת''ל פטר רחם מדלא נסיב לה תלמודא ת''ל בכור דמשמע בכור לכל מילי אלמא לא מישתמע ליה דבכור לכל מילי משמע ולהכי לא נסביה דלא מימעוט האי מיניה דכיון דלא יצא זכר לפניו בכור קרינא דבכור לזכרים הוא אלמא ס''ל בכור דקרא בכור לדבר אחד הוא הוי משמע: יכול אפי' יצא אחר יצא דופן. והוא יצא דרך רחם: וסיפא נסיב לה תלמודא בכור. אלמא בכור דכתב בקרא לכל מילי משמע דבכור לדבר אחד כגון האי דהוי בכור לרחמים (ולזכרים) אלא דלא הוי בכור לוולדות לא הוי בכור: לעולם בכור לדבר אחד לא הוי בכור. כלומר דקרא לכל מילי משמע והאי דלא נסיב תלמודא בכור ברישא: ה''ק אי זכר יכול אפי' יצא דרך דופן ת''ל פטר רחם. דהשתא לא מצי תלמודא נסיב בכור למעוטי להאי דהא בכור לכל דבר הוא דהא לא קדמו אחר בעולם להכי נקט פטר רחם וממילא (נמי) אימעיט נמי יצתה נקבה לפניו מפטר רחם: רבינא אמר בכור לדבר אחד הוי בכור. כלומר [בכור] דקרא אפי' לדבר אחד משמע וסיפא דנסיב תלמודא בכור למעוטי יצא אחר יוצא דופן לא ממשמעות דקרא נפקא דקרא משמע בכור לדבר אחד אלא מריבויא דקרא: דאי ס''ד כו' בכור דכתב רחמנא. דמשמע שיהא בכור במקצת למה לי לכתוב פטר רחם זכר תקדיש ולישתוק: (רש"י)

תוספות דהך שלא ביכרה שביח טפי. והכי נמי בפ''ק דתמורה (דף ח:) מר זוטרא איקלע בי רב אשי חתכי לקמיה בשרא אמרו ליה לטעום מר דמברי משום דבוכרא הוא ועגלא תילתא לאו היינו שלישי לבטן כדפירש''י כדאמרינן סנהדרין (דף סה:) עבדי ליה עגלא תילתא אלא דתילתא לשון חשיבות כמו ושלישים על כולו (שמות יד:): כיצד קדש לי כל בכור. פי' בקונט' שזהו כלל ופרט דבכור כלל זכר פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט והך רישא לאו פירושא דכלל צריך לפרט הוא אלא מציעתא וסיפא דקתני אי זכר יכול אפי' יצתה נקבה לפניו ת''ל פטר רחם וזה לא פטר תחלת רחם והיינו כלל הצריך לפרט שאין אתה יכול להבין מה הכלל אומר עד שיבוא הפרט ופירשו לפי שיש לפרש בכור לכמה צדדין בכור לכל הוולדות או בכור לרחמים אע''פ שאינו בכור לוולדות כגון שיצא דרך רחם אחר יוצא דופן או בכור לזכרים אע''פ שיצתה נקבה לפניו דרך רחם בא הפרט ופירש שאינו קרוי בכור אא''כ הוא בכור לרחמים שפטר ופתח את הרחם וכיוצא בזו שנינו בפ' כסוי הדם (חולין פח:) אצל וכסהו בעפר יכול יכסהו באבן או יכפה עליו הכלי ת''ל בעפר אין לי אלא עפר מנין לרבות חרסית ונעורת של פשתן כו' ת''ל וכסהו ומקשינן ואימא וכסהו כלל בעפר פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ומשנינן משום דהוה ליה כלל הצריך לפרט ואין דנין אותו בכלל ופרט לפי שיש לפרש כסוי בשני דרכים אחד בדבר הגס כגון אבן או כלי ואחד בדבר הדק לכך כתב בעפר ופירש וכסהו בדבר דק הנבלל בו ומכסהו הכתוב מדבר ע''כ לשון הקונטרס והשתא פירושו יתכן לפי דברי רבינא דבסמוך דאמר בכור לדבר אחד הוי בכור אבל במסקנא דשמעתין אמרי' דמחוורתא כאביי דאמר בכור לדבר אחד לא הוי בכור ולאביי לא הוי כלל צריך לפרט לכל דבר דאי אפשר לפרש בכור אלא לצד אחד ומיהו יש לפרש לאביי דאי לאו פרט הוה אמינא דאפי' יוצא דופן הוא בכור כיון דהוי בכור לוולדות ואע''ג דלא הוי בכור לרחמים ור''י מפרש לאביי בכור ופטר רחם תרווייהו כלל ותרווייהו פרט ותרווייהו צריכי להדדי ובכל אחד אתה מוצא כלל הצריך לפרט ופרט צריך לכלל שכל אחד סותם דבר אחד ומפרש דבר אחד דבכור משמע אפי' יוצא דופן ופטר רחם ממעיט ליה ופטר רחם משמע אפי' יצא אחר יוצא דופן ובכור ממעיט ליה ור''ת מפרש דבין הכא ובין בחולין (שם) הוי בכלל ופרט גמור דבעלמא דבכור משמע בין הכי ובין הכי ואתיא פרטא למעוטי וכן וכסהו משמע בין כסוי כלי בין כסוי עפר מה שירצה ופרטא משמע עפר דוקא ומה שתלמודא חשבו שם כלל הצריך לפרט לאו אכפיית הכלי דההיא ברייתא קאי אלא אדרשא אחריתי דדריש התם בריש פירקין (דף פג:) מבי''ת דבעפר דצריך שיתן עפר מלמטה ועפר מלמעלה דמוכסהו לא שמעי' למטה אלא למעלה ולא משום הפרט חושב שם כלל הצריך לפרט אלא משום ייתורא דבי''ת דכתיבא בפרט ובהך שמעתין לפרושי פרט הצריך לכלל קא אתא כדקתני בסיפא אי פטר רחם יכול אפי' יצא אחר יוצא דופן ת''ל בכור כדפי' בקונטרס ואע''ג דקתני מכלל הצריך לפרט ומפרט הצריך לכלל כיצד דמשמע דאתא נמי לפרושי כלל הצריך לפרט עיקר מילתא לא נקטיה אלא משום פרט הצריך לכלל: רישא לא קנסיב ליה תלמודא בכור אלמא בכור לדבר אחד הוי בכור. משמע דכיון דבכור לדבר אחד הוי בכור הוה מחייבינן אפי' יצתה נקבה לפניו אי לאו פטר רחם ותימה דרבי טרפון דמספקא ליה היה לו לחייב מספק כמו יוצא דופן ויוצא אחריו דלא ממעט יוצא דופן מפטר רחם וי''ל דנהי דלא מסתבר ליה למעוטי יוצא דופן מפטר רחם משום דהוי [בכלל וולדות] בין לזכרים בין לנקבות לכל הפחות אתא למעוטי היכא דיצתה נקבה לפניו דאי לאו הכי פטר רחם דכתב רחמנא למה לי: (תוספות)

דף יט - ב

אי למעוטי היכא דיצתה נקבה לפניו מפטר רחם נפקא אלא שמע מינה בכור למעוטי היכא דיוצא אחר יוצא דופן אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא אי סלקא דעתך בכור לדבר אחד הוי בכור תינח היכא דיצא זכר יוצא דופן וזכר דרך רחם דלא קדוש דאימעוט לידה מבכור דבכור לרחמים איכא בכור לזכרים ליכא אלא היכא דיצתה נקבה דרך דופן וזכר דרך רחם ליקדש דהא איכא בכור לזכרים ובכור לרחם אלא מחוורתא כדאביי:

רש"י דאי למעוטי יצתה נקבה לפניו. דרך רחם מפטר רחם נפקא אלא למעוטי יוצא אחר יוצא דרך דופן בין אביי [לרבינא] (לרבא) ליכא מידי אלא במשמעותיה דקרא פליגי: אי ס''ד בכור לדבר אחד. (משמע) בכור ויוצא אחר יוצא דופן לא ממשמעותא אימעיט אלא מריבויא תינח היכא דיצא זכר תחלה דרך דופן והדר נפק זכר אחרינא דרך רחם דההוא אימעיט מריבויא דקרא דמסתברא דקרא אתא למעוטי דהא דבכור לרחמים הוא דאיכא לבכור לזכרים וללידה ליכא: אלא היכא דיצתה נקבה דרך דופן. והדר נפק זכר דרך רחם ליקדוש דהא הוי בכור לתרי מילי לרחמים ולזכרים ומריבויא דקרא לא מצית למעוטי אלא חד מסתברא דיוצא אחר יוצא דופן זכר קממעט ולא יוצא אחר יוצא דופן נקבה ואמאי קתני בברייתא סתם אפילו יוצא אחר יוצא דופן ולא פליגי בין זכר לנקבה: אלא מחוורתא כדאביי. דמשמעותיה הוי בכור לכל מילי משום הכי מימעיט כולהו: הדרן עלך הלוקח עובר פרתו (רש"י)

פרק שלישי - הלוקח בהמה

מתני' הלוקח בהמה מן העובד כוכבים ואינו יודע אם ביכרה אם לא ביכרה רבי ישמעאל אומר עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק רחל בת שתים ודאי לכהן מכאן ואילך ספק פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן מכאן ואילך ספק אמר לו רבי עקיבא אילו בוולד בלבד הבהמה נפטרת כדבריך אלא אמרו סימן הוולד בבהמה דקה טינוף ובגסה שיליא ובאשה שפיר ושיליא זה הכלל כל שידוע שביכרה אין כאן לכהן כלום וכל שלא ביכרה הרי זה לכהן ואם ספק יאכל במומו לבעלים: גמ' מיכן ואילך אמאי ספק הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן נינהו והא ודאי מילד אוליד לימא רבי ישמעאל כר' מאיר ס''ל דחייש למיעוטא אפי' תימא רבנן כי אזלי בתר רובא ברובא דאיתיה קמן כגון תשע חנויות וסנהדרין אבל רובא דליתיה קמן לא אזלי רבנן בתר רובא והא קטן וקטנה דרובא דליתיה קמן וקאזלי רבנן בתר רובא דתנן קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין דברי רבי מאיר אמרו לו יפה אמרת שאין חולצין איש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש מה טעם אין מייבמין אמר להם קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית ונמצאו פוגעין בערוה ורבנן זיל בתר (רובא) קטנים ורוב קטנים לאו סריסים נינהו זיל בתר קטנות ורוב קטנות לאו איילונית נינהו אלא אמר רבא

רש"י מתני' הלוקח בהמה: עז בת שנתה. שילדה בתוך שנתה: ודאי אותו הולד לכהן. דקודם לכן לא ילדה: ספק. ירעה ויאכל במומו לבעלים. ספק של פטר חמור מפריש טלה והוא לעצמו: טינוף. מפרש בגמ' שמא טנפה בתוך שנתה והוי סימן ולד ונפטרה מן הבכורה הלכך אפי' עז בת שנתה ספק היא: שפיר. עור צורת הולד: גמ' ר' מאיר חייש למיעוטא. כדקתני לקמן קטן וקטנה: תשע חנויות. כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ונמצאת חתיכת בשר לשם בקרקע כשרה דכל דפריש מרובא פריש והיינו רובא דאיתיה קמן שהרי החנויות לפנינו: וסנהדרין. כגון שנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין זכאי: רובא דליתיה קמן. כגון הכא דאמרת הלך אחר רוב בהמות שבכל העולם: פוגעין בערוה. דכיון דאינה ראויה להוליד לא קרינן בהו והיה הבכור אשר תלד ופקעה מהן תורת ייבום וקיימו באיסור (בייבום) אשת אח: (רש"י)

תוספות מתני' פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן. אין לפרש דיולדת תוך שתי שנים אלא דאם איתא שילדה בשנה שניה לא היתה חוזרת ויולדת בשלישית אע''ג דגדולה יולדת בכל שנה כענין שפי' רש''י בגמ' גבי גדייה דאמר יולדת אינה חוזרת ויולדת תוך שנתה ופירש בקונטרס אע''ג שהגדולות חוזרות ויולדות בתוך שנתן הקטנות היולדות אין חוזרות ויולדות בתוך שנתן אין לפרש כן דבהדיא אמרי' בריש אין מעמידין (ע''ז דף כד:) גבי ואת בניהם כלו בבית אי בפחותה מבת שלש מי קילדה והתנן פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן ש''מ תוך שתים לא ילדה כלל: ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא. בפ' בהמה המקשה (חולין דף עז.) תנן שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה משמע שפשוט באשה יותר מבהמה ותימה דהכי תנן הכא בהמה כמו אשה ואית ספרים דלא גרסי התם כן אלא גרסי סימן וולד באשה סימן וולד בבהמה ורבי אומר שיש ליישב הגירסא דמשום דשפיר אינו סימן ולד בבהמה כמו באשה נקט כי האי לישנא דמ''מ שליא היא סימן ולד בבהמה כמו באשה: ברובא דאיתיה קמן כמו תשע חנויות. היי מצי למימר וליטעמיך מי פליג ר' מאיר התם אחרי רבים להטות כתיב (שמות כג) ומהתם ילפינן תשע חנויות בפ''ק דחולין (דף יא.): איש כתב רחמנא ומקשינן אשה לאיש. משמע הכא דחליצת קטנה פסולה דאורייתא כמו קטן ותימה דבמתני' בפרק מצות חליצה (יבמות קד:) בירושלמי גרסינן החולצת מן הקטן חליצתה פסולה קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה וכן יש במקצת ספרים שלנו וקאמר בגמ' זו דברי ר' מאיר דקאמר איש כתב בפרשה ומקשינן אשה לאיש משמע דמודה ר' מאיר דחליצתה כשרה דיעבד אלא לכתחלה אינה חולצת ולרבנן חולצת אפי' לכתחלה ובירושלמי נמי מוקים לה כר' מאיר וברוב ספרים שלנו גרסינן חליצתה פסולה אבל קשה דא''כ ילמדנה בהדי אינך דקתני בבבא דלעיל חרש וחרשת וקטן וליתני הכי החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן וקטנה שחלצה חליצתן פסולה ועוד דמאי שנא דגבי קטנה קתני תחלוץ משתגדל וגבי קטן לא תני הכי ועוד דפשיטא כיון דחליצתה פסולה דתחלוץ משתגדיל לכן נראה דגרסי כשרה כמו בירושלמי וצ''ל דדרשא דהכא דמקשינן אשה לאיש אסמכתא בעלמא היא וטעמא משום דגזרינן אשה אטו איש אי נמי גזרינן חליצה אטו יבום וכן משמע בירושלמי דקאמר בגמרא דההיא משנה דגרסי' התם חליצתה כשרה רבי שמעון ברבי יוסי בעא קומי רבי מה בין קטן מה בין קטנה אמר ליה איש כתב בפרשה ברם הכא ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים מ''מ ר' מנא אמר לה סתם רבי יצחק בריה דרבי חייא כהנא בשם ר' יוחנן דרבי מאיר היא דאמר אין חולצין ואין מיבמין את הקטנה שמא תמצא איילונית משמע דכולה חד טעמא היא ומיהו אין נראה דהא רבנן אמרי ליה יפה אמרת שאין חולצין כו' ואין מיבמין את הקטנה שמא תמצא איילונית ובירושלמי אין מזכיר כי אם טעם יבום אבל טעמא דאין חולצין אם הוא מדרבנן הוי גזירה אשה אטו איש ולמאי דגרסינן בספרים שלנו פסולה יש לפרש דלא עריב ליה בהדי חרש וחרשת וקטן משום דהנהו ככו''ע ובקטנה איכא פלוגתא והא דתנא תחלוץ משתגדיל לאשמועינן דדוקא למ''ד פסולה תחלוץ משתגדיל אבל למ''ד כשרה אפי' לכתחלה לא תחזור ותחלוץ ועוד י''ל דלמ''ד בריש כל הגט (גיטין כה.) קטן ואנפליא פסולין ואין פוסלין איצטריך לאשמועינן גבי קטנה תחלוץ לאשמועינן דחליצה פסולה ופוסלת על האחים וש''מ אינה מתייבמת: קטן שמא ימצא סריס. וא''ת למ''ד בפרק הערל (יבמות דף פ:) סימני סריס עד שיהא בכולן ניחזי אי משתין עושה כיפה וי''ל דהיכא דלא הביא סימנין עד רוב שנותיו חשיב סריס בלא סימני סריס כדאמרינן בפ' הערל (שם:) ובנדה (דף מז:) וכי לא עלו סימני סריס עד כמה עד רוב שנותיו: (תוספות)

דף כ - א

מחוורתא ר' ישמעאל כרבי מאיר סבירא ליה דחייש למיעוטא רבינא אמר אפילו תימא רבנן כי אזלי רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי במעשה אבל רובא דתלי במעשה לא ת''ר עז בת שנתה ודאי לכהן מיכן ולהלן ספק רחל בת שתים ודאי לכהן מיכן ולהלן ספק פרה בת שלש ודאי לכהן מיכן ולהלן ספק חמורה כפרה ר' יוסי ברבי יהודה אומר חמורה בת ארבע שנים עד כאן דברי רבי ישמעאל כשנאמרו דברים לפני רבי יהושע אמר להן צאו אמרו לו לר' ישמעאל טעית אילו בוולד בלבד הבהמה נפטרת היה כדבריך (אלא) סימן הוולד בבהמה דקה טינוף ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא ואני אין אני אומר כן אלא עז שטינפה בת ששה יולדת בתוך שנתה רחל שטינפה בת שנתה יולדת בתוך שתים אמר ר' עקיבא אני לא באתי לידי מדה זו אלא כל שידוע שביכרה אין כאן לכהן כלום וכל שלא ביכרה הרי זו לכהן ספק יאכל במומו לבעלים במאי קמיפלגי ר' ישמעאל ור' יהושע לימא בטינוף פוטר קמיפלגי רבי ישמעאל סבר טינוף אינו פוטר ורבי יהושע סבר טינוף פוטר אי דחזינן דטינוף דכולי עלמא לא פליגי דטינוף פוטר והכא בחוששין לטינוף קא מיפלגי רבי ישמעאל סבר אין חוששין לטינוף ור' יהושע סבר חוששין לטינוף ולא חייש והאמר רבא מחוורתא רבי ישמעאל כר''מ ס''ל דחייש למיעוט כי חייש לחומרא לקולא לא חייש ואיבעית אימא בין לקולא בין לחומרא חייש והכא במטנפת וחוזרת ויולדת בתוך שנתה קמיפלגי דרבי ישמעאל סבר מטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה והא מדאוליד ודאי לא טניף ור' יהושע סבר מטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה ואני איני אומר כן אלא עז שטינפה בת ששה יולדת תוך שנתה רחל שטינפה בת שנתה יולדת בתוך שתים מאי איכא בין גמריה לסבריה שטינפה בסוף ששה ואיכא בינייהו דזעירי דאמר זעירי אין טינוף פחות משלשים יום לגמריה אית ליה דזעירי לסבריה לית ליה דזעירי ואיבעית אימא דכולי עלמא אית להו דזעירי והכא ביולדת למקוטעין קמיפלגי

רש"י רובא דתלי במעשה. כגון עיבור הבהמה דתלי בהרבעה ואיכא למיחש שמא לא עלה עליה זכר הילכך ספק: ואני איני אומר כן. איני חולק עליך בלשון שמועתי אלא בלשון אחר ולקמן מפרש מאי איכא בין סבריה לגמריה: במאי קמיפלגי. ר' ישמעאל וגמריה דר' יהושע דקתני אבל אמרו: בטינוף פוטר פליגי. דרבי ישמעאל דמשוי ליה ודאי בכור סבר דאי נמי טניף בתוך שנתה לא מיפטרא: לחומרא. כגון גבי רישא דשמעתא דאי הוה אזלינן בתר רובא הוה משוינן ליה פשוט ודאי (דהא) מכאן ואילך (הוה) הילכך חייש למיעוט לחומרא ומשוי ליה ספק אבל הכא אי חייש למיעוט קולא הוא דאפילו בת שנתה משוי ליה ספק: גמריה. אבל אמרו (אית ליה דזעירי): סבריה. ואני איני אומר כן כו': דטינוף בסוף ששה. שראינוה שהתחילה לטנף בתחלת חדש שביעי: אין טינוף פחות מל' יום. דאינה מקבלת זכר עד ל' יום: לגמריה. דלא ידעינן שטינפה בת ששה אדר' ישמעאל פליג דאמר בת שנתה ודאי לכהן וקא''ל איהו אפילו ילדה בתוך שנתה ספק דלמא טניף בתוך ג' חדשים או ד' משנולד וחזרה וילדה בתוך שנתה והיכא דחזינן דלא טניף עד סוף ששה וטינפה בסוף ששה כדאמר רבי יהושע בסבריה ההוא בכור מעליא הוא דההוא טינוף לאו טינוף גמור הוא דאם טינוף היה לא הוה ילדה בתוך שנתה עד יום אחד בשנה שניה דטינוף הוי כל חדש שביעי כזעירי וה' חדשים ימי העיבור הרי כלתה שנתה ולא תלד עד למחר דכל חדשי עיבור בעינן שלמים ואחר כך יולדת למחר כדאמרינן במסכת נדה (דף לח:) ויתן ה' לה הריון בגימט' רע''א וט' חדשים של ל' יום הוו ר''ע ימים וביום רע''א כתב קרא דיולדת: לסבריה. ואף על גב דחזינא דלא טניף עד סוף ששה נמי ספיקא הוא דלית ליה דזעירי: (רש"י)

תוספות מחוורתא רבי ישמעאל כר''מ ס''ל דחייש למיעוטא. ומטעם סמוך מיעוטא דאין מתעברות לחזקה דבחזקת שלא ילדה ואיתרע ליה רובא אין לחושבו ודאי בכור דלא הוי אלא פלגא ופלגא כדאמר בר''פ בתרא דיבמות (דף קיט.) ושם הארכתי והא דמטהרינן בספק טומאה בפרק כסוי הדם (חולין דף פו.) היינו משום דילפינן מסוטה ליטהר בדבר שאין בו דעת לישאל ולהכי קאמר התם אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להיתר: רבינא אמר אפילו תימא רבנן. תימה דלא משני הכי בר''פ בתרא דיבמות (דף קיט. ושם) אמתני' דלא תנשא ולא תתייבם עד שתדע שמא [מעוברת] היא צרתה וי''ל דתשמיש דאדם לא חשיב תלי במעשה כמו תשמיש דבהמה דפעמים דבהמה צריך להרביע כדאמר בהשוכר את הפועלים (ב''מ דף צא.) מותר להכניס כמכחול בשפופרת: ורבי יהושע סבר חוששין לטינוף. וא''ת הא קא מסקינן לקמן דרבי יהושע לא חייש למיעוטא כדדייק ממתני' דיצתה מלאה ר' יהושע אומר אינה חוששת וא''כ היכי חייש הכא למיעוטא דמטנפות ועוד דבכי האי גוונא דהכא אפילו ר''מ לא חייש כדאמר בריש פרק בתרא דיבמות (דף קיט:) דהיכא דאיכא רובא וחזקה הוי המיעוט מיעוט דמיעוטא והכא איכא רובא דאין מטנפות וחזקה שהיא בחזקת שלא ילדה וי''ל דמ''מ לא הוי ודאי בכור שניתן לכהן דאיכא חזקת ממונא דעדיפא והמוציא מחבירו עליו הראיה ואפילו לרב דאזיל בממונא אחר הרוב בההיא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן (ב''ק דף מו.) היינו משום דאמר קים לי בנפשאי שאני מן הרוב א''נ יש לחלק בין ממון שאין לו תובעין לממון שיש לו תובעין ומיהו היא קצת תימה דלענין ללקות בגיזה ועבודה ולענין ליקרב למזבח חשיב ודאי בכור דאזלינן בתר רובא וחזקה ולענין נתינתו לכהן יחשב ספק ונראה לתרץ דלהכי חיישינן למיעוט דמטנפות משום דרוב בהמות מתעברות כשמגיעות לזמן שראויות להתעבר בו (מתעברות): לקולא לא חייש. ואפילו לכהן ינתן כיון דקרב למזבח ומיהו גבי חמורה קשה דהוה לן להעמיד ממון ביד בעלים ולא ניזל בתר רובא דאפילו רב מודה הכא דאין הולכין בממון אחר הרוב כדפי' לעיל וי''ל דגזר חמורה אטו בהמה טהורה: ואיבעית אימא בין לקולא בין לחומרא חייש. מעיקרא נמי דהוה בעי למימר לקולא לא חייש משמע דהיינו לר' ישמעאל אבל לר''מ בכ''מ חייש ומכ''מ אין לדקדק מכאן דהא דר''מ חייש למיעוטא היינו מדאורייתא מדחייש הכא אפילו להקל דהיינו שלא נותנו לכהן דלא אזלינן בממון אחר הרוב א''נ משום דאיכא רוב מתעברות כשמגיעות לזמן הראויות להתעבר שמסייע למיעוט ובפ' אין מעמידין (ע''ז דף לד:) גבי גבינת בית אונייקי אמר דר''מ חייש למיעוטא וגזר רובא אטו מיעוטא ולא גזר שאר מקומות אטו אותו מקום משמע דבאותו מקום נמי לאו מדאורייתא אלא מדרבנן מטעם גזירה אטו מיעוטא ובפ''ק דחולין (דף יב.) נמי דפריך לר''מ פסח וקדשים מאי איכא למימר דשרא רחמנא ולא קאמר בשר תאוה מאי איכא למימר דשרא רחמנא משמע דמדרבנן חייש למיעוטא ואפילו גזר בבשר תאוה בפסח וקדשים לא גזר דלא אפשר ואף על פי שלא יכלו להעמיד שם גזירתם העמידוה היכא דאפשר ה''נ בדאורייתא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לבדוק לא אפשר דאם איתא דבדאורייתא אין חילוק בין אפשר ללא אפשר לא היה לחכמים לחוש ולגזור היכא דאפשר כיון שראו שום מקום שלא חשו כגון היכא דלא אפשר ומיהו היכא דחזקה מסייעת למיעוט נראה דחייש ר''מ למיעוט מדאורייתא מדטהר גבי תינוק ועוד רוצה להתיר בפרק כיסוי הדם (חולין דף פו:) לשחוט אותו ואת בנו אחר שחיטת חרש שוטה וקטן דאף על גב דאין רוב מעשיהן מקולקלין וא''ת דבפרק הזהב (ב''מ דף נה:) גבי חמשה חומשין הן משמע דדמאי הוי מדרבנן אפילו לר''מ דקאמר עשו חיזוק לדבריהם ולמה אינו טבל דאורייתא דסמוך מיעוט דאין מעשרים לחזקת טבל וי''ל דאין זה חזקה דדלמא כרבי אושעיא עבדה שהכניסה במוץ (ברכות דף לא.) ועוד דאין להחזיק שום אדם ברשע בשביל מיעוט שאין מעשרין: (תוספות)

דף כ - ב

לגמריה לא אמרינן יולדת למקוטעין לסבריה אמרינן יולדת למקוטעין ואיבעית אימא לא אמרינן יולדת והכא במקצת היום ככולו קמיפלגי לסבריה אמרינן מקצת היום ככולו לגמריה לא אמרינן מקצת היום ככולו: אמר ר' עקיבא אני לא באתי לידי מדה זו אלא כל שידוע כו': מאי איכא בין ר' עקיבא לר' יהושע אמר ר' חנינא מסורא חלב פוטר איכא בינייהו ר' עקיבא סבר חלב פוטר הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות אין חולבות אלא אם כן יולדות ור' יהושע סבר הא איכא מיעוטא דחולבות אע''פ שאין יולדות ומי חייש ר' יהושע למיעוט והתנן היתה לה חמותה אינה חוששת יצאה מליאה חוששת ר' יהושע אומר אינה חוששת ואמרינן מאי טעמא דר' יהושע קסבר רוב מעוברות יולדות ומיעוט מפילות וכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והוו להו זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן אלא איפוך והתניא חלב פוטר דברי ר' יהושע רבי עקיבא אומר חלב אינו פוטר ת''ר גדייה שילדה שלש בנות וכל בנותיה ילדו שלש שלש כולן נכנסות לדיר להתעשר א''ר שמעון אני ראיתי שעישרה בתוך שנתה למה לי למיתני שלש שלש תוליד חד מינייהו תלת ואינך תרתי תרתי איידי דאיכא חדא דלא סגיא בלא שלש תנא כולהו דילדו שלש שלש ולמה לי למיתני שלש כלל לילדו כולהו תרתי ותיהדר איהי ותוליד בהדיהן

רש"י לגמריה לא אמרינן יולדת למקוטעין. הלכך לא נקט סוף ששה: לסבריה אמרינן. דלא גמר בהמה מאשה מקצת יום אחרון של חדש חמישי לעבורה ככולה ויולדת בו ביום הלכך אפילו אית לן דזעירי ונתעברה במרחשון יולדת ביום אחרון של אדר דהוי שנתו: מקצת היום. שגמר חדש חמישי או של טינוף: ה''ג. לגמריה לא אמרינן מקצת היום ככולו: מאי איכא בין ר' עקיבא לר' יהושע. דבבציר מהכי מי ילדה: חלב פוטר. אם חולבת אפילו בתוך שנתה או שנולדה בבית ישראל לא ראינוה יולדת עד לאחר שנתה והרי היא חולבת: ר' יהושע סבר טינוף פוטר. ולא חלב: היתה לה חמותה. אשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ומת בעלה בלא בנים ואח אין לו ויש לה חמותה במקומה שיצאת משם: אינה חוששת. שמא נולד בן לחמיה והויא זקוקה ליבם: יצאת מליאה. שהיתה חמותה מעוברת כשיצתה זו משם חוששת: ומחצה נקיבות. שאינה זוקקת לייבום: אלא איפוך. תרצתא דר' יהושע סבר טינוף פוטר והוא הדין לחלב ואתא ר' עקיבא למימר כל שידוע שביכרה ואפילו על ידי טינוף אין כאן לכהן כו' ספק ואפילו חולבת: והתניא. בניחותא: גדייה. נקט משום דדרכה לילד וולדות הרבה בעיבור אחד: אני ראיתי גדייה שעישרה בתוך שנתה. כלומר בתוך אותה שנה שילדה השלש בנות חזרו הבנות וילדו עד שנכנסו כולן לדיר להתעשר באותה שנה הן ובנותיהם ולקמן בעי מאי נפקא מיניה לת''ק: (רש"י)

תוספות חלב פוטר איכא בינייהו. פסק ר''ת דחלב אינו פוטר דלקמן בפירקין (דף כד) מסקינן כרשב''ג דאמר בלוקח בהמה מניקה . מעובד כוכבים דפטורה מן הבכורה דלא מרחמא אא''כ ילדה אבל מטעם חלב לחוד לא מיפטרא אי לאו דאיכא ולד בהדה דחזינא דמרחמא ליה ומניקתו ומתוך כך מדקדק ר''ת דהכי הלכתא דחיישינן למיעוטא היכא דאיכא חזקה בהדה כי הכא שהיא בחזקת שלא ילדה ואפילו לא קיימא לן כרבי מאיר דמטהר בההיא דרוב תינוקות מטפחים (נדה דף יח:) מטעם סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר מיהא חיישינן ואע''ג דבפ''ק דחולין (דף יא:) משמע דאין הלכה כר''מ אפילו להחמיר דקאמר לר''מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בשרא משמע דאין הלכה כן דלא קאמר היכי אכלינן בישרא מכל מקום היכא דחזקה מסייעתו חיישינן והכא איכא חזקה דהעמד בהמה בחזקת שלא ילדה וסמוך מיעוטא דחולבות ואע''פ שאינן יולדות לחזקה והא דאמרינן פ''ק . דחולין (דף ג:) דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא אמרינן סמוך מיעוטא דאין מומחין לחזקה דבהמה בחזקת איסור עומדת עד שלא נשחטה ההוא רובא מצוי הוא ושכיח טובא כענין שמצינו בריש גיטין (דף ב:) ואפילו לר''מ דחייש למיעוט' סתם ספרי דדייני מגמר גמירי והמיעוט לא שכיח ולא חייש ליה ר''מ כדאמרינן בריש בנות כותים (נדה דף לב.) וכן י''ל בההיא דיבמות (דף קכא:) דמים שאין להם סוף דדיעבד אשתו מותרת ולא אמרינן סמוך מיעוטא דנמלטים לחזקת אשת איש ומה שהחמירו שם לכתחלה משום חומרא דאשת איש וגוסס נמי לא אזלינן ביה בתר רובא להעיד עליו להשיא את אשתו וגם באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוט מקדשי והדר מסבלי דאיכא רובא וחזקה להתירא חיישינן למיעוטא להחמיר לפי גירסת רבינו חננאל בקדושין בפרק שני (דף נ:) ויש לתמוה אהא דפריך הכא לר' יהושע דאמר חלב אינו פוטר מהא דא''ר יהושע ביבמות (דף קיט.) יצתה מליאה אינה חוששת כדמפרש דלא חייש למיעוטא דזכרים ודוחק מתוך כך לומר איפוך ומאי קשה בההיא דיבמות ליכא חזקה בהדי מיעוטא אבל בהדי מיעוטא דחולבות איכא חזקה ולפיכך חייש ועל כרחין מתניתין דהתם נמי מוכחא דיש חילוק דרישא דלא תנשא ולא תתייבם כו' מפרש התם מטעם סמוך מיעוט לחזקה ולא פליג עליה ר' יהושע דאין לומר דפליג בסיפא וה''ה ברישא דאדרבה הוה ליה לאשמועינן דפליג ברישא ואע''ג דאיכא חזקה וכ''ש בסיפא וי''ל כיון דמשכח ברייתא איפכא לא חש מלתרץ מיהו תימה דלמאי דמפיך כ''ש דתקשי לן דכאן א''ר יהושע חלב פוטר אלמא לא חייש למעוטא ואע''ג דאיכא חזקה בהדה ובההיא דיבמות משמע דלא פליג ר' יהושע אלא בסיפא אבל ברישא מודה ואי הוה אמרינן דלא חשיב מיעוט דאיכא חזקה בהדה מה שהיא בחזקת שלא ילדה שאדרבה העמד ולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה שהוא חולין במעי אמו אז הוה אתי שפיר וגם הא דצריך לומר איפוך אבל קשה דא''כ ר''ש בן גמליאל דסבר חלב אינו פוטר אלמא חייש למיעוטא ואע''ג דליכא חזקה בהדה ובריש כל הצלמים (ע''ז דף מ:) משמע דלא חייש למיעוט ולא גזר שאר מקומות אטו אותו מקום כדגזר ר''מ מטעם דחייש למיעוט ועוד קשיא דבסוף אין מעמידין (שם דף לט:) משמע דר' יוחנן סבר כר''מ בגבינות בית אונייקי דסתמא כר' מאיר וטעמא דר''מ משום דחייש למיעוט כדמפרש בההוא פרקא ובפ''ק דחולין (דף ה:) דר' יוחנן אכל משחיטת כותי ולא חייש למיעוט החשודים כדקאמר ר''מ התם גבי יינם אע''ג דאיכא חזקה בהדה דלא נשחטה וי''ל דאיכא סתמי טובא דלא חיישינן למיעוטא ועוד דהתם סתם ואח''כ מחלוקת בריש כל הצלמים פלוגתא דר''מ ורבנן אבל עוד ק' דלקמן (דף כד) . משמע דר' יוחנן אית ליה הלכה כר''ש בן גמליאל גבי ההוא דראה חזיר כרוך אחר רחל ויש לתרץ דאין להחזיק כל הכותים כרשעים אלא להרשע לבדו ועוד קשה דבפ' עשרה יוחסין (קדושין דף פ.) גבי רוב תינוקות מטפחים משמע דר' יוחנן סבר כרבנן דקתני שני דברים אין בהם דעת . לישאל ועשאום חכמים כמו שיש בהן דעת לישאל ומיהו מצינו למימר דלעולם כדאמר דמילתיה דר''ש בן גמליאל סבר ר' יוחנן כוותיה בההיא דמשמע דמדפטר מטעם דלא מרחמא להניק אא''כ ילדה ונפקא מינה היכא דחזינן דהוה לה חלב קודם לידה [אם אח''כ ראינוה מניקה] דההיא לא מיפטרא מטעם חלב אי לאו טעמא דלא מרחמא ולפי זה אפשר דהוי רבן שמעון בן גמליאל סבר חלב פוטר ואין ראיה השתא לר''ת למיעוט היכא דאיכא חזקה בהדה מהא דפסקינן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ומיהו קשה דר''ש בן גמליאל דאמר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי ומפרש אם לאו כלומר אפילו נפל מן הגג או אכלו ארי אלמא חייש למיעוט נפלים ובריש כל הצלמים לא חייש למיעוט ובלאו קשיא דרשב''ג קשיא נמי הלכתא אהלכתא דלא חיישינן למיעוט כדמשמע בחולין דלא פריך היכי אכלינן בישרא ובההיא דשבת (דף קלו.) קיימא לן כרשב''ג כדמוכח התם וי''ל דמן הדין היה לנו לפסוק כרבנן ואדרבנן סמכינן בשעת הדחק כדמוכח בהחולץ (יבמות דף לז.) אלא מדרבנן החמירו ביבמה הואיל ומת תוך שלשים ואע''פ שנפל מן הגג או אכלו ארי שמא ישתקע הדבר ויאמרו העולם שפיהק ומת ויבא לידי לעז וקלקול ולכך עשאוהו כספק גם לענין אבילות שלא יבא להקל בעדות ועוד שבכל מקום הלכה כדברי המיקל באבל ובלא שהה ח' ימים בבהמה העמידו כרבן שמעון בן גמליאל דאי לא הא לא (תוספות)

דף כא - א

לימא קסבר מטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה אם תימצי לומר מטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה יולדת ודאי אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה: אמר רבי שמעון אני ראיתי גדייה כו': מאי איכא בין תנא קמא לרבי שמעון איכא בינייהו דזעירי תנא קמא אית ליה דזעירי ור' שמעון לית ליה דזעירי ואיבעית אימא דכולי עלמא אית להו דזעירי והכא ביולדת למקוטעין קא מיפלגי לתנא קמא אינה יולדת למקוטעין לרבי שמעון יולדת ואיבעית אימא דכולי עלמא אינה יולדת למקוטעין והכא במקצת היום ככולו קמיפלגי לתנא קמא לא אמרינן מקצת היום ככולו לרבי שמעון אמרי' מקצת היום ככולו ואב''א דכ''ע אמרינן מקצת היום ככולו והכא במחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר קמיפלגי

רש"י לימא קסבר מטנפת כו' בתוך שנתה. כלומר בתוך שנתה לטינופה אבל האי בתוך שנתה דלעיל גבי פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי יהושע לא הוי אלא בתוך שנתה ללידה שהיא עצמה נולדה כדפרישית בריש הלכתא: איכא בינייהו הא דזעירי. וקמיירי כגון שטינפו הבנות ביום אחרון של ששה חדשים ללידתן ולא ביום תחלת חדש שביעי דהשתא כי יהבת ל' דטינוף וה' חדשים דעיבור נמצא דילדו ביום אחרון של שנתן ונכנסות הן ובנותן לדיר להתעשר דבשנה אחת נולדו: ורבי שמעון לית ליה דזעירי. ולהכי קאמר שעישרה בתוך שנתה כלומר יום או יומים או עשרה ימים בתוך שנה שנולדו שלא עיכבו לילד עד יום אחרון של שנתן אע''פ שטינפו לסוף ששה: פי' אחר אני ראיתי גדייה שעישרה בתוך שנתה כלומר בתוך אותה שנה שהיא עצמה נולדה כיצד דלאחר שהיה לה חדש נתעברה וילדה לסוף ה' חדשים שלשה הבנות וחזרו הבנות ונתעברו לסוף חדשן וילדו לסוף ה' חדשים הרי שנה לימא קסבר מטנפת וכו' בתוך שנתה כלומר בתוך השנה שהיא עצמה נולדה דמה שילדה לסוף ששה הוי כטינוף ולהכי אינה יולדת עוד עד חדש או עד חדשיים בשנה שניה ות''ק מיירי כגון שעישרה בתוך שנתה שנולדה כר' שמעון ולקמן מפרש במאי פליגי והאי בתוך שנתה מפרשים כההוא דלעיל גבי פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי יהושע דאמרינן בריש הלכתא במטנפת וכו' קמיפלגי: ת''ק אית ליה דזעירי. אין לך טינוף גדול מלידה ולהכי לא מציא היא למיהדר וליילודי בתוך שנתה עד לאחר יום או יומים ורבי שמעון דלא נחית להכי סבר דמשכחת לה דהדרא וילדה בתוך שנתה דלית ליה הא דזעירי והשתא מצינן למימר דת''ק סבר דאפילו יולדת חוזרת ויולדת בתוך שנתה דהאי בתוך מפרשים לעיל בריש פירקין דלאו תוך ממש דוקא אלא בסוף יום או יומים לשון זה אינו עיקר דאיכא פירכא למאן דדייק ביה דבנות היכי משכחת להו דילדו בתוך שנתן כגון שעיברו ביום שלשים ללידתן וילדו לאחר ה' חדשים ביום אחרון אי הכי נמי משכחת לה דתיהדר ותלד בתוך שנתה: והתניא. בניחותא: גדייה שלש בנות. בכרס אחד וכל בנותיה ילדו שלש שלש להכי נקט שלש לשון נקבה דאי הוו זכרים לא הוו מתעשרי דאיכא ג' בכורות ותו לא פיישי עשר: כולן נכנסים לדיר להתעשר יחד. דכולן יכולין להיות נולדין מאלול לאלול השלש בנות ותשע בנותיהן דאי לא הוו נולדים בשנה אחת לא הוו מיעשרי אהדדי דבאחד באלול ראש השנה למעשר ואין מצטרפין אותן שנולדו לאחר אלול כדמפרש בפרק מעשר בהמה (לקמן דף נז:) והנך יכולין להיות בנות שלה בשנה אחת כגון שנולדו הבנות באחד באלול ונתעברו לסוף ששה חדשים וילדו קודם אלול ולמה לי למיתנא שלש בנות דילדו כולהו הג' בנות כו': לימא קסבר מטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה. משעת טינוף עד סוף שנה והאי נמי אינה יכולה לילד הואיל וילדה שלש בנות בתחלת השנה ולהכי נקט מטנפת דסד''א דמטנפת נמי שוהא לילד כיולדת ובעי למיפשט נמי מינה סתמא אי כתנא קמא אי כר' יהושע דפליג לעיל במטנפת: ומשני אפילו אם תימצי לומר מטנפת חוזרת ויולדת שילדה ודאי אינה חוזרת דברי הכל היא: איכא בינייהו דזעירי. וכגון שטינפו הבנות לסוף ששה ללידתן בתחלת חדש שביעי תנא קמא דלא נקט לישנא דתוך אית ליה דזעירי דתו לא מקבלי זכר עד ראש חדש שמיני וימי עיבורן ה' חדשים שלימין אישתכח דלא ילדו עד יום אחד בשנה שניה ומשכחת לה אפילו הכי נכנסות יחד לדיר אימהות ובנות חוץ מן הזקינה כגון שהיתה שנה מעוברת דיום אחד בשנה שנייה שלהן עדיין ראש חדש אב ורבי שמעון דנקט תוך שנתן ביום אחרון של שנה נולדו ומחוסרי זמן הן עד שבעת ימים ור' שמעון סבר מחוסר זמן הן עד דמתעשרי: (רש"י)

תוספות קיימא הא ועוד דמשום היא גופה שאם נתיר לשוחטו לאוכלו כשהוא בריא יכול לשוחטו כשהוא חולה וקרוב לפיהוק של מיתה דהשתא איכא ריעותא ואין לדקדק דר' שמעון בן גמליאל לא חייש למיעוט מהא דחיישי למיעוט רבי עקיבא ור' טרפון בפ' קמא דמכות (דף ז. ושם ד''ה דילמא) שמא במקום סייף הוה נקב ורבי שמעון בן גמליאל קאמר אף הן מרבים שופכי דמים בישראל דדילמא התם הוא דלא חייש משום דחשבינן כלא איפשר שאם כן לא יהרג אדם לעולם ואפילו ר' מאיר מודה כדקאמר בפ''ק דחולין (ד' יא:) והא דבעי למימר לרבי עקיבא דחלב פוטר ולא חייש למיעוט הוה מצי לאקשויי מההיא דמכות דחייש שמא במקום סייף נקב הוה ורשב''ג קאמר דלא חייש אלא דלא רצה להאריך ועוד אין נראה לרבינו תם לפרש כלל טעמייהו משום דחיישי למיעוטא דבהדיא חשיב לא אפשר בפ''ק דחולין (דף יא: ושם) אלא אמרי רבנן דכשהיו שואלים לעדים ראיתם אם במקום סייף נקב הוה והם אומרים אין אנו יודעים בטלה עדותם אע''פ שאם לא היו שואלין היה נהרג מידי דהוה זה אומר בסייף הרגו וזה אומר בארירן הרגו דאין זה נכון אע''ג דאי לא שיילינן להו הוה נהרג ולא חיישינן דדילמא אי שיילינן מינייהו הוי מכחשי אהדדי ומיהו אין זה קושיא לחושבו כלא איפשר דאיפשר כגון שנתגלה קרום של מוח וראוהו עדיין שלם ובחולין דחשבינן ליה לא איפשר לפי שדוחק להעמיד בו הפסוק ומאן דפטר סבר שבקיה לקרא דדחיק ומוקים אנפשיה: לימא קסבר מטנפת אינה חוזרת ויולדת תוך שנתה. וכל שכן זו שילדה וולדות גמורים ובתוך שנתה לאו דוקא אלא גם אחר שנתה מעט דהא לאו באותה שנה נולדה הגדייה שאם כן תתעשר עם בנותיה ותנא קמא לא חשיב לה אלא כלומר בת שנתה יום שאחר שנתה ופירש בקונטרס דהוי כר' ישמעאל ועדיפא מרבי ישמעאל והדין עמו דהא לרבי ישמעאל חוזרת ויולדת ביום ראשון של שנה שנייה דהא אית ליה מכאן ואילך ספק והקשה בקונטרס כיון דאינה נכנסת עמהן לוקמה כגון שנולדה היא בניסן וילדה לה באלול דאפשר לה לחזור לילד עם בנותיה קודם אלול הבא ולא דק בלישניה דהא בסמוך אמרינן דתנא קמא אית ליה דזעירי והוא הדין שאין בהמה מתעברת אחר שנולדה בפחות משלשים יום א''כ צריך שלשים יום לבד מה' חדשי העיבור והוה ליה למימר שנולדה בכ''ה באדר: תנא קמא אית ליה דזעירי. גם כאן פי' בקונטרס דימי עיבורה ה' חדשים שלמים משמע שרוצה לומר של שלשים יום כמו שפירשנו לעיל ואי אפשר לומר כן כלל ולמאי דמוקי פלוגתייהו במקצת היום ככולו דצריך למנות הכל מאחד באלול של שנה זו לאחד באלול של שנה הבאה לשנת הלבנה דאחד באלול ראש השנה למעשר בהמה ולא משכחת לה בשום ענין אלא אם כן היו חדשי העיבור כפי חדשי הלבנה והשתא לתנא קמא לא אמרינן מקצת היום ככולו וכשנולדה באחד באלול לא קבלה זכר עד מלאת שלשים יום שנולדה דכיון דאמר זעירי אין טינוף פחות מל' יום כל שכן בתה והשתא שלמי אינהו ל' יום ביום ב' של תשרי דבעינן ל' יום מעת לעת כיון דאין מקצת היום ככולו ואלול חסר הוא ובו ביום אפשר להתעבר וה' חדשים של עיבור שלמי יום שני של אדר ובו ביום ילדה חשוב שלשים יום מעת לעת לבנותיה קודם שיקבלו זכר ויכלו ביום שלישי של ניסן ובו ביום נתעברו ונמצא שכלו ה' חדשי עיבורן ביום שלישי של אלול ובו ביום ילדו ורבי שמעון סבר דאמרי' מקצת היום ככולו וכלים שלשים יום ביום אחד של תשרי ובו ביום נתעברה ונמצא שכלו ה' חדשי העיבור ביום אחרון של שבט דמקצת היום ככולו ובו ביום ילדה חשוב שלשים יום לבנות ויכלו ביום אחרון של אדר שהוא חסר ובו ביום נתעברו ונמצא שכלים בכ''ט באב ה' חדשי העיבור ואין לתמוה על שפירש דחדשי העיבור של בהמה דקה לפי חדשי הלבנה דה''נ אשכחן בירושלמי בפרק קמא דנדה דחמורה אע''פ שאינה יולדת למקוטעין פעמים שי''ב חדשי עיבורן לפי שנת החמה פעמים לפי שנת הלבנה דקאמר התם ר' חייא בר אשי הוה יתיב קמיה דרב חמתיה מבעית א''ל מה כן א''ל חמרתי בעיא מילא דאנא בעי (מרבענא) שלא תצטנן א''ל אימתי עלה עליה זכר א''ל ביום פלן וחשיב א''ל בעיא היא עד כדון ותני כן שפיחת אינה פוחתת מימות הלבנה המוספת אינה מוספת על ימות החמה ואח''כ אמר שם וכל מילתיה דרבי יהושע פליג דאמר רבי יהושע בן לוי בקרות של בית רבי ממנה שוורים . (תוספות)

דף כא - ב

והתניא רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר והרי הן כבכור מה בכור קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו ואדיליף מבכור ניליף מקדשים מסתברא מבכור הוה ליה למילף שכן גואל מום תמורת אכילה אדרבה מקדשים הוה ליה למילף שכן זכר קדוש במתנות פשוט אלא רבי שמעון העברה העברה גמיר היכי דמי טינוף אמר רבא כדאמרי רעותא דצלתא אצר חיותא ושמואל אמר בעבועי דדמא וצריך להראותו לחכם חכם מנא ידע אמר רב פפא רועה חכם אמר רב חסדא הרי אמרו יצירת הוולד באשה ארבעים יום בעי רב חסדא בבהמה בכמה אמר ליה רב פפא לאביי לאו היינו דזעירי דאמר זעירי אין טינוף פחות משלשים יום ההוא לקבל איתמר מצינו לוקח מעובד כוכבים לוקח מישראל מאי אמר רב בכור ודאי דאם איתא דבכרה אישתבוחי הוה מישתבח ליה ושמואל אמר בכור ספק סבר לשחיטה קא בעי ליה ורבי יוחנן אמר חולין ודאין מאי טעמא אם איתא דלא בכרה כיון דאיכא איסורא אודועי הוה מודע ליה תניא כוותיה דרבי יוחנן דאמר חולין אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע לימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל התם במוכר תליא מילתא הכא בלוקח תליא מילתא: מתני' רבי אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר ופטורה מן הבכורה: גמ' תני רבי חייא אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ומאחר דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא אמאי תקבר

רש"י והתניא. בניחותא: והרי הוא. כלומר ובדבר זה יש לו דין בכור: מה בכור קדוש לפני זמנו. שהרי קדושתו מרחם: אף מעשר קדוש לפני זמנו. דמחוסר זמן נכנס לדיר: לילף מקדשים. משלמים שאין יכול להקדישן מחוסר זמן שאין קדושה חלה עליהן כדאמרינן בתורת כהנים ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' אין לי אלא לאשה מנין אף להקדיש תלמוד לומר לקרבן: שכן גואל מום תמורת אכילה. בכור ומעשר אין נפדין דבבכור נאמר (במדבר יח) לא תפדה ובמעשר (ויקרא כז) לא יגאל אבל קדשים נפדין במומן וקדושין במומן קדושה גמורה מה שאין כן בקדשים כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף יד.) כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן כו' חוץ מבכור ומעשר ובכור ומעשר אין תמורתן קריבה דכתיב לא תפדה קדש הם את דמם תזרוק וגו' ואמרינן הן קריבין ואין תמורתן קריבה במסכת תמורה בפרק אלו קדשים (דף כא.) אבל שאר קדשים תמורתן קריבה כדאמרינן בפירקין דלעיל (ד' יד:) רק קדשיך אלו התמורות: אכילה. בכור ומעשר נאכלין במומן זה לישראל וזה . לכהן אבל קדשים שנפל בהן מום נפדין: פשוט זכר קדוש במתנות. מעשר וקדשים נוהגין בפשוט ואינם צריכין להיות זכרים וצריכים להקדישם בידים ואינם ממתנות כהונה ומעשר ושלמים נאכלין לבעלים כדמפרש בפרק מעשר בהמה (לקמן דף נו.) דמעשר הוי שלמים אבל בכור לאו פשוט הוא ואינו נוהג אלא בזכרים ואין צריך להקדישו דמרחם קדוש וממתנות כהונה הוא: העברה העברה. והעברת כל פטר רחם הזכרים כל אשר יעבור תחת השבט: אצר חיותא. נעצר רחמה ונימוק העובר: בעבועי דמא. פולטת אבעבועות של דם: להראותו לחכם. לידע אם עובר היה ותיפטר מן הבכורה: ארבעים יום. דהמפלת יום ארבעים צריכה לישב ימי טומאה וטהור בציר מהכא מיא בעלמא הוא: בבהמה בכמה. שהתה משקבלה זכר עד הטינוף דנימא ולד הוא ומיפטרא מן הבכורה: לאו היינו דזעירי. דסד''א דהכי אמר דשלשים יום שהוה הולד להבראות וביום ל''א נימוק ויוצא (והכי קאמר זעירי אין טינוף מעכב בלידה שאינה מתעברת ולד אחר פחות משלשים יום): לקבל איתמר. משהפילה את עובר ראשון אינה מקבלת זכר עד שלשים יום אבל בימי יצירת הולד לא איירי: מצינו לוקח מן העובד כוכבים. מה דינו כדתני מתניתין: אישתבוחי משתבח ליה. המוכר אומר קחנה שכבר ביכרה ואין צריך עוד ליתן ולדה לכהן: ספק. והאי דלא אשבחה מוכר בהכי דסבר לשחיטה בעי לה: אם לא הודיעו. בארבעה פרקים בשנה מוכר שמכר פרה לשחוט ובו ביום מכר בנה לאחר לשחוט צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט ואם לא הודיעו הולך לוקח ושוחט לבן ואינו צריך לחזור ולשאל אם היום נשחטה האם: התם במוכר תלא רחמנא. שצריך להודיעו כדאמרינן בשחיטת חולין (דף פג:) יום אחד יום המיוחד טעון כרוז דהיינו יום המיוחד ארבעה פרקים בשנה מיוחדין לכך שיטעון מוכר להכריז אמה מכרתי לשחוט: הכא בלוקח תליא מילתא. דכתיב (דברים טו) בבקרך ובצאנך דמי שהבהמה שלו עליו להפריש בכורותיו: מתני' הרי זו תקבר. החררה דאסורה בהנאה דשמא ולד זכר היה שנימוק וקדוש בבכורה ביציאתו: גמ' אינה מטמאה במגע ובמשא. כנבילה השתא ס''ד משום דלא חיישינן שמא ולד נימוק אמאי תקבר: (רש"י)

תוספות ויש ממנו שילדו עכשיו פירוש שילדו למקוטעין ויש מהן שילדו לאחר זמן ואח''כ אומרים כאן בבהמה טמאה כאן בבהמה טהורה כלומר לא פליגי ופריך הא כתיב הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור תספור ירחים תמלאנה וידעת עת לדתנה ופירוש תספור ירחים תמלאנה דאינה יולדת למקוטעין ומשני חיה טהורה כבהמה טמאה כלומר דאינה יולדת למקוטעין אבל בהמה טהורה יולדת למקוטעין ובשמעתין פלוגתא בבהמה טהורה: אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו. והא דאמר בתמורה פרק אלו קדשים (דף יט:) הרי מחוסר זמן דלא חזי ואמר רבי שמעון קדוש היינו במעשר בהמה כדמוכח הכא דפליגי ר' שמעון ורבנן אבל בשאר קדשים מודה אפילו ר' שמעון: שכן גואל מום כו'. הא דלא קאמר נמי ואין באים מחוצה לארץ כשאר קדשים משום דפלוגתא היא התם בגמרא תמורה (דף כא.): אכילה. פירש בקונט' שנאכלין במומן בלא פדיון וקצת קשה הא מכלל גואל הוא ונראה לפרש דמשונה אכילתה משאר פסולי המוקדשין דאין נשחטין באיטליז ונמכרים באיטליז ונשקלים בליטרא ומדאורייתא הוא כדמשמע בפרק קמא דתמורה (ד' ח.) ובסוף חלק (סנהדרין ד' קיב:) גבי עיר הנדחת דממעט בכור ומעשר מדכתיב בהמה מי שנאכל בתורת בהמתך יצאו בכור ומעשר שאין נאכלין בתורת בהמתך דתנן כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז חוץ מן הבכור ומעשר: העברה העברה גמירי. ואף ע''ג דאיכא למילף נמי תחת תחת מקדשים כדאמר בפ''ק (לעיל ד' יב.) בהמה שיש בה מקצת סימנין הכא לענין קידוש שייך למילף טפי מהעברה דמשמע כל אשר יעבור תחת השבט לשון קידוש: אשתבוחי משתבח ליה. פירש בקונטרס שכבר ביכרה ולא תסתכן בלידה עוד אבל עובד כוכבים אי נמי א''ל הכי אין בדבריו אמת ויש ללמוד מפירושו דעובד כוכבים אפילו מסיח לפי תומו אינו נאמן דלהשביח מקחו אומר כן ועוד יש לפרש דאישתבוחי דהכא היינו שכבר נפטרה מן הבכורה: רבי יוחנן אמר חולין ודאי. בהלכות גדולות פסק כר' יוחנן ובביצה (דף ד:) אמרי' רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ובפ' מי שהוציאוהו (עירובין ד' מז:) אמרינן שמואל ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן: התם במוכר תליא מילתא. שיודע המוכר בלוקח שקונה לשחוט ועובר בלאו דולפני עור אם אינו מודיעו דלוקח לא . איבעי ליה לאסוקיה לדעתיה שמכר אמה או בתה: הכא בלוקח תליא מילתא. שעליו לחקור בבהמתו אם היא חייבת בבכורה: בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר. אע''פ דתנא בפרק בהמה המקשה (חולין דף עז.) המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים כדמפרש התם משום דנסמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות הכא שאני כדמפרש בגמרא כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה ומה שאינו דוחק בגמרא לומר כן אלא משום דרבי חייא דקאמר וכי מאחר דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא אמאי תקבר ומשני כדי לפרסמה כו' בלאו הכי צריך היה טעם דפרסום אלא אדאמר ר' חייא לא ניחא ליה כל כך שתקבר מטעם פרסום כיון דאפי' יודע שילדה דבר הקדוש לא בעיא קבורה משום דבטלי: (תוספות)

דף כב - א

כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה למימרא דולד מעליא הוא ואמאי אין מטמא לא במגע ולא במשא אמר רבי יוחנן משום ביטול ברוב נגעו בה ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר ר' יוחנן רבי אליעזר בן יעקב ורבי שמעון אמרו דבר אחד רבי אליעזר בן יעקב הא דאמרן ר' שמעון מאי היא דתנן השליא בבית הבית טמא לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד רבי שמעון אומר ולד נימוק עד שלא יצא: תנן התם אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה מאי כפיקה אמר רב הונא כפיקה של צמר אמר ליה חייא בר רב לרב הונא רבי פריש של שתי או של ערב אמר ליה תניא פיקה של שתי דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר של ערב רבי אליעזר ברבי צדוק אומר משיראו טפיפיות מאי טפיפיות אמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' אליעזר ברבי צדוק כך היו מפרשין בירושלים כפרידה שכורעת להטיל מימיה ונראית פיקה מתוך פיקה: אמר רב הונא שמעתי שתי פיקות אחת של שתי ואחת של ערב ואין לי לפרש כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן שלש פיקות שמעתי אחת של שתי ואחת של ערב ואחת של פיקה גדולה של סקאין ואין לי לפרש כי אתא רבין פירשה משמיה דרבי יוחנן של אשה כשל שתי של בהמה כשל ערב פיקה גדולה של סקאין כדתנן גוש הבא מבית הפרס מארץ העמים שיעורו כפיקה גדולה של סקאין שהוא כחותם המרצופין וישנו בצד העליון של מגופת החבית הלחמית אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור ממה נפשך אי מיא רובא נינהו כיון דעביד להו השקה טהרי להו ואי רובא ציר נינהו ציר לא בר קבולי טומאה הוא מאי איכא משום הנך מיעוטא דמיא הנך בטלו להו ברובא אמר רבי ירמיה לא שנו אלא לטבול בהן פיתו אבל לקדירה לא מצא מין את מינו וניעור יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא אמר ליה אביי וכי טומאה שבטלה חזרה וניעורה א''ל ואת לא תסברא והתנן סאה תרומה טמאה שנפלה

רש"י ומשני כדי לפרסמה. לאם שפטורה מן הבכורה דמדקברינן לחררה מחזקינן ליה כולד: וקפריך כיון דפטרת ליה מבכורה למימרא דולד מעליא הוא ואמאי אינה מטמאה: ביטול ברוב. להכי אינה מטמאה שבטל הבשר ברוב דם וגנונים שיוצאין עמו: נגעו בה. הא דאמרן דלא מטמא במגע משום ביטול ברוב: השליא בבית. שהפילה האשה שליא ואין ולד ניכר בה: הבית טמא. כדקתני טעמא דאין שליא בלא ולד אלא שנימוק ואעפ''כ מטמא: רבי שמעון אומר הולד נימוק. ומוקמינן התם דטעמא דר' שמעון דאמר הבית טהור משום ביטול ברוב נגעו בה במסכת נדה בפרק המפלת (דף כז.): פתיחת הקבר. אשה שמת עוברה במעיה וישבה על המשבר ונפתח קבר הרחם בבית זה ולא יצא הולד והוציאוה לבית אחר טמא הבית הראשון כאילו נולד שם דטומאה בוקעה והוא הדין פתיחת הקבר אינו לנפלים אלא לנפל שהעגיל ראשו כבר שעב ראשו: פיקה של צמר. למושי''ל: רבי פריש. דצריך פיקה של שתי שקטנה או פיקה של ערב שגדולה: אמר ליה תניא. דפליגי בה: משיראו טפיפיות. ר''א בר צדוק פליג אתנא קמא ואמר אע''ג שלא העגילו ראש כפיקה יש פתיחת הקבר משיפתח רחמה כל כך שיראו בתוך רחמה טפיפיות: כפרדה זו שכורעת להטיל מים. וכורעת יותר מבהמה וחיה ומתוך כריעה נפתח רחמה מאד ונראין קמטים ברחם: פיקה מתוך פיקה. והיינו טפיפיות תרי זימני פיפי היינו פיקה: ואין לי לפרש. איני יודע לפרש: של אשה. דין להיות לה פתיחת הקבר: של בהמה. שלא תהא כטומאה בלועה לטומאת מגע משום נבילה של נפל אם הושיט הרועה יד ונגע בו להוציאו מן הרחם: כשל ערב. משהעגיל ראש כפיקה של ערב ואי לאו טמא בלועה היא ולא מטמיא כדתנן בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו טהור בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע:): גוש. עפר שיעורו לטמא באהל ולשרוף עליו תרומה וקדשים: כפיקה גדולה של סקאין. מרצופין סקאין גדולים של גמי וכשנועלין אותן חותמין אותן: וישנו בצד העליון של מגופת חבית הלחמית. כלומר שישנו לאותו חותם בצד העליון של כיסוי שעושין לחביות של חרס רחב מלמטה לכסות החבית והולך ומתקצר למעלה כדי שיאחז בידים ואותו צד שהולך וכלה קרי צד העליון. הלחמית שעושין בבית לחם: משיקו במים. שמא נטמא מחמת מגע עם הארץ: וטהור. ממה נפשך דודאי מים מעורבים בו ואי מיא רובא ובטיל הציר ברוב ומקבל טומאה מחמת המים ומיא סלקא להו טבילה בהשקה שנותן הכלי במקוה עד שעוברים מי המקוה על פיו ונושקין עם המים שבתוך הכלי ואע''ג דאוכל ומשקה לית להו טהרה במקוה מיא סלקא להו השקה דהוי כמי שזרען וחוזר ונוטלן דזריעה מטהרה מטומאה דתנן (תרומות פ''ט מ''ז) שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהורין בתשובת רבינו גרשון מצאתי כך: ציר לאו בר קבולי טומאה. דזיעה בעלמא הוא שיוצאה מן הדגים כשמולחין אותן: משום הך מיעוטא דמיא. דמקבלי טומאה והשקה לא מהניא להו הואיל ורובא ציר ובאוכל לא סלקא השקה בטלי להו ברובא ולא הוי הציר טמא: לא שנו. דבטלו ברוב ומותר הציר אלא לטבל פיתו: אבל לתקן את הקדירה אסור. שהמים שבתוך הציר מוצאין מים שבקדירה ומצטרפין יחד ורבין על הציר ומטמאין אותו: מצא מין את מינו וניעור. מתורת ביטול וחוזר לטומאה: להאי שמעתא. דרבי ירמיה: (רש"י)

תוספות רבי אליעזר ורבי שמעון אמרו דבר אחד. אע''ג דרבנן מודו לר' שמעון דבטל כשהוציאוהו בספל לבית החיצון כדאמר בנדה פ' המפלת (דף כז.) מ''מ לא אשכח אמרו דבר אחד אלא מר' אליעזר בן יעקב ור' שמעון דלשניהם בטל בתחלת לידה ואע''ג דמילתא דר' אליעזר בן יעקב לא דייקא כלל דבטל אלא דרבי חייא הוא דקאמר הכי י''ל דתני ר' חייא דקאמר היינו שהיה שונה בו במילתיה דרבי אליעזר בן יעקב דאינה מטמאה במגע ולא במשא והכי איתא בהדיא בתוספתא: עד שיעגילו ראש כפיקה. הא דתנן בפ' המקשה (חולין ד' ע:) בהמה שמת עוברה במעיה והושיט הרועה ידו טהור כשלא העגיל כפיקה וכן אידך דקתני התם אשה שמת ולדה במעיה ופשטה החיה כו' האשה טהורה עד שיצא הולד ומשמע בגמ' דטהורה משום דהויא טומאה בלועה והחיה טמאה שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור ולאו אדעתה כשלא העגיל ראש כפיקה נמי איירי דאין לומר דלעולם הוי כפיקה וקודם פתיחת הקבר דהא לא מטמא אלא גזירה שמא יוציא ראשו חוץ לפרוזדור משמע דקודם לכן טהורה אע''ג דפתיחת הקבר הוא קודם לכן דהא ביציאת ראש חוץ לפרוזדור הוי כילוד לגמרי: בצד העליון של מגופת החבית. יש באותה מגופה כעין בית יד שעושין לאוחזה והוא עגול כעין אותה שקורין פיל מיי''ל בלע''ז: הנך מיעוטא דמיא בטילן להו ברובא. ולא דמי לשאר איסורין שהוא בנותן טעם דלא אתמר טעם כעיקר לענין טומאה וכן נבילה בטילה בשחוטה לענין טומאה אפי' חזר ונתבשל הכל ביחד: בטילי להו ברובא. ואפי' היו מחצה על מחצה מ''מ מטעם דלא בטל סלקא להו השקה: אבל לקדירה לא מצא מין את מינו וניעור. לא דמי להא דאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין דף ק: ושם) ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף כג.) ובפ' בתרא דע''ז (דף עג.) סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו דהתם אין מינו נאסר אלא מכח האיסור שנתערב ואי אפשר להבדילו ובכ''מ שישנו היתר הוא לפיכך שייך לומר סלק אבל היכא דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים הטמאים אין שייך לומר בו סלק: וניעור. פירש הקונט' שהמים חוזרים ורבים על הציר ומטמאין אותו ולא דק דציר לאו בר קבולי טומאה הוא אלא זהו ניעור דמקמי הכי בטל הציר מן המים טומאת משקין מחמת רוב ציר ועכשיו שהמים ניעורו לכמו שהן תחלה קודם שנתערבו בציר: יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא כו'. הקשה הרב רבי אפרים דהכא אית ליה לרב דימי דאפילו טהרה עוררת טומאה ובפ' בתרא דע''ז (דף עג.) אית ליה דאפי' איסור אין עורר איסור דקאמר המערה (תוספות)

דף כב - ב

למאה חולין טהורין רבי אליעזר אומר תירום ותרקב שאני אומר היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה וחכמים אומרים תעלה ותיאכל ניקודים או קליות או תילוש במי פירות או תתחלק לעיסות ובלבד שלא יהא במקום אחד כביצה ותני עלה אותן חולין

רש"י למאה חולין טהורין. שלא הוכשרו ולא טימאתן בנפילתה: תירום. ירום משם סאה ותירקב כדין תרומה טמאה שאני אומר כו' ותרומה טמאה אסורה באכילה: תעלה. תיבטל ותיאכל עם חוליה ומשום גזירה יתן דמים לכהנים או ירים ממנה סאה ותאכל לכהנים: ניקודים. ביובש כמו יבש היה נקודים (יהושע ט) דעכשיו אע''ג שיש בה טמאה וטהורה אין מטמאה את הטהורה בלא הכשר וטמאה בטילה בטהורה ותיאכל ניקודים: וקליות. נמי דלא מיתכשרי ולא מקבלי טומאה: או תילוש במי פירות. כמו מי תפוחים ותותים דמי פירות אין מכשירין: אותן חולין לר' אליעזר מה תהא עליהם. דלרבנן הא אמרינן בכולהו בין חולין בין תרומה יאכל נקודים או קליות: (רש"י)

תוספות יין נסך מחבית לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל וי''ל דהכא משמיה דריש לקיש והתם משמיה דר' יוחנן ומיהו קשה לרבי יוחנן דאפי' בטומאה דחולין דקילא דדייקינן בסמוך ממתניתין וברייתא דטומאה עוררת טומאה דקאמר שמא יביא קב חולין טמאין וכו' כ''ש דאיסור יש לו לעורר איסור ומילתא דפשיטא היא בכוליה הש''ס דאיסור מעורר איסור ובפרק הערל (יבמות דף פב:) נמי אמרינן דנתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו אבל יתר ממנו לא ולא אמרינן ראשון ראשון בטל ובפרק נוטל (שבת דף קמב.) סאה של תרומה שנפלה לתוך ק' של חולין ולא הספיק להעלותה עד . שנפלה אחרת אסור ומיהו אין משם ראיה כל כך דהתם משום דסאה ראשון נהי דלא אסר מ''מ לא נתבטל דצריך להרים ועוד אשכחן בפרק הנודר מן הירק (נדרים דף נז:) דר' יוחנן אית ליה אפילו גידולי היתר מעלין את האיסור ומיהו אין משם קושיא לפי מה שרגיל ר''ת לחלק בין היתר דגדל בלא הפסק להיכא דאיכא הפסק ומעמיד ההיא דע''ז במיפסק פסוקי כדאשכחן בפ' בתרא דנדה (דף עא:) גבי דם תבוסה דמחלק בין פסק ללא פסק ובפ' התערובות (זבחים דף עח.) דאמרינן דם לתוך המים ראשון ראשון בטל התם איירי בפסק וההוא דשמא רבו הנוטפין על הזוחלין היינו שמא ירבו בלא הפסק ומתוך כך מפרש ר''ת בהגוזל קמא (ב''ק דף ק.) ובריש ב''ב (דף ב.) דנקט נפרצה אומרים לו גדור תרי זמני דאם יש תוספת מאתים בין שני הפעמים אין מצטרפין לאסור כיון שיש הפסק אבל קשה מהא דשמעתין ובפרק הערל דאפי' בלא הפסק אמרינן דחוזר וניעור ונראה לרבי דבכל דוכתא יש לו להיות ניעור אפי' בהפסק וגבי דם תבוסה בפ' בתרא דנדה (דף עא:) דבדרבנן הקילו וההיא דתערובת דם שאני התם דיש דחוי אצל קדשים דכיון שנדחית כל טיפה וטיפה כשנופלת שוב אינה חוזרת ונראית וההיא דר' יוחנן דע''ז (דף עג.) דקאמר ראשון ראשון בטל היינו כל זמן שיש בהיתר ששים על האיסור דליכא נתינת טעם ואאיסור משהו דמתני' דהתם קאי וזה לשון ראשון בטל דיין נסך נראה עד רובו לשל היתר אבל אם רבה איסור אסור שאיסורין המתבטלים חוזרים וניעורין ונראה דמאן דאית ליה בי''נ החמור באיסורא לגו היתרא ראשון ראשון בטל כ''ש בשאר איסורין או שמא בדבר זה הקילו ביין נסך יותר מבשאר איסורין דבשאר איסורין חוזר וניעור כשרבה האיסור כל כך שאין בהיתר ששים ועוד נראה שגם יין נסך אינו בטל ראשון ראשון עד רובו אלא עד ששים וכן שאר איסורין ואינן חלוקין אלא היכא דנפיש עמודיה טפי מחבית כמו שאפרש או בהיתרא לגו איסורא פי' שבתחלת התערובת איסור והיתר אין ששים דהיתר לגבי איסור וביין נסך אם יוסיף היתר לתוכו עד עולם אסור ובשאר איסורין מותר כשרבה כל כך שיהא ששים של היתר ושמא אפי' בנפסק לא אמרינן ראשון ראשון בטל כמו בחתיכת בשר שבולעת טעם נבילה אפי' למאן דמפרש חתיכה עצמה נעשית נבילה בשאר איסורין כמו בבשר בחלב דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא לענין שלא תועיל לו פליטה משום דאיפשר לסחטן אבל רביה תועיל וא''ת כיון דלבסוף נמי איכא ששים של היתר לכך בטל היין נסך מאי איריא משום ראשון בטל כיון שגם לבסוף יש ששים י''ל דדוקא נקט מחבית לבור דלא נפיש עמודיה כולי האי ואע''ג דנפיש טפי מצרצור אבל היכא דנפיש עמודיה טובא לא בטל אפי' יש ששים בהיתר ולהכי קאמר ראשון ראשון בטל שאם נפל בבת אחת אינו בטל אע''פ שיש ששים יין מן ההיתר ושמא דוקא יין נסך אבל טבל אינו בטל בשום עניין במינו או שמא יין נסך בטל ומינה שמעינן דכ''ש ולרבותא נקטיה וכן נ''ל עיקר ראשון ראשון בטל דדוקא עד ששים כדפרישית באיסורא לגו היתרא ובהיתרא לגו איסורא בכל שהוא אבל בשאר אסורין אפי' היתרא לגו איסורא חוזר וניעור ההיתר כשהוא רבה עד שיהא בו ששים ומי פירות במקום שמעלין בנתן סאה ונטל סאה עד רובו אין לתמוה למה בטלין מי פירות ונחשבין כמים דהכי גמירי לה דתנן מי פירות פעמים מעלין פעמים אין מעלין וכה''ג דמעלין הרי הם כמים להעלות וכי איכא רוב חוזרין ונעורין ולמאי דפרישית מאן דשרי ע''י ראשון ראשון בטל לא שרי אלא עד ששים ולא נפקא לן מידי אי הלכה כן אי לאו לאותן שנוהגין עכשיו היתר הנאה בשכשוך עובד כוכבים ובסתם יינם שהרי פסק ר''ת שהיין המותר בהנאה אין לנו לומר שאוסר בכל שהוא ודבר פשוט הוא ונראה לי דבריו שלא להחמיר בו חומרא דיין נסך לאסור במשהו כיון דמותר בהנאה כאיסורין קלין ור''ת פסק לשם קיימא לן כרבין דלית ליה ראשון ראשון בטל ולא שרי אלא בנפל שם קיתון של מים ונראין דבריו במה שאומר הלכה כרבין אם בא לחלוק על רב דימי ורב יצחק כדאמרינן בהבא על יבמתו (יבמות דף סד:) בסופו אבין בר סמכא יצחק סומקא לאו בר סמכא אבין יש לו בחזרה אבל זה אין בידי להוכיח אם רבין בא לחלוק אם לא כי י''ל שלא בא לחלוק ומה שהצריך ביטול ע''י מים דוקא היכא דעירה מחבית לבור לרב יצחק ולרב דימי בדנפיש עמודיה טפי מחבית ואפי' לר''ש דלא מפרש לרב דימי חבית דוקא נוכל לומר שאין רבין חולק על רב יצחק ובמערה מחבית דבר רבא ולמאן דמתני ההיא דרב שמואל בר' יהודה דנפל שם קיתון של מים אמתנית' מצי סבר כרב דימי ויעמיד משנה כרב דימי בהיתרא לגו איסורא ולהכי לא בטל כל זמן שאין שם מים וזה שפירשתי שיסבור רב שמואל כרב דימי יכול להיות אם נפרש דרב שמואל בר' יהודה למאן דמתני ליה אמתנית' לא בעי תחלה היינו שאין להוכיח מילתיה דרב שמואל דבעי תחלה אבל מכ''מ אמת הוא דאיהו נמי בעי תחלה כדי שלא נצטרך לומר שחולק על אותה דר' יוחנן דלקמיה דמזגן וערבם זה בזה דמשמע דבעי מזגן תחלה ואח''כ ערבן אם נפרש כך שוב לא נוכל לומר שסובר רב שמואל ראשון ראשון בטל דכיון דבעי מים תחלה ס''ל במשהו באיסורא לגו היתרא א''כ לית ליה לא דרב דימי ולא דרב יצחק מיהו דאין צריך לפרש כך אלא כדמשתעי פשוטה דשמעתין דלא בעו תחלה ופליג אההיא דר' יוחנן דמזגן וערבן א''נ לא פליג וס''ל דהוא הדין ערבן תחלה ולא נקט מזיגה ברישא דוקא דהא לא גרסינן בפסחים מזגו ואח''כ ערבו דלהוי משמע לגמרי דוקא אלא מזגו וערבו וכל הני ביטולי דההיא שמעתין דמזגן וערבן המערה מחבית לבור וההיא דשמעתין דשמא יביא קב ממין אחר וקב ועוד ממין זה יכולין להעמיד בשלא נתכוון לבטל ולהתיר את האיסור או לטהר את הטמא שאל''כ לא הוי בטל ובנפל קיתון של מים תחלה אין לחלק בין נתנן במתכוין לנפל אבל לבסוף למאן דלא בעי תחלה דוקא בלא מתכוין קאמר ובההיא דציר דקיימינן דלא קאמר אמרינן סלק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו י''ל דההוא אמורא לית ליה: תירום ותירקב. בירושלמי תני תשרף וקשה אטו בשופטני עסקינן שמותרין ליהנות בשריפתן ואינם חפצים ומניחים אותה לרקב ואין לנו להשמיע במה שאין בני אדם רגילים לעשות ור''ת מפרש דתרקב ותשרף הכל אחד והגמרא שלנו מפרש ותשרף דתנן היינו בלא הנאה כעין רקבון דאי שרית בהנאה אתי למיכליה הואיל וסברא היה להתירה ע''י בטול כדאמרי רבנן תעלה ותיאכל כו' וה''ק או תרקב או תשרף בלא הנאה ועוד יש לפרש דמחלוקת של בני בבל ושל בני א''י מהש''ס שלנו והש''ס ירושלמי וכמו כן בבבא אחרת ששנה באותו פרק דקתני אחר שהודו ר' אליעזר אומר תירום ותישרף קתני בתוספתא תירום ותרקב ואפשר דאיכא תני הכי ואיכא תני הכי וכן נמי אשכחן בפרק מצות חליצה (יבמות דף קד:) (שפירש לעיל) גבי קטנה שחלצה ובספרים שלנו גרסינן חליצתה פסולה ובירושלמי גרסינן כשירה ובריש מקום שנהגו (פסחים דף נא:) בההיא דכל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב אין הגרסא כן בירושלמי ובמשניות וא''ת וכיון דתרקב ואסירא בהנאה אמאי תירום הא מפרש בירושלמי האי ערלה וכלאי הכרם בטלים באחד ומאתים וא''צ להרים ותרומה באחד ומאה וצריך להרים משום גזל השבט והכא דכי מרים מתסרא ליכא גזל השבט י''ל דלא פלוג רבנן: תעלה ותיאכל. פי' בקונט' תעלה לשון ביטול הוא ולא לשון הרמה כדקתני לר''א תירום ולרבנן תעלה והא דתנן בפרק בתרא של מסכת ערלה התרומה ותרומת מעשר עולין באחד ומאה וצריך להרים התם משום הפסד דכהן ואי יהיב ליה דמי שפיר דמי ותדע דקתני סיפא ערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים ואפ''ה תנינן בהו לשון עלייה דתני מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם כו' וקתני יעלו באחד ומאתים עד כאן לשון הקונטרס והדין עמו שפירש הטעם משום הפסד כדמפרש נמי טעמא בירושלמי משום גזל השבט ומיהו אע''ג דעיקר תקנה משום זה היה מסתבר דאין יכול להפטר בדמים דעד כאן לא פליגי ר''א ורבנן בפ' נוטל (שבת דף קמב.) ובפ''ק דתמורה (דף יב.) במדומע דלר''א מדמע בתרומה ודאי ולרבנן לפי חשבון אבל פשיטא דקדושת תרומה יש בה: ובלבד שלא יהא במקום אחד כביצה. פי' כביצה מן התרומה שהתרומה היא חלק אחד ממאה ואחד צריך שלא יהיו (שני) שא''כ היה בה כביצה מהתרומה טמאה ואין הטמאה יכול ליבטל במאה של טהורה שהוכשר שהרי מטמאה הכל ודומה כמטמא תרומה בידים שהתרומה טמאה טהרה ע''י בטולה ומיהו מהאי טעמא לחודיה לא הוי מיתסר דכיון שכבר נתבטלה התרומה והכל חולין מותרת לזרים מה קפידא יש אם מטמא חולין אלא בעינן שלא יטעה לבטל קב חולין טמאים בקב ועוד כדמפרש עלה ומה טעם דעולא קאי בין אר''א בין אדרבנן וא''ת חולין טמאים נמי שנתבטלו ברוב חולין טהורין ניחוש נמי להכי וי''ל דהתם במתבטל מיעוט חולין טמאין ברוב טהורין ליכא למיחש שמא יביא קב חולין טמאין וקב ועוד ממין הזה כי ידוע דשם טומאה לא פקע מן חולין טמאין המעורבין בטהורין אבל הכא סבור הוא דשם טומאה פקע לגמרי מאחר דשרינן לאכילה לזרים הכל לרבנן או הק' לר''א אע''פ שהתרומה מעורבת בהם: (תוספות)

דף כג - א

לר' אליעזר מה תהא עליהן יאכלו נקודין או קליות או ילושו במי פירות או תתחלק לעיסות ובלבד שלא יהא כביצה במקום אחד ואמר עולא מה טעם גזירה שמא יביא קב חולין טמאים ממקום אחר וקב ועוד ממין זה סבר איבטלינהו ברובא וכיון דאיכא האי משהו מצא מין את מינו וניעור א''ל אם טומאה עוררת טומאה טהרה עוררת טומאה: איתיביה אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא ואי רובא אפר מקלה הוא לא מטמא ואי אמרת טומאה כמאן דאיתיה דמי נהי דבמגע לא מטמא לטמא במשא הא איתמר עלה אמר ר' יוסי ברבי חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא והאמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוטה שאי אפשר לנבילה שתיעשה שחוטה נהי דבמגע לא מטמא לטמא במשא א''ל אתון בדרב חסדא מתניתו לה אנן בדר' חייא מתנינן לה תני ר' חייא נבילה ושחוטה בטילות זו בזו ואיתמר עלה אמר ר' יוסי ברבי חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא והא דתנן רבי אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר ונפטרה מן הבכורה ותני רבי חייא אינה מטמאה לא במגע ולא במשא אמאי דנהי במגע לא מטמא תטמא במשא אישתיק דלמא (ודאי) שאני הכא דהויא לה טומאה סרוחה הניחא לבר פדא דאמר טומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב הא לא חזיא לגר אלא לר' יוחנן דאמר

רש"י אלא לר''א. דאמר שאני אומר מי חשבינן להו כטהורין לגמרי וקאמר יאכלנו נקודים או ילושו: מה טעם. לא חשבינן להו חולין גמורין לרבנן כיון דבטלה לר''א הואיל ואית ליה שאני אומר: גזירה שמא יביא כו'. דאי חשבינן להו טהורין לגמרי איכא למיחש כי הוה ליה קב שאר חולין טמאין מייתי לה ומערב לה בקב ועוד ממין זה וקסבר איבטלה לקב קמא ברובא דהאי קב ועוד וכיון דאיכא בהאי קב ועוד משהו אחד ממאה טמא מן התרומה טמאה שנפלו שם ובטלינן עכשיו מוצא טמא ראשון את טמא שני וניעור מתורת טהורה ומצטרף עם זה והוו להו פלגא ופלגא ולא מיבטל אלמא טומאה שבטלה חזרה וניעורה מתורת טהרה: א''ל אם טומאה עוררת את טומאה טהרה יעורר את הטומאה. בתמיה כלומר מים שבקדרה שטהורים היאך יעוררו מים שבציר לטמא: איתיביה. לרבי ירמיה: אפר כשר. של פרה אדומה: אפר מקלה. אפר דעלמא: לטמא. את הנוגע בה כדכתיב והנוגע במי הנדה יטמא (במדבר יט): ואי אמרת טומאה. המתבטלת ברוב לא בטלה לגמרי אלא כמאן דאיתיה דמי דאי משכחת טומאה אחריתי מצטרפת בהדה נהי דהאי אפר במגע לא מטמא דכיון דרובו טהור אמרינן באפר מקלה נגע שהוא הרוב אבל במשא מיהא ליטמא דהא מ''מ הטומאה נשא והסיט וקי''ל דמי חטאת ואפר חטאת מטמאין במשא בפ''ק דיומא (דף יד.): בטילה בשחוטה. חתיכת נבילה שנתערבה בשתי חתיכות שחוטות בטלה נבלה ברוב מלטמא דמין בשאינו מינו בטל והאי מין בשאינו מינו הוא: דאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה . ומאן דגריס שאי אפשר לנבילה שתיעשה שחוטה שבשתא היא דהא אפשר לנבילה שתהא לה תורת שחוטה שלא תטמא כלום כגון כי מסרחא לה פרחה טומאה מינה כדאמרינן לקמן הראויה לגר קרויה נבילה והכי מפרש במנחות בפרק הקומץ רבה: ואי אמרת. טומאה שבטלה כמאן דאיתא דמיא דאי משכחת טומאה אחריתי חזרה וניעורה ה''נ נהי דבמגע לא מטמא דלא אזלינן אחר חתיכת נבילה בשתים דשחוטה: אינה מטמאה לא במגע ולא במשא. ואוקימנא לעיל משום ביטול ברוב נגעו בה ואי טומאה המתבטלת ברוב כמאן דאיתא דמי תטמא במשא: טומאה חמורה. דהיינו משא: עד לגר. עד שהיא ראויה לאכילת גר תושב אבל אם סרחה ואינה ראויה לגר תו לא מטמאה במשא (רש"י)

תוספות סבר אבטלינהו ברובא. תימה מה יועיל הא אין מבטלין [איסור] לכתחלה ואפי' שוגג אם בטלו אינו מבוטל למ''ד בגיטין (דף נד:) נפלו ונתפצעו בין בשוגג בין במזיד לא יעלו מיהו איכא למ''ד התם בשוגג יעלו ושמא הא חשיב שוגג כשסבור שמותר לבטל: ואי אמרת טומאה כמאן דאיתיה כו'. מתוך פי' הקונטרס משמע שבא לדקדק דאין טומאה עוררת טומאה מדחשבינן טומאה כמאן דליתא וזה אינה סוגית הש''ס שיבא אביי להקשות על עצמו דפי' דטומאה עוררת טומאה ועוד דתיקשי ליה ממתני' אלא אפילו לא חשיבא טומאה כמאן דאיתא מ''מ בדין הוא על טומאה שעוררת טומאה דאי נמי לא הויא טומאה כמאן דאיתא: נבילה בטלה בשחוטה. ומסיק לענין מגע אבל לענין משא מטמא ועל כרחין כשיש בנבילה כזית במקום אחד דאי לאו הכי במשא לא מטמא כדמוכח בהעור והרוטב (חולין קכד:) דשני חצאי זיתים דנבילה שתחבם בקיסם אפילו הוליך והביא כל היום כולו טהור אלא היכא דמרודד ודבוק זה בזה קצת ותימה אי דנגע בכל הזיתים אמאי טהור דאפי' נגע בכולו משמע דטהור דומיא דמשא ומיהו היכא דלא נגע כולו בבת אחת אלא נגע בזה וחזר ונגע בזה אפשר דטהור כיון דבכל פעם שנוגע אין יודע שיהא נוגע בטומאה ולא הוי נמי ספק טומאה ברשות היחיד כיון דבטלה ברוב ועוד יש לפרש כשנימוח הכל יחד נבילה ושחוטה והוי כמו מרודד ואתיא שפיר אפי' לר''ע דהעור והרוטב (ג''ז שם) דאע''ג דפליג התם אפי' במרודד דלא מטמא במשא היינו בעור אבל במרודד בקיסם אפילו ר''ע מודה כדקאמר התם ומודה ר''ע בשני חצאי זיתים שתחבם בקיסם והסיטן שהוא טמא ומוקי ליה במרודד ואפילו לא יהא הסיטן דהתם דוקא אלא אפי' במגע מטמא דאי במגע לא מטמא לא הוה מטמא במשא מ''מ בהאי דהכא לא מטמא במגע דבטל ברוב וקצת תימה דכיון דחשיב הכא חיבור במרודד בקיסם מההוא טעמא דמטמא במשא משום דטומאה כמאן דאיתא דמיא מההוא טעמא גופיה תטמא במגע ויש לחלק וא''ת וכיון דלא אתי הכא לכלל מגע היכי מטמא במשא לר''ע וי''ל דה''מ כגון קולית חתומה שאין יכול ליגע או כגון שני חצאי זיתים על העור דפליגי ר' ישמעאל ור''ע אבל הכא דאיכא שם שיעור טומאה במקום אחד ובר מגע הוא אלא דאין ידוע איזהו בא לכלל מגע קרינא ביה וא''ת מאי שנא דלענין טומאת משא לא מהני ביטול ברוב משום דסוף סוף הרי נושא כזית נבילה ולענין איסור מהני דאפילו איסורין מבטלין זה את זה כדאמר ר''ל בפרק התערובות (זבחים דף עח.) דפיגול ונותר וטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור לכ''ע א''א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ודייק מינה ש''מ איסורין מבטלין זה את זה משמע דבהיתר פשיטא לכ''ע דמבטל את האיסור וה''נ אם נימוחה הנבילה והשחוטה אע''ג דבמשא טמא יהיה פטור אפי' היה אוכל בכדי אכילת פרס אע''ג דמה נפשך הרי אכל כזית נבילה בכדי אכילת פרס וגבי גיד הנשה פריך בחולין (דף צט:) וליבטל ברובא ומשני בריה שאני משמע דאיסור מתבטל ברוב בכ''מ כי לא הוי בריה או את שדרכו וכל שדרכו ובסוף ביצה (דף לח.) גבי ליבטל מים ומלח לגבי עיסה מייתי עלה נתערב קב חיטין של חבירו בקבים שלו דנהי דלר' יהודה לא בטל לרבנן מיבטל בטיל וי''ל דלענין אכילה כל משהו ומשהו כשנכנס בבית הבליעה קמא קמא בטל ברוב היתר ודמי למגע כשנגע וחזר ונגע דטהור ואע''ג דמסתבר דטומאת משא גופיה ליתא אלא מדרבנן דהא נתבטל ברוב מ''מ נהי דגזור רבנן לענין משא לא גזור לענין איסור דלא דמי מטעמא דפרישית: הניחא לבר פדא כו'. תימה אמאי לא פריך מההיא דר''ש דלעיל דנימוק הולד עד שלא יצא ומטעם ביטול ברוב הוא כדמפרש ר' יוחנן בהדיא בפרק המפלת (נדה כז.) ולעיל נמי קאמר דאמרו דבר אחד משמע דטעמא דר''ש כטעמא דר''א בן יעקב ומההיא הוה מצי לאקשויי אפי' לבר פדא דגבי טומאת מת לא שייך טעמא דראויה לגר ומדאינה מטמאה באהל אלמא טומאה כמאן דליתא וי''ל דהוה מצי לדחויי כר''ל דפליג אדר' יוחנן בפרק המפלת (גם זה שם:) דמפרש טעמא משום בלבול צורה דהאי נפל שבשליא אין עליו לא תורת בשר ולא תורת עצמות ולא תולין כמו שפי' בנדה א''נ מטעמא דמת שלם יש כאן הוא דמטמינן שפיר לפיכך לרבי יוחנן כשנטל כל שהו ממנו בדם הלידה טהור דתו ליכא הכא מת שלם ור''ל מטהר ליה מטעם בלבול צורה ועוד י''ל דהוה מצי לשנויי ההיא דנדה כמאן דאמר אין מאהיל וחוזר ומאהיל: טומאה חמורה עד לגר: הא דאיצטריך לעיל רבי יוחנן טעמא משום ביטול ברוב לפי סברתו דאית ליה אחת זו ואחת זו עד לכלב אבל לבר פדא בלא טעמא דביטול ברוב: טומאה קלה עד לכלב. בטומאה קלה פשיטא ליה לכולהו דעד לכלב כדתנן טהרות (פ''ח משנה ו) כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב ובקונטרס פי' דטומאה חמורה משא וטומאה קלה היינו מגע והא דאין חררת דם מטמא במגע דאמרי' בדם הלידה נגע שהוא אב והשתא לפירושו אית נמי לבר פדא הא דא''ר יוחנן לעיל משום ביטול ברוב נגעו בה ואין נראה דכל טומאת נבילה בין מגע בין משא קורא טומאה חמורה והוא עד לגר דהא דריש טעמא בסמוך (תוספות)

דף כג - ב

אחת זו ואחת זו עד לכלב הא חזיא לכלב קשיא גופא בר פדא אמר טומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב ורבי יוחנן אמר אחת זו ואחת זו עד לכלב מ''ט דבר פדא דכתיב {דברים יד-כא} לא תאכלו כל נבלה לגר וגו' הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה ואידך למעוטי היכא דהסריחה מעיקרא ואידך הסריחה מעיקרא לא צריכא קרא למעוטי עפרא בעלמא הוא תנן רבי אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר ונפטרת מן הבכורה ותני ר' חייא אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ואמר ר' יוחנן משום ביטול ברוב נגעו בה מאי איריא משום ביטול ברוב תיפוק לי דלא איתחזי כלל הא נמי איתחזי מעיקרא אגב אימיה תנן התם ר' אליעזר בן יעקב אומר ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה זאת אומרת נחשדו עמי הארץ לערב מחצה בציר ולמה לי מחצה אפילו בציר ממחצה נמי והני משהו הוה ליה פלגא ופלגא לא בטיל אימא עד מחצה איבעית אימא טומאת עם הארץ דרבנן טומאת משקין דרבנן ברובא גזרו רבנן בפלגא ופלגא לא גזרו בה רבנן: מתני' רשב''ג אומר הלוקח בהמה מניקה מן העובד כוכבים אין חוששין שמא בנה של אחרת היה נכנס לתוך עדרו וראה את המבכירות מניקות ושאינן מבכירות מניקות אין חוששין שמא בנה של זו בא לו אצל זו או שמא בנה של זו בא לו אצל זו: גמ' אמר רב נחמן משמיה דרב הלכתא בכוליה פירקין בר מפלוגתא אמר רב ששת אמינא כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא אהייא אילימא ארישא מפליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אלא אדרבי אליעזר בן יעקב משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי אלא אדרבן שמעון בן גמליאל מפלג פליג בברייתא אלא אדרבי יוסי בן המשולם הא אמר רב חדא זימנא דאמר רב הלכתא כרבי יוסי בן המשולם אלא אשער בעל מום מיפלג פליגי עקביא בן מהללאל ורבנן לעולם אדרבן שמעון בן גמליאל והא קמ''ל דברייתא לא פלוגתא היא וכיון דאמר רב הלכתא בכוליה פירקין בר מפלוגתא

רש"י אבל טומאה קלה של מגע מטמא עד שתפסל מאכילת כלב שפיר דזו אינה ראויה לגר להכי לא מטמאה במשא ובמגע נמי לא דאמרי' בדם הלידה נגע שהוא הרוב: הא חזיא לכלב. ותטמא במשא קשיא לרבי ירמיה: הסריחה מעיקרא. כגון שנשתברו אבריה מחיים והתליעה ההיא אע''ג דחזיא לכלב לא מטמאה במשא דהא מעולם לא ירדה לטומאת משא אבל אי מעיקרא חזיא לגר ונחתא לה טומאת משא תו לא סליק מינה עד שתיפסל מכלב ואי קשיא לעיל נמי אמאי מוקמינן לה בקשיא הא הוה ליה לתרוצי להכי לא מטמא הך חררת דם במשא דמעיקרא סרוחה היא ואפי' רבי יוחנן מודה בה תריץ לאו סרוחה מעיקרא היא דהא חזיא לגר אגב אימיה כל זמן שהיתה בבטן והכי מוקי לקמן: ציר טהור. כגון שהשיקו במים שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא כדמפרש נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים בצירם וכי נפיל ביה כל שהוא מצא מין את מינו ורבו מים על הציר וטמאים ולמאן דלית ליה טומאה שבטלה חזרה וניעורה מוקי ליה שנפלו בו לאחר השקת מי עם הארץ כל שהוא: עד למחצה. קרוב למחצה: טומאת משקין דרבנן. בפ''ק דפסחים (דף טז.): מתני' אין חוששין שמא בנה של אחרת היה. שיהא הבא אחריו בכור ספק דנימא הך בהמה לא ילדה מעולם אלא שאהבה זו את בן חבירתה ואי משום דיש לה חלב הא איכא מיעוטא דחולבות אע''ג שאינן יולדות הא ודאי לא אמרי' אלא ודאי בנה הוא ופטורה מן הבכורה: מבכירות. בחורות שלא ילדו אלא עכשיו: אין חוששין שמא בנה של זו בא לו אצל זו. דליחוש לכולהו בספק בכורות אלא ודאי אותם הכרוכים אצל המבכירות הוו בכורות וודאין ואותן הכרוכים אחר שאינן מבכירות בוודאי הוו פשוטין וודאין: גמ' קב ונקי. לא איצטריך לרב לאשמועינן. קב ונקי מעט שלא הוזכר אלא במקומות מועטין ומה שאמר נקי הוא שהלכה כמותו: דר' יוסי בן המשולם ושער בכור בעל מום הלכתא נינהו במתני' ומפרש לקמן: לאו פלוגתא היא. לא חשיבא פלוגתא וכיון דבמתני' לא פליגי עליה הלכתא כוותיה: (רש"י)

תוספות כשאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה והאי טעמא שייך בין למגע בין למשא וטומאה קלה היא טומאת אוכלין למנות בו ראשון ושני ומצינו לשון טומאה חמורה וקלה (בדבר) על זה בכריתות (דף כא.) ובנדה בפרק בא סימן (דף נ:) גבי גוזל שנפל לגת: אחת זו ואחת זו עד לכלב. אין לפרש דטעמא דרבי יוחנן ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו דההיא אכילה לכלב קיימא אלא יש לפרש מדכתיב (מלכים ב ט) ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק. יזרעאל אלמא אכילת כלבים שמה אכילה ומינה מוכח בפ''ב דזבחים (דף לא.) דחשב ע''מ שיאכלוהו הכלבים למחר הוי פיגול: ואידך למעוטי סרוחה מעיקרא דרבי יוחנן. ותימה דמתוך סוגיא דפ' בתרא דמס' ע''ז (דף סז:) משמע לר' יוחנן דסרוחה מעיקרא לא צריכא קרא למעוטי דבההיא דקאמר רבי יוחנן טעמו וממשו ואמר רב כהנא מדברי כולן נלמד נותן טעם לפגם מותר דמוקי לה התם כר' שמעון ומפרש טעמא דר' שמעון מהאי קרא דראויה לגר וקאמר ואידך כלומר מאן דאסר טעם לפגם ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא ואידך כלומר ר' שמעון סרוחה מעיקרא לא צריך קרא וי''ל דלענין איסור אכילה ודאי לא צריך קרא מעיקרא עפרא הוא אבל לענין טומאה הוה אמינא דמיטמא דאע''ג דלא חזיא לאכילה מידי דהוה אשרץ ושכבת זרע וזיבה: תנן התם. במסכת מכשירין (פ''ו מ''ג) רבי אליעזר אומר ציר טהור פירש בקונטרס כגון שהשיקו במים והדין עמו דבציר של עמי הארץ מיירי הכא כדמוכח שמעתא ורישא דהך משנה ואי אפשר לומר שיהא טהור בלא השקה דסתמי' הוי רובא ציר ולאו בר קבולי טומאה הוא דהא אמרן לעיל דבעו השקה (ועוד מדתנא ציר טהור ולא תנא ציר טמא שנטהר בהשקה): שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא. כדמפרש נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים בצירן וכי נפל ביה כל שהוא מצא מין את מינו ורבו מים על הציר וטמא ולמאן דלית ליה טומאה שבטלה חזרה ונעורה מוקי ליה שנפלו ביה לאחר השקה מי עם הארץ כל שהוא כך פי' בקונט' והך דפי' מים של עם הארץ ולא פירש מים טמאים משום דמתני' קתני מים סתם וא''ת ולמאן דמוקי לה שנפלו בו מים של עם הארץ פשיטא דטמא כמו מתחלתן דבעי השקה דמאיזה טעם בעי השקה מתחלתן אי רובא ציר הא אמרו לעיל דמיעוטא מים בטלי להו ברובא ובלא השקה נמי טהור אלא חיישינן דלמא רובא מיא ומהאי טעמא גופיה נפלי ביה לאחר השקה מים טמאים כל שהוא הרי מים טמאים הללו חוזרים ומטמאין אותן מים הטהורים ואי לאשמועינן היא גופה דציר של עם הארץ בעי השקה בפירוש הוה ליה למיתני הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור וי''ל דלא דמי סופו לתחלתו דס''ד מתחלתו נעשה הציר כמים טמאים לא יצא מחזקת טומאה על ידי שנתלה לומר שהמים הם מעט אבל הכא השקה דמה נפשך טהור הוה אמינא דשנפלו לו טמאים כל שהוא משום חששא דשמא מים רוב לא נוציאנו מחזקה והשתא למאן דמוקי האי כל שהוא מים טמאים הוא ודייק מינה רב נחמן זאת אומרת נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים ביניהן כלומר פעמים שמערבין בו מחצה מים לאו למימרא שאם היה בו רוב לא היה טמא כשנפלו בו מים כל שהוא דכמו כן היה טמא כדפרישית אלא למימרא שאם מתחלתן לא היו רגילין לערב כי אם מועטין אם כן (אם) לא הוה מטמא מים כל שהוא דהא אכתי רובא ציר הוא: אלא אדרבי אליעזר בן יעקב כו'. ואם תאמר הא מיפלג פליגי רבנן דרבי שמעון דשיליא דלעיל ואין לומר דדלמא רב סבר כריש לקיש דמפרש טעמא בפרק המפלת (נדה כז:) משום דנתבלבלה צורתו דכל שכן דקשה טפי דאי טעמא דבלבול צורה אלמא לרבי שמעון לא בטל ברוב ויש לומר דדלמא ר''ש סבר כמאן דאמר טומאה חמורה עד לגר דלדידיה לא צרכינן לטעמא דביטול ברוב וכמו שפירש' לעיל דכל טומאת נבילה קרי טומאה חמורה אפי' טומאת מגע אי נמי לא חשיב פלוגתא כיון דלא נחלקו עליו בהדיא באותו דבר עצמו: משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי. אע''פ שיש מקומות שפוסק הלכה כר' אליעזר בן יעקב כדאשכחן בריש הדר עם הנכרי (עירובין דף סב:) ורב גופיה בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס.) יש דלא מסתבר כותיה לפיכך הוצרך לפסוק הלכה: (תוספות)

דף כד - א

הלכה כרבי יוסי בן המשולם למה לי אי אמר הלכתא דכוליה פירקין ולא אמר הלכתא כר' יוסי בן המשולם הוה אמינא אדרבי יוסי בן המשולם קאי ומאי בכוליה פירקין דר' יוסי תרתי אמר ופלוגתא דברייתא פלוגתא היא אשמעינן הלכה כר' יוסי לאשמועינן דאדרבן שמעון בן גמליאל קאי ופלוגתא דברייתא לאו פלוגתא היא מאי ברייתא דתניא הלוקח בהמה מניקה מן העובד כוכבים הבא אחריו בכור מספק מפני שמרחמת אע''פ שאינה יולדת רשב''ג אומר דבר בחזקתו וכן היה רשב''ג אומר הנכנס לתוך עדרו בלילה וראה כעשר כחמש עשרה מבכירות ושאינן מבכירות יולדות למחר השכים ומצא זכרים תלויות בשאין מבכירות ונקבות תלויות במבכירות אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו: איבעיא להו דבר בחזקתו דקאמר רשב''ג דאינה מרחמת אלא אם כן יולדת הא היכא דאוליד חיישינן לרחומי או דלמא דידה מרחמא דלא דידה לא מרחמא ליה למאי נפקא מינה למלקא עלה משום אותו ואת בנו אי אמרת דידה מרחמא דלא דידה לא מרחמא לקי ואי אמרת דלא דידה נמי מרחמא לא לקי מאי ת''ש רשב''ג אומר הלוקח בהמה מן העובד כוכבים אינו חושש שמא בנה של אחרת היה מי קתני הוא היה קתני ה''ק אינו חושש שמא בנה של אחרת אלא א''כ היה לה ולד מעיקרא ת''ש נכנס בתוך עדרו וראה את המבכירות מניקות ואת שאינן מבכירות מניקות אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו או שמא בנה של זו בא לו אצל זו אמאי ליחוש דלמא רחומי רחים במקום דידה לא שבקא דידה ומרחמא דלא דידה ת''ש דבר בחזקתו [וכן] כו' מאי לאו רישא דומיא דסיפא מה סיפא ודאי דידה אף רישא ודאי דידה מידי איריא האי כדאיתא והאי כדאיתא ומאי וכן אפטורה דבכורה ארבב''ח אר''י ראה חזיר שכרוך אחר רחל פטורה מן הבכורה ואסור באכילה {הושע י-יב} עד יבא ויורה צדק לכם פטור מן הבכורה כמאן כרשב''ג ואסור באכילה כרבנן ותו אי כרבנן מאי עד יבא ויורה צדק לכם עד שיודע לך דבר מיבעי ליה וכי תימא מספקא ליה אי הלכה כרשב''ג אי כרבנן אי מספקא ליה אמאי פטורה מן הבכורה ותו מי מספקא ליה והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה רשב''ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה לעולם פשיטא ליה הלכה כרבן שמעון בן גמליאל מיהו מספקא ליה אי סבר רבן שמעון בן גמליאל יולדת מרחמת או אינה מרחמת אי הכי עד דאשמעינן חזיר לישמעינן טלה ולמילקי עליה משום אותו ואת בנו חזיר איצטריכא ליה דאי אשמעינן טלה הוה אמינא אם תמצא לומר דסבר יולדת מרחמא דמינה דלא מינה לא אשמעינן חזיר (דמרחמת) ואפילו דלאו מינה נמי דאיכא למימר דלמא מרחמא והיינו דאמר רבי יוחנן בעי

רש"י הלכה כר' יוסי בן המשולם למה לי. הא מהך שמעת מינה דהלכתא כוותיה דהא לא פליגי רבנן עליה: אי אמר הלכה בכוליה פירקין. ולא אמר לקמן הלכה כר' יוסי הוה אמינא הלכה בכוליה פירקין אדרבי יוסי קאי: ומאי בכוליה פירקין. דמשמע טובא משום דר' יוסי תרתי מילי אמר במתני' עושה מקום לקופיץ וכן תולש את השער לראות את מקום המום אבל אדרבן שמעון לא אמר רב דהוא אמר בר מפלוגתא ואדרבן שמעון איכא פלוגתא בברייתא ופלוגתא היא להכי אשמועינן הלכה כר' יוסי בהדיא לגלויי ולמימרא דאדרבן שמעון בן גמליאל קאי האי הלכתא בכוליה פירקין ופלוגתא דבריית' לאו פלוגתא: מרחמת. אוהבת בן חבירתה: ומצא זכרים. שנולדים עכשיו תלויין וכרוכין ויונקין הזקנות שנפטרו כבר מן הבכורה ונקבות הנולדות עכשיו מצא תלויות במבכירות דהשתא אין כאן לכהן כלום דבזכרים אין שום בכור שהרי בני הזקנות הן ונקבות התלויות במבכירות אין דין בכורות נוהגת בהן: אין חוששין. להחמיר ולספקן בספק בכורות ולומר שמא בנה של זו בא לו אצל זו וזכרים בני המבכירות: שאינה מרחמת. וולד בהמה אחרת: אא''כ יולדת. אם היה לה וולד מתחלה להאי ודאי א''נ לא הוי האי וולד דידה פטורה מן הבכורה דהא הוה לה אחרינא ומיהו היכא דילדה חיישינן לרחומי שמרחמת וולד בהמה אחריתי: למאי נפקא מינה. הא לענין בכורה ממה נפשך פטורה דאי האי לאו דידה הא הוה לה אחרינא: למילקי עליה. דהאי שכרוך אחריה משום אותו ואת בנו: לא לקי. דדלמא לאו דידה הוא: אין חוששין כו'. אלמא בודאי דילה מחזיק ליה דלא מרחמא אלא דידה: מי קתני. אין חוששין שמא בנה של אחרת הוא: היה קתני. והכי קאמר ממה נפשך פטורה מן הבכורה דאין חוששין שמא מרחמא בן חברתה אלא א''כ היה לה וולד אחר מעיקרא הלכך לענין בכורה ודאי פטורה אבל לענין אותו ואת בנו ספיקא הואי: דלמא רחומי רחים. הואיל ולכולן הוי ולדות אלא ודאי אפי' ילדה אינה מרחמת אלא שלה ומשני במקום דידה כו': הדבר בחזקתו וכן. כלומר דקתני סיפא וכך היה רשב''ג אומר הנכנס כו' מאי לאו מדסיפא דקתני וכן כו': ודאי דידה. דכל חדא וחדא התלוי בה דידה הויא דהא אמרת במקום דידה לא שבקא דידה ומרחמא דלאו דידה רישא נמי דקתני הדבר בחזקתו בודאי דידה מחזקינן לה ולענין אותו ואת בנו נמי לקי: הא כדאיתא. וסיפא ודאי רישא ספק: ומאי וכן. הואיל ולא דמו: ומשני לפטורא. להא דמו דכי היכי דסיפא פטורות ודאי דהא ודאי נקבות תלויות במבכירות דלא שבקא דידה דקאי קמה ומרחמא דלאו דידה רישא נמי פטורות מן הבכורות ודאי דא''נ לא דידה הוא יהא יולדת אחרינא ואינה מרחמת אלא אם כן יולדת ולעולם לענין אותו ואת בנו ספק: שכרוך אחר רחל. שדבוק אחריה ומניקתו: פטורה מן הבכורה. והבא אחריו לא הוי בכור: כר' שמעון. לא מרחמא דלא דידה והאי חזיר גופיה לא קדוש דנדמה הוא: ואסור באכילה כרבנן. דחיישינן לרחומי דאי כרשב''ג הוה טמא היוצא מן הטהור ומותר באכילה כדאמרן בפירקין קמא (דף ה:): עד יבא ויורה צדק לכם. עד שיבא אליהו ויורה אם מותר אם אסור: מאי יבא ויורה. כיון דכרבנן ס''ל דחיישי לרחומי מאי יבא ויורה גלוי מילתא הוא שיגיד לנו אם בנה הוא אם לאו והוראה לא שייך למימר אלא בדבר הלכה: עד שיודע הדבר. אם בנה הוא אם לא: וכי תימא מספקא ליה כו'. וה''ק עד שיבא ויורה אי הלכה כר''ש ומותר באכילה אי כרבנן ואסור באכילה מספיקא שמא ריחמתו: לעולם פשיטא ליה הלכה כר' שמעון. דפטורה מן הבכורה דודאי א''נ לאו דידה הוא אי לאו דהוה לה ולד לא הויא מרחמא ליה: ומיהו מספקא ליה אי סבר ר''ש כו'. והיינו עד יבא ויורה צדק ויעמידנו על טעמו של רשב''ג: יולדת מרחמת. והאי אסור באכילה דלענין בכורה מיפטר משום דאי הוה דידה שפיר ואם לאו דידה הוה לה אחרינא ובאכילה אסור דאיכא למימר ולד אחרינא הוה לה ומית ורחמתיה להאי: או אינה מרחמת. ומותר באכילה דודאי דידה הוא: (דאי) לאשמעינן טלה. וללקו עליה משום אותו ואת בנו ולימא ראה טלה כרוך ברחל פטורה מן הבכורה ממה נפשך אי האי לאו דידה אחרינא הוה ליה ומית ורחמיתא האי משום אותו בנו לא לקי עד יבא ויורה לנו טעמו של רבן שמעון: הוה אמינא אפי' אם תימצי לומר. יולדת מרחמת הני מילי דמינה אבל חזיר מותר באכילה דלאו דמינה לא מרחמא והא ודאי בנה הואי: (רש"י)

