נר תמיד - על פרשת השבוע
הרב יצחק ברנר זצ''ל
נערך מסרטי הקלטה ע''י ר.רצון תליט''א
 ספר בראשית    ספר שמות    ספר ויקרא    ספר במדבר    ספר דברים  

ספר בראשית
 פרשת וירא    פרשת חיי שרה    פרשת תולדות    פרשת תולדות    פרשת ויצא    פרשת וישלח    פרשת וישב    פרשת ויגש    פרשת ויחי    פרשת ויחי  

 ספר שמות
 פרשת בא    פרשת בא    פרשת בשלח- שבת שירה.    פרשת יתרו    פרשת תצוה    פרשת כי תשא    פרשת ויקהל  

 ספר ויקרא
 פרשת אמור    פרשות בהר – בחוקותי    פרשת בחוקותי  

 ספר במדבר
 פרשת במדבר    פרשת נשא    פרשת בהעלותך    פרשת שלח    פרשת קרח    פרשת בלק    פרשת בלק    פרשת פנחס    פרשת מטות מסעי    פרשת מסעי    פרשת מסעי  

 ספר דברים
 פרשת דברים    פרשת דברים    פרשת כי תצא    פרשת כי תבוא    פרשת כי תבוא    פרשת נצבים-וילך    דברים לראש השנה  


ספר בראשית

פרשת וירא

פרשת השבוע פרשת וירא, פרשה רביעית בספר היצירה הוא ספר בראשית, וכך הוא לשון הרמב"ן על ספר בראשית: "ספר בראשית הוא ספר היצירה בחידוש העולם ביצירת כל נוצה ובמקרי האבות" – כל מה שקרה לאבות הקדושים – "שהם כענין יצירה לזרעם, שכל מקריהם" – כל מה שקרה לאבותינו אברהם, יצחק ויעקב בספר בראשית – "הינם ציורי דברים לרמוז ולהודיע כל עתיד לבוא לזרעם אחריהם". כפי שחז"ל אומרים, כפי שהרמב"ן מביא: "מעשה אבות סימן לבנים" – מה שקרה לאבות, זה מה שצריך לקרות לבניהם עד בוא ינון, על ביאת המשיח.

ובכן, ספר בראשית הוא גם ספר היצירה לקורות העם הנבחר, לקורות בני אברהם, יצחק וישראל. ספר בראשית נקרא בראשית, על שם המילה הראשונה בתורה.

נתחיל בדבר ידוע: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א) אומרים חז"ל: "בְּרֵאשִׁית" זו מילת נוטריקון: "בְּרֵאשִׁית" - בשביל ראשית, ברא ה' את השמים ואת הארץ (ה-ב' היא בשביל). ומה זה ראשית? מביאים חז"ל רש"י: בשביל התורה שנקראת ראשית, ברא אלקים את השמים ואת הארץ, כפי שאומר שלמה המלך במשלי (ח, כב) שהתורה מכונה: "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ". ועוד אומר רש"י: "בְּרֵאשִׁית" - בשביל העם שיקבל את התורה, שישמור על התורה ומצוותיה, ועוד, "בְּרֵאשִׁית" - בשביל ישראל שנקראו ראשית כפי שאומר ירמיהו (ב, ג) שעם ישראל מכונה: "רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה"– כמו שבתבואה יש ראשית, עם ישראל הוא ראשית, הוא ראש לכל האומות.

הבאנו פעם דוגמא ל-בְּ, שמשמש: בשביל, כמו - "אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה" – בפירוש הפשוט: בשביל שבריאת האדם היא בחוכמה אלקית. "אֲשֶׁר...בְּחָכְמָה" אנחנו אומרים בתפילת ערבית – "בְּחָכְמָה פּוֹתֵחַ שְׁעָרִים" – המילה בחוכמה בפשטות היא בחוכמה.

אומרים חכמינו, חכמי הרמז, פירוש נוסף: "אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה" - "בְּחָכְמָה" – בשביל חוכמה. מה זה בשביל חוכמה? איזו חוכמה? בשביל התורה שנקראת חוכמה, ואיפה זה מרומז? אומרים ספרי הרמז: בשביל תרי"ג המצוות שבתורה! ואיפה זה מרומז? "אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה" – חוכמה רומזת לתרי"ג מצוות שהיא התורה, איך? המילה "חָכְמָה" במילויה, היינו, חי"ת – ח', י', ת', כ"ף – כ', פ', מ"ם – מ' ו-מ', ה"א – ה' ו-י', וזה בדיוק עולה בגימטריא תרי"ג!!! ללמדך ש"אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה" - בשביל חוכמה. ומהי החוכמה? זה רמוז במילה "חָכְמָה" – תרי"ג!

הנה, כי כן, "בְּרֵאשִׁית" - בשביל התורה שנקראת ראשית.

"בְּרֵאשִׁית" בשביל ישראל שנקראו ראשית.

"בְּחָכְמָה" בשביל החוכמה שנקראת התורה המכילה תרי"ג מצוות.

ובכל זאת, תכלית הבריאה לא יצאה לאור עולם, אלא רק באמצע האלף השלישי לבריאת העולם. מתי ניתנה התורה? בספר בראשית?! בזמן יעקב?! לא! היא ניתנה באמצע ספר שמות. אומרים חז"ל: תכלית הבריאה לא יצאה לאור עולם רק באמצעו של האלף השלישי, בשנת חות"ם – 2448 לבריאת העולם, שנאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאד וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (א, לא). שואלים חז"ל רש"י: הרי כתוב יום שני, יום שלישי, יום רביעי, ובדיוק בתום מעשה בראשית, כתוב "וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי", א"כ, למה כתוב "הַשִּׁשִּׁי" בה"א הידיעה? אומר רש"י: הוסיף ה"א, לומר לנו שהיתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, שהיא תתקיים על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמישה חומשי תורה! העולם מותנה – תנאי, ולכן כתוב "הַשִּׁשִּׁי", בה"א הידיעה הרומזת לחמישה חומשי תורה.

פירוש נוסף מביא רש"י: "יוֹם הַשִּׁשִּׁי" - שכל הבריאה כולה תלויה ועומדת על תנאי, ז"א היא לא יציבה, עד יום השישי שהוא יום השישי בסיון – שנת חות"ם לאלף השלישי. ומה קרה ביום השישי הידוע? יום השישי בסיון, הוא יום מתן תורה. כי רק אז נתחזקו כל יצירת מעשה בראשית וזה נחשב כאילו אז נברא העולם. אז מתי נברא העולם? באמצע האלף השלישי, בשנת 2448, שנת חות"ם, כי הוא יום מתן תורה, כי הוא יום התכלית שלשמו נברא העולם.

א"כ, למדנו מכאן: התכלית זה התורה, והתכלית זה עם ישראל שהוא עם התורה, התכלית "אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה" – בחוכמה שזה תרי"ג.

שואל הרמח"ל (רבינו משה חיים לוצאטו): "למה ניתנה התורה הקדושה רק באמצעו של האלף השלישי?" - קרוב ל-2500 שנה העולם היה תלוי, העולם לא יתחבק, העולם היה על תנאי, כי אין תורה עדיין. כל הבריאה כולה על תנאי, ולכן שואל הרמח"ל: למה הקב"ה נתן את התורה רק באמצע האלף השלישי, והעולם כולו היה על תנאי? למה התכלית, המטרה, לא ניתנה כבר מיד? למה לא בזמן אדם הראשון, או מתושלח, נח, שם, אברהם אבינו, יצחק, יעקב? למה העולם ממתין 2500 שנה בקירוב לתכלית? והוא עונה: "מן העניינים העמוקים שבהנהגתו יתברך שמו, הוא עניין ישראל ואומות העולם שמצד הטבע האנושי, נראה היותם שווים" - היהודי, הצרפתי, האנגלי נראים שווים – עושים השתלת לב, לוקחים מאחד שנהרג בגרמניה ונותנים ליהודי, או לצרפתי – אומר הרמח"ל: ש"מצד הטבע האנושי נראה היותם שוים" – כולם אותו דבר, אותו גוף, מחשבות, פרצופים – ממשיך הרמח"ל ואומר: "ובאמת, מצד ענייני התורה, הם שונים בשוני גדול ונבדלים כמינים שונים לגמרי" – היהודי ואומות העולם, זה שני יצירות שונות במהות, וכפי שאומר ר' יהודה הלוי: "יש דומם, צומח, חי, מדבר – זה האדם, ויש יהודי שזו יצירה אחרת לגמרי, הוא מדבר, אבל הוא יהודי, הוי אומר שהיהודי נבדל לגמרי מהאדם של שאר אומות העולם. "מצד ענייני התורה הם שונים בשוני גדול ונבדלים במינים שונים לגמרי" – וזה לא אנטישמיות, אנחנו לומדים עכשיו פרק בהבנת האנושות, בתולדות האנושות בין ישראל לעמים, וזהו יסוד היסודות של ספר בראשית.

אומר הרמח"ל: "אדם הראשון קודם חטאו היה במצב עליון מאוד ממה שאדם מוכר לנו היום, ומדרגת האנושות לפי המצב ההוא" – לפני החטא – "היתה מדרגה נכבדת מאוד, ראויה למעלה נצחית" – אדם אחר לגמרי ואנחנו לא מבינים בכלל – "ואם לא היה אדם הראשון חוטא, היה משתלם ומתעלה עילוי אחר עילוי והיה מוליד ילדים וכולם היו נהנים עימו בטוב ההוא" – אנושות אחרת לגמרי, בעלת מעלה נעלה, שונה בתכלית ממה שאנחנו מכירים את האדם (לא את הגוי, את היהודי ולא סתם יהודי, אלא את הצדיקים) ממשיך הרמח"ל: "גם במצב ההוא, היו תולדותיו מתעלים, מהם יותר ומהם פחות" – גם באוקטבה הזו, גם אז היו יכולים להיות אנשים נעלים יותר ואנשים קצת פחות, "אבל" אומר הרמח"ל "כולם היו בדרגה גבוהה מכפי שאנו מכירים היום" – אנושות אחרת, באוקטבה אחרת, (דו, רה, מי, פה, סול – באוקטבות גבוהות שאיננו מכירים בכלל) "והנה, בחטאו (כשאדם וחוה חטאו) ירד מאוד ממדרגתו ונכלל בו מן החושך והחירות שיעור גדול, וממילא ירד המין האנושי ממדרגתו ועמד במדרגה שפלה מאוד, בלתי ראויה למעלה הרמה הנצחית שהועיד לה הבורא יתברך בראשונה" – זה לא אותו אדם, ובכח הבחינה הזו, הוליד את תולדותיו שכולם במדרגה השפלה הזו. הנה, כבר הבנים הראשונים רבו, כבר בין הבנים הראשונים שלו היתה קנאה ביניהם והוציאה את אחד מהם מן העולם, ואת השני בעבור זמן, הרצח הראשון. אומר הרמח"ל: זה הכל מכח ירידת אביהם, שהוריד את המין האנושי לדרגה שפלה בלתי ראויה לדרגה הנצחית שהקב"ה הועיד. ממשיך הרמח"ל ואומר: "ואולם, לא חדל מהימצא בכלל מדרגת המין האנושי מצד שורשו האמיתי" – נשארו עוד שאריות של שורש טוב – "בחינה עליונה ולא נדחה אדם הראשון לגמרי" – כי אחרת הקב"ה היה מחסל אותו, ונגמר הסיפור, בורא עולם חדש – "ולא נדחה אדם הראשון לגמרי שלא יוכל לשוב אל המדרגה העליונה" – היה עוד צ'אנס לאדם, לאנושות להתעלות אל המדרגה העליונה – "ה' יתברך הותיר באנושות יכולת להתרומם ולרכוש שוב את המעלה שאיבדה".

תקשיבו היטב, תקבלו כאן מושג על כל האדם, על כל האנושות, ועל המבדיל בין קודש לחול בין ישראל לעמים, מה זה גוי, מה זה יהודי.

אומר הרמח"ל: "יכולת העלייה וההתרוממות" – לעלות מחדש – "ניתנה כאמור לבני האדם" – אחרי החטא – "אך הוגבלה בזמן" – הקב"ה הגביל אותה בזמן, עד תאריך מסוים צריך להתעלות. ממשיך הרמח"ל ואומר: "ניתנה בחירה החופשית לתולדות האדם" – אדם הראשון – "להתחזק ולהשתדל ולהתעלות מן הדרגה השפלה ולשים עצמם במדרגה עליונה" – זה כבר היה קשה יותר, אבל אפשרי בהחלט, עם סייעתא דשמיא. אומר הרמח"ל: "הואיל והקב"ה הגביל את הזמן להתעַלוּת, אז שתי תקופות בזמן שניתן להתעלות" – ניתן להבחין בשתי תקופות, (אנחנו סוקרים את ספר בראשית ואת פרשת השבוע ואת הפרשה הקודמת) האחת נקראת תקופת השורשים, והשניה נקראת תקופת הענפים. אומר הרמח"ל: "כי המין האנושי כולו ניתנה לו אפשרות להתעלות, ולקבוע שורש אנושי מתוקן ומשופר" – הקב"ה נתן צ'אנס להתעלות ולשפר מחדש את האנושות, כי השורש הראשון נעכר, התקלקל – "ומי שיזכה באותו הזמן" – באותה תקופה המוגבלת למציאת השורש – "ומי שיזכה באותו הזמן שהוגבל להתעלות ויכין עצמו כראוי" – לא יהיה קל, כי יצר הרע חוגג, יש את דור אנוש מקולקל, ואת דור המבול המקולקל מאוד – "ויכין עצמו כראוי יקבע לשורש האנושות המוכנה ומזומנת למעלה הרמה, להיות האדם התכליתי שבשבילו נברא העולם" - הוא יתעלה, עד שהוא יקבע כשורש והוא יהיה האדם שבשבילו נברא העולם, כי האדם הראשון קלקל. מאדם הראשון לא יכול היה לצאת במצב ההוא שורש טוב שיוכל להיות תכלית האנושות, כלומר שאם אין תכלית אנושית, אז התורה לא יכולה להינתן עדיין, כי התורה הקדושה לא ניתנה לאנשים עכורים, מקולקלים, מושחתים, או מזוהמים, לא!!! שהרי אמרנו שאדם הראשון הוריד את העולם לרמה שפלה, ולכן צריך להמתין, והקב"ה הגביל בזמן - "עד שימצא שורש חדש, אנושי שהוא יהיה האדם התכליתי שבשבילו נברא העולם, וממנו יצאו הענפים" – לא מספיק שורש, צריך שיהיה אילן ואילן מביא ענפים וענפים מביאים פירות – "וממנו יצאו הענפים" – אחרי שנבחר השורש, רק ממנו יצאו הענפים, כי שאר השורשים הוזזו הצידה, הם לא נמצאו ראויים להיות שורש, מהם לא יצאו הענפים הטובים – "וממנו יצאו הענפים ואף הם יבחנו" – גם הם יעברו תקופת מבחן – מי יהיה הענף המשובח, כי הרי השורש יכול להוציא הרבה ענפים וחלקם הם ענפים לא ראויים, ענפים יבשים המצמיחים פרי באושים, לא כל הענפים מצמיחים פירות טובים.

אומר הרמח"ל: "וממנו יצאו הענפים ואף הם יבחנו מי יהיה הענף המשובח הנעלה הראוי להיות הענף הנבחר ממנו יצא העם הנבחר, הזמן שהועיד הבורא יתברך למציאת השורש, הוא מאדם הראשון אחרי הקלקול, עד זמן הפלגה" – דור הפלגה – נימרוד, תרח, דורו של אברהם אבינו, אז הוחלט בהחלטת הבורא יתברך לשים קץ לתקופת השורשים – "משפט הפלגה קבע מדרגות והבדל מינים באנושות וחילק אותה לשורשי אומות" – אז נפרדה הארץ, התפלגה הארץ, אז נוצרו 70 אומות כידוע, ממשיך הרמח"ל ואומר: "ונמצאו כולם" – הבבלים המצרים, הכנענים האמוראיים, וכל מי שהיה – "נמצאו כולם לפי המשפט העליון ראויים להישאר במדרגה האנושית השפלה (אחרי המבול) שהגיעו אליה האדם הראשון ותולדותיו" – כל 70 האומות לא הצליחו שורשיהם, אבותיהם להתעלות ולהיות האדם התכליתי – "מי היה השורש היחיד? אברהם אבינו נתעלה להקבע שורש לאנושות, אשר תשוב לעילויה, אברהם אבינו נקבע להיות אילן מעולה ויקר וניתנה לו היכולת להוציא ענפיו כפי חוקו" – הוא התעלה, הוא הגיע לטופ. – "ועדיין, יצאו ממנו ענפים שלא יתעלו במעלה העליונה להוציא מהם את הפירות המשובחים, להוציא מהם את העם הנבחר אשר יזכה לקבל את התורה הקדושה, תכלית מעשה שמים וארץ" – כי יצא ממנו ישמעאל, יצא לו נכד עשו ותולדותיהם – ענפים אלו לא נמצאו ראויים להיות ענפי קודש – "יצחק אבינו, לא ישמעאל, הוא בלבד הועד להיות ענף, כמו שנאמר: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא, יב) ומיצחק אבינו הענף שהועד לזה היה יעקב אבינו, ומיעקב, שוב לא היו ענפי סרק, כל הענפים שיצאו מיעקב אבינו הם עם ישראל – העם הנבחר – שבטי קה עדות לישראל – 12 שבטים יצאו ממנו, ממנו כבר לא יצא פסולת ומכאן והלאה "בני ישראל". אומר הרמח"ל: "הענף המובחר אשר יצא ממנו העם הנבחר הוא יעקב אבינו וממנו 12 שבטי קה ומהם 70 נפש יורדי מצרים ומהם 60 ריבוא בני ישראל" – כמו שאנחנו רואים בתפילה: "זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ בְּנֵי יַעֲקב בְּחִירָיו" (דברי הימים א טז, יג). העם הנבחר יצא מיעקב אבינו, אבל הכל מתחיל מהשורש שנקרא אברהם. ומה קרה עם כל 70 האומות? האם הם נועדו לחידלון? כל האנשים בעולם: הצרפתים, האנגלים, האמריקאים, הפולנים ההונגרים והרומנים – כולם נועדו לחידלון? מה הם עושים פה בעולם? איך צריך להסתכל עליהם, בבוז? חלילה! עונה הרמח"ל: "ומרוב טובו וחסדו יתברך שמו, נתן מקום אפילו לשאר הענפים" – עשו, ישמעאל או שאר הענפים משורשים אחרים – "אפשרות נוספת להתעלות ולהעתק מהשורש הרע שלהם ולהתחבר לשורש עַם בני ישראל" – הקב"ה לא שלל משום גוי שבבחירתם ובמעשיהם יעקרו עצמם משורשם ויוכללו בענפיו של אברהם אבינו ע"ה, אם ירצו. בני ישראל לא סגורים, אומר הרמח"ל: "וזהו ענין הגֵרים האמיתיים המצטרפים לעם הנבחר וכבר בימי אברהם אבינו הצטרפו אליו ענפים שונים ונכללו בענפיו של אברהם אבינו. ובזמן מתן תורה ניתנה לבני עשו ולבני ישמעאל אפשרות נוספת להתעלות ולקבל את התורה עם בני ישראל והם דחוה, ואז נסתם השער לפניהם, ועדיין יש צ'אנס ליחידים (לעלים) לכל איש ואיש מהענפים בפרטיות, כל אומות העולם להתגייר ולהיכנס בבחירתו תחת אילנו של אברהם אבינו". הגאון מוילנא, מנוחתו כבוד, קבור ליד גר צדק – הגרף פוטובסקי נוצרי שהתגייר ומסר נפשו על קידוש ה' ונשרף חיים. רבי עקיבא היה גר צדק מצד אביו, ר' מאיר, שמעיה ואבטליון – גרי הצדק, רות המואביה – אמא של מלכות – וכולם בבחירתם החופשית החליטו להצטרף לעם היהודי, באשר יהיה אשר יהיה, כמו שאמרה רות לנעמי: "כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת" (רות א, טז-יז). אלה קדושים וטהורים.

טוב אז למדנו שיש כבר שורש ויש ענף, אז אפשר כבר לקבל את התורה?! לא!!!

אומר הרמח"ל: "גם אברהם אבינו אשר נבחר כשורש לאנושות, אשר תזכה לשוב לעילויה, לא נבחר לפני שנתנסה בעשרה ניסיונות" – עשרה מבחני כושר קשים, כנגד עשרה מאמרות שנברא בו העולם. עשר, מספר המורה על שלימות. עשרה ניסיונות אשר הניסיון הראשון לפי רוב דעות חז"ל: "וַיּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א) – פרשה קודמת, לך לך והנסיון האחרון בסוף פרשת השבוע: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם" (כב, א) – למה כאן כתוב "נִסָּה", ובכל המקומות לא כתוב ניסה? אומרים חז"ל: כי זה היה הניסיון הקשה והמשובח ביותר, שהעלה את אברהם אבינו להיות השורש המוחלט. אומרת התורה: "וַיּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ אֶת-יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אמַר אֵלֶיךָ" (שם, ב) – הקבלה בין הניסיון הראשון בפרשת לך לך לבין הניסיון האחרון בפרשת השבוע. בניסיון הראשון נאמר לו: "לֶךְ-לְךָ", בניסיון האחרון גם נאמר "וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמּרִיָּה", בניסיון הראשון אמר לו: "אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" – הוא לא אמר לו לאן, אברהם אבינו יצא מבלי לדעת להיכן, ובניסיון האחרון, בעקידה אמר לו: "עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אמַר אֵלֶיךָ" – הקב"ה אמר לו "וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמּרִיָּה", אבל איפה? על איזה ג'בלה? "עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אמַר אֵלֶיךָ" – ואברהם הולך 3 ימים, הוא לא יודע לאן, הוא הולך כפי שלוקחת אותו רוח ה'.

בניסיון הראשון ובניסיון האחרון יש "לֶךְ-לְךָ", שואלים חז"ל: מה זה "לֶךְ-לְךָ"? היה צריך להיות לֶךְ. מה זה "לְךָ"? ועונים (רשי מביא): לך לך להנאתך ולטובתך. גם ה"לֶךְ-לְךָ" הראשון וגם האחרון. אומרים חז"ל: עשרה ניסיונות, מבחנים קשים, נתנסה אברהם אבינו, כדי לקבוע בשמים שהוא השורש, סופית, אבל אברהם אבינו נבחן ניסיון נוסף, הרשום בפרשת השבוע הבא. בעצם הוא היה צריך להבחן בעשרה ניסיונות, השטן בא אל הקב"ה, הס"מ וביקש צ'ופר, עוד ניסיון אחד שאולי אז הוא יוכל להכריע את אברהם. (איך אומרים? עוד נסיון ועוד אחד, הדרן! הדרן בשביל השטן...) ומה הניסיון? להשביע את תאבונו של השטן. אברהם אבינו זוכה אחרי מסירות נפש עצומה והוא חוזר מהעקידה ובנו חי, הוא התנסה ועמד בניסיון, ואברהם חוזר הביתה, שב מהעקידה והוא מוצא את שרה אשתו מוטלת על הרצפה, ללא רוח חיים!!! ואברהם אבינו לא רטן, הוא לא בא בטרוניה אל הבורא יתברך, הוא לא אמר שום דבר, ועל זה אמר הכתוב, ואנחנו אומרים את זה מדי בוקר: "אַתָּה הוּא ה' הָאֱלהִים. אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם. וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים. וְשַׂמְתָּ שְׁמוֹ אַבְרָהָם: וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ" – השורש הראשון שהתעלה ונבחר להיות אבי העם היהודי, אבי העם מקבלי התורה, זה "לב נאמן" כנאמר: "וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ", את זה הקב"ה מעיד, הוא נבחר לאחר 10 ניסיונות, בניסיון ה-11, ובזאת אומרים חז"ל לא רק הקב"ה אמר שאברהם נאמן לפני, אלא גם השטן הודה שאברהם אבינו נאמן, יש לו נאמנות מוחלטת לבורא יתברך, והיכן זה נאמר? אחרי הניסיון ה-11, בא השטן לפני הקב"ה, (חז"ל בתחילת ספר איוב) וטען להקב"ה: רבש"ע, נתת לי לוויתן גדול, כביכול, לנסות אותו, להסית אותו, לפתות אותו, לא הצלחתי, בקשתי ממך, עוד אחד – הדרן, לא הצלחתי! מצאתי את לבבו נאמן לפניך, איני יכול לו, לא מסוגל, אני מיואש ממנו, והשטן מתייאש ממנו, זה סימן טוב, מבקש השטן "לוויתן" חדש, (הוא לא עוסק בדגי רקק, או בסרדינים...) במקומו של אברהם אבינו, נותן לו הקב"ה את איוב, איש צדיק תמים, ואע"פ שאברהם אבינו התעלה מכל הקודמים לו: ממתושלח, נח, שם, רעואל, חנוך וכו', דבר אחד התעלה אברהם אבינו: לתקן את מדרגת העולם האנושי שהתקלקל ע"י החטא של אדם הראשון, והוא העלה את האנושות למעלה העליונה, אבל יש מעלה שהוא לא הצליח להחזיר אותה: הוא לא הצליח להסיר את המוות מן העולם – "וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט), זה לא דבר פשוט.

אומרים חז"ל: אפילו ארבעה אנשים שלא חטאו מעולם, שנקראים בחז"ל שמתו בעטיו של נחש, רק בגלל הנחש הקדמוני גם הם מתו, ארבעת האנשים האלו הם: בנימין, עמרם, ישי, __ בן דוד, מתו כי אחרי החטא של אדם הראשון, גם אחרי שאברהם העלה את האנושות למעלה, האנושות כדי לסור למעלה הכי הכי גבוהה של חיי הנצח, היא זקוקה לאבדון, למיתה, לנפסדות ולתחיית המתים מחדש. אז כולם מתו, גם אברהם, (גם אם חז"ל אומרים שצדיקים במיתתם קרויים חיים – הכל נכון, אבל הנפסדות של אל עפר תשוב, מוכרח להיות) זהו הפגם של אדם הראשון למרות שאברהם אבינו העלה שוב פעם, את העולם למעלה העליונה.

גם הענף הנבחר שיצא מאברהם אבינו - יעקב אבינו ובניו - נוסה ומורק בכור היתוך. עדיין לא ניתנה תורה, למרות שיש כבר שורש, יש כבר ענף טוב, לא! מאות שנים אח"כ ניתנה התורה, מדוע? כי גם הענף היה צריך לעבור מירוק, תיקון, כיבוס, היתוך, ניקוי, חיטוי וזה באמצעות גלות מצרים שמתוכה יצא העם היהודי, מאמין גדול –"וּמַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים עֲדֵי מָרוֹם" - והוא הגיע לדרגה בקריעת ים סוף, כתנאי לקבלת התורה: "וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-ה' וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ. אָז יָשִׁיר-משֶׁה" (שמות יד-טו, לא), האמינו בה' ובמשה עבדו כמו אברהם אבינו שנאמר בו: "וְהֶאֱמִן בה". לא כתוב והאמין לה', אלא "בה"! על הבליינד! ללא ספקות! גם עם ישראל הגיע לאותו דרגה שנאמר עליהם "וַיַּאֲמִינוּ בה'" – אמונה הכי גדולה וזאת למרות שעדיין הם נפלו.

אומר הרמח"ל: בכל תהליך השורשים והענפים, המירוק והניקוי נמשך קרוב ל-2500 שנה מבריאת העולם, כי העולם עדיין על תנאי, ולכן אין עדיין תורה, עד שימצאו הענפים או הענף ראויים לקבל את התורה, שהיא תכלית הבריאה.

נמצא, כי כל השנים הרבות שבהם לא ניתנה תורה היו הכנה לתכלית שלשמה נברא העולם, כי הבורא יתברך לא היה חפץ לתת את התורה הקדושה לאנושות שפלה, אנושות מזוהמת במידות בלתי מתוקנות, הכל מכח החטא של אדם הראשון.

התורה הקדושה זקוקה לקדושה, לטהרה, לנקיות ולאצילות, וזה מה שאמרו חז"ל: "דרך ארץ קדמה לתורה" (ועיין בתנא דבי אליהו רבה א - בסוף הדיבור הראשון) - התורה לא יכולה להינתן לאדם שאין לו דרך ארץ, שהוא מקולקל במידות, שהוא עכור והכל בגלל החטא של אדם הראשון, ולכן זה ארך 2500 שנה. ניקוי אחרי ניקוי! ומשום כך אנחנו נוהגים ללמוד "פרקי אבות" בין פסח – זמן חירותנו לזמן מתן תורתנו – שבועות, בגלל שדרך ארץ קדמה לתורה, לשפר 7 שבועות את ה"דרך ארץ" שלנו ע"י לימוד "פרקי אבות" שכולה עוסקת בדרך ארץ שלימדו אותנו אבות העולם, כדי להיות מוכנים לקבל את התורה, בכל שנה ושנה, בכל דור ודור.

וזה מה שכתוב אחרי מעשה בראשית: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב, ד) אומר "בעל הטורים" מה זה "בְּהִבָּרְאָם"? ועונה: "בְּהִבָּרְאָם" – נוטריקון של אותיות באברהם. מה זה באברהם? בשביל, בזכות אברהם נבראו שמים וארץ, כי הוא האדם השורשי, אחרי החטא של אדם הראשון, הוא נמצא להיות השורש הראוי לתכלית האנושות במעלה העליונה ביותר.

שכן כאמור אברהם אבינו נתעלה מעלה אחר מעלה יותר מכל גדולי העולם שקדמו לו, עד שנמצא ראוי להיות השורש לאנושות הנעלה לעם הנבחר, לעם מקבלי התורה, לעם אשר מברך מידי יום: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים", למה? כי אנחנו הענפים שהוכנו ומורקו ונוקו ונתאוו, אבל זה הכל בזכות שבאנו משורש טהור, כי אתה יכול לנקות את הענפים של האילן ולרסס אותם עד מחר בבוקר, אם השורש רקוב, לא יעזור מאומה. אז קודם כל, אברהם אבינו כשורש, ואח"כ אנחנו הענפים – בני ישראל שלושה דורות, ואח"כ עוד ניקוי, עד אמצע האלף השלישי, זמן קבלת התורה, אז בעצם נברא העולם, אז העולם הגיע לתכליתו.

וכן אנחנו אומרים בתפילת רגלים: "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ וְרוֹמַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת וְקִדַּשְׁתָּנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ וְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עָלֵינוּ קָרָאתָ" – במה "רוֹמַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת"? "עם בחירה" זה לא גזענות, את זה קבע הבורא יתברך, כי השורש שלנו יותר מכולם, אבל לא נסתם הגולל על שום בן אדם בעולם, כל גוי יכול לבחור לעצמו את דרך היהדות ולהתגייר, ורבבות עשו את זה במרוצת הדורות והקב"ה נתן צ'אנס לכולם.

מוסיף הרמח"ל לסיום: "ומה גורלם של כל אומות העולם – הגויים? האם גורלם הוא בוז, אבדון, חדלון, גיהנום?! חלילה! כתוב ב"פרקי אבות": "חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם" אני לא מדבר על שונאי ישראל הרשעים. ממשיך הרמח"ל ואומר: "ואולם לא היתה גזירה להאביד את כל האומות שלא עלה בידי אבותיהם להיות שורש נעלה, היתה גזירה שישארו במדרגה השפלה שלהם. הם לא זכו, כי השורש שלהם נשאר שורש שמצמיח פרי באושים. היתה גזירה שישארו במדרגה שפלה והוא מין האנושות שהיה ראוי שלא תמצא אילו לא חָטַא אדם הראשון" – אבל הוא חטא והוא הוריד את האנושות למדרגה נמוכה – "ואבות אבותיהם לא תיקנו את שורשם" – הם לא נמצאו ראויים להיות עמים נבחרים, מקבלי התורה. אז מה יהיה איתם? מה סופם? – "ואולם כיון שיש בהם בחינה אנושית" – הם בכל זאת בני אדם, בני נח – "אע"פ שהבחינה שלהם נשארה שפלה, רצה הקב"ה שיהיה להם מעין מה שראוי להיות לאנושות הנעלה והנבחרת". – הוא נתן להם גם כן אפשרות שאם הם לא יתגיירו והם לא יצטרפו לעם ישראל, הוא נתן להם חוט של תקוה, חוט של קשר לעולם הנצח, לעולם הבא. ומהו החוט? הוא נתן להם 7 מצוות שקרויות אצלנו: 7 מצוות בני נח הכוללות: אמונה בה' יתברך (לא בדרגות שלנו), עריות, (לא כל העריות, הם אסורים באשת איש), משפט צדק – אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו (לא המשפט שלנו, כי המשפט שלנו לאלוקים הוא – "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל-גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל-יְדָעוּם" (תהילים קמז, יט) – אבל הם צוו על מערכת משפט, בית מחוקקים, סנאט ופרלמנט שיחוקקו חוקים למען הסדר הטוב, למען יראת המלכות, והם גם מצווים בלא תגזול ועוד – 7 מצוות.

שואל הרמח"ל: "ואיך יקראו אלה ששומרים את 7 מצוות בני נח?", ועונה: חסידי אומות עולם!" ומה מגיע להם? – "ולנפש חסידי אומות העולם תינתן מציאות נספחת לישראל" – ז"א הם אמנם לא התגיירו, אבל תינתן להם מציאות, להיות נספחים לעם הנבחר, כמו החולצה שלך עליך (כמו לבוש ביחס לגוף האדם) ובבחינה זו יגיע להם מן הטוב הנצחי – חלק של העולם הבא, אבל זה לא החלק שניתן לעם הנבחר, לענף המובחר שכל חייו קידש שם שמים, ע"י תרי"ג מצוות וכו'. ומי ששומר את 7 המצוות, ולא שונא ולא רב עם עם ישראל, כי הוא עם קדוש, ומודה שעם ישראל הוא העם הנבחר, יש לו חלק לעולם הבא. אמנם קטן יותר, מזערי יותר, בהתאם למה שהוא עובד את ה', אבל הוא מחסידי אומות העולם.

בזה סיימנו את הפרק הראשון של שיעור זה, וזה פרשת השבוע, פרשת לך לך ופרשת השבוע וירא. ואני עובר לפרק השני – פרשת השבוע.

אומר הרמב"ן: "מעשה אבות סימן לבנים" – כל הקורות את אבותינו הקדושים, הם כענין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם של האבות הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב בספר בראשית, ספר היצירה, הינם ציורי דברים לעתיד לקרות לזרעם אחריהם".

בפסוק הראשון של שבוע שעבר, נאמר: "וַיּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". – זה הניסיון הראשון, הפתיחה לכל הניסיונות. מביא רב חיים מוו'לוז'ין, תלמידו הגדול של הגאון מוילנא, זיע"א, בספרו "רוח חיים" על מסכת אבות כך (אני קורא מילה במילה): "אמר הכתוב משלי (כ, ז), אומר שלמה המלך "מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק" – צדיק שהולך בתמימות ובשלימות שהוא עובד את ה' – "אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו"!! ולמי זה מדובר? למי מתכוון שלמה המלך? ממשיך רב חיים מוו'לוז'ין: "כי כמה מידות שהצדיק טרח ויגע להשיגם כדי להתעלות" – מידות, הרגלים, הנהגות, זה הפך להיות אצלו כטבע – "לבניו אחריו, המה כטבע מוטבע ובקצת יגיעה, הם יגיעו לזה".

רבותי, אתם יודעים מה שאברהם אבינו עשה בשבילנו? הוא היה השורש!!! הוא הקל עלינו את נתיבות העולם, את נתיבות החיים, את מסילת הישרים!!! במה? הוא יגע, הוא רכש מעלות, מידות, שיפר אופי, יצר אדם מושלם ונעלה, כמו מדרגת האדם לפני החטא. מה הוא עשה? הוא הטביע טבע בבניו אחריו – הענפים, (שגם הם מורקו, גם הם הוכנו לכך), שהם לא צריכים לעבוד ולעמול אח"כ, הם לא צריכים לעבור את כל ה-10 נסיונות שלו, אלא הם כבר יכולים לצעוד, לנסוע באוטוסטרדה במסילה שהוא הכין להם וזאת בתנאי אחד: שהם יסעו במכונית טובה, שלא תעשה להם זיגזגים בכביש וגם שהם לא ישתכרו ויהיו מסטולים לפני שהם יכנסו למכונית, אבל כאשר הם יקחו מכונית טובה, הם יוכלו לעלות על הכביש, על הדרך והמסילה שסלל אברהם אבינו לבניו אחריו בכח עבודתו ויגיעתו, בכח שהוא זכה להיות שורש, ואנחנו הנוסעים על מסילה סלולה, צריכים רק להשגיח, לא לסטות ימינה ושמאלה, לא להירדם ואם אתה מרגיש את העייפות, צא ושטוף את העיניים שלך במים קרים - את זה הכין לנו אברהם אבינו, כי אנחנו לא היינו יכולים לעבור את כל הגלויות, לחיות בין הגויים ולעבור את כל הקשיים, עם כל הפיתויים וכל ההפרעות ולהישאר יהודים נאמנים ושלמים! אומר רב חיים מוו'לוז'ין: "ובקצת יגיעה, יגיעו לזה" – זה עשה בשבילנו השורש, כי אנחנו בניו "כמו שנראה בחוש שרבים מעמי הארצות" – אנשים פשוטים מאוד – "מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש ה'" – איזה כח יש לנו למסור את נפשנו על קידוש ה'? אברהם אבינו מסר את נפשו לכבשן האש, כי הוא היה אדם נעלה, עמי ארצות מסרו את עצמם על קידוש ה', צעקו "שמע ישראל" בכניסה לעלות על המוקד, בכניסתם לתאי הגזים, איזה כח זה? אומר רב חיים מוו'לוז'ין: "והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם, שמסר נפשו באור כשדים על אמונתו, וכן כל עשרת הניסיונות שעבר אברהם אבינו והצליח ונמצא לבבו נאמן לפניך, היו כדי להישיר הדרך לפנינו" – להכין לנו את הדרך, הוא כבר סלל לנו את הדרך, אפשר לנסוע – "וכן כל התעוררות לאדם" – שיושב בגולה – "לילך לארצנו הקדושה, לחיות בארץ" – לא מדבר רק על היום, בכל הדורות, לחיות בארץ בעניות, בחוסר כל, לעלות לארץ ולהתנחל בה, זה הכל מכח נסיון ה"לֶךְ-לְךָ", שבזכותו הכין לנו אברהם אבינו את המסירות נפש, את הרצון וההשתוקקות לעלות לארץ, (כמו שסבא שלי עלה לפני 110 שנה) ולנשק את אדמת הארץ בכל מקום.

ממשיך רב חיים מוו'לוז'ין: "וכן בקבלת הלב היהודי היכולת לומר צידוק הדין: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" – יהודים עוברים כ"כ הרבה בשנים האחרונות ראינו משפחות שנכחדו כמעט ועמדו הנותרים וקבלו על עצמם את הדין – ילדים שההורים שלהם נהרגו בפיגועים! לא לרטון! – "ומניסיון הרעב שאברהם אבינו לא רטן" – מהו ניסיון הרעב? שזה נתן לעם ישראל כח לומר כשאין מה לאכול ויש חולים וצרות: "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", צידוק הדין ליד מיטת הנפטר – מהו הכח הזה שהטביע בנו אברהם אבינו? אומר רב חיים מוו'לוז'ין: "נסיון הרעב שמיד אחרי שקיים אברהם אבינו את מצוות הבורא יתברך שאמר לו "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ" להנאתך ולטובתך, וה' מבטיח לו 7 ברכות ומיד הוא בא לארץ אשר הראהו ה', היא ארץ הקודש וזכה לטעת את אוהלו בין בית אל לעי, כמו שנאמר: "יֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד-בֵּית-אֵל עַד-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית-אֵל וּבֵין הָעָי" (בראשית יג, ג) – הוא רק הגיע לארץ וכבר: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ" (שם יב, י) ומיד עוד נסיון! מה קרה? חוטפים לו את אשתו לבית פרעה. ואברהם אבינו לא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה ולא שאל שאלות: הרי הבטחת לי וכו', הוא לא רטן, אומר ר' חיים מוו'לוז'ין שהוא אמר: "כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד", זהו הכח של היהודים, לעבור ייסורים ולעבור צרות ולקבל על עצמם את הדין, ילדים קטנים מלמדים אותנו אמונה בה' – מכח מה? מכח אברהם אבינו!

אומרים חז"ל: אמנם, כאשר חנה הקריבה את שבעת בניה שנהרגו על קידוש ה', בזמן אנטיוכיוס, היא יצאה ואמרה לנשמות, או לפני שהם מתו: לכו אל אברהם אביכם ואימרו לו, אתה עקדת עקידה אחת, ואני עקדתי שבע. שואלים המפרשים: האמנם כן? ועונים: מה שהיא היתה מסוגלת להקריב שבעה בנים, זה רק בכח המסירות נפש של אברהם אבינו, שהוא הכין לה את הדרך והיכולת להקריב בנים למען ה' ולא להמיר את דתם. לא צריכה בנים יוונים בעולם הזה, או בנים נוצרים ממירים את דתם, אם אינם יכולים לחיות עפ"י תורת משה וישראל, אינני צריכה – תעלו למעלה, ואימרו לאברהם אביכם! "את הכח הזה", אומר ר' חיים מוו'לוז'ין: "נטע אברהם אבינו בתוכנו!!!"

כאמור אברהם אבינו הטביע בטבע בניו מסירות נפש, אהבת הארץ, צידוק הדין ועוד ועוד כידוע. גם את התכונות של ביישנות, רחמנות וגמילות חסדים ירשנו מאברהם אבינו. כפי שחז"ל אומרים שכל מי שאינו רחמן וגומל חסדים בידוע שאינו מבני אברהם אבינו. וזה מקל עלינו את החיים הרוחניים.

וכיוצא בזה, כתוב בתורה בספר ויקרא, ספר הקרבנות: "וְאִם-מִן-הַצּאן קָרְבָּנוֹ מִן-הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן-הָעִזִּים לְעלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ. וְשָׁחַט אתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפנָה לִפְנֵי ה'" (ויקרא א, י-יא). שואל בעל "משך חכמה", ר' מאיר מדיבניסק בעל "אור שמח": "הרי כל קרבנות העולה הוקרבו על ירך המזבח צפונה, אז מדוע התורה מדגישה את זה דווקא בקורבן עולה הבא מן הצאן? שהרי לפני כן כתוב על קורבן עולה שבא מן הבקר, ושם לא כתוב צפונה, זה לא מודגש וגם שם זה היה צפונה?! מדוע זה נכתב דווקא בקורבן עולה הבא מן הצאן? ועונה: אמרו במדרש, מה זה צפון? למה קורבן עולה בצפון? "מזכיר עקידתו של יצחק אבינו. שצפוּן אפרו, כביכול, לזכרון לפני ה' תמיד, לזכות לבני ישראל עד עולם", כמו שנאמר בסליחות: זכור לנו ברית אברהם ועקידת יצחק. "הָשֵׁב שְׁבוּת יַעֲקב" והושיענו למען שמך. אז למה בצד צפון עולה? ושהמדרש אומר שצפון מורה זכר לעקידת יצחק? ומסביר בעל "אור שמח": האות ב' – סגורה מלמעלה סגורה באנך, סגורה מלמטה, הצד השמאלי שלה פתוח, וזה מורה על כיווני השמש, (שמש זו תורה) למעלה זה מזרח – שם זורחת השמש, דרום – זורחת השמש, מערב – שוקעת השמש, בשלושת הצדדים יש שמש, יש תורה, בצד צפון של האות ב' – פתוח, אין שמש, אין תורה. אומר ה"אור שמח" שזה יורה (האות ב' מורה), שהקב"ה סגר אותנו עם תורה, אבל יש בחירה חופשית, יש צד אחד פתוח, אתה רוצה לברוח מהתורה? יאללה, תפדאל, תברח, צד צפון פתוח, ועל זה נאמר: "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה" (ירמיה א, יד), אתה רוצה לך, אבל משם תבוא לך רעתך, כי אתה לא חוסה בצל השמש, היא התורה. ממשיך ואומר בעל "משך חכמה": "ועשה אברהם אבינו שתהיה מסורה נפשו של הישראלי לדורותיו לה' וכמעט ששלל הבחירה מבניו אחריו" - הבחירה שלנו היא קטנה מאוד, כמה שקשה לנו, זה קטן מאוד – "וכמעט הוקבע טבע קיים בנפש הישראלי למסור עצמה על אהבת ה' יתברך, לכן לא כתיב, רק "בבן צאן" את המילה צפון, זכר לאילו של יצחק הבא תמורת יצחק אבינו, וזה בא מן הצאן, זכר לעולה לה' שבא לידי ביטוי במעשה העקידה".

אומר ה"אור שמח": עקידת יצחק, צפון, אפרו של יצחק צפון למזבח, כי אברהם אבינו כבר הכין לנו את הכח למסור נפשנו להיות אפר – למען ה' יתברך – שום טוב לא יפתה אותנו, פרט לטוב האלוקי הנצחי. להיות יהודים נאמנים, זה קשה למסור נפש, קשה להישרף על המוקד באינקיויזיציה, קשה ליהודי להיכנס לתאי הגזים ולהגיד: שמע ישראל – הרבה פחות קשה ממה שאתם חושבים, כי אברהם אבינו הכין לנו את הדרך, כי מי יודע אם היינו יכולים לעבור את כל הגלות, ומסכת העינויים ומסכת קידוש ה' שעברו אבותינו עד היום הזה, גם אנחנו.

ובכן למדנו את דברי רב חיים מוו'לוז'ין שבניסיונות, אברהם אבינו כבש לנו את הדרך.

אומר רב זלמן סורוצקין בספרו "אוזניים לתורה" (על הניסיון הראשון): "רגילים אנו לומר שאבינו הראשון התחיל את דברי עם ישראל בניסיון הראשון – "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ" – ומעשה אבות סימן לבנים, ועם ישראל שִׁבְתּוֹ בביתו הלאומי, בבית המובטח, בארץ הקודש, בארץ מכורתו, בארץ נחלת אבות אשר הובטחה לו (לאברהם אבינו). הפסוק הראשון בתורה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים", אומר ר' יצחק (הרש"י הראשון): "אמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה, אלא "מהחודש הזה לכם ראש חודשים", כי זו המצוה הראשונה בתורה ומדוע פתח בבראשית?" אומר ר' יצחק: "משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שאם יאמרו אומות העולם (עד היום הזה הם אומרים, היום זה פלסטינאים, פעם זה היה הכושים, הכנעניים) לישראל: ליסטים אתם שכבשתם ארצות ז' אומות (והיום הם אומרים: כבשתם את ארצנו, איזה ארצנו, ממתי היה כאן פלסטינאי?! מתי הם הגיעו לכאן? ממתי זה שייך להם? וזה עיקר המלחמה, וזה גורם לריב אחים, בעיצומם של ימים), "אוי, משום כח מעשיו, יבואו כל הדורות אומות העולם ויאמרו לישראל: ליסטים אתם שכבשתם ארצות ז' אומות, ואז נֹאמר להם: "כל הארץ של הקב"ה, הוא בראה, הוא נתנה לאשר ישר בעיניו" - הוא נתן לכם הכושים, עכשיו הוא לקח מכם, זה שלו, לא?! ונתן לנו! "לדאבון לבנו, גם רבים מאחינו מתעלמים מיסוד שייכנו לארץ" – היא שלנו!! אני לא פוסק הלכה עד כמה צריך להלחם על זה, ואם כן התנתקות, או לא, אבל הרעיון, היסוד, זה שהארץ שלנו, ולכן התורה התחילה בזה.

ראש הממשלה הראשון של מדינת היהודים - ביג'י, היה פעם באחת מארצות העולם ובא לפניו גוי אחד ואמר לו: באיזה זכות נישלתם את הערבים? זה לא שייך לכם! אינני זוכר אם בן גוריון הוציא כיפה מן הכיס, שם על הראש, פתח את ספר התנ"ך ואמר לו: "זה הקושאן שלנו! זה הטאבו שלנו!" וזה אמת! רק חבל שרק זה הטאבו שלנו, בתורה יש תרי"ג מצוות וזה הטאבו שלנו, כי אם אינך מאמין בה' אלקי ישראל, בבורא עולם, בבראשית, אז איזה קושאן זה? אבל ליבו נשאו והוא אמר כך לגוי.

לדאבון לב יש כאלה שחושבים שזה לא הקושאן שלנו, זה רק היסטוריה... אינני מזלזל כי לב יהודי פועם ונושם את ארץ הקודש, מכח היותו בן אברהם, שהרי גם לאברהם אבינו נאמר "לֶךְ-לְךָ".

כאמור, עם ישראל היה זמן מועט בהיסטוריה, בארץ מולדתו, בארץ המובטחת, זה נתן נשק לשונאי ישראל. ורוב ימיו הוא נודד מארצו ומתהלך מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר, ומתנשא בניסיון הראשון של אברהם אבינו, שהרי מעשה אבות סימן לבנים! באיזה ניסיון? "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ" – נע ונד תהיה בארץ!

וגם בניסיון האחרון עם ישראל עומד. אומרים חז"ל: שהניסיון האחרון קשה מהראשון ונעלה וחשוב. ומה אומר לו ה' ב"לֶךְ-לְךָ" השני? "קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ אֶת-יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כב, כ) – אומר רב זלמן סורוצקין: "גם הניסיון האחרון עובר העם היהודי בגדול, בכל שנות ההיסטוריה ובמיוחד בימים האלה - כמה עקידות עקד עם ישראל מיום היותו לגוי עד היום הזה, על מִזְבַּח אמונתו באלקי אברהם ועל מִזְבַּח קדושת ארץ ישראל" - אוי כמה יהודים, נערים, צעירים, חיילים נופלים על אדמת הקודש, למען הגנתה.

ועכשיו פרק באמונה, והכל על הניסיונות.

"וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמּרִיָּה" – כמו שה"לֶךְ-לְךָ" הראשון זה להנאתך ולטובתך, גם בעקידה נאמר "וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמּרִיָּה" וגם כאן זה להנאתך ולטובתך. שואל הר"ן – רבינו ניסים בן ראובן מהראשונים בספרו "דרשות הר"ן" (דרוש ראשון): "לאיזו הנאה וטובה התכוונה התורה במילים "וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמּרִיָּה"? וכי יש הנאה וטובה תמורת עקידת בן ואובדנו?" ומוציא מהעקידה יסוד גדול ואומר: "לא הוצרכה התורה הקדושה להבטיח שכר העולם הבא למקיימי מצוותיה" – למה בתורה לא כתוב שיהיה לנו שכר? שיראו לנו קצת ממנעמי העולם הבא! שהתורה תיפתח לנו צוהר, אשנב לתאר לנו איך יראה ה"גן עדן" שלנו, אם נשמור את מצוות ה' – "וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה" (אבות ד, יז) – אוי, זה היה כ"כ טוב אם היה לנו איזה אשנב, פנורמה, איזה וידאו... לראות איך נראה העולם הבא – צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה – קצת שְׁיְגַרֶה אותנו, שימשוך אותנו, ידרבן אותנו – נאמר רק: "וְיָפָה שָׁעָה אַחַת..." למה? ועונה: "מאחר ונכתבו בתורה סיפורים המאמתים זאת בלי ספק (הם מאמתים לנו שעולם הגמול זה העונג הכי גדול) כמו סיפור ענין העקידה בפרשת וירא, שאילו היה חושב אברהם אבינו שהגמול והעונש יהיה בעולם הזה בלבד שזה עולם הגמול, וזה כוונת ה"לֶךְ-לְךָ", שיהיה לך כיף חיים בעולם הזה", אומר הר"ן: "איך יעקוד בידיו את בנו יחידו אשר אהב, את יצחק הנולד לו לזקוניו, הנולד לאימו אחרי בלותה, בדרך נס ומופת, 100 שנה הוא מחכה ובוכה, מתי הוא כבר יזכה לו, איך יכול להיות, שהוא יעקוד במו ידיו, בעבור פחד מה' שמא ישיגהו עונש בעולם הזה, אם הוא לא יקיים, ואם הוא יקיים, אז הוא יקבל שכר בעולם הזה?! מאחר שאין בעולם הזה דבר יותר מר וקשה, טרגי מאשר לעקוד את בנו יחידו" - בעולם הזה אין תחליף לאיבוד בן יקר יחיד, אחרי 100 שנה, "ואין שום גמול בעולם הזה, אשר בעבורו כדאי לסבול מרירות זו, ובהכרח שהיה יודע אברהם אבינו בבירור שהעולם הזה וכל מעשיו הם תוהו והבל, כאין ואפס, נגד הגמול המעותד בעולם הבא" – לא זה עולם הגמול, זה עולם הפרוזדור, הטרקלין זה למעלה – "וידע אברהם אבינו שכל הקשה ביותר שהוא יעבור בעולם הזה, עד כדי עקידת בנו יחידו אשר אהב, הוא כאין וכאפס לעומת מה שמובטח לו בעולם הגמול".

העולם הזה הוא קשה מאוד, העולם הזה לא משמש כאוטוסטרדת חיים – כיף חיים, ואם כך, העולם הזה הוא לא עולם הגמול, מוסיף הר"ן: מדוע אין תיאור בתורה הקדושה להנאת הצדיקים בעולם הגמול? מדוע אין פירוט להנאה שהנשמה מתענגת בגן עדן? והתשובה (אומרים חז"ל ואבן עזרא): "וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה" – מה זה "מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה"? הכוונה היא, מחייהם של העשירונים הנמוכים? של עלובי החיים?! של החולים והנדכאים? בחייהם של נוברי אשפתות שאין להם מה לאכול?! ודאי שלא! אז מה זה "מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה"? אומר הרמב"ן (בכתביו): "מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה" - מסה"כ של הנאות של חיי העולם הזה" - מסה"כ של כל הנאות של כל הנהנים, המתענגים, בעלי הממון והיכולת, והנאות של בוש ושל כל המיליארדרים שבעולם, כל החיים, סה"כ של כל ההנאות האלה" - לא שווים לשעה אחת של קורת רוח".

אומרים הספרים: "והואיל שבעולם הזה אין לנו כלים, לא שכליים, ולא חושניים להבין משוואה כזו של "שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה", מסה"כ של כל ההנאות של כל החיים, ללא רגע של תוגה וצער. אין לנו כלים להבין זאת, המח האנושי לא מסוגל לעכל את זה, ואם כך, הסתפקו חז"ל בדבר אחד: "וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה" – להסביר זה כמו להסביר לחתול.

רבינו הרמב"ם מגחך על מה שהבטיח מוחמד למאמיניו בעולם הבא. מה היתה הבטחה של מוחמד? שפה יש למוסלמי 4 נשים, שם יהיה לו 70, כיף חיים, הגדלת הנאות העולם הזה פי 18. ומה עוד? בעולם הזה, הערבי, הבדואי, שוחט לעצמו כל יום כבש מאכיל את כל החמולה, כמה הוא אוכל? פולקה של כבש. אז לעולם הבא, הבטיח להם מוחמד שכל מוסלמי יוכל לאכול ביום אלף כבשים ותהיה לו הנאה מזה.

מגחך הרמב"ם ואומר: מה היו המושגים של מוחמד, נביא השקר? הוא לקח את הנאות העולם הזה המוכרות לו, והגדיל אותם פי 20, או פי 1000 – זה המושגים של מוחמד. מביא הרמב"ם: "ואם אתה בכל זאת רוצה לדעת מהי ההנאה הכי גדולה בעולם הזה? זה לא הנאות חומריות וגשמיות, גם לא חושניות, ההנאה הכי גדולה בעולם הזה, אם אתה רוצה להבין משהו, זה הנאת הכבוד" - כולם רוצים כבוד! מה זה כבוד? אומר הרמב"ם: "הכל אדם מוכן להקריב בשביל הכבוד, מוכן להסתגף, להכניס עצמו לאורח חיים מגביל ביותר ובלבד שיזכה לכמה קורטובים של כבוד! טול את גורם הכבוד מהעולם, ואז מה נותר לאדם מתאוות החיים?" - אם אין כבוד, האם יישארו ספורטאים שיתחרו באולימפיאדה? לא! האם ישארו זמרים ואומנים? לא! אם תיטול מהם את הכבוד, תיטול מהם את הזכות להציג את היצירה שלהם באיזה מוזיאון, ואף אחד לא ידע מי צייר את זה, אז בשביל מה כל העמל? וגם ספורטאי שחי חיים קשים, חיי סיגוף, דיאטה, משטר חיים קשה וכל זה בשביל מה? שפעם בארבע שנים הוא יזכה במדליית כסף או זהב, או מקום חמישי – ספורטאי ישראלי... רבש"ע זהו הכבוד!

אומר הרמב"ם: טול מהעולם את הכבוד, אז אדם יתאבד! ומה עוד שהחיים הם קשים. אנחנו לא מבינים ואין לנו כלים להבין את העולם הבא, אבל אם כתוב "קוֹרַת רוּח", ליהנות מזיו השכינה, אז זה משהו, עד כדי כך שחז"ל אומרים: שעונש בעולם הבא זה להיכוות מחופה של חברך! אתה חשבת שאתה גדול ואתה הַ, הַ, הַ, בסוף אתה רואה שכבוד ניתן להוא, ואתה נמצא בשוליים! אתה לא עולה אפילו לטריבונה בגן עדן.

שמעתם? כבוד! ובושה זה ההיפך מכבוד! בושה אמיתית וגם על זה אין לנו מושג.

אתם זוכרים שנהרג נשיא ארה"ב קנדי ע"י לי אוסוולד? אמרו הפסיכולוגים והססיולוגים כך: "אפשר שאדם יהרוג נשיא ויודע שאחת דינו למות, ובלבד שיכנס להיסטוריה כי הוא הרג את נשיא ארה"ב ולא יהיה אדם בעולם שאף שהוא יוּצַא להורג, שכולם יזכרו את השם לי אוסוולד" – כי הוא נכנס להיסטוריה, אבל מה יהיה לך מזה שתשכב בקבר? ה"כמה" ימים עד שיוציאו אותי להורג על כסא חשמלי, או בתליה, המחשבות, אין לנו מושג איזו הנאה, הנאה פסיכית, או הנאה פסיכופטית המזוהה, כי הנאות הפסיכופטיות מרכיבות אותנו על גלי הדמיון, ההנאה של כמה ימים של "אני הוא לי אוסוולד נכנסתי להיסטוריה" – שעה אחת של הנאה כזו, שווה לפסיכופט כזה! זה ה"צומי" הכי גדול שהאנושות יכולה לתת לו, עם האזיקים, עם הגרדום! מחשבת יום אחד על הכבוד שווה בעיניו 120 שנות חיים! – זה הרמב"ם.

הרמב"ם לומד מפרשת השבוע, מפרשת העקידה (מורה נבוכים פרק כד): "ענין אברהם אבינו בעקידה כולל שני עניינים גדולים שהם אבני פינה של התורה הקדושה" – יסודות – "הענין האחד להודיע אותנו גבול אהבת ה' יתברך ויראתו, עד היכן היא מגעת, עד היכן יכול אדם עם החומר שבו, עם התאוות שבו, עד היכן הוא יכול להגיע לאהבת ה' יתברך ויראתו, וציוה בזה העניין אשר לא ידמה לו, אהבת ה' יתברך היא פי מיליון יותר מאשר נטילת ממון ומה שחיי נפש, כי הוא מופלג מכל מה שיבוא במציאות, מכל מה שטֶבַע בני אדם יטה אליו. והוא, שיהיה איש עקר בתכלית הכוסף לילד, איש נכבד ובוחר שישאר מזרעו אומה" – הוא מאחל לעצמו שיהיה מזרעו אומה ולאו דווקא בני ישמעאל, בן הגר, אלא "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" ונולד לו בן אחרי הייאוש, איך יהיה חשקו בו ואהבתו אותו?" – אפשר לתאר כמה הוא אוהב אותו?! – "אבל ליראתו את ה' יתברך ולגודל אהבתו אותו, מוכן היה לקיים מצוותו בַּוְלַד האהוב ההוא והניח כל מה שקיוה בו" – את כל הציפיות שהוא ציפה מהבן הזה – "והסכים לשחוט אותו אחר מעלת ג' ימים של הכנה" – 3 ימים הוא הולך, שנאמר "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא", 3 ימים הוא מתהלך במחשבה של: אני הולך לשחוט את בני, אין רגע של חרטה, אין רגע של ספק. אבל למה 3 ימים? ממשיך ואומר הרמב"ם: "כי אילו היה עושה מיד את ציוויו, היו אומרים שפעולתו פעולת בהלה ובלתי הסתכלות" – בלי שכל – "ואולם בעשותו זאת אחרי כמה ימים, היה המעשה ודאי במחשבה, מתוך שכל ויישוב הדעת, מה זה מעיד? מעיד בעליל על גודל יראתו ואהבתו את הבורא יתברך, ומתוך כך ידעו כל בני האדם גבול יראת שמים מהי, וזהו אחד משני העניינים המכוונים בעקידה" – תדע לך, שיראת שמים אין לה גבול, זה מראה שאהבת ה' המצויה בתוככי הלב, היא גדולה פי מיליון יותר מכל אהבות שיש בעולם כולל אהבת הבן היחיד אשר נולד אחרי ייאוש, שהוא כ"כ התפלל עליו, אין הסבר אחר, הוי אומר שמצויה בתוכנו - היצור האנושי, יש בו התמגנטות לבוראו, הדבקות, אלמלא אבק דרכים שדבק בו, שאז המגנט לא עובד. זה אברהם אבינו. גבול אהבת ה' עד היכן היא, ללא גבול וסייג.

איך זה יכול להיות שאנשים, גדולי עולם בימינו מסרו נפשם על קידוש ה' וממשיכים הכל כרגיל? תראו את הרב שך (זצ"ל) עם הצרות שלו, יבדה לחיים הרב אלישיב עם הצרות שלו, ואיזו אהבת ה', איזו נאמנות, והרב שטיימן ה' יאריך ימיו, איזו נאמנות, איזו יראת שמים ואהבת ה'. אהבת ה' שלהם, גדולה מכל אהבות החיים שלהם - אשה וילדים, הוא בוכה על החטא של עם ישראל, יותר ממה שהוא בוכה בהלווית בתו הגדולה – במו עיני ראיתי את זה.

ממשיך הרמב"ם ואומר: "דבר שני, להודיעך, (עוד יסוד באמונה) איך יאמינו הנביאים באמיתת מה שיגיע להם מאת ה' יתברך בנבואה" – אמיתות הנבואה, מאיפה אברהם אבינו לקח להקריב את בנו? איך? נבואה - "וַיּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ" - מה זה נבואה? מה זה נביאים? מה זה התורה שניתנה ע"י משה רבינו, אבי הנביאים? מה זה "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ"? זה הרי יסוד היסודות של אמונתנו, כי כל מי שאינו מאמין בנבואה, אז אין לו קשר לעם ישראל, אפילו הגויים מאמינים. הצרה שהם מאמינים יותר מדי ועברו את הקו, שיש להם עוד איזה נביא אחד, טיפש, מסעודיה... אומר הרמב"ם ב"מורה נבוכים": מה העניין השני שהתורה מפרטת לנו על העקידה? להודיע איך יאמינו הנביאים באמיתת מה שיגיע אליהם מאת ה' יתברך במראה הנבואה, שכל מה שיראה הנביא במראה הנבואה הוא אמת ויציב אצל הנביא, לא יסופק בדבר ממנו כלל, ודינו אצלנו כדין כל הדברים המושגים בחושים ובשכל והבהיר" – והראייה בזה: אברהם אבינו הולך להקריב את בנו, עפ"י מה? "וַיּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם" - אתם מבינים שה' לא נגלה אליו פנים אל פנים כמו משה רבינו?! זה היה במחזה הנבואה, כל הנביאים לא ראו, אלא בחלום. אומר הרמב"ם: "בענין הזה שהסכים אברהם אבינו לשחוט את בנו יחידו אשר אהב כמו שצוֹוָה, ולוּ היו הנביאים מסופקים במה שישיגוהו במראה הנבואה לא היו מסכימים לעשות במה שימנעהו הטבע" – זה הרי נגד הטבע, להקריב בן יחיד?! – "ולא היה מוצא עוז בנפשו לעשות זה המעשה הגדול מספק" – כי מיד היה נולד בו הספק – "מכאן שהעקידה מוכיחה לנו שאהבת ה' הגדולה שנמצאת בלבבות של בני אדם, היא כ"כ אמיתית ודבר שני שהנבואה היא אמיתית, לא הוטל ספק לא באברהם אבינו ולא בכל הנביאים, וממילא לא הוטל ספק בליבו של יהודי שחי על פי התורה ועל פי הנבואה ועל פי התנ"ך ועל פי חז"ל.

אם כן, "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא בּוֹרֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים. וְהוּא לְבַדּוֹ עָשָׂה וְעוֹשֶׂה וְיַעֲשֶׂה לְכָל הַמַּעֲשִׂים...אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁכָּל דִּבְרֵי נְבִיאִים אֱמֶת...אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ גּוֹמֵל טוֹב לְשׁוֹמְרֵי מִצְוֹתָיו וּמַעֲנִישׁ לְעוֹבְרֵי מִצְוֹתָיו" – הגמול הוא לא פה. יהודי, אל תשבר אם החיים קשים לך בעולם הזה, כי החיים בעולם הזה הם אפיזודה, העולם הזה דומה לפרוזדור, העולם הבא דומה לטרקלין! זהו הכח שקבלנו מאברהם אבינו ומאבותינו הקדושים – כח הניסיונות שהוטבע בנו, לנו כבר היה קל יותר, כמה שזה קשה. ואלמלא אבותינו הקדושים שסללו לנו את הדרך, לא היתה לנו אהבת הארץ כזאת עד מסירות נפש, לא היתה לנו את כל מסירות הנפש למען שמו יתברך, לנו זה כבר קל יותר – מעשה אבות סימן לבנים – מה שאברהם אבינו פעל בזמנו, הוא הכשיר לנו את הדרך, רק אם נרצה – אלו היסודות הגדולים שלמדנו היום! למדנו היום מה זה יהודי, איך הגענו להיות יהודים – "כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ" (דברים כח, י) – זה יהודי!

אנחנו גם לא שונאים ערבים חלילה, הם פשוט רוצים להשמיד אותנו. פשוט צריך לדעת מי אנחנו, מה אנחנו בני אברהם, יצחק ויעקב, ומה מוטל עלינו, ועם זאת לדעת שגם לאומות העולם יש אפשרות להצטרף אלינו בגיור אמת, לא סיטונאי, לא שקרי ועוד שתמיד יש להם צ'אנס להיות חסידי אומות העולם ע"י 7 מצוות בני נח.

יתן ה' ונזכה שהקב"ה לא ינסה אותנו כ"כ, כי אנחנו גם עם הניסיונות הקטנים שלנו, אנחנו עושים בושות – "וְאַל תְּבִיאֵנוּ...וְלא לִידֵי נִסָּיוֹן. וְלא לִידֵי בִזָּיוֹן", די עם הניסיונות של אברהם אבינו ואבותינו הקדושים ונזכה לשמור מצוותיו כדת וכדין ולנחול חיי עולם הזה וחיי העולם הבא בטוב ובנעימים אמן ואמן.


פרשת חיי שרה

פרשת השבוע פרשת חיי שרה וכך פותחת התורה הקדושה את פרשת השבוע: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (כג, א).

הפרשה נקראת "חיי שרה", ולא נקראת 'ויהיו', כמו פרשת "ויצא" (מילה ראשונה של הפרשה), וכמו "וישלח", כי "וַיִּהְיוּ" - אין לזה משמעות.

אומר ר' זלמן סורוצקין בספרו "אוזניים לתורה" (בשני מקומות הוא מדבר על כך – בפרשת השבוע פרשת חיי שרה וגם בפרשת ויחי): "ראוי לציין כי פרשה זו המדברת ממיתת שרה וההשתדלות הַרַבָּה בקבורתה, נקראת חיי שרה" - פרשה העוסקת במוות, בפטירה בהסתלקות מן העולם ודווקא היא נקראת חיים - חיי שרה – ממשיך ר' זלמן סורצקין ואומר: "וכן הפרשה המדברת על מיתת יעקב אבינו והלווייתו נקראת פרשת ויחי - מה פשר הדברים?" – אומר ר' זלמן סורוצקין דבר עצום ונפלא ובזה אנחנו פותחים את שיחתנו – "זה יורה כי עיקר החיים, המה החיים הנצחיים, אחרי החיים בעולם הזה המכונה פרוזדור" - החיים בעולם הזה הם חיי פרוזדור, חיי עראי, הם לא תכלית החיים, זהו רק עולם העשיה, עולם ההכנה – "כי עיקר החיים המה החיים הנצחיים אחרי החיים בעולם הזה המכונה פרוזדור, אחרי פירוד הנשמה מן הגוף ויציאתה אל החיים בעולם הזה המכונה טרקלין. כי מה שאנו קוראים מוות, הם החיים האמיתיים".

שתי פרשיות העוסקות במוות ונקראות חיים. וכמו שאומר החכם מכל אדם: "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" (קהלת ז, א) – את השם הטוב אדם רוכש בעולם הפרוזדור, בעולם העשייה. אם כן, מה שייך המוות מיום הִוָּלְדוֹ? הוי אומר שמיום המוות מתחילים החיים האמיתיים, חיי הנצח, חיי הטרקלין.

ובכן, הפסוק הראשון בפרשת השבוע, פרשת חיי שרה יגיד, כי יש חיים לאחר המוות, או ליתר דיוק, עיקר החיים המה לאחר מות הגוף לאחר היפרד הנשמה ממנו, וכל תכלית החיים להשיב את הנשמה למקומה, לאוצר הנשמות טהורה וזכה – זה תכלית החיים.

הפסוק הראשון של פרשת חיי שרה יגיד אמונה. אמונה בהישארות הנפש. ומתוך כך הואיל ויש חיים אחר המוות, מכאן יוצאים כל ההלכות החמורות של כבוד המת וקבורתו.

בית קברות נקרא הקדש לבית עולמים, מפני שעל פי האמת, יש כבוד למת, הלווית המת זה אחת מהמצוות הגדולות. כבוד המת, שמירת הגופה, אי פגיעה בכבודו של המת, הם ערך עליון ביהדות, בתורה הקדושה, וזאת אנחנו רואים בפרשת השבוע. מדוע? כי הגוף אמנם מת, הוא לא נע ולא זע, אבל הנשמה מתחילה עכשיו את חייה הנצחיים. על כן אין אומה שכל כך מכבדת את מתיה, אין אומה שמוכנה לתת כ"כ הרבה עבור גאולת המת של מתים, גאולת גופות של מתים, עד היום הזה, עבור אנשים חיים, אנשים שבחייהם קרויים מתים.

"כבוד המת" - כמה אברהם אבינו טרח לכבד את שרה.

הם אומרים "בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ".

הוא אומר: לא! יש לי מקום יותר חשוב – מערת המכפלה – ליד קברו של אדם הראשון וחוה.

מדוע? מפני שהמאמינים בהשארות הנפש, המאמינים שהעולם הבא הם החיים האמיתיים, חיי הנצח, יודעים לכבד, יודעים מה ערך החיים שאחר המוות, כי הם מאמינים בני מאמינים. חיים, אמונה בהשארות הנפש, כבוד המת, שערה אחת אסור לגעת - זאת למדנו בפתח פרשה הזו, ומכאן כל המאבקים של היהדות החרדית לדורותיה לבל יפגעו בכבוד המת, לבל ינבלו את הגופה של המת, זהו יסוד ראשון בפרשת השבוע.

פרשת השבוע פרשת חיי שרה, מעניקה לנו התורה הקדושה השקפה נכונה, אספקלריה על ערך החיים וניצולם.

בפסוקים הראשונים של פרשת השבוע אנחנו לומדים: מהו ערך החיים האמיתי. מהו ניצולת חיים, מהם חיים שלמים ונעלים שעליהם צריך האדם לתת את דעתו, את תשומת לבו להפיק מהעולם הזה חיים שלמים ונעלים. ועל רקע זה, כיצד מספידה התורה הקדושה את שרה אימנו? אין הרבה הספדים בתורה על אנשים. על משה רבינו יש הספד – דברי הערכה שהתורה כותבת בסוף ספר דברים ועל שרה אימנו. התורה הקדושה, הקב"ה מספיד את שרה, כי כאמור משרה אימנו - האם הראשונה של האומה היהודית, יש ללמוד מהו ערך חיים. מהו ניצולת זמן, מה יש להפיק מהחיים עלי אדמות.

כיצד מספידה התורה הקדושה את שרה אימנו? כיצד מספידה אברהם אבינו? – אלו הם עיקרי שיחתנו על פרשת השבוע.

וכך פותחת התורה הקדושה את פרשת השבוע: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (כג, א) – שואלים חכמינו ז"ל:

שאלה ראשונה: למה חילקה התורה שנותיה של שרה למאות, לעשרות וליחידות - "מֵאָה שָׁנָה" – מאות, "וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" – עשרות, "וְשֶׁבַע שָׁנִים" – יחידות"? מדוע לא אמרה התורה בקצרה ויהיו חיי שרה מאה עשרים ושבע שנים/שנה? כמו שנאמר במגילת אסתר על אחשוורוש - "הַמּלֵךְ מֵהדּוּ וְעַד-כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה" (אסתר א, א), לא כתוב מאה מדינה, עשרים מדינה, שבע מדינות, לא!

שאלה שניה: הוא כבר אמר "מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים", למה אחר שמנה שנותיה, הוא חוזר ומוסיף עוד 3 מילים: "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה"? הרי זה מיותר, כי הרי נאמר כבר כמה היא חיה! מדוע?

שאלה שלישית: למה אמר: "מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" – במאות ובעשרות הוא אומר "שָׁנָה" בלשון יחיד, וביחידות הוא לא אומר ושבע שנה, אלא "וְשֶׁבַע שָׁנִים"? ביחידות הוא מדבר בלשון רבים, מדוע?

רבותי, זה יסודות להבין מהו ערך החיים שהתורה מלמדת אותנו על רקע פטירת אימנו הראשונה, ונראה אח"כ גם על אברהם. אבותינו הראשונים.

נפתח בשאלה השניה: למה הוסיף "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה", הרי כבר אמר "מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים"? ולחיזוק השאלה: גם בפטירתו של אברהם אבינו בסוף פרשת השבוע, גם כן יש תוספת מילים, לכאורה, מיותרת. מה כתוב? "וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי-חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר-חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה" – אותו דבר, וביחידות "וְחָמֵשׁ שָׁנִים" (כה, ז) – אותו הדבר, אבל כאן יש תוספת - "וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי-חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר-חָי" – מה זה

"אֲשֶׁר-חָי"?! באברהם יש תוספת "אֲשֶׁר-חָי", ואילו בשרה אימנו כתוב "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה". הלא הדבר אומר משהו.

מבאר ר' זלמן סורוצקין, בעל "אוזניים לתורה": "התורה מעידה על שרה ועל אברהם" – בתוספות האלה "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" ו"אֲשֶׁר-חָי" – "שכל משך היותם על האדמה היו חיים" – היה ניצול זמן.

האדם יכול להיות אלף שנה, והוא לא הפיק מהחיים שלו כלום!!! זה לא היו חיים, הוא לא חי - רשעים בחייהם קרויים מתים - אין תכלס, בזבוז זמן.

אומר ר' זלמן סורוצקין: "באה התורה ואומרת שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה, השנים שלה היו חיים, "אֲשֶׁר-חָי", חיי אברהם, 175 שנה היו חיים - הם הפיצו כל ימיהם דעת אלוקים בארץ, הם ניצלו כל רגע ורגע לקידוש שם שמים, כמו שהעידה התורה בעצמה על אברהם - "וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'" – הוא לא שכב לנוח, קרא בשם ה' ולימד את הכל כי יש מנהיג לעולם. אברהם אבינו, הוא לא נח על זרי דפנה, הוא לא התעייף.

איך אבי ז"ל היה אומר, כשאמא ע"ה היתה אומרת לו: נו, תנוח קצת, אתה עייף, חזרת מהעבודה. הוא היה אומר: לנוח שם, פה עובדים. חזרתי מהעבודה, הולכים להתפלל ולהגיד שיעורים, פה זה לא זמן מנוחה, שם אני כבר אנוח הרבה, שם...

– מי שחושב כך, נח ומת בקבר, ומי שלא יש לו הפרעות במנוחה, וכדור לא יעזור..

אברהם אבינו בכל מקום שבא, הוא בנה מזבח "וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'" (בראשית יב, ח) הוא לימד את כל העולם כולו כי יש מנהיג לעולם, יש אמונה, העולם הוא לא הפקר. הוא לא נח ולא שקט, אבי המאמינים! בכל מקום שהיו, גמלו חסד עם כל אדם שנאמר: "וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע" (בראשית כא, לג), "אֵשֶׁל" – ראשי תיבות: אכילה, שתיה, לויה – ליוה את כל אחד ואחד. גמילות חסדים, חסד לאברהם - "כִּי-אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד" (תהילים פט, ג) - זה אברהם אבינו.

בכל מקום שהיו, גמלו חסד עם כל אדם. והיו כל ימי חייהם צידקות, לימוד אמונה. במילים אחרות, חיים, חיות. אתם יודעים מה זה נקרא "באר מים חיים"? לא מספיק שיש מים, הם מפכים, הם זורמים, הם משקים, הם לא מים עומדים, אלא חיים זורמים.

למה "אֲשֶׁר-חָי" ו"שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה"? אומר רב זלמן סורוצקין: באה התורה הקדושה ללמד, כי לא הלך יום אחד מחייהם לבטלה. כל החיים שלו לא הוציא יום אחד לבטלה ולא שעה אחת. – "כי לא הלך מימי חייהם לבטלה ועליהם דרשו חז"ל: "יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם" (תהילים לז, יח) – הקב"ה מכנה את הצדיקים תמימים. מה זה "יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם"? כשם שהם תמימים (שלמים), כך שנותיהם וימי חייהם תמימים – שלמים. מה זה נקרא יום תמים? יום שלם. יום שניצלת, הפקת ממנו את הכל. את כל ה-24 שעות (יש גם יותר מזה, עוד מעט נראה...) זה נקרא חיים, הוא תוסס. יש רחמנא ליצלן אנשים שהם תוססים, אבל לרע, גנבים גם תוססים, שודדים הם גם תוססים, אופנובנקים הם גם תוססים... אבל חלילה חלילה, הם לוקחים את האנרגיות שהקב"ה נתן להם, והם מנצלים את זה לרעה, רחמנא ליצלן!

ובכן כל ה-127 שנים שהיתה שרה אימנו עלי אדמות, היו חיים, וכן אברהם אבינו שבכל ה-175 שנה שהיה בעולם הזה, הוא חי. וראייה לדברים: התורה מעידה על אברהם אבינו בפרשת השבוע: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כד, א), מה זה "בָּא בַּיָּמִים"? בא עם כל ימיו. הוא בא עם כל ימיו, הוא לא השליך מעצמו, איבד במרוצת חייו, אפילו לא יום אחד. כשהוא הגיע לזיקנה, הוא בא עם כל ימיו, (בעברית אומרים: הוא לא פיספס יום...) אם כן, התורה הקדושה מציינת בראש ובראשונה בפרשת השבוע בדברי הספדה על שרה אימנו ועל אברהם אבינו את ניצולת הזמן שלהם.

הרב שך היה אומר: ספר בראשית הוא ספר האמונה, ספר שבו אנחנו לומדים על "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט), להידבק במעשה אבות, מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי – אברהם יצחק ויעקב ולוּ נגיעה במעשי אבות, שייכות לאיזה הנהגה טובה שלהם, הנה לך פרשת השבוע שבה התורה מלמדת אותנו מהו ניצולת זמן. זהו הערך הגדול שאברהם אבינו ושרה אימנו עשו מכל רגע בחייהם, חיים.

"שלא הרגו את זמנם" – מושג כ"כ מעוות! ודוגמאות לכך:

1. "נו, איך הרגת את הזמן?!"... – מה זה להרוג את הזמן?! להרוג זמן?! זמן זה חיים. מי שהורג זמן הוא רוצח.

2. "לאן יוצאים לבלות? - מה זה לבלות? לקחת זמן ולבלות אותו, ז"א לעשות ממנו בלאי, טרנטה, לבזבז זמן, לבלות....האם זה עומד מול ערך ניצולת החיים? הרי באותו זמן אתה יכול לגמול חסדים, גם אם אינך לומד תורה, לעזור ליהודי זקן, ואתה הולך לבלות?!

והם – אברהם ושרה – לא הרגו את זמנם, הם לא בילו את זמנם, לא עשו אותו בלאי, והם לא סימרטטו את זמנם (הם לא עשו מהזמן סמרטוט).

מביא בעל "אוזניים לתורה" קטע נפלא, אקטואלי מהמשנה הברורה, מהחפץ חיים, בהלכות ראש השנה סימן תקפא אות יג וכך כותב החפץ חיים בספרו: "נוהגים בכל יום של ימי החול מראש חודש אלול ואילך" – חודש הרחמים והסליחות – "אחר התפילה לומר בציבור עשרה מזמורי תהילים, מנהג ישראל" – מרבים בתפילות, נוהגים להרבות בעשרה מזמורי תהילים.

מוסיף החפץ חיים: אתם יודעים, כל מי שאומר תהילים, תיקנו לנו חכמים איזה תפילה לפני אמירת תהילים. יש "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ", כתוב שבשבת וביום טוב אין אומרים אותו, אבל בימות החול אומרים אותו. אז כתוב כאן שאנחנו מבקשים מהקב"ה בקשות מיוחדות לפני אמירת תהילים: "שזכות דוד המלך תגן עלינו ויעמדו לנו זכות אמירת פסוקי תהילים וזכות אותיות, נקודותיהם וטעמיהם והשמות הקדושים היוצאים מראשי התיבות ומסופי התיבות לכפר פשענו ועוונותינו וחטאתנו ולזמר עריצים ולקצץ ולהכרית כל החוחים" – עכשיו יש כאן פסוק: "ואל תיקחנו מהעולם הזה קודם זמננו, עד מלאות שנותינו באופן שנוכל לתקן אשר שיחתנו" וכו', - זה הנוסח שכתוב בסידור שלנו, אבל יש סידורים שכתוב נוסח אחר עם עוד כמה מילים. מהו הנוסח של המילים הללו? "ואל תיקחנו מן העולם הזה קודם זמננו עד מלאת שנותינו בהם שבעים שנה באופן שנוכל לתקן את אשר שיחתנו".

אומר ה"חפץ חיים": "ויש לדלג באמירת המזמורים בתפילת 'יהי רצון שקודם אמירת תהילים' על 3 מילים והם "בהם שבעים שנה", אע"פ שכתוב בתהילים במזמור צ': "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה" (תהילים צ, י).

שואל בעל "אוזניים לתורה": מה הטעם של ה"חפץ חיים"? ועונה: כי איך יתפלל אדם שכבר הגיע לגיל 70? וכל שכן מי שכבר הגיע לגבורות, לאריכות ימים? ואפילו זה שטרם הגיע, למה יבקש רק 70 שנה, אולי הוקצבו לו שנים יותר? (כתוב: "אֶת-מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא" - "אֲמַלֵּא" בגימטריה זה 72), יש אנשים שחיים יותר! למה לבקש 70 שנה?

אומר בעל "ההפלאה", מורו ורבו של החתם סופר זי"ע בספרו "פנים יפות" אחרת מה"חפץ חיים", הוא אומר שאפשר לקיים גם את המילים הללו, וכך הוא כותב: "שאפילו הוא בן מאה שנה, אפשר לו לבקש ולומר: "עד מלאת שנותינו בהם" – בחיים – "שבעים שנה"! אומר ה"פנים יפות" בעל ההפלאה זי"ע: "כי לא על חיים פשוטים אנו מבקשים" – אנחנו לא מבקשים על חיים פשוטים, אנחנו לא מבקשים על לחיות. מה זה לחיות? לאכול עוד לחם, (פעם שאל מישהו: בן כמה אתה? אז אמרתי: אני כבר אכלתי 95 אפיקומנים, אולי 96, כי בתור תינוק הוא לא אכל).

אומר בעל ההפלאה: "לא על החיים הפשוטים אנחנו מבקשים, כי אם על חיי תורה ומצוות אנו מבקשים" – אנו מבקשים על חיים, על חיוּת, על פרודוקציה, על ניצולת החיים, גם אדם שחי מאה שנה יכול לבקש שמתוך המאה שנה "ימי שנותינו בהם", שיהיו "שבעים שנה", מה זה "שבעים שנה"? שבעים שנה איכותיות של תורה ומצוות על גמילות חסדים, בקיצור שבעים שנות חיים. חיוּת - זה יכול לבקש גם אדם בן מאה.

כותב רבי זלמן סורוצקין: "ומנקודת מבט זו, אם ימנה אדם" – אדם רגיל, פשוט – "את כל ימי חייו אשר בהם ניצל את זמנו לתורה, למצוות וליראת שמים לוּ יכול היה לסכם את החיים שלו" - על כמה נטו הקדשנו לתכלס, לחיים, לחיוּת, אשר לתכלית זו נשלחנו לעולם הזה – "ימצֵא שאפילו שהוא זקן מופלג בן מאה, עדיין לא הגיע לגיל בר מצוה" – מה, אתה באמת חושב שאם אתה חי מאה שנים יש לך 13 שנים מלאות?! חיים של ברכה, חיים של תורה ויראת שמים?! חושב כך?! לא! בשביל זה צריך להשקיע עבודה.

אם כן, אם יצרף אדם את כל הרגעים והשעות שניצל אותם לתורה ולתפילה ולמעשים טובים, הלוואי שיגיעו יחד לשנים אחדות. ומשום כך, אומר בעל "ההפלאה" שגם זקן מופלג ראוי שיאמר "ואל תיקחנו מן העולם הזה קודם זמננו עד מלאות שנותינו בהם" – שבשנים האלה שאנחנו חיים, נפיק מהם "שבעים שנה", הוי אומר, בשביל מה הקב"ה נתן לאדם שבעים שנה? להפיק מכל רגע. להפיק מהם חיִל.

אומר בעל "ההפלאה": זה מה שדוד המלך אומר בתהילים שם: "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה...וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן" (תהילים צ, י) – אנחנו חיים שבעים שנה, אבל רוב החיים שלנו זה עָמָל וָאָוֶן - "כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה" (שם) – יש לנו ניצולת זמן? לא!

ובכן התורה הקדושה מספידה את שרה – "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" ואת אברהם אבינו – "אֲשֶׁר-חָי", לומר לך, חיים, זה לא משך זמן שאתה מסתובב, גם הפילים מסתובבים עלי אדמות, זה לא משך הזמן שאתה אוכל עוד לחם. אם יסכם אדם כמה לחמים אכלתי, כמה פולקס אכלתי, כמה שניצלים אכלתי פה, אוהו... נו, זה החיים? גם הבהמה אוכלת! אריה, פיל וסוס אוכלים יותר ממך! זה החיים?! זה התכלס אשר נתן לך?!

אומר בעל "אוזניים לתורה": "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה...שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" במשמעות חיים, במושג העמוקה של המושג, זה ניצול זמן לדברים שהם תכלית של בואו של אדם לעולם הזה. אם כן, מה תפקידו של אדם בעולם? לשמור על הזמן שלא ילך לאיבוד. שכן הזמן שאין שומרים עליו בשבע עיניים נוטה להישמט, להתבזבז, ללכת לאיבוד, להיהפך לבזבוז! אי ניצול הזמן פירושו הריגת הזמן. מה זה הריגת הזמן? במשמעות הפשוטה ביותר: הזמן מת! הוא לא ישוב יותר! וכל תפקידנו בעולם זה להפיק מהזמן חיים, כפי שהקב"ה הורה לנו - חיים, חיוּת, זה התפקיד! לשמור על הזמן לבל יתבזבז, אחרת תואשם בשמים מדין רוצח! רצחת את זמנך, רצחת את החיים שלך, איבדת את עצמך לדעת, בלי דעת... הזמן לא ישוב יותר, חבל!

וכך כותב ה"חזון איש" באיגרתו הידועה חלק ב' איגרת מ"ה הנקראת "מה נבער האדם": "אהה, אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו, דמיו אינם עוזרים לו וימיו אינם חוזרים לו" – זה אבוד, מת! אז מדוע אינך שומר על הזמן? על האדם לדאוג מאוד על איבוד ימיו, כי אז יש תקווה אולי יציל את השעה שאחרי!!! עצור! איבדת שעה! לפחות תציל את השעה הבאה, או לפחות את יום המחרת, אבל אם אדם חי עם חיים של בילוי, של בזבוז, של אי שמירת הזמן, של אי ניצולת הזמן, הוא הורג את עצמו, הוא הורג את החיים שלו, הוא רוצח את עצמו!!!

זהו המסר הראשון שהתורה הקדושה מעבירה לנו - בני אברהם, יצחק ויעקב, בניה של שרה - זהו המסר הראשון: חיים, זמן, ניצולת זמן.

אמר פעם מישהו: "נתתי לזולתי את הדבר היקר ביותר שיש לי, נתתי לו את זמני, נתתי לו את חיי" – קל לתת שקל לצדקה, אבל אדם שהזמן יקר לו, קשה לתת זמן, כי מי שמבלה את זמנו, אין לו זמן, הוא הורג זמן, אז אין לו זמן, למי יש זמן? למי שמנצל את הזמן שלו, אבל זה שמנצל את הזמן שלו, הזמן יקר לו. לתת לשני זמן, לתת שני חתיכת חיים שלי, זה לתת לו חיוּת ואני לא נגרע, אבל בחשבון הראשוני לאדם חבל ביותר, כי הזמן זה הדבר היקר ביותר, זה החיוּת.

אומרים בשם ה"חזון איש": כי הגמילות חסד החשוב ביותר, הנעלה ביותר שניתן לגמול עם הזולת, זה להעניק לו מעט זמן מזמנך. כשאתה בא לאדם ואומר לו: אולי אתה יכול לבוא לעזור לי, אולי בוא לבקר חולה", ונענה ב"אין לי זמן" שזהו התירוץ השגור ביותר בפיות בני אדם. ומדוע? כי הם הורגים את הזמן שלהם. רק אדם שמנצל זמן, יודע להפיק מהזמן חיים, יש לו זמן, אבל הזמן יקר לו.

ושוב: אומר החזון איש": הגמילות החסד החשוב ביותר שניתן לגמול עם הזולת, זה להעניק לו מעט זמן" – גמ"ח של זמן, כי נתת לו חיים, נתת לו חיות, נתת לו את עצמך!

מה זה נקרא לתת זמן? מה זה נקרא להקדיש זמן לשני? יש לך זמן להקשיב לו, למסכן? יש לך זמן לדבר איתו? יש לך זמן לעודד אותו? יש לך זמן לטפוח לו על שכם? יש לך זמן לתת לו מילה טובה?

איך אומר ה"חזון איש": "כִּי-אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהילים פט, ג) – כל החיים שלי רציתי לגמול חסדים, אבל אין לי כסף לגמול, אז במה אני גומל? אני נותן להם זמן! אני מקשיב להם! כי שאלו אותו: לרב, הרי הזמן כ"כ יקר, איך הוא מקשיב לכ"כ הרבה אנשים? והוא אמר: זה חסד, אני נותן לו מזמני, אני שומע אותו, אני מדבר אליו, אני מעודד אותו. אז מדוע אתה אומר "אין לך זמן"? מי שהזמן יודע יקר לו, יודע גם לתת זמן לאחרים.

זמן - למי יש זמן?! הכל אומרים "אין לי זמן".

רבותי, את הזמן צריך לעשות, העשייה הכי גדולה בעולם, זה להפיק מהזמן, זמן, לנצל זמן. מי שיודע לעשות זמן לעצמו, יודע לעשות זמן לחבירו. מהזמן ניתן לעשות חיים, וזמן יש רק בעולם הזה, רק בפרוזדור יש זמן, מהזמן ניתן לעשות חיי נצח, כי בחיי הנצח אי אפשר לעשות חיים, זה כבר עולם הגמול ובעולם הגמול אי אפשר לעשות חיים, כי שם אין זמן, כי שם זה מעל הזמן!! רק בחיים שהם מתחת לזמן, כפופים לזמן, שם נשלחנו לעשות חיים, אלו חיים? חיי נצח. שם בונים את בית הנצח שלנו, את בית עולמים, שם זה פה!

העולם הזה הוא עולם הזמן, יש קונים עולמם בשעה אחת וחלילה יש אנשים שבתוך חיים שלמים, במאה שנה, הם לא מפיקים אפילו לא שעה אחת, זה הפרדוקס. יש שמוציאים מהעולם שעה אחת - "יָפָה שָׁעָה אַחַת" (מסכת אבות ד, יז), יש שאפילו שעה אחת הם לא מפיקים. למדנו מפרשת השבוע שהדבר היקר ביותר בעולם הוא הזמן כי הזמן הוא החיים. העולם רגיל לומר: TIME IS MONEY"", פירוש: זמן זה כסף! לא!!! אנחנו לא אומרים זמן זה כסף. אנחנו אומרים: זמן זה חיים!!! וכל יהודי מצוֹוֶה, כפי שלמדנו מפרשת השבוע, לא להרוג את החיים שלו, לא לאבד את עצמו לדעת.

וכך היה נוהג לומר בעל "אמרי אמת" מגור: למה נהוג לתת לחתן שעון זהב בערב חתונתו? (זהו מנהג ישראל והיום כבר לא, כי ילד בן 6 כבר הולך עם שעון...) כדי שידע, כי הזמן שווה זהב!! זה יסוד היסודות שמחנכים ילד בן 13. זמן שווה חיים! שמור על הזמן שלך כמו שאתה שומר על הזמן שלך, כמו שאתה שומר על שעון הזהב שלך.

מובא בסידור "בית יעקב" של רבי יעקב עמדין - היעב"ץ, וכך הוא אומר (אנחנו אומרים את זה מידי בוקר): "אֱלהַי. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ וכו'...כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבוֹתַי. רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים".

מי מכונה כאן פגרים מתים? מי זה המתים? בפשטות: אדם ישן הוא כמו פגר. מי הם המכונים פגרים מתים? כמו נבלה?! אומר ר' יעקב עמדין: "כך נקראים הגופים הבטלים ממלאכתם ושובתים מתנועתם" – אנשים חסרי מעש, זה לא אנשים ישנים, אלא אנשים שהחיים שלהם הם שינה, הם אומנם ערים, הם אומנם רצים על המגרש, אולי הם מפקיעים גולים, אבל הם בטלים ממלאכת שמים, הם שובתים מתנועתם – מהתנועה שהקב"ה רצה שהם יעשו.

אומר רבי יעקב עמדין: "הגופים הבטלים שלו מנצלים את זמנם נקראים פגרים מתים" – כפל לשון (גם פגרים וגם מתים), פגר מלשון בטל.

מה זה מפגר? אדם שמבטל את עצמו ושובת, מאט את קצב פעילותו.

מה זה פגרה? בטלה. החופש הגדול הגיע... ימי הפגרה, זה ימי בטלה לרוב האנשים.

פגר זה אדם שהוא בטל עולמית.

חז"ל אומרים: "רשעים בחייהם נקראים מתים", אבל הם חיים, פרופיל 97, לוחצים ודוחקים ומניפים משקולות, והם נקראים מתים?! כן! ולעומתם "צדיקים במותם נקראים חיים, כי מעשיהם בעולם הזה, ממשיכים לתת פירות" – עוסקים מתורתם, לומדים ממעשיהם, צדיקים שפתותיהם דובבות בקבר.

הרב שך חי! אמנם הוא נפטר, אבל מזכירים אותו, לומדים בתורתו, לומדים ממעשיו, ולכן הוא חי, הוא מקושר לעולם החיוּת על ידינו. ורשעים, מי זוכר אותם?! מי מזכיר אותם?! ואם מזכירים אותם, זה רק לרעה - "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" (משלי י, ז).

מביא בעל "פרי מגדים" אחד מגדולי הפוסקים וכך הוא כותב: "הנה מילת פגר תבוא לרוב על אדם רשע שמבטל רצונו של הבורא יתברך שמוציא זמנו לבטלה, ואנו מודים לקב"ה מידי בוקר שעושה חסד חינם עם הרשעים" - שהם פגרים, כי הם לא עושים כלום – "ואע"פ שהם כפגרים מתים בחייהם, המלך הטוב והמיטיב לכל, מחזיר להם את נשמותיהם מידי בוקר" – ישאל השואל: למה הוא מחזיר להם? כדי שהם יתפגרו? כדי שהם יהרגו את הזמן? עונה בעל פרי מגדים: "אנחנו מודים להקב"ה המחזיר נשמות לפגרים מתים, אולי היום ישובו בתשובה" – עד יום מותו אחכה לו, כבר 80 שנה כל יום שלו הוא בטלה, כל יום שלו הוא כמו פגר...

"הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים" – אולי במלאות להם שמונים, תשעים שנה יחזרו בתשובה... גוולאט.

שבוע שעבר נפטרה אישה שהיתה באה לשיעורים של אשתי, והיתה על כסא גלגלים, היא היתה בת 90 פלוס. היתה עליה כתבה. אישה שבגיל 80 היא חזרה בתשובה. היא היתה אצלנו בליל הסדר, בפסח. והיא באה לכל השיעורים של אשתי על כסא גלגלים. היא זכתה לחזור בתשובה עם שתי בנותיה שחזרו בתשובה. אני אזכיר אותה לטוב: גב' זילברשטין ע"ה. אישה נפלאה, היתה קיבוצניקית בגבעת השלושה, אח"כ גרה בחדרה ובגיל 80 היא חזרה בתשובה. ומכאן אנחנו מבינים "הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים" – אולי ישובו... והיא שבה. והיא נתנה למעלה מ-10 שנים להקב"ה ותיקנה את הכל, והחזירה את הנשמה שלה זכה וטהורה – חיות מגיל 80 והלאה – גוולאט!!!

עכשיו נחזור לשאלה נוספת, וזה ההספד של התורה הקדושה לשרה.

מדוע נאמר במספרים הגדולים: "מֵאָה שָׁנָה" – לשון יחיד, "וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" – לשון יחיד ובמספר הקטן ביחידות נאמר: "וְשֶׁבַע שָׁנִים". מדוע?

אומר בעל "כלי יקר" רבה של לומציץ' ממלא מקום המהר"ל מפראג שנפטר כבר לפני 385 שנה בערך, קדמון, המפרש הגדול של התורה, וכך הוא כותב על פשר השינויים של "שָׁנָה", "שָׁנָה", ו"שָׁנִים": "לפי שהחסידים אע"פ שכל ימיהם שלמים ומלאים" – הצדיקים – שרה, אברהם, אצלם שנה זה היה שנה מלא - "מכל וכל יותר הם קונים השלימות בשנים האחרונות הקרובות להסתלקותם" - "עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה" (תהילים צב, טו).

כל החיים שלהם הם הפיקו מכל רגע, חיים, חיות. ולכן כתוב מאה שנה, זה מאה שנה, מלא. ומה זה "וְשֶׁבַע שָׁנִים"? בשבע שנים האחרונות שלה, אומר ה"כלי יקר": "הם קונים שלימות יותר", כלומר הם לא מפיקים מרגע של חיים רגע, אלא הם עושים מרגע שעה, פי 60, ממשיך ה"כלי יקר" ואומר: "יותר הם קונים השלימות בשנים האחרונות הקרובות להסתלקותם לפני שהם באים להדבק באור החיים בהקב"ה, אחרי הסתלקותם בבואם לטרקלין" - לחיי הנצח, לחיים האמיתיים כפי שדברנו, מדוע? חז"ל אומרים: זקני תלמידי חכמים ככל שמזקינים מוסיפים חוכמה, יראה ודביקות בה'. והן מצד שבטרם הם מסתלקים מן העולם, הם כבר נמשכים לאור העליון, הם מתמגנטים, דבוקים באור העליון, על כן, השנים הקודמים נחשבים לשנה אחת" – הלואי עלינו שנפיק משנה שנה, מאה שנה, מאה שנה, עשרים שנה עשרים שנה... אבל לקראת הסוף מי שמנצל את החיים שלו, מהמאה שנה הוא מוציא מאה שנה ומהעשרים שנה עשרים שנה ובשנים האחרונות שלו משנה אחת הוא עושה הרבה שנים, שנאמר: "מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים". בשנים האחרונות הוא עשה מכל שנה, שנים, ומי יודע כמה, אולי אלף שנה. מי שזוכה כאמור, שהמאה שנה שלו מלאים ומנוצלים וגם העשרים שנה שלו מנוצלים אזי זוכה ששבע השנים האחרונות הינן כפולות ומכופלות בערך עשייתן, שנה שווה בערכה כשנים רבות. כאמור יש אשר הגו את הגבורות וטרם הגיעו לנערות, לגיל בר מצוה, יש לעומתם אשר חיו 28 שנים, כמו ר' בונא (הגמרא מירושלמי) עלה רבי זביד להספידו ואמר: עשה זה ב-28 שנות חייו, מה שאחרים אינם עושים באלף שנה" – הוא הפיק מה-28 שנים שלו, יותר מאלף. – ניצולת זמן, זהו היסוד הגדול, ההספד הגדול שהתורה מספידה את שרה אימנו ואת אברהם.

"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (כג, א)

שאלנו, למה צריך לכתוב "מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים"? למה צריך לפרט? למה לחלק אותם?

אומר רש"י: "לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו בת מאה כבת כ' לחטא, כמו שבת כ', היא לא ברת עונשין מדיני שמים, כך היה בת ק', ובת כ' כבת ז' ליופי" - ממשיך רש"י ומפרש מה זה "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" – "כולם שוים לטובה" - כל ה-127 שנים שלה היו שוים לטובה, על דרך הפשט: יש עליות ומורדות בחיי אדם - יש שבוע יותר טוב, יש יום עסל ויום בסל – יום דבש ויום בצל, על אחת כמה וכמה יש שנה יותר טובה, שנה פחות טובה, מצבי רוח... כולם יודעים....

באה התורה הקדושה ומספידה את שרה אימנו: מאה שנה, עשרים שנה, שבע שנים: בת מאה כבת כ' לחטא, בת 20 כבת 7 ליופי. "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" – כולם שוים לטובה. אין עליות ואין מורדות, כל הזמן עולים ועולים.

מסביר הרב הירש זצ"ל, מהי החלוקה הזו "מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים": ידועים דברי חז"ל בפסוק זה ששנות החיים של האדם מתחלקות לשלוש קבוצות: תקופת הילדוּת, תקופת הבחרות והבגרות, ותקופת הזיקנה" – יש אדם שמושך את הילדות שלו עד גיל 50, יש אדם שמתחיל את הבגרות שלו רק בגיל 50, אבל סביר, ילדוּת, נערוּת, אח"כ נערות בגרות, ואח"כ ימי הזיקנה.

אומר הרב הירש: "בא הכתוב לומר הספד על שרה אימנו, כי שרה אימנו היא לא חייתה 127 שנים, אלא היא חייתה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. שבע שנים רומז על הילדוּת, עשרים שנה בחרות ובגרות, מאה שנה זיקנה. וזה יגיד על מהלך התפתחותם של חיי אדם: גיל הילדות וגיל הנעורים והבגרות" – החיים המבוגרים – "וגיל הזיקנה המושלמת" - ממשיך הרב הירש ואומר - "אין ביטוי טוב יותר לחיים שלמים ברוח ובמוסר, מאשר שאותו לאדם היה זקן בזיקנותו, בוגר בימי בגרותו וילד בימי ילדותו" - כשהוא היה ילד הוא היה ילד, כשהוא היה מבוגר הוא היה מבוגר וכו'. מה פירוש? אדם החי חיי אמת, מפיק מכל אחת מקבוצות החיים שלו את המאפיין שלה, את היפה שבה. מהילדות הוא מפיק ילדות יפה, כמו יופי של בת שבע, רעננות, קצת שובבות, קצת קריצת עין וּמהנערוּת והבגרות הוא מפיק את המאפיינים של התקופה הזו על סגולותיהם, על מעלותיהם ומהזיקנה" - יש מעלות לזיקנה, יש יתרון לזיקנה שאין לאדם צעיר – ממשיך הרב הירש ואומר – "ויתרה מזו, אדם החי חיי אמת, לא רק מפיק מאותה תקופה את המאפיינים היפים שלה, אלא נוטל מכל תקופת גיל בחייו את התכונה המפארת אותה, ומַעלֶה אותה אל תקופת חייו המאוחרת יותר.

ואני מסביר: אנחנו חושבים שאדם מבוגר השליך מעליו את הילדות, השאיר אותה בגן, השאיר אותו בביה"ס העממי, או מקסימום בחטיבת ביניים ועכשיו הוא בוגר, הוא כבר משהו חדש, והזקן הוא לא ילד, הוא לא בוגר, הוא זקן. לא!!! אומר הרב הירש: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים – בזיקנה שלו הוא בא עם כל ימיו, הוי אומר, הוא העלה מכל תקופה בחייו את היפה, את המאפיין מכל תקופה" - הוא לא השליך אותם לפח, לתהום הנשייה, אלא מכל תקופה.

מה זה ילד בכיתה ב'? ילד בכיתה ב' הוא עבר מכיתה א' והעלה את ההישגים של א' ל-ב', עבר נדבך נוסף. מה זה ילד בכיתה ח'? יש לו את ה-א' וה-ב' וה-ג' וה-ד' וה-ה' וה-ו' וה-ז' ואת ה-ח', מי שחושב שילד בכיתה ח' הוא ח' ואין לו שום דבר מה-ו' ומה-ז', אינו מבין מה זה חיים. כל תקופה בחיים מקבלת את התקופה שקדמה לה והיא בונה עליה את הקומה הבאה.

נמצא שאדם שמנצל כל תקופה בחייו והוא מעלה כל תקופה את המאפיינים שלה לתקופה הבאה, שום דבר בחיים לא הלך לאיבוד, כי בחיים הבוגרים יש גם את הפינה החמה של חיי הנערוּת. שום דבר לא נאבד במרוצת החיים כי יש בה בזיקנותו את מעלת הילדות ואת מעלת הנערות והבחרות. הוי אומר, מה זה זיקנה? זיקנה כוללת בתוכה גם את ה"שובבות" (במרכאות) של הילדוּת ואת הנמרצות של הנערות ואת החריצות של הבגרות וכן הלאה והלאה. אדם זקן שכל חייו הוא הפיק את מה שצריך להפיק וניצל אותם, והעלה אותם לשלב הבא, הוי אומר, שבזיקנה יש לו את הכל, את כל שלושת המאפיינים של שלושת התקופות.

שרה אימנו: מאה שנה – זיקנה, עשרים שנה – בגרות, שבע שנים – ילדות, "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" – כולם שוים לטובה. מה פירוש "כולם שוים לטובה"? שהיא הפיקה מכל תקופה את מה שצריך להפיק, מכל תקופה את המאפיינים שלה, אבל לא זו בלבד אלא היא גם העלתה לתקופה הבאה את המאפיינים של התקופה הקודמת, נמצא, "כולם שוים לטובה" – שבזיקנה היה לה גם ילדות יפה, וגם נערות ובחרות יפה וגם זיקנה.

"שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" – שרה אימנו העלתה את יופיה של בת ה-7 על כל מרכיביה לגיל ה-20, ואת נקיותה של בת ה-20 מחטא, לקחה איתה אל הזיקנה וכשנפטרה שרה מן העולם נסתלקו מן העולם כל מרכיבי חייה היפים. לא איבדנו אישה זקנה, אלא איבדנו אישה זקנה שגם ילדה וגם בוגרת וגם זקנה, על כל המעלות – כולם שוים לטובה ואת זה איבדנו ובשל כך צריך לנצל כל תקופה למאפיינים שלה ולהעלות אותם.

זוהי השלימות של אדם שהפיק מכל תקופה בחייו עד תום, אדם אשר השכיל לבנות כל שלב בחייו על גבי המאפיינים של השלב הקודם.

בד"כ שאנחנו מסתכלים על אדם זקן, האם אדם זקן יכול עדיין לטפס על עצים? לא כשהוא לא יכול, אלא זה לא שייך אליו בכלל. הוא כבר לא יהושע השובב... אדם בוגר בן 40 ישחק אבן, נייר ומספרים?! זה שייך לילדים! זה לא רציני, אנחנו נצחק עליו. אמת?! לא נכון.

ישראל עם קדושים. מספרים על הרב שך הגאון הגדול, העילוי הגדול שכל ימיו היה שקוע בתורה שניצל כל תקופה בחייו והעלה אותה לתקופה הבאה. במה זה בא לביטוי?, הוא לימד בישיבת פתח תקוה, עוד לפני יסודה של ישיבת פונוביץ'. והוא התאכסן באיזה בית מול ישיבת לומז'ה ברח' הרצל 7 בפתח תקוה בבנין הישן שם, הוא התאכסן שם אצל איזה משפחה ושם הוא היה גר כל השבוע, עד שהיה חוזר הביתה לשבת. פעם אחת ערב שבת, היה צריך להעביר שיעור והוא למד, כי היה צריך להעביר שיעור והאשה, בעלת הבית, הכינה שבת. שמע הרב שך מהחדר שלו את התינוק שלה בוכה. מה עשה? הלך והרים אותו, טפח לו על שכמו, עשה לו כל מיני פרצופים ופתאום נכנסה האישה וראתה את הרב שך משחק עם התינוק שלה. היא נדהמה, לא היה נעים לה, היא האשימה את עצמה שהיא לא שמעה, השיב לה הרב שך: אוי גברת גברת, אני לא יכול לעזור עכשיו לאשתי בהכנות שבת, כי אני צריך להכין פה שיעור, ואת מכינה שבת, לפחות זאת אני אתרום את חלקי שאני ארים את הילד ואשחק איתו ואת תוכלי בשקט להכין שבת, למה שהוא יטריד אותך?

מה היה כאן החידוש? שהוא שיחק עם הילד! אדם בן 50 יכול לשחק עם ילד קטן? כן! אדם שמפיק מחייו, מכל תקופה את המאפיינים והוא מעלה אותם מעלה, יודע גם לשחק עם הילד, כי נשארה לו ממיקת הפנים של הילדות, הוא יודע גם להוציא לשון לילד אם צריך.

ראובן אתה סבא?

כן.

אתה יודע שבשביל לשחק עם הילדים, אתה לא יכול להופיע אצלם כסבא מבוגר בן כך וכך ולדבר איתם בסמכותיות, כי הילדים לא יאהבו אותך. מה אתה עושה להם? שק קמח, פרצופים, משמיע להם קולות.

ואני שעומד מהצד שואל את עצמי: האם זה ראובן? כן זה ראובן!! ראובן בימי בגרותו יש לו גם את פינת הילדות, כי הוא צריך לשחק עם הנכדים שלו, עם הנכדים הוא לא ילמד גמרא והוא לא ידבר איתם בשפה מסחרית, הוא חייב הרי לעשות להם פרצופים. (איך אומרים? להשתטות...) זה היה הרב שך.

כל אחד ואחד צריך לעלות מכל תקופה בחייו את המאפיינים היפים, כי אחרת יהיה נתק בינו לבין הנכדים שלו.

כיוצא בזה סיפר לי חתני:

יש לו חבר שהם היו בני בית אצל הרב שך. ואביו שהיה נכנס אצל הרב שך הוא היה לוקח את הנכד הזה, והנכד הזה היה קטן. נו, אז הרב שך דיבר עם האבא שלו, או הסבא שלו, דברי תורה, והילד הזה לא היה לו מה לעשות בבית של הרב שך. ואתם יודעים מה עשה הרב שך שהיה בן 80-90? הרב שך שאל אותו: אתה יודע לשחק אבן נייר ומספרים? הרב שך בן 80-90!!!

זה הרב שך, זה אדם גדול!! יש לו פינת הילדות שלו שהוא העלה אותה למעלה ובשביל מה צריך אותה? לשחק עם אותו ילד שלא ישעמם לו, כי מה הוא ידבר איתו? אז הוא שיחק איתו אבן נייר ומספרים. בזאת מספידה התורה הקדושה את שרה אימנו. כולם שוים לטובה!!!

וב"באר יוסף" של הרב סלנט, נותן כאן היבט נוסף ל"הכל שוים לטובה": "שנות חייו של האדם שונים זה מזה, ונחלקים בענין הטובה והמעלות אשר חונן בהם מאת הבורא יתברך, בימי הילדות והבחרות יש בו באדם מעלת המהירות והזריזות וכיוצא בו" – אדם צעיר – "אולם חסר לו עדיין את המעלה של יישוב הדעת" - את ההבנה המקיפה וישרות ההכרעה שמאפיין יותר את האנשים המבוגרים והזקנים – "לעומת זאת בזיקנה, יש מעלות שאדם מיושב, חושב, יש לו ניסיונות חיים, הוא לא פזיז, הוא לא נחפז, אך דא עקא, יש לו חסרונות, שהוא לא מהיר וזריז כ"כ, הוא כבד יותר, אין לו את כוחות הנעורים" - כל תקופה יש לה את המעלות שלה ואת המינוסים שלה. אומר הרב סלנט בספרו "באר יוסף": "שרה אימנו – הכל שוים לטובה – מה פירוש? כשהיתה בת ז' ובת כ' היו בה מעלות הזיקנה. כמו שאומרים על איזה ילד שיש לו ראש של זקן, הוא לא כמו כל הילדים, אומרת התורה הקדושה, שרה אימנו, הכל שוים לטובה, כשהיא היתה ילדה, היה לה יישוב הדעת של זקן בנוסף לזריזות של ילדה, כשהיתה זקנה היה לה גם את המעלות של הילדות, היא העלתה את הכל, איזה מעלות? זריזות, מהירות, חדות. היפך הכובד והעצלות, הכל שוים לטובה!

מביא הרב סלנט ראיה: "לאברהם אבינו היה מטבע כסף. מה היה טבוע על המטבע? אומרים חז"ל: בצד אחד זקן וזקנה ובצד שני" - כי יש שני צדדים למטבע – "בחור ובחורה". אז התוספות אומרים: היה טבוע בזה צורות, אלא בצד אחד היה כתוב זקן וזקנה ובצד שני בחור ובחורה – מה פשר הדברים?

אומר הרב סלנט בספרו "באר יוסף": "להורות שיש להחזיק כל החיים במעלת הנערות והבחרות כמו זריזות ומהירות, ובמעלת הזקנה כמו יישוב הדעת ועמקות וישרות" - אברהם אבינו במטבע שלו העמיד לנגד עיניו את שלימות החיים. מצד אחד יהיה זקן - "וְאַבְרָהָם זָקֵן" – שזה זקן וזקנה, ישוב הדעת, ומצד שני נער ונערה, ז"א תעלה איתך מתקופת הבחרות אל תקופת הזקנה גם את המעלות של הבחרות.

אברהם אבינו שמר על הנערות, על הילדות, גם לתקופה הזיקנה. מה הראיה? כשבאו המלאכים ואברהם אבינו מכניס אורחים. אברהם היה בן מאה. שרה היתה בת 90, בימינו נמצאים כבר במשען, (בלי פירסומת..) הולכים כבר עם הליכון.... כתוב בתורה: "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאהֱלָה" (בראשית יח, ו). כתוב "וַיְמַהֵר" – בגיל מאה הוא ידע למהר? הוא מיהר וגם הוא היה אחרי ברית, דם ברית נטף ממנו. ובהמשך: "וַיּאמֶר" – הוא אומר לשרה – "מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת" (בראשית יח, ו), איך אפשר להגיד לאישה זקנה בת 90, מהר?! והיא היתה מהירה, כי היא העלתה מתקופת הילדות שלה את החשק הגדול, את התשוקה הגדולה לעשות כל דבר בזריזות, במהירות, היא לא איבדה כלום. וממשיכה התורה ואומרת: "וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם" (שם שם, ז), האם הוא לא יכל ללכת לאט?! לא! עושים במהירות. מאפיינים של הנערות והילדות, ובהמשך: "וַיִּתֵּן אֶל- הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אתוֹ" (שם), אז טבעי הדבר שגם הנער ישמעאל ימהר, אבל אם רואים אנשים זקנים שהולכים ועושים הכל איזי איזי, (איטי איטי), אז גם הנער לא ממהר, אבל כשרואים אדם זקן ממהר, אז גם ישמעאל מיהר. כולם רצים בבית אברהם, כולם ממהרים, הזקנים והנערים. אברהם ושרה לא איבדו את סגולת הנערות והבחרות והעלו את הכל לימי הזיקנה. זה ההספד של התורה הקדושה על שרה אימנו, ניצולת זמן והכל שוים לטובה.

רש"י אומר: "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה – הכל שוים לטובה" (זה ההדגש של התורה). שואל ר מקשה רבי זושא מאניפולי אחיו של ר' אלימלך: איך אפשר לומר שכל "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" היו שוים לטובה? איך אפשר להגיד כך שהכל שוים טובה, שהרי עד 90 שנה לא היה לה ולד? אז היו לה חיים טובים? לא! להגר כבר היה את ישמעאל. אז איך אפשר לומר שעד גיל 90 היה לה חיים טובים?! הרי היא כל הזמן ביקשה והיא שאלה את אברהם: יהיה לנו זרע? וגם פרשת הגר וישמעאל, גם פרשת פרעה ואבימלך לא הוסיפו לשלוות חייה, אז מה זה "הכל שוים לטובה"? ועונה ר' זושא: "הכל שוים לטובה" – שעל הכל, בכל מצב היתה אומרת "גם זו לטובה".

הכל שוים לטובה – גם כשהיו לה חיים קשים, גם כשהיתה לה מצוקת חיים, גם כשהיתה עקרה אחרי בלותה היתה לה עדנה, גם כשהיא סבלה מאבימלך ופרעה - הכל שוים לטובה – כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד (=כל מה שעושה הקב"ה זה טוב) – היא תמיד אמרה: טוב לי, היא רצתה ילדים, אבל היא לא קיטרה, היא לא באה בטרוניות להקב"ה.

מה פירוש "הכל שוים לטובה"? מה פירוש אמרה "הכל זו לטובה"? שרה אימנו - הכל שוים טובה – היא לא סבלה כמונו ממצבי רוח, המצבים הקשים בחייה לא השפיעו על רוחה, רוחה היתה תמיד איתנה, כמו שיעיד שמו של בעלה "איתן האזרחי".

מה קורה איתנו? עוברים איזה מוקש קטן בחיים, מועדים טיפה בחיים, עוברים איזה מהמורה בחיים ומיד

- למה פניך כ"כ חמוצות? שואל איש את רעהו.

- "אין לי מצב רוח" – עונה.

מה פירוש אין לי מצב רוח? שהמצב גירש את הרוח שלך. נקלעת לסיטואציה קצת קשה, כבר אין לך רוח על הפנים, פנים חמוצות, פנים של "כל נדרי", אסור להיות עצוב.

נאים הדברים לר' זושא שאמרה. מה הכוונה?

ידוע הסיפור ביהודי שבא אל המגיד ממזריטש זי"ע מורו ורבו של ר' זושא, של ר' אלימלך של כל גדולי ישראל ושאל אותו: "רבי, כיצד ניתן לברך על הרעה, כשם שמברכים על הטובה?".

אמר לו המגיד: "אני לא אענה לך, סע לעיירה שנקראת אניפולי, שם תמצא יהודי בשם ר' זושא, תשאל אותו וממנו תקבל תשובה על שאלתך איך מברכים על הרעה כשם שמברכים על הטובה".

הגיע היהודי לאניפולי, חיפש וחיפש ומצא את ר' זושא בביתו הדל והדולף, המט ליפול והריקן, אפילו הסיד לא התקלף (כי לא היה סיד...) בית עלוב, ריק, אין כלום. חולים, קשיי יום. הוא פונה אל ר' זושא ואומר לו כי המגיד ממזריטש שלח אותו לשאול אותו את השאלה: כיצד מברכים על הרעה כשם שמברכים על הטובה, ולקבל תשובה.

השיב לו ר' זושא: "רגע, הוא שלח אלי? אולי יש איזה זושא אחר באניפולי? אני חושב שהוא לא שלח אלי, אני לא יכול לענות לך תשובה, אני לא יכול, אני חושב שזו טעות, אני לא הכתובת".

שאל אותו היהודי: "למה אינך הכתובת?".

אומר לו ר' זושא: "אני אגיד לך את האמת, איך אני יכול להשיב לך?! מעולם לא היה לי רע בחיים, מעולם".

שומע את זה היהודי, לא התעמק, חוזר למגיד ממזריטש ואומר לו: "זה טעות, הוא אמר שהוא לא הכתובת. הוא לא יכול להשיב".

"הוא לא השיב לך?"

"לא. אמר שהוא אינו יכול להשיב".

שואל אותו המגיד ממזריטש: "אבל מה הוא בכל זאת אמר לך?"

ענה לו היהודי: "הוא אמר שהוא לא יכול להשיב כי אף פעם לא היה לו רע בחיים".

אמר לו המגיד ממזריטש: "שוטה שכמותך, מה שאלת אותו? איך אפשר לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה? מה הוא אמר לך? אני לא יכול להשיב, למה? כי אף פעם לא היה לו רע בחיים. ראית את ביתו? ראית את סבלו? ומה הוא ענה לך? אף פעם לא היה לו רע בחיים – הנה התשובה".

רבי זושא שאף פעם לא היה לו רע בחיים, הוא בירך על הרעה כשם שמברכים על הטובה, כי לא היה לו רע, הוא זה שמסביר את מה שנאמר: "הכל שוים לטובה". וכי הכל שוים לטובה? כן! המצב לא השתלט על רוחה, כי בכל מצב היא אמרה "גם זו לטובה". וכשיהודי אומר "גם זו לטובה", אז הכל טוב. עוד הספד של התורה הקדושה על שרה – הכל שוים לטובה – ניצולת זמן, הכל שוים לטובה, כל תקופה ותקופה היא ניצלה אותה עד תום והעלתה אותה לתקופה הבאה.

ומה הספד של אברהם על שרה? כתוב בתורה: "וַיָּבא אַבְרָהָם לִסְפּד לְשָׂרָה וְלִבְכּתָהּ" (כג, ב), אבל לא כתוב מה הספיד אותה. אומנם הוא בכה, אבל מה הוא הספיד?

אומרים חז"ל, אומר המדרש, כתוב בפסוק הזה מה הוא הספיד אותה.

כתוב "וַיָּבא אַבְרָהָם לִסְפּד לְשָׂרָה וְלִבְכּתָהּ" (יש רמב"ן על זה) שואלים חז"ל בראשית רבה (פרשה נח תחילת תולדות), מאין בא? רש"י אומר מבאר שבע, המדרש אומר "וַיָּבא אַבְרָהָם" מהר המוריה, כלומר הוא הגיע מהעקידה. עוד דעה שאומר המדרש מהיכן בא? מקבורתו של תרח. תרח אביו נקבר. שואלים חז"ל, אולי רמב"ן (נדמה לי): תרח בקבורתו? הרי תרח מת לפני שנתיים, אז מה זה חזר מקבורתו של תרח?!

אומר הרמב"ן: "מהו לשון "וַיָּבא אַבְרָהָם לִסְפּד לְשָׂרָה וְלִבְכּתָהּ"? מאין הוא בא?" ועונה: "וַיָּבא אַבְרָהָם - חשב אברהם אבינו במה להספיד את שרה אישתו, מה להגיד עליה? צדקת? קדושה? נביאה? מה?? מה השבח הכי גדול שאברהם אבינו הספיד אותה? לא שהיא נביאה, לא שהיא צדקת, אלא משהו שכולל את הכל, משהו ספיציפי -"וַיָּבא אַבְרָהָם" מניין הוא בא? מה הדברים שעוררו אותו להספיד את שרה? מה היה הרקע להספד? מאיזה רקע? מאיזו מחשבה? מאיזו התעוררות? - "משני דברים: מצד אחד מהר המוריה, עקידת יצחק, ומצד שני תרח נקבר". מה משמעות הדברים?

מבאר בעל "אוזניים לתורה" את דברי הרמב"ן: הוא העמיד לפניו שני פרמטרים, שני מרכיבים. "וַיָּבא אַבְרָהָם" – הוא התחיל לחשוב: מאיפה באה שרה? בת אחיו הצעיר – הרן שנהרג, נשרף בכבשן האש, היא היתה יתומה קטנה, מי גידל אותה? הסבא תרח, אח"כ נשא אברהם את שרה בת אחיו, אבל איפה היא גדלה? בבית תרח. מי זה תרח? איזה חינוך היא קיבלה שם? חינוך של בית יעקב? של בנות ירושלים? של סטאמר? מה היא קיבלה שם? אומר "בעל אוזניים לתורה": "וַיָּבא אַבְרָהָם" – התחיל אברהם לחשוב מאין היא באה שרה, גדלה אצל אבי, אצל הסבא שלה תרח, מה היה אצל תרח? בית תרח היה בית ועד לעובדי אלילים. שהיה תרח מסית ומדיח לעבודה זרה. "ולמרות החינוך הפרוע הזה" - עבודה זרה, אידאלים ריקנים – "הכירה את בוראה ומבית האסורים של בערות ועבודת אלילים היא יצאה להמליך את מי שאמר והיה העולם" – שרה היתה מגיירת ונישאה לדוד שלה "איתן האזרחי" והיתה מגיירת אנשים כמותו, והרקע שלה היה חילוני, כפירתי, אפיקורסי, עבודה זרה, ותראה לאן היא הגיעה! שרה אימנו, קדושה, ענן קשור על האוהל, ברכה מצויה בפת, נר דולק מערב שבת, גדולה בנבואה מאברהם אבינו. איך זה יכול להיות? חוזרת בתשובה! זה צד אחד של המטבע.

ומהיכן בא אברהם? מהר המוריה, זה הדבר הנגדי, קונטרה, מה זה מהר המוריה? לעומת החינוך שקיבלה שרה בבית תרח סבה, מסתכל אברהם אבינו, מאין באתי עכשיו? מהר המוריה! הלכתי לעקוד את בני, את יצחק, בן יחיד לאימא שלו, בן 37, את הפרי, פרי ההילולים, פרי החינוך של שרה הוא ראה בעקידה, זה היה הטופ של החינוך ששרה העניקה לבנה יחידה. מה היא העניקה לו? מסירות נפש על קידוש ה'. עלם צעיר בין 37, מלא כוח עלומים, פושט את צוארו להישחט כדי לעשות רצון קונו? מאיפה זה בא? אברהם אבינו ידע שזה לא חינוך של אבא. "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל-תִּטּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" – איך שמעתי מהרב ווזנר שליט"א: אם יש פירצה בחינוך הילדים, בבנות ובבנים, בעיקר בבנות, בד"כ הפירצה מתחילה אצל האימא, לא אצל האבא. עוד דבר שאנחנו טופלים: אמא שמשקיעה בבית בצניעות, אימא שמשקיעה בקדושה, אמא שמשקיעה בילדים שלה, זה נותן פירות.

כתוב "אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ" ולא אשרי יולדו!!! אמא יותר דומיננטית בחינוך הילדים, אבא חוזר מהעבודה, פליק פה ופליק שם - "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל-תִּטּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ".

אברהם אבינו הבין שאם הוא זכה לראות בן בגיל 37, עלם צעיר, והרי ה' לא ציוה על יצחק, ה' ציוה על אברהם, יצחק שהיה בן 37, בשקט היה יכול לומר לאביו: "זה לא יכול להיות שה' ציוה אותך, אני לא מאמין שה' ציוה אותך כך, אני לא מאמין". ואז מה היה אברהם עושה? כופה עליו?! לא! יצחק לא התחנן על נפשו, אדרבא, כתוב במדרש, אומר הילקוט על הפסוק: "וַיַּעֲקד אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ" (כב, ט) – "למה הוא עקד אותו? אמר יצחק לאביו: "כופתני יפה" - תקשור אותי – "שמא בראותי את המאכלת, אז יהיה לי רפלקסים, אני אזוז" - רואים מאכלת באה לשחוט את הצואר והוא יזוז – "ואז אני אפסול את הקורבן ואינני רוצה" - כי הנפש חצופה, כלומר מצד הדין הייתי צריך לעמוד כמו עבד, בלי לעקוד ולהישחט לכבוד ה' יתברך, אלא שאולי הנפש חצופה ואני אפגום בקורבן, אז תעקוד אותי! יצחק בקש שיעקוד אותו. כשאברהם אבינו חוזר מהר המוריה, הוא מתחיל לסכם: איזה בן יש לו? זה זכותו? לא. לא! זה זכותה של האימא וזה מסר לכל הדורות, אימא, ילדים זה אימא, חינוך זה אימא. כמה מוטל על האם היהודיה: קדושה, טהרה, צניעות - "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ" (תהילים קכח, ג) - אברהם אבינו חוזר והוא מעמיד את שני הדברים זה מול זה: "וַיָּבא אַבְרָהָם" מקבורת תרח, תרח עם כל האידאלים שלו נקבר ומי יצא משם? שרה אימנו. ומאידך גיסא שרה גידלה את יצחק שבזכותו אנחנו תוקעים בשופר בראש השנה ואלה הם הזכויות שלנו תקיעת השופר - זכור ברית אברהם ועקידת יצחק למען שמך - שאברהם אבינו חושב על שני הדברים הוא אומר: אוהו, יש לי הספד, לא צידקות ולא נבואה, אלא מה? חינוך ילדים. אם יש בן כמו יצחק – "אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ".

שלמה המלך אומר, וזה היה מקור השראתו של אברהם אבינו – "תְּנוּ-לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ" (משלי לא, לא), מה זה "מִפְּרִי יָדֶיהָ"? זה הילדים, זה הפירות של האישה – ובהמשך הפסוק: "וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ" – הילדים.

וַיָּבא אַבְרָהָם" עם שני הפרמטרים האלה – "לִסְפּד לְשָׂרָה" – היה לו הספד. איזה הספד? מה הוא הספיד? מה היתה גולת הכותרת של ההספד שלו? לא הצידקות, אלא אימא שגידלה ילד כיצחק אבינו, זה הוא זקף לזכותה, לא לזכותו. הוי אומר שכאישה הולכת לעולמה, ההספד הכי גדול שלה הוא הילדים שלה שהולכים בדרך ה', ילדים שהולכים בדרך התורה והמצוות - זה האימא, זה לא יכול להיות בלי אימא.

הספד – אותיות "הפסד", בו יבטא המספיד את גודל ההפסד בהסתלקותו של הנפטר, את האין לנו תמורתו.

"לִסְפּד לְשָׂרָה וְלִבְכּתָהּ" – לומר לכולם מה הפסדנו. הפסדנו אימא יהודיה, אימא שגידלה בן כזה, הפסדנו אישה שכל חייה שוים לטובה כדברי ר' זושא, הפסדנו אישה שניצלה טוב את כל ימי חייה, ואז השנים האחרונות, השבע שנים, אם כל שנה היא הפיקה ממנה שנה מלאה, הרי מהשנים האחרות היא הפיקה שנים! התורה מספידה את שרה שהיא העלתה מכל שנה בחייה את היופי המאפיין מהתקופה הבאה וכשנפטרה שרה, הכל שוים לטובה, כל התקופות בחייה היו בה ברגע הסתלקותה. וכן ליופי.

"תְּנוּ-לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ" – כאמור "מִפְּרִי יָדֶיהָ" אלו הילדים הטובים, זהו ההספד הכי גדול על אם יהודיה. "וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ" מעשיה שהשקיעה בפירותיה, בילדיה, שהשקתה אותם, טיפחה אותם, ובנתה אותם לתל תלפיות, זהו ההספד הגדול שנשא אברהם אבינו על שרה אשתו שהיא העמידה דור ישרים יבורך. אמנם בן אחד, אבל מזה יוצא עם ישראל, העמידה אותו, דור ישרים יבורך – "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג), ממנו יצא ישראל, בחינת "יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו" (תהילים קד, לא), איזה שמחה במרומים שהבן הזה שלה מקדש שם שמים ופושט את צוארו, החדירה בנפש בנה את "וְאַל-תִּטּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ".

נסכם:

מעשה אבות ואימהות סימן לבנים. ללכת בדרכיהם, להיצמד להנהגותיהם, כמו שאמרו חז"ל בכל יום ויום צריך אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, שואלים המפרשים: יגיעו? אנחנו יכולים להיות כמו אברהם יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה? ועונים: יגיעו, מלשון יגיעה, שלפחות יהיה לנו נגיעה כלשהי בהנהגותיהם, יהיו הדברים לימוד לנו - בני בניה של שרה אימנו, של אברהם אבינו, ללמוד לנצל את החיים, לנצל את הזמן, לעשות זמן, לתת זמן, להפיק זמן ואז נזכה לחיים טובים ומאושרים, כמו שאומר רב אייזיק שר: "ההבדל בינינו לבין אלה שאינם הולכים בדרך התורה והמצוות, זה לא שלנו יהיה עולם הבא ולהם אולי לא, אלא שלנו יש גם עולם הזה, לא רק עולם הבא"!

שנזכה לעולם הזה ולעולם הבא, חיים טובים ומאושרים ונחת מהילדים אמן ואמן.


פרשת תולדות

פרשת השבוע פרשת תולדות. "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק" (בראשית כה, יט), אומר רש"י הקדוש: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק" – יעקב ועשו האמורים בפרשה, הכוונה, פרשת השבוע באה לספר לנו על תולדות יצחק בן אברהם, היינו על יעקב ועשו. והנה, יש פרשה נוספת בתורה שגם היא פותחת ב"וְאֵלֶּה תּוֹלְדת", והיא: "אֵלֶּה תּוֹלְדת נחַ" (בראשית ו, ט), גם אותם מילים והיא אינה נקראת פרשת תולדות, היא נקראת פרשת נח! ואילו כאן בפרשתנו, נקראת הפרשה "תולדות" ולא נקראת פרשת יצחק, ככתוב "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק", מדוע פרשתנו נקראת "תולדות" וב"אֵלֶּה תּוֹלְדת נחַ" נקראת נח? מבארים חז"ל מה בין שתי הפרשות. בפרשתנו, פרשת השבוע, עיקרם של הדברים הוא: פרשת לידת יעקב ועשו מיצחק ורבקה, על כן נקראת הפרשה תולדות, ואילו בפרשת "אֵלֶּה תּוֹלְדת נחַ" עיקרם של הדברים הוא נח ולא תולדותיו שהם: שם, חם ויפת, (זה פסוק הבא). ואמנם כתוב בתורה "אֵלֶּה תּוֹלְדת נחַ", לא כתוב שם, חם ויפת, אלא "אֵלֶּה תּוֹלְדת נחַ נחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדרתָיו אֶת-הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ-נחַ" (בראשית ו, ט). מה זה אומר? פרשת נח, שהיא גם פותחת ב"אֵלֶּה תּוֹלְדת נחַ" – שם הכוונה לתולדות אחרים, לא לתולדות פיזיים, ביולוגיים, ילדים, אלא לתולדות רוחניים. ונסביר: תולדותיו של נח היה נח. נח היה תולדה של עצמו, נח הוליד את עצמו, ומי היה נח? "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדרתָיו אֶת-הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ-נחַ" (שם), הוי אומר, כשהתורה הקדושה, באה ואומרת מפני מה זכה נח להיות האב השני של האנושות, אחרי שכל תולדותיו של האדם הראשון נכחדו במבול? מה זכה נח להיות אבי האנושות השני? הוא ואשתו נעמה ושלושת בניו, זהו הגרעין הראשון לעולם המתחדש אחרי המבול, מפני מה זכה? אומרת התורה: כי הוא הוליד את עצמו, הוא הוליד את נח, ומה זה נח? איש צדיק, הוא הוליד צידקות, הוא הוליד תמימות – "אֶת-הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ-נחַ", הוא הוליד את עצמו שהתהלך עם האלוקים – מאמין, ובזכות זה הוא זכה להישרד ממיליונים שנכחדו בגלל שהשחיתו את דרכם. ובכן "אֵלֶּה תּוֹלְדת נחַ נחַ" – שם הכוונה לתולדות הרוחניים שלו וזה הוא עצמו וצדקתו. ואילו בפרשת השבוע, אנחנו עוסקים בתולדות פיזיים, ביולוגיים - היינו יעקב ועשו.

אומר המדרש בתחילת נח, תנחומא: "אמר ר' יהודה הלוי: בשעה שאדם מסתלק מן העולם, בלא בנים, הוא מיצר ובוכה" – הוא לא השאיר אחריו שם ושארית בעולם, (יש לנו ליד ירושלים "יד אבשלום" – מה זה "יד אבשלום"? אומרים חז"ל: אבשלום לא השאיר אחריו ילדים, היה לו וטו, הוא רצה שיהיה לו שם ושארית בארץ, שיזכרו אותו, שיהיה רחוב על שמו, איזה מבנה על שמו, שיזכירו... אגב, המבנה על שמו, והנשמה, רוצה שיהיה לה שם ושארית בארץ, אז הוא הקים את יד אבשלום, ועד היום הזה כולם יודעים ומזכירים את אבשלום), זהו צורך טבעי של האדם שהוא רוצה כדי שיהיה לו זכרון: אדם כותב ספר שירים, אדם כותב ספרים, אדם בונה בית, הכל כדי שיזכרו אותו.

אומר ר' יהודה הלוי, תנא: "בשעה שאדם מסתלק מן העולם ללא בנים, הוא מיצר ובוכה, אומר לו הקב"ה: למה אתה בוכה? מפני שלא העמדת פרי בעולם הזה? יש לך פרי יפה מן הבנים! וזה התורה והמעשים טובים שעשית! שנאמר: "פְּרִי-צַדִּיק עֵץ חַיִּים" (משלי יא, ל)" – בנים לא אמר! לא אמר: פרי צדיק בנים! אלא "פְּרִי-צַדִּיק עֵץ חַיִּים" ומה זה עץ חיים? "עֵץ-חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" (משלי ג, יא), זה כינוי לתורה למעשים טובים של האדם, אומר לו הקב"ה במדרש: על מה אתה מיצר? על בנים ביולוגיים, ילדים?! יש לך ילדים! מעשיך הטובים הם פרי מעלליך הטובים, אלו הבנים שלך, אלו ילוו אותך לבית עולמך, אלו יגנו עליך, אלו ישלחו לך את הפקלאות למעלה, במקום הקדיש שאומרים הילדים הביולוגיים, לעילוי נשמת אביהם ואימם.

שואלים המפרשים: מה ענין תולדות אצל מעשים טובים? מדוע באמת זה נקרא פרי? מדוע זה תחליף לבנים? ומסבירים: בפרקי אבות אנחנו לומדים שמכל מצוה שאדם עושה, כל מעשה טוב שאדם עושה, נברא מלאך קדוש, כפי שנאמר: "הָעוֹשֶׂה מִצִוָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ פְרַקְלִיט אֶחָד" – סנגור – "וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ קַטֵּיגוֹר אֶחָד" (אבות ד, יא) – בחיים, האדם בורא מלאכים, אם הוא עושה מעשים טובים – מלאכים טובים, אם הוא עושה חלילה, מעשים רעים, הוא בורא לעצמו מלאכים משחיתים – קטגורים. (דברי ר' אליעזר בן יעקב)

וזה שאמר הכתוב: עיקר התולדות של האדם, אומר הקב"ה לזה שנפטר ללא ילדים, אינם התולדות הביולוגיים שלו, רק התולדות הרוחניים שלו, היינו שיוליד במעשיו הטובים, נמצאת אומר: אדם בא לעולם כדי לקיים מצוות פרו ורבו, להביא ילדים, אם אין, אז יש עוד פרוייקט שאדם מצווה עליו: להביא ילדים רוחניים! מה פירוש? האדם צריך בעולם הזה להוליד, אם הוא אינו מוליד ילדים מבחינה פיזית, ביולוגית, אז הוא צריך להוליד מלאכים. וכדי להוליד מלאכים, הוא לא צריך גם אישה, כל מעשה טוב של האדם הוא מלאך, שנאמר: "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה-לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל-דְּרָכֶיךָ" (תהילים צא, יא), כמו שהבנים הם תפארת אביהם, עטרת הבית - "בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ" (שם קכח, ג), אף המעשים הטובים של האדם שהוא מפיק מעצמו, מוליד – זה מוליד מלאכים טובים, וחלילה אם האדם חוטא, אז הוא מוליד לעצמו בנים משחיתים – מלאכים רעים, זה נאמר בפרק אבות.

"כי האדם בא לעולם, כדי להוליד ולדות, לקיים מצות פרו ורבו, ואולם, בראש וראשונה, עליו להוליד מלאכים" – זה הפרוייקט הראשוני של האדם - מעשים טובים – להוליד מלאכים ורק אח"כ להוליד ולדות רוחניים.

ומביא הזוהר הקדוש, פרשת וישב: "שאל ר' חייא, אדם נקי מעוונות ועמלו בתורה וכל מעשיו לשם שמים ואין לו בנים, או שהיו לו בנים ומתו" - בקיצור, אין מי שילווה אותו, אומר הזוהר הקדוש: מה יהיה עם אותו אדם בעולם הבא, מי יזכה אותו בעולם הבא? הרי חז"ל אומרים: בן מזכה אביו, זה כל הרעיון של קדיש, צדקה, הזכרת נשמות, ולו, אין את זה והוא מיצר ובוכה, אומר הזוהר: "ענה לו ר' יוסי: דע ר' חייא שהמצוות והמעשים הטובים שאדם עושה בעולם הזה, הם ילדיו הטובים" – זה הפירות שלו, הם יגנו עליו, הם ילוו אותו, הם ישמרו עליו. מיהם? המלאכים שהוליד! כל אדם מוליד גם וולדות גופניים כאמור וגם מלאכים.

מביא המדרש ראייה: ר' יוחנן! מי לנו גדול מר' יוחנן גדול חכמי ישראל, היו לו עשרה בנים וכולם מתו, אמנם מביא הבן איש חי, (ברכות) שנשאר לו בן אחד - ר' מתנה ושלחו אותו לבבל, משנה מקום משנה מזל, אבל מתו לו עשרה בנים. חזקיה – אמורא גדול, מעולם לא היו לו ילדים, אומר הזוהר הקדוש: אם כן, מה לך להצטער, הנה זה מה שנאמר: "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" (קהלת ז, א), יום המוות מלווים את האדם הולדות הרוחניים שלו, אם הוא הכין לעצמו צידה לדרך.

"אֵלֶּה תּוֹלְדת נחַ" – כי שם מדובר על הזכויות של נח להישרד ולבנות עולם חדש. מה הזכויות? שם לא מדברים על ילדים, אח"כ כתוב שהוא הוליד ילדים. כתוב: "אֵלֶּה תּוֹלְדת נחַ", "נחַ"- זה היה התולדות שלו, שהוא היה אדם שהיה נוח, ומי שנוח בורא מלאכים, אתה לא כועס על בני אדם, אתה לא כועס על אשתך, אתה מוליד מלאכים, איש צדיק, זה מיליארדי מלאכים, שם מדברים על התולדות הרוחניים של האדם.

וכאמור, פרשת השבוע עוסקת בוולדות האמיתיים, הגופניים - אלו יעקב ועשו, לכן היא נקראת פרשת תולדות. ויש בפירוט סיפור לידתם של יעקב ועשו, סיפור הריונם, סיפור בואם לעולם, דרך גידולם, עיקר חשוב ויסוד מוסד לבנין העולם וקיומו.

אנחנו נדבר סביב התולדות ודור אחד שלפני כן.

מיד אחר העקידה, סוף פרשת וירא, אברהם אבינו סיים את מעשה העקידה, חוזר בשלום, אמרה התורה כך: "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" – אחרי העקידה – "וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמר" – משהו חשוב נאמר לו, ומהו? "הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם-הִוא" – לרבות – "בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ" (בראשית כב, כ) – 3 אחים היו: אברהם, נחור והרן. הרן מת על פני אביו תרח בילדותו, והשאיר אחריו בן ושתי בנות, לוט – בן אחי אברהם, ושרי ומילכה. אברהם נשא את היתומה, בת אחיו – שרה, ונחור אחיו גם הוא נשא את בת אחיו היתומה – את מילכה. אומרת התורה הקדושה, כשאברהם אבינו חוזר מהעקידה, יצחק אבינו היה כבר 37, נאמר: "וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם-הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ" – צריך להבין, מה זה "וַיֻּגַּד"? ולמה זה נאמר מיד אחרי העקידה? והתורה הקדושה מנתה את כל השמות של בני נחור ומילכה וגם הייתה להם שפחה שנקראה ראומה, והתורה מונה את כל הילדים, סה"כ 8 בנים שילדה מילכה לנחור ו-4 בנים ילדה ראומה - שפחת נחור לבעלה, יחד 12 בנים, ובנות לא היה לו! מוסיפה התורה: "וּבְתוּאֵל" – אחד משמונת הבנים שהיה של נחור ממילכה – "יָלַד אֶת-רִבְקָה" (שם, שם כג) – כלומר 12 בנים היו לו ונכדה אחת - היא רבקה.

מצינו כאן הקבלה מאוד מעניינת: אברהם אבינו היה לו בן מהגר – ישמעאל, ובן משרה – יצחק הממשיך. יצחק אבינו הייתה לו אישה אחת והיו לו שני בנים – יעקב ועשו. אברהם אבינו ידע שעם ישראל נבנה על גרעין של 12 שבטים, הוא חשב שזה יבוא ממנו, גם יצחק חשב כך ולא, 12 שבטי יה, באו מהדור השלישי של אברהם – יעקב, ואיך החלוקה? 8 בנים לאימהות – רחל ולאה ו-4 בנים שהם בני השפחות – בלהה וזלפה – יחד 12, הקבלה! וליעקב אבינו בת אחת – דינה. כמו לנחור, נכדה – רבקה. לנחור זה היה מיד 12 בנים ובת אחת, לאברהם רק בדור השלישי, אחרי זיכוך וזיקוק.

אומר בעל "צרור המור" ר' אברהם סבא מגולי ספרד: כתוב: "הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם-הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ", מה זה שמילכה "גַם-הִוא" ילדה? במילים "גַם-הִוא" יש כאן איזה רבוותא. מה נאמר לו? שבעצם הוא חזר מהעקידה, ויצחק בן 37 והוא צריך להתחתן, אבל אברהם אבינו לא יחתן אותו עם בנות כנען, כמו שיצחק לא נתן ליעקב להתחתן עם בנות כנען, הוא חיפש מישהו יותר מיוחס מבני שם, אלא "וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם" שנולדה בת במשפחה של נחור אחיו. בסה"כ היא נולדה עכשיו, היא הייתה צעירה מיצחק ב-37 שנים, כשהוא היה בן 40 הוא לקח אותה בת 3 וחיכה עד שתוכל ללדת, כמה מאמצים עשה אברהם כדי לחפש שידוך נאות לבנו יצחק, הוא שלח את אליעזר, רק רבקה – היא הכלה, היא תגדל. אבל מה זה שנאמר בתורה "הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם-הִוא בָּנִים"? מה זה "גַם-הִוא"? "גַם-הִוא" זה רבוותא, משמע שבלידה שלה היא לא ילדה את רבקה, אלא זו הייתה נכדה שלה, בת בתואל, אם כן, מה זה "גַם-הִוא"? אומר "צרור המור" (הרמב"ן מדבר על זה, רבנו בחיי): "ומה שאמר "גַם-הִוא" להורות, לאברהם לא היו ילדים עד גיל 100, שרה בת אחיו, לא היה לה ילדים עד גיל 90, היא כבר הייתה עקרה, כפי שאמרה בתורה: "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה" (יח, יב) – ומה קרה לאחותה שהיא גם גיסתה – מילכה? גם לה לא היה ילדים, גם היא הייתה עקרה.

אומר בעל "צרור המור והרמב"ם וחז"ל: "ומה שאמר "גַם-הִוא" להורות שבזכות אברהם נעשה נס לנחור ומילכה אשתו" – גם הם נפקדו. מתי? כשנפקדה שרה, לפני 37 שנים. בכמה היא נפקדה? מספיק היה שהייתה נפקדת בבן אחד – בתואל שהוא היה מוליד את רבקה, או שמילכה הייתה מולידה בת שהיא הייתה צריכה להיות מיועדת ליצחק אבינו, אבל בסוף זו הייתה נכדה שלו, אז מה זה "גַם-הִוא"? נס גדול קרה לא רק אצל שרה, נס גדול קרה שגם אחותה העקרה, (מסתבר, אומר הרמב"ם שהם לא היו רחוקים בגיל: נחור ואברהם, מילכה ושרה, שנתיים שלוש, אז גם היא הייתה אשה זקנה) גם היא ילדה, גם היא נפקדה, ובכמה? ב-8 ילדים! וראומה 4 ילדים, נחור גם היה עקר, בסה"כ 12, ובתואל ילד את רבקה, זה הזיווג של יצחק.

אומר בעל "צרור המור": "כי נחור ומילכה אף הם היו כבר זקנים ולא היה להם ילדים ומשנעשה הנס לשרה שהיא נפקדה ביצחק, נעשה הנס גם לנחור ומילכה" - "גַם-הִוא" – "ולפי שזה היה בדרך נס, כל ה-12 ילדים שילד נחור, בזכות שרה, תמצא באלו התולדות שהיו 12 תמצא 12 שהיו 12 של יעקב", אצל אברהם זה היה צריך לבוא רק בדור השלישי, זיכוך אחר זיכוך, ניקוי אחר ניקוי, ואצל נחור זה בא מיד, אגב, גם הגר ילדה מיד, שרי הצטערה ובכתה – אומר בעל צרור המור: "א"כ, כשהיא נפקדה בזכות שרה באורח ניסי, היא מיד נפקדה ב-12 ילדים, כמו 12 הבנים של יעקב, וכמו ששם הייתה בת יחידה, גם פה היתה בת יחידה" - כמו יעקב – 8 מהאימהות ו-4 מהשפחות, גם פה אותו דבר, מה הזהות הזו בין האחיות והגיסות? "וכל זה בא להורות לנו, כי בזכות אברהם ושרה, נעשה גם נס זהה לנחור ומילכה, השפע האלוקי שיורד לצדיקים – אברהם ושרה, אז יש גודש ומהגודש נהנים גם אחרים ונהנתה גם מילכה, וזה יודיע כי רבקה נועדה ליצחק בן אברהם, שאף הוא בא לעולם בנס וגם רבקה באה לעולם בנס. ורבקה נולדה רק בגלל הולדת יצחק.

הרי כל העולם התפעל ששרה אחרי בלותה, ילדה את יצחק, הנס היה גדול יותר, הכל התפעלו לא רק מהנס שהיה לשרה, אלא גם מהניסים הפריפרים, שהנס של שרה השפיע גם על אחותה שגם היא ילדה, אומר בעל צרור המור: "כי הכל הכירו שנחור ומילכה הולידו בהיותם זקנים רק בזכות אברהם, זה ייקר את אברהם ושרה, ולשם כך הכל היה זהה, מספר בני הגבירה ומספר בני השפחה והבת היחידה, וכנגד 12 בנים שהיו ליעקב שבטי יה, היו 12 בנים" – מצד עם ישראל, הנס היה מצד הקדושה – יצחק והשושלת, והנס השני מהצד השני – סטרא אחרא, אגב, לישמעאל אתם יודעים כמה בנים היו לו שהם היו כולם נשיאים? 12! כך כתוב בתורה! שוב אנחנו מוציאים את המספר 12, זה מול זה ברא אלוקים, הטוב והרע, עם ישראל והפלסטינאים מקבילים, אבל לישמעאל לא היה שם בת, אבל זה לא המקבילית הזהה, כמו נחור ומילכה.

למדנו שהנס של שרה, השפיע ניסים גם על נחור ומילכה והכל ידעו: הו, גם אחותה נפקדה, בזכות שרה, והם ידעו זאת כי הם ראו את המקביל, הם ראו שהכל COPY, (12, 8, ו-4 והבת היא הזיווג) מה פתאום היא נפקדה, היא לא הייתה ידועה כצדקת כמו שרה? אלא לפאר את שמו של מי שאמר והיה העולם שעשה נס לאברהם ושרה, אז הוא עשה גם למקביל, למי? להוריה וסבתא של רבקה.

והנה באים חז"ל ומגלים: "הנס שה' יתברך עשה לשרה השפיע לא רק על מילכה, אלא גם על נשים עקרות אחרות שאף הן נפקדו והכל ידעו שזה בזכות שרה" – הרבה נשים עקרות נפקדו באותו זמן, השפע, הברכה שהקב"ה השפיע על שרה השפיע לא רק על מילכה אחותה, אלא גם על הרבה נשים עקרות והכל שאלו: מה קרה? הרי הרופאים התייאשו כבר, ואיצטגנינים אמרו: אנחנו רואים בכוכבים שלא יהיו לכם ילדים, ונפקדו המוני נשים, למה? כי כולם אמרו: הא, גם לנו אחרי יאוש נולדו, כנראה שזה בזכות הצדקת שרה, הרי הרופאים התייאשו...

מביא המדרש, מובא גם בילקוט מעם לועז: ביום השמיני מל אברהם אבינו את יצחק בנו, האדם הראשון שנמול בגיל 8 ימים היה יצחק, שהרי ישמעאל נימול בגיל 13, הוא היה מבוגר ממנו ב-13 שנה, ושמחתו של אברהם אבינו הייתה כה רבה שהוא קרא לו: יצחק, ומה זה יצחק? מלשון חדווה וגיל – "כָּל-הַשּׁמֵעַ יִצֲחַק-לִי" - אברהם אבינו ביטא את השמחה והאושר שלו בלדת בנו בגיל 100 ואחרי בלות אשתו, בשם יצחק. אומר המדרש: למה הוא קרא לו יצחק, היה יכול לקרוא לו גם שמחה? מה פתאום יצחק (יו"ד, צד"י, חי"ת, קו"ף)? אומר המדרש: אברהם אבינו רצה לפרסם את הנס שה' עשה לו וע"י כך לפרסם שבזכות יצחק נפקדו כל העקרות, מה הוא עשה? הוא בחר בשם יצחק שמפרסם את הנס, ואיך? יו"ד – כנגד עשרה מאמרות שנברא העולם וכנגד עשרת הדיברות, לבטא בזה - יצחק בני היחידי הוא תכלית הבריאה, כי ממנו יֵצא העם אשר יקבל את עשרת הדיברות (בראשית- בשביל ראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית), אז אברהם שם את היו"ד כאות ראשונה, שבשבילו נברא העולם שנברא בעשרה מאמרות, הוא ובניו יקבלו את עשרת הדיברות, ו-צד"י - הוא נולד בשנת ה-צ' של האימא שרה (גיל 90) – פרסום הנס, ומה זה חי"ת – ומלתי אותו כדבר ה' ביום השמיני ללידתו, היום אנחנו רגילים למול, אבל כשאברהם מל את יצחק בנו, ראשון למילה, רבים אמרו לו: מה אתה עושה לו ניתוח? הוא תינוק! החי"ת נימול בן שמונה, לבטא בזה, כדבר ה'! וקו"ף – שוב פרסומי ניסא – אני הייתי בן 100 בלידתו!! ובכן, הוא הכניס בשם יצחק שמבטא חדווה וגיל, הוא פירסם את הנס - 4 אותיות.

אומר המדרש: "ונהנה העולם מהנס שעשה ה' לשרה שכל העקרות שהיו באותו דור נפקדו בזכות שרה", איפה זה מרומז בתורה? "וה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה" (בראשית כא, א), התיבה "אֶת" היא תמיד ריבוי, לרבות, (לדוגמא: "אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (דברים ו, יג) - לרבות תלמידי חכמים, "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ" (שמות כ, יב) – לרבות את אחיך הגדול), וכאן, מה זה בא לרבות? התיבה "אֶת" באה לרבות את שאר הנשים העקרות. ומה נאמר מיד? "וַתּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים כִּי-יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו" (כא, ז) – שואלים חז"ל: כמה בנים היא הולידה? אחד! כמה בנים היא הניקה? אחד, אז למה כתוב "הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה"? איזה בנים היו לה? מהו "הֵינִיקָה בָנִים"? שגרמה לשמחה שגם נשים אחרות הניקו, אז פירוש ראשון: ע"י שלי נולד יצחק, נפקדו עקרות בבנים, וזו שמחתי, אני מפרגנת לכולם, בזכותי האושר והשמחה באו לבתי עקרות רבות, למה ה' עשה נס לכולם, (מילא למילכה, כי רבקה צריכה להיולד, כדי שידעו שזו המשפחה שאברהם אבינו צריך להשתדך איתה), אבל למה כל העקרות נפקדו? אומר המדרש: ומתוך זה למד העולם שיש בורא לעולם שיש בכוחו לשנות חוקי טבע, שאילו היה הנס לשרה בלבד, היו הבריות אומרות: קרה מקרה" אם יספרו לך שנפקדה אישה בגיל 90 בתג'יסטאן, אז אומרים: קרה אחד למיליארד, גם לה קרה...אבל הקב"ה רצה שהעולם כולו ידע שזה לא על דרך המקרה, שיד ה' הייתה פה, מה עשה ה'? הוא פקד את כל העקרות באותו יום, כדי שהכל ידעו שזה בזכות שרה.

ודבר נוסף אומר המדרש: חלק מהציבור אמר: קרה מקרה ששרה ילדה, עד שהם שמעו שכל העקרות נפקדו, אבל היו עוד סוג נשים רעות יותר שאמרו: "זה לא יכול להיות, לא יכול להיות שאישה בת 90 תלד!" אז מי זה הילד הזה? אז אמרו נשים: הוא אסופי – "ודאי אספה תינוק מאלו שהפרוצות זורקות לאשפה" - מוציאים תינוק בן יומו באשפתו – "והיא טוענת שזה בנה" - לך תאמין לה... ואז זה הקטין את הנס, ולכן מה עשה ה'? כולם נפקדו! ואם כולם נפקדו, אז זה לא שיאי גינס...נו, אז מה כולם לקחו ילדים אסופים באותו חודש? מה זה? לא יכול להיות! א"כ, למה הקב"ה פקד עקרות אחרות? כדי שכולם יכירו שזה בזכות שרה, לפרס את הנס, הכל למען השושלת הקדושה – אברהם, יצחק ויעקב - עם ישראל. אומר המדרש: אדרבה, אם שרה לבד ילדה, אז אומרים שרה, אבל אם כל העקרות ילדו, אולי יפרשו את זה אחרת, לא תתפרסם גדולת ה' יתברך, מי יאמר שזה בזכות אברהם ושרה? מי יגיד? הרי אלפים ילדו עקרות, מה יאמרו? תופעת טבע, הרופאים מצאו תרופה, או שינוי אוויר בעולם, ההורסוקפיה השתנתה, היא אכלה איזה מאכל שבא מתאילנד... אז שואל המדרש: מי אומר, אולי אם רבים נפקדו, אז זה יקטין את הנס?! מה עשה הבורא יתברך? העדיף שכולם ילדו ולא אחת שתלד, ולא יגידו: מקרה, ובאשר לטענה: כולם ילדו, עשה הקב"ה נס שכל אלה שילדו, נתייבש להם החלב, ורמדיה, מטרנה - נאסר, כי עוד לא הוקם קיבוץ מעברות. אז איך מאכילים? שכל אישה תיקח לה מינקת, אבל הם יתייבשו כל אלה שילדו, מה עושים? הם ידעו ששרה גם יש לה ילד? אמרו: אולי נלך לשרה, היא צדיקה, באו אל שרה, תור ארוך, בית חרושת לחלב, מחלבה, ואמרו לה: עשי עימנו טובה ותני טיפת חלב בלי ויטמין די לכל תינוק להרטיב לו קצת את הלשון, ושרה הייתה צנועה, היא הניקה את בנה והיא כיסתה את עצמה כשהיא מניקה, באו אליה, אז היא מיד לקחה 2 ילדים בבת אחת והניקה אותם בעת ובעונה אחת, ראו הנשים שיש פה מחלבה, היא שפעה חלב – נס חדש, לא רק שהיא ילדה וכולם ילדו, אלא שהיא הניקה את כולם. וזהו שנאמר בתורה: "הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה", כי היא הניקה את הבנים של כולם. וזהו שנאמר: "מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת" – עקרת הבית ועיקר הבית, שהייתה עקרה – "אֵם-הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּיָהּ" (תהילים קיג, ט) – שרה הפכה להיות אם הבנים, היא הניקה את כולם והצילה את כולם. אז כולם אמרו הללו את ה'. מה הם הבינו כולם? שכל העקרות נפקדו בזכות שרה, והיא גם השקתה את כולם, הכל הבינו ששרה הצדקת השפיעה על כל העקרות - היה פרסומי ניסא.

מה אמרו כל הליצנים, הרשעים שבדור? שהרי הם לא מפרגנים לאברהם ושרה, כי הם היו חרדים, הם באו ויקראו בשם ה', בנו מזבח לה' והרשעים היו עובדי אלילים, הם לא פירגנו! הכופרים לא פירגנו! כולם ברכו: יחי אלוקי, יהי כבוד ה' לעולם. נו, אז אתם באמת חושבים שהליצנים "בלעו" את זה? לא בלעו! אבל איך הם יכולים להתכחש לנס - ששרה ילדה וכולם ילדו באותו זמן איתה, לא רק מילכה, ו"הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה"?! אפשר להתכחש לנס?

אומר המדרש (תנחומא): "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק" (בראשית כה, יט), שואלים חז"ל: אם כתוב "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם", למה צריך לכתוב "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק"? אמר ר' יצחק: "אין לך דור שאין בו ליצנים", ליצנים זה לא רשעים, רשעות עם קריקטורות משפיעה יותר, רשע אומר את שלו, אבל כשמלבישים לזה קריקטורה לגלגנית, שמגחכים, ועושים הצגות על החרדים והציבור צוחק, עושים בדיחות - ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות! תוכחה זה אמת, תביא 100 תוכחות לדבר הזה, יבוא ליצן אחד ויצחק ויעשה קריקטורה וכל ההוכחות וכל האמיתיות שלכאורה נראו בעליל, יושמו לאל...

ממשיך ר' יצחק (תנחומא תולדות ו) ואומר: "אין לך דור שאין בו ליצנים, אחרי שהבורא יתברך עשה ניסים והכל הכירו ששרה ילדה אחרי בלותה" - והקב"ה עשה כי כל העקרות יילדו והקב"ה נתן לה "הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה" שכולם התיבשו, כדי להוכיח שנס עשה אלוקים בזכות שרה, מה עשו האפיקורסים, הרשעים? הם לא יכלו להתכחש לנס, כי אם יהיה היה איזה עיתונאי כותב: זה לא בזכות שרה, אז יגידו לו: אבל "הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה"! לא נקנה את העיתון שלכם, נו אז הם הרימו ידיים? יגידו: עשה ה' נס?! לא!!! חרדים נצחו?! לא! לכן הם ביקשו לפגוע בייחוסו של יצחק, מה הם אמרו? למה הם רצו לפגוע בייחוסו של יצחק? כי כאב להם שיצחק הוא היורש של אברהם, ולא ישמעאל, הם היו רוצים שזה יהיה אחד מבני עשו, מה פתאום העם היהודי הוא העם הנבחר?! אמרו: אין להתכחש - שרה ילדה את יצחק – אע"פ שהיא מעולם לא ילדה והצטמקו דדיה – אין להתכחש! אבל מי אומר שזה מאברהם?! רגע אחד, הרי בדיוק לפני שנה היא לוקחה לבית אבימלך מלך פלישיתים, שנה בדיוק, אומרים חז"ל, אבל אישה לא מחזיקה הריון 12 חודש... אבל יש נשים שמאחרות לתוך עשירי, אז אולי קרה כאן משהו משונה, שהיא החזיקה הריון 12 חודש, אבל מאבימלך! (תכניס את זה לשיאי גינס), אבל זה לא סביר, אבל ליצנות לא צריכה סבירות או אמיתות, כותבים בעיתון וזהו, מי אומר שזה צריך להיות אמת?! אז הם אמרו: שיצחק הוא בן של שרה מאבימלך, אמנם היו ניסים ושרה ילדה, אבל הוא לא בן של אברהם, אז ממי הניסים? אם זה מאבימלך, אז ישמעאל הוא היורש של אברהם, כי אברהם הוא המוריש, שרה לא המורישה ויצחק הוא הבן של שרה, ובכך היו פוגמים בקדושת העם היהודי, בייחוסו של העם היהודי, בכל היסוד של אלקי אברהם, של אלקי יצחק ושל אלקי יעקב.

מה עשה הקב"ה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק" – עוד פעם נס, (כל דרך לידתו של העם היהודי מאבות העולם, זה הכל ניסים), שם את קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, יצחק אבינו היה COPY של אברהם, והעידו כל הבריות שיצחק הוא בנו של אברהם. וזהו שאמרה התורה, אומרים חז"ל: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק", בשביל מה צריך לכתוב שוב "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק"? אלא אברהם הוליד את יצחק ולא אבימלך, הרי הוא הוא דומה לו, אומר בעלי התוספות, מביא בעל הטורים: הוֹלִיד בגימטריא 55 בגמטריא זה גם "דומה".

עכשיו תקשיבו טוב מה זה אבסורד של הליצנים: בא הרב מבריסק, גאון עוזנו בדור הקודם, והוא נותן כאן היבט נוסף לכל הסיפור של "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק" ושואל: מה התכוונו הליצנים להרוויח בליצנות זו, שהרי הם לא יכלו להתכחש לנס הגדול שכל הנשים ילדו ומילכה גם היא ילדה, א"כ וכי אם שרה ילדה מאבימלך, אז זה לא נס?! זה גם נס! בכל מקרה, הם היו צריכים להודות שלידת יצחק, גם אם זה מאבימלך, זה באורח ניסי, א"כ אם כבר הם מודים שהיה נס לשרה שמעולם לא ילדה, אז ודאי יותר מסתבר שהיא ילדה מבעלה שנמצא איתה כל הזמן, מי זה בעלה? אברהם! מה עוד שאם מאבימלך, אז יצטרכו להגיד שהיה כאן דבר לא מסתבר, שהיא החזיקה הריון 12 חודשים, תביאו עוד אחת כזו... אז הם הלכו כאן על דרך שבכלל לא מסתברת, אז נס היה, שרה ילדה אחרי 90, כולם ילדו בזכותה – שהרי "הֵינִיקָה בָנִים", שואל הרב מבריסק: איך העזו ומה הרוויחו שבאו ואמרו "מאבימלך"? ועונה: (יסוד גדול לחיינו היום יומיים) גם הליצנים בעל כורחם הודו שהיו ניסים גדולים לשרה, מה הם ביקשו? שזה לא יהיה מאברהם, שזה יהיה מאבימלך, הם מוכנים שהיה כאן דבר נדיר שלא מצינו שאשה החזיקה הריון 12 חודשים, למה הם כ"כ הפיצו את התזה הזו שזה היה מאבימלך? כי הם ביקשו לייחס את הנס לאבימלך, לכוחות הטומאה. אבל מי אומר שה' עשה את הנס? אולי זה בזכות אבימלך שהשתחווה לפסל, או לעשתורת, או לאילים הכנעניים, אולי זה היה אבימלך שהתפלל לכוכבים ומזלות, עובד כוכבים היה, אולי זה אבימלך שהביא את הילד לעולם וגאל את שרה מעקרותה, אולי זה הוא?! מה היו מרוויחים מזה? כי אם זה מאברהם, אז זה בא מסטרא דקודשא, אז זה בא בזכות הקדושה של אברהם ושרה, אז בכך זה נותן כבוד ולגיטמציה וחיזוק לדרך שאברהם בחר בו, אז הרבה אנשים יחזרו בתשובה וזה הם לא פירגנו... נס כן, שרה ילדה בת 90, אבל אם זה מאבימלך, אז זה לא מחזק את אברהם אבינו, זה מחזק את כוחות הטומאה. אם זה מאבימלך, אין זה מחייב מאומה אז מה, צריך כבר לשמור שבת?! צריך להניח תפילין?! לא! משתחווים לכל האילים של אבימלך, מה זה משנה מה? אין זה מחייב לשנות אורח חיים, אין זה משנה להסיק מסקנות ולקחים שה' עושה ניסים דווקא לאברהם אבינו, אין זה אומר שכל הניסים יעידו שדרכו של אברהם צלחה, אז אם כן, שרה ילדה בזכות אבימלך, בזכות התיפלות שלו ומילכה גם היא וכל העקרות נפקדו גם הן, והניקה בנים שרה...אבימלך! גוולאט! מה עושה הקב"ה? הוא לא יתן לליצנים לעוות את העולם! ממשיך הקב"ה לעשות ניסים גם לאברהם אבינו – "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק" – יצחק דומה לו! עכשיו מה תגידו?

מוסיף הרב מבריסק: "הלא רואים אנו עין בעין שהקב"ה עושה ניסים עם עם ישראל, עם יושבי הארץ, הכל חשים שכל המאורעות המתרחשות איתנו, הם שלא כדרך הטבע, כל השרדותו של העם היהודי 2000 שנה, זה הרי אומר משהו שהכבשה שרדה מ-70 זאבים?! אין לך מופת גדול מזה!!!" - הרי כל ההיסטוריה של העם היהודי – נצח ישראל לא ישקר – אנחנו פה, בארץ אבותינו, אפשר למחוק את זה במחי יד?! מלחמת השחרור תש"ח הייתה נס אחד גדול! כולם רוצים לטרוף אותנו! אז אנחנו אומרים שיש בורא עולם והבורא עולם שומר על עם ישראל, כפי שהובטח לאבותינו הקדושים, זה כל התנ"ך, ה' מכה בנו שאנחנו לא בסדר, אבל נצח ישראל לא ישקר - השגחה פרטית על עם ישראל. שואל הרב מבריסק: ומה אומרים הכופרים? הליצנים והרשעים? יד המקרה, כוחנו וכו', אבל איך אפשר?! אומר הרב מבריסק: "פשוט, גם הם יודעים את האמת, אבל הם לא יכולים להודות שהניסים הם בשביל החרדים, בשביל לומדי התורה, זה לא, כי אז הם פשטו את הרגל, הם לא יגידו את זה, אבימלך היה גנרל טוב, למרות שהם רואים שהכל הולך הפוך.

רק ליצנים שבדור מסוגלים לחשוב שהקב"ה עושה ניסים לאבימלך, אבל הטבע לא משתנה, עקרות לא ילדו, שרה לא ילדה כי עקרה אחרי בלותה, איזה זכויות יש לאבימלך? הוא היה פלסטינאי – מלך פלישיתים - אברהם הוליד את יצחק, אם יש ניסים, אם הכבשה שרדה, אם אנחנו חיים בניסים, אז הניסים הם לא בזכות אלה שהולכים בדרך של אבימלך! זה רק בזכות אברהם, אלה שאומרים כל יום: אלוקי אברהם, יצחק ויעקב, אלה שעוסקים בתורת משה, אלה שממשיכים את רוח ישראל סבא, בזכותם, אע"פ שיש הרבה רשעים – "וְנָשָׂאתִי לְכָל-הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם" (יח, כ) – אף אחד לא יעלה על הדעת שקיומנו והשרדותינו זה בזכות אלה שהולכים בדרך של אבימלך, להם אין ניסים, אז ודאי הכבשה שורדת בזכותם... שום דבר, ראינו כבר מה שקורה, רק בזכות "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק".

וממשיך ואומר: מה כוחות הרשע רוצים? מה כוחות הליצנים רוצים? והיו ליצנים שאמרו שהיא ילדה את יצחק מפרעה, שואלים המפרשים: פרעה זה היה שנתיים לפני, אז מה יגידו שהיא החזיקה הריון שנתיים? זה אפילו הם לא יעזו לומר, מה התשובה? הליצנים אומרים מפרעה, למרות שגם הם יודעים שזה לא נכון, אבל כדי לבלום את ההתעוררות לחזור בתשובה, אז הם מפיצים – פרעה – אף אחד לא יברר מתי זה היה, אבל הליצנות עובדת על אנשים, אנשים יושבים בצוותא ומחייכים ומגחכים על החרדים, אפילו שזה לא אמיתי, אפילו שזה רחוק מהמציאות, זה הרי תיאטרון אבסורד, מה זה משנה, העיקר צוחקים?! שותים לחיים? מספיק! אל תשאלו שאלות על רשעים וליצנים, אומרים חז"ל.

אומר הרב מבריסק: היום ראש חודש, הנה מתקרבים אנו בימי החנוכה, בתפילות שתקנו לנו חז"ל בחנוכה אנו אומרים כך: "וְעַל הַנִּסִּים...וְעַל הַנִּפְלָאוֹת" מה אנחנו אומרים? מהם הניסים והנפלאות? "מָסַרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים. וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים. וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים. וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים" – מה זה נס?! לא יכול להיות אנשים חלשים שהם גיבורים? "וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ." מה לא יכול להיות שעוסקי תורתך יהיו חזקים?! בשלומא "מָסַרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים" – נס! שואל הרב מבריסק: מה שייך "וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ"? זה לא שייך לנס. הנוסח הזה אומר דרשני. ועונה יסוד גדול: יש לנו עסק עם אנשים רשעים, או ליצנים שלא מוכנים להודות שהניסים הם בזכות דרכו של אברהם, בזכות התורה. והחידוש ב"וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים" וב"וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ", הוא בבהירות הנס, כי "גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים" – זה נס, אבל העדיין הנס אינו בהיר. מה זה אינו בהיר? בזכות מי היה הנס? אז אחד אומר: בזכות הרמטכ"ל, או בזכות האסטרטגיה של פיקוד הדרום, או של המצביא הגדול. לא מספיק "וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים. וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ", צריך גם "וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים. " ומה העניין בזה? על כן לשם הבהירות במשמעות הנס ובלקחו, כפי שהקב"ה רוצה שיכירו וידעו כל יושבי תבל, אז לא מספיק גיבורים ביד חלשים, או גיבורים ביד מעטים, כי ניתן לומר שזה בזכות המצביא, או הברקה של אלוף, צריך לראות עין בעין שזה נס אשר חולל ה' ביד המכבים, אז כתוב: "וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים" – ולכן כולם אומרים הטהורים ניצחו, ואם כתוב "וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ" – אז התורה ניצחה! כי בלעדי זה, זה אבימלך, אומר הרב מבריסק: ומכאן שגם יהיו ניסי ניסים, זה עדיין לא ישכנע שדרכו של אברהם צודקת, צריך שבצד "וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים", יהיה "וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ", שיהיה כבוד לתורה הקדושה. שזה יהיה אברהם ולא אבימלך, כי הרשעים עד שלא יראו להם את זה בעליל, הם תמיד ימצאו תירוצים מתחת לאדמה.

"אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק" – זה כנגד הליצנים! אם אתם רוצים לדעת עד היכן גדול כח ההשפעה של הליצנות, עד היכן הליצנים מוכנים לומר שזה לא בזכות אברהם, אביא בפניכם פרק בתנ"ך, משפט אליהו ונביאי הבעל (מלכים א, פרק יח): "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם וַיּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם-ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו" – עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, הגדירו את עצמכם, אתם דתיים או אינכם דתיים?!, הולכים עם האלוקים, או עם הבעל?! הפסיחה על שתי הסעיפים, היא הסכנה הכי גדולה לעם ישראל, ממשיך אליהו ואומר: "וַיּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל-הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לה' לְבַדִּי" – כי הרי איזבל הרגה את כל הנביאים, "וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ" – כנגדי! "וְיִתְּנוּ-לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם- הַפָּר הָאֶחָד" – נביאי הבעל – "וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַפָּר הָאֶחָד" – השני – "וְנָתַתִּי עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים" – שנינו נקים שני מזבחות - "וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-ה' וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר- יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים"! – כולם מכירים, משפט אליהו בהר הכרמל.

"וַיּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים" – כבוד – "וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם. וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם" – מה זה "אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם"? הוא נתן להם? הם בחרו! - "וַיַּעֲשׂוּ" – ניתחו אותו, שמו אותו על המזבח – "וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין ענֶה...וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל" – לא צעקתם מספיק – "כִּי-אֱלֹהִים הוּא כִּי-שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ". אומרים חז"ל: ליצנות? כת ליצנים אין רואה פני שכינה, מתי מותר להתלוצץ? על עבודה זרה! הנה אליהו התלוצץ על נביאי הבעל!

"וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי-יַעֲקב...וַיַּעַשׂ תְּעָלָה...סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ. וַיַּעֲרךְ אֶת-הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת-הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל-הָעֵצִים" – ואז ציוה אליהו: "מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל-הָעלָה וְעַל-הָעֵצִים" – מים להפריע לאש, להרטיב את העולה – "וַיּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ" – עוד ארבעה כדים – "וַיּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ. וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה מִלֵּא-מָיִם" – מזבח רטוב, נוזל, ומים מסביב לתעלה - "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיּאמַר ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע" – קידוש ה' – "כִּי-אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" – זה לשמך אני נותן כבוד, לא לשמי, הכל לשם שמיים – "עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי-אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבּתָ אֶת-לִבָּם אֲחֹרַנִּית" – הם נהיו חילונים, פנו אחורה, אבל אני רוצה להחזיר אותם בחזרה – "וַתִּפּל אֵשׁ-ה' וַתּאכַל אֶת-הָעלָה וְאֶת- הָעֵצִים וְאֶת-הָאֲבָנִים וְאֶת-הֶעָפָר וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה לִחֵכָה" – ירדה אש, עם המים, עם הרטיבות, ושרפה את הכל.

עכשיו תקשיבו טוב, איך שחז"ל (ילקוט שמעוני) לומדים כאן את הפסוקים.

אומר להם אליהו "בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשׁנָה" - בחרו שני פרים תאומים, זה הכל צריך להיות זהה, כי אחרת יגידו: הוא בחר איזה פר אחד שיש לו מזל, אומר להם: בחרו שני פרים תאומים, מאם אחת, הגדלים על אבוס אחד, והטילו עליהם גורלות – כדי שלא יאמרו: "הי, אתה הסתכלת על העיניים של הפר ובחרת את הפר שהוא מזמין אש" – לא! נתן להם את כל הברירות, אומרים חז"ל: "ופרו של אליהו, נמשך אחריו מיד, ואותו הפר שעלה לשם הבעל, לא הלך אליהם", אז הם באו למשוך אותו, והוא לא נמשך, (איך אומרים: רגליים ברזל – נצמד לקרקע) ואז נתקבצו כל נביאי הבעל ועוד 400 נביאי האשרה, וכולם לא יכלו להזיז רגליו, נו, זה נס? עד שפתח אליהו פיו ואמר לו: "לך עימהם", השיב הפר לעיני כל אליהו: "אני וחברי יצאנו מבטן אחת, וגדלנו על מרעה אחד, ועל אבוס אחד והוא עולה לחלקו של הקב"ה ושמו של הקב"ה מתקדש עליו?! ואני עליתי לחלק הבעל להכעיס את בוראי? אני אגרום לחילול ה'?!" אמר לו אליהו: "לך עימהם, ואל ימצאו עלילה וכשם ששמו של הקב"ה מתקדש ע"י פר זה שלי לעולה, כך יתקדש על ידך, אתה לא תעלה, אבל יהיה קידוש ה'"! אמר לו הפר אליהו: "שבועה שלא אזוז מכאן עד שתמסרני לידם" – אני לבד לא עולה להיות קורבן של עובדי הבעל, מיד אליהו לקח אותו, ויתנו להם, כמו שנאמר: "וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם" – הוא נתן להם, כי הפר לא רצה לבוא, אומרים חז"ל: נס!

אומרים חז"ל, כתוב: "וַיְפַסְּחוּ עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה" מה זה "אֲשֶׁר עָשָׂה"? היה צריך להיות אשר עשו! מי עשה? אליהו לא בנה להם את המזבח! אז מה זה בלשון יחיד "אֲשֶׁר עָשָׂה"? מלמד, שמי שבנה להם את המזבח הוא חיאל מבית העלי, אדם ידוע לשמצה - יהושע אחרי שהוא כבש את יריחו, הוא קילל ואמר: "אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת-הָעִיר הַזּאת אֶת-יְרִיחוֹ בִּבְכרוֹ יְיַסְּדֶנָּה" – כשהוא יניח אבן פינה בנו הבכור ימות "וּבִצְעִירוֹ (ו, ו) – צעיר ילדיו – "יַצִּיב דְּלָתֶיהָ", בקיצור, כל הילדים שלו ילכו! אמר חיאל בית העלי, רשע: "יהושע מת ודבריו מתו" ועמד ובנה את יריחו, כתוב בתנ"ך, כפי שנאמר בתנ"ך שכל הילדים שלו מתו! ובמקום לחזור בתשובה, זה יצר בו רגש של נקמה בה', למרות שידע שזה קללת יהושע, ולכן המשיך להתעקש, והוא בנה את המזבח של עובדי הבעל. אומרים חז"ל: "עשאו נבו ובנה מזבח נבו והניחו אותו שם, נתנו לו גפרורים ונפט, אמרו לו נביאי הבעל: כשתשמע את הקול שאנחנו צועקים: הבעל עננו, הבעל עננו, ומיד חטֵא את האש אשר בידך, וזה יבער. ומה יאמרו? יש!! הצלחנו!! וזאת למרות שחיאל ונביאי הבעל ידעו שזה שקר. והם ידעו שאליהו הוריד אש מהשמים, כלומר שהאידאה של הליצנים והרשעים זה השקר, אז איך אתם יכולים לומר שהאידאה שלכם היא האמת? אז מה נאמר שהאידיאה של אליהו אמת?! מה פתאום!!! המטרה מקדשת את האמצעים – שקר!!! אלא מה, היה פה נס, אומרים חז"ל: מיד זימן הקב"ה נחש שהכישו ומת, ואח"כ מצאו אותו אח"כ מת, וזה לא דלק והם התגודדו, והם ראו שאליהו שפך מים וכן הוריד אש מהשמים. נו אז הנצחון ביד החרדים! וכשאליהו מתפלל שתרד אש מהשמים, הוא אומר כך: "עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי".

אמר ר' אמי: מדוע הוא אמר פעמיים "עֲנֵנִי"? ה"עֲנֵנִי" הראשון הוא בשביל שתרד אש מן השמים, ואז כשהם יראו את זה, הם יבינו שדרכו של אליהו הנביא צלחה, ו"עֲנֵנִי" שתשיח דעתם שלא יאמרו מעשה תוהו, מעשה כשפים הוא! הליצנים יאמרו: אחרי שהם היו תאומים וגדלו באבוס אחד ו.. ו.. ו.. – מעשה כשפים!!! ולמה אתם לא הצלחתם? הרי אתם מומחים גדולים בכשפים?! לא הצלחנו והוא הצליח... איך אומרים: הלך לו הקלף, אז אומר ר' אמי: אז אליהו הנביא התפלל: רבש"ע אני בא לקדש את שמך, תעשה לי ניסים - עשית לי, אז תעשה לי עוד נס אחד שלא יהיה פתחון פה לליצנים, כי הם יאמצו כל מה שירצו, הם יגידו: מעשה כישוף, הם יגידו: היה ברק, ואם יענו להם: אז למה לכם לא היה ברק?! הם יענו: לא יודעים. ליצנים, רשעים לא חייבים הסברים ותשובות, זה דרכם.

אומר הרב מבריסק: אחרי כל הניסים שנעשו לאליהו, אחרי הכל שלא עלה בידם כלום, מבקש אליהו שהוא יזכה שידעו הכל לייחס את הנס למחולל הניסים, להקב"ה, ולא לסטרא אחרא. ואנחנו למדים מזה: שאלמלא הקב"ה היה מכניס בליבות כל ישראל: "יש אלוקים, אליהו צודק, אפס נביאי הבעל", אז עדיין הוא לא הצליח וזה בא ללמד שלליצנים ולרשעים אתה יכול לראות אותות ומופתים, הם לא רוצים, כי אם הם יגידו: אליהו צודק, הם יצטרכו לשים כיפה על הראש וללכת עם ציצית ולהניח תפילין ולשמור שבת, וללמוד תורה, הדתיים צודקים... – ואת זה הם לא רוצים!

אם כן מה הפלא שהרשעים אמרו: מאבימלך התעברה?! הרי הם יודעים את האמת, הם מוכנים לצאת לרחוב עם שקר, (עם חיאל מדליק מבפנים) הכל בגלל דבר אחד: לא להיות חרדי!!

אומר הרב מבריסק: "החכם מכל אדם אומר: "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל-דָּבָר" (משלי יד, טו) – (וילדים הוסיפו: לחתול ולעכבר) הם מאמינים לכל דבר, עבר חתול שחור – נגמר! אין אבסורד בעולם שהפתי לא מוכן להאמין לו, קמיע, יש לו בובה ונעל במכונית, הוא שובר קרח לפני המשחק של ביתר ירושלים, יש לו חמסה, יש לו חתול שחור, הוא לא נכנס לחדר מס 13, הוא מאמין בהורסקופיה, הוא מאמין בכישופים, בכוסות קפה.. למה לא? אם מאן דהוא, עם איזה קוקו באיזה אחד מהרי ההימליה אומר שבעוד חודש העולם יתהפך ותבוא הוריקאן על ארה"ב, אז כבר כולם לוקחים את זה בחשבון – טפשים שכמותכם! למה?

מאבימלך, ילדה... מפרעה ילדה... - "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל-דָּבָר" – רק לדבר אחד לא – לאמת, כי היא מחייבת. ואילו איש האמת הוא אינו פתי ולא מאמין לכל דבר, אבל הוא מאמין בדבר אחד: ה' אלוקים אמת! וכאן נשאלת השאלה: כל שאלו שאינם מאמינים בבורא עולם ובבריאת העולם, הם מוכנים להאמין בכל האבסורדים ועושים ליצנות על כל מאמיני האמת, למה?

אומר ר' צדוק הכהן מלובלין: האדם מטבעו הוא סקרן גדול (גם שקרן) מבקש להכיר ולדעת לראות, לחשוף הכל, מטפס על פסגות, צולל לתהומות, נכנס למכרות ולמערות, פרט לדבר אחד שם הוא מטיל וטו – להכיר את משמעות החיים, להכיר את האדון של הבירה, בייחוד כאשר רבים בני אדם מאמינים ומתפללים אליו יתברך, ואני מוסיף: הוא רואה שהדולר האמריקאי אומר אמונה בה', ובפתיחת מושב הסנט בקונגרס אומרים פרק בתהילים, וכל התנ"ך זה ה', הוא רואה הכל ה' - שיהיה סקרן, שיתן כאן מיל אחוז של אמת, שיברר אולי זו האמת, ואולי זה החיים שלו, פה זה ברור לו: לא! ולכן הוא פתי!

אומר ר' צדוק: (רבש"ע,) אתה הרי סקרן ורק לגבי מה שמעורר את הסקרנות הכי גדולה: יש משמעות לחיים, יש בורא עולם, פה אתה לא מוכן לשמוע, (איך אמר לי מישהו שאמרתי לו: בא לישיבה, הוא אמר: אני פוחד שאני אשתכנע) אין לנו ויכוח עם אנשים בעלי אידאות שונות מאיתנו, יש לנו ויכוח עם נביאי הבעל ששמים את חיאל בפנים שיעשה הוקוס פוקוס וידליק ואז הם יגידו: יש...וזאת למרות שזה שקר! אבל עבדא בהקפרא ניחא ליה – העבד רוצה הפקר, הוא לא רוצה עול מלכות! זו הבעיה שלנו, הויכוח שלנו עם הרשעים, הכופרים, הליצנים הוא אחד: אתה לא רוצה? לא!

אל תטען את כל הטענות שלך,

אבל הוא מוכרח לטעון את הטענות שלו

אבל הטענות שלך הם אבסורדיות, הם ליצניות,

זוהי המגיננה שלי!

אבל היא אבסורדית!

תן לי להתגונן!

אין כאן ויכוח אמיתי מי צודק, יש כאן ויכוח בין אדם שמוכן לקבל על עצמו עול מלכות שמים לאדם שאינו מוכן לקבל ואז יש לו תירוצים.

אם אתם חושבים שאחרי שכתוב "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק" אז תמו כל הליצנים, אפילו שכל העקרות נפקדו ו"הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה" ויצחק דומה לאביו ובכל זאת הליצנים קיימים. אומרים חז"ל: "ועדיין לא תמו הליצנים מן העולם, כל אימת שהם מוצאים זיז קטן להתלות בו, שוב הם פותחים את חרצובות פיהם ופולטים דברי רשע וליצנות", מתי? הם מוכנים עוד פעם לפתוח את המגירות ולהוציא את כל הטענות השטוטיות שלהם, ובלבד להכפיש את שמו של העם היהודי אפילו שזה הוכח שזה לא נכון - "כְּכֶלֶב שָׁב עַל-קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (משלי כו, יא).

"וַיְהִי יִצְחָק בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה" – בן ארבעים שנה אחרי כל הויכוחים אם הוא נולד מאבימלך. שואל רש"י: וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ושהיא אחות לבן הארמי? מה התורה מאריכה בכל הייחוס שלה, מי היה הייתה, מי אבא שלה?! אלא להגיד שבחה שהייתה בת רשע, ואחות רשע, ממקום רשע, ומאנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם.

בא ה"כלי יקר" ואומר רעיון נפלא נוסף: שנולדו יעקב ועשו אחרי שנים רבות, כשיצחק היה בגיל 60, 60 שנה אחרי תופעת הליצנים, שוב קפצו הליצנים עם אותה טענה: יש לנו הוכחות שיצחק הבן של שרה מאבימלך, הרי יצחק דומה לאברהם ואברהם כבר מת, (כתוב שאברהם זקן, אז הוא ביקש שהקב"ה יתן לו היכר בן אברהם לבנו), מה קרה? יצחק ורבקה הולידו את יעקב ועשו, והעולם ראה: יעקב צדיק – איש תם יושב אוהלים ועשו - גנסטר, צד נשים, רמאי, שקרן, תאוותן, באו הליצנים ואמרו: איך יכול להיות שליצחק אם הוא בן אברהם ושרה יוולד לו בן כמו עשו? איך זה יכול להיות? הא... זה ברור מעל כל ספק שיצחק הוא שרה מאבימלך! ולכן מה שיעקב נולד, בגלל שהוא ירש את התכונות של הסבתא – שרה הצדקת ועשו – הוא ירושה מהסבא, אבימלך... (אבל לא אברהם) שוב, חזרו עם אותם טענות, אוויליות, אבסורדיות. ושוב הפרשה חוזרת לעיתונות.... עתה הוכח הדבר בעליל שיצחק הוא בן של אבימלך!! עשו יוכיח.. גוואלט.

אומר ה"כלי יקר": באה התורה הקדושה ואומרת: אם רצונכם להוציא לעג, הרי קרוב יותר לומר שעשו דומה לאחי האם, הילדים דומים לאחים, אם אתם מחפשים את הסיבה למה עשו, אז תלכו לפי שורת ההגיון, כי יעקב דומה ליצחק שהוא אברהם ושרה, ועשו דומה לדודים שלו, רבקה היא צדקת, אבל מי זה אח שלה? מאיפה היא באה? מפדואל ומפדן ארם. מה שעשו היה צד נשים תחת בעליהם, את זה ירש מבתואל, מה שאמר הלעיטני, ירש ממשפחה שבאה מפדן ארם שהם היו אכלנים גדולים, ומה שהיא רמאי ירש מדודו לבן הארמי - הרמאי, אז באה התורה הקדושה ואומרת: אם אתם אבוסרדים, אז יש לכם טענות יותר טובות, מה פתאום מאבימלך, יצחק הוא בן שרה ואברהם, עשו דומה לדודים שלו.

מה אנחנו לומדים מכאן? לומדים מכאן יסוד גדול – עם ליצנים עד סוף כל הדורות הם ישלפו לך את כל הטענות והקב"ה עושה ניסים


פרשת תולדות

פרשת השבוע פרשת תולדות: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק".

אומר רש"י הקדוש "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם. יעקב ועשו האמורים בפרשה". פרשת השבוע מתחילה לעסוק בתולדותיו של יצחק יעקב ועשו – דור שלישי של אברהם אבינו, אביה הראשון של האומה הישראלית. יעקב אבינו הנולד בפרשת השבוע, הוא אבי העם היהודי, הוא קרוי ישראל, כל היוצא ממנו זה בני ישראל, בעוד שמעשו יצאו אחרים, מיצחק יצאו: יעקב ועשו. חלק קדוש, חלק לא. מאברהם אבינו: ישמעאל ויצחק, חלק קדוש, וחלק לא. בפרשה זו מתחיל העם היהודי.

רצה הקב"ה כבר בפסוק הראשון של הפרשה, העוסקת בתולדות, בדור השלישי של אברהם אבינו, באבינו - יעקב הוא ישראל, להדגיש את מיוחדותנו, את ייחוסנו, את היותנו יורשיו של אברהם אבינו, בכל קניניו אשר זכה להם, גם קנייני הרוח, גם קניינים הארציים. ומכח זה שהתורה הקדושה מדגישה את ייחוסנו לאברהם, את מיוחדותנו, את העובדה שאנו היורשים של אברהם, מכח זה מתברר לנו מפרשה זו שאנחנו העם הנבחר, שאנחנו תכלית הבריאה כולה, שבשבילנו נברא העולם. (רש"י הראשון בתורה: בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית) בפרשה זו מתאמתת לנו ההבטחה של הקב"ה לאברהם: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (כא, יב). יש לך שני ילדים: ישמעאל ויצחק, אבל ביצחק יקרא לך זרע, החלק הזה שנקרא יצחק הוא הממשיך, הוא היורש, ממנו העם הנבחר. אומרים חז"ל: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" ולא בישמעאל. מה זה יצחק? ביצחק ולא בכל יצחק, אלא ביצחק ובחלק מיצחק, ז"א ביצחק זה לא ישמעאל, ביצחק זה לא עשו, כי בחלק של יצחק, שהוא יעקב אבינו.

פרשת השבוע כאמור היא פרשת היוחסין של עם ישראל בשני פסוקים. כאשר נולד יעקב אבינו, אבי ישראל, חשוב שנדע מאין באנו, ומהו השורש שלנו (אברהם).

לטוב, למיוחס, לנבחר יש הרבה מתנגדים, לא הכל מוכנים לעכל זאת שדווקא בני ישראל הם בעלי מורשת אברהם הבלעדיים, ימים אומרים! רבים ביקשו ומבקשים בכל מיני דרכים, לערער על מוסכמה זו, רבים ביקשו לקעקע בטהרת שורשו של העם היהודי, לפגום ביסודותיו האיתנים, הקדושים והטהורים, כל הדורות. ועם זה מתמודדים בני ישראל משחר ההיסטוריה להדוף משמיצים, מכתימים וקושרים בעובדת היותנו עם סגולה, בני אברהם, שהרי "שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ", פיזית שונאים אותנו, אבל בכל דור ודור גם עומדים עלינו לכלותינו – לנתק אותנו מהשורש שלנו! להכחיש את עובדת היותנו העם הנבחר, להכחיש את עובדת היותנו ממשיכים והיורשים של אברהם אבינו ברוח ובחומר ובקנייני הארץ, בין השאר, הארץ הזאת שלנו, כי היא נובעת מכח ההבטחה לאברהם אבינו ואם אנחנו בני אברהם ואנחנו וזה רק אנחנו, אז הארץ היא שלנו, וזאת למרות שאומות העולם מבקשים בכל דור ודור להכחיש את עובדת היותנו בני אברהם, ואת מיוחדתנו, ובכך להפקיע את הזכות לרשת את הארץ הקדושה, להכחיש את עובדת היותנו העם הנבחר ותכלית הבריאה - עם התנ"ך, ועם כל זה, אנחנו נאבקים מאז שחר ההיסטוריה, מהתחלה.

כאמור בפרשת השבוע העוסקת בתולדותיו של אברהם אבינו, ממנו מתחיל עם ישראל הוא יעקב, התורה באה להגן על ייחוסנו, על טהרת שורשנו. במה דברים אמורים?

וכך מתחילה הפרשה:

"וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק" מקשים חכמים: מהו שנאמר "יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם"?

שאלה ראשונה: וכי איננו יודעים שיצחק הוא בנו של אברהם? (בכל מקום כתוב: משה בן עמרם?! בכל מקום כתוב יעקב בן יצחק), אז מדוע התורה הקדושה, בפתח הפרשה מדגישה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם" והרי אנחנו יודעים את זה כבר מהפרשיות הקודמות שיצחק הוא בן אברהם?

שאלה שניה: וכי בכל מקום אשר תזכיר התורה על יצחק אבינו היא תציין שהוא בן אברהם?! ודאי שלו! ואם כבר ציינה התורה הקדושה שיצחק היה בן אברהם, מהו שחזרה וכתבה באותו פסוק "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק"? זה כבר ודאי מיותר, אם הוא בן אברהם, אז ודאי אברהם הוליד את יצחק.

אומר הרשב"ם - ר' שמואל בן מאיר, אמא שלו הייתה הבת של רש"י ז"א, נכדו הגדול של רש"י, האח הגדול של רבינו תם, שהראשונים אומרים שרוח הקודש שרתה בבית מדרשו, אליהו הנביא היה רגיל אצלו: "לפי שאמר לעיל בסמוך, סוף פרשת חיי שרה, בפסוק הקודם, בפרשה הקודמת "וְאֵלֶּה תּלְדת יִשְׁמָעֵאל בֶּן-אַבְרָהָם" (כה, יב), אשר ילדה הגר המצרית, שפחת שרה לאברהם, בא כאן הכתוב לומר" – יש כאן מוקש, גם ישמעאל היה בן אברהם, אומרת התורה, אי אפשר להתכחש. אומר הרשב"ם: "באה התורה מיד, בפתח הפרשה שלנו ואומרת "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק" - מה פשר הדברים? – "לומר לך: שלא יטען ישמעאל שהוא הבן העיקרי של אברהם, הוא היורש, הוא גם הבכור וימים יגידו שבני ישמעאל טוענים על הבכורה וממילא הם טוענים על הארץ וממילא הם טוענים על הר הבית, הכל מכח היותם בני אברהם וזה כתוב בתורה! ולכן באה התורה הקדושה ואומרת: לא!!! בישמעאל לא היה עיקר בנו של אברהם, אמנם הוא היה בן, אבל לא העיקרי, כי הרי התורה הדגישה שהוא היה בנו של אברהם "אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם", מודגש שהוא היה בן אברהם אבל אשר ילדה לו הגר המצרית שפחת שרה, הוא היה בן השפחה!! אז ממילא תולדותיו של ישמעאל עד היום הזה, אלה הקוראים לעצמם פלסטינאים, לא היו עיקר צאצאיו של אברהם אבינו.

באה התורה הקדושה ואומרת: שיצחק הוא עיקר בנו של אברהם, ככתוב: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם" וגם ישמעאל, אבל התורה חוזרת ומדגישה: "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק" מאשתו הגמורה - שרה אימנו, הוא לא בן שפחה, הוא בנו של אברהם, ועליו בלבד נאמר "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע"! כך הקב"ה מבטיח, ולא בישמעאל שהוא בן השפחה.

אברהם אבינו נשמע להקב"ה שאמר לו: גרש את בן האמה הזו, אחרי שהוא עשה מעשים שלא יעשו, הוא בא לקלקל את יצחק, הבן העיקרי, אומר התורה הקדושה "וַיּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ כּל אֲשֶׁר תּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" – אומר יונתן בן עוזיאל על פסוק זה: "כל בתימר לך" – כל מה שתאמר אליך שרה קבל מיד, ולאברהם זה היה קשה מאד. לסלק את אשתו השניה הגר עם בנה האהוב?! אומר הקב"ה: "כל בתימר לך שרה קבל ממך", מדוע? " דנביאתה היא" – היא נביאה. וחז"ל אומרים: גדולה בנבואה מאברהם אבינו, הוי אומר שאם שרה אומרת לגרש את ישמעאל בן האמה, זה כבר ה' שהיה לה בנבואה, בגלל שביצחק יקראו לך בנים, הבנים שיקראו עם, זה לא ישמעאל ובניו, הם לא יקראו בני אברהם, רק בני יצחק יגיע להם התואר בני אברהם!!! ובני האמה שלך לא יתייחסו לעולם כבניך. פתח הפרשה: "כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזּאת עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק" (כא, י) - אומרת שרה בנבואה - יצחק הוא הבן שלי והבן של אברהם, ישמעאל הוא בן אברהם אשר ילדה השפחה, ואת זה אומר הקב"ה לאברהם: "שְׁמַע בְּקלָהּ" כי היא נביאה שגדולה ממך.

אומר רש"י הקדוש: "כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזּאת עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק" – מתשובת שרה זו, אתה למד שישמעאל שברגע שהוא עמד על דעתו הוא כבר התחיל לריב עם יצחק" – (עוד הרבה לפני הפלסטינאים), הוא כבר התחיל לריב עם יצחק על הירושה, ואומר ליצחק: אני בכור ונוטל פי שניים בכל ירושת אברהם – ברוח ובקנייני הארץ, כבר אז החל מאבק!

וחז"ל מספרים, רש"י מביא שהוא לקח אותו לשדה והוא התחיל לירות בחיצים, רצה להרוג אותו, שאל אותו יצחק: מה זה? אז הוא אמר: סתם בצחוק, (אתם יודעים שגם בצחוק אפשר להרוג?! כאשר הכוונה של המצחק זה ברצינות)

אומרת שרה: "כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזּאת עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק"! מה פתאום היא אומרת את זה? כי היא ידעה שכבר היום בעודו קטן הוא כבר מערער על ירושת יצחק אבינו, הוא כבר בא בטענות, הוא כבר מכין לעצמו את התואנה ___. אומרת שרה הנביאה: "סלק אותו!!! הוא מערער על עובדת היותו של בני יצחק היורש הרוחני, גרש אותו!" והקב"ה אומר לאברהם: "גרש! עם כל הקושי".

ומסיים הרשב"ם: "א"כ וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם – לא מספיק - אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק דע לך שיצחק הוא הבן העיקרי, אברהם הוליד את יצחק, בעוד שישמעאל ילדה אותו הגר, ומדגישה התורה: "שִׁפְחַת שָׂרָה". וראיה לדברים בדברי הימים (א, א) כתוב: "בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל. אֵלֶּה תּלְדוֹתָם בְּכוֹר יִשְׁמָעֵאל...וּבְנֵי קְטוּרָה" – שלקח אותה אברהם אחרי שנפטרה שרה - "וּבְנֵי קְטוּרָה פִּילֶגֶשׁ אַבְרָהָם וכו'" אח"כ כותב התנ"ך "וַיּוֹלֶד אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנֵי יִצְחָק עֵשָׂו וְיִשְׂרָאֵל" שואל הרשב"ם: מדוע שוב כתוב "וַיּוֹלֶד אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק" הרי למעלה כתוב "בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל"? אלא לומר לך שבני אברהם יצחק וישמעאל – אמת, אבל "וַיּוֹלֶד" זה על יצחק. שוב התנ"ך חוזר על ההדגש שנמצא בפרשת השבוע. א"כ כבר ראינו כמה שהקב"ה בתורתו הקדושה בפסוק הראשון, כאשר ישמעאל מבקש לערער על ירושת יצחק הרוחנית, כבר התורה יוצאת נגדו ומדגישה התורה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם" ובנוסף לזה "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק", בעוד שלישמעאל ההולדה שלו מתייחסת להגר שפחת שרה.

ועוד כתבו חכמנו: למה כשכתב "יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם" חזר וכתב "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק"? אמנם ישמעאל גם היה בן, אבל גם הבן שלו, היותו בן של אברהם, הוא לא היותו בן, כמו שיצחק הוא הבן של אברהם. במה דברים אמורים? אמנם ישמעאל גם היה בן, אבל הוא לא היה בן של אברהם, הוא היה בן אברם!!! יחי ההבדל! מה זה בן אברהם? בגיל 99 מל אברהם את עצמו, הורתו ולידתו בטרם מל אברהם את עצמו, בטרם הוא עבר את קדושת ברית המילה "וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ", מה זה משנה? באה התורה הקדושה ואומרת: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק" לעומת ישמעאל שהוא לא היה בן אברהם, הוא היה בן אברם שהרי הוא נולד, הורתו ולידתו בטרם מל אברם את עצמו, בטרם השלים כל רמ"ח אבריו קודש לה' בתכלית, בטרם הוסיף לו ה' את האות ה"א משם ה' לשמו, ואז כאשר ה' הוסיף לו את הה"א לשמו, אז שינה שמו לאברהם. (אברהם בגימטריה רמ"ח) ז"א עד שאברהם מל את עצמו הוא השלים רק רמ"ג מאבריו, עדיין לא היה בריתך שחתמת בבשרנו ברית קודש, אז הוא נקרא אברם משמל את עצמו, והוא קידש את עצמו בעוד 5 קדושות, אז הוא קיבל את הה"א ואז הוא נקרא אברהם בגימטריה רמ"ח, ללמדך שאברהם אבינו הגיע לשלימות שכל רמ"ח אבריו קודש לה', זה אומר השם אברהם כידוע, כי כל אבריו היו שלמים.

ישמעאל נולד לאברם ואילו יצחק נולד לאברהם! יצחק נולד לאבא שלם שהוריש לו שלימות, ואמנם ישמעאל היה בן אברהם, אבל אברהם לא הוריש לו שלימות, הוא לימד אותו חסד והנהגות טובות, הוא השקיע בו, אבל הוא נולד לפני ברית המילה, מלבד מה שאברהם הוליד את יצחק שהוא היה בן של שרה וישמעאל היה בן של השפחה. ומשום כך אומרים חכמים: ישמעאל מיד נולד לאימו הגר, (רש"י במקום: מיד נכנסה להריון) ומשום כך נולד יצחק בהיות אברהם אבינו בן 100 שנה, א"כ למה יצחק נולד כ"כ מאוחר? אומרים חז"ל: כי הבן הממשיך את מורשתו של אברהם אבינו, הבן המיוחס, המיוחד, הבן של תכלית הבריאה, אביו של יעקב שהוא ישראל, נולד בהיות אברהם אבינו שלם, ומתי הקב"ה הורה לו למול את עצמו? בגיל 99! ועד אז אין לו את הבן העיקרי, כי הקב"ה רצה שהורתו ולידתו של הבן יצחק יהיו בקדושה, בקדושת הברית, יצחק נולד כאמור לאחר שאברהם היה מהול.

ומה זה ברית מילה? כשאנחנו אומרים בברכת המזון "וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ. וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ" אומרים חז"ל: אי אפשר ללמוד תורה, בלי ברית מילה! בלי קדושת הברית! אין! גוי לא יכול ללמוד תורה, זה הסיפור של אנדרינוס קיסר עם אונקלוס שהתגייר, שאל אותו: "בשביל מה היית צריך להתגייר ולמול את עצמך?" אומר: "אחרת לא הייתי יכול ללמוד תורה", אין! "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל" (תהילים קמז, יט).

ועוד "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא", מחזה התגלות. אומר בעל הטורים: לפני כן גם היה לאברהם אבינו נבואה, אבל זה לא היה בדרגה של "וַיֵּרָא אֵלָיו ה'" מעין ראיה, גדולה ראיה משמיעה ולמה? כי הוא זכה שהקב"ה יראה לו, כביכול ביקר אותו (לדברי רש"י) בשביל המילה!

אומרים חז"ל: עד שאברם מל את עצמו, הנבואה שלו היתה פחות בערכה. והראיה: שאברהם אבינו זכה לנבואה לפני כן והנה "וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה" עליו, ז"א שהוא קיבל את הנבואה בתרדמה, אבל מרגע שהוא מל את עצמו, ז"א דבק בה' בכל רמ"ח אבריו, אז אנחנו כבר מוציאם נבואה בדרגה של "וַיֵּרָא" – זו דרגה אחרת לגמרי. (לא כדרגה של משה רבינו פנים אל פנים)

מובא בספר "לקח והדיבור", בשם הקדמונים: מעניין, אברהם אבינו עסק כל ימיו בגמילות חסדים, מרגע היותו שהוא הכיר את בוראו הוא עסק "וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע" (כא, לג) – "אֵשֶׁל" ר"ת: אכילה, שתיה, לויה - גמילות חסדים, האם אנחנו מוצאים איזה פירוט של מעשה חסד של אברהם אבינו עד פרשת וירא? לא! מה הגילוי הראשון של גמילות החסד הראשונה של אברהם אבינו? מתי? "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" ואז באו המלאכים בדמות ערביים והוא הכניס אותם, וטרח בשבילם וחז"ל לומדים: גדולה הכנסת אורחים של אברהם אבינו יותר מהכנסת אורחים של איוב שהיה גדול בחסד.

אומרים הספרים הקדושים (ספרי חסידות): "לא ציינה התורה הקדושה מעשי חסד מפורש של אברהם אבינו רק המעשה של הכנסת אורחים בפרשת וירא, מדוע? מדוע התורה לא כותבת שאברהם אבינו הכניס אורחים בפרשת לך לך, לפני כן? ועונים: כי אפילו גמילות החסדים שזה כל המהות וכל התיקון של אברהם אבינו ("כִּי-אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם", וגם "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקב חֶסֶד לְאַבְרָהָם")- לא להשוות את הדרגה של גמילות החסדים עד שהוא מל את עצמו לדרגת גמילות החסדים באיכותיה בכוונותיה הקדושים כמו אחרי שהוא מל את עצמו! ולכן התורה הקדושה מתארת לנו את הגמילות חסדים של אברהם רק בפרשת וירא, כי זה אחרי ברית המילה שלו! א"כ "וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ" ואז יש "וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ", ז"א שאחרי "וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ" יש "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" ואז גם הגמילות החסדים של אברהם אבינו היא אחרת לגמרי, ואם כך, "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם" - יצחק הוא היה הבן של אברהם, גם היותו בן הוא שונה מעובדת היותו ישמעאל בן של אברם לפני המילה. (התוספת שהרב אמר כאן רשומה בפירוש בהמשך)

מוסיף המלבי"ם: לעומת מה שנאמר בישמעאל "אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם", הגר המצרית, שפחת שרה, ז"א היתה לו אמה שהיא היתה שפחה שמקורה היה ממצרים, למרות שהיתה צדקנית, אבל גֵנים, טבעים לא משתנים כ"כ מהר. וכן בבני קטורה כתוב: "וַיּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה" (כה, א) – זו הגר. גם שם אומר המלבי"ם: "וַתֵּלֶד לוֹ" ביצחק אומרת התורה בכוונה ומדגישה, (כדי לייחס אותנו, להחשיב אותנו): "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק", שכן בני קטורה, לא היו סגולה ופרי המתייחסים לאברהם" (ילדים אומרים הם היו פושטים, הם לא היו ממבחר המין האנושי) וממשיך בזה"ל: "שכן הם בני ישמעאל רק פסולת וקליפות המתייחסים לאומותיהם, למרות שהם היו בני אברהם, אבל באופיים בתכונותיהם, הם היו פסולת לאברהם, הם לא קיבלו מאברהם את מה שאברהם הוריש, ולכן" - אומר המלבי"ם - "לא יזכו בשם בני אברהם", כי הם לא בני אברהם! רק בני ישראל הם בני אברהם, למאי נקפא מינה? אם אדם נודר נדר מזרע אברהם שהוא לא יהנה מזרע אברהם, מה כולל הנדר? הוא אומר: "הריני נודר מבני אברהם", נו, אז ודאי שהוא לא יכול ליהנות מזרע ישראל, כי הם מזרע אברהם, האם הוא יכול ליהנות מהערבים, או מבני קטורה? הלכה מפורשת שכן, מדוע? "כי מי שאומר הריני נודר מבני אברהם אין זה כולל, אלא את יצחק ובניו, בני ישראל", מפני שאומנם ישמעאל היה בן אברהם אבל זרעו לא מתייחס לבני אברהם, כי הם פסולת לגבי אברהם, הדומיננטי שבהם הוא: "אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה" ולכן לא יזכו להיקרא בשם אברהם.

מביא המלבי"ם את ר' יהודה הלוי וכך הוא כותב בספר הכוזרי: "כי לב עמים האנושי היה טמון ביחידי סגולה, אדם, שת, אנוש – וכל השאר קליפות המקיפות את הפרי ובעת רצה ה' יתברך להוציא כלי שכולו יהיה לב וסגולה (כולו טוב) הוצרך לזקק הזרע, להסיר הבדיל והסיגים, (שלא יהיה מעורב, נקי) והיה הזיקוק הראשון בישמעאל ששאב הזוהמה, (כי לאברהם נשאר עוד זוהמה מבית תרח ולשרה גם מסבא שלה – הרן)" – א"כ למה אברהם אבינו לא נהיה האב של האומה שממנו יצאו 12 שבטים? מדוע צריכים לצאת ממנו ישמעאל ומיצחק עדיין עשו?! למה רק בדור השלישי באו לעולם 12 שבטים, שבטי קה, עדות לישראל, שלא נמצא בהם זרע פסול? ממשיך הכוזרי: "ישמעאל היה הזיקוק הראשון", כי מי נולד קודם? ישמעאל, ז"א קודם כל הניקוי ואח"כ הנקי, (גם אור החיים הקדוש אומר את זה בפרשת ויחי) ואח"כ היה עוד זיקוק, עוד סחיטה, עוד המים לא היו נקיים כ"כ, מי? השני היה יצחק.

מה ההבדל בין ישמעאל לעשו? אומר הכוזרי: "וכמו שהזהב כאשר מוציאים אותו מהמכרות, כמו הזהב הנמצא באדמה, נמצא עליו קליפת עפר וצונה מקיפה אותו והוא דבוק בזהב, דיבוק שכני, כך היה ישמעאל, דבוק בזהב, ועל כן נולד מאישה אחרת, כי הוא היה צריך להפריש, הוא היה הסיגים שדבקו בזהב, הזהב זה יצחק, אז היה צריך להפריד אותו, אז הוא נפרד מאישה אחרת, אח"כ בא זיקוק הרבה יותר חזק, ונמצאו עוד סיגים המעורבים בזהב עצמו, ביצחק. עוד נשאר משהו, זה לא יצא לגמרי, יצחק היה בו עוד סיגים, אבל הסיגים שהיו ביצחק אחרי ההפרשה של ישמעאל, הם היו כבר סיגים בעצם, לא כמו שכנים, אלא במהות עצמה של יצחק היו סיגים מעורבבים בו, אומר הכוזרי: עשו כבר היה צריך להיולד מאותה אמה, ויותר מזה לגדול עם יעקב אבינו בשליה אחת, ולהוציא ולהוציא ולהוציא את הסיגים באופן שהתאום שלו יצא נקי, כאילו היו סגים בעצם, במהות! וסיגים אלו נצרפו ונזדקקו ברחם אשתו של יצחק, היא רבקה אמנו, למדנו מהלך נוסף "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם" לעומת ישמעאל בן אברהם, זה משהו אחר לגמרי, ומהות אחרת לפני קדושת מילה ובנוסף לזה "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק".

מביא ר' יהודה צדקה (בספרו "קול יהודה" ראש ישיבת פורת יוסף) את ר' הגאון ר' דוד יונגראי זצ"ל שהיה העדה החרדית בירושלים, גאון עולם: כתוב בתורה "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וה' בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם בַּכּל" (בראשית כד, א) – אומר רש"י: מה זה "וה' בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם בַּכּל"? "בַּכּל" – גימטריה בן, בירך אותו בבן. שואל ר' דוד יונגראי: יש להבין, למה הדגיש "וְאַבְרָהָם זָקֵן...וה' בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם בַּכּל"? בשביל מה היה צריך להדגיש פה שהוא זקן? ולמה לא אמר בפירוש וה' בירכו בבן?! למה צריך לכתוב לנו בן בגימטריה של המילה "בַּכּל"? אלא התורה הקדושה באה ללמדנו ענין חשוב מאוד: יש להבין למה אברהם אבינו אהובו של הקב"ה, למה לא נולד לו בנו אהובו בגיל צעיר יותר בדרך הטבע? אדם מתבגר, אבא מוליד ילד, הבן מתבגר, יש לו את כח ההולדה, מאיפה? כי הוא הבן של אבא שלו, אבא שלו הטביע בו את מנגנון ההולדה, שואל רב דוד יונגראי: למה אברהם אבינו לא נולד לו בנו אהובו בגיל צעיר יותר בדרך הטבע?

למה הוצרך אברהם אבינו לבשורת המלאכים שיהיה לו בן? למה צריך את זה?

למה לא נולד לו בן באופן טבעי, בהיותו צעיר בן 70 שיקרא לו יצחק וביצחק יקרא לו זרע?

למה יצחק אבינו נולד לאברהם בזיקנותו בדרך נס? אברהם כבר היה קר.

למה הוא נולד לשרה אחרי בלותה?

למה יצחק אבינו ורבקה צריכים להתפלל כ"כ הרבה? (פרשת השבוע: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא" (כה, כא))

למה הקב"ה סובב שהיא תהיה עקרה והוא מתפלל ויהיה להם כאבים?

למה הייתה צריכה להיות רבקה קודם עקרה? למה לא כמו שישמעאל נולד להגר אימו מיד כשהיא באה אל בית אברהם?

אומר הרב דוד יונגראי: "הואיל ומאברהם אבינו היה צריך לצאת העם הנבחר, עם סגולה, עם קדוש, רצה הבורא יתברך לא רק שהוא יילד אותו אחרי ברית מילה" - ולמה הוא לא ציוה אותו למול לפני כן? - "רצה הבורא יתברך לכבוש את מעיינו של אברהם בצעירותו" - לייבש אותו, לעשות אותו עקר - "כדי להפסיק את הקשר בין אברהם לתרח אביו" - איזה קשר? - "הרי בכך שתרח הוליד את אברהם הוא נטע בו את מנגנון ההולדה, בהיותו בן של אבא שלו" - אז מנגנון ההולדה של אבא שלו, הדם, העצמות הלב, הכל! הוא נולד מאבא שלו, וכל מוליד הוא מעביר את הכח לבן שלו, ולכן "רצה הבורא יתברך לכבוש את מעיינו של אברהם בצעירותו כדי להפסיק את הקשר הביולוגי, וייבש מעיינו וכרת אילנו" - בינו לבין אביו תרח מולידו – מנגנון ההולדה שהיה לאברהם אבינו מכח היותו בן של תרח, את זה הקב"ה הוריד, הפסיק - "כדי שכוח ההולדה של אברהם אבינו לא יהיה טבעי" – מה זה לא יהיה טבעי? לא יהיה בהיותו בן של אבא שלו, מכח היותו אדם נולד, אז כוח ההולדה ממולידו" ועתה משהזקין פסק לו כח ההולדה, בעצם המנגנון של ההולדה מכח אביו פסק, הוא הזקין, כבר נפסק הקשר שלו עם אביו מולידו, ואז אחרי שפסק הקשר, הוליד את בנו בדרך נס, אז איך הוא ילד אותו? הקב"ה חידש לו את מנגנון ההולדה שכבר אינו שייך לתרח מולידו, מנגנון חדש, וגם שרה אימנו איבדה כבר את עדנתה, אחרי בלותה היה לה עדנה, ולא מכח הביולוגי שהיא קיבלה מהרן אביה והוא קיבל מתרח אביו.

אם כן, גם אברהם וגם שרה היו צריכים לנתק את עצמם מהמנגנון הביולוגי של אבא שלהם זה כולל גם גנים מועברים, תכונות מועברות, הוא לא ילד מכח היותו ממשיך אדם בן של אבא שלו, אומר רב דוד יונגראי: "ולכן אמרה התורה יצחק אבינו נולד נקי, רק מאברהם ושרה!!!" שום שייכות לא הייתה לו מהדור הקודם, כי הרי הוא נולד בנס, זו יצירה חדשה, מנגנון ביולוגי ופיזיולוגי חדש באברהם אבינו וגם בשרה, וא"כ לכן אמרה התורה "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וה' בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם בַּכּל", "בַּכּל" בגימטריה בן, שהבן הנולד לו, נולד לעת זקנה, כלומר שהמנגנון הקודם כבר חלף ועבר, כל כולו של יצחק היה ברכת ה' ולא היה מכח ההולדה בהיותו בן של תרח. א"כ הבן שנולד – יצחק נולד מכח שה' יתברך ברך את אברהם בכל, ולמה לא כתבה התורה בן? כי אם היה כתוב בן, אז הייתי אומר שהוא עוד זכה, נשאר לו משהו ממנגנון ההולדה, אז התורה אומרת "בַּכּל" – חדש, אוברול חדש של אברהם אבינו ושרה אימנו, זה לא אברהם בן תרח.

וכך גם כותב הבן איש חי זיע"א בספרו "ברכת חיים": "כי לידת יצחק היתה כל כולה אחרי שכבר פסק כח ההולדה מהוריו, וזה מה שנאמר בירמיהו (ב, כא): "וְאָנכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק כֻּלּה זֶרַע אֱמֶת" - "וְאָנכִי" – אומר הקב"ה "נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק" – שורק זה ענף של גפן - "כֻּלּה זֶרַע אֱמֶת" – ללא סיגים, כי הוא נולד באורח ניסי, אחרי שפסק ממנו כח ההולדה לו ולשרה, והוא נולד זרע אמת, כולו נס משמים, מנגנון מחודש".

"וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק". אומרים חז"ל: דרך העולם כי אם יש לאדם עני איזה קרוב שהוא עשיר, בעל מעמד, הוא תמיד מתפאר בו: "אתה יודע, פלוני העשיר, הוא בן דודי" – כי כל אדם רוצה כבוד, אין לו כבוד, הוא שנורר, הוא עני, אז הוא נתלה באדם גדול, אבל העשיר לא יתפאר בקרובו העני שהוא קרובו, הוא לא יגיד: "פלוני זה, השנורר הזה, המקבץ נדבות הזה, זה בן דודי" – זה לא דרך העולם, וכן עם הארץ, אם יש לו קרוב שהוא תלמיד חכם, גאון הדור, אז תמיד הוא יתגאה בו: "דוד שלי, בן דוד שלי וכו'", אבל תלמיד חכם לא יתפאר שיש לו קרוב עם הארץ, כי לעולם הקטן יתפאר בגדול.

אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב ולא בני ישמעאל בן אברהם. יצחק אבינו היה מתפאר תמיד באביו ואומר: "אני בנו של אברהם, אברהם הוא אבי" – שמא תאמרו על יצחק שלא היה בו ממש, אז הוא יתפאר בממשותו של אביו?! לא! אומרת התורה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם" יצחק היה מתפאר שהוא בן אברהם, אבל זה לא מספיק, יש אנשים שהיה להם אבא גדול, סבא גדול, האם גם לאבא היה בן גדול? האם גם האבא יכול להתפאר בבנו, או שזה רק חד סטרי? (לדוגמא: אלה שאומרים: אני נכד של הבעש"ט, האם הבעש"ט גם יכול להתפאר בך? הגאון מוילנא יכול גם להתפאר בך?! – זה חד סטרי!!!) וזה ההבדל בין יצחק לישמעאל: "וְאֵלֶּה תּלְדת יִשְׁמָעֵאל בֶּן-אַבְרָהָם" – הוא התפאר שהוא בן של אברהם, (בטח, מי לא מתפאר שיש לו אבא כזה?!) אבל אברהם לא התפאר בו, הוא אברהם לא התפאר בו, הוא לא אמר: אני ילדתי אותו!!! בושה גדולה להיות אבא של ישמעאל!! מצחק, פרא אדם, יורה ברודגטקות... - "אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה" – הוא בן של הגר – בן של סטמה...

באה התורה הקדושה לייחס את העם היהודי, בפרשת השבוע, כשכבר אנחנו מתחילים להתעסק עם בני ישראל ואמרה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם" – יצחק העריך את אברהם והתפאר בו והוא אמר בכל מקום: אני בן אברהם, אבל גם האב התפאר בבנו שנאמר: "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק"!!! (שאברהם יצא לרחוב הוא אמר: יצחק הוא הבן שלי, וזה האידיליה של שורש העם היהודי שיצחק אבינו התפאר באברהם וגם אברהם התפאר ביצחק, בעוד שישמעאל, (כל הכבוד) יכול היה להתפאר באביו אברהם, אבל אברהם לא התפאר בו. והראיה, ככתוב: "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה" אומר רש"י: "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבתֶיךָ בְּשָׁלוֹם" – הוא מבשר לאברהם שיבוא אל אביו למעלה לגן עדן, לימדך שעשה תרח תשובה וזו בשורה טובה, ז"א אתה תפגוש את האבא שחזר בתשובה – ומה זה "תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה"? אדם שמשאיר אחריו ילדים לא טובים, אין לו שיבה טובה, הוא יורד אלי קבר לא בשיבה טובה, והקב"ה מבטיח לאברהם שסובל ובוכה ומתפייח שיש לו את ישמעאל שהוא לא טוב, עובד עבודה זרה, הורג אנשים, פרא אדם, טרוד בזימה, אביהם של בני ערב, ולאברהם זה כואב ואז הקב"ה מבשר לאברהם בסוף: אתה תיקבר בשיבה טובה, תבוא לעולם האמת, אבל לא תחיה בשיבה טובה, אומר רש"י: בישר לאברהם שיעשה ישמעאל תשובה בעת פטירתו, אברהם אבינו לא רווה נחת מבני ישמעאל, הוא לא התפאר בו לומר: ישמעאל הוא בני, ועל כך באה התורה הקדושה בתחילת הפרשה ואומרת: "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק" – תפארת אבות בנים ותפארת בנים אבות – הדדי. אז מי רוצה לטעון שירושת אברהם זה ישמעאל?! הרי אברהם לא יתפאר בו בכלל! אברהם התבייש בו!

רק הבן שהתפאר באביו, והאב שהתפאר בבנו, הוא ראוי לירושת אברהם, ועד כדי כך שגם התפאר אברהם אבינו בבנו שהוא היה בטוח שהוא היה היורש האמיתי שלו, הוא ההמשך שלו, המורשת, הוא ראה בו את כל הערכים שהוא לימד והטיף.

והרב שך זצ"ל בספרו שהוא מביא את בעל בית הלוי מבריסק אומר: כתוב בעקידת יצחק דבר פלא פלאים: ביום השלישי הולכים אברהם ונעריו – יצחק ישמעאל, המבוגר ממנו ב-13 שנה, ואליעזר. תארו לעצמכם ישמעאל לא היה __, אברהם חינך אותו לחסד, לכל מיני ערכים, אם אברהם אבינו לוקח אותו איתו, סימן שהוא היה ראוי, וגם את בן משק ביתו – דמשק אליעזר. כתוב: "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. וַיּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו שְׁבוּ-לָכֶם פּה עִם-הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד-כּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (כב, ד-ה) – הוא הולך איתם, רואה את המקום מרחוק, אז הוא אומר להם שבו לכם פה עם החמור, מה קרה היום? למה הוא לקח אותם בכלל? ולמה רק אחרי ש"וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם מֵרָחֹק" אמר להם "שְׁבוּ"?

אומר רש"י הקדוש: "וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם מֵרָחֹק" – ראה את המקום מרחוק ביום השלישי, ראה ענן קשור על הר המוריה, (מה זה ענן קשור על ההר? זה ביטוי להשראת שכינה, קדושה – ברדת הענן, בעלות הענן) "ראה זיו שכינת הקב"ה" – השראת שכינה על הר המוריה, ראה קדושה

אומר המדרש, דעת זקנים: אחרי שהוא ראה את זה, הוא אומר לישמעאל ולאליעזר: "שְׁבוּ-לָכֶם פּה עִם-הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה" – אומרים חזל (מסכת קידושין דף סה): מה זה "פּה עִם-הַחֲמוֹר"? אפשר להגיד אדם הדומה לחמור?! אלא עם הדומה לחמור, מתי זה נאמר? פה. אז אברהם אבינו מכנה את ישמעאל - עם הדומה לחמור!!! (והוא רוצה להיות המיוחס, היורש של אברהם, אברהם יוריש את הרוחנית לחמורים?!) כתוב "וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. וַיּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו שְׁבוּ-לָכֶם פּה עִם-הַחֲמוֹר" – מה קרה פה? אומרים חז"ל במדרש, דעת זקנים: "כשראה אברהם אבינו את המקום מרחוק וענן קשור עליו שכינה, אמר ליצחק בנו" – הוא עשה מבחני כושר – "אמר ליצחק בנו, מה אתה רואה?" – אתה רואה משהו מרחוק? – "אמר לו יצחק: בטח, אני רואה הר המוריה וענן קשור עליו" – אני רואה שכינה, "חזר אצל נעריו" – חוזר אברהם אבינו לנעריו, ישמעאל (אבא של הפלסטינאים) ואליעזר "ואומר להם: מה אתם רואים? אמרו: איננו רואים שום דבר" – לא ראו – ענה להם אברהם: "אתם והחמור שוים, שהוא אינו רואה שום דבר, ואתם אינכם רואים שום דבר, א"כ שבו לכם פה עם החמור"!!!

אומרים חז"ל: אברהם אבינו לוקח את נעריו עימו (תארו לעצמכם אם אתם הייתם חיים במחיצתו של אברהם אבינו, זה היה משהו אחר לגמרי, בדרגות הגבוהות של אברהם אבינו, הוא עושה להם מבחני כושר, מבחנים רוחניים) והוא שואל אותם: אתם רואים משהו? וברגע שהם אמרו לו שהם לא רואים שכינה, הם כבר לא יכולים להיות עימו במחיצתו, הם כבר עם הדומה לחמור. פה עוסקים בנביאים, בדבקות בה'.

שואל הרב שך "בית הלוי": לכאורה, מדוע בחר אברהם לכנותם בכינוי זה דווקא לפני גישתו לעקוד את יצחק? מדוע דווקא פה הוא קורא להם: עם הדומה לחמור? והרי הוא התכונן לעקוד את יצחק, ואם יצחק באמת ישחט, אז אין יצחק, אין "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", זה מעורר תמיהות לכאורה אצל אברהם (אבל מקושיות לא מתים, ה' אמר, עושים מה שה' אמר), אבל אם לא תתקיים "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", כי הוא ישחוט אותו כדבר ה', וישמעאל היה כבר בן 50, וא"כ ברכת הירושה הרוחנית וברכת הארץ בהכרח תתקיים בישמעאל בנו, אחרת במי? למי הוא יוריש את זה? לישמעאל, למרות שהוא לא רצה, אין ברירה! א"כ אם הוא רואה שהוא הולך לשחוט את יצחק והמועמד זה הסגן – ישמעאל, אז עכשיו ראוי לקרוא לו חמור?! הרי הוא יירש אותך! והוא יירש גם את הירושה הרוחנית, ארץ ישראל תהיה לפלסטינאים, אז מה הוא רואה ברגע זה לכנות אותו: עם הדומה לחמור?! מביא הרב שך את בעל "בית הלוי" מבריסק: אברהם אבינו הרגיש שהנסיון נהיה קטן עליו, מקסימום הוא ישחוט את יצחק אז יש לו אלטרנטיבה, אומנם לא אידאלית ולא לכתחילה, אז הוא ישאר בדיעבד עם ישמעאל, הרי הוא גם בנו (אמנם לא משרה) אומר בעל "בית הלוי": רצה אברהם אבינו שיהיה נסיון העקידה מוחלט, שלא יטה ליבו לחשוב אם אעקוד את יצחק בני תתקיים ברכת הירושה הרוחנית וירושת הארץ בישמעאל, הוא יהיה האלטרנטיבה בדיעבד, ואז כבר מחשבות שלו השלימו שהוא עוקד את בנו, אבל יש לו אלטרנטיבה, לכל דבר יש ממלא מקום, ומשום כך, הוא רצה שהנסיון שלו יהיה שלם, שלא תהיה לו מחשבת אלטרנטיבה המקטינה את הנסיון (מילא...) ולכן מה הוא עושה? הוא כינה אותם: עם המשולים לחמור – ז"א שהם ודאי אינם ראויים שתתקיים בהם הבטחתו של הקב"ה ביחס לירושה הרוחנית, בירושת הארץ, הם לא!! ומתי הוא אמר את זה? כשהוא הולך לשחוט את יצחק בנו! והוא מודיע להם: אתם לא האלטרנטיבה, ובעצם הוא מודיע זאת לעצמו, הוא משכנע את עצמו, כי הם עם המשולים לחמור והתורה הקדושה לא תורש לחמורים וגם אם אני הולך לשחוט את בני, ה' יראה, ה' ציוה, והוא אחראי למה שהוא ציוה אותי, מה שיהיה יהיה - אני בידי ה'.

אומר בעל "בית הלוי": הוא לא רצה שהאלטרנטיבה תקטין לו את הנסיון, אז הוא נטרל את האפשרות שהם ההמשך ומוסיף הרב שך: נו, אז מה חושב אברהם אבינו?! הם לא, ויצחק הוא ישחט, אז מה יהיה עם "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", אז מי יהיה הממשיך? מי יהיה היורש? למי אני אעביר את כל המורשת? ומכאן אנחנו רואים פרק באמונה אצל אברהם אבינו שגם עם השכל האנושי הרואה סתירה בעליל בין דבר ה' אחד לדבר ה' השני, השכל האנושי לא יכול להתמודד עם דבר ה', כי אצל הקב"ה אין סתירות, הסתירה היא אצלנו, כי אנחנו לא יודעים איך לקבל את זה!!! ולכן אברהם אבינו משכנע את עצמו שהם עם הדומה לחמור, ז"א זה לא אלטרנטיבה, ואת היחיד שלך אתה שוחט אז מה יהיה? ה' גדול, אין ספקות באמונה, ה' ינחה אותי!!! אולי אני אשחט אותי ומיד הקב"ה יחיה אותו ואז באמת "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", אולי... יכולים להיות הרבה אפשרויות – "הֲיִפָּלֵא מה' דָּבָר"?! את הקב"ה לא שואלים שאלות!!! נפלא!

והסוף היה שהוא כמעט שחט אותו, כי הוא הגיע עד השחיטה, עד המאכלת ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ואפרו של יצחק אבינו מונח למעלה כאילו שחטו, ו"בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע"!!!

אומר הרב שך: וַיּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד-כּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם". מה זה "עַד-כּה"? אומר רש"י חז"ל: "אראה היכן הוא מה שאמר לי המקום כּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" - אני הולך בדחילו ורחימו, כשנגיע לשם ואני אשחט אותו, נראה מה יהיה עם מאמר ה' "כּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ", כי ה' לא יחזור בו. אז כתוב: "וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד-כּה" – יצא מפיו מילים – "וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" – גם הוא ישוב!!!

אומר הרב שך, בעל "בית הלוי": "אפילו במצב שהלב שלו מתחיל ללחוץ לו: מילא האלטרנטיבה תהיה ישמעאל... לא!! הוא מיד דוחה את זה: לא!!! "שְׁבוּ-לָכֶם פּה עִם-הַחֲמוֹר"! יעלה על הדעת שלמאן דהוא שהוא עם הדומה לחמור יקבל את ירושת אברהם? ודאי שלא ולא!!

הרי שלאברהם אבינו לא היה כל ספק כי "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", עד שהנסיבות אמרו לו: לא יכול להיות, אבל אין לא יכול להיות כי ה' אמר, דבר אחד ודאי היה ברור לאברהם: בישמעאל לא יקרא לך זרע!!! נפלא!

אומר בעל "אוזניים לתורה" רב זלמן סורצקין זצ"ל: "אחרי שיצחק אבינו ראה ענן קשור בהר" – השראת שכינה – "אמר לו אברהם: בוא איתי ואילו ישמעאל אמר: אינו רואה כלום" - הוא לא רואה ענן קשור על הר המוריה, הוא לא רואה השראת שכינה – "מכאן תשובה לישמעאלים הטוענים שמקום מקדשנו הר הבית קדוש גם להם" – הם טוענים שזה גם קדוש להם – "הרי אביהם ישמעאל הודה במפורש שאינו רואה שום קדושה בהר המוריה, אז איך אתם טוענים שזה קדוש גם לכם?!" – הרי אבא שלכם, ישמעאל, אמר שהוא לא רואה שם קדושה, יצחק אבינו אמר שהוא רואה קדושה, אז הר הבית גם אם הוא לא בידינו, הוא שלנו!!! נפלא!!! (לך תספר את זה לפלסטינאים, הם עסוקים עכשיו...)

הנה ראינו עד כמה אברהם אבינו היה ברור לו ובכל זאת התורה הקדושה כותבת "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק", "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" למכחישי אמת, לליצני הדור באה התורה והדגישה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק"!

אומר ה"כלי יקר": "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק". אע"פ שאמר "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם" מכל מקום הוצרך לומר "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק". ה"כלי יקר" מסביר לנו כאן דבר שורשי בשפה העברית: מה זה בן, ומה זה ילד? ילד משורש הולדה, בן מה זה? לפי שבישמעאל נאמר "יִשְׁמָעֵאל בֶּן-אַבְרָהָם", אבל ההולדה תלה בהגר ככתוב "אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית" בן הוא היה של אברהם, אבל ילד של הגר!! אבל ביצחק כתוב: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם" הוא היה בן אברהם, וכתוב "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק" והוא גם הוליד אותו.

מה ההבדל בין ילד לבן? לשון בן, יאמר אב בנו - תולדה, בן לא חייב להיות ביולוגי, שהרי אמרו: תלמידים קרויים בנים, הרי הם כבנים, ז"א שהם לא נולדו ממך, הם לא מוצרים ביולוגים, אז מה זה בן? כשאדם מורה, רב, בונה תלמיד, אז זה יכול להיקרא בנים, (כמו על אלישע שאמר כשנפרד מאליהו: "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" (מלכים ב ב, יב) וכמו על משה שהיה לבתיה לבן והיא לא ילדה אותו, וכמו אסתר שהיתה למרדכי לבת והוא לא ילד אותה, אברהם נקרא אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם, אע"פ שהוא ילד אותם, הוא רק קירב אותם) בן זה מלשון בנין, מי שבונה את אישיותך, הוא אבא שלך, אתה הבן שלו, לא חייב להיות מבחינה ביוליוגית, אבל ילד זה נקרא אדם שנולד ביולוגית מהאדם ומה ההבדל בין אם הוא נולד לבין אם הוא חונך ע"י המורה שלו? אומר ה"כלי יקר" דבר נפלא: "אדם שמלמד את השני ובזכות זה הוא נקרא בנו, זה לא דבר בעצם, לימוד זה לא בעצם, הוא מאלף אותו בינה, ברצותו, מפסיק את הלימוד אצלו ומשנה את דרכו, כלומר כל עוד שאדם לומד, הוא מסגל לעצמו את אורחותיו של רבו, הוא מסגל לעצמו, אבל לא בעצמיותו – זהו בן, אבל מה שאדם מקבל בלידתו, כח הטבע, לידה, ילד נולד ממנו, זה בעצמותו, זה טבעים, גֶנים!! (היחליף כושי עורו, נמר חברבורותיו?! הוא ג'ינג'י, כי הוא אבא שלו ג'ינג'י, זה במהות, בעצם, אופי), לפיכך ישמעאל לא נקרא כי אם – "בֶּן-אַבְרָהָם" – אברהם חינך אותו, אז הוא בן אברהם, כי לא קיבל את טיבו, זולת מה שלימדו אברהם ממעשיו הטובים, ולא בעצמותו ועובדה: בסוף יצא לתרבות רעה. לפיכך, תלה התולדה בהגר והבן באברהם, בתכונות הוא היה פרוץ בזימה בגלל שאת התכונות הוא קיבל מאימא שלו, שהייתה מיצריה שפחת שרה והעם המצרי הוא עם שטוף בזימה – מבני חם, לכן הוא היה מצחק, כי את התכונות שלו הוא קיבל מהיותו ילד של הגר המצרית, לעומתו יצחק אבינו היה גם בתולדה ובחינוך היה שייך לאברהם, ולכן הכתוב תלה הכל באברהם: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם" – הוא גם היה תלמיד של אברהם שהוא השקיע בו, אבל גם "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק" – היו בטבעים של יצחק דברים מולדים, ומשום כך, יצחק אבינו לא התחתן עם כנענית, כי בטבעים שלו, בחלק המולד שבו הוא היה קדוש – זה לא היה חינוך חיצוני, אלא במהות שלו, שלושה סימנים בבני אומה זו: ביישנים רחמנים וגומלי חסדים וישמעאל הוא לא רחמן! הוא קיבל חינוך לחסד, אבל בגנים שלו הוא היה ילד של הגר המצרית והם לא רחמנים, אלא אם כן אדם יעבוד כנגד הטבעים שלו והרגל נעשה טבע, אבל זה קשה, ולכן ירושת אברהם היא גם לבן וגם לילד ולא לבן ולילד של הגר!

אומר ה"כלי יקר": וכדי שלא ימצא המערער לחלוק ולומר: שיצחק הוא הבן וגם הילד של אברהם, לעומת ישמעאל שהוא הילד של הגר, והנה בפרשת השבוע נקלענו למצב חדש: יצחק הביא לעולם שני בנים: יעקב ועשו. כשעשו בא לעולם, הוא היה שונה בתכלית מאביו יצחק ומאימו רבקה, היה מלסטם את הבריות – איש שדה. מיד באו הבריות ורצו לקעקע את הייחוס של העם היהודי ואז קפצו ואמרו: עכשיו יש לנו ראיה שיצחק הוא לא בן אברהם בכלל, מהו? הוא בן אבימלך, פלישתי, אומנם הוא בן של שרה, (אחרי בלותה הייתה לה עדנה) אבל הוא בכלל לא הבן של אברהם, והראיה: איך זה יכול להיות שיש לו בן אחד רשע? הרי יעקב הולך אחרי האימא רבקה, אבל עשו דומה ליצחק שהוא בא מהפלישתי, מהפלסטינאים, ואז התחילו לערער על הייחוס של יצחק. מה עושים?

אומר ה"כלי יקר": "בא הכתוב לייחס את "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק" – אברהם הוליד את יצחק, לא אבימלך, אבל הליצן אומר: ומה עם עשו? עשו זה עדות שיצחק הוא לא בן אברהם אלא של אבימלך! באה התורה הקדושה וכותבת פסוק מאד תמוה: "וַיְהִי יִצְחָק בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה" התורה הקדושה מפרטת בת מי היא, מהיכן היה מקורה, אחותו של מי היא היתה? בשביל מה? מספיק שתכתוב בת בתואל! עונה ה"כלי יקר": "לתאר את הייחוס שלה, כדי להסיר לזות שפתיים ופגיעה בשורשו הטהור של אבינו יצחק וממילא בישראל, לכן פירטה הקדושה מי היא הייתה רבקה" למה? כי "מצינו 3 מידות פחותות שהיו בעשו הרשע. מהם? 1. צד נשים תחת בעליהן. 2. "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדם הָאָדם הַזֶּה" גרגרן גדול, זולל וסובא 3. רמאי גדול, נוכל. ולכן כל העולם אומרים שלא יכול להיות שהוא בן של יצחק אם יצחק הוא בן אברהם, אז יצחק הוא בן אבימלך, אז באה התורה הקדושה ואומרת: מה שהיה צד נשים תחת בעליהן, ירש מבתואל אבי אימו שהיה בועל כל הבתולות תחילה, ז"א כל מי שנכנסה החופה קודם באה אל ההגמון... (ילקוט שמעוני חיי שרה קט) ומה שאמר "הַלְעִיטֵנִי נָא" והיה מן האוכלים ושותים ופוחזים היה לו ירושה ממשפחת אימו שהיו מפדן ארם, כמו שמובא בבראשית רבה: שכשהיה אברהם אבינו מהלך בארם נהריים ובארם נחור, ראה אותם שותים ופוחזים, (כשה' אמר לו לך לך) אמר: אל יהי חלקי בארץ הזאת, זו ארץ של אוכלים וסובאים, לא רוצה פה להיות, ועשו ירש תכונות ממשפחת אימו שבאו מפדן ארם ומה שהיה עשו רמאי – שרימה את אביו, ירש מלבן הארמי.

כך באה התורה הקדושה ומטהרת את דבר הליצנים, ומדגישה את הייחוס הקדוש והטהור של עם ישראל, נמצא שהפסוקים הראשון והשני הפותחים את הפרשה לא באו, אלא להדגיש את ייחוסו של יצחק אבינו שלא יבוא המערער לומר שישמעאל הוא היורש והוא הממשיך, אבל בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, לנתק אותנו משורשנו הטהור, לקעקע את ייחודנו וממילא את זכותנו על ארצו של אברהם אבינו אשר הוריש לבניו. ואומרים הספרים הקדושים: "והמערערים זה בעיכבתא דמשיחא". בזמננו. ומי הם? בני ישמעאל. מאבק נצחי אשר שורשיו כבר מימות יצחק וישמעאל. ועד היכן הדברים מגיעים? מבחינתם: כל הדרכים כשרות, כל השקרים מתקבלים, מה עוד שהשקר רותם לתעמולה שלו גם את הליצנות וליצנות דוחה מאה תוכחות – מאה אמיתיות, וכשיש השקר והוא חובר לליצנות, קשה מאוד לעמוד__ , כי העולם הפשוט אוהב ליצנות ובדיחות ומי שאוהב זאת לא איכפת לו שהליצנות חוברת לשקר, הוא מקבל הכל, העיקר שצוחקים, אוכלים בוטנים ופיסטוקים וצוחקים...

אומר המדרש תנחומא: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם", אמר ר' יצחק: "אין לך דור שאין בו ליצנים, אחרי שהבורא יתברך עשה ניסים והכל הכירו כי שרה ילדה בן אחרי בלותה" – נו אז השטן הרים ידיים?! לא! אלא הוא בא לתקוף מכיון אחר: שרה ילדה, אבל יצחק הוא בן של אבימלך וממילא, אמרו: ששנים שרה הייתה עם אברהם ולא היה לה ילדים ומתי היה לה ילדים? אחרי שהיא הייתה עם אבימלך, אז היא נכנסה להריון מאבימלך. אומרים חז"ל: ואע"פ שאברהם הוליד את ישמעאל 13 שנה קודם לכן, מיני וביה הרי היה לו כח הולדה, ואע"פ שהמעשה עם אבימלך היה שנתיים לפני כן ועוד לא שמענו שאשה החזיקה הריון למעלה משנתיים (גם לא בשיאי גינס), אז איך הם יכלו לומר מאבימלך התעברה? אומר הרב מבריסק: ליצנות נקנית ע"י המונים נגד כל הגיון, למרות שהיא שקרית! ואז אמרו שיצחק מאבימלך וההמון קיבל זאת. והקב"ה כדי להגן על יצחק אבינו צר קלסטר פניו של יצחק, דומה לאברהם בדיוק! כדי שהכל יראו שיצחק הוא בן אברהם, "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק"- "הוֹלִיד" בגימטריה דומה (בעל הטורים, דעת זקנים), אז כתוב שוב, כדי לומר שהוא היה דומה.

מגלים לנו חז"ל דבר חשוב: שגם ישמעאל בשעתו היה ממשתתפי הפסטיבל הליצני נגד אחיו יצחק. מביא בעל "משך חוכמה": כתוב "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ...וַיִּקְבְּרוּ אתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו" (כה, ח). אומר המדרש, רש"י: "מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו" – נתן ליצחק קדימה. וזה מה שבישר הקב"ה את אברהם: תקבר בשיבה טובה, בסוף, בלויה שלך, אתה תרד אל הקבר בשיבה טובה, כי ישמעאל יעשה תשובה והוא יתן קדימה ליצחק, שואל בעל משך חוכמה ה"אור שמח": מה ענין התשובה של ישמעאל, לכבוד שקיבל יצחק מישמעאל אחיו? מה הקשר? ועונה: חָטַא ישמעאל בכך שכפר בייחוסו של יצחק לאברהם, הוא השתתף בפסטיבל שיצחק הוא אינו בנו של אברהם ורק הוא הבן והוא יירש, וזה כאב מאוד לאברהם אבינו, ואת זאת ראתה שרה בהתחלה ולכן אמרה: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזּאת וְאֶת-בְּנָהּ", ולכן התביעה עליו הייתה גדולה מאוד, שהרי במו אוזניו שמע כאשר הבטיח המלאך לאברהם אבינו כי בן יוולד לו כעת חיה לשנה אחרת" – איפה הוא שמע את בשורת המלאך לשרה ואברהם? – "וַיּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שׁמַעַת פֶּתַח הָאהֶל וְהוּא אַחֲרָיו" (יח, י) מי זה "וְהוּא אַחֲרָיו"? אומר המדרש: ישמעאל, ז"א שישמעאל גם שמע את זה, אז הוא יכול להתכחש לזה?! איך הוא יכול להשתתף בפסטיבל הליצנות, איך?! והוא פועל וחורש מזימות נגד יצחק! לאברהם אבינו זה כאב מאוד שישמעאל מתכחש לזה והוא כבר תיכנן על פי זה את הירושה...

כתוב: "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת-יִצְחָק" (כא, ח). ומיד כתוב: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם ", מה הקשר? אומר הספורנו: "מְצַחֵק – מלעיג על המשתה שנעשה בבית אברהם ביום הגמל את יצחק, באומרו: הוא לא בן של אברהם ושרה הוא בן של אבימלך וכל המשתה אינו אלא דברים בטלים".

וכתוב "וְאַתָּה תָּבוֹא...תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה", מתי ישמעאל חזר בתשובה? בלויה, הקדים את יצחק, הוי אומר: אני מכיר בעובדה שאתה הוא היורש, ולמרות שאתה הצעיר. וזו הייתה תשובתו של ישמעאל ומכח זה אברהם ירד לקבר בשיבה טובה, אז אברהם אבינו לא רווה נחת מישמעאל עד יומו האחרון, עד שישמעאל חזר בתשובה והוא חזר בתשובה שאברהם מת שנאמר "וְאַתָּה...תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה", לא תחיה בשיבה טובה.

ישמעאל הודה ליצחק, אבל מאיפה יודעים שהוא הודה ליצחק? כי בלויה של יצחק אבינו, עשו לא הודה, שנאמר: "וַיִּקְבְּרוּ אתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקב בָּנָיו" (לה, כט), סימן שעשו לא נתן ליעקב ללכת קדימה!

הזוהר הקדוש: "מיום שנולד יצחק וישמעאל היה בבית אברהם עד שגורש, לא נקרא בשמו, לא הוזכר השם של ישמעאל אלא רק "בן הגר", ללמדך כי הבן של אברהם הוא יצחק, מכאן שהתורה הקדושה מגינה על העם היהודי, על שורשו, יחוסו, קדושתו וטהרתו, ואף אחד לא יכול לערער על כך, והתורה הקדישה שני פסוקים בתחילת פרשת תולדות כדי להגן על הייחוס שלנו. על כבודו של הבורא יתברך הקב"ה לא מגן, על קדושתו של עם ישראל הוא מגן!


פרשת ויצא

פרשת השבוע פרשת ויצא - "וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח, י).

אומרים בעלי התוספות וכן אומר בעל הטורים: "מיוחדת פרשה זו מכל הפרשיות בתורה שהיא פרשה סתומה שאין בכל הסדרה לא פתוחה ולא סתומה".

ונסביר: פרשה סתומה אין כמותה, "שאין בכל הסדרה" – סדרה זה פרשה – "לא פתוחה ולא סתומה" – והטעם - "מפני שיצא יעקב אבינו בסתר וברח בהיחבא מפני עשו אחיו".

"וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע" – היציאה שמכאן היא בריחה, היא בריחה על נפשו. יציאה בסתר, ועל כן אומרים בעלי התוספות ובעל הטורים שפרשה זו היא סתומה.

ביאור הדברים: מושג שכדאי ללמוד אותו: הנה התורה הקדושה מתחלקת ל-53, או 54 פרשיות – זוהי החלוקה שיש לנו. מה זה פרשיות? כמו תולדות, פרשת ויצא, וישלח, וישב וכיוצא בזה.

כל שבת אנו קוראים פרשה אחת, יש לפעמים (בשנה שאינה מעוברת) שאנחנו קוראים שתי פרשיות בשבת אחת עד סיום התורה בשמחת התורה אנחנו עוברים על כל פרשיות התורה, וחוזר חלילה. ומיד בשמחת תורה אנחנו מתחילים מחדש בראשית. והשבת הסמוכה לשמחת תורה היא שבת בראשית. כך שבכל שנה ושנה אנו מסיימים לקרוא את כל פרשיות התורה. וחילקו לנו חכמים כל פרשה לשבעה קרויים: כהן, לוי, ישראל, שלישי, רביעי, חמישי, שישי, שביעי ומפטיר. יש שמוסיפים אחרון. ומפטיר זו עלייה שמעלים ילדים קטנים, אפילו לפני בר מצוה, כי המפטיר זה מחוץ לשבעת הקרויים, קוראים שוב את הפסוקים האחרונים של הפרשה ועל זה אנו קוראים פרק בתנ"ך מעניינה של הפרשה, וזהו המפטיר. והואיל והמפטיר הוא לא עלייה חשובה, לא מהשבעה קרויים, אז נוהגים לפצות את זה שעולה למפטיר שיתפלל גם מוסף. כמובן, שבת לפני יארטסייד, או שבת שמחה, נותנים דווקא את המפטיר, כי יש בה ברכות, אז יש בזה ענין לאבל, או ליארטסייד. בימים קדמונים, היה נהוג לחלק את התורה לא ל-53, או 54 פרשיות, אלא ל-150, או ל-175 פרשיות, באופן שהיו מסיימים את התורה אחת לשלוש שנים בערך. אבל כבר מזמן הגאונים אנחנו מסיימים כל שנה את כל התורה באופן שכל שבוע, כל שבת פרשה וכך חילקו לנו חכמים מזמן הגאונים את פרשיות התורה.

חלוקת הפרקים שבתורה (פרק א', פרק ב' וכו') זה לא חלוקה יהודית בכלל, זו חלוקה של הגויים שלדאבון ליבנו, לצערנו גם הם אחזו בתורה הקדושה, מזלנו שלא בתורה שבעל פה. (גמרא במסכת מגילה). ואולם על פי המסורת המסורה לנו מסיני, התורה הקדושה מתחלקת לפרשיות שחלקן נקראות פרשיות סתומות, וחלקן נקראות פרשות פתוחות.

מה זה פרשה פתוחה? ומה זה פרשה סתומה? ואני מבאר את המושגים הללו, כדי להבין מה המיוחד בפרשת ויצא. וכל סופר יודע זאת.

פרשה סתומה, היינו פרשה (וכאן איננו מתכוונים לפרשיות כמו תולדות, ויצא וישלח, אלא יש בכל פרשה בד"כ פרשיות ונקרא לזה פרקים, אבל זה לא הפרקים שאנחנו מכירים). אשר הרווח בינה לבין קודמתה (לבין הפרשה הקודמת), הוא רווח של כדי כתיבת ט' אותיות, ותמיד הפרשה הבאה, אחרי המרווח, היא באותה שורה שנסתיימה קודמתה, כלומר אנחנו מוצאים באמצע שורה מרווח ריק שאפשר להכניס בו 9 אותיות, ומיד אח"כ באותה שורה מתחילה פרשה הבאה - לזה אנחנו קוראים פרשה סתומה. כי בד"כ כאשר שני עניינים בתורה אינם רחוקים זה מזה מבחינה עניינית, כפי שקבע לנו נותן התורה, אז אנחנו מפרידים במרווח ריק בן 9 אותיות, ובאותה שורה כבר מתחילים את הפרשיה הבאה. פרשה סתומה נקראת כך מפני שהשורה סתומה שני צדדיה, בצד אחד היא כתובה ובצד שני היא כתובה והמרווח הוא באמצע שורה.

פרשה פתוחה, היא פרשה שתמיד מתחילה בשורה חדשה. מי שיש לו "תיקון סופרים" בבית, יכול לעיין. (אני הראיתי לבן שלי, השבת הוא צריך לקרוא בישיבה, אז הראיתי לו את המיוחד בפרשה הזאת). פרשה פתוחה היא פרשה המתחילה בשורה חדשה שהשורה הקודמת בה נסתיימה הפרשה הקודמת, נסתיימה ריקה בחלקה ולא משנה כמה, והפרשה השניה מתחילה בשורה חדשה, משאירים את הפרשה השניה איפה שהסתיימה, ומתחילים שורה חדשה. וזה יבוא בד"כ כאשר שני העניינים הבאים זה אחר זה רחוקים בתוכנם זה מזה. בתורה הקדושה הסימן לפתוחה או סתומה.

כאמור אם המרווח באותה שורה וההמשך באותה שורה, אז זאת פרשה סתומה, ואם המרווח מתחיל שורה חדשה, אחרי המרווח, הוי אומר זה פרשה פתוחה.

בחומשים שלנו יש לזה סימנים. מהם הסימנים? אין בחומשים המודפסים אין סימנים של המרווחים האלה, אלא יש רק סימן אחד. אם אתה רואה באמצע הפרשה אות פ' סימן שהפרשה פתוחה בתורה, אם אתה רואה בפרשה את האות ס', אז הפרשה סתומה. בתורה אין את זה , בין פרשה לפרשה, לפעמים אנחנו רואים פ' פ' פ' ולפעמים אנחנו רואים ס' ס' ס'. שוב, יש פרשה שהיא אחרי ס' ס', אז היא מתחילה פרשה הבאה, נניח, אני אומר, לא קבעתי, לא ראיתי, נניח: תולדות, אחרי חיי שרה, אם זה ס' ס', אז זה מתחיל באותה שורה פרשה הבאה, אם זה אחרי פ' פ', אז הפרשה הבאה מתחילה בשורה חדשה. ספר זה כבר מרחקים אחרים. תחילת ספר שמות, זה כבר גדר אחר.

ובכן ברוב החומשים המודפסים יצויין הדבר ע"י האות פ' שזה יורה על פרשה פתוחה וס' שיורה על פרשה סתומה. על פי המסורה, ספר התורה כולו נחלק ל-669 פרשיות, כלומר פרשיות של פ' וס'. 290 פרשיות פתוחות ו-379 פרשיות סתומות. אומרים חז"ל במסכת סופרים הלכה אם הסופר כתב ספר תורה והוא כתב פרשה פתוחה שעשאה בטעות סתומה, ז"א התחיל אותה באותה שורה, או סתומה שעשאה פתוחה, הרי זה יגנז!!! וכל הדינים הידועים לסופר, על כל פנים יש לנו פרשיות סתומות, יש לנו פרשיות פתוחות.

הנה כאמור דעת זקנים בעל התוספות ובעל הטורים: "מיוחדת היא פרשת ויצא" - יש בה 148 פסוקים, פרשה גדולה, והיא פרשה סתומה לגמרי ויותר מסתומה, כי בסתומה יש מרווח ריק בן 9 אותיות ובאותה שורה מתחילה הפרשה הבאה.

בספר תורה, או ב"תיקון סופרים" רואים שפרשה זו "ויצא" היא בעלת קמ"ח פסוקים, היא כתובה ברצף אחד, בגוש אחד כל הפרשה, אין הפסקים, אין שום הפסק, אפילו לא של אות אחת בכל הפרשה, היא מקשה אחת ולזה אנחנו קוראים סתומה כולה, סתומה שבסתומה. היא כתובה כולה ברצף אחד ללא מרווח, מדוע? מה המיוחד בפרשת השבוע? מפני שה"וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע" היתה בסתר, בהיחבא. הוא לא יצא בפרסום. יעקב אבינו ברח מבאר שבע מפני עשו המבקש להורגו. בפרשה זו אנו מוצאים כבר את אבינו יעקב, התפארת שבאבות, שהוא מסמל יותר מכולם את ישראל, וכך גם נקרא בפרשה הבאה, הוא אבי 12 השבטים, ממנו כבר לא יצא אחד כמו ישמעאל וכמו עשו, כפי שכתוב בתורה: "וַיִּהְיוּ בְנֵי -יַעֲקב שְׁנֵים עָשָׂר" (שם לה, כב), כולם שוים, כבר לא יצא ממנו פסולת. פרשה זו אנו מוצאים כבר את אבינו יעקב נרדף, נודד, יוצא לגלות, נעשק, מרומה, נרדף ע"י עשו, ונעשק ע"י לבן הארמי.

מפרשה זו מתחילה הגלות ומסכת הנדודים של עם ישראל לדורותיו וזה מתחיל ביעקב אבינו שרוב שנותיו היו בגלות. הוא בנה את בית ישראל בנכר. אצל לבן, לא בארץ אבות. וכשהגיע לארץ ישראל עם משפחתו, שוב נרדף ע"י עשו. וכשנח מעשו, קפץ עליו רוגזו של יוסף ושוב הוזקק לרדת למצרים ושם נפטר, ומשם מתחילה הגלות הראשונה של עם ישראל, של בניו, עד ששישים ריבוא יוצאים ממצרים. הגלות הראשונה מארבעת הגלויות הידועות: גלות מצרים, גלות בבל, גלות פרס ומדי, גלות יון וגלות רומי/אדום, הגלות הארוכה שעוד לא יצאנו ממנה.

ובכן, מה שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים על ארבעת הגלויות, על העם הנבחר,על האב הנבחר – יעקב, התפארת שבאבות, כבר אצלו מתחילה הגלות היהודית - כך רצה הקב"ה שעם ישראל, העם הנבחר, העם הקדוש, ממלכת כהנים, כך הוא יעבור את ההיסטוריה של העולם, עד ביאת גואל צדק, והכל מתחיל ביעקב אבינו והכל מתחיל בפרשת ויצא.

כאמור, פרשה זו היא פרשת הגלות והנדודים. אומרים חז"ל: "ומעשה אבות סימן לבנים" - כל מה שקרה ליעקב אבינו, במיניאטורה, יקרה לבניו עד ביאת גואל צדק וחז"ל לומדים את הפרשה הזו הלוך וחזור (ולא אספיק היום את הכל, רק מעט מאוד) ולומדים את נוסחת הגלות והנדודים של העם היהודי לדורותיו. הכל ממעשה אבות סימן לבנים.

פרשה זו מתארת את הקורות עם אבינו יעקב, הוא הדוגמא שלנו לבניו אחריו ורומזת כאמור את הקורות לבניו אחריו עד הגאולה השלימה - ו"וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפּט אֶת הַר עֵשָׂו. וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה. וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" - עד אז אין השם שלם (צריך ללמוד מה הפירוש) ואין הכסא שלם.

מפרשת השבוע מתחילה ההתגוששות, הריב, בין שני הכוחות העולמיים – עשו ויעקב. אומנם המאבק התחיל כבר מבטן ומלידה שנאמר: "וַיִּתְרצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" (בראשית כה, כב), אבל בפועל, בעולם הזה, המאבק, הרדיפות, הבריחות מתחיל מפרשת השבוע.

אומרים חז"ל: "וכמו שבגלות, מה מאפיין את הגלות? הסתר פנים, סתום, לא מובן אנחנו לא מבינים אינקיויזיציות למה ומדוע, אנחנו לא מבינים פוגרומים, ומעל הכל מישהו מבין למה השואה?! מי מבין את כל ההיסטוריה של עם ישראל העקובה מדם?! המלאה שכול, אלמנות ויתמות?! רדיפות וצעקות: ג'יד. הכל מתחיל מפרשת השבוע. הקב"ה מייסר את בנו אהובו.

אומרים חז"ל: "וכמו שבגלות הכל סתום ואין האור האלוקי נגלה לעין כל, כי אם נסתר אין רווח" – אין רווח זמן להתבונן בקורות עמנו, כי צרה רודפת צרה, טרם השתחררנו מהצרה האחת וכבר צרה חדשה עולה בחלוננו.

היום סגרו כבישים גדולים בשרון, למה? התראות ממוקדות של מחבלים שהולכים לעשות פיגוע, כל מכונית בדקו בעמק בית שאן, בעמק יזרעאל, בנחל עירון, ב"ה תפסו את השלושה ושיחררו אזורים שלמים בצפון.

צרה רודפת צרה והכל סתום, גם פקוק. וכשם שהגלות ביטויה חושך, סתום, בלתי מובן, למה ומדוע, כך גם פרשת ויצא מיוחדת היא, אין בה רווח בין פסוקיה, הכל סתום ופקוק, אין שואלים שאלות, יהודים לא שאלו שאלות. מה כן אנחנו למדים מיעקב אבינו? הוא לא שאל שאלות, הוא התפלל, הוא קיוה, הוא ציפה ואפילו נדר נדרים - "אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי" (בראשית כח, ב). ומכאן לומדים חז"ל דרכנו, הביוגרפיה של עם ישראל סתומה, חושך, גלות, פקוקה, אין שאלות, יש להתפלל, יש לקוות, יש לצפות, ויש גם לנדור נדרים.

אחת מבנות משפחתי ניצולת אושוויץ נדרה נדר "אם ה' יוציא אותה מהתופת – מאושוויץ" אז היא נדרה נדר, בלי נדר, אבל נדר שהיא תמסור את כל חייה קודש לה' לגמול חסדים עם עם ישראל. ואכן כך היא קיימה - זו חמותי. והיא זכתה שאחד מחתניה זה עזר מציון, ועוד חתנים ועוד בנות. בקיצור חסד!

כך היה גם ביתם בנתניה, בקיצור חסד. זה דרכם של יהודים וזה למדנו כבר מפרשת השבוע מיעקב אבינו שנדר נדר. זה הסיפתח של השיעור שלנו.

"וַיֵּצֵא יַעֲקב" פרשה סתומה, אין מרווחים, אין זמן אפילו לנשום, צרה רודפת צרה, גומרים עם עשו, אז מגיעים ללבן, גומרים עם לבן והלאה. עכשיו נכנס לעצם הנושא, לא נספיק הרבה.

"וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח, י).

שואל רש"י הקדוש וכל המפרשים: מה זה "וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה"? הרי מספיק היה לכתוב וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו? בשביל מה התורה אומרת שהוא יצא מבאר שבע "וַיֵּלֶךְ חָרָנָה"? וכי כשאני יוצא מהבית אני אומר: יצאתי מהבית ונסעתי לירושלים?! הרי אני אומר: נסעתי לירושלים בלבד. וכאן והתורה הקדושה כותבת כאן בפתח הפרשה: "וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע", כאילו יש חשיבות ליציאה כאן, וגם "וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" יש חשיבות להליכה. במה דברים אמורים?

וכאן אנו לומדים יסוד גדול בבנין אישיותו של האדם, מה אנחנו צריכים ללמוד מיעקב אבינו כפי שהתורה מעידה?

אומר רש"י הקדוש: "אלא מגיד שיציאת צדיק ממקומו עושה רושם שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה.

"וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע" – למה כתוב את זה? להדגיש שיעקב אבינו יצא מבאר שבע, זה עשה רושם! הוא אמנם ברח בהיחבא, אבל מרגע שהרגישו שיעקב אבינו אינו בעיר, לא בא לבית הכנסת, לא בא לתפילה, לא רואים אותו בשכונה הולך לבית המדרש, הכל חשו: פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה. אין את ההוד, אין את הזיו, אין את ההדר.

מה אנחנו לומדים? שיציאת צדיק מהעיר עושה רושם.

ומה זה בא ללמד? אדם בא לעולם כדי להשאיר רושם. אבל שימו לב: להשאיר רושם ולא לעשות רושם – יחי ההבדל, ואני מסביר: אדם לא בא לעולם לעשות רושם, אתם יודעים מה זה לעשות רושם? לעשות רוח, אלא להשאיר רושם. כי מי שמבקש כל חייו לעשות רושם, אינו משאיר רושם. חלף עם הרוח, הוא איננו. לא! וכאן בפתח הפרשה, אנו לומדים מהו תפקידו של האדם. אדם לפעמים צריך לברוח ממקומו - "וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע" – לברוח, אבל תשתדל לבנות חיים כאלה שיציאתך מכל עולם אשר עובר אתה בחייך, מכל מקום שהיית שם, שיציאתך תשאיר תחושה של "קשה עלינו פרידתך" - "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב" (קהלת ז, א).

בפתח הפרשה יעקב אבינו נוטל את מקל הנדודים, אבל התורה מדגישה "וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע" יציאתו עשתה רושם, השאירה רושם, היינו, הרי נגזר עלינו לנדוד, לעבור ממקום למקום, תשתדל יהודי שכל מקום שאתה עובר בו בחייך, כל תחנה שאתה עובר בחייך, שהיציאה ממנה תשאיר רושם, שכולם יאמרו: אוי כמה קשה להיפרד. הוא עזב את העיר, הוא עזב את השכונה, הוא עזב את הבית הכנסת ולא שיאמרו: ברוך שפטרנו... כי כשלא אוהבים אדם, כשאדם לא משאיר רושם אומרים: ברוך שפטרנו, השתחררנו ממנו... מהנודניק הזה.

בפתח הפרשה אנחנו לומדים שבכל מקום שאתה נמצא תשאיר רושם באופן שאם תעזוב את המקום מכל סיבה שהיא, תשאיר תחושה של חבל, חבל שהוא עזב אותנו. למה חבל? כי הם יחשבו: אוי, איפה התורה שלו?! אוי, איפה ההתנהגות שלו?! ההתנהגות הנפלאה שלו, אוי, הלך מאיתנו אדם, עזב אותנו אדם עם מאור פנים. איפה צידקותו.. לאן הלכה... לאן הלכה צידקתו, מי יתן לנו תמורתו - יסוד ראשון בפרשת השבוע. זהו האדם, ואת זה אנחנו לומדים מיעקב אבינו שזה האדם שבמרכבה. הוא האדם בכסא הכבוד.

אומר המאור ושמש, מגדולי החסידות: "פנה הודה פנה זיוה, פנה הדרה" – אדם צריך להשתדל שבמעשיו ובדרך התנהגותו כאשר הוא עוזב מקום "פנה הודה" – הוא הודה, מה זה "הודה"? הודה מלשון להודות, האדם הזה כשהיה פה במקום, היה איש אמת, היה אדם נקי כפיים, היה אדם שהוא דוגמא לכולם,כיצד אדם צריך להתנהג, הוא "הודה" - הוא מביא את כולם להודות שיש מנהיג לבירה. האדם צריך להשתדל בחיים שלו, בכל מקום שהוא נמצא להיות דוגמא, כך צריך אדם להתנהג באופן שהוא יביא את כולם להידמות לו, מה זה להידמות לו? אשרי יולדתו. אם כך מתנהג יהודי, אז גם אני רוצה להיות כמותו.

"הוא זיוה" – הוא נותן אור וחיות לכל בני עירו - מאור פנים, זיו, חיוך, לבן שיניים מחלב, אדם שמאיר פנים לכל אדם הגדול או הקטן, הפשוט והגאון – "הוא זיוה"! "הוא הדרה" – מעורר את כולם לחזור בתשובה, החילוני הכי גדול, הרחוק מאוד מה' ומתורתו, כשרואה את המוסטר הזה, את הדוגמא הזאת, הוא אומר: אוי, כך גם אני רוצה, וזה מעורר אותו לחזור בתשובה, או לשפר את ההתנהגות, הוא רואה איך שהוא מתנהג בבית הכנסת, הוא רואה איך שהוא נוהג בכבוד בבית הכנסת, כולם רוצים להידמות לו, גם אלה שכבר לא מתנהגים כפי שצריך, אבל "הוא הדרה" - הוא מחזיר את כולם בתשובה.

ואני מוכרח להכניס איזה נימה קטנה לעילוי נשמת אבא ז"ל ששמו מופיע על כל הקלטות שלי: לא אשכח אבא היה עטור זקן, פיאות, חרדי. פעם הלכתי עם אבא מבית הכנסת, עשינו סיבוב, עם הטלית על הגב, לא טילטל. מרחוק אני ראיתי יהודי שעישן בשבת. חילל שבת. כשהוא ראה את אבא הולך כנגדו, לא אשכח את המראה, הוא מיד לקח את הסיגריה, סובב אחורה כדי שאבא לא יראה, דרך ארץ ליהודי שהיה הוד, זיו והדר, זה קידוש ה'.

לא אשכח את הרגע שהוא בא לנחם אותנו שישבנו שבעה, הוא פרץ בבכי, הוא היה בן קיבוץ, הוא שירת עם אבא בהגנה בתש"ח, הוא פרץ בבכי.

מה מביא אדם חילוני שהיה רחוק מאוד מיהדות, בן קיבוץ לשעבר לפרוץ בבכי? כי אבא היה בשבילו הוד, זיו והדר! זהו תפקידו של כל אדם, לא בכדי אבא נפטר ערב שבת קודש פרשת ויצא אחרי צהרים, נפטר בתוך המקוה, במים, בטבילה. וזכה להיקבר 9 דקות אחרי הדלקת נרות. ערב שבת ויצא, כמו השנה אחה"צ, בתוך המקוה – פנה זיוה, פנה הודה, פנה הדרה!

הוא היה זיו, הוד והדר בעיר הולדתי, אז היה מושבה - כפר אתא.

וזהו עיקר עבודתו של האדם, זה פתח הפרשה, תלמד מיעקב אבינו לגלות ולהרבות כבוד שמים, לאהב את התורה הקדושה על הבריות כדברי רבינו יונה ב"שערי תשובה", כל יהודי צריך להשתדל להיות ציר נאמן לשולחו. כמו שגריר של הקב"ה, של התורה, צריך לשאת בגאון את דגל התורה, כדי שכולם ילמדו ממנו כיצד להתנהג, ח"ו על יהודי חרדי, יהודי עטור זקן ופיאות, אם הוא מחלל שם שמים, אוי, רחמנא ליצלן, ברוך שפטרנו. וזה חילול ה' נורא.

ובכן תפקידו של יהודי בפתח הפרשה לשאת את דגל התורה ברמה, אבל בצניעות ובהדר, לא לעשות רוח, לא לעשות רושם, אלא להשאיר רושם במקומו. – זה פירושו של רש"י.

"וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח, י).

בא ר' יהושע מבריסק בעל "בית הלוי" אבא של רב חיים מבריסק והמגיד מדובנא שקדם לו ואומרים פירוש נוסף. ללמוד מוסר השכל שגדולי הדורות האחרונים הוציאו מהפסוק הזה. מאקטואליה. נוגע לחינוך ילדים.

"וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" – השאלה היא: למה "וַיֵּצֵא יַעֲקב"? די היה אם היה כתוב וילך. אומר בעל "בית הלוי": "כל אדם היוצא ממקום למקום, יש בזה שתי סיבות אפשריות: או שעיקר תכליתו היא היציאה מהמקום הראשון" - משום איזה שהיא סיבה: הוא נרדף, או הילדים לא מקבלים שם חינוך, או יש שם חילול שבת, או יש שם שכנים רעים, או הוא פוחד על גורל ילדיו וביתו, או שאי אפשר יותר להיות פה והסיבה היא היציאה, ועל כן הוא מוכרח לילך למקום אחר, אבל עיקר כוונתו כאמור היא היציאה מהמקום הראשון. כמובן אי אפשר להישאר ברחוב, אז מחפשים מקום אחר, אבל התכלית, המטרה היא - היציאה מפה, וממשיך בעל "בית הלוי" מבריסק: "או משום שהוא צריך להיות במקום השני" - הוא לא יוצא מפה כי פה הוא לא יכול להיות, אלא הוא יוצא מפה, כי הוא צריך להיות שם וזוהי הסיבה. למשל: אביו נפטר והאמא נשארה אלמנה לבד, אז הוא יוצא לגור ליד האימא, או שהוא התמנה להיות רב שם, הסיבה זה לא שהוא לא יכול פה, הסיבה היא שהוא צריך להיות שם – "והנה" - אומר בעל "בית הלוי – " מדוע כתוב ביעקב אבינו גם "וַיֵּצֵא יַעֲקב" וגם "וַיֵּלֶךְ"?" – והתשובה – "נשתלבו שתי הכוונות גם יחד - עיקר כוונתו ביציאתו ובהליכתו, היו שתי מצוות, מצוה אחת של כיבוד אם ומצוה אחת של כיבוד אב. במה דברים אמורים?

מצות האם היתה: "הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ. וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקלִי וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי". מה היתה כוונתה? היא ידעה את הסוד שעשו מתכוון להרוג את אחיו - "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי" (שם כז, מא), יצחק לא ידע, כי ה' הסתיר ממנו, אבל היא ידעה ברוח הקודש (רש"י מביא, חז"ל), אז היא ידעה שאסור ליעקב להישאר פה רגע פן ימות יצחק ואז הוא מחסל אותו, אז היא אומרת לו: קום לך פדנה ארם. המטרה היתה: היציאה מפה, לא להישאר פה, כי סכנת נפשות, תברח! "וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע" הוא קיים מצוות של כיבוד אם לצאת מפה מהר. ומצוות האב, שהרי האב לא ידע שעשו מתכוון להורגו. האב אמר: "קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח-לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה" (שם כח, ב) – יצחק אמר: אתה כבר מבוגר, אתה צריך לחפש אישה, להקים בית, להקים את בית ישראל, להביא שנים עשר שבטים, שבטי ישורון, אז מה היתה המטרה של יצחק? לא תצא מפה, אלא לך לשם, לך להקים משפחה – כיבוד אב!

ויעקב אבינו אומרת התורה הקדושה שזכה לכיבוד אב ואם, קיים את רצון שני הוריו. ביציאתו - "וַיֵּצֵא יַעֲקב" - קיים את מצוות כיבוד אם, ובהליכתו - "וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" - קיים את מצוות כיבוד אב, כלומר יש חשיבות מיוחדת ביציאה ו"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאד לְנַפְשׁתֵיכֶם" (דברים ד, טו) – מצות כיבוד אם, יש חשיבות מיוחדת בהליכה לחרן – מצות כיבוד אב, להקים בית, אתה לא תיקח אשה מבנות כנען, "כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו" (בראשית כח, ח) אז הוא הולך לשם – לקיים 2 מצוות.

מה למדנו?

יש יציאה שהיא התכלית – לצאת מפה. יש הליכה לשם שהיא התכלית. פרשת השבוע היציאה היא תכלית וההליכה לשם היא תכלית.

הסטייפלר זצוק"ל אבא של רב חיים קנייבסקי זצ"ל בספרו "ברכת פרץ" מוציא מהפסוק הזה יסוד גדול להווייתנו, לקיומנו בארצנו הקדושה: "ויום יום אנחנו זוכים לדברי ביקורת, למתקפות נגד בחורי ישיבות, נגד לומדי תורה" - כולם יודעים, תעזבו את הישיבות, תשאירו 100 עד 500 בחורים שהם בעלי איי.קיו מעל 130, תלמידי חכמים, להם נאפשר ללמוד תורה, היתר לצאת, בשביל מה הם צריכים, הם בלאו הכי לא יהיו גאונים... מכירים את הטענות?!

בא הסטייפלר זצוק"ל זי"ע ולומד מ"וַיֵּצֵא" ומ"וַיֵּלֶךְ" את שתי התכליות: היציאה וההליכה והוא מקיש את זה לאורח החיים החרדי בימינו. וכך אני קורא מילה במילה מספרו "ברכת פרץ" פרשת ויצא: "וכזאת יש לומר בזמננו, לפנים בישראל כשבתי ישראל היו מיוסדים על פי שמירת התורה וכל הסביבה היתה ספוגה אהבת תורה ויראת שמים" – הסביבה, הגטו היהודי היה מלא קדושה וטהרה, שום קשר לא היה עם הגוי, הבית היהודי היה מבצר לכל ילד, הרחוב היהודי מלא בתי כנסת ובתי מדרש. ממשיך הסטייפלר ואומר – " אז גם מי שלא נסע ללמוד בישיבה והיה יוצא כבר בנערותו לעסוק בפרנסה" – הוא למד להיות נגר, חייט, אינסטלטור, כי ההורים ראו בגיל 13-15 שלא יצא ממנו תלמיד חכם גדול, אז נלמד אותו מקצוע, הוא לא יהיה רב ולא שוחט, הידועים – "אז גם מי שלא נסע ללמוד בישיבה והיה יוצא כבר בצעירותו לעסוק בפרנסה, היה נשאר, על כל פנים, יהודי שומר תורה ומחובר למקור הקדושה והטהרה" – אחרי עבודה היה בא לבית הכנסת, הסביבה היתה תורנית, אם בפולין, חסידית, קדושה וטהרה, היה הולך עם הקפוטה בשבת, הלבוש שלו, החברה שלו היתה חברה של תורה ויראת שמים, אנחנו עוד זוכרים את הסנדלר היהודי, שומר תורה ומצוות, איש חסד, צדיק, קובע עיתים לתורה, את הנפח היהודי, שהיה למול עיני, הרפתן, החקלאי – "הסביבה היא יהודית היתה מלאה בקדושה ובטהרה, באהבת ה' יתברך וביראת שמים והנה גם אז היתה חובה לחנך את בני הנעורים תורה" – גם אז היה צריך לחנך, בשנות הבחרות והשחרות, מצד עצם החיוב ללמוד תורה, ומצד שאין עם הארץ יכול להיות חסיד – "ואם כן, אז היתה הליכה לישיבה לא בשביל לברוח מהבית ומסביבתו, אלא כדי ללמוד תורה בישיבה, אצל ראש הישיבה ומתלמידיו החברים" – כשאדם שלח את בנו מהבית פעם, בורשה, בוילנא, אז השיקול היה ללמוד תורה, כי אם לא ללמוד תורה, הוא יכול להישאר בבית, הבית גם טוב, אז הוא יהיה בעל מלאכה יהודי, והיו בתי כנסיות מיוחדות של חברת קצבים, חברת חייטים, בתי כנסת מיוחדים לבעלי מלאכות כידוע, ממשיך הסטייפלר זצ"ל ואומר – "אבל בימינו, אשר הפרוץ מרובה על המתוקן והשהייה בבית" – אפילו בבני ברק – "מסוכנת לעתידו הרוחני של הנער ואי ההליכה לחממה הקרויה ישיבה טומנת בחובה סכנות מרובות" - אפילו בבני ברק ובירושלים, הבית הוא כבר לא מבצר, הרחוב בני ברק גם כן לא מספיק, אם זה בראשון, בחולון, בבת ים, ברמת גן, בהרצליה, בנתניה ששם הרחוב בכלל מופקר לגמרי מרוח היהדות. ממשיך הסטייפלר ואומר: "והשהייה בבית מסוכנת לעתידו הרוחני של הנער ואי ההליכה לחממה הקרויה ישיבה, טומנת בחובה סכנות מרובות והאורבים לנפש הנער להדיחו מדרך הישר מרובים מאוד, במצב פרוע ומסוכן כזה, הרי אפילו אילו נדע בבירור שח"ו לא יצליח הנער בתורה ובישיבה" – הוא לא מתאים ללימוד תורה – "החובה היא לשולחו לישיבה, אל תוציא אותו למקצוע עכשיו בחיים הבחורתיים שלו, בחיי השחרות שלו – "החובה ללכת לישיבה, אפילו לשהות בין כתליה" - הוא לא ילמד הרבה שם, הוא לא בנוי לזה, ילמד קצת, יגיד תהילים, יתפלל, ירקוד בשמחת תורה – "אבל למען ינצל מפגעי הזמן ומרוחות הפרצים המנשבות מחוץ לכותלי הישיבה." – ממשיך הסטייפלר ואומר – "ונמצא כי בזמננו" – באורח החיים שלנו – "יש את שתי הבחינות, יש את הבחינה של יציאת הבית מסביבתו" – בחינה של "וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע" – התרחק מהבית, הוא לא יכול להישאר פה, גם אם הוא לא יהיה תלמיד גדול וזו בעצמה תכלית חשובה בפני עצמה, הבית לא יכול להוות מגננה לנער בימינו "והבחינה השניה" - אומר הסטייפלר - "וַיֵּלֶךְ חָרָנָה – ללכת לישיבה, לספוג ריח של תורה ויראת שמים, כל אחד לפי כוחו ולפי דרגתו בחינת אחד המרבה ואחד הממעיט" - בימינו אין אלטרנטיבה לחיי ישיבה וחייבים למצוא אלטרנטיבה לשהייה בבית, מי שנשאר בבית, מי יודע מה יקרה לו, ואנחנו יודעים את זה, אנחנו חיים בעיר הזאת כבר הרבה שנים.

כותב הרב ש"ך: "והוסיפו גדולי הדורות האחרונים את תקנת הכוללים" - היום מתחתנים צעירים, בחורים בני 21-22, והשהייה בישיבה של 3-4 שנים לא מספיקה לבנות את קומת אישיותו של הנער היהודי, של בחור היהודי, זה לא מספיק – "הוסיפו גדולי הדורות האחרונים את תקנת הכוללים להוסיף עוד כמה שנים לכל אחד ואחד, על מנת שישכיל לבנות בית נאמן בישראל" – גם אם הוא לא יצא תלמיד חכם, אבל הוא ידריך את בניו ובנותיו להיות תלמידי חכמים, מה שהוא לא, הוא ישתדל בבניו אחריו. ויהיו בניו ובנותיו זרע ברך ה', תלמידי חכמים, בחינת ברא מזכה אבא, הוא ירצה שהבנים ישלימו אותו.

בימינו קיום מצוות אב ואם זה לצאת "מִבְּאֵר שָׁבַע", לצאת מהבית וללכת לישיבה, 2 הבחינות גם יחד, עברו הזמנים כפי שהיו פעם בגולה.

כותב ה"חזון איש": "בימינו הישיבה אינה רק מקום התעלות בתורה, כפי שהיה צריך להיות, אלא הישיבה בימינו היא גם בית חולים – מקום מרפא לכל סוגי תחלואי הנפש והגוף אשר לצערנו רבו מאוד בימינו. וכמו שבבית חולים יש מחלוקות שונות לכל סוגי התחלואים, כך גם הישיבה בימינו. יש מחלקה שם שלומדים של תלמידי חכמים גדולים, ויש שמה מחלקה לפגועי ראש, יש שמה מחלקה לבעלי לחץ דם גבוה, יש שמה מחלקה לפגועי גפיים, או אורטופדיה, יש אף אוזן גרון, לאלה שלא שומעים ולא מדברים טוב, כי בימינו רוח הפרצים נושבת ברחובותינו, הרחוב נושבת קרירה..." (בלי המנגינה), אז אין ברירה, אי אפשר להשאיר ילד היום בבית, יתרה מזו, תקנו לנו חכמי הדורות האחרונים שאפילו הישיבה לא מספיקה צריך כוללים, והרי הוא לא רב אשי, אבל שיהיה בכולל! למה? בית של אברך כולל, גם הוא למדן, אבל הוא שוהה בביתו בשנים הראשונות בתקופת בנותו את ביתו, כשהוא יוצק את היסודות, את התשתיות לביתו, כדי להיות רב פירות, צריך גם כן להיות באותו זמן בחממה שקוראים לה ישיבה , כך פסקו, כי אחרת נפסיד את הדור הבא שלנו, לא יהיה לנו תיישים, ומה שאבא לא הצליח לקיים בעצמו, אז לפחות הילדים שלו, הנכדים שלו יהיו תלמידי חכמים וזאת אנחנו רואים בעלילץ.

כותב הגאון ר' משה שטיירנבוך בספרו "חוכמה ודעת", הוא כותב בשם מורו ורבו שהיה ראש ישיבה ידוע באנגליה הרב שניידר זצ"ל (קראו לזה ישיבת שניידר) וכך הוא כותב: "מורי ורבי" – הרב משה שניידלר זצ"ל – "התנגד נמרצות שבחורים בזמננו יצאו למלאכה לפני החתונה" – באנגליה באירופה – "וכל שכן לרכוש השכלה במוסדות שונים" – לא לצאת ללמוד רפואה, לא לצאת ללמוד עורך דין, אלא לפני החתונה להיות בישיבה – "ואז אם לא התקלל, מכל מקום הלא אפילו סתם דבורי הבל, או חלילה ניבול פה הנפוצים מחוץ לכותלי התורה" – גסות, ליצנות, הבל ורעות רוח – "משפיעים על כל עתידו של היהודי" – כשהעץ הוא רך צריך מאוד מאוד להיזהר, הוא לא יכול אפילו לעמוד ברוח מצויה, הוא צריך תומכות, איך שותלים שתילים? שמים קרשים, תומכות – ממשיך הרב שניידר – "ומי יכול ליטול על עצמו אחריות שכזו להפקיר את הדור הבא שלו?! כך תפקידנו שהבחור ימצא בחברתם של בני עלייה וזה ישפיע על כל עתידו ועל כל עתיד ילדיו וצאצאיו" - כך לומדים חכמי הדורות האחרונים, הסטייפלר, ר' שניידר ואחרים, את הלקח, את המוסר השכל שאנחנו מוצאים מהפסוק הראשון בתורה.

והנה לנו ראייה מפרשת השבוע לכל הדברים שאנו מדברים:

"וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה (בראשית כח, י). כותב ראש ישיבת "תורה ודעת זצ"ל רב גדליה שטרם זצוק"ל: "חז"ל אומרים "וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע" מה זה מבאר שבע? יש לזה שתי משמעויות, שבע - מבארה של שבועה, איזה שבועה? באר שבע זה מקום שיעקב אבינו נשבע שם. איזה שבועה? יש שבע מידות לאדם, תכונות מרכזיות לאדם ואדם צריך להישבע לתת את המידות שלו לבורא עולם, אם ה' אמר לא לכעוס, אז אני לא כועס, אם ה' אמר לא להתגאות, אז אני לא מתגאה, אני "בְּאֵר שָׁבַע" - מהמקום שנשבע האדם לתת את עצמו, את כל כולו, לתת את עצמו, את כל היש שלו, את כל השבע המידות שלו שמרכיבות את אישיותו לתת אותם לבורא עולם.

ודבר נפלא אומר המדרש: "מִבְּאֵר שָׁבַע" - מבארה של שבועה – "יעקב אבינו שהיה צריך לילך ולגלות ולעזוב את קדושת ארץ ישראל ואת קדושת בית הוריו הנביאים שהשכינה הקדושה שרתה שם - ענן קשור על האוהל, נר דולק מערב שבת, הברכה מצויה בפת" – שימו לב ללשון חז"ל וזה מובא גם בזוהר – "ולילך אל בירא עמיקתא" - אדם נמצא בבית תורה, בחממה, אבל הוא היה צריך ללכת לבנות את ביתו, לצאת לגלות, לצאת לסביבה המתנכרת לתורה, המתנכרת ליראת שמים, סביבתו של לבן הארמי, לבן הרמאי, לחיות עם רמאים, לחיות עם כופרים, זו היתה ברירה היחידה שלו משם לשאת אשה, אומר המדרש: "ולילך את בירא עמיקתא" - לביתו של לבן הארמי – בור עמוק ששורצים בו עקרבים ונחשים ואין מים, אין תורה – "לתוך החרון אף של העולם" - "וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע" – שבע מידות ששם הוא עבד על המידות שלו, ששם הוא נשבע לקל עולם שאני נותן את החיים שלי לך.

"וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" - הוא הולך לחרן, לחורנים, למקום שהוא חרון אף ה' שם, כי שם אין אמת, שם אין צדק, שם אין יושר, שם השקר חוגג, השקר מצא לו בית, הוא לא גר באוהל עראי, שם מושתת הכל על השקר הארמי.

יעקב אבינו היה ירא לנפשו שלא ידבק בו מאומה מהרמאות בביתו של לבן הרמאי, גלות אצל לבן, זה לא בית אבא ואמא, והכין עצמו קודם יציאתו מארץ ישראל, כדי שיהיה ביכולתו להחזיק מעמד מחוץ למסגרת הקדושה, מחוץ לחממה, אביו ציוה לו ללכת לישא אשה, אמא אמרה ברח. מה פסק יעקב לעצמו? הוא פוסק לעצמו שאי אפשר ללכת להקים בית, הוא אומר: אינני מסוגל עדיין ללכת להתמודד עם לבן הארמי, עם לבן השקרן, שם שולט השקר, ולכן מה הוא פסק לעצמו? אומרים חז"ל: "הטמין עצמו בבית מדרשו של עבר במשך י"ד שנה ולא עלה כל 14 שנה על המיטה" – הוא לא הלך לישון, אז איפה הוא ישן? על הספסל בבית המדרש. 14 שנה, מנין אנחנו יודעים את זה? אומרים חז"ל: מהמילים "וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח, יא), אנו לומדים שהוא נרדם, עייף, "וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח, יא) – לשון ליאות, באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששכב בבית עבר לא שכב שהיה עוסק בתורה.

אומר רב גדליה שרם בספרו "אור גדליה": "מהו הלשון "הטמין את עצמו"? הוא פסק לעצמו שצריך כדי להתמודד עם החיים, עם רוח הפרצים, עם לבן, כדי להעביר את הגלות בשלום כמו שאמר "אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנכִי הוֹלֵךְ" (בראשית כח, כ) לא!! לא כתוב שהלך ללמוד, אלא "הטמין עצמו". מה זה נטמן? אומר ר' גדליה: "כמו הטמנה בהלכות שבת" - מה זה הטמנה בהלכות שבת? "בשיטות ראשונים, הטמנה בהלכות שבת נקראת רק כשכל הכלי נטמן ולא נראה בחוץ" - כלומר, מה זה נקרא: נפטר ונטמן? נטמן זה נקרא שכיסו אותו ולא רואים אפילו שערה אחת, עמוק באדמה, אז מה "נטמן בבית מדרשו של עבר"? שהוא לא הוציא שערה אחת החוצה מבית המדרש, אפילו לישון הוא לא הלך על המיטה, כלומר הוא כיסה את עצמו, כל כולו בישיבה: תורה, תורה, תורה, יראת שמים, יראת שמים.

וחז"ל אומרים: "כך הטמין עצמו יעקב אבינו בבית המדרש", ורש"י מדגיש: לא מספיק שהוא הטמין עצמו ועסק בתורה, אלא כתוב שהוא עשה את כל הפונקציות שניתן להפיק משהייה בבית המדרש, מה זאת אומרת? שהוא שימש בבית עבר. חז"ל אומרים: לא מספיק ללמוד, גדולה שימושה יותר מלימודה, אז לא רק למד ולא עלה על המיטה, אלא הוא היה גם שמש בבית המדרש של עבר. והיה עוסק בתורה - הוא לא למד תורה, זה היה העיסוק היחיד שלו, לא היה משהו אחר.

ויש לתת את הדעת, בן כמה היה יעקב אבינו באותה שעה שהוא פסק לעצמו שהוא לא מסוגל לצאת לגלות, הוא לא מסוגל להקים חיים, הוא לא מסוגל להקים בית, בטרם הוא יטמין עצמו בישיבה 14 שנה בלי לעלות על מיטה, כי אם הוא היה עולה על מיטה זה יפגום בעליה הרוחנית שלו לשמש בבית עבר?

אומרים חז"ל: הוא היה בן 63. הוא לא היה בחור צעיר בן 21, 22 שיוצא לחיים, אלא בן 63, זה ללמוד בישיבה ובכולל אצל מי? אצל גדול הדור יצחק אבינו, בן 63 כשהוא נשלח ע"י אימו: קום לך ברח וע"י אבא שלו להקים בית, הוא צריך לעזוב את החממה שלו בן 63.

הרבה פעמים שואלים אותי, אתה בן כך וכך, מה, אתה עדיין לא מרגיש את עצמך חזק? בוא לגור אצלנו בהרצליה. אני אומר: לא, אני גר בבני ברק. מה אתה פוחד? אתה לא מחוסן? אז מה שווה כל הלימוד שלך?

יעקב אבינו עוזב בגיל 63 את הבית, את החממה ופוסק לעצמו עוד 14 שנה עד גיל 77 ומה עם לקיים את המצווה להתחתן? צריך להתחתן, אבל הוא צריך להיות ראוי להתחתן. אז הוא דוחה את זה, הוא לא יכול עוד להתחתן, למה לא? כי הוא עדיין לא מסוגל להקים בית, הוא לא יודע איך לנהל שולחן של שבת, הוא לא יודע איך לחנך ילדים, הוא לא יודע איך להתמודד עם הסביבה של לבן בפדן ארם, אז הוא פוסק 14 שנה וזה כבר אחרי שבגיל 13 התורה מעידה עליו, הוי אומר, הקב"ה מעיד עליו: "וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ ידֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקב אִישׁ תָּם ישֵׁב אהָלִים" (בראשית כה, כז9) מה אומרים חז"ל, רש"י במקום? "ישֵׁב אהָלִים" – הולך ללמוד באוהל של שֵם ומשם לאוהל של עבר ומשם לאוהל שֵם, ובקיצור הוא כבר בגיל 13 היה "אִישׁ תָּם ישֵׁב אהָלִים".

אומר היונתן בן עוזיאל: מה זה "אִישׁ תָּם ישֵׁב אהָלִים"? "ויעקב גבר שלים עובדוי" – במעשיו הוא היה כבר מושלם, במידות – "ומשמש במדרשא בבית עבר" – כבר אז, וביקש מהקב"ה כל הזמן, אני רוצה ללמוד אני רוצה להצליח, כבר אז בגיל 13 התורה מעידה עליו! זה סמיכה מהקב"ה! ואף על פי כן כל זה אינו מספיק, כי להתמודד עם החיים, לבנות בית נאמן בישראל, להתמודד עם החרון אף של העולם, להתמודד עם השקר, עם הכפירה, עם הליצנות או עם הניבול פה שמצאו להם בית חם בעולם של פדן ארם? לא! אני לא ראוי עדיין. ומעשה אבות סימן לבנים.

ואתה? ראוי כבר?! בן 19 להקים בית? מה הספקת? ומה עוד, שאתה לא למדן גדול, אבל אתה צריך למלא את המצברים שלך, אתה צריך לצאת לחיים עם בלון גדול של חמצן, עם בלון גדול של רוחניות, של אהבת תורה של "לַעֲשׂוֹת כְּכל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" (דברים יז, י), אחרת איך תראה? מה תעשה? תנגן בגיטרה חשמלית? זהו? לא פסלתי, השנה מה מילאת?

מביא רב גדליה שרם את הזוהר הקדוש: "וַיֵּצֵא יַעֲקב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" – כדי ללכת לחרן, לחרון אף ה', הוא יצא מבאר שבע, עם הקניינים והסגולות של באר שבע, הוא יצא כל הזמן עם קידבק מלא באר שבע, עם בלון חמצן שיש בו את כל הניחוח ואת כל הסגולות של באר שבע, מבית אבות הוא יצא, עם התמונות של אבא ואמא, עם הקדושה והטהרה, עם כל ההישגים הרוחניים, עם כל הקניינים שהוא רכש עד גיל 63 והוסיף לזה עוד י"ד שנים של בית מדרש של שם ועבר. אומר הזוהר הקדוש: שעם הקניינים האלה הוא פסק לעצמו שהוא יכול ללכת להקים בית, לחרן, לחרון אף ה', איך אומרים? אפשר לצאת לרחוב...

יעקב אבינו בעת שיצא ממחיצת קדשו "מִבְּאֵר שָׁבַע", נתקשר בכל כוחותיו להארת הקדושה ממנה יצא, הוא כל הזמן לקח איתו את אלומת האור, את "בְּאֵר שָׁבַע". זה היה החמצן שלו בנוטלו את מקל הנדודים, זה היה בלון האויר והאוירה אשר באמצעותו ביקש לבנות את ביתו.

ואם יעקב אבינו כך, מה נאמר אנחנו אזובי הקיר? "אז גדולי הדורות" - כותב הסטייפלר ואומר הרב שך – "פסקו לנו כי בדורנו גם לא מספיק ישיבה, אז צריך כולל גם, כי בשנים הראשונות שבונים בית, ילדים צריכים לראות אבא חוזר מכולל, מישיבה" - זה ישפיע על כל ההמשך, האישה צריכה לראות את זה ואז יש לה __, כי בשביל מה באנו לעולם אם לא לבנות בית נאמן בישראל?

ללכת כל החיים עם ה"בְּאֵר שָׁבַע", אצל יעקב אבינו היה כל החיים "בְּאֵר שָׁבַע", באר האבות, מה זה אצלנו ה"בְּאֵר שָׁבַע"? ללכת כל החיים עם הישיבה, גם אם כבר עזבת, אתה עובד כמנהל בנק, אתה עורך דין, אתה סוחר גדול, כל ימיך תלך עם ה"בְּאֵר שָׁבַע" שלך, אז תוכל ללכת חרנה, להתמודד עם משימות החיים.

אומר הזוהר הקדוש משל נפלא: "מי שיורד אל בור עמוק" – חרנה, בירא עמיקתא – "קושר עצמו בחבל חזק" - אל איזה עץ חזק, - "אל מוט אל מחוץ לבור" - מה פירוש? אדם לא יורד לבור מבלי שאין קשר למעלה, אחרת איך הוא יוצא? משלשלים איש מכבי אש למטה, הוא קשור כדי שיהיה אפשר להרים אותו, אם תהיה לו מצוקה. אומר הזוהר הקדוש: "כן יעקב אבינו, קשר עצמו בקשר אמיץ ללא הסחת הדעת מבחינת "בְּאֵר שָׁבַע", הוא יצא לחרן עם חבל ארוך הקשור ל"בְּאֵר שָׁבַע", ונוסף לו עוד חבל לבית מדרשו של שם ועבר, כך יוצאים לחיים. – מעשה אבות סימן לבנים.

אומנם אתם מבוגרים, אבל צריך לדעת לחינוך ילדים, בכלל המבט שלנו על עולם התורה צריך להשתנות לגמרי. גדולי ישראל יודעים זאת. ואם גדולי ישראל פסקו כך, זו דרך החיים שלנו, ואם יבוא מישהו ויאמר לנו: אבל הוא למדן גדול, אבל הוא צריך את הישיבה. אין ברירה, מחתנים את הילדים? אבל תלמד עוד!

מסיים רב גדליה שרם: "ודבר זה הוא סימן לבניו אחריו לבית ישראל לכל הדורות" – לנו – "כי בימי הבחרות ומספר שנים אחרי הנישואין צריך הצעיר להכין עצמו הכנה ראויה בחינת באר שבע" – כל אדם צריך להכין את הבחינת באר שבע שלו, באר שבועה – "להשביע את שבע המידות למען יוכלו להתקיים בבחינת חרן, וזהו שאמר הכתוב: זכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה" – ימי החרן של החיים, שעובדים קשה כדי שתוכל להחזיק מעמד בעבודתך בבנק או בעבודתך בכל מקום שהוא, וחלילה לא תרד אל בור תחתיות – "ואם יכין עצמו היטב בימי השחרות והבחרות יזכה שלא יגיעו ימי הרעה כלל" – הוא יוכל להתמודד עם החרן – "לא יגיעו כלל ימים אשר אין בהם חפץ".

ומיעקב אבינו יש ללמוד כיצד על האדם להכין עצמו שיהא טמון לגמרי בכל כותלי הישיבה, איש איש לפי מעלתו ולפי גודל שלא ישתמש בכוחותיו לדברים אחרים, ואם ינהג כך, יצליח לעבור בשלום את החרון אף של העולם ויהיה בחינת "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג).

תורה, באר שבע, חממה, יראת שמים - צא וראה דבר עצום שעד השנה לא ידעתי אותו. הויכוח שלנו עם אחינו החילונים: לך תצא מן הישיבה. צא וראה דבר עצום מה בין ההשגות של עשו הרשע על ערך התורה, לבין המושגים של בני דורנו, אפילו שלנו.

כתוב בתורה: "וַיִּשְׂטם עֵשָׂו אֶת-יַעֲקב עַל-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת-יַעֲקב אָחִי" (בראשית כז, מא) וזו הסיבה שאמרה מיד רבקה: קום לך ברח, הוא הולך להרוג אותך. ובהמשך: "וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת-דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ. וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקלִי וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי חָרָנָה" (שם) מי הגיד לרבקה מה אמר עשו בליבו שהרי כתוב "וַיּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ"? אז במגילת אסתר כתוב: "וַיּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ" (אסתר ו, ו), אומרים חז"ל: "מכאן שמגילת אסתר ברוח הקודש נאמרה". מישהו יודע מה אתה חושב עכשיו? אף אחד לא יודע. אין מליצות בתנ"ך. אומר רש"י הקדוש, חז"ל, אם כתוב "וַיּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ", ואח"כ כתוב "וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת-דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדל", אומר רש": "ברוח הקודש" הוגד לה שעשו מהרהר בליבו. "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי" – כמשמעו, שלא רצה לצער את אביו, את האימא כן, אבל היה קשור לאביו.

תשמעו מה זה עשו. אתם חושבים שהיום אנחנו בדרגה של עשו?! ולא רק החרדים לא, על אחת כמה וכמה אחינו החילונים המבקשים לנגח כל הזמן את כותלי בית המדרש...

בא ה"כלי יקר" והמפרש על היונתן בן עוזיאל ואומרים כאן דבר נורא על הפסוק: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי" – תלה הדבר בימי אבל. הוא אמר: אני מחכה שאבא ימות ונשב שבעה, ואז מה יהיה? לפי שאבֵל אסור לו לעסוק בתורה, כי "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי-לֵב" (תהילים יט, ט), ויצחק אמר בברכתו לי: "וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת-אָחִיךָ תַּעֲבד" – אלא שהשייפא (החרב) משועבד לספרא (לתורה, ליעקב אבינו) בתנאי שיעקב אבינו ילמד, יקיים את דרך התורה, אומר עשו: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ" אומר רש"י: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד" – כאשר יעקב, בניו יעברו על התורה, יורידו מעליהם עול מלכות שמים, אז יהיה לך פתחון פה להסתער על הברכות "וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ", אז תוכל להרים את החרב, את הבקבוק תבערה, את הפצצה ולפגוע בו. זוהי הנדנדה בין יעקב לעשו. כל עוד יעקב יעסוק בתורה וביראת שמים, אותו תעבוד.

אומר עשו: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי", יעקב אבינו כל היום יושב ולומד, "אִישׁ תָּם ישֵׁב אהָלִים" אני לא יכול לנגוע בו, התורה מגינה עליו, עשו ידע מה זה ללמוד תורה, אם היה בימינו, הוא היה חרדי, עם כל התאוות שלו, עשו הרשע חרדי היה. אומר עשו: אם כן, כשנשב שבעה על האבא, באבלו ודאי לא יעסוק בתורה, כי אסור לעסוק בתורה ולא יהיה לו דבר מגן עליו, התורה לא תגן עליו, ואז אהרגה את אחי.

אומר ה"כלי יקר": ומטעם זה, אבֵל צריך שמירה. אבֵל אסור לו לצאת לבד, למה הוא צריך שמירה? לפי שאין התורה מגינה עליו שנאמר על התורה: בהתהלכך תשמור עליך ובשכבך תשמור עליך. שמעתם? מה המחשבה של עשו היתה ב"יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי"? שלא יהיה ליעקב את זכות התורה. ואף שגם בימי אבלו יש עניינים שמותר לאבֵל ללמוד בהם, אבל לפעמים הוא עסוק באבלו ואינו עוסק בתורה, ניחום אבלים, או הוא לא מייגע בתורה, כי אסור לו להתייגע, אסור לו ללמוד תורה בעיון, רק דברים מיוחדים ולכן אומר עשו: אז, כשהוא לא מתייגע הוא רק לומד מלמעלה ככה דברים, אז אני אהרוג אותו, אנצל את הפירצה.

שמעתם מושגים של עשו? מה אתם חושבים שהוא גדל ברחוב? שהוא גדל בקיבוץ? הוא גדל אצל יצחק ורבקה. רשע הוא היה, אבל המושגים שלו בתורה היו ענקים. אומר ה"כלי יקר" והמפרש על יונתן עוזיאל: "ועשו ידע שיעקב אבינו יהיה שקוע באבלו על פטירת יצחק והוא לא יוכל ללמוד בריכוז, בעיון שלו ותהיה לו, לעשו, שעת כושר להרוג אותו" – שאין זכות לימוד תורה שמגינה עליו.

מדהימים הם הדברים. אין לנו השגות בהשגותיו של עשו בערך סגולת התורה. ואני כתבתי לעצמי: מה יש לאֵחַי החילונים המבקשים השכם וערב לפרוץ ולקעקע את חומת המגן שיש לו לעם היהודי? בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן מקצצים, "הַקּל קוֹל יַעֲקב" הבוקע מתוך בית המדרש והכוללים, עשו הרי לא חשב על כאלה דברים, הוא הרי ידע מה הכוח של התורה, ובעיקר בזמננו, מחבלים עליך ישראל, יום יום, התראות, אוי כמה אנחנו זקוקים לכח המגן שלנו ואז תהיה סייעתא דשמיא לחיילי צה"ל שהם תופסים אותם, אבל "הַקּל קוֹל יַעֲקב" צריך להישמע בארצנו הקדושה.

כתוב בחז"ל הקורא קריאת שמע (בבוקר) בלי תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו שאינו מניח תפילין כי כתוב "וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה וּלְטוֹטָפת בֵּין עֵינֶיךָ" (שמות יג, טז) ואם אתה אומר קריאת שמע בלי תפילין אתה כאילו מעיד עדות שקר.

אומר רב חיים זוננפלד זצ"ל רבה של ירושלים: "הוא הדין אם האדם אינו מחנך את בניו לתורה ואינו שולחם לישיבות לקיים: "וְלִמַּדְתֶּם אתָם אֶת-בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם" (דברים יא, יט) וגם "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו, ז) רק מחפש שיהיה מלומד, משכיל" - כבר כבר בימי הנערות והבחרות – "או סוחר מצליח, יהלומן, בורסה ומסירו בצעירותו מלימוד התורה, הרי הוא גם כן מעיד עדות שקר בעצמו באומרו קריאת שמע".

הוא אומר קריאת שמע, לאן אתה שולח את הילדים שלך? לא להיות חייל, אבל מה כן? להיות קבלן. מה הוצאת אותו בגיל כ"כ מוקדם? חכה! אתה לא מסתפק עם התאילנדים עכשיו?! לא! הוא כבר מוציא אותו. אומר ר' חיים זונלפלד זצ"ל: זה גם כן מעיד עדות שקר. זו החובה המוטלת על ההורים.

מעשה אבות סימן לבנים.

יעקב אבינו יוצא מבאר שבע, עם ה"בְּאֵר שָׁבַע" – "וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" ואיזה התמודדויות היה לו, אבל הוא יצא משם שלם – "וַיָּבא יַעֲקב שָׁלֵם" (בראשית לג, יח) – הוא הכין את עצמו.

יעקב אבינו יוצא לדרך, לחרן, אחרי שהוא היה כבר 14 שנה בבית עבר. החיים קשים הוא נרדף. ליעקב שהיה נרדף, היה נס, מופת משמים עם מה שקרה לו עם אליפז שהפשיט אותו ערום.

אומרים חז"ל שאליפז היה צדיק מיועציו של איוב, הוא זכה לרוח הקודש, והיה תלמיד של יצחק אבינו, עשו הרי סילק אותו, הוא פגש את יעקב בדרך וביקש להרוג אותו, הוא הפשיט את יעקב, כי עשו ציוה עליו להרוג את יעקב, אומר לו יעקב: אל תהרוג אותי, והוא אומר: אבל אבא ציוה. אז יעקב ענה לו: אתה רוצה לקיים את דברי אבא?! קח ממני את כל הרכוש, את הבגדים, את הכל, את כל המתנות שהבאתי לכלה המיועדת שלי, קח ואני חשוב כמת. והואיל והוא היה צדיק, אז הוא לקח. אבל הוא הפשיט אותו ערום לגמרי.

אומרים חז"ל: יעקב אבינו נכנס לתוך הנהר ערום והתחיל לבכות ולהתפלל לה' ואמר: רבש"ע, איך אני יכול להמשיך כך? תן לי בגדים. ואתם יודעים מה כתוב בחז"ל? מיד הוא ראה איזה פרש אחד טס עם הסוס שלו ונפל מהגשר לתוך הנהר וטבע. יעקב אבינו שראה בזה יד ה', לקח ממנו את הבגדים וכתוב שהוא רחץ אותם להסיר מהם את הטומאה ולבש אותם ועם זה הוא יצא לחרן.

יעקב אבינו חי חיים קשים, גלות, מצוקה, אבל תמיד ברגע האחרון הנס הגדול. הוא מצא בגדים של איזה פרש, קוזאק אחד. יעקב אבינו שיוצא לדרך לחרן, פוחד שנאמר: "וַיִּירָא יַעֲקב מְאד" (שם לב, ח) הוא מתפלל, הוא מבקש, הוא לא שואל את רבש"ע למה אני סובל, ואח"כ "וַיִּדַּר יַעֲקב נֶדֶר לֵאמר אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי" - "אֱלֹהִים" מידת הדין - "וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנכִי הוֹלֵךְ" – איזה דרך? דרך חיים, בירא עמיקתא, חרן – "וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכל וּבֶגֶד לִלְבּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים" (בראשית כח, כ) – שה' יהיה לי לאלוקים שיחול שמו עלי מתחילה ועד סוף, שאשאר דבוק בה', שחרן לא תוריד אותי מן הדרך שכל הזמן יהיה מול עיני, בצקלוני, ה"בְּאֵר שָׁבַע". הוא נודר נדר.

יהודי נודר נדר: רבש"ע, תציל אותי, אני מתפלל אליך, אם אני אתרום, אני אעשר מעשר, אני אתן עוד צדקה, זה דרכו של יהודי!

ומה יעקב אומר? "וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכל וּבֶגֶד לִלְבּשׁ" – כי לא היה לו בגדים ולא היה לו לחם. שואל הצדיק ר' דוד מללוב זי"ע: מה זה "וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכל וּבֶגֶד לִלְבּשׁ"? היה צריך לבקש: ונתן לי לחם ובגדים! וכי אינך יודע שלחם אוכלים ולחם לא מריחים או משחקים בו שש בש?! ובגד, מה עושים איתו? תולים אותו על הקיר?! לא! אלא לובשים.

"ר' דוד מללוב חי בעוני רב, היה עני מרוד, היו ימים בהם בני ביתו רעבו ממש ללחם, פעם באחת מימות החורף הקרים נכנס ר' דוד מללוב לביתו, פתח את ארגז הלחם ומצאו כי ריק לגמרי" – אין לחם בבית ואתם מבינים שלא היה נקניקיות, ולא סויה – "לא נשארה פת לחם לבני ביתו הרעבים, מה עשה?" – אלו ימים קרים, פולין הקרה 15 מעלות מתחת לאפס – "מיד יצא מהבית, הסיר מעליו את מעיל הפרוה ששימש לו בימי הקור הקשים ומשכנו תמורת הלוואה דחופה לקנית לחם ושאר צרכי הבית. כששב לביתו כשגופו רועד מקור, לאחר שמישכן את מעיל הפרוה שלו, אמר לבני ביתו הנבוכים שראו אותו בא בלי מעיל: היום למדתי כראוי על תפילת יעקב אבינו "וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכל וּבֶגֶד לִלְבּשׁ" – כמה טוב לו לאדם שהקב"ה נותן לו לחם לאכול ובגד ללבוש ולא בגד לאכול ולחם ללבוש".

ונסביר זאת: אוי רבש"ע, תן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. שהבגד שלי לא יהיה לאכול, שלא אצטרך למכור את הבגדים שלי בשביל לתת אוכל לילדי. ולחם שצריך להוציא מהפריז'דר כדי לקנות נעלים או סוודר לבן שלי. היום למדתי מה הפשט של

"לֶחֶם לֶאֱכל וּבֶגֶד לִלְבּשׁ" – שיהיה לי לחם לאכול ובגד ללבוש – שלא יהיה הלחם שלי נצרך לבגדים והבגדים, ומעיל הפרוה שלי ללחם.

ונסיים:

"וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח, יא) דרך הייסורין של אבינו הראשון באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה. מה כתוב פה? שבאותם י"ד שנים שהיה בבית עבר לא שכב בלילה.

שואל הצדיק ר' מאיר יחיאל מאוסטרפסה, הצדיק שצם 40 שנה בפולין: במה נתייחדו ונשתנו י"ד השנים הללו – שהיה י"ד שנה בבית עבר – מהשנים שלפני כן והרי גם לפני כן למד יעקב אבינו בישיבת שם ועבר, כמו שכתב רש"י בפרשת תולדות "וְיַעֲקב אִישׁ תָּם ישֵׁב אהָלִים" – אוהלו של שם ואוהלו שם עבר? מה המיוחד בשתי התקופות הייחודיות שלו, הלימודיות שלו בבית עבר לפני ואחרי שהוא יצא מבאר שבע?

בתקופה הראשונה עד גיל 63 למד שם כיצד עובדים את ה' בין יהודים בהיותו שרוי בסביבתם של צדיקים כאבותיו ורבותיו. – איך צריך להתנהג בבני ברק, בירושלים, איך צריך להתנהג כשאתה מצוי בישיבה, בין תלמידי חכמים. עכשיו כשהוא יצא מבאר שבע ללכת לחרן הוא הלך לישיבה ללמוד דבר אחר, הוא הלך ללמוד במשך י"ד שנים תמימות איך לחיות כיהודי בין גויים, בין רשעים כדוגמת לבן הארמי וחבר מרעיו, זוהי מסכת שונה לגמרי. איך לחיות בחרון אף, איך לחיות בין חילונים, איך לחיות בין כאלה שמבקשים רק לקעקע, מתלוצצים על התורה הקדושה ועל שומרי מצוותיה ובשביל זה צריך עוד י"ד שנים.


פרשת וישלח

פרשת השבוע פרשת וישלח. יעקב אבינו התפארת שבאבות שב מהתמודדותו עם השקר של לבן חותנו במשך 22 שנה ויותר. ומיד הוא נופל לזרועות השקר של עֵשָׂו אחיו, מן הפחת אל הפחת. האמת של יעקב צריכה להתמודד עם השקר של לבן הרמאי ועם השקר של עֵשָׂו אחיו. אין הוא יודע מנוחה מהי, השלווה ממנו והלאה. זה גורלו של התפארת שבאבות, של אביהם של עם ישראל.

עם השקר של לבן היה עליו להתמודד בגלות, הרחק מארץ מולדתו.

עם השקר של לבן היה צריך להתמודד בעת הקמת ביתו, בית ישראל.

עם השקר והאימה של עֵשָׂו אחיו, היה עליו להתמודד בשובו חזרה אל ארץ נחלת אבותיו. גם בארץ נחלת אבות לא מצא את המנוחה ואת הרגיעה.

אומרים חז"ל: "מעשה אבות סימן לבנים". חייו של יעקב אבינו הם בבואה לחיי העם היהודי, העם הנבחר עד בוא יבוא שילה, עד ביאת המשיח. בבואה נאמנה. מה שקרה ליעקב אבינו צריך לקרות גם לילדים. התמודדותו של יעקב אבינו עם הרע, אינה רק התמודדות פיזית, אלא גם התמודדות מטה פיזית, על טבעית. יעקב אבינו צריך להתמודד גם עם שרו של עֵשָׂו, עם מלאך, עם מלאכים, עם כוחות על טבעיים, זה גם בגורלו של יעקב אבינו, כפי שנאמר בתורה, אומר המלאך שרו של עֵשָׂו, הס"מ: "לֹא יַעֲקב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל" (בראשית לב, כט).

מהו מקור השם "ישראל" שאנחנו מתעטרים בו: "בני ישראל"? "כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" – השם ישראל הוא ביטוי לעם הנאבק עם אנשים, עם בני אדם וגם עם שרי מעלה, אבל "ויכול להם", הוא גומר על כולם, וכפי שאומרים: בסוף הוא צוחק על כולם – צוחק מי שצוחק אחרון. הוא נותר, הם אובדים. עם ישראל, כאמור, יש לו שונאים למטה, ויש לו גם שונאים למעלה המבקשים למחוק אותו מהמפה.

מפרשת השבוע, לומדים חז"ל, "מעשה אבות סימן לבנים".

עם ישראל יש לו גם מאבקים נוראיים לא רק עם השקר היסודי, עם השקר הלבני, עם שרי מעלה, עם ישראל יש לו גם מאבקים נוראיים עם השקר והרע שבתוכו. "שבתוכו" - עִם אלו המבקשים לילך בדרכו של עֵשָׂו, לאמר: ככל הגוים בית ישראל. עם השקר היהודי נלחם גם העם היהודי, עם המהרסים והמחריבים היוצאים ממנו, גם זה חלק מהמאבק, מאבק האמת ליעקב עם השקר העֵשַׂוִי על כל אופניו, גם מאבקים פנימיים. העם היהודי, צריך להיאבק, התורה הקדושה צריכה להיאבק גם מאבקים פנימיים עם ה"עמי הארצות" שבינינו.

אומרים חז"ל: "שנאתם של עמי הארצות שבתוכנו" - אלה שאינם יודעים מאומה והם נלחמים בכל היקר והקדוש לנו – "שנאתם אף גדולה יותר משנאתו של עֵשַׁו ליעקב. כמו שאמר ר' עקיבא בהיותו עדיין עם הארץ טרם רכש את התואר רבי, הוא היה עקיבא.

אומר ר' עקיבא: "מי יתן לי תלמיד חכם" – איש חרדי, תורני – "ואנשכנו כחמור". שואלים המפרשים: דייק, לא כתוב ואנשכנו ככלב, כי כלב נושך, אלא "ואנשכנו כחמור", וכי חמור נושך?! חמור אוכל בשר?! הרי חמור הוא לא כלב, הוא בהמה. ועונים המפרשים: ר' עקיבא מתבטא כאן מהי השנאה הגדולה של עמי הארץ בתוכנו וכל שכן מי שרחוקים מהדת שבתוכנו אל שומרי התורה והמצוות, אל התלמידי חכמים – מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור, חמור לא אוכל בשר, אז אם הוא תופס קריזה, אז הוא נושך את העצם על מנת לשוברה, כלב שובר עצמות, כלב לא צריך את העצמות, יש לו את הבשר. אומרים חכמים: השנאה של עמי הארץ ,של הרחוקים מהתורה לתלמידי חכמים, לשומרי תורה ומצוות היא גדולה יותר משנאת עֵשַׁו ליעקב, ועל כך נאמר: "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" (ישעיה מט, יז) - אלה הורסים ומחריבים, הם מסוכנים מאוד.

ר' ישראל מסלנט שהיה חי בזמן ההתדרדרות הגדולה בישראל, עם תנועת ההשכלה, החילוניות שהחלה לאחוז בעם ישראל לפני קרוב ל-200 שנה, התבטא פעם כך: "מה שאין אנו שומרי התורה והמצוות, החרדים לדבר ה', שונאים את המינים והאפיקורסים כל כך כמו שהם שונאים אותנו, הם שונאים אותנו "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור", כזאת שנאה של השקר לאמת" - ואנחנו, אומר ר' ישראל מסלנט – "לא שונאים אותם ח"ו, לא! מדוע? "מפני שאין אנחנו כל כך צדיקים כמו שהם רשעים". הם רשעים הרבה יותר גדולים ממה שאנחנו צדיקים. מה פשר הדברים?

מסביר ראש ישיבת קמניץ ר' ברוך בר: "השנאה לרע היא פונקציה של דרגת היראת שמים ואהבת ה' שלנו" - ככל שיהודי אוהב יותר את ה', אוהב יותר את התורה, אוהב יותר את עם ישראל, כך הוא מתעב יותר את הרע. כפי שאומר נעים זמירות ישראל: "אהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע" (תהילים צז, י) – מי שאוהב את ה' מוכרח לשנוא את הרע, כי זה לצד זה. יותר אני לא מוסיף כאן.

"וַיִּשְׁלַח יַעֲקב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל-עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. כּה תֹאמְרוּן לַאדנִי לְעֵשָׂו כּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקב...וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדנִי לִמְצא-חֵן בְּעֵינֶיךָ" (בראשית לב, ד).

דברי פיוסים: "עַבְדְּךָ יַעֲקב", "לַאדנִי לְעֵשָׂו", "לַאדנִי לִמְצא-חֵן בְּעֵינֶיךָ", האמת נותנת כבוד לשקר. מדוע? אומרים חז"ל אין להתגרות עם עֵשַׁו השקרי כשהוא מושל בכיפה. התורה בפרשת השבוע מלמדת אותנו: השקר כ"כ רחוק מהאמת שלנו, ואף על פי כן מצווים אנו לא להתגרות בשקר, הוא חזק, הוא השריף של העולם, הוא המושל, מצווים אנו לא להרגיז את השקר, לא להפגין שרירים כלפיו, נגדו, כי היום הוא מושל בכיפה, עד שנזכה ל"וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפּט אֶת הַר עֵשָׂו".

חז"ל אומרים שגדולי ישראל היו יוצאים לייצג את עם ישראל כלפי השלטונות ברומי, הם למדו את פרשת השבוע, להיזהר לא להתגרות בגוי, הוא היום החזק, תתגרה בו, אתה מסכן את חיי היהודים, הוא ינקום בך, תן תודה לה' שהוא מציל אותנו מידם. אבל הקב"ה אוסר עלינו להתגרות בשקר החוגג והשולט בעולם, אין להתגרות עם עֵשָׂו המושל בכיפה, או להפגין שרירים כלפיו. אם כן יעקב אבינו בדחילו ורחימו שולח מלאכים אל עֵשָׂו אחיו עם הרבה דברי חנופה: "עַבְדְּךָ יַעֲקב", "לַאדנִי לְעֵשָׂו", "לַאדנִי לִמְצא-חֵן בְּעֵינֶיךָ".

"וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל-יַעֲקב לֵאמר בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ אֶל-עֵשָׂו וְגַם הלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ" (שם לב, ז).

אומר רש"י, מדרש רבה בראשית רבה עא: "בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ אֶל-עֵשָׂו" – מה זה "אֶל-אָחִיךָ אֶל-עֵשָׂו"? באנו אל אחיך, אל עֵשָׂו שהיית אומר אחי הוא, בכל זאת, באנו מרחם אחד, יש לנו דם אחד, ואבא ואמא אחת, כפי שאמרת "בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ אֶל-עֵשָׂו", אבל הוא נוהג עמך כעֵשָׂו הרשע, שום דבר לא עזר, הוא בשנאתו! לא עוזר שום דבר, שנאת תהומית, כדברי ר' שמעון בר יוחאי, הלכה היא: עֵשָׂו שונא ליעקב. המלאכים שבים עם בשורה רעה: הוא שונא! כל דברי הפיוסים לא עזרו, כי השנאה שלו תהומית ועוד: "אַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ" - הוא יורד לקראתך עם ארבע מאות איש.

אומר ה"כלי יקר": מה ההדגש ב"אַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ"? הוא שונא, הוא רע עין, אדם טוב אומרים עליו: טוב עין, עֵשָׂו הוא רע עין, הוא בשנאתו התהומית נגדך, ולכן תתכונן, אומרים המלאכים ליעקב, והראיה: שארבע מאות איש עמו.

"רע עין" – אותיות רי"ש, עי"ן, עי"ן, יו"ד, נו"ן, זה בגימטריא 400. אומר ה"כלי יקר" מצינו בכמה מקומות את המספר ארבע מאות אצל רעי עין. "רע עין" תמיד מתחבר אליו המספר 400, כי זה הגימטריא של "רע עין".

ודוגמא נוספת: בתורה כתוב עפרון, ובמקום אחד כתוב "עפרן" (ללא וא"ו) – עי"ן, פ"א, רי"ש, נו"ן, בכל המקומות כתוב עם וא"ו, אבל פה כשאברהם אבינו בא לקנות את מערת המכפלה כתוב עפרון ללא וא"ו. מדוע? שהיה רע עין, לכן לקח מאברהם 400 שקל טבין ותקילין עבור מערת המכפלה. "רע עין" גימטריא 400, ועפרן חסר וא"ו זה גם 400. כי כל המהות שלו היתה רוע עין.

עֵשָׂו שהיתה רעה עינו ליעקב אחיו, בא אליך עם ארבע מאות איש להכחיד אותך. ובכן, אמר ר' שמעון בר יוחאי הלכה: עֵשָׂו, שונא ליעקב. מיד כשיעקב שומע את דברי המלאכים: "וַיִּירָא יַעֲקב מְאד וַיֵּצֶר לוֹ" (בראשית לב, ח) – יעקב אבינו תופס פחד נוראי, כתוב: "וַיִּירָא יַעֲקב מְאד וַיֵּצֶר לוֹ". מה הוא עושה דבר ראשון? ומכאן נתחיל את השיחה.

מה הדבר הראשון שהוא עושה? ודאי שהוא מכין דורון, במקום לפתוח במלחמה, אבל הדבר הראשון שהוא עושה זה: תפילה, הוא נושא תפילה, שנאמר: "וַיּאמֶר יַעֲקב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק ה' הָאמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ". הבטחת לי שאתה תטיב עימי, עכשיו אני רואה שאני נפלתי מן הפחת אל הפחת - מהפחת של לבן אל הפחת של עֵשָׂו, אומר יעקב אבינו: אני מקבל עלי את הדין – "קָטנְתִּי מִכּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ" – יעקב הבחיר שבאבות אומר: התרוששתי מזכויות - "קָטנְתִּי" – נהייתי קטן - "מִכּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ" אומר רש"י: נמעטו זכויותי ע"י החסדים והאמת שעשית עימי.

ומה נאמר אנחנו? ותשמעו את הענווה והצניעות של יעקב: אני ירא שמא מה שהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרם לי להימסר ביד עֵשָׂו.

אז מה? אבל רבש"ע, יהודי בכל מצב אסור לו להתייאש, אמנם "קָטנְתִּי", אז אני מבקש ממך מתנת חינם, אני מתפלל אליך שתחנני – "חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים" – יהודי מבקש: רבש"ע קטנתי! הרי גם יעקב אבינו אמר כך, כי אין בנו מעשים, יהודי מבקש רשב"ע קטנתי, הרי גם יעקב אבינו אמר כך וביקש חן, זה מתנת חינם, תחון אותי, לא מגיע לי. ומה הוא מבקש? "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו" (בראשית לב, יב).

אומר רש"י: "מִיַּד אָחִי" - שאינו נוהג עימי כאח, אלא כעֵשָׂו הרשע, ואת זה הוא שמע מהמלאכים. "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי" - סברתי שהוא יהיה אחי, אחרי עשרות שנים שלא התראנו שמא שככה חמתו, חשבתי שהוא אחי, ומתברר שהוא "מִיַּד עֵשָׂו", הוא יורד אלי וארבע מאות איש עמו.

יעקב נמצא בסכנה, הוא יודע שלא מגיע לי, "חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד וְהוֹשִׁיעֵנוּ" – לא מגיע, הוא מבקש – "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו".

בא בעל "בית הלוי" מבריסק אבא של רב חיים מבריסק, קדושי ישראל, ומברר כאן מאבק מאוד אקטואלי לימינו בכל המובנים, ושואל:

מה זה "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו"? מאחר והיה ליעקב רק אח אחד והוא עֵשָׂו, אז למה הוצרך לומר "מִיַּד אָחִי" וגם "מִיַּד עֵשָׂו"? ברגע שהוא אמר "מִיַּד אָחִי", אז כל אחד יודע שהכוונה לעֵשָׂו, כי אין לו אח אחר, אין לו אחות! אז די היה במה שאמר "מִיַּד אָחִי". ועונה בעל "בית הלוי" שיעקב אבינו ראה שעֵשָׂו יורד לקראתו עם ארבע מאות איש, כרגע הוא עֵשָׂו, הוא רע, הוא רשע, הוא לא נענה לקריאות הפיוס, וכמעט אמרתי "החנופה", "למחמאות", "לכמיהה של יעקב אבינו", הוא לא נענה. נו, אז מה הלאה?

אומר בעל "בית הלוי": יעקב אבינו התכונן לשתי מצבים: אפשרות אחת: עֵשָׂו בא להלחם בו. אפשרות שניה, רחוקה: אבל אין לאדם להתייאש, אולי אולי עכשיו הוא עֵשָׂו מבקש להורגי, אולי יראה אותי ויראה את המשפחה, אחרי הכל אנחנו אחים, אולי הוא יתרצה וישוב מחרון אפו וישב עימי בשלווה ואחווה כשני אחים.

הוא מתכונן לשתי המצבים. באופן טבעי הוא יורד עלי והורגני, מלחמה. ויכול להיות שבחסדי שמים שברגע האחרון הוא יהפוך עורו והוא לא יהיה עֵשָׂו, הוא ירחם עלי, זה חסדי שמים, שאמצא חן בעיניו.

יעקב אבינו משני האופנים האלו היה ירא – "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי" – תציל אותי מיד האופן השני שהוא יפעל עלי ברחמים, הוא יתקרב אלי והוא יאמר לי: אחי, בוא הנה, - הצילני נא מיד עֵשָׂו – תציל אותי מהתרחשות השניה, שהוא יבוא אלי כעֵשָׂו המבקש להורגי, שונא ליעקב. ומשני האופנים האלו נתיירא יעקב וגם טובתו של עֵשָׂו ואהבתו אליו, רעה היא אצל יעקב, הוא פחד מהנשיקות, ומהחיבוקים ומהחיוכים שלו, הוא פחד מהקירבה היתרה אליו.

ועל אלו שני האופנים אמר הכתוב: "וַיִּירָא יַעֲקב מְאד וַיֵּצֶר לוֹ". "וַיִּירָא" על שמא יהרגני, "וַיֵּצֶר לוֹ" – על הספק, אולי תהיה ההתרחשות השניה שמא יתקרב אליו.

אומר בעל "בית הלוי": ועל שני האופנים האלו נשא יעקב אבינו תפילה – "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי", פסיק, "מִיַּד עֵשָׂו". זה לא כפל דברים, כולנו יודעים שהאח זה עֵשָׂו, אלא "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי" אינני רוצה לא את בחינת "אָחִי" ולא את בחינת "עֵשָׂו", על שניהם אמר "הַצִּילֵנִי נָא". הוא רצה להינצל, אבל הוא ביקש מרבש"ע: אל תעמיד אותי לא בידי נסיון של עֵשָׂו – מלחמה, ולא בידי נסיון של אחי – של נשיקות וחיבוקים, של שלום. "עֵשָׂו" זה גימטריא שלום. (הוא גם יודע לעֵשָׂות שלום).

"ויתרה מזו", אומר בעל "בית הלוי", "ממה חשש יעקב אבינו יותר מהעֵשָׂוִיוּת או מאחיו? הפסוק אומר: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי", מה הדבר הראשון שהוא ביקש? הרי היה צריך לומר: הצילני נא מיד עֵשָׂו, מיד אחי. כי הדבר הטבעי, ההגיוני שהוא יהיה "עֵשָׂו", שהרי וארבע מאות איש עמו, אבל לא! מעניין לא! יעקב אבינו מבקש קודם "הַצִּילֵנִי נָא" – בקשה, חנינה, "מִיַּד אָחִי" – הוא חושש יותר מהאפשרות השניה שפתאום הוא יהיה אחי. חשש יותר מהבחינה של "אָחִי" והקב"ה שמע את תפילתו, כי באמת בתחילה היה בדעת עֵשָׂו להורגו, שהוא בא עם ארבע מאות איש, וחז"ל אומרים שכשהם נפגשו הוא חיבק אותו חיבוק של דוב. כתוב: "וַיִּשָּׁקֵהוּ" (בראשית לג, ד) נקוד בנקודות, הוא התכוון לנשוך אותו בצואר ולמלוק אותו, להרוג אותו בנשיכת צואר. עד השניה האחרונה הוא היה "עֵשָׂו", ובכל זאת יעקב אבינו, מבקש על האולי, אולי, אולי, ברגע האחרון הוא ינשק אותו - "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי" - גוואלט! ובאמת התקבלה תפילתו.

מגלה לנו התורה בחז"ל שכשעֵשָׂו נישק אותו הקב"ה הכניס לו נשיקה בפה, הקב"ה "רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמר" (שמואל א ב, ט), אמר ה' ליעקב: "אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקב" (ישעיה מד, ט) – שמר עליו. אחרי הנשיקה ביקש באמת עֵשָׂו הרשע לפתוח דף חדש, לבנות מערכת יחסים של "אָחִי", מה שנקרא אצלנו של אחוה. מה הראיה? כתוב מפורש בתורה. מיד אחרי הנשיקה אומר עשו ליעקב: "נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ" (בראשית לג, יב). מה זה "נִסְעָה וְנֵלֵכָה"? אומר רש"י, חז"ל: "וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ" בשווה לך - בוא ניצור שיוויוניות בינינו, אחוה, אני יורד אליך, אתה עולה אלי. נתרגם את זה לשפת היום יום שלנו, נרבה במפגשים, ככתוב: "נִסְעָה וְנֵלֵכָה" - נרבה להתרועע יחד, נצא ונבלה יחד לטיולים, נצא יחד לאירופה, נקיים דו שיח משותף, מפגשים בין דתות, נערוך שבת משותפת בבית מלון מפואר, ילדנו יכירו זה את זה, נפתח קירבה משפחתית, שהרי כולנו בני אב אחד אנחנו...

אומר בעל "בית הלוי": מזה פחד יעקב אבינו מאוד, כי זהו אחד משיטותיו של עֵשָׂו. בכל הזמנים לעֵשָׂו יש שתי פרצופים. בכל הזמנים, בכל ההיסטוריה שלנו עם עֵשָׂו הרשע, ביקשו העֵשָׂוויים להעביר אותנו על דתנו בכוח הכפייה, באיומי האינקיוויזיציה. אומר בעל "בית הלוי", אבל בעיקבתא דמשיחא, בסוף הגלות, (עוד מעט אנחנו נרגיש שייכות), הם ישנו את עורם, עֵשָׂו יחליף את המסכה והוא ישנה את עצמו מ"עֵשָׂו" הרשע ל"אָחִי". הוא יתחיל להתנהג כלפינו כ"אָחִי". מה פשר הדברים? בעקבתא דמשיחא, העֵשָׂוויים יתחילו לדבר אלינו בפרחים כדברי המשורר: דבר אלי בפרחים... בנשיקות... בצילומים משותפים מפוייחים על מדרגות הבית הלבן... והיהודי נמשך בקסמי השווא של "עֵשָׂו", מאוד נמשך אחרי הפאן החדש של עֵשָׂו, והסוף רחמנא ליצלן.

האמנציפציה (=תנועת השחרור) בעקבתא דמשיחא, לפני 200 שנה ויותר, ביטול ה"נומרוס קלאוזוס". מה זה? מספר מוגבל של יהודים אשר יתקבלו לאונברסיטאות, האמנציפציה ביטלה את זה, וקראה: "בואו אלינו", הם פתחו את שערי האוניברסיטאות, אין מגבלות ליהודי, היהודי התחיל להרגיש: אוהו, הגוי מחייך, הגוי מדבר אלי בפרחים, האמנציפציה הפילה חברים ברוח יותר מאשר הפוגרומים והאינקוויזיציה בפרשת השבוע והמציאות הוכיחה. הבחינה של "אָחִי" המסמלת את העיקבתא דמשיחא, הפילה חללים במאות השנים האחרונות יותר מאשר האינקוויזיציה והפוגרומים. חללי נפש, חללי נשמה. הפנים הזועפות של עֵשָׂו הרשע, לא הפילו חללים, כמו החיוכים שלו. כשהאומות שנאו אותנו, כשמערכת היחסים היתה בבחינת "עֵשָׂו" הרשע, השנאה הזו איחדה אותנו, כולם שונאים אותנו, בוא נאהב את עצמנו, בוא נהיה אחד לשני, אתם זוכרים ערב מלחמת ששת הימים איזה אהבה ואחוה היתה בין יהודים פה בארץ? השנאה ליכדה ואיחדה אותנו, אף אחד לא העז לדרוך על "היבלת" של השני. כשהיינו בבחינת "עֵשָׂו שונא ליעקב", זכינו כי יהיה בנו את המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי מהמעשה - זה ששונא אותנו הוא עֵשַׂוִי, הוא גוי, הוא פולני, אבל אנחנו יהודים, זה קירב אותנו – "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט) זה קיים אותנו, אך בעקיבתא דמשיחא שעֵשָׂו הרשע שינה את פרצופו, החליף פנים, הוא התחיל להתנהג אלינו כ"אָחִי", זה כמעט מוטט את כרם בית ישראל, טישטש את המבדיל. וכאן התחילה ההתבוללות הגדולה בעקבות האמנציפציה.

מלמדת אותנו הפרשה שיעקב אבינו הבין שעד בוא שילה, עד ביאת משיח, אנחנו נצטרך להתמודד עם עֵשָׂו, ולכן הוא ביקש מהרבש"ע: הצילני נא משני המצבים - גם מהמצב של "עֵשָׂו הרשע" – פוגרומים, אינקוויזיציות, שואה וכו', אבל ביותר הוא ביקש על העיקבתא דמשיחא – על זמננו – רבש"ע - "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי", לפני "מִיַּד עֵשָׂו". אני מאוד חושש מה יהיה עם בני ישראל בעיקבתא דמשיחא. האמנציפציה הולידה את תנועת ההשכלה שחרטה על דגלה "תהיה יהודי בביתך ואדם בצאתך", כאילו היהודי הוא אינו אדם. זה לא החזיק מעמד הרבה זמן, כל בעלי התפיסה הזאת, איבדו עד מהרה את היהודי בביתם, היהודי אבד וכל צאצאיהם נבלעו בין אדום ובין עֵשָׂו, הפכו למומרים.

לא רוצה להזכיר אחד המשוררים הגדולים פה בארץ, חגגו את יום הולדתו ה-207 – איינריך (לא אומר את שם המשפחה) - ורבים באו בטרוניה: מדוע אין שמות רחובות על שמו? לאחרונה יש כבר סימטאות על שמו, גדול המשוררים הם קוראים לו....

אצלי גדול המשוררים זה אבן גבירול, זה יהודה הלוי! מי הוא היה אנריך? גדול המשוררים?! הוא היה יהודי מומר, הוא המיר את דתו, מה הם מבקשים שאנחנו נזכור אותו לטובה ונעניק לו רחובות על שמו, שם רשעים ירקב!!! עם ישראל לא מנציח שמות של מומרים, לאיזה התדרדרות הגענו...

יעקב אבינו כשמתפלל "הַצִּילֵנִי נָא", הוא התפלל תחילה על "מִיַּד אָחִי" על התקופה שהיא עקבתא דמשיחא שהניסיונות של עם ישראל עם עֵשָׂו לא יהיו פוגרומים, לא יהיו __, אלא פרחים, חיוכים, תמונות, חיבוקים - זה מסוכן!!! וב"ה, סייעתא דשמיא, יעקב אבינו ניצל גם מה"עֵשָׂו" – מהנשיכה וגם מהנשיקה. הוא נשק לו, אבל גם מזה הוא ניצל. מה הראיה? אומרת התורה שמיד אחרי הנשיקה עֵשָׂו מנסה להתרועע איתו, להתחבר איתו, לפתח את ה"אָחִי", ויעקב אבינו דוחה אותו באלגנטיות ומה הסוף: "וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה. וְיַעֲקב נָסַע סֻכּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכּת" (בראשית לג, טז-יז). שואל בעל "בית הלוי": מה זה "וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה"? מהו ההדגש "בַּיּוֹם הַהוּא"? אלא התורה מדגישה לנו שתפילת יעקב התקבלה. איזו תפילה? "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי", כי כתוב "וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא", ז"א הוא לא מתעכב אפילו יום אחד, האחווה נשארה בנשיקה ומעבר לזה עֵשָׂו חוזר לביתו בהר שעיר, כי בחינת ה"אָחִי" אם היא היתה אורכת עוד ועוד, סכנה היתה לעם ישראל.

אומר בעל "בית הלוי": ראיתי במפרשים שנתקשו על דברי הכתוב: "וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ". מה הוא משמיע לנו שהוא חזר "בַּיּוֹם הַהוּא"? ועונה: לפי דברי כשיעקב אמר: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי" הוא חשב שזה יותר מאשר "מִיַּד עֵשָׂו" וכשהתחילה להתפתח כאן בחינת "אָחִי", אז יעקב אבינו התחנן והתחנן: רבש"ע, שיעזוב אותי, לא רוצה נשיקות שלו, די! וה' שמע את תפילתו ולכן כתוב: "וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה".

אומר בעל "בית הלוי": "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו" – מעשה אבות סימן לבנים. כאמור מה שגרם ליעקב אבינו בקטן, צריך לקרות לנו בגדול, כל התהליכים אנחנו צריכים לעבור - ה"הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי", ו"מִיַּד עֵשָׂו".

אומר בעל "בית הלוי": כי כך תאופיין גם גלותינו אצל עֵשָׂו. גם הגלות של בני ישראל תהיה בדומה למערכת היחסים של יעקב עם עֵשָׂו. בהתחלת הגלות יגזור עלינו גזירות שמד וייסורים - פוגרומים, מסעי הצלב, הפוגרומים של הקוזקים ת"ח ת"ט, של חמלינסקי ימח שמו, ולבסוף בעיקבתא דמשיחא השלטון העֵשַׂוִי יתחיל לחבק את עם ישראל בבחינת "נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ".

דרך אחרת והפוגרומים, עֵשָׂו ישאיר לצאצאי פראי האדם ואת זה ימלאו בני ישמעאל, בני הפרא אדם, אבל עֵשָׂו - אירופה, ארה"ב ואפילו רוסיה התחילו לחייך אלינו וזוהי הגלות השניה שתהיה בסוף גלות אדום, והיא נקראת בספרים הקדושים: "גלות הפרך". מה זה פרך? פה רך. אותם עֵשַׂוִים כולם שונאים אותנו כי זו הלכה שעֵשָׂו שונא ליעקב, אבל שיטות חדשות. גלות הפרך - הם ידברו אלינו בפרחים – בפה רך. וכאמור מהגלות הזו התיירא יעקב מאוד.

מובא בספרים בזמן המלחמה הגדולה בין נפוליאון הצרפתי עם הצאר הרוסי ניקולאי לפני 200 שנה, היתה מחלוקת גדולה בין גדולי ישראל, בעיקר בין גדולי החסידות: במי יש לתמוך? על מי יש להתפלל שינצח - על נפוליאון או על ניקולאי? היו שסברו שיש להתפלל שנפוליאון ינצח ולמה? כי הוא הצטייר בעיני העולם כ"ליבראל", כשוחר חופש, כמטיף לאחוות עמים ולשיוויון – אמנציפציה. (הולנד, צרפת), לעומת הצאר הניקולאי הרוסי שהיה ידוע שהיה רומס ודורס במגפי שלטונו כל ניסיון של חירות, כל ניסיון של שמירת מצוות הדת, ואולם רובם של מנהיגי ישראל ומנהיגי החסידות וביניהם בעל התניא, דווקא התפללו להצלחתו של הצאר הרוסי, של ניקולאי שחטף ילדים יהודים בגיל רך לצבא הרוסי, 25 שנה. מדוע הם התפללו להצלחתו של הצאר ניקולאי? בחושבם כי נצחונו של נפוליאון הצרפתי, אמנם ישחרר את הגוף היהודי מסבל, אבל ירחיק את עם ישראל מיסודות האמונה ויגרום להתבוללות. הם חששו מה"אָחִי" של נפוליאון. דווקא רוח הקידמה והאחווה הצרפתיים, יפיצו רוח של כפירה, ליברליות, רפורמה, והם ימוטטו את יסוד קיומו של העם היהודי.

אמרו גדולי ישראל: עדיף עוּלוֹ של הצאר הרוסי אשר יכבידו על הגוף היהודי, אבל לא יכחידו את רוח ישראל סבא. ואכן דומה ששניהם גם הצאר ניקולאי שהוא בבחינת "עֵשָׂו", וגם נפוליאון שהוא בבחינת "אָחִי" השמידו את רוח ישראל סבא. ודאי ודאי, מיליונים נפלו, ובכל זאת הרוח המערבית נשבה קרירה... הרוח המערבית שנשבה מאירופה - צרפת, הולנד, גרמניה הפילה יותר חללים, מאשר המגף הדורס של ניקולאי הרוסי. הליברליות והדמוקרטיה הפילה יותר חללים, מאשר הדיקטטורה הקומניסטית, הקואליסטית.

תנועת ההשכלה, אביה ואמה של החילוניות אשר הרסה והורסת כל חלקה טובה בעם ישראל היום, צמחה ופרחה על ברכי הרוח המערבית החדשה, על ברכי ה"אָחִי" ולא על ברכי ה"עֵשָׂו". וזה לימד את רוב גדולי ישראל להתפלל על הצלחתו של הצאר ניקולאי, שנפוליאון יפסיד.

אביא בפניכם משל נפלא של מרן ה"חתם סופר" שחי לפני 200 שנה, הלוחם הגדול נגד הנירולוגיה (התורה החדשה), אשר באה לעולם בעקבות האמנציפציה. הלוחם הגדול נגד תנועת ההשכלה ונגד החורבן שהיא המיטה על עם ישראל, עד כדי כך שהוא עשה קהילות נפרדות וחצה את ישראל לשניים.

והמשל:

"הלך לו אדם ברחוב, מכורבל באדרת פרווה כבדה. מלמעלה הבחינו בו הרוח והשמש והחלו להתערב ביניהן מי יהיה בכוחו לפשוט ממנו את אדרתו" – מי יצליח להסיר ממנו את האדרת שלו – "ניסתה הרוח את כוחה והחלה להשתולל בסערה, לרגע קט היה נדמה שעוד רגע המעיל ישמט מעל גופו" – פשוט רוח נוראה, העיפה, ביקשה להסיר את המעיל מעל לגופו – "האיש נאבק ברוח ולא התייאש, התכרבל יותר ויותר באדרתו והידק אותה יותר ויותר בידיו, קשר טוב יותר את השרוכים של המעיל, כיפתר אותם, חיזק את השרוכים, עד שהתייאשה לה הרוח וחדלה להסתער על האדרת" – הרימה ידיים, נכנעת – "ופינתה מקומה לשמש" – הרוח לא הצליחה! – "שככה הסערה, והשמש היוקדת החלה לצאת על הארץ, פלגי זיעה ניגרו מפניו של האיש" - הוא הרי לבוש באדרת, בפרווה – "וכל גופו היה נוטף מים, לא עברו דקה או שתיים והאיש הסיר את אדרתו מעליו" – לא יכול, חם, מזיע, נוטף.

אומר ה"חתם סופר": "את אשר לא הצליחה לחולל הרוח העזה, הסוערת, המכה ללא רחם, המעיפה פנים על פניו של האדם, עשתה בן רגע השמש החמה היוקדת, כך גם טבעם של ישראל. סערות עזות פקדו אותם בגלותיהם השונות, צרות עזות, צרות עֵשָׂויות, מבקשות להכחיד את עם ישראל, מעשי הצלב, הפרעות של הקוזקים, אינקוויזיציות, עלילות דם ועם ישראל חי!!! לא הצליחו לפשוט מעם ישראל את אדרתו, מוכה סבל, מלומד בייסורים, מוכה ונרדף ע"י הרוח העֵשַׂוִית, ובכל זאת התכרבל העם היהודי, נצמד לתורתו וציפה עד יעבור זעם, נשאר איתן באמונתו. מה הוריד את האדרת מן היהודי בן רגע? השמש המלטפת, השמש המחממת, החלו לדבר אליו בחום, בפרחים, בחיוכים, שמש העמים ותראו מה שקרה...

אני תמיד מספר מה שעשתה השמש לעם ישראל, לא עשה הרוח, גם הרוח הנושבת קרירה.

אני תמיד מספר את הסיפור שהיה אחרי השואה:

יהודי ניגש לרבי מסאטמר זצוק"ל שאיבד את כל משפחתו בשואה. ניגש אל הרבי מסטאמר והגיש לו פיתקה שיתפלל עליו,

ענה לו הרבי: "מדוע אתה ניגש אלי? הרי הרבי מסאטמר איבד את כל משפחתו. בשל הכפותה שאני לבוש בה?! גש לאותו יהודי שעומד בירכתי בית הכנסת ותן לו את הפתק, מה אתה נותן לי?"

למי?" שואל אותו יהודי. "לזה שעומד שם ללא מעיל, ללא מגבעת, ללא אבנט, הוא לא רבי, הוא סתם יהודי פשוט, אני רוצה לתת לרבי".

"כן" השיב לו הרב מסאטמר, "אתה לא צריך לתת לי, תן לו, כי הוא יכול להתפלל עליך יותר ממני", מרוב עינוותנותו, "יהודי שעבר את כל מאורעות השואה, איבד את כל משפחתו והוא עדיין מסוגל לבוא לבית הכנסת להתפלל, קומתו, רוחו, לא נשברה, מוכה ע"י העֵשָׂויות שחוללה לנו את השואה האיומה והוא עדיין מסוגל לבוא לבית הכנסת להתפלל ולומר: "בָּרוּךְ ה' הַמְּבוֹרָךְ", ו"קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת", הוא בא לשיעורי תורה, כן, כן, כן, ראוי אותו יהודי שיתנו לו פתקה, הוא צדיק, הוא יכול להתפלל, ללמדך, יהודי שהרוח העֵשָׂוית לא שברה אותו, היכתה בו ללא רחם, אבל לא שברה אותו, תן לו את הפיתקה, הוא לא צריך מעיל, הוא יכול לבוא עם סנדלים תנכים בלי גרביים.

סערות הזמן לא זו בלבד שלא הועילו להסרת האדרת שקיבל העם היהודי בהר סיני, האדרת שהלביש אותנו הקב"ה בהר סיני, אלא אפילו חיזקו וחישלו וקירבו יותר ויותר אל הבורא יתברך.

אני תמיד אומר: חמותי עברה את אושוויץ, את מייפל, היתה ילדה, נערה בת 16, 17, היא נשבעה שעם כל הייסורים שלה, היא תצא מכאן, היא תקדיש את החיים שלה לה', לתורה, לחסד, להקמת בית בישראל, להקמת דורות ישרים יבורכו וזכתה!!! רוחות הבר, סערות עֵשָׂו לא שברו את קומתה.

שואל ה"חתם סופר": אימתי הופשטה האדרת שקיבלנו בהר סיני? בשעה ששמש העמים, שִמשו של עֵשָׂו החלה ללטף את העם היהודי, החלה לחמם אותו, פתחה לו את שערי הסורבון, אוקספורד, קמבריץ', הסטודנטים הגרמנים הזמינו אותו למנזה, לבית הקפה, לכוס תה מהביל... (כוס תה מהביל = מעלה הבל הבלים הרסני) הפאן השני של עֵשָׂו, ה"אָחִי" שלו בעיקבתא דמשיחא.

סכנתה של ההתבוללות טמונה בין כנפי האחווה העֵשַׂוִית, תחת מעטה החיוך ואילו השנאה של עֵשָׂו, הפאן של עֵשָׂו השונא ליעקב, תמיד שימשה תריס מפני הפורענות, זה הכל בהתמודדות של האמת ליעקב עם השקר העֵשַׂוִי.

בא הגאון מוילנא (ובעצם זה כל הספרים) והוא מדבר על תקופתנו, על ההתמודדות של האמת היהודית האמיתית, עם השקר, אבל לא השקר העֵשַׂוִי, אלא עם השקר שאחזו בו יהודים חניכי האמנציפציה, תלמידי ההשכלה בדורותיה, אחינו היהודים שקוראים לעצמם: חילונים, אשר פרקו מעל עצמם עול תורה ומצוות ורוצים להידמות לצרפתי המחייך, לטכססי המחייך ועזבו את תורת האבות, את התורה שאנו לומדים בפרשת השבוע.

וזה ציטוט מהספר של ידידי הרב ירחימיאל "תלמודו בידו", אבל זה כתוב אצלי בשיחות קודמות, לפני שנים רבות, מהזוהר ומכל הספרים: "בעקבתא דמשיחא תפתח חזית נוספת נגד רוח ישראל סבא, חזית רעה מבית. לא חזית עֵשַׂוִית, אלא חזית יהודית המאמצת לעצמה את רוחה העֵשַׂוִיות ועל זה נאמר בעיקבתא דמשיחא: "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" (ישעיה מט, יז), מהעם היהודי".

וכדברי השר שלום מבלז, האדמו"ר הראשון לבלז: "שלוש גלויות על עם ישראל לעבור עד הגאולה:

1. גלות ישראל בין הגויים, בין עֵשָׂו וישמעאל,

2. גלות שניה: גלות ישראל אצל ישראל, קשה יותר. הוי אומר גלות של יהודים עם יהודים שהמלחמה שלנו לא תהיה לשמור על הדת או עם השריף, או האפנדי הגוי, אלא המלחמה שלנו תהיה בין אחים, בין יהודי ליהודי.

3. והגלות השלישית שתהיה באותו זמן של הגלות השניה: הגלות של יהודים בין יהודים תגרום לגלות השלישית והיא הקשה מכולם, גלות של יהודי נגד עצמו. אדם בגלות אצל עצמו – הבלבול. הטשטוש, שיעשו ביהודי בתוך עצמו, אין שמחה כהתרת הספיקות, המאפיין בגלות זו שזה גלות של יהודים בין יהודים ויהודי בתוך עצמו, הוא לא ימצא מנוח בתוך נפשו, הוא יפסח על שני סעיפים.

אומר הגאון מוילנא: "כמו שבתבואה יש ג' מיני פסולת: מוץ, תבן, וסובין, כך ישראל שהנביא ירמיה ממשיל אותם לתבואה: "רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה", קודש ישראל לה', כך גם ישראל, הם יצטרכו לעבור שלושה שלבים של "מוץ, תבן וסובין" - שלושה מיני פסולת נדבקו בהם בעם ישראל, עד ביאת גואל צדק: ישמעאל, עֵשָׂו והערב רב. (הערב רב זה לא נקרא שהוא לא יהודי, אלא נשמות של ערב רב שידבקו בישראל) הוא יהודי, אבא שלו היה גאון וצדיק, אז אי אפשר להגיד שהוא לא יהודי, אבל הנשמה שלו עוברת תיקון של הערב רב...

אומר הגאון "אבן שלימה" פרק י"ד אות ו': ג' פסולות ידבקו בעם ישראל: ישמעאל, עֵשָׂו והערב רב.

הערב רב הם הבחינה של הסובין. מה הבדל בין המוץ, התבן והסובין? הסובין הם דבקים בחיטה מאוד, הם הכי דבוקים, קשה לקלף אותם, תבן ומוץ לעומת זאת זה דבר נפרד, מעיפים את זה וזה מתפזר והגרעין נופל, אבל הסובין דבוקים בגרעין של החיטה, דבק חזק. הסובין הדבוקים ביהודים, הם לא ישמעאלים, הם לא עֵשַׂוִיים, הם יהודים, רק הם יהודים שעזבו את דרך התורה והם נקראים בזוהר הקדוש ואצל הגאון מוילנא: נשמות של הערב רב.

אומר הגאון: מאברהם יצא ישמעאל. מיצחק יצא עֵשָׂו. ומיעקב לא יצאו גויים, יצאו רק יהודים, אבל מיעקב יצאו הסובין, אלה שהם דבקים מאוד בישראל, קשה מאוד להיפרד מהם, הם בנו.

הפירוד מהרע הקרוי סובין הוא קשה יותר, מאשר התנתקות מעזה, מישמעאל או מעֵשָׂו. מדוע? אומר הגאון: כי הסובין הם דבוקים בנו חזק, הם יהודים, הם אחים שלנו, הם קרובי משפחתנו, הם בני ישראל, גם הם נכדים של הצדיק, של הגאון, של האדמו"ר, אז קשה להיפרד מהם. וזהו המאפיין את העקבתא דמשיחא שגם בבחינת הגלות של יהודים בין יהודים, יהיו שני אופנים של גלות: כמו בפרשת השבוע יש בחינת "עֵשָׂו", ויש בחינת "אָחִי", אלה ששונאים אותנו, רוצים לחסל אותנו, לחסל את הדת בישראל, איך הם אומרים: אנחנו בממשלה אחת עם החרדים לא יוצאים. הם זקוקים לשינוי, אלה שונאים אותנו עד הסוף! אבל יש עוד סוג ששונאים אותנו שלא משלימים איתנו, הם בבחינת "אָחִי", יש המתנהגים איתנו בעיקבתא דמשיחא כ"עֵשָׂו", עם התיאוריות של עֵשָׂו, ויש שמתנהגים איתנו כ"אָחִי" - אדרבא קוראים אלינו להצטרף לקואליציה שלהם, הם צריכים אותנו.

אומר הגאון מוילנא: הצד השווה שבשניהם שדרכם של כולם להזיק, אלה וגם אלה ושמירתן עליך. כולם כבר הוכיחו שהם בגדו בנו. לא צריכים אותנו, נתנו לנו בעיטה, הרעו את המצב שלנו, מצב התורה, מצב הישיבות, מצב תלמודי התורה, מצב המקוואות, מצב המועצות הדתיות, הכל הורע והכל דווקא ע"י אלה שקראו לעצמם "אָחִי", כולם הרעו לנו. ושתי הבחינות האלו בעיקבתא דמשיחא, בגלות של יהודים מול יהודים, אומנם השלטון הוא יהודי, אבל יש בחינה של הנהגה יסודית כלפינו, ויש הנהגה של "אָחִי" כלפינו.

פעם התבטא ה"חזון איש" זצ"ל על מערכת היחסיים של היהדות החרדית עם היהדות החילונית במדינת ישראל תחת שלטון יהודי כך: "אין אני חושש מפני גזירות שתגזור עלינו הממשלה החילונית, אנו __ לכגון אלה ויכולנו להם" - יש לנו כבר 2000 שנה התמודדויות עם עֵשַׂוִיות, עם גזירות רבות, ויכולנו להם – "אבל חושש אני שמא תֵעֵרַב המדינה החילונית לחיכם של שומרי התורה, וכאן תהיה ההתדרדרות" - איני חושש מבחינת העֵשָׂו שבעמנו, שבתוכנו, אבל אני חושש מבחינת ה"אָחִי" שבקרבנו.

וכך היה אומר הרב שך: "אומרים כי אם יקשה לגנוב ממישהו, עושים איתו שותפות, ז"א אם קשה לגנוב את ארנקו של מישהו, כי הוא ער למכת הכייסות וידו תמיד מחזיקה בכיסו" - אי אפשר לכייס אותו – "עושים איתו שותפות, כי משותף הוא אינו חושש" - הוא בקואליציה אחת איתו – "והתוצאות: אין ארנק" - או יש ארנק מאחורי... הוא מרוקן אותו בשותפות, כי אז הוא אינו חושש ממנו.

אומר הרב שך: "מחברים אין נזהרים ואין עומדים על המשמר" - משונאים אני נזהר, אבל מחברי, "אָחִי" אינני חושש, כמה פעמים שמענו שאדם נכנס לשותפות והשותף רוקן ורושש אותו.

וכבר אמר חכם אחד בעולמנו, עולם השקר: "כאשר פסו אמונים מבני אדם, אינני חושש מפניו הזועמות של זולתי, אני חושש מפניו המחייכות ומלשונו הנוטפת נטפי אדיבות ומתיקות" - היום, מי שמדבר אלי יפה, מי יודע איזה מכמורת הוא טומן לי, אני לא יודע להיזהר ממנו.

ובכל זאת, פרשת השבוע מלמדת אותנו להיזהר מאוד מהגלות של "אָחִי", יותר מהגלות של "עֵשָׂו", והנה למרות כל האמור רואים אנו כי במערכת היחסים של היהדות החרדית עם אחינו החילונים במדינת ישראל בעיקבתא דמשיחא העדיפו גדולי ישראל לתמוך באלו שהפגינו כלפינו בחינת "אָחִי", ולא עם אלו שהיו מזוהים יותר עם בחינת "עֵשָׂו" ביחסיו לתורת ישראל. ולכאורה, זה לא מסתדר, כי הרי ה"אָחִי" יותר מסוכן, אע"פ שידענו גם ידענו, שאלו וגם אלו דרכם להזיק ואין דעת ישראל וצרכיה עומדים בראש מעייניהם, בראש דאגתם, ואין צורך להוכיח את זה, השנים האחרונות הוכיחו זאת. לא שבענו דבש, יותר שבענו מרעות, דווקא מכאלה שציפינו שיכירו לנו טובה. כי אלה וגם אלה לא רוכשים לנו אהבה עזה, אנו לא בראש מעייניהם, רק שהאינטרסים שלהם צורכים אותנו, ובכל זאת התקשרנו יותר אל הבחינת "אָחִי" עם זהירות, מאשר אל בחינת "עֵשָׂו".

על זה הסביר הרב מבריסק זצ"ל הסבר חריף בעל דימוי נוראי, אבל כמובן זה רק כדי להמחיש את הדברים, אבל חלילה שלא נחשוב שמערכת הדימויים שלנו זהו __ על אחינו היהודים, שהרי כולנו אחים. וכך היו דבריו:

"אמת, אלו ואלו אינם חפצים בנו בלשון המעטה, אלו בדמנו חשים אותנו כעצם בגרונם, ובכל זאת העדפנו את ה"אָחִי". משל למה הדבר דומה? חבורת רוצחים תפסו אדם אחד ביער והחליטו להרוג אותו. בינתיים עברה סיעת בני אדם והציעו להם כת הרוצחים לפדותו בסכום כסף גדול מאוד" – אם אתם רוצים להציל אותו אז תנו מליון דולר – "כמובן שלא היה סכום זה בידם, ביקשו האנשים שיתנו להם שהות של כמה שעות על מנת שיוכלו להשיג הכסף, ונענו להם" – הסכימו. סיעת האנשים המשיכה בדרכה אל תוך היער הקרוב, ופתאום הם הגיעו למחנה של אוכלי בשר אדם – קניבלים. מיד הציעו לראש הקניבלים עסק. – יש לנו איזה אדם למכור לכם שתאכלו אותו, אבל זה עולה מיליון דולר – "אחרי משא ומתן והתמקחות הסכים ראש הקניבלים לשלם הכסף ולקנותו, לקחו האנשים את הכסף מידי ראש הקניבלים, פדו אותו מכת המרצחים ומסרו את האדם הזה לקניבלים".

שאל הרב מבריסק: האם יפה עשו אותם האנשים שהם פדו אותו מכת המרצחים ומסרו אותו לכת הקניבלים? האם הם עשו בסדר? השיב הרב מבריסק: "כן הם עשו יפה, הם עשו בסדר".

מדוע?

"הם פדו אותו במיליון שקל"

יש מצבים בעם ישראל אוי לי מיצרי, אוי לי מיוצרי.

יש כת מרצחים, ובמקומם יש לי פה כת קניבלים – אלו ואלו נוראיים ובכל זאת הם עשו יפה, מדוע? כי הרוצחים אם לא היו מביאים להם את הכסף תוך כמה שעות, הם היו מוציאים אותו להורג מיד. אולם הקניבלים לא יאכלו אותו באותו יום, אלא יאכילו אותו ויפטמו אותו במשך חודש ימים, כדי שהכבד שלו יגדל, כדי שיאכלו לעשות אח"כ מעדני כבד, הם יודעים, (זה עוד לפני שהממשלה חוקקה חוק נגד פיטום אווזים – זה אכזרי...), אבל הקניבלים האלה ברגע שהם קיבלו את אותו אדם, הם לא ישחטו אותו ויאכלו אותו מיד, הם עכשיו חודש ימים יאכילו אותו, יפטמו אותו, יוסיפו לו עוד כמה עשרות קילו, ואז תהיה להם סעודה דשנה ביותר (סליחה, זה קצת נוראי, אבל זה מה שהוא אמר) ועד חודש ימים שהם יוציאו אותו להורג, אחרי שהוא ישמין, יכולים עדיין לחפש עצה איך לגאול אותו, אולי לשלוח סיירת מטכ"ל, אולי לשלוח איזה קומנדו ולהציל אותו. כי יש חודש ימים זמן, בערך, מה שאין כן אם היו משאירים אותו במחנה הרוצחים, כי שם היה מוצא להורג עוד באותו יום.

והנמשל, אומר הרב מבריסק: שתי המחנות הינן מחנות המבקשות לרצוח את נשמת עם ישראל בעקבתא דמשיחא, הם אינם זהירות באיסור נטילת נשמה, אלו רוצחים את נשמתם ישראל ואלה אוכלים את נשמתם ישראל, אלו ואלו מזיקים, ואם כן "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי" – זה לא טוב וזה לא טוב.

שאלו פעם מישהו: זה טוב לעשות כך?

והוא ענה: אתה שואל אותי שאלה, מה יותר טוב דם או צפרדע? זה מכה וזו מכה. כת המרצחים הם מכה, וכת הקניבלים הם מכה, מה עושים?

אם כן, אומר הרב מבריסק: ההעברה מכת הרוצחים לכת הקניבלים אין בה הצלה בעצם, זה מרע לרע, ובכל זאת זה נותן אפשרות לנשום בינתיים, ולחפש עצות ודרכים איך להצילו מידם. הוי אומר, במצבים נוראיים אין לנו ברירה, אז עדיף לנו לעשות איזה הסכם עם ה"אָחִי", להיזהר מאוד לא להתחבר איתם, כדי לתת לנו קצת אויר, קצת לנשום, כדי לדעת איך לכלכל את צעדנו, אבל עם כת הנוקטים בשיטת העֵשַׂוִיות הם יחסלו אותנו בין רגע, הם סוגרים את הישיבות בן רגע, הם מגייסים בנות בן רגע, חלילה.

מסיים הרב מבריסק: "העצה היעוצה לנו כשאנחנו צריכים להתמודד בעקבתא דמשיחא בגלות של יהודים בין יהודים, בין התפיסה העֵשַׂוִיות לבין התפיסה של "אָחִי", העצה היחידה היא להתחזק ב"הַקּל קוֹל יַעֲקב" (בראשית כז, כב), ללמוד את התורה הקדושה וע"י זה יעזור ה' שנפרוק גם צרה זו מעלינו וירווח לנו, נשתחרר מעוּלם של אלה ומעוּלם של אלה, כי כולם הכזיבו, כי רק זכות התורה היא סם החיים לפרוק את עול הגלות מעלינו, ולקרב את גאולתנו.

זו תפילת יעקב אבינו על הדור שלנו. "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו" – זו תפילת יעקב בשעתה, זו תפילת בני ישראל לדורותיהם, והקב"ה יצילנו מידם.

אומר הגאון מוילנא, ב"אבן שלימה" – מעשה אבות סימן לבנים:

"וַיִּשָּׂא יַעֲקב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת-הַיְלָדִים עַל-לֵאָה וְעַל-רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן רִאשׁנָה וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרנִים וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרנִים. וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם" (בראשית לג, א-ג).

אומר רש"י: "וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם" – אמר יעקב אם יבוא אותו רשע להלחם, ילחם בי תחילה, והילדים ינצלו, אולי. קודם בי, כל החיצים.

אומר הגאון מוילנא: "בחציה הזו של עם ישראל לשלוש מחנות מרמזת פרשה זו על זמן הגאולה העתידה, על דורנו, עיקבתא דמשיחא, שבזמן זה יהיו מנהיגי עם ישראל בחינת נשמות הערב רב" - יהודים, אבא שלו צדיק, אבל ירדו לעולם נשמות שיתלבשו בעם ישראל, הם יהיו הסובין והם ינהיגו את עם ישראל בעוד שבדורות קודמים ההנהגה בעם ישראל היתה של התורה, בכל תפוצה ותפוצה, ינהיגו את עם ישראל נשמות הערב רב, אלה ואלה קרויים בתורה, בפרשת השבוע: "הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן רִאשׁנָה" – מה זה? בחינת השפחות. שפחה שהיא לא נשואה ב"הרי את מקודשת", כי היא שפחה. בחינת השפחות וילדיהן שאינם חיים על פי "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל"! אלו שעזבו את רוח ישראל סבא, אלה שעזבו את בחינת "אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלְּלוּךָ סֶּלָה", ולמה נקראים ערב רב? אומר הגאון מוילנא: "מפני שאלו בני עירבוביא. העירבוביא מצויה בראשם ובליבם, אינם דבוקים בה' אמת, משה אמת ותורתו אמת ונקראו ערב רב, הערבוביה תצא לעצמה רב. כמו רב החובל...

הם יהיו מנהיגי ישראל המעורבבים שיעשו לעצמם רב, מנהיג. הרב של המעורבבים, המבולבלים מבחינה דתית, מבחינת רוחנית, הם יהיו ראשונה בראשות עם ישראל.

ואח"כ אומר הגאון: "וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרנִים" – לאה מסמל את המון בני ישראל, כי השבטים יצאו ממנה, "וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרנִים" - המון בית ישראל ילכו אחריהם, כולם ילכו קדימה, עדר, נוהים אחריהם, אחרי מי? אחרי בני השפחות.

ואח"כ "וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרנִים" בדיוטא התחתונה יהיו התלמידי חכמים שבדור, אשר כרחל ויוסף ניצבים אחרונים. הצדיקים, החרדים, הם יהיו שפלים יותר מכל, אחרונים בחשיבותם, כולם ימאסו בהם" - כל אשר "קרניים בראשם" ינגחו את התלמידי חכמים ואת החרדים בעזות מצח, כל בעלי הרגליים והכנפיים ישלחו רגליהם בידיהם לרמוס את החרדים, כמו שנאמר: "מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל-הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר" (ישעיה לב, כ) (בבא קמא דף ג) כולם! ודתות __, כאילו שהדתיים הם הפקר, אפשר לנגוע בהם ובייחוד מושכים בעט סופרים, לא יחוסו על הדיו וישפכו אותו על ראשיהם של החרדים לדבר ה'.

זה מאפיין את תקופתנו, כל אחד שיש לו פה פותח את הפה שלו, את חרצובות פיו, מדבר נגד גדולי ישראל, הוא אפילו לא מכנה אותם בשם "רב", ולנו לא נותר אלא להישען על אבינו שבשמים ולהתפלל "הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ. וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ. וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ", "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן-הָאָרֶץ" ולא חוטאים, כי הם כולם אחים שלנו, ונזכה ליחד שבטי ישראל, בני השפחות, בני לאה ובני רחל "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל".

ולסיום:

בקושי של הגלות, בעיקבתא דמשיחא, בא לידי ביטוי תפילתו של ר' בונים מפשיסחא זצ"ל וכך הוא היה מתפלל על תקופתנו: "רבש"ע גאל נא את היהודים בעודם יהודים, אחרת תצטרך אותם לגאול אותם כגויים, חלילה".

מובא בספרים הקדושים, ב"עם לועז", פרק ראשון בזמירות של ערב שבת, כתוב סגולה לומר את פרשת וישלח מתחילתה עד פרק ל"ג, פסוק כ' – 50 פסוקים להגיד כל מוצאי שבת.


פרשת וישב

"וַיֵּשֶׁב יַעֲקב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אֵלֶּה תּלְדוֹת יַעֲקב יוֹסֵף וכו'" (לז, א-ב).

אומר רש"י הקדוש בפתח הפרשה: "אחר שכתב לך יישובי עֵשָׂו ותולדותיו בדרך קצרה" – פרשה קודמת – "החל לפרש יישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה, לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם" – העיקר זה לפרט את תולדות יעקב, את מוצאנו – המוצא של עם ישראל. וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נוח, הזכיר כל דור ודור פסוק אחד בקצרה וכשבא לנח האריך בו, כי נוח הוא עיקר וכן אתה מוצא בעשרה דורות שבין נח לאברהם, לכל תשעת הדורות הקדיש לכל אחד פסוק וכשהגיע לאברהם אבינו, האריך, כי הוא העיקר.

ובכן פותח רש"י את הפרשה: כל התכלית של ספר בראשית הוא ספר היצירה, זה לספר לנו את תולדות עמינו, מאין באנו, ואז נדע לאן אנחנו הולכים. וכל מה שהזכיר את תולדותיהם של אחרים זה רקע, העיקר לעמנו, עם בני ישראל.

"וַיֵּשֶׁב יַעֲקב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (לז, א).

מדייקים חז"ל: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקב" – ישיבה, לשבת. לא נאמר: ויחי יעקב. (ויש פרשה כזו: ויחי יעקב בארץ מגורי אביו), לא נאמר: ויגר יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען, אלא התורה הקדושה אמרה: "וַיֵּשֶׁב", מדוע? אחרי שיעקב אבינו התפטר בסייעתא דשמיא מצרת לבן, למעלה מ-20 שנה – קטע בחיים, אחרי שהתפטר מצרת עֵשָׂו - עוד קטע בחיים, אחרי שגם צרת דינה בתו כבר היתה מאחוריו - זה לא תרם לו הרבה לבריאות, מבקש כבר יעקב אבינו סוף סוף מעט שלווה, בסוברו שכבר הגיע אל המנוחה ואל הנחלה בשובו אל ארץ נחלת אבותיו. הוא כבר זקן, הוא כבר הקים בית, הוא כבר הקים משפחה, הוא מבקש שלווה, רוגע, מנוחה. הוא שב כבר מהגלות, הוא כבר עלה ארצה, ארץ נחלת אבותיו, הוא מבקש שלוה.

אומרת התורה הקדושה: "וַיֵּשֶׁב" לא ויגור. הפועל "ישיבה" מורה על מנוחה. "עומד" זה עומד. "מהלך" יש לזה קונוטציה של נדידה. אבל כתוב "וַיֵּשֶׁב" – ז"א הוא כבר יושב, ז"א הוא כבר יושב בכורסא, זה מראה על מנוחה, שלוה הוא מבקש, אבל ה-"וַיֵּשֶׁב" שלו, הרצון שלו לישיבה במנוחה הפכה ל"וַי" -"וַי-יֵּשֶׁב".

ומהו ה"וַי"? קפץ עליו רוגזו של יוסף. עוד אסון בחייו. יוסף בן 17 שנה, הבן החביב, נעלם, יעקב אינו יודע היכן הוא, ובסופו של דבר הוא מתגלגל למצרים והוא בעצם כעבור כמה שנים הוריד את יעקב אבינו, המבקש לישב בשלוה בארץ אבותיו, ארץ ישראל, בסופו של דבר, מוריד אותו למצרים. וכאן מתחילה הגלות הראשונה של העם היהודי עם גרעין ראשוני של 70 נפש.

אומרים חז"ל: "וַיֵּשֶׁב" - צדיקים מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה ולעבוד את בוראם בשקט וברגיעה, אומר הקב"ה - גירסא של רש"י, אומר השטן: -גירסא של המדרש: "לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם בעולם הבא ומבקשים לישב בשלווה בעולם הזה? הם רוצים גם עולם הבא וגם עולם הזה?! לא! "קפץ עליו רוגזו של יוסף". "וַיֵּשֶׁב" – הרצון לישיבה הפך ל"וי" גדול.

ועל כך אומר איוב שמדבר על עצמו ונזכר ביעקב: "לֹא שָׁלַוְתִּי" – שלוה – "וְלֹא-שָׁקַטְתִּי וְלֹא-נַחְתִּי וַיָּבא רגֶז" (איוב ג, כה). – אומרים חז"ל: איוב מבכה את עצמו על רקע סבלו של יעקב: "לֹא שָׁלַוְתִּי" - מעֵשָׂו, "וְלֹא-שָׁקַטְתִּי" - מלבן, "וְלֹא-נַחְתִּי" - מדינה, חשבתי אבוא אל המנוחה ואל הנחלה, עכשיו אשב בשלווה: "וַיָּבא רגֶז" – בא עלי רוגזו של יוסף - זה גורלו של אבינו ישראל, אבי העם הנבחר. ומי אומר את זה? התפארת שבאבות, נביא ה', אבינו הראשון, רגל במרכבה שלא היו לו חיים טובים.

אומר השל"ה הקדוש (במאמר מוסגר): מה נאמר אנחנו?!...

אקרא לפניכם בתחילת השיעור קטע מ"מסילת ישרים" ואוסיף לו קטע מהרב קיינבסקי זצ"ל שהוא מרחיב את הקטע הזה, מדבר אלינו, אקטואליה:

אמרו חז"ל באבות "הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר" – לא לקראת החורף, אלא לקראת האביב הנצחי - כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין".

אומר בעל "מסילת ישרים": "הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר", איך? כל אדם בא לעולם כדי לעבור פרוזדור.

[אגב, הגאון הגדול מוילנא אומר שאם בעל "מסילת ישרים" - הרמח"ל, היה חי בזמנו, היה יוצא לקראתו ונותן לו כסף רב לרכוש את סיפרו "מסילת ישרים", כי הוא לא מצא לפחות עד פרק 11, מילה אחת מיותרת, לפי הדקדוק של הגאון מוילנא.]

אומר בעל "מסילת ישרים: "הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר – ע"י המצוות והמעשים טובים שקיבלנו מהקל יתברך שמו" – הקב"ה ברא אותנו, שלח אותנו לעולם הזה, כדי שנתקין עצמנו בפרוזדור, נכין עצמנו 70, 80, 90 שנה" – "ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה" - זו ההזדמנות, כאן אדם מכין את עצמו – "על כן הושם האדם בתחילה בעולם הזה שע"י האמצעים האלה המזדמנים לו כאן" - תורה ומצוות – "יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו" – כאן בעולם הזה האדם בונה לו את הוילה הנצחית למעלה, שותל את הדשא, מכין את הרהיטים, את דירת הנצח שלו, פה, בפרוזדור.

אומר בעל מסילת ישרים: "שע"י האמצעים האלה המזדמנים לו כאן, יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו" - שהוא עולם הבא – "שם לרוות בטוב אשר קנה והכין לעצמו בעולם הזה".

זה מה שאומרים חז"ל בעירובין (כב): "היום לעשותם" – החיים בעולם הזה זה היום, זה לא יותר מהיום, כי החלום יעוף, 70-80 שנה, הנה כבר אני זקן. הייתי פעם ילד, לא מזמן. "היום לעשותם" – החיים בעולם הזה, הם בבחינת פרוזדור, הם בבחינת היום, "ומחר" – ממחר ואילך, - "לקבל שכרם".

אומר בעל "מסילת ישרים": "והנה שמו הקב"ה לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך" – העולם הזה יש בו הרבה מפריעים, הרבה מפריעים, החיים בפרוזדור הם לא אוטוסטרדה, אלא הם קשים מאוד, כי יש הרבה מפריעים.

שואל בעל מסילת ישרים: "ומה הם בראש ובראשונה המפריעים?" – ועונה – "המה התאוות החומריות אשר המתמשך אחריהם הוא מתרחק והולך מהטוב האמיתי" - האגו, הרצון, התאווה, החמדה, ה"כיף" (מה שנקרא היום: כיף החיים) הדברים האלה מרחיקים את האדם מן הטרקלין, כי בה במידה שהוא מתעסק עם הדברים הללו, הוא לא מכין לעצמו את הטרקלין.

ממשיך ואומר בעל "מסילת ישרים": "נמצא שאדם מושם בעולם הזה" - הוא הפרוזדור – "בתוך מלחמה חזקה" - מלחמת היצר, מלחמת התאוה, מלחמת הכבוד והחמדה – "כי כל עניני העולם הזה, בין לטוב, בין לרע, הם ניסיונות לאדם" - זה עולם הניסיונות. הקב"ה הכניס אותנו לעולם של ניסיונות, של קשיים כמו עוני מצד אחד, ועושר מצד אחד.

כמו שאומר שלמה המלך: "פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי" (משלי ל, ט) – אני אהיה עשיר, יהיה לי טוב בחיים, אז "וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה'" – אשכח מה' – "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב, טו) ואני אני אהיה עני – "וּפֶן-אִוָּרֵש וְגָנַבְתִּי" - אז אני אכשל בנטילת ידיים, בקיצור, אוי לי מפה, אוי לי משם, זה עולם של "וַי", זה עולם של ייסורין, ייסורי נפש, ועל כך מבקש החכם מכל אדם, שלמה המלך: רבש"ע: "שָׁוְא וּדְבַר-כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי" – תשמור אותי משקר וכזב – "רֵאשׁ" – עניות – "וָעשֶׁר אַל-תִּתֶּן-לִי" – אני לא רוצה להיות לא עני ולא עשיר גדול – אלא אני מבקש ממך - "הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי", ז"א תן לי פרנסה בכבוד שאוכל לכלכל את ביתי, להשיא את ילדי, אני לא רוצה להיות עני מרוד, ולא רוצה להיות עשיר גדול. מדוע? "פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וּפֶן-אִוָּרֵש וְגָנַבְתִּי" – רבש"ע, אני יודע שהעולם הזה מלא מהמורות, מלא מוקשים ואני פוחד! אני פוחד! רבש"ע, סייע בידי לעבור את הפרוזדור בשלום!

אומר ה"מסילת ישרים": "ואם יהיה האדם לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדים, הוא יעבור את הפרוזדור בשלום, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לצאת מן הפרוזדור להיכנס לטרקלין לאור באור החיים" – כל אדם ואדם נשלח לעולם הזה כדי להביא מכאן כרטיס כניסה לעולם הבא, לא קל להשיג את הכרטיס, כי יש הרבה לטרוח כדי להשיגו, יש הרבה מאבקים וקשיים, להיות __ לבורא יתברך זה לא קל, אבל מי שעובר בשלום את ה"יום" הזה, יש לו מחר ומחרתיים נצח נצחים!

אומר ה"מסילת ישרים": אם יעלה בדעתך יהודי, אדם, אולי בכל זאת התכלית שלי זה העולם הזה, ז"א 70, 80 שנה לכייף, ליהנות מהחיים, זה התכלית. ממשיך ואומר בעל "מסילת ישרים": "ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם" – אדם לא יכול לחשוב שהתכלית שנברא זה להיות פה בעולם הזה, אלא אם כן אתה אפיקורס גדול ואתה חושב שנפלת מהעצים, אתה חושב, חלילה, שהקב"ה לא ברא אותך, כאילו, ירדת מהפלטה, ואם ככה אני לא מדבר איתך... אבל אם אתה מכיר בעובדה שאתה נברא, שהקב"ה ברא אותך, לא יעלה על הדעת אם יש לך קצת קורטוב של הגיון בראש, שהתכלית היא פה!!!

אתה מוכרח להגיע למסקנה שהעולם הזה הוא פרוזדור, הוא הכנה, התקן עצמך, עם כל הקשיים, כי אין ברירה. מדוע?

ועונה בעל "מסילת ישרים": כבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה" - שה' ברא אותו ל-70 עד 90 שנה שהוא פה, מדוע? כי מה חיי האדם בעולם זה? מי שמח ושלו ממש בעולם הזה? מי יכול לומר שהעולם הזה האיר לו פנים?! מי יכול לומר שעולם השמש בעולם הזה, ליטפה אותו תמיד?! שהרי "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן" (תהילים צ, י).

אמר פעם הצדיק ר' יחזקאל לוינשטיין: אם היו שואלים אדם, מה אתה מאחל לעצמך בחיים? אז הוא היה אומר: לשכב על הערסל, להתנדנד, וככה הם תופסים שלווה, לתפוס שלוה כדי שיהיה לי כל טוב. אבל החיים הם לא כאלה – "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב-אִישׁ וכו'" (משלי יט, כא) בחיים, כל אדם צריך לקום בבוקר, כבר מגיל גן, כבר מגיל 3, כבר מעירים אותו בבוקר ולא בא לו, הוא כבר הולך לגן, ולגן חובה ולביה"ס ולא בא לו, הוא כבר נתון לאיזה דפוס של חיים, למסגרת של חיים מחייבת של בחינות, של ציונים, של אכזבות, והוא רק ילד!!!

מישהו פעם אמר: זה לא פייר, לקחת ילד קטן ולהכניס אותו לבית ספר ולגן... הוא לא רוצה, הוא רוצה לישון...

אומר בעל "מסילת ישרים": "וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן" - בכמה מיני צער וחולאים ומכאובים וטרדות" - יש אדם שיכול לומר: אני בריא?! ואם הוא בריא, אני __, אז הילד חולה... האם יש אדם שיכול לומר שהחיים האירו לו פנים, פיקס? ! עוד מעט נראה שזה לא נכון, הרי כולנו, הרי אנחנו לא מבוגרים, יש לנו משפחה, יש לנו ילדים, ממשיך ואומר בעל "מסילת ישרים": "בכמה מיני צער וחולאים ומכאובים וטרדות" - ובסוף: יתגדל ויתקדש שמיה רבה, עוזבים את העולם – "אחד מיני אלף לא ימצא שירבה לו הנאות העולם ושלווה אמיתית" - יש רגעים בחיים שאדם מאושר, יש. אבל האם אפשר היה להגיד שכדאי היה לבוא לעולם זה בשביל ליהנות את הרגעים האלה, כאשר ימים ושבועות האדם מוטרד וסובל? על זה אומרים חז"ל בגמרא (עירובין) "נח לו לאדם שלא נברא משנברא" - מה היה חסר לך לפני מאה שנה שלא היית פה? היה חסר לך משהו?! אבל פה יש לך כאבים! ואם יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם.

הרב קיינבסקי זצ"ל, אבא של הרב חיים קנייבסקי שליט"א מרחיב את הקטע זה במסילת ישרים ואני ככה מוסיף מילות קישור והכל בנושא של פרשת שבוע, אני קורא מ הספר "חיי עולם" של הרב קיינבסקי פרק ו: "המתבונן באמת יראה בעצמו ובמכיריו שרוב ימי חייהם של בני אדם הם צער ומכאובים שונים ומשונים, אם בחולי הגוף, אם בחולי הנפש, פעם כאבי בטן, פעם כאבי ראש, ואני לא הזמנתי אותם, פעם כאבי שיניים, פעם כאבי אוזניים וכשמתבגרים קצת - לחץ דם, כולסטרול, סכרת וכל מרעין בישין" - ודיאטות שונות, ואם לא עושים דיאטות, אז מתאשפזים בהדסה עין כרם...– "ורוב בני אדם מתייסרים וסובלים ממחסור בפרנסה, או מעומס חובות, והמרבים נכסים" – אלו העשירים – "מרבים דאגה, הקנאה אוכלתם, הכבוד – מכלם" – מכלה אותם – "התאווה לא באה אף פעם על סיפוקה" – יש לו מנה, אז הוא רוצה מאתים, כי הוא בחסר – "הפחדים, השעמום, הדאגות מפני העתיד הקרוב והרחוק, החרדות מהמצב המדיני והביטחוני" – כן, כן בארץ ישראל יש בעיות, יש הרבה, הרבה חרדות – "צער גידול בנים" – ואנחנו כולנו הורים לילדים – "לפעמים אי נחת מהם" – וה"לפעמים" הזה הוא כל יום, פעם יש נחת, פעם אין נחת, אבל מספיק "אי נחת" אחד שהילד מרגיז אותך ואז הוא גמר לך את היום – "הדאגה להשיאם", - "אוי... הראית פעם הורים שיש להם בן או בת מתבגרים?!" - עוד לא ראית! – "וחלה נפשם להשיאם, ובהתקרב ימי הזקנה, ירגישו נדחה מהם, יחושו נעשה טפל ומיותר" - שלא תדעו מזה – "אחרים יורשים את מקומו" - כן, אכזבות מכל עבר – "הוא נעשה למשא ועול על משפחתו, דעתו לא נשמעת" – בעברית: כבר שמים עליו פס, אותו אדם שהיה מאן דאמר במשפחתו, מאן דאמר בבית הכנסת, מאן דאמר בחברה, היום... מנידים לו, נדודי שינה, רופאים, והמחשבות על סופו, אומר הרב סטייפלר: "ועתה ישאל השואל: למה נברא האדם?" - לשם מה? – "האם בא לעולם כדי לסבול?! האומנם באנו לעולם הזה כדי להתנפץ בו? טוב לו לאדם שלא נברא משנברא, מה היה חסר לך?!"

אומר בעל "מסילת ישרים" והרב קיינבסקי, והתשובה: "כל חיי העולם הזה אינם תכלית" - מי שחושב שזה התכלית, אז חבל שבא לכאן – "אלא כל חיי העולם הזה אינם אלא פרוזדור, מעבר לחיי נצח אשר אין ערוך לטובם" - כן סובלים שבעים שנה כדי להכין לעצמך את הוילה הנצחית – "והדבוק בה' יתברך ובתורתו הקדושה יקבל באהבה כל פגעי הזמן העוברים עליו, ביודעו שה' יתברך איתו וכל דעביד רחמנא לטב עביד" - כן, בפרוזדור מתחככים, בפרוזדור נשרטים, לא משקיעים הרבה בפרוזדור, העיקר זה הטרקלין – "וזהו שאומר דוד המלך בתהילים: "נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד" – כל חיי בסכנות, בכאבים, אם לא אחזיק אותה (את נפשי) חזק, מיד היא תפול ותתרסק, "נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד" – זה החיים – "וְתוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי" (תהילים קיט, קט) – אני יודע שאת זה אני צריך לעבור.

אומרים המפרשים שם: "נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד" – אף שנפשי תמיד בסכנה כמו מחזיק דבר בכפו, שהוא תמיד קרוב ליפול אם יפתח את ידו, לא שכחתי תורתך בטרדות הזמן ובנסיבותיו.

אם כן, יעקב אבינו הצדיק, השלם, הנביא, שה' מדבר איתו, גם הוא לא שַׁלַו, לא שַׁקַט ולא נח, לרגע חש שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה, אחרי שעליתי ארצה מגלות חרן, גם פה קפץ עליו רוגזו של יוסף.

אומר השל"ה הקדוש: מה אתה מבקש בעולם הזה? אז יש אנשים רחמנא ליצלן שקופצים ממגדל עזריאל, חלילה. אבל לא טוב לנו פה! למי לא טוב? למי שמצפה שבאמת העולם הזה ילטף אותו.

שואל ר' זלמן סורוצקין בספרו "אוזניים לתורה": אם כך, יעקב אבינו בודאי ידע ש"הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר", זהו סוד החיים, אז למה הוא קיוה פה בארץ ישראל, בארץ מגורי אביו? שהוא ישב אל המנוחה ואל הנחלה? לעֵשָׂו טוב פה, לצרפתי טוב פה, אולי... כי גם לו יש מטלות. אז מה יעקב אבינו קיוה? קיוה לישב בשלוה. בזכות מה? לשם מה? הוא לא ידע את הסוד שאנחנו מדברים פה?!

מבאר ר' זלמן סורצקין וזהו יסוד לחיים: חז"ל אומרים בבראשית רבה: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו", מה הוא ההדגש "בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו"? אומר המדרש במקום: בארץ מְגוּיָרֵי אביו. (לשון גירות), מה פירוש? שהיו אברהם ויצחק אבותיו מגיירים אנשים ומקרבים אותם לאמונה בה'. גם האמהות, שרה אימנו היתה מגיירת את הנשים, היה לאבות הקדושים תפקיד בעולם: לאַהֵב את הבורא יתברך על האנושות. לעקור אותם מאמונה בעבודה זרה, בעבודת אלילים, להכניס אותם תחת כנפי השכינה. בא יעקב אבינו ארצה, ארץ הקודש, ארץ מגורי אבותיו, הארץ שאבותיו הקדושים פעלו לקרב אנשים, (כי עוד לא היו יהודים) אל האמונה בקל אחד, דבר שהוא לא יכל לעשות כשהוא היה בחרן, כי שם הוא היה טרוד ועסוק, ובמאבקים מתמידים עם לבן חותנו, כידוע.

"סבר יעקב כי בזכות כל זאת, גם הוא החל לקרב רחוקים, גם הוא החל להחדיר דעת בנבערים מדעת, בעובדי עבודה זרה" - הוא החל לקרב אותם – "סבר יעקב אבינו שהייסורים" – הוא ידע שהייסורים זה מנת חלקו של האדם, אחד יותר, אחד פחות, לפי מה שקובעת השגחת העליונה, אבל – "סבר יעקב שהוא בגיל זקנה עבר כבר הרבה הרבה בחיים" - כמה שנים עוד נותרו לו לחיות? ואז הוא יעסוק בקירוב רחוקים לקרבם לה' יתברך, להחדיר בהם דעת ה' – "סבר יעקב אבינו שהייסורים יהיו בטלים ממנו ויוכל לגייר גיורים מתוך שלווה" - שלא יהיה לו לחץ דם גבוה, שלא היה לו סכרת, שלא יהיה לו כאבי ראש, שהוא לא יצטרך ללכת לקופת חולים יותר מדי – "ויוכל להתמסר לתכלית הגדולה שבעולם, לקרב אנשים תחת כנפי השכינה" - אז הוא סבר שפה בארץ מגורי אביו, בארץ מגויירי אביו, ה' יסיר ממנו, כי הוא עוסק בפרוייקט כ"כ חשוב ואף על פי כן קפץ עליו רוגזו של יוסף.

והרי הגמרא בברכות אומרת שבאמת אדם שמקרב רחוקים, ושלומד תורה עם אנשים, שמסייע להקב"ה במעשה בראשית, ז"א, מחזיק את העולם, אז הקב"ה מסייע לו, הקב"ה מסיר ממנו עול דרך ארץ, כי כל הנוטל על עצמו עול תורה, מסירים ממנו עול דרך ארץ. ובכן, יעקב אבינו סבר שהקב"ה יסיר, ואת אחרית ימיו הוא יקדיש לפרוייקט החשוב לגייר גיורים.

על זה באה התורה הקדושה ואומרת: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו" – בארץ מגויירי אביו – "בְּאֶרֶץ כְּנָעַן". נשאלת השאלה: מה התורה מוסיפה "בְּאֶרֶץ כְּנָעַן"? וכי אין אנו יודעים שארץ מגורי אביו זה ארץ כנען?

מסביר ר' זלמן סורוצקין: "כי היה זה אומנם "בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו", אבל אחרי הכל זה היה "בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" - מה משמעות הדבר? שכבר הגיעה השעה של גזירת ברית בן הבתרים שהקב"ה אמר לאברהם: "יָדעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה... וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יג-יד) אומרים חז"ל: הגירות, מה שנאמר בתורה: "יָדעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ", זה לא ה-ארבע מאות שנה במצרים, אלא זה מתחלק כך: 210 שנה בגלות מצרים, תחת עוני ושיעבוד, ו-190 שנה בארץ אבות, אבל תחת שלטון זר, תחת שלטון הכנעני, הקיני, האמורי והפריזי. יעקב אבינו לא הפגין פה אדנות בארץ ישראל, הוא חשש, הוא קיים פה בארץ ישראל את ה"יָדעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם", זה עדיין לא הארץ שלי, ואמנם זה הארץ המובטחת, ארץ ישראל לעם ישראל, אבל עדיין לא הגיע הזמן, עוד לא עברו 400 שנה, "אם כן", אומר ר' זלמן סורוצקין, "ידע יעקב אבינו שהוא נמצא בא"י בגלות, א"כ, בכל זאת הוא סבר שהקב"ה יטייב עימו ובזכות מצוות קירוב רחוקים והכנסתם תחת כנפי השכינה, יהיה לו טוב בחיים, ה' יסיר ממנו את ייסורי הגלות".

אומר ר' זלמן סורוצקין: לא!! "אמר הקב"ה שמלבד חיי הייסורים שעל היהודי לעבור בפרוזדור" - האדם הפרטי, היהודי הפרטי, חיי הפרוזדור הם קשים – "על כלל האומה נגזר בברית בין הבתרים חיי גלות, והואיל ונפלה עליו גזירת ברית בין הבתרים בהיותו זרע של אברהם אבינו, אז נוספה על מידת הייסורים האישיים שלו - כמו עֵשָׂו, כמו לבן, כמו דינה, עוד ייסורים מסוג אחר – ייסורי גלות. ואת הייסורי גלות הזה גם כן צריך לעבור אבינו ישראל.

אומר רב זלמן סורוצקין זצ"ל: הוא ביקש להתפטר מהייסורים בזכות קירוב רחוקים. אמר לו הקב"ה: לא! אתה כבר נמצא בתהליך של גלות, אמנם בארץ ישראל, אבל גלות, וגלות לא מאירת פנים ליהודי. פעם, חוטפים לו את יוסף, או מוכרים לו את יוסף ופעם זה בקבוק תבערה - זה גלות! יש מדינה, יש ריבונות, אבל עדיין לא תמה הגלות המוחלטת, עדיין יש לנו עוד חובות של גלות, גם אם אנחנו ב"ה 5 מליון יהודים בארץ ישראל, ארץ קודשנו, ואמנם יש ריבונות, יש דגל, יש צבא, הכל יש, אבל כנראה שעדיין לא תמה סאת ייסורינו בארץ.

תראו איזה מרקחה יש בארץ היום, היתה התנתקות והם יורים, איפה הם יורים? כבר עד פאתי אשקלון. ואף אחד לא יודע מה הפתרון, זה כואב, זה קשה, זה מדאיג. כאן יש לנו עדיין שאריות של ייסורי גלות, למרות הריבונות שלנו יש עוד מישהו שמרים ראש אצלנו בישראל. זה לא פשוט בכלל, אנחנו מקוים לסופה של תקופת הגלות, אבל היא מתחזקת. חשבנו שבאנו אל המנוחה ואל הנחלה... לא! לא באנו אל המנוחה ואל הנחלה, גם יעקב אבינו חשב כך.

אומר רב זלמן סורוצקין, זהו מה שנאמר: הקב"ה עשה חסד עם יעקב, תשאר פה בארץ עם שלטון זר, אבל הגלות צריכה להתקיים, אז "אֵלֶּה תּלְדוֹת יַעֲקב יוֹסֵף" – התולדות של יעקב, יוסף הורד למצרים ויוסף היה בנו חביבו, ויוסף היה זיו איקונין שלו דומה לשל אביו, אומר רב זלמן סורוצקין: ובכך, כאילו שכבר יעקב ירד למצרים, נמצאת אומר, יעקב אבינו שחי בארץ אבותיו, מבקש שלוה והשלווה ממנו והלאה, כי הוא בגלות, אומנם הוא פה בארץ, אבל איזה חיים היו לו כשיוסף חביבו יקירו, נעלם ממנו?! גזירת הגלות כוללת ייסורים. כי מלבד "הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר" הפרטי של כל אחד ואחד, שכל יהודי צריך לעבור בעולם הזה, מלבד זה, יש גם צרת הגלות על כלל האומה, על כלל עם ישראל. עם ישראל צריך עדיין להשלים שאריות של גלות, הריבונות שלנו היא לא טוטאלית, אנחנו חייבים להישמע לשריף מטכסס... זה לא מוחלט, אנחנו לא יכולים לצפצף על כל העולם, לא יכולים.

במאמר מוסגר:

אני לא בא להצדיק אף אחד ולא לסנגר על אף אחד, אבל זו התפנית שקרתה פה במדינה שהאחד ההוא וההוא וההוא אומר שמה שרואים מפה לא רואים משם... והיום הוא מתפאר... נו, כולם מעריצים אותו, כולם אוהבים אותו, אני לא יודע אם הוא צדק או לא צדק, אני אומר הדילמות והייסורים של המנהיגים היום, הם לא פשוטים, הם לא פשוטים.

"אם כן", אומר רב זלמן סורוצקין: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, הוא חשב שהוא יישב בשלווה בארץ מגורי אביו, הוא לא מבזבז את חייו פה במדינה לריק, הוא עושה, הוא פועל, הוא יקבל פרס ישראל בארץ כנען, שחלה עליה כבר גזירת ברית בין הבתרים".

ביקש יעקב אבינו לישב בשלווה, בא השטן וקיטרג: "לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא ומבקשים לישב בשלווה גם בעולם הזה?!"

כותב בעל ספר "זכרון מאיר" זצ"ל: מה קפץ פה השטן? (לפי גירסת רש"י: הקב"ה) מה הוא מקטרג "ביקש יעקב אבינו לישב בשלווה" לשם מה? לשחק קלפים, לשחק בקזינו?! לְמה? הרי הוא רצה להרבות כבוד ה' בעולם, אז למה קפץ עליו השטן ואומר עליו כך? מסביר בעל "זכרון מאיר": "עיקר הטענה על יעקב אבינו היתה שהוא מבקש לישב בשלווה. הקב"ה נותן לאנשים שלוה, יש אנשים שהוא נותן להם, יש אנשים שהוא נותן פחות. יעקב אבינו ביקש לישב בשלווה, הוא לא רצה לחיות באורח חיים סוער, הוא ביקש לישב בשלווה.

אומר בעל "זכרון מאיר" ומרחיב את הדברים הרב מבריסק זצ"ל: "מה שאדם מבקש לישב בשלווה בעולם הזה" - ואני מדבר כאן על קטגוריה של צדיקים, לא על פשוטים, אני אסביר לכם אח"כ מה אני מתכוון במילים "מבקש לישב בשלווה", יש בזה פגם דק שבדק, בהכרה, בגדלות ובנועם עולם הבא. חז"ל אומרים: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" – נפסק בשו"ע שאם אדם עושה מצוה, אין לנו הבנה, הערכה, מהו שכר המצוה שהוא עשה עד כמה היא גדולה, אין לנו כלים. ה"אבן עזרא" שואל מדוע אין תיאור בש"ס איך נראה העולם הבא. ועונה: כי בעולם הזה אין לנו כלים אנושיים לקלוט מה זה עונג אמיתי של עולם הבא שאם חז"ל אומרים: "יפה שעה אחת" וזה לא שישים דקות, אלא דקה, ז"א "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". מה זה "מכל חיי העולם הזה"? של מי? של הדלפון ששוכב ברחובות? לא! אלא, קורת רוח שעה אחת בעולם הבא, יפה מכל חיי העולם הזה של מי? של בוש, של צ'רצ'יל, של הריסון וכו'. קפל את כל ההנאות של העולם, את הכל, אז שעה אחת בעולם הבא היא יותר. אין המוח האנושי מסוגל לקלוט פרוססים כאלה.