תוספות ופלוגתא דברייתא פלוגתא היא: וא''ת דר' יוסי בן המשולם נמי פליגי עליה ממה נפשך דברייתא מדאיצטריך לפסוק הלכה כמותו וי''ל דשמא אין מחלוקת שנויה לא במשנה ולא בברייתא אלא דקים ליה דפליגי רבנן עליה: הנכנס לתוך עדרו בלילה כו' ולמחר השכים כו'. תימה למה ליה למינקט בענין זה לימא הנכנס לתוך עדרו וראה זכרים תלוים כו' ונקבות כו' וי''ל דלרבותא נקט הכי דאע''ג דודאי היתה תחלת לידתן בלילה שעדיין אין האמהות מכירין בוולדותיהן ודרכן לטעות בלילה ובא לו בנה של זו אצל זו אפי' הכי לא חיישינן: ראה חזיר שהוא כרוך אחר רחל. קצת קשה דנקט חזיר ולא גמל משום דסבר כר' שמעון דאסר קלוט היוצא מן הטהור ואפי' היה ידוע שהוא בנה של רחל היה נאסר באכילה ומיהו מצינן למימר דאגב דנקט רחל שהיא בהמה דקה נקט חזיר א''נ ניחא למינקט למילתיה ככולי עלמא: (תוספות)

דף כד - ב

אחאי בריבי ראה חזיר שכרוך אחר רחל מהו מאי קמיבעיא ליה אילימא לבכורה וקמיבעיא ליה אי הלכתא כרשב''ג אי הלכתא כרבנן תיבעי ליה טלה כי קמיבעיא ליה לבכורה ואליבא דרבנן לאכילה ואליבא דרשב''ג לבכורה ואפי' לרבנן דאמרי מרחמא כי מרחמא דמינה דלא מינה לא או דלמא דלא מינה נמי מרחמא לאכילה ואפי' לרשב''ג אם תמצא לומר סבר יולדת מרחמא דמינה דלאו מינה לא או דלמא דלאו מינה נמי מרחמא תיקו: מתני' רבי יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכן תולש את השער לראות מקום מום: גמ' אמר רב הלכה כרבי יוסי בן המשולם בעו מיניה מרב הונא כנגדו ביו''ט מהו טעמא דרבי יוסי בן המשולם משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז וביום טוב אסור דהוה ליה עוקר דבר מגידולו או דלמא בעלמא סבר רבי יוסי בן המשולם תולש היינו גוזז והיינו טעמא דשרי דהוה ליה דבר שאין מתכוין וביו''ט דבר שאין מתכוין מותר אמר להו זילו שיילוה לרב חננאל אי אמר הלכה כרבי יוסי בן המשולם איפשוט לכו אתו שיילוה אמר להו הכי אמר רב הלכה כרבי יוסי בן המשולם אתו לקמיה דרב הונא אמר להו כנגדו ביום טוב מותר איתמר נמי אמר רב חנניה בר שלמיא משמיה דרב כנגדו ביום טוב

רש"י אחאי בריבי. אדם גדול וחשוב בדורו: תיבעי ליה טלה. דהא בטלה פליגי: קמיבעיא ליה לבכורה אליבא דרבנן. ואליבא דר''ש פשיטא דפטורה דאפי' דמינה לא הוה מרחמא אא''כ ילדה וכ''ש דלאו מינה ולענין אכילה מבעיא ליה ואפי' לרבן שמעון וכ''ש לרבנן: דלאו מינה לא. מרחמא והא ודאי דידה היא ופטורה מן הבכורה: או דלמא דלאו מינה נמי מרחמא. והבא אחריו בכור מספק: אם תימצי לומר כו'. אי ס''ל יולדת אינה מרחמא הא ודאי מותר דבנה הוא אלא א''כ תימצי לומר יולדת מרחמ' והאי דפטר ליה מבכורה משום דאי האי [לאו] דידה אחרינא הוה ליה אבל האי דסריך בתרה לא פשיטא לן דדידה הוא ה''מ דמינה אבל דלאו מינה לא והאי חזיר ודאי בנה הוא ומותר באכילה: מתני' עושה מקום בקופיץ. מפנה את השער מכאן ומכאן למקום שחיטת הסכין: ותולש את השער. לכאן ולכאן למקום חתך הסכין משום חלדה ולא אמרינן גוזז הוא את הבכור: ובלבד שלא יזיזנו. שלא יאמרו גזיזה עביד בקדשים אלא יניחנו מסובך עם הצמר מכאן ומכאן: לראות מום. להראותו לחכם: גמ' כנגדו בי''ט. בבהמת חולין משום שחיטה בעי למיעבד או לא: לאו היינו גוזז. ובכור גיזה הוא דאסור דכתיב (דברים טו) ולא תגוז: שאין מתכוין. לתלוש אלא מפנהו ומושכו אילך ואילך אם נתלש נתלש: שיילוה לרב חננאל. תלמידיה דרב אי אמר לכו משמיה דרב הלכה כרבי יוסי: פשיטנא לכו. אנא טעמא: (רש"י)

תוספות השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ בגמ' אמרי' תני לקופיץ כלומר לצורך קופיץ משמע דדרך לשחוט בקופיץ מדלא קתני בסכין ותימה בפסחים פרק אלו דברים (דף ע.) לא משמע כן גבי סכין שנמצא בארבעה עשר שוחט בה מיד והקופיץ שונה ומטביל משום דסכין חזי לפסח לשחוט והטבילוהו מי''ג אבל קופיץ לא חזי לפסח דיש בו משום שבירת עצם ונראה לפרש דנקט הכא קופיץ משום דבעי עשיית מקום טפי מסכין וצריכה עשיית מקום גדול ולא כמו שפירש הקונט' דעשיית מקום זה משום חלדה דאם כן סכין הוה ליה למינקט הכא דאיכא למיחש טפי לחלדה ועוד דבעיא היא בפ''ב דחולין (דף ל:) תחת צמר מסובך מהו ולא איפשיטא אלא דרך לעשות מקום לקופיץ כדי שיהא נוח יותר לחתוך ולשחוט לפי שאין קופיץ נוח לחתוך בלא עשיית מקום ומטעם זה נמי נקט בכור ולא [סתם] קדשים לפי שהקדשים נשחטין בעזרה יש שם סכינין מזומנים ואין צריכים עשיית מקום ועוד י''ל דנקט בכור לפי שנוהג בזמן הזה וגם דרך להיות צמרו גדול מתוך שמשהא אותו עד שיפול בו מום כי ההיא דתנן בפ' כל פסולי המוקדשין (לקמן לה.) מעשה. בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וצריך עשיית מקום טפי מטלאים ועוד משום דלאו דולא תגוז בבכור כתיב: והיינו טעמא דשרי דהוה ליה דבר שאין מתכוין. ותולש דמתני' לאו בתולש ומתכוין קאמר אלא עושה מקום אם נתלש נתלש אבל אי טעמא משום דתולש לאו היינו גוזז יכול להיות דתולש במתכוין כך נראה לפרש הסוגיא ויש לתמוה מה שייך לשאול זה על יו''ט אי במתכוין פשיטא להו דאסור ואי בשאין מתכוין פשיטא להו דשרי ומיהו הא גופה קמיבעיא להו שאין מתכוין מהו ביו''ט אם מותר או אסור וקשיא דבלאו יום טוב היו יכולין לשאול הא דקתני מתני' ותולש את השער במתכוין קאמר משום דתולש לאו היינו גוזז או שמא בשאין מתכוין קאמר וגם שלא יהא כפסיק רישיה משום דתולש היינו גוזז ונראה לפרש דאפילו (תימצי לומר) תולש לאו היינו גוזז מ''מ מדרבנן אסור במתכוין או בפסיק רישיה גזירה תולש אטו גוזז ולעולם ותולש דקתני מתניתין כשאין מתכוין ואינו פסיק רישיה קאמר ולענין בכור לא מצי למיבעי מידי כפשטה דמתני' אם לא לענין מלקות וקמיבעיא להו כנגדו ביום טוב מהו דדלמא דוקא בכור דתולש לאו היינו גוזז וליכא איסורא דאורייתא הוא דשרי דבר שאין מתכוין אבל ביו''ט דאיכא איסורא דאורייתא דעוקר דבר מגידולו לא שרינן בשאין מתכוין או דלמא בבכור נמי איכא איסורא דאורייתא דתולש היינו גוזז וכי היכי דשרי בבכור משום דאין מתכוין שרי נמי ביום טוב וכן מוכח בסמוך דקאמר רב כנגדו ביום טוב מותר ופריך מהא דאמר רב הלכה כר' יהודה דבר שאין מתכוין אסור ומשני דתולש לאו היינו גוזז וביום טוב היינו טעמא דשרי דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ואם תימצי לומר דאי תולש לאו היינו גוזז א''כ ותולש דקתני במתני' הוי במתכוין היכי שרי כנגדו ביום טוב מתכוין משום דלאחר יד ולאידך לישנא דאמרינן רב סבר כר' יוסי בן המשולם ור' יוסי בן המשולם לא סבר כרב היינו דרב שרי בבכור באין מתכוין משום דתולש לאו היינו גוזז אבל ר' יוסי בן המשולם מתיר אפילו היינו אומרים דתולש היינו גוזז דשרי אין מתכוין בכל מקום כדאשכחן גבי פרה והא (דלא) דקאמר רב הלכה כר' יוסי בן המשולם לעיל משמע דלא הוי פלוגתא וכמה תנאי אשכחן דסברי דבר שאין מתכוין אסור לקמן במכילתין גבי בכור שאחזו דם (דף לג:) ובמתניתין דכלאים (פ''ט משנה ו''ז) ובביצה (דף כג:) בברייתא דגרירה ויש לומר דדלמא מטעם דפסיק רב כוותיה משום דתולש לאו היינו גוזז לא אשכחן דפליגי ועוד כדפרישית לעיל דלא קרי פלוגתא אלא א''כ נחלקו על אותו דבר עצמו וכן צריך לומר דהא בשותף נחלקו ר' יוסי ורבנן בחולין לענין ראשית הגז (דף קלז.) דאיכא למאן דמחייב אלמא מקרי גז צאנך והוא הדין תולש דהיינו גוזז אם לא נחלק בין תולש לשותף וא''ת לקמן דמייתי ראיה מפרה דסבר ר' יוסי בן המשולם דבר שאינו מתכוין מותר ומשני שאני פרה דקדשי בדק הבית היא ופריך והא אמר ר' אלעזר קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה ומשני מדרבנן ופריך והא איכא איסורא דרבנן ש''מ שרוצה לדקדק דכי היכי דשרי דאין מתכוין בדרבנן שרי נמי בדאורייתא וי''ל דההיא דמדרבנן לא דמו כלל להני דתולש לאו היינו גוזז ולעוקר דבר מגידולו כלאחר יד דאין איסורין הללו דאורייתא בשום מקום אבל בפרה איירי בגיזה גמורה דאע''ג דמדאורייתא אין איסור קדשי ב''ה בגיזה ועבודה לדבריו דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולגמרי עשו קדשי בדק הבית כקדשי מזבח וראיה לדברי מפ''ק דכתובות (דף ה:) דאיבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת לדם הוא צריך ושרי פי' דמיפקד פקיד או לפתח הוא צריך ואסור אם תמצי לומר לדם הוא צריך ופתחא ממילא קא הוי הלכה כר' יהודה דמקלקל הוא אצל פתח אלמא שרי ר' יהודה דבר שאין מתכוין במקלקל דאע''ג דאיכא איסורא דרבנן במקלקל לחודיה והא דאסר ר' יהודה באין מתכוין בגרירה ואע''ג דמקלקל הוא כדמוכח בסוף פ''ק דחגיגה (דף י.) גבי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה ובפרק י''ט (ביצה כג.) אסר ר' יהודה קידור משום דדבר שאין מתכוין הוי כמקלקל בהוצאת דם יש לחלק בין במקום מצוה למקום שאין מצוה א''נ גבי גרירה איכא לפרש שמא מתקן שמשוה גומות מצד אחר וגבי קידור נהנית הבהמה בהוצאת הדם מידי דהוה אדם הקזה וה''ה גבי וכן תולש את השער לראות את מקום המום [דבעי] לכתחלה או דיעבד ומסיק דלכתחלה קאמר ומשמע מדתני וכן דרישא נמי לכתחלה קאמר כמו בסיפא לאו לכתחלה שיתלוש במתכוין קאמר אלא באותן שהתרנו משום שחיטה נתיר נמי לכתחלה לראות מקום המום או דיעבד כלומר דא''נ עשה לא יזיזנו ממקומו כן נראה כמו שפירשתי ומתיישבת כל הסוגיא ואם נפרש דאם תולש לאו היינו גוזז שרי אפילו לתלוש במתכוין צ''ל דלקמן דשרי כנגדו בי''ט משום דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד אפי' במתכוין לתלוש (שם) נמי שרי שהתירו חכמים שלא תתקלקל שחיטתו ביום טוב: אי אמר הלכה כר' יוסי בן המשולם איפשוט לכו. וא''ת מה היה מקפיד בכך הא בכל ענין כנגדו בי''ט מותר או משום דבר שאין מתכוין או משום עוקר דבר מגידולו כלאחר יד כדלקמן וי''ל דאם לא היה הלכה כמותו אלא הוה אסרינן בבכור ואע''ג דתולש לאו היינו גוזז שהחמירו חכמים ולא התירו משום צורך תיקון שחיטת בכור כמו כן לא יתירו בעוקר דבר מגידולו כלאחר יד משום צורך תיקון שחיטת יום טוב: (תוספות)

דף כה - א

מותר ומי אמר רב הכי והא אמר רב חייא בר אשי משמיה דרב מסוכריא דנזייתא אסור להדוקיה ביומא טבא בההיא אפי' ר' שמעון מודה דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר''ש בפסיק רישיה ולא ימות והא אמר רב חייא בר אשי אמר רב הלכה כר' יהודה ורב חנן בר אמי אמר שמואל הלכה כר''ש ורב חייא בר אבין מתני בלא גברי רב אמר הלכה כרבי יהודה ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון אלא לעולם סבר רב דבר שאין מתכוין אסור ותולש לאו היינו גוזז וביום טוב היינו טעמא דשרי דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ותולש לאו היינו גוזז והתניא התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות ואמר ר''ל תולש חייב משום גוזז קוטם חייב משום מחתך ממרט חייב משום ממחק שאני כנף דהיינו אורחיה ומדרב סבר כר' יוסי בן המשולם ר' יוסי בן המשולם סבר לה כרב וסבר ר' יוסי בן המשולם דבר שאין מתכוין אסור והתניא שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר' יוסי בן המשולם אומר גוזז במספרים ואינו חושש שאני פרה דלאו בת גיזה היא והתניא {דברים טו-יט} לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך ואין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה ת''ל לא תעבוד ולא תגוז אלא שאני פרה דקדשי בדק הבית היא והאמר רבי אלעזר קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה מדרבנן והאיכא איסורא דרבנן אלא שאני פרה דלא שכיחא וליחלה ולפקה לחולין וליגזה והדר ליקדשה דמיה יקרין וליעבד לה כדשמואל דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל אימור דאמר שמואל שחיללו לכתחלה מי אמר איבעית אימא רב סבר לה כר' יוסי בן המשולם ור' יוסי בן המשולם לא סבר לה כרב: ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו: אמר רב אשי אמר ריש לקיש לא שנו אלא ביד אבל בכלי אסור והקתני עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן תני לקופיץ: וכן תולש את השער לראות מום: איבעיא להו לכתחלה או דיעבד אמר רבי ירמיה תא שמע צמר המסובך באוזן ר' יוסי בן המשולם אומר תולשו ומראה את מומו ש''מ לכתחלה ש''מ אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא וכן התולש את השער לראות מקום מום מאי וכן אילימא שלא יזיזו את מקומו השתא ומה שוחט דשחיטתו מוכחת עליו לא יזיזנו לראות מקום מום מיבעיא אלא לאו אתולש שמע מינה לכתחלה ש''מ: מתני' שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו עקביא בן מהללאל מתיר

רש"י מותר. משום דטעמא שאין מתכוין הוא: מסוכריא דנזייתא. ברזא של חבית שכורכין סביבותיה נעורת ומטלניות כדי שתסתום הנקב יפה: אסור להדוקיה. בתוך החבית בכח משום סחיטה ואע''ג דאינו מתכוין לשום סחיטה אסור אפי' לר''ש דאמר במסכת שבת (דף מא:) דבר שאין מתכוין מותר: ולא ימות. וכיון דמהדק לה לא אפשר לה בלא סחיטה אבל לפנות את השער אפשר בלא תלישה: הלכה כר' יהודה. אלמא ס''ל לרב דבר שאין מתכוין אסור: בלא גברי. בלא רב חייא ורב חנן: ותולש לאו היינו גוזז. להכי אמר רב הלכה כר' יוסי בבכור: כלאחר יד. דאין דרך לתלוש צמר אלא לגזוז: התולש את הכנף. שתולש נוצה גדולה מן כנף העוף: והקוטמו. לאחר שתלשו קטם ראשו: והמורטו. שמחליקה מן הצדדין ומורט מן הקנה השער: גוזז ומחתך וממחק. מארבעים אבות מלאכות במסכת שבת (דף עג.) ממחק מחליק: דהיינו אורחיה. שדרך נוצת עוף לתלוש ולא לגזזה: מדרב ס''ל כדרבי יוסי. לגבי בכור דתולש לאו היינו גוזז: ר' יוסי נמי סבר לה כרב. דדבר שאין מתכוין אסור: ה''ג עיקרן מאדים וראשן משחיר. וכן בתוספ' דמס' פרה (פ''א): גוזז. את הראש שמשחיר במספרים ומשייר מן המאדים ואילך ואינו חושש משום גיזה בקדשים אלמא משום דאין מתכוין לשום גיזה אלא לתקן שרי. שתי שערות שכולן שחורות פוסלות בפרה לגמרי אבל עיקרן מאדים וראשן משחיר אפשר בתקנה: דלאו בת גיזה. שאין לפרות צמר הלכך לא אסירא בגיזה: לא תעבוד ולא תגוז. וי''ו מוסף על ענין ראשון וילמדו שניהם זה מזה: דקדשי בדק הבית היא. (ויש לה) דהא אינה קריבה למזבח הלכך מותרת בגיזה: דלא שכיחא. ומילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן: דמיה יקרים. ואין דמיה כל כך מזומנים לחללה עליהן: לקופיץ. לצורך הקופיץ: לכתחלה קאמר. והאי וכן אתולש קאי דכי היכי דמותר לתלוש לצורך השחיטה דהא פשיטא לך דרישא לכתחלה קאמר הכי נמי לראות מקום המום או דיעבד קאמר והאי וכן אלא יזיזנו קאי והכי קאמר וכן מי שתלש את השער לראות את מקום המום נמי לא יזיזנו ממקומו: המסובך באוזן. ובאוזן היה מום: דשחיטתו מוכחת עליו. דלאו לגיזה איכוון: אלא לאו אתולש. ולכתחלה קאמר: מתני' מתיר. את הצמר בהנאה לכהן: (רש"י)

תוספות מסוכריא דנזייתא. פירשנו בפ''ק דכתובות (ד' ו. ד''ה האי) ובסוף (כל כתבי) (שבת קיא. ד''ה האי): דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד. אין ללמוד מכאן שיהא מותר לתלוש נוצה מצואר של עוף כדי לשחוט בי''ט דהא לעיל פריש דהא דשרי הכא משום שאין מתכוין וללשון נמי שפירש דאפי' במתכוין בנוצה לא הוי כלאחר יד כדקתני בסמוך בתולש את העוף ואע''ג דאין צריך כאן נוצה והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה אין ללמוד מלאכה שאינה צריכה לגופה מכלאחר יד: ואמר ר''ל חייב משום גוזז. תימה מה הוא מקשה אע''ג דלענין בכור לא מחייב ביה משום לא תגוז לענין שבת יש לחייב משום תולדה דגוזז ככל עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים כמו חולין (דף עג.) הושיט ידו למעי בהמה ודילדל עובר שבמעיה לענין שבת [חייב] ובמוקדשין לא מחייב משום גוזז וכן קיטוף חייב בשבת משום תולדה דקוצר וכן תולש מן המחובר אע''ג דקיטוף לענין קצירה קודם לעומר לא מחייב (פסחים יא.) ולענין לקט בפ' ראשית הגז (חולין קלז.) ואי הוה מפרשינן הכא דפריך אהא דאמרינן דתולש חשוב כלאחר יד הוה ניחא דמייתי ראיה מהכא דלא כלאחר יד ואין הלשון משמע כן מדקאמר ותולש לאו היינו גוזז והא תניא התולש את העוף כו' משמע דפריך אהא דאמרן דתולש לאו היינו גוזז: מדרב סבר לה כר' יוסי בן המשולם ר' יוסי סבר לה כרב. דאמר דבר שאין מתכוין אסור שאם היה סובר דדבר שאין מתכוין מותר מנא ליה לרב שיהא הלכה כמותו משום דתולש לאו היינו כגוזז דילמא כי שרי ר' יוסי משום דבר שאין מתכוין מותר ותולש היינו גוזז אלא קים ליה לרב (משום) דאית ליה לר' יוסי דבר שאין מתכוין אסור: עיקרן משחיר וראשן מאדים. כך היה כתוב בספרים ויש לפרש דנקט ראשן מאדים לרבותא אע''ג שכולה אדומה מבחוץ טעונה גזיזה ובקונט' גריס איפכא מתוך תוספתא דפרה: גוזז במספרים ואינו חושש. כלומר אפי' יגזוז משאר השערות בלא מתכוין אף אלו עצמו יגזוז יותר מן הצורך לגירסת הקונט' ראשן משחיר והיה מדקדק דקסבר דבר שאין מתכוין מותר ובקונט' פי' דדייק מהא דשרי משום דאין מתכוין לשום גזיזה אלא לתקן דאין זה כשאר לשון אין מתכוין בעלמא דכיון דבכוונה גוזז במספרים ויש ליישב לפי' הקונטרס דהכי פריך וסבר ר' יוסי בן המשולם דבר שאין מתכוין אסור ושרי מטעם דתולש לאו היינו גוזז הא אשכחן גבי פרה דאפי' במספרים דהוי גוזז משום דעושה כדי להכשיר הפרה שרי גבי בכור נמי הוה ליה למישרי בכל ענין כיון דעושה לצורך תיקון שחיטה דאין זה חשוב גוזז ומיהו אין פי' זה נראה כלל דבכל ענין יכול להקשות בין הוי טעמיה משום דבר שאין מתכוין מותר בין הוי טעמיה משום דתולש לאו היינו גוזז: שער בכור בעל מום שנשר כו'. כולה הך שמעתא מוכחא דגיזת פסולי המוקדשין שרי מדאורייתא ואפי' רבנן דאסרי מפרש בגמ' גזירה דלמא אתי לאשהויה והא דדרשינן לעיל (דף ו:) תזבח ולא גיזה היינו תזבח ולא תגוז ותימה לרבי דאמרי' בפרק שני דחולין (דף לו:) גבי על הארץ תשפכנו כמים ההוא למשרי דמן של פסולי המוקדשים הוא דאתא דס''ד הואיל ואסירי בגיזה ועבודה דמן נמי ליבעי קבורה קא משמע לן והיכי תיסק אדעתין לאסור דמן [בהנאה] משום דאסירי בגיזה ועבודה הא אפי' הגיזה עצמה מותרת וכ''ת הא דשריא מדאורייתא היינו בנשר אבל גוזז דמתכוין אסור חדא דמתכוין דדם כנשר גיזה ועוד אפילו (תוספות)

דף כה - ב

וחכמים אוסרין דברי ר' יהודה אמר לו ר' יוסי לא בזה התיר עקביא בן מהללאל אלא שער בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך מת בזה עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין צמר המדולדל בבכור את שנראה עם הגיזה מותר ואת שאינו נראה עם הגיזה אסור: גמ' מכלל דאסר השתא במת שרי שחטו מיבעיא אלא לא בזה התיר עקביא וחכמים אוסרין שחטו דברי הכל שרי כי פליגי במת אמר רבי אסי אמר ריש לקיש מחלוקת בשהתירו מומחה דמר סבר גזרינן דלמא אתי לשהוייה ומר סבר לא גזרינן אבל לא התירו מומחה דברי הכל אסור מתיב רב ששת בעלי מומין אוסרין בכ''ש ורבי יוסי אומר יבקר והוינן בה מאי יבקר אלימא דבעל מום הוא ולישקליה מכלל דתנא קמא אמר לאו אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הכא בגיזת בכור בעל מום עסקינן שנתערבו בגיזי חולין ומאן תנא קמא רבי יהודה היא דאמר נשחטו אסרי רבנן ורבי יוסי לטעמיה דאמר נשחטו שרו רבנן וקתני יבוקר מאי יבוקר לאו אי מום קבוע אי מום עובר הוא אף על גב שלא התירו מומחה אמר רבא לא יבוקר אי התירו מומחה אין ואי לא לא כי סליק רבין אמרה לשמעתא קמיה דרבי ירמיה אמר בבלאי טפשאי משום דיתבי בארעא דחשוכא אמרי שמעתא דמחשכן לא שמיע להו הא דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מחלוקת בשבדק ולא מצא וקמיפלגי בפלוגתא דר''מ ורבנן דתנן שהיה ר''מ אומר כל דבר שהיה בחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיתוודע הטומאה וחכמים אומרים חופר עד שמגיע לסלע או לבתולה ר' אסי אמר רבי יוחנן מחלוקת כשבדק ומצא וקמיפלגי בפלוגתא דרבי ור''ש בן גמליאל דתניא שדה שאבד בה קבר נכנס בתוכה טמא נמצא בתוכה קבר נכנס לתוכה טהור שאני אומר הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר תיבדק כל השדה כולה ור' אסי מאי טעמא לא אמר כרבי חייא בר אבא אמר לך בשלמא גבי טומאה אימר בא עורב ונטלה בא עכבר ונטלה אלא הכא בעל מום להיכא אזיל ואידך אימר מום עובר הוה ואיתסי ורבי חייא בר אבא מאי טעמא לא אמר כר' אסי אמר לך בשלמא שדה דרכה למיקבר בה כי היכי דקבר בה האי קבר אינש אחרינא אלא קדשים כיון דבדקו לן וקיימי דרכייהו למיפל בהו מומא ואידך אגב דמנגחי אהדדי שכיח בהו מומא מיתיבי התולש צמר מבכור תם אע''פ שנולד בו מום ושחטו אסור טעמא דתם

רש"י וחכמים אוסרין. דאי שרית צמר הנושרת מחיים אתי לשהויי לבכור כדי שתשיר צמר כל שעה ואתי ביה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו ופסולי המוקדשין אסירי בגיזה ועבודה כדאמרינן בפירקא דלעיל (דף ו:) תזבח ולא גיזה: לא בזה התיר עקביא. מפרש בגמ' מאי קאמר: ואח''כ מת. לא נשחט: המדולדל. שנתלש מן העור אבל מסובך הוא עם שאר הצמר ואינו נופל: את שנראה עם הגיזה. כשישחטנו ויגזזנו לאחר שחיטה יהא צמר מדולדל שוה עם שאר הגיזה ואינו נראה כשפירש הימנה מותר כשאר הגיזה: ושאינו נראה עם הגיזה. שיצא חוץ יותר מדאי וניכר לכל שמובדל הוא מן הגיזה כמי שנשר לגמרי קודם שחיטה וסתמא כרבנן דפליגי עליה דעקביא: גמ' מכלל דאסר. בתמיה השתא במת דאותו צמר המחובר בו אסור דבעי קבורה היכא דנשר ומונח בחלון שרי: שחטו. דצמר המחובר בו שרי מיבעיא דמונח בחלון נמי שרי אליבא דעקביא: אלא. להכי קאמר לא בזה התיר עקביא משום וחכמים אוסרין: בשהתירו מומחה. לבכור קודם נשירת הצמר דרבנן סברי גזירה אי שרית ליה לצמר בהנאה דלמא אתי לשהוייה כדי שתהא הצמר נושרת הימנו בין כך ובין כך אתי לידי גיזה ועבודה הלכך אע''ג דהתירו מומחה אסור ועקביא סבר כיון דהתירו מומחה תו לא משהי ליה: דברי הכל אסור. דהוה ליה כתם ובתם עקביא מודה כדאמרי' לקמן דאי אמרת שרי צמר אתי לשהוייה שלא יקריבנו ונוח לו בכך שבין כך ובין כך יפול בו מום ומפקע ליה מקדושת מזבח ועוד דכיון דלא התירו מומחה קודם נשירה אכתי לא הוה ביה שום צד היתר: אוסרין בכל שהוא. אם נתערב אחד מהן באלף תמימים כולן אסורין למזבח: מכלל דתנא קמא סבר לא. בתמיה כיון דמכירו מאי ספיקא איכא: בגיזת בכור בעל מום. שנשרה מחיים והניחה בחלון: יבוקר. אם מום קבוע הוא ישחטנו ויהא הכל מותר: ור' יהודה. סבר ליכא תקנה בשחיטה אלמא לרבנן אליבא דר' יוסי דשרי בשחטו ליכא חילוק בין התירו מומחה קודם לכן בין לא התירו מומחה קודם לכן דהא הכא קתני עדיין יבוקר ומדרבנן בשחטו אין חילוק לעקביא נמי במת אין חילוק בין התירו ללא התירו דהא עקביא לא מפליג בין מת לשחוט: אמרה לשמעתא. דרב נחמן: מחלוקת. דת''ק ור' יוסי בבעלי מומין חיין ממש שנתערבו באחרים וכשבדק ולא מצאו לבעל מום: לעולם הוא בחזקת טומאה. אם לא נמצא הקבר שנאבד בשדה אף על פי שנבדק כל השדה בטומאתו הוא והכא נמי כיון דלא נמצא הבעל מום כולן אסורין ותנא קמא כר''מ ור' יוסי סבר יבוקר ודי לו אפי' לא נמצא כחכמים: חופר. בודק עד שמגיע לסלע דודאי מאותו סלע ולמטה לא נעשה קבר שקשה הוא: או לבתולה. עד שימצא קרקע קשה שלא עבדה: בשבדק ומצא. הבעל מום ותנא קמא דאסר לכולהו חייש שמא זה שנמצא בעל מום אחר הוא וכל האחרים צריכין בדיקה ור' יוסי סבר יבוקר בבקור סגי מרישא וכיון דמצא הך ליכא ספק תנא קמא כר''ש ורבי יוסי כרבי: בשלמא גבי טומאה. אמרי רבנן בודק עד שמגיע לסלע או לבתולה ודיו משום דאי נמי לא משכח לה איכא למימר עורב או עכבר נטלה אבל הכא אפי' רבנן אוסרין דבעל מום להיכא אזל ובכי האי גוונא לא הוה שרי ר' יוסי: ואידך. רבי חייא בר אבא: בשלמא שדה. אמר רבן שמעון תבדק דדירכא למיקבר בה כו': דירכייהו למיפל בהו מומא. בתמיה ובכי האי גוונא לא הוה אסר תנא קמא: ואידך. רב אסי: (רש"י)

תוספות בתולש פליגי כדמוכח בסוף פירקין (דף כו.) דשרי (ר''ע) מכלל כי אסרי רבנן מדרבנן ואפי' בעולה תמימה לא מיתסרא הגיזה אלא מדרבנן כדמוכח לקמן גבי תולש צמר מעולה תמימה והא דפריך תולש מי איכא למאן דשרי היינו מדרבנן כדפי' שם בקונטרס משום דרשע הוא ועוד קשה בההוא דחולין למה לי קרא דם פסולי המוקדשין דשרי בהנאה והלא אף בקדשים דם מותר בהנאה משנעשית מצותו והתם דליכא מצוה למה יהא אסור ועוד מאי קאמר הואיל ואסירי בגיזה ועבודה והא לאחר שחיטה מותר לגזוז ולעבוד דמזביחה ואילך הכל מותר והתם בדם שחיטה איירי וחלב נמי לא אסרינן מדכתיב בשר (אלא) מחיים ולא לאחר שחיטה כמו למאן דדריש לעיל בפ' שני (דף טו:) אין לך בהם היתר אכילה אלא משעת זביחה ואילך ועוד דשרי לכולי עלמא מדבעי למילף היתר חלב בפרק קמא (לעיל ו:) מדאסר רחמנא חלב של פסולי המוקדשין ולא קאמר דאיצטריך משום ההוא דלאחר שחיטה ומיהו מצינו למימר דאיצטריך קרא תשפכנו כמים משום דם שיצא קודם שחיטת רוב אבל מ''מ קשה מהא דשמעתין ואומר רבי דס''ד למיסר כמו (חלב והוו בשר) וה''ה בשר ולא דם ולא דמי לגיזה דשמא דגיזה מתזבח נפקא דמשמע תזבח ולא תגוז אבל כאן ואכלת בשר כתיב (דברים יב) משמע בשר תאכל ולא חלב ודם ולאסור אפי' בהנאה אע''פ שהדרשה אינה מיושבת על הדם כמו חלב דשרי באכילה הוא והא דלא מייתי התם בשר ולא חלב אלא תזבח ולא גיזה ריש מילתא נקט ועוד ניחא ליה לאתויי איסור גיזה אפי' לענין מלקו' כמו מתחלה קודם שנפלו (דתנן) הגוזז והעובד סופג ארבעים וכיון שהחמירה בו תורה כל כך ה''א לדרוש קראי לחומרא בשר ולא חלב ודם אי לאו כמים וכן מוכח בפרק קמא (לעיל ו:) דהא דדרשינן בשר ולא חלב לא שיהא אסור לחלוב דבעו למידק מינה היתר חלב מדגלי רחמנא גבי פסולי המוקדשין בשר ולא חלב הא דחולין שרי שמע מינה דלאסור החלב שנחלב אתא קרא: התולש צמר מבכור תם. במסקנא דשמעתין מפרש דלאו דוקא תולש דה''ה נתלש ולא נקט תולש אלא משום סיפא דקתני בה תולש משום רבותא דעקביא: (תוספות)

דף כו - א

הא בעל מום שרי אע''פ שלא התירו מומחה תנא כל היכא דלא התירו מומחה תם קרי ליה לימא כתנאי התולש צמר מבכור תם אע''פ שנולד בו מום ושחטו אסור בכור בעל מום שתלש ממנו ואח''כ מת עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרים אמר רבי יהודה לא בזה התיר עקביא בן מהללאל אלא בשער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו בזה עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין אמר רבי יוסי מודה אבא חלפתא בזה שהוא מותר אבל בייחוד אמרו חכמים יניחנו בחלון שמא יש תקוה שחטו דברי הכל מותר מת עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרים ר' יוסי היינו תנא קמא אלא לאו התירו מומחה איכא בינייהו דתנא קמא סבר התירו מומחה אין ואי לא לא ואתא ר' יוסי למימר אע''ג דלא התירו מומחה אמר רבא לא דכולי עלמא אי התירו מומחה אין אי לא התירו לא ושלש מחלוקת בדבר דת''ק סבר פליגי במת והוא הדין לשחטו והאי דקמיפלגי במת להודיעך כחו דעקביא ור' יהודה סבר במת דברי הכל אסור כי פליגי בשחטו ואתא ר' יוסי למימר בשחטו דברי הכל מותר כי פליגי במת אמר רב נחמן הלכה כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה דתנן שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין אמר רב נחמן בר יצחק מתניתין נמי דיקא דתנן צמר המדולדל בבכור את שנראה עם הגיזה מותר ואת שאינו נראה אסור מני אילימא ר' יוסי ובמאי אילימא בשחטו בין עקביא בין רבנן אידי ואידי משרא שרי ואלא במת ואי רבנן אידי ואידי מיסר אסרי ואי עקביא איפכא מיבעיא ליה נראה עם הגיזה אסור דמיתה קאסרה לי' אינו נראה עם הגיזה מותר דמעיקרא תליש אלא פשיטא ר' יהודה ובמאי אילימא במת בין לעקביא בין לרבנן אידי ואידי מיסר אסרי אלא לאו בשחטה ואי עקביא אידי ואידי משרא שרי אלא לאו רבנן היא וש''מ בשחטו פליגי ש''מ בעי ר' ינאי התולש צמר מעולה תמימה מהו תולש מי איכא מאן דשרי אלא צמר שנתלש מעולה תמימה מהו דחטאת ואשם לא תיבעי לך דכיון דלכפרה אתו לא משהו להו דבכור ומעשר נמי דכיון דלאו לכפרה אתו משהו להו כי תיבעי לך דעולה מאי כיון

רש"י הא בעל מום שרי. ור' יוסי הוא דאמר בשחטו שרו רבנן אי נמי עקביא היא אע''ג דלא התירו וקשיא לריש לקיש: תם קרי ליה. ומאי אע''פ שנולד בו מום אע''פ שנראה אחר כן לחכם ואמר מום קבוע: לימא. הא דר''ל תנאי היא: אסור. דבתם אפילו עקביא מודה דאתו לשהוייה ולאפקועי מקדושת מזבח ועוד שהרי עדיין אין בו שום היתר אע''ג דנקט תולש הוא הדין לנתלש כדמפרש בסיפא דשמעתא: לא בזה. שמת התיר עקביא אלא בשחטו: אמר רבי יוסי מודה אבא ששמו חלפתא. שהוא מן החכמים החולקין על עקביא ומודה הוא בזה ששחטו שהוא מותר: אבל בייחוד אמרו חכמים. שבאמת ובברור אמרו יניחנו בחלון לשער בכור בעל מום שנשר: שמא יש תקוה. שמא יהא מותר ליהנות ומפרש ומה תקוה יש שאם שחטו דברי הכל מותר: אבל. באמת וחבירו בעירובין בפרק בכל מערבין (דף לח.) בסופו: בייחוד. בברור וחבירו במסכת יומא (דף נד.) וידעו בייחוד ששם ארון נגנז: רבי יוסי היינו תנא קמא. דקאמר התולש צמר מבכור תם ושחטו אסור הא בעל מום ושחטו מותר לדברי הכל ובמת פליגי במודה דר' יוסי ולת''ק נמי במת פליגי: תנא קמא סבר אי התירו מומחה אין אי לא לא. דבעל כרחיך הכי תרצת וכדתרצת ריש לקיש לעיל כי אותביניה מרישא דמילתיה דתנא קמא דקתני התולש צמר מבכור תם הא בעל מום שרי ותרצה ריש לקיש ואמר כל היכא דלא התיר מומחה תם קרי ליה אלמא הכי משמע מילתיה התולש צמר מבכור תם דהיינו בעל מום שלא התירו מומחה אסור לדברי הכל הא בכור בעל מום דהיינו התירו מומחה שתלש ממנו כו' ור' יוסי סבר אע''ג דלא התירו מומחה נמי כשנשר שרו רבנן ממאי מדקאמר יש תקוה דמשמע יש תקוה ויתירנו מומחה וישחטנו מכלל דאכתי לא התירו מומחה כשנשר: פליגי במת והוא הדין לשחטו. מדלא אשכחן במילתיה דתנא קמא דנימא שחטו דברי הכל מותר: הלכה כר' יהודה. דבשחטו פליגי ולא במת: אידי ואידי. בין נראה בין לא נראה מישרי שרי דהא אפי' מונח בחלון קא''ר יוסי דאפי' רבנן שרו בשחטו: אי רבנן אידי ואידי מיסר אסרי. דאותו שמחובר בו טעון קבורה לדברי הכל והתלוש ממנו רבנן אסרי ליה אפי' מונח בחלון: אלא פשיטא ר' יהודה היא. דאמר בשחטו פליגי: אידי ואידי. בין נראה בין לא נראה: ושמע מינה בשחטו פליגי. מדלא מצית מוקמת ליה בגוונא אחריתי ומדסתם לן כר' יהודה ש''מ הלכתא כוותיה: התולש צמר מעולה תמימה. מחיים לרבנן מהו לאחר שחיטת בעלת מום לא תיבעי לך דוודאי לרבנן אסור דאי שרית ליה אתי לשהוייה ואתי לידי גיזה ועבודה: מי איכא מאן דשרי. אליבא דרבנן הא וודאי רשע הוא: (רש"י)

תוספות בכור בעל מום שתלש ממנו. הכא לא קתני והניחו בחלון משום דרשע הוא שתולש ודעתו ליהנות לאלתר אבל בנשר קתני והניחו בחלון: דתנא קמא סבר אי התירו אין אי לא לא. פירש בקונטרס דכיון דתריצנא לעיל דכל היכא דלא התירו מומחה תם קרי ליה אם כן סיפא דקרי ליה בעל מום מיירי בלא התרת מומחה וקשיא לפירושו דהא דתירץ הכי לעיל היינו כי היכי דאיתוקם לריש לקיש ככולי עלמא אבל השתא דצרכינן לומר ממה נפשך כתנאי מסתברא לומר איפכא דתהוי מילתיה כתנא קמא כפשטיה ונראה לפרש דסובר הש''ס עכשיו משום דקאמר ר' יוסי שמא יש תקוה שעל סמך השחיטה לא היה אומר כך שזה בידו ואין כאן שמא אבל בהתרת מומחה קאמר שמא יש תקוה שיזדקק לו חכם להתירו ואין זה כל כך דבר ברור דמי יימר דמזדקק ליה מומחה ומ''מ במסקנא קאמר שמא יש תקוה דקמיירי בשחיטה: התולש צמר מעולה תמימה. יש פירוש מרש''י שכתוב בהם שהוממה ואח''כ נפדית ושחטה משמע שהעמידה כן כדי שתהא כעין בכור אלא שהתלישה היתה בתמות ותימה והא בעי האי צמר העמדה והערכה ואין מועיל לצמר העמדת הבהמה כדמוכח בפ' ראשית הגז (חולין קלה.) גבי הא דקאמר התם דאין ראשית הגז נוהג בקדשים משום דכתיב צאנך ולא של הקדש ומוקי לה למעוטי קדשי בדק הבית ופריך והא בעי העמדה והערכה וי''ל דסבירא ליה כר''ל דאית ליה בפ''ב דתמורה (דף לב:) לרבנן דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה והכי נמי אשכחן רב דסבר כוותיה בפ' שני (לעיל טו.) ועוד י''ל דקדשי מזבח שיש עליהם קדושת הגוף בטל הצמר אגב הבהמה אפילו אותו שנתלש ובר העמדה והערכה חשיב ולא דמי לקדשי בדק הבית א''נ חשיב האי צמר כבעל מום מעיקרא וכן שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא משום דכיון דמעל נפק לחולין כדקאמר בפרק ראוהו ב''ד (ר''ה כח.) משמע דשייך ביה פדיון ועוד יש לפרש שופר של עולה שהוקדשה הבהמה לדמי עולה ושופר שלמים שהוקדשה הבהמה לדמי שלמים ודינה כשלמים עצמן ואין בה מעילה כדקאמר בפ''ב דפסחים (דף כז:) בעצי שלמים עסקינן ומיהו קשה בהך דשמעתין דכיון דבעי הצמר פדיון היכי שייך למיגזר דלמא משהי ליה והא צריך לפדותו דמה היה מרויח וקצת היה נראה לפרש דאיירי בעולה ונשחטה למזבח שזריקת הדם מתרת בשרה למזבח והעור לכהנים ומבעיא ליה בצמר שנתלש אי משתרי נמי בהכי אבל פלוגתא דאמוראי היא בפרק המזבח מקדש (זבחים פו.) בעצמות שפרשו לפני זריקה דרבי זירא סבר דזריקה מתירתן אפילו לקתא דנרגי וחציני וקאמר התם כרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר פרשו לפני זריקה מועלין בהם ופירש שם בקונטרס דמועלין לעולם אף לאחר זריקה וכל שכן דאינה מתרת מה שפירש מחיים ומיהו יש ספרים דגרסי התם כרבי אלעזר דאמר ר' אלעזר פרשו לפני זריקה מועלין בהן עד זריקה כו: תולש מי איכא מאן דשרי. פירש בקונטרס אליבא דרבנן הא וודאי רשע הוא משמע דלעקביא אפשר דמותר אף על פי שהאמת הוא דלעקביא נמי אסור בתם כדמוכח ברייתא דהתולש צמר מבכור תם מכל מקום פירש כך בקונטרס שאפילו לא שמיעא ליה ברייתא דבר פשוט הוא דמיהא לרבנן דתולש אסור: (תוספות)

דף כו - ב

דעיקר לאו לכפרה אתי משהי לה או דלמא כיון דעולה נמי מכפרא אעשה לא משהי לה ת''ש התולש צמר מבכור תם אע''פ שנולד בו מום שחטו אסור טעמא דתולש הא נתלש שרי וכל שכן עולה דלא משהי לה הוא הדין אפילו נתלש נמי אסור והאי דקתני תולש להודיעך כחו דעקביא דבבעל מום אפילו בתולש נמי שרי והאנן נשר תנן תנא נשר להודיעך כחן דרבנן תנא תולש להודיעך כחו דעקביא: צמר המדולדל כו': היכי דמי אינו נראה עם הגיזה אמר רבי אלעזר אמר ריש לקיש כל שעיקרו הפוך כלפי ראשו רב נתן בר אושעיא אמר כל שאינו מתמעך עם הגיזה וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרב נתן בר אושעיא אמר רבי אילעא קסבר ריש לקיש לפי שאי אפשר לגיזה בלא נימין המדולדלות:

רש"י דעיקר לאו לכפרה הוא דאתי. דאינו מביאה על חטא: כיון דמכפרא אעשה. דעולה מכפרת על עשה כדאמרינן במס' יומא (דף לו.) על עולה מתוודה עון שכחה ופאה: והאנן נשר תנן. אלמא בנשר שרי עקביא ולא בתלושין: עיקרו הפוך כלפי ראשו. שכפול באמצעיתו ושני ראשין נראין בחוץ: שאינו מתמעך. שאינו שוה עם הגיזה אלא נראה עולה למעלה: מאי טעמא לא אמר כרב נתן. הא ודאי כיון דאינו מתמעך אינו נראה עם הגיזה קרינא ביה: לפי שאי אפשר לשום גיזה בלא נימין המדולדלות. שעולות למעלה ואי כי האי גוונא מיתסר אין לך גיזה מותרת רבי נתן טפי מחמיר להכי לא בעי מאי טעמא לא אמר כריש לקיש: הדרן עלך הלוקח בהמה (רש"י)

פרק רביעי - עד כמה

מתני' עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום ר' יוסי אומר בדקה שלשה חדשים אמר לו הכהן בתוך הזמן תנהו לי הרי זה לא יתננו לו ואם בעל מום הוא ואמר לו תנהו לי שאוכלנו מותר ובשעת המקדש אם היה תמים אמר לו תן ואקרבנו מותר הבכור נאכל שנה בשנה בין תם בין בעל מום שנאמר {דברים טו-כ} לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש (לאחר י''ב חדש) אינו רשאי לקיימו אלא ל' יום: גמ' מנה''מ אמר רב כהנא דאמר קרא {שמות כב-כח} בכור בניך תתן לי כן תעשה לצאנך מלאתך ודמעך לא תאחר כן תעשה לשורך איפוך אנא מסתברא דמקדם למקדם דמאחר לדמאחר אדרבה דסמיך ליה לדסמיך ליה אלא אמר רבא אמר קרא תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך ואימא שיתין לא מסרך הכתוב אלא לחכמים: תניא נמי הכי בכור בניך תתן לי כן תעשה לצאנך יכול אף לשורך תלמוד לומר תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך לא מסרך הכתוב אלא לחכמים מכאן אמרו עד כמה ישראל חייבין להטפל בבכור בבהמה דקה שלשים יום בגסה חמשים יום רבי יוסי אומר בדקה שלשה חדשים מפני שטפולה מרובה תנא מפני ששיניה דקות: אם אמר לו הכהן בתוך הזמן תנהו לי הרי זה לא יתן לו: מאי טעמא אמר רב ששת מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות תנו רבנן הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחים אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן ואם עושין כן חיללו ועליהן הכתוב אומר {מלאכי ב-ח} שחתם ברית הלוי ואומר {במדבר יח-לב} ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו מאי ואומר וכי תימא מיתה לא ת''ש ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו ובקשו חכמים לקונסן ולהיות מפרישין עליהן תרומה משלם ומפני מה לא קנסום דלמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב ובכולן יש בהן

רש"י מתני' עד כמה: ליטפל בבכור. בזמן הזה קודם שיתננו לכהן שמוזהר לעכבו אצלו בעל כרחו ולפרנסו: לא יתן לו. בגמ' מפרש: אם היה בעל מום. ואומר לו הכהן בתוך הזמן תנהו לי שאוכלנו מותר: בין תם. בזמן שבית המקדש קיים: בין בעל מום. בזמן הזה: גמ' מלאתך ודמעך וגו'. וסמיך ליה וכן תעשה לשורך לצאנך וגו' ודרשינן הכי בכור בניך תתן לי וכן לצאנך דכי היכי דבכור בניך מצותו לאחר שלשים כדכתיב (במדבר יח) ופדויו מבן חדש תפדה אף בכור צאן לאחר שלשים מלאתך ודמעך דהיינו בכורים כן לשורך דכי היכי דבכורים לאחר חמשים שהרי בפסח התבואה מתבשלת ואין מביאין בכורים עד שיביאו שתי הלחם בעצרת כדאמרינן בפרק רבי ישמעאל (מנחות סח:): דמקדם לדמקדם. מלאתך ודמעך קודמין בפסוק ראשון הלכך דרשינן להו אשורך הקודם בפסוק שני: ודמאחר. בכור בניך דמאחר בפסוק ראשון דרשינן ליה אצאנך המאוחר בפסוק שני: דסמיך ליה לדסמיך. ובכור בניך סמיך אל שורך: ואימא שיתין. דעשייה אחרת דומיא דהך בכור בניך בעינן: לא מסרך הכתוב אלא לחכמים. הואיל ולא גילה לך שיעור עשייה שתוסיף ודאי לחכמים מסרך שיפרשו לך הטעם ואחריהם תלך: טיפולה. טרחתה: ששיניה דקות. ואינה יכולה לאכול עשב ואם לא תהא עם האם תמות: שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. לפי שבזמן הזה אין בכור ראוי לכלום עד שיפול בו מום וכיון דעל ישראל רמיא ליטפל בו חמשים יום ואמר ליה הכהן בתוך הזמן תנהו לי ואזוננו ואף על פי שלא אהנה דומה כמי ששוכרו ומצילו מן הטורח ובלבד שיתננו לו ולא לכהן אחר ודומה לכהן שמסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו התרומות אבל אם היה בעל מום ואמר תן לי שאוכלנו הואיל וחזי ליה לא הוי ככהן המסייע: בבית הרועים. אכהנים קאי כדי ליתן להם הבכורות: בבית הגרנות. אכולהו קאי כהנים מפני תרומות ולוים משום מעשר ראשון ועניים משום מעשר עני: בבית המטבחים. אכהנים קאי משום זרוע לחיים וקיבה: לקונסן. את הבעלי בתים: מן הפטור על החיוב. דשמא יהו להם שני סאין אחד של טבל גמור ואחד הופרש ממנה לכהן המסייע ואי אמרת ליה דהדרא ולפרוש מינה משום קנסא סבר בעל הבית טבל גמור הוא ומפריש ממנה עלה דאידך ואיהי פטורה מדאורייתא אלא קנסא הוא: (רש"י)

תוספות מתני' בדקה שלשים יום. כי הך פלוגתא איכא לענין טיפול אבדה (ב''מ דף כח): מלאתך ודמעך לא תאחר כן תעשה לשורך. דהיינו נ' ימים מיום הבאת העומר בפסח שגמר זמן בישול התבואה עד העצרת שמביאין שתי הלחם להתיר חדש במקדש וא''ת האי ביום חמשים הוא ולא הוי כעין בכור בניך וצאנך תתן לי דלאחר שלשים: וכי תימא מיתה לא תלמוד לומר וכו'. לאו דוקא דלא חשיב לה בפרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין פג.) בהדי אלו שבמיתה אלא קרוב הוא [לעון] מיתה: דלמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב כו'. בכמה מקומות אמרינן תרומה ויחזור ויתרום ולא גזרינן התם כיון שהתרומה ראשונה לכהן מידע ידע דשניה דרבנן ואפילו נתן הראשונה כבר לכהן קודם שיאמר לו חכם לחזור ולתרום מ''מ מדאין הכהן מחזיר לו את הראשונה מידע ידע דשניה דרבנן היא אבל כאן סבור הוא שנתן לכהן בתורת שכר סיועו ומעכבה כהן ובכמה (תוספות)

דף כז - א

טובת הנאה לבעלים כיצד ישראל שהפריש תרומה מכריו ומצאו ישראל אחר ואמר לו הא לך סלע זה ותנהו לבן בתי כהן מותר אם היה כהן לכהן אסור ותנא מאי טעמא לא קאמר מתנות כהונה אמר לך תרומה דקדושת הגוף היא דכיון דלא מתחלא לא אתי למיטעי בה הני כיון דקדושת דמים נינהו אתי למיטעי בהון דבר מיתחל קדושתייהו אארבעה זוזי ואתא למינהג בהן מנהג דחולין אמר רבא תרומת חוצה לארץ אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות רב חמא יהיב ליה לשמעיה אמר שמואל תרומת חוצה לארץ בטילה ברוב רבה מבטלה ברוב ואוכל לה בימי טומאתו רב הונא בריה דרב יהושע כי מתרמי ליה חמרא דתרומה הוה רמי תרי נטלי דחולין וחדא נטלא דתרומה ושקיל חד מיכן ואילך רמי חדא ושקיל חדא ואמר שמואל תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואח''כ מפריש ואמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה אמר רבינא הילכך נדה קוצה חלה ואוכל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקלה לה בריש מסא ושדיא בתנורא והדר מפרשא חלה אחריתי כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואוכל לה כהן גדול רב נחמן ורב עמרם ורמי בר חמא הוו קאזלי בארבא סליק רב עמרם לאפנויי אתאי ההיא איתתא עלת קמייהו אמרה להו טמא מת מהו שיטבול ואוכל תרומת חוצה לארץ אמר ליה רב נחמן לרמי בר חמא

רש"י טובת הנאה. דבר מועט ואם היה כהן נותן סלע כדי שיתננו לכהן אחר קרובו אסור כיון דלדידיה חזיא הוי נראה ככהן המסייע: ה''ג ותנא מ''ט לא אמר מתנות כהונה. ולא גרס ותנא קמא בכולן יש בהן טובת הנאה ומפרש כגון ישראל שהפריש תרומה מכריו מאי טעמא לא אמר נמי או טבח שהפריש מתנותיו ורועה שהיו לו בכורות: אמר לך תרומה. היינו טעמא דשריא טובת הנאה דידה דקדושת הגוף היא דכולי עלמא ידעי דלא נפקא לחולין ולא אתי האי כהן דיהב אבי אמו הסלע בגיניה למיטעי ולמנהג בה ענין חול ולמימר איתחלא לה בהאי סלע דיהב ליה אבי אמו: אבל הני מתנות בכור דקדושת דמים נינהו. דאם רצה כהן למכור בשר בכור וזרוע ולחיים וקיבה מוכרן לישראל ותו לא בעי ליה לישראל למיכלינהו בצלי ובחרדל כי היכי דעביד כהן הילכך אתי האי כהן למיטעי בהון וסבר כיון דבני קנין נינהו: תיתחל קדושתייהו אארבעה זוזי. דיהיב אבי אמו דהיינו ד' זוזי ואתי למינהג בהו מנהג דחולין שלא יאכלם בצלי ובחרדל כדינם המפורש בפרק הזרוע והלחיים והקיבה (חולין דף קלב:) ומשום הכי לא תנינהו והאי דנקט ובכולן הכי קאמר ובכולן התרומות והמעשרות יש בהן טובת הנאה: תרומת חוצה לארץ. דרבנן היא ויכול ליתנם לכהן המסייע: לשמעיה. כהן: בטילה ברוב. לאוכלה לזר ולא בעינן אחד ומאה ולאחר שעירבה ברוב חולין יכול לאכול זר או כהן בימי טומאה לאחר שביטלה: רבה. כהן היה דמדבית עלי קאתי: חמרא דתרומה. דחוצה לארץ: אוכל והולך. הטבל וישייר כדי תרומה ויפרישנה באחרונה: טומאה יוצאת מגופו. כגון זב וזבה ונדה ובעל קרי אבל לטמא מת שריא: בנגיעה לית לן בה. ואע''ג שמטמאה לא איכפת לן דאינו מוזהר עליה לשומרה שלא יטמאנה: הילכך. דבנגיעה אינו מוזהר נדה קוצה לה חלה ואכיל לה: כהן קטן. ולא גדול מפני שהטומאה יצאה עליו מגופו ואם טבל לקריו הרי הוא כקטן ל''א להכי נקט כהן קטן שלא ראה קרי ולא יצאה טומאה מגופו ובשאלתות דרב אחאי מפרש הכי: בריש מסא. פורגו''ן דכמה דאפשר לאיזדהורי מזדהרא מליגע בה מאחר שקראה לה שם: כהן גדול. כהן שהגיע לכלל מצות: [לאפנויי. לנקבים]: מהו שיטבול ויאכל תרומת חוצה לארץ. בלא הערב שמש: (רש"י)

תוספות מקומות צריך לחלק בדברים כי ההיא דפסחים בריש מקום שנהגו (דף נא.) גבי הנהו דמפרשו חלתא מארוזא דאמרינן דאי רובא לאו אורז אכלי ניכלה זר באנפייהו דלמא אתו לאפרושי מן הפטור על החיוב ובפ''ק דיומא (דף י.) גבי סוכת החג בחג חייבת [בעירוב] ובמזוזה ובמעשר דקאמר התם דמדאורייתא קאמר דאי מדרבנן דלמא אתא לאפרושי מן הפטור על החיוב ובדמאי הלוקח מן עובד כוכבים למ''ד יש קנין חייבו חכמים ולא חשו לכך: ואתי למינהג בהו מנהג דחולין. ובעינן (זבחים דף כח.) למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלין בצלי ובחרדל ובכל מתנות כתיב למשחה אפילו בזרוע ובלחיים ובקיבה כדמשמע הכא וגבי תרומה לא מצינו שיצריך בשום אכילה בגדולה דשמא לא שייך גדולה אלא בבשר: תרומת חוצה לארץ בטלה ברוב. להתירה לכהן טמא קאמר כדקאמר רבה מבטל לה ברוב (ואפילו) בימי טומאתו ולא כמו שפירש הקונטרס לאוכלה זר ולא בעיא אחד ומאה דבהדיא מוכח במנחות בפרק רבי ישמעאל (דף סז.) דאסורות לזר גבי חלת עובד כוכבים בארץ ותרומתו בחוצה לארץ מודיעין אותו שהוא פטור חלתו נאכלת לזרים ותרומתו אינה מדמעת דדייק התם הא דישראל מדמעת משמע דאינה עולה לאכול לזרים אלא באחד ומאה: רבה מבטל לה ברוב כו'. רבה גרס שהיה כהן דאמרינן רבה מדבית עלי קאתי אבל רבא לא היה כהן כדמוכח בפרק הזרוע (חולין דף קלג.) דא''ל רבא לשמעיה זכי לי מתנות כו': אוכל והולך ואח''כ מפריש. משמע דלא בעי מוקף מיהו הייתי יכול לפרש שבאחרונה לאחר שיפריש התרומה ישאר מכריו שיתקיים בו מוקף אבל בקונטרס פי' דאוכל והולך וישייר כדי תרומה ויפרישנה באחרונה: הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן. יש קצת תימה אמאי נקט כהן קטן והלא אפילו גדול יכול לאוכלה אחר שטובל וטהר מקריו ואי משום טורח טבילה והלא גם בא''י טובלין לתרומה וגם בבבל היו טובלים לתרומת חוצה לארץ כדמשמע לעיל דלא אכיל לה רבה ברוב אלא בימי טומאתו ובריש בנות כותים (נדה דף לב.) שהטבילוה קודם לאמה לסוכה שמן של תרומה ונראה לר''י מתוך כך דאין לחלה זו שיעור ולפי שדבר מועט הוא נותנה לכהן קטן והכי משמע לישנא דשקליה בריש מסא שהדבר מועט הוא ואע''ג דלא מזכיר לה אלא גבי שריפה מ''מ משמע דההיא נמי דנותנה לקטן דבר מועט וגם אותה שנשרפת הוצרך להזכיר בריש מסא לפי שבה משליכה בתנור אבל תרומה שלהם שהיתה מן התבואה לא היתה ראויה כל כך לינתן לכהן קטן אפילו לא היה לה שיעור שקטן היה מאבדה וכן יין ושמן ועוד י''ל שהתרומה יש לה שיעור כגון תרומת מעשר: בריש מסא ושדי לה בתנורא. פי' בקונטרס דכמה דאפשר לאזדהורי מליגע בה מאחר שקרא עליה שם מיזדהר וקשיא לפירושו דהא בנגיעה אמרו דלית לן בה ולגמרי שרי ליגע אלא נקט ריש מסא לפי שדרך להפך בו גחלים ועצים כמו שפי' בקונטרס מסא פורג''א בלע''ז ויכול להכניס יפה החלה בתנור בתוך האור ונראה דמסא היינו מרדא שרודין בו את הפת כדמשמע בתענית (דף כה.) גבי דביתהו דר' חנינא דקאמר לה שיבבתה אייתי מסא דקא חרכא ריפתא וקאמרינן התם אף היא להביא מרדא נכנסה אבל מתארא יכול להיות פורגו''ן כמו שפי' הקונטרס בפ''ק דחגיגה (דף ד:) גבי [מרים] מגדלא דרדקי שקלתיה למתארא וקא מהדרא תנורא שהיתה אוחזת האוד של תנור שקורין מכבדת את התנור ולפי שיש דברים שאין מתחייבין בחלה עד לאחר אפייה כגון סופגנין ודובשנין בפ' כל שעה (פסחים דף לז.) וכדאמר טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה נקט שקיל לה בריש מסא דכשבא לרדותה שורפה ומשליכה באש בראש המרא עצמה: פסק והדר מפרשא חלה אחריתי משמע שלא החמירו להפריש חלה שניה . אלא היכא דליכא כהן קטן ולא כהנהו מקומות דקתני במסכת חלה (פ''ד מ''ח) שלעולם מפרישין שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן דאותן מקומות קרובין לא''י ומתחזיא חלה דידהו כחלת הארץ טמאה וטעונה שריפה דגזרו עליה שלא לאוכלה אפילו כהן טהור גמור מחמת שהיא טמאה ולכך מפרישין לעולם של אור וחלה שניה שלא תשתכח תורת חלה כדמפרש נמי הכא אבל כאן בבבל שזה רחוק מארץ ישראל ולא מתחזיא חלה דידהו כחלת הארץ טמאה ולא גזרו עליו שום איסור מחמת טומאה עצמה ולכך התירוה גם לכהן טמא כיון דלא יוצאה עליו מגופו וגם התירו לבטל ברוב והשניה אוכל כהן גדול אפילו זב דלא מפליג הכא כלל דאע''ג דבחלה שניה דהתם תנן (גם זה שם) ואסורה לזבין ולזבות ולנדות וליולדות ואין ללמוד דהא דהכא לאוסרה לזבים ולזבות שהיא בבבל רחוק מא''י וגם אינה טעונה להפריש אלא היכא דליכא כהן ממקומות הקרובים הקבועים להפריש שתי חלות לעולם ויש פירושים שמוגה בהם דהך חלה אחריתי דהכא אין קורא עליה שם חלה דלית ליה תורת חלה ומסתברא דאינה (תוספות)

דף כז - ב

וכי הזאה יש לנו אמר ליה רמי בר חמא לא ליחוש ליה לסבא אדהכי אתא רב עמרם אמר להו הכי אמר רב טמא מת טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ ולית הלכתא כוותיה דאמר מר זוטרא משמיה דרב ששת טמא שרץ טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ ולית הלכתא כוותיה: בכור נאכל שנה בשנה כו': מדקאמר נולד בו מום בתוך שנתו למימרא דלשנה דידיה מנינן מנא הני מילי דאמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא {דברים טו-כ} לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה איזוהי שנה שנכנסת בחברתה הוי אומר שנה של בכור דבי רב תנא שנה בשנה יום אחד בשנה זו ויום אחד בשנה זו לימד על הבכור שנאכל לשני ימים ולילה אחד דבי רב מנא להו ילפי מקדשים וקדשים גופייהו מנלן אמר רב אחא בר יעקב אמר קרא {ויקרא יב-ו} כבש בן שנתו שנתו שלו ולא שנה של מנין עולם ורב נאכל לשני ימים ולילה אחד מנא ליה נפקא ליה {במדבר יח-יח} מובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין הקישו הכתוב לחזה ושוק של שלמים מה להלן שני ימים ולילה אחד אף כאן שני ימים ולילה אחד

רש"י וכי הזאה יש לנו. בזמן הזה דכיון דאין עכשיו הזאה בזמן הזה הערב שמש נמי לא בעי: לא ליחוש ליה לסבא. בתמיה וכי לא נחוש לכבוד רב עמרם שאינו בכאן ואין טוב להורות שום הוראה עד שיבא: טובל ואוכל. ואין צריך הערב שמש: ולית הלכתא כוותיה. הש''ס קמהדר ליה: דלשנה דידיה מנינן. דאם נולד הבכור בניסן רשאי לקיימו עד ניסן אחר ולא אמרינן מתשרי ששלמה שנת מנין עולם שלמה נמי שנת הבכור: זו שנה של בכור. כלומר דכי אזלת אחר שנת הבכור היא נכנסת בחברתה דכי הוי לבכור שנה אחת נכנסה שניה למנין עולם מתשרי: יום אחד בשנה זו. דכי שוחטו ביום אחרון לשנתו יכול לאוכלו אותו היום ויום המחרת שהוא משנה שניה דהיינו שני ימים: ולדבי רב מנא להו. דלשנה דידיה מנינן: מקדשים. משאר קדשים הבאים בני שנה דכתיב בהו כבש בן שנתו: ובשרם יהיה לך כחזה התנופה. בבכור מישתעי בסדר ויקח קרח: תודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה והמורם ממנה דהיינו חזה ושוק כיוצא בה הוא: (רש"י)

תוספות מדמעת דאע''ג דתרומת חוצה לארץ מדמעת כדתניא במנחות בפ' רבי ישמעאל (דף) ושמא אפילו השניה במקומות השנויים במשנה אינה מדמעת ונראה לרבי דבין הכא ובין התם אף במקום שהחמירו להפריש חלה שניה לא החמירו להפריש שתי תרומות דהא לא מצריך במשנה להפריש שתים אלא בחלות ויש ליתן טעם שבחלה יש יותר לחוש שלא תשתכח משום דשייכא בכל אדם המגלגל עסתו אבל תרומה אין רגילין בה אלא בעלי קרקעות וממרחי תבואות: וכי הזאה יש לנו. ולא היה נראה לומר שכשנטמאין במת היו הולכין ומזין בארץ וחוזרים ואוכלים בתרומה דמשום טומאת חוצה לארץ לא חשו בחלת חוצה לארץ אבל בכל הטומאות דאורייתא אסור כל זמן שלא טבל כיון דמן התורה אפילו לחולין כי אין סברא שתקנו חלת כהן בחוצה לארץ שאין יכול לאוכלה אלא אם כן ילך ויזה בארץ ישראל ומטומאת המת אי אפשר להזהר דאע''ג דצריכין ליזהר מחמת כהונתם מכ''מ מטומאת חרב שהיא כחלל אפילו על ידי אהל כדמוכח בנזיר בפ' כהן גדול (דף נג:) שמאהיל על חרב כמאהיל על המת ובריש אהלו' מוכח שהשפוד נעשה כחלל ע''י אהל המת מאותם לא היו יכולים ליזהר וגם אין צריכין לפרוש כממת כדתניא בריש תוספתא דאהלות כל טומאת המת שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ולהכי מסתברא שבלא הזאה וטבילה היו אוכלין אותה וצריך לפרש מתוך הלכה זו דהא דתנן במסכת חלה (פ''ד מ''ח) מן הנהר עד אמנון ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן כו' וטבול יום אוכלה ר' יוסי אומר א''צ טבילה ואסורה לזרים כו' בטבול יום דבעל קרי מיירי ושרי בלא הערב שמש אע''פ שטומאה יוצאה עליו מגופו דאי בטמא מת וכי הזאה יש לנו ור' יוסי אומר אפילו בעל קרי א''צ טבילה תדע מדקתני סיפא ואסורה לזבים ולזבות לנדות וליולדות ולא חשיב בעל קרי וההיא דסיפא לא צריכא אלא לר' יוסי כדקאמר בירושלמי לרבי יוסי נצרכא אע''פ שכתוב בה לר' יהודה דומה טעות סופר ולר' יוסי גרסינן ואגב גררא אפרש תחלה המשנה (שם) דתנן שלש ארצות לחלה מא''י עד כזיב חלה אחת מכזיב עד הנהר ועד אמנום שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור שמקום טומאה הוא ואין יכולין לשמור עצמן ופירותיהם בטהרה מחמת שסמוך הוא לארץ העמים וחלותיהן טעונות שריפה ולכך מפרישין שתי חלות אחת לאור שהיא חלה טמאה דאורייתא שפירותיהן גדילין בא''י ואחת לכהן שלא תשתכח תורת חלה ושל אור יש לה שיעור כדמפרש בירושלמי מפני שהוא מדברי תורה ושל כהן אין לה שיעור מפני שהוא מדברי סופרים והדר קתני ומן אמנום ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור ומפרש בירושלמי ושל אור אין לה שיעור מפני שהיא נשרפת ושתיהן מדברי סופרים והדר קתני וטבול יום אוכלה ר' יוסי אומר א''צ טבילה ואסורה לזבים ולזבות לנדות וליולדות ונאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן והיא המשנה דמייתי בריש כל הבשר (חולין דף קד.) אלא שהש''ס מביאה שם בקוצר וכן דרך הש''ס להאריך ולקצר כשמביא משניות מטהרות ומזרעים ומשנה הלשון כפי הצורך כי ההיא דספק ביאה שמביא הש''ס (פסחים דף י.) על משנת נכנס לבקעה והיא שנויה על משנה אחרת שלמעלה הימנה בסמוך לה במס' טהרות וכן משנה במסכת ערלה שמביא בהשוכר את הפועל במסכת ע''ז (דף סח:) בערלה ובכלאי הכרם מצטרפין ר''ש אומר אין מצטרפין והיא שנויה באורך במס' ערלה (פ''ב מ''א) והש''ס מקצר שם במס' ע''ז כי אין לומר שאותה משנה שמביא שם זו היא אותה שלמעלה ששנויה בקוצר פרק קדשי מזבח (מעילה דף יח.) כי אין פירושם שוה כמו שפירש רבינו תם שאותה של מעלה בצרוף לכזית ולמלקות דומיא דכל הנהו של אותו הפרק ואותה שמביא במסכת ע''ז מיירי לנתינת טעם ולאסור במאתים בתערובתה כדמוכח גופה דמתני' דערלה ודוק ותשכח ולהכי מייתי במסכת ע''ז ראיה ממנה דאיסור ואיסור לא מצטרפין לר' שמעון לנתינת טעם ולחמץ דפירש מילתיה דר' שמעון דקתני עלה ר' שמעון אומר אין מצטרפין היינו ליתן טעם דבהכי איירי תנא קמא ומילתיה דרבי שמעון דמעילה מפורשת בגמ' דמעילה (דף יח.) אין מצטרפין א''צ צירוף דכל שהוא למכות והאי וניתנת לכל כהן הוי פירושא לכל כהן אפילו לכהן עם הארץ אע''פ שתרומת (עם) הארץ אינה ניתנת אלא לכהן חבר שישמרנה בטהרה ובתרומת חו''ל לא גזרו שמא יאכלה בימי טומאתו וכן משמע דומיא דמה ששנינו אחר משנה זו ואלו ניתנין לכל כהן וחשיב בהדייהו הזרוע והלחיים והקבה וראשית הגז וכיוצא בהן מידי דלא שייך בהו איסור טומאה ומכ''מ אם יש חבר ועם הארץ לא יתן לעם הארץ כדאמר בפרק הזרוע (חולין דף קל:) מנין שאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ שנאמר לתת מנת למחזיקים תורת ה' מחזיק בתורת ה' יש לו מנת ושאין מחזיק אין לו מנת ולא כמו שפירש הקונטרס בכל הבשר (שם דף קד:) דלכל כהן אתא לאשמועינן שאפילו אין מחזיק יתנו לו חלת ח''ל דהא משנה שאחר זו אי אפשר לומר כן דקחשיב בה מתנות דאמרי עלייהו שאין ניתנות אלא למחזיקים אלא ודאי היכא דליכא חבר מיירי הכא א''נ אפילו איכא חבר אלא שאינו צריך למתנות יתנו לעם הארץ עני שמצווים להחיותו שאם לא יתנו לו יצטרכו ליתן לו חולין והשתא דפרישית הא דקתני טבול יום אוכלה היינו טבול יום (קא בעי לה) ולא בעי הערב שמש ואע''פ שטומאה יוצאה עליו מגופו נראה לומר דה''ה חלת האור בבבל ודידן אע''פ שאסורה למי שטומאה יוצאה מגופו לא בעיא הערב שמש ואין להחמיר יותר מחלת כהן דההיא משנה ומאן דמחמיר בה לאוסרה בטומאת שרץ שרי לטמא שרץ לאחר טבילה ומיהו אין ראיה כל כך כי שמא אע''פ שהחמירו בה בטמא שרץ קודם טבילה כמו בבעל קרי בטבול יום דשרץ שמא הקילו בה יותר ובהלכות גדולות כתוב בהלכות חלה אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או מאן דטביל לקריו ועוד כתוב בהלכות גדולות דחלה בא''י אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה ונראה דעכשיו כיון ששורפין אותה לפי שאין להם הזאה בכל א''י צריך להפריש שניה כמו מכזיב עד הנהר ועד אמנום שמפריש חלה שניה שלא תשתכח תורת חלה: ולית הלכתא כוותיה. בהא דמצריך טבילה אלא אפילו טבילה לא בעי ולשון הקונ' לא משמע כן: שנה בשנה איזהו שנה שנכנסת בחברתה. גבי כשכיר שנה בשנה (ויקרא כה) שכירות של שנה זו אין משתלם אלא בשנה אחרת (ב''מ סה.) דרשינן בכל חד מעניינא דקרא דגבי מעשר דכתיב שנה בשנה דדרשינן לקמן (דף נג:) שאין מתעשר מן החדש על הישן ומן הישן על החדש וצריך לאוקמא הך שמעתא דשנה בלא רגלים שברגלים לחודייהו בכל שנה איכא בל תאחר כדאמר בפ''ק דר''ה (דף ו:) וא''ת והא מיבעי לכדדרשינן בתמורה פ' ואלו קדשים בסופו (דף כא:) ואין נפסל משנה לחברתה ובן עזאי דריש בפ' שני דזבחים (דף כט.) ובפ''ק דר''ה (דף ו.) המקריב אותו לא ירצה אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה ומצריך התם תרי קראי חד לבכור וחד לשאר קדשים וי''ל דהך דשמעתין דהכא נפקא ליה מדאחרים דהתם בזבחים (דף כט.) ובר''ה (דף ה:) ובתמורה (דף כא:) מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה כו' ובתמורה (שם:) נמי קאמר דאחרים מוקמי קרא דתאכלנו שנה בשנה לדהכא והנהו דהכא נמי סברי כאחרים: הוה אמינא בחזה ושוק של תודה. לר' עקיבא לית ליה כי הך סברא בסוף איזהו מקומן (זבחים דף נז.) ומפרש דהתם פליגי בהימנו ודבר אחר אי הוי היקש או לא: (תוספות)

דף כח - א

ואידך אי מהתם איכא למימר חזה ושוק של תודה ואידך אמר קרא לך יהיה הוסיף לך הכתוב הויה אחרת בבכור ואידך הא מהתם איכא למימר האי יהיה לך לימד על בכור בעל מום שנותנו לכהן שלא מצינו לו בכל התורה כולה ואידך אמר ובשרם אחד תם ואחד בעל מום ואידך ובשרם דהני בכורות דכולהו ישראל קאמר: נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י''ב חדש: איבעיא להו היכי קאמר נולד לו בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י''ב חדש ולאחר שנתו נמי שלשים או דלמא היכא דנולד בו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש ותו לא והיכא דנולד לו אחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא שלשים ת''ש דתניא בכור בזמן הזה עד שלא נראה להראותו לחכם רשאי לקיימו שתים ושלש שנים ומשנראה להראותו לחכם נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש אחר שנתו אינו רשאי לקיימו אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת אבל מפני השבת אבידה לבעלים אמרו רשאי לקיימו שלשים יום ועדיין תיבעי לי שלשים יום אחר שנתו או דלמא קודם שנתו ת''ש נולד לו מום בחמשה עשר יום בתוך שנתו משלימין לו חמשה עשר יום אחר שנתו ש''מ מסייע לרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר נותנין לו שלשים יום משעה שנולד בו מום איכא דאמרי א''ר אלעזר מנין לבכור שנולד בו מום בתוך שנתו שנותנין לו שלשים יום אחר שנתו שנאמר {דברים טו-כ} לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה איזו הן ימים החשובין שנה הוי אומר אלו שלשים יום מיתיבי נולד לו מום בחמשה עשר יום בתוך שנתו משלימין לו חמשה עשר יום אחר שנתו השלמה אין מיהבא לא תיובתא דרבי אלעזר תיובתא: מתני' השוחט את הבכור ומראה את מומו ר' יהודה מתיר רבי מאיר אומר הואיל ונשחט שלא ע''פ מומחה אסור מי שאינו מומחה ורואה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו: גמ' אמר רבה בר בר חנה בדוקין שבעין דכולי עלמא לא פליגי דאסור מפני שהן משתנין לא נחלקו אלא במומין שבגוף דרבי מאיר סבר גזרינן מומין שבגוף אטו דוקין שבעין ורבי יהודה סבר לא גזרינן מומין שבגוף אטו דוקין שבעין תניא נמי הכי השוחט את הבכור ומראה את מומיו ר' יהודה אומר בדוקין שבעין אסור מפני שהן משתנין במומין שבגוף מותר מפני שאין משתנין רבי מאיר אומר אחד זה ואחד זה אסור מפני שהן משתנין מפני שהן משתנין סלקא דעתך מומין שבגוף מי משתנין אלא מפני המשתנין אמר רב נחמן בר יצחק

רש"י ואידך. דמפיק מובשרם יהיה לך וגו' ההוא ודאי בחזה ושוק דתודה מישתעי אלא שני ימים נפקא ליה מיהיה לך דמשמע הויה אחרת לבר מזו: שלא מצינו בכל התורה כולה. שיתננו לכהן אלא מרבויא דהאי יהיה לך נפקא: ואידך. דמפיק מיהיה לך שני ימים ולילה אחת בכור בעל מום שנותן לכהן מובשרם יהיה לך נפקא לשון רבים משמע אחד תם ואחד בעל מום: ואידך. ובשרם לא משמע אלא תמימים והא דנקט לשון רבים דאבכורות דכולהו ישראל קאי: ולאחר שנתו נמי שלשים יום. אף על גב דמום בתוך שנתו נולד טובא: כל י''ב חדש. עד שיהו לו שנים עשר חדש משנולד: היכא דנולד בו מום. לאחר שנתו רשאי לקיימו שלשים יום משנולד המום דלאחר שנתו דמתני' ה''ק ואם לאחר שנתו נולד המום יקיימנו שלשים יום: בזמן הזה. שאין תם ראוי לכלום: עד שלא נראה להראותו לחכם. שלא נפל בו מום אחר שנתו: אינו רשאי לקיימו אפילו יום אחד. וקס''ד אנולד בו מום בתוך שנתו קאי וקתני אבל מפני השבת אבידה לבעלים דהיינו כהן דשמא אם ביד ישראל הוי האי בכור לא משכח כהן למיתבי ליה ואי שחיט ליה יסריח הבשר אמרו רשאי לקיימו ל' יום ואי לא משכח כהן שוחטו ומולחו עד שימצא כהן אלמא ל' יום דקאמר אנולד מום בתוך שנתו קאי: עדיין תיבעי. דברייתא גופה איכא לספוקא דאיכא למימר הא דקתני לאחר שנתו אין רשאי לקיימו כו' הכי קאמר נולד בו לאחר שנתו אין רשאי לקיימו כו' ועלה קאי אבל מפני השבת אבידה כו': או דלמא קודם שנתו. כלומר אם נולד מום קודם שנתו נמי קאמר דלאחר שנתו שלשים יום: משלימין לו ט''ו אחר שנתו. אלמא ל' יום דקתני מתני' אנולד בו מום לאחר שנתו קאי דאי נולד המום בתוך שנתו אפילו יום אחד ליכא למימר דניתב ליה אחר שנתו שלשים יום דלית ליה אלא השלמה כדקתני בברייתא ושמעינן מינה דאי בתוך שנתו נולד המום חדש או חדשים רשאי לקיימו עד שנתו דהא כתיב שנה ואי לאחר שנה נולד מום או קרוב לסיום שנתו יהבינן ליה שלשים יום משנולד המום: נותנין לו שלשים יום. אם נולד מום אחר שנתו: שנה בשנה. שתי שנים משמע. שלשים יום בשנה חשובין שנה לדברי הכל בפירקא קמא דראש השנה (דף י:): השלמה אין מיהבא לא. מיהבא שלשים יום שלימים לא יהבינן: מתני' והראה מומו. לאחר שחיטה ונמצא קבוע: גמ' דוקין. טייל''א כמו הנוטה כדוק שמים (ישעיהו מ): משתנין. מפני צער מיתה משתנה העין ואף על גב דהשתא מיתחזי קבוע אי הוה חזי ליה מחיים הוה מיתחזי עובר: שבגוף. כגון נסדקה אזנו: מפני המשתנין. כלומר מפני דוקין שבעין שמשתנין גזירה למומין שבגוף אף על פי שאין משתנין: (רש"י)

תוספות שלא מצינו לו בכל התורה כולה. פי' בקונטרס שיתננו לכהן אלא מריבויא לפירושו כן יכול לומר בכל דרשות ומפרש ר''י דהכי קאמר שלא מצינו לו בכל התורה כולה שיתננו כולה כיוצא בזה דחטאת ואשם שהם לכהן כשקריבין למזבח אם הוממו שהמזבח מפסיד חלקו מפסיד גם לכהן אבל בכור אפילו בעל מום דכהן הוא וכן ההיא דפרק שתי מדות (מנחות דף צא:) גבי נסכים לכבש האחד זה אחד עשר של מעשר שלא מצינו לו בכל התורה כולה שיהא טפל חמור מן העיקר דהוה מצי למימר אחד עשר של מעשר יוכיח כדמשני אמותר מפסח וכן בשבת בפ' אמר ר' עקיבא (דף כנ:) זה היסטו של זב שלא מצינו בכל התורה כולה דטומאה המסטת תטמא: ואידך. ובשרם דהני בכורות דכולהו ישראל קאמר. בסוף איזהו מקומן (זבחים דף נז.) משני רבי ישמעאל מבשרם דהנך [בכורות] קאמר משמע רוצה לומר דקאי אבכור שור וכשב ועז דכתיב לעיל מיניה ושינויא אחרינא הוא וא''ת והא תנא לא דריש מידי מובשרם לשון רבים ובסוגיא דהתם לעיל (שם דף נו:) דריש ר' יוסי הגלילי דמו לא נאמר אלא דמם חלבו לא נאמר אלא חלבם לימד על בכור ומעשר שטעונין מתן דמים ואמורין למזבח וי''ל דפלוגתא היא בר''פ בית שמאי בזבחים (דף לז.) ורבי ישמעאל נפקא ליה מדם זבחיך ישפך: עד שלא נראה להראותו לחכם. פי' בקונטרס שלא נפל בו מום וקשה מאי רשאי לקיימו שתים ושלש שנים על כרחיך יקיימנו ודוחק לפרש רשאי לשון חייב כי ההיא דערכין (דף כח:) דמקדישין אותו הקדש עילוי כמה אדם רוצה ליתן בקרבן זה לעשותו עולה אע''פ שאינו רשאי דפירושו כמו אע''פ שאינו חייב והוה מצינן לפרש דנקט רשאי לקיימו כלומר ואין זקוק לכונסו לכיפה אע''ג דשאר קדשים שהקדיש והחרים בזמן הזה אמרינן בפ''ק דע''ז (דף יג.) בהמה תעקר דנועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה אבל היה משמע דאם היה רוצה לכונסו לכיפה כונסו ומעשים בכל יום ששומרים אותם עד שיפול בהם מום ונראה לפרש עד שלא נראה להראותו לחכם שלא נזדמן לו חכם אחר שנפל בו מום שאין זקוק להוליכו במקום רחוק למקום שהחכם שם: מפני השבת אבידה לבעלים. פי' בקונטרס דהיינו כהן דזימנין דלא משכח כהן למיתבא ליה ואם ישחטנו מיד יסרח לפיכך רשאי לקיימו שלשים יום אחר שנתו ואומר רבי דמיירי ביד כהן וא''צ עכשיו לבשר ונתנו לו חכמים זמן ל' יום אבל ישראל לעולם ממתין עד שימצא כהן: רבי מאיר סבר גזרינן מומין שבגוף כו'. ואומר רבי דאע''ג דאמרינן בריש אף על פי (כתובות דף נז.) דהלכה כרבי מאיר בגזירותיו הך דהכא קרי ליה בסמוך קנסא דקא קניס ר' מאיר ובשאלתות דרב אחאי פירש דהלכה כמותו דוקא בגזירותיו ולא בקנסא ופסקו דאין הלכה כמותו בההיא דמעוברת חברו ומינקת חברו דקאמר רבי מאיר יוציא ולא יחזיר עולמית וסוגיא דשמעתין בריש החולץ (יבמות דף לז.) דלא כר' מאיר וכן סוגיא דשמעתין כרבי יהודה דלרבי מאיר קנסינן בכולהו מפני המשתנין ובסמוך דקאמר לימא תנן סתמא כרבי מאיר הא משני דילמא בדוקין שבעין ודברי הכל וכן הוא אמת ומתוך כך פוסק רבי דלא כרבי מאיר דקניס בשטר שיש בו רבית דאין גובה לא את הקרן ולא את הרבית (ב''מ דף עב.): (תוספות)

דף כח - ב

מתני' נמי דיקא ר' מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור שמע מינה קנסא קא קניס רבי מאיר שמע מינה איבעיא להו מפני המשתנין וכולהו משתני או דלמא איכא דמשתני ואיכא דלא משתני למאי נפקא מינה לאכחושי סהדי אי אמרת כולהו משתני שקרי נינהו ואי אמרת איכא דמשתני ואיכא דלא משתני סמכינן עלייהו מאי ת''ש דאמר רבה בר בר חנה שח לי רבי יאשיה דמן אושא בא ואראך בדוקין שהן משתנים מדקאמר ליה בא ואראך מכלל דאיכא דמשתני ואיכא דלא משתני: מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו: לימא תנן סתמא כר' מאיר דלמא בדוקין שבעין ודברי הכל: תנא כשהוא משלם משלם רביע לדקה ומחצה לגסה מאי טעמא אמר רב פפא זה הפסד מרובה וזה הפסד מועט אי הכי לפום פסידא לישלם אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בר איקא משום גזירת מגדלי בהמה דקה נגעו בה: מתני' דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי טימא את הטהור וטיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואם היה מומחה לב''ד פטור מלשלם: גמ' לימא תנן סתמא כר' מאיר דדאין דינא דגרמי א''ר אילעא אמר רב כגון שנשא ונתן ביד בשלמא חייב את הזכאי כגון שנשא ונתן ביד אלא זיכה את החייב היכי דמי אי דאמר ליה פטור אתה והא לא נשא ונתן ביד אמר רבינא כגון שהיה לו משכון ונטלו הימנו: טימא את הטהור דאגע בהו שרץ טיהר את הטמא שעירבן עם פירותיו: מתני' ומעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירוה (ואמר) תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכין האם שלה בשביל שלא תלד אמר רבי טרפון הלכה חמורך טרפון אמר לו ר' עקיבא ר' טרפון אתה מומחה לב''ד וכל המומחה לב''ד פטור מלשלם: גמ' ותיפוק ליה דטעה בדבר משנה וטעה בדבר משנה חוזר חדא ועוד קאמר חדא דטעה בדבר משנה חוזר ועוד א''נ בשיקול הדעת טעיתה מומחה לב''ד אתה וכל המומחה לב''ד פטור מלשלם: מתני' הנוטל שכר להיות רואה את הבכורות אין שוחטין על פיו אא''כ היה מומחה

רש"י מתני' נמי דיקא. דבמומין שבגוף פליגי אבל בדוקין לא פליגי: הואיל ונשחט שלא על פי מומחה. דלא משכח ביה ר' מאיר שום ריעותא אלא קנסו דשחטו שלא על פי מומחה ואי בדוקין שבעין הוה ליה למתני ר' מאיר אוסר הואיל ומשתנין אלא ודאי ליכא ריעותא דבמומי הגוף פליגי וקנסא קניס גזירה משום דוקין: דכולהו מישתנו. כל דוקין שבעין משתנין או דלמא בדוקין גופייהו איכא דמשתני ואיכא דלא משתני ומיהו למומין שבגוף גזרינן אטו הנך דוקין משתנין: למאי נפקא מינה. הא אפילו איכא דלא משתני הואיל ולא קים לן הי מישתני והי לא מישתני כולהו אסירי אם נשחטו בלא מומחה: לאכחושי סהדי. אם שחטו בלא מומחה והשתא חזינא ליה קבוע וקיימי סהדי דלא נשתנה ומראה זה היה לו מחיים: שקרי נינהו. ואסור לדברי הכל: סמכינן עלייהו. ושרי לר' יהודה דלא קניס: סתמא כר' מאיר. דאמר לעיל אחד זה ואחד זה אסור דקתני יקבר ואע''ג דהשתא מיתחזי קבוע: דלמא בדוקין שבעין. אמר יקבר דלדברי הכל משתנין: כשהוא משלם. לכהן נותן רביע דמיו משום בכור בהמה דקה ולבכור בהמה גסה חצי דמיו. משום הכי משלם מחצה דממון המוטל בספק הוא דאיכא למימר אפסדיה כוליה דאי לא הוה שרי ליה הכי כי הוה מייתי ליה קמי מומחה גמור ושרי ליה והוה אכיל ליה והשתא בעי קבורה ואיכא למימר דלאו מידי אפסדיה דדלמא לא הוה מומא ומומחה גמור לא הוה שרי ליה ושמא לא הוה נפיל ביה לעולם מום קבוע עד שימות: מ''ט. רביע לדקה ומחצה לגסה: גסה הפסידה מרובה. לפיכך תשלומין מרובין: לפום פסידא לישלם. לזה חצי דמיו המרובין ולזה חצי דמיו המעוטין: משום גזירת מגדלי בהמה דקה נגעו בה. משום טורח מגדלי בהמה דקה שיש בה טורח גדול לגדלה וזה שהתיר הבכור הצילו לכהן מטורח גדול דשמא אם הראהו לאחר לא היה מתירו לו והיה לו עוד טיפול מרובה עד שיפול בו מום להכי נגעו בו דלא משלם אלא רביע ל''א מפני גזירת מגדלי בהמה דקה שעוברין על דברי חכמים כדתנן ב''ק (דף עט:) אין מגדלין בהמה דקה בא''י קנסוהו חכמים דלא לישקל אלא ריבעא. ולא מפי המורה: מתני' ואם היה מומחה לב''ד פטור. דלא מצי מימר ליה אמאי דיינת ליה הואיל ולא בקי בדיני: גמ' ר''מ דאין דינא דגרמי. בב''ק בפרק הגוזל עצים (דף ק.) מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותו גרמי דגרם לאסור תבואתו של חבירו: בשלמא חייב את הזכאי משכחת נשא ונתן ביד. שנטל הוא המעות ממנו בידו ופרעו לבעל דין: אלא זיכה את החייב היכי דמי. בעל כרחך לא משכחת לה דעביד מידי אלא פטור אתה קאמר ליה: שהיה לו משכון. למלוה וזה פטר את הלוה ונטל את המשכון מיד המלוה והחזירו ללוה: דאגע בהו שרץ. הביאו טהרות לפניו לישאל עליהן ואמר טמאות הן ונטל שרץ אחד ונגע בהן כדי שלא יהא עוד ספק בהן ויעמיד דבריו: שעירבן עם פירותיו. שהביא טהרות לפניו לישאל עליהן ואמר טהורות ונטלן הוא עצמו ועירבן עם פירותיו של נשאל לסוף אמר חכם מומחה טמאות הן וטימאו את השאר שנתערבו בהן: מתני' האם שלה. רחם שלה: והאכילה ר''ט לכלבים. ששאלו לו עליה אם טריפה היא והאכילה לכלבים: שלא תלד. מפני שפרות וחזירות שלהן מעולין מאד ומוכרין אותן ביוקר ורוצין שלא ילדו במלכות אחרת כדי שיהו צריכין להם וחותכין האם שלה ואינה מתה הילכך לאו טריפה היא: הלכה חמורך טרפון. הפסדת חמור שתשלמנו לבעל הפרה: גמ' ותיפוק ליה. דאי נמי לאו מומחה הוא פטור דטועה בדבר משנה הוא דתנן באלו טריפות (חולין דף נד.) ניטלה האם כשירה וטעה בדבר משנה חוזר בדיבורו בסנהדרין (דף לג.) וכיון דאי קיימא פרה הוה מצי למיהדר ביה ולמשרייה אישתכח דמה שאמר לאו כלום הוא זה וזה שהאכילה לכלבים איהו הוא דאפסיד אנפשיה: אי נמי בשיקול הדעת טעית. דאפילו הוה קיימא לא מצי למיהדר ביה ולמישרייה ואישתכח דאיסורו איסור ואתה הפסדתו אפילו הכי פטור אתה מלשלם דמומחה אתה. שיקול הדעת מפרש בפרק קמא דסנהדרין (דף ו.) כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר וסוגייא דעלמא כחד מינייהו ואזיל האי ועבד כאידך מה שעשה עשוי ומשלם מביתו: מתני' אין שוחטין. דלמא משום אגרא קשרי ליה: אלא אם כן היה מומחה (רש"י)

תוספות רביע לדקה ומחצה לגסה. ואע''פ שפי' בקונטרס משום דהוי ממון המוטל בספק שמא יתירנו חכם על מום ושמא לא יתירנו לאו משום דתיתי כסומכוס אלא תקנת חכמים בעלמא הוא ואע''ג דאיירי בכל מום אפילו ידוע שיתירנו מומחה על ידו מ''מ חשיב ליה ספק קצת דשמא לא מזקיק ליה מומחה וגם לא פליג בין מום ואי הוה מיירי הך ברייתא בדוקין שבעין דוקא הוה ניחא טפי דה''נ קיימא לן כרבי יהודה כדפרישית ולדידיה אינו נקבר אלא בדוקין שבעין ועוד יש לפרש דהיינו טעמא דמשלם מחצה ששיערו חכמים דאינו שוה יותר כ''ז שעומד בספק שעדיין לא הותר ובתרומה נמי אשכחן שאינו שוה אלא כמחצה של חולין כדאמרינן בפרק אף על פי (כתובות דף נח.) כל מקום שהוזכר תרומה נותן לה כפלים בחולין ומיהו לא דמי ממש לתרומה דאסורה לזרים ואסורה בטומאה אבל בכור מומין שרי לגמרי כצבי וכאיל: משום גזירת מגדלי בהמה דקה. פירוש שהחמירו עליהם חכמים שלא לגדלם כי אם בחורשין חוץ ליישוב ויש בה טורח גדול ואינו שוה אלא רביע דהיינו מחצה פחות מן הגסה וגם בקונטרס פירש כן מפני טורח גזרו לה אבל לא דקדק ליישב לשון גזירה: דן את הדין כו'. בפ''ק דסנהדרין (דף ו.) פריך מינה לר' אבהו שאמר שנים שדנו אין דיניהן דין ותימה מנא ליה דמיירי ביחיד אי משום דקתני דן את הדין לשון יחיד הא בריש אלו טריפות (חולין דף מד:) קתני דן את הדין ולא מיירי ביחיד כדקתני וכולן רשאין ליקח ויש לומר דהתם קתני דומיא דעדים אבל מתני' דהכא מיירי כולה ביחיד דקתני סיפא ואם היה מומחה לבית דין כו' ומעשה בר' טרפון כו' ורישא נמי מי שאינו מומחה וראה את הבכור: לימא תנן סתמא כרבי מאיר כו'. תימה דלא דייק הכא מרישא דמי שאינו מומחה ורואה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו דההיא מה נפשך כרבי מאיר אתיא דדאין דינא דגרמי דלא מתוקמא בנשא ונתן ביד דהא נשחט על פיו קתני ובהגוזל קמא (ב''ק דף ק.) לא משכח התם משנה דדאין ר''מ דינא דגרמי אלא מברייתא דמחיצת הכרם והוה ליה לאיתויי מהך ובהגוזל בתרא (שם דף קיז:) גבי ההוא דאחויי אחוי דסבר למיחייביה ממתניתין דדן את הדין וקדחי אמאי לא חייביה מהך: (תוספות)

דף כט - א

כאילא ביבנה שהתירו לו (ביבנה) חכמים להיות נוטל ארבע איסרות לבהמה דקה וששה לגסה בין תם ובין בעל מום: גמ' מ''ט האי נפיש טירחיה והאי לא נפיש טירחיה: בין תם ובין בעל מום: בשלמא בעל מום משום דקא שרי ליה אלא תם אמאי דא''כ אתי למיחשדיה ואמרי האי בעל מום תם הוא והאי דקא שרי ליה משום אגרא אי הכי תם נמי אמרי בעל מום הוא והאי דלא קשרי ליה סבר כי היכי דלשקול אגריה זימנא אחריתי חד זימנא תקינו ליה רבנן תרי זימני לא תקינו ליה רבנן: מתני' הנוטל שכרו לדון דיניו בטילים להעיד עדותיו בטילין להזות ולקדש מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה אם היה כהן מטמאהו מתרומתו מאכילו ומשקו וסכו ואם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל: גמ' מנהני מילי אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא {דברים ד-ה} ראה למדתי אתכם וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם תניא נמי הכי כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם אף אתם בחנם ומנין שאם לא מצא בחנם שילמד בשכר תלמוד לומר {משלי כג-כג} אמת קנה ומנין שלא יאמר כשם שלמדתיה בשכר כך אלמדנה בשכר תלמוד לומר אמת קנה ואל תמכור: להזות ולקדש מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה: ורמינהו המקדש במי חטאת באפר חטאת הרי זו מקודשת אע''פ שהוא ישראל אמר אביי לא קשיא כאן בשכר הבאה ומלוי כאן בשכר הזאה וקידוש דיקא נמי דקתני הכא להזות ולקדש והתם קתני המקדש במי חטאת ובאפר חטאת שמע מינה: אם היה כהן מטמאהו מתרומתו כו': איהו גופיה היכי אזיל לבית הפרס דרבנן דאמר רב יהודה אמר רב מנפח אדם בית הפרס והולך

רש"י כאילא. הדר ביבנה דחסיד הוא ולא נחשד בכך: בין אמר להם מום קבוע. והיה הוא רגיל ליטול כל שכרו: גמ' מאי טעמא. לדקה ד' איסרות ולגסה ששה: גסה נפיש טירחיה. להשליכו לארץ לכפותו ולראות מומו: אלא תם. כי אמר להו מום עובר הוא אמאי שקיל אגרא הא לא מהני ליה מידי דמיסר קאסר ליה: דא''כ. דלא שקיל אגרא אתי למיחשדיה כי אמר בעל מום הוא: תרי זימני לא תקינו ליה רבנן. דכי הוה אמר תם הוא הוה שקיל אגריה וכי מייתי ליה לקמיה כמה זימנין לא שקיל מידי הלכך ליכא חשדא: מתני' להזות. מי חטאת: לקדש. לערב אפר חטאת במים חיים אל כלי: אפר מקלה. כשאר אפר בעלמא כל אפר קרוי אפר מקלה: אבל אם אותו רואה בכורות או הדיין או העד או המזה והמקדש כהן וזה המוליכו עמו מעבירו במקום טומאה שאין דרך אחר: מטמאהו מתרומתו. ומפסידו שצריך לקנות חולין ולאכול ודמי חולין יקרים מדמי תרומה שהחולין ראוין לכל ותרומה אינה ראויה אלא לכהנים: מאכילו. זה המוליכו ומשקו וסכו: ונותן לו שכרו כפועל. ובגמרא מפרש מאי היא שלפי מה שהוא מפסידו נותן לו: גמ' מנא ה''מ. דאין נוטלין שכר על הוראה ותלמוד תורה שילמד: אמת. תורה: הרי זו מקודשת. אלמא יכול ליתן שכר דאי לא במאי מקדש להו: אע''פ שהוא ישראל. ואפי' זה ישראל דכהנים רגילין בהזאה ובקידוש: שכר הבאת האפר. שילך ממקום רחוק לירושלים להביא האפר: ושכר מילוי המים. מצי למישקל דאגר טירחיה שקיל ולא הכשר המצוה: כאן שכר הזאה וקידוש. שהיא היא הכשר מצוה לא שקיל: במי חטאת. דמשמע מילוי המים ובאפר איכא לאוקמא בהבאת אפר: היכי אזיל. הא קעבר אלנפש לא יטמא (ויקרא כא): בבית הפרס. דאינו מוזהר מלילך בו: כדרב יהודה מנפח אדם בית הפרס והולך. דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל וכי מנפח ליה מדחיא מקמיה ולא נגע ביה ומיהו בתרומה לא מצי אכיל דאמרינן בחגיגה בפרק חומר בקודש (דף כה:) בודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה וההוא בודקין מפרש התם דבהך בדיקה דבית הפרס קאמר: בית הפרס שנידש. שדשוהו בני אדם ברגליהם טהור שאי אפשר לעצם כשעורה שלא יהא נידש ברגל ובית הפרס אין בו שום ספק אלא משום עצם כשעורה דבית הפרס היינו שדה שנחרש בו קבר: אי נמי בשאר טומאה. טימאו להאי כהן כגון נבילות ושרצים שאינו מוזהר עליהן מליגע: (רש"י)

תוספות תרי זימני לא תקינו ליה רבנן. וא''ת אכתי אמרי האי תם הוא והאי דשרי ליה לפי שאינו רוצה לטרוח פעם אחרת וי''ל שלא חייבוהו חכמים לראות פעם אחרת אלא דאם ראוהו דאין יכול ליטול עליו שכר ועוד דבזה לא יחשדוהו לעולם שיתיר את האיסור כדי להנצל מטורח של'. פעם שניה: הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. והא דתנן מכוער הדיין שנוטל שכר לדון אלא שדיניו דין מפרש בפרק בתרא דכתובות (קה.) באגר בטלה דמוכח שרי: מה אני בחנם כו'. וא''ת ושחד לא תקח דכתב רחמנא (שמות כג) למה לי ולאו פירכא היא דתרי מילי נינהו כדמוכח בריש פ' בתרא דכתובות (דף קה.) דבתורת אגרא היינו שכר טרחו ובתורת שוחד היינו להשתדל לדונו יפה ולהפוך בזכותיה כדאמר התם אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב ואין לתמוה על דייני גזירות שבירושלים שהיו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה דבלאו טעמא דאגר בטלה דמוכח שרי התם כיון דכל עסקם היה על זה ולא היו עוסקין בשום מלאכה שעל כרחם צריכין להתפרנס ומה שנוהגין עכשיו ללמוד תורה בשכר אם אין לו במה להתפרנס שרי ואפי' יש לו אם הוא שכר בטילה דמוכח שמניח כל עסקיו ומשא ומתן שלו מסתברא דחשיב מוכח יותר מקרנא דתהי חמרא ושקיל זוזא ועוד בקטנים שרי מטעם שימור ושכר פיסוק טעמים כדמוכח פרק אין בין המודר (נדרים לז.): המקדש במי חטאת ואפר חטאת הרי זו מקודשת אע''פ שהוא ישראל. פי' הקונטרס דחוק שפירש דנקט אע''פ שהוא ישראל דכהנים רגילים בהזאה ובקידוש ואומר ר''י דעיקריה נקט משום רישא דקתני ברישא פ''ב דקידושין (דף נח.) המקדש בתרומה ומעשרות ובמתנות במי חטאת ואפר חטאת כו': היכי אזיל לבית הפרס דרבנן דאמר רב יהודה כו'. משמע על ידי ניפוח שרי לילך להעיד אבל מ''מ טמא הוא כדקתני מטמאהו מתרומתו וקשיא מכאן לפירושו ר''ת דמפרש דניפוח מועיל לכל דבר משום דקשיא ליה אהא דאמרינן בפסחים בפ' האשה בסופו (דף צב.) בית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת כדתנן במס' אהלות (פי''ח מ''ד) ושוין שבודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה מאי בודקין אמר רב יהודה מנפח כו' והשתא מאי קאמר מאי בודקין והלא הבדיקה מפורשת שם במשנה דקתני סיפא ולנזיר ב''ש אומרים בודקין וב''ה אומרים אין בודקין כיצד הוא בודק מביא את העפר שהוא יכול להסיטו ונותן לתוך נפה שנקביה דקין אם נמצא שם עצם כשעורה טמא ועוד דמשמע דוקא לעושי פסח מהני ניפוח והא אפי' לשאר מילי נמי מהני כדאמר בפ' בכל מערבין (עירובין ל:) לכהן בבית הקברות דאמר רב יהודה כו' ואומר ר''ת דלא גריס מאי בודקין אלא גרס אמר רב יהודה כו' ומילתא באפי נפשה היא ומועיל ניפוח לכל דבר אבל בדיקה של משנה לא מהניא בשום מקום אלא לעושי פסח ויש לפרש הא דשמעתין לפירוש ר''ת דמטמאהו מתרומתו היינו שהולך בלא ניפוח והכי קאמר היכי אזיל ומשני בבית הפרס דרבנן דאמר רב יהודה כו' מדרב יהודה קא מייתי דמורי דאיסור בית הפרס לאו דאורייתא אלא מדרבנן משרו לכל דבר בניפוח כן פירש''י (וכן) בסוף פ''ב דכתובות (דף כח:) גבי אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן ולפי זה היה מותר בלא ניפוח בכל מצות כמו להעיד וקשיא דלא משמע הכי בפ' מי שהוציאוהו (עירובין מז.) מדנקט ללמוד תורה ולישא אשה ולדון ולערער בין העובדי כוכבים . מפני שהוא כמציל מידם משמע דוקא הני שהן מצות כדמשמע במגילה (דף כז.) דאמרינן ללמוד תורה ולישא אשה שאני דאמר גדול תלמוד תורה כו' לישא אשה לא לתהו בראה כו' או משום כבוד הבריות כדאמר בפ' מי שמתו (ברכות יט:) וי''ל דלעולם ה''ה לכל המצות והא דנקט ללמוד תורה משום דפליגי התם היכא דמוצא ממי ללמוד ולישא אשה נקט אע''פ שמוצא אשה בא''י ובשאלתות דרב אחאי מתיר ליטמא בבית הפרס לכל המצות כמו לצאת לקראת מלכים ומפרשים מה חילוק בין נזיר ועושה פסח לשאר מצות דלענין פסח הולך וטהור ע''י ניפוח ולשאר מצות הולך וטמא משמע דרוצה לומר דלכל דבר בעינן ניפוח ומ''מ שמא לכל דבר חוץ מפסח ודבר תימה הוא בההיא דברכות שמותר לילך עם האבל דרך בית הפרס לכבוד האבל מה כבוד שהולך ומנפח אחריו וצריך האבל להמתינו לכל פסיעה ושמא רוצה לומר השאלתות כל שאר המצות בלא ניפוח נמי שרי וההיא דבכל מערבין אי מערבין לדבר הרשות מיירי ע''י ניפוח ואי אין מערבין אלא לדבר מצוה מיירי אפילו בלא ניפוח ולפר''ת קשיא לרבי מההיא דחגיגה פרק בתרא (דף כה:) דאמרינן התם מודים בית שמאי ובית הלל שבודקין לעושי פסח מאי בודקין אמר רב יהודה כו' מנפח אדם כו' לעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת לאוכלי תרומה העמידו דבריהם במקום מיתה משמע בהדיא כדמסיק לו להפסיק במילתיה דרב יהודה דקאי אמתני' דאי לא גרסינן מאי בודקין לא היה לו להפסיק במילתיה דרב יהודה ונראה לרבי דגרסינן מאי בודקין ובדיקה המפורשת לאחר שעבר לכל דבר (תוספות)

דף כט - ב

ורב יהודה בר אמי משמיה דרב יהודה אמר בית הפרס שנידש טהור א''נ בשאר טומאות דלא מזהר עלייהו: אם היה זקן מרכיבו על החמור: תנא כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה: מתני' החשוד על הבכורות אין לוקחין ממנו בשר צבאים ולא עורות שאינן עבודים רבי אליעזר אומר לוקחין ממנו עורות של נקבה ואין לוקחין ממנו צמר מלובן וצואי אבל לוקחין ממנו טוי ובגדים: גמ' בשר צבאים דמיחלף בדעגלה ולא עורות שאינן עבודים הא עבודים זבנינן אם איתא דבכור הוה לא הוה טרח ביה סבר אי שמעו ביה רבנן מפסדו לי מינאי: רבי אליעזר אומר לוקחין ממנו עורות של נקבה: מאי טעמא מידע ידיע ות''ק א''כ זכר נמי חייק לזכרותיה ואמר עכברים אכלוה ואידך בי עכברים מידע ידיע: ואין לוקחין ממנו צמר מלובן וצואי: השתא צמר מלובן לא זבנינן צואי מיבעיא אלא חדא קתני צמר מלובן מצואתו: אבל לוקחין ממנו טוי ובגדים: השתא טוי זבנינן בגדים מיבעיא מאי בגדים נמטי: מתני' החשוד על השביעית אין לוקחין ממנו פשתן ואפילו סרק אבל לוקחין מהם טוי ואריג: גמ' השתא טוי זבנינן אריג מיבעיא מאי אריג תיכי: מתני' החשוד להיות מוכר תרומה לשום חולין אין לוקחין ממנו אפילו מים ומלח דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו: גמ' לאתויי מאי לאתויי קרבי דגים דמערבי בהו שמן זית ההוא טבחא דהוה חשוד לזבוני

רש"י כפועל בטל של אותה מלאכה. דבטל הימנה דאם היה נוקב מרגליות שעבודתה נוחה לעשות ושכרו מרובה אם אומר לו טול כך וכך ותבטל היום ממלאכה אינו פוחת משכרו אלא דבר מועט שהרי נוחה ואין בה טורח ואי מלאכה קשה היא כמו נגר אם אומר לו אתה נוטל עכשיו שלשה זוזים טול זוז והבטל היום מאותה מלאכה ועשה מלאכה קלה זו נוח לו להבטל וליטול זוז והכא נמי כי ההוא אגרא יהיב ליה שהרי מבטלו ממלאכתו וכוליה אגרא לא יהיב ליה שהרי אינו עסוק במלאכה קשה אצלו: מתני' החשוד על הבכור. כגון החשוד להטיל מום בבכור: בשר צבאים. שאדום הוא מיחלף בבשר עגל זימנין דמזבין עגל בכור תם ואומר שבשר צבי הוא: גמ' שמעי רבנן. דבכור תם הוא וטעון קבורה ומפסדי ליה מינאי ומקפיד על טרחו ואינו מעבדן: של נקבה. דאין לחוש בבכורה: מידע ידיע. בין עור זכר לעור נקבה: חייק. חותך לזכרותיה ועושה כעין נקבות וכי משייליה מה חתוך זה שבמקום נקבות ואומר עכברים אכלוה: צואי. צמר שאינו מלובן מצואתו: השתא מלובן. דאיכא למימר לא מפסיד טירחיה ולא מלבין לה דסבר שמעי רבנן ומפסדי ליה מינאי אפי' הכי כיון דטירחא זוטא היא לא קפיד עליה ולא זבנינן צואי מיבעיא: אבל לוקחין ממנו טוי ובגדים. דאי מבכור לא הוה טרח להו דמקפיד אטירחיה: בגדים מיבעיא. הא משעה שנטוו אישתראי להו: נמטי. פילטר''ש ולא נטוו מעולם ולהכי איצטריך לאשמועינן: מתני' החשוד על השביעית. לזרוע או לעשות סחורה בספיחים: סרק. כחוש ומתוקן במסרק: גמ' אריג מיבעיא. הא בא לכל טווי קודם לכן ומההיא שעתא אישתראי: תיכי. שרשרות שקורין טרצוייר''ש ועושין אותן מפשתן עד שלא נטוה: מתני' אפי' מים ומלח. משום קנס: זיקת תרומה. כל דבר שנותנין ממנו תרומה: גמ' שמערבין בהן שמן זית. וכיון דאית בהו זיקת תרומה לא זבנינן מיניה: (רש"י)