נפסק בהלכה: אם אדם קיים מצוה ואומר אחרי שהוא קיים את המצוה: אני מוכן לוותר לך על השכר תמורת מיליון דולר, או תמורת איזו הנאה בעולם הזה, אז הוא כופר ואפיקורס והוא מפסיד את הכל" - לפני שהוא מקיים את המצוה יכול לעשות הסכמים, אחרי שהוא קיים את המצוה, יש לו עכשיו בקונטרה שלו, יש לו שעה ואולי יותר מצוה אחת ואם הוא הולך ומוכר אותה תמורת הנאה בעולם הזה, הוי אומר, שהוא לא מבין מה זה עולם הזה ומה זה עולם הבא, הוא לא מבין, הוא לא מכיר מה זה "יפה שעה אחת של קורת רוח" - אז הוא מפסיד את הכל.

אומר בעל "זכרון מאיר": "מה זה שהוא מבקש לישב בשלווה? הוי אומר שהוא מחשיב את השלוה בעולם הזה, יותר משעה של עולם הבא" - אז חסר משהו בְּדַקֵי דקוּת, אז יוצא אחת מהשתיים: או שהוא לא מעריך נכונה מה זה עולם הגמול שהקב"ה מבטיח, או חלילה שיש לו החשבה לעולם הזה, לעולם ההבל, לעולם האפס, ואם ככה זה חסרון.

אומר בעל "זכרון מאיר": קפץ עליו השטן, (בגירסא של רש"י הקב"ה) ואומר לו: מה, אתה מבקש שלווה בעולם הזה? אז אם הקב"ה נותן לך, אז קבל את זה בידיים טובות, כל טוב שהקב"ה נותן לך, אבל כאשר אתה מבקש, הוי אומר שאתה רוצה שלווה בעולם הזה, אומר בעל זכרון מאיר: "בדקי דקות, בדק שבדקים זה חסרון" - וזה חסרון שהיה אצל יעקב אבינו, ככה הוא אומר, למה הוא ביקש? מיד קפץ עליו השטן, כי זה קיטרוג על צדיקים.

אבל כאן אני רוצה לומר: וודאי שמישהו שומע אותי עכשיו, במקום לתפוס שלווה הוא תופס יאוש, מה הוא מייאש אותנו פה? אז כבר כתוב בספרים שכל מה שאנחנו מדברים עכשיו, הקטרוג על יעקב אבינו, שביקש שלוה, זה דרגה של צדיקים כמו יעקב אבינו, אנחנו, שאנחנו פשוטי העם, שקשה לנו לעמוד בניסיונות החיים וקשיי החיים, אנחנו שכל איזה פיפס קטן אחד מקפיץ אותנו, אנחנו שכל דריכה על יבלת מקפיצה אותנו, על זה, לנו מותר לבקש רבש"ע אל תביאיני לא לידי ביזיון ולא לידי ניסיון, ז"א אם תקשה עלינו יותר מידי את החיים, אז נעשה לך ביזיונות, אין לנו את הכח, ב"ה אנחנו מניחים תפילין, שומרים שבת, הולכים לבית הכנסת, מה אתה מטיל עלינו כאלה משימות, אנחנו לא יעקב אבינו, לנו מותר לבקש: רבש"ע, אל תביאני לא לידי ניסיון, אני רוצה להישאר נאמן לך, ולכן התפילה שאנחנו אומרים אחרי "שמע קולנו" על הפרנסה - רבש"ע תן לנו פרנסה בכבוד לא דרך טובות של אנשים - כל הבקשות שכולנו מכירים, אז כתוב שם בבקשה כדי שאוכל לעסוק בתורתך בשקט ובשלווה. האם זה סותר את מה שדברנו עד עכשיו?! לא! כי בשביל יעקב אבינו הבקשה היא חיסרון, בשבילנו, פשוטי העם, (זה לא פשוט להיות פשוט, ב"ה אנחנו שומרי תורה ומצוות), טוב לחשוב על זה, אבל: ביקש יעקב אבינו לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של השטן - מה אתה מבקש שלוה? מבאר את זה הרב מבריסק שהוא רוצה לעשות מזה פרוייקט חשוב של קירוב רחוקים, אבל מה הוא ביקש? הוא ביקש לקיים רצון ה', ללמוד תורה בשלוה, ואז מה?

אומר הרב מבריסק, יסוד גדול: "אין לאדם לבקש שינוי מצב כדי לעבוד את ה', אלא חובתו לעבוד את ה' בכל מצב שהקב"ה שם אותו, בכל מצב שהקב"ה מצאו ראוי לעובדו בנסיבות האלו" - רבש"ע יודע מה טוב לך, יודע מה אתה צריך לעשות בעולם הזה - "הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר", רבש"ע יודע עד כמה המכונית שלך דפוקה אחרי ההתנגשות ואתה לא מודע לכך, הוא יודע עד כמה אתה צריך לעבוד ולעמול כדי לתקן את עצמך בעולם הזה – "אם כן", אומר הרב מבריסק זי"ע: "המצב שהקב"ה מזמן לך בחיים, זהו המצב שאתה צריך להיות בו" - ואני לא יודע כמה זמן, זה יכול להיות שעה, שעתיים, שנה, שנתיים, אל תבקש שינוי, כי זה התיקון שלך, זה אתה צריך לעבוד.

איך אומר הנביא: "ראיתי צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" - הצדיק רע לו, כי יש לו מה לתקן, והרשע לא מתקן, אבל הצדיק שנמצא בתיקון שלו, הוא מכין לעצמו את בית העולמים שלו, אז הוא עמל, הוא סוחב שקי מלט, הוא מזיע, הוא לא הולך עם העניבה שלו.

פעם אמר הרב מבריסק, שהיה ליטאי, לתלמידים שלו כך: "החסידים של הרבי מקוצק היו עובדי ה' גדולים.

פעם נכנס הצדיק ר' מנדל'ה מקוצק לבית המדרש בראש השנה ואמר לחסידיו: חסידי היקרים, אני יודע מה אתם מבקשים היום מבורא עולם. ואני יודע מה עונים לכם בשמים. עזב ונכנס לחדר שלו.

עלה חסיד אחד, דפק על הדלת של הרבי ואמר לו: רבי, לא הבנתי מה שהרבי אמר. אני רוצה שהרבי יפרט לי.

אמר לו הרבי מקוצק: אתם מבקשים מהקב"ה, למה לנו לטרוח כ"כ על הפרנסה אשר ע"י זה אנו מתבטלים מתורה ועבודה, למה כ"כ הרבה לעבוד והרבה שעות, "לא איכפת לנו שתהא לנו פחות פרנסה, נחיה ברמת חיים הרבה יותר נמוכה, אבל בלי תורה, בלי אכזבות, תעזור לי שאשתי לא תקטר, שאשתי לא תלחיץ אותי, תעזור לי. תן לי ללכת לישיבה, לתפילה, למקווה, פחות פרנסה, אבל בלי תורה, בלי קיטורים. תעזור לי... נו? ומה עונים בשמים? בשמים אומרים: שתוק! סתום את הפה! כך רוצים בשמים וכך צריך להיות. שמעת? ה' יודע מה שהוא רוצה, ה' גם יודע שאתה הבן שלו ורוצה שיהיה לך טוב, וזה הטוב, אתה זקוק לזריקת טטנוס... אבל זה כואב... אבל הקב"ה יודע שאתה מורעל, יש לך זיהום, ואת זה אתה לא יודע. טוב, אז תתנהג כמו ילד קטן, כי מה אתה יודע?! והקב"ה כן יודע. נכון שזה כואב, אבל זה מה שאתה צריך לקבל. ואתה אומר: לא רוצה! אשתי אומרת לילד הקטן: אתה צריך לשתות כדור, והוא אומר: לא רוצה. נו, לך תעשה משהו... והילד, מה הוא מבין? הרי יש לו חום, יש לו זיהום. וכמו שהוא לא רוצה ללכת לרופא שיניים, לא רוצה! אבל יש לו חור! והוא לא מבין.

אומר הרבי מקוצק: אתם מבקשים, נכון?! תבקשו! אבל תאמינו שה' אוהב אתכם ובעולם הזה מה שהוא נותן לכם, זה מה שאתם צריכים. ויכול להיות שהמצב ישתנה, אבל זה מה שאתם צריכים.

לכל אדם, מצבי החיים הם מבחנים של "הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר", לא בכל מצב בחיים דורשים מהיהודי את אותה איכות. ז"א, מה שדורשים מרב חיים קיינבסקי, לא דורשים ממוישלה, לא דורשים מיצחק. מכל אדם דורשים משהו אחר, לפי הכוחות שלו, לפי מה שהוא צריך לתקן.

לא בכל מצב בחיים דורשים מהיהודי את אותה איכות, אבל על כל פנים על היהודי להשתדל בכל מצב להיות יהודי טוב. אומר הרב מבריסק: בכל מצב, זה המצב! אתה לא הגרלת את המצב, וכפי שאמרנו, לא הורדת אותו מהפלטה מלאס וגאס... זה הוזמן לך, זה מכוון לך מאת הבורא יתברך.

פעם בא יהודי אחד שהיה גר בקצווי תבל, אל הבעל שם טוב ואמר לו: אני גר בקצווי תבל, כ"כ קשה לי שם להקפיד ולהדר במצוות, אוי עד שאני משיג מוצר כשר, אוכל כשר, יש לי המון לטרוח, אין לי מקוה לידי, מאות קילומטרים לנסוע למקוה, ואם נדבר על לשלוח ילדים לחיידר, מה זה בני ברק שליד הבית יש חיידר, יש מקוה, יש איטליז כשר, יש ליד הבית מוהל? אין כזה דבר. אוי רבי, אומר היהודי, כמה טוב היה לי אם הייתי גר פה בעיר של הרבי והייתי יכול לעבוד את ה' יתברך עם כל ההידורים, לוקסוס של חיים רוחניים"

הסתכל עליו הבעש"ט וחייך. ואמר לו כך: "ראשית, מי אמר לי שמז'יבוש אין יצר הרע? אתה חושב שכולם בבני ברק צדיקים ואין כאן יצר הרע? נכון שיש יצר הרע בסיביר, אבל יש גם יצר הרע בני ברקי, יצר הרע ירושלמי, יצר הרע של ראשון, אל תדאג. מוסיף הבעש"ט: "אם ה' יתברך תקע אותך שם, רחוק, כנראה שהוא רוצה לנסות אותך דווקא בתנאים של סיביר" - לבחון אותך כמה אתה לוּיָאלִי, לבחון את בחינת ה"הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר" עם כל הקשיים, לבחון אותך עד כמה אתה מתאמץ, עד כמה אתה מקפיד, אע"פ שהאיכויות בסיביר הם לא האיכויות של בני ברק, ולדוגמא: המצה שם לא כ"כ כשרה כמו פה, אבל אצל הקב"ה זה חביב, הטרחה שלך והדאגה שלך למצוא מצה בקצווי רוסיה, זה שווה שם, יותר מהמצה של יצחק בבני ברק, אומנם בבני ברק היא מהודרת יותר, אבל כמה אני השקעתי וכמה הוא השקיע. המבחן שלך בסיביר הוא מבחן אחר.

יש יהודי שהבורא יתברך מטיל עליו תפקיד של גנראל, ויש שהבורא יתברך מטיל עליו תפקיד של חייל. אז מה אתה אומר: לוּ הייתי במז'יבוש... אבל הקב"ה לא שם אותך פה! יתכן שביום מן הימים הקב"ה יכניס לך איזה רוח לתוך המחשבות שלך שתעבור למז'יבוש, עד אז יש יהודי מבת ים, יש יהודי מחולון, יש יהודי מבני ברק, יש יהודי בכל מקום. וכל יהודי הקב"ה זימן אותו לאותו מקום, אומנם קשה יותר שם, צריכים ללכת רחוק יותר לבית הכנסת, אבל זהו המבחן שלך. אז מה אתה אומר: לו הייתי פה?! אבל הקב"ה שם אותך שם, ויכול להיות שיבוא יום שרוח חדשה תביא אותך לבני ברק, או לאיזה שכונה חרדית אחרת, כרגע לא!

שוב אני חוזר: כל מה שאנחנו מדברים, אנחנו מדברים על אנשים גדולים יותר מאיתנו, אנחנו אנשים פשוטים. ואתם יודעים מה?! שאדם פשוט יגיד כבר: איי... כמה הייתי רוצה לגור בבני ברק, כי בשבילו זה מעלה שהוא אומר את זה, כי בזה הוא מראה תשוקה, הוא לא מבין כזה גדול, כפי שהרב מבריסק הבין, אבל הוא מבטא בזה תשוקה.

"וַיֵּשֶׁב יַעֲקב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו" – גם יעקב אבינו ביקש שלוה, וקפץ עליו השטן, זה המצב שהקב"ה הועיד לך. דרך אחת להבנה: זה המצב שהקב"ה נתן לנו, כתוב "ביקש" – אל תבקש עד שהקב"ה יתן לך, לבקש זה פגם.

פרשת השבוע עם מעשה אבות סימן לבנים. פרשה של הרבה סבל, אין בה שלווה, יש בה צער וייסורים, יש אובדן בן, ואיפה? בארץ מגורי אביו, בארץ כנען, בארץ ישראל, אחרי 2000 שנות גלות.

בא ה"חפץ חיים" ואומר: "בפרשה זו מרומז כל עתידו של עם ישראל, כל תולדותיו עד ביאת גואל צדק, בפסוק הזה: "אֵלֶּה תּלְדוֹת יַעֲקב יוֹסֵף" – הכיצד? "יוסף הבן שהיה חביב לאביו יותר מכל בניו, אילצתו ההשגחה העליונה לעזוב את אביו ואת ארץ מולדתו במבחר שנותיו בהיותו בגיל טוב" – 17 – "ונמסר לאורחת ישמעאלים" – שמתם לב: ישמעאלים. הילדים אומרים: לערבושים... – "ובסופו של דבר נמסר בידי אומה שפלה, בארץ תועבה" – מצרים, מבני חם, כושים – "נשתדלו בכל האמצעים האנושיים לאבד זכרו" – ומה עלתה לו? מה היה הסוף? – "אדרבא, כל מאורעותיו שימשו סיבה להעלותו לרום פסגת ההצלחה וכילכל את כל הארצות" – אותו נער שכולם רצו לאבד אותו, רמסו אותו, השליכו אותו לבית כלא, אותו נער – "הגיע לרום פסגת ההצלחה, וכילכל את כל הארצות בשבע שנות רעבו ואפיים ארץ ישתחוו לו הכל, וגם אֶחַיו שהתנכרו לו ומכרוהו. כל אלה שהשביעוהו כלימות, מכאובים וייסורים כרעו לפניו ברך ונזקקו לו" - אומר ה"חפץ חיים" - "אֵלֶּה תּלְדוֹת יַעֲקב" – אתה יודע מה שעתיד להיות לתולדות יעקב, לתולדות העם היהודי?! – "יוֹסֵף" – מה זה "יוֹסֵף"? זהו גורלו של יוסף וצוחק מי שצוחק אחרון...

מה נשאר מפוטיפרע? מה נשאר מהפארואיזם? מה נשאר מתלמאוס? מה נשאר מכל הרשעים המצריים ששעבדו את עם ישראל? ועם ישראל חי! אומר ה"חפץ חיים": עם ישראל חי, נצח ישראל לא ישקר, כל אלה שרמסו אותנו, שדרכו עלינו, שניסו לאבד אותנו, כבר ניתלו מזמן על העץ בשושן... ואת וייזתא על העציץ... ועם ישראל חי!!! אומר ה"חפץ חיים": "כן יהיה גם עִם עמנו המכונה בית יוסף. היום הוא עדיין דל, רצוץ, נכלם ונרדף, אבל יהודים אל יאוש, כאשר יתגלה כבוד ה', העתיד מצפה לנו, העתיד הטוב, יראו כל בשר יחדיו כי כל התלאות והפגעים שעברו עלינו בגלותנו שימשו סיבה לעלייתנו, יכירו וידעו כל יושבי תבל" - אל תדאגו, עוד קצת סבלנות, אנחנו נמצאים כבר בסוף, עיקבתא דמשיחא, עוד קצת סיבולת ונזכה לישועה הגדולה.

אומר ה"חפץ חיים", כמו שאומר הנביא ישעיהו (יב, א): "וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא" – יום הגאולה – "אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי" – עוד יבוא יום שנודה להקב"ה על כל הצרות שהיה לנו. למה? כי הם סייעו לנו לתקן את עצמנו. יבוא יום שנביט אחורה לא בזעם, אלא בשמחה. איך פעם אמרנו: ככל שה__ יותר גדול, אח"כ החוויה גדולה יותר.

אני אומר לכם את זה בגלל שהייתי פעם באחת המסעות הרבות שיצאתי פעם עם המדרשיה, לפני ששת הימים. פעם נתקענו בהרי אילת, ירד החושך ונתקענו שם, 250 חבר'ה והייאוש אחז בכולם, קור כלבים, קור מדברי. היו כאלה שהיו עם מכנסים קצרות, מכשיר הקשר לא עבד, שום דבר. כל רגע היה נצח, קשה מאוד היה, ולא מצאו אותנו, וגם הרובה שהיה צריך לירות זיקוקים למעלה גם לא עבד, עד שלפנות בוקר הגיע איזה אחד מהחברה להגנת הטבע ממשק איילות, אני זוכר את שמו: עזרא כהן, והוציא אותנו במסע לילי של שעתיים וחצי שלוש שעות, אל חוף מבטחים. קשה וקר מאוד היה, לא אלאה אותכם בהרבה סיפורים פה, אבל באותו קניון בלילה, אחד צמוד לשני פן ימעד, פן יפול, כשיצאו החוצה, כבר חיכו לנו, דאגו לנו, אז היו חברה שאמרו: איזה חוויה עברנו היום... אמר אחד: היה לנו __ גדול הלילה, אבל ככל שה__ יותר גדול, אח"כ החוויה יותר גדולה...

עם ישראל נמצא בגלות, עבר גלות קשה, עובר ייסורים קשים של: בוקר יאמר מי יתן ערב וערב יאמר מי יתן בוקר... רבותי, עוד רגע קט, עוד מעט נגיע לחוויה הגדולה, ואת זה אומר הנביא ישעיהו: "בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי" – היכית אותי, היכית אותי, היום אני רואה שהתקנת אותנו בפרוזדור ואנחנו נכנסים לטרקלין.

אומר ה"חפץ חיים": "אֵלֶּה תּלְדוֹת יַעֲקב יוֹסֵף, המבקש לדעת את אשר יעלה לתולדות יעקב" - לעם ישראל המבולבל היום – "יתבונן בקורות חייו של יוסף" - העתיד הטוב מצפה לנו, האמינו, יום יבוא! נצח ישראל לא ישקר!

"וַיֵּשֶׁב יַעֲקב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן", שואלים המפרשים, מובא בספר "זרע ברך": מה זה "בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן"? הרי כולם יודעים שארץ מגורי אביו זה כנען, לשם מה צריך לשוב ולהדגיש מה זה ארץ מגורי אביו? עונה בעל "זרע ברך": "כשהמלאכים שבו מעֵשָׂו ואומרים ליעקב: הנה עֵשָׂו אחיך מבקש להרגך וארבע מאות איש עמו, כתוב בתורה הקדושה: "וַיִּירָא יַעֲקב מְאד וַיֵּצֶר לוֹ" (בראשית לב, ח), יעקב אבינו תפס חרדה. אבל ממה הוא פחד? הרי הוא לא פחדן. אומרים בעלי התוספות, מדרש רבה: "ירא היה שיועיל לעֵשָׂו אחיו זכות 2 מצוות שהוא קִיֵם למעלה מ-20 שנה שלא היו בציקלונו של יעקב, והם, מצוה אחת: כיבוד אב ואם, והמצווה השניה היא מצות יישוב ארץ ישראל" - עֵשָׂו היה גר בארץ וכיבד את אבא ואימא, ובייחוד את אבא ויעקב אבינו התגלגל בגלות, לא ראה את אביו, לא כיבד את אביו ולא היתה לו זכות ישיבת ארץ ישראל. והנה, אומרת התורה הקדושה: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקב", יעקב אבינו זכה לחזור ארצה, אחרי עשרות שנות גלות עם משפחתו, - "וַיֵּשֶׁב יַעֲקב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן", התורה הקדושה מדגישה הנה, הוא זכה מחדש לקיים את שני המצוות: "בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו" - בקרבת אביו, כיבוד אב ואם.

בעל הטורים אומר: "מְגוּרֵי אָבִיו" בגימטריא זה חברון, הוא זכה לשוב לארץ, לשבת בחברון ולקיים מצות כיבוד אב, לדאוג לאבא זקן, והתורה מוסיפה "בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" שהוא זכה לקיים את המצוה השניה שחסרה לו, יישוב ארץ ישראל שהיתה עדיין בידי כנען, אבל היא ארץ הקודש, ארץ אבות.

יעקב אבינו חזר לארץ, למרות שהוא ידע שהוא בא לכאן ויש פה מחבלים ופיגועים, יש פה צרות. יעקב אבינו ידע שהוא בא לארץ, הוא יכבד את אביו, הוא יקיים מצוות יישוב ארץ ישראל, אבל הוא נוטל על עצמו את גזירת ברית בין הבתרים, גזירת הגירות בארץ לא להם. הוא אמנם לא ידע מה יהיה, אבל הוא ידע שהוא נכנס לארץ הקדושה שהיא עדיין בצרות, כי עדיין לא תמה התקופה של ארבע מאות שנה, של "גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ". ואז יעקב אבינו היה צריך להגיד: רגע, רגע, בשביל מה אני צריך לעלות לארץ? הקמתי משפחה, ברחתי מלבן, ניסע לאמריקה, ללוס אנג'לס... מה הוא צריך את כל הצרות האלו?! אבל לא! הוא חוזר לארץ, לארץ מגורי אביו לקיים את המצוה החסרה לו, יישוב ארץ ישראל, שהוא פחד שזכות עֵשָׂו תעמוד לו, למרות שכאן קשה לחיות, כי כאן יש קסאמים, יש פה טילים ומלחמות, אלא שביעקב נאמר "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקב" (מיכה ז, כ) - האמת של יעקב אמרה: פה מקומי, פה אכבד את אבי, פה אקיים מצוה של יישוב ארץ ישראל, וזאת למרות שיהיו ייסורים... אם הקב"ה רוצה שקיום המצות הגדולות הללו יהיו כרוכים בצרות ובבקבוקי תבערה, אז זה מה שה' רוצה! מה אני אעשה? בגלל זה אני בורח מהארץ? בגלל זה אני נוסע לאמריקה?! לא!!

ומה עם "עֵשָׂו"? עֵשָׂו, שיעקב אבינו כה חשש מזכות המצוות הללו שהוא קיים, עֵשָׂו הידוע כמכבד אביו הגדול ביותר בכל הזמנים שרבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ימי שימשתי את אבי ולא זכיתי לשמשו אחד ממאה של עֵשָׂו הרשע" - אתם חושבים שממצוה אחת נהיים צדיקים? לא! אבל מה עם כיבוד האב של עֵשָׂו?

אומרים חז"ל: הרי עֵשָׂו היה מוסר את נפשו על כיבוד אב, אז יעקב אבינו נכנס לשטח האש, לשטח הסכנה, התיישב בחברון. ואיפה עֵשָׂו, ה"מכבד" הגדול?

כשיעקב אבינו הגיע לארץ, מגלה לנו התורה הקדושה שעֵשָׂו הרשע, המכבד הגדול, הדואג הגדול לאביו, עזב את הארץ, (ואני אומר: ברח מהארץ), עזב את המצוה הגדולה של כיבוד אב ואם והלך להר שעיר, מחוץ לגבולות הארץ. ואת מי הוא השאיר לטפל באבא? ועל מי הוא השאיר את התיק?

כתוב בתורה: "וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת-נָשָׁיו וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנתָיו וְאֶת-כָּל-נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת-מִקְנֵהוּ וְאֶת-כָּל-בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל-קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל-אֶרֶץ" – לא כתוב אל איזו ארץ הלך, – "וַיֵּלֶךְ אֶל-אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקב אָחִיו" (בראשית לו, ו).

מה, הוא פחד ממנו? הרי הם התנשקו כבר, מה זה "וַיֵּלֶךְ אֶל-אֶרֶץ"? איזה ארץ? לא כתוב בתורה. אומר רש"י: "וַיֵּלֶךְ אֶל-אֶרֶץ" – לגור באשר ימצא. איזה ארץ שיהיה, העיקר לברוח מפה. לצאת מפה, לברוח, ומה עם כיבוד אב? תעזוב אותי מכיבוד אב, לא רוצה... ולמה? "מִפְּנֵי יַעֲקב אָחִיו". אבל מה הוא חשש מיעקב? אומרים חז"ל, רש"י: "מִפְּנֵי יַעֲקב אָחִיו - מפני שטר חוב של גזירת: "כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם" המוטל על זרע של יצחק". לכבד את אבא, מצוה גדולה בהידור שאין כמותה, אבל זה כרוך הרי בישיבה בארץ, וישיבה בארץ זה קבלת עתיד של "גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ", כי אתה גם נכד של אברהם, ואם זה המחיר של כיבוד אב, אז השקר העֵשָׂוי אומר: לא! וה"אֱמֶת לְיַעֲקב" אומרת כן.

השקר העֵשָׂוי אומר: לא! וזאת אפילו שאבא זקן, צריך לטפל בו, צריך להכין לו אוכל... אבל עֵשָׂו, עם השקר העֵשָׂוי, לא מוכן לכבד אב ולגור בארץ הקודש בכל מחיר, הוא מוכן הכל, הוא מוכן להתמודד עם חיות טורפות כדי להביא ציד לאביו, (אגב, אביו סמך על הכשרות, כי הוא ידע לשחוט) למה? כי הוא יחזור העירה וכולם יגידו: פייטר, הוא הביא עוד צבי, הוא התמודד עם אריות. כל פעם שהיה יוצא לצוד ציד לאביו, הוא נפרד מבני ביתו שמא הוא לא יחזור, שמא האריה, הנמר או הברדלס שגם אורבים לצבי יתנפלו עליו ויחסלו אותו והוא לבד. הוי אומר, שעֵשָׂו היה מוכן לסכן את החיים שלו בשביל כיבוד אב, ופה הוא בורח! התשובה פשוטה: כשהיה לו אינטרס שהכיבוד אב ואם שלו יתנגש באינטרס שלו, בכבוד שלו, בפייטריות שלו, אז הוא עשה את זה, כי הוא חזר העירה עם צבי וכולם אמרו: איזה פייטר... לזאת הוא מוכן. אבל מה יהיה לו אם הוא יכבד את אביו בארץ והוא יסבול פה את גזירת ברית בן הבתרים? מה יגידו, פייטר?! שום דבר, אז האינטרסים שלו להישאר בארץ שאפו לאפס, ומצוות כיבוד אב?! לא! כי מצוות כיבוד אב ברמות הכי גבוהות, היתה כאשר זה לא סתר את האגו שלו, את האינטרסים שלו - להתמודד עם חיות, לטוס עם האופנוע על קיר המוות, זה כן, כי הוא גדול.

הוא חפץ בנחלת אבות אבל לא בכל מחיר, מה הוא צריך לסבול פה 400 שנה? שיעקב אבינו יסבול...

זהו השקר העֵשָׂוי, ואומנם אחרי שתמה לה גזירת ברית הבתרים, אז עֵשָׂו וישמעאל באים ואומרים: הולילנד, הם מבקשים את הארץ... וישמעאל אומר: שלנו...

תגיד לי: איפה היית בזמן גזירת ברית בן הבתרים? אפילו המצוה של כיבוד אב, שמת לאַל, ברחת "אֶל-אֶרֶץ", העיקר לא פה, על מי השארת את התיק? על יעקב אבינו. על האמת של יעקב, אחרי שתמה לה גזירת ברית בן הבתרים, כל __ התעוררו: עֵשָׂו אומר: הארץ שלי, הולילנד. ישמעאל אומר: פלאסטין. מאיפה הם צצו? הם לקחו חלק בגזירת ברית בין הבתרים? לא!!! הם ברחו מפה. זהו השקר העֵשָׂוי.

בפרשת חוקת שמשה רבינו אומר לאדום אעברה נא בארצך, כתוב בתורה: "וַיִּשְׁלַח משֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם כּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ, יד), איזה "אָחִיךָ"? למה הוא אומר כאן "אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל"? אומר רש"י חז"ל: "אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל" – אנחנו שני אחים, על שנינו נפל התיק של גזירת ברית בין הבתרים בהיותנו נכדי אברהם אבינו, אז למה ברחת? ויתרת, נכון? אם ככה, הארץ היא שלי, כי אני הקרבתי פה, אני סבלתי בשביל ארץ ישראל, אתה, ממתי סבלת פה?

כיבוד אב ואם של עֵשָׂו זה אינטרס, כשהיה לו אינטרס, כשאבא אמר לו: אין כמוך, שהכל היו מהללים אותו, מצלצלים בפעמונים ובמיצילתיים: איזה פייטר, אז הוא עשה כיבוד אב שאין כמותו, ברגע שזה נגע, התנגש עם איזה אינטרס קטן שלו, אז הוא ברח מפה, ה"אֱמֶת לְיַעֲקב" באה לארץ לכבד את אבא, לקיים מצוות יישוב ארץ ישראל, עם הקסאמים, עם המלחמות, עם הבקבוקי תבערה ועם "קפץ עליו רוגזו של יוסף", ז"א - הארץ היא שלנו!!! מי שהשקיע פה דם, מי שקבר פה חללים, הארץ היא שלו. ומי שנזכר אחרי הכל שהוא רוצה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, פלסטין... שיחזור לחבש... לסודן, שיחזור לחורנים... כי אתה הוכחת בעליל שהיא לא שייכת לך.

עֵשָׂו זה אינטרסים, גם הכיבוד אב שלו, הוא לא מוכן לכבד אב, כאשר זה כרוך בקשיים, בדריכה קטנה על היבלת. לאן מגיע עֵשָׂו הזה? כשהאינטרסים האישיים שלו נגדו את מצות כיבוד אב ואם, את מצות ישוב ארץ ישראל, אז הוא ברח, ואתם חושבים שהוא עוד נשאר פה?

ללוייה של יצחק אבינו הוא הגיע, כמו כתוב בתורה: "וַיִּקְבְּרוּ אתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקב בָּנָיו" (שם לה, כט) – עכשיו תראו מה זה אינטרסים, מה זה אדם שלוקח את העולם הזה ב"משתלם לי, או לא משתלם לי".

מובא במדרש הגדול שכאשר כיבוד האב שלו התנגש עם חמדת הממון שלו, הוא לא הניח בצד את חמדת הממון וכיבד את אביו, אלא חמדת הממון שלו, התאוות שלו גברו על הכיבוד אב שלו. במה דברים אמורים? כתוב: "וַיִּשְׂטם עֵשָׂו אֶת-יַעֲקב עַל-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו" (שם כז, מא) – שנא אותו – "וַיּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת-יַעֲקב אָחִי" – כך מדבר בן על אביו בלבו: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי"?! הרי אתה אוהב אותו ומכבד אותו, אבל כשהאינטרס הוא חיסול יעקב, אז "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי"! מאידך להרוג את יעקב בחיי אביו הוא לא רצה, למה לא? כי אביו יהיה אב שכול, וזה כבר צער יותר מידי גדול בשביל יצחק אבינו, אז אומר בלבו: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי".

משפחת יצחק אבינו היתה עשירה,, יעקב אבינו עשיר ועֵשָׂו רצה כסף, וכמו שאמרנו, הוא לא רצה להרוג את יעקב בחיי אביו, כדי שלא לעשות את אביו שכול, את המילים "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי" הוא אמר בלב, ולא בפה.

מספר לנו המדרש: "הלך לו עֵשָׂו אצל ישמעאל חותנו ואמר לו: עמוד, הרוג לאחיך יצחק" - למה אתה צריך להתווכח עם היהודי?! פלסטין, מערת המכפלה?! הבית שלכם! היהודים מפריעים לך?! יש להם תמיכה מבוש?! אומר עשו לישמעאל: הרוג לאחיך יצחק ואם יצחק לא יהיה בחיים, אז אין בעיות להרוג את יעקב, כי אבא כבר לא יהיה בחיים, הוא לא יצטער – "ואני אעמוד ואהרוג את אחי ואנו יורשים את כל העולם" – ברית של עשו וישמעאל חותנו, ועל זה אנחנו מתפללים: "כַּלֵּה שֵׂעִיר וְחוֹתְנוֹ וְיַעֲלוּ לְצִיּוֹן מוֹשִׁיעִים".

אמר לו ישמעאל: "עד שאתה אומר לי שאהרוג את אביך, תהרוג אתה אותו" - כשראה ישמעאל ש__ של עֵשָׂו הוא לא בכל מחיר, הוא מוכן שאבא יהרג, אח"כ הוא יבוא להלוויה ויבכה, הא?...- "אמר לו עֵשָׂו: יש תקדים של אח הרג את אח, קין הרג את הבל, אז עם התקדים הזה אני מוכן להמשיך, להרוג את יעקב, אבל יש לי בעיה, צער של אבא, צער של אב שכול ולהרוג את אבא לא מצאנו עד היום תקדים, שאדם הרג את אביו, אז אני לא יכול" - וזה נקרא בן שמכבד את אביו פי 100 יותר מרבן שמעון בן גמליאל?! המעשה שלו היה כיבוד אב פי מאה, אבל הכל שזה לא יתנגש באינטרסים שלו. זהו השקרן העֵשָׂוי, אבל בו ברגע שהאינטרסים שלו אומרים: נירש את הארץ, אז תהרוג את אבא, ואתה הבן, לא איכפת לך שתהיה יתום? לא! מה אני צריך את אבא שלי?! כהאינטרס


פרשת ויגש

פרשת ההתגלות של יוסף הצדיק, הבן ה"אובד" במרכאות אל משפחתו ממנה גורש במרכאות לפני 22 שנה בעודו נער בן 17 שנה. תקופה של 22 שנה שהתחלנו ללמוד אותה לפני שני פרשיות, פרשת וישב ופרשת מקץ, תקופה זו מסתיימת בפרשת השבוע, פרשה שלישית, פרשת ויגש. 22 שנה קשות וכואבות ליעקב אבינו, תפארת ישראל - אובדן בנו האהוב, בנו היקיר, הבן שהתורה הקדושה מעידה שהוא אהב אותו אהבה יתירה. הבן הראשון של האם רחל, עקרת הבית שכבר לא היתה בין החיים, שבשבילה יעקב אבינו עבד הרבה, עד שזכתה לראות את הבן הזה.

אובדן בן אהוב! ועל האובדן הזה, אומרת התורה, פרשת וישב "וַיִּקְרַע יַעֲקב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ יָמִים רַבִּים" (בראשית לז, לד). מודגש בתורה הקדושה "יָמִים רַבִּים".

אומר רש"י הקדוש, חז"ל: מה זה "יָמִים רַבִּים"? 22 שנה!

אומרים חז"ל: "כל אותו זמן לא עלה יעקב אבינו על מיטתו מרוב צער" - הוא התאבל. ולמה 22 שנה? למה יוסף לא היה עם אביו 22 שנה? הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, כל דבר יש לו סיבה. אומרים חז"ל, רש"י מביא: ולמה 22 שנה? כנגד כ"ב שנה שלא קיים יעקב אבינו מצוות כיבוד אב ואם (מסכת מגילה דף טז).

שואלים המפרשים, "רבנו בחיי": למה נענש במידה כנגד מידה 22 שנה, כנגד 22 שנה? הרי יצחק ורבקה ציוו אותו לילך לשם וליקח אישה?! הרי הוא עשה זאת במצוות אביו ואימו, אז מדוע הוא נענש על אובדן בן 22 שנה?

אומר "רבינו בחיי" דבר נורא ומדהים: "דעתם של יצחק ורבקה היתה שיסע לפדן ארם, אל בית לבן, ויקח לו אשה" - איזו אישה? – "איזו אישה שלבן יתן לו" – "ומה לבן רצה ליתן לו? את הגדולה, את לאה".

אומר "רבינו בחיי" בסוף פרשת תולדות: "כי דעתם היתה שיקח את לאה ושיחזור מיד" - שהרי יש לך אשה. ממשיך "רבינו בחיי": "אבל הוא נתן עיניו ברחל הקטנה ואמר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" (כט, יח) - הוא הוציא מהפה שלו שהוא רוצה את רחל בתך הקטנה והוא הוציא מהפה שלו: אני מוכן לעבוד עבורה שבע שנים! ובאמת הוא עבד שבע שנים והם היו "כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אתָהּ" (כט, כ), ואז רימהו לבן בליל הכלולות והכניס לו אישה אחרת, את לאה אחותה. אכזבה גדולה. הוא טוען ללבן: "וְלָמָּה רִמִּיתָנִי"? (כה, כט). אומר לו לבן: אתה רוצה גם את רחל? אז תעבוד עוד 7 שנים. אז יש לנו כבר 14 שנה. ובינתיים, יש לו כבר משפחה. בינתיים רחל עקרה, אז הוא לוקח את בלהה, אח"כ את זלפה. וכך עוברות 22 שנה.

אומר רבינו בחיי: "אם היה נשמע לדברי הוריו, היה לוקח את לאה מה שלבן נותן לו, יש לו אישה והקם את ביתך, חזור הביתה. אבל בגלל שיעקב ביקש את רחל, התגלגלו הדברים 22 שנה והקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה".

זה בכלל לא מובן, שהרי חז"ל אומרים שאהבתו של יעקב לרחל ורצונו לשאת אותה דווקא, היה בהם סודות גדולים ונשגבים, היה בזה כוונות גדולות – "מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת" (תהילים קיג, ט). אבל הואיל והקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, והוא היה יכול לקיים את דבר הוריו, אז כל ה-22 שנה האלה נחשבים לו, כאילו לא קיים את אביו, בדקֵי דקוּת. מי אנחנו שנדבר על זה? אבל אנחנו מדברים, כי חז"ל מלמדים אותנו את זה.

ועל זה נגזר עליו תיקון גדול ש-22 שנה יוסף בנו מחמדו, הבן הגדול של רחל, לא היה איתו, ועל זה הוא קרע את שמלותיו, שק ואפר.

קצת סקירה כדי שנגיע לפרשה, סקירה קצת ארוכה, אבל אני רוצה להוציא בשיחת הערב לקח, או שני לקחים שחז"ל מוציאים מפרשת ויגש, יש הרבה לקחים, אבל את הלקח שנוגע לנו באופן מיוחד. לנו, לדורנו ויתרה מזה.

אומרת התורה הקדושה: "וַיָּקֻמוּ כָל-בָּנָיו וְכָל-בְּנתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיּאמֶר כִּי-אֵרֵד אֶל-בְּנִי אָבֵל שְׁאלָה וַיֵּבְךְּ אתוֹ אָבִיו" (לז, לה) – 22 שנה בכה בכה ובכה ומיאן להתנחם!

שואל רש"י הקדוש: למה מיאן להתנחם? ועונה: "כי אין אדם מקבל תנחומים על החי, והוא סבור שהוא מת" - על מת מקבלים תנחומים, מדוע? שעל המת נגזרה גזירה מאת הבורא, יתברך שמו, שישתכח מן הלב ולא על החי. אם הקב"ה לא היה גוזר גזירה על המת שישתכח מן הלב, אדם לא היה יכול להחזיק מעמד. גם הורים על השכול וגם יתומים על אבא ואמא, לא היו יכולים להחזיק מעמד, אך זו גזירה על המת שישתכח. אבל זה נאמר על המת שהוא מת, אבל לא על החי שסבורים שהוא מת. והואיל ויוסף היה בין החיים, ורק יעקב חשב שהוא מת שהרי אמרו לו: "הַכֶּר-נָא...טָרף טרַף" (לז, לג-לד), אז הוא לא קיבל על זה תנחומים, כי על המת החי אין ניחומים, כי זה לא שייך לגזירה. זה סבל נורא לחיות עם תחושה שהבן איננו! לחשוב שהוא מת והוא חי ואין תנחומים - זה דבר איום ונורא.

שואלים המפרשים, מביא את זה ה"שפתי חכמים": "שמעתי להקשות - וכי יעקב לא היה יודע שאין מקבלים תנחומים על החי שסבורים שהוא מת? ואם כן היה צריך לחשוב שהוא חי!" - הוא לא ידע את הכלל הזה? הרי הוא ראה שהוא לא מקבל תנחומים והוא לא יוצא מהכאב. אז למה הוא לא חשב שכנראה הוא חי?! ועונים המפרשים: "כל הכלל הזה למדנו מיעקב" - יעקב לא ידע את הכלל הזה, מה שחז"ל הוציאו את הכלל "שגזירה על המת שישתכח מן הלב" אם הוא מת, אך אם הוא חי והוא חושב שהוא מת, אז אין את הגזירה הזו - זה חז"ל הוציאו מיעקב אבינו, כי הם שאלו: מדוע הוא מיאן להתנחם, אך הוא עצמו לא ידע את זה.

22 שנה מלאות אירועים ותמיהות בתולדות בית יעקב. ואנחנו היום נתרכז בשנתיים האחרונות לאובדן הבן. הקב"ה, מסובב כל הסיבות, סובב שיהיה רעב גדול בכל המזרח התיכון, רק במצרים יש שבר. מדוע במצרים היה שבר? כי הכינו ב-7 שנות השובע, כי רק במצרים ידעו שאחרי 7 שנות השובע יבואו שנות רעב נוראיות. ומאיפה הם ידעו? מסובב כל הסיבות סובב שהבן האובד יתגלגל למצרים, יושלך לבור כעבד, בבית האסורים, ובמקביל פרעה חולם חלומות "וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעה" (מא, ח) – ז"א החרטומים לא יכלו לפתור אותם, פרט לנער עברי, עבד לשר הטבחים, המושלך בבית האסורים, ששם הוא פוגש את שר המשקים ואת שר האופים. ומסובב כל הסיבות סובב שהם גם יושלכו לשם, וגם הם חולמים חלומות, והוא פותר את החלומות, וכן היה. ופרעה לא מוצא פותר לחלומות שלו, הוא מתגלגל על מיטתו. ואז מספר שר המשקים לפרעה: "וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי" – מושלך, מבוזה ואותו נער פותר את חלומות פרעה ומציל את כלכלת מצרים מקריסה מוחלטת, הוא מגלה שיהיו 7 שנות שבע ואחריהם שנות רעב וצריך להכין, לשבור שבר. וכך מצרים הופכת להיות המשביר המרכזי לכל אסיה הקטנה והכל בזכות נער עברי שאֵחַיו ביקשו להתנכל לו, שהרי "מֵאַשְׁפּת יָרִים אֶבְיוֹן" (תהילים קיג, ז). ואחרי שהוא פותר את החלום, המלך פרעה, שחז"ל אומרים שהוא גֵאֵה והקב"ה שונא גאים, אומרים חז"ל: "אָשִׁירָה לה' כִּי-גָאֹה גָּאָה" (שמות טו, א) – הקב"ה התגאה על הגֵאֵה הזה – "סוּס וְרכְבוֹ רָמָה בַיָּם", ואז פרעה הגֵאֵה, היאיר, שעשה מעצמו אל, שהוא אפילו לא יצא לשירותים, הלך כל יום לנילוס (כפי שחז"ל אומרים) אומר לעבדיו: "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ" (בראשית מא, לח). הרשע מרושע מוציא שם שמים! הוא מודה שהכח של יוסף זה כח אלוקי.

ותשמעו איזה נסיבות מוזרות קורות באיזור שלנו לפני שנים רבות. "וַיּאמֶר פַּרְעה אֶל-יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זאת אֵין-נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. אַתָּה תִּהְיֶה עַל-בֵּיתִי וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ" (שם מ-מא) – אתה תהיה תת מלך במצרים, קיסרות.

ובהמשך אומרת התורה: "וְכָל-הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבּר אֶל-יוֹסֵף כִּי-חָזַק הָרָעָב בְּכָל-הָאָרֶץ. וַיַּרְא יַעֲקב" – בארץ ישראל, ארץ אבותיו – "כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם" (שם, נז, מא, א) – אין מה לאכול בארץ ישראל והוא שמע כי יש שבר במצרים, וישלח את בניו לשבור אוכל. וכאן מתחילה סדרת אירועים תמוהים, מוזרים המעוררים קושיות ללא יכולת לפותרם, במשך שנתיים.

רבותי, דעו לכם דבר אחד: קשה מאוד לאדם לחיות עם קושיות. כשאדם מקבל מכה אחרי מכה, והוא מתייסר, והוא אינו יודע למה ומדוע, מדוע מתעללים בו, מדוע מיצרים את צעדיו, מדוע מתנכלים לו, עמבוש... והוא אינו יודע מי עשה ולמה - קשה לאדם לחיות כך, הוא יוצא מדעתו.

לחיות חיים עם קושיות, ללא קצה של פתרון, ללא קצה של הסבר, של למה ומדוע, מה עשיתי, למה מגיע לי, זה דבר נורא, אדם לא יכול להחזיק מעמד כך.

שנתיים ימים שבטי קה עם יעקב אביהם, חיים בחיים מלאי קושיות, חיים מלאי תמיהות בלתי מובנות, והקב"ה לא גילה לנביא יעקב שום דבר. הקב"ה סתם את מעיינותיו, הוא לא יודע כלום.

אומרת התורה, "וַיָּבאוּ אֲחֵי יוֹסֵף" – אחי יוסף שירדו למצרים – "וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה" - הם סבורים שהוא גוי מצרי – "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו וַיַּכִּרֵם" – הוא הכיר אותם – "וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת" – הם באים לקנות אוכל, והם פוגשים את המשביר, את הממונה על כלכלת מצרים והוא מתנכר להם, מדבר איתם קשות.

אומרת התורה: הוא הכיר אותם והם לא היכרוהו. וכמו שאמרנו: הם סבורים שהוא גוי. והשאלות שהם שואלים את עצמם: האם עם כולם הוא מדבר ככה, או שמא רק איתנו? האם זה תופעה אנטישמית? אותנו שונאים כי אנחנו יהודים? – הם מתחילים להיות מתוסכלים. הם יודעים שכולם קונים אוכל ואף אחד לא נכנס להם לחיים ואף אחד לא שואל אותם ואף אחד לא מתנכל להם, לא לערבים... לא ליונים, ולא לתורכים, רק לאיזה קבוצה קטנה של יהודים, עשרה אחים, והם לא מבינים למה ומדוע.

אומרת התורה הקדושה: "וַיִּזְכּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם" (מב, ט). מה פתאום התורה מדגישה שהוא נזכר בחלומות? אומר רש"י: "וַיִּזְכּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם – ידע שהנה נתקיימו החלומות" - שהם משתחווים לו אפיים ארצה. האם אתם זוכרים את החלומות שהוא חלם ובגלל זה הם שנאו אותו? בחלום הראשון נאמר "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם-נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי" (לז, ז), ובחלום השני: "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (שם, ט), הם שונאים אותו על כאלה דברים, שהרי הוא הקטן, האם אנחנו נשתחווה לו?! אומרת התורה: "וַיִּזְכּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם" – במה הוא נזכר? אומר רש"י, אומרים חז"ל: הנה, החלומות שחלמתי אמת, אני צדקתי ולא הם. אבל הם לא מבינים מאומה. אומרים חז"ל: הוא שהכיר אותם רואה את התגשמות החלומות, אבל הם שלא הכירוהו, נדמה להם שהם פוגשים פה גוי אנטישמי, אנטי יהודי, מתנכל, מתנכר, וזה קשה, כי הם רק באים לקנות אוכל. וזה מה שעלה בגורלם.

ממשיכה התורה לתאר: "וַיּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם" – אתם יודעים שאם תופסים מרגלים, אז תולים אותם! – ממשיכה התורה ואומרת: "מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת-עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" - כרעם ביום בהיר מודיעים להם שהם מרגלים! הוא מאשים אותם בריגול! והם ברוב מבוכתם, מתחילים להשתפך לפניו ואומרים: "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא-הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים...שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ" (מב, יא-יג) – הם מתחילים לספר לו היסטוריה, תולדות המשפחה - "בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטן אֶת-אָבִינוּ" – יש לנו אח קטן – "וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ". ברוב מבוכתם הם מספרים לו את העליבות של המשפחה, את המסכנות של אבא.

שואלים חז"ל: "למה האשים אותם כמרגלים?" ועונים, רש"י מביא בבראשית רבה: "כי הם נכנסו עשרה אחים בעשרה שערי העיר" - עשרה אחים נכנסו למצרים בעשרה שערים, הם לא נכנסו יחד וזה דרך המרגלים לראות את ערוות הארץ – "ולמה לא נכנסו כולם בשער אחד? בשביל אותו אחד שאיננו, נתפזרנו בעיר לבקשו" - הם החליטו שהם באים למצרים, הם מחפשים את יוסף אם הוא שם, אז הם התפזרו בעשרה שערי עיר.

מובא בשם ה"זוהר" הקדוש: "הרי יוסף ידע שהם לא מרגלים, אז למה הוא אומר להם מרגלים? למה הוא מוציא דבר שקר מפיו? – והתשובה: הוא לא שיקר להם, אלא כשהוא אמר להם מרגלים, הוא התכוון למשהו אחר, מרגלים זה ראשי תיבות מאימי רחל גנבתם למדינים ישמעלים מכרתם" - ומכיון שהם הבינו ש"מרגלים" זה לראות את ערוות הארץ, אז הם מסבירים לו שהם אינם מרגלים, ושהם באו לחפש את הבן האובד. והוא עונה להם: בטח, אתם מכרתם אותו, אתם התנכלתם לו, והם אינם יודעים שהוא המדבר איתם. הוא לא מקבל את התשובה שלהם, את התירוץ שלהם ועונה להם: "לֹא כִּי-עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת" (מב, יב) - אני משוכנע שאתם מרגלים.

שואלים חז"ל, במדרש בראשית רבה: "למה הוא לא קיבל? למה הוא אומר להם: לא, כי מרגלים אתם"? ועונים: הוא אומר להם: אמנם באתם לחפש את אחיכם ובעשרה שערים נכנסתם וכולכם, כל אחד מכם, נמצא בשוק של פרוצות" - שמה הם תפסו אותם, כל אח שנכנס בשער אחר, הגיע לשוק של פרוצות... ואם שוק של פרוצות, אזי מרגלים אתם!

שואלים חז"ל: נו, ולמה באמת נמצאו כולם בשוק של פרוצות? ועונים: הם הסבירו לו: אחינו יוסף יפה תואר ויפה מראה. והוא נאבד מאיתנו בגיל 17, הוא היה בחור יפיפיה, איננו יודעים מה עלה בגורלו, שמא בקובה הוא?! שמא בבית בושת הוא? - שמעתם מה חושבים שבטי קה אחרי 20 שנה על יוסף?! הם חושבים שהוא מסתובב עם פרוצות! הם המשיכו להניח כי יוסף איננו צדיק ושייך שימצא במקומות מפוקפקים, ועם הקונצפציה הזאת הם מתהלכים כבר למעלה מ-20 שנה, שהם מכרו אותו, כי הם טענו שהוא לא צדיק בכלל, הם חיו עם קונצפציה של טעות וכך הם ממשיכים לחשוב, וכך הם טוענים לו והוא טוען מרגלים אתם - והמוּזרוּת והתמיהות והכאבים מתגברים, הבלבול אוחז בהם.

אומר להם יוסף: "בְּזאת תִּבָּחֵנוּ" - אני אעשה לכם מבחן, אתם טוענים שאתם לא מרגלים, בסדר, תביאו את אחיכם הקטון - "שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת-אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם" – הוא הושיב את כולם שלושה ימים במאסר - מוזר?! מוזר! - הם לא האמינו שהם יקלעו למשבר כזה.

מה יוצא בסוף? יוסף מוציא מהפה שלו משפט שהם היו צריכים לחשוב עליו. וכמו שאמרנו, בסוף הוא מוותר להם ואומר להם: "זאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת-הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא" (מב, יח) – חז"ל מתבלטים פה, הם שומעים פה מגוי מצרי, כך הם סוברים, את המילים: "אֶת-הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא". וזה לא מדליק אצלם נורה אדומה מי מדבר איתם, שום דבר!

ויוסף ממשיך: "אֶחָד יֵאָסֵר" וכולם יחזרו הביתה, אבל בתנאי אחד - אתם לא תקבלו את האחד הזה, העֵרבון, עד שלא תביאו את אחיכם הקטון. הוא ידע את הרגישות בבית, הרי אחיו איננו, אבא לא ירצה לשלוח אותו, ובינתיים קחו ותקנו אוכל.

ואיזה אח הוא לוקח? האם הוא לוקח את ראובן? האם הוא לוקח את יהודה, או את יששכר? לא! הוא לוקח את שמעון. ומיהו שמעון? האח שהיה אחראי על מכירתו והוא יושב עם הגביע בידו, כמו מנחש, כמו קוסם.

ומה האחים חושבים? הם רואים שהוא רוצה את בנימין ודווקא את שמעון הוא לוקח. מה פשר הדברים פה?! מוזר לחלוטין מה שקורה כאן. תנסו להיכנס למחשבות של שבטי קה – מה קורה פה? והוא יושב עם הגביע ודופק על השולחן... ואומר: "אֶת-הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא" – מוזר, את שמעון הוא בוחר – מוזר. ואף אחד מהם, בשום פנים ואופן, לא מתעורר לחשוב: רגע אחד, רגע אחד, רגע אחד: מי זה המוזר הזה? מי זה עושה לנו כאן את כל הדברים האלה? הם הרי טוענים שהם באו לחפש אותו, אבל הם לא העלו על דעתם שאולי זה יוסף, הם רחוקים מזה כרחוק מזרח ממערב.

ומה עושים שבטי קה, הצדיקים הגדולים, המאמינים הגדולים, כשהם רואים צירוף אירועים מוזרים כאלו? כתוב בתורה: "וַיּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ" – כך הם מדברים אחד עם השני - "בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזּאת" (מב, כא) – הם מאמינים שאין מקרה בעולם וממילא אין צירוף מקרים, יש דין ויש דיין, הם מהרהרים בליבם, רק דבר אחד הם חושבים: הם לא חושבים שהם נהגו לא כשורה, רק דבר אחד הם אומרים: "אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ" – העונש מגיע לנו על פגם במידת הרחמים – "אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ". ואז "וַיַּעַן רְאוּבֵן אתָם לֵאמר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמר אַל-תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם-דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ" (מב, כב) - הם מתחילים להרהר, מתחילים לעשות תחקיר, בואו נעשה חשבון, ולאן הם מגיעים?

אומר רבינו ה"ספורנו" על המלים: "אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ - היינו אכזרים נגד אחינו" - כשילד אח מתחנן כל כך, היינו צריכים לחוס עליו. ממשיך ה"ספורנו" ואומר: "אע"פ שחשבנוהו לרודף" - שצריך לחסל אותו, אע"פ שהדין שדנו אותו היה דין צדק, הם לא מתחרטים אפילו לא ברגע זה על מה שהם עשו, אלא שהם טוענים שדין צדק נהגנו, אבל היינו צריכים לפעול לפנים משורת הדין, על פי מידת הרחמים כי הוא התחנן אלינו, הוא בכה ואנחנו בני אברהם יצחק ויעקב, רחמנים בני רחמנים, אז היינו צריכים לדאוג.

אומר הספורנו שהם אומרים: אנחנו חשבנו שהוא בן מוות וצריך למכור אותו זה ודאי וודאי, אין לנו אפילו זיק של חרטה, רק מה, במידת הרחמים פגמנו ואנחנו עם ישראל רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים והיינו צריכים לנהוג לפנים משורת הדין. ועל זה הם מאשימים את עצמם.

ממשיך הספורנו ואומר: המשפט נגד יוסף היה צודק, אלא שמידת הרחמים לפנים משורת הדין היתה צריכה להדריכנו. נו, ובסוף משאירים את שמעון, אין ברירה, אין אוכל בבית, והם שבים הביתה, חוזרים הביתה ופותחים את השקים ומגלים שכספם בפי אמתחתם - גוולאט!

הכניסו לנו את הכסף בחזרה... הם בטוחים שהם לא גנבו, אבל איך מתמודדים על דבר כזה, הכסף בפי אמתחתם! תמיהה! פחד! חרדה! מוּזרוּת! הם לא מבינים מה שקורה איתם.

אומרת התורה: "וַיֵּצֵא לִבָּם" (מב, כח) הלב זז מהמקום, הלב יצא! ואח"כ "וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו לֵאמר מַה-זּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ" (שם) – הם מאמינים, הם מבינים שזה מה', אבל הם לא מבינים למה. למה מגיע להם כזה דבר, וכי יש עוד בן מְלְאוֹם אחר שעובר את אותה מסכת ייסורים כשהוא בא לקנות אוכל לביתו?! האם הירדנים, הפלסטינאים, המצרים, הסורים, הלבנונים, גם הם סובלים כך? רק לנו! "מַה-זּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ" – אפשר לחיות עם קושיות כאלו?! הם חושבים, אולי הקב"ה עושה להם כך בגלל שהם מכרו, אבל הם חושבים שזה לא היה חטא, כי הצדק היה איתם, רק לא ריחמנו מספיק...

והרעב כבד ויעקב אבינו נאלץ לשלוח אותם שוב למצרים. אומרים לו האחים: רק בתנאי שתתן לנו את בנך הקטן, את האח בנימין ואתם יודעים שיעקב אבינו לא רצה לשלוח, ואז אומר לו יהודה: אין ברירה, "אָנכִי אֶעֶרְבֶנּוּ" (מג, ט)! ויעקב, ברוב צערו מסכים והוא מוסר את בנימין ואומר משפט נורא: "וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ" – איזה איש? הרשע – "וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת-אֲחִיכֶם אַחֵר" – את שמעון - "וְאֶת-בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכלְתִּי שָׁכָלְתִּי" (מג, יד) – אני אב שכול, מי יודע אם לא יתווסף לי עוד בן או שניים לשכול...

יעקב אבינו אמר "וְאֵל שַׁדַּי". למה הוא אמר זאת ולא אמר אלוקים, ה'? אומר רש"י: "וְאֵל שַׁדַּי" - מי שאמר לעולם די, יאמר די לצרותי שלא שקטתי מנעורי.– מעשה אבות סימן לבנים - חיי יעקב זה חיי העם היהודי.

"שלא שקטתי מנעורי" – צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין! 22 שנה הוא לא עולה על מיטתו ומתאבל על יוסף ועכשיו כבר אין לו את שמעון ובנימין גם הוּרד! והכסף בפי אמתחתם... מוזר! איך אפשר לחיות עם כזה דבר?! מה מבשלים להם משמים? אפשר לחיות עם קושיות כאלה? קשה!

והם שבים למצרים, עם הכסף המושב ומתנצלים. ופתאום "פנים חדשות". האיש הזה מתייחס אליהם בצורה אחרת לגמרי, כמו שנאמר: "וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם" (שם, כז) – מה שלומכם?! – האם האיש הזה שואל גם את הפלסטינאי מה שלומך... ברור שהפלסטינאי נותן כסף ומקבל לחם והולך הביתה ואותם הוא שואל: מה שלומכם? - מוזר!

ובהמשך: "וַיּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי" (שם) – הוא מתעניין באבא... מה קורה פה? (איך אומרים, אנחנו היינו משתגעים משאלות כאלו...), הרי זה מוזר מאוד, והם: "וַיּאמְרוּ שָׁלוֹם...וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ" – הם נופלים ומשתחווים לו, לקיים את החלום, ומה הם חושבים? הרי זה מוזר, מה המצרי מתעניין בשלום אביהם? וכי כך הוא נוהג עם כל הבאים לשבור אוכל?! ויתכן שהם כבר לא חושבים, שהמחשבות כבר לא היו איתם. הם איבדו את הלב וגם את המחשבות והתמיהה גדולה שבעתיים שהוא מכין להם ארוחה. האם המשנה למלך מכין ארוחה לאלה שבאים לשבור אוכל?!... - והוא מכין להם ארוחה, ארוחה נפרדת מהמצרים - "כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכל אֶת-הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי-תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" – אומרים חז"ל: מדוע "כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכל אֶת-הָעִבְרִים"? כי היהודים אוכלים בשר והמצרים לא אוכלים בשר, כי זה האל המצרי. וכתוב בתורה שהוא מביא להם יין והם שתו והשתכרו, והוא מושיב את כל אחד לפי סדר לידתם ואומר לקטנצ'יק, בינימין: בוא, אתה יושב לידי – איזה סמפטיה... והוא אומר לו: לי אין אמא, אני מבוגר, שמעתי שגם לך אין אמא ואתה אחד של בן אובד, בוא אתה תשב לידי, כי לשנינו אין אמא.

והאחים מסתכלים איך הוא מוציא את שמעון ומושיב כל אחד לפי סדר ובנימין הקטן לידו, ועושים ארוחה וכשהם רואים זאת, על מה הם יכולים לחשוב? אצל מי הם אוכלים? אצל זה שהתנכר להם ואמר: "מְרַגְּלִים אַתֶּם" – לא מובן!!! הראש כואב... - כתוב בתורה: "וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ" – כל אחד מרים גבות וכל אחד שואל: מה קורה פה?

אח"כ הוא שולח אותם, ושוב הם מגלים שהושב הכסף והפעם יש חידוש - הגביע שהוא ניחש אותו, הוא שַׂם בפי אמתחת בנימין, האח שיהודה עָרַב לו, עָרַב להחזירו.

אומרים חז"ל, אומרת התורה: הם רק יוצאים וכבר התנהל מרדף אחריהם. הם אומנם אכלו איתו ושתו איתו, ואולי אפילו הם שרו איתו זמירות של שבת... והם יוצאים וכבר מתנהל מרדף אחריהם: "וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל-בֵּיתוֹ" – למנשה – "קוּם רְדף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה" (מד, ג) – בום! עוד האשמה: הרי התנהגתי איתכם כ"כ יפה, למה שילמתם רעה?! כפויי טובה שכמותכם – "הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵעתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם" – אני התייחסתי אליכם יפה, ואתם קילקלתם – "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה-לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם". ואצל מי זה נמצא? אצל בנימין!!!

רבש"ע! איך אפשר לעבור סדרת אירועים שכזאת?

ומיד: "וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם" – מרוב צער הם התאבלו, קרעו את הבגדים. והם חוזרים והוא מאשים אותם שהם כפויי טובה. אומר לו יהודה: "מַה-נְּדַבֵּר וּמַה-נִּצְטַדָּק" – מה יהודה יגיד לו? זה לא נכון?! הרי זה נכון, הגביע נמצא באמתחת בנימין – "הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת-עֲוֹן עֲבָדֶיךָ" – כנראה שיש לנו איזה עוון – "הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדנִי גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר-נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ" – כולנו עבדים.

אומר רש"י: "ידענו שלא סרחנו" - זו עלילה, אבל אנחנו לא יכולים להתווכח עם המציאות – "אבל מאת המקום נהייתה להביא לנו זאת. מצא בעל חוב, הקב"ה, לגבות שטר חובו" - זו עלילה, האם הם כבר חושבים על יוסף? האם הם חושבים על החטא עם יוסף? לא! יש עוד חטאים... וזאת למרות שהם באו לחפש אותו, תנסו להעלות על דעתכם אולי זה יוסף?! לא!

אולי תסתכלו לו בפנים, אולי הוא דומה לאבא שלו, ליעקב אבינו? לא!!

ואפילו אם יגלו שהוא דומה, אז זה לא הוא, כי אולי יש עוד אדם שדומה לאבא שלנו, הוא הרי גוי... – הם לא מעלים על דעתם

ועם כל הרקע הזה, הגענו לפרשת השבוע: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה...כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעה" – אתה פרואיסט... אומר רש"י: "כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעה" – אם אתה תקניט אותי, אני אהרוג אותך ואת אדונך!

הוא אומר לו, אתה מעליל עלינו עלילות, אתה ככה ואתה ככה, אתה מדבר איתנו טוב ואח"כ אתה הופך את פניך, ואז אומר לו יהודה: תשמע, אני מוכן לשבת פה להיות לך עבד עולם, אבל את בנימין אני נשבעתי, החזר אותו חזרה – "כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי" (מד, לד).

כאמור, מסכת מלאה תמיהות, קושיות, תסכולים וחרדות - בלתי מובן! והנה מגיע הרגע...

יוסף מתוודע אל אֵחיו. וכאן חז"ל הקדושים מוּציאים מוסר השכל מההתוודות של יוסף אל אחיו, ואת זה אני רוצה להעביר אליכם:

אומרים חז"ל: "ולא רצה יוסף להודיע להם לפתע פתאום שהוא יוסף, מדוע? כי חז"ל הזהירו אותנו שאם אדם נעדר מביתו זמן רב, אסור לו להופיע בפתע פתאום בביתו שהוא עלול לסכן נפשות בני ביתו" – בגמרא מביאים הרבה דברים על זה שאדם יכול לחטוף דום לב – "גם כשהודיעו ליעקב שיוסף חי, הודיעו לו באמצעות סֶרַח ששרה לו שיר" - אם היו מודיעים לו: יוסף חי!, הוא היה יכול לחטוף דום לב מבשורה טובה כזו.

אומרים חז"ל: "יוסף החליט שהגיע הזמן להודיע להם שהוא יוסף" – מה הוא עושה? – אומרים חז"ל: "אמר להם: זה שאמרתם שאחיו של בנימין מת, שקרנים אתם" – רגע לפני, הוא ממשיך מתעלל בהם ואומר: – "והרי אתם מכרתם אותו, אז מאיפה אתם יודעים שהוא מת?!"

ואז הם שואלים: "מאיפה אדוני יודע שאנחנו מכרנו אותו? מי גילה?" - הרי אף אחד בעולם לא ידע שהם מכרו, כפי שנברר אח"כ, הם החרימו כל מי שיספר.

והוא עונה: "הרי אני קניתי אותו בתור עבד, והוא סיפר לי. אתם רוצים שאקרא לו?! אני אקרא לו.."

הם חוטפים את שוק חייהם....

והוא עוד ממשיך ועונה להם: "אתם רוצים שאני אוכיח להם?" - והתחיל לקרוא בקול גדול – "יוסף בן יעקב בוא לכאן, יוסף בן יעקב בוא לכאן, בוא תדבר עם אחיך"...

והשבטים מתחילים להסתובב לכל הצדדים לראות מאיפה הוא מגיע, כי הוא אמר להם שיוסף הוא העבד שלו.

ואז אמר להם יוסף: למה אתם מסתכלים לשם? "אֲנִי יוֹסֵף" – אני אחיכם האמיתי - "הַעוֹד אָבִי חָי"?! (מה, ג) – מה זה "הַעוֹד אָבִי חָי"? אמר להם: תסתכלו עלי טוב, אתם לא רואים שאני דומה לאבא? תסתכלו עלי.

ואז "וַיִּתֵּן אֶת-קלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעה" – הוא פרץ בבכי נורא, הוא לא היכה בהם, אלא בכה וזה המפתח – "וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אתוֹ" - תפסו כולם דום – "כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו". במדרש תנחומא מובא שכולם קיבלו התקף לב והמלאך החייה אותם, וכל זה עם העובדה שהוא התחיל להכין אותם ולא אמר להם זאת בפתע פתאום.

שואלים חז"ל: מה זה "נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו"? הם הסתכלו לו בפנים וראו דמות איקונין שלו כמו אבא יעקב. אמת, זה יוסף!

אומרים חז"ל, רש"י מביא במקום: "נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו - מפני הבושה"

דעת זקנים בשם רבי יוסף מקרא מביא: "הם עמדו מאמינים ואינם מאמינים" - מה שנקרא מבוכה: מה?! איך זה יכול להיות? – "לשעבר לעבד נמכר יוסף והוא עוּנָה על ידינו, ועכשיו הוא מושל בכל ארץ מצרים?!" - איך זה יכול להיות?! הם הוכו בהלם.

על זה חז"ל מוּציאים לקחים שנוגעים לכל אחד מאיתנו, לעם ישראל בכלל ולכל אחד מאיתנו בפרט, ובעיקר בימים שאנו חיים בהם, עם הצרות שלנו. אפשר להעביר את זה גם לאחינו החילונים שכל היום שואלים שאלות וקושיות וכל היום הם שואלים למה ולמה ולמה.

על הפסוק "אֲנִי יוֹסֵף. וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו", אומר ה"חפץ חיים" שמביא כאן את הלקח שלו כך: "במשך כל הזמן מאז באו בפעם הראשונה למצרים לשבור בר ויוסף התנכר אליהם וידבר איתם קשות וחשד אותם כמרגלים, ודאי שאלו איש לאחיו קושיות רבות" - הם חיו בתקופה של קושיות, של תמיהות, של אי הבנות – "החיים היו מוזרים, המאורעות לא הובנו" - הם לא הבינו מה קורה איתם כפי שדברנו – "הם שאלו איש לרעהו קושיות, ומה הם שאלו? מה זה? מה קרה? למה זה? הם חיפשו עצות והשיבו זה את זה" – הם התחילו כבר לריב אחד עם השני: אתה אשם, אני אשם, הוא אשם – "הם חיו בבלבול ובחרדות עד ששמעו מפי אחיהם שתי מילים: אֲנִי יוֹסֵף, זה הכל, ומיד סרו כל הקושיות, כל התמיהות וכל הספיקות, כל מסכת היחסים בינם לבין יוסף אחיהם מצאה את פתרונה" - כל החלומות קיבלו פשר, הם הבינו עכשיו למה התנכל להם, הם הבינו שזה היה תיקון, הם הבינו למה הם השתחוו, הם הבינו למה הם מכרו אותו, הם הבינו לאן הוא התגלגל, הם הבינו שהם היו גלגל במרכבה של הקב"ה שמנהל את העולם.

אומר ה"חפץ חיים": "כל האירועים התמוהים הושחלו בחוט אחד של מחרוזת אמונתית, הבנתית" - הכל פתאום נכנס למחרוזת, הכל קיבל פשר שזה לא צירוף מקרים, שזה לא התנכלות, או אנטישמיות, אלא זה תיקון כללי כזה, זה מחרוזת של שרשרת...

אומר ה"חפץ חיים": "עכשיו הם הבינו שבמשך כל מה שקרה איתם במשך 22 שנה, ובמיוחד בשנתיים האחרונות זה קיום גזירת ברית בין הבתרים" - שהקב"ה אמר לאברהם אבינו: "יָדעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (טו, יג), עם ישראל צריך לרדת למצרים.

אומרים חז"ל (שבת פט): "ראוי היה יעקב לרדת למצרים בשלשלאות של ברזל" - עם ישראל ירד לגלות הראשונה בשלשלאות של ברזל, עם ישראל ירד לגלות של רומי בשלשלאות של ברזל, הם הורדו מהאוניות ברומי והוכנסו לקרקסאות, לגוב אריות, אומרת הגמרא: גלות מצרים לא היתה צריכה להיות יותר טובה בירידתה, כי ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל לקיים את הגזירה, אלא שזכותו גרמה לו" – היה לו זכות – "ירד דרך כבוד, אחרי 22 שנה של צער, ולא בדרך של בזיון".

אומר מדרש תנחומא: "היו חייבים לרדת למצרים" - על פי הגזירה – "מכופתים בקולרים" – בשלשלאות – "ולא עשה איתם הקב"ה כך, אלא חשב הקב"ה להוריד אותם בדרך כבוד וכיצד? הביא עלילה שיאהב יעקב ליוסף וישנאוהו האחים וימכרוהו לישמעאלים ויורידוהו למצרים, ויֵרֵד יעקב ובניו בשבילו" - מדוע? הקב"ה הביא רעב על הארץ ובמצרים היה אוכל, כי יוסף פתר את החלום, וכך יעקב אבינו יורד למצרים בכרכרות ששלח לו בנו יוסף והוא מתקבל כאביו של המלך בדרך כבוד, וכל העינוי לא התחיל כל עוד היה אחד מהשבטים חי. אומרים חז"ל: "זה חסד אלוקי, אבל הגזירה היתה צריכה להתקיים".

אומר ה"חפץ חיים": "כשהוא אמר "אֲנִי יוֹסֵף" נפתרו כל הבעיות, הם קבלו תשובה על כל ה-22 שנה, הם הבינו את כל השנתיים שהוא התנכר להם, הם הבינו הכל".

אומר החפץ חיים: "שתי מילים פותרות אלף קושיות" – עכשיו הם חיו כבר בבהירות, בהבנה.

שואל ה"חפץ חיים": "מה הלקח מפה?" - ועונה: "כאשר ישמע העולם בבוא היום הקרב ובא שתי מילים אני ה'" – כשיבוא המשיח והקב"ה יתגלה לכל העולם ויאמר: אני ה', - "יתורצו כל הקושיות, כל התמיהות על הנהגת העולם, על סיבלו הרב של העם היהודי, ועל הצרות הקשות הפוקדות את ארצנו הקדושה" - שאף אחד לא מבין למה ומדוע, עוד התראות ועוד התראות ופיגוע ומה קורה בארה"ב ומה קורה בעיראק ומה קורה באיראן ומה רוצה קאדפי... – מלא קושיות.

עם ישראל חי עם קושיות כבר 2000 שנה ויותר, ובעיקר בדורות האחרונים: שואה, אינקיווציות, פוגרומים, באנו כבר ארצה וטרם הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. איפה שאנחנו שמים את הראש, כואב לנו. איך אומרים: איך שהחולה שוכב כואב לו... ויש הרבה קושיות ותמיהות: למה היתה שואה, למה הטובים נופלים – מלא שאלות!

אומר ה"חפץ חיים": "כמו שכאשר שמעו "אֲנִי יוֹסֵף" נבהלו מהבלתי יאומן שנתגלה לפניהם, מהבלתי יאומן שלפתע פתאום התחוור והובן" – תפסו בהלה, רטט, שתי מילים והכל הובן: אלומותיכם שהשתחוויתם לו, השמש והירח והכוכבים השתחוו לו, הכל בא על פתרונו, אין כבר קושיות.

אומר ה"חפץ חיים": "עוד מעט יתגלה כבוד ה', הקב"ה יתגלה ויאמר: אני ה'" - אין חילונים, אין קושיות, אין למה ומדוע, ומה יקרה שהקב"ה יגיד אני ה'? – "אז נבין את כל ההיסטוריה, הכל התחרז כמחרוזת, כל דבר יקבל את הפשר, כל החלומות שלנו יקבלו תשובה" - אומר החפץ חיים": "וראו כל בשר יחדיו כי יד ה' עשתה הכל לטובתנו – כל מה דעביד רחמנא לטב עביד".

הבאתי פעם סיפור:

היה לי פעם לפני שנים מכר ברמת גן, קראו לו דוד, יהודי מבוגר, לא יודע אם הוא חי. אחרי השואה הוא עזב את מצוות הדת, הוריד את הכיפה, עזב את הכל, אומנם הלב שלו היה לב רוחש אמונה, אבל באופן מעשי הוא לא קיים מצוות.

שאלתי אותו: "דוּוִיד, דוּוִיד, למה אתה מתנהג כך? אתה הרי יודע את האמת, אתה עד השואה התהלכת עם פאות" – אתה ממשפחה של אדמורי"ם.

אמר לי דוּוִיד: "אני שראיתי מה שראיתי בשואה מכין קושיות לרבש"ע" - אני חי בעולם של קושיות, עולם מלא קושיות – "ושאלות יש לי, ואני מכין קושיות שאחרי 120 שנה שלי אני אעלה למעלה ואשאל את הקב"ה לפני כסא הכבוד: למה ומדוע? עד אז אינני יכול לקיים מצוות" - אני בשוק. ("קושיה" – יש בה את האותיות "שוק").

אמרתי לו: "דוּוִיד, דוּוִיד, לא מצאתי יהודי מאמין כמוך, שהוא מאמין שאחרי 120 שנה שלו הוא התייצב לפני כסא הכבוד וישאל שאלות. אתה יהודי מאמין! אוי!! דוּוִיד, אם אתה מאמין בזה, מה יהיה אם חלילה הקב"ה יגיד לך: אני ה' ויתרץ לך את כל הקושיות בשתי מילים: אני ה', כמו שאומר ה"חפץ חיים"? ואז מה יקרה? יסולקו כל הקושיות, כל השאלות וכל התמיהות, אבל אז יתברר לך שכל החיים שלך הפסדת!!! מותר לך, אתה מאמין, תקיים מצוות, את הקושיות תשאל אח"כ, הקב"ה יענה לך: אני ה' והכל יפתר".

אומר לי דוּוִיד: "אני לא יכול לחיות עם הקושיות, לא יכול. אחרי שאני אקבל תשובות"...

עניתי לו: "אל תהיה שוטה, הרי אתה מאמין".

בדורות הקודמים הסכימו ביניהם שני צדיקים גדולים, נשבעו אחד לשני שמי שיסתלק ראשון מן העולם ויעלה לשמים, אז ישאל שאלה הנוגעת למצב של העם היהודי בעולם, הסֵבֵל היהודי. ואם הוא יקבל תשובה, הוא יתגלה לשני בחלום ויודיע לו מה התשובה, כי פה בעולם הזה אנחנו בקושיות.

טוב, אחד מהם נפטר ונגלה לחברו בחלום.

וחברו שואלו בחלום: נו, שאלת?! תשובה קיבלת?!

עונה לו החבר: כשהגעתי למעלה, לא שאלתי.

שואל חברו: למה?

והוא עונה: כי כל הקושיות שייכות לעולם הזה.

עולם מלשון נעלם והעולם הזה נסתר, בקושי אנחנו יכולים להציץ דרך חור המנעול לאותם ענק, כמו "יד אליהו".

מה יכול לראות אדם מחור של מנעול קטן שהוא משקיף לתוך אולם כמו של "יד אליהו"? מה הוא יכול לראות? מה שממול, בקו ישר בגובה המנעול.

האם אתה רואה מה שהולך הצידה?! אז אם אתה רואה שמה איזה עט זזה, מה אתה חושב? שהעט זזה מאליה.

שוטה שכמותך, אתה לא יכול לראות את האדם שיושב ומחזיק את העט, כי אתה רואה מחור של מנעול, אתה לא רואה את היד שכותבת, אז אתה אומר: טבע, עט כותבת לבדה... ציור נוצר לבד...

שוטה! בקושי אתה יכול להציץ בחור של מנעול, ואתה רוצה לדעת מה קורה באולם הגדול ב"יד אליהו"? וזה כבר במקרה הטוב.

אומר אותו חבר צדיק: כל הקושיות הם פונקציה של עולם הזה, עולם נעלם, של מקסימום מה שאתה רואה בגובה של חור של מנעול, וכך אתה רוצה לראות את כל העולם כולו מחור של מנעול? אבל כשמגיעים למעלה מתנתקים מהעולם הזה ואז אין קושיות, שם לא שואלים שאלות, שם הכל ברור ונהיר. שם אין שאלות, ולכן לא שאלתי, זה לא הטריד אותי.

כל השאלות נשאלות רק בעולם הזה, כמו שלאחי יוסף, כי היקף הראיה שלנו בעולם הזה מצומצם כמו חור של מפתח, אי אפשר לראות טוב. גודל ההשגה שלנו בעולם הזה שואפת לאפס, ממילא כושר ההבנה והשיפוט שלנו אין בהם ממש. אין לנו נתונים! אז מי שמנסה לשאול שאלות ועל פיהם להסיק מסקנות הוא שוטה גדול!

אומר ה"חפץ חיים": חכה ל"אני ה'"!

ובכל זאת ליעקב אבינו הקב"ה לא גילה כלום. אתם יודעים שיצחק אבינו ידע הכל, כי חז"ל אומרים במדרש תנחומא שהאחים הטילו חרם על מי שיגלה, הם שיתפו את הקב"ה בחרם, כי לא היה להם מנין, שהרי ראובן לא היה איתם והם היו רק תשעה וחרם אפשר להטיל רק בעשרה, אז הם שיתפו את הקב"ה והקב"ה הסכים להיכנס לחרם. אנחנו לא מבינים מה זה חרם, זה דברים גבוהים מאיתנו, אבל הקב"ה לא גילה ליעקב.

אומרים חז"ל: "אע"פ שכתוב "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקב" (תהילים קמז, יט), פה הקב"ה לא הגיד לו. למה? כי הם הטילו חרם" - לתשעת השבטים היה כח, ובסוף ראובן הסכים להטיל חרם לשתף את הקב"ה. והקב"ה לא קיים את דבריו: "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקב" ולכן יעקב לא ידע.

יש לפעמים שצדיקים יודעים את הסוד, אבל הם לא מגלים לנו.

איך אומרים? מי שיודע אינו מגלה, מי שמגלה סימן שאינו יודע...

אנחנו אומרים בהלל: "הוֹדוּ לה' כִּי-טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יאמַר-נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יאמְרוּ נָא בֵּית-אַהֲרן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". מה היא החלוקה הזו של "יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", "בֵּית-אַהֲרן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" "יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", מה זה?

ונענה על כך בסיפור. לפני 150-200 שנה היתה גזירה נוראה ברוסיה של הצאר הרוסי, קראו לזה "גזירת הקנטוניסטים". חטפו ילדים יהודים קטנים מבית הוריהם וגידלו אותם בקטנטונים, פנימיות, הכשירו אותם לחיי צבא וההורים לא ראו אותם ורק כעבור 25 שנה שהם סיימו את תקופת השירות שלהם, אז הם עזבו את הצבא וכל אחד חיפש את משפחתו, איפה שהכיר.

פשוט מאוד ניתקו ילדים מבית הוריהם. וכמובן שילדים אלו לא קיבלו חינוך יהודי. זו היתה גזירה איומה ברוסיה.

עקב כך, החליטו כ-40 צדיקים גדולים ברחבי רוסיה להתאסף אצל צדיק הדור ברוסיה, אצל המגיד רבי מרדכי מצ'רנוביל זי"ע לשבת, כדי לטכס עצה, לפעול משהו – "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע" – אולי משהו אפשר לפעול בכח תפילה של צדיקים. כולם התכוננו לקידוש שיעשה המגיד.

הצדיק נכנס לשולחן, מה שנקרא ל"טיש", והתכונן לקידוש, אומר את הל"שם ייחוד" ואז לפתע פתאום נכנסת אשה בזעקה נוראה לתוך האולם וצועקת: "רבי, עזור לי, חטפו ממני את בני יחידי, מחמד עיני" – תציל אותי!

כל הנוכחים פרצו בבכי, והצדיק רבי מרדכי מצ'רנוביל המשיך להתכונן לקידוש כאילו לא קרה שום דבר.

פרץ ר' משה מסַלַוִיטָה, אחד הצדיקים, בנו של ר' פנחס מקוריץ, פרץ בבכי מר וקרא: "רבינו הקדוש איה הם חסדי ה' עם ישראל עם קודשו?!" - אנחנו לא מבינים, יש לנו קושיות, מה קורה?! כך הוא צעק.

הצדיק ר' מרדכי, לא השיב דבר, קידש על היין, בָּצַע על הפת, וכולם הביטו עליו בעיניים משתאות. יש קושיות! לא מבינים מה קורה. הצדיק לא התייחס. לפתע בתוך הסעודה פתח הצדיק מצ'רנוביל את פיו ואמר: "ידידי, אחי, רבנים חשובים, אדמורי"ם חשובים, מהו שאנו אומרים בהלל: "יאמַר-נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יאמְרוּ נָא בֵּית-אַהֲרן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ"? מה הכפל והשילוש הזה?" – וענה – "יש שלוש דרגות בעם ישראל. יש חסדים גלויים של הקב"ה שכל ישראל רואים אותם, זוכים לראות ולהבין אותם וכולם מהללים את ה' עליהם - "חַסְדֵּי ה' כִּי לֹא-תָמְנוּ כִּי לֹא-כָלוּ רַחֲמָיו" (איכה ג, כב) ואז כל ישראל אומרים: "יאמַר-נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" – כי כולם מבינים את חסדי ה', אך ישנם חסדים של הבורא יתברך, שהם נסתרים שהמוני בית ישראל רואים בהם כביכול גזירות קשות ותמוהות, הם לא מבינים, הם לא יכולים להגיד "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", כי הם לא בדרגה הזו, הם לא מבינים את הצרות, היתמוּת, האלמנוּת, הפיגועים, השואה, הפוגרומים! ואז ישראל לא יכולים להגיד "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", אבל אז אנו אומרים אם ישראל לא יכולים להגיד זאת, לפחות ש"בֵּית-אַהֲרן" יגיד זאת. מי אלו "בֵּית-אַהֲרן"? אלו עובדי ה', , הכהנים שבדור, שלפחות הם ישכילו ויבינו את חסדי ה', הם בדרגות הרוחניות שלהם יודעים קבלה, ואז, די לנו, פשוטי העם, בראותנו את "בֵּית-אַהֲרן" שהם משכילים לומר "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", אז אנחנו אומרים: אמנם אנחנו לא מבינים את חסדי ה', יש לנו קושיות, די לנו ש"בֵּית-אַהֲרן" הצדיקים, מבינים ואז לנו לא מפריע שאנו רואים את המנהיגים שלנו, הצדיקים, הרבנים שלנו, הראשי ישיבות שהם אומרים "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", ועל זה נאמר: יאמְרוּ נָא בֵּית-אַהֲרן", "ואולם" – אומר הצדיק מצ'רנוביל – "ישנם גזירות כה נוראות שגם עובדי ה' הצדיקים, גם הם נבוכים בהם, גם הם רואים הסתר פנים נורא, גם הם לא מבינים, גם להם קשה לומר "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", כי הם נמצאים בהסתר פנים נורא! אז אנחנו מתפללים: לפחות "יאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", רבש"ע, לפחות "יִרְאֵי ה'", גדולי הדור, (דרגה גבוהה יותר מ"בֵּית-אַהֲרן") שהם ישכילו לראות את חסדי ה' על עם ישראל" - שאם נבוא לגדולי הדור, לצדיקי הדור, ליחידים, ליחידי הסגולה שיראה שהם לא מוטרדים, הם לא מבולבלים ונראה אותם שגם הם חיים את המצב, גם הם חיו את השואה, גם הם חיים את הפיגועים, הם ממשיכים הלאה את סדר יומם, אם נראה את גדולי הדור, יחידי סגולה כך, אז לנו פשוטי העם, בית ישראל וגם לבית אהרן זה מספיק, אני לא צריך להבין הכל, העיקר שרב חיים קיינבסקי מבין, שהצדיקים מבינים.

אומר רב מרדכי מצ'רנוביל: "אתם כולכם בוכים ולמה? כי יש לכם קושיות, אתם ראיתם אשה מתפרצת ובוכה: רבי, הציל אותי! מה, אתם חושבים שלי זה לא כואב? אבל מה ביכולתי לעשות אם הֵרְאוּני משמים שגם גזירת הקנטוניסטים הנוראה כולה חסדים עליונים מכבשונו של הבורא יתברך" – גילו לי משמים – "כיצד אוכל איפה להתפלל על ביטולה? אז המשכתי בקידוש, אבל הייתי מוכרח להסביר לכם שלא תחשבו שאני אטום ואדיש, גם אני חי את המצב"!

אוי רבש"ע אם אנחנו רואים את גדולי ישראל שעברו שואה:

אם האדמו"ר מבלז שִׁיכֵּל את כל משפחתו, אם האדמו"ר מגור שִׁיכֵּל את כל משפחתו ונשאר לבד, אם האדמו"ר מקלויזבורג שִׁיכֵּל אשה ו-11 ילדים, לא נשאר כלום והמשיך הלאה לעבוד את ה', אז כנראה שיש אצלם בחינה של "יאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה'". נכון שזה כואב וכואב, אבל הם יודעים "סוֹד ה' לִירֵאָיו" (תהילים כה, יד).

אז מה אתה שואל קושיות?! באיזה רמה אתה? האם טעמת פעם טעם של תורה? באיזה דרגת קדושה את נמצא? מה אתה שואל שאלות?! די לך שגם הם חוו את השואה והם סבלו יותר ממך, ובכל זאת הם אומרים: "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" – הם שרים ורוקדים בהלל – כך אומר ר' מרדכי מצ'רנוביל.

ואולם בצרת יוסף, יעקב אבינו לא ידע. ודאי שהוא האמין שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, אבל היו לו קושיות, הוא לא הבין מה קרה, הבן החי שהוא חשב שהוא מת, שהוא לא קיבל עליו ניחומים.

אחי יוסף ידעו שהם מכרו אותו, אבל היכן הוא נמצא, את זה הם לא ידעו. הם חשבו שהישמעאלים לקחו אותו למדבר, כך חז"ל אומרים במדרש תנחומא.

למה למדבר? כי הישמעאלים יושבים במדבר סעודיה, במדבר הערבי. וממתי יש להם קשר לארץ הקודש? ממתי קיים המושג "פלאסטין"? זה הרי בלוף! אז הם סברו שאם הם מכרו אותו לישמעאלים, אז הם נמצאים בסעודיה, אצל הבדואים, בני ישמעאל, דבר חדש בא לעולם – פלאסטין...

"אֲנִי יוֹסֵף" השיב על כל השאלות. "אני ה'" יפתור את כל התמיהות!

מיהו הפתי אשר יבקש להבין מהלכי שמים? מהלכי קֵל?

מיהו הפתי אשר יַשְׁלֶה עצמו לומר במה שלא הבין במוחו הקטן ובשכלו הזעיר, שאינו קיים?

מיהו הפתי אשר אם לא הבין פשר, יסכיל וימרוד ויוריד את הכיפה?

שוטה! חכה! "אני ה'"!!!

וכעת ללקח הבא: "וַיִּתֵּן אֶת-קלוֹ בִּבְכִי...וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (מה, ב-ג).

מביאים חז"ל במדרש וכל המפרשים מדברים על כך, בנוסף ל"חפץ חיים". אבא כהן בר ברדלא אמר מדרש (בראשית רבה צג): "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, יוסף הקטן שבשבטים, וכשהוא אמר להם "אֲנִי יוֹסֵף", לא היו יכולים לעמוד בתוכחתו" – איזה תוכחה?! – "הא דכתיב: "וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" – כולם תפסו הלם – "לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא (זה שיחה בפני עצמה מה זה "לפי מה שהוא") על אחת כמה וכמה".

מה לומדים חז"ל? שאם ב"אֲנִי יוֹסֵף", לא יכלו לעמוד בפניו, התביישו מפניו, מי אנחנו שאנחנו נוכל לעמוד ביום התוכחה שהקב"ה יוכיח כל אחד ואחד מאיתנו?! מה נעשה? על אחת כמה וכמה.

שואל הרב מבריסק, שואל רב אייזיק שֶׁר ראש ישיבת סלובודקה ועוד הרבה: "איזה תוכחה יוסף הוכיח את אחיו שמזה לומד אבא כהן ברדלא, מה יוסף הוכיח את אחיו, שהוא הקטן שבשבטים שלא יכלו לענות, שהקב"ה יוכיח קל וחומר על אחת כמה וכמה? איזה תוכחה אמר יוסף לאחיו? הרי יוסף לא דיבר עימם שום מילת תוכחה, שום מוסר, יתירה מזו, הוא אומר להם: "וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ...וְעַתָּה לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אתִי" (מה, ה-ז) – האם הוא מאשים אותם?! לא! אדרבא. ואם כן ממה נבהלו? ממה התביישו? הוא לא הוכיח אותם בכלל! יתירה מזאת, הוא הרי בכה, הם ראו אותו בוכה שכל מצרים שמעה, אדם בוכה הוא מוכיח?

שואל הרב מבריסק: אם כן, איזה תוכחה היתה כאן שאבא כהן ברדלא מוציא מכאן שמה הוא הוכיח ולא יכלו לענות אותו, אף הקב"ה יוכיח כל אחד מאיתנו לפי מה שהוא?

מביא הרב מבריסק את דברי הדוד שלו, רבי אברהם בּוֹרוּך, אחיו של רב חיים מבריסק שאומר כך: הוא באמת לא הוכיח אותם, הוא בכה, אדרבא הוא כל הזמן הרגיע אותם, ובכל זאת הוא אמר להם תוכחה.

אתם חושבים שתוכחה זה כאשר אומרים לאדם: אתה אשם?! אתה כלומניק? האם זה תוכחה? תוכחה זה מלשון הוכחה! להוכיח. ומה זה הוכחה? לומר לשני דבר אמת.

אומר רבי אברהם בּוֹרוּך: "כשאמר להם מתוך בכי, "אֲנִי יוֹסֵף", היתה כאן תוכחה נוראה". למה? "כי מיד הכירו ש-22 שנה הם חיו בטעות ובדמיונות" - הם דמיינו שיוסף הוא כזה, הם חיפשו אותו בשוק של פרוצות, הם גזרו עליו דין מוות, הם אפילו לא העלו על דעתם שכל מה שקורה להם זה יוסף, הם ראו אולי שהוא דומה לאבא שלהם, אבל הם לא יכלו לומר: זה יוסף, למה? כי הם היו רחוקים מהמחשבה הזאת כרחוק מזרח ממערב, הם היו בטוחים שהוא גוי, כי יוסף מסתובב, הוא פרחח במצרים. אז הם לא העלו על דעתם בכלל, ברגע אחד הוא בוכה ומרגיע אותם ואומר להם: "אַל-תֵּעָצְבוּ" והם מקבלים את זה כתוכחה נוראה שכל ה-22 שנה הם חיו בטעות ובדמיונות.

אומר הרב מבריסק: "כך לעתיד לבוא (ואני לא מדבר עכשיו על אחי החילונים שהם חיים בטעות, אני מדבר עלינו!) כשיבוא הקב"ה ויוכיח לכל אחד ואחד לפי מה שהוא, יתברר לכל אחד ואחד מאיתנו שכל חייו היו מושתתים על טעויות ודמיונות ואין לך בושה גדולה יותר, ממה שיוכיחו לך שחיית בטעות! שכל התיאוריות שפתחת לך היו שגויות" – היפך האמת – "שכל טענותיך, נימוקיך והסבריך היו טעות אחת גדולה, קונצפציה מעוותת ואווילית מראשיתה ועד סופה, אין לך בושה גדולה יותר מאשר שבסוף ימיך תיווכח שהחמצת את עצמך! וכל אשר יגעת היה לריק וכל אשר ילדת היה לבהלה, כי לא נתת לעצמך את ההזדמנות לגלות את האמת, נתפסת לקונצפציות המודרכות ע"י הרצונות, האגו והמידות המגונות שלך! המידות הרעות שלך בנו לך תיאוריות!" - ולמה? – "כי גאוותך ורום לבבך הובילוך לשאול תחתיות, וכבר אמרו כי אש הגיהנום היא אש הבושה מפני האמת האלוקית!" – אתם יודעים מה זה אש הגיהנום? האש הכי קשה, הכי שורפת, הכי מצערת בגיהנום, זה אש הבושה, לעמוד מול האמת בעולם האמת ולומר: טעיתי, הפסדתי, החמצתי, בניתי תיאוריות.

בעולם השקר, בעולם הזה, כל אדם חי עם כל מיני תיאוריות ודמיונות והכל מודרך על פי השקר, האגואיזם והמידות המגונות שלו, הכל מודרך ע"י שוחד אישי, וכך הוא חי.

מוסיף רב אייזיק שר ששואל את אותה שאלה: מה התוכחה היתה כאן איזה תוכחה?" ועונה: "השבטים היו בטוחים שכל מעשיהם אמת וצדק, אלא שיתפו את הקב"ה במעשיהם וצירפוהו במנין להטיל חרם לבל יגלה אחד מהם ליעקב את דבר המכירה והקב"ה לא גילה" - ומה הם אומרים? הרי הקב"ה לא גילה, הוי אומר, שהקב"ה הסכים על ידינו. ועובדה שאם הקב"ה לא גילה ליעקב אבינו כל כ"ב השנים שיעקב נעדר מן הבית, סימן שהצדק איתנו.

היה להם פעם הרהור ברגע של קושיות ותמיהות. הרהור של: אולי היינו פעם צריכים לרחם עליו, אבל זה משפט צדק. מה פירוש הוא יבוא ויגיד שאנחנו נשתחווה לו? הם היו בטוחים שכל מעשיהם היו לשם שמים, שכל מעשיהם נעשו על פי רוח הקודש שהסכימה עימהם, שהרי ה' הסכים עימהם. זה לא אנשים פשוטים, זה אנשים שהיו משוכנעים ששמים מסכימים איתם, והנה, לפתע פתאום נוכחו לדעת בגדלותו של יוסף ובקיום חלומותיו.

טוב, ומה עם רוח הקודש? הרי משמים הסכימו!

ועונה רב אייזיק: "שאפילו על רוח הקודש אין לסמוך, ואף לא על הסכמה אלוקית שהיא מן השמים!" – הקב"ה לא גילה, הקב"ה השתתף עימם בחרם וגם מזה הם ראו שאין ללמוד. הם לא צדקו. עובדה: הנה יוסף!!!

ומכאן שצדיקים לא יכולים לסמוך על רוח הקודש. מה פירוש? למה?

ועונה הרב מבריסק ואומר הרב שך בספרו, והגמרא במכות י' אומרת: "בדרך שאדם רוצה לילך לשם מוליכין אותו" – העולם הוא בחירי, כי אדם בעל בחירה ומוליכים אותו גם בדרך החטא והטעות. אם אדם מעמיד את עצמו על דרך החטא מוליכים אותו, אולי לא מציעים לו, אבל מוליכים אותו. מה פירוש "מוליכים אותו", אבל הוא בעל רוח הקודש?! אז רוח הקודש מטעה אותו. ואם הקב"ה השתתף איתם והם שיתפו אותו ועובדה שהוא לא גילה, האם זה ראיה שהם צודקים?! לא! הם לא צודקים, גם זה לא ראיה - "כי אדם קובע וגוזר על עצמו באיזו דרך יוליכוהו ואין מעכבין מן השמים ולאנשים גדולים כמו שבטי קה רוח קודשם מסייעתם. ובאותו רגע ששמעו מפיו: "אֲנִי יוֹסֵף", הובהרה להם האמת ואז הם עשו בן רגע את חשבון הנפש וגילו את הנקודה החבויה דקה שבדקה בעצם הם שנאו אותו וקינאו בו, בדקי דקוּת, והשנאה הזאת קלקלה את השורה, את שורת השכל האנושי שלהם. עד כדי כך שהם החליטו וקבעו קביעות והם שיתפו את הקב"ה והם חשבו שזו האמת.

איך אמר פעם אחד הצדיקים?

אנחנו אומרים את זה בסוף תחנון: "וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ" החטאים הכי גדולים, זה כשאדם חושב שזה "לְמַעַן שְׁמֶךָ", הוא חושב שזה קידוש ה', הוא חושב שזה צודק. רבותי, יש אנשים שנדמה להם שרוח הקודש מסייעתן, יש אנשים שנדמה להם שה' מסכים איתם וזה "לְמַעַן שְׁמֶךָ", וצריך לבקש על זה "וְכַפֵּר עַל חַטּאתֵינוּ" – כך שמעתי בשם אחד הצדיקים הקדמונים.

וברגע שהוא אמר להם "אֲנִי יוֹסֵף" הכל הובהר להם, הם טעו! הם נתפסו לקונצפציה שהודרכה ע"י מידות, דק שבדק שהם לא תיקנו עדיין. אנחנו מדברים על שבטי קה, ומי אנחנו שנדבר, אבל כך חז"ל מסבירים: "לא העלו על דעתם. ועד כדי כך שהקונצפציה שהם נתפסו לה, לא נתנה להם אפילו לחשוב לרגע בכל הקושיות והתמיהות והמצבים המוזרים, לא נתנה להם לחשוב על תסתכלו עליו, הוא דומה לאבא. למה? כי הם היו רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהמחשבה שבעצם הוא צדק וממילא הוא יוסף – "עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ", שֵׂכֵל להם ולא יבינו.

מה נענה אנו האיזובים שאיננו ברי סמכא, איננו בעלי רוח הקודש, איננו מסוגלים להשביע שמים וארץ ולצרף את הבורא יתברך למנין שלנו, איננו מסוגלים להטיל חרם ולשתף את הקב"ה שכל מהותנו נגיעות, רצונות, אינטרסים אישיים, מידות שאינם מתוקנות ואנו מרשים לעצמנו לדבר גבוהה גבוהה - אנחנו מבינים הכל, מחווים דעה בכל, מסיקים מסקנות, מחרימים בנינים העומדים ברומו של עולם" – חכה! יש לך שאלות? יש לך תמיהות? חכה! עד שתשמע אני ה'! ותשובתנו: לא! כי אצה לנו הדרך ועל בינתנו אנחנו נשענים ומסיקים מסקנות ועל פי זה נוהגים הנהגות. ואני לא מדבר על אחינו החילונים, אני מדבר על עצמנו, מה המסקנה? יותר ויותר דבקות בתורה הקדושה שהיא תורת אמת, יותר ויותר קבלת מרות של גדולי תורה, והרבה הרבה תפילה לבל ימוטו אשורינו.

וברוח הדברים אני מסיים בדברי הרב שך: "וביום הדין תתגלה לאדם האמת בכל עוצמתה ואין לך עונש חמור יותר כמו הבושה על טעות שחיית על פיה, עד כמה שיקול דעתך שהיית כ"כ בטוח בנכונותו, דיברת בשמו באמצעות כל מיקרופון, בכל מדיה אפשרית, עד כמה כל הדברים שדברת במיקרופונים, בעצרות עם


פרשת ויחי

"וַיְחִי יַעֲקב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה" (מז, כח).

פרשת ויחי היא פרשה אחרונה לספר בראשית – ספר היצירה.

הגרעין הראשון של עם ישראל בן 70 נפש כבר מצויים בארץ לא להם – בגלות מצרים.

טו"ב שנים – 17 שנה הם נמצאים בגלות מצרים לקיים את אשר נאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: "יָדעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אתָם...וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (טו, יג-יד).

אומרים חז"ל הקדושים: "כל עוד היה יעקב אבינו חי ואחד מן השבטים בחיים, לא החל קשי הגלות השעבוד" – בעוד השבטים בחיים, אמנם הם היו בגלות אבל חיו כאצילים. "בפרשת השבוע מתארת התורה הקדושה את פרידתו של יעקב אבינו מבניו ומצאצאיו. הפרידה באופן טבעי ומתבקש מוקדשת לציווים אשר יצוה אביהם של עם ישראל לבניו אחריו" - הרגעים האחרונים של יעקב אבינו מוקדשים לאשר יצוה האב את בניו אחריו, עד עולם – "לדברי תוכחה ובעיקר לברכות" - יעקב אבינו מברך את בניו וצאצאיו עד עולם.

כמו שאמר הכתוב בפרשת השבוע: "וְזאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אתָם" (מט, כח).

אומר רש"י חז"ל: כתוב כאן "וְזאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם", דיבור זה לשון קשה, לשון תוכחה, את שבטים: ראובן, שמעון ולוי הוא הוכיח, לאחר מכן כתוב "וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ" את כולם הוא בירך. יעקב אבינו ידע כי פטירתו מתקרבת, הוא ציוה, הוא הוכיח את מי שצריך ובעיקר הוא בירך.

אומר "אור החיים" הקדוש: מה זה "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אתָם"? פירוש: "הראוי לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו" - אנחנו מברכים. אנחנו יודעים מה לברך?! ברכה זה שפע, ברכה זה שאדם ימצא את עצמו ויעשה את המוטל עליו משמים, אבל אנחנו יודעים מה מוטל עלינו?! כשהיו נביאים, הנביאים גילו לכל אחד מהי תכלית בואו לעולם, במה הוא צריך להשים מבטו ומגמתו כל חייו. וממשיך "אור החיים" ואומר: "יעקב אבינו לא היתה לו ברכה כללית, אלא הוא בירך כל אחד ואחד כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת המעלה" - יש נשמה שמעלתה כהונה, יש נשמה שמעלתה מלכות, יש לויה, יש גבורה - להוביל את מלחמות ישראל, ויש עושר והצלחה וכו', אינו דומה אדם לאדם, כשם שפרצופיהם אינם דומים, כך משימותיהם אינן דומות. לכל אדם יש את המשבצת שלו, את התפקיד שלו, את הייעוד שלו, אשר הועיד הקב"ה לו ולו בלבד, אף אחד לא יכול למלא את מקומו. כל שבט היה לו תפקיד, ויחד כל ה-12 שבטים, יחד שבטי ישראל, זה עם ישראל, על מעלותיו. כל אחד יעקב אבינו בירך שיצליח בייעוד שנועד לו לפי שורשו וע"י זה (=12), היינו ברכת 12 השבטים, יושפע שפע רב בכל העולמות, יחד התאחדו כל הברכות לברכה אחת כוללת – ברכת בני ישראל.

ומכאן נלמד שהברכה שמברך אדם את בניו לפני פטירתו, היא הברכה החשובה ביותר והמשובחת. כאשר נפרד מן העולם ראוי שיברך את בניו ואת יוצאי חלציו, כמובן אם הוא בהכרה, אם לא אז לפני כן, כשאדם רואה שמתקרבים ימיו ראוי הוא לברך את צאצאיו בברכת קודש, כי אז דעתו נכונה ומזוככת מכל מחשבות רעות ובזמן זה כשהוא משוחרר מכל נגיעות ואינטרסים ומכל מיני מחשבות בלתי רצויות, ראוי שיחול עליו שפע מן השמים ויועילו הברכות. וכן מצינו כיוצא בזה, שבירך משה רבינו ע"ה, רועה ישראל, רבן של כל ישראל, את צאן מרעיתו לפני מותו שנאמר: "וְזאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ משֶׁה וכו'" (דברים לג, א). מכאן אנחנו למדים שראוי לכל אדם שיצווה, יאמר, יברך, את בניו לפני פטירתו, כי יש כח מיוחד בברכה בטרם אדם מסתלק מן העולם, כי הוא מזוכך, הוא נקי, נטול נגיעות, הוא רוצה את הטוב האמיתי שיהיה לבניו אחריו.

"וַיְחִי יַעֲקב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה" (מז, כח)

אומר הנצי"ב מוו'לוז'ין בפירושו "העמק דבר": "ומיעקב אבינו סימן לבניו" – מעשה אבות סימן לבנים – "שעיקר חיותם ורוב השנים בגלות" - עם ישראל עד ביאת המשיח, רוב ימיו, רוב שנותיו, הם חיים בגלות, כמו יעקב אבינו. יעקב אבינו בנה את עם ישראל בגלות ארם, חייו האחרונים והטובים שבהם היו בגלות, אע"פ שהובטח לו ארץ הקודש, ארץ נחלת אבות, אעפ"כ הוא לא היה בה הרבה זמן, הוא ברח והיה בגלות, הוא בנה את ביתו בגלות, הוא סיים את חייו בגלות, וכמובן סוף טוב הכל טוב והוא הובא לקבורה במערת המכפלה. נאמר "וַיְחִי יַעֲקב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" – החיים הכי טובים של יעקב, חיי השלווה שלו היו דווקא בארץ במצרים. (מוזר, אבל ככה זה).

שואל הנצי"ב: ולמה עיקר חיותנו, עם ישראל, עד ביאת גואל צדק זה יהיה בגלות? למה רוב בניינו של העם היהודי מפוזר בגלות, בכל קצוות תבל? מדוע? ועונה טעם נפלא: "הקב"ה כבר גילה לאברהם אבינו: "וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאד מְאד..וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (יז, ב-ד) – אני ארבה אותך בריבוי טבעי, ומיד בפסוק הבא כתוב: "וְהִפְרֵתִי אתְךָ בִּמְאד מְאד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ" (יז, ו)" – שואל הנצי"ב: "כבר כתוב בפסוק הקודם "וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאד מְאד", אם כן מדוע הוא חוזר ואומר "וְהִפְרֵתִי אתְךָ בִּמְאד מְאד"? אם הכוונה לריבוי הטבעי, אז זה כבר נאמר בפסוק הקודם!!! אז מה זה "וְהִפְרֵתִי אתְךָ בִּמְאד מְאד" שוב?" (תקשיבו טוב: זהו סוד קיומו של העם היהודי) ועונה: מה שכתוב "וְהִפְרֵתִי אתְךָ בִּמְאד מְאד" אין הכוונה לריבוי הטבעי, זה כבר כתוב בפסוק הקודם, אלא לצורך ענין חדש אמר "וְהִפְרֵתִי אתְךָ", כדי שיהיה פרה ורבה בכל חלקי העולם, גם במונטריאול, וגם בלוס אנג'לס וגם בהונג קונג, וגם בקפטון, אין עם מפוזר ומפורד כמונו. [ובמאמר מוסגר: לצערנו, הפרטנרים שלנו (בני ישמעאל) מתחילים להיות מפוזרים ומפורדים כמונו, כדי לרדוף אותנו, להגביר את האנטישמיות בכל העולם, זה לא היה כך, כי אנחנו העם המפוזר והמפורד בכל העמים והם כיום, בגלל שגם הם מפוזרים, הם רודפים אחרינו בכל הגלויות – הם העלוקה שמוצצת את דמנו ומגבירה את השנאה נגדנו בכל אומות העולם, זה שייך לעקבתא דמשיחא]

וחזרה למה שדברנו: כל מה שנאמר "וְהִפְרֵתִי אתְךָ בִּמְאד מְאד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם", זה לא ריבוי טבעי, אלא שיהיה פרה ורבה בכל חלקי העולם בתפזורת, בין העמים – "וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם" באופן שיהיה בכוח זרע אברהם להשכיל את כל הגויים – אור לגויים. ולמה? שתהיה מלמד דעת לגויים, כמו שאומר הנביא ירמיה: "נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (א, ה) – עם ישראל עם סגולה יש לו תפקיד להאיר עיני הגויים באמונה כאברהם אבינו, במוסר, במידות, אעפ"י שהגויים לא קיבלו את התורה ויש להם רק 7 מצוות בני נח. ועוד, "וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ" – "כמו שלמה המלך, (שמלכים מכל חכמי אומות העולם באו אליו ללמוד חכמה, ואיזה חכמה? "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" – כי גם הם מצווים להאמין בה' שקל אחד בראנו) "שיהיה בכוחם להשפיע על אומות העולם להשבית עבודת אלילים מתוכם" – עם ישראל תפקידו ללמד את הגויים שיש קל אחד, להכרית את עבודה זרה, ולכן הוא מפוזר. ולמה הוא סובל? זה מפני חטאינו ואלמלא זה היינו אור לגויים והם היו מאירים לנו פנים, אבל מאחר ואנחנו חטאנו, אז האור לגויים משולב גם עם שנאת ישראל. ומסיים הנצי"ב: "עם ישראל יש לו תפקיד כמו שיעקב אבינו בא למצרים שהיתה אז עיקר היישוב בעולם, מרכז התרבות העולמי ועל ידו נתגדל שמו יתברך כשראו השגחתו של יעקב" – יעקב אבינו מציאותו במצרים היתה לימוד למצרים ולכל אומות העולם שיש אלקים כפי שפרעה עצמו הוציא את זה מפיו – "וגם אחרי שעם ישראל שועבדו קשות הכל ראו את יד ה' במצרים משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עדי מרום" – מכות מצרים, עם ישראל חי, הם עם הנצח וה' משגיח עליהם ועושה למענם ניסים – זה התפקיד של עם ישראל.

"וַיְחִי יַעֲקב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" – לא כתוב ויגר יעקב, או וישב יעקב בארץ מצרים אלא "וַיְחִי יַעֲקב", מדוע? כי הוא עשה חיים! אומר ה"חידושי הרי"ם" גאון פולין: "יעקב אבינו רומז על מידת האמת, כמו שנאמר: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקב"". ועם הכל באה התורה הקדושה ואומרת "וַיְחִי יַעֲקב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" לא קל לחיות בגלות מצרים, זו היתה גלות סוחפת לרעה, ועם הכל יעקב אבינו הצליח להפיק חיים, לחיות, אפילו בארץ מצרים שהיא ארץ התועבה, הוא נשאר יעקב אבינו וקידש שם שמים, בכוח מה? בכח של "וַיְחִי יַעֲקב" - בכח שהוא היה יעקב. אומר ה"חידושי הרי"ם": "עם מידת האמת אפשר לעבור את כל המיצרים, ולהישרד" – עם מידת האמת, אפשר לעבור את כל המצבים הקשים ולהשאר יהודי.

"וַיְחִי יַעֲקב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם", מה כתוב בפסוק הקודם, סוף פרשת ויגש? "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן" – בגטו שבנה והמציא יעקב אבינו. (שונאי ישראל לא המציאו את הגטו...) "וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאד" ומיד אח"כ כתוב "וַיְחִי יַעֲקב". מה ניתן ללמוד מזה? חז"ל דורשים סמיכויות, מסר חשוב. אומר ה"כלי יקר": "רמז בסמיכות זו כי יעקב אבינו לא מת!" אם כן, "בכדי חטנו אדם חי? בכדי ספדוהו? בכדי קברוהו?" - וכי חנטו אדם חי?! חונטים אנשים מתים! האם מספידים אנשים חיים?! האם קוברים אנשים חיים?! מתי הוא מת?! מתרצת הגמרא: מקרא אני דורש: "וְאַתָּה אַל-תִּירָא-עַבְדִּי יַעֲקב נְאֻם-ה' וְאַל-תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם" (ירמיה ל, י). מה כתוב כאן? "כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת-זַרְעֲךָ" – מילא "וְאֶת-זַרְעֲךָ", הקב"ה ישיב את נידחנו מארבע כנפות הארץ, אבל מה זה "כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ" אותך? הרי יעקב כבר מת מזמן! אלא אומרת הגמרא: "מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים" - "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר"!

שואל ה"כלי יקר": מה הגמרא תירצה כאן? וכי אדם חי חונטים, או קוברים?! והרי הוא מת! ועונה: "כל מי שמניח בנים אחריו דומה כאילו אינו מת, כי ברא קרא דאבוה" – מי שמניח אחריו בנים, צאצאים, אינו מת, כי בן הוא ירך של אבא. הקב"ה סידר שבן ממשיך במקום שאבא פסק, יתרה מזו, הוא מזכה את אביו, (זה קונטרה אחת), הבן הוא ירך של האבא וחלק מן האב כלול בבן. אז אב מת, אבל הבן נמצא, הוי אומר, שהחלקים של האבא נמצאים פה בעולם, איפה? בבניו, בבנותיו, בנכדיו, בצאצאיו. ומכח זה: בן מזכה אביו. הוי אומר האבא כבר פסק מלחיות, הוא לא יכול להתקדם ולעשות מצוות וגם לא עבירות, אבל הבן ממשיך הלאה במסורת בית אבא, מסורת סבא, המצוות שהבן מקיים נזקפות לזכות האבא, הוי אומר שהאבא חי, כי הוא עושה עדיין מצוות, ומי עושה מצוות? הבן שלו, וזה נזקף לזכותו, ואומר ה"כלי יקר": "וע"י כך הבן מקשר את האב לעולם העשיה" - כי אדם שמת לא נמשך לעולם העשיה, אלא לעולם הגמול, הבן מקשר אותו לעולם העשייה, האב מתקדם. אז למה כתוב שהבן נקרא ירך של אבא? למה לא לב? כי ירך מלשון רגל, הולכת, האב ממשיך ללכת (- ולכן נקרא "ירך" ולא לב, ראש, או עיניים), להתקדם בחיים, למרות שהוא מת, הוא בכל זאת מתקדם באמצעות הבן. (לא כל אדם זוכה למות ולהשאר בחיים, בחינת יעקב לא מת, אלא רק אחד שמשאיר בנים אחריו שהם בעולם הזה חיים, שהרי אומר הכלי יקר, רשעים בחייהם נקראים מתים, כי הם עושים מעשים לא רצויים לבורא יתברך, אבל אם פרודוקטיביים שהם צדיקים והם הולכים בדרך אבות ויש נחת לבורא יתברך מהם, נחת לאביהם שבשמים אז האבא לא מת, אבל אם השאיר בחייו בן רשע, החשוב בחייו כמת, "וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר" (ישעיה לא, ג) - הבן אחרי פטירת האבא תפקידו לעזור לאבא למעלה, לשלוח לו חבילות אע"פ שהוא מת, אז הבן נקרא "עוֹזֵר" והאב אחרי פטירתו נקרא "עָזֻר" – נעזר, ואם הבן הוא רשע כי האב לא חינכו, אזי "וְכָשַׁל עוֹזֵר" – זה שאמור להיות עוזר כשל, "וְנָפַל עָזֻר" – אז העזור נפל, מת, כי אין לו בנים אחריו שימשיכו את מפעלו הטוב, ומה יש לו לאבי הבן?!) ממשיך ה"כלי יקר" ואומר: "ומקשרו לעולם העשיה, לעולם החיים" - דווקא יעקב אבינו שהיתה מיטתו שלימה, שהשאיר אחריו 12 בנים שכולם צדיקים, כולם הולכים בדרך אבות, ולפיכך אמרו יעקב אבינו לא מת, וזו סמיכות הפסוקים "וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאד. וַיְחִי יַעֲקב" כי ע"י "וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאד" עם ישראל שהיו לו הרבה צאצאים, שכולם הלכו בדרך אבות, בדרכו של יעקב, אז יעקב אבינו נשאר חי.

וראיה נפלאה לדברים, בעל הטורים: "וַיִּקְרָא יַעֲקב אֶל-בָּנָיו וַיּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (מט, א). לפני שהוא בירך אותם, הוא רצה לגלות להם את סוד הגאולה, ביאת המשיח, מביאים חז"ל, רש"י במקום: "ביקש לגלות להם את הקץ ונסתלקה ממנו השכינה והתחיל לומר להם דברים אחרים" - כולם יודעים שהוא לא הצליח להגיד להם, כי הסתלקה ממנו השכינה, ומכיון שהסתלקה ממנו השכינה והוא הרגיש שהוא לא יכול לגלות להם, אמר יעקב לבניו: שמא יש בכם חטא? אולי אתם לא צדיקים מספיק? אולי לא עשיתם תשובה? ואם כן החטאים שלכם מונעים ממני לגלות לכם את הקץ, יש בכם חטא? אמרו לו הבנים: "אבא, דקדק בשמותינו ולא תמצא בהם אותיות ח' וט'" - מה פירוש? בשמות כל השבטים יש את כל האותיות חוץ מ-4, ובינהם האות ח' והאות ט'. ולכן השיבו לו בניו: אבא, אין בנו חטא והראיה: שבשמותינו אין את האות חי"ת וטי"ת. ענה להם יעקב: נו, אז למה הסתלקה ממני השכינה? כנראה שאין בשמותיכם את האותיות ק' וצ' שזה קץ! אין בכם חטא, אבל כנראה, גם אם אין בכם חטא, אינכם ראויים לדעת את הקץ, כי סתם זאת בורא עולם והראיה אין בכם חי"ת וטי"ת, אבל גם אין בכם קו"ף וצד"י באותיות שמותיכם.

מה אנחנו למדים מכאן? אין בהם חטא! בני יעקב, שבטי קה, הם כולם היו צדיקים, לא היה בהם חטא, אם כן מיטתו של יעקב אבינו הייתה שלימה. מה זה מיטתו שלימה? היו לה רגלים, 12 רגליים ואף רגל לא התקפלה, לא התעמקה, זה נקרא מיטתו שלימה! הוא הלך למנוחות והשאיר אחריו 12 בנים שהם 12 רגליים מזכי אבות, אז יעקב אבינו לא מת כי כל חלקיו חיים הם. מכאן למדים חז"ל, אומר ה"כלי יקר": עמלנו, הם הבנים, אנשים משקיעים בחיים בכל מיני שטויות, את מרצם, את הונם, את בריאותם והם לא יודעים שהכל לא יתן להם מאומה בעבור שנות חייהם, אבל עיקר העמל, זה הבנים! אם אדם משאיר אחריו בנים טובים, הוא לא מת, הבנים גואלים את האבא בעולם האמת, וזה הסוד של "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" – לזכות את אבא, וזה הסוד של לימוד משניות, וזה הסוד של מעשי צדקה המרובים שהבנים אוספים אחרי פטירת האבא - הכל כדי להחיות אותו. אשרי אדם שזוכה לבנים עם מודעות כזו.

אומר בעל "באר משה" הצדיק מאוסטרוב זיע"א: "יעקב אבינו לא מת על שלושה אישים נאמר שהם לא מתו" – 3 אבות האומה: "יעקב אבינו לא מת (תענית ה) משה רבנו לא מת (סוטה ) ודוד המלך לא מת" - (כולם יודעים דוד מלך ישראל חי וקיים (רה"ש כה). האמת של יעקב לא מתה, אע"פ שבמילה אמת יש גם מ"ם ות"ם, אבל יש שם את האות א', הא' עם "אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ", אז במקום מת יש אמת והאמת היא נצחית שנאמר: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקב" (ולא מת ליעקב..) משה רבינו לא מת – תורת הנצח: ה' אמת, משה אמת ותו-ר-תו אמת! תורה שקיימת במצור ובמצוק, תורה קדושה שלא השלכנו מעלינו, ודוד מלך ישראל חי וקיים - מלכות ישראל, נצח ישראל, מלך המשיח חי! אבל אני מוסיף כאן עוד פרט: דוד המלך נתן לעם ישראל את סדר התפילה: תהילים! במצור ובמצוק מוציא היהודי מן הכיס את ספר התהילים והוא אומר לנו פרקי תהילים, את זאת הנחיל לנו דוד המלך, ועם ישראל אשר עתיד לבלות חלק גדול מההיסטוריה שלו בגלות, התהילים – התפילות, הבכיות והדמעות של עם ישראל לא מתו. ובכן, אמת ליעקב – נצחית, תורת משה – נצחית, התהילים של דוד המלך – נצחי. ומכוח זה, עם שדבוק באמת ליעקב ובתורת משה ואומר תהילים, עם כזה דבוק בחיים, הוא לא מת, הוא עם הנצח.

אומר הרבי מרוז'רוב: כל ה-3 שלא מתו: דוד, משה ויעקב הם בגימטריה 541 וזהו בדיוק הגימטריה של 'ישראל' (=541)!!! שהם לא מתו, ועם ישראל הדבוק בדרכם לא מת!

והרי זה נפלאות תמים דעים!!!

ולברכות:

הרבה לקחים יש לנו מהברכות. הנה, קודם בירך יעקב אבינו את יוסף, הוא המשביר, אח"כ הוא בירך את בניו מנשה ואפרים ואח"כ את כל בניו, שבטי ישראל.

נתחיל בברכה של יוסף, אומרת התורה הקדושה: "וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף וַיּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרעֶה אתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה. הַמַּלְאָךְ הַגּאֵל אתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" – שואלים חז"ל, כולם (רשב"ם, השל"ה, הרמב"ם): "וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף"?! הרי הוא לא בירך כאן את יוסף, אלא את בניו שנאמר "הַמַּלְאָךְ הַגּאֵל אתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים", אז למה כתוב כאן שהוא בירך כאן את יוסף?! וזהו היסוד הגדול של פרשת השבוע. אומר הרשב"ם: (רבינו שמואל בן מאיר, נכדו הגדול של רש"י, אח של רבנו תם שהראשונים אומרים שאליהו הנביא היה רגיל בבית מדרשו, שרוח הקודש לא עזבה אותו) הברכה הגדולה ביותר שניתן לברך את יוסף הוא: שיהיה לו בנים טובים! הברכה הגדולה ביותר שניתן לברך הורים: זה נחת מהילדים! לא כסף ולא זהב למרות שגם זה צריך בשביל לחתן אותם, רק נחת נחת, ונחת. אומר הרשב"ם והשל"ה הקדוש: ברכת הבנים היא ברכת האב. אז אם הוא מברך את בניו "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי" זו השמחה הכי גדולה להורים. [במאמר מוסגר: תמיד אומרים נחת יהודי, למה תמיד אומרים זאת? וכי יש נחת אחר חוץ מזה? כשאומרים נחת, ודאי מתכוונים לנחת יהודי! בשביל מה צריך להדגיש אידיש נחת?! אומרים על זה: כדי להדגיש אידיש נחת, ולא נחת עשוים! מה, לעשו גם היה נחת?! כן! כתוב בתורה שהיה לו בן בשם רעואל ולרעואל היה בן שנקרא נחת ובאלופים של עשו כתוב: אלוף נחת. אז בא עם ישראל ואומר: שיהיה לך נחת, אבל לא נחת של עשו שהוא היה שולף חרב והיה מומחה בדו קרב, אלא נחת יהודי, ויש שמוסיפים שמשאת נפשו של יהודי לגדל בנים שיהיו אלופים בתורה ולא אלופי שחמט, או באגרוף ולא באתלטיקה, או כל אלוף בכל תחום אחר, נחת יהודי שהבן הולך לבית הכנסת ואומר: ברכו את ה' המבורך!!!

מביא בעל "חכמה ודעת": "וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף", לא בירכו בחוכמה ולא בעושר, אלא בירכו בבנים טובים שנאמר: "יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים", כדי ש"וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי" וזוהי התכלית שיהודי צריך לדעת מהו היעד והתכלית כשהוא מגדל ילדים, ומהי ברכת הבנים טובים הנלמדת מפרשת השבוע? מה זה בנים טובים? מה זה נחת? והתשובה: "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק", מה פירוש הדברים? מה טמון בפסוק זה? והנה לקט פירושים מקדמונינו:

אומר ה"כלי יקר": "שיקרא להם כל מה שמורה עליו שמי ושם אבותי" – שיקרא להם כל מה שטמון בשמי, יעקב ושם אבותי, שהמשמעות של שמות האבות – אברהם, יצחק, וישראל – יקרא בהם - זה נחת ופשר הדבר: שם הדבר יורה כי שרית עם אלקים ואנשים ויכלת להם! יעקב אבינו בירך: "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי" – ישראל – "כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (לט, כט) – שתוכל להיאבק אפילו עם אלהים, מלאכים, עם השטן שלא יוכל להכריע אותך, עם כל אדם שמבקש להעביר אותך על הדת שנאמר: "צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים" (שמואל ב כג, ג). ומה זה שם יעקב? "וְיָדוֹ אחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו" זה השם יעקב, ומהי המשמעות? ועל דרך הפשט: אל תתן לעשו להשתולל, תחזיק אותו ברגליים – "בַּעֲקֵב". אבל יש כאן משמעות עמוקה יותר, ממשיך ואומר ה"כלי יקר": "וְיָדוֹ אחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו" – זה מה שעשו דורך ברגליו. עשו דרכו לרמוס את כל הערכים היהודיים, עשו בז להם, עשו מזלזל בהם, לכל היקר והקדוש לנו: חמץ בפסח, חזיר, ספר היוחסין של עם ישראל, מנהגי ישראל, הכל הוא בז להם, במה שעשו דורס בעקביו, שם נמצאת היד של יעקב! הוא מרים את היקר והקדוש שעשו רומס, הוא מרים את זה מתחת לרגליו של עשו, מתחת ל"עֲקֵב" (מה זה עקב? כרוצים לדרוך על משהו חזק, דורכים בעקב, כי יש שליטה עליו) ויעקב מרימם, ומגגפם ומחבקם ונושק להם ומבקש מהם סליחה. אתם יודעים מה ההבדל בין יעקב לעשו? עשו רומס על כל יקר וקדוש, על רוח ישראל סבא, על מורשת יעקב ויעקב "וְיָדוֹ אחֶזֶת בַּעֲקֵב" – איפה הידיים שלו נמצאות? במסרק?! בתסרוקת?! לא! ידו נמצאת למטה, הוא מתכופף להרים את כל הערכים המקודשים שעשו רומס אותם. מה שבזוי בעיני עשו, בעיני יעקב הוא יקר. מה שיקר בעיני עשו בעיני יעקב הוא מוקצה! וה"חזון איש" מוסיף: מה שהוא אוהב אנחנו מתעבים, מה שהוא שונא אנחנו אוהבים!

ומה מורה שם אברהם? אברהם – "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" אומר הנצי"ב: התפקיד שלנו זה מגדל אור לעמים שכל אדם בעולם יאמר: מה נאים מעשיו של בן ישראל – קידוש ה' וע"י כך להכרית את העבודה זרה שבעולם, להחדיר אמונה כפי שאברהם אבינו החדיר של "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, נקיון כפיים, לא לגנוב מהגוי, לא לרמאות את הגוי (נסיונות שיש ליהודים בחו"ל) כדי שהגוי יגיד: יש אלקים בשמים. ושם אברהם מורה גם על עוד דבר, מה זה שם אברהם? אברהם גימטריא רמ"ח, לפני שמל את עצמו נקרא אברם גימטריא רמ"ג, כשהוא מל את עצמו, הוא שלט על כל רמ"ח אבריו, יעקב אבינו מאחל לבניו אחריו: "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" – תשתדלו לשמור, לשלוט על רמ"ח אברים, שיהיו כל האיברים מסורים בידך, שליטה על העיניים, שליטה על האוזניים, שליטה על הפה כשצריך, שליטה על היד או על הרגל (לא להרים יד או רגל על חבר).

ומה זה ושם יצחק? ה"כלי יקר" אומר: יצחק יורה כתרגומו וחדי – שמחה! יצחק הוא מידת הגבורה – פחד יצחק ומצד שני שמחה, שתמיד השמחה תהיה במעונם של בני ישראל, שמחה בכל המשמעויות, אין שמחה כהתרת הספקות: שמחת התורה, שמחת הבית והילדים, כל השמחות ששייכים בעולם.

"אור החיים" הקדוש מבאר קצת אחרת: "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי" - "וְיִקָּרֵא" מלשון יקר וכבוד, שע"י ילדי ישראל יגיע ייקר, כבוד ל"שְׁמִי" – לי יעקב ול"וְשֵׁם אֲבתַי" – אברהם ויצחק. מה פירוש? שהאבות שלנו לא יתביישו בנו, כמו שאומר שלמה המלך במשלי: "גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק" (משלי כג, כד) – אבא שצדיק שמח בעולם הזה ובעולם הבא שיש לו בן צדיק, הוא שמח, יש לו כבוד, או כפי שאומר שלמה: עטרת זקנים, עטרת בני בנים.

ואומר ה"כלי יקר": "ואיך יגיע ייקר וכבוד לשם האבות? באמצעות הכנתן ההגונה ודרכם הישרה – חינוך ילדים", לגדלם לתורה ולחופה ולמעשים טובים, כדי שעי"ז יהיה לך כבוד מהם. ועוד דבר אומר "אור החיים": מה זה הברכות של יעקב? וזה צריך להיות התמרור של כל הורה בבואם לגדל ילדים, כי יהיה להם כמו שהקב"ה סולח בשם אברהם, יצחק ויעקב, הוא שם את שמו עליהם, אלקי אברהם, אלקי יצחק, ואלקי יעקב, כך הקב"ה יזכיר את שמך, כמו שהוא מזכיר את שמות האבות. כי יהיה להם חיבוב הזכרת שמם שבשמים יזכירו את שמם באותו חיבוב, כמו שמזכירים את אברהם יצחק ויעקב, וזה נאמר: "הֲבֵן- יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד" (ירמיה לא, יט) אפרים, זוהי הברכה שבירך יעקב את יוסף שהבנים שלך יהיו חביבים כי שמו של אפרים נתייקר בעיני ה' ומזכירו בחשק ובחיבה.

אומר בעל "חוכמה ודעת": (אלו מסרים חשובים, לפי טעמי:) "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק" – שיהיו ראויים להקרא שהם מזרע אברהם, יצחק ויעקב, שלא יביישו את האבות הקדושים. אתם נקראים בני ישראל? אתם נקראים יהודים? אתם נושאים על עצמכם את השם "בני ישראל", בני אברהם יצחק ויעקב? שלא תביישו את הפירמה שאתם נושאים על עצמכם, שלא תביישו את האבות שעל שמם אתם קרויים. אתם יהודים! כי אם אתה תקרא אברהם ואתה תחיה אורח חיים כמו ישמעאל, (לפני שעשה תשובה) או תקרא יצחק ותהיה כמו עשו ולא כמו יעקב, אתה מבייש את השם שאתה נושא על עצמך, רבש"ע - "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי" שיהיה כבוד לאבות הקדושים, היינו, שהשם שאתם נושאים על עצמכם לא תשאו אותו לשוא, אם "לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" אז אל תישא גם את שם האבות לשוא, כי כל שם אומר קדושה, יהדות, רוח ישראל סבא.

ממשיך וכותב בעל "חוכמה ודעת": יש כאלה המתפארים בייחוס שלהם - הוא נכד של של ר' אלימלך מליז'נסק, הוא נכד של הגאון מוילנא - כל אחד מתפאר בהיותו נכד, צאצא של גדולים וצדיקים. יעקב אבינו מלמד אותנו בפרשת השבוע שייחוס טוב זה לא שאתה מתפאר שאתה צאצא של ההוא בדרך שאתה הולך לבלומפילד בשבת, לא! יעקב אבינו מלמד אותנו שייחוס טוב הוא רק אם האבות אינם מתביישים ששמם נקרא על הבנים. ייחוס טוב זה נקרא שגם האבות מתפארים בך, שאתה לא נושא את שמם לשוא – זה דברים עמוקים. ואל יאמר אדם: מה איכפת לי, אבא שלי נתן לי את השם אברהם... מה איכפת לי... לא! אתה מבייש את השם אברהם!!! וזהו שביקש יעקב אבינו שיהיו ראויים מנשה ואפרים לשאת את השם המכובד שהם נכדים של יעקב, שהם נינים של יצחק, שהם בני נינים של אברהם!

ועוד, "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי" - כל אחד מהאבות יש בו משהו מיוחד, "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי" - שיהיה ניכר בהם תכונות האבות הקדושים, ז"א, אתה אברהם?! – ניכר בך החסד של אברהם?! אתה גומל חסדים או שאתה קמצן ורשע ואוטם את ביתך בפני כל איש נדכה וקשיי יום?! מסירות נפש של יצחק יש בך? אמת של יעקב יש בך, או שאתה שקרן, נוכל, כזבן, רמאי, כמו לבן?! (לך למשרד הפנים, שנה את השם מיעקב ללבן...) אתה יעקב?! יש בך הגות לתורה ולאמת כמו שהיה ליעקב?!

אנו נקראים בני ישראל, יהודים, היהודי על שם מי הוא נקרא? על שם יהודה. מה זה יהודה? חשבנו פעם שכולנו נקראים יהודים?! אומר "רבנו בחיי": מה זה יהודה? יו"ד, ק"י, וא"ו, ה"א – שם הוי"ה במלואו נמצא בשם יהודה ועל שמו אנחנו נקראים יהודים, ואות דל"ת באמצע יש לכך הרבה פירושים: אחד אומר דל"ת על שם ש.ד.י, רבינו בחיי אומר עוד דברים. שמתם לב שהשם יהודי הוא קדוש, שם ה' נקרא עליך – שם הוי"ה!!! נו, אז איך אתה מבייש את שם הוי"ה? אתה יהודי?! אתה בא לחוץ לארץ אתה אומר שאתה יהודי ולא צרפתי. האם אתה באמת יהודי? האם יש לך שייכות ליו"ד, ק"י, וא"ו, ק"י, לשם יהודה?!

מוסיף בעל "החוכמה ודעת" בדרך רמז: "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק" – שעם ישראל יקראו בשמות המקוריים ולא כמו אלו המתביישים בשמות המקודשים. שעם ישראל ימשיך לקרוא: אברהם, יצחק ויעקב, ראובן, שמעון, לוי ויהודה, דוד, שלמה, משה ואהרן, ושמואל, ולא כמו אלו בעיקבתא דמשיחא המתביישים בשמות המקודשים, שמות אבותינו וקוראים לבניהם שמות חדשים, הם אומרים שהשמות האלו הם שמות גלותיים, אז הם מחפשים שמות חדשים, רח"ל, אתה מתבייש בשם אברהם, או יוסף? בוא איתי לביה"ס, כמה אברמ'לה יש בכיתה?! אין! כמה משה'לה יש? אין! רבש"ע, למי השארתם את השמות האלו? לחרדים?! השארתם לבני ישמעאל?! אצלם זה כך: אבו מוסא (משה), איברהים (אברהם), דאוד.., סלימן, יוסוף כל החמסנקים, כל הפתח, כל אנשי הג'יהאד המוסלמי, כל אנשי החיזבבאלה, רבש"ע, למי השארתם את השמות האלה? אתה מביישים בשמות של אברהם, יצחק ויעקב? אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה. (יש לר' חיים פלאג'י פרק שלם שהוא כותב על כך) ואני מוסיף: איך אפשר לעלות על קברי האבות במערת המכפלה, או על קבר רחל אימנו ולהתפלל על צרה ומצוקה, כאשר אנו באים לשם עם ילדים שהשמות שלהם חדשים, איך אפשר לבקש מהאבות כשאנחנו באים עם שמות חדשים ומביישים אותם? זה קיטרוג אומר רב חיים פלאג'י (הוא הרב הגדול של איזמיר לפני 250 שנה).

ומוסיף בעל "החוכמה ודעת": וזאת מלבד שכל השמות שנתנו על שם אברהם יצחק ויעקב, הם פעלו כבר טוב בעולם, אז אם יש איזה מחלה למישהו, אפשר לבוא לצדיק ולבקש ממנו: תתפלל על אברהם בן יוסף, אבל כשבאים עם שמות חדשים שהשמות האלה במהותם לא פועלים טוב, וצדיקים יודעים זאת בצירופי השמות, אז הצדיק אומר לשנות את השם, החיד"א כותב: לא להמציא שמות, רק לתת את השמות של אבותינו הקדושים שפעלו טוב בעולם, אז יש סיכוי שגם אתה תפעל טוב, שהילדים יפעלו טוב.

"הַמַּלְאָךְ הַגּאֵל אתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" אומר רש"י: "הַמַּלְאָךְ" – המלאך הרגיל להשתלח אלי בצרתי, כי אני מברך שהמלאכים שבאים לשמור עלי, ישמרו גם על הבנים שלכם, עד עולם. מביא אחד מגדולי החסידות בספרו "ארון עדות", ר' שרגא יאיר, נין ונכד ליהודי הקדוש מפשיסחא, הוא כתב תמיד רמזים בגימטריא, אז הוא כותב כך: "הַמַּלְאָךְ הַגּאֵל אתִי מִכָּל-רָע" – מיהם המלאכים השומרים על עם ישראל שאנחנו אומרים בקריאת שמע? מיכאל, גבריאל, אוריאל ורפאל והם גם ארבעת המלאכים נושאי המרכבה למעלה. הם ירדו להר סיני בראש. אומר יעקב אבינו שארבעת המלאכים האלה ישמרו עליכם: "הַגּאֵל אתִי מִכָּל-רָע" – ר"ת – ג-גבריאל, א-אוריאל, מ-מיכאל, ר-רפאל,

ומוסיף בעל "אהרן עדות" גם "הַמַּלְאָךְ הַגּאֵל אתִי מִכָּל-רָע" – כל הפסוק ללא וא"ו: "הַגּאֵל" ללא וא"ו, "אתִי" ללא וא"ו, בגימטריא גבריאל, מיכאל, אוריאל ורפאל, את זה מבקש יעקב אבינו, (איך אימא אומרת שהבן יוצא מהבית?! שהמלאכים ילוו אותך... זו ברכת יעקב!)

"וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי" שואלים המפרשים, האר"י הקדוש: בפס' זה יעקב אבינו מקדים את שמו לפני אברהם ויצחק, מדוע? היה צריך להגיד: ויקרא בהם שם אברהם, יצחק ושמי, מה פתאום הקדים את שמו? אומר האר"י הקדוש: "השם ישראל כולל את כל האבות והאימהות", אומר הזוהר הקדוש: יעקב כללא דאבוה, כל האבות נמצאים בתפארת של האבות, והיכן זה כלול? בשם ישראל: יו"ד – יעקב, יצחק, שי"ן – שרה, רבקה, ורחל, אל"ף- אברהם למ"ד – לאה, ז"א אם אתה ישראל יש לך בשם זה את זכות האבות והאימהות. ועל זה אמר "שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי", כי בשמי נכללים כל שמות האבות.

ועוד, על פי הזוהר הקדוש: יעקב אבינו הוא עמוד התורה, יצחק אבינו הוא עמוד העבודה, אברהם אבינו הוא עמוד החסד – גמילות חסדים, התנא באבות אומר: "עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (אבות א, ב). שמתם לב מה כתוב במשנה? התורה בראשונה, אח"כ עבודה ואח"כ גמילות חסדים, מביא הרבי מרוז'רוב ועוד מפרשים שלכן יעקב אבינו אמר: "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי" בתחילה, כדי שתשדלו יהודים לחנך את הבנים לפי סדר, להשקיע בילדים את שמי - אמת ליעקב שהוא יושב אוהלים, תורה!! לשלוח את הילדים לישיבות ואחרי שיש תורה - "וְשֵׁם אֲבתַי" – אח"כ עבודה (בחינת יצחק) וגמילות חסדים (בחינת אברהם). מתורה אפשר להגיע לעבודה ולגמילות חסדים, אבל מחסד וגמילות חסדים, אי אפשר להיות בן תורה.

"וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה" עכשיו הוא מברך אותם שכל אב בישראל יברך את בניו שיהיו כמנשה ואפרים. ולמה אפרים לפני מנשה, הרי מנשה היה מבוגר יותר? בא ללמדנו שראוי להקדים כבוד התורה לפני גדולת ההנהגה. גדול בתורה כבודו גדול יותר מאשר מנהיג בישראל, כמו ראש ממשלה. (גם אם הוא מהליכוד...) הכבוד שעם ישראל רוחש, הוא לתורה, התורה היא בכותל המזרח, שואלים: אבל כתוב הרי: זבולון לפני יששכר גם בברכות?! ויששכר יותר גדול מזבולון, זבולון היה הקמח! אומרים הספרים: תמיד הקדים זבולון ליששכר, מדוע?

אצל אפרים הקדים אפרים למנשה, כי מנשה היה איש ההנהגה על בית יוסף ואפרים בן תורה ולכן אפרים קודם, אבל אצל זבולון שהקדימו לפני יששכר, לפי שזבולון היה הגורם לתורה של יששכר, המחזיקים בה, "אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה", מה שאין כן מנשה ואפרים. זבולון תמיד נמצא בתורה קודם יששכר, כי בזכותו יששכר לומד, אבל מנשה ואפרים זה לא היה יחס של מחזיק תורה, אלא זה שתי הנהגות שונות - תורה והנהגת המדינה ולכן הם בורכו: "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה".

שואלים המפרשים: "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה", זו הברכה שאנחנו מברכים את הילדים שלנו ולמה דווקא באפרים ובמנשה?! למה לא ישימך אלקים כלוי וכיהודה?! למה לא ישימך אלקים כאברהם יצחק ויעקב? למה דווקא אפרים ומנשה שהיו הנכדים של יעקב? אגב ללוי היה גרשון, קהת, ומררי, פרץ וזרח.. מה פתאום מנשה ואפרים? וגם כשאנחנו מברכים את הבנות אנחנו אומרים: ישימך אלקים כשרה, רבקה, רחל ולאה, מביא בעל "אוזנים לתורה" קטע אקטואלי: כשראה יעקב אבינו את כל הגלויות עד קץ הימים, ראה את ישראל מפוזרים בד' כנפות הארץ רדופים ונעשקים, ראה את כל הגזירות שגוזרים עליהם בגלויות, ראה שרבים חללים הפילה הגלות בישראל, חללי הגוף – קידוש ה', חללי נשמה שמתו במיתת נשיקה, תרתי משמע. (מה זה מיתת נשיקה? שהגוף קיים ומתבוללים בעמים, התנשקו עם העמים... - מיתת נשיקה, שמעתם ביטוי יפה?) אשר הגויים האירו פנים והזמינו את היהודים להיות לעם אחד איתם, היהודים התפתו, כמו האמנציפציה. (מה היתה בשורת האמנציפציה? באו לאוקספורד, בואו לאונבריסטת ברלין... והיהודים שעד אותו זמן חיו במספרים מדוייקים שהם הקציבו ליהודים לאוניברסיטאות, שמעו את האמנציפציה, אז הם עזבו את הגטו היהודי והלכו לאוניברסטאות ושם הם התקלקלו, מה הרג את עם ישראל יותר מכל? לא המקל של הגוי, אלא החיוך של הגוי! באותם מקומות שחייכו אלינו, שם הרגו אותנו! איך אומרים: דבר אלי בפרחים... מסוכן מאוד) – ממשיך ואומר בעל "אוזנים לתורה": כמו האמנציפציה אשר הפילה חללים יותר מהפוגרומים ואין לך עם שאין דם יהודי נשפך על ידו ושאין דם יהודי זורם בעורקיו (– התבוללות) – ויעקב אבינו הקדים להתפלל על "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי" ואח"כ "מִיַּד עֵשָׂו" (בראשית לב, יב), אומרים חז"ל: הוא ביקש מהקב"ה "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי" – מיד הגוי שאומר: בא אחי, בא איתי ואח"כ "מִיַּד עֵשָׂו" המרים עלי את החרב. קודם מיד אחי, עשו שהוא אחי יותר מסוכן מאשר עשו שהחרב בידו. אם כן, מדוע כתוב "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה"? כי יעקב ראה את אפרים ומנשה בני המשנה למלך מצרים, שגדלו בגלות, ולא סתם בגלות, אלא בתועבות מצרים, אשר כל היכלי המדע והיכלי השן פתוחים לרווחה לפניהם, כל האוניברסיטאות, וכל המשרות בממשלה פנויות בעדם וכל נסיכי מצרים שמו עליהם עיניהם לקחתם לחתנים לבנותיהם (– התבוללות) ולמרות כל הפיתויים, הם באים יום יום ללמוד תורה אצל זקנם יעקב המתגורר בגטו היהודי ואינם מתנגדים להרב וכשנגזרה עבודת פרך על אחיהם בני ישראל, הם לא הלכו אל מצרים ואמרו: אנחנו בני אפרים ומנשה שאבינו, המשנה למלך הציל את כלכלת הארץ מרעב והעשיר את קופת המדינה ומשום כך מגיע לנו פריבילגיות, הם לא ניצלו את הפריבילגיות שהיו להם, אלא הם היטו שכמם לסבול יחד עם אחיהם, הם הצטרפו לסבל היהודי במצרים לקיים את הגזירה של "יָדעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ", אם כן, אומר יעקב אבינו, אם כך הואיל ועם ישראל נועד לגלות, אני מברך את עם ישראל שרובו ככולו יגדל בפולין ברוסיה, בקנדה ובצרפת ובכל תפוצות ישראל - "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" כי גם הם גדלו בגלות והם לא התיפייפו בעיני הגוי, הם לא ביקשו פרוטרקציות, אלא הם באו לקבוע עיתים לתורה ובאיזה ארץ?! במצרים – תועבה! ולכן "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" הלואי שיקחו בני ישראל למופת את בני יוסף אשר נולדו במצרים והיו כשואי, אצילי ארץ ומסרו נפשם למען עמם ולתורת אבותיהם. ומסיים בעל "אוזנים לתורה": "ולו נתקיימה ברכת כל אב את בניו כאשר מברכם "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" ברכת הגלויות – אז אולי לא היו בני ישראל מתבוללים בין אומות ולא היו אומרים ככל הגויים בית ישראל..." מה התשובה? יהודים הפסיקו לעשות קידוש בשבת! יהודים הפסיקו לברך את ילדיהם "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה", אז יש התבוללות!!!

ועוד על הברכות:

"רבנו בחיי" (תלמידו של הרשב"א, ספרו "רבנו בחיי" על התורה) כותב כך: ואם תסתכל בפרשת הברכות ליהודה (שעל שמו אנחנו נקראים יהודים וזה אותיות הוי"ה – שם ה', מלך ישראל, המוביל את מלחמות ישראל) נמצאים שם 5 פסוקים, תמצא שם את כל אותיות הא' ב' חוץ מאחת, (תספור), והיא האות "ז", והטעם אומר "רבינו בחיי": לפי שמלכות ישראל הבאה משבט יהודה אין עיקר נצחונם בכלי זין (אין אות "ז") כי לא בחרבם ירשו ארץ ואינה נוהגת מנהג הטבע (- מלחמות ישראל לא היו טבעיות לא בהצלחתם ולא בכשלונם (עיין מלחמת יום הכיפורים)) מלחמות ישראל לא היו על דרך הטבע, הם לא היו בכח היד, או בכח הנשק. כשעם ישראל ניצח הוא ניצח אפילו עם דוידקה, או עם חביות אבנים שגלגלו מהדר הכרמל אל העיר התחתית בחיפה. עם ישראל מנצח לפי הזכות והעונש בכח עליון יתברך שמו, יש לו זכויות, אז הוא מפיל את חומות יריחו בשופרות, הוא מנצח את מלחמות יהושע בן נון בלי אף פצוע (חוץ ממלחמת העי הקלה ביותר, שהיה בה חטא, ושם נהרגו)

אומר "רבינו בחיי": מדוע כל הא' ב' נמצאים בברכת שבט יהודה ואין שם את האות "ז"? ללמדך, שיהודה המוביל את מלחמות ישראל לא ניצח בכלי זין!!! זה לא הכוח שלנו, כי "הַקּל קוֹל יַעֲקב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז, כב)! אוי לנו אם אנחנו נאחז בכוח של עשו. ממשיך ואומר "רבנו בחיי": "ומזה תמצא בשמו של יהודה את השם המיוחד יוד, קי, וא"ו, קי, והוא השבט שמוביל את מלחמות ישראל, וכל שם הוי"ה נמצא בו. בכל השבטים זה אות אחת מהשמות הקדושים, יהודה כל האותיות בשלימות, כי כשישראל עושים רצונו של מקום, ישראל עושה חיל – "כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" ומלכותם מתגברת ומצלחת ושם הוי"ה עימהם! אוי לנו אם אנחנו צריכים את ה-F15, או FI (אז זה אי גדול), אין עם ישראל זקוק, אמנם ה"חזון איש" אמר לבן גוריון בשעתו: ודאי שהיום אנחנו צריכים גם כלי נשק, כי אין לנו את הזכיות שהיו לעם ישראל בכיבוש הארץ, צריך כלי נשק טובים, אבל לדעת שבסופו של דבר, הצנחן היהודי, חייל גולני וגבעתי, וכל החיילים שבאים להגן על ארץ ישראל בחירוף נפש, הזכות שלהם שבעורפם מהדהד: "הַקּל קוֹל יַעֲקב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" – הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, לימוד תורה וזה הכוח, אומר "רבנו בחיי" אם כן, כשישראל עושים רצונו של מקום, ישראל עושה חיל ומלכותם מתגברת ומצלחת והשם המיוחד עימהם (יהודה), ולכך נחסרה אות ז' מברכת יהודה! ומה שנתווספה בשם "יהודה" האות ד' היא, מפני שהשמש נבראה ביום ד', ומלכות יהודה נמשלה לשמש שנאמר: "וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי" (תהילים פט, לז), ועוד טעם, למה נחסרה האות "ז" בברכת יהודה? ועונה: לפי שיהודה עצמו הוא שביעי לאבות: אברהם, יצחק, יעקב, ראובן, שמעון, לוי, יהודה – הוא שביעי ללידה. אברהם הוא כנגד יום הראשון: "וַיּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי-אוֹר וַיְהִי-אוֹר" (בראשית א, ג) ואם יהודה הוא השביעי לאבות, הוי אומר שיהודה הוא כנגד שבת, שהוא יום מנוחה וקדושה לחיי עולמים – שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, ועל כן יהודה אין בו את האות "ז" כי כל השם והמהות שלו היא שביעי, ואין צריך כלי זין, כי צריך מנוחה, הוי אומר שהסוד של יהודה המוביל את מלחמות ישראל, היא זכות שבת קודש, מנוחה שלמה שאתה רוצה בה, אם עם ישראל יהיה יהודי, ישמור ויזכור את יום השביעי, בעז"ה הוא לא צריך לכלי זין, הבעיות מתחילות כשיש חילול שבת, אז אין לנו את הזכות של יהודה, אבל אנחנו צריכים כלי נשק, והם לא עוזרים לנו... וכי ברצועת עזה עוזר לנו F15?! לא! אומר "רבנו בחיי": מה המהות של יהודה? הוא נקרא על שם "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-ה'" (בראשית כט, לה), ובמזמור שיר ליום השבת כתוב לה'" זה יום השבת, מה אומר יעקב בברכתו ליהודה: "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" (בראשית מט, ח), מי שמודה לה', מי שהמהות שלו זה שבת קודש - "טוֹב לְהדוֹת", אז - "אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" - זכות השבת!

אומות העולם: "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם-ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר. הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד" (תהילים כ, ח-ט)

"אֵלֶּה בָרֶכֶב" – אומר דוד המלך בתהילים – "וְאֵלֶּה בַסּוּסִים" – בכוח – "וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם-ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר" – כי יו"ד, קי, וא"ו, קי נמצא בשם שלנו –יהודה – "הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ" – עם הרכב והסוסים – "וַאֲנַחְנוּ" – בשם ה' – "קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד".

כיוצא בכך מביא התשב"ץ: יש לנו שיר של פגעים: "ישֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן", מה זה שיר של פגעים? כאשר המכבים יצאו למלחמה נגד היונים, אומר התשב"ץ: הם אמרו "ישֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן" 7 פעמים וניצחו!!! מזמור של פגעים – אין שם את האות "ז", נגד פגעים, אומרים את זה במוצאי שבת, למה אין שם את האות "ז"? כי כל האומרו בכוונה, אינו צריך לכלי זין, רק בהשתדלות.

"בעל הטורים" אומר דבר עצום על הברכות: יעקב אבינו מברך את כל בניו, אחרי הברכות של אפרים ומנשה: אם תיקח את האות הראשונה אחרי שם של כל שבט, (לדוגמא: על ראובן מתחילה הברכה כך: "רְאוּבֵן בְּכרִי אַתָּה" (בראשית מט, ג), אז הברכה מתחילה באות "ב", שמעון ולוי מתחיל באות "א", יהודה – "אַתָּה" – "א", בנימין - "זְאֵב יִטְרָף" – "ז"), אם תיקח את כל האות הראשונה של תחילת כל הברכות תקבל 365, כמנין שס"ה, לא שס"ה גידים, אלא כמנין ימות החמה, עכשיו תיקח את האות האחרונה של כל ברכה, (לדוגמא: סיום ברכת ראובן – "יְצוּעִי עָלָה" – "ה", שמעון ולוי – "וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" – "ל", יהודה – "וּלְבֶן-שִׁנַּיִם מֵחָלָב" – "ב", בנימין – "וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל" – "ל") תקבל חשבון של שישים נ"ד הוי אומר, אם תאסוף את כל תחילת הברכות, תקבל שס"ה – כמנין ימות החמה, אם תאסוף את סוף כל הברכות תקבל שנ"ד – כמנין ימות הלבנה, ההפרש הוא 11 יום ולכן אחת לשנתיים, שלוש מעבּרים שנה - "שָׁמוֹר אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים טז, א) שואל "בעל הטורים": מה זה בא לרמוז? סה"כ שכל הברכות לעם ישראל שהוא עם הנצח. וזהו שנאמר "כּה אָמַר ה' נתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה" – אם ימושו החוקים האלה מלפני נאום ה', גם זרע ישראל ישבתו מלהיות גוי לפני כל הימים, השמש והירח, הם לעולמי עד, מאירים ביום ומאירים בלילה (שס"ה ושנ"ד), לכך מבטיח לנו הנביא: כמו שהם לעד, עם ישראל, נצח ישראל חי לעד, האור תמיד יאיר אצלם, אומר ה"כלי יקר": גם בימים קשים, יש ימים שהלבנה נסתרת, יש חושך, אבל תמיד, היא לא נכחדה, היא תמיד עולה מחדש, וזה הגורל של עם ישראל, עד ביאת גואל צדק, ובפירוש הזה הסה"כ של כל הברכות זה השמש והירח, האירו, מאירים ויאירו לעם ישראל לנצח נצחים, עם ישראל חי לנצח נצחים – "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר"!!! לילה טוב.

ומכאן צריך כל יהודי לגדל בית ומשפחה לדעת את היעד, את התכלית בחינוך הילדים שהיא "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי" וזוהי הברכה של כל אב מברך את בניו בכל ליל שבת, או בחג, או בערב יום כיפורים.

יוסף חי הכי פחות מכולם הוא חי 110 שנים, לוי האריך ימים הוא חי 136 שנה,


פרשת ויחי

פרשת השבוע פרשת ויחי שהיא הפרשה האחרונה בספר הראשון מחמישה חומשי תורה, פרשה אחרונה בספר היצירה, הוא ספר בראשית. תחילתו של ספר בראשית ב"בְּרֵאשִׁית" שעל כך דרשו חז"ל נוטריקון:

"בְּרֵאשִׁית" - בשביל התורה שנקראת ראשית.

"בְּרֵאשִׁית" – בשביל ישראל שנקראו ראשית.

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – העולם נברא בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה – זו תחילת הספר. סוף הספר זה פרשת השבוע - גלות.

עם ישראל ב-70 נפש יורדים לגלות הראשונה, היא גלות מצרים. כור ההיתוך הראשון שעל עם ישראל לעבור כדי לזקקו, כדי לזככו, כדי לטהרו ולהכשירו ליהודים הגדולים שלשמו הוא נברא – "מַמְלֶכֶת כּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו) – עם מקבלי התורה. בגלות מצרים הופך העם היהודי מגרעין של 70 נפש לעם גדול ורב.

"וַיְחִי יַעֲקב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (מז, כח) – "שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (17) כמנין "טוב" (17).

אומר ה"זוהר" הקדוש: "מודיענו הכתוב כי מכל קמ"ז (147) השנים שחי יעקב אבינו עלי אדמות, רק 17 שנה, בשנים האחרונות שלו, הוא חי במנוחה, בשקט ובשלווה, רק אז התקיים בו ה"וַיְחִי" – חיים שקטים, כמנין "שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה", אבל כל שאר השנים שעברו עליו עד גיל 130, לא היו בבחינת "וַיְחִי" - לא שָׁקַט, לא שָׁלַו, לא נָח ויבוא רוגז.

החיים הטובים של יעקב אבינו ה"וַיְחִי" שלו, היה רק באחרית ימיו, ואיפה? במצרים, בגלות, לא בארץ נחלת אבות.

אומר "אור החיים" הקדוש: "אם אלו השנים הטובות שלו, אם כן, למה נאמר בפרשה "וַיְחִי יַעֲקב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" ולא אמר ויחי ישראל? שכן השם "ישראל" מורה על מעלה גדולה יותר מאשר יעקב" – ועונה – "אף אם אומנם אלו י"ז השנים של יעקב אבינו היו בחינת חיי הטוב שלו בעולם" – ה"וַיְחִי" שלו – "מכל מקום החיים האלה היו בגלות מצרים, ואין בגלות חיים טובים ליהודי"! שיהיו החיים הטובים ביותר, שָׁקַט ושָׁלַו, נח, אין רוגז, אלא ויחי, אבל זה בגלות, זה לא המקום הטבעי של עם ישראל, זה לא המקום הטבעי של יהודי. אין טוב ליהודי מחוץ לארץ הקודש, מחוץ לארץ נחלת אבות, שכן, אחרי הכל בגלות זה בחינה של "וְיָדוֹ אחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו" (כה, כו) - הוא תלוי בגוי, הוא חי אצל הגוי, זה לא ארץ הקודש.

אומרים חז"ל: "מעשה אבות סימן לבנים. ואין לך מעשה אבות גדול יותר מאשר חייו של יעקב, הוא ישראל" - יותר מאברהם ויצחק.

עיקר חָיוּתָם ורוב שנותיהם של עם ישראל היו בגלות. גם ה"וַיְחִי" שלהם ברובו, בגלות. אם יש איזה "וַיְחִי" ליהודי בחייו, רובם בגלות. ובארץ נחלת אבות, אף אם נדמה להם כי הם הריבוניים, מכל מקום, אינם שוקטים, אינם שלווים, אינם נחים, השכם וערב בא רוגז. גם בארץ נחלת אבות ע"פי רוב לא מאירה לעם ישראל נחת. ומתי מכנה התורה הקדושה את יעקב בשם ישראל, בשם המָעַלַה שלו? ועונים חז"ל: מיד בפסוק הבא שנאמר "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל לָמוּת" (מז, כט) - כאן כבר לא כתוב ויקרבו ימי יעקב למות, אלא "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל" – כאן כן כתוב השם המעלתי שלו. מדוע?

אומר המדרש: שוב מעשה אבות סימן לבנים. "עיקר חייהם של צדיקים הוא בטרקלין, לא בפרוזדור" - העולם הזה הוא פרוזדור, העולם הבא הוא טרקלין, "עיקר חייהם של צדיקים הוא בעולם הבא. בטרקלין, לא בפרוזדור, העולם הזה אינו מאיר פנים לצדיקים. אינו מאיר פנים בד"כ לעם ישראל".

"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל לָמוּת" – כשהוא יתקרב לרגע שהוא נפטר מן העולם, כשנפשו מתקשרת לקדושת הקב"ה בעולם האמת, אז כתוב את השם "ישראל". ומעשה אבות סימן לבנים.

"וַיְחִי יַעֲקב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (מז, כח)

אומר בעל "חידושי הרי"ם" דבר נפלא: – "לכאורה יהודי לא יכול לחיות במצרים, ארץ התועבה, ארץ הפריצות והזימה" - הוא לא יכול לקיים את עצמו שם, להיות נאמן לה' ולתורתו – "אם כן, כיצד אבינו היה מסוגל לחיות במצרים, ארץ הטומאה, הזימה והתועבה שנאמר "וַיְחִי יַעֲקב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם"?" ועונה: "האמת - זו מידתו של יעקב. כמו שנאמר: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקב" (מיכה ז, כ), ללמדך שכל עוד היהודי כרוך וקשור במידת האמת שהנחיל לנו יעקב אבינו, עשוי הוא להחזיק מעמד ולהיות שופע חיים, בחינת "וַיְחִי", גם בזמן שהוא שרוי בארץ מצרים, סמל התועבה והטומאה" - האיש הדבוק באמת, בה' אמת, משה אמת ותורתו אמת, מסוגל לחיות חיים שיש בהם חיים, גם בארץ מצרים, ולעומתו יהודי שנטש את האמת של יעקב, אינו מסוגל להתקיים אף לא בארץ נחלת אבות שהיא ארץ הקודש, כי הארץ מקיאה אותו. ללא חיים בארץ ישראל עפ"י תורת ישראל, גם כאן החיים נעשים טרופים.

עם ה"אֱמֶת לְיַעֲקב" אפשר לחיות גם בגלות, אפילו בגלות מצרים!

אומר ה"חידושי הרי"ם: "זהו ההדגש הראשון בתחילת הפרשה" - ירדנו לגלות, הגלות הראשונה, גלות קשה מנשוא. ושם נאמר "וַיְחִי יַעֲקב" – הוא חי שם 17 שנה, הכיצד? כי הוא היה יעקב, הוא חי עם ה"אֱמֶת לְיַעֲקב"

שואל רש"י הקדוש: למה הפרשה הזו סתומה?

מה זה סתומה? כשאין שום הפסק בינה לבין הפרשה הקודמת.

יש פרשה פתוחה ויש פרשה סתומה. מה זה סתומה? כיש הפרש, מרחק בין הפרשה הקודמת לפרשה הזאת, הפרש של 9 אותיות שניתן לכתוב בו, אז הפרשה היא סתומה. הפרשה שלנו "ויחי" היא סתומה שבסתומה, היינו, שאין שום הפרש, מרחק אף לא של אות אחת, בין הפרשה לפרשה קודמת.

שואלים חז"ל, מביא רש"י: למה פרשה זו סתומה? ועונה רש"י: "לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד". שימו לב להדגש: נסתמו עיניהם וליבם של ישראל וכו'".

שואל בעל "שפת אמת" מגור: מה? למה הפרשה סתומה? כי כשנפטר יעקב אז נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השיעבוד?! הרי חז"ל אומרים במדרש כי כל זמן שאחד מן השבטים עוד היה חי, לא היה כל שיעבוד. כפי שנאמר בפרשה על המילים: "וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ" (מז, כז) ובספר שמות: "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו וְכל הַדּוֹר הַהוּא" (א, ו) ואז כתוב "וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם" (שם, ח), הוי אומר, שכל עוד אחד מן האחים היה בחיים, לא החל השעבוד.

אז שואל ה"שפת אמת": אז למה נאמר שהפרשה סתומה בגלל שכאשר מת יעקב בפרשת השבוע, נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד? איזה שיעבוד היה? עוד לא היה שיעבוד! ומתרץ ה"שפת אמת" יסוד גדול: שיעבוד הגוף אומנם לא היה, הם עוד הלכו עם הצלנדרים והפראקים, הם היו עדיין משואי הארץ, אבל השעבוד הרוחני כבר החל מיד לאחר פטירתו של יעקב. מה זה שיעבוד רוחני? אומר ה"שפת אמת": "נסתרה האמת הפנימית, כל עוד יעקב אבינו היה חי הם חיו עם ה"אֱמֶת לְיַעֲקב"" - לא היה צרת שיעבוד לא גופנית ולא רוחנית – "מִשְׁמֵת יעקב, אומנם לא היתה צרת שיעבוד גופנית, עדיין, כל עוד האחים היו בחיים, אבל החלה כבר צרת השיעבוד הרוחני".

מה זה שיעבוד רוחני? פסק ה"וַיְחִי" הרוחני. מדוע? כי ה"תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקב" הלך לעולמו, ועד אז היתה ירידה בדביקות של ה"אֱמֶת לְיַעֲקב", בדַקֵי דָקוּת.

אומר ה"שפת אמת": "נסתרה האמת הפנימית" - עד שהלב והעיניים לא היו רואים ומרגישים רק את הנראה החיצוני. מה שנראה מלמעלה, אבל את האמת הפנימי, את זה הם כבר לא ראו. זה היה כשיעקב אבינו האיר את דרכם בגלות.

אומר ה"שפת אמת": והרי זהו עיקר הגלות, בילבול המוחין! החלה סתירת האמת הפנימית: ספיקות, מחשבות שונות עברו במוחם.

גלות מצרים החלה בפטירתו של יעקב. ובפטירתו של יעקב לא היה שיעבוד גופני, אבל החלה ההתדרדרות בבחינה של "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקב", לא היתה האמת הזוהרת כפי שהיה בזמן יעקב.

אומר ה"שפת אמת": וזה עיקר הגלות!

אני רוצה להביא כמה התייחסויות למידה של ה"אֱמֶת לְיַעֲקב", האמת החלה להיעדר.

דוד המלך אומר בתהילים פב: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח".

שואל הבעש"ט: אם "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח", מדוע אין אדם מרים אוצר זה המוטל על הארץ? ועונה: "מפני שהאדם מתעצל להתכופף".

אומר ה"חזון איש": "העצלות זה אחד מכלי הנשק הגדולים של השטן" – התעצלו להתכופף, אבל אם האדם רואה מטמון על הכביש, אם אדם רואה 100$ על הכביש, אז הוא מתכופף גם מתכופף אע"פ שיש לו לומבגו....

"ממה נובעת העצלות הזאת להתכופף ולהרים את האמת, כמו שאדם מתכופף להרים את הכסף? מידת העצלות היא פונקציה, היא תולדה של חיסרון במידת האמת" - הוא לא מעריך את האמת כמו שהוא מעריך את המטמון. ועל זה אומר הפסוק: "אִם-תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה" (משלי ב, ד).

איך אדם יכול להעריך את התורה כמטמון? אם הוא דבוק במידת האמת. אם כן, האמת החלה להיעדר, ואז אדם יכול להתכופף, לעמול, להזיע על המטמון ולא כ"כ על הכסף. איך הוא אומר: אם האמת היתה באה לי בקלות ללא התכופפות, אזי... – זה הבלוף, זה השקר.

אומר נכדו של הבעש"ט, בעל "דגל מחנה אפרים", רבי משה חיים אפרים מסליקוב, ברוח סבו: "הרוצה לקרב עצמו אל האמת, צריך להשפיל עצמו עד עפר ולהגביה אותה משם" – כדי להגביה את האמת, צריך להתכופף. באיזה משמעות? לא מידת העצלות, אלא מידת הענווה. כדי להשיג אמת, כדי להשיג תורה, צריך להתכופף, לרדת למטה! ואדם, משום מה, לא נאה לו להתכופף, למה? כי הוא מחזיק מעצמו!

אמרתי כבר פעמים רבות: כדי להשיג קדושה, כדי להשיג טהרה, כדי להשיג זיכוך, צריך ללכת למקוה טהרה.

אמר הצדיק ר' דוד מלילוב: "איך משיגים טהרה? איך משיגים קדושה? הולכים למקוה, ואיך נראה המקוה? זהו בור! יורדים, יורדים, יורדים עד למטה. אבל עדיין אתה לא טהור, כי המים מגיעים לך עד מתחת לסנטר, כדי להיות טהור, אתה צריך לרדת למטה, למטה, למטה ואח"כ להתכופף עד למטה ולהשגיח שְׁקְצֵה שערת הראש שלך, גם הפיאות, גם הזקן לא ישארו מחוץ למים" - הוי אומר, כדי להיות טהור, צריך לרדת, לרדת, לרדת, להתכופף, להתכופף ולהתכופף ולהקפיד ששום דבר לא ישאר מחוץ למים ואז אתה טהור! ומה יעשה אדם שאינו יכול להתכופף, כי יש לו לומבגו רוחני? אם הוא לא יכול להתכופף, אם הוא מגובס... אם הוא הולך רק עם אף למעלה, אז הוא לא טהור. הוא לא יכול להתקדש.

אומר ה"דגל מחנה אפרים": "מי שהולך עם אף למעלה, מי שלא יודע להתכופף, מי שאין לו משהו ממידת הענווה, אדם כזה לא יכול להשיג את הקדושה, לא רק במצרים הוא לא יכול, הוא לא יכול להשיג את ה"וַיְחִי", גם לא בארץ נחלת אבות! כי אין לו את מידת ה"אֱמֶת לְיַעֲקב".

הבאתי כבר פעם, היהודי הקדוש מפשיסחא היה אומר: "רבים אוהבים את השקר ומעטים בלבד את האמת" – את ה"אֱמֶת לְיַעֲקב" מדוע? – "כי את השקר אפשר לאהוב באמת ואילו את האמת אי אפשר לאהוב בשקר" – זה נפלא!!!

אמר פעם אחד הצדיקים: "השקרן הכי גדול שבעולם אינו סובל שזולתו משקר אותו" - הוא צועק לו שקרן - "מי צועק שקרן? אדם שבחיים לא הוציא אמת מפיו" – כשהוא שומע שקר ממישהו אחר, שמישהו עובד עליו, אז הוא אומר לו: "אתה מתועב, אתה נבזה, אתה שקרן" – כל הפוסל, במומו פוסל... כי את השקר כולם מתעבים, אבל את השקר שלך אתה אוהב באמת! – נפלא!

"משנפטר יעקב אבינו נסתמה האמת הצרופה" - איבדו את הזריזות לקדושה. למה אדם זריז לקדושה? כי הוא דבוק באמת – "החלו לאחוז במידת העצלות" - למה? כי הם איבדו את האמת הצרופה – "היה קצת קשה להם להתכופף" - למה? כי הם איבדו את האמת, זה לא היה כמטמונים – "נפגמה אצלם מידת האמת של אם "וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה", לפחות".

או כפי שאומר הצדיק ר' יעקב מבלז: "שלוש בחינות של גלות צריך לעבור העם היהודי: 1. גלות אצל גויים שהיא גלות קשה, אבל קלה. 2. והיא קשה יותר, זה גלות אצל יהודים, אצל אחינו, והכוונה שאין שותפות לרעיון בתוכנו. אתה צריך להיאבק עם אחיך היהודי על ערכים, וזה גלות קשה, גם את זה אני צריך לעבור. 3. והגלות הקשה ביותר היא שהאמת נעדרת, זה המלחמה של האדם עם עצמו. כשאדם נמצא בגלות של עצמו.

מה זה אומר "גלות של עצמו"? בלבול המוחין. כשהאמת היא נעדרת, אז היא נעדרת גם ממך, בתוכך. אתה לא מסתדר עם עצמך. מדוע? "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד), כשאדם דבוק ב"אֱמֶת לְיַעֲקב" הוא מסתדר עם כולם. הוא מסתדר גם עם עצמו.

אתם יודעים מי אלה שלא מסתדרים עם זולתם? זה אלה שמסוכסכים עם עצמם. מה פירוש "מסוכסך עם עצמו" בביטויים היהודיים, לא הפסיכולוגיים? מסוכסך עם עצמו זה אדם שחי עם עצמו, זה אדם שהאמת אצלו היא נזילה. הוא סובל מנזלת... זקוק לממחטות...

"וַיְחִי יַעֲקב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" – יעקב אבינו יכול לחיות חיים יפים טובים, גם בארץ מצרים, כי זה יעקב, "אֱמֶת לְיַעֲקב"! ומי שְׁמַשֶׁלֵה את עצמו שהוא יכול לחיות חיים אפילו בארץ נחלת אבות, בארץ הקודש בלי הבחינה של "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקב" הוא שוגה! דעתו נטרפת עליו!

ועכשיו קצת אקטואליה ברמיזה.

הנה, מתוך עומק גלות מצרים יצאה ברכת הנצח היהודית. איזה ברכה? "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל" (מח, כ) – מודגש "יִשְׂרָאֵל"! שמתם לב?! כשיעקב אבינו מברך את צאצאיו ונכדיו, הוא לא יעקב, הוא ישראל! הוא במעלה הגדולה שלו. נחת, זה ישראל.

"בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (שם).

הברכה הנצחית הזו שכולנו מברכים את ילדינו יצאה דווקא בגלות מצרים הגלות הראשונה!

אומר רש"י הקדוש: "הבא לברך את בניו יברכם בברכה זו" – זו הברכה שלנו, הברכה המסורתית של "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". ומתוך עומק הגלות יצא מפיו של יעקב אבינו עוד ברכה, עוד ברכה שהיא נצח והיא: "הַמַּלְאָךְ הַגּאֵל אתִי מִכָּל-רָע" – ויעקב אבינו חָוַה רעות מאוד רבות ממשיך ואומר – "יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וכו'" (מח, טז) – שתי ברכות שיצאו מעומק הגלות והם הברכות המסורתיות שעם ישראל מברך את ילדיו מידי שבת, בערב יום הכיפורים, כאשר ילד נולד, ולפני שאדם הולך לישון הוא מזכיר את הברכה הזו.

ועכשיו שימו לב לכל מילה:

"יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" – כל המפרשים שואלים: למה דווקא אפרים ומנשה? הרי היו ליעקב אבינו נכדים צדיקים גדולים! היו כבר חַמוּל וחצרון, פרץ וזרח – צדיקי עולם, קדושים וטהורים אומרים חז"ל, היו לו כבר הרבה נכדים והוא לא בחר בנכדים שהיו בארץ ישראל, אלא דווקא באפרים ומנשה, צעירי נכדיו, הנכדים הגלותיים שלו, הבנים של יוסף, הבן הצעיר שלו.

דבר נוסף מדייקים המפרשים: אומר יעקב אבינו: "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים", ולא ישימך ה' – מידת הרחמים, שם הוי"ה, אלא הוא אומר: אלוקים, שזה מידת הדין, ויעקב אבינו מברך את עם ישראל, את נערי ישראל לדורותיהם בשם "אלוקים", במידת הדין? מה פשר הדברים?

עונה על כך בעל "אוזנים לתורה": "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים" - יעקב אבינו טורח ודואג: רוב שנותיו של עם ישראל הוא בגלות, בַּנֵכַר, ומידת הדין הרבה פעמים מקטרגת, ועם ישראל בַּנֵכַר ובגלות סובל. אומר יעקב אבינו: אעפ"כ הוא מברך את נערי ישראל: "בְּךָ יְבָרֵךְ...יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים" – מידת הדין! שאפילו מידת הדין תסכים לברכה של יעקב אבינו! של כל אבא שמברך את ילדיו" - אע"פ שמידת הדין שולטת בעם ישראל, כי עם ישראל נמצא בגלות.

מה פשר הדברים?

ויש כאן דברים עצומים, אם נבין קצת את הברכות שאנו מברכים את הילדים שלנו, את האיחולים שאנו מאחלים לעצמנו.

כאשר הגיש יוסף את אפרים ומנשה לפני אביו כדי לברכם, יעקב אבינו שאל בתחילה: "מִי-אֵלֶּה" (מח, ח) – מה זה "מִי-אֵלֶּה"? האם הוא לא ידע? מאין באו? איפה הם נולדו? מי זו האמא שלהם? מה, אני?! אני אברך אותם? חסר להם במהות הברכה, אלה ילדים גלותיים שנולדו במצרים, בבית של משנה למלך, בבית של לוקסוס.

אומרת התורה הקדושה: כאשר הגישם יוסף לאביו כדי שיברכם, אמר יוסף, ושימו לב למילים: "בָּנַי הֵם אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה" (שם, ט) – גם הוא אומר "אֱלֹהִים" שזה מידת הדין! והוא מוסיף עוד מילה, את המילה "בָּזֶה". מידת הדין נתנה לי "בָּזֶה". מה זה "בָּזֶה"? אומר הרשב"ם: "במלכות הזאת" - מידת הדין נתנה לי שני ילדים פה, בארץ התועבה, במלכות הזו, זה לא ילדים שגדלו בירושלים ובבני ברק, אלא "בָּזֶה" – מידת הדין נתנה לי.

אומר הרמב"ן: מה זה "בָּנַי הֵם אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה"? ועונה: "שעשה לי אלוקים ניסים" - אלו ילדֵי ניסים. הם על טבעיים. אם אתה רואה אותם כפי שהם, מנשה ואפרים, הם ילדים ניסיים – "שעשה לי האלקים ניסים עד שנתני המלך פרעה האישה" - שהרי מי נתן לו את האשה? פרעה. והיו לי הבנים האלה ממנה. בואם לעולם בניסים. הוא היה יכול להישאר רווק בן 30, בן 40, זה בלתי מצופה.

אומר בעל "אוזניים לתורה" על המילים: "אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה – "בָּזֶה", במצרים.

אומר יוסף לאביו: מה, אתה שואל "מִי-אֵלֶּה"? האם הם יהיו נשואי הברכה של עם ישראל?! אומר יוסף: "אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה" – הם ילדים שנולדו בגלות מצרים, עוד הרבה לפני שאתה אבא ירדת עם מידת האמת שלך והארת את משפחתנו! ולפי ערך הסביבה שבה נולדו ונתחנכו, הם עם כיפות ופיאות, הם מתפללים כל יום ומברכים, הם לומדים תורה, אחד לומד כל היום והשני קובע עיתים, הם "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג)!" - הם לא לומדים בקולג', הם ילדים חרדיים בגלות מצרים, בארץ התועבה.

אומר יוסף: "ולפי ערך הסביבה שבה נולדו ונתחנכו, שוים הם" – הרי מצרים היתה ארץ תועבה, חז"ל אומרים שהלכו שם ערומות, "בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר" (מט, כב) – ההתמודדות עם שמירת העיניים, עם קדושת העיניים... ולא בִּכְדִי הוא נקרא יוסף הצדיק.

אומר יוסף לאביו: אתה שואל "מִי-אֵלֶּה"? "לפי ערך הסביבה שבה נולדו ונתחנכו, שוים הם, או אפילו יותר הם עולים על שאר נכדיך" – הם שוים בערכם יותר מכל הנכדים שלך, יותר מבני השבטים שנולדו בארץ ישראל ונתחנכו בביתך, על ברכיך, ואילו מנשה ואפרים נולדו הרבה קודם שבאת לכאן, והארת אותנו באור האמת והרי הם צדיקים ככל נכדיך! מיד "וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (מח, כ)! – יעקב אבינו מודה לברכות שלו לילדי ישראל לנצח, ודווקא ילדי הגלות – אפרים ומנשה.

שואל בעל "אוזניים לתורה": מה זה "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל"? היה צריך יעקב לומר: בבניך יברך ישראל. ועונה: "כי האב והאם הם החינוך שהם נותנים לילדיהם" – אם אתה רוצה לדעת מה זה אב יהודי, מה זה אם יהודיה, מהו המבחן? אם תראה איך הוא מתפלל בבית הכנסת, תדע שהוא יהודי?! לא! האם כשנדע כמה תפילין הוא מניח ביום, הוא אב יהודי?! לא. האם יהודי זה כשהוא הולך כמה פעמים ביום למקוה? לא! מה זה אב יהודי, מה זה אם יהודיה? אומר רב זלמן סורוצקין זצ"ל: "כי האב והאם מהותם, דרגתם ומעלתם זה החינוך שהם נותנים לילדיהם ואם אנו רוצים לעמוד על אופיו של אדם ולדעת את תוך תוכו, את פנימיותו, עלינו לראות איזה חינוך הוא נותן לילדיו, על מה הוא מוסר נפשו, על מה הוא מתפלל ומזיל דמעה, עד כמה הוא משתדל להיות דוגמא אישית לילדיו" – כי דוגמא אישית זו הקרבה – "והכל כדי לחנכם לתורה ולמצוות. – עד כמה הוא מקפיד על קוצו של יוד עם עצמו, כדי שהילדים שלו יקחו דוגמא.

אומר ר' זלמן סורצקין: "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל" – החינוך של מנשה ואפרים שהם הדוגמא לחינוך היהודי, זה הכל הודות ליוסף ולאמא.

"בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל" – "וקבע יעקב אבינו שכאשר ישימו בני ישראל לדורותיהם את ליבם אל חינוך ילדיהם" - כשאבא ואמא יקימו בית ויהיו להם ילדים וירצו לחנך את הילדים שלהם חינוך יהודי והם יהיו בגלות – "כי רוב שנותיו של עם ישראל זה בגלות, כיעקב אביהם, יביטו אל החינוך שנתן יוסף לבניו במצרים" - מנשה ואפרים מעידים שיוסף אביהם היה צדיק והוא הצליח לגדל ילדים בגלות מצרים, בארץ מלאה טומאה וכשפים, פריצות ותרבות אלילית, ואיך עלה ביד יוסף לגדל שני בנים נאמנים לה' ולתורתו?! הדורות הבאים יראו, דורות הגלות יראו איך יוסף הוציאו מתחת ידיו של בנים נפלאים כאלו, לא ירתעו מקושי הגלות, לא יתייאשו מהשפעות הגלות ויחנכו את ילדיהם לשם ולתפארת כאפרים וכמנשה".

ובכן, "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל" הכל מתחיל בך! ביוסף, ולא בבניך, כי בנים כמנשה ואפרים בגלות מצרים, ובסתם גלויות לא יכולים לגדול בלי מסירות נפש של "בְּךָ", של אבא, של אבא כיוסף הצדיק.

"יוסף הצדיק חינך את בניו על פי ה"אֱמֶת לְיַעֲקב" שהוא זכה להכיר אותה עד גיל 17, עוד בטרם ירד יעקב למצרים וזכה מכח זה להיות סמל ודוגמא לחינוך מוצלח בגלות!" - קל וחומר, בן בנו של קל וחומר בארץ נחלת אבות, אע"פ שהחושך יכסה אותה... מבחן ההוֹרוּת זה חינוך הילדים ואז בסייעתא דשמיא הקב"ה עוזר שיתקיים בילדים "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (שם).

ואולם, קודם לכן, אם אתם מבקשים לדעת מה זה "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל"? מה ההשקעה של יוסף בבניו שהוא זכה למנשה ואפרים, שהוא זכה שהם יהיו המודל לברכת הילדים, להצלחה בחינוך?

אומרים חכמינו: "וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים" (מא, נ) – לא כתוב שלמשנה למלך נולדו שני בנים, לא כתוב שלאברך נולד, או לבעל הכירכרה – את זאת לא כתוב! מה כתוב? כמה פסוקים לפני כן כתוב מי היה יוסף? משנה למשלך שעל פיו יישק כל דבר ואח"כ כתוב שנולדו לו שני בנים שנאמר "וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים"!

יוסף היה המשנה למלך, אדם טרוד ועסוק לכאורה, כל הכלכלה של מצרים והמזרח התיכון על ראשו, אבל התורה העידה שהבנים נולדו ליוסף! ל"יסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים", ל"אֵלֶּה תּלְדוֹת יַעֲקב יוֹסֵף" – למוסיף והולך כל חייו! עוד היתלות ועל היתלות, הבנים לא נולדו למלך! לא נולדו לאחד משואי מצרים! הוא הקפיד להפריד בין היותו משנה למלך, בחוץ, לבין הבית ששם הוא היה יוסף הצדיק! יוסף הצדיק! כפי שמעידה התורה מיד: "וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים". "יוסף" זה שם קדוש – 6 פעמים שם הוי"ה, אחד פחות מיעקב.

ואח"כ כתוב "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת-שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה" – הוא לא קרא לו ג'ורג ולא קרא לו תלמאוס, ולא אריסטאוס, אלא מנשה! – זה מהות וזה חלק מהחינוך של יוסף – "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת-שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי-נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי. וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" אלו השמות שנשאו בניו על עצמם והם ידעו לשון הקודש.

מה משמעות השמות מנשה ואפרים?

ומכאן אנחנו נראה מה היתה העבודה של יוסף בגידול ובחינוך ילדיו.

אומר המלבי"ם: "השמות שלהם זה סימנים לעצמו שלא ישכח ימי עוניו בימי הטובה" – אדם עולה לגדולה, הופך להיות משנה למלך, ואז גמרנו, הוא שוכח את הכל, הוא שוכח את עברו, שוכח את מוצאו, את "מניין באת".. וממילא הוא אינו יודע לאן הוא הולך ועל רקע זה אי אפשר לגדל ילדים. ילדים יהודיים בגלות מצרים זקוקים להפרדה בין ה"משנה למלך" לבין "יוסף".

אומרת התורה: "וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים". אלו שמות הוא נתן להם?

אומר המלבי"ם: "עשה סימנים לעצמו שלא ישכח ימי עוניו בימי הטובה" - שלא יסתחרר בעושרו, בליל שימורים.

בליל החירות שלנו אנחנו אוכלים מרור, למה? לזכור הקושי והגלות בעת הרווחה והחירות. יהודי תמיד צריך לזכור מאין הוא בא, אחרת הוא יסתחרר. הוא יאבד את הכיוון.

מה זה מנשה? אומר המלבי"ם: "מנשה - כדואג פן נַשַּׁה את עמלו ובית אביו ומצטער על זה" - מנשה להזכיר לו לא לשכוח "כִּי-נַשַּׁנִי" – שזה שכחה, עזיבה, מנשה – הוא חשש כל חייו שמא הוא שוכח שהוא יהודי, הוא חשש שמא הוא שוכח את תכליתו ואת תפקידו וכיצד הוא צריך לחנך את ילדיו במצרים, בארץ התועבה, הוא צריך להחדיר לילדים מי זה הסבא, מי זה האבא של הסבא, להזכיר להם שהם בני אברהם יצחק ויעקב.

"ואפרים - להזכיר לעצמו כי היפרהו ה' בארץ עוניו" - הוא קורא למצרים "בארץ עוניו". זה ארץ עוניו? הוא גר הרי בארמון! לא!!! – "כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" – הגלות זה ארץ עוניי. איזה גלות זו? זו לא גלות של העשירון הנמוך במצרים, אלא הגלות של יוסף שהיה משנה למלך!!! ולמרות הכל הוא קורא לזה ארץ עוניו!

אומר המלבי"ם: "שעם כל גדלותו זה רק ארץ עוניו. ומה זה ארץ עשירותו? זה ארץ הקודש, זה בית אבות, זה לגור באוהל של יעקב, עם הצרות, עם הצרות שהיה להם, הוא מלא געגועים לבית אבא, אעפ"י שלא היה שם בגדלותו, זה חביב עליו פי כמה מהיקר שיש לו במצרים" - הוא מכנה את ארץ מצרים, את טוּבוּ בשם "ארץ עוניו", כך הוא חינך את ילדיו. ואת התחושות האלה הוא הטביע בשמות שלהם, אז מה הפלא שהוא זכה לגדל את מנשה ואפרים?! אם אדם מחנך את הילדים שלו עם ה"אֱמֶת לְיַעֲקב", מה פלא?

"יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה"

אני קורא קטע נפלא מהרב זלמן סורוצקין זצ"ל: "ראה יעקב אבינו את בני ישראל מפוזרים ומפורדים בד' כנפות הארץ" – הוא ראה ברוח קודשו את הגלויות – גלות מצרים, גלות יון, גלות פרס, עמק הסיליקון – "ראה את החללים - במרכאות הערבים – "שהפילה הגלות בישראל" – הגלות הפילה הרבה חללים – "חללי הגוף על קדושת ה', על המוקד בפוגרומים וחללי הגלות אשר מתו מיתת נשיקה" - הגוי נתן ליהודי נשיקה, מיתת נשמה – "הגוף קיים, ומתבוללים בעמים אשר האירו להם פנים והזמינו אותם להיות לעם אחד. ראה יעקב את האמנציפציה" – כותב בעל "אוזניים לתורה" וממשיך ואומר – "אשר הפילה חללים יותר מכל השחיתות והפוגרומים, אין לך עם שאין דם יהודי נשפך על ידו ואין דם יהודי שלא מעורב בבניו" – התבוללות!!! – "ולעומתם, ראה את אפרים ומנשה, בני המשנה למלך מצרים, אשר כל היכלי המדע פתוחים לפניהם" – הם לא היו זקוקים לאמנציפציה – "וכל המישְׂרות בשלטון מצפות להם" – משרד האוצר ציפה להם – "וכל נסיכי מצרים לאושר היה להם אם מנשה ואפרים היו נושאים את בנותיהן" – ולמרות כל זה הם באים יום יום ללמוד תורה מאירה אצל הסבא יעקב בארץ גושן, בגטו היהודי ואינם מתנכרים לעמם" – אומרים חז"ל – "וכאשר נגזרה גזירת עבודת הפרך על אחיהם, הם לא אמרו: את נפשנו היצלנו, שלום על ישראל, כי אנחנו בני מלכים, אנו נמשיך ללכת עם הצוארון הלבן, לא!!! אלא הם מצטרפים אל סבל כלל ישראל שנאמר – "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנכִי ישָׁבֶת", ואינם מחפשים הנחות לעצמם אצל המצרים, אלא הם מקבלים על עצמם את עול הגלות והשיעבוד כיתר אחיהם, וכשיעקב ראה זאת ברוח קודשו, אמר: "הלואי שיקחו בני ישראל לדורותיהם אות ודוגמא מבני יוסף" – כך צריכים להיראות ילדי ישראל בגלות! ולכן הם זכו ל"בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה"! וכמובן הכל בזכות יוסף הצדיק שישתדל בחוץ להיות משנה למלך, אבל בבית הוא היה יוסף הצדיק.

מסיים בעל "אוזניים לתורה": "ולוּ נתקיימה ברכת כל אב על בניו בנוסחו של יעקב וקודם ברכת האב על עצמו, לא היתה תופעת התבוללות כה נוראה בעם ישראל" – שמעתם?! – "לא היו יהודים כה רבים מתנכרים ליהדותם, אם באמת היו חושבים על ה"בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל" - כל יהודי צריך להשתדל להיות כיוסף ולמרות שאין לו את הניסיונות של יוסף, לא הניסיון של חיים במצרים ולא הניסיון של "משנה למלך" ובכל זאת אם היו הילדים כ"מנשה ואפרים", אז העם היהודי היה היום פי שניים, כי לא היתה התבוללות ולדאבון לב גם בארצנו הקדושה זקוקים אנו לברכת יעקב שיהיו נערי ישראל כאפרים וכמנשה.

אוי!!! אם ההורים הם לא תיישים – אין להם זַקַן – "אז איזה גדיים יהיו? אז עם ישראל גם בארץ אבות אינו מכיר את ה"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד"!

ומתוך עומק הגלות יצא מפיו של יעקב אבינו גם ברכת הנצח לנערי ישראל: "הַמַּלְאָךְ הַגּאֵל אתִי מִכָּל-רָע" – וכמה רעות היו ליעקב – "יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים" – את נערי ישראל – "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וכו'" (מח, טז).

אומר ה"כלי יקר": מה זה "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי"? מה זה "וְיִקָּרֵא"? שיקרה להם כל מה שמורה להם שמי ושם אבותי, ז"א, יקרא בהם שם ישראל שנאמר – "כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (לב, כט), גם עם השטן אפשר לריב. שהילד, ה"ישראל" יהיה צדיק מושל ביראת אלוקים, אבל לדאבון לב לא קוראים לילדים ישראל... שמות חדשים הגיעו למדינה. נו, אז מה זה "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי"? יעקב. מה זה יעקב? – "מֵרב טוּב הַצָפוּן לַצַדִיקִים", כי תמיד עם ישראל ראשיתם מִצְעַר ואחריתם ישְׂגה מאוד. יהודים אל תתייאשו, קשה, בסוף יהיה טוב.

אומר ה"כלי יקר": הוא מברך אותם "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי". אברהם - מה זה אברהם? ראש לכל האומות "אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם" (יז, ט), ולא רק בפרסי נובל שיהיה להם אחוז גבוה.. אלא שהם יהיו מגדל לעולם - "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל", אז בך יבורך כל העולם, אז בשביל זה צריך לקרוא לבנים אברמ'לה, אבל אין אברמ'לה, השאירו את זה לערבים – איברהים רחמנא ליצלן!

יצחק – מה זה יצחק? אומר ה"כלי יקר" מתרגם התרגום: וחדי – צוחק ושמח. מברך יעקב אבינו את נערי ישראל שתמיד השמחה תהיה במעונם, שמחה! אם חסר שמחה, אז חסר הכל! ומה זה שמחה? מי שדבוק ב"אֱמֶת לְיַעֲקב" ואין לו ספקות ואין שמחה כהתרת הספיקות!

"אור החיים" הקדוש מסביר משמעות אחרת למילים: "וְיִקָּרֵא בָהֶם" – "וְיִקָּרֵא", מלשון "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂן וִיקָר" (אסתר ח, טז). מה זה "יְקָר"? הפירוש הוא כבוד. הוא מברך את ילדי ישראל שיגיע באמצעותם יְקָר לשמם של האבות - שיהיה כבוד לסבא אברהם, לסבא יצחק, לסבא יעקב/ישראל מהנכדים שלו שקרויים בשמות אלו, שיהיה להם כבוד על דרך אומרו של המלך במשלי: "גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק" (משלי כג, כד), או כפי שאומר שלמה המלך: "עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים" (שם יז, ו). ואיך נזכה לזה? "בראש ובראשונה שיקרא להם מנשה ואפרים, שלשמות יהיה משמעות יהודית, אמונתית, אמיתית, דבוקה ב"אֱמֶת לְיַעֲקב"" - ועוד דבר - "שזה יהיה באמצעות הכנתם ההגונה ודרכם הישרה" - שאבא יחנך אותם - "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל" ו"וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים" ולא למשנה למלך, לא לשכוח מי אנחנו ואז יהיה כבוד להורים.

איך תמיד אומרים אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות? אני נכד של הצדיק ר' לוי יצחק מברדיצ'וב!

אז אני שואל אותו: אתה מתפאר בר' יצחק לוי מברדיצ'וב שאתה אחד מצאצאיו?! תגיד לי: אבא שלך השתדל בחיים שגם לר' לוי יצחק מברדיצ'וב יהיה נחת ממך?! ש"וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי"? שיהיה לו יְקָר בשמים? אתה מתפאר בו, תשתדל שהוא יתפאר גם בך! - זוהי הברכה של יעקב אבינו.

שואל האר"י הקדוש, ב"ליקוטי תורה" פרשת וישלח: נאמר "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבתַי", מדוע הוא מקדים את שמו לשם אבותיו? מה פתאום? היה צריך לומר: ויקרא בהם שם אבותי ושמי. ועונה האר"י הקדוש: כן! הברכה הכי גדולה היא שיקרא בהם שמי! איזה שם? ישראל! בני ישראל! ומדוע? מפני שהשם ישראל הוא עיקר לכולם, כי בשמו נכללים גם האבות וגם האימהות זכותם יגן עלינו. איך? בשם "ישראל" יש את כל תחילת השמות של האבות והאימהות, כך: י- יצחק ויעקב, ש- שרה, ר- רבקה, רחל, א-אברהם, ל-לאה – "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי", שתהיו ראויים להיקרא "בני ישראל"! כי המשמעות של "בני ישראל", זה לא בני יעקב בלבד, ששמו גם ישראל, אלא "בני ישראל" זה בני אברהם, יצחק ויעקב!

וכמו שאומר ה"זוהר" הקדוש: "יעקב, ישראל כלל האדם" - הוא כולל את כל האבות.

ועכשיו פרק חשוב ומעניין מאוד:

מצינו יסוד גדול אותו ביקש יעקב אבינו להנחיל לבני ישראל ברידתם לגלות, יסוד זה מודגש בפרשה הקודמת, מיד בהגיעו לאדמת מצרים ובפעם השניה היסוד הזה מופיע בפרשת השבוע – ויחי.

מהו היסוד שביקש יעקב אבינו להנחיל את עם ישראל היורד לגלות ואשר צפויים לו גלויות נוספות? היסוד הוא: ייחוד ה', ז"א "שיתחזקו ישראל אם הם רוצים להיות דבוקים ב"אֱמֶת לְיַעֲקב", שפירושה "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". בכל המצבים, ה' אחד ואין בלתו – ייחוד ה'! - "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דברים ד, לה) – שיתחזקו ישראל מאוד מאוד מאוד באמונה בייחוד ה', באמונה ש"אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ", ובכך יוכלו לעבור את חיי הגלות בשלום" - זוהי ה"אֱמֶת לְיַעֲקב" שעל פיה חינך יוסף את מנשה ואת אפרים.

כתוב בפרשת ויגש: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה" (מו, כט) – יוסף מחכה בגושן לקראת אביו, אביו מגיע עם הכירכות שהוא שלח אליו - "וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפּל עַל-צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו עוֹד" – מי? יוסף נראה אל יעקב, נפל ובכה על צווארו של יעקב, אבל יעקב לא נפל על צווארי יוסף ולא נשק אותו. ואמרו רבותינו: "שהיה יעקב קורא קריאת שמע" - הרבה פירושים יש כאן למה יעקב קרא קריאת שמע ולמה יוסף לא. אבל אנחנו ננסה להבין מה המשמעות כאן שיעקב קרא קריאת שמע? ועכשיו תקשיבו מהלך שאולי לא שמעתם.

מובא בספרים הקדושים: הפעולה הראשונה שיעקב אבינו עשה ברדתו מהכירכרה על אדמת מצרים כאשר הוא פגש את יוסף ונתמלא ליבו אהבה גדולה אל יוסף שלא ראה אותו כבר שנים רבות, היתה "קריאת שמע", ז"א, אמר "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל". מה פשר הדברים?

אומרים הספרים הקדושים: "זו היתה הכנה לגלות מצרים ולכל שאר הגלויות שיהיו בתולדות עם ישראל למען יראו הכל את התנהגותו של אב הפוגש את בנו אחרי שנים רבות של ניתוק" - הבן האהוב, מה יעקב אבינו מבקש להראות בפרהסיא? במקום לנשק את בנו הוא אומר "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", מה קרה? – "זוהי הכנה שיוכלו בני ישראל להחזיק מעמד בגלות המרה" - ייחוד ה' שקיבל על עצמו מיד ברדתו לגלות, עשה אקט בפרהסיא לחנך את עם ישראל לדורותיו. הדבר הראשון בגלות, הדבר שיחזיק אותנו בגלות ולא נתבולל זה שיקבל כל אחד על עצמו עול מלכות שמים, כדי שלא יחול עליו עול מלכות ועול דרך ארץ.

חז"ל אומרים: "כל מי שמקבל על עצמו עול תורה" – עול שמים – "מסירים ממנו עול דרך ארץ" – עול מלכות. יעקב אבינו רצה לומר: לא נצליח לעבור את הגלות מבלי שנתבולל, מבלי שנרמס, אם לא נקדים לקבל על עצמנו עול מלכות שמים, מיד בדרוך רגלי על אדמת מצרים, אדמת הגלות.

וכשנקבל על עצמנו עול מלכות שמים, אז הקב"ה יעזור לנו, כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים. אנחנו צריכים להקדים קבלת עול מלכות שמים, וזה יסיר מאיתנו עול מלכות הגויים.

יעקב אבינו קרא קריאת שמע וייחד ייחודים, לפחות כמו המקובל הכי גדול בדורנו, וכיוון את כל הכוונות והכין את עצמו ל: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאדֶךָ" (דברים ו, ה), וזה היה הדוגמא על רקע של פגישה עם בנו והוא יהודי - "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" יהיה שגור בפיכם!

ולכן לא פלא שיהודים עלו על המוקד באמירת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל"! ושיהיה ברור, הוא לא ביקש שיהודים ימותו על קידוש ה', אומנם הם צריכים להיות נכונים גם לזה, אבל הוא ביקש שיהודים יחיו על קידוש ה', עם עול מלכות שמים ואז הם יזכו שלא יהיה להם עול דרך ארץ. "הוא הכשיר את עצמו למלוא ההכרה ש"אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ"" – הכל ממנו והכל משועבד.

יש מנהג בישראל ובגמרא – מנהגו של יהודה הנשיא (ברכות יג) שכאשר אומרים קריאת שמע, כשמייחדים שם ה', נוהגים אנו להשים על העיניים את חמשת האצבעות. יש כאלה בצורה כזו ויש כאלה בצורה אחרת, לא משנה. מקורו בדברי הגמרא בברכות יג: "ר' יהודה הנשיא היה מעביר את ידו על עיניו בשעה שקיבל על עצמו עול מלכות שמים".

רבינו בחיי בפרשת צו כותב דבר מעניין מאוד: "חכמי הטבע כתבו בספריהם כי כל איבר ואיבר מאיברי הגוף נברא לתועלת מיוחדת שבגוף" – אין סתם, הקב"ה לא ברא סתם, הכל מותאם – "ויש ברובם תוֹעַלִיוֹת נוספות ואין בשום איבר דבר לבטלה" – הם קוראים לאפנדציט - תוספתן, לכאורה, תוספת מיותר, באנגליה מוציאים את זה כבר בבית המלכות בהיוולדם, חלילה!!! אפנדציט זה לא תוספתן! כל איבר ואיבר זה הקב"ה ברא, הוא מעיקרי בריאות הגוף, יש איבר אחד שהקב"ה ברא כדי להסיר אותו והוא ברית קודש, והוא היחיד, וזה כתוב בתורה שזו עורלה ואנו גם מצווים להסיר את עורלת הלב ברוחניות.

ממשיך "רבינו בחיי" ואומר: "בחמשת האצבעות שביד יש בהם תועלת מיוחדת" – מלבד מה שאתה מבריג ברגים ואתה מנסר קרשים ואתה מספר ואתה מאפר וכותב וכו' – "כל אחת מהאצבעות היא משרתת לאחד מחמשת החושים שבאדם, ובהם מתגרים כל כוחות הנפש".

ואני מסביר: חמשת החושים שבאדם הם: בפה – חוש הטעם, באף – חוש הריח, באוזניים – חוש השמיעה, בעיניים שהם העליונים ביותר – חוש הראיה, ויש עוד חוש אחד שלא הזכרתי והוא חוש המישוש שנמצא ביד - זה חמשת חושי האדם וזה מהותו.

אומר "רבינו בחיי": "כל אצבע משרתת את אחד מחמשת החושים ללא משים, בלי כוונה. האצבע הראשונה – הבוהן, וקוראים לה גם גוּדָל, היא משרתת לקינוח הפה, שבו חוש הטעם. בד"כ כשאדם רוצה לנקות את הפה, הוא עושה בלי משים כך, עם הבוהן. אז הבוהן משרתת את חוש הטעם. (אם תתחיל לחשוב תעשה ההיפך, אבל בלי משים תעשה זאת עם הבוהן)

האצבע השניה הקרויה אצבע, היא משרתת את הנחיריים, היא משרתת את חוש הריח. בד"כ כשאדם רוצה לנקות את האף שלו הוא משתמש עם האצבע, זה בדוק!

האצבע השלישית היא האמה, האצבע הגדולה מכולם, היא מיועדת למשש בכל חלקי הגוף. בעברית קוראים לזה להתגרד בגב, משום כך היא ארוכה מכל האצבעות ולכן היא כנגד חוש המישוש.

הרביעית היא הקמיצה המקנחת את העין, כנגד חוש הראיה.

והחמישית היא הזרת והיא מיועדת לקנח את האוזן, כנגד חוש השמיעה.

אומר "רבינו בחיי": "הקב"ה ברא חמישה חושים והם מהות האדם והוא מסר להם חמישה משרתים שהם האצבעות וזהו שלימות הטבע של האדם, שאין בו דבר לבטלה, ואנו רואים כי כל אחת מהאצבעות הולכת לחוש שלה בלא משים".

מביא בעל "לקח טוב" חסידות את בעל "שמועה טובה" שאומר: מסתבר שיעקב אבינו כשאמר קריאת שמע, פעולה ראשונה בגלות, ייחוד ה', "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ", הוא שם את הידיים על העיניים, כמו רבי. אומר בעל "שמועה טובה": "משום כך, בעת קריאת שמע, בשעה שאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים וממליך את הקב"ה על כל העולם כולו, הוא אינו שוכח להמליך את הקב"ה גם על עצמו" - איך אמר הרבי מקוצק: "אחד" א- יחיד ומיוחד, ח- שבעה רקיעים והארץ ד- ארבע רוחות שמים, אבל אל תשכח להמליך את הקב"ה גם על עצמך, כי זה העיקר, כי להמליך את השני, זה לא קשה, ולהכות על חטא על הלב של השני, זה לא קשה, תתחיל להכות על עצמך, תמליך את הקב"ה על עצמך.

אומר בעל שמועה טובה: "מה זה נקרא להמליך את הקב"ה על עצמי? להמליך את הקב"ה על עצמי, זה בכל חמשת החושים שלי!" - אני לא יכול להמליך את הקב"ה על הכבד שלי, כי אני לא נוגע בו.

ולכן עפ"י "רבינו בחיי": הוא מניח את כל חמשת אצבעותיו על עיניו, על החוש הגבוה ביותר בגופו, וזה מסמל שאני משעבד את כל חמשת חוּשַׁי שבאים לידי ביטוי בכל חמשת אצבעותי, במשרתים לחמשת החושים, אני שם אותם ומשעבד אותם לבורא עולם, במילים אחרות: אני משעבד את כולי! אייי, זה נפלא!!! זה נפלא!!!

לא בִּכְדִי הגימטריה של: "אצבע, אמה, קמיצה, זרת, גוּדַל" עם "היד" (כי הם שייכים ליד) עולה בדיוק 1118. מה זה 1118? הוא המנין של "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד"!!! – ייחוד ה', אני שם את כל חמשת האצבעות שלי עם היד, את כל עַצְמוּתִי, את כל חמשת חוּשַׁי, מפני שפה יש ייחוד ה' – נפלא!!!

בפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", יש שני אותיות גדולות במילה "שְׁמַע" האות ע' ובמילה "אֶחָד" האות ד'. ביחד זה עֵד, אני מעיד שכל כולי זה רבונו של עולם, אבל עֵד אחד זה לא מספיק, כי על פי שני עדים יקום דבר, לכן מי שלא הספיק בערב שבת להגיד "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם" מבקש מעוד אדם להגיד איתו, כדי להגיד את זה יחד, עפ"י עדות בשניים.

מביא בעל "לקח והדיבור": "ובכדי שאדם יהיה ביכולתו לשעבד את עצמו לגמרי לה' יתברך, ניתנה לו עוד מצוה - מצות תפילין. שע"י התפילין יכול האדם לקשר האדם כל כולו לה' יתברך לשעבד את כל חושיו".

איך אומרים חז"ל? "כל הקורא קריאת שמע" – בבוקר - "ללא תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" – יש לו רק עד אחד, וצריך שני עדים. מה מוסיפים התפילין? עוד עֵד. מה העדות של התפילין?

מביא בעל "הלקח והדיבור" את הגאון מוילנא ששואל: "כמה בתים יש בתפילין של ראש? ארבע. כמה בתים יש בתפילין של יד? אחד". מה ההבדל? אומר הגאון מוילנא: "כי בתפילין של ראש יש ארבע בתים, כנגד ארבעה חושים שיש בראש, כפי שאמרנו – טעם, ריח, שמיעה, עיניים" - אז התפילין של ראש זה ארבע בתים כנגד ארבעה חושים – "התפילין של יד, הם רק בית אחד, מדוע? כי ביד יש רק חוש אחד, חוש המישוש" – הוי אומר שהתפילין הם גם עדות מעשית שאנחנו משעבדים את חמשת החושים: ארבע שבראש, ואחד שביד לבורא עולם.

באה הגמרא בברכות ואומרת: "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" - כי על פי שני עדים יקום דבר, ושניהם מעידים שכל עצמותינו את כל החושים שלנו אנחנו מוסרים לבורא עולם.

וזהו שהכין יעקב אבינו מיד שירד לגלות מצרים. מה הוא עשה? קרא קריאת שמע!! שם את ידיו על עיניו ואולי אפילו הניח תפילין, ולא עוד שכל ה"אהבות" בעולם הזה, כולל אהבה גדולה לילדים צריכות לצאת מתוך "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאדֶךָ", מתוך ההכרה של "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ".

אומר בעל הרוקח, המקובל האלוקי על פרשת ואתחנן: "בפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" יש י"ג הברות, ניקודים, הַגִיוֹת, כמנין אחד (13), כי כל האומר פסוק זה בכוונה את י"ג ההברות שלו, יזכה לי"ג "גן" של פרשת בראשית" - המילה "גן" מופיעה בפרשת בראשית 13 פעמים, וזה מה שאומר שלמה המלך בשיר השירים: "תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה" (שיר השירים ג, י) מה זה "תּוֹכוֹ"? תוכו של "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" רצוף אהבה. מה זה "אהבה"? 13!

מובא ב"רבינו בחיי" מאמר, אגדה, קצת שונה ממה שמביאים חז"ל והמפרשים: "ראה יעקב אבינו שהיו כל האותיות בשמות י"ב השבטים, חוץ מהאות ח' והאות ט', אמר יעקב: כיון שאין בהם את האות ח' ואת האות ט', אז אין בהם חטא, אז ראויים הם שאגלה להם את הקץ" – כי כדי לגלות להם את הקץ, הם צריכים להיות נקיים, ראויים, טהורים, ללא חטא – "כיון שאין בהם גם את האותיות קו"ף וצד"י, אמר: אינם ראויים שאגלה להם". ולכך פרשה זו סתומה. ומדוע? כי הקב"ה סתם ממנו את הקץ, כדי שלא יגלה.

שואלים המפרשים: "אם ידע שאין בהם אותיות חי"ת וטי"ת" - כלומר כשהוא ספר את האותיות – "אז הוא גם ידע שאין בהם את האותיות קו"ף וצד"י, אז מה פירוש שבתחילה הוא ראה שאין בהם את האותיות חי"ת וטי"ת, אז הוא ביקש לגלות להם את הקץ, אח"כ הוא ראה שגם אין בהם את האותיות קו"ף וצד"י אז נסתם ממנו, אז הוא הבין שאי אפשר לגלות להם?" מה פשר הדברים? מה הוא ידע בהתחלה ומה הוא ידע בסוף?

את השאלה הזו מביא ה"חתם סופר": "אי אפשר לגלות את הקץ, לעודד את עם ישראל, אם יש בהם חטא, כי הם לא ראויים לשמוע, אבל אם אין בהם קץ, אז גם כן אי אפשר, כי אין בהם קץ, כלומר שהקב"ה לא רצה שהוא יגלה להם אתה הקץ, אז מה הוא סבר בתחילה? ולמה אחרי שהוא ראה שאין הם את האותיות קו"ף וצד"י הוא לא גילה?"

אומר ה"חתם סופר": "יעקב אבינו סבר שלא מספיק ייחוד ה' - "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", צריך עוד דבר, צריך ייחוד ה', צריך גם אחדות ישראל – "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" – להיות בייחוד ה', עם כל חמשת החושים ולחיות באיש לרעהו זה, זה כלום, לא זוכים לכלום, כי צריך אחדות ה'.

אומר ה"חתם סופר": "יעקב אבינו סבר כי אומנם אין את האותיות "קץ" בשמות השבטים, אבל אחדות השבטים בכל זאת היא בשלימות ונתקיים בהם, "בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ"" (ישעיה נז, יג) – כשעם ישראל סובל, הוא זועק, מה יציל אותו? "קִבּוּצַיִךְ". מה זה "קִבּוּצַיִךְ"? אחדות שנאמר: "מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל".

אומר ה"חתם סופר": "אם עם ישראל באחדות, אז גם אם הוא זועק ואם צר לו, אז הקיבוץ יציל אותו" - מעלת האחדות, ולא מספיק מעלת ייחוד ה'.

אומר ה"חתם סופר": "ע"י קיבוץ, בני ישראל יכולים להינצל, ואז כאשר הם נקבצים כבר יש בשבטי קה אותיות קו"ף וצד"י" - ואמנם בשמות אין, כי הם לא היו תמיד שלמים באחדות, כי הם מכרו את יוסף, אבל אולי הם שלמים כי הם חיים באחדות ועשו תשובה ואת האותיות קו"ף וצד"י הם מקבלים אותו באמצעות המילה "קיבוץ", ולכן חשב יעקב אבינו שאף שבאותיות השבטים אין קו"ף וצד"י מכל מקום מצד אחדותם, הרי נקבצו יחד, ולכן יש מצד זה האותיות האלו ולכן הם ראויים לגלות להם את הקץ" – ולכן בהתחלה הוא אמר להם "הֵאָסְפוּ" (מט, א)– בואו ליד מיטתי, ואז הוא ראה שזה נעלם ממנו, אז הוא מיד אמר להם: "הִקָּבְצוּ" (מט, ב) – הוא הבין מיד שהם לא מאוחדים מספיק בשלימות, אז הוא אמר להם "הִקָּבְצוּ", וע"י "הִקָּבְצוּ", אתם תכניסו את האותיות קו"ף וצד"י שנמצאים במילה "קיבוץ", וכך תכניסו את ה"קץ" – "אך מיד ראה ברוח קודשו כי טרם הגיעו לדרגת השלימות של האחדות" – וזה בדַקֵי דַקוּת, כי אלו שבטי קה, עדות לישראל – "ואז הוא ראה שגם אחרי שהוא אמר להם "הִקָּבְצוּ", זה לא עוזר, הקו"ף והצד"י לא חוזרים למהותם, אין קץ, אז הוא הבין שבדַקֵי דַקוּת עם ישראל לא נמצא בדרגה של קיבוץ" - בדרגה של אחדות ישראל, האחדות של חברים כל ישראל, של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), "נמצא, כי לא די שאמר יעקב "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" שהיה בדרגת ייחוד ה', בהכרה השלימה שאין עוד מלבדו, צריך גם שיהיו בשלימות של אחדות ישראל", לא מספיק ייחוד ה', לא מספיק בין אדם למקום, צריך גם בין אדם לחבירו.

ולסיום:

מהי אחדות ישראל? אומר בעל "משך חוכמה" יסוד גדול: "אחדות ישראל פירושה לא רק שאני ואתה חיים בשלום, אחדות ישראל פירושה שעם ישראל מתאחד עם כל ישראל באופק, אין כבר גלות" - כמובן עם יראי ה' "חָבֵר אָנִי לְכָל-אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ" – לא עם המתבוללים – "אבל עוד דבר, אחדות ישראל זה להתחבר עִם עַם ישראל בעבר" - לא להתפלג ולהינתק מעם ישראל בעבר, כי אנחנו זקוקים לזכויות של הסבים שלנו – זכות אבות, לזכויות של דורות, דורות, דורות, אנחנו לא יכולים לחיות לבד, אז אנחנו צריכים להתקבץ בינינו, אחדות בינינו, ולהיות מאוחדים עם העבר שלנו, כי בלי זה, איזה מעשים טובים יש לנו?! אנחנו זקוקים למעשים הטובים של רש"י, של אביי, של רבא – זוהי אחדות ישראל. כל נסיון להתנתק מהעבר, ליצור עַם חדש המנותק מהעבר היהודי, פירושו היפך "אחדות ישראל" – אם אנחנו רוצים להיות מאוחדים היום, אנחנו צריכים להיות מאוחדים עם העבר, ללא העבר, אין הווה! כדי להיות מאוחדים, אנחנו צריכים להתאחד עם אביי, עם רבא, עם רבי עקיבא, עם רש"י, עם הרמב"ם, עם האר"י הקדוש, עם הבעש"ט – אחדות זה כל העבר וההווה ואז יש עתיד.

אומר בעל "משך חוכמה": הפסוק אומר – "בְּצָרָתָם לוֹ צָר" – אתם יודעים מה הזכות שלנו בגלות להיוושע? כי הקב"ה, השכינה בגלות וכשאנחנו סובלים, הקב"ה, השכינה כביכול סובלת שנאמר: "בְּצָרָתָם לוֹ צָר" – איפה יש שכינה בגלות? למה שתהיה שכינה בגלות? אומר בעל "משך חוכמה": "הואיל ומצאנו שיחזקאל הנביא ניבא" – היה לו נבואה בבבל וזאת למרות שאין בגלות נבואה – "והואיל והוא התחיל בנבואה בארץ הוא יכול היה להמשיך", וכיוצא בזה - "הואיל ובעבר שלנו יש השראת שכינה, אז אנחנו יכולים להמשיך את השראת השכינה גם לגלות" - "בְּצָרָתָם לוֹ צָר" – וכשיש לנו שכינה בגלות היא שומרת עלינו, היא נגאלת ואנחנו נגאלים, אם חלילה אנחנו מנתקים את עצמנו מהעבר שלנו, כל העבר שלנו זה רק מצד הגבורה והכח, שזה היפך האמונה היהודית, אז אין לנו את העבר, ואם אין לנו את העבר, אז אנחנו לא יכולים להתחיל את השראת השכינה בגלות, כי אין שכינה בגלות.

אומר בעל "משך חוכמה" – "רק עם העבר שלנו", ובשביל זה צריך להיות מחוברים עם העבר, ולכן כל מי שחושב שהעבר זה גלותי, ואנחנו ננתק את עצמנו (אמר לי אתמול מישהו שהחתן שלו שינה את השם, המשפחה שינתה את השם ואח"כ הוא חזר לשם המקורי שלו, והאימא מאוד כועסת עליו, כי זה שם גלותי)


ספר שמות

פרשת בא

פרשה בה מתארת התורה הקדושה את הגאולה הראשונה, גאולת עם ישראל מגלות מצרים באותות ובמופתים. גאולה זו היא אם לכל הגלויות, כמו שנאמר: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז, טו) הפסוק הזה נאמר על הגאולה האחרונה המקוֹוָה במהרה בימינו. גם הגאולה האחרונה תהיה באותות ובמופתים - "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". מגאולה זו יש ללמוד לכל הגאולות ובעיקר לגאולה האחרונה.

גלות מצרים נאמר בה כמה קיצים. בתורה הקדושה נאמרו כמה תאריכים ביחס לגלות מצרים, הנה בפרשת השבוע נאמר: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (שמות יב, מ) 430 שנה. בספר בראשית, בברית בין הבתרים נאמר כך: "וַיּאמֶר לְאַבְרָם יָדעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג), כתוב 400 שנה לא כתוב 430! ובחז"ל במדרש ורש"י מביא במקום, בפועל הם היו במצרים רק 210 שנים כמנין "רְדוּ" וכפי שהבאנו "פָּקד יִפְקד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם...מִזֶּה אִתְּכֶם" (שמות יג, טו), אומרים חז"ל 400 שנה צריכים להיות במצרים כפי שנאמר בברית בין הבתרים והקב"ה "יִפְקד" – יחסיר מכם את מנין "פָּקד" (היינו, יחסיר פ+ק+ד=190) וישארו 210. א"כ, בפועל היינו במצרים רק 210 שנה.

א"כ יש להבין, בפרשת השבוע נאמר: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה", בברית בין הבתרים נאמר 400, ובפועל אנחנו הרי יודעים שהיה רק 210, מה פשר הקיצים הללו? מבארים חז"ל, (רש"י מביא במקום בשני מקומות): בברית בין הבתרים כבר נאמר לאברהם אבינו: "יָדעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ" – עדיין לא היה לו זרע, גם ישמעאל עדיין לא היה, אבל אנחנו הרי יודעים שזה לא נאמר על ישמעאל שהוא לא נטל חלק בחובות של "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אתָם" וממילא אין לו חלק גם בזכויות. אומר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים: "וַיּאמֶר לְאַבְרָם יָדעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ" – זרעך!!! - "בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" – 400 שנה, אומרים חז"ל: מי זה "זַרְעֲךָ"? הזרע הראשון זה יצחק. מלידת יצחק עד מועד יציאתם ממצרים זה בדיוק 400 שנה, הוי אומר, שיצחק אבינו נולד כבר אל תוך תקופה הקרויה גֵרות, גלות, אע"פ שאברהם אבינו היה בארץ ישראל ויצחק מעולם לא יצא מן הארץ. אומרים חז"ל: כל השנים הללו מלידת יצחק, נקראו גלות, גֵרות, אפילו בשֶבֶת אברהם בחברון, הוא גם שם היה נחשב לגר, לא אזרח, כמו שאמר אברהם אבינו לבני חת כשבא לרכוש מערת קבורה לאשתו שרה: "וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל-בְּנֵי-חֵת לֵאמר. גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנכִי עִמָּכֶם" (בראשית כג, ג-ד). א"כ אומרים חז"ל: אברהם אבינו לא רכש קניינים בארץ הקודש, עדיין לא היה לו זכות, הוא לא יצר בעלות בארץ האבות המובטחת, רק דבר אחד: הוא קנה בתוקף מלא חלקת קבר, היא קרית ארבע, היא חברון, היא מערת המכפלה, ותו לא, וזאת למרות שהיה לו די כסף לרכוש עוד שטחים בארץ ישראל ועם זאת, הוא לא רכש, כי הוא ידע שהוא חייב לחיות בארץ כגֵר, תחת נתינות זרה - נתינות של כנעני, אמורי, חיתי, פריזי וכו', כפי שכתוב בתורה: "כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ" – כבר שנולד יצחק אבינו הוא נולד אל תוך גֵרות, ומלידתו עד יציאת מצרים זה 400 שנה, וזה נאמר בברית בין הבתרים.

ממשיכים חז"ל ואומרים: ומה שנאמר בפרשת השבוע "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה", כאן התורה הוסיפה עוד 30 שנה לגלות מצרים, שזה החישוב מברית בין הבתרים ששם הודיע הקב"ה לאברהם "כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ", אבל מתי נולד יצחק? 30 שנה אחרי כן! הוי אומר שרק מ-30 שנה אחרי כן, היה חשבון 400 שנה עד יציאת מצרים. ממשיכים חז"ל ואומרים: אבל בעצם מה שכתוב: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" – 430, זה מרגע הבשורה של ברית בין הבתרים, 30 שנה לפני שנולד לו בן, ללמדך שמרגע שיתבשר אברהם אבינו שזרעו יהיה בגלות, הוא חי כבר בתחושת הגלות של זרעו. וזאת למרות שזה 30 שנה לפני שהוא נהיה אבא, הוא היה בן 70, והוא כבר חי בתחושה שהילד שהוא יביא לעולם, בנו יחידו משרה אימנו, יחיה בגלות, הוא חי כבר עם תחושה של גלות שהדור הבא שלו לא יחיה בארץ ריבונית, לא יצווה להחליט מה שהוא רוצה, הוא לא יצווה לרכוש אדמות בארץ המובטחת. נוסיף עוד 30 שנה לתחושה של הגלות, והרי לך 430 שנה! (חז"ל).

וכאמור בפועל הקב"ה הוריד 190 שנה מה-400 ובסה"כ בפועל הם היו במצרים 210 שנים, הוי אומר, שגלות מצרים כבר נחשבת מבשורת ברית בין הבתרים, עלינו לדעת שמצרים היתה הממלכה הגדולה מכולם (הכנעני, האמורי, החיתי, הפריזי, היבוסי, והגרגשי הם כולם היו מבני חם), א"כ, התורה הקדושה מכנה את ישיבתו של אברהם אבינו ויצחק בארץ אבות כגלות מצרים. לחיות בארץ אבות, ללא חירות אמיתית, הרי זה גלות. הרי זה חיים של גֵרות.

מובא בפרקי ר' אליעזר (בן הורקנוס): יש עוד תאריך שאומרים חז"ל (שלא כתוב בתורה): 215 שנה, הוי אומר, נוסף עוד 5 שנים לעבודת הפרך במצרים. ואיזה תאריך זה? מהרגע שנולד הילד הראשון על אדמת מצרים - מנשה נולד 5 שנים לפני רדת יעקב עם יוצאי ירכו למצרים, הוי אומר, שהילד הראשון שהוא נמנה בין ה-70 נפש שירדו אבותינו למצרים, הוא נולד 5 שנים לפני הירידה, הוי אומר, שמלידתו עד יציאת מצרים, זה 215 שנה. אם כן, יש לנו 4 תאריכים: 430, 400, 210 ו-215. 3 מהם מצויינים בתורה (430, 410 ו-210).

כותב תלמידו של בעל "מגלה עמוקות", לפני קרוב ל-400 שנה בספרו "זרע בירך" המקובל האלוקי ר' נתן שפירא אב"ד קרפא בזמן גדולי ארץ: "אדם הראשון בחטא הקדמון פגם בג' חלקי האדם" – אתם יודעים שהרואה לפעמים בספרים, יודע שהאדם מחולק ל-3 חלקים: נפש, רוח ונשמה. בספרי המקובלים זה נקרא: נר"ן. הנפש זה הכי פחות, רוח קצת יותר, נשמה זה הכי הכי – ממשיך ואומר בעל "מגלה עמוקות": "אדם הראשון בחטא הקדמון פגע בג' חלקי האדם: בנפש, ברוח ובנשמה והאבות הקדושים – אברהם יצחק ויעקב, כל אחד מהם תיקן ע"י סבלותיו, וע"י ניסיונותיו בחיים, תיקן משהו מהפגמים שפגם אדם הראשון" - אגב, כל תכלית הבריאה והבחירה החופשית שהיא בעצם עולם התיקון והמעשה, זה לתקן את הפגמים שפגם אברהם אבינו: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות - זה שבעת רועי האומה: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון ודוד. אבל בעיקר שלושת האבות הקדושים, אומר בעל "מגלה עמוקות", תיקנו כל אחד, את אחד משלושת החלקים שפגם אדם הראשון במהותו, בקומת האדם שלו.

ממשיך ואומר בעל "מגלה עמוקות": אברהם אבינו שנשלח לכיבשן האש, מסר את נפשו וכך הוא תיקן את הנפש שפגם אדם הראשון. יצחק אבינו שבשעת עקידה אמרו חז"ל פרחה רוחו, וחזרה אליו רוחו – תיקן את הרוח. יעקב אבינו שסבל ייסורים קשים, יותר מאבותיו, כמו שהוא אמר לפרעה: "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם" (בראשית מז, ט), שהרי אברהם אבינו חי 175 שנה ויצחק 180 שנה, ויעקב חי רק 147 שנה, ובהגיעו למצרים היה בן 130 ואמר שרעים היו חייו, והוא תיקן את הנשמה של אדם הראשון שנפגמה יותר מכולם, את החלק היותר רוחני בקומת האדם של אדם הראשון, את זה תיקן יעקב.

שלושת הקיצים הנאמרים בתורה: 430, 400 ו-215, מרגע שנולד הילד הראשון על אדמת מצרים בגלות - שלושתם קשורים לתכלית תיקון החטא של אדם הראשון שהיה צריך להיגמר ע"י בני אברהם יצחק ויעקב. אברהם, יצחק ויעקב התחילו לתקן את הנפש הרוח והנשמה של אדם הראשון, שכולנו הרי היינו בו, כי הוא היה הריכוז הראשון, וכולנו יוצאי חלציו (לכן אנחנו קרויים "בני אדם") ועם ישראל אחרי שהאבות הקדושים סללו לנו את דרך התיקון והם פתחו לנו את השער, אז בנ"י, בהיותם בני אברהם יצחק ויעקב, היו צריכים להמשיך את התיקון.

כדי לתקן את נפש אדם הראשון, היו צריכים להיות בגלות 430 שנה כמנין "נפש". כבנ"י וזה כנגד אברהם, אברהם בא לתקן את הנפש, אם, כן מה שכתוב בתורה: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" – זה כמנין נפש.

כדי לתקן את הרוח (גימטריא 214 עם הכולל 215) היו צריכים להיות במצרים 215 שנה, אגב זה 214 של שנות גלות ושנה אחרונה של עשרת המכות, אז הם כבר היו בבחינת: "וּמַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים עֲדֵי מָרוֹם", הם עוד היו במצרים, אבל הם כבר חגגו. לתקן את רוחו של אדם הראשון אז הם היו במצרים 215 שנה כמנין "רוח".

כדי לתקן את הנשמה של אדם הראשון, בה' הידיעה הם היו צריכים להיות במצרים 400 שנה כמנין "הנשמה". (זה לא דרך הפשט, זה דרך הסוד)

וענין זה מרומז בפסוק: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבדָה קָשָׁה" (שמות ו, ט), ז"א: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה" – כשמשה רבינו בא לבשר להם את בשורת הגאולה, הם היו כ"כ בקושי השיעבוד והגלות, עד כדי כך שהיה להם אסטמה רוחנית, הם לא היו מסוגלים אפילו לשמוע בשורה. כתוב שלא שמעו אל משה – "מִקּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבדָה קָשָׁה" – אסטמה נפשית ורוחנית, שעד כדי כך בשורת הגאולה לא דיברה אליהם.

מסביר בעל "מגלה עמוקות": "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבדָה קָשָׁה" – "כי הם הגיעו לשנת הרוח" - משה רבינו בא שנה אחת לפני הסוף, בשנת ה-209, ואומר להם שהגיע זמן גאולתכם, (זה היה 214 שנה אחרי שנולד מנשה), אבל הם "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה", למה? "מִקּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבדָה קָשָׁה", ממשיך בעל "מגלה עמוקות": "כי הם הגיעו לשנת הרוח" - רוח גימטריא 214, זה השנה האחרונה שהם הכינו את עצמם לגאולה, והם לא שמעו לו, למה? - "כי הם סברו שהגלות צריכה להיות 400 שנה, או 430 שנה, לפי החשבון בגזירת ברית בין הבתרים, הם לא ידעו שהכל נחשב כבר מאז עוד בטרם ירדו ממצרים, ובעצם הם יֵצאו ידי חובת הגלות אחרי 210 שנה, או 215 מהולדת מנשה. אז אומר בעל "מגלה עמוקות": "וזהו שנאמר "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקּצֶר רוּחַ", הם ידעו שהם כבר הגיעו לשנת הרוח, 214, אבל הם חשבו שהם צריכים לעבוד "מִקּצֶר" שזה גימטריא 430, כי הם חשבו ש"רוּחַ" זה לא מספיק, כי זה עדיין קצר. והם לא ידעו שהקב"ה קיצר להם את הכל, ומנה את הכל כבר מברית בין הבתרים.

כדי שנדע מה יש לנו לצפות בגאולה האחרונה במהירה בימינו, צריך לדעת מה יש לנו בגאולה הראשונה - יציאת מצרים. נאמר בפרשה האחרונה, פרשת וארא: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל-משֶׁה וַיּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם וְגַם הֲקִמתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם" – עם אברהם, יצחק ויעקב שכרתתי איתם את ברית בין הבתרים והבטחתי להם שבניהם יגאלו, ולא ישארו בגלות עולם. "וְגַם הֲקִמתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם" – די! הגיעה שנת קיום הברית, אתם לא חייבים לחכות 430 שנה בפועל, זה נמנה לכם כבר משעת כריתת הברית, בברית בין הבתרים – "לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ" – אתם יוצאים ממצרים וזוכים להיכנס לארץ חמדת אבות, לבנות את בית המקדש, תתנחלו בארץ, "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".

ממשיך הקב"ה לומר למשה: "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אתָם וָאֶזְכּר אֶת-בְּרִיתִי" – שוב הוא אומר להם שאני זוכר את הברית שכרתתי עם אברהם, יצחק ויעקב, החל מברית בין הבתרים - "לָכֵן אֱמר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדלִים" – הגיע שעת גאולתכם! אינכם צריכים לחכות, מדוע אינכם שומעים למשה מקוצר רוח?! נדמה לכם שאתם צריכים לעבוד גם את ה"קּצֶר" וגם את הרוח?! לא!!! הגיעה שעת גאולתכם, הגיע זמן הברית שכרתתי עם אבותיכם. יתבשרו בבשורת הגאולה, הם יתבשרו שהגאולה תהיה "בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדלִים", ומה זה "בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדלִים"? אנחנו יודעים מההגדה של פסח שזה אותות ומופתים – עשרת המכות, ז"א שאתם לא יוצאים מיד ממצרים, אני אתן לכם עוד שנה "לבלות" כאן, אבל אתם תהיו מלכי הארץ - "וּמַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים עֲדֵי מָרוֹם" - כי שנה זו תהיה שנת קיום הברית, שאתם תצאו ברכוש גדול, אתם תראו את המצרים מושפלים ואתם תוגבהו עד השמים.

אז הקב"ה הבטיח להם שהם יחוו שנה של עשרת המכות, ואולם, מה מודגש כאן בתורה? העיקר שמודגש כאן היא הזכות להיגאל שעומדת לנו בזכות אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, ז"א בזכות הברית שכרת ה' עם אברהם אבינו. בזכות הברית שהוא כרת עם יצחק ויעקב, וכמו שגאולת מצרים (נאמר במפורש בתורה) שהיא בזכות הברית (מה שנקרא אצלנו זכות אבות), גם הגאולה האחרונה שאנו מצפים לה בכל יום שתבוא, תהיה בזכות ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאבותינו ואנחנו בסוף נצא ברכוש גדול - "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" - ועל כך אומרת התורה הקדושה, בפרשת התוכחה, בפרשת הסבל היהודי, בפרשת בחוקותי: "וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכּר וְהָאָרֶץ אֶזְכּר" (ויקרא כו, מב) אל תדאגו יהודים, אני זוכר את ארצכם, אתם בגלות? אני זוכר את ארץ ישראל, גם היא זוכרת אתכם, לא היא שכחה אתכם ולא אני שכחתי אתכם, אבל גם אתם אל תשכחו אותה – "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים" (תפילת שמונה עשרה), חכו יהודים, המשיח עוד מעט יבוא. ושוב, כתוב בתורה שהגאולה תהיה, ז"א, אתם תחזרו לארץ, השכינה תהיה, בית מקדש יבנה, כהנים בעבודתם, לוים בשירה ובזמרם וישראל במעמדם, אבל שוב מודגש כאן: "וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם", כל הגאולות בזכות האבות, ובזכותם נזכה לזרוע נטויה ולשפטים – יהודים אל ייאוש! ועל כן, תמיד בתפילות שלנו אנחנו מבקשים לזכור את ברית אברהם, כי לנו אין זכויות, דלים ורשים אנחנו, ועקידת יצחק והשב שבות אהלי יעקב והושיענו למען שמך.

כותב ר' חיים דוד יוסף אזולאי (החיד"א) דברים נפלאים על הגאולה: "בשפטים גדולים הקב"ה הבטיח שיוציא אותנו ממצרים, אלו עשרת המכות" - והם כאמור בזכות זכות אבות – "וסימן לדבר (אפשר להשתמש בזה בליל הסדר) מה זה שפטים גדולים? דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך, מכת בכורות – עשרת המכות, ובהגדה של פסח אנחנו אומרים: "רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים: דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב" – הוא לקח את הראשי תיבות של כל המכות ועשה מהם סימנים. אומר החיד"א הקדוש: "אם תיקח את כל ראשי התיבות של עשרת המכות שהם השפטים הגדולים: דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב תקבל תק"ב – 502. אם כן, מה זה הסימן שנתן לנו ר' יהודה 502? זהו חשבון חייהם של האבות הקדושים, שהרי זו זכות אבות – חיים של אברהם אבינו העניקו לנו חיים לעד. קדושת החיים של אברהם אבינו, העמידה בניסיונות, מסירות הנפש, הרוח של יצחק, הנשמה של יעקב אבינו, בזכות זה אנחנו שרדנו, בזכות זה אנחנו נשרוד לעד, ובזכות זה הקב"ה יגאל אותנו בשפטים גדולים כימי יציאת מצרים.

כמו שאמרנו, ר' יהודה היה נותן בהם סימנים למכות וזה השפטים הגדולים, ר"ת של כל עשרת המכות כאמור זה 502, ומה הרמז בדבר? למה הוא נתן סימנים? אומר החיד"א בשם הספרים הקדושים ש-502 שזה הר"ת של המכות זה בדיוק של אברהם יצחק ויעקב, ז"א מלדת אברהם עד פטירתו של יעקב אבינו זה 502 שנה, כפי שנראה: אברהם אבינו חי 175 שנה, (לא מרגע שנולד, אלא מספר החיים, ז"א כל יום של אברהם אבינו וקדושת ה' ובזכות זה כרת איתו הקב"ה ברית), הוי אומר 175 שנה של אברהם + 180 שנה של יצחק + 147 שנה של יעקב = 502 שנה, של שלושת האבות הקדושים, אגב יעקב היה חי 15 שנה בזמן אברהם (כמדומני, שיעקב היה בן 15 כשנפטר אברהם).

ובכן 502 שנה של קידוש ה' הגדול ביותר שהיה באנושות, אברהם יצחק ויעקב שהם תיקנו את הנפש של אדם הראשון, הפגם, שהיא סיבת הסבל והמוות, השאול והיגון והאלמנות, והם תיקנו זאת ב-502 שנה של חיים, של קידוש ה', הם תיקנו את הנפש והרוח והנשמה, אם כן, יחד יעלה גם כן 502 כמנין ר"ת של עשרת מכות שהם השפטים הגדולים וזה כדי לרמוז לנו שכל זכות היסודות שלנו, כל זכות הגאולה שלנו, מאז והלאה, הכל בזכות 502 שנה של קידוש ה' של שלושת האבות ועל זה קיבלנו את השפטים הגדולים שהר"ת שלהם זה 502.

אומר החיד"א בשפת הרמז: כשהקב"ה מתגלה לעם היהודי במעמד הר סיני, הוא אומר לו: "אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב) אפשר גם לכתוב אחרת: אנכי ה' אלהיך הוצאתיך מארץ מצרים" מה זה "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ"? "אֲשֶׁר" זה 501 עם הכולל (כולל=עם המילה עצמה) זה 502. אומר החיד"א: בזכות ה"אֲשֶׁר", "אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" – גאולה, בזכות מה? בזכות ה"אֲשֶׁר" שזה 502 שנה של אבותיך הקדושים שהם חיו כמנין אשר, ומה זה "אֲשֶׁר"? זה כאילו שאישרו, נתנו אישור, חותמת של קבל עם ועולם את אמיתות ה' יתברך. מה המיוחד באברהם, יצחק ויעקב? שהם קידשו את שם ה' כמו שנאמר בכל מקום שאברהם היה מגיע, אז הוא בנה מזבח ויקרא בשם ה'. האבות הקדושים הם בחינת ה"אֲשֶׁר" - הם אישרו כלפי העולם כולו להאמין בבורא עולם שהוא כל יכול, אמונה בקל אחד. אם כן, בזכות ה"אֲשֶׁר" הוציא אותנו הקב"ה מארץ מצרים בגאולה. ושוב אנחנו רואים שהתורה הקדושה מאשרת שכל גאולת מצרים היתה בזכות 502 שנה של האבות הקדושים - "אֲשֶׁר"!

וכשאנחנו מבקשים על הגאולה הקרובה העתידה, כימי יציאת מצרים, אומנם גלינו שוב, מפני חטאינו, אבל אנחנו מצפים לגאולה, ובזכות מי? שוב בזכות ה"אֲשֶׁר". ואיפה זה נאמר? אומר החיד"א: שכשמשה רבינו מתפלל על עם ישראל נאמר: "זְכר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ" (שמות לב, יג) – כל זכות הקיום של העם היהודי זה 502 שנה של האבות הקדושים שתיקנו את הנפש, רוח, נשמה של האדם הראשון. והמספר הקדוש הזה כאמור, הגן על זרעם שישרדו, שלא יבלעו במצרים, ושומר עלינו לבל נבלע בגלויות, לבל נוכחד, נצח ישראל חי לא ישקר! עם ישראל חי ובקרוב ניגאל! הכל בזכות ה"אֲשֶׁר".

החיד"א שנפטר לפני 195 שנה (תקס"ה) כותב כבר אז: "והמספר הקדוש של שני חיי האבות – 502 תק"ב הגן על זרעם להצילם ממצרים" – מידה כנגד מידה. הנביא מכנה את המצרים "בְּשַׂר-חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם" (יחזקאל כג, כ) חמורים! בני חם חמורים! הערבים, בני ישמעאל נקראים בתורה חמורים, וזה כתוב כאשר אברהם אבינו יוצא לעקידה עם יצחק, הוא אומר לישמעאל ולמשרת: "שְׁבוּ-לָכֶם פּה עִם-הַחֲמוֹר" (בראשית כב, ה), אומרים חז"ל, (רש"י מביא במקום): ("עִם-הַחֲמוֹר" – מה, אתה משווה אדם עם חמור?!) "עם הדומה לחמור!" אומר החיד"א: גלות מצרים היא גלות של עם ישראל בין חמורים, המצרים מכונים חמורים, הנביא קורא להם כך, חומריים כחמור, בשריים כחמור, אין בהם רוח, והעם היהודי היה חייב לגלות ולתקן את עצמו בגלות מצרים, בגלות "בְּשַׂר-חֲמוֹרִים". ובכוח בשר קודש שהם האבות הקדושים שהם היו גוף ובשר שקידשו את בשרם במשך 502 שנה שחיו חיי גוף, אבל רוחם, נפשם ונשמתם, היתה בשמי מרומים, נביאים היו, אבות האומה, בזכות בשר קודש של שני חיי האבות, ניצלו עם ישראל מבשר חמורים". ממשיך ואומר החיד"א: הגלות זה בשר חמורים. והיא שעמדה לנו להצילנו והיא תעמוד להצילנו מהגלות הקשה הארוכה שאנו מצפים לישועתה".

אומר החיד"א: "בְּשַׂר" גימטריא 502, ז"א שבשר קודש, הגוף הקדוש של האבות הקדושים שהם תיקנו את נפשם, רוחם ונשמתם הקדושה ה-502 שלהם – חייהם, זיכו אותנו לצאת מגלות בשר החמורים! קדושה מול טומאה, קודש מול חול. ממשיך החיד"א ואומר: "וכמו שמהגלות ההיא יצאנו בזכות ה-502, בשר קודש מול בשר חמורים, יהודים, אחי הקדושים בא ונצפה כולנו שבמהירה נזכה שבזכות בשר קודש – 502 של אבותינו אברהם יצחק ויעקב, נזכה להיגאל מהגלות האחרונה שאנחנו סובלים ממנה".

ומה מאפיין אותה? היא קרויה גלות אדום, ארוכה ובסופה, אומר הנביא דניאל: עלתה קרן ישמעאל. היום בימינו סובלים כ"כ מאדום, כמו שסובלים אנו בעיצומם של ימים מבני ישמעאל, היא הקרן העשירית המוזכרת בספר דניאל, וממנה סובלים אנו ביותר בעיקבתא דמשיחא, אחרי הסבל מגלות ישמעאל, ניגאל מגלות אדום וישמעאל יחדיו, זה הסוף, כך מסרו לנו חז"ל איננו יודעים מתי, מצפים בכל יום, בינתיים הסבל גדול, והעם היהודי מבולבל, הוא אפילו הולך לבחירות כאילו הקלפי יבלום את הבוקה ואת המבולקה, את עוגמת הנפש והיגון והאנחה שאנו סובלים ממנו עכשיו, כאילו הכוחי והעוצם ידי יעזור למישהו...

אומר החיד"א: אנחנו מצויים עכשיו בגלות אדום עם ישמעאל. אדום זה בגימטריא 51, ישמעאל בגימטריא 451, ז"א 451+51, אדום + ישמעאל, זה הגלות שלנו, זה בדיוק 502!! זכות האבות שחיו 502 שנה, לא רק הוציא אותנו מ"בְּשַׂר-חֲמוֹרִים" מגלות מצרים שנקראת כך, אלא היא גם תוציא אותנו מגלות אדום אשר בסופה מככב לו ישמעאל - עיצומם של ימים.

ממשיך החיד"א ואומר מספר הקדמון "קב הישר": מצרים זה "בְּשַׂר-חֲמוֹרִים", וגם אדום וישמעאל זה בשר, כי זה בשר חומריות, מערביות, מתירנות, חיי בשר ותענוגים, והם, בסוף הגלות הזאת ובני ישמעאל שהם בבחינת "בְּשַׂר-חֲמוֹרִים" (במהות שלהם, לך תסמוך עליהם... יהודי, מסיע, נותן להם פרנסה, מסיע אותם עד מחסום __, אז באים אחיהם ורוצחים אותו נפש. הרי הוא מיטיב עמכם!!! – זו חמוריות!)

מכל הגלויות נגאל בזכות אבותינו הקדושים, וכמובן בזכות שאנחנו חותמים את בשרנו בברית קודש ועל "וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ" (ברכת המזון) כאשר היהודי מל את בשרו בברית אברהם, בזה אנחנו מעידים את השייכות שלנו לאבותינו, אברהם יצחק ויעקב – ברית קודש, ובזה הסימן שלנו שאנחנו ניגאל, כי אנחנו מקשרים את עצמנו לברית בשר עם אבותינו הקדושים, אם כן, גם הגאולה המצופה במהירה בימינו מגלות הבשר הזאת, סיר הבשר, גם היא תהיה בזכות אבותינו הקדושים שחייהם היו כמנין בשר, אלא שזה היה בשר קודש.

מוסיף החיד"א מדרש נפלא: (מכאן אני כנראה אקח את שם השיחה) הקב"ה גילגל שאבותינו אברהם ובניו יצטרכו לרדת למצרים, לגלות, מה עשה הקב"ה? עשה רעב בארץ ו"שֶׁבֶר" הוא נתן במצרים, מה זה "שֶׁבֶר"? אוכל - "וַיַּרְא יַעֲקב כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם" (בראשית מב, א) ("שֶׁבֶר" זה גם משבר, בקע וזה גם כשאדם __ את __ ואומר: אני במשבר, גם היולדת בכאבים הגדולים שלה נמצאת על המשבר, (מלשון אדם שבור) אבל זה גם מזון, אוכל וזה גם בשר, כי זה אותם אותיות.

אומרת התורה, אומר החיד"א: "ראה יעקב את גלות מצרים המכונה "שֶׁבֶר" על שם "בְּשַׂר-חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם", וראה את הגלות האחרונה שאף היא שבר גדול - גלות הבשר - שהבשר של עם ישראל הושלך לתאי גזים ונשרף במשרפות אושוויץ וטרבלינקה – השבר הגדול בדור הזה". מביא החיד"א מדרש, מאמר חז"ל, בראשית רבה צ"א: "וַיַּרְא יַעֲקב כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם" הוא ראה את השבר, הוא ראה את גלות מצרים, את השבר הנורא, אבל הוא ראה שיש גם שבר - שיש שם גם מה לאכול. הוא ראה את גלות מצרים (שבר=משבר) והוא ראה גם את גאולת מצרים (שבר = אוכל) אומר המדרש: אם תזיז את הנקודה של ה"שֶׁבר" שמאלה (הכל ישאר אותו דבר) יהיה שֶׂבר, מה זה שֶׂבר? זו תקוה, ככתוב: "אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקב בְּעֶזְרוֹ שִׂבְרוֹ עַל-ה' אֱלֹהָיו" (תהילים קמו, ה). אומר המדרש: "וַיַּרְא יַעֲקב כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם" – יש שם משבר, גלות, ממשיך ואומר המדרש: "אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקב בְּעֶזְרוֹ שִׂבְרוֹ עַל-ה' אֱלֹהָיו" מה פשר הדברים? אומר המדרש: הוא ראה כי יש "שֶׁבר", זה הרעב, אבל באותו זמן שהוא ראה את ה"שֶׂבר" הוא ראה גם שיש שם "שֶׂבר" – יש שמה גם את הבשורה, יש שמה אוכל, שובע, פה אין מה לאכול, במקום ה"שֶׁבר", שם ה"שֶׂבר". במקום הרעב שם השובע. וממשיך ואומר המדרש: "כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר" – זה יוסף הורד מצרימה, שֶׁבֶר גדול, יוסף הורד למצרים, משבר. אבל יש גם שֶׂבר, כי "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט" (בראשית מב, ו) במקום המשבר, שם הגאולה!

ממשיך המדרש: "כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר" זה "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אתָם" (בראשית טו, יג) – גלות, אבל יש גם שֶׂבר, ככתוב "וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יג) – ראה יעקב אבינו בעת ובעונה אחת גם את ה"שֶׁבֶר" וגם את ה"שֶׂבר". ביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ, כי הוא ראה את הקץ, את כל הקיצים הוא ראה, הוא ידע שעם ישראל, בניו, הם לא נחלטו (מלשון חליטת עולם) ב"שֶׁבר", הם לא עם של גולים לעולם, הם לא עם של עבדים, כי "אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" שיוציאם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, וגם בגאולה האחרונה המקווה במהירה בימינו: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז, טו), כי יעקב אבינו ראה את סוד קיומו של העם היהודי – שֶׁבר יש, אבל גם יש שֶׂבר, יש תקוה, אל יאוש. ראה יעקב אבינו את הגלות והגאולה והוא ראה את ה"שֶׁבר" וגם את ה"שֶׂבר" והכל כאמור בזכות חיי אברהם סבו ויצחק אביו ובזכות חייו שלו שהם כמספר שֶׂבר.

אומר החיד"א משפט יפה: "שֶׁבר על שֶׂבר יחדיו ידובקו" הוא ראה את השֶׁבר דבוק לשֶׂבר – את הגאולה דבוקה כבר בגלות, הרפואה לעם ישראל כבר מוכנה בזמן המכה.

מה למדנו עד כאן?

אנחנו ב"שֶׁבר" גדול – 502 זו גלות אדום וישמעאל שמספרם 502, ה"שֶׂבר" דבוק ב"שֶׁבר", אך דעו לכם שהקב"ה גילה ליעקב אבינו שזכות חייו וחיי אביו וחיי סבו (אברהם, יצחק ויעקב) זהו ה"שֶׂבר" של העם היהודי, זוהי תקוותו, זהו יסוד גאולתו. הוי אומר שכל אימת שהעם היהודי רואה "שֶׁבר" עליו לצפות לגאולה! עליו לראות את ה"שֶׂבר", כי אנחנו לא עם של גלות, אנחנו עם של גלות וגאולה, וזוהי תקוותנו וזה אנחנו לומדים ממצרים.

מביא ר' לוי יצחק מברדיצ'וב בספרו "קדושת לוי" (קדושה על חנוכה) את האר"י הקדוש: כתוב "כל המרבה לספר בסיפור יציאת מצרים הרי זה משובח", מה זה משובח? אומר האר"י הקדוש: הרי זה משובח בחסדים. הקב"ה הבטיח שכל מי שיספר סיפור של יציאת מצרים, (ולא רק בליל הסדר) – "הרי זה משובח" הוא משובח בחסדים – חסדי הבורא יתברך. דהיינו כיון שיוצא מפיהם של בני עם ישראל סיפור הגאולה, עם ישראל מדברים על הגאולה, מדברים על ה"שֶׁבר", אבל גם על ה"שֶׂבר", מצפים לישועה, הוי אומר שהוא מקווה לה', הוא יודע שהגלות היא לא סוף, היא רק אמצעי לגאולה, ה"שֶׁבר" יעבור ל"שֶׂבר" – יחי ההבדל, הכל בנקודה קטנה.

אומר האר"י הקדוש: כיון שיוצא מפיהם של בני עם ישראל בגלותם, בשיעבודם, כאשר צועקים להם "ג'יד", כאשר מושלכים לכבשנים והם מספרים את סיפור הגאולה, הם אומרים "אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ...כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ כָּל הַיּוֹם וּמְצַפִּים לִישׁוּעָה" האותיות של חסדי המקום לבית ישראל – האותיות היוצאות מסיפור יציאת מצרים שעם ישראל מספר ומקווה לגאולה, אותיות אלו מעוררים חסדים גדולים בעולם העליון על עם ישראל" - שהקב"ה בזכות זה, יעשה עימנו תמיד ניסים ונפלאות.

אומר האר"י הקדוש: מה הקב"ה מחכה? הקב"ה מצפה שהיהודי הסובל, שהיהודי שנמצא ב"שֶׁבר" – "שִׂבְרוֹ עַל-ה' אֱלֹהָיו" שהוא יאמין שיום יבוא, שהוא יאמין שאנחנו עם הנצח, שהוא יאמין שכמו שנגאלנו ממצרים ניגאל בקרוב והסימנים כבר קרובים, הנה אנחנו כבר בתהליך של גלות ישמעאל וגלות אדום. הנה מתמלא כבר ה"שֶׁבר", הנה מגיע כבר ה"שֶׂבר", אנחנו כבר בסוף ה-502 (כי ישמעאל כבר נכנס לתמונה), כשהקב"ה יראה שבניו הסובלים מצפים לישועתו, מקוים לו, מחכים לו, אומר האר"י הקדוש: זה משפיע חסדים גדולים בעולם העליון לגאול אותנו, אם כן, גם בימים אלו, ימים של "שֶׁבר", לא לאבד את ה"שֶׂבר" וממילא גם לא לאבד את הסבר פנים יפות איש לרעהו ובעיקר איש לאלוקיו, ז"א לא לבוא בטרוניות, להתפלל, לקוות, לצפות, לחכות כי עוד מעט עת ישועתנו תגיע. (כי שׂ ו-ס' מתחלפים)

אומרים חז"ל (במסכת שבת): אמר רבא, בשעה שמכניסים אדם לדין אחרי 120 שנה, שואלים אותו: ציפית לישועה? הוי אומר שהציפייה לישועה היא מפתח, היא יסוד הווייתנו, יסוד קיומנו, יסוד תקוותינו, וזאת בזכות זכור ברית אברהם ועקידת יצחק והשב שבות יעקב למען שמך, בזכות ה- 502 שנה של האבות הקדושים זה ה"דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב" ולזה אנחנו מקוים: רבש"ע, אנחנו כבר רוצים לראות את הזרוע הנטויה, את השפטים הגדולים, כימי צאתנו מארץ מצרים"!

מיסודות התיקון של עם ישראל ליציאה מגלות, הציפייה אל האב שגירש אותנו מביתו, מתי יבוא וישוב? כשאבא מגרש את בנו, מעניש אותו, זורק אותו מהבית, וכי הוא ניתק ממנו כל קשר? מה רוצה עכשיו האבא? למה הוא מחכה? הוא לא מחכה שהבן במקום עונשו יוציא לשון ויגיד: אני מצפצף, או יגיד: אני לא אבקש סליחה, אחרת אבא מעניש אותו בכפליים, אלא בן שאביו מעניש אותו, האב מצפה שהבן יחוש בעונש וממילא גם בחטא שהוא חטא לאביו ואז יבקש סליחה ויצפה לרגע שאבא יבוא ויאמר לו: מוישלה שוב הביתה! האבא רוצה שהבן יחוש שהוא חטא, שהבן יסבול בכך שהוא מנותק מהאבא, כי אם הבן ישויץ ויתייהר ויאמר: זה לא כואב לי. אז האבא יעניש אותו בכפל כפליים, ככתוב: "וְאִם-בְּזאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי. וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת-קֶרִי" (ויקרא כו, כז-כח) – אוסיף עליכם! ילד צריך לדעת שאבא מעניש אותו: א. אבא לא מעניש סתם ב. אתה צריך לחוש את העונש, אתה צריך לחוש שלא טוב להיות מנותק מאבא, לא טוב לגלות מארצנו ולצפות לישועה שאבא יגאל אותך.

אומרים הספרים הקדושים: "מיסודות הגדולים שעם ישראל יגאל מהגלות היא הצפייה לגאולה - הצפייה אל האב שגירשנו מביתו מתי יבוא וישיבנו, הצפייה לגאולה הינה הפיתוי הגדול ביותר לקשר בין הבן שחטא לאביו שגירשו, בצפייה יש משום הכרה, כי מפני חטאינו גלינו מארצנו, בצפייה יש גם ביטוי לסבל שאנו חשים מכך כי הורחקנו מעל שולחן אבינו, האבא רוצה שתחוש את הסבל, שתחוש שאתה בגלות, שאתה גורשת, כי אם לא תחוש את הסבל, בה במידה תיקטן הצפייה שלך לשוב הביתה. ואם תחוש את הסבל במה במידה תבקש: אבא, השב אותי חזרה! – את זה אבא רוצה!

כל מי שיש לו ילדים יודע מה זה אבא מעניש ילד. הוא רוצה שהבן יבוא ויבקש סליחה, הוא רוצה שהבן יבוא ויאמר: אבא חטאתי לך, תחזיר אותי, ואבא לפעמים משחק איתו ואומר לו: לא, גדול עוונך מנשוא, כבד, אינני סולח לך, אני רוצה להיות משוכנע שבאמת, באמת כואב לך, בינתיים אני עוד לא רואה את זה. ואם הבן יושב לו בצד ומשחק במשחקים שלו ושוכח מהאבא, אז האב לא גואל אותו. האב רוצה לראות את הבן בוכה, שיאמר: אני לא יכול יותר – אז הוא מוציא אותו, כי זה נקרא צפייה לישועה.

בצפייה יש גם ביטוי והכרה לסבל שאני חש בהיותי לבד, לא במחיצתך וכל התחושות האלו, אומרים הספרים הקדושים, הם היסוד, התיקון והתנאי לגאולה השלימה!

כותב המגיד מדובנא בספרו "משלי יעקב" פרשת ויחי: הוא שואל את השאלה: מדוע הקב"ה סתם את הקץ? מדוע הוא לא נתן ליעקב אבינו לגלות את הקץ? הוא שואל: למה הקב"ה הסתיר את מועד הקץ מכל נביא וחוזה? למה? ועונה: "כשנתבונן בשמחות בני אדם וכמו כן בעיתות צרתם" – אם נתבונן בשמחות שאדם חוגג, או ביגונות שאדם חוֹוֶה, נשים לב לדבר מאוד מעניין - "אין לך שמחה שאינה מהולה בתוגה" – בדאגה – "ועם זאת אין לך תוגה ואנחה שאין כרוך בעקבה ששון ושמחה" – בכל תוגה, בעצם יש גם איזה שביב של שמחה. במה דברים אמורים? כל שמחה שהיא מוגבלת בזמן, לדוגמא: ליל הסדר, ביום הראשון, איזו שמחה – חג, חגיגיות תופסת את ביתנו וכשמגיע באמצע חול המועד, אני מתחיל לעשות חשבון: אויש, רוב החג כבר עבר, עוד שלושה ימים עובר החג, חוזרים אל החמץ, חוזרים אל הימים האפורים, אותו דבר גם בסוכות – איזה חג, איזה קדושה, איזה אוירה, שמחת בית השואבה, איי... אבל עוד יום, עוד יומיים מסתיים הסוכות (ולכן הקב"ה נתן לנו את שמחת תורה, יום העצרת – עצרו, עוד יום, כי קשה עלי פרידתכם), קשה להפרד משמחה, ממשיך הרב מדובנא ואומר: כל שמחה שאדם יודע שהיא מוגבלת בזמן, כל חופשה שאדם יוצא (– לא רוצה לומר נוסע לטיול, או בית הבראה, או לחוץ לארץ...) אבל לקראת הימים האחרונים, מתערבת כבר מחשבה עצובה: אוי, כבר מסיימים את החופש, כבר מסיימים את בית ההבראה – זה מציאות האדם – אומר הרב מדובנא: "כל שמחה שאדם יודע שהיא מוגבלת בזמן אז באמצעו לקראת סופו בא תוגה" – לפעמים העצב הוא יותר ממה שלא שמחתי בכלל – "כי קשה להיפרד משמחה" – קשה להיפרד מהשבע ברכות שמחתנים את הבן או את הבת, קשה! כי אתה נמצא בעולמות, אתה מרחף, ואח"כ צריך לחזור לקרקע, לעבודה, (תשאל כל מורה, אחרי חודשיים של החופש הגדול, כמה קשה לו לחזור לעבודה) אומר המגיד מדובנא: "כיוצא בזה, כל תוגה המוגבל בזמן" – אדם יודע הוא נשפט בית סוהר, קשה מאוד להסתגר בכלא, אבל מגיע היום החמישי רצוף והוא מתחיל לומר: אה, עוד כמה סיבובים בשעון, עוד יום או יומיים ואני יוצא לחופשי, אז העצב והצער מהולים בשמחת השחרור, ממשיך המגיד מדובנא ואומר: "זה הכל כאשר השמחה והעצב מוגבל בזמן" – אבל מה קורה אם השמחה היא אינסופית? אין בה תוגה! כשהעצב והצער הם אינסופיים, או לפחות אדם לא יודע מתי הסוף, (שמו אותו באיזה כלא אצל החמאס, או החיזבאללה, יכול להיות שזה לכל החיים), אמנם יש תקוה, אולי ישחררו אותי, אבל זה רק תקוה, בחיי היום יום אין שום שובל, שביל של שמחה, כי אין תאריך, אין לו קץ. אומר המגיד מדובנא: "כשהקב"ה הגלה אותנו, הוא לא רצה שנדע מתי הקץ, כי מצד אחד זה עוד רחוק, זה ייאוש, אבל מה יהיה עם הדורות האחרונות – אם אנחנו נדע, ששבוע הבא מגיע המשיח?! אז כמה שיהיה סבל, וכמו לדוגמא: בסוף המסע המפרך, עם גמר הטירונות של החיל הקרבי, עוד עשרה קילומטר, עוד עשרה, עוד עשרים, למשוך, סיבולת, כושר, תמצה את עצמך, אומנם יש יבלות, יש נפיחויות, יש דם, אבל עוד ונגיע ונקבל את הכנפיים!? זה כשאתה יודע כשיש קץ, אבל אם לא היו אומרים לך שבעוד עשרה קילומטר אתה גומר?! יכול להיות שזה שנה, אז באופן טבעי, כשל כוח הסבל, אין כוח, כשאתה לא רואה קץ. שואל המגיד מדובנא: מדוע הקב"ה לא רצה שיעקב אבינו יגלה את הקץ? ועונה: הקב"ה רצה שכל יום ויום שאנחנו בעונש שנחוש את העונש, שנצפה לו, כל יום נצפה לו, אולי היום, אולי מחר, אבל שלא נדע מה התאריך! ולמה? כדי שלא יהיה לנו יום אחד שלא נחוש שאנחנו בעונש, כי ידיעת העונש, ותחושת הסבל, היא התיקון עם הצפיה לגאולה.

צריך שילוב של ידיעת החטא: חטאתי לאבי, הוא גירש אותי, אני סובל כל יום, העצב אינו מהול בשמחה, רק בציפייה אבל הציפייה היא בכל יום, כי כל יום שעובר, עוד אכזבה, עוד תקוה ועוד אכזבה, אבל תקוה ללא קץ, ללא ידיעת התאריך, היא סבל וכל יום אכזבה וכל יום תחושה של: "אי, אבא עוד לא רוצה אותי" – הוא לא סולח לי, אני צריך יותר לבכות, יותר להתחנן, יותר לבקש. אומר המגיד מדובנא: "זהו אחד מטעמי חוכמתו יתברך להסתיר קץ גלותינו כי חפץ הוא שיהיה אבלנו וצער גלותנו באחרית ימי הגלות כבימים ראשונים" – שלא נדע!!! למה? הנביא ישעיהו אומר: "וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ" (ס, כ) - צריך להשלים את ימי הצער והאבל שלנו, שעד הסוף נחוש את הצער כמו ביום הראשון, אומנם אנחנו יודעים שזה די קרוב. ממשיך ואומר המגיד מדובנא: "כי היגון והצער הם העיקרים לכפרת חטאתנו, היגון והצער מחד והציפייה לישועה מאידך" הם היסוד לגאולה ולישועה, הוי אומר לחוש את ה"שֶׁבר", לחוש את המשבר שעם ישראל נתון בו. שכל אחד ירגיש שהוא יושב בחזית, שחייו עומדים לו מנגד, (כמו אנשי גוף קטיף ואנשי יש"ע, מה שהם עוברים...אחינו בני ישראל הקדושים והטהורים...) עם ישראל חייב לחוש שאנחנו ב"שֶׁבר", לחוש את הצער, ועם זאת לצפות בכל יום שיבוא וזאת משום שיש שֶׂבר, הובטחנו בכך, 502 שנה של זכות אבות!!!

ה"חתם סופר" זי"ע שחי בזמן האמנציפציה (שחרור), ממשיל משל (דברים אקוטאליים): "משבאה לעולם בשורת האמנציפציה לפני כ-200 שנה ובכמה מדינות באירופה ביטלו כמה מהמגבלות ומההפליות שהיו מנת חלקם של היהודים" - כגון: ה"נומרוס קלואווזס" - לא נתנו ליהודים ללמוד באוניברסיטאות של הגויים, ה"נומרוס קלואווזס" פירוש מספר מוגבל, יהודי רצה ללמוד באוניברסיטת ברלין, מינכן, באוקספורד, לא קיבלו אותו, כי הוא יהודי סוג ב', האוניברסיטאות – תרבות הגויים היתה נעולה בפני עם ישראל, לרווחתנו. ממשיך ה"חתם סופר": "ובכמה מדינות (זה יצא מצרפת בזמן נפוליאון) באירופה ביטלו כמה מהמגבלות ומההפליות שהיו מנת חלקם של היהודים, החלו יהודים חלשים, רפים, קטני אמנה, לשמוח" – בגרמניה, בצרפת, במערב אירופה – "החלו יהודים רבים לשמוח, הנה הגיע שעת רווחתם ומעתה יוכלו לרכוש "השכלה" (במרכאות!!!) באוניברסיטאות, יוכלו לשבת ולהתרועע יחד עם הגויים, הגויים החלו לחייך אל העם היהודי" – העם היהודי ש-1800 שנה חטף סטירות והיה צריך לתת את הלחי השניה שלו לגוי. והנה, הגוי מתחיל לחייך, הרבה סברו שהנה הגיע עת רווחתנו, אין צורך לקוות לציון בירושלים, אפשר למחוק את זה מהסידור ח"ו, ככל הגויים בית ישראל, הם פרופסורים, גם אנחנו פרופסורים, אנחנו פרופסורים, הם דוקטורים... ואז יצאה הקריאה הנועלת שהמיתה חללים: "הֵיֵה יהודי בביתך ואדם בצאתך!" אדם... כאילו היהודי אינו אדם ועל זה התלבשו אנטישמיים, כאילו היהודי אינו אדם, כי אדם הוא בעל נימוס בהליכות.

גדולי ישראל שמעו את בשורת האמנציפציה, והחלו לבכות. וה"חתם סופר" ביטא את הכאב שלו על בשורה זו במשל נפלא: "מעשה בבן מלך שסרח ואביו גירשו מעליו אל ארץ גזירה" – גירש אותו לאיזה אי בודד – "אל חיי צרה וצוקה" – לא בית, לא מקלחת, לא נוחיות, לא שירותים, חיי מצוקה! – "והבן סובל, הוא חש את הסבל, הוא מהרהר בליבו: אוי חטאתי לאבי, הוא כ"כ אהב אותי, הרי אני בן יחידו, למה הוא גירש אותי?! והבן עשה את חשבון הנפש שלו" – כי פקסים וטלפונים לא היו, או שהיו והוא ניתק לו אותם – "והבן מתגעגע יום יום, יום יום הוא מצפה מתי המלך יבוא ויגאל אותו. והנה כעבור כמה שנים של ציפייה, הגיעה משלחת מאת המלך, כמה משאיות עם בלוקים, חרסינות, מרצפות, חשמל ואינסטלציה, הם מגיעים אל הבוטקה, אל הבקתה שם מתגורר בן המלך המתגעגע והמצפה. ואז שואל אותם בן המלך: מי אתם? והם ענו לו: שליחי אביך המלך. והוא ממשיך ושואל: "הו, למה באתם?" והם ענו: "באנו להקים לך פה בית" – פרץ בן המלך בבכי ואמר: כל עוד שחייתי בתנאים קשים, קווה קיוויתי כי כל יום שאבי ירחם עלי וישיבני לביתו, שהוא הרי יודע באלו תנאים אני חי, בארץ גזירה, עתה מששלח לי אבי המלך משלחת להקים לי בית בארץ גזירה, מי יודע כמה זמן עוד יארך עד שאבא יקרא לי לשוב אל ביתו, לשוב אל ארמונו, מתי יתמו ימי מצוקתי"... - אם אבא שולח לי לבנות לי בית בארץ גזירה, כנראה שהוא לא בונה לי את זה ליום אחד, כנראה שעוד נכונו לי כמה שנים טובות, אמנם הוא ריחם עלי קצת, אבל כנראה שנכונו לי עוד שנים, ואז הוא פרץ בבכי.

אומר ה"חתם סופר": על מה אתם שמחים? שהגוי חייך אליכם? שהגוי הזמין אתכם לאוניברסיטה שלו? לבית קפה שלו? לשדרה המפורסמת של פריז? על מה אתם שמחים? כל עוד סבלנו, קוו קיונו ל__, עכשיו שהגוי חייך אלינו, הכל משמים, מי יודע, אם אבא לא בנה לנו בית בגולת צרפת וגרמניה, מי יודע אם לא נרשמו לנו בשמים עוד איזה 100 שנה של גלות... מה ערך לנו בישיבה על סיר הבשר בגלותינו?! (באוניברסיטת סורבון או בקמבריץ')

כך מתאר ה"חתם סופר" גאולה זה בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, לשוב אל אבא הביתה, לא רק לשוב אל ארץ אבות, אל ארץ מולדת, אל ארץ ישראל להיות עם חופשי בארצנו, אלא בנין בית המקדש, כהנים בעבודתם, לווים בשירם ובזמרם ובודאי ובודאי לא לשוב אל ארץ הקודש ולסבול אינטיפדה אחרי 5 מלחמות, לא היה לנו יום אחד של מנוחה – זו הגאולה?! אבל ודאי וודאי שהגאולה היא לא החיוך של הגוי ולא לבנות בית בגלות שזה יותר גרוע מאשר לעלות לארץ.

ולסיום:

איך נראית הגאולה בעיניו של ה"חפץ חיים". בזרוע נטויה, כימי יציאת מצרים, האם יש לנו את ההרגשה של היהודים במצרים בשנה האחרונה כאשר הוא רואה שהמצרי מושפל? "מַשְׁפִּיל גֵּאִים עֲדֵי אָרֶץ. וּמַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים עֲדֵי מָרוֹם" (ברכות ק"ש), שהיהודי חי והמצרי מת? שהגוי המצרי בא אליו לבקש ממנו מים כי המים שלו זה דם? התלות של המצרי ביהודי, האם לזה הגענו? האם הגענו להשראת השכינה? על מה היהודים שמחים? נכון, אנחנו נמצאים בארץ אבות, ארץ הקודש, זה יותר מאשר להיות בסורבון בצרפת, אבל אנחנו גאולים?! אנחנו חוטפים מכות מאבא שבשמים, הוא הביא אותנו לפה ופה הגויים מכים אותנו ויורים בנו ברוגטקות, הוא לא הכניס אותנו עדיין לארמונו.

רב שמואל גרנמן אביו של רב חיים גרנמן שהוא היה מבאי ביתו של ה"חפץ חיים" כותב כך: "זכורני בחורף שנת תרע"ח (1918) כשסיפרו ל"חפץ חיים" על אודות השמחה שפשטה בבתי ישראל בגלל "הצהרת בלפור", פרץ ה"חפץ חיים" בבכי" – יהודים שמחו, רקדו ברחובות, בגלל הצהרת בלפור – "פרץ ה"חפץ חיים" בבכי ואמר: לשמחה זו מה היא עושה" – איזו שמחה?! אמרו לו: היהודים שמחים, הגיעה הגאולה, ומפי מי? הלורד בלפור שר המושבות הבריטי שאמר שעם ישראל יקבל משבצת בארץ ישראל - חסדי אומות העולם... גבולות החלוקה, זה אפילו לא 20,000 קילומטר של מדינת היהודים... – "בכה ה"חפץ חיים", על מה שמחים? עת הגאולה הגיעה? הקב"ה הבטיח לנו בברית שהוא כרת עם יעקב אבינו, בסולם יעקב: "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפנָה וָנֶגְבָּה" (בראשית כח, יד) והרי זה שטר בטוח שהקב"ה יפרע אותו בזמנו - "וּפָרַצְתָּ" שתי גדות הירדן - אמת!!! עד הפרת, אבל זה לא יהיה בכוחו של צבא הגנה של ישראל, לא בכוח הימין ולא בכוח השמאל, ולא מכוח הצהרת האומות המאוחדות – הכרה במדינת היהודים, ולא מכוח הצהרת בלפור – זו הגאולה?! האם בלפור הוא המשיח שנותן לנו משבצת במזרח התיכון?! זה קיום ההבטחה של עת גאולתנו שתהיה בזרוע נטויה ובשפטים גדולים?! זה ביאת המשיח?! זהו "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפנָה וָנֶגְבָּה"?! אומר ה"חפץ חיים": "לבסוף באים אנשים ומודים על חלק קטן שבשטר זה של הקב"ה והכל שמחים בהצהרה הזאת של הגוי ורואים בה כעין גאולה?! - על מה הם שמחים? ויותר הם לא מחכים?! – אוי מה היה לנו" והמשיך לבכות. (אני לא מדבר כאן על ציונות, אני מדבר על מה שהחפץ חיים חשב, מהי גאולה)

ואני מוסיף בהשראת הימים האחרונים: היינו חושבים היום שבכוחם ועוצם ידם הם הביאו ויביאו את הגאולה לישראל, נאלצים לוותר על כל חלקי ארץ ישראל ומוכנים להתפשר על זכות השיבה לערבים ואינם חשים כי כוחם בל עימם, ועוצם ידם רפה עד מאוד ובכל זאת מתיימרים הם להיות גואלי ישראל, מחוללי חירות ישראל, אוי כמה עלובים הם וכמה עלובה עיסתם!!! זו הגאולה

ה"חפץ חיים" אומר לבכות, כי זה לא המשיח, המשיח זה משהו אחר, זה "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפנָה וָנֶגְבָּה" המשיח זה בלי שום פחד ויראה, לא מערבים ולא מחיזבאללה ולא מאף אחד ואז הוא בכה.

פעם הקריאו לפני ה"חפץ חיים" מאמר בעיתון שבו הביע אחד מהמשכילים תיקוותו שסוף סוף ארץ ישראל תהיה עצמאית, כמו מדינות בולגריה שקמה על חורבות המדינה הטורקית – העותומנית". אז היה תנועת שחרור בעולם, מדינות הכריזו על עצמאות השתחררו מעול זרים. ושוב פרץ ה"חפץ חיים" בבכי ואמר: "היתכן הדבר?! 1800 שנה אנו סובלים, דמינו נשפך כמים, מרבים אנו בתפילה ובתחנונים להיחלץ מעול הגלות וכאן מסתפק המשכיל היהודי במועט?! ושכחו לגמרי את היהודים של נביאינו והבטחת תורתנו הקדושה, הרי זה לא ישוב ריקם!!!" – במה הם שמחים?! שאנחנו נהיה חברים בחבר האומו"ת באו"ם שמום?! ונהיה כמו בולגריה?!

אנחנו בכוחנו לא נעשה שום דבר, אבל לזאת אנו מצפים?! יהיה שלום... – לא יהיה שלום, אני לא מאמין בזה, אבל מי שחושב, האם זהו?! זה התקוה?! זה שנות 2000?! אז ה"חפץ חיים" בכה.

פעם שמעו איך שה"חפץ חיים" היה מביע צערו על הכיתות השמאלניות בארץ ישראל, מה שנקרא ה"שמאל" של פעם, הסוציאליסטיים של פעם, שהם מתיימרים לגאול את עם ישראל. אמר ה"חפץ חיים" (דברים שנכתבו לפני 80 שנה, כשהקימו את דגניה ואני קורא מילה מילה): "וכי יתכן שמהשמאל יצמח דבר טוב?! שהשכינה תשרה במעשי ידיהם?! הכי יתכן שהשמאל שאינו מאמין באלקי ישראל, שאינו מאמין בגאולת ביאת המשיח, שהוא סומך על כוחו ועוצם ידו, יצמח דבר טוב?! השמאל שאינו שומר שבת ואינו שומר טהרת המשפחה ולא כשרות, השכינה תשרה במעשי ידיהם?! הם יביאו גאולה לישראל?! אפשר שהם יביאו שלום על ישראל?! אלו אין להם שום שייכות לאותו כלי המחזיק ברכה המחזיק שלום!!! אלו שאין להם שלום עם אביהם שבשמיים, רק תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם! אלו יביאו לנו את הגאולה?!"

וכשהראו לו עיתון שכתב בו סופר אחד שאפשר להיות יהודי טוב גם בלי תורה, והוא היה לאומי, יצא ה"חפץ חיים" במאמר גדול שנפוץ בכל עם ישראל שהוכיח שקיום העם היהודי תלוי רק בתורה וקיומה ולא במדינה ושפה ואם לא נשמור את התורה, אזי המדינה והשפה לא יצילו אותנו. אבותינו ישבו בארץ, הם ישבו, היה להם מנוחה, והוגלו ממנו, בגלל עוונותיהם, מה אתם חושבים שאם יש לכם נשק, אז יותר לא תיגלו?! לא!!! אומר ה"חפץ חיים": כדברי הנביא יחזקאל (לט, כג) "וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי בַעֲוֹנָם גָּלוּ בֵית-יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מָעֲלוּ-בִי וָאַסְתִּר פָּנַי מֵהֶם וָאֶתְּנֵם בְּיַד צָרֵיהֶם וַיִּפְּלוּ בַחֶרֶב כֻּלָּם".


פרשת בא

בפרשה זו מתארת התורה הקדושה את שלושת המכות האחרונות אשר היכה ה' את מצרים - מכת הארבה, חושך ומכת בכורות, ולאחריהן ליל הסדר - ט"ו בניסן - "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם " (יב, נא).

210 שנים היו ישראל בגלות מצרים. בפרשת השבוע, בני ישראל כבר יוצאים ממצרים, ביד רמה, ומכאן ואילך, מאותה עת, חובת זכירת יציאת מצרים בכל יום - אחת מששת הזכירות התמידיות שאדם צריך לזכור אותם תמיד ועפ"י המקובלים ראוי לאומרם מידי יום אחרי תפילת שחרית, שש זכירות תמידיות. וכך נאמר בתורה: "וַיּאמֶר משֶׁה אֶל-הָעָם זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" – זכרו את היום הזה, מה עוד? "כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה" (יג, ג) - ומכאן נובעת חובת הזכירה התמידית.

אומר רש"י הקדוש: "זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה" - לימד שמזכירים יציאת מצרים בכל יום, ולא פעם אחת, שחרית, ערבית, ברכת המזון, שבת, קידוש - לא תשכח. שש זכירות: 1. מעמד הר סיני, חייבים אנו לזכור יום יום, 2. זכירת יום השבת יום יום: היום יום ראשון בשבת, היום יום שני בשבת (כשיהודי אומר: אני אבוא אליך ביום ראשון", מה זה יום ראשון? יום ראשון בשבת. אז הוא זוכר את השבת) 3. זכירת מחיית עמלק, זכירת החטא הנורא, הגדול ביותר שהעם היהודי חטא – מעשה העגל, ועוד זכירה אחת: 4. "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כד, ט), מה כאן אנחנו צריכים לזכור? לשמור על הפה! לא לדבר לשון הרע, גם אם זה אחות גדולה אשר דיברה באחיה הצעיר יותר ב-6 שנים, במשה.

ובכן בפרשת השבוע, אנחנו כבר יוצאים ממצרים, יציאת מצרים הגאולה הראשונה, אומרים חז"ל: אות היא לגאולה האחרונה המקווה והמצופה במהרה בימינו, כמאמר הנביא: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז, טו). – הנביא מנבא: כמו הנפלאות של יציאת מצרים, כך יהיו הנפלאות האחרונות ויותר מזה, חכו, עוד מעט...(צוחק מי שצוחק אחרון). וכמאמר הנביא ישעיהו על הגאולה העתידית המקווה: "וְהָיָה אוֹר-הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה" - היום הלבנה מקבלת אור מהשמש, היא תלויה בשמש - "וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים" - שהקב"ה גנז את האור הזה, ומתי זה יקרה? - "בְּיוֹם חֲבשׁ ה' אֶת-שֶׁבֶר עַמּוֹ" - כאשר הקב"ה יחבוש את פצענו, פצעים שאנחנו נושאים איתנו אלפי שנים, גלות אחר גלות, מכה אחרי מכה, סבל אחר סבל, פיגוע אחר פיגוע" - "וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא" (ישעיה ל, כו) - זה שמחץ את מכותינו, מחץ אותנו במכות, ירפא את כל מכותינו, ממשיך הנביא בפסוק הבא: "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ-חָג" – מה זה "כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ-חָג"? אומרים חז"ל: השיר לעתיד לבוא, יהיה כליל התקדש חג הפסח, כמו ליל הסדר. שאנחנו בעת צאתנו ממצרים, כאותו לילה שבכל דור ודור ישראל מסיבים ליד שולחן החירות – שולחן הסדר, וממללים גבורות ה' ומספרים כל תהילתו. הנה ההבטחה. רק סבלנות, עוד קצת כוח סיבולת. אל תדאגו יהודים, יש לנו הבטחות חתומות ע"י הקב"ה בידי עבדיו הנביאים, גורלנו לא יהיה רע, לנצח הקב"ה יהיה איתנו.

מביא בעל "באר משה" בשם זקנו ה"חוזה מלובלין" זיע"א מגדולי החסידות, תלמידו הגדול של ר' אלימלך מליז'נסק: פרשת השבוע, פרשת בא, שבת פרשת בא היא בבחינת יום טוב ראשון של פסח, משום שהקריאה בתורה בשבת על יציאת מצרים, יש כלל: הקריאה בתורה, בציבור, בביהכ"נ בשבת, מעוררת את הזמן, ונעשה ע"י זה אותם האורות שהאירו אז בעת יציאת מצרים - הרמח"ל מאריך בדבר הזה. לכן חג נקרא חג, מלשון חוגה, שחוגת הזמן פוגשת אותו תאריך שהיה בו לפני 3000 שנה, אירוע כזה וכזה: יציאת מצרים, מתן תורה, פורים - חוגת הזמן – חג, מועד, כאשר מחוג הזמן מתוועד עם האותו יום, אותה שעה שאירע פעם אירוע, חלילה גם יכול להיות ההיפך – תשעה באב, זה לא יום טוב - "קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבּר בַּחוּרָי" (איכה א, טו)

אומר ה"חוזה מלובלין", שבת פרשה זו, פרשת בא, היא בבחינת יום טוב ראשון של פסח, משום שהקריאה בתורה בשבת זו, מעוררת את הזמן - את סגולת הזמן וסגולת הזמן, אלו המאורעות שהיו באותו תאריך, לא רק התאריך של ליל הסדר, י"ד בניסן בלילה, מעורר את הזמן, כי זה היורסייד, זה התאריך, והתאריך הוא מקודש – חג הפסח, אלא גם הקריאה בתורה של המאורעות, אע"פ שזה לא התאריך, הקריאה מעוררת את הזמן וע"י זה האורות שהאירו אז בעת יציאת מצרים מאירים השבת.

וזוהי הבחינה שאנחנו תמיד אומרים: "בַּיָּמִים הָהֵם בִּזְּמַן הַזֶּה" - מה שהיה בימים ההם יש גם בזמן הזה, כאשר חוגת הזמן מגיעה לאותו התאריך, או הקריאה בתורה. חנוכה אין לנו קריאה בתורה, כי זה מדרבנן, פורים אין לנו, אבל פסח יש, הרי שפרשת השבוע, פרשת בא, יש בה סגולה מיוחדת. כמובן אם יהודי לא נמצא בבית הכנסת, בשעת קריאת התורה הוא יוצא מבית הכנסת לשוחח על פוליטיקה, אז הוא לא חש את סגולת הזמן, אבל מאחר והיהודי מרגיש בעת הקריאה בתורה, השבת, את ניסי יציאת מצרים, הרי הוא מעורר את כוח הנס כאז, כן עתה. ועל כן ראוי לקיים בשבת זו, שבת סגולה, את הפסוק השני בפרשת השבוע: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת-אתֹתַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה'" (י, ב) – זו התכלית של זכירת יציאת מצרים, לזכור כי בחוזק יד הוציא ה' אותנו והתכלית: "וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה'" (ה' - יו"ד, ק"י, וא"ו, ק"י – היה הווה ויהיה) כמו שהוא היה איתנו ביציאת מצרים, הוא איתנו היום ויהיה כשנזכה לגאולה העתידית. ובכן השבת היא שבת סגולתית, אפשר, ראוי, סגולה, לדבר ליד שולחן שבת, עם המשפחה, עם הילדים, על סיפור יציאת מצרים, זה גם פרשת שבוע, וזה גם אורות מיוחדים שזוהרים ומבהיקים בשבת זו, מעין ליל הסדר.

אומר "בעל הרוקח" ר' אלעזר מוורמייקא בן דורו של הרמב"ן, גדול חכמי אשכנז בדורו, תלמידו של רבינו יהודה החסיד, כך הוא תמיד קורא לו בספריו, וכך הוא כותב לפי נוסח אשכנז: "ברכת הגאולה הסמיכו אותו אנשי כנסת הגדולה לתפילת שמונה עשרה", עיקר התפילה, מה אנחנו אומרים לפני תפילת שמונה עשרה בתפילת שחרית? אני קורא לפי הנוסח שלו, נוסח אשכנז, אנחנו מבקשים על הגאולה העתידית הרבה שנים: "צוּר יִשְׂרָאֵל. קוּמָה בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל. וּפְדֵה כִנְאֻמֶךָ" – כינוי לעם ישראל – "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל. גּאֲלֵנוּ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: בָּרוּךְ אַתָּה ה' גָּאַל יִשְׂרָאֵל" ומתחיל עם תפילת שמונה עשרה.

אומר הרוקח: 14 (י"ד) תיבות יש בברכת הגאולה הסמוכה לתפילת שמונה עשרה, ושישים אותיות. מה הרמז בדבר? כנגד ס' ריבוא יוצאי מצרים, 60 ריבוא, 600,000 אלף גברים שהציל הקב"ה, מתי? בי"ד בניסן בערב!!!

אנשי כנסת הגדולה כתבו הכל ברוח הקודש, והאותיות והתיבות מנויות, יש בהם כוונות, אנחנו לא יודעים כוונות, האר"י הקדוש ידע, גדולי המקובלים יודעים, אבל הוא מגלה לנו שב"צוּר יִשְׂרָאֵל. קוּמָה בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל" יש י"ד מילים ו-60 אותיות לרמוז: כשאנחנו מבקשים יום יום על הגאולה הקרובה, אז אנחנו מזכירים: רבש"ע, תעורר לנו את אותה השפעה ואורה שהייתה בי"ד בניסן, ערב ליל הסדר ל-60 ריבוא אלפי בני ישראל, "קוּמָה בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל" ותגאל אותנו גם מהגלות הארוכה, מהלילה הקשה הזה שבכל הלילות, שבכל הגלויות, הלילה המתמשך, הגלות המתמשכת אשר בסופה "מככבים" (במרכאות) בני ישמעאל ואנחנו סובלים! ואנחנו מבקשים "כַּלֵּה שֵׂעִיר וְחוֹתְנוֹ" - "כַּלֵּה שֵׂעִיר" - אדום "וְחוֹתְנוֹ" - ישמעאל שהיה אבא של חותנו של עשו - "וְיַעֲלוּ לְצִיּוֹן מוֹשִׁיעִים" - זה אנחנו אומרים בסליחות.

אומר ה"רוקח": "וכנגד המספר 60 ריבוא (ס' אותיות שב"צוּר יִשְׂרָאֵל", בבקשה על גאולת ישראל, לפני שאנחנו מצמידים רגלנו זו לזו, ומניחים ידינו כנגד הלב, ומשתחוים לבורא עולם ומבקשים בתפילת שמונה עשרה את כל הבקשות וכנגד המספר ס' – 60, יש לנו כ"ב אותיות בתורה. מא' עד סימנך "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל" (בראשית מח, כ) – יש לנו 5 כפולות - מנצפ"ך, (=מ"ם סופית, נו"ן סופית, צד"י סופית, פ"א סופית, וכ"ף סופית) + אבל מספר האותיות - א' עד ת' - זו אותיות של לשון הקודש שניתנה התורה – כ"ב אותיות

אומר ה"רוקח": (הם ספרו את הכל בלי מחשבים, עזרא הסופר, ר' עקיבא ספר הכל), וכנגד המספר 60 יש לנו כ"ב אותיות בתורה שבמילואן (=אם תמלא כל אות) הם 60. איך? אל"ף מלא – א, ל, פ. בי"ת – ב, י, ת, גימ"ל – ג, י, מ, ל – כל האותיות שבתורה מלאות הם 60. התורה הקדושה נכתבה בכ"ב אותיות שבמילואן הם 60, כנגד 60 ריבוא, וכנגדן 60 מסכתות בתורה שבע"פ, וכנגדן תמצא בתורה שבכתב 60 פעם "תורת", "תורות". ומה זה בא ללמד? ללמדך כי לא נגאלו 60 ריבוא מישראל בי"ד בניסן (י"ד תיבות – 60 אותיות ב"צוּר יִשְׂרָאֵל"), מבית עבדים, כי אם בזכות, בתנאי שיקבלו את התורה שניתנה ב-60 אותיות ותורה שבע"פ שיש בה 60 מסכתות. ועל זה נבנית השיחה היום.

גאולת ישראל, ביאת עם ישראל לארצו לארץ הקודש, מותנית בדבר אחד: 60 ריבוא יצאתם, בי"ד בניסן יצאתם?! שימרו על ה-60! שימרו על לשון הקודש שיש בה 60 אותיות, שימרו על הש"ס, שימרו על חמישה חומשי תורה, שיש בה 60 תורות, שימרו על ישראל ששורשו 60 ריבוא נשמות, כנסת ישראל. ואיך? קבלו את התורה, שימרו על התורה!

ותמיד אני מוסיף: וזהו מקור המילה "גאון". הייתה תקופה של הגאונים בבבל: רבינו ניסים גאון, רבינו סעדיה גאון, רבי אחאי גאון, רבי שרירא גאון, רב האי גאון, מדוע נקראו גאון? גאון זה גיאות, למעלה, אבל מה פירוש המילה גאון? אומרים חכמי הרמז, גאון בגימטריה 60, מי זכה להקרא גאון? מי שהיה בקי ב-60 מסכתות בתורה שבע"פ – גאון!

רשמתי לעצמי רק מחאה אישית: כמה מוזר הביטוי: גאון בשחמט... מה זה קשור למילה גאון? גאון במסחר?! גאון בפיננסי?! גאון בפוליטיקה?! גאון זה מילה מיוחדת, מושג מיוחד, בלתי מושאל, אין להשאילו, לתורה 60 לאור הדברים האמורים. והיום הם גם גאון בכדורגל... ככה זה כאשר הגאונות יורדת מהראש, מהלב. אז אחד אמר לי: אבל הוא מבקיע גולים בראש, אמרתי לו: עד כאן!

וכך פותחת התורה הקדושה את פרשת השבוע, פרשת בא, פרשת יציאת מצרים: "וַיּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה בּא אֶל-פַּרְעה כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו" (י, א).

באופן טבעי, פרעה היה צריך כבר להישבר, להתמוטט, הרי עבדיו כבר אמרו לו (פרשת השבוע, מכת ארבה): "עַד- מָתַי" (י, ז)? הרי הרסת את מצרים, לא נשאר כלום, הכל ממוטט, כל ההישגים שהביא לנו יוסף הכל, כל כלכלת מצרים נהרסה, אין כלום, מוראל נמוך!!! באופן טבעי, פרעה היה צריך להתמוטט, להקב"ה היה כבר רקורד, מכה אחרי מכה, על היום, על הרגע, כדבר משה, די! מה הוא עושה שרירים?! על חשבון מי?! על חשבון עמו?! על חשבון ארצו?! והוא עושה! מה קרה? אומר הקב"ה: בהתחלה הייתה לו בחירה חופשית, אבל הוא לא שם את ליבו, הוא לא נתן את ליבו להוציא את בני ישראל, לא אחרי המכה הראשונה, לא אחרי המופתים הראשונים, עכשיו, במכה השמינית, התשיעית והעשירית, אומר הקב"ה למשה: "בּא אֶל-פַּרְעה כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ" – כבר קשה לו לחזור! שמתי לו אזיקים על הלב! מדוע? "לְמַעַן שִׁתִי אתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" – כדי שאתם תראו אותות ומופתים שעם ישראל, עם נרדה ומשועבד כ"כ הרבה שנים, ירום ויתרומם ויכיר שיש ה' בעולם - "כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם" (יג, טז).

מה התכלית של כל זה? למה ה' הכביד את לבו? "לְמַעַן שִׁתִי אתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ"! ומה התכלית של ב"שִׁתִי אתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ"? אומר הפסוק הבא: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת-אתֹתַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם" והתכלית: "וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה'" (י, ב).

כאן כתוב התורה בתחילת הפרשה: הקב"ה הכביד את לבו שלא יתמוטט, שיקבל עוד מכה, עוד מכה זה עוד מופת - מכת ארבה, "יש אלוקים" צעקו כולם, חושך, והשיא מכת בכורות, למה הקב"ה הכביד עליו? כי הוא הכביד את לבו, הוא עצמו על פי בחירתו הכביד את לבו בהתחלה, הקב"ה מכביד את לבו, מידה כנגד מידה. ולשם מה צריך את האותות האלה, הרי הקב"ה יכול להוציא אותם מיד?! והתשובה: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ"! שימו לב: "בְּאָזְנֵי בִנְךָ"! למה כתוב "בְּאָזְנֵי"? היה יכול להיות: תספר לבניך, אלא "בְּאָזְנֵי בִנְךָ" – אל תדבר אליו מרחוק, הוא יגיד שהוא לא שמע, דבר לו באוזניים, שייכנס לו לאוזניים, שישמע אותך, כדי "וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה'" – שם הוי"ה – היה, הווה ויהיה, היה במצרים, הוה עכשיו ויהיה "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז, טו). כל התכלית של הכבדת הלב, זה רק בשביל דבר אחד, שעם ישראל יראה שיש ה', באמצעות האותות והמופתים.

והרמב"ם אומר: לא בכל דור ודור הקב"ה עושה מופתים כאלה, אבל עיני עם ישראל ביסודו, בתחילתו ה' הראה לו מופתים, ומכאן, זכר ליציאת מצרים, בכל דור ודור אבא מספר לבנו והבן לבן שלו עד היום הזה, אנחנו ניזונים מהאותות והמופתים האלו למען "וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה'" ומדייקים המפרשים: כתוב "וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה'", היה צריך להיות כתוב: למען תספר לבנך ובן בנך וידעו כי אני ה', למה כתוב "וִידַעְתֶּם"? ועונים: ע"י שאתם תדברו ותדברו ותדברו ותספרו לבניכם ולבנותיכם אחריכם את האותות והמופתים ע"י שאתם תספרו, לא רק הילדים שלכם ידעו, אלא גם אתם תדעו, כפי שחז"ל אומרים, מתלמידי – יותר מכולם! כשאתה מלמד אחרים – אז אתה יודע יותר. סגולה מיוחדת – מתלמידי יותר מכולם! מבני ומבנותי יותר מכולם, כי אני מלמד אותם, המורה, הרב, הרבי בחיידר, ככל שהוא מלמד יותר והילדים קולטים את מה שהוא מלמד, עד כדי כך שאמר ריב חיים מבריסק: אם אדם מלמד ילדים והילדים לא מבינים את מה שהוא מלמד, כנראה שגם הוא לא מבין, הבעיה בו, במסביר. הוי אומר: אם הילדים מבינים, הוי אומר שאתה מבין יותר, מכל פעם ופעם שאתה מדבר אל הילדים שלך, אתה יודע יותר, וזה מדוייק בפסוק: לא – וידעו כי אני ה', אלא - "וִידַעְתֶּם", גם אתה האבא, הסבא, תדע יותר.

מה למדנו? פרעה הכביד את לבו, פרעה "הרים את האף", (איך אומרים בעברית? השוויץ) לא רוצה לשלוח - "נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים" (שמות ה, יד) – גירש אותם, העונש שלו היה שהקב"ה הכביד את לבו, אע"פ שהוא היה צריך כבר להתמוטט, מדוע? למען אשית אותות בקרבו, למען עם ישראל! וע"י זה יפתח לבם של עם ישראל לדורות, עד היום הזה, לדעת את ה'.

הקב"ה כביכול, הוציא את לבו של פרעה, אטם לו את הלב לבל ישית לבו לקורות אותו - למה שקורה איתו, כי אחרת הוא היה מתמוטט – עשה אותו אדיש, הוא הפעיל שרירים, (אדם יכול להפעיל שרירים? שאלו את השב"כ: אם אפשר להפעיל שרירים כשעושים חקירות – אי אפשר) הקב"ה נתן לו כוח סיבולת מיוחדת, אנשים חשבו שזה שרירים, הוא קשוח... ה' הקשיח את לבו, כדי לעשות עוד אות, עוד מופת, כדי שאנחנו עם ישראל לנצח נחיה עם זכר יציאת מצרים, כביכול כי יען הוציא ה', נאמין בה', "לְמַעַן יֵדְעוּ דרתֵיכֶם" (ויקרא כג, מג)

חז"ל מספרים ממדרש תנחומא בלשון ארמית, זהו סיפור שאני תמיד מספר, משעשע: כאשר הקב"ה שלח את משה ואת אהרן, בתחילת הדרך, אל פרעה, בפעם הראשונה, או השניה, הייתה שם המולה רבה ליד הארמון של פרעה. מה קרה? היה זה יום הולדת של פרעה. ופרעה מאז ומתמיד הוא חגג את יום ההולדת שלו, שהיה קיסר על אומות רבות, מצרים – קיסרות, וכולם ביום הגינוסיה – יום הולדת שלו, כולם הביאו לו מתנות, מלכי עולם, כל אלה שהוא שלט עליהם, הגיעו למצרים והביאו לו מתנות, בלשון חז"ל: הביאו לו באותו יום עטרות – כתרים. פרעה, חטף שיגעון גדלות, הוא אמר שהוא אל – אני בראתי את היאור ולכן לא היה לו שירותים בבית, רק לבני משפחתו, הוא עצמו היה יוצא כל בוקר ליאור, שם היה עושה, שאף אחד לא יראה אותו, כי הוא יתבייש לעשות צרכים, כי הוא אל.

עמדו משה ואהרן רוצים גם הם להיכנס, אבל מסיבה אחרת - "שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" (ז, טז) – בדבר ה', באו העבדים, השרים, השוערים ואומרים לו: ששני זקנים מבקשים להיכנס אליו (הם היו כבר בני 80, 83), שאלה ראשונה ששאל פרעה: "יש להם עטרות, מתנות בידיים?" אמרו לו: "לוא, היהודים באים בלי מתנות", אמר להם פרעה: "שהם יכנסו אחרונים, עכשיו יכנסו אלה שמביאים לי מתנות".

כשנכנסו סוף סוף משה ואהרן, אמרו לו: "ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמר שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" אמר להם פרעה: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקלוֹ" (ה, ב) ולא היה יודע לשלוח לי עטרה... חצוף!!! כל האילים שולחים לי מתנות, והאל שלכם לא שולח לי מתנות - "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקלוֹ...לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה'". הוא פתח את ספר האילים שלו, הוא חיפש את אל היהודים ולא מוצא, הוא מצא את האילים שכתובים בספרים, שמביאים לו מתנות, הוא לא שת אל ליבו לחשוב. ומה היה הגמול שהוא קיבל? הוא לא שם את ליבו, הוא התעלל, הוא ראה עם סובל שחייבים לו הרבה הכרת טובה ליוסף שבנה את מצרים, מה היה העונש שלו? אז הגמול שלו היה שגם כאשר אנשים גם כן נותנים אל לבם, הם כן מתחילים לחשוב, אז הקב"ה הכביד את לבו, שם עליו אזיקים, כדי שיהודים יקבלו עוד כמה אותות ומופתים לחזקם באמונה.

אומרים חז"ל, מדרש נפלא (ילקוט שמעוני, פרשת וארא אות קפב), משעשע: כבד לב פרעה, משל למה הדבר דומה? אריה מלך החיות, עם קבוצת חיות ושועל, החליטו לשייט בים באיזה יכאטה, לעשות טיול בחופי הים התיכון, הגיעו לספינה, בשער, ליד הקופות, עומד/יושב חמור וגובה מכס מן הנוסעים בספינה – מוכר כרטיסים. אמר להם החמור: "תנו לי מכס, כסף לעלות לספינה", צודק, כי אין דבר בחינם (אפילו למות אי אפשר בחינם...) אמר לו השועל: "כמה עזים פניך, חצוף שכמותך, אתה יודע שמלך החיות עמנו, ואתה שואל מכס?!" ענה לו החמור, שהוא לא רק חצוף, אלא גם אידיוט: "מן המלך אני נוטל ואח"כ אני אכניס את זה בחזרה לקופה של המלך", שמע זאת הארי, את השיחה בין השועל לחמור, הרים את הרגל שלו ונתן זבטה לחמור והרג אותו, ומיד ציוה על השועל: "סדר לי את אבריו של שוטה זה" – אחרי שהרג אותו, אמר: סדר לי על מגש עם עלי חסה, עם צנובר... תגיש לי את זה ארוחת צהרים.

הלך השועל וסידרם, הוא ראה שם איזה לב קטן ואכל אותו (והשועל לא צריך לזכור דברי תורה, כי כתוב שלא צריך לאכול לבבות, כמובן אנחנו הגברים לא אוכלים לבבות, כי זה סגולה לשכחה).

כשבא הארי לארוחת צהרים, הוא מסתכל על המגש, אומרים חז"ל, הוא רואה את אבריו של החמור סדורות על המגש, מסתכל ומסתכל. אמר האריה: "וליבו של החמור, היכן הוא?" (הוא כנראה טורף אז הוא מבין מה זה לב, מה זה ריאות, הוא מבין בבשר...) חשש השועל פן תכלה עליו חמת הארי, הוא הרי היה צריך לסדר את זה, והארי יאשים אותי ולכן השיב השועל: "אדוני המלך, לא היה לו לב, שאם היה לו לב, לא היה נוטל מכס מן המלך"...

וכך האריה פטר אותו.

והנמשל: אף כך פרעה הרשע. אם היה לו לב, לא היה אומר למלך מלכי המלכים: יתן לי דורון, יתן לי מכס, מתנה, אז מה אם יש לך יום הולדת?! גם לקופיקו יש היום יום הולדת...

אז הקב"ה הוציא לו את הלב, אבל היה לו כבר לב לשעה הקריטית שכבר מגיעה המכה השמינית, אז הקב"ה עשה לו סוויץ' בלב – "לְמַעַן שִׁתִי אתֹתַי".

בסוף הפרשה, אחרי יציאת מצרים, אנחנו מוצאים את אותו הדבר: "וַיּאמֶר משֶׁה אֶל-הָעָם זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" (יג, ג) – אחרי שיצאתם ממצרים, חגגתם, חג חירות ראשון, מוסיפה התורה לנו כאן עוד דבר, "וְהָיָה" – לשון שמחה - "כִי-יְבִיאֲךָ ה' אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" - והרי התכלית היא להגיע לארץ אבות, ארץ הקודש, ארץ ישראל, - "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבתֶיךָ" – למה מגיע לנו ארץ ישראל? כי נשבע הקב"ה לאבותיך, לאברהם אבינו (ברית בן הבתרים), ליצחק וליעקב (סולם יעקב) - "לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת-הָעֲבדָה הַזּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה" – כאן התורה הקדושה מחתימה את עם ישראל על שטר התחייבות: יצאתם ממצרים, יצאתם מבית עבדים בחוזק יד, ראיתם אותות, ראיתם מופתים, מקודם אמרנו: "וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה'", לא מספיק לדעת בלב, עכשיו, אחרי יציאת מצרים, אומר משה רבינו בשם ה': תכנסו לארץ ישראל, תהיו ריבוניים בארץ, יהיו לכם דגלים, יהיה לכם פרמנט, שלטון, ריבונות, תהיו חברים באו"ם, אבל - "וְעָבַדְתָּ אֶת-הָעֲבדָה הַזּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. שִׁבְעַת יָמִים תּאכַל מַצּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לה'" – תזכרו להמשיך לחגוג את שבעת ימי הפסח, מצות, חמץ לא יראה!!!

זה התנאי כשתהיו בארץ ישראל בעוד 100 שנה, בעוד 2000 שנה, בימינו עד ביאת גואל צדק והלאה - "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" אומר רש"י: "בַּעֲבוּר זֶה" – בעבור שאקיים מצוותיו, כגון: פסח מצה ומרור הללו. לבל יעז יהודי לחשוב שפסח, ליל הסדר זה נחלת העבר, אלא "וְהָיָה כִי-יְבִיאֲךָ ה'", דעו לכם, שכל מה שהקב"ה הוציא אתכם זה לתת לכם ארץ אבות שמחייבת להמשיך לשמור את חג הפסח! מי ביקש להתיר חמץ בפסח בחוצות תל אביב?! מי ביקש?! הוא מסכן את החיים היהודיים בארץ ישראל.

"וְהָיָה כִי-יְבִיאֲךָ ה'" – זה תנאי ליציאת מצרים, אומרת התורה הקדושה, ותנאי נוסף "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ...וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה'" שלא ישאר בלב, אלא להמשיך הלאה את "זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה" לזכור לחגוג, שלא יראה לך חמץ, שבעה ימים תאכל מצות.

אומרים חז"ל: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם", זה רמז לבן הרשע - יקום פעם בן רשע ויגיד: בשביל מה צריך את כל זה, למה לכם כל זאת, די! אנחנו כבר בארץ הקודש, יש לנו צבא החזק ביותר במזרח התיכון, די! תנתקו את עצמכם ממחשבות הגלות... וזה רמז לבן הרשע (-רש"י במקום) ואתה תאמר לו: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי" – למה כתוב לי ולא לנו? לי ולא לך... אם אתה היית במצרים, לא היית נגאל, בשביל כאלה לא הגיעה לנו גאולה, אם כן אחרי יציאת מצרים, משה רבינו מצוה את עם ישראל "וְהָיָה כִי-יְבִיאֲךָ ה'" – תשמרו את הפסח, תשמרו את המצוות, זה לא שייך לגלות, אין חמץ בארץ הקודש.

הרי למדנו, "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ" – תניח יום יום תפילין של יד ותפילין של ראש – "וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ" – שגור בפיך – "כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם" – לזכור את יציאת מצרים, על היד – כנגד הלב, על הראש – כנגד המוח וכנגד העיניים - זה הצו, זה תפילין, זה האות.

הרי למדנו, יציאת מצרים וכל האותות נעשו למען נדע שה' הוא האלוקים אין עוד מלבד, שנעסוק בתורתו ונקיים מצוותיו, נשמור את חוקת הפסח, שנהיה בארץ ישראל ונניח תפילין, זה חלק מזיכרון יציאת מצרים ואם לא, לא היינו נגאלים, ואם יקום דור שינסה להתכחש לזה, אז הגאולה לא תתקיים אצלו, הוא לא יזכה לגאולה העתידית, הגאולה תפסק אצלו וגם מה שיש לנו עד היום - נפסיד, אז נסבול, לא נחיה כבני חורין בארצנו.

הנה, כשבא משה רבינו לבשר לעם ישראל את בשורת גאולת מצרים, וכפי שאמרנו "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז, טו), גאולת מצרים, היא אות לגאולה העתידית המקווה במהרה בימינו, אמר משה רבינו לבני ישראל חמש לשונות של גאולה המורים על חמישה שלבים בגאולה: "לָכֵן אֱמר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה'" – דבר ראשון, אני ה', מי שאינו יודע שיש ה' בעולם, אין על מה לדבר בכלל, אז הוא יכול ללכת לאכול חמץ במסעדה ביפו רחמנא ליצלן – "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם" - "וְהוֹצֵאתִי" – לשון גאולה, יציאה מהסבל – "וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבדָתָם" - "וְהִצַּלְתִּי" – השלב השני, שום עבודה לא תהיה לכם – "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדלִים" (שמות ו, ו) – עשרת המכות, יציאת מצרים וקריעת ים סוף, זה נקרא בזרוע נטויה – "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" – מעמד הר סיני. איך הקב"ה התגלה לעם ישראל במעמד הר סיני? "אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי".

אומר רש"י הקדוש: "לָכֵן אֱמר" – לשון שבועה, נשבע הקב"ה להוציא, להציל, לגאול ולקחת אותם וכנגד כל ארבעת הלשונות הללו, אנו שותים ארבע כוסות, אבל יש גם לשון חמישית שכנגדה גם מעמידים כוס, אבל לא שותים, הלשון החמישית היא אחרי מעמד הר סיני, אחרי 40 שנות מדבר שלא ניתנו כדי לחיות לנצח וזאת למרות שבמדבר חיו עם ישראל בגן עדן עלי אדמות: מן משמים, באר מתגלגלת, אבל זו לא התכלית. והצלע החמישית בגאולה: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת אתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב וְנָתַתִּי אתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" – הצלע החמישית בגאולה זה עם ישראל בארץ ישראל, ארצנו, זה לא פלסטין!!! לנו הארץ המבוטחת, אשר הובטחה לאברהם, יצחק ויעקב, אלא שמפני חטאינו גלינו מארצנו, אנחנו שבנו ונשוב אליה, מקבץ נדחי ישראל, יקבץ את כל עם ישראל. הלשון החמישית אומרת על הגאולה: יציאת מצרים, קבלת התורה, בנין המשכן, בנין בית המקדש בהר המוריה שלנו, שיהיה לא רק בידינו אלא שלנו (לא כמו היום שהיא נקראת בידינו אבל למעשה היא בידי המחבלים) הקב"ה נשבע שעם ישראל יבוא לארצו.

עם ישראל בלי ארץ ישראל, זה לא גאולה שלמה, אולם כנגד לשון הגאולה - "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ" – אנחנו מעמידים כוס חמישית, אבל איננו שותים אותה, לזה אנחנו קוראים: הכוס של אליהו, זהו כנגד גאולתנו המקווה, לקיים: "הִנֵּה אָנכִי שׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וכו'" (מלאכי ג, כג), ואז נזכה שכל עם ישראל יהיה בארצו: בית מקדש קיים, כהנים בעבודתם, לווים על דוכנם, וישראל במעמדם!! בלי בקבוקי תבערה, בלי אינטיפדה, כבר היום הם אמרו, המחבלים בעזה: נראה להם, והרגו להם היום 7 שם בעזה...

אומר "אור החיים" הקדוש: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם" – קשה, דברי אל עליון, דברו טהור, מה ה' נשבע? כי יוצאי מצרים הם יכנסו לארץ המובטחת! ולא מצינו שכן היה, מדוע? שכן רק בניהם שהיו עד גיל 20 בחטא המרגלים, הם שנכנסו לארץ, אבל כל דור יוצאי מצרים מבן 20 שנה ומעלה, נפלו במדבר, אז איפה שבועת ה' "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם...וְהִצַּלְתִּי...וְגָאַלְתִּי... וְלָקַחְתִּי...וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם"?! "וְהֵבֵאתִי" אתכם לא התקיים!! ותגדל הקושיה שהרי נשבע ה' על כל חמשת הלשונות וזה לא יתקיים, היתכן שה' הפר שבועתו? ועונה: "ונראה כי מקור החוכמה נתחכם על קושיה זו, וקודם אומרו "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ", לפני שהוא אמר את הלשון החמישית של ההבטחה על ביאתנו לארץ, הקב"ה הוסיף סעיף בלשון הרביעית (מי שעו"ד הוא מבין, צריך לקרוא טוב את מה שכתוב): "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים" – מעמד הר סיני – "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" – אומר "אור החיים" הקדוש: זוהי קבלת התורה! אני אקיים את "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם" ואתם תקיימו "וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" – המשמעות של זה שתקבלו על עצמכם את כל המתחייב מהלשון הרביעית שהיא "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם" עם סגולה, עם מקבלי התורה – תנאי הוא הדבר, ובזה תלוי קיום המאמר החמישי של "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ" ומשום כך כתב "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" באמצע ההבטחות הטובות. מה פתאום הוא מכניס כאן את הפסוק הזה? והתשובה: כי פרט זה של ביאתם לארץ וישיבתם בארץ בשקט, בבטח, תלויה ב"וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" שהוא נאמר לנו בלשון הרביעי, בקיום מצוות, כולל יציאת מצרים, כולל הנחת תפילין שעל כך נאמר: "וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י).

אומר רבינו הספורנו במקום על המילים: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ", כאשר תתבוננו בכל זה, תהיו ראויים שאביכם אל הארץ ואתננה לכם! הוי אומר: יצאנו ממצרים, קיבלנו את התורה, שמענו 4 לשונות של גאולה, הלשון החמישית, ארץ נחלת אבות, התנחלות בארצנו בשקט ובבטחה, זה כבר תלוי בלשון הרביעי.

אז הקב"ה באמת נשבע ב"וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ", אבל כנראה שאתם הפרתם כאן משהו, אז הוא הביא רק את הצעירים שבכם, למה? כי אתם הפרתם, כי לא רציתם לעלות לארץ – חטא המרגלים. לא שה' לא קיים את השבועה, פשוט אנחנו הפרנו את התנאי של הלשון הרביעית!!!

אומר "בעל הטורים" דבר נפלא: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת אתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב וְנָתַתִּי אתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'".

המילה "מוֹרָשָׁה" מורה על ירושה, להנחיל לכם, אומר "בעל הטורים": פעמיים בתנ"ך אנחנו מוצאים את המילה "מוֹרָשָׁה" ויש למצוא את המכנה המשותף. "מוֹרָשָׁה" אחד כתוב לגבי ארץ ישראל "וְנָתַתִּי אתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" – יציאת מצרים, במקום השני כתוב: "תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקב" (דברים לג, ד) – וזה נאמר לגבי התורה הקדושה. והמכנה המשותף, אומר "בעל הטורים": שבזכות התורה הנקראת "מוֹרָשָׁה", יזכו ישראל להתנחל בארץ מורשה!!! הא בהא תליא, ללא תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב, לא יתקיים גם המורשה השני, זה יהיה שלנו, אבל לא נזכה לגור בה, עד אשר נקבל על עצמנו את "תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ משֶׁה"!

אומר ר' יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, בספרו "קול יהודה": שניהם יחד - תורה וארץ ישראל, עם ישראל וארץ ישראל על פי תורת ישראל מהווים מורשה לעם ישראל, כמו שהתורה הקדושה היא מורשה ואין להחליפה בשום תורה או דת אחרת, אף ארץ ישראל, אין לה תחליף בשום מקום בעולם. לנו יש רק את ארץ ישראל, כי תורה וארץ ישראל הולכים ביחד, ובכן ארץ ישראל אין לה תחליף בשום מקום בעולם, (ואני הוספתי: אפילו לא באוגנדה), אבל מי שזנח את "תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ משֶׁה", אז אנחנו יושבים פה וקמה אומה שפלה, שקרנית ורמאית המכנה את עצמה פלסטינאי, וטוענת שהארץ היא שלהם. זה עונש, אם אנחנו לא נשמור על מורשה, אז גם המורשה הזאת תתערער. זה נורא!!!

אומר הרב ש"ך, רעיון נפלא: מה אומר הקב"ה? "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת אתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב וְנָתַתִּי אתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה" - כאשר הקב"ה נשא את ידו, נשבע ליעקב אבינו בסולם יעקב, פרשת ויצא, כתוב בחלום יעקב: "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, יג) – מה זה "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁכֵב עָלֶיהָ"? כמה תופס אדם מקום?! ד' אמות, גודל מיטה 1.90, אם גבוה 2 מטר, מה זה "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁכֵב עָלֶיהָ"? אז מישהו יאמר הכוונה: כל הארץ! עד איפה? עד נהר מצרים?! זה אפילו פחות מגבולות החלוקה! (אפילו פחות מאשר הפלסטינאים כבר מוכנים לתת, רק לא בהר הבית, הם מוכנים לתת לנו על הים, תשכב על החסקה...ותשיר...) מה זה "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁכֵב עָלֶיהָ"? אומרים חז"ל, רש"י: קיפל הקב"ה את כל ארץ ישראל תחתיו, רמז לו: שתהא נוחה להכבש לפניו כד' אמות, שזה מקומו של אדם, ז"א אתה תכבוש את הארץ, כמו שתופסים ד' אמות וכך באמת היה כיבוש הארץ ע"י יהושע: אמרו תהילים, עשו הקפות עם שופרות וחומת יריחו נפלה!

אומר הרב ש"ך פירוש נוסף ל"הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁכֵב עָלֶיהָ": המתנה של א"י שהיא הצלע החמישית של הגאולה, ביאתנו לארץ הקודש - "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ" – המתנה הזו שנתן הקב"ה ליעקב אבינו, מותנת בהמצאותו של יעקב עליה. מה הפירוש? רק במקום שיעקב אבינו שוכב עליה, שם היא שלו וממילא היא שלנו. איפה שיעקב אבינו אינו שוכב, הארץ הזאת היא לא תהיה שלנו, היא תהיה שלנו כאשר יעקב אבינו ישכב עליה, רק "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁכֵב עָלֶיהָ".

מה זה יעקב אבינו ישכב על הארץ? אומר הרב ש"ך: רק במקום שיעקב אבינו שוכב עליה, מה זה יעקב? "אִישׁ תָּם ישֵׁב אהָלִים", "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקב" - יעקב מסמל את התורה, יצחק את העבודה, אברהם אבינו גמילות חסדים, אלו שלושה עמודי עולם: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁכֵב עָלֶיהָ" – רק מקום שיעקב אבינו שוכב שם, "לְךָ אֶתְּנֶנָּה". מה פירוש? רק במקום שיש ישיבות, ותלמודי תורה ועם ישראל נוהג בהם לפי רוחו של ישראל סבא, הלא הוא יעקב אבינו, רק שם נתונה לנו הארץ לשבת לבטח במנוחה!!!

"הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁכֵב עָלֶיהָ" – אבל יעקב אבינו כבר מת?! יעקב אבינו לא מת!!! עם ישראל חי! בניו חיים! אם בניו יחיו פה בארץ, בחינת שוכבים עליה, פרוסים עליה - תורה ומצוות, אז הארץ "לְךָ אֶתְּנֶנָּה", אם לא חלילה, יבואו לו כל מיני שודדים ויאמרו: הארץ שלנו ומזה אנחנו נסבול בעקבתא דמשיחא, כי באנו לארץ, הקב"ה העלה אותנו אחרי שנות 2000, עכשיו יש לנו מבחן, האם אנו מקיימים כאן את הבחינה של "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁכֵב עָלֶיהָ", אז "לְךָ אֶתְּנֶנָּה", במידה ולא אז רחמנא ליצלן...

כותב הרב ש"ך, (קשה לשמוע את זה): "כי אין שום משמעות לכיבוש הארץ ולשליטה יהודית בארץ ישראל, (הוא בסה"כ נפטר לפני שנתיים, הוא חי בארץ) אם אין בחינת יעקב שוכב עליה – אם אין בניו נוהגים בה לפי רצונו של הקב"ה, נותן הארץ לאברהם, יצחק ויעקב, מורשה לבניהם אחריהם.

אז בסדר, הר הבית בידינו...הר הבית בידינו?! ירושלים בידינו?! אתה יכול להסתובב שם?! אתה יכול לנסוע ליש"ע חופשי?! וכבר מדברים על פינוי, התקפלות, רחמנא ליצלן... כי אין את הארץ אשר אתה שוכב עליה... דברי הרב ש"ך זצוק"ל.

הבעיות שלנו הם לא עם האנטישמים הצרפתים, ולא עם האו"ם שמום..., הבעיה שאנחנו לא מבינים, אנחנו שכחנו שהקשר שלנו לארץ הוא ב"וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה'" – פרשת השבוע!

הקב"ה נותן לנו את הארץ, ארץ זבת חלב ודבש, בלי בעיות כלכליות, אם אנחנו מקיימים וידעתם, את הלשון הרביעית של הגאולה, אז ארץ ישראל ניתנת לנו על מגש של זהב, בלי קורבנות, כמו כיבוש יהושע, וישבתם לבטח בארצכם, לא צריך חומה – גדר הפרדה, לא צריך!!! הארץ המובטחת היא כדי שנשב שם לבטח, ולא נפחד מפיגועים רחמנא ליצלן

"וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ" – מהו הלשון של "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ? הקב"ה יכול גם לשלוח אותנו את הארץ ונבוא לבד, אנחנו כבר גדולים, מה זה "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ? תקשיבו משל נפלא: משל למלך שהיו לו שני אוהבים שאהבו אותו תמיד, שניהם פעלו למענו והיו לו נאמנים ביותר, רצה המלך להעניק לשניהם טובה, לתת להם מתנה, משהו עבור פועלם ממנו יוכלו ליהנות כל ימי חייהם, החליט למנות כל אחד מהם לשליט על אחת הערים שברשותו. שלטון זה יעניק להם שלטון וגדולה, מלבד הכנסות גבוהות. אות הוקרה מהמלך. אולם, את אחד מהם אהב המלך יותר, היה קשור אליו בכל נימי ליבו ונפשו, וביקש לגמול לו ביחס מיוחד, לתת לו עוד יותר. איך? את האחד שיגר לעיר את הועיד לו כשהוא מצוייד בתעודות מתאימות, עם מכתב מינוי חם עם חותמת המלך אשר מכוחה, הוא יוכל לשלוט בעיר ביד רמה. ואולם, לאהובו, החליט להעניק יחס מיוחד. הוא החליט שהוא בכבודו ובעצמו ילווה אותו לאותה העיר, כל העם יראו את ההערכה והאהבה אשר רוכש המלך כלפיו, אין ספק שגילויי החיבה האלו מהמלך יזכוהו ליחס מיוחד מתושבי העיר.

והנמשל: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ" – ביאתנו לארץ צריכה להיות באהבה ("וְהֵבֵאתִי – אותיות אהבה) ביחס מיוחד, שהקב"ה יבוא איתנו אל הארץ, שכל הגויים יראו שהמלך נתן לנו את הארץ, ואז לא יעז אחד מהם לטעון: אנחנו פלסטינאים, לבני ישמעאל מגיעה הארץ, ה' העניק לעם ישראל, אהוביו, ארץ זבת חלב ודבש, "אֶרֶץ אֲשֶׁר...לֹא-תֶחְסַר כּל בָּהּ" (דברים ח, ט), ואולם מלבד כל זה הקב"ה הבטיח "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם" – אני אביא אתכם, אני אתכם, יחס מיוחד, במה זה התבטא? שאף גוי, אף פלסטינאי, אף אחד לא יעז להעלות על דל שפתיו שהארץ היא שלהם ואותנו חלילה לים, כי הרי הם יראו שהקב"ה הביא אותנו אל הארץ, ללא מלחמות. ואולם מלבד כל זה הקב"ה בכבודו ובעצמו הביא אותנו אל הארץ, מה הראיה שהביא אותנו בזמן יהושע והשרה את שכינתו בתוכנו, בנה ביתו בתוכנו, בית המקדש, ובני ישראל זכו לנבואה ולרוח הקודש בארץ ישראל, וכל עמי העולם ראו שגדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלוקינו?! וכמו שאומר ה' יתברך ליהושע: אם תקיימו את "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם", אז אני אביא אתכם אל הארץ, "אַל-תַּעֲרץ וְאַל-תֵּחָת כִּי עִמְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ" (יהושע א, ט) – על כל גבעה, בכל עמק, בכל גיא, הקב"ה יהיה אתך, כמו שאומר יהושע לבני ישראל לפני פטירתו: "וְאַתֶּם רְאִיתֶם אֵת- כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְכָל-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם" (יהושע כג, ג), אתם נלחמתם?! חומות יריחו נפלו מתהילים, מהקפות ומתקיעת שופר, אבל עם ישראל נדרשים לעשות דבר אחד: "וַחֲזַקְתֶּם מְאד לִשְׁמר וְלַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת משֶׁה לְבִלְתִּי סוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמאול" (שם שם, ו), לקיים את הלשון הרביעית "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם", ועוד דבר "לְבִלְתִּי-בוֹא בַּגּוֹיִם הָאֵלֶּה" (שם שם ז) – להזהר מהתבוללות, נישואי תערובת, "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאד לְנַפְשׁתֵיכֶם לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שם שם, יא) – זהו סוד קיומו של עם ישראל בארצו!

אומר החפץ חיים זצוק"ל, הכהן הגדול שכ"כ השתוקק לעלות לא"י, אשתו חלתה, לא יכול לעלות, הוא הכין לעצמו דירה בפתח תקוה, נוקב: "התורה וארץ ישראל הם מהקניינים של הקב"ה בעולמו ואשר הקנה אותם לעם ישראל" - את התורה ואת ארץ ישראל הוא נתן לנו, שניהם מורשה, "יחסם של שני הקניינים" – של תורה וארץ ישראל – "הוא כיחס של נפש אל הגוף – הנפש היא התורה, נשמת אפו של העם היהודי והגוף זה ארץ ישראל" - היחס בין התורה לארץ ישראל זה כמו יחס בין גוף ונשמה – "הנפש בלבד אינה יכולה להתקיים לבד, לגוף היא צריכה" – בעולם האמת יש אוצר הנשמות, שם לא צריך גוף, בעולם הזה הנשמה צריכה גוף - "אבל גם הגוף צריך לנשמה, כי בלעדי הנשמה, הגוף הוא רגב אדמה" – הוא דומם – "ובכן, היחס בין התורה לארץ ישראל, הוא יחס של גוף ונשמה, שניהם צריכים את שניהם - "אין מעמד קיום לנשמה ללא הגוף, כ"כ הרבה מצוות מתרי"ג המצוות תלויות בארץ ישראל" – שתי שליש כמעט מהמצוות תלויות בארץ ישראל, "אי אפשר לקיים חלק גדול מהמצוות בגלות, בחוץ לארץ, בגלות אין כל מעמד לעם היהודי" – זה לא המקום שלנו – "כאן אסור לנו להיות בגלות, אבל ה' שלח אותנו מפני חטאינו, לכן אנחנו מחכים לגאולה, לאן? להגיע חזרה לארץ מכורתנו, כאן אסור לנו להתיישב, כאן אסור לנו לשלוח במסחר ידינו, כאן מכים בנו, כאן מעלילים עלינו, אנחנו בגלות, אומנם היחס בין עם ישראל לתורה הוא כיחס בין הנשמה לגוף, אבל אחרי הכל אנחנו חיים וקיימים בכל הגלויות, בקושי, אבל הנשמה היהודית מתקיימת בגלות כבר 2000 שנה ונצח ישראל קיים" - כי כל הנשמות שנמצאות בחדר הזה באנו מכח שאבות אבותינו שרדו בגלות, אחרת לא היינו, אם הם היו מתבוללים איפה היית? "ואמנם הנשמה זקוקה לגוף והגוף זקוק לנשמה, וזה בלא זה אי אפשר, בכל זאת אנחנו רואים פאק, נשמת עם ישראל התקיים ללא ארץ ישראל 2000 שנה, מה זה אומר? שהנשמה החזיקה מעמד, אבל איך היא יכולה להחזיק מעמד ללא גוף? אומר הח"ח: כנראה שכשהיינו בגלות, נשאר מהגוף שלנו עצמות, רקמה וגידים, אבל נשאר לנו משהו: אור, רקמה, גם בלי בשר שזה מספיק לקיים את הנשמה היהודית, אבל עם הרקמה והעצמות והגידים היא מצליחה להתקיים, אבל ארץ ישראל – הגוף ללא התורה – ללא נשמה, הלא היא כפיסת קרקע, כגוף ללא נשמה. הגוף ללא נשמה תוך דקות ללא חמצן, ללא אויר, הגוף גווע ואז המעוות לא יוכל לתקון. הקשר של הגוף לנשמה, הוא זקוק הרבה יותר מאשר הנשמה לגוף, עובדה הנשמה התקיימה בלי ארץ ישראל, כנראה שמספיק לה חוט דק של רקמה, של עצב, של גיד והיא מתקיימת, אבל הגוף ללא נשמה - הוא גווע, כמו שאומר הנביא ישעיה "רקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ" (מב, ד) - ארץ ישראל היא גוף נהדר, גיבור, אבל גם הגיבור זקוק לנשמה, חלילה אם אין לו נשמה ואין לו נשימה, אז הוא אסמטי, ואסמטי הגוף נהרס, אבל הוא גרוע מאסמטי, אין חמצן, ללא תורה אין חמצן.

מביא הח"ח את הרמב"ן בענין מעשה סדום, מה זה ארץ ישראל: "ודע, כי משפט סדום" – למה היה משפט סדום? למה סדום התהפכה? היא נשארה ארץ לא מיושבת – "היה למעלה ארץ ישראל, כי אם נכלל נחלת ה'" – סדום זה חלק מארץ ישראל, שבט יהודה – "ואינה סובלת אנשי תועבות, והיא תקיא את הגוי כולו מפני תועבותם" – הרי הם גויים, אז למה יקיא אותם, הרי בצרפת אם יעשו את אותם מעשים, אנשי סדום ועמורה, לא יקרה להם שום דבר, הם עושים, לא קורה. למה סדום ועמורה שהיו גויים, כן? מפני שזה היה בארץ ישראל וארץ קדושה אינה סובלת אנשי תועבות וטומאה - "והקדימה הארץ שלנו המבוטחת וקאה את סדום ועמורה" – הקיאה את אנשי סדום ועמורה – "שהיו רעים לשמים ולבריות ושממו עליה שמים וארץ והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם" - אין תקנה לעולם, למה ה' עשה את זה? כי זה ארץ ישראל, אבל מה התכלית? אומר הרמב"ן "והיה זה אות לבני מרי" - הרי בסופו של דבר העם היהודי יגיע לארץ ישראל, והם יהיו בני מרי, ימרו את מצוות ה' וישכחו את "וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה'" את הלשון הרביעית, כאשר התרה בהם הבורא יתברך, אז כדי שידעו יהודים - אם סדום ועמורה לא יתקיימו פה בגלל קדושת הארץ, כי ארץ ישראל צריכה את נשמת התורה - אז הקדים הקב"ה את הפיכת סדום ועמורה, כדי שיגיע עם ישראל ואם יתחשק להמרות פי ה' ולומר: ככל הגויים בית ישראל, ויחוקקו חוקים נגד התורה ויבטלו את חוקי התורה - אז שידע עם ישראל כמו שאומר משה רבינו בדברי פרידתו: "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ" (דברים כט, כב) – כמהפיכת סדום ועמורה - לא יהיה קיום פה ליהודים בארץ, יהיה אש ותמרות עשן, פיגועים, הארץ תקיא אתכם!

אומר הרמב"ן: למה הקב"ה עשה את זה בשחר ההיסטוריה? כדי שעם ישראל יראה את הדוגמא, אם אתם היהודים לא תשמרו, עם ישראל בארץ ישראל, אם לא יחיה עפ"י תורה ישראל אומר משה רבינו "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ". ומסיים הרמב"ן: "כי יש באומות רעים וחטאים מאוד, ולא יעשה ה' בהם ככה, אבל למעלת קדושת ישראל היה הכל, כי שם היכל ה'" אז עם ישראל צריך ללמוד מזה, אוי ואבוי אם עם ישראל לא לומד מזה, אז גם היהודים החרדים לדבר ה' סובלים, כי כולנו בסירה אחת, כולנו ישראל ערבים זה לזה.

מסיים הח"ח: גדולי התורה והיהודים המקיימים מצוות בארץ הקודש, הם המגינים בכל עוז על יושבי הארץ, בכוחם צבא הגנה לישראל.

לפני קריאת שמע כשאנחנו מייחדים את שמו יתברך בשמע ישראל, יש תפילה נשגבה, "אהבת עולם", מה אנחנו אומרים בתפילה? "אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן. הַמְרַחֵם. רַחֵם עָלֵינוּ. וְתֵן בְּלִבֵּנוּ בִּינָה לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל. לִשְׁמעַ. לִלְמד וּלְלַמֵּד. לִשְׁמר וְלַעֲשׁוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ. וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ. וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ. לְמַעַן לא נֵבוֹשׁ וְלא נִכָּלֵם וְלא נִכָּשֵׁל לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ הַגָּדוֹל הַגִבּוֹר וְהַנּוֹרָא בָּטָחְנוּ. נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתֶךָ" - על מה אנחנו מבקשים? תורה, מצוות ודבקות בה', ועכשיו, תראו על מה אנחנו מבקשים: "...וְהָבֵא עָלֵינוּ בְּרָכָה וְשָׁלוֹם מְהֵרָה מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת כָּל הָאָרֶץ...וְתוֹלִיכֵנוּ מְהֵרָה קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ" – שיבת ציון, מתי אנחנו מבקשים? אחרי הבקשות לתורה, כי ללא הבקשות לתורה, איך ניתן לבקש "וְהָבֵא עָלֵינוּ בְּרָכָה וְשָׁלוֹם מְהֵרָה מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת"? איך ניתן לבקש והביאנו, זה יהיה גוף ללא נשמה.

"וַהֲבִיאֵנוּ לְשָׁלוֹם מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ...כִּי אֵל פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת אָתָּה. וּבָנוּ בָחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁוֹן. וְקֵרַבְתָּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶלָה בֶּאֱמֶת. לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְיַחֶדְךָ בְּאַהֲבָה" - ביאתנו לארץ, זה להודות לך ולייחדך באהבה, שאם לא כן אין "וַהֲבִיאֵנוּ לְשָׁלוֹם מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" – כי הקב"ה לא מביא יהודים לארץ שהיא ללא נשמה.


פרשת בשלח- שבת שירה.

פרשתנו מתארת לנו את הימים שאחרי יציאת מצרים, ימים ספורים אחרי שיצאו ישראל מבית עבדים ושוב הם מאויימים, ושוב הם נרדפים ושוב הם בחרדה. ימים ספורים, פחות משבוע. וכך אומרת התורה בתחילת הפרשה: "וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעה וַעֲבָדָיו אֶל-הָעָם וַיּאמְרוּ מַה-זּאת עָשִׂינוּ כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ...וַיִּקַּח שֵׁשׁ-מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכל רֶכֶב מִצְרָיִם...וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם" (שמות יד, ה-ט), ימים ספורים אחרי יציאת מצרים. פרעה התעשת, ושוב הוא רודף אחרי בני ישראל - "וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם...וּפַרְעה הִקְרִיב" - פרעה התקרב - "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאד" – פחד פחדים אחז בהם – "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה'" – צעקו אל ה'.

אומר ה"אבן עזרא": "יש לתמוה איך ירא, נפחד, מחנה גדול של שש מאות אלף איש, זכרים מבן עשרים שנה ומעלה מהרודפים אחריהם". למה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? מדוע ישראל תפסו פחד? למעלה מ-600 אלף איש גברים מעל גיל 20! שיצאו נגדם למלחמה! והרי התורה אומרת: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יג, יח).

אומר רש"י: "אין חמושים אלא בכלי זין". היה להם את הנשק המקובל באותם ימים.

מה זה חמושים? אומר בעל הטורים: "מלשון חומש", אומרים: לחמש את הצבא. מאיפה זה לקוח? מפרשת השבוע. למה "חֲמֻשִׁים", משורש חמש, חמישה? אומר בעל הטורים: "על שם חמישה כלי זין שהיו בידיהם: מגן, __, רומח, חיצים (=קשתות), ומקל יד". שישיבו מלחמה שערה, מה הם יראו כ"כ?!

אומר ה"אבן עזרא": "כי המצרים היו אדונים לישראל עד לפני זמן קצר, במשך 210 שנים של גלות, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו הייתה שפלה" – מנטאליות של אנשים מסכנים, של אנשים גלותיים, מנטאליות של אנשים נרפים, שפלים, של עבדים ששועבדו ודוכאו במשך 210 שנים של גלות. אומר ה"אבן עזרא": "ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו של אתמול?", לא היה בהם את העוז, את האומץ להלחם עם האדון של אתמול, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים במלחמה. היה להם נשק, אבל הם לא ידעו להשתמש בו, לא היו מסוגלים להשתמש בו, אינם מסוגלים באופיים לנהל מלחמה, לא היה להם מנטאליות של אנשי צבא. אומר ה"אבן עזרא": "הלא תראה, כי עמלק בא בעם מועט" - מעטים הם היו עמלק "ולולא תפילת משה רבינו, היה חולש את ישראל" - רק בזכות תפילת משה רבינו כתוב: "וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת-עֲמָלֵק" (יז, יג) – הוי אומר שהיה להם מנטאליות של תבוסתנים, של משועבדים, לא הייתה להם שום זיקה להיות חיילים, אז הם לא יכלו.

עם ישראל היה עדיין באופיו עם שנפשו שפלה, עַם עִם טראומות של דיכוי וסבל, זה עתה יצאו מהמחנות, מחנות הדיכוי וכשמצרים שוב רדפו אחריהם, מיד יראו וחרדו, צעקו אל ה'. והשאלה שנשאלת: הרי זה עתה יצאו ממצרים, למה הקב"ה שוב הכניס אותם לחרדות? שוב הכניס אותם, הזכיר להם את השפל שזה עתה יצאו ממנו, הרי עתה יצאו לחירות, מדוע?! אומרים חכמינו ז"ל: עם ישראל היה צריך לעבור שוב תהליך של מגביה שפלים עדי מרום. אחרי שהוא יצא ממצרים, הוא שוב עבר תהליך שחזור של עוד פעם שפלות ושוב של הגבהה - תיזכורת לְמה שהיה ולְמה שיהיה, הם היו צריכים לעבור תהליך חוזר של "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל-הֶהָרִים מֵאַיִן יָבא עֶזְרִי. עֶזְרִי מֵעִם ה' עשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (תהילים קכא, א-ב), ולשם כך הם עברו תהליך נוסף של שפלות, שוב שפלות, שוב חרדות ושוב הקב"ה העלה אותם עדי מרום. היכן? כפי שאומרת התורה פרשת השבוע: "וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם... וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם", הם היו צריכים לעבור את כל התהליך הזה, להגיע ל"וַיּוֹשַׁע ה'", לדרגה הגבוהה ביותר של אמונה בה', היא ההכנה לעוד 42 יום, הכנה לקראת מעמד הר סיני. לקראת קבלת התורה.

ובכן שוב, הקב"ה הכניס אותם לשפלות, כדי להגביה אותם מחדש, להרים אותם מחדש, על רקע השפלת המצרים והטבעתם בים סוף, ואז עם ישראל הגיע לדרגה הגבוהה ביותר של אמונה: "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ", ואז פרצה מגרונם, כולם כאחד, שירת הים. השירה הגדולה שנקראת בחז"ל: שירת האמונה. "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" – כולם שרו כאחד, שירה של רוח הקודש. לא שרו ישראל על מפלת שונאיהם. אימתי הם שרו? רק לאחר שהגיעו לדרגה של "וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-ה' וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ" – הם הגיעו לשיא האמונה עדי מרום, "אָז יָשִׁיר-משֶׁה" – רק אז הם שרו את השירה הזאת לה'. אומרים חז"ל, התורה אומרת: עם ישראל שוב עבר תהליך של שפלות, כפי שדברנו, ושוב הוא היה צריך לה' הגביה אותו, איפה זה כתוב?

כתוב בפרשה: "וַיּאמֶר משֶׁה אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם"

"וַיּאמֶר משֶׁה אֶל-הָעָם" - אחרי שהם חרדו, אחרי שהם יראו - "אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ" – הרימו קומה, התרוממו, (בעברית קוראים לזה: קבלו _ ) - "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם" - ה' ילחם לכם. אין לכם מנטאליות של חיילים, של לוחמים, אל תפחדו! - "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן".

אני רוצה להביא דברים שאמר הרב מבריסק זצ"ל על הפסוק "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן": יסוד גדול בימינו, אמונתי היוצא מפרשת השבוע - "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" – לימוד שיש בו לקח לדורות על מלחמות ישראל בכל הזמנים.

בסיומה של מלחמת תש"ח, מלחמת השיחרור, שוחחו כמה ממקורביו של הרב מבריסק זצוק"ל על המלחמה ועל הניצחונות הגדולים שניצחו היהודים את הערבים. זה היה מעטים מול רבים, חלקם היו אפילו ניצולי שואה שהורידו אותם מהאוניות לצבא, (אחד מהם היה דודי), הרגיש הרב מבריסק שיש לאותם האנשים איזו התרשמות מגבורתם של הלוחמים ושל הצבא, הערצה גדולה לצבא של פעם, של תש"ח. זה הפריע לו, הוא חשב שמַתחילה להיות כאן הערצה "כּחִי וְעצֶם יָדִי". פנה אליהם הרב מבריסק ואמר: "כלום סבורים אתם שהרובים והתותחים, הטנקים והמטוסים, הם המה שניצחו במלחמה? לא מהם ולא מקצתי". ועכשיו אני מתרגם: הרובים הצ'כים, הדוידקות, והתותחים של פעם, השרמנים והפירימוסים המעטים שהיו אז? זה צבא הגנה לישראל?! לא מיני ולא מקצתי! אלא מאי? התהילים והתפילות, התחינות והבקשות של יראי ה', החרדים לדבר ה', של החכמים והצדיקים, הם המה שניצחו את המלחמה.

עם ישראל, המעטים נגד רבים, נגד כל מדינות ערב, לא ניצחו בכח הנשק המועט שהם קיבלו מהצ'כים. לא! אלא בכח מה הם ניצחו? בכח התפילות והתהילים והתחינות והבקשות של היהודים שהתכנסו להתפלל. בכח "אֵלֶּה בָרֶכֶב" – הערבים – "וְאֵלֶּה בַסּוּסִים", "וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם-ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר. הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד" – בקשתנו – "ה' הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם-קָרְאֵנוּ" - תמשיך להושיע אותנו בכל פעם, בכל אימת שאנחנו קוראים לך, עננו ביום קוראינו, כי לעולם אנחנו לא נוכל להיות נגד כל מדינות ערב, להם יש אמצעים, להם יש נשק, לנו אין, אנחנו מיעוט פה בארץ".

המשיך הרב מבריסק: "הדבר פשוט, אצל עם ישראל אין קו החזית ביבשה, בים ואפילו לא באוויר, כל הדברים האלו הם קו העורף, הצבא היהודי הוא קו העורף של עם ישראל, החזית האמיתית ששם ניטש הקרב הוא בשמים, המלחמות שלנו הם לא עם הערבים, אלא השר של ישראל בשמים – מיכאל, גבריאל, רפאל ואוריאל – להם יש מאבק בשמים עם השר של הערבים, עם השר של עשו". המאבק הוא לא פה, פה זה העורף, המאבק האמיתי עפ"י פרשת השבוע, שדה הקרב האמיתי הוא בשמים. רק חזית אחת יש. וכל השאלה היא (שם): האם קבלו את התפילות והתחינות של עם ישראל? האם עם ישראל הצליח בזכות התפילות והבקשות שלו לנצח את המקטרגים והמשטינים שלמעלה, את שרי אומות העולם, או חלילה לא?! שמה המאבק האמיתי. מאבק איתנים בין מלאכים של ישראל, סנגורים, לבין מלאכים של אומות העולם וכל מה שאתה רואה פה זה קו העורף. זה הרי היה פלא פלאים שהעם הזה, עם שרידי חרב, הצליח לעמוד מול כל אומות העולם, מול כל עמי ערב".

ובספרים הוסיף ראיה לדברי הרב מבריסק: אומרים הספרים הקדושים: כאשר הקב"ה התחיל להביס את פרעה, כתוב: "וַיָּסַר אֵת אפַן מַרְכְּבתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת" – הקב"ה הסיר ממנו את הגלגלים של הרכב – "וַיּאמֶר מִצְרַיִם" – כשהם ראו שהם שוקעים בחולות, אין להם גלגלים, הרגישו שהם מובסים - "אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם" (שמות יד, כה) – ראיה שהמאבק האמיתי הוא למעלה, מי טבח בהם? השטן – (הסמ"ך, מ"ם, אל"ף, למ"ד). אומרים הספרים הקדושים: "וַיָּסַר אֵת אפַן מַרְכְּבתָיו" – "אפַן" – אל"ף, פ"א, נו"ן, זה בגימטריא סמא"ל (-לא מזכירים את השם הזה) הקב"ה הסיר את הכח של המלאך שלהם, (131=סמא"ל=אפַן), כשהקב"ה משתק את השר שלהם שלמעלה (="וַיָּסַר אֵת אפַן"), אז אין להם גלגלים, אין להם אופן, אם כך אומרים מצרים: "אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם".

אומר הרב מבריסק: אם עם ישראל מנצח שם למעלה, בחזית האמיתית, בין המלאכים, בכוחות מעלה שהם אחראים על הכוח למטה, ממילא באה הישועה למטה וינצחו המעטים את הרבים, מגלגלי החביות המורדות במורדות הר הכרמל (אתם יודעים, גילגלו חביות והערבים חשבו שמפגיזים אותם, בחיפה) או מפילי הדווידקות, אם עם ישראל זוכה לסתום פיות של משטיננו למעלה (סמא"ל), אז "וַיָּסַר אֵת אפַן מַרְכְּבתָיו" – אז מתחילה הבריחה הגדולה, כפי שאנחנו מכירים בכל מלחמות ישראל, אורח ניסי, ואם חלילה לא, אז חלילה, אז איך אומרים? פשלות!

"והאמת כי כל מה שמתחולל על הארץ, בשדה הקרב", אומר הרב מבריסק, "אינו אלא משחק ילדים!", זה מין דמין יטורא של מה שקורה למעלה, משחק של השתדלויות. החבית האמיתית היא למעלה, כך מתנהלים מלחמות ישראל, לא עפ"י חוקי טבע, מפרשת השבוע אנחנו למדים שעם ישראל היה בפחד גדול, לא היה לו מנטאליות של לוחמים, "הִתְיַצְּבוּ" - הרימו ראש, אמר משה רבינו, "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן", "תַּחֲרִשׁוּן" – תתפללו. תגידו תהילים, תשבחו את ה', ואז מכח התפילות שלכם החרישיות, בכח הדמעות שלכם, אז צבא הגנה לישראל למטה, ינצח.

"ה' יִלָּחֵם לָכֶם" - זה לא רק ביציאת מצרים, אלא זוהי נוסחת המלחמות של עם ישראל עד ביאת המשיח, כי תמיד אנחנו נהיה חלשים, תמיד מלחמותינו יהיו בדרך הנס.

שאל אחד מהנוכחים, משהו מבדח, את הרב מבריסק: "אם הצדיקים הם שניצחו בחזית למעלה וע"י כך הובס האויב למטה, מדוע נפלו קורבנות כה רבים במלחמת השחרור? 6000 חיילים והרבה פצועים?!" שאלה טובה, נו?!

השיב הרב מבריסק בסיפור שהייתה אצל סבו, רבן של כל בני הגולה, בעל "בית הלוי": "פעם אחת הוא אירס את בנו, והבחין האבא שהבן שלו זחה עליו דעתו, מה יש? שהוא קיבל נדוניה גדולה מאוד, אז זחה עליו דעתו. החיש ה"בית הלוי" בדבר ואמר לפניו (שמעו שיח של אבא גדול, ענק, עם בן צעיר, חריף): "דע לך בני, כל הנדוניה הגדולה שקבלת לא היו בזכות למדנותך, בזכות צדקותך, הכל זה בגלל שאתה הבן של הרב מבריסק, הבן שלי, כלומר משום כבודי ולא משום כבודך, אז מה דעתך זחוחה עליך?"

הבן היה חריף, התחיל עימות עם האבא, ויכוח תורני, השיב הבן על אתר: "אם כבוד אבא שנוי כאן, (אם כל הנדוניה זה רק בזכותך ואני...) ואני לא משהו, הרי שהייתה צריכה הנדוניה להיות גדולה בכפל כפליים, למה נתנו לי רק חצי מליון דולר, הרי היו צריכים לתת לי חמישה מיליון דולר?! אם זה בזכותך, אז ודאי אתה שווה יותר! על כן מוכרחים לומר לכבודי הנדוניה הזו, ולכן היא קטנה", זה הכל החצי מליון, זה בזכותי.

ענה לו אביו ואמר: "האמת היא שכל הנדוניה הזאת היא לכבודי בלבד, ואשר לטענתך, אם כן היא הייתה צריכה להיות גדולה בכפל כפליים, ומה אעשה שאתה נמצא בתווך ומפני כך היא, היא איננה כ"כ גדולה כפי שהייתה צריכה להיות" (הכל בשבילי, אבל מדוע היא לא פי עשרה? כי אתה החתן, אז אתה בתווך, אז אתה קילקלת), במילים פשוטות: אתה הזקת לעצמך.

מדוע הביא את הסיפור הזה? אומר הרב מבריסק: "באמת, שאלתכם הייתה שהכל זה בזכות התפילות והתחינות שהגיעו למעלה ובזכות התפילות הקב"ה סתם פיות משנאינו ומקטרגנו. אם ככה אז למה נהרגו הרבה חיילים? והמלחמה הותירה אחריה הרבה פצועים? אמר הרב מבריסק: "בדיוק כמו אצל סבא שלי והדוד שלי כשהיה חתן. באמת, החזית היא למעלה בשמים ושם מנצחים הצדיקים ויראי ה', אומרי התהילים והתחינות, ובזכותם צה"ל מנצח, ובאמת מצד זה לא היה צריך להיפצע אפילו אדם אחד מישראל, כולם היו צריכים לחזור מהחזית בשלום, כמו במלחמות ישראל ב-31 מלכי כנען, מלחמות יהושע, כיבוש הארץ, אבל מה לעשות, ויש בתווך, יש אומרי תהילים הרבה, יש שומרי תורה הרבה, בעלי זכויות הרבה בעם ישראל, אבל בתווך, ישנם יהודים שאינם אומרים תהילים, שאינם מאמינים ב"ה' יִלָּחֵם לָכֶם", הסוגדים ל"כּחִי וְעצֶם יָדִי" ולא מזכירים שם שמים כלל וכלל, ובגלל אלו, הנדוניה בשמים, קטנה, קטנה יותר מכפי שהיינו מצפים, בשל כך הנצחון אינו מוחלט, יש הרוגים ופצועים רחמנא ליצלן".

למד הרב מבריסק מפרשת השבוע: "מלחמות ישראל, "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן", צה"ל מנצח כשהוא מאמין שה' ילחם לכם, אז יש ניסים, אם לא, אז גם כשהוא יהיה מחומש במיטב הנשק, הוא לא יצליח למגר את המחבלים, את הפלסטינאים ויום יום יש הפתעות חדשות, מגלים מנהרה חדשה, פתאום מחבלים חדשים, גם היום נפל חייל מישראל ונפצעו חיילים נוספים, פה זה רק משחק ילדים. זו השקפת התורה בפרשת השבוע.

ההכנה הגדולה למעמד הר סיני הייתה בפרשת השבוע: "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ" אמונה בה' מוחלטת, ובמשה עבדו, נותן התורה, "אָז יָשִׁיר-משֶׁה".

אומר "אור החיים" הקדוש: "מדוע עם ישראל לא שר ביציאת מצרים?" יצאו ממצרים מבית עבדים אחרי 210 שנים, למה הוא לא שר את השירה הגדולה: "אָשִׁירָה לה' כִּי-גָאה גָּאָה"?! אחרי עשרת המכות לא שר, רק שבוע ימים אחרי כן, אז הוא שר, מדוע?

אומר "אור החיים": "ביציאת מצרים הם היו אחרי כל המכות, הם עדין לא הגיעו לשלימות באמונה", היה להם כבר יראת ה', אבל לא היה להם עדיין יראת הרוממות, שזו יראה של כבוד ה'. ביציאת מצרים, היה פחד מה', על פחד מה', לא שרים שירה. על מה שרים שירה? על "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ", האמונה השלימה, זה הם זכו רק בקריעת ים סוף, אחרי ההשפלה הנוספת, אחרי ששוב היינו צריכים לעבור שלב של התייצבות, של הרמת ראש. כל השירה של פרשת השבוע, כל ה"וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ", כל השירה הייתה בזכות האמונה הגדולה, כשהם הגיעו לדרגת השלימות באמונה, במשה עבדו - אז שירת הים פרצה מתוך גרונם - "אָז יָשִׁיר-משֶׁה".

מה היא הבחינה של אמונה שלימה? אומר "אור החיים" ביציאת מצרים עדיין לא הייתה אמונה שלימה, הלואי עלינו, ואז השירה לא פרצה מתוך גרונם. רק כאשר הם הגיעו לאמונה שלימה שהיא ההכנה הגדולה למתן תורה שהיא 42 יום לאחר מכן, אז אמרו שירה, אז הם התעלו. ומה היה בשירה? "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במעשה מרכבה. "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" – כולם הצביעו כביכול, ראו את השכינה, ויחזקאל בן בוזי לא ראה את זה במעשה מרכבה, אז שרו. מה היא הבחינה של אמונה שלימה, אמונה ללא סייג?! שלשה דברים אנחנו מזכירים "שלימה": רפואה שלימה, גאולה שלימה, ואמונה שלימה. מה זה אמונה שלימה? דרגה שלא הייתה להם ביציאת מצרים, עדיין.

אומר ה"כלי יקר": "אָז יָשִׁיר-משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" – מה זה "אָז יָשִׁיר"? כל השירות הגדולות פותחות במילה "אָז"? למה פתח ב"אָז"? פירוש המילה "אָז" – אל"ף רוכבת על האות ז"ן. אל"ף ראשונה, ז"ן שניה. ז"ן זה טבע, הטבע זה מספר 7, אל"ף זה הקב"ה, אחד, יחיד ומיוחד. הם הגיעו לדרגה של "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ" – אמונה אבסולטית, מה משמעות הדבר? שהם השליטו את האל"ף – את האחד, יחיד ומיוחד, על כל הטבע כולו, שהמליכו את היחיד ומיוחד על הטבע כולו, הרמוז באות ז"ן, מבלי להשאיר תו קטן שלא המליכו את הבורא עליו, כלומר, ביטלו את עצמם לגמרי לבורא יתברך. מה פלא שהם ראו כאלה ניסים? ראו קריעת ים סוף? אז פרצה השירה, שירת האמונה פורצת, כשהאמונה היא שלימה, ומה פירוש אמונה שלימה? שהם מאמינים בכל ישותם, בכל מהותם בבורא יתברך, אין להם אפילו קורטוב אחד קטן מחוץ לאמונה של "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ"!

הרבי מקוצק היה אומר: כשיהודי ממליך את הקב"ה באמירת קריאת שמע: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד), מה זה "אֶחָד" – אל"ף – אחד, יחיד ומיוחד, חי"ת - שולט על שבעה רקיעים ועל הארץ – יחד חי"ת, דל"ת – ועל ארבע רוחות השמים הוא ממליך את הקב"ה על כל העולם כולו, על כל מה שיש בו, על כל הקוסמוס. אומר הרבי מקוצק: "כשאתה ממליך את הקב"ה על כל העולם כולו, אל תשכח להמליך אותו גם על עצמך", כי לפעמים האדם ממליך על כל העולם כולו, אבל את עצמו הוא משאיר בצד, אני סובר לעשות מה שאני רוצה. לא!!! "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ", על הכל, וגם על עצמך, אין, אין פינה שהקב"ה לא משגיח עליה ואינו שולט עליה, ראינו את זה בשבועות האחרונים, זה הפירוש של "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" – אמונה שלימה! אין "כּחִי וְעצֶם יָדִי", אין בינתי "וְאֶל-בִּינָתְךָ אַל-תִּשָּׁעֵן", על השכל שלך, הכל בסייעתא דשמיא, ברצונו כן, וברצותו לא! שלנו זה רק השתדלות, זה משחק ילדים, אומר הרב מבריסק.

וזהו שמצוה דוד המלך בדברי צוואתו לשלמה הממשיך, הוא אומר לו כך: "וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ" (מלכים א, ב, ב). מה פירוש המילה "אִישׁ"? אל"ף כמו אחד, כמו אז, אל"ף רוכב שולט על כל היש. הוא מצוה את שלמה המלך: "וְחָזַקְתָּ" – תתחזק כל החיים שלך, ביראת ה', באהבת ה', תגיע לדרגה "וַיַּאֲמִינוּ בה'" – היינו "וְהָיִיתָ לְאִישׁ" – זה אל"ף שולט על כל היש, גם על ה"יש" שלך, גם על ה"יש" שלי, אין אתר שאין בו השגחה אלוקית, שאין בו רצון ה', ממילא החזית שלנו היא למעלה, ובמה היא תלויה? במעשים הטובים שלנו בלבד, ואז שלוחנו היקרים, החיילים היקרים שלנו שעומדים בחזית, שוכבים בחזית, הם זוכים ויש להם הצלחות גדולות. בספרי חסידות קוראים לזה: בטל ישותך מפני הקב"ה.

אם ככה, הגענו לנקודה שעם ישראל בפרשת השבוע, שר את שירת הים, כשהוא הגיע לדרגה של איש ביטל את כל ישותו, "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ" – אז המליך את האל"ף על האות ז"ן, על ה-7. בפרשת השבוע אנחנו מוצאים דבר הפוך מזה, כנגד זה. אדם שחווה חוויות רבות של אותות ומופתים, לא פחות מעם ישראל ולא ביטל את כל ישותו לבורא יתברך, השאיר לעצמו פינה פנימית של החשבה עצמית, גאווה עצמית, אזי שאדם לא מבטל את כל ישותו, היה לו פחד אלוקי, אבל הוא לא ביטל את כל ישותו, הוא ראה מופתים בדיוק כמונו, הכל הוא ראה וחווה, איך כתוב? "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב יט, כו) – מה שעבר עלי בחיים ראיתי את ה', ובכל זאת הוא לא היה מוכן לבטל את כל ישותו לבורא יתברך, להיות איש, השאיר לעצמו פינה, אזי אשליה קטנה בחיים התחברה לאותה נקודה של החשבה עצמית והסיתה אותו מיראת הבורא יתברך וסופו שירד במצולות ים.

מיהו אגב? כנגד עם ישראל: פרעה. היה אדם שחווה חוויות אלוקיות יותר מפרעה?! דם, צפרדע, כינים, על בשרו, הוא ראה את ה', הוא אפילו אמר, הודה בפיו: "חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק" – פרעה, אבי הפרעוייזם הרשע, שוב רדף אחרי ישראל.

במה דברים אמורים? פרשת השבוע פותחת על פי "אור החיים" הקדוש, פרשת השבוע מתחילה "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעה אֶת-הָעָם". למה פתח במילה "וַיְהִי"? הרי "וַיְהִי" זה מילת צער? במקום שהיה צריך לומר מילת שמחה גדולה, יציאת מצרים, אז למה כתוב "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעה אֶת-הָעָם"? איזה צרה זו? ושאלה נוספת: מי שלח את ישראל ממצרים?! פרעה?! מה זה "בְּשַׁלַּח פַּרְעה אֶת-הָעָם"? הקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים אחרי 10 מכות! הקב"ה כפה עליו לקום באמצע הלילה (איך הילדים אומרים: עם הפ'יגמה, הם רק לא יודעים עם איזה צבע) הוא קם באמצע הלילה, מוציא את בני ישראל, אומר להם: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי" (שמות יב, לא), הוא לא נתן להם אפילו לאפות את הלחם, הוציאו מצות, אז מה זה שכתוב "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעה אֶת-הָעָם"? פרעה שלח את העם? הקב"ה הוציא את ישראל ממצרים. ועונה "אור החיים": הקב"ה רצה שאותו פרעה, שחצן, רברבן, שפעם הוא אמר: (אתם זוכרים?!) "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקלו לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה' וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שמות ה, ב)?! הקב"ה רצה שאותו הפה של הרברבן הזה, הוא יוציא מפיו את המילים: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי" (שמות יב, לא), מי שאמר פעם: מי הם? מי ה'?! לא אשלח! אתה במו פיך, אתה תשחרר את עם ישראל באמצע הלילה, ולא תתן להם להתעכב אפילו רגע, מפחד אלוקים, מכת בכורות.

אז הקב"ה רצה שהפה שאסר אותם במצרים, הוא הפה שיתיר אותם, דה עקא, אומר "אור החיים", כשפרעה אמר "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי", פרעה היה בעל גאווה גדול, כבוד שיחק אצלו, הושפל עד עפר, אבל הוא כל הזמן חיפש את פינת הכבוד העצמי שלו. מה, הובסתי?! מה פתאום הוא רודף אחרי בני ישראל ימים ספורים אחרי שהם יצאו?! הוא לא חי בטראומה של עשרת המכות?! אומר "אור החיים": הואיל והקב"ה רצה שהוא במו פיו יאמר: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי", כדי להראות לו: הנה, דברת, הנה, אתה מוציא אותם במו פיך, והיה לזה מחיר. מה המחיר? הוא חשב מחשבות לרדוף אחריהם, למה? כי הוא אמר: "רגע, רגע אחד, הרי אני הוצאתי איתו", הוא קם מהקרשים, התעשתו קצת, אחרי הנוק אאוט, איך אומרים: הוא מתחיל לחשוב: "רגע, רגע רגע, אני הרי לא הוצאתי אותם ממצרים, ברגע של חולשה, אם אני הוצאתי אותם, אז אני יכול גם להחזיר אותם", מה הביא אותו לרדוף אחריהם? הביאה אותו מחשבה אחת, "אני הוצאתי אותם" - החשבה עצמית קטנה, "התעשתתי, אבל אני מתחרט". אומר "אור החיים": לו הוא לא היה מוציא מפיו את ה"קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי", לא היה עולה על דעתו בכלל, הוא הרי היה מושפל, מה נתן לו את ההחשבה העצמית? "הרי אני הוצאתי אותם".

זה כמו אותה אישה שהיא הייתה הגבר בבית, יום אחד בעלה הרגיז אותה, אז היא לקחה את המטאטא להרים עליו, אז הוא ברח והסתתר מתחת לשולחן הקפה הקטן, הקטנצ'יק, הנמוך הזה בבית, והוא צועק לה משם עם ידיים על הראש: "אני הגבר בבית, לא את". מוג לב שכמותך, מסתתר מתחת לשולחן.

רבותי, אומר "אור החיים", לא צריך הרבה, אדם שחי כל ימיו על כבוד, על החשבה עצמית, אז גם כשהושפל אחרי עשרת המכות ואמר: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי", הוא מתחיל להתעשת, הוא מתחיל לחשוב: "מה אני אפס?! אני הרי הוצאתי אותם ממצרים... אם ככה, אני יכול להחזיר אותם" – וזה דחף אותו לרדוף בחזרה אחרי עם ישראל. אומרים חז"ל: "וכאשר אדם מתחיל להשלות את עצמו" - נכנס לאשליות של מחשבה עצמית, "כשאדם צועד בנתיבות האשליה, בדרך הטעות והשקר, אז בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו", אז הוא פוגש אשליה נוספת (איך אומרים: פרפר בראש פוגש פרפר נוסף) זה כבר הטעיה ממרומים. איזה? "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנו (יחזרו) לִפְנֵי פִּי הַחִירת בֵּין מִגְדּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפן" (הקב"ה החזיר אותם לחנות לפני בעל צפון) אומר רש"י וישובו לאחוריהם. הם חזרו, הם שבו לצד מצרים, למה? כדי להטעות את מצרים, את פרעה, מה הוא אמר? "הא, הם חוזרים... "נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר"", איך פירש את זה?! הא, "נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ" ואיפה הם נעצרו? ליד בעל צפון, מפתח את ההחשבה העצמית שלו.

אומרים חז"ל: מה זה "בַּעַל צְפן"? הרי ה' היכה באלוהי מצרים, כל אלוהי מצרים נכחדו, חוץ מאל אחד שנשאר, ה' השאיר, לְמה? לאשליות! בעל צפון, זה היה אל מצרי. מה זה "בַּעַל צְפן" אל הממון, הם היו סוגדים לו ומבקשים ממנו כסף, זהב, ממון, למה הקב"ה השאיר את בעל צפון? הוא היה היחיד שנשאר מכל אלוהי מצרים כדי להטעותם, שיאמרו: הא, כל האלילים הובסו, אבל אל הצפון, אל הכסף הוא נשאר, הוא החזק, הוא יציל אותנו, אשליות!!!

אומר ה"כלי יקר": "כי בעל צפון היה עבודה זרה אשר יחשבו כי ממנו יושפע להם הזהב והפנינים כמו שנאמר "מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה" (איוב לז, כב)" - הרוצה להעשיר יצפין, הצפון מסמל את הכסף, גם היום, הצפון עשיר, הדרום עני. אומר ה"כלי יקר": השאיר הקב"ה דווקא עבודה זרה זו, להטעות אותם! טעית? השלית את עצמך? אתה מחפש כבוד? תרכוש אשליה, שיאמרו: עבודה זרה זו תתבע עלבוננו על מה שנטלו ישראל ממוננו. הרי "וַיְנַצְּלוּ אֶת-מִצְרָיִם" (יב, לו), הם הוציאו משם הרבה כסף, אמר פרעה: "הא, אל הכסף נשאר כי הוא תובע את עלבוננו, הכל הגיע לנו, חטאנו לעם ישראל, אבל לנצל אותנו, להוציא כסף?!" במכת החושך שאלו מאיתנו ולא השיבו לנו?! אל הכסף תובע את עלבוננו.

אל הצפון – "בַּעַל צְפן" זה אל המצפון, יש מצפון עוד בעולם, אז פרעה הכניס את עצמו לאשליות שבעל צפון, אל המצפון הוא ילחם להם.

אז הקב"ה נתן לו – עם ישראל התקדם, חזר לאחוריו מול בעל צפון והוא עם העין המוטעית שלו חשב: בעל צפון בלם אותם, אז נמשיך הלאה, נרדוף אחריהם. ולאן זה הוביל אותו? למצולות ים! ושם הם בזזו את מצרים פי כמה מכפי שהם הוציאו במכת החושך, אז מה הועיל לו? הנה אנחנו רואים מפה: אדם שחווה את כל החוויות, אבל הוא לא ביטל את עצמו באופן מוחלט לבורא עולם, הוא לא היה איש - הוא לא ביטל את ה"יש" שלו ל"א", לבורא יתברך, השאיר פינה: אני, אנכי....

תראו לאן הוא הגיע... לשיר שירה הוא לא שר, שרו אחריו והוא ירד במצולות הוא וכל עמו, והכל בגלל שמראים לאדם חוויות, אותות ומופתים כה רבים על בשרו והוא לא רצה לבטל את עצמו, כבוד עצמי ואז זה התחיל שוב לתפוח והקב"ה שוב הטעה אותו (בעל צפון) וירד במצולות.

זה מול זה: עם ישראל – "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ" – מגביה שפלים עדי מרום, אחרי החרדה הגדולה, עם ישראל שר שירה, המליכו את ה"א" על ה"ז", ואילו פרעה ירד במצולות, שרו אחריו, כנגד פרעה – שום דבר לא עזר, אותות ומופתים, שכח תוך כמה ימים את הכל, וירד במצולות.

חז"ל הקדושים היקשו למאורע של קריעת ים סוף לבחינה של "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ" – ביטול ה"יש" – עוד שני ערכים חשובים ביותר בהוויה היהודית, פרנסה וזיווגים.

כמו שאומרים חז"ל: "קשה פרנסתו של האדם כקריעת ים סוף", "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף" (סנהדרין כב, סוטה ב) מה זה מלמד? שהפרנסה והזיווג אף הם יסודות גדולים בהוויה היהודית בבואה גדולה באמונה בה' יתברך, זה שיא האמונה, ההכנה הכי גדולה למתן תורה, הרי ששני הערכים האלה, פרנסה וזיווג, שניהם עומדים באותה שורה של "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ", בבואה גדולה ביותר באמונה היהודית. מי שמחפש אמונה, יראה את זה בפרנסה שלו, מי שמחפש אמונה, יראה את זה בזיווג שלו, עד כדי כך שמן הראוי לשיר שירה כל יום על הפרנסה שהבאת לביתך, כמו קריעת ים!

חייבים לשיר שירה על הזיווג שה' נתן לך, כי הם הוקשו לקריעת ים סוף. האמת היא שגם הפרנסה וגם הזיווג מפורשים בפרשת השבוע. הפרנסה במפורש, הזיווג בדרך הרמז.

שואל אחד מהראשונים, חכמי אשכנז, בעל האגור, מהו הצד השווה, האמונתי של קריעת ים סוף עם פרנסה ועם זיווג? ואומר: "כשפרעה ומצרים רדפו אחרי בני ישראל, שכך נאמר בתורה הקדושה "וַיִּירְאוּ מְאד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה'" (יד, י)" - חזרו לשפלות שלהם, "עמדו לפני עם ישראל כמה ברירות: כמה מחשבות עלו בראשם, אפשרות אחת: לצאת למלחמה נגד המצרים. אומנם לא הייתה מנטאליות של יוצאי צבא, המנטאליות היא של עבדים ובכל זאת אין ברירה, נצא, נגן על כבודנו, אפשרות שניה: לברוח למדבר. אפשרות קשה מאוד, מה נעשה במדבר? אפשרות שלישית קשה מאוד: אולי נרים ידיים, נרים מטפחות לבנות, נכנע ונחזור למצרים, יש ברירה?! אלטרנטיבה אחת לא עלתה על מחשבתם: אולי נמשיך הלאה ונכנס לים?! וזה לא אלטרנטיבה, כי להכנס לים זה עד גובה הפה, ואח"כ זה טביעה, זה מיתה, אז על מחשבה כזאת ודאי שלא חשבו, איך אפשר לחשוב על זה?! הם חשבו על כל האלטרנטיבות".

מה היה הסוף? מאין באה הישועה? הישועה באה דווקא מהכיוון שעליו לא חשבו כלל. נחשון בן עמינדב קפץ לים, עם ישראל אחריו והם לא הגיעו לגובה הפה והים נבקע – קריעת ים סוף, אמת?! אומר "בעל האגור": אף פרנסה של אדם וזיווגו של אדם הם אותו הדבר! - "פּוֹתֵחַ אֶת-יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל-חַי רָצוֹן" (תהילים קמה, טז) מכיוון שהוא אחרון שחשבת שמשם תבוא פרנסתך. אדם קם בבוקר, חושב, מתכנן, מאין אביא את לחמי? חושב, חושב, חושב, ואם יתבונן, ישים לב שלבסוף, הפרנסה מגיעה מכיוון שהוא לא ציפה, הוא רץ לפה והיא הגיעה משם... על זה נאמר: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב-אִישׁ" (משלי יט, כא).

פעם פגש אחד מהצדיקים אדם אחד רץ בבוקר, שאל אותו: "לאן אתה רץ?", "שם, לצומת ז'בוטינסקי, לעבודה", שאל אותו: "מאיפה אתה יודע שאתה רץ אל העבודה? אולי אתה בורח מהעבודה? או אולי היא מחכה לך בצומת קוקה קולה? מאיפה אתה יודע?"

כמו שקריעת ים סוף הישועה באה מהכיוון הבלתי צפוי, גם הפרנסה והזיווג של האדם מגיעים, ללמדך: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב-אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם" – ודאי צריך לקום בבוקר לעבודה, צריך לעשות השתדלות להביא לחם הביתה, אבל מי שמתבונן יכול להגיע ל"וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ אָז יָשִׁיר" – לבטל את היישות שלו לאל"ף (לה' אחד יחיד), ולשיר שירה כל יום, איך הגיעה אליו הפרנסה, זה דברים מופלאים. אותו דבר גם הזיווג, אדם חושב, הזיווג יבוא מפה, כך וכך, אני אומר לכם כאבא שמחתן ילדים ב"ה, אין לתאר ואין לשער איך נושא השידוכים הוא כולו אמונה: חשבתי, וחשבתי וחשבתי ותכננתי ותכננתי... הכל הוסר __.

על פי רוב, התנהלות החיים, היא לא מהכיוון שאדם מתכנן, שאדם מעריך ומצפה – זה יסוד האמונה – זה ההיקש של קריעת ים סוף לפרנסה ולזיווג.

נתחיל בפרנסה:

ילד שמגיע למצוות, מלמדים אותו להניח תפילין, לכרוך על ידו 7 כריכות של רצועות התפילין. נו, הילד צריך לחשוב, אסור לדבר, אסור להפסיק, הוא צריך לחשוב במחשבתו שהוא סופר 7, איך? מה הוא יחשוב? אז מלמדים את הנער לחשוב: "פּוֹתֵחַ אֶת-יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל-חַי רָצוֹן" – 7 מילים – 7 כריכות.

שואל הגאון רב ליב גורביץ זצ"ל, ראש ישיבת גייצד באנגליה: יש עוד פסוקים של 7 מילים, שזה משמעותי מאוד, למשל: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד) – למה את זה לא מלמדים אותו לחשוב? למה את "פּוֹתֵחַ אֶת-יָדֶךָ"?!" ומשיב: נער מתבגר מתחיל כבר לחשוב: על כסף, הוא קיבל לבר מצוה ארנק מעור וכמעט כבר פנקס צ'קים, חסרה לו רק תעודת זהות... (איזה ארנק, היום כבר ילד בן 3 יש לו כבר שעון), הילד המתבגר מתחיל לחשוב: על הכסף, על הקידום הכלכלי שלו, על הרכוש, ועל צבירת הממון, מה יהיה איתי כשאני אהיה גדול, מאיפה יהיה לי כסף, אקנה לי מכונית מהודרת – זה מחשבות ראשונות שנכנסות לליבו של הנער המתבגר.

אומר רב ליב גורביץ: הדבר הראשון שמלמדים אותו זה שפרנסה היא משמים, אמונה - "פּוֹתֵחַ אֶת-יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל-חַי רָצוֹן". ואמנם כשאדם מתחיל לחשוב שהפרנסה הוא מביא, כוחו ועוצם ידו, בינתו, חוכמתו, אז הוא מרשה קצת לעצמו להערים קצת, לשקר קצת, כי זה הוא, הוא! אבל אם אדם מאמין "פּוֹתֵחַ אֶת-יָדֶךָ" שהכל משמים, שום דבר לא יעזור אם ה' לא יתן לך, אז בשביל מה אתה צריך לשקר במסחר, בשביל מה צריך להערים? למה אתה לא יכול להיות הגון וישר? מה הראיה? כי זה מבחן האמונה הפרנסה! פה קריעת ים סוף!

שאלה ראשונה ששואלים אדם בשמים כשמגיעים למעלה: נשאת ונתת באמונה? מה זה באמונה? האם המסחר שלך, המשא ומתן שלך, המו"מ שלך היה במום? האם לא שיקרת? האם לא חטאת? האם לא מכרת סוג ב' כסוג א'? – נשאת ונתת באמונה? האם האמנת בה', כמו בקריעת ים סוף, ביטלת את עצמך לרצון הבורא והאמנת בו בפרנסה?! אם כך, אז לא היית משקר, אם רימית ושיקרת, כלומר שחשבת שאתה גם כן משהו בפרנסה.

דרך השגת הפרנסה זה מבחן גדול באמונה. מה הראיה? סמיכות פרשיות בתורה: "לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ...לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ" (דברים כה, יג-טו) – מאזני צדק - כי אם תשקר במסחר, אתה מורד בבורא עולם, אתה סובר שאתה עשית את החיל הזה?! לא ביטלת את עצמך לרצון הבורא?! אתה חושב שכך תתעשר ע"י שאתה עושק אחרים?! מה כתוב מיד אחרי הפרשה של "מאזני צדק", של "נשאת ונתת באמונה"?! "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" – אומרים חז"ל, רש"י מביא: "אם שקרת במידות ובמשקלות, הוי דואג מגירוי האויב, מגירויו של עמלק, שנאמר: "מאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת ה'" (משלי יא, א)", ומה כתוב מיד? "בָּא זָדוֹן וַיָּבא קָלוֹן" (שם שם, ב), "בָּא זָדוֹן" - לא נשאת באמונה? שיקרת?! "וַיָּבא קָלוֹן" – אז יהיה לך את הבושות בסוף. זה מבחן האמונה – פרנסה!

אומר בעל ההפלאה, מורו ורבו של ה"חתם סופר" לפני 200 שנה, בהקדמה למסכת כתובות: "ה' יתברך מושיע בעשיה מועטת, בהשתדלות מועטת בענייני פרנסה, לשקר במסחר?! לרמות במסחר?! זה בגידה בה'! מה הראיה? "כִּי רוֹב מַעֲשֵׂיהֶם תּהוּ"" – ריבוי המעשים, ההשתדלויות, ההתחכמויות, התחמנויות במסחר זה תוהו, כי מה שמשתדלים הרבה זה הבל, "אדרבא, חסרון הפרנסה בא לפעמים מחסרון האמונה" - זה לא מספיק שאתה פותח את הידיים, חסרון הפרנסה הוא בא מחסרון באמונה.

אומר הפסוק: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" שואלים חז"ל: מה זה תֵּעָשֶׂה? היה צריך להיות ששת ימים תַּעשה! וזה יסוד ההכרה היהודית שפרנסה זה אמונה: תֵּעָשֶׂה – כי במקצת השתדלות היא נעשית בסייעתא דשמיא לבד, היא כבר תֵּעשה! מי שחושב שהוא עושה ביזניס, הוא תַּעשה, אז עד מהרה הוא יווכח שהוא יעשה לצחוק ולשנינה, לקלון! זה היסוד ההיקש של קריעת ים סוף לפרנסה.

פרשת השבוע - צנצנת המן. אומרת התורה: "קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן-שָׁמָּה מְלֹא-הָעמֶר מָן וְהַנַּח אתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדרתֵיכֶם". איפה הניחו את זה? בתוך המשכן ואח"כ בבית המקדש. אתם יודעים עד מתי הייתה צנצנת המן? עוד בזמן ירמיה! אומר רש"י: בימי ירמיה, כשהיה ירמיהו מוכיחם: למה אין אתם עוסקים בתורה? מה הם ענו לו: אין זמן. מה, נניח מלאכתנו ונסגור את עסקנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס?! תשובה מקובלת, ידועה! מה עשה ירמיה הכהן? הוציא להם צנצנת המן שהייתה עוד בבית המקדש, אמר להם: ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחים למקום להכין מזון ליראיו, כל אחד לקח את המן שהיה ליד ביתו, אומרים חז"ל: ככל שאדם היה דבוק בה' יותר, אז ה"מן" היה קרוב יותר לפתח ביתו – אמונה. צנצנת המן הייתה ראיה לאמונה של יהודי! עובדים...כן, אבל לא משתגעים! האמונה הבסיסית של פרנסה זה כמו קריעת ים סוף – "וַיַּאֲמִינוּ בה'" – ה' נותן, לא צריך להשתדל, להשתדל יותר מדי, זה מצביע על חסרון באמונה.

אומר המלבי"ם: "פרשת המן יוכיח שהנהגה זו של "מן" משמים, קיימת ונוהגת לדורות, (לכן השאירו את צנצנת המן), שכל מי שינזר מענייני העולם לטובת התורה הקדושה, תורת ה', ז"א לא יעבוד, אז יזמין לו ה' יתברך לחם חוקו, בלא עמל ויגיעה, ויהיה מאוכלי המן"

ועל דרך הצחות: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" – זה נאמר לפני קריעת ים – "יִלָּחֵם" – (יו"ד, למ"ד, מ"ם, חי"ת), ילחם את מלחמת קיומכם, ו"יִלָּחֵם" - ויתן לכם לחם, שרתם שירה?! באותה מידה ה' ילחם לכם את מלחמת הקיום ויתן לכם לחם

אומר ה"ראשית חכמה", דור של האר"י הקדוש: "לולי חטא אדם הראשון, לא היה צריך האדם להתייגע בכל המלאכות, להכין אוכלו וכיוצ"ב" - אם האדם הראשון לא היה חוטא, לחם מן השמים! וכל הל"ט מלאכות שאסורות בשבת, הם כנגד הל"ט קללות שנתקלל אדם הראשון! מה הוא התקלל? "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תּאכַל לֶחֶם" – תעבוד, באה שבת קודש, מנוחה וקדושה לעולמים - לא לעבוד והיא מקור הברכה, כל ברכת השבוע בפרנסה, באה מהשבת, ל"ט מלאכות בשבת, אסור לעבוד! וכל מה שאנחנו מכירים 39 מלקות שאדם חוטא ומגיע לו מלקות, אומר בעל "ראשית חוכמה" שהשבת קודש היא מעל לקללה של "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תּאכַל לֶחֶם", ל"ט מול ל"ט, ואומר השל"ה הקדוש: סוד ל"ט מלאכות, הם כנגד ל"ט קללות, בשבת אין קללות, כי היא מקור הברכה וכנגדן, ל"ט מלקות!

אם נסכם:

למדנו, קריעת ים סוף - "וַיַּאֲמִינוּ בה'" – המליכו את ה"א" על ה"ז". למדנו על קוצו של יוד, את הפרנסה שהוקשה לקריעת ים סוף. עכשיו הצלע השלישית – זיווגים.

זיווגים:

איפה כתוב זיווגים בפרשת השבוע? אמרנו בדרך רמז. כפי שהזכרנו, גם אחרי יציאת מצרים, עם ישראל היה עדיין במצב של שפלות במצב של פחד, גלות מצרים השפיעה על האופי היהודי, ומה אמר משה לעם: "אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם" - מה פירוש המילה "הִתְיַצְּבוּ"? צאו מן השפלות, הרימו ראש, איך תתייצבו? אומר משה רבינו: "וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם" כשאדם רואה את ישועת ה' ומגיע לדרגה של "וַיַּאֲמִינוּ בה'" – הוא יוצא מהשפלות, בך ה' בטחתי, אין לי בושות, אין לי שפלות, הם הגיעו לדרגה הזאת בקריעת ים סוף.

בפרשת השבוע החל תהליך ההתייצבות של עם ישראל מהשפלות, החלו להרים ראש, זקיפות קומה יהודית, החל בנין המלכות היהודי, שיא המלכות היהודית היה מעמד הר סיני, הוא יום החתונה של כנסת ישראל – הכלה, כביכול עם הבורא יתברך – החתן ור' משה קורדובירו כבר כתב לנו שטר כתובה שהחתן התחייב לכלה, קוראים זה בשבועות.

עם ישראל במעמד הר סיני הגיע לחתונה, עם הקב"ה.

מה הכלה הביאה לחתן? הביאה נדוניה! איזו נדוניה? קבלת התורה - "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".

ומה החתן נתן לכלה? הוא נתן להם את הכל, עם בחירה, ממלכת כהנים וגוי קדוש.

ישראל בני מלכים, עם נבחר! ממתי התחילה ההתייצבות אחרי השפלות הנוראה של גלות מצרים ואחרי יציאת מצרים שוב שפלות? אומר משה רבינו: "הִתְיַצְּבוּ" – מכאן מתחילה ההתייצבות, תבנו את קומת האדם שלכם.

לפני השיא, קריעת ים סוף – "וַיַּאֲמִינוּ בה'", אח"כ, ישראל הפכו להיות בני מלכים, מעמד הר סיני – חתן וכלה. חתן דומה למלך! איפה יש לנו בפרשת השבוע את הנושא של זיווגים? במילה "הִתְיַצְּבוּ"! אדם ששרוי בלא אישה, רווק, בחורה רווקה, הם במידה מסויימת במצב של שפלות, לבד, פלגא – חצי, עדיין לא הגיעו למצב של "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" (משלי יח, כב), וזה מצב של שפלות ונמיכות קומה וכולם מבקשים, מצפים ומתפללים ומתחננים לעת מצוא, למצוא אישה, למצוא טוב, להגיע לשלימות, "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד), אחדות, קשה לאדם לחיות בהיותו חצי. (במילה "הִתְיַצְּבוּ", כאן התחילה ההתייצבות, לצאת מן השפלות של הבדידות של הבחור לחוד והבחורה לחוד)

אומר החיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי) בספרו "חומת ענק": "הִתְיַצְּבוּ" בגימטריא חתן כלה = 513 לרמוז, למה שאמרו חז"ל: קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, לפני קריעת ים סוף במילה "הִתְיַצְּבוּ", אנחנו מוצאים על דרך הרמז שהזיווג כקריעת ים סוף, הרי שלפני קריעת ים סוף יש לנו רמז על חתן וכלה - "הִתְיַצְּבוּ" - הרימו את עצמכם, תיפסו אחד את השני, אחרי קריעת ים סוף את ההיקש של פרנסה לקריעת ים סוף, סביב קריעת ים סוף יש לנו את הזיווגים שהוקשו ואת הפרנסה.

ההתייצבות כמו שעם ישראל החל להתייצב, להרים ראש, לבנות את בית המלכות שלו, מלכות התורה, המלכות להיות בני מלכים, כביכול להגיע להיות כלה להקב"ה, כך פרשת השבוע, עם ישראל "הִתְיַצְּבוּ" – יש פה את הסגולה של בנין הבית היהודי, חתן כלה, בית יהודי הוא בית המלכות, חתן דומה למלך, להגיע למלכות אמיתית זה ע"י איש ואישה זכו ששכינה ביניהם.

ומאז שהם מתחתנים, שהם כורתים את הברית ביניהם, עליהם להתחזק. מה עושים בחתונה? שרים, מזמרים וקופצים, יש אפילו תזמורת. למה שרים? כי יום החתונה הוא יום אמונה כקריעת ים סוף, שרים שירה, גם כאן צריך לשיר שירה, ואז, מותר לשמור את יום החתונה, את תחושת האמונה של יום החתונה שנמחלים כל עוונותיהם, לשמור את זה עד 120 שניהם, כדי להשרות שכינה ביניהם, כדי לזכות כל השנה להיות מלכים, בבחינת "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ", צריך להחדיר בבית את האמונה בה', להחדיר את זה בילדים, אב זה בית מלכות, להחדיר בבית, אשה וילדים את ה"א" על ה"ז", על הטבע, ולשיר שירה: "שִׁירָה חֲדָשָׁה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים" מי הם הגאולים? חתן וכלה.

חתן דומה למלך, ישראל בני מלכים.

מה זה מלך? זה 3 אותיות אחרי האות י', "ה' מֶלֶךְ. ה' מָלָךְ. ה' יִמְלךְ לְעלָם וָעֶד". אומרים המקובלים הקדמונים: מלך זה 3 אותיות (חוט המשולש לא במהרה ינתק) אחרי האות יו"ד לרמוז שהקב"ה, מלך מלכי המלכים, שולט על העולם שנברא ב-י' מאמרות.

שואלים המפרשים: אז למה לא כסדר האותיות? למה האותיות מהסוף להתחלה?! למה לא "כֶּלֶם" לפי סדר האותיות? ועונים: כי ה"מלך" מלך מלכי המלכים, שולט על העולם מלמעלה למטה, מ"ם - מלמעלה לארץ, על החומר, על הארציות. (מלך – מ"ם, למ"ד, כ"ף), כך ישראל, מה מלכי? רבנן, תלמידי חכמים, ישראל – בני מלכים, חתן – דומה למלך. מה משמעות הדבר? חכמי ישראל, גדולי התורה, הם מלכים, הם משקיפים על העולם מלמעלה למטה, וכמו שהקב"ה גוזר, אף צדיק גוזר והקב"ה מקיים - "רְצוֹן-יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה" (תהילים קמה, יט). ישראל נמצאים ברום הפיסגה, הם משקיפים על עולם החומר מלמעלה למטה, הם מעל לחומר, הם שמימיים. ישראל בני מלכים, הבית היהודי, מלכות להשקיף על העולם, להתרומם, לא להשאר למטה, כי זה כֶּלֶם (=כלימה) להשאר למטה, איך הרבי מקוצק אומר: "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי-אָדָם" בשביל מה?, את הארץ הוא נתן להרים לכיוון השמים, להרים את הארציות - זה תפקידם של חתן וכלה, זה בנין הבית היהודי.

משמעות נוספת נפלאה למושג מלך:

הקב"ה מלך, גם ישראל הם בני מלכים, גם תלמידי חכמים, גם חתן וכלה. מה זה מלך? כתוב בספרים הקדושים: מלך רומז על מלמעלה למטה. באיזה משמעות? מלך – מ"ם זה המוח, למ"ד זה הלב, והכ"ף זה הכבד, המוח נמצא למעלה, כך ה' ברא אותו, המוח זה השכל, הלב זה הרגשות, למטה, הכבד זה החומר, החומריות.

אומרים הספרים הקדושים: מלך – כשאדם מקים את הבית שלו צריך להיות מלך (מח, לב וכבד) יהודי צריך להיות מלך, היינו שהמח ישלוט על הלב, אוי ואבוי לאדם אם הרגשות שלו פועלים בלבד, כי אז הוא יכול לעשות פוצ'י, המוח צריך לשלוט על הלב, ושניהם, המח והרגש על הכבד, על החומר! אם כן, מלך ולא כֶּלֶם! למה לא כֶּלֶם?! כי כֶּלֶם זה הפוך, הכ"ף – הכבד היא הדומיננטית, החומריות היא הדומיננטית באורח חייו, הכבד שולט על הלב, והלב שולט על המוח, אז זה כלימה ובושה לאדם כזה, זה אדם ארצי שכל מה שמכתיב אצלו זה הכבד. לא!!! החומריות לא מכתיבה, ישראל בני מלכים, להשליט את המח, את השכל האלוקי על הלב הרגשי ושניהם על החומר.

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – השמים קודם ("אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"), השמים צריכים לשלוט, להנהיג, להנחות את הארץ – את הכבד.

משל למה הדבר דומה? האדם צריך לרכב על החמור (חומר), ולא החמור רוכב על האדם. זה חריג, זה בושה, אדם שמרכיב חמור, זה כֶּלֶם, זה כלימה. החמור שמרכיב אדם, מלך המשיח גם כן יבוא על חמור – על גבי החומר, שליטה על החומר, זה חתן וכלה, זה בנין ביתם.

פרשת השבוע, זיווגים - "הִתְיַצְּבוּ" – רווקים בחורים ובחורות, היו מלכים, השליטו הראש על הלב ושניהם על הכבד.

בא בעל "בית יעקב" הצדיק מאיסטיצ'ה, ואומר דבר עצום: מהו החילוק בין האדם לבהמה? בין אופן עמידתו של האדם לעמידתה של הבהמה? האדם - הראש למעלה, אדם לא זוחל על ארבע, על שניים, הראש למעלה, הלב למטה והכבד התחתון ביותר, הבהמה – הראש שווה בגובהו לגוף כולו, הראש בקו אחד עם הלב ועם הכבד, הוי אומר אין שלטון השכל על הלב ואין שניהם על הכבד. החומר והרוח הכל אותו דבר, זה נקרא בהמה.

אומר הצדיק מאיסטיצ'ה: יש מצב שאדם ישן, ואז הוא שוכב, כשהוא שוכב, אף האדם הוא כמו בהמה, כי המוח אינו שולט על הלב ואינו שולט על הכבד, מחוסר הכרה, הוא לא פעיל, הוא לא פרודוקטיבי, אז הוא כמו בהמה, ועל זה אמרו: "כל ההולך בטל, כישן דמי", אז גם אם הוא הולך עם הראש למעלה, אבל התחתון שולט על העליון, לעומת זאת אומרים חז"ל: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאד" (בראשית א, לא), "מְאד" – זו שינה. מה זו שינה? שינה אנחנו כמו בהמה, אומרים חז"ל: "טוֹב מְאד" - אדם שכל חייו הוא מלך, המוח שולט על הלב והכבד הוא אדם. הראש למעלה, והכבד התחתון כשהוא ישן הוא לא בהמה, כי השינה שלו כדי לקיים את האדם שבו, על זה נאמר "וְקוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כחַ" (ישעיה מ, לא), אבל אדם שכל חייו, הכבד שולט, הראש והלב הם בקו אחד, הוא בהמה, אז לא רק בשינה הוא בהמה, אלא גם כשהוא הולך זקוף, הולך בטל כישן דמי, א"כ "הִתְיַצְּבוּ" – בפרשת השבוע יש רמז לבנין הבית היהודי לזיווגים, חתן כלה.

לאן נגיע? ישראל בני מלכים.

איך תגיעו? "וַיַּאֲמִינוּ בה'.

כך נראה הבית היהודי, שירה תושר בביתכם, להגיע לקבלת התורה, שהבית שלכם יהיה בית שהמ"ם – המוח שולט על הלב ושניהם, השקיפו מלמעלה, ממעון קודשכם, על הארציות על החומר, ואל תתנו לחמור – לחומר לרכב עליכם.

יהי רצון שנזכה לקריעת ים סוף, לכל שלושת המשמעויות של "וַיַּאֲמִינוּ בה'" שנזכה לשיר שירה חדשה "שִׁבְּחוּ גְאוּלִים", שנזכה לבחינת "הִתְיַצְּבוּ", לבחינת מלך ולא נכלם לעולם ועד, כי אם נזכה למלכות, אז לא נגיע לכלימה ולא נכלם לעולם ועד.


פרשת יתרו

במרכזה מעמד הר סיני – מתן תורה. ב' אלפים חותַם לבריאת העולם 448 שנה לאלף השלישי לבריאת העולם. ו' לחודש השלישי, הוא חודש סיון, 50 יום מיציאת בני ישראל מארץ מצרים. הזכרנו כבר פעמים רבות: אמנם אין התורה הקדושה מציינת את השנה בה ניתנה התורה לעם ישראל ואולם ליה קבילתה בלא רמיזא דאורייתא (אין דבר שאינו רמוז בתורה) אע"פ שלא מצויין בתורה באיזו שנה ניתנה התורה לישראל, לא כתוב באיזה תאריך, (השבועי, היומי, החודשי), אעפ"כ אין דבר שלא מרומז בתורה. מהו הרמז לשנה שניתנה בו תורה לישראל? שנת 448 לבריאת העולם? תמיד אנחנו יודעים כאשר אנחנו מגביהים את ספר התורה, בני ספרד, לפני הקריאה (עפ"י הבית יוסף) ובני אשכנז אחרי הקריאה, מרימים את ספר התורה מראים אותו לקהל וכולם מצביעים באצבע "וְזאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" מה זה "וְזאת"? צ"ל זאת התורה! יש כאן איזה וא"ו יתירה. אומרים חכמי הרמז: "וְזאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – ו' פעמים זאת – 6 פעמים זאת – 408 זו השנה אֲשֶׁר-שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", 6 פעמים זאת, 6 פעמים 408, זה בדיוק 2448. חותם (ח"ת, ת"ו, מ"ם) לבריאת העולם לאלף השלישי – הנה, אע"פ שאין התורה מציינת את השנה למתן תורה למעמד הר סיני, אבל ברמז זה מרומז.

מעמד הר סיני – מתן תורה היום המשמעותי ביותר בתולדות היקום, היום המשמעותי ביותר בתולדות העם הנבחר, בתולדות עם ישראל, היום בו נעשינו לעם נבחר, עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש, היום שהעניק לנו כ"כ הרבה זכויות, אבל גם היום שהטיל עלינו כ"כ הרבה מחויבויות, אין זכויות בלי חובות, כאשר ה"מסילת ישרים" - ר' חיים משה לוצאטו פותח את ספרו הגדול "מסילת ישרים", הוא פותח כך: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה שיתברר ויתאמת אצל אדם מה חובתו בעולמו". אנחנו רגילים, חינכו אותנו לשאול: מה הזכויות שלי? הרמח"ל מלמד אותנו שודאי שיש לנו זכויות - עם נבחר, עם סגולה, עם קדוש - כפי שנאמר בפרשת השבוע, אבל השאלה הראשונה שצריך לשאול יהודי את עצמו היא: מה חובתי בעולמי? שכן אין זכויות ללא חובות, כ"כ הרבה מחויבויות, כ"כ הרבה חובות. למה נקרא שמו סיני? אומרים חז"ל: שממנו ירדה שנאה לאומות העולם על ישראל. מאותו יום שניתנה התורה, (פרשת השבוע) ירדה שנאה לעם ישראל, הגויים שנאו אותנו בשנאה עזה, אם תרצו – קנאה, כי קנאה מולידה שנאה, אבל מה זה משנה למה, מדוע נקרא הר סיני שממנו ירדה עם התורה שנאה גדולה לעם ישראל, כל יסודות האנטישמיות ירדו מסיני, עם נבחר, עם שנוא - "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט) - הוא לא נחשב למשפחת העמים, באו"ם שמו... ומאז אותו יום, אדיר וגדול, יום מתן תורה, מעמד הר סיני, מאז אותו יום, רצף, בן מפי אב, אב מפי סב עד סיני, אין לך דור שלא יזכיר יום יום את מעמד הר סיני, אין לך ספר שלא יאמת אותו, התנ"ך, אנשי כנסת הגדולה, המשנה, הגמרא, כל ספרי הראשונים, כל ספרי האחרונים, ארון הספרים הענק של העם היהודי, ספר אחרי ספר מרבבות הספרים, יותר מרבבות הספרים שבארון הספרים היהודי לדורותיו, מהתנ"ך, התלמוד, עד ימינו הרמב"ם, האר"י הקדוש, אין לך ספר שאינו מאמת את מעמד הר סיני.

לא נפל ספק בליבו של עמנו ביחס אמיתות המעמד, ביחס הגילוי הכביר והפלאי, גם אומות העולם יאמינו בזה, רוב העולם מאמין שהתורה ניתנה לישראל, הברית הישנה הם קוראים לזה, כולם מאמינים, לפעמים רק היהודי עצמו אינו מאמין כ"כ, הגוי מאמין, הוא אפילו נבחן בחידון התנ"ך ואפילו הכומר הברזילייני זכה פעם באליפות התנ"ך, חתן התנ"ך העולמי, (רק איזה יהודים, אינני יודע הוא התנדב להיות אלוף, אני מאמין שהוא נולד להיות אלוף כי הוא מפקפק) לא נפל ספק בליבו של עמנו ביחס לאמיתות המעמד, לא נפל ספק ביחס למחויבות הנובעת מכח המעמד הזה. ומאז ועד היום רצף של אהבה לתורה הקדושה, מסירות ללא קץ למענה, למען קיומה, הוצמדה אל ליבנו גם במצור ובמצוק, גם כאשר אולצנו לעבור דרך מחילות הזמן, מנהרות הזמן ומצוקות העיתים, אף פעם לא הסרנו אותה מעל שכמנו - "וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבּל" (בראשית מט, טו) – אף פעם לא הסרנו אותה מחדרי לבנו, היה ברור לנו בכל הדורות כי גם אם יחסר לנו הכל ורק היא תהיה בידינו - אז הכל בידנו! תורת חיים קראנו לה, חשנו כי בלעדיה אין טעם לחיינו. איזו עוצמה, איזו אמת עומדת מאחורי עם ישראל לתורתו. אם לאהוב, אז לפחות אהבה כדאית, משתלמת על אתר, אדם אוהב לאהוב דבר שהוא מקבל ממנו תמורה מיידית, או לטווח קרוב, אבל לחבק, לנשק, לאהוב תורה שכ"כ קשה לקיימה לא פחות מתרי"ג מצוות הנוגעות לכל צעד ושעל, לכל רגע ורגע בחיים, אם כן, למה לנשק אותה? למה לאהוב אותה? למה למסור נפש בגללה? למה לעלות על המוקד בגללה? קשה! תורה קשה! תורה הדורשת מאיתנו כ"כ הרבה ויתורים, הדורשת מאיתנו את כל עצמותינו, את כל האגו שלנו. לשמור תורה ומצוות, זה לא דבר של מה בכך, זה לא ללכת פעם בשבוע לסינגוגה, או ללכת לפני עצימת עיניים לכ.ו.מ.ר. לא!!! היא דורשת מאיתנו הכל, את כולנו בכל רגע ובכל עת ובכל שעה ולה קראנו תורת חיים?! למענה הקרבנו חיים?! תורה שלכאורה כ"כ סיכנה את חיינו בגלות, לכאורה קל היה לנו, לחיות בלעדיה, זה היה הרבה יותר קל לנו, פחות היו צועקים עלינו ג'יד (= יהודי מסריח), פחות, היה קל יותר בגלות, ובכל זאת במין עקשנות, עקשנות עזה בלתי מתפשרת נאחזנו בה, דבקנו בה עד כלות הנפש, עלינו על המוקד ולא ויתרנו על קוצו של יוד מרבבות אותיותיה. אמת?! אמת!!! וכי יעלה על הדעת שזו היתה אהבת מסורת גרידא?! כבוד לסמלים?! רגש לעבר?! קשר לאיזה פולקלור לאומי?! היעלה על הדעת שזוהי התורה שלנו?

אתם רוצים להבין מה אני מתכוון בפולקלור? שכל היהדות זה אכילת גפילדויש בשבת? פולקלור יהודי בשבת, קיגל, צ'ונד, חמין, קישקה, שקשוקה, זה היהדות?! ארבע כוסות בליל הסדר וגניבת האפיקומן? זו היהדות? בשביל זה מסרנו נפש? לשמר את הפולקלור של עמנו? תחפושת בפורים? אכילת מוצרי חלב בחג השבועות? (פרנסה לתנובה, לטנא נוגה, לטרה) זה היהדות?! בשביל זה מסרנו את חיינו ואת נפשנו? ודאי שלא! וכי יעלה על הדעת שאנשים ברגעי חייהם האחרונים עלי אדמות, ברגעי פרידה מילדיהם, כמו שהסבא שלי שנפרד מהילדים שלו באושוויץ, יהיה בראשם רק דבר אחד: צוואה, צוואת חיים?! כ"כ קשה כ"כ מסוכנת, השוללת מילדיהם כל הנאה מהחיים, ואפילו מסכנת את קיומם בין הגויים, אילמלא, אילמלא משהו. וכי יעלה על הדעת כי הקרבנו למענה את חיינו ואת חיי ילדנו למען לא יפול תג אחד מתורתנו?! איזה צ'ופצ'יק אחד על איזה אות?! אילמלא היינו בטוחים בכל הזמנים שזו האמת ואין בילתה? זהו הטוב האמיתי ואין בלתו ובשביל האמת, בשביל הטוב האמיתי כדאי גם לסבול, לא יתכן אחרת! אילמלא עם ישראל במעמד הר סיני, ראו את הקולות, כמו שכתוב בתורה. אפשר לראות קולות?! בקושי אפשר לשמוע, (מושג חדש לראות את הקולות), אילמלא ראו שמים נושקים ארץ, אילמלא שמעו קול ה' מדבר מתוך האש והענן באופן הברור והבהיר ביותר!!! לא יתכן אחרת, לא יתכן שיותר מ-3000 שנה שעם ימסור את חייו בעקשנות כה רבה, יוותר על הכל, יקריב את ילדיו, ילעג לזה שמבקש ממנו להמיר את דתו, ילעג לו, וימות בשירת הלל על המוקד!!!

מה הפלא שכל אותם מיליוני אנשים אשר חבו את המעמד הכביר והנורא, מעמד הר סיני, כפי שמתואר בפרשת השבוע, עשו כל מאמץ להעביר את כל עוצמת החוויה לבניהם ולבני בניהם עד עולם! לשנן להם ערב ובוקר וצהרים, את המחויבות אשר תנבע מכח מעמד הר סיני - "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו, ז) – לא יתכן כזו מסירות!! והילדים והצאצאים של אבותינו, אין כל סיבה שיפקפקו באמיתת הדברים. לראות אבא מוסר נפשו, כוחו, אונו, מרצו, זמנו, בריאותו למען דבר אחד – תלמד תורה, תקיים מצוות, תהיה ירא שמים, זוהי הצוואה שאני משאיר לך!!! לא יתכן שילדים הקשורים לאבותיהם, רואים אותם, חשים את אהבתם להם והם רואים שאת תמצית אהבתם, השורה האחרונה: בני יקירי, אני הולך לעולמי, תשאר יהודי, שמור על התורה הקדושה!! לא יתכן, אלמלא הילדים לא פקפקו, אין כל סיבה שיפקפקו באמיתות הדברים שיחשבו כי הוריהם ח"ו ביקשו את רעתם, לא יתכן. ומה עוד שהילדים יודעים, כל ילד יודע שהדברים מאומתים ע"י כל הנביאים וע"י כל גדולי האומה, אישי האומה הנערצים.