תוספות אבל לשון בודקין משמע לכתחלה כדי לעבור ולעשות פסח ולהכי בעי מאי בודקין דמה היא אותה בדיקה והשתא יש שלשה ענינים בבית הפרס לעושי פסח לכולי עלמא ולנזיר לבית שמאי מנפח וטהור וללמוד תורה ולישא אשה ולדון ולערער ולכבוד הבריות שרי ליטמא בלא ניפוח ולשאר מצות כגון עדות דהכא שרי על ידי ניפוח וטמא וכן בעירוב . אומר אין מערבין אלא לדבר מצוה שרי ליטמא ע''י ניפוח (וטמא) ואי מערבין אף לדבר הרשות יש ללמוד משם דעל ידי ניפוח שרי אפילו בלא מצוה אלא מדבריהם וטמא אי נמי מערבין לדבר הרשות איכא לאוקומי המשנה כשעירב לדבר מצוה שרגילות הוא לערב לדבר מצוה כדקתני בריש כיצד משתתפין (עירובין פב.) וכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה וקאמר התם דאורחא דמילתא קתני והא דבעי בחגיגה (דף כה:) הבודק לפסחו מהו שיאכל בתרומתו אבדיקה דרב יהודה קאי ולא אמתני' ולפי' ר''ת איפכא ועוד היינו יכולין לפרש דכל הבדיקות לעושי פסח אלא דבדיקת המשנה לאחר שעברו לדרב יהודה בא להשמיענו מאי בודקין כדי לעבור ופירוש כמו אמר רב יהודה מאי בודקין כההוא דבריש אלו מציאות (ב''מ כא.) וכמה אמר רב יצחק קב בארבע אמות ובפרק לא יחפור (ב''ב כב:) וכמה אמר רב ייבא חמוה דאשיאן כמלא חלון: ורב יהודה בר אמי משמיה דרב יהודה אמר בית הפרס שנידש טהור. בפרק בתרא דחגיגה (דף כה.) גרס רב חייא ברבי אמי משמיה דעולא: כפועל בטל של אותה מלאכה. פירש בקונטרס מאותה מלאכה דבטל מינה דאם היה נוקב מרגליות שעבודתה נוחה לעשות ושכרו מרובה ואם אומרים לו טול כך וכך ובטל היום ממלאכה אינו פוחת משכרו אלא דבר מועט שהרי נוחה ואין בה טורח ואם מלאכה קשה היא כגון נגר אם אומרים לו אתה נוטל עכשיו ג' זוזים טול זוז והבטל היום מאותה מלאכה לעסוק במלאכה קלה ניחא לו להבטל ליטול זוז עד כאן לשון הקונטרס ולא היה לו לפרש שיטול שכר בטלה מאותה מלאכה לעסוק במלאכה קלה כזו דא''כ היה נוטל [שכר] לדון ולהעיד להזות ולקדש אלא היה לו לפרש שנותנין לו שכר בטלה מאותה מלאכה ובטל לגמרי ואינו עושה בשום מלאכה וכענין זה צריך לפרש בסוף אלו מציאות (ב''מ לא:) גבי השבת אבידה דתנן היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל מאותה מלאכה וגם שם פירש בקונטרס כענין שפירש כאן וא''א לומר כן דא''כ היה נוטל שכר על השבת אבידה ואפי' לרבנן דאמרי טעינה בשכר לא אמרי אלא משום דא''כ לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה ובריש הכונס (ב''ק נו:) אמרינן שומר אבידה כשומר חנם דמאי הנאה אית ליה אלא צריך נמי שם לפרש ליושב ובטל לגמרי ורבינו חננאל פירש שם כמו שבשאר ימות השנה אין נותנין בתפירת בגד אלא חצי סלע והוא עתה בשעת הרגל ותופר בגד בסלע [אין] אומרים לו קבל שכר כמה שתנוח למלאכה זו שאתה מקבל עליה סלע [אלא] כאותו שכר שאתה היית נוטל כמותה בשאר ימות השנה שלא היית נוטל עליה אלא חצי מפני השבת אבידה ופירושו תמוה דאין הלשון משמע כן וגם אין כאן שום הכירא ליטול בשעת הרגל כשאר ימות השנה והוי כהלכתא בלא טעמא ועוד תניא בריש השוכר את האומנין (ב''מ עו:) השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית כו' אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה הלכו פועלים ומצאו שדה שהיא לחה נותן להם שכרם משלם אבל אינו דומה הבא טעון להבא ריקם עושה מלאכה ליושב ובטל וקאמר התם תני תנא קמיה דרב נותן שכרו משלם א''ל חביבי אמר אי הואי התם הוה יהיבנא ליה כפועל בטל אלמא קרי ליה פועל בטל ומשמע לגמרי כמו שפירש ולא כמו שפירש [רש''י] ור''ח כלל ומיהו קשיא מהא דתנן בפרק איזהו נשך (שם סח.) אין מושיבין חנווני למחצית שכר אלא א''כ נותן לו שכרו כפועל בטל ומפרש בגמרא כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה וצריכא דאי אשמעינן רישא חנווני משום דלית ליה טרחא אבל סיפא דאית ליה טרחא אימר לא סגי ליה כפועל בטל ואמאי ס''ד דלא תסגי ליה כפועל בטל והלא כל זה כדינו שנותנין לו יותר לפי מה שהוא טורח ועוד דבברייתא פליגי התם כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אפילו לא טבל עמו אלא בציר כו' ר' שמעון אומר נותן לו שכרו משלם והשתא מתני' ר' שמעון שזהו שכרו משלם ובתוספתא משמע דמתני' כר' מאיר דקתני המושיב חבירו בחנות למחצית שכר נותן לו שכרו כפועל בטל דברי ר' מאיר ועוד קתני סיפא ר' שמעון אומר נותן לו שכרו משלם אינו דומה עושה מלאכה ליושב ובטל יושב בחמה ליושב בצל ולפירוש הקונטרס דשמעתין ודבבא מציעא קשיא אבל לפי מה שפירשתי דכפועל בטל היינו ביושב ובטל לגמרי ניחא ולא קשה מידי הא דקאמר צריכא ובין מרובה בין מועט דקאמר ר' מאיר היינו בין היה עוסק במלאכה מרובה בין היה עוסק במלאכה מועטת ור' שמעון אומר נותן לו שכרו משלם שאומדים כמה היה רוצה ליטול ולבטול ממלאכה כבידה שהיה עוסק בה ויעסוק במלאכה כזו דהיינו טפי מדרבי מאיר ויושב ובטל דתוספתא לאו בטל לגמרי אלא מאותה מלאכה החמורה ורבינו חננאל פירש שם כפועל בטל כגון אדם בטל שאינו מוצא מי ישכירנו והולך ובטל והיה משתכר בקל ולא יתן לו כמו שפועלים הולכים עכשיו שהם ביוקר הרבה משכירין כגון שהיה נשכר עכשיו בשתי סלעים ובאותה שעה היה בטל לא יהיה נוטל אלא סלע: (תוספות)

דף ל - א

תרבא דאטמא במר דכנתא קנסיה רבא לזבוני אפי' אמגוזי אמר ליה רב פפא לרבא כמאן כרבי יהודה אי כרבי יהודה אפי' מים ומלח נמי לעולם ר' שמעון ובאיסורא דגופיה קנסינן ליה סתם דרדקי גרו באמגוזי ואזיל ומשבש לבני טבחי וגרי להו באמגוזי ומייתו ליה תרבא דאטמא ומזבין ליה במר דכנתא: מתני' החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית החשוד על זה ועל זה חשוד על הטהרות ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא על זה זה הכלל החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו: גמ' מאי טעמא שביעית לא בעיא חומה מעשר כיון דבעי חומה חמיר ליה: החשוד על המעשר: מאי טעמא מעשר אית ליה פדיון שביעית כיון דקא מיתסרא ליה ולית ליה פדיון חמירא ליה: החשוד על זה ועל זה: כיון דחשיד אדאורייתא כ''ש אדרבנן: ויש חשוד על הטהרות: מאי טעמא נהי אדרבנן חשיד אדאורייתא לא חשיד ורמינהי נאמן על הטהרות נאמן על שביעית הא חשיד חשיד א''ר אילעי מתני' כשראינוהו שנוהג בצינעא בתוך ביתו ר' ינאי ברבי ישמעאל אמר כגון דהוה חשיד לתרוייהו ואתא קמי רבנן וקביל אתרוייהו והדר איחשד אחד מינייהו דאמרינן מיגו דחשיד אהא חשיד נמי אאידך אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן זו דברי ר' עקיבא סתימתאה אבל חכמים אומרים חשוד על השביעית חשוד על המעשר מאן חכמים רבי יהודה דבאתריה דר' יהודה שביעית חמירא להו דההוא דהוה קרי ליה לחבריה דיירא בר דיירתא א''ל תיתי לי דלא אכלי פירות שביעית כוותך איכא דאמרי אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן זו דברי ר' עקיבא סתימתאה אבל חכמים אומרים חשוד על המעשר חשוד על השביעית ומאן חכמים רבי מאיר היא דאמר חשוד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה רבי יונה ור' ירמיה תלמידי ר' זעירא ואמרי לה ר' יונה ור' זעירא תלמידי ר' יוחנן חד אמר אבל חכ''א חשוד על השביעית

רש"י תרבא דאטמא. חלב הכליות שעל הירך: במר דכנתא. בחזקת חלב טהור הנקרא כנתא ובלע''ז אנטריי''ל כמו הדרא דכנתא דאמרינן בשחיטת חולין (דף מח:): לעולם כרבי שמעון. דלא קניס אלא במידי דדמי לאיסורא ובאיסורא גופיה במידי דעביד איסורא דהיינו אמגוזי: גרו באמגוזי. גרורים ומשוכים אחר אגוזים: ומשבש לבני טבחים. מטעה אותם באגוזים ושוכרן לבני הטבחים ומביאין לו החלב שגונבין אותו מאביהן והוא מוכרו במר דכנתא: מתני' אינו חשוד על המעשרות. ולוקחין ממנו תבואה בשאר שני שבוע ואין צריכים לעשר ודאי אלא דמאי וטעמא דכולה מתני' מפרש בגמ': גמ' בעי חומה. דאינו יכול לאכול מעשר שני אלא לפנים מחומת ירושלים דכתיב (דברים יד) ואכלת לפני ה' אלהיך וגו': הטהרות דרבנן נינהו שיהא אדם אוכל חולין בטהרה: הא חשוד. על הטהרות חשוד על השביעית: מתניתין. דקתני אין חשוד כגון שראינוהו שנוהג דין מעשרות ושביעית בצינעא בתוך ביתו דליכא למימר לפנים הוא עושה כיון דבצינעא קא עביד: רבי ינאי אמר ברייתא דדייקינן מינה הא חשוד כגון דהוה חשוד אתרוייהו. אשביעית ואטהרות וקביל אתרוייהו שיזהר על שניהם: זו דברי רבי עקיבא. דחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר: שביעית חמירא להו. וכיון דחשוד אשביעית כ''ש אמעשרות: דההוא דהוה קרי לחבריה. באתריה דרבי יהודה: דיירא בר דיירתא. גר בן גיורת: תיתי לי. שכר טוב שלא אכלתי פירות שביעית כוותך. יש מפרשים רבי עקיבא סתימתאה דאמרינן בסנהדרין באלו הן הנחנקין (דף פו.) סתם משנה רבי מאיר סתם ברייתא רבי נתן וכולהו אליבא דרבי עקיבא ולאו מילתא היא דהא בכמה דוכתין אמרינן רבי מנחם סתימתאה רבי שמעון סתימתאה אלא רוב משניות איכא בהש''ס סתומות אליבא דר' עקיבא: (רש"י)

תוספות תרבא דאטמא במר דכנתא. כך גריס רבינו תם פירוש מר בחילוף של כנתא כמו במר דשחוטה דבפרק גיד הנשה (חולין צד.) וכמו במר דפרזלא דבבא קמא (דף קיג:): מעשרות דבעו חומה חמיר ליה. מכאן מדקדק רבינו תם בכ''מ שהזכיר מעשר אצל שביעית דמיירי בנותן מעשר שני לשם חולין כגון הרי אלו בחזקתן למעשר ולשביעית בפרק הנזקין (גיטין סא:) וכן אינו חושש לתבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשר בפ''ק דחולין (דף ו.) ולשון מעשר נמי מוכיח כן דהיכא דאיירי בחששא דאינו מתוקן נקיט טבל או דמאי: הא חשוד חשוד. דמשמע ליה דלגופה לא איצטריך דפשיטא דכי נאמן על הטהרות דנאמן על השביעית כיון דנוהג מנהג פרושים שאוכל חולין בטהרה: מתני' כשראינוהו נוהג בצנעא בתוך ביתו. שנזהר מן השביעית משמע דעם הארץ סתמא חשוד אשביעית כמו אטהרות ותימה דבסוף הניזקין (גיטין סא.) קאמר מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דמיקל באשת עם הארץ ומחמיר על החשודה על השביעית וקאמר רבא הכא במאי עסקינן בעם הארץ דרבי מאיר וטומאה וטהרה דרבנן ומדקתני גבי טומאה וטהרה עם הארץ סתם וגבי שביעית קתני החשודה משמע דסתם עמי הארץ חשידי אטהרות ולא חשידי אשביעית ומיהו מהא דשרי לבור ולטחון גבי עם הארץ דחשיד אטומאה וטהרה ולא אסרינן מטעם שביעית אין לדקדק כלום דדלמא בשאר שני שבוע איירי ההיא ולא בשביעית או בפירות הידועים שאינם של שביעית דה''נ איירי בפירות הידועים שהם מתוקנים לרבא דלית ליה שינוייא דאביי דרוב עמי הארץ מעשרין ועוד קשיא מכאן לפירוש ר''ת דמפרש בפ''ב דכתובות (דף כד.) גבי שלי חדש ושל חברי ישן דסתם עם הארץ אע''ג דחשידי אדמאי לא חשידי אשביעית וסותר פירוש רבינו שמואל דמפרש דחדש וישן דנקט משום שביעית וכי משני התם רוב עמי הארץ מעשרין רוצה לומר דהוא הדין בשביעית וכמה קושיות דמקשה רבינו תם על פי' רבינו שמואל כמו שפירש בכתובות ומפרש חדש וישן להשביח המקח בעלמא קאמר ולא לענין איסור והיתר והשתא לר' אילעא דחשוד אטהרות דרבנן חשוד אשביעית כל שכן סתם עמי הארץ דכי היכי דחשידי אדמאי דאורייתא חשידי נמי אשביעית ודוחק להעמיד סתם עם הארץ בכ''מ דלא חשיד אשביעית כשראינוהו נוהג בצינעא בתוך ביתו ועוד קשיא מהא דתנן במס' דמאי (פ''ג מ''ד) ומייתינן לה נמי בהניזקין (גיטין סא:) המוליך חטין לטוחן כותי או לטוחן ע''ה אינו חושש לא משום מעשר ולא משום שביעית משמע דסתם עמי הארץ חשידי אשביעית וי''ל משום כותי נקט שביעית אי נמי בודאי חשוד איירי וכן ההיא דהלוקח לולב מחבירו בשביעית דקאמר עלה בפ' לולב הגזול (סוכה לט.) דאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ וכן הא דמייתי פרק קמא דחולין (דף ו.) הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדירה לבשל אינו חושש לשאור ולתבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשר ואם אמר עשה לי משליכי חושש כו' כל הני מיירי בודאי חשוד וא''ת היכי מוכח מינה בחולין דגזרו על תערובות דמאי דלמא חשוד גרע מסתם עם הארץ לגבי מעשר ראשון כדמוכח בשילהי הנזקין (גיטין סא.) לאביי וי''ל דלרבא פריך שפיר דלא חמיר ליה: באתריה דרבי יהודה חמירא להו שביעית. ולכך חשוד אמעשר ותימה דהא בפ''ק דשבת (דף יז:) אמרינן דבתרומה כיון דאפשר למיעבד כדשמואל דחטה אחת פוטרת את הכרי לא חשידי והכי נמי גבי מעשר שני לא הוה לן למיחשדיה כיון דאפשר למעבד כדשמואל דהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל דהוא הדין מעשר שני ובשאלתות דרב אחאי הוא בהדיא על כרם רבעי שמחללין אותו על דבר מועט ומעשר שני ונטע רבעי דין אחד להם בכ''מ דקדש קדש גמרינן להו מהדדי כדאיתא בפרק שני דקדושין (דף נד:) ואפי' לכתחלה מסתבר דשרי כמו גבי הקדש במסכת ערכין (דף כט.) דשרי בזמן הזה גבי ההוא גברא דאחרימינהו לנכסיה והא דמוקי בפרק התקבל (גיטין דף סה.) ההיא דכיצד מערימין על מעשר שני במעשר בזמן הזה דרבנן היה יכול להקשות בזמן הזה מאי הערמה צריך לפטור מחומש והלא יכול לחלל לשוה מנה על שוה פרוטה אלא מסלק ליה בפירכא אחריתי ואמה העבריה בזמן הזה מי איכא וכן מעשים בכל יום שאנו מחללין כרם רבעי שוה מנה על שוה פרוטה וי''ל דלא דמי מעשר לתרומה דפעמים שאין לו פרוטה מזומנת לחלל עליה וגם אין לו כי אם מעט מעשר כנגד שוה פרוטה ואינו רוצה ליתן פרוטה כנגדו: (תוספות)

דף ל - ב

חשוד על המעשר ומאן חכמים ר' יהודה וחד אמר החשוד על המעשר חשוד על השביעית ומאן חכמים ר' מאיר דתניא עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות ונחשד לדבר אחד נחשד לכל התורה כולה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינו נחשד אלא לאותו דבר בלבד הגר שקיבל עליו דברי תורה אפי' נחשד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה והרי הוא כישראל מומר נפקא מינה דאי קדיש קידושיו קידושין ת''ר הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו ר' יוסי בר' יהודה אומר אפי' דקדוק אחד מדברי סופרים וכן בן לוי שבא לקבל דברי לויה וכהן שבא לקבל דברי כהונה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו שנאמר {ויקרא ז-לג} המקריב את דם השלמים וגו' העבודה המסורה לבני אהרן כל כהן שאינו מודה בה אין לו חלק בכהונה ת''ר הבא לקבל דברי חבירות אם ראינוהו שנוהג בצינעה בתוך ביתו מקבלין אותו ואחר כך מלמדין אותו ואם לאו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו ר''ש בן יוחי אומר בין כך ובין כך מקבלין אותו והוא למד כדרכו והולך: ת''ר מקבלין לכנפים ואח''כ מקבלין לטהרות ואם אמר איני מקבל אלא לכנפים מקבלין אותו קיבל לטהרות ולא קיבל לכנפים אף לטהרות לא קיבל: ת''ר עד כמה מקבלין אותו בית שמאי אומרים למשקין שלשים יום לכסות שנים עשר חודש ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה לשנים עשר חודש אם כן הוה ליה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל אלא בית הלל אומרים אחד זה ואחד זה לשלשים: (סימן חב''ר תלמי''ד תכל''ת מכ''ם חז''ר גבא''י בעצמ''ו) תנו רבנן הבא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני שלשה חבירים ובניו ובני ביתו אינן צריכין לקבל בפני שלשה חבירים רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בניו ובני ביתו צריכין לקבל בפני שלשה חבירים לפי שאינו דומה חבר שקיבל לבן חבר שקיבל: תנו רבנן הבא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני ג' חבירים ואפילו תלמיד חכם צריך לקבל בפני שלשה חבירים זקן ויושב בישיבה אינו צריך לקבל בפני שלשה חבירים שכבר קיבל עליו משעה שישב אבא שאול אומר אף תלמיד חכם אינו צריך לקבל בפני שלשה חבירים ולא עוד אלא שאחרים מקבלין לפניו אמר רבי יוחנן בימי בנו של רבי חנינא בן אנטיגנוס נשנית משנה זו רבי יהודה ור' יוסי איסתפק להו מילתא בטהרות שדרו רבנן לגבי בנו של ר' חנינא בן אנטיגנוס אזילו אמרו ליה לעיין בה אשכחוה דקא טעין טהרות אותיב רבנן מדידיה לגבייהו וקאי איהו לעיוני בה אתו אמרי ליה לר' יהודה ור' יוסי אמר להו ר' יהודה אביו של זה ביזה תלמידי חכמים אף הוא מבזה תלמידי חכמים אמר לו ר' יוסי כבוד זקן יהא מונח במקומו אלא מיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סילסול בעצמן שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם: תנו רבנן חבר שמת אשתו ובניו ובני ביתו הרי הן בחזקתן עד שיחשדו וכן חצר שמוכרין בה תכלת הרי היא בחזקתה עד שתיפסל: תנו רבנן אשת עם הארץ שנשאת לחבר וכן בתו של עם הארץ שנשאת לחבר וכן עבדו של עם הארץ שנמכר לחבר כולן צריכין לקבל דברי חבירות בתחלה אבל אשת חבר שנשאת לעם הארץ וכן בתו של חבר שנשאת לעם הארץ וכן עבדו של חבר שנמכר לעם הארץ אין צריכין לקבל דברי חבירות בתחלה ר''מ אומר אף הן צריכין לקבל עליהן דברי חבירות לכתחלה ר''ש בן אלעזר אומר משום ר''מ מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קומעת לו תפילין על ידו נשאת לעם הארץ והיתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו:

רש"י חשוד על המעשר חשוד על השביעית. וכ''ש חשוד אשביעית חשוד אמעשר: ומאן חכמים ר' מאיר. דאמר לקמן חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה: הרי הוא כישראל מומר. ולא אמרינן דליהוי עובד כוכבים גמור כאילו לא נתגייר: דאי קדיש. אשה לאחר שהמיר דתו קידושיו קידושין: דברי חבירות. מפרש בתוספתא במסכת דמאי שלא יתן תרומה ומעשר לעם הארץ ושלא יעשה טהרות אצל עם הארץ ושיאכל חולין בטהרה ושיעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח. דקדוקי סופרים. חומרא דרבנן: דברי לויה. לשורר ולשרת ולהיות שוער: מבני אהרן. משמע שיהא נוהג כל דין בני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה: שנוהג בצינעה. קודם שקיבל בפנינו היה נוהג עליו דין חבירות שאין לחושדו ולומר לפנים הוא עושה: מקבלין אותו. שנחזיקנו כחבר וכנאמן לכל דבריו: לכנפים. שיטול ידיו קודם אכילה וקודם שיגע באוכלין דתרומה דידים שניות הן: לטהרות. לחומר שאר טהרות ונחזיק טהרותיו כטהרות גמורות לאכול תרומתו כתרומה טהורה: מקבלין אותו. דאינו משייר דבר שלם שהרי מקבל עליו נטילת ידים וזהו עיקר אכילת חולין בטהרה: אף לטהרות לא קבל. דכיון דבדין נטילת ידים שדבר קל הוא לעשות אינו יכול לעמוד כל שכן בשאר: עד כמה מקבל אותו. דברי חבירות שנקבלנו לאלתר ונחזיקנו בחבר: למשקין שלשים יום. שאם קיבל עליו דברי חבירות עד שלשים יום מהמנינן ליה מכאן ואילך בטהרות משקין שטומאתן קלה דטומאת משקין מדרבנן בפ' קמא דפסחים (דף טז:): לכסות. להחזיק כסותו כחבר דאמר במסכת חגיגה (דף יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים: שנים עשר חודש. אם קיבל עליו דברי חבירות לשנים עשר חדש: הוה ליה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. וליתנייה גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל במסכת עדיות (פ''ה מ''א) דאמרינן ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הילל ואם איתא ליתני הא ל''א עד כמה מקבלין אותו דאמרן לעיל אם נהג מתחלה בצינעא בתוך ביתו מקבלין אותו מיד ועד כמה ינהג מתחלה שנקבלנו מיד: לפי שאינו דומה חבר שקיבל. הוא עצמו לבן חבר מחמת קבלת אביו שאין לו שום קבלה אלא סרך אביו דודאי אביו מיזדהר טפי ל''א האי לפי שאינו דומה תנא קמא קאמר ליה מה טעם בניו ובני ביתו אין צריכין לקבל לפי שאינו דומה חבר שקיבל לבן חבר שקיבל אביו דבן חבר לא חשיד ובתוספתא גרסינן שאין דומה חבר שקלקל לבן חבר שקלקל במסכת דמאי: נשנית משנה זו. דאפי' תלמיד חכם צריך לקבל: בטהרות. בסדר טהרות לא גרסי'. בטהרות עצמן אירע להן מעשה ונסתפקה הלכה: שדרו רבנן. שדרו זוג דרבנן: אותיב רבנן מדידיה. מתלמידיו שקיבלו עליהן דברי חבירות אותיב בהדי הנך שלוחים וקאי איהו לעיוני בשאילתם: אבא של זה כו'. אגב ריתחיה קאמר ולא היא: כבוד זקן. האב והבן: סילסול. מעלה. ר' חנינא בן אנטיגנוס כהן היה: בחזקתה עד שתיפסל. שימכרו בה קלא אילן לשם תכלת: צריכין לקבל דברי חבירות בתחלה גרסי' ולא גרסי' כבתחלה ובתוספתא גרסינן הכי בבתחלה כלומר מתחלה קודם שנחזיקנו בחבירות ואע''ג דאמרן לעיל בניו ובני ביתו אין צריכין לקבל הכא שאני הואיל ובשעת קבלה לא הוו גביה ואיכא למימר דסרכייהו קמא נקטי: אין צריכין לקבל. אם חזרו תחת יד חבר: קומעת. קושרת: קשרי מוכס. שיש חותמות למוכסים וכשנותנין להן המכס הם נותנין לו חותם כדי שלא יתבענו מוכס שני: (רש"י)

תוספות וחכמים אומרים אינו נחשד אלא על אותו דבר בלבד. לר' אילעאי דלעיל דחשוד על הטהרות חשוד על השביעית אלא היכא שראינוהו נוהג בצינעא הא דקאמר הכא אינו נאסר אלא לאותו דבר לאו דוקא אלא לאותו דבר וכיוצא בו ולא אתא אלא לאפוקי בכל התורה כולה: אביו של זה ביזה תלמידים שלנו. על הטהרות כמו שעשה בנו: (תוספות)

דף לא - א

תנו רבנן וכולן שחזרו בהן אין מקבלין אותן עולמית דברי ר' מאיר רבי יהודה אומר חזרו במטמוניות אין מקבלין אותן בפרהסיא מקבלין אותן איכא דאמרי אם עשו דבריהן במטמוניות מקבלין אותן בפרהסיא אין מקבלין אותן ר''ש ור' יהושע בן קרחה אומרים בין כך ובין כך מקבלין אותן משום שנאמר {ירמיה ג-יד/כב} שובו בנים שובבים א''ר יצחק איש כפר עכו אמר ר' יוחנן הלכה כאותו הזוג ת''ר בראשונה היו אומרים חבר ונעשה גבאי דוחין אותו מחבירתו פירש אין מקבלין אותו חזרו לומר פירש הרי הוא ככל אדם רב הונא בר חייא איצטריכא ליה שעתא הוה עייל גביה רבה ורב יוסף וארבע מאה זוגא דרבנן שמע דאתו קטיר להו ארבע מאה תכתקי לסוף שמעו דנעשה גבאי שלחו ליה זיל לחשיבותיה זיל לקדמותיה שלח להו הדרי בי רב יוסף לא אזל רבה אזל רב יוסף אמר תנינא פירש אין מקבלין אותו רבה אמר תנינא חזרו לומר פירש הרי הוא ככל אדם: תנו רבנן כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו ורואה את קדשיו ואת מעשרותיו ונשאל על טהרותיו אמר מר כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו במאי עסקינן אילימא בחד מי מהימן אלא בתלתא ומי חשידי והתנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא בית דין לעולם בחד וכדאמר רב חסדא א''ר יוחנן ביחיד מומחה הכא נמי ביחיד מומחה ורואה את קדשיו דאי בעי מיתשיל עלייהו ומעשרותיו דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה ונשאל על טהרותיו דהא חזא ליה בימי טומאתו:

רש"י וכולן שחזרו בהן. סיפא דהך ברייתא דלעיל היא דקתני הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד וכן כהן שקיבל עליו דברי כהונה חוץ מדבר אחד וכן בלוי שקיבל עליו דברי לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותן שנאמר המקריב את דם השלמים וגו' בזמן שהכהנים עושין רצונו של מקום מה כתיב בהם חלקם נתתי אותם מאשי וכשאין עושין רצונו של מקום מה כתיב בהן מי גם בכם ויסגור דלתים וכולן שחזרו בהן אין מקבלין אותם עולמית כו' בתוספתא דמסכת דמאי בפ' האורז במקומו מותר בחלת אנטוכיא: עשו דברים במטמוניות. שלא חיללו שם שמים בפרהסיא מקבלין אותם: כאותו הזוג. ר''ש ור' יהושע בן קרחה: גבאי. ממונה למלך לגבות מס מישראל: פירש. מן הגבאות: איצטריכא ליה שעתא. שהיו חכמים צריכין לו לשאול הימנו הלכות: קטר להו. קשר ותיקן להם ארבע מאות: תכתקי. כסאות: זיל לחשיבותיה. ילך לחשיבותיה אחר החשיבות שבחר לו להיות מוכס ואנו לא נלך אצלו: הדרי בי. מגבאות: ורואה את קדשיו. אם יש לו שלמים בביתו ונפל בהן מום יראה אם קבוע הוא ויפדם ויוציאם לחול: מעשרותיו. מעשר בהמה שנפל בהם מום: ונשאל על טהרותיו. הוא עצמו אם בקי בהלכות נשאל לעצמו על טהרותיו אם אירע בהן ספק ואינו צריך לילך אצל חכם אחר: חוץ משל עצמו. שאין כהן רשאי לראות מום של בכורותיו ולהתירו: וחד מי מהימן. להתיר בכור ואפילו של אחרים והאנן תנן לקמן בפרק כל פסולי המוקדשין (דף לו:) בכור שניסמית עינו ונקטעה ידו הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת: אלא בתלתא. וכהן בעל הבכור אחד מהן: ומי חשידי. כולהו בשבילו: והתנן. ביבמות: מיאנה או שחלצה. אשה לפני החכם מותר לישאנה ואינו נחשד לומר על מנת כן התירה: מפני שהוא ב''ד. כלומר שלא היה לבדו שם אלא בית דין שלשה היו שם: כדאמר רב חסדא אמר רבי יוחנן ביחיד מומחה. במסכת נדרים בפרק נערה המאורסה (דף עח.): ורואה את קדשיו. ואינו נחשד לומר על מום עובר שהוא קבוע דמה לו לשקר הא אם היה רוצה להוציאן לחול יכול לעשות בהיתר ולישאל לחכם ולפתוח בחרטה דהקדש טעות ולומר בטעות הקדשתיו אבל בבכור דאיהו לא אקדשיה דהא מרחם קדוש ליכא למימר הכי ונחשד: ומעשרותיו. דאינו נחשד לומר על עובר שהוא קבוע דאי הוה בעי מעיקרא הוה עביד בהיתירא קודם שיעשר עדרו: שדי מומא בכולהו. דעדיין אינן קדושים דליהוי כמטיל מום בקדשים ואח''כ יעשר דמעשר בהמה חל על המום דכתיב (ויקרא כז) לא יבקר בין טוב לרע הילכך אינו נחשד: ונשאל על טהרותיו. אינו חשוד לומר על טמא טהור דאם טמאות הן מה יפסיד הא חזא ליה בימי טומאה ובחולין קמיירי דתרומה טמאה לא חזיא ליה אפילו בימי טומאתו: (רש"י)

תוספות וכולן שחזרו בהן כו'. פ''ה בפ''ק דע''ז (דף '.) אגזלנים ועמי הארץ קאי שחזרו מרשען למוטב וזהו תימה למה אין מקבלין אותם דמשמע דאין תקנה לעשות עם הארץ [חבר] שמקבל עליו דברי חבירות כו' ועוד דלשון עולמית משמע שכבר קבלו פעם אחרת ועוד דאמר רבי יהודה חזרו בהן במטמוניות אין מקבלין אותן שאם חזרו למוטב במטמוניות ולא בפרהסיא אין מקבלין אותן וכי זו ירא שמים בסתר ואומר ר''ת דקאי ארישא דקתני בתוספתא דדמאי בפרק שני עם הארץ שקבל עליו דברי חבירות כו' (עובד כוכבים שקבל עליו דברי חבירות כו') גר שקיבל עליו דברי תורה כו' כהן שקבל עליו כהונה כו' לוי שקבל עבודת לויה כו' והדר קתני וכולן שחזרו בהן כלומר שחזרו לסורם וקלקלו מעשיהם אין מקבלין אותן עולמית כיון דלא יכלו לעמוד בה ר' יהודה אומר במטמוניות כלומר שחזרו לסורם במטמוניות ובגלוי נזהרין על דברי חבירות אין מקבלין אותן שגונבין דעת הבריות ואין עושין אלא לפנים אבל אם לגמרי קלקלו מעשיהם אף בפרהסיא מקבלין אותן כשישוב דכשחוזרין חזרה לגמרי: איכא דאמרי עשו דבריהם במטמוניות. שהכרנו בהם מתחלה קודם שחזרו לסורם שהיו נוהגין דברי חבירות אף בסתר מקבלין אותם כשישובו אבל אם לא הכרנו בהם מעולם שעשו דברי חבירות כי אם בפרהסיא ובצנעה לא היו נזהרין היטב אין מקבלין אותם שגונבי דעת הבריות הם: דהא חזו ליה בימי טומאתו. תימה ותרומה טמאה דלא חזיא ליה וכי לא יהיה נאמן וכן בשאר כל איסור והיתר ובהדיא אמרינן בריש הדר (עירובין ד' סג.) האי צורבא דרבנן חזי ליה לנפשיה: (תוספות)

פרק חמישי - כל פסולי המוקדשין

מתני' כל פסולי המוקדשין (הנאתן להקדש) נמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר שהנייתן לבעלים פסולי המוקדשין הנייתן להקדש ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור:

רש"י מתני' כל פסולי המוקדשין. קדשים שנפל בהן מום: הנאתן להקדש. אם מוכרין אותן ביוקר הנאת הקדש היא ובגמרא מפרשא כולה: באיטליז. בשוק שלוקחין הרבה ונמכר ביוקר: ונשקלין בליטרא. כדרך שהקצבין מוכרין בשר חולין: בכור ומעשר. אם נמכרין ביוקר: הנאתן לבעלים. בכור הנאתו לכהן ומוכר הבשר לכל מי שירצה דבשר בכור נאכל לכל אדם והכהן נוטל דמיו ולכהן קרי בעלים של בכור ומעשר הנאת מכירתו ביוקר לבעליו ישראל היא ומשום הנאת הדיוטות לא מזלזלינן בקדשים לנהוג בהן מנהג חולין למוכרו באיטליז אלא בביתו ואף על פי שלא יקפצו עליהם בני אדם כל כך ואין נשקלין בליטרא אלא באומד ואם יפסיד לית לן בה: ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור. שאם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול בשר בכור כנגדה: (רש"י)

תוספות מתני' חוץ מן הבכור והמעשר שהנאתן לבעלים. אע''פ שמפרש טעם משום דהנאתן לבעלים על כרחין מדאורייתא היא כדמוכח בפרק קמא דתמורה (דף ח.) ובסוף חלק (סנהדרין דף קיב:) גבי עיר הנדחת דדריש בהמתך מי שנאכלין בתורת בהמתך יצא בכור ומעשר שאין נאכלין בתורת בהמתך דתנן כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז חוץ מן הבכור והמעשר ושמא משום קרא נפקא דאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאתן להקדש: (תוספות)

דף לא - ב

גמ' כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש אימת אילימא לאחר פדיונו הנאתן להקדש הנאתן דבעלים הוא אלא לפני פדיונו נשחטין הא בעי העמדה והערכה הניחא למאן דאמר קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה אלא למאן דאמר היו בכלל העמדה והערכה מאי איכא למימר אלא לעולם לאחר פדיון ומאי הנאתן להקדש אדמעיקרא דכיון דשרי להו מר נמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז ונשקלין בליטרא טפי ופריק מעיקרא: חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנייתן לבעלים: בשלמא בכור באיטליז הוא דלא מיזדבן הא בביתיה מיזדבן אלא מעשר בביתיה מי מיזדבן והתניא בבכור נאמר {במדבר יח-יז} לא תפדה ונמכר חי במעשר נאמר {ויקרא כז-כ/כז/כח/לג} לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום הא מילתא איקשיא ליה לרב ששת באורתא ושנייה בקדמותא מברייתא במעשר בהמה של יתומים עסקינן ומשום השבת אבידה נגעו בה רבי אידי סרסיה דרב ששת הוה שמעה מיניה אזל אמרה בי מדרשא ולא אמרה משמיה שמע רב ששת איקפד אמר מאן דעקיץ ליעקציה עקרבא ורב ששת מאי נפקא ליה מינה דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב {תהילים סא-ה} אגורה באהלך עולמים וכי איפשר לאדם לגור בשני עולמים אלא אמר דוד רבונו של עולם יאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר ואמר רבי יצחק בר זעירי מאי קראה {שיר השירים ז-י} וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים ככומר של ענבים מה כומר של ענבים כיון דאדם נוגע בו דובב אף תלמידי חכמים כיון שאדם אומר דבר שמועה מפיו דובבות שפתיו בקבר מאי ברייתא דתניא מעשר בהמה של יתומים מוכרין אותו ומעשר בהמה ששחטו מבליעו בעורו בחלבו ובגידו ובקרניו מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר מעשר בהמה של יתומים מוכרין אותו בהבלעה מכלל דגדול בהבלעה לא מאי שנא מהא (דתניא) הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה לפי שאינו רשאי ללוקחו בשביעית והוינן בה לא רצה ליתן לו במתנה מאי ואמר רב הונא מבליע לו דמי אתרוג בלולב התם לא מוכחא מילתא הכא מוכחא מילתא אמר רבא א''כ מעשר בהמה תרי זמני למה לי אלא אמר רבא הכי קאמר מעשר בהמה של יתומים מוכרין אותו כדרכו ומעשר בהמה דגדול ששחטו מבליעו בעורו בחלבו בגידו ובקרניו אמר רבא מנא אמינא לה דכתיב {ויקרא כז-לג} והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל ורבנן (ההוא) דגזרו לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה דבר הנישום מחיים גזור רבנן לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה

רש"י גמ' אלא לפני פדיונו. ודמים להקדש: נשחטין. בתמיה והיאך יכול למוכרו להוציא לחולין לאחר שחיטה: הא בעי העמדה והערכה. דבהמת הקדש אינה נפדית אלא מחיים דכתיב (ויקרא כז) והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך אותה הכהן וגו': הניחא למ''ד. בפ' בתרא דתמורה (דף לב:) קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה איכא לאוקומי דנפדין ונמכרין לאחר שחיטה: אדמעיקרא. כשהבעלים פודין אותן מתחלה מיד ההקדש איכא הנאה להקדש אי שרית ליה לזבוני באיטליז לאחר פדיון טפי ופריק: שהנאתן לבעלים. שאין נותנים שום דמים להקדש על בכור ומעשר בהמה: לא תפדה. אך בכור שור או בכור עז לא תפדה וגו' (במדבר יח) ומשמע בעלים אין פודין אותן אבל נמכר הוא לאחרים משיבא ליד כהן: לא יגאל. והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל ואין נמכר דגמרינן לא יגאל דהכא מלא יגאל כדמפרש לקמן בשמעתין: ושנייה בקדמותא מברייתא. ופירקה בהשכמת הבקר מברייתא ולקמן מפרש מאי ברייתא ושני לה הכי הכא מתני' במעשר בהמה כו': השב אבידה. שאין יכולין לאוכלו כולו ויסריח ובמעשר בעל מום קמיירי: נגעו בה. להתיר: סרסיה. שמעיה: אמרה בבי מדרשא. להאי פירוקא: מאן דעקץ. מי הוא שעקצני ונשכני שלא אמרה משמי תעקציה עקרבא שמתא: דובבות. נעות והנאה הוא לו שדומה כחי: כומר ענבים. שאוספן בכלי אחד שבעה ימים או שמנה ימים שידחקו ויתבשלו: מאי ברייתא. דאמרן לעיל ושנייה מברייתא: מבליעו בחלבו. דאסור למכור בשר אלא החלב והעור והגידין ימכור ויבליע לו בהן דמי הבשר שימכור לו העור והגידין ביוקר כמה ששוה הכל ויתן לו הבשר במתנה: מאי קאמר. מעיקרא תני מוכרין אותו דמשמע כדרכו והדר תני מבליעו: דגדול. שאינו יתום: הלוקח לולב. לוקח אדם בשביעית מעם הארץ פירות שנלקטו בשביעית משום דבת ששית שנכנסת לשביעית היא וכל האילנות הולכין אחר חנטה חוץ מאתרוג ואתרוג אינו רשאי ליקח בשביעית אע''ג דחנטה בששית משום דאתרוג בתר לקיטה אזלינן ופירות שביעית היא ואין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ שעושה בהם סחורה ואינו מבערן בזמן הביעור כשכלה לחיה שבשדה: התם לא מוכחא מילתא. משום דדמיו קלים ואינו ניכר שהבליעם בלולב אבל הכא אפילו דבהבלעה נמי מוכחא מילתא דמוכר הבשר דהדבר ידוע שאין עור נמכר כולי האי בדמים יקרים: אם כן. דכולה חדא קתני: תרי זימני. מעשר בהמה דתני בברייתא ל''ל: והיה הוא ותמורתו. במעשר בהמה כתיב ומהאי לא יגאל נפקא לן דאינו נמכר הילכך כי אסריה קרא למכור דומיא דעשיית תמורה הוא דאסר ליה: אימתי עושה תמורה מחיים. ה''נ אימתי אינו נגאל לא אמרה תורה אלא מחיים אבל לאחר שחיטה נמכר: ורבנן גזרו לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה. כדקתני לעיל אינו נמכר לא חי ולא שחוט: דבר הנישום. נמכר מחיים כגון הבשר שכל חשיבות דבהמה אינו אלא בבשר גזור רבנן לאחר שחיטה: (רש"י)

תוספות במעשר בהמה של יתומים כו'. אפי' לרבא דשרי לגדול בהבלעה הוצרך רב ששת להעמיד בשל יתומים דמשמע ליה מתני' בלא הבלעה דומיא דפסולי המוקדשין באיטליז: . מבליעו בחלבו. דאסור למכור הבשר אלא החלב והעור והגידין ויש לדקדק מכאן דאפי' מאן דאסר לקמן (דף לב:) להמנות עובד כוכבים על הבכור חלבו מיהא שרי דכעור חשיב ליה כיון דאסור באכילה. לישראל ומיהו שמנו של גיד דלא אסור מדאורייתא איפשר דאסור אבל הלכה כרבי עקיבא דשרי לעובד כוכבים אפי' הבשר כמו שמפרש לקמן: אם כן מעשר בהמה מעשר בהמה תרי זימני ל''ל. יש מקומות דדייק כי האי גוונא בריש בבא מציעא (דף ב.) גבי זה אומר אני מצאתיה דפריך והא זה וזה קתני ובריש נדרים (דף ד:) פריך אסור אסור למה לי ובריש סנהדרין (דף ג.) פריך שלשה שלשה למה לי עוד בההוא פירקא (דף ח.) וכי תימא פרושי קא מפרש מאי זמון ברכת זמון והתניא זמון שלשה וברכת הזמון בשלשה ובפ' בתרא דמועד קטן (דף כב:) דמפרש לשמחה ולמריעות שלשים יום פריך והתניא לשמחה שלשים ולמריעות שלשים יום ובפרק בית כור (ב''ב דף קד.) פריך אני מוכר לך אני מוכר לך תרי זימני למה לי ותימה דבכמה דוכתי לא פריך כי האי גוונא בפ''ק דחולין (דף טז:) גבי נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשירה דקאמר התם פרושי קא מפרש מאי במחובר לקרקע סכין דלא מבטל ליה ולא פריך שחיטתו כשירה תרי זימני למה לי ובפרק גיד הנשה (חולין דף צח.) גבי ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות דקאמר פרושי קא מפרש ולא פריך אסורות אסורות למה לי ובפ' כל הבשר (שם דף קיג.) גבי דג טהור שמלחו עם דג טמא דקאמר פרושי קא מפרש ולא פריך מותר מותר למה לי ובהגוזל קמא (ב''ק דף צח:) גבי נתן לאומנין וקלקלו דקאמר פרושי קמפרש ולא קאמר חייבין לשלם תרי זימני למה לי ובגיטין פ' השולח (ד' מב:) גבי כל נכסי נתונים לפלוני ופלוני עבדי דקאמר פרושי קמפרש ולא פריך ולא קנו ולא קנו למה לי וי''ל דבכל הני דוכתי דפריך תרי זימני למה לי לא שייך לומר כל כך פרושי קמפרש כמו בהנך דוכתי דלא פריך: ואף רב שמואל בר רב יצחק סבר לה להא דרבא. פי' מקרא אחרינא ולא מטעמיה: (תוספות)

דף לב - א

דבר שאינו נישום מחיים לא גזור רבנן וביתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא ואף רב שמואל בר רב יצחק סבר לה להא דרבא דאמר רב שמואל בר רב יצחק מנין למעשר בהמה של יתומים שמוכרים אותו כדרכו שנאמר {דברים יב-טו} רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים אלא לאחר שחיטה הוי אומר זה מעשר בהמה איבעיא להו מהו להבליעו בעצמות רבי חייא ור' שמעון ברבי חד אמר מבליעו וחד אמר אין מבליעו ולא פליגי הא בדקה הא בגסה ואיבעית אימא אידי ואידי בגסה ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה גופא בבכור הוא אומר לא יפדה ונמכר במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תם ולא בעל מום מנא הני מילי אמר רב חיננא אמר רב וכן אמר רב דימי אמר רבי יוחנן נאמר לא יגאל במעשר ונאמר ולא יגאל בחרמים מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב הונא בריה דרב יהושע מפני דאי לא מפני איכא למפרך מה לחרמים שכן חלים על הכל לאיי אפנויי מפני לא יאמר ולא יגאל בחרמים ויגמר ממעשר מה מעשר קדוש ואינו נגאל אף חרמים קדושים ואינם נגאלין ולא יגאל דכתב רחמנא למה לי לאפנויי איכא למיפרך מה למעשר שכן קדוש לפניו ולאחריו אלא לא יאמר לא יגאל בחרמים ויגמר מבכור מה בכור קדוש ואינו נגאל אף חרמים קדושין ואינן נגאלין לא יגאל דכתב רחמנא ל''ל לאפנויי איכא למיפרך מה לבכור שכן קדושתו מרחם אלא לא יאמר לא יגאל במעשר ויגמר העברה העברה מבכור מה בכור קדוש ואינו נגאל אף מעשר קדוש ואינו נגאל לא יגאל דכתב רחמנא במעשר למה לי לאפנויי ואכתי במעשר נמי לא מפני דאיכא למפרך כדפרכינן והעברת קרא יתירא הוא בכור נמי נילף גאולה גאולה מחרמים דמעשר מפני דבכור לא מפני ומאי חזית דלא תפדה דבכור לגופיה ודמעשר לאפנויי ואימא דמעשר לגופיה דבכור לאפנויי דנין גאולה מגאולה ואין דנין פדייה מגאולה מאי נפקא מינה הא תנא דבי רבי ישמעאל {ויקרא יד-לט} ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה הני מילי היכא דליכא דדמי ליה אבל איכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן ולילף בכור העברה העברה ממעשר דהא מעשר נמי גמר גאולה גאולה מחרמים מיעט רחמנא גבי חרמים הוא הוא ולא בכור ואימא הוא ולא מעשר מעשר גאולה כמותו רבא אמר לא יגאל דחרמים לא צריך דאיתנהו היכא אי בי בעלים הקדש נינהו אי בי כהן חולין נינהו דתניא חרמים כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם שנאמר {ויקרא כז-כח} כל חרם קדש קדשים הוא לה' נתנן לכהן הרי הן כחולין לכל דבריהם שנאמר {במדבר יח-יד} כל חרם בישראל לך יהיה לא

רש"י ושאינו נישום מחיים. כגון העור והגידין שחשיבות שום דמי הבהמה אינו בשביל העור הלכך בהבלעה שרי אפי' דגדול וביתמי משום השבת אבידה אוקמוה אדאורייתא דלאחר שחיטה מוכרו כדרכו: סבר לה להא דרבא. דמעשר לאחר שחיטה דאורייתא שרי למכור: רק בכל אות נפשך. מוקמינן בספרי דבפסולי המוקדשין מישתעי וכתיב תזבח ואכלת: איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים. שאין נהנין מהם מחיים דהא שאר קדשים אם נפל בהן מום פודן ויכול למוכרן מחיים לכל מי שירצה: אלא זה מעשר בהמה. דכתיב ביה לא יגאל דאינו נמכר מחיים וכתב דלאחר זביחה איכא ברכה וההוא ברכה מכירה היא דדומיא דברכה שאסר לך מחיים התיר לך לאחר שחיטה ומה ברכה היתה ראויה בו מחיים מכירה אלמא לאחר שחיטה נמכר מדאורייתא והא דתני אינו נמכר שחוט דרבנן הוא הילכך ביתמי מוקמינן אדאורייתא: מהו להבליע. דמי בשר מעשר בהמה של גדול עם דמי העצמות: דקה. אין העצמות ראויים לכלום ואין מבליעין: גסה. ראויין העצמות לקתתא דנגרי וחציני ומבליעין: באתריה דמר. עושין כלים מעצמות ובאתריה דמר אין עושין כלים מעצמות ואין מבליעין: מנא ה''מ. דמעשר אינו נמכר דמאי משמע מכירה מלא יגאל: בחרמים. כתיב (ויקרא כז) לא ימכר ולא יגאל כל חרם קדשים וגו': מפני. שצריך שיהו תיבות הללו לא יגאל מופנין לדרשא זו: שכן חלין על הכל. שאם החרים את הקדשים חל חרם עליהן ונותן לכהן כפי טובת הנאה שיש לו בהן כדאמר בערכין בפ' המקדיש שדהו (דף כח:) תאמר במעשר שאינו חל אלא על החולין ועוד חרם חל על כל העדר ומעשר אינו אלא עשירי: איכא למיפרך. דאיצטריך לא יגאל דחרמים דממעשר לא גמירי דמה למעשר שכן קדש לפניו ולאחריו שאם קרא לעשירי תשיעי ולתשיעי עשירי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשים: דאיכא למיפרך. במעשר כדפרכינן גבי חרמים מה לבכור שכן קדושתו מרחם תאמר במעשר שאין קדושתו מרחם ולהכי איצטריך לא יגאל דמעשר: והעברת קרא יתירא הוא. ומופנה לגזירה שוה ללמד העברה העברה על מעשר שלא יגאל ואין משיבין עליה הילכך לא יגאל דמעשר מופנה הוא ומאי טעמא האי קרא יתירא דמצי למכתב כל פטר רחם לה' כדכתיב קרא אחרינא (שמות יג) כל פטר רחם לה' והעברת למה לי ש''מ קרא יתירא הוא: בכור נמי נילף גאולה גאולה מחרמים. דלא ימכר דאע''ג דלא כתב בבכור גאולה כתב ביה פדייה (שם) והיא היא: גאולה דמעשר מפני. כדאמרן הלכך דיינינן ליה גזירה שוה מחרמים אבל פדייה דבכור לא מפני דאיצטריך לגופיה ולאגמורי נמי אמעשר בהעברה העברה: ומאי חזית. דפדייה דבכור לגופיה ולאגמורי אמעשר ולא יגאל דמעשר לאפנויי ולמיגמר גזירה שוה מחרמים אימא לא יגאל דמעשר לגופיה דלא יפדה ולאגמורי אבכור בהעברה העברה ודבכור לאפנויי ולמיגמר גזירה שוה מחרמים דאסור במכירה: ונילף בכור העברה ממעשר. שיהא אסור במכירה דהא מעשר כבר קים לן דגמרנא ליה גאולה מחרמים: כל חרם קדשים הוא. הוא אסור במכירה: מסתברא מעשר הוה ליה לרבויי. בדין חרמים דגאולה כתב ביה כמו בחרמים ולמעוטי בכור דפדייה כתב ביה: לא יגאל דחרמים לא צריך. ולא משום דגמר מבכור אלא מסברא נפקא לן דאינו בפדייה: הקדש נינהו. ואינו בפדייה ולא דמי לקדשי מזבח: חולין נינהו. ויכול למוכרן כהן לכל מי שירצה: לך יהיה. ברשות כהן הן כשאר ממונו: (רש"י)

תוספות דלא יאמר לא יגאל בחרמים וגמר ממעשר מה מעשר קדוש ואינו נגאל. וא''ת דילמא הוה ילפינן מהקדש דתפדה וי''ל דלחומרא ילפינן א''נ משום דבחרמים כתיב לא ימכר ומוקמינן בהו לא יגאל: הוא ולא בכור. רבא נמי דמשני בסמוך שלא ימכר בחרמים לא צריך אית ליה נמי הוא ולא בכור כדמוכח בפ''ק דתמורה (דף ה:) גבי אי עביד לא מהני דאי לאו הוא הוה ילפינן בכור העברה העברה ממעשר ואביי נמי דמוקי בפ''ק דתמורה הוא בהוייתו יהא מ''מ הוה דריש הוא ולא בכור מדסמך ליה הוא לקדש קדשים דמשמע הוא בקדושתו יהא: רבא אמר לא יגאל דחרמים לא צריך. כך כתוב בספרים ורש''י גרס לא ימכר משום דדייק דאיתנהו היכא אי בי בעלים הקדש נינהו ואי בלא יגאל קאמר והא קדשי בדק הבית נגאלין ור''ת מפ' דהקדש נינהו קאמר היינו אפי' נפדו דקדש קדשים משמע ליה קדושת הגוף עד בואו ליד כהן ומיהו קשיא לר' דבפ''ק דתמורה (דף ה:) משמע דמוכחינן דאין מועיל פדיון מהוא בהוייתו יהא לאביי דאי עביד מהני ולרבא דאמר לא מהני נפיק מלא יגאל גופיה וא''כ היכי הוה דייק הכא דלא יגאל לא צריך משום דאי בי בעלים הקדש נינהו אפילו נפדו הוא גופה מלא יגאל נפקא ליה לרבא ועוד קשיא אחרת שהקשה רש''י הא דקאמר אם אינו ענין לחרמים תנהו ענין למעשר מאי צריך מעשר ללא יגאל דחרמים הא בגופה כתב ואי משום לא ימכר בקנייה הכי ה''ל למימר ואם אינו ענין לגאולה דבגופה כתב תנהו ענין למכירה א''נ יאמר לא יגאל דחרמים למה לי ש''מ לאפנויי: הא לאחר שחיטה נגאל הא בעי העמדה והערכה. תימה לוקמה במפרכסת דהרי היא כחיה לכל דבריה כדאמר בפ''ב דחולין (דף ל.) מדמי פסח מי אדחי הא תנא שחט בה שנים או רוב שנים כו' וי''ל דשמא זו היתה חשובה כחיה אף לענין תמורה והרב רבי שמעון מנייביל''א זצ''ל היה מפרש דהכא דנגמרה השחיטה כהלכתה לא חשיבא מפרכסת כחיה והכל פירשתי במרובה (ב''ק דף עו.) בשמעתין דפרה מטמאה טומאת אוכלין: (תוספות)

דף לב - ב

יגאל דכתב רחמנא למה לי אם אינו ענין לחרמים תנהו ענין למעשר אימא תנהו ענין לבכור מעשר גאולה כמותו רב אשי אמר לא יגאל דמעשר לא ימכר הוא אמר רב אשי מנא אמינא לה דכתיב {ויקרא כז-לג} והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעי העמדה והערכה אלא שמע מינה לא יגאל לא ימכר הוא הניחא למ''ד קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה אלא למ''ד קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה מאי איכא למימר אנן הכי קאמרינן מי איכא דמחיים לא מיפריק ולאחר שחיטה מיפריק אלמה לא מחיים דאלימא קדושתיה לא מיפריק לאחר שחיטה דאקיל ליה קדושתיה מיפריק ולא כל דכן הוא ומה מחיים דאלים למיתפס פדיונו לא מיפריק לאחר שחיטה דלא אלים למיתפס פדיונו מיפריק אלא ש''מ לא יגאל לא ימכר הוא ולכתוב רחמנא לא ימכר אי כתב רחמנא לא ימכר הוה אמינא איזדבוני הוא דלא מזדבן דקא עביד עובדין דחול אבל איפרוקי מיפריק דהא עיילי דמיו להקדש להכי כתב רחמנא לא יגאל דלא איזדבוני מיזדבן ולא איפרוקי מיפריק: מתני' בש''א לא ימנה ישראל עם הכהן לבכור וב''ה מתירין ואפי' עובד כוכבים: גמ' מתני' מני ר''ע היא דתניא בכור אין נמנין עליו אלא חבורה שכולה כהנים דברי בית שמאי וב''ה אומרים אפילו זרים רבי עקיבא מתיר אפי' עובד כוכבים מ''ט דב''ש דכתי' {במדבר יח-יח} ובשרם יהיה לך וגו' מה התם כהנים אין ישראל לא אף הכא כהנים אין ישראל לא

רש"י תנהו ענין למעשר. למכירה: מסתברא דאמעשר שדינן ליה שכן גאולה כמותו. כך שמעתי ויש לי הרבה להשיב חדא דקאמר אי בבעלים הקדש נינהו והרי הקדש בר פדייה שהרי קדשי בדק הבית נפדין כקדשי מזבח כדכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ובעל כרחיך איצטריך למכתב בחרמים לא יגאל ועוד דקאמר תנהו ענין למעשר ומה לנו להביא לא יגאל אמעשר הרי כבר נאמר בו לא יגאל ואם למכירה קאמר היה לו עוד לומר אם אינו ענין לגאולה תנהו ענין למכירה אי נמי הוה ליה למימר לא יגאל דחרמים למה לי ש''מ לאפנויי ולדון גזירה שוה דמה כאן מכירה עמו אף מעשר מכירה עמו הילכך מדומה לי דהכי מיבעי לך למיגרס אמר רבא לא ימכר דחרמים לא צריך והכי פירושה רבא אמר בלא גזירה שוה נפקא לן במעשר דאינו נמכר דלא ימכר דחרמים לא צריך הקדש נינהו והקדש אין הרשות ביד בעלים למוכרו לאחרים אלא לגזבר נמסר וה''נ כל כמה דאיתנהו ביד בעלים לא מזדבן חולין נינהו ונמכרין תנהו ענין למעשר דלא ימכר וכן עיקר: מנא אמינא לה. מדלא אסר ליה אלא מחיים דאי גאולה בבעלים דוקא ולמידק הא לאחר שחיטה נגאל ותופס את דמיו: העמדה והערכה בעי. אלא ודאי ליתיה בתורת פדיון כלל ואינו קדוש לתפוס את דמיו בקדושה והאי לא יגאל לא ימכר הוא ומשום דעביד ביה עובדא דחול קאסר ליה רחמנא הילכך מחיים דחמירא קדושתיה אסור לאחר שחיטה דאקלישא קדושתיה דהא נשחט בחוץ לאכילת זרים שרי למכור: גאולה. משמע בבעלים ותופס ליה פדיונו דאי אין תופס פדיונו למה להו לבעליו לפדותו אלא לאו ש''מ לא ימכר משום עובדין דחול קאסר ליה קרא: להכי כתב לא יגאל. דמדאפיק מכירה בלשון גאולה שמע מינה דלא איזדבוני מיזדבן הוא ולא אפרוקי מיפריק ובגאולה גרידתא ליכא לאוקמה דא''כ לא מצינן למידק הא לאחר שחיטה נגאל: מתני' לא ימנה. אפי' אם זימן כהן אורח ישראל על הבכור בעל מום לא יאכל עמו: גמ' מתני'. דשרי עובד כוכבים באכילת בכור מני ר' עקיבא היא דמתיר אליבא דב''ה קאמר ר' עקיבא דבית הלל מתירין אפי' עובד כוכבים: מה בחזה ושוק כהנים אין ישראל לא. דכתיב ואתה ובניך ובנותיך אתך: (רש"י)

תוספות פסק מתני' מני רבי עקיבא היא. ואומר ר''י דהלכתא כב''ה דמתניתין דשרו אפי' לעובד כוכבים ולא כב''ה דברייתא דאסרי ופליגי אר' עקיבא דהוי סתם במתני' ומחלוקת בברייתא דהוי הלכתא כסתם דמתני' כדאיתא בהחולץ (יבמות דף מב:) וכ''ש דהכא דסתם לן כלשון ברייתא דעדיף משאר סתמי כדאיתא בסוף שבת (דף קנז.) והא דפרישנא בסמוך טעמא דרבי עקיבא מדכתיב כצבי וכאיל ואמרינן דאידך מוקים לה כר' אלעזר הקפר פי' דדריש בריש פרק שני דחולין (דף כח.) מה פסולי המוקדשים בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה ועוף אין לו שחיטה אלא מדברי סופרים משמע דר''ע לית ליה דרבי אלעזר הקפר אלא סבר לה כרבי דדריש שחיטה מוזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה דלמא הכי קיי''ל כרבי ואע''ג דרבי יוסי בר חנינא בנזיר בפרק מי שאמר (דף כט.) סובר דאין שחיטה לעוף מה''ת אין ראיה ממנו שיהא הלכה כן דתנא הוא כדמוכח התם ועוד דר''ע מצי סבר כר' אלעזר הקפר וגמר חד מצבי וחד מאיל כדפרישית לעיל בפ' שני (דף טו.) גבי מה צבי ואיל פטורין מן הבכורה כו' ובהלכות גדולות משמע שרוצה לפסוק כב''ה דברייתא ומשמע נמי דמדרבנן היא דפליגי ארבי עקיבא דפירשו שהחלב מותר לעובד כוכבים משום דאיתקש פסולי המוקדשים לאיל וצבי והבשר אסור להאכילו לעובד כוכבים מדרבנן ואין להביא ראיה דאסור לעובד כוכבים משום דקי''ל כההוא דרשא ואכלת ולא לכלביך וה''ה לעובד כוכבים כדמוכח בפ' כל שעה (פסחים דף כט.) דאשכחן כמה סתמי כהך דאיתא הכא בפרק הלוקח בהמה (דף כא:) לעיל גבי חררת דם דתנן יקבר ובפרק עד כמה (לעיל דף כח.) מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר ולקמן בפרקין (דף לז.) השוחט את הבכור ונודע (עד) שלא הראהו כו' הבשר יקבר ובפ' בהמה המקשה (חולין דף סט:) גבי יצא רובו ה''ז יקבר אבל היך אין ראיה דשפיר אתיא כר''ע דהא לר''ע גופיה שמעינן ליה בפרק טבול יום (זבחים דף קג: וקד.) דאמר מדבריו למדנו שהשוחט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו משמע דבשרם אסור בהנאה והיינו טעמא כדפרישנא לעיל בפ' שני (דף יד.) גבי קדשים שקדם מום קבוע להקדשן דהיכא דשרי לישראל הוא דאיתקש לצבי ואיל ושרי אפילו לעובד כוכבים ולא איתסר מואכלת ולא לכלביך אבל היכא דאסור לישראל לא איתקש לצבי ואיל הילכך בכור שמת או נשחט בלא התרה או הותר ונמצא טריפה טעון קבורה כדמוכח הני סתמי ואפי' רבי עקיבא מודה כדאמר בפ' טבול יום (זבחים דף קד.) ואף ר''ע לא אמר שיהא העור מותר אפי' בגבולין אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא ובטריפה נמי ואע''ג דשרי ר''ע העור אין הלכה כמותו כדמסקינן התם והלכתא כחכמים דאמרי אין לא ראיתי ראיה אלא יצא לבית השריפה ומיהו לדידן לא בעי שריפה דהתם במקדש הוא דבעי שריפה דבמקדש קאי ומ''ש שם בספרים והלכתא כחכמים בשר בקבורה והעור בשריפה פי' שם רש''י דלא גרס ליה דרבנן דאמרי בעור אלא יצא לבית השריפה לאו אדר''ע קיימי דאיירי בבכור בגבולין אלא אדרבי חנינא דאיירי בקדשי המקדש ומיהו קשיא בברייתא דלקמן בשמעתין (דף לג.) גבי שתי חטאות אחת תמימה ואחת בעלת מום דקאמר ר' אלעזר בר''ש אפי' בשר בעלת מום בקדרה ונזרק דמה של תמימה אסורה וקתני עלה בתמורה בפ' ולד חטאת (דף כד.) יוצא לבית השריפה והשתא מאיזה טעם היא בשריפה כל עיקר פסולה לא הוי אלא משום דהויא כחטאת שכפרו בעליה דמתה וחטאות המתות דינם כשמתו ואי משום דכי נשחטו הויא ליה כעין קדשים פסולים שנפסלו אחר שחיטה שיוצאים לבית השריפה הא בבכור תנן דסבר כשנשחט שלא על פי מומחה וכשנמצא טריפה הוי בקבורה כדפרישית ושמא יש לחלק בין בזמן הזה לזמן בית המקדש ואם היינו מחלקים בין נשחט שלא על פי מומחה לשאר פסול שאירע אחר שחיטה היתה מיושבת גירסת הספרים דזבחים אלא שנגרוס אפכא והלכתא כחכמים בשר בשריפה ועור בקבורה ובזמן הזה הוא דקאמר שלא החמירו על העור לשורפו כמו הבשר וא''ת מ''ש הא במס' ערלה (פ''ג מ''ג) ומייתי לה בפ''ב דתמורה (דף לד.) האורג מלא הסיט מצמר הבכור ידלק הבגד ובכל הנך שהבאתי משמע דדינו של בכור בקבורה ואין לחלק בין שער לשער דכה''ג פריך משער נזיר ופטר חמור דתנן התם יקבר ובמס' ערלה (שם) תנן בשער ובפטר חמור ידלק ואין נראה לדחות דהתם פריך משום דמשמע ליה מתני' התם דקתני שער נזיר ופטר חמור דקאי שער אתרוייהו ועוד תניא נמי בתוספתא התולש צמר מבכור תם והניחו בחלון אע''ג שנולד לו מום לאחר מכאן ושחטו הרי זה יקבר וי''ל דאיכא לשנויי הכא כדמשני התם אפטר חמור כאן בשק כאן בשער פי' שער ממהר לכלות וסגי ליה בקבורה אבל אם עשה ממנו בגד חיישינן שמא יוציאוהו אחר שנקבר ובעי שריפה ואיכא דמשני התם ומוקי לה כר' יהודה דאמר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים רשאי: (תוספות)

דף לג - א

ובית הלל הני מילי תם אבל בעל מום כתיב {דברים טו-כב} הטמא והטהור יחדיו יאכלנו ומה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בבכור איכא למיפרך מה לטמא שכן הותר מכללו בעבודת צבור וב''ה אטו בעבודה קאמר באכילה קאמרינן אכילת זר עדיף ורבי עקיבא מתיר ואפי' עובדי כוכבים מ''ט דרבי עקיבא {דברים טו-כב} כצבי וכאיל מה צבי ואיל מותר לעובדי כוכבים אף פסולין מותר לעובדי כוכבים ואידך תלתא צבי ואיל כתיבי חד לכדרבי יצחק (וחד לכדר') [ור'] אושעיא וחד לכדרבי אלעזר הקפר ואידך מה צבי ואיל פטורים מן הבכורה אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה ת''ר בכור אין מאכילין אותו לנדות דברי בית שמאי וב''ה אומרים מאכילין אותו לנדות מ''ט דב''ש דכתיב {במדבר יח-יח} ובשרם יהיה לך מה התם נדות לא אף הכא נדות לא וב''ה הני מילי תם אבל בעל מום הטמא והטהור אכלה וב''ש ה''מ היכא דאין טומאה יוצאה עליו מגופו אבל היכא דטומאה יוצאה עליו מגופו לא דאשכחן דפליג רחמנא בין טומאה יוצאה עליו מגופו לבין שאין טומאה יוצאה עליו מגופו דתנן הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים ומצורעין וזבות ונדות ויולדות וב''ה התם הוא דגלי רחמנא {במדבר ט-י} טמא נפש אבל הכא טמא סתמא כתיב לא שנא ת''ר אין מרגילין ביום טוב כיוצא בו אין מרגילין בבכור ולא בפסולי המוקדשין בשלמא יום טוב דקא טרח טירחא דלא חזי ליה אלא בכור מאן תנא אמר רב חסדא בית שמאי היא דאמר אין מאכילין אותו לנדות ולא בפסולי המוקדשין מאן תנא אמר רב חסדא רבי אלעזר בר' שמעון היא דתנן היו לפניו שתי חטאות אחת תמימה ואחת בעלת מום תמימה תקרב בעלת מום תיפדה נשחטה בעלת מום אם עד שלא נזרק דמה של תמימה מותרת אם משנזרק דמה של תמימה אסורה ר''א ברבי שמעון אומר אפילו בשר בקדירה ונזרק דמה של תמימה אסורה ורב חסדא לוקמה כולה כב''ש דלמא עד כאן לא קאמרי ב''ש אלא בבכור דקדושתו מרחם אבל פסולי המוקדשין דאין קדושתו מרחם לא

רש"י הני מילי בכור תם. איתקש לחזה ושוק דהא קרא בתם קמשתעי דכתיב לעיל מיניה את דמם תזרוק אבל בעל מום כתיב בפרשת כל הבכור (דברים טו) הטמא והטהור יחדו: זר שאוכל בקדשים קלים. שלמים ומעשר ופסח: בעבודת צבור. דאם אין כהן טהור באותו בית אב עושה טמא עבודת צבור דכתיב במועדו ואפילו בשבת ואפי' בטומאה: באכילת זר. קמיירי ובאכילה זר עדיף מטמא כדאמרן בקדשים קלים דלא משכחת אכילה דכהן טמא מותר בה וזר אסור בה.: ואידך. תנא קמא אליבא דבית הלל אמר לך תלתא צבי ואיל כתיבי בראה אנכי חד לכדרבי יצחק ורבי אושעיא ולא נתפרש לנו היכן: לכדר' אלעזר הקפר. בשחיטת חולין בפ' שני (דף כח.): מה התם. חזה ושוק נדות לא דטמא שאכל את הקדש חייב בכרת: הפסח שבא בטומאה. שנטמאו רוב צבור במת ועשו פסח בטומאה לא יאכלו ממנו זבים וזבות אע''ג דאכלי ליה טמאי מתים אלמא שני לן בין טומאה היוצאה מגופו לטומאה שאינה יוצאה מגופו: התם. הוא דזבין לא יאכלו משום דבהדיא גלי רחמנא טמא נפש מותרין ותו לא דכתיב (במדבר ט) איש כי יהיה טמא לנפש וגו' ומינה דייקינן איש נדחה לפסח שני ולא צבור ובטמא נפש הוא דגלי רחמנא איש ולא צבור אבל טומאת זבות כדקיימי קיימי אבל הכא בבכור סתמא כתב רחמנא הטמא והטהור: אין מרגילין בבכור. ואפי' בעל מום להפשיטו דרך הרגלים כל העור שלם לעשות ממנו מפוח לנפחים או למוכרי דבש ושמן שנותנין אותו בעורות כבשים המפשיטין שלימים: ולא בפסולי המוקדשין. אע''פ שנפדו ושחטן לאכילה: דלא חזי ליה. ביום טוב: ב''ש היא. דסברי בכור בעל מום בקדושתו קאי אפי' לאחר שחיטה כתם וכי היכי דתם אין מרגילין משום בזיון דקדשים דפוגם הבשר דמתיירא לחתוך העור וחותך הבשר בבעל מום נמי אין מרגילין: רבי אלעזר בר''ש. דמחמיר בפסולי המוקדשין דאמר אפילו לאחר שחיטה בקדושתייהו קיימי: שתי חטאות. שהפרישן לאחריות שאם תאבד האחת יתכפר בחבירתה ונפל מום באחת: תמימה תקרב. לחטאתו: בעלת מום תפדה. ודמיה לנדבת שופרות: נשחטה בעלת מום. אחר פדיונה: אם עד שלא נזרק דמה של תמימה. נשחטה: מותרת. באכילה ואע''ג שנזרק דם התמימה קודם שתיאכל בשר בעלת מום דסבירא לן דמאחר שבאת לכלל היתר זביחה שוב אין בה קדושה בבעלת מום: אם משנזרק דמה של תמימה נשחטה אסורה. אפילו בהנאה דהויא לה חטאת שכיפרו בעליה ולמיתה אזלא דזו היא אחת מחמש חטאות מתות: אפילו בשר בקדירה כו' אסורה. בשר בעלת מום דסבירא ליה אפילו לאחר שחיטה בקדושתייהו קיימי וחטאת שכיפרו בעליה מיקריא: לוקמה כולה כב''ש. דקס''ד דכי היכי דמחמרי ב''ש בבכור מחמרי נמי בשאר פסולי המוקדשין: (רש"י)

תוספות ובית הלל ה''מ תם כו'. אף על גב דהאי קרא מיירי נמי בבעל מום בין לרב בין לדבי רב דלעיל בריש עד כמה (דף כח.) ובין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא דפ' איזהו מקומן בסופו (זבחים דף נז.) ובין לרבי ישמעאל ובין לרבי יוסי הגלילי דבריש ב''ש (שם דף לז.) או מבשרם דמשמע אחד תם ואחד בעל מום או מיהיה (לו) דדריש לימד על הבכור בעל מום שנותנו לכהן מ''מ אתי קל וחומר ומפיק מהיקשא ונאכל לזרים מאחר דמתוקמא היקשא דכחזה התנופה בתם ובכי האי גונא אשכחן בפ''ק דזבחים (דף י:) גבי אשם שנכנס דמו פסול לא מצית אמרת קל וחומר מעולה אף על גב דרבנן אית להו היקישא דחטאת כאשם למלתא אחריתי כדמוכח סוגיא התם ובפ''ק דקדושין (דף יד.). אתי קל וחומר ומפקא מגזירה שוה בגמרא ובמיתת היבם גבי וכל היכא דכתיב (חוקה) [עיכובא] לא דרשינן ק''ו ובשמעתין דמצות עשה שהזמן גרמא גבי טפלים חייבין נשים לא כל שכן והא דלקמן דריש פ' ט' (דף נג:) דדרשינן מהיקשא דעשר תעשר מקיש בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן מן החדש על הישן לא ומפקא מק''ו דכבשים ועזים שהם כלאים זה בזה מתעשרים מזה על זה חדש וישן כו' התם לא מיתוקמא היקשא אי אתית למידן ק''ו ואע''ג דלרבי יוסי בר' יהודה צריכי היקשא לכדאמר בההוא פירקא דמה מעשר ניטל באומד ובמחשבה וכו' וצריכא נמי לכדדרשי' בזבחים בסוף פ' בית שמאי (דף מה.) קדשי עובדי כוכבים אין חייבין מ''מ עיקר אתיא היקש לשנה שנה והא דבכל הבשר (חולין דף קטז.) איכא מ''ד דבשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה מגזירה שוה דקדש קדש ואיכא למאן דאסר אף בהנאה מק''ו לא קשיא מידי אההיא דקדושין (דף נו) כדפרשינן בקדושין: חד לכדרבי יצחק ור' אושעיא. פי' בקונטרס דלא אתפרש ורבינו חננאל מפרש דהיינו ההיא דפ''ב דמכות (דף כב.) המרביע שור פסולי המוקדשין והמנהיג שור פסולי המוקדשין לוקה גוף אחד הן ועשאן הכתוב שני גופין פירוש שהשור בפני עצמו נחשב כצבי וכאיל דהיינו שני מינין ולא כמו שרגילין לפרש שם שקצת הוא כקדשים וקצת הוא כחולין אלא מצבי ואיל נפקא כדקאמר הכא: אין מאכילין אותו לנדות. ה''ה לבעל קרי דלא שרו רק לטומאה שהותרה בפסח כדמוכח בסמוך: דתניא היו לפניו שתי חטאות כו'. ברייתא בתמורה בפ' ולד חטאת (דף כד) ומיירי כשהפריש שתי חטאות לאחריות והרי עתה אחת תמימה ואחת בעלת מום שבמשנה [קרבה שניה עד] שלא נשחטה ראשונה תמות שכבר כפרו בעליה ויש לתמוה דבברייתא אסרי רבנן בעלת מום כשנשחטה לאחר זריקת דם של תמימה ובמשנה שרי ורבי אלעזר בר' שמעון אסר בברייתא בכל ענין ובמשנה שרי כשנשחטה קודם לכן ואומר ר' דבמשנה מיירי שהפריש פרה בעלת מום וחיללה על התמימה שכל קדושה של בעלת מום נכנסה בתמימה ותפסה קדושתה ולכך מותרת הבעלת מום לרבנן בכל ענין דלא דמיא לחטאת שכיפרו בעליה ורבי אלעזר ברבי שמעון מחלק בין נשחטה קודם זריקה לנשחטה לאחר זריקה אבל הכא מיירי שהתמימה באה ע''י קדושת עצמה ולא חילל הבעלת מום עליה כי אם על דמים ואין נראה כאילו פקע קדושה שלה כיון דאין התמימה באה מכחה הלכך לרבנן נזרק דמה לפני שחיטה הבעלת מום אסורה דדמיא לחטאת שכפרו בעליה ולרבי אלעזר ברבי שמעון אסורה בכל ענין דדמיא לחטאת שכפרו בעליה: (תוספות)

דף לג - ב

ולוקמה כולה כר' אלעזר ברבי שמעון דילמא עד כאן לא קאמר ר' אלעזר בר' שמעון התם אלא פסולי המוקדשין דאלימי למיתפס פדיונו אבל בכור דלא אלים למיתפס פדיונו לא ור' אלעזר ברבי שמעון לית ליה כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא אלמא דכיון דאיכא רווחא להקדש שרי לה אמר רב מרי בריה דרב כהנא מה שמשביח בעור פגם בבשר במערבא משמיה דרבינא אמרי מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים רבי יוסי בר אבין אומר גזירה שמא יגדל מהן עדרים עדרים: מתני' בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין לו דם דברי רבי יהודה וחכ''א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחט עליו ר''ש אומר יקיז אע''פ שהוא עושה בו מום: גמ' ת''ר בכור שאחזו דם מקיזין לו את הדם במקום שאין עושים בו מום ואין מקיזין לו את הדם במקום שעושין בו מום דברי רבי מאיר וחכ''א אף במקום שעושה בו מום ובלבד שלא ישחט על אותו המום ר''ש אומר אף נשחט על אותו המום ר' יהודה אומר אפי' מת אין מקיזין לו את הדם מתני ליה ר' אלעזר לבריה ואמרי לה ר' חייא לבריה כמחלוקת כאן כך מחלוקת בחבית של תרומה דתנן חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה ר''א אומר אם היתה במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע אם היתה מגולה יכסנה רבי יהושע אומר אם היתה מונחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה אם היתה מכוסה יגלנה רבן גמליאל אומר לא יחדש בה דבר ר''מ כרבי אליעזר ורבנן כרבי יהושע ור' יהודה כרבן גמליאל ממאי דלמא עד כאן לא קאמר ר''מ התם דקא עביד בידים אבל הכא דגרמא כרבי יהושע סבירא ליה ועד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם אלא שמא יבא אליהו ויטהרנה אבל הכא דאי שביק ליה מיית כרבנן סבירא ליה ועד כאן לא קאמרי רבנן הכא דאי שביק ליה מיית אבל התם שמא יבא אליהו ויטהרנה כר' אליעזר סבירא להו ועד כאן לא קאמר ר' יהודה הכא דקא עביד בידים אבל התם דגרמא כרבי יהושע ס''ל וע''כ לא קאמר רבן גמליאל התם דשמא יבא אליהו ויטהרנה אבל הכא דאי שביק ליה מיית כרבנן ס''ל ועוד הכא בקראי פליגי והכא בקראי פליגי דאמר ר' חייא בר אבא א''ר יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב דכתיב {ויקרא ו-י} לא תאפה חמץ ולא תעשה במסרס אחר מסרס שהוא חייב דכתיב {ויקרא כב-כד} ומעוך וכתות ונתוק וכרות אם על כורת חייב על נותק לא כל שכן אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב לא נחלקו אלא במטיל מום בבעל מום דר''מ סבר כל מום לא יהיה בו ורבנן סברי {ויקרא כב-כא} תמים יהיה לרצון ורבי מאיר האי תמים יהיה לרצון מאי עביד ליה מיבעי ליה למעוטי בעל מום מעיקרו בעל מום מעיקרו פשיטא דיקלא בעלמא הוא אלא למעוטי פסולי המוקדשין לאחר פדיונן סד''א הואיל ואסירי בגיזה ועבודה במומין נמי ליתסרו קמ''ל ורבנן נמי הכתיב כל מום לא יהיה בו לגרמא הוא דאתי דתניא מום לא יהיה בו אין לי

רש"י ור''א בר''ש. דמחמיר בפסולי המוקדשין לאחר שחיטה מי לית ליה הא דתנן נמכרין באיטליז אלמא לאו בקדושתייהו קיימי ומשום האי רווחא דהקדש דכיון דזימנין דטפי ופריק מעיקרא כדאמרן שרי ליה מר ה''נ לישרי להרגיל משום רווחא דהקדש דכיון דימכור העור ביוקר טפי ופריק מעיקרא: פגם בבשר. וליכא רווחא בבשר כולי האי שהרי מחתך את הבשר ופושטה עם העור: במערבא אמרי. לעיל קאי כלומר לעולם דברי הכל היא דאסור להרגיל דבזיון גדול הוא שנראה כעובד עבודה בקדשים שמוכרין העור לצורך מפוח כשהוא עדיין על הקדשים: שמא יגדל עדרים עדרים. כלומר דברי הכל אסור להרגיל דאי שרית ליה אתי לשהוייה מלשחוט עד שימצא בני אדם המבקשים עורות שלימים ובין כך ובין כך יגדל עדרים מפסולי המוקדשין ואתי בהו לידי תקלה לגיזה ועבודה: מתני' שאחזו דם. אפינדו''ר: אפי' מת. אם לא יקיזוהו: אין מקיזין לו את הדם. ואפי' במקום שאין עושין מום דיכול לחזור ולהתרפאות המכה והכי מפרש בפ''ק דפסחים מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה במקום שאין עושה בו מום אתי למיעבד במקום שעושה בו מום: יקיז ובלבד שלא יעשה מום. שלא יחתוך ושלא יפגום את אזנו ואת ניב שפתיו שאין עתיד לחזור ולהתרפאות דסברי רבנן כ''ש אי לא שרית ליה במקום שאין עושה מום אתי למיעבד במקום מום: לא ישחט עליו. במום הזה הואיל והטילו עד שיפול בו מום אחר: יקיז אף במקום שעושה מום. דסבר ר''ש דבר שאין מתכוין מותר: גמ' וחכ''א יקיז אף במקום שעושה מום. אם צריך להקיז מאותו אבר ולא יניחנו שימות: תורפה. במקום גילוי ואינו משומר: רבי יהושע אומר כו'. מעכשיו אינה ראויה לאכילה שמא טמאה היא ולא לזילוף שמא טהורה ואסור לאבדה הלכך יגלנה ותיטמא ותהא ראויה לזילוף: ר''מ. דאוסר לקלקלו ומתיר לתקנו אם יכול לעשותו בלא מום קאמר דיקיז שלא ימות כר''א דאסור לגרום לה טומאה אלא מצניעה שלא תיטמא: ורבנן. דשרו להטיל מום קודם שימות כדי שיראה לאכילה כר' יהושע דאמר יגרום לה טומאה כדי שיראה לזילוף ור' יהודה דאמר אע''ג דמית ואזיל לאיבוד לא יקלקלנו ולא יתקננו כר''ג דאמר לא יתקננה ולא יקלקלנה: דקעביד בידים. שמטיל בו מום הלכך ימות מעצמו ולא יטיל בו מום: דגרמא בעלמא. שמניחה במקום התורפה וגורם לה טומאה: כר' יהושע ס''ל. דמתיר שיגרום לה טומאה ותהא ראויה לזלף משיניחנה ולא תהא ראויה לכלום: אלא שמא יבא אליהו. ויאמר שלא נגעה בה טומאה: הכל מודים. רבנן נמי אע''ג דפליגי בבכור שאחזו דם דלא הוי המקיז דם מטיל מום בבעל מום דאין לך בעל מום גדול הימנו שהרי ימות כולהו מודו במנחות שהמחמץ אחר מחמץ כגון אם לש האחד בחימוץ ואפאה אחר שניהם חייבין דכתיב (ויקרא ו) לא תאפה חמץ ולא תעשה חמץ (שם ב) ודרשינן במנחות (דף נה:) אפייה בכלל בל תעשה חמץ למה יצאת מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה אף כל מעשה יחידי: מסרס אחר מסרס. בבהמת חולין נמי אם כרת האחד הביצים ועדיין הם בכיס ובא חבירו ונתקן מן הכיס והשליכן שניהם חייבין: אם על כורת חייב. דכתיב בתריה ובארצכם לא תעשו: על נותק. שנותקו ומשליכו לא כל שכן: בבעל מום. כגון האי בכור שאחזו דם: כל מום לא יהיה בו. וקרי ביה לא יהיה בו שלא יטיל מום ומדהוה ליה למיכתב מום וכתיב כל מום לרבות אפילו בעל מום שלא יטיל בו מום אחר: ורבנן סברי. דרשינן כוליה קרא תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו דמשמע תמים הראוי לרצון אמרתי לך דכל מום לא תטיל בו אבל בעל מום לא (רש"י)

תוספות בכור שאחזו דם כו'. נזקק במאי פליגי: להביא נותק אחר כורת. פי' בקונטרס דאם כרת האחד את הביצים ועדיין הם בכיס ובא חבירו ונתקן מן הכיס והשליכן שניהם חייבים וקשיא לרבי דלקמן בפרק על אלו מומין (דף לט:) משמע דנתוק וכרות איתנהו לביצים בסוף גמרא דחוטין החיצוניות שנפגמו דקאמר נתוק וכרות לא הוי מומין דהא איתנהו ובההיא שמעתא פי' רש''י נתוק ביד לגמרי אלא שעדיין תלוין בכיס כרות בסכין ועדיין תלוין בכיס ומעורין קצת דכרות הוי בציר מנתוק כדאמר בפירקין דלעיל להביא נותק אחר כורת עכ''ל: בעל מום מעיקרו פשיטא דיקלא בעלמא הוא. תימה לימא דלבכור איצטריך שיש בו קדושת הגוף ואין לו פדיון וי''ל דניחא לאשכוחי דאיצטריך לכל הקדשים דהכי נמי מצי למימר דאיצטריך לזמן הזה דלא עבר משום מטיל מום אפי' בתם ואפילו למאן דמחייב למטיל מום בבעל מום בזמן הזה גרע כדקאמר בפ''ק דע''ז (דף יג:) ולא לדמיה חזי אלא משכח שפיר דאיצטריך אפי' בזמן בית המקדש ומיהו אף על גב דפרישית דבזמן הזה גרע ממטיל מום בבעל מום אין לתמוה מהא דפסקינן לקמן הלכה כר''ש דברייתא דשרי להטיל מום בבעל מום והתם במס' ע''ז (גז''ש) אסר רבא לקדשים בזמן הזה לנשר פרסותיה משום דנראה כמטיל מום בקדשים דאע''ג דמטיל מום בבעל מום שרי מדאורייתא מ''מ מדרבנן מיהא אסור ולא שרינן הכא אלא משום הקזה: (תוספות)

דף לד - א

אלא שלא יתן בו מום מנין שלא יביא דבילה ובצק ויניחנה על האוזן כדי שיבא כלב ויאכלנה ת''ל כל מום אחד מום ואחד כל מום הכא בקראי פליגי דאמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר ר''ל וכן אמר ר''נ אמר רבה בר אבוה {במדבר יח-ח} ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי ר''א סבר בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומ' טהורה ואחת תרומ' תלויה ואמר רחמנא עביד לה שימור ורבי יהושע תרומתי כתיב למימרא דר' אליעזר סבר יש אם למקרא ורמינהי {שמות כא-ח} בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה דברי ר''ע ר''א אומר כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה אלא הכא בהא קמיפלגי ר' יהושע סבר הראויה לך שמור ושאינה ראויה לך לא תשמור ור''א הא נמי ראויה היא שמא יבוא אליהו ויטהרנה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר''ש מתקיף לה ר''נ בר יצחק הי ר''ש אילימא ר''ש דמתני' עד השתא לא אשמעינן שמואל דבר שאין מתכוין מותר והא ר' חייא בר אשי אמר רב הלכה כר' יהודה ורב חנין בר אשי אמר שמואל הלכה כר''ש ורב חייא בר אבין מתני בלא גברי רב אמר הלכה כר' יהודה ושמואל אמר הלכה כר''ש אלא ר''ש דברייתא ורב שישא בריה דרב אידי מתני לה בהדיא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר''ש דברייתא: מתני' הצורם אוזן בבכור הרי זה לא ישחוט עולמית דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים נולד בו מום אחר ישחוט עליו: גמ' ומי קניס רבי אליעזר לעולם ורמינהי מי שהיתה לו בהרת

רש"י ורבי יהודה סבר כר''מ ומיהו גזר מקום שאין עושין בו מום אטו מקום שעושין בו מום: מעיקרו. קודם שהקדישה היה בו מום: במומו נמי ליתסרו. להטיל בו מום: עביד לה שימור. דכתיב משמרת: כיון שפירש טליתו עליה. שיעדה אדון לאמה העבריה ונשאה ופירש כנפיו עליה שוב אין האב רשאי למוכרה אפי' גירשה אדון דאין אדם מוכר בתו לשפחות אחר אישות וקיימא לן בפ''ק דקדושין (דף יח:) דר''א סבר יש אם למסורת בבגדו בה כתיב בלא יו''ד וזהו לשון בגידה כשאר תיבות הכתובות בלא יו''ד שאתה קוראן חטף קמץ כמו (בראשית לט) כשמעו: כיון שבגד בה. אביה שמכרה לשפחות שוב אינו רשאי למוכרה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות אבל לאחר אישות מצי לזבונה ואמרי התם דר''ע סבר יש אם למקרא בבגדו קרינא ויש שמשבשין השמועה במס' קדושין וגורסין ר''א סבר יש אם למקרא ור''ע סבר יש אם למסורת וטעות הוא בידם דא''כ מאי מקשי הכא בבכורות: ר''ש. דאמר במתני' יקיז אע''פ (שיש בו) מום ולא קאמר דישחט עליו: הלכה כר' יהודה. במס' שבת (דף כב.) דאמר דבר שאין מתכוין אסור: הלכה כר''ש. ולמה ליה תו לאשמועי' הכא: בלא גברי. בלא רב חייא ורב חנן: דברייתא. דאמר אף ישחט על אותו המום כיון דלא היה דעתו להטיל בו מום כדי להתירו אלא כדי שלא ימות לא קנסינן ליה: מתני' הצורם. הפוגם אנקרני''ר בלע''ז ובכהן קא מיירי: גמ' ומי קניס ר''א לעולם. שלעולם לא יהא מותר: (רש"י)

תוספות אחד מום ואחד כל מום. ואפי' הני תנאי דלא דרשי כל בפרק אלו עוברין (פסחים מג:) אפשר דהכא דרשי שיש ענין כדפי' התם: אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה. וא''ת דבפ' במה מדליקין (שבת כה. ושם) אמרי' ואחת טמאה ואמר רחמנא שלך תהא להסקה תחת תבשילך והיכי נפקי מקרא שלש תרומות טהורה וטמאה ותלויה וי''ל משום דכתיב נתתי לך משמרת תרומתי דקאי תרומתי אלך ואמשמרת דלך שייך אטמאה לרבוייה להיתר הנאה ומשמרת שייך בתלויה דבעיא שימור: ורבי יהושע תרומתי כתיב. וא''ת לר' יהושע כיון דלא איירי קרא בשתי תרומות מנליה דטמאה שריא בהנאה וי''ל דנפק משאר דרשות דהתם בפרק במה מדליקין (ג''ז שם) ממנו אי אתה מבעיר כו' או מלו ולא לאורו מכלל דבת אורו הוא: ורמינהי בבגדו בה כו'. פי' בקונטרס דגרס כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה דברי ר''ע ר''א אומר כיון שבגד בה כו' ובפ''ק דקדושין (דף יח:) הביא ראי' מן המכילתא דגרס בדברי ר''ע כיון שפירש טליתו ודר' אליעזר ליתא התם וברוב ספרים ישנים גרסינן איפכא כאן ובקדושין (ג''ז שם) ועוד דלגירסת הקונטרס מקדים דברי ר''ע לדברי ר''א שהיה רבו ועוד כתוב ברוב ספרים בבגדו בה בבגדו בה תרי זימני כיון שפירש טליתו ועוד היכי משמע ליה לר''א המסורת לשון בגידה משום דכתיב בבגדו בלא יו''ד ה''נ לא כתיב בוי''ו ואע''ג דבלא וי''ו אתה קורא חטף קמץ כדפירש בקונטרס כשמעו כשמעם (בראשית לד) באמרם (אסתר ז) כעברם (מלכים ב ב) ה''נ כי הוי לשון בגד וטלית אין רגילות לכתוב יו''ד באמצע של פעולה ועוד בההיא שמעתין בקדושין בסמוך כתוב בכל הספרים ישנים ולר''נ בר יצחק דאמר מעות הראשונות לקדושין נתנו במאי מוקים לה כר''ע דאמר לשפחות אחר שפחות הוא דלא מצי למזבן אבל לשפחות אחר אישות מצי מיזבן ליה ולפי' הקונטרס צריך להגיה ר''א ונראה לר''ת דגרסינן כיון שפירש טליתו כו' דברי ר''א ר' עקיבא אומר כיון שבגד והשתא הוי לשון בגידה דאי לשון בגד וטלית הוי לן למקרי בבגדו בצירי ואע''ג דקרינן ותתפשהו בבגדו (בראשית לט) דשאני הכא דאיכא למיטעי והמסורת משמע טפי לשון בגד וטלית מלשון בגידה מדכתיב בבגדו בלא יו''ד ולכך אומר הברייתא תרי זימני בבגדו כיון שפירש טליתו כו' היה לך לכתוב בביגדו ביו''ד דלא ליתי למיטעי וכתיב בבגדו בלא יו''ד לומר כיון שפירש כו' ובמכילתא שגורס שפירש טליתו דברי ר''ע הסופר חיסר ודילג ר''א וגם כל מילתיה דר''ע ובדר''נ בר יצחק גרסינן מוקי לה כר''ע כמו שכתוב בכל הספרים ישנים וקצת קשיא הא דפריך התם בקדושין אלא דקידשה אביה מי מצי מזבין לה והא אין אדם מוכר בתו לשפחות אחר אישות בהך קושיא אליביה דר''א דשמותי הוא וי''ל דפשיטא לן שכן הלכה משום דרבנן דר''ש ור''ש גופיה דהתם דקיימי כוותיה ואמרי אבל לא לשפחות אחר אישות: אילימא ר''ש דמתני' עד השתא לא אשמעינן שמואל דבר שאין מתכוין מותר. תימה אטו מי שרי ר''ש משום דאין מתכוין הא אפי' במקום שא''א שלא יעשה מום נמי שרי דעושה מום במתכוין כדאמר לעיל דבקראי פליגי ושרי משום דכתיב (ויקרא כב) תמים יהיה לרצון אבל מטיל בבעל מום שרי ובפ' כל המנחות באות מצה (מנחות נו:) מפרש נמי טעמייהו מקראי ולפי' הקונ' דלעיל בפרק הלוקח בהמה (דף כה.) גבי שתי שערות של פרה שעיקרן מאדים וראשן משחיר וקאמר ר' יוסי בן המשולם גוזז במספרים ואינו חושש ופי' בקונט' דחשיב אין מתכוין משום דאין מתכוין לגיזה אלא לתקן את הפרה ניחא נמי הכא דאין מתכוין משום הטלת מום אלא משום רפואה ולהכי פריך אמאי איצטריך ליה לשמואל לפסוק כר''ש דאפי' הוה אסר מטיל מום בבעל מום הוי שרי הכא משום דאין אלא לרפואה ושמואל אית ליה דבר שאין מתכוין מותר ומיהו א''א לקיים פי' הקונ' כדפרישית לעיל בפ' הלוקח בהמה (ג''ז שם.) ונראה לפרש הכא דבתרתי פליגי דבברייתא פליגי במטיל מום בבעל מום שאחזו דם ביותר וא''א לו להתרפאות בלא הקזה שלא ימות כדאמר לעיל דאי שביק ליה מיית דאז חשיב מום ואפי' לא מיית נמי כיון שלעולם לא יצא מאחוזת דם אם לא יקיזנו במקום שעושה מום חשיב כבעל מום והשתא ר''מ אסר במקום שעושה מום דקסבר כו' לא יהיה בו אפי' בבעל מום וחכמים שרו משום דכתיב תמים יהיה לרצון ובלבד שלא ישחט על אותו מום דגזר אטו היכא דלא מיית בלא עשיית מום דחשיב כתם או אטו היכא דיכול להתרפאות בהקזה במקום שאין אתה עושה מום ור''ש שרי אף לשחוט דלא גזר ור' יהודה אסר אף במקום שאין עושה מום כדמפרש בפ''ק דפסחים (דף יא:) דמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית במקום שאין עושה מום אתי למיעבד במקום שעושה מום ובמתניתין היא פלוגתא אחרת דר' יהודה קאמר בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין בשום ענין כדפרישית וחכ''א יקיז פי' בין מת בין לא מת ובלבד שלא יעשה בו מום כלומר שיזהר בהקזתו שלא יוכל לבא לידי מום כשיקיז סמוך לאוזן או לניב שפתים או לחוטם דקסבר דבר שאין מתכוין אסור והיכא דלא מיית דלא חשיב בעל מום אסור ר''ש אומר יקיז אע''פ שהוא עושה מום שהוא יכול לבא לידי עשיית מום דדבר שאין מתכוין מותר ולשון המשנה משמע ליה כמו שפירשנו מדלא נקט מקום שעושה בו מום ומקום שאין עושה בו מום כדנקיט בברייתא וא''ת וכיון דאחוזת דם חשיב כמום שאין יכול להתרפאות בלא עשיית מום א''כ לשחוט עילויה וי''ל דמדרבנן אסור דאתי לאיחלופי בתם א''נ חשיב כמו [מום] עובר שיש לו רפואה: ומי קניס ר''א לעולם ורמינהי מי שהיתה לו. כמה שמעתתא מוכחא דצורם אוזן של בכור קנסא הוא ובסמוך נמי קאמר בהאי מומא קנסוה רבנן ואפי' לרבא דאמר בפ''ק דתמורה (דף ד:) מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מכל מקום הכא שרי האי בכור מדאורייתא דהאי יש בו מום והאי גברא טהור דהא אין בו נגע כלל וא''ת דבספרי בפרשה ראה אנכי תניא רבי אליעזר אומר כו' המטיל מום בבכור ואוכלו עובר שנאמר לא תאכל כל תועבה אלמא דמדאורייתא אסור (וי''ל) דבסמוך אשכחן ליה קנסא (תוספות)

דף לד - ב

ונקצצה טהור קצצה מתכוין רבי אליעזר אומר לכשיולד לו נגע אחר יטהר הימנו וחכ''א עד שתפרח בכולו או עד שתמעט בהרתו מכגריס רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו כי קניס ר' אליעזר בממונו בגופו לא קניס ממונו איכא למימר דאתי למיעבד גופו מי איכא למימר דאתי למיעבד אמר רבא דר' אליעזר אדרבי אליעזר קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא אלא דר' אליעזר אדרבי אליעזר לא קשיא כדשנינן רבנן אדרבנן נמי לא קשיא הכא במאי דעבד קנסוה הכא במאי דעבד קנסוה במאי איכוין למישרייה בהאי מומא בהאי מומא קנסוה רבנן דבהאי מומא לא לישתרי ליה והכא במאי דעבד קנסוה איכוין לטהורי נפשיה בהאי קציצה בהאי קציצה קנסוה רבנן בעי רב פפא יטהר תנן או ויטהר תנן למאי נפקא מינה לחתן שנראה בו נגע דתנן חתן שנראה בו נגע נותנין לו ז' ימים לו ולאצטליתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל אי אמרת יטהר תנן מקמייתא טהר ליה לבתרייתא נטרין ליה ז' ימי משתה אלא אי אמרת ויטהר תנן סוף סוף כי לא מטמיא לבתרייתא הא מיטמא וקאי מקמייתא מאי תיקו בעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא צורם אוזן בבכור ומת מהו לקנוס בנו אחריו אם תימצי לומר מוכר עבדו לעובדי כוכבים ומת קנסו בנו אחריו דכל יומא ויומא מפקע ליה ממצות אם תימצי לומר כוון מלאכתו במועד ומת לא קנסו בנו אחריו משום דלא עבדא לאיסורא הכא מאי לדידיה קנסו רבנן והא ליתיה או דלמא לממוניה קנסו רבנן והא איתיה א''ל תניתוה שדה שנתקווצה בשביעית תזרע למוצאי שביעית ניטייבה נידיירה לא תזרע למוצאי שביעית ואמר (רב אסי) בר' חנינא נקטינן הטיבה ומת בנו זורעה אלמא לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן אמר אביי נקטינן

רש"י ונקצצה. שלא נתכוין לקצצה: לכשיולד לו נגע אחר. שהרי הוא עכשיו טמא ומנוגע: יטהר מן הראשונה. והולכין אחר זו ואם ירפא מזו טהור מכולם דאיגלאי מילתא דאי (נמי) הוי קמייתא מיתסי נמי כי האי: עד שתפרח בכולו. נגע האחרון וליכא למיחש למידי דהא אי הוה ביה קמא השתא נמי הוה טהור כדכתיב (ויקרא יג) וכסתה הצרעת את כל עור הנגע וגו': או עד שתתמעט בהרתו הראשונה מכגריס. קודם שקצצה אבל אי בשעה שקצצה הוה ביה שיעור נגע אין לו טהרה עולמית דקנסינן ליה לעולם: בממונו אתי ליה למיעבד. ממה נפשך דסבר אטיל בו מום ואם יתירוהו לי בכך הרי נשכרתי ואם לאו מה הפסדתי אם אמתין למום אחר בלא''ה נמי הייתי ממתין עד שיפול מום הלכך קנסינן ליה אפי' יפול בו מום אחר כי היכי דלא ליתי וליעביד: בגופו מי איכא למימר. דמנחי' לספיקא וליקוץ אי לא קנסינן ליה לעולם הא ודאי לא עביד דחייש שמא נגע אחר לא יוולד לו לעולם ולא אטהר לעולם ואפי' אם יוולד מה אהני לו בקציצה הרי הוא נגוע כבתחלה מוטב לו להניח את זה שמא ירפא: בהאי מומא. לא מישתרי ליה עד שיוולד לו אחר: בהאי קציצה. וכיון דהך קציצה אינה מועלת לטהרו נמצא טמא עולמית דחשבינן לנגע כמאן דאיתיה דמי יימר דאי הוה ביה הוה מיתסי: יטהר תנן. דמשמע מיד כשיוולד בו נגע אחר יטהר מן הראשונה: או ויטהר תנן. דמשמע כשיוולד נגע אחר ויטהר ממנו מן האחרון אז יטהר מן הראשון: למאי נפקא מינה. הא א''נ יטהר תנן הא טמא הוא מן האחרון עד שתרפא (ממה נפשך) וממה נפשך טומאה שייכא ביה: לחתן שנולד בו נגע. דנגע האחרון נולד לו בימי חתנות: נותנין לו. שלא יראה כהן את הנגע דכל כמה דלא חזי ליה כהן ולא מטמא ליה לא הוי טמא דבכהן תלא רחמנא: לאיצטליתו. טליתו אם נולדו בה נגעי בגדים: מקמייתא טהר ליה. מיד כשנולד זה ומזה אינו טמא דנטרינן ליה יומי דחתונה או של רגל לכל אדם אלא אי ויטהר תנן סוף סוף לא מהני ליה מידי הא דנטרינן ליה דאינו טהור מראשונה עד שתתרפא אחרונה: ומת. הצורם מהו לקנוס בנו אחריו שלא יאכל מאותו בכור עולמית: אם תימצי לומר. במסכת גיטין דהמוכר עבדו לעובד כוכבים דקיימא לן קונסין אותו לפדותו עד עשרה בדמיו ומיבעיא לן התם אם מת המוכר מהו לקנוס בנו אחריו אם תימצי לומר ולמיפשט בההיא דקונסין התם דינא הוא דכל יומא מפקע ליה ממצות: ואם תימצי לומר. הא דאמרינן במ''ק (דף יב:) המכוין מלאכתו במועד דמניח כרמו לבצור ואומר במועד אבצירנה שהרי דבר האבוד הוא והתירוהו חכמים במועד תאבד ולא יבצרנה הואיל ולכך נתכוין ומיבעיא לן התם אם מת קודם המועד מהו לקנוס בנו אחריו ולא יבצרנה במועד ואם תימצי לומר התם הוא דלא קנסינן לבנו דהא לא עביד אביו איסורא דהא מת קודם המועד: אבל הכא. עבד איסורא דמטיל מום בקדשים: לממוניה. לבכור: שנתקווצה. שנטל קוציה ממנה שהיו תלושין ומפוזרין בה: תזרע למוצאי שביעית. דליכא למיקנס מידי דהא לא עבד בשביעית עבודה חשובה: ניטייבה. נזדבלה ע''י עגלות ומשואות של זבל: נידיירה. על ידי דיר בהמות שמעמידין ומשכיבין אותה חדש או חדשים כדי לזבלה: לא תזרע. דקנסינן דעבד עבודה חשובה בשביעית: (רש"י)

תוספות לרבנן דסברי כאחרים דדרשי התם בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר או בבישול בשר בחלב כדקאמר בפ' כל הבשר (חולין קיד:) ואין לאסור שחיטה על אותו מום מלא תאכל כל תועבה כמו בשר בחלב וכלאי זרעים ומעשה שבת שיש לחלק וא''ת ולר''א דלא מפליג מאי פריך עליה מבהרת דגבי צורם אוזן בבכור דאסור מדאורייתא עד שיולד מום אחר יש לנו לקנסו כשנולד בו מום אבל קוצץ בהרת דמדאורייתא טהור מיד שנקצץ עד שיוולד נגע אחר וי''ל דאפ''ה לא היה לנו לקנוס במום עולמית אלא עד מום שלישי או רביעי א''נ נהי דאי יתיר ר''א לשחוט במום אחר אין כאן קנס מ''מ לא היה לנו לקנוס במום שלא עשה בו עבירה כי היכי דלא קניס בנגע אחר א''נ דספרי אסמכתא בעלמא הוא: עד שתפרח בכולו. בכל הספרים [כתוב] עד שתתמעט בהרתו מכגריס אבל במס' נגעים ליתיה כדפי' בקונט' ואומר רבי דאי גרסינן לי' ה''פ שאם קצצה ונעשה בכגריס ומה ששייר נתרפא מקצתו מעצמו שאפי' היה בו מה שנקצצה לא היה בו כגריס: מקמייתא טהר לי' לבתרייתא נטרי' ליה ז' ימי המשתה. וא''ת והא בעי תגלחת וצפרים ואסור בתשמיש המטה כל ימי ספורו וי''ל כגון שלא היה אלא מצורע מוסגר א''נ אפילו מוחלט נהי דכי קצץ טמא מדרבנן מ''מ שרי לעשות תגלחת וצפרים ולמנות ימי ספורו וליטהר מן התורה ומיהו כפרתו א''א להביא דאינו יכול להכניס ידיו לבהונות כל זמן דטמא מדרבנן כדאמר (פסחים דף צב.) אע''פ שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס דלא התירו אלא משום פסח: בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא צורם אוזן בכור ומת מהו שיקנסו בנו אחריו. בפרק השולח (גיטין מד.) נקט תחלה הבעיא דמוכר עבדו ובמו''ק בפרק מי שהפך (דף יב:) נקט בכוון מלאכתו ובכל דוכתי עביד אם תימצי לומר מאידך ואכולהו פשיט תניתוה משדה שנתקווצה ואומר רבי דשלשתם שאל בבת אחת והש''ס קבע כל אחת במקומה כפי מה ששייכא ויש ספרים שכתוב במ''ק (שם) בעא מיניה רבא מר''נ אבל ברוב הספרים גרסינן ר' ירמיה מרבי זירא כמו כאן ובגיטין: אם תמצא לומר מוכר עבדו לעובדי כוכבים ומת קנסו בנו אחריו דכל יומא מפקע ליה ממצות. אכתי המ''ל דאפילו תימצי לומר התם לא קנסו (דדלמא) הכא קנסו משום דאיכא איסורא דאורייתא דכי האי גוונא איכא בפ' השולח גבי בעיא דמוכר עבדו ובמ''ק גבי בעיא דכוון מלאכתו במועד דקאמר אם תימצי לומר בצורם קנסו משום דאיכא אסורא דאורייתא ובגיטין נמי הוה מצי למינקט אם תימצי לומר לא קנסו הכא קנסו משום הפקעת מצות דכל יומא ויומא (כמו) בעבד ובמ''ק נמי נקט חד טעמא בצורם וטעמא אחרינא במוכר עבדו והוה מצי למימר חד טעמא בתרוייהו דאם תימצי לומר בצורם ובמוכר דקנסוה משום דעבדיה לאיסורא אבל כוון מלאכתו לא עבד לאיסורא: שנתקווצה. פי' בקונט' שנטל קוצים ממנה שהיו תלושין ומפוזרין בה והדין עמו דא''א לומר בקוצים שהיו מחוברים דא''כ לא תזרע דאיכא איסורא דאורייתא בנטילתם שמייפה את הקרקע כדאמר שבת פרק הבונה (דף קג.) גבי [התולש עולשין והמזרד זרדים] דבארעא דיליה חייב (בכל דיליה חייב) בכל שהוא משום דאיכא יפוי הקרקע דאפי' מתכוין לצורך דבר אחר וה''נ איכא יפוי קרקע כשתולש קוצים לחורשה לזריעה וכן משמע בירושלמי על המשנה תמן אסורים כשנטלו קוציה משמע דמוקי לה בתלושין: ניטייבה. בירושלמי מפרש איזהו טיוב כל העם פעם אחת חורשין והוא חורש שתי פעמים: הטיבה ומת בנו זורעה. אם האי טיוב מדרבנן קשה היכי פשיט צורם אוזן בכור דאורייתא ואם הוא נמי דאורייתא קשה בגיטין (דף מד:) דפשיט מיניה גבי עבד (עברי) לימא שאני הכא דחמיר משום דמפקע ליה ממצות וי''ל דקסבר שראוי להחמיר בשביעית יותר מכולם כדאמר בקדושין (דף כ.) כמה קשה אבקה של שביעית: (תוספות)

דף לה - א

טימא טהרות ומת לא קנסו בנו אחריו מ''ט היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק קנסא דרבנן לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן: מתני' מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וראהו קסטור אחד ואמר מה טיבו של זה אמרו לו בכור הוא ואינו נשחט אלא א''כ היה בו מום נטל פיגום וצרם אזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירו ואחר שהתירו הלך וצירם באזני בכורות אחרים ואסרו פעם אחת היו תינוקות משחקין בשדה וקשרו זנבי טלאים זה בזה ונפסקה זנבו של אחד מהם והרי הוא בכור ובא מעשה לפני חכמים והתירו ראו שהתירו הלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים ואסרו זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור שלא לדעתו מותר: גמ' פעם אחרת היה כו': וצריכא דאי אשמעינן עובד כוכבים דלא אתי למיסרך אבל קטן דאתי למיסרך אימא לא ואי אשמועינן קטן משום דלא אתי לאיחלופי בגדול אבל עובד כוכבים דאתי לאיחלופי בגדול אימא לא צריכא א''ר חסדא אמר רב קטינא לא. שנו אלא דא''ל אא''כ היה בו מום אבל אם א''ל אם נעשה בו מום כמאן דא''ל זיל עביד ביה מומא דמי אמר רבא מכדי ממילא הוא מה לי היה מה לי נעשה אלא נעשה נמי ממילא הוא ולא שנא: זה הכלל כל שהוא לדעת אסור: לאיתויי מאי לאיתויי גרמא: שלא לדעת: לאיתויי מסיח לפי תומו: מתני' היה בכור רדפו בעטו ועשה בו מום ה''ז שוחטין עליו: גמ' א''ר פפא לא שנו אלא שבעטו בשעת רדיפה אבל לאחר רדיפה לא פשיטא מהו דתימא צעריה הוא דמדכר קמ''ל איכא דאמרי אמר רב פפא לא תימא בשעת רדיפה אין אבל שלא בשעת רדיפה לא אלא אפילו לאחר רדיפה נמי מאי טעמא צעריה [הוא] דמדכר א''ר יהודה מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם אמר רבא גדיא באודניה אימרא בשפוותיה איכא דאמרי אימרא נמי באודניה אימור דרך צדעיו נפק אמר רבא אכל ולא מיחזי פעי ומיחזי הוי מומא מאי קמ''ל תנינא החוטין החיצונות שנפגמו ושנגממו הפנימיות שנעקרו מ''ט לאו משום דכי פעי מיחזי אמר רב פפא רבא נמי טעמא דמתני' מפרש מאי טעמא נעקרו הוי מומא משום דכי פעי מיחזי: מתני' כל המומין הראויין לבא בידי אדם רועי ישראל נאמנין רועים כהנים אינן נאמנין רשב''ג אומר נאמן הוא על של חבירו ואין נאמן על של עצמו ר''מ אומר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו: גמ' ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר רועי ישראל בי כהנים נאמנין ללגימא לא חיישינן רועי כהנים בי ישראל אין נאמנין מימר אמר כיון דקא טרחנא ביה לא שביק לדידי ויהיב לאחריני והוא הדין כהן לכהן דחיישינן לגומלין ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו ואתא רבי מאיר למימר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וחד אמר רועי ישראל והן כהנים נאמנין