פעם היתה אצלי קיבוצניקית אחת, מקיבוץ השומר הצעיר. עמק יזרעאל. שוחחנו שבת שלימה על יהדות. אני לא נגררתי לויכוחים בשום פנים ואופן לא, כך הורנו רבותינו, אבל דבר אחד אמרתי לה: גברת אסתר, מקיבוץ שריד, את יודעת מה, כל מה שאני אומר לך, יש איזה רוח אמיתית שנושבת בגבי, שאומרת לי: אתה צודק. איזה רוח? ארון הספרים הגדול שלי בבית, ארון הספרים שלי על שתי קירות. כל ספר ממאות הספרים פה, אולי יותר, הוא עומד לצידי, הוא אומר: אתה צודק ואי אפשר לזלזל בכל אחד מכותבי הספרים האלה. פה יש את הרמב"ם, פה מרן הרב בית יוסף, פה יש תלמוד, תנאים, אמוראים, גדולי האומה שעל שמם יש רחובות ברחביה בירושלים: אבן עזרא, ר' בנימין מתודלא, הרמב"ם, ובתל אביב אבן גבירול, אפילו העירייה נמצאת שם, יהודה הלוי, כולם! כל אחד מהם יש לי ספר ממנו, וכבר בשער, (תפתחי בבקשה גב' אסתר) ותראי האם הם האמינו במה שאני אומר, או שמא הם חשבו כמותך. והילדים שלה, אני אומר לה, חונכו על ריקעו של ארון הספרים שלי, הוי אומר, שמעולם הם לא פקפקו שאבא שלהם מוכר להם לוקשים, שאבא שלהם מבקש את רעתם, ואם הם רואים לפעמים את אבא מזיל דימעה כשהוא מברך את הילדים שלו בערב יום כיפור, אז הם יודעים שהדמעה הזו היא דמעת אמת. היא אהבה גדולה, היא רצון אב שמה שאני קיבלתי מאבי ואבי מאביו עד הר סיני ימשיך!!! מרוץ הלפיד עד בוא יבוא ינון. הם לא מפקפקים בזה, אין פקפוק.

כל אחד מרבבות הספרים אשר בארון הספרים של עם הספר (לא של עם העיתונים, ממתי אנחנו נקראים עם העיתונים? עם של העיתון של אנשים חושבים...) – עם הספר - ואת זאת הילדים נושמים כבר מילדותם, אתם יודעים כמה חינוך נותנים כאשר הילדים רואים בבית מול השולחן ארון ספרים עמוס ספרים, כמובן עדיף שהם יראו גם שהספרים משומשים קצת, שהביקור היחיד של הספרים זה לא של עש הספרים... אלא גם של אבא, עיני אבא! חינוכי, זה נותן להם אופק, זה נותן להם יחס.

ובכן מעמד הר סיני: ה' אמת, משה אמת - "משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט, יט) - ותורתו אמת. זאת אנחנו אומרים כשמגביהים ספר תורה. "וְזאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ד, מד) כתבו המקובלים: (כולם יודעים) מצות עשה על כל יהודי ויהודי להזכיר בכל יום ויום 6 זכירות המחויבות מן התורה שמחויבים אנו לזכור ואחת מהן אולי המרכזית היא זכירת מעמד הר סיני. אנחנו נוהגים לומר את זה, מי שאומר, מיד אחרי תפילת שחרית, אנחנו אומרים פסוקים של 6 זכירות: זכירת שבת, מחיית עמלק, יציאת מצרים, ושם אנחנו מוצאים את הזכור הגדול, את ה"לא תשכח" את מעמד הר סיני! סגולה גדולה לחזק בלבנו את עיקר כל העיקרים שהתורה הקדושה נתונה לנו מאת ה' יתברך מן השמים ואנחנו וצאצאנו עד סוף כל הדורות מחוייבים לקיימם בנו לקיימם. וגם אם דור אחד – חוליה אחת – זזה משרשרת הדורות, יצאה מהשורה, אי"ה היא תחזור, אם אנחנו יושבים בישיבת "נתיבות עולם" אנחנו רואים זאת בעליל, דור אחד יצא והדור הבא כבר חוזר, 2 דורות יצאו והדור השלישי כבר מחפש איך להתקשר חזרה. אמת?! אמת!!

מהו הזכור, אחת מששת הזכירות שאנחנו מחוייבים, מצות עשה להזכירם בכל יום? אמרתי לכם היום שיחה פשוטה, אבל לחזק את הלבבות, כי זה מצות עשה שהזמן גרמא מעמד הר סיני.

אומר משה רבינו: (אגב משה רבינו אמר את הדברים האלו בימים האלו בין א' בשבט לז' באדר יום פטירתו. כל ספר משנה תורה – ספר דברים נאמר מא' בשבט, שנה אחרונה לחייו של משה עד ז' אדר. 37 יום. זה ספר, כך כתוב במפורש.) מה אומר משה רבינו כשהוא משנן שוב ושוב את כל התורה כולה, את כל הציווים? הוא מתזכר לעם ישראל, הוא מחייב אותם לזכור כל מיני דברים, בין השאר את זכירת מעמד הר סיני. הנה כתוב כך: "כִּי שְׁאַל-נָא לְיָמִים רִאשׁנִים אֲשֶׁר-הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל-הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד-קְצֵה הַשָּׁמָיִם" – שאל יהודי, שאל! – "הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה" – היה פעם כזה דבר?! – "אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמהו. הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר-שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי" (דברים ד, לב-לג) – מה אומר משה רבינו? יש עוד עם אחד בעולם - צרפתי, סקנדינבי, אנגלי, אמריקאי, ספרדי, פלסטינאי, יש עוד עם אחד אומר משה רבינו "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר-שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי"?! – איזו עוצמה. ממשיך משה רבינו לומר: "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים" - יש עוד עם שהקב"ה עשה לו ניסים כה רבים?! איזו אומה יכולה להביא לנו מסמך שהקב"ה, בורא עולם, עשה לה ניסים? איזו אומה יכולה להביא את זה? איזה מוסלמי יכול להביא את זה? התנ"ך כולו ספר מלא ניסים, אותות ומופתים. למי? לנו!!! בני אברהם יצחק ויעקב! העם השנוא שהקב"ה עשה לו כ"כ הרבה ניסים: עשרת המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מלחמת עמלק, כיבוש הארץ ועוד ועוד, כמה פעמים הקב"ה ייבש לנו ימים ונהרות?! יש עוד עם אחד כזה? אומר משה רבינו: "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים" – יש עוד עם שהקב"ה עשה לו כ"כ הרבה ניסים – "לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי" – האם יש עוד עם כמונו שהקב"ה שלף אותו מ-70 אומות? – "בְּמַסּת בְּאתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדלִים כְּכל אֲשֶׁר-עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ" – יש עוד עם שיכול להביא פרומיל ממה שה' עשה לכם?! ואתם העם השנוא ביותר, שהוא העם הנבחר, ומסיים משה רבינו את ההקדמה: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" – רק בקשה אחת אומר משה רבינו יש להקב"ה מעם ישראל, אחרי כל האותות והמופתים, בעצם זה לא בקשה, זה ציווי. אומרת התורה הקדושה וזו פרשת זכירת מעמד הר סיני – "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ" – תזהר – "וּשְׁמר נַפְשְׁךָ מְאד פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כּל יְמֵי חַיֶּיךָ" – אפילו לא סיכון, חז"ל אומרים: יש מקומות שכתוב זכור ויש מקומות שכתוב לא תשכח. זכור זה בפה, כל פעם להזכיר בפה. לא תשכח זה לא מספיק לזכור בפה, אלא לא תשכח מהלב. אסור שהלב יהיה פנוי רגע אחד בחייו של היהודי מהקשר ,מהדבקות בתורה הקדושה ובערכה ובמחויבותה. ועכשיו יש כאן פיסקה חשובה – "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" – לא מספיק שאתה לא שוכח את מעמד הר סיני ואתה מזכיר אותו יום יום כי זה מצוות עשה, לא! אלא זה כולל את "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ" האם אתה מחדיר לילדים שלך את האמונה הזו? את ההכרה הזו? בכל מיני דרכים?! בכל מיני תחבולות ושכנועים ולימוד ובכל צורות ההמחשה?! אבל זה עדיין לא מספיק אלא גם "וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" – נכדיך אז גם להם – "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב".

אלו הם הפסוקים שאנו מחויבים להגיד כל יום זכירת מעמד הר סיני. מה להזכיר? "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב" ובספרים כתוב: שיום יום האדם ידמה לעצמו, כך אומרים כל גדולי ישראל, ידמה לעצמו כיצד הוא עומד ליד מרגלות הר סיני, לפי המטען הערכי, הלימודי שהוא יודע על מעמד הר סיני, ידמה לעצמו כל יום, הנה אני עומד שם לפני 3000, 4000 שנה ושומע ורואה את הקולות, כי הדימוי הוא תוספת להכרה.

ובכן, החובה לא לשכוח, לא להסיר מהלב, החובה להודיע כל זאת לבנים, לצאצאים, ועם ישראל קיים את הציווי האלוקי הזה ושמר נפשו מאוד ולא שכח במצור ובמצוק באינקיויזיציות, במסעות צלב, בגזירות של יון, כולם יודעים את הסיפור של חנה ושבעת בניה איך הם מסרו את נפשם, הכל מכח מעמד הר סיני שלא להסיר מן הלב, לצוות את הבנים, כי האמת היא נצחית ובשבילה כדאי להקריב חיים. לשקר אין רגליים, כמה זמן אפשר לעמוד על הידיים, כמה זמן?! (תפתח את הספר של גינס, תמצא שאחד עמד על הידיים 30 וכמה שעות...אלוף העולם בעמידה על הידיים - משוגע... אבל אח"כ נופלים) האמת היא נצחית. אומר ה"חפץ חיים": "מחזיקים 20, 30, 100 שנה ואח"כ דועכים וגוועים, יש היום קומוניזם, כמה משוגעים יהודים שעוד דוגלים בזה, מהו מבחן האמת והשקר? בנצח. לשקר אין רגליים, "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר" (שמואל א טו, כה) ולכן הוא נצחי, ועם כל הצרות אנחנו נמצאים פה, בארץ הקודש שלנו, חלום, תקוות שנות אלפיים, פה, חלום של אבות אבותיך, פה, חזרנו את ארץ מכורתינו, אנחנו מתפללים ומקווים שהחזרה שלנו תהיה בשקט ובמנוחה.

אומר ה"חפץ חיים": "מבחן האהבה כשאדם אוהב דבר מסויים, כשאדם יש לו תחביב, בד"כ מה שאדם אוהב, אבא שאוהב הוא תמיד משתדל להדביק גם את בנו באהבתו" - הוא רוצה שגם הילדים שלו יהיו אוהדים את מה שהוא אוהד. זה גאוותו, הוא בא למגרש עם הבן שלו. זה טבעו של עולם, אם אדם אוהב צורת לבוש, אז הוא גם רוצה שהבן שלו יאהב את זה, אמת?! זה טבעו של אדם. ממשיך ה"חפץ חיים": "אם חפצים אנו לדעת ולבחון את מצבנו ביחס לתורה ולקיום מצוותיה" - אתם מבקשים לבחור עד כמה היהודי אוהב את התורה, לא רק מנשק – "ניתן לבחון זאת עד כמה הוא משתדל ומתאמץ להנחילה לבניו אחריו" - זה מבחן האהבה. כמו שבחילוניות, כך גם ביהדות, אותו דבר - "אם חלילה", אומר ה"חפץ חיים" (באסיפת רבנים בוילנא) "רואים אנו אב שאינו מקפיד על בניו שילכו בדרך התורה" – הוא הולך לבית הכנסת, הוא לומד ומתפלל, אבל הוא לא שם עין על ילדיו, מה שנקרא: נו, שיהיה כך.. הוא לא מקפיד שהם יאהבו את התורה, הוא לא מחנך אותם לדבקות בתורה – "אות הוא כי האב עצמו אינו אוהבה אהבת אמת" – אם כן, אומר משה רבינו - זה זכירת מעמד הר סיני יום יום, לא תשכח, פן יסור מלבבך, הקב"ה רוצה שזה יעמוד במבחן האהבה, ומהו מבחן האהבה? "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" - שכל רצונך וכל מחשבותיך יהיו להשאיר בעולם, אחרי פטירתך, דור ישרים יבורך - "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג), "זֶרַע בֵּרַךְ ה'"!

הבאתי כבר סיפור הממחיש בצורה בלתי רגילה את הקשר בין האב היהודי לילדיו. הקשר התורני, הביטוי ביטוי אהבה לתורה הקדושה באמצעות חינוך הילדים:

אחד מגדולי ישראל לפני 150 שנה, גדול גאוני פולין, ר' יצחק מאיר בעל "חידושי הרי"ם" מגור היו לו 13 ילדים וכולם נפטרו על פניו בחייו. נפטרו צעירים, חלקם עם ילדים, אבל צעירים, הוא עוד חי. הוא קיבל גזירת שמים בצידוק הדין באהבת ה' עילאית ולא הזיל דמעה. צדיק! כשנפטר בנו האחרון, הלא הוא ר' אברהם מרדכי, והשאיר אחריו נכד הלא הוא ה"שפת אמת" מגור, גדול ישראל, גדול פולין, נכדו של ה"חידושי הרי"ם", היה סה"כ בן 25 פרץ האבא ה"חידושי הרים" בבכי תמרורים. כולם התפלאו, הרי אף פעם הוא לא בכה, מה קרה לו עכשיו? היו כאלה שאמרו: בן אחרון...אמר ה"חידושי הרים" (תשמעו על מה הוא בכה): מצוה אחת היתה לי לקיימה יום יום, מצוות "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ", מצות "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב", ועכשיו נלקחה ממני גם המצוה הזו!!

על מה בכה גדול גאוני פולין?! לא על הבן שנפטר – הבן ה-13 – כי אם על האהבה הגדולה שניטלה ממנו, אהבת אב לבן, אהבת אב לתורה באמצעות הבן, ללמוד תורת ה' עם בנו!!! זה לא סתם סיפור, זה ביטוי למצוה של זכירת מעמד הר סיני.

אומרת התורה הקדושה: מיד אחרי זכירת מעמד הר סיני: "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב" – לאן להביא אותם? מה התכלית? מה המטרה? – "אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אתִי כָּל-הַיָּמִים" – תכלית זכירת מעמד הר סיני, תכלית "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ" הוא: "אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אתִי כָּל-הַיָּמִים"!! התכלית: יראת שמים, יראת ה'!!! להכיר שיש ה' בעולם ולירא אותו – "אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה וְאֶת-בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן".

שואלים המפרשים למה אמר הכתוב בחובת זכירת מעמד הר סיני את ענין "אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אתִי כָּל-הַיָּמִים" - יראת שמים? למה במעמד הר סיני כשמדברים זכירת מעמד הר סיני "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ" מבחן האהבה לתורה הקדושה, משה רבינו מכריז את התכלית: "אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אתִי" – יראת שמים! ללא יראת שמים אין ערך לכלום, הוי אומר, שמה שלמדנו לזכור את מעמד הר סיני שזה מחייב אותנו להעביר לילדנו - "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" – זו התכלית ללמד את הבנים באמצעות זכירת מעמד הר סיני "לְיִרְאָה אתִי כָּל-הַיָּמִים", להחדיר בילדים שלנו יראת שמים, איך אנחנו אומרים בברכת החודש: חיים שיש שבהם אהבת תורה ויראת שמים.

את התשובה נותן לנו ישעיה הנביא עם גמרא במסכת שבת שאומר אותה החוזר בתשובה הגדול ר' שמעון בן לקיש, גיסו של ר' יוחנן כותב התלמוד הירושלמי, וכך אומר ישעיה הנביא: "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ" (לג, ו). – מה אומר כאן ישעיה הנביא? "וְהָיָה" – אין "וְהָיָה" אלא לשון שמחה, "אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ" מה המילים האלו אומרות לנו? מה פירושן? אומר ריש לקיש במסכת שבת דף לא: (ישעיהו הנביא מדבר איתנו על לימוד התורה שבע"פ, לא מספיק תורה שבכתב, אנחנו לא קראים ולא צדוקים, תורה שבע"פ, 6 סדרי משנה, 6 סדרי גמרא-תלמוד) אמר ריש לקיש: "וְהָיָה אֱמוּנַת" – סדר זרעים – "עִתֶּיךָ" זה סדר מועד (עת = מועד) – "חֹסֶן" זה סדר נשים. אגב, החוסן היהודי, זה האם היהודיה, האשה, ביתי, מבצרי, ככל שביתי מבצרי, שהאשה – אם הבנים שמחה, בטח בה לב בעלה, יש חוסן לעם היהודי, ובה במידה שהבית היהודי מפורק, חסר בה חוסן הלאומי שלנו – "יְשׁוּעת" זה סדר נזיקין – "חָכְמַת" זה סדר קדשים - "וָדָעַת" זה סדר טהרות - "יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ".

אומר הנביא ישעיה: בפסוק הזה חיוב לעסוק בתורה שבע"פ בששה סדרים. ואפילו הכי, אומר ריש לקיש: יהודי לומד את כל ששה סדרי התלמוד, הוא מלמד גם את הילדים שלו, ועדיין לא יצא ידי חובתו, אפילו הכי "יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ".

אומר רש"י: ללא יראת שמים, כל התורה נזילה!! אתה שופך, ממלא כלים והם נוזלים מלמטה, זה כלי ללא תחתית. מהו האוצר האוצֵר את ששה סדרי משנה? את התורה שאתה מנחיל לילדיך? אומר ישעיה הנביא (ריש לקיש): "יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ" - כמו אוצר שאוצרים בו, משמרים בו את התבואה, או משמרים בו את הכסף. ממשיך רש"י: האוצר המשמר את הזכור של מעמד הר סיני. את כל ההנחלה שאתה מנחיל לילדיך, את כל התורה שאתה מלמד אותם. האוצר שישמר אותם, הכספת, זה היראת שמים. ללא יראת שמים, ללא יראת ה', ללא חיים של יראת שמים, הכל כלום, הכל נזיל. העיקר החשוב לאצור את התורה ולעשות סגולה לזכרון שלא תשכח, כי ללא יראת שמים אתה יכול לשנן ולשנן ולשנן והכל נשכח ממך. יראת שמים, אומר ריש לקיש, (פירוש בישעיהו) היא אוצרו.

מה למדנו? אומר הנביא ישעיהו ומסביר ריש לקיש: יש להחדיר בילדנו זכירת מעמד הר סיני ואת המתחייב מכך, את המשתמע מכך, לימוד תורה "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו, ז) "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ" כתוב בפסוק: "אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אתִי" – אל תלמד אותו תורה, השכלה, תרבות, חכמת התורה, אלא תחדיר לו בד בבד, במקביל, או יותר נכון: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'", אם אתה רוצה שהתורה תמצא משכן טוב בלב ילדיך אז יראת שמים במקביל, או קודם לכן אפילו, תורה עטופה ביראת שמים שיש בורא עולם ולו אנחנו עבדים. יש להחדיר בילדנו את זכירת מעמד הר סיני למען ידבקו בה' – יראו ממנו ויעסקו בתורתו, לא די בלימוד תורה, אלא עם יראת שמים, כי היראה כאמור היא הסגולה לאצור, לאגור את כל המתחייב ממעמד הר סיני, לא לשכוח - "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" ותכלית החכמה יראת ה'.

וכאן אני נותן עצה לכל אלה שיש להם בית ומשפחה: אם העיקר הוא יראת שמים, זה האוצר, אחת מהאוצרות הסגולתיות להחדיר יראת שמים בילדנו, לקיים את "אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אתִי כָּל-הַיָּמִים" הילדים שלנו, זו קדושת השבת - "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ"- אחת מהדברות בעשרת הדברות: שולחן של שבת. אוירת השבת! השבת היא סגולה ליראת שמים, לא רק לך, אלא להחדרת יראת שמים לביתך, לאשתך ולילדך. נצלו את השבת, כי אז אתה מקנה לילדיך יראת שמים ויראת שמים היא אוצרו, ואז יהיה ערך למה שאתה מלמד אותם בשבת אחה"צ, או כל יום אם יש לך זמן.

במה דברים אמורים? וכך כותב בעל "אוזנים לתורה": "בשום מצוה מעשרת הדיברות, לא מוזכר ענין חינוך הילדים" - בשום מצוה, והרמב"ן אומר שעשרת הדברות כוללות את כל התרי"ג מצוות - "בשום מצוה לא מוזכר שם ענין חינוך הילדים, פרט למצוה אחת: "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱלֹהֶיךָ" – לא למנוחה, אלא "שַׁבָּת לה' אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ", וכדי לשמר את זה, אז גם הפרה שלך לא תעבוד, כדי שהילדים יראו: למה היום לא יוצאים עם הפרה לחרוש עם הסוס לרכב? עם החמור והעגלה? לקיים: היום שבת?! אבא אומר, כולם שובתים ונחים! לא!!!

אומר רב זלמן סורוצקין בספרו "אוזנים לתורה", ספר היקר, רק בדברה של "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת" מעשרת הדברות, רק שם הוזכר "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ" לחנך את הילדים, אומר רש"י הקדוש: באיזה ילדים מדובר? בודאי לא ילדים מעל בר מצוה, כי הם חייבים במצוות מצד עצמם, אז למה הכוונה "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ"? אומר רש"י: ילדיך הקטנים! (לא! מוקצה! לא להדליק חשמל...כבר בגיל שנתיים הוא לא יודע על מה אתה מדבר איתו – חינוך), אומר רש"י שבא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים, מצוה, אומר רב זלמן סורוצקין: "מזה נראה שע"י שמירת השבת, ילמדו האבות והבנים ליראה את ה', מפני שקדושת השבת, היא יסוד האמונה והיראה – "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם...כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ" והיא השבת אוצר של יראת שמים ויראת שמים היא התכלית, בשבת נאמר חינוך ילדים, כי חינוך ילדים לשמירת שבת, לקדושת שבת, לשולחן של שבת, לזמירות של שבת, זה אוצר של יראת שמים וזה יהיה האוצר וזה יהיה הכלי שתוכל אח"כ להחדיר בם עד למעלה "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ"-"וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ"".

וראיה לדברים: כשהקב"ה נתן את השבת, עוד לפני מעמד הר סיני, במצרים, אמר הקב"ה: לשון חז"ל: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, איני נותנה אלא לישראל. (עובדה – גוי ששבת חייב מיתה, להם לא ניתנה שבת) "כִּי לְיִשְׂרָאֵל עַמְּךָ נְתַתּוֹ בְּאַהֲבָה", "לא יִשְׁכְּנוּ עֲרֵלִים", "יִשְׂמַח משֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ. כִּי עֶבֶד נֶאֱמָן קָרָאתָ לּוֹ. כְּלִיל תִּפְאֶרֶת בְּראשׁוֹ נָתַתָּ לּוֹ. בְּעָמְדוֹ לְפָנֶיךָ עַל הַר סִינַי. וּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים הוֹרִיד בְּיָדוֹ. וְכָתוּב בָּהֶם שְׁמִירַת שַׁבָּת. וְכֵן כָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ" "וְלא נְתַתּוֹ ה' אֱלהֵינוּ לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת" – מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ומאידך הגמרא בברכות דף לג אומרת: אין להקב"ה בבית גנזיו, אלא אוצר של יראת שמים בלבד. מהו האוצר הכי שמור הכי יקר של הקב"ה בבית גנזיו, באוצרו? זה יראת שמים ומהו האוצר שלנו לשמר את התורה? יראת שמים!

ושואל רב זלמן סורוצקין: מצד אחד אנחנו אומרים אין לקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, ומאידך אנחנו אומרים מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה? תרתי דסתרי! ועונה על כך: אלא מכאן שהאוצר יראת שמים שיש להקב"ה בבית גנזיו זו השבת, זה דבר אחד, הוי אומר, שהרצפט ליראת שמים טמונה בשבת, הניצול של השבת, חינוך הילדים בשבת, השולחן של שבת, זה בא באמצעות השבת, זה יראת שמים! והדרך להקנות לילדים שלנו את הדרך ליראת שמים שהיא אוצר לששה סדרי משנה, זה קדושת השבת, אם כן, "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ....אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אתִי כָּל-הַיָּמִים".

יהודי, יש לך בית ומשפחה?! אתה רוצה שמה שאתה מלמד את ילדיך, לא ייזל?! נצל את קדושת השבת!! לצורך כך תלמד איך לקדש את השבת, איך להכניס בשבת קודש את כל התכנים של היהדות.

"הַשּׁוֹמֵר שַׁבָּת הַבֵּן עִם הַבַּת לָאֵל יֵרָצוּ כְּמִנְחָה עַל מַחֲבַת" זמירות של שבת מ"בָּרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן".

והנה, יש להתבונן - מעמד הר סיני. מהן הפרשיות אשר הסמיכן הבורא יתברך בתורתו הקדושה לפרשת מעמד הר סיני? מה כתוב לפני מעמד הר סיני? שכן מסתבר שיש כוונה בסמיכות פרשיות, (חז"ל תמיד דורשים למה נסמכה פרשה זו לפרשה זו), אגב יש דעה בחז"ל אם יתרו - "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" - זה לפני מתן תורה או אחרי מתן תורה? אם אחרי מתן תורה, אז למה כתובה פרשת יתרו לפני מתן תורה? היה צריך להיות כתוב אחרי, פרשת משפטים, גם שם מוזכרת התורה. ואם נדע מהם הפרשיות הסמוכות למעמד הר סיני ולמתן תורה, מסתבר שיש כוונה בסמיכות הפרשיות ללמדנו דברים הנחוצים לקבלת התורה. מה זה חשוב? הרי כבר קיבלנו את התורה לפני 3500 שנה?! לא! אתם יודעים יהודים יקירים, כל יום ויום יש קבלת תורה חדש, אחרי קבלת התורה יהודי יכול לברוח קצת מהתורה ולהתקרב לתורה.

שואל ה"כלי יקר" בפרשת אמור: למה לא נזכר בפירוש בתורה מהו יום מתן תורה? מה התאריך? מה כתוב בתורה על חג השבועות? כתוב רק דבר אחד: הבאת ביכורים. לא לא מוזכר שאנחנו ערים בליל שבועות?! כי במתן תורה נרדמנו?! למה? כזה יום כביר, כ"כ משמעותי, מדוע לא כתוב את יום מתן תורה?

ועונה: "מה שלא נזכר בפירוש בתורה מהו יום מתן תורה לפי, (אתם יודעים שאם יש יום אחד בשנה יורדסייד, ביום הזה הוא שומר על עצמו, הוא מקדש את עצמו, הוא לומד הרבה, מכניס את כל המרץ שלו ביום הזה, כבוד אבא, אח"כ חולף עובר היום, זהו גמרנו, עד שנה הבאה, להתראות. יום כיפור, יש יום כיפור, ביום כיפור אדם משקיע הרבה אנרגיה רוחנית, הוא מתעלה, ובעבור יום כיפור באופן טבעי יש ירידה, איך אמר מישהו: יומיים יום כיפור אי אפשר... המתח יפוג...) אומר ה"כלי יקר": למה התורה הקדושה לא ציינה את היום הזה? כי אז היהודי היה משקיע את כל האנרגיה שלו, את כל ההוותו לתורה יום אחד בשנה, שבועות, אח"כ הוא אומר: עשיתי את שלי, השקעתי, עכשיו חוזרים לשגרה, היום המחייב, היורדסייד של קבלת התורה, וממשיך: לפי שרצה ה' יתברך, (פרשת אמור) שבכל יום ויום מכל ימות השנה, ידמה האדם כאילו באותו יום קיבל תורה מסיני, "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" - כל יום יהיו בעיניך כחדשים, פריש, רענן, טרי, כל יום התורה תראה בעיניו כאילו היום קיבלה, להתחדשות, לערגה ולשקיקה!

א"כ חשוב מאד לדעת, זה אקטואלי ורלוונטי לכל אחד מאיתנו. מהם הפרשיות שהקב"ה שם בתורה כהקדמה למעמד הר סיני? ובכן נצא לדרך: הפרשה הסמוכה למעמד הר סיני, פרשת יתרו, היא פרשת "וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים" סוף פרשת בשלח הקודמת. כתוב בתורה שם: "וַיִּסְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר-סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל-פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתּת הָעָם" - לא היה מים, למה לא היה מים? אולי לא היה שם בארות?! תכף נראה – "וַיָּרֶב הָעָם עִם-משֶׁה" אותו משה שנאמר לפני כן - "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ" - כבר רבו עם משה, "וַיָּרֶב הָעָם עִם-משֶׁה" - העם! "וַיָּלֶן הָעָם עַל-משֶׁה" – הלינו עליו, קיטרו...קוטרים... – "וַיּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי בַּצָּמָא".

אומר היונתן בן עוזיאל במקום: "וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים - אתרא דבטילו ממצותה דאורייתא" - למה נקרא שמה רפידים? רפיון ידיים! ממה? לא היה להם כח לתת אגרוף אחד לשני?! חלילה! מי הרים ידיים? המרים ידיים על חבירו נקרא רשע. אלא רפידים - היה רפיון ידיים ממצוות התורה, ביטלו מצוה. איזה מצוה לפני מתן תורה? אבל היה להם מסורת שהם קיבלו מאברהם יצחק ויעקב, שבת כבר היה להם, ממשיך היונתן בן עוזיאל: "וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים - אתרא דבטילו ממצותה דאורייתא ויתייבישו מבועיא (התייבשו מבועי המים) ולא הוי מיו למשתי עמא" – מה כתוב כאן שפתאום הם לא מצאו מים?! מה פתאום? כתוב ש"יתייבשו מבועי דמיא", הוי אומר שהיו שם מבועי מים, היו שם נחלים, היו שם מעיינות ובארות נובעים, אלא פתאום יתייבשו הבארות, הכל יבש. וממשיך: "ונצו רשעי עמא (רבו רשעי העם), אין העם אלא רשעי העם, רבו עם משה.

אומר "אורח חיים" הקדוש: "וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים". אומרת הגמרא במסכת בכורות ה. אין רפידים אלא נוטריקון (=מילה מורכבת משניים) – רפיון ידיים מן התורה, שנמשלה למים - "כָּל-צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" – זה מידה כנגד מידה, אז גם ה' יתברך מנע מהם המים!

הם יתעצלו, רפו ידיהם, מלעסוק בתורת ה' שהיה להם עד אותו זמן, אברהם, יצחק, ויעקב, לאברהם אבינו היה מסכת עבודה זרה עם 400 פרקים, הואיל ורפו ידיהם מן התורה שנמשלה למים, אז מידה כנגד מידה, הם נענשו מיד במים, אז מבועי המים יתייבשו! ומיד בא האויב הסדרתי, העלוקה שתמיד נדבקה לעם ישראל להציק לו, כפי שחז"ל קוראים לו הזבוב שתמיד נוחת ונוחת, כמה שמגרשים אותו הוא בא שוב, "וַיָּבא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" (שמות יז, ח), אתם חושבים שעמלק היה קרוב? אומרים חז"ל שהוא בא ממרחקים, מארץ הנגב. ממשיך "אורח חיים": מה פתאום בא עמלק? להיות שנתעצלו ישראל בתורה שנמשלה למים ולאש, כמו שאומר הנביא ירמיה: "הֲלוֹא כה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם-ה' וּכְפַטִּישׁ יְפצֵץ סָלַע" (כג, כט) התורה נמשלה לאש להבה, התורה נמשלה גם למים וגם לאש, מעניין שני ניגודים...על מים אין שום מידה כנגד מידה יבשו מבועי המים.

אומר "אורח חיים": "הואיל ולא נתעסקו במלחמתה של תורה" - ששניים לומדים תורה זה אש, חבורתא, אש! – "לזה הענישם גם בצימאון כנגד בחינת המים" – התורה נמשלה למים – "ובאש המלחמה של עמלק" – ולמה עמלק? כי הם התרשלו ידיהם, ביטלו ממלחמתה של תורה.

אומרים חז"ל: אם אתם רואים שיש מחסור במים, סימן שיש מחסור בלימוד תורה, אם אתם רואים שיש מלחמות, יש פיגועים יותר מדי, כנראה שחסר משהו במלחמתה של תורה. ומיד אומר משה רבינו אל יהושע: "בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" (שמות יז, ט), אומר רש"י: מה זה "אֲנָשִׁים"? גיבורים ויראי חטא. מה זה גיבורים? פה היתה מלחמה עם חיצים?! וכי ידיו של משה עושות מלחמה? אז מה זה גיבורים? "גִּבּרֵי כחַ עשֵׂי דְבָרוֹ" (תהילים קג, כ), המתגברים על יצרם. אומר רש"י: אנשים גיבורים ויראי חטא, כי עמלק הוא אנטיטזה ליראת חטא. "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" – הוא קר ואדיש, הוא אינו ירא חטא, אז אומר משה רבינו: "בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים" גבורים ויראי חטא שתהא זכותם מסייעתם, קונטרא על עמלק. אומר יונתן בן עוזיאל: אנשים גברין ותקיפין – אנשים שהם תקיפים בפיקודי ה'. ולמה יהושע דווקא? כי צריך את כח התורה נגד עמלק, כי רפידים – רפו ידיהם ממלחמתה של תורה, ומה נאמר על יהושע? "נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאהֶל" (שם לג, יא) המיוחדות שביהושע היא ההתמדה, הוא למד כל הזמן תורה, לא פסיק פומיה מגירסיה, (=לא פסק פיו מלגרוס בתורה), ומה אנחנו קוראים לקראת מעמד הר סיני? רפידים – רפיון בלימוד התורה, זה צריך לדעת, זה התורה שמה לנו הקדמה למתן תורה: אתם הולכים לקבל את התורה, תורה יקרה, לא מספיק לנשק אותה, יש להגות בה, לעסוק בדברי תורה, כי הם חיינו ואורך ימינו, ורפיון בלימוד התורה גורם לחסרון במים, גורם לאש המלחמה, הרי זה מזמין חיות אדם להילחם בישראל אפילו ממרחק רב, כמו עמלק, חיות אדם, חמסנקים, חיזבלנקים, כל שונאי ישראל, מה הם רוצים? להכחיד אותנו! ולמה? כי הקב"ה התיר להם את הזמם, מכים בהם והם מכים בחזרה ואנחנו לא יודעים מנוח.

זוהי ההקדמה למעמד הר סיני, למתן תורה, לקבלת התורה של כל יהודי ויהודי - לא לחנות ברפידים, להמשיך הלאה, להשתדל, שיהיה לך קשר עם התורה, להנחיל תורה לבניך, לא לחנות ברפידים, חניה ברפיון ידיים בעצלות, באי מילוי המשימה התכליתית של העם היהודי, מביא עלינו יבושת, מביא עלינו אש.

פעם בא מישהו אל ה"חזון איש" (תקשיבו, מה זה ניצולת זמן, מה זה התמדה, מה זה לא פוסק פיו מלטחון תורה?) וביקש ממנו שיתן לו איזה ויטמין חיזוק, להתמדה בלימוד תורה. אמר לו ה"חזון איש": היפך מהבחינה של רפידים. ואמר לו בוא אני אספר לך סיפור קטן: כאשר לקח רבינו ר' יואל סירקיס, הלא הוא הב"ח, (בית חדש) את רבינו הט"ז, רבינו שמואל הלוי, כחתן לבתו הבטיחו הב"ח בכתיבת התנאים באירוסין לתת לו כל יום ויום ארוחה עם בשר בקר, מנה בשר בקר. זה היה בתנאים, הב"ח היה עשיר, כל יום לתת לו מנה עם קצת בשר בקר. כל יום! (תוספות אני לא יודע, מרק אני לא יודע, אבל זה אני יודע – אחד התנאים) למה? כי הט"ז, חתנו היה אדם חלש, היה זקוק לויטמינים, אוכל בריא ומזין, כי מרוב התמדתו בתורה הוא נחלש, אז התנאים היו שכל יום הוא מספק לבתו אומצת בשר שתבשל לו כדי לחזק את הגוף – ויטמין בי. כעבור שנים ירד רבינו הב"ח מנכסיו, ולא היה באפשרותו להשיג לו בשר בקר, כי זה יקר, כתחליף הביא לו ריאות. למרבית הפלא הזמין הט"ז את חותנו לדין תורה, בגלל שהוא הפר לו את התנאים. (הט"ז, מנה בשר?! המבורגר?! זה מה שהיה לו בראש? נכון שהתנה איתך, אבל אתה יודע הרי ש...), הב"ד פסק שהריאות אף הן נחשבות לבשר ואין בזה משום הפרת התנאים. באו לט"ז תלמידי חכמים גדולים ושאלו אותו: מה ראית לתבוע את חותנך? על מה, על בשר? על ריאות? השיב הט"ז: הוא היה אדם חלש, אחרי שהוא אכל בשר הוא הרגיש חוסן, חיזק אותו, זה היה ויטמין בשבילו. ביום שאכל לראשונה את תבשיל הריאות במקום הבשר בקר, הוא לא חש בחיזוק כמו אחרי אכילת בשר בקר, וזה הפריע לו קצת בעיון שלו בגמרא, ומיד התעורר בשמים קטרוג על הב"ח ומשפחתו, והט"ז ידע את זה ברוח קודשו, ולכן הוא החליט להזמין אותו לדין תורה, כדי שהבית דין יפסוק שריאות זה גם בשר ומה שפוסקים בבית דין של מטה, כך מתקבל בבית דין של מעלה, ואז נמצא שלא הופרו התנאים, ותסור העננה מבית חותני וממשפחתו, כולל אשתי וילדי. שמעתם? אומר ה"חזון איש": פשט של הסיפור באת לבקש סגולה להתמדה, מכאן ניתן ללמוד עד כמה מחשיבים בשמים דקה אחת של עיון בתורה, עד כמה חמור הוא רפיון קל בשקידת התורה, אי, אי אי, מה זה התמדה? מה זה תלמוד תורה כנגד כולם? מה זה כי היא חיינו ואורך ימינו?

אתם יודעים שה"חפץ חיים" הוציא דיבוק מגדולי התלמידים, היה איזה דיבוק אחד בראדין, והוא הוציא אותו, התלמידים של ה"חפץ חיים" שאלו את הדיבוק, על מה נחשב ה"חפץ חיים" ביותר בעולם האמת? אתם יודעים מה הדיבוק ענה? (האם שהוא כתב את המשנה ברורה, שהוא כתב את החפץ חיים? לא!) החפץ חיים נחשב למעלה: כי לא פסיק פומיה מגירסיה, התמדתו של החפץ חיים, הוא אף פעם לא מספיק לרגע מלימוד, זו המעלה הכי גדולה למעלה.

פעם בא מישהו לרב קיינבסקי זצ"ל, (אבא של הרב חיים קיינבסקי שיבלח"ט, הסטייפלר) בא אליו מישהו והתייעץ איתו, אביו נפטר והוא עומד להקים מצבה על קברו של אביו, ירא שמים, חרדי ת"ח, הוא הראה לו את נוסח המצבה, רצה לקבל הסכמה. אמר לו הסטייפלר: "זה לא מוצא חן בעיני, כתבת לא פסיק פומיה מגירסיה – לא פסק פיו מלגרוס תורה, אני רוצה לשאול אותך שאלה: הוא היה קורא עיתון המודיע כל יום?" אז אמר לו: "כן, כל יום היה קורא". ענה הסטייפלר: "אז אני מבקש ממך לא לכתוב: לא פסיק פומיה מגירסיה, כי על מצבה לא כותבים שקרים!". אדם תלמיד חכם, אדם שלמד כל החיים שלו, שקרא המודיע, לא מעריב, לא ידיעות אחרונות, לא עיתון לאנשים חושבים, ארצי מאוד, לא! הוא קרא עיתון המודיע, עיתון חרדי, שיש ועדת ביקורת, אבל זה לא נותן אפשרות לכתוב על מצבת עולם: לא פסק פומיה מגירסיה. לא!!! זה שקר!!!

אומר הדיבוק על החפץ חיים אומרים בשמים: לא פסיק פומיה מגירסיה!!!

א"כ, מה למדנו ההקדמה לקבלת התורה, וזה כל יהודי צריך לדעת, להיזהר מלחנות ברפידים, כשאתה יוצא לעבודה זה לא רפידים, כי אתה יוצא לעבוד, אתה חוזר הביתה, עוזר קצת לאשתך, אוכל, נח, מתקלח, הכל בסדר, אבל כל אחד לפי ערכו לפי נסיבותיו – הזמן שיש לו להקדיש עיתים לתורה, ללמוד, לא לנוח ברפידים. ראיתי מישהו שאומר, אולי רב זלמן סורוצקין: ממילא הם חטאו ברפידים, היה להם רפיון ידיים בתורה, אבל מה זה "וַיִּחַן" ברפידים? מלשון מנוחה, חונה. לא די שהיה לך רפיון ידיים, מנוחה, אתה מרגיש טוב, אתה מרגיש שאתה חונה תחת עץ עם רגל על רגל? וזוהי התביעה: לא די שהיית ברפידים והיה לך רפיון ידייים, אתה גם מרגיש טוב ואתה חונה ברפידים, זהו המסר לפני מעמד הר סיני.

"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי-הוֹצִיא ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות יח, א). אומר רש"י (גמרא בזבחים קטז) מה שמועה שמע ובא? אז רש"י מביא שתי דיעות בגמרא, דעתו של רבי יהושע ודעתו של ר' ליזר. אחד אומר קריעת ים סוף שמע ואחד אומר מלחמת עמלק שמע.

שואלים המפרשים ואני מצטט פה מהספר "לב שלום" של ר' שלום שבדרון שאותו להזכיר היום בשיעור, שואלים כולם שאלה עצומה: וכי יתרו בלבד שמע? מה המיוחד ביתרו? והרי כל העולם שמע על קריעת ים סוף!! ומניין? כך כתוב בשירת הים: "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת" - כמו רעידת אדמה – "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמגוּ כּל ישְׁבֵי כְנָעַן. תִּפּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן" – נו, אז כולם שמעו! אז מה מייחד אם כן את יתרו על פני כל העולם? והתשובה: כולם שמעו! כולם חרדו! כולם התרגשו! כולם רעדו! כולם הזילו דמעה! אבל היחיד ששמע ובא אל עם ישראל, הוא בא להצטרף אל התורה הקדושה, הבין שהשמיעה מחייבת משהו, לפחות לבוא ולשמוע מקרוב. יתרו שמע, חרד, התרגש, הלך בעקבות החרדה שלו, הלך בעקבות ההתפעלות שלו, משהו נעצר בעולם, הטבע הושם לאל, אפשר לעבור לסדר היום?! וכל אומות העולם שמעו, חרדו, ובעבור האימה, חזרו כל אחד למסלול שלו... (היתה רעידת אדמה, יום אחד בחדשות דברו על זה ויאללה נגמר...) היחיד שנתן אוזן קשבת לרחשי ליבו, לרגשותיו, להתפעלותו, היה יתרו ששמע ובא, הוא בא להתעניין, ללמוד, הוא בא להכיר את היהדות, הוא הלך לסמינר, הוא בא לנתיבות עולם, איך אפשר לשמוע, להתרגש ושלא יהיה לזה המשך?! זה מראה על אטימות! רבותי, רוב העולם יש להם רגעים עצומים שהם מרימים אצבע ואומרים: יש אלוקים, הם קמו ממחלה, הם ניצלו מתאונה, הם אומרים: יש אלוקים ויש להם התרגשות, יש יש ויש, אך כעבור שבוע, שבועיים לא נודע כי באו אל קרבנה, מה קרה? כי הם הסתפקו בהתרגשות, הם לא קיימו "וְהַחַי יִתֵּן אֶל-לִבּוֹ" – החי שנותר בחיים יתן אל ליבו, אז עכשיו, משהו, תעשה משהו, אתה רואה שה' הציל אותך...

אומרים חז"ל: העולם כולו שמע, נבהל, נמוג, התפעל, רעד, אך בחלוף הכל שב למקומו, לא חש בשום מחויבות לא הלך אחר תחושותיו ורגשותיו, ואז אט אט הכל דעך, עד אשר נודע כי באו אל קרבו - את זה התורה הקדושה כתבה לנו בפתח מעמד הר סיני - פרשת יתרו מה זה בא לומר לנו? מי אומר לנו שאנחנו לא כאלה כמו הפלישיתים?! אנחנו גם שומעים הרבה דברים ואיפה זה נשאר? האם נתנו את זה ליישם משהו, לחייב את עצמנו במשהו, או שזה חולף עם הרוח, נגוז, עף חיש מהר וקל?!

מלמדת אותנו התורה יסוד גדול ביהדות: ניתן לשמוע פלאי עולם, ניתן לראות אותות ומופתים ולהישאר כמו שהיית אתמול, באותה דרגה ואולי אפילו פחות מזה, ולפעמים אחורה פנה ואתה קורא לזה עוד: קדימה צעד. ראיה נפלאה!

חז"ל אומרים: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במעשה מרכבה" והוא היה יחזקאל הנביא – מעשה מרכבה, והיא נשארה שפחה... משרתת בבית של היהודי. פשוט מאוד. ולמה? כי זה עבר וחלף לידה, ראתה אמרה: "או' אוה', יש!" וזהו, התלהבה ולמחרת חזרה לאורח החיים הרגיל שלה...ראתה וראתה וראתה ונשארה כלומניקית, זה הכל!

לא בשביל זה עשה הקב"ה עושה אותות ומופתים, לא בשביל זה הקב"ה הציל אותך - זה הכניסה למעמד הר סיני: דע לך שתנצל כל הזדמנות בחייך, כל התרגשות וכל התפעלות, וכל נס, תמשיך הלאה, לך בעקבות השמועה הטובה, לך בעקבות ההתפעלות, לך בעקבות הנס, כי אם לא, אתה תישאר שפחה על הים....

אומר הרבי מסלנט: "אם האדם לא יעורר עצמו מה יועילו המעוררים?" - אם האדם לא יזרז את עצמו – נו, וויטר, צעד, בוא, חפש, בקש, אם אדם לא יזרז את עצמו, מה יועילו המזרזים? וזהו יסוד גדול אשר לימדה התורה בטרם ניגשנו לקבל התורה.

וזה משפט שאני כתבתי: "אפשר לחבוק זרועות עולם ולהישאר פרפר קטן" - אבל קטן חובק זרועות עולם, משייט לו, עף לו, נוחת לו ומה הוא? הוא גבוה? הוא גדול? הוא פרפר קטן... אפשר לעלות, אפשר לחוות, אפשר להתרגש ולהתרגש, אם אתה לא תזרז את עצמך לשמוע ולבוא בעקבות, תשאר פרפר קטן...

יתרו ששמע ושמיעתו הסיקה מסקנות והולידה מעשים ומחויבויות.

יש השומע בת קול היוצאת יום יום מהר חורב וזועקת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", ואומר: אם ככה אז בוא נלך ללמוד שעה ביום, ויש השומע את הבת קול, הוא שומע ואומר: "זה בסה"כ סירנה, או יללת זאבים וחתולים...."

שני אנשים שומעים: אחד מתבונן - "אוי זה בת קול, היא זועקת אוי לבריות מעלבונה של תורה" והשני שלא רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים, לא רוצה להיכנס למחויבויות כמו "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן" – נותן לזה לעבור לידו, אומרים לו: לא שמעת? והוא עונה: נו כן, זה יללת חתולים בלילה...

שהקב"ה יעזור שיתקיים בנו "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" – שמע ובא, אפילו הגוי הזה שהיה כומר לעבודה זרה, גם הוא בא, שיתקיים בנו בריחה מרפידים, עובדה הפסוק הראשון שפותח את מעמד הר סיני: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי" (במדבר לג, טו) - לצאת מרפידים! כל עוד שנמצאים ברפידים, רבים עם צדיק הדור, עם משה רבינו, רבים אחד עם השני, כל הצרות שבעולם.

ונזכה בשבת זו שהקריאה מעוררת את הזמן, נזכה כל אחד לקבלת תורה, עיקר העיקרים, נקיים את הדיברה של "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" נשקיע בילדים שלנו, ננצל את קדושת השבת, והיה לנו לטוב כל הימים.


פרשת תצוה

פרשה שניה העוסקת בענייני המשכן, בקיום המצוה של "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), ואולם השבת מוכרת ביותר כ"שבת זכור" על שם שלושת הפסוקים הנקראים למפטיר, מספר דברים, סוף פרשת כי תצא: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וכו' לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה, יז-יט) וזוהי מצות עשה מדאורייתא שקבעו אותה חז"ל בשבת הסמוכה לפורים, בו אנו חוגגים ושמחים על מפלת המן האגגי, מבני בניו של אגג העמלקי, אשר ביקש "לְהַשְׁמִיד לַהֲרג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז" (אסתר ג, יג) – הגזירה הנוראה ביותר שנגזרה אי פעם על העם היהודי! ביום אחד להשמיד את כל עם ישראל ב-127 מדינות?! ושללם לבוז? לא היתה גזירה כזו! זו גזירה שיצאה מליבו של עמלקי שהגיע 'איך שהוא' לפרס. (עדיין לא היתה איראן). רק מפיו של עמלקי יכולה לצאת גזירה כזו.

אומרת הגמרא במסכת מגילה (דף יח): שני ציווים יש כאן: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" ו-"לֹא תִּשְׁכָּח". אומרת הגמרא: "זָכוֹר" – אין זכירה אלא בפה, כמו "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" – לעשות קידוש, להוציא מהפה: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם", לא בלב! אין זכירה אלא בפה! ובציווי "לֹא תִּשְׁכָּח" – לא תשכח מן הלב. להוציא מהפה ולא לתת למלאך השכחה שישכיח את עמלק מליבנו, תמיד בלבנו, אבל לא לטובה.

אומרים חז"ל: אין זכירה אלא בפה, מה זה בפה? מתוך ספר תורה כשר, ברוב עם, לפחות מנין, עשרה. וקבעו חז"ל השבת שכל יהודי ויהודי מצווה ללכת לבית הכנסת לשמוע את החזן, ה"בעל קורא", קורא מתוך התורה הכשרה - ספר תורה את שלושת הפסוקים הללו ולכוון על מצוה דאורייתא – זיכרון מחיית עמלק ברוב עם!

קבעו חז"ל: "זָכוֹר" – אין זכירה אלא בפה – לפחות פעם אחת בשנה. אדם צריך להוציא מפיו, או לשמוע בקול את הקורא מתוך ספר תורה, לפחות פעם אחת בשנה, את שלושת הפסוקים על מחיית עמלק. ומה שאדם מזכיר פעם אחת בשנה, מספיק לשנה אחת. כאמור בשבת זו, שני ספרי תורה מוּצאים מההיכל. האחד לקרוא בו שבעה קרוים מפרשת השבוע, פרשת תצוה. והשני לקרוא בו פרשת זכור לקיים את המצוה של "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק... לֹא תִּשְׁכָּח".

לפני שנשוחח ברמזים, כיאות לערב פורים על מחיית עמלק, אני רוצה לא לקפח את ספר התורה הראשון שאנחנו מוצאים שבו אנחנו קוראים שבעה קרוים בפרשת השבוע ולהתייחס לפסוק הראשון של הפרשה.

פרשת תצוה, היא פרשה שניה העוסקת במלאכת המשכן, פרשה זו פותחת דווקא לא בכלי שהיה במשכן, אלא בשמן שבו היו מדליקים את המנורה, וכך פותחת הפרשה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" (שמות כז, כ) – לא שמן סויה, או שמן קנולה, או שמן אגוזים, אלא "שֶׁמֶן זַיִת"! וזה לא מספיק, אלא צריך גם שיהיה "זָךְ" וזה לא מספיק, אלא צריך עוד "כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". פתח הכתוב בהכנת השמן ובטיבו של השמן אותו מדליקים בבית המקדש.

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה" – היה צריך לומר: ואתה צווה. מה זה "תְּצַוֶּה"? הת' היא יתרה. אומר בעל הטורים: "תְּצַוֶּה" מתחלק לשתי מילים צַוֶּה ת'. ומה זה ת'? בגימטריא נשים = 400 = ת', ובכן ואתה צַוֶּה ל-ת' – אלו הנשים. רמז להדלקת הנר לנשים שזה חובה בשבת. מכאן אנחנו למדים, קבעו חז"ל, שכל אישה ובת ישראל כשרה, מקבלת את השבת בהדלקת נרות. כך מקבלים את השבת.

אם היינו יודעים מהי הסגולה הגדולה של הדלקת נרות שבת ע"י נשותינו, אימהותנו... שם תיקנו לנו חכמים את התפילות הנשגבות שהאישה היהודיה, האם היהודיה מבקשת בהדלקת נרות, בקבלה את השבת, היא מבקשת על בעלה, על ביתה, על ילדיה, על זיווגים, על שידוכים, על רפואה, על פרנסה - הכל בהדלקת נרות של שבת.

אומרת הגמרא במסכת שבת (פרק "במה מדליקין"): "כל הזהיר בנר, הויין ליה בנים תלמידי חכמים" - אם אדם רוצה לזכות לבנים תלמידי חכמים שיהיה זהיר בנר, מה זה זהיר בנר? אומר רש"י הקדוש שם: "זהיר בנר" - נר שבת ונר חנוכה. מה זה זהיר? אומר רש"י, חז"ל: זהיר מלשון מהדר, הידור, להדר בהדלקת נר של שבת. מה זה להדר? שמן זית מהודר. ומנהגנו, להדליק שני נרות העיקריות של שבת, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור בשמן זית זך. וככל שהוא מהודר יותר, הרי זה משובח.

חז"ל מספרים: חנה, אשת אלקנה, אם שמואל, לא היו לה ילדים, היא היתה עקרה. כאשר לצרתה פנינה, כבר היו 7 ילדים, התפללה חנה במשכן שילה, לפני עלי הכהן: "רבש"ע, אני רוצה ילד. אני רוצה בן!" אומרים חז"ל: אמרה חנה: קוראים לי חנה, שמי חנה. בשם חנה – יש את האותיות: ח', נ', ה', ובהן רמוזים 3 מצוות המיוחדות לאישה. ח-חלה, שאישה מפרישה חלה וזו סגולה לבית שאופים חלות של שבת ומפרישים חלה ביום שישי, נ-נידה, טהרת המשפחה, ה-הדלקת נרות. אמרה חנה לפני בורא עולם: "רבש"ע, חנה שמי, אני מקיימת בדביקות ובזהירות ובהידור את שלושת המצוות הרמוזות בשמי שהטלת עלי, אני עושה את שלי, תעשה אתה את שלך, אני רוצה שתפקוד אותי בזרע של קיימא". וה' שמע את תפילתה עם ברכת עלי הכהן, והיא זכתה לבן שהפסוק אומר: "משֶׁה וְאַהֲרן בְּכהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקרְאֵי שְׁמוֹ" (תהילים צט, ו) – שהיה שקול כמשה ואהרון. הוא שמואל מהנביאים הראשונים.

מה היא הדגישה? אני מקיימת את המצוות של "חנה" –האישה היהודיה, אז אני רוצה גם להיות אם יהודיה.

ראיתי בשם אחד הרבנים, הרב יחזקאל טוייסיק ז"ל, ממשפחת גדולי תורה: אכן, נשים מדליקות את הנרות של שבת, אך מהי התיבה "וְאַתָּה"? שהרי הפסוק היה יכול להתחיל צווה או תצוה, מה זה "וְאַתָּה תְּצַוֶּה"? אמרנו "תְּצַוֶּה" - צווה לת' - לנשים שידליקו נרות שבת. מה זה "וְאַתָּה" – גם הבעל צריך להיות שותף להדלקת נרות של שבת, במה? אומר הרב טוייסיק זצ"ל: "אכן נשים מדליקות את הנרות של שבת, אך התיבה "וְאַתָּה תְּצַוֶּה" תרמוז שהבעל יהיה שותף" – במה? – "שהבעל ייטיב ויהבהב את הנרות קודם ההדלקה. לפני שאישה מדליקה כשמכינים את הנרות של שבת, מי מכין את הנרות שבת? הבעל! וזו סגולה. הוא מיטיב את הנרות, הוא מדליק אותם לפני כן ומכבה, כדי שהאש תדלק בהם יפה – האור. זוהי השותפות של הבעל והאישה בקבלת שבת.

על אותו פסוק בטרם ניגש לענייני זכור, אני רוצה להביא לפניכם את דברי "אור החיים" הקדוש, בדרך רמז, יתבארו הפסוקים הראשונים של הפרשה על פי הזוהר הקדוש: "ד' גלויות נגזרו על עם ישראל במשך ההיסטוריה" – 4 גלויות, מלבד גלות מצרים שהיא אם לכל הגלויות: מצרים, בבל, פרס ומדי, יון והגלות האחרונה היא הגלות הזו שטרם נגאלנו ממנה כליל – "ד' גלויות צריכים עם ישראל לעבור במשך ההיסטוריה, מכל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד ממורי האומה. גלות ראשונה – גלות מצרים, נגאלנו בזכות אברהם אבינו. אברהם אבינו, יסוד עבודת ה' שלו, היה גמילות חסדים. חז"ל אומרים שלא היו זכויות לעם ישראל במצרים, אבל זכות אחת בין השאר היתה להם, שהם נשבעו לגמול חסד איש עם רעהו - שהיו גומלי חסד, לא דיברו סרה אחד בשני, לא הלשינו אחד על השני, אומר "אור החיים": ממצרים נגאלנו בזכות אברהם אבינו. הגלות השניה, נגאלנו בזכות יצחק אבינו, הגלות השלישית נגאלנו בזכות יעקב אבינו, הגלות האחרונה, טרם נגאלנו! אמנם אנחנו בארץ אבותינו, אבל רובו של העם היהודי לא נמצא בארץ, ועדיין אנחנו צריכים להישמע לשריף מטכסס... בלי בושה... והוא מכתיב - מה שרואים משם לא רואים מכאן... אין מה לעשות.

אומר "אור החיים": "הגלות האחרונה, הארוכה המתמשכת, גלות אדום קרוב ל-2000 שנה וממנה אנחנו צריכים להיגאל בזכות משה רבינו ע"ה. ולזה נתארכה הגלות" – מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, מכל הגלויות שהיא גלות כ"כ ארוכה? – אומר "אור החיים" הקדוש "כי כל עוד שאין ישראל עוסקים בתורה ובמצוות, אין משה רבינו חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה". הואיל והגאולה הזו צריכה להיות בזכות משה רבינו, הכח של משה רבינו זה נצח ישראל. (חסד, גבורה תפארת, נצח) נצח ישראל זה התורה – ה' אמת, משה אמת ותורתו אמת – נצח, וישראל הוא גם כן עם הנצח. (בימים האלה, המן הרשע ביקש להשמיד להרוג את כל היהודים והוא לא ידע שהעם היהודי, עוד יחגוג עליו, אלפי שנים, על מפלתו!)

אומר "אור החיים": מגלות זו אנו צריכים לצאת בזכות משה רבינו והכח של משה רבינו זה כח התורה – "ואין משה רבינו חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה", והכל רמוז בפסוק הראשון של הפרשה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – "תְּצַוֶּה" – אתה מלך – "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" – "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" רומז אל התורה, כי היא נמשלה לשמן זית זך, מיוחד הוא השמן זית, הוא צף על המים. יש פעמים שאומות העולם נמשלו למים. כי הם מבקשים להשמיד אותנו – "הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים" (תהילים קכד, ה), השמן מעל למים, שמן זית זך, זה משל לתורה, אומר "אור החיים": "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ" – "אֵלֶיךָ" למשה רבינו – "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ"– ירמוז אל התורה הקדושה שנמשלה לשמן, מה השמן מאיר לעולם, כך התורה הקדושה".

תכלית הבריאה זה "וַיּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי-אוֹר וַיְהִי-אוֹר" (בראשית א, ג), הדלקת האור בעולם, בעולם החשוך, בפרוזדור הארצי, מוטל על עם ישראל, אחרת הם בגלות. אומר "אור החיים": ירמוז אל התורה הקדושה שנמשלה לשמן, מה שמן מאיר לעולם, כך התורה הקדושה. ומה זה "זָךְ"? "זָךְ" זה ללא שמרים ומה זה אומר? אומר "אור החיים": שצריכים לעסוק בתורה לשמה, בלי שמרים, אוי לו לאדם שלומד תורה כדי לקנטר, או כדי להתייהר, או כדי להוכיח לשני – אתה אפס ואני מבין, ועל כך אומרים חז"ל: נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו. לא בשביל זה הקב"ה נתן לנו את התורה, התורה נלמדת בחברותא, בכל ישראל חברים, אומר "אור החיים": "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" שצריכים לעסוק בתורה לשמה, לשם שמים, בלי שמרים, בלי קרדום לחפור בה.

ובהמשך הפסוק: "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית", מה זה "כָּתִית"? אומר "אור החיים": תורה לא נקנית בשופינג, על ערסל. תורה לא נקנית על כסא נוח, כפי שחז"ל אומרים שבשביל להשיג ולזכות בתורה, אדם צריך לכתת (מלשון "כָּתִית") לשבור/למסור את גופו ורוחו, למען התורה. אין התורה דומה לשאר מדעים. צריך אדם לשבור את עצמו יותר למען התורה, שנאמר: "זאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי-יָמוּת בְּאהֶל" (במדבר יט, יד) אומרים חז"ל: "אין דברי תורה מתקיימין" – מתקיימין ולא נכנסים באוזן אחת ויוצאים באוזן שניה - "אלא במי שממית עצמו עליהם". (גמרא במסכת ברכות סג)

מה זה "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם"? מה זה "ממית עצמו"? מה זה, מתאבד?! הרי התורה היא תורת חיים, אז מה שייך "ממית עצמו"? כותב ה"חזון איש" בלשונו הקדושה: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם – ידיעת התורה, אין זה פשוטו של סוגיא בחיי האדם" – אז מה הכוונה "ממית עצמו עליה"? – "המיתה שכאן היא הנטייה מפשוטם של החיים אל עומקם של החיים, אל תוך תוכם של החיים" – אדם לא יכול לזכות להיות בן תורה, ולחיות חיים פשוטים, חיים שגרתיים, חיים אופנתיים, לחיות חיים על פי מה שבא לו... לא!!! שואל ה"חזון איש": ומהם עומקם של החיים? ועונה: "ככל שאדם מרבה בשבירת המידות" – "כָּתִית", בשבירת האגו, התאוות והרצונות שלו – "אז הוא מרבה חיים" – כי התורה לא שוכנת באדם בהמי, תאוותני, רצוני שלא יכול לשבור את מידותיו. שנאמר: "אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ" (אבות ד, א) – אדם שיצריו שולטים עליו והוא עושה כל מה שבא לו, הוא לא יכול להתגבר על עצמו, הוא לא יכול ל"שבור" את תאוותיו, אדם כזה לא יכול להשיג תורה! כי תורה זקוקה לשלמות המידות.

אומר ה"חזון איש": "שבירת המידות, היא הריגת החיים השטחיים, האופנתיים, התאוותנים, ומיתתן היא דרך החיים המוליכים אל השגת התורה", - תורה לא נקנית על ערסל או קרוסלה. אי אפשר ללמוד תורה על החַסַקֶה (חיל הים)... זה לא הולך! אי אפשר! נהנתנות, מותרות, תאוותנות, אי יכולת להתגבר על הרצון האישי שלך, על ה"בא לי" - בולמת את האדם מלהשיג את התורה.

אומר "אור החיים": "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר". מה זה "לַמָּאוֹר"? אדם שלומד תורה, צריך לדעת מהי סגולת התורה - "וַיּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי-אוֹר וַיְהִי-אוֹר" – העולם נקרא מלשון נעלם - חשוך קצת, מעונן, מעורפל, אביך, לא רואים למרחקים, סוגרים שדות תעופה כי אי אפשר לנחות... – צריך להאיר את חשכת העולם העמום, המעורפל, ובמיוחד את העולם הגלותי, כי אנחנו מצויים באיזה מן גלות. ובכן, אדם צריך לדעת "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג) להעלות נר תמיד, אור התורה הוא אור נצח, הוא לא אור בעל חלוף. הוא האור שמקיים את הצו האלוקי במעשה בראשית - "וַיּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי-אוֹר".

ומוסיף "אור החיים" הקדוש (בפרשת בראשית): הזוהר הקדוש אומר על הפסוק "וַיּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי-אוֹר וַיְהִי-אוֹר" יהי רז. מה זה אור ורז? אור בגמטריא רז (סוד). יש איזה סוד בעולם, שאנו מצפים ומקוים לו, אורו של משיח. אור הגאולה, כל עוד שאנו לא זוכים לאור הגאולה, אז אנחנו מקוים, מצפים, מחכים, מתפללים, הזוהר הקדוש אומר: שע"י אור התורה, אור של משה רבינו שנתן לנו, נזכה לגאולה – ל"אור", נצא מהגלות, מהחשיכה שאנו מצויים בה כ"כ הרבה שנים ונזכה למשיח.

לסיום הפתיחה: יהודים מקפידים כאשר כותבים "משה רבינו", לכתוב זאת כך: "משה רבינו", בעצם היה צריך לכתוב משה רבנו (ללא האות י'), כי ה-ב' היא בניקוד צירה. ובכל זאת אנחנו מקפידים לכתוב "רבינו" עם האות י' אחרי האות ב', זה נשמע מיותר. לא! מובא בספרים הקדושים: מקפידים לכתוב "משה רבינו" בכתיב מלא, באות י' אחרי האות ב', לפי שאותיות "משה רבינו" עולות בגימטריא תרי"ג. שעל ידו ניתנה לנו תורה שיש בה תרי"ג מצוות לקיים "וַיּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי-אוֹר" – להעלות נר תמיד.

בפרשה זו - "וְאַתָּה תְּצַוֶּה" ש"אור החיים" הקדוש מגלה לנו שהגלות הרביעית, הגאולה האחרונה תהיה בזכות משה רבינו והגאולה היא רק בזכות התורה הקדושה שנתן לנו משה רבינו, נזכור "משה רבינו" עם י', בגימטריא תרי"ג, כי הוא הנחיל לנו את התרי"ג!

ועכשיו נעבור לפרשת זכור. והואיל וזה ערב פורים, אז אני מדבר ברמיזה, כלומר עפ"י חכמי הרמז, אבל די לחכימא ברמיזא (די לחכם ברמז, כי הוא מבין רמזים, הוא גם מבין משפט שמסיימים אותו בשלוש נקודות – "תֵּן לְחָכָם...וְיוֹסֶף לֶקַח" (משלי ט, ט)).

כתוב בתורה בשלושת הפסוקים על מחיית עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-איְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה'-אֱלֹהֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה, יז-יט) – חז"ל הקדושים דורשים כל מילה בשלושת הפסוקים האלה, כדי להבהיר לנו מהי המהות של עמלק. מדוע הוא העם היחיד שצוונו למחות את שמו. עמלק בא מאדום, הוא נכד של עשו, אבל על עשו (אדום) לא נאמר למחותו – חלילה, אדרבא עליו אומר הכתוב: "לֹא-תְתַעֵב אֲדמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא-תְתַעֵב מִצְרִי כִּי-גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג, ח) – אין לנו שום דבר נגד ערבים, חלילה! אין מצוה לפגוע בהם! עם ישראל אין לו שום ענין לפגוע, להזיק, גם לא לגדוע עצים... מהי המהות של עמלק? המהות של עמלק כתוב בשלושת הפסוקים: "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים".

אומר בעל "ספר החינוך", מצוה תר"ג, המבאר לנו את המצוה שאנו הולכים לקיים בשבת זו: "נצטוונו לזכור מה שעשה עמלק לישראל בדרך בצאתם ממצרים" - עוד לפני מתן תורה, כמה ימים אחרי יציאת מצרים וקריעת ים סוף – "שהתחיל להתגרות בם בצאתם ממצרים בטרם נשא גוי וממלכה ידו עליהם, כאשר אף אומה לא העלתה בדעתה, גם לא העזה לפגוע בעם היהודי בצאתו ממצרים" – עם, שאחרי 210 שנים הצועד בדרכו לארץ נחלת אבות, ארץ הקודש, ארץ ישראל, אף אומה לא העזה לגעת ולהתגרות בם! איך אומרים אצלנו אחרי ששת הימים: הרבה גויים הלכו עם מגן דוד, הזדהות עִם ישראל! כל אומות העולם הזדהו עם עם ישראל, ואיזה עם אנו? עם שרידי חרב, עם שזה עתה יצא מגלות מצרים, עם מוכה, שפוף! ובכל זאת אף אומה לא העזה, כמו שנאמר כאשר בלעם מכנה את עמלק: "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אבֵד" (במדבר כד, כ) – מה זה "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק"? האם עמלק היה באמת ראשית הגויים? לא! היו עמים לפניו, עוד לפני שהוא נולד. מביא בעל ספר החינוך את התרגום (תרגום יהונתן) ואומר: "ריש קרביה דישראל עמלק". עמלק הוא הראשון שהעז לצאת למלחמה נגד העם היהודי, להשליך בקבוקי תבערה, לירות קסאמים, על מי? על ישראל! על העם היהודי! טוב, מה יש? מה קרה? אומר ספר החינוך, מביא התרגום: הראשון שהכריז מלחמה על ישראל, עוד הרבה לפני הפלאסטינאים. מדוע? מה, כולם צריכים לאהוב אותנו? לא! אומר התרגום: שכל אומות העולם היו יראים מהם – היה להם יראת כבוד בפני העם היהודי, ולמה? בשומעם את היד הגדולה אשר עשה להם ה' במצרים, כל האומות שמעו על עשרת המכות, למי עשה ה' את עשרת המכות? לעם ישראל! את מי הוציא ה' מארץ מצרים, מבית עבדים? את העם היהודי! כולם שמעו את קריעת ים סוף! שפחה על הים אמרה: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרמֲמֶנְהוּ" (שמות טו, ב), ממשיך בעל "ספר החינוך" ומביא את התרגום ואומר: "כולם הרי שמעו וחרדו מפני העם היהודי – ומה היתה מהות החרדה שלהם? היתה להם יראת ה'" – אבל, מה זה העם היהודי? מדוע כולם חרדו מפניו? כי ה' הולך לפניהם! עשר מכות, יש להם אלוקים – הם בטוחים בה', ה' קרע להם את הים, ה' עושה להם הנהגות על טבעיות, הם חיים מעל הטבע, הם הולכים במדבר, לחם יורד להם מהשמים. האם יש עוד אומה כזו שזכתה לכאלה הנהגות? אז הם יראו מהעם היהודי יראת כבוד, כי זה עם מיוחד. (כמו שיש אקסטריטוריה, יש אקס עם – עם מיוחד במינו!) כלומר, שהיראת הכבוד שלהם בפני העם היהודי ביציאתם ממצרים, היתה בעצם יראת שמים, כי עם ישראל הוא עם שדבוק בבורא עולם, והם ראו מהו בורא עולם.

אומר ספר החינוך: "והעמלקים, נכדו של עשו, ברוע ליבם ובמגזם הרע ובתכונותיהם הרעות לא שתו ליבם לכל זה" – לכל מה שהיה במצרים, למהות של העם היהודי, לה' ההולך בקרבם – "והתגרו בהם והעבירו מתוך כך, יראתם הגדולה מלב שאר האומות" – מה עשה העם העמלקי? הוא בא והיה ראש חץ – "רֵאשִׁית גּוֹיִם" – הוא בא וסינן את ההתלהבות של כל אומות העולם, מההערכה וההערצה לעם היהודי ומהכמיהה לבורא עולם – מה אתם פוחדים? עמלק הוא ראש חץ לסנן את ההתלהבות שאחזה באומות העולם. איזו התלהבות? שיש אלוקים! ואיפה זה כתוב? בשלושת הפסוקים: "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" – עמלק, לא היה לו טיפ טיפה של יראת שמים, יראת אלוקים, כי אחרי יציאת מצרים, כאשר הכל היו יראים את ה'. הוא זלזל והתעלם מהמומנטום, ויתרה מזו, הוא רצה להוכיח לעולם שאין מה לרכוש כבוד לעם היהודי! (אז מה... אז יש להם כמה פרסי נובל...) הוא יצא נגד המומנטום.

אומר הרמב"ן, פרשת בשלח: "וטעם כי נענש עמלק יותר מכל העמים בעבור כי כל העמים שמעו וירגזו, פלשת, אדום ומואב וכל יושבי כנען, נמוגו מפני פחד ה' ומהדר גאונו" – יציאת מצרים וקריעת ים סוף חוללה משהו בעולם, הביאה את העולם הנבער, את עובדי האלילים להכיר במידה מסוימת בה' יתברך – "יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל. כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ. תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן", ואז בא עמלק ושבר את ההתלהבות!

אומר הרמב"ן: מנין? כתוב בשירת הים: "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל" – רעדה – "חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם" – אדום, הדודים של עמלק – "אֵילֵי מוֹאָב יאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמגוּ כּל ישְׁבֵי כְנָעַן" – כל שבעת עמים נמס ליבם, ועמלק, כאילו זה לא נוגע לו, כאילו כל המאורעות שהתרחשו בעולם בשנה האחרונה, לא נוגעים לו, הוא נתן לזה לעבור, לא ליד האוזניים שלו, ליד הלב שלו, זה לא נגע בו, כמו שאומרים: "זה לא נוגע לי"...

ממשיך הרמב"ן ואומר: "ועמלק בא ממרחק, כמתגבר על ה'" – עשה שרירים נגד בורא עולם – "ולכך אמר "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים".

כאמור: אנחנו לא דורשים מהגויים, עובדי האלילים להכיר את ה', אבל אחרי קריעת ים סוף, בשעה שהכל ראו את יציאת מצרים, בשעה שהכל אמרו: יש אלוקים! התעורר עם אחד – עמלק שזלזל והתלוצץ וקירר את ההתלהבות.

שואלים חז"ל: ומה עם שאר האומות שהרי עליהם נאמר "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן"? מה בין אומות העולם לעמלק? מה ההבדל? נכון אומות העולם התלהבו, אבל אחרי הצינון שצינן אותם עמלק, חזרו כולם לסורם. ובכל זאת, אומרים חז"ל: "מה בין אומות העולם, שאיננו שונאים אותם, ואין מצוה לפגוע בהם, לעמלק?" ועונים: "אומות העולם לא הסירו צלם אנוש מעל פניהם – "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם" (בראשית ט, ו) כל אדם שבא לעולם, המיוחדות שלו שהוא בצלם אלוקים" – כפי שאומר התנא בפרקי אבות, ולעם ישראל יש צלם מיוחד, אבל גם אומות העולם, כל אדם באשר הוא אדם, הוא נברא בצלם אלוקים, כלומר יש אלוקות על פניו. הוא לא חמור, הוא לא קוף, לא ג'וק ולא פרפר. לא! הם נבראו, נפש חיים יש להם, אבל אין להם צלם אלוקים.

אומרים חז"ל: "אומות העולם לא הסירו צלם אנוש מעל פניהם, אפילו שהם חזרו לסורם, היה להם יראת שמים מינימאלית" – מהי יראת שמים מינימאלית? יראה שלפחות בשעת מצוקה זה יתגלה בהם. יש אדם שבחיי היום יום לא שומעים ממנו שום שם שמים. אפילו לא "אם ירצה ה'", אבל אתם יודעים מתי אני שומע ממנו? שהוא במצוקה, כמו שהשבוע ביקרתי מישהו בביה"ח, אז פתאום הוא מדבר איתי: "אי"ה כשאני אצא מפה...",

"ממתי אתה מזכיר אי"ה? ממתי?"

– אלא שהוא פשוט במצוקה ולחוץ וקשה לו, הוא מבקש ממני לעשות "מי שבירך" בביהכ"נ בשבת לרפואתו, הוי אומר שבתוך תוכו יש לו גרגיר קטן של יראת שמים חבויה. כמו שנאמר שאדם ניכר בכיסו, כוסו וכעסו.

אומרים חז"ל: "אומות העולם לא הסירו צלם אנוש. היה להם יראת שמים מינימאלית, לפחות בשעת מצוקה זה התגלה בהם, שכן בהעדר צלם אנוש, בהעדר יראת שמים מינימאלית, מאבד האדם את זכות קיומו עלי אדמות" – בלי יראת שמים, כמעט אין זכות לאדם לִחְיות. לַחַיות: לאריה, לנמר, לכלב, יש זכות קיום כי כך ה' יתברך ברא אותם, הוא ברא אותם להיות חיות, ומה זה חיה? נושכת, טורפת. כך ה' ברא אותם, אבל חיית אדם שאין בו קורטוב של יראת שמים, אין בו שום דבר שאומר לו "אסור", והוא אומר: "בא לי להתעלל במישהו", "אז מה אם בא לך? אסור! הוא אדם! יש אלוקים!", והוא עונה: "מה איכפת לי". מאדם כזה יש לצפות שהוא יעשה את כל הרע כלפי האנושות, הוא סכנה לבני אדם, הוא יבנה מחנות השמדה, הוא יבנה תאי גזים, הוא יבנה משרפות, הוא יבנה את אושוויץ, טרבלינקה, כי אין לו יראת שמים – כוחי ועוצם ידי – וככל שהוא חכם יותר, אינטליגנט יותר, מוזיקאי גדול יותר, שטראוסי יותר, אז החוכמה האנושית שלו מנוצלת יותר ויותר להרע לעולם ולאנושות.

עם ישראל יודע ומכיר מה זה, שכן חלק מאבותינו חבו את זה. הם חיות אדם! הכלב הלך מולו, והאדם נרמס עד דכא, כי אין יראת אלוקים. וכמאמר הכתוב: "רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי" (בראשית כ, יא) משפט שנאמר ע"י אברהם אבינו. ואז שואל אותו אבימלך, מלך פלישתים (אחד מהפלסטינאים של פעם) שלקח את אשתו: "מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה" – שאמרת על אשתך שהיא אחותך?! – "וַיּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל-דְּבַר אִשְׁתִּי" אומר אברהם: אני בא למקום חדש, מתחילים לדבר איתי על אישתי שהיא יפה, אז התחלתי לחשוש כי אין פה יראת אלקים, כי מדברים על אישתי, ולכן עוד מעט יחסלו אותי ויקחו את אשתי, אז אמרתי שהיא אחותי, כדי שלא יהרגו אותי! – כשאין יראת אלוקים – כשאין משהו מגבוה שעלול להרתיע את האדם מלעשות רע, אז יש פה אינטרס (הוא רוצה את האישה הזו, אז הוא הורג את בעלה. הוא רוצה את הכסף הזה, אז הוא שודד ויורה בראש) מה זה רוצה? יש בורא עולם! יש אלוקים! יש אדון לעולם!

אמר פעם חכם אחד, יהודי: "לעולם אל תפחד ממתים שמתו, תפחד ממתים שהם עדיין חיים". מה פירוש הדבר? אדם ללא יראת שמים, הוא מת שאין לו שם, שהוא מתהלך חי. אדם ללא יראת שמים, מהווה את הסכנה הגדולה ביותר לאנושות, אין מה שיבלום אותו, אין מה שיעצור את הרוע והאכזריות הנמצאים בקרבו. מה קורה היום בעולם סביב איזה מדינה שפעם קראו לה פרס והיום קוראים לה איראן? הם מפתחים שם נשק גרעיני, הם הרי בלתי אחראיים למעשיהם, הם חיות אדם! כי את מדינת היהודים הם מבקשים לחסל, הם מאיימים על מדינות, והעולם נחרד ומתחיל לאיים עליהם, ומדוע? מפני שאדם שהוא חיה, הוא הופך להיות, יותר גרוע מחיה שהיא רק חיה והעולם חושש ממשטר היָתוּלוּת. יש להם את הפונתטליזם האיסלמי, אבל הם לא פוחדים מאף אחד בעולם, הם מהווים סכנה לעולם.

אומרים חז"ל: הנה, דוגמאות מספר שכל אומות העולם בשעת מצוקה, אמרו: אי"ה, או תתפלל עלי:

פרעה - יש רשע יותר מפרעה? היה לו בפנימיותו גרגיר קטן של יראת שמים שיצא לאור בעת לחצו הנורא כשהוא קיבל את המכות. מהו אומר במכה השביעית: "חָטָאתִי הַפָּעַם" (שמות ט, כז) – כאילו רק הפעם הוא חטא... – "ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים" – ולעומתו, עמלק לא אמר את זה מעולם! הנה, היה זכות קיום לפרעה, אלא שכל השנה הוא חי על פי תאוותיו ורצונותיו, אז התאוות והרצונות שלו אטמו את הכרתו ואת יראתו, אבל בשעת מצוקה, הכל התקלף וזה פרץ מתוך איזו נקודה פנימית בלבו, שאמר "חָטָאתִי הַפָּעַם"!

בלעם הרשע שקילל את ישראל – הוא חי חיים של בהמה ובכל זאת מה הוא איחל לעצמו? "תָּמת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמהוּ" (במדבר כג, י) – לחיות אני רוצה כגוי – בלעם, אבל למות אני רוצה כיהודי! אני רוצה לוויה יהודית, אני רוצה גן עדן. הוי אומר, שהוא איחל לעצמו למות כיהודי, אלא שתאוותיו העבירו אותו על דתו ועל דעתו.

יוסף הצדיק, כשהאחים הגיעו למצרים, יוסף היה נראה להם כגוי מצרי בארץ התועבות: "וַיּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת-הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא" (בראשית מב, יח) – למה זה לא הדליק נורה אדומה אצל האחים: מה זה המצרי הזה? מה זה "אֶת-הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא"? אולי זה יוסף? מצרי שיגיד "אֶת-הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא"? אומרים חז"ל שהוא לא חשש, כי זה היה טבעי שגם גוי מצרי יבוא ויאמר שאני ירא את אלוקי היהודים. זה לא היה חריג, אז זה לא הדליק אצלם שום נורה אדומה.

טיטוס (מסכת גיטין) בזמן שיצא במסע הניצחון שלו על הים ועמד עליו הים לטובעו, אמר: "אלוהיהם של אלו חזק הוא במים, את פרעה הטביע במים, את סיסרא הטביע במים (נחל קישון) ועכשיו, מבקש להטביע אותי במים, אם גיבור הוא, יעלה נא ליבשה ויעשה איתי מלחמה" – יש במילים אלו הכרה בבורא עולם.

אבל על עמלק נאמר: "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" גם אחרי יציאת מצרים וגם אחרי קריעת ים סוף, ולכן הוא חיית אדם! הוא מסוכן לאנושות, עמלק, דָגַל בעולם רצוני, בעולם שאין בו סמכות עליונה, עולם של כוחי ועוצם ידי, עולם של אדם הסובר לעשות ככל העולה על רוחו, האדם מעל לכל. והוספתי לעצמי משפט מֵחָאַתי: עמלק, במפגיע, אף פעם לא אמר: אי"ה, כי זה לא שגור בפיו וזה גם לא נמצא בתוככי ליבו.

נאמר: "מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שמות יז, יד) אומרים הספרים הקדושים (בעיקר ספרי החסידות): מה זה "מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם"? ועונים: כל מהותו של עמלק הוא רק מתחת השמים, הוא לא מכיר מעל לשמש. אנחנו אומרים שמתחת השמים אין יתרון, כי זה עולם בר חלוף ומעל השמש יש יתרון, עולם רוחני. אך עמלק – כל הכוח שלו זה על הארץ, חומריות. פרופיל 97. זה עמלק. מיהו עמלק הרע הזה? אומרים הספרים הקדושים: "עמלק הוא הריכוזיות של כל הרע שהיה בו בעֵשַו. עשו לא היה רע כ"כ כמוהו" בעשו היה רוע, וכל הריכוזיות של הרע שהיתה בו בעשו, התנקזה בעמלק. אומרים חז"ל: "עמלק, הוא התגלמות השטן עלי אדמות, הוא כח ___ העומד מול ישראל עם קדושים" - בעולם הבחירי הרע עומד מול הטוב, המוות מול החיים, עשו מול יעקב. העֵשַׂוִיוֹת במלוא התגלמותה הרע, עומדת מול יעקב, עַם קדושים, כך רצה הקב"ה שיהיה בעולם - הטוב מול הרע.

אומרים חז"ל: ישראל נקראו ראשית, (פסוק ראשון בתורה), אומר הנביא ירמיה: "רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ב, ג). וגם

"בְּרֵאשִׁית" – בשביל ישראל שנקראו ראשית נבראו השמים והארץ, וגם

"בְּרֵאשִׁית" – בשביל התורה שנקראת ראשית.

מעניין זה בצד החיובי, בצד הטוב ישראל נקראים ראשית, וכנגדם גם עמלק נקרא ראשית, שהוא הצד הנגדי לראשית הקדושתית הטהורה של עם ישראל, ואיפה זה נאמר? "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אבֵד" – זה מול זה – בשתי הכוחות האלה - הטוב והרע – הקדוש והטמא, ניצבים זה מול זה בכל ההיסטוריה של העולם.

עמלק, הוא המגשים את הייעוד העשווי, שעל חרבך תחיה, הוא אבי אבות הטומאה. עמלק מקיים למהדרין את צוואת עשו סבו, לשנוא את יעקב לנצח. חז"ל אומרים: "שכל המיצר לישראל" – כל מי שעושה צרות לישראל, בידוע שדם עמלקי זורם בקרבו שהרי סנחריב ערבב את האומות, אז אם אתה רוצה לדעת מי הם שונאיהם של ישראל, אז השונאים הגדולים ביותר של ישראל דם עמלקי זרם בהם.

מביא המדרש (ילקוט שמעוני פרשת חוקת): "אמר עשו לעמלק: כמה יגעתי להרוג את יעקב ולא ניתן בידי" – לא הלך לי, הכל התפקשש לי – "תן דעתך לגבות את נקמתי. אמר לו עמלק: איך אני יכול להזדווג להם?" – איך אפשר לטפל בהם? – "אמר לו: המסורת תהיה בידך" – כלל נקוט יהיה בידך – "כשהם חזקים, אל תתחיל איתם בכלל" – אבל – "כשתראה את ישראל נופלים, נתקלים במשהו, אז תעוט ותקפוץ עליהם ותפגע בהם" וזה נאמר בפרשת זכור: "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ...וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ" – עם ישראל היה שפוף, חלשלוש, ואז אתה תוציא לאור את העובדה שאתה "לֹא יָרֵא אֱלֹהִים".

אומרים חז"ל (ילקוט שמעוני, פרשת כי תצא): עמלק זה מילה המורכבת משני מלים – עם לַק – עם מלקק, עם שבא ללוק (עלוקה) דמן של ישראל ככלב. חז"ל מדמים את עמלק ככלב, ולא רק לכלב, עמלק נמשל גם לזבוב. מהי התכונה של הזבוב? הוא נוחת על היד שלך, איפה? היכן שיש שארית חביתה, או ביצה על הפנים, במקום לכלוך, או במקום של חתך בגוף, או דם מבצבץ, מוגלה, שם נוחת הזבוב. וכמה שתגרש אותו, הוא בא שוב ושוב.

אומרים חז"ל: עמלק הוא כלב. עמלק הוא גם זבוב. כל המושגים השלילים שיש במושגים שלנו, עמלק נמשל להם. עמלק עליו נאמר: "לַפֶּתַח חַטָּאת רבֵץ" (בראשית ד, ז), הוא רובץ לפתחנו - כשיש פתח בגוף, קצת מוגלה, קצת מורסה, קצת דם, מיד מגיע הזבוב וזה עמלק. הוא לא בא למשטח חלק, הוי אומר, כשישראל חלקים, טהורים, איך אמר עשו: אל תתגרה בהם כשהם חזקים, רק כשהוא עייף ויגע, כשיש לו פצע.

מביא בעל "באר משה" (פרשת כי תצא): "תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה, יז-יט) האסון הכי גדול זה כשאדם שוכח. כשהוא מגיע ל"תִּשְׁכָּח", וכשהוא שוכח, אז עמלק מתנפל עליו, כשאדם חי עם זיכרון בריא, אז הוא נזהר, אומרים חז"ל: מה זה הפירוש של "לֹא תִּשְׁכָּח"? שוב מילה המחולקת לשתיים: "תִּשְׁכָּח" – תש כח. כשאדם שוכח זה אדם תשוש כח. מה זה תשוש כח? קצת מיואש, קצת שבור, קצת שפוף, במילים פשוטות: "עָיֵף וְיָגֵעַ"! – אל תיתן לכוחך להיות מותש – "לֹא תִּשְׁכָּח" – לעולם אל תתייאש, גם אם אתה נופל, כי אם תיתן לכח להיות מותש, יעוט עליך עמלק, ויעמיק את יאושך, עד בלי יכולת לקום - "לֹא תִּשְׁכָּח"!!!

אומר שלמה המלך: "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה" (משלי כד, טז).

הצדיק יודע שאם הוא נופל, הוא לא יתייאש, זה העיקר. נפלת?! תקום! ואם יראה עמלק שאתה קם, הוא לא יוכל לך, אל תיתן לו לספור עד 10, תקום ב-8, או 9. הוא יראה שאתה קם, הוא יראה שאתה חזק, אל תיתן לו להרגיש שתש כוחך! - "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" – כי מי שאינו צדיק, נופל פעם אחת, בא עליו עמלק ומשקיע אותו על הפנים, מורח אותו על הקרקע, ואח"כ עם שפכטל אי אפשר להרים אותו. רק צדיקים נופלים, נופלים ונופלים, אבל הם יודעים לקום, הרשע, זה שעט עליו עמלק, הוא נופל פעם אחת והוא לא יודע לקום, הוא מתייאש מיד, ואז עמלק בא וקובר אותו בארץ.

עמלק ר"ת עם לק - עם שמלקק ככלב. אומרים הספרים הקדושים: מה זה ככלב? כלב יש לו תכונה, הכלב נקרא "כַּלְבִּין דַחֲצִיפִין" (ב"אתקינו סעודתא" של האר"י הקדוש

בזמירות של שבת) בעל חי חצוף, נועז. בספרי הסוד והרמז: עמלק הוא כלב, הוא בא ללקק דם, הוא חצוף, חוצפתו של עמלק גדולה מכל ברי אנוש, כי המהות שלו זו חוצפה, עובדה אף עם לא ניסה להתקרב לעם היהודי לפגוע בו. איך הוא הצליח להתקרב ליהודים? הוא חצוף, הוא נועז, זה כוח מיוחד של עמלק, כוח שהיה טמון בעשו – כלב.

אתם יודעים הרי ששני הכוחות של רע מככבים בעולם ואנו סובלים מהם הרבה: עשו-אדום, ועמלק. עשו היה חתן של ישמעאל, אמנם הוא חזר בתשובה, אבל הצאצאים שלו לא חזרו בתשובה. הרע של עשו השתדך עם הרע של ישמעאל. ("וַיִּקַּח אֶת-מַחֲלַת בַּת-יִשְׁמָעֵאל...אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל-נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה" (בראשית כח, ט)) מביא האר"י הקדוש: עמלק הוא מוצר "חינוכי" (במרכאות) מהרע היוצא מן עשו לישמעאל בהתחברותה, אע"פ שהוא לא היה הנכד של ישמעאל, אבל ישמעאל היה אח של אבא שלו, במהות של עמלק היו כוחות רעים של ישמעאל וכוחות רעים של עשו.

אומר האר"י הקדוש: "הדימוי של עשו בספרים הוא שור. ישמעאל נקרא חמור. ומבין שניהם נוצר הכלב, הוא עמלק!" - הוא ספג מהם את כל הרעה. יש לו שילוב של עשו וישמעאל. מסביר רבי חיים ויטאל, תלמידו הגדול של האר"י הקדוש, מה זה "מבין שניהם": מהי האות האמצעית בדימוי של עשו - "שור"? וא"ו. ומהם האותיות האמצעיות של הדימוי של ישמעאל – "חמור"? זה מ"ם ו-וא"ו, כי יש ארבע אותיות, א"כ האותיות האמצעיות ביחד זה וא"ו (מהמילה "שור") ו-מ"ם ו-וא"ו (מהמילה "חמור") ו'(6) + מ'(40) + ו'(6) = 52, בגימטריא "כלב", שכל מהותו ללוק את דמם של ישראל.

מטרת עמלק היא להחטיא את ישראל, לגרום למפלתם. ואיפה הוא יושב? בארץ צפון? לא! כי צפון זה הכסף, כתוב בתורה: "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב" (במדבר יג, כט). וגם כתוב: הרוצה להחכים ידרים – מכאן שהחוכמה בדרום יש שמש, ושמש זה חוכמה, אבל כתוב גם ש"עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב", בחוף הדרומי. מה המשמעות הרימזית של הדבר? הוא יושב על מבועי החוכמה, כי המטרה שלו זה לפגוע בחוכמה היהודית. איזה חוכמה? "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" (תהילים קיא, י). כי עמלק אינו ירא אלקים, כל מה שהוא בא לפגוע בנו, זה בשביל שלא נהיה יראי אלקים. ואיפה נמצאת יראת אלקים? בחוכמה. איפה החוכמה נמצאת? בדרום – הרוצה להחכים ידרים, "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב".

מביא ה"באר משה": יעקב אבינו נטע בבניו אחריו עד עולם, את האמונה שאין מקרה. כי הכל מאיתו יתברך. ואילו המהות של עמלק – "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" – הכל מקרה, אין השגחה פרטית רחמנא ליצלן! כל המאבק של יעקב עם עשו נמשך, במלחמה של יעקב ועמלק.

"וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם" (שמות יד, ה) – תראו איזה עלוקה הוא לעם ישראל! שואל המכילתא: מי סיפר למלך מצרים כי ברח העם? ועונה: עמלק שהיה מלשין גדול, הכל נגד ישראל.

אומר בעל הטורים: פעמיים במקרא אנו מוצאים את המילים "כִּי בָרַח", פעם אחת: "כִּי בָרַח יַעֲקב" (בראשית לא, כב) – ברח מלבן, ופעם שניה: "כִּי בָרַח הָעָם" (שמות יד, ה) ממצרים. מי אמר ללבן כי ברח יעקב? אומר המדרש: עמלק. (הוא כבר היה אז, הוא הרי רדף את יעקב, הבן של אליפז) ומי אמר לפרעה כי עם ישראל ברח? שוב עמלק. אז פעמיים "כִּי בָרַח" שייך לעמלק, המלשין הגדול! וסימנך: "כִּי בָרַח" בגימטריה עמלק.

אומר הרבי מקוצק: "תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק", כלומר תמחה את הריכוזיות של כל הרע בעולם. ומכאן שהוא ס"מ, הוא היצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המוות, כל כח הרע שיש בעולם מרוכז בו". אומר הרבי מקוצק: "תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק" – "אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק" שבך! הוא הרע בעולם, ובכל אחד מאיתנו דבק חתיכת רע עמלקי, רע של קרירות, רע של חיסרון ביראת שמים וביראת אלוקים, ועל פי כל האמור, אומר הרבי מקוצק: תמחה את זכר עמלק שבקרבך, תשתדל לעקור את כל הקורטובים שעמלק הכניס בך!

ואם זה היצר הרע, אז איך אנחנו מסיימים את ליל הסדר ב"חד גדיא"?

מובא בספרי החסידות הקדושים: "ואתא הקב"ה ושחט למלאך המוות" – לעתיד לבוא הקב"ה יחסל את הרע ויחוסל גם עמלק. נאמר בתורה (סוף פרשת בשלח): "כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדּר דּר" (שמות יז, טז) – אומר רש"י: מדוע כתוב "כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ"? למה לא כתוב כסא ה' – שם הוי"ה? ועונה: "ידו של הקב"ה הורמה להישבע בכיסאו להיות לו מלחמה באיבה בעמלק כל הימים" – כי הקב"ה נשבע שבסופו של דבר הוא ימחה את זכר עמלק מתחת השמים, כי אין שמו של הקב"ה שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זכר שמו של עמלק. לכן כתוב "כִּי-יָד עַל-כֵּס" – חסר א' במילה "כֵּס" לומר לך, שאין הכסא שלם. וכתוב "עַל-כֵּס יָהּ" חסר את 2 האותיות המשלימות: וא"ו וק"י. ולמה? כי גם שם ה' אינו שלם.

מובא בספרים הקדושים דבר נפלא: "כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדּר דּר" – כל הפסוק הזה בגימטריא עם 10 התיבות האלו, זה בדיוק עולה "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". מה פירוש הדבר? הפסוק שהכי הכי יקר לנו ושיהודים עלו איתו על המוקד, הוא "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". ייחוד ה' הוא בפסוק זה שאין עוד מלבדו! פסוק זה מורה על יחוד ה', הוא בגימטריא בדיוק כנגד הפסוק "כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדּר דּר" ולמה? כי הכסא אינו שלם והשם אינו שלם.

"כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ" אין השם שלם ואין הכסא שלם. אז מה חסר? האותיות אל"ף של כסא והאותיות וא"ו ו-ה"א של שם הוי"ה. אנחנו אומרים כל יום בתפילת שחרית: "הוּא קַיָּם וּשְׁמוֹ קַיָּם. וְכִסְאוֹ נָכוֹן. וּמַלְכוּתוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לָעַד קַיֶּמֶת" (ברכות ק"ש) אומרים הספרים הקדושים: "הוּא קַיָּם" - "הוּא" – ה"א, וא"ו, אל"ף, כשנגיע לאל"ף המצטרפת לכסא ולוא"ו ולה"א שתצטרף לשם הוי"ה, אז יהיה: "הוּא קַיָּם" – כשיושלמו האותיות של ה"א, וא"ו, אל"ף, אז יהיה "וּשְׁמוֹ קַיָּם"- שם הוי"ה מלא, ואז יהיה גם "וְכִסְאוֹ נָכוֹן" כי האל"ף תצטרף ל"כֵּס", ואז נזכה ל"וּמַלְכוּתוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לָעַד קַיֶּמֶת".

ולסיום:

עם ישראל צֻוָה: "תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק" (דברים כה, יט) והקב"ה אומר: "אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק" (שמות יז, יד).

מובא בספרים דבר מעניין: כל אלו שלחמו וילחמו נגד עמלק, רמוזים במילה "אֶמְחֶה" – א', מ', ח', ה'. איך? בראשונה, פרשת בשלח, מי ניצב מול עמלק? אהרון ומשה חור והשכינה הקדושה, אות ה"א של ה' יתברך, זה ר"ת "אֶמְחֶה".

אח"כ בפורים, מי נלחם בעמלק? אסתר, מרדכי, חרבונה – "וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לַטּוֹב" וה"א של השכינה ביחד – ר"ת "אֶמְחֶה".

לעתיד לבוא, בגאולה האחרונה, במהירה בימינו: אליהו – שיבשר לנו בשורות טובות, משיח, ח' נסיכי אדם (פשתגן הכתב, תרגום שני) וה"א של השכינה על גביהם, ביחד "אֶמְחֶה".

נהגו ישראל כשהיה הסופר בודק את הקולמוס אם הוא כותב טוב, הוא היה רושם בו אותיות "עמלק" ומיד הוא מוחק אותם, כדי לקיים "אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק", אני עוד זוכר אצלנו בבית, כשקנו נעליים חדשות, אז אבא זצ"ל היה אומר: תכתבו על הסוליה "עמלק" ותתחילו ללכת, זה ימחק, כדי לקיים את המצוה של "תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק".

פעם בא יהודי אחד ושאל את הרב זוננפלד, רבה של ירושלים: הרי נצטווינו במחיית עמלק דווקא, ועל בני האומה הגרמנית (גרמניה) כולם אומרים שהם מניצוצי עמלק (עיין בהגהות הגר"א מגילה דף ו' עמ' ב, שהגרמנים יש בהם צאצאים של עמלק) שאלו את רבה ירושלים, הרב זוננפלד: והרי בני גרמניה הם מבני יפת, כפי שכתוב בפרשת נח, ואילו עמלק הוא מצאצאי עשו, שהוא מבני שם, אז מה זה "כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה"? גרמניה לא יכול להיות עמלק. ועוד שאנחנו אומרים שערבב סנחריב את האומות, השיב הרב זוננפלד: דייק! לא נאמר בכתוב: תמחה את עמלק, כתוב: "תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק", מצוות המחיה היא לאו דווקא את עמלק, אלא את זכר עמלק! מה פירוש? כל אומה שדרכה היא דרך עמלק, כל אומה שדרכה זוכרים את עמלק, עפ"י הנהגותיהם, עפ"י מעשיהם, עפ"י שנאתם כלפי ישראל - אותם "תִּמְחֶה".

מובא בספר "הלקח והדיבור": אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק". דבר רמזי: השם שלם זה: יו"ד, ק"י, וא"ו, ק"י - במילואו: יו"ד – י, ו, ד, ה"א –ה, א, וא"ו – ו, א, ו, ה"א – ה, א, ביחד מ"ה. כסא שלם במילואו – כ"ף – כ, פ, סמ"ך – ס, מ, כ, אל"ף – א, ל, פ ביחד 331. שם הוי"ה שלם ביחד זה מ"ה ושם הוי"ה + כס"א ביחד זה שע"ו אותיות עשו! עמלק זה כל הרע העשוי, כשהשם יהיה שלם – מ"ה, והכסא יהיה שלם – של"א ביחד יהיה – שע"ו, אז יהיה את הכח הנגדי ואז "וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפּט אֶת הַר עֵשָׂו. וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה". ואז "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" – השם שלם והכסא שלם!

ונזכה קודם כל, שאין לנו את המשיח ואת אליהו הנביא, למחות את זכר עמלק, להשתדל כל אחד למחות חתיכת עמלק שבתוכו, לחזק את עצמנו ביראת שמים, להתבונן במה שקורה בעולם, ביראת אלקים, ביראת שמים.

ובזה שנעסוק עוד קצת בתורה (– "אם משך אותך מנוול זה, מושכהו לבית המדרש" – זהו הספריי הכי חזק) הקב"ה יעזור לנו שנזכה לעקור את עמלק מתוכנו ונזכה במהרה לביאת המשיח וגאולת ישראל במהרה בימינו אמן ונזכה כולנו לפורים שמח.


פרשת כי תשא

פרשה שלישית העוסקת בענייני המשכן. פרשת נתינת מחצית השקל ע"י כל יהודי מבן 20 שנה ומעלה. בשנה הראשונה זה ניתן כתרומת חובה לבניית אדני המשכן ועשיית הווים לעמודים, מה שנקרא מעמידי המשכן. אם לכל כלי המשכן היתה תרומה "אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" – כל אחד כפי מה שהוא רוצה, הרי שלעמודי המשכן, לאדני המשכן, לְוַוֵי העמודים, היתה תרומת חובה. כל אחד נתן בשנה הראשונה תרומה של מחצית השקל. כל אחד ואחד היה צריך שיהיה לו חלק בבנין המשכן, במעמידים של המשכן. לגבי שאר הכלים במשכן, על זה נאמר "אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ". בתרומה הזו של מחצית השקל, בפעם הראשונה, אומרים חז"ל שזה היה כופר נפש על חטא העגל, אע"פ שזה כתוב לפני כן, אבל זה ניתן אחרי, וזה היה כפרה על חטא העגל. ומהשנה השניה והלאה עד אחרי חורבן בית שני מצוות עשה מדאורייתא, מדי שנה בשנה, תרומת חובה – מחצית השקל – אפילו העני ביותר צריך לקחת הלוואה למחצית השקל, לצורך קניית קורבנות ציבור ונסכיהם, קניית המלח שמולחים את הקורבנות, קניית עצי המערכה, לחם הפנים, העומר, פרה אדומה, שעיר המשתלח, לשון של זהורית ביום כיפור, חוט השני שהיה צריך להיהפך ללבן ועוד כל ההוצאות להחזקת המשכן / המקדש.

גם נתינה זו שניתנה עד חורבן הבית – מחצית השקל, נקראת בתורה: כופר נפש, שהרי קורבנות הציבור - התמידים והמוספים, הם כפרה לכל עם ישראל - תמידים של בוקר, תמידים של בין הערביים, מוספים – אלה כופר נפש. חובה על כל יהודי להשתתף בכך מהשנה השניה. אח"כ בפרשת השבוע, יש את עשיית הכיור וכנו לרחצה, הכנת שמן המשחה למשוח בו את הכלים ולמשוח בו את הכוהנים - בני אהרן, כדי לקדשם בשמן המשחה. וגם מופיע בפרשת השבוע את פרשת עשיית הקטורת וכן את פרשת הסמכת בוני המשכן – בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ואהליאב בן אחיסמך למטה דן.

והשיא בפרשת השבוע "וַיִּתֵּן אֶל-משֶׁה כְּכַלּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" (שמות לא, יח) את שני לוחות העדות, הלוחות הראשונים – "לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" – זה השיא! עד כאן אנו עוסקים בצרכי המשכן.

וכאן בא החטא הנורא אשר חטאו ישראל מ' יום אחרי מעמד הר סיני – חטא העגל – אשר בעקבותיו השליך משה רבינו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר ביום 17 בתמוז הראשון, אחרי מתן תורה, אחרי יציאת מצרים, וכאן בפרשת השבוע התורה הקדושה מפסיקה לעסוק בענייני המשכן!! ואנחנו כמעט עד סוף הפרשה עוסקים בחטא העגל ובתיקון שלו ובתגובת ה' אחרי חטא העגל שזה החצי השני של הפרשה: "וַיּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-ערֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (לב, ט) – וכאן בא לידי ביטוי גדלותו של הרועה הנאמן – משה רבינו – שמסר עצמו למען עמו החוטא באומרו: "וְעַתָּה אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם-אַיִן" – ואם אינך רוצה לסלוח להם, אתה רוצה לכלותם? אז - "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ"! – זו פרשת השבוע. וזה לא מספיק אלא: "וַיְחַל משֶׁה אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו" – משה מתחיל להתפלל – "וַיּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ...זְכר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ" – זכור את זכות האבות, התפילות, התחנונים, לימוד זכות והוא פונה אל הקב"ה מצד קידוש ה' שיהיה - אם הוא לא יכלה אותם, וחילול ה' הגדול שיהיה - אם הוא יכלה אותם, והסוף: "וַיִּנָּחֶם ה' עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (לב, יד).

במרכז הפרשה, על רקע של מעשה העגל, מזדקפת דמותו של מנהיג יהודי, מסירות נפש של הרועה הנאמן שאמר: "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" נטילת אחריות למען הַצֵל את עמו מנגף ומכליה. וזהו נושא שיחתנו – דמותו של המנהיג בישראל.

על רקע של פרשת השבוע ועוד, מה זה מנהיג? משה רבינו אומר "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" משה רבינו מתפלל על עם ישראל, ואח"כ כתוב "וַיִּנָּחֶם ה' עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (לב, יד). עם ישראל חי! וזה נכתב לנו באמצע הפרשה. באים חכמי הרמז ואומרים שכבר בפסוק הראשון הפותח את פרשת השבוע, נמצאו רמזים לדמותו של המנהיג היהודי: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר. כִּי תִשָּׂא אֶת-ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקד אתָם וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקד אתָם" (שמות ל, יב) – על דרך הפשט: ביקש הבורא יתברך לִמְנות את ישראל אחרי חטא העגל, לאחר שנפלו רבים מישראל, אומרים חז"ל, משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה לו עדר צאן ופרצה בהם מגיפה ומתו חלק מהם, אחרי שפסקה המגיפה, אמר בעל העדר לרועה: רוצה אני שתמנה את הצאן לדעת כמה נשארו. אומר המדרש: "ואף על פי שאין דבר נעלם מעיני הקב"ה" – שהרי הקב"ה יודע כמה יהודים מתו בחטא העגל – "רצה הקב"ה להראות החיבה שהוא מחבב את ישראל אם הם עושים תשובה" – עם ישראל חזר בתשובה שנאמר: "וַיּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר יד, כ) – רצה הקב"ה למנות את ישראל להראות לעם ישראל שהוא מחבבם, וזאת אע"פ שהם חטאו בחטא הנורא, אין דבר העומד בפני התשובה ולכן הוא ספר אותם. ומה העניין של המספר? אומרים חז"ל: "כי המספר מורה על חשיבות, ועל המעלה הפרטית שיש לכל פרט" - כי דבר שאינו חשוב, אין לו מספר. כשאתה מוריד ממשאית אבנים לבנות גדר, אתה סופר כל אבן ואבן? ודאי שלא! כי אין להם חשיבות עצמית, פרטית. יהלומים סופרים כל אחד ואחד, יהלומים לא מוכרים על הקילו... כל אחד ואחד הוא יהלום, אז כל אחד יש לו מספר, אם כן, אומרים חז"ל, הרי הקב"ה יודע כמה יהודים נשארו, אז בשביל מה הוא צריך למנות אותם? כי הם חזרו בתשובה, ואחרי שאדם חוזר בתשובה, הוא חביב אצל הקב"ה, ולכן הוא מונה אותם קבל עם ועולם, שאמנם הם חטאו, אבל, עם ישראל קדושים וחביבים, כולם אהובים, כולם ברורים, כולם קדושים, ואז הקב"ה מבטא את זה במספר, במניין, כל אחד הוא מספר חזק! המספר מורה על חשיבות של עם ישראל – זה על דרך הפשט.

באים חז"ל ושואלים על דרך הרמז: מהו שכתוב: "כִּי תִשָּׂא אֶת-ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל"? היה לכתוב לומר: כי תשא את בני ישראל. שהרי כל אחד מבין שאם תספור את בני ישראל, אז הם יהיו ממוספרים, ותדע כמה היו, כמה נותרו אחרי המגיפה שאחרי העגל. מה התוספת של המילה "ראשׁ"? כפי שאמרנו גולת הכותרת של הפרשה, היא מסירות הנפש של משה רבינו בשביל עם ישראל שאמר "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ", וזה נרמז כבר בפסוק הראשון ועונה האלשיך הקדוש (ועוד רבים מחכמי ישראל): "כִּי תִשָּׂא אֶת-ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם " – "כי תבוא לְמַנוֹת ראש ומנהיג לעם ישראל" – אם תבוא לשלוף מישהו מתוך העם (תרים אותו - "כִּי תִשָּׂא") – "תמנה רק את זה שמוכן לתת את עצמו ככופר נפש, כפרה, ולמסור את נפשו, את שמו ואת נצחיותו בעד כלל ישראל". לא כל אחד ראוי להיות מנהיג! אדם המוכן לומר: "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" – אדם המוכן למחות את שמו לנצח מתורת הנצח, למען צאן מרעיתו – זהו המנהיג!

וחידוש נוסף: "כִּי תִשָּׂא אֶת-ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם" – "ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" ראשי תיבות: רבי. לומר לך: הרבי אמר... וזה לא רק בחסידות! ה"רבי" זה גם בגמרא. "רבי" זה ראשי תיבות "ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל"! "כִּי תִשָּׂא אֶת-ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" - אתה רוצה למנות "רבי" על ישראל? אתה רוצה למנות רבן ומנהיג על ישראל?! לא כל אחד ראוי, אלא רק זה שמוכן לתת "כּפֶר נַפְשׁוֹ" בשביל עם ישראל. מי שמוכן להקריב את נפשו עד כדי "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" לנצח מתורת הנצח, זה ראוי להיות מנהיג על ישראל!

כיוצא בזה, בפרקי אבות אנו מוצאים הרבה משניות שפותחות במילים: "הוּא הָיָה אוֹמֵר" – אומרים חכמינו ז"ל: "הוּא הָיָה אוֹמֵר" – פירושו: אומר היה את ההוא שלו. זה לא, הוא אמר תיאוריות, אלא כל תנא קדוש שמוזכר בפרקי אבות כשנאמר "הוּא הָיָה אוֹמֵר" הכוונה שהוא היה אומר את ההוא שלו, את העצמיות שלו, את המיוחד שבו, את המייחד אותו, לא סתם אמירות בעלמא. לא רק שהוא היה עומד מאחורי הדברים שהוא אמר, אלא "הוּא הָיָה אוֹמֵר" את המהות שלו.

ובמה דברים אמורים?

משה רבינו לפני פטירתו, כשהקב"ה אמר לו שהוא לא יכנס לארץ והוא צריך לְמַנות על עם ישראל מנהיג חדש, מה משה רבינו מבקש? הוא היה מבקש את ההוא שלו: רבש"ע אני רוצה מנהיג שלא יהיה פחות ממני - שיהיה קרוב אליך ה' לא פחות ממני, שתוכל לדבר אליו כמו שאתה מדבר איתי, כדי שהוא יעביר את המסרים לעם ישראל, אבל שיהיה גם נביא גדול (יהושע). ומתוך מה שהוא ביקש, ניתן להבין מה היו המושגים של משה רבינו במנהיגות, ומה הייתה המורשת שלו מי ראוי להיות המנהיג בישראל. ואני מכוון את זה כנגד כל מיני פרקים באקטואליה של ימינו.

כתוב כי משה רבינו ביקש לפני פטירתו: "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל-ה' לֵאמר" (במדבר כז, טו) - וזהו המקום היחיד בתורה שבו כתוב "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל", בשאר המקומות כתוב "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה" – ממשיך משה ומבקש וכל מילה כאן נדרשת: "יִפְקד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר אִישׁ עַל-הָעֵדָה" – עם ישראל נקרא עדת ה' – "אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רעֶה" (במדבר כז, טז-יז) – אומר רש"י הקדוש: מה משה רבינו ביקש? "יִפְקד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר". מה זה "אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר"? (תקישו מכאן את ה"הוּא הָיָה אוֹמֵר" - הוא אמר את עצמו) מה, אנחנו לא יודעים שהקב"ה שולט על כל ארבע רוחות שמים? מה זה שייך כאן שכתוב "אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר"? אומר רש"י הקדוש, חז"ל: "מנהיג שיהיה סובל כל אחד לפי דעתו". שהרי אמרו חז"ל: "כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שווים" - כל אדם ואדם יש לו דעה משלו, יש לו סגנון משלו, צורת דיבור משלו, צורת מחשבה משלו. (רבותי, גם במפלגה עצמה, המאחד אותם זה השנאה למפלגה האחרת! הימין שונא את השמאל, השמאל שונא את הימין, אבל גם במפלגה עצמה, בימין לדוגמא, כל אחד הוא שועל/זאב בודד, כל אחד זה הוא! אבל יש להם מכנה משותף נגד המפלגה השניה) כל אדם נברא בפרצוף שונה, בטביעת אצבעות שונה ובדעה אחרת, מחשבה אחרת, ואין צריך להוכיח זאת. אומר משה רבינו: מה זה מנהיג בישראל? מנהיג צריך ללכד ולאחד את כל העם, כי הוא המנהיג על כולם, אבל בעם יש הרבה דיעות. (יש ימין קיצוני, ימין מרכזי, אמצע, מרכז, שמאל קיצוני), וכל אחד מאלה יש לו את הדיעה משלו, את האורגנטציה שלו, ואם כן, מה זה מנהיג? מנהיג מאחֵד את כולם. מה הפירוש? אומר רש"י: "מנהיג שיהיה סובל כל אחד לפי דעתו" - שיסבול כל אחד - "אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר" – תמנה לעם ישראל מנהיג שהוא סובל את כל הרוחות שיש בעם ישראל, את כל רוחות השמים מכל הכיוונים, שהרי אין דעתו של אדם שווה לדעת רעהו. במילים אחרות לסבול את כולם, סבלנות לכולם, לשמוע את כולם, וזהו יסוד גדול! וממשיך הפסוק ואומר: "וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם" – אומרים חז"ל, רש"י: אשר יוציאם ואשר יביאם בזכויותיו, שהוא יהיה בעל זכות גדולה שהוא יוכל להביא את תלונותיהם, את בקשותיהם, להמליץ עליהם כאשר הם חטאו, ובמילים פשוטות: שהוא ימצא חן בעיני אלוקים ואדם! מיהו האדם שיכול להביא את דבר עַמו לפני בורא עולם? שהוא מוצא חן בפני אלוקים וגם בעיני אדם. אומר רש"י: "וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם" – "הוּא הָיָה אוֹמֵר" - הוא אמר את עצמו, משה רבינו בפרשת השבוע מצא חן בעיני ה', כמו שנאמר "אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" (שמות לג, יג) – על עם ישראל שהקב"ה רוצה לכלות אותם לגמרי ומשה רבינו הביא את הסליחה והכפרה ועם ישראל חי – "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר" – למרות שהוא שבר את הלוחות, ומדוע? כי משה רבינו אומר להקב"ה: "אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" – צריך המנהיג למצוא חן בעיני בורא עולם, לא רק לסבול כל אחד ואחד, הוא צריך שיהיה לו כושר סיבולת וסבלנות. ורש"י אומר על המלים: "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד מִכּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג) – סבל כל אחד ואחד, וזה לא מספיק, כי הוא צריך שהקב"ה יסבול אותו, ובנוסף שהוא ימצא חן בעיני ה', וכן שהוא יוכל לסנגר על עם ישראל ולהביא לו כפרה ונחמה, כמו בפרשת השבוע.

אומר ר' יצחק מוורקה בפולין, מגדולי החסידות: "אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם" – שיהיה מוכן להוציא נפשו בשביל כל אדם מישראל"! והכוונה: למנות מנהיג שהוא מוכן לתת את עצמו - "אֲשֶׁר" - שהוא מוכן להקריב את עצמו למען העם - "יֵצֵא לִפְנֵיהֶם" – תצא נפשו לפניהם, ובכך הוא יציל את עמו – גוולאט! ואת זה משה רבינו מבקש.

אומר רב זלמן סורוצקין בפירושו "אוזניים לתורה": "וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רעֶה" – רועה, בודאי יהיה! אם כן, מה פירוש המלים "כַּצּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רעֶה"? רועה בודאי יהיה, כמו שלכל עם יש רועה. האם אתם ראיתם מדינה, או עם שאין לו ראש ממשלה, או אין מלך, או אין נשיא? שלא מצליחים לבחור? זה ברור שרועה בודאי יהיה לעם ישראל. אחד יתפטר, יבוא אחר במקומו... אם מהימין ואם מהשמאל ואם מהמרכז... אומר רב זלמן סורוצקין: רועה ודאי יהיה, – הרי מה אנחנו צריכים ללכת לאומות העולם?! כמה אנשים פה במדינתנו הולכים עם כסא צמוד ומבקשים מהציבור: תושיבו אותי עליו?! אני רוצה להיות ראש ממשלה! כל אחד יש לו כסא צמוד. כולם רוצים את השלטון, את השררה. אומר רב זלמן סורוצקין בעוקץ: "רועה ודאי יהיה כמו לכל עם, כי ודאי ימצֵא איש אשר "יתפוס" את השררה, שייקח את רסן הממשלה לידיו, כי לא חסרים בכל עם רודפי כבוד ושררה" – אתה חושב באמת שעם ישאר בלא מנהיג, רועה, או מלך? לא את זה משה רבינו ביקש, אומר רב זלמן סורוצקין: משה רבינו מבקש "וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רעֶה", אני מבקש ממך רבש"ע מנהיג שהוא יהיה רועה את העם, לא רועה שיראה רק את עצמו, רק את האינטרסים והכבוד והשררה שלו. משה רבינו לא ביקש רועה שלא יבין את מצוקות העם. ממשיך רב זלמן סורוצקין ואומר: יהיה להם רועה אשר רועה את עצמו, הוא מנהיג את עצמו, הוא מושיב את עצמו על הכסא, אבל הוא לא רואה נכוחה את צורכי העם, את מצוקותיו ובעיות הכלכלה של העם – "ובני ישראל ישארו "כַּצּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רעֶה" – עם ישראל זקוק לרועה אשר ירצה את טובתם ולא את טובת עצמו. רגישויות, אהבה, אוזניים קשובות, לא שררה: אני החלטתי, או צוות האנשים במשרד החליט – לא!

אומר בעל "נתיבות שלום" מסלונים זצ"ל: "בני ישראל אינם זקוקים למלך, הם זקוקים לרועה – יחי ההבדל, כי מלך יש לכולם – "רועה נאמן אשר יפקיר את עצמו למען צאן מרעיתו" – עם ישראל אינו זקוק לאיש שררה ושלטון, כי אם - "לרועה דואג ומוסר נפשו אליהם, רק מי שקילף מעצמו כל הרגשה עצמית, כל מחשבה עצמית, כל אינטרס עצמי, וכל כולו מתמכר למען עמו, ראוי להיות ראש על העדה!!!"

אומר המלבי"ם זי"ע: "גם הצאן שאין להם רועה, יש להם מנהיג, והוא התיש ההולך בראש העדר וכל העדר הולכים אחריו, אבל הוא אינו רועה" – וגם לא רואה – "מאחר והוא סכל כמותם" – התיש הוא טיפש כמו העיזים, זה בהמה – "הצאן, זקוק לרועה היודע להנהיגם בנאות דשא, על מי מנוחות, שיודע לכוון אותם לבל יפלו למהמורות, שלא יעלו על שדה מוקשים" – רועה – אדם חכם, נבון שיודע איך לנווט אותם – "אין די להם לעם ישראל במנהיג הדומה להם, אלא יש להם צורך באיש אשר רוח אלוקים בו, שהוא מרומם ונעלה מכל נגיעות אישיות ורוצה רק את טובתם" – רועה ל"עֲדַת ה'"! זה לא צאן כבשים, עדר כבשים... זה צאן קדושים! משה רבינו מבקש רועה לעדת ה'. שימו לב לדגש: "הוּא הָיָה אוֹמֵר" – הוא מבקש את מה שהוא עצמו ביטא, המחיש במשך 40 שנה!

ובכן, משה רבינו מבקש: מנהיג שלא מבקש את טובת עצמו באמצעות העם, אלא מנהיג שמבקש את טובת העם באמצעותו!! מנהיג החושב על העם כל הזמן באמצעותו, יחי ההבדל...

אתם יודעים שאתם פותחים עיתון חרדי, כל עסקן, כל איש ציבור מהללים אותו אם הבן שלו התארס, וכותבים עליו, שלוחא דרבנן... כולם! כל מי שנתמנה זה שלוחא דרבנן, אפשר לשיר עליו את 15 הפרקים של שיר המעלות...

אני רוצה להקריא לכם קטע מה"חזון איש" שהוא מתייחס לאיש/עסקן ציבור בספרו "אמונה ובטחון" פרק א' אות יג: "שורש תיקון המידות הוא "סוּר מֵרָע", ונוח לו לאדם לקיים "וַעֲשֵׂה-טוֹב", אבל מן הקושי הוא לקיים "סוּר מֵרָע". יש מן האנשים שהם עומדים אכן למסור שארית כוחם לטובת זולתם" – ליחיד ולציבור – "אבל הם קפדנים ביותר, הם מיטיבים, הם רצים, אבל הם קפדנים ביותר וכאשר פגע בהם אדם בדיבורו הקל" – דרך להם על היבלת שברגל – "הם מתקצפים קצף חדל מעצור, וידיהם כלות לחלק מהלומות רצח" – הם לא רק תופסים מיקרופונים, אלא הם גם מסוגלים להרים ידיים – "ואוי לו למי שפגע בהם" – אוי לו למי שדרך להם על איזה יבלת קטנה באמצע הקטנה שברגל. ממשיך ה"חזון איש" ואומר: "אי אפשר לרכוש כבוד ותהילה לעוסק בצורכי ציבור" – בעיני ה"חזון איש" אי אפשר לשבח ולהלל את איש הציבור הזה - "אחרי שזה הגבר לא עמל על תיקון מידותיו" – וזאת למרות שהוא עושה טובות – "עסקנותו טבעית" - הוא לא עובד, אבל הוא רץ שעות, הוא לא נמצא בבית וזה טבעי, ומי דוחף אותו לכך? היצרים שלו! "ועסקנותו טבעית שאהובה לו היצירה הנעשית על ידו" – הוא אוהב להיות עסקן, להיות במרכז העניינים (מארגן, מעמיד את הרמקולים, מנחה וכו') הוא מקריב בזה שעות רבות, אבל היצירה הנעשית על ידו אהובה עליו, הוא אוהב להיות פעיל ומארגן, חבר מועצה, ראש עיר ועל הראש נעימה לו הערצה המקננת בלב כל מכיריו. כל מקום שהוא בא מוחאים לו כפיים – ממשיך ה"חזון איש" ואומר: "אבל אין מה להעריץ אותו, כי כל מה שהוא עושה, זה טבעי, אדם רוצה כבוד, אדם מחפש שררה וכדי להשיג אותה, צריך להקריב שעות וכוחות וכו' וכו'. אז איזה תהילה מגיע לו? זה כמו שאדם רוצה לאכול, אז הוא רוצה להיות עסקן. האם זה אומר שהוא אדם טוב? לא! מה הראיה? אומר ה"חזון איש": שברגע שמישהו לא שומע לו, מישהו מפר משהו, קורץ, מעקם את האף, הוא כבר הולך להשמיד אותו, הוא כבר הולך לחסל אותו. אומר ה"חזון איש": "איך אפשר לרכוש תהילה לאדם כזה? ואמנם הבריות נהנים ממנו" - כי הוא עושה פרוטקציות, הוא מארגן ילדים, מוחק חובות, הוא עושה – "ואמנם הוא מהולל ומשובח בבחינת התהילה והשבח, אבל מה יש להלל אותו? על מה? שזה רצון טבעי של האדם להיות על הבמה הציבורית" - מה דוחף אותו? להיטיב לעמו? לא! ההמון, הציבור בשבילו אמצעי כדי שהוא יוכל לשבת על הכסא... אומר ה"חזון איש": על הרצון הטבעי להנהיג, להיות איש שררה, להיות עסקן ציבורי, לגרוף כבוד אישי, מה יש להלל אותו? זה טבע, בדיוק כמו לאכול! הוא רוצה להיות גבאי כבוד! אז מה יש להלל אותו? האם הוא עשה משהו? האם הוא פעם נלחם נגד הרצון שלו? הכל הוא עושה ברצונו שלו עצמו, ואם כן, מהו המבחן שלו? אם הוא ח"ו אומר לו אחרת, אז הוא מפטר אותו! אז הוא לא נותן לו להיות לידו, כי הוא חשב אחרת. ממשיך ה"חזון איש" ואומר: "על זאת יתהלל גבר שעמל בשליטת נפשו על נטיית רוחו וטיבו" – להלל אדם, זה רק אדם שסובל כל אחד, מאזין לכל אחד – "אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר" – שעומד נגד רוחו של כל אחד, מאזין, מקשיב, שובר את המידות שלו, את הרצונות שלו, למען השני ולא למען עצמו, על רדיפת כבוד ומאבקיו הטבעיים להשיג השררה, על הסבלנות ועל הוותרנות – זה אדם שמגיע לו כבוד, כי כל אלה הם בטבעו של האדם, כי אם האדם יתגבר על יצרו – עסקן שמתגבר על יצרו – זה ראוי לשבח.

"מעשה בחסיד שהזמין אורח לסעוד אצלו בשבת, ובביתו הכל הכינו בליבם קבלת פני האורח" - כולם התכוננו, השבת יש לנו אורח, ולא סתם אורח, אלא אורח חשוב, אחד מהזמרים הגדולים חוזר בתשובה ו.. משהו! – "ובביתו הכל הכינו בליבם קבלת פני האורח, כי גם בני ביתו אהבו את האורחים, ואמנם כשהגיע היהודי לבית הכנסת, זה שמחלק את האורחים לבעלי הבתים, התברר לו שזה שמחלק את האורחים לאירוח, שכח ממנו, או לא ידע ממנו ונתן את אותו אורח חשוב (קצין, זמר, שחקן), שלח אותו לכתובת אחרת. והחסיד מגיע הביתה ללא האורח שכולם התכוננו. כאשר שב החסיד בליל שבת מביהכ"נ בגפו ללא האורח, התעצבו מאוד בני ביתו" – כולם נכנסו לעצבות – "אמר להם החסיד: למה אתם עצובים?" – מה פירוש למה? אין לנו אורח השבת! – "אמר להם החסיד: אין האורח כאחד מהנכסים לעשות בו סחורה" – אורח זה לא סחורה! הוא לא אמצעי שאוכל להשוויץ עימו! ("זה האורח שלי לשבת!", ושואלים אותי: "מי זה האורח?" ואני עונה: "סגן אלוף בצבא! או הזמר.." והעם עונים בהתפעלות: "הא, זה הזמר הזה.. הא... הא...) אין האורח כאחד מהנכסים לעשות בו סחורה, הוא לא אמצעי שאוכל להתפעל עימו שזה האורח שלי לשבת. "דְאָגַתי" – אומר החסיד לבני ביתו – "דְאָגַתי רק שיהיו לו לאורח צרכיו וסעודת שבת" –שיהיה לו טוב, שיהיה לו מה לאכול, שיהיה לו איפה לשכב ומי שידבר אותו ויארח אותו וישמע זמירות שבת בבית יהודי, שהרי הוא חושב אולי לחזור בתשובה – "אבל אחת היא לי" – אומר החסיד – "אם קיבל זאת ממני או מזולתי"!

אומר ה"חזון איש": "לא כן מנת חלקם של דלת העם, (דלת העם במובן הרוחני) אם הוא אוהב לעשות טוב לא ימנע ממנו צרות עין, ואין דעתו נוחה לראות אחרים במלאכתו" – הוא רוצה להכניס את האורח, הוא רוצה להתפאר בו! ההא.. האם האורח הוא אמצעי כדי שתוכל לצאת לרחוב ולומר: זה האורח שלי?! אם ככה, אז אתה לא חושב על טובת האורח, אלא על טובת עצמך! לספק את רצונו באמצעות אחרים ולא את רצונם באמצעותו.

ואני משלים את הקטע זה בדברי המלבי"ם בפרשת וישב: "המתנהג תמיד במידה אחת שטיבעו נוטה אליה, לא יחשב למעלה, כמו מי שהוא תמיד ענו, מי שהוא תמיד נדיב לב, מי שהוא תמיד רחמן" – רחמן, הוא לא מבדיל בשום דבר, אומר המלבי"ם: שאחר שאינו עושה את זה מצד שכלו, אלא מצד טבעו" – הטבע שלו שהוא מרחם על כולם, וזה רק מצד טבעו - זה לא איש מעלה, מדוע? כי הוא מרחם גם על אכזרים. אדם שלא יודע להגיד לא, אדם שלא יודע לבלום רע, הוא מרחם על כולם, אומר המלבי"ם: זה לא אדם טוב! אדם טוב מתחיל איפה שיש לו התמודדות בין הרע לטוב ואז הוא שובר את עצמו והוא טוב, אבל אם אדם לא יודע להיות רע, למשל: נמלה, מגיע לה פרס שהיא זריזה? זה אינסטינקטים, זה טבע שלה, אז מה יש ללמוד ממנה? החתול שיש לו נקיות, הוא יודע להיות לא נקי?! הנמלה יכולה להיות עצלנית? לא! אי אפשר להגיד: אני מריץ את הנמלה, אלא, אני מריץ את האדם שלומד מן הנמלה להיות זריז ולא עצלן, כי כל אדם יש מידות ויש יצרים ויש לו חשק להיות עצלן והוא מתגבר על עצמו, אבל אדם שלא יודע להיות עצלן, בטיבעו כמו נמלה, הוא לא מתמודד עם זה, אז למי מגיע שבח? אומר המלבי"ם: המעלה שאפשר לשבח אדם, זה אם נראה אותו שובר את עצמו, מקריב את עצמו, וזה יבוא לידי ביטוי שהוא יהיה ענו ונדיב ורחמן כלפי הצדיקים, הטובים, אבל אכזרי כלפי הרשעים, כשהוא רואה מפגֵע, הוא לא אומר לו: בבקשה ממך, אולי תפנה את בית הילדים בקיבוץ...הואיל בטובך, באמת... כל המרחם על אכזרים, סופו להתאכזר על ה... למה? כי הוא לא אדם איש מעלה, הוא פשוט רחמן בטבעו, הוא לא יכול אפילו לראות איך שזבוב נהרג, וזה לא איש מעלה, כי הוא לא שובר את מידותיו, אז בה במידה שהוא טוב לזה, אז הוא גם טוב לאכזרים, והוא מביא אסון על החברה.

אומר המלבי"ם: "גם הרשעים יש להם רחמנות" – על מי יש להם רחמנות? – "גם הרשעים יש להם מוסר" – כלפי מי? – "כלפי הרעים!" – הם מרחמים על המפגעים, על האכזרים, ובה ובמידה הם אכזרים על הצדיקים, על הילדים, על הזקנים שהם מעלים אותם באש, הם יורים ללא הבחנה, אמנם יש להם מוסר, אבל איזה מוסר זה? זה מוסר חד צדדי! אם כן, אומר המלבי"ם: מנהיג בישראל זה לא אחד שפועל למען עצמו, זה לא אחד שמחפש את השררה והכבוד, אלא אחד שמוכן להקריב את נפשו, שנותן את נפשו ככופר למען עם ישראל – זה מנהיג וזו פרשת השבוע שבה נאמר: "כִּי תִשָּׂא אֶת-ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" – כשאתה הולך למנות ראש ומנהיג לעם ישראל, תמנה רק את זה שמוכן לתת את עצמו ככופר נפש ולמסור את נפשו – מסירות נפש. כשזה נוגד את האינטרסים האישיים והכבוד האישי שלו, זה מנהיג וזה משה רבינו!

ועתה נראה מי הוא אהרון הכהן. כתוב בפרקי אבות: "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" (אבות א, יב) – לאהרון הכהן היו שני בגדים משמונת בגדיו. בגד אחד היה אפוד שהיה כמו סינר והיו לו שתי כתפות חוברות אל שני קצותיו ("שְׁתֵּי כְתֵפת חֹבְרת יִהְיֶה-לּוֹ אֶל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר" (שמות כח, ז)) ומה חיבר את שתי הכתפות? כתוב בתורה "וְשַׂמְתָּ אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפת הָאֵפד" (כח, יב) ומה היה בכל אבן שוהם? על כל אבן מפותחות היו ששה שמות של שבטי ישראל לפי הסדר שנולדו, ואלו הם המחברים של הסינר שלו שהוא עוטף את עצמו בו, שנאמר: "עַל כִּתְפת הָאֵפד אַבְנֵי זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם לט, ז) ואז "וְנָשָׂא אַהֲרן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרן" (שם כח, יב) הוא תמיד נשא את שני האבנים עם שמות בני ישראל על הכתפיים שלו.

והבגד השני חושן המשפט. זה היה על ליבו והיו בו 12 אבנים שונות: אודם, פטדה וברקת ועוד – 12 אבנים טובות, פיתוחי חותם ועל כל אבן היה רשום שם של אחד מהשבטים ועל זה נאמר: "וְנָשָׂא אַהֲרן אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל-לִבּוֹ בְּבאוֹ אֶל-הַקּדֶשׁ לְזִכָּרן לִפְנֵי-ה' תָּמִיד" (שם) – שימו לב, גם על כתפיו, תמיד, שני אבני שוהם, וגם מה שעל ליבו לזיכרון תמיד וזה האורים והתומים – חושן והאפוד.

אומרים הספרים הקדושים (ספרי חסידות) דבר נפלא על דמותו של מנהיג בישראל – אהרון הכהן. (שהוא המנהיג השני בעם ישראל שהנהיג את עם ישראל 40 שנה במצרים בטרם הגיע משה רבינו ממדיין): "אהרון נשא את עם ישראל על כתפיו, "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאמֵן אֶת-הַיּנֵק" (במדבר יא, יב), על כל כתף שישה שבטים ויחד הוא נושא את כולם, כמו שק קמח. כמו שאבא נושא את הילד שלו, אהרון נשא על כתפיו את עם ישראל שהיו חקוקים על כתפיו ועל ליבו שנים עשר אבנים טובות, כל שבט ושבט הוא אבן טובה בפני עצמו, כל אחד שונה במהותו ממשנהו, כל אחד מהות אחד, כל אחד סגולה אחרת, אופי אחרת, נוסח תפילה אחר, ואהרון נושא את כל ה-12 על ליבו! וכולם אבנים טובות! אף אחד לא דומה לשני, כל אחד יש לו דעה, מחשבה ואופי אחר ואת כולם נשא אהרון על ליבו שהיה נתון לכל אחד ואחד מהם, רגשותיו חשים כל אחד ואחד מהם, שמחותיהם זה שמחתו, צערם זה צערו. זה נקרא לשאת על ליבו, את כל עם ישראל הוא נושא על הכתפיים ואת כולם הוא נשא על ליבו, כי לכולם יש לו רגש, הוא מרגיש את כולם, הוא חש את כולם, הוא סובל את כולם, הוא מיטיב לכולם, כי הם על לבו – בתוך ליבו! הוא נותן להם את הלב שלו!

איך זכה אהרון הכהן לשאת על ליבו את חושן האפוד? מה היה המבחן שלו שנמצא ראוי לשאת את עם ישראל על ליבו? מהו מבחן המנהיגות שהיה לו? אומרים חז"ל: "כאשר ביקש ה' יתברך לשלוח את משה רבינו לגאול את בנ"י ממצרים במעמד הסנה, שבעה ימים (אומר רש"י, חז"ל) השפיע הקב"ה על משה שילך לגאול את עם ישראל ומשה, העבד הנאמן, אוהב ישראל הגדול, משיב לה': "וַיּאמֶר משֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים מִי אָנכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג, יא) – מה זה "מִי אָנכִי"? אומר רש"י: מה אני חשוב לדבר עם המלכים. הוא לא אומר כאן למה. הבטיח לו הקב"ה כי יהיה עימו גם אחרי כל המופתים שעשה בידו. ושוב אומר משה אל ה': "וַיּאמֶר משֶׁה אֶל-ה' בִּי ה' לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנכִי" – אני לא יודע להתייצב בפני מלכים – פעם שניה שהוא דוחה את בקשת ה'. שמתם לב? משה דוחה את בקשת ה' לגאול את ישראל?! ואז ה' משיב לו: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנכִי ה'. וְעַתָּה לֵךְ וְאָנכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר" ופעם השלישית משה רבינו מסרב, ואומר: "וַיּאמֶר בִּי ה' שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח" - בפעם שלישית, אחרי שהקב"ה מבטיח לו הכל: אני אהיה עמך, אתה תדבר, הוא נותן לו מופתים, ועל פסוק זה אומר רש"י: שלח נא ביד מי שאתה רגיל לשלוח – כבר 40 שנה אתה שולח ביד מי? ביד אהרון אחי שהוא המנהיג את בית ישראל, הוא אחי הגדול ב-3 שנים. אחי שהוא נביא ה', אתה מדבר אליו, אז הוא גם נביא ואפשר להעביר לו מסרים, שואל רש"י, חז"ל: הרי יש למשה את האפשרות להיות מנהיג ועוד ה' יהיה לו לפה ויהיה עימו, מי מוותר על כסא כזה?! (הרי כולם רצים אחרי הכסאות – תבחרו בי...) ולמה לא רצה משה רבינו לקבל את השליחות? ועונים: "וכל זה שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרון אחיו שהיה גדול הימנו והיה נביא" - כלומר אהרון היה גם ראוי, ואהרון 40 שנה הוא היה מנהיג את הציבור בהצלחה במצרים. אומר משה רבינו לה': למה להפסיק את השליחות והמנהיגות שלו? למה לפטר אותו? הרי הוא מוצלח! למה שאני אנהיג במקומו, אני צעיר ממנו, ואני כבר 40 שנה לא נמצא במצרים! אומרים חז"ל: חשש משה רבינו ל"בן אדם לחבירו" כלפי אהרון אחיו – מה יחשוב עלי אהרון אחי? שהרי אדם לא אוהב שמפטרים אותו. אדם לא אוהב שמנחיתים עליו מישהו אחר. ובמיוחד אדם שלא צמח בשורות הצבא, המשטרה, משרד החוץ... מנחיתים עליו מישהו מבחוץ. מי אוהב את זה? הוא יקבל את זה? בתוך ליבו יהיה לו איזה קפֵידא למה לקחו לי את המשרה שלי, מה אני לא הייתי טוב במשך 40 שנה?! משה רבינו הוא מנהיג שקילף מעצמו כל יצר של כבוד, קילף מעליו כל נגיעה אישית וכל מחשבותיו רק ה"טוב והמיטיב", הוא חושב: רבש"ע, אתה לימדת אותי להקפיד על "בין אדם לחבירו" לא לבנות קריירה על חשבון השני, לא לדרוס את הזולת, לכבד את הזולת והוא אחי הגדול וגם נביא ה', אז למה להדיח אותו? למה להביא מישהו אחר?! (טוב, אז לא היתה התנתקות...בסדר...) אז משה רבינו לא מוכן! 3 פעמים הוא דוחה את ה' במעמד הסנה ולא מוכן לקחת את השררה, כי הוא לא מחפש שררה לעצמו, הוא מחפש את טובת עמו, וטובת עמו, היא לא על חשבון המנהיג הקודם! ועל כך תגובת ה': "וַיִּחַר-אַף ה' בְּמשֶׁה וַיּאמֶר הֲלֹא אַהֲרן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה-הוּא יצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד, יד) – עכשיו תבינו מי זה היה אהרון, ברגע שמשה רבינו שמע שלא רק שאהרון ילחץ לו את ידיו ויגיד לו בהצלחה על המינוי, אלא "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" – יודע תעלומות מעיד עליו שאהרון הכהן ישמח לא רק בפה ויאחל לו הצלחה, אלא "בְּלִבּוֹ". כי פיו וליבו שוים. איפה יש כאלה דברים?! ומסיים רש"י: ומשום כך, זכה אהרון לעדי החושן הנתון על הלב! לב שהוא נטול כל נגיעות אישיות, שלא מחפש שררה, הוא יודע לשמוח בשמחתו של אחיו הצעיר, 40 שנה אחרי שהוא היה מנהיג, ועוד נאמר עליו "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" – הוא נקי מכל נגיעות, מכל שררה, הוא מוכן להקריב את עצמו למען עם ישראל בשמחה, וזהו האדם שראוי לשאת על כתפיו את עם ישראל ועל ליבו את חושן האפוד, לשאת על לבו את עם ישראל, שזה משכן רגשותיו.

הנה, יש לנו את משה מצד אחד ואהרון מצד שני.

מספרת הגמרא במסכת הוריות דף י': "רבן גמליאל ורבי יהושע היו מפליגים בספינה" - לצורך עבודה, פרנסה, כי הם היו עניים – "לרבן גמליאל היה פת" – הוא הכין לעצמו איזה סנדוויץ לדרך – "ולרבי יהושע היה פת וסולת, כלתה פיתו של רבן גמליאל, שמח על סילתו של רבי יהושע" – שמח על הסולת שהביא ר' יהושע – "אמר רבן גמליאל לר' יהושע: מניין ידעת שתתעכב זמן כה ממושך שתהיה זקוק גם לסולת? אמר לו ר' יהושע: כוכב אחד יש בשמים שעולה אחת ל-70 שנה ומטעה את הספנים" - שהרי הספנים הולכים לפי כוכבים – "אז אמרתי" – אמר ר' יהושע – "שמא יעלה ויטעה גם אותנו, וההפלגה תיקח זמן רב יותר אז הכנתי יותר אוכל, אמר לו רבן גמליאל: כ"כ הרבה חוכמה יש בידך ואתה זקוק להפליג בים לצורך פרנסתך?" – חכם כמוך ואתה לא מוצא עבודה? הרי כל חברות ההיטק צריכים לתפוס אותך בשתי היידים – "אמר לו ר' יהושע: עד שאתה תמה עלי, תהיה תמה על שני תלמידים שיש לך, שהם נמצאים ביבשה, אחד זה ר' יוחנן בן גודגדה ואחד זה ר' אלעזר חיסמה שהם מלאי חוכמה במדעיהם עד שיודעים לשער כמה טיפות יש בים! ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש!" – נו, אתה דואג לי, למה אתה לא דואג לחברים שלך, לתלמידים שלך שהם ביבשה! – "נתן ר' גמליאל דעתו והחליט: כשחוזרים ליבשה, אני אושיב אותם בראש, אני אתן להם שררה בבית הדין שלי, או אתן להם איזה משרה של רבנות, כדי שיהיו מתפרנסים מאותה שררה שאתן להם" – ז"א הם יקבלו משכורת, כי מגיע להם, הם חכמים! - "כשעלה ליבשה שלח לקרוא להם ולא באו" – לא נענו להזמנה של מורם ורבם. אומרים המפרשים: "לפי שהיו בורחים מן השררה והגדולה". "חזר ושלח להם ובאו" – שוב הפציר בהם רבן גמליאל ובאו – "אמר להם רבן גמליאל: כמדומים אתם ששררה אני נותן לכם?" – נדמה לכם שאני נותן לכם רבנות?! דיינות?! להיות אישי ציבור?! "לא באתם אלי, כי חששתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!" – אומר להם רבן גמליאל: שררה בעם ישראל אין! כל איש ציבור, כל מנהיג, כל עסקן, הוא עֶבֶד לעם ישראל. משה רבינו לא רק עבד נאמן להקב"ה, עבדותו, נאמנותו נבחנת בעבדותו ונאמנותו לעם ישראל, זה מנהיג!

עם ישראל זקוק למנהיגים גדולים שיהיו מסוגלים להוציאו מבור תחתיות, ממצבים הנראים כאבודים, מנהיגים שיהיו מוכנים להקריב את נפשם ככופר לעמם! ואם זו דוגמתו של מנהיג, יזכו גם צאן מרעיתו שאפילו אחרי חטא נורא – חטא העגל, לא יהיה בהם נגף והבורא יתברך יקבלם בתשובה. עם ישראל היה לו מנהיג את משה רבינו וגם את אהרון הכהן.

בפרשת השבוע משה רבינו מוריד את עשרת הדיברות, שני לוחות הברית, והקב"ה אומר למשה: "לֶךְ-רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (שמות לב, ז) – שואלת הגמרא (מסכת ברכות דף לב): מאי "לֶךְ-רֵד"? ועונה: "אמר ר' אלעזר: אמר לו הקב"ה למשה: משה רד מגדולתך (רש"י מביא את זה) כלום נתתי לך גדולה, אלא בשביל ישראל ועכשיו ישראל חטאו, למה לך גדולה" – עם חוטא לא צריך את הגדולה – "מיד תשש כוחו של משה ולא היה כח לדבר" – באופן טבעי לא היה לו כח לדבר – "מכיון שאמר הקב"ה "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם", אמר משה: מה ה' אמר לי הרף ממני?! שאני אעזוב אותו?! דבר זה תלוי בי?! מיד עמד ונתחזק בתפילה וביקש רחמים".

דעו לכם, כי ההנהגה בישראל זה חוק המצברים, המצבר ממלא את המנוע, והמנוע ממלא את המצבר - המנהיג בישראל ניזון מהעם, הוא גדול בזכות העם והגדלות שלו מנחה את העם ומעלה את העם לגדלות – חוק המצברים - אחד ממנה את השני.

אומר ר' אלעזר: משל למלך בשר ודם שכעס על בנו והיה מכהו מכה גדולה והיה אוהבו של המלך יושב לפניו ומתיירא לומר למלך דבר" – הוא פחד להגיד משהו, הוא שתק והמלך נותן סטירות לבן שסרח – "אמר המלך: אלמלא אוהבי זה, שישב לפני, הייתי כבר הורג אותך" – אבל הוא יושב, אז אני לא יכול להרוג אותך, סטירות ומכות כן, אבל להרוג אותך. אמר אוהב המלך: מה?! דבר זה תלוי בי?! נוכחותי לא מאפשרת למלך להרוג את בנו?! מיד עמד והצילו" – פתח את הפה שלו. אומר ר' אלעזר: "תשש כוחו של משה רבינו ולא היה יכול לדבר, אבל לשבת מול הבורא יתברך יכול היה, מששמע מהבורא יתברך "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם"" - שנוכחותו, צידקותו, ערכו של משה לא נותנת להקב"ה, כי הוא מוצא חן בעיני ה', אז הוא הבין שנוכחותו לפני ה' משפיעה לטובה, אזר כח והוציא עצמו מתשישותו והחל לצעוק: גוולאט!

רבותי, גם שתשש כוחו, גם כשהוא הגיע לרפיון מוחלט, יש בחביוני ליבו כוחות רזרביים, חבויים עמוק עמוק בלב המנהיג, אם הוא רק שומע מהקב"ה שנוכחותו מסייעת להם, הקב"ה לא מחסל אותם, אז התפילה שלו עוזרת. ולכן הוא התאזר בעוז והתעשת ודלה מעצמו את שארית הכח שהיה לו והתפלל עליהם והסוף: "וַיִּנָּחֶם ה'"! – זה מנהיג!!!

משה רבינו היה במצב של תשישות מוחלטת, אבל לא!!! הוא התעשת ולא נשבר נוכח פני ה' והציל את עם ישראל מכליה.

אומר ה"בן יהודע" (בן איש חי בספרו "בן יהוידע" בברכות לב): "לֶךְ-רֵד" – רד מגדולתך. למה אמר הקב"ה "לֶךְ-רֵד", יכל היה לומר לֶךְ, למה "לֶךְ-רֵד"? אומרים חז"ל: "ואם הוא אמר לו רד, אז למה הוא לא ירד מיד?" ועונים וכך גם פירש ר' אלעזר ש"לֶךְ-רֵד" זה לא לרדת מהשמים, כי אחרת הוא היה אומר לו רק לך. אבל אם הוא אמר לו "לֶךְ-רֵד" הכוונה רד מגדולתך. ועדיין קשה, א"כ למה אמר לו גם רד? ועונה: כתבו המפרשים שהעונש של אדם הראשון אחרי שהוא חטא, המרידה של אדם הראשון כלפי הקב"ה זה היה כמו עבודה זרה, הוא אמר יהיה בסדר, ה' אמר: לא, אל תתחכם! אומר ה"בן איש חי" שהעונש שלו היה: "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" (בראשית ג, יח) שהחוטא בחטא של עבודה זרה, של מרידה בה', פוגם באות ד' של "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד) בד', שמניח ח"ו את האות ר' במקום האות ד'. ומוריד את קוצו של הד' ושם במקום זה, רחמנא ליצלן, ר' במקום הד', ונאמר: שמע ישראל ה' אלוקינו ה'..." (לא רוצה להגיד...באות ר') בפרשת השבוע כתוב: "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר" (שם לד, יד), במקום "אֵל אַחֵר", אז הוא הוסיף לר' את הקוץ של ה'-ד' שהוא לקח מ"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", ונשאר לו קוצו של ד', אז הוא שם את זה פה: ויוצא במשפט לא יהיה לך קל...- לא רוצה להגיד – כפירה, אפיקורסות. הוא פוגם באות ר', הוא פוגם באות ד', מעביר את הקוצו של ה-י' מה-ד' ל-ר' ובכך הוא מבלבל את ה"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" ואת "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר" ולכן אדם הראשון שהיה לו את הפגם הזה, נענש בקללה זו של "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ"

אתה נטלת את הקוץ מה-ד' ושמת ב-ר' וגם החלפת את ה-ר ב-ד' ולכן העונש שלך זה "קוֹץ וְדַרְדַּר" – דל"ת, רי"ש, דל"ת, רי"ש – כי החלפת דל"ת ברי"ש ורי"ש בדלת.

אומר ה"בן איש חי": "ולכן כשישראל חטאו בחטא העגל שזו מרידה ראשונה בה' יתברך, הם גם פגמו באות רי"ש ובאות דל"ת" – ב"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" – וב"לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר" – ולכן אמר לו הקב"ה "לֶךְ-רֵד" – לך אצל בעלי הפגם של "רֵד", לך אל אדם הראשון שפגם ב"רֵד", לך אליהם שירדו מגדולתם וגם אתה רד מגדולתך.

אומר ה"בן איש חי": ולכן כתוב: "לֶךְ-רֵד" – לך אל בעלי הפגם של "רֵד" ותהיה במחיצתם, הם ירדו והורידו את העולם, לך איתם!

בא הגאון מוילנא ואומר כוונה נוספת למילים: "לֶךְ-רֵד" מגדולתך – הקב"ה דיבר אל האותיות רי"ש ודל"ת בתורה הקדושה. אמר להם הקב"ה לאותיות רי"ש ודל"ת: תרדו מגדולתכם. מה זאת אומרת? על פי המסורה, בספר תורה האות דל"ת ב"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" היא אות גדולה. והאות רי"ש בפרשת השבוע בפסוק "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר", הרי"ש היא גדולה. אומר הגאון מוילנא: "כשעם ישראל חטא, בשביל מה הקב"ה שם דל"ת גדולה ורי"ש גדולה?! בעשרת הדיברות כתוב: "אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי" (שמות כ) ו"לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר" (שמות לד) – הקב"ה שם בהם אותיות גדולות, כי הם עדות לישראל - "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" – אחד יחיד ומיוחד, "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר" – רי"ש גדולה, ואם האותיות הגדולות לא עזרו, אומר הגאון מוילנא: אז הקב"ה אמר לאותיות: "לֶךְ-רֵד" - לאותיות רי"ש, דל"ת – רדו מגדולתכם, כי לא הועלתם לי, אתם יכולים להיות כבר כמו כל האותיות. ומסיים הגאון מוילנא: אבל אין דבר העומד בפני התשובה. ועובדה, תפתחו את ספר התורה, תפתחו חומשים הרי"ש גדולה והדל"ת גדולה, וכיון שעשו ישראל תשובה, נשארו שתי האותיות גדולות כבתחילה!

מה למדנו? היה מנהיג שהנהיג את עם ישראל, השיב אותם בתשובה, מצד אחד התפלל לה' ואמר: "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ", מצד שני הוא החזיר את העם בתשובה, והשאיר את הרי"ש גדולה והדל"ת גדולה, עם ישראל חי והתורה הקדושה נשארה נצחית עם אותיותיה כבנתינתה.

היה פעם רב בטבריה, הרב ברנר זצ"ל, מחסידי סלונים והוא אמר בשם דודו: "כיון שנודע למשה רבינו ע"ה כי חטאו ישראל בעגל" – עם ישראל חוטא והקב"ה הולך לכלות אותם – "היה מקום שירצה להישאר בשמים" – כי מה יש לו לרדת למטה, לעם חוטא, מה יש לו לרדת?! היה צריך להישאר בשמים ולהגיד: אינני יורד לעם כזה, האם זה העם שאני צריך להנהיג אותו?! אשאר בשמים ואעסוק בתורה עם המלאכים והמלאכים לא היו דוחים אותו, כי הם דחו אותו בגלל שהוא רצה להוריד את התורה לארץ, ואם היה נשאר עם התורה למעלה, לא היו דוחים אותו – אמר לו הקב"ה: "לך רד מגדולתך!" – עכשיו, זה לא הזמן לעסוק בתורה, עכשיו זה לא הזמן לעסוק בקדושה ובטהרה, ללכת למקוה, רד מגדולתך "כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" ועליך לראות מה ניתן לעשות בכדי לכפר על חטאתם".

המנהיג מעלה את העם למעלה – "כִּי תִשָּׂא אֶת-ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל", מאידך גיסא המנהיג הדגול שמוסר את נפשו, צריך לדעת שלפעמים גם צריך לרדת מגדולתו הרוחנית, לרדת אל תחתיות האדמה, כי עם ישראל נמצא במשבר, כי הוא חוטא, אבל ישראל שחטאו, ישראל הם, כל עוד הם נמצאים! והם נצחיים, הם יישארו לתמיד.

"לימד הקב"ה את המנהיג בישראל שיש לפעמים צורך לירד מהדרגות הגבוהות, לירד אל העם" - אדם שכל החיים שלו חושב רק על עצמו, אז גם ברוחניות הוא חושב על עצמו – "מה, אני ארד מגדולתי?! אני אתעסק עם פושעים וחוטאים?!" – אבל אדם שמוסר את ליבו, שאומר "מְחֵנִי נָא" שמוכן לאבד, לתת כופר נפשו למען עם ישראל, אומר לו הקב"ה: צריך גם להיות מוכן לעוד דבר, אתה לא יכול להיות גדול כשעם ישראל נפל בבור תחתיות, לך רד מגדולתך, אל תישאר למעלה בקדושתך העליונה.

"לימד הקב"ה את המנהיג בישראל שיש לפעמים צורך לירד מהדרגות הגבוהות, לירד אל העם, לא להתרחק מהם ברגע שהם סרחו, לא להפקיר אותם, יש לרדת את העם השרוי בתחתיות הארץ ולחפש דרכים איך להשיבם, איך להעלותם" – זה יכול לעשות רק מנהיג שמוסר את נפשו ולבו למען עם ישראל, אז הוא גם מוכן לרדת מגדולתו, אין לו מחשבה אגואיסטית. גדול הדור ומנהיגו אשר מתפקידו לעלות את צאן מרעיתו ולקשרם את הקדושה העליונה וגם אם הם ירדו אל בור תחתיות – לך רד מגדולתך – רד אליהם, תוותר עכשיו על הגדלות שלך, ותעלה אותם למעלה ואתה תתעלה איתם – זה תפקיד של "ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" – הרבי!

אומר בעל "אהרון עדות": "כִּי תִשָּׂא אֶת-ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" ("ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" ר"ת רבי – משה רבינו), "ראשׁ" במילואו: רי"ש- ר', י', ש', אל"ף – א', ל' פ', שי"ן – ש', י', נ' – זה בגימטריא נפש. מיהו ראש? מי שמוכן למסור את הנפש שלו! לא רק "מְחֵנִי" אלא גם לרדת מגדולתו. ועוד דבר, מי שמוכן לרדת אל העם ולהתכופף ולהרים אותו חזרה אל הקב"ה ולהחזיר אותו, ואכן כך עשה משה רבינו והרמז בדבר: "ראשׁ" גימטריא 501 וגם גימטריא של "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד) וזה התפקיד של המנהיג בעם ישראל.

"ראשׁ" כדי להביא את צאן מרעיתו גם כשהוא חטא, כשהוא בבור תחתיות להנהגה של "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם"

ולסיום:

פעם שאל מישהו את ר' בונים מפשיסחא הצדיק: "מה היית עונה אם היו אומרים לך, בוא תתחלף עם אברהם אבינו – אבי האומה, אתה תהיה אברהם והוא יהיה ר' בונים מפשיסחא?! השיב ר' בונים מפשיסחא ברוב חריפותו: "לא. אני לא רוצה – מה יהיה להקב"ה מזה? ירבה בזה כבוד שמים? יהיה טוב יותר? במקום שאברהם אבינו יהיה אברהם ואני רב בונים, נחליף, ורב בונים יהיה אברהם ואברהם יהיה רב בונים, יישאר אותו כבוד שמים?! אדם שיש לו יצר שררה, משהו מאינטרס אישי של כבוד, היה רץ מיד, אני רוצה להיות אברהם אבינו, יגידו "אלקי אברהם", לא! הוא קילף מעצמו את כל הרצונות, את כל האגו, את כל האנוכיות, כל כולו למען ה' ולמען עמו, אם ירבה בזה כבוד שמים, אז בשביל זה באתי לזה העולם, אם לא ירבה, להחליף תפקידים, אז אם אני רוצה שררה, אם אני רוצה להיות אברהם אבינו, אז מה זה יתן לה'?! מה זה יתן לעם ישראל?!

ור' בונים אמר: "לא"! זה מנהיג בישראל.

א"כ, למדנו היום מפרשת השבוע "כִּי תִשָּׂא אֶת-ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" – על דרך הרמז, שמשה רבינו מגיע לשיא במסירות נפש שלו, מוכן לכתת את עצמו למען עם ישראל.

אומר האלשיך הקדוש בתחילת פרשת השבוע: "כִּי תִשָּׂא" רומזת לכך: מי ראוי להיות ראש בני ישראל? זה שמוכן לתת כופר לנפשו והוא האדם שמעלה את עם ישראל, הוא האדם שמתעלה ע"י עם ישראל והוא האדם שגם יודע לרדת מגדולתו, כאשר הקב"ה רוצה לכלות אותם, והוא גם מעלה אותם ומושיע אותם, גם כאשר תשש כוחו, איבד את כח הדיבור/התפילה שלו, הוא מוצא עוז ותעצומות בנפשו, מתעשת, מתרומם ומושיע את עם ישראל.

יהי רצון שנזכה לבחינת משה רבינו בכל דור ודור ככתוב בזוהר הקדוש: בכל דור ודור שנזכה "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה" שנזכה למנהיגים שנושאים את העם על הכתפיים ונושאים את העם על ליבותיהם במהרה בימינו.


פרשת ויקהל

עוד פרשה העוסקת בבניין המשכן, בקיום ציווי ה' "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). הפרשיות: תרומה ותצוה עוסקות בציווי ה' לבנות את המשכן, והפרשיות: ויקהל, פקודי עוסקות בבניין עצמו, בקיום הציווי האלוקי. הפרשה האמצעית, בין "תרומה-תצוה" לפרשת ל"ויקהל-פקודי" היא פרשת כי תשא – היא פרשת העגל, היא חוצצת בין הציווי לקיום, שכן חטא העגל דחה את קיום המצוה בכמה חודשים, עד שישראל שבו בתשובה, עד שנשמע דבר ה': "וַיּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר יד, כ).

ואולם השבת קרויה שבת שקלים, על שם ששת הפסוקים הראשונים מפרשת כי תשא, הנקראים למפטיר, שיש בהם ציווי מן התורה לתת את מחצית השקל. כל יהודי, זכר מבן 20 שנה ומעלה מצוֹוֶה לתת מחצית השקל. ילדים ונשים לא.

אומרים חז"ל (רש"י מביא במקום): הנה בבניין המשכן נצטוו ישראל על ג' תרומות, שתיים חד פעמיות בעת בנין המשכן, והשלישית תרומה שניתנת מידי שנה בשנה, ראשונה לעת בנין המשכן. מהם שלושת התרומות? תרומה אחת נאמר בתורה: "מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כה, ב) – זו התרומה שניתנה לבניין המשכן, שלא הייתה תרומת כולם שווה – "כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" – לפי מה שאתה יכול, רוצה ומסוגל. התרומה השניה נקראה תרומת האדנים, שנתנו כל אחד מחצית השקל, ביחד מאה כיכר כסף ועוד ומהם נעשו אדני כסף. והתרומה השלישית נושא שיחתנו, היא תרומה מחצית השקל שנתן כל יהודי מידי שנה בשנה, החל מבניין המשכן ועד לחורבן הבית – מגבית שנתית – ועליה נאמר: "הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט" (שם, ל, טו). תרומה זו ניתנה לראשונה עם שתי התרומות: תרומת האדנים ותרומת בנין המשכן. התרומה המיוחדת הזו – מחצית השקל – את זה נקרא במפטיר והיא גם נקראת "כופר נפש" – "מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל...לְכַפֵּר עַל-נַפְשׁתֵיכֶם" (שם).

בתרומה זו אין כאן התנדבות, כל אחד מבן 20 שנה ומעלה נותן מחצית השקל, בין עשיר, בין עני. ומתרומה זו היו מוציאים לקנות קורבנות התמיד, כל קורבנות המשכן: מוספים, כל קורבנות הציבור ונסכיהם: יין, מלח שמולחים את הקורבנות, עצי המערכה, לחם הפנים, שכר עושי לחם הפנים, עומר, שתי הלחם, פרה אדומה, שעיר המשתלח ביום הכיפורים, לשון של זהורית – אותו חוט אדום שהיה צריך להלבין ללבן, כשהתקבלה כפרת ישראל, אחרי שליחת השעיר לעזאזל – בקיצור כל ההוצאות שהיו במשכן, בבית המקדש, ניקנו ממחצית השקל וזו תרומה כאמור מידי שנה בשנה.

אומר בעל ספר החינוך מצוה קה: "משורשי המצוה, שרצה הקב"ה לזכות את ישראל לטובתם שתהיה יד כולם שווה בדבר הקורבנות וכפרת ישראל לכל עבודת הקודש" – שאף אחד לא יוכל לבוא ולומר: אני נתתי יותר, יש לי חלק גדול יותר בקורבנות ולשני יש פחות, שאף אחד לא יתייהר, כל ישראל, בין המיליונרים ובין העשירונים הנמוכים, כולם נתנו מחצית השקל לקורבנות ולכל עבודת המשכן.

ממשיך ואומר בעל ספר החינוך: "והכל חייבים ליתן תרומה זו, כהנים, לווים וישראלים" – אבל לא נשים וילדים – "וכופים את הציבור לתת אותה" – זה תרומה כפייתית, מס חובה! לא התנדבותי – "ואפילו הדל שבדלים אם אין לו, אין לו פטור, כי הקב"ה רצה שכל יהודי מבן 20 ומעלה יהיה לו חלק בכל קורבנות הציבור. כל בוקר היו מקריבים קורבן תמיד של שחרית, לכל יהודי היה חלק בכפרה הזו. וכל בקורבן של אחר הצהרים ובכל הקורבנות. אם כן, אדם לא יכול לפטור את עצמו מחוסר כסף – "וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט" ואין אין לו, לוקח הלוואה, מוכר כסותו, נכס, כי חייבים לתת את מחצית השקל.

הלכה: "ואין נותנים אותה בתשלומים" – אין הקפה ואין בתשלומים, אלא הכל בפעם אחת ובמטבע אחת, לא באים עם פרוטות, אלא כל אחד נותן מטבע של מחצית השקל.

הלכה: "שהכל צריכים להיות שותפים בקודש, כי היא היסוד והתכלית לקיום המצוה של "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". נצטוונו לבנות בית מקדש. מה המהות של בית המקדש? בעיקר קורבנות, כפרה על ישראל. לכפר, לנקות ולטהר את עם ישראל, כי זהו התנאי להשראת השכינה.

ועוד הלכה: "וצריך להביא הקורבנות בכל השנה דווקא מן התרומה של אותה השנה, אם הסתיימה שנה, אין להביא קורבנות לשנה הבאה מהיותרת של שנה שעברה" – גם אם נשאר! כל שנה והמגבית שלה. כל שנה יהודי תורם מחצית השקל ועם זה קונים קורבנות ולכל יהודי יש חלק בעבודת הקודש בבית המקדש.

ועוד הלכה: "בנוהגת מצוה זו" – מחצית השקל, מצוה מדאורייתא – "בזמן שהיה בית המקדש קיים והעובר ולא נתנה, ביטל מצות עשה ועונשו גדול מאוד!!! שפירש עצמו מן הציבור, ואינו בכלל כפרת עם ישראל" – אוי לו ליהודי שפורש מן הכפרה ומהציבור המתכפר והמתנקה והמזדכךק, אוי לו! – "וכל השקלים" – כל מחציות השקל של כלל ישראל – "צריכים לבוא לבית המקדש ללישכה" – לישכת הגבייה – "עד לראש חודש ניסן, כי אז מתחילה שנה חדשה ואז מוציאים מן הלשכה לקנות הקורבנות מן התרומה החדשה".

מתי החלו להכריז על השקלים? מתי החלה המגבית של מחצית השקל? עם כניסתו של חודש אדר. ועכשיו, בעוונותינו הרבים, כשניטל כבוד ממקדשנו, חרבה עירנו וניטל כבוד מתוכנו, נהגו ישראל (מדרבנ"ן ולא מצד דאורייתא) לעשות זכר לדבר, לקרות פרשת שקלים – אותה הפרשה המצווה עלינו בתורה על מחצית השקל (שהם ששת הפסוקים הראשונים בפרשת כי תשא) – צוונו לקרוא פרשת שקלים בבית הכנסת, מתוך התורה הקדושה בכל שנה ושנה, בשבת הסמוכה לראש חודש אדר. ואם יש שני אדרים, אז שבת הסמוכה לאדר ב', ז"א, שבת מברכין אדר, היא שבת שקלים, לקיים זכר לדבר, לבל נשכח מצוות עשה מדאורייתא שבעוונותינו איננו יכולים לקיים אותה, כמו שאנחנו אומרים: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד, ג) – ונשלמה שקלים שפתינו. אנחנו עושים זכר או באוזננו כאשר אנחנו שומעים את ה"בעל קורא" מהספר הקדוש – ספר התורה – קורא בשבת למפטיר אנחנו נקיים מצוה מדרבנן, רק בביהכ"נ, מתוך התורה הקדושה. - זוהי מהותה של השבת ועל כן היא נקראת פרשת שקלים.

יש לנו מצוות עשה מדאורייתא, שהיא עד היום מדאורייתא, לקרוא פרשת זכור – "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כה, יז) – זו מצוה גם כן, אחת בשנה שתיקנו לנו חז"ל והסמיכו אותה לחודש אדר, לפורים שאז קם עלינו המן האגגי להשמידנו, שהיה מזרע עמלק. ולכן תיקנו חז"ל שיקראו את פרשת זכור בחודש אדר. שואלים חז"ל (מסכת מגילה דף יג): למה פרשת שקלים קודמת לפרשת זכור? הרי בחודש אדר יש עוד מצוה של "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" ומצוה זו של זכירת מחיית עמלק, נאמרה לישראל קודם מצוות מחצית השקל. מתי נאמרה? כאשר ישראל "פגשו" (במרכאות) את עמלק בדרך להר סיני, ברפידים – "וַיָּבא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" (שמות יז, ח) – שואלים חז"ל: אם כן, לפי הסדר הכרונולוגי קודם פרשת זכור, ואח"כ פרשת שקלים שהיה עם בנין המשכן שהוא בא חצי שנה אח"כ! ועוד שהרי 3 מצוות נצטוו ישראל עם כניסתם לארץ: להמליך מלך, למחות את זכר עמלק, ורק אח"כ לבנות את בית המקדש - דיברנו שאין לבנות קדושה בטרם סולק הרע מן העולם ואת הרע מסמל עמלק – "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" (דברים כה, יח) – כפירה. אם כן, למה הוקדמה פרשת שקלים לפרשת זכור? עונה על כך ריש לקיש בגמרא (מסכת מגילה דף יג): "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, המגיד מראשית אחרית, שעתיד כעבור שנים רבות לקום צורר יהודי מזרע עמלק" – אחרי חורבן בית ראשון לבין הקמת בית שני - הרחק מארץ ישראל, שם בגלות מדי ופרס – "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן הרשע לשקול "וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף" (אסתר ג, ט) – סכום עתק – "להביא אל גנזי המלך הטיפש הלא הוא אחשורוש, כדי להחריב את ישראל".

שואלים חז"ל: מדוע עשרת אלפים כיכר כסף? אמר המן הרשע: השורש של עם ישראל הוא שישים ריבוא יוצאי מצרים – שש מאות אלף נשמות שיצאו ממצרים שזהו הבסיס הרוחני, הנשמתי של העם היהודי" – זה מתחיל בשלושת האבות, שנים עשר שבטים, 70 נפש יורדי מצרים ויוצאי מצרים היו שישים ריבוא ועוד 3000.

אמר המן הרשע, צורר היהודים עם כל הכוונות הזדוניות שלו: אני אשקול "עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף", ואשחד את המלך אחשורוש שהיה תַּאֵו כסף בצורה בלתי רגילה, ואז הוא יתן לי רשות להכרית את העם היהודי ב-127 מדינות, טף ונשים ביום אחד ושללם לבוז. לא היתה גזירה זדונית כזו, אפילו לא בזמננו, ע"י האנטישמיים הגדולים ביותר!!! להשמיד עם, ב-127 מדינות ביום אחד ושללם לבוז?! לא היה כדבר הזה בהיסטוריה.

כאמור, מה היה החשבון של "וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף"? אומרים חז"ל: "וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף" יוצא מחצית השקל לכל אחד משישים ריבוא יהודים. המן הרשע לא ידע את מספרם של היהודים, אבל הוא ידע את הסוד שהשורש שלהם זה שישים ריבוא יוצאי מצרים – אלה שעמדו במעמד הר סיני. ואם כן, לך כנגד כל אחד שאני אתן מחצית שקל, תכפיל את זה בשישים ריבוא, תקבל עשרת אלפים כיכר כסף – איזה כוונות...

אומר ריש לקיש: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן הרשע לשקול עשרת אלפים כיכר כסף לגזני המלך כדי להכרית את ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו" – ציוה הבורא יתברך להקדים רפואה למכה, שהרי צדקה תציל ממוות!

אז עם ישראל נצטווה מאות שנים לפני המן, להקדים בתרומת שקליהם מהקמת המשכן ואילך מידי שנה בשנה, כדי להקדים רפואה למכה.

שואלים המפרשים, מביא ה"בן איש חי" בספרו "הבן יהוידע": "החשבון לא יוצא מדוייק! אם הוא שקל "וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף" כדי שעל כל אחד מהם" - על כל ראש מחצית שקל – וכמה היתה תרומת מחצית השקל באמת? כתוב בתורה: "מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקּדֶשׁ" (שמות לח, כה) – זהו החשבון של שישים ריבוא, אם כך, איפה יש כאן את תשובת המשקל? אז הקב"ה היה צריך לצוות על כל יהודי ויהודי לתת 150 שקל, כדי להשתוות לעשרת אלפים כיכר כסף, כי המן היה מוכן לתת על כל ראש יהודי, יותר מאשר מחצית שקל, אלא חמישים שקל. אומר ה"בן יהוידע": "הואיל והקב"ה מברך את ישראל בתורה: "וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדּפוּ" (ויקרא כו, ח) הברכה של ישראל שאחד רודף מאה! והקללה לישראל: "אֵיכָה יִרְדּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם-לֹא כִּי-צוּרָם מְכָרָם וה' הִסְגִּירָם" (דברים לב, ל) – כשאנחנו מקוללים והגויים רודפים אותנו ואנחנו פוחדים מהם ובורחים מכל עלה נידף, אז אחד מהם רודף אלף שלנו – זו קללה, אבל הברכה "וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדּפוּ" – פי מאה. אומר ה"בן איש חי": "נמצא שכל אחד ואחד מישראל נחשב כ-100 גויים בברכה, אם כן, גם שקליהם נחשב כל אחד כמאה שקלים, ולכן "מְאַת כִּכָּר" כסף, נחשבים כעשרת אלפים – לא צריך לתת יותר, הקב"ה לא סחט את ישראל, כי הרי הציווי הוא שהעשיר לא ירבה, אבל גם הדל לא ימעיט. אז הוא לא ציוה עלינו סכומי עתק.

אומרים התוספות במסכת מגילה, על דרך הרמז: "וכבר אמר המלך להמן "הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ" (אסתר ג, יא)" – פתאום הוא נהיה לארג', אדיב... – אומרים התוספות: "הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ" - תראו מה יצא מפיו של המלך אחשורוש – הוא העביר כאן מסר עתידני שהוא אפילו לא ידע מה הוא אומר – ממשיכים ואומרים בעלי התוספות: "הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ" - "הַכֶּסֶף" בגימטריא העץ (165) – ז"א אתה מביא כסף כדי לתלות את העם היהודי?! ואתה כבר מציב עץ, כדי לתלות את מנהיג היהודים, מרדכי?! הבור שחפרת כדי להפיל מישהו, זה הבור שאתה תיפול בו! העץ שאתה מקים 50 אמה, כדי לתלות את מרדכי, על העץ הזה אתה תתלה! - "הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ" – העץ (165) נתון לך – שיתלה המן עליו. (למרות שאחשורוש לא ידע את הכוונות האלה)

הקב"ה הוציא את המשפט הזה מפיו, כדי להגיד לו: העץ כבר שמור לך, אתה באמת חושב שאתה תתלה את היהודים?! את עם הנצח? אתה תתלה עליו! ובכן הקב"ה מקדים רפואה למכה וזה מחצית השקל.

מחצית השקל שנותנים ישראל לכבודו יתברך באהבה, כדי להזדכך, להתכפר ולהתנקות, יש בזה אפקט נוסף: הקדמת רפואה למכה. היא עומדת להם לישראל בכל הדורות, לכופר נפש, אם הגוי רוצה לשאת את ראשנו על העץ, או על הגרדום, אז הקב"ה ציוה אותנו להקדים רפואה למכה. אתם תתנו כופר נפש מחצית השקל כנגד, וזה יסתום פיות משטיננו ומקטרגנו, כפי שהתורה אומרת: "וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף" (שמות ל, יב), כדי שהשונאים שלנו לא יוכלו להוציא את זממם, לבל ישטין המשטין להכחיד אויב ומתנקם.

מערכת הקדושה שאנו מצווים עליה ואיננו יודעים תמיד למה ומדוע, המעשים הקדושים הנעשים במסירות נפש, ע"י עם ישראל באהבת ה' הם בעצם בלם, מיגננה לכל מיני צרות המבקשות למחוק אותנו וזה הסוד של מחצית השקל, וזאת מלבד עצם המטרה הפרקטי שיהיה קורבנות בבית המקדש, כפרה, שזה גם כופר.

אומרים חז"ל (ילקוט שמעוני, וירא): "כח הקדושה עומד מול כוח הטומאה" – יש מאבק אדיר בין כח הקדושה לכח הטומאה. כח הקדושה שמפיק מעצמו העם היהודי קידוש ה' – תרי"ג מצוות, "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת" (ישעיה ו, ג) מול כח הטומאה, הכפירה, שמוליך אותה עשו ע"י זרעו עמלק. – זה מול זה ברא אלקים.

אומרים חז"ל: כח הקדושה עומד מול כח הטומאה המבקש לפגוע בעם קדוש, אבל הוא אינו עומד נגדו בשעת אמת, ואז הוא מתחיל להתמודד איתו" – הקדושה מול הטומאה – "אלא הקדושה כבר מוכנה לנו" – יש איזה אוצר קדושה, אוצר הזכויות היהודי מאברהם, יצחק ויעקב והלאה שהוא שמור לנו לעת צרה, רזרבה של זכויות שהיא בעצם שומרת עלינו – בנק הקדושה – במה דברים אמורים? אומרים חז"ל: "כח המעשים שעושים יהודים שמור לנצח" ומגלים לנו חז"ל: "נאמר בתורה בפרשת העקידה, היא פרשת אהבה של אברהם אבינו לבורא יתברך, פרשת מסירות הנפש: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת-חֲמרוֹ" (בראשית כב, ג) אמר ר' שמעון בר יוחאי: "אהבה מקלקלת את השורה, שנאה גם מקלקלת את השורה". אומרים המפרשים: "מחמת אהבה ושנאה, האדם עושה מה שאין דרכו לעשות" – הוא חורג מן השורה, במה דברים אמורים? "אהבה מקלקלת את השורה שנאמר "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת-חֲמרוֹ" – אברהם השכים תמיד בבוקר, לתפילת ותיקין, שהרי הוא תיקן את תפילת שחרית, שואל ר' שמעון בר יוחאי: אבל ממתי אברהם אבינו היה חובש את חמורו? היה לו די עבדים כדי לחבוש את החמור, אלא אהבה מקלקלת את השורה, אברהם אבינו לא צווה על כך, אבל אהבת ה' כה יקדה בליבו שכאשר הקב"ה ציוה אותו למסור נפש, למסור את אהבתו לבורא יתברך ע"י הקרבת בנו, אז הוא קם בבוקר והוא לבד חבש את חמורו! שכל ההכנות למצות ה', יהיו על ידו! (הוא לא נתן את זה לפילפינים, או לתאילנדים, או לישמעאלים – לא!), אבל גם שנאה מקלקלת את השורה (שורת הדין) שנאמר: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ" (במדבר כב, כא) – ממתי בלעם קם בבוקר? הוא היה קם אחר הצהרים והיה הולך לישון בבוקר, איש בוער, חזר מהצגה, ממתי הוא קם ותיקין? וממתי הוא חבש את חמורו שהרי היה לו צבא של משרתים והוא היה יהיר וגאה? והנה כאשר שנאת ישראל בערה בו, הוא יצא משורת הדין, משורת ההנהגה הטבעית שלו, הוי אומר, שלא רק שהוא לא קם בצהרים, אלא הוא קם בבוקר וגם חבש את חמורו. שואל ר' שמעון בר יוחאי: וכי לא היו לו עבדים? אלא שנאה גם מקלקלת את השורה.

"וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה" (בראשית מו, כט) – יוסף צריך לרתום את הסוסים למרכבה, לקבל את אביו, הרי היו לו מספיק משרתים! אלא אהבת הבן לאביו, מקלקלת את השורה, כי אף פעם הוא לא רתם את הסוסים.

ויש עוד אחד שהשנאה קלקלה את השורה, והוא פרעה שבזמן שהוא רדף אחרי בני ישראל השנאה שלו כ"כ היתה גדולה, שנאמר עליו: "וַיֶּאְסֹר אֶת-רִכְבּוֹ וְאֶת-עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ" (שמות יד, ו) וכי לא היו עבדים לפרעה? אלא שנאה מקלקלת את השורה.

זכויות:

הזכות של אברהם אבינו עומדת לנצח, על קידוש ה' שלו, על המסירות נפש, אהבת ה'. המסירות נפש של יוסף הצדיק, גילויי האהבה כלפי אבא – כיבוד אב ומסירות נפש, עומדים לעם ישראל, לצאצאיהם של יעקב ויוסף עד סוף כל הדורות.

אמר ר' שמעון בר יוחאי: "תבוא חבשה ("וַיַּחֲבשׁ אֶת-חֲמרוֹ") שחבש אברהם אבינו לעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם ותעמוד על חבשה, על מסירות נפש שחבש ("וַיַּחֲבשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ") בלעם הרשע לקלל את ישראל" - גם הוא עשה מסירות נפש וזה אהבה ומסירות נפש של אברהם מול שנאה ומסירות נפש של בלעם – מחצית השקל של עם ישראל כנגד מחצית השקל של כל אחד של המן. ממשיך ר' שמעון בר יוחאי: "תבוא אסרה ("וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ") שאסר יוסף לעלות לקראת יעקב" – שהוא אסר את הסוסים למרכבה – "ותעמוד על אסרה ("וַיֶּאְסֹר אֶת-רִכְבּוֹ") שאסר פרעה לרדוף אחרי ישראל" וכך הכל נרשם בנצח.

כל פעולה טובה שיהודי עושה, זה נרשם! זה מוכרח לתת את אותותיו, אם לא עכשיו, אינני יודע מתי, אבל פעם.

תניא ר' ישמעאל: "תבוא חרב יד שעשה אברהם אבינו" – אברהם אבינו הכין לעצמו חרב יד – מאכלת לשחוט את בנו, לקיים את מצוות ה', שנאמר: "יִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת" (בראשית כב, י) - "ותעמוד על חרב יד של פרעה" – דו קרב של חרבות! החרב של אברהם אבינו במסירות נפש למען אהבת ה', היא בעצם שברה את החרב של פרעה. מניין? שהרי פרעה אומר בשירת הים: "אָמַר אוֹיֵב וכו' אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי" (שמות טו, ט)

אומר המדרש רב חייא בר יוסי בשם רבי מיאשה ויש אומרים בשם ר' בניה: "בשכר ב' בקיעות" – פעמיים בקע אברהם אבינו עצים – שבקע אברהם אבינו עצי עולה להקריב את יצחק בנו שנאמר: "וַיְבַקַּע עֲצֵי עלָה" (בראשית כב, ג), הוי אומר שלפחות שני בקיעות היה, כי הוא הניף ברזל על שני עצים – "עֲצֵי עלָה", ולכן זכה שיבקע הים לפני בני ישראל! שנאמר בקריעת ים סוף: "וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (שמות יד, כא).

מה למדנו? מעשה של קדושה אם הוא נעשה במסירות נפש, מתוך אהבת ה', הוא שמור בכספת אצל בורא עולם ויביא תועלת!

מחצית השקל עומדת לנו למגן נגד המן הרשע וכל השטנים שמעלים קצף לשחד את הפריץ כדי להשמיד אותנו – גוולאט!

מובא בספרים לפעמים יש חולה בעם ישראל ועם ישראל מתכנס לומר תהילים, מניין של תהילים, עוד ערב ועוד ערב ועוד יום ועוד יום והחולה נפטר. יאמר האומר השטחי, זה שאינו מבין: נו, ומה היתה התועלת בכל האמירה של התהילים?! סתם אמרנו!

אומרים חז"ל: "חלילה לומר כדבר הזה!" הוא היה צריך להיפטר מן העולם, איננו יודעים מהם חשבונות של שמים, אבל מה אתם חושבים שהתהילים שאמרנו ילכו לריק?! הקב"ה אוצֵר את התפילות בבית גנזיו – קֵל לא ימאס תפילת רבים! זה יבוא לתועלת!

מה אתם חושבים שהתפילה של הסבתא שלנו, או האימא של הסבתא שלנו, לפני 100 שנה, כאשר היא הדליקה נרות של שבת והתפללה במסירות נפש על נפש ילדיה וצאצאיה ואח"כ היא נכחדה בשואה, והילדים שלה ונכדיה חילונים, לא עלינו. ומה עם התפילות שלה?! הם הלכו לריק? שהיא יגעה, הגתה לריק? ילדה לבהלה? חלילה! באה הסבתא לפני כסא הכבוד ואומרת: רבש"ע, איפה התהילים שלי? הרי בכיתי ומסרתי נפשי למען השבת. אומר לה הקב"ה: "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיה לא, טז) – זה יביא תועלת.

אומרים גדולי הדורות: אולי הנין או הנכד שחזר בתשובה זה בזכות התהילים של הסבתא המתחברים עם איזה מעשה טוב שהוא עשה, והנה הוא כאן ב"נתיבות עולם". אתה יודע חשבונות שמים? שום דבר לא הולך לריק! ובכן מחצית השקל היא הבלם כנגד כל הצוררים, ה"המן" שבכל הדורות.

כתוב בתורה כשלוקחים מחצית השקל: "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה" (שמות לח, כו) אומר בעל "הטורים" וגם "הרוקח": "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה" - סופי תיבות הם נ', מ' ו-ה' = המן! כי מחצית השקל רמוזה בתורה, יבואו השקלים שנתנו עם ישראל במסירות נפש ובאהבה ויכריעו את השקלים שיתן המן אחרי מאות שנים.

אומר ה"רוקח" - ר' אלעזר מוו'רמייזא על מגילת אסתר (ג, ט): "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה" סופי תיבות המן שבא להכריע שקלים" והוא מוסיף "עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה" ראשי תיבות: ע', ש', ו-ו' – עשו. המן הוא הריכוז הטומאתי של המן. ובכן יש לנו כאן סופי תיבות המן הצורר הגדול שקם מעמלק וראשי התיבות הוא עשו, ממשיך ה"רוקח" ואומר: "לפי שאמרה התורה "וַיִּשְׂטם עֵשָׂו אֶת-יַעֲקב" (בראשית כז, מא) – עשו שנא את יעקב מאז ועד היום הזה – אומר ה"רוקח": גימטריא של "וַיִּשְׂטם" זה 371 בגימטריה צוה לעמלק. אומרים חז"ל: מהי צוואתו של עשו לעמלק? לשנוא את יעקב ואת בניו שהוא גנב לי את הבכורה – שנאת יעקב! זוהי מורשתו של עשו לצאצאיו.

ועכשיו רמזים וסודות שנתנו לו חז"ל במרוצת הדורות על השקל ועל מחצית השקל.

למה דווקא מחצית השקל? ולמה דווקא שקל? יש עוד הרבה מטבעות: גרא, דינר וסלע וכו', מה פתאום הקב"ה ציוה אותנו "שקל"?

אומר בעל "מנחת אלעזר" ממונקאץ' בשם הצדיק ר' מנדלה מרימינוב, מתלמידי ר' אלימלך מליז'נסק (שהשבוע היה היארדסייד שלו): למה שקל? מה המילה שקל? איזה רמז יש בדבר? אומר ר' מנדלה מרימינוב: מדוע נקראו המטבעות שנתנו בני ישראל לכופר נפשם בשם שקל? ועונה: שקל זה נוטריקון (=ראשי תיבות) – שִׁקְרָא לֹא קָאי = השקר אינו עומד, אינו מתקיים – לשקר אין רגליים. (כמה זמן אפשר לעמוד על הידיים? תסתכלו בגינס) ומה פשר הדבר? שקל זה כסף. אנחנו חיים בעולם השקר, עולם השקר סוגד לכסף, מעריץ את הכסף, בעל הנאה הוא בעל הדיעה, זה שיש לו נכסים, הרכושן, הוא שולט בכיפה, הוא ה"מאן דאמר". הדל והאביון הם בתחתית הסולם, מי שומע לו?! "וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה" (קהלת ט, טז). שִׁקְרָא לֹא קָאי – לשקר אין רגליים, הוא לא עומד וממילא הוא גם לא מעמיד, הוא גם לא תומך, ואנשים החיים בעולם השקר חושבים ואומרים, כי העולם עומד על הכסף, ומשום כך "מקדישים" (במרכאות) את כל חייהם לאגור כסף - וזהו שקר, זו החטאה לאמת שלשמה נוצרנו, לא באנו לעולם לאגור כסף!!!

ולפיכך נקרא המטבע שקל, לומר לך, זה שקר – שִׁקְרָא לֹא קָאי – ומהו השקר הגדול בעולם? זהו הכסף. עם הכסף משחדים עיני חכמים – "כִּי הַשּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז, יט), והמשפטים בבתי משפט השלום, המחוזי, הבג"ץ, המתרחשים עלינו מידי יום ביומו, יעידו על כך. אומרים חז"ל: "יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים", שואל ה"חפץ חיים": מי זה החכם? אפילו משה רבינו. אם הוא היה מקבל שוחד, הוא היה מפסיד מהאמת שלו, "כִּי הַשּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים", ועל כן כשעדת קורח נטפלו על משה רבינו ורבו איתו, הוא אמר להם: בדקתי את עצמי, "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי" (במדבר טז, טו), האם לקחתי מכם איזה חמור לרכב עליו? האם לקחתי מכם איזה שוחד? וכן אומר שמואל לעם ה': נהניתי ממישהו? ניצלתי מישהו? ביקשתי פרוטקציה על מישהו? וזוהי האמת! אבל בעולם השקר הסוגד לממון זה חזון נפרץ, אין כזה דבר כולם סוגדים לכסף, כולם מקבלים כסף, לפיכך נקרא המטבע "שקל" לומר לך, כסף זה שקר! ודעו לכם שהעולם אינו עומד על השקר של אגירת ממון וממילא בעל הממון אינו מעמיד את העולם. אז על מה כן עומד העולם? הוא לא עומד על הכסף?!

אומר ר' מנדלה מרימינוב: על מה עומד העולם? "עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (אבות א, ב), אבל "גְּמִילוּת חֲסָדִים" זה כסף! אז למה אתה אומר שהוא לא עומד על הכסף? העולם עומד על הכסף, אבל על איזה כסף? לא של אגירת כסף (תן לי: ביסלי, דוגלי, קרמלי...) לא על הכסף שאדם אוגר ויושב על זה כמו הכלב על העשב, אלא "עַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" זה כסף שאדם נותן לאחרים, כסף שיש לאדם ומחלק לנזקקים, זה המעמיד של העולם - "זֶה יִתְּנוּ כָּל-הָעבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל" (שמות ל, יג) – העולם עומד על "זֶה יִתְּנוּ" – על נתינה, לא על לקיחה וכל שכן לא על גניבה ולא על שוחד!!! על "זֶה יִתְּנוּ" – על "אִישׁ כּפֶר נַפְשׁוֹ" – וצדקה תציל ממות – בודאי על כסף, בשביל מה הקב"ה נתן לנו כסף? כדי שנשליך אותו הימה?! הקב"ה נתן כסף כדי שנדע מה לעשות איתו, להשתמש בו לטוב, לעזור ליתומה להתחתן, לעזור לאלמנה, להוציא כסף למטרות קדושות, מותר לך לחיות ברמה גבוהה, אבל תן גם לאחרים, תן לעשירון הנמוך.

שקל – זה שִׁקְרָא לֹא קָאי. מהו השקר? נטילה, אגירה, לקיחה. אסיפת כסף לעצמי, על זה לא עומד העולם! אין לעולם כלום מכמה עשירים שיש בעולם.

אומר בעל ה"טורים": שקל – ר"ת שִׁקְרָא לֹא קָאי - אם אתה משתמש עם הכסף לא כיאות, שקל זה גם בגמטריא נפש ושקל זה 430, ומה הכוונה? שעם כסף אפשר לפתח שקר, עם כסף אפשר לבנות מגדלי שקר, אבל גם עם כסף אפשר לכפר על הנפש! כח הכסף, הכח החיובי – אם "אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה" (אבות ג, יז), "קֶמַח" זה אותיות מקח, אפשר לעשות ביזניס, עם הקמח אפשר לעשות מקח טוב – "לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל-תַּעֲזבוּ" (משלי ד, ב) – "עֵץ-חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" - מחזיקי התורה.

אומר בעל ה"טורים": "אם אדם יש לו כסף, חנן אותו הבורא יתברך והוא מוציא את הכסף, הוא נותן, הוא עוזר, הוא גומל חסד, הרי הוא מביא כופר נפש לעצמו, כי צדקה תציל ממוות – "וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקד אתָם" – זה מול זה ברא אלוקים!

(קדושה מול טומאה, שקר מול אמת, אגירה שלילית מול נתינה חיובית)

הואיל והעולם שלנו הוא עולם השקר, וכולם אוגרים כסף, אז היה פעם קבצן יהודי, שהיה הולך לבתי יהודים לאסוף כסף, לקבץ נדבות והיה לו מנהג כזה משונה שהיה הולך תמיד עם נר נשמה, דופק על דלתות העשירים עם נר נשמה ביד, שאל אותו פעם איזה עשיר אחד: מדוע אתה הולך עם נר נשמה? ענה לו הקבצן: "אוי, טיפש שכמותך, עד שאני מוציא פרוטה מכיסו של העשיר, יוצאת הנשמה וכשיוצאת הנשמה מדליקים נרות...להוציא כסף...

רבותי בעולם השקר אוגרים כסף, אז מי נותן כסף? יחידי סגולה: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים – הגברים בעם ישראל.

מסופר, על דרך הצחות, על הגאון ר' איצ'לה בנו הגדול של רב חיים מוו'לוזין: הוא בא פעם לעיר אחת והמונים צבאו על ביתו לקבל את פניו, נדחקו המונים לקבל את פני הצדיק, עד שהיה חשש לסכנת נפשות. דוחק נורא, מאות ואלפים נדחקו סביב הצדיק והוא הרגיש שיש סכנה, לא לעצמו, כי אם לנדחקים. אמר הגאון ר' איצ'לה מוו'לוז'ין ברוב חכמותו: "אני מבקש שכל מי שבא אלי עכשיו, לקבל את פני, יפריש תרומה להחזקת ישיבת וו'לוז'ין" - וראה איזה פלא, מיד חדל הדוחק. אחד אחד החלו להתחמק. הא, יש פה מגבית לישיבת וו'לוז'ין?! בשביל זה לא באתי! באתי לקבל ברכה ואם הברכה עולה הרבה כסף... ופתאום הרגישו שאין עומדים צפופים ויש רווחים...

שאלו אותו תלמידיו: למה עשית את זה? אמר להם: "יש לי ראיה מפרשת שקלים, פרשת מחצית השקל. והואיל וזה עולם השקר ואני יודע שכולם יבואו לבקש ברכות, אבל אם תבקש על זה כסף, אז הברכה כבר לא שווה, זה לא כדאי. ובפרשת שקלים הקב"ה רמז למשה רבינו (שנקרא למפטיר השבת) שכאשר יבוא למנות את ישראל, הלא בודאי יתאספו כולם לפניו למען יתן אור פניו עליהם, איזו זכיה זו, משה רבינו יצביע עליך, עליך, על כולנו, זכייה! נפלא! אבל מרוב דוחק ולחץ, עלול להיגרם נגף בעם, היציע עלול להתמוטט מהדוחק, על כן אמר כי כל אחד יתן מחצית השקל ואז יחדל הדוחק ולא יהיה בהם נגף, חששתי מנגף, אז אמרתי שכל אחד יתן כסף, כי זה כתוב בתורה: "וְנָתְנוּ אִישׁ כּפֶר נַפְשׁו לה' בִּפְקד אתָם וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקד אתָם".

כאמור, נתינת כסף, עריכת מגביות היא סגולה להבריח אנשים! אנשי האמת נמשכים למגבית, כי הם רוצים להחזיק תורה – "עֵץ-חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" (משלי ג, יח). זהו המאבק בין השקר לאמת, כי השקר מבקש לאגור את הכסף ולשבת עליו, והאמת לוחשת: תן, תן ולא יהיה בך נגף.

לאור הדברים, כתוב בתורה בפרשת משפטים: "אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא-תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה" (שמות כב, כד) – פרשת הלוואות. אומר "אור החיים" הקדוש: במכילתא דרבי ישמעאל (מדרש): כל "אִם" שבמקרא זה רשות. ואילו בפסוק הנ"ל - "אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי" – זה לא רשות. אתה חייב להלוות, יהודי חייב לתת גמ"ח. שואל "אור החיים" הקדוש: אז למה כתוב בתורה "אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי"? (הרי זה חובה, זה לא רשות) ועונה: "בא הכתוב להודיע ולהשיב לאשר ישאל השואל" – יש אנשים ששואלים, בד"כ אנשים עניים – "אנשים סובלים, שואלים שאלות, בראותם כי ירבה כבוד אדם בכסף וזהב" – הם רואים אנשים עשירים, נוסעים עם קדילאק, גרים בוילות, בארמונות, ואז האנשים המסכנים שואלים – "ויאמר האדם העני: מה טעם נתן ה' יתברך אוצרות זהב לאדם אחד ללא צורך?" – מה הוא צריך את כל המיליונים? למה לא הפסיק ה' לתת לו את מזונותיו הצריכים, אין עיני צרה במה שיש לו, שהקב"ה יתן לו פרנסה בכבוד, שיוכל לחתן את הילדים שלו, מכונית לו ולאשתו, אבל למה לו מיליונים? מה הוא צריך את זה? – "וכי זה גדול מיעקב אבינו אשר שאל לחם לאכול ובגד ללבוש?" – הרי יעקב אבינו בתחילת דרכו היה עני, אז מה הוא ראוי העשיר הזה שיהיה לו כסף?! העני מתריס כלפי שמים: אין אמת, מילא, אני עני, כנראה שחטאתי, או שזה סוד התיקון שלי שבגלגול הזה אני צריך לבוא עני, להיות מקבץ נדבות, או להוציא את הקרבים עד שאני רואה פרוטה בכיס. והוא טוען לבורא עולם: רבש"ע, למה פלוני אלמוני צריך להיות לו פי מיליון יותר ממני?! מילא אני עני, לא מספיק לו עשירית מנכסיו?! למה צריך להיות לו יאכטות, וגם מפעלי תעשיה, בשביל מה? מה הוא עושה עם זה? הוא הרי אוגר את זה, מה הוא עושה עם זה? הוא עושה עם זה צדקות? לשם מה? – בקיצור, העני מתריס כלפי שמיא – עינו רעה בעשירים, באים בטענות על בורא עולם.

ולזה הודיע "אור החיים": "כי סובב כל הסיבות" – הקב"ה – "יש אנשים בעולם שאינם ראויים לקבל את לחם חוקם בקלות, לצד מעשיהם, או שהם חטאו, או שזה התיקון שלהם בגילגול הזה" – והקב"ה יודע את החשבונות, יש אנשים שצריכים לעבור ייסורים, אחד חולה, אחד בא לעולם בעל מום, ואחד צריך להיות בעולם הזה עני, נצרך וכל אחד בדרגות שונות, (מקבץ נדבות, עלוב חיים, אין לו בגד לבוש ולחם לאכול) מה עושה הקב"ה? – ממשיך ה"אור החיים" הקדוש ואומר: "נותן ה' את לחם חוקם" – יש איזה משביר, איזה צינור משפיע – "שהקב"ה נותן את לחם חוקם ואת פרנסתם ביד מישהו אחר" – ביד איזה יהודי אחר עשיר – "כדי שיצטרכו לכתת רגלם ולהתבייש כעני בפתח להתפרנס בדרך הפחיתות והביזוי כאשר גזר הגוזר" – גוזר הצדק. הקב"ה מנהל את העולם, לזה לא יהיה – סוד התיקון, ולזה יהיה בסוד התיקון. והעני יצטרך לבוא אליו לדפוק בדלת לבקש עזרה, בדרגות שונות: או עזרה, או לקבץ נדבות. והקב"ה יעשה את זה לשתי מטרות: העני, זה התיקון שלו, הקב"ה מכריז לפני שהנשמה יורדת לעולם אם הוא יהיה עשיר או עני. והעשיר איזה תיקון יש לו בכסף? כדי שידע ויבין שהכסף שניתן לו, לא ניתן לו הכל בשבילו, אלא שהוא צריך להיות צינור מעביר, משפיע, לחלק צדקה לעוד אלף משפחות נזקקות וישאר לו די והותר, אבל אם הוא יחשוב שכל מה שניתן לו זה לאגור כסף בשביל עצמו, לשבת על זה כמו הכלב על העשב, אז הוא לא עמד בניסיון, כי הוא צריך להיות משביר.

החברה, העולם בנוי על נותן ומקבל. יש אנשים שהקב"ה גזר עליהם שהם יהיו נותנים, אבל העולם הוא בחירי, יש אנשים שמקיימים את צו ה', הם רואים שיש להם כסף הם נותנים, ויש אנשים קמצנים שאי אפשר להוציא מהם כסף (עם נר נשמה צריך ללכת אליהם).

"אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי", למה נאמר "אם"? ודאי שאתה חייב להלוות ליהודי, זה לא "אם" ולא ברירה ולא רשות, אז למה כתוב כך? אם יהודי רואה שיש לו כסף מיותר, יותר מכדי צורכו, מה אתה עושה עם זה? שם את זה בבנקים ואוגר את זה לקבל ריביות? מה אתה עושה עם זה? אומר "אור החיים" הקדוש: אם אדם רואה שיש לו כסף די יותר ובאמת מה המבחן? כי הוא יכול להלוות גם לאחרים, מה עושים יהודים טובים? לוקחים כסף, מכניסים את זה כפיקדון באיזה אירגון וו'לונטרי – יד שרה, עזר מציון, עזרה למרפא - שיוכלו להשתמש בזה למעשים טובים, ושהוא צריך הוא מודיע לפני כן ומחזירים לו. מה אתה עושה עם זה בבנק? מה איכפת לך שמישהו ייהנה מזה? שיוכלו להשתמש בזה ארגוני צדקה וגמילות חסדים. כתוב "וְנָתְנוּ" ולא ואגרו!!!

אומר "אור החיים" הקדוש: "אִם-כֶּסֶף" - אם אדם רואה שיש לו יתרות כסף, והוא לא צריך את זה, כי יש לו פרנסה, יש לו לילדים, יש! אם ככה – "תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי" – תן הלוואות, תעשה גמילות חסדים. אם רואה אדם שיש לו כסף מעבר למה שהוא צריך אין זה אלא כסף השייך לעני, זה לא שייך לך בכלל, אתה צריך להעביר את זה, אתה השדר, אתה הגזבר, אתה הפקיד בדואר שצריך להעביר את זה. ומהיכן זה מדויק? "אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ" – דע לך שהעני הוא נמצא עמך, הוא אצלך, הכסף של העני נמצא אצלך בכספת! שחרר, תעזור לו, אם בהלואה או במענק. הרי אתה רואה שיש לך יתרות כסף, אז בהכרח, למה נתנו לך ולא לו?! אתה צריך פי אלף?! תן צדקה!