רש"י טימא טהרותיו של חבירו ומת לא קנסו בנו אחריו. לשלם אע''ג דלדידיה קנסו כדאמרי' בפ' ארבעה אבות נזיקין (ב''ק ד:): שאינו ניכר. שהרי טהרות מונחות לפניו ואין היזק ניכר בהן: לא שמיה היזק. לחיוביה אפי' לדידיה מדאורייתא: מתני' ושערו מדולדל. לפי שלא היה נגזז מעולם: קסדור. ממונה: מה טיבו של זה. שהניחוהו להזקין כל כך: פיגום. רומח: והתירו. שהרי אין לומר שהעובד כוכבים הזה להתירו נתכוין שהרי אינו יודע שע''י מום שיעשה בו ישחט אלא א''כ נפל מאליו: כל שהוא לדעת. שלהטיל מום נתכוין להתירו: גמ' דאי אשמעינן עובד כוכבים. דהתירו בכור ראשון על ידו משום דליכא למימר אתי האי עובד כוכבים למיסרך ללמד להטיל מום בקדשים דסירכיה דעובד כוכבים לא איכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורא: ולא אתי לאיחלופי בגדול. דמאן דחזי דהתירו חכמים במום הבא לו ע''י תינוקות לא אתי למימר אי שדי גדול מומא מישתרי דגדול בקטן לא מיחלף: לא שנו. דמותר הבכור ע''י העובד כוכבים: אלא דאמרו ליה. לקסדור אינו נשחט אלא א''כ היה בו מום דמשמע שיפול בו מום ממילא דליכא למימר דמדבריהם למד עובד כוכבים דניחא להו שיפיל בו מום: נעשה. משמע ע''י אדם: ממילא הוא. שלא היה יודע העובד כוכבים שיהא מותר על ידו ולא להתיר נתכוין: גרמא. אם הניח בצק ודבילה ע''ג אוזן הבכור כדי שיבא הכלב ויטלנו: מסיח לפי תומו. שלא שאלם קסדור מה טיבו אלא הם עצמן מסיחין לפי תומם ואומרים ראה לא ישחט זה לעולם אלא ע''י מום ולא נתכוונו לכך שיטיל בו מום: מתני' היה בכור. איל מנגח רודפו לאדם לנגחו ובעטו אדם לבכור ועשה בו מום: ישחט עליו. ואפי' כהן לפי שלהצלתו נתכוין: גמ' צעריה. מה שרדפו: קודם שיצא לאויר העולם. דבכור אינו קדוש עד שתקדשו רחם: גדיא באודניה. גדי אזניו ארוכות וקודם שיצא כל ראשו נראין אזניו ויכול להטיל מום דכל זמן שלא יצא כל ראשו אינו כילוד: אימרא בשיפתיה. ששפתיו נראין תחלה ואזניו קשורות ואינן נראות עד שיצא כל ראשו: צדעיו. טונפל''ש: אכיל ולא מיחזי. אם לבכור יש לו מום בתוך פיו וכי אכיל לא מיחזי אפילו הכי כי פעי מיחזי הוי מום שבגלוי ונשחט עליו דאמרי' בפירקין דלקמן (דף לז.) דאינו נשחט אלא על מום שבגלוי: פעי. צועק ופותח פיו הרבה: חוטין החיצונות. ככי דשיני שקורין ינציב''ה החיצונות אותם שלפנים כנגד חוטמו שניטל שנפגמו מהם מעט: או שנגממו. שנחתכו ברחבן מלמעלה בעומק ולא חיסרו כלום הוי מום הואיל ונראו אותן חוטין: פנימיות. שהשיניים הגדולות קבועות בהן שקורין מיישיליר''ש: שנעקרו. לגמרי הוי מום כדמפרש ואזיל הואיל וכי פעי מיחזי אבל פגימה או גימום אינו ניכר בהם שהרי חבואות בפה: מאי טעמא. הוי פנימיות מום אפילו בעיקרה: מתני' הראויין לבא ע''י אדם. שיש לומר אדם הטילו בו כגון נסמית עינו נקטעה ידו נסדקה אזנו: רועי ישראל נאמנין. לומר מאליהן נארעו לו: רועי כהנים אין נאמנין. דנחשדו בדבר ובגמרא מפרש מאי קרי רועי ישראל ומאי קרי רועי כהנים האי דנקט ראויין לבא בידי אדם לפי שיש מומין שאין ראויין לבא בידי אדם כגון בעל חמש רגלים או עינו אחת גדולה כשל עגל או קטנה כשל אווז דהוי מום שאין אדם נחשד עליו: דרשב''ג ור''מ מפרש בגמ': גמ' חד אמר. מתני' דקתני רועי ישראל נאמנין אפילו הן עומדים בבית הכהנים שהבכור שלהם: ללגימא לא חיישינן. דליחשדיה שמא על ידי אדם בא לו בכוונה ורועה זה משקר ובא להתירו כדי שישחטו רבו כהן ויאכילנו ממנו עמו: והא דקתני רועי כהנים אין נאמנין. הכי קאמר רועים שהן כהנים אין נאמנין אם הבכור ביד ישראל דנחשד האי כהן רועה שהוא עצמו הטילו בו: (רש"י)

תוספות גדיא באודניה. כשרואה שמיעוט הראש בחוץ יכול להטיל מום באוזן ואין לו לחוש מרישא האוזן שמא יצא רוב הראש וחזר דמתוך שאזני הגדי גדולות דרך אזנים לצאת במיעוט הראש אימרא בשפוותיה אבל באזניה לא ויש לו לחוש שמא יצא רוב הראש וחזר: איכא דאמרי אימרא נמי באודניה [אימור] דרך צדעין נפק. כיון שרואה עכשיו מיעוט אוזן אין לומר שמא יצא ראשו ורובו וחזר והא אימר כמו ודאי כמו חיישי' שמא חוץ לחומה לנו דפרק השואל בשבת (דף קנא.) ודחיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו דפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לב.) ורבא דהכא ס''ל כרב חסדא דפ' בהמה המקשה (חולין סט:) דלרב הונא דאמר התם יצא שליש ומכרו לעובד כוכבים ויצא שליש אחר קדוש ולא חלה המכירה כלל כיון דנפק לבסוף רובא דאיתגלי מילתא דלמפרע קדוש א''כ הכא נמי שיצא רוב אחרי כן איגלאי מילתא דהוה קדוש מעיקרא ונתחייב ממה שמטיל מום בבכור ואיכא לאוקמי הא דרב יהודה אליבא דרב הונא כשלא יצא כלל וסוגיא נמי דריש כיצד מערימין (תמורה כד:) דמוקי דרב יהודה בזמן הזה ולא חזי להקרבה ופריך אי בזמן הזה מאי למימרא ומשני מהו דתימא נגזר דילמא נפיק רוב ראשו וקא שדי מומא קמ''ל ההיא נמי דלא כרב הונא דלדידיה במיעוט ראשו נמי איכא איסורא ולא ה''ל למינקט רוב ראשו ועוד התם דקאמר ליה רב עמרם לרב ששת אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה עולה הוי או בכור הוי נמי דלא כרב הונא דמשמע דפשיטא דקודם יציאת רובו יכול להפקיע קדושת בכור אם לא נחלק בין מכירה להנך: (תוספות)

דף לה - ב

מימר אמר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי רועי כהנים והן ישראל אינן נאמנין דחיישינן ללגימא וכ''ש כהן לכהן [דלא] דחיישינן לגומלין וחיישינן ללגימא ואתא ר''ש למימר נאמן על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו ואתא ר''מ למימר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו בשלמא למ''ד רועי ישראל והן כהנים נאמנין היינו דאתא ר''מ למימר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אלא למ''ד רועי כהנים בי ישראל אין נאמנין מאי אתא ר''מ לאשמועינן היינו ת''ק איכא בינייהו דר' יהושע בן קפוסאי דתניא רבי יהושע בן קפוסאי אומר בכור בי כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו רשב''ג אומר אפי' בנו אפי' בתו ר' יוסי אומר אפי' עשרה והן בני ביתו אין מעידין עליו כמאן אזלא הא דאמר רב חסדא אמר רב קטינא ספק בכור שנולד בי ישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו כמאן כר' יהושע בן קפוסאי ר''נ אמר בעלים מעידין עליו דאי לא תימא הכי מעשר לר''מ מי מעיד עליו מעשר ודאי מהימן דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה אלא ספק בכור לר''מ מי מעיד עליו וכי תימא ה''נ דלית ליה תקנתא והתנן שהיה רבי יוסי אומר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ור''מ מחייב אלא ש''מ בעלים מעידין עליו כהנים הוא דחשידי אמומי ישראל לא חשידי אמומי איתמר ר''נ אמר הלכה כרשב''ג רבא אמר הלכה כר' יוסי ומי אמר רבא הכי והאמר רבא בעלים עומדים עמנו בחוץ נכנס שלם ויצא חבול מעידין עליו אימא כל בעלים עומדים ולא חיישי' אי הכי מאי למימרא מהו דתימא ניחוש לחשדא קמ''ל והלכתא כרשב''ג ודוקא בנו ובתו אבל אשתו לא מ''ט אשתו כגופו דמי א''ל רב פפא לאביי לרבי מאיר דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וקאמר רבי מאיר החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה כהנים הכי נמי דלא דייני דינא והכתיב {דברים כא-ה} ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע

רש"י דמימר אמר לא שביק לדידי ויהיב ליה לכהן אחרינא: וה''ה כהן לכהן. כלומר ומסברא נפקא לן דכהן רועה אינו נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר דחיישינן לגומלין דסבר אעידנו עכשיו והוא יגמול לי כשיתן לי ישראל בכור תם ואטיל בו מום ויבא כהן זה ויעידני שמאליו נפל בו מום: על של חבירו. בין רבו בין אחר דלא נחשדו כהנים אלא על הבכור עצמו שכבר נתנו לו ישראל: החשוד על הדבר. דהיינו כהנים שנחשדו על הבכורות: לא דנו ולא מעידו. ולקמיה פריך ר''מ היינו ת''ק: וחד אמר. מתניתין דקתני רועי ישראל נאמנין ה''ק רועי בהמות ישראל אע''פ שהן כהנים הרועין נאמנין דמה לו לשקר: מימר אמר לא שביק. האי ישראל כהן צורבא מרבנן ויהיב לי לדידי דסתם רועה עם הארץ הוא: רועי כהנים. רועי בהמות של כהנים אע''פ שהרועים ישראל אין נאמנין להעיד על בכורו של רבו כהן דחיישי' ללגימא וכ''ש רועי כהן ובהמות של רבן כהן אין נאמנין דחיישינן לגומלין וללגימא: על של חבירו. אכהן לכהן קאי וקאמר דנאמן הכהן הרועה על של רבו דלא חיישי' לא לגומלין ולא ללגימא: החשוד על הדבר. כהנים חשודים על הבכורות: לא דנו ולא מעידו. ופליג אדר' שמעון דשרי אפי' כהן לכהן ופליג אדתנא קמא דאמר רועי בהמות ישראל ואפילו הן כהנים נאמנין והרועים כהנים אין נאמנין: היינו ת''ק. דהאמר ת''ק נמי דכהן אינו נאמן: איכא בינייהו דר' יהושע בן קפוסאי: צריך שנים מן השוק. שנים כל שהן ואפילו כהנים אבל כהנים שבביתו לא ת''ק אית ליה דרבי יהושע בן קפוסאי דקאמר ת''ק רועי כהנים בין בי ישראל בין בי כהנים כדפרישית טעמא אין נאמנין אבל כהנים דעלמא נאמנין ואפילו אבכורות דכהנים ולא חיישינן לגומלין אלא ברועה דקאי גביה וסבר אעיד את רבי והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא בכור ור''מ לית ליה דר' יהושע לגמרי דכיון דנחשדו כהנים על הבכור לא דן ולא מעיד אפילו כהן דשוק ואפי' הבכור ביד ישראל: ואפי' בנו ובתו. ר''ש לטעמיה דאמר נאמן הוא על של חבירו ואביו היינו נמי חבירו דאין כהן נחשד אלא על של עצמו: אפי' עשרה והן בני ביתו אין מעידין. אבל מן השוק עד אחד נאמן דלר' יהושע צריך שנים מן השוק: ספק בכור דשל ישראל הוא. כגון רחלה שלא ביכרה וילדה שני זכרים דאמרי' בפ''ב (לעיל יז.) אחד לו ואחד לכהן ואת שלו הוי ספק שמא יצא ראשון וירעה עד שיומם ואוכלו ישראל: צריך שנים מן השוק להעיד עליו. שלא הוטל בו מום בכוונה: כר יהושע. דכי היכי דבכור בי כהנים בעי שנים מן השוק להעיד עליו ה''נ ספק בכור ביד ישראל: ר''נ אמר ספק בכור ביד ישראל אפילו בעליו ישראל נאמן. דכהנים נחשדו על הבכורות ולא ישראל ואפילו על ספק בכור שנאכל להם: דאי לא תימא הכי. אלא בעלים חשודים עליו אם כן הוי ישראל חשוד על המומין: מעשר לר''מ. מי מעיד על מומו הא א''ר מאיר החשוד על הדבר לעצמו אינו מעיד לאחרים כדחזינן ר''מ פוסל אפילו כהנים דשוק: מעשר. בתמיה הא ודאי מהימן אפילו בעליו דהא אי בעי הוי שדי ביה מומא בהיתר בכוליה עדריה קודם שיעשר דאכתי לא קדשא חד מינייהו: אלא הכי פריך. ספק בכור לר''מ אי בעלים חשודים עליה נמצאו ישראל חשודים על ספק בכור וכ''ש כהנים דהא אי הוה נמי בבהמות עדר כהן ספק בכור הנולד בעדרו בעי אמתוני עד שיומם דכהנים לא נפטרו מבכור בהמה טהורה בפרק שני (לעיל יג.) וא''כ מי מעיד עליו: לית ליה תקנתא. לר' מאיר: שחליפיו ביד כהן. כגון האי ספק בכור שהכהן נטל (את אחיו) פטור ישראל מן המתנות דזרוע ולחיים וקיבה דעשו שאינו זוכה כזוכה כדאמרן בפרק שני (שם יח.) ור''מ מחייב ומדמחייב ליה רבי מאיר במתנות מכלל דבר אכילה הוא: הלכה כר''ש. דאפילו בנו ובתו: כהן בעליו. של בכור עמנו עומד בחוץ ונכנס הבכור שלם בבית ויצא חבול מעידין עליו אותם שבבית שמאליו נפל בו אלמא אין נחשד אלא כהן בעל הבית שהבכור שלו כר''ש: אימא כל בעליו. בניו ובני ביתו עומדין עמנו בחוץ ומעיד עליו רועה שהיה בבית: פשיטא. הואיל וכל בעליו עמנו מי יטילנו כו': מהו דתימא ניחוש לחשדא. דרועה גופיה הטילו בו ל''א אימא כל בעלים עמנו כלומר אי אמרי סהדי כל בעליו של בכור דהיינו הוא ובני ביתו היו עמנו בחוץ ונכנס הבכור שלם בבית ויצא חבול מעידין כלומר עדותן עדות ושרי הואיל ולא היה איש בבית. ניחוש לחשדא שמא הם גרמו לו מתחלה שהניחו לו דבילה על האזן אי נמי עשו לו גומא ונפל שם: (רש"י)

תוספות מימר אמר לא שביק צורבא מדרבנן ויהיב לדידי. והא דאמר לעיל בסוף פרק ב' (דף יח:) בחצר בעל הבית ורועה כהן דלר''ט אקנויי מקני ליה מקום בחצירו ואפילו ר''ע לא פליג אלא משום דאית [ליה] פסידא לא מקנה [ליה] מידעם התם איירי במכירי כהונה או שאוהבו ורגיל ליתן לו: איכא בינייהו דרבי יהושע בן קפוסאי. דת''ק סבר כוותיה דדווקא רועי כהנים בין בי ישראל בין בי כהנים אינם נאמנים כדאמר טעמא אבל שני כהנים מן השוק נאמנים ולר''מ אפי' שנים מן השוק אין נאמנין דלית ליה כרבי יהושע בן קפוסאי דקסבר ר''מ החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ושנים מן השוק דקאמר ר' יהושע בן קפוסאי בכהנים איירי דישראל אפילו חד מהימן ולר''מ כל היכא דאסור אפי' שנים אין נאמנין כדאמר בסמוך ספק בכור לר''מ מי מעיד עליו: וכי תימא דלית להו תקנתא כו'. הוה מצי למימר דחלקנו בין חבר לעם הארץ כר' יהושע דלקמן וכן בסמוך דפריך כהני ה''נ דלא דייני דינא א''נ ר' יהושע עצמו חוזר בו דקא''ל לר''ג היאך החי יכול להכחיש את החי ופירש שם בקונט' שרוצה לומר ודאי אמרתי וחוזר אני בו ומיהו מסתברא דמשום כבוד דר''ג הוא דקאמר הכי כי ההיא דתפלת ערבית (ברכות דף כז:) שאמר כמו כן אע''פ שלא היה חוזר בו מה שאמר תחלה רשות דהכי פסק רב התם הלכה כדברי האומר רשות: אלא לאו ש''מ בעלים מעידין עליו. תימה ורב חסדא דבעי לעיל שנים מן השוק בספק בכור בי ישראל תקשי ליה לר''מ מי מעיד עליו כיון דישראל נמי חשידי וי''ל דהוה משני כדפרישית דחלקנו בין חבר לע''ה א''נ יאמר רב חסדא ספק בכור לא יחמיר ר''מ שלא יהו שנים מן השוק נאמנים: ניחוש לחשדא. שיחשדו שמא נשאר אחד מן הבית: כהני הכי נמי דלא דייני דינא. לרבא דאמר בפ' זה בורר (סנהדרין כז.) אוכל נבילות להכעיס שהוא רע לשמים אינו חשוד להיות רע לבריות לא פריך מידי אבל לאביי התם פריך שפיר ועוד יש לפרש לרבא דמשמע ליה שיש לכהנים להיות כשרים לכל (זמן) דין שבעולם ולכל הוראה כדכתיב (דברים כא) כל ריב וכל נגע ועוד היה יכול להקשות היאך מותר לאכול משחיטתו והיאך כשרים על כל קרבנות כולם ועוד בלא בכור נמי יכול להקשות לרבי מאיר מטעם דנחשדו כהנים על השביעית כדאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין כו.): (תוספות)

דף לו - א

אימר דא''ר מאיר לחששא לאחזוקינהו מי אמר איבעיא להו עד מפי עד מהו לעדות בכור רב אסי אסר ורב אשי שרי א''ל רב אסי לרב אשי והא תנא דבי מנשה אין עד מפי עד כשר אלא לעדות האשה תני אלא לעדות שהאשה כשרה לה בלבד רב יימר אכשר עד מפי עד בבכור קרי עליה מרימר יימר שרי בוכרא והלכתא עד מפי עד כשר לעדות בכור א''ר אילעא לא היו מוחזקין בו שהוא בכור ובא אחד ואמר שהוא בכור ומומו עמו נאמן מאי קמ''ל שהפה שאסר הוא הפה שהתיר תנינא האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר מהו דתימא התם הוא דאי בעיא לא אמרה אבל הכא דלא סגיא דלא אמרה דקדשים בחוץ לא אכיל אימא לא הפה שאסר הוא קמ''ל דאי משום הכי הוה שדי ביה מומא דניכר ואכיל ליה מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מההוא גברא דאוגר ליה חמרא לחבריה וא''ל לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא זיל באורחא דנרש דליכא מיא אזל באורחא דנהר פקוד ומית חמרא ואתא וא''ל באורחא דנהר פקוד אזלי ומיהו מיא לא הוו ואמר רבא מה לו לשקר אי בעי אמר באורחא דנרש אזלי ואמר אביי מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן הכי השתא התם ודאי איכא מיא התם ודאישדי ביה מומא חששא הוא ובמקום חששא אמרינן מה לו לשקר יתיב רבינא וקאמר להאי שמעתא בלא גברא א''ל רבא זוטי לרבינא אנן משמיה דר' אילעא מתנינן לה רבי צדוק הוה ליה בוכרא רמא ליה שערי בסלי [נסריה כיילי ערובה ערבה קלופה] בהדי דקאכיל איבזע שיפתיה אתא לקמיה דרבי יהושע אמר ליה כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ אמר לו רבי יהושע הן אתא לקמיה דרבן גמליאל אמר ליה חילקנו בין חבר לעם הארץ אמר ליה רבן גמליאל לא אמר ליה והא רבי יהושע אמר לי הן אמר לו המתן עד שיעלו בעלי תריסין לבית המדרש כיון שנכנסו לבית המדרש עמד השואל ושאל כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ א''ל רבי יהושע לאו א''ל רבן גמליאל והלא משמך אמרו לי הן יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך עמד רבי יהושע על רגליו ואמר היאך אעשה אילמלי אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת עכשיו שאני חי והוא חי היאך חי יכול להכחיש את החי והיה ר''ג עומד ודורש ור' יהושע עומד על רגליו עד שריננו כל העם ואמרו לחוצפית המתורגמן עמוד ועמד: מתני' נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא: גמ' אמר רב יהודה אמר רב נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו מאי טעמא כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא מאי טעמא לאו משום דאמרינן מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי התם הוא דקדשים בחוץ לא אכיל אבל הכא כיון דחשידי חשידי מתיב רב שיזבי האומר למי שאין נאמן על המעשר קח לי ממי שהוא נאמן או ממי שהוא מעשר אינו נאמן אמאי נימא כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי שאני התם

רש"י לאחזוקינהו. בחשודים מי אמר ר''מ חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה היכא דמוחזק לן דעובר על דבר א': לעדות בכור. להעיד שלא הטיל בו מום זה בכוונה: לעדות אשה. שמת בעלה במדינת הים: תני אלא לעדות שאשה כשרה. ובעדות בכור נמי אשה כשרה דאמרינן הלכתא כרבן שמעון ואפי' בתו: יימר שרי בוכרא. יימר המתיר בכורות לשון גנאי: לא היו מוחזקין. בטלה שהוא בכור ובא כהן בעליו ואמר בכור הוא זה ומומו עמו שלא הוטל מום זה בכוונה ואתי לאחוויי לחכם אי קבוע הוא אי עובר הוא: נאמן. דהפה שאסר ואמר בכור הוא התיר ואמר מומו עמו: אשת איש הייתי. ולא היינו מוחזקין בה שהיא אשת איש מעולם: נאמנת. ומותרת להנשא: דאי בעיא לא אמרה. כלומר אי הוה חשידא להינשא בחיי בעלה בלא גירושין הוה שתקה ולא אמרה אשת איש הייתי דהא בפנויה מחזקינן לה: אבל הכא בבכור דלא סגיא דלא אמר. בכור הוא דלימא ליה חכם מום קבוע הוא או עובר דקדשים תמימים אין הכהן נחשד לאכול בחוץ דבר כרת הוא אבל נחשד להטיל בו מום דלאו בעלמא הוא ולא יהא נאמן קמ''ל דנאמן: דאם כן. דהוא הטיל בו מום הוה שדי ביה מום הניכר אפי' לעם הארץ שהוא מום ותו לא הוה בעי למיתי קמן ולמימר בכור הוא דהא אין אדם אחר יודע שהוא בכור ובקדשים בחוץ נמי ליכא לספוקיה דהא מום ניכר שדא ביה והיכא דאנן יודעין שהוא בכור ליכא למימר הכי דבעל כרחך אתי לקמן דאי הוה שחיט ליה בלא מומחה כיון דכולי עלמא ידעי שהוא בכור הוו חשדי ליה: במקום עדים. דאנן סהדי דכל שעתא איכא מיא וה''נ כיון דאנן סהדי דכהנים חשודים על המומין לא נימא מה לי לשקר: הכא ודאי שדא ביה מומא. בתמיה: להא שמעתא. דר' אילעאי: בלא גברי. בסתמא אמר ליה לא היו מוחזקין בו שהוא בכור כו': כלום חילקנו בין כהן חבר לכהן עם הארץ. ומי חשדינן אנא למישדי ביה מומא בכוונה ככהן עם הארץ: הן. חלקנו ולא חשידת: בעלי תריסין. מגינים תלמידי חכמים הנלחמים במלחמה של תורה: היאך אעשה. יכול להכחישו: אילמלי אני חי והוא מת. הייתי יכול להכחיש ולומר לא אמרתי: היאך יכול החי להכחיש את החי. ודאי כך אמרתי וחוזרני בי: עמוד ועמד. שתוק ושתק: מתני' הראיתי בכור זה. לחכם ואמר לי שמום קבוע הוא ושוחטו ובלבד שיהו לו עדים שלא הטילו בו: גמ' נאמן הכהן לומר. לחכם בכור זה נתן ישראל במום זה שבו: דעבידא לאיגלויי. דאתי חכם ואמר לא התרתיו לך: לא. לעולם אימא לך מילתא דעבידא לאיגלויי משקרי אינשי והכא היינו טעמא דמהימן דלא חשידי כהני לאכול קדשים תמימים בחוץ הלכך אי לאו דשרי ליה חכם לא הוה אמר שרא ליה ושחיט ליה בלא התרת מומחה: אבל הכא. דקא מחוי ליה לחכם ואמר במום נתן לי ישראל כדי שלא יצטרך להביא עדים שמאליו נפל בו כיון דחשידי כהני להטיל מום ולמימר נפל מאליו חשידי נמי להטיל מום ולמימר ישראל נתנו לי במומו: קח לי ממי שהוא נאמן. שאינו לוקח פירות מעם הארץ או ממי שלוקח מעם הארץ ומעשר דמאי קודם שימכרם: אין שליח זה נאמן. לומר שמנאמן לקחתיו: (רש"י)

תוספות אימר דא''ר מאיר לחששא כו'. מתוך הלשון משמע דאליבא דר' מאיר קאמר ולא סבירא לן כוותיה אלא אפילו במוחזק עובר על דבר א' לא הוי חשוד על כל התורה כולה ואע''ג דבפרק זה בורר (סנהדרין דף כז.) אמר אביי עבריין אוכל נבילות להכעיס פסול לעדות ומוקים לה כרבי מאיר וקיימא לן כוותיה דהוא מיע''ל קג''ם היינו דוקא לענין עדות דרחמנא אמר אל תשת רשע עד אבל בשאר מילי לא חשיד ומיהו ר' מאיר דקאמר התם עד זומם פסול לכל התורה כולה ה''נ הוה מצי למינקט אחד משאר דברים ולא נקט עד זומם אלא לאפוקי מדר' יוסי דאפילו עד זומם נמי מכשר לדיני נפשות כשהוזם בדיני ממונות: ואמר רבא מה לו לשקר. רבה גרסינן שהיה רבו של אביי ולא רבא דרבא אית ליה בהדיא בחזקת הבתים (ב''ב דף לג:) דמה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן דאמר דאביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא כו': בא לפני רבן גמליאל אמר ליה לאו. והלכה כן הוא דאין חילוק בין חבר לעם הארץ דבפרק בתרא דיומא (דף עח.) גבי ר' יוסי בן זימרא דכהן הוה ומיבעיא ליה אי הלכה כר' מאיר דאמר חשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אי כרשב''ג דאמר נאמן על של חבירו ש''מ דלרבי מאיר לא היה מתיר אע''פ שהיה חבר: עמד השואל ושאל. בפ' נערה בנדרים בירושלמי דריש מדכתיב ועמדו שני האנשים בוי''ו דשואל הלכות ואגדות צריך לעמוד: עמוד על רגליך ויעידו בך. לא גרסי' ויעידו בך לא כאן ולא בפרק תפלת השחר ברישיה (ברכות כז:) דמה עדות שייך כאן אלא בסנהדרין בריש פרק כהן גדול (דף יט.) גרסינן ליה גבי עובדא דינאי ואגב פשטא דהתם נכתב כאן: היאך החי יכול להכחיש החי. כלומר סבור הייתי להעלים ואיני יכול ובקונט' פירש דודאי כך אמרתי וחזרתי בי וא''א כן דבפרק תפלת השחר (ברכות דף כז:) פסק שם הלכה כמותו: רבי חוצפית המתורגמן. מעשרה הרוגי מלכות: (תוספות)

דף לו - ב

דאית ליה לאשתמוטי סיפא ודאי מסייעא ליה מאיש פלוני הרי זה נאמן התם כיון דאית ליה תובע מירתת אמר ר' ירמיה בר אבא מנא ליה ליהודה הא אנא בגידול קבעתיה וגידול קבע בדידיה והכי א''ל נאמן ישראל לומר בכור זה נתתי לכהן במומו ישראל פשיטא לא צריך בקטן והגדיל מהו דתימא לא קים ליה קמ''ל בסורא מתנו כלשנא בתרא בפומבדיתא כלשנא קמא והלכתא אפילו כלשנא קמא רפרם בפומבדיתא הוה ליה בוכרא ויהביה ליה לכהן בלא מומא אזל שדא ביה מומא יומא חד חלש בעיניה אייתיה לקמיה א''ל בכור זה נתן לי ישראל במומו ארפסיניה לעיניה חזייה בשקריה א''ל לאו אנא דיהיבתיה לך ואפ''ה לא חש לה למילתא האי הוא דחציף כ''ע לא חציפי ההוא שרוע דאתא לקמיה דרב אשי אמר למאי ניחוש ליה אי כהן הוא אי ישראל הוא הרי בכור ומומו עמו א''ל רבינא לרב אשי ודלמא ישראל הוא ואמר רב יהודה אין רואין בכור ישראל אלא א''כ כהן עמו א''ל הכי השתא התם נהי דקדשים בחוץ לא אכיל אממוניה דכהן חשיד הכא מכדי ידע דהאי מום מובהק הוא מ''ט אתיוה קמיה רבנן משום כבודו דחכם על כבודו דחכם לא עביד איסורא עבד: מתני' הכל נאמנין על מומי מעשר. גמ' מ''ט דאי בעי שדי ביה מומא מעיקרא מי ידע הי נפיק וכי תימא מפיק ליה בריש עשרה {ויקרא כז-לג} לא יבקר בין טוב לרע אמר רחמנא אלא דאי בעי שדי ביה מומא בכולי עדריה: מתני' בכור שנסמית עינו ושנקטעה ידו ושנשברה רגלו הרי זה ישחט על פי ג' בני הכנסת רבי יוסי אומר אפילו יש שם כ''ג אינו נשחט אלא על פי מומחה: גמ' רבי שמלאי ור' יהודה נשיאה תרוייהו משמיה דרבי יהושע בן לוי אמרי ואמרי לה רבי שמלאי וריב''ל תרוייהו משום ר' יהודה נשיאה אמרי התרת בכור בחוצה לארץ על פי שלשה בני הכנסת אמר רבא ובמומין מובהקין מאי קמ''ל תנינא בכור. שנסמית עינו ושנקטעה ידו ושנשתברה רגלו הרי זה ישחט על פי ג' בני הכנסת אי ממתניתין הוה אמינא בח''ל אפי' מומין שאין מובהקין והאי דקתני מובהקין להודיעך כחו דר' יוסי קמ''ל א''ר יהודה א''ר ירמיה בר אבא ספק משמיה דרב ספק משמי דשמואל ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה מאי קמ''ל תנינא הרי זה ישחט על פי ג' בני הכנסת אי ממתניתין הוה אמינא במקום מומחה קמ''ל במקום שאין מומחה אין במקום שיש מומחה לא אמר רב חייא בר עמרם ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה ג' מתירין את הנדר במקום שאין חכם ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה

רש"י דאית ליה לאישתמוטי. ולמימר אי לדידך לא מהימן אנא הוה חשיבנא ליה מהימן הלכך לא מירתת מעיקרא: מאיש פלוני. דהזכיר לו משלח שם הנאמן הרי זה נאמן השליח דחייש שמא יתבעני ונמצאתי משקר והך סיפא ודאי מסייעא ליה לרב יהודה דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי: התם כיון דאיכא תובע מירתת. כלומר מהא לא תסייעיה דהתם מירתת שליח כיון דחזי דקפיד משלח להזכיר שם האיש סבר ודאי יתבענו אבל גבי בכור לא מירתת האי כהן דסבר מי יטרח לחפש אחר דברי ולישאל לאותו ישראל אם נתנו לי במומו: מנא ליה ליהודה הא. דאמרן לעיל נאמן כהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו: אנא בגידול קבעתה. אני שניתיה לגידול והוא שנאה לרב יהודה והכי אמרי לגידול נאמן ישראל לומר כו' ל''א בגידול קבעתה לחכם א' גדול שניתיה: בקטן. שהיה קטן הטלה כשנתנו לו: מהו דתימא לא קים ליה בגויה. דמשום דהגדיל הטלה אינו מכירו ושמא אחר הוא והאי כהן הטיל בו מום: כלישנא בתרא. נאמן ישראל: כלישנא קמא. דאפי' הכהן נאמן והלכתא אפי' כלישנא קמא: יומא חד חלש. רפרם בעיניה: אייתיה. האי כהן לבוכרא קמיה למיחזי אם מום קבוע הוא וסבר ההוא כהן השתא חייש בעיניה ולא יכיר שזה הוא שנתן לי בלא מום: ארפסינהו לעיניה. פתח עינו בכח: חזייה בשקריה. שהכיר שהוא נתנו לו בלא מום: לא חש רפרם למילתא. למימר דלא יהיה עוד כהן נאמן לומר בכור זה נתנו לי ישראל במומו: האי הוא דחציף. שהרי הוא החזיק עצמו כחצוף לשני דברים אחד שהטיל בו מום ועוד דהיה לו להראותו לחכם אחר והראהו לזה עצמו שנתנו לו: שרוע. עינו אחת גדולה ואחת קטנה: אי כהן אי ישראל הוא. שלא היה מכיר בזה אם כהן אם ישראל ואמר ואפילו הוא כהן וחשוד על הבכור אין כאן חשדא שהרי כך נולד: אא''כ כהן עמו. דשמא אם יאמר לו קבוע ישחטנו ויאכל הוא דכיון דקבוע הוא הרי הוא נאכל לכל אדם אלא שגזילת כהן הוא והאי לא חייש לגזילה ואכיל ליה: הכי השתא התם. גבי שאר מומין שאין מובהקין איכא למיחשדיה לישראל שמא יגזול את הכהן ואע''ג דאדם כשר הוא בהא מילתא דלא בעי לשוחטו אלא ע''פ מומחה דנהי דקדשים בחוץ לא אכיל דבכרת הוא השוחט קדשים בחוץ מיהו אגזילה דכהן דלאו בעלמא חשיד: איסורא עבד. בתמיה ודאי לא יגזול: מתני' הכל נאמנין על מומי מעשר. להעיד שמאליו נפל בו ובספק מעשר קאמר כגון קרא לתשיעי עשירי דאמרי' בפ' אחרון (לקמן נט.) אינו נאכל ואין לו תקנה אלא במום: גמ' מי ידע הי נפיק. בפתח עשירי שיטיל בו מום מעיקרא: בריש עשרה. כלומר בעשירי: מתני' שנסמית עינו. דהוי מום מובהק: בני הכנסת. שאינן חכמים: גמ' בחוצה לארץ. שאינו ראוי להקריב ואפילו בזמן בית המקדש במס' תמורה (דף כא:): ספק. אמרה לי ר' ירמיה משמיה דרב ספק אמרה לי משמיה דשמואל: שלשה מתירין את הבכור כו'. במומין מובהקין: (רש"י)

תוספות והלכתא אפילו כלישנא קמא. ואע''ג דהכא פסקינן דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקר מ''מ לא הימניה לע''א אלא משום דדייקא ומנסבא א''נ דלמא כיון דרחמא לה לא דייקא ולמ''ד הכא אינו נאמן אפי' במילתא דעבידא לאיגלויי יש לחלק בין האי כהן לעד א''נ גבי אשה הקילו משום עיגונא ועוד דדייקא: חזייה בשקריה. פי' ראהו והכיר בו דבשקריה הוא לשון הכרה כמו מאן דבעל עובדת כוכבים דמשכה ליה עורלתיה ולא מבשקר ליה בפ' עושין פסין (עירובין יט.) וכמו חלף קמייהו ולא בשקריה בפרק בתרא דיבמות (דף קכ.) ובקונטרס לא פירש כן: משום כבודו דחכם. כדאמר לקמן ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה ובמקום שיש מומחה לא: פסק אבל הא פשיטא דבלא התרה אינו נשחט אפילו יש בו מום מובהק אלא ע''פ ג' או מומחה: על כבודו דחכם לא עבר איסורא עבד. וא''ת מהאי טעמא לישתרו בלא עדות כל בכורות שהכהנים מביאין לפנינו שיש בהם מום מובהק וי''ל דשאני כהן שירא לאוכלו בלא התרת חכם פן יתגלה הדבר מתוך כך שהטיל בו מום אבל האי ישראל אין לומר שמביא לפני חכם פן יודע שרוצה לאוכלו ולגוזלו לכהן שהרי גם עתה בשביל כך לא יתברר שלא יאכלנו הוא עצמו: התרת בכור בחוצה לארץ על פי שלשה בני הכנסת. ממתניתין לא שמעינן ליה דאיכא לאוקמה בזמן הזה אבל בזמן שבית המקדש קיים ה''ל למיגזר חוצה לארץ אטו ארץ ישראל שלא להקל להתיר על פי שלשה בני הכנסת ועוד משום דאיכא למאן דאמר בתמורה פרק אלו קדשים (דף כא.) דבכורות חוצה לארץ אם באו תמימים יקרבו: תנינא הרי זה ישחט כו'. הא דלא משני הכא לאפוקי מדרבי יוסי אע''ג דנימוקו עמו כדאמר בסמוך משום דא''כ הוה ליה לרב יהודה למימר הלכה כרבנן או אין הלכה כר' יוסי אבל ר' חייא דבסמוך נקט שני דברים מענין אחד התרת בכור והתרת נדרים: במקום שיש מומחה לא. לאו דוקא מומחה שהמחוהו ב''ד דהא על רב אשי דלעיל אמרי' דאתיוה לקמיה ההוא שרוע משום כבודו דחכם וכל מופלג בחכמה ומומחה ראוי להתיר בכור ונדר ביחידי כדמשמע מדרב אשי דלעיל ובפ''ק דנדרים (דף ח:) גבי רבינא דהוה ליה נדרא לדביתהו ואתא לקמיה דרב אשי וכו' וקאמר ש''מ תלת כו' ויחיד מומחה שרי שמתא משמע קצת דיחיד מומחה הוי כרב אשי וכן ההיא דבפ''ק דסנהדרין (דף ה:) אא''כ היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי לאו דוקא מומחה הנסמך כו' כדאמר ר''נ התם כגון אנא דן דיני ממונות: פסק ומיהו בזמן הזה אין נראה שיהא שום אדם חשיב מומחה להתיר בכור ונדר ביחידי ולדון דיני ממונות: שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם. בענין זה דפ''ק דנדרים (ח:) [דאמרי'] לא שרי ליה לאיניש למישרי נדרא באתרא דרביה ומיהו ההיא אפי' יש שם מומחה אחר אין לאותו מומחה להתיר במקום רבו כמו רבינא במקום רב אשי: (תוספות)

דף לז - א

לאפוקי מדרבי יוסי שלשה מפירין את הנדר במקום שאין חכם לאפוקי מדרבי יהודה דתניא הפרת נדרים בג' ר' יהודה אומר אחד מהם חכם במקום שאין חכם כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא ר' יהודה אומר אחד מהן חכם מכלל דהנך כל דהו אמר רבינא דמסתברי ליה וסבר: רבי יוסי אומר אפילו יש שם כ''ג כו': אמר רב חננאל אמר רב אין הלכה כרבי יוסי פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מהו דתימא נמוקו עמו קמ''ל תפשוט מהא דהך קמייתא משמיה דשמואל איתמר דאי משמיה דרב תרתי למה לי חדא מכלל דחבירתה איתמר: מתני' השוחט את הבכור ונודע שלא הראהו מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים ומה שלא אכלו הבשר יקבר ויחזיר את הדמים וכן השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו ומה שלא אכלו הם יחזירו לו את הבשר והוא יחזיר להם את הדמים מכרוהו לעובד כוכבים או הטילוהו לכלבים ישלמו דמי טרפה: גמ' ת''ר המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור פירות ונמצא טבלים יין ונמצא יין נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים ר' שמעון בן אלעזר אומר דברים שהנפש קצה בהן יחזיר להן את הדמים ושאין הנפש קצה בהם ינכה להם את הדמים ואלו הן דברים שהנפש קצה בהן נבילות וטריפות שקצים ורמשים ואלו הן דברים שאין הנפש קצה בהן בכורות טבלים ויין נסך בכור ולימא ליה מאי אפסדתך לא צריכא כגון דזבין ליה ממקום מומא דא''ל אי לאו דאכלת הוה מחזינא ליה ושרי ניהליה כרבי יהודה טבלים הוה מתקיננא להו ואכלנא להו יין נסך על ידי תערובת וכרשב''ג דתנן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רבן שמעון בן גמליאל אומר ימכר כולו לעובדי כוכבים חוץ מדמי יי''נ שבו:

רש"י לאפוקי מדרבי יוסי. דמתני': במקום שאין חכם. הא יש חכם הוא לבדו מתירו: כגון מאן. הוי אותו חכם: מכלל דהני תרי כל דהו. בתמיה כלומר אפי' עמי הארץ השנים ועמי הארץ היאך ראויין להצטרף: דמסברי להו. טעמי הלכות נדרים וסברי ואותו חכם ילמד את השנים: מהו דתימא. הא קיימא לן במסכת גיטין (דף סז.) רבי יוסי נימוקו עמו ותיהוי הלכתא כוותיה: נימוקו. טעמו שהיה מביא טעם לדבריו כל שעה: תפשוט מהא. דאמר רב חננאל משמיה דרב אין הלכה כר' יוסי תפשוט דהך קמייתא דאמר רב יהודה לעיל ספק משמיה דרב ספק משמיה דשמואל ג' מתירין את הבכור תפשוט משמיה דשמואל איתמר דאי משמיה דרב תרתי למה ליה למימר לרב תרתי זימני דשלשה מתירין את הבכור ואין הלכה כר' יוסי: מתני' השוחט את הבכור. ומכר מבשרו: ונודע שלא הראהו. לחכם: מה שאכלו. הלוקחים אכלו: ויחזיר להם הדמים. משום קנס דאיסור ספק הוי: הבשר יקבר. דבכור תם אסור בהנאה: מכרוהו. הלוקחים לעובדי כוכבים הואיל ולא גרם להו איסורא ישלמו לו דמי בשר טריפה בזול והוא יחזיר להם המותר: גמ' קצה. מואסת כמו ואקוץ בם (ויקרא כ): יחזיר להם כל הדמים. דכל מה שאכלו אינו נהנה להם משעה שנודע להם: ינכה. והוא יטול קצת בתמיה: ולימא ליה. ישראל לכהן שמכר מה אפסדתך הלא אם היה הבשר בידך היה טעון קבורה שהרי תם שחטתו: כגון דזבין ליה. כהן השוחט מקום המום לישראל: דאמר ליה. כהן אם היה בידי הוה מחזינא ליה כמו שהוא שחוט: כר' יהודה. דאמרינן בפרק עד כמה (לעיל כח.) השוחט את הבכור ואחר כך הראה את מומו רבי יהודה מתיר: טבלים. אמאי יטול קצת לימא ליה מוכר ללוקח אי לאו דאכלתנהו הוה מתקננא להו: יין נסך. אמאי יטול קצת [ומשני] כגון דלא זבין ליה יין נסך גופיה אלא עירבו עם יין כשר ומכרן לימא ליה אי הדרתיה ניהלי הוה מזביננא ליה לעובדי כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו: (רש"י)

תוספות מפירין את הנדר. לישנא דקרא נקט אבל גבי חכם שייך לשון התרה וכן בהמוכר את הספינה (ב''ב דף עד.) גבי בת קול דקאמר ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי: רבי יהודה אומר אחד מהם חכם מכלל דהנך כל דהו אמר רבינא דמסברי להו וסברי. כ''כ ברוב הספרים ויש ספרים דגרסי כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא משמע מתוך לשון הקונט' שכך גריס וקשה היכי פריך עלה מכלל דהנך כל דהו אימא לא אלא שפחותים מדרב נחמן וא''ת לאידך גירסא נמי מנא ליה כל דהו דלמא מכלל דהנך פחותים ממומחה אבל כל דהו לא וי''ל דפשיטא ליה דחכם דר' יהודה לאו כחכם דלעיל דאיירי במומחה דאפי' רבי יהודה מודה דיחיד מומחה מתיר את הנדר וכאן דלא איירי במומחה מה שיעור נותן לאינך ומיהו קשה דא''כ מנא ליה דאתי לאפוקי מדרבי יהודה כיון דרבי יהודה לא איירי במומחה דלמא רבי חייא בר אבא מודה דבעינן אחד מהם כחכם דר' יהודה ודוחק לומר דג' מפירין את הנדר משמע ליה שלשתן שוין: ויין נסך. אע''ג דבפ' ג' דהוריות (דף יא.) קאמר דסתמו הוי אפיקורוס ביין נסך כמו בנבילות מ''מ לא חשיב נפש קצה בו ועוד דהכא מסקינן על ידי תערובות: (תוספות)

פרק שישי - על אלו מומין

מתני' על אלו מומין שוחטין את הבכור נפגמה אזנו מן החסחוס אבל לא העור נסדקה אעפ''י שלא חסרה ניקבה מלא כרשינה או שיבשה איזהו יבשה כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם ר' יוסי בן המשולם אומר יבשה שתהא נפרכת: גמ' אמאי {דברים טו-כא} פסח ועור כתיב כתיב נמי {דברים טו-כא} כי יהיה בו מום ואימא כי יהיה בו מום כלל פסח או עור פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט פסח ועור אין מידי אחרינא לא {דברים טו-כא} כל מום רע חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין ואימא מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובוטל ממלאכתו ואינו חוזר אף כל מומין שבגלוי ובוטל ממלאכתו ואינו חוזר אלמה תנן נפגמה אזנו מן החסחוס ולא מן העור כל מום רע ריבויא הוא אי הכי מומין שבסתר נמי אלמה תנן חוטין החיצונות שנפגמו ושנגממו והפנימיות שנעקרו

רש"י מתני' על אלו מומין. החסחוס. תנוך האוזן שקורין טנדרי''ן: אבל לא מן העור. דהדר בריא ולא הוי מומא והאי עור היינו אליה רכה של אוזן: פגימה. אינה בלא חסרון אבל סדק משמע נמי בלא חסרון: נפרכת. כשממשמשין בה: גמ' ואמאי פסח ועור כתיב. שישחוט בכור עליהן ומידי אחרינא לא דכתיב וכי יהיה בו מום פסח ועור וסמיך ליה בשעריך תאכלנו דהיינו בלא הקרבה: ומשני כתיב נמי כי יהיה בו מום. דמשמע נמי מומין אחריני: ובטל נמי ממלאכתו. כגון פסח בטל מהילוך ועור בטל מראייה: אלמה תנן נפגמה אזנו. הוי מום הא אינה בטילה משמיעה: ריבויא היא. דכתיב כל ולא דרשינן ליה בכלל ופרט: אי הכי. דריבויא הוא מומין שבסתר נשחוט נמי עלייהו: חוטין. יינצב''ש: חיצונות. שבאמצע הפה: שנפגמו. שחסרו מעט: שנגממו. שנחתכו בסכין ברוחבו ולא חיסרו אלא כעין סדק: הפנימיות. מונשליר''ש: (רש"י)

תוספות מתני' מן החסחוס. לשון חנוך הוא כמו ראשי כנפים והחסחין בפרק כיצד צולין (פסחים פד.) ובדל האוזן מתרגם חסחוס דאודנא (עמוס ג): מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין. כה''ג דרשינן בפ''ק דקדושין (דף כד:) גבי שן ועין וא''ת ומ''ט לא הוי הכא מומא כשנפלה שינו כיון דחשיב מום שבגלוי ואינו חוזר דלקמן בפרק מומין אלו (דף מד.) לא פסלינן ניטלו שיניו גבי אדם אלא משום מראית העין דאינו שוה בזרעו של אהרן מכלל דבבהמה כשר ואפי' גבי אדם לא מיפסל בשן אחד ודוקא בחוטין החיצונות שנפגמו ושנגממו ובפנימיות שנעקרו ינציב''ש בלע''ז כדפירש בקונטרס קאמר בסמוך גבי בהמה דהוי מום אבל ניטלו שינים לא וי''ל דשאני גבי עבד דגלי קרא אבל הכא שכך דרך שהשינים נופלות מחמת זקנה לא הוי כעין פסח ועור ומיהו צריך טעם אחר דה''נ עיניו מחמת זקנה וא''ת מאי שנא דהכהו על אזנו וחרשו חשיב מום התם ועבד יוצא לחירות דהוי מום שבגלוי ואינו חוזר ולקמן בפרק אלו מומין (דף מה:) תנן חרש שוטה (וקטן) פסולין באדם וכשרין בבהמה באדם לא מיפסלי אלא משום דאינו שוה בזרעו של אהרן כדמפרש לקמן בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים וי''ל דגבי עבד גלי רחמנא דבדבר קל חשיב מום לצאת בו לחירות שמשתחרר בשינו: (תוספות)

דף לז - ב

נעקרו אין נפגמו ונגממו לא בעינא מום רע וליכא אי הכי מום עובר נמי אלמה תנן ולא מן העור מום עובר סברא הוא השתא מיפרק לא פרקינן עלויה משחט שחטינן עלויה דתניא {ויקרא כז-יא} ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' בבעלי מומין הכתוב מדבר אתה אומר בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר או אינו אלא בבהמה טמאה ממש כשהוא אומר ואם בבהמה הטמאה הרי בהמה טמאה אמור הא מה אני מקיים אשר לא יקריבו ממנה הוי אומר זה בעלי מומין שנפדו יכול יפדו על מום עובר ת''ל אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' מי שאינה קריבה כל עיקר יצתה זו שאינה קריבה היום אלא למחר איבעית אימא א''כ פסח ועור למה לי: נסדקה אע''פ שלא חסרה: ת''ר הסדק כל שהוא הפגימה בין בידי אדם בין בידי שמים מכלל דסדק בידי שמים לא אלא סדק ופגימה בין בידי שמים בין בידי אדם וכמה שיעור פגימה כדי שתחגור בה ציפורן: נקבה מלא וכו': ת''ר כמה נקיבת האוזן מלא כרשינה ר' יוסי בר' יהודה אומר בכעדשה ואיזו היא יבשה שאם תינקב ואינה מוציאה טיפת דם ר' יוסי בן המשולם אומר יבשה כדי שתהא נפרכת תנא קרובין דבריהן להיות שוין דבריהן דמאן אילימא דתנא קמא ור' יוסי בן המשולם טובא איכא אלא דתנא קמא ור' יוסי בר' יהודה כעדשה אין בציר מכעדשה לא ורמינהי {דברים טו-יז} מרצע אין לי אלא מרצע מנין לרבות הסול והסירה והמחט והמקדח והמכתב ת''ל {דברים טו-יז} ולקחת כל דבר שנלקח ביד דברי ר' יוסי בר' יהודה רבי אומר מרצע מה מרצע מיוחד של מתכת אף כל של מתכת וקתני סיפא א''ר יודן ברבי היה דורש כשהן רוצעין אין רוצעין אלא במילת וחכמים אומרים אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום וא''ת במילת היו רוצעין היאך עבד כהן נעשה בעל מום הא אין רוצעין אלא בגובה של אוזן אמר רב חנא בר קטינא לא קשיא כאן לשחוט כאן לפסול מאי כרשינה אמר רב שרביא הינדא בעא מיניה רב הושעיא מרב הונא רבה כרשינה הנכנסת ויוצאה או כרשינה העומדת אמר לו זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דתנן השדרה והגולגולת שחסרו כמה חסרון בשדרה ולא יהא מטמא באהל בש''א שתי חוליות וב''ה אומרים חוליא אחת ובגולגולת ב''ש אומרים כמלא מקדח וב''ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות ויתיב רב חסדא וקמיבעיא ליה כדי שינטל מן החי וכמה א''ל רב תחליפא בר אבודימי הכי אמר שמואל כסלע ואיתמר רב ספרא אמר שמעתתא א''ל ורב שמואל בר יהודה אמר מתניתא א''ל וסימניך תני רב שמואל בר יהודה וא''ל א''כ עשיתה דברי ב''ש ודברי ב''ה אחד דתנן מאור שלא נעשה בידי אדם שיעורו מלא אגרוף גדול וזהו. אגרופו של בן אבטיח א''ר יוסי וישנו כראש גדול של אדם נעשה בידי אדם שיערוהו כמלא מקדח גדול של לשכה שהוא כפונדיון של האיטלקי וכסלע נירונית וישנו

רש"י מום רע לא מיקרי. אלא בגלוי שמנוולו: אי הכי. דכל מום ריבויא הוא: השתא מיפרק לא פרקינן עלייהו. פסולי המוקדשין: מישחט שחיטנה עלייהו. בכור בחוץ: כשהוא אומר. פסוק אחר ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך: אם כן. דבעל מום עובר נמי נפדין פסח ועור מאי אהני ליה דמשמע מומין קבועין ולא עוברין: בידי שמים. שנולד עמו: שתחגור. שתעכב בה צפורן אם בודקין כבדיקת סכין: אלא דתנא קמא ור' יוסי. דכרשינה אינה גדולה מעדשה אלא מעט: הסול. קיסם שראשו חד שקורין ברוק''א: סירא. קוץ: מקדח. טריבל''א: מכתב. עט ברזל: אף כל של מתכת. ובפ''ק דקדושין מפרש פלוגתייהו דרבי דריש כללי ופרטי ור' יוסי דריש ריבויי ומיעוטי: בריבי. אדם גדול: במילת. אליה: היאך הוא עושה בעל מום. הא הדר בריא: הא אין רוצעין. בניחותא הא ודאי אין רוצעין אלא בגובה של אוזן שהוא סחוס ומכל מקום קשיא דקתני הכא דמן הרציעה נעשה בעל מום וקאמר רבי יוסי ברבי יהודה דרציעה ישנה במחט דלא הוי כעדשה: כאן לשחוט כאן לפסול. יש מומין הרבה בבכור שפוסלים אותו ליקרב על גבי מזבח ואין מכשירין אותו לישחט כדתנן אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה כו': הינדא. בלשון זה היו מכירין ובלשון לע''ז ויצ''א: כרשינה. העומד בנקב בדוחק ואע''פ שאינה נכנסת (עמו) ויוצאת בו הוי מום או דלמא לא הוי מום עד שיהא הנקב רחב שכרשינה תהא נכנסת ויוצאת בו: כיוצא בה שמעתי. מסיפא נפקא לן דקאמר מקדח וחיסומו שנינו דהיינו נכנס ויוצא: השדרה והגולגולת. שלימין מטמאין באהל ושאר עצמות אין מטמאין באהל וכמה יחסרו ולא יטמאו: ה''ג ויתיב רב חסדא וקמיבעיא ליה ואיתמר רב ספרא אמר שמעתא א''ל רב תחליפא לרב חסדא דהכי אתנייה שמואל: וסימניך. שלא תטעה מי אמר שמעתא ומי מתניתא תני רב יהודה בר שמואל דאשכחן מקומות הרבה בש''ס דאיירי רב שמואל בר יהודה בל' מתניתא תני רב שמואל בר יהודה במסכת ע''ז רפואות דאין מעמידין (דף כח:): וא''ל. רב חסדא לרב תחליפא: אם כן. דבית הלל כסלע אמר עשית ב''ש וב''ה אחד: מאור. חלון שלא נעשה בידי אדם שנפל הכותל מאליו מעט בין בית לבית: שיעורו. להביא טומאה מבית זה לבית זה: כמלא אגרוף גדול. דכיון דלא נעשה בידי אדם בציר מהכי לא חשיב: בן אבטיח. שם האיש בעל בשר: וישנו. לאותו אגרוף: של לשכה. שמונח בלשכה לקדוח את הצריך לבדק הבית: כפונדיון האיטלקי וכסלע נירונית. כלומר לזה ולזה דומה: וישנו. לאותו סלע ולאותו פונדיון: (רש"י)

תוספות נעקרו אין נפגמו ונגממו לא. הוי מצי לאתויי מההיא דלקמן דקא חשיב בהדיא גבי ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה חוטין הפנימיות שנפגמו ונגממו אלא ניחא לאתויי מדיוקא דרישא דמוכח דאע''ג דבחיצוניות הוי מום שבגלוי בפנימיות לא הוי מום: השתא מיפרק לא פרקינן עילוי' כו'. וא''ת להאי שנוייא קמא דנפיק מום עובר מק''ו פסח ועור מאי אהני ליה וי''ל דקסבר השתא דאי לא כתיב פסח ועור קמרבינן מכל מום רע מום עובר והוה אמינא דאתא לאפוקי מק''ו ולא ממעטינן נמי ממום רע מומין שבסתר: לרבות כל דבר שנלקח ביד. בפרק קמא דקדושין (דף כא:) מפרש משום דדריש ריבויי ומיעוטי ולקחת ריבה מרצע מיעט ונתת באזנו חזר וריבה מאי רבי רבי כל מילי מאי מיעט מיעט סם ותימה דמולקחת מרבינן כל דבר הנלקח ביד ואם סם לא מקרי נלקח ביד למה לי ריבה ומיעט וריבה מלשון ולקחת לחוד לא מתרבי אלא דבר הנלקח ביד וי''ל דמלשון ולקחת לא דריש אלא הכי קאמר לרבות כל דבר הנלקח ביד משום דדרשינן ריבויי ומיעוטי: כאן לשחוט כאן לפסול. מדפסיל כהן משמע דהוי מום דאורייתא ושמא האי דאין שוחטין משום דאין ניכר יפה וגזרינן אטו מומין שבסתר אי נמי האי דמפסיל כהן משום דאינו שוה בזרעו של אהרן א''נ מום עובר הוא ובעינן שלא יפסל אפילו לפי שעה משום דכתיב [ושב] אל משפחתו דדרשי' בקדושין (שם) למותר שבמשפחתו: כדי שינטל מן החי וימות. ובכמלא מקדח וימות לב''ש כדקאמר בפ''ק דעירובין (דף ז.) וכן לטרפה ומשמע דאתרוייהו קאי אשדרה ואגולגולת אלא ב''ה אתו למימר דשיעורו כמלא מקדח הוי טפי מכדי שינטל מן החי וימות לדידהו ורבינו תם נמי דמפרש דלא קאי וכן לטרפה אגולגולת מדלא פריך בריש אלו טריפות (חולין דף מב:) והאיכא כמה חסרון בגולגולת כדפריך מחסרון בשדרה משום דבנקיבת הקרום הוי טריפה בלא חסרון והא דקרי בעירובין (דף ז.) שדרה וגולגולת תרי חומרי דסתרי אהדדי משום דהוו פליגי גבי טריפות דאדם דאית ליה מזלא ואית ליה טפי חיות ולא מיטרף בנקיבת קרום בלא חסרון עמו מ''מ לפירושו נמי צ''ל כן כמו שפירשנו דבשיעורא דב''ש ימות (לב''ש) כמו לב''ה בשיעורא דידהו ומיהו מה שמדקדק ר''ת מדלא פריך בריש אלו טריפות (חולין דף מב:) מחסרון דגולגולת לאו פירכא הוא דמצינן למימר דטריפות של חסרון לא הוי אלא משום דסופו של קרום לינקב כמו ריאה דדמיא לדיותא : ולכוחלא (שם מז:) ועוד קשה לפי שמחלק בין דאדם לטרפות דבהמות דבריש אלו טריפות (שם מג.) מדמי להו דפריך להו מאיוב ישפוך לארץ מרירתי ועדיין איוב קיים ומיהו הוה יכול ר''ת לפרש דלא מטעם מזלא חשיב טריפה בבהמה טפי מאדם אלא כגון דניקב קרום של מוח העליון ולא התחתון ובבהמה קרום התחתון רך ואין מגין על המוח אבל באדם התחתון קשה ומגין משום הכי בעי חסרון עם נקיבת העליון אבל בדבר ששוין בזה ובזה אין לחלק ביניהם כלל: (תוספות)

דף לח - א

כמלא נקב של עול אישתיק וא''ל רב חסדא שמא מקדח וחיסומו שנינו וא''ל רב תחליפא לא תימא שמא אלא ודאי מקדח וחיסומו צריך להתלות עליה כחזקיה אבי עקש דתנן זו עדות העיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל ביבנה שאמר משום רבן גמליאל הזקן כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחורים לחליקה נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו כלי חרס בתוכו תלה רחמנא אית ליה תוך איטמי ליה לית ליה תוך לא איטמי ליה א''ר יצחק בר אבין הכי קאמר כל שאין לו תוך בכלי חרס כנגדו בכלי שטף אין לו אחורים לחליקה נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו למה לי למיתלייה בכלי חרס נימא כל שאין לו תוך בכלי שטף אין לו אחורים לחליקה הא קמ''ל דיש לו תוך הרי הוא ככלי חרס מה כלי חרס נטמא תוכו נטמא גבו לא נטמא תוכו לא נטמא גבו אף כלי שטף נטמא תוכו נטמא גבו לא נטמא תוכו לא נטמא גבו בשלמא כלי חרס גלי ביה רחמנא תוכו אלא כלי שטף מי גלי ביה רחמנא תוכו אי בטומאה דאורייתא ה''נ הכא במאי עסקינן בטומאת משקין דרבנן דתנן כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאין תוכו אגנו אזנו וידיו טהורין נטמא תוכו כולו טמא דמדאורייתא אין אוכל מטמא כלי ואין משקה מטמא כלי ורבנן הוא דגזור משום משקה זב וזבה הלכך שויוה רבנן כטומאה דכלי חרס ולא שויוה רבנן כטומאה דאורייתא דנפשיה עבדו רבנן היכירא כי היכי דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים אי הכי אין לו תוך נמי ליעביד נמי היכירא כיון דעבדו היכירא ביש לו תוך ידיע דאין לו תוך דרבנן ואין לו תוך בכלי שטף דאורייתא בר קבולי טומאה הוא דומיא דשק בעינן מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כל מיטלטל מלא וריקן בהנך דחזו למדרסות אי הכי חרס נמי אין מדרס בכלי חרס רב פפא אמר מקדח גדול שנינו מכלל דמקדח סתם זוטרא נמי מכסלע הניחא לרבי מאיר אלא לרבנן מאי איכא למימר דתנן באיזה מקדח אמרו בקטן של רופאים דברי רבי מאיר וחכ''א בגדול של לשכה ולרבי מאיר מי ניחא הוה ליה מקולי ב''ש ומחומרי ב''ה ואנן דתנן תנן דלא תנן לא תנן אמר רב נחמן סלע נירונית שנינו כמקדח גדול סלע סתם זוטרא ממקדח סתם: מתני' הריס של עין שניקב שנפגם שנסדק הרי בעינו דק תבלול חלזון נחש (עצב) איזהו תבלול לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור שחור נכנס בלבן אינו מום: גמ'

רש"י כמלא נקב של עול. שעושין בו נקב ותוקעין בו יתד לקשור רצועות העול אלמא מקדח הוי כסלע ומאי איכא בין ב''ש ובין ב''ה: אישתיק. רב תחליפא: וא''ל רב חסדא שמא מקדח. דקאמר ב''ש בגולגולת מקדח וחיסומו שנינו דלאחר שנעשה החור מצדדין את המקדח ונוטל מצידי הנקב ומרחיבין את הנקב כדי שיכנס מקדח ויוצא בריוח והיינו חיסום שנוטל מה שחיסם וסותם את הנקב ואינו מניח ליכנס המקדח ברוחב ומקדח וחיסומו הוי יותר מסלע: א''ל רב תחליפא. לרב חסדא לא תימא שמא אלא אימא ודאי מקדח וחיסומו שנינו: וצריך אתה להתלות עליה. כלומר יכול אתה לסמוך על דבר זה: כחזקיה אבי עקש. שנסמך על עדותו שלא היה תלמיד חולק עליו: אין לו אחוריים לחליקה. שאין אחוריו חלוקים מתוכו דלא אמרינן אם נטמא גבו גבו טמא ותוכו טהור אלא אם נטמא גבו נטמא תוכו אותו צד שמשתמשין בו קרי תוך אע''ג דאין לו בית קיבול: וקפריך כלי חרס בתוכו תלה רחמנא. דאין מטמא אלא מתוכו דכתיב וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו וגו': כנגדו בכלי שטף. כלומר דכוותיה בכלי שטף שאין לו נמי תוך אין לו אחוריים ולקמן מפרש לה. כלי שטף כלי עץ דכתיב (ויקרא טו) וכל כלי עץ ישטף במים ולקמיה פריך וכי אין לו תוך מי מקבל פשוטי כלי עץ טומאה ואיכא דאמרי כלי שטף היינו כלי מתכות וטעות הוא בידם דא''כ אמאי פריך לקמן מי מקבלי פשוטי כלי שטף טומאה לאו פירכא היא דודאי פשוטי כלי מתכות טמאים: הא קמ''ל כו'. להכי תלייה לכלי שטף בכלי חרס דהיכא דיש לו תוך נטמא תוכו נטמא גבו: אי בטומאה דאורייתא הכי נמי. דפשיטא לן שאם נטמא גבו נטמא תוכו בין יש לו תוך בין אין לו תוך והכא במאי עסקינן דביש לו תוך נטמא גבו לא נטמא תוכו ובאין לו תוך איצטריך לאשמועי' דנטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו בטומאה דרבנן כלי שנטמאו אחוריו במשקין טמאין: תוכו אוגנו דהיינו בית קיבול התחתון שיושב עליו ל''א אוגנו שפתו: אזנו. זהו מה שעושין בחביות של חרס לבית אחיזה שקורין מנשי''ו: ידיו. כגון כלי חרס שעושין לו זנב לאחוריו: דמדאורייתא. אין אוכלין ומשקין מטמאין כלי בפ''ק דפסחים (דף יח.): משום משקה דזב וזבה. כגון רוקו וזובו דהוי אב הטומאה ומטמא כלי מדאורייתא אפי' אדם דכתיב (ויקרא טו) וכי ירוק הזב וגו': הלכך שויוה רבנן. לכלי שטף הנטמא במשקין: דכלי חרס. דאורייתא דאם נטמא גבו לא נטמא תוכו: ולא שויוה רבנן כטומאה דאורייתא דנפשיה. דכלי שטף משום דעבדו רבנן היכירא להקל בטומאת משקין כי היכי דלא נשרוף עליה תרומה וקדשים אלא חולין ואי קשיא אמאי לא גזור בכלי חרס טומאת משקין לאחוריו תריץ משום דהתם ליכא למיגזר משום משקה דהא אפי' נגעו משקה זב וזבה מאחוריו לא מקבלי טומאה אלא מתוכו ואי משום דכתיב וכלי חרס אשר יגע בו הזב וגו' ההוא מפורש (במסכת נדה) (דף מב) דבהסיט מישתעי דאיזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסט: ואין לו תוך בכלי שטף דאורייתא בר קבולי טומאה הוא. דאיצטריך רבנן למיגזר בהו משקין ועוד דאמרן לעיל אי בטומאה דאורייתא ה''נ לא איצטריך לאשמועינן דאין לו אחורים לחליקה: דומיא דשק בעינן. דכתיב (ויקרא יא) מכל כלי עץ או בגד או עור או שק איתקש כלי עץ לשק: מלא וריקן. דיש לו בית קיבול: בהנך דחזו למדרסות. כגון כסא וספסל דמקבלי טומאה ע''י מדרס: א''ה בכלי חרס נמי. נגזור טומאה באין לו תוך בהנך דחזו למדרסות: אין מדרס בכלי חרס. שישבר אם אדם יושב עליו: רב פפא אמר. הא דאמרת עשית ב''ש וב''ה אחד לאו פירכא היא: דמקדח גדול שנינו. במשנה דמאור העשוי בידי אדם דמקדח גדול דהוי כסלע נירונית אבל מקדח סתם בציר מסלע וב''ש במקדח סתם קאמרי: באיזה מקדח אמרו. ב''ש בגולגולת כמלא מקדח כקטן של רופאים שקודרין בו את הראש לתקן את המכה: הניחא לר''מ כו'. ותו אפי' לר''מ מי ניחא. אם כן דשיעורא דב''ש זוטר הוה ליה מקולי ב''ש דהיינו קולא דבשיעורא זוטא כי האי פרחה לה טומאת גולגולת: ואנן שית תנן. בעדיות (פ''ה משנה א) ששה דברים מקולי ב''ש שב לא תנן: סלע נירונית שנינו. דהוי כמקדח גדול אבל כסלע דקאמרי ב''ה זוטר אפי' ממקדח קטן של רופאים הלכך אפי' לר''מ שיעורא דב''ש נפיש: מתני' ריס של עין. מפרש בגמ': הרי בעינו דק. כלומר הרי שיש בעינו דק טייל''א: תבלול. מפרש מאי היא: חלזון. חולי היא שקורין לימו''ן: נחש. מפרש בגמרא: (ועצב). מיי''ל: לבן הפוסק בסירא. סירא היינו שורה שבעין סביב לשחור שחור הוא שקורין פרונילא שמשם מראית העין באה ואם חוט של לבן יוצא מן הלבן ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור הוי מום: שחור ונכנס בלבן. אם חוט השחור יוצא מן השחור ופוסק בסירא ונכנס בלבן: אינו מום. שאין מומין בלבן דלאו עין הוא אלא שומן העין: גמ' (רש"י)

תוספות צריך אתה לתלות כחזקיה שהוא אבי עקש. פירוש צריך אתה לטרוח כדי ליישב הדבר שאין לשבשה מכח קושיא כי ברור לי שכך אמר שמואל כמו עדות חזקיה אבי עקש שלא היה לשון דבריו מיושב ומתרץ ליה בסמוך: כנגדו בכלי שטף כו'. בכלי עץ נופל לשון זה דכתיב בהו [וכל] כלי עץ ישטף במים כדפירש בקונטרס ומצינו למימר נמי דכלי מתכות כמו כן מיקרו כלי שטף משום דכתיב בהו ומורק ושוטף במים והא דפריך לקמן ואין לו תוך בכלי שטף מדאורייתא בר קבולי טומאה היא דומיא דשק בעינן פשיטא ליה דאיירי נמי בכלי עץ בכל הנהו דמיקרו כלי שטף מדלא נקט כלי מתכות: אין לו אחורים לחלוקה נטמא. תוך קרי אותו צד שרגילין להשתמש בו: הרי הוא ככלי חרס נטמא תוכו נטמא גבו. על כרחו לטמא אחרים קאמר דלא נפקא מינה מידי למילתא אחריתי וקשה מכאן לגירסת רבינו שמואל דשבת (דף טז.) דמשמע דכלי חרס אין מטמאין מגבייהו כלל ובספ''ק דחולין (דף כד.) דאמרי' דאויר כלי חרס טמא [וגבו טהור] היינו דלא מקבל טומאה מגבו אבל מטמא אחרים מגבו כדתניא בתורת כהנים מרובה מדת לטמא ממדת ליטמא שמטמא אחרים מאחוריו ואינו מיטמא מאחוריו ועוד אמרי' בפרק המפלת (נדה דף כו.) דאבן היוצא מן התנור טפח דחשיב יד להוציא טומאה דלא עדיפא מגב ואין לומר דעדיפא ואיירי אפי' להכניס דהתניא בתוספתא דאין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהיסטו ועוד דדרשינן הא יש צמיד פתיל עליו טהור ומי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה ואע''ג דבריש סוגיא דהעור והרוטב (חולין דף קיח.) משמע דסבר הש''ס דיד כל תנור להכניס ולהוציא ועדיף מגבו במסקנא צרכינן למימר הכי: בהנך דחזו למדרסות אבל שאר פשוטי כלי עץ טהורי' ודינם פירשתי בפ' המוכר את הבית (ב''ב סו.) ובפ' בכל מערבין (עירובין דף לא.): (תוספות)

דף לח - ב

מאי הריס אמר רב פפא תורא ברא דעינא: דק תבלול: ת''ר דק משוקע הרי זה מום צף אינו מום והתניא איפכא לא קשיא הא בשחור הא בלבן והא אין מומין בלבן אלא הא בדוק לבן הא בדוק שחור דאמר רבה בר בר חנה סח לי [ר'] יאשיה דמן אושא דק שחור משוקע הרי זה מום צף אינו מום דק לבן משוקע אינו מום צף הרי זה מום וסימניך ברקא: חלזון נחש ועצב: איבעיא להו חלזון הוא נחש או דלמא חלזון או נחש ת''ש דאמר רבה בר בר חנה סח לי רבי יוחנן בן אלעזר זקן אחד היה בשכונתינו ור''ש בן יוסי לקוניא שמו ומימי לא עברתי לפניו פעם אחת עברתי לפניו אמר לי שב בני שב חלזון זה מום קבוע לשחוט עליו וזהו נחש שאמרו חכמים ואע''פ שאמרו אין אדם רואה מומין לעצמו אבל מורה הלכה לתלמידים ותלמידים מורין לו והאמר ר' אבא אמר רב הונא כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו איהו נמי מורה ובא הוה מעיקרא: איזהו תבלול לבן הפוסק את הסירא: מתני' מני רבי יוסי היא דתניא לבן ונכנס בשחור שחור ונכנס בלבן ה''ז מום דברי ר''מ ר' יוסי אומר לבן ונכנס בשחור ה''ז מום שחור ונכנס בלבן אינו מום שאין מומין בלבן אמר רב מ''ט דרבי יוסי דכתיב {תהילים עג-ז} יצא מחלב עינימו תרבא דעינא איקרי עינימו סתמא לא איקרי ור''מ מ''ט מה לשון תבלול דבר המבלבל את העינים: מתני' חורוור והמים הקבועין איזהו חורוור הקבוע כל ששהה שמונים יום ר' חנניא בן אנטיגנוס אמר בודקין אותו ג' פעמים בתוך שמונים יום ואלו הן מים הקבועין אכל לח ויבש של גשמים לח ויבש של שלחים או אכל היבש ואח''כ הלח אינו מום עד שיאכל הלח ואח''כ היבש: גמ' מתני' מני רבי יהודה היא דתניא חורוור קבוע ארבעים יום ומים הקבועים שמונים יום דברי ר''מ ורבי יהודה אומר חורוור שמונים יום ואלו הן מים הקבועים אכל לח ויבש של בית השלחין או שאכל יבש ואח''כ אכל הלח אין מום עד שיאכל יבש אחר הלח וישנו ג' חדשים והא תרוייהו תננהי אכל לח ויבש של גשמים לח ויבש של בית השלחין חסורי מיחסרא והכי קתני אכל לח ויבש של גשמים ה''ז מום בית השלחין אינו מום ודגשמים נמי אכל יבש ואח''כ אכל לח אינו מום עד שיאכל יבש אחר הלח וישנו ג' חדשים איני והתניא והא רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן אדר וניסן לח אלול ותשרי יבש אימא אדר וחצי ניסן לח אלול וחצי תשרי יבש: איבעיא להו לח בזמן לח ויבש בזמן היבש או דלמא לח ויבש בזמן הלח תא שמע דאמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן אדר וניסן לח אלול ותשרי יבש דלמא פירי דאלול ותשרי מאכילנא ליה באדר וניסן וכמה מאכילין אותו אמר רבי יוחנן משום רבי פנחס בן ערובא כגרוגרת אמר רבא בעי במערבא כגרוגרות בסעודה ראשונה

רש"י תורא ברא דעינא. שורה חיצונה של עין היינו בת עין המכסה את העין: דק משוקע. דק המשקע את העין הרי זה מום: הא בשחור הא בלבן. השתא קס''ד דמוקים חדא בשחור של עין וחדא בלבן של עין: וסימניך ברקא. מייל''א דהוי לבן וצף והוי מום הכא נמי סימן זה יהא לך בדוק דלבן וצף הוי מום: ברקא. כגון השוכר את החמור והבריקה (ב''מ דף עח.): זקן אחד. כהן היה: לא עברתי לפניו. שגדול הדור היה: חלזון זה. בכור היה לו לאותו זקן והיה לו חלזון בעינים: שמורה הלכה. הלכה חדשה שלא שמענוה מאחר: קודם מעשה. קודם שבא מעשה ההלכה בידו: שומעין לו. ועושין מעשה: אין שומעין לו. דבשביל המעשה אומרה והכא מאן ציית ליה במאי דאמר דמום קבוע הוא: מתניתין. דקתני אין מום בלבן רבי יוסי היא: יצא מחלב עינימו. יצא רשע לתרבות רעה מרוב שומן שבעינו ושומן העין בלבן הוא: דבר המבלבל. שפוסק הסירא ומערב השחור והלבן כל היכי דעבר הוי מבלבל: מתני' חורוור. חולי הוא שיש טיפין לבנות בעין: הקבועים. אתרוייהו [קאי] אחורוור ואמים: בודקין ג''פ בתוך שמונים יום. ואם לא בדקוהו אע''פ שמום נמצא שם ביום שמונים לא הוי מום דשמא בינתים הלך לו וחזר שכן דרכו: מים. שעיניו נוטפות מים: אלו הם המים הקבועין. כלומר במאי ידעינן אי קבועין הן אי עוברים: אכל לח ויבש של גשמים. אם האכילוהו לרפואה תבן ומספוא שקורין פיצ''א: לח. הגדל בניסן ויבש הגדל בתשרי כדמפרש בגמרא והאכילוהו ביחד לח ויבש של גשמים הגדל בשדה בית הבעל דסגי ליה בגשמים: או לח ויבש של שלחים. קרקע שצריכה להשקות: או שלא אכל לח ויבש ביחד אלא אכל יבש ואח''כ אכל לח. לרפואה אין זו דרך רפואה אע''פ שלא נתרפא בכך אינו מום עד שיאכל יבש אחר הלח דזו היא דרך רפואתו ואם לא נתרפא הוי מום: גמ' מתני'. דקתני חורוור קבוע שמונים יום רבי יהודה היא: אכל לח ויבש. של בית הבעל שאין צריך להשקותה ההוא הוי רפואה: ולא לח ויבש של שלחין. דלא הוי רפואה ולא בדקנא ביה: או שאכל יבש. של בית הבעל ואחר כך לח אינו נבדק בכך דאין זו דרך רפואה: וישנו ג' חדשים. דג' חדשים בדקינן ליה בהכי: ה''ז מום. אם לא נתרפא בכך: והאנן תרוייהו תנן. דבין של בית הבעל בין של שלחין ואי אכיל יבש אחר הלח מסי ובדקינן ומתניתין כרבי יהודה אוקימתא: חסורי מחסרא. מתני': לח בזמן לח. מספוא הגדל באדר וניסן מאכילין אותו באדר וניסן: ויבש ביבש. מספוא הגדל באלול ותשרי מאכילין אותו בתשרי דלא שחטי ליה עד שיעברו כל ימי הקיץ ויבדק בשניהם: ת''ש. דלח בזמן לח ויבש בזמן יבש: וכמה מאכילין אותו. בכל יום: בסעודה ראשונה. שאוכל בכל יום יהבינן לי' מן הרפואה כגרוגרות: (רש"י)

תוספות וסימניך ברקא. משמע דהוי מום קבוע ותימה דבפ' מי שאחזו (גיטין סט.) יש רפואות לברקא ובפרק המוציא יין (שבת עח.) נמי אמרי' כוחלין לברקותי וי''ל דהתם מיירי בממשמשין ובאין קודם שנקבעו וכן נמי [צריך] לתרץ אקושיא אחריתי דהתם . בפרק המוציא יין קתני (ג''ז שם) דם כדי לכחול עין אחת שכך כוחלין (ליחוור) [ליארוד] ובתוספתא (דשבת פ''ט) גרסי' להו ובתוספתא במכילתין (פ''ד) כתוב יאור במקום חורוור משמע דהכל אחד וחורוור הקבוע חשיב לקמן מום ומיהו איכא למימר דבשבת מיירי באותו שאינו קבוע ועוד יש לתרץ דהיכא דאין מתרפא מאליו חשיב מום והא דקאמר לקמן גבי מים הקבועים דאם עובר כשמאכילין אותו לח ויבש של גשמים לא הוי קבוע אין זו רפואה ממש אלא בדיקה ונסיון אם הם קבועים אם לאו אבל רפואה גמורה יכולה להעביר מום קבוע תדע דלקמן (דף לט:) אמרינן גבי נפגם הזובן נפגם ולא ניטל דניטל חוזר לאיתנו יותר וכשנפגם נמי הוי יכול ליטלו ומיהו י''ל דכי נפגם תחלה אין לו תקנה וקצת יש לדקדק מילפת דכתיבא באורייתא והוי מום כדלקמן (דף מא.) והיא חזזית המצרית ובב''ק בפרק מרובה (דף פ:) משמע דיש לה רפואה כדאמרינן מתריעין על החיכוך בשבת ומוקי לה בחזזית המצרית דלח מבחוץ ויבש מבפנים ומיהו יש לפרש דהא שמתריעין לאו שתתרפא אלא שלא תוסיף דמה נפשך אין לה רפואה דאמרי' לקמן שמלפפת והולכת עד יום המיתה וכתיב נמי אשר לא תוכל להרפא ומיהו יש לדקדק מיבלת דכתיבא והויא מום כדלקמן ותנן בפ' המוצא תפילין (עירובין קג.) חותכין יבלת במקדש וכן חותכין יבלת בפסח (פסחים סה:) אלמא יש לה רפואה בחתיכה וחשיב מום ואין להעמידה דלית בה עצם דתלתולי בעלמא הוא כדלקמן ומיהו יש להעמידה ביבלת שבעין ודלית ביה שער דאין שוחטין עלה לא במקדש ולא במדינה ואע''ג דאמרי' בעירובין (שם) לחה ויבשה יד וכלי הכל שייך ביבלת שבעין: אם קודם מעשה אמרה שומעין לו. אומר ר''ת דלא אמרי' הכי אלא היכא דצריך לאותה הוראה כי הכא וביבמות בפ' הערל (דף עו.) גבי חגר חרב כישמעאל ובפרק נושאין על האנוסה (יבמות צח.) גבי גר נושא אשת אחיו מאמו ובריש עשרה יוחסין (קדושין ע:) גבי עובדא דרב יהודה דכל דאמר מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא שהיה נראה לרב יהודה שאומר כן לפי שהקניטו: יצא מחלב עינימו. לפי הדרשה לבן שבעין קורין חלב כדפי' בקונטרס ששם שומן העין ורוצה לומר שיצא הרשע לתרבות רעה מרוב שומן שבעין אבל פשטיה דקרא רוצה לומר שיוצא העין ובולט לחוץ מרוב שומן שבתוכו: (תוספות)

דף לט - א

או דלמא בכל סעודה וסעודה אם תימצי לומר בסעודה ראשונה קודם אכילה או לאחר אכילה קודם אכילה ודאי מעלי ליה כסמא לאחר אכילה מאי קודם שתיה או לאחר שתיה וקודם שתיה ודאי מעלי ליה כשערי לאחר שתיה מאי קשור או מותר מותר ודאי מעלי ליה קשור מאי לבדו או עם חבירו עם חבירו ודאי מעלי ליה לבדו מאי בעיר ובשדה בשדה ודאי מעלי ליה בעיר מאי בעי רב אשי אם תימצי לומר בשדה גינה הסמוכה לעיר מאי תיקו: ר''ח בן אנטיגנוס אומר [וכו']: אמר רב נחמן בר יצחק ובלבד שיהו משולשים בעי מיניה פנחס אחוה דמר שמואל משמואל אכל ולא איתסי למפרע הוי מומא או מיכן ולהבא הוי מומא למאי נ''מ למימעל בפדיונו אי אמרת למפרע הוי מומא מעיל ואי מיכן ולהבא הוי מומא לא מעיל מאי קרי שמואל עליה {ישעיה לג-כג} פסחים בזזו (בוז): מתני' חוטמו שניקב ושנפגם ושנסדק שפמו שניקבה שנפגמה שנסדקה: גמ' ת''ר ניקבו חוטמין זה לתוך זה מבחוץ הרי זה מום מבפנים אינו מום: שפתו שניקבה ושנפגמה ושנסדקה: אמר רב פפא תורא ברא דשיפתיה: מתני' חוטין החיצונות שנפגמו ושנגממו הפנימים שנעקרו רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר אין בודקין מן התיומת ולפנים ואף לא את התיומת: גמ' ת''ר התיומת איזהו תיומת מן התיומת ולפנים ותיומת עצמה כלפנים רבי יהושע בן קפוצאי אומר אין שוחטין אלא על החיצונות בלבד רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר אין משגיחין על התיומת כל עיקר מאי קאמר ותו רבי יהושע בן קפוצאי היינו תנא קמא חסורי מיחסרא והכי קתני איזהו הפנימית מן התיומת ולפנים ותיומת עצמה כלפנים בד''א שנפגמו ושנגממו אבל נעקרו שוחטין ר' יהושע בן קפוצאי אומר אין שוחטין אלא על החיצונות אבל פנימיות שנעקרו מישחט עלייהו לא שחטינן אבל אפסולי מיפסל ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר אין משגיחין על התיומת כל עיקר ואפי' איפסולי לא איפסיל בעי רב אחדבוי בר אמי יש מחוסר אבר מבפנים או אין מחוסר אבר מבפנים למאי אי לבכור {דברים טו-כא} פסח או עור כתיב אי לקדשים {ויקרא כב-כב} עורת או שבור כתיב לאישחוטי ולאיפרוקי לא איבעיא לן כי מיבעיא לן לאיפסולי מאי {ויקרא כב-כא} תמים יהיה לרצון אמר רחמנא תמים אין חסרון לא או דלמא תמים יהיה לרבות כל מום לא יהיה בו מה מום מאבראי אף חסרון מאבראי ת''ש {ויקרא ז-ד} ואת שתי הכליות ולא בעל כוליא אחת ולא בעל שלש כוליות ותניא אידך יסירנה לרבות בעל כוליא אחת סברוה דכ''ע אין בריה באחת דהא מיחסר חסר לימא בהא קמיפלגי דמר סבר חסרון מבפנים שמיה חסרון ומר סבר חסרון מבפנים לא שמיה חסרון אמר רב חייא בר יוסף דכ''ע יש בריה באחת וחסרון מבפנים שמיה חסרון ולא קשיא כאן כשנבראה בשתים וחסרו כאן כשנבראה באחת מעיקרא והא דומיא דשלש קתני מה שלש מעיקרא אף אחת מעיקרא אלא הכא ביש בריה מעיקרא קמיפלגי מר סבר יש בריה באחת ומר סבר אין בריה באחת ור' יוחנן אמר דכולי עלמא אין בריה באחת וחסרון מבפנים שמיה חסרון ולא קשיא כאן שחסרה קודם שחיטה כאן שחסרה לאחר שחיטה ולאחר שחיטה קודם קבלה מי שרי

רש"י או דלמא כו. אם תימצי לומר בסעודה ראשונה כו' דאי אמרת בכל סעודה תו לא מיבעי מידי דודאי לא איכפת לן אי קודם אכילה או לאחר אכילה דהא בסעודה שניה אחר אכילה הוא ומוכלינן ליה אבל אם תימצי לומר דלא יהבינן ליה אלא בסעודה ראשונה שבכל יום מיבעי לן: קודם אכילה ודאי מעלי ליה כסמא. כדרך סם שכל אדם שותה סם לרפואה קודם אכילה: לאחר אכילה מאי. מי הויא בדיקה בהכי או לא: ה''ג קודם שתיה ודאי מעלי ליה כשערי. שדרך בהמה לאכול שעורים קודם שתיה: מותר ודאי מעלי ליה דניחא ליה עלמא: עם חבירו. נייח ליה בצוותא ומהניא ליה אכילה: בשדה. ניחא ליה באוירא: גינה הסמוכה לעיר. הויא כשדה או לא: שיהו משולשים. לג' חלקים שאם יראנו היום יבדקנו מכאן ליום כ''ו וחצי והדר ליום ששה ועשרים וחצי והדר ליום כ''ז דליהוו שמונים לפי שבשלש זמנים הללו דרך אותו המום לעבור ואינו נראה והוי ליה מום עובר: למימעל בפדיונו. לאו מבכור בעי דלא שייכא ביה פדיון אלא בשאר מוקדשין שעיניהם מנטפות והפריש מיד פדיונם ואמר הרי הן מחוללות על מעות הללו ואח''כ בדקו וקודם שתכלה זמן בדיקתו שלש חדשים נהנה מן הפדיון: אי אמרת למפרע הוי מומא. אישתכח דחילולו הוי חילול ופדיונו קדוש ומביאין קרבן מעילה: קרי שמואל עליה. האי קרא פסחים בזזו בז דהוי דבר שאין הדעת סובלת שיהו חגרים בוזזים ביזות כלומר אתה אינך מחודד ושאלת שאילה כזו שאיני יודע תשובה: מתני' שפמו. שפה: גמ' מבחוץ. שהנקב נראה שנקבו מחיצות החיצונות של חוטם: מבפנים. שניקבה מחיצה החולקת את החוטם: אינו מום. שבמקום סתר הוא: תורא ברא דשיפתיה. שורה חיצונה של שפה כלומר חודה של שפה ולא רחבה: מתני' מתאימות. שיניים גדולות שקורין מיינשליר''ש שאחת נראית כשתים: ואף לא את המתאימות. שאם נעקרו החוטין כנגדן לא הוי מום: גמ' איזו. התיומת. כולה מפרש לקמן: ותיומת עצמה כלפנים. ואין שוחטין עליה: החיצונות . שבאמצע הפה: אין משגיחין. דאפי' מן מזבח לא נפסל: מאי קאמר. דקאמר איזו תיומת מן התיומת ולפנים: ה''ק איזו היא הפנימית דאמרי' עלה במתני' נעקרו הוי מום נפגמו או שנגממו לא הוי מום: אבל איפסולי מיפסל. מע''ג המזבח וימתין שיפול בו מום אחר וישחטנו: פסח ועור כתיב. דמשמע בגלוי אין בסתר לא:. לאישתחוטי. בכור על חסרון שבפנים: ולאפרוקי. קדשים לא מיבעיא לי דלא חשיב מומא כולי האי: לרצון. מזבח: ואת שתי הכליות. בקרבנות כתיב (כליות): יסירנה. משמע כוליא אחת יסירנה ויקטירנה: אין בריה באחת. אין בריה נבראת בכוליא אחת והא שאין בה אלא אחת מיחסר חסר: הא. דפסילי כשנבראת בשתים וחסרו דחזינן דמקומו ניכר והא ברייתא דמכשרת כגון דנברא באחת דליכא חסרון: מר דפסיל סבר אין בריה באחת. והאי ודאי חסר ואיסתפקא ליה למורי אמאי לא מקשי ליה נמי דומיא דשלש קתני ולדידי לא קשיא מידי דכי קס''ד דכולי עלמא יש בריה באחת. הוה מקשינן הואיל ויש בריה באחת והוא נמי תנייה בהדי שלש ודאי בנבראת באחת נמי פסול וטעמא לא הוה ידעינן אמאי פסול דלא מום בגלוי הוא וחסרון לא הוי בפנים ומשום האי פירכא אוקמי אליביה דאין בריה באחת והא מיחסר חסר ובעל כורחיה לאו דומיא דשלש היא דהא אין בריה באחת וכי תימא נוקים אליביה דיש בריה באחת אם כן אמאי פסול: חסרה קודם שחיטה. פסלה: (רש"י)

תוספות שיהו משולשין. בתחלת שמונים ובסוף שמונים ובאמצע שמונים ובענין זה יש לפרש בפ' הקורא את המגילה (מגילה יט. ושם) גבי מגילה דאמר שאם הטיל בה ג' חוטין גידין כשרה דקאמר ובלבד שיהו משולשין פירוש בתחלת הדף ובאמצעו ובסופו ושם פירש''י שיהיה מראש הדף עד הגיד כמגיד לחבירו בין מלמעלה בין מלמטה וההיא דמכות (דף ט:) ודאי הוי כענין זה גבי ערי מקלט ושלשת שיהו משולשות שיהא מדרום לחברון כמחברון לשכם ומחברון לשכם כמשכם לקדש ומשכם לקדש כמקדש לצפון ולא אמרינן שיהו בראש ארץ ישראל ובסופה ובאמצעיתה וכאן פירש''י שיהו משולשים לשלשה חלקים שאם יראהו היום יבדקנו מכאן ליום כ''ו וחצי והדר ליום כ''ו כו' דהוא יום שמונים ודומה שפירש כך לפרש שיטה דמכות (שם) ומיהו לא לגמרי הוי כי ההיא שהיה לו לפרש שיבדוק לסוף עשרים ולסוף ארבעים ולסוף ששים שישאר מן השמונים עשרים לאחר בדיקה אחרונה כמו שיש עשרים קודם בדיקה ראשונה ולא יתכן לפרש כן כלל אלא כמו שפרשתי מתחלה כדמשמע בפ' הערל (יבמות דף פ.) גבי סריס חמה דמפרש כל שלא ראה שעה בכשרותו ופריך וליחוש שמא הבריא בינתים ומשני כיון דתחילתו וסופו לקוי לא חיישינן משמע דג' פעמים היינו תחלתה וסופה ואמצעה ונראה דכפרים המשולשים בכיצד מעברין (עירובין דף נז.) לא הוי לא כי האי ולא כי ההיא דמכות: (תוספות)

דף לט - ב

והא''ר זירא אמר רב הצורם אזן הפר ואח''כ קיבל דמו פסול שנאמר {ויקרא טז-יד/יח} ולקח מדם הפר הפר שהיה כבר אלא כאן שחסרה קודם קבלה כאן שחסרה לאחר קבלה ולאחר קבלה קודם זריקה מי שרי והתניא {שמות יב-ה} שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם שיהא תמים בן שנה בשעת שחיטה ומנין בקבלה והולכה והזייה ת''ל יהיה שיהו כל הויותיו תם ובן שנה תרגמא אבן שנה הכי נמי מסתברא דתניא ר' יהושע אומר כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר או כזית חלב זורק את הדם שמע מינה ומי איכא מידי דבשעת שחיטה הוי בן שנה ובשעת קבלה והולכה הוי בן שתי שנים אמר רבא זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים לימא כתנאי {ויקרא כב-כד} ומעוך וכתות ונתוק וכרות כולן בביצים דברי רבי יהודה בביצים ולא בגיד אימא אף בביצים דברי רבי יהודה רבי אליעזר בן יעקב אומר כולן בגיד רבי יוסי אומר מעוך וכתות אף בביצים נתוק וכרות בגיד אין בביצים לא מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר חסרון מבפנים שמיה חסרון ומר סבר לא שמיה חסרון ותסברא רבי יוסי מאי קסבר אי קסבר חסרון מבפנים שמיה חסרון אפי' נתוק וכרות נמי ואי קסבר לא שמיה חסרון אפי' מעוך וכתות נמי לא אלא הכא במומים שבגלוי קמיפלגי רבי יהודה סבר מעוך וכתות הוי מומא דמיכווצן נתוק וכרות הוי מומא דהא תליין ר''א בן יעקב סבר מעוך וכתות לא הוי מומא דמעיקרא נמי זמנין דמיכווצן נתוק וכרות לא הוי מומא דמעיקרא נמי זימנין דתליין ור' יוסי סבר מעוך וכתות הוי מומא דהא ליתנהו נתוק וכרות לא הוי מומא דהא איתנהו: מתני' נפגם הזובן [או] העריה. של נקבה במוקדשין נפגם הזנב מן העצם אבל לא מן הפרק או שראש זנב מפצל (נקלפה העור והבשר והעצם נשאר) או שיש בשר מחוליא לחוליא מלא אצבע: גמ' א''ר אלעזר נפגם ולא ניטל כיס ולא זכרות תניא נמי הכי נפגם ולא ניטל כיס ולא זכרות אמר רבי יוסי בן המשולם מעשה בעינבל אחד שנטלו זאב וחזר לאיתנו: נפגמה הזנב מן העצם וכו': תנא אצבע שאמרו אחד מארבעה בטפח של כל האדם למאי הלכתא אמר רבה לענין תכלת דתניא כמה חוטין הוא נותן ב''ש אומרים ארבעה וב''ה אומרים שלשה וכמה תהא משולשת ב''ש אומרים ארבעה וב''ה אומרים שלשה ושליש שב''ה אומרים אחד מארבע בטפח של כל אדם רב הונא בריה דרב יהושע אמר לשתי אמות דתנן שתי אמות היו

רש"י הצורם אזן הפר. כהן משיח לאחר שחיטה: שהיה כבר. בשעת קבלת הדם היה שלם: תרגמא אבן שנה. הא דקתני שיהו כל הויותיו אבן שנה קאי אבל תם לא בעינן אלא בשחיטה וקבלה: ה''נ מסתברא. דמחוסר אחר קבלה כשר: כזית בשר. דאיכא כדי אכילת אדם: או כזית חלב. דאיכא כדי אכילת מזבח: זורק את הדם. ואם לא נשתייר כלום לא זריק דכתיב (דברים יב) ועשית עולותיך הבשר והדם אם אין בשר אין דם וקתני מיהא דאם נשתייר כזית זריק ואין לך מחוסר גדול מזה שחסר כולה וקתני דזריק אלמא הא דקתני כל הויותיו אבן שנה קאי: שעות פוסלות. וקאתי לאשמועינן דאם נולד טלה זה אשתקד בי''ד בניסן בח' שעות ביום יזהר עתה שישחטנו קודם שעה תשיעית דשעה תשיעית פוסלת בו והוי כנכנס בשנה שניה: לימא. הך בעיא דרב אחדבוי תנאי היא: בביצים ולא בגיד. בתמיה כלומר אי בגיד נינהו מי לא הוי מום הא ודאי טפי הוי מום דגיד בגלוי הוא יותר מן הביצים: כתות. שכתתו באבנים עד שנימוח: נתוק. ביד לגמרי אלא שעדיין תלויין בכיס: כרות. בסכין ועדיין תלויין בכיס ומעורין קצת דכרות הוי בציר מנתוק כדאמרן בפירקין דלעיל (דף לג:) להביא נותק אחר כורת. טעמא דר' יוסי מפרש לקמן: כולן בגיד לא בביצים: רבי יהודה סבר חסרון מבפנים שמיה חסרון: אלא הכא במומין שבגלוי פליגי. דכולי עלמא חסרון מבפנים שמיה חסרון מאן דפסיל בביצים לאו משום חסרון אלא משום מום: דקתליין. תולות ונחבטות בכיס ונראין מבחוץ שאין אדוקות למעלה: זימנין דכווצן. רטייר''ט אפי' כשהן בריאות: דהא ליתנהו. וחסרון הוי: מתני' הזובן. זהו נרתוק שהכיס חבוי בו: והעריה של נקבה במוקדשין. בשאר קדשים שיש בהן נקבה דבכור ליכא נקבה ובשלמים דאיכא נקבה נפגמה העריה הוי מום: מן הפרק. אם נפגם בין הפרקים מעלה ארוכה אם לא נחתך כל הזנב אלא נפגם מעט: או שראש הזנב מפציל את העצם. ראש התלוי למטה נקלף העור ובשר ונשאר העצם מגולה שוב אין מעלה ארוכה הואיל ובראש הזנב הוא. מפצל כמו אשר פצל (בראשית ל): גמ' נפגם. הזובן הוי מום לא הדר בריא: ולא ניטל. דניטל לא הוי מום דחוזר לאיתנו: כיס. אם נפגם הוי מום אבל זכרות גיד עצמו שנפגם לא מום הוא דמעלה ארוכה: שנטל זאב. את כל הזובן: אצבע שאמרו וכו'. ולא ידעינן השתא היכא קאי ולהכי בעי למאי הלכתא אמרו: אחד מארבעה בטפח. לפי שאין האצבעות שוות דאמרינן במנחות בפרק התכלת (דף מא:) טפח דאורייתא ד' אצבעות בגודל שית בקטנה חמש (ותילתא באצבע) וקאמר הכא דהיכא דהזכירו חכמים באצבע אחד מארבע בטפח של כל אדם בעינן והיינו גודל: למאי הלכתא. הזכירו אצבע: כמה חוטין. הזכירו בציצית: משולשת. תלויה למטה מכנף הבגד שהרי אין נותנין אותה בשפת הבגד ממש אלא מגביהין אותה שלשה אצבעות בתוך הבגד: אחת מארבעה. שלשה גודלין דכל אחד הוי אחת מארבע בטפח ל''א משולשת כמה יהא בה מגדיל לבד מענף שאינו גדיל: שתי אמות. שני מקלות שאורכן אמה: (רש"י)

תוספות והאמר רבי זירא אמר רב הצורם. בפרק שני דזבחים (דף כה:) גרסי' דתניא הצורם: כולן בגיד ולא בביצים . ומיהו סיפיה דקרא דבארצכם לא תעשו איירי אפי' בביצים בכ''מ שמסתרס דאפי' ע''י שיתייחס אסרי' בפ' שמונה שרצים (שבת דף קי:) וגבי מום הוא דלא חשיב מום שבגלוי כדפירש טעמא בסמוך: או שראש הזנב מפצל את העצם. פי' בקונטרס שנקלף העור והבשר ונשאר העצם מגולה כמו אשר פצל וקשה דבלשון משנה והש''ס הוה ליה למימר ונקלף ונראה לפרש שמפצל את העצם לשנים כמו מפוצלות דגבי קרנים חולין (נט:) שמפוצלות לכאן ולכאן (והתם) בתוספתא (פ''ד) קתני או שיהיה ראש הזנב מפוצל לשני עצמות: כמה חוטין הוא נותן ב''ש אומרים ארבעה. צריך לדקדק אם ד' בין הכל או ארבע ללבן וד' לתכלת וגם אם מיירי קודם כפילות דכי מיעייפי הוי שיתסר והוו השתא הנך ח' חוטין דעבדינן לשם לבן פירוש דכבית שמאי פסקינן בהתכלת (מנחות מא:) ואם נפסק אחד מהם פסול ואע''ג דמכשרינן דאגרדום תכלת וקם אלבן דהני כולהו לשם לבן הם וזו משמע בספרי בפרשת כי תצא דארבע חוטין לכל מין ומין קאמר דקתני התם כמה גדילים נעשות אין פחות משלשה חוטין כדברי בית הלל בית שמאי אומרים ד' חוטין של תכלת וארבעה של לבן על ד' אצבעות והלכה כדברי בית שמאי ומיהו מהאי דהתכלת רב ירמיה מדיפתי רמי תמניא דאינון שתסרי מר בריה דרבינא עביד כי דידן משמע שרובם עושים כמר בריה דרבינא ושמא היה מפרש ארבע ללבן וארבע לתכלת דקאמרי בית שמאי היינו לבתר דעייפינהו דהיינו שנים מכל מין קודם שנכפלו ולפי זה מה שאנו עושין עכשיו הוי פלגא לשם לבן ופלגא לשם תכלת ומיהו שלשה דקאמרי בית הלל על כרחינו קודם שנכפלו דג' לא משכחת לאחר שנכפלו ולא הוי השתא דומיא דד' לב''ש: כמה. פירש בקונטרס תלויה למטה מכנף הבגד שהרי אין נותנין אותה בשפת הבגד ממש אלא מגביהין אותה ג' אצבעות לבית הלל וד' לבית שמאי וקשה לפירושו דלענין מן הקרן הוא דמפשטינן כמלא קשר גודל ולא הוזכר לשם בתוך שלשה אצבעות אלא לאפוקי למעלה מג' ונראה כלשון אחר שפירש בקונטרס כמה תהא משולשת כמה יהא בה מגדיל לבד הענף שאינו גדיל וקאמרי בית שמאי ד' אצבעות והשתא הידור ציצית שליש גדיל וב' שלישי ענף הוי גדיל ארבע אצבעות וענף ח' אצבעות י''ב אצבעות בין הכל וכך משמע וד' של לבן על ד' אצבעות ובפרק התכלת (שם:) פירש בקונט' משולשת תלויה בענף לבד מן הגדיל ארבע אצבעות ולפירושו הידור ציצית שתי אצבעות גדיל וארבע ענף: (תוספות)

דף מ - א

בשושן הבירה אחת על קרן מזרחית צפונית ואחת על קרן מזרחית דרומית שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה חצי אצבע ושעל קרן מזרחית דרומית היתה יתירה עליה חצי אצבע נמצאת יתירה על של משה אצבע ולמה היו אחת גדולה ואחת קטנה כשהיו אומנין נוטלין בקטנה ומחזירין בגדולה שלא יבואו לידי מעילה תרתי למה לי חדא דכספא וזהבא וחדא דבניינא רב נחמן בר יצחק ואי תימא רב הונא בר נתן לאותה ששנינו שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע: מתני' אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת ר' ישמעאל אומר אם יש לו שני כיסין יש לו ב' ביצים אין לו שני כיסין אין לו אלא ביצה אחת ר''ע אומר מושיבו על עכוזו וממעך אם יש ביצה סופו לצאת מעשה שמיעך ולא יצא נשחטה ונמצאת דבוקה בכסלים והתיר ר''ע ואסר רבי יוחנן בן נורי: גמ' השתא אין לו אלא ביצה אחת אמרת הוי מומא אין לו כלל מיבעיא חסורי מיחסרא והכי קתני אין לו שתי ביצים בשתי כיסין אלא בכיס אחד א''נ שתי כיסין וביצה אחת הרי זה מום ר' ישמעאל אומר יש לו ב' כיסים בידוע שיש לו ב' ביצים אין לו אלא כיס אחד כמי שאין לו אלא ביצה אחת דמי ואתא ר''ע למימר בידוע לא אמרינן אלא מושיבו על עכוזו וממעך אם יש ביצה סופו לצאת: ומעשה שמיעך ולא יצא וכו': תניא א''ר יוסי מעשה בפירן של בית מנחם שמיעך ולא יצאת ונשחטה ונמצאת דבוקה בכסלים והתיר ר''ע ואסר רבי יוחנן בן נורי אמר לו ר''ע לר' יוחנן בן נורי עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל אמר לו רבי יוחנן בן נורי לר''ע עד מתי אתה מאכיל ישראל נבילות לאו מישחט שחטיה אלא טריפות לא איסור טריפות הוא אלא עד מתי אתה מאכיל ישראל קדשים בחוץ: מתני' בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש ושרגליו (שהוא) קלוטות כשל חמור והשחול והכסול איזהו שחול שנשמטה יריכו וכסול שאחת מיריכים גבוהות: גמ' א''ר הונא לא שנו אלא שחסר ויתר ביד אבל ברגל טרפה נמי הוי דכל יתיר כנטול דמי אמר רב פפא לא תימא דעגילן ולא סדיקן אלא כיון דעגילן אע''ג דסדיקן: והשחול והכסול וכו': ת''ר איזהו כסול ואיזהו שחול שחול שנשמטה יריכו כסול שרגלו אחד בתוך הכסל ורגלו אחד ע''ג הכסל תנא השרוע והקלוט שרוע שנשתרבב לו יריכו קלוט שרגליו קלוטות כשל חמור וכשל סוס: מתני' נשבר עצם ידו ועצם רגלו אע''פ שאינו ניכר מומין אלו מנה אילא ביבנה והודו לו חכמים ועוד ג' הוסיף אמרו לו לא שמענו [אלא] את אלו שגלגל עינו עגול כשל אדם ופיו דומה כשל חזיר ושניטל רוב המדבר בלשונו ב''ד של אחריהן אמרו ה''ז מום: גמ' אינו ניכר מי קא הוי מומא אמר רב פפא אינו ניכר מחמת עצמו אבל ניכר מחמת מלאכה: מומין אלו מנה וכו': למימרא דלאו היינו אורחיה ורמינהו המפלת מין בהמה וחיה ועוף בין טמאין בין טהורין אם זכר תשב לזכר אם נקבה תשב לנקבה אינו ידוע תשב לזכר ולנקבה דברי ר''מ ואמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן מ''ט דר''מ הואיל וגלגל עינו עגול כשל אדם אמר רב יוסף ל''ק הא באוכמא הא בחיוורא: ופיו דומה כשל חזיר: אמר רב פפא לא תימא דשפיד ופרוס אלא כיון דפרוס אף על גב דלא שפיד: ושניטל רוב המדבר שבלשונו: מתני' מני רבי יהודה היא דתניא ואת שניטל רוב הלשון רבי יהודה אומר רוב המדבר של לשונו: מתני' ומעשה שהלחי התחתון עודף על העליון ושאל ר''ג לחכמים ואמרו הרי זה מום: גמ' מאי תנא דקתני ומעשה משום דתנן פיו דומה לחזיר ופליגי רבנן עליה דרבי וקאמרינן כי פליגי רבנן עליה דרבי בשפתו עליונה עודפת על התחתונה אבל שהתחתונה עודפת על העליונה הרי זה מום

רש"י שושן הבירה. יציע שעשוי על שער מזרח ומקרי שושן הבירה במנחות בפרק שתי הלחם (דף צח.): שיהו אומנין נוטלין בקטנה. כשהיו מתנין עם האומנין לעשות כך וכך אמות מלאכה לבדק הבית היו מתנין בשל משה והן עושין למדה הגדולה למדת אחת שעושין בשושן הבירה: שלא יבואו לידי מעילה. שלא יהנו מן ההקדש דאם היו עושין באותה מדה שמתנין שמא יפחתו דא''א לצמצם הילכך מחזירין בגדולה: ותרתי למה לי. בחד סגי (באותה) [לבד מאותה] של משה שהיא ו' טפחים: חדא לדהבא וכספא. שמלאכת טורח היא מתנין בשל משה ומחזירין לאותה שגדולה הימנה חצי אצבע: לבנינא. דחומה נוטלין בשל משה ומחזירין באותה שיתירה עליה אצבע: מתני' אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת. הוי מום: שני כיסין. לכל בהמה יש לה לכל ביצה כיס אחת לפי שהכיס חלוק באמצעיתו ומבחוץ ניכר שהרי באמצע הוא משוקע ונראית בו שורה העמוקה: ומושיבין אותו על עכוזו. גרסינן והכי אמרינן בעירובין בפ' כיצד מעברין (דף נג:) אכוזו תנן או עכוזו תנן על עכוזו על עגבותיו אחת מושיבין את הבכור שאין לו אלא ביצה אחת: וממעך. וממשמש בכיס ובכסלים ואם יש סופה לצאת ואם אינה יוצאה הוי מום: כסלים. פלנק''ש: והתיר ר''ע. דהוי מום הואיל ואינה במקומה: גמ' חסורי מחסרא כו'. ור' ישמעאל אסיפא הוא דפליג דקאמר ת''ק אין לו אלא ביצה אחת בשני כיסין הוי מום ואתי רבי ישמעאל למימר בידוע שיש לו שתי ביצים אבל ארישא מודינא לך דכי אין לו אלא כיס אחד כמי שאין לו אלא ביצה אחת וכמעוך דמי: בפירן. שם הכפר: קדשים בחוץ. שאין בו מום ובקדושתו הוא: מתני' שנשמטה יריכו. כגון דלא איעכל ניביה דאי איעכל ניביה טריפה נמי הוי כדאמרי' באלו טריפות (חולין דף נד:) האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה וה''מ דאיעכול ניביה: גבוה מחבירתה. מקום בוקא דאטמא של ירך זו עלה למעלה על הגב יותר מחבירתה: גמ' לא שנו. דבעל ה' רגלים או שלשה דהוי מום ולא טריפה: אלא. שהחיסור או הייתור הוו ביד שיש לו לבעל ה' רגלים ג' ידים וב' רגלים ולבעל ג' ב' רגלים ויד אחת דביד לא שייך טריפות: כנטול דמי. ובהמה שנטל ירך וחלל שלה נבילה וקי''ל בבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טריפה ועוד בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה: לא תימא. דמכל וכל דומות לחמור דעגילין ולא סדיקין: אלא כיון דעגילין. כשל חמור הוי מום דפרסות בהמה טהורה אינן עגולות: כסלי. פלנ''ק: בתוך הכסל. כך דרך הבהמה שהירך מחוברת באליה סמוך לכסלים ולא למעלה מן הכסלים דהיינו על גב האליה: שנשתרבבה יריכו. שאחת מיריכותיו גדולה מחבירתה: מתני' אע''פ שאינו ניכר. בגמרא מפרש: לא שמענו אלא אלו. שהוזכרו למעלה ואלו הן הג' שהוסיף את שגלגל עינו כו': לשל חזיר. מפרש בגמ': רוב המדבר. היינו קצת הלשון שאינו דבוק במלקוחיו: גמ' מחמת עצמו. שאין השבר נראה אבל ניכר הוא מחמת שצולע והילוך הרגל זו היא מלאכתו: דלאו היינו אורחיה. שיהא גלגל של בהמה עגול: תשב לזכר. ימי טומאה שבעה ול''ג ימי טוהר: תשב לנקבה. י''ד טמאים וס''ו טהורין: לזכר ולנקבה. לחומרא ימי טומאה דנקיבה שבועיים וימי טוהר דזכר דלא יהא לה אלא ל''ג ימי טוהר: מאי טעמא דר' מאיר. דאמר היולדת מין בהמה טמאה לידה כולד מעליא: הואיל. ודומה לאדם בגלגל העין: באוכמא. שחור של עין הבהמה (אינו) עגול כשל אדם: הא בצירא. כל בית מושב הלובן והסירא קרי ציריא והוא ודאי [אינו] עגול כשל אדם: לא תימא. דבעי' דומה לחזיר מכל וכל דשפיד ופריס שפיד פיו עגול פריס ששפה עליונה ולחיים העליונות עודפות על התחתונות ומפי המורה איתמר לן איפכא דשפיד שלחייו העליונות הולכות ומתחדדות כשפוד: גמ' מאי תנא. דדמי להאי מעשה דקתני (רש"י)

תוספות בפירן של בית מנחם. פירש בקונטרס שם הכפר ובתוספתא (פ''ד) כתוב בפרה של בית מנחם כמו בההוא [מעשה בפרה של בית מנחם] שניטלה האם שלה (סנהדרין דף לג.): שנשמטה יריכו. פי' בקונטרס אישלויישי''ר בלע''ז וכגון דלא איעכול ניביה דאי איעכול ניביה טריפה נמי הוי כדאמר באלו טריפות (חולין דף נה:) האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה והני מילי דאיעכול ניביה וקשיא לפירושו דאיכא מאן דטריף התם אפילו לא איעכול ולא איפסוק אלא יש לפרש דנשמטה כן מתחלת ברייתה וכן נשתרבבה בסמוך: (תוספות)

דף מ - ב

ומעשה נמי שלחי התחתון עודף על העליון שאל רשב''ג לחכמים ואמרו ה''ז מום והא גבי אדם הוא דתנן שפתו העליונה עודפת על התחתונה או שתחתונה עודפת על העליונה ה''ז מום גבי אדם הוא דכתיב {ויקרא כב-ד} איש איש מזרע אהרן איש ששוה בזרעו של אהרן אבל בבהמה לא אמר רב פפא לא קשיא הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם: מתני' אוזן הגדי היתה כפולה אמרו חכמים בזמן שהוא עצם אחד מום בזמן שאין בו עצם אינו מום רבי חנניא בן גמליאל אומר זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר ושאין בה שלש חוליות ה''ז מום: גמ' ת''ר פיו בלום ורגליו מבולמות מחמת הרוח אינו מום מחמת העצם ה''ז מום אזניו כפולות בחסחסות אחת ה''ז מום בשתי חסחסיות אינו מום: ר''ג אומר זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר: אמר רב פפא לא תימא דקטינא אלא דכריכא אף ע''ג דאלימא: או שאין בה שלש חוליות וכו': אמר רב הונא בגדי שתים ה''ז מום שלש אינו מום בטלה שלש הרי זה מום ארבע אינו מום מיתיבי בגדי אחת הרי זה מום שתים אינו מום בטלה שתים הרי זה מום שלש אינו מום תיובתא דרב הונא ורב הונא מתני' אטעיתיה איהו סבר מדרישא בגדי סיפא נמי בגדי ולא היא רישא בגדי וסיפא בטלה: מתני' רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת בעיניו ושנפגם עצם ידו ורגלו ושנפרק עצמו של פיו עינו אחת גדולה ואחת קטנה אזנו אחד גדולה ואחד קטנה במראה אבל לא במדה רבי יהודה אומר שתי ביציו אחת גדולה כשתים שבחבירתה ולא הודו לו חכמים: גמ' למימרא דיבלת הוי מומא ורמינהו ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה בעל גרב ובעל יבלת ותסברא הא כתיבא {ויקרא כב-כב} יבלת באורייתא אלא ל''ק הא בגופו הא בעינו מכדי קרא סתמא מה לי בגופו ומה לי בעינו אלא לא קשיא הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם דקרא דאית בה עצם מתני' דלית בה עצם בעינו הוי מומא בגופא לא הוי מומא ולית לה עצם בגופא פסולה הרי תלתול בעלמא הוא דתנן ר''א אומר בעלי התילולין פסולין באדם וכשירין בבהמה אלא אידי ואידי בעינו ולא קשיא הא בשחור הא בלבן והא אין מומין בלבן אלא אידי ואידי בלבן ואמר ר''ל לא קשיא הא דאית בה שער הא דלית בה שער: עינו אחת גדולה וכו': תנא גדולה כשל עגל קטנה כשל אווז: אזנו אחת גדולה וכו': ורבנן עד כמה תניא אחרים אומרים אפילו אינה לשניה אלא כפול כשירה: מתני' זנב העגל שאינה מגעת לערקוב אמרו חכמים כל מרבית עגלים כן כל זמן שיהו מגדלין הן נמתחות איזהו ערקוב שאמרו ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר בערקוב שבאמצע הירך:

רש"י ומעשה: גבי אדם. כהן: הא דאית בה עצם. אם עצם הלחי התחתון עודף על העליון הוי מום אפילו בבהמה אבל אין בה עצם אלא ששפתו התחתונה ארוכה ומקבלת העליונה ועודפת עליה באדם הוי מום ולא בבהמה: מתני' אזן הגדי שהיתה כפולה. שיש לו שתי אזנים מצד אחד אוזן בתוך אוזן: בזמן שהוא עצם אחד. שאין להם אלא תנוך אחד שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה הרי זה מום: ואם אינה עצם אחד. שהתנוכים מובדלים למעלה אינו מום וטעמא לא איתפרש לי ולא דמי לבעלת ה' רגלים דהאי אוזן בתוך אוזן אינו נראה כל כך: לשל חזיר. מפרש בגמ': גמ' בלום. קצר: מבולמות. קצרות ברוחב אנקפלי''ד בלע''ז: אם מחמת הריוח. שאין לו ריוח כל כך בפה ולא בעצם ולא בבשר השפתים אינו מום: ואם מחמת העצם שהשפתים פתוחות יפה אבל הלחיים אדוקות זו בזו שאינו יכול לפותחן דכי אכיל או פעי מרחיב השפתים ונראה העצם כנוד ה''ז מום וכן ברגלים שרגליו קצרות מחמת הרוח של מדה אחת העצם והבשר של כפות הרגלים שלא היו רחבין כל כך אינו מום ואם מחמת העצם שהעצם קצר והבשר מרחיב מלמטה ויוצא לחוץ הרי זה מום והמורה גריס מחמת הרוח ופירושה כדפרישנא אבל לתקן הלשון אין יכולת ואיכא דגרסי מחמת הריוח כדפרישנא ל''א פיו בלום נפוח אם מחמת הרוח שנפח מחמת דיצא אינו מום דהדר בריא ואם מחמת העצם שעבה ביותר הרי זה מום ובתוספתא דבכורות (פ''ד) מצאנו מחמת הרוח אינו מום מחמת עצמו ה''ז מום: חסחוס. תנוך: קטינא. דקה מאד: כריכא. עגולה שזנב הטלה הוי רחבה יתר על עוביה: בגדי שתים. חוליות בזנב ה''ז מום: רישא. אזן הגדי סיפא אין בה שלש חוליות: מתני' יבלת. ורואי''ן: ושנפגם עצם ידו. דניכר המום ולעיל איירי בנשבר: עצמו שבפיו. שהשיניים קבועות בו ולמעלה מן החוטין דאי חוטין גופיה אפילו נפגמו או נגממו נמי: במראה. שלכל נראה שזו גדולה מזו: אבל לא במדה. שאם אין ניכר אלא במדה אינו מום: ולא הודו לו. ארבי יהודה קאי: גמ' לא במקדש. דנפסל מן המזבח: ולא במדינה. דאינו מום גמור לישחט עליו בחוץ: גרב. חזזית: ותסברא. דלא מום הוא: והא כתיב יבלת באורייתא. גבי מומין גמורין (ויקרא כב) עורת או שבור או חרוץ או יבלת: בגופו. לא מום גמור הוא: והא קרא סתמא. כתיב: אלא. בגופו נמי הוי מום ולא קשיא קרא דמשמע דאפילו בגופו הוי מום אמתני' דמשמע דאינו מום גמור אלא בעין אבל בגופו מום הוא ליפסל ולא לישחט קרא דאית ביה עצם ומתני' הכא דבעין הוי מום ואידך מתני' דבגופו לא הוי מום בדלית בה עצם: ולית ביה עצם בגופו פסולה הוי. בתמיה: תלתול. חתיכות בשר התלויים בו כגון בני אדם שיש להם אצל אזניהם רצועות קטנות של בשר וממעי אמן הם: פסולין באדם. אם כהן הוא פסול לעבודה דבעינן שוה בזרעו של אהרן: אלא אידי ואידי בעין. אמתני' קאי ולא אקרא: והא אין מומין בלבן. ואפילו במקדש כשר לשחוט: אידי ואידי. הא דקתני אין שוחטין במקדש ובמדינה בלבן והא נמי דקתני אין מומין בלבן תרוייהו ליבלת במומין שבלבן אית ביה שער מגונה הוא ועלה קתני מתני' אין שוחטין לא במקדש ולא במדינה: והא דקתני אין מומין בלבן בדלית בה שער. ומתני' דמום גמור הוא כדאוקימנא בשחור ובדלית נמי עצם וקרא בדאית בה עצם דאי מתניתין דהכא בדאית בה עצם אמאי נקט בעינו: ורבנן. דלא הודו לו בביצים עד כמה תהא חבירתה קטנה דמכשרי: מתני' לערקוב. לפרק שבירך ובגמ' מפרש איזה ערקוב: כל מרבית עגלים. כל תרבות מנהג של עגלים כך הוא שיש זנבן מגיעות לערקוב הילכך בציר מהני הוי מומא וכשהן גדולים הולכות ונמתחות עד למטה: שבאמצע הירך. מפרש בגמרא: (רש"י)

תוספות פיו בלום. פירש בקונטרס בלשון ב' נפוח וכו' בלשון ראשון שפי' ובלום קצר דבלום הוא לשון סתימה כמו חוטמו בלום דלקמן בפרק מומין אלו (דף מג:) דפירושו נקביו סתומין כדפי' לקמן בקונטרס וכמו בולם עצמו בשעת מריבה בפ' כיסוי הדם (חולין דף פט.): והא אין מומין בלבן. ואע''ג דפלוגתא היא לעיל (דף לח:) הא אוקימנא לעיל מתני' כמ''ד אין מומין בלבן: אלא אידי ואידי בשחור גרסינן. ולא גרסינן בלבן: (תוספות)

דף מא - א

גמ' תנא קפץ העליון ולא קפץ התחתון וכנגדו בגמל ניכר: מתני' על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסולי המוקדשין נפדין עליהן: גמ' הא תו למה לי הא תנא ליה רישא על אלו מומין שוחטין את הבכור סיפא איצטריכא פסולי המוקדשין נפדין עליהן הא נמי פשיטא מישחט שחטינן מיפרק מיבעיא אלא איידי דתנא שלשה הוסיף ואמרו לו לא שמענו את אלו וקתני ואתי דיחידאה וקא סתים לה בכולהו על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסולי המוקדשין נפדין עליהן: מתני' ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה חוורור והמים שאין קבועין וחוטין הפנימיות שנפגמו אבל לא שנעקרו ובעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית זקן וחולה ומזוהם ושנעבדה בו עבירה ושהמית אדם ע''פ עד אחד או ע''פ הבעלים וטומטום ואנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה (ר''ש) אומר אין לך מום גדול מזה וחכמים אומרים אינו בכור אלא נגזז ונעבד: גמ' וגרב לא והכתיב {ויקרא כב-כב} גרב באורייתא וחזזית לא והכתיב {ויקרא כב-כב} ילפת באורייתא ותניא גרב זה החרס ילפת זו חזזית המצרית ואמר ר''ל למה נקרא שמה ילפת שמלפפת והולכת עד יום המיתה בשלמא חזזית אחזזית לא קשיא כאן בחזזית המצרית כאן בחזזית דעלמא אלא גרב אגרב קשיא גרב אגרב נמי לא קשיא הא בלח הא ביבש לח איתסי יבש לא מיתסי ולח מיתסי והכתיב {דברים כח-כז} יככה ה' בשחין מצרים וגו' ומדכתיב ובחרס הרי גרב לח אמור וקאמר אשר לא תוכל להרפא אלא תלתא הוו דקרא יבש בין מבפנים בין מבחוץ דמתני' לח מבחוץ ומבפנים דמצרים יבש מבפנים ולח מבחוץ דכתיב {שמות ט-י} ויהי שחין (פורח אבעבועות) באדם: והזקן והחולה והמזוהם: מנהני מילי דתנו רבנן {ויקרא א-ב/י} מן הצאן ומן הכשבים [או] מן העזים פרט לזקן ולחולה ולמזוהם וצריכי דאי כתב רחמנא למעוטי זקן דלא הדר בריא אבל חולה דהדר בריא אימא לא ואי כתב למעוטי חולה דלאו אורחיה אבל זקן דהיינו אורחיה אימא לא ואי כתב רחמנא תרי למעוטי הני דכחישי אבל מזוהם דלא כחיש אימא לא ואי נמי למעוטי מזוהם משום דמאיס אבל הני דלא מאיסי אימא לא צריכי: ושנעבדה בו עבירה וכו': מנא הני מילי דת''ר {ויקרא א-ב} מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח הני בני קטלא נינהו ע''פ עד אחד או ע''פ הבעלים בשלמא טומטום במקדש לא דילמא נקבה היא במדינה לא דילמא זכר הוא ולית בה מומא אלא אנדרוגינוס בשלמא במקדש לא דלמא נקבה היא אלא במדינה נמי נהי דזכר הוא תעשה נקבות חריץ וישחוט עלה אמר אביי אמר קרא {ויקרא כב-כב} או חרוץ או שבור חרוץ דומיא דשבור מה שבור במקום עצם אף חרוץ במקום עצם רבא אמר בלא שבור נמי לא מצית אמרת חרוץ במקום בשר הוי מומא דאי סלקא דעתך הוי מומא כיון דאמר גרב זהו חרס מיחרץ דכתיב {ויקרא יג-כה/ל/לא/לד} ומראהו עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל וליכתב רחמנא חרוץ ולא בעי גרב ואמינא חרוץ דלא מאיס הוי מומא גרב דמאיס לא כל שכן כתב רחמנא גרב למימר דחרוץ במקום בשר לא הוי מומא: (רבי ישמעאל אומר אין לך מום גדול מזה): כאביי לא אמר חרוץ דומיא דשבור לא אמרינן כרבא נמי לא אמר דילמא היכא דלא מינכרא אבל היכא דמינכר מום רע קרינא ביה

רש"י גמ' קפץ העליון. קפץ קשר העליון היינו ארכובתו מקום חבור השוק והירך ולא קפץ התחתון סמוך לפרסות: כנגדו בגמל ניכר. שהגמל יש לו כנגד הארכובה עצם בולט לחוץ לשון מורי בשחיטת חולין ל''א שמעתי כגון שזנב גמל מגעת עד אותו ערקום: וקתני ואתי דיחידאה. משום דאמרן לעיל לא שמענו כו' אלא את אלו הראשונים שמנה ביבנה והדר תנא ואתא במומין שאינם סתמא אלא יחידאי קאמרי להו כגון ר' חנינא בן אנטיגנוס ור' חנינא בן גמליאל וס''ד פליגי רבנן עלייהו להכי הדר וסתם אכולהו על אלו מומין שוחטין כו': מתני' ובעל יבלת. כדאוקימנא לעיל כו' בדאין בה עצם דאי איכא עצם הויא מום גמור ואין בה שער ויש בה בלבן של עין דאי בגופו תלתול בעלמא הוא: גרב וחזזית. מיני שחין: מזוהם. מסריח: ושנעבדה בו עבירה. שנרבע: או שהמית אדם ע''פ עד אחד. שאין אלא עד אחד לא ברביעה ולא בנגיחה: ע''פ עצמו. שאין שם עד אלא בעלים אמרו דאי הוו ב' עדים בדבר הוי בסקילה אפילו בהנאה מיתסר: וטומטום ואנדרוגינוס. ספק זכר וקדשי ספק נקבה הן ולא קדשי: אין לך מום גדול מזה. אאנדרוגינוס קאי דמקום נקבות הוי כמום והוי כבכור בעל מום ונשחט במדינה ואסור בגיזה ועבודה: וחכ''א אינו בכור. דבריה בפני עצמה הוא ונגזז ונעבד: גמ' וגרב לא. הוי מום גמור: והכתיב גרב באורייתא. (ויקרא כב) גבי עורת או שבור דכתיב או גרב או ילפת: ותו חזזית לא. מום גמור הוא והכתיב באורייתא: זה חרס. שחין שקשה כחרס: חזזית המצרית. שחין שהובא על המצרים: מלפפת. דבוקה בו כדמתרגמינן (שמות לו) ויחבר ולפיף: אלא תלתא גרב הוו דקרא. גבי מומין דדרשינן ביה זה החרס יבש בפנים ומבחוץ: דמצרים. דהיינו האי בקללות ובגרב ובחרס יבש בפנים ולח מבחוץ וכיון דיבש מבפנים לא מיתסי ואי הוי בבכור הוי נמי מום גמור: דמתני'. לח מבפנים ולח בחוץ: פורח. היינו האי שנראה למעלה דדבר הבולט הוי פורח: וכתיב אבעבועות. דהיינו לשון נובע דמשמע מבחוץ היה לח: מנא הני מילי. דאין שוחטין אותו במקדש: מן הצאן מן הכשבים. קרא כתיב בויקרא ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים וגו' דדרשינן מן הצאן ולא כל הצאן וכן כולהו: נעבד. שעשאוהו עבודת כוכבים: מוקצה. שהוקצה והופרש לצורך עבודת כוכבים: נוגח את האדם ומת: ופרכינן והני בני קטלא נינהו. ארובע ונרבע ואנוגח קאי: ומשני כגון שאין שם אלא עד אחד בדבר או הבעלים עצמן הודו מעצמן דשוב אין נסקלין הבהמות דמודה בקנס פטור: דילמא נקבה היא. ומקריבה לשם בכור ואינו מקדישה והיא אינה קדושה בבכורה וקמייתי חולין בעזרה: וישחט עליה. דהא כתיב חרוץ באורייתא דכתיב (ויקרא כב) עורת או שבור או חרוץ: כיון דאמר מר גרב זה החרס. ודאי מיחרץ חריץ נגע הוא: וכתיב. בנגעים (שם יג) עמוק דהיינו שפל כמראה חמה שנראית עמוקה שפל מן הצל הילכך ליכתב חריץ דמשמע במקום בשר נמי הויא מום אף על גב דלא מאיס כגרב וכ''ש גרב: דילמא. נמי דייקינן דחרוץ במקום בשר לא הוי מומא היכא דלא מינכר חריץ כל כך כנקבות של בהמה: (רש"י)

תוספות [ה''ג גרב זה החרס. תימה אמאי לא קאמר מההיא גרב דבקללות של משנה תורה דכתיב בגרב ובחרס וההיא גרב לאו היינו חרס ומום קבוע הוא דכתיב ביה אשר לא תוכל להרפא וי''ל דמשמע דנקט הכא זו אף זו דגרב שהוא חרס יבש מבחוץ ומבפנים והוי מום ואפילו ילפת נמי שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים כדקאמרינן בסמוך הוי מום וגבי קללות נקיט זו אף זו שילקה בגרב ואפילו בחרס דקשה טפי]: אלא תלתא הוו כו'. דקרא דגבי מומין דדרשינן ביה זה החרס יבש מבפנים ומבחוץ דמצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים וכיון דיבש מבפנים לא מתסי ואם נתרפאו ממנו המצריים שמא מעשה נס היה ויש לתמוה הא שחין מצרים דנכתב ברישיה דקרא דקללות מאן ניהו דגרב וחרס שאין להם רפואה בההוא קרא כתיבי: (תוספות)

דף מא - ב

בעי רבא מאי טעמא דרבי ישמעאל מיפשט פשיטא ליה אנדרוגינוס בכור הוא ומומו עמו או דילמא ספוקי מספקא ליה ואם תימצא לומר קאמר אם תימצא לומר בכור הוא הרי מומו עמו למאי נפקא מינה למילקא עליה משום גיזה ועבודה אי נמי למיתבה לכהן ת''ש ר' אילעאי אומר משום ר' ישמעאל אנדרוגינוס בכור הוא ומומו עמו ש''מ מיפשט פשיטא ליה ודילמא אם תימצא לומר קאמר ת''ש {ויקרא א-ג} זכר ולא נקבה כשהוא אומר למטה זכר שאין ת''ל מה ת''ל להוציא טומטום ואנדרוגינוס מני אילימא ת''ק ספיקא הוא ואתי קרא למעוטי ספיקא אלא רבנן בתראי מחד קרא נפקי דהא גבי בכור חד זכר הוא דכתיב קא מעטי כולהו מינייהו אלא פשיטא ר' ישמעאל ואי אמרת בשלמא רבי ישמעאל מיפשט פשיטא ליה היינו דאיצטריך קרא למעוטי אלא אי אמרת מספקא ליה אצטריך קרא למעוטי ספיקא לעולם רבנן בתראי וגבי בכור תרתי קראי כתיב הזכר והזכרים: וחכ''א אינו בכור כו': אמר רב חסדא מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום דברי הכל ספיקא הוא וקדוש מספיקא א''ל רבא אלא מעתה בערכין יערך

רש"י או דילמא ספוקי מספקא ליה. אם זכר הוא אם נקבה הוא והאי דקאמר מומו עמו אם תימצא לומר קאמר אם תימצא לומר ספק בכור הרי מומו עמו: למילקא עליה כו'. אי אמרת בכור הוא לקי דבכור בעל מום נמי אסור בגיזה ועבודה ואם ספק הוא מספיקא לא מלקינן ליה: אי נמי למיתביה לכהן. אם בכור הוא נותנו לכהן ואוכלו במום זה ואם ספק הוא אוכלו ישראל במום זה כדין ספק בכור הנאכל במומו לבעלים דהמוציא מחבירו עליו הראיה: דילמא אם תימצא לומר קאמר. כלומר אם בכור הוא הרי מומו עמו: ה''ג בתורת כהנים זכר ולא נקבה. זכר כתיב גבי עולת בקר זכר תמים יקריבנו ומשמע ולא נקבה: כשהוא אומר זכר למטה. בעולת צאן: שאין ת''ל. דלא צריך לגופיה למעוטי נקבה דהא אימעיטא לה: להוציא טומטום ואנדרוגינוס. הוא דאתא: מני. האי דאימעיט טומטום ואנדרוגינוס מזכר בתרא: אילימא ת''ק. דמתניתין הא טומטום ואנדרוגינוס ספק הוא: ואיצטריכא קרא למעוטי ספיקא. בתמיה הא ליכא ספק קמי שמיא אלא ודאי משום דבריה בפני עצמו הוא קממעיט ליה ודלא כת''ק: אלא רבנן בתראי. דמתניתין דפשיטא להו דבריה הוא וקאמרי אינו בכור אלא נגזז ונעבד: תיפוק ליה טומטום ואנדרוגינוס ונקבה מחד זכר דהא גבי בכור לא כתיב אלא חד זכר וקממעט מיניה כולהו טומטום ואנדרוגינוס מחד זכר: אלא פשיטא כדר' ישמעאל. מוקמינן לה וכדבעי' לפרושי דהא כהנך רבנן לא מצינן לאוקמא ופשיטא ליה דזכר הוא: היינו דאיצטריך למעוטי. דאע''ג דזכר הוא לא קדוש שום קדושה אם אקדשיה לשום עולה ואפילו בגיזה ועבודה שרי ומזכר קמא לא נפקא לן למעוטי מקדושה דהא גבי בכור כתיב חד זכר ולא ממעיט ליה ר' ישמעאל מגיזה דלא שרי משום מום אלא לישחט: אלא אי ספוקי מספקא ליה. אם זכר אם נקבה תו לא מיתוקמא הך אליביה [דר''י] דקרא למעוטי ספק דלא אתי וכמאן מוקמת ליה: לעולם רבנן בתראי. ודקאמרת תיפוק לי מחד קרא דהא גבי בכור מחד קרא נפקא להו לא היא דגבי בכור תרי כתיבי: הזכר. הזכר תקדיש: הזכרים. אשר יהיה לך הזכרים לה': מחלוקת. דקאמרי רבנן בתראי בריה הוא באנדרוגינוס: אבל טומטום דברי הכל ספק. ואסור בגיזה ואינו נשחט לא במקדש ולא במדינה: אלא מעתה. דספק הוא בערכין יערך באדם או בערך איש או בערך אשה: (רש"י)

תוספות אילימא ת''ק (סבר) ספיקא הוא ואתי קרא למעוטי ספיקא. וא''ת מנא ליה דטעמא דת''ק משום ספיקא דילמא הוי בחוטים הפנימיות שנפגמו ושנגממו דהוי מום לענין דאין שוחטין במקדש ולא הוי מום לישחט במדינה ולעולם בכור ודאי וי''ל דמדקאמר ר' ישמעאל בברייתא בכור הוא ומומו עמו מכלל דלת''ק לא הוי ודאי. בכור: ואתי קרא למעוטי ספיקא. כי האי גוונא פריך בפ' בתרא דיומא (דף עד.) גבי כוי ובכריתות בפרק דם שחיטה (דף כא.) ובפ''ק דחולין (דף כב:) גבי תחלת הצהוב שבזה ושבזה ולא דמי לשאר דוכתי דממעטינן ספק מקרא לקמן בפ' בתרא (דף נח:) עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק וכן בהרת בסוף נזיר (דף סה:) ספק בהרת קדמה ספק שער לבן קדם דממעט ליה מלטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה פעמים שהיה כך וטומטום נמי הוה שייך שפיר למעוטי שיש מהם זכר ויש מהם נקבה ופטרו הכתוב כל זמן שהוא ספק אבל כוי ותחלת הצהוב ואנדרוגינוס כולן שוים דקמי שמיא גליא כוי אם חיה אם בהמה ואם תחלת צהוב חשוב גדול או קטן ואם אנדרוגינוס זכר או נקבה וא''ת הא רב דס''ל דאנדרוגינוס ספיקא הוא כדמפרש בסוף המפלת (נדה דף כח.) דמטמא בלובן ובאודם ומדקאמר בסוף הערל (יבמות דף פג.) הלכה כר' יוסי דלא הכריעו בו אם זכר או נקבה ובריה בפני עצמו דקאמר רבי יוסי בברייתא לאו דוקא ואפ''ה ממעט ליה רב לענין ביאת מקדש מדכתיב מזכר ועד נקבה זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס והיכי אתי קרא למעוטי ספיקא ויש לומר דהכא פריך שפיר דממעט ליה אנדרוגינוס מהזכר יתירא דכתיב גבי עולה ואם בא למעוטי אפילו הוא זכר משום דמשונה משאר זכרים א''כ מדממעטינן ליה מהזכר ש''מ זכר הוא ולא נקבה אלמא לא אתיא כת''ק דאמר ספיקא הוא אבל בההיא דרב תרי מיעוטי כתיבי דהוה מצי למיכתב מזכר ועד אדם או מנקבה עד אדם ואתא חד מינייהו לטומטום וחד לאנדרוגינוס ואם אנדרוגינוס הוא זכר אתיא מזכר למעוטי ואם הוא נקבה אתי עד נקבה למעוטי מטעם שהוא משונה ולפי טעם זה אית ליה שפיר לרב הא דאמר רב חסדא בסמוך מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום ספיקא הוה וקדוש הוא מספיקא פירוש דלית לן לאוקומי מיעוטא לטומטום שהוא ודאי או זה או זה אלא שהוא מכוסה והא דאוקי רב מיעוטא לטומטום משום דאיכא יתורא ועוד יש לפרש דצריכי הנך תרי מיעוטי דרב דכיון שהוצרך לכתוב זכר כדי למעט אנדרוגינוס אם הוא זכר לפי שהוא זכר משונה ועד נקבה למעוטי אם הוא נקבה על כרחך צריך לכתוב שניהם כדי שלא תאמר זכר דוקא ולא נקבה או נקבה דוקא (אבל) ולא זכר ולא נפרש דהוה מצי למכתב עד אדם ומ''מ סבר רב דמוקמינן נמי מיעוטא לטומטום ולא כרב חסדא דלקמן נמי אשכחן ר' יוחנן דלית ליה דרב חסדא ומצינו למימר נמי משום טומטום לחודיה צריכי תרוייהו למעוטי ספיקא דידיה מדין זכר אם אח''כ נמצא זכר ומדין נקבה אם אח''כ נמצא נקבה וה''ה אנדרוגינוס לפי שהוא משונה משאר זכר או משאר נקבה ושקולים הן ולית ליה לרב דההיא דרב חסדא וכן אביי בפ''ק דחגיגה (דף ד.) ממעט טומטום משום דאיכא יתורא ויש לתמוה דקפריך לקמן אלא מעתה בערכין יערך ומייתי ראיה מברייתא דממעיט ליה מערך איש ואשה מהזכר אם נקבה ומשני סמי מכאן טומטום מאי קושיא התם איכא יתור דמשום אנדרוגינוס לא צריך אלא חד וי''ל דהתם נמי צריכי תרוייהו לאנדרוגינוס דאי כתיב הזכר למעוטי ה''א לא גרע מנקבה ויהיה בערך נקבה וא''ת והא דפריך מאם זכר אם נקבה להוציא טומטום ואנדרוגינוס מאי קושיא דילמא הא גבי שלמים איכא תרי מיעוטי אם זכר אם נקבה דאם הוא מיעוט כדקאמר בפרק המפלת (נדה דף כח.) ואומר ר''י דגרס זכר או נקבה דכתיב בקרא בשלמי צאן דהכי דריש ליה בתורת כהנים אבל אם זכר אם נקבה דכתיב בשלמי בקר דריש ליה התם בתורת כהנים ולעיל בפ''ב (דף טו:) ובתמורה בפרק אלו קדשים (דף יז:) לרבות ולד בעלי מומין והשתא פריך שפיר לרב חסדא דבהאי קרא לא כתיב אלא חד מיעוטא והוי או למעט כמו או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה: וקמעטי כולהו מיניה. פירוש כולהו נקבה טומטום ואנדרוגינוס ולרב חסדא נמי דבסמוך דאמר סמי מכאן טומטום נקט כולהו משום נקבה ואנדרוגינוס: אי אמרת בשלמא מיפשט פשיטא ליה. פירוש דבכור הוא ומומו עמו היינו דאיצטריך קרא למעוטי ותימה מהאי טעמא גופיה לא ליבעי קרא דכיון דבעל מום הוא פסול לגבי מזבח ופי' בקונטרס דהכי קאמר היינו דאיצטריך קרא למעוטי דאע''ג דזכר הוא לא קדיש שום קדושה אם קדשיה לשם עולה ואפילו בגיזה ועבודה שרי ומזכר קמא לא נפקא לן למעוטי מקדושה דהא גבי בכור כתיב חד זכר ולא ממעיט ליה רבי ישמעאל מגיזה דלא שרי ליה משום מום אלא לישחט עכ''ל וקשה לפירושו מום מעיקרא לא אסיר בגיזה ועבודה אלא מדרבנן כדמוכח ליה לעיל בפ''ב (דף יד.) דאמר קדושת (מזבח) דמיחלפא בקדושת הגוף גזרו בה רבנן ויש פי' אחרים מרש''י שכתוב בהם היינו דאצטריך קרא למעוטי דאע''ג דזכר הוא לא מקרבינא ליה דנקבות שלו הוה מום ולפ''ז צ''ל דאתא האי קרא לאשמעינן במקום בשר הוה מומא לאפוקי מדרשא דאביי ורבא דלעיל ותירץ דאיצטריך למעוטי לאשמועינן דגרע מבעל מום דבעל מום נתפס בתמורה וא''ת א''כ מאי קפריך אילימא לת''ק ספיקא ואתי קרא למעוטי ספיקא שפיר איצטריך למעוטי דאין נתפס בתמורה דס''ד דנתפס אפילו הוי נקבה לאשם דתרעה לרבנן דר''ש בתמורה בפרק אלו קדשים (דף יט:) וכיון שיש בה קדושת הגוף משמע דמיתפס בתמורה וגם עושה תמורה קדושה ראויה כמו תמורת הפסח דראוי שאינה קריבה ואפ''ה נתפס בתמורה לקדושה דחויה ורועה וגבי אנדרוגינוס דממעט ליה קרא הכא אפילו הוי ספיקא לפי שאינו לא זכר גמור ולא נקבה גמורה וי''ל דהכי פריך מדאיצטריך קרא זכר למעטיה מהקרבת עולה כיון דספק נקבה הוא דאי למעטו מדין תמורה אפילו הוי נקבה לא הו''ל למיכתב יתורא בזכר דמשמע דממעט ליה מטעם דאינו זכר גמור ואם תאמר היכי דייק דמיפשט פשיטא ליה לרבי ישמעאל דילמא אתיא כתנאי אחריני דסברי זכר הוא כגון רבי יוסי דפרק (תוספות)

דף מב - א

אלמה תניא {ויקרא כז-ג} הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס סמי מיכן טומטום ת''ש יכול לא יהא בערך איש אבל יהא בערך אשה ת''ל הזכר אם נקבה ולא טומטום ואנדרוגינוס סמי מיכן טומטום ת''ש {ויקרא ג-א} אם זכר אם נקבה זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס סמי מיכן טומטום ת''ש הזכר ולא נקבה כשהוא אומר למטה זכר שאין ת''ל מה ת''ל להוציא טומטום ואנדרוגינוס סמי מיכן טומטום ת''ש הנעבד והמוקצה והאתנן והמחיר וטומטום ואנדרוגינוס כולן מטמאין בגדים אבית הבליעה ר''א אומר טומטום ואנדרוגינוס אין מטמאין בגדים אבית הבליעה שהיה ר''א אומר כל מקום שנאמר זכר ונקבה אתה מוציא טומטום ואנדרוגינוס מביניהם ועוף הואיל ולא נאמר בו זכר ונקבה אין אתה מוציא טומטום ואנדרוגינוס מביניהם סמי מיכן טומטום ת''ש ר' אלעזר אומר הטריפה והכלאים ויוצא דופן טומטום ואנדרוגינוס לא קדושים ולא מקדישין ואמר שמואל לא קדושים בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה סמי מיכן טומטום ת''ש ר' אלעזר אומר חמשה לא קדושים ולא מקדישין ואלו הן הטריפה והכלאים ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס וכי תימא ה''נ סמי מיכן טומטום הוו להו ארבעה אפיק טומטום ועייל יתום לימא כתנאי רבי אילעאי אומר משום ר' ישמעאל אנדרוגינוס בכור הוא ומומו עמו וחכמים אומרים אין קדושה חלה עליו ר''ש בן יהודה אומר משום ר''ש הרי הוא אומר הזכר וכל מקום שנאמר זכר אינו אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס וכי תימא סמי מיכן טומטום ר''ש בן יהודה היינו רבנן אלא לאו טומטום איכא בינייהו דת''ק סבר אין קדושה חלה עליו אאנדרוגינוס אבל טומטום ספיקא הוא וקדוש מספיקא ואתא רבי שמעון

רש"י אלמה תניא הזכר. והיה ערכך הזכר ומריבויא דה''א נפקא לן ולא טומטום: ערך איש ואשה. אין שוין כדמפרש בפ' בהר סיני: אם נקבה. מריבויא דאם נפקא לן ולא טומטום משום ספיקא לא ממעיט ליה קרא דספיקא קמי שמיא ליכא אלא ודאי משום בריה ממעיט ליה: סמי מכאן טומטום. מקרא לא ממעט אלא אנדרוגינוס ומשום בריה אבל טומטום נערך ולחומרא נערך כזכר: אם זכר אם נקבה. בשלמים כתיב (ויקרא ז) ומשום ספק לא ממעט קרא ועוד בין זכר בין נקבה כשר לשלמים אלא ודאי בריה הוא: הזכר ולא נקבה. דהיינו הך דגבי עולה דפרישית לעיל להוציא טומטום ומדמעטיה קרא בריה הוא דמשום ספק לא ממעט קרא: הרובע ל''ג דלא שייך בעופות: הנעבד. כולה בקרבנות דעופות קמיירי: מטמאים בגדים אבית הבליעה. כשאר נבלת עוף טהור דמליקתו אינה מליקה והוי נבילה ואי לאו בריה הוא אמאי אינה מליקה מה נפשך אם זכר הוא כשר ואם נקבה הרי כשר דהא בעופות לא חלק הכתוב ועוד מדר''א איכא לאותוביה דקאמר כל מקום שאתה מוצא זכר ונקבה אתה מוציא טומטום ספיקא מי ממעט ליה קרא אלא ודאי בריה הוא והיכא דמעטיה מעטיה אבל בעופות דלא מעטיה לא מעטיה: לא קדושין בתמורה. כלומר אפילו תמורה שחלה על בעל מום קבוע אינה חלה עליהן וטעמא מפרש במסכת תמורה בפרק יש בקרבנות (דף יז.): ולא מקדשין בעושי תמורה. שאם הם קדושין אין עושין תמורה והיכי דמי שהן עצמן קדושין כגון שהיו ולדות קדשים דקדשי אגב אמן ואי טומטום ספק הוא אמאי לא קדוש ממה נפשך: יתום. דמי להנך שפסולין משנולדו והיכי דמי יתום כדמפרש בשחיטת חולין בפ' שני (דף לח:) שמתה אמו בשעת לידה זה פריש למיתה וזה פריש לחיים: לימא כתנאי. הא דרב חסדא דאיכא דס''ל ספק הוי: אין קדושה חלה עליו. דבריה הוא אבל בטומטום לא פליגי דספק הוא: להוציא טומטום ואנדרוגינוס. דטומטום נמי בריה הוא: דכ''ע טומטום בבריה לא מספקא. דתיקום לרב חסדא כתנאי דתימא ההוא תנא דסבירא ליה בריה הוא סבירא ליה כרבנן בתראי: אלא הני תנאי. דברייתא בהכי פליגי דכ''ע מטיל במקום זכרות זכר הוי וקדוש: ות''ק סבר חיישינן שמא נהפכה זכרותו נכפל גידו מבפנים ומוציא מים במקום שרגיל נקבות להיות נקבה (רש"י)

תוספות הערל (יבמות דף פא.) ואנדרוגינוס זכר ואיכא למ''ד אף מאכילה בחזה ושוק ואמר ר''א התם חייבין עליו סקילה [כזכר] או כתנאי דברייתות דבסמוך דממעט מהזכר טומטום ואנדרוגינוס או מיתורא ממעט ליה וי''ל דלפי מה שפירשתי דמטעמא דמום קא ממעט ליה ניחא דמיסתבר ליה לאוקומיה כר' ישמעאל כיון דכוותיה מיתוקמא לגמרי: הזכר הזכרים. וא''ת בלא הזכרים נמי מצי למעט אנדרוגינוס מהזכר כמו בסמוך לענין ערכין ובנדה בפרק המפלת (דף כח.) גבי טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם וי''ל דשמא עוד דרשות אחרות יש דקראי טובא כתיבי בבכור כגון (שמות לד) כל מקנך תזכר וכולהו צריכי והא דאמרי' בפ''ק (לעיל דף ט.) אפי' תימא ר' יוסי הגלילי שאני הכא דכתיב הזכרים [ופריך] ולגמר מיניה הא מיעט רחמנא הזכרים והכא מוקים לדרשא אחריתי י''ל דלא סבירא כרבנן בתראי דהכא: אבל טומטום דברי הכל ספיקא הוא כו'. לאו מטעם דלא אתי קרא למעוטי ספיקא קאמר רב חסדא דקדוש מספיקא דגבי טומטום שיש מהם זכר ויש מהם נקבה דלא שייך כדפי' לעיל אלא לא מיסתבר ליה לאוקומי מיעוטא בטומטום דחשיב ליה זכר גמור או נקבה גמורה ור' יוחנן דפליג עליה דרב חסדא לקמן דקסבר דבריה הוא ואין קדושה חלה עליו ואפילו נמצא זכר וא''ת ואמאי לא פריך ארב חסדא מההיא דריש כיצד מערימין (תמורה דף כד:) דאם זכר יקרב עולה ואם נקבה זבחי שלמים דקאמר התם ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם ומפרש התם דקסבר ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים דאי במעי אמן הם קדושים הא תפשינהו קדושה דאימיה ולרב חסדא דאמר טומטום ספיקא הוא יהיה טומטום קדוש אפי' בהוייתן קדושים שהרי בפי' אמר אם זכר יקרב עולה ואם נקבה זבחי שלמים ואע''ג דאיכא למימר סמי מכאן טומטום אמאי פריך בסמוך מברייתות ה''ל למיפרך ממתני' וי''ל דרב חסדא פי' אין קדושה חלה עליהן ומ''מ בהוייתן תפול עלייהו קדושה כמו בכל ולדות קדשים דכיון דהוי ודאי אם זכר או נקבה והא דלא משני התם אין קדושת פיו חלה עליהם ולוקמה בבהמת חולין דלא שייך ליה קדושת אמו משום דמשמע ליה דקאי בין אבהמה דחולין בין אבהמה דקדשים דאיירי בה: אלמה תניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס. מייתורא קדריש אבל מזכר לחודיה לא קממעט כדאמר בסוף המפלת (נדה דף כח:) וכר' יהודה אתיא כדמוכח בשבת בסוף פרק אם לא הביא כלי (דף קלו:) דאמר רב חסדא לא לכל א''ר יהודה אנדרוגינוס זכר הוא שאם אתה אומר כן בערכין יערך ותניא הזכר ולא טומטום כו' פירוש וסתם ספרא ר' יהודה היא (לקמן דף סא.) וקאמר ר''נ בר יצחק אף אנן נמי תנינא דקא''ר יהודה פוסל באשה ואנדרוגינוס לקידוש מי חטאת ומאי שנא גבי מילה דכתיב (בראשית יז) המול לכם כל זכר ויש לתמוה מאי שנא דבערכין צריך ייתור למעט אנדרוגינוס ובקידוש לא צריך מיעוט אלא ממעטינן ליה מהיכא דממעטינן אשה מונתן ולא ונתנה כדאמרינן בפרק טרף בקלפי (יומא דף מג.) ובמילה אדרבה צריך יתור לרבותן לדין זכר ומיהו מקידוש הוה מצינן למימר דשמא איכא מיעוט אבל מילה קשיא וי''ל דקסבר ר' יהודה אנדרוגינוס מוצא מכלל זכר בלא שום מיעוט מסברא ולהכי פסל ליה קדוש ולענין מילה צריך ייתורא דכל זכר לריבויא והא דבעי מיעוטא בערכין היינו משום דמסברא הייתי מעמידו לכל הפחות בערך נקבה אי לאו דמעטיה מנקבה (לאוקומיה בערך) וברייתא דעולה דלעיל דאיצטריך קרא למעוטי מזכר לאו כר' יהודה אע''ג דסתם סיפרא היא דהא בקידוש פוסלו ר' יהודה בלא שום ייתור ומ''מ פשיטא ליה דההיא דערכין (דף ד.) ר' יהודה כל כמה דאיכא לאוקומיה סתם סיפרא כוותיה מוקמינן ועוד תניא בהדיא בפ''ק דערכין (דף ה:) דר' יהודה אומר הטומטום ואנדרוגינוס מעריכין אבל לא נערכין ומיהו קשה לפי שיטה שפירשתי מפרק הערל (יבמות דף עב:) דמשמע התם דלא פסיל ליה ר' יהודה לענין קדוש אלא מספק דהוי ספק איש ספק אשה דתניא ר' יהודה אומר אף אנדרוגינוס שקדש קדושו פסול מפני שהוא ספק אשה ואשה פסולה לקדש ונראה לפרש דספק הוא לר' יהודה ולענין מילה אי כאשה גמורה ריבהו הכתוב מכל זכר דמשמע כל זכרות ולענין ערכין מעטו הכתוב מערך איש ואשה לפי שהוא משונה: טומטום ואנדרוגינוס אין מטמאין בגדים אבית הבליעה. ה''ה דלהקרבה נמי כשרין כדמפרש טעמא אלא איידי דנקט ת''ק טמא נקט ר''א אין מטמאין: ואתא ר''ש בן רבי יהודה משום ר''ש למימר טומטום נמי בריה הוא. משמע הכא דקסבר אנדרוגינוס בריה הוא כמו טעמא דטומטום ואפי' דמסיק נמי דטומטום ממעט לדידיה מטעם שהוא נקבה כשמטיל מים במקום נקבות מ''מ באנדרוגינוס הוי לעולם משום דבריה הוא ותימה דפ' הערל (דף פא.) משמע דר''ש חשיב ליה ודאי זכר לר' יוחנן דאמר התם אף מאכילה בחזה ושוק וי''ל דאפי' הוי ודאי זכר ממעטינא ליה זכר אבל נקבה ודאי מימעטא מן טומטום המטיל מים במקום נקבות לפי המסקנא דאפי' ודאי נקבה הוי כיון דלא חייש שמא נהפכה זכרות לנקבות: (תוספות)

דף מב - ב

בן יהודה למימר טומטום בריה הוא ולא קדוש לא דכולי עלמא טומטום בבריה לא מספקא זכר ונקבה הוא דמספקא מטיל מים במקום זכרות דכולי עלמא לא פליגי דזכר הוא כי פליגי במטיל מים במקום נקבות מר סבר חיישינן שמא נהפכה זכרותו לנקבותו ומר סבר לא חיישינן כי הא דהורה רבי אלעזר בבהמה מטיל מים במקום נקבות חולין תהי בה ר' יוחנן מאן דלא חש לתנא קמא ולרבי ישמעאל ולימא רבי יוחנן נמי מאן דלא חש לרבנן בתראי דא''ר חסדא מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום דברי הכל ספיקא רבי יוחנן לא ס''ל דרב חסדא אי לא ס''ל לימא הוא דאמר כרבנן בתראי הכי נמי קאמר מאן שביק תרי ועביד כחד ורבי אלעזר כמאן סברא כי הא דאמר ריש לקיש לא אמרו טומטום ספק אלא באדם הואיל וזכרותו ונקבותו במקום אחד אבל בהמה מטיל מים במקום זכרות זכר מטיל מים במקום נקבות נקבה מתקיף לה רב אושעיא וליחוש שמא נהפכה זכרותו לנקבותו א''ל כמאן כר''מ דחייש למיעוטא אביי בר אבין ורב חנניא בר אבין דאמרי תרוייהו אפי' תימא רבנן הואיל ואישתני אישתני אית דאמר אישתני ואית דאמר לא אישתני לימא אישתני ולא אישתני תנאי דתניא טומטום שקידש קדושיו קדושין נתקדש קדושיו קדושין וחולץ וחולצין לאשתו ומיבמים לאשתו ותניא אידך אשת טומטום חולצת ולא מתייבמת סברוה דכ''ע כר''ע דאמר סריס חמה לא חולץ ולא מייבם מאי לאו בהא קמיפלגי דמ''ד חולץ וחולצין לאשתו ומיבמים את אשתו לא אמרינן הואיל ואישתני אישתני ומ''ד חולצת ולא מתייבמת אמרינן הואיל ואישתני אישתני לא דכ''ע אמרינן הואיל ואישתני אישתני הא ר''א והא ר''ע ומאן תנא אליבא דר''ע אילימא ר' יהודה הא ודאי סריס משוי ליה דתנן רבי יהודה אומר טומטום שנקרע ונמצא זכר ה''ז לא יחלוץ מפני שהוא כסריס אלא רבי יוסי ברבי יהודה היא דתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר טומטום לא חולץ שמא יקרע וימצא סריס חמה אטו כל דמיקרע זכר משתכח נקבה לא משתכח שמא קאמר שמא יקרע וימצא נקבה א''נ זכר נמי שמא ימצא סריס חמה מאי בינייהו אמר רבא

רש"י ור''ש סבר לא אמרינן הכי אלא ודאי נקבה הוא והא דאמר רב חסדא טומטום דברי הכל ספק הוא הא אתא לאשמועינן דלא תימא לרבנן בתראי טומטום נמי בריה הוא ולא תהא קדושת בכור חלה על שום טומטום ומיהו ס''ל לרב חסדא איכא תנא דאפילו ספק לית ליה דאי מטיל מים במקום זכרות זכר ואם במקום נקבות נקבה ודכולי עלמא אית להו דרב חסדא דקדושה חלה על טומטום: וכי האי דהורה רבי אילעאי. כלומר ר''ש בן יהודה כי הך הוראה ס''ל: חולין. ולגבי בכור קאמר דלא קדיש דוודאי נקבה הוא והא ר' אלעאי אמורא הוא ולאו היינו האי דברייתא דאיירי לעיל משום רבי ישמעאל: תהי בה ר' יוחנן. בהך הוראה דר' אלעאי: לא לת''ק ולא לר' ישמעאל. דמתני' דאמרי טומטום אינו נשחט לא במקדש ולא במדינה משום דספיקא הוא ור' ישמעאל לא פליגי אלא באנדרוגינוס דנעשה נקבות שלו חריץ: לא ס''ל. לרבי יוחנן דרב חסדא אלא רבנן בתראי אטומטום נמי אמרי דבריה הוא: אי לא סבירא ליה. אמאי קא מתמה הא ר' אילעאי הוא דאמר כרבנן בתראי: שבק תרי. ת''ק ור' ישמעאל ועביד כחד רבנן בתראי: הואיל וזכרותו ונקבותו במקום אחד. וליכא למיבדקינהו בהטלת מים [אבל] בבהמה אין בה שום ספק לדברי הכל והאי דקאמר ת''ק דמתניתין אינו נשחט במטיל מים במקום זכרות קאמר דודאי קדוש הילכך אינו נשחט במדינה ובמקדש נמי לא חזי להקרבה דנראה כבעל מום לפי שאין לו זכרות דהא ממעטינן ליה מהקרבה בכמה דוכתי הזכר ולא טומטום ורבי ישמעאל אאנדרוגינוס קאי ורבנן בתראי אאנדרוגינוס קיימי אבל טומטום כולי עלמא מודו דמטיל מים במקום זכרות זכר במקום נקבות נקבה ור' אילעאי אליבא דכולהו הורה: כר''מ. בתמיה כלומר מי חיישינן ליחידאה: אפי' תימא רבנן. נמי פרכינן הכי דהואיל ואישתני לענין טומטום אישתני דנהפכה זכרותו לנקבותו: ומשני אית דאמר אישתני. כלומר איכא למ''ד אמרינן הואיל ואישתני אישתני בבהמה דהיינו ת''ק דפליג לעיל עליה דר''ש בן יהודה דלא חייש שמא נהפכה ור' אלעזר כר''ש סבירא ליה: לימא. אי אמרי' הואיל ואישתני או לא אמרי' תנאי היא: שקדש קדושיו קדושין. לחומרא וצריכה גט שמא זכר הוא: נתקדש. קדושיו קדושין וזה שקדשו אסור בקרובותיו של טומטום כגון באמו ובאחותו דשמא נקבה הוא: וחולץ. לחומרא שאם אין שם אחר אלא הוא בעיא יבמתו חליצה אבל יש שם אחר לא חליץ טומטום דהא האי תנא בנקבה נמי מספקא ליה: וחולצין לאשתו. חומרא היא שמא זכר הוא: ומייבמים את אשתו. ממה נפשך אי זכר הוא שפיר מייבם אחיו ואם נקבה הוא אשה בעלמא הוא דנסב האי אחיו של טומטום אבל טומטום לא מייבם דאינו בן לידה ולא קרינא ביה להקים לאחיו שם: מאי לאו דכ''ע כר''ע. דאמר ביבמות פרק הערל (דף עט:) סריס חמה לא חולץ ולא מייבם ואשתו לא חולצת ולא מתייבמת שלא היתה לו שעת הכושר: ובהא פליגי. דמ''ד מייבמין לאשתו ממ''נ סבר אי זכר הוא שפיר מייבם דלא אמרינן הואיל ואישתני למיהוי טומטום אישתני נמי לספוקי בסריס חמה שאפילו יקרע וימצא זכר יהא סריס ואשת סריס אין מתייבמת: ומ''ד אין מתייבמת סבר אמרינן הואיל ואישתני למיהוי טומטום אישתני. נמי לספוקי למיהוי סריס חמה אפילו ימצא זכר הילכך אין מתייבמת אשתו דנמצאו פוגעים בערוה דכיון דזכר הוא קדושיו קדושין וכיון דסריס חמה הוא אין אשתו זקוקה ליבם הויא כאשת אח שיש לה בנים והמייבמה פוגע באיסור אשת אח ומיהו חליצה בעיא דלא פשיטא לן שהוא סריס דשמא לאו סריס הוא הילכך בעיא חליצה: לא דכ''ע אמרי שמא אישתני. ומספקינן ליה בסריס חמה והא דאמרינן מתייבמת רבי אליעזר היא דאמר בפ' הערל (יבמות דף פ.) אשת סריס חמה מתייבמת שכן במינן מתרפאין באלכסנדריא של מצרים הילכך ממ''נ שרי לייבומה. ומ''ד לא מתייבמת כר''ע: ומאן האי תנא דאית ליה כר''ע. ואמר חולצת ולא מתייבמת: סריס ודאי משוי ליה. לטומטום ואפי' חליצה לא תיבעי דהא ר''ע באשת סריס חמה לא בעי חליצה: אלא ר' יוסי בר' יהודה. דשמא קאמר הילכך חליצה בעיא דשמא זכר הוא ושמא אינו סריס ולא מתייבמת דשמא זכר הוא וסריס הוא ואינה זקוקה ליבם ונמצא פוגע באשת אח שיש לה בנים: שמא יקרע כו'. ובמקום אחין קאמר דלא יחלוץ (וליחוש) שמא סריס חמה הוא אבל אין שם אחר יחלוץ ולא מיפטרא יבמתו בולא כלום דשמא לאו סריס הוא הילכך אשתו נמי בעיא חליצה שמא לאו סריס הוא ולא מתייבמת דשמא סריס הוא: אטו כל דמקרע זכר מישתכח. דלא מספקא ליה אלא בסריס חמה ובנקבה לא מספקא ליה: מאי בינייהו. בין רבי יהודה לר' יוסי בטומטום שמת אחיו הא תרוייהו לא יחלוץ קאמרי: (רש"י)

תוספות כי פליגי במטיל מים במקום נקבות. והשתא הא דאמר רב חסדא לעיל אבל טומטום דברי הכל ספיקא הוא על כרחך לא אמרו במטיל מים במקום זכרות דההוא ודאי זכר הוא אבל במטיל מים במקום נקבות ואליבא דת''ק אבל ר''ש דלית ליה שום ספיקא בטומטום דאי הוה מטיל מים במקום נקבות הוי נקבה ודאי וא''ת ומנ''ל לדב חסדא דלרבנן בתראי קדוש מספיקא דילמא סברי כר''ש ולא קדוש כלל וי''ל כיין דמההוא טעמא דפליגי באנדרוגינוס משום דבריה הוא לא מצי פליגי בטומטום דלרב חסדא לשום תנא לא הוי בריה מסתמא מודו לת''ק בטומטום דכי קדוש הוא מספיקא כמו שמודה לו רבי ישמעאל וא''ת לקמן פ''ט (דף נז.) דממעט ר''ש בן יהודה טומטום ואנדרוגינוס ממעשר בהמה משום דממעט בקדשים הזכר ודאי ונקבה ודאית ויליף מעשר מתחת תחת מקדשים מה ענין זה אצל זה הא בקדשים אימעט מכלל זכר מטעם שהוא נקבה כשמטיל מים במקום נקבות אבל מעשר אין חילוק בין זכר ונקבה וי''ל דרב חסדא אומר סמי מכאן טומטום וכן ר''ל דבסמוך: לא אמרו טומטום ספק אלא באדם. כר''ש בר' יהודה דסבירא ליה ולאו אליבא דכולי עלמא קאמר דפשיטא לת''ק דמתני' דספיקא הוא דאין שוחטין לא במקדש ולא במדינה: (תוספות)

דף מג - א

לפסול במקום אחים ולחלוץ שלא במקום אחים איכא בינייהו:

רש"י לפסול במקום אחין. אם יש עמו אחים הגונים והלך הוא וחלץ לה לרבי יהודה לאו כלום עבד ולא פסלה מן האחין רצה אחד מן האחין לייבם מייבם ולרבי יוסי דמחזיק ליה בספק פסלה מן האחין דשמא חליצתו חליצה ואין אחד מן האחין יכול לייבמה דכיון דלא בנה שוב לא יבנה אלא חוזרין וחולצין לה: ולחלוץ שלא במקום אחין. אם אין אחין אלא טומטום לרבי יהודה מיפטרא בולא כלום דהא ודאי סריס הוא וכליתיה דמי ולר' יוסי בעיא חליצה שמא לאו סריס הוא והאי דקאמר לא יחלוץ במקום אחין קאמר: הדרן עלך על אלו מומין (רש"י)

פרק שביעי - מומין אלו

מתני' מומין אלו בין קבועין בין עוברים פוסלין באדם ויתר עליהן הכילון והלפתן והמקבן ושראשו שקוט וסקיפת ובעלי חטרות רבי יהודה מכשיר וחכמים פוסלין הקרח פסול איזהו קרח כל שאין לו שיטה של שער מוקפת מאוזן לאוזן אם יש לו ה''ז כשר: גמ' אמאי והאיכא יבלת דלא כתיב באורייתא באדם ותו דק תבלול דלא כתיבי בבהמה מילף ילפי מהדדי דתניא באדם לא נאמר בו יבלת בבהמה לא נאמר דק תבלול מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה ת''ל גרב גרב ילפת ילפת לגזירה שוה מפני דאי לא מפני איכא למיפרך אדם מבהמה לא יליף שכן היא עצמה קריבה לגבי מזבח בהמה מאדם לא ילפא שכן נתרבה במצות לאיי אפנויי מפני לכתוב רחמנא ילפת ולא בעי גרב ואנא אמינא ומה ילפת דלא מאיסא הוי מומא גרב דמאיס לא כל שכן גרב גרב דכתב רחמנא למה לי לאפנויי ולכתבינהו רחמנא כולהו בחד וגרב וילפת הכא והכא ולילפו מחדא אהייא בהי ליכתב רחמנא אי כתב באדם הוה אמינא כל דפסול באדם פסול בבהמה קלוט וחוטין דליתנהו באדם בבהמה נמי לא ליפסלו ולכתוב רחמנא כולהו בבהמה הוה אמינא כל דפסול בבהמה פסול באדם גבן וחרום דליתנהו בבהמה באדם נמי לא לפסלו ולכתבינהו רחמנא כולהו בחד והנך דליתנהו באידך לכתוב רחמנא בבהמה והנך דליתנהו באידך לכתוב באדם וגרב וילפת הכא והכא ולילפי מהדדי אלא כתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה אמר רבא למה לי דכתב רחמנא מום באדם מום בקדשים מום בבכור צריכא דאי כתב רחמנא מום באדם שכן נתרבה במצות אדם מבכור בהמה לא אתי שכן הוא עצמו קרב לגבי מזבח קדשים מבכור לא אתי שכן קדושתו מרחם אדם מקדשים לא אתי שכן הן עצמן קריבין בכור מקדשים לא אתי שכן קדושתו מרובה חדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי מהי תיתי לא לכתב רחמנא בבכור ותיתי מהנך מה להנך שכן קדושתן מרובה ונוהגין בפשוטין [לא לכתוב] בקדשים ותיתי מהנך מה להנך שכן קדושתן מאליהן [לא לכתוב] באדם ותיתי מהנך מה להנך שכן הן עצמן קריבין לגבי מזבח צריכי: יתר עליהן באדם: מנא ה''מ א''ר יוחנן דאמר קרא {ויקרא כא-כא} כל איש אשר בו מום מזרע אהרן איש ששוה בזרעו של אהרן

רש"י מתני' מומין אלו. האמורין בבכור פוסלין לכהן לעבודה: בין קבועין בין עוברין. כל זמן שהן בו: הכילון והליפתם והמקבן. מפרש בגמרא: ושראשו שקוט וסקיפת. מפרש בגמרא: ובעלי חטרות. פלוגתא אבל הנך כילון וליפתם וכולהו דברי הכל: חטרות. חלדרוב''ש: גמ' אמאי. פסולין באדם: והא יבלת. דלא כתיבא באדם: ותו דק תבלול. דאמרן גבי מומי בכור הוא ולא כתיב בבהמה דבשלמא כולהו אינך דמנינן ביה כמו חוטין וזנב העגל שאינה מגעת לארכובה מכל מום רע נפקי אלא דק ותבלול איכא למיפרך מדגלינהו רחמנא באדם ובבהמה לא גלינהו ש''מ לא פסלי בבהמה ומשני מילף ילפי מהדדי: גרב דמאיס. מילפת דקשה הוא כחרס ומשקע בבשר ועושה חריצין: וליכתבינהו רחמנא לכולהו. מומי או באדם או בבהמה: וגרב וילפת הכא והכא. גרב לגזירה שוה וילפת לגלויי עלה דגרב דמופנה הוא אמאי כתב עור ופסח ושבור הכא והכא: אהייא ליכתב. בהי מינייהו לכתבינהו רחמנא דלילף אידך מיניה: קלוט וחוטין דליתנהו באדם. דאדם אינו מפריס פרסה ואינן נוהגין בו מומי חוטין דאדם יש לו שינים ואין נראין החוטין ובהמה הוא דאית לה שיניים למעלה ונראין החוטים ונפסלת בפגימתן: בבהמה נמי לא פסלי. להכי כתב רחמנא מומים בבהמה ומנה בה קלוט וחוטין שנפגמו ושנגממו דנפקי מחרוץ: גבן וחרום ליתנהו בבהמה. דגבן היינו שיש לו גבינים שקורין שורציל''ש ובהמה לית לה גבינים וחרום היינו שחוטמו בין שתי עיניו ובהמה אין לה חוטם בין העינים: והנך דליתנהו באידך. דלא שייכי ביה ליכתב באידך: שנתחדש בה. והכא איכא חידוש באדם גבן וחרום ובבהמה קלוט וחוטין: למה לי. למיכתב דמומין פסולין באדם ומומין פסולין בבכור דכתיב (דברים טו) וכי יהיה בו מום וגו' ומומין פסולין בקדשים: אדם מבכור לא אתי. כלומר אי כתב בבכור ולא כתב בהנך אדם מבכור לא אתי מה לבכור דין הוא שיפסלנו המום שכן הוא עצמו קרב: אדם מקדשים לא אתי. כלומר אי כתב בקדשים ולא כתב בהנך הנך לא אתו מינייהו: קדושתן מרובה. חטאות ואשמות עולות ושלמים אדם קדושתו מרובה במצות: איש השוה בזרעו של אהרן. הוא דבעי מומא הא אין שוה בזרעו של אהרן בלא מומא נמי מיפסיל: (רש"י)

תוספות הא איכא יבלת. ה''נ הוי מצי למיפרך מחרוץ דלא כתיב באדם ) ושייך באדם חוטין ובמקום עצם כמו בבהמה וכן נתוק וכרות לא כתיבי באדם וגבן לא כתיב בבהמה ואע''ג דשייך [בבהמה] למאן דמפרש לקמן ששדרתו עקומה ולא מוקי לה בגביני עיניו וא''ת אין לו ביצים או שאין לו אלא ביצה אחת דתנן לעיל (דף מ.) גבי בהמה הרי זה [מום] ואין [זה] אלא ממרוח אשך דקאמר ת''ק לקנן בפירקין אין לו ביצים או שאין לו אלא ביצה אחת זהו מרוח אשך האמור בתורה וילפינן בהמה מאדם בג''ש דבסמוך תינח לת''ק אלא לרבי ישמעאל ור''ע דאמרי חסר אשך מיבעי ליה מנא להו דאינהו גופייהו חשבי ליה מומא בפירקין דלעיל ואי נפקא לן ממומין שבגלוי ואינן חוזרין א''כ לת''ק למה לי קרא להכי ואינהו נמי הוה מוקמי קרא להכי אי לאו משום דחסר אשך מבעי ליה דאין לחלק בין אדם לבהמה משום דבהמה יש לה שני כיסין וחשיב מום טפי דהא אפי' אין לו ביצים כלל (למעוטי) מבעי ליה למעוטי ממרוח אשך ושמא י''ל בכי האי גוונא שייך לומר דנשנה בשביל דבר שנתחדש בה כדר' ישמעאל דבסמוך וניחא נמי השתא אפי' יש מומין שנכתבו אע''ג דהוו נפקי ממום שבגלוי ואינו חוזר: גרב דכתב רחמנא ל''ל למעוטי. תימה הא איצטריך לכדאמר רבא בפירקין דלעיל (דף מא.) דלהכי כתב רחמנא גרב למימר דחרוץ במקום בשר לא הוי מומא ומיהו תרי גרב ותרי ילפת כתיבי חד באדם וחד בבהמה ואייתר חד לאפנויי אבל ע''כ לא הוי מופנה אלא מצד אחד ואיכא למ''ד ב''ק (דף כה:) דמשיבין ועוד דמדנקט בברייתא ת''ל גרב גרב ילפת ילפת ל''ל למעבד גזירה שוה בתרווייהו משמע דנקיט הכי משום דבכל הני תרי דוכתי כתיב גרב בהדי ילפת לאפנויי וי''ל דמשום דרשא דרבא דלעיל לא מפיק הפנאה מהכא כיון דלפי דרשא לא מיתוקמא גרב לגופיה אלא ללמד החרום במקום בשר: גבן וחרום דלא איתנהו בבהמה היינו לת''ק דלקמן בפירקין דמוקי גבן בגביני עינים אבל לרבי חנינא בן אנטיגנוס דאמר שיש לו שני גבין ושני שדראות שייך שפיר בבהמה ולהכי לא קאמר נמי מרוח אשך דליתיה לר' חנינא בן אנטיגנוס דאמר כל שמראיו חשוכים דלא איירי אליביה: למה לי דכתב רחמנא מום באדם מום בבכור מום בקדשים צריכי כו'. תימה למאי דקאמר צריכי דמשמע דלא ילפינן מהדדי מנלן באדם ובקדשים כל מום שבגלוי ואינו חוזר דגבי בכור הוא דדרשינן ליה לעיל בפרק על אלו מומין (דף לז.) מכלל ופרט וכן מומין דגבי אדם ובקדשים דלא כתיבי בבכור דאיכא דלא נפקי מכל מום רע כגון דק תבלול כדפי' בקונטרס בריש פירקין ויש לומר הואיל דגלי גלי: (תוספות)

דף מג - ב

מאי איכא בין מומא לשאינו שוה בזרעו של אהרן איכא משום אחולי עבודה מומא מחיל עבודה דכתיב {ויקרא כא-כג} מום בו ולא יחלל שאינו שוה בזרעו של אהרן לא מחיל עבודה מאי איכא בין שאינו שוה בזרעו של אהרן ומשום מראית העין איכא בינייהו עשה: כילון דדמי רישיה לאכלא: לפתא דדמי רישיה לגדגלידא דליפתא תנא וצוארו עומד באמצע ראשו: מקבן דדמי רישיה למקבן: ושראשו שקוט מלפניו: וסקיפת מאחוריו כדאמרי אינשי שקיל פיסא תנא וצוארו שקוט ושמוט שקוט דחביא מחבא שמוט דאריך ושמוט: ובעלי חטרות ר' יהודה כו': דאית ביה עצם כולי עלמא לא פליגי דפסלא כי פליגי דלית ביה עצם מר סבר הא אינו שוה בזרעו של אהרן ומר סבר קרקורא דבישרא בעלמא הוא: הקרח פסול: אמר רבא ל''ש אלא שאין לו לאחריו ויש לו לפניו אבל יש לו לאחריו כשר וכל שכן שיש לו לאחריו ואין לו לפניו ואיכא דמתני אסיפא ואם יש לו ה''ז כשר אמר רבא לא שנו אלא שיש לו לאחריו ואין לו לפניו אבל יש לו בין לאחריו בין לפניו פסול וכל שכן שיש לו לפניו ואין לו לאחריו ודאין לו כלל דפסול א''ר יוחנן הקרחנין והננסין והזבלגנין פסולין לפי שאינן שוה בזרעו של אהרן קרחנין תנינא ננסין תנינא זבלגנין איצטריך ליה לאשמועינן ומהו דתימא משום מראית העין והא כל היכא דאיכא משום מראית העין איתנא קתני ושנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין מהו דתימא תני חדא וה''ה לכולהו והא כל היכא דאיכא מיהדר ומיתנא קא הדר ותני ושניטלו שיניו פסול משום מראית העין אלא לאפוקי מהא דתניא דתניא הקרחנין והננסין והזבלגנין כשרים ולא אמרו פסול אלא משום מראית העין מאן האי תנא ר' יהודה היא דתניא ר' יהודה אומר {ויקרא א-ה/ח/יא} הכהנים לרבות הקרחנין: מתני' אין לו גבינין או אין לו אלא גבין אחד זהו גבן האמור בתורה רבי דוסא אומר שגבינין שוכבין רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר שיש לו שני גבין ושתי שדראות: גמ' וגבן דאין לו משמע ורמינהו גבן שיש לו גבינין הרבה אין לו גבינין או אין לו אלא גבין אחד מנין ת''ל או גבן אמר רבא זהו מדרש או גבן: רבי דוסא אומר כו': למימרא דחיי והא איתמר המפלת בריה שיש לה שני גבין ושתי שדראות ואמר רב באשה אינו וולד בבהמה אסור באכילה כבר רמא ניהליה רב שימי בר חייא לרב וא''ל שימי את אלא בששדרתו עקומה: מתני' החרום פסול איזהו חרום הכוחל שתי עיניו כאחת שתי עיניו למעלה ושתי עיניו למטה עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה רואה את החדר ואת העלייה כאחד סכי שמש והזגדן והצירן ושנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין: גמ' ת''ר חרום שחוטמו שקוע חוטמו סולד חוטמו בולם חוטמו נוטף מנין ת''ל או חרום ר' יוסי אומר אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת אמרו לו הפלגת

רש"י מאי איכא. בין כהן הנפסל במום גמור לכהן הנפסל משום שאין שוה בזרעו של אהרן דהיינו כילון וליפתן וכל הנך: משום מראית העין. כגון הנך דקחשיב במתני' משום מראית העין שמאוסין לראות כגון שנשרו ריסי עיניו ושנטלו שיניו: עשה. מי שאינו שוה בזרעו של אהרן עובר בעשה אם עבד דהכי משמע השוה בזרע אהרן הוי כהן ויעבוד שאינו שוה לא יעבוד ולאו הבא מכלל עשה עשה: לאכלא. לכסוי של חבית (מלמעלה) שחד מלמעלה ורחב מלמטה וחבירו בסנהדרין בפ' זה בורר לו אחד (דף כח:) כי אכלא לדנא: לגדגלידא דליפתא. לראש הלפת שראשה רחב והולכת וכלה למטה: באמצע הראש. שראשו בולט לאחוריו כלפניו: למקבא. לקרדום שערפו עגול וקצר ברוחב: שקוט מלפניו. שראשו משופע מלפניו באלכסון כעין כלי של נגר שקורין בשגו''ג: מאחוריו. שגובה ראשו חסר מאחוריו: שקיל פיסא. שנראה כמי שניטל ממנו חתיכה: דחביא מיחבא. שראשו מוטל בין כתפיו ודומה כמי שראשו שמוט אשלויישו''ד: קרקורא. חתיכה: לא שנו אלא שאין לו. שיטה של שער מקפת מאזן לאזן לאחריו ויש לו לפניו: אבל יש לו לאחריו ולפניו כשר וכל שכן שיש לו לאחריו ואין לו לפניו. דטפי הוי נוי בשיש לו לאחריו ולא לפניו יותר מכשיש לו סביב כל הראש ובאמצע הוי קרח: ואיכא דמתני לה אסיפא. דמתני' לא שנו דיש לו כשר אלא שיש לו לאחריו שיטה מקפת מאזן לאזן ולא לפניו אבל יש לו נמי לפניו פסול וכ''ש שאין לו כלל: זבלגנין. שעיניהם זבות וזולגות מים: ננסין תנינא. במתני' הקפח והננסין והחרש: זבלגנים איצטריכא ליה. דלא תנן: ומהו דתימא כו'. כלומר והנך נמי איצטריכו דמהו דתימא הא דפסיל להו במתניתין משום מראית העין פסיל להו ולא עברו בעשה אי פלחי להכי אשמעינן רבי יוחנן דמשום שאינו שוה בזרעו של אהרן: ריסי עיניו. שערו שבבבת העין: והוא הדין לכולהו. מבעלי חטרות ואילך דסד''א הא דאפיקנא ממי שאינו שוה בזרעו של אהרן לעיל לא קאי אלא אכילון וליפתן ומקבן והנך דבבא קמייתא: והא כל היכא דאיכא אחריתי משום מראית העין הדר תני ליה דקתני סיפא ושניטלו שיניו כו'. ומההיא ידענא דרישא דתנא מראית העין לא קאי אלא אנשרו ריסי עיניו דאי אכולהו קאי למה ליה למיהדר ומיתנא אלא. הא דאתא ר' יוחנן: לאפוקי מהאי תנא אתא. דלא פסיל להו אלא משום מראית העין וקמ''ל רבי יוחנן דהלכתא כמתניתין דפסלא להו משום דאין שוין בזרעו של אהרן: הכהנים. וערכו בני אהרן הכהנים (ויקרא א): לרבות את הקרחנים. שכשרים לעבודה על פסוק זה מצאתיה בתורת כהנים: מתני' גבינים. שורציל''ש: שגבינין שוכבין. ששערות גביניו גדולים ומוטלין על פניו: גמ' גבינים הרבה. ששני גבות עיניו מצטרפות ואין הפרש חלק בין זו לזו: זהו מדרש או גבן. והכי קאמר זהו או גבן האמור בתורה (שם כא) ור' דוסא פליג עליה ולא דריש או: למימרא דחיי. מי שיש לו ב' גבין ושתי שדראות דפסיל ר' חנינא בן אנטיגנוס: אינו וולד. ואינה טמאה לידה: אסור באכילה. כנבילה דנפל הוא וכמת דמי ולא מהניא ליה שחיטה: כבר רמא ניהליה. במסכת נדה: שימי את. חכם גדול כמותך אינו יודע לתרץ מתני' דמשמע חיי לאו בשני גבנין ממש קאמר אלא ששדרתו עקומה ומיחזי כגבין ושדראות הרבה וכי קאמינא אנא בשני גבין ממש: מתני' הכוחל שתי עיניו כאחת. שאין לו כלל חוטם בין שתי עיניו וכשהוא כוחל עיניו במכחול יכול למשוך המכחול מעין לעין ואין החוטם מעכבו: שתי עיניו למעלה. כדמפרש בגמרא: סכי שמש. שאינו יכול להסתכל כנגד החמה: זגדן וציירן. מפרש בגמ': ריסי עיניו. שערות שבבבת עיניו: מפני מראית העין. אנשרו ריסי עיניו קאי: גמ' שקוע. למעלה בין עיניו: סולד. רטיי''ה שקצר באורכו: בולם. נסתמו נקביו: נוטף. ארוך ותלוי מלמטה משפתו: הפלגתה. יותר מדאי אמרת אע''פ שאינו משוקע כל כך הוי חרום: (רש"י)

תוספות אמר רבא לא שנו כו'. יש גירסא אחרת בספרים לבד גירסת הקונטרס: בבהמה אסור באכילה. פי' בקונטרס דלא מהני ליה שחיטה מטעם נפל משמע דאיירי כשיצא לאויר העולם ואי אפשר לומר כן דבפ' המפלת (נדה דף כד.) מוקי לה בנמצא במעי אמו דלא מישתרי לרב בשחיטת אמו ושמואל פליג עליה התם ושרי ליה בשחיטת אמו אבל ביצא לאויר אסור אפילו לשמואל ופריך רב שימי התם ממתני' דהכא ופירש שם בקונטרס אתרוייהו פריך לרב ושמואל דהך ר' חנינא בן אנטיגנוס גבי מומי בהמה מתניא ומיפסל ליה לגבוה מכלל דלהדיוט שרי והקשה עליו ר''ת דבהדיא תני ליה הכא גבי מומי אדם אלא לרב דוקא פריך דאמר באשה אינו ולד [אלמא] דלא חיי ומדפסל ליה הכא לעבודה מכלל דחיי וכן משמע דלרב דוקא פריך: סכי שמש. מפרש בגמרא סני שמש כדפי' בקונטרס ששונא את השמש ואינו יכול לראות מקום שהחמה זורחת שם וסכי הוא לשון חסוכי שמש שנמנע ממנו אור השמש: ושנשרו ממנו ריסי עיניו. משמע שקורא ריס לשערות שרגילים להיות נושרין מרוב דמעה כי ההוא דרבן גמליאל בחלק (סנהדרין דף קד:) גבי בכה תבכה וזימנין דקרי ריס עור המקיף את העין כי ההוא דפרקין דלעיל (דף לח.) ריס שנקב ושנסדק ומפרש תורא ברא דעיניה: (תוספות)

דף מד - א

אע''פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת: [שתי עיניו למעלה] שתי עיניו למטה: מה שתי עיניו למעלה שתי עיניו למטה אילימא שתי עיניו למעלה דחזי למעלה שתי עיניו למטה דחזי למטה עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה דחזאי עינו אחת למטה ועינו אחת למעלה היינו רואה את החדר ואת העלייה כאחת אלא שתי עיניו למעלה דקיימן למעלה שתי עיניו למטה דקיימן למטה עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה דקיימי עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה וקיימי כסדרן נמי ורואה את החדר ואת העלייה כאחת מנא הני מילי דת''ר {ויקרא כא-כ} בעינו כל מה שבעינו מכאן אמרו שתי עיניו למטה שתי עיניו למעלה עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה ורואה את החדר ואת העלייה כאחת או שמדבר עם חבירו ואחר אומר לי רואה תנו רבנן {ויקרא כא-יח} עור בין סומא בשתי עיניו בין סומא באחת מעיניו חורוור והמים הקבועין מנין ת''ל איש עור אמר רבא למה לי דכתב רחמנא איש עור דק תבלול בעינו צריכי דאי כתב רחמנא עור משום דליתנהו כלל אבל חורוור והמים הקבועין דאיתנהו ביה לא כתב רחמנא איש ואי כתב רחמנא איש משום דלא קא חזי כלל אבל מחסורייתא לא כתב רחמנא דק ואי כתב רחמנא דק משום דמחסרן אבל מבלבליתא לא כתב רחמנא תבלול ואי כתב רחמנא תבלול משום דמבלבלן אבל משום משניותא לא כתב רחמנא בעינו אמר רבא הלכך כל מחמת כהיותא אתיא מאיש מחסורייתא מדק מבלבליתא מתבלול משניותא מבעינו: סכי שמש: תני רב יוסף סני שמש זגדיין מחוי רב הונא חד מדידן וחד מדידהו ואיקפד רב יהודה מיתיבי שכבנא שגביניו שוכבים זגדום אחד שחור ואחד לבן תנא כל זוגא דלא שוי להדדי זגדום קרי ליה הצירן עיניו תרוטות וצירניות דומעות דולפות טורדות תנא הזדיר והלופין והתמיר זויר דמזור עיניה לופין דנפישין זיפיה תמיר שתמו זיפין והני גבי מומין תנו להו והתנן שנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין לא קשיא הא דאשתיור גרדומי הא דלא אישתיור גרדומי: מתני' עיניו גדולות כשל עגל או קטנות כשל אווז גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו חוטמו גדול מאבריו או קטן מאיבריו הצומם והצומע איזהו צומע כל שאזניו קטנות והצומם כל שאזניו דומות לספוג שפתו העליונה עודפת על התחתונה התחתונה עודפת על העליונה הרי זה מום ושנשרו שיניו פסול מפני מראית העין: גמ' אמר רב משה רבינו עשר אמות היה שנאמר {שמות מ-יט} ויפרש את האהל על המשכן מי פרשו משה רבינו פרשו וכתיב {שמות כו-טז} עשר אמות אורך הקרש אמר ליה רב שימי בר חייא לרב אם כן עשיתו למשה רבינו בעל מום דתנן גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו אמר ליה שימי באמה של קרש קאמר: חוטמו גדול כו': תנא כאצבע קטנה: הצימם והצימע: תנא אף הצימח לא הוו ידעי רבנן מאי צימח שמעו לההוא טייעא דהוה קאמר מאן דבעי צימח ואישתכח גדיא חזיזא אמר רב חסדא עז שאין לה קרנים ורחל שיש לה קרנים כשרים לגבי מזבח תניא נמי הכי יש דברים שהן כמומין ואינן כמומין ושוחטין עליהם במקדש אבל לא במדינה ואלו הן עז שאין לו קרנים ורחל שיש לו קרנים והצימח והצימם והצומע אמר רב חסדא אמר אמימר נטלו קרנותן וזכרותן עמהן פסולה ואין פודין עליהם נטלו טלפיים וזכרותם עמהן פסולין ונפדין עליהם מיתיבי נטלו קרניין וטלפיין וזכרותן עמהן פסולין ונפדין עליהן לא קשיא הא דאיתעקור איתעקורי הא דאיגום איגומי ודאיגום איגומי פסול ורמינהו פרה שקרניה וטלפיה שחורים יגוד תרגמה זעירי מעילוי זכרות:

רש"י דחזיין למעלה. שעומדות במקומן בסדר אבל כל שעה רואות למעלה: חדר למטה עלייה למעלה: דקיימן למעלה. בגובה המצח שלא כשאר בני אדם: וקיימן כסדרן. כלומר והינן עומדות במקומן כסדר אבל רואה את החדר ואת העליה שעינו אחת רואה למעלה ועינו אחת רואה למטה: בעינו. תבלול בעינו דהוה ליה למכתב דק תבלול ואנא ידענא דלא שייכא אלא בעין: איש עור. מריבויא דאיש: עור. משמע שניטלו עיניו וליתנהו כלל: מחסורייתא. שחסרה מראיתו אבל רואה מקצת: דק. טייל''א מחסרת המראה ואינו ניטל: מבלבליתא. לבן הפוסק בסירה ונכנס בשחור ואינו מקצר המראית כלל: משונייתא. שמשונות במעמדן כגון למעלה או למטה או רואה חדר ועלייה כאחת: כהיותא. דאינו רואה: אתיא מאיש. דהני חורוור והמים הקבועין כהיותא נינהו ומפיק להו תנא דברייתא מאיש: סכי שמש תני רב יוסף סני שמש. ששונא את השמש ואינו יכול לראות מקום שחמה זורחת שם: חד מדידהו וחד מדידן. שיש לו עין אחת דומה לעין אלו היושבין נגדי ועין אחת שלי רב יהודה היה יושב כנגדו והיו עיניו משונות: שכבנא. שגביניו ארוכין ושוכבין על עיניו: תרוטות. עגולות: וצירניות. עגולות יותר מתרוטות: דומעות. מעט: דולפות. יותר מדומעות: טורדות. יותר מדולפות כמו (משלי כז) דלף טורד: תנא אף הזריין ולופיין והתומיין. הוי מום דמזורדן עיניו: והא גבי מומין תני להו. להאי תומיין מי הוי מום והא לא פסיל ליה מתני' אלא משום מראית העין: אישתייר גרדומי. שרשין לא הוי מום אלא משום מראית העין: מתני' מאבריו. כגון ידיו ורגליו ושוקיו: צימם צימע. במתני' מפרש לה: לספוג. שכווצות וסתומות: גמ' עשר אמות. קס''ד באמה שלו: בעל מום. דגופו גדול מזרועותיו דהא כל אדם אין גופו אלא שלש אמות באמתו: באמה של קרש קאמינא. דהיינו עשר אמה באמה של קרשים דאורך הקרשים לא נמדד באמתו של משה והא דאמרן בפירקא דלעיל (דף מ.) אחת יתירה על של משה חצי אצבע לאו בשל משה ממש קאמר דודאי של משה היתה יתירה מאד על אותה של קדש שתיקן משה: כאצבע קטנה. אם חוטמו גדול לפי שאר אברין יותר מדאי כשיעור רוחב אצבע קטנה הוי מום היכי משערינן ליה מודדין חוטמו לחוטם בני אדם הארוכין בגופן כמוהו: חזיזא. אזניו ארוכות מאד עד שתכופות למטה: במקדש. דלא הוי מום: והצמח והצימם והצמע. ומתני' דחשיב להו באדם מומין קאמר לפי שאינו שוה בזרעו של אהרן: זכרותן. היינו עצם התחוב בתוך הקרניים: זכרות הטלפים היינו עצם שבתוך הטלפים דזו היא כף הרגל: ואין נפדין עליהם. אם בהמת שאר קדשים שאינה בכור אינה נפדית בכך דלא הוי מום גמור אלא לאיפסולי: ונפדית עליהן. וקשיא לרב חסדא דאמר אין נפדין: ברייתא דקתני בדעקור איעקורי. קרנים ושרשי הזכרות ונראית גומא בראש: רב חסדא דאיגום איגומי. נחתכין מלמעלה ושרשיו נשארו: ודאיגום איגומי. מי שייך בה אפילו פסלות: פרה. אדומה: יגוד. יחתוך כמו (דניאל ד) גודו אילנא: תרגמה זעירי. האי [דקתני] יחתוך מעילווי זכרותייהו שיש בחודו של קרן כשתים ושלש אצבעות שאין זכרות מגיע שם ואם השחרות אין מגיע עד מקום הזכרות יחתוך אבל יותר מכאן פסולה: (רש"י)

תוספות מחוי רב הונא חד מדידהו. פירוש רב יהודה שהיה לפניו פי' בקונט' שהיו עיניו משונות ולא פירש במה היו משונות ור''ת מפרש דרב יהודה אריך בדורו הוה דאמר בפרק המפלת (נדה דף כד:) ורב הונא איניש גוצא הוה כדאי' במסכת תעניות פרקא דחסידים ומשום הכי לא היו עיניו נכרות קטנות כ''כ משל סתם בני אדם אבל משל רב יהודה היו נכרות שהיו גדולות הרבה ולכך הקפיד רב יהודה והיינו שינוי דעינו אחת גדולה ואחת קטנה ואע''ג דלא הוי מומא לענין אחולי עבודה עד שתהא גדולה כשל עגל או קטנה כשל אווז מכל מקום אין זה שוה בזרעו של אהרן: עיניו תרוטות. פי' בקונטרס עגולות כמו כי תרוטה בסנהדרין (דף קז) גבי לבנה וצירניות פירש בקונט' עגולות יותר מתרוטות ותימה כיון דתנא קילתא כ''ש חמירתא וכענין זה קשה גבי דתנא דומעות דולפות וטורדות דולפות יותר מדומעות וטורדות יותר מדולפות ושמא איצטריך למיתני כולהו לאשמועינן דלא מיפסלי משום מומא אלא משום דאין שוה בזרעו של אהרן: (תוספות)

דף מד - ב

מתני' דדין שוכבין כשל אשה כריסו צבה טיבורו יוצא נכפה אפילו אחת לימים רוח קצרה באה עליו המאושבן ובעל גבר: גמ' אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא משתינין מים בפני רבים ואין שותין מים בפני רבים ותניא נמי הכי משתינין מים בפני רבים ואין שותין מים בפני רבים ומעשה באחד שביקש להשתין מים ולא השתין ונמצא כריסו צבה שמואל איצטריך ליה בשבתא דרגלא נגדו ליה גלימא אתא לקמיה דאבוה א''ל אתן לך ד' מאה זוזי וזיל אהדר עובדא את דאפשר לך דלא אפשר ליה ליסתכן מר בר רב אשי איצטריך אגודא גמלא אשתין אמרו ליה חמתך קאתיא אמר להו באודנה ותיפוק לי משום עלקא בשותת ת''ר שני נקבים יש בו באדם אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום בשעה שאדם נצרך אם נקבו זה לתוך זה נמצא עקר אמר ר''ל מאי דכתיב {דברים ז-יד} לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך אימתי לא יהיה בך עקר בזמן שבבהמתך אמר רבי יהושע בן לוי לא יהיה בך עקר מן התלמידים ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום אימתי בזמן שאתה משים עצמך כבהמה אמר רב פפא לא ישתין אדם מים לא על כלי חרס ולא על מקום קשה דאמר רב הני מדורי דבבל מהדרי מיא לעין עיטם אמר אביי הא איתתא לא תקום להדיא באנפי ינוקא אגיסא לית לן בה תניא רשב''ג אומר עמוד החוזר מביא אדם לידי הדרוקן סילון החוזר מביא אדם לידי ירקון אמר רבה בר רב הונא אמר רב קטינא אמר ריש לקיש דם רבה שחין רבה שכבת זרע רבה צרעת רבה צואה רבה הדרוקן רבה מי רגלים רבין ירקון רבה: רוח קצרית באה עליו מאי ניהו תנא רוח בן נפלים באה עליו: המאושבן ובעל גבר: תנא משובן בביצים ובעל גבר בגיד תנא משובן זה הקיין הגרבתן זה בעל קיק קיין בביצים גרבתא בגיד ועד כמה מחוי רב יהודה עד רכובה תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר עד רכובה פסול למעלה מן רכובה כשר איכא דאמרי עד רכובה כשר למטה מן הרכובה פסול: מתני' אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת הרי זה {ויקרא כא-כ} מרוח אשך האמור בתורה רבי ישמעאל אומר כל שנימוחו אשכיו ר''ע אומר כל שרוח באשכיו רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל שמראיו חשוכין: גמ' קשיא ליה לרבי ישמעאל הא חסר אשך מיבעי ליה תני שנמרחו אשכיו קשיא ליה לרבי עקיבא האי ממרוח אשך מיבעי ליה תני שהרוח באשכיו קשיא ליה לרבי חנינא בן אנטיגנוס האי רוח אשך מיבעי ליה תני שמראיו חשוכין קסבר גורעין ומוסיפין ודורשין היינו כושי רבי חנינא בן אנטיגנוס לא תני כושי: מתני' מקיש בקרסוליו ובארכבותיו

רש"י מתני' דדין שוכבין. גדולים: נכפה. נופל מחמת חולי: אחת לימים. שאינו נופל אלא פעם אחת לימים שתבא לזמן קבוע: רוח קצרה. רוח שד: מאושבן. ביציו גדולים: בעל גבר. גידו גדול: גמ' ואין שותין מים. דדרך תלמיד חכם להיות צנוע באכילה ובשתיה אבל להטיל מים לא ליהוי צנוע שמא ימתין ויסתכן: איצטריכא ליה. להטיל מים: בשבתא דריגלא. שלשים יום קודם הרגל דשואלין ודורשין בהלכות הרגל כדאמרינן במגילה (דף ד.): נגדו ליה גלימא. פרסו סדין בינו לבין העם: אהדר עובדא. דרוש שאסור להמתין מלהטיל מים עד שיהא לו צניעות: את דאפשר לך. לפרוש סדין לפי שחשוב אתה: ואי ליצטרך אינש אחרינא דלא אפשר ליה. וימתין עד שילכו העם ויסתכן ויהא עקור: חמתך. חמותך: באודנה. אפילו בתוך אזנה הייתי מטיל מים אם לא היה לי מקום אחר קודם שאמתין וכ''ש בפניה: ותיפוק לי משום עלקא. דקתני לעיל שבקש להשתין ולא השתין ונמצא כריסו צבה ממאי דמשום המתנה הוה ליה דלמא עלקא שתה שקורין שנשוא''ה לפיכך צבה כריסו: בשותת. שאינו יכול להטיל מים יפה לאחר כן אלא שותת טיפין טיפין דודאי מחמת עיכוב שתן הוה ליה: בזמן שבבהמתך. שתשים עצמך כבהמה שלא תהא צנוע בהטלת מים: שלא תהא תפלתך עקורה כו'. וכשתתפלל [על בנים] תהא נשמעת תפלתך: כבהמה. שלא תמתין מלהטיל מים: לא על (גב) כלי חרס. בתוך עביט של מימי רגלים לפי שמשליכין אותו בנהר בסמוך להם ונהרות בבל הולכין ומתעכבין בעין עיטם כדמפרש: ולא על מקום קשה. שאינן בולעין וצפין על הקרקע עד שנשטפין למקום מדרון ונופלין לנהר: ואמר רב הנך מדורי דבבל. מקומות מדרון שבבבל: מהדרי לעין עיטם. שבו כ''ג טובל ביוה''כ כדאמרי' במסכת יומא בפרק ג' (דף לא.): לא תיקום להדיא באפי ינוקא כשהיא מטלת אל תעמוד ממש כנגד התינוקות דחוצפתא היא: [אגיסא]. אם לצד אחר שאין משתנת בפני התינוק ל''ל בה: עמוד. גדולים: הדרוקן. חולי מעיים: סילון. קטנים: דם רבה שחין רבה. המרבה דם שאינו מקיז מרבה שחין: שכבת זרע רבה. מי שיש לו אשה ואינו משמש מטתו מרבה צרעת: (נאלת) רוח שטות ע''י שד זהו בן נפילים נוייטו''ן: הקיין. היינו משובן: הגרבתן. היינו מין בעל גבר: בביצים. שביציו גדולים: בגיד. שגידו גדול: ועד כמה. יגדל הגיד שיהא פסול: מתני' שנמרחו אשכיו. שנימוחו ביציו: שהרוח באשכיו. שביציו נפוחים: שמראיו חשוכים. שהוא שחור ככושי ולא בביצים משתעי כלל: גמ' קשיא ליה לר' ישמעאל. כלומר להכי פליג רבי ישמעאל את''ק משום דקשיא ליה א''כ דבשאין לו ביצים מישתעי קרא חסר אשך מיבעי ליה: תני שנמרחו אשכיו. להכי תני ר''י שנמרחו אשכיו: ממרוח אשך מיבעי ליה. דהא מ''ם דמרוח משמשת היא: גורעין ומוסיפין. גורעין חי''ת ממרוח ואלף מאשך ומוסיפין ח' במקום אלף על אשך ואלף במקום חי''ת על מרוח והוי מרואו חשך: היינו כושי. וכושי בהדיא קתני מתני (לקמן מה.) הכושי והגיחור: מתני' המקיש בקרסוליים. שארכבותיו עוקמות לחוץ וקרסוליו לפנים ונוקשין זה לזה כשהוא מהלך ובארכבותיו היינו איפכא שרגליו עקומות לחוץ ומרחיק זה מזה עד שארכבותיו מלמעלה העקומות כלפי פנים נוקשות זו לזו: (רש"י)

תוספות ואין שותין מים בפני רבים. פירש בקונטרס דרך ת''ח להיות צנוע באכילה ושתיה והא דאמר בסוף כיצד צולין (פסחים דף פו:) דרב הונא בריה דרב נתן אשתי כסא בתרי זמני ולא מהדר אפיה וקאמר התם כלה תנן משמע התם שדרך לשתות בפני רבים בלא חזרת פניו היינו בשעת סעודה דומיא דכלה ובהלכות דרך ארץ אמרינן דברבים הופך פניו לצד אחר וישתה מים נראה דנקט מים לפי שאין רגילין לשתות כולן מים אלא הצמא בלבד אבל שאר דברים רגילין לשתות יחד ור''ת אומר דה''ק דאפילו לאותן הצנועים שלא לשתות מים בפני רבים לא ליהוי צנוע להטיל מים שמא ימתין ויסתכן: אימתי לא יהיה בך עקר ועקרה בזמן שבבהמתך. תימה היאך יכולין להשים עצמן כבהמה בהטלת מים שהיו צריכין לצאת חוץ מן המחנה ולהרחיק ג' פרסאות כדאמרי' בפ' בתרא דיומא (דף עה:) דאין נפנים לא בצדיהם ולא לפניהם אלא לאחריהם והיינו אפילו בקטנים דבפרק מי שמתו (ברכות דף כה.) מוקמא ויתד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת וגו' בקטנים: שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום בזמן שאתה משים עצמך כבהמה. פירש בקונטרס שלא תהא עקורה כשאתה מתפלל על בנים ונראה דלכל תפלה קאמר כדאמר שאין העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו כבהמה כדכתיב אדם ובהמה תושיע ה' ובמי שמשים עצמו כמי שאינו כדכתיב (איוב כו) תולה ארץ על בלימה (חולין דף פט.): לא ישתין אדם מים לא על (גבי) [כלי] חרס ולא על גבי מקום קשה. הנך חומרות דוקא בבבל כדאמר טעמא משום דהני מודרי דבבל מהדרי מיא לעיטם שעל נהר פרת דדרך המים ללכת דרך הילוכם לעין עיטם דפרת מתערב בכל מימות שבעולם כדאמר לקמן בפ''ט (דף נה.) הנודר ממימי פרת אסור בכל מימות שבעולם ואפילו עינאתא דמדלייא אמרינן לקמן דהנהו סולמי דפרת נינהו ובסוכה (דף נג.) נמי אמרינן דכרינן פורתא ונבעי מיא הנהו סולמי דפרת הוו ואע''ג דסולמי דפרת מתערבין בכל מימות שבעולם אין לאסור אלא שבבבל כדפרישית שדרך הילוכו של פרת מתערב בעין עיטם והוה משמע מכאן דפרת הולך מבבל לא''י אבל שאלתי לאחד מא''י ואמר לי שיורד מא''י לבבל וכן מוכח לקמן בפ''ט (דף נה:) דאמרינן מטרא במערבא סהדא רבא פרת וכן פירש שם בקונט' וזהו דוחק לומר דאפילו הולך מבבל לא''י ניכר כשגדל הנהר מחמת רוב גשמים ומתרבה הנהר לאחוריו מתוך רבוי המים: האי איתתא לא תיקום להדיא באפי ינוקא. אע''ג שאינה מגלה עצמה איכא חוצפא כשהיא מטילה מים והתינוק עומד בפניה דהא אין דרך אשה לגלות עצמה לפניה לא לקטנים ולא לגדולים כדמוכח בפ' מי שמתו (ברכות דף כג:): לידי הדרוקן כו' לידי ירקון. משמע דהדרוקן וירקון תרי מילי נינהו ומיהו נראה שהם ענין אחד דאמרי' ביבמות (דף ס:) העבירום לפני ציץ כל שראויה לביאה פניה מוריקות דאמר סימן לעבירה הדרוקן: (תוספות)

דף מה - א

ובעל הפיקים העיקל איזהו העיקל כל שהוא מקיף פרסותיו ואין ארכבותיו נוקשות זו לזו פיקה יוצא מגודלו עקיבו יוצא לאחוריו פרסותיו רחבות כשל אווז אצבעותיו מורכבות זו על זו או קלוטות למעלה עד הפרק כשר למטה מן הפרק וחתכה כשר היתה בה יתרת וחתכה אם יש בה עצם פסול ואם לאו כשר יתר בידיו וברגליו שש ושש עשרים וארבע ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלין השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירין: גמ' ת''ר {ויקרא כא-יט} שבר רגל אין לי אלא שבר רגל מנין לרבות הקישן והעיקל והקילבן ת''ל או שבר רגל תנא בעל (הקיפין) והשופנר א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן בעל הפיקין שיש לו כסתות הרבה שופנר שאין לו כסתות כל עיקר: פיקה יוצא מגודלו ועקיבו יוצא לאחוריו: א''ר אלעזר שוקו יוצא באמצע רגלו: פרסותיו רחבות כשל אווז: אמר רב פפא לא תימא דטריפה ולא סדיקא אלא כיון דטריפה אע''ג דסדיקא: אצבעותיו מורכבות זו על גב זו או קלוטות: ת''ר {ויקרא כא-יט} שבר יד אין לי אלא שבר יד אצבעות מורכבות (למעלה) או קלוטות למעלה מן הפרק וחתכן והאמרת כשר אלא ולא חתכן מנין ת''ל או שבר יד: היתה בו יתרת וחתכה אם יש בה עצם פסול ואם לאו כשר: אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן והוא שנספרת ע''ג היד ת''ר יתירה שיש בה עצם ואין בה צפורן מטמא במגע ובמשא ומטמא באהל ועולה למנין קכ''ה אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן ובנספרת על גב היד אמר רב חסדא דבר זה רבינו הגדול אמרו המקום יהיה בעזרו יתרת שיש בה עצם ואין בה צפורן מטמא במגע ובמשא ואין מטמא באהל אמר רבב''ח א''ר יוחנן ובשאינה נספרת על גב היד א''ר יוחנן עשו דבריהם כדברי נביאות מה נפשך אי אבר הוא באהל נמי תטמא ואי לאו אבר הוא במגע ובמשא נמי לא ליטמי אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא משום עצם כשעורה נגעו בה רב פפא אמר גזירה שאינה נספרת אטו נספרת אי הכי שאינה נספרת באהל נמי תטמא עבדו רבנן היכירא כי היכי דלא לישרפו עלייהו תרומה וקדשים תנן התם רוב בנינו ורוב מנינו של מת אע''פ שאין בו רובע טמאין ת''ר איזהו רוב בנינו שני שוקיים וירך אחד הואיל ורוב גובהו בגדול איזהו רוב מנינו קכ''ה א''ל רבינא לרבא תנא מניינא אתא לאשמועינן קמ''ל כדתניא חסר שאין בו אלא מאתים ויתר שיש בו מאתים ושמונים וא' כולן עולין למנין קכ''ה זיל בתר רובא דאינשי א''ר יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידיו של ר' ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך בדקו ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים אמר להם שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות תניא רבי אלעזר אומר כשם שצירים לבית כך צירים לאשה שנאמר {שמואל א ד-יט} ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה רבי יהושע אומר כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה שנאמר {איוב ג-י} כי לא סגר דלתי בטני רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה שנאמר {בראשית ל-כב} ויפתח את רחמה לרבי עקיבא קשיא דתלמידי רבי ישמעאל דלמא איידי דזוטרא אתמוחי מתמח אמר רב וכולן אין מטמאין באהל שנאמר {במדבר יט-יד} זאת התורה אדם כי ימות באהל דבר השוה לכל אדם אמר ליה אביי ובאיש ליכא והכתיב {ישעיה כא-ג} צירים אחזוני כצירי יולדה צירי בשר והכתיב {דניאל י-טז} אדני במראה נהפכו צירי הכא נמי צירי בשר הכי נמי מסתברא דאי לא תימא הכי מאתים וארבעים ושמנה היכי משכחת לה לא באיש ולא באשה:

רש"י בעל הפיקין והעיקל. כדמפרש וקמפרש עיקל ברישא כל שהוא מקיף פרסותיו כשיושב ומחבר פרסות רגליו זו לזו ואין ארכובותיו נוקשות זו לזו שעוקמות כלפי חוץ: פיקה יוצאה מגודלו. חתיכת בשר עגול כפיקה יוצאה מגודלו: עקיבו יוצאה מאחוריו. כדמפרש בגמרא ששוקו עומד באמצע רגלו שחצי הרגל עומד בפנים וחצי לאחור: רחבות כשל אווז. שקלושות הן כשל אווז ואין ארכן יתר על רחבן: עד הפרק. פרק האמצעי: למטה מן הפרק. דהיינו לצד הצפורן שמחוברין כולן וחתכה שיהו מסולקים כשר: יתירה. אצבע יתירה: אם יש בה עצם פסול. הואיל וחתכה שהרי הוא מחוסר אבר שנמצא בו ואם לאו כשר דלא חשיב אלא תלתול בעלמא: ו' ו' כ''ד. מפרש לגבי קרא בגמרא אמאי נקט להו ומתני' לישנא דקרא נקט: גמ' הקישן. היינו המקיש בקרסוליו: והעיקל והקילבן. היינו פיקה יוצאה מגודלו: בעל הפיקין והשופנר גרסי': כסתות הרבה. שאיסתמרא שלו שקורין קביל''א גדולה מאד: טריפה. קלושטנב''א: למעלה דברייתא היינו למטה דמתני': ובנספרת על גב היד. שנספרת עם שאר האצבעות שעומדת בשורתן בההיא קתני מתני' דחשיב אבר: אם היה בה עצם ואין צפורן. רבותא נקט אע''ג דאין בה צפורן חשיב אבר אם נספרת ע''ג היד: מטמא במגע ובמשא ובאהל. וכגון שיש בה בשר קצת ולא כזית דאי הוה בה כזית בשר אפי' אינה נספרת או אין בה עצם נמי הוה מטמא באהל דהא כזית מן המת מטמא באהל ואי לא הוה בשר כלל אפילו נספרת נמי דחשיב אבר לא מטמא באהל דאין עצמות מטמאין באהל אלא רוב בנין או רוב מנין או רובע הקב אבל השתא דאיכא מקצת בשר מטמא אע''ג דליכא כזית הואיל ונספרת על גב היד דחשיב אבר דהכי אמרינן במס' נדה בפרק יוצא דופן (דף מג:) האברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית מן הנבילה ופחות מכזית מן המת: ועולה למנין קכ''ה. אם אין בה בשר עולה למנין קכ''ה דזהו רוב מנין אברי המת דאברי המת רמ''ח ורוב מנינו של מת מטמא באהל ובנספרת דאי לא קיימא בשורת האצבעות לא חשיב אבר הואיל ואין בה צפורן: רבינו הגדול. רב: ואינה מטמאה באהל. ובאינה נספרת כדמפ' דאיכא תרתי לגריעותא אין בה צפורן ואינה נספרת אבל יש בה צפורן מטמאה ואע''ג דאינה נספרת והכי תנן בפ' בא סימן (שם דף מט.): כדברי נביאות. שאין צריכין ליתן טעם לנבואתן לפי שבלא טעם שומעים להם כך הם לא נתנו טעם לדבריהם: ואע''פ שאין בהם רובע הקב טמאים. באהל וגבי אהלות תנינן לה: הואיל ורוב גובהו בגדול. דזהו רוב הגובה באדם גדול שאינו ננס באברים דשני שוקיים וירך אחד הוי רוב גובה הגוף בלא הראש דלגבי בנין המת לא חשיב ראשו בברייתא דאהלות דקתני איזהו בנינו השוקיים והירכיים הגוף והשדרה נ''א הואיל ורוב בנינו בגודל גרסינן והכי לישנא דתוספתא בגודל בגובה: מניינא אתא לאשמועינן. בתמיה דכיון דרמ''ח אברים פשיטא דרובא הוי קכ''ה: חסר שאין בו אלא מאתים. שנברא חסר בכל יד ובכל רגל ב' אצבעות דהיינו ח' אצבעות ובכל אצבע יש ו' עצמות כך מפרש במס' אהלות הרי חסר מן האצבעות מ''ח ולא נשתיירו אלא מאתים ויתר שיש בו רפ''א כגון אשה שנבראת יתירה ד' אצבעות בכל יד ורגל והרי ד' אצבעות יתירין הוי כ''ד עצמות יותר ובאשה יש ב' צירין ושני דלתות ומפתח כדאמרינן לקמן הרי כ''ט אברין יותר הוסיפן על רמ''ח ותמצא רע''ז וד' הנותרין לא ידענא היכי מתרמי דודאי אין בכל אצבע אלא ו' עצמות סך הכל לא שורש ולא ענף והכי מפרש באהלות: כולן עולין למנין קכ''ה. כל אלו יתירין חשובין לאברים ועולין למנין קכ''ה ושמעינן מינה דאע''ג דקכ''ה לא הוי רובא דידיה דהא רפ''א היו לו אפ''ה הוי קכ''ה רובא וגבי חסר נמי אע''ג דהוי רובא דידיה [ק''א] אפ''ה לא חשיב רובא אלא קכ''ה: צירין. קרדונ''ש: לר''ע. מפתח הוו להו רנ''ג וקשיא לתלמידי ר' ישמעאל דלא מצאו אלא רנ''ב: איידי דזוטרא. המפתח איתמוחי איתמח מחמת שליקה: וכולן. כל היתירין הללו שבאשה אין מטמאין באהל האבר בפני עצמו שיש עליו בשר קצת: צירי בשר. תירוצא הוא לא חשיב אבר בלא עצם: (רש"י)

תוספות בעל הפיקין שיש לו כסתות הרבה. פי' בקונט' שאיסתוורא שלו שקורין קביל''א גדולה ובערוך פירש שפרסתו גבוהה ויש בשר הרבה לצד ראש הרגל ובעקב ואמצעית שלו כמין כיפה ולשון כסתות משמע כפירושו דאיירי בבשר ולא בעצם כי ההיא דבראשית רבה דקאמר על האדם המכוסה בית הריעי שלו בעגבותא לו כסתות משא''כ לבהמה: עשו דבריהם דברי נביאות מה נפשך כו'. מדפריך עליה משמע דלאו לשבח קא''ל דברי נביאות ופ''ק דב''ב (דף יב. ושם) משמע דקאמר לענין חשיבות דמייתי עלה ההיא דאע''פ [שניטלה] נבואה מן הנביאים ובסוף כיצד מעברין (עירובין דף ס: ד''ה אין) פירשתי: (תוספות)

דף מה - ב

יתר בידיו וברגליו: אמר ר' יצחק ושניהם מקרא אחד דרשו {שמואל ב כא-טו/כ/יח/יט} ותהי עוד מלחמה וכתי' {שמואל ב כא-כ} ויהי איש מדון אצבע ידיו ואצבע רגליו שש ושש מר סבר בגנותיה משתעי ומר סבר בשבחיה משתעי אמר רבה מה לי דכתיב שש ושש עשרים וארבע מספר צריכי דאי כתב רחמנא שש ושש הוה אמינא שית דידיה ושית דכרעיה כתב עשרים וארבע ואי כתב עשרים וארבע הוה אמינא הוא חמש מהאי גיסא ושבע מהאי גיסא כתב שש ושש מספר בנספרת ע''ג היד תניא א''ר יהודה מעשה באדם אחד שבא לפני רבי טרפון יתר בידיו וברגליו שש ושש עשרים וארבע אמר לו כמותך ירבה בישראל אמר לו ר' יוסי משם ראיה כך אמר לו כמותך יתמעטו ממזירי ונתיני מישראל: השולט בשתי ידיו: ת''ר איטר בין ביד בין ברגל פסול השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירין מר סבר כחישותא אתחלא בימין ומר סבר בריותא אתחלא בשמאל: מתני' הכושי הגיחור והלבקן והקפח והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים פסולין באדם וכשרים בבהמה רשב''ג אומר שוטה מן הבהמה אינה מן המובחר רבי אלעזר אומר אף בעלי הדלדולין פסולין באדם וכשרין בבהמה: גמ' כושי אוכמא גיחור חיוורא לבקן סומקא איני והא ההוא דאמר להו מאן בעי לוקיאני ואישתכח חיוורא אלא כושי אוכמא גיחור סומקא כדאמרי אינשי סומקא גיחיא לבקן חיוורא כההוא דאמר להו מאן בעי לוקיאני ואישתכח חיוורי: קפח: תני רב זביד גבוה איני והתני ר' אבהו מנין שהקב''ה משתבח בבעלי קומה שנאמר {עמוס ב-ט} ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו אמר רב פפא באריכא שמיטה סניא אמר ר''ל גבוה לא ישא גבוהית שמא יצא מהן תורן ננס לא ישא ננסת שמא יצא מהם אצבעי לבן לא ישא לבנה שמא יצא מהם בוהק שחור לא ישא שחורה שמא יצא מהן טפוח: החרש השוטה והשכור: שכור מחיל עבודה בהדי מומי דמחילי עבודה בעי למיחשב בשאר דברים המשכרים ודלא כר' יהודה דתניא אכל דבילה קעילית ושתה חלב או דבש נכנס למקדש חייב: מתני' אלו כשרין באדם ופסולין בבהמה אותו ואת בנו טריפה ויוצא דופן (ושנעבדה בהן עבירה ושהמית את האדם) והנושא נשים בעבירה פסול עד שידירנה הנאה והמטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים: גמ' ואלו כשירין באדם מאי באותו ואת בנו אילימא אהרן ובניו דכותיה תייש ובנו מי נהיג והתניא אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים אלא תיישה ובנה דכוותה הכא כהנת ובנה כהנת בת עבודה היא לעולם אהרן ובניו דכוותה הכא תייש ובנו אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר אבין עדא אמרה חנניה היא דתניא אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים חנניה אומר נוהג בזכרים ובנקבות: והנושא נשים כו': תנא נודר ועובד יורד ומגרש וליחוש דלמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה קסבר צריך לפרט את הנדר הניחא למ''ד צריך לפרט את הנדר אלא למ''ד אין צריך לפרט את הנדר מאי איכא למימר דמדרינן ליה ברבים הניחא למ''ד נדר שהודר ברבים אין לו הפרה אלא למ''ד יש לו הפרה מאי איכא למימר דמדרינן

רש"י שית דידיה ושית דכרעיה. בידו אחת וברגלו אחת היה יתר ולא בשתיהן: כמותך יתמעטו ממזרי ונתיני מישראל. כל ממזרים שבישראל יהיו כמותך ויהיו ניכרין שמטפה פסולה הן ולא ידבקו בהן: איטר ברגל. שכשמהלך עוקר רגל השמאל תחלה מה שאין דרך בני אדם כך איטר ביד פסול דכתי' וטבל אצבעו כל מקום שנא' אצבע וכהן אינו אלא ימין (זבחים דף כד.) ואיטר דרגל נמי לעמוד ולשרת כתי' כדרך שאר עמידה דעיקרו בימין: דמר סבר כחישותא אתחלא. ליה בימין: מתני' הכושי והגיחור והלבקן והקיפח. מפרש בגמ': ובעלי נגעים טהורים. כגון ספחת דאי נגעים טמאים לא איצטריך למימר דאפילו אכניסה דעזרה הוי חייב כרת: התלתולין. כמין חתיכות בשר יוצאות ותולות להם: גמ' סומקא. רו''ש בלעז: לוקייני. טלאים לבנים היו: לסומקא רגילי אינשי למיקרייה גוהיא: באריכא שמיטה סניא. דארוך הוא ודק שאינו עבה לפי אורכו ולפי שדק הוא אינו יכול לסבול קומתו ונכפף ונראה כמו שחליותיו שמוטות: בוהק. שלבן ביותר: טפוח. שחור כקדירה וחבירו בשילהי מס' שבת (דף קנז.) ופקקו את המאור בטפיח: שיכור בתמיה. אחולי אחיל עבודה דכתיב (ויקרא י) יין ושכר אל תשת וכתיב בתריה להבדיל בין הקודש ובין החול וגו': בהדי מומין גמורין בעי למיחשביה. וקתני ליה גבי מומין הבאין מחמת שאין שוין בזרעו של אהרן דאמרינן בריש פירקין דלא מחלי עבודה: ודלא כר' יהודה. דמשוי לשאר דברים המשכרים דין יין דמחלי עבודה דקאמר במס' כריתות (דף יג:) על היין במיתה ועל שאר משכרין באזהרה ונפקא לן משכר אל תשת וכתיב בתריה ולהבדיל בין הקדש ובין החול אלמא לרבי יהודה שאר משכרין מחלי עבודה: דתניא אכל דבילה קעילית. הגדילה באותו מקום ומשכרת כיין: דבש מי''ד בלעז מים ודבש שלוקין ביחד חייב מלקות כר' יהודה מוקמינן לה בפרק אמרו לו בכריתות (שם) דקאמר התם על שאר משכרין באזהרה דאל תשת דכיון דכתיבי שאר משכרין מחלי עבודה דהא כתיב בין הקודש ובין החול ומתני' דלא חשיב להו גבי הנך דמחלי עבודה דלא כר' יהודה: מתני' אותו ואת בנו. פסול לקרבן דמחוסר זמן הוא: והנושא נשים בעבירה. גרושה וחלוצה: גמ' עדא אמרה. זאת אומרת: בזכרים. האב והבן או בת: נודר ועובד. אע''פ שעדיין לא גירש מותר לעבוד משנדר שלא תהנה ממנו והוא ממנה: צריך לפרט. הבא להתיר נדרו צריך שיפרט על מה נדר וכי שמע דמשום דפסולה לו נדר לא שרי נדריה: נדר שהודר ברבים. פלוגתא היא במס' גיטין (דף מו.) גבי המוציא את אשתו משום נדר בהשולח גט: (רש"י)