אומר ה"אור החיים" הקדוש: ואם תיתן לו, גם אחרי שתיתן לו "לֹא-תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה" – מה זה "כְּנשֶׁה"? תזהר לבל תתנשא עליו, בראותך שהוא משכים לפתחך והוא נזקק לך, אל תתייהר עליו – "הוא צריך אותי" – הוא צריך אותך, כמו שאתה צריך אותו, כי אתה צריך להשתחרר מהכסף שיפקדו לך בשמים כדי להעביר לו, הכסף הוא לא שלך, העני הוא שותף שלך בחלק מהכסף שלך, בעוד אלף, בעוד 2000, בעוד עולם התורה, בעוד עולם הישיבות, עוד עולם הכוללים – זה לא שלך, זה שלהם, רק לך יש את הכבוד שאתה יכול לתת להם. והם צריכים להתבזות כדי לבוא אליך גוולאט!

"כי לא משלך אתה נותן, אתה נותן את שלו" – אתה נותן לו את הצ'ק שנתנו לך, אתה פקיד בבנק שמעביר לו את הביטוח הלאומי שנתן הבורא יתברך בידך.

הבורא יתברך הפותח את ידך ונתן לך הון לתת, מְצַוֶה אותך להשביע לכל חי רצון. וידוע מה שמובא בספרים הקדושים שאם אדם יוצא לרחוב ופתאום איזה עני מושיט לו יד, אף פעם לא ראית אותו, אף פעם לא נתת לו, כדאי לתת לו, כי יכול להיות שזה חד פעמי, כנראה שלחו אותו משמים לבקש ממך, אתה צריך לתת לו, אם לא תתן לו הפסדת את המאה, אתה יכול לפשוט רגל... אז יתהפך הגלגל, תן לו.

יש לנו בעיה בעולם שלנו שהוא עולם השקר, יש אנשים שהם לא הגונים ואינך יודע אם הוא באמת נצרך, או שהוא נוכֵל - זו בעיה שצריך להתייעץ עם רבנים.

אומר "אור החיים" הקדוש: "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן" – מה זה "בְךָ"? – "מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, ז).

"כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן" – למה "בְךָ"? – אומר "אור החיים" הקדוש: "על דרך אומרם כהטעם שבוחר ה' יתברך לייסר האדם בייסורי העוני, כדי שבאמצעותו יזכה חברו המפרנסו" – הוא עני ואתה עשיר ואתה תתן לו – "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן" – האביון הוא בך, בסיבתך, בגללך, למה הוא בא אליך? כי הקב"ה שלח אותו, ואתה העשיר אומר לו: מה אתה מנדנד? הוא לא מנדנד, הוא משמים נשלח אליך לקבל את שלו, ה' נתן לך להעביר לו, לכן כתוב "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן" ובסיבתך, ובגללך הוא בא אליך, כי ה' נתן לך להעביר לו.

"מֵאַחַד אַחֶיךָ" – אומר "אור החיים": אל תחשוב בראותך אביון שהוא פחוּת, ואתה מתייחס אליו כאל אדם זרוק, דע שהוא "מֵאַחַד אַחֶיךָ", יכול להיות שהאביון הזה הוא מהמיוחדים שבעם ישראל, הוא פי אלף יותר חשוב, או צדיק נסתר, אל תתייהר עליו שאתה בעל הדעה כי אתה גם בעל המאה, אתה לא עושה לו טובה. ואין הוכחה מזה שהוא עני שהוא שפל ממך. יכול להיות שזה העני הוא בעל דעת יותר גדול ממך, אלא חלקו של העני נמצא אצלך.

ממשיך "אור החיים" הקדוש ואומר: "יש פעמים שגוזרים על האדם שהוא יצטרך לקרוב משפחתו, ואז הבושה היא לא כ"כ גדולה, כי לקרוב יותר מתאים לו לגשת והקרוב נמצא בעיר" - לא מתבייש – "יש לפעמים שהקב"ה גוזר על אדם שהוא יצטרך לכתת את רגליו למקום רחוק, כי העשיר שלו נמצא רחוק והבזיון יותר גדול, כי הוא נזקק לאדם שאפילו לא קרוב משפחתו, אז הוא צריך להתחנן ולהתרפס לפניו. – זה העני. אבל אתה - העשיר, תרים לו את הראש, אל תיתן לו את ההרגשה שהוא מסכן, כי זה כסף שלו, רק עליו נגזר שהוא יבקש את הכסף ממך בעיר אחרת.

ויש אנשים שנגזר עליו גם להתבזות, לגם לכתת רגליים, גם לנסוע לחוץ לארץ לאסוף כסף, כי העשיר שלהם נמצא בניו יורק, וכן על ראשי ישיבות ועל ראשי כוללים. יש אחד שרשום לו לבקש כסף מאיזה עשיר, וזו זכות גדולה לכל עשיר שבאים לבקש ממנו כסף עבור ישיבה/תורה.

אומר "אור החיים": זה רשום לעני, אבל אתה תרים את כבודו, כי אסור לך להתייהר עליו, כי הוא "מֵאַחַד אַחֶיךָ". ומה זה "בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ"? לפעמים זה "בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ" הגם שהוא אינו קרוב אליך, הוא גם לא מעירך.

מסיים "אור החיים": זה מה שכתוב "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ" (שמות כג, ג) מה פירוש? ועונה: אומרים חז"ל: העני, כל היום הוא רב עם הקב"ה, העני המסכן, אב לילדים חולים, נזקקים, צריך להאכיל אותם, צריך ניתוח ואין לו כסף, העני יום יום רב עם הבורא יתברך, ואיך הוא רב עם הקב"ה? הוא מתלונן ומקטר: רבש"ע, למה לא נתת לי כדי לחיות? למה אני כ"כ מתבזה? טוב לי המוות מן החיים! העני החולה הנזקק, מקטר, הוא רב עם בורא עולם, הוא מאמין, אבל הוא רב עם בורא עולם.

אומר "אור החיים": "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ" לרמוז, כי עני עושה מריבה עם קונו, למה זן לכל והוא ברעב, למה כולם לבושים והוא בעירום, הבן שלו אומר: למה לכל הילדים בכיתה יש תחפושת ואתם אבא אימא לא קונים לי תחפושת? אבא ואימא אומרים: אין! והבן מתבייש. ואז האימא פורצת בבכי ואומרת: מה אתה חושב בני, לא הייתי רוצה לקנות לך תחפושת, כמו הבן של השכן? לא הייתי רוצה לקנות לך ממתקים? לא הייתי רוצה לקנות לך מה שקונים העשירים? אין לי! ואז היא פורצת בבכי ואומרת: רבש"ע, למה אתה לא נותן לי?! תראה את הבכי של הילד שלי? ושערי דמעות לא ננעלו...

אומר "אור החיים": אם כן, לפחות אתה, לפחות אתה תעזור לעני הזה, כדי שלא יריב עם בורא עולם – שלא יהדר בריבו עם בורא עולם, תן לו בכבוד במשוא פנים, כי אם אתה לא תהיה חונן דלים, לא תרים את ראשם, לא תחזיר להם את הצבע לפנים, אז טענת העני תהיה טענה כלפי מעלה והוא ימשיך לטעון כלפי בורא עולם והבורא עולם הוא מלך רחמן, הוא העניש אותו, הוא נתן לו בסוד התיקון שיהיה עני, אבל עליך הוא גזר שיהיה לך כסף כדי שאתה תיתן לו! אם אתה אינך נותן לו, אז טענת העני באה אלי, הוא רב איתי ואתה מצוֹוֶה לחסוך ממני ריב של העני, אם אינך עוזר לו, אז אתה גורם לאנשים שהם ירטנו כלפי בורא עולם. אז עליך לחשוב: מי יודע, אם לעולם חוסן... מי יודע אם הבכי של העני שאתה דחית אותו, וסגרת עליו את הדלת בבושת פנים, מי יודע אם הדמעות שלו לא יגיעו עד כסא הכבוד, והגלגל יתהפך ואתה גם תזדקק לאנשים, אבל אז זה כבר יהיה מאוחר...

אומר בעל ה"טורים": "עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לה'" (שמות ל, יג). בשביל מה התורה הקדושה כותבת לנו: "עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לה'"? אומר בעל ה"טורים": "עֶשְׂרִים" בגימטריא עשיר ודל - שיהיו כולם שוים בתרומה. "הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט", כל אחד יתן מחצה. מדוע? יכול לקחת מהעשיר אלף! לא! שהעשיר ירגיש שהוא רק חצי וההשלמה שלו זהו העני, ביחד הם מהווים את האחד, ביחד הם מהווים את השקל השלם. יחד הם "עֶשְׂרִים", שזה בגימטריא עשיר ודל. ומאיפה יש לעני? אתה נותן לו! תן לו במתנה, כדי שגם הוא יוכל לתת ולא ימכור את כסותו! מחצית השקל שזוהי התרומה השנתית לכפר על נפשותינו לא ניתנה בדרך הנדבה אלא בדרך השיויון, ואם לא הגלגל חוזר. איך כתוב בתורה? "וְנָתְנוּ אִישׁ כּפֶר נַפְשׁו"

אומרים בעל ה"טורים", ה"רוקח" והגאון מוילנא: המילה "וְנָתְנוּ" מרמזת שצריך לתת, אם יש לך אז תיתן, המילה "וְנָתְנוּ" בעלת 5 אותיות, נקראת משמאל לימין ומימין לשמאל אותו דבר! ללמדך, "שאם תקראנו למפרע יהיה "וְנָתְנוּ" ואם תקראנו בסוף יהיה גם "וְנָתְנוּ" – אם תקיים את ה"וְנָתְנוּ" מהראשית לאחרית – מהתחלה לסוף – לא תפסיד! אתה בעצם נותן את שלו, מה יהיה? תקבל מהסוף להתחלה גם "וְנָתְנוּ", כי אם חלילה לא תקיים את ה"וְנָתְנוּ", אלא שקל – שִׁקְרָא לֹא קָאי, תעמוד על הכסף, אז לא תקבל את ה"וְנָתְנוּ" – את ההחזר של "וְנָתְנוּ" ואז אתה עלול לפשוט רגל.

אדם זה הכסף, חביב על האדם ממונו, יותר מגופו.

מביא האלשיך הקדוש את ר' שלמה אלקבץ, זה שכתב לנו את ה"לכה דודי": "למה מחצית השקל? להורות את ישראל ייחוס אחדותם" – כמה חשובה אחדות ישראל – "בל יעלה על לב שכל אחד מאיתנו חי לבד" – כל אחד מאיתנו צריך את השני בשביל הזכויות, כל אחד מאיתנו הוא חוט דק, שעלול להיקרע, כל כוחנו אינו אלא באחדותנו, אחדות זה חבל, זה הרבה חוטים שהופכים את עם ישראל לחבל, וחבל אי אפשר לקרוע. וגם אם אתה קורע הוא ממשיך להיות קשור לחבל בהמשך, הוא לא נפרד, הוא דבוק.

אומר האלשיך בשם רב שלמה אלקבץ: למה מחצית השקל? "שנדע את חשיבות האחדות, בל יעלה על לב איש מהם שהוא נפרד מחברו" – אף אחד מאיתנו לא חי סולו, אלא כל אחד ידע שהוא רק חצי, כמו בעל שיודע שיש לו את האישה והיא משלימה אותו, כך ידע כל אחד. כל ישראל חברים מחוברים. אחדות ישראל, אני חצי וכל עם ישראל עושה אותי לאחד, כמו אישה שנאמר: "עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" (בראשית ב, כד), כך כל אחד מישראל, כל אחד הוא חצי ורק בהתחברו עם כל אחד מישראל הוא נעשה אחד שלם – "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (שמואל ב ז, כג) ואיפה זה בא לידי ביטוי? בתרומת המשכן! בתרומה השנתית שלנו למשכן, לשוטף של עבודת הקודש ואם אנחנו עם אחד, אז אנחנו זוכים ל"אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד", בתוך בית אלוקים, הוא המשכן ובית המקדש, ואז כל אומות העולם אומרים: "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" אבל בתנאי שנהיה גוי אחד וזה בא מתוך תחושה שכל אחד רוצה את זה.

אומר הגאון מוילנא: למה הקב"ה ציוה אותנו "מחצית השקל"? וכי דרכו של הקב"ה להשתמש במאזניים חסרות, במטבעות שבורות?! שיצוה אותנו מטבע שלם, מכובד, לא חצי! מדוע מחצית? ועונה: אלא "מחצית השקל" – בתיבת "מחצית" יש בה 5 אותיות, האותיות שבראש התיבה זה מ' ו-ת' - מת, האות האמצעית היא צ' סביב ה-צ' יש ח' ו-י' מצד זה – חי, לרמוז שהצדקה מקרבת את ה"חי" – צדקה תציל ממוות – "וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקד אתָם" ומרחיקה את ה"מת", ז"א שאם חלילה רשום על אדם נגף, מיתה דום לב, אז הצדקה תציל ממות, כי הצ' האמצעית הרומזת על הצדקה מרחיק את ה"מת" לקצוות, והאות "צ" לוקחת סביבה את ה"חי". וזה שאמר שלמה המלך "עֵץ-חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" – וזה שכתוב "רדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים" (משלי כא, כא). וזה הסוד של ה"מחצית".

אומר בעל "שפתי כהן": "שקל" בא"ת ב"ש (האות השניה מהסוף האות השניה מהתחלה) האות ש' האות מהתחלה היא ב', האות ק' תואמת לאות ד', האות ל' תואמת לאות ך' ביחד "בדך". דך זה אביון, יש בשקל משום אביונות, יכול לעשות את האדם לדך, אבל מצד שני זה - בדך זה 26 גימטריא שם הוי"ה, מחצית השקל זה 13, וזהו ה"הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט", כל ישראל חברים וצריכים לדעת שהם אחד, זה מחצית __ , העשיר יתן את המחצית שלו, את האחד שלו והעני יתן לו המחצית שלו, ביחד הם ייחדו שם הוי"ה, הם יגיעו ל-26 הם יתנו כבוד לשם ה'.

וכן אומר בעל "שפתי כהן": עשיר במספר קטן (ע(7)+ש(3)+י(1)+ר(2)=13 וכן "הדל" – ה(5)+ד(4)+ל+(3)=12+הכולל(1)=13.

כל יהודי צריך לתת מחצית, כדי שהוא יהיה אחד, ביחד שני האחדים יתנו כבוד לשם הוי"ה.

אומר הגאון מוילנא: "וְנָתְנוּ", הטעם: קדמא ואזלא. מה זה אומר? אומר הגאון: זה רומז על כסף, כסף זה קדמא ואזלא. הגמרא אומרת במסכת שבת: כסף זה יום עסל יום בצל, יום יש לך כסף ונדמה לך שאתה חובק זרועות עולם והנה, לפתע פתאום המניות שלך נפלו ואין. נגמר. פשיטת רגל. (חברת התעופה הגדולה שמאוד מאוד השתמשו בה היהודים פה בארץ טוול הכריזה על פשיטת רגל)

שואל הגאון: "וְנָתְנוּ", למה זה בקדמא ואזלא? רמז למאמר חז"ל: אמר ר' חייא לאשתו: כשיבוא אליך עני" – כשתראי עני מרחוק בא אל ביתנו, הקדימי אותו ותני לו" – תקדימי אותו, תחסכי לו את הבושה – "כדי שיקדמו גם את בנייך. אמרה לו אשתו לרב חייא: אתה מקלל אותנו? אתה מקלל את הילדים שלנו, כדי שאם הילדים שלנו יצטרכו גם יקדמו אותם?! למה שהילדים שלנו יצטרכו? אמר לה רב חייא: האדם צריך לדאוג כל החיים שלו אם יש לו כסף, מי יודע אם לעולם חוסן, יכול להיות שיבוא יום והגלגל יתהפך, ואז לילדים לא יהיה מה לאכול ואז הם יצטרכו לבקש טובות, אבל יש בזה דרגות, שאם נבקש טובות שיבואו אנשים ויתנו להם מתן בסתר, בדרך כבוד, ולא בדרך בזיון. אמר ר' חייא: "וְנָתְנוּ" אם את רואה עני, תקדימי לו טובה, שהוא לא יתבייש, כי מי יודע, אם הילדים שלנו, לא יגיע יום שגם הם יצטרכו, ואם את תקדימי טובה במאור פנים, תרגישי שאת נותנת משלו, אז כך ינהגו גם בילדנו, ונחסוך להם בזיון וקצף. שהרי כתוב בתורה: "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן...לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן...נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ וּבְכל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים טו, ז-י) אל תאלץ אותו לפתוח את ידך הקמוצה, תפתח לו מעצמך.

אומר רבי שמואל בגמרא: "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה" – כי הכסף בעולם, העשירות והעניות הוא גלגל שחוזר בעולם ולכן אומר הגאון: אז אם תקדימי, אז יש סיכויים שתקבלי בחזרה, או ברכה, או לפחות יחסך בזיון וכסף מילדייך.

אומר הגאון: "הנה תיבת "וְנָתְנוּ" נקראת לפנים ולאחור כי גם הנותן לפעמים יצטרך שיתנו לו"

ולסיום:

ובכן למדנו היום מחצית השקל. שקל, מחצית, התחושה שכל אחד מאיתנו נותן, כל אחד מאיתנו חייב שיהיה לו חלק בקדושה, וכל אחד מאיתנו צריך להרגיש "אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי" – יש לך יותר מאשר להוא? תעזור לו, כי מי יודע מה ילד יום, אם אתה לא תקיים את ה"וְנָתְנוּ", מי יודע אם אתה לא תזדקק ל"וְנָתְנוּ" מהצד השני, שיתנו לך... ואז לא תקבל במאור פנים, כי בדרך שאדם נוהג, נוהגים איתו.

שהקב"ה יעזור לנו שנזכה כבר לקיים את מצוות "מחצית השקל" בפועל, מצוה דאורייתא, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה להביא את ה"כופר נפש" שלנו לבית המקדש – מחצית השקל – לכפר על נפשותינו ולא יהיה בנו נגף ושלום על ישראל! (חבל מאוד שלא הבאתי לכם דברים נפלאים, אבל לא הספקתי...)


ספר ויקרא

פרשת אמור

מצויים אנו בין פסח לעצרת, בין זמן חירותנו לזמן מתן תורתנו. שבעה שבועות הקרויים ימי ספירת העומר, בהם אנו סופרים את הימים שבין שני המועדים האלו, יום יום. מנהג ישראל לציין את המנין של אותו יום בראש כל האיגרות שאנו שולחים לידידנו, או לחברנו. בכל איגרת כותבים תאריך – י' אייר, י"א אייר - (כיום כבר לא כותבים איגרות, כיום כבר טלפונים, פקסים...). מנהג ישראל שליד התאריך העברי מוסיפים את מנין הספירה של אותו יום, זה לא מצוה דאורייתא, אבל זה מנהג ישראל. ואיך כותבים זאת? כ"ב למטמונים, כ"ה למטמונים, ל"ג למטמונים וכו'. מה זה "למטמונים"? איזה מטמון? "למטמונים" זה נוטריקון – למ"ט מונים = מטמונים. עם ישראל לא מסתפק בספירה שהוא סופר מידי ערב, אלא הוא חי ונושם את הספירה, הוא מציין זאת גם באיגרותיו, גם בעיתונות החרדית, בכל פירסום דתי, חרדי מציינים בצד התאריך את מנין היום. מצות הספירה מובאת בתורה הקדושה, בפרשת השבוע - פרשת אמור, זוהי הפרשה וזהו נושא שיחתנו. (אני מקווה שיהיו גם דברים חדשים, כי אין בית מדרש ללא חידוש. גם לי יש דברים חדשים)

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כג, טו).

וכך אומרת התורה הקדושה בפרשת השבוע: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" – שימו לב, "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" התורה מציינת שבת, ולא ממחרת הפסח (ועל זה כבר היו מאבקים גדולים בין הצדוקים והבייתוסים לעם ישראל ,אבל לא נכנס לזה) נאמר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימת תִּהְיֶינָה" – שוב שבתות, לא שבועות! "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת" – שוב "הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת" – "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'" (שם שם טז) – מפסח, זמן חירותינו עד זמן תורתנו.

נפתח בדברים הידועים של בעל ספר החינוך, במצוה ש"ו – ספירת העומר (דברים אלה מאוד אקטואלים וכדאי לשנן אותם ולהפנים אותם ואז נבין מהי יהדות, מהו עם ישראל) כותב אחד מרבותינו הראשונים לפני 700 שנה: "סוד הספירה לפי שכל עיקרן של כל ישראל אינו אלא התורה ומפני התורה הקדושה, נבראו שמים וארץ, שנאמר: "אִם-לֹא בְרִיתִי חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא-שָׂמְתִּי" (ירמיה לג, כה)" – "בְרִיתִי" זו התורה – "יוֹמָם וָלָיְלָה" – לא פחות מזה, עם ישראל צריך להוציא מעצמו תורה, תורת ה', יומם ולילה! ממשיך ספר החינוך ואומר: "והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים" – זוהי הסיבה והתכלית של בריאת העולם והיא הסיבה שנגאלו אבותינו ממצרים מבית עבדים כדי שיקבלו התורה ויקיימוה, לא מספיק הקפות שניות בכיכר רבין... אלא שיקבלו אותה, ינשקו אותה ויקיימוה! – "ובעבורה" – בעבור קבלת התורה – "עלו ישראל לכל הגדולה" – הפכו להיות עם נבחר – ממשיך ספר החינוך ואומר: "ומשום כך, נצטוונו למנות ממחרת יום טוב של פסח" - שבתורה זה נקרא "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" – "עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו" – להפנים פנימה אל תוך נפשנו, אל תוך מהותנו – "החפץ הגדול אל היום הנכבד והנכסף ללבנו" - הספירה היא ביטוי להראות לעצמנו את החפץ הגדול, את החשק הגדול אל היום הנכבד והנכסף ללבנו – "כעבד ישאף צל" – כמו שהעבד העובד תחת שמש יוקדת שואף לטיפת מנוחה וצל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף שייצא לחירות, הספירה היא ביטוי לתשוקה, לערגה מתי יבוא היום, מתי נגיע אל היום הגדול שנצא בו לחירות, ויצאנו! יצאנו בפסח שזהו זמן חירותינו, לא!! זמן חירותינו הוא חג השבועות שהוא גם זמן מתן תורתנו. מסיים ספר החינוך ואומר: "כי המנין מראה כי כל אישנו וכל חפצנו להגיע אל הזמן ההוא" – עוד יום עבר, עוד יום עבר, עוד מעט, נעבור את ל"ג בעומר ונגיע לזמן מתן תורתנו!!! זה סוד הספירה על פי הפשט.

נמצא כי אמנם פסח נקרא זמן חירותינו, אבל זה מתייחס רק אל התחלת החירות, אל שלב החירות הפיזי, החומרי, ואולם החירות עצמה, תכלית החירות האמיתית, אינה אלא קבלת התורה, עד שהפכנו להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, שאז הפכנו להיות עם נבחר!!!

החירות היהודית כאמור, היא לא היציאה מבית עבדים, לא השחרור הלאומי, לא הרמת הדגל, לא שירת ההימנון ולא המצעד, לא!!! החירות היהודית היא קבלת התורה, החירות האמיתית היא הרגע שהכרזנו כולנו פה אחד: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז), הרגע בו קיבלנו על עצמנו עול מלכות שמים. זוהי התכלית של היציאה מבית עבדים. יצאנו מבית עבדים להיות עבדים למקום ברוך הוא.

אין מושגי האומות – חירות, חופש, ריבונות, עצמאות, מולדת – תופסים בעם ישראל, אלה לא מושגים קבילים בעם ישראל, אין אומתנו אומה כשאר האומות, אין אומתנו אומה אלא בתורתה, קבלת התורה מעניקה לעם ישראל את החירות, את העצמאות, את הריבונות, ___ רק בקבלת דגל התורה הופך להיות עם ישראל עם בן חורין, וכפי שכבר אמר אחד מגדולי שונאי ישראל: "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד" (אסתר ג, ח), עם אחד ואין בלתו!! איננו דומים לשאר העמים וזאת אנחנו אומרים מידי מוצאי שבת: "הַמַּבְדִּיל בֵּין קדֶשׁ לְחוֹל. בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ. בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים. בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה" – זה ארבעה אלמנטים (מרכיבים) המאפיינים את עם ישראל - "הַמַּבְדִּיל" – נבדלות, לא עוד עם, לא עוד אומה, לא עוד יום העצמאות, לא חמישי ביולי... אלא יום מתן תורה, גם לא היום שאנחנו אומרים זמן חירותנו, כי זו רק התחלה.

וכך כותב הרב הירש זצ"ל שנכתבו לפני 150 שנה בערך, (התרגום העברי ע"י אחד מנכדיו): "הנה כבר חגותיהם את חג חירותכם" – פסח, זמן חירותינו – "וכבר הזכרתם לפני ה' את עצמאותכם הפיזי, את ריבונותיכם על הארץ הטובה, ארץ אבות, בשיבתכם בארצכם ובאוכלכם מלחם הארץ לשובע המהוים בד"כ את מטרת כל השאיפות הלאומיות של כל עמי העולם, אך לא אצלכם" – יש ארץ, יש דגן ותירוש, יש כלכלה בריאה, יש בימינו מדע מפותח, יש ויש, יש חירות, יש עצמאות, אך זה לא שייך לכם, כי אתם עם נבדל מכל האומות, אין המושגים האלו תופסים אצלכם, ממשיך הרב הירש ואומר: "עליכם להראות בעצמכם כי אינכם אלא בראשית ייעודכם הלאומית" – אתם עדיין בראשית הדרך, אפילו שיש כבר ארץ ויש עצמאות ואין שלטון מנדטורי, אנחנו בני חורין, ועם הכל אתם הינכם נמצאים רק בשלב ההכנה בלבד. וזה נאמר על יציאת מצרים, זהו שלב ההכנה בלבד - ממשיך הרב הירש: "ותחלו למנות הימים לקראת השגת הייעוד, התכלית והמטרה" – ספירת העומר – "לספור עד זמן מתן תורתנו ובלעדי זה אין אנו בני חורין, אין אנו עצמאים, אין אנו ריבוניים, לא השגנו מאומה, אין אנו זוכים למנוחה ולנחלה" – אין אנו השליטים בארץ הזו.

לנוורווגיה יש עצמאות, לשוויץ יש עצמאות וזהו זה. להם יש חירות, דגל, הימנון, שפה, פרלמנט, אבל אצלנו העצמאות זה רק השלב הפיזי, ההתחלתי, מכאן מתחילים למנות שבעה שבועות להגיע אל העצמאות האמיתית, אל התכלית שבלעדיה לא נהיה בני חורין והימים מדברים בקול רם (-הפיצוצים), לא הגיענו אל המנוחה והנחלה, יש לנו הכל – צבא חזק, נשק, __, מדינה מפותחת, ממשלה חדשה – יש הכל, אבל בלעדי זה אנחנו חוגגים את זמן חירותנו, את יציאתנו מעול האומות, בו בזמן שאין אנו סופרים את ספירת העומר, את הספירה לתכלית, לחירות האמיתית שלנו, זמן מתן תורתנו.

אנחנו מקבלים תכתיבים. הנה, בעוד שבועיים ראש הממשלה מוזמן לשריף בארה"ב בטכסס... והוא ייתן לו הנחיות איך "מתכנסים" רחמנא ליצלן, ולא איך הולכים לבית הכנסת... כשלא סופרים את ספירת העומר, כשרואים ביציאה לחירות, בזמן חירותנו, את בבואת הכל, אז אין עצמאות אמיתית, אין! רחמנא ליצלן! מתי נפקח את העיניים ונראה שאין אומתינו אומה, אלא בתורתה כדברי רבינו סעדיה גאון?! מתי נפקח את העיניים ונראה שאנחנו נבדלים מכל האומות? מתי נבין שאנחנו עם של ספירה?!

מסיים הרב הירש: "במקום שאחרים" – אומות העולם – "חדלו לספור" – כי יש להם כבר חירות – "נחֵל אנו את ספירתנו" – (איזה יופי של משפט!!!)

יצאנו מבית עבדים, תקופת זוהר, ניסים ונפלאות, אבל זה כלום, מתחילים לספור את ספירת העומר כדברי ספר החינוך (אומר הרב הירש) לבטא את הערגה, את התשוקה, את החשק להגיע לתכלס שהוא סוף הספירה, זמן מתן תורתנו.

שואל אחד מהצדיקים הגדולים בדור הקודם (דברים אלו חשובים לבניית קומת האדם שלנו): "אדם שחי את השואה, שאיבד את הכל וגם את התקומה כביכול" – הוא אומנם נפטר לפני עשרות שנים, אבל הוא חי את תקומת העם היהודי אחרי השואה – ממשיך אותו צדיק ושואל: "בספירת העומר אנחנו אומרים "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם", וכי אנו סופרים חמישים יום?! איננו סופרים אלא 49 יום, אם כן מהו שנאמר: "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם"?! – זה לא נכון! מה פירוש הפסוק? אי אפשר ללמוד אותו כך כפשוטו. והוא משיב בלשונו הקדוש והטהור: "אומנם אנחנו סופרים רק 49 יום, ואולם כל הימים לא נמנו, אלא כהכנה וצפייה וערגה ותשוקה להגיע אל העיקר, אל התכלס והתכלס זה ה-50 יום, יום קבלת התורה" - תכליתה של הספירה, זה לא הספירה, אלא להגיע ליום ה-50. אומנם כתוב בפסוק "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם", אך זה לא פירוש הפסוק, כל מה שתספרו זה בשביל יום ה-50 – וזהו הביטוי לערגה, הצפייה והתשוקה ליום מתן תורה.

ונשאלות השאלות:

1. למה כתבה התורה "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", ולא ממחרת הפסח? (למה נתנו פתחון פה לצדוקים ולבייטוסים ולשומרונים?!)

2. למה כתוב "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת" ולא עד זמן מתן תורתינו? למה נקט "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת...עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת"?

3. למה השבת מופיעה כאן כאלמנט מרכזי של התחלה וסוף? למה לא מוזכר כאן פסח ושבועות?

ומשיב נכדו הצדיק של בעל "אבני נזר" מסוכצ'וב: "שבת, לפי שע"י כך" – ע"י מתן תורה, ע"י הספירה, ע"י ההגעה למתן תורה ומה ההדגש כאן משבת ועד שבת? – "שלפי שע"י כך זכתה הבריאה להשלים את תפקידה, בבחינת שבת מנוחה" וכפי שאומר "אור החיים" הקדוש בספר בראשית: עד מתן תורה העולם היה מתנדנד, רעוע ורפוי. מתי הוא קיבל את הקבע שלו? מתי הוא נעמד והוצק (ככתוב: "עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (אבות א, ב))? מזמן מתן תורתנו – חג שבועות.

עד זמן מתן תורתנו העולם לא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, עולם רעוע, עולם על תנאי. רק ביום הזה, הוא נקבע כקבוע, כעולם שהגיע אל התכלית שלו ואם כן, שבת, הספירה היא כדי להגיע למנוחה ולנחלה

מוסיף בעל "מעגלי צדק", צדיק קדמון יותר: "ספירה זו נועדה להזכיר ליהודי את התכלית שידע שהעולם הזה הוא פרוזדור, התכלית היא הטרקלין, העולם הזה הוא עולם של טלטלות, העולם הזה הוא עולם של דאגות, עולם של הכנה, עולם פרוזדורי, התכלס זה להגיע ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" (כפי שאנו אומרים בתפילה).

על האדם להזכיר לעצמו את ספירת העומר, דע לך שהספירה היא "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת...עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" – ז"א שציר החיים היהודי היא השבת שהיא במרכזיותה של האמונה היהודית, במרכזה של התורה הקדושה. דע לך, שמשבת עד שבת, התכלס זה להגיע אל הטרקלין ליום שהוא כולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

תכלית הספירה היא להזכיר ליהודי את קדושת הבריאה וקדושת האדם וקדושת השבת. (העולם הוא לא פיצוץ, הוא לא אקראי, יש בורא עולם, יש תכלית לבריאה) ואת זה קיבלנו בהר סיני – "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם" (דברים כז, ט) – נהיית לעם נבחר!

כאמור: ביטוי לתשוקה, לערגה לזכות לעצמאות אמיתית והביטוי צריך להיעשות מידי יום ביומו, כל ערב בברכה, בעמידה, בקומה זקופה. הלכה היא שאנחנו חייבים לספור בקומה זקופה את ספירת העומר "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה" (דברים טז, ט).

ומשמעות רמזית ל"בקומה זקופה": אנחנו עומדים בספירה, כמו שאנחנו עומדים מול אדם גדול שמגיע אל קרבנו, בקומה זקופה שזה מבטא משהו בתשוקה, אנחנו לא יושבים ונחים, אלא כמו אדם שמצפה לקרובו שיגיע אחרי 50 שנה מאחורי מסך הברזל, הוא עומד, הוא מביט וצופה ומקווה.ברכת הספירה האומרת כולה ערגה, חייבת להיות בקומה זקופה, בעמידה!!

מובא בספרים רמז לברכת ספירת העומר שהיא בעמידה על כל ביטוייה ורמזיה, מחכמי הרמז: בפסוקי דזמרה אנחנו אומרים "עֲצַת ה' לְעוֹלָם תַּעֲמוֹד" – וזה נוטריקון: עומר, ציצית תפילין: ציצית - הלבוש היהודי, מזכיר לנו את תרי"ג המצוות, התפילין – "כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י) – אות התפילין. ועומר הוא ביטוי לאמונה היהודית להגיע אל התכלס, אל התורה, בזה אנחנו בני חורין, שלושת האלמנטים הללו – עומר, ציצית ותפילין מתקיימים בעמידה זקופה: עומר – ברכת העומר, ציצית – התעטפות בטלית, תפילין – הנחת תפילין (תפילין של ראש), בעמידה בקומה זקופה וזהו - "עֲצַת ה' לְעוֹלָם תַּעֲמוֹד" – עמידה, קומה, ציפייה, כבוד, ערגה, תשוקה, ואנחנו לא אומרים את זה כלאחר יד, כי העומר יעיד על מיוחדותינו, על זקיפות קומתנו.

הלכה: "אם יחסיר האדם ספירה של יום אחד, שוב אינו סופר יותר בברכה", ז"א אם אדם שכח יום אחד לספור, שוב אינו סופר בברכה. ונכניס כאן איזה משהו משעשע מן הפולקלור היהודי: רבי מאיר שפירא מלובלין זצוק"ל, ראש ישיבת חכמי לובלין המעטירה יצא פעם אחת לערוך מגבית עבור ישיבתו בארה"ב. היה זה בשלהי שנות ה-20 של המאה הקודמת. באותם ימים בני התורה בארה"ב היו מעטים מאוד בלשון המעטה. רוב היהודים לא ידעו ספר ושוב בלשון המעטה. יום אחד ניגש לרבי מאיר שפירא שהיה אדם פיקח וחכם, יהודי וביקש להתפאר בדתיותו שהוא יהודי שומר תורה ומצוות. אמר לו היהודי: "נכון שבחג השבועות נוהגים ישראל לאכול מאכלי חלב?" השיב לו הרב: "נכון". המשיך ושאל היהודי: "נכון שספירת העומר היא הכנה לחג השבועות?" ושוב השיב לו הרב: "נכון, אתה צודק". ואז אמר היהודי: "לכן המנהג במשפחתנו שמידי יום אחרי הספירה, שהיא הכנה לחג השבועות, אנו אוכלים בלינצ'ס ממולאים בגבינה, כהכנה לחג השבועות" – איזה מנהג ישראל יפה... שאל אותו הרב שפירא, ככה בחיוך בזוית הפה: "ומה קורה אם ח"ו שכחת פעם אחת לספור?" ענה היהודי: "פשוט אין בעיות, אז למחרת אני סופר ללא ברכה, כדת וכדין, וגם אוכל את הבלינצ'ס ללא ברכה..." - אוי, נבך, נבך, נבק – איזו מסכנות יהודית!!!

וכאן שואלים חכמינו שאלה: למה מפרידים ארבעים ותשעה יום בין זמן יציאת מצרים לזמן מתן תורתנו? אמרנו שספירה היא ערגה, אז למה 49 יום? ואם היה 30, או 40, או אפילו ח"י ימים, או כח ימים, או י"ג ימים כמנין אהבה, או עשרה ימים כמנין שלימות, זה לא טוב?! למה לא היה די בספירת שבוע ימים מיד אחרי קריעת ים סוף? הרי התורה היא התכלס, אז למה ה' יתברך לא נתן את התורה כמה שיותר סמוך ליציאת מצרים? למה ההמתנה היא כה גדולה בין היציאה – זמן מתן חירותנו, לתכלס – זמן מתן תורתנו?

ושאלה נוספת: למה אין הספירה מתחילה כבר ביום הראשון של פסח שבו יצאנו ממצרים? למה דווקא ממחרת הפסח, מוצאי ראשון?!

כל השאלות האלו מובאות ב"אור החיים" הקדוש, גם בפרשת יתרו וגם בפרשת השבוע אמור, וזהו כאן מימד נוסף על הספירה שכותב: "מעוצם חיבתו יתברך בישראל וגודל חשקו לתת לארוסתו זאת התורה" – ארוסתו זהו עם ישראל ככתוב: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם" (הושע ב, כא), והתורה היא התכלס, היא הטבעת.

אתם יודעים שרבנו משה קורדובירו, המקובל האלוקי (בזמן האר"י הקדוש) כתב ספר כתובה ואנחנו קוראים זאת בליל שבועות, (מי שקורא), שזהו שטר ההתחייבות של הבעל לאשתו ומהי ההתחייבות של הורי הכלה שזוהי התורה, השבת לבין החתן – כנסת ישראל. וההתחייבות היא להלביש אותה בגדים נאים, כל הדברים ואיך זה בא לידי ביטוי במערכת היחסים בין עם ישראל, אבי הכלה, לחתן – עם ישראל?

אומר "אור החיים" הקדוש: "מעוצם חיבתו יתברך בישראל וגודל חשקו לתת לארוסתו זאת התורה, למה נתעכב מתת התורה עד החודש השלישי?" אומנם בספרים כתוב שהתורה ניתנה בחודש השלישי, מזל תאומים, עשרת הדיברות, שלימות, חמש חמש: חמש מצד אחד בין אדם למקום, חמש מצד שני בין אדם לחבירו – תאומים, אי אפשר להיות יהודי טוב רק בבין אדם למקום, אי אפשר להיות יהודי טוב רק בבין אדם לחבירו, זוהי שלימות, (אגב: "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ" שייך לבין אדם למקום) ובכן, "למה נתעכב מתת התורה עד החודש השלישי? שהרי מסימני האהבה שלא יתעכב החושק מלבוא אל חשוקתו" – הקב"ה שהוא החושק לבוא אל חשוקתו – עם ישראל העם הנבחר שהוא בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, אם כן, שואל "אור החיים": מהו העיכוב הזה של 49 יום? ועונה: "כי לא מיעוט החשק מצד החושק הוא הסובב זאת, אלא לצד הכשרת החתן" - החתן עדיין לא הכין עצמו, אין לו חליפות, הוא עדיין לא התגלח והתרחץ, עדיין לא עשה טיפול (מניקור, פדיקור...), הורי הכלה כבר הכינו אותה (בד"כ הכלה צריכה יותר זמן) אבל התורה נבראה עוד לפני בריאת העולם, הקב"ה כבר ייעד והכין אותה עוד הרבה לפני כן, ממשיך "אור החיים" ואומר: "כי לא היו ישראל, אֵם החתן, ראויים עדיין להכנס לחופה, לפי שהיו בטומאת מצרים" - מ"ט שערי טומאה - "ורצה הקב"ה כביכול להזדווג לאומה זו כמשפטי הטהרה" – מה זה משפטי הטהרה? מתי הכלה נפגשת עם החתן? אחרי ספירת שבעה ימי טהרה, וגם הקב"ה נהג עם עם ישראל שבעה ימי טהרה אבל טהרת החתן, הכלה (התורה) כבר היתה טהורה, מזמן לפני בריאת העולם, החתן לא היה מוכשר, כי מאין הוא בא? הוא בא מבית כרם מצרי, צריך קצת לעלות במשקל, הוא עדיין "שחיף" מבחינה רוחנית, הוא צריך קצת מינרליים וויטמינים רוחניים, על כך אומר "אור החיים": שבעה ימים לנקות ולמרק את עצמו ואגב ימי הטהרה מוכרים לנו כשבעה ימים וכאן 49 שזה 7 בריבוע, מדוע? כי זה לצד הפלגת הטומאה, הם היו כ"כ טמאים מ"ט יום, שהם היו צריכים יום לשבוע יטהר. כל יום, צריך שבוע של מירוק, "כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן" (אסתר י, יב) ומוסיף "אור החיים": שבטומאת היחיד שבעה ימים, אבל כאן אנחנו עוסקים בטומאת הנפש, זוהמת מצרים, תועבות מצרים שדבקו בעם ישראל 210 שנים, זה לא טומאת הגוף, אלא על טומאת הנפש, זו איננה טומאת הפרט, אלא טומאת הכלל האומה שיצאה ממצרים, העם במהותו מזוהם, טמא. וממשיך ואומר "אור החיים": "טומאה נוגעת לנפש האומה ולמהותה שיהיה תמים דעים" – זה שציוה אותנו שיהיה "תְּמִימת תִּהְיֶינָה" – "שיהיה רק תמים דעים, כי כן משפטם שבעה שבועות לטומאת הנפש הכלל יהודית"

ושואל "אור החיים": כתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" המילה "לָכֶם" מיותרת, כי הרי כתוב "וּסְפַרְתֶּם" ואם כן ברור שזה אתם ספרתם, מה זה "לָכֶם"? והפירוש שסיבת הספירה (שמדוע לספור 49 ימים, למה לא לתת את התורה מיד) היא "לָכֶם", בגללכם, בסיבתכם, לטהרתכם, ולכן כתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם" בגללכם, אתם מלוכלכים עדיין, אתם מזוהמים, כי זולת זה, היה נותן להם מיד את התורה"

ושאלנו: למה הספירה מתחילה ממוצאי ראשון של חג הפסח ולא מהיום הראשון? (שהרי מתי הם יצאו? בחצות הלילה) הוי אומר שבחלק קטן, כמה שעות מהיום הראשון ליציאה הם עדיין היו בטומאת מצרים, ומהם משפטי הטהרה? שבעה ימים נקיים! אם היא ראתה בתחילת היום טיפת טומאה, היום הזה הלך, צריך להתחיל מחדש. א"כ, כתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", כי הספירה הזו היא ספירת הנקיות, ספירת הטהרה. ועל כך אומר "אור החיים" הקדוש: "ולצד שביום הראשון של פסח היו עוד כמה שעות במצרים עד צאתם, הרי אי אפשר להתחיל ספירת הנקיים אלא ממחרת".

ממשיך ואומר "אור החיים": "ספירת העומר היא ספירת הטהרה – יום, שבוע, שבעה שבועות, היא ספירת הניקוי העצמי, היא ספירת ה"קְדשִׁים תִּהְיוּ", שכן העצמאות היהודית, החירות היהודית, היא מתן תורה, זקוקה לטהרה ונקיות האדם.

(ליום העצמאות יש כבר פטישים, זיקוקים מופעי ראווה ובימות רחמנא ליצלן, אבל לא זה אנחנו צריכים, אנחנו זקוקים לנקיות ולטהרה)

את השחרור מבית העבדים, מצרים, קבלנו בהיותנו מזוהמים במ"ט שערי טומאה, את עצמאותנו השגנו בזכות היותנו עם קדוש, עם טהור, אחרי הספירה, את ארצנו נחלנו בזכות היותה ארץ קדושה.

לפסח אנו מנקים את החמץ החומרי – 30 יום, לשבועות אנו מנקים את החמץ הנפשי -49 יום, ניקוי הנפש. (פעם מישהו אמר ניקוי ראש, תעזבו את זה, ה"ניקוי ראש" שלהם זה ליכלוך וזיהום רחמנא ליצלן)

וכך היה אומר הצדיק ר' אהרון מז'יטומר (רוסיה) בעל "תולדות אהרן": כתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם" לא כתוב ומניתם – מנין, אם כן, מהו הביטוי "ספירת העומר"? ועונה: הספירה מתפרשת בשלושה מובנים: 1. מנין, למנות, 2. תספורת – להתגלח להסתפר (הסרת גידולי פרא) 3. לראות הארה, זכות, כמו שנאמר: "כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר" (שמות כד, י). הוי אומר שסגולת המנין של ספירת העומר היא להסיר את גידולי הפרא שדבקו בנפשנו ולהתבהר, להיות זכים ובהירים – טהרה, נקיון, כי יצאנו ממצרים מזוהמים. ולכן נאמר "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם" – מנין, תספורת רוחנית ובהירות.

אומר ר' אברהם יהושע אשל ממזרוץ' בספרו "אור יהושע": עוד משמעות ל"וּסְפַרְתֶּם" – מלשון סְפַר (יישוב סְפַר – יישוב על הגדר, על הגבול) תכלית הספירה להגיע אל "קְדשִׁים תִּהְיוּ" – נבדלים, פרושים, גדורים, ככתוב: "וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה" (אבות א, א), היא לא יכולה להיות ככה חופשי, חופשי ב- OUT SAVE , לא!!! תכלית החיים שלנו זה לא כתכלית הגויים – "על הכיף כיפאק", "כיף החיים" "כיף התקוה הטובה" – לא!! תכלית הספירה היא לפרוש מן המותרות, לצמצם את כל ה"בא לי", את כל ה"מתחשק לי" כי זה לא אורח חיים יהודי, להגביל את צורכנו הגשמיים - עין רואה ולב חומד?! – לא!!! לא כל מה שעין רואה הלב צריך לחמוד, זה לא שייך לנו, להגביל את עצמנו – ספירה, סייג, סְפַר, "כדי שנוכל להדגיש את עיקר מירצנו, זמננו ויכולתנו להשגת אור התורה, לצמצם בתאוות החומר, החול ולהרבות בהשגת הרוח, כי הא בהא תליא".

רוח וחומר לא יכולים לדור בסביבה אחת, כי זה שני דברים נוגדים זה את זה. כתוב "קְדשִׁים תִּהְיוּ" כי עלינו להגיע לקדושה וזו הספירה. ומהי קדושה? אומר הרמב"ם: קדשו עצמכם במותר. התורה הקדושה שהיא התכלית שלנו זקוקה לסייגים, לגדרים, לגבולות לחוטי תיל סביבה. ישראל הם כשושנה בן החוחים, השושנה יש לה חוחים. מה זה חוחים? קוצים, דוקרנים, הם זקוקים לגדרות ולדוקרנים על מנת שלא יוכל כל רוחש רע (ברחש, עוקץ) להתקרב אליהם.

יסוד בנין קומת האדם היהודי היא בפרישה. זהו מהות אב קדוש, אין קדושה וכל המותרות החיים יכולים להתקיים בכפיפה אחת. ובכן ספירת העומר היא לספור מלשון סְפַר, להרגיל את עצמנו להיות יושבים על הגדר ואז אנחנו בני חורין, שום מחבל, שום חמסניק לא ינסה לחתוך את הגדר המקיפה את ארצנו הקדושה, לא יהיה, "כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ", אנחנו על הגדר, גדר שומרת "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה-לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל-דְּרָכֶיךָ" (תהילים צא, יא) - אם אנחנו נשמור על עצמנו.

הנה לא בכדי, התפילה שרבים נוהגים לאומרה (אני ומשפחתי גם אומרים אותה) אחרי ספירת העומר והיא מבטאת את כל מהות הספירה עפ"י "אור החיים" הקדוש: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. אַתָּה צִוִּיתָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּךָ לִסְפּוֹר סְפִירַת הָעוֹמֶר כְּדֵי לְטַהֲרֵנוּ מִקְלִפּוֹתֵינוּ וּמִטּוּמְאוֹתֵינוּ. כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתֶךָ. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עוֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם. כְּדֵי שֶׁיִּטָּהֲרוּ נַפְשׁוֹת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִזֻּהֲמָתָם: וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ...שֶׁבִּזְכוּת סְפִירַת הָעוֹמֶר שֶׁסָּפַרְתִּי הַיּוֹם יְתֻקַּן מַה שֶׁפָּגַמְתִּי...וְאֶטָּהֵר וְאֶתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה שֶׁל מַעְלָה. וְעַל יְדֵי זֶה יֻשְׁפַּע שֶׁפַע רַב בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וּלְתַקֵּן אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ וְרוּחוֹתֵינוּ וְנִשְׁמוֹתֵינוּ מִכָּל סִיג וּפְגַם. וּלְטַהֲרֵנוּ וּלְקַדְּשֵׁנוּ בִּקְדֻשָׁתְךָ הָעֶלְיוֹנָה. אָמֵן סֶלָה". וכאמור זוהי הספירה כדי להשיג את הנר מצוה ותורה אור צריך טהרה, עצמאות דורשת טהרה, כי עצמאות היא תורה ותורה זקוקה לטהרה.

והנה לא בכדי, אחרי הספירה ואחינו בני עדות המזרח – הספרדים, מכירים את זה יותר מהאשכנזים, יש הנוהגים לומר את מזמור ס"ז בתהילים: "לַמְנַצֵּח בִּנְגִינת מִזְמוֹר שִׁיר. אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה" וכו', ומדוע אומרים את הפרק הזה אחרי ספירת העומר? כי דוד המלך כתב את הפרק הזה כנגד המנורה הטהורה. שמתם לב שתמיד שאנחנו מזכירים "מנורה", מתווספת לה מילה לואי: מנורה טהורה?! המנורה היא טהורה, אור טהור, שמן זית זך, לא מסכסך, לא קופץ, נקי, כתית למאור, ומשום כך יש האומרים את הפרק הזה לפי צורת המנורה (7 קנים), כי יש בפרק הזה מ"ט תיבות כמנין ימי הספירה והספירה כאמור היא טהרה (7 פעמים 7), כי כמה תיבות במזמור זה מחוברות לאחת במסורה ע"י מקו ביניהם, כמו: "בְּכָל-גּוֹיִם", "כִּי-תִשְׁפּט", "כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ". וכן נוהגים בתפילות שאחרי הספירה לכוון כל יום מלבד שאומרים את כל הפרק הזה לכוון כל יום באחת ממ"ט מילותיה.

מביא רבינו דוד אבודרהם, בעל "ליקוטי מהרי"ץ" עמ' קכד: "כל האומר מזמור זה בכל יום כאילו הדליק את המנורה בבית המקדש". הפרק הזה נכתב כנגד המנורה ומה מקביל את המנורה לפרק זה? כי תמצא בפרק זה ז' (7) פסוקים, כנגד 7 קני מנורה, וכן בפרק זה מ"ט תיבות כנגד המנורה שמרכיביה מ"ט חלקים (=כ"ב גביעים, ט' פרחים, י"א כפתורים, ו-ז נרות =מ"ט), אע"פ שהיא היתה מקשה אחת. ובפסוק הראשון יש 4 תיבות: "לַמְנַצֵּח בִּנְגִינת מִזְמוֹר שִׁיר" כנגד 2 מלקחיה ו-2 מחתותיה יחד 4, נמצא כי מ"ט ימי הספירה תכליתם להגיע לטהרה (יסוד 7 פעמים 7) יסוד המנורה הטהורה, יסוד קבלת התורה, ספירת העומר.

אמרו חז"ל: "הרוצה להחכים ידרים, ואכן המנורה הטהורה מקומה היה בדרום, מה זה דרום? מה קשר של הדרום לחוכמה? אומרים חז"ל: דרום הוא הצד של האור, שכן השמש מצויה בו רוב היום, היא מתחילה במזרח רוב היום היא נמצאת בדרום (=דרה ברום שמים – דר-רום) ושוקעת במערב – בים).

השמש בדרום, הרוצה להחכים ידרים, המנורה בדרום העזרה, אומר רש"י בקוהלת: 7 פעמים אתה מוצא בקהלת את המילה שמש שמסמל את התורה, דוגמא: "וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", אבל מעל השמש יש יתרון. אומר רש"י: שמש זו תורה, תחת זה במקום, תמורת, וכך זה מתפרש: "וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" – "וְאֵין יִתְרוֹן" - אין תחליף – "תַּחַת" במקום "הַשָּׁמֶשׁ" התורה בזה העולם, שום דבר, או למשל: "מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ג) אומר רש"י: מה יתרון לאדם בכל עמלו בעולם הזה, שיעמול במקום התורה, א"כ, אור התורה מקביל לאור המנורה ואור המנורה בדרום מקביל לאור הטהרה והכל קשור בשמש – אור! כשאנחנו רוצים לומר שאדם נמצא במצב רוח טוב, אנחנו אומרים: השמש מלטפת את פניו, וההפך מאור זה חושך, עצבות, תוגה.

וזוהי ההקבלה בין המנורה לתורה הקדושה: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג) והנה מדרש פליאה, דוד המלך אומר: "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר" (תהילים קיט, קל) "ואתיא כמאן דאמר י"ז טפחים גובהה של מנורה". ע"כ. שואל בעל "דברי נועם", הצדיק משדידובקה מגדולי החסידות: "לְמה התכוון דוד המלך במלים "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר"? מהו "דְּבָרֶיךָ"? דברי ה' שזו התורה – 5 חומשי תורה שעליהם יש את התלמוד (התורה שבע"פ) ומהו "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ"? הפתח של כל אחד מחמישה חומשי תורה מאיר (=יָאִיר) במקביל למנורה, ז"א: המנורה היתה עשויה מ-7 קנים, היו בה 9 פרחים, 11 כפתורים, 22 גביעים, יחד זה 49 שהוא סוד הטהרה. המספרים האלו מרמזים על הפסוקים הראשונים של חמישה חומשי תורה: בפסוק הראשון של חומש בראשית יש 7 תיבות ככתוב: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" כנגד 7 קנים, בפסוק הראשון של ספר שמות יש 11 תיבות כנגד 11 כפתורים שנאמר: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ", בפסוק הראשון של ספר ויקרא יש 9 מילים כנגד 9 פרחים, בפסוק הראשון של ספר במדבר 17 מילים כנגד גובהה של המנורה, הפסוק הראשון של ספר דברים 22 מילים כנגד 22 גביעים – הרי לך, "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר", "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר", 49 מול 49, מקביל לטהרה, מותאם לספירה, ז"א המילים "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר" כוונתם שתחילתם של 5 חומשי תורה מאירים במקביל לחלקי המנורה. ובכן ספירת המ"ט, היא ספירת הטהרה, הספירה להגיע אל האור האמיתי.

הספירה שאנחנו סופרים מידי יום מנתקת את היהודי מחשכת העולם, מחשכת מצרים, מהחושך שדבק בעם ישראל בהיותו במצרים 210 שנים. מרוב התעתועים שבעולם, כל האורות שבו הם פסיכודליים - אורות הדיסקוטקים, פאבים, האורות שמתחת לאדמה שהם אורות מסנוורים, ג'וקרים, אורות מסכסכים – אלו הם האורות של עולם השקר והחושך והספירה כאמור באה לנתק את היהודי מחשכת העולם, מחזיונות השווא שהוא מקרין להמונים, מפוטו מונטאז' של העולם הזה, זו הספירה, כי ממצרים יצאנו עם אור תעתועים – אור שוא וחושך, והתכלית של הספירה להביא אותנו אל הטרקלין הנברשות המאירות, הקריסטלים - "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" ואין אור בלתה.

המשיל הגאון הצדיק רב ליב חסמן המשגיח של ישיבת חברון, מורו ורבו של הרב שלום שבדרון, (ספריו בין השאר זה "אור יהל" על התורה 2 חלקים) משל: מעשה בכפרי אחד שהגיע לראשונה בחייו לכרך הגדול, לעיר הגדולה הסואנת הרוחשת חיים, הכפרי הזה התרשם מהבניינים הרבים ומגורדי השחקים ומה"תאומים" (של רמת גן התכוונתי), מהתנועה ההומה, מהרמזורים, מהדוכנים והחנויות השופעים כל טוב. ביקש הלה להביא משהו אל הכפר שיוכל ליהנות ממנו (בעברית אומרים: להשוויץ: מאיפה יש לך את זה?! הייתי בעיר הגדולה) ראה בגדי משי ובגדי שיריים ואמר: מה אני אקנה את זה? זה לא מתאים לכפר, אצלנו הולכים חאקי, כובעי טמבל, נעליים גבוהות, נכנסים לרפתות, ללולים – זה לא מתאים. ראה כלי חרסינה עדינים ואמר: אצלנו לא משתמשים בכלים כאלה, אצלנו אוכלים בכלי חרס, אלומיניום – זה לא בשבילנו. ראה נברשות יקרות מקריסטל אמר: זה נהדר, אבל בכפר אין חשמל, אז מה אני אביא את זה הביתה?! לפתע פתאום הוא מגלה פנס כיס גדול, הניזון מבטריות גדולות, שאל את המוכר: מה זה? אמר לו: עם זה מאירים את החושך, אם יש הפסקת חשמל, אז זה נורת בטחון. אצלכם הכל חשוך – עץ נראה כאדם, אדם נראה כעץ, כל צללית מפחידה, אמר לו המוכר: זה טוב בשבילך, אתה כפרי ואין חשמל ברחובות, לא?! קנה לך את הפנס הגדול הזה, במקום שתלך עם קופסת שימורים פתוחה עם נר בפנים, ותאיר את דרכך בדרכי הכפר החשוכים. והכפרי הרגיש: מציאה!!! קנה זאת והמשיך בדרכו מבסוט. הלך והלך במדרכה, וראה אנשים מתגודדים וצרים ליד אשנב צר עם סורגים. שאל: מה מוכרים פה? ענו לו: כאן מוכרים כרטיסים לסינימה. (קולנוע), שאל הכפרי: מה זה סינימה? צחקו כל העירוניים לבורותו של הכפרי הזה והוא החליט שיקנה גם הוא כרטיס ואז הוא יכנס ויעמוד על טיבו של הסינימה. נכנס לאולם גדול, חשוך, אדם אחד הדריך אותו אל מקומו הממוספר, והוא התיישב בחושך והוא אינו רואה כלום, תפס יאוש ולפתע אור האיר על המסך הלבן שממולו והוציאו עליו: מראות, דמויות, נופים, צ'פלינים, קובויים, אינדיאנים, מכוניות – שמח על המסך... בחיים שלו הוא לא ראה מחזה כזה, התפעל הכפרי ואמר לעצמו: אוי, חבל שהאולם חשוך ואפל, אם כך רואים בחושך, בודאי שאם היה אור באולם היו נהנים בכפל כפליים, אז למה עושים חושך? וכנראה שאין להם חשמל ומיד הוא נזכר בפנס הכיס שקנה, שלף אותו מכיסו וכיוונו לעבר המסך, כדי שתהיה הנאתו שלמה יותר, והאיר את המסך בפנס האדיר שלו ולפתע הכל נמוג, הכל טושטש והתמונות לא נראו. מכל העברים נשמעו צעקות: "הלו, כבה את האור!" (כבר שכחו את הרעש של הגרעינים והבוטנים שאוכלים בקולנוע...) תמה היה האיש: מה קרה?! מה הצעקות? רק רציתי לראות טוב יותר... אמרו לו אנשים: שוטה, טיפש האינך מבין שבסינימה רואים רק בחושך?! רואים רק מתוך החושך?!

ועל כך אומר רב ליב חסמן את הנמשל: כל תאוות העולם הזה, כל פיתויי היצר הרע, כולם: סינימה, סינימה בלש - כולם דמיון, חזיון תעתועים, העולם הוא מסך ועליו מככבים איזה שמן ורזה אחד (צ'ירלי וצ'פלין) כל תאוות העולם הזה, כל פיתויי היצר הרע, כל מה שבוחר לנו היצר הרע באשנב שלו, בדלפק שלו – כולם דמיונות, חזיון תעתועים, מראות כוזבות! הם אינם אמיתיים, וכל אחד מאיתנו יודע איך מסריטים סרט? משחקים, זה משחק (מעמידים, פוזות..)!!! זה לא אמיתי! זה מה שבוחר לנו עולם השקר!!!

את הסינימה בלש שמרגיע את האדם, שמרתק את האדם, שנותן איזה עונג שקרי לאדם, את זה אין יכולים לראות בעולם השקר, אלא מתוך החושך, כי זה צללים ואת הצללים רואים רק באמצעות החושך.

שלמה המלך אומר: "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים" (שיר השירים ב, יז) עד שנזכה לאור יום ולא יליטו לנו את חלונות הסינימה בוילונות כחולים שחורים כדי להחשיך, אנחנו לא נראה מאומה, עד שיעלה האור האמיתי. רק כשיאיר השחר אורך ("יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ) אז תתגלה אפסיותם של כל הסינימה בלש, יחשף ניוונם עד כמה הם מנוונים את האדם, יראה שיקרם!

מעט מן האור (– פנס כיס קטן) מגרש הרבה מן החושך, אבל מגרש הרבה מחזיונות האור שאינם אלא חושך מצרים, תועבות ארץ כנען. והשקר הוא כה גדול שכאשר אתה מאיר קצת את האור, להאיר את נתיבותיך, נתיבות עולם, אתה שומע צעקות מכל עבר: "כבה את האור, אנחנו רוצים חושך, כי רק בחושך אנחנו יכולים ליהנות מתענוגות העולם הזה" – גוולאט!!!

ועוד אמר פעם מישהו (תסלחו לי שאני יודע): יפים הלילות בכנען... כן! נדמה להם שיפים הלילות בכנען (לא בישראל) זה לא הלילה היפה, כי לא נברא לילה, אלא לתורה, לאור, או שפעם מישהו שר: אין כמו יפו בלילות... - זוהמה, תועבה!!!

ספירת העומר אמורה להביא אותנו אל האור האמיתי, אל מציאות החיים הנכונה, לשחרר אותנו מאורות מצרים, מהאורות המאפילים, ה"כאילו" מאירים, להוציא אותנו ממחזות הנראות ע"י פנס הקסם, פעם קראו לזה ראי נועם, מקיסמי השווא, התעתועים והבלוף של העולם הזה, ועד כדי כך שאם אני מנסה להאיר את חשכת העולם – האולם, כולם צועקים: "כבה את האור, לא רוצים אור, רוצים שקר... רוצים הוקוס פוקוס...", "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" קוסם לא תחיה, אל תתן חיוּת לקסמי השווא והתעתועים, לעולם הסמים והדמיונות, לעולם שהוא מסטולי לחלוטין.

ולסיום:

ספירת העֹמר – ע', מ', ר. מספרו 310. להביא אותנו אל ש"י העולמות, אל ה"יש", 310, להוציא אותנו מהאפסיות ומהחידלון המואר באורות לא אמיתיים. לבנות את ה"איש" (=יש עם הכולל) שבנו. עֹמר, להביא אותנו אל עולם אמיתי, היפך מעולם השקר, מעורמה. זוהי מטרת הספירה.

שהקב"ה יעזור לנו שנזכה לנצל את ימי הספירה ונזכה לאור הגנוז, האור המוכן לנו, אור של עם נבחר, עם מקדשי שביעי, אור המנורה הטהורה, אור התורה, אור הטהרה, אור 49 יום, שנזכה להגיע אל מחוז חפצנו בשלום, בשלימות – "תְּמִימת תִּהְיֶינָה" – ספירה תמימה, בכוונה רבה, בערגה ובתשוקה ונזכה לכל מילי דמיטב.


פרשות בהר – בחוקותי

השבת, אנו מסיימים את הספר השלישי מחמישה חומשי תורה, נאמר אי"ה ג' פעמים חזק.

שיחתנו הערב נאמר למחרת ל"ג בעומר – יומא דהילולא דרשב"י. בעבוֹר ל"ב לעומר, ביום השלישי ל"טוב".

ואני מסביר: אומרים הספרים הקדושים: 49 ימי הספירה הם מנין "לב טוב" (בגימטריא 49). בעבוֹר ל"ב לעומר, יש לנו את הל"ג בעומר, ובל"ג בעומר אנחנו מתחילים את מנין ה"טוב", ז"א אנחנו מתחילים את 17 היום שנותרו עד למתן תורה. "לב טוב" - אנחנו מצויים הערב, כבר ביום השלישי לטוב, חזקה לטוב, שכן תורתנו הקדושה זקוקה ל"לב טוב".

מה כולל לב טוב? אומר ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו בפרק ב' בפרקי אבות: לב טוב זה כולל: עין טובה, חבר טוב, שכן טוב והרואה את הנולד - כולם מעלות הנדרשות לקבלת התורה: שיהיה עין טובה, לפרגן לחבר, לא להיות צר עין, חבר טוב, מלשון חיבור, שכן טוב, לראות את הנולד, להיות חכם – "איזהו חכם הרואה את הנולד כמובא בפרקי אבות.

אתמול, ביומא דהילולא דרשב"י, התחלנו לספור את מנין ה"טוב", הצמוד ללב, כדי להגיע ליום הנכסף – יום מתן תורה, הוא יום ה"טוב", כמו שנאמר: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל-תַּעֲזבוּ" (משלי ד, ב).

התורה נקראת טוב. "מָצָא טוֹב" - זה תורה, "מָצָא טוֹב" זה גם אשה טובה, ואשת חיל נאמר גם על התורה הקדושה.

הערב, אור ליום אחרון של השבוע החמישי לספירה, שהוא השבוע לספירת ה"הוד", שהרי ימי הספירה מחולקים כל שבוע לספירה אחרת: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

השבוע החמישי הוא השבוע של ה"הוד". ל"ג בעומר זה הוד שבהוד. מה זה הוד? היא מידתו של אהרון הכהן: "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" (אבות א, יב) - דברי הלל הזקן.

השבוע הזה, שבוע ה"הוד", חשוב מאוד בהכנה לקבלת התורה, שכן התורה הקדושה זקוקה לאחדות, להיות חברים כל ישראל, להיות כאיש אחד בלב אחד, לצאת מרפידים. אומרים חז"ל: "רפידים" אותיות פֵּרְדים להיות זוגיים, כי פֵּרְדים זה גם אומר עקשנות, לא להיות עקשנים כפרד - זהו תנאי לקבלת התורה, זהו השבוע שיש לנו עוד יום אחד ממנו.

הספר השלישי אותו אנו מסיימים השבת, ברובו נקרא תמיד בימי הספירה, הוא ספר שאנחנו קוראים אותו בימי הספירה, ימי ההכנה למתן תורה, והקריאה מעוררת את הזמן, כידוע, לאמר, תוכנו של הספר הזה ברובו הנקרא בימי הספירה הוא תנאי לקבלת התורה.

מהו תוכנו בעיקרו של הספר הזה?

אנחנו מוצאים בספר הזה בהרחבה גדולה את סגולתו של עם קדוש, את ערכו של יהודי – "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יח), כי בנים אתם לה' אלוקיכם, יסוד גדול שבלעדיו אי אפשר להגיע למתן תורה.

יש בספר הזה אריכות גדולה בסגולתה של ארצנו הקדושה, במיוחדותה, ערכה ומכאן ריבוי המצוות התלויות בה, מצוות התלויות בארץ, גם על זה יש אריכות גדולה מאוד - ארץ ישראל. והיא נושא שיחתנו.

ומעל הכל יש בספר שלנו, שאנו קוראים גם השבת, את סגולתה של תורתנו הקדושה, שהיא תכלית הבריאה כולה שנאמר: "אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אתָם" (ויקרא כו, ג), שתהיו עמלים בתורה. סגולת התורה זה לא מדע, זה לא ידיעה, זה לא פרופסורה, אלא סגולת התורה זה "אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ" - אומרים חז"ל, רש"י מביא במקום שתהיו עמלים בתורה כל הזמן, אפילו מאה פעמים, למרות שאתה כבר יודע. עצם החזרה, השינון ההתמדה שתדע בלימוד התורה, היא מעלתה.

ובכן, שלושה ערכים נעלים ונשגבים יש לנו בספר ההכנה למתן תורה, והם: עם ישראל, ארץ ישראל, ותורת ישראל – 3 יסודות המאחדים, המייחדים והמבדילים אותנו מכל העמים.

שואל "אור החיים" הקדוש, פרשת בחוקותי: מדוע נקרא עמל התורה בשם "חוקה" שנאמר "אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ"? מדוע עמל התורה נקרא חוק? ועונה: "לצד שיש בה מצוה" - לימוד התורה היא מצוה – "אפילו ללמוד דברים שאדם למד אותם פעמיים או שלוש" – הוא יודע אותם, ואם הוא יודע אותם, אין מה ללמוד, שילמד דברים חדשים, אבל לא! אע"פ שהוא למד אותם כבר פעמיים ושלוש, או עשר פעם, או מאה פעמים והם יודעים אצלו, צריך לחזור שוב, כי חפץ ה' בעסק התורה עוד ועוד. אין לנו מושג איזו השפעה יש בעולם, איזו קדושה יש בעולם, איזה קיום יש לעולם כשהאדם לומד תורה, גם אם הוא יודע אותה, גם אם הוא בקי בה והיא שנונה אצלו, כל מילה זה בנין עולם, חוק זה לא מדע, מדע אני כבר יודע, זה חוק! ממשיך "אור החיים" ואומר: "וטעם אומרו לשון הרבים" – למה הוא אומר "אִם-בְּחֻקּתַי", שזה לשון רבים, ולא בחוקַתי (בחוקה שלי)? ועונה: "לרמוז ל-ב תורות: תורה שבכתב ותורה שבע"פ" - אנחנו לא מיקראיסטים, אנחנו לא לומדים תנ"ך, כדי להבחן בחידון תנ"ך. לא!! אנחנו עוסקים בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ ובעיקר בתורה שבע"פ כי בלעדיה אין לנו שום מושג והשגה בתורה שבכתב.

השבת אנחנו קוראים שני פרשיות: פרשת בהר ופרשת בחוקותי ובסוף נאמר "חזק". "אחרי שהתורה הקדושה מדברת במעלתה של ארץ ישראל ובסגולתה, פרשת בהר, באה פרשת בחוקותי הצמודה לה, ללמד משהו בסיסי וחיוני, לבל תרבה המצוה החשובה המובאת בפרשת בהר" - שהיא מצוות אהבת ישראל יישוב ארץ ישראל, בנין ארץ ישראל – "את הייעוד, את התכלית את העיקר המובא בפרשת בחוקותי, את עמל התורה" – שימו לב, יש חשש גדול שהמצוה החשובה של ארץ ישראל לעם ישראל, המצוה של אהבת הארץ הטמונה בליבו של כל יהודי אמיתי, הקשר הנפשי לארץ ישראל עלול ח"ו לשחוק ולדחוק את העיקר, את התכלית שהקב"ה ברא את העולם, והיא: את התורה הקדושה שנאמר: "אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא-שָׂמְתִּי" (ירמיה לג, כה). ומהי התורה הקדושה? עמל התורה.

אנחנו קוראים השבת על מעלותיה של ארץ ישראל, על מעלותיו של האדם הגומל חסד עם ישראל. ומיד באה פרשה הבאה, בחוקותי שבאה להדגיש לנו את התכלס, שזה "אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ" שתהיו עמלים בתורה - "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד". המילה "לְעָמָל" ר"ת והיא גם כוללת: ללמוד על מנת ללמד.

כנראה שיש חשש שמעלתה וחשיבותה של מצות יישוב ארץ ישראל על המצוות התלויות בה תדחוק חלילה את העיקר, את עמל התורה. וזוהי ההכנה הגדולה לקראת יום מתן תורה.

קראנו לפני שבועיים "קְדשִׁים תִּהְיוּ" (יט, ב) - יהודים שימרו על כל ערכי הקדושה שנתן לכם ה' יתברך, אך זכרו שכל הקדושות מתקשרות לקודקוד אחד היא התורה הקדושה. כל מיוחדותו של עם ישראל זה בהיותו עם התורה, כל מעלתה של ארץ חמדה, של ארץ ישראל, היא בהיותה מונהגת על פי התורה הקדושה.

זהו התוכן, זוהי המהות שנשמע השבת בעת קריאת התורה. נשמע ונפנים. המעלה הגדולה של ארץ ישראל, הוא עם ישראל, אבל מעל הכל, תורת ישראל. ומהי תורת ישראל? עמלה של תורה.

השבת נאמר שלוש פעמים "חזק" אחרי שנשמע את הפסוק המסיים את הספר השלישי. ומהו הפסוק? "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (כז, לד) - הרבה מצוות יש בספר ויקרא וזה הפסוק האחרון, ואח"כ נאמר "חזק חזק ונתחזק".

אנחנו נתחיל השבת את הקריאה בתורה בפרשת בהר בפסוק: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמר" (ויקרא א, א) ונסיים בפסוק "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה...בְּהַר סִינָי". ההכנה למתן תורה לזכור משה קיבל תורה מסיני.

כל המהות שלנו, כל הייחוד שלנו זה "בְּהַר סִינָי", כי כולנו עמדנו למרגלות ההר ושמענו את קול ה' ואמרנו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".

אומר בעל הטורים: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת" – "מִּצְוֹת" – מ"ם, צד"י, וא"ו, תי"ו – מצוות במילואם, היינו – מ'- מ', מ', צ- צ, ד, י, ו- ו, ו, ת- ת, י, ו, יעלה תרי"ב, - ברית, ז"א שמצוות במילואם זה ברית (תרי"ב מצות), ועם הכולל זה תרי"ג. מה זה ברית? המצוות הן הברית אשר כרת הבורא יתברך עם עַם ישראל. אין ברית אחרת, אין קשר אחר.

אומר בעל הטורים: מצוות במילואם 612, בגימטריא "תלמידי חכמים" על שם חכם לב יקח מצוות. יהודי, תהיה חכם, תהיה תלמיד חכם, באיזו משמעות? תלמיד חכם אינו זה שלומד בלבד, אלה זה שמעשיו מרובים מחוכמתו. יהודים אנחנו, אין דתי בלב, אין דתי בתיאוריה, היה חכם, תהיה תלמיד חכם, היינו לקיים מצוות.

אומר בעל "הרוקח": "חכמה" במילוי, בגימטריא תרי"ג. וזהו שאמר שלמה המלך: "ה' בְּחָכְמָה יָסַד-אָרֶץ" (משלי ג, יט).

על שלושה דברים העולם עומד: תורה, עבודה, גמילות חסדים. יהודי, אם אתה מבקש לדעת על מה ברא הקב"ה את העולם, על איזה יסוד? "ה' בְּחָכְמָה יָסַד-אָרֶץ". שואל ה"רוקח": מה זה בחוכמה? ודאי בחוכמה, כל העולם זה חוכמה, אבל על דרך הרמז "בְּחָכְמָה", זה תרי"ג, אי אפשר להיות יהודי טוב בלי לקיים את המצוות.

מובא בספרים שכשאנחנו יוצאים מהשירותים אנחנו מברכים "אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה". אומרים הספרים הקדושים: ודאי שהקב"ה יצר את האדם בחוכמה, אתה יכול ליצור יתוש, אתה יכול ליצור איזה מולקולה קטנה?! אם כן, מה זה "אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה"? זה פשיטא! ועונים הספרים הקדושים: "אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה" – בשביל חוכמה, (כמו בראשית – בשביל ראשית) ומה זה בשביל חוכמה? שהרי חוכמה במילואה זה תרי"ג, אז "אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה", זה בשביל שנקיים תרי"ג מצוות.

ואני תמיד מוסיף: "כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ". מה זה "כֶּתֶר"? איך נותנים לבורא עולם "כֶּתֶר"? במה נותנים לו כתר? כתר זהב?! כתר יהלומים?! זה תשאיר למלכת אנגליה. מה נותנים להקב"ה?! הרי הכל שלו! "כֶּתֶר" זה תרי"ג עם עוד 7 מצוות מדרבנ"ן. כשיהודי ששומר על תרי"ג מצוות, עם המצוות מדרבנן כמו חנוכה, נטילת ידיים, הרי הוא נותן כביכול כתר לבוראו. אם חלילה הוא נותן לבוראו כתר פגום, אז האותיות מתחלפות ל"כרת"! רחמנא ליצלן. למלך נותנים שלימות.

עם הכרה זו אנו נגיע אי"ה לחג השבועות, זמן מתן תורתנו. כאמור בשיחתנו הערב נשוחח על מעלתה של ארץ ישראל. אנחנו עוברים שטיפות מח יום יומיות של: ארץ ישראל, ריבונות, מולדת, לאום, הימנון, דגל – אלו שטיפות מוח ואנחנו שוכחים או איננו יודעים מה זה ארץ ישראל. ועל זה באתי היום לחזור ולשנן ולהדגיש משהו ובעיקר את מתן תורה.

נשוחח על הקשר בין ארץ ישראל לתורת ישראל. לאמור, כל נסיון לנתק את הקשר בין ארץ ישראל לתורת ישראל, בין ארץ הקודש לתורת הקודש, הוא בגדר חבלה, פיגוע בקיומה של ארץ ישראל לעם ישראל ונצא לדרך.

במדרש ויקרא רבה יג, ב: "רבי שמעון בר יוחאי אומר: הנביא חבקוק אומר: "עָמַד וַיְמדֶד אֶרֶץ" (ג, ו)" - הקב"ה כביכול עמד ומדד את הארץ, את העולם, את הקוסמוס – "אומר ר' שמעון בר יוחאי: מדד הקב"ה כל האומות ולא מצא אוּמה שהיא ראויה לקבל את התורה, אלא דור המדבר, עם ישראל, העם הנבחר. מדד הקב"ה כל ההרים ולא מצא הר שתינתן בו התורה, אלא הר סיני. מדד הקב"ה ולא מצא עיר שיבנה בה בית המקדש, אלא ירושלים, הר המוריה, הר הבית. מדד הקב"ה ולא מצא ארץ שראויה להינתן לישראל, אלא ארץ ישראל" - אומר ר' שמעון בר יוחאי: שהקב"ה אחרי מדידה ובחינה כביכול, אחרי שיקולים רבים, לא מצא ארץ שראויה ליתן לישראל, אלא ארץ ישראל.

אומרים המפרשים במדרש: "אם היות הכל ביחס אחד, שהרי הכל מעשה ידיו" – כל העולם כולו וגם שוויץ ונוורוגיה מעשה ידיו – "מכל מקום, לא מצא מקום שיהיה ראוי שתִשרה עליו השכינה, אלא הר סיני, הר המוריה, ארץ ישראל ועם ישראל" – מסבירים המפרשים את מה שאומר ר' שמעון בר יוחאי ומה אומר הנביא חבקוק: הקב"ה בחן את כל הפרמטרים הללו, ומצא שהם הם הראויים שתִשרה עליהם שכינה. עם ישראל נועד להיות עַם שהשכינה שורה עליו. ונא להקשיב טוב נתחזק קצת באהבת הארץ, עם ישראל.

ארץ ישראל נועדה להיות ארץ שהשכינה בה. לא נוורוגיה, לא ארה"ב, לא צרפת, לא איטליה, לא אנגליה ולא ספרד, אלא ארץ ישראל שהיא מרכז העולם כולו. באיזו משמעות? "שם הקב"ה מדד ולא מצא מקום שראוי להשראת שכינתו יתברך אלא ארץ ישראל".

מובא בברכות ה': "ר' שמעון בר יוחאי אומר: "שלוש מתנות נתן הקב"ה לישראל וכולם לא נתנם אלא ע"י ייסורים" – מעניין! - "והם: תורה, ארץ ישראל והעולם הבא"

בד"כ כשאני נותן מתנה לבר מצוה, אני לא מביא את זה מלווה ביגון ואנחה, אלא אני מביא את המתנה בחיוך.

"אומר ר' שמעון בר יוחאי, תורה מניין? שנאמר: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר-תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" (תהילים צד, יב) – הוי אומר שכדי להיות לומד תורה, יודע תורה, צריכים לעבור גם ייסורים, תורה ניתנה בייסורים, ועל זה נאמר "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר" – אוי לו לגבר שלא עובר את זה ואין לו חלק בתורה הקדושה. גוולאט! איך כתוב? דעה חסרת, מה קנית?! דעה קנית, מה חסרת? אבל הרי "וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת א, יח), עדיף להיות בר דעת ולהוסיף מכאוב, מאשר להיות ללא מכאובים ונבער מדעת.

ארץ ישראל הוקשה לתורה הקדושה (ולך תאמר את זה בגימנסיה בראשון...) ארץ ישראל דכתיב: "כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (דברים ח, ה) וכתיב בתרי (=כתיב מיד אחריו) "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה", הוי אומר שכדי להגיע לארץ ישראל, כדי להתנחל בה, כדי להיות בן הארץ הקדושה, צריכים לעבור ייסורים, כי ארץ ישראל נקנית בייסורים. ויהודים לא ויתרו על הארץ הקדושה, נשקו את אדמתה וידעו כי זה כרוך גם בייסורי קליטה.

עולם הבא דכתיב: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר" (משלי ו, כג) – דרך חיים סלולה אל המטרה אל עולם הנצח, צריכה לבוא ע"י תוכחות מוסר.

שואלים חז"ל: זה הרי שלושה דברים נפלאים שכולנו שואפים, אבל למה ע"י ייסורים? עונים המפרשים: כדי להזדכך ולהתעלות ולזכות בהם" – זהו תיקון, מירוק, הכשרה. הייסורים יצביעו על חשיבות הדבר, האהבה תבוא תמיד ע"י ייסורים, כמו חבלי לידה. ללא השקעה, ללא יגיעה, ללא זיעה לא רוכשים אהבה.

מה היתה מידת האהבה של הורים לילדים עם בואם לעולם וגידולם לא היו כרוכים בחבלי לידה? האם היינו אוהבים כ"כ את הילדים שלנו? כל האהבה שאנחנו רוכשים לילדים שלנו, זה בגלל שהם באים בקושי וגידולם בקושי, הדאגה אליהם כרוכה בקושי ומכאן האהבה הגדולה.

תורה וארץ ישראל הינן מתנות טובות שנתן הבורא יתברך לעמו.

וכך היה אומר ר' נחמן מברסלב זי"ע: "המקום שלי הוא רק ארץ ישראל, לאן אני שייך? רק לארץ ישראל, כל אימת שאני נוסע, הריני נוסע רק לארץ ישראל, אלא שלפי שעה מצוי אני בברסלב" - ולמה? – "למה המקום שלי הוא ארץ ישראל? כי שם שכינת קֵל". זוהי ארץ קדושה. כשהוא היה במסע בארץ במשך שבועיים ימים, הוא חזר חזרה לחוץ לארץ, הוא אמר: "אינה דומה תורה שלומד אדם אחרי שבועיים בארץ, לתורה שהוא למד לפני שהוא היה בארץ" - ארץ ישראל מחכימה. אוירה דארץ ישראל מַחְכִּים, קדושה!

וכך היה אומר הצדיק מאוסטרופסה זצ"ל: "וַיּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". שואל רש"י, חז"ל: מה זה "לֶךְ-לְךָ"? ועונה: לך – לטובתך, להנאתך. אומר הצדיק מאוסטרופסה: "גדולה היא מצות ישיבת ארץ ישראל שכן היא המצוה הראשונה שנצטווה איש יהודי מעולם" - עוד בטרם אברהם אבינו צוּוָה על ברית המילה, הוא כבר צווה: "לֶךְ-לְךָ" אל הארץ הטובה אשר אראך, הוי אומר, שארץ ישראל היא המצוה הראשונה שצוּוָה אבינו הראשון.

בפרשת השבוע נאמר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'" (כז, א-ב). אומר רש"י הקדוש: "שַׁבָּת לה'" – שמיטה. אחת לשבע שנים, שנה שלימה, קודש לה'. כמו שלעם ישראל יש שבת קודש, יום שביעי בשבוע שהוא שבת קודש לה', כך גם לארץ ישראל יש אחת לשבע שנים, שבת לה'. עם ישראל, ארץ ישראל, אתם מבינים את הקשר? יש לנו מכנה משותף והוא: קדושה. לעם ישראל יש שבת קודש - יסוד האמונה, לארץ שלנו בלבד, שום ארץ אחרת בעולם אין להם את זה, יש לה שנה שלימה, שבת לה'.

מביא ה"בן איש חי" בשם האברבנל: "לכאורה מה טעם יש בשמיטה הזו והלא הארץ דוממת היא? מה שמיטה היא צריכה?" – אנחנו הרי שומרי שבת, אם כן, מה הארץ צריכה לשבות? היא בלוא הכי דוממת, גוש עפר. ועונה האברבנל, אבל קודם אני מקדים את המשפט שכולם יודעים, בלי המנגינה: "יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם" - יש קדושה בדומם, אתה מנשק את אבני הכותל, אתה מנשק את ספר התורה, אתה מנשק את הציצית, אתה מנשק את התפילין וזה דומם! זה אפילו לא צומח. רבותי, אנחנו איננו מבינים את העולם, יש אבנים עם לב אדם, יש קדושה באבנים ואנחנו לא מבינים מה זה קדושה, יש קדושה בדומם, ויש חולין, רחמנא ליצלן, באנשים. מסביר דון יצחק אברבנל: "אמיתת הענין, ארץ ישראל יש לה בעצמה סגולה נפלאה ויחס גדול לקבל ניצוץ אלוקי והשגחה אלוקית תתייחד באותה ארץ באופן נפלא" – מה היא קדושת ארץ ישראל? שהיא פיסת קרקע? פלאסטין?! ארץ מולדת?! מה זה ארץ ישראל? הם מבינים מה זה הולילנד?! מה זה ארץ הקודש? עונה דון יצחק אברבנל: ארץ ישראל היא ארץ שיש בה ניצוצות אלוקיים, מה שאין כן בשום ארץ אחרת, "עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב). מה זה "עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ"? השגחה אלוקית מיוחדת.

ממשיך ואומר האברבנל: "והארץ מצד טבעה ומצבה אצל העליונים, נבחרה מכל הארצות ומלבד העם היושבים בה" – גם אם איננו יושבים בה – "היא מקודשת מעצמה ולכן כ"כ הרבה מצוות תלויות בה" - היא ארץ קדושה שהקב"ה כביכול מביט בה. אין ארץ כזאת בעולם ולכן, אומר האברבנל, כ"כ הרבה מצוות תלויות בה, מצוות התלויות בארץ, כי היא ארץ קדושה.

אומר האלשיך הקדוש: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמר" – ומיד צוונו על השמיטה, מה ענין שמיטה אצל הר סיני? ועונה: "אלא כמו ששרתה השכינה הקדושה על הר סיני, על מקום ממש" – על דומם – "כך שורה קדושה בארץ ישראל" – ארץ ישראל זה הר סיני כביכול. כך שורה קדושה ונשמה יתירה. אז ארץ ישראל היא ארץ עם נשמה יתירה, ואנחנו לא מבינים את זה, כי איננו מבינים בקדושה. יש לארץ הזו שאנו מצויים וחיים בה בעז"ה, נשמה יתירה, יש לה לב אדם.

מוסיף האלשיך: כתוב: "כִּי-תָבאוּ אֶל-הָאָרֶץ" (ויקרא כג, ה), שואל האלשיך הקדוש: למה כתוב "כִּי-תָבאוּ", לשון ביאה ולא כי תלכו אל הארץ או כי תצאו את הארץ? ועונה האלשיך: "ברם הלשון "כִּי-תָבאוּ" זה לא כי תצאו, או כי תלכו" - לאן אדם בא? אל ביתו – "ביאה זה אל ביתו, אל מה ששייך לו. ביאה, אל מקום הקבע שלך. ללכת זה לפעמים גם עראי, הוא הולך וחוזר" - אומר האלשיך הקדוש: מקומם האמיתי של ישראל, זה בארץ הקודש ושם שורש נשמתם ומשום כך תמיד תמצא לשון ביאה אל הארץ, ללמדנו שעיקר מציאותם של ישראל היא בארץ ישראל" - מחוץ לארץ זה גלות, גם אם זה __, זה גלות, זה לא המקום, כי שורש הנשמה שלנו, שייכת לארץ ישראל. אני לא מבין מה זה "שורש הנשמה", אבל האלשיך הקדוש אומר: אני מבין, אני מאמין. ללמדנו, כי עיקר מציאותם של ישראל זה בארץ ישראל, כל עוד הם בשאר ארצות, הם לא באו אל מקומם ושורשם האמיתי, רק כאשר הם בארץ ישראל, הם באים אל מקומם.

אומר "אור החיים" הקדוש: יש לנו שתי פרשיות קרובות זה אל זה בספר דברים: פרשת כי תצא – "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-איְבֶיך" (דברים כא, יא) ומיד אח"כ "וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ" (שם כו, א), אומר "אור החיים" על דרך הרמז: "כִּי-תֵצֵא" מדבר על הנשמה שהיא יורדת מהעולם העליון לארץ לתקופה מוגבלת, למלחמה על אויב – להתמודד עם היצר הרע, אז כתוב "כִּי-תֵצֵא" והיא יוצאת וזה מורה שגם היא תחזור, זה לא "וְהָיָה" כי זו יציאה למלחמה, יציאה ממקום הקבע אל מקום עראי. ואילו "וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ" אין "וְהָיָה" אלא לשון שמחה, "כִּי-תָבוֹא" – בבוא הנשמה חזרה אל ביתה, אל צור מחצבתה, אל בית הנצח שלה, אל מקום הקבע שלה, שם כתוב "כִּי-תָבוֹא", וזה תואם את דברי האלשיך הקדוש שכתבנו. ואם בתורה הקדושה כתוב בפרשת השבוע "כִּי תָבאוּ אֶל-הָאָרֶץ", הוי אומר שזה מקום הקבע שלנו.

שמתם לב שלא אמרתי שיש לנו קבוצה שהיא אלופת אירופה בכדורסל או סגנית אלופה?! או שיש לה איזה נציג שזכה במדליית זהב משנית במקצוע משני באולימפידה?! זה לא כתוב ומוזכר פה.

אומר ר' יונתן אייבשיץ, באורים ותומים חושן ומשפט הלכות ומשפט הלכות הלוואות ס"ז, הלכה א': "ארץ ישראל היא ארץ חמדה אשר תמיד בשנת השש לשמיטה היתה הברכה מצויה בגידולי הארץ, על אספקה לשלוש שנים" – היבולים שגדלו בשנה השישית, הספיקו לשנה השישית, שביעית ושמינית – "וכאשר נסמכה לשנת היובל" – בשנת ה-49 לשמיטה – "על ארבע שנים" – שנה אחת נתנה יבולים די והותר לארבע שנים! זוהי ארץ אל טבעית, ארץ על טבעית.

כל השש שנים לא __ את הארץ, דרכי החקלאים, שנתיים שנה אחת חופש לדשן את הארץ, לתת לה מנוחה.

בגיל שנה שישית היא נותנת פי שלוש לכל השנים, ואחת ל-50 שנה פי ארבע. וראינו את זה בעליל, אומר ר' יונתן אייבשיץ, חז"ל מספרים לנו את זה.

אף פעם שנה שניה לא נתנה פי שלוש, כדי שיהיה לשנה שלישית, רביעית, חמישית, רק שנה שישית.

אומר ר' יונתן אייבשיץ: "אין זה מחמת המקרה" - זה לא יד המקרה – "זה יד ה' בארץ הזאת, אין את זה בשום מדינה חקלאית בעולם, וידעו הכל כי ה' יתברך בקרב ישראל, בקרב ארץ ישראל שעם ישראל בו לברך את עמו ולקדשם במצוותיו, ומכאן, יידע כל יהודי כי לא השלימות האנושית, הכישרון והידע לעסוק בקיבוץ הקניינים ולאסוף חומרים" – לא הידע הבוטני, החקלאי, לא זה מה שנתן דווקא בשנה השישית פי שלוש, לא! – "אלא יד ה', כי עיני ה' בארץ הזאת" – היא ארץ מיוחדת במינה, היא נותנת פי שלוש, כדי שנוכל לשמור את השנה השביעית, את השבת לה'. יהודים אנחנו איננו מחללים שבת רחמנא ליצלן, יום אחד בשבוע איננו עובדים, לא פותחים חנויות ולא את הקניונים ומה כתוב? מפסידים אנחנו? חלילה! "לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה. כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה" – כל ברכת השפע בחנות שלך, זה הכל מכוח השבת שאינך פותח אותה – "כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה", ומי שטועה וחושב שאם הוא יחלל שבת יהיה לו עוד 3,000 שקל, הוא אינו יודע שזה חשבון מוטעה, כי החודש הזה יתפוצץ לו הבויילר, ויהיה לו תקר במכונית ויפרצו לו לבית, ויגררו לו חלילה את הכל...

אומר ר' יונתן אייבשיץ: "בפרשת השבוע אנחנו לומדים מהי המעלה של ארץ ישראל "עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ" – שנה שישית, פי שלוש! – "והיא שנת השבע – שבת, אשר ישליך אדם יהודי כל אלילי כספו" - אדם באופן טבעי רץ אחרי הכסף והרכוש – "ולא יאמר אלוה למעשה ידיו לרוב השתדלותו, ידיעתו, כשרון ידיעותיו" - פתיחת החנות כבר ב-6:00 בבוקר, סגירתה ב-12:00 בלילה – "וישים על ה' מבטחו, לא רק שלא יפסיד, אלא ירויח, כמו שאומרת התורה: "וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת-הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִים" (כה, כא)" – הבטחה של התורה הקדושה. וכך חיו עם ישראל כל הדורות שישבו בארץ.

מסיים ר' יונתן אייבשיץ: "ראוי על כל הירא וחרד לדבר ה' להשים על ליבו סגולת ארצנו הקדושה כי "עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" - זהו סוד השבת, זהו סוד השמיטה, זהו, סוד הקדושה של עם ישראל, זה סוד הקדושה של ארץ ישראל. דומם!!! יש פה שכינה, יש פה "עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ".

אומר הנציב: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'" – הארץ שובתת, זהו נסיון גדול, אלה שמאמינים בה' ולא עובדים את האדמה שנה שלמה נקראים גיבורים כח, עושי דברו. אומר הנציב: "הכלל שיש לנו לדעת ולהשיב אל לבבנו, דכמו קיום האומה הישראלית שאין קיומה על פי השכל האנושי הטבעי בהליכות עולם" – פלא פלאים קיומנו וסוד הישרדותנו, נצח ישראל! – "כך משוּנָה ארץ ישראל מכל הארצות" – אתם יודעים באיזה ארץ אתם חיים? עם ישראל בארץ ישראל. עם ישראל הוא משונֶה, הוא נצחי, אין נוסחא טבעית שמסבירה את הישרדותו וקיומו אחרי כל כך הרבה צרות, רדיפות, עינויים, כך גם ארץ ישראל. ארץ ישראל היא ארץ הקודש וזה לא מליצה – "משונה ארץ ישראל מכל הארצות" - ממשיך הנציב ואומר – "דעיקר קיומה אינו על פי טבע הליכות ארצות הגוים" – יש איזה פצפון אחד באיראן שמאיים עלינו להכחיד אותנו, מצחיק... הוא לא הראשון ולא אחרון... אולי אחרון, כי במהרה יבוא המשיח, "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלּא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ". אנחנו אחרים מכל האומות.

בספרים הקדושים אמרתי מה זה "וְהִיא שֶׁעָמְדָה" בליל הסדר. מחזיקים את כוס היין מלאה ואומרים "וְהִיא שֶׁעָמְדָה". אומרים הספרים הקדושים: "וְהִיא שֶׁעָמְדָה" יש אומרים: תורה, ויש אומרים: "וְהִיא שֶׁעָמְדָה" זו הכוס הזו שאני מחזיק בידיים. הכוס הזה שאני שותה יין לכבוד ה' ואני נזהר מיין נסך ואני נזהר לא לשתות יחד עם הגוי, ואני הבדלתי את עצמי מהגויים – "הַמַּבְדִּיל...בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים", "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ" - זה סוד הנצח שלנו.

אם כן, עיקר קיומה של ארץ ישראל אינו על פי טבע, הליכות, ארצות וגויים ואינה תלויה אלא בהשגחת ה' על פי המצוות שנקיים. זוהי ארץ מיוחדת, אין לך דור שלא ביקשו לכבוש ולהחריב את הארץ, אף אחד לא התקיים בה, לא הממלוקים, ולא הזרג'וקים, ולא הצלבנים ולא העותומאנים. מי התקיים בה? מי מפריח את שממותיה? אומר הרמב"ן בפרשת השבוע: עם ישראל!

נאמר בפרשת השבוע: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'".

אומרת הגמרא מסכת שבת: "בעוון שמיטין ויובלות" – מצוות התלויות בארץ – "גלות באה לעולם" – גלינו מארצנו, בגלל שלא שמרנו את המצוות התלויות בארץ.

אומר בעל "כלי יקר" פה בפרשה: "דין הוא שיתחייבו ישראל גלות בעוון שמיטה מצד חסרון האמונה שלהם" – אם ישראל אינם מאמינים ועוברים על מצוות התלויות בארץ ובעיקר מצוות השמיטה, הם חושבים: מה נאכל בשנה השביעית?! אז מגיע להם שהם יִגלוּ, כי לא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו ולא האמינו שייעשה להם נס בעשיית התבואה לשלוש שנים.

וכמו שנאמר בזמן חורבן בית ראשון אצל הנביא ירמיה פרק ה': "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַם וּרְאוּ-נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם-תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם-יֵשׁ עשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ" – אבל אם יהודים אינם שומרים על השמיטה, אינם שומרים על מצוות ההתלויות בארץ ואינם מבקשים אמונה, אז אני לא סולח להם, אז גלות.

ותקשיבו משפט שאומר ה"כלי יקר": "גם הארץ עצמה תקפיד" – מה הארץ מקפידה?! אנחנו לא מבינים – "גם הארץ עצמה תקפיד על זה מאוד שגרים בה ואין שומרים את המצוות התלויות בה, כי רצונה של הארץ שיתגלגל זכות זה על ידה לחזק האמונה בה' יתברך על ידה ועוד שע"י זה יאמינו כי כולן אינם אלא אריסי בקרקע" – כולנו אריסים – "והקב"ה בא לשדה" – מי שאינו שומר על מצוות התלויות בארץ ישראל, הוא פוגע בכבודה של הארץ. לארץ שלנו יש כבוד ונשמה, כך ה' יצר אותה ואם מחללים בה את שבת הארץ, אם מחללים בה את השבת היהודית, אז היא נפגעת וכשהיא נפגעת, רבותי, היא לא חפצה בנו, כי היא ארץ מיוחדת. ממשיך ה"כלי יקר" ואומר – "ובדבר הזה, חפצה שיהיה הקב"ה בעלה ואדוֹנה, כי לו יתברך הארץ"

הארץ מבקשת מאיתנו קשר עם בורא עולם. איך? עם ישראל בארץ ישראל עפ"י תורת ישראל. אבל על האומות: אנגליה, ספרד, איטליה, צרפת וגם המדינות העשירות בעולם, אומר ה"כלי יקר" – "אבל על האומות, לא תקפיד ארצם אם ינהגו בה מנהג טבעי" – אם ילכו בה על פי דרך הטבע, לא על פי הנס, כי, בלאו הכי, כל הנהגתם היא על פי הטבע ואין בהם אמונה" – כל העולם כולו זה לא ארצות קודש, ההנהגה בהם זה לא עפ"י הקדושה, הם לא ניסיים והם לא מופתים, אז הארץ שלהם לא נפגעת אם הם לא מתנהגים בה כיאות, אבל ארץ ישראל היא ארץ מיוחדת, וממילא היא נפגעת, אז אם לא שומרים את המצוות התלויות בה, אם לא שומרים את שבת הארץ, לא שומרים את שבת הזמן, אז היא נפגעת, מפני שהיא מבקשת מאיתנו להיות גורמים לקידוש ה', להרבות כבוד שמים. לזה היא נועדה.

ולסיכום הפרק הזה:

"וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים" (שמות יט, ה) – עם סגולה, עם שקיומו הוא בדרך הסגולה, בדרך על טבעית, חוקי הטבע אינם חלים על העם היהודי, נוסחת הצלחתו וקיומו הנצחי הוא על טבעי באל"ף ובעי"ן. גם ארץ ישראל היא ארץ סגולתית, או שיש בה קדושה וזה תפקידנו, להרבות בה קדושה, להשקיע בה קדושה, או חלילה היא מקיאה את יושביה ולא רק את יושביה היהודיים, גם אם אומות העולם יתיישבו בה (כמו הפלאסטינאים) ואינם מתנהגים בה לפי רוחה של הארץ, לפי מיוחדותה, הארץ מקיאה!

התורה הקדושה, אחרי שהיא מדברת על פרשת טומאת העריות, אומרת: "אַל-תִּטַּמְּאוּ בְּכָל-אֵלֶּה כִּי בְכָל-אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת-ישְׁבֶיהָ" (ויקרא יח, כד-כה) – אתם יודעים באיזה ארץ אתם גרים? ארץ הקודש אינה נכונה לקבל טומאה. ארץ הקודש עדינה מאוד, היא לא אוכלת כל דבר, היא אינה בולעת כל דבר, ארץ הקודש רגישה ואיסטנסטית, יש לפעמים שהיא סובלת מבחילות ומהקאות. במה דברים אמורים? שנאמר: "וַתִּטְמָא הָאָרֶץ" – אתם רוצים לטמא את הארץ? אז "וָאֶפְקד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת-ישְׁבֶיהָ" – זו ארץ שסובלת מבחילות. יש נוסחת חיים מיוחדת בארץ הזו, ואם לא מקיימים את זה, אם לא נוהגים על פי הנוסחא, אז הארץ מקיאה.

אומר הרמב"ן, פרשת אחרי מות: "החמיר הכתוב בעריות, בעבור הארץ, אע"פ שעריות זה חובת הגוף, זה לא שייך לארץ ישראל, בכל מקום אסור לחטוא בעריות, מכל מקום, אם יהודי חוטא בעריות, או אומות העולם בעריות כמו בסקנדינביה, ה' לא מעניש אותו" - רק כעבור 120 שנה – "ארץ ישראל היא נחלת ה', מיוחדת לשמו, והוא יתברך הנחילה לעמו המייחד שמו באהבה, זרע אוהביו ועל כן, תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובד כוכבים, אפילו אם אינם ישראל" – היא לא סובלת את זה, היא לא בנויה לזה.

איך אומרים: ילד טוב ירושלים?! ארץ ישראל זו ארץ טובה ירושלים, היא קודש! והראיה, אומר הרמב"ן: הכּוּתִים שהביא סנחריב לארץ, לא היו נענשים בארצם בעובדם את אלהיהם לשלח בם את האריות" - הרי התנ"ך מספר שהם באו לארץ ועשו את התועבות שהם עושים בכּוּתָא, אז הקב"ה הביא אריות וטרפו בהם, אז הם בקשו להתגייר, אז יש מחלוקת בגמרא, אם גרי עריות בגלל אריות זה גרי אמת, או לא. כי הם התגיירו רק בגלל שהאריות טרפו בהם. והגמרא דנה בזה.

אומר הרמב"ן: הכּוּתִים שהם היו בכּוּתָא, באפריקה, הם עשו את אותם תועבות, ולא באו עליהם אריות ופה שהם באו לארץ והם נהגו את מנהגם האפריקאני, הסודני, החורני, אז מיד האריות טרפו אותם.

שואל הרמב"ן: למה? ועונה: "כי ארץ ישראל אינה כשאר הארצות, היא אינה סובלת עוברי עבירה" – ואפילו שהם גויים! כי זו ארץ הקודש והיא שייכת לנו בתנאי שנהיה עם קדוש.

הוספתי בעט אדום עוד סיבה לסבל של עם ישראל בארצו בימים אלה. מדוע? כי אין התאמה בין המעשים שלנו לבין הדרישות של ארצנו הקדושה. הארץ דורשת מאיתנו הנהגה אחרת, אז מה הפלא? באנו לארץ והארץ לא מאירה לנו פנים. עוד איום ועוד איום ועוד 80 התראות חלקם ממוקדות וחלקם לא, ועוד חיילנו צריכים לרדוף אחרי כל הג'יהאדים האיסלאמים, אין יום שיש מנוחה מהם, מדוע? כנראה שאיננו ממלאים את הדרישות שארצנו הקדושה דורשת מאיתנו.

סדום ועמורה נהפכו ונחרבו. שואל הרמב"ן: למה סדום חרבה? וכי אין בעולם סדומניקים נוספים? אין רשעים בעולם? מה פתאום סדום חרבה, למה דווקא סדום? ועונה הרמב"ן: "ודע, כי משפט אנשי סדום (בבראשית יט) היה למעלת ארץ ישראל, כי אין בכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות, וקָאַה את העם הזה, שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות, ושממו עליהם שמים וארץ והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם" – ארץ מלחה, ארץ יבשה, אין בה מים, מדוע? כי הם פגעו בארץ, אפילו שהם גויים. ואם הם היו עושים את אותו הדבר בצרפת או בשאר מקומות אחרים, לא היה קורה שום דבר. מסיים הרמב"ן – "כי יש באומות רעים וחטאים מאוד ולא יעשה להם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל".

נסיים את הפרק הזה בדבריו של המשורר הלאומי שלנו, ר' יהודה הלוי שקינה ל"ו קינות לתשעה באב:

"ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך,

דורשי שלומך והם יתר עדרייך

ושלום אסיר תקוה נותן דמעיו כטל חרמון

ונכסף לרידתם על הררייך

לבי לבית אל, ולפני אל מאד יהמה, הוא הומה,

ולמחני לכל נִגְעֵי טהוריך" – "נִגְעֵי", מסבירים המפרשים בכל מקום שהטהורים בהיסטוריה נגעו, לא נְגָעים, אלא נָגְעוּ, אומר ר' יהודה הלוי –

"שם השכינה שכוּנה לה" – שוכנת לה.

"ויוצרך פָּתַח למוּל שערי שחק שערייך" – והוא שער השמים

"וכבוד ה' לבד היה מאורך" – ארץ ישראל מוארת בכבוד ה', מוארת בשכינה הקדושה –

"ואין סהר ושמש וכוכבים מאורייך" – ארץ ישראל אינה צריכה לשמש וכוכבים. איננו עובדי כוכבים ומזלות.

"מי יתנני משוטט במקומו אשר נגלו אלהים לחוזייך ולצירייך

אשרי מחכה ויגיע ויראה עלות אור הקודש בארצנו ויבקעו עליו שחרייך

לראות בטובת בחירייך,

לעלות בשמחתך, בשובך אל לב קדמות נעורייך".

רשמתי לעצמי כמה מילות שאלה, אולי מחאה:

לאיזו ארץ ליבו של משוררנו הלאומי עורג? היכן היה רוצה לשוטט? שנאמר "אל מקום שם השכינה שכונה" – לשם הוא הומה – "אל מקום היוצר ברכו פתח שערי שחק מול שעריה" – איפה הוא, איפה אנחנו? - "אל מקום כבוד ה' לבד היה מאורה" - אנא נעמיד לעצמנו את הקינה הזו ונראה היכן אנו עומדים. על כל פנים הוא משתוקק לארץ ישראל שבה השכינה שרויה. לא עוד __ ולא עוד פאב או דיסקוטק, לא!!!

"אשרי המחכה יגיע ויראה עלות אור הקודש בארצנו" – כי ארצנו היא ארץ חמדה, ארץ הקודש.

כאמור, עם ישראל קשור בכל נימי נפשו לארץ ישראל, קשר נפשי ורוחני. אהבת הארץ אינה אהבה רגילה של אדם למולדתו, לפיסת אדמתו, לחלקת אלקים הקטנה שלו, זה משהו מעבר לזה. קדושת העם קשורה בקשר אמיץ לכל אשר קדוש יִקרֵא לו. עם קדוש נמשך לקדושה, המצוות התלויות בארץ הם אמצעי לקדושה יתירה, לקרבת ה', לאמונה ולביטחון, __ רב לקיום התכלית של כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה.

אך דא עקא, יש בעיה. אחרי כל מה שדברנו. מיד אחרי פרשת בהר, אנחנו קוראים את פרשת בחוקותי. אחרי פרשת בהר, הפרשה העוסקת במעלת ארץ ישראל ובקיום המצוות התלויות בה, מיד תעבור פרשת בחוקותי ותשים לנו גבולות וגדרים לבל תדחוק מצות יישוב ארץ ישראל הנעלַה, הקדושָה שבלעדי שמירת מצוותיה התלויות בה, אנחנו בגלות, כי הארץ תקיא אותנו, אבל תבוא פרשת בחוקותי ותעמיד אותנו על מקומנו, תשים לנו גבולות וגדרים לבל תדחוק מצוות יישוב ארץ ישראל הנעלה את התכלית שלשמה נברא העולם והיא: "אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ" – יהודים אל תשכחו, כי מרוב חיבתכם, מרוב הקשר שלכם, קשר הקדושה לארץ הקודש, אתם עלולים לשכוח את העיקר והוא "אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ"! תלמוד תורה כנגד כולם, וזה עמל התורה.

רבותי, מותר לרדת מן הארץ כדי ללמוד תורה. עזרא הסופר אשר ציוה על שיבת ציון וקילל את אותם יהודים שלא רצו לעלות לארץ ונמצא בסידור הסמ"א: מדוע קהילת מגנצא באשכנז סבלה כ"כ הרבה מרדיפות יותר מכל קהילות ישראל? כי היא לא רצתה לעלות לארץ, עִם הקריאה של עזרה הסופר. למה? כי זה היה ירושלים. כמו ירושלים, היו צדיקים, אז הם קוללו.

רבותי, עזרא הסופר שקרא לכולם לעלות וקילל את אלה שלא עלו, הוא עצמו נשאר בבבל. מדוע? כי מורו ורבו, ברוך בן נריה, התלמיד הגדול של ירמיה הכהן, לא יכל לעלות לארץ מפאת זקנותו, אז הוא נשאר איתו ללמוד תורה והוא עלה לארץ אחרי פטירתו, הוי אומר, שהתורה הקדושה, אף אם היא בחוץ לארץ, ערכה גדולה יותר, מאשר יישוב ארץ ישראל, על המצוות התלויות בה, ואני לא מדבר על אלה שמחללים אותה.

"מצוות יישוב ארץ ישראל באה לסייע לעמלי התורה, שאם לא כן, יצא שכרם בהפסדם" – היא באה לסייע ואומרת: תלמדו, שלוש שנים אתן לכן תבואה, זו היא ארץ מופתית – "אך יש להיזהר מהתמכרות יתר בקיום מצות יישוב ארץ ישראל" – מי מדבר על חילול כבודה ורומסים סגולתה – "בגלל המצוה החשובה של ארץ ישראל, בגלל הקשר המיוחד הנפשי שלנו לארץ ישראל לבל תשחוק מצות ארץ ישראל את ה"אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ" – שתהיו עמלים בתורה, שבזה תלויה כל ברכת הארץ: השלום הביטחון, השגשוג, והשפע. כי "אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ" ונתתי את כל הברכות.

מדוע זה נכתב מיד אחרי פרשת בהר? חלילה אנחנו עלולים להסתנוור מהמצווה הקדושה והחשובה של יישוב ארץ ישראל, אנחנו עלולים להשקיע בה את ראשנו, את מרצנו, את הוננו, ואת כל זמננו, ובכך תיגרע המצוה התכליתית שהיא מצות תורת ישראל.

וכך היה אומר בעל "חזון יחזקאל", ר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל בשעה שנשמעה הדרישה לגיוס בחורי ישיבות לצבא, שמעתי את מפיו, הוא אמר את זה בבנייני האומה בסיום הש"ס: "לגבי קיום הארץ מצוה גדולה לשמור עליה די וחזק ואמץ" – כך כתוב בספר יהושע – "אולם לגבי לימוד התורה ושמירת המצוות, נאמר "רַק-חֲזַק וֶאֱמַץ מְאד", צריך לתת את כל ה"מְאד" שלנו. ואילו למצוות ארץ ישראל לא צריך לתת את ה"מְאד", כי ה' כבר ילחם לכם ואתם תחרישון, השתדלות - "חֲזַק וֶאֱמַץ", אולם לתורה הקדושה, אומנם יש גם סייעתא דשמיא, אבל צריך לתת את כל ה"מְאד" שלנו.

רק על התורה נאמר: "לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר- הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה...כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל" (יהושע א, ח) – להצליח בארץ אבות, זה "רַק-חֲזַק וֶאֱמַץ מְאד" – שמירת התורה. על ארץ ישראל, די בהשתדלות של "רַק-חֲזַק וֶאֱמַץ".

שואל התנחומא פרשת בשלח: "למה הקיף הקב"ה את עם ישראל 40 שנה במדבר?" ועונה: "והקיפם במדבר 40 שנה. אמר הקב"ה אם אני מוליכם דרך פשוטה, עכשיו הם מחזקים איש איש בשדה ובכרם ומבטלים מן התורה, הם יתמכרו למצוה החביבה של יישוב ארץ ישראל ויבטלו מן התורה" - נו, אז מה זה שווה? - "ארץ ישראל קדושתה היא אמצעי ללימוד התורה, לחיזוק באמונה, אבל היא לא על חשבון התורה" - ואת זה אנחנו קוראים שבועיים לפני שבועות. פרשת בהר – פרשת עם ישראל בארץ ישראל, אבל מיד "אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ" – שתהיו עמלים בתורה - "אלא" - אומר המדרש: "אני מוליכם במדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר והתורה מתיישבת בגופם" - התורה תיהפך להיות חלק אינטגראלי בנפשם.

ולסיום: סוף ספר יהושע.

משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע – "וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן עֶבֶד ה'...וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת-חֶרֶס בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר-גָּעַשׁ" (שופטים ב, ח-ט). אומרים חז"ל: שום הר געש אין שם באותו איזור. אז מה זה "מִצְּפוֹן לְהַר-גָּעַשׁ"? הארץ התגעשה. כביכול. במה דברים אמורים? לא הוזכר שבכו אחריו 30 יום, אלא כתוב "וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת-חֶרֶס". אצל משה רבינו כתוב שבכו 30 יום, אצל אהרן הכהן כתוב שבכו והספידו 30 יום, ואילו אצל יהושע בן נון שהנחיל לנו את הארץ הטובה, שהנחיל לנו את ארץ חמדה, לא כתוב שיתאבלו יתר על המידה, לא כתוב שבכו, אלא הוא מת ונפטר, הם קברו אותו וממשיכים הלאה. ומה עם כבוד התורה? צריך כל יום הספד! האם אין זמן?! ומה עם הכרת הטובה לזה שהכניסם לארץ?!

לפני כן כתוב: "וַיַּעַבְדוּ הָעָם אֶת-ה' כּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכל יְמֵי הַזְּקֵנִים" – משמע שאחרי שמתו הזקנים, חלה התדרדרות גדולה מבחינה רוחנית! וכך גם כתוב: "וַיַּעַבְדוּ הָעָם אֶת-ה' כּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ" – משמע שאח"כ היה פחות. ובהמשך "וְכל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשׁוּעַ אֲשֶׁר רָאוּ אֵת כָּל-מַעֲשֵׂה ה' הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל"

שואל רש"י, חז"ל: מה זה "אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים"? – היום אנחנו אומרים: הוא האריך ימים. וזה שגיאה, צריך להגיד: מאריך שנים. למה? עונה רש"י: אשר האריכו ימים ולא שנים, שנענשו" – כל הזקנים. מי הם הזקנים? כתוב במשנה: "וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים" – מעבירי התורה, לא האריכו שנים, על מה נענשו? מובא במדרש פתיחתא דרות (הפתיחה של רות): "עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב (משלי יט, טו) – ע"י שנתעצלו ישראל לגמול חסד ליהושע רבם שלא הספידוהו כראוי" – איך אחזה בהם העצלות? הרי זהו כבוד התורה, הרי יהושע היה רבם של ישראל! הוא היה המצביא הגדול, היה מנחיל הארץ, ארץ חמדה טובה ורחבה, איך קרה כדבר הזה? איזה סוג עצלות ותרדמה נפלה עליהם? למה לא הספידוהו כראוי? למה לא חשו לכבוד התורה?

אומר המדרש, הוא אשר דברנו שצריך את פרשת בחוקותי אחרי פרשת בהר – "באותה שעה נחלקה ארץ ישראל לשבטים והיתה החלוקה חביבה עליהם יותר מידי" – מצוות ההתנחלות בארץ, קדושת הארץ היתה חביבה עליהם יותר מידי, הם לא באו לפה לחלל שבת, הם שמרו את המצוות התלויות בארץ הם קיימו את מצות בנין הארץ, את מצות יישוב הארץ – "והיו ישראל עוסקים במלאכתם, זה עוסק בשדה, זה עוסק בכרמו, זה עוסק בזיתיו, זה עוסק בבנין - אהבת מצוות יישוב ארץ ישראל העבירה אותם על דעתם, שחקה את המצוה של "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", ממילא גם לא מצאו הכרח לגמול חסד עם יהושע רבם" - כבוד התורה נחלש אצלם, חבל על כל רגע, עוד פרה ברפת, עוד עץ זית, עוד איזה משמש ואפרסק, ארץ ישראל!!!

שמעתם את מה זה שחק? את לימוד התורה! וכשאין עמל התורה, אין כבוד ללומדי התורה, ואם הייתם לפני שבועיים בהלוייה של ראש ישיבת באר יעקב שעשרות אלפים ליוו אותו, איפה יש הלוויות כאלה? מדוע? כי עם התורה נותן כבוד ללומדי התורה, לגדולי ישראל.

בהעדר עמלה של תורה, גם אם זה שקידה יתירה בבנין הארץ, במצוות התלויות בארץ זה עלול לדחוק ולשחוק את מצוות עמלה של תורה, של "אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ".

אומרים המפרשים: כי התרשלותם בגמ"ח של אמת ליהושע רבם, היה פרי התגעשותם בעניני מצוות יישוב ארץ ישראל" – התלהבות יתירה, בלי פרופורציות, על חשבון תורה – "כי כל עיסוק חומרי הוצב לו מידה וגבול שלא יבלע את רוחו ונפשו של האדם" - כמו שאמרו חז"ל: הוי ממעט בעסק, הוי ממעט בבנין יישוב ארץ ישראל ועסוק בתורה – "השתעבדותם למצוה אחת העוסקת בחומר" – בבנין ארץ ישראל – "חשובה ונעלה ככל שתהיה, מעבר לכל גבול ומידה נכונה, בלעה את נפשם והשחיתה את מידותיהם" – אז גם הכרת טובה לא היה ליהושע – "בני דורו של יהושע דבקו איש איש בנחלתו, בנחלת ארץ חמדה, בקיום מצוות התלויות בארץ וראו בזה את עיקר ייעודם, עד שלא נשאר להם רווח פנוי בלבם לעמל התורה ומתוך כך נשחק בתוכם הערך של כבוד התורה, הערך של הכרת טובה לרבם" – אתם שומעים איך זה הולך?! ככה זה! היכן שיש עמלים בתורה, יש כבוד לתורה ושם אין עצלות. איפה שיש, רחמנא ליצלן, השתעבדות יתר לאחת ממצות ה' ובעיקר המצוה שעוסקת בחומר, גדולה וחשובה ככל שתהיה, היא עלולה לשחוק.

והנה פרשת בחוקותי שבאה מיד אחרי פרשת בהר שמדברת על עם ישראל בארץ ישראל, אומרת תכלס: "אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ". השלום בארץ, השגשוג, השפע, זה "אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ", שתהיו עמלים בתורה, כל ניסיון אחר, גם אם הוא מצווה ובעל קדושה, לא יצלח.

מובא בתנא דבי אליהו רבה פרק יא: "ושמא תאמר אותם 70 אלף שנהרגו בגבעת בנימין" – אתם יודעים מה שהיה שם? מפני מה נהרגו? למה קרה כך? – "לפי שהיה להם סנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עימהם היה, לילך ולקשור חבלים של ברזל במותניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארקובותיהם ולחבר לכל עיירות ישראל יום אחד ללכיש, יום אחד לבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים וכן בכל מקומות ישראל וללמד את ישראל תורה ודרך ארץ" – לא מספיק קביעת עיתים לתורה, אלא יהודי צריך להיות בהכרה של "אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ", זוהי ההכנה למתן תורה. כמובן גם ארץ ישראל שהיא רק אמצעי, אבל היא לא התכלית שלנו, כי לא לשמה נברא העולם. ואם כן, הם היו צריכים ללכת מעיר לעיר, מעיירה לעיירה, ממושב למושב, וללמוד עם יהודים תורה.

ומה היהודים היו אומרים? משק, לול, רפת, מטע... - הם היו צריכים להסביר להם שאדרבא זה לא התכלית, אתם יכולים לעבוד.

אני יודע דבר אחד: אבא שלי נטע עצים בחצר, אף פעם הוא לא עבד עליהם, הם היו נותנים תנובה יותר מכל העצים עושי פרי שבשכונה שלנו. אף פעם הוא לא עדר. הלימונים היו רב שנתי, הוא יותר נכון, פעמיים בשנה הם נתנו לימונים ואיזה לימונים! את השסק של משפחת ברנר אהבו כל הפרחחים. אבא לא עדר! פעם אחת בשנה הוא היה יוצא לחצר, באחד במאי. יום שאסור לעבוד, אז הוא היה יוצא לעבוד. זהו סיפור ידוע ואין לי זמן להרחיב.

ומה הוא עשה? הוא שיחק שש בש? לא! הוא הלך ללמוד תורה וללמד תורה, הוא הגה בתורה, אחרי עבודה, יומם ולילה.

והם לא עשו כן. זה אחריות על גדולי ישראל, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו ולשדהו ואומרים: שלום עלי נפשי. מצוות אהבת הארץ דחקה את "ותלמוד תורה כנגד כולם", גם אם הם קבעו עיתים לתורה וקיימו מצוות התלויות בארץ, הוזנחה בנפשם ה"אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ" - שתהיו עמלים בתורה. ובזה ראו חז"ל הקדושים את סיבת התדרדרותם, עד אשר הגיעו ל"וַיְהִי בִּימֵי שְׁפט הַשּׁפְטִים", הגיעו לדור ששופט את שופטיו. ומכאן כבר עבדו עבודה זרה, ועל כל גבעה הקימו עבודה זרה.

עם ישראל בארץ ישראל, אבל "בְּחֻקּתַי"! צריך לשמור על עמלוּת בתורה, כי זוהי המיוּחדוּת של עמנו וזוהי גם סגולת הארץ. המצוות שבפרשת בהר אינם במקום "אִם-בְּחֻקּתַי" חלילה, במקום עמל התורה, הם אמצעי להקל על עמלי תורה בארץ ישראל, לעמלי תורה אוכלי עמל.

יהי רצון שנזכה להתעלות בדברים שדברנו ויהיה זה משום הכנה טובה למתן תורה לקבלת התורה אמן ואמן.


פרשת בחוקותי

פרשה המסיימת את הספר השלישי מחמישה חומשי תורה הוא ספר ויקרא. נאמר בסיומו: "חזק חזק ונתחזק". שלוש פעמים "חזק" בגימטריה משה, לרמוז כי אין לנו חיזוק, אלא בתורת משה. כל הצלחותינו כל קיומנו, כל נצחיותינו תלויים בדבר אחד בדבקות שלנו בתורת משה. וזהו המסר של פרשת השבוע.

בפרשת השבוע נאמר: "אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אתָם". אומרים חז"ל "אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ" שתהיו עמלים בתורה. לא מספיק לשמור מצוות וללמוד, אלא שתהיו עמלים בתורה – "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה" – זהו העסק שלנו.

כתוב: "אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אתָם...וְנָתַתִּי...וְנָתַתִּי...וְנָתַתִּי" – כל הברכות מובטחות לנו! ואם לא, אומרת הפרשה: "וְאִם-בְּחֻקּתַי תִּמְאָסוּ", חלילה, אז גם "וְנָתַתִּי" אבל מסוג אחר, של קללות רחמנא ליצלן.

זהו התוכן של פרשת השבוע: או "וְנָתַתִּי" כזה, או "וְנָתַתִּי" אחר. והכל תלוי בדבר אחד: אם עם ישראל יהיה נאמן למורשתו, לתכליתו, לעובדת היותו עם נבחר.

פרשת השבוע זוהי פרשה הקרויה פרשת התוכחה, בה מוכיח הקב"ה את עם ישראל בתוכחות קשות ואיומות, אם חלילה עם ישראל יפר את ייעודו. תצלנה אוזניים משמוע תוכחות ואיומים וקללות כאלו, כפי שמובאים בפרשת השבוע, ויש פרשה נוספת שגם היא קרויה פרשת התוכחה: היא פרשת כי תבוא הנקראת סמוך לראש השנה, ושם אף הוכפלו הקללות, קרוב ל-100 קללות (עם הכולל), 100 תוכחות, 100 איומים!

אומרת הגמרא במסכת מגילה דף לא: "תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר: תיקן להם עזרא הסופר לישראל שיהיו קוראים קללות שבתורת כוהנים" – זה מה שאנחנו קוראים תוכחה קודם עצרת (קודם לחג שבועות – זמן מתן תורתנו), ואת הקללות שבספר דברים, משנה תורה קוראים קודם לראש השנה. פעמיים בשנה אנחנו עטופים בטלית ברוב עם, בציבור, שומעים ברכות התורה של אלה שעולים לתורה ושומעים קללות, איומים, תוכחות איומות ואגב כולם התקיימו (חז"ל), התוכחות שבפרשת שבוע זה בית ראשון והתוכחות של פרשת כי תבוא, זה בית שני ואילך. הכל התקיים.

אמר אביי: "מדוע אנחנו קוראים לפני שבועות? ומדוע אנחנו קוראים לפני ראש השנה?" אמר אביי: "כדי שתכלה שנה וקללותיה" - אנחנו עוברים צרות וייסורים וקללות, וכדי שתכלה שנה וקללותיה. "נו", אומרת הגמרא, "לפני ראש השנה זה מובן, כי זה סוף שנה, ומה עם לפני שבועות?" אמר אביי: "ועצרת, חג שבועות, אף היא כמו ראש השנה". שניהם ימי דין וראוי לשמוע את התוכחות בקשב רב.

אומרים התוספות: "אם כן ראוי היה לקרוא את פרשת בחוקותי, על פי תקנת עזרא, בשבת האחרונה שלפני שבועות, ובשבת האחרונה לפני ראש השנה ומדוע אנחנו מקדימים שתי שבתות קודם לכן (גם לפני שבועות וגם לפני ראש השנה)?" ועונים: "כדי שלא יכנסו לחג מתוך צער ומשום כך הקדימו קריאת התוכחות והקללות לשתי שבתות קודם לכן", הוי אומר שיהודים שמעו את הקללות והתוכחות של פרשת בחוקותי השבוע ואת פרשת כי תבוא, זה הוריד להם את המצב רוח, זה הכניס אותם לדאגה, כי הם שמעו קללות ואיומים מהתורה הקדושה, מה' יתברך, אז הם נכנסו ללחץ ולצער. זה לא עבר להם ליד האוזן (איך אומרים זה לא היה חפיף) וחז"ל לא רצו שזה יפגע להם בשמחת החג, אז הקדימו בשבועיים לפני כן. וכשיבואו החג הם ישכחו מזה, ז"א הם יזכרו, רק הלחץ יפוג מעט.

מביא בעל "עין יעקב", דור של האר"י הקדוש (רבינו יעקב בן חביב) וכך הוא אומר: "כמו שבראש השנה נברא העולם והוא יום דין, לכל באי עולם וראוי לשמוע לפני יום הדין דברי התעוררות, דברי כיבושין, דברי תוכחה, דברי מוסר, על מנת שנבדוק דרכנו וניישר אורחותינו ונשוב אל ה' בוראנו" - וזה כל הענין של אלול.

ממשיך ואומר רבינו יעקב בן חביב: "אף עצרת, שבועות שבו ניתנה תורה לישראל שבעבורה נברא העולם" – ללא מתן תורה אין ראש השנה – "ובעבורה מתקיים העולם, כמו שנאמר "אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא-שָׂמְתִּי" (ירמיה לג, כה), מן הראוי שגם לפני שבועות, שהוא יום דין של העולם, כי בשבילו נברא העולם, ראוי שנשמע דברי כיבושין ותוכחות וְהַחַי יִתֵּן אֶל-לִבּוֹ" – כל חי, כל מי שנשמת ה' באפו, בליבו, "יִתֵּן אֶל-לִבּוֹ"! צרות, צרות, צרות, הנה התוכחה.

התכלית של פרשת התוכחות פעמיים בשנה, לפני יום הדין, הוא שנעצור את שטף חיינו ונחשוב: איפה אנחנו? מה איתנו? מה אנחנו עושים? מה קורה לנו? היום מדברים על קיץ חם, בוער. (לא רק צמיגים בוערים...) מה קרה לנו? מדוע אנחנו מתקפלים? מדוע אנחנו צריכים לתת את הבתים היפים שבנינו, ששם הילדים שלנו אמרו כל בוקר: "מוֹדֶה אֲנִי" שילדים שם בלילה עם פיאות אמרו: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ" ושם בבתים האלה יסתובבו ישמעאלים, מחבלים בכרמים? מה עולה לנו? אנחנו בצרה!!! מדברים על ריב אחים! זה לא פשוט! מי יכול להשאר אדיש לזה?! זה כואב!!! הרבה כאבים יש פה. ומי יודע מה יֵלֵד יום? ומי יודע מה תבשר התקופה? הכל בידי שמים! התוכחה שנשמע השבת מטרתה ותכליתה לעצור, להתבונן לקרוא בתורה את דבר ה' – "אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ...וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד" – אין פצמרים, אין כלום ואם חלילה, אז "וְנָתַתִּי" מול "וְנָתַתִּי"!

"ומשום כך", אומר מחבר "עין יעקב", "נוהגים ישראל לקרוא פרקי אבות בין פסח לעצרת, כי המה ימי הכנה ליום הדין (בעיקר הספרדים רק עד שבועות) וראוי לקבל מוסר ודברי תוכחה ולשוב בתשובה שלימה כמו בימי אלול ועשרת ימי תשובה" – זו השבת שהקדימו לנו אותה, כדי שלא נאכל את מאכלי החלב בשבועות, חלילה, מתוך צער. (איך אומרים אצלנו: שלא נחנק מרוב צער...), אבל על התוכחה לא מוותרים, ז"א שהקדימו לנו את זה בשבועיים, כדי שלא נכנס לצער, כי זה עושה מצב רוח – קללות, איומים, טראומות, זכרונות.

אומר ה"חפץ חיים" זצ"ל על פרשת השבוע: "ישנם אנשים שיראים מן התוכחה" – זה מפחיד אותם, זה עושה להם טראומות – "ויוצאים מבית הכנסת בשעת קריאתה, הם "רגישים" (במרכאות) לשמוע קללות ואיומים וישנם קהילות שהבעל הקורא בתורה מבליע את התיבות של התוכחה וקורא בקול נמוך" – בולע – "ורוב המתפללים אינם שומעים את הקריאה" – למה? כי הוא עושה מהר, עושה קפנדריא מהתפילה (קפיצת הדרך) – "ובלבד שלא יעורר את ליבותיהם הרגישים של קהל המתפללים".

ממשיך ואומר ה"חפץ חיים" זיע"א: "והדבר דומה בעיני לאחד שהזהירו לבל ילך בדרך מסוימת אשר קוצים וברקנים זרועים בה וחיות טורפות אורבות שם, אבל הלה" – שהוא חכמולוג – "לא שמע ולא הקשיב לקול מזהיריו והחליט ללכת דווקא באותה הדרך" – למרות שאמרו לו שזה מסוכן פה – "אבל הוא מצא עצה, הוא שם מסווה על פניו, על עיניו לבל יראה את המכשולים, החיות והמחבלים בדרך" – והוא חושב שאם הוא לא רואה, אז לא רואים אותו... – ממשיך ה"חפץ חיים" ואומר: "ולא שם על ליבו כי בכך, אדרבא, סכנתו גדולה שבעתיים" – כי הוא גם לא יכול להבחין, לא יכול לברוח, לא יכול להסתתר, כי הוא חשוף לאש.

ועל כך מייעץ שלמה המלך לבנו: לבל ימאס במוסר, לבל ימאס בתוכחת ה', אל יקוץ בתוכחתו, כי התוכחה פוקחת עיניים, מעמידה אותך במקום הנכון ובמצב הנכון. התוכחה, מזהירה אותך, לבל תלך, לבל תעשה, אל תיכנס, אסור!! אבל אם אתה שם מסווה על עיניך ואתה יוצא מבית הכנסת בשעת הקריאה, ושואל: גמרו כבר?! או שאתה אומר ל"בעל קורא": היידה, תקרא מהר, בשקט, כדי שזה יחלוף ויעבור מהר ולא יכנס לאוזני – ממשיך ה"חפץ חיים" ואומר: "והמה חכמים בעיניהם וחושבים שאם לא ישמעו לקול הבעל התוכחה האיומים והאזהרות, לא יאונה להם כל רע, ולו חכמו, ישכילו ויבינו, כי בשימם מסווה על פניהם לבל יראו את המכשולים והסכנות אשר עומדים בדרך חייהם, המה גורמים רעה לנפשם" ומסיים ה"חפץ חיים": "ושומע לי ישכון בטח!!!"

רבותי, השבת היא שבת תוכחה, לפני עצרת. האדם אינו אוהב לשמוע תוכחה ואזהרות, כי זה משבש לו את סדרי חייו. יש שני סוגי תוכחה קלה וחמורה: יש במשמעות תוכחה, ייסורי הפה. מה זה ייסורי הפה? מייסרים את האדם בפה, היינו: אזהרות, איומים, קללות – בפה מזהירים אותו ובאוזניו הוא שומע, זה משבש אותו, אבל זה תוכחה קלה. ויש במשמעות תוכחה גם מכות, יד מכה, לא אמירת פה, איום או אזהרה, אלא יד מכה – ייסורים. ז"א המילה "תוכחה" זה גם בפה – לייסר את האדם בפה, ע"י דיבורים, וגם יד מכה, וראיה לדברים, אומרים חז"ל: אנחנו אומרים כל יום בתפילה: "לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים" (תהילים קמט, ז) – תוכחות זה ייסורים, מכות.

אומרים חז"ל: "וזהו שתיקן עזרא שיקראו הקללות והתוכחות קודם ימי הדין, כדי שתכלה שנה וקללותיה". אבל זה לא מובן, כי אם ה"בעל קורא" יקרא, אז תכלה שנה וקללותיה?! מה זה "כדי שתכלה שנה וקללותיה"? ועונים חכמינו: "ע"י שנאזין לקול התוכחות ונשיב אל ליבנו מה קורה איתנו ונשוב אל ה' ונבקש סליחה ונקבל על עצמנו להיטיב דרכנו" – ע"י הקריאה והתוכחה, ז"א נעמוד דום ונאמר: עד כאן! הנה זה מתקיים בנו: אויבנו לועגים לנו, עוד מעט הם יעלו על הגגות ויצחקו עלינו, אם אנחנו ננצל את המשמעות של התוכחה בפה, ע"י ה"בעל קורא" שמוציא מפיו, ואנחנו נשמע באוזננו ונשיב אל ליבנו ונקבל על עצמנו להיטיב דרכנו – "הנה, בקריאה לבד ניתן לחסוך את יישומן של התוכחות בפועל, את הייסורים"!!! – אם ננצל את השמיעה, בקשב רב, בשימת לב, ביראה ובהכנעה ונשוב אל ה', אפשר לחסוך. שמיעת הלב חוסכת מאיתנו תשומת יד – מכות.

וכך כותב אחד ממפרשי הזוהר הגדולים – הרמ"ס – על פרשת בחוקותי: "מגיע לעם ישראל ייסורין על חטאיו" - אין ייסורין ללא חטא. בין בפרט ובין בכלל, כנראה שעם ישראל מגיע לו ייסורים, סבל והרבה דמעות – "ואולם, ע"י קריאת הקללות ביראת ה' ובכניעת הלב, נחשב לנו כאילו באו עלינו ממש" – ז"א שעם הצער שקשה לשמוע, יצאנו ידי חובת השמיעה כאילו בא עלינו ממש, ז"א יצאנו ידי חובתנו.

ביאור הדברים: חז"ל אומרים במסכת ברכות כז: "טובה מרדות אחת בליבו של האדם ממאה מלקויות". – "מרדות אחת בליבו של האדם" – אנחנו נקרא לזה: שיכנוע עצמי, הלקאה עצמית, תעזוב את כל העולם, אתה יודע איפה אתה נמצא? תחליט ותכה את עצמך ותאמר: עד כאן, תמרוד ביצרך הרע שהסית אותך והביא אותך עד הלום, אתה לבד, עם הלב שלך – "טובה מרדות אחת בליבו של האדם ממאה מלקויות שיכו אותו בבית הסוהר", כי אם האדם לא יזרז את עצמו, מה יועילו המזרזים?! דבר אל עצמך פעם אחת ולא בפרחים... דבר אל עצמך נוקב, תעמיד את עצמך במקומך, אתה לא רואה לאן שאתה מגיע? אתה לא רואה שאתה מחליא את עצמך?! אתה מחכה שהרופא יגיד לך את זה? שיכו אותך? שיקחו אותך לבית חולים ויתנו לך מכות חשמל?! תשמע: "טובה מרדות אחת בליבו של האדם" – דבר אל עצמך פעם אחת, לא בליטופים ולא בפרחים – "טובה מרדות אחת" שנאמר: "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה", פירוש: "תֵּחַת" – תשבור – "גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה" – מה שיכולה להועיל גערה, או תוכחה אחת בליבו של מבין, לא יכולים מאה מכות להשפיע על טיפש, כסיל. והגערה הכי גדולה, הכי משכנעת, הכי מועילה, הכי שוברת, זה לא הגערה שלך בי, כי מיד אני יוצר נוגדנים. תיגע רק בעצמך, אתה לא תתבייש, כי אתה לא מבייש את עצמך, אבל אתה יכול לשכנע את עצמך יותר מכל אחד אחר.

אומר הגאון מוילנא: "שהתוכחה בדיבור משברת ליבו של אדם מבין (מה זה מבין? שומע ומבין דבר מתוך דבר) יותר ממאה הקאות לכסיל, ותראה שבסיום התוכחה נאמר: "אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת-עֲוֹנָם" (ויקרא כו, מא) – הרי מפורש שתכלית התוכחה היא ההכנעה, תכלית התוכחה כאשר האדם נכנע מעצמו ואז הוא כבר לא זקוק לייסורים, כי כך כתוב בתורה, שכל המכות וכל הקללות מטרתם היא כדי שהאדם יכניע את עצמו לאמת האלוקית - "אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל" – תוכחה – שוק משמים.

ואם הוא הגיע לתכלית ע"י השמיעה בשבת, ע"י עושים חושבים, ע"י מרדות בליבו לבד, אז אין צורך במכות, אין צורך בייסורים, הוא חוסך לעצמו צרות רבות לו ולביתו ולמשפחתו, ולכן כאשר קוראים את הקללות, הוא מדמה לנפשו שבאמת היה הוא ראוי שמצד מעשיו המקולקלים שיבואו הייסורים עליו בפועל, אלא שבגודל רחמיו יתברך לא העניש אותו, לא ייסר אותו, לא היכה אותו, ואז הוא אומר: מה אני צריך לחכות עד שההתקף יגיע? עד שהייסורים יגיעו? ואז הוא אומר: שמעתי ויש לי לב מבין והבנתי, אז אני אסיק מסקנות וכך הוא יחסוך לעצמו את כל המכות והייסורים, והוא מגיע לידי הכנעה ובזה הוא זוכה למירוק עוונותיו.

וזהו שאמרו חז"ל בירחים כז: "עד היכן תכלית הייסורים?" החיים של האדם מוקפים בייסורים (ייסורים זה לא רק התקפת לב, או אפנדציט) ייסורים זה כל "אוף" קטן שלא הולך לך בחיים, (ואתה יודע כמה "אוף" יש לך בכל יום...) אומרת הגמרא: "כל שהלך לקנות בגד אצל חייט" - תפרו לו בגד והוא שילם 300 דולר - "ואינו מתקבל עליו" – לא עומד עליו טוב, הוא לא מרגיש עם זה בנוח – "אוף" – אכזבה. ועל זה אומרת הגמרא שזה ייסורים. או שהוא ביקש כוס תה, כי כואב לו הגרון והביאו לו קולה קרה (עם הכשר) והוא עושה "אוף", או ביקש להכניס ידו לכיס, ליטול 3 מטבעות, ויצאו לו רק 2. ויש גשם והוא בתור לאוטובוס והנהג מאיץ, והוא עושה "אוף" – כל דבר שלא עולה לאדם כפי רצונו, אפילו דברים פרוטי ערך כמו שהגמרא מונה, זה ייסורים.

אומרת הגמרא: הדגישו חז"ל בדיבוריהם, עד היכן תכלית ייסורים. (ונשאלת השאלה: מה זה תכלית ייסורים? היה צריך לשאול: מה זה ייסורים, מה נחשב ייסורים) ועונים: "לפי שאין משמע מכאן שהייסורים, אין כוונת ה' יתברך בייסורים סתם לייסר, לנקום" - הקב"ה מלך רחום, הוא לא אכזר, הוא לא ברא אותנו כדי להשמיד אותנו, לנפץ אותנו, הוא מלך רחום וחנון, בשביל מה הוא הביא אותנו לעולם? לייסר אותנו? למה אנחנו מיוסרים? דעו לכם רבותי, לא באנו לעולם כדי להתייסר, אין אכזריות, כי הוא מלך רחום, אלא, מהי תכלית הייסורים? תכלית הייסורים אינם מטרה בפני עצמה שהעיקר לראות אותו סובל ואני האכזר עומד למעלה מוחא כפיים, אלא "הייסורים, זהו אמצעי שעל ידם יכנע האדם לבורא עולם" ובהתבוננות בלבד סגי, אם ע"י הייסורים הוא מתבונן, ייסור קטן, לא הולך לי היום, הפסדתי היום 100 דולר, עצר את שטף חייו, ואז הוא אומר פרק בתהילים או אבינו מלכנו, אז פנצ'ר קטן בחיים הרים ועצר אותו. אם כן, זה כבר השיג את התכלית, כי הוא נכנע וקויים בו: "אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל", כמו שכתוב בתוכחה.

לייסורים יש תכלית, הייסורים הם מסר אלוקי, זו שפה אלוקית שהקב"ה מדבר באמצעותה אל האדם, הייסורים מרים לפעמים, אבל הם תמרור, הַכְוָנָה שאתה עומד להיכנס לסכנה. נכון שהרבה יותר נוח להיכנס להיכן שאתה רוצה, לשמוע על התמרור, זה קצת מרירות - "וְהַחַי יִתֵּן אֶל-לִבּוֹ", ותתבונן, עצור את שטף חייך, תכניע את ליבך הערל וחסכת לעצמך טיפול נמרץ...

אשרי אדם שבתוכחת הפה ע"י שמיעת האיומים התוכחות והקללות די לו, זה מספיק לו והוא מגיע עד "אוֹ-אָז יִכָּנַע", והוא מכניע את ליבו ושב אל ה' ונרפא לו. אבל, אוי לו לאדם שבתוכחה של השבת לא די לו, אלא הוא יוצא החוצה, הוא נותן לזה לעבור ליד האוזניים. אוי לו לאדם שבתוכחת הפה, הוא לא יוצא ידי חובתו וזה לא מעמיד אותו, אז רחמנא ליצלן הוא זקוק לתוכחת היד – סטירת לחי, ואם גם זה לא עוזר, אז נותנים עוד סטירה ועוד סטירה ועוד סטירה... עד מתי? באה פרשת השבוע ומלמדת אותנו, יש נבונים וחכמים שדי להם בתוכחת הפה, יש כאלה שהם היו קצת רדומים, אז איזה 'פליק' קטן באוזן, צביטה קטנה – כאב שניים אחד קטן ומספיק, אבל יש כסילים שאף אחרי מאה מכות עדיין לא נכנע ליבם הערל, ולמה? כי יש להם יצר הרע גדול. ומהו לוחש באוזנם שהם כבר בטיפול נמרץ? מהו לוחש באוזנם שהם כבר עברו תאונת דרכים? מה הוא לוחש באוזנם שהם הפסידו, או פשטו רגל? והם עדיין לא נכנעים. למה? כי הם יפרשו הכל עד דרך ה"מקרה" – קורה! ולא יראו את יד ה' המייסרת אותם, הם לא רואים שהכל זה השגחה אלוקית, וממילא הם לא רואים בסבל אמצעי לשוב אל ה', הם אינם רואים את התמרור, אע"פ שמר להם וקשה להם והם סובלים. אם תשאל אותם: מה נשמע? הם יענו: אתה רואה, זה הגורל! – אבל איזה גורל זה?! זה בריחה מהמסר האלוקי שמדבר אליך באמצעות הייסורים, ואתה אומר: יש סטטיסטיקה שכל כמה אחוזים לוקים ב..סרטן המעי הגס, ו...נו, אז גם אני נפלתי לסטטיסטיקה... מקרה.. זה הגורל, מה אפשר לעשות?! מה זה מה אפשר לעשות? איזה גורל?! מה, אתה נולדת על הפלטה?! איזה גורל זה? זה יד ה'!!! אז לא שמעת את התוכחה, לא הרגשת בצביטה, וגם עכשיו אחרי שאתה שוכב באיזה מחלקה נוראה בבית חולים, אתה עונה: זה הגורל?! אתה למעשה בועט במסר האלוקי שכבר לופת אותך. איפה "אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל"?!

ועל כך אומרת התורה בפרשת השבוע: "וְאִם-תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטּאתֵיכֶם" (ויקרא כו, כא)

"וְאִם-תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי" – זה כבר אחרי שמעתם את התוכחה ולא שמעתם ואח"כ קיבלתם איזה זבנג בחיים ועדיין לא, וקיבלתם זבנג גדול יותר ואתם כבר על קביים, או על גבס, וגם לזה לא שמתם ליבכם ועל כך אמרתם: אתה רואה מה שקרה לי, תאונת דרכים... חשבתם שלכל כדור יש כתובת?! חשבתם שהשיכור הזה שיתנגש בך זה שליח מהשמים?! זה לא סתם! אם תשאל אותו: למה בך הוא התנגש? הוא יענה: קרה, סטטיסטיקה, סבירות, גורל...

אוי, אומרת התורה: "וְאִם-תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי" – מקרה – "וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטּאתֵיכֶם" – אז אתם גורמים שאתם תקבלו זבנג יותר חזק. בפעם הבאה אתם בלוינשטין, על כסא גלגלים, משותקים... וגם אז הם יגידו: יד הגורל, לא יודע, אני סומנתי ע"י הגורל... אם כבר הגעת למשפט כזה, אז אמור: סומנתי ע"י בורא עולם! ולמעשה אתה סימנת את עצמך, כתוב בפרשת השבוע: "וְאִם-תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטּאתֵיכֶם"

ועל כך דוד המלך אומר בתפילה בשבת: "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד-דַּכָּא" (תהילים צ, ג) – עד דכדוכה של נפש – מכשירים, הנשמה, הוא לא יכול לדבר – "וַתּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי-אָדָם" ואז במצב הזה הוא עוד רומז לאחד מביתו שיגיד "מי שבירך" בבית הכנסת... ואז הוא מרגיש שזה כבר לא גורל! אז לשם מה חיכית למצב הזה? הרי היו לך כ"כ הרבה מסרים בחיים, למה לא שמעת את פרשת התוכחה – פרשת בחוקותי? למה לא שמת לב שקיבלת מכה בראש? שהיה לך התקף ואפנדציט? למה? לשם מה היה צריך את כל הסיבוב הזה? "אַף-אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אתָם בְּאֶרֶץ איְבֵיהֶם אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת-עֲוֹנָם" לשם מה היה צריך את כל הסיבוב הזה? אם חז"ל מלמדים אותנו שבמשמע אוזניים שהאדם יתן אל ליבו יחסוך את כל הייסור של הקללות.

ועל כך אומר ירמיהו הנביא, על פי רמז, מדרש: "הֲבֵן- יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל-כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם-ה'" (לא, יט).

פירוש: "כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ" – די שאני מדבר אליו והוא כבר מכניע את ליבו. אינני צריך להכות אותו, אינני צריך לייסר אותו, אינני צריך ליישם את כל דברי התוכחה עליו - "כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ" – שאני רק מדבר אליו, ודיבור זה דבר קשה, הוא שומע את ה"נו, נו, נו" האלוקי שנקרא בשבת זו והוא עוצר את עצמו ואז "עַל-כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם-ה'" – אז הוא לא צריך להגיע למכות. כמה זה אקטואלי בימים אלה, כמה אפשר לנצל את הצ'אנס האלוקי שבשמיעת האוזן ובתשומת הלב, עם קבלת עול מלכות שמים, כמה אפשר לחסוך לעם ישראל צרות – "ואפילו אם ח"ו נגזרה הגזירה וצריך לקבל מכות, אפשר לקיימה באמצעות הדיבור בלבד, דכבר הוא מכניע ליבו דבעי וזה נחשב לו כאילו קיבל את הייסורים ונתבטלו הגזירות והומתקו הדינים, כי אין הבורא יתברך חפץ במכות, ככתוב "אִם-אֶחְפּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם-בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה" (יחזקאל לג, יא) – אם הוא שב, מה זה משנה איך – אם זה ע"י דיבור, מה טוב, אז בשביל מה צריך להכות אותו? אב רחמן אוהב את בנו, הוא לא רוצה להכות אותו, אבל הבן משתולל. וכאמור, אין הבורא יתברך חפץ במכות, או בסבל, רק בעשיית רצונו יתברך.

מובא בתורה הקדושה: "כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רפְאֶךָ" (שמות טו, כו) – שואלים כולם: אם "כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ" אז מה זה "כִּי אֲנִי ה' רפְאֶךָ"? בשביל מה צריך רופא? רופא זה רק אם יש מחלה, לא אם אין מחלה. ועונים המפרשים דבר נפלא: "המחלה במצרים היתה עונש, זה היה מכות, וזה גם נקרא: "עשר המכות". המצרים הציקו לעם ישראל ולא שבו אל ה', וה' פשוט היכה אותם בהכאה לשם הכאה!" אומרת התורה הקדושה: "כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ" – איזה מחלה? מכה לשם מכה, ייסורים לשם ייסורים, לא!!! "כִּי אֲנִי ה' רפְאֶךָ" – אם אני אביא על עם ישראל מחלות וצרות, התכלית שלהם היא "כִּי אֲנִי ה' רפְאֶךָ" שעל ידם תרפא את עצמך. זוהי תכלית המחלה וזה תכלית הייסורים, ואת זה כאמור אפשר לחסוך ע"י שיבה וכניעה אל ה' בלי ייסורים, כשאבא עושה "נו, נו, נו", תבין את השפה! אל תחכה שהוא יתן לך סטירה.

ולסיכום הפרק הזה:

השקפת היהדות שהקב"ה מייסר את ישראל כמו דברי התוכחה, כל מטרתם אינה לייסר, אלא להביא רפואה לעם ישראל, לרפא אותם, להביאם לבחינה של "אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת-עֲוֹנָם". בתחילה זה ע"י תוכחת הפה והיא האזהרה על הצורך בשיפור המעשים בתיקון המידות, ואת זה נשמע השבת, זה התוכחה. ואם חלילה זה אינו עוזר, יושג הדבר ע"י תוכחת היד.

כמו אומרים חז"ל: "לא נבראו ברקים ורעמים, אלא כדי ליישר עקמומיות שבלב". בשביל מה יש ברקים ורעמים? כדי שהילדים יפחדו?! יצעקו: אי-מא..?! "לא נבראו ברקים ורעמים, אלא כדי ליישר עקמומיות שבלב" - "קוֹל-ה' בַּכּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר" (תהילים כט, ד), יש קול ה' בכוח ויש קול ה' בהדר ויש קול ה' חוצב להבות, אנחנו צריכים להיות חכמים לבחור ב"קוֹל ה' בֶּהָדָר", לא להגיע ל"קוֹל-ה' בַּכּחַ".

הרי שכל הצרות המתרחשות ובאות לעולם, כל המחלות הנוראיות, כל הסבל המצוי בעולם, אינם אלא להרעיד את ליבותיהם של בני האדם, ליישר העקמומיות שבלב, (היום דיברו בבית על יהודי צעיר בשכונה ששוכב על ערש דוי, הופיע בעיתונים החרדיים להתפלל עליו, ככה צ'יק צ'ק בפתאום, אתמול היה לוויה של אישה צעירה – כאלה אסונות...) ואיפה "וְהַחַי יִתֵּן אֶל-לִבּוֹ"? רבותי זה שפה אלוקית שמדברת אלינו, זו אזהרה סביב העתיד. והחי נותן אל ליבו? מי יודע אם אנחנו לא אומרים "סטטיסטיקה"?! כי משדרים לנו כל הזמן: עשרה אחוז חולים בזה, עשרה אחוז בעולם המערבי חולים בלחץ דם ו-5 אחוז בסרטן וכו'.

צד שני של הקלטת:

נותן לך להעביר את העולם, ככה פושט, ומה יהיה הלאה? "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל א יד, יד) הקב"ה רוצה להיטיב לו באחריתו, אז הוא מדבר אליו בשפות שונות: תוכחות, עקיצות, דיקדוקים, נשיכות ומכות ולפעמים מכות חשמל... עד דכא, הכל, זה המלך הטוב והמיטיב לכל, שברא אותך והביא אותך לעולם, הוא לא רוצה להשאיר אותך פה מנופץ.

הייסורים הינם שפה אלוקית אשר תכליתה לבל ידח ממנו נדח, להשיב לב בנים על אבות, להודיע לבני אדם כי יש דין ויש דיין וכך צריך לראות את הדברים, הצרות הם שפה אלוקית, המדברת אלינו, המסבירה לנו שאין מקרה, אלא יש דין ויש דיין והעולם אינו הפקר ואינו מקרי ואם קרה לפלוני היום, זה יכול לקרות לאלמוני מחר.

וזה לשון הרמב"ם פרק א' מהלכות תעניות: "מצות עשה מן התורה לזעוק" – להגיד תהילים ולהתפלל – "ולהריע בחצוצרות" – כדי להרעיד את הלב – "על כל צרה שתבוא על הציבור" – יש צרות?! יש אסונות?! נשים צעירות מתות? משפחות מרובות ילדים נותרו יתומים? – "יש מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור שנאמר: "עַל-הַצַּר הַצּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעתֶם בַּחֲצצְרת" (במדבר י, ט), כלומר כל דבר שיִצֵר לכם, ז"א, יגרום לכם לצרה ולסבל כגון: בצורת, דבר, ארבה, בקבוקי תבערה, מחלות, תאונות דרכים וכו' – אומר הרמב"ם: זעקו אליהם, הריעו, אל תשארו אדישים, תזעקו, תתפללו, תכנסו לבית הכנסת, תצומו, תנו צדקה ומה ענין ב"זעקו אליהם והריעו"? אומר הרמב"ם: "דבר זה מדרכי התשובה" – תשובה, זה להתכנס יחד, לשמוע דרשה של הרב המוכיח והמזהיר, המעמיד אותנו על מקומנו ואומר לנו להתפלל ולזעוק ולתקוע בשופר, עם טליתות" אומר הרמב"ם: "דבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם" – הצרה לא באה סתם, אין ייסורים ללא חטא, לכל כדור יש כתובת, רחמנא ליצלן, וזהו שיגרום להסיר הצרה מעליהם, ואם כך, אז הם חסכו לעצמם צרות נוספות, ממשיך הרמב"ם ואומר: "אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו: דבר זה ממנהג העולם אירע לנו" – מקרה, טבע. ה"תאונת דרכים" כי הוא לא נזהר, חצה את הכביש באור, היה שיכור – כל מיני תירוצים שונים ומשונים – "וצרה זו יאמרו בני אדם היא מקרית, הרי זו דרך אכזריות" – זו תגובה אכזרית של בני אדם, אם אנשים לא מסיקים מסקנות ולא מתכנסים ומריעים ומתריעים וגוזרים יום צום ותפילה ונותנים צדקה שזה מעורר, אלא אומרים: זה מקרה ועוברים לסדר היום, אומר הרמב"ם: "זו תגובה אכזרית של בני אדם" – מה האכזריות שבדבר? "וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים" – והם לא נעצרים כי הם אומרים: זה מקרה, מה אפשר לעשות?! ממשיך הרמב"ם ואומר: "ותוסיף הצרה, צרות אחרות"!!! אם כן, מה האכזריות שכאן? האכזריות, שמי שמקבל מכה או שומע תוכחה ואינו נעצר ואינו אומר שזה יכול גם לבוא עלינו, או על עירנו, או על משפחתנו, או על ילדנו, אז אתה אכזר על עצמך, על משפחתך, על ילדיך, על בני עירך ועל על ישראל, כי זו תגובה אכזרית, אדישה, לא איכפתית, אין בה שום תבונה ואין בה שום הסתכלות. אומר הרמב"ם: זה כתוב בפרשת השבוע: "וְאִם-בְּזאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי. וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת-קֶרִי" - לגרום לבורא עולם שלא הסתפק באפנדציט אלא שייתן התקף לב, זו אכזריות, כי אתה אשם בכך, כי אתה מתאכזר על עצמך ועל בני ביתך, כלומר: כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהיא "קֶרִי" – דרך העולם – אוסיף לכם חמת אותו קרי וזו דרך אכזריות שאנו מביאים עלינו "חֲמַת-קֶרִי", כי לא הכנענו את ליבנו הערל, כבר בצרה הראשונה, כבר בשמיעת התוכחה.

כתבתי, אין ביהדות סטטיסטיקה, זה כפירה. שמעתי מאחד מגדולי ישראל: כל המושגים של סטטיסטיקה של אחוזי סבירויות, זה כפירה!!! כי לכל כדור יש כתובת ומי שמנחם את עצמו במילה: גורל, סטטיסטיקה, הוא אכזר. מי שעוצר את שטף החיים ואומר: בוא נתאסף ונתקן, (יש קהילה בבני ברק (רמת אלחנן) שהיו שם כמה אסונות, אז הרב ביקש אחרי התייעצות עם גדולי ישראל, לקבל שבת 10 דקות לפני הזמן וכל אחד יודע שמדליקים נרות לפני הזמן ובשבת הוא מוסיף 10 דקות וחושב למה? כי קיבלנו על עצמנו. קבלנו על עצמנו זה נקרא הכנענו את עצמנו לבורא עולם - תיקון!) צריך כל כינוס, זעקה, לתת לב מה לתקן. וגדולי ישראל יודעים שאי אפשר לתקן את הכל, אלא קצת – פתחו לי פתח כחודו של מחט – אבל לא לעבור לסדר היום, לא לצאת מבית הכנסת מהתוכחה, מה אתה רוצה לחטוף זבנג אח"כ?

ובכן, התוכחה היא תמרור של יד מונפת – אין כניסה, אסור! או באמצעות הפה, או שזה תמרור כבר ידני, זה מחסום שיורד.

אי ציות לתמרור, ליד המונפת שאין כניסה, היא פשיעה והיא הנהגה אכזרית אשר כל תוצאותיה האכזריות הם על כתפיו של הנהג שלא ציית. אי ציות לתמרור גורם לאסון. מי נוסע כשהוא שיכור?! מי נוסע בחוסר אחריות עם משפחתו וילדיו על פסי רכבת שהמחסום כבר ירד?! זה אכזריות! חוסר אחריות בדיני נפשות זה אכזריות! זה לאמלל משפחה, זה לאמלל ילדים!

ומכאן למבט הנבואי על התוכחות והייסורים כפי שאנו לומדים בתנ"ך, ספר הספרים:

תוכחה, ייסורים, "נו, נו, נו", מכה, הגאון מוילנא מביא את השל"ה הקדוש שאומר: "עד גיל שנתיים אסור להכות ילד, מגיל שנתיים חייבים כבר להכות את הילד" - רגע, לא להכות אותו אגרוף, אלא לתת לו על היד פְּצַ'לֶה קטן, אומר הגאון מוילנא: "על שני דברים ראשונים צריך להוכיח ולייסר ילד קטן כבר כשהוא עומד על דעתו, בגיל שנתיים: על ניבול פה – שהוא מנבל את פיו, כי זה השחתת הנפש, ועל שקר – אם אדם גדל עם שקר מילדותו, זה שקרן ושקרן זה השחתת נפש. אצלנו בבית נהוג שאם ילד קטן אומר מילה לא יפה, אומר לו אביו: קום מהשולחן, תנשק את המזוזה שלוש פעמים, או תשטוף את הפה קודם, כדי שיבין שיהודי אינו מדבר כך, אפילו שהוא רק ילד קטן.

שלמה המלך, החכם מכל אדם מלמד אותנו מהו היחס לתוכחה ולייסורים בינינו לבין אבינו שבשמים: התוכחות והייסורים האלוקיים כלפי בני אדם, והתוכחות והייסורים של האבא כלפי בנו עלי אדמות. זה מול זה.

החכם מכל אדם אומר (משלי ג, ט-י): "מוּסַר ה' בְּנִי אַל-תִּמְאָס" – הנטייה שלנו, של האנשים הטיפשים, הלא נבונים, כשנותנים להם סטירה, אז הם מרימים את שני הידיים ומוציאים ידיים ואומרים בלעג: "לא כואב, לא כואב" – וכי אתה חושב שאבא שלך רצה שיכאב לך? אבא רצה להעמיד אותך בתוכחות והייסורים על המקום, מה אתה רוצה שהוא ישבור לך את היידים? תקרא לו למשטרה אח"כ, הא?! אם אבא נתן לך סטירה, אז זה תמרור, זה עצור! ואתה מרים את הידיים ואומר: לא כואב?! מה, אבא שלך רצה שיכאב לך? טיפש שכמותך!

אומר שלמה המלך: "מוּסַר ה' בְּנִי אַל-תִּמְאָס" – אל תגיד זה לא כואב, אל תזלזל, אל תהיה אדיש – "וְאַל-תָּקץ בְּתוֹכַחְתּוֹ. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" – ומה זה "יוֹכִיחַ"? או בפה, או סטירה – "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת-בֵּן יִרְצֶה"!!!

אומר הגאון מוילנא: "מהו היחס למכות שה' נותן לנו?" ואני חוזר ומדגיש שלפני המכות יש תוכחות, ע"י התורה הקדושה ואפשר לחסוך את המכות, אבל בד"כ כשמגיעים כבר למכות, יש התרסות וזה מְפַתֵח כל מיני דיבורים כלפי אבא שבשמים, או אבא שבתל אביב, או בראשון שנתן לו סטירה ועל כך אומר שלמה המלך: "מוּסַר ה' בְּנִי אַל-תִּמְאָס...כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" ועל כך אומר הגאון מוילנא: "מוסר ה' הם הייסורים הבאים עליך" - אתם ראיתם אבא שאינו אוהב את הבן שלו? אין כזה דבר, ואם שלמה המלך אומר "מוּסַר ה' בְּנִי אַל-תִּמְאָס...כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ", אז בנים אתם לה' אלוקיכם וכן בן כלפי אביו ואימו.

"מוּסַר ה'" – הם הייסורים הבאים עליך – "בְּנִי אַל-תִּמְאָס" – אלא תקבל באהבה, אל תְפַתֵח נוגדנים כלפי אבא שלך (כגון: נתן לי סטירה? לא סובל אותו!), אלא תקבל באהבה ובחיבה את הייסורים, את הסטירה שאבא נתן לך, או את התוכחות שאבא הוכיח אותך – "וְאַל-תָּקץ בְּתוֹכַחְתּוֹ" - במה שמוכיח אותך, ומדוע? למה אתה קץ בתוכחה? למה אתה לא מקבל באהבה? כי כל עוד אבא קונה אליך ארטיק, או קרטיב, או בורקס, או במבה, או ביסלי ואם אתה יותר גדול קונה לך אופניים, אז אבא אוהב, אבל אם אבא נותן לך סטירה ומוכיח אותך, אתה מקנא בחבר שלך שיש לו אבא אוהב, ואתה מסכן, אין לך אבא אוהב, נולדת בבית ללא אבא, אין לך אהבת אב... בא שלמה המלך להוציא מליבם של בנים, (כי כולנו בנים לה' אלוקינו) ולכן אומר "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" – התוכחה, הסטירה אינה באה מידיו או מליבו של שונא, זה לא מכה של פרחח ברחוב שמסתלבט עליך, שרוצה להרגיש שהוא חזק יותר ממך, שהוא חושב שבזה הוא גדול, לא!!! אומר שלמה המלך: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" התוכחות בפה ובמכות באים מידיים של אוהב, מאב אוהב, מאב רחמן!!! כי הדרך, להוכיח את אשר דואג ליבו על רעתו.

אומר הגאון מוילנא: מיסודו של שלמה המלך: "שאדם אוהב דרכו להוכיח את אהובו, כי כשאדם אוהב ורואה את אהובו הולך בדרך אשר אינה טובה, מדרדר, מתפשטק, הדרך של האוהב להוכיח אותו, כי לבו דואג עליו, הוא לא יכול להישאר אדיש וכן מסתמא כאשר מוכיח אותך הקב"ה ומייסר אותך, מסתמא הוא אוהב אותך!" הסטירה של אבא בשמים, אות היא לאהבה. סטירה של אבא שמכה את בנו, זה לא שנאה, זה אהבה, ואתה יודע מדוע? כי הוא פשוט אוהב אותך, הוא לא רוצה לתת לך להדרדר, הוא לא יכול להשאר אדיש, כי אתה ה"נחת" שלו, אתה העתיד שלו, זה הבן שלך, נשמה מנשמתו. וכמו שאמר שלמה המלך: "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא" (משלי כז, ו) – ומסביר הגאון מוילנא: "רוצה אני יותר בפצעי האוהב, בסטירה שנותן לי אבי ונאמנים לי ביותר מנשיקות השונא המגואלות בעיני, כי יותר טובים לאדם הייסורים הבאים מצד היצר הטוב" – היצר הטוב שאוהב את הבן, הוא אומר ללב של אבא: אל תיתן לו, הוא מדרדר, תעצור אותו, ואיך עוצרים? סטירה קטנה, תוכחה, כי יותר טובים לאדם הייסורים הבאים מצד היצר הטוב, מנשיקותיו הממולצות של היצר הרע הבאות להסיח לב האדם מאלוקיו. ומהם הנשיקות של יצר הרע? הכל בסדר... אוהבים אותך... מי אוהבים אותך? כל יושבי הגדרות, הח'ברה, מי אוהב אותך? היצר הרע שאומר לך תמיד: אנחנו אוהבים אותך, זה בסדר, לא קרה שום דבר, תמשיך הלאה, שב על הברזלים, והיצר מנשק אותך כדי להרדים אותך, להסיח דעתך, והיצר הטוב לוחש בלב אבא שאומר: איך אתה מתנהג בני?! מגיע לך סטירה!

אומר שלמה המלך: מי אוהב אותך? הח'ברה ברחוב שלא איכפת לך שאתה מתפרחח איתם? שאף פעם לא אמרו לך דבר תוכחה? אף פעם לא אמרו לך: אסור?! או אבא שלך שמפקח עליך, אוהב אותך, מנשק אותך, מבטיח לך הבטחות ובלבד שתהיה בסדר?! וכן שלמה המלך אומר: "טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת" (משלי כז, ה) – מה פירוש? טוב לו לאדם ממי שמוכיחו בגלוי - אני לא צריך נשיקות, אני לא צריך שירדימו אותי, שיכניסו אותי לאשליות שאני טוב - אלא טוב לאדם ממי שמוכיח אותו בגלוי, כי מסתמא הוא אוהב אותו, כי יתרון האהבה ניכרת ביתרון התוכחות. ואין כמו אבא שאוהב אותך, ואם כן הסטירה שלו זה אכפתיות, הסטירה שלו זה לכוון אותך, זה לדרבן אותך, ועל כן אומר שלמה המלך: "מוּסַר ה' בְּנִי אַל-תִּמְאָס" – בני אל תמאס, כי ככל שאהבתו גדולה אליו, אז תוכחתו גדולה יותר, יש מדד אחד: דע לך, שאבא שמוכיח, מדריך ומכוון אותך, אומר לך: לא! לא! לא! אסור! הוא אוהב אותך יותר, מזה שאומר לך: בוא אלינו, הכל בסדר, מותר, בוא לפלח..., בוא לשבת על הברזלים – זה לא אוהב אותך! הוא לא איכפת לו שתשב ב"אבו כביר", כי האוהב הגדול הוא המוכיח הגדול. האכפתניק זה האבא שלך ולכן ממנו אתה שומע יותר מכולם: לא! לא! לא! כאמור: "כי ככל שאהבתו גדולה אליו, תוכחתו גדולה שמכוון ליישר מידותיו" – אבא בסה"כ מתכוון ליישר מידותיך ולתקן אותם וזה נובע משלימות האהבה, כלומר אהבה מחייבת סטירה, אהבה מחייבת תוכחה.

אומרים חז"ל במסכת יומא פז: "לא טוב להם לרשעים שנושאים להם פנים בעולם הזה" – לא טוב שמחייכים אליהם, כי אז הם חיים באשליות שהם בסדר ובסוף הם יבכו – "טוב להם לצדיקים שאין הקב"ה נושא להם פנים בעולם הזה" – מוכיח אותם, מייסר אותם, לא נותן להם ל"רדת מן הפסים". אהבה מחייבת ייסורים, ייסורים היא פונקציה של אהבה ואני לא מדבר על ייסורים של גנסרינג באקוודור, אם אתה רוצה למדוד מי הם האוהבים אותך, אז זה אלה שמוכיחים אותך יותר, כי איכפת להם ממך.

אומר גאון מוילנא: "וזוהי אהבת האב לבנו, אף כי גדלה אהבתו לבנו, אהבה בתענוגים, מכל מקום מכה את בנו ומוכיחו תמיד, לא כן שאר הקרובים" – אפילו הקרובים, הדודים, שהם כבר לא מכים את הבן של אחיהם, למה? כי זה לא הבן שלהם, כבר לא איכפת להם, יש להם את הבנים שלהם, אבל מכיון שהם דודים, אז עדיין יש להם אינטרס, יש להם זיקה אליך, אז הם מוכיחים אותך, אבל להכות אותך הם לא יכו אותך, כי הם פחות אוהבים אותך. ממשיך הגאון ואומר: "ושאר בני אדם" - שאר הח'ברה – "אף לא מוכיחים אותך" - והראיה שתמיד הם מלטפים אותך, תמיד הם אומרים לך: אתה בסדר, בוא אלינו – "זהו המבחן: ככל שיש לך חברים יותר טובים, הם מוכיחים אותך יותר, וככל שאוהבים אותך יותר, אומרים לך יותר דברי ביקורת, כי איכפת להם ממך". והרחוקים, מה איכפת להם ממך – "ככל שאהבתו גדולה אליו, תוכחתו גדולה שמכוון ליישר מידותיו והיא משלימות האהבה".

האהבה היא אכפתיות, האדישות לא תמצא מקומה בין האוהבים. ולהקב"ה איכפת לו מאיתנו, הוא חפץ בהצלחתנו, הוא חפץ לגמול לנו טוב, אז יש תוכחה ואם ננצל, מה טוב, כי הוא לא רוצה לייסר אותנו, ואם לא, אז אין ברירה, הוא מוכרח לתת לנו פליק. ואם לא אז "שֶׁבַע כְּחַטּאתֵיכֶם...אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל" – זהו המבט.

אני לא מקפיד כ"כ על התלמידים שלי, כמו שאני מקפיד על הילדים שלי. אתה אינך מקפיד על אדם בבית הכנסת, כמו שאתה מקפיד על הבן שלך, ולפעמים הילדים לא מפרשים את זה טוב, לפעמים אומרים: אבא שלי עצבני, אבא שלי כעסן, כי לכל העולם הוא טוב, לכולם הוא מחלק ממתקים ואיתי הוא הולך לפעמים ביד תקיפה, אבל כשהילד יגדל הוא יבין. – זה אומר שלמה המלך.

מוסיף הגאון: "דרך האב, לייסר את בנו, אבל את חבירו, אם הוא אינו שומע לתוכחתו ומדבר באמצע התפילה, אז הוא מוציא אותו מבית הכנסת?! נותן לו סטירה?! מה פתאום?! הוא לא הבן שלי! זה הנחת שלי?! זה לא הנחת שלי, והוא עוזבו לילך בדרך אשר הוא חפץ. ומשום כך כלפי כל העולם אני סובלן, כלפי הילדים שלי לפעמים אני קפדן ולא בגלל שכלפי הילדים שלי אני אכזר, בדיוק ההיפך, כלפי הילדים שלי איכפת לי, לא תמיד אני צודק, אבל זה מורה על איכפתיות, וכלפי כל העולם מה איכפת לי, אז אני יכול להשאר קצת אדיש.

כבר אמרו: היצר הרע מלטף, מחמיא ואח"כ מייאש. היצר הטוב מוכיח, מייסר ותמיד מעודד. כמו שאומרים חז"ל מסכת בבא בתרא: "הוא השטן, הוא הסמ"ך מ"ם, הוא היצר הרע, הוא המסית, הוא המדיח, הוא המפתה, הוא המקטרג אח"כ, הוא מלאך המוות, והוא התליין.

אבל אני לא מבין, אתה פיתית אותי, אז מה אתה עכשיו בא לקטרג עלי? כי הוא רוצה ברעתך, לא בטובתך, היצר הרע בהתחלה מפתה, אבל אח"כ "מוציא לך את השיניים", היצר הטוב מייסר ומוכיח: אתה לא בסדר, אבל אף פעם הוא לא מייאש, כי הוא רוצה בטובתך.

אומר שלמה המלך: "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ" – מי שמונע את שבטו מבנו, מי שמחפה עליו, בסוף הוא שונא אותו, מוציאו לתרבות רעה – "וְאהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" (משלי יג, כד) – האוהב מוכיח ומייסר. וזה על אחריותך.

לפעמים זה מנדנד את הבן, אתה אומר לו: תעשה כך והבן צריך להבין, כי איכפת לאבא ממך ואני תמיד אומר לילדים שלי: אם יש לכם איזה תלונות עלי, קפידות עלי כאבא, אני מחכה לכם בסיבוב, איזה סיבוב? ב"ה התחתנת, יש לך כבר כמה ילדים, אני רואה לאט לאט הם גדלים, זו הנקמה שלי עכשיו בך: איכפת לך מהבן, למה אתה גוער בו? והוא עונה: מה פירוש מה?! אני רוצה שהוא יהיה ילד טוב! את אותו הדבר עשה אבא שלך כלפיך, אבל לילד של השכן, לילד של החבר, אתה לא עושה את זה, שמה אתה אדם טוב, הדוד הטוב מבני ברק, מה קרה? מה איכפת לך? אני מחכה שהנכדים שלי יגדלו ואז אני רוצה שהם יראו שאבא שלהם לא היה רע, אבא שלהם פשוט היה אוהב. ומאף סטירה שאבא נתן לך לא נשאר לך כתם אדום! אני מקווה שגם לילדים שלך לא יהיה כתם אדום ממך, כי אבא נשאר אבא. ואל תדון את אביך, עד שתגיע למקומו, ז"א שתהיה גם אתה אבא.

מביא הגאון מוילנא את בעל "העקידה" שאומר משל נפלא: "משל לאישה שרואה במראה" – אישה דרכה להסתכל במראה, להתייפות – "וכשהיא מתייפה ומתקשטת, היא בוררת את המראה היותר טובה" – היא מחפשת את המראה הכי טובה, מה זה המראה הכי טובה? – "שמראה את כתמיה קטנים לגדולים" - שמראה כל נקודה קטנה בפנים, שמגדילה לה כל נקודה קטנה בפנים, היא לוקחת את הפינצטה ומוציאה" – היא מתייפה. ולמה? כי רק ע"י המראה הטובה, היא מסוגלת להסיר את כתמיה הקטנים ביותר כדי שתראה יפה יותר.

אומר בעל "העקידה": מי שאוהב יותר – אבא שבשמים, אבא שעלי אדמות – מי שדורש יותר, מי שמוכיח יותר, משתמש בזכוכית מגדילה יותר, מדוע? כי הוא חפץ שבנו אהובו יהיה הילד היפה ביותר בתבל! וזה אבא!! לבן השני אני מוציא רק את המוגלה או היבלת, אבל את הנקודות השחורות בפנים, אני לא מוציא, ולכן, לזה לא צריך בשבילו זכוכית מגדלת.

ועל כך אומר שלמה המלך: "בֵּן חָכָם מוּסַר אָב וְלֵץ לֹא-שָׁמַע גְּעָרָה" (משלי יג, א) – מביא הגאון מוילנא את בעל "ראשית חוכמה": "אם תראה בן חכם, בידוע שאביו ייסרו בקטנותו והדריכו על דרך טובה, ואם ראית ילד לץ, פרחח" - גם אם אבא שלו עם זקן ופיאות – "בידוע שלא שמע גערה מאביו, לא הוכיחו אביו מעולם", כמו שנאמר לגבי דוד המלך (מכניסים את דוד המלך לקטגוריה מול האבות הקדושים אברהם ויצחק ראו מדרש תנחום הראשון בספר שמות), כמו שנאמר לגבי דוד המלך לגבי אדניה בן חגית שהוא לא רווה ממנו נחת, למה? "וְלֹא-עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו" (מלכים א א, ו) הוא אף פעם לא שמע גערת אב, דוד היה אבא טוב, אבל בסוף מה היה? בן רע לדוד! "וַאֲדנִיָּה בֶן-חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמר אֲנִי אֶמְלֹךְ" וכיוצא בזה גם אבשלום.

אומר דוד המלך: "גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא-אִירָא רָע כִּי-אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי" (תהילים כג, ד) – אומר המלבי"ם וכל המפרשים: "שִׁבְטְךָ" המה ייסורים, דוד המלך התייסר מאוד בחיים שלו והוא לא רטן, ואמר: אדרבא, "גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא-אִירָא רָע" – אני לא פוחד מרעות, רק טובות "כִּי-אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי", הצרות והסטירות הם ממך, והסטירות שלך הם סטירות של אבא, אני לא פוחד מרע, מהסטירות שלך אבא שבשמים "הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי"!! הם מיישרים אותי, כי כשצריך לדרבן את הסוס שלא יסטה מן הדרך דוקרים אותו, וכשאבא רוצה לדרבן את הבן הוא דוקר אותו.

ובכן "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" כאמור הדברים אמורים כלפי אבינו שבשמים כלפי בניו ישראל וכלפי כל אב יהודי. כך צריך כל בן להסתכל על הייסורים שאביו מייסר אותו. כי דע לך שאבא אוהב אותך, אין כזה דבר שאבא לא אוהב.

אמרתי פעם לאבא שלי, כשהייתי כבר מבוגר, בצחוק: "אבא, אני קצת כועס עליך", אז הוא שאל: "מה יש?" אז אמרתי: "אתה היכית אותי" – אבא שלי תמיד מכה אותי למטה, לא בפנים, הוא לא היה אכזר, "אתה היכית אותי, ואני כועס עליך, אבל לא על מה שהיכית אותי, על מה שלא היכית אותי קצת יותר, כי אם היית מכה אותי קצת יותר, יכול להיות שהייתי קצת יותר בן אדם, היה לך יותר נחת ממני ואני אשתדל שיהיה לך נחת גם ממספר המכות המועט/ההרבה שהיכית אותי"

מובא בספר ה"חיים", ספר החיים זה אחיו הגדול של המהר"ל מפראג, קרוב ל-500 שנה (שפת המקובלים): צא וראה נפלאות בלשוננו הקדושה, כי ידוע שהאות ה"א מורה על דינים והאות יו"ד מורה על רחמים. העולם הזה הוא דין האות ה"א, העולם הבא – יו"ד – "כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים" - אם היא תכניס את האות ה' המורה על דין, לפעמים צריך סבר פנים חמורות, תוכחות עם הילד, ייסורים, אם תצרף את האות ה"א המורה על דין למילת "אב" – שים את האות ה' במרכזה של המילה "אב" – תכניס דין לאב, תקבל אהב ("אוהב" בחולם חסר). אבא בלי ה"א, בלי קצת מידת הדין באמצע הוא שונא בנו. אם אתה מכניס דין, אם אתה מכניס קצת פנים חמוצות, תוכחות, ייסורים לאב, אז הוא אוהב, לומר שאם האב מוכיח את בנו בשעת הצורך ומייסרו, אות הוא, כי הוא אוהבו! ואם תצרף למילה "אב" את האות י' שמורה על רחמים ותניחנה באמצע אב – תקבל איב ("אויב" בחולם חסר) ז"א אם אתה תשתמש רק במידת הרחמים, אם הבן שלך אף פעם לא ישמע גערת אב, אז "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ".

"כי עליו יאמר", אומר השל"ה הקדוש וגם הגאון: "יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן" (איכה ד, י) אז הוא כותב "וְלֹא-יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" כי האימא לא יכולה תמיד להכות את בנה, ולהוכיחו, כי היא רחמנית, אל ילבש גבר שמלת אישה, הגבר ילך תמיד עם מכנסיים, יהיה לפעמים תקיף כלפי הילד עם לטיפות, כי "יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן"! אב הלובש שמלת אישה ומרחם עליהם ולא גוער בהם אף פעם, כל מה שהם מבקשים, הם מקבלים, הם לא צריכים אפילו לסחוב לו במכנסיים ולאימא בשמלה, הוא מבשל אותם!! עד אשר הם מקדיחים את תבשילם...

מוסיף ספר ה"חיים" ואם אב יוסיף ל"אב" שלו ה"א אחרי ה-א' וה"א אחרי ה-ב', שזה עוד קצת דין, עוד קצת תוכחה, נקבל את המילה – אהבה!! והילד יגדל ויבין וכמובן שצריך גם לתת לילד הרבה ליטופים, אבל לא לחסוך בגערה.

ולסיום:

יתן ה' שנזכה השבת הזאת להסיר עורלת לבבנו ולהכניע עצמנו לפניו יתברך ע"י שמיעת התוכחה ולא נזדקק אפילו לא, לאצבע צרידה על אוזננו – למכה קטנה, אלא שנפיק את התועלת מהתוכחה, ויאמר ה' די לצרותינו, לא נצטרך את המכות של האבא, נהיה נבונים וחכמים. ערב ל"ג בעומר, זכותו של ר' שמעון בר יוחאי, תעמוד לנו. ר' שמעון בר יוחאי, אוהב ישראל הגדול שגם הוכיח את ישראל וכמו שאמרו חז"ל: "כדאי וראוי הוא ר' שמעון בר יוחאי לסמוך עליו בשעת הדחק". ואנחנו מצויים בשעת הדחק, לא יודעים מה ילד יום, וכתוב שם: ר' שמעון, הוא ימליץ טוב בעדנו ונזכה לסוף וקץ לכל צרותינו, די עם הצרות, נסתפק בתוכחות, נישא ליבנו אל אבינו שבשמים ונכניע את ליבנו הערל ונזכה לכל מילי דמיטב, אמן ואמן!

ובכן

וְלֹא-עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם-הוּא טוֹב-תּאַר מְאד

נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא:

וְאַל-תָּקץ בְּתוֹכַחְתּוֹ.

וְהַחַי יִתֵּן אֶל-לִבּוֹ"

וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי:

וְנָתַתִּי...וְנָתַתִּי...

שֶׁבַע כְּחַטּאתֵיכֶם


ספר במדבר

פרשת במדבר

פרשה שקבעוה חז"ל לקרותה סמוך לחג השבועות, זמן מתן תורתינו. הוי אומר, שיש קשר מיוחד בין הפרשה שלנו השבת – פרשת במדבר, לחג השבועות – זמן מתן תורתנו.

השנה, שבת במדבר היא גם שבת מברכין - מברכין חודש סיון, חודש שניתנה תורה לישראל. ראש חודש סיון הבא עלינו לטובה, יהיה למחרת השבת, יום ראשון בשבוע. א' סיון הוא יום א' בשבוע, ולפי המסורת כך היה גם בשנת מתן תורה.

שיחה זו היא הכנה לחג השבועות, זמן מתן תורתנו:

א' סיון הוא יום מיוחד במינו, יום מיוחד בחשיבותו. וכך אמרה התורה בספר שמות פרשת יתרו: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" (יט, א). המילים "בַּיּוֹם הַזֶּה" מיותרות, אם כן, מהו ההדגש של המילים הללו? אומרת הגמרא במסכת שבת דף פ"ו, רש"י מביא במקום: "בַּיּוֹם הַזֶּה" – בראש חודש, א' סיון – "בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי", בחז"ל כתוב שהיתה להם קפיצת הדרך מרפידים עד למרגלות הר סיני, מקום קבלת התורה.

ומיד אח"כ נאמר: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (יט, ב). שימו לב: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים" – לשון רבים, "וַיָּבאוּ מִדְבַּר סִינַי" – לשון רבים, "וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר" – לשון רבים, ואח"כ "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – לשון יחיד.

שואל ה"בן יהוידע" (הלא הוא ה"בן איש חי") במסכת שבת: מהו "נֶגֶד הָהָר"? ועונה: "נֶגֶד הָהָר", זה לא רק מול ההר, אלא נגד, שהם כבר חשו את קדושת הר סיני, - "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – הם כבר היו מול העם, אבל באיזו משמעות? הם חשו את הקדושה, שישה ימים לפני מעמד הר סיני.

אומר ה"בן איש חי" וזה רמוז בפסוק: "וסימנך "נֶגֶד הָהָר"". ומה הכוונה? נגד זה מול, מהן האותיות שמקיפות את המילה "הָר"? ועונה: לפני האות ה' של המילה "הר" מצויה האות ד', אחרי האות ה' של "ההר" מצויה האות ו' לפני האות ר' של המילה "הר" מצויה האות ק', אחרי האות ר' מצויה האות ש' – קיבלנו: קודש! אומר ה"בן איש חי": "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – התורה באה לומר לנו ששישה ימים לפני כן, הם חשו כבר את הקדושה של ההר וזה רמוז במילים "נֶגֶד הָהָר" שנגד (מול) המילה "הר" מקיפות אותה אותיות "קודש", הוי אומר שהם חשו כבר בקדושה של מעמד הר סיני וזה דברים מופלאים.

ומה זה רומז שהם כבר חשו את קדושת המעמד שישה ימים לפני מתן תורה? שואל ה"בן איש חי": בזכות מה זכו לכך, הרי עדיין לא היה מעמד הר סיני? בזכות "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים". רפידים אומרים חז"ל אותיות פֵּרְדִים. ובזכות שהם יצאו מפֵּרְדִים, הם התעלו לדרגה. ומה זה פֵּרְדִים? יצאו מכל שבט של פילוג ומחלוקת. וזה לא פשוט, כי מדובר במיליוני אנשים שיצאו מפרדים, מכל מחשבת פירוד. אומר ה"בן איש חי": "שבזכות היציאה מפרדים שזה אותיות "רְפִידִים", הם התעלו לדרגה של "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – בלשון יחיד, שזה רומז שכולם הגיעו למעלה של איש אחד בלב אחד.

ודייק: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים" – כתוב בלשון רבים, ז"א שעדיין לא הגיעו לשלמות של האחדות, ואח"כ, "וַיָּבאוּ מִדְבַּר סִינַי" – עדיין לא הגיעו למאה אחוז, עדיין לשון רבים, ובהמשך "וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר" – ועדיין לא, ופתאום "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" הפכו להיות כאיש אחד בלב אחד – אחדות יהודית, אין ריב, אין מדון, אין מחשבת רע.

ושימו לב: כדי שלא יהיו בריב ומדון, כדי שיהיו כאיש אחד בלב אחד, צריך לתכונה אחת ש"אור החיים" הקדוש מכנה אותה: תפארת כל המידות, והיא מידת הענווה.

מידת הענווה, מידת השיפלות, כל אחד ואחד ביטל את עצמיותו כלפי חברו, את האגו שלו, את האנוכיות שלו, כי שורש כל הריב וכל המדון שבעולם זה ה"אני" – האגואיזם, האנוכיות שנוטלים את ה"אָנכִי" השמור לריבונו של עולם. וכשאדם נוטל את ה"אָנכִי" מבורא עולם לעצמו וכבר נאמר "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ" (תהילים צג, א) – אם אדם מתלבש במידת הגאווה, והוא נוטל את זה לעצמו במקום הענווה, במקום חברים כל ישראל, אז זה נורא!!! ובמעמד הר סיני הם הגיעו למעלת האחדות של "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (שמו"ב ז, כג), במשמעות של אחד!

לא היה "אני", כולם אחד! וכתוב יותר: "כאיש אחד בלב אחד". "כאיש אחד" – זה הפה, כולם מדברים שפה אחת: אחי, חברים, אני אוהב אותך וכו' – אבל מה רוחש הלב? אתה יודע מה בלבו? אולי זה חיצוני?! באים חז"ל ואומרים: "כאיש אחד בלב אחד" – במעמד הר סיני, גם בלב הם היו באחדות, הוי אומר, שלא היתה מחשבה רעה בלבו של אף אחד כלפי הזולת, האחדות היתה מלאה, וזה יכול לבוא רק ממידת הענווה. איפה שיש טיפ טיפה של גאווה עצמית יש מחלוקת, כי שם יש כבוד, והיכן שיש כבוד, יש ריב ומדון, אלא תוכם היה כברם. פיהם וליבם שוים.

אומר ה"כלי יקר": "לא היו ראויים ישראל לקבל את התורה הקדושה, עד אשר יהיה שלום ביניהם" – "שלום" – שם של הקב"ה "ה' עז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהילים כט, יא), "שלום" אסור להזכיר במקומות המטונפים וכן בבית המרחץ. אומר ה"כלי יקר": "לא היו ראויים ישראל לקבל את התורה הקדושה עד אשר יהיה שלום ביניהם, כי התורה הקדושה, כל נתיבותיה שלום, כמו שנאמר: "ה' עז לְעַמּוֹ יִתֵּן" ואין עוז אלא תורה וה' נתן לנו את התורה - "ה' יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" – כי היה יסוד של השלום ביניהם, ללא שלום, ה' לא היה נותן את העוז וכמובן שיש תשתית של שלום אז הקב"ה בסייעתא דשמיא, מגדיל מגביר, ומחזק יותר ויותר אחד על השני.

על הפסוק: "בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי", אומר החיד"א (ר' יוסף חיים דוד אזולאי) בספרו "נחל קדומים": "מִדְבַּר סִינָי", בגימטריא שלום. (הכל רמוז בתורתנו הקדושה). ואם כן, יום ראשון הקרוב שהוא א' סיון הוא יום האחדות, הוא יום הסרת כל מחשבת ריב ופלגנות מתוך בני ישראל, זהו יום גדול, זהו היום שהקפיץ אותנו מול הר סיני לחוש את קדושת המעמד שישה ימים לפני כן. זהו היום שהעניק לנו את הזכות להיות ראויים לקבלת התורה.

"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי" – סיון – "בַּיּוֹם הַזֶּה" – ראש חודש, ביום הכניסה לחודש השלישי, א' סיון – "בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" – מה פתאום התורה ניתנה בחודש סיון? יש הרבה פירושים, אבל מה פתאום בחודש הזה? אומר ה"כלי יקר" (ה"כלי יקר" ממלא מקום המהר"ל כרבה של פראג, העיר המעטירה) דבר נורא והכל זה הכנה לקראת היום הגדול בשבוע הבא: "הורה לנו הכתוב כי בחודש הזה שמזלו תאומים, המורה על הדיבוק והאהבה" – תאומים זה מושג של אהבה, של דיבוק – "על הדיבוק והאהבה שיחדיו יהיו תאומים זה לזה" – זה חודש שהמזל שלו תאומים ומשמעות הדבר, שזה חודש של אהבה, אחדות ואחוה, רעות ודבקות בין איש לרעהו, בין יהודי ליהודי וממילא זה חודש שעם ישראל קיבל בו את התורה ודבק בה' יתברך, בורא כל העולמים – ממשיך ה"כלי יקר" ואומר: "ואז יהיה שלום רב לאוהבי התורה" אין די באהבת התורה, צריך שיהיה שלום בין איש לרעהו ובין איש לאשתו, שלום בין הורים לילדים, שלום בין שכנים, ואף זה לא מספיק. יש הדגש שצריך להיות שלום רב, שפירושו של דבר: שלום, הרבה הרבה שלום! וזהו תנאי לקבלת התורה ומשום כך אומר ה"כלי יקר", גם שני הלוחות היו כתאומים.

למה הקב"ה נתן לנו שני לוחות, כאלו, כמו שאנחנו מכירים בציורים, שני לוחות, כמו תאומים (5, 5, מורה על שלימות), 5 בין אדם למקום, מול 5 בין אחד לחבירו, אבל למה בצורה המותאמת הזו? ללמדך שכדי לקבל את הלוחות, כדי לקבל את התורה הקדושה, צריך להיות כתאומים!!!

"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי", אומרת הגמרא במסכת שבת דף פח: "דרש אותו הגלילי לפני רב חיסדא, "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי" ברוך אלוקנו שנתן לנו תורה משולשת" – אומר רש"י הקדוש: "משולשת – תורה נביאים כתובים". היסוד הוא: משולש.

"תורה משולשת לעם משולש" - כוהנים, לווים וישראלים - "ע"י המשולש" - משה רבינו שהוא שלישי לבטן אימו, אחרי מרים ואהרן - וכתוב בתורה: "הֱיוּ נְכנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים" – זוהי פרישות "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי" – הוא חודש סיון. אומר הגלילי לרב חיסדא: הקב"ה נתן לנו את התורה הקדושה בסימן שלוש. ומה זה השלוש הזה?

מוסיף ה"בן יהוידע" (מסכת שבת פח) פירוש נוסף למשולש: "תורה משולשת" - מצוות, חוקים ומשפטים - "עם משולש" - עם שיצא משלושת האבות - "ועם ישראל מבורכים בברכה משולשת" - ברכת הכהנים שיש בה 3 פסוקים שכל אחד מהם: 3, 5, ו-7, יחד 15 תיבות, כמספר י"ק (=שכינה), וזה גם כנגד ט"ו שנים שהיו ג' האבות יחד בעולם - אברהם אבינו נפטר כאשר יעקב היה בן 15) "וע"י המשולש" – משה רבינו שהיו חייו משולשים, ז"א, היו שלוש תקופות בחיי משה רבינו: מ' שנה במצרים, מ' שנה במדין, מ' שנה אחרי יציאת מצרים, במדבר. מ' זה מספר יצירתי – 40 יום ליצירת הולד. וגם שמו של משה הוא משולש – אומר ה"בן יהוידע": משה זה 3 אותיות שיחד זה 3 פעמים חזק, (משה בגימטריא=345, הגימטריא של "חזק" זה 115, 3 פעמים "חזק"=משה, ולכן כשאנחנו מסיימים את החומש, או את התורה אנחנו אומרים: חזק חזק ונתחזק, יש קהילות שאומרים 3 פעמים חזק ואין לנו חיזוק אלא בתורת משה, כי משה זה 3 פעמים "חזק".

התורה הקדושה ניתנה ביום השבת שקדושה ב-3 סעודות, ואתם חושבים ששלוש סעודות של שבת זה, עוד סעודה ועוד סעודה ועוד אכילה?! לא! זה שלוש סעודות שהאר"י הקדוש כתב "אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דְמַלְכָּא" ודווקא הסעודה החשובה ביותר, רבה דרבין, היא הסעודה שאוכלים בה מעט, והיא סעודה שלישית. אומר ה"בן איש חי": "וביום התליתא" – יום שבת שיש בו קדושה של שלוש סעודות, שאנחנו מקדשים את האוכל, את החומר בשלושת סעודות וכניסתו בשלוש" – היום הקדוש, המשולש - שבת, אנחנו מקבלים אותו בשילוש והם: נר, שולחן וקידוש! מהו הסוד בשלוש, "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי"? הסוד הוא שקבלת התורה תלויה במספר שלוש, התורה היא נצחית, השבת היא נצחית ואומרים חז"ל: החוט המשולש לא במהרה ינתק" – את החוט המשולש, את התורה הקדושה, אי אפשר לנתק, רבים רצו לעקור את התורה מישראל ולא הצליחו, כי יש בה את הסגולה של שלוש ועל זה כל אומר __ בברכת כהנים, הכל, כל הברכות, בשלוש. אנחנו אומרים בכניסת השבת: "שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם" – שלוש פעמים, ברכת כהנים – היא ברכה משולשת, יהודי מברך את השני והוא משלש את ברכתו, מדוע? כי יסוד התורה בעם ישראל הוא בחודש השלישי, על כל המשמעויות. סגולת התורה היא בחודש השלישי.

שואל ה"כלי יקר" בפרשת יתרו: מה הביא את עם ישראל, הרי כתוב "וַיָּבאוּ", כתוב "וַיִּסְעוּ" (ברבים), הם באו עם אלמנטים של ריב ומחלוקת, אז מה קרה פתאום בתוך הפסוק עצמו שכתוב אח"כ: "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", שהפכו להיות איש אחד בלב אחד? ועונה: "וַיָּבאוּ מִדְבַּר סִינַי - כי באש"ת סרחון הכבוד, השררה, היא סיבה לכל ריב ולכל נגע" – על מה רבים? לא שמעו בקולי, לא צייתו לי, עשו ההיפך ממני, לא כיבדו אותי, לא קנו לי "שישי" (אצל החסידים עליה דרבי כרוספדאי, גם הגאון מוילנא היה לוקח "שישי" עפ"י הקבלה), על מה רבים? אומר ה"כלי יקר": סרחון הכבוד והשררה היא סיבה לכל ריב ולכל נגע, אז איך הם הגיעו פתאום ללשון יחיד? והוא ממשיך ואומר: "וע"י שראו שהר סיני שהיה נמוך" - הם הגיעו לשם ושאלו את עצמם, איפה תינתן לנו התורה? אומרים להם: פה, על הגבעה הזו. הם הסתכלו ואמרו: מה, כזו גבעה קטנה? כ"כ נמוכה?! ראוי היה שהתורה תינתן, אם לא על האוורסט, או על הרי אררט, אז אולי על התבור או על הכרמל, אבל לא! ממשיך ה"כלי יקר" ואומר: "וע"י שראו שהר סיני שהוא הר הנמוך, שאותו חמד אלוקים לשבתו" – שם הוא ירד עם פמליה של מלאכים, שם תרד השכינה, שם יקבלו ישראל את התורה, אז ראו שהקב"ה בוחר בענווים, במנמיכים עצמם, הקב"ה לא אוהב כבוד, הוא סולד מהמגביהים את עצמם, והוא לא נתן את התורה על הר גבוה, אלא על הר נמוך, (ושאלו אח"כ למה בכלל דווקא על הר סיני? שיתן את זה על משטח... ועל זה נענה אם נספיק) ממשיך ה"כלי יקר": "וע"י כך ראו ישראל שהקב"ה אוהב את הנמוכים, וע"י כך בחרו במידת ההכנעה ואם נשאר בהם עדיין איזה שמץ של גבהות הלב, של ה"אני", הם מיד הוציאו אותו החוצה וזהו סיבת השלום, ולכן כתוב "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – הם בזו לגאווה, בזו לכבוד ולהחשבה העצמית, אלא כל ישראל חברים כאיש אחד בלב אחד ואז הם באו למידת השלום בלב ולא רק בפה, ואם כך "ה' עז לְעַמּוֹ יִתֵּן" – אז ה' נתן להם עוז, את התורה – "ה' יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" – הוא גם הגדיל להם את השלום ולכן אומר ה"כלי יקר": פתח הפסוק ב"וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבאוּ מִדְבַּר סִינַי" –לשון רבים וזאת למרות שכבר היתה להם קפיצת הדרך, היתה להם כמעט כל המוכנות, אבל עדיין היה לשון רבים, ואז "וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר", עדיין לשון רבים, כי עדיין לא היה בשלימות של כאיש אחד, אבל כשראו את הר סיני, הבינו שהקב"ה אוהבים את הענקים שהם נמוכים ולכן מה שווה החשבה עצמית...

אלה שמנמיכים את עצמם הם הענקים כפי שאומר ה"בעל שם טוב": "אָנכִי עמֵד בֵּין-ה' וּבֵינֵיכֶם", מה חוצץ בין ה' ובינכם? ה"אָנכִי" – מי שלוקח את ה"אָנכִי" מעשרת הדיברות לעצמו, וזה כ"כ "מגעיל" (סליחה על הביטוי) שאנשים מדברים בלשון "אָנכִי". אתה לא מתבייש? הרי כשהאותיות רבו ביניהם במה יפתח הקב"ה את התורה? סברה ה-א' שהקב"ה יפתח בה, אמר לה הקב"ה: לא ב-ב' שזה ברכה, בראשית, ומה עם ה-א'? הוא שמור למעמד הגדול, הקדוש והנורא שבו נאמר: "אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ, ב), תורה זה לא איש, ואז הולך אדם ולוקח את ה"אָנכִי" לעצמו ומשתמש בזה... רבש"ע, יהודים לא משתמשים בכך.

אומר ה"בעל שם טוב": משה רבינו לא אמר "אָנכִי", אלא "וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ" (שמות טז, ז), ממשיך ה"בעל שם טוב" ואומר: והוא אפילו לא אמר ואנחנו, אפילו את ה-א' הוא לא לקח, שמעתם?!

אם כן, עם ישראל, בתוך הפסוק עצמו, כשהוא ראה שהקב"ה אוהב לא את הסנובים, לא את אלו ש"מרימים את האף" שלהם, לא את אנשי השררה, אלא את האנשים שלא מבליטים את עצמם, "אחי" במלוא מובן המילה, לא רק בפה, אז הם הרגישו שגאווה וכבוד, זה לא סחורה בעולמו של הקב"ה. בשביל לקבל את התורה זה ודאי לא סחורה ולכן הם מיעטו את עצמם והרגישו את עצמם קטנים מול הבורא עולם, אז מיד כתוב: "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", הפכו ליבם להיות כאיש אחד בלב אחד, מאסו בפירוד ובמחלוקת והחלו להכניע את עצמם ולאהוב איש את רעהו עד בלי די.

אומרים הספרים הקדושים (הכלי יקר ועוד): זה מה שאנחנו אומרים בפרקי אבות: "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי". ושואלים: מה ראה משה רבינו לסרב כאשר הקב"ה שלח אותו לגאול את ישראל? אז אמר משה רבנו: "מִי אָנכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעה" (שמות ג, יא) ואח"כ "שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח" – ואילו במתן תורה כשהקב"ה אמר לו אתה תוריד את התורה, אתה תקבל את התורה, תכף ומיד הסכים משה רבינו להוריד את התורה לישראל. לא שמענו בתורה בכתב ולא בתורה שבע"פ שמשה רבינו אמר: מי אנכי, מי אני, יש אהרן הכהן אחי, יש אלדד ומידד, למה לא? אומר ה"כלי יקר": "אלא שהיה משה רבינו גוזר גזירה שווה ואמר לנפשו: כשם שהבורא יתברך בחר בהר סיני לתת עליו את התורה" – כנראה שהקב"ה לא רוצה לתת את התורה בידי גדולי ישראל, הוא רוצה שהתורה תהיה נחלה של כל יהודי ויהודי, גם אם הוא שייך ל"עמך", ולכן הקב"ה בחר "וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ", ודאי לכל יהודי יש חלק בתורה, אמנם אין לו את החלק של הרב שטיימן או של הרב קנייבסקי, או של הרב אלישיב, אבל לכל יהודי יש חלק בתורה, אם מעט או הרבה, ובלבד שיכוון ליבו לשמים. אוהו, אמר משה רבינו, כנראה שהקב"ה מחפש את האדם הכי פשוט, לא את זה שהוא ענק, לא רבן של כל בני הגולה, מרן וכו', אלא הוא מחפש איזה יהודי פשוט שהוא יתן לו את התורה, וע"י זה התורה נחלתם של כל בני ישראל ולא רק נחלתם של גדולי ישראל, אם כן, אומר ה"כלי יקר": משה רבינו היה גוזר גזירה שווה ואומר לנפשו כשם שהבורא יתברך בחר בהר סיני לתת עליו את התורה" – רוצה את הפשוט, את הקטן – "כך בחר בי ה' יתברך, כי אני מן הגרועים והפחותים שבעם" – כך משה רבינו הבין ולכן הוא לא סירב.

מוסיף הצדיק הרבי מרוז'רוב, דיוק נפלא: כתוב "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי" (אבות א, א) היה צריך להיות: משה קיבל תורה בסיני, מה זה "מִסִּינַי"? ועונה: ולא אמר משה קיבל תורה בסיני, משום שלמד מסיני כיצד זוכים לקבל אותה" – כנראה שהקב"ה רוצה לתת את התורה הקדושה על הר נמוך וקטן, אז לכן הוא בחר בי...

הוי אומר: "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל" – כאיש אחד בלב אחד, זה אומר ענווה, ביטול ה"אני", זה אומר בחינת הר סיני!!

פרשת השבוע שחז"ל קבעו לקוראה סמוך לשבועות, מהו המסר? מה הקשר של פרשת השבוע לחג השבועות? התורה פותחת את הפרשה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאהֶל מוֹעֵד" (במדבר א, א), אומר "בעל הטורים": כאן (ספר במדבר) התורה מתחילה "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי", בסוף ספר ויקרא התורה מסיימת: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (ויקרא כז, לד) – בסוף ספר ויקרא כתוב "בְּהַר סִינָי" ובתחילת ספר במדבר כתוב "בְּמִדְבַּר סִינַי", מהו הקשר? לומר, אם אין אדם משים עצמו כמדבר, אינו יכול לידע תורה ומצות, כל מה שהקב"ה אמר בסוף ספר ויקרא: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה", זה צריך להיות בהר סיני, וסמוך לו "בְּמִדְבַּר סִינַי", ללמדך, אי אפשר לקנות תורה ומצוות, ללא הבחינה של הר סיני ומדבר סיני, שהיא הענווה שהיא האימא והאבא של האהבה והאחדות של ישראל – זהו היסוד והשורש.

"וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל" – כאיש אחד בלב אחד, וכתוב "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל", אז ה"בן איש חי" הסביר ש"נֶגֶד הָהָר" – מול האותיות שהם חשו בקדושה.

אחד מגדולי האדמורים, לפני 150 שנה, בעל "אהרן עדות", כותב דבר עצום: "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – הר זה כינוי ליצר הרע, כמו שנאמר בגמ' בסוכה נב: "דרש ר' יהודה, לעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים", ממשיכה הגמרא ואומרת: "צדיקים נדמה להם כהר גבוה, רשעים נדמה להם כחוט השערה, הללו בוכים והללו בוכים" – כולם בוכים – "צדיקים בוכים ואומרים: איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה? איך הצלחנו? ורשעים בוכים ואומרים: איך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה?" אומר בעל "אהרן עדות" נאמר: "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – "נֶגֶד הָהָר" זה כינוי ליצר הרע, לשטן, לרע שבעולם – "כשיש בחינת של ויחן ישראל - איש אחד בלב אחד, סילוק כל שנאה, כל פירוד, כל מחלוקת, כל צרות עין, כשיש בחינה כזו" – ואני מוסיף "וַיִּחַן" – לשון חן, כשכל אחד נותן חן לחבירו – "מסוגלים הם להתמודד אפילו עם הר ולהכריעו" – הם מסוגלים להתמודד עם הר ולהכריע אותו!!! כשישראל באחדות, כח הרבים באחדות, כח הענווה, כח הביטול העצמי, יכולים ישראל להתגבר על ההר, על היצר הרע!!

"וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל" – הם יכלו להתמודד "נֶגֶד הָהָר" - נגד יצר הרע ולהכניעו, ממשיך בעל "אהרן עדות" ואומר: "אך כשישראל אינם נמצאים במדרגת האחדות" – כשהם אינם כאיש אחד בלב אחד, אלא שנאה, מחלוקת, פילוגים וכו' – "הם אינם יכולים להתמודד אפילו עם בעיה קטנה של כחוט השערה" וכולנו מכירים את זה מהחיים, אז כל גבשושית קטנה הופכת אותם על פניהם.

כאשר הם באחדות איש לרעהו, כאשר כל אחד אומר לרעהו: חזק, אומר שלמה המלך: אם האחד יפול, טובים השניים מן האחד, כי החוט המשולש לא במהרה ינתק, ז"א, אם האחד יפול, השני יקימו, אך כאשר הם אינם באחדות, כל אחד ישמח לאידו של חבירו, לנפילתו ונמצא עד מהרה שכולם נופלים. היום צחקת עלי, שמחת לנפילתי, מחר יצחקו לנפילתך, גלגל חוזר – "עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ" (אבות ב, ו) – זהו העולם!!!

אומר בעל "אהרן עדות" – "נֶגֶד הָהָר" – צדיקים נדמה להם כהר גבוה, הם מתייחסים אל השטן בדריכות, במוכנות להתמודד איתו ואז הם יכולים לו, ואילו הרשעים, מזלזלים בו – אומרים: יהיה בסדר, סמוך עלי... ואח"כ הם בוכים, כי לא היתה להם מוכנות.

ועכשיו: ענוה של צדיקים מול גאווה של רשעים.

הענו תמיד יעזרו לו, בעל הגאוה, תמיד ישמחו לאידו, על הפיסקה הזו של הגמרא במסכת סוכה: "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", עם כוח האחדות אפשר להתמודד עם כל הבעיות, ואני אומר את זה הרבה פעמים לאנשים ולמשפחות: אם אתם רוצים לעבור את כל המהמורות שבהחיים, או את כל המכשולים שבחיים, או את כל הגבשושיות שבחיים בשלום, אז תחיו בשלום אתה ואשתך! כי בכוח השלום והאחדות, אפשר להתגבר על כל המכשולים שבחיים, אפשר לעבור אותם בשלום, וכשאין אחדות, אין את האיש לרעהו, אז על כל בעיונת (=בעיה קטנה) קטנה בחיי המשפחה, זה הר שאי אפשר לעבור אותו.

וכעת אביא בפניכם התייחסות של ה"בן איש חי" במסכת סוכה לדברי הגמרא: "צדיקים נדמה להם כהר ורשעים כחוט השערה", בשפת הרמז: אומר ה"בן יהוידע": "צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה" – הנה היצר הרע, כבר דברנו פעמים רבות שלשקר אין רגליים, לא יכול להתקיים הרבה זמן, אז מה מקיים אותו? איזה קורטוב של אמת שיש בשקר והיא מחזיקה אותה וככל שהקורטוב יותר גדול, כך הוא מתקיים, עוד יום, עוד יומיים, עוד שנה, עוד שנתיים, וכמו שאמרנו, האמת היא נצחית – ה' אמת, משה אמת, תורתו אמת, עם ישראל הוא אמת, לכן הוא נצחי, השקר הוא בר חלוף, כי אין מה שיחזיק אותו, אז מה בכל זאת מחזיק אותו? אומר ה"אור חיים" פרשת שלח, פרשת בא: האמת שיש בו מחזיקה אותו, הנה היצר הרע, צריך שיהיה בו חלק טוב, כי אי אפשר לקליפה (היצר הרע) להתקיים ברע בלבד" – ואם כן ביצר הרע יש בו גם ניצוצות של טוב. הצדיקים משתמשים בחלק הטוב שביצר הרע בלבד, מוציאים ממנו את הקדושה ואין משתמשים בכל הרע" – דהיינו בחלק הרע שבו, כי הם יודעים איך להוציא מהרע את הטוב, "אבל הרשעים משתמשים בכולו" – בכל הרע שבו – "הנה "יצר" בגימטריא ש'–300, ועם אותיות "הרע" (יצר הרע) ביחד יוצא "שערה" –

צד שני של הקלטת:

הכל על קרבו ועל כרעיו, את כל הצפרדעים הם בולעים, אך הצדיקים אינם משתמשים בכל השערה של היצר הרע, (יצר הרע מקביל לשערה), כי את החלק הרע הם מניחים בצד, אז מה הם משתמשים? שערה זה אותיות רע, מה ה"רע" שבשערה? זה עש כמו שכתוב "עָשׁ יאכְלֵם" (ישעיה נ, ט) – עש זה רע, ומהם האותיות הטובות שבשערה? "הר" הסופיים הרומזים על שלימות, על הגבהה, אומר ה"בן איש חי" – לרשעים נדמה כחוט השערה – כל השערה ואז יש כאן חוט שמלפף אותם לרע, לשערה, שהם לא יכולים לצאת ממנו, להימלט ממנו, אך צדיקים נדמה להם כהר – את ה"עש" של השערה הם שמים בצד, והם רואים רק את ה"הר" – את החלק הטוב שברע. ממשיך ה"בן איש חי": "כתבו חכמי המוסר, האדם צריך לראות את עצמו בעולם הזה כספינה ההולכת בים" – כמו שחז"ל אומרים שאדם נולד, משול לספינה היוצאת מן הנמל, המיתה, זה החזרה לנמל, כתבו חכמי המוסר: "האדם צריך לראות את עצמו בעולם הזה כספינה ההולכת בים, העומדת תמיד בסכנה מול גלי הים אשר יסובבוה, כמו שאומר ר' עקיבא: האדם הוא מצוי בים סוער, בא גל גדול צריך להוריד את הראש עד יעבור זעם, אם הוא יעמיד את הראש שלו בחוץ, אז הגל הגדול יפרק את מפרקתו, או את צוארו, ובכן חז"ל אומרים: "האדם משול לספינה כל ימי חייו, לספינה השטה לה בים סוער, בגלים המבקשים לפגוע בספינה, הספינה היא עצם המבטחים של האדם בים. אומר ה"בן יהוידע": "כן האדם שעומד תמיד בסכנת היצר הרע, הסובב אותו כגלים גלים, אין רגע פנוי ממנו, מכה ומבקש להכות ומבקש גם להטביע את האדם ומשום כך נקרא האדם "גבר", לשון מתגבר ועל מי הוא מתגבר? על היצר הרע. מה זה גבר? גבר זה אדם שיכול ומסוגל להתגבר על גלי הים, על השטן, על יצר הרע.

אומר ה"בן איש חי": גבר זה בגימטריה ספינה (205), וכמו שהספינה היא המצילה ומגינה את האדם מגלי הים, כך הגבר האמיתי מציל את האדם מן השטן, כמו שהאדם נמצא בספינה הוא נותן את דעתו לשומרה בכל עת, לכבד את המשוטים ובכל שעה, כך האדם צריך תמיד לדמות לעצמו כאילו יושב בספינה, ומנווט אותה לחוף מבטחים (חוף מבטחים, זה ה-120 שנה של האדם) ומשום כך הצדיקים נדמה להם יצר הרע כהר (הר בגימטריה ספינה (205)) ומה זה הר? הקב"ה ברא את העולם שההרים מגינים על מקומות יישוב מפני רוחות רעות, אומר ה"בן איש חי" ומשום כך הצדיקים נדמה להם היצר הרע כהר שהוא מושג לספינה, אך הרשעים שעושים רֶשַע בעולם הזה, רֶשַע לשון יחיד וגם לשון זכר, אבל עבירה גוררת עבירה ומרשע אחד נעשית רישעה שזה לשון נקבה ומתעברת ומולידה עוד רשעיות ועוד רשעיות, ו"רשעה" בהיפוך אותיות היא שערה, צדיקים רואים כהר – ספינה, גבר, רשעים רואים חוט שערה – זו רשעה.

ועוד מוסיף ה"בן איש חי" על "נֶגֶד הָהָר": אמרו חז"ל (ר' שמעון בר יוחאי, ספרי, דברים) הכיכר והמקל ירדו כרוכים מן השמים" – איך אומרים הלחם והמקל ירדו כרוכים מן השמים – "אם זכו, הרי כיכר לאכול, אם לאו, הרי מקל לרדות", אומר ה"בן איש חי" – כיכר, לחם רומז ליצר הטוב, המחייה את האדם, מקל רומז ליצר הרע הרודה במקל, ולכן האבות הקדושים: אברהם יצחק וישראל, סוף השמות שלהם זה: אברהם (מ), יצחק (ק) ישראל (ל) ביחד מקל, מה הרמז בדבר? שאת המקל הם דוחפים למרגלותיהם, בסוף, הם לא תופסים את המקל. אומר ה"בן איש חי": לרמוז כי הם גברו על היצר הרע שנקרא מקל, ושמו אותו תחת עצמם, הם דורסים עליו, מכריעים אותו, זה הכח של ישראל גם, שהם ה-ל' של המקל. ממשיך ה"בן איש חי": איך נקרא מקל בתרגום? חוטרא. "חוטרא" מביאים קדמונים (רב ויטאל), שחוטרא כתוב בא' בסוף, אבל הואיל ש-א' ו-ה' מתחלפים אפשר לזה חוטרה בה"א, (כך הוא מביא בשם רב שמואל ויטאל). בחוטרא – במקל יש רע ויש בו גם כח טוב, כמו מקל של סבא, עם מַטֶה עושים מופתים, (אני פוגש יהודים שפתאום הולכים עם מקל אומרים לי: אוהו, אתה פתאום מחולל מופתים, בחוטרה בה"א יש בו גם כח טוב, השאלה מה אתה עושה איתו, מברג?! למי שאין מברג בבית, הבית עלול להתמוטט, כי צריך לחזק בבית את החורים, ואם המשטרה תופסת ב-1:00-2:00 בלילה אחד עם מברג ברחוב, הם עוצרים אותו כי הוא חשוד כפורץ, עם מברג פורצים, מברג זה טוב, פטיש זה טוב, אבל עם פטיש אפשר לנפץ ראשים, הכל טוב, השאלה מה אתה עושה איתו)), "חוט-רה", אומר ה"בן איש חי", יש בו "חוט" ויש בו "הר" ולכן הצדיקים משתמשים בחלק הטוב של ה"חוטרה" וזה נדמה להם כהר גבוה, הרשעים משתמשים בכל הרע שברע, הוי אומר, גם בחוט.

במעמד הר סיני נאמר "אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ, ב). שואל בעל "אהרן עדות": למה כתוב "אָנכִי" ולא אני? ועונה: לפי שמילת "אָנכִי" עולה בגימטריה פ"א כמנין טבע. אם אדם מכיר ב"אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", היינו שכל הטבע, שאין טבע (טבע זה מקרה), אלא יש "אָנכִי", כל הטבע שבעולם מושגח, מודרך ע"י בורא עולם, ע"י "אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ". ממשיך ואומר בעל "אהרן עדות": "אם אדם נמצא בהכרה כזו - "אָנכִי" שזה הסיפתח של עשרת הדיברות ואומר זה טבעי, טעות! אין זה טבעי, כי כל הטבע זה "אָנכִי" ואם אדם חי בתחושה כזו, הוא יכול להגיע לידי ענווה, כי הוא לא נוטל מ"אָנכִי" של ה' כלום, אז יכול להגיע לידי ענווה, שהרי הכל כח אלוקי המלובש בטבע והוא עיקר העיקרים שבאמונה ואם כן למעשה, האדם צריך להעמיד לנגד פניו תמיד את ה"אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ". ואם כן, נמצא העולם מתוקן ויפה, עולם מלא עם __, אבל אם חלילה האדם חושב שיש איזה כח טבע, מדע, אז: "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרעוֹ וּמִן-ה' יָסוּר לִבּוֹ" (ירמיה יז, ה) במקום "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ" – זהו היסוד של קבלת התורה - "אָנכִי".

מוסיף בעל "אהרן עדות": "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאהֶל מוֹעֵד", השראת השכינה לא יכולה להיות אם יש גאווה, כי היא צריכה ענווה ושפלות, יכול אדם ע"י מידת הענווה, ע"י מידת השפלות, ע"י שהוא יודע שאין טבע, הכל זה "אָנכִי", הכל מאת ה', ואז יכול האדם לזכות להשראת השכינה ולהשיג השגות התורה". שואל בעל "אהרן עדות" היכן זה מרומז? ועונה: כתוב "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאהֶל מוֹעֵד" מיהו האדם הגבוה והמושלם ביותר בעולם? משה רבינו שאמר: "וְנַחְנוּ מָה" וכן נאמר עליו "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד" ואם כן מהי קומת האדם הגבוהה ביותר עלי אדמות? "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד" מהי פחיתות האדם הכי גדולה? זה האדם שמגביה את עצמו, לוקח מה"אָנכִי" ואומר אנוכי. אומר בעל "אהרן עדות": "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאהֶל מוֹעֵד" – השראת שכינה, "בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאהֶל מוֹעֵד" זה בגימטריא קומה שלמה - 536, זה שנראה לאדם שגבוה יותר, הוא נמוך יותר, וככל שאדם משפיל את עצמו, הוא גבוה יותר - "בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאהֶל מוֹעֵד".

ועוד אומר בעל "אהרן עדות": תורה ניתנה במדבר - "בְּמִדְבַּר" זה בגימטריא רמ"ח. רמ"ח מצוות עשה, רמ"ח איברים, רמ"ח בגימטריא זה גם אברהם אבינו, ע"י שהאדם עושה עצמו לבחינת מדבר, זוכה לסייעתא דשמיא לקיים רמ"ח מצוות עשה ולהשלים רמ"ח אבריו בבחינת אברהם של "וְאָנכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז)

ולסיכום החלק הראשון: אחד מהיסודות הגדולים שבזה קבעו לנו חז"ל לקרוא השבת בסמוך למתן תורה, הוא ענווה - מדבר סיני, הר סיני, אחדות, איזוביות, לא ארזים, (בארזים נופלת שלהבת, ובתורה כתוב: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב" (שמות יב, כב), לא כתוב אגודת ארזים, כי מארזים אי אפשר ליצור אגודה, ארזים לא יכולים להתאחד, כי כל אחד עם "אף" למעלה, כל אחד גבוה ונישא, רק באיזובים, מבחינת איזוב, אפשר לעשות אגודת איזוב, ובזה מטהרים אדם, "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב" "וְיֵעָשׁוּ כֻּלָם אֲגֻדָּה אֶחָת", לעשות רצונך וזוהי אגודת אזוב. וזאת אנחנו צריכים לשמוע בשבת הסמוכה לזמן מתן תורתנו. (לשמוע: מִדְבַּר סִינַי, בְּהַר סִינָי, וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר)

בפרשת יתרו נאמר: "וַיָּבאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", אומר "אור החיים" הקדוש: "באה התורה הקדושה להקדים ולומר ג' יסודות של עיקרי ההכנה לקבלת התורה שבאמצעותם נתרצה ה' להנחיל לישראל תורתו הנעימה. א. להתגבר על העצלות, לצאת מרפידים, כי עם העצלות אי אפשר להגיע לא לתורה ולא למצוות ולא להיות יהודי טוב, התגברות והתעצמות כנגד העצלות, ב. שפלות וענווה, כי אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שמשפיל את עצמו, וכנגד זה אמר "וַיָּבאוּ מִדְבַּר סִינַי" – מדבר שהכל דורכים עליו ג. אחדות – התחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד, אלא התוועדו יחד, ויסבירו פנים זה לזה וכנגד זה נאמר: "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל". וזה שלושה תנאים לקבלת התורה אחרי שהם נסעו מרפידים, סוף הרפיון ידיים, כי עם רפיון ידיים אי אפשר להגיע לכלום.

ועכשיו לחלק העיקרי:

"ועתה יש מקום לתהות שבענווה, בשפלות העצמית, באחדות, מתבטלת יישותו של כל אחד ואחד, מתבטלת מיוחדותו, עצמאותו, נוצרת אינטגרציה (עיסה) היוצאת מתוך מערבל שריסק את המיוחדות האישית של כל אחד ואחד" – דיברנו כל כך הרבה על "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל" - איש אחד בלב אחד, כל אחד מבטל את עצמו אחד כלפי השני, יש סכנה, אנחנו עלולים לטעות, פן שמא כל אחד ואחד יתרסק בתוך הכלל, יבטל את יישותו, תתבטל מיוחדותו, אבל לא! ולא! באה פרשת השבוע, בשבת הסמוכה, הפרשה שאנו קוראים סמוך לזמן מתן תורתנו לפני "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", לפני הכ"איש אחד בלב אחד" ומעמידה אותנו על טעותנו.

איך מתחילה הפרשה? "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (א, ב), אומרים חכמינו דבר שהוא סתירה לכל מה שדברנו: "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ" – הרימו, הגביהו, הפליטו כל ראש, של מי? של כל אחד מבני ישראל. אבל תן לו להשאר שפוף, תן לו להשאר שפל, תן לו להשאר ענו, לא! אתה עלול לטעות ולהידרדר ולא תקבל את הטובה. יש כאן שילוב של שני דברים, מה שדיברנו עד עכשיו ועכשיו בפרשה כתוב "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ" – הרימו הגביהו, אל תנתקו אף אחד ממשפחתו, איך התורה אומרת? "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" – הרימו ראש, "לְמִשְׁפְּחֹתָם" – אל תנתקו אף אחד ממשפחתו, מעדתו, ממנהגי בית אבותיו. בפסוק כתוב: "בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת" - לכל אדם יש שם, אנחנו לא מיספרים, אומרים חז"ל: שהקב"ה ציוה למנות את כל אדם מישראל, לספור אותם אז הוא אמר לו "בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת" – כל אחד ואחד בשמו, הבלטת השם, כי לכל אדם יש שם – "לְגֻלְגְּלֹתָם" – כל גולגולת וגולגולת, מה כתוב כאן? אומרים חכמינו: מצד אחד "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – ביטול עצמי, הכנעה, שפלות, מצד שני שימרו על המסורת של כל אחד ואחד, על מנהגי משפחתו של כל אחד ואחד, לא הכל גפיל דפיש, לא הכל שקשוקה, לא הכל סחוג וקובנה... אין אינטגרציה, אין נוסח אחיד, אין כזה דבר! נוסח אחיד זה ריסוק כל אחד ואחד, כל פרט ופרט, אלא "לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבתָם" לשמור על הסגולה, על המיוחדות של כל אחד ואחד לבית אבותם, לעדתו, לשבטו למוצאו, למנהגי בית אבותיו.

אחדות?! לא!!! לא אחדות במובן של עירבול, (שאתה לא יודע אחרי הריסוק והעירבול של הבלנדר מה היה בצל ומה היה ביצה ומה היה דג, כי זה ריסוק) חלילה, אלא אחדות של כל היחידים, אחדות של כל האחדים - "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לג, ה) – לשמור על שבטי ישראל, אלא מה? להיות יחד, כולם יחד, אבל כל אחד יש לו חשיבות לחוד.

וכך אומר הרב הירש: "כלל האומה נתפס תמיד כבית אחד, כבית ישראל, ובני האומה קרויים תמיד בני איש אחד" – בני ישראל – "ואולם יחד עם זה מתקיימת בהם יחידות המשועבדת לאחדות" – לשמור על היחידות של כל אחד ואחד, אלא יחידות שמשועבדת לאחדות, המשועבדת לכלל הגדול - כנסת ישראל. היחידים מצטרפים לקבוצה אחת גדולה שנקראת כנסת ישראל, ואולם שומרים על מיוחדותם, על משפחתם, על בית אבותם.

ממשיך הרב הירש ואומר: "אין זו אחדות פיקטיבית, מופשטת, כי אם אחדות של פרטים, של סגולות ותכונות אופי אשר יחד שומרים על כל תכונה ותכונה ויחד יוצרים פזל יפה ונהדר הקרוי כנסת ישראל" – כל חלק בפזל שונה מהחלק האחר, אם אתה תעשה את כולם שווים לא יהיה לך פזל, אלא שמור על ייחודו של כל אחד, ותאחד את הייחוד של כל אחד לפזל אחד גדול – כנסת ישראל!

"כל אחד מצטרף אל הכלל מתוך תודעת החשיבות של אישיותו" - אחדות ישראל, ענווה, זה לא הפשט: אני כלום, אני אפס, אני כלומניק - זה לא אחדות ישראל, וזה לא ענווה, הקב"ה רצה שכל אחד יידע מה הערך של עצמו, מה הכוחות של עצמו, מה הוא יכול לבנות, אם האדם יחשוב שהוא אפס, הוא ישאר אפס, הוא לא יגיע לכלום! אז מה זה ענווה? טעינו! וזה פרשת השבוע שכתוב בה: "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ" והוא יהיה הרב, תייחד את המיוחדות שלו, אל תהרוס את המיוחדות שלו, אל תשבור את המנטאליות שלו, את בית אבותיו, אלא תאחד אותם יחד - "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", כל אחד מצטרף אל הכלל מתוך תודעת החשיבות של אישיותו על סגולותיה, על מעלותיה, אין שטנס יהודי, יש רב גוניות – "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב) – כל אחד ואחד, כשם שאין פרצופיהם דומים, אף דעותיהם אינם דומים, אך אין זה מפריע לאחדות ולהתחברות. מגוון עשיר של דעות המכוונים לנקודה אחת, איזה נקודה? "וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם על מַלְכוּת שָׁמַיִם זֶה מִזֶּה. וְנוֹתְנִים בְּאַהֲבָה רְשׁוּת זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ לְיוֹצְרָם בְּנַחַת רוּחַ. בְּשָׂפָה בְרוּרָה וּבִנְעִימָה. קְדוּשָׁה כֻּלָּם כְּאֶחָד. עוֹנִים בְּאֵימָה וְאוֹמְרִים בְּיִרְאָה: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹש ה' צְבָאוֹת. מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", אין טשטוש של סגולות הפרט, זה לא ענווה, טשטוש זה לא ענווה, זה ריסוק. אין טשטוש של סגולות הפרט, "אין רצון וכוונה להטמיע ולהבליע את מיוחדותו של כל אדם, עם ישראל הוא מגוון של יחידים מאוחדים המבטלים אנוכיותם אחד למען חבירו"!

"שְׂאוּ אֶת-ראשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" – לא סתם ספירה, כי אם ספירה מנשאת, מרוממת, מחשיבה ומייחדת. ספירה המבליטה את המיוחדות של כל אדם, את החשיבות, את היכולות, את הכישורים, ועם זה בונה קומת אדם". לבנות קומת אדם זה לא גאווה, זה ייעוד – וזה רצון ה' יתברך: "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ" באחדות, בענווה, כי אם כל אחד ידע שיש לו תפקיד והתפקיד שלך, זה לא התפקיד שלי, כל אחד הוא חייל בצבא ה', כל אחד יש לו תפקיד, זה רובאי, זה תותחן, זה טנקיסט וכו), וכולם יחד הם פזל, אז על מה אתה מתגאה? שאתה תותחן?! אז אני רובאי. זה הקב"ה הועיד בי, אלו הכישורים שהוא נתן בי, אז מה המקום לגאווה?! ומה המקום לשפלות?! לא סתם ספירה, כי אם ספירה מנשאת, מחשיבה מרוממת ומייחדת, וכמו שאמרו חז"ל: "כל דבר שבמניין, אפילו באלף לא בטל" (ביצה ג) - אין יהודי, שיהיה מי שיהיה, שהוא בטל ברוב, ואיזה רוב? רוב בכלל, מפני שענווה זה לא ביטול, אלא אדרבא, החשבה, הוצאה לאור של כל אדם ואדם שיעשה את מה שהקב"ה הטיל עליו. אז מה כאן מקום לגאווה?! יש כאן מקום לענווה.

צריך אחדות, אך לא ביטול המיוחדות האישית! אין לך אדם שאין לו שעה, אין לך אדם שאין מה ללמוד ממנו, אין לך אדם שאין לו ייחוד, כי הקב"ה נתן לו.

נאמר: "בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת" – יש הדגשה כאן לא מספרים, אלא לספור כל אחד בשמו, מה הפירוש? אומר החיד"א בספרו "בני דוד": "טבע העולם שהאדם אינו מעלה על דל שפתיו את שם שונאו" – כשאדם שונא את השני, הוא לא יגיד "מוישה", אלא יגיד "ההוא, ההוא" והוא אומר שיש לנו ראיה בתנ"ך: כששאול לא סבל את דוד, הוא לא קרא לו דוד, אלא בן ישי, אומר החיד"א הקדוש: וזהו שנאמר "בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת", אין אדם מישראל שהוא מספר בלבד" – שהוא "ההוא" – "כל אדם במספר שמו" – יש לו שם – "שנתן לו אלוקיו, וזהו שנאמר: שציוה למנותם בשמם, שע"י הזכרת שמם, יש נחת רוח לפניו יתברך" - הזכרת השם יגיד שאינו עוד אחד (נגיד 30...) לא! אלא: אברהם, יצחק, יעקב וכו', כל השלושים יש להם שמות, חשיבות – "ומכאן שאין לבטל את משפחותם, כי החשיבות של כל אחד ואחד משמו הוא בגלל שהוא בא ממשפחה, הוא בא מעדה, הוא בא ממוצא, זה "זייגל" וזה "מכלוף", הוא בא ממוצא. הוי אומר, שהמניין של הפרשה שאנחנו קוראים אותו לפני, הוא בחינת "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ" מניין של החשבה.

אתם יודעים איך נקרא ספר במדבר, שאנחנו מתחילים לקרוא אותו בשבת, בחז"ל במסכת מנחות? הוא נקרא חומש הפקודים. מה פתאום חומש הפקודים? כי בחומש זה נמנו בנ"י פעמיים: אחד בתחילת הספר – פרשת השבוע, ופעם שנייה בפרשת פנחס אחרי השיטים.

שואל בעל "אור גדליה, בעל "באר משה", ראש ישיבת פרי ודעת: על מה נקרא כך חומש הפקודים? הרי פעמיים נמנו בנ"י בחומש הזה וכל הספר נקרא חומש הפקודים?! ועונה: "ממה שקראו חז"ל את שם הספר חומש הפקודים, נראה שעניין הפקודים הוא עיקר תוכן הספר וחשיבותו, ואין המניין לצורך החשבון בלבד, אלא לצורך ההחשבה" – חומש הפקודים אנחנו מתחילים לקרוא אותו לפני מתן תורה, לדעת "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ" – שכל יהודי ויהודי אל יפול לבו בקרבו: מה אני, מי אני, מה הערך שלי לעומת וכו' – מה שה' נתן לך, עם זה תעבוד את ה', אל תסתכל על השני, גם אם אתה גדול. אל תתגאה על השני, כי זה ה' נתן לך ואם אתה קטן, אל תהיה שפל בעיני עצמך!

ופירוש נוסף מדוע נקרא חומש במדבר חומש הפקודים: פקודים מלשון תפקיד "וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים" (אסתר ב, ג), פקודים זה מנין, ותפקיד, כל יהודי ויהודי הוא חשוב בפני עצמו, כי לכל יהודי ויהודי יש לו תפקיד לפני הבורא יתברך ואין לו תמורה – אין אדם שימלא את מקומו, אין! כי את המשבצת שלך בפזל היהודי אף אחד לא יכול למלא, אלא אתה! כל יהודי הוא משבצת בפזל הגדול הקרוי כלל ישראל!

אומר רב משה פיינשטיין זצ"ל: מפני מה קוראים פרשת במדבר קודם חג שבועות? ועונה: "הנה ישנם אנשים האומרים לעצמם שפלות מזויפת, ענווה מעוותת, לא זה רוצה הקב"ה" - יש אנשים שאומרים לעצמם: מי אני, מה אני – "ואף אם אעמול בתורה לא אגיע למדרגה של ממש, ומתוך נחיתות בערך עצמם, באים לידי היתרפות והתעצלות בתורה, ולפיכך תיקנו חז"ל לקרוא פרשת במדבר סמוך לחג השבועות, זמן מתן תורתנו, שבה מובאת פרשת הפקודים וממנה אנו למדים שכל יהודי ויהודי נמנה בפני עצמו ונמנה בשמו, וזה ילמד, כי כל אדם מישראל יש לו חשיבות וערך, והרי הוא חלק בלתי בטל מהכלל כולו" - מי שחושב שענווה זה ביטול, זה ריסוק, זה הבלעה והטעמה, איננו מבין מה זה ענווה, ענווים כאלו לא יגיעו לכלום, שהרי על כל שתיל ושתיל יש לו מלאך שאומר לו: גדל, וגם על כל יהודי ויהודי, הקב"ה אומר לו: גדל! מה זה גדל?! אני רוצה להיות ענו - וזה עיוות של המושג ענווה.

"קריאה זו של שבת זו, יש בה משום חיזוק לאדם לקראת קבלת התורה".

אומר הרב הירש: בסוף הפרשה הקודמת, ספר ויקרא, למדנו על בהמות, מעשרות, ספירת העדר: ו"הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה-קּדֶש לה'" (ויקרא כז, לב) – בתחילת הפרשה הזו אנחנו לומדים על צאן קדושים של הקב"ה, שהקב"ה סופר אותם וכל אחד ואחד הוא קודש, ואת כולם הוא מסמן ואין מעשר, כולכם קדושים – קדושים תהיו - גוואלט!!!

אומר השל"ה הקדוש: "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ – מכאן שכל אחד מישראל יש לו חשיבות" – מה זה בא לומר לנו לקראת מתן תורה? – "חז"ל אומרים: לעולם יהא אדם רואה את עצמו ואת העולם כולו חציו זכאי וחציו חייב" - ואז אם הוא עושה מצוה אחת, אשרי לו שהוא יכרע את העולם כולו לכף זכות, ואם הוא עושה עבירה אחת, אוי לו שהוא הכריע את העולם כולו לכף חובה, והפרשה שלנו מלמדת כח של כל יהודי ויהודי, גם הקטן ביותר, מצוה אחת שאתה עושה כמו: הנחת תפילין שלך, הדלקת נרות של שבת, משנה אחת שאתה לומד, שיעור אחד שאתה משתתף, יש בכוחו להכריע את כל העולם לכף זכות! אז מה אתה אומר שאתה כלומניק? אז מה אתה אומר שאתה אפס? חלילה!

אומר רב משה פיינשטין זצ"ל: "לקראת מתן תורה, כל אחד צריך להרים את הראש ולומר בכל יום ויום: בשבילי נברא העולם!" והאם זה גאווה?! לא!! אלא זה הכרת הערך העצמי של כל אחד ואחד מאיתנו - "בשבילי" - אתה יכול להציל את העולם עם משנה אחת, עם מעשה טוב אחד... זה אנחנו צריכים לשמוע ערב חג השבועות.

לסיכום:

האחדות היהודית, ביטול ה"יש", השפלות והענווה, אינם אלא בכל מה שנוגע לאנוכיות האישית, לאהבה העצמית, לאדם קרוב אצל עצמו, לאגואיזם האישי, אבל בשום פנים ואופן לא למעלותיו ולייעודיו אשר הועיד לו הבורא יתברך, שם אין מקום לשפלות, כי אם חלילה יהיה לו שפלות שם, הוא לא יגיע לכלום, וזה לא רצון הבורא.

השפלות והענווה לא נועדו כדי לשבר את התשוקות הרוחניות של היהודי, לשופף את גאון עוזו, לבטל את כישרונותיו, אלא אדרבא ואדרבא, כל אדם יכול לומר: בשבילי נברא העולם, עם הכישרון שלי אני יכול להעמיד עולם! אז אתה לא רב, אבל כל אחד עם כוחו, יכול להגשים את עצמו, להגשים את מה שהקב"ה ייעד לו, ועם זה צריך להכנס לפרשת שבוע, כי אחרת ניתן לרב חיים קנייבסקי ולכל העילויים להגיע למעמד הר סיני, אבל אנחנו פשוטי עם, אנשים עובדים, עמלים שקובעים עיתים לתורה, מה אנו, מה חיינו, ומה תקוותנו... באה פרשת השבוע ואומרת: "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – כאיש אחד בלב אחד, להוציא את השנאות, את הפילוגים ואת הכל, להוציא את כל האגו שלנו, אבל לא באה להרוס את ההחשבה העצמית שלנו, שכל אדם ידע להעריך ולהכיר את סגולותיו, את כוחותיו, את כישרונותיו - "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" – אל תתנו לאחדות, לשפלות ולענווה, לבטל את שאיפות העלייה והגדלות מליבותיהם של עם ישראל, אלא הרימו ראש של כל אחד ואחד לקראת מתן תורה"

ולסיום:

אין אנו יודעים מהו ערכו של כל יהודי ויהודי בפזל הנקרא: כלל ישראל.

אומר הרמח"ל: כל יהודי ויהודי, בא לעולם כדי להיות אלוף, כל אחד לפי חלקת האלוקים שניתנה לו, לפי מה שה' הועיד לו: כישרונות, תנאי חיים וסיבות חיים, אדם שעבר שואה ולא הספיק ללמוד, אז פה בעולם הזה הוא עם הארץ, אבל בעולם הבא יכול להיות שהוא יהיה גאון, אומר הרמח"ל: יש בעולם העליון, בגן עדן, שורה שלמה של אלופי עולם.

הצבי הוא אלוף וגם הצב הוא אלוף, כל אחד לפי המִקְצֶה שניתן לו, אם הצב עבר את ה-100 מטר שלו בחיים, הוא אלוף והוא ישב בשולחן אלופים ליד משה רבינו, ואם הצבי שקיבל מקצה של מאות קילומטרים והוא עשה רק 200 שזה הרבה יותר מהצב, הוא ישב בשורה השניה, כי הוא לא אלוף. בספורט, אם אחד הוא אלוף הוא מקבל מדליית זהב והשני מקבל רק מדליית כסף והשלישי מדליית ארד – זה לא כך! כל יהודי ויהודי בא לעולם כדי להיות אלוף, כל אחד במִקְצֶה שלו: הרוגטקאי ברוגטקה שלו, הצב בצבות שלו, והצבי בצ'יטאיות שלו, כל אחד אם הוא הגשים את עצמו, הוא יישב בשולחן האלופים.

בעולם הזה אני לא אגש לצב לשאול אותו שאלות בהלכה, אני אגש לצבי, אבל בעולם האמת, יתכן שהצב יחשב שם כצבי והצבי יחשב כצב, הוא לא ישב בשולחן אלופים, וזה מה שאמר ר' יוסי בנו יש ר' יהושע בן לוי כשהוא עלה למעלה ואז שאל אותו ר' יהושע אביו: מה ראית? אז הוא אמר לאביו: ראיתי עולם הפוך, קריקטורה, עליונים של פה, שם למטה, ותחתונים של פה, שם למעלה – עולם הפוך! השיב לו ר' יהושע בן לוי, אביו: לא עולם הפוך ראית, עולם אמת ראית! זה לא אומר שפה ה"לא מוכשר", זה שנסיבות החיים לא איפשרו לו יום ולילה ללמוד, זה לא אומר שגם למעלה, הוא יהיה בספסלים האחוריים, אולי הוא יהיה בספסלים הקדמיים - וזה פרשת השבוע.

פרשת השבוע באה לומר לנו: "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ" – ענווה מצד אחד, שפלות מצד שני, אין מקום לגאווה, כל אחד יש לו את המשבצת שלו בפזל היהודי, ומאידך גיסא: בשבילי נברא העולם - "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ" - לא למחוק ולא לבטל שום סגולה שרכשת בבית אביך, בעדתך, בשבט שלך, בארץ המוצא שלך, כי אלו הם הכלים לעבוד את ה'.

יתן ה' שנזכה כל אחד ל"וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ" ונזכה לקבלת התורה כל אחד לפי חלקו ויהודים, הרימו ראש, דעו לכם, חביבים אתם אצל הקב"ה, ה' אוהב אתכם, ה' מונה אתכם בשמות – היו ברוכים, חג שמח!


פרשת נשא

חג השבועות, נעלה הוא ומרומם עד למאוד, זה היום אשר בחר בנו ה' יתברך מכל העמים ונתן לנו את תורתו, זה היום עליו אנחנו אומרים "הַמַּבְדִּיל בֵּין קדֶשׁ לְחוֹל. בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ. בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים", זהו היום שהקב"ה הבדיל אותנו מן העמים, כשם שהוא הבדיל את האור מהחושך, את הקודש מהחול, את יום השביעי מששת ימי המעשה.

על זה היום, אנו מודים לה' יתברך בכל תפילותינו (שימו לב לכל מלה כאן): "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ וְרוֹמַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת וְקִדַּשְׁתָּנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ וְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עָלֵינוּ קָרָאתָ" - עלינו קראת, ועל שום אחרת לא! ישראל, שם ה' נמצא בשמנו, זהו היום, בו זכינו להיקרא "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יד, א), יום בו זכינו להיקרא עם סגולה "מַמְלֶכֶת כּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו).

כאמור, השבת, היא שבת שלפני היום הגדול הזה. יום מתן תורה, זמן מתן תורה שהעניק לנו עם ישראל, כל כך הרבה חובות, אבל גם כ"כ הרבה זכויות. הפכנו להיות בני מלכים, ישראל בני מלכים, כמובן שלהיות בן מלך זה מטיל הרבה חובות, אבל אלו הם החובות הנובעות מזכויות רבות, זכויות של בני מלכים.

וכמו שכותב על בעל ספר "החינוך": "כל עיקר יציאתן של ישראל מעבדות לחירות משעבוד מצרים לחירות עולם, לא היתה, רק כדי להגיע לידי קבלת התורה" - שחרור עבדים בארה"ב המטרה היתה שחרור, להופכם לבני חורין במשמעות: סוברנים לעשות מה שהם רוצים, אין שלטון זר עליהם, ממשיך ואומר בעל ספר "החינוך": "לא כן עם ישראל, כל עיקר יציאתם של ישראל מעבדות לחירות, משיעבוד מצרים לחירות עולם, לא היתה כדי שלא יהיה עלינו עול של אומה אחרת, לא היתה, רק כדי להגיע לידי קבלת התורה" - יציאת מצרים היא אמצעי, החירות היא רק אמצעי לקבלת התורה – "ולשם כך", אומר בעל ספר החינוך: "נעשו כל האותות והמופתים, שונו סדרי עולם" – עשרת המכות, קריעת ים סוף – "הכל כדי שיגיעו ישראל אל התכלית לשמה נבראו שמים וארץ".

וכבר הבאנו את ר' יעקב בן חביב, בעל "עין יעקב" וכך הוא אומר: "כמו שראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם" - יום לידת העולם הוא יום הדין לכל באי עולם, כולם עוברים לפניו כבני מרון – "אז חג השבועות, בו ניתנה התורה לישראל, הוא יום הדין לתכלית הבריאה, לכדאיות של הבריאה" - היה כדאי לברוא את העולם, או שמא לא - "חג השבועות, הוא יום בחינה אם הבריאה היתה כדאית – "שהרי תכלית הבריאה" - אומר בעל "עין יעקב": "היא קבלת התורה ע"י עם ישראל, כמו שנאמר: "אִם-לֹא בְרִיתִי (התורה) יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא-שָׂמְתִּי" (ירמיה לג, כה) – לא הייתי בורא את העולם, הוי אומר שיום מתן תורה הוא יום המבחן לתכלית של העולם, לכדאיות של בריאת העולם. יום חג השבועות, זמן מתן תורתנו הוא יום דין עד כמה עם ישראל מצדיק את בריאת העולם וקיומו. זוהי שיחת מוטיבציה לקראת חג השבועות.

וכפי שכבר הבאנו פעמים רבות מה שאומרים חכמינו ז"ל: למה ברא הקב"ה את העולם עגול? עגול פירושו שאם עכשיו פה לילה, אז באוסטרליה כבר מתחיל להיות יום, ואם פה לילה אז בארה"ב זה אחה"צ, מדוע העולם עגול? אומרים חז"ל: "שלא יהיה רגע פנוי שלא ילמדו בו תורה" - אם פה הולכים לישון, אז שם עדיין לומדים, פה קמים, אז שם הולכים לישון, כדי שלא יהיה רגע אחד פנוי מלימוד התורה, שנאמר לקיים: "אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא-שָׂמְתִּי", עד כדי כך, אסור שיהיה רגע פנוי, שלא ישמע קול תורה בעולם, כי זוהי התכלית וזהו המקיים את העולם.

שואל ה"חתם סופר": למה תיקנו פורים דפרזות ופורים דמוקפין? (פורים דמוקפין של שושן ופורים דפרזות של כל העולם, יומיים פורים) למה אי אפשר היה לתקן יום אחד של פורים לכל העם היהודי בכל העולם כולו? ועונה: "כדי שלא יהיה רגע פנוי מלימוד התורה הקדושה, כאשר בפרזים חוגגים ומשתכרים, המוקפים עוסקים בתורה, וכאשר בפרזים חוזרים לבתי המדרש, שושן פורים, אזי אנשי המוקפין, אנשי ירושלים ושושן מתחילים לחגוג, באופן שלא יהיה יום שאין עוסקים בו בתורה" - תורה מעל הכל!

ועוד, הגאון מוילנא הקפיד שבעיר שלנו, וילנא, לא יהיה רגע פנוי מן התורה, כל היום וכל הלילה ישבו בבתי מדרש ולמדו תורה, אבל היתה בעיה במוצאי יום הכיפורים שאז כולם סיימו זה עתה את התפילה והולכים הביתה לשבור את הצום, בעוד שעה ישובו לבתי מדרש ללמוד, ולכן, הגאון מוילנא לא שב לביתו אחרי הצום, הוא לא הלך לביתו לשבור את הצום, הוא נשאר בבית המדרש ללמוד, עד שיגיעו ראשוני הלומדים שכבר שברו את הצום, ושבו לבית המדרש, אז הוא הרשה לעצמו לשוב הביתה, לשבור את הצום, לעשות הבדלה ולאכול ולטעום משהו.

ללמדך, שזה לא מליצה "אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא-שָׂמְתִּי" – אסור, לא יתכן שיהיה רגע אחד בעולם פנוי מלימוד התורה. נמצא, כי יום מתן תורה הוא יום התכלית לבריאת העולם, לבריאת שמים וארץ, אם כן, הוא יום דין גדול שאלמלא יום הדין של מתן תורה לא היה יום הדין של ראש השנה, כי העולם לא היה כדאי, העולם לא היה קיים, כל המציאות של ראש השנה, יום כיפור, סוכות, פסח וכו', זה רק מפני שיש לנו את יום מתן תורה, חג השבועות. כשקבלנו את התורה ואז העולם כולו כדאי.

אני מביא דברים ידועים ופשוטים בחומש בראשית: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" אומר רש"י, חז"ל: "בְּרֵאשִׁית" זו מילת נוטריקון: בראשית – בשביל ראשית. מה זה בשביל ראשית? בשביל ראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ, מה זה ראשית?

התורה נקראת ראשית, רש"י מביא ראיות,

עם ישראל מקבלי התורה, גם הם נקראים ראשית,

ובכן, אומר רש"י, "בְּרֵאשִׁית" הופך להיות בשביל ראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית, בשביל עם ישראל מקבלי התורה, הנאמנים לתורה - עוסקיה, לומדיה, "בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", ויתרה מזו, אומר רש"י, ביום השישי, לאחר השלמת מעשה הבריאה, לאחר שהקב"ה כבר ברא את האדם, סוף מעשה בראשית, יום שישי בצהרים, נאמר בתורה: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאד" (שם א, לא) – בכל הימים כתוב "כִּי-טוֹב", בגמר המלאכה, כאשר נברא האדם שהוא תכלית הבריאה, כי הקב"ה לא ברא את העולם בשביל פרפרים, בשביל ג'וקים, או בשביל אוראנגוטנים, לא!!! העולם נברא בשביל האדם, זה עטרת הבריאה ותפארתה.

כאשר ברא הקב"ה את האדם סוף מעשה בראשית, יום שישי בצהרים, נאמר בתורה כך: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאד". "מְאד", אומרים חז"ל, אותיות אדם, אז ברגע שנברא האדם קיבל העולם את הציון טוב מאוד "וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (שם). בתוספת ה"א הידיעה, בכל הימים כתוב יום שני, שלישי, רביעי, חמישי, ביום שישי נאמר "יוֹם הַשִּׁשִּׁי" בה"א הידיעה, מדוע? אומר רש"י הקדוש, חז"ל: "הוסיף את האות ה"א ביום השישי, בגמר מעשה בראשית, לומר, שהתנה הבורא יתברך עם כל הבריאה (שהיתה כבר על כָּנַה בתפארתה) שהם על תנאי. כל הבריאה כולה ביום שישי בצהרים היתה על תנאי, פירושו: עראי, שקיומם תלוי, אם יקבלו ישראל עליהם את התורה הקדושה ביום השישי, איזה יום השישי? אלא ביום השישי בסיון, יום קבלת התורה, מתי? בדיוק באמצע האלף השלישי לבריאת העולם, הוי אומר, אומר רש"י, כל העולם שנברא בתפארתו על מיליוני אנשיו, על כל תכולתו, יופיו, הכל על תנאי, עד מתי? עד יום השישי בסיון, כעבור 2448 שנה. יום השישי בסיון, יום מתן התורה, ועד אז העולם הוא עראי, על תנאי.

תשמעו ביטוי שאומר רש"י: "שהיה העולם מתנדנד עד אותו יום" – לא יציב, 2500 שנה בקירוב העולם מתנדנד לא יציב – "ומשקיבלו ישראל את התורה באותו יום" - יום השישי בסיון - "נתחזקו כל מעשה מעשי בראשית ושוב לא נתדנדו" - נמצא, שהבריאה האמיתית לא היתה כאשר העולם מתנדנד, רופף, לא יציב, אלא העולם נברא כעבור 2448 שנה, ביום השישי בסיון, הוא יום התכלית, הוא יום קיום התנאי, כי אז קיבלו ישראל את התורה, כדאי היה כל הבריאה, כי התכלית היא, "אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא-שָׂמְתִּי", נמצא שביום שהעולם הפך לקבע, הוא יום זמן מתן תורתנו, זה יום הבריאה האמיתי, ממילא זה יום הדין.

תכלית הבריאה, קבלת התורה ביום השישי, תורה ותרי"ג מצוותיה. תרי"ג מצוות - שס"ה כנגד שס"ה גידים, רמ"ח כנגד רמ"ח איברים, יחד תרי"ג 613, כל מצוה היא כנגד איבר באדם. האדם המושלם זהו האדם שעושה רצון קונו, רצון אביו שבשמים, כנגד כל איבר בגוף יש רצון אלוקים, וכשאדם מקיים את כל התרי"ג, הרי הוא השלים את קומת האדם שלו, הוא כופף אותה לבורא עולם לתכלית, שס"ה מצוות לא תעשה, רמ"ח מצוות עשה - הכל מקביל לאיברים.

אומרים הספרים הקדושים יום מתן תורה, יום נתינת עשרת הדיברות, חז"ל אומרים שבעשרת הדיברות, כלולים כל התרי"ג מצוות.

הרמב"ם מביא, יש פירוט, כל עשרת הדיברות, כל התרי"ג מצוות (בהר סיני), אומרים חכמי הרמז דבר נפלא: בעשרת הדיברות (פרשת יתרו) מהמילה הראשונה "אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ) עד סוף עשרת הדיברות, 2 המילים האחרונות "אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ", אבל לא עד בכלל, בלעדי שתי המלים האחרונות, (עוד מעט נראה למה), אתם יודעים כמה אותיות יש בעשרת הדיברות עד שתי המלים האחרונות? בדיוק תרי"ג! עשרת הדיברות כוללות את כל רצון הבורא יתברך עלי אדמות. תרי"ג מצות, שס"ה ורמ"ח כנגד האדם בשלימותו, שס"ה גידים ורמ"ח איברים, זו השלימות! ומה עם שתי המלים האחרונות "אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ"? כמה אותיות יש בשתי המלים האחרונות? שבע, אומרים חז"ל: זה ברא לרמוז שבעשרת הדיברות קיבלו ישראל תרי"ג מצוות, תרי"ג אותיות, ואומות העולם קיבלו עוד 7 הרמוזים במילים "אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ", עוד 7 מצוות בני נח, יחד 620. וזוהי השלמות של העולם, אומות העולם קיבלו 7 מצוות, בתוקף של מעמד הר סיני, אבל עלינו לדעת שאף על פי ש-7 מצוות בני נח כלולים גם בתרי"ג מצוות שלנו, למשל: "לא תגזול" שגם הם חייבים, "להאמין בה'", "איסור עריות" בגבול מסוים, אומרים חז"ל, __ מצוה מ-7 מצוות בני נח שצוו אומות העולם לאותה מצוה שצוונו עם ישראל, אם כן, זה 613 שלנו, ועוד 7 מצוות שלהם - זהו מספר האותיות בעשרת הדיברות, וזה קיום העולם וזה רצון הבורא עלי אדמות.

ויש אומרים, שהרמז בעשרת הדיברות שהם 613 ועוד 7 שאמרנו שהם מצוות בני נח, יש מסלול נוסף 613 ועוד 7 בנוגע לנו, לא לאומות העולם. ומה זה ה-7 האלה? 7 מצוות מדרבנ"ן + 613 מצוות מדאורייתא יחד 620 - בגימטריא תר"כ, וזה אומרים הספרים הקדושים וזה מה שאומרים בתפילת מוסף, (חסידים, עדות המזרח): "כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ ה' אֱלהֵינוּ מַלְאָכִים הֲמוֹנֵי מַעְלָה עִם עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל קְבוּצֵי מַטָה" – מהו ה"כֶּתֶר" אשר יתנו לבורא יתברך עם ישראל קבוצי מטה? איזה כתר? מה אנחנו שולחים לו איזה כתר מזהב? משובץ יהלומים? מלא קראט? איזה כתר אנחנו נותנים לבורא עולם? ואת זה אנחנו אומרים בתפילה! אומרים חז"ל: כתר – איך מכתירים את בורא עולם למלך? ע"י כת"ר מצוות, 613 מצוות ועוד 7 - זה כת"ר! (התרי"ג מדאורייתא ועוד 7 מצוות מדרבנן) כשיהודי מקבל על עצמו עול תורה ומצוות, תרי"ג עם עוד 7 מצוות בני נוח, בזה הוא מכתיר את בורא עולם על העולם, הוא נותן כתר, בזה הוא בונה את קומת האדם שלו, ולפעמים, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אבל הרצון הוא "כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ".

אומרים חז"ל ואם חלילה יהודי פוגם בכתר ביודעין, בכוונה, אינו מקבל את אחת ממצות הכתר, כי זה לא נראה לו, גם אם זה מדרבנן. אומרת הגמרא במסכת חולין: הרי הוא מומר לדבר אחד. ועל זה חולקים חז"ל: אם מומר לדבר אחד, אז מומר לכל התורה כולה, כי ברגע שהוא לא מקבל יהלום אחד מהכתר, כבר הסיר עול אדוניו מעליו, רחמנא ליצלן!!! ואז אתם יודעים מה קורה? אותיות כת"ר הופכות לכרת! זה אדם שהפך את הכתר של מלך מלכי המלכים והביא על עצמו כרת, כי זה מום מרות – מומר. וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים - זה חג השבועות, זמן מתן תורתנו - היום שקבלנו בנעשה ונשמע את התר"כ מצוות ובזה הכתרנו את בורא עולם למלך על כל הארץ.

וזה שאנחנו אומרים בתפילתנו, מידי יום בבוקר, בכל אימת שאנחנו יוצאים מהשירותים, תיקנו לנו חז"ל ברכה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה". אומרים חז"ל: כמו ש"בְּרֵאשִׁית" נדרשת לשתי מלים ב-ראשית – בשביל ראשית (בשביל התורה שנקרא ראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית).

"אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה" – "בְּחָכְמָה" – בשביל חוכמה. מה פשר הדברים? מדוע הקב"ה יצר את האדם? בשביל מה הקב"ה היה צריך את העולם ואת האדם? את הברכה תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה: "אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה" – בשביל חוכמה. מה זה בשביל חכמה? חכמה זה אותיות: חי"ת, כ"ף, מ"ם, ה"י, במילואה! אם תצרף את החכמה במילואה, ז"א את כל הארבעת האותיות במילואם, תקבל תרי"ג. פירושו של דבר: "אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה" בשביל חוכמה, מה זה חכמה? שנהיה חכמים?! מהי החוכמה?! "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" (תהילים קיא, י) יראה מלשון ראיה, בחכמה – בשביל חכמה, בשביל התורה שהיא קרויה חכמה, ומה הקשר? כי התורה יש בה תרי"ג, והחכמה במילואה היא תרי"ג, מיהו החכם בעולם? זה שמקבל על עצמו רצון קונו, זה שמקבל על עצמו להכניע את כל השס"ה ורמ"ח איברים שלו יחד זה תרי"ג, לבורא עולם, הכיצד? הוא מקבל על עצמו לשמור, לקיים את כל תרי"ג המצוות שהבורא ציוה, ובזה הוא נותן כתר לבורא עולם.

"אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה" – בשביל חוכמה, וחוכמה זה תורה וזה תרי"ג.

כיוצא בזה, אנחנו אומרים בתפילת "יוצר אור": "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם" – כל מעשה הבריאה – "בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ".

אנחנו עומדים לפני זמן מתן תורתנו, תכלית העולם, תכלית הבריאה, יום הדין, היום שהעולם יתייצב, נהיה קבע.

אומר בעל "יסוד ושורש העבודה" במאמרו על החג השבועות: "מאוד ראוי לו לאדם" – ליהודי – "בחג הקדוש הזה" – שמתם לב, אין בחג הזה מצוות, אין בו תקיעת שופר, אין בו סוכות, אין בו מצות, אין מצוות, יש דבר אחד: לקבל על עצמנו את קבלת התורה מידי שנה בשנה, זמן מתן תורתנו, זהו, מיוחד היום, אין מצוות מעשיות, כי הוא יום כללי, הוא יום הכולל את כל המטרות והתכלית של העולם – ממשיך בעל "יסוד ושורש העבודה": "מאוד ראוי לו לאדם בחג הקדוש הזה, זמן מתן תורתינו הקדושה והתמימה, לשמוח בכל לבבו יותר מכל החגים, זהו יום שמחה" (ועוד מעט נראה מהו הביטוי של השמחה) – כל אדם צריך להכין את עצמו שביום הזה הוא ישמח, אחד פעם אמר: אם זה היה יומיים, היה כבר קשה לשמוח, כי קשה לשמוח, אבל ביום הזה, זהו יום שמחה, וכמו שאומרת הגמרא במסכת פסחים סה: אמר ר' יוחנן (מחלוקת בגמרא) כתוב אחד אומר "עֲצֶרֶת לה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז, ח) (שבועות נקרא עצרת), וכתוב אחר אומר: "עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, לה) לכאורה סתירה: עצרת לכם, עצרת לה' אלוקיך?! בא ר' אליעזר בן הורקנוס ואומר: "יש ברירה ליהודי, או כולו לה', או כולו לכם" - תבחר לך, אתה יכול להקדיש את כל יום מתן תורה לה' אלוקיך או כולו לך. "ר' יהושע אומר: חלקהו - חציו לה' וחציו לכם. אמר ר' אלעזר: הכל מודים בחג השבועות, זמן מתן תורתנו דבעינן נמי לכם (שצריך גם לכם), זהו לא חג שכולו לה', מה זה לכם? לשמוח, במה? אומרים חז"ל אין שמחה, אלא בבשר ויין, לאכול ולשתות טוב. מה הקשר שלנו לאכילה וסעודה טובה?

אומר רש"י: "שישמח בו (ביום הזה) במאכל ומשתה". הקב"ה רצה שנחלק את היום הזה ונספק גם את צרכי גופנו, שהגוף שלנו ישמח, ובמה הוא שמח? באוכל טוב, שתיה טובה, בשר בקר, יין. ולמה? וזהו היסוד הגדול, אומר רש"י: "להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו" - להראות שיום קבלת התורה, אינו יום כבד עלינו חלילה, (ח"ו לא לומר: היום הכבד הזה שהטיל עלינו תרי"ג מצוות, כ"כ הרבה מטלות, היום הזה חופשיים, סוברנים לעשות מה שאנחנו רוצים) אז מהו הביטוי ש"חציו לכם" לאכול ולשתות? אומרים חז"ל: יום שמחה, יום שצריך לשמח את הגוף היהודי, למה? להראות שהגוף שמח עם הנשמה. שיום זה לא כבד עליו, שהיום הזה לא הטיל עליו מטלות קשות, ח"ו – אוי חבל שאני יהודי, כ"כ קשה להיות יהודי, לא!!! אלא כ"כ טוב להיות יהודי, כ"כ טוב להיות בן מלך.

יהודי לא יכול להיות גוי, למרות שאין לו מטלות חוץ מ-7 מצוות בני נוח, אומר רש"י: הכל מודים שבחג השבועות, זמן מתן תורתנו, היום הזה מוקדש חציו לכם, לגוף, כי זהו ביטוי שהגוף מזדהה עם המתנה הטובה שקבלנו, שהפכנו להיות עם נבחר, עם שאין לו רגע פנוי מלעסוק בתורה ובמצוות. הזדהות של הגוף שלא יהיה נתק, שלא יהיה דו קיום בין הגוף והנשמה היהודית, הגוף שמח שהוא משרת נשמה אלוקית המצויה בנו, והעושָה רצונו יתברך, וזהו הביטוי של "חציו לכם" – תשמח, תאכל, תשיר, תהנה, תראה לבורא עולם שהגוף שנטיותיו הם בד"כ ההיפך מהנשמה, כאן יש הזדהות מוחלטת, וזהו יסוד גדול שמי מבין את זה כבר הרויח משהו.

אומר ה"בן איש חי" בספרו "בן יהוידע" מסכת שבת: "ר' אליעזר אומר או כולו לה', או כולו לכם, אין עירבוביא, אבל אפשר כולו לכם, כי הגוף מזדהה, ר' שמעון אומר: חלק, חצי חצי, וכך נפסק להלכה. אומר ה"בן איש חי": המילה "יום טוב" עולה למספר 73 – ע"ג. התורה כפי שדברנו נקראת חכמה, בחכמה – בשביל חוכמה, חוכמה מלאה בתרי"ג מצוות, חכמה גם היא בגמטריא ע"ג, אז התורה ע"ג, ויום טוב ע"ג, בהאכילה זה גם ע"ג. בא רבי אליעזר ואומר: יום טוב זה ע"ג - אז או תעשה את זה בחכמה, או תעשה את זה באכילה, בא רבי יהושע ואומר: חלקהו. יום טוב חצי תעשה מחוכמה, וחצי באכילה, איך? אומר ר' יהושע, אומר ה"בן איש חי": יש לחצות את ה"יום טוב", חלקו דגל – 37, שכתוב: "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" (שיה"ש ב, ד), דגל זה דגל התורה, חכמה. חציו לדגל, להקב"ה, כל הלילה לומדים תורה, וחלקו השני שנשאר ל"ו (36) - פעמיים ח"י – ח"י באכילה, וח"י בשתיה, חיי הגוף – תן תמורה לגוף שלך.

ממשיכה הגמרא במסכת פסחים סח, ע"ב: "רב יוסף כשהגיע חג השבועות, אמר לבני ביתו: עבדי לי עגלא תלתא" – תכינו לי עגלה משולשת – עגלה שהיא שלישית לרחם אימה, זה הבשר הכי טוב, לא בכורה ולא השניה, אלא השלישית לרחם אימה. אמר רב יוסף: אני רוצה לתת לגוף שלי לשמוח, מדוע? אמרנו, הגוף מזדהה עם הנשמה, "אמר רב יוסף: אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא" – "אם לא היום הזה, יום מתן תורה שגרם" - אומר רש"י: יום מתן תורה שלמדתי תורה כ"כ הרבה, מסרתי את נפשי לתורה ונתרוממתי, הרי הרבה יוסל'ה יש בשוק, אז מה הייחוד שלי? אני רב יוסף, אני ראש ישיבה, אני הרב של רבא, מגדולי האמוראים, איך זכיתי לזה? – "כמה יוסף איכא בשוקא" - בזכות מה? בזכות היום הזה, חג שבועות, אם ככה, אז תכינו אוכל טוב, תנו פורקן ותודה לגוף שהוא מזדהה עם הנשמה היהודית.

מסיים בעל "יסוד ושורש העבודה": "ועל כן ראוי לכל איש ישראלי להכניס שמחה עצומה בליבו ובמחשבתו" - צריך להתכונן ליום השמחה – "ויתן הודאה לבורא יתברך שנתן חלקו וגורלו בעם הקדוש הישראלי" - מה צריך לחשוב ביום הזה? כל יום אנחנו אומרים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי", ביום זה תחשוב פעמיים, תחשוב על מלוא המשמעות של "שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי", לאיזה גוי הכוונה? שלא עשני פלאח רוסי, פוייר אוקריאיני?! לא!! במילים "שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי" - הכוונה שלא עשני בוש! שלא עשני צ'רצ'יל, שלא עשני קלינטון, כי לו יש רק 7 מצוות, הוא לא נקרא "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם" ואני היהודי הפשוט, אני, אני אומר "שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי", לי יש תרי"ג מצוות, עם עוד 7 מצוות מדרבנן, אני נותן כת"ר לבורא עולם והקב"ה קורא לי "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם", ממלכת כוהנים וגוי קדוש!!! ואם כך אומר בעל "יסוד ושורש העבודה": הכל מודים שצריך בחג זה לשמוח, כי השמחה היא ביטוי שאנחנו אוהבים את אבא שבשמים שאנחנו מוקרים ומודים לו על שבראנו יהודים, ונתן לנו את היקר מכל, חג השבועות, זה יום שאנחנו אוכלים ושותים טוב, וגם לומדים וכל המחשבות שלנו זה: תודה רבה לך בורא עולם שבראת אותנו יהודים, חלק מהעם הנבחר שאתה אוהב אותנו, אנחנו מודים לך, וזה לא מטלה עלינו, זה לא עול, זה שמחה.

וכך אני שמעתי במו אוזני מפיו של הגאון ר' יחזקאל אברמבסקי זצ"ל בעל "חזון יחזקאל": "עיקר כוחו ואונו של האדם, עיקר זמנו ומרצו, צריך האדם היהודי להשקיע בתורה הקדושה שום ערך בעולם לא ישווה לערך התורה הקדושה המקיים את העולם, המקיים את העם היהודי, המקנה לעם היהודי את נצחיותו, התורה הקדושה זהו העסק שלנו" – "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה" אנחנו לא אומרים ללמוד, כי זה העסק שלנו, זהו הביזניס שלנו – "התורה הקדושה אינה תחביב, אינה תרבות, אינה השכלה, אינה תוספת יפה לחיים היהודיים" - (אוהו...הוא גם לומד, הוא גם קובע עיתים לתורה, הוא גם בן תרבות, מאירים לו גם האותיות הקטנות, שבילי אביי ורבא, לא!!! זה לא תורה) אומר הרב אמברסקי: "התורה הקדושה היא כל מהותו של היהודי" - קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל חד הוא! יהודי ותורה. התורה הקדושה היא כל מהותו וכל חייו וכל מציאותו של היהודי, ממשיך הרב אברמסקי ואומר: "אין דבר הדורש מאיתנו מאמץ פיזי, נפשי וגם נפשי, כמו הקיום הביטחוני, של העם היהודי, נוכח ריבוי האויבים הקמים עלינו" - כולנו יודעים שבטחון ישראל זה הערך הכי חשוב במדינה, כי רבים הקמים עלינו – "וכמו שאמרו חז"ל: למה נקרא שמו סיני? שממנו ירדה שנאה של אומות העולם לעם ישראל" - מהרגע שקיבלנו את התורה, כולם שונאים אותנו, אנטי שמיות - "ובכל זאת, אע"פ שהקיום הביטחוני והטרחה והטירדה וההופעות על משמר גבולות ארצנו, על ביטחוננו, צורך מאיתנו כוחות אדירים, אין צורך להשקיע משאבים, כוחות, מאמצים על בטחון ישראל, שמירת הקיום הפיזי של עם ישראל, על קיומה של מדינת ישראל כפי שאנחנו צריכים להשקיע בלימוד התורה ושמירת מצוותיה, קיום ולימוד התורה ושמירת המצוות, שם צריך היהודי להשקיע את רוב הונו ומרצו, הרבה יותר מאשר בטחון ישראל". מאין ידע זאת הרב אבמרסקי? הוא לימד אותנו פרק א' בספר יהושע. מכאן הראיה.

"וַיּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה לֵאמר. משֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה- קוּם עֲבר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה ...אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנכִי נתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" – קום תתנחל ביש"ע - " כָּל-מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו...לֹא-יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כּל יְמֵי חַיֶּיךָ" – איזה הבטחות!

"חֲזַק וֶאֱמַץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת-הָעָם הַזֶּה אֶת- הָאָרֶץ" – תתחזק ותתאמץ ובפסוק הבא: "רַק- חֲזַק וֶאֱמַץ מְאד" כאן יש תוספת מילה "מְאד", ובהמשך: "לִשְׁמר לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ משֶׁה עַבְדִּי אַל-תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר- הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמר לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל", במה תלויה ההצלחה? "לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר- הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ". אומר הרב אברמסקי: לביטחון ישראל לנחול את הארץ די ב"חֲזַק וֶאֱמַץ", ואולם לקיום התורה, לשמירת מצוותיה, להגות בתורה יומם ולילה לא מספיק "חֲזַק וֶאֱמַץ", צריך "חֲזַק וֶאֱמַץ מְאד", (בתנ"ך לא כתוב הרבה פעמים את המילה "מאד"), מאד זה אותיות אדם, ללמדך שהאדם צריך להשקיע את כל האדם שבו לתורה הקדושה, לתרי"ג מצוות, לשמירת המצוות. לגבי בטחון ישראל לא כתוב מאד, לא צריך להשקיע את כל האדם שבך, אל תיקח את כל האדם שבך אשר אתה משקיע אותו בתורה, בהגייה יומם ולילה לביטחון ישראל, כי לביטחון ישראל מספיק "חֲזַק וֶאֱמַץ" אם לתורה הקדושה תשקיע את "חֲזַק וֶאֱמַץ מְאד"!

רבותי, אין אלו מליצות, אין אלו סיסמאות סרק, הבריאה כולה מסתובבת סביב ציר אחד ויחיד והציר הוא התורה הקדושה בלבד, קשה לעכל את זה, אנחנו לא רגילים לזה, הציר המרכזי ה"חֲזַק וֶאֱמַץ מְאד" זה התורה, וכל מה ששייך לה. שאר הברית זה הביטחון, משמר ארצנו, כלכלה זה "חֲזַק וֶאֱמַץ" בלבד. בתנאי שאת כל ה"מְאד" שלך תתן לתורה הקדושה והמשימה הזו מוטלת בלעדית על עם ישראל, (כי הוא עם שקיבל את התורה) לא לצרפתים ולא לאנגלים ולא לאמריקאים, חג השבועות הוא שלנו.

אם כן, התורה הקדושה אינה איזה שהוא דובדבן על קצפת החיים, התורה הקדושה היא קצפת החיים, ושאר הדברים: ביטחון, פרנסה, שאר העיסוקים הנצרכים הם הדובדבן, מי שחושב שהחיים הם החיים, והתורה היא איזה דובדבן על הקצפת יש בזה סממנים של כפירה בעיקר ובָּיָקר. לא! איזו טעות מעוותת נשתרשה בליבותיהם של אנשים, המון העם ואפילו הדתיים שהעיקר זה ל"חיות", אלא שיהודי אינו יכול לחיות בלי כיפה על ראשו, שהרי הוא דתי, הוא יהודי שומר תורה ומצוות, אז הוא צריך כיפה על ראשו, יהודי לא יכול להיות ללא שעת לימוד בשבוע: רמב"ם, תרבות יהודית, או אפילו קביעת עיתים כל יום: שעה ביום - זו מחשבת גויות עם כיפה על הראש, זה גוי עם כיפה!! כל היום אתה גוי, עם כיפה את יהודי... כל היום אתה גוי, ועם שעה אחת לימוד תרבות יהודית... יהדות, לכתחילה, אם אתה לא יכול, אז לא יכול, כי אתה עובד, מפרנס, אבל המחשבה אני חי כגוי + כיפה על הראש, ילד טוב ירושלים. עם שעה אחת לימוד, וְהַיֶתֵר ככל העמים, זו מחשבת כפירה בעיקר, במהות היום, ובמהות עם ישראל - זו לא יהדות.

הפסוק בתהילים אומר: "עֵת לַעֲשׂוֹת לה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תהילים קיט, קכו) הפירוש הפשוט: יש לפעמים שיש עת לעשות לה' ע"י הפרת התורה במשהו, זה נאמר על אליהו בהר הכרמל שהעמיד מזבח ואסור לעשות, צריך לעשות לה' הפרו תורתך.

אומר השל"ה הקדוש: "עֵת לַעֲשׂוֹת לה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" – "הקובע לעצמו עת וזמן מסוים ללמוד התורה וקיום מצוותיה וכאילו אין כל הזמנים מיועדים לתכלית הבריאה" - אם אדם אומר לעצמו: צריך לחיות ולהתקיים, פעמיים בשנה צריך לנסוע לברצלונה, או פירנצה, לאכול במסעדות, אבל אני יהודי, אז צריך כיפה, אז צריך עיתים לתורה, אז אני גם לומד, המחשבה הזאת "עֵת לַעֲשׂוֹת לה'" – צריך לקבוע עיתים לה', ולא מחשבה: כל העיתים לה', חוץ ממה שאתה נצרך לקיומך הפיזי ולפרנסת ביתך, אומר השל"ה הקדוש: "הקובע לעצמו עת וזמן מסוים ללמוד התורה ולקיום מצוותיה כאילו אין כל הזמנים מיועדים לתכלית הבריאה, כאילו אין העיקר תורה ומצוות אין כל הזמנים שווים ללמוד התורה - "הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" בזה לבד הפרו תורתך" - מי שחושב שלה' יש רק עת, ז"א אני אקבע עת לה', והשאר אני אחיה כמו שאר אומות העולם, אומר השל"ה הקדוש: בזה "הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" – הפרו את התורה. כי העולם נברא שהגוים יעבדו, שהגויים יבנו, שהגויים ירפאו, ועם ישראל יש לו תפקיד "אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא-שָׂמְתִּי" וגם "אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה" וצריך לפרנס, אז הולכים לעבודה, אז עוזרים לאשה, אבל הרעיון הוא: חיי תורה!!! ממילא "עֵת לַעֲשׂוֹת לה'" – מי שחושב שהוא מקדיש לה' שעה ביום, אז בזה "הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ".

לאור כל האמור נשאלת השאלה: מדוע העלימה התורה הקדושה ולא כתבה את התאריך המפורש ליום שבו ניתנה התורה בישראל? את הזמן ליום הכי משמעותי בתולדות העולם? היום שהעניק לעולם את תוקף קיומו, לא כתוב בתורה את התאריך לנתינת התורה ולמרות שזה יום מאוד משמעותי, זה התכלית, יום שהעולם הפסיק להתנדנד, יום השמחה, יום הביטוי שהגוף מזדהה עם הנשמה היהודית, אז למה לא כתוב בתורה את התאריך? למה שלא נדע את היום הולדת בדיוק?

כתבו חכמי הרמז שבדרך הרמז כתוב במפורש מהו התאריך של נתינת התורה. מהו? כשאנחנו מגביהים את ספר התורה, בין אשכנזים, בין ספרדים, מרימים את האצבע ואומרים: "וְזאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ד, מד), שואלים חכמי הרמז: מה זה "וְזאת"? הרי הוא"ו מיותרת, היה צריך להיות כתוב: זאת התורה אשר וכו', מה זה "וְזאת"? ועונים? "וְזאת" ו=6 פעמים "זאת" גימטריה 408 (6X408) = 2448 = חת"ם וזוהי השנה שניתנה תורה לעם ישראל. וזהו הזמן ששם משה את התורה לפני בני ישראל.

שואל בעל "העקידה" החכם הגדול מראשי גלות ספרד, (לפני הגירוש) וכן בעל "כלי יקר" לפני 400 שנה: מדוע היום המיוחד הזה לא נכתב בתורה אלא בדרך הרמז? ומשיב: לפי שזיכרון התורה וקבלתה אינו לזמן מיוחד כשאר מנייני החגים" – כל חג והמועד שלו, פסח, יציאת מצרים, פורים היה מה שהיה, סוכות, ראש השנה מה שהיה, אבל שבועות, זיכרון התורה, אינו מיוחד לזמן מסוים כמו שאר המועדים, רק מצוותה בכל יום, בכל עת ובכל שעה, תורה זה כל הזמן, תורה זה בכל עת ובכל שעה כדכתיב: "לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר- הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א, ח) תורה לא ממוקדת ביום אחד כמו פסח ושאר החגים, בכל יום ויום צריך שתהיה התורה הקדושה חדשה בפינו וחביבה עלינו כיום נתינתה בסיני, א"כ, אין מקום לקביעת קבלתה במועד מסוים, כל יום ויום חדשים יהיו בעיניך.

חג השבועות, אנחנו אומרים בתפילה, זמן מתן תורתנו, אבל לא אומרים זמן קבלת תורתנו, חג השבועות הוא זמן מתן תורתנו, אבל אנחנו לא אומרים זמן קבלת תורתנו, מה ההבדל? כי זמן מתן תורה היה רק פעם אחת, לפני אלפי שנים בשנת חת"ם לאלף השלישי, ואילו זמן קבלת התורה לא פסק מעולם, בכל יום ויום אם רוצה היהודי, הוא יכול לקבל את התורה. אומר החידושי הרי"ם: פעם אחת היה מתן תורה, ומאז פתח פיך ואמלאהו - אתה רוצה תורה?! תקבל גם היום! ומשום כך אין טעם לייחד לה, לקבלת התורה זמן ומועד, אותנו לא מעניין זמן התורה, אותנו מעניין קבלת התורה שזה בכל יום ויום, כל יום אתה יכול להיות תלמיד חכם, ר' עקיבא התחיל בגיל 40 – ממשיך החידושי הרי"ם ואומר: "ומשום כך אין טעם לייחד לה זמן ומועד, פן יאמרו שגם קבלתה הוא ביום נתינתה דווקא" - פעם בשנה מחלקים תורה... זה לא נכון! כי כל יום ויום מחלקים, פעם אחת היתה נתינת תורה, והיום תורה מונחת בקרן זוית מאז נתינתה וכל מי שרוצה, יכול לבוא וליטול, אין יום המוגבל, ולכן לא מצוין בתורה יום הקבלה!!!

אם כן, מה למדנו עד עכשיו? היתה נתינה התורה וזמן לימוד התורה, ז"א קבלת התורה, הוא כל יום, אתה רוצה תתחיל, אתה רוצה תקבל. מקום קיומה של התורה בכל מקום ובכל עת ובכל שעה.

אומר ר' ישראל מסלנט (גאון המוסר) ובכך הוא תוקף את ראשי המשכילים בזמנו (לפני 150 שנה): "התורה ניתנה במקום בלתי ידוע" – לא במקום מוגדר - לא בירושלים, לא בהר ציון, אלא במדבר, אי שם – "בזמן בלתי ידוע" – אין ציון בתורה, אין התורה הקדושה מציינת את המועד, כי כל יום אתה יכול לקבל – "הוי אומר, התורה אין לה מקום, לתורה אין שעה" – מה זה בא להגיד? אומר ר' ישראל מסלאנט: "שאין התורה תלויה לא בזמן ולא במקום, יש דברים שהם פועל יוצא ממקום, יש דברים שהם מתחייבים, מצות עשה שהזמן גמרא, התורה היא לא מצות עשה שהזמן גרמא (תורה לא תלויה בזמן) ולא מצוה שהמקום מחייב, אלא לעיתים קרובות מורה האדם היתר לעצמו ואומר: כאן אי אפשר להתנהג כמו בבית - כשהוא יוצא לבית מלון, או לחוץ לארץ – אז הוא אומר: בבית אני מחמיר לאכול בשר כזה וכזה, הכשר כזה וכזה, אבל כשאני יוצא לחופש, נו, כאן אי אפשר להתנהג כמו בבית, להקפיד על קלה כבחמורה, על מהדרין שבמהדרין, כמו במקומותינו, כאן אני מקפיד רק על שפע, אבל מהדרין זה לא המקום, כאן החברה אינה סובלת חומרות, אנחנו מצויים בזמנים אחרים, זה לא הזמנים של פעם, אי אפשר היום לחיות כמו שחיו אבותינו במקום גלותם... בקיצר, לאדם יש אלף ואחד תירוצים, כאן וכאן, זמן וזמן, כשהוא היה בגלות אמר: כאן לא צריך לשמור את כל המצוות, כשבא לישראל, ארץ מכורתינו, הגיע לארץ, ו...בגלות היינו צריכים לשמר את עצמנו, ואילו בארץ, הארץ שומרת עלינו, השפה... בקיצר, האדם כל פעם יש לו תירוץ אחר, תמיד לנוחיותו, הזמן הזה לא מתאים, והמקום הזה לא מתאים, כשנחזור הביתה לראשון שם נקיים מצוות למהדרין, באיטליה נקל, נתפשר גם על מהדרין ואולי גם על פחות מהמהדרין, אמר לי פעם חבר, אלוף משנה בצנחנים: כשהוא נכנס לצבא, אז הוא פגש את המפקד שלו בצנחנים, מ"כ או מ"פ בן קיבוץ דתי, בחור עם כיפה, הוא אמר לו דבר שהוא הזדעזע, אמר בן הקיבוץ הדתי: כשהתגייסתי לצבא נטלתי חופשה של 3 שנים מהדת. צבא ודת, מה פתאום? בצבא שומרים תורה ומצוות! כשיש פטור, כשצריך לנסוע בשבת או לשאת נשק, זה התורה אמרה שצריך... אבל המושג הזה: "3 שנים אני נוטל חופשה מהדת" - זה כפירה!!! זה אומר שהתורה לא שייכת למקור הזה, לא שייכת לתקופה הזאת! ומה יהיה אם תהיה 37 שנים בצבא קבע עד רמטכ"ל?! אז 37 שנים תיקח חופשה מהדת?!...

אומר ר' ישראל: "לפיכך לא ניתנה התורה במקום מסוים ובזמן מסוים כי התורה הקדושה היא מעל לזמן, מעל למקום, מעל לאדם" – התורה היא מעלינו ואנחנו צריכים לכוף את עצמנו בכל עת ובכל שעה ובכל מצב ובכל מקום, בין אם אתה במשמר השרון, ובין אם אתה בכפר תבור, התורה בכל מקום, אתה צריך להתאים את עצמך לתורה ולא שהתורה צריכה להתאים את עצמה לזמן, התורה הקדושה שרירה וקיימת תמיד, לעד ולעולם. היא אינה משתנת, אינה ניתנת לתנודות המתחדשות ע"י רוחות הזמן ואופנותיו.

התורה הקדושה אין קיומה תלוי בחסדי מזג האויר - היום קר, אז אני פטור מלהפשיל את שרוולי ולהניח תפילין, כי קר מאוד, אז היום לא... רבותי, אוי... אם אדם יתחיל להתאים את התורה לרוח הזמן, אז בד"כ הרוח נושבת קרירה...

התורה אינה תלויה בחסדי מגז האויר, באקלימים משתנים, באופנות מתחדשות, באורחות חיים הצצים חדשים לבקרים, במאוויים של בני אדם!

לסיום הפרק נסיים סיפור שהוא כל כך אקטואלי לערב חג השבועות, זמן מתן תורתנו:

לפני מאתים שנה, הגיע אדם שהיה מראשי המשכילים, שמו ידוע לשמצה בתולדות העם היהודי בשם: דוד פרידלנדר. הוא הגיע לביתו של הרב רב צבי הירש לוין אב"ד ברי ובפיו של אותו משכיל ידוע טענות מטענות שונות על כמה מצוות, שלדעתו אבד עליהם הקלח בזמננו, הם לא אקטואליים... רחמנא ליצלן! הוא דיבר על הצורך לתיקונים דחופים, (הצלה ליהדות...) בדת משה באומרו: אני בטוח שאילו משה רבינו ע"ה נותן התורה, היה חי בתקופתנו, ודאי היה מתאים מצוות רבות לרוח הזמן.

הרב הזדעזע מדבריו של דוד פרידלנדר, היתה לו הקפדה גדולה לדברים והוא אמר לו כך: שמעתי דבריך, ונזכרתי במעשה שהיה:

סוחר אחד שכר עגלון להובילו עם סחורתו ביום השוק ללייפציג – עיר הירידים במזרח גרמניה (קרוב לגבול הפולני). הסוחר התנה עם העגלון בתנאי כפול ובקנין גמור עם נתינת כסף שאם לא יביאוהו למחוז חפצו בזמן ומתוך כך הוא יאחר את היריד, ויגרם לו הפסד גדול לסחורתו, יפסיד העגלון שכר נסיעתו" – הוא לא ישלם לו דמי נסיעה – "ולא זו בלבד, אלא העגלון יהיה צריך לפצות אותו על ההפסדים שנגרמו לו בגלל האיחור" – מסכים?! מסכים! לא מסכים, אז לא - "ולבסוף הם חתמו, עשו תנאי כפול, נתן לו כסף והכל כדת וכדין על פי דין תורה, הימים היו ימי חורף אמצע חודש טבת, הם יצאו לדרך עם עגלה הטעונה סחורה ולפתע החלו לרדת מימטרים עזים, ואח"כ החל לרדת שלג כבד מאוד, העגלון איבד את הדרך, הכביש נעלם, עגלתו שקעה שוב ושוב בשלג ובבוץ וכמובן שליריד לא הגיע במועד.

העגלון התעלם מההסכם שחתמו עליו טרם יצאו לדרכם, וביקש בעזות מצח את דמי נסיעתו. הסוחר, לא רק שסירב לשלם לו, אלא אף תבע מהעגלון שישלם לו פיצויים על ההפסד שנגרם לו, הכל לפי ההסכם שנחתם קודם נסיעתם, על פי דין תורה. והעגלון מתעקש: כסף! החליטו הסוחר והעגלון, שהיו דתיים, לפנות את הרב לדין תורה שיכריע ביניהם.

הרב אחרי ששמע את שניהם, כמובן פסק לטובת הסוחר - יש פה תנאי, חתמת, הסכמת, על פי דין תורה, הכל נלקח בחשבון שהרי התנו תנאי כפול בטרם הוא שכר אותו והכל כתוב וחתום, ודאי אתה לא תקבל דמי נסיעה ואתה צריך לפצות אותו. רגז העגלון על הרב, (זה דרכם של משכילים) ושאל: "מדוע חייבתני בדין? הרי אנוס רחמנא פטריה! שמא דן הרב שוגג כמזיג ואונס כרצון?" השיב לו הרב בנחת: "לא אני חייבתיך בני, אלא תורתנו הקדושה חייבה אותך וכל מה שפסקתי הוא על פי דין תורה. ואני מה כי תלין עלי? אתם חתמתם, הסכמתם, התנתם, מה יש לדבר?", הרהר העגלון קמעא ושאל: "כבוד הרב, אמור לי, מתי ניתנה התורה הקדושה לישראל? באיזה חודש?" השיב לו הרב: "וכי מי אינו יודע שהתורה הקדושה ניתנה ב-ו' סיון". צעק העגלון: "ב-ו' סיון הלא אין הדרכים משובשות, אין גשם, אין שלג, אין רוח, ואין בוץ, אם הייתי נוסע בזמן שניתנה תורה, הוי אומר בקיץ, לבטח הייתי מגיע בזמן ליריד, אבל איך אפשר לפסוק פסק הלכה מתורה שניתנה באמצע הקיץ, ו' סיון, לסיטואציה שאירעה באמצע החורץ כשיש שלגים? זה לא רלוונטי, לדידי" - הוסיף העגלון – "כי אילו נתן משה רבינו את התורה בחודש טבת, היה כותב לפטור אותי, שכן אז היה המשפט שונה לחלוטין, לפי רוח הזמן וסערות התקופה והדין היה ודאי נוטה לזכותי".

ענה הרב לוין לדוד פרידלנדר המשכיל: לטענותיו של עגלון זה שרוצה להתאים את התורה לרוח הזמן, לבוץ של החורף, ולבחור ממנה רק מה שנראה בעיניו, נמשלת גם אתה דוד פרידנלדר וזה השם אמת שלך וזה משה אמת שלך וזה תורתו אמת שלך. התורה צריכה להתאים את עצמה לבוץ של החורף וליובש של הקיץ, לרוחות של החורף ולגלים הרוגעים של הקיץ, זה אתה! שוטה שכמותך! הטענות שלך הם כמו הטענות של העגלון, התורה היא ___ החושב אתה שתורת ה' היא פלסטלינה? כחומר ביד היוצר? כחומר ביד שאיפותיו של האדם ושאיפותיו החומריות?" שמע זאת דוד פרידנלדר ועזב בחמת זעם את ביתו של הרב ויצא ב__

מה מלמד אותנו הסיפור?

יש אנשים שחושבים שצריך להתאים את התורה לרוח הזמן, לאופנות ולקריזות של הזמן, התורה צריכה להתאים לאדם שיש לו צמה, עגילים (עגיל על הלשון ועגיל על העפעפיים...) אם משה רבינו היה חי היה נותן תורה כזאת... – זה שטות והבל ורעות רוח! התורה היא מעל לכל, אינה תלויה במקום, אינה תלויה בזמן - זוהי תשובתו של הרב לוין לדוד פרידלנדר.

ובכן רבותי, מצויים אנו בערב חג השבועות, יבדוק כל אחד ואחד מאיתנו עד כמה התורה הקדושה מהווה את מרכז חייו, עד כמה עשיית רצונו יתברך היא כל מאווייו, זהו המבחן בימים האלה לקראת זמן מתן תורה, לקראת קבלת התורה. האם העיקר אצלנו לא הפך לאיזה פריט לוואי והטפל לראש מעיינותינו, האם אין העליונים אצלנו למטה והתחתונים למטה?! זהו המבחן שלנו בשבת זו לקראת זמן מתן תורה.

פרשת השבוע פרשת נשא, שבת לפני מתן תורה:

מה מייחד את הפרשיות לפני מתן תורה? ההדגש למרכזיותה של התורה הקדושה בחיי העם היהודי. התורה הקדושה היא הערך הנעלה ביותר בחיי העם היהודי ובעבודת הקודש שלו בגין היותו ממלכת כהנים וגוי קדוש. פרשיות השבוע אומרות חד משמעית: אין כבוד אלא התורה הקדושה! כל צעד וצעד בחייו של עם ישראל, אינו נעשה, אלא על פי רצון ה' יתברך כפי שזה בא לידי ביטוי בתורתו הקדושה, לפני חג השבועות ואין עם ישראל בכלל ולא יהודי בפרט בני חורין לעשות דבר מבלי ליטול תחילה מארבעת חלקי שולחן ערוך, מבלי להתייעץ עם התורה, שום דבר בעולם אינו יכול להיעשות בידי כלל ישראל, או הפרט בישראל מבלי להתייעץ מה התורה הקדושה אומרת, מה התורה הקדושה מצווה, ולא חלילה כפי שאלו אומרים רחמנא ליצלן: סמכותם של הרבנים לפסוק על כשרותו של העוף, אבל ענייני הציבור שייכים למדינאים ולאנשי הפוליטיקה" – זוהי כפירה בערכה האמיתי של התורה והחזון איש תוקף אותם בקצף.

התורה היא מעל לכל כמובן, כמובן שהרבנים צריכים ליטול עצה מהמנהיגים, מהמפקדים, אבל בלי התייחסות של התורה לכל בעיות הכלל, בעיות האומה, הרי זה כפירה בסמכותה ובערכה של התורה ובמהות של העם היהודי.

"וַיְדַבֵּר אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרן לֵאמר. אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאתֹת לְבֵית אֲבתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ" (ב, א-ב).

אומר רש"י: "בְאתֹת לְבֵית אֲבתָם" באותות שמסר להם יעקב אבינו לפני פטירתו, כיצד יעמדו לפני מיטתו וכיצד ישאוהו. מה מלמדות אותנו שתי הפרשות לפני מתן תורה? שמרכז ההויה היהודית הוא אוהל מועד. (לא היכל נוקיה...לא יד אליהו), פסגת ההצלחה היהודית לא תבוא מאיזה __, מרכז ההוויה היהודית הוא אוהל מועד, שם ארון ברית ה', שם מקום עבודת ה' יתברך, שם יש בפנים את ספר התורה, את הלוחות השלמות והשבורות, מפרשות אלו אנחנו למדים שכל שבטי ישראל חונים, נוסעים כשמשכן ה' מצוי במרכזם והם סביבו. מרכז ההוויה הוא משכן ה'! ועם ישראל מסובב ומקיף על כל מחנותיו את משכן ה'. סדר ההתייצבות של המחנות, סדרי הקדימה: 4 מחנות היו סביב המשכן וכך כתוב בתורה: "וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה".

אומרים חז"ל, ה"כלי יקר": יש 4 ערכים שהם כוללים את כל השלימות האנושית והם: א. חכמה, ב. מידות טובות, אופי ותכונות, ג. גבורה וכח ובריאות ד. עושר וממון.

המחנה הראשון: דגל מחנה יהודה הוא חונה ונוסע למזרח, ראשונה יסעו, מה משמעות הדבר? אומר ה"כלי יקר": מחנה יהודה, יששכר וזבולון, זהו מחנה התורה, וגם יהודה, יששכר וזבולון מחזיקי התורה - המחנה הזה, קיבל את הצד המזרחי ששם עולה האור, למה? להם משפט הבכורה בישראל, הם ראשונה יסעו, להם הכבוד והתהילה, כי זכות התורה היא הזכות הראשונה לעם ישראל במעשיהם ובחנייתם להיות נוצחים במלחמות הקמות עליהם, זכות התורה היא זכות הנצחון. והראייה: ראשי התיבות של יהודה ויששכר וזבולון, הוא (ז+י+י=) ז"ך – 27 עם אותיות סופיות זה מס' אותיות הקודש, אותיות התורה הקדושה, ללמדך, מחנה התורה הוא בכותל המזרח מאז ומתמיד, הכבוד והתהילה היה למחנה התורה. דגלם מורה על הכבוד הגדול ביותר שיש בעולם – כבוד התורה.

המחנה השני: אחרי התורה, זה אופי, מידות טובות, תכונות, והוא "דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה" כי כל הסמוכים אליו היו מצויינים במידות טובות, צניעות, לא בושו להודות על האמת, הם בצד האור, דרום, השמש נמצאת רוב היום. המעלה השניה בעם ישראל, היא בעל מידות נאצלות.

המחנה השלישי בסדר המעלות היהודי, דגל מחנה אפרים במערב, גם שם יש קצת שמש, מקום שקיעת השמש. מהו? כח, בריאות וזה ערך בחיים. כח בריאות, חוזק. ולמה הוא בצד מערב? כי שם שוקעת השמש וגם הכח של האדם הולך ושוקע, גדל, גדל, גדל, ולאט לאט אוזל הכח, האדם מזקין, כמו שנאמר כי מיום ליום תש כוחו של האדם וכמו שאמרו יום המוות מתחיל מיום הלידה. אם כן, כח זה ערך, אבל מי שאומר העיקר הבריאות, ושם צריך להשקיע את הכל לבריאות: טבעות, צמחונות, התעמלות, ריצות – הוא מבזבז את הזמן היקר שלו והעיקר זה התורה ואח"כ עבודת המידות והמעלה השלישית היא הכח.

והמחנה הרביעי: דגל מחנה דן, אשר ונפתלי, צפונה. שלושת השבטים הללו היו בעלי עושר, ממון וקנין, הם היו עשירים, והרוצה להעשיר יצפין, הוא הערך הרביעי האחרון, הפחות מכולם, ומקומם בצד צפון.

זוהי הבבואה היהודית, זהו סולם הערכים היהודי. זהו הסדר והקדימה אליו ישים היהודי פניו, ירכז את שאיפותיו האישיות ויכוון את חינוך ילדיו: עבודה עצמית, העיקר זה שיהיו לי בנים לומדי תורה, זה נצח ישראל לא ישקר, ואח"כ הערך השני בעבודה הוא תיקון המידות ואח"כ תשמור על הבריאות שלך, כי נפש בריאה בגוף בריא ובסוף זה כסף הערך הרביעי.

אם כן, המשכן באמצע, תורה תמיד במרכז, כולם סובבים את התורה, אחד יותר, אחד פחות, אבל כולם סביב התורה, דבר נוסף מוסיף "רבנו בחיי": שם ה' שורה במחנה, שימו לב, במרכז כל מחנה מארבע רוחות השמים, שם של הנשיא יש בו את השם של הקב"ה, הנה: יהודה יששכר וזבולון, מיהו האמצעי במרכז המחנה? יששכר, מה שם הנשיא שלו? נתנאל בן צוער – נתן אל – השם "אל" במרכז המחנה.

באמצעו של מחנה שני, מחנה ראובן, הוא מחנה שמעון והנשיא שלו: שלומיאל בן צורי שדי – שלומי אל.

באמצעו של מחנה אפרים האמצע שלו: גמליאל פן פדהצור. – גמלי– אל.

ומחנה דן באמצעו: פגעי-אל בן עכרן.

אומר "רבנו בחיי": כך מתנהל העם היהודי, תורה באמצע, ארון באמצע, עפ"י ה' יסעו, ועפ"י ה' יחנו, כל עם ישראל מסובב סובב, סובב את התורה אין שבט שמפנה גבו לתורה, בהיארכיה היהודית, התורה מעל לכל. אח"כ מידות אח"כ בריאות וכח ורק בסוף ממון.

הנקודה השלישית: שם ה' נמצא בתוכנו – ישר-אל! בכל שבט, רק 4 שבטים שם ה' ("אל") נמצא בשמותם והם כולם באמצע, ללמדך זהו הרצפט לתהליך קיומו של עם ישראל, תורה, תורה, תורה, ואין כבוד אלא תורה, ואין שאיפה אלא תורה, ואין חינוך אלא תורה, חלילה להפוך את היוצרות ואז עם ההכנה הזאת בעם ישראל למעמד הר סיני, זמן מתן תורתנו, שנזכה לקבל את התורה ונזכה לגדל דור של ילדים, דור של תלמידים שכולם דבוקים בתורה, דבוקים בה', עושים רצון קונם, ואז חזק ואמץ מאוד לתורה, ואז הקב"ה יעזור שיספיק חזק ואמץ לביטחון ישראל להגנת העם והארץ, דם יהודי לא יהיה הפקר ועם ישראל ישכון לבטח בארצו ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן ואמן.


פרשת בהעלותך

פרשה הנקראת תמיד מיד לאחר זמן מתן תורתנו. "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרת אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת", משמעויות רבות רמזיות דרשו חז"ל על פסוק זה. אבל אנחנו נפתח באיזה פרק שעדיין לא שייך לפרשה, הוא שייך לזמן שאחר מתן תורתנו. אחרי מתן תורה, עולם עִם תורה, עולם של יכולות, כבר דברנו פעמים רבות גם בליל שבועות שאינו דומה עולם שלפני מתן תורה לעולם שאחרי מתן תורה. עולם שלפני מתן תורה היה רעוע, מתנדנד, גם ההשגות והיכולות היו מעטות יותר, עולם שאחרי מתן תורה, שיש בו את התורה, הוא עולם אחר, הוא עולם עִם יכולות אחרות לגמרי.

פרקי אבות פרק ה' משנה כ"ב: "בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר, "הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ דְּכלָּא בָהּ" – יש תורה, תלמד ותלמד, אבל זה נאמר בלשון "הֲפָךְ בָּהּ...דְּכלָּא בָהּ" - הכל יש בה בתורה שקיבלנו שבוע שעבר. מובא בספרים: "בֶּן בַּג בַּג". זה היה שמו? מה זה "בֶּן בַּג בַּג"? (זה עוד היה לפני בג 2000), אז מה זה "בֶּן בַּג בַּג"? אומרים הספרים הקדושים "בֶּן בַּג בַּג" גר צדק היה והיה מתחבא מפני המלשינים שלא ילשינו עליו שהתגייר ולכן נקרא "בֶּן בַּג בַּג" ראשי תיבות: בּ-בןַג-גר בַּ-בן ג-גיורת. הוא הסתיר את עצמו שלא יראו, אז הוא כינה את עצמו כך, כדי שלא יגלו אותו. והוא שיצטרף לעם ישראל, שיצטרף לתורה והפך להיות תנא, (עובדה שר' יהודה הנשיא במשנה בפרקי אבות מביא אותו, והרמב"ם אומר שרב אשי ורב הונא בגמרא לא הכניסו מימרא בשם אדם, אם הוא לא היה בעל רוח הקודש ויכול להחיות מתים, הוי אומר שבן בג בג שנמצא במשנה אז הוא היה בעל רוח הקודש ויכול היה להחיות מתים, גר צדק... גם עובדיה הנביא היה גר צדק והוא היה נביא!!!) אין הדרך חסומה בפני המבקש להתעלות. מה אומר בן בג בג? מה היה משפט המפתח שלו שר' יהודה הנשיא כלל את זה בפרקי אבות? "הֲפָךְ בָּהּ" – אתה יודע מה זה תורה? "הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ דְּכלָּא בָהּ" – הכל יש בתורה. אומר רש"י הקדוש: כל מה שתרצה תמצא בה. הכל! אומר הרמב"ם: "הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ דְּכלָּא בָהּ" ותראה האמת באין שכלך, כמו שנאמר בברכות התורה: "אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת". התורה היא אמת, אומר הרמב"ם: בן בג בג שבא מעולם שקר והתגייר אומר: "הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ דְּכלָּא בָהּ" בתורה יש הכל, אתה יכול לגלות את האמת באור התורה גם אם אתה חי בעולם השקר. אין הרבה אנשים שחיים בעולם השקר והם לא שקריים, הם לא דמיוניים ומעוותים (הם לא חיים בפוטו מורגנה). "הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ דְּכלָּא בָהּ" - האמת נמצאת בה, תוכל לגלות את האמת שתאיר את דרכך, תאיר את נתיבותיך, נתיבות עולם, ולא תיפול בידי החושך המטעה של העולם הזה.

אומר רבנו יונה: "הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ דְּכלָּא בָהּ" - שכל חוכמות העולם כלולים בה. יש 7 חוכמות: מוסיקה, חוכמת התכונה – מתמתטיקה - 7 חוכמות מונים חז"ל. אינך צריך לקבל פרופסורה ב-7 חוכמות, אינך חייב וצריך לעסוק ב-7 חוכמות, כל חוכמות העולם כלולים בתורה, ניתן להגיע לידי חוכמת התורה לכל החוכמות. כשכתוב "הֲפָךְ בָּהּ", מהו לשון "הֲפָךְ"? מלשון נפח. למה נפח נקרא נפח? משורש הפוך, כי הוא צריך להוציא אש מהגחלת, הוא הופך את הגחלת אנה ואנה ומוציא ממנה את הזיק, את הגץ, וכך הוא הופך ומפיח בה ומוציא ממנה את האש שהוא צריך כדי להלחים את הברזל, או את הפח. "ליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא" (אין דבר שלא רמוז בתורה)!

לאור פתיחה זו - "הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ דְּכלָּא בָהּ" - לא רק 7 מדעים כל החוכמות, אלא כל מה שיש בעולם, היה, הווה ויהיה - הכל נמצא בה, הכל רמוז בה. כל המאורעות, כל ההתרחשויות, כל הגילויים, הכל נמצא בה.

מביא החיד"א בספרו "ברכי יוסף" על השו"ע בחלק יורה דעה הלכות מעונן ומכשף. (אסור לעונן ולכשף - "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יח, יג)) ואומר כך: "לכולי עלמא מותר לפתוח בתורה, לראות הפסוק העולה, כי היא חיינו ועל פי הוא יכול לחיות, זה יכול להורות לו את דרך החיים, ואין חשש של מעונן ומכשף".

"לכולי עלמא" אין חשש של מעונן ומכשף למי שפותח בתורה – "מותר לפתוח בתורה לראות הפסוק העולה כי היא חיינו ועל פי הוא יכול לחיות" - זה יכול להורות לו את דרך החיים. אדם נמצא בדילמה, צריך להכריע, מותר להתייעץ עם התורה. וכמו שמצינו ביאשיה המלך שעשה מעשה, נהג מנהג על שמצא ספר תורה, גלול באותו פסוק – הוא פתח ספר תורה והסתכל איפה הוא פתוח ומצא פסוק בראש העמוד, צד ימין, וכן __ דבר. הוא נהג עפ"י מה שהוא ראה, לכאורה, מה זה הגרלות? מה זה מעונן ומכשף? לא! אומר החיד"א: מותר לפתוח תורה ולהתייעץ איתה מה לעשות, גם במילי דעלמא. ממשיך ואומר החיד"א: "ומצאתי בקונטרס כתיבת יד להרב אליהו הכהן בעל "שבט מוסר" (ספר גדול שלפני 300 שנה, הרב היה מגדולי רבני טורקיה, נפטר בתפ"ז) שכתב וז"ל: קבלתי מרבותי כשהיו רוצים לעשות איזה דבר והיו מסופקים אם לעשותו אם לאו (- לא תמיד יש לך אפשרות לשאול צדיק, תלמיד חכם, רב גדול כמו הרב חיים קיינבסקי, כי אתה נמצא במקום רחוק, אין לך במי להתייעץ ואתה צריך להכריע משהו כמו: אם לקנות את הדירה, או לא לקנות את הדירה, לעשות את העיסקה, או לא לעשות את העיסקה, לגמור שידוך לבן שלך, או לא לגמור - יש בחיים הרבה הרבה הרבה דילמות שאדם אין בכוחו להכריע) אומר בעל "שבט מוס"ר: קבלתי מרבותי שהיו רוצים לעשות איזה שהוא דבר והיו מסופקים אם לעשותו אם לאו, היו נוטלים חומש, או ארבעה ועשרים (24 כתבי הקודש) והיו פותחים אותו (איך אומרים בעברית: על הבליינד) ורואים בראש הדף בצד ימין מה פסוק היה מוצא, וכפי מה שמראה אותו פסוק, היו עושים - זה לא מנחש!! ונמצא מתייעצים עם התורה הקדושה. לדעת מה לעשות בכל ענין. והתורה משיבה להם. ואני לא מדבר על גורל הגר"א שזה המקובלים היו עושים, לא מדבר! הרי איך פתרו את קבר הל"ה? רק עפ"י גורל הגר"א - רב אריה לוין, חותנו של הרב אליישיב, וזיהה כל אחד ואחד לפי גורל הגר"א, זה עפ"י קבלה. הגאון מוילנא היה עושה את זה, הרב מבריסק היה עושה את זה, הרב שפירא (שנפטר לפני כמה שבועות), היה לפעמים עושה את זה, אבל זה לא גורל הגר"א, זה נקרא להתייעץ עם התורה, ולהתייעץ עם התורה הקדושה כדעת מה לעשות, וכמובן אם יש לך אפשרות לגשת אל אדם גדול, זה אחרת, אבל כשאין לך, אתה בספק והרחק ממקום תורה וצריך להכריע מיידית. מה, התורה הקדושה משיבה לנו בכל ענייני העולם? "הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכלָּא בָהּ"! וזה לא היה רק לפני מתן תורה.

ידוע שהיו באים אל רב אלחנן וסרמן הי"ד זצוק"ל להתייעץ איתו בענייני ציבור (טרף וכשר) הוא היה מבקש שימתינו לו מעט זמן, היה נכנס לחדר ומתחיל ללמוד סוגיא בגמרא בעיון, לאו דוקא סוגיא הקשורה לבעיה הנידונת, ואח"כ היה יוצא ומתפנה להשיב. שאלו אותו: מדוע? והוא ענה: "הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכלָּא בָהּ" – לא צריך לעיין בתורה דווקא בענין הזה, אלא להידבק בתורה והתורה היא תשובה על הכל, כשאדם נדבק בתורה (קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא) אז הוא זוכה לדעת תורה והתורה מגלה לו. אז אני מתחיל ללמוד בעיון, מקשר נפשי לתורה הקדושה ומובטחני שהקב"ה יאיר עיני בזכות התורה הקדושה וישים את המילים הנכונות לענות לדברים מילי דעלמא, ענייני ציבור.

אבי ז"ל היה נוהג כך, מסורת מבית אבותיו, לא תמיד היה באפשרותו להתייעץ עם אנשים גדולים, עם חותנו הסבא שלי. לפעמים הוא היה בדילמות של חיים שלא היה לו מה לעשות, אבל הוא היה גם צדיק, אז אני יודע שהוא היה מתייעץ עם התורה, הוא היה עושה מה שאומר בעל "שבט מוסר", מה שהביא החיד"א, וכך הוא היה פותר את הדילמות שלו. עכשיו הואיל ואף אחד לא שומע, אספר לכם סיפור שהיה בדידי. אני הרי אדם פשוט, לא אבא שלי, אבל יש לפעמים שאדם נקלע למצב שהוא צריך לתת תשובה, והוא לא יודע מה להשיב. אף אחד לא שומע, אני לא בא להשויץ פה.

בתחילתה של ישיבת "נתיבות עולם" לפני 24, 25 שנים, בבנין הישן בבוטקה, הייתי גר ליד הישיבה ישבתי בלילה ולמדתי שם. היו שם בחורים של הישיבה שלמדו, לפתע הגיע מישהו ואומר שיש איזה חתן מצוה שאין מי שישמח אותו. אמצע החתונה אין מי שירקוד, אין מי שישמח, הוא בא לבקש ממני רשות לשלוח את הבחורים שירקדו קצת. (זה דבר ידוע ומקובל פה בבני ברק יותר בתחום של בנות ששולחים בנות לשמח כלה, גם אם הן לא מכירות אותה) ואני לא ידעתי מה להשיב לו, מה אני אגיד להם לסגור את הגמרא וללכת לשמח? אפילו שזה פה קרוב! אבל מה אני אגיד להם?! לסגור?! אין לי סמכות כזו! אין לי יכולת! ולשאול מישהו לא היה לי, כי באותם זמנים לא היה פלאפונים ולא היה לי את מי לשאול. והוא אומר לי: אבל אני צריך בחורים! אמרתי לו: חכה. יצאתי החוצה, אמרתי פרק בתהילים, בקשתי מהקב"ה שיאיר עיני, כי מה אני יכול לעשות, אני הקטן, אחראי פה על המשמרת, לקחתי תנ"ך ופתחתי אותו, ככה על הבליינד, יצא לי הפסוק: "עוֹד יִשָּׁמַע...בְּעָרֵי יְהוּדָה...קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה" (ירמיה לג, יא-יב) – אמרתי לכולם ללכת לשמח חתן וכלה - תראו אני לא סיפרתי את זה לאף אחד, כי יכול להיות שהיו מעמידים אותי לדין: מי נתן לך רשות. אז למה אני מספר את זה לכם? רק כדי לחזק את התחושה מה זה תורה, אני התייעצתי עם התורה, אולי לא הייתי בסדר, כי אני אדם קטן אסור לי לעשות את זה, אני לא אבא שלי, אבל הייתי בספק, מצוה - חתן, (כמו מת מצוה) וזה יצא לי בפתיחת תנ"ך!!! "הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכלָּא בָהּ" – זה יש לנו אחרי מתן תורה. להתייעץ עם התורה, להתייעץ עם תלמידי חכמים שדבוקים בתורה, אבל בתנאי שלא תעשה פה משחקים ולא ספורט, אלא באמת ובתמים. ורבותי, ניסים ונפלאות!!!

בספר הקדמון "קו הישר" פרק כ"ג מביא סיפור (אני קורא מילה במילה): מעשה ברמב"ן (רבנו משה בן נחמן) שהיה לו תלמיד אחד ושמו אבנר. (אבנר בן נר, היום הצדיקים הגדולים...) ויצא אותו תלמיד לתרבות רעה ולבסוף נשתמד (- המיר את דתו). ומחמת רוב חוכמתו (- להיות תלמיד של הרמב"ן...) הגדיל בטומאה ונעשה שר גדול והגמון (- עלה לגדולה), יום כיפור אחד שלח לקרוא לרבו הרמב"ן שיבוא אצלו, הואיל והוא היה שר גדול ובידיו היו לטוב או לרע, אז הרמב"ן היה מוכרח לבוא אליו ביום הכיפורים. כשבא הרמב"ן אצלו, לקח אותו משומד חזיר וניכרו (שחט אותו) ובישלו (לא יודע אם הרמב"ם חיכה כ"כ הרבה, אז הוא עשה אותו על המנגל) ואכל ממנו ביום הכיפורים רח"ל!!! חזיר, שחט, בישל ואכל!!! ואח"כ שאל את הרמב"ן: "על כמה כריתות עברתי עכשיו???" (שמעתם?!) השיב לו הרמב"ן (אסור להתגרות בזה שעלה לגדולה): "ארבע לאוים שיש בהם ארבע כריתות עברת היום". אמר התלמיד: "לא! (כי הוא היה חריף גדול, לשעבר תלמיד חכם גדול) עברתי על 5 לאוים". והתחילו להתפלפל בלימוד המשומד והרמב"ן עד שבסוף הודה לו הרמב"ן שעבר על ה"א לאוין שיש בהם כרת. ואז שאל אותו הרמב"ן: "אתה הרי תלמיד חכם כזה גדול, היית תלמידי היקר, הגד נא לי מה הביאך לכפור בתורת משה?" השיב המשומד: "פעם אחת שמעתי מכבוד תורתו, הרמב"ן דרשה שבפרשת האזינו כלולים כל המצוות וכלולים שם כל ענייני העולם: היה, הווה ויהיה, וכולם נרמזים בפרשה, רק שצריך סייעתא דשמיא (אמר הרמב"ן) להבין כל העניינים והסודות אשר שם, ובעיני", אומר המשומד, "זה היה מן הנמנע. (- לא יכול להיות, העמיד את השכל שלו מול השכל של התורה, מול פלאי התורה) עד שבשביל זה קבעתי בלבבי שאין אמת בדבר", (- הוא כפר בדבר אחד שהרמב"ן אמר לו ומכאן והלאה הדרך כבר היתה תלולה), "ויצאתי וכפרתי עד שנהפכתי איש אחר!" השיב לו הרמב"ן: "כל מה שאמרתי הוא אמת ויציב! ואם לא תאמין ואתה עומד במריך, אז שאל ממני ואוכיח לך" (תשאל ממני שאלה בפרשת האזינו (לא שאלה של טרף וכשר), שאלה על מציאות החיים, על מאורעות החיים, על נסיבות החיים ואני אענה לך ואוכיח לך שהכל רמוז בפרשה) אמר התלמיד הכופר: "אם כן, הראיני היכן רמוז שמי אבנר בפרשת האזינו והיכן רמוזים קורותי ואשר יקרה לי?" ויסתובב הרמב"ן ויתפלל אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו (- רבש"ע, תגלה לי תשובה לשאלה) ומיד בא הפסוק בפיו: בפרשת האזינו כתוב "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם" (דברים לב, כו) – אות שלישית בפסוק זה בכל אחד מהתיבות זה אבנר, ז"א: "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם" – אומר רש"י הקדוש: "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם" אפאיהם אשיתם פאה (- מלשון פאה, כלומר אני אשליכם מעלי כהפקר). התרגום אומר: "אַפְאֵיהֶם" – לשון אף, חרון אף, יחול רוגזי עליהם. "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם" – אשפוך עליהם אף, "אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם" – ימח שמו וזכרו, אין זכר לאדם הזה, אין זכרונו לברכה. כשמוע אבנר את הדבר חרד מאוד, ויפול על פניו אותו משומד וישאל את הרמב"ן: אם אני אחזור בתשובה יהיה לי תיקון ותרופה? אני יודע מה עשיתי! (תלמיד של הרמב"ם מפורסם שהמיר את דתו וחטא בכאלה חטאים?! יש לי תיקון ותרופה? תועיל לי תשובה?) השיב לו הרמב"ן בסבר פנים חמור: הלא שמעת לפסוק בתורה המדבר אודותיך – כי ישבית מאנוש זכרך! זה מה שנקרא ימח שמו וזכרו. כנראה שרצה הרמב"ן להעמיד אותו על חומרת מעשהו, הוא אמר לו שהפסוק אומר: אתה אבוד! לא יעזור. כמובן כאן יש שאלה גדולה: מה, שערי תשובה ננעלו? ואם הוא ידפוק? ואם הוא יבקש, יתחנן? ואם הוא יבכה? הרי אין דבר שעומד בפני התשובה, תכף לקח אותו תלמיד ספינה, בלא ספן, בלא מלח, בלא חבל המפרשים והלך עם הספינה לתוך הים והיה צועק במר נפשו ולא נודע ממנו מאומה - איך אומרים? איבד את עצמו לדעת. כשמוע הרמב"ן כל זאת, הוי אומר הוא העמיד אותו מול חומרת הדבר, אבל לכאורה אין דבר שעומד בפני התשובה וזאת למרות שבתורה כתוב "אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם", לכן הוא הירבה להתפלל עליו, לעשות לו תיקונים שיהיה מקצת כפרה. גדול עוונו מנשוא, אבל שיהיה לו קצת כפרה. לאחר זמן רב, אותו משומד בא לרמב"ן בחלום והחזיק לו טובה שגרמה תפילתו כמובן בנוסף לצעקותיו (של המשומד) והעלתה לו ארוכה שהוציאוהו מן הדינים ועכשיו אינו בגיהנום ואף לא בגן עדן. (הוא לא זכה לתיקון המושלם, להגיע לעולם שכולו טוב, אבל הוא לא בגיהנום).

הגאון מוילנא אומר שבמעשה בראשית, אולי אפילו בפסוק הראשון רמוזים כל הדברים שיש בעולם, ליודעי סוד וחן. יש סיפור קדמון שבא מומר אחד לאחד מגדולי חכמי ישראל בזמנים עברו ואמר לו: אתם אומרים שליכא מילתא בלא אורייתא?! (אין דבר שלא רמוז בתורה?!) אם ככה אני רוצה שתראה לי איפה רמוז לי יושקה (=ימח שמו וזכרו – ר"ת ישו) השיב לו אותו חכם קדמון: בפסוק הראשון שבתורה! (לאמר: מי שאינו מאמין במה שאני אומר אין לו כניסה לתורה הקדושה). במילה הראשונה של ספר בראשית – מה?! ענה לו: ראשי תיבות "בְּרֵאשִׁית" – ברא רשע אחד שמו ישו תלוי!!! – ליכא רמיזא בלא אורייתא!!!

כמובן לאלה שמקדשים את עצמם, לאלה שדבוקים בתורה, אז התורה מאירה להם את כל הסודות, איש איש לפי דרגתו. כשהתורה אומרת "אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם", ז"א אין לו תקנה לאבנר, החטא כה חמור ולבסוף הוא יורד וצועק והרמב"ן שומע שהוא התאבד הוא עושה לו תפילות ותיקונים ולאחר זמן רב הוא מתגלה לרמב"ן בחלום, כי הוא תיקן אותו במשהו.

נו, אז מה עם "אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם"?

אביא בפניכם קטע שאני לא יודע אם אני מבין אותו, אבל מה איכפת לכם לשמוע אותו, ואולי בשומעכם, אבין את מה שאני מדבר: המשנה בסנהדרין בתחילת פרק חלק, פרק 11 אומרת: "שְׁלשָׁה מְלָכִים וְאַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. שְׁלשָׁה מְלָכִים, יָרָבְעָם, אַחְאָב, וּמְנַשֶּׁה...אַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת, בִּלְעָם, וְדוֹאֵג, וַאֲחִיתֹפֶל" שואל ה"בן יהוידע": הגמרא דורשת דרשה: "דורשי רשומות היו אומרים, כולם, כל המלכים וההדיוטות יש להם חלק לעולם הבא" והדורשי רשומות מוכיחים את זה מפסוק בתנ"ך שנאמר: "לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז ראשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי" (תהילים ס, ט). פירוש: "לִי גִלְעָד" – זה אחאב שנפל ברמות גילעד. "וְלִי מְנַשֶּׁה" כמשמעו מנשה בן חזקיה, "וְאֶפְרַיִם מָעוֹז ראשִׁי" זה ירבעם שהוא בא מאפרים. וכתוב "לִי" – הקב"ה ישיב אותם ברבות הימים אליו. ובמשנה מה כתוב? שאין להם חלק לעולם הבא. שואל ה"בן יהוידע": אבל בגמרא כתוב: דורשי רשומות היו אומרים שיש להם חלק לעולם הבא! הלאה, המשך הפסוק: "יְהוּדָה מְחֹקְקִי" זהו אחיתופל שהיה משבט יהודה. "מוֹאָב סִיר רַחְצִי" זה גיחזי שלקה על עסקי רחיצה, "עַל-אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי" זה דואג האדומי, שואל ה"בן איש חי": אז במשנה כתוב שאין להם חלק לעולם הבא על פשעיהם, ומצד שני הגמרא דורשת בכ"ד שדורשי רשומות היו דורשים שיש להם חלק לעולם הבא, מאי האי? אומר ה"בן יהוידע" יסוד גדול, אולי אפילו מעודד (ושלא נצטרך את זה) "ונראה שודאי שאנשי כנסת הגדולה שמנו את שלושת המלכים וההדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא לא נעלמה מהם דרשה זו שדורשי רשומות דורשים שיש להם, אך כוונתם לומר דע"פ עוצם ההשבתה ראוי להיות להם עצם גזירה זו שאין להם חלק לעולם הבא, (ואני מוסיף: עפ"י עוצם עוונו של אבנר, אין לו תקנה, הוא שרף את הכל, את כל הגשרים המביאים את הנפש לעולם הבא) אבל סופם להיתקן. גם אנשי כנסת הגדולה ידעו את זה, גם ר' יהודה הנשיא שכתב את המשנה ידע שהם יתוקנו והם ינצלו מן הגזירה שאין להם חלק לעולם הבא ע"י גילגולים רבים שיהיו להם. שוב יבואו לעולם ושוב יתקנו ושוב יבואו ושוב יתקנו וכל חלק טוב שבהם ישופץ וישופץ וישופץ עד שהם יגיעו לתיקון הכללי. נו אם ככה למה כתוב במשנה שאין להם חלק לעולם הבא? אז מקודם אמרנו שכתוב "אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם" שידע את חומרת הדבר, ובכל זאת זה מה שנגזר עליו, וה' ברוב רחמיו ברבות הזמן יכניס אותו - כי לא "יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" - עם התיקונים ועם הצעקות ועם התפילות של הרמב"ן. ומה שהוצרכו לומר שאין להם חלק לעולם הבא, זאת כדי שיהיה להם כפרה בבזיון זה!!! (תארו לכם כתוב לנו בתורה שלנו, תורה שבע"פ: אחאב דואג ואחיתופל אין להם חלק לעולם הבא! זה הרי בזיון נצחי והבזיון הזה יהיה להם לסיוע להיתקן ע"י גילגולים רבים. מביא ה"בן יהודע" דברים נוראיים (שנפטר לפני פחות ממאה שנה), והוא כותב כך: "זה קרוב לחמישים שנה חלם חכם ראשי, שהיה עודנו חי בעירנו שאני עוד זוכר אותו, הוא חלם שהוא גלגול של אחז מלך יהודה. (- רשע גדול!) שהבן שלו חזקיה גרר את ארונו ברחובות כדי שיהיה לו תיקון. אומר ה"בן יהודע": ראה כמה שנים עברו מאז, עד לדורנו, (דור של ה"בן יהוידע") שחכם אחד חלם שהוא הגלגול שלו. חכם!!! כלומר שבמעשיו הוא גם הוסיף לתיקון של אחז. ועדיין לא נשלם תיקונו בגילגול, אחרי אלפי שנים - כי לא "יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח".

.

והוא מביא עוד סיפור: ואחד חלם שהוא גילגול של אחאב מלך יהודה, אחד מגדולי גדולי בבל, תלמיד חכם, ירא שמים, צדיק והוא היה מאוד מאוד מצטער על כך ואומר: מה, אני גלגול של אחאב? והוא בא אלי, אומר ה"בן יהוידע" ואמרתי לו: אל תצטער כי ודאי יש לך נפש גדולה, אם נתנו לך גלגול של אחאב שהיה ענק, הוא כתב כמה וכמה פירושים על תורת כוהנים בחייו, הוא היה מדורות הראשונים אשר נפשם היתה גדולה מאוד, ודאי יש לך נפש גדולה, ורק חלק אחד מנפש אחד נתגלגל בך, ורק החלק של טוב שצריך תיקון נתגלגל בך, אז אם נתנו לך לתקן אותו סימן שסומכים עליך וה' יתברך יאריך ימיך ושנותיך ולשלום ויעזרך לתקן נפשך והנפש המתגלגלת בך, אמן כן יהי רצון! ואל יפול רוחך בקרבך, זה לא אומר שאתה כולך אחאב, אתה גדול, והחדירו בך חלק של אחאב כדי שתוכל לתקן אותו".

ושוב אנחנו רואים שגם על אלה שאין להם חלק לעולם הבא וכך כתוב במשנה בסוף, בסוף ובסוף יתוקנו, כמה איך, מה – לא יודע.

בשביל מה סיפרתי את כל הסיפורים האלה? כי השבת אנחנו אחרי זמן מתן תורה, להזכיר לנו שאחרי זמן מתן תורה, אנחנו חיים בסֵפירות אחרות לגמרי, עם יכולות אחרות לגמרי, יכולות של "הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ דְּכלָּא בָהּ". מי ראוי אחרי זמן מתן תורה לתקן, לשפר, להיטיב? "קָרוֹב ה' לְכָל-קרְאָיו לְכל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תהילים קמה, יח) – יש ביטוי בגמרא: על אדם תלמיד חכם כתוב: "מילא כריסו בש"ס ובפוסקים". שואלים המפרשים: למה כריסו ולא מוחו או ליבו? מילא כריסו בשניצלים, בצ'יפס...תורה?! צריך להיות מילא ליבו, או מוחו. ובכל זאת חז"ל מתבטאים: "מילא כריסו בש"ס ובפוסקים". מה הקשר בין ש"ס ופוסקים לכריסו של האדם?

תכלית הבריאה, כמו שאומר דוד המלך: "כְּאַיָּל תַּעֲרג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים" (תהילים מב, ב), זה תכלית חייו של היהודי. רואים המפרשים: כמו האוכל אשר יתאווה לו כריסו של האדם בכל יום ויום, אם יום אחד אדם צם מבוקר עד ערב, כריסו כבר מקרקרת, האדם אוכל 3 ארוחות ביום, הוא אוכל ושוב הוא אוכל, ושוב הוא אוכל, לעולם אין השיגרה פוגעת בתיאבון המתמיד, המצוי במהותו, בטבעו של האדם. כל יום אתה אוכל לחם, זה לא משנה אם זה לחם חי, או לחם דל קלוריות, או באגט, כל יום אתה אוכל לחם ואולי 3 פעמים ביום ולא נמאס לך, ואתה לא אומר: די! 70 שנה אני אוכל לחם, די נמאס לי, אני מתחיל לאכול עשבים, לא!! יום יום אתה אוכל לחם, אתה שותה מים או קולה, אתה אוכל בשר ותפוחי אדמה וחלב וגבינה, ואף פעם לא עלה על דעתך, סליחה - על דעת הכרס שלך לומר: די נמאס לי! ואתה אוכל זאת בתיאבון רב, כל יום, ואתה מנקה את השפתיים ואת השפם שלך. וראיתי אותך ידידי היקר, יושב השבוע בחתונה משפחתית, ואיך שאתה אוכל... (מה אתה כ"כ תאו?) שניצל, בשר, תפוחי אדמה, סלטים... דחילק, כל יום יש לך את זה בבית ואתה רואה שהעיניים יוצאות אל מול המגש המובא, מכבדים, את מי? את המתים, את העופות שנשחטו ואתה רוצה עוד ועוד. מה קרה לך?! איזה בולמוס אוחז אותך? הרי אכלת בצהרים היום מנה בשר, ואולי יותר טובה ממה שבאולם ולא נמאס לך ואין השיגרה מכהה את התיאבון הבטני שלך, מה זה?! אומרים המפרשים: כך ה' ברא, צריכים לאכול, אז זה לא נמאס עלינו, כל אותו דבר. אמת או לא?! אמת!

כמו כן, כשאומרים חז"ל: "מילא כריסו בש"ס ופוסקים" הכוונה: אהבתו לתורה הקדושה של התלמיד חכם אינה יודעת שובע, כמו שהבטן אינה יודעת שובע, (עוד קולה ועוד קולה ועוד קולה ועוד פפסי בלי פרסומת), כך תלמידי חכמים הדבוקים בתורה אין אצלם שיגרה, אין נמאס לי, עוד ועוד ועוד כיערת הדבש.

אומר אור החיים הקדוש בהקדמתו לתורה: גם לימוד התורה היא יותר מאשר יערת הדבש שזה מתוק לפיו. עם תחושות אלו זכו חכמי ישראל ל:"הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ דְּכלָּא בָהּ" - זה כוח התורה! סיימתי את ההקדמה!

ועכשיו אנחנו עוברים לפסוק הראשון של הפרשה: "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרת אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח, ב).

א. כתוב "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרת" ולא כתוב בהדליקך את הנרות למה?

ב. כתוב "אֶת-הַנֵּרת" (הראשון) בלי וא"ו, ובהמשך הפסוק "יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" כאן כבר כתוב עם וא"ו, מלא. מה פשר הדברים?

הוי אומר ש"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרת" חסר וא"ו, משהו לא ואם יהיה "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" אזי "יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" עם וא"ו (מלא).

אומר רבנו בחיי מהראשונים, תלמיד הרשב"א: "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" העליונה יעלה את הנרות של מטה. כל מה שיש למטה יש במקביל למעלה, כי זה מול זה ברא אלוקים. בית מקדש של מטה מול בית מקדש של מעלה. חז"ל אומרים שאין הקב"ה נכנס לבית המקדש למעלה, בטרם יבנה בית המקדש למטה, אבל הוא קיים.

אומר רבנו בחיי: "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרת" למטה - חסר וא"ו, כי בעולם הזה הנרות הם חסרי וא"ו, האור של מטה הוא לא מושלם, אבל אם "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה", אם כוונתך תהיה "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" העליונה, אז "יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" - אז מה שלמטה שהוא חסר וא"ו, זה יאיר באור מלא, אור עם וא"ו, אור ה'.

ולכן לא כתוב בהדליקך, אלא "בְּהַעֲלֹתְךָ". כל המעשים של האדם בעולם הזה, זה להעלות את האורות למעלה. מה זה האורות? זה המצוות - "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" - להעלות פה בעולם הזה, אבל אם כוונתו תהיה "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה", ז"א שכל המעשים שלו יהיו "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" העליונה, לכבודו של ה' יתברך, כי לשם כך באתי לעולם, אז "יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". אז הם יעלו למעלה בשלימות, אע"פ שפה הם לא בשלימות.

אומר בעל "אהרון עדות" מגדולי החסידות: "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרת" - אלו המצוות ולימוד התורה, כמו שנאמר "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר". תדעו לכם רבותי, אין רגע חופשי בחיי האדם שהוא לא עושה או מצוה, או חלילה עבירה. כל מה שאדם עושה זה מצוה לדוגמא: אומר שלום לאדם – מצוה, שואל אדם מה שלומך – מצוה, הולך ברחוב כמו שצריך ללכת יהודי, בכבוד, כל חייו של אדם, אדם עושה או מצוות, או עבירות, גם אם הוא לא לומד, כי גם יש לנו הלכות, אל תקרי הלכות, אלא הליכות, כל הליכות, כל מנהגנו, כל נימוסנו - זה הלכות, זה תורה.

ובכן, "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרת" אלו המצוות ולימוד התורה. אבל "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" אם כוונתך תהיה אל מול פני המנורה, לעשות רצון ה' יתברך, לתת כבוד לה', לכבוד ה', כלומר שתעשה אותם במחשבה טהורה, ללא שום פניה או נגיעה כלשהי, ללא אינטרס, לא להתהדר, לא לקנטר, ללמוד תורה כאשר ציוה, ולא להראות לשני אתה לא יודע ואני כן יודע, זה טרף, אלא תורה לשם שמים ואז "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת", אז למעלה יהיה נר שלם עם וא"ו.

אומר בעל "אהרן עדות": "ואולם לפי הטבע האנושי, כמעט אי אפשר שלא יתערב בעבודתו של אדם איזה שמץ של פניה", אפשר לעשות הכל באמת?! קל לעשות מצוות באמת צרופה כולו לשם שמים? אי אפשר. הכל אצלנו זה חסר וא"ו, כי זה גם בשביל עצמנו, ז"א: אחד קונה אתרוג יפה - כדי שיראו אותו אנשים, אחד מתנועע בתפילה - כדי שיראו אותו, אחד מאריך בשמונה עשרה - כדי שיראו, שיגידו, שיעריכו. אומר בעל "אהרן עדות": ודאי, ודאי, ודאי, אדם הוא לא מלאך, לכולנו יש אינטרסים, פניות אישיות, אולם תמיד אנחנו אומרים: רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מב) "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר". סוף מסכת מכות. אומר הרמב"ם: למה ניתן לנו כל כך הרבה מצוות? מפני שכדי להיכנס לעולם האמת, צריך לבוא עם כרטיס אמת, איך אפשר לבוא מעולם השקר עם תעודת אמת??? תעודת אמת זה נקרא 100% לשם שמים. אין בעולם הזה כמעט כאלה דברים, כאן הכל 80%, 20%, 30% הממוצע שלנו לא 10!!! אומר הרמב"ם: הקב"ה נתן לנו 120 שנה לחיות עם כל כך הרבה מצוות, שלא יהיה פעם אחת בחיים מרוב מצוות, לא תעשה מעשה אחד בחיים שכולו כולו לשם שמים צרוף! אחד בחיים! וזה כבר יעלה לך את כל המעשים שהם 99%, 40%, 50% לעולם האמת (כי לעולם האמת צריך לבוא עם חתיכת אמת צרופה). אז הקב"ה נתן לנו 120 שנה לחיות עם כל כך הרבה מצוות, לא יכול להיות לפי נטיות האדם שפעם אחת הוא לא יעשה בחיים מרוב מצוות, מצוה אחת בשלימות. והוא מביא לזה ראיות. נמצא שזה לא פשוט שכל המעשים שלנו יהיו לשם שמים, כמה לשם שמים? 20%, 30%, 40%, אבל אל תתייאש.

אומר בעל "אהרן עדות": ומטעם זה נמשלו המצוות לרימון, (לא לתפוח, לא לאפרסק, אלא לרימון). מה מבדיל את הרימון משאר הפירות? ועונה בעל "אהרן עדות": הגמרא אומרת: "ישראל מלאים מצוות כרימון" (גמרא כז) מה פתאום רימון? כי כל הפירות יש להם קליפות, הקליפה שומרת על הפרי, אבל אחרי שאתה מקלף את הקליפה, אתה אוכל את התפוח במלואו, את השקד כולו, את האגס כולו (יש קליפה, השלך את הקליפה ותאכל את הפרי) יש פרי אחד שגם אם אתה מקלף את הקליפה אתה לא אוכל את כולו. זה הרימון. יש בו גם חלקים בפנים שזה פסולת, אתה צריך להוציא גרעינים מבפנים, וגם את הגרעינים לא כל אחד יכול לאכול, אז הוא מוצץ אותו, לועס מוצץ ומשליך את הגרעין. ברימון, גם הפנים שלו יש בו ופסולת. מה זה בא לרמוז לנו? ישראל מלאים מצוות כרימון, אי אפשר לדרוש לכאורה, חוץ מאנשים גדולי עולם שהמעשים הטובים שלהם, הנר מצוה שלהם, והתורה אור שלהם יהיו נרות עם וא"ו, נרות חסרים.

אומר בעל "אהרן עדות": כל הפירות רק קליפתם אינה טובה, אבל הרימון גם בפנים. יאמר האדם לעצמו: אז מה לי לעשות, כתוב "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", איזה לשם שמים?! אלא "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרת" - נרות חסר וא"ו, אם חז"ל המשילו את המצוות שלנו כרימון הוי אומר שבאופן טבעי אדם לא יכול להגיע לשלימות המעשה, (כמו שהרמב"ם אומר אולי פעם אחת בחיים), ואעפ"כ אל יתרשל אדם בשביל זה, מקיום מצוות, (בגלל שהוא רוצה שלימות), אלא יעשה לשם שמים עד מקום שידו מגעת ומה שאי אפשר מפאת טבעו של אדם אין הקב"ה בא בטרוניה עם זה. אז אם אין שלימות, אז הוא נשבר, חלילה! אלא וכל מעשיך לשם שמים – תשתדל! "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" – תשתדל. כמה "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה וכמה אל מול פניך? זה טבעו של אדם. תשתדל, אל יתרשל אדם בשביל זה, ולכן אומר הרמב"ם: פעם אחת בחיים אתה תעשה מעשה בשלימות והוא יגרוף את כל הנרות שלך החסרים בלי וא"ו ויעלה אותם למעלה, בגלל שבכל המצוות יש בחינה של מול פני המנורה. אמנם אתה רוצה לעשות, אבל קצת בשביל עצמי, איך אמר פעם ר' __ לופיאן המשגיח הגדול של __ הוא היה בן 85, עין אחת כבר לא היתה לו, בקושי התהלך, פעם הוא נכנס לבית המדרש בכפר חסידים והוא שמע ילדים אומרים הנה רבנו לופיאן. אז הוא "התנפח": ילדים, האדם רוצה כבוד מכל אדם, כבוד זה פניה אישית. אומר בעל "אהרן עדות": אל יפול רוחך בקרבך, אתה תשתדל כמה שאתה יכול אל מול פני המנורה וזאת למרות שהנרות הם חסרים, אבל אם תכוון, ה' יודע שזה הכח שלך, אז "יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" למעלה, כמו שאומר רבנו בחיי, עם וא"ו, עם שם ה'.

אומר בעל "אהרן עדות": "המצוות, הנרות נמשלו לרימון". (ואגב שימו לב, שבמילה רימון גם יש את האותיות "נר"). "צא וראה המנורה בגימטריה רימון, המנורה מבטאת את האור שאדם מדליק למטה" איזו אור? "נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" זה גימטריא רימון - 306, מה זה בא לומר לך? לא דורשים ממך יותר ממה שאתה יכול. רימון, לא דורשים ממך תפוח שאפשר לאכול אותו יחד עם הקליפה. דורשים ממך רימון, שגם הפנים הוא הפסולת, תתעלה לאט לאט, אל תדאג יהודי, "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" לבד. וזו עבודתו של אהרן הכהן שהדליק את הנרות ואסף את כל הנרות חסרי הוא"ו של כל עם ישראל והעלה אותם למעלה ועשה מהם נרות עם וא"ו, כי גם אם אתה הדלקת נרות 50% לה', והוא 60% יחד כולם כאשר ישראל מאוחדים, אז זה נהפך להיות נר אחד למעלה. וזה כוח הרבים!!

כשכל אחד לבד, זה נרות בלי וא"ו, אבל כשכולם מאוחדים, ביחד כל אחד משלים את השני וביחד זה הופך להיות חבל נרות עם וא"ו.

אומר בעל "אהרן עדות": "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" – אם כל אחד יכוון, כמה שהוא יכול, אל מול פני המנורה שיהיה בכל מצוה שהוא עושה אמת (– משה אמת ותורתו אמת), אז ה' יקבל אותו גם אם זה לא הכל אמת. מה הראיה? "פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" בגימטריה 441 = אמת. אתה תכוון כמה שאתה יכול, אע"פ שיהיו לך פניות. הכל עולה אל פני המנורה העליונה שהיא אמת, ומשום כך "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרת אֶל-מוּל פְּנֵי" זה בגימטריה: תורה, עבודה, גמילות חסדים וזה כל החיים של האדם. תורה לא תמיד אתה יכול ללמוד תורה, יש רגעים שאתה בעבודה, עבודה נקראת תפילה, יש רגעים שאתה בגמילות חסדים, אבל זהו מכלול חייו של האדם – תורה, עבודה, גמילות חסדים, הוי אומר, שכל התורה, עבודה והגמילות חסדים עולים למדרגת האמת העליונה ומאירים למעלה, נרות בוא"ו, אע"פ שאתה לא התכוונת לאמת הצרופה, כי אינך יכול, זה לא בטבעך, אבל זה יעלה, אל יאוש! אין לחשוב כל הזמן שזה לא נשמע צרוף, אז מוטב לא לעשות, חלילה, אז לא תעשה אף פעם מצוות, כי מתי תגיע לדרגה של הכל ___, לא אתה תעשה כמה שביכולתך: 20%, 40%, 50% ומתוך כל המצוות, כל החיים שלך, תגיע כמו שהרמב"ם אומר למצוה אחת מושלמת.

אומר בעל "מלא העומר" "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" ראשי תיבות אמת!

אומר הספורנו על הפסוק: "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרת" כשתדליק את ששת הנרות "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" שהוא הקנה האמצעי, שהוא נר התמיד שדולק מערב שבת לערב שבת, אתה תשתדל בחיים ש"יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". מה כתוב פה? אהרן הכהן שהיה מסדר את המנורה, היה מסדר את שלושת הנרות הימניים מוטים כלפי האמצע, את שלושת הנרות השמאליים מוטים כלפי האמצע. אם תטה את שלושת הנרות הימניים והשמאליים לאמצע זה נקרא "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" באור מלא. מה פירוש? אומר הספורנו: מה זה שלושת הנרות הימניים? מה זה שלושת הנרות השמאליים? שמאל זה מפלגת העבודה. השמאל הוא עבודה, הימין זה תורה, אבל אצלנו השמאל הוא לא שמאל חילוני. אומר הספורנו: אם אור הימני, ואור השמאלי יהיו מכוונים ופונים אל אור הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה, מה ז"א? אור הימני זה לומדי התורה, אברכי ותלמידי הישיבות, אלה שתורתם אומנותם, ואור השמאלי זה אלה שעוסקים בחיי שעה – עובדים. (נו אז מה? אם אדם עובד אז הוא עושה עבירות?! הוא מפרנס את ביתו! הוא עוסק במצוות, הוא נוהג ביושר, מלאכתו באמונה, הוא נושא ונותן באמונה, עושה כפי שאמרנו מקודם: תורה, עבודה, גמילות חסדים) אור הימני העוסקים בחיי העולם ואור השמאלי העוסקים בחיי שעה - צריך לזכור שגם אם אתה לומד תורה זה יהיה מכוון לאמצע, לנר התמיד, וגם אם אתה עוסק בעבודה בכל תחום שהוא, בצבא, במסחר, בעבודה בכל, אבל גם זה צריך להיות מכוון לנר האמצעי, היינו מוטת לנר האמצעי, ואם כל השישה (אומר הספורנו) הימניים והשמאליים כל החיים שלך חיי התורה, חיי עבודה יהיו מוטים לכיון הנר האמצעי אזי "יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" - כל הנרות שלך, כל השבעה יאירו באור מלא, עם וא"ו, אור ה'!!

כל אחד ישתדל לתרום את חלקו, כפי יכולתו, כל אחד ישתדל כמה שיותר אור אמת, אבל שלא יסבך את עצמו ולא יסתבך במחשבות ובהרהורים: אבל אני לא אמיתי כ"כ, זה לא מאה אחוז - תפסיק עם זה, אתה תקלקל את כל המצוות שלך, תעשה כמה שביכולתך.

דוד המלך אומר בתהילים "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים" (תהילים קיט, קל), אור התורה, אור הנרות נותנת הבנה לטפשים – "מֵבִין פְּתָיִים" איך אומרים? איפה שיש תורה, יש חכמה – "הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ דְּכלָּא בָהּ"!

אומר הגאון מוילנא: "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ" – זה דבר ה' בכל התורה. לכל חומש מחמישה חומשי תורה יש פסוק ראשון, הפתח של כל חומש הוא הפסוק הראשון, אם תאסוף את כל חמשת הפסוקים של כל חמשת חומשי תורה, אתה תמצא את המנורה. התורה והמנורה הולכים יחד, אומר הגאון:

בפתח חומש בראשית: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" פסוק בן 7 תיבות כנגד 7 קני המנורה.

בפתח חומש שמות: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" פסוק בן י"א תיבות כנגד י"א כפתורים שבמנורה.

פתח חומש ויקרא: "וַיִּקְרָא אֶל-משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאהֶל מוֹעֵד לֵאמר" פסוק בן ט' תיבות כנגד תשעה פרחים שבמנורה.

פתח חומש במדבר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמר" פסוק בן 17 תיבות כנגד י"ז טפחים גובה של מנורה.

פתח חומש דברים: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרת וְדִי זָהָב" פסוק בן כ"ב אותיות כנגד כ"ב גביעים שבמנורה. מה נמצא? שה"פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר" – המנורה מקבילה לפתח של כל חומש וחומש.

תראו איזה הקבלה מעניינת, וזה דוד המלך אומר: "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ" - פתח של כל חומש וחומש שזה "דְּבָרֶיךָ" – דבר ה' - "יָאִיר" – מאיר כנגד המנורה. "מֵבִין פְּתָיִים"

וזה כוונת הפסוק "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר": הפתיחה של כל חמישה חומשי תורה שהם דבר ה' מאירים במידות המנורה המאירה לעולם, וזהו "מֵבִין פְּתָיִים". אם אדם רק ילמד את פתח התורה, הוא יגיע לפתח החוכמה והבינה שיש בה "הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ דְּכלָּא בָהּ", אור התורה מאיר נתיבותיהם של אנשים, מאיר נתיבותיהם של פתיים, וללא אור התורה האדם הוא פתי. כי תורה הוא מלשון אור המאיר לעולם ונותן לאדם היכולת להלך בתוך חשכת העולם הזה האפל, המטעה, המדמיין, בחשכת הלילה שזה העולם הזה, איפה מונחת התורה? בארון הקודש וגם בבית המקדש. מה זה ארון אומרים חז"ל? ארון אותיות אור נ', נו"ן זה בינה, והתורה שהיא אור נמצאת בארון.

אומר ר' שם מז'נוביץ בעל "עולי שם": כדי שאדם ידליק נרות והנרות שלו יאירו אל מול פני המנורה באור שבעת המנורה, גם אם זה לא אמת גמור, הוא יזכה, אז יש דבר אחד שהתורה צריכה: להיות אהרון הכהן, להדבק במידתו של אהרון הכהן.

הלל אומר: "הוי מתלמידיו של אהרון" - לא פרקפט אהרון, אבל הידבק במידותיו של אהרון, ומהי המידה הכוללת של אהרן? ענוה. מיהו אדם? זהו הענו שבא לידי ביטוי ב: "אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה". ללא ענוה אי אפשר להיות אוהב שלום, כי אדם חושב על עצמו, אי אפשר לרדוף שלום, כי אדם אוהב את עצמו, היסוד של אהרן שהוא אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה, זה ענוה, ואיפה זה מרומז? "וְאַהֲרן מַה-הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו" (במדבר טז, יא) מה אתם מלינים עליו? "מַה-הוּא" -כלום! ענו!

אומר ר' שם מז'נוביץ: עבודת המנורה, כדי להדליק נרות, גם אם הם לא אמת גמור, אבל להדליק, כדי להביא ל"יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" במלא, צריך להיות בחינה של אהרון הכהן, ככל שהענווה גדולה יותר, פחות סנוביות, פחות יוהרה, פחות גאוה, יותר עממיות, יותר חבר אני לכל אשר יורוך, חברים כל ישראל, בה במידה אפשר להדליק נרות, אפשר לרכז נרות.

אומר בעל "עולי שם": כמה פעמים כתוב אהרן בתורה? 301 שזה בגימטריה מנורה. מי יכול להעלות את הנרות ולהביא אותם לדרגה של נרות עם וא"ו? זהו אהרון ולכן צריך להידבק במידתו של אהרון (אומר הילל הזקן), זו מידת הענווה והרי כי אהרן בחינה של אהרן נועדה להדליק את הנרות. וגם המילה מנורה רומזת לאהרן הכהן. הכיצד? מ-נ-ו-ר-ה – האותיות האמצעיות של המילה הזו, הפנימיות של המנורה: "נור" שזה אש, אבל אתם יודעים ש"נור" זה בגימטריא אהרון = 256, האמצע זה גימטריה אהרון ומה מקיף את ה"נור" אותיות "מה" – "וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ" מוקף ב"מה". אדם שהוא מאמץ לעצמו את בחינת אהרן, הוא יכול להדליק נרות, הוא יכול להפוך את הנרות ללא וא"ו, הוא יכול לכוון "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת".

אומר הגאון מוילנא: בחמשת הפסוקים הפותחים את כל אחד מחמשת חומשי תורה שהם "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר", יש ס"ז תיבות (67 תיבות עם הכולל), שזה בינה, וזה רומז על שבאמצעות אור התורה, רק אם אדם נוגע בפתח התורה, ניתן להבין דבר מתוך דבר, והראיה שמספר התיבות בחמשת הפסוקים שהם "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים" יש בדיוק מספר התיבות של בינה, אפשר להבין דבר מתוך דבר, להבין דבר מתוך דבר זה להיות באור, כי רוב האנשים בעולם אינם מבינים דבר מתוך דבר והם חיים בעולם חשוך וזה שאמר הכתוב: "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים" הפתח גדול, אם פתח דברי התורה יש לו את הבינה.

הוספתי: אנחנו מברכים מידי יום: "הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה" שכוי זה קריאת הגבר, כולנו תרנגולים - גברים, אומר ה"בן איש חי": "גבר" ראשי תיבות שלושת הסימנים בעם היהודי, ג-גמילות חסדים ב-ביישנים, ר-רחמנות. "הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה" - אם אדם דבק בתורה הוא זוכה לבינה - "לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה" - להבין דבר מתוך דבר, "לְהַבְחִין" זה אותיות בינה. להתעלות מעל הטבע החשוך והאפל ח- מעל לטבע.

אומר הגאון מוילנא: בחמשת הפסוקים הראשונים של התורה יש 67 תיבות. וכמה אותיות יש? אומר הגאון: רנ"ח=258 עם הכולל (או עם האות הגדולה ששווה 2) זה 259, מובא בספר "זרע קודש": המנורה רומזת על צורת הפנים של האדם, תורה מנורה, אדם - "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר", אבל חוכמת אדם תאיר פניו, כשאדם נפטר מדליקים נר, כשאדם נולד מדליקים נר, בכל שמחה מדליקים נר, כי נר ה' נשמת אדם, האדם הוא אור, כי הוא בא להאיר את העולם.

המנורה רומזת על צורת הפנים של האדם. בפנים של האדם יש שבעה שערים, דוגמת המנורה שיש בה 7 קנים. לאדם – 2 נחיריים, 2 אוזניים, 2 עיניים והפה – 7 שערים (שזה עיקר בנין קומת האדם) למנורה 7 קנים. ולכן מנורה בגימטריה צורה. צורת האדם זה המנורה, כשאדם צדיק נפטר, תראו על הרבה קברים של צדיקים, "המנורה הטהורה". האדם נמשל למנורה הטהורה, כי המנורה הטהורה נמצאת על הפנים של האדם - "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו".

מוסיף בעל "זרע קודש" דבר נפלא: כמו אור שאינו יכול להאיר רק אם יש לו אויר (חמצן) ואם לאו האור נכבה. (כשהיינו ילדים עשינו ניסוי (אני לא): הדליקו גפרור, הכניסו לפה וסגרו והגפרור נכבה. למה? כי אין חמצן, אין אויר) אור צריך אויר, אף שבעת השערים בפניו של האדם שהם מקבילים למנורה אין שימושם אלא עם אויר, ז"א כל השערים של האדם צריכים אויר, אתה לא יכול לדבר בלי לפתוח את הפה, אי אפשר להריח עם אף סתום, אתה לא יכול לראות עם עיניים סתומות (ויותר מזה, אם תקרב ספר לעיניים, על העיניים לא תראה כלום, כי אתה צריך מרחק של אויר כדי לראות), אם תאטום את האוזניים שלך לא תשמע, אתה צריך להשאיר את האוזניים שלך פתוחות כדי שיהיה לאוזניים מגע עם האוויר ואז אתה תוכל לשמוע דרך האוויר מה שמדברים איתך.

אומר בעל "זרע קודש": כל החושים של האדם שעל הפנים הם שערים והם כנגד אורות המנורה, וכמו שהאור במנורה צריך אויר, אף השימוש באלו החושים צריך אויר. אויר זה אור י' - אור השלם. איך חז"ל אומרים? אויר חופשי חופשי, אוי כמה מסכן הוא אדם שאין לו אויר, וח"ו כשיש הפסקת חשמל ואדם קשור למכונת החשמל הוא כמעט נחנק, אבל אדם בריא כל הזמן עם אויר, אויר זה אור ה'.

שלמה המלך אומר בקהלת 7 פעמים "הֲבֵל הֲבָלִים הַכּל הָבֶל" הבל זה אויר, כי ז' הבל המוזכרים בקוהלת מכוונים נגד אלו שבעת השערים המסובבים את אלו השערים, שהם השבעה אוירים המסובבים את אלו השערים, שהם השבעה אוירים שנמצאים בשבעת קני המנורה ושבלעדם אין אור.

וראה, יש לנו מספר התיבות "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר" שזה כנגד אור הפנים, יש לנו רנ"ט תיבות 259 תיבות, 7 פעמים "הֲבֵל" יש בקהלת, 7 קני מנורה, 7 פעמים "הֲבֵל", זה בדיוק רנ"ט – 259, כי כמו שהתיבות באילו חמשת הפסוקים יש להם רמז למנורה, כי מהתורה יוצא אור המנורה, אף שבעת השערים שבראש האדם צריך לקדשם ולטהרם ולתת להם אויר, אור ה', ואז יתקיים בנו "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו" (קהלת ח, א).

שנזכה לאור ה' – אויר, שיהיה לנו אויר בנשמה, אויר בגוף, שנזכה גם אם אנחנו מדליקים נרות ללא וא"ו, אין שלימות, "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" העליונה, אם זו תהיה הכוונה שלנו, אזי "יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" עם וא"ו, שנזכה. ודעו לכם שאחרי מתן תורה "הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ דְּכלָּא בָהּ" אם אדם רוצה להבין את החיים, לא להתהלך בחשיכה, לא להתהלך ולהתקע בעמוד בחושבו שזה אדם, אז עליו להידבק בתורה, לפחות להיות בחצרות בית ה', לגעת בפתח של התורה.


פרשת שלח

פרשת המרגלים. 40 יום אחרי שעזבו עם ישראל את הר סיני, עִם הכתם של כתינוק הבורח מבית הספר, אחרי חטאם של המתאוננים, אחרי חטאם של המתאווים תאווה - כל החטאים זה לזה - ר"ח תמוז שנה שנית ליציאת בני ישראל מארץ מצרים, 50 יום בלבד אחרי יציאת בני ישראל מהר סיני, וכאמור כבר הספיקו לחטוא במתאוננים ובקברות התאווה, וכפי שהבאנו בשבוע שעבר, השורש לכל ההידרדרות החלה כאשר יצאו ועזבו את הר סיני כעבור שנה פחות עשרה ימים בשמחה, כתינוק הבורח מבית הספר. "ברוך שפטרנו" (במרכאות)...

ובכן 40 יום אח"כ, ר"ח תמוז, שנה שנית ליציאת בני ישראל מארץ מצרים יוצאים 12 אנשים, כולם חשובים, לתור את ארץ כנען, יציאה שלא היתה עפ"י ציווי ה', כפי שיתברר בהמשך.

ו-40 יום לאחר מכן, אחרי יציאתם - תשעה באב, שבים 12 האנשים מתור הארץ, כאשר 10 מהם מוציאים דיבת הארץ רעה, מדברים סרה על ארץ חמדה טובה ורחבה, על הארץ המובטחת, משאת נפשם של אבותיהם – אברהם, יצחק ויעקב. וכתוצאה מכך: "וַתִּשָּׂא כָּל-הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת-קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר יד, א) - לילה של בכיות, כל העדה! ואח"כ "וַיִּלּנוּ עַל-משֶׁה וְעַל-אַהֲרן כּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כבר לא כל העדה, אלא "כּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". "וַיּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ-מָתְנוּ" – הלוואי והיינו מתים במצרים, לא היינו יוצאים משם, הלוואי והיינו מתים במדבר, ולא היינו צריכים לעלות לארץ המובטחת – נורא!!!

ועכשיו הם מתריסים כלפי מעלה: "וְלָמָה ה' מֵבִיא אתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזּאת לִנְפּל בַּחֶרֶב...הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה" (שם שם, ג) - הם כבר מערערים ותוהים על הראשונות לשוב למצרים, לבית עבדים!

משבר גדול באמונה ובביטחון, אי אימון במלך הטוב והמיטיב לכל, החפץ רק בטובתם, להעלות אותם להכניסם לארץ טובה ורחבה, לארץ חמדה. ולא עוזר מה שיהושע וכלב מהסים אותם ואומרים: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאד מְאד" (שם, ז) שימו לב לדגש יהושע וכלב מ-12 הנשיאים, 2 בלבד מתוך ה-12, מהסים את מוציאי דיבת הארץ רעה ומכריזים קבל עם ועדה: "טוֹבָה הָאָרֶץ", אבל זה לא מספיק – "מְאד" וגם זה לא מספיק, אז הם אומרים: "מְאד מְאד" (הביטוי "מְאד מְאד" הוא ביטוי נדיר), אבל זה לא עוזר, העם רוטן, העם מבקש לשוב מצרימה, שכחו את כל הטוב שהיטיב עימם הבורא יתברך עד לרגע זה, שכחו את ה"אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות ב, כ) – 210 שנה הם היו בגלות מצרים, המכונה בית עבדים, כך נגלה הבורא יתברך במעמד הר סיני בדיבר הראשון: "אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", שכחו! שכחו את עשרת המכות, את קריעת ים סוף, את המן מהשמים שניתן להם בו ביום - לחם אבירים יורד להם מידי בוקר משמים, הם שכחו את הבאר המתהלכת עימם – בארה של מרים – את כל הטוב הם שכחו, הם שכחו את שיעבוד מצרים, את הגזירה הנוראה של "כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְארָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות ב, כב), שכחו את העבודה הקשה בחומר ובלבנים ובפרך – הכל הם שכחו?! וזה פרי הסתה של 10 אנשים, כולם חשובים, נשיאי ישראל, אנשים שבחרם משה רבינו ע"ה בקפידה יתירה.

כתוב בפסוק: "שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים" (במדבר יג, ב), לכאורה, היה צריך להיות שלח אנשים, מה זה "שְׁלַח-לְךָ"? אומר ה"כלי יקר": "אומר הקב"ה למשה: "שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים" שאתה ברוח קדשך תחזה שהם אנשים, אנשים כשרים לזו השליחות" - "שְׁלַח-לְךָ" – שאתה, על פי רוח קדשך, רוח הקודש של משה רבינו, אתה תחליט - "אתה תבחר את שני עשר האנשים, כל אחד משבט, ברוח קדשך תבחר אנשים חשובים, צדיקים ויראים" - מדוע אתה? - "אל תיתן לעם ישראל לבחור את 12 האנשים לתור את הארץ" - מדוע? – "כי רוב העולם טועים באנשים. הם לא ידעו לשלוח את האנשים הנכונים, את הצדיקים ויראי ה', את החדורים באמונה וביטחון, שרוב העולם תועים באנשים המראים עצמם כשרים ולובשים אדרת שיער (שטריימל) למען כחש" – העולם, הציבור יודע להבחין בין אדם ראוי לאדם שאינו ראוי?! אל תעשה בחירות אישיות, אל תיתן לציבור לבחור לך 12 אנשים, כי הציבור אינו יודע במי לבחור, גם אם 12 אנשים יעשו תעמולה, הוא אינו מכיר את טיבם של האנשים, את מהותם, את פנימיותם, ובוודאי ובוודאי לא את יראת השמים שלהם, אתה, גדלות של משה רבינו, רוח הקודש של משה רבינו, אבי הנביאים - "שְׁלַח-לְךָ" – אתה תבחר! כי אתה יודע להכיר בטיבם של אנשים, בפנימיות שלהם.

בכיה אחת של חינם, לילה אחד שבכו כל בית ישראל בחינם בטענה של: "איננו רוצים לעלות לארץ הטובה" – הפכה להיות בכייה לדורות! סיבה לכל הבכיות, יום מוּעַד לכל החורבנות – תשעה באב בו נחרב בית ראשון וגם נחרב בו בית שני, וגם חורבן ביתר, וגם שריפת התורה, וגם גלות ספרד, וחורבן יהדות אנגליה בימי הביניים, הכל ביום תשעה באב שהוא יום מוּעַד לפורענות, כאמור, יום ליל הבכייה שבכו ישראל אז, כאשר שמעו את 12 אנשים המרגלים מוציאים דיבת הארץ רעה, ליל הבכייה הזה, הפך לליל בכייה לדורות. שורש לכל הגלויות, גורם לכל ים הדמעות עד ביאת גואל צדק! זו הסיבה לכל השנים הרבות שעם ישראל התגעגע לארצו, גם לתקוה שנות 2000 שטרם הוגשמה לראות את העם היהודי שב לארצו, שב אל המנוחה ואל הנחלה, אל גאולתו האמיתית בבנין בית המקדש והשראת השכינה בתוכו.

עד היום הזה אנחנו סובלים מאותו לילה של בכייה!!! על מה הם בכו? הם בכו כי הם לא רצו לעלות לארץ, מאסו בארץ חמדה, בארץ הקודש, בהולילנד, בארץ אבותם, במשאת נפשם של אברהם יצחק ויעקב – יום הבכייה הזה, היום שמאסו בארץ הטובה, עלה להם באלפי שנה של בכיות וגעגועים וערגה מתי נזכה לעלות לארץ, עלה בגלויות, בסבל, בדיכוי, והכל שורשו אותו לילה, פרי הסתה של 10 מרגלים שהסיתו את עם ישראל. ועד היום הזה טרם זכה העם לסוף וקץ לכל צרותיו וטרדותיו, טרם זכה עם ישראל לעת המקֻוְה של "וּמָחָה ה' אלוקים דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים" (ישעיה כה, ח) – טרם זכינו!

דם יהודי עדיין נשפך והעין היהודית עדיין זולגת דמעות עד בלי די - דמעות של אימהות, דמעות של אבות, דמעות של יתומים - על דם יהודי שנשפך בגלות וגם בארצנו הקדושה וגם ובאופן מיוחד. הרבה יתמות, הרבה ישכול, הרבה אלמנוּת, טרם הגענו את המנוחה ואל הנחלה.

בעיצומם של ימים אלו יגידו ויעידו בוקה ומובלקה סביב ארץ ישראל. דאגה וטירדה, ריב אחים, מה יהיה גורלנו פה? ומי יודע מה ילד יום? טרם הגענו את המנוחה ואל הנחלה. ים הדמעות טרם פסק, עתידה של ארץ ישראל לוּט בערפל והמנוחה טרם הושגה. ימים אלו יעידו וכל אחד מבין למה אני מתכוון.

קיום רצון ה' יתברך שיעלו עם ישראל מבית עבדים, מהמדבר אל ארץ הקודש, מתוך שמחת עולם על ראשם, בחדווה וברינה, תקוות גאולתם, ערגת אבותיהם מתוך אמונה וביטחון בחפץ ה' אחרי שנות גלות ארוכות, היה מבחן לעם היהודי, מבחן של אמונה, מבחן של ביטחון. ובמבחן הזה 40 יום ועוד 40 יום אחרי עוזבם את הר סיני מקום קבלת התורה, נכשל העם היהודי כליל!!! במבחן אהבת הארץ המובטחת, במבחן האמונה והביטחון בה' שהוא חפץ לעלות אותם אל ארץ טובה ורחבה, כפי שאנחנו אומרים בברכת המזון, הם נכשלו, הם בכו, הם קיטרו, הם רטנו, הם ביקשו לשוב מצרימה, הם העדיפו את הגלות הארורה במצרים, על פני החירות המזהירה בארץ אבות, ובכך הפסיד העם היהודי את ההזדמנות הגדולה שלו, ונגזר עליו 40 שנה לבלות במדבר הזה וכל הדור ההוא מעל גיל 20 נגזר עליהם שלא יזכו לעלות לארץ אבות, רק הנוער שטרם מלאו לו 20 והנשים, ועוד 2 אנשים: כלב בן יפונה ויהושע בן נון, שלא נתפתו ולא נגררו ולא הוציאו דיבת הארץ רעה אל העם, אלא שיבחו ואמרו "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאד מְאד".

וכבר אז כאשר, כפי שנאמר בתורתנו הקדושה, הקב"ה אמר למשה רבינו: אם כך, אז הם לא יעלו לארץ - נאסרה העלייה לארץ ישראל 40 שנה! גם משה ואהרן כבר לא זכו, גם מרים הנביאה כבר לא זכתה, מנהיגות חדשה תיכנס לארץ, דור צעיר יכנס, רק כלב ויהושע שלדעת חז"ל היו אחרי 40, רק הם יזכו - איזו גזירה איומה, בכיה לדורות, כמה דברים היו נחסכים לנו לוּ הם היו נכנסים לארץ עם משה רבינו, עם אהרן: לא היה חטא מי מריבה, לא היה חטא עדת קורח ולא היו גלויות, ולא חורבן בית ראשון, ולא חורבן בית שני, לא היה לנו את תשעה באב, את זאת היינו מרוויחים ואת זאת הפסדנו. ואז נאסר עליהם לעלות לארץ ישראל, עד להודעה חדשה שתבוא כעבור 40 שנה, וכבר נאמר אז בתורה הקדושה שהם עם קשיי עורף, עם של מרדנים. הקב"ה ציוה לא לעלות וכבר היו קבוצה של יהודים שביקשו להמרות פי ה' ולעלות ללא רשות מהשגחה עליונה, וכפי שאמר להם משה רבינו ע"ה: "לָמָּה זֶּה אַתֶּם עבְרִים אֶת-פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח. אַל-תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי איְבֵיכֶם" (שם יד, מא-מב) – אם תעלו נגד רצון ה' כפי שמגלה לכם משה רבינו, אתם תינגפו, הגויים יכו בכם, הפלאסטינאים ישפכו את דמכם, הפלאסטינאים של פעם... העמלקים של פעם, הכנעניים של פעם... - "אַל-תַּעֲלוּ כִּי אֵין בְּקִרְבְּכֶם" ועם ישראל אינו עולה שאין ה' בקרבו! אזהרה לשעתו ואזהרה לדורות והמבין יבין. והיהודים כדרכם אינם שומעים, נאמר בתורה בפרשת השבוע: "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל-ראשׁ הָהָר" – קבוצה של יהודים בכל זאת התעקשו ועלו לארץ נגד רצון הבורא, נגד רצונו של משה רבינו מנהיגם של ישראל שאסר עליהם את העלייה ואמר: החמצתם את ההזדמנות, עכשיו חכו, עת יגיע המבשר ויבשר לכם: עתה הגיע שעתכם לעלות, אבל עתה תישארו במדבר, בגלות, כי לא הגיעה שעתכם והחמצתם, אתם בכיתם כאשר הקב"ה ביקש לתת לכם ארץ חמדה טובה. וכדרכם של היהודים נאמר "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל-ראשׁ הָהָר" בכח, למרוד בגדולי ישראל – אנו באנו ארצה... עַלֹה נעלה וירשנו אותה... – אומר להם משה רבינו: אבל אין ה' בקרבכם, אין זה רצונו של הבורא, המתינו עד יעלה עת רצון, ומשה רבינו מזהיר אותם "וְלֹא תִּנָּגְפוּ", אבל הם לא שומעים, הם אומרים: סמוך עלינו! אומרת התורה: "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם" - היכו אותם, כתשו אותם – "עַד-הַחָרְמָה" (שם שם, מה), אין חוכמות, אם תעלו נגד רצון ה', יפלו קורבנות, לא תגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, איזה רמז לדורות יש כאן! אין ה' בקרבנו! בכח לא עולים, ואם תעלו כי אתם חושבים שאתם תקימו יישוב וריבונות, הרבה דם יוקז בארץ שלכם (לא אמרתי במדינה שלכם...) גוואלט! נורא ואיום!

זה גורלה של עליה לארץ נגד רצון הבורא יתברך, לא נגד העמלקים והכנענים, לא נגד הבריטים, או העותומאנים, המבחן הוא: אם ה' בקרבנו, או חלילה אין ה' בקרבנו.

(אם כורש יכריז על שיבת ציון והנביאים ששרדו יאמרו: זה דבר ה', עלו ובנו ויבנו בארץ הקודש, ומי שאינו יעלה, יקולל! עזרא הסופר קילל את עדת תימן הקדושה, כי הם לא רצו לעלות, הם שאלו אותו: היחרב שוב? ואם יחרב שוב לא נעלה. אז קילל אותם עזרא. אין שם עזרא ביהדות תימן, יש להם קפידא על עזרא הסופר. זאת כותב אחד מחכמי תימן לפני 400 שנה ויותר – ר' שלמה עדני, בעל "מלאכת שלמה" על המשניות, שעלה לארץ והתיישב בחברון, אין אפס, יש קפידא.)

ובכן זו גורלה של עלייה לארץ נגד רצון ה' יתברך, וכאז, פרשת השבוע, פרשת המרגלים, כך גם היום. יהיה נדמה לכם שיש לכם ניצחונות, שיש לכם הישגים, אולי תשתעשעו שיש לכם צבא חזק, (אני אומר כאן דברי קטגוריה נוראיים שגם לי קשה לומר אותם), אבל אם אין ה' בקרבכם, לא תגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. ומהו המבחן? אם יפלו פה קורבנות, אם ירימו עלינו יד, אם ישליכו עלינו בקבוקי תבערה, אם השב"ק והמוסד שוב יתריעו מפני סכנות קריבות, אם יאיימו שוב על קיומנו...

בשבת האחרונה היתה עצרת גדולה, פה בקו הירוק, בטירה הערבית, (אבל הישראלית...) בהשתתפות אלפי ערבים מכאן (ולא משם) לרגל ה"יארדסייד" של מוחמד והוזמן לשם מנהיג אש"ף והוא לא הגיע. בא במקומו אחד מראשי אש"ף, ומהו אמר שם? לא יהיה שלום כאן עד אשר: 1. כל יש"ע יהיה בידינו, לא ישאר שם יהודי אחד! התנחלות אחת לא תשאר שם!

2. ירושלים כולה בידינו תחת שלטוננו המוחלט.

3. כל זכות שיבה לכל הערבים, מיליונים, לכל מקום שהם היו דרים בו לפני תש"ח.

אתם מבינים על מה מדברים פה? אני הרי לא איש פוליטיקה, אבל זה אני קורא, ואז הם מאיימים עלינו: "הימה" – אם "אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם", אז אתם תעלו ותבנו ארץ אבות, ארץ משגשגת, מדינה יפה ונפלאה, אבל לא תגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, "כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם".

צריך להשתדל שה' יהיה בקרבנו, לפחות להראות לבורא יתברך שבאנו אל ארץ חמדה טובה לאכול מפריה ולשבוע מטובה ולברך עליה בקדושה ובטהרה, כפי שאנחנו אומרים בברכה.

ההמתנה הגדולה, הערגה היהודית העזה לעלות ולכונן את עפר ארץ קודשנו, לשמוע קול תשבי מבשר. אלפי שנים העם היהודי עורג, מקווה ומתפלל לעלות לציון, היא התיקון הגדול של העם היהודי לאי רצונו לעלות לארץ ישראל על פי ה' ביד משה בחטא המרגלים. כל הסבל, כל התקוה, כל מה שנאמר אלפי שנה: "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים", "וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב וְתִשְׁכּן בְּתוֹכָהּ" – ערגה, תקוה, געגועים, לבי במזרח ואנכי בסוף מערב (שירת יהודה הלוי) – כל זה, זה תיקון למה שאנחנו נקרא בפרשת השבוע, להזדמנות הגדולה שהוחמצה, הקב"ה מבקש לעלות אותנו לציון ולירושלים ושמחת עולם על ראשנו, ללא שום פגע ונגף – "וְחֶרֶב לֹא-תַעֲבר בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כו, ו), "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד" (שם) ואת זאת הם החמיצו, רחמנא ליצלן, ולא רק החמיצו, אלא הוציאו דיבת הארץ רעה! אז אתם מבינים שאלפי שנות היסטוריה העם היהודי צריך לתקן את חטא המרגלים, את החטא הזה שהם הוציאו דיבת ארץ הקודש רעה.

כל הבכיות, כל הדמעות, כל התשוקות, כל הגעגועים, הכל, זה תיקון, עד לאותו רגע שנשמע קול מבשר: יהודים, הגיע שעת גאולתכם, עלו בסייעתא דשמייא, ברצון ה' עלו ותבנו והשכינה תשרה בתוככם! זו היתה הפתיחה שלי.

השיחה הזאת קודש לאהבת הארץ.

מה היה המשפט הראשון שהוציאו המרגלים מפיהם? מה היה המשפט הראשון ששם ראה כבר משה רבינו ויהושע בן נון וכלב שאלה המרגלים חזרו ויוציאו דיבת הארץ רעה? מה היה המשפט הראשון שהוא החטא הראשון שלהם, נגד הארץ הקדושה?

כשהם הגיעו חזרה לארץ כתוב בתורה הפסוק הראשון: "וַיְסַפְּרוּ-לוֹ וַיּאמְרוּ" – אל משה רבינו – "בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה-פִּרְיָהּ" (יג, כז) – הם הראו לו את פירות הארץ, דייקו יפה: "בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ" – המילים האלה טומנות בחובם משהו - "וְגַם" – הם לא ממשיכים ואומרים לו: והיא ארץ זבת חלב ודבש, אלא "וְגַם". ואז "אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ" – וכאן הם מתחילים לשפוך את כל הקיטונות, את כל הקיטרוגים, את כל הדיבה.

אומר בעל "אוזניים לתורה" ר' זלמן סורוצקין זצ"ל: "נשיאי ישראל, ראשי העדה, איך הם באים ומתבטאים למשה רבינו? במילים: "בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ" – ומדייק הרב סורוקצין: "כמה מן הזרוּת, האדישות ואפילו הבגידה יש בביטוי "הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ" – כלפי הארץ הקדושה, משאת נפש כל זרע יעקב, מימי האבות הקדושים ואשר בשבילה גלו בני ישראל למצרים לפרוע את החוב של "גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ" (בראשית טו, יג), ובלבד שתינתן להם הארץ כולה ושלא יהיה לעשיו חלק בה – תקות אבות – והנה באים המרגלים ואומרים למשה "הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ". "הביטוי הזה" – אומר רב זלמן סורוצקין – "אומר קרירות, אדישות, בגידה, מהו הביטוי הזה? כאילו להם אין זיקה ושייכות אליה ואפשר להחליפה באחרת, במצרים או אולי באוגנדה, אולי... מה זה "הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ"? הרי זה ארץ הקודש, זה ארץ שלכם, של אבותיכם, ואתם אומרים: הארץ ההיא...

תקשיבו דבר נורא, ואת זה אומר רב זלמן סורוצקין: "הביטוי הזה כבר מעיד על כל מה שהם אמורים ל"שפוך", וזה היה החטא הראשון שלהם נגד הארץ הקדושה בשובם אל משה ובני ישראל - "הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ" - זרות, ניכור, בגידה בקדושת הארץ, כאילו היא אינה שייכת להם.

שואלים חז"ל: למה זה הוציאו האנשים דיבת הארץ רעה? מה היה שורש קילקולם? הרי הם היו ראשי העם, נשיאים, משה רבינו בחר אותם בקפידה, ברוח הקודש, כולם אנשים צדיקים ויראי ה' – מה קרה להם? וכי הם לא ידעו מה שכל יהודי יודע שזה ארץ הקודש? משאת אבות, כלילת יופי, האם הם לא ידעו זאת? מה היה שורש קילקולם?

ושאלה נוספת: מדוע משה רבינו ע"ה התפלל דווקא על יהושע ומדוע לא על כל 12 המרגלים שיצליחו דרכם? מדוע הוא לא התפלל על כולם: אנא ה' הושיעה נא? מדוע הוא התפלל רק על יהושע: יה יושיעך מעצת המרגלים והוא הוסיף לשמו את האות י' – יהושע (נוטריקון: יה יושיעך), מדוע דווקא עליו? וכי משה רבינו לא היה חפץ שהם יעלו ויצליחו במשימתם?

התורה הקדושה אומרת: "וְלֹא-תִקַּח שׁחַד כִּי הַשּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז, יט) – מה זה שוחד? נגיעות אישיות, אינטרסים, שיקולים אישיים, השוחד יעוור עיני חכמים.

אומר ה"חפץ חיים" זצוק"ל בפרשת שופטים: מיהו החכם שהתורה כותבת עליו שאם הוא יקבל שוחד, השוחד יעוור עיניו? והוא גם יסלף דברי צדיקים? מי הוא זה הצדיק? ועונה: "לא חכם סתם מה שהבריות אומרות עליו שהוא חכם וצדיק" – כפי שדברנו קודם שהבריות אינן יודעות מי הוא הצדיק חכם, הוא יכול ללבוש בגדי לבן וללכת עם כיפה גדולה לבנה, והוא יכריז על עצמו שהוא מקובל, אז מה? אז זה אומר שהוא מקובל? אז זה אומר שהוא צדיק? – "זה שהבריות אומרות עליו שהוא חכם?! ודאי שלא! כי מה הבריות מבינות? מה "עַמך" מבין?" - אף לא חכם שרב חיים קיינבסקי יעיד עליו, אף לא חכם ששלמה המלך החכם מכל אדם יעיד עליו כי חכם הוא, אז מי זה החכם שהתורה מעידה ששוחד יעור את עיניו? - אומר ה"חפץ חיים": "זהו חכם שהקב"ה מעיד עליו שהוא חכם, שהתורה מעידה עליו שהוא חכם" - כי השוחד יעוור עיני חכמים של התורה! מי זה יכול להיות? משה רבינו! משה רבינו החכם הכי גדול, משה רבינו הצדיק הכי גדול! אומרת התורה, אומר משה רבינו: דעו לכם, הצדיק הגדול ביותר בעולם, נביא ה' שידבר אל ה' פנים אל פנים, אם ח"ו מישהו ישחד אותו, (ושוחד זה לאו דווקא ממון), אז השוחד יעוור את עיניו, הוא לא יראה נכוחה, הוא לא יראה את האמת ואם הוא יראה את האמת, פיו יסלף את דברי האמת, כי פיו יסלף דברי צדיקים! אומר ה"חפץ החיים": "זה כוחו של השוחד, שהוא יכול לעוור אפילו את עיני החכם הגדול ביותר, חכם של התורה שיראה ההיפך מן האמת, הוא נעשה פוזל, עיור צבעים - "הַשּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים" – הוא יראה ההיפך מן האמת, הוא יפרש את האמת כפי רצונו, כפי האינטרס שלו – זה כוחה של נגיעה אישית.

וכאן נשאלת השאלה: איזו נגיעה אישית היתה להם לעשרת המרגלים שכולם היו חכמים וצדיקים שנבחרו בקפידה? מגלים לנו חז"ל שהיתה להם נגיעה אישית, אינטרס, הם היו משוחדים. מי שיחד אותם? הם היו משוחדים וברגע שאדם משוחד, אז הוא נופל ונשיאי ישראל נפלו, בארזים נפלה שלהבת – והתוצאה, התחילו לבכות, אבל איפה זה התחיל? בגדולים, בארזים! מה קרה להם? משה רבינו בחר אותם ברוח הקודש! מה קרה להם?! כשהם יצאו לדרך, הם הרגישו שוחד, ועיוור את עיניהם וסילף את דבריהם וזה הינחה אותם להוציא דיבת הארץ רעה רחמנא ליצלן, וגרם בכיה לדורות.

במה דברים אמורים? אומר האדמור מקוזניץ' ומובא בספרים הקדושים והמקור הוא בזוהר הקדוש: בפרשת בהעלותך הפרשה הקודמת, כמה ימים לפני פרשת המרגלים: משה רבינו בחר 70 מזקני ישראל, שניים מהם נתנבאו במחנה, זוכרים? אלדד ומידד, קרובי משה, מה הם נתנבאו? וכל ישראל ידעו זאת והמרגלים, נשיאי ישראל שמעו זאת, מה הם אמרו? מה הם נתנבאו? "משה מת ויהושע מכניס"! משה ימות ומי יכניס את עם ישראל? יהושע! הוא ימלא את מקום משה רבינו, שהרי כתוב: "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ".

כתוב בזוהר הקדוש (תבינו קצת את החיים הפוליטיים של היום): "אמרו הנשיאים: אם נכנסים אנו לארץ בקרוב, יעביר אותנו יהושע מלהיות ראשים על העם" - הרי משה ימות ויהושע יכניס – "ויהושע יבחר נשיאים חדשים" - כל ראש ממשלה בוחר לעצמו את הקבינט החדש שלו, גוולאט! - "ואז יהושע יפטר אותנו ונחזור להיות כאחד כל האדם..." - יש אדם שמוכן בקלות לוותר על הכסא שלו? אני מוכן לוותר, כי אני אף פעם לא טעמתי טעם של כסא בכנסת, שר, יושב ראש ועדה, נשיא, אבל אדם שכבר עלה לכסא וזכה להיבחר ושימש בשררה, אתם ראיתם אדם שמוכן לוותר על הכסא? 'הוא יעשה את כל השמיניות', כפי שאנחנו אומרים, ובלבד שלא להפסיד, כי זה נוגע לאינטרס האישי שלו, למעמד שלו, לקריירה שלו, לכבוד שלו, ועל אחת כמה וכמה שהוא עלול גם להתבזות... (ראש ממשלה לשעבר, גנרל במיל, אלוף במילואים, מפכ"ל במיל). אומר הזוהר הקדוש: "נגיעה זו, האינטרס הזה, השוחד הזה עיוור את עיניהם וסילף את דבריהם" - כל כוונותיהם היו להוציא דיבת הארץ, אולי הם יצליחו לא להיכנס לארץ ויהושע עדיין לא מכניס, כי יקח עוד זמן ומשה ימשיך להנהיג אותנו, ונמשיך להיות ראשי הקהל... נשיאים! – נו, עכשיו נשאלת השאלה: אז למה משה רבינו לא התפלל עליהם שהם לא יגיעו למחשבה הזאת? מדוע דווקא על יהושע הוא התפלל שהוא לא הצטרף לעצת המרגלים? - "והואיל ומשה רבינו ע"ה בחר אותם עפ"י רוח קדשו" - הוא נתן בהם אמון, כי הוא ידע שכולם צדיקים וחכמים, כולם יראי ה', הוא בחר אותם ברוח קדשו, לכן לא חשש משה רבינו שמא הנגיעה הזו שהם יצטרכו לוותר על נשיאותם יגרום להם להוציא דיבת הארץ רעה, הוא לא האמין, כי הם היו יותר גדולים מגדולי הדור שלנו, משה רבינו היה בטוח שלא יכשלו בעבירה פשוטה וגלויה כזו שזה הרי בזיון להוציא דיבת הארץ, ומה עוד שמדובר במצוה כה נשגבה להיכנס לארץ הקודש, ועל כן לא העלה בדעתו שצריך להתפלל עליהם – נורא! ומדוע על יהושע משה רבינו כן התפלל? כי על יהושע הוא חשש, כי כשהוא שמע וראה את תגובתו של יהושע בן נון לאחר שאלדד ומידד התנבאו במחנה ש"משה מת ויהושע מכניס".

אדם רגיל היה אומר: אוי חבל, מורנו ורבנו ימות! אבל בסתר ליבו מה הוא היה אומר: הכסא שלי! אתם מכירים את דמעות התמים?! הוא בא לנחם ולעודד ולהשתתף בצערכם, ובתוך תוכו: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הטוב והמיטיב. זה הלכה מפורשת, שאם אבא (וגם עשיר גדול ומיליונר) נפטר והשאיר ירושה הבן מברך: "ברוך דיין האמת", כי אבא נפטר והוא מברך עוד ברכה, על הירושה: "הטוב והמטיב". (ברכה כמו שהחיינו). אבא או אימא נפטרים, וכבר מתחילים לריב על הירושה, כמה צריכים להתפלל שאחרי מות ההורים שנשארת הירושה שלא ילך מכות רצח, אני יודע מיקרים שבהלוויה היה מכות... גוולאט!

משה רבינו ששמע וראה שיהושע בן נון רץ אליו ואמר לו: "אֲדנִי משֶׁה כְּלָאֵם" (במדבר יא, כח) - תכניס אותם לבית הסוהר, הם מדברים משה מת ויהושע מכניס, ראה משה רבינו שלא רק שלא היתה לו תאוות השררה - תאוות הכסא, אלא הוא כעס ואמר: "אֲדנִי משֶׁה כְּלָאֵם", אמר משה רבינו: ממנו אני חושש שמא הוא גם משוחד, בקוטב השני, שמא יתפתה יהושע להוציא דיבת הארץ רעה ויצטרף לעצת המרגלים, כי הוא לא לבד לא יעשה זאת, אבל אם יהיה ציבור של עשרה אנשים שהאינטרס שלהם להוציא דיבת הארץ רעה בגלל אינטרס, או שוחד שלא לאבד את הכסא, אז הוא יצטרף אליהם כי גם לו יש אינטרס כדי שלא לזכות בכסא, כי הוא כ"כ מסור למשה רבינו רבו, הוא כ"כ אוהב את משה רבינו, את הרבי שלו, את האדמו"ר, את מורי ורבי, "ומשה רבינו חשש שמא יתפתה יהושע להוציא דיבת הארץ רעה מתוך כוונה של מצוה, מתוך כוונה של דבקות ברבו שימשיך להנהיג את ישראל עד ביאת גואל צדק, שהוא לא ימות" - יהושע צריך את הכסא?! הוא צריך את הרב שלו! – "ומתוך כוונה טובה, כוונה כֵּנָה לטובת עם ישראל, לרוחניות של עם ישראל", "נמצא" – אומר הזוהר הקדוש – "כי היה חשש לשתי כוונות קוטביות זו לזו, כוונת המרגלים היתה לשמור על שררתם ולכן יש חשש שיוציאו דיבה, וכוונת יהושע שביטל עצמו למשה רבינו ולא חפץ בשררה ושתי הכוונות הקוטביות, יפגשו יחד ב-40 יום הריגול ויולידו תכלית אחת: להוציא דיבת הארץ רעה, כדי לדחות את כניסת בני ישראל לארץ! וזהו שוחד על פי הזוהר הקדוש, מה אתם אומרים? שוחד חיובי מצד אחד, אבל הוא יוליד תכלית תוצאה נוראה, קוראים לזה בעברית: המטרה מקדשת את האמצעים – זה אצל יהושע ואצל שאר המרגלים – שוחד נקי לשמור על הכסא.

"ומשה רבינו סבר, כי המרגלים לא יתפתו לנגיעותיהם לעבור עבירה" – הוא לא חשש שנגיעת השררה שלהם, הכסא, כ"כ תשפיע ותעוור את עיני צדיקי הדור – "ואם יתפתו חלילה, מיד יבחינו שיצרם הטעה אותם ומיד יחזרו בתשובה" - משה רבינו לא האמין. אבל על יהושע הוא חשש יותר, מדוע? כי מה שהנחה את יהושע זה לא עבירה, אדרבא, איזה מחשבה היתה מנחה אותו? המחשבה היתה: כבוד הרב! אשליה של כוונה טובה. הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות...

הדרך לגיהנום, לרֶשַׁע מְכוּוְנֶת ע"י כוונות טובות. מצוה גדולה להשתדל שמשה רבינו ימשיך להנהיג את עם ישראל ואם אין אפשרות, אלא להטעות את עם ישראל, הוי אומר, להוציא דיבת הארץ רעה, אז מה עדיף? משה רבינו חי, או ארץ ישראל בידינו?! – מזה משה רבינו חשש! השיקול המוטעה שמונחה עפ"י צדקות ויראת שמים, דבקות ברב, קדושה, רוחניות, אי אפשר להיפרד ממשה רבינו, אז שלא ניכנס לארץ, נדחה את זה לעוד 100 שנה, ועליו משה רבינו מתפלל – מסיים הזוהר הקדוש ואומר: "משה רבינו חשש מה"לשם שמים" של יהושע, משה רבינו פחות חשש מה שלא לשם שמים של המרגלים."

בפרקי אבות אנחנו אומרים: "כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם" (ה, יז) אמר אחד מהגדולים (כמדומני, הסבא מקלם) שלא על דרך הפשט, אבל על דרך הצחות והאמת: "כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם"- היא מאריכה הרבה זמן כי זה מחלוקת לשם שמים, אבל במחלוקת כמו: ששני בעלי עגלה רבים וצועקים ומקללים, אז כעבור חצי שעה ממשיכים הלאה את החברות, כי הם שייכים לאותה תחנת מוניות, וזה אותו הדבר אפילו בכנסת, רחמנא ליצלן.

אומר הסבא מקלם שמחלוקת כזו לא מחזיקה הרבה זמן, הם רבים ואח"כ הולכים יחד לשתות קפה, אבל הצרה היא במחלוקת שהיא לשם שמים שמה שמדריך את המחלוקת הוא שכל אחד חושב שזה "לשם שמים", הוא בטוח שזה לשם שמים, הוא בטוח שחייבים לצעוק עליו, חייבים לגעור בו, חייבים לנדות אותו – "לשם שמים, למען ה'" - כשזה לשם שמים כמו בקורח ועדתו, אז גוולאט! סופה להתקיים – היא מתקיימת המון זמן, זה מחלוקת שמחזיקה מעמד שנים ודורות.

צא וראה מחלוקת של יהודים חרדים, בין חצרות של אדמורי"ם רחמנא ליצלן, בין יהודים חרדים ליהודים חרדים בעלי דיעות שונות, כל אחד סבור שזה "לשם שמים", אז להרוג בודאי שלא הורגים, ברור שאין רצח, אך פשקווילים, כתבי פלסטר, יש ויש, כי זה "לשם שמים"...

משה רבינו לא חשש מהאינטרסים והשוחד של הצדיקים הגדולים שיצאו לרגל, הוא האמין שהם יעמדו בניסיון הזה, ודווקא יהושע לא יעמוד הוא יתפתה, מדוע? כי אותו מדריך ה"לשם שמים" לא הכסא של השררה. וזה מה שנאמר "וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן יְהוֹשֻׁעַ" (במדבר יג, טז), התפלל עליו: יה יושיעך מעצת המרגלים - שאם חלילה יעלה על ליבם, אז אתה תצטרף למנין, אולי לבד לא תעשה את זה, אבל אם יהיה לך מנין, תצטרף אליהם.

אומר יונתן בן עוזיאל: כאשר ראה משה רבינו את ענוותנותו של יהושע, שהוא היה ענו גדול, מיד קרא משה להושע בן נון – יהושע. ממה חשש משה רבינו שהוא הוסיף לו שם? אומר בעל עבודת ישראל מקוזניץ: חשש משה רבינו ע"ה מהענווה היתרה של יהושע בן נון, הוא היה תלמיד משה רבינו ועל משה נאמר: "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד מִכּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" ויהושע בן נון היה השני לו, הוא היה ענו, הוא ויתר על השררה, הוא לא הסתנוור הוא לא רצה להיות מנהיג, הוא ברח מן הכבוד, ומשה רבינו חשש שהענוה היתרה שלו תהיה לו לרועץ ותגרום לו שהוא יוציא דיבת הארץ רעה ושמא בשל כך יסכים לעצת המרגלים, ולכן הוא התפלל עליו.

בעל "אמרי אמת" מגור, על החשש של משה על יהושע דווקא: "טבעו של ענו לא להיות תקיף בדעתו ולבטל דעתו מפני דעת זולתו" – איך מצטייר בינינו הענו? ותרן, סובלן, שפל ברך (כך כתוב ברש"י), ולעומתו, בעל גאווה: עומד על שלו, נפגע מהר כשדורכים לו על ה"יבלת", וכבר יורה תותחים - משה רבינו ע"ה חשש מהענווה היתרה של יהושע.

רבותי, דברנו פעם על מידות טובות. כל דבר טוב במידה במשורה ובמשקל, צריך איך לדעת איך להשתמש עם המידות - "ענוותנותו של זכריה בן אבוקולס אומרת הגמרא במסכת גיטין, החריבה את בית מקדשנו" - רבותיי, לפעמים בעלי הגאווה, הסנובים מחריבים את ירושלים, ב"אני אמלוך", מוכנים להקריב את כל היקר והקדוש, את כל העתיד של עם ישראל בשביל הפריסטיז'ה שלהם במילים: "אני אמרתי, אני הבטחתי, אני אקיים" וגם אם השתנו הנסיבות ואתה רואה שזה חורבן – הוא טוען: "מוצא שפתי אשמור"... וכך הוא יכול להחריב את הכל – זהו הכבוד! ומאידך גיסא, הענווה היתירה, שאין משתמשים בה כיאות, הענוה היתרה מצטיירת בעינינו כהעדר תקיפות, כהעדר חוט שדרה, כוותרנות, במלים כמו: "בסדר שיהיה...", מה שיהיה?! - זה חורבן! זה טרגדיה! זה אסון! והוא בשלו: "נוותר, בוא לא ניכנס למחלוקת, שיהיה מה שיהיה, ה' יעזור, לשם שמים" – ה' רוצה ממך שתסיר מעליך את בגדי הענווה ותלבש בגדי עוז ותקיפות ותאמר ברוב ענוותנותך: "היו לא תהיה!" בתקיפות! וזה לא פגם בענווה! אוי לו לעם ישראל שמנהיגיו הם ענווים יתרים, וחז"ל אומרים זאת על שאול המלך הראשון שהיה ענו מבית בנימין, לא דיבר הרבה, לא פטפט, נחבא אל הכלים, הענווה היתרה שלו, עם הרחמנות שלו, גרמה שהוא יפסיד את המלכות!

אומר בעל "אמרי אמת" מגור: אסור להיות בעל ענווה, צריך להיות ענו, אבל גם הענו צריך לדעת מתי ללבוש בגדי גאות ולאחוז בגדי תקיפות ולומר: לא! אסון! טרגדיה לעם ישראל! היו לא תהיה! בגופנו ובדמנו לא ניתן ונסיר את התועבה מישראל!

ממשיך בעל "אמרי אמת": "בנוגע ליהדות לקדושת האומה, לשמירת התורה והמצוות, אי אפשר תמיד לנהוג בענווה, שכן פעמים יש לנהוג דווקא במידת התקיפות, וכדי לדעת מתי צריך להיות תקיף" - הרי בתכונותינו אנחנו לא תקיפים, אנחנו סובלנים וותרנים – "לשם כך אכן זקוק אדם לסייעתא דשמייא" - להרבה תפילה, כפי שדוד המלך הגדיר את עצמו: "וְאָנכִי תוֹלַעַת וְלֹא-אִישׁ" (תהילים כב, ז) – ענו, ובכל זאת הוא גילה הרבה פעמים סימני תקיפות, הוא ביקש מהקב"ה: "שְׁגִיאוֹת מִי-יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי" (שם יט, יג), יכולות להיות גם שגיאות שהם פרי השיפלות והענווה, ועל כך משיב הקב"ה – "רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמר" (שמואל א ב, ט) הקב"ה יתן סייעתא דשמייא לבל יכשלו גדולי מנהיגי וצדיקי ישראל.

ובכן, לסיכום המהלך הזה שדברנו: שוחד – השוחד אחז בגדולי האומה וכשהשוחד אוחז בגדולי האומה, אין פלא שהם הסיתו את עם ישראל.

ועכשיו אני עובר לפירוש אחר: איך נפלו גיבורים? איך השלהבת אחזה בארזים? איך בחירי האומה הוציאו דיבת הארץ רעה? איך זה יכול להיות? אני הולך במסלול הפוך לגמרי עפ"י חז"ל ו"אור החיים" הקדוש:

הקלקול החל לא בגדולים, לא בראש, אלא דווקא בזנב. (אע"פ שתמיד אומרים שהדג מסריח מהראש). הם באמת היו גדולים, הם באמת היו בחירי ה', נבחרו בקפידה ע"י משה רבינו ברוח קדשו, כולם אנשים חשובים, צדיקים וחכמים, יראי ה', אבל זה לא התחיל אצלם.

הכל התחיל מלמטה - העם! (לא אמרתי העיתונות) העם! אנשי הכיכרות - שם זה התחיל. העם השפיע על ההנהגה! במה דברים אמורים?

"שורש הרע לא היה דווקא הנגיעות האישיות של המרגלים, כי אם ההידרדרות של העם כולו אשר השפיעה גם על המרגלים" – העם השפיע על המנהיגים – (פני הדור (מנהיגי הדור) כפני הכלב - הכלב נגרר אחריהם, אבל הוא מוליך אותו, כמו הכלב שהולך לפני האדון ונדמה לו שהוא מוליך את האדון והאדון לפעמים גם כן....) - ההידרדרות של העם כולו השפיעה על המרגלים, הידרדרות שנבטיה היו היציאה מהר סיני בקטגוריה של כתינוק הבורח מבית הספר, המשך ההידרדרות היה "המתאוננים" ("וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאנֲנִים" (יא, א)), ההמשך היה "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר...הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה" (במדבר א, יד), סה"כ הידרדרות באמונה וביטחון בה'. נבט קטן של "תינוק הבורח מהר סיני", הוליד אצלם משבר באמונה ובטחון! ועבירה גוררת עבירה, אבן נופלת מפילה בדרכה עוד אבן ועוד אבן ועוד חוליה ועוד חוליה ופתאום הם נמצאו מפורקים מבחינת אמונה ובטחון. במה דברים אמורים?

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר. שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יג, א-ב) – הקב"ה אומר למשה רבינו: שלח אנשים מרגלים אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל, הארץ הזאת מוכנה להם כמתנה, מתנה טובה! (אומר ר' שמעון בר יוחאי: שלוש מתנות הקב"ה נתן לבני ישראל: תורה, ארץ ישראל וגן עדן. זו מתנה, אצלנו אומרים: נותנים לך מתנה, זה מה שנתנו לך, על אחת כמה וכמה שהקב"ה נותן לך, אין חדש תחת השמש), ועם ישראל ביקש לבדוק את המתנה, רצה לפתוח את העטיפה... אולי לא כדאי, לא רוצה כזאת מתנה... מתנה?! מתנה שהקב"ה נותן, אתה רוצה לבדוק אותה?! אין לך אימון מלא שהיא לטובתך?! הרי זו ארץ טובה ורחבה, מדוע הוא רצה לבדוק? כי הוא היה במשבר של אמונה, במשבר של הידרדרות כפי שהתחלנו.

אומר רש"י הקדוש: "שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים", מספיק שלח אנשים, מהו "לְךָ"? "לְךָ" לדעתך, תשלח אתה, אני איני מצווה לך" - אני אמרתי שיש לי מתנה טובה לתת להם, ארץ טובה ורחבה "אֲשֶׁר-אֲנִי נתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", מבחינתי, אני נותן את המתנה הכי טובה – הולילנד – ארץ קדושה, אבל אם אתה רוצה, תשלח, אני לא מעכב בידך, אבל אני לא מצווה, ואני גם לא נותן ברכה. לא נאמר כאן "לא", אבל לא נאמר גם "כן" - תעשה מה שאתה רוצה.

מדוע הקב"ה אמר זאת? עם ישראל באו אל משה רבינו בהיסטריה ואמרו לו: אנחנו לא עולים לארץ, נשלחה אנשים לפנינו, אנחנו רוצים מרגלים, לדעת הטובה הארץ או לא, הם רצו לבדוק את המתנה – משבר באמונה, כי ה' אמר ארץ טובה ורחבה! נמלך משה רבינו בשכינה, אמר לו הקב"ה: אני אמרתי להם שהיא ארץ טובה, שנאמר: "אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי...אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג, יז) - הרי אמרתי להם! מה הם רוצים, לבדוק אותי? יש להם עוד בעיות באמונה? אין לי קרדיט אצלם? אומר הקב"ה למשה: "חייהם (שבועה) שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים, למען לא ירשוה!" – הבא ליטמא פותחין לו... – משבר באמונה!

זה לא היה צריך לקרות, הם היו צריכים ללכת בעיניים עצומות אחרי בורא עולם, כי זה ארץ טובה, ארץ הקודש - היוזמה באה מעם ישראל בבקשתם דבר נגד הבטחת ה' יתברך שאמר "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" – וכאן הם פתחו פתח לכישלון, איך זה יכול להיות שעם ישראל לא מאמין בה'?! הוא לא מאמין שזו ארץ חמדה טובה? הם לא יודעים שאברהם אבינו רצה להיכנס, לחיות בה? שיעקב ביקש לפחות להיקבר בה? יוסף ביקש להיקבר בה? וכי אין ארונות השבטים ויוסף נמצאים ונסחבים במחנה, בשביל מה הם סחבו ארונות איתם? כדי לקבור אותם בארץ הקודש! מה קורה כאן? – משבר באמונה, איזה משבר? מחדל בתחום האמונה והביטחון בדור דיעה, הם מבקשים לעלות לארץ "על בטוח" (ככה אומרים היום...), הם מבקשים להוסיף ביטחונות אישיים, הם רוצים להיות בטוחים שזה באמת מתנה טובה, הם ביקשו מעורבות אישית בקביעת גורלם ועתידם, וזה שנאמר בהמשך: "וַיִּשְׁלַח אתָם משֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל-פִּי ה'" (במדבר יג, ג), אומר רש"י: "עַל-פִּי ה'" – ברשות ה', שלא עיכב על ידו, "עַל-פִּי ה'" - אבל לא במצוות ה', ה' לא ציוה אותו, ה' לא רצה את זה, אבל הם ביקשו הם ביקשו ביטחונות, שאל משה רבינו את הקב"ה והוא אמר לו: אל תאמר להם לא, כי הם יתמרדו, הם יעשו מרד, הם במשבר אמונה, אין בהם אמונה תמימה, אין בהם אמונה של 100%, הם רוצים, אז תן להם, אבל תדע לך שבזה הם פותחים פתח לכשלון, כי הכוונה שלהם פגומה!