תוספות ובשאר דברים המשכרים ודלא כר' יהודה. הא דתניא בסוף פ''ק דזבחים (דף יד:) זר ואונן ושיכור ובעלי מום בקבלה ובהולכה ובזריקה פסול יש לתמוה אמאי נקט שיכור הוה ליה למימר שתויי יין ופרועי ראש ואומר החכם ר' חיים כהן נ''ע דמיירי בשאר דברים המשכרים וכר' יהודה דמחיל עבודה כדמוקמינן שיכור דהכא בשאר דברים המשכרים: הניחא למ''ד צריך לפרט כו'. פלוגתא היא דר''נ ורב פפא בפ' השולח (גיטין דף לה:) ונראה דהלכתא כר''פ דצריך לפרט דבתראה הוא ואפילו לפי הספרים דגרסי התם רב ששת במקום רב פפא אין הלכה כרב נחמן דלאו לענין דינא איתשיל להדין אלמנה הבאה לגבות כתובתה אלא לענין איסורא איתשיל כדמשמע התם דקאמר ואי אמרת דצריך לפרט זימנין דגזאן ליה לדיבוריה ורב הונא נמי שהוא גדול בחכמה ובמנין קסבר נמי התם צריך לפרט: הניחא למ''ד נדר שהודר ברבים אין לו הפרה. פי' בקונט' פלוגתא במס' גיטין בהשולח גט לאשתו (דף מו.) גבי המוציא את אשתו משום נדר דקאמר ר' יהודה כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר דאיכא פריצותא שנדרה נדר שאין לו היתר ושלא ידעו בו רבים יחזיר דלא חייש לקלקולא וא''ת מנלן דפליגי רבנן עליה דרבי יהודה בהכי דקסברי יש לו הפרה דלמא בקלקולא לחוד פליגי ובההיא שמעתין דהתם נמי פשיטא ליה להש''ס דקסברי רבנן יש לו הפרה דקאמרי רבנן אטו התם מי חיילא שבועה עלייהו כלל וכי תימא מדלא מפלגי רבנן בין ידעו בו רבים ללא ידעו בכל ענין לא יחזיר דחיישינן לקלקולא אלמא יש לו הפרה הא לא מפלגי נמי בדעת הרבים ואע''ג דאיכא לפלוגי דמה נפשך אין לו הפרה לכ''ע ויש לפרש דעל דעת רבים לא איירי כלל לא אינהו ולא ר' יהודה אין לחוש אם לא פירשו אע''פ שיש לחלק אבל בהודר ברבים שחילק ר' יהודה אם איתא דאין לו הפרה לרבנן נמי הוה לפרושי לחלק ולומר איפכא מדרבי יהודה ועוד כי בעל דעת רבים איכא למימר שיש לו הפרה מדעתם של אותם רבים שנדר על דעתם או לדבר מצוה שיש לו הפרה ולהכי לא פסיק ליה למיתני בעל דעת רבים שיחזיר למאן דחייש לקלקולא דפעמים שיש לו היתר ואיכא קלקולא אבל ברבים אין לו הפרה לא שנא לדבר מצוה ולא שנא לדבר הרשות בשום ענין אין לו הפרה תדע דמעשה דגבעונים לדבר מצוה היה: דמדרינן ליה על דעת רבים. וא''ת בריש השולח (שם דף לה:) גבי אלמנה שהתקין רבן שמעון בן גמליאל שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו כו' וקאמר רב הונא לא שנו אלא שלא ניסת אבל ניסת אין מדירין אותה דמיפר לה בעלה אפילו נדרה ברבים ואמאי אכתי נדיר אותה על דעת רבים שאין (תוספות)

דף מו - א

ליה אדעת רבים אמר אמימר הלכתא אפי' למ''ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת הרבים אין לו הפרה וה''מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא דמקרי דרדקי אדריה רב אחא דקא פשע בינוקי ואהדריה רבינא דלא אשכח דהוה דייק כוותיה: והמטמא למתים כו': מאי שנא הכא דסגי ליה בקבלה ומאי שנא התם דמדרינן ליה התם יצרו תקפו:

רש"י והני מילי. דאין לו הפרה לנדר שהודר על דעת רבים: דאדריה רב אחא. שלא ילמד עוד תינוקות: פשע בינוקי. מלקה אותן ומתים: בקבלה. בלא נדר: גבי נשים יצרו תוקפו להכי מדרינן ליה: (רש"י)

תוספות לו הפרה כדאמר אמימר הכא ויש לפרש דלענין נדרי אשתו אין לחלק בין ברבים בין על דעת רבים כיון דברבים יש לו הפרה לרב הונא ה''ה על דעת רבים בנדרי אשתו וכי פריך התם ארב הונא וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ומשני קסבר צריך לפרט את הנדר הוה מצי לשנויי דמדיר ליה על דעת רבים אלא דלא צריך ועוד י''ל דרב הונא לית ליה דאמימר דהא דקאמר אמימר אפילו למ''ד נדר שהודר ברבים כו' לאו אפלוגתא דאמוראי קאי דרב הונא ורב נחמן בריש השולח (שם) אלא אפלוגתא דר' יהודה ורבנן בסוף השולח (שם דף מו.): אמר אמימר הלכתא אפי' למ''ד כו'. בפ' השולח (בגיטין לו.) גרס הלכתא אפי' למ''ד כו' ובמכות (דף טז.) גרסי' ברוב ספרים הלכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ולמאי דגרסי' נמי אפי' למ''ד נדר שהודר ברבים שלא בא עכשיו לפסוק בהודר ברבים מ''מ יש לדקדק מדהוצרך לפסוק אין לו הפרה בעל דעת רבים לכ''ע מכלל שסבר דברבים יש לו הפרה דאי אין לו הפרה כל שכן בעל דעת רבים ושלא בלשון פסק היה לו לומר אפי' למ''ד ואע''ג דאסקינן בפ' השולח (גיטין דף לה:) אליבא דרב נחמן דמדרינן ליה ברבים דמשמע דס''ל הכי דקי''ל כוותיה בדיני ולענין דינא איתשיל הא פריך בתר הכי הניחא למ''ד כו' ולאו אמתניתין דפרקין דמייתי התם לחודיה קאי אלא קאי נמי אדרב נחמן מדאדריה נמי רב אחא לההוא מקרי דרדקי על דעת רבים משמע דקסבר דברבים יש לו הפרה דלא מיסתבר לומר דלכך הוצרך על דעת רבים ולא אמר הדירו ברבים לפי שלא היו רבים מזומנים לפניו ורב יוסף דאמר בערבי פסחים (פסחים קז.) (אמר) [אדור] ברבים דלא אשתי שכרא משמע דקסבר דברבים אין לו הפרה לא קי''ל הכי: אבל לדבר מצוה יש לו הפרה. אומר ר''ת דמשום דמסתמא ניחא להו לרבים ועוד אמר ר''ת דעל דעת [רבים] היינו כשמפרש על דעת פלוני ופלוני ואפילו שלא בפניהם אבל על דעת [רבים] סתם לאו כלום הוא ועל דעת יחיד ואע''פ שפירש על דעתו יכול חכם להתיר: (תוספות)

פרק שמיני - יש בכור

מתני' יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן בכור לכהן ואינו בכור לנחלה בכור לנחלה ולכהן ויש שאינו בכור לא לנחלה ולא לכהן איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן הבא אחר נפלים אע''פ שיצא את ראשו חי ובן תשעה שיצא ראשו מת המפלת כמין בהמה חיה ועוף דברי רבי מאיר וחכ''א עד שיהא בו מצורת אדם המפלת סנדל או שליא או שפיר מרוקם והיוצא מחותך הבא אחריהם בכור לנחלה ואין בכור לכהן מי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה עודה שפחה ונשתחררה עודה עובדת כוכבים ונתגיירה משבאת לישראל ילדה בכור לנחלה ואין בכור לכהן רבי יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן שנאמר {שמות יג-יב/טו} פטר רחם בישראל עד שיפטרו רחם מישראל מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה נתגיירה מעוברת נשתחררה מעוברת וילדה היא וכהנת היא ולויה היא ואשה שכבר ילדה וכן מי שלא שהתה לאחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה ואינו ידוע אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון בכור לכהן ואינו בכור לנחלה:

רש"י מתני' יש בכור לנחלה. ליטול פי שנים: לכהן. לתת לכהן פדיונו ה' סלעים: הבא אחר נפלים. שיצא ראשו של נפל חי כגון שהיו תאומים אחד נפל ואחד כלו לו חדשיו והוציא נפל ראשו חי והחזירו ובא חבירו וקדמו ויצא זה האחרון בכור לנחלה דראשון לא הפסידו ואע''ג דראשו שהוציא חשוב לידה מעליא מ''ט דגבי נחלה כתיב ראשית אונו מי שלב אביו דוה עליו אם מת יצא נפל שהוציא ראשו ראשון והוי כילוד דלאו בר קיימא הוא ואין לבו דוה עליו אבל לענין כהן פטור האי ולד אחרון דבפטר רחם תליא מילתא והרי ראשון פטר את הרחם: ובן ט' שיצא ראשו מת. והחזירו ויצא אחיו הוי בכור לנחלה דהא ראשון לא חשיב שאין הלב [אביו] דוה עליו ולענין כהן פטר רחם הוא אבל יצא ראשון בן ט' חי ואח''כ החזירו ומת בכור לנחלה נמי לא הוי זה הבא אחריו: וכן המפלת בהמה כו'. למיפטר מנחלה לא חשיבי דאין הלב דוה עליהם אבל פטר רחם מיהא הוו: עד שיהא בו מצורת האדם. לא חשיב פטר רחם והבא אחריו בכור אף לכהן: סנדל. שאין לו צורת פנים: או שליא. שהרי אין שליא בלא ולד אלא שנימוח ומיהו פטר רחם הוי: שפיר. עור ממש של ולד: מרוקם. מפרש במסכת נדה בהמפלת (דף כה.) מהו ריקומו של שפיר: מחותך. אברים אברים ויצא כו' הוי פטר רחם אבל ראש מחותך לא פטר אם קדם אחיו ויצא קודם יציאת רוב אברי המחותך הני נמי בכור לכהן: שכבר ילדה כו'. דלענין נחלה תליא מילתא באב דכתיב (דברים כא) ראשית אונו ולענין כהן פטר רחם: עודה שפחה. אפילו עודה שפחה בלידה ראשונה ונשתחררה עכשיו: עובדת כוכבים ונתגיירה. ומשבחת ליד ישראל ילדה נמי הוי בכור לנחלה שהרי לזה לא היו בנים ולכהן לא דאינו פטר רחם: לנחלה ולכהן. דבנים הנולדו לה בהיותה עובדת כוכבים לא פטרי: נתגיירה מעוברת. ובעלה עמה וילדה הוי אותו ולד בכור לכהן דפטר רחם הוא בישראל ולא לנחלה דהורתו שלא בקדושה ולאו בר נחלה הוא וזרע מצרי רחמנא אפקריה דכתיב (יחזקאל כג) וזרמת סוסים זרמתם: היא וכהנת. או בת ישראל מבכרת שילדה עם כהנת מבכרת ואין ידוע איזה ולד של ישראל: או היא ולויה. דלויה נמי פטור בנה מחמש סלעים כדאמרן בפ''ק: או היא ואשה שכבר ילדה. ואין ידוע איזו בנה בכור לכהן ורבותא קא משמע לן דבעלה של מבכרת חייב ה' סלעים לכהן דהבן זכר יש לו כל היכא דאיתיה ולא לנחלה דהא לא ידע בריה דמאן הוא: וכן מי שלא שהתה כו'. נמי בכור לכהן והוא יפדה עצמו ולא לנחלה דהא לא ידע מאן ירית ובגמ' פריך דאפילו פשוט נמי לא הוי: (רש"י)

תוספות מתני' יש בכור לנחלה כו' איזהו בכור לנחלה כו'. הכא נקיט אמאי דפתח ביה וזימנין דנקט אדסליק מיניה כדמפרש בריש נדרים (דף ב:): המפלת סנדל כו'. בפרק המפלת (נדה כו.) מפרש סנדל דתנן גבי בכורות למאי הלכתא לבא אחריו וכו' וא''ת מה חידוש הוא הא בהדיא קתני לה הכא וי''ל דס''ד דבא אחריו דמתניתין דהכא היינו אותו שיולד בעיבור אחר ולא אותו שעם הסנדל דרגילות הוא שיולד קודם הסנדל ולהכי פריך למאי הלכתא דתיפוק לי שהרי בא אחר הולד שעם הסנדל דאין סנדל שאין עמו ולד ומפרש דלאותו ולד עצמו הנולד עם הסנדל אצטריך למתנייא דפעמים שהוא בא אחר הסנדל: והיוצא מחותך. פי' בקונטרס דרוב אברים מחותכים פוטרים את הרחם אבל ראש לא פטר במחותך והך מילתא פלוגתא דאמוראי היא בפרק המפלת (נדה דף כט.) דר' יוחנן סבר התם דאפי' מחותך הראש פוטר: נתגיירה מעוברת. פי' בקונטרס ובעלה עמה וילדה הוי אותו ולד בכור לכהן דפטר רחם בישראל הוא ולא לנחלה דהורתו שלא בקדושה ולאו בר נחלה הוא דזרע מצרי רחמנא אפקריה דכתיב וזרמת סוסים זרמתם ובחנם פי' טעם זה דבלא''ה לאו בר נחלה הוא משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואינו חשוב אביו ואע''ג דבעודו מצרי חשוב אביו גבי נחלה ולא אמרי' רחמנא אפקריה לענין זה לזרעיה דהא מצרי יורש אביו דבר תורה ומיהו בפרק נושאין על האנוסה (יבמות דף צח.) אמרינן הא דאמור רבנן אין אב למצרי לאו משום דשטופי בזימה ולא ידיע דהא שני אחין תאומים דטיפה אחת [היה] ונחלקה לשתים וקתני ואין חייבים משום אשת אח ש''מ אפקורי אפקריה רחמנא לזרעיה דמצרי דצריך לטעמא דאפקריה אע''ג דנתגיירו ולא סגי בטעמא דכקטן שנולד דמי ודבר תימה הוא וי''ל דאי לאו טעמא דאפקריה לזרעיה היה לנו לאסור למנסב נשי דהדדי משום דאתי לאחלופי בישראל והתם משמע דאפי' איסורא ליכא ואין חייבין לאו דוקא וגם היה לנו להצריך חליצה והתם קתני לא חולצין ולא מייבמין: (שייך לע''ב) ואיידי דבעי למיתני סיפא בן ט' כו'. מגופה הוה מצי למימר דנקט ראשו משום דמשמע דוקא נפל הא בר קיימא הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי אלא סיפא דייק ליה בפשיטות טפי: (תוספות)

דף מו - ב

גמ' אמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים מ''ט {בראשית ז-כב} כל אשר נשמת רוח חיים באפיו כל היכא דנשמת רוח חיים באפיו הוא דחשיב רישיה אידך לא חשיב רישיה תנן הבא אחר נפלים שיצא ראשו חי ובן תשעה שיצא ראשו מת קתני מיהא ראשו מאי ראשו רובו וליתני רובו בדין הוא דאיבעי ליה למיתני רובו ואיידי דקא בעי למיתני סיפא בן תשעה שיצא ראשו מת טעמא דראשו מת הא ראשו חי הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי תנא רישא נמי ראשו ומאי קמ''ל דכיון דמפיק ליה רישיה הוה לידה תנינא הוציא ראשו אע''פ שהחזירו הרי זה כילוד וכי תימא אשמועינן בהמה וקמ''ל באדם דאדם מבהמה לא יליף דלית לה פרוזדור בהמה מאדם לא ילפא משום דחשיב פרצוף פנים דידיה הא נמי תנינא יצא כדרכו משיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו משתצא פדחתו תיובתא דשמואל תיובתא אמר רבי שמעון בן לקיש פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה מאי טעמא {דברים כא-יז} יכיר אמר רחמנא ור' יוחנן אמר אפי' לנחלה בכל מקום לאיתויי מאי לאיתויי הא דתנו רבנן גיורת שיצאה פדחת ולדה בהיותה נכרית ואח''כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קרבן לידה מיתיבי יכיר זו הכרת פנים ואיזו היא הכרת פנים פרצוף פנים עם החוטם תני עד החוטם תא שמע אין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם תני עד החוטם תא שמע פדחת בלא פרצוף פנים פרצוף פנים בלא פדחת אין מעידין עד שיהו שניהם עם החוטם ואמר אביי ואיתימא רב כהנא מאי קראה {ישעיה ג-ט} הכרת פניהם ענתה בם שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן ומי אחמירו והא תנן הוחזקו להיות משיאים עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה כי אקילו רבנן בסופה בתחלתה לא אקילו רבנן ואיבעית אימא

רש"י גמ' אין הראש פוטר בנפלים. בן שמנה שהוציא ראשו חי והחזירו וקדמו אחיו ויצא הוי בכור לכהן שאין ראש הנפל פוטרו עד שיצא ראשו ורובו: רוח חיים באפיו. מי שהוא בן חיים הלך אחר אפיו דהיינו ראשו אבל אי לאו בר קיימא הוא לא חשיבי אפיה: קתני מיהא נפל שיצא ראשו. פוטר הבא אחריו מכהן: איידי דבעי למתני סיפא בן ט' שיצא ראשו מת. דלא מצי למיתני רובו בהדיא אע''ג דאיהו גופיה לא משמע אלא רובו ואהכי לא מצי למיתני בסיפא רובו משום דבעי למידק מינה טעמא דראשו מת הא ראשו חי אפי' בכור לנחלה לא הוי האחרון דראשו בן ט' חי ודאי הוי לידה ואי הוה תני רובו מת הוה משמע הא רובו חי לא הוי אחרון בכור אפי' לנחלה אבל אם יצא ראשו חי לא הוי משמע השתא דאחרון מפסיד הנחלה ואנן קיימין דראשו חי הוי כילוד משום הכי תנא ראשו ברישא ובסיפא ואע''ג דסיפא גופה דקתני ראש מת לא הוי אלא ראשו ורובו: ומאי קמ''ל. מתני' אי אמרת בשלמא ראשו דוקא אשמעינן דראש הנפלים פוטרו ותנא סיפא אטו רישא אלא אי אמרת ראשו לאו דוקא ואין הראש פוטר בנפלים השתא לא אשמעינן מינה אלא דיוקא דדייקינן טעמא דראשו מת הא ראשו חי אפי' בכור לנחלה נמי לא הוי דכיון דאפיק בן ט' חי רישיה הואיל ולאו נפל הוא הוי לידה אפי' החזירו: הא תנינא. בפ' בהמה המקשה הוציא עובר ראשו בשעת שחיטת אמו הרי זה כילוד אפי' החזירו ואינו ניתר בשחיטת אמו: בהמה לית ליה פרוזדור. אין רחם שלה בין ירכותיה הלכך חשיב הראש לידה דבגלוי הוא אבל אשה דיריכים שלה מכסים את הרחם לא חשיב ראש לידה: הא נמי תנינא. גבי אדם במסכת נדה מי שיצא רוב ראשו הוי ילוד דאפילו החזירו ולא נולד עד לאחר ק' ימים חשיב ילוד מיום ראשון וחשבינן לה ימי טומאה וטהרה מיום ראשון: יצא כדרכו. לאפוקי היכא דיצא דרך מרגלותיו דודאי לא חשיב ילוד עד יציאת רובו: תיובתא דשמואל. דודאי ראשו דנפלים דמתני' דוקא: [פוטרת] בכ''מ. דחשיב לידה מיציאת פדחת ובכ''מ מפרש לקמיה: פדחת. מצח: חוץ מן הנחלה. דהבא אחריו בכור לנחלה אא''כ יצא פניו של ראשון: דכתיב יכיר. והיכרא ליתא אלא בפרצוף פנים: אף לנחלה. דפדחת נמי הוי היכרא: עובדת כוכבים אינה מטמאה בנדה וזיבה ולידה: זו הכרת פנים. דמי שהוכרו פניו ראשון הוי בכור לנחלה: עם החוטם. וקשיא לר' יוחנן: אין מעידין. להשיא את אשתו דשמא לאו זה הוא: הכרת פניהם ענתה בם. דהכרת פרצוף פניהם עדותן אלמא פרצוף פנים בעי ופשטיה דקרא בנואפים כתיב הכרת פני הוולדות ענתה בנואפים שהקב''ה צר את הממזר בצורת פני המנאף: בסופה. לאחר שכוונו יפה בזה הקילו חכמים בסוף עדותן להחזיקן אפי' בעבד ושפחה: אבל בתחלה. תחלת העדות דהיינו ראיית המת לא אקילו עד שיכירוהו יפה: (רש"י)

תוספות דאדם מבהמה לא יליף דלית לה פרוזדור. האי פרוזדור דהכא ובריש בהמה המקשה (חולין דף סח.) ובשבת פ' א''ר עקיבא (דף פו:) שוים ולא הוי כי ההוא דפרק יוצא דופן (נדה דף מב:) דמכי הוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור הוי כילוד דאי בפרוזדור דהתם אמרינן הכא מה יכול להחזיק הפרוזדור לעכב הלידה כיון שהראש חוצה לו אלא פרוזדור דהתם הוא בית החיצון ופרוזדור דהכא הוא עובי הירכים שמכסים את הרחם שבין ירכים והוה אמינא דלא חשיב ראש לידה ביציאת הרחם ואין תימה על שהלשון שוה ואין פירושם שוה דכי ה''ג אשכחן לעיל בפ' הלוקח בהמה (דף כ.) דטינוף פוטר בבכורה דחשיב ולד ולא הוי כההיא טינוף דפ' המפלת (נדה דף כט.) דרוב היולדות מטנפות: תיובתא דשמואל. לא הוי מצי לאקשויי לשמואל מהא דתנן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עז.) שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה דדייקינן נינה התם בדיש פירקין (דף סח.) דביציאת ראש הויא לידה מדאסרינן להו ביציאת מקצת דשמא הראש ישנו באותו מקצת דהיינו דוקא בבהמה אבל אדם לא שמעינן מהתם דהא דקתני סיפא כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה היינו לענין שליא דהויא סימן ולד ואין להקשות דבבהמה המקשה היכי דייק מינה דביציאת ראש הוי כילוד דלמא הא דאסורה משום דגזרינן מקצתה אטו רובא כדאמר בפ''ק דב''ק (דף יא.) דאם איתא דביציאת ראש לא הוי לידה לא היה ראוי לגזור כיון דבמקצת אי אפשר לבא בשום פעם לידי חשיבות לידה וא''ת כיון דאיתותב שמואל מאי האי דקאמר בפרק המפלת (נדה דף כו.) גבי הסנדל ולד דאית ליה חיותא מכי נפיק רישיה הויא ליה לידה סנדל עד דנפיק רובא בלאו טעמא דחיותא נמי הא אפילו מתים הראש פוטר וי''ל דחיותא לאו דוקא אלא ראוי לחיותא ואגב דנקט נמי התם לעיל האי לישנא ולד דאית ביה חיותא סריך ולא נפיק סנדל דלית ביה חיותא שריק ונפיק נקטיה נמי בתר הכי ויש ספרים דגרס התם ולד דאית ביה חיותא מכי נפיק רוביה סנדל עד דנפיק כוליה ויש לפרש דרוביה דקאמר היינו רובא דרישא ואית דגרם בהדיא הכא נפק רובא דרישא והא דאמרי' התם בפרק המפלת (דף כט.) בשמעתין דיצא מחותך או מסורס [משיצא רובו ה''ז כילוד] הא כתקנו הראש פוטר ר' יוסי אומר משיצא כתקנו לחיים לא כמו שפירש רבינו חננאל דלחיים היינו בר קיימא דהא אפי' בנפלים הראש פוטר דאיתותב שמואל הכא אלא כמו שפירש שם בקונט' כתקנו לחיים שלם לאפוקי מחותך: לאתויי הא דת''ר גיורת שיצא פדחת ולדה כו'. וא''ת מאי חידוש הוא זה בהך מילתא טפי משאר דברים דחשוב בהן כילוד כגון לזקוק אשת אחיו ליבום ולפטור מן היבום וההורגו חייב ושאר דברים השנויים בפ' יוצא דופן (נדה דף מג:) וי''ל דאיצטריך הכא לאשמועינן דס''ד אע''ג דיציאת הראש חשוב לידה מ''מ לידת שאר הגוף שיצא אחרי כן בקדושה חשוב כמו כן לידה וניתיב לה ימי טומאה וימי טהרה: מאי טעמא יכיר כתיב. תימה בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף עח:) ובפ' יש נוחלין (ב''ב דף קכז:) שדוחק לרבנן דרבי יהודה יכיר למה לי לימא דאיצטריך לכדדרשינן הכא דאפי' רבי יוחנן לא פליג דהא דקאמר אף לנחלה משום דקסבר דפדחת נמי הויא היכרא וגם דוחק ביש נוחלין (שם) לר''מ דאמר אדם מקנה כו' דאתא יכיר לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וי''ל דהתם קשיא ליה לשון יכיר דמשמע שיש כח בהכרת האב: מאי קראה הכרת פניהם ענתה בם. פירש בקונטרס דהכרת פרצוף פניהם עדותן הוא אלמא פרצוף פנים נמי בעי ותימה דביבמות (דף קכ. ושם ד''ה הכרת) מייתי קרא דהכרת פניהם ענתה בם משמע שיש דבר באדם שמכירים על ידו את הפנים והיינו פדחת דחוטם בכלל פרצוף פנים הוא והתם ביבמות (שם) בתר האי קרא מייתי עובדא דאבא בר מרתא דהוו מסקו ביה דבי ריש גלותא זוזי אייתי קירא דבק בבלייתא דבת אאפותיה חלף קמייהו ולא בשקרוה: (תוספות)

דף מז - א

יכיר לחוד והכרת פנים לחוד איתמר היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר רבי יוחנן אומר אין לו בכור לנחלה ור''ש בן לקיש אומר יש לו בכור לנחלה רבי יוחנן אומר אין לו בכור לנחלה דהא הוה ליה ראשית אונו ור''ש בן לקיש אומר יש לו בכור לנחלה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואזדו לטעמייהו דאיתמר היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר ר' יוחנן אמר קיים פריה ורביה ור''ש בן לקיש אמר לא קיים ר' יוחנן אמר קיים {ישעיה מה-יח} לא תוהו בראה לשבת יצרה ור''ש בן לקיש אמר לא קיים פריה ורביה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי וצריכא דאי איתמר בהא קמייתא בהא קאמר רשב''ל משום דבהיותו עובד כוכבים לאו בני נחלה נינהו אבל בהא אימא מודה ליה לרבי יוחנן דלא תוהו בראה לשבת יצרה והא עבד ליה שבת ואי איתמר בהא בהא קאמר רבי יוחנן אבל בהא אימא מודה ליה לר''ש בן לקיש צריכא תנן מי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה עודה שפחה ונשתחררה עודה עובדת כוכבים ונתגיירה ומשבאתה לישראל ילדה ולדה בכור לנחלה ואינו בכור לכהן ילדה ממאן אילימא מישראל שלא היו לו בנים מאי איריא גיורת ושפחה אפילו בת ישראל נמי אלא לאו מגר שהיו לו בנים ונתגייר וקתני בכור לנחלה לא לעולם מישראל שלא היו לו בנים ואינו בכור לכהן איצטריכא ליה לאפוקי מדרבי יוסי הגלילי דאמר בכור לנחלה ולכהן שנאמר {שמות יג-יב/טו} פטר רחם בישראל עד שיפטרו רחם מישראל קמ''ל דלא ת''ש היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר יש לו בכור לנחלה אמר רבינא ואיתימא רב אחא הא ודאי רבי יוסי הגלילי הוא דאמר פטר רחם בישראל עד שיפטרו רחם מישראל ויליף איהו מינה דידה אמר רב אדא בר אהבה לוייה שילדה בנה פטור מה' סלעים דאיעבר ממאן אילימא דאיעבר מכהן ומלוי מאי איריא לוייה אפילו ישראלית נמי אלא דאיעבר מישראל {במדבר א-ב/יח/כ/כב/כד/כו/כח/ל/לב/לד/לו/לח/מ/מב} למשפחותם לבית אבותם כתיב אמר רב פפא דאיעבר מעובד כוכבים ולא תימא אליבא דמאן דאמר אין מזהמין את הולד אלא אפילו למאן דאמר מזהמין את הולד לוי פסול מיקרי מר בריה דרב יוסף אמר משמיה דרבא לעולם דאיעבר מישראל ושאני התם דאמר קרא פטר רחם בפטר רחם תלא רחמנא תנן מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה נתגיירה מעוברת נשתחררה מעוברת וילדה היא וכהנת היא ולויה היא ואשה שכבר ילדה וכן מי שלא שהתה אחרי בעלה ג' חדשים ונשאת וילדה ואין ידוע אם בן ט' לראשון אם בן ז' לאחרון בכור לכהן ואינו בכור לנחלה מכלל דכהונה ולויה פטורין דאיעבר ממאן אילימא דאיעבר מכהן ולוי אי הכי מאי איריא כהנת ולויה אפי' בת ישראל נמי אלא דאיעבר מעובד כוכבים כהנת פטורה והאמר רב פפא בדיק לן רבה כהנת שנתעברה מעובד כוכבים מהו ואמינא ליה לאו היינו דרב אדא בר אהבה דאמר לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים ואמר לי הכי השתא בשלמא לויה בקדושתה קיימא דתניא לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנין לה מן המעשר ואוכלת אלא כהנת כיון דאי בעיל לה הויא זרה הניחא למר בריה דרב יוסף משמיה דרבא דאמר דאיעבר מישראל מוקי לה בדאיעבר מישראל אלא לרב פפא במאי מוקי לה לעולם דאיעבר מכהן והיא בת ישראל ואמאי קרי לה כהנת דבנה כהן

רש"י יכיר לחוד. דלא כתיב פנים הוי פדחת היכר: עובדי כוכבים אינן בני נחלה לירש את אביהם עובד כוכבים אחר שנתגיירו בפ''ק דקדושין (דף יז:): לא לתוהו בראה. הקב''ה את העולם אלא לשבת יצרה: מי שלא היו לו בנים כו'. פרישית לעיל גבי מתני': ילדה ממאן. דקתני משבאה לישראל ילדה הוי בכור לנחלה: מאי איריא גיורת ושפחה. דמשמע מש''ה הוי בכור לנחלה דאותם בנים שהיו לה בהיותה עובדת כוכבים לא חשיבי: אפי' בת ישראל. דבנים הראשונים חשובים בנים הוי האי נמי בכור לנחלה דהא באב תליא מילתא ולא באם: אלא לאו. האי ילדה משבאה לישראל לא אמי שלא היו לו בנים מהדר אלא מילתא באפי נפשה היא דקאמר גיורת שהיו לה בנים בהיותה עובדת כוכבים ונתגיירה עם בעלה וילדה משבאתה לתורת ישראל הוי בכור לנחלה ותיובתא דר' יוחנן: לעולם מישראל שלא היו לו בנים. ומשום בכור לנחלה לא איצטריך למינקט גיורת אלא משום דאשמעינן דאינו בכור לכהן דבנים הראשונים מיקרו פטר רחם ולאפוקי מדר' יוסי הגלילי: הא. דקתני בכור לנחלה רבי יוסי הגלילי היא דלגבי כהן חשיב ליה בכור דעד שיפטרו רחם בישראל: ויליף איהו. הבעל: מינה דידה. כי היכי דלגבה לא חשיבי בנים ראשונים והוי האי פטר רחם דכתיב בישראל לגביה נמי לא חשיבי ראשונים והוי האי ראשית אונו: לויה. בת לוי: אפילו ישראלית נמי. דאמרן בפירקין קמא (דף ג:) הכהנים והלוים פטורין: לבית אבותם. דמשפחת אב נפקא מהכא דקרויה משפחה ולא משפחת אם ואמאי פטור: דאיעבר מעובד כוכבים. דל''ל חייס לגבי ישראל ושייך הבן בתר אם ישראלית טפי מבתר אבוה עובד כוכבים הלכך פטור: ולא תימא אליבא דמ''ד אין מזהמין את הולד. במס' יבמות (דף מה.) דאיכא למ''ד עובד כוכבים הבא על בת ישראל הוולד כשר דבתר אימיה שדינן ליה ומשום הכי פטור מחמש סלעים: אלא אפילו למ''ד מזהמין. דשדינן ליה בתר עובד כוכבים אפ''ה פטור דלוי פסול מיקרי הואיל ואית ליה שמא דלוי פטור: בפטר רחם. אחר האם אזיל לענין ה' סלעים: מי שהיו לו בנים. פרישית לעיל גבי מתני' מדקתני היא וכהנת רבותא אשמעינן דאע''ג דנתערב עם הפטור איהו חייב: מכלל דכהנת פטורה. וקס''ד דהא כהנת בבת כהן קאמר: בדיק. מנסה אותנו בהלכות: מהו. מי הוי בנה פטור מבכורה או לא: היינו דרב אדא כו'. וכי היכי דלוייה פטורה כהנת נמי פטורה: בקדושתה קיימא. אע''ג דנבעלה לעובד כוכבים וכי שדינן בנה בתרה הוי כלוי פסול ופטור: מן המעשר. מעשר ראשון ניתן ללוים: דאיבעלה ליה. לעובד כוכבים: הויא זרה. כדאמרינן ביבמות בפרק אלמנה לכהן גדול (דף סח.) מנין לכהנת לויה וישראלית שבאו עליה עובד כוכבים ועבד שפסלוה ת''ל ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה ואע''ג דלויה נמי קתני התם מתרומה דקא פסיל לה שלא תינשא לכהן אבל מדין לויה לא מיפסלא: הויא לה זרה. וכיון דזרה היא בנה חייב בה' סלעים הלכך מתניתין נמי לא מוקמת דאיעבר מעובד כוכבים: הניחא למר בריה דרב יוסף. דמוקים לדרב אדא בדאיעבר מישראל מוקמי למתני' נמי הכי: לעולם מתניתין דאיעבר מכהן. אבל בת כהן דלא איעבר מכהן לא מיפטרא דלא אזלינן בתר אם אלא בלויה דאיעבר מעובד כוכבים: (רש"י)

תוספות דבהיותו עובד כוכבים לאו בני נחלה נינהו. פירש בקונטרס עובדי כוכבים אינם בני נחלה משנתגיירו ובפרק קמא דקדושין (דף יז:) משמע דהם בני נחלה דאמרינן בקדושין דעובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה אלא לאו בני נחלה נינהו דקאמר הכא היינו תורת בכורה: והא עבד ליה שבת. בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף סב.) קאמר בלשון אחר דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו ולאו בני חיוב קאמר דבפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נט:) מוכח דלא מיפקדא אפריה ורביה אלא כלומר דזרעו מתייחס אחריו והיינו עבד ליה שבת דקאמר הכא וגבי עבד קאמר ביבמות (דף סב.) דהכל מודים דאין לו חייס: ולא תימא אליבא דמ''ד אין מזהמין כו'. ומ''ד מזהמין היינו מאן דשדי ליה בתר עובד כוכבים כדפי' בקונט' דקרי ליה מזהמין משום דעובדי כוכבים מזוהמין הם כדאמרן שבת (דף קמו.) בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ולא פסקה זוהמא מן העובדי כוכבים ומ''ד עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר שדי ליה בתר דעובד כוכבים אבל מ''ד הולד ממזר שדי ליה בתר בת ישראל ולהכי שייך ביה ממזרות ובקונטרס פירש איפכא וכמו שפירשתי מוכח בסוף פ''ק דיבמות (דף יז.) בחלח וחבור וגו' א''ר יוחנן וכולן לפסול כי אמריתא קמיה דשמואל א''ל [כי] יסיר את בנך מאחרי בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה פירוש לא מיפסלי כיון דמתייחס אחר העובדת כוכבים ובנות ישראל דההוא דרא איצטרויי איצטרי וכן מוכח בפ''ק דיבמות (שם) דהאי דקרי ליה בנך גורם לו ממזרות: מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא [אמר] לעולם מישראל. כוותיה פסקינן בחולין בריש הזרוע (דף קלב.) ואהא סמכינן השתא לפטור בן לויה וכהנת אשת ישראל מחמש סלעים: נותנים לה מעשר ואוכלת. אין חולקין לאשה בגורן אבל מחלקין להם בבתיהם כדאמר בפרק נושאין על האנוסה (יבמות דף צט:): אלא כהנת כיון דאיבעילה [ליה] הויא לה זרה. ואפי' קדושת לויה פקעה מינה וגרעה מלויה אשת כהן שנשבית דאע''ג דמיפסלא מתרומה לא פקעה מינה קדושתה לענין ה' סלעים אבל כהנת דקדושתה מגופה אתיא כשמתחללת פקעה קדושתה לגמרי: (תוספות)

דף מז - ב

איתמר כהן שמת והניח בן חלל רב חסדא אמר הבן חייב לפדות את עצמו רבה בר רב הונא אמר אין חייב לפדות את עצמו כל היכא דמת האב לאחר שלשים דכולי עלמא לא פליגי דאין הבן חייב לפדות את עצמו שהרי זכה אביו בפדיונו כי פליגי היכא דמת האב בתוך שלשים יום רב חסדא אמר הבן חייב לפדות את עצמו דהא לא זכה אביו לפדיונו רבה בר רב הונא אמר אין הבן חייב לפדות עצמו דאמר ליה אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה תנן נתגיירה מעוברת בכור לכהן ואמאי לימא ליה אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה שאני עובד כוכבים דלית ליה חייס אמר רבי שמעון יאסיניא אמר רבי שמעון בן לקיש כהן שמת בתוך שלשים והניח בן חלל הבן חייב לפדות את עצמו שלא זכה האב בפדיונו מת לאחר שלשים יום אין הבן חייב לפדות עצמו שהרי זכה האב בפדיונו: וכן מי שלא שהתה אחרי בעלה ג' חדשים וכו': בכור לנחלה הוא דלא הוי הא כפשוט שקיל ואמאי ליזיל לגבי האי ולידחייה ולגבי האי ולידחייה אמר רבי ירמיה לא נצרכא אלא לבא אחריו וה''ק בכור לכהן והבא אחריו אין בכור לנחלה ולכתבו הרשאה להדדי וכי תימא מתני' שלא בהרשאה הא מוקמינן לה קמן דבהרשאה מסייע ליה לרבי ינאי דא''ר ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו ובסוף נתערבו אין כותבין הרשאה זה לזה: מתני' אי זהו בכור לנחלה ולכהן המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גנינין המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים והמפלת ליום ארבעים הבא אחריהם בכור לנחלה ולכהן יוצא דופן והבא אחריו שניהן אינן בכור לא לנחלה ולא לכהן ר''ש אומר הראשון לנחלה והשני לחמש סלעים: גמ' ראשון לנחלה לא {דברים כא-טו} וילדו לו בעינן לחמש סלעים נמי לא {שמות יג-יב/טו} פטר רחם בעינן שני לנחלה לא {דברים כא-יז} ראשית אונו בעינן לחמש סלעים נמי לא קסבר בכור לדבר אחד לא הוי בכור רש''א הראשון לנחלה והשני לחמש סלעים ר''ש לטעמיה דאמר {ויקרא יב-ה} תלד לרבות יוצא דופן והשני לחמש סלעים קסבר בכור לדבר אחד הוי בכור:

רש"י בן חלל. כישראל דמי וחייב בבכורה: לאחר שלשים. ישנו במצות פדייה דכתיב (במדבר יח) ופדויו מבן חדש: שהרי זכה אביו בפדיונו. דאי נמי יהיב (ליה) האב הוה מפריש ליה ושקיל ליה לנפשיה דהא כהן הוא וכיון דזכה האב בפדיונו מורישו לבנו עם שאר נכסיו: לא זכה האב. דהא לא איחייב אב מעולם אלא בן נתחייב לאחר מיתת אביו ואיחייב ליה למיתביה לכהן אחר: דאמר ליה. האי חלל לכהן אתינא מכח גברא כהן דלא מצית אישתעויי דינא בהדיה שאם היה אביו פודה אותו היה נוטל הפדיון לעצמו: נתגיירה מעוברת. ולא ילדה עדיין מעולם אותו וולד בכור לכהן: אמאי. לימא ליה אתינא מכח גברא דלא ציית דינא: דלית ליה חייס. לגבי ישראל לית ליה שום יחס ואין זה בא מכחו דכקטן שנולד דמי: לא נצרכא. מתני' דקתני אינו בכור לנחלה אלא מההוא שבא אחריו אלא איהו לא שקיל מידי דבנו הראשון אומר לו לא בן ראשון אתה וכן בנו האחרון אומר לו: והכי קאמר בכור לכהן. הוי האי ספק ממה נפשך דהאי פטר רחם הוא וחייב לפדות את עצמו והבא אחריו (מבני) השני אינו בכור לנחלה דאמרין ליה אחיו אותו ספק בן אבינו הוא ואתה אינך בכור: ולכתבו הרשאה זה לזה. הספק והבא אחריו יכתוב אחד הרשאה לחבירו על חלקו וילך ויתבע לו הבכורה ממה נפשך אם אני בכור תנו לי בשביל עצמי ואם אחי בכור תנו לי בשביל אחי דהא או הספק או הבא אחריו בכור: וכי תימא מתני' שלא בהרשאה. מיירי והכי קאמר אם לא כתבו הרשאות אין כאן בכור לנחלה: הא מוקמינן ליה לקמן דבהרשאה קמיירי. דאמר אמר שמואל בבא בהרשאה אלא ודאי הרשאה לא מהניא כלל הכא: מסייע ליה לרבי ינאי. דאמר הוכרו ולבסוף נתערבו כגון שתי נשים של שני אנשים שהוכרו וולדותיהן ואחר כך נתערבו ועכשיו כשהן באין כולן לירש דוחין אותן אחיהם דלכל אחד אמרי לאו אחינו אתה: כותבין הרשאה זה לזה. האחד לחבירו על חלקו בנכסי אביו ובעל ההרשאה בא אצל יורשי שני האבות ואומר לכל אחד אם אחיכם אני תנו לי ואם זה אחיכם תנו לי חלקו וכן לבני השני אבל לא הוכרו מעולם אין כותבין דלא היתה להם זכיה מעולם בנכסי [אביו] ומתני' נמי בדלא הוכרו מעולם דמעולם לא נודע איזה בכור ולא זכה אחד מהם בחזקת בכורה הא דרבי ינאי בב''ב ביש נוחלין (דף קכז.): מתני' שפיר. עור הולד ממש: גנינים. גוונים: וחגבים. לאו וולד נינהו וטעמא מפרש במס' נדה בהמפלת חתיכה (דף כב:) שלא נאמרה בהן יצירה כלגבי אדם: ליום ארבעים. שנתעברה דמיא בעלמא הוא עד דמטי למחר דמ' יום הוי יצירת הוולד: יוצא דופן והבא אחריו. דרך רחם שניהן אינן בכור וטעמא מפרש בגמרא: גמ' וילדו לו בעינן. דרך לידה: בכור לדבר אחד. כגון זה שהוא בכור לרחמים ואינו בכור לוולדות דהא הוה לו ולד זכר קודם לו: לטעמיה. דאמר במס' נדה פ' יוצא דופן (דף מ.) ואם נקבה תלד לרבות יוצא דופן דהוי לידה מעליא ויושבת עליו ימי טומאה וטהרה הלכך גבי וילדו לו נמי לידה מעליא חשיב ליה דגמרינן מהתם: בכור לדבר אחד. כגון שני דהוי בכור לרחמים הוי בכור לכהן אבל ראשון אע''ג דבכור לדבר אחד הוא דהא הוי בכור לוולדות ולזכרים אפ''ה לא הוי בכור דבפטר רחם תלא רחמנא: (רש"י)

תוספות הבן חייב לפדות את עצמו. דהא לא זכה האב בפדיונו אלא חייב הבן לפדות עצמו אע''ג דליכא חיובא באב וכן מתני' דתנן נתגיירה מעוברת נשתחררה מעוברת (כשר) ותימה דבפ''ק דקדושין (דף כט.) גמרינן ממצות הבן על האב דדרשינן תפדה תפדה אשה שאין אחרים מצווין לפדותה אינה מצווה לפדות עצמה וה''נ האי בן שאין אחרים מצווין לפדותו לא יהא חייב לפדות עצמו וי''ל דלא דמי האי בן לאשה דלא שייך בה בשום אב פדיון כלל אבל הכא אם היה לו אב ישראל היה חייב לפדותו: ראשון לנחלה לא וילדו לו בעינן. מתוך פירוש הקונטרס משמע דמלשון לידה גמר וקשה דבנדה [ריש] פרק יוצא דופן (דף מ.) (ברישי') מפרש דאין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה משום דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שמזרעת אבל מלשון לידה לא אלא יש לפרש דגמר הכא לידה [לידה] מהתם ור''ש דהכא לטעמיה כדאמר בסמוך דמרבי התם יוצא דופן (שם) מתלד דיושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה וא''ת דהתם קאמר דמודה ר''ש לענין קדשים שאינו קדוש דגמר מבכור דכתיב ביה פטר רחם ופריך וליגמר לידה לידה מאדם דמרבינן יוצא דופן מתלד שכן פשוט קדוש זכר במתנות ומשני מבכור אית לן למילף דנפישין שכן אמו בהמות קדשים פגול נותר וטמא והשתא הכא נמי נילף מבכור בהמה שכן בכור מבכור וי''ל דאינך נפישי שכן אדם מאדם ואינם קדושים ולא שייך בהם פגול נותר וטמא ובכור אדם דכהונה דכתיב ביה פטר רחם לא מצי ר''ש למילף מבכור לנחלה דגבי בכור אדם דפטר רחם לא כתיב לידה: וילדו לו בעינן. תימה כיון דדרשינן קרא בבכור א''כ בפרק יש נוחלין (ב''ב דף קכז.) דדרשינן טומטום שנקרע ונמצא זכר דאינו ממעט בחלק בכורה דאמר קרא וילדו לו בנים עד שיהא בן משעת לידה והאי דאינו נוטל פי שנים דריש מוהיה הבכור עד שיהא בן משעת הווייה וכן בפ' מי שמת (שם דף קמב:) דרשינן בן שנולד לאחר מיתת אביו דאינו ממעט מחלק בכורה מדכתיב וילדו לו והא דאינו נוטל פי שנים דריש מדכתיב יכיר ואמאי כולהו מילתא תיפוק ליה מוילדו לו כיון דמוקמינן ליה בבכור וי''ל דאי לאו דכתיבי תרי קראי הוה מוקמינן ליה דוקא בבכור דאינו נוטל פי שנים דהיה מסתבר לאוקמי טפי בבכור שלא יטול חלק בבכורה מלהעמידו בפשוט שלא ימעט בחלק בכורה תדע דביוצא דופן דליכא תרי קראי דרשינן ליה לענין דאינו נוטל פי שנים ולא דרשינן ליה לומר דאינו ממעט: בכור לדבר אחד הוי בכור. וא''ת מהאי טעמא גופיה דהיוצא דופן בכור לחמש סלעים ואע''ג דכתיב ביה פטר רחם כדאשכחן בסוף פ' שני (לעיל יט.) דתנן יוצא דופן והבא אחריו ר' טרפון אומר שניהם ירעו עד שיסתאבו ומפרש בגמ' דמספקא ליה בכור לדבר אחד אי הוי בכור אי לאו ואע''ג דהתם נמי כתיב פטר רחם י''ל דסברת ר''ש חלוקה מר' טרפון ואע''ג דהבא אחריו פשיט ליה טפי דהוי בכור מר' טרפון מ''מ יוצא דופן גרע ליה וממעט ליה מפטר רחם: (תוספות)

דף מח - א

מתני' מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים נותן ה' סלעים לכהן מת אחד מהן בתוך שלשים יום האב פטור מת האב והבנים קיימים ר''מ אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לאו פטורין ר' יהודה אומר נתחייבו נכסים זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום: גמ' דמית האב אימת אילימא דמית לאחר ל' יום בהא אמר ר''מ כי חלקו פטורין והא אשתעבדן להו לנכסי אלא דמית בתוך ל' יום מ''ש כי חלקו דאזיל לגבי האי ומדחי ליה דאזיל לגבי האי ומדחי ליה כי לא חלקו נמי ליזיל לגבי האי ולידחייה וליזיל לגבי האי ולידחייה א''ר ירמיה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת ולקחו שדה בשותפות בעל חוב גובה אותה מהם דאמר ליה אי בדידך מסיקנא מנתא דידך קא שקילנא ואי בחברך מסיקנא מנתא דחברך קא שקילנא אמר רבא מכדי נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה מי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע ליה ולערב מצי תבע ליה והתנן המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב וקי''ל דלא יתבע מן הערב תחלה אלא אמר רבא לעולם שמת לאחר ל' יום ואי דאיכא נכסי טובא ה''נ דשקיל והכא במאי עסקינן כגון דליכא אלא חמש סלעים ודכולי עלמא אית להו דרב אסי דאמר רב אסי האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות ודכולי עלמא מלוה הכתובה בתורה

רש"י מתני' נותן ה' סלעים. דאחד מהן בכור: האב פטור. דמצי למימר הבכור מת וה''ה נמי לבן הנשאר דפטור והאי לישנא דנקט האב פטור משום סיפא דבעי למיתני מת האב כו': פטורין. כדמפרש בגמרא: נתחייבו. בו נכסי האב לכהן כבעל חוב וחייבין לפרוע בין שניהם: אין כאן לכהן כלום. דאמר ליה הנקבה יצאת ראשון וכהן ידו על התחתונה דהמוציא מחבירו עליו הראיה: גמ' הא אישתעבד נכסיה. דחוב מעליא הוא: ומדחי ליה. ואומר אין אני בכור אלא אחי: כי לא חלקו נמי כו'. והא ליכא למימר דטריף נכסי משום אביהם דהא האב לא נתחייב כלום אלא בשביל הבנים טורפן ואמאי קתני אם נתנו כו' דמשמע דאם לא חלקו חייבין: שני יוסף בן שמעון. שהיה איש אחד מוציא על אחד מהן שטר חוב וכל אחד מהן היה מדחהו לאמר לא אני הוא כי אם חבירי ולקחו בין שניהם שדה אחת טורף בעל חוב חציה דא''ל כו' והכא נמי טורף הכהן ה' סלעים מהנכסים שהן יחד ואמר להו נמי הכי אם אתה הבכור מחלקך אני נוטל ואם אחיך הבכור מחלקו אני נוטל ובין שניכם תתפשרו: דלדידהו לא מצי תבע ליה. דכל חד וחד מדחי ליה: לא יפרע וקיימא לן מאי לא יפרע דלא יתבע לערב תחלה. עד שיתבע מן הלוה ולא יהא לו מה לפרוע: ה''נ דשקיל. אפי' חלקו דהא אישתעבדו נכסים בחיי האב ואע''פ שמלוה על פה היא גובה מן היורשין אם יש ירושה כשיעור החוב: דרב אסי. כדאיתא בב''ק בפ' ראשון (דף ט.): מחצה יורשין ומחצה לקוחות. דמספקא ליה אם ברירה ויורשין נינהו או אין ברירה ולקוחות נינהו הלכך מחצה יורשין ומחצה לקוחות: מלוה הכתובה בתורה. (רש"י)

תוספות והא אישתעבדי להו נכסי. דקסבר השתא האחין שחלקו יורשין הן ומלוה על פה גובה מן היורשין אי נמי קסבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר ומיהו במסקנא קאמר דבהכי פליגי: דכולי עלמא אית להו דרב אסי כו'. משמע הכא דר''מ מספקא ליה אי אית ברירה או לא כרב אסי ותימה דר''מ לית ליה ברירה בההיא דהלוקח יין מן הכותים ובמרובה (ב''ק סט:) ובפרק כל הגט (גיטין כה.) ורבא גופיה דמוקי להו הכא כרב אסי יש לתמוה דבפ' כל הגט (שם כו.) קאמר דבין ר' יהודה בין ר''ש אית להו ברירה ויש לחלק דיש ברירה היכא דמתני בפירוש כגון שני לוגין שאני עתיד להפריש והריני בועליך על מנת שירצה אבא וזה גטיך אם מתי ובהכי מתרצא קושיא דשמואל אדשמואל דלית ליה ברירה בסוף ביצה (דף לז:) גבי שנים שלקחו בהמה בשותפות ובההיא דמי שאחזו (גיטין דף עה:) דאיתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אית ליה ברירה והוי גיטא לכי מיית כדדייק בריש כל הגט: דאמר רב אסי אחין שחלקו מחצה יורשין כו'. מילתא דרב אסי איתא בפרק קמא דב''ק (דף ט.) ובבבא בתרא בסוף בית כור (דף קז.) דפליגי התם באחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם דרב אמר בטלה מחלוקת דיורשין הם ושמואל אמר ויתר דלקוחות הן ושלא באחריות ורב אסי מספקא בנכסים הנשארים (אלא שאינו) חלקו דהוא רביע הנכסים נוטל בקרקע וחצי האחר במעות משום דמספקא ליה אי כיורשין ונוטל הכל בקרקע או כלקוחות באחריות ויכול לסלקו במעות ולפירוש זה לא יתכן גירסת רבינו חננאל דגרס בפ' בית כור (שם) שלשה אחין ויש מפרש שנוטל חצי חלקו הראוי לו ורביע חלקו נוטל בקרקע ורביע במעות וחצי חלקו מפסיד משום דאם הוא יורש יש לו ליטול חלק משלם ואם שלא באחריות יש לו להפסיד ונוטל חצי חלקו מספק ומה שנוטל נמי מספקא לן אם מכח ירושה נוטל ויש לו ליקח הכל בקרקע או מכח דהוי כלוקח באחריות ונוטל במעות הלכך נוטל מחצה בקרקע דהיינו רביע ומחצה במעות וקשה לפירוש זה דהשתא אי לא הוה לספוקי לן אלא אי כיורשין אי כלקוחות שלא באחריות נוטל חלקו בקרקע ומשום דאיכא נמי לספוקי דאפילו אי הוה לוקח שמא לוקח באחריות הוא הורע כחו אדרבה הוה לן לומר דחצי חלקו יטול בקרקע והרביע במעות ועוד דמוקמינן הכא מתני' כגון דליכא אלא חמשה סלעים ואי לא חשיב להו רב אסי כיורשין אלא ברביע אפילו יש שם עשר סלעים פטורים שלא יכול לגבות הכהן כי אם הרביע דהוו בהו כיורשים והיינו חצי חמש וללשון ראשון שפירש בקונטרס בב''ק (דף ט.) שנוטל חצי חלקו בקרקע או במעות משום דמספקא לן אי הוו כיורשין או לקוחות שלא באחריות אותו לשון נמי יתכן בין גירסת שני אחין בין גירסת שלשה ומיהו קשיא מנא ליה להש''ס שמספקא לרב אסי כלל ביורשין דלמא פשיטא דלאו יורשין נינהו אלא מספקא ליה אי הוו כלקוחות באחריות או כלקוחות שלא באחריות ועוד דלא הוה שייך למיתני תרי זימני רביע כיון דאו או קתני וכלשון אחרון נראה ולא יתכן לגרוס כלל שלשה אחין דמאי אית ליה למינקט שלשה אי הוה נקט חמשה אורחיה דהש''ס הוא בכל דוכתי כמו היו חמשה תובעין אותו ה' נשים שנתערבו ולדותיהן כל אחד מחמשה אבל שלשה לאו אורחיה למינקט כיון שכך שוין שנים כשלשה וא''ת מאחר דמספקא ליה לרב אסי אי כיורשין הוו אי כלקוחות לימא המוציא מחבירו עליו הראיה דאפילו לסומכוס לא מסתבר הכא לומר חולקין בספק זה בזה שחכמים מסופקים בהוראה וי''ל שיש דברים דהיכא דהדין מסופק לחכמים כי הכא עשו אותו כודאי פלגא הכי ופלגא הכי כדאשכחן נמי בפרק השוכר את האומנים (ב''מ פג.) גבי הני דדרו באגרא לישלם פלגא קרוב לפשיעה וקרוב לאונס דמה נפשך או כוליה פשיעה או כוליה אונס ואי מספקא לן ה''ל למימר המע''ה וכן בפ' מי שמת (ב''ב קמה.) דקאמר ר' יוסי קדשה בעשרים נותן לו שלשים חצאין דמספקא ליה אי קדושין לטיבועין או לא ועושה כאילו ודאי מחצה לטיבועין ומחצה לאו לטיבועין ובפ' יש נוחלין (שם קכו.) גבי בכור דאמרינן ובמלוה שעמו פליגי ולפירוש זה אתיא נמי שפיר ההוא דמרחץ דהשואל בסוף הפ' (ב''מ קב.) דקאמר יחלקו את חדש העיבור לכולי עלמא ולא צריך לאוקמה כסומכוס ויש דברים שאמרו חכמים והשתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ויש דברים שאמרו חכמים שודא דדייני כי התם בריש המוכר את הבית (ב''ב סב: ושם) דאמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא שודא דדייני: ודכולי עלמא מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא. גם במסקנא יהיה כן דאמרינן בדרב אסי או בדרב פפא קמיפלגי דמשמע אי כולהו אית להו דרב אסי ודרב פפא היו פטורין מטעם חמש ולא חצי חמש ותימה דלקמן בפירקין (דף מט:) אמר דרבי יהודה סבר ככתובה בשטר דמיא ועוד קשה למאי דמסקינן בדרב פפא קמיפלגי דלית ליה לרבי יהודה דרב פפא אלמא קסבר דמלוה על פה גובה אף מן הלקוחות אטו מי לית ליה לר' יהודה הא דתנן בגט פשוט (ב''ב דף קעה.) המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים על פה גובה מן בני חורין ועיקר מילתיה דרב פפא לאו איתמר אלא לאשמועינן דגובה מן היורשים לאפוקי מדרב ושמואל דאמרי מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אבל למאי דאינו גובה מן הלקוחות זה אינו שום חידוש ודבר פשוט הוא בכל הש''ס ונראה לפרש לפי המסקנא דלאו ממש כרב פפא קאמר אלא כמלוה על פה כי הך דפדיון הבן כשהיא כתובה ובפ''ק דקדושין (דף כט:) איתא להא דלקמן וגרסינן שם ר' יהודה לטעמיה דאמר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא והיינו לטעמא דהכא אי נמי בדרב פפא ממש קמיפלגי דרב פפא גופיה צריך לומר דאיירי נמי במלוה הכתובה בתורה דבפרק קמא דקדושין (דף יג:) קאמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שיעבודא דאורייתא ובפ' גט פשוט (ב''ב דף קעו.) מפרש טעמא שלא תנעול דלת בפני לווין וצ''ל דבקדושין איירי במלוה הכתובה בתורה דקסבר גובה מן היורשים ולא מן הלקוחות ובההיא איירינן הכא דר' יהודה לית ליה דרב פפא וקסבר דגובה מן הלקוחות: מלוה הכתובה בתורה. היינו דוקא כגון פדיון הבן וערכין ונזקין וכיוצא בהן שלא נתחייבו אם לא שחייבתו תורה אבל מלוה על פה אע''ג דכתיב (דברים כד) האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט לא (מקרא) כתובה להיות כתובה בשטר ואע''ג דאיירי על פה דלא חייבתו ממה שכתובה בתורה כיון דבלאו הכי פשיטא הוא שיש לו לשלם מה שהלווהו: (תוספות)

דף מח - ב

לאו ככתובה בשטר דמיא ודכולי עלמא אית להו דרב פפא דאמר רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות והכא בחמש ולא בחצי חמש קמיפלגי דר''מ סבר חמש ולא חצי חמש ור' יהודה סבר חמש ואפי' חצי חמש אי הכי רבי יהודה אומר נתחייבו נכסים נתחייב גברא מיבעי ליה ועוד תניא ר' יהודה אומר האחין שחלקו אם יש עשרה זוז לזה ועשרה זוז לזה חייבין ואם לאו פטורין מאי עשרה זוז לזה ועשרה זוז לזה אילימא בין דירושה בין דלקוחות וחמש ואפילו חצי חמש אי הכי מאי איריא עשרה אפילו בציר מעשרה נמי אלא פשיטא עשרה זוז דירושה לזה ועשרה זוז דירושה לזה אלמא חמש ולא חצי חמש סבירא ליה אלא דכולי עלמא חמש ולא חצי חמש והכא בדרב אסי ורב פפא קמיפלגי ואיכא דמתני ליה אסיפא נתחייבו הנכסים דמית האב אימת אילימא דמית לאחר שלשים מכלל דר''מ סבר כי חלקו פטורין הא אישתעבדי להו נכסי אלא בתוך שלשים כי חלקו אמאי מחייב ר' יהודה ליזיל לגבי האי לידחייה וגבי האי ולידחייה א''ר ירמיה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת ולקח אחד מהם שדה מחבירו בעל חוב גובה ממנו דאמר ליה אי בדידך מסיקנא מנתא דידך קא שקילנא ואי בחברך מסיקנא משתעבדא לי מקמי דידך אמר רבא מכדי נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה וכולה כלישנא קמא: מתני' שתי נשים שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן י' סלעים לכהן מת אחד מהן בתוך שלשים יום אם לכהן אחד נתן יחזיר לו חמש סלעים ואם לשני כהנים נתן אינו יכול להוציא מידם זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן חמש סלעים לכהן שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום: אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים נותן חמש סלעים לכהן מת אחד מהן בתוך שלשים יום האב פטור מת האב והבנים קיימים ר''מ אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לאו פטורין ר' יהודה אומר נתחייבו נכסים זכר ונקבה אין לכהן כלום שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו ב' זכרים זה נותן חמש סלעים לכהן וזה נותן חמש סלעים מת אחד מהם בתוך שלשים אם לכהן אחד נתנו יחזיר להם חמש סלעים אם לשני כהנים נתנו אינן יכולין להוציא מידם זכר ונקבה האבות פטורין והבן חייב לפדות את עצמו שתי נקבות וזכר או שתי נקבות ושני זכרים אין כאן לכהן כלום אחת בכרה ואחת שלא בכרה של שני אנשים וילדו שני זכרים זה שלא בכרה אשתו נותן חמש סלעים לכהן זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום: גמ' מ''ש שני כהנים דאזיל לגבי האי ומדחי ליה ואזיל לגבי האי ומדחי ליה כהן אחד נמי ליזיל לגבי האי ולידחייה וליזיל לגבי האי ולידחייה אמר שמואל

רש"י כגון פדיון הבן ה' סלעים דזכי ליה רחמנא לכהן: ולא חצי חמש. הלכך פטורין דכיון דחלקו הוה ליה מחצה לקוחות ולא אישתאר ירושה אלא ב' סלעים ופלגא ומפלגא דלקוחות לא שקיל איהו מידי דמלוה על פה לא גביא מלקוחות: ואפילו חצי חמש. ושקיל ההוא פלגא דהוי ירושה: אי הכי. דלר' יהודה פלגא הוא דשקיל נתחייבו הנכסים בתמיה: חייב גברא מיבעי ליה. גרסינן ולא גרסינן נתחייב כלומר הכי איבעי ליה למיתנא רבי יהודה אומר חייבין שאינן פטורין לגמרי כדאמרי' אלא חצי חמש מיהא מיחייבי ולא שייך למיתני נתחייבו הנכסים (דאית ליה) מאחר שלאחר שלשים מת אלא בשביל החלוקה שחלקו ונעשו לקוחות הפסיד הכהן לר' יהודה גופיה ממה שנתחייבו הנכסים הפסיד מחצה: האחים שחלקו. ושניהם ספק בכורות: עשרה זוז לזה ועשרה זוז לזה. דהיינו ב' סלעים ופלגא: אי לימא בין חלק הירושה בין חלק הלקוחות. והא דקתני חייבין פלגא דחמשה קאמר דהא אמרת דכולי עלמא אית להו דרב אסי ורב פפא ושמעינן מינה דחמש ואפילו חצי חמש: אפילו בציר מעשרה. אלא שמונה דלא מטי לכהן אלא ב' סלעים שקיל להו דהואיל ושקיל כהן בציר מחמש כל מה דמיתרמי ליה שקיל דהא דאמרי' חצי חמש ה''ה לרבות חמש ושליש חמש ואמאי קתני אם לאו פטורין: אלא פשיטא. (ודוקא) י' זוז דירושה לכל חד וחד לבר מפלגא דלקוחות דהוי חמש סלעים דירושה: והכא. במתניתין בדרב אסי או בדרב פפא פליגי דר''מ אית ליה דרב אסי ורב פפא הואיל דבין הכל אין שם אלא חמש לא שקיל מידי דחמש ולא חצי חמש ור' יהודה אית ליה דרב אסי דפלגא הוי לקוחות ולית ליה דרב פפא אלא סבירא ליה דמלוה על פה גובה מן הלקוחות ושקיל כולהו א''נ לית ליה דרב אסי אלא כולהו הוי ירושה ושקיל כולה והשתא דהכי ס''ל מוקמינן לה לברייתא אם יש שם י' זוז לזה וי' זוז לזה בין הכל חייבין לתת כל הנכסים ואם לאו דבין הכל ליכא חמש פטורין דחמש ולא חצי חמש: איכא דמתני לה לכולה הך שמעתא אסיפא. דמתניתין דמילתיה דרבי יהודה: ולקח אחד מהם שדה מחבירו. הכא נמי דסבירא לן האחין שחלקו לקוחות הן דאין ברירה דקמחייב להו ר' יהודה: כלישנא קמא. אלא בדרב אסי ורב פפא פליגי: מתני' שתי נשים. של אחד: וילדו ב' זכרים. במחבא שנתערבו: אם לכהן אחד נתן. האב פדיון שניהם יחזיר לו ה' סלעים הואיל ומת בתוך ל' ואיגלאי מילתא דנפל הוא ושלא כדין שקל: אין יכול להוציא מידם. דכל חד וחד מדחי ליה ואומר הריני מחזיק בם בשביל פדיון החי: או שני זכרים ונקבה. ילדו הנשים שלו במחבא נותן ה' סלעים לכהן דממה נפשך חד הוי בכור אם האחת ילדה שני זכרים הראשון בכור ואם האחת ילדה זכר ונקבה נמצא שחבירתה ילדה זכר לבדו והוא בכור ואותו שעם הנקבה פטור שמא נקבה יצאת ראשון והמוציא מחבירו עליו הראיה: אין כאן לכהן כלום. דאיכא למימר הנקבות יצאו תחלה ואין כאן בכור: האב פטור. דמצי למימר בן המבכרת מת: נתנו עד שלא חלקו כו'. כדין אותו של מעלה משום דרב אסי ורב פפא: זכר ונקבה. יש לומר אותה שלא בכרה ילדה הנקבה ואין כאן בכור: מת אחד מהם. מן הוולדות יחזיר להם חמשה סלעים ויחלקו שני האבות: ואין יכולין להוציא. דכל חד וחד אומר אני מחזיק בם בשביל החי דאותו שנתן לי בשבילו לא מת וכל המוציא מחבירו ידו על התחתונה: האבות פטורין. דכל חד וחד אמר ליה לכהן הנקבה שלי היא: והבן חייב לפדות את עצמו. דמכל מקום בכור הוא: שתי נקבות וזכר. יש לומר האחת ילדה נקבה ושנית זכר ונקבה ויצתה נקבה תחלה הלכך אין כאן לכהן כלום דיש לומר המבכרת ילדה הנקבה ע''כ וכן ב' זכרים ושתי נקבות: גמ' כהן אחד נמי. ומב' אבות שקל כי אזיל לגביה האי אב לידחייה כהן ולימא לא שלך מת אלא של חבירך ולאו בעל דברים דידי את: (רש"י)

תוספות דרבי מאיר סבר חמש. ולא דמי לחמשה בקר דמסקינן (ב''ק דף עא:) אפילו חמשה חצאי בקר אמר רחמנא דתשלומין נינהו ויש לו לשלם מה שהוא חייב אבל הכא מצות חמש סלעים רחמנא רמי עליה ולא מקיימא בפחות מחמש אע''פ שיכול לשלם לעשרה כהנים בזה אחר זה לא דמי הכא דלא משתעבד אלא בחצי חמש: ואם לשני כהנים נתן אין יכול להוציא מידם. וא''ת כיון דאם לא נתן אין זקוק ליתן השתא נמי דנתן נמי ליהוי כתקפו כהן דמוציאין מידו כדאמר בפרק שנים אוחזין (ב''מ דף ו:) והכא ניחא טפי דאין יודע ממי להוציא אבל לקמן קשה טפי גבי מת ביום שלשים דקאמר ר' עקיבא אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן דכיון דאם לא נתן לא יתן השתא נמי כשנתן ליהוי כתקפו כהן וי''ל כיון דמתחלה נותן לו בתורת מתנות כהונה אע''פ שאח''כ נתגלה שאם לא נטל לא היה ראוי ליטלו מספק לא אמרינן מוציאין מידו וכן ההוא דבא באמצע החדש בסוף השואל (ב''מ דף קב:) דאע''ג דבתחלת החדש כולו למשכיר לא מדמינן ליה לתקפו כהן: אם נתנו עד שלא חלקו כו'. צריך שום צריכותא אמאי קתני בתרוייהו פלוגתא דר''מ ורבי יהודה: (תוספות)

דף מט - א

בבא בהרשאה והאמרי נהרדעי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי ה''מ היכא דכפריה אבל היכא דלא כפריה כתבינן: זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום: תנא רב הונא שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ותנא דידן כיון דבשני אנשים הוא דמשכחת לה באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה לא מתני ליה: מתני' מת הבן בתוך שלשים יום אע''פ שנתן לכהן יחזיר לאחר ל' יום אע''פ שלא נתן יתן מת ביום שלשים כיום שלפניו ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן: גמ' מאי טעמייהו דרבנן גמרי {במדבר יח-טז} חדש {במדבר ג-טו} חדש ממדבר מה התם ומעלה אף הכא נמי ומעלה ור''ע מספקא ליה מדאיצטריך למכתב ומעלה גבי ערכין ולא גמרי ממדבר הוו להו שני כתובים הבאים כאחד וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין או דלמא כי אין מלמדין לעלמא אבל לגופייהו מלמדין ומשום הכי מספקינן ליה אמר רב אשי הכל מודים לענין אבילות יום שלשים כיום שלפניו ואמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל: מתני' מת האב בתוך שלשים בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה לאחר שלשים יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו רבי יהודה אומר בנו קודמו שמצותו על אביו ומצות בנו עליו: גמ' איתמר הפודה את בנו בתוך שלשים יום רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי דכולי עלמא מעכשיו אין בנו פדוי לאחר שלשים יום ואיתנהו למעות ודאי בנו פדוי כי פליגי לאחר שלשים יום ונתעכלו המעות רב אמר בנו פדוי מידי דהוה אקידושי אשה התם לאו אע''ג דנתעכלו המעות הוו קידושי

רש"י בבא בהרשאה. שני האבות כתבו הרשאה האחד לחבירו ובא בעל הרשאה ותובעו ממה נפשך אם שלי מת החזיר לי את שלי ואם של חבירי מת החזיר לי את שלו שהרי יש לי הרשאה: אדרכתא. הרשאה אמטלטלי דהואיל ואינן בעין מיחזי כשיקרא שמא אין בידו משל זה כלום וחתימי סהדי אשיקרא: היכא דכפריה. לוה למלוה תו לא כתב מלוה הרשאה עלייהו משום דמיחזי כשיקרא: תני רב הונא. גבי שתי נשים של ב' אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים ונקבה במחבא אין כאן לכהן כלום ואע''ג דחד הוי בכור ממ''נ דאם האחת ילדה ב' זכרים האחד בכור ואם זכר ונקבה ילדה נמצאת חבירתה יולדת זכר לבדו והוא בכור ואפ''ה הבן אינו חייב לפדות את עצמו דא''ל שמא אין אני בכור אלא חבירי: באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה. דכיון דאיכא חד בכור יהיב ה' סלעים לכהן להכי לא תני ליה דכל הנך דתנא כאן אין כאן לכהן כלום שוין בין איש אחד ושתי נשיו בין בשתי נשים של שני אנשים: מתני' מת הבן בתוך ל'. אבכורות ודאין דעלמא קאי נמי: יחזיר. דנפל הוה ולא מיחייב בפדיון עד לאחר שלשים: כיום שלפניו. אף ע''פ שנתן יחזיר לו: גמ' ממדבר. כתיב הכא (במדבר יח) ופדויו מבן חדש תפדה וכתיב במדבר (שם ג) פקוד כל בכור זכר מבן חדש ומעלה: ומעלה. משמע לאחר שלשים: מספקא ליה. אי גמרי מהתם דמדאיצטריך ומעלה בערכין אם מבן ששים ומעלה וגו' וגמר במסכת ערכין (דף יח.) שנה שנה לג''ש שכשם ששנת ששים כלמטה הימנו להחמיר אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה אע''ג דלהקל והוא הדין לענין בן חדש דיום ל' כלמטה אע''ג דלהקל ולא גמר חדש חדש ממדבר דלא יהא נערך עד לאחר שלשים: הוו דערכין ודמדבר סיני שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. על פדיון הבן: או דלמא כי אמר אין מלמדין. שני כתובין ה''מ לעלמא דלא משתעי מבכור ודערכין כמו אי הוה כתב חדש במידי אחרינא: אבל לגופייהו. כגון בכורי דורות מבכורי מדבר דאידי ואידי בבכור הוא משתעי מלמדין ומדמספקא לן קאמר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן: לענין אבילות. אם מת ולד בתוך שלשים אין אבילות חלה על אביו דאימר נפל הוא: מתני' שלא נפדה. דלא עביד איניש דפריק תוך שלשים עד שיביא ראיה: לאחר שלשים בחזקת שנפדה. דכהן הוי מוציא מחבירו והורע כחו: עד שיאמרו לו. לבן שצוה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה ובאמירה סגיא בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזקינן ליה בחזקת שנפדה לאו זו היא חזקה מעלייתא דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד והכא לא שייך למימר עד שיביא ראיה דהכא יכול לומר לו הבן לכהן דעלמא יהביה אבא: שמצותו על אביו. מצות פדייתו של אב זה היתה על אביו שמת ומצות בנו עליו: גמ' דכ''ע אי אמר ליה מעכשיו יהא בנו פדוי לאו פדיון הוא. אלא מתנה בעלמא דהא בתוך שלשים לא שייכא פדיה ואי אמר בתוך ל' הרי לך המעות ולאחר שלשים יחול פדיון בני ואיתנהו מעות ביד כהן בעין לאחר שלשים ודאי פדוי כמאן דיהיב להו ניהליה השתא: נתעכלו. שאינן בעין: אקידושי אשה. דאי יהיב לה השתא מידי ואמר לה התקדשי לאחר שלשים יום הויא מקודשת כדאמרינן במסכת קדושין (דף נט.): (רש"י)

תוספות ה''מ היכא דכפריה. תימה דללישנא קמא במרובה (ב''ק דף ע.) דלא מפליג בין כפריה ללא כפריה מאי איכא למימר וכן יש להקשות ממתני' פרק שבועת העדות (שבועות דף לג:) גבי איש פלוני כהן איש פלוני לוי דדייק הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין והא אמרת עד שישמע מפי תובע ומשני בבא בהרשאה ופריך והא אמרי נהרדעי כו' ה''מ היכא דכפריה כו' ומיהו ההוא איכא לאוקומי בפקדון ללישנא קמא דנהרדעי דכיון שיכול להקדיש בפקדון כדמוכח בפ' המוכר את הספינה (ב''ב דף פח.) גבי ההוא דאייתי קרי לפום נהרא ה''נ יכול להרשות דחד טעמא הוא כדמוכח ויש לתרץ הך דשמעתין [בקרקעות] ואליבא [דרבי] דאית ליה לקמן בפירקין (דף נא.) פודין בקרקעות כמו שפודין במטלטלי דאמקרקעי כתבינן אדרכתא דאמטלטלי דוקא לא כתבינן דאינו ברשותו אי נמי איכא לאוקמה כרבי נתן דמדרבי נתן יכול להוציא מידו אם חבירו חייב ואין לו מה לפרוע אי נמי איכא לאוקמה כגון שנתן אחד לחבירו במעמד שלשתן ומיהו צריך עיון דלמא היכא דאין יכול להוציא מידו בבית דין לא תקון רבנן מעמד שלשתן כי היכי דלא תקון מעמד שלשתן בכתובה משום דלא ניתנה לגבות מחיים כדפרישית בהחובל (ב''ק דף פט.) ועוד יש לתרץ דדלמא אם שניהם מצויים לפנינו ומצווים לתת לאחר חייב להחזיר ולא הוצרך להעמיד בבא בהרשאה אלא כדי שיוכל האחד להוציא מידו בפני עצמו: אבל בדלא כפריה כתבינן מה שנוהגים עכשיו לכתוב . הרשאה אפילו כפריה אומר ר''ת דהיינו טעמא דלא כתבינן לנהרדעי היינו משום דמחזי כשיקרא כדאמרי' במרובה (ב''ק ע.) ובכתובות (דף פה.) מוכח דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן ובמרובה [שם ד''ה אמטלטלין] הארכתי: מת בנו בתוך שלשים יום כו' יחזיר לו ה' סלעים. פירש בקונטרס משום דנפל הוא ובחנם פירש כן דאפילו קים לן ביה דכלו לו חדשיו בבן חדש תלה רחמנא: לאחר שלשים אע''פ שלא נתן יתן. בפסחים בסופו (דף קכא:) אמרינן דאבי הבן מברך שתים ויש לספק כיון שמת אם מברך שהחיינו מכיון דזוכה לקיים המצוה ואין לתמוה אהא דלא מברכינן שהחיינו על כל מילה ומילה כמו על כל פדיון הבן דשאני מצות פדיון הבן דלא שכיחא: מת ביום שלשים כיום שלפניו ר' עקיבא אומר כו' בריש . החולץ (יבמות דף לו:) אמרינן התם תניא ר''ש בן גמליאל אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי ואיתמר מת בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה אם אשת ישראל היא חולצת וברוב הספרים גרסינן בסוף פרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלו.) מת ביום שלשים וכן גורס ר''י ור''ח גורס כן ונראה דגורס תוך שלשים דכיון דאמרי רבנן הכא יום שלשים כיום שלפניו ור''ח משוי ליה ספיקא ופליגי רבנן ורבן שמעון בן גמליאל גם ביום שלשים מה לי ביום שלשים ומה לי בתוך ל' יום גם בשאלתות גורס תוך שלשים ומיהו בהלכות גדולות כתוב דביום ל' אפילו פיהק ומת לא הוי נפל לרבנן ודוקא תוך שלשים הוא דאמרינן במסכת שבת פיהק ומת דברי הכל מת הוא משמע דגרסינן ביום שלשים ומפרשי מת כמשמעו פיהק ומת וקחשיב פיהק ומת ביום שלשים כיון שחי כל כך כנפל מן הגג תוך שלשים ועוד יש לקיים גירסא זו אם בנפל מן הגג ואכלו ארי ביום שלשים דוקא הוא דסמכינן אדרבנן ושמא אפי' לענין אבילות דהוי כבר קיימא: כיום שלפניו. וא''ת דבריש החולץ (יבמות דף לז:) משמע דפשיטא לן מן התורה אפי' תוך ל' דחי הוא דאמר מת בתוך ל' ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת וי''ל דהתם בנפל מן הגג או אכלו ארי כרבנן דפליגי ארבן שמעון בן גמליאל בסוף ר''א דמילה אבל הכא בפיהק ומת דכולי עלמא מת הוא ומיהו אפ''ה איירי הכא בנפל מן הגג כי התם אין לחוש דהכי נמי פסקינן בסוף אם לא הביא כרבן שמעון בן גמליאל לענין אבילות להקל אף על גב דבאשת כהן דלא אפשר סמכינן אדרבנן ושריא בלא חליצה וא''ת דהכא מקילינן כל כך לענין אבילות (תוספות)

דף מט - ב

הכא נמי לא שנא ושמואל אמר לך התם בידו לקדשה מעכשיו הכא אין בידו לפדותו מעכשיו ואע''ג דקיימא לן דכל היכא דפליגי רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני הכא הלכתא כוותיה דשמואל תנן מת בתוך ל' יום אע''פ שנתן לכהן יחזיר לו חמש סלעים טעמא דמת הא לא מת בנו פדוי הכא במאי עסקינן דאיתנהו למעות תא שמע בחזקת שלא נפדה עד (שיאמרו לו) שנפדה התם נמי דאיתנהו למעות בעינייהו תני תנא קמיה דרב יהודה הפודה את בנו בתוך שלשים יום בנו פדוי אמר ליה שמואל אמר אין בנו פדוי ואת אמרת בנו פדוי ואע''ג דקיימא לן כרב באיסורי וכשמואל בדיני הכא הלכתא כותיה דשמואל: הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו וכו': תנו רבנן הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו רבי יהודה אומר בנו קודמו שמצותו על אביו ומצות בנו עליו אמר ר' ירמיה הכל מודים היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו מאי טעמא דמצוה דידיה עדיף כי פליגי היכא דאיכא חמש משועבדות וחמש בני חורין ר' יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ודידיה אזיל וטריף ממשעבדי ובהני חמש בני חורין פריק ליה לבריה ורבנן סברי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא הלכך מצוה דידיה עדיף: מתני' חמש סלעים של בן במנה צורי שלשים של עבד חמשים של אונס ושל מפתה ומאה של מוציא שם רע כולם בשקל הקדש במנה צורי וכולן נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ משקלים: גמ' מנה צורי אמר רבי אסי מנה של צורי רבי אמי אמר דינרא ערבא רבי חנינא אומר איסתרא סרסיא דמיזדבנא תמניא בדינרא חמש מינייהו לפדיון הבן

רש"י ת''ש. ממתניתין מת האב בתוך שלשים בחזקת שלא נפדה כו'. עד שיביא ראיה גרסינן ואי מייתי ראיה הוי פדוי וקשיא לשמואל: ודידיה. חמש סלעים דידיה אזיל כהן וטריף ממשעבדי שהרי שיעבודו של כהן קדם והיינו דקאמר שמצותו על אביו כלומר שמאביו נשתעבדו אותן נכסים לכהן: ובהנך חמש בני חרי פריק לבניה. מיד דאי יהיב בני חרי משום פדיון דידיה תו לא מיפריק בנו דשמא שיעבוד הלקוחות קודם ללידת בנו: לאו ככתובה בשטר דמיא. ואי יהיב בני חרי בשביל פדיון בנו תו לא מיפריק איהו דכהן לא מצי טריף לקוחות: מתני' מנה צורי. מפרש בגמרא: חמשים של אונס ושל מפתה. כלומר וכן חמשים של אונס וכו': וכולן בשקל הקדש. דהוו עשרין מעין ואותן מעין שבמעות מנה צורי ובגמ' מפרש למה לי למהדר ולמיתני האי וכו': חוץ משקלים. שקלים הבאים בלשכה באדר אין מביאין שם אלא מטבע של חצי שקלים: גמ' מנה של צורי. היוצא במדינת צורי דהסלע ד' זוזים והזוז במשקל זהב של משקל שני פשיטין ומחצה למשקל הברזל: רבי אמי אומר. סלע צורי היינו דינר ערבא ישמעאלי ולא פירש לי שיעורו ומצאתי בתשובת הגאונים בבליים ששבעה דינרים האמורים בכל הש''ס שהדינר שש מעה כסף עושין עשרה מאותן של ערביא ובלשון ערבי קורין אותה מגרעות: איסתירא סוסריתא. סלעים מיושנים: דמזדבנא תמניא. מינייהו בדינרא: (רש"י)

תוספות אפילו באותו דחשבינן ודאי בר קיימא היכא דלא אפשר כגון באשת כהן ובמס' שמחות פ''ד (הל''ב) תנן הספקות אוננין ומתאבלין עליהן וי''ל דהתם בספק בן תשע לראשון או בן שבע לאחרון דגנאי הדבר שלא יתאבל לא זה ולא זה והרי הוא ודאי בנו של אחד מהן: ודידיה אזיל וטריף ממשעבדי ובהני חמש בני חורין פריק ליה לבריה. וא''ת היכי טריף ממשעבדי הא אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין והא איכא חמש בני חורין ואם היה פורק בנו תחלה הוה ניחא וא''ת אכתי ליהדרי לקוחות מהני חמש שפדה כהן בנו דמה נפשך שיעבודם קודם ללידת בנו דאי לידת בנו קדמה אם כן היה יכול לטרוף מן הלקוחות לפדיון בנו כמו לפדיון עצמו וי''ל דהכא מלקוחות שקנו מאביו לפיכך אין חוזרין על הנכסים שקנה הוא ועוד ''ל כגון שלא כתב ללקוחות דאקני והוא קנה הנך חמש בני חרי אחרי כן ואפי' היכא דכתב ליה דאקני בעיא בפרק מי שמת (ב''ב דף קנז.) אבל היכא דלא כתב ליה קיימא לן דלא משתעבד ואם תאמר אי הנך משעבדי בנכסים שקנה מאביו ניחא אבל בנכסים שקנה הוא היכי משתעבדי לפדיונו דהא אימת חל חיוב פדיון עצמו כשהביא שתי שערות שנעשה גדול תו לא אשתעבד נכסים שקנה אחרי כן דלא כתב ליה לכהן דאיקני וצריך לומר דעל כרחין מיירי כשירש מאביו מיהו לר' יהודה נמי זימנין דמשכחת לההוא קודם לבנו כגון שאין לו נכסים מאביו ומשהביא שערות קנה הני קרקעות ומכרם לאחר לידת בנו דלפדיון בנו אזיל וטריף ממשעבדי ועוד י''ל דנכסים שקנה אחרי כן חל עלייהו שיעבוד לענין פדיון ואע''ג דלא כתב דאיקני דכל שעתא ושעתא רכיב עליה חיוב פדיון וכיון דחשבינן ליה כמלוה בשטר הוי כאילו נכתב לאחר שקנה הקרקעות: חמש סלעים של בן (ב') [כו']. אשם בכסף שקלים וערכין לא איצטריך ליה לתנא למיתני דבאשם כתיב בהדיא בשקל הקדש וערכין נמי פשיטא דבשקל הקדש הוו כיון דכתיב (ויקרא כז) וכל ערכך יהיה בשקל הקדש: אמר רבי אסי מנה של צורי. פי' בקונט' היוצא במדינת צור וזהו שיעור סלע של אותו מנה דבסלע ד' זוזים והזוז כמשקל זהוב של משקל שני פשיטים ומחצה למשקל הברזל ונראה שקבלה היתה בידו מרבותיו ומשמע שרוצה לומר דזוז הוא דינר של כסף ומשקלו של זהב וכמו כן פירש בפי' חומש בפרשת ואלה המשפטים גבי ל' שקל דהשקל משקלו ארבעה זהובים שהם חצי אונקיי''א למשקל הישר של קלונייא משמע נמי שרוצה לומר דדינר כסף וזהב משקלו שוה דסלע הוא ד' דינרים אבל לא נראה לר''ת מדקאמר דדינר של זהב משקלו כשנים של כסף כמו שאפרש בסמוך ועוד פי' בקונט' דר' חנינא דאמר איסתירא סרסיא דמזבנא תמניא מינייהו בדינרא היינו בדינר האמור בכל הש''ס הוא דינר שמינית שבדינר צורי ור' חנינא תנא הוא ופליג אמתניתין והשתא הוו חמש סלעים דבר מועט מאי דקאמר חמשה מינייהו לפדיון הבן ותמניא מינייהו לא שוו אלא שמינית שבדינר צורי וצורי גופיה אין משקלו אלא שני פשיטים ומחצה נמצא דחמש סלעים של בן אין שוין פשוט אחד ממטבע שלנו לר' חנינא ועוד דדינר מפרש דהוא דינר מדינה ובלשון משנה רגיל לקרותו זוז ובלשון הש''ס רגיל לקרותו פשיטי כי ההוא דכתובות (דף סז.) דאמרינן חמשי זוזי פשיטי ועוד בכל דוכתי בסתם דינרא הוה דדהבא דמזדבנא בעשרים וחמשה זוזי בפ''ק דקדושין (דף מ.) גבי רב כהנא דיהיב ליה אליהו שייפא דדינרי ור' אמי דאשכח אונייא דדינרי כלומר בדינרין זהב ונראה לפרש דכולהו לא פליגי ואמתני' קיימי לפרושי לן שיעורא דר' אמי מנה צורי כלומר סלעים ה' סלעים ממנה של סלעים של בן: רבי אמי אמר דינרא ערבא. כלומר דינר של ערביא שוה ה' סלעים של בן ולא כמו שפי' בקונט' דסלע צורי דינרא ערביא וגם פירש שמצאתי בתשובת הגאונים של בבליים ששבעה דינרים האמורים בכ''מ בהש''ס שהדינר שש מעה כסף עושין עשרה מאותו של ערביא ודבריו סותרין זה את זה דכיון דדינר של ערביא קטן אפילו מדינר שבכל הש''ס אין יכול להיות דסלע צורי הוא דינר ערביא והלא בסלע ד' דינרי מאותם של צורי שבכל הש''ס כדאמרינן בקדושין ובכל דוכתי אלא בדינרי זהב איירי ושל ערביא קטן הוא מדינר זהב של צורי דשל צור מיזדבן בכ''ה של כסף ושל ערביא בעשרים כדפרישית דשיעורו כה' סלעים של בן: רבי חנינא אומר איסתירא ססורייא. כן כתוב ברוב ספרים אבל בקונטרס פירש סווסריתא נראה דבין זה ובין זה נקרא על שם סוריא כמו (ב''ק דף פג.) לשון סורסי שהוא על סוריא והוא סלע של סוריא דמזדבנא תמני בדינרא היינו בדינר זהב של סוריא וגדול הוא מדינר זהב של צור שבכל הש''ס דהסוריא לא מיזדבן בעשרים וחמש והאי של סוריא ששוה שמונה של בן היינו שלשים ושנים דינר של כסף שהסלע ארבעה דינרין: רבי. יוחנן אמר דינרא הדריינא כו'. הוא דינר זהב שבכל הש''ס דמזדבן בעשרים וחמש ומסיק דל זוז וישארו כ''ד והדרא שתותא מאותן כ''ד וישארו עשרים לפדיון הבן דהיינו חמש סלעים שהסלע ד' דינרים וכתוב בספרים דהוו להו עשרים מתקלי כמתקלי דינרא דאינון עשרין ותמניא זוזי ופלגא ופלגא דנקא ודומה פירוש של גאונים שפירשו חמש סלעים של בן לפי מטבע שבימיהם: (תוספות)

דף נ - א

רבי יוחנן אומר דינרא הדריינא טריינא שייפא דמזבנא בעשרים וחמשה זוזי דל מינייהו שתותא והנך לפדיון הבן הני עשרין וחד נכי דנקא הוי אלא דל שתותא וזוזא והנך לפדיון הבן אכתי עשרין נכי דנקא הוי אלא דל זוזא ושתותא והנך לפדיון הבן דהוי להו עשרין מתקלי במתקלי דינרא דאינון עשרין ותמניא זוזי ופלגי ופלגא דנקא אמר רבא סילעים דאורייתא תלתא ותילתא הוי דכתיב {שמות ל-יג} עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרין מעין ותניא שש מעה כסף דינר מיתיבי והלא סלע של קדש ארבעים ושמנה פונדיונין פונדיון זה מה טיבו קילבון לפרוטרוט בתר דאוסיפו עילוייהו דתניא עשרים גרה השקל למדנו לשקל שהוא עשרים גרה ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף ת''ל {ויקרא כז-כה} יהיה יכול יפחות ת''ל {במדבר יח-טז} הוא רב אשי שדר ליה שבסר זוזי לרב אחא בריה דרבינא בפדיון הבן שלח ליה לישדר לי מר תלתא יתירתא דאיכא עלוייהו שלח ליה לשדר לי מר תלתא אחרינא דאוסיפו עילוייהו אמר רבי חנינא כל כסף האמור בתורה סתם סלע דנביאים ליטרין דכתובין קינטרין חוץ מן כספו של עפרון שאע''פ שכתוב בתורה סתם קינטרין דכתיב {בראשית כג-טז} ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר ואיכא דוכתא דקא קרו לקינטרא תיקלא א''ר אושעיא ביקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם מפני כספה וזהבה של ירושלים עד שמצאו לו מקרא מן התורה שהוא מותר שנאמר {יחזקאל ז-כב} ובאו בה פריצים וחללוה וירושלים הויא רובא דעלמא אלא אמר אביי בקשו לגנוז דינרא הדריינא טירייאנא שייאפא מפני טבעה של ירושלים עד שמצאו לה מקרא מן התורה שהוא מותר שנאמר ובאו בה פריצים וחללוה

רש"י דינרא הדריינא. דינר זהב שטבוע במטבע אדריינוס קיסר וטוריינוס קיסר: ושייפא. שם המלך: דמיזדבין בכ''ה דינר של כסף. בדינר צורי: דל מינייהו שתותא. ואינך לפדיון הבן דס''ל דסלעים של בכור הם סלעים של ד' דינר והוא סלע צורי דמטי לחמשה סלעים עשרים דינר: עשרים וחד נכי דנקא הוו. דל שתות מכ''ד ופשו עשרים ודל שתות מחד זוזא פשו כ''א נכי דנקא: אלא דל שתותא וזוזא. ואכתי עשרים נכי דנקא הוו דכי מדלית שתות וכי הדר מדלית חדא פשו עשרים נכי שתות: אלא דל בריש זוזא. ופשו כ''ד והדר דל שתות מכ''ד ופשו עשרים והנך לפדיון הבן אזלי: דהוו להו עשרין מתקלי במתקלא דינרא. במשקל דינר צורי כדפרישית: דאינון עשרין ותמניא ופלגי ופלגא דנקא. בדינרא ערביא דדינר צורי עושין השבעה עשר בדינר ערבי והי''ד עושין כ' פשו להו שש צורים דעבדי ח' דינרים ערביים ופלגא [ופלגא] דנקא דהוא פונדיון דדינר הוו י''ב פונדיונין אלא שפונדיוני צורי גדולים ושל ערביים קטנים וכיון דשבעה צורים עושין עשרה ערביים מטי לכל דינר צורי דינר ערבי וחמש פונדיונין ערביים ושביעית פונדיון דצא וחשוב לשבעה דינרים חמש פונדיונין ושביעית פונדיון לכל דינר הוו להו ל''ו פונדיונין טופייאנא דאינון ג' דינרים ואישתכח דשבעה הוו עשרה הלכך ז' דינר צורים הוו עשרה והי''ד הוו עשרים ופשו ששה דינר צורים הוסף לכל דינר חמשה פונדיונין ושביעית הוו להו ל''א פונדיונין טופייאנא בציר פורתא וההוא פורתא לא חשיב בין פונדיונין ועשה אותן דינר הוו ל''א פונדיונין שני דינר ופלגא דדינר ופונדיון אישתכח דששה דינרי צורים עושין תמניא ופלגא ופלגא דנקא של ערביים ולשון זה שפירשתי כתוב בספרים ולא פירש לנו כי לא פירש מפי הרב הגדול כל הך מילתא דהוו להו עשרין מתקלי במתקלא דינר דאינון כ''ח ופלגא ופלגא דנקא אבל מצאתיה בתשובת הגאונים: סילעין דאורייתא תלתא. דינר צורים הוו ותילתא דהן עשרין מעין: והלא סלע של קודש. המקדיש שדהו בשנת היובל היה פודה בית זרע [חומר] שעורים בחמשים סלעים ובתורת כהנים גבי מקדיש שדהו קתני כערכך יקום נותן מ''ט סלעים ומ''ט פונדיונין למ''ט שנים של יובל והלא סלע של קודש כו' כלומר ולמה אמרנו מ''ט פונדיונין והלא סלע של קודש מ''ח פונדיונין אישתכח דקא פריק בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל ופונדיון: פונדיון זה מה טיבו. והלא לא נאמר אלא חמשים שקל כסף: קולבון לפרוטרוט. הכרע הוא האי פונדיון דמטי קולבון מעה קטנה לכל אחד לפרוטרוט משמע לכל אחד בפני עצמו כדאמרינן בפרק ראשון (לעיל דף ה.) ולא מנאו הכתוב אלא בפרוטרוט קתני מיהת סלע של קודש ארבעים ושמונה פונדיונין והיינו ארבעה דינר צורים דהכי אמרינן בקדושין (דף יב.) שש מעה כסף דינר מעה שני פונדיונין נמצא דינר י''ב פונדיונין וסלע ארבעים ושמונה אלמא סלע דאורייתא ארבעה דינרין וקשיא לרבא: ומשנינן בתר דאוסיפו עליה. על סלע דאורייתא הוסיפו שתות ועשאוהו למדת סלע צורי עשרים וארבעה מעין: יהיה. עשרים גרה יהיה השקל משמע עוד הויה אחרת: בפרשת ערכין כתיב הוא. בסדר ויקח קרח כתיב עשרים גרה הוא שלא יפחות: רב אחא כהן היה ושלח רב אשי לרב אחא: לישלח לי מר תילתא. שנתתי לך יותר מדאי כרבא דאמר סלע דאורייתא שלש דינרין ותילתא מטי לחמשה סלעים ט''ו דינר והתילתא דאינון שתי דינרין נכי תלתא דמטי לסך הכל שבסר זוז נכי תילתא: שלח ליה רב אחא תשלח לי מר תלתא זוזי דהא אוסיפו עלייהו ועשאום למדת צורי דהוו חמש סלעים עשרים זוז: ליטרין. מנין דהוא עשרים וחמשה סלעים: קינטרין. מאה סלעים בכל שקל: דכתיב עובר לסוחר. שבכל מקום שיש סוחרים מקבלין אותו בתורת שקלים: והאיכא דוכתא דקרו לתקלא דידהו קינטריא. שגדול במדת קינטרא הלכך קינטריא יהיב ליה: מפני כספה [וזהבה] של ירושלים. שהיה בלשכה והוא של הקדש ואסור לזרים וכשלקחוהו עובדי כוכבים ערבוהו עם זהובים: וחיללוה. משמע כיון שבאו פריצים חיללוהו נפק לחולין: הויא רובא דעלמא. בתמיה דעליה בעי איתסורי כל זהבים שבעולם: הדריינא טריינא שיפא. אלו היו ממטבעות של ירושלים ורובן של אלו באו מירושלים: (רש"י)

תוספות דינרא הדריינא טריינא שייפא. פירש בקונטרס הדריינא על שם הדריינוס קיסר וטוריינוס קיסר שייפא שם המלך וקשה לר''ת דבסמוך אמר שבקשו לגונזו משום טיבעה של ירושלים ומטבע ירושלים אמרינן בהגוזל קמא (ב''ק צז:) דוד ושלמה מצד אחד וירושלים עיר הקודש מצד אחד ואומר ר''ת דהדריינא היינו עגול כמו (הדר הודרנא) (ע''ז דף כב) וטוריינא היינו גדול כי תריטא (חולין דף קכד.) אע''ג דטוריינא בטי''ת ותריטא בתי''ו אין להקפיד ושייפא היינו שנשופה צורתו ומיהו פי' הקונטרס יש ליישב ולחלק בין בית ראשון לבית שני כדאמר במנחות ואשכחן הדריינוס קיסר בפרק אין מעמידין (ע''ז דף לב.) וכן פי' בערוך: דמזדבנא בעשרים וחמש זוז. והכי נמי אמר בריש הזהב (ב''מ מד:) דדינר של כסף הוא אחד מעשרים וחמשה בדינר של זהב וכן מוכח בפרק שור שנגח ד' וה' (ב''ק לו.) גבי שנים הראשונים דינרי זהב ובפרק כל הנשבעין (שבועות דף מד: ושם) גבי התקבלתי ממך דינר זהב ויש לתמוה דעכשיו אין זקוק של זהב שוה יותר מעשרה זקוקים של כסף לכל היותר ואיך נשתנה כל כך שער הזהב והכסף דבימי חכמי הגמרא היה שוה של זהב עשרים וחמש של כסף ונראה לר''ת דדינר זהב משקלו כפליים של כסף ולא כפירוש הקונטרס דלעיל דמשמע מתוך דבריו שהם שוים כדפירשתי לעיל ובפרק אלו טרפות (חולין דף נה:) נמי משמע שהיה עוביו של דינר זהב משונה מדינר של כסף מדנקט ואם נשתייר בו כעובי דינר של זהב כשירה ושמע מינה כפליים בשל כסף היה ולפיכך שוה מהם כ''ה אבל משקל כמשקל אינו שוה אלא י''ב וגם במדרש מוכיח שהסלע של זהב אינו אלא י''ב סלעים של כסף דבספר שמואל (ב' כד) כתיב גבי גורן ארוונה [היבוסי] שקנאה בכסף חמשים שקלים ובד''ה (א' כא) כתיב שקלי כסף שש מאות ומפרש במדרש דהכי פירושא דקרא דשמואל כסף שש מאות שקלים דהיינו חמשים שקלים של זהב וקרא דדברי הימים ה''פ שקלי זהב חמשים דהיינו שש מאות שקלים של כסף ובפרק בתרא דזבחים (דף קטז:) מפרש בענין אחר שגבה מכל שבט ושבט חמשים שהם בין כולם שש מאות ולפי מה שפירש דינר של זהב שוקל שתים כשל כסף לפי חשבון זה דינר של זהב בכ''ד של כסף והאי דטפי הכא דינר דקאמר בעשרים וחמש אומר ר''ת דהאי זוז המותר להכרע הוא תדע מדקאמר הכא דל זוזא ושתותא דהיינו חמשה זוזים אמאי נקט כה''ג הוה ליה למימר דל חומשא דחמשה זוזי הוא חומשא של עשרים וחמש אלא לפי שאותו זוז היתר הוא להכרע חשיב ליה באנפי נפשיה וזהו נמי שיעורא של הכרע למחצית השקל למאן דאמר בשקלים שנותנים למחצית השקל חצי מעה ומחצית השקל הוא שני דינר והדינר שש מעה כסף הרי כ''ד חצאי מעה ואע''ג דאיכא למ''ד התם שקלבון מחצית השקל הוא מעה מודה בהכרע דינר זהב שהוא דינר כסף והא דאמר בסמוך גבי בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף שאין נותנין אלא פונדיון אחד ואותו פונדיון קולבון לפרוטרוט דמשמע דאין ההכרע עולה יותר לאו דוקא נקט לשון קולבון דאינו (תוספות)

דף נ - ב

[אמר] רב יהודה אמר רב אסי כל כסף האמור בתורה סתם כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה וכללא הוא והרי טענה דכתיב {שמות כב-ו} כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ותנן שבועת הדיינין הטענה שתי כסף שאני התם דכתיב כסף או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב והרי מעשר דכתיב {דברים יד-כה} וצרת הכסף בידך ותנן הפורט סלע (במעות) מעשר שני כסף כסף ריבה והרי הקדש דכתיב {ויקרא כז-יט} ונתן הכסף וקם לו ואמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל הקדש נמי יליף קדש קדש ממעשר והרי קידושי אשה דכתיב {שמות כא-יא} ויצאה חנם אין כסף ותנן בש''א בדינר ובשוה דינר וב''ה אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה לימא רב אסי דאמר כב''ש אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב יהודה אמר רב אסי כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה מאי קמשמע לן תנינא חמש סלעים של בן וכו' ושל דבריהם כסף מדינה איצטריכא ליה דתנן התוקע לחבירו נותן לו סלע ולא תימא סלע ארבע זוזי אלא פלגא דזוזא דקרי אינשי סלע פלגא דזוזא חנן בישא תקע ליה לההוא גברא אתא לקמיה דרב הונא אמר ליה הב ליה פלגא דזוזא (הות איכא)

רש"י כסף צורי. היכא דכתיב שקל הוי סלע צורי דהוא ארבעה דינרי כדאוקי רבי יוחנן לעיל והיכא דלא כתיב שקל אלא כסף הוי דינר צורי: כסף מדינה. שמינית של כסף צורי והוא איסתירא סווסריאתא דאמרן לעיל: טענה. שאדם טוען לחבירו כך וכך מסרתי לך: שבועת הדיינין. הבאה מחמת הודאת מקצת הטענה אינו נשבע אלא א''כ טענו שוה שתי מעות שהן שליש דינר ואע''ג דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף: שאני התם. דאקשיה רחמנא לכסף בהדי כלים שנים כל דהו אפי' אין שוין דינר אף כסף שנים: ומה כסף דבר חשוב. ומעה כסף הוי חשוב אף כלים דבר חשוב ולא כל דהו ממש: הפורט סלע. מדמי מעות מעשר שני שהיו לו פרוטות ורוצה להחליפן בסילעי כסף מפני משוי הדרך והתם מסיים פלוגתא בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות כו' ומיהו שמעינן מינה דמכר המעשר בפרוטות וכתיב ונתת בכסף: הכסף כסף ריבה. תלתא זימני כתיב התם כסף ונתת בכסף וצרת הכסף ונתת בכסף וריבה כל מילי: ש''פ. והיינו נחשת: [קדש קדש ממעשר]. במעשר שני כתיב קדש וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור וגו' ובהקדש כתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש: ויצאה חנם אין כסף. ומהתם גמרינן קדושין דאמרינן אין כסף לאדון זה ויש כסף לאדון אחר: קצוב. דאיכא שלשים חמשים אבל בכל הנך דפרכינן ליכא קצבה: התוקע. המכה את חבירו באזנו לשון מורי בבבא קמא וכאן שמעתי תוקע ממש שתקע מפיו באזנו וראיה ללשון מורי בב''ק וכאן שמעתי אל תהי בתוקעי כף שמכין בכפם על כף חביריהם להיות ערבים בשביל אחרים וקמ''ל רב אשי דלא תימא סלע צורי ליתיב ליה דהוא ארבע זוז אלא סלע מדינה דהוא פלגא דזוזא שמינית שבסלע צורי: (רש"י)

תוספות אלא להשוות השנים שיהא סלע ופונדיון למ''ט שנים של יובל שחסר מהם פונדיון אחד ושמא כשנותן חמשים שקל ביחד אז אינו נותן פונדיון ולא שייך שם הכרע דהוי כעין מקח וממכר ולא שייך הכרעה אלא כשמחליפין מעות לשולחני ומה שפירש דהכרע של דינר זהב כפי חשבון הכרע של חצי מעה למחצית השקל ואע''ג דאשכחן בהמוכר הספינה (ב''ב דף פט.) גבי בשר דכששוקל י' ליטרא ביחד אין נותן לו כל כך הכרע כמו ששוקל כל ליטרא וליטרא בפני עצמה אין להשוות הבשר להכרע של כסף ומיהו קשה מאחין השותפין שפטורין מן הקולבון לקמן בפרק בתרא (דף נו:) דאע''ג שאם שוקל כל אחד בפני עצמו חייב (בקולבון) שני קלבונות לשני חצאי שקל השתא שהם יחד אין נותנין אלא קולבון אחד ויש לחלק בהכרעות והר''ר יהודה בר נתן פי' בפרק הזהב (ב''מ דף מד:) שאותו דינר הוא להכרעות המטבעות ושכר בעלי המטבע שמי שיש לו כסף כדי לעשות כ''ה דינר של כסף נותנין לבעל המטבע לטובעו ואין מחזיר לו אלא כ''ד של כסף: כל כסף .. האמור בתורה כסף צורי. בפרק קמא דקדושין (דף יא.) פירש הקונטרס בשם רבותיו דדינר הוי מטבע פחותה שבצורי ומייתי לה התם אהא דאמר בית שמאי דאשה מתקדשת בדינר ומפרש טעמא דבית שמאי כדרב אסי דכל כסף האמור בתורה כסף צורי ואע''ג דכתיב עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרין מעין סלעא לא בשביל שהיתה מעה בימי משה אלא משקל אחד היה בימי משה שהיה שוה מעה שנעשית אחרי כן בימי אונקלוס ופריך והרי טענה דקתני שתי כסף שהן מעות מדקתני שתי ולא קתני שני ומשני דהתם דבעינן דבר חשוב דומיא דכלים ומעה דבר חשוב הואי והשתא אתי קרא לגרועי דסגיא במעה ולא בעינן דינר אבל לפי המסקנא דאמר כסף קצוב אתי דבר חשוב לאוסופי דבעינן מעה ולא סגי בפרוטה ורבינו ש''י הקשה לפירוש זה דא''כ דכל כסף האמור בתורה דינר הוא היכי אתיא הקישא ומפקא ליה הא כי אתאי היקש לאשמועינן מה כלים שנים אף כסף שנים הוא דאתא ונראה דלא קשה מידי דאין היקש למחצה ולרב דפליג אדשמואל בפרק שבועת הדיינין (שבועות לט:) צריך לומר כן דתרוייהו דרשות נפקי מכלים שנים ודבר חשוב דכסף כי אתא לכפירה הוא דאתא ועוד הקשה היכי אמרינן מה כלים דבר חשוב וכי מחט דבר חשוב הוא והא אמר התם לכך יצאו כלים למה שהן אלמא דלא חשיבי מחטין והא נמי לא קשיא דאפילו מחט יש בו חשיבות שראוי לעשות בו מלאכה חשובה וגדולה ועוד הקשה דבהדיא אמר איפכא בשבועות מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב וכסף כי אתא להך דרשא הוא דאתא והא נמי לא קשה דהיינו לשמואל אבל לרב איתא בהדיא התם דבין שנים בין דבר חשוב מכלים נפקי וכסף כי אתא לכפירה הוא דאתא ועוד דאפילו בדשמואל יש ספרים דגרסי התם כי הכא וכי דייקי קרא כוותיה דשמואל והא דקאמר בתר הכי לשמואל אי כתיב כלים ולא כתיב כסף ה''א מה כלים שנים אבל דבר חשוב לא בעינן לא משום דמפקינן מכסף דבר חשוב אמר הכי אלא משום דאי לא כסף לא הוה מפקינן מכלים אלא שנים להכי כתב כסף לאקושי לכלים ולהצריך בו דבר חשוב ועוד י''ל דמכסף דמשמע חשיבות ממון פרוטה לכל הפחות שמצינו דבעי חשיבות בכלים לאפוקי כלי גרוע כגון מרוקא כדאמר בפרק הזהב (ב''מ דף מז.) במנא דכשר לאפוקי מרוקא אי נמי לאפוקי כלי שהוא פחות משוה פרוטה דלא תימא גזירת הכתוב הוא בכל כלי אע''פ שאין בו שוה פרוטה כמו שאומר בירושלמי דטענו שני מחטים מיירי בשוים שתי פרוטות שתהא הכפירה פרוטה וההודאה פרוטה והדר מקשינן כסף לכלים להצריך חשיבות בכסף יותר מפרוטה דמה כלי לאו כל דהו אלא כלי חשוב אף כסף לאו כל דהו אלא כסף חשוב והיינו מעה שבכך יש בו חשיבות ורש''י גריס התם כדדייקי קרא כוותיה דשמואל מה כסף דבר חשוב כו' והגיה אף כל דבר חשוב לא גרס אף כלים משום דשמואל אית ליה יצאו כלים למה שהן ובחנם דחק דבכלים נמי בא לאפוקי מרוקא א''נ שאין בכלי שוה פרוטה כדפרישית ורש''י פירש עוד לשון אחר בקדושין כל כסף האמור בתורה כסף צורי אם פירש שקלים הוי שקל צורי ואם סתם הוי מטבע הפחות שבצורי הלכך פרוטה לא מצית אמרת לפי שהיה של נחשת ובצורי מטבע נחשת ליכא ובקדושין כסף כתיב דהא קיחה גמירי וכיון דאפיקתיה מפרוטה אלמא מידי דחשיבותא בעי לאוקמוה אדינר כדלקמן בשמעתין והרי טענה כו' ותימה ונימא נהי דמעה היא מטבע פחותה שבצורי מיהו שתים מנא ליה ומשני מה כלים שנים כו' ומה . כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב שיהו שוים שתי כסף לאפוקי ממ''ד התם טענו שני מחטין חייב בהודאה אחת מהם לכך יצאו כלים למה שהן כלומר שיתחייב עליהן בכל שהוא ע''כ לשון הקונטרס וקשה לן לפי' דלפי שיטתו דשבועות היה לו להגיה אף כל כמו שמגיה בשבועות דהך דרשא דמה כסף דבר חשוב ליתא אלא לשמואל דרב סבירא ליה דכסף כי אתא לכפירה הוא דאתא ועוד קשה לר''י כיון דמטבע פחות שבצורי היא מעה היכי שייך למימר כלל כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אדינר ה''ל למימר אמעה שהיא מטבע פחותה שבצורי דבשלמא למאן דאמר כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמא אדינר היינו בתר דאשכחנא דפרוטה הוי של כסף לגבי אמה העברייה וכיון דאפיקתיה מפרוטה דהוי כסף אוקמא אדינר דהוי דבר חשוב אבל השתא דסבירא לן דסתמא מעה כמו גבי טענה אמאי מוקמי ליה אדינר ואין שייך לומר כיון דאפיקתיה מפרוטה שאין בשום מקום סתמו פרוטה אלא מעה ועוד כי היכי דבקדושין אמר כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמא אדינר גבי טענה נמי נימא כיון דאפיקתיה משני פרוטות אוקמה אשני דינרים: מה כלים שנים כו'. בשבועות (דף לט:) הקשה רש''י מנא ליה לשמואל דדריש לכך יצאו כלים למה שהן הא איצטריך לאשמועינן מה כלים שנים ותירץ דלכתוב כספים דמשמע שנים ודבר חשוב ומיהו תימה דא''כ דבר חשוב מנליה דאמינא שתי פרוטות כמו שאמר לעיל וי''ל דהוה ליה למיכתב כסף או חפצים: כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה. תימה דבפרק החובל (ב''ק ד' צ.) תנן גבי התוקע לחבירו רבי יוסי הגלילי אומר מנה ומסיק בגמרא דהיינו מנה צורי ובכתובות בפרק אע''פ (דף סד:) תנן נותן להם (תוספות)

דף נא - א

זוזא מאכא בהדיה דלא נפיק תקע ליה אחרינא ויהביה ניהליה: שלשים של עבד חמשים של אונס ושל מפתה וכו': הא תו למה לי הא תנא ליה רישא אונס ומוציא שם רע איצטריך סלקא דעתך אמינא כיון דלא כתיב בהו שקלים אימא זוזי בעלמא קמ''ל דמילף קא ילפי מהדדי: חוץ מן השקלים: תנא חוץ מן השקלים ומעשר והראיון שקלים דתנן מצרפין שקלים לדרבונות מפני משאוי הדרך מעשר דכתיב {דברים יד-כה} וצרת הכסף בידך והראיון תני רב יוסף שלא יביא סיגה לעזרה: מתני' אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ולא בהקדשות כתב לכהן שהוא חייב ליתן חמשה סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו במתנה רשאי המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו שנאמר {במדבר יח-ט/י/טו/יח/כ} יהיה לך ופדה תפדה: גמ' מתני' דלא כרבי דתניא רבי אומר בכל פודין בכור אדם חוץ מן השטרות מאי טעמא דרבי דריש ריבויי ומיעוטי {במדבר יח-טז} ופדויו מבן חדש תפדה ריבה בערכך כסף חמשת שקלים מיעט תפדה ריבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל מאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט שטרות ורבנן דרשי כלל ופרט ופדויו מבן חדש כלל בערכך כסף חמשת שקלים פרט (פדה) תפדה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון אמר ליה רבינא למרימר ורבי ריבויי ומיעוטי דריש והא רבי כללי ופרטי דריש במרצע דתניא {דברים טו-יז} מרצע אין לי אלא מרצע מנין לרבות הסול והסירא והמחט והמקדח והמכתב ת''ל {דברים טו-יז} ולקחת לרבות כל דבר שנלקח ביד דברי רבי יוסי ברבי יהודה רבי אומר מרצע מה מרצע מיוחד של מתכת אף כל של מתכת ואמרינן במאי קא מיפלגי רבי דריש כללי ופרטי רבי יוסי ברבי יהודה דריש ריבויי ומיעוטי אין בעלמא רבי כללי ופרטי דריש והכא כדתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל {ויקרא יא-ט} במים במים שתי פעמים אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט ורבנן אמרי כדאמרינן במערבא כ''מ שאתה מוצא שתי כללות הסמוכים זה לזה הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט: ולא בהקדשות: פשיטא לאו דידיה נינהו אימא

רש"י זוזא מאכא. שנפחתה צורתו ולא הוה שקיל ליה כלומר לא היה ניקח בעיר להוצאה לא היה הדינר שקול ושוה לו כלום: הא תו למה לי. האי וכולם הא תנא ליה: משום אונס ומוציא שם רע. איצטריכא ליה למיתני האי וכולם בשקל הקודש משום דרישא לא תנא שקל הקודש ומיהו פשיטא לן באינך כולהו דסלעים נינהו דהא בפדיון הבן כתיב (במדבר ג) חמשת שקלים לגולגלת ובעבד כתיב (שמות כא) שלשים שקלים יתן. (בעל השור) לאדוניו ובמפתה כתיב (שם כב) כסף ישקול אבל באונס ומוציא שם רע לא כתיב שקל וסד''א דתנא ברישא במנה צורי כל חד וחד כי דיניה קאמר דהיכא דכתיב שקלים יהיב שקלים צורים והיכא דלא כתיב שקלים ליתיב דינרי צורים קמ''ל סיפא וכולם בשקל הקודש דמילף ילפי מהדדי בכסף קצוב מכסף קצוב כדרב אסי דלעיל אית ספרים דכתוב הכי אטו כולהו בני פדיה נינהו וקפריך אמתניתין דנקט לשון פדיה בכולהו דקתני וכולן נפדין והא לא שייכא לשון פדיה אלא בבכור תני כל הנפדין נפדין בכסף ושוה כסף כל הנפדין כגון בכור אדם והקדשות ומעשר: מעשר שני. אינו נפדה אלא בכסף טבוע ולא בשוה כסף ואפי' פרוטות טבועות שפיר דמי: והראיון. לקנות עולת ראייה הנקנית בשתי מעות כסף כדאמרי' בחגיגה (דף ב.) הראייה שתי כסף והנך שתי כסף טבועות בעינן: מצרפין שקלים לדרבונות. בני העיר ששולחין שקליהם לירושלים מצרפין אותן ולוקחין מהן דרבונות הוו זהובים טבועים דרבונות אין שאר זהב לא שאינו טבוע ובמסכת שקלים (דף ד.) מפרש טעמא שמא תיזול מרגליות כו' והוא הדין לכל שוה כסף שמא יזול ונמצא הקדש מפסיד אבל טיבעא לא זייל: וצרת הכסף. דבר שיש עליו צורה: ה''ג ראיון תני [נמי] רב יוסף שלא יביא סיגה כסף סיגי' אלא טבוע והיינו ברייתא דרב יוסף לאו לפרושי אלא לסיועי: מתני' אין פודין בכור אדם לא בעבדים כו'. אע''ג דאמרן לעיל (דף מט:) בכסף ובשוה כסף: ולא בשטרות. שאם יש לו שטר על חבירו בה' סלעים ונתנו לכהן שיגבה אותו חוב בפדיון בנו אינו פדוי: ולא בהקדישות. מפרש בגמרא: כתב לכהן שהוא חייב ליתן לו ה' סלעים. משום פדיון בנו: ובנו אינו פדוי. כדאמרינן בגמרא שמא יאמרו פודין בשטרות: לפיכך. דאמרן חייב ליתן לו ה' סלעים אם רצה הכהן לתנם ולהחזירם לו במתנה רשאי אבל תקנתא אחריתי ליכא: יהיה לך ופדה תפדה. כשיהיה לך הפדיון אז יהיה פדוי והאי קרא לאהרן אמר ליה רחמנא: גמ' מיעט. כסף ולא מידי אחרינא: מיעט שטרות. דלא חשיבי מידי: תפדה חזר וכלל. ואע''ג דהאי תפדה כתיב קודם לפרט אפ''ה דיינינן ליה בכלל ופרט כדאמרינן לקמן: שהוקשו לקרקעות. והתנחלתם אותם וגו' (ויקרא כה): הסול. ברוק''א בלע''ז: הסירא. קוץ: מכתב. עט: ואמרינן. במסכת קדושין (דף כא.): במאי קא מיפלגי רבי דריש כללי ופרטי. ולקחת כלל מרצע פרט ונתת באזנו חזר וכלל מה הפרט מפורש של מתכת אף כל של מתכת: ורבי יוסי ב''ר יהודה דריש ליה ברבויי ומיעוטי. ומאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט סם: הכא. היינו טעמא דדריש ריבויי ומיעוטי כדתנא דבי ר' ישמעאל בשילהי אלו טריפות (חולין פז.) כל מקום שנאמר במים במים ב' פעמים כלומר כל מקום שנאמר ב' כללות זו אצל זו ופרט אחריהן כגון הכא את זה תאכלו מכל אשר במים אשר לו סנפיר וקשקשת במים דהיינו שתי כללות דמשמע דבכל מים בעינן סנפיר וקשקשת ופרט כתיב אחריהם בימים ובנחלים דמשמע בימים ובנחלים שנובעים הם בעינן סנפיר וקשקשת אבל הגדילים במים מכונסין מיתאכלי בלא סנפיר וקשקשת אין זה כלל ופרט לא דיינינן ליה בכלל ופרט אלא מטילין הפרט ביניהן ודנין אותו ברבויי ומיעוטי והכא נמי ופדויו מבן חדש כלל תפדה חזר וכלל הרי שתי כללות הסמוכות זה לזה והפרט אחריו הלכך בריבויי ומיעוטי דרשינן להו: ורבנן. דדרשי להו בכללי ופרטי סברי כדאמרינן במערבא: (רש"י)

תוספות כלים של חמשים זוז ובפרק מציאת האשה (כתובות דף סז.) לא יפחות לה מחמשים זוז ודייק בגמרא דחמשים זוזי פשיטי קאמר ולא דייק כלל מדרב יהודה אמר רב אסי וכתובת בתולה שהיא מאתים צוריים בין למאן דאמר דאורייתא בין למאן דאמר דרבנן ואפי' כתובת אלמנה שהיא לכולי עלמא דרבנן הויא מנה צורי ונראה לר''י דלא מיירי הכא אלא בסלעים דומיא דכסף קצוב האמור בתורה שאין כתוב בתורה אלא שקלים: והראיון תני רב יוסף כו'. פי' בקונטרס דהכי גרסי' תני נמי רב יוסף שלא יביא סיגה כסף סיגים אלא טבוע והא ברייתא דרב יוסף לא לפרושי אלא לסיועי ולא משמע כן דמה צריך להביא ברייתא לסיועי לברייתא ועוד דלא הוה ליה למימר שלא יביא אלא לא יביא ועוד דמשמע כאחרינות דמפרש בכל חד טעמא לכך נראה דלפרושי טעמא אחר דאם היה מביא שוה כסף זימנין דמייתי נסכא וכסף סיגים שלא ישוה שתי מעות כסף ולא ימכרו לו לעולת ראייה טובה באותה סיגה כאילו היה מביא כסף טבוע: כתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים. בכתובות בריש הנושא (דף קב.) מייתי לה גבי פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דחייב אני לך מנה בשטר ופירש שם בקונטרס כגון שכתב לו בשטר ונתן לו בפני עדים ופליגי מדחשיב הודאה דאלימא מילתא בשטר אף על גב דלא א''ל אתם עדיי ור''ת מפרש כגון שבא לחייב עצמו באותו שטר אע''פ שאינו חייב לו כלום וצריך ליישב כל הסוגיא ושם פירשתי: אימא ולא הקדשות בכל אלו. בפסחים (דף לה:) ובהזהב (ב''מ נד.) מייתי גבי הקדש שחללו על גבי קרקע שאינן פדויין מדכתיב ונתן הכסף וקם לו משמע דמההוא קרא קא דרשי אבל אי אפשר לומר [כן] דבת''כ בפרשת ואם בחקותי דריש מוכל ערכך יהיה בשקל הקדש כדפירש שם בקונטרס ולא חש שם להביא אלא חד מקראי דכתיב בהו כסף גבי הקדש וכן מצינו בכמה מקומות שאין מביא עיקר הדרשה בכל דוכתא כדאייתי בקדושין (דף ג) בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה אע''ג דבהפרת נדרים כתיב וכן גיטין (דף כא:) ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה דההיא דרשא ליתא לרבנן אלא לר' יוסי הגלילי: (תוספות)

דף נא - ב

ולא הקדשות בכל אלו: כתב לכהן שהוא חייב לו חמשה סלעים חייב ליתן לו כו': אמר עולא דבר תורה בנו פדוי [לכשיתן] מ''ט אין בנו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטר תני תנא קמיה דרב נחמן בנו פדוי לכשיתן א''ל רב נחמן זו דברי רבי יוסי ברבי יהודה סתימתא ואמרי לה זו דברי רבי אלעזר ברבי שמעון סתימתא אבל חכמים אומרים אין בנו פדוי והלכתא אין בנו פדוי: לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו במתנה רשאי: תנינא להא דת''ר נתנו לעשרה כהנים בבת אחת יצא בזה אחר זה יצא נטלו והחזירו לו יצא וכך היה מנהגו של רבי טרפון שהיה נוטל ומחזיר וכששמעו חכמים בדבר אמרו קיים זה הלכה זו הלכה זו ותו לא אלא קיים זה אף הלכה זו רבי חנינא הוה רגיל ושקיל ומהדר חזייה לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי קמיה אמר ליה לא גמרת ויהיבת מידעם ביש הילכך אין בנו פדוי: המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו: מנלן א''ר שמעון בן לקיש אתיא ערך ערך מערכין רב דימי א''ר יונתן {שמות לד-כ} וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם ויליף ריקם ריקם מעולת ראייה מה עולת ראייה חייב באחריותו אף פדיון הבן חייב באחריותו מתקיף לה רב פפא קרא לקרא אלא א''ר פפא הא כדקתני טעמא {במדבר יח-טו} יהיה לך אך פדה תפדה וכי איתמר דריש לקיש ארישא איתמר מת לאחר שלשים יום אע''פ שלא נתן יתן מנא לן א''ר שמעון בן לקיש אתיא ערך ערך מערכין רב דימי א''ר יונתן וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם מה להלן יורשין חייבין אף כאן יורשין חייבין: מתני' הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק

רש"י ולא הקדשות נפדין בכל אלו. בעבדים שטרות וקרקעות והתם נפקא לן מקראי בתורת כהנים בפרשת ערכין: שמא יאמרו פודין בשטרות. אפי' אין נותנין כלום אי נמי בשטר שיש לו על חבירו: בנו פדוי לכשיתן. שהרי נתן הפדיון: בבת אחת. שהניח לפני כולן חמש סלעים והלך לו: בזה אחר זה. ולכהן אחר הכי תניא ליה בתוספתא יצא: נטלן. הכהן והחזירן לו יצא: ר' טרפון. כהן היה: ר' חנינא. כהן היה: אזיל ויתיב קמיה. כדי שיראנו מהלך ובא לפניו ויחזיר לו חמש סלעים שנתן בנו: א''ל לא גמרת ונתת. נתינה גמורה אלא כדי שאחזירם לך: מידעם ביש עבדת. דבר רע עשית הלכך אין בנך פדוי אם אחזירם לשון אחר אפילו לא אחזירם אין בנך פדוי: מנלן. דחייב באחריותו ואע''ג דקא נסיב קרא במתניתין קבעי מנלן ולקמן פריך ליה רב פפא: אתיא ערך ערך. כתיב הכא בבכור (במדבר יח) ופדויו מבן חדש תפדה בערכך מה ערכין חייב באחריותן עד שיבאו לידי גזבר כדאמר בפרק בתרא דשחיטת חולין (דף קלט.) ונתן את הערכך ביום ההוא וגו' (ויקרא כז) חולין הן בידך עד שיבאו לידי גזבר: מה עולת ראייה חייב באחריותה. דהא חובה היא עליה דלא גרעה היא מנדר שאם מתה או נגנבה חייב באחריותה דכמאן דטעין ליה אכתפיה דמי ועוד דכתיב (שמות כג) לא יראו פני ריקם ואם מתה או נגנבה ולא פרע ליה אישתכח דאיתחזי ריקם בעזרה אבל מלא יראו דבכור לא הוה שמעינן דההוא לאו פנים ממש קאמר דהא לאו בעזרה מייתי לה דלכהן יהיב ליה והוה אמינא בהפרשה סגיא ליה: קרא לקרא. קרא צריך לאיתויי לסיועי לקרא הא תנא דמתניתין קרא אחרינא קנסיב לה: מנלן. דחייב לתת לאחר מיתה: ערך ערך מערכין. דאמר במסכת ערכין (דף כ.) אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשים אמר ערך פלוני עלי ומת על הנודר ליתן ומקרא יליף במסכת ערכין ובתורת כהנים יכול אם אמר ערך פלוני עלי ומת יהא פטור ת''ל יעריכנו אפילו מת והכי נמי כי מת לאחר ל' נתחייב האב בפדיונו: מה עולת ראייה יורשין חייבין. דעולת חובה היא ה''נ כי מת לאחר ל' נתחייב האב בפדיונו וגבי עולת חובה תנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה: אף כאן יורשין חייבים. לאחר מיתת האב והבן דהוו מחוייבים ומתו: מתני' בנכסי האם. נכסי מלוג: בשבח. אם השביחו נכסים לאחר מיתת האב קודם שחלקו אין הבכור נוטל פי שנים בשבח אלא שמין מה שהיו שוין בשעת מיתת אביהן והבכור שנטל ב' חלקים בקרקעות יתן מעות לפי ששוה שבח חלק השני שנטל בשביל הבכורה ואותן מעות יחלקו בין כולם: בראוי. בנכסים שלא היה אביהן מוחזק בשעת מיתתו אבל ראויין היו ליפול לו בירושה ונפלו להן לאחר זמן אין הבכור נוטל פי שנים בהן: (רש"י)

תוספות אמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן. לכאורה משמע בריש הנושא (כתובות דף קא:) דליתא לדעולא אלא לריש לקיש ויש ליישב דאיתא אפי' לר' יוחנן: אבל חכמים אומרים אין בנו פדוי. תימה דמתני' נמי קתני חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי ויש לדחות דאמר אינו פדוי עד שיתן לו ואתי מתניתין לאשמועי' דאפילו זקפם עליו במלוה לא הוה כאילו קבלם הכהן וחזר והלוה לו ואם מחלם הכהן אינו פדוי עד שיתן: אמר ליה לא גמרת ויהבת מידעם ביש עבדת. ויש לפרש מידעם לשון מאומה דמתרגמינן מידעם כלומר לא גמרת ויהבת מידעם ועוד יש לפרש כן מידעם ביש עבדת כלומר דבר רע עבדת דמתרגמי' דבר רע (מלכים ב ד) כל מידעם ביש ויש ספרים דלא כתוב בהו עבדת אלא מידעם ביש ותו לא כלומר דבר רע הוא כלומר דין עסק ביש: הלכך. אין בנו פדוי. תימה מ''ש ממתנה על מנת להחזיר דאמרינן בפ''ק דקדושין (דף ו:) דבנו פדוי דמסיק בכולהו קני וי''ל דהכא רבי חנינא לא היה רוצה לזכות אלא במתנה גמורה דאסרינן התם לעשות מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות כדנפקא לן לעיל בפ' עד כמה (דף כו:) משום שנאמר שחתם (את) ברית הלוי ואע''פ שאותו סתם נתן לו כפירש על מנת שיחזירו לו [כיון] דאיכא היכירא למילתא ואין זה דברים שבלב כמו זבין ולא איצטריכא ליה לזוזי בפ' אלמנה (בכתובות דף צז.) ומיהו קצת תימה דכיון שהיו ר' טרפון ור' חנינא מחזירין כל שעה נמצאו משחיתים ברית הלוי שיפסידו שאר כהנים שלא יתנו אלא להם מפני שהם רגילים להחזיר וי''ל שאין הנותן יודע בשעה שנותן אם יחזירו לו ולא קרינא ביה שחתם ברית הלוי דמה לנו במה שיחזיר לו אח''כ וגם שמא לא היו מחזירין אלא לעניים ולא לאותם שהיו דומים להם לעשירים: ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה. בפ' יש נוחלין (ב''ב דף קכה:) פסקינן הלכתא דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו מעות בין שלא גבו מעות ומתוך כך נראה דאינו גובה כתובה במלוה כדתנן הכא אין לה בראוי אבל רבי פירש דאע''פ שהורע כח הבעל ובכור לענין מלוה דחשבינן ליה לגבייהו ראוי לגבי כתובת אשה מיהא חשיבא מוחזקת ואשה גובה כתובתה ממלוה כדתנן בכתובות בהכותב (דף פד.) מי שמת והניח אשה וב''ח ויורשים והיו לו מלוה ופקדון ביד אחרים ר''ט אומר ינתנו לכושל שבהן ר''ע אומר ינתן ליורשים שכולם צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה אלמא אפילו לר''ע אם לא שצריכה שבועה היתה גובה אבל לפי שצריכה שבועה גובין היורשין ושוב לא תגבה האשה מהן דהוו להו מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי ואם גבו קרקע בחובת אביהם היא חוזרת וגובה אותם מהם בשבועה כדין בעל חוב או אם פטרה מן השבועה גובה מלוה ולא משום דלדידהו הוי מלוה ראוי דהא לא מישתמיט התם שום חכם להעמידה כרבי דוקא אלא משמע דליכא מאן דפליגי אלא כ''ע בין לרבי בין לרבנן אית להו דמלוה מוחזקת היא לגבי כתובת אלמנה ואפילו לרבנן דאמרי מטלטלי לא משתעבדי לכתובה כלל אפילו מחיים נראה מתוך המשנה זו דהכותב שהם מודים דמלוין דיתמי משתעבדי לכתובה דהא ליכא למימר דר''מ היא ולהכי אית ליה לההיא משנה דשייכא כתובת אשה במלוה אע''ג דהוי מטלטלי דיתמי חדא שר''ת מפרש שאפילו לר' מאיר מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובה אלא מטלטלי דיבם דוקא דעליה קאי בפרק האשה שנפלו (כתובות דף פא: ושם ד''ה ר''מ) דלא מסתברא שיפה ר''מ כתובה לגבות ממטלטלי דיתמי טפי מבעל חוב איפכא מדרבנן שמגרעים כחה יותר מבעל חוב שלא לגבות ממטלטלי אפי' מיניה כדמשמע בפרק האומר בקדושין (דף סה:) גבי שנים שבאו ממה''י ואשה וחבילה עמהם כו' וההיא דגבי ממטלטלי דנפלו קמי יבם במתני' דהאשה שנפלו (כתובות ד' פ:) היינו משום דיבם במקום בעל קאי וחשיב בהכי כמו מיניה כיון דאגידה ביה מחמת נשואי הבעל ונראה דברי ר''ת דאל''כ שיהא יבם מיניה מנלן לרבנן דר''מ דלא משתעבדי מטלטלי לכתובה אפילו מיניה ועוד דא''כ איך יתנו ליורשים שכולם צריכין שבועה ולא היורשין גם כשיתנו ליורשין תגבה האשה מהם כיון שתאמר דמטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה סבירא ליה ועוד תינח כתובת אשה אבל ב''ח מאי איכא למימר הא לא אשכחן תנא דאית ליה דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב''ח אלא על כרחין משום דמלוה אינה ביד היורשין יפה כח אשה וב''ח טפי ממטלטלי שהם ביד היתומים ותרי חומרי בכתובה לא שייכי הכא כדפרישית בסוף האשה שנפלו (שם דף פב.) דהא חומרא דר' מאיר אינה כאן כדפרישית דהואיל והמלוה ביד אחרים לא הויא ממטלטלין דיתמי ואם כן חומרא דרבי (תוספות)

דף נב - א

ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן ולא (את) היבם וכולם אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק: גמ' מ''ט אמר קרא {דברים כא-יז} ולו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה ואינו נוטל בשבח דכתיב {דברים כא-יז} בכל אשר ימצא לו ולא בראוי כבמוחזק דכתיב בכל אשר ימצא לו ולא האשה בכתובתה איני והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח א''ר אבא מקולי כתובה שנו כאן: ולא הבנות במזונותיהן: מ''ט תנאי כתובה ככתובה דמי: ולא (את) היבם: מ''ט בכור קרייה רחמנא אמר אביי ל''ש אלא בשבח ששבחו נכסים בין מיתה ליבום אבל דבין יבום לחלוקה שקיל מ''ט {דברים כה-ו} יקום על שם אחיו המת אמר רחמנא והרי קם רבא אמר אפי' דבין יבום לחלוקה נמי לא שקיל מ''ט כבכור מה בכור אין לו קודם חלוקה אף יבם נמי אין לו קודם חלוקה: וכולם אין נוטלין בשבח:

רש"י ולא האשה בכתובתה. לא בשבח שהשביחו אם אינם שוין הנכסים בשעת מיתת בעלה כדי שיעור כתובה ואח''כ השביחו אינה נוטלת אלא כמה שהיו שוין ולא בראוי כבמוחזק: ולא הבנות. שהיה מקבל עליו לזון את בתה שהיה לה מאיש אחר חמש שנים אינה ניזונת לאחר מיתתו אלא לפי מה שהנכסים שוין לא בשבח ולא בראוי: ולא היבם. שנוטל פי שנים חלקו וחלק המת שייבם את אשתו אינו נוטל [בחלק] אחיו לא בשבח ולא בראוי: וכולן אין נוטלים כו'. מפרש בגמ' אמאי נקיט ליה: גמ' כי הוא ראשית אונו ולו משפט הבכורה. משמע דאדידיה קאי כלומר בנכסיו משפט הבכורה ולא בנכסי אשתו: לו. לאב בשעת מיתה: בעל חוב. שהלוה לחבירו מעות ומכר לוה הנכסים והשביחום לקוחות טורף בעל חוב הגוף והשבח והך אשה נמי בעלת חוב היא: מקולי כתובה. זה אחד מקולי כתובה: בכור קרייה רחמנא. והיה הבכור אשר תלד ומוקמינן ביבמות (דף כד.) דביבם מיירי וקאמר רחמנא דמצוה לייבם בגדול: יקום על שם אחיו. והיינו לנחלה כדאמר ביבמות (שם:) בכור קריי' רחמנא ודינו כבכור דלא יטלו בראוי ובשבח בין מיתת אביהם לייבום: והרי קם. משעה שנשא אשת אחיו כמו פי שנים בנכסים ברשותו וכי אשבח ברשותו אשבח ונוטל פי שנים אף בשבח: (רש"י)

תוספות נתן אין כאן דהא מילתיה דר''ט דאמר ינתנו לכושל שבהם ור''ע נמי היה מודה ליה אי לאו טעמא דכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה ומסתבר דאתיא אפי' כרבנן דפליגי אר' נתן והיינו טעמא דלא שייכא דר' נתן לפי שלא היה ממון זה ביד היתומים מעולם אלא עכשיו באין ליטול מכח ירושה ועדיין לא בא לידם להכי מודו ביה רבנן לר' נתן שניתן לבעל חוב ולכתובת אשה אע''ג דלא סבירא להו כר''נ במחיי המלוה שאז יאמרו שאין מוציאין מלוה שיש לו ביד אחרים לבע''ח ולכתובת גרושתו לפי שיש לו כח גדול בממון זה [שיש] ביד אחר ממה שיש ליתומים במה שהניח אביהם ביד אחרים שלא היה מעולם בידם ולא בא מידם ליד אותן אחרים והניח פירות התלושין דקתני נמי התם כל הקודם בהם זכה ואיפלגו בה ר''ט ור''ע בריש המשנה במלוה ופקדון ביד אחרים (כתובות דף פד.) ההיא נמי בפירות שאינם ביד היתומים מיירי כדקתני כל הקודם בהם זכה דמשמע בין יורשים בין אשה בין ב''ח כל הקודם בהן זכה לפי שאינם להיתומים בהם כח מהאשה וב''ח יותר משאר מטלטלי דיתמי והשתא דתקון רבותינו הגאונים שיגבו אשה ובעל חוב ממטלטלי דיתמי גובה אשה אפילו ממלוה אביהם של יתומים בין גבו קרקע בין גבו מעות דמלוה לא חשיבא ראוי לגבי כתובה אלא מוחזק הוי כדפרישית ובלאו האי מתני' דהכותב (שם דף פד.) שהוכחתי ממנה דמלוה מוחזקת לגבי כתובה גובה אשה כתובתה ממלוה יתומים בזמה''ז אפי' גבו מעות מכח תקנת הגאונים דכיון דעשו מטלטלי כמקרקעי ה''ל מטלטלי שגבו יתומים בחוב אביהם משועבדים לבעל חובו דאביהם מדר' נתן דמה''ט חשבינן ליה לקרקע שגבו יתומים (חשובין) משועבדים מה''ט כאילו אביהם גבאן מחיים ולהכי ליכא למימר דליהוי ראוי לענין כתובה כמו לשאר דברים מיהו קשה מ''מ הוו תרי חומרי בכתובה שתקנו הגאונים שתגבה אשה ממטלטלי דיתמי ואי טעון שתגבה אפי' ממלוה הבעל כשגבו היתומים מעות מדר' נתן י''ל לגמרי עשו הגאונים כמקרקעי ועוד שלר''ת שאומר שתקנת הגאונים דאורייתא אינם תרי חומרי כלל ואע''פ שאמרתי כי גם בלא מלוה דיתמי מכח תקנת הגאונים אין להוכיח כ''כ שיהו מטלטלי שגבו יתומים בחובת אביהם משועבדים לבע''ח ולכתובת אשה מטעם דר' נתן כמו קרקע כשגבו קרקע כיון דאלים שיעבוד קרקע לענין טריפה מלקוחות טפי משיעבוד מטלטלי אך יש להוכיח דאשה גובה ממלוה מההיא דהכותב כמו שפירשתי וכן עמא דבר להגבות לנשים ממלוה של בעליהן: ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן ולא היבם. הא דלא חשיב בעלים דאמר רב פפא ביש נוחלין (ב''ב דף קכה: ושם ד''ה אמר) הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק משום דשבח נוטל כדפירש רבינו שמואל התם דכיון דאין יורש אלא הוא זוכה בנכסים מיד ובירושתו באו לשבח ונראה . דכיון שאין הבעל נוטל בראוי כמו כן אינו נוטל ממלוה אשתו אפי' מה שהלוותה מנכסי מלוג שלה כשהיא תחתיו כדמוכח בשור שנגח ד' וה' (ב''ק דף מב:) שאינו יורש נזקי אשתו (לרבנן) משום דהוה כמלוה דמדמי ראוי דבכור לראוי דגבי בעל דמייתי התם גבי בעל פלוגתא דרבי ורבנן דגבי בכור ביש נוחלין (ב''ב דף קכד.) דלרבי צריך לאוקמה בגירשה משום דלא חשיב מלוה ראוי בבכור וה''ה באשה אע''ג דבבכור יש פסוקא דילפינן מהדדי ורבנן חשבי לה ראוי אע''ג שאם הנזקין שלה באים לידה בחיים היה עליהם תורת נכסי מלוג כדמוכח מתני' דמציאת האשה (כתובות דף סה:) והאי דשבק ביש נוחלין (ב''ב דף קכד:) בעל דאיירי ביה ונקט בכור שאינו נוטל פי שנים במלוה לאו משום דס''ל דבעל שקיל במלוה דהא ודאי לא שקיל כדפרישית אלא להכי נקט גבי בכור פסקא דמלוה משום דלגבי בכור פליגי בה אמוראי התם בההיא שמעתא ולהכי שבקיה לבעל ונקט בכור והא ליכא לאקשויי אמאי לא תני להו בהדי הדדי הא אין הבעל ובכור נוטלין בראוי כבמוחזק ואין נוטלין במלוה משום דלגבי בכור משנה שלימה היא כדתנן הכא דאין נוטל בראוי כבמוחזק אבל בעל דאינו נוטל בראוי לא אשכח לא משנה ולא ברייתא אלא מימרא היא בפ' יש נוחלין (שם דף קיג.) דא''ר אבהו א''ר ינאי ומטו בה משמיה דר' יהושע מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק שנאמר הוליד את יאיר וגו': והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח מקולי כתובה שנו כאן. ביתומים איירי הכא דומיא דבנות במזונותיהן דמזון האשה והבנות אין גובין מנכסים משועבדים כדתנן בפ' הנושא בכתובות (דף קא:) ובקונטרס פירש מזון הבנות כגון נשא אשה ופסק לזון בתה ולפירושו אין ראייה דמצי איירי שפיר בשבח לקוחות ואין לשון בנות משמע כן דמה ליה בנות יותר מבן דהכי נמי בבן אם פסק עם אשתו כי ההיא דקתני גבי חמשה גובין מן המחוררין והמקבל עליו לזון בת אשתו ובן אשתו ולא הוה ליה נמי למינקט בנות לשון רבים אלא הוה ליה למיתני ולא בת אשתו במזונותיה דלשון בנות משמע מזון הבנות דתנן בהניזקין (גיטין מח:) שאוכלת בתנאי ב''ד כדתנן בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף נב:) לא כתב לה בנן נוקבן דיהויאן ליכי מינאי כו' חייב מפני שהוא תנאי ב''ד ועוד דפריך הכא טעמא משום דתנאי כתובה (כתנאי ב''ד) ובתה הניזונית בפסק שפסק עם אשתו לזון את בתה חמש שנים לא מקרי תנאי כתובה דאינה ניזונית מכח שהיא בתה דאפי' בת אחרים היתה ניזונית אם פסק עליה עם אשתו שהיא כב''ח אלא במזון הבת שהוא תנאי ב''ד איירי והנהו לא גבי ממשעבדי כדתנן בגיטין בהניזקין (דף מח:) ובכתובות פ' הנושא (דף קא:) וא''כ הא ודאי הא דקאמרי הכא דאינן גובות שבח כי אם קרן היינו מיתמי ולא מלקוחות ודומיא דהכא איירי בכתובה דלא גביא משום דמקולי כתובה שנו כאן כדאמר טעמא משמע אבל ב''ח גובה שבח כדאמר שמואל ואפי' מיתמי כדפרישית דביתמי עסקינן ואע''ג דאמר בפרק קמא דב''מ (דף טו.) דבעל חוב גובה שבח מלקוחות שכך כתב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואישפי ואימרוק זבינא אלין אינון עמליהון ושבחיהון אבל המקבל מתנה דלא כתב לה הכי לא גבי כיון דאין לו על מי לחזור מהאי טעמא גופיה דלא גבי מיתמי דאין להם על מי לחזור יש לחלק בין יורש למקבל מתנה דיורש כרעיה דאבוה הוי ויש לו לב''ח לגבות את השבח ממנו כמו מאביו ומשום נעילת דלת צריך לתקן שיגבה מהן את השבח יותר ממקבל מתנה דלא שייך לאב והא דאמרינן בפרק המקבל (ב''מ דף קי.) יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח כו' משמע דאם השביחו יתומים לא גבי בעל חוב שבחא היינו דוקא כשעשאה אפותיקי דהכי נמי קאמר התם דלא גבי מלקוחות דקאמר שמואל ג' שמין להם את השבח ומעלין אותם בדמים אלו הם בכור לפשוט ובעל חוב ליתומים וב''ח ללקוחות ומההוא דשמואל מייתי התם דאי אייתו יתמי ראייה דאינהו אשבחן בדמי מסלקינן להו משמע שלשתן ענין אחד באפותיקי דפריך עליה מי אמר שמואל ב''ח ללוקח יהיב ליה שבחא והאמר שמואל ב''ח גובה מן השבח ומשני הכא במאי עסקינן בשעשאה אפותיקי (כי) הא דאמר ב''ח גובה שבח כגון דא''ל לא יהא לך פרעון אלא מזו וכשהגיע זמן הויא ליה כמאן דגבי ונשאר שדות של ב''ח ונטעה שלא ברשות וגרע כחו של ב''ח במה שנעשית אפותיקי דמשום דהויא כמאן דגביא צריך לשלם דמי השבח בין ליתומים בין ללקוחות והיינו דקאמר בתחילת הסוגיא גבי יתומים ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא גם בקונטרס פי' עלה דכשנעשית אפותיקי מוכח כדלקמן בשמעתין ומה שתירץ הש''ס תחלת הקושיא דשמואל הא דמסיק בה שיעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק כו' לא קאי במסקנא דמוקמינן לה כשעשאו אפותיקי דאפי' מסיק בה שיעור ארעא ושבחא צריך לשלם ליתומים וללקוחות דמי שבחן כדפרי' ועוד דעל כרחיך הך יתומים אומרים אנו השבחנו לא מתוקמא דלא מסיק בה שיעור ארעא ושבחא דא''כ אפילו אביהם השביח לא שקיל אלא ודאי במסיק (תוספות)

דף נב - ב

לאיתויי שבחא דממילא חפורה והוו שובלי שלפופי והוו תמרי: ולא בראוי כבמוחזק: לאיתויי נכסי דאבי אבא: מתני' ואלו שאין חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו והמתנה דברי ר''מ וחכמים אומרים המתנה כמכר רבי אלעזר אומר כולם חוזרין ביובל רבי יוחנן בן ברוקה אומר (אף) היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה וינכה מהן את הדמים: גמ' מאי טעמא דרבי מאיר מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל מתנה וירושה לא והני מירושה ירושה דמתנה מתנה בכור {דברים כא-יז} לתת לו פי שנים מתנה קרייה רחמנא: והיורש את אשתו: ירושת הבעל דאורייתא: והמייבם את אשת אחיו: בכור קרייה רחמנא: וחכמים אומרים מתנה כמכר: מאי טעמייהו דרבנן {ויקרא כה-יג} תשובו לרבות את המתנה והני כולהו ירושה נינהו בכור אמר קרא לתת לו פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשוט מה חלק פשוט ירושה אף חלק בכורה ירושה: רבי אלעזר אומר כולם חוזרים ביובל: סבר לה כרבנן דאמרי תשובו לרבות את המתנה והני כולהו מתנה נינהו בכור לתת לו פי שנים מתנה קרייה רחמנא והיורש את אשתו ירושת הבעל דרבנן והמייבם את אשת אחיו בכור קרייה רחמנא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל מותיב רב הושעיא ואלו שאין חוזרין ביובל הבכורה אמר ליה ר' אלעזר מאי אין חוזרין אין חוזרין לבטלה מתקיף לה רב ששת מכלל דמאן דאמר חוזרין חוזרין לבטלה קאמר קרי רב חמא עליה דרב ששת {קהלת ז-יא} טובה חכמה עם נחלה ולא שמיע (להו) הא דכי אתי רבין אמר רבי יוחנן ואמרי לה ר' אלעזר אמר משום רבי אלעזר בן שמוע מאי חוזרין חוזרין לבטלה: ר''י בן ברוקה אומר (אף) היורש את אשתו יחזיר לבני וכו': מאי קסבר אי קסבר ירושת הבעל דאורייתא אמאי יחזיר לבני משפחה ואי קסבר ירושת הבעל דרבנן דמים מאי עבידתייהו לעולם קסבר ירושת הבעל דאוריית' והכא במאי עסקינן כגון שהורישתו אשתו בית הקברות ומשום פגם משפחה אמור רבנן לשקול דמי וליהדר וכדתניא המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו ובית הספדו באים בני משפחה וקוברים אותו בעל כרחו משום פגם משפחה ומאי ינכה להם מן הדמים דמי קבר אשתו:

רש"י שבחא דממילא. שלא טרח בה אחיו: כגון חפורה והוו שובלי. שהיתה התבואה שחת בשעת מיתתו ועכשיו נעשו שבלים: או שלפופי והוו תמרי. סמדר ועכשיו נעשו תמרים גדולים וקמ''ל דאפי' בהאי שבחא לא שקיל בכור אלא כאחד מן האחין ושמין אותן מה היו שוין כשמת האב ובהנהו דמי' שקיל פי שנים דאי מרישא ה''א אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ה''מ בשבח שטרחו בו אחים כגון זיבול שדות וקשקוש ועידור: נכסי דאבי אבא. אם היה אבי אביהם חי בשעת מיתת אביהם והיו נכסים ראוין ליפול להם כשימות אע''ג דודאי עתידים ליפול להם ואפי' יש לו בן אחד יטלו אלו חלק אביהם וסד''א כמוחזק דמו וקמ''ל סיפא דאי מרישא ה''א ראוי דקתני רישא דאין הבכור נוטל בו כגון שנפלו לו נכסי אחי אביהם שהיה לו בנים בשעת מיתת אביהם של אלו ומתו בניו ואח''כ מת הוא דנכסים הללו לא היו ראוין להם בשעת מיתת אביהם אלא מספק: מתני' והמייבם את אשת אחיו. ונטל חלק אחיו ירושה גמורה היא ואינו מחזיר ביובל: מתנה כמכר. ויוצאה ביובל: היורש את אשתו. יחזיר קרקעות לבני משפחתה בדמים וינכה להם מן הדמים ובגמ' מפרש לה: גמ' ירושת הבעל דאורייתא. לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה מכאן שהבעל יורש את אשתו ביש נוחלין (ב''ב קיא:): תשובו. איש אל אחוזתו קרא יתירא הוא דהא כבר נאמר (ויקרא כה) ושבתם איש אל אחוזתו והלכך לרבות את המתנה: והנך אחריני. דמתני' להכי מודו רבנן דאינם חוזרין דכולהו ירושה נינהו: פי שנים. מקיש חלקיו זה לזה דמה חלק פשיטותו הוי ירושה כדכתיב ביום הנחילו את בניו: אף חלק בכורתו ירושה. וירושת הבעל דאורייתא ויבם בכור קרייה רחמנא: ומחזירין זה לזה. וחוזרין וחולקין: אין חוזרין לבטלה. שיהא מאבד בכורתו אבל חוזרין וחולקין ונוטל פי שנים כבתחלה: מכלל דר' אלעזר דאמר חוזרין לבטלה קאמר. בתמיה: טובה חכמה עם נחלה. טוב טעם חכמת חריפות האמורה עם נחלת הברייתות שהיה רב ששת בעל ברייתות דאי הוה שמיע ליה לרב ששת הא דרביה לא הוה פריך מידי: מקום מעמדו. שעושין מעמדות שבעה למת: בעל כרחו. של לוקח: דמי קבר אשתו. דהוא חייב בקבורתה כדאמר במסכת כתובות (דף מז:): (רש"י)

תוספות ביה שיעור ארעא ושבחא איירי ואפ''ה לא שקיל אם השביחו יתומים כדפרש כשעשאו אפותיקי ואשנוייא קמא דהוה משני הא דמסיק בה שיעור ארעא הא דלא מסיק כו' הוה מצי לאקשויי א''כ הך יתומים אמרו אנו השבחנו במאי נוקי לה אי כדמסיק אפילו השביחו יתומים שקיל ואי דלא מסיק אפי' השביחו אביהם הא לא שקיל אלא לא קאי ההיא שנוייא אהא סוגיא דיתומים אומרים אנו השבחנו אלא אקושיא דשמואל אדשמואל דאיתא נמי בפ''ק דב''מ (דף טו.) ובהגוזל קמא (ב''ק צה:): לאיתויי שבחא דממילא חפורה והוו שובלי כו'. כרבנן אתיא מתני' דפליגי רבי ורבנן גבי בכור אם נוטל בשבח אם לאו ומסיק התם ובחפורה והוי שובלי שלפופי והוו תמרי פליגי והתם נמי קאמר רבא דאסור לעשות כדברי רבי: בכור לתת לו פי שנים מתנה קרייה : רחמנא. תימה בפרק שני דיבמות (דף כד:) דמסיק גבי יבם אלא בכור דקרייה רחמנא למאי הלכתא לגריעותא דאינו נוטל בראוי כבמוחזק אמאי לא קאמר לחשיבותא דאינה חוזרת ביובל בבכורה וי''ל משום דאיכא ר' אלעזר דפליג הכא ואמר כולן חוזרין ביובל: אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן. ומה שקשה אדר' אסי דריש פירקין (מח.) דאמר מחצה יורשין ומה שמקשה ר''ת היאך מצינו ידינו ורגלינו בבית המדרש דקי''ל כרבי יוחנן דלקוחות הן וכריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף וא''כ לא משכחת לך דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון הכל פירשתי בפ' החובל (ב''ק פח: ד''ה הכי) (ובפ' בית כור) (קו) ויש לפרש דאע''ג דאית ליה לקוחות הן וכל הנהו נמי דאית להו אין ברירה לא אמרו דמחזירין ביובל רק רבי יוחנן לבדו ודוקא על ר' יוחנן דייק בסוף השולח (גיטין דף מח.) היאך מצא ידיו ורגליו דהרי חוזרת ביובל בכך אבל כולהו אחריני סברי אע''ג דלקוחות הן דאין ברירה מכר הוא דאמר רחמנא דליהדר ביובל ירושה ומתנה לא כדאמר לעיל וכדאמר נמי לקמן בפרק בתרא (דף נו:) דאע''ג דא''ר יוחנן דאפילו חלקו ט' כנגד ט' וי' כנגד י' אין אומרים הוא חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך אפ''ה אצטריך לאשמועי' דלקוחות הוו וחוזרים ביובל דסלקא אדעתין דאין חוזר מטעם דפרישית אי נמי ילפינן כל חלוקת ירושה מחלוקת יהושע דאמר ביש נוחלין (ב''ב דף קיט:) דירושה היא להם מאבותיהם ואפ''ה מודה בה ר' יוחנן דלא חזרה ביובל כדקאמר חד בר חד עד יהושע בן נון דסברא הוא דלא חזרה כיון שחלקו על פי נביאים ובאורים ותומים ובגזירת הכתוב ובהך סברא פליגי שאר אמוראי על רבי יוחנן וניחא השתא הא דפריך הכא רב אושעיא על רבי יוחנן ממתניתין דקתני ואלו שאין חוזרין ביובל הבכורה ואיכא אמוראי דאית להו לקוחות הן ואין ברירה ולא פריך עלייהו אלא דווקא על רבי יוחנן משום דאמר חוזרין וא''ת מאי קשה לרבי יוחנן הא רבי מאיר קתני לה למתני' דאית ליה ברירה גבי לוקח יין מבין הכותיים (תוספתא דדמאי פ''ז מ''ד) וי''ל דחכמים נמי לא פליגי עליה בבכור אלא. ר''א ועוד דאע''ג דאית ליה ברירה היכא דמברר הספק ע''פ תנאו דלמא לית ליה בעלמא שיש לחלק כדפרשי' לעיל (דף מח. ד''ה דכולי): קרי רב חמא עליה דרב ששת טובה חכמה עם נחלה. רב ששת בעל ברייתות הוה כדאמר בפ' הדר (עירובין דף סז.) דרב חסדא מרתען שפוותיה (ממתניתין) דרב ששת ולה''ק טובה חכמה מימרא דרבין א''ר יוחנן עם נחלה קבלות הרבה שהיו לו שנויות בברייתא: באין בני המשפחה וקוברין אותו בעל כרחו משום פגם משפחה. בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מו: ושם) מבעיא לן קבורה משום בזיונא או משום כפרה נפקא מינה דאמר לא תקברוניה דאי משום בזיונא לאו כל כמיניה וליכא למיפשט מידי מהכא דלא קאמר הכא דלא ליקברוהו כלל אלא זוזי אנסוהו למכור קברו ודרכו וכן מההיא דכתובות (דף מח.) נמי ליכא למיפשט מינה דקאמר אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו דבעי הוא שיקברוהו אלא מתכוין להפיל עצמו על הציבור ולהעשיר את בניו: (תוספות)

פרק תשיעי - מעשר בהמה

דף נג - א

מתני' מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשים ונוהג בבקר ובצאן ואין מתעשרין מזה על זה בכבשים ובעזים ומתעשרין מזה על זה בחדש ובישן ואינן מתעשרין מזה על זה שהיה בדין ומה אם החדש והישן שאינן כלאים זה בזה אינם מתעשרין מזה על זה כבשים ועזים שהן כלאים זה בזה אינו דין שלא יהו מתעשרין מזה על זה ת''ל {ויקרא כז-לב} וצאן משמע כל צאן אחד: גמ' לימא מתני' דלא כרבי עקיבא דתניא רבי עקיבא אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מחוצה לארץ ויקריבנו ת''ל {דברים יב-ו} והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה מעשר בהמה וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה מעשר בהמה אפי' תימא ר' עקיבא כאן ליקרב כאן ליקדש דיקא נמי דקא נסיב לה תלמודא והבאתם שמה שמע מינה אי הכי מאחר שאינו קרב אמאי קדוש לנאכל במומו לבעלים: בפני הבית ושלא בפני הבית: אי הכי אפי' האידנא נמי כדרב הונא דאמר רב הונא גזירה משום יתום אי הכי מעיקרא נמי לא אלא אפשר בהכרזה הכא נמי אפשר בהכרזה אלא אמר רבה משום תקלה ומנא תימרא דחיישינן לתקלה (דתנן) אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תיעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה אי הכי בכור נמי לא ליקדש בכור בדידן תליא מילתא ברחם קדוש הכי קאמר ליקנינהו לאודנייהו לעובדי כוכבים דלא ליקדש מעיקרא

רש"י מתני' מעשר בהמה כו'. בכבשים ובעזים. כלומר ונוהג בכבשים ועזים: חדש. שנולדו לאחר אלול: ישן. שנולדו קודם אלול: ואין מתעשרין חדש וישן מזה על זה. כדמפרש בגמרא: גמ' לימא מתני'. דקתני נוהג בחוצה לארץ: מעשר דגן. אינו נוהג אלא בארץ דקאמרינן בפ''ק דקדושין (דף לז.) כל מצוה שהיא חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ וילפינן ליה מקראי: ליקרב. לאו קדוש ומתני' דקתני נוהג ליקדש קאמר ומפרש בסמוך למאי הלכתא קדוש: דיקא נמי. דר''ע מהקרבה הוא דקממעט לה מדנסיב הש''ס למילתיה מוהבאתם שמה דהיינו הקרבה: במומו. דימתין עד שיומם ואוכלן מעשר בהמה בין תם בין בעל מום דבעלים הוא דלא אשכחן קרא דליתביה לכהן: כדרב הונא דאמר לקמן בהאי פירקא (דף נח:): גזירה משום יתום. ה''נ גזרה משום יתום שלא יכניס יתום לדיר להתעשר דאמר במתני' הכל נכנסים לדיר להתעשר חוץ מכלאים וטריפה ויוצא דופן ומחוסר זמן ויתום ולהכי נקט רב הונא יתום טפי מכל הני משום דהתם גבי מילתיה לא שייך למימר אלא לקוח ויתום לקמן בהאי פירקא יתום שמתה אמו בשעת לידה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים: מעיקרא נמי. כשהמקדש קיים נגזור משום יתום: אלא. להכי לא גזרינן בזמן בית המקדש דאפשר בהכרזת ב''ד שלא יכניס אדם יתום לדיר להתעשר הילכך האידנא נמי ליפרשו ואפשר בהכרזה: משום תקלה. דאין לנו על מה להקריב וצריך לשהויי עד שיומם ואתי ביה לידי תקלה דגיזה ועבודה או שוחטו בלא מום: ואין מחרימין. דחרם הויא קדש כהקדש דכתיב כל חרם קדש קדשים וגו': תיעקר. דלא ליתי בה לידי תקלה: מתה מאיליה. ברעב: בכור בדידן תליא. בתמיה: הכי קאמר. הכי פרכינן הואיל וחיישת לתקלה לקנינהו לאודנייהו דאימהות לעובדי כוכבים כי היכי דתיהוי יד עובד כוכבי' באמצע ולא ליתי לידי בכורה: (רש"י)

תוספות מעשר בהמה כו'. בכל מקום רגיל להזכיר בכור ומעשר ופסח ששוין במתנותיהן להכי תנא מעשר אגב בכור ופסח דנפישי מיליה תנא בפסחים: נוהג בארץ ובחוצה לארץ. הא דאמרי' בריש שילוח הקן (חולין דף קלח:) דכל היכא דתנא בארץ ובחוצה לארץ שלא לצורך לבד מראשית הגז היינו בהנהו דתנן בההיא מכילתא אבל הכא לצורך הוא: רבי עקיבא אומר יכול יעלה אדם מעשר כו'. בתמורה בסוף אלו קדשים (דף כא:) קאמר נמי רבי עקיבא הכי דבכור הבא מחוצה לארץ אינו קרב דמוקי התם מתני' דמס' חלה (פ''ד מי''א) דבן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלום ממנו כר' עקיבא: כרב הונא דאמר רב הונא גזירה משום יתום. דרב הונא לקמן בפירקין (דף נח:) כיצד מעשרן ושם לא שייך למיגזר משום כלאים וטריפה ויוצא דופן אבל כאן שייך למיגזר משום הנהו כמו משום יתום אלא איידי דנקט רב הונא התם נקטה הכא ומיהו תימה דלא נקט לקוח ויתום כדנקט התם לכך נראה לי לפרש דנקט הכא דוקא יתום דטעו ביה טפי מבאחריני משום דלא בקיאי דיתום נמי לא משכחת ליה אלא בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים: אלא משום תקלה. משמע הכא דאין מעשר בהמה נוהג בזמן הזה משום תקלה והקשה ר''ת בפרק במה בהמה יוצאה (שבת נד:) דרבי אלעזר בן עזריה הוה מעשר תריסר אלפי עגלי מעדריה בכל שתא ולאחר החורבן היה דרבן יוחנן בן זכאי שהוא נשיא היה לאחר חורבן ואחריו רבן גמליאל ובימי רבן גמליאל מנו את ר' אלעזר בן עזריה נשיא כדאי' בפרק תפלת השחר (ברכות דף כז:) ובן י''ח שנה היה ואין לפרש כלל דאיירי בעישור שנותנין למלך כמו ארנונא ודוחק נמי לפרש דאפוטרופוס היה לו כשהוא קטן שהיה מעשר ושמא לא בטלו מעשר בהמה כ''כ סמוך לחורבן: ואין מחרימין בזמן הזה. אפילו למ''ד (ערכין דף כט.) סתם חרמים לכהנים אפי' במפרש לכהנים איכא למיגזר משום תקלה דכל זמן שהם ביד בעלים הרי הן הקדש כדאיתא לעיל בריש כל פסולי המוקדשין (דף לב.) ובפ''ק דע''ז (דף יג.) פרש''י דקסבר סתם חרמים לבדק הבית ואי נמי כדפרי' והא דאמר עולא בערכין בסוף פרק המקדיש שדהו (דף כט.) אי הואי התם הוה יהיבנא כולהו לכהן דקסבר סתם חרמים לכהנים גבי ההוא גברא דאחרימנהו לנכסיה יש לחלק דהיינו במקרקעי דבלאו הכי מקשה ר''ת רב יהודה דסבר התם סתם חרמים לבדק הבית היכי שרי התם ע''י פדייה דלישקול ארבע זוזי ושדי בנהרא ואומר רבינו תם דהתם במקרקעות דאי אסרת להו איסור עולם כ''ש דאתי לידי תקלה טפי ומיהו קשה דמשמע התם דאיירי במטלטלין דפריך עלה מהא דתניא דאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ומשני הא במקרקעי הא במטלטלי וי''ל דמקרקעי חוצה לארץ קרי מטלטלי כדמסיק התם דכמטלטלי דמו ואע''ג דקאמר והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה משמע מדקאמר נמי דהוה במקרקעי ובמטלטלי מ''מ לא התיר אלא המקרקעי לבד וכל שכן דניחא השתא דמכח זה פשיטא ליה להש''ס דבקרקעי נמי הוה עובדא דאי לא הוה התם אלא מטלטלי לא הוה שרי להו: מעות וכלי מתכות יוליך הנאה לים המלח. משמע דוקא לים המלח ולא סגי בשאר נהרות וכן משמע בפרק כל שעה (פסחים דף כח.) דבשאר נהרות בעיא שחיקה אבל לים המלח מטיל בעיניה וכן בעלמא הפריש מעות לנזירותו ומת אמרינן יוליך הנאה לים המלח ותימה דבההוא עובדא דערכין (דף כט.) קאמר שקיל ארבע זוזי ושדי בנהרא וכן ביומא בפרק הוציאו לו (דף נה:) קאמר ונשקול ארבעה זוזי ונשדי בנהרא ואידך לישתרו ושמא התם איירי על ידי שחיקה ועכשיו כשאדם בא לחלל כרם רבעי או נטע רבעי צריך לשחוק הנהו זוזי ומחלל עלייהו ולשדי בנהרא: ואי זהו עיקור נועל דלת כו'. בבכור בזמן הזה לא הוה שרינן למיעבד הכי דלא מיבעיא ישראל שיש לו לקיים מצות נתינה ולהמתין לכהן שירצה לקבלו אפי' יותר משלשים יום בדקה וחמשים בגסה דהא דתנן (לעיל דף כו:) עד כמה חייב ליטפל היינו אפי' בא כהן לקבלו תוך הזמן הזה כדקתני אמר לו הכהן בתוך הזמן תנהו לי הרי זה לא יתן אלא אפי' קבלו הכהן לא שרי ליה כהן לכונסו לכיפה דלא מישתמיט בשום דוכתא למתני הכי גבי בכור ולעיל (דף לה.) תנן בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל משמע שהיו רגילין להמתין עד שיפול בו מום ויש לחלק בין בכור למקדיש בזמן הזה דבכור דשרי בנפילת מום בלא פדייה איכא הפסד קדשים אם היה כונסו לכיפה אבל מקדיש דאפי' נפל בו מום לא שרי בלא פדיון ואי פריק ליה מיבעי להשליך הדמים לאיבוד הילכך כשכנסו עכשיו לכיפה אין כאן הפסד קדשים: (תוספות)

דף נג - ב

אפשר כדרב יהודה דאמר רב יהודה מותר לו לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם הכא נמי אפשר דשדי ביה מומא מעיקרא מי ידע הי נפיק וכי תימא דמפיק ליה בריש עשרה {ויקרא כז-לג} לא יבקר בין טוב לרע אמר רחמנא וכי תימא אפשר דשדי ביה מומא בכולי עדריה מהרה יבנה בית המקדש ובעינן בהמה להקרבה וליכא ה''נ בבכור בהמה מהרה יבנה בית המקדש ובעינן בהמה להקרבה וליכא אפשר בפשוטין הכא נמי אפשר בלקוחין כיון דאיהו שדי ביה מומא בכולי עדריה ושכיחי מומי דפסילי בקדשים דאפי' דוקין שבעין נמי פסלי לא שכיחי: בחולין אבל לא במוקדשין: מוקדשין פשיטא לאו דידיה נינהו בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הם דתניא {ויקרא כז-ז} ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממון בעלים דברי רבי יוסי הגלילי סד''א ליעשרו קמ''ל ואימא הכי נמי {ויקרא כז-ט/י/לב/לג} יהיה קדש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש טעמא דכתב רחמנא יהיה קדש הא לאו הכי הוה אמינא חיילא קדושת מעשר עילויהו השתא קדושה חמורה אקדושה קלה לא חיילא קדושה קלה אקדושה קלה מיבעיא מאי היא דתנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותם מקדושה לקדושה אבל מקדישין אותו הקדש עילוי ומחרימין אותו מהו דתימא התם דכל בהמה לאו לעולה קיימא אבל הכא דכל בהמה למעשר קיימא אע''ג דאקדשה לא פקע איסורא דמעשר מינה למאי נפקא מינה {ויקרא כז-לג} בלא (יגאל) ובלא (ימכר) קמ''ל: ונוהג בבקר ובצאן ואין מתעשרין מזה על זה בכבשים ובעזים וכו': ויהיו חדש וישן מתעשרין מזה על זה מק''ו ומה כבשים ועזים שהם כלאים זה בזה מתעשרין מזה על זה חדש וישן שאינן כלאים זה בזה אינו דין שיתעשרו מזה על זה תלמוד לומר {דברים יד-כב} עשר תעשר בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן מחדש על הישן לא אף מעשר בהמה מחדש על הישן לא אי הכי כבשים ועזים נמי לימא מקיש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא רבי רחמנא צאן אי הכי חדש וישן נמי הא כתיב {דברים יד-כב} עשר תעשר ומה ראית אמר רבא אמר קרא {דברים יד-כב} שנה שנה לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר תנן התם אין תורמין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה מנא הני מילי אמר רבי אמי אמר רבי ינאי ואמרי לה א''ר אמי אמר רבי שמעון בן לקיש {במדבר יח-יב} כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן אמרה תורה תן חלב לזה וחלב לזה

רש"י ומשני אפשר. בתקנתא אחריתי כדרב יהודה והא עדיפא מהך כדאמרן בפירקא קמא (לעיל דף ג:) דמש''ה כלאי חיותיה דרב מרי דהוה מקני לאודנייהו לעובד כוכבים משום דמפקע להו אפי' מקדושת כהן: ה''נ. גבי מעשר אפשר בתקנתא דלא צריך לשהויי דלישדי ביה מומא מעיקרא: ומשני מי ידע הי נפיק: בריש עשרה. בעשירי: לא יבקר. משמע שהוא לא יוציאנו אלא הוא יוצא מעצמו: וכי תימא אפשר דשדי ביה מומא בכוליה עדריה. קודם שיעשר דעדיין הן חולין ומותר להטיל מום ואח''כ יעשר דמעשר חל על בעל מום כדכתיב (ויקרא כז) לא יבקר בין טוב לרע: וקפריך ה''נ לגבי בכור. דקאמרת יטיל בהן מום איכא למיפרך מהרה יבנה בית המקדש כו': ה''נ אפשר בלקוחין. שהלקוחין א''צ להטיל בהם מום שהרי פטורין מן המעשר דקתני במתני' הלקוח והניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה: ומשני כיון דאיהו שדי מומין בכולי עדריה פטורין הנולדים אצלו הוו לקוחים דבר מועט ושכיחי מומי טובא דפסלי בקדשים ואפי' דוקין שבעין פסלי הלכך לא שכיחי בהמות להקרבה משום הכי לא מפרישינן מעשר: ואליבא דר' יוסי הגלילי. אצטריך לאשמועינן לרבות קדשים קלים שאם הפקיד אצל חבירו בהמות שלמים וכפרו ונשבע עליה ואח''כ הודה ישלם קרן וחומש ואשם דקרינא ביה בה' ובעמיתו דכתי' ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו ישלם ושלמים יש בהן לה' ובעמיתו: ה''נ. דליעשרו: יהיה קדש. עשירי יהיה קדש: קדושת מעשר. מפרש לקמן ויעבור עלייהו בלא ימכר ולא יגאל: מקדושה לקדושה. שאין קדושת מזבח חלה על קדושת בדה''ב ואע''ג דקדושת מזבח חמורה ולא קדושת בדק הבית על קדושת מזבח שיהא חייב ליתן דמיהן לבדק הבית: אבל מקדישין. קדשי מזבח לקדשי בדק הבית: הקדש עילוי. טובת הנאה שיש לו מקדושת מזבח יכול ליתן לבדק הבית וזו היא טובת הנאה דיכול ליטול סלע מישראל אחר על מנת שיתננה לבן בתו כהן שיקריבנה כדאמרן בפ' עד כמה (לעיל דף כז.) עילוי היינו שמעלה בדמים אותו שיעור טובת הנאה ונותן לגזבר: ומחרימין אותן. בקדשי מזבח מחרימין ויתן לכהן כפי טובת הנאה שיש לו בהן אבל חלק מזבח לא חיילא שום קדושה אחריתי: מהו דתימא. היינו טעמא דלא חיילא קדושת מזבח אקדושת בדק הבית דכל בהמה לאו לעולה קיימא שהרי רוב בהמות עומדות לאכילה הלכך כי אקדשה לבדק הבית שפיר אקדשה וגמר וחיילא עלה קדושת בדק הבית דתו לא לשנייה לקדשי מזבח אבל לגבי מעשר דכל בהמה למעשר קיימא אע''ג דאקדשה לשלמים לא פקע תורת מעשר מינה: ולמאי נפקא מינה. אי הוה חיילא קדושת מעשר אשלמים הא לא חמיר מעשר משלמים: למיקם עלה בלא ימכר ולא יגאל. דשלמים הוו בני פדיון קמשמע לן יהיה קדש ולא שכבר קדש: מה מעשר דגן מחדש על הישן לא. דכתיב (דברים יד) היוצא השדה שנה שנה היוצא שנה אתה מעשר ולא משנה זו לשנה שעברה ולא משנה שעברה לשנה הבאה: מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא. כדאמרינן לקמן תן חלב לזה ולזה: וצאן. דמשמע כל צאן מין אחד חשוב לענין מעשר: הכתיב עשר תעשר. דאתקש למעשר דגן: לשנה הקשתיו. מעשר בהמה למעשר דגן שלא יתרום משל שנה שעברה שנולד קודם אלול על שנולדו לאחר אלול: ולא לדבר אחר. מין במינו: אין תורמין. במעשר דגן קמיירי: תן חלב לזה וחלב לזה. היינו תרומה ומעשר כדכתיב (במדבר יח) בהרימכם את חלבו ממנו וקאמר רחמנא שיתן לכל אחד מעשרותיו בפני עצמו: (רש"י)

תוספות אפשר כדרב יהודה. לעיל בפ''ק (דף ג: ד''ה דקא) פירשתי דלדידן שרי לאקנויי לעובד כוכבים כיון דלא ס''ל כרב יהודה: הקדש עלוי. פי' בקונטרס טובת הנאה שיש לו מקדושת מזבח יכול ליתן לבדק הבית וזו טובת הנאה דיכול ליטול סלע מישראל אחר על מנת שיתננה לבן בתו כהן להקריבה כדאמר בפ' עד כמה (לעיל דף כ'.) עד כאן לשון הקונטרס ובמס' ערכין (דף כח.) מפרש בענין אחר דתנן בהמקדיש שדהו מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר נותן דמים פירוש שכל דמיו שוין לו דחייב באחריותו ואם נדבה נותן טובתה שור זה עולה אומדים כמה אדם רוצה בשור זה להעלותו עולה שאינו חייב וטובת הנאה דפ' עד כמה (לעיל דף כז.) לא שייכא אלא בדבר הנאכל כו' דגבי הני קאמר לה התם וכי האי גוונא קתני בערכין (דף כח:) גבי בכור דתנן הבכור בין תם בין בעל מום מחרימין אותו ובאיזה צד פודין אותו אומדים כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו אי נמי גבי דבר שאין נידב ונידר שייכא טובת הנאה זו אבל בדבר הנידר ונידב שייכא אידך טובת הנאה: תלמוד לומר עשר תעשר. הכא אתיא היקישא ומפקא מק''ו ולעיל (גבי) כל פסולי המוקדשין (דף לג.) אתי ק''ו ומפיק מהיקישא גבי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל דשרו בית הלל אפי' לזרים ושם (ד''ה וב''ה) פירשתי: (תוספות)

דף נד - א

אשכחן תירוש ויצהר תירוש ודגן דגן ודגן מנין ק''ו ומה תירוש ויצהר שאינן כלאים זה בזה אין מתעשרין מזה על זה תירוש ודגן דגן ודגן שהם כלאים זה בזה אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה ולרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היכי מייתי לה מייתי לה הכי ומה תירוש ויצהר שאינן כלאים זה בזה אפי' על ידי דבר אחר אין מתעשרין מזה על זה תירוש ודגן דגן ודגן שהן כלאים זה בזה על ידי דבר אחר אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה ושני מינין בעלמא מנלן הני דרבנן נינהו וכל דתקינו רבנן כעין דאורייתא תקינו מה דאורייתא שני מינין אינן מתעשרין מזה על זה דרבנן נמי אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי אלא מעתה גבי מעשר בהמה דלא כתיב {ויקרא כז-לב} וכל מעשר בקר ומעשר צאן

רש"י אשכחן תירוש ויצהר. דאין מעשרין מזה על זה דהכי כתיב חלב לכל אחד: תירוש ודגן. דלא כתיב בתרוייהו אלא חד חלב מנלן דלא יתרום מדגן על תירוש ומתירוש על דגן: דגן ודגן. חיטין על שעורין ושעורין על חיטין: גפנים וזיתים אינן כלאים זה עם זה דגן ודגן כלאי זרעים מדרבנן דגן ותירוש כלאי כרם מדאורייתא: ולר' יאשיה דאמר. דגן ותירוש אינן כלאים ודגן ודגן אינן כלאים עד שיזרע שלשתן בבת אחת במפולת יד: היכי מייתי לה. בק''ו: אפילו ע''י דבר אחר. שאם זרע מין שלישי או חיטין או שעורים אינן כלאים עד שיהא ב' מינין דגן ומין כרם: תירוש ודגן. שהן ב' מינין כלאים ע''י מין שלישי או דגן ודגן שהן כלאים על ידי כרם אינו דין כו': ושני מינין בעלמא. שאינו דגן כגון פולין ועדשים מנלן דלא יתעשרו מזה על זה: הני. כל שאר מינין דרבנן דמדאורייתא אינו חייב במעשר אלא דגן תירוש ויצהר וכל דתקון כעין דאורייתא תקון שלא יתעשרו ממין על שאינו מינו: (רש"י)

תוספות ומה תירוש ויצהר שאינם כלאים זה בזה כו'. מחדש וישן לא מצינן למידן ק''ו כי האי גוונא ומה חדש וישן שאינם כלאים זה בזה דהוי מצי למימר מעשר של כבשים ועזים יוכיח שהן כלאים זה בזה ומתעשרין זה על זה אף אני אביא תירוש ודגן דגן ודגן וא''ת השתא נמי דעביד ק''ו מתירוש ויצהר אכתי כבשים ועזים של מעשר בהמה יוכיח י''ל דלא שייך משום דלא מצינו במעשר בהמה דברים של שנה אחת דאינם כלאים שלא יתעשרו מזה על זה כמו שמצינו במעשר דגן דאיכא תירוש ויצהר של שנה אחת ואינם כלאים ואינם מתעשרין אבל מק''ו דחדש וישן שייך למימר טפי . משום דמצינו נמי במעשר בהמה דחדש וישן שאינן כלאים (זה על זה) ואין מתעשרין מזה על זה וכבשים ועזים שהם כלאים זה בזה מתעשרין מזה על זה: דגן ודגן שהם כלאים זה בזה כו'. כתוב' בקונטרס דכלאי זרעים של דגן ודגן דרבנן ודומה שטעות סופר הוא דכאן משמע שהוא דאורייתא וכן מוכח בפ''ק דקדושין (דף לט.) וכן בפ' כל הבשר (חולין קטו.) דפריך כלאי זרעים ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא ואין חילוק בין כלאי הכרם לכלאי זרעים אלא שזה מותר באכילה וזה אסור אפי' בהנאה ואפי' ר' יאשיה נמי אית ליה כלאי זרעים ומחייב אפי' בחטה ושעורה לחודייהו משום כלאי זרעים והא דקאמר הכא דלר' יאשיה תירוש ודגן דגן ודגן שהן כלאים זה בזה ע''י דבר אחר משום תירוש ודגן נקט ע''י דבר אחר דלא מחייב משום כלאי הכרם אלא בג' מינין אבל משום כלאי זרעים חייב בתרי וכן מוכח בסוף פ' אותו ואת בנו (שם פב:) דמייתי התם הזורע כלאים לוקה ומסקינן מילתא אגב אורחא קמ''ל דאיכא תרי גווני כלאים לאפוקי מדרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד קמ''ל דכי זרע חטה וחרצן שעורה וחרצן נמי חייב ש''מ דמודה ר' יאשיה בחטה ושעורה ועוד נראה לפרש דקרי תרי גווני כלאים כלאי זרעים וכלאי כרם כגון חטה ושעורה חטה וחרצן ובחד מודה ר' יאשיה דלקי ובחד פליג אבל חטה וחרצן שעורה וחרצן כולו חד גוונא הוא ועוד יש ספרים שכתוב בהם בהדיא חטה וחרצן או שעורה וחרצן ואפי' [לספרים] שכתוב שם ושעורה פירושו או כמו או שעורה וחרצן ולהכי לא מצי לאוקמי כלאים בבת אחת כגון חטה ושעורה וחרצן דלקי תרתי לאפוקי מדר' יאשיה דהא לר' יאשיה נמי לקי תרתי וכן מוכח נמי בירושלמי במס' כלאים פרק ח' דקאמר התם כתיב לא תזרע כלאים כרמך אלמא שאינו חייב עד שיזרע ב' מינין בכרם דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר מין א' על דעתיה דר' יונתן שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים להעביר עליו אפי' מין אחר על דעתיה דר' יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים חבריא אמרי להתראה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה ואי לא מחייב ר' יאשיה בכלאי זרעים בלא כרם א''ה מאי קבעי כרמך ל''ל דלא משמע לפרש דבעי למה נאמר כרמך בלאו שני שהיה לו לומר בלאו אחד דאין קושיא דר' יונתן בענין זה אלא לגמרי (כזה) בעי (כמשמעו) ל''ל כרמך כלל הלכך כולם ודאי מחייבי משום כלאי זרעים בשני מינין אלא בכלאי זרעים פליגי דר' יאשיה לא מחייב משום כרם עד דאיכא שני מיני בהדי חרצן כגון חטה ושעורה וחרצן ור' יונתן מחייב אפי' במין א' בהדי חרצן ואין לתמוה לר' יאשיה מאי שנא דבכלאי זרעים מחייב בשני מינין ובכלאי כרם בעי ג' מינים דמשמע ליה זריעת כלאים ב' מיני זרעים וחרצן לאו מין זרעים הוא הלכך איכא לפרושי קרא הכי לא תזרע בהדי כרמך כלאים דהיינו ב' מיני זרעים ומיהו ר' יהודה ודאי משמע במס' כלאים (פ''א מ''ט) דלא מחייב נמי בכלאי זרעים עד שיזרע חטה ושעורה וכוסמין או ב' חטין ושעורה או ב' שעורים וחטה דבעי כלאי זרעים בהדי שדך ומיהו קרא דבהמתך לא תרביע כלאים לא אפשר לו לפרושי הכי: ושני מינין בעלמא דרבנן. משמע דכל מינין דלא כתיבי בהאי קרא דרבנן והכא לא כתיב אלא דגן ותירוש ויצהר ובפ' כיצד מברכין (ברכות לו.) נמי אמר דמעשר צלף דרבנן וגבי ליטרא קציעות ביצה (דף ג:) נמי אמר דדבר שבמנין אפי' באלף לא בטיל בדרבנן ובפ''ק דראש השנה (דף טו:) מעשר סתם חרובין דרבנן אע''ג דבספרי לא פטר לא חרובי שיטה וצלמונה ולא סתם חרובין וכל הנהו דרשות דספרי דמרבין אפי' קטנית ופירות האילן וירק לענין מעשר אסמכתא בעלמא נינהו וכי האי גוונא אשכחן כל מילי דשבות ומשום מצוה בפ' משילין (ביצה לו:) דדריש בת''כ משבתון שבות ואסמכתא בעלמא היא וכהן שעלתה בידו תאנה של טבל בפ' אלו הן הלוקין (מכות יט:) דכהן שאכלה לוקה כו' היינו מכת מרדות והא דאמר בסוף הערל (יבמות פא.) דעיגול אינו עולה התם רבנן כעין דאוריי' תיקון והא דאמרי' בפ' הנודר מן הירק (נדרים נה.) דדגן משמע כל מילי דמידגן אפילו קטנית אומר ר''ת דהיינו בנדרים דהלך אחר לשון בני אדם ודפליגי ר''א ור' יהושע בפ' העור והרוטב (חולין קכ:) בדון מינה ומינה בדון מינה ואוקי באתרה משכחת לה דפליגי בדאורייתא כגון משקה היוצא מן הדגן כגון מלילות שריסקן וסחטן כדאמר בפ''ק דשבת (דף יט.) והא דתנן במס' פרה (פי''א מ''ג) דבילה של תרומה שנפלה לתוך [מי] חטאת כו' עד דאמר האוכלה במיתה לאו דוקא אלא חומר דרבנן כעין איסור מיתה ונפקא מינה לאלקויי טפי משאר מלקיות או לקוברו בין רשעים גמורים אי נמי לסימנא בעלמא נקט דבילה שאם נפל במי חטאת דבר שתרומתו דאורייתא ואע''ג דמה נפשך תרומת פירות דרבנן מכל מקום שייך לאחמורי טפי גזירה משום דגן תירוש ויצהר דאורייתא ובירושלמי בריש (פרק) מסכת מעשרות משמע קצת דקרא דדרשינן מיניה חיוב מעשר בפירות וקטנית דרשא גמורה היא דאמר התם עשר תעשר הייתי אומר כל הדברים חייבים במעשר כו' עד אין לי אלא תבואה קטנית מנין תלמוד לומר וכל מעשר הארץ לרבות שום ושחלים וגרגיר יכול שאני מרבה אף העלין זרע כרשינין זרע לפת וצנונות ובצלים ושאר זרעוני גינה שאין נאכלין תלמוד לומר מזרע הארץ לא כל [זרע] הארץ ומפרי העץ לרבות כל פירות האילן או יכול שאני מרבה חרובי שיטה וצלמונה וחרובי גירמה תלמוד לומר מפרי העץ ולא כל פרי העץ ירקות מנין איסי בן עקביא אומר המעשרות לירקות מדבריהם משמע דירקות מדבריהם אבל קטנית ופירות דאורייתא ויש לפרש דה''ק מדבריהם כלומר דאין להם אסמכתא מן הפסוק כמו שיש לקטנית ושאר פירות ובספרי נמי בפרשת עשר תעשר לא מייתי שום קרא לירקות דאע''ג דקתני התם מנין לרבות ירקות למעשרות בשום ושחלים וגרגיר איירי כדקתני התם בהדיא ובת''כ בפרשת אם בחקותי מביאה בקוצר ואינו מאריך שם כמו בספרי ושמא לא רצו להסמיך ירקות על שום פסוק לפי שיש ענינים שנראה להם להקל בירקות יותר מבשאר דברים כי ההיא דקאמר בירושלמי במס' חלה פ' שתי נשים א''ר יוחנן רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלום מאן אינון הרובים תורגמיניא (אמרה) ר' זעירא ורב יהודה בשם שמואל אמר חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואח''כ מפריש רבא בשם שמואל לא חשו אלא לתרומת דגן ותירוש ויצהר ר' אבא בשם ר' שמואל לא חשו אלא לתרומה גדולה אבל לירקות אפי' לתרומה גדולה לא חשו דתני איסי בן עקביא מעשרות לירקות מדבריהם: אלא מעתה גבי מעשר בהמה דלא כתיב מעשר בקר [כו'] יתעשרו מזה על זה. וא''ת הא אתא למילף ק''ו מחדש וישן שאינן כלאים זה בזה ואין מתעשרין וי''ל דאיכא למימר כבשים ועזים יוכיחו שהם כלאים ומתעשרין כדמרבינן לעיל מצאן כו' ומשני אמר קרא העשירי שבא לחלק וליתן עשירי לזה ועשירי לזה ופריך כבשים ועזים נמי דבשלמא אי לאו העשירי לא ילפינן כבשים ועזים מקל וחומר דישן וחדש כיון דרבי רחמנא צאן כדאמר אבל השתא דכתיב העשירי לחלק על כל מין ומין דאתי כמו ראשיתם דבסמוך דגבי דגן שבא ליתן ראשית לכל מין ומין: (תוספות)

דף נד - ב

יתעשרו מזה על זה א''ל אמר קרא {ויקרא כז-לב} העשירי תן עשירי לזה ותן עשירי לזה אי הכי כבשים ועזים נמי וצאן משמע כל צאן אחד הכא נמי לימא משמע כל דגן אחד אמר אביי {במדבר יח-יב} ראשיתם וכן אמר ר' אילעא ראשיתם רבא אמר בלא ראשיתם נמי משמע כל דגן אחד לא מצית אמרת בשלמא התם אמרינן וצאן משמע כל צאן אחד דאי סלקא דעתך כבשים ועזים נמי לכתוב וכל מעשר בהמה וכי תימא אי כתיב כל מעשר בהמה הוי אמינא אפילו חיה תחת תחת מקדשים גמר ואתי בק''ו מחדש וישן בקר וצאן למה לי בקר וצאן הוא דאין מתעשרין מזה על זה אבל כבשים ועזים מתעשרין אבל הכא מי סגיא דלא כתיב דגן למעוטי שאר מינין מתקיף לה רב הונא בריה דרב נחמן אימא לערבו לבקר בצאן אמר ליה מר זוטרא בריה דרב נחמן לרבא אית ליה נמי העשירי איכא דאמרי אמר רבא בלא עשירי נמי לא מצית אמרת בקר וצאן מתעשרין מזה על זה דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא והא רבא הוא דאמר שנה לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר הדר ביה רבא מההיא ואיבעית אימא חדא מיניה רב פפא אמרה: מתני' מעשר בהמה מצטרף כמלא רגל בהמה רועה וכמה היא רגל בהמה רועה ט''ז מיל היו בין אלו לאלו ל''ב מיל אין מצטרפין היו לו באמצע מביא ומעשרן באמצע ר''מ אומר הירדן מפסיק למעשר בהמה: גמ' מנא הני מילי אמר רבה בר שילא דאמר קרא {ירמיה לג-יג} עוד תעבורנה הצאן ע''י מונה וקים להו לרבנן דשיתסר מיל קא שלטא ביה עינא דרועה: היו בין אלו לאלו שלשים ושנים מיל אין מצטרפין וכו': שלשים ושנים הוא דאין מצטרפין הא בציר מהכי מצטרפין והא קתני ט''ז מיל טפי לא משום דקא בעי למיתנא סיפא היו לו באמצע מביא ומעשרן באמצע וכמה אמר רב חמש מכאן וחמש מכאן וחמש מאמצע דהני חמש חזיא להכא וחזיא להכא ושמואל אמר אפי' חמש מכאן וה' מכאן ואחד באמצע חזינן לרועה כמאן דקאי הכא וקרינן ביה מונה

רש"י יתעשרו מזה על זה. בקר וצאן: אמר קרא העשירי. דסמך מעשר אבקר ועשירי סמך אצאן דהשתא כתיב מעשר אכל חד וחד: כבשים ועזים נמי. לא ליעשרי כי היכי דלעיל כתיב חלב איצהר וחלב אתירוש ודגן ודרשינן דגן דגן מק''ו דתירוש ויצהר וה''נ דרשינן ק''ו דחדש וישן: ומשני וצאן משמע כל צאן א': ראשיתם. סמוך לדגן הוי ראשיתם לומר תן ראשית לכל דגן ודגן בסדר ויקח קרח: בשלמא התם דרשינן וצאן משמע כל צאן א'. דמייתרי לן קראי: דאי ס''ד כבשים ועזים נמי. לא ליעשרו אהדדי לכתוב רחמנא וכל מעשר בהמה ואנא ידענא דמין על שאינו מינו לא דאתי מק''ו מחדש וישן: וכי תימא אי כתב בהמה ה''א חיה בכלל בהמה. וליחייב חיה במעשר כדקי''ל בב''ק (דף נד:) חיה בכלל בהמה להרבעה משום הכי לא הוה צריך למכתב בקר וצאן דאנא גמיר תחת תחת מקדשים כתיב הכא (ויקרא כז) תחת השבט וכתיב התם (שם כב) תחת אמו והתם חיה לא דכתיב שור כשב ועז הלכך לכתוב בהמה ואתי בק''ו מחדש וישן דמין בשאינו מינו לא ולהכי כתב בקר וצאן למימרא דבקר וצאן הוא דאין מתעשרין הא צאן וצאן מתעשרין אלא הכא גבי דגן לא מיסתבר קרא למידרש דתירוש ודגן הוא דאין מתעשרין הא דגן ודגן מתעשרין דמי סגיא דלא כתב דגן למעוטי שאר מינין דלא ליחייבו במעשר מדאורייתא: אימא לערבו לבקר וצאן. כלומר מנא ליה לרבא דלהכי כתיב בקר וצאן דלא יתעשרו מזה על זה אימא להכי פרטינהו קרא בהדיא לערבינהו דליעשרו אהדדי דאי הוה כתב בהמה הוה מייתינן מחדש וישן דמין בשאינו מינו לא ולהכי אדכרינהו בהדיא למימרא דליעשרינהו אהדדי וקס''ד דרב הונא דמדרבא לית ליה ראשיתם העשירי נמי לית ליה לרבא דלידרוש תן עשירי לזה ועשירי לזה הואיל ולא כתב מעשר בקר ומעשר צאן: ממין על שאינו מינו לא. וא''ת בכבשים ועזים נמי א''כ ריבויא דבקר וצאן מאי אהני ואם תאמר מה ראית מסתברא דמעוטינהו דהיקישא לבקר וצאן אתא דלא ליעשרו אהדדי דהא לא דמו כלל אהדדי וריבויא דבקר וצאן לרבויי כבשים ועזים דהא דמו אהדדי לענין קרבן דהאומר הרי עלי מן הצאן יכול להביא בין כבש בין עז: הדר ביה רבא מההיא. קמייתא וסבירא ליה נמי דלמילי אחרנייתא נמי איתקש למעוטי בקר וצאן וכבשים ועזים דמתעשרי נפקא לן מריבוייא דבקר וצאן וכי פרכינן בריש שמעתין אי הכי חדש וישן נמי לאו פירכא היא דהא בחדש וישן כתיב בקרא בהדיא דאיתקוש דהא בקרא דהקישא כתיב שנה שנה: מתני' מצטרף כמלא רגל בהמה רועה. כפי שיעור שהבהמה מתרחקת והולכת כשהיא רועה דהיינו ט''ז מילין ל''א כפי מה שהבהמות רחוקות זו מזו ויכולות להשתמר ברועה אחד והיינו ט''ז מילין כדמפרש בגמרא דהכי שלטא עינא דרועה ואם יש לו חמשה בהמות בכפר זה וחמשה בהמות בכפר אחר רחוק מזה ט''ז מילין מביאן לתוך דיר אחד ומעשרן ואם רחוקות יותר פטורות ובגמרא מפרש טעמא: שלשים ושתים מיל. פריך בגמרא מאי קאמר: היה לו באמצע. אותן האמצעיות מצרפות את הצדדין והאי דקתני מביא ומעשרן באמצע לא מביא ממש קאמר: הירדן מפסיק. שאם יש לו חמשה בהמות מכאן וחמשה מכאן וירדן באמצע אין מצטרפות ופטורות וטעמא מפרש בגמרא: גמ' תעבורנה הצאן על ידי מונה. משמע אם יכולות להמנות ברועה א' מיקרו צאן ותעבורנה תחת השבט להתעשר ואי לא לא: והא קתני ט''ז מיל. הוא דמצטרפין טפי לא: וכמה. יהא לו בצדדין ובאמצע שיצטרפו: ה' מכאן וה' באמצע. מצטרפות ומביאן לתוך דיר א' ומעשרן והחמש הנותרות בדיר מצטרפות לגורן אחר כשיולדו לו עוד טלאים אבל אי הוי הנך דצד האחת קרובות לאמצעיות בתוך ט''ז מיל ואותן שבצד שני רחוקות יותר מט''ז מיל אותן הרחוקות פטורות לגמרי ואינן צריכות להמתין עד שיולדו לו עוד טלאים להצטרף לגורן אחר: דהנך ה'. אמצעיות חזיין להכא ולהכא דכל צד דמצטרפת להו איכא שיעור מעשר אבל אם יש מכאן ה' ומכאן ד' ובאמצע ה' אין הד' מצטרפות ואין צריכות להמתין לגורן אחר: ה' מכאן וה' מכאן ואחת באמצע. אע''ג דהך חדא לא חזיא למנינא הואיל ורועה אורחיה למיזל התם ואיתויי הויא כמאן דקאי התם וקרינא ביה מונה וכ''ש ד' מכאן וה' מכאן ואחת באמצע דהך חזיא לצירופא דמניינא: (רש"י)

תוספות אמר אביי ראשיתם כו' רבא אמר. בלא ראשיתם כו'. תימה דבפ''ק דתמורה (דף ה.) גבי הא דאמר אביי דכל [מילתא] דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני פריך מתורם ממין על שאינו מינו דאמר רחמנא תן חלב לזה [וחלב לזה] ותנן דאם תרם אין תרומתו תרומה ומשני אמר קרא ראשיתם אלמא מוקי ליה אפי' לתירוש ויצהר לאשמועינן דלא מהני והכא מוקי לה לחלק במיני דגן דאין תורמין מזה על זה ורבא אמר בלא ראשיתם נמי לא מצית אמרת [ודגן] משמע [כל] דגן אחד דמוקי בהדיא התם להכי דקאמר התם ולרבא דאמר לא מהני אי לאו דאמר רחמנא ראשיתם הוה אמינא תירוש ויצהר דכתיב בהו חלב חלב שאין תורמין תירוש ודגן דחד חלב כתיב בהו מהאי אהאי כתב רחמנא ראשית וי''ל דלאביי ודאי משמע דהאי ראשית לחלק במיני דגן דמדסמך ליה קרא לודגן ומוקי נמי לומר דלא מהני דמשמע דקרא אכולהו מיני דכתיבי בקרא לחלק בתירוש ויצהר לא איצטריך אלא לומר דלא מהני וכי היכי דלא מהני בתירוש ויצהר לא מהני נמי במיני דגן ורבא דקאמר הכא לא צריך משום דמק''ו נפקא כדלעיל ומן דגן ליכא למידרש דמשמע [כל] דגן אחד כדקאמר הכא דאיצטריך לגופיה למעוטי שאר מינים והתם נפקא לן מראשית כדאשכחן בכמה דוכתי (פסחים דף יח:) מילתא דאתיא בק''ו טרח וכתב לה קרא והשתא נמי ניחא הא דמייתי הכא ראשית על דגן ודגן והתם מייתי ליה רבא על דגן ותירוש דודאי תרוייהו נפקי מק''ו בין תירוש ודגן בין דגן ודגן ומ''מ כתביה אתרוייהו כמו מילתא דאתיא בק''ו טרח וכתב לה קרא וא''ת ולרבא כיון דכתיב ראשיתם אכולהו חלב חלב למה לי וי''ל משום דלא הוי מוקמינן ראשיתם אתירוש ויצהר כיון דאינם כלאים זה בזה: ואתי בק''ו מחדש וישן. לא הוי מצי למימר דאתי בהיקישא דעשר תעשר דלעיל דהא אמר רבא לעיל לשנה הקשתיו ולא . לדבר אחר.: אימא לערובי בצאן. דכתבינהו בחד מעשר ולא כתב ומעשר צאן: חדא מיניה רב פפא אמרה. בריש ב''ק (דף ד:) נמי קאמר הכי ועל רב פפא רגיל לומר כן שמלך אחר רבא כדאיתא (במועד קטן) (דף כח:) ויש דברים כשהיה אומר דסבורים שהם בשם רבא: (תוספות)

דף נה - א

מיתיבי היה לו חמש בכפר חנניה וחמש בכפר עותני אין מצטרפות עד שיהא לו אחת בציפורי תיובתא דרב תרגמה שמואל אליבא דרב כגון שהיו תשע מכאן ותשע מכאן ואחת באמצע דההיא חזיא להכא וחזיא להכא אמר רב פפא ולשמואל אפילו רועה מצרפן ואפילו כליו של רועה מצרפן בעי רב אשי כלבא דרועה מאי כיון דקרי ליה ואתי לא מצטרפי או דלמא זימנין דלא אתי ומצטרך איהו למיזל ואתייה תיקו: ר''מ אומר הירדן מפסיק למעשר בהמה: א''ר אמי לא שנו אלא שאין שם גשר אבל יש שם גשר גשר מצרפן אלמא משום דלא מיקרבן הוא מיתיבי היו לו בשני עברי הירדן אילך ואילך או בשני אבטילאות כגון של נמר ונמורי אין מצטרפין ואין צריך לומר חוצה לארץ וארץ והא חוצה לארץ וארץ כמקום שיש גשר דמי וקתני לא מצטרפין אלא א''ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן היינו טעמיה דר''מ דאמר קרא {יהושע יח-כ} והירדן יגבול אותו לפאת קדמה הכתוב עשאו גבול בפני עצמו אלא מעתה {יהושע יח-יד} ותאר הגבול ועלה הגבול הכי נמי הכתוב עשאו גבול בפני עצמו שאני התם דאמר קרא {במדבר לד-יב} זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב כולה ארץ ישראל גבול אחד היא אי הכי ירדן נמי ארץ ולא ירדן בשלמא לר' חייא בר אבא היינו דקתני ירדן אלא לרבי אמי ליתנינהו לכולהו נהרות קשיא (לימא) כתנאי {במדבר לג-נא} כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען ארצה ארץ כנען ולא הירדן ארץ כנען דברי ר' יהודה בן בתירה ר' שמעון בן יוחי אומר הרי הוא אומר {במדבר לד-טו} מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה מה ירחו ארץ כנען אף ירדן ארץ כנען אמר רבב''ח א''ר יוחנן אין ירדן אלא מבית ירחו ולמטה למאי הלכתא אילימא לנודר הלך אחר לשון בני אדם וכל היכא דקרו ליה ירדן איתסר ליה אלא למעשר בהמה תניא נמי הכי ירדן יוצא ממערת פמייס ומהלך בימה של סיבכי ובימה של טבריא ובימה של סדום והולך ונופל לים הגדול ואין ירדן אלא מבית יריחו ולמטה א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן למה נקרא שמו ירדן שיורד מדן א''ל ר' אבא לרב אשי אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינן לה {שופטים יח-כג/כט} ויקראו לו ללשם דן בשם דן אביהם וא''ר יצחק לשם זו פמייס ותניא יוצא ירדן ממערת פמייס אמר רב כהנא זכרותיה דירדנא ממערת פמייס היכא דאמר לא שתינא מים ממערת פמייס איתסר ליה בכוליה ירדנא זכרותא דדמא כבדא כדרבי יצחק דאמר רבי יצחק כבד שנימוח מטמא ברביעית זכרותא דמיא פרת דאמר רב יהודה אמר רב הנודר ממימי פרת אסור בכל מימות שבעולם היכי דמי אילימא דאמר לא שתינא ממימי דפרת מי פרת הוא דלא שתינא הא מנהרא אחרינא שתינא אלא דאמר לא שתינא ממים דאתו מפרת דאמר רב יהודה אמר רב כל הנהרות למטה משלש נהרות וג' נהרות למטה מפרת והאיכא

רש"י מכפר עותני לכפר חנניה שנים ושלשים מילין וציפורי מצרפתן באמצע: תרגמה שמואל אליבא דרב. דהא דקתני אחת באמצע לאו ארישא קאי דאיירי בחמש אלא כגון שיש לו תשע מכאן וט' מכאן כו': ולשמואל. דלא בעי דתיהוי אמצעית חזייא לצירוף המנין אפילו רועה יש לו דירה באמצע ואין לו שום בהמה לצרפן: ואפילו כליו של רועה. מונחין באותו כפר מצרפן הואיל וסופו דרועה למיזל התם ומשקליה וקרינן ביה מונה: דקרי ליה ואתי. ולא מיצטריך רועה מיזל התם ולא קרינא ביה מונה: דלא מיקרבן. שאין יכולין לילך זו אצל זו לא הבהמות ולא רועה: אבטילאות. קונטריד''ש שני אפרכיות ובמלכות אחת: נמר ונמורי. שני אבטילאות אין מצטרפות אע''ג דסמוכות זו לזו במיל אחד: כמקום שיש שם גשר דמי. דהא אין שם נהר וקתני דחוצה לארץ וא''י [ואפילו] כולן עומדות בתוך מיל אלא שזו בארץ וזו בח''ל אין מצטרפין: והירדן יגבול אותו. בספר יהושע (יח) בגבול אחד מן השבטים: אלא מעתה. כל דכתיב בנחלת השבטים ותאר הגבול ה''נ דכל שבט ושבט גבול בפני עצמו ואם יש לו בנחלת שבט זה ובנחלת שבט זה (ובנחלת שבט זה) אין מצטרפין ואפילו בתוך ששה עשר מיל א''כ אמאי נקט חוצה לארץ וארץ: זאת תהיה לכם וגו'. לאחר שמנאן כולן עשאוה ארץ אחת: ארץ. כתיב בקרא זאת תהיה לכם הארץ גבולותיה דארץ חשיב חד ולא גבולות דירדן: לר' אמי. דאמר משום דמירחקו ליתני כל הנהרות מפסיקין: (לימא) כתנאי. אי ירדן חשוב ארץ כנען ולא יפסיק אי לא: מבית יריחו ולמטה. אבל כל מה דמשיך למעלה מיריחו לא ירדן הוא דבטל חשיבותו שמתערב בימים גדולים: לנודר. דהנודר מן הירדן יהא מותר לשתות מיריחו ולמעלה: מדן. שם מקום: אתון. מדוקיא דשמא ירדן מתניתו לה: ממערת פמייס. אלמא מדן אתי: זכרותיה דירדנא. עיקרו של ירדן: זכרותא דדמא. עיקר הדם הוי כבד: מטמא. באהל: ברביעית בתורת דם המת: לא שתינא ממימי פרת. מים הנקראים פרת קאמר והלך אחר לשון בנ''א דאדם הנודר אין דעתו אלא אחר שם שהוא רגיל לקרות לאותו מקום: כל הנהרות. שבעולם למטה חוץ מג' נהרות חדקל ופישון וגיחון שכל הנהרות שבעולם באים משם: (רש"י)

תוספות אמר קרא יגבול אותו לפאת קדמה. בגבול בנימין כתיב בס' יהושע ולא כמו שכתוב בספרים: שאני התם דאמר קרא זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב. בפ' ואלה מסעי כתיב האי קרא וקראי של מעלה ותאר הגבול ועלה הגבול כתיב בספר יהושע (שם) כל חילוק כל שבט ושבט ואשמועינן האי קרא דאלה מסעי דכל גבול ארץ ישראל אחד ולא כמו שפי' הקונטרס דלאחר שמנאן עשאה ארץ אחת דמשמע דשניהם כתובים במקום אחד ואינו כן דהאי כתיב באורייתא והאי כתיב בנביאים: מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה כתיב מה יריחו ארץ כו'. וא''ת אי מירדן יריחו קדריש דאיתקוש זה כתיב בכמה מקומות וי''ל דדוקא מייתי האי קרא דכתיב באלה מסעי לאחר שמנה תחומי ארץ ישראל וכתיב (שם) ויצו משה וגו' עד שני המטות וחצי המטה לקחו נחלתם מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה דמשמע דירדן הוה מעיקר ארץ ישראל ולא בכלל גבול שני המטות כמו שיריחו לאו בכלל גבולם: אין ירדן אלא מבית ירחו ולמטה. פירש בקונטרס אבל מה דמשיך למעלה מיריחו לאו ירדן הוא דבטל חשיבותיה שמתערב בימים גדולים וקשה לפירושו דאם למעלה בטל חשיבותו לפי שמתערב א''כ למטה נמי שהרי כבר נתערב בימים למעלה וי''ל אע''פ שנתערב למעלה בימים יכול להיות שלמטה יוצא מן המים והולך בלא תערובת כדקאמר בסמוך שמהלך בימה של סבכי ובימה של טבריא ובימה של סדום והולך ונופל לים הגדול משמע דניכר כשיוצא מכל אותם הימים והולך ונופל בים הגדול וכדאמרינן נמי בב''ר בפ' בראשית דהדין ירדנא מהלך גו ימא דמלחא ולא מתערב ומיהו קשה לפירוש הקונט' דהמ''ל בטל חשיבותו למטה מיריחו יותר מלמעלה דאמת הוא שלמטה מיריחו מתרחב יותר והולך לים המלח דגבול למטה מטה בנימין הוה בין בני יהודה ובין בני יוסף כדכתיב ביהושע (יח) ויהודה היה עומד מנגב של ארץ ישראל ובני יוסף מצפון ובנימין באמצע וגבול יהודה היה מחזיק כל אורך א''י ממזרח למערב וים המלח היה עומד ליהודה בכל מזרחו ובמקום שהיה כלה הירדן נופל לתוכו שם כלה מזרחו של יהודה לצד צפון כדכתיב ביהושע (טו) גבי תחום בני יהודה וגבול קדמה ים המלח עד קצה הירדן והירדן היה גבול מזרחו של בנימין כדכתיב בסוף והירדן יגבול אותו לפאת קדמה וכשמנה גבול צפוני של בנימין ממזרח למערב כתיב להם גבול צפון מן הירדן ועלה הגבול אל כתף ירחו ועלה בהר ימה פי' מצד גבול הצפוני שלהם מן הירדן שבמזרח מתחיל המיצר ועלה אל עבר כתף יריחו מצפון ועלה משם אל המערב אל עבר ירדן ומושך החוט בצפונו של יריחו נמצאת יריחו לפנים מן החוט בחלק בנימין וחוזר ומונה גבול מערב מצפון לדרום ואח''כ גבול דרומית ממערב למזרח ובסוף גבול דרומית לצד מזרח כתיב והיו תוצאות הגבול אל לשון ים המלח צפונה אל קצה הירדן נגבה זה גבול נגב פירוש צפונה של לשון שכל הים בגבול יהודה הרי כל המקראות מוכיחות שהירדן היה הולך מצפון לדרום ונופל בים המלח בסוף גבול בנימין לצד דרום ויריחו היה לבנימין מצד הצפון ולמה לא היה חשיבות הירדן מיריחו ולמעלה והלא לא היה שם ימים עד סוף גבול בנימין שנופל בים המלח ונראה לפרש דמקרא קא דריש דאין קרוי לירדן אלא מבית יריחו ולמטה דקרא והירדן יגבול אותו משתעי מבית יריחו ולמטה: (תוספות)

דף נה - ב

עינתא דמידליין אמר רב משרשיא הנהו סולמי דפרת נינהו והא כתיב {בראשית ב-יד} והנהר הרביעי הוא פרת אמר רב נחמן בר יצחק ואיתימא רב אחא בר יעקב הוא פרת דמעיקרא תניא רבי מאיר אומר יובל שמו שנאמר {ירמיה יז-ח} והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולמה נקרא שמו פרת שמימיו פרים ורבים מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מיבריך ופליגא דרב דאמר רב אמי אמר רב מיטרא במערבא סהדא רבה פרת אבוה דשמואל עביד להו לבנאתיה מקוה ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי מקוה ביומי ניסן סבר לה כרב דאמר רב אמי אמר רב מיטרא במערבא סהדא רבה פרת שמא ירבו נוטפין על הזוחלין והוו להו מי גשמים רובא ומפצי ביומי תשרי ופליגא דידיה אדידיה דאמר שמואל אין המים נטהרים בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי: מתני' הלוקח או שניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה: גמ' מנא הני מילי אמר רב כהנא דאמר קרא {שמות כב-כח} בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך מה

רש"י עינתא דמדליין. עינות המים הנובעות בהרים רמים והנהו הוו גבוהים מפרת והיכי אתו מפרת: סולמי דפרת. מקלחין תחת הקרקע ועולין בהרים כמו סולם: והנהר הרביעי. דכחד מינייהו חשיב להו ואת אמרת דמיניה קאתו: הוא פרת דמעיקרא. הוא פרת הנזכר למעלה ונהר יוצא מעדן וגו' שהשלשה נפרדין ממנו: יובל שמו. של פרת ועל יובל ישלח שרשיו וגו' בעץ החיים מישתעי קרא ועץ החיים בגן עדן הוא ופרת הוא המשקה גן עדן: פרין ורבין. שגדל ורבה בלא שום מטר: סהדא רבה פרת. פרת יורד מא''י לבבל וכשהגשמים יורדין בא''י סהדא רבה הוי פרת בבבל שירדו גשמים במערבא לפי שגדל מחמת הגשמים: מקוה ביומי ניסן. מקוה מים חיים נובעים בבית ולא היה מניחן לטבול בנהרות שבימות הגשמים ירדו גשמים הרבה וחייש שמא ירבו מים שנוטפין מעבים לתוך הנהר שהם זוחלים דלא חזו להן משום דהוו להו ספק זבות ובזב כתיב מים חיים ל''א על הזוחלים על אותם שנפלו מן העבים לקרקע ומן הקרקע זחלו וקילחו לתוך הנהר דאי לא נוטפים משום זוחלים לא מיפסלי דאמרינן בפ' ראשון דתמורה (דף יב:) השאובה מיטהרת בהמשכה דהיינו שממשיך מים שאובים לתוך המקוה על ידי צנורות: זוחלין. נובעין: ומפצי ביומי תשרי. כשהיו טובלות בנהר ביומי תשרי הי' עושה להם מחצלות של קנים שקורין קלויי''ש ומשליכן לתוך המים ועומדות עליהן וטובלות לפי שבימי תשרי יש טיט רך בנהרות אצל שפתם וחושש שמא יעלה טיט למעלה על רגליהן ויהיה חוצץ: ה''ג ופליגא דידיה אדידיה. כלומר פליגא דשמואל אדשמואל: אין המים מטהרין בזוחלין. דכל שעה הוו מים נוטפין רבין עליהן: אלא פרת ביומי תשרי. שפרת היו מימיו פרין ורבין וזוחלין הנובעים ממעיינות מרובין ועוד שתשרי סוף ימי הקיץ ולא ירדו גשמים (הרי) זמן מרובה אלמא נהרות מתרבין ממימי גשמים ולעיל אמר מכיפיה מיבריך לישנא אחרינא הא דאבוה דשמואל הוה עביד לברתיה מקוואות ביומי ניסן מפני שהוא סוף החורף שירדו גשמים מרובים אבל באמצע החורף לא הוה עביד ופליגא אדשמואל דהוא אומר דכל שעה בעינן מקוואות אלא פרת ביומי תשרי: (רש"י)

תוספות הוא פרת דמעיקרא. פירוש ולא מפני שהוא קטן קורהו רביעי דהוא פרת דמעיקרא ששמו פרת מקודם שמתחיל ליפרד לד' ראשים וכשמתחיל ליפרד יוצאים הנהרים זה לצד זה [וזה לצד זה] ופרת הולך ביושר לדרך הילוכו ובפרשת שקלים יסד רבי אליעזר הקליר בסילוק דפרת תוקפו כנגד שני נהרות וכן משמע בבראשית רבה שהוא גדול שאומרים לפרת מפני מה אין קולך הולך והוא אומר פירותי מעידין עלי אומרים לחדקל מפני מה קולך הולך והוא אומר הלואי אשמיע קולי ואראה משמע דחדקל קטן מפרת וקצת קשה דאמר בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מז:) עד הנהר הגדול נהר פרת עבד מלך כמלך דמשמע דוקא משום א''י קורהו גדול: מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מיבריך. אע''ג דשמואל איירי בכל הנהרות ולר''מ משמע דנקט פרת דוקא דנקרא שמו פרת שמימיו פרים ורבים אינו אלא משום דפרת מתברך יותר לפי שהוא חשוב יותר מן האחרים אי נמי לפי שהוא ראש לכולם נקרא פרת ע''ש שכולם מתברכי' [מכיפיה דפרת] וכן פי' ר''ת בתשובה לפי שפרת הוא למעלה מכל הנהרות והוא רמיא שכל הנהרות שותין ממנו תלה הכתוב פריה ורביה בו דכשהוא רבה כל הנהרות רבין: מכיפיה מיבריך. מסלע שלו כדמתרגם סלע כיפה: מטרא במערבא סהדא רבה פרת. כאן משמע דפרת הולך מא''י לבבל וכדפרישית לעיל בפ' מומין אלו (דף מד:) משמע מתוך כך דגן עדן במערב העולם דבבל הוא בצפונית מזרחית של א''י ולהכי קרי להו בני בבל לא''י מערבא ואמרינן בלא יחפור (ב''ב דף כה:) דבבל בצפונית של א''י עומדת דכתיב מצפון תפתח הרעה וגו' אלמא פרת הולך ממערב למזרח ומשמע שכך הוא מתחלת יציאתו כדאמרינן הוא פרת דמעיקרא אלמא דגן עדן במערב העולם וכן משמע בב''ר דקאמר בכל מקום מצינו רוח מזרחית קולטת [קולטת] אדה''ר דכתיב ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים [קולטת] קין דכתיב וישב בארץ נוד קדמת עדן וגבי משה נמי דכתיב אז יבדיל משה שלש ערים מזרחה שמש משמע שהעולם הזה שנכנס בו אדה''ר הוא במזרחו של ג''ע ש''מ במערב העולם ותימה דבפרק המוכר את הספינה (ב''ב דף פד.) אמרינן דשמשא האי דסומקא צפרא ופניא צפרא דחלפא אוורדי דגן עדן משמע דבמזרח העולם קאי דבשחרית חמה במזרח וכן פי' שם רבינו שמואל מדכתיב ויטע גן בעדן מקדם ואע''ג דמתרגמינן מלקדמין מכל מקום משמע נמי מזרח דהכי נמי קדמת עדן מקדם לגן עדן משמע בב''ר שהוא מזרח ומתרגם מלקדמין ומיהו קרא איכא לדחויי שהוא מזרחו של עדן אבל עדן גופיה במערב העולם וההיא דב''ב איכא לפרושי דלא חלפא ממש קאמר אלא בשחרית כשחמה יוצא מכח עמוד האור על גבי חדרי דגן עדן שבמערב ולערב מכח אור של גיהנם שבמזרח ואין תימה על הטעם זה דבכל ענין כשנפרש צריך לאומרו דקאמר התם ואיכא דאמרי איפכא ולא מסתבר לומר דפליגי בהכי דמר סבר גן עדן במזרח ומר סבר במערב: ומפצי ביומי תשרי. פירש בקונטרס שנותנות המפצים תחת רגליהם במים מפני הטיט שלא יחוץ וכן משמע פרק תינוקת (נדה דף סו:) דאמר שמואל בר רב יצחק אשה לא תטבול בנמל ואע''ג דהשתא ליכא טיט אימר בדידיוני נפל פירוש ע''י דידוי שמדדה את עצמה ובתרה מייתי הך דאבוה דשמואל דהכא ובתרה מייתי הא דאמר רב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה ואע''ג דהשתא ליכא אימר בדידיוני נפל ור''ת מפרש ומפצי משום צניעות שהנהרות קטנים בימי תשרי ופורס להו מפצים שלא יראו אותן כדי שלא תמהרנה לטבול מפני הבושת ולא טבלו שפיר והיינו טעמא נמי שלא תטבול בנמל לפי שמצויים שם בני אדם וממהרת לטבול משום ביעתן דאינשי דומיא דההיא דקאמר התם לעיל אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ומפרש התם משום דבעיתא דלמא נפלה ולא טבלה שפיר ולא גרסינן בההיא דנמל ואע''ג דהשתא ליכא: שמא ירבו מי נוטפין על הזוחלין והוו להו מי גשמים רובא. וכדפי' בקונט' ומי גשמים אין מטהרין בזוחלין כדקתני בת''כ מעיין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן ואור''ת דאשבורן דמקוה דוקא למעוטי זוחלין אבל זוחלין דמעיין לאו דוקא למעוטי אשבורן אלא ה''ק המעיין מטהר אף בזוחלין אבל מקוה מטהר דוקא באשבורן דגבי הני מייתי לה התם בת''כ דקתני מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים יצא עשה מקוה לכתחלה אי מה מעיין מטהר בכל שהוא אף מקוה מטהר בכל שהוא ת''ל אך מעיין מעיין בכל שהוא והמקוה במ' סאה אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת''ל אך מעיין מעיין בזוחלין והמקוה באשבורן ויש להביא ראיה מים שעשה שלמה שהיו הכהנים טובלין בו אע''פ שהמים מכונסים שם במקוה ומיהו יש לדחות דבירושלמי קאמר והיה לרחצה הכהנים בו ולאו כלי הוא ומפרש דרגלי השורים נקובים כמוציא וא''כ אפשר שיהו זוחלין וכן מקוה שעל הפרווה בפ' אמר להם הממונה (יומא דף לא.) שהיה מעין עיטם והיה כהן גדול טובל בו אפשר שנכנסין מצד אחד ויוצאין מצד אחר ומיהו זה דבר פשוט דמי מעיין שנפסקו מן המעיין שמטהרין באשבורן ממה נפשך שהרי נעשו מקוה מאחר שנפסקו מן המעיין שמטהרין ובהדיא תנן במסכת מקוואות (פ''ה מ''א) מעיין שהעבירו על גבי בריכה והפסיקו הרי הן כמקוה חזר והמשיכן כו' ומשקה בי מטבחיא דקאמר בפ' קמא דפסחים (דף יז:) דבקרקע חזו להטביל מחטין וצנורות ומשמע באשבורן דומיא דכלי וקאמר התם מאמת המים שבעזרה היו ונראה להביא ראיה אפילו לא נפסקו מההיא דתנן במסכת מקוואות (פ''ח מ''ח) ומייתי לה בפרק שמנה שרצים (שבת דף קט.) ר' יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין ופסולין לזבים כו' ופליג את''ק דאמר כל הימים כמקוה שנאמר ולמקוה המים קרא ימים ומשמע דאתא ר' יוסי למימר דאע''ג דקוו וקיימי כדאמר בריש מכות (דף ד.) מטהרין נמי בזוחלין דלא בא הכתוב לבטל מהן תורת זחילה ופליגי בהכי דלת''ק אין מטהרין בזוחלין ולר' יוסי מטהרין בזוחלין אבל לכ''ע מטהרין באשבורן וגם מדקאמר הכא אין המים מטהרים בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד משמע בזוחלין הוא דלא מטהרי הא באשבורן אע''ג דליכא רובא זוחלין: אין המים מטהרין בזוחלין כו'. פר''ת בתשובה המתחלת משרבו מפילי חללים דאף על גב דשמואל ואבוה דעביד מקוואות ביומי ניסן ורב דאמר מיטרא במערבא כו' קיימי בחדא שיטתא לא קי''ל הכי אלא (תוספות)

דף נו - א

מה בניך אין בלקוח ובמתנה אף צאנך ובקרך אינו בלקוח ובמתנה והאי בבכור כתיב א''ק {שמות כב-כט} כן תעשה אם אינו ענין לבכור דלא איתיה בעשייה דברחם קדוש תנהו ענין למעשר בהמה ואימא תנהו ענין לחטאת ולאשם דומיא דבנך מה בנך שאינו בא על חטא אף צאנך ושורך שאינו בא על חטא ואימא תנהו ענין לעולה ולשלמים דומיא דבנך מה בנך שאינו בא בנדר ונדבה אף צאנך ושורך כו' ואימא תנהו ענין לעולת ראייה דומיא דבנך מה בנך שאין קבוע לו זמן אף שורך וצאנך שאין קבוע לו זמן אי מה בנך אינו בלקוח כלל אף שורך וצאנך אינו בלקוח כלל אלמה א''ר אסי א''ר יוחנן לקח עשרה עוברין במעי אמן כולם נכנסין לדיר להתעשר אמר רבא אמר קרא תעשה בשעת עשייה מיעט הכתוב גופא א''ר אסי א''ר יוחנן לקח עשרה עוברים במעי אמן כולן נכנסין לדיר להתעשר והא אנן תנן הלקוח או שניתן לו במתנה פטור מן מעשר בהמה א''ר אלעזר ר' יוחנן חזאי בחילמא מילתא מעליא אמינא א''ק תעשה בשעת עשייה מיעט הכתוב איתיביה ר' שמעון בן אליקים לר' אלעזר הלקוח חל על מחוסר זמן אמר ליה זו אינה משנה ואם תמצא לומר משנה ר''ש בן יהודה היא משום ר''ש דאמר מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר והרי הוא כבכור מה בכור קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו תני תנא קמיה דרב איזהו אתנן שנכנס לדיר להתעשר כל שנתנו לה וחזר ולקחו הימנה והא איפסיל ליה בלוקח אישתמיטתיה הא דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן לקח עשרה עוברין במעי אמן כולם נכנסין לדיר להתעשר

רש"י בניך אינו בלקוח. דלא שייכא בהו לקיחה ומתנה אלא אצלו נולדו: ופריך והא בכור כתיב. ואת ילפת מינה מעשר ועוד בכור קדוש בלקוח ומתנה שהרי משעה שנולד קדוש: אמר קרא תעשה. כן תעשה לשורך והא ודאי לא מצית מוקמת בבכור דהא מרחם קדוש ולא בעי עשייה שיקדישנה האיש: לחטאת ולאשם. דלא לייתינהו מלקוח ומתנה: דומיא דבניך. דמשתעי בבכור אדם מה בכור אינו בא על חטא כו': בכור. אינו נדר ונדבה אלא חובה: ואימא לעולת ראייה. שהיא חובה ולא על חטא: בכור אין זמן קבוע לקדושתו. אלא כשנולד קדוש: בשעת עשייה. בשעה שהן ראויין להתעש' מיעט הכתוב שלא יהו לוקחין ובמעי אמן לאו שעת עשייה היא: ר' יוחנן חזאי בחילמא כו'. הלילה נראה לי ר''י בחלום והואיל ונראה לי יודע אני בי שאומר היום דבר טעם: חל על מחוסר זמן. שאם לקחו קודם שבעת ימים ללידתו שוב אינו נכנס לדיר להתעשר וכל שכן אם לקחו גדול והא מחוסר זמן דלא שעת עשייה היא וחייל עליה דין לקוח: ואם תימצי לומר משנה ודאי ר' שמעון היא. דלדידיה מחוסר זמן שעת עשייה הוא ומשום הכי לקוח חל עליו ומיהו במעי אמו מודה דאין לקוח חל עליו: וחזר ולקחו ממנה. ואם יש לו תשעה והוא חייבין במעשר ואם יצא אחד מן הכשירין בעשירי הרי טוב ואם יצא האתנן בעשירי יאכל במומו לבעלים: אישתמיטתיה. להאי מקשה הא דאמר רבי אסי כו' והכא נמי כגון שנתנו במעי אמו: (רש"י)

תוספות כאידך דשמואל דאמר נהרא מכיפיה מבריך דמסייעתא ליה ברייתא דאמר יובל שמו ואפילו פליגי רבנן עליה וסברי דפרת שמו מכל מקום מסייעין ליה מהא דקאמר רבי מאיר דמימיו פרין ורבין דלא פליגי עליה בסברא זו דנהרא מכיפיה מיבריך ויכולין לסבור ששמו פרת מהאי טעמא גופיה אבל לא שייך לאמר למה נקרא שמו פרת כי אם לרבי מאיר לפי שיש לו שם אחר לר' מאיר ויובל משמע לרבנן כמו יבלי מים (ישעיה ל) ובבראשית רבה נמי דריש כרבי מאיר דקאמר חדקל שמימיו חדים וקלים פישון שמגדל פשתן פרת שמימיו פרין ורבין ובלא גשמים נהרות ומעיינות מתגברין כדאמרינן בראש השנה (דף יא:) (באחד) באייר שמזל כימה עולה ביום ומעיינות מתגברין ובמרחשון הן מתמעטין מפני מניעת גשמים שלא המטיר כל הקיץ וכדאמרי' בפסחים בפרק מי שהיה טמא (דף צד:) תשרי מרחשוון וכסליו חמה מהלכת באויר כדי לייבש את הנהרות ובסוף סדר תעניות (תענית דף כה: ע''ש) נמי אמרינן שאין לך טפח שיורד שאין עולה טפחיים כנגדו מלמטה וכמו שהקרקע מלחלחת כפליים מלמטה בשעה שהגשמים יורדים כמו כן לענין ריבוי הנהרות מתרבים המים ומתגדלים מלמטה כשהמטר יורד מלמעלה ואמרינן התם נמי דאמר תהומא עילאה לתהומא תתאה אבע מימך וא''ת א''כ מנלן דהא דרב פליגא עליה דאמר מטרא במערבא כו' דלמא היינו משום שאז מתברך המקוה כדפרישית וי''ל משום דאם איתא דסבירא דאורחא דמילתא דמבריך מכיפיה א''כ גם כל הנהרות נמי לפעמים מבריך ומאי סהדא דנהר פרת אין זה עדות והקשה ר''ת לשמואל דאמר אין המים מטהרין בזוחלין אלא [פרת] ביומי תשרי בלבד ולרב ולאבוה דשמואל קשיא להו הא דתנן במס' פרה (פ''ח מ''י) ומייתי בסנהדרין ריש פ''ק (דף ה:) מי קרמיון ומי פיגה פסולין למי חטאת מפני שהן [כו'] מי תערובת הא לאו הכי כשרים ולא פסלינן להו שמא רבו הנוטפין על הזוחלין והוו להו גשמים רובא וי''ל דאינהו סברי דהני ד' נהרות מדליין דא''י גבוהה מכל הארצות ואין נשארין שם מי גשמים ועוד הקשה לרב ולאבוה דשמואל ולשמואל דאמרי אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד במה מטהרין מצורעים ובמה מקדשין מי חטאת בערב פסח דאמרי' בפסחים (דף צ.) דיש טבילה לזב בערב פסח והזאה היאך היה על האנשים שעשו פסח שני ועל כל טמאים של מתי מדבר מישאל ואלצפן והלא היו רחוקים מפרת ומיהו לפי מה שפירש דהנך ד' נהרות מדליין לא קשה מטבילת זבין ומצורעים בערב פסח אבל מקדוש מי חטאת קשה דפסולים למי חטאת וממישאל ואלצפן ותירץ דשמא נהרות וצינורייתא דמידליין אין גשמים מתערבין בהן שהמימי גשמים מתערבין ויורדין בתוך הנהרות הנמוכים ונשטפים והולכים לים ואין מתערבין במקואות גבוהים וגם לא במים המכונסים וכגון בנהרות היוצאים ממערות ואין מי הגשמים מתערבין ומכונסין שם תדע הא דתנן במס' פרה (פ''ח מי''א) באר אחאב ומערת פמייס כשרים וכל שכן נהרות ומעיינות כדקתני בסיפא באר שנפל לתוכה חרסית או אדמה ימתין עד שיצהיל דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר אינו צריך להמתין אבל באר אחאב ומערת פמייס איצטריכא למיתני דכשרים לפי שירדן יורד ממערת פמייס וירדן פסול מפני שיש בו [מי] תערובת קמ''ל דמערת פמייס אינו מי תערובת אבל נהרות כשרות לדברי הכל ועוד פי' ר''ת דאיכא למימר מן הדין קמא קמא בטל אפילו לדברי רב ואבוה דשמואל אלא דמחמרי מפני מראית העין משום גשמים ולפי פירוש אחרון לא קשיא כל הנך דבימי משה דאכתי לא גזור ונראה שהם בטלות ברוב שהרי כל הנהרות מחוברין לים הגדול ביותר מעירוב מקוואות ותחלת הנהרות אינם קטפרס שזה דרך חיותן ולא קטפרס מחברן אלא חיותן מחברן כל זה פי' ר''ת בתשובה ואותו טעם דקמא קמא בטיל לא יתכן לפי מה שפי' לעיל בפרק הלוקח בהמה (דף כב. ד''ה יתיב) דכל איסור הבטל חוזר וניעור כשחוזר ורבה עד כדי שיש בו שיעור לאסור ומיהו יתכן אותו טעם דמחוברים לים הגדול דאמרינן בריש מכות (דף ד.) דהטובל שם לא עלתה לו טבילה התם איתנהו בעינייהו אבל הכא אין הנוטפים ניכרים וידועים בלא תערובת כלל: ומה בנך אינו בלקוח ומתנה כו'. וא''ת אין דנין אפשר משאי אפשר כדאמר ר''ע במנחות פרק התודה (דף פב.) וי''ל דהתם הוא דבבנין אב יליף פסח דורות מפסח מצרים אבל הכא היקשא הוא ומודה ר''ע דאמרינן בפ' בנות כותים (נדה לז:) על כרחך הקישן הכתוב וא''ת והא בההיא דתודה נמי מסקינן טעמא דר''א מועבדת שיהא עבודות של חדש שוות ביה ומוכח התם דהיינו היקש ואפ''ה פליג עליה ר''ע ולא קבלה מיניה ואין לומר משום דלית ליה לר''ע ההיא היקשא דהא בפסחים בפרק מי שהיה טמא (דף צו.) מקשינן ליה אהדדי לכמה דברים מהכא פסח מצרים לפסח דורות וי''ל דכיון דצריכא היקישא לשאר דברים לא שייך למימר התם על כרחן הקישן הכתוב לענין אפשר משאי אפשר וא''ת לר' אחדבוי בר אמי דאמר בפרק בנות כותים (דף לז:) ר''א היא דאמר דנין אפשר משאי אפשר ולית ליה שינויא דעל כרחין הקישם ומה יתרץ כאן וי''ל הא דנעמידנה נמי כר' אליעזר אי נמי איצטריכא ליה היקשא דנדה לשאר דברים ומשום הכי לא מוקי לה כר''ע ומיהו קשה מההיא דאין משלשין במכות (בסוף) (דף ה.) דילפי לה מכות ממיתה והיינו אפשר משאי אפשר וגזרה שוה דהתם צריכה לכמה דברים: אמר קרא כן תעשה אם אינו ענין לבכור. תימה דבריש עד כמה לעיל (דף כו:) דרשינן לענין בכור כדאמר אמר קרא כן תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך וי''ל הא דדרשינן ליה בבכור משום דכתיב בבכור אבל מאחר דאפקיה רחמנא בלשון עשייה דרשינן ליה למעשר משום דבכור לא שייך קדושת עשייה (קדושה): לקח עשרה עוברין במעי אמן כו'. לאו דוקא דהוא הדין נולדו כיון דהוי מחוסר זמן אי נמי נקט במעי אמן ואפילו לרבי שמעון בן יהודה דאמר מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר: (תוספות)

דף נו - ב

ותיעשרה איהי בזונית כותית ולוקמה בזונה ישראלית ותיעשרה איהי קמ''ל דזונה ישראלית לא הוי אתנן כדאביי דאמר אביי זונה כותית אתננה אסור וכהן הבא עליה אינו לוקה משום לא יחלל זרעו זונה ישראלית אתננה מותר וכהן הבא עליה לוקה משום לא יחלל זרעו זונה כותית אתננה אסור גמר {ויקרא יח-כב} תועבה {דברים כג-יט} תועבה מעריות מה עריות דלא תפסי בהו קדושי אף זונה בהך דלא תפסי בה קדושי וכהן הבא עליה אינו לוקה משום {ויקרא כא-טו} לא יחלל זרעו דלא יחלל זרעו אמר רחמנא והאי לאו זרעיה הוא: מתני' האחין והשותפין שחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה חייבין במעשר בהמה פטורין מן הקלבון קנו מתפיסת הבית חייבין ואם לאו פטורין חלקו חזרו ונשתתפו חייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה: גמ' ת''ר {במדבר יח-ט/י/טו/יח/כ} יהיה לך ולא של שותפות יכול אפילו קנו בתפיסת הבית ת''ל יהיה והאי בבכור כתיב אם אינו ענין לבכור דהא איתיה בשותפות דכתיב {דברים יב-ו} ובכורות בקרכם וצאנכם תנהו ענין למעשר בהמה א''ר ירמיה פעמים שחייבין בזה ובזה ופעמים שפטורין מזה ומזה פעמים שחייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה ופעמים שחייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון חייבין בזה ובזה שחלקו בכספים ולא חלקו בבהמה פטורין מזה ומזה שחלקו בבהמה ולא חלקו בכספים חייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה שחלקו בזה ובזה חייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון שלא חלקו בזה ובזה פשיטא חלקו בבהמה ולא חלקו בכספים איצטריכא ליה סד''א כיון דחלקו בבהמה גלו דעתייהו דלמיפלג קיימי וליחייבו בקלבון קמ''ל א''ר ענן לא שנו אלא שחלקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים אבל חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים אומר זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך ורב נחמן אמר אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים אין אומרים זה הוא חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך ורבי אלעזר אמר ל''ש אלא שחלקו ט' כנגד י' וי' כנגד ט' אבל חלקו ט' כנגד ט' וי' כנגד י' אומר זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך ורבי יוחנן אמר אפילו חלקו ט' כנגד ט' ועשרה כנגד עשרה אין אומר זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך

רש"י ותיעשריה איהי. כיון דבמעי אמו נתנו לה לא מיפסיל משום נתן במתנה ויאכל במומו אם יצא האתנן בעשירי ול''ל חזר ולקחו: הא קמ''ל. הך ברייתא דהאי אתנן דלא בר עשורי דזונה כותית היא דמיקרי אתנן אבל אי הוה זונה ישראלית לא מיקרי אתנן ואפילו למזבח שרי: בעריות כתיב מכל התועבות האלה ובאתנן כתיב כי תועבת ה' וגו': מה עריות לא תפסי בהו קדושי. דחייבי כריתות נינהו והכל מודים שאין קדושין תופסין בחייבי כריתות דאין ממזר אלא מחייבי כריתות במסכת יבמות (דף מט.): לאו זרעו הוא. דהולד הולך אחר הכותית בפ''ב דיבמות (דף כג.) בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין (בן) בנך הבא מן הכותית קרוי בנך אלא בנה: מתני' האחין שהן שותפין כשהן חייבין בקלבון. כדמפרש לקמן שחלקו בנכסי אביהן ואח''כ נשתתפו ואם שוקלין הסלע שלם [דהיינו] שני חצאי שקליהם ביחד (יהו כולן) חייבין לתת כל אחד ואחד מעה קטנה לקלבון דהא שני ממונות הן והרי הן כשאר בני אדם שהשוקל שקלו נותן עמו קלבון דהוא קלבון להכרע וי''א לחילוף שאין שני חצאי סלע יוצאין בסלע בלא חילוף מועט והואיל ורוב בני אדם נותנין כל אחד מחצית הסלע וקלבונו עמו כי מצטרפי נמי שנים ויהבי סלע שלם יהבי נמי קלבון שני והני אחין שחלקו וחזרו ונשתתפו דהכא הן כשאר שותפין דעלמא וחייבין בקלבון שני: פטורין ממעשר בהמה. כל ימי שותפותן לעולם כדקתני בברייתא בגמרא יהיה לך ולא של שותפות: וכשחייבין במעשר בהמה. כגון שלא חלקו ועדיין תפיסת בית ירושת אביהן קיימת דלא הוו כשותפות כדאמר בגמרא יכול אפי' קנו בתפיסת הבית ת''ל יהיה אלמא כאביהן דמו: פטורין מן הקלבון. שני אם נותנין בין שניהם סלע שלם דבמקום אביהן קיימי נכסי ואילו הוה יהיב אבוהון סלע על ב' בניו לא היה נותן קלבון לחילוף שכן דרך לעולם שהמחוייב שני חצאי שקלים נותן שקל שלם ולא הוי כשני אנשים המצרפין שני חצאי סלעיהם לסלע שלם: קנו בתפיסת הבית חייבין. במעשר בהמה כדאמרינן בגמ' והאי קנו לא לקחו במעות אלא קנו שנפלה להם בהמה מאביהם: חלקו וחזרו ונשתתפו. הוו כשותפין דעלמא ופטורין ממעשר בהמה וחייבין בקלבון: גמ' יהיה לך. (הזכרים) אשר יהיה לך (הזכרים): ולא של שותפות. דמשמע המיוחד לך אתה נותן ולא של שותפות: יהיה. מכל מקום: ובכורות בקרכם. לשון רבים משמע לשנים הוא אומר בקרכם: בזה ובזה. בקלבון ובמעשר: שחלקו בכספים. וחזרו ונשתתפו ולא חלקו בבהמה דגבי קלבון הוו כשאר שותפים וגבי בהמה הוי תפיסת הבית: חלקו בבהמה ולא חלקו בכספים. דקולא הוא דפטורין מזה ומזה איצטריך ליה לאשמועינן סד''א כיון דחלקו בבהמה ניזיל לחומרא ונימא גלו אדעתייהו דלמיפלג בנכסים נמי קיימי וליחייבו בקלבון: לא שנו. דהויא שותפות להיפטר ממעשר בהמה כי חזרו ונשתתפו אלא שחלקו בשומא: גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים. לפי שוייהן דהתם ליכא למימר זה חלקו המגיע ממיתת אביהם דוודאי בשעת מיתה זכה זה בחצי הגדיים ובחצי התיישים וזה בחצי הגדיים והתיישים הלכך השתא קנין הוא שזה קונה מזה והולדות שישנם בשעת חלוקה פטורין ממעשר בהמה משום לקוח ואותן העתידים לבא פטורין משום שותפות: אבל חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים. אמרינן ברירה וזה חלק המגיע לכל אחד ממיתת אביו ועדיין ירושה היא ושם ירושה עליהן וכי חזרו ונשתתפו הדרא לה תפיסת הבית כמרישא ולא שותפות הוא הילכך ולדות שישנן בשעת חלוקה אינן פטורין משום לקוח ולא העתידין לבא פטורין משום שותפות: אפילו חלקו כו'. אין ברירה והוי מרישא לקוחות והדר שותפין: ר' אלעזר ורבי יוחנן בפלוגתא דרב ענן ורב נחמן פליגי: ט'. גדולים כנגד עשרה פחותים דהיינו שומא וליכא למימר ברירה: (רש"י)

תוספות זונה ישראלית אתננה מותר וכהן הבא עליה כו'. וא''ת והא אמר רבא בפ' מרובה (ב''ק ע:) דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו ובתמורה תניא [רבי] (ר''ל) אומר אין אתנן אלא הבא לו בעבירה אבל אתנן אשתו נדה כו' י''ל דלא מיירי כדקיימא ליה באיסור ערוה דדוקא מיירי בדתפסי בהדי קדושין כדמפרש טעמא דלכך אתננה מותר והא דכהן הבא עליה לוקה בגיורת ומשוחררת שהיא זונה או שנעשית זונה מאדם אחר שהיתה עליו באיסור כרת כיון שבא עליה עשאה זונה או כמ''ד פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה והא דמשמע דלא משתכח בזונה ישראלית דתיעשרה איהי הוה מצי לאשכוחי באיסור ערוה אלא אתא לאשמועינן דזונה ישראלית אתננה מותר [וא''ת] לרבא דאמר בפ' בתרא דתמורה (דף כט:) דאחת זונה כותית וא' זונה ישראלית אתננה אסור תיקשי ברייתא וי''ל דלא מתנייא בי ר' חייא ור' אושעיא אי נמי הוה מצי למימר דשפיר משכחת לה דתיעשרה איהי אלא אשמועינן לקוח במעי אמו כרבי יוחנן ומיהו חידוש זה נמי שמעינן בשתיעשרה איהי כשנותן לה במעי אמו ולא מיפטר משום לקוח ושניתן במתנה: מה עריות דלא תפסי בהו קדושין כו'. תימה כיון דילפינן מעריות ה''ל למעוטי זונה כותית דבעינן דומיא דעריות דלא תפסי בה קדושין לדידיה ותפסו לאחריני לאפוקי זונה כותית דלא תפסי בה לא לדידיה ולא לאחריני כדאמר פ' החולץ (יבמות מה.) למ''ד כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר משום דלא הוי דומיא דעריות מהאי טעמא ורבא גופיה דמחייב בזונה כותית בפ' בתרא דתמורה (דף כט:) קסבר בפ' החולץ (יבמות דף מה:) הולד כשר וי''ל דגבי זונה כותית כיון דלא תפסי בה קדושי כלל כ''ש דגורם עליה שם זנות אבל לענין ממזרות אין לולד להיות ממזר כיון דאינה ראויה לאדם אחר יותר מזה: דהא איתיה בשותפות. כדכתיב ובכורות בקרכם וצאנכם בריש מכילתין פירשתי ל''ל האי קרא דתיפוק ליה מדאיצטריך למעוטי שותפות כותי: ואזדא ר' יוחנן לטעמיה כו'. ואע''ג דהכא פליג ר''א עליה דרבי יוחנן ולעיל בסוף יש בכור (דף כב:) משמע דמודה בההיא דלקוחות הן ומשני מאי אין חוזרין . לבטלה הא מצריכין הכא תרי מילי דר' יוחנן א''נ לעיל איצטריך לשנויי דלא תקשי מיניה עליה. דרבי יוחנן: לברור חד מיניהו להדי כלב כו'. וא''ת מה יועיל הא אין ידוע איזהו אותו שכנגד הכלב וכי תימא לפי ששוה לכלב הא דאמר אי דשוו כולהו להדדי ה''נ ואז היאך יכול לברר אותו שכנגד הכלב להתיר האחרים וי''ל שכך סברת הש''ס כיון שיש ברירה שיש לדבר להיות תלוי בדעתו דמסתמא כך דעתו מתחלה דאותו שיברור הוא כנגד הכלב: (תוספות)

דף נז - א

ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דא''ר אסי א''ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל וצריכי דאי אשמעינן הכא בהא קאמר ר' יוחנן דומיא דבנך מה בנך בברור לך אף שורך וצאנך בברור לך אבל שדה מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל ירושה ומתנה לא ואי אשמעינן שדה לחומרא אי נמי לכתחלה אבל הכא אימא לא צריכא מיתיבי וכן השותפין שחלקו אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב שכנגד הכלב אסורין שעם הכלב מותרים ואם אמרת יש ברירה ליברור חד מינייהו לבהדי כלב ולשקול והנך לישתרו אמר רב אשי אי דשוו כולהו להדדי ה''נ הכא במאי עסקינן דלא שוו כולהו להדדי ושוי האי כלבא חד ומשהו והאי משהו משיך ואתי בכולהו: מתני' הכל נכנסין לדיר להתעשר חוץ מן כלאים וטרפה ויוצא דופן ומחוסר זמן והיתום ואיזהו יתום כל שמתה אמה [או] שנשחטה ואח''כ ילדה ר' יהושע אומר אפי' נשחטה אמה והשלח קיים אין זה יתום: גמ' מנא ה''מ דת''ר {ויקרא כב-כז} שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה כי יולד פרט ליוצא דופן והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן תחת אמו פרט ליתום רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר נאמר כאן {ויקרא כז-לב} תחת השבט ונאמר להלן תחת אמו מה להלן פרט לכל השמות הללו אף כאן פרט לכל השמות הללו ומה כאן פרט לטרפה אף להלן פרט לטרפה הכל לאיתויי מאי לאיתויי הא דתנו רבנן הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר וטומטום ואנדרוגינוס כולן נכנסין לדיר להתעשר ר''ש בן יהודה אומר משום ר''ש טומטום ואנדרוגינוס אין נכנסין לדיר להתעשר ותנא דידן אי גמר תחת תחת מקדשים הני נמי לא ואי לא יליף הני מנא ליה לעולם גמיר והני רחמנא רבינהו דכתיב {ויקרא כב-כה} כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם ותאנא דבי רבי ישמעאל כל מקום שנאמר בו השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה דבר ערוה דכתיב {בראשית ו-יב} כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ עבודה זרה דכתיב {דברים ד-טז} פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה וכל שהמום פוסל בו דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו וכל שאין המום פוסל בו אין דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו והאי מעשר הואיל ולא פסיל ביה מומא דכתיב {ויקרא כז-לג} לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו דבר ערוה ועבודה זרה נמי לא פסיל ביה רובע ונרבע דבר ערוה מוקצה ונעבד עבודה זרה ואתנן דבר ערוה ומחיר איתקש לאתנן טומטום ואנדרוגינוס קסבר ספיקא הוא ר''ש בן יהודה אומר [כו'] קסבר ספיקא הוא מיעט רחמנא גבי קדשים זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס מעשר נמי גמר תחת תחת מקדשים ת''ר הכל נכנסין לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים והטרפה דברי ר''א בר' יהודה איש כפר ברתותא שאמר משום ר' יהושע אמר ר''ע אני שמעתי הימנו אף יוצא דופן ומחוסר זמן ויתום ות''ק אי גמר תחת תחת מקדשים הני נמי לא ואי לא גמר בשלמא טרפה {ויקרא כז-לב} כל אשר יעבור תחת השבט כתיב פרט לטרפה שאינה עוברת אלא כלאים מנא ליה לעולם גמר וביוצא דופן

רש"י ואזדא רבי יוחנן לטעמיה. דאין ברירה: וצריכי. הנך תרתי דרבי יוחנן: בהא א''ר יוחנן. דאין ברירה ופטורין משום דמעשר בהמה איתקש לבנך כדכתיב (שמות כב) בכור בניך תתן לי כן תעשה וגו': בברור לך. שנולד ברשותך: ואי אשמעינן שדה. הוה אמינא בההיא קאמר רבי יוחנן משום דלחומרא אזיל משום ספיקא אבל הכא דלקולא הוא דמיפטר ממעשר אי נמי לכתחלה דלגבי יובל בעינן שתהא חוזרת קרקע לתחלתה שהיתה ביחד אבל גבי מעשר ליכא למימר הכי: וכן השותפין. במסכת תמורה בפרק כל האסורין: אחד נטל עשרה טלאים ואחד תשעה טלאים וכלב. עמהן אותן עשרה הטלאים שכנגד הכלב אסורין למזבח דאחד מהן היה חילופו של כלב והיה מחיר כלב ולא ידעינן הי ניהו: שעם הכלב. התשעה שעם הכלב לית בהו איסורא: אי דשוו כולהו להדדי. שכל כבש שבאותן תשעה יש לו חבר באותן העשרה ששוה כמותו ונמצא שהעשירי כנגד הכלב הכי נמי דיש ברירה ונוטל אחד במחיר כלב ואוכלו והשאר מותרין לגבוה: הכא במאי עסקינן. דכולהו אסירי כגון דלא שוו אהדדי שתשעה כבשים שבתוך עשרה שוין יותר מתשעה שעם אותו הכלב והכלב שוה את העשירי . ואותו משהו ששוין אותן תשעה שכנגדן יותר מתשעה שעמו דהשתא הוי מחיר כלב הולך בכל התשעה שכנגדו בכל חד פורתא והעשירי כנגדו והמורה גריס כגון דשוה כל חד וחד ארבעה זוזי ופלגי חומשא וכלבא חמשא זוזי דההוא זוזא שייך ואתי בכולהו ופירושא הכי דשוי כל חד וחד מאותן עשרה שכנגד הכלב ד' זוזי ופלגי חומשא דזוזא נמצא שכל העשרה שוין ארבעים וחד זוזי שעשרה חצאי חומשין עושין ה' חומשין דהיינו זוזא והכלב שוה ה' זוזים נמצא שתשעה שעמו אינן אלא נ''ו זוז ואיהו חמשא הרי ארבעין וחד השתא לא שוו אותן שעם הכלב אלא ד' זוזי כל חד ואותן שכנגדו שוו כל חד ד' זוזי ופלגא חומשא דזוזא נמצא שהכלב משוה את כולם ובכל אותן שכנגדו שייך חילוף הכלב אותו חצי חומש שכל אחד שוה יותר על ארבע זוז מחילוף שכנגד אותו זוז שהכלב שוה יותר מארבע: מתני' כל שמתה אמו. בשעת לידה וכל טעמא דמתניתין מפרש בגמרא: והשלח קיים. והעור קיים: אין זה יתום. בגמרא מפרש טעמא: גמ' שור או כשב. גבי שאר כל הקדשים כתיב: נדמה. שאמו רחל והוא דומה לעז: כלאים. מן התייש והרחל בא: נאמר כאן. במעשר בהמה תחת השבט: ונאמר להלן. בכל הקדשים תחת אמו: מה להלן. בכל הקדשים: פרט לכל השמות הללו. כדפרישית כלאים ונדמה ויוצא דופן ומחוסר זמן ויתום אף במעשר הכי נמי והיינו טעמא דמתניתין ומה מעשר פרט לטרפה דכתיב בה (ויקרא כז) כל אשר יעבור פרט לטרפה שאינה עוברת דבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה זו היא אחת מי''ח טריפות: הכל. דקתני במתניתין לאיתווי מאי: מוקצה. שהפרישוהו להקריבו לעבודה זרה: נעבד. שעבד את הבהמה עצמה כגון שניסך לה בין קרניה: ותנא דידן. תנא דמתניתין דתנא הכל לאתויי כל הני דמתניתין: אי גמר. מעשר תחת תחת מקדשים: הני נמי לא. דהא כולהו פסולי בקדשים דתניא בתמורה בפרק כל האסורין (דף כח.) מן הבהמה להוציא רובע ונרבע וכגון שאין בדבר אלא עד אחד דאי שני עדים בת קטלא היא דכתיב ואת הבהמה תהרוגו מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה: ואי לא יליף. מקדשים הני אחריני מחוסר זמן ויתום מנא ליה דאין מעשרין: והני. רובע ונרבע וכולהו אינך רחמנא רבינהו דלעשרי ואף על גב דלא חזו להקרבה יאכלו במומן לבעלים: כל שהמום פוסל בו דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו. דהא אקשינהו רחמנא למום דכתיב (ויקרא כב) כי משחתם בהם מום בם: טומטום ואנדרוגינוס ספיקא הוא. אי זכר אי נקבה הלכך ממה נפשך מיעשרי ורבי שמעון סבר בריה בפני עצמה היא: הני נמי לא. יוצא דופן ומחוסר זמן ויתום: (רש"י)

תוספות חוץ מן הכלאים כו'. הוה מצי נמי למיתני נדמה דהא מפרש טעמא בגמרא משום דילפינן תחת תחת מקדשים אבל בכל מקום דחשיב (טרפה) רגיל לדלג נדמה כאילו הוא בכלל כלאים משום דדמי ליה קצת: פרט לטרפה שאינה עוברת. דבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה היא מי''ח טרפות והתם במנחות (דף ו.) מצריך תלתא קראי בטרפה חד לטרפה ממעי אמו דלא היתה לה שעת הכושר וחד לטרפה ואחר כך הקדישה וחד להקדישה ואחר כך נטרפה ומן הארכובה ולמטה חשבינן ליה עוברת כיון דאינה נטרפה: כל שהמום פוסל בו דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו. כולי עלמא אית להו הך דרשא אפי' מאן דממעט רובע ונרבע מוקצה ונעבד ממן הבהמה וממן הבקר בפ' כל האסורין (תמורה כח.) כדפירשתי (לעיל בפרק הלוקח בהמה): זכר ודאי נקבה ודאית לא טומטום כו'. הך סוגיא דלא כרב חסדא וריש לקיש כדפרישית לעיל בסוף על אלו מומין (דף מב:): (תוספות)

דף נז - ב

סבר לה כר''ש דאמר יוצא דופן ולד מעליא הוא ודלא כר' יוחנן במחוסר זמן סבר לה כרבי שמעון בן יהודה יתום כגון שהשלח קיים ור' יהושע לטעמיה דאמר אפילו שחט את אמו והשלח קיים אין זה יתום העיד רבי ישמעאל בן סתריאל מערקת לבינה לפני רבי במקומנו מפשיטין את המתה ומלבישין את החי אמר רבי נתגלה טעמא של משנתינו חזירין שבמקומנו יש להם ששים רבוא קלפים בבית המסס שלו פעם אחת נפל ארז אחד שבמקומנו ועברו שש עשרה קרונות על חודו אחת פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני וטבעה ששים כרכים ושברה שלש מאות ארזים ומי שדיא ליה והא כתיב {איוב לט-יג} כנף רננים נעלסה אמר רב אשי ההוא מוזרתא הואי: מתני' שלש גרנות למעשר בהמה בפרס הפסח ובפרס העצרת ובפרס החג (והן גרנות של מעשר בהמה) דברי ר' עקיבא בן עזאי אומר בעשרים ותשעה באדר באחד בסיון בעשרים ותשעה באב ר' אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בניסן באחד בסיון בכ''ט באלול ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו באחד בתשרי מפני שהוא יום טוב ואי אפשר לעשר ביום טוב לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול ר' מאיר אומר באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה בן עזאי אומר האלולים מתעשרים בפני עצמן כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול הרי אלו מצטרפין חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ר''ה אינן מצטרפין חמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן הרי אלו מצטרפין אם כן למה נאמרו שלש גרנות למעשר בהמה שעד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט הגיע הגורן לא ישחוט ואם שחט פטור: גמ' מאי שנא תלת אמר רבה בר שילא לקבל חורפי ואפלי וקייטי ומאי שנא בהני זימני אמר רבי תנחום בריה דרב חייא איש כפר עכו

רש"י ולד מעליא הוא. במסכת נדה בפרק יוצא דופן (דף מ.) קא''ר שמעון דהרי זה כילוד ואמו טמאה לידה וריש לקיש מפרש טעמא בגמרא תלד לרבות יוצא דופן והכי נמי אמרינן כי יולד לרבות יוצא דופן: ודלא כר' יוחנן. דאמר התם בההוא פירקא דמודה ר''ש לעניין קדשים שאינו קדוש דגמר לידה לידה מבכור דבעי רחם: כר' שמעון. דאמר דנכנס לדיר להתעשר וכדפרשינן למילתיה לעיל בפרק הלוקח בהמה מן העובד כוכבים (דף כא:): והשלח. והעור קיים כשיצא הולד לחוץ: בן סתריאל מערקת לבינה. מקום: את המתה. כשמקשה מחמת הוולד מפשיטים עור האם שהיא מתה ומלבישין אותו לולד שהוא חי ומתקיים מפני דבר זה שעושין לו: את החיה. זהו הולד: נתגלתה טעמא של משנתינו. דודאי משום הכי קאמר רבי יהושע אם נולד כל זמן שהעור שהשלח קיים אינו יתום דכיון דהעור מהנה לולד דומה כמי שאמו קיימת: ועוד העיד דבר זה חזירין שבמקומנו. לשון חזרת ירק שלועזים לטוגא: בבית המסס. היינו אותן עלין קטנים כמו הבשר עצמו שיש באותו המסס של בהמה שקורין צינטולא: ועוד העיד דבר זה פעם אחת כו' על חודו. על צידו ברוחבו שהוא עב כל כך שעברו עליו י''ו קרנות זו בצד זו על חודו כלומר ברוחבו של אילן: בר יוכני. עוף הוא כדאמרינן בכמה דוכתי ואימא כביעא דבר יוכני: טבעה. ממה שבתוכה: והכתיב כנף רננים נעלסה. ומתפרש הכי בלשון נוטריקון נושא עולה ונתחטא שכך אמר הקב''ה וכי בראתי כנפים משובחות לאותו עוף בר יוכני שיש לה כח כל כך שנושאה ביצה גדולה כזאת ומגביה למעלה ומורידה בנחת בקינה אלמא דלא שדיא ליה נתחטא לשון ירידה וחבירו במסכת תענית (דף יט.) בן המתחטא לפני אביו: מוזרתא הואי. בלע''ז טורני''ך שלא היתה ראויה לאפרוח לכך השליכה: מתני' שלש גרנות למעשר בהמה. כלומר בשלשה פרקים בשנה הוי זמן מעשר בהמה שהבהמות שיולדו לו בין פרק לפרק צריך לו לעשר כשיגיע הפרק דמשיגיע הפרק לא יאכל מהן לכתחלה מדרבנן בלא מעשר אבל קודם לכן מותר דמצוה בעלמא הוא לעשר בהמותיו דהעשירי קודש מאחר שקרא עליו שם אבל הרשות בידו לאוכלו בלא מעשר אבל בהני שלשה זמנים הצריכוהו חכמים שלא יאכל לכתחלה בלא מעשר ובגמרא מפרש מאי שנא בהני זמנים ומאי טעמא נקט לשון גרנות: פרוס. מפרש בגמרא כמה הוא וטעמא דכל הני תנאי מפרש בגמרא: והן גרנות של מעשר בהמה. דטבולין הבהמות מדרבנן: ואי אפשר לעשר בי''ט. כדמפרש בגמרא משום סקרתא שצריך לסקור בסיקרא העשירי ובי''ט אי אפשר מפני שצובע: ראש השנה. דאותן שנולדו קודם לכן אין נכנסין לדיר להתעשר עם אותן שיוולדו מכאן ואילך משום דהוי חדש וישן: האלולים. אותן שנולדו באלול אין מתעשרין לא עם בני תשרי ולא עם בני אב וטעמא מפרש בגמרא דמספקא ליה אי הלכה כרבי מאיר או כרבי שמעון באחד בתשרי הלכך מתעשרין בפני עצמן: כל הנולדין כו'. אתאן לרבי אלעזר ורבי שמעון דאמרי באחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה: מצטרפין. לכונסן לדיר אחד: לפני הגורן. מאלו שלש גרנות שאין הגורן מפסיק: למה נאמר. למאי הלכתא: למכור ולשחוט. לכתחלה בלא מעשר: גמ' לקבל חורפי ואפלי וקייטי. שיש בהמות שמבכירות לילד קודם הפסח ויש בהמות שמאחרות עד בין פסח לעצרת ויש שאינן יולדות עד בין עצרת לחג וכנגדם תיקנו חכמים זמנים אלו חרפי בפרוס הפסח אפלי בפרוס עצרת קייטי בפרוס החג ואית דגרסי קייטי בפרוס עצרת ואפלי בפרוס החג: (רש"י)

תוספות בפרוס הפסח. מפרש בגמרא ט''ו יום דפרוס לשון פרוסה פלגא דל' יום שדורשין בהלכות הפסח קודם הפסח ובן עזאי דאמר [בכ''ט] באדר אר' עקיבא לא פליג אלא באדר הסמוך לניסן דלבן עזאי לעולם חסר וקביעא ליה זמנו לעולם בכ''ט באדר משמע דערב פסח הוי בכלל הני ט''ו יום דפרוס ובפרק קמא דר''ה (דף ז.) נמי משמע כן שמיום הפורים מתחילין לדרוש ולא מקודם גבי הם העידו שמעברין את השנה כל אדר שהיו אומרים עד הפורים משום דדורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום ואתי לזלזולי בחמץ מיום הפורים קודם הפסח שלשים יום שמע מינה דערב הפסח בכלל השלשים יום וכן ר''א ור''ש דאמרי בסמוך באחד בניסן מפרש בגמרא דסברי כמאן דאמר שתי שבתות שמע מינה ערב פסח מן המנין ותימה דקתני במילתא דר' אלעזר ור''ש ולמה [לא] אמרו באחד בתשרי מפני שהוא י''ט ואי אפשר לעשר בי''ט לפיכך הקדימוהו בכ''ט באלול והלא מן הדין הוא בשנים (באלול) דיום ראשון של סוכות ממנין שתי שבתות כמו ערב פסח דעיקר מה שדורשין בהלכות הרגל קודם לרגל אינו אלא מפני קרבנות כדמשמע פ''ק דע''ז (דף ה:) דפריך לפני חגיהן ג' ימים ותו לא והתניא דורשין בהלכות הפסח כו' [ומשני]. לדידן אפי' דוק שבעין פסלינן להקרבה מיבעי ל' יום ועיקר דרשא דהלכות פסח משום פסח גופיה הנשחט ע''פ ולא משום ימות הפסח דהא נפקא פ''ק דפסחים (דף ו:) משום דנביא עומד בפסח ראשון ומזהיר בפסח שני ועיקר שני לשחיטת פסח שני נאמר ועיקר דרשא דשתי שבתות דרשב''ג מפיק להו מנביא עומד בראש חדש ומזהיר על פסח ועיקר הלכות פסח מצרים לא הוצרכו אלא ליום שחיטת פסח שלא היה שם (בפסח) קרבנות אחרים ובפרק בתרא דמגילה (דף כט:) משמע התם דשתי שבתות דרשב''ג אין יום המעשה בכלל דמוקי התם כוותיה מתני' דמקדימין וקרינן ול' יום דנפקא לן מנביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני נמי הם בלא יום המעשה דהא איכא התם י''ז דניסן וי''ד דאייר שהן ל''א יום ומההיא שמעתין דמגילה עצמה יקשה למצוא י''ד יום בלא יום המעשה וי''ל דלעולם אין יום המעשה בכלל ולא חלקו חכמים בין פסח לסוכות והלכו אחר עיקר י''ט להתחיל בשתי שבתות מבאחד בניסן ומבאחד בתשרי שבי''ט קרבנות מרובין ראייה חגיגה ושמחה ואע''ג דנביא עומד בר''ח ומזהיר על פסח היינו על שחיטת פסח שבי''ד מ''מ לדורות ממה שיש להזהיר על כל פסח לא חשו חכמים למהר יום אחד בפסח יותר מבחג וגבי שקלים קבעו חכמים זמן בר''ח אדר ולא חשו להקדים יום אחד לפני ר''ח כדי שיהו ל' יום שלימים כיון שדבר מסור לב''ד של הבאת תמידין מתרומה חדשה אע''ג דבמתניתין דהכא דייקינן לכוין החשבון זמן השמעת שקלים לעולם באחד באדר משמיעים על השקלים: (תוספות)

דף נח - א

כדי שתהא בהמה מצויה לעולי רגלים ואע''ג דתנן עד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט ניחא ליה דליתעביד מצוה בממוניה והדר לזבון וליכול ואמאי קרי ליה גורן דטבלה כגורן וכמה פרס פירש ר' יוסי בר' יהודה אין פרס פחות מט''ו יום מאי משמע א''ר אבהו פרוס פלגא פלגא דמאי פלגא דהלכות פסח כי הא דתניא שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום רשב''ג אומר שתי שבתות: בן עזאי אומר בכ''ט באדר בא' בסיון: במאי קמיפלגי ר''ע ובן עזאי ר''ע סבר אדר הסמוך לניסן זימנין מלא וזימנין חסר זימנין דמיקלע ביום ל' וזימנין דמיקלע בכ''ט ומשום הכי לא קביע ליה זמן ובן עזאי סבר אדר הסמוך לניסן לעולם חסר הילכך קביע ליה זמן בכ''ט באדר באחד בסיון איידי דלא נפישי אי אמרת ליקדים ליעשר עד דמטי רגל שלמי להו: בכ''ט באב וכו': בן עזאי לטעמיה דאמר האלולין מתעשרין בפני עצמן וליעשרינהו ביום ל' זימנין דמחסרין ליה לאב ובעינן למיעבד הכירא בחדש וישן: ר' אלעזר ור''ש אומרים באחד בניסן בא' בסיון וכו': בא' בניסן כרשב''ג דאמר ב' שבתות בא' בסיון כדאמרן בכ''ט באלול רבי אלעזר ור' שמעון לטעמייהו דאמרי בא' בתשרי ר''ה למעשר בהמה: ולמה אמרו בכ''ט באלול ולא אמרו באחד בתשרי מפני שהוא י''ט וכו': ותיפוק ליה דבעינן למעבד הכירא בחדש וישן חדא ועוד קאמר חדא דבעינן למיעבד הכירא בחדש וישן ועוד מפני שהוא י''ט ואי אפשר לעשר בי''ט משום סקרתא: ר''מ אומר באחד באלול ר''ה למעשר בהמה בן עזאי אומר וכו': תניא אמר בן עזאי הואיל והללו אומרים כך והללו אומרים כך האלולין מתעשרין לעצמן וליחזי טעמיה דמאן מסתבר וכי תימא לא מצי קאי אטעמייהו והתניא בן עזאי אומר כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה א''ר יוחנן מפי השמועה אמרוה מפי חגי זכריה ומלאכי תניא באיזה צד אמר בן עזאי האלולים מתעשרין לעצמן נולדו לו ה' באב וה' באלול אין מצטרפין ה' באלול וה' בתשרי אין מצטרפין ה' בתשרי וה' באב מצטרפין פשיטא מהו דתימא כי היכי דמפסקי שנים מפסקי גרנות קמ''ל כדתנן חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ראש השנה אין מצטרפין חמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן הרי אלו מצטרפין אמר רבא לדברי בן עזאי נולדו לו חמשה באב וחמשה באלול וחמשה בתשרי כונסן לדיר להתעשר

רש"י כדי שתהא בהמה מצויה. דכיון דאין גורן מעשר בהמה עד פרוס הרגלים ומשהי אינשי בהמתן עד אותו זמן דלא לשחטינהו עד שיעשרם בזמן הגורן שהוא סמוך לרגל ונמצא שיהו בהמות מצויות לעולי רגלים ליקח מהן בין לאכילה בין לקרבנות ואע''ג דתנן וכו': מצוה. להתעשר דליעשר: דטבלה כגורן. מדרבנן כדאמרן במתני' דמשהגיע הגורן לא ימכור ולא ישחוט עד שיעשר: פרוס. כמו פרוסה: ל' יום. ופלגא הרי ט''ו יום: ובן עזאי. נמי סבר דזמן הגורן הוי בפרוס החג ט''ו ימים קודם דמיום כ''ט דאדר עד ארביסר דניסן הרי ט''ו: זימנין דמיקלע ביום ל'. כי הוי אדר מלא: לא קביע ליה זמן. באיזה יום של אדר איירי: דלא נפישי. בהמות דנולדו מפרוס הפסח עד אותו זמן להכי לא מקדים ומעשר ט''ו ימים קודם הרגל כבשאר הרגלים: דאי אמרת וכו' שלמי להו. דבתר דליהוו מעושרים ליזדבנו וליכלו כולהו בהמותן: בפני עצמן. ולא עם אותן שנולדו קודם אלול ולהכי אי הוה מאחר שלא לעשר עד יום האחרון של אלול שהוא בפרוס החג ט''ו ימים אתי לערבובי הנהו דאלול והנהו דאב בהדדי וקמעשר מן החדש על הישן הילכך מקדים ומעשר הנהו דקיץ ביום האחרון של אב וקודם לא דכל כמה דמצינא לקרובי לרגל כי היכי דלא לישלמו קודם עבדינן: ביום ל'. של אב: ובעינן היכירא. דנהי דליכא למימר דליתו לעשורי הנהו דאלול והנהו דאב בהדדי משום דאכתי הוו אותן של אלול מחוסרי זמן משום דאכתי יום ראשון של אלול הוא היכירא בעינן למיעבד דלא ליתו לעשורי היום ולמחר חדש וישן בהדדי חדש אלול וישן אב ולהכי לא מיעשרי הנהו דאב בחדש אלול כלל ואפילו ביום א': כרשב''ג דאמר. דהלכות הפסח שתי שבתות קודם ובאותו זמן נמי מעשרינן ולהנהו תנאי לית להו פרוס: באחד בתשרי וכו'. ולהכי לא מצי לאחורי מלעשר טפי מיום אחרון של אלול דבעינן היכירא בין חדש לישן ובמס' ר''ה (דף ח.) מפרש טעמייהו דר' אלעזר ור''ש וטעמא דר''מ: סקרתא. בלע''ז מצו''א שצובעין העשירי: הואיל והללו אומרים כך. דר''מ אומר באחד באלול ור''א ור''ש אומרים באחד בתשרי אני איני יודע הלכה כמי הילכך האלוליים כו': חוץ מן הקרח הזה. היינו ר''ע והא דגרסינן בכוליה הש''ס רבי יהושע בן קרחה היינו בן של ר''ע כדגרסינן התם (שבועות דף ו.) אמר לו ר' יהושע בנו של ר''ע לר''ע אלמא דבן עזאי היה חכם גדול והיה יודע להבחין איזה טעם יפה וה''נ הוי מצי למיקם אטעמייהו הי מיסתבר שפיר: מפי שמועה אמרוה. דבין ר''מ ור''א ור''ש אמרי מילתייהו מפי השמועה מפי חגי זכריה ומלאכי ולכן לא היה רוצה בן עזאי לסמוך על מעשיו ולקבוע הלכה בהכרעתו: ה' בתשרי וה' באב. שאחריו מצטרפין אע''פ שיש גרנות בינתיים: (רש"י)

תוספות ניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה בממוניה. אע''ג דלפני הזמן יכול לעשר ולשחוט ולמכור כיון שקבעו חכמים זמן דרך הוא להמתין עוד ולעשר הכל ביחד: ואי אפשר לעשר ביו''ט משום סקרתא. [וא''ת] תיפוק ליה משום דאין מקדישין בי''ט י''ל לא הייתי אוסר להקריבו שמא יבא להקדישו דהיינו גזירה לגזירה דהיא גופה לא אסור להקדיש בי''ט אלא מדרבנן כדאמרינן התם (ביצה דף לו:) דאין רוכבין ע''ג בהמה ומפרש טעמא שמא יצא חוץ לתחום וקאמר ש''מ תחומין דאורייתא לא גזירה שמא יחתוך זמורה ועוד מצי למימר דאפילו להקדישו היה יכול בי''ט משום שלמי שמחה כדאמר פ' שואל (שבת דף קמח:) מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ברגל ומיהו הא דאמר התם ובריש (תמיד נשחט) היינו דוקא חובות הקבוע להם זמן אבל אין קבוע להם זמן אין מקדישין ולא מסתבר שיהא מעשר כתובות הקבוע להן זמן כשיצריך להו לשלמי שמחה דא''כ נדרים ונדבות נמי שהרי יוצאין בנדרים ונדבות משום שלמי שמחה כדאמר במס' חגיגה (ד' ז:) ומ''מ כאן משמע דלא שייכי הנך שינויי דביו''ט של ר''ה קיימי וי''ל כיון דעשירי מאיליו קדוש אפילו לא קרא עשירי ולא שייך לאיסור הקדש כזה ביו''ט: חוץ מן הקרח הזה. פ''ה היינו ר''ע ור' יהושע בן קרחה הוא ר' יהושע בנו של ר''ע וקשה מי סני ליה להזכיר ר''ע בשמו שמזכירו בלשון גנאי כדכתיב (מ''ב ב) עלה קרח ובפ' שואל (שבת ד' קנב.) אמר מהכא לקרחינאה כמה ולגנאי נתכוין ובמס' מגילה (דף כח.) רבי שאל את רבי יהושע בן קרחה במה הארכת ימים [וכו'] ואמר לו רבי ברכני ואמר לו יהי רצון שתגיע לחצי שני ואילו ר''ע כשנשא בת כלבא שבוע בן מ' שנה היה וקבל עליו לעסוק בתורה ועסק מ' שנים ומ' שנה פרנס ישראל ובספרי (פרשה ברכה) תניא ד' חיו ק''כ שנה משה והלל ורבן יוחנן בן זכאי ור''ע וביום שמת ר''ע (קדושין דף עב.) נולד רבי ואפילו נולד ר' יהושע בשנה ראשונה שנשא בת כלבא שבוע לא היה כי אם שמונים כשנולד רבי ולכל הפחות היה ר' יהושע בן ק''מ שנה כשבירך רבי דבפחות מע' שנה לא היה מברכו שהן חיי שנות סתם אדם דכתיב (תהלים צ) ימי שנותינו ע' ואז היה רבי בן ס' שנה נמצא כשברכו להגיע לחצי ימיו לא ברכו רק י' שנה ומה ברכה היתה זו ועוד לכאורה מסתבר שלא נולד עד שעשה בי רב תרתי סרי ותרתי סרי שנין נמצא כשהיה ר' יהושע בן ק''מ שנה היה רבי יותר מחצי שניו ורבינו נסים פי' (קרחה) רבי אלעזר בן עזריה דאמר בירושלמי שהיה קרח (וא''ר יהושע מהכא לקרחינא) ור''ת מפרש שם אדם: מפי חגי זכריה ומלאכי. פ''ה וכיון דנבואה היא כהילכתא בלא טעמא היא וליכא למיקם עלה ע''י טעם איזה מהם עיקר ולא היה לו להזכיר נבואה דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה אלא היה לו לומר הלכתא גמירי לה ופרק כהן גדול (נזיר דף נג.) גבי רובע הקב עצמות וחצי לוג דם נמי אמר מפי השמועה אמרה מפי חגי זכריה ומלאכי ומיהו קשה מהא דדריש בפ''ק דר''ה (דף ח.) מקרא עשר תעשר מקיש מעשר בהמה למעשר דגן ר''מ סבר בא' באלול מה מעשר דגן סמוך לגמרו עשורו כו' ר''א ור''ש סברי מה מעשר דגן ר''ה שלו תשרי כו' וי''ל דאפ''ה כיון דהנך דרשות מפי השמועה חגי וזכריה ומלאכי לא היה יכול לברר איזה עיקר: (תוספות)

דף נח - ב

ונוטל אחד מן האלולין והשאר פטורין ממה נפשך אי באחד באלול ר''ה דאלול ותשרי מצטרפין ודאב פטורים ואי באחד בתשרי ר''ה דאב ואלול מצטרפין דתשרי פטורין מאי אמרת לצרפו לגורן אחר עשירי ודאי אמר רחמנא ולא ספק פשיטא מהו דתימא לגזור דילמא אתי למישקל מהנך קמ''ל: מתני' באי זה צד מעשרין כונסן לדיר ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהו שנים יכולין לצאת כאחת ומונין א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' והיוצא עשירי סוקר בסיקרא ואומר ה''ז מעשר לא סקרו בסיקרא ולא מנאן בשבט או שמנאן רבוצים או עומדים הרי אלו מתעשרין היה לו מאה ונטל עשרה עשרה ונטל אחד אין זה מעשר רבי יוסי בר' יהודה אומר מעשר קפץ אחד מן המנויין לתוכן הרי אלו פטורין מן המעושרין לתוכן כולם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים: גמ' ת''ר באי זה צד מעשר כונסן לדיר ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהו שנים יכולין לצאת כאחד אימותיהם מבחוץ והם מבפנים וגועות ויוצאות לקראת אמן ולפקינהו אינהו יעבור כתיב ולא שיעבירוהו ולשדי להו ירקא וליפקו לותיה אמר רב הונא גזירה משום לקוח ומשום יתום ת''ר {ויקרא כז-לב} כל אשר יעבור תחת פרט לטריפה שאינה עוברת תחת השבט מצוה למנותן בשבט לא מנאן בשבט או שמנאן רבוצים או עומדים מנין תלמוד לומר {ויקרא כז-לב} העשירי קדש מ''מ ואין לי אלא שקרא שמו עשירי לא קרא שמו עשירי מנין ת''ל {ויקרא כז-ט/י/לב/לג} יהיה קדש מכל מקום יכול היו לו מאה ונטל עשרה עשרה ונטל אחד יכול יהיו מעושרין ת''ל עשירי ואין זה עשירי ר' יוסי בר' יהודה אומר מעשר מאי טעמיה דר' יוסי בר' יהודה סבר ליה כאבא אלעזר בן גומל דתניא אבא אלעזר בן גומל אומר {במדבר יח-כז} ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר כשם שהתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה

רש"י ונוטל אחד מן האלולין. ולא שיכוין ויוציאנו בעשירי דהא כתיב לא יבקר אלא כמדומה כגון שמנאן רבוצין או עומדין דהשתא א''א לכווני דליהוי אחד מן האלולין עשירי אבל אם היה מעבירם בפתח תחת השבט לא ידע כי נפיק בריש עשרה וה''נ. אמרינן לקמן רבוצין או עומדין הרי אלו מעושרין: ודאב פטורין. דליכא מאותה שנה אלא חמשה: מאי אמרת לצטרפו. הנך חמשה דתשרי לגורן אחר עם אותן שיולדו לאחר כן באותה שנה עצמה יצטרפו עמהן בפרוס הפסח: לא אפשר. משום דעשירי ודאי אמר רחמנא דיהיה קודש ולא ספק כגון הכא דשמא אלו ה' דתשרי נפטרו כבר באותו שנטל מן האלולין דאלול ר''ה: פשיטא. דמן האלולין נוטל דאי מהנהו דאב לא ליהוי עשירי דשמא אלול ר''ה וליכא משנה שעברה אלא ה' וליכא בהו דין מעשר ואי מהנהו דתשרי אהנך י' דאב ואלול דילמא תשרי ר''ה וליכא נמי דין מעשר בהנהו ה' ותו דהנך י' באב ואלול לא ליהוו מעושרים: למישקל מהנך. דאב ותשרי: מתני' לצאת כאחד. שאם היו יוצאים כאחד יהיו תשיעי ועשירי מקולקלין כדלקמן: רבוצים. שכובים: ונטל עשרה עשרה. כלומר שלא מנאן אחד שנים ג' אלא י' בבת אחת נטל בכל פעם ופעם ומכל עשרה נטל אחד למעשר אין זה מעשר משום דצריך למנותן כדי שיהא עשירי למנינא קודש: טעמא דרבי יוסי מפרש בגמ': מן המנויין. מאותן שכבר עברו בפתח תחת השבט אע''פ שאינן עדיין מעושרין וכגון שמנה וחזר אחד מהן וקפץ לתוך הדיר דהמנויין הויין פטורין במנין הראוי כדמפרש בגמ' ומשום דאין ידוע איזה הפטור לכך כל מה שבדיר פטורין: מן המעושרין. מן המעושרות גופייהו: גמ' יתום. שמתה אמו קודם שנולד והשתא אי הוה שדו ירקא הוה נפיק נמי יתום דמיפטר ואע''ג דאיכא יתום דמיחייב כגון שנולד ואח''כ מתה אמו וההוא לא נפיק אלא ע''י ירקא מ''מ בהא דמעמיד אמותיהן של אלו מבחוץ ליהוי ליה הכירא ויהיה נזכר דיתום ולקוח לאו בני עשורי נינהו: טריפה אינה עוברת. כגון שנשברו רגליה מן הארכובה ולמעלה ולא מצי למיזל: ה''ג יכול היו לו מאה וכו': בשתי תרומות. ואע''ג דלא כתיב האי קרא דתרומתכם אלא בתרומת מעשר נפקא לן דמיירי בתרומה גדולה מדכתיב כדגן מן הגורן כלומר כתרומה גדולה שנוטל ישראל מגרנו והשתא איתקש תרומת מעשר לתרומה גדולה להאי מילתא דמה תרומה גדולה וכו': (רש"י)

תוספות ונוטל אחד מן האלולין. ואין שייך לאסור כאן משום לא יבקר כדאסר אפוקי בעל מום בריש עשרה בריש פירקין (דף נג:): כשם שהתרומה גדולה ניטלת מאומד. מן התורה אין שייך בה אומד דחטה אחת פוטרת את הכרי ולא נתנה בה תורה שיעור דראשית דגנך כתיב (דברים יח) אלא משום דבתרומת מעשר שייך אומד ששיעורה כתוב (במדבר יח) מעשר מן המעשר ובתרומה גדולה נמי תקנו חכמים שיעור שייך בה אומד ומיהו בזה אין להקשות תרומת מעשר לתרומה גדולה שיועיל במתכוין חטה אחת דהא כתיב מעשר מן המעשר ומיהו אם במתכוין מוסיף לכאורה מהני דלהכי מקיש לתרומה גדולה דנטלת מאומד למצוה כדי שיתרום בעין יפה שמתוך שירא שלא יטול פחות נוטל בעין יפה כדתנן פ''ק דתרומות (משנה ז) אין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין ובתוספתא גרס מה תרומה גדולה אינה ניטלת אלא באומד ובמחשבה וכן גרס ר''ת וגרס עלה בירושלמי בפ''ק דתרומות תני ר''א בן גומל לא במדה כו' ופרק כל המנחות באות מצה (דף נה. ושם) מסיים בברייתא דשמעתין ומה תרומה גדולה בעין יפה כו' והתם א''ר אלעזר בן גומל תורמים תרומת מעשר תאנים על גרוגרות במנין וגרוגרות על תאנים במדה משום עין יפה ולא נקט אינה ניטלת אלא במחשבה ובאומד אלא כדי שיעשה בעין יפה וא''ת סוף פרק כל הגט (גיטין דף ל: ושם) דמפרש אביי ישראל שאמר לבן לוי כך אמר לי אבא מעשר יש לך בידי או מעשר לאביך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו כיון דלא קייץ לא [הוי] מתקין ליה כור מעשר לאביך בידי או כור מעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו כיון דקייץ תקוני תקניה ומוקי לה כאבא אלעזר בן גומל דמקיש תרומת מעשר לתרומה גדולה וכשם שיש לו [רשות] לבעה''ב לתרום תרומה גדולה כך יש לו [רשות] לתרום תרומת מעשר והשתא כיון דאפשר באומד א''כ בלא קייץ נמי ניחוש דילמא תיקן מאומד י''ל נהי דעל בן לוי מצוה לעשות בעין יפה מ''מ בעה''ב אין לו לעשות עין יפה בשל אחרים ואפילו יש לו רשות אין לעשות להוציא עצמו מתרעומתן של כהן ולוי שלא יתרעמו עליו זה או זה אם יטעה באומד שלו וא''ת פ''ד דתרומות (מ''ו) הא דתנן המונה משובח והמודד משובח הימנו והשוקל משובח משלשתן ובירושלמי פ''ק דתרומות מקשה לה ומשני כאן לתרומה גדולה כאן לתרומת מעשר ותני ר''א בן גומל מנין שאין תורמין לא במדה ולא במנין ולא במשקל ת''ל ונחשב לכם תרומתכם והרמותם במחשבה אתה תורם ואין אתה תורם במשקל במדה ובמנין פירוש ההיא דאין תורמין בתרומה גדולה דלכ''ע מצותה מאומד וההיא דהמונה משובח בתרומת מעשר וכרבנן והא דמייתי ברייתא דאבא אלעזר בן גומל לאשמועינן דפליגי בתרומת מעשר וא''ת דבירושלמי אמר אההיא דהמונה משובח ממאי הוא משובח אמר רב הונא מן התורם באומד משמע דמאומד הוי תרומה אלא שהמונה משובח ואמר נמי התם א''ר הלל מתני' אמרה כן והשוקל משובח משלשתן פי' מכלל דאיכא שלשה בר משוקל וא''ר חנינא תפתר בשלשתן ולית ש''מ כלום ואי לרבנן לדידהו אין תרומת מעשר מאומד ואי כאבא אלעזר בן גומל האמר דמצוה לעשות מאומד ונראה לפרש דלר''א בן גומל נמי לא ילפינן אלא דמועיל מאומד ולא דשויה מצוה מאומד והשתא הא דמשני כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר היינו כר''א בן גומל וניחא השתא הא דמייתי עלה ברייתא דאבא אלעזר בן גומל א''נ מודו רבנן לאבא אלעזר בן גומל דמאומד הוי תרומה אבל אין מצוה לעשות מאומד וא''ת והיכי שרו רבנן לעשות מאומד א''כ הו''ל מרבה מעשרות יש לומר היינו במרבה במתכוין אבל כשמתכוין לאומד יפה לא חשיב מרבה ומיהו במידי דשרי מאומד משמע פ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נד: ושם) דלא חיישינן אי מרבה אף במתכוין דהא קתני תורמין תאנים על גרוגרות במנין ופריך דהו''ל מרבה על המעשרות ובתרומת מעשר איירי כדמוכח סיפא ומשני אבא אלעזר בן גומל היא ומשום עין יפה והתם במתכוין מרבה וכל מה שירצה להרבות חשוב עין יפה ונראה דלית ליה כדאבא אלעזר בן גומל המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין דבמעשר נמי שרי מאומד כדמוכח בשמעתין כדקאמר ומעשר קריה רחמנא תרומה דכתיב בו את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה ובמעשר ראשון איירי דכתיב בסיפיה דקרא נתתי ללוים לנחלה וקשה אסוגיא דשמעתין למה לי [לאוקמא] הכי דר''א בן גומל ורבי יוסי ברבי יהודה אית (תוספות)

דף נט - א

אף תרומת מעשר נטלת באומד ובמחשבה ומעשר קרייה רחמנא תרומה דכתיב {במדבר יח-כד} כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים לנחלה ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן ניטל באומד ובמחשבה אף מעשר בהמה ניטל באומד ובמחשבה אמר רבא עשירי מאליו הוא קדוש מנא ליה לרבא הא אילימא מהא דתניא אין לי אלא שקרא שמו עשירי לא קרא שמו עשירי מנין ת''ל עשירי יהיה קדש מ''מ ודלמא עשירי הוא דלא קרייה קדש קרייה אלא מהא דתניא קרא לתשיעי עשירי ויצא העשירי ולא דבר התשיעי נאכל במומו והעשירי מעשר ודלמא שאני התם דאיברר ליה עשירי אי נמי דאחוי עילויה אלא מהא דתניא קרא לתשיעי עשירי ומת עשירי בדיר תשיעי נאכל במומו וכולם פטורין מ''ט כולם פטורים לאו משום דקדש ליה עשירי ודלמא דאיפטרו במנין הראוי דהאמר רבא מנין הראוי פוטר אלא מהא דתניא קרא לתשיעי עשירי ונשתייר עשירי בדיר התשיעי נאכל במומו והעשירי מעשר והתניא תשיעי חולין תני תנא קמיה דרב ששת הא מני ר''ש בן יהודה היא דתניא ר''ש בן יהודה אומר משום ר''ש

רש"י באומד. שמאמד בדעתו כך וכך יש בכרי הזה ולפי אומדנותו נוטל תרומה: במחשבה. שמחשב [ואומר] שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה כדאמרינן (דמאי פ''ז מ''ד) לגבי לוקח יין מבין הכותים ולהכי קרי ליה מחשבה משום דאינו מונה אותן אי נמי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ותרוייהו אומד ומחשבה נפקא לן מונחשב: איתקש. בריש פירקין (לעיל נג:) ואת מעשרותיכם בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה וא' מעשר דגן: קדוש מאליו. שאם מנה עשר ונשתייר עשירי בדיר אע''פ שלא יצא ולא מנאו קדוש מאליו: ודילמא עשירי לא קרייה רחמנא. דליהוי ליה דין מעשר להעלותו לירושלים ולהקריבו אלא קדוש גרידא קרייה רחמנא דקדושה חלה עליו ואינו נאכל אלא במומו ענין אחר ודילמא עשירי לא קרייה שלא קרא שמו עשירי אלא קדש קרא שמו ולהכי הוי מעשר אבל היכא דלא קראו כלל לא ליהוי קדוש כשאר מעשר. ולא מפי המורה: דאיברר ליה עשירי. שלפי שיצא בסוף תשעה נברר מעצמו שהוא עשירי ולכך הוי כשאר מעשר אע''פ שלא קרא עליו שם אי נמי ברייתא קמיירי כגון דאחוי עליה כשיצא הראה עליו באצבעו שיהא מעשר אלא שלא דבר בפיו אבל היכא דנשתייר בדיר ולא קרא לו שם לא שמעינן אכתי דליהוי קדוש כשאר מעשר: תשיעי נאכל במומו. הואיל וקראו עשירי דתמורת שם מעשר מקדש לפניו ולאחריו כדלקמן אבל האחרים מיהא לא נפטרו אז הואיל והוא תשיעי למנין הבהמות: וכולם פטורין. השמונה שיצאו כבר: דקדש ליה עשירי. מאליו בדיר אע''פ שלא יצא: במנין הראוי. כשיצאו תשעה בפתח היה שם מנין הראוי לעשר שעדיין היה עשירי קיים שהיה ראוי לצאת אחריהם ולפוטרן וכיון דראוי לצאת דמי כמאן דיצא כבר ופטר את המנין ולקמן מפרש טעמא אבל איהו גופיה מיהא לא הוה קדוש עד שיצא: והעשירי מעשר. אלמא אע''ג דלא יצא קדוש מאליו בדיר והשתא פריך אהך ברייתא דקתני התשיעי נאכל במומו והתניא וכו': (רש"י)

תוספות להו דהדדי לימא דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן אחד מעשרה אף מעשר בהמה אחד מעשרה בלא העברה תחת השבט אלא שיש עשר לפניו ונוטל אחד מהם י''ל מייתי דאבא אלעזר לומר דילפינן תרומת מעשר מתרומה גדולה לענין אומד אע''פ שאין סברא ללמד (לגבי) הכי דתרומה גדולה אין לה שיעור ותרומת מעשר יש לה שיעור ומקשינן להו אהדדי אע''ג דהוי [כעין] אפשר (מאומד אפשר) משאי אפשר והכי נמי ילפינן מעשר בהמה ממעשר דגן דמפקינן קרא ממשמעותיה דכתיב כל אשר יעבור ופי' זה אינו מתיישב ללב ונראה לפרש דלר''י בר' יהודה הוי מעשר אע''פ שאין שוין במכניס לדיר להתעשר דמסתמא אז אין דרכם להיות שוין הילכך צריכה לאוקומה כאבא אלעזר בן גומל דשרי מאומד ולא חייש למרבה במעשרות כדפרישית או לכל הפחות שרי בעין יפה כדאי' בהדיא במנחות (דף נד:) ואי לאו דאבא אלעזר אמינא אע''ג דבמעביר לא חיישינן בשוין בכי האי גונא שנוטל אחד מעשרה דילפינן ממעשר דגן בעינן שוין וא''ת כיון דאבא אלעזר שרי אפילו במעשר אמאי איצטריך לאוקומי במנחות (שם) הא דאמר ר' אלעזר בר' יוסי אבא היה נוטל עשרה גרוגרות שבמקצוע על תשעים שבכלכלה והיינו בתרומת מעשר לוקמה במעשר גופה י''ל נהי דר' יוסי ברבי יהודה סבר מעשר כיוצא בו אמר דילמא אבא אלעזר לית ליה ההוא סברא ועוד ניחא ליה לאוקמה בתרומת מעשר משום דמוכח רישא דבתרומה איירי מדקתני תורמין: אף תרומת מעשר נטלת באומד ובמחשבה. וא''ת והא עיקר מחשבה בתרומת מעשר כתיב דכתיב ונחשב לכם תרומתכם והאי קרא בלוים כתיב י''ל כדכתיב כדגן מן הגורן דהיינו תרומה גדולה דמשמע דגן שישראל מפריש מגורנו משמע שפשוט לו יותר בתרומה גדולה ובגיטין (דף לא.) פ''ה הא דיליף תרומת מעשר מתרומה גדולה לענין אומד הוא דיליף אבל מחשבה ילפינן בתרוייהו מונחשב ונראה דרבנן לא פליגי אאבא אלעזר לענין מחשבה אלא לענין אומד ואת''ל דפליגי שמא יש בו שום טעם דלא מוקמי ממשנה בתרומת מעשר אע''ג דכתיב בגופיה כדאשכחן לענין מוקף כדאמר בירושלמי פרק שני (דקראוה כל התרומה כולה מלמדה ולימדה) חוץ מתרומת מעשר שמלמדת ואינה למידה דבתרומת מעשר כתיב ממנו לומר דבעינן מוקף ומוקמינן ליה בתרומה גדולה ולא בתרומת מעשר דבמס' בכורים (פ''ב מ''ה) תנן תרומת מעשר שוה לבכורים בשתי דרכים נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כבכורים והא דפריך בפ' כל הגט (גיטין דף ל:) גבי תרומת מעשר וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף מעמיד ר''ת מדבריהם דמדאורייתא לא בעי מוקף ומיהו נראה דלענין מחשבה לא פליגי מדפריך בריש האיש מקדש (קדושין דף מא:) גבי הא דיליף שליחות מתרומה מה לתרומה שכן נטלת במחשבה משמע דלכולי עלמא פריך והיינו תרומת מעשר דכתיב בה אתם גם אתם ומיהו לפי מה שפי' הקונטרס במחשבה פליגי דמשום מחשבה מוקי ר' יוסי בר' יהודה בשמעתין כאבא אלעזר בן גמלא ומתוך פירושו משתמע דאפילו בתרומה גדולה לית להו מחשבה דאי אית להו מחשבה לא הוה צריך למימר דסבר כאבא אלעזר בן גמלא דאפילו לרבנן נמי מצינו למילף מחשבה במעשר מדקרייה רחמנא תרומה ומיהו מצי למימר דמשום תרומת מעשר שבו קרייה רחמנא תרומה: במחשבה פ''ה נותן עיניו בצד זה לשם תרומה ואוכל בצד זה ואע''פ שלא . הפריש משמע שרוצה לומר משום דכתיב ונחשב שרי לאכול בלא הפרשה ושרינן נמי בשתיקה על ידי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה וכל זה דנפקא לו מונחשב עוד פירש לשון אחר במחשבה מחשב ואומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש ואע''פ שעתה אינו מפריש כלום ורוצה לומר דדיבור צריך והא דשרי בלא הפרשה קרי מחשבה ואשכחן נמי דקרי למחשבה דיבור כמו (ב''מ דף מד.) על כל דבר פשע דאמר לחייב על המחשבה כמעשה ונראה דבלא דיבור נמי הוי תרומה מדתנן במס' תרומות (פ''א מ''ו) חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתם תרומה וחשיב אלם ובירושלמי מפרש טעמא משום ברכה ובמס' שבועות פ''ג (דף כו:) משמע בהדיא דשרי כשגמר בלבו אע''ג שלא הוציא בשפתיו דכתיב כל נדיב לב וקאמר תרומה וקדשים הוו להו שני כתובים הבאים כאחד ולא ילפינן מינייהו שבועה ובמה שאוכל בלא הפרשה אין קפידא דלכולי עלמא שרי בכ''מ אע''פ שאין מפריש עתה כדמוכח ההוא דהלוקח יין מבין הכותים דשרי לכ''ע אי לאו משום ברירה אי משום דחיישינן לבקיעת הנוד ויש מקומות דשרינן מעשר שני לצפונו וא''ת כיון דשרינן תרומה על ידי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות בי''ט הא תנן פ' נוטל (שבת דף קמב.) מעלין המדומע באחד ומאה ופריך והא מתקן ושני ר' אלעזר בר''ש היא דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה ולהכי לא חשיב מתקן כיון דאפשר במחשבה י''ל מדומע שאני שכבר נתקן אבל תחלת תיקון לא שרינן מטעם דאפשר במחשבה ואפילו דמאי אסור לתקן בשבת כדמוכח פ' במה מדליקין (שם דף לד.) ואע''ג דשרי ליה בנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר כדמוכח פ''ק דחולין (דף ו:) גבי ר''מ שאכל עלה של ירק בבית שאן: איתקש מעשר בהמה למעשר דגן. פ''ה מדכתיב עשר תעשר כדאמרינן בריש פירקין צ''ל דלית ליה הא דאמר [רבא] לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר ועוד בריש פירקין דרשינן היקשא אחרת והבאתם שמה מעשרותיכם לר' עקיבא ושמא לא אתקש אלא לענין הבאה מיהו לרבא קשה היכי מפרש טעמא דרבי יוסי בר' יהודה וכן בזבחים פרק ב''ש (דף מה.) דרשינן קדשי עובדי כוכבים אין עושים תמורה מדאיתקש תמורה למעשר בהמה ומעשר בהמה למעשר דגן ובמעשר דגן כתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים וי''ל לענין לעשר מזה על זה כגון ממין על שאינו מינו דהוי כעין חדש על ישן לגבי הכי דוקא אומר לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר: (תוספות)

דף נט - ב

אף התשיעי אינו קדוש אלא א''כ נעקר שם עשירי הימנו והדין נותן ומה אחד עשר שהוא עושה קדושה ליקרב אינו קדוש אלא א''כ נעקר שם עשירי הימנו תשיעי שאין עושה קדושה ליקרב אינו דין שאם נעקר שם עשירי הימנו אין אי לא לא היא הנותנת אחד עשר שהוא עושה קדושה ליקרב אי נעקר שם עשירי הימנו אין אי לא לא תשיעי שאינו עושה קדושה ליקרב אע''ג דלא נעקר שם עשירי הימנו אי נמי אחד עשר דאיברר ליה עשירי אי נעקר שם עשירי הימנו אין אי לא לא תשיעי דאכתי לא איברר ליה עשירי ואע''ג דלא נעקר שם עשירי הימנו תו לא מידי אמר רבא מנין הראוי פוטר מנא ליה לרבא הא אילימא מהא דתנן קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין מנויין גופייהו דאיפטרו לאו במנין הראוי ודלמא דעשר עילוייהו ההיא לא מצית אמרת הא תני מן המעושרין לתוכן ודלמא מאי מעושרין מעשר דוקא דיקא נמי דקתני ירעו אלא אמר רבא אמר קרא {ויקרא כז-לב} יעבור ולא שכבר עבר מאי שכבר עבר אי דעשר עילוייהו צריכא למימרא אלא לאו דאיפטרו להו במנין הראוי שמע מינה תניא כוותיה דרבא היו לו עשרה טלאים והכניסן לדיר ומנה חמשה ומת אחד מהם אם מן המנויים מת מונה ומשלים עליהם ואם משאינן מנויים מת מנויים פטורין ושאינן מנויים מצטרפין לגורן אחר ואמר רבא היו לו י''ד טלאים והכניסן לדיר ויצאו ששה בפתח זה וארבעה בפתח זה וארבעה נשתיירו שם אותם ארבעה אם בפתח הששה יצאו נוטל אחד מהם והשאר מצטרפין לגורן אחר ואם לאו ששה פטורין וארבעה ארבעה מצטרפין לגורן אחר יצאו ארבעה בפתח זה וששה בפתח זה ונשתיירו שם ארבעה אם אותם ארבעה בפתח הששה יצאו נוטל מהם אחד והשאר פטורים ואם לאו ארבעה וששה פטורים וארבעה מצטרפין לגורן אחר יצאו ארבעה בפתח זה וארבעה בפתח זה ונשתיירו שם ששה אם אותן ששה יצאו בפתח אחד נוטל מהם אחד והשאר פטורים ואם לאו ארבעה פטורים וששה מצטרפין לגורן אחר מאי קמ''ל דמנין הראוי פוטר והאמר רבא חדא זמנא מהו דתימא ודאי מנין הראוי אמרינן ספק מנין הראוי דחזי להכא ודחזי להכא לא אמרינן קמ''ל ואמר רבא היו לו חמשה עשר טלאים לא יאמר אברור עשרה ואכניסם לדיר ואטול מהם אחד והשאר פטורים אלא כונסן לדיר ומוציא עשרה ונוטל מהם אחד והשאר מצטרפין לגורן אחר תניא נמי הכי היו לו חמשה עשר טלאים

רש"י אף התשיעי. דכי היכי דאם קרא לאחד עשר עשירי אינו קדוש אלא א''כ נעקר שם מעשר מן העשירי שלא קרא לעשירי עשירי אלא תשיעי וכדאמרינן לקמן במתניתין זה הכלל כל שלא נעקר וכו' ובסיפא דהך ברייתא מפרש טעמא משום דאחד עשר עושה קדושה ליקרב א''נ אחד עשר דאיברר כו' אף תשיעי אם קראו עשירי לא יהא נאכל אלא במומו אא''כ נעקר שם העשירי מן העשירי כגון שקראו תשיעי ולהכי הכא דלא נעקר אמרינן דהתשיעי חולין והדין נותן גבי תשיעי נמי בעינן דליהוי נעקר שם עשירי ממנו כלומר מן העשירי עצמו: ליקרב. כדאמרינן לקמן שאם קרא לאחד עשר עשירי קרב שלמים ומפקינן מקרא ואע''פ שהוא חמור כל כך אינו קדוש אלא א''כ נעקר מן העשירי שם עשירי כגון שקרא לעשירי תשיעי וכדאמרי' לקמן זה הכלל כו': תשיעי שהוא קל כל כך שאינו עושה קדושה ליקרב. אע''פ שקראו עשירי אינו קרב אלא קדוש להא מלתא גרידא דאינו נאכל אלא במומו כדלקמן אינו דין וכו': אי לא לא. ליהוי קדוש כלל: היא הנותנת. מהדר הש''ס דודאי גבי תשיעי דין הוא דאע''ג דלא נעקר שם עשירי הימנו דלהוי חל עליה קדושה שלו משום דגבי אחד עשר דין הוא דאי נעקר אין אי לא לא משום דקדושה שלו חמורה היא שהרי קרב כדלקמן ולכך דין הוא דבעינן עקירה עד דתיחול על ההיא קדושה חמורה: אבל תשיעי דקדושתו קלה דאינו קדוש לקרב. אלא שלא יהא נאכל אלא במומו דין הוא דההיא קדושה קלה תיחול בדבר קל כגון דקראו עשירי ואע''ג דלא נעקר שם מעשר מן העשירי עצמו: אי נמי. איכא למימר טעמא אחרינא: י''א דאיברר ליה עשירי. שכבר יצא העשירי קודם שיצא האחד עשר ונברר מעצמו שהוא מעשר ולהכי דין הוא דלא ליהוי אחד עשר קדוש אע''פ שקראו עשירי אא''כ נעקר שם מעשר מן העשירי דלאחר עשירי גמור היכי אפשר עשירי אחר בסמוך לו: אע''ג דלא נעקריה. ואזיל וקראו עשירי לזה: תו לא מידי. ליכא למימר בהאי דינא דקאמר היא הנותנת דודאי דין הוא דתיהוי קדוש אע''ג דלא נעקר: מנין הראוי פוטר. שאם היה לו עשרה טלאים והכניסן לדיר ומנה תשעה או שמונה ומת אחד מן הנשארים בדיר או יצא בפתח אחר שלא נתקדש העשירי פטורין אלו שמנה כבר משום דהוו מנין הראוי דבשעה שמנאן היו ראויין אלו שבדיר לצאת ולהתעשר העשירי עם אלו למנין דהשתא משמע לן דהיינו מאותו מנין שלא גמר עדיין שלא מנה אלא תשעה או שמנה כדפרישנא לעיל: לתוכן. בדיר כולן פטורין משום דאיערב דהנהו שמנוין כבר פטורין אע''פ שעדיין לא עישר עליהן: ודילמא דעישר עלייהו. והיינו מן המנויין כלומר מאותן שמנה ועישר עליהן: מעשר. כלומר מן המעשרות עצמן: ירעו. משום דכל חד וחד איכא לספוקי דהיינו הוא המעשר: אלא לאו דאיפטרו וכו'. דהכי משמע ולא שכבר עבר בראוי דבשעה שעבר היה ראוי להתעשר מאלו שבדיר דההוא ודאי משום דאיפטר במנין הראוי: ומנה חמשה. לאו דוקא נקט ה': מנויין פטורין. משום דהוו מנין הראוי: בפתח זה. שהיה לדיר שני פתחים: נוטל אחד מהם. דהואיל ויצאו עשרה באותו פתח: והשאר. הארבעה שיצאו בפתח אחר מצטרפין לגורן אחר דבמנין הראוי לא אפשר למפטרינהו להני משום שבשעה שיצאו בפתח אחד לא היה מנין ראוי דלא נשתיירו בדיר אלא ד' וד' לא אפשר לאיצטרופי לד' דליהוו בני עשורי: ואם לאו. שלא יצאו הארבעה בפתח הששה אלא או נשתיירו בדיר או יצאו בפתח הארבעה אחרים: ארבעה ראשונים והששה פטורין. משום דכי יצאו הארבעה תחלה הוו מנין ראוי דאכתי אישתייר בדיר עשרה שראוין להצטרף להם ולעשר עליהם וארבעה אחרונים שנשתיירו או יצאו בפתח שלישי מצטרפין לגורן אחר: אם אותן ששה שנשתיירו יצאו בפתח אחד מהן. כלומר בפתח הארבעה הראשונים או בפתח הד' האחרונים: נוטל אחד מהם. דהוו י' בפתח אחד: ואם לאו. שלא יצאו לא בפתח אלו ד' ולא בפתח אלו ד' אלא בפני עצמן או נשתיירו בדיר: ארבעה ראשונים וארבעה אחרונים פטורין. דכל ד' וד' שיצאו הניחו אחרים כדי להצטרף להן ולהתעשר עליהן דהנהו ששה שנשתיירו שדינן בין להכא בין להכא: ודאי מנין הראוי. כגון שמנה ה' או ו' ונשתיירו בדיר כדי לצרף להן וליכא בדיר אלא אותו פתח דוודאי הוא דאותן שנשתיירו ראויין לצאת דרך אותו פתח עצמו ולהתעשר עם אלו שמנה כבר: אבל ספק מנין הראוי. כגון שיצאו בשני פתחים ארבעה בפתח זה וארבעה בפתח זה דהנך ששה שנשתיירו ליכא למיקם עלייהו אי יצאו בפתח זה או בפתח זה וכיון דספק הוא אימא דלא אמרינן מנין הראוי למישדינהו בין להכא בין להכא לפטור את כולן קמשמע לן. ענין אחר הא דחזו הנך להכא ולהכא דשדינן להו בין להנך ארבע בין להנך ארבע היינו חשוב ספק ומפי המורה: ט''ו טלאים. לא נקט משום דווקא אלא אורחא דמילתא לצרופי חמשה בהדי חמשה: (רש"י)

תוספות אין פירוש לקטע זה (תוספות)

דף ס - א

לא יאמר אברור עשרה ואטול מהן אחד והשאר פטורים אלא כונסן לדיר ומוציא עשרה ונוטל מהן אחד והשאר מצטרפין לגורן אחר והתניא תשעה עשר טלאים לא יאמר אברור עשרה ואטול מהן אחד והשאר פטורין אלא כונסן לדיר ומוציא עשרה ונוטל מהן אחד והשאר פטורין תרגמה רב הונא בר סחורה קמיה דרבא בריגלא בדיר שיש לו שני פתחים עסקינן ויצאו ט' בפתח זה וט' בפתח זה דהאיך חד חזי להכא ולהכא ולישני ליה כגון שמנה תשעה וכי מטא עשרה קרי חד מרישא קסבר עשירי מאליו קדוש ולישני ליה בגורן ומנאן זוגות זוגות קסבר עשירי למנין בהמות הוא קדוש אר''נ בר יצחק זכאי אימיה דרב הונא בר סחורה דשני ליה שמעתא בריגלא כשמעתיה: מתני' יצאו שנים כאחת מונה אותם שנים שנים מנאן אחד תשיעי ועשירי מקולקלין קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין התשיעי נאכל במומו והעשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים ועושה תמורה דברי ר' מאיר א''ר יהודה וכי יש תמורה עושה תמורה אמרו משום ר''מ אילו היה תמורה לא היה קרב קרא לתשיעי עשירי ולעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי אין אחד עשר מקודש זה הכלל כל שלא נעקר שם עשירי ממנו אין אחד עשר מקודש: גמ' אמר ר' יוחנן מנאן זוגות זוגות קינטרן קינטרן עשירי למנינו הוא קדוש למנינו מאי רב מארי אמר למנין שלו הוא קדוש רב כהנא אמר למנין בהמות הוא קדוש תנן יצאו שנים כאחת מונה אותן שנים שנים מנאן אחד תשיעי ועשירי מקולקלין בשלמא למאן דאמר למנין שלו הוא קדוש משום הכי הוו תשיעי ועשירי מקולקלין ולעשירי קא קרי ליה תשיעי ולאחד עשר עשירי אלא למאן דאמר למנין בהמות הוא קדוש לתשיעי תשיעי קא קרי ליה ולעשירי עשירי קא קרי ליה אמר לך רבי יוחנן כי אמינא אנא היכי דאיכוין לאפוקי זוגות זוגות היכא דנפק ממילא לא תא שמע מנאן למפרע עשירי שבמנין הוא קדוש בשלמא למאן דאמר למנין בהמות הוא קדוש שפיר אלא למ''ד למנין שלו הוא קדוש עשירי חד קרי ליה אמר רבא הואיל ואיתיה במנינא פרסאה דקרו לעשרה חד:

רש"י לא יאמר אברור עשרה. הכחושים והשאר פטורין משום דלא נשתיירו אלא חמשה דלאו בר עישורי נינהו: אלא כונסן לדיר. כולן בין כחושים בין שמנים ותרי מילי אשמועינן חדא דאינו יכול לברור הכחושים וחדא אע''ג דלא נשתיירו אלא חמשה לא מצי למימר דליהוו פטורין לגמרי אלא מצטרפין לגורן אחר וכמדומה דלא איצטריך למימר דהא אמרינן לעיל (דף נז:) דחמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן מצטרפין לעשרה אלא הכי פירושו לא יאמר וכו' והשאר ליהוו פטורין עכשיו שלא אכניסם בדיר עם האחרים ואע''פ שהגיע הגורן אוכל למכרן ולשוחטם הואיל ולאו בני עשורי נינהו דאין הגורן קובע אלא דבר הראוי למעשר והנך חמשה לאו בני עשורי נינהו אלא כונסן לדיר כולן ביחד ומוציא עשרה והשאר מצטרפין לגורן אחר על כרחו שהוקבע בדיר למעשר ולא יוכל למכור ולשוחטם: בריגלא. בשבת שלפני הרגל שבו דורשים הלכות הרגל: דהאיך חד. שנשתייר באחרונה הוי מנין הראוי בין להכא ובין להכא ופוטר את כולן והוא עצמו קדוש הוי בין שיצא בין שנשתייר באחרונה דעשירי קדוש מאליו: קרא חד מרישא. שלא קראו עשירי אלא התחיל למנות כבתחלה אחד שנים שלשה ונמצא דהתשעה עשר היה עשירי ואפילו התשעה שמנה מתחלה נפטרו במנין הראוי: מאליו קדוש. אע''פ שקראו אחד ונמצא שהתשעה אחרונים לא יהו פטורין: זוגות זוגות. שנים כאחד וזוג עשירי לא היה רק אחד ויפטרו כולן במנין הראוי דההוא חד בתרא חזיא להכא ולהכא: למנין בהמות. דלא אזלינן אחר פיו שאומר אחד שנים אלא אחר בהמות שהוציא וכיון שהוציא חמש זוגות שהן עשרה בהמות הוי חד מינייהו קדוש ואינך כולן דהוציא לאחר כן במאי ליפטרי הא לא הוי מנין הראוי: זכאי אימיה דרב הונא בר סחורה דאשנייה ליה לרבא כשמעתיה. כלומר זכתה אמו של רב הונא בר סחורה שילדה בן כמותו שידע לתרץ לרבא שמועתו בתוך הדרשא ותרצה לו בשיטת שמועתו דהא דקאמר לעיל מנין הראוי פוטר והכי קא מתרץ רב הונא הכא דהא חד חזי להכא וחזי להכא: מתני' תשיעי ועשירי מקולקלין. כלומר אותו שקרא הוא תשיעי דהיינו עשירי ואותו שקרא הוא עשירי דהיינו אחד עשר עומדים לקלקלה שהוא סבור על התשיעי שהוא חולין ועל העשירי שהוא מעשר ואם עשה כן ולא נמלך בב''ד הרי הן מקולקלין כדקתני סיפא קרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי העשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים. פ''א הויין מקולקלין דלא חל עליהן קדושה ליקרב אלא נאכלין במומן דאע''ג דבעלמא אם קרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי העשירי קרב מעשר והאחד עשר קרב שלמים כדלקמן הני מילי היכא דלא טעה אלא מתשיעי ואילך אבל הכא כל המנין למעלה מתשיעי דקרא לשמיני שביעי ולשביעי ששי או לתשיעי שמיני לא הוו עשירי ואחד עשר קדושים ליקרב הואיל וטעה כל כך והא דקתני יצאו שנים כאחת לא מיירי מתשיעי ועשירי דהא מתשיעי ואילך קמפרש רבא דינא בגמרא אלא הכא מיירי כגון דטעה בחשבון מתשיעי ולמעלה כגון שיצאו שנים בשמיני וקראן שמיני אי נמי יצאו שנים בשביעי וקראן שביעי והא דקתני לקמן מנאן למפרע העשירי קדוש ההוא כדמפרש טעמא דמייתי לה במנינא דפרסאי דקרו לעשרה חדא ואית דמפרשי משום הכי מקולקלין דמיירי כגון דנתכוין למנותן אחד ובמס' נזירות בפ' ב''ש (דף לב.) אמרינן גבי מעשר טעותו ולא כוונתו ולא נהירא משום דא''כ אפי' קרא לתשיעי עשירי נמי ליהוי מקולקל בלא יצאו שנים כאחת ועוד למאן דפליג התם דאמר טעותו ואפי' כוונתו מאי איכא למימר ובנמוקי ר' מצאתי דמקולקלין היינו דקדושה חלה עליהן ומספקא ליה אמאי נקט לשון מקולקלין והכי נהירא טפי ואיכא למימר דפרושי קמפרש במשנה עצמה מ''ט מקולקלין משום דקרא לתשיעי עשירי וכו': קרב שלמים. בגמ' מפיק מקרא: וכי יש תמורה. דאחד עשר שקראו עשירי היינו תמורת מעשר ובמס' תמורה (דף יג.) גמרינן דאין תמורה עושה תמורה משום דכתיב תמורתו ולא תמורת תמורתו: אילו היה תמורה. אותו אחד עשר לא היה קרב דתמורת מעשר אינה קריבה כדגמרינן במס' תמורה (דף ה:) [מעשר העברה העברה מבכור ובבכור דרשינן הם קריבין ואין תמורתו קריבה] אלא ודאי מדקרב שלמים הקדש ראשון חשבינן ליה ולכך עושה תמורה כדין שלמים אחרים: ממנו. מן הי' עצמו: גמ' קונטרין. למאות שמנה כל מאה ומאה ביחד: למנין שלו הוא קדוש. מנין י' שהוא מונה שלאחר שמנה ט' מאות הוי הק' עשירית קודש: למנין הבהמות. דלא אזלינן בתר מנין שלו אלא כשמנה ה' זוגות בהמות שהן י' בהמות הוי מיד מעשר בתר מנינו: ולי' י' קא קרי ליה. האי קא קרי ליה לאו דוקא אלא כלומר אמאי מקולקלים הא אמרת דט' למנין בהמות הוי ט' וי' הוי עשירי דלא חיישינן למנין שלו וכיון דלא חיישינן אחד עשר שהוא קורא עשירי ועשירי שהוא קורא תשיעי אמאי מקולקלין ליהוי אחד עשר שלמים ועשירי מעשר: היכא דנפק ממילא לא. אמרינן למנין בהמות קדוש אלא בתר מנין שלו נמי אזלינן: מנאן למפרע. שהראשון שיצא קרא עשרה והב' תשעה והג' שמנה וכן כולם עד אחד העשר שבמנין שקרא אחד הוי קדוש: (רש"י)

תוספות יצאו שנים כאחד מונה אותן שנים ואם מנאן אחד תשיעי ועשירי מקולקלין. פ''ה כגון שיצאו שנים כשהגיע לששה או לשבעה ומנאן אחד ועל כן קרא העשירי למנין בהמות תשיעי והאחד עשר עשירי אע''ג דבסמוך אמר קרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי עשירי מעשר ואחד עשר שלמים הכא מקולקלין משום דמנה אחד בשנים שיצאו כאחד ומספקא לן אם נעשין כאחד ע''י שמנאן אחד או לא ואע''ג דאיכא מ''ד בגמרא עשירי למעשר בהמות קדוש דמה שמנאן אחד משוי ליה ספיקא ואותו הקרוי תשיעי הוי ספק תשיעי ספק עשירי והקרוי עשירי הוי ספק עשירי ספק קדוש ליקרב: (תוספות)

דף ס - ב

קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי: ת''ר מנין שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשין ת''ל {ויקרא כז-לב} וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש יכול שאני מרבה אף שמיני ושנים עשר אמרת הואיל והוא קדוש וטעותו מתקדשת מה הוא אינו מקודש אלא בסמוך אף טעותו אינה מתקדשת אלא בסמוך והתניא מה הוא מיוחד אף טעותו מיוחדת תאני תנא קמיה דר' יוחנן הא מני ר' אלעזר ב''ר שמעון היא דתניא ר' אלעזר ב''ר שמעון אומר לעולם אין אחד עשר קדוש עד שישתוק בתשיעי ויקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי סבר לה כרבי יהודה דאמר טעות מעשר תמורה הוי וסבר לה כאבוה דאמר אין מימר חוזר ומימר אמר רבא יצאו שנים בתשיעי קראן תשיעי עשירי וחולין מעורבין זה בזה עשירי מאליו קדוש לתשיעי תשיעי קא קרי ליה קראן עשירי עשירי ותשיעי מעורבין זה בזה מ''ט עשירי קא קרי להו לתרוייהו יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה קראן אחד עשר עשירי וחולין מעורבין זה בזה הא תו למה לי היינו הך הא קמ''ל דכל בת אחת תרווייהו קא קדשי ואע''ג דלא נעקר שם עשירי הימנו יתיב רב כהנא וקאמר ליה להא שמעתא אמר ליה רב אשי לרב כהנא והלא לא נעקר שם עשירי הימנו ותנן זה הכלל כל זמן שלא נעקר שם עשירי הימנו אין אחד עשר מקודש הני מילי בזה אחר זה אבל בבת אחת תרוייהו קא קדשי בזה אחר זה בהדיא קתני לה קרא לתשיעי עשירי ולעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי אין אחד עשר מקודש זה הכלל לאיתויי מאי לאו לאיתויי בבת אחת לא לאיתויי יצא עשירי ולא דבר דהא לא נעקר שם עשירי הימנו דאי לא תימא הכי הא דתניא יצאו שנים בעשירי ולא קדם אחד מהן את חבירו וקראן עשירי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה והלא לא נעקר שם עשירי הימנו אלא לאו משום דאמרינן כל בבת אחת תרוייהו קא קדשי אי משום הא לא איריא הכא במאי עסקינן דקדים חד מינייהו ואפיק לרישיה וקרייה אחד עשר והדר איערוב ונפוק בהדדי וקרינהו עשירי דהא נעקר שם עשירי הימנו והא לא קדם קתני מאי לא קדם דהדר איערוב וכמאן דלא כרבי דאי רבי האמר אחד עשר לא הוי עקירה אפי' תימא רבי כי אמר רבי היכא דאית ליה בהמות טובא דאמרי' חד עישורא קאמר הכא דלית ליה בהמות טפי מאי רבי דתניא קרא לעשירי אחד עשר ולאחד עשר עשירי אין אחד עשר קדוש דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר אחד עשר קדוש כלל אמר רבי כל זמן שלא נעקר שם עשירי הימנו אין אחד עשר קדוש אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון דאית ליה בהמות טובא דאמרינן חד עישורא קאמר יצאו שנים בעשירי תנא חדא ירעו ותנא חדא יקריבו ותניא אידך ימותו לא קשיא הא דתנא ירעו רבנן היא דאמרי אין מביאין קדשים לבית הפסול

רש"י וכל מעשר בקר וצאן. משמע בין שקראו הוא עשירי בין שהיה עשירי למנין ולא קראו עשירי: שמיני ושנים עשר. אם קראם עשירי: מה הוא. העשירי גמור אינו מקודש אלא בסמוך לו שאין לך סמוך בו יותר מגופו: אף טעותו. מה שהוא טעה וקרא עשירי אינו מקודש אא''כ שטעה באותו שסמוך למעשר גמור כגון תשיעי ואחד עשר שהן סמוכין לו זה מלפניו וזה מלאחריו: מיוחד. שהעשירי אינו אלא אחד: אף טעותו מיוחדת. שאם טעה בתשיעי ובאחד עשר לא היו שנים מקודשין אלא אחד מהם והיכי אמרת דכולהו מקודשים: עד שישתוק בתשיעי. שאילו קראו עשירי לא ליהוי אחד עשר קדוש משום דשני טעיות של מעשר אחד אינן קדושים דטעותו מיוחדת כהוא עצמו: וטעמא דרבי אלעזר הכי הוי משום דסבר לה כר' יהודה. דאמר במתני' טעות וכו' דקאמר וכי יש תמורה עושה תמורה ור''ש אבוה דר' אלעזר אמר בפ' ראשון דתמורה (דף ט.) דאין ממירין וחוזרין וממירין דלאחר שהמירו על הבהמה פעם אחת אינה תופסת עוד תמורה פעם אחרת והכא נמי אין שתי טעיות למעשר: בתשיעי. כשהיה תשיעי ראוי לצאת: עשירי וחולין. דאחד מהן הוי תשיעי ואחד מעשר אע''ג דקראו תשיעי: מעורבין. ואין נאכלין אלא במומן והגוזז והעובד אחד מהן אינו סופג את הארבעים דשמא חולין הוא: עשירי ואחד עשר מעורבין. כלומר מעשר גמור ואחד עשר קדוש הויין מעורבין ביחד ומשום דאחד עשר שהוא קדוש קרב שלמים לכך יקרבו שניהם ויאכלו כחומר קודש שבהן דטעונין שתי מתנות והרמת חזה ושוק כמו שלמים: הא תו למה לי. כיון דאשמעינן דיצאו שניהם בתשיעי וקראן עשירי ממילא ידענא דכי ההיא דינא איכא ביצאו שניהם בעשירי: בב''א. דקרא שם עשירי לעשירי ולאחד עשר בב''א אע''ג דלא נעקרה דהא לעשירי נמי קרא עשירי: לאיתויי יצא עשירי ולא דבר. דלא חשיבא עקירה בהך שתיקה אא''כ עקרו בפירוש וקראו תשיעי: דאי לא תימא הכי. דבב''א קדוש ולרב אשי דקפריך לרב כהנא והלא לא נעקר וכו' לא הוה שמיע ליה מה דתריצנא לעיל הא קמ''ל דבב''א כו': הכא במאי עסקינן. דקתני עשירי ואחד עשר מעורבין דחשבינן ליה לאחד עשר מקודש אע''ג דקרא לעשירי עשירי כגון דקדים כו': וקרייה אחד עשר. דהשתא נעקר שם עשירי ממנו שלא קראו עשירי אלא אחד עשר ולהכי אע''ג דהדר קרא אתרוייהו עשירי קדוש האחד עשר אבל היכא דמתחלה קרינהו עשירי אע''ג דבבת אחת לא הוי אחד עשר קדוש ולהכי מוקמינן כגון דקרייה אחד עשר דאי קרייה תשיעי לא איצטריך למיתני דהא ודאי עקירה הוי אבל באחד עשר פליג רבי ואמר דלא הוי עקירה כדלקמן ואיצטריך לאשמועינן דהוי עקירה: וכמאן. מתרצינן דמה שקורא אחד עשר חשיבא עקירה: דאית ליה בהמות טובא. לעשר דהשתא כי מנה עשרה ראשונים וקרא העשירי אחד עשר איכא למימר דבהכי לא נעקר שם עשירי ממנו דמאי אחד עשר דקאמר חד עישורא קאמר כלו' זה עישור ראשון: אבל היכא דל''ל בהמות יותר. מאחד עשר או י''ב או י''ג או י''ד או ט''ו ליכא למימר הכי שאין מנהגו של עולם לומר זה עישור אחד אלא אם כן יודע שיהו לו עישוריות הרבה הלכך אמרינן דאחד עשר ממש קאמר ועקר שם עשירי ממנו: יצאו שנים בעשירי. היינו כגון אמר מר ואשמעתא דרבא קמהדר דקאמר לעיל יצאו שנים בעשירי קראן עשירי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה והשתא קא פריש תנא חדא דהנהו שנים שמעורבין ירעו עד שיסתאבו ותניא אידך כו': (רש"י)

תוספות עד שישתוק בתשיעי (אלא שלא קראו עשירי לה). יש לפרש בשני ענינים לאו דוקא שישתוק בתשיעי אלא שלא קראו עשירי ואפילו קראו תשיעי דאם קראו עשירי אין אחד עשר קדוש דשתי טעיות אין קדושין כאחד דטעות מיוחדת בעינן כהוא עצמו ועוד יש לפרש דאם קראו לתשיעי תשיעי תו לא הוי טעות כשקרא לעשירי תשיעי וכאילו קראו עשירי דמי ואין אחד עשר מקודש דלא חשיב כאילו נעקרה שם עשירי ממנו והשתא הוי שישתוק דוקא שלא ידבר כלל ומתרצא בהכי קושיא אחת לקמן בשמעתין דקאמר הב''ע דקדים חד מינייהו ואפיק לרישיה וקרא אחד עשר ומקשי עלה כמאן דלא כרבי דאי כרבי הא אמר אחד עשר לא הוי עקירה והשתא לוקמה דקרוי תשיעי לההוא דאפקיה לרישיה דלדברי הכל הויא עקירה ולפי פירוש זה ניחא דלא הוי עקירה כדפרי' וללשון ראשון שפירשתי להכי לא מוקי ליה דלקרייה תשיעי דלא איצטריך למיתני הא דודאי הוי עקירה אבל הא איצטריך לאשמועינן משום דזמנין לא הוי עקירה לרבי היכא דאית ליה בהמות טובא: שנים בעשירי כו'. לעיל פ''ב (יז: ושם ד''ה אפשר) פירשתי דמצי סבר אי אפשר לצמצם: (תוספות)

דף סא - א

והא דתאני יקריבו רבי שמעון היא דאמר מביאין קדשים לבית הפסול והא דתני ימותו ר' יהודה היא דאמר טעות מעשר תמורה הויא קסבר ר' יהודה תמורת מעשר מתה וקסבר ר' יהודה תמורת מעשר מתה והתנן אמרו משום ר''מ אילו היה תמורה לא היה קרב מכלל דרבי יהודה סבר קרב וכי תימא ר''מ למאי דסבירא ליה קאמר והתניא אין בין אחד עשר לשלמים אלא שזה עושה קדושה ליקרב וזה אין עושה קדושה ליקרב דברי ר' יהודה קדוש ליקרב הוא דלא (הוא) עביד הא איהו גופיה קריב ועוד דתניא {ויקרא ג-א} אם מן הבקר לרבות אחד עשר לשלמים יכול שאני מרבה אף התשיעי אמרת וכי הקדש לפניו מקדש או לאחריו מקדש הוי אומר לאחריו מקדש סתם סיפרא מני רבי יהודה וקתני מן הבקר לרבות אחד עשר לשלמים אלא תרגמה ר' שמעון ברבי אבא קמיה דר' יוחנן במעשר בזמן הזה עסקינן ומשום תקלה אי הכי מאי איריא תרי אפילו חד נמי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא חד דלית ליה פסידא אבל תרי כיון דנפישי פסידא לישהינהו עד דניפול בהו מומא וליכלינהו קמ''ל איתמר האומר לשלוחו צא ועשר עלי רב פפי משמיה דרבא אמר קרא לתשיעי עשירי קדוש ולאחד עשר עשירי אינו קדוש ורב פפא אמר אפילו קרא לתשיעי עשירי אינו קדוש דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ומאי שנא מהא דתנן האומר לשלוחו צא ותרום תורם כדעת בעל הבית אם אינו יודע דעתו של בעל הבית תורם בבינונית אחד מנ' פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה אמרי התם כיון דאיכא דתרים בעין יפה ואיכא דתרים בעין רעה אמר להכי אמדתיך הכא טעותא היא אמר לא איבעי לך למיטעי:

רש"י אין מביאין קדשים לבית הפסול. שאילו היו קריבים צריך לאוכלן כחומר שבהם דצריך להרים מהם חזה ושוק וליתן לכהנים ומתוך שהכהנים מועטין הן אין נאכל אלא לכהנים שמא לא יהו מצוין אוכלין לאותן חזה ושוק ויפסלו בלינה לאחר שני ימים ולילה אחד והשתא מביא אחד מהם שהוא מעשר לבית הפסול דהא מעשר ודאי אינו צריך הרמת חזה ושוק לכהנים אלא הכל נאכל לכל אדם ומצויין לו אוכלין הרבה ולא ליתי לעולם לידי פסול לינה. במס' זבחים פ' כל הזבחים שנתערבו (דף עה:) גמרי' פלוגתא דר''ש ורבנן דתנן אשם שנתערב בשלמים ר''ש אומר שניהם ישחטו בצפון ויאכל כחמור שבהן אמרו לו אין מביאים קדשים לבית הפסול: תמורה הויא. ותמורת מעשר אינה קריבה אלא מתה: למאי דס''ל. דה''ק לדידי דס''ל דתמורת מעשר אינה קריבה לאו תמורה היא דאילו היה תמורה לא היה קרב: אין בין אחד עשר. שקראו מעשר לשלמים דעלמא אלא שזה עושה תמורתו ליקרב שהשלמים עושים תמורה ותמורתן קריבה אבל אחד עשר אין עושה תמורה ליקרב דסבר ר' יהודה דטעות מעשר הויא תמורה ואין תמורה עושה תמורה והאי ליקרב בתרא לא נקט אלא משום דיוקא הא איהו גופיה קרב שלמים: דתניא אם מן הבקר. אם זבח שלמים קרבנו מן הבקר וגו': לפניו קדוש. שהוא עצמו קדוש מסתברא דאינו עושה תמורה אלא לאחר שהוא קדוש: תרגמה. להא דקתני ימותו: בזמן הזה. דלא ס''ל הא דרב הונא דאמר בריש פירקין דהאידנא לא נהוג מעשר גזירה משום לקוח ויתום ולהכי אין מניחין אותו לרעות עד שיפול בו מום דדלמא אדהכי והכי אתי בהו לידי תקלה לידי גיזה ועבודה או אתי לשוחטן בלא מום הלכך כונסן לכיפה וימותו שם מאליהם: מאי איריא תרי. כי יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי: קרא לתשיעי עשירי קדוש. דלא מפסיד ליה כלל ואוכלו במומו: אינו קדוש. דכיון דשלמים הוא מפסידו חזה ושוק דמטי לחלק כהנים ומצי א''ל להפסידני לא שויתיך שליח: ולא לעוותי. והיינו עיות שצריך לו להמתין עד שתומם ועוד שאסור לגזזה ולעבוד בה: פיחת עשרה. שתרם אחת מארבעים בעין יפה: להכי אמדתיך. שאמדתי בדעתי שכך היה רצונך לתרום כמה שתרמתי: לא איבעיא לך למיטעי. הלכך לא כלום הוא אותו טעות: (רש"י)

תוספות והא דתניא יקריבו ר' שמעון דאמר מביאין קדשים לבית הפסול. ואע''ג דשלמים טעונין סמיכה ומעשר אין טעון סמיכה כדתנן במנחות (דף צב.) כיון דסמיכה לא מעכבא לא חיישינן ובפרק תמיד נשחט (פסחים דף סב. ושם) אמר כל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהן ליכא לאוקמא בבכור ומעשר דהא כל הזבחים קאמר ובפ' שני נזירים (נזיר נז.) נמי תנן שניהם מביאים קרבן על תנאי ובמס' שקלים (דף יא:) נמי תנן בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים עולות נקבות זבחי שלמים וטעונה סמיכה ולא משמע דאיירי במצאוה בעלים מדקתני עלה בראשונה היו ממשכנין מוצאיה להביא נסכים ויורש מביא קרבן אביו אע''ג שאינו סומך ובפ' התערובות נמי מביא אשמו ולוגו ואותו אשם טעון סמיכה וההיא סמיכה באקופי דלא גמורה היא למ''ד סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ובגברא איירי כדמוכח בתוספתא ופ''ג דמו''ק (דף טו: ושם) אמר אבל אינו משלח קרבנותיו דכתיב שלמים כשהוא שלם ולא כשהוא חסר אבל אי לאו קרא היה משלח ואומר התם מנודה מהו שישלח קרבנותיו ת''ש כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו ושלחו קרבנותיהן ובפ' בתרא דמנחות (דף קז.) תנן פירשתי מן הבקר ואיני יודע מה מביא פר ועגל ובגמ' גבי ששה לנדבה אחד פר ועגל ובפ כל המנחות באות מצה (שם סב: ושם ד''ה וכן) השולח קרבנותיו ממדה''י היה כהן מניף על ידו מדקתני מניף בשלמים איירי דבעו סמיכה וליכא לאוקמא בקרבן נשים דהא קתני ליה רישא והאשה כהן מניף על ידה בכל הני משמע דלא חיישי' לסמיכה וקשה דבפ' כ''ה (גיטין כח: ושם ד''ה והא) גבי השולח חטאתו ממדה''י כו' פריך והא בעי סמיכה ומשני בעוף או בקרבן נשים ופ' האשה (פסחים דף פט.) תנן חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם פטורים לעשות שני ולא מייתי מותר פסח על תנאי מטעם סמיכה משום דפסח אינו טעון סמיכה ומותר פסח טעון סמיכה ולא התירוהו להקריב בלא סמיכה ואע''ג דאיכא בפסח חיוב כרת ובפ' התערובות (זבחים עד: ושם ד''ה והא) נמי תנן נתערבו קדשים בקדשים מין במינו יקרב לשם מה שהוא ופריך והא בעי סמיכה ומשני בקרבן נשים וצ''ל קרבן שאין לו תקנה ברעייה ואזלא למיתה יקריבוהו בלא סמיכה אבל יש לו תקנה ברעייה אסור להקריבו בלא סמיכה ולכך בההיא דשקלים וביורש קרב בלא סמיכה אבל קדשים בקדשים יש להם תקנה ברעייה וכה''ג נמי מפליג התם גבי אשם דאית ליה תקנה ברעייה וההיא דמביא אשמו ולוגו אמר התם לתקוני גברא שאני וההיא דאבל ומנודה איכא לאוקמה בעוף או בקרבן נשים ומה ששלחו ישראל קרבנותיהן במדבר בתמיד שבכל יום קאמר וההיא דפר ועגל בקייץ למזבח וערל וטמא שאני דלאו בני סמיכה נינהו ערל א''א להמתין עד שימול כגון שמתו אחיו מחמת מילה וטמא כגון זב ומצורע בקרבן הקבוע לו כגון עולת ראייה וחגיגה (או כגון) שעובר עלייהו בבל תאחר וההיא דכהן מניף על ידו בערל וטמא ויורש וכדר' יהודה דאמר יורש אינו סומך והא דשמעתין וההיא דשניהם מביאין חטאת אחת וההיא דנזיר שמביאין על תנאי שאני התם דבתחלת הפרשת הקרבנות לאו בני סמיכה נינהו דא''א לעשות בהן סמיכה ועוד י''ל הך דשמעתין כל חד בשעת הקרבתו שמא לא מחייב בסמיכה ולא דמי לקרבן שהוא בר סמיכה וא''ת היכי קרבי הכא כיון דאין מתנות מעשר ושלמים שוה שזה מתן ארבע וזה מתן אחת ומיהו י''ל פלוגתא היא בפ' תערובת (שם דף פ.) נתערבו מתן ארבע במתן אחת ר''א אומר ינתנו במתן ד' ר' יהושע אומר במתן אחת דכל הניתנים במתן ד' שנתנן במתן אחת יצא דר''א סבר מסיק להו לשם עצים מיהו בההוא פסקא משמע דר''ש אית ליה דר''א גבי למחרת מביא אשמו דמסיק להו לשם עצים: במעשר בזה''ז. בריש פירקין (דף נג.) מסקינן אינו נוהג בזמן הזה משום תקלה ומ''מ אם עישר חל עליו שם מעשר: לתשיעי י' קדוש. קסבר רב פפי דלא שייך כאן לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כיון דנאכל במומו אע''פ שצריך להמתין עד שיומם ואסור בגיזה ועבודה א''נ היינו טעמא דאחד עשר לרב פפי משעה שיצא עשירי עבדיה לשליחותיה דעשירי מאליו קדוש: (תוספות)