אומרים חז"ל: משה רבינו מזכיר זאת בתוכחה שלו בספר דברים, כשמשה רבינו בא' בשבט מתחיל להיפרד מעם ישראל, אומר להם משה רבינו: אני הרגשתי שאתם במשבר – "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ" (דברים א, כב) אומר רש"י: מה זה "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם"? בעירבוביא. מה זה בעירבוביא? לא קירבה יפה והוגנת, אלא ילדים דוחפים את הזקנים וזקנים את הראשים – היסטריה! מיד הבחנתי שכאן אינכם באים לדבר מצוה, כי לדבר מצוה יש קדושה ויש הליכות ונימוסים, ומה הראייה לכך? אומר משה רבינו היה פעם אחת שבאתם אלי ולא בעירבוביא, ששם לא כתוב ותקרבון אלי כולכם, אלא "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם" (שם ה, כ) – אותה קירבה היתה הוגנת, ילדים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, והראשים את הזקנים.

אומר משה רבינו: כאן, הרי ראיתי את העירבוביא, דחיפוֹת, היסטריה, אז הבנתי שאתם במשבר, כי אם הייתם באים לשם שמים, אז היה דרך ארץ!

"בקשה שאין בצידה התנהגות נאותה והולמת, אין מתן כבוד לראשי העם ולזקנים" - יש דחיפות, יש מרפקים, יש הבערת צמיגים, נגד מי? נגד משה רבינו ונגד ההנהגה העליונה. "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם" – אומר משה רבינו: לא באתם להיוועץ עימי אם לשלוח מרגלים, אלא קבעתם עובדה: "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ"!

אומר משה רבינו בספר דברים בתוכחתו, לפני הפרידה: הרגשתי מיד שאתם במשבר, וכשנועצתי בבורא עולם מה לעשות, האם לבלום אתכם, להכניס משטרה ופרשים, או יש דרך אחרת – "מַעֲנֶה-רַךְ יָשִׁיב חֵמָה" (משלי טו, א) – אל תלך נגדם עכשיו, הם בהיסטריה, לך איתם – ה' לא מסכים, אבל הוא לא מעכב, אומר הקב"ה למשה רבינו: שְׁלַח-לְךָ" על דעתך, אומר משה רבינו: זה לא היה טוב בעיני, אבל לא היתה לי ברירה, כי חששתי שאם אני אצא נגדם יהיה "פיצוץ" גדול יותר.

מה עשה משה רבינו? אומרת התורה, מבאר רש"י: "משה רבינו ביקש לתת להם את ההרגשה שהוא מסכים לכל דרישותיהם, שמא מתוך כך יחזרו בהם" – אם הוא יגיד להם לא, והם במשבר אמונה, זה יראה חשוד בעיניהם: למה לא? הא, יש חשש, פן בחרב ניפול, אז אנחנו כן רוצים, משה רבינו החליט ההיפך: ניתן להם את ההחלטה, מה שאתם רוצים תעשו, שמא מתוך כך הם יאמרו: משה רבינו אינו חושש, הוא מוכן לתת לנו, אז אנחנו מוותרים, אז אנחנו מאמינים לך שהמקח הוא טוב.

אומר רש"י משל נפלא: "משל לאדם שאומר לחבירו: מכור לי את החמור הזה. אמר לו חבירו: בסדר. (1000 דולר? בסדר) שואל אותו אדם: אתה נותן לי אותו לנסיון?" – כמו במכונית, תן לי אותו לנסיון, אולי אתה מוכר לי מכונית שאינה טובה – "אמר בעל החמור: בסדר קח את החמור, עשה איתו סיבוב, שואל אותו הלקוח: אתה מסכים גם שאני אעלה בהרים ובגבעות?" – אני יכול לבחון את "החמור" הזה, אם יש לו 100 כוחות סוס? אומר לו המוכר: כן, אין בעיה" – אתם מכירים את הסוחר הממולח שבכדי לרכוש אימון הוא אומר: אין בעיה..., אבל אם הוא יגיד לו: לא, זה אני לא מוכן, אז הקונה יחשוב: זה כנראה טנזיט... אבל המוכר ענה: אין בעיה, בהרים ובגבעות, אין בעיה, - "כיון שראה הלוקח שאין המוכר מעכבו כלום, אמר בלבו, בטוח הוא המוכר שלא אמצא בו מום" – כנראה הוא בטוח זה חמור טוב, ואין לו חשש – "מיד אמר הלוקח: אני מוותר על הבחינה, קח את המעות, אני לוקח אותו על הבלנייד. יצרת בי אימון" - ממשיך רש"י ואומר: "אף משה רבינו שראה שישראל בהיסטריה אמר להם: הודיתי לכם לכל מה שדרשתם, רציתם מרגלים, נתתי לכם. וזה למרות שה' לא ציוה, כי האמנתי שאם אני אתן לכם, אז תגידו: כנראה שאין חשש, אז מוותרים. כמו קונה החמור. משראה משה רבינו שלא חזרו בהם, כי הם רוצים, הוא ראה שאת העם הוא הפסיד, כי העם רוצה, אז אין ברירה, מוכרחים לשלוח, מה עשה משה רבינו? הוא בחר את המרגלים הכי כשרים בעם ישראל, שהוא היה בטוח שהם יבלמו את רצון העם, כולם אנשים, חשובים, חכמים, יראים, צדיקים, ברוח הקודש הוא בחר אותם וציפה שאדרבא, הם יֵצאו ויחזרו ויאמרו: טובה הארץ מאוד מאוד ויסתמו את פיותיהם של המון העם – זה מה שהוא ציפה. והוא לא האמין שצדיקי הדור האלה יתפתו אחרי המון העם, ושהם ישמעו להם כמו עדר. ולכן משה רבינו כ"כ השתדל, אומר רש"י: "כֻּלָּם אֲנָשִׁים" – כולם ה"אֲנָשִׁים" שבמקרא לשון חשיבות, אומר בעל הטורים: "שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים" – סופי תיבות "חכם", הוא ביקש חכמים וצדיקים - לא די בחכמים, צריך שיהיו גם צדיקים, לא די שיהיו צדיקים, צריך גם שיהיו חכמים. וגם אם נפתח כאן פתח ליטמא ע"י המון העם, אז צדיקי הדור יצילו את עם ישראל מירידה לפי שחת.

ומשה רבינו בוחר בקפידה אנשים, לא עפ"י היִרְאֶה לעינים, אלא עפ"י היִרְאֶה ללבב - רוח הקודש, הוא יורד לתוך נבכי הנפש שלהם, לנשמה שלהם, לתוך תוכם והוא באמת שולף מתוך עם ישראל את נבחרי האומה. ויהושע בן נון וכלב בן יפונה, לא כתובים ראשונים, אומרים חז"ל: שהם כתובים לפי סדר מעלתם, הוי אומר שהיו גדולים יותר מיהושע וכלב בצדקותם עפ"י רוח הקודש, הסדר ברישום המרגלים, הוא סדר גדלותם – גוולאט.

ומה היו התוצאות?

מאכזבות מאוד! האנשים שבחר משה רבינו ברוח קדשו, בקפידה, הוציאו דיבת הארץ רעה. הם הוציאו! וההמשך? הם גם הסיתו, הם גררו את המון העם, שזה ההיפך כוונת משה רבינו, שנאמר: "וַתִּשָּׂא כָּל-הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת-קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (יד, א) אומר רש"י: אחרי שהם הוציאו דיבת הארץ, כתוב "וַתִּשָּׂא כָּל-הָעֵדָה", מי הם "כָּל-הָעֵדָה"? אלה הסנהדרין שנגררו אחריהם. ואחרי שגם הסנהדרין נגררו אחריהם, נאמר "וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" – כל עם ישראל בכה בלילה ההוא, ליל בכיות – תשעה באב הראשון! לא רק שהם לא בלמו את הכוונות הרעות, את אי הביטחון של עם ישראל, את המשבר באמונה, אלא הם חיזקו את המשבר, הם לא חיזקו ברכיים כושלות, אלא הירפו אותם יותר ויותר – גוולאט!

ואז מה קרה? "וַיִּלּנוּ עַל-משֶׁה וְעַל-אַהֲרן כּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ואז מה אנחנו שומעים? –"לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ-מָתְנוּ" – הלואי שהיינו מתים בארץ מצרים או במדבר, "וְלָמָה ה' מֵבִיא אתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזּאת לִנְפּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה" – רוצים לחזור לבית עבדים! גוולאט!

ותראו לאיזה משבר הם הגיעו, אומר רש"י: כתוב: "נִתְּנָה ראשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" – אנחנו מוכנים לעבוד עבודה זרה במצרים, "ראשׁ" זה עבודה זרה, שנאמר בעגל – "אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" – "אֲשֶׁר" אותיות "ראש" (קוד על פי תורת הנסתר), תראו מה אחז בהם? כפירה!! עבודה זרה! נורא! משבר נורא באמונה! מה קרה? משה רבינו מבקש לשלוח אנשים שיבלמו את העם, ובסוף הם נמצאו מחריבים את העם, מסיתים את העם, איך קרה כדבר הזה?

שמעתם פעם על סוגסיה? שמעתם פעם על אותוסוגסיה? שמעתם פעם על טלפתיה? אתם שמעתם פעם שכוונת אדם, שהוא אפילו לא מדבר אותה, או מחשבות רעות של משלח, משפיעות על השליח, בכוחות הנפש? אם אדם שולח אדם אחר – שלוחו של אדם כמותו – הוא משלח אותו מתוך כוונה רעה, מחשבה זדונית, והוא אפילו לא אומר לו את זה, השליח יש לו טלפתיה, קשר נפשי בין המשלח לשליח, וזה יותר משוחד, זה איזה טלפתיה שהשליח רוצה למצוא חן בעיני המשלח, גם מבלי שיאמר לו. השליח מטורף יותר מהמשלח, מי הטריף את דעתו? עצם היציאה לשליחות של משלח שכוונתו לא טהורה, הכוונה של המשלח מטמאת את השליח – אלה דברים מאוד נשגבים - זה טלפתיה.

וזה מה ש"אור החיים" עונה על: איך קרה הדבר ששלוחיו הצדיקים של משה רבינו ע"ה שנבחרו בקפידה עפ"י רוח הקודש, כל כך איכזבו? איך קרה שהתקוות שתלה בהם רבן של ישראל נגוזו כל כך? איך קרה שבמקום להציל את ישראל היו הם המסיתים והמדיחים? "אפשר לומר שלצד כוונת המשלחים" – המון העם – "היתה רעה והיא תפעיל כוח רע בשליח, ויחזור להיות שלוחו של האדם כמותו, ויוולד בו בשליח תכונה רעה, מה שלא היתה בו קודם" - השפעה טלפתית, רע מעביר רע בכוונות, אנחנו לא מבינים את זה כי זה לא פיסיקלית, ז"א כוונות רעות של משלח שאתה יוצא בשליחותו, משפיעות עליך בתת מודע שאתה תעשה את רצונו ויתחברו כוונותיך עם כוונתו בנסתר – ממשיך "אור החיים" הקדוש: "כדרך שתיולד בחינת הקדושה בשלוחי מצוה" - אם צדיק שולח אותך לדבר מצוה, אתה אפוף צדקות - כיוצא בזה, אומר "אור החיים" – "אם רשע שולח אותך לשליחות, אתה אפוף רשעות, ומי יודע אם צדקותך וכוונות ליבך הטובים, יעמדו לך לבל תיגרר אחרי הכוונות הרעות של ההוא - מחשבות עוברות, כוונות עוברות מלב אל לב ממוח אל מוח.

אומר "אור החיים" הקדוש: "ולזה הגם שהיו צדיקים בתחילתם" – אני מדבר כל הזמן שמששה רבינו שלח אותם בלית ברירה והוא עוד עשה מאמצים שהשליחים יצילו את הרע שלהם, כי היה משבר באמונה, הם באו כולם בהיסטריה, וכאשר שלוחים יוצאים מכח עם היסטרי, עם שהוא במשבר אמונה, עם שהוא בהידרדרות, אחרי המתאוננים ואחרי שהתאוו תאוה, זה מקרין שלילה! זה משפיע רע על השלוחים!

אומר אור החיים: "ולזה הגם שהיו צדיקים בתחילתם, בהליכתם לרגל את הארץ, נולדה בהם תכונה רעה מכח המשלחים והם יצאו להדיח" – חוק המצברים נגלה לעינינו... (מהו חוק המצברים? הוא ממלא את המכונית והמכונית ממלאת אותו) המון העם השפיע על מנהגיו, על שלוחיו, והם חיזקו אותם ביתר תוקף. ועל זה נאמר: פני הדור כפני הכלב, דור שיוצא בשליחות של כלב, אז המנהיג מקבל פנים של כלב, כוונות ומחשבות של כלב...

לסיכום:

מה יצא משליחות שהיא רק ברשות ה' ושה' יתברך לא עיכב אותה, אבל היא אינה בציוויו של ה', אינה בברכתו של ה'? מה יצא? בכייה לדורות!! המהלכים של עם ישראל הם רק בציווי ה' ובברכתו! רשות אינה מספיקה, כאשר יש אי עיכוב מאת ה', אין ברכת דרך צלחה! לא די שאין אומרים לך: "לא", צריך שיאמרו לך: "כן", שיאמרו לך שזה מצוה, שזה רצון ה'. וקל וחומר, בן בנו של קל וחומר, כאשר ה' אומר "לא", וכאשר מנהיג גדול אומר "לא", ואתם הנכם עולים צפוי לכם נֶגֶף, צפויים לכם קורבנות ח"ו!

שהקב"ה יגן עלינו, אנחנו נמסור את נפשנו, לתורה למצוות, בין אדם לחברו, לנצור לשוננו מרע, ויתקיים בנו: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. הָפֵר עֲצַת אוֹיְבֵינוּ, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. בַּטֵּל מַחְשְׁבוֹת שׁוֹנְאֵינוּ, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. הָרֵם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. מַלֵּא יָדֵינוּ מִבִּרְכוֹתֶיךָ",

וְלֹא-תִקַּח שׁחַד כִּי הַשּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם

כִּי אֵין

בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי איְבֵיכֶם:

הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאד מְאד" (שם, ז)


פרשת קרח

הפרשה עוסקת במחלוקת. פרשה נוספת העוסקת במידות. בג' המידות עליהם אומר ר' אלעזר הקפר בפרקי אבות: "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם" (אבות ד, כא) "מִן הָעוֹלָם", "אֶת הָאָדָם", "אֶת הָאָדָם" בהא הידיעה, אפילו את "הָאָדָם" בהא הידיעה – את הגדול ביותר. "מִן הָעוֹלָם" בהא הידיעה אפילו אם הוא חובק זכרונות עולם ואפשר ש"מִן הָעוֹלָם" בהא הידיעה - מעולם הנצח, "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם".

פרשת השבוע מעמידה את ענוותנותו של משה רבינו ע"ה את "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד מִכּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" מול יצר הקנאה והכבוד של אדם גדול, שלישי בהיארכיה של שבט לוי, אחרי משה ואהרון. אחרי משה ואהרון הבני דודים שלו. אי השלמת המידות של קורח, אי תיקון מידותיו הוציאוהו מן העולם. זה מול זה, מידת הענווה נגד המידה ההופכית שלה. מחלוקת - קורח ומשה. אני משתמש עם ההקדמה שאני מביא כל שנה, כל שנה בערך, מחלוקת. לא מחלוקת בפשוטי עם, לא סיכסוך עם אלו המכונים "עמך", או יושבי קרנות, אלא מחלוקת בצמרת ההנהגה של העם היהודי, בתקופה הזוהרת ביותר בתולדותיו. דור דעה, דור יוצאי מצרים, דור מקבלי התורה, דור אוכלי המן. מחלוקת אשר אחזה בגדולי הדור, בבעלי רוח הקודש, בבעלי השגות הרוחניות הגבוהות ביותר באנשים שהיו בקרבת אלוקים, אין לשער ואין לתאר עד כמה היו קרובים לה'. אומרים חז"ל: "קורח - בעל רוח הקודש היה".

מחלוקת אשר כל עיקרה לערר על סמכותו של משה רבינו ע"ה. קריאת תיגר על העקרה הבסיסית היהודית: משה אמת ותורתו אמת, על העקרה אשר לא קם נביא כמשה אשר ידבר ה' אליו פנים אל פנים, אבי הנביאים.

מחלוקת אשר הורתה קינאה. ההריון שלה זה קנאה! שורשה גאווה. ותוצאותיה, הרדיפה העזה אחרי הכבוד. איבוד השפיות באופן מוחלט. קידוש כל האמצעים, אף הנלוזים ביותר. קנאה קטנה, קנאה קטנה שמצאה לעצמה קן עמוק בליבו של אדם גדול, בליבו של אדם ענק, בליבו של קורח. והקנאה קיננה, הגאווה תפחה, והכבוד כבר אמר: צר לי המקום.

האדם הגדול, קורח, האדם הגדול, הלך וקטן, הלך והצטמק, עד, עד אשר נבלע באדמה ולא נודע כי בא אל קירבה.

קינאה. הכל התחיל כאמור בקינאה קטנה בליבו של אדם גדול, בליבו של אדם ענק בעל רוח הקודש, הרבה, הרבה יותר מבוגר מהבני דודים שלו - משה ואהרון.

קינאה. אומר רש"י, חז"ל: מה ראה קורח לחלוק עם משה רבינו? הוא לא ידע שמשה קיבל תורה מסיני?! הוא לא הכיר בגדלותו של הבן דוד?! אומרים חז"ל, רש"י מביא במקום: נתקנא. (תמתח קו) נתקנא, קנאה, נתקנא, הכל התחיל בקנאה, לא על משה רבינו, נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, עוד בן דוד שמינהו משה נשיא על בני קהת. אגב, קהת, יש גרשום, קהת ומררי בני לוי, קהת, נושאי הארון היו, הם נקראים בתורה שבט, שבט הקהתי, למרות שהם היו שליש משבט לוי, חשיבותם, גדולותם הקנתה להם שם, שבט! שבט הקהתי!

נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, הקנאה הקטנה שקיננה בליבו היתה: נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל. שמינהו משה נשיא על בני קהת, על פי הדיבור, חז"ל, משה רבינו היה ממנה?! זה היה מינויים פוליטיים?! מינויים אינטרסנטיים?! משה רבינו מינה הכל, אומרים חז"ל, רש"י מביא, על פי הדיבור, הנחייה נבואית מאת ה'.

אמר קורח, אחרי אבא, (אבא – זה יצהר), אחרי אבא היו ארבעה – עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל. עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, משה ואהרון, נטלו, שימו לב למילים: נטלו! נטלו?! הם קיבלו! אנחנו חיים בעולם שנוטלים, עמדות! כל דעביד גבר, אומר קורח: עמרם הבכור, נטלו שני בניו גדולה! נטלו! יש במילה הזאת השמצה: אחד מלך – משה, ואחד כהן גדול – אהרון. מי ראוי ליטול את הנשיאות? מי ראוי? מה זה מי ראוי? אנחנו עוסקים כאן במינויים אנושיים?! על פי הגיון?! על פי כישורים הנראים לאדם?! זה על פי הדיבור! שמתם לב שהקינאה הקטנה שבערה בו, מוציאה מפיו מילים לא בלתי כשרות, לא יהודיות: עמרם הבכור - נטלו בניו, היה צריך לומר: מינה הקב"ה שני בניו – כשל אחד! ראשון!

כשל שני: מי ראוי ליטול את הנשיאות? על פי אלו אמות מידה אתה קורח מתכוון? אנושיות?! התורה היא אנושית?! ההנהגה היא אנושית?! זיהית את המפלגה כבר?! המזכירות קובע?! או שמא, (כמעט אמרתי מועצת גדולי התורה), יהדות, הקב"ה, על פי הדיבור. קורח אומר: "מי ראוי? לא אני?!" בהגיון אנושי, כן!

הקשיבו: לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם?! מגיע לי, מגיע לי, "והוא", מי זה "והוא"? משה רבינו, "והוא", אין לו שם?! "והוא מינה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם!" - זה לא פיר, הריני חולק עליו! על מי? על משה! הוא מבטל את דבריו, חולק על משה, אין על פי הדיבור, ההגיון אומר כמוני. כאן היה הכשל הראשון שלו, הכשל הראשון. מי ראוי, אבל זה על פי הדיבור.

הקשיבו.

הקנאה, (תקשיבו טוב זו פרשה אקטואלית מאוד), הקנאה שקיננה בליבו הביאתו למחשבה כי מינויי התורה הם מינויים התואמים את רצונו של משה רבינו, מינויים הצריכים להיות תואמים להגיונו של אדם והם לא על פי הסתכל באורייתא וברא עלמא – על פי הדיבור.

איך הוא הגיע למחשבת כפירה כזו? קנאה קטנה, קנאה קטנה בגודל של קנאה, קנאה קטנה. שיקולים אנושיים קבעו את המינויים, אינטרסים, מינויי של אנשי שלומנו - זו כפירה, מחשבת כפירה אצל אדם גדול כ"כ. איך מגיעים לכפירה כזו? קורח שהיה בעל רוח הקודש, קנאה קטנה. עדיין לא במשה, במינויי של משה, קנאה, אי שלימות המידות – מוציאה את האדם מן העולם, מן העולם האמונתי שלו, מההשגות שלו, הוא טוען כבר טענות אפיקורסיות, מה, זה יכול להיות?! כן! "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם", מהעולם שלו, מעולם האמונה שלו, יצר הכבוד והשררה, יצר הכבוד והשררה שלו הביאוהו לחשוב כי מגיע לו.

על פי הגיון, נכון! מי שחושב שהתורה היא הגיון אנושי, היא פועלת על פי הגיון אנושי, יניחנה! וילך לו לארבע רוחות השמים, זה יכול לקרות אצל אדם גדול כקורח?! כן! מה יאמרו אזובי הקיר? לא יודע! יצר הכבוד והשררה שלו הביאוהו לחשוב כי מגיע לו, כי התורה הקדושה שיקוליה הגיוניים הנתפסים בהגיון אנושי, לפחות, בהגיון האנושי של בעל רוח הקודש שהקב"ה מעיד עליו בתורתו: קורח פיקח היה, אז ודאי שהוא צריך להבין את זה, הוא, לפחות הוא.

"וַיִּקַּח קרַח" – ביקש קורח לקחת גדולה לעצמו, כאן זה נבט.

אומר הצדיק ר' בונים מפשיסחה: "טובה היא הגדולה והשררה, רק שנותנים אותה לאדם מן השמים", הפוך מהעולם שלנו, אני חוזר: "טובה היא הגדולה והשררה רק שנותנים אותה לאדם מן השמים" ולא כאשר האדם מתאמץ ליטלה, נדחף ליטלה, דוחף ומפיל אחרים, דוחף ומפיל כל מי שעומד בדרכו - גדולה כזאת איננה טובה. גדולה, שררה, בעם ישראל היא טובה רק כשנותנים אותה מן השמים שהמינוי הוא אלוקי, תורני, על פי נביאי ישראל, על פי הדיבור.

"גדוּלה" - אומר ר' בונים מפשיסחה, נפלא, "אין נוטלים, גדוּלה מקבלים". כאמור הקנאה החשיכה את עיניו ואת ליבו לחשוב שמשה רבינו ע"ה לא פעל על פי הדיבור, וכשחושבים מחשבה כזאת, אי אפשר כבר להאמין ב"משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" משהו נפגם, משהו נסדק, נתק בינו לבין נותן התורה בארבעים שנות מדבר, מכאן, לא רחוקה מחשבה שמשה אינו אמת, ותורתו אינה אמת, רחמנא ליצלן, הקנאה הקטנה שיבשה את אמונתו ואת הכרתו של בעל רוח הקודש, אז הקנאה היא באליצפן, אשם משה רבינו, ואז משה אינו אמת ותורתו אינה אמת, אי אפשר לסמוך עליה בכל מכל, שהרי יש בה דברים נגד שורת ההגיון, לפחות שלי, של בעל רוח הקודש, וכאן נפער הסדק, נוצר הנתק בין קורח לבין משה קיבל תורה מסיני, גוואלט!!!

תולדתה של קינאה, מהם תוצאותיה של קינאה קטנה, תולדתה של קינאה שהאדם אינו בולם אותה בעודה באיבה, אדם גדול לא בולם אותה, במילים אחרות: לא עובד על המידות שלו, היא המחלוקת! קינאה אינה נשארת עקרה, היא פועלת בשטח, היא לוחשת, היא מדברת, היא זועקת, היא יוצרת מחלוקת, המחלוקת היא תולדה של קינאה! השנאה היא תולדה של קינאה! מחלוקת!

אולם מחלוקת, (רבותי, רבותי הקשיבו), ולמחלוקת אין כללים, מחלוקת אינה עובדת על פי כללים, במחלוקת אין הגיון, אין ההיגיון מוצא את מקומו באיזור המחלוקת, הכל מותר, כל האמצעים כשרים, אי השפיות שלטת, אין הגיון, אבל אין ואקום, אז יש אי שפיות, יש טירוף הדעת. אל תחפש הגיון אצל בעלי מחלוקת, ההגיון כבר מזמן, מזמן עזב אותם!!! יותר נכון הם עזבו את ההגיון, השפיות היא לחם חוקם, אי השפיות היא לחם חוקם, טירוף הדעת, רבותי תקשיבו טוב, נבין פה הרבה דברים:

וכך היה מספר הח"ח: בעיירה מסויימת ברוסיה פרץ ריב בין פקיד ממונה מטעם השילטונות על התייצבויות, גיוס יהודים לצבא הרוסי, לצבא של הצאר. ובכן, בעיירה מסוימת פרץ ריב בין פקיד ממונה מטעם השלטונות שהיה יהודי לבין שכניו. ריב! איים השכן על הפקיד שילשין עליו לשלטונות, הוא ילשין עליו, ויושיב אותו בבית הסוהר.

על מה? בשל זיופיו בענייני התייצבות לצבא. זיופים, מתן הכשרים, פטורים, וכו' וכו'.

אמרה אשתו של השכן לבעלה: "השתגעת? אתה מבקש להלשין על הפקיד לפני השלטונות הרוסיים על זיופיו ומתן הצהרות שקר? הלא הוא עזר לשחרר גם את בניך מהשירות בצבא! ובמקרה שתפגע בו מיד יאסרו את בנינו, התברר שגם בנינו קיבלו היתר, פנאצ', השתגעת?!" שואלת האשה את בעלה

השיב לה בעלה בחמתו, הפיוזים עלו, מחלוקת, אש, השיב לה בעלה בחמתו, "בחמתו" – אומר הח"ח, "בחמתו", "הכל כדאי, להושיב את אותו רשע בבית הסוהר ויחד איתו אני מוכן לשבת, אני ואת ובנינו וכל אשר לנו ובלבד שנוריד את אותו הפקיד הרשע, הברנש הזה, נוריד אותו מהמפה, נכסח אותו!"

אומר הח"ח מוסר השכל: מי שנתפס למחלוקת, אש המחלוקת, שוקע בה כ"כ עמוק עד שאיננו מבחין בשום דבר, אפילו לא בגורלו ובגורל אשתו ובגורל בניו, מדוע? אי השפיות שלטת בו ובעמוק, הוא אינו יודע מה שהוא עושה, מה אתה מחפש הגיון?! הוא עם סכין שלוף, הוא חושב מה יהיה?! רגע אחד אחרי?! הוא יועלה על הגרדום? הוא חושב על כך? הוא בעמוק.

מחלוקת היוצאת מתוך הקנאה אשר בדרכה היא צוברת הרבה נקודות של שנאה, אז אתה מחפש שם הגיון?! אתה מחפש שפיות? העיניים בורקות, עיני אש, זה שריפה, אז אתה מחפש הגיון, וזהו לשון הרמב"ם בצוואתו לבנו הגדול רבינו אברהם זצ"ל: "אל תשקצו את נפשותכם במחלוקת המכלה את הגוף, המכלה את הנפש, המכלה את הממון, ומה נשאר עוד? המשפט הכי הגיוני של בעלי המחלוקת הוא: "תמות נפשי עם פלישיתים", באת לעולם כדי למות?! להמית נפשך עם פלישיתים? זה תפקידך בעולם? זה מה שאתה משאיר לילדים שלך? כן!

אומר הרמב"ם, "אל תשקצו את נפשותכם במחלוקת המכלה את הגוף, המכלה את הנפש ואת הממון" ומה נשאר עוד לאדם? אומר הרמב"ם בלשונו: "ראיתי לבנים שהשחירו" – לבן שהשחיר - מחלוקת "ופחות שרים" – שנפחתו, "ומשפחות שנסחפו" לים, ושרים שהורדו מגדולתם, ועיירות גדולות שנתערערו, וקבוצות שנפרדו, ויחידים שנפסדו, ואנשי אמנה אבדו, ונכבדים נקלו ונתבזו" "הכל" אומר הרמב"ם בצוואתו לבנו: "בסיבת המחלוקת" (אני מדבר ברור), "נביאים ניבאו, חכמים חכמו, ופילוסופים חיפשו ויצאו לספר ברעת המחלוקת", אומר הרמב"ם "ולא הגיעו לתכליתה". עולם כמנהגו נוהג. רבים, רבים, רבים, רבים, יש מחלוקת? יש! לכן אומר הרמב"ם: "שינאו אותה ונוסו מפניה והתרחקו מכל אוהביה, גואליה ורעיה של המחלוקת", אומר הרמב"ם משפט, פעמים רבות נשאלתי על המשפט הזה, "וגם אם כל שארי בשרכם, קרובכם, אוהבי מדנים" - יש מחלוקת במשפחה, מחלוקת, ל"ג בעומר, מדורה "וגם אם כל שארי בשרכם, אוהבי מדנים, התנכרו ורחקו מקירבתם, מקירבתם של קרובכם פן תיספו בכל חטאתם", אין שאלה, מחלוקת משפחתית, אבא, אימא, סבתא, אחים, "חוזה, קום לך ברח", ברח, כי הדבר הכי גדול זה הפיתוי להצטרף למשפחה לשבט, לעדה, למפלגה לבית הכנסת, "חוזה", איך אבא שלי היה תמיד אומר אימרה ידועה: "איפה שמרימים ידיים אתה תרים רגליים", "קום לך ברח" והפיתוי הכ"כ גדול לפחות להיות נוכח, ומנוכחות יש השתלבות ומהשתלבות עולים באש.

וכבר אמר אחד הצדיקים: מהו היצר הרע? מהו השטן של החרדים? של שומרי תורה ומצוות? מה? אמרו צדיקים: לפעמים היצר הרע, השטן, מבקש לצרף אותנו למחלוקת. אבל אני לא נכנע למחלוקת, אני מכיר את צוואת הרמב"ם: "חוזה קום לך ברח".

בא השטן ומבקש לצרף אותך למחלוקת, אותי יצחק, אותך דני, אותך דודי, אותך עוזי, בטענות, השטן טוען שזה למען כבוד שמו יתברך, תצטרף, תביע דעתך, זה קידוש ה', כבוד ה', קידוש ה'. הוא בא בטענות של כבוד ה'. ואדם חרדי כ"כ חרד לכבוד ה', כ"כ רוצה להגן על כבוד ה'. אז אודרוב, הוא מצטרף ועולה באש... עולה כמו מדורת ל"ג בעומר באש. חלילה, חלילה, ח"ו, הזהרו יהודים, אל תפתו לעצת השטן, לעצת היצר, אל תשמעו בקולו: קידוש ה', כבוד ה'. והראיה: על כך אנחנו מבקשים בתפילותינו: "עָזְרֵנוּ אֱלהֵי יִשְׁעֵנוּ" , סייעתא דשמיא, "עָזְרֵנוּ אֱלהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ. וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ", מה אנחנו מבקשים? רבש"ע תציל אותנו מהשטן החרדי המנמק עצמו בכבוד שמך, בוא תצטרף, בכבוד שמך, ב"לְמַעַן שְׁמֶךָ" – "עָזְרֵנוּ אֱלהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ", על מה שהוא לוחש באוזננו: "כְּבוֹד שְׁמֶךָ". "וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטּאתֵינוּ" – למען איזה חטאים? "לְמַעַן שְׁמֶךָ" השטן החרדי, מפיל הרבה אנשים, חרדים, באש המחלוקת, בטענה: כבוד שמך, למען שמך, עזוב, "חוזה קום לך ברח". תקשיב, החכם עיניו בראשו.

אומר השל"ה הקדוש, הבאתי את זה פעמים רבות, השל"ה הקדוש, בשער האותיות, אות א' מחלוקת, מה פירוש המילה מחלוקת? מה רומזים האותיות מ, ח, ל, ו, ק, ת? אומר השל"ה הקדוש, אני הבאתי את זה פעמים רבות: "תחילת המחלוקת הוא באות מ', סגורה מכל איבריה, פתח קטן למטה, הכניסה פתח קטן, אשנב קטן, צוהר קטן, אח"כ אתה נכנס פנימה, עוברים מה-מ' ל-ח' הפתח מתרחב ומלוא רוחבו - ח', אח"כ מתלהבת אש המחלוקת עד למעלה וזהו האות ל', האות הגבוהה ביותר, אח"כ היא יורדת עד התהומות וזהו האות ק' יש לה רגל שיורדת למטה ונמשכת הרבה זמן כי יש לה שתי רגליים, כמו האות ת', לת' יש גם תוספת שתעמוד הרבה יותר טוב מאשר ה-ח' ומה עם ה-ו? אומר השל"ה הקדוש, והאות ו' באמצע זוהי משענת המטה, מקל, כמו מקל של זקן, זוהי משענת המטה המחזיקה את המחלוקת. ואדם אינו יודע שה-ו היא משענת המטה, משענת של מטה רצוץ. אבל לימים המטה הזה ה-ו', ונוסיף ה-ו' של שם הויה "למען שמך" הוא מחזיק במחלוקת, הוא מקיים אותה.

אומר הסבא מקלם: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים" באירוניה, כשהל"שם שמים" נכנס לשם, ה- ו' נכנס לשם, אז סופה להתקיים, זו לא מחלוקת של בעלי הגולס, רבים, רבים...אני גר ליד, מול תחנת מוניות, הם רבים, איך הם מתווכחים עד כדי ריב וכולם נשארים חברים. זה מחלוקת של נהגים, רבים. מחלוקת של חברי כנסת – רבים וצועקים אחד על השני, מכפישים ויושבים אחד ליד השני ואוכלים את הפולקה, את הצ'יפס. רבים!

לא! אומר הסבא מקלם, "לא מחלוקת פשוטה שהרקע שלה שטות ואידיוטיות, מחלוקת היא לשם שמים, שהלשם שמים נכנס בטבורה של המחלוקת, סופה להתקיים, הרבה הרבה זמן, היא מתקיימת, היא לוחשת, היא שורפת, ולימים ה-ו' הזאת, המטה הזה, שמקיים את המחלוקת, הוא מחזיק אותה, תומך בה, המטה הופך לנחש. המחלוקת משריצה נחשים צפעוניים קטנים, אפילו קוברות רחמנא ליצלן - דברי השל"ה.

בעל "משך חכמה", רב שמחה מדביר, מחלוקת – כתוב: עבדי אברהם ועבדי לוט הם נפרדו כתוב בתורה: "וְלֹא-נָשָׂא אתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו", מדוע? "כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו" שואל ה"אור שמח": מהו כפילות הלשון של "וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו"? הרי כתוב "וְלֹא-נָשָׂא אתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב" - הם היו צריכים שטחי מרעה גדולים ולא היה מספיק היו צריכים להפרד, אז מדוע התורה מוסיפה, מיד: "וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו"? כבר כתוב! אומר ה"אור שמח" בספרו משך חכמה: בתחילה היתה סיבה למחלוקת, שהיה רכושם רב, היה לו מקנה רב, לא היה מספיק לכולם אז החליטו להתפצל, אם אתה ימינה אז אני שמאלה, אם שמאלה אז אתה ימינה, אבל לבסוף כשיצר המחלוקת פרץ בם, לבסוף כבר "וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו" ללא כל סיבה. זו התוספת. מחלוקת!

בתחילה לא יכלו לשבת יחדיו כי רכושם היה רב, אבל כשהמחלוקת כבר נכנסה "וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו" סתם ככה, הבני דודים יחד, העבדים של הבני דודים, ללא כל סיבה, כי המחלוקת מביאה פירוד ושנאה גם ללא סיבה.

"הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם" כי הם יסוד השנאה, הם המאיצים הגדולים של המחלוקת, המאיצים הגדולים של המחלוקת, ובמחלוקת כאמור, שוקעים ושוקעים עד כי אין מבחינים בשום קורטוב של הגיון, כאמור, אין מבחינים בשום הפסד ודאי, מה יהיה? הרי תבלע, תשרף, עולים באש ונבלעים באדמה.

מביא ה"בן איש חי" בפרקי אבות משל נפלא על דברי אלעזר הכפר:

"הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם" – כי הם לא מסתיימים בקנאה, הקנאה יוצרת מחלוקת, תאווה וזה מוציא את האדם מן העולם.

משל שאני תמיד מביא: משל בבעל קנאה ובבעל תאווה. אחד היה בעל קנאה ואחד היה בעל תאווה שיצאו לדרך יחדיו. (כמעט אמרתי עם שקיעה, ולבסוף התברר שזה היה עם שקיעה, בלי המנגינה) פגע בהם המלך ואמר להם: "ישאל אחד מכם ממני דבר וינתן לו כפי ששאל ולחברו ינתן כפליים"

אתה תקבל פריג'דר, אז הוא יקבל שניים, אתה תקבל שולחן סלון עם כסאות, אז הוא יקבל פי שניים. בעל התאווה החומד לכפליים - בעל תאווה - שתק ולא שאל ראשון, כי הוא רצה את ה-פי שניים. בעל הקנאה, גם הוא לא ביקש ראשון, כי הוא לא יוכל לראות בחבירו המקבל פי שניים - קנאה. אז בעל הקנאה שתק וגם בעל התאווה שתק. אומר ה"בן איש חי", כולם שותקים והמלך האיץ בהם: "נו, תבקשו כבר, תתחילו" לבסוף נעתר המקנא לשאול וביקש מהמלך שינקרו לו עין אחת, כדי שלחברו, אומר ה"בן איש חי", ינקרו שתיים. זה לא טירוף, שואל ה"בן איש חי"? כדי שלשני יוציאו פי שניים! אז תוציא לי אחד, זה הרי טירוף, זה הרי שגעון, אבל זה קנאה ותאווה, זה קנאה, זה תאווה, הם יכלו הרי להרוויח וילה בסביון, אבל העיניים יצאו לו אם השני יקבל שני וילות. אז הוא מוכן בעל הקנאה שיוציאו לו עין, כדי שיוכל לחגוג על חברו שאין לו שניים.

אומר ה"בן איש חי", כל זה בבעלי מידה אחת רעה, אחד הוא קנאה, והשני תאווה, אך אם כל אחד מהם יש בו גם קנאה, גם תאווה וגם כבוד, בהכרח יבחר מוות מחיים.

"הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם" כי הוא לא מסוגל לחיות פה, הוא לא מסתדר עם הקנאה, התאווה והכבוד שלו, מדוע? כי לא יעמוד בסתירה שסותרת כל מידה רעה את רעותה, אומר ה"בן איש חי".

התאווה – תעכבנו מלשאול דבר קשה – תאווה, רוצה גלידה, הוא לא רוצה שמן דגים, הוא לא רוצה מלח אנגלי.

הקנאה – תמנענו מלשאול דבר טוב – מדוע? מה זה שווה לו? וכל זה איננו שווה לי, אם לחברי יש פי שניים.

הכבוד – יעצור בו מלבקש דבר שיגרום לו בסופו של דבר גנאי וזלזול, מה יהיה לו? הוא ילך בלי עין אחת?! אי, יהיה לו בושה, כולם יספרו.

אומר ה"בן איש חי": "ואז יבחר מוות מחיים כי לא ימצא מפלט לנפשו בארץ החיים" יפה?!

"הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד" אומר ה"בן איש חי", "מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם" אין דבר המקיים את האדם כמו מידת הענווה הכוללת, המקיימת, המעניקה חיים טובים, כי היא כוללת "איזהו עשיר השמח בחלקו", הוא לא מקנא, העיניים שלו לא יוצאות, לא צריך שהמלך ינקר את עיניו, הקנאה מנקרת עיניים.

אם כן אין דבר המקיים את האדם כמו מידת הענווה הכוללת את "איזהו עשיר השמח בחלקו", הכוללת את "איזהו מכובד המכבד את הבריות" – הוא מסוגל לכבד את השני, הכוללת את "איזהו גיבור הכובש את יצרו" – יצרו, זה לא מעניין אותו מה שקורה אצל השני, הוא שמח בחלקת אלוקים הקטנה הבינונית, או הגדולה שה' נתן לו, מה זה מעניין אותו השיש, הקרמיקה של חבירו?! מה זה מעניין אותו? שמח בחלקו!

הכוללת: את "איזהו חכם הלומד מכל אדם" – אין שום מחיצה הוא יכול ללמוד מכל אדם, משה רבינו – "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד". לומד מכל אדם - "איזהו חכם הרואה את הנולד" – אז הוא רואה נכוחה, ההגיון שולט בו, כי הוא עניו. יסודותיה של עבודת המידות היא עבודה מתמדת של אמונה ובטחון שאין אדם נוקף אצבע מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה. זה מספיק שאתה אומר "פותח את ידך", עם התנועות, עם תנועת הידיים, הספרדית, או האשכנזית שמנשקים את התפילין, "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" צריך להאמין בזה, צריך לבטוח בזה.

יסודותיה של עבודת המידות היא עבודה מתמדת של אמונה ובטחון, ש"אין אדם נוקף אצבע מלמלטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", "אין אדם נוטל ממה שלא מגיע לו משמים", "צדיק באמונתו יחיה" ואז האדם הזה מאושר, אז הוא לא נזקק למחלוקת, העיניים שלו לא יוצאות מתוך קנאה, בטנו לא מתפוצצת מתוך תאווה, והראש שלו לא סובל ממיגרנה של יצר הכבוד ובזאת, אומרים חז"ל: קורח, בעל רוח הקודש, מעד ונפל!!! הקנאה והתאווה והכבוד הוציאו אותו מן העולם, איך שנפל, פרשת השבוע.

ועכשיו תקשיבו טוב, להיכנס לתוכם של דברים:

מחלוקת – כשכבר מגיעים למחלוקת, כשהקנאה פורצת את גדרותיה ויצר הכבוד משתלב, יש כבר מחלוקת, אין הגיון, אין שפיות, טירוף הדעת.

מחלוקת, טיבה של מחלוקת.

המטרה מקדשת את כל האמצעים, אין שפיות, כשיש שפיות עוד שוקלים פעמים: כן לעשות, לא לעשות, להצטרף, לבוא היום לבית הכנסת, או לא לבוא, תשאר בבית, לא תתפלל במנין, מה יש?! לא להרים רגליים וללכת, לא לבוא, כי אתה יודע שיהיה ריב.

מחלוקת - המטרה מקדשת את כל האמצעים, את כל האמצעים, תעמולת כזבים, במחלוקת לא מדברים בענין בכלל, האשמות שקריות ובעיקר תעמולה משולבת בליצנות. אחד המאיצים הגדולים של המחלוקת, זה התעמולה, יכולה להיות שקרית, אבל משולבת בליצנות. צוחקים על השני, מכפישים את זה, מכפישים את השני וכולם פורצים בצחוק, הצחוק הוא אחד מהמאיצים הגדולים של המחלוקת, הליצנות. אין מאיץ גדול יותר, משלב גדול יותר לאש המחלוקת כמו הליצנות, ובעיקר תעמולה ליצנית, שקרית, יכולה להיות שקרית, מי אומר שהיא צריכה להיות אמת, אבל היא מבדחת, היא ליצנית, היא תעמולה, כפי שכותב הסטייפלר זצוק"ל, ובעיקר תעמולה ליצנית, (תקשיבו טוב כמה זה אקטואלי) הפורטת על נימים רגשיים של "קיפוח סוציאלי", אנשים שומעים: "קיפוח סוציאלי" – ניצול, התעשרות על חשבון הציבור, מה עוד שזה המגזר הדתי, סל הרפואות התרוקן בגלל הדתיים, בגלל שהקציבו כמה עשרות מיליוני שקלים לישיבות, "קיפוח סוציאלי" - וזה עובד על המונים, לא משנה אם זה שקרי, זה ילקוט כזבים, אבל זה עובד, כי זו בדיחה, המלווה ב

צד שני:

"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" – (שימו לב), הליצנות מושיבה את האדם בכורסא, ככה זה הולכים, עומדים זה משקיע את האדם בכורסא. איזה כורסא, של הקמרי? של בית ליסינג? של לי לה לו? של מי? בכורסא! בכורסת המחלוקת! "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" – אומרים חז"ל: "זה קורח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן" – הוא היה צריך הרי אוהדים, היה צריך להגדיל את המפלגה, המפלגה נגד משה ואהרן, נגד החרדים, צריך להוציא את הקנאה לראש חוצות, צריך לעשות תעמולה למפלגה החדשה, תעמולה בלי ליצנות בלי להביא כמה חיוורים שיגששו שם, זה לא עובד, צריך כמה סקצ'ים, תעמולה ליצנית, רצופה כזבים.

"וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" – זה קורח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן, מה הוא היה זקוק לליצנות? כן!

מה עשה? אומר המדרש: כינס את כל הקהל, את החבר'ה, שנאמר: "וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קרַח אֶת-כָּל-הָעֵדָה" (במדבר טז, יט) - אסף את כולם. (עכשיו תקשיבו טוב), "התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות מליבו", מה זה "מליבו"? בדה מליבו, סקצ' – ערב של סקצ'ים, צ'יזבאט, אבל עם הרבה מסרים, תעמולה ליצנית עם הרבה פריטה על נימים רגשיים של "קיפוח סוציאלי" - וזה עובד! אף אחד לא אומר: אבל זה שקרי, זה מספיק. זה סוד התעמולה. (רבותי, חבל שאני מדבר אחרי הבחירות, הייתי צריך לדבר לפני הבחירות) אמר להם, בצחוק אמר להם, תקשיבו טוב מה שמספרים חז"ל: "שמעו ואספר לכם מעשה שאירע לאלמנה עלובה (שימו לב לכל מילה) אלמנה משדרות", (אוהו, זה מדבר), "אלמנה" - זה מדבר, "עלובה" - למה הוא צריך להוסיף את המילה "עלובה"? בעיה סוציאלית, "אלמנה עלובה שהיתה גרה בשכנותי", ואם היא לא היתה גרה בשכנותך?! זה קרוב לליבי, אני יודע, אני מכיר, זה לא סיפורים ששמעתי מכלי שני - "שהיתה גרה בשכנותי" – מה זה "שהיתה גרה"? ואיפה היא היום?

"ולאלמנה שתי בנות" – שתי בנות לא שני בנים מפרנסים את האימא הזקנה האלמנה, שתי בנות עם צמות, אין לה כסף לחתן אותן... "וכל רכושה היה שדה אחת קטנה שממנה התפרנסה היא ושתי בנותיה" – פרנסה. גידלה שם עגבניות מלפפונים, פלפל, חצילים, "התחילה אותה אלמנה לחרוש השדה שלה, מגיע משה: היזהרי שלא תחרשי בשור וחמור יחדיו שכך ציוה הקב"ה", שימו לב למילים "שכך ציוה הקב"ה", הרי הוא כבר לא מאמין שכל דבר ציוה הקב"ה, אז הוא אומר לה "שכך ציוה הקב"ה לא תחרוש בשור וחמור יחדיו" יש פה ציניות קומיטרלית, היא מתחילה לחרוש האלמנה העלובה הזאת, אז בא הרב ונכנס לה לחיים. "תיזהרי אל תחרשי בשור וחמור יחדיו".

"וכשבאה לזרוע", אומר המדרש, מיד שוב מגיע הרב, השחור, אומר לה משה: "הזהרי שלא תזרעי שדך כלאיים", היא לא רוצה להרחיק היא הרי רוצה לנצל את כל השדה, הרי שם יש ענבים, ופה היא רוצה חיטה, אז תפרישי, תפרישי, את לא יכולה לנצל את מלוא השטח של השדה הקטנה - נכנס לה לעצמות, וכשבאה לזרוע, אמר לה משה: "היזהרי שלא תזרעי שדך כלאיים", באה לקצור, ב"ה יבולים יפים, אמר לה משה: "היזהרי להניח לקט, שכחה ופאה" לא לחמול, הוא בא, הזהרי, כך הוא משחק, משחק עם זה יפה, "הזהרי להניח לקט, שכחה ופאה" יודעת לשחק, יש לה שחקנים טובים, "הזהרי להניח לקט שכחה ופאה, אל תקחי את הכל, שדה קטנה, עלובת חיים אלמנה ושתי בנותיה, באה לשים הדגן באוצר, להכניס אותו למחסן, אמר לה משה: עליך לתת תרומה ראשון ומעשר ראשון ומעשר שני, תני, תני, עוד עוד אחוזים.

"והאלמנה" אומר קורח, "סבלה בדומיה", "סבלה בדומיה", שכן שלה, "והאלמנה סבלה בדומיה ועשתה ככל אשר ציוה לה משה, כשראתה כך שמכל השדה שלה התרוששה, (אח"כ יבואו מס הכנסה, אבל זה לא כתוב) אמרה האלמנה: לא כדאי לי להחזיק שדה ולהתחייב בכל הטורח הזה, לטרוח, לטרוח, לטרוח, בסוף אחוזים גבוהים הולכים מן השדה, מכרה את השדה וקנתה ב' טלאים" שני טלאים, כבשים קטנים, אמכור את צמרם ומכך יתפרנסו, בנותיה יקחו את הצמר, יעשו ציציות, יהיה לה פרנסה אחרת, תתפטר מהרב. "וכשהכבשים עמדו ללדת, בא אהרן, אח של הרב, אמר: שתתן לו את הבכורות", ב"ה, בכור, כך ציוה הקב"ה, עוד פעם – כך ציוה הקב"ה, "כל הבכור אשר יוולד בבקרך או בצאנך הזכר תקדיש לכהן" סבלה האלמנה עוד מעט סבל, פורט ופורט על הנימים הרגשיים, על הרגש הסוציאלי, "סבלה האלמנה את צערה בדומיה ונתנה לו את הבכורות, כשבאה לגזוז את צמרם, שוב בא אהרן ואמר לה: עליך לתת לי את ראשית הגז, ראשית הגז כך אמר הקב"ה", עוד פעם, "מראשית גז צאנך תתן לי" עד עכשיו נפלתי בפח ולא יכולתי להיפטר, עכשיו זה לא בשבילי, אמרה: אני מתפוצצת, עכשיו אשחוט אותם, לא יהיה להם, אשחוט אותם, כששחטה את שני הכבשים, שוב בא אהרן ואמר לה: אני כהן, תני לי הזרוע והלחיים והקיבה", היא כבר עשתה הסכם עם הקצב שתמכור לו בשר, "אמרה האלמנה: אני רואה שגם בשחיטתם לא נפטרתי מהם, מהחרדים, הרבנים, אם כן אעשה, הם מוצצים את דמי, לא יכולה להתקיים כך, אם כן, אעשה את הכל חרם ונראה מה יאמר, לא אני ולא להם, חרם לה', טרף לה'" כשעשתה הכל חרם שוב בא אהרון, האח של הרב ואמר: עכשיו תתני לי את הכל, שכך אמר הקב"ה, כל חרם בישראל לך יהיה, לכהן יהיה" מסיים קורח את ההצגה "ובכך נטל את הכל ולא השאיר לה ולבנותיה שום דבר ומתו ברעב", זה מילות הסיום "ומתו ברעב", שמע, זה הקפיץ את כל הפרלמנט הישראלי, "מתו ברעב", איזה עוול, הרי הם לא דואגים לסל של העשירון הנמוך, הם לא דואגים לסל התרופות, הם לא דואגים לחינוך ילדים, כלום, כל המפלגות מקיר אל קיר נזעקו על העוול הגדול שעשו הרבנים החרדים לאלמנה ושתי בנותיה, היא מתה, הם מתו, הם מתו. "אלו המעשים" מסיים קורח, "אלו המעשים שעשה משה עם אחיו" והם תולים הכל בהקב"ה, הכל הקב"ה ציוה, הכל הקב"ה ציוה, שכן ציוה להם, זה הגיוני?! הקב"ה לא ציוה, הוא כבר יודע מה הקב"ה ציוה, יצר הקנאה והמחלוקת והשנאה הביאו אותו לומר הקב"ה לא ציוה, כי זה לא הגיוני הוא מעמיד את ההגיון שלו, גם אם זה הגיון של בעל רוח הקודש, מול תורתנו הקדושה, מול ה___ ____ ___, תגידו לי, איך זה עבד על 250 איש ראשי סנהדראות, גדולי האומה, איך זה עבד עליהם? זה פירק אותם למחלוקת, איך??? גם הם היו טפשים?! רבותי, אומר המדרש והרי הכל יודעים שכל מה שסיפר הוא שקר וכזב וצ'יזבאט, כזבים שהכל כזבים שאפילו הצ'יזבטון לא היה מספר את זה, זה הרי שקר וכזב, איך זה סוחף את ההמונים?

למה זה שקר? שהיו ישראל במדבר, שהרי שהיו ישראל במדבר לא היה מקום לחרישה, לזריעה. לשכנים כן! אלמנה כן, בעלה נפטר הוא היה בן 60, אבל לא היה מקום לחרישה וזריעה שנאמר בספר במדבר: "לא מקום זרע תאנה וגפן ורימון" על מה אתה מבלבל את המוח?! בשביל הצגה זה טוב, אם כן מהיכן היתה לו את האלמנה? שדה שנחרשה? ואהרון תבע את מתנותיה? ועוד עדיין לא נצטוו על המתנות, רק בא"י ועוד בהיותם במדבר היתה להם בעיה של מה לאכול?! של לקנות בגדים?! מהשמים! "שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה"! איזה הוצאות היו לאלמנה ובנותיה?! היו להם בגדים, לא היה להם טיפול שיניים שקורע את הכיס העליון, לא היה בעיה של כלכלה, של ביגוד, לא של רופאים, מה? זה צ'יזבאט! זה שקר! זה כוחה של תעמולה הפורטת על רגשות, זה כוחה של ליצנות, הסייטפלר מרחיב לדבר על כך, הרב קנייבסקי זצ"ל, וכולם מתלהבים ומדברים על משה ואהרון ואומרים: "חוצפה, אין תורת משה אמת", רחמנא ליצלן, על מה אתם פונים?! על מה אתם מקדשים מלחמה, על מה? על צ'יזבאט, על בדותא, על שקר של אדם חולה?! קנאה!!!

והכל משוכנעים כי גדולי הדור משה רבינו ואהרון עושים שימוש בתורה לצורכיהם האישיים. שקר על שקר על שקר וכולם פתאים יאמינו לכל דבר. הם מצטרפים, 250 איש, __ אומר הרב קיינבסקי: זה כוחה של תעמולה! ___ תחליף את התעמולה קצת, כמה בדיחות, קצת ליצנות, יטע על נימים רגשיים, אקונומיים, סוציאליים, תהיה המפלגה הגדולה ואתה מכניס כמה נציגים לכנסת.

ומכאן אנחנו ממשיכים הלאה, פרק נוסף: מחלוקת!

ענוותנותו של משה מול יצר הקנאה ותאוות הכבוד שהדריכה את כל הליכותיהם של קורח ועדתו. משה העניו מול קנאה, תאווה וכבוד המדריכים את הליכותיהם של קורח ועדתו, גדולי האומה, עד שאין כדוגמתה, כפי שאמרו, במחלוקת אין הגיון, אז מה עושים? שטויות?! מתנהגים כמו שינפנזות, השינפזה כבר חכמה מול האדם הנתון במחלוקת, עושים שטויות למכביר. תקשיבו, "וַיִּקָּהֲלוּ עַל-משֶׁה וְעַל-אַהֲרן וַיּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'" (טז, ג), כלל יש לנו בתורה: איפה שכתוב "וַיִּקָּהֲלוּ" – זה הפגנה לא מסודרת, צעירים, נערים דוחפים זקנים וזקנים דוחפים זקנים, חז"ל רש"י "וַיִּקָּהֲלוּ" – מה הם טוענים המתקהלים, המפגינים? "רַב-לָכֶם כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה'" – כולנו צדיקים, כולם קדושים... אוהו... "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'" – אתם ברגע הבא, מי? מי? "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'", שמעתם?! כל הפוסל במומו פוסל.

תקשיבו טוב, אומר ה"כתב סופר" בנו הגדול של ה"חתם סופר": זו דרכן של כל בעלי המחלוקת ומחרחרי הריב, כשבאים בטענות כלפי רב העיר ואומרים: אילו היה הרב בעיר אחרת, כבר מזמן היו מסלקים אותו משם, ורק משום שאנו יהודים כשרים, יראים, ושלמים, "כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה'", עדיין יש לו מקום לרב בקרבנו.

שמעתם?

וכך היתה גם טענתו של קורח ועדתו, אומר הכתב סופר, זה שאתם עוד שרויים בקדושתם, אתם עדיין רבנים בעדה, הרי זה רק בגלל שכל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' שאם לא כן, כבר מזמן היינו מורידים אתכם מגדולתכם, מסלקים אתכם מהקהילה, "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ" – מה לכם איפה להתרברב עלינו?

פעם אחת יצא הצדיק ר' יצחק מוורקה עם המשמש שלו לורשה הגדולה, הבירה, לרגל השתדלות בעיניני הכלל. במלון שלהם, רק יצחק מוורקה, חברו של ה"חידוש הרים" שהגיעו למלון שלהם, קידמה את פניהם כתובת קלסטר, פגשוויל, כתובת קלסטר נוראה, דברי גידוף וחירוף כנגד הצדיק.

המשמש ניבהל ונדהם ונפל על הרצפה כמתעלף, ככה לכתוב על הרבי שלי? ור' יצחק מוורקה חייך. אומר הצדיק מוורקה למשמש שלו: קום, קום, קום, ידידי, קבלה בידי ממורי ורבי אברהם משה, ר' אברהם מוישה בנו של ר' בונים מפשיסחה, קבלה בידי שכל בעלי המחלוקת מוצאים דיבה על האיש שאיתו יש להם מריבה, באותה מידה שהוא נזהר בה ביותר.

מה הם יגידו? שאין לו שכל? כולם יודעים שאין לו שכל, הם יגידו בדבר שכולם אומרים: אבל הוא צדיק, גומל חסדים, ___ זה מה שכואב להם שאומרים עליו תשבחות, בוא נשמיץ אותו.

קבלה בידי, מבנו של ר' בונים מפשיסחא שכל בעלי המחלוקת מוצאים דיבה על האיש שאיתו יש להם מריבה דווקא בגלל שהוא נזהר בה ביותר והראיה: מה אמרו על משה רבינו? הם נקהלו על משה ואמרו: "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'"? מבקשי הכבוד, בה הם משמיצים את משה? ___, השררה והכבוד, על מי הם אמרו את זה? על משה רבינו אמרו שהוא רודף שררה וכבוד בעוד שתורה ה' מעידה עליו, פרשה קודמת, "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד מכל האדם אשר על פני האדמה" במה יכפישוהו, אם לא במה שיודעים שהוא מצוין בו? זה טיבעם של בעלי מחלוקת, הם יחפשו ללכלך את השני בדבר שהוא דווקא חזק בו, ועלילה כזו להגיד על הרב שהוא בעל גאווה?! רבותי, ___ כשמדברים על הרב שהוא בעל גאווה ורודף שררה, __ עושה לה אוזניים רבות, זהו יצר האדם רע מנעוריו, ומה היתה תגובתו של משה רבינו? מה הוא הגיב? "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפּל עַל-פָּנָיו" (טז, ד), תקשיבו טוב את המהלך, למה הוא נפל? מפני המחלוקת הוא נפל, "וַיִּפּל עַל-פָּנָיו", אך לא הפיל, הוא לא הגיב, "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד" אומר רש"י: שפל וסבלן, יכול לסבול את כל ההכפשות, "ונפשי כעבר לכל תהיה". אומר הרמב"ן, ענו הוא לא הגיב, כי הוא יענה על ריב לעולם, זה ___ בא סנהדרין פרק חלק ומוסיף כאן דבר נורא: משה לא הגיב, אבל הוא היה צריך להגיב לכאורה, אומר ר' יהונתן בן עוזיאל: "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפּל עַל-פָּנָיו" – הם עשו הצגה גדולה והכפישו את שמו נורא, תשמעו מה זה מחלוקת, על מי? על משה רבינו, אומר יונתן בן עוזיאל, שמע איך שכל החבורה של קורח מקנאים לנשותיהם וחושדים בהם שהם הסתתרו והתייחדו עם משה רבינו כשבאו לשאול אותו שאלות במשכן וקרה מה שקרה והם __ נשותיהם חושדים בהם בהתייחדות עם משה, הם מבקשים להשקות אותם במים המאוררים, לבדוק אם הם נקיות, אחרת הם לא מוכנים לחיות איתם.

מי? 250 איש, ראשי סנהדראות, מגיעים לשפל נורא, מה? נשותיהם, הם לא מאמינים לנשותיהם, שישתו מים המאוררים, "וַיִּשְׁמַע משֶׁה" – שחשדו בעוון אשת איש "וַיִּפּל עַל-פָּנָיו" – התמוטט מפני הבושה. תארו לעצמכם, משה רבינו, התמוטט מפני הבושה ולא ענה להם, "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד" הוא לא נותן חלק במחלוקת, לא ענה, (לדמיין קצת, לדמיין קצת), הכפישו, שיגיד לו: שקר שכמותך, פושע, כל הפוסל במומו פוסל, שום דבר, "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפּל עַל-פָּנָיו", אחרי כזו בושה, שום דבר ועל כך אומר התנא בפרקי אבות: "כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קרַח וְכָל עֲדָתוֹ" שואלים המפרשים: מחלוקת קורח וכל עדתו?! מחלוקת קורח ומשה! אומרים המפרשים: למה אמר התנא מחלוקת קורח וכל עדתו ולא אמר מחלוקת קורח ומשה? במחלוקת, זה כמו איזה ריקוד אחד שאני לא רוצה לומר את שמו, צריך שניים, במחלוקת צריך שניים, אבל זו מחלוקת קורח וכל עדתו, משה לא, הוא לא נכנס למחלוקת, גם כאשר ביישו אותו, לא! הוא לא היה צד במחלוקת, הוא נפל על פניו מרוב בושה, ונפשו כעפר לכל תהיה, אז זה קורח, מה זה "קרַח וְכָל עֲדָתוֹ", אומר ר' אלימלך מליז'נסק: מוטב שכל בעלי המחלוקת כנגד משה, אבל הם בינם לבין עצמם רבו, כמו שרבים במפלגות של היום, באמת, במערך,כל אחד כנגד השני, גם בליכוד, בכל מקום, מה המכנה המשותף של כולם? נגד הימין, נגד השמאל, זה מה שמאחד אותם, הם בינם לבין עצמם, אומר ר' אלימלך מליז'נסק, קורח וכל עדתו רבו ביניהם, מי יכנס לקבינט, מי יהיה שר, ואם לא, מרד, רק הלל ושמאי היה מחלוקת לשם שמים, מחלוקת קורח וכל עדתו לא היתה לשם שמים, זו היתה מחלוקת בינם לבין עצמם, מי ישיג, מי יתפוס יותר את ה___, מתי בכל זאת אמרה התורה שמשה רבינו יצא מרוב, חרה אפו, הגיב, אבל תגובה, כשמשה רבינו מגיב? מתי? "ויחר למשה מאוד, אל תפן אל מנחתם, אם כמות כל האדם ימותון אלה..." פקודת כל אדם, אם הם ימותו מיתה רגילה, לא ה' שלחני, לא שלח אותי, אלא "אם בריה יברא ה'" הם ימותו במיתה משונה, מיתה חדשה, בריאה חדשה, לא מחלה ממארת, לא אירוע מוחי, לא תאונת דרכים, לא רעידת אדמה.

מה? לא רעידת אדמה?! הרי האדמה פצתה את פיה!

עוד מעט תראו.

משה רבינו מבקש שלא תהיה להם מיתה רגילה, מיתה משונה שלא ברא ה' מששת ימי בראשית, כל שנה יש כמה רעידות אדמה, קרה מקרה, היתה רעידת אדמה בצפת, נהרגו 4000 אנשים, משה רבינו אומר: "אל תפן אל מנחתם", לא! מיתה משונה שמעולם לא שמענו עליה, להוכיח שה' אמת, משה אמת ותורתו אמת.

במה דברים אמורים?

"בריאה ה' ופצתה האדמה את פיה" היום זה כבר ביטוי פצתה האדמה את פיה, זה רעידת אדמה, עוד מעט תשמעו זה לא נכון, מה זה "ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם וידעתם כי נאצו האלה את ה'" על מה הוא מבקש את זאת? כי נאצו את ה' לא אותי! במה דברים אמורים? "וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ וַתִּבְלַע אתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקרַח וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל" – מה מודגש מאוד? "וַיִּחַר לְמשֶׁה מְאד", ביקש משה רבינו: "אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם" והסיבה לא כי הם העליבו אותי, לא אני בתמונה, אלא "כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-ה'", רגע, לא משום כי פגעו בכבודו, אלא כי נאצו את ה', מה קרה? "ַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ" – זו לא היתה רעידת אדמה, אני קורא מספורנו: שלא קרה באותה פתיחה כמו שיקרה בפתיחת רעש האדמה שהיא לא תסגר, מה? מה היה כאן? זו לא רעידת אדמה! למה? כי כשיש רעידת אדמה נשארים בורות ומהמורות מרעש אדמה, רואים שהיתה רעידת אדמה ואילו משה רבינו ע"ה ביקש שזו לא תהיה רעידת אדמה, כי על זה אפשר להגיד: קרה! __ לא! ואילו משה רבינו ביקש שזה יהיה כפה, "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ" הפה פותח, בולע את מה שהוא בולע, את העוגה, את הפולקה, וסוגר את הפה, נסגר ולא נודע כי בא אל קירבו. ברעידת אדמה זה לא כך, נשארים חורבות, בורות ומהמורות, משה רבינו ביקש מיתה משונה שהכל ידעו זה מה שכתוב: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ וַתִּבְלַע אתָם" – סגרה את הפה! לא רעש רגיל, לא רעידת אדמה (8 בסולם ריכטר) לא!

מה הוציא את משה רבינו משלוותו, מ___? מה עם "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד" (במדבר יב, ג)? התשובה היא פשוטה: "בְּזאת תֵּדְעוּן כִּי-ה' שְׁלָחַנִי...כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-ה'" , כיון שאמר קורח, מביא המדרש ילקוט, תקשיבו היטב, קורח הגיע למחלוקת, בשיא ההתלהבות שלו, הוא קרא בפני אלפים: לא משה אמת, לא משה נביא, ה' אמת, אבל לא משה אמת ולא משה נביא ולא אהרון כהן גדול ולא תורת משה ניתנה מן השמים" מינויים, אינטרסים, אנשי שלומנו...

אמר משה: לא משה אמת ולא תורתו אמת?! לא משה נביא, אז בעצם מה קורה? הוא מלמד את כל ישראל ללמד את ישראל תורה שבעל פה, כי זה לא מה', זה המצאות שלו, אמר משה: רבש"ע, על בזיוני, אני מוותר, על בזיון אחי הגדול, אני מוותר, "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד", אבל על בזיונה של תורה איני מוותר שנאמר: "בְּזאת תֵּדְעוּן כִּי-ה' שְׁלָחַנִי" מה זה "בְּזאת תֵּדְעוּן"? אין "זאת" אלא התורה הקדושה, "וְזאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ד, מד), בזאת נרדף לתורה הקדושה, אומר משה רבינו: בְּזאת תֵּדְעוּן" על כבוד התורה, אינני יכול, אומר המפרש, חז"ל: משה רבינו לבש בגדי עוז, אותו האיש, עניו מאוד, לבש משה בגדי עוז כי היה ירא וחרד אולי תתפשט הכפירה הזו בעם ישראל ברובו, איזה פורענות תצמח מזה בעתיד אם אנחנו נשאר מאמינים? אם אנחנו מאמינים, זה בזכות משה קיבל תורה מסיני, ועל זה אנחנו תמיד בשעת הגבהת התורה אומרים: ה' אמת משה אמת ותורתו אמת! מי יודע אם הרוח הקורחית הזאת של כפירה של משה לא אמת ותורתו לא אמת ומשה לא נביא אמת, תעלה מעלה, צריך לבלום אותה! במה לבלום אותה? לבש משה בגדי עוז! בגדי תקיפות, כדי לחזק את בדק הבית היהודי, "אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל-הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי" (טז, כט), כאן אין ענווה, כאן אינה נוהגת מידת הסובלנות!!

מסקנה:

עניו אינו נמושה, אינו אדם שאין לו אישיות, הוא לא אבק אדם, עניו זהו שפל וסבלן, עניו זהו אדם שנפשו כעפר לכל תהיה, עניו זהו אדם שלא יענה על ריב לעולם!! אבל כזה נוגע לכבוד התורה, לאמיתות התורה, למסורת התורה עד סוף כל הדורות, גם בדורות קשים של מסעי הצלב, של השכלה וכפירה, לובש בגדי תקיפות, בגדי עוז ויוצא להגן על קדושי האומה ועל כבוד ה'!

אין ענווה בכל מה שנוגע לאמיתות התורה בכל מה שנוגע לכבוד ה' יתברך, אז משה רבינו בולם את הפרץ: "אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם", "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו". (אני מדבר ברור?!)

אומר ה"בן איש חי" כתוב בני קורח, בפרשה, לא מתו, אע"פ שקורח אבד מן העולם, בניו ממשיכי דרכו. אנחנו אומרים: שהם לא מתו כי הם עשו תשובה, ה"בן איש חי" מסביר את הפסוק במובן אחר לגמרי: "וּבְנֵי-קרַח לֹא-מֵתוּ" (במדבר כו, יא) – יהודים, קורח מת, אבל "וּבְנֵי-קרַח" – התוצאות של מעשי קורח, "לֹא-מֵתוּ" אע"פ שקורח אבד מן העולם, בניו ממשיכי דרכו, ההולכים בעקבותיו, המחזיקים באש המחלוקת – "לֹא-מֵתוּ"!!!

בכל דור ודור, אומר ה"בן איש חי" מצויים בעלי המחלוקת - "וּבְנֵי-קרַח לֹא-מֵתוּ", בכל דור ודור נמצאים מצויים בעלי המחלוקת, קורח כרה בור והבור טרם כוסה כליל.

זהו שאמר רש"י: פרשה זו, יפה נדרשת במדרש תנחומא" מה זה נדרשת?! נדרשה! מה זה נדרשת בהווה?

אומר ה"בן איש חי" – היא נדרשת בכל דור ודור! בכל דור ודור יש את יצר המחלוקת, יש את הקנאה, התאווה והכבוד ובכל דור ודור צריך ללמוד מפרשת קורח, איך להזהר מאש המחלוקת, איך לברוח, __ בכל דור ודור, מחלוקת אשר הורתה קנאה, שורשה גאווה, ותוצאותיה רדיפה עזה אחר הכבוד בכל דור ודור. וסופה כפירה בתורת ה' ובסמכותו של משה עבדו "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ", בכל דור ודור. (אתם איתי?)

אומר ה"בן איש חי", תלמדו היטב את הפרשה, או תסוגסיה, תשכנעו את עצמכם, ה' אמת משה אמת ותורתו אמת והזהרו מאוד מאש המחלוקת.

אני רוצה לסיים במאמר שמוציא בעל מכתב מאליהו, הרב דסלר מפרשת השבוע:

הכל מתחיל, כל הטענות, כל המחלוקת, מתחילות בעצם בנגיעה קטנה של קורח, אדם קרוב אל עצמו, נגיעות אישיות, תאווה, וכבוד. תשמעו, מוציא הרב דסלר מכאן מסקנה: תאווה קטנה, קנאה קטנה, כבוד קטן שתפח, הוציאו את קורח הענק ואת עדתו מן העולם, בשעת הקנאה, בשעת הנגיעה האישית, הוא היה טיפש גדול, בחלוף הנגיעה הוא יתפקח, אבל זה היה כבר מאוחר.

הקשיבו:

אומר בעל מכתב מאליהו, חלק ד' עמ' 305, הוא מביא משאלות ותשובות של רב האי גאון, גדול הגאונים, הוכתר גאון בהיותו בן 13 שנה, רב האי גאון הבן של רבינו שרירא גאון, וכך הוא מספר שם: (תראו בשו"ת הוא מביא סיפור, הוא מביא את זה בשו"ת, כנראה שזו הלכה) מעשה בשועל אחד (מה זה נגיעות, הכל נגיעות, כל הטענות נגיעות), מעשה בשועל אחד שבא עליו אריה לטורפו, אמר לו השועל: מה יש בידי להשביעך? אני רזה כחוש, עור ועצמות, מה יהיה לך ממני? אני אראה לך אדם שמן שאתה תטרוף אותו, תשבע ממנו, עוד יהיה לך שאריות.

היה שם בור מכוסה, בור מכוסה עם נייר וחול, כמו שהיינו ילדים ואדם יושב מאחורי הבור, כיון שראה אריה את האדם, אותו שהציע לו השועל, אמר לו: "אני מתיירא שהוא יתפלל עלי ויכשיל אותי", אדם יש לו כוח, הוא יכשיל אותי, מי יודע מה הוא יתפלל עלי, אתה מציע לי לטרוף אותו? אמר לו השועל: "גם אם הוא יתפלל, לא יגיעו הדברים אליך". אתה תטרוף אותו, תהנה ממנו, אולי לבן בנך יגיעו, שהרי זה מקרא מפורש: פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים, אל תדאג! נו, על בן בנך זה יגיע, נו, אתה רוצה שזה יגיע לבנים שלך?! אבל יש לו תאווה, רוצה לאכול! ויש לו כאן אדם שמן, כפי שהציע השועל, אז מה, הטפש הזה האריה חושב: מה אני אחשוב על הדור הבא שלי? העיקר שנאכל אותו, את השמן הזה. בין כך ובין כך אתה תשבע מרעבונך, ועד בן בנך עוד הזמן ארוך, גדול, יש עוד זמן, מה אתה צריך לחשוב מה יהיה עם הבן שלך עם הנכדים שלך.

נתפתה האריה וקפץ לעבר האדם השמן והוא קפץ על הבור המכוסה ונפל פנימה, לא הגיע לאדם שישב מאחוריו, כי זה היה בור מכוסה, לא יכול לצאת, עמוק. בא השועל אל שפת הבור והציץ עליו, השועל הערמומי. אמר לו האריה: הרי אמרת לי שאין הפורענות באה אלא על בן בני, הנה תראה מה שקרה עכשיו הוא יתפלל ואני נפלתי פנימה. מה יהיה?" ענה לו השועל: "אני לא חוזר בי, מה שהוא יתפלל זה על בן של בן, כבר יש עוון של אבי אביך שאתה נתפס בו, אתה כבר נכד"

פוקד עוון אבות על בנים, האבא שלך חטף וניצל, אכל, טרף, אתה כבר הבן של בן, אז התפילה הועילה ___

אמר לו האריה: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"? לא פיר, אני צריך לסבול בגלל החטא של אבא שלי של סבא שלי?!

אמר לו השועל: "אריק, אריק, למה לא חשבת כך מתחילה, למה לא חשבת על כך שהלכת לטרוף את האדם מתוך ידיעה מראש שבן בנך יענש על כך, למה לא חשבת על כך?"

אהה, כי אז התאווה טיפשה את שכלך, אז לא היית יכול לחשוב, אולי אתה כבר הנכד, אולי אתה הבן?!

סיפור של רב האי גאון, מסיים רב האי גאון, מביא הרב דסלר, כמה מוסר יש במשל הזה!!

שואל הרב דסלר, כמה מוסר יש? האם זוהי תורתו של רב האי גאון, גדול הגאונים?! מסביר הרב דסלר: בעל כורחנו אנחנו צריכים לומר שבוודאי יש בסיפור הזה לקח חשוב ביותר. ומהו הלקח?

מוח שפיקח מה ראה לשטות זו? מה ראה לשטות זו? משה אמת ותורתו אמת? וכי לא חווה את מעמד הר סיני? שהתורה מסיני שהבורא יתברך דיבר איתו פנים לפנים, הרי התנהגותו דומה לאספסוף שהיה מן הפחותים בעם ולא לאחד מגדולי הדור, אלא, אומר הרב דסלר, פירוש מרב האי גאון, צריך לומר שכשיש נגיעות אישיות, קנאה, תאווה וכבוד, שלי, קנאה, נגיעות של תאוות הכבוד, אין חוכמה ואין תבונה, אין פיקחות ואין רואים נכונה, כל הכישורים מכוונים למטרה אחת: מחלוקת! לא רואה, הוא לא חשב מחשבה הגיונית כזאת, לא חשב! שוחד הנגיעות האישיות, אומר הרב דסלר מחמם ומכבה את כל הכישורים של האדם, מחלוקת ללא שום הגיון, ללא שום ראליות. זו המסקנה לה התכוון רב האי גאון, האריה נפל ברשתו של השועל רק משום שהיתה לו נגיעה אישית, נגיעה אישית של האריה: תאווה לבשר קצת יותר שמן! ועד שהתאווה והכבוד משתלטים על האדם הוא לא חושב על שום דבר. מה יהיה עם הבן שלך? עם הנכד שלך? הוא לא חושב על זה בכלל! הוא מטורף הוא בעמוק! אבל כשהוא מתפקח, אז הוא שואל: אבות אכלו בוסר... הוא דואג לבנים שלוף, הגיון, כאן ההגיון כבר שולט, אבל זה קצת מאוחר.

אומר הרב דסלר: בא רב האי גאון ללמד אותנו: תזהר מנגיעות! אל תגע במחלוקת, או אל תגע בעצמך! איך אומרים: אל תיגע בי, תכלכל את צעדיך בצורה כזאת שלא תפתה ליצרך, יצר הגאווה והכבוד, ואז תראה נכוחה איך לשמור על עצמך, אבל אם תתן דרור ליצרך, תהיה טיפש גדול וכשתתחכם וכשתתפקח, זה כבר מאוחר, אתה תהיה כבר בבור, האדמה תבלע אותך!!!

זהו המוסר השכל!

יהודים יקרים, יהי רצון שלא תכהינה עינינו ונברח ממחלוקת כמו מאש, ונזכה להידבק בגדולי התורה, מעבירי המסורת והאמת והשלום אהבו!


פרשת בלק

פרשה בתורה המתארת שנאת עולם לעם עולם. ובמרכזה השונא הגדול ביותר שקם לעם ישראל מעודו, אבי אבות השונאים, רבם של כל האנטישמיים, התגלמות כל הרע באדם אחד. והנה, אע"פ שהפרשה נקראת על שמו של בלק, הדמות המרכזית שבפרשה הוא בלעם – הוא נשוא פרשתנו.

תורתנו הקדושה מקדישה פרשה שלימה לתיאור דמותו, מציירת בפרוטרוט את דיוקנו השטני של אותו האיש.

בלעם - הוא מושג, אב ומורה דרך להמונים. הבילעמיזם אינה תופעה חד פעמית שהיתה בשחר ההיסטוריה, אלא היא קיימת בכל דור ודור. פרשה שלימה בתורתנו הקדושה מוקדשת לאותו האיש וכנראה שזה חשוב, וכנראה שחשוב ללמוד אותה.

בלעם – האדם הגדול ביותר שהיה להם לאומות העולם מבחינת השפע והעוצמות האלוקיים שניתנו לאדם כלשהו. ולבלעם ניתן: נבואה, חוכמה, פילוסופיה, כישוף, כוחות מטאפיזם ועוד ועוד. ואת כל כישוריו, את כל הפריבילגיות שנתן לו הבורא יתברך, רתם לעגלת הרע שבו, לאגו המושחת שלו שהיה להשחית, להרוס, לסכסך, לקלל וכו'.

בלעם הוא אדם שהיתה לו אפשרות להיות האדם הגדול ביותר בעולם שלא מבני עמינו. ואת כל הכישורים שלו הוא לא בזבז, אלא רתם לכל מה שנקרא רע בעולם.

חז"ל מעמידים את בלעם הרשע כנגד שלמותו של אברהם אבינו.

אומרת המשנה בפרקי אבות (פרק ה' משנה יט) ואלו הם דברי תנאים: "כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע" – שני ראשי ישיבות היו במרוצת הדורות, אחד נקרא אברהם אבינו והשני בלעם הרשע ושניהם העמידו תלמידים הרבה, אבל שימו לב שהמשנה מתמצתת את היסוד והבסיס לגדלותו של אברהם אבינו בשלושה דברים, וכשהמשנה מתמצתת את אישיותו של בלעם הרשע, את הרע שבו, היא גם מתמצתת את זה בשלושה דברים. היא לא כותבת שאברהם אבינו היה צדיק, מאמין, כי זה כבר הכל תוצאות של משהו, היסודות הם שלושה והם: "עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע".

"בִּלְעָם הָרָשָׁע" כך קוראת לו המשנה! אומר רש"י הקדוש: "עַיִן טוֹבָה" (מסגולותיו של אברהם אבינו, מיסודות קיומו) שאין לו קנאה על חבריו וחביב עליו כבוד חבירו ככבודו, זה לא מספיק שהוא לא מקנה בחבירו, אלא חביב עליו כבוד חבירו ככבודו, "וְרוּחַ נְמוּכָה" - ענו ושפל ברך. "וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה" שמשפיל עצמו בין אנשים ומעורב ביניהם ואינו גס רוח – מעורב בין הבריות, לא מתנשא, לא מתייהר, (היום קוראים לזה: עממי) הוא ענק, אבל כל אדם מרגיש לידו שווה, או יכול לעמוד במחיצתו. הוא לא דוחה, יתרה מזו, הוא מקרב, הוא אוהב, הוא גם לא נותן לשני להרגיש שהוא מקרב, הוא כמו כולם - מי שיש לו את שלושת היסודות האלה, יכול לצמוח כאברהם אבינו. והופכם של המידות הללו בבלעם הרשע. אומר הרמב"ם: "עַיִן רָעָה" – חריצות לקנות ממון, את כל הכוחות שלו בחיים שלו הוא משקיע לקנות ממון, רכוש, כדי שהוא יקרא "הוא", הוא תַּאֵו לכל תאוות העולם, לא מתגבר, לא כובש את יצרו ומעל הכל: גאוותן שאין כדוגמתו. במילים אחרות, אומר הרמב"ם: בלעם הרשע היה התגלמות דברי התנא ר' אלעזר הקפר: "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם" (אבות ד, כא). ההיפך מזה הוא אברהם אבינו שבנה עולם וחי בעולם וכמו שאמרנו לשניהם היו תלמידים הרבה.

אומרים חז"ל: כשמשה רבינו נפטר כתוב בתורה הקדושה בסוף ספר דברים: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה" (לד, י). שואלים חז"ל: מה זה "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה"? ודאי! משה היה יהודי, הוא היה ישראלי, בשביל מה התורה צריכה לכתוב שלא קם נביא עוד בישראל כמשה? ועונים: בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם והוא בלעם.

הקב"ה נתן לאומות העולם אדם בהשגות גדולות מאוד מאוד והוא בלעם. יש צדדים שהוא במקביל למשה רבינו (ואני לא בא להסביר את הטעם למה). וכאמור, כל כוחותיו הסגוליים, העל טבעיים, הוא רתם לרע, לקלל, להזיק, לסכסך, לדרוס ולרמוס - וזוהי פרשת השבוע, פרשת בלק.

בפרשתנו, בא בלק אל בלעם ואומר לו: "וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה" – שמתם לב, הוא לא אומר: את עם ישראל, כי הוא שונא! השונא לא מזכיר את שמו של השנוא, ילדים אומרים: צִ'ילְבָּה, והוא אומר: "את ההוא ההוא", הוא לא נוקב בשמו, הוא לא מזכיר את שמו, בל יעלה על שפתיו! זוהי שנאה.

"וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ וַאֲגָרֲשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ וַאֲשֶׁר תָּאר יוּאָר".

שואלים חז"ל: מה בלעם ביקש? לפגוע בישראל! להשתמש עם כוחות מטאפיזם הגדולים ביותר בעולם, האדם שיודע לסכסך לא רק בין אדם לאדם, אלא גם בין אדם לבורא יתברך. שואלים חז"ל: לשם מה הוא אמר "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ"? הרי זה מיותר! שהרי בלק ביקש שבלעם יקלל, אז בשביל מה הוא אומר זאת? היה מספיק שיאמר כי ידעתי את אשר תאור יואר, בלק בקש כאן ברכות?! ועונה רבינו הספורנו: "ודאי כוחו לא היה לברך" - לא רק שהוא לא ביקש ברכה, וכי בלעם ידע לברך, ברכה זה כוח שמסור ונתון לצדיקים, לקדושים וטהורים. פה קדוש יכול לברך, לב קדוש יכול לברך, אם כן, מה לבלעם ולברכות?! אבל לקלל הוא כן ידע, אומר הספורנו: "ודאי כוחו לא היה לברך, אבל כוח לקלל היה לו, כוח הטומאה שלו בהזכיר עוון" - הוא היה יודע להזכיר עוונות, לקטרג, לכוון את הרגע כפי שאומרים חז"ל שכתוב: "כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ" (תהילים ל, ו) – הוא ידע את הרגע שקל זועם כביכול בכל יום! אז מה התוספת שבלק אמר: "אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ"? האם בלק ביקש ברכה? האם בלעם יכול היה לברך בכלל? אלא בלק ידע שבלעם הוא רודף כבוד, גאווה, אז הוא "מכר" לו, איך אומרים בעברית: לוקשים! אומר הספורנו: "לכבודו של בלעם אמר זאת, להורות שלא חשב אותו למזיק בלבד" - הוא ידע שאת האדם הזה צריך למלא בכבוד, אז אם הוא יבוא ויגיד לו: כי ידעתי את אשר תאור יואר, אז הוא בלעם יגיד: הרי אני גם מברך..., ולכן בלק נתן לו את הכבוד הזה - כך מדברים עם רודף כבוד חולני כמוהו.

אומר "אור החיים" הקדוש: "בשלמא, מה שהיו צודקים קללותיו של בלעם, יש ב' טעמים לדבר: א. להיותו רע עין" – הוא היה בעל עין רעה, היה לו כח להכניס את העין הרעה שלו בזולת (ואני לא מדבר מה זה עין רעה, יש לי שיחות גם על זה) – "ב. שהיה יודע לכוון "רֶגַע בְּאַפּוֹ" והיה מקלל ברגע הזעם, כביכול, שזה רגע של דינים ואם באותו הרגע מקטרגים על מישהו, אז הדינים עולים/יורדים עליו. שואל "אור החיים" הקדוש: "אבל הברכה אין מציאות שתתקיים מפיו" - כפי שאמרנו: האם הוא יכול לברך, הרי זה פח אשפה, איזה כח ברכה יש לו? יש לו קדושה בפֶּה? יש אצלו "רְצוֹן-יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת-שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם"? זה הרי פֶּה מזוהם, אז איזה כח ברכה יש לו? אומר "אור החיים" הקדוש: "ונראה, כי לעולם ברכת בלעם כברכת חמור" – כמו שהחמור לא יכול לברך, הוא יכול לנעור, כך גם בלעם, אלא הוא היה כזה נוכל, שהרשע הזה, היה מערים, היה עובד על אנשים. איך? כשהיה רואה באיצטגננות, שהרי הוא היה חוזה בכוכבים, שפלוני יעלה לגדולה, מיד הוא היה בא אליו ואומר לו: "תביא מאה אלף דולר, אז אני אברך אותך". והשני היה שואלו: "במה תברך אותי?" והוא היה עונה: "שיהיה לך מזל". בלעם פשוט הערים עליו, כי הוא ידע שאותו אחד הוא בר מזל ושעומד לזכות במיליון דולר, אז הוא היה אומר לו כך. וכשבא הדבר והתקיים, ולא מכוח ברכתו של בלעם, אז היה חושב אותו אדם שברכתו של בלעם גרמה זאת.

איש שיודע דעת עליון, אבל ככל שהוא יודע יותר, הוא רותם את הכל לרע, כי הוא נוכל, שקרן, כזבן, עובד על אנשים.

אומר "מלא העומר", חבירו וידידו של ר' עקיבא איגר מורו ורבו של החידושי הרי"ם, גאון פולין, מקובל אלוקי, בשם הזוהר הקדוש: "כל הרוצה להזיק לזולת בעין הרע" – כל הרוצה לסכסך בינו לבין בורא עולם, להכניס בו עין הרע – "צריך תחילה לשבח ולהוקיר את הדבר תחילה" – הוא קודם כל צריך לפתוח בדברי שבח, ורק אח"כ הוא אומר את דברי הנזק, את העין הרע. עין הרע צריכה תחילה התחלה של דברי שבח, עין הרע חלה אחרי עין טובה, עין רעה לא חלה רק עם עין רעה. אנחנו מכירים: "מתוך שבחו אתה בא לידי גנותו" – זאת אומרת, אל תשבח יותר אנשים, כי אח"כ הוא יבוא ויגיד: כן אבל... ואז מתחילה הלשון הרע. אבל כאן יש לנו משמעות חדשה: כדי לגנות אדם, להכניס בו עין הרע, להזיק לו, אתה צריך להתחיל בשבח: "מתוך שבחו, אתה בא לידי גנותו" - אי אפשר לגנות אדם בלי שבח תחילה.

גם הקללה, גם העין הרע, עפ"י הזוהר הקדוש הם צריכים איזה "לַכַּה", איזה ליטוף, איזה דבר שבח, ואח"כ מתחיל ה__.

הספורנו אומר: שצריך להתחיל בדברי שבח.

דרך אחרת להסבר מדוע אמר בלק לבלעם "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ". מביא בעל "אמרי ישראל" מדרש: "וַיּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאר אֶת-הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (כב, יב) – לכאורה, יש כאן מילים מיותרות. היה צריך להיות כתוב: ויאמר אלוקים אל בלעם לא תאור את העם. מה זה התוספת של שלושת האלמנטים שְׁמוֹנֶה כאן הכתוב: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם", "לֹא תָאר אֶת-הָעָם", "כִּי בָרוּךְ הוּא"? אומר רש"י הקדוש: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם" – בלעם קם בבוקר, ויחבוש את חמורו, פתאום הוא זריז שהרי הוא מעולם לא קם לפני 12 וחצי בצהרים, כי היה איש בוהמה (=איש שחי עם בהמות) ובכל זאת הוא קם בבוקר, משכים, כדי לקלל את ישראל. השנאה שלו כלפי ישראל מקלקלת את השורה.

מביא רש"י מדרש: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם" – הקב"ה אומר לבלעם: אתה לא הולך עם השלוחים של בלק. וכאן תשמעו אדם שמדבר עם בורא עולם,

אמר לו בלעם להקב"ה: אם כן, לא אלך עימהם, אז אני אקללם במקומי. אולי זה עוצמה פחות חזקה, כי אני לא אשקיף עליהם מעל הגבעה..., לא אוכל לתקוע בו את העיניים הרעות שלי, אבל רבש"ע אתה אומר לי שאני לא אלך עימהם, אז אני אקללם במקומי, אני אשלח לכם קללה בפקס...

עונה לו הקב"ה: "לֹא תָאר אֶת-הָעָם" – לא רק שלא תלך עימהם אלא גם לא תקלל אותם - נו, אז נגמר, מה יש עוד לעשות?!

עונה בלעם להקב"ה: "אם כן, אברכם" – מה הוא יברך אותם? יברך את הברכות של הכוהנים? לברך את זה, האם יש לו כח בכלל?

אמר לו הקב"ה: "אינם צריכים לברכתך, כִּי בָרוּךְ הוּא" – הוא עם מבורך.

שואל בעל "אמרי ישראל":

א. מה זה אם כן אני אברך אותם? מישהו בכלל ביקש ממך לברך אותם? בלק בא לשכור אותך בכסף רב, בכבוד מלכים שתקלל אותם! אז מה אתה אומר שאתה תברך אותם?

ב. מה עלה על ליבו של בלעם לברכם? מה הוא יברך אותם? הוא רוצה חן בעיני הבורא?

ג. והקב"ה צריך להשיב לו "כִּי בָרוּךְ הוּא"?! שאין לו מה לברך אותם?!

תמיהות גדולות! (אתה יודע מה זה שונא יהודי? איך אנחנו אומרים: לא מעוקצך ולא מדובשך. לא צריך גם את הדבש שלך. לא זקוק ללטיפות שלך, לא רוצה שתיגע בי. תסתלק מפה.)

ומשיב בעל "אמרי ישראל" מה זה שונא: "בשני דרכים רצה לעקור את ישראל מהעולם, או ע"י קללות, או בהיפך, ע"י ברכות" – איזה ברכות? – "הוא ביקש לקלל אותם לתקוע טריז בינם לבין הבורא יתברך, הוא ביקש שהקב"ה יכה אותם עד דכא, כדי שהם יתפוררו, יחלפו עם הרוח, אבל הקב"ה לא רוצה, אז הוא אמר להקב"ה: אז אני אברך אותם.

רבותי, ברכה של שונא היא רעה, היא כמו הקללה שלו. משונא אל תבקש ברכות, אל תצפה לברכות, שלח אותו מעליך. אומר בעל "אמרי ישראל": אמר בלעם להקב"ה: רבש"ע אתה לא רוצה שאני אקלל אותם? אפילו לא מהבית שלי? אז אני אברך אותם. ואם אתה שואל מה אני אברך, אז אני אברך אותם, את עם ישראל, שלא יסבלו כ"כ, שלא יכו בהם כ"כ, שהחיים שלהם בהיסטוריה ובגלות יהיו דשנים ורעננים, אני אברך אותם שהם יהיו כולם עשירים, לא יהיו בהם עניים ודלפונים ועוברי אורח, אני אברך אותם שיתעשרו". ומרוב טוב שיהיה להם, יתקיים בהם "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט", אני אקלל אותם באמצעות ברכה.

אדם שהוא ערל אוזניים שישמע את דברי בלעם, יבוא ויתפעל: בלעם, בירך את ישראל!!! במה הוא ברך אותם? שיהיו עשירים - שלכל יהודי תהיה וילה והוא יהיה חבר בורסה, מיליונר, מכוניות מפוארות וכל טוב שבעולם. אומר בעל "אמרי ישראל": יש לנו כלל: בשביל הגויים זה טוב עשירות, וגם בשביל יהודים, אבל הדרך של העשירות בשביל יהודי שתכליתו להדבק בה' יתברך, לקיים מצוות, אז העושר הוא קצת מקשה את הדבקות בה'. האדם טרוד עד למעלה ראש בביזניס ואין לו זמן הרבה זמן ללמוד ולקבוע עיתים לתורה, אין לו זמן להתפלל, אין לו זמן, כי הוא עסוק, יש לו פגישות ובאופן טבעי: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" – כי האף שלו מתחיל לעלות למעלה, הוא נעשה חשוב, כולם כורעים לו ברך, כולם מתחנפים לו, ואז הוא רואה את העולם אחרת, ולכן הוא פחות גומל חסדים, ולכן הוא פחות דבק בה' יתברך, מתחילה לו גאוה, קנאה, כבוד, מוצאים אותו מהעולם.

אומר בלעם: אז אני אברך אותם, גם הברכה שלי טובה לי, לדידי. להם לא. ואז יכעס ה' עליהם ויעקרו מן העולם רחמנא ליצלן. נסיון העושר יפיל את עם ישראל, וזו היתה כוונתו של בלעם באומרו: ואם כן, אברכם. והאמת, גם בלק הרשע, חשב על זה מראש, כשאמר לו: תקלל אותם, ואם לא אז תברך אותם, אבל אתה יודע איך לברך - שני רשעים שרצו לפגוע בישראל או דרך הקללה, או דרך הברכה.

ניסיון העוני קשה הוא ליהודי, אך ניסיון העושר לפעמים קשה שבעתיים. קשה לקיים תרי"ג מצוות ולהיות דבוק בה' יתברך עם ניסיון העושר.

וראיָה מחז"ל: ר' יהודה הנשיא שהיה נשיא ישראל היה עשיר, לפני שהוא נפטר, אומרים חז"ל: נשא ידיו השמיימה ואמר: "סהדי במרומים שלא נהניתי ממנעמי העולם הזה כמלוא נימה" - מה זה כמלוא נימה? לא מהכסף לא מהזהב ולא מהכבוד. נשארתי ר' יהודה הנשיא. מדוע הוא אומר זאת? להעיד כי לוּ הייתי נהנה, מי יודע אם הייתי ר' יהודה הנשיא...

ועוד ראיָה: הצדיק מרוז'ין, ר' ישראל מרוז'ין, היה נוהג בדרך מלכות, הוא היה הולך עם נעלים מְחוּפּוּת מזהב, מסורת מצאצאי בית דוד, אבל בתוך הנעליים שלו הוא שם גרגירי חול. כולם חשבו שהוא הולך מעדנות, אבל האמת היא שכל צעד שהוא צעד, זה דקר לו ברגליים. מדוע הוא עשה את זה? כי הוא לא רצה ליהנות מהעולם הזה, שמא זה יפריע לו בדבקות ובעבודת ה'.

תמיד אנחנו מביאים את הסיפור הידוע:

בזלוצ'ב, היה יהודי אחד עני, עממי, שהיה ידוע כגומל חסדים, נרתם לכל דבר שבקדושה, תמיד היו רואים אותו מעביר זקנים ברחוב, עוזר לזקנות ליטול את הסלים שלהם הכבדים מהשוק. בקיצור, העני הזה היה יהודי מטיב לכולם. יום בהיר אחד זכה אותו עני מסכן בכסף רב, במפעל הפיס האמריקאי, זכה במיליונים. ולפתע פתאום השתנו אורחותיו, הוא החל להתלבש יפה, היה נוסע בכרכרות יפות, הוא הזניח את הנושא של גמילות חסדים, הוא כבר לא ראה כ"כ את מצוקותיהם של העשירונים הנמוכים. באו לספר את זה למגיד מזלוצ'ב ושאלוהו: מה קרה ליענקל? איך הוא השתנה? ביקש מהם המגיד מזולצ'ב: תקראו ליענקלה אלי. הגיע יענקלה אליו והמגיד מזולצ'ב העמיד אותו ליד החלון של ביתו ושאלו: "מה אתה רואה דרך החלון?" השיב לו אותו עני/עשיר: "אני רואה זקנה אחת חוזרת מהשוק עם שני סלים כבדים בידה". אח"כ לקחו המגיד מזולצ'ב מהחלון והעמידו ליד המראָה ושאלו: "מה אתה רואה?" השיבו יענקלה: "אני רואה את עצמי". שאל אותו המגיד: "זה זכוכית וזה זכוכית, מדוע שם ראית את המסכנה שבקושי סוחבת סלים מהשוק ואילו כאן אתה אומר שאתה רואה את עצמך ולא את אף אחד?" והשיב לו: "בחלון, יש זכוכית שקופה, פשוטה ורואים שם הכל, אבל פה העמדתי אותך ליד המראה. ואתה יודע מהי המראה? זוהי זכוכית מרוחה בכסף. כשהזכוכית מרוחה בכסף, לא רואים כלום! אתה רואה רק את עצמך!" – גוולאט!

ותוספת מדידי: יש עוד זכוכית מרוחה. היא מרוחה בפיח הכבשן, בפחם. ובזכוכית שמרוחה בפחם ניתן לראות היטב גם אור השמש ולא מקבלים נקע בעיניים. ללמדך, נסיון גדול כאשר הזכוכית מרוחה בכסף, שהאדם רואה רק את עצמו.

בלעם הרשע, יש לו באמתחתו קללות, שנהיו עניים, שיהיו מוכי שחין, שיכו בהם, שיסבלו, שְׁיִגְלוּ (מלשון גלות), ואם הקב"ה אינו רוצה, אז לבלעם יש באמתחתו השניה גם ברכות. ואוי לברכות שמברך אותנו רשע כבלעם. זוהי מכשלה וזוהי מכשלה ועל זה נאמר: לא מעוקצך ולא מדובשך.

אומר הזוהר הקדוש (אני מתרגם): "לא היו ימים מהיום שנברא העולם שהקב"ה היה צריך להיות עם ישראל, כמו הזמן ההוא שבלעם הרשע רצה לאבד את ישראל מן העולם" – או באמצעות הקללות, או באמצעות הברכות, זו היתה השעה הקשה ביותר שהיתה לעם ישראל מעולם, כי כוח הקללה שלו, גם אם הוא בא דרך הברכה הוא היה נוראי.

אומר בעל "נתיבות שלום", הרבי מסלונים: "דהיתה אז עת צרה הקשה ביותר לישראל בעולם, הצרה הגדולה ביותר מעת היותם במצרים, מעת עומדם על ים סוף, או אֲחַר מעשה העגל, כאן עומד אדם בעל כוחות סגוליים בלתי רגילים שעמד לקעקע את __ של ישראל. ומי יודע מה היה קורה אם הוא היה מצליח..

אומר ה"חפץ חיים": "בכל פרשת בלק אין אף הפסקה אחת, אין בה פרשה סתומה ואין בה פרשה פתוחה" – במילים אחרות, לא תמצא בכל הפרשה כולה את האות פ', כלומר פרשה פתוחה, ואת האות ס' המורָה על פרשה סתומה, המבדילה בין ענין לענין. ומדוע? ועונה ה"חפץ חיים": "כי לפי חז"ל ההפסקות משמשות ליתן רווח למשה להתבונן בין ענין לענין" (כך מובא בחז"ל, רש"י מביא את זה). אך אומר ה"חפץ חיים": "אך אותו רשע היה נסחף והולך בשטף שנאתו לישראל ולא היה נותן רווח להתבונן בין ענין לענין", שהרי רצה לחסל אותם מיד, להכות בו בלי לתת לו רגע אחד לנשום, להשכיב אותו בנוק אווט... להכות ולהכות בו ורמז לדבר שאין בפרשה כאן לא פ' ולא ס', כי לא ניתן למשה רבינו אפילו רווח לחשוב, להרהר, אלא גלים, גלים, מכה אחרי מכה בלי יכולת להתאושש.

מה חשיבותה של פרשה זו? אומר השל"ה הקדוש: "פרשת בלק אין בה שום מצוה מתרי"ג מצוות" – זוהי פרשה שאין בה מצוות, אם כן, מה חשיבותה? ועונה השל"ה הקדוש: "פרשת בלק אין בה שום מצוה מתרי"ג מצוות, אך יש בה את כל הסגולות שחונן בהם עם ישראל, יש בה את סוד קיומו הנצחי, סוד השרדותם – ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ" (כג, כא) – ללמד את עם ישראל עד בוא ינון, עד ביאת המשיח: אל יאוש, הרבה גזירות צפויות לכם, אך לא תיפלו, ולא תאבדו מן העולם!

פרשת בלק באה לנסוך בעם ישראל את ההכרה: יהודים, אל יאוש! נצח ישראל לא ישקר! עם ישראל חי! שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם! דעו לכם יהודים, נגזר עלינו לסבול בעולם הזה, אך דעו לכם, בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, פעם זה בלעם, פעם זה המן הרשע, פעם זה סאדאם חוסין, פעם זה חמאס, פעם זה החיזבאללה, - בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, אבל דעו לכם יהודים, והקב"ה מצילנו מידם!!!

אומר הזוהר הקדוש: בפרשת השבוע עמדנו ברגע הקשה ביותר בהיסטוריה היהודית והסוף צוחק מי שצוחק אחרון – עם ישראל חי!!! אנחנו יושבים פה, כי מזמן כבר לא היינו צריכים להיות בעולם, היסטוריה שלימה שרדפו אותנו וביקשו להכחיד אותנו,

אומר ר' יעקב עמדין היעב"ץ: "הנס הגדול ביותר בעולם, זה שהכבשָׂה שָׂרדה מבין המלתעות של שבעים הזאבים וזה לא סתם כבשה, אלא כבשה מרוחה בהרבה דם שזה גירה מאוד את התיאבון של הזאבים ואנחנו חיים, אנחנו קיימים פה בארצנו הקדושה. ואיפה הם כל השונאים שלנו? כל הבילעמים, העמנים? הלכו לאבדון!

אומר השל"ה הקדוש: זו פרשת השבוע -שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם.

וכן, בפרשה זו באה לידי ביטוי ההשגחה של ה' יתברך על עם ישראל של הפיכת הקללות לברכות. בכל מצב "בְּצָרָתָם לוֹ צָר" – "שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל. שְׁמר שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל. וְאַל יאבַד יִשְׂרָאֵל. הָאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" – זו הפרשה. גם שרצה הצורר הארור לפני 65 שנה להכחיד את עם ישראל והוא הצליח במשהו, אבל עם ישראל אחרי השואה האיומה, אחרי שכולם חשבו שהוא איננו, תוך שלוש שנים הוא קם בארצו הקדושה, נגד כוונותיהם של אומות העולם ובעלי ה"דת האוהבת", כביכול, ועם ישראל פה, והלואי שהריבונות תהיה ריבונות...

אבל עם ישראל חי!!!

אתם רוצים לדעת עד כמה חשובה הפרשה שאתם תשמעו בשבת בקריאת התורה, או תעבירו שניים מקרא ואחד תרגום, או שתלמדו עם הילדים שלכם?! אתם רוצים לדעת? שהרי אין בה מצוות! חפש פה מצוות, חפש את המהות היהודית, את סוד קיומנו, זו הפרשה. היא נוסכת תקוה ועוז ותעצומות, אל יאוש. כי אחרת כבר מזמן היינו מתייאשים.

ועד היכן הדברים מגיעים?

אומרת הגמרא במסכת ברכות דף יב עמ' ב: "אמר ר' יהודה בר זביד: ביקשו חז"ל לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע" - יש כאלה שאפילו אומרים במקום קריאת שמע, מה זה קריאת שמע? לייחדך באהבה ולאהבה את שמך: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה", "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלהֵינוּ ה' אֶחָד" – פעמיים ביום לייחד שמו יתברך. קריאת שמע - פרקי האמונה היהודית שה' אחד יחיד ומיוחד, ועם זה יהודי עלו על המוקד בשירה ובזמרה.

אמר ר' יהודה בר זבידא: ,ביקשו חכמים לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, או עם קריאת שמע, או כתחליף לקריאת שמע" – מאי טעמא? מה זה כל כך חשוב? לא את בראשית ולא את עשרת הדברות, אלא דווקא את פרשת בלק, מאי טעמא? "אמר ר' יוסי בר אבו: משום שזו פרשה שהבסיס שלה, הקוד שלה, המרכזיות שלה הוא דכתיב "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (כד, ט).

אומר רש"י: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ", זו דומה ל"וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" שנאמר בקריאת שמע. מה זה אומר? שהקב"ה שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שקטים ושלוים וכארי וכלביא. סוד ההישרדות של עם ישראל נמצא בפרשת בלק וזהו הסוד של קריאת שמע שה' הוא אלוקינו ושה' הוא אחד, ואהבת את ה' אלוקיך, והיה אם שמוע.

"כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי" – התיישבו בארצם בכוח ובגבורה. (הפלאסטינאים יברחו מכאן)

אומר "אור החיים" הקדוש: "הוא לא רץ, הוא לא יוצא לקרב, הוא כורע ושוכב" - פירוש: אפילו בזמן שעם ישראל כורע שאינו חוגר בזין, ולא עומד למלחמה, אלא כורע ויושב לו, גם אז הקב"ה שומר עליו. ולא זו בלבד, אלא אפילו שכב, עם ישראל יושן שאינו מרגיש בבאים עליו, הוא ישן, אעפ"כ אינו חושש. כי מי הוא זה שיתקרב עליו להקימו, אומות העולם פוחדים – "וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, ז) – זה תפילין של ראש. אתם יודעים ממי הם לא פוחדים? מעם ישראל שפרק מעצמו עול מלכות שמים, מעם ישראל שאין שם ה' נקרא עליו, אבל כשעם ישראל הולך בדרך אבות, ז"א איש איש לפי דרכו, אחד יותר ואחד המרבה ובלבד שיכוון ליבו לשמים, אז אומר "אור החיים" הקדוש: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" – מי יכול לגעת בו?! כמו שכתוב בתחילת פרשת בחוקותי: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד" (ויקרא כו, ו) – אין קסאמים (לא בשדרות, לא באשקלון ולא באשדוד) ועם ישראל נמצא ברגעים של חרדות. לפלאסטינאים אין כוחות, מה יש להם? ותראו עד כמה הם הצליחו לערער את שלוותם של היהודים. חוטפים חייל, הורגים נער ומחרידים את שדרות ואת כל הנגב עד אשקלון, אתמול בתוך בית ספר באשקלון, נס שזו חופשה שלא היו שם ילדים – גוולאט! נס שהם לא עשו את לפני שבועיים שהילדים היו עדיין בבית הספר.

בעצם פרשת השבוע היא קריאת שמע - לייחדך באהבה ולאהבה את שמך - "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלהֵינוּ ה' אֶחָד" – זו הפרשה. ולמה לא קבעוה? מפני טורח הציבור שזה ארוך מידי. הקב"ה חס עלינו. הרי ממהרים לעבודה, איך אפשר להגיד כל כך הרבה? יש מזל עוד שאנחנו מנשקים את הציצית.. זה מעורר אותנו, תארו לעצמכם היינו אומרים פעמיים ביום את פרשת בלק....

ולהפטרה של השבת בספר מיכה פרק ה'. אומר מיכה הנביא, מיכה המורשתי (בדרך הצחות: מורשתי – מדבר על המורשת היהודית): "כִּי רִיב לה' עִם-עַמּוֹ" – לקב"ה יש ריב עם עמו – "וְעִם-יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח" (ו, ב) – אומר הקב"ה לעם ישראל: "עַמִּי מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי" – מה עשיתי לך רע משחר ההיסטוריה שאתה עוזב אותי? - "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת-משֶׁה אַהֲרן וּמִרְיָם" – למי שלחתי שלושה נביאים? מן, ענני כבוד, מים! ועכשיו תקשיבו טוב, ממשיך הקב"ה ואומר: "עַמִּי זְכָר-נָא מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה-עָנָה אתוֹ בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר...לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'" – מה אומר כאן הנביא מיכה? הקב"ה בא בשתי טענות על ישראל: הדבר הראשון: גולת הכותרת: "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" והדבר השני: "זְכָר-נָא" – אל תשכח – "מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה-עָנָה אתוֹ בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר". למה לזכור? "לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'" – כי דע לך, צדקות ה' עם ישראל! יציאת מצרים ועצת בלעם שהופרה ע"י הבורא יתברך, הם הצריכים להביא אותנו לדעת את צדקות ה'. ואם נדע את צדקות ה', עם ישראל יראה אחרת.

פרשת בלק אם כן, עפ"י הנביא מיכה, היא פרשת נצח ישראל לא ישקר. היא פרשת המיוחדות של עם ישראל, מעלותיו וסגולותיו. צוונו לזכור: "מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה-עָנָה אתוֹ בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר", צוונו לזכור: "לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'". לולי הטרחה שבאמירת פרשת בלק ובלעם היינו חייבים בדברי קבלה להזכיר את פרשת השבוע מידי ערב ומידי בוקר, כמו קריאת שמע, או במקום קריאת שמע, לדעת את צדקות ה' יתברך, ואם היינו יודעים זאת, לא היינו חילוניים. (האמת היתה באמת אמת והליכוד היה באמת ליכוד. קדימה היתה באמת קדימה! ולא התכוונתי לפוליטיקה).

באמת, חסר לנו את "וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ".

פרשת השבוע אומרת לנו שעוד רגע קרסנו, זה הרגע הקשה ביותר בתולדות העם היהודי, ובסופו של דבר: "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל". ובמיוחד בימינו, תשס"ו, כשהצרות מתרחשות עלינו השכם וערב, אני רק חושב על אותה משפחה במצפה הילה, בגליל המערבי. מה עובר על משפחה בישראל? רבש"ע מה עובר עלינו, כאשר התמונות של הבן שלהם החמוד, ילד חמוד, ממושקף, עדין, לא יודע איך הוא מתאים להיות שיריונר. רחמנא ליצלן ועם ישראל מאוחד ומשתתף בצערה של המשפחה. אפשר לתאר, אפשר לשער. וכך יום יום, אותו ילד, נער שהשפלים האלה הרגו אותו בדם קר, נער יהודי. אימא חוזרת בתשובה מקיבוץ תל יוסף, אבא גר צדק, צדיק, ושמו בישראל: יתרו – גר צדק מאוסטרליה והבן הזה כל כך התקרב לאחרונה, התפלל בדבקות, __ ילד לא שבי, לא בן ערובה, לירות בו בָּרַקַה?! והעם עוד רגע מתייאש...

פרשת השבוע אומרת: אל יאוש! נצח ישראל לא ישקר! אמנם יש סבל, אך יש גם חטאים, אבל "ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ". כמה זה חשוב בימינו אלו לשנן פרשה זו, למען דעת מי אנחנו, שאנחנו עם נבחר, עם סגולה, למען דעת חביבותנו לפניו יתברך.

ועוד דבר תלמדנו הפרשה: יכול אדם לחבוק זרועות עולם, למשש שחקים, להיות בעל כוחות על אנושיים, ועם זאת, להיות הרשע הגדול ביותר שבעולם. תראו איזה כוחות ניתנו לבלעם. ניתנו לו כוחות כמשה רבינו, ואת הכל הוא רתם להרע.

איך ניתן להסביר את זה?

מה היתה הבעיה עם בלעם בפרשת השבוע? בלעם היה ענק, אומרים חז"ל: "הֵן בִּקְדשָׁיו לֹא יַאֲמִין" (איוב טו, טו), עד שאדם לא מסיים את תפקידו בעולם, הקב"ה לא מאמין בו, שכן גם כהן גדול בן 80 הפך להיות צדוקי - "הֵן בִּקְדשָׁיו לֹא יַאֲמִין" – צא וראה את בלעם שהיה חובק זרועות עולם. איך זה יכול שאדם רותם את כל הסגולות שלו להיות מושחת? והתשובה היא אחת, בפרקי אבות: מעולם הוא לא טרח על תיקון מידותיו. מעולם לא שמר על שלימות מידותיו, אלא ביקש תמיד לילך בדרך לב רצונו ואז המידות שלו הושחתו. וזו סתירה מובהקת לגדלותו, להכרתו ולידיעתו ותראו לאן הוא הגיע. הוא לא טיפל בעינו הרע, הוא לא שם טיפות עיניים... הוא לא הנמיך את רוחו הגבוהה והוא לא הֵצֵר את נפשו הרחבה, קצת דיאטת הנפש. ותראו מה היה בסופו: הוא היה לדראון עולם - "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" (משלי י, ז) - הוא הפך להיות מושג של מורה דרך לרשעים, העמיד תלמידים הרבה...

הוא חי עם מושגים של "תָּמת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמהוּ" (כג, י), ומאידך חי עם אתונו ופרץ גדרי עולם! המושגים של האדם יכולים להיות בשמים, והמעשים מתחת לאדמה... – זה פרשת השבוע שלא לעולם חוסן, צריך לעבוד על החוסן, צריך להשקיע, צריך להשתדל ואז מקבלים סייעתא דשמיא ממרומים שנאמר – "רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמר" (שמואל א ב, ט), אבל בלי מאמץ, בלי עבודה עצמית, אם אדם הולך בדרך לב רצונו, יכולה להיווצר סתירה כל כך גדולה בין עולם המושגים - עולם ההכרה לעולם המעשים.

מכאן ואילך אני הולך לדבר על מעלותיהם של עם ישראל בעיני שונאיו.

לפעמים אנחנו לא מכירים את הסגולות שלנו, אנחנו מתביישים להיקרא עם נבחר, אנחנו מתביישים להכיר בייחוד שלנו, בסגולות שלנו. אנחנו צריכים לשמוע את זה מהגויים?! הבה ונראה איך הגויים מסתכלים על עם ישראל, איך בלק ובלעם ראו את עם ישראל:

כתוב: "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמרִי" – מה כתוב על בלק? "וַיַּרְא...אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמרִי" – ראה! ומיד אח"כ כתוב: "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאד כִּי רַב-הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – בלק ראה מה שישראל עשה לאמורי. מואב, המון העם עליהם נאמר: "וַיָּגָר מוֹאָב" – פחד ולמה? "מִפְּנֵי הָעָם מְאד כִּי רַב-הוּא".

מביא בעל "שער בת רבים": "לכאורה מה שראה בלק היה בפרסום רב, מיגור האמורי, וכל העולם ראה את הכחדת האמורי, ואם כן מדוע על בלק נאמר: "וַיַּרְא...אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמרִי"? ועל המון העם נאמר שפחד מפני העם כי רב הוא?" - כלומר הוא פחד מהריבוי של העם היהודי שהוא עם גדול. מה ראה בלק שלא ראו מואב? ומה פחד מואב שבלק לא פחד ממנו?

ועונה בעל "שער בת רבים": "באמת מה שראה בלק, לא ראו מואב. ומה שפחדו מואב, לא פחד בלק, כי בלק שהיה חכם גדול, לא חשש מריבוי עם ישראל", כי עם עוצמה, עם טקטיקה, עם אסטרטגיה נכונה אפשר לגבור עליו בדרך הטבע, אז ממה כן הוא חשש? – ראה בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי. מה הוא ראה? - "השכיל לראות את גודל השגחת ה' יתברך על עם ישראל וכי ה' יתברך נלחם בשבילם מן השמים" - הוא ראה שעם ישראל הוא עם מופתי, הוא עם שחי מעל הטבע, "ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ". ואילו המואבים, המון העם, לא היתה להם השגה בהשגחה עליונה, הם היו פלאחים, הם לא הבינו והשיגו בעובדה שה' יתברך נלחם להם, רק פחדם היה על דרך הטבע, שראו שישראל הם עם רב, ומשום כך, כתוב בתחילת הפרשה שהמואבים ביקשו להתחבר עם מדין ולעשות שלום ביניהם כדי שיהיו רבים. אומר רש"י: "והלא מעולם היו שונאים זה את זה, אלא מיראתם של ישראל עשו שלום ביניהם" - אומות העולם שונאים זה את זה, אולם שנאתם לישראל מאחדת אותם. הקואלציה בין הערבים ששונאים אחד את השני, זה הפחד מישראל ושנאת ישראל, זה מה שמאחד אותם.

ממשיך בעל "שער בת רבים" ואומר: מואב היו פשוטים, לא בעלי השגות, אז מה צריך לעשות כנגד? ולכן הם התאחדו עם השונא שלהם. ולעומתם בלק ידע שכוחו של עם ישראל, זה לא מריבויו, שהרי מעטים הם, אלא כוחו של עם ישראל הוא כוח שמיימי, כי ה' הוא נלחם להם. ומשום כך ביקש ללחום נגדם בכוחות מטאפיזם, ע"י שבלעם יכניס בהם עין הרע ויוכל ע"י כך לנתקם מאביהם שבשמים. כמו שנאמר: "אֲרַמִּי אבֵד אָבִי" – אומר האר"י הקדוש: מי זה "אֲרַמִּי אבֵד אָבִי"? "אֲרַמִּי" זהו בלעם שהתעברה בו נפש לבן הארמי, וכל מגמתו היתה להאביד מהם את האבא שבשמים, להופכם ליתומים רוחניים, לעקור מהם את סגולת "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יד, א), להחדיר בהם את היאוש.

והנה ההבדל: בלק הבין שסגולת עם ישראל זה ש"ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ" ולא ריבוים, הוא לא היה צריך את ההתאחדות עם מדין, ולעומתו, המון העם שלא היה לו את ההשגות האלה, הבין שעוד מאה אלף חיילים אז הם ינצחו ולכן הם התאחדו עם מדין. וזה שאמר בלק לשליחים ששלח לבלעם: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם". מה מספר בלק לבלעם זאת? מי אינו יודע זאת שעם ישראל יצא ממצרים? שהרי בלעם היה מיוצאי מצרים, הוא היה מיועצי פרעה. אז איך הוא יצא ממצרים? שלא על דרך הטבע, כי ממצרים מבית עבדים לא יוצאים, אלא הוא אומר לו: הרי הוא יצא ממצרים שלא על דרך הטבע, ואם כן, אין להיושע מהם בדרך טבעית, זאת אומרת בעם עם כבד וביד חזקה, רק בכוחות מטאפיזם, ע"י קללות והבלטת חטאיהם וע"י כך להוריד אותם מסגולתם.

בלק ובלעם השכילו להבין כי מיוחדותו של עם ישראל היא בהיותו בבחינת: "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם", העם הנבחר, ממלכת כהנים וגוי קדוש, עם סגולה, לא עם של הייטק, לא עם של סגני אלופת אירופה בכדורסל, לא!!! לא זה הייחוד שלנו! ומכיון שהם השכילו להבין זאת, אז הם הבינו שצריך לפגוע ברוחניות שלו, לנתק אותו מאביו שבשמים.

ממשיך בעל "שער בית רבים" ושואל: כתוב "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמרִי" – למה דווקא הוא ראה את מה שישראל עשה לאמורי ולא מה שעשו ישראל לעוג מלך הבשן, שהרי באותה פרשה מיד אח"כ כתוב שישראל הדבירו והכחידו את עוג מלך הבשן? ומתרץ תירוץ נפלא: "ויש לומר, ידוע מאמר חז"ל: "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם" (הושע ד, יז) גם כשאפרים עובד עבודה זרה, ואתם יודעים למה? כי הוא "חֲבוּר" – הם חיים באחדות. כשיש בישראל אחדות, גם אם הוא חבור לעצבים, אז אנחנו "חָלַק לִבָּם" (שם י, ב), הם במחלוקת, הם רבים זה עם זה – "עַתָּה יֶאְשָׁמוּ". וחז"ל מביאים ראיה: דורו של שאול הצדיק יוצא למלחמה ונופלים, בדורו של אחאב הרשע יוצאים למלחמה ומנצחים. מדוע? כי בדורו של אחאב לא היה דילטורין ביניהם, לא היו מלשינים, חיו בשלום אחד עם השני, ואע"פ שהוא היה עובד עבודה זרה, לעומתם בדורו של שאול צדיקים היו, אבל היו דילטורין ביניהם, הלשינו, היו במחלוקת, אז זה לא עמד להם והם הפסידו.

אומר בעל "שער בית רבים" דבר נפלא: "הנה בכל מקום שישראל נזכרו בלשון רבים במקרא, סימן הוא שהם לא היו באחדות" (שני יהודים שלוש דיעות...) ודוגמאות לכך: בכל המסעות כתוב "וַיִּסְעוּ..וַיַּחֲנוּ" בלשון רבים, אומרים חז"ל בפרשת יתרו: "משום שבכל המסעות וכל החניות היו במחלוקת ובפירוד לבבות וכשבאו להר סיני, רק אז הם הגיעו לאחדות, כפי שנאמר בלשון יחיד: "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", לפי שאז כולם היו כאיש אחד בלב אחד".

במלחמת עוג כתוב: "וַיַּכּוּ אתוֹ וְאֶת-בָּנָיו" (כא, לה), בלשון רבים, וההמשך: "וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת-אַרְצוֹ" – שוב בלשון רבים, ומכאן שלא היתה אחדות ביניהם ובלק ידע שאם אין אחדות בישראל, אז גם אם יש לה כוחות שמיימים, אז אפשר לתקוע טריז ביניהם לבין בורא עולם. אין לך בִּיצָה יותר גדולה מאשר מחלוקת. אז הוא יחטיא אותם בזנות, בעריות ובעבודה זרה ואז הוא יוכל לנצחם, כך הוא ינתק אותם מבורא עולם. בסוף פרשת חוקת, במלחמת סיחון, כתיב הכל בלשון יחיד: "וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי-חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת-אַרְצוֹ...וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל-עָרֵי הָאֱמרִי".

מה ההבדל בין שני המלחמות? במלחמת עוג כתוב בלשון רבים, כי הם לא היו באחדות מלאה, במלחמת האמורי הם היו באחדות מלאה. אומר בלק: אני אצליח להחטיא אותם בעבודה זרה? "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם", אומר הכתוב מיד אח"כ: "הַנַּח-לוֹ", גם אם הם עובדים עבודה זרה, אבל הם מחוברים, כי הם באחדות, אז הקב"ה נותן להם הנחה. אבל אם "חָלַק לִבָּם" אז "עַתָּה יֶאְשָׁמוּ". אומר בלק: מלחמת עוג לא מפחידה אותי, כי עם ישראל במצבו נגד עוג היו מפולגים, ועם מפולגים אני אסתדר, אני אכניס בהם חטאים, אבל כשעם ישראל היו נגד האמורי הם היו באחדות, מה אני ארויח, אם אני אכניס בהם איזה חטא ואקטרג עליהם?! הרי "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח-לוֹ", ומשום כך ביקש לקללם ולהורידם מסגולתם, זהו שנאמר: "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאד כִּי רַב-הוּא" – "רַב-הוּא" הם רבים ובכל זאת הם נקראים בלשון יחיד.

וכעת, איך אנחנו נראים בעיני שונאינו. אם אתה רוצה לדעת מי זה עם ישראל, אל תפנה לעיתונאים, ולא לשדרים ולא לפירסומאים, אלא לך אל הגוי ותשאל אותו מה זה עם ישראל.

אומרת הגמרא סנהדרין קב עמ' ב: "אמר ר' יוחנן, מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בליבו" – במה רצה לפגוע, במה ראה את סוג קיומו של עם ישראל, הרי הוא בא לקלל, אומרת הגמרא: מה עשה הקב"ה? "צד את לשונו והפך את הקללה לברכה" – אז יש לנו פרשת הברכות ומכאן אנחנו למדים שומר ישראל.

בלעם בא לקלל. אתה רוצה לדעת במה רצה בלעם לפגוע? כשסדאם חוסין שלח טילים, סקאדים לעבר ישראל, הוא לא ירה אותם לאיזה בוטקה עזובה בחולות ראשון, הוא טיווח את הסקאדים שלו לעבר הלוז של עם ישראל, הקריה של עם ישראל. חשוב לדעת במה רצה בלעם לפגוע. אבל בשביל מה זה חשוב, שהרי הקב"ה הפך את זה לברכה?! איך ראה בלעם את עוצמתו של עם ישראל ומכאן אנחנו למדים מהי נקודת הקיום המרכזית של עם ישראל בעיני בלעם שבזה הוא רצה לפגוע ויתברר לכם עד מהרה שהוא לא רצה להרוס את אצטדיון רמת גן, ולא את בלומפילד, ולא את נוקיה, ולא את הבימה ולא את הקמארי החדש, לא!! זה לא הפריע לו! אם כן, מה הפריע לו ביותר? אומר בלעם: "מַה-טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם" (כד, ה-ו), אומרים המפרשים: על מה נאמר "מַה-טּבוּ"? מילים אלו הם מילות התפעלות – אוהו... אבל על מה הוא אמר זאת? איפה הוא רצה לפגוע בראש ובראשונה? ב"אהָלֶיךָ יַעֲקב" וב"מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" - באוהלים ובמשכנות.

אומר הספורנו: מה ראה בלעם? ממה התפעל? במה רצה לפגוע? כתוב: "מַה-טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב" אלו בתי תורה ובתי מדרש, כמו שנאמר: "וְיַעֲקב אִישׁ תָּם ישֵׁב אהָלִים" (בראשית כה, כז), אוהל - זה ישיבה, אוהל - זה בית מדרש.

אומר בעל הטורים: "אִישׁ תָּם" – סופי תיבות: שם. מה זה "אִישׁ תָּם"? זה אדם שישב באוהלו של שֵׁם ולמד תורה. אדם שיוצא מישיבה, שייך לקרוא לו איש תם, איש שלם. "מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" – ראה בתי כנסיות, מקדשי מעט המיוחדים לשכון שם שכינת קל. מה זה בית הכנסת? שם שכינת קל ושם מקבל הקב"ה את תפילת המתפללים!

כתוב "מַה-טּבוּ" בלשון רבים ולא כתוב מה טוב, מדוע? אומר הספורנו: "כי לא בלבד לעוסקים בהם הם מטיבים" - היושבים בישיבות, החובשים את ספסלי בית המדרש, הבאים לבית הכנסת להתפלל שחרית, מנחה וערבית, לא בלבד לעוסקים בהם הם מטיבים, אלא מיטיבים הם לכלל האומה. כשיהודי מתפלל בבית הכנסת בראשון הוא מיטיב לא רק לעצמו, אלא הוא מיטיב לכל השכונה, לכל החברים, לכל התושבים.

"כִּנְחָלִים נִטָּיוּ", כי אמנם בתי כנסת ובתי מדרשות להמון ישראל הם כמו הנחלים הנוטים אל השדות להשקותם, יש להם יובלים, יש להם פלגים. וכן יושבי האוהלים (ישיבות) ותופסי התורה דולים ומשקים להמון העם לכל ההולכים בשדות. התורה הקדושה שלומדים בישיבות בבתי מדרש בשיעורי תורה בשבת ובכל יום, אומר הספורנו, הם "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ". הם משקים את כל השדות, גם את השדות הרחוקים מבית הכנסת, הם משפיעים שפע של טוב לכל הפריפריה כולה, לכל עם ישראל וממשיך הפסוק ואומר: "כְּגַנּת עֲלֵי נָהָר" – המתפללים בבתי כנסת לא ימושו מעשות פרי, הם עושים פרי גם ברחוב הברון, כמאמר ז"ל: ברית כרותה לי"ג מידות שאינם חוזרות ריקם (פרק ראשון בראש השנה).

בלעם הרשע השכיל לראות את עוצמתו וייחודו של העם היהודי, את הבסיס לקיומו, את סוד נצחיותו. מהו הגרעין שעם ישראל עומד עליו? זהו בית המדרש, זהו הישיבה, זהו בית הכנסת – מקדש מעט.

אומר ר' יונתן בן עוזיאל: ממה התפעל בלעם שאמר "מַה-טּבוּ"? "כנחלי מים המתגברים וזורמים, כך בני ישראל יושבים עדרים עדרים ומתעצמים בלימוד התורה. והם כגנים השתולים על בריכות הנהרות. יושבים תלמידים, חבורות, חבורות, זיו פניהם כזיו הרקיע ביום השני לבריאת העולם ומתנשאים על כל האומות כארזי הלבנון ומתגברים על כל מבקשי נפשם".

שמעתם?! נאמר: "ומתגברים על כל מבקשי נפשם" - כי לא לעוסקים בה בלבד הם מטיבים, כי אם לכל האומה כולה.

אומר הגמרא במסכת סנהדרין דף צט ע"ב: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: אפיקורוס". שואלת הגמרא: "אפיקורוס כגון מאן?" - מי זה אפיקורס שאין לו חלק לעולם הבא? – "אמר רב יוסף: כגון הני דאמרי" - כמו אלה שאומרים" – "מאי אהנו לן רבנן" - מה זה מועיל לנו אותם תלמידי ישיבות הלומדים בישיבות? חובשי ספסלי בית המדרש" - "לדידהו קרו לדידהו תנו" - כל מה שהם לומדים זה בשביל עצמם.

אומר רש"י: "והם אינם יודעים שהעולם מתקיים עליהם שנאמר: כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנּת עֲלֵי נָהָר" - שימו לב הם יודעים שהתורה מטיבה, אלא שהם אומרים שהיא מטיבה ללומדיה ולא לכל האומה, הם אינם מאמינים אפילו במה שהאמין בלעם הרשע, כי הוא האמין ב: "מַה-טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב", הוא האמין שהלוז של עם ישראל זה שיש תלמידי ישיבות שלומדים תורה, אז זה מקיים את כל עם ישראל, גם את כל הבעלי בתים שנמצאים בסדנא, או בצבא, זה מגן עליהם. ואפיקורס זה אחד שחושב שמי שלומד תורה הוא לומד לעצמו, אבל הוא לא משפיע על עם ישראל טובה וברכה ושפע כל טוב.

אמר רב נחמן בר יצחק: יש ראיה נוספת - כתוב על אברהם אבינו שהוא התפלל על סדום כך: "וְנָשָׂאתִי לְכָל-הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם" – אם יש עשרה צדיקים בעיר, אז הקב"ה בזכותם לא פוגע בכל העיר כולה. אומר רש"י שהצדיקים מהנים לאחרים, התורה מגינה גם על אלו שלא זכו להגות בה – גולאט.

יושב יהודי בן 95, עם משקפים מגדילות, בקושי רואה, יושב ועוסק בתורה, הוא מגן על כל עם ישראל. ואת זה בלעם ידע, ולצערנו ולדאבון לבנו רבים מתוכנו לא מאמינים בזה, ובזה הוא רצה לפגוע, אבל ה' צד את לשונו והוא לא הצליח.

מובא בתנא דבי אליהו רבה פרק כא: "מַה-טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב.. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ" - וכי מה טיבם של נחלים אצל בתי כנסיות ובתי מדרשות? מהו הדימוי של נחלים ומעיינות לבתי מדרש ובתי כנסת? אומר תנא דבי אליהו (זה גילוי של אליהו הנביא לרבי __): אלא לומר לך, מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה" – אדם טמא לאן הוא הולך? למקוה טהרה. מה זה מקוה טהרה? נחל, מעיין, נהר – "מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה, כך בתי כנסיות ובתי מדרשות מעלין את היהודי מן הטומאה לטהרה ומביאים אותה מחובה לזכות" – תפס אותך השטן? מושכהו לבית המדרש. למה? כי בבית המדרש הוא מקבל זבנג וגמרנו. זה הסגולה של בית המדרש.

ומה טיבם של נחלים? אומר התנא דבי אליהו: "כמו שאדם טמא הולך אל הנחל וטובל ונעשה טהור, האדם שהוא טמא בעבירות ובמעשים רעים - בוא יהודי היכנס לבית הכנסת לתפילה, השתתף בשיעור בין מנחה לערבית, בוא לישיבה תשמע שיעור תורה ואתה טהור" - זהו הדימוי של הנחלים אל התורה.

אומר ר' משה מקרדורבירו (הרמ"ק): "הנה גבולות ארץ ישראל סביב סביב מוקפים בקורות מים. הירדן ממזרח, הים התיכון ממערב, נהר מצרים מדרום ונהר פרת מצפון" - מה זה רומז? אומר הרמ"ק: "כל הנכנס מארץ העמים שהוא אויר טמא לארץ ישראל שהוא אויר טהור, צריך בכניסתו לטבול עצמו במקוה טהרה" - צריך לעבור קודם כל דרך מים להיטהר, כי ארץ ישראל קדושה.

אומר בעל "מלוא העומר": "מַה-טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" – "ראשי תיבות "טמאים", לומר לך, אפילו הם טמאים, תכניס אותו לאוהלי יעקב ולמשכנות ישראל הם מיטהרים"!

זה פרשת השבוע, אמנם אין בה מצוות, אבל יש בה את כל הסגולות מה זה עם ישראל ומה זה תורת ישראל וראוי היה לקבוע אותו בקריאת שמע, או במקום קריאת שמע.

את היהדות הזאת ראה בלעם הרשע, ביהדות זו רצה לפגוע, את היהדות הזו רצה לקלל, הוא רצה לקלל את בני הישיבות, את התורה שישראל, הוא לא חשש מישראל המחזיקים בתרבות הגויים, אדרבא, הם שייכים לו. הוא לא חשש מאלו שאמרו: היה יהודי בביתך ואדם בצאתך, אדרבא, הם שייכים לו, הוא לא חשש מעם ישראל שעזב מקור מים חיים לחצוב לעצמו בורות נשברים, אדרבא הם שלו, הוא השכיל להבין כי עם ההווה הזה - "אהָלֶיךָ יַעֲקב מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" - יהיה גם העתיד של עם ישראל: עוד ישיבה ועוד ישיבה, עוד בית הכנסת ועוד שיעור תורה - ואין שום אומה בעולם יכולה להם לישראל, ובזה הוא רצה לפגוע, כי הוא ידע שרק בזכות זה "ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ", הוא ידע שרק בזכות זה "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ", רק בזכות זה "מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְארֲרֶיךָ אָרוּר"

יהי רצון שידעו כל הגויים, כל שונאי ישראל כי שם ה' נקרא עלינו וייראו מאיתנו. אבל איך אתה רוצה שידעו כל הגויים כי שם ה' נקרא עלינו וייראו אותנו? כאשר הם לא רואים תפילין של ראש אצלנו! אם אנחנו נתחזק ונלמד להבין מה סוד חוזקו וחוסנו של עם ישראל, אז גם שונאי ישראל ידעו, ואז "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ" – שלום אמיתי – "וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד...וְחֶרֶב לֹא-תַעֲבר בְּאַרְצְכֶם" ועם ישראל ישב לבטח בארצו ונאמר אמן.


פרשת בלק

פרשה הקרויה על שם אחד משני שונאי ישראל הגדולים ביותר, שניהם נשואי פרשת השבוע - בלק ובלעם.

פרשה זו, אומר השל"ה הקדוש אין בה שום מצוה מתרי"ג מצוות, אך יש בה את כל הסגולות של עם ישראל, את כל השבחים של עם ישראל, סוד קיומו הנצחי, סוד הצלחתו וגם סוד הישרדותו. פרשה בתורה שכל כולה מתארת את שנאת העולם לעם עולם – עם ישראל.

פרשת השנאה! וזה מאוד אקטואלי. וכפי שיתברר אין חדש תחת השמש.

שנאת העולם לעם עולם, לעם ישראל.

שיחתנו הערב תהיה בבחינת הצצה קטנה למאורתן של שונאי ישראל, פרקי שנאה, אקטואליה. ומרוב דברים, בחרתי בהצצות קטנות ורבות לפרקי שנאה, גיוון של פרקי שנאה, לפי סדר הפסוקים.

והנה כך פותחת התורה הקדושה: "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאד כִּי רַב-הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא" (במדבר כב, ב-ד).

מה תוספת המילים "בָּעֵת הַהִוא"? מספיק "וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב"! מה זה "בָּעֵת הַהִוא"? מביא רש"י, חז"ל: מהו שאמר בעת ההיא? "לא היה ראוי למלכות מואב" – הוא לא היה ראוי להיות מלך – "כי מנסיכי מדין היה" – הוא לא היה מואבי, הוא היה נסיך במדין – "וכיון שמת סיחון, מינוהו המואבים עליהם לצורך שעה, בָּעֵת הַהִוא". ולמה מינו אותו למלך לצורך שעה? הרי הוא היה מנסיכי מדין, האם לא היו מואבים? היו צריכים להביא מלך מבחוץ?

אומר המדרש תנחומא (בלק ג) יסודות גדולים מאוד ואני מדבר ברמיזה: "וַיּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבתֵינוּ" – איזה קשר היה למואב עם מדין? והלא מואב ומדין היו מעולם היו שונאים זה את זה, שנאמר: "הַמַּכֶּה אֶת-מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב" (בראשית לו, לה) – משחר ההיסטוריה היתה שנאה בין שני העמים הללו, ואם כך, אומר המדרש, איך פתאום הם מדברים וממנים לעצמם מלך ממדין? ואומרים חז"ל: "אלא מיראתם של ישראל עשו שלום ביניהם" – מהפחד, מהכוח של עם ישראל, הם עשו שלום ביניהם ולא מאהבת אחד את השני. קואליציה וברית של שונאי ישראל שהיו שונאים את ישראל, אלא שנאתם לישראל איחדה אותם. מהו הדבר שמלכד שני שונאים מובהקים? השונא השלישי של שניהם, זה מה שמלכד שני שונאים. ישראל, שהם עם לבדם ישכון, משכינים שלום בין אומות העולם. החריגות של עם ישראל, הפחד מהסגולה שבעם ישראל, בהיותו עם סגולה, מאחֵד את כל הגויים, את כל השונאים זה לזה, נגד העם היהודי, עם ישראל מאחד את האומות ואת הליגה הערבית, אנחנו אומרים מדי יום: "תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם" - תורה מרבה שלום בהשאלה, במליצה, אך תלמידי כחמים מרבים שלום בעולם. איזה שלום? מרבים שלום בין עמי ארצות ובין שונאי הדת. כולם שונאים זה את זה, כל הסיעות, כל המפלגות, כל אחד רוצה לאכול אחד השני, מה מאחד אותם? מה עושה להם קואליציה משותפת? שנאת תלמידי חכמים, שנאת החרדים, השנאה לשלישי מאחדת את האחד עם השניים – כלל שמלמדים אותם במדרש.

משל לדבר דומה, אומר המדרש, מביא רש"י: "שני כלבים שהיו מריבים זה עם זה" – רבו אחד עם השני – "בא זאב על אחד מהם" – הגיע זאב התנפל על אחד מהם – "אמר השני" – הכלב השני שרב עם הראשון – "אם אין אני עוזר לכלב השני, היום הוא הורגו" – את הכלב ההוא – "ומחר הוא יבוא אלי, אז אין לי ברירה, אלא לעשות קואליציה עם הכלב השני, ובלבד ששנינו נעמוד מול הזאב" – חבורת כלבים שחברו יחד מחמת הזאב...

וזהו הקשר בין מואב למדין.

אומרת התורה הקדושה בפתח הפרשה: "וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ" (כב, ה).

שימו לב לפירוט: "בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר" – מזכיר את שם אבא שלו, "פְּתוֹרָה" – עיר מגוריו, "אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ לִקְרא-לוֹ לֵאמר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ וְהוּא ישֵׁב מִמֻּלִי" – מלך מואב קורא לבלעם – "וְעַתָּה" – עכשיו, "לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה" – קלל אותו - "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ וַאֲשֶׁר תָּאר יוּאָר" – על הפסוקים האלה דורשים חז"ל הרבה דרשות, וזה נושא שיחתנו – שנאת העולם לעם ישראל.

שולח בלק מלאכים אל בלעם ואומר לו: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם...לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה" – אומר ר' זלמן סורוצקין בספרו "אוזניים לתורה" דבר נפלא, ובכל דבר כתבתי את ההקבלה לימינו: "ראוי לציין שבכל הפרשה לא הזכירו, לא בלק ולא בלעם, את השם ישראל" – הם לא העלו על דל שפתם את המילים "עם ישראל" - "מלבד בנבואות שהיה מוכרח בלעם למסור דברי ה' כהוויתם ואז היה בלעם מזכיר שם ישראל" - פרט לכך שבלעם דיבר, לא הזכירו שם של עם ישראל!! למה לא? כי הם שונאים את עם ישראל, מאן דכר שמיה, מי מזכיר בכלל שם "ישראל"?! מי מעלה אותו בפה? אז איך הם מכנים אותו? בשם "עם" – "עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם...לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה" – השם "ישראל", לא מוזכר בפיהם, זה גנאי, שנאה!

כיוצא בזה, עוד שונא גדול, תלמיד לבלעם הרשע – המן, ויש הקבלה בין שניהם.

המן אמר: "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפרָד בֵּין הָעַמִּים" (אסתר ג, ח), זה משפט שאמר אותו כבר בלעם: "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכּן" (במדבר כג, ט). אותו דבר! הוא תלמידו האידאולוגי.

וכשהמן הרשע רוצה להשמיד את עם ישראל, הוא אומר: "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפרָד בֵּין הָעַמִּים" – אתה לא יכול להגיד מי זה העם? מה פתאום! אני לא מזכיר את השם של העם הזה, כי אני שונא אותו, ואחשורוש כאשר הוא נותן לו את ה-או.קי להשמיד את עם ישראל עונה לו: "וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ" (אסתר ג, יא) – אף אחד משונאי ישראל אינו מזכיר את שם "ישראל" – הס מלהזכיר – שנאה.

רשמתי לעצמי: בימינו הם אומרים "ממשלת תל אביב"! הממשלה הציוניות, אבל הם לא אומרים "ישראל", הם לא אומרים "מדינת היהודים", הם אומרים פלאסטין - שנאה עמוקה ולא מהיום, אלא משחר ההיסטוריה – "העם", ההדגש הראשון.

"הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם" – אומר בעל "נועם מגדים": "ברשעותו של בלק, ביקש להכחיש את צור מחצבתו של העם היהודי" – תראו רבותי, אברהם היה מאוד מפורסם בין אומות העולם, הוא היה הסבא של עשו, אבא של ישמעאל, והאבא של העם היהודי, יצחק - "ברשעותו של בלק ביקש להכחיש את צור מחצבתו של העם היהודי" – הערבים - הם בני אברהם, ישראל - הם עם חדש, בכלל הוא לא מזכיר שהם בני אברהם, יצחק ויעקב, אלא אומר: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם" - כאילו מקור מחצבתו של העם היהודי הוא ממצרים, אחד העמים שהיה שם עבד במצרים, עם לבן ועשה פליטה ממצרים, יצא ממצרים... הוא לא מזכיר את השם שלו, כאילו שהעם היהודי נולד במצרים, ואיזה שקר זה! איזה סילוף. אומר בעל "נועם מגדים": "איזו מגמה זדונית, יש כאן".

"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמרִי" (כב, ב) – זה מה שגירה אותו לקלל את ישראל. שואלים חז"ל: מה עשה עם ישראל לאמורי? ודאי שהוא היכה אותו שוק על ירך ויירש את ארצו, זה אמת, אבל מי התחיל? עם ישראל תקף את האמורי?! עם ישראל יזם מלחמה?! עם ישראל הוא עם שמבקש לכבוש?! מה פתאום!!! וכתוב: "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמרִי" – מה עשה ישראל לאמורי? אומרים חז"ל במדרש: כתוב בספר במדבר, בפרשה הקודמת: "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל-סִיחֹן מֶלֶךְ-הָאֱמרִי לֵאמר" – אמירה, לא איום! "אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ" – אתה יודע ש-40 שנה אנחנו מסתובבים במדבר, אין לנו שום דבר נגדך, תן לנו לחצות את ארצך – "לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם" – לא נקטוף אשכולות בדרך, לא נשחית לך שדות ופרדסים, לא נגנוב לך ברווזים ותרנגולים מהלולים (לעשות קומזיץ), לא!! וגם "לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר" – מה זה "לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר"? יש לנו מים! אבל אנחנו לא נשתה אותם, כי כל עם רוצה תיירות, רוצה הכנסה (עיין ערך תורכיה...עושים הכנסה טובה, מאות אלפי יהודים באים לשם מכניסים מאות אלפי דולרים) אומר עם ישראל לסיחון: לא נזיק כל נזק, אני משלם לך. חלילה! בדרך המלך נלך! אנחנו לא שותים מהמים שלנו, את הכל נקנה אצלך, ואתם יודעים שבפונדק הדרכים משלמים פי שלוש על פחית, ועם ישראל אומר: נשלם לך על המים, על השתיה, על הקולה, נשלם לך – נו, ואיזה עם אינו רוצה את זה? איזה מנהיג אינו מעוניין בזה שיקנו את תוצרת ארצו? "בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ" – לא נלך אפילו ליד השדות שלך – "עַד אֲשֶׁר-נַעֲבר גְּבֻלֶךָ" – בקשה יפה!!

אומר רש"י, חז"ל: עם ישראל ביקשו מהאמורי שלום שנאמר "אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ"! – ואני חושב שכל אחד מבין שהיתה כאן פנייה ידידותית למלך חשבון - סיחון, לא היתה שום כוונה לפגוע בארצו, ובהמשך מה כתוב? אומרת התורה: "וְלֹא-נָתַן סִיחֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל עֲבר בִּגְבֻלוֹ" – אבל היה גם עוד עם אחד שאמר לעם ישראל "לא", וזה היו אדום, ומה עשה ישראל? הקיף את ארץ אדום, הוא לא קידש מלחמה על כך שלא נתנו לו לעבור בארץ, זו לא סיבה מלחמה, לא, אז סיחון לא נותן, אז יוצאים, אבל כתוב כאן משהו: וְלֹא-נָתַן סִיחֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל עֲבר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ" – סיחון היה "גוליבר" גדול... - "וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה" – סיחון יצא לקראת עם ישראל, נו, אז מה הוא הפגין שרירים? זה כבר אומר שהצבא היהודי צריך להיכנס להיכון, אבל לא יותר מזה, אבל כתוב בתורה: "וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל" – הוא התחיל ללחום ואם כן, מה יש לעשות אם סיחון פתח במלחמה והחל להפגיז את ישראל?! מה אפשר לעשות? מה דורשים ממנו אומות העולם? שאנחנו נשב בחיבוק ידיים וניתן לסיחון להפגיז את ישראל?! (ניתן לחמאס להפגיז את שדרות...) מה אומות העולם רוצים? אנחנו התחלנו איתם? אנחנו עשינו להם משהו? לא! אז מה צריכים ישראל לעשות? חובה על ישראל להגן על עצמם ולהשיב מלחמה שערה! ואמנם שישראל החזירו, כתוב בתורה: "וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי-חָרֶב" (כא, כד) – אם נלחמנו, אז נלחמנו טוב, בסייעתא דשמיא. הוי אומר שהיתה זו מלחמת הגנה, פשוטו כמשמעו. וישראל, כבר מצטיירים ע"י מלך מואב כתוקפנים - "אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמרִי" – מישהו נגע באמורי? הרי כתוב בתורה "וְאַל-תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה" (דברים ט, ב), במואב ובבני עמון, אז מה בני עמון מבקשים? וישראל כבר מצטיירים כתוקפנים, ככובשים, כאויבי האנושות ואנחנו מכירים את זה מחיי היום יום שלנו, שנאמר: "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמרִי", מיד עם ישראל על ספסל הנאשמים של האומות המאוחדות, הם עשו כל אשר עשו לסיחון, אני לא מבין אותכם, אין חדש תחת השמש, העולם לא השתנה, עם ישראל הוא העם השנוא ביותר מכל האומות, כבר משחר ההיסטוריה, (המבוגרים ביננו ודאי זוכרים את מלחמת ששת הימים, כמה ישראל שלחו שדרים לחוסין מלך ירדן? אל תיכנס למלחמה, ולא יאונה לך כל רע, לא נכנס לירושלים המזרחית.. והוא התפתה ע"י נשיא מצרים עבדול נאסר, הוא חשב שאסור להפסיד את הקלף, אז הוא נכנס והפגיז, ואני זוכר את הכל, ישיבת מיר בשכונת בית ישראל, קיבלה פגז על הגג. והיום על מה מדברים? ישראל התוקפנית! אז מה הם רצו? שאנחנו נשב בחיבוק ידיים? היהודים תמיד מבקשים שיאמרו: סליחה שניצחנו, אין חדש תחת השמש, סליחה שניצחנו, אנחנו תקפנו?! זה היה מלחמת מגן1 ומאז ששת הימים יש עם ישראל תוקפן, עם ישראל כובש, עם ישראל... עם ישראל... ואם הורגים ילדים בשדרות ועם ישראל מגיב קצת, עושה טיפול בפינצטה מלחמתית, אז הוא הופך להיות בעיני העולם כ"כובש". רבותי: אין חדש תחת השמש!!!

אומר ה"חפץ חיים" זצ"ל: "מאפיין בין עם ישראל לאומות העולם, הנה בלק אומר לבלעם: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ וַאֲשֶׁר תָּאר יוּאָר" – שואל החפץ חיים: למה הוא ביקש לקלל את ישראל? ישנה עוד אפשרות: להציל את עצמו, כי הוא פחד שיש עוד אפשרות, למה בלק לא ביקש מבלעם שיברך את מואב שלא יבוא להם נזק? במקום לקלל את ישראל, לקבור את עם ישראל באדמה, אז תבקש משהו אחר, אם אתה (בלק) מאמין שבלעם הוא "בבא" והוא יכול להתפלל והוא יכול גם לברך וגם לקלל, אז תבקש ממנו שיברך אתכם: ברכה והצלחה, שלום וכל טוב... מה פתאום אתה מבקש שיקלל? אומר החפץ חיים זי"ע: "בני ישראל שמצבם רע, הכלל והפרט, הם הולכים לצדיקים ומבקשים ברכה שיצליחו" – מבקשים ברכה והצלחה, נותנים פתק, מתפללים לה' – "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'" (תהלים קל, א) ואילו בלק בן ציפור, שונא ישראל, כאשר אחזו פחד מבני ישראל, לא ביקש מבלעם שיברכהו, שהרי ידע ש"אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ", מה הוא מבקש? שיקלל את עם ישראל, אומר החפץ חיים: זו רשעות! זה שנאה לשם שנאה, זה מראה שהוא (מואב) לא רוצה רק להינצל, אלא הוא רוצה שישראל יהיו באדמה, זו שנאת ישראל!

אומר בעל הטורים: "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר" – למה נקרא שמו בלק? שמו רומז. כתוב "בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר" – בלק בא ללוק דמם של ישראל, למצוץ דם, "בֶּן-צִפּוֹר" – שעף עליהם כציפור לקללם, הוא טס לקלל, אין לו זמן, הוא מוכרח לקלל קללת חינם, כי עם ישראל לא איים עליו, זה מתוך שנאה!

"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ לִקְרא-לוֹ" – שימו לב לפירוט – "לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה", בלק שלח מלאכים אל בלעם שהיה פחות או יותר אישיות מפורסמת. שואל "אור החיים" הקדוש בפרשה: למה הוצרך להזכיר את שם אביו – "בֶּן-בְּעוֹר"? להזכיר מקומו – "פְּתוֹרָה"? להזכיר איזה פטורה – "אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר"? ולהזכיר את ארץ עמו – "אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ"? לשם מה הפירוט הזה? ועונה: "להודיעך הזריזות שעשה בלק הרשע בשליחות זו, כדי שיבוא לידי גמר מיד, לקללם מידיית", כמו שמתחיל הפסוק – "וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי" – מיד! עכשיו! אומר "אור החיים": "קללה באה לידיך אל תחמיצנה... שעת הכושר, ולכן פירש "בֶּן-בְּעוֹר" – לבל יתחלף בלעם בבלעם אחר, שלא יבואו ויאמרו לא מצאנו את בלעם, מצאנו בלעם אחר כמו בלעם בן ג'ורג, ולכן הוא מדגיש "בֶּן-בְּעוֹר", וכדי שלא יתעכבו, אז הוא אמר להם בדיוק בעיר הזו ברחוב הזה, אז אולי הם יחשבו: אולי יש עוד פתורה אחת? אז הוא אומר להם: "פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר" ואם יחשבו את כל הסימנים, הוא עוד מוסיף לומר להם: "אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ" – אומר "אור החיים" הקדוש: "שכולם יודעים אותו, גם יודעים אם הוא יצא מהבית שלו, כולם מכירים אותם, כי לפעמים לא ימצא האיש בביתו והם יודעים מקום אשר ימצאוהו שם", אז בלק נתן להם את כל הסימנים. ממשיך "אור החיים" הקדוש: "וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה" שלא יעכב אפילו שיעור שעה אחת, מהר לקלל, לחשוב פעמיים? לא!

אומרת התורה: "וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר...לֵאמר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם". מה המלאכים אומרים בשם בלק? "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם"! ואז בלעם אומר להם: לינו איתי הלילה ואני אתייעץ עם ה' מה לעשות. וכשבלעם מספר לה', כביכול, שהגיע אליו משלחת של מכובדים מבלק הוא משנה כאן משהו, הוא לא אומר: הנה עם יצא ממצרים, כמו שבלק ביקש לומר, אלא הוא אומר: "וַיּאמֶר בִּלְעָם אֶל-הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן-צִפּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי. הִנֵּה הָעָם הַיּצֵא מִמִּצְרַיִם" (כב, י-יא) – בהווה, בלק אמר: "יָצָא" – כי עם ישראל יצא לפני 40 שנה, ואילו בלעם אומר "הִנֵּה הָעָם הַיּצֵא", מדוע הוא שינה? מדוע הוא אמר להקב"ה בהווה, ולא כמו שבלק אמר זאת בעבר וזו גם היתה האמת? מה פשר השינוי?

אומר ה"כלי יקר": "בלעם הרשע, שונא ישראל, הוא הבין יותר מאשר בלק (בלק אמר את האמת שהעם באמת יצא בעבר ממצרים), והוא, בלעם אמר: "הִנֵּה הָעָם הַיּצֵא מִמִּצְרַיִם" בהווה, למה, מדוע? ועונה ה"כלי יקר": "כי בלעם הרשע הוסיף ברוב רשעתו ושנאתו לישראל: "הִנֵּה הָעָם הַיּצֵא מִמִּצְרַיִם" וזה מלמד על השנאה הנוראה שרכש בלעם הרשע לעם ישראל. ובמי אנחנו מדברים כאן? בתת תרבוניק אחד?! חז"ל אומרים: שלא קם לאומות העולם אדם גדול יותר מאשר בלעם! חז"ל אומרים: שהקב"ה נתן לו כזה שפע של גילויים שכתוב במשה רבינו שנפטר: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה", ועל כך שואלים חז"ל: מה ההדגשה "בְּיִשְׂרָאֵל" שהרי ודאי שבישראל? אלא עונים: בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם וזהו בלעם! שהכיר בה', הוא מדבר עם ה', הוא הכיר בסגולת עם ישראל, אבל הוא רשע, הוא שונא פתולוגי (כפי שנראה בהמשך), ולפי רוב השגתו בשנאה, הוא מוסיף ומשנה את דברי בלק למילים: "הִנֵּה הָעָם הַיּצֵא מִמִּצְרַיִם" בהווה. ומה פשר הדברים? "כי בלעם הרשע הוסיף ברוב רשעותו "הִנֵּה הָעָם הַיּצֵא מִמִּצְרַיִם" בהווה, כדי להזכיר עוונם בא לומר" - הוא בא לקטרג, לתקוע תריס בין עם ישראל להקב"ה, למצוא חסרונות.

ותדעו לכם, אדם שכל החיים שלו המחפש רק חסרונות על השני, ולא יודע למצוא מעלות, הוא לא יודע לשיר את שיר המעלות אפילו לפני ברכת המזון... (אין שיר המעלות אצלו), אלא רק חסרונות וקיטרוגים, מגלים לנו חז"ל: שזה רשע גמור, זה אדם מושחת!

ואומר ר' אלימלך מליז'נסק: "אדרבא, שנראה כל אחד מעלת חברנו".

אמר הרבי מויזניץ' זצ"ל: מדוע שורפים את הנר שבודקים בו חמץ? מילא את הנוצה שאולי נוגעת בחמץ, כי מברישים איתה, מטאטאים איתה, אבל הנר נוגע בחמץ? אז למה שורפים אותו ע"י בדיקת חמץ? ועונה: הנר נברא להאיר, לראות דברים טובים, אבל נר כזה שנועד לראות חסרונות, לראות חמץ, לראות כתמים, פגמים, שישרף עם החמץ ביחד!!! (וזאת אף על פי שאני צריך אותו) שישרף עם החמץ, האור לא בא לראות חסרונות בך, בשביל זה באנו לעולם? האור, הפנס, חוכמת האדם, אדרבא, בא כדי להאיר, כדי למצוא אור בזולת, ואם הוא מוצא אחרת, אז שישרף הנר הזה...

הנה בלעם שהיה שונא פתולוגי ששמע שבלק אמר: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם", הוא תיקן זאת ומה הוא רצה? לתקוע תריס בין עם הנבחר לאבא שבשמיים. ואיך? שאמר "הִנֵּה הָעָם הַיּצֵא מִמִּצְרַיִם" "להזכיר עוונם בא לומר, שדומה כאילו עדיין לא יצאו ממצרים", "הַיּצֵא" – רק עכשיו הוא יוצא, הוא עוד לא יצא, כי הוא עדיין יוצא, וזאת למרות שלפני 40 שנה הוא כבר יצא, ובאיזה משמעות? כי תמיד שקשה להם משהו - מרגלים, מתאוננים, צמאים - מה הרשעים אומרים? "נִתְּנָה ראשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (יד, ד) את זה בלעם שיודע את זה, שולף עכשיו ואומר להקב"ה: ובכל תלונותיהם הם מזכירים את מצרים, ומה זה אומר? שהם עדיין לא יצאו מטומאת מצרים, הם מתגעגעים למצרים. ולמי הוא אומר את זה? לה' יתברך שקרע להם את ים סוף ועשה להם את כל הניסים ונתן להם את התורה, ו-40 שנה הוליך אותם במדבר באותות ובמופתים, אם כן, מה הוא בא לומר? מה זה בא לומר? וזה ראיה שתמיד מחשבתם משוטטת במצרים, וקשה עליהם הפרידה ממצרים כאילו זה עתה הם יוצאים, ולמה? הם היו שם עבדים, אומרים חז"ל: מוטב היה להם להיות עבדים במצרים ולעשות את כל מה שהם רוצים ולאכול את כל מה שהם רוצים, עבדא בהפקר ניחא להו (עבד בהפקר ניחא להו) מאשר להיות עבדים לה' – מודה אני, תפילין, לא לאכול ורק לאכול את זה ולהתפלל ככה ולעשות ככה.

מה בלעם אומר פה? רבש"ע, עם ישראל זה מקח טעות! הם אמרו בעבר: נעשה ונשמע, אבל הם מתחרטים, כי כל פעם שחסר להם טיפה "קולה", טיפה "מים" הם אומרים: נשובה מצרים וזה סימן שלא רק מנטאלית הם מצריים, אלא הם רוצים לחזור למצרים – גוולאט!

הם מתגעגעים לעבדא בהפקרא ניחא ליה, הם אינם שלמים בקבלם עול מלכות שמים, ככל הגויים בית ישראל בחיי הפקר, בהכל מותר הם חפצים, אם כן, הם עם יוצא ממצרים והם אינם עם סגולה, הם בועטים בכל, הם לא שומעים לך בורא עולם, ברית חדשה תעשה... הם אינם עם סגולה, אין הם עם קדוש, אין הם ממלכת כוהנים, ואם כך, אז אם אני אקלל אותם, יש על מה לחול, כי זה עם רקוב, עם שאי אפשר להאמין בו... במלים פשוטות, בלק אמר: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם" ובלעם ברוב תיחכומו, חכם להרע, אמר "הִנֵּה הָעָם הַיּצֵא מִמִּצְרַיִם".

שנאה!

אבל מה איכפת לך?! הרי אתה בלעם יודע את כל האמת!! לא!!!

רבותי, אדם שכל החיים שלו רק ביקורת על השני, רק לשון הרע, רק רכילות, רק דברי שנאות וקללות, זה מושחת וזה בלעם! ואחרי שבלעם אמר להקב"ה "הִנֵּה הָעָם הַיּצֵא מִמִּצְרַיִם", מה הקב"ה עונה לו? "וַיּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאר אֶת-הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא".

אומר בעל "ישמח משה" דבר נפלא: למה הקב"ה לא אומר לו: לא תאור את בני ישראל? אלא "לֹא תָאר אֶת-הָעָם"? ועונה: בני ישראל, זה המעלה הגבוהה ביותר של עם ישראל, כשהם נקראים "בני ישראל" זה מראה על ישרותם וצידקותם, הביטוי "העם" זה מורה על עם ישראל שהוא לא במלוא הדרו ותפארתו ולא במיטבו כמו שנאמר: "עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה" (יד, יא), שהם רעים הם נקראים "העם". אם כן, למה הקב"ה אומר לבלעם: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאר אֶת-הָעָם"? ועונה ה"ישמח משה": אומר לו הקב"ה: בלעם, אתה מקטרג על עם ישראל? על הצדיקים שהם נשארים ב"נעשה ונשמע" שלהם, אלה שלומדי תורה וחובשי ספסלי בית המדרש, יהודים שמשכימים לתפילה, הולכים למנחה וערבית ולשיעורי תורה, עליהם אתה לא יכול לקטרג, כי הם יצאו ממצרים. ומה אתה אומר? אבל יש יהודים שאומרים: נשובה מצריימה?! הם לא בבחינתם לא במיטבם, אומר הקב"ה: "לֹא תָאר אֶת-הָעָם" – לא תאור גם את פשוטי עם ישראל, אולי גם את רשעי עם ישראל שיש להם תיאבון, גם הם ברוכים, כנסת ישראל כולה, הם ברוכים, היהודי הכי פשוט אומר כל בוקר ובוקר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי"! ולאיזה גוי הוא מתכוון? לאיזה פועל ברוסיה? לאיזה גוי או פאלח אוקראיני? לא! אומרים חכמינו: "שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי" – שלא עשני גוי החשוב ביותר בעולם, (שלא עשני צ'רצ'יל, שלא עשני בוש), מי אומר את זה? יהודי פשוט שבקושי יודע להתפלל, כי היהודי הכי פשוט שהולך להתפלל ומניח תפילין, הולך עם ציצית, הולך עם כיפה על ראשו, יש לו תרי"ג מצוות, הוא שווה בערכו פי אלף, פי מליון יותר מאשר כל גוי הכי חשוב!

אומר הקב"ה לבלעם: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאר אֶת-הָעָם" – אפילו את "העם" לא תאור וכל שכן שרוב עם ישראל הם צדיקים בני צדיקים (בני אברהם, יצחק ויעקב) וזאת למרות שבלק מתכחש לזה ואומר: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם", עם שנולד במצרים, איזה אסופי...וזה טבעם של אומות העולם!

מבקש בלק מבלעם: "וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה...כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ וַאֲשֶׁר תָּאר יוּאָר" – שואלים חז"ל: בלק לא ביקש שבלעם יברך אותו ואת עמו, אלא הוא ביקש לקלל את עם ישראל, אז מה הוא צריך? את הכוח הקללתי של בלעם! אם כן, מה הוא אומר לבלעם "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ"? שהרי הוא בא לבקש ממנו קללה ולא ברכה, אם כן, בשביל מה הוא מזכיר לבלעם את כוח הברכה שלו?!

תקשיבו 3 תירוצים והכל סביב נושא השנאה:

ועונה רבינו עובדיה מספורנו: "ודאי כוחו של בלעם לא היה בברכות, רק לקלל" - והאם לקלל הוא ידע? לא. אלא כמו שאמרנו מקודם, הוא היה מזכיר עוון שמקטרים ורוצים לשוב למצרים, או שהוא ידע לכוון את השעה שנאמר: "כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ" ועל כך אומרים חז"ל: יש רגע אחד ביום שהקב"ה יושב על מידת הדין ובלעם ידע לכוון את הרגע הזה, כמו שאנחנו אומרים ב"מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת" (תהלים ל, א), אם כן, למה בלק אמר לבלעם: "אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ"? כי הוא ידע שעם בלעם, השונא הזה, המושחת הזה, בלי כסף וכבוד אי אפשר לעבוד! שהרי כסף הוא נתן לו: "מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב" בלי כסף לא הולך, זה אנשים מושחתים שמוכרים ומשכירים את עצמם בשביל כסף לקלל את כל העולם. זה אדם חולה כבוד, מי שמושחת הוא חולה כבוד, אומר רבינו עובדיה מספורנו: ומה שאמר כי ידעתי את אשר מברך יבורך, הוא בא לתת כבוד לבלעם, מה הוא יוכל לבקש ממנו? לקלל? היה צריך לתת לו איזה צ'ופר קטן: "תקלל, אבל אני יודע שאתה יודע גם לברך, לקלל זה דבר לא כל כך קשה, כי את זה גם מכשפה יודעת", אבל הוא רוצה לקלל, כמו שאומר ה"חפץ חיים" שהוא לא בא לברך, אבל צריך לו על כך כבוד, מה שהוא רוצה, אז בלק אומר לו: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ", אתה הרבה יותר גדול, אתה הרי כמו צדיק יסוד עולם, אתה "בבא", אני רוצה קללה, אבל להזכיר לו שהוא יודע לברך, ודאי ודאי.

ועל השאלה הזו עונה גם "אור החיים" הקדוש: "בשלמא מה שהיו צודקים קללותיו של בלעם, יש בזה ב' טענות: א. הוא היה רע עין, היה לו כח של עין הרע שעל כך הגמרא מדברת, ב. כפי שאמרנו שהוא ידע לכוון את הרגע ואז מידת הדין שולטת והוא מקטרג. אבל הברכה?! מה הוא אומר לו? מה זה עוסקים כאן בשקרים, בבלופים? בלעם ידע לברך? אבל הברכה אומר "אור החיים" הקדוש: "אין מציאות של ברכה שתתקיים בפיו" - אדם שהוא מקור הטומאה, מקור ההשחתה, הוא יכול לברך? יש לו כח הברכה? הוא פה?! כתוב בחז"ל: פה ששמור מלשון הרע, רכילות ודברים רעים, יש לו כח של ברכה, טהרה זה ברכה, קדושה זו ברכה, דבקות בה' זו ברכה, אבל בלעם שחי עם החמור שלו? איש תועבה? פורץ גדרי עולם?! חז"ל אומרים: עד בלעם, העולם כולו היה שמור מעריות, מאז המבול ובלעם פרץ גדרי עולם, אדם כזה יש לו כח של ברכה?! יש לו פה, איך יכול להיות? אומר "אור החיים" הקדוש: "ונראה כי לעולם ברכת בלעם, היא כברכת חמור" – חמור יכול לברך? גם בלעם היה חמור, אבל הוא היה חמור בעל מום, כי הוא היה על שתי רגליים בלבד, לא היה לו עוד שתי רגליים... ברכת בלעם כברכת חמור, אז מה אומר בלק לבלעם: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ", אומר "אור החיים": הוא היה נוכל, הוא היה מושחת, הוא היה רמאי, הוא היה גונב דעת הבריות, כי הוא ידע בחוכמת האסטרולוגיה וההורוסקופיה (גם היום יש כאלה), הוא היה החכם הגדול ביותר שקם לאומות העולם, אבל היה גם המושחת הגדול ביותר.

אומר "אור החיים": הוא היה מערים שהיה רואה באיצטגנינות שפלוני יעלה לגדולה, היה קורא לאותו אדם ואומר לו: תשמע, אני רואה שאתה עומד להיות בחסר גדול, ב"בְרוֹך" גדול, אני רוצה לברך אותך, ואותו אדם היה עונה: מה כן?! באמת? מרחפת עלי סכנה?! ובלעם היה עונה: כן, כן! תן 5000 דולר ואני אברך אותך. ואז בלעם עשה את עצמו מברך ובעצם הוא קלע להורוסקופיה של אותו אדם שהוא ידע שמגיע לו וכך, אומרים חז"ל, הוא בירך את בלק, כי הוא ידע שבלק צריך להיות מלך מואב, כי הוא ידע שהם יבואו לקחת אותו ממדין, ובלק סבר שהוא "בבא" אמיתי שיודע לברך. אומר "אור החיים": זו היתה נוכלות, שקר!

אין חדש תחת השמש!

וכמו כן שעשה לבלק שראה בכוכבו שעתיד למלוך וברכו בדבר עצמו, לרמותו כי הוא הסובר, אז בלק חשב שיש לו את הכח לברך ובלעם היה נוכל!

אומר רב אריה ליב צונץ בעל "מלא העומר" על השאלה: מדוע הזכיר בלק את כוחו של בלעם לברך, הרי כל רצונו היה שבלעם יקלל את ישראל. וכן הוא אומר יסוד גדול על פי הזוהר הקדוש: "כל מי שרוצה להזיק לזולת בעין רעה, לפגוע בו בעין רעה, צריך תחילה לשבח ולהוקיר את הדבר שרוצה להזיקו" – קודם צריך לשבח ורק אח"כ להכניס את העין הרע, לקטרג. קודם כל הוא צריך לומר: "כמה נאה וטוב הוא" – להתחיל לספר את הטוב בו, כדי שעין הרע תוכל לשלוט בו. עין הרע צריכה הקדמה, פתיח של קודם כל: שבח, ואנחנו חושבים שמיד נתחיל להכות בו... לא! זה לא ילך! כוחות הטומאה שבאים לפגוע ולקטרג על האדם צריכים קודם כל עין טובה, פירגון. וזהו שאמר: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ" – אני יודע שכשאתה רוצה לעשות עין הרע, לקלל מישהו, אתה יודע קודם כל לברך אותו, לשבח אותו, כי אתה יודע את סוד הרע שבא מהטוב ואם כן "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְברָךְ" – כי ידעתי שאתה יודע לשבח, אתה לא נבער מדעת מקלל סתם, אלא הקללה שלך יש לה חוקים, אתה יודע את כל הכללים של הקללות של רוע עין, ואם כן זו בחינה נוספת שנאמר: מתוך שבחו אתה בא לידי גנותו. וזהו פן נוסף, משמעות נוספת שכדי לגנות את השני ולפגוע בו, אתה צריך לבוא מתוך שבחו. מדוע?

חז"ל אומרים, "אור החיים" הקדוש מביא זאת בשני מקומות: פרשת המרגלים, פרשת בא: "המרגלים שחזרו ורצו להוציא דיבת הארץ רעה אמרו: "וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה-פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם" (יג, כז-כח), במה הם התחילו? בדברי שבח. מדוע? אומרים חז"ל, רש"י מביא במקום: כל שקר שאין אומרים אמת בתחילתו, אינו מתקיים בסופו.

אומר "אור החיים" הקדוש: לשקר אין רגליים! הטומאה היא לא יצירה שחיה בפני עצמה, הזבובים ניזונים מהדבש, הם צריכים את הדבש, לשקר אין רגליים, אז כמה זמן אפשר להתקיים על הידיים? מה מקיים את השקר? הוא יונק מהאמת. והוא מוכרח להכניס לשקר כמה טיפות של דבש, של סוכר, כי לשקר אין רגליים, הרע אין לו כח אחיזה רק לאמת, אז איך השקר מתקיים? ככל שהוא יונק יותר מהאמת כך הוא מתקיים יותר. וממילא אומר בלק לבלעם: אני הרי יודע שהקללות שלך מתקיימות בסופן, כי השקר שלך מתקיים, ולמה? כי אתה יודע את הסוד שכדי שהשקר והקללה יתקיימו צריך להתחיל בדברי שבח ואמת. – דבר נורא. ולכן בלק אומר לו: "כִּי יָדַעְתִּי".

ועכשיו אנחנו מגיעים לדברי חז"ל שמאוד מעניינים ואולי זה ה"מסמר": נו, אז בלעם אומר להקב"ה שהוא רוצה לקלל, (חוצפה לומר כך להקב"ה) ומה משיב לו הקב"ה? "וַיּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאר אֶת-הָעָם" – אפילו את פשוטי העם – "כִּי בָרוּךְ הוּא" – עם ישראל כולו ברוך, גם רשעי עם ישראל שמלאים מצוות כרימון ואתה לא תקלל יהודים, גם לא יהודים מחללי שבת, כי הם יהודים ויש להם צ'אנס לחזור בתשובה ביום מן הימים.

מביא רש"י מדרש מופלא, יסוד גדול בקטגוריית השנאה של בלעם ובלק – שונאי ישראל: "וַיּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם – אמר בלעם להקב"ה: אם כן, לא אלך עימם, אז אקלל במקומי" – אם אתה לא מרשה שאלך עימם, אז אקלל אותם מפה! (שמעתם? התחכמות!!) "השיב לו הקב"ה: "לֹא תָאר אֶת-הָעָם", משיב לו בלעם: אם כן, אתה לא נותן לי לקלל אותם?! אז אני אברך אותם. עונה לו הקב"ה: הם אינם צריכים את ברכתך "כִּי בָרוּךְ הוּא" – מה איכפת להקב"ה שהוא יברך?

בשבת מלווים את האדם שני מלאכים וכאשר הכל יפה וערוך, מלאך טוב אומר: יהי רצון שלשבת אחרת יהיה כך ומלאך רע אומר אמן, מה איכפת להקב"ה שהמלאך הרע המושחת הזה יברך את ישראל?

בלעם אמר: אז אני אברך אותם.... ובסוף הוא בירך אותם! חכו... יש כאן יסוד גדול.

מה עלה על ליבו של רשע זה לברך אותם, והקב"ה אומר: לא, לא לא! בלי טובות, אל תברך! כנראה שבלעם רצה לברך, אז הוא לא תמים, אבל הקב"ה יודע מחשבות אז הוא בלם אותו, עצר אותו – לא קללה ולא ברכה – לא מעוקצך ולא מדובשך.

אומר בעל "אמרי ישראל": "בשתי דרכים רצה בלעם הרשע לעקור את ישראל מן העולם, או ע"י קללתו, או בהיפך, ע"י שיברך אותם" – רשע מושחת כבלעם יודע לקבור את עם ישראל באדמה, לעקור אותו מן העולם גם ע"י ברכות. (גם ע"י העוקץ וגם ע"י הדבש)

הוא רצה לקלל, זה נקרא ישר לַוְרִיד, ישר לפגוע בו והוא אומר: רבש"ע, אתה לא נותן לי לקלל? אז אני אברך אותם, משהו שיפגע בהם בעקיפין, אבל יפגע בהם. ועל זה הקב"ה עונה לו: "כִּי בָרוּךְ הוּא", הוא לא צריך את הברכות שלך, אבל במה הוא התכוון לברך אותם? אומר בעל "אמרי ישראל": אני אברך אותם שיהיו עשירים מאוד ויהיו מדושני עונג, כי עם ישראל הוא לא עם עשיר כ"כ, ומרוב טוב שיהיה להם יתקיים בהם הפסוק: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב, טו) – מי שלא חסר לו שום דבר, טובל ב"ים" של כסף, ב"ים" של עשירות ויהלומים וכל מיני מאכלים למיניהם, בדרך כלל צריך כוחות מיוחדים כדי שהוא ישמור על נאמנות לה' ולקיים את מצוותיו. הכלל אומר וכך התורה מאשימה את ישראל: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן" – אם נתנו לך טוב, שומן, אז "וַיִּבְעָט", ואז, אומר בלעם, יכעס עליהם ה' יתברך ויעקרו מן העולם, מכיון שהם כפויי טובה. ובאמת, זאת גם ביקש ממנו בלק: או שתקלל אותם, או שתברך אותם, אם ה' לא יתן לך לקלל אותם, אז תנסה דרך הברכה, תברך אותם בכל טוב, נערי שמנת... נסיון העוני הוא קשה מאוד ליהודי, אך נסיון העושר אומרים חז"ל, קשה ומסוכן שבעתיים. קשה מאוד לקיים תרי"ג מצוות, להיות דבוק בה' יתברך, לעסוק בתורה מתוך נסיון העושר, העושר מוציא את האדם מן העולם, אדם שנמצא עמוק עמוק בביזניס, צריך כוחות אדירים כדי לקבוע חצי שעה ביום ללימוד תורה.

אני מביא ראיה מה"כלי יקר" על ספר בראשית: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א) שואל ה"כלי יקר": למה התחילה התורה באות ב'? וחז"ל עונים: ב' – ברכה. וה"כלי יקר" מביא רעיון נוסף לכך: איך כותבים ב'? קו למעלה, קו אנכי, קו למטה עם צ'ופצ'יק. (האות כ' גם אותו דבר רק אין לו צ'ופצ'יק) אומר ה"כלי יקר": התורה התחילה באות ב', לפי שבכל ספר קוהלת מדמה שלמה המלך את התורה הקדושה לשמש – "מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ג) אז רש"י מסביר שבכל מקום שכתוב שמש בקוהלת הכוונה לתורה. "מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ – ז"א, מה יתרון לו לאדם בכל עמלו - שֶׁיַּעֲמל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" – במקום התורה. רק תורה! תורה עם עבודה, אבל אם אדם יחפש לעצמו תחליף חיים במקום השמש שהיא תורה, אז מה יתרון יש לו? לאן הוא יגיע? מהם הצדדים שהשמש זורחת בהם? (שזוג צעיר הולך לחפש דירה, הוא רוצה שמש, או זוג זקנים שהם לא יכולים לעבור לגור במיאמי, בפלורידה, ארץ השמש השטופה, אז הם מחפשים דירה מזרחית, דרומית מערבית, כי שם יש שמש) אומר ה"כלי יקר": האות ב' שהתורה פותחת, מסמלת את הכיוונים של השמש, הקו העליון זה המזרח, שם השמש זורחת, האנך – הוא צד דרום, מקום שהשמש נמצאת שם ברוב היום, התחתון – רומז למערב שזה מקום שקיעתה, שם השמש שוקעת וצד אחד באות ב' פתוח, הצד הצפוני שם אין שמש, אין תורה, אין קדושה. אומר ה"כלי יקר": "מצפון תפתח הרעה. למה? אין הגנה שם, אין שמש, אין תורה והתורה מגינה ומצילה, ומשום כך קרוי היצר הרע המתנגד אל התורה בשם "צפוני". איך כתוב? כתוב "וְאֶת-הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם" (יואל ב, כ) זה כינוי אומרת הגמ' במסכת סוכה ליצר הרע ולמה הוא נקרא כך? כי בצד זה אין שמש, אין תורה, אין קדושה, אז שם נמצא הרע.

"הרוצה להחכים ידרים, הרוצה להעשיר יצפין" - צפון, שם אין תורה, שם יש כסף.

השולחן בבית המקדש מסמל על פרנסה, כלכלה ושפע והוא היה בצד צפון של המשכן, המנורה שמסמלת את האור, היתה בדרום, אומר ה"כלי יקר": וכן הזהב אשר מצפון יבוא, מתנגד אל התורה, ועל פי רוב, התורה, השמש והכסף מתנגדים זה לזה, בורחים אחד מן השני, מעטים הם האנשים שיש אצלם קיום בין תורה – יראת שמים לעושר. ועל זה אומר דוד המלך בתהלים: "טוֹב-לִי כִי-עֻנֵּיתִי" – שאתה מנסה אותי בנסיון העוני – "לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ" (קיט, עא), יש לי יותר סיכויים להיות תלמיד חכם, או "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר-תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" (צד, יב) – כנראה ש"וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" לא בא מתוך מדושני עונג, אלא מתוך "אֲשֶׁר-תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ". (פת במלח תאכל...תנאי, לא רק מציאות)

ה"אור החיים" הקדוש אומר: שבט התורה זה שבט יששכר. ואיך נקרא הנשיא שלו? "נְתַנְאֵל בֶּן-צוּעָר", מה רומז השם הזה? נתן אל. מה נתן קל? את תורה. "בֶּן-צוּעָר" – תורה נמצאת איפה שיש חיי צער, פת במלח תאכל. אם כן אומר ה"כלי יקר": זאת ביקש בלעם, הוא ביקש שאם הקב"ה לא נותן לו לקלל אותם אז שיתן לו לברך אותם שהם יהיו צפונים, פתוחים, אין חומת מגן של תורה, רוחות פרצים מנשבות, הרוח נושבת קרירה... ואז הם כבר חלילה יגיעו לשאול תחתיות.

אם כן ביקש בלעם הרשע שאם לא ע"י קללה, אז תן לי לעקור אותם מן העולם ע"י ברכה.

אני תמיד מספר מהו נסיון העושר:

היה צדיק גדול אחד, המגיד מזלוצ'וב: היה יהודי אחד, עני מסכן בזלוצ'וב בשם יעקב, כמה שהוא היה עני ומסכן הוא היה מסייע לאנשים, עוזר לאנשים, גומל חסדים, רואה אישה זקנה ברחוב, איש זקן וכו' מיד נרתם לו לעזור לחצות את הכביש. היה אדם שרואה את צרכי הזולת.

ויהי היום העני הזה, זכה בהגרלת מפעל הפיס, זכה בלוטו וברגע אחד הוא נהיה עשיר גדול מאוד. כעבור זמן באים לספר למגיד מזלוצ'וב שמשהו קרה ליעקב העני ההוא, הוא כבר לא מסתכל על המסכנים, הוא כבר לא עוזר לזקנים וזקנות, משהו השתנה בו. והמגיד ידע שהוא זכה.

קרא לו המגיד והעמיד אותו מול החלון השקוף ואמר לו: תסתכל למטה, מה אתה רואה? והוא ענה: יש שם איזה זקן אחד שעומד בקושי וצריך להעביר אותו את הכביש, ושם זקנה אחת עם סלים – בקיצר הוא ראה את כל המסכנים דרך החלון. ועכשיו אמר לו המגיד: בוא איתי. פתח את הארון והיה שם מראה שגם היא מזכוכית ושוב שאל אותו המגיד: וכאן, מה אתה רואה? והוא ענה: אני רואה את עצמי. שואל אותו המגיד מזלוצ'וב: כשלקחתי אותך מקודם לחלון, שזה זכוכית, אמרת לי שאתה רואה את כל המסכנים ואת כל הסובלים, ועכשיו כשלקחתי אותך לזכוכית אחרת, המראה, אמרת שאתה רואה את עצמך, מה ההבדל? כי הזכוכית הזו שנקראת שפיגל (מראה) זו זכוכית שמרוחה מאחורה בכסף! אם הזכוכית מרוּחה בכסף, אז אתה לא רואה אף אחד, רק את עצמך! אתה הרווחת כסף, המשקפים שלך מרוּחים בכסף, זכית בלוטו, אז זהו?! אתה כבר לא רואה את המסכנים?!

מכאן למדנו שנסיון העושר הוא נסיון קשה יותר מאשר נסיון העוני. העני עוד חושב על אחרים, העשיר כבר לא! ולא רק זה שהוא לא חושב על העניים, אלא הוא לא חושב גם על הקב"ה כל כך. אין לו זמן... ואת זאת ביקשו בלק ובלעם לקלל אותם ואם לא, אז לברך אותם...

וראיה לדברים (חז"ל מסכת תענית) כתוב: "וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת-יִשְׂרָאֵל" – בלעם נכשל 3 פעמים – "וְלֹא-הָלַךְ כְּפַעַם-בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל-הַמִּדְבָּר פָּנָיו" (כד, א) – אומר רש"י: הוא ראה שהקב"ה לא רוצה שהוא יקלל, אז "וְלֹא-הָלַךְ כְּפַעַם-בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים" – הוא לא הלך על דרך המקרה לקלל, אז "וַיָּשֶׁת אֶל-הַמִּדְבָּר פָּנָיו". אומר הספורנו: "חדל לכוון שעה מוכנה שתחול עליהם קללה, מפני שראה כי טוב בעיני ה' לברכם ואין לקוות שיוכל הוא לקללם" – הוא ראה שזה לא הולך, 3 פעמים זה חזקה. מה עשה? "וַיָּשֶׁת אֶל-הַמִּדְבָּר פָּנָיו" – הוא החליט שהוא יברך אותם, אם לא הולך לקלל, אז הוא יברך אותם. מה זה "וַיָּשֶׁת אֶל-הַמִּדְבָּר פָּנָיו"? הוא החליט לברך אותם בברכות מוגבלות, עם היזק בתוכם, ברכות לא שלימות, כפי שדברנו עד עכשיו, ברכות שיש בהם רע בסופם, שיש בסופם קללה, ז"א ברכה מדברית, ברכה שיש בה מדבר, שממה. ובמה דברים אמורים? אומר הספורנו: מובא בגמרא (תענית כ) על הפרשה שלנו: אמר ר' יונתן: מאי דכתיב (מה שאומר שלמה המלך בסוף משלי): "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא" (משלי כז, ו)? צריך להפוך את הנשיקות של השונא, נשיקות שונא לא שוות, ופצעי אוהב (סטירה של אוהב) תפוס אותה בשתי ידיים.. נשיקה של שונא לא שווה שום דבר, אם השונא מנשק אותך, כנראה שהוא לא יכל לחסל אותך, בנשיקות שלו הוא ידביק אותך במחלה מדבקת.

אומרים חז"ל: "טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שבירך אותם בלעם הרשע" – תראו מה זה שונא: אחיה השילוני קילל את עם ישראל, הוא כעס עליהם וקיטרג עליהם, וקילל אותם בקנה סוף, אמר להם: "וְהִכָּה ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם" (מלכים א יד, טו), אומרים חז"ל: מה קנה זה עומד במקום וגיזו מחליף ושורשיו מרובים ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אינן מזיזות אותו ממקומו" – הרוחות לא יכולות לעקור את הקנה, כי הוא גמיש, הם מעקמות אותו,וכשחולפת הרוח הוא מתיישר מחדש, כי הוא גמיש, הוא יכול להתכופף מהראש עד השורש. אחיה השילוני קילל את עם ישראל בקנה, הוא אמנם מתנודד, אבל הוא לא נעקר, כי הוא גמיש. וזה הקללה של אוהב ישראל – אחיה השילוני.

ובלעם הרשע שהוא כבר בירך את ישראל, הוא בירך אותם בברכת הארז: "כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם" (כד, ו) – אומרת הגמרא: אומנם ארז הוא הרבה יותר חזק, אבל אין להאמין בברכה של שונא שנאמר "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא". "נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא" הם הברכות של בלעם, מה ארז, כל הרוחות שבעולם אינם מזיזות אותו ממקומו, כי הוא ארז, כיון שנושבת רוח דרומית עזה, עוקרתו והופכתו על פניו.

ועוד זכה הקנֶה שנותנים בו קולמוס וכותבים בו ספר תורה, נביאים וכתובים. אומרים חז"ל: בלעם כבר מברך את ישראל כארזים, אבל בברכה הזו יש רוח דרומית השוברת את הארז, אוי כמה טוב תוכחות, קללות כביכול, של אוהב ישראל, הנביא אחיה... שאם הוא כבר מקלל, הוא לא מחסל את העם היהודי. ובלעם שלא מצליח לקלל, הוא מברך את ישראל שבסוף תבוא רוח דרומית ותשבור אותם, ברכה מדברית - "וַיָּשֶׁת אֶל-הַמִּדְבָּר פָּנָיו".

שנאתו של בלעם אינה יודעת גבול, שנאה מטורפת. אין אדם בעולם שהיה לו השגות כה גבוהות כמו בלעם, ואין אדם ששנאתו לעם ישראל היתה מטורפת שאפילו הברכות שלו היו בבחינת מדבר. שנאה מטורפת ממש בלי גבול.

מסירות נפש מאוד חריגה מכל הרגלי חייו ובלבד לפגוע בעם ישראל, שיפגע בעם הנבחר שהוא יודע ומכיר שהוא העם הנבחר, שנאתו לישראל ותוכניותיו לחסל את העם היהודי, מוכּרים לעם ישראל משחר ההיסטוריה, הוא מוכר לנו עוד ממצרים, והקב"ה אז הפר את תוכניותיו. בלעם היה מג' יועציו של פרעה, הוא שהציע לפרעה את העצה השטנית של: "כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְארָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב), הוא שהציע לפרעה לנהוג כלפי עם ישראל "הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן-יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ" (שם א, י) וזאת למרות שהעם המצרי היה כל כך אסיר תודה לעם ישראל שבנה את כלכלת מצרים. הוא הדליק את פרעה "וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ".

והנה כל תוכניות הושמו לאל ע"י הבורא יתברך, המציאות טפחה על פניו והעמידה אותו בוש ונכלם, עם ישראל יצא ממצרים על אפו ועל חמתו באותות ובמופתים והקב"ה השפיל גאים עד ארץ והגביה שפלים עדי מרום. מי הם השפלים? אלו שבלעם רצה להשפיל אותם, והעם יצא ממצרים, קריעת ים סוף הכל. זה נחרט עמוק עמוק בלבו של השונא הגדול, והוא לא רק שונא, אלא הוא גם מאוכזב מהצלחתו של עם ישראל, הוא מאוכזב מאי הצלחתו והשנאה שלו גברה שבע שבעתיים מפני שעם ישראל הוכיח לו שהוא אפס, שהוא כלום והכל בסייעתא שמיא והנה עתה הגיע לרגע של שיא: בלק שולח לו ואומר לו: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם", איזה עם? אותו עם, הוא לא מזכיר ישראל, אתה זוכר אותם? "הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ וְהוּא ישֵׁב מִמֻּלִי" – זה כמו השור הספרדי שרואה את הסחבה האדומה, כך זה גירה את בלעם מאוד! יצר הנקמה פועם בו כבר עשרות שנים ועכשיו הוא מבקש ממנו "לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי...כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי" והשונא הגדול, עם התיסכול והאכזבות שטפחו על פניו ודי בזיון וקצף והוא לא יכול לסלוח לעצמו, הוא, שכל העולם מעריץ אותו, ופה הוא נפל, נפילה אחרי נפילה! שנואי נפשו זכו לצאת באותות ובמופתים, זכו לקריעת ים סוף, זכו לקבל את התורה, זכו להיות העם הנבחר, העולם כולו מסתובב סביב העם היהודי, זה מקפיץ אותו.

אומרת התורה: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם-שָׂרֵי מוֹאָב" אומר רש"י: שהשנאה מקלקלת את השורה שחבש את אתונו בעצמו. ממתי בלעם חובש את אתונו, הרי היה לו עבדים? ממתי בלעם קם בבוקר? הוא היה חוזר הביתה לפנות בוקר אחרי שהוא היה אוכל אבטיחים, חוזר מהתיאטרון שלו וקם בצהרים, או אחרי צהרים. בלעם?! הוא פעם קם בבוקר?! הוא היה איש בוהמה! איש בהמתי שחי עם בהמתו, אלא שהשנאה שלו נגד עם ישראל הקפיצה אותו מהמיטה, הוא הולך לקלל, והוא לבד חבש את חמורו – שנאה.

אמר הקב"ה לבלעם: רשע! כבר קדמך אברהם אבינו שנאמר: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת-חֲמרוֹ" (בראשית כב, ג) גם לאברהם אבינו היו עבדים והוא קם בבוקר "וַיַּחֲבשׁ אֶת-חֲמרוֹ", אומרים חז"ל: אברהם בעצמו חבש ולא ציוה לאחד מעבדיו לעשות זאת ומדוע? האהבה מקלקלת את השורה. אומר המדרש (ילקוט שמעוני), אמר ר' שמעון בר יוחאי: האהבה מקלקלת את השורה (שורה = את ההנהגה הרגילה שלו) אברהם קם מוקדם, חובש את החמור – זה אהבה, ממשיך ר' שמעון בר יוחאי ואומר: "וגם השנאה מקלקלת את השורה" בבלעם השנאה קלקלה את השורה וכן מצינו ביוסף ובפרעה, ביוסף נאמר: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה" (בראשית מו, כט) והרי יוסף שהוא משנה למלך, יש לו עבדים והוא עושה גריז לגלגלי המרכבה שלו. אומר רש"י: הוא עצמו אסר את הסוסים להזדרז לכבודו של אביו, וזו מצוה ש"אהבה מקלקלת את השורה" ובפרעה השנאה מקלקלת את השורה שנאמר "וַיֶּאְסֹר אֶת-רִכְבּוֹ וְאֶת-עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ" ורדף אחרי עם ישראל, אומר רש"י: וכי לא היה לו עבדים? שנאה היתה לו. אברהם ובלעם, יוסף ופרעה.

אמר ר' שמעון בר יוחאי: "תבוא חבשה שחבש אברהם אבינו לעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם ותעמוד כנגד חבשה שחבש בלעם הרשע לילך לקלל את ישראל" - האהבה מול השנאה האהבה של אברהם אבינו תעמוד מנגד לשנאה של בלעם לקלל את ישראל. "תבוא אסרה שאסר יוסף לעלות לקראת ישראל אביו לשם שמים לכבוד אבא, ותעמוד על אסרה שאסר פרעה לרדוף אחרי בני ישראל ותניא ר' ישמעאל תבוא חרב יד שעשה אברהם אבינו שנאמר: "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת" (בראשית כב, י) לעשות רצונו יתברך לשם שמים לשחוט את בנו כדבר ה' ותעמוד כנגד חרבו של פרעה שנאמר "אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי" (שמות טו, ט) יש לנו כבר 3 של זה מול זה.

אומרת הגמרא מסכת (מגילה יג) אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן הרשע לשקול עשרת אלפים כיכר כסף על עם ישראל. מה עשה הקב"ה? לפיכך הקדים שקליהם לשקליו (ואת זה אנחנו קוראים בשבת שקלים, לפני פורים) שנאמר באחד באדר משמיעים על השקלים, אומר המהרש"א: "עשרת אלפים כיכר כסף ששקל המן הרשע להכחיד את ישראל לקופת המלך אחשורוש, הם בדיוק עולים כמחצית השקל שנתנו שישים ריבוא ישראל", אז מה אומר הקב"ה? קדמך! כבר קדם לך!

אומר הרבי מקוצק: מה אומר הקב"ה לבלעם הרשע? גם אברהם אביהם של ישראל השכים בבוקר וחבש את חמורו בעצמו, כדי לעשות נחת רוח ולעשות את רצוני שהרי אני ציותי על כך, לקחת את בנך, יחידך, ואף על פי כן, לא הנחתי לו להקריב את יצחק בנו, מדוע? כדי שיצא עם ישראל ממנו. על אחת כמה וכמה שאתה משכים בבוקר מתוך אש השנאה הבוערת בך לשרוף את ישראל, בניגוד לרצון ה' שהרי ה' אמר לך: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאר אֶת-הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא", אתה התחכמת, ודאי שלא יצא מאומה מכל השתדלותך וקל וחומר אם אדם שהולך בשם אהבת ה' הקב"ה לא נותן לו, אז אדם שהולך מתוך שנאת ישראל, ה' יתן לו?!

ויש הסבר נוסף: תדעו לכם שבכך אברהם אבינו השכים לעשות את רצוני, שוב לא תוכל בהשכמתך לפעול מאומה. אברהם אבינו כבר תיקן את ההשכמה, השכמתו קדמה ובכך היא בולמת ומגינה עליהם מפני השכמתך אשר מטרתה לפעול בההיפך.

השכמתו של אברהם במסירות נפש, למסור נפשו על קידוש ה', למען עתידו של עם ישראל - יצחק אבינו - זכור ברית אברהם ועקידת יצחק למען שמך, אז אתה ודאי לא תוכל, כי המסירות נפש של אברהם קדמה לכך.

מעשה טוב של מסירות נפש, זכותו עומדת לעתיד מול מעשה רע של מסירות נפש של איזה רשע אחד שמוסר נפשו וקם בבוקר וחובש את חמורו – זהו מאבק כוחות בין הטוב לרע, מאבק של הקדושה כנגד הטומאה.

אברהם מסר את נפשו, יוסף מסר את נפשו ועם ישראל מוסרים את נפשם וכל אחד מהם בונה משהו. אברהם הקדים במסירות נפשו את בלעם וזוהי הקבלה! יוסף הקדים את פרעה שנאמר "וַיֶּאְסֹר" בשניהם, ועם ישראל הקדים את המן הרשע עם השקלים.

שמעתי פעם שבראש ישיבת "אור ברוך" אמר הגאון ר' גבריאל טולדנו שליט"א הנכד של ר' ברוך טולדנו, אב בי"ד מקנס לפני כ11 וחצי שנה: "ג' אהבות יש לאדם בחיים: 1. אהבת החיים. 2. אהבת הכבוד. 3. אהבת הממון - אברהם אבינו מסר את אהבת החיים שלו לכבוד ה' יתברך, ומה זה אהבת החיים שלו? שמסר את בנו יחידו להקריב אותו. יוסף מסר את אהבת הכבוד שלו, יוסף היה מלך והוא הולך ומגריז את העגלה וחובש את הכרכרה?! יוסף מסר את כבודו למען כבד את אביך וכל ישראל מוסרים את שקליהם לכבוד ה' יתברך ע"י נתינת מחצית השקל. וכל אחד מהמסירויות האלה עומדים כחייץ, כבלם, מול המחשבות השטניות של אומות העולם, מול מסירות הנפש של שונאי ישראל.

שואל ראש ישיבת "אור ברוך": איזה כח יש במסירות נפש של הרשעים להיות מצליח, שצריך כנגד זה את השפע של מסירות נפש לקדושה של אברהם, יוסף ובני ישראל? אלא דעו לכם שהעולם הזה מסתובב על מסירות נפש: יש מרכבת הקדושה וכנגד זה יש מרכבת הטומאה, כמו שהקדושה מתקיימת על מסירות נפש, כך גם הטומאה, כח ההצלחה שלה, מלבד מה שהיא יונקת מהאמת, זה מסירות נפש. תדעו לכם שגוי מוסר נפש למען הטומאה, למען השנאה נגד עם ישראל יש לזה כח עצום. כך ה' ברא את המערכת – זה מול זה ברא אלוקים. קדושה מול טומאה וכדי לבלום, למגר את כח הטומאה שפועלת מכח מסירות נפש, צריך כנגד זה כח של קדושה אבל במסירות נפש.

כשיהודי מוסר נפשו למען קודשי ה', לכבוד התורה לכבוד עם ישראל, זה מגן עלינו מפני הרבה מסירות נפש של הפלאסטינאים, מול "אללא אל אכבר" מול מסירות נפש זו, צריך מסירות נפש יהודית, אבל לא למות, למות על קידוש ה' זה לא חוכמה, צריך לחיות על קידוש ה', כשיהודי מוסר נפש על קידוש ה' זה בולם את המסירות נפש שלהם. הם מתאבדים, כנגד זה צריך מסירות נפש יהודית, שאם לא כן יש בקליפת הטומאה לפגוע בעם ישראל.

צא וראה, מרדכי היהודי כששמע על הגזירה הנוראה כתוב: אומרים חז"ל: זעקה אחת הזעיק יעקב אבינו לעשו אחיו, יעקב אבינו כשנטל את הברכות, כתוב שהוא גרם לעשו אחיו: "וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדלָה וּמָרָה" (בראשית כז, לד) אומרים חז"ל: הזעקה שזעק עשו שיעקב גרם לו בנטילת הברכות אעפ"י שזה היה על פי הצעת רבקה והוא הוריד ג' דמעות, היא האכילה את עם ישראל ב__ שנאמר "וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ" (תהילים פ, ו), עשו זכה למלכות עולם, עד ביאת משיח. כל הזכות שלו שהוא זעק זעקה גדולה ומרה ועם ישראל היה צריך לשלם את זה ואיפה? בשושן הבירה, ברגעי חרדה של שלושה ימי צום, לבכות.

ומכאן אנחנו למדים שאם יש מסירות נפש, דמעות של רשע על הכתובה שלו, כנגד זה צריך מסירות נפש. כל הקיום היהודי מושתת על מסירות נפש ובימינו יש להתחזק במסירות נפש כדי למגר את שונאי ישראל.

אני רוצה לסיים: שהקב"ה יגן עלינו, אנחנו נמסור את נפשנו, לתורה למצוות, בין אדם לחברו, לנצור לשוננו מרע, ויתקיים בנו: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. הָפֵר עֲצַת אוֹיְבֵינוּ, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. בַּטֵּל מַחְשְׁבוֹת שׁוֹנְאֵינוּ, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. הָרֵם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. מַלֵּא יָדֵינוּ מִבִּרְכוֹתֶיךָ".


פרשת פנחס

הפרשה הראשונה הנקראת בימי בין המיצרים, אתמול היה יום 17 עשר בתמוז, תחילת שלושת השבועות של אבל וצער על חורבן ירושלים ועל גלות ישראל, אתמול, כאמור, נכנסנו לימי בין המיצרים. פרשת השבוע, פרשת פנחס, היא הפרשה הראשונה הנקראת בבין המיצרים, ודוקא היא מכריזה על יציאה מן המיצר, על יציאה מאחד ממיצרי הזמן הקשים ביותר שידעו בני ישראל במדבר, יציאה מכמעט כליה.

וכך פותחת פרשת השבוע: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר. פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרן הַכּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (במדבר כה, י-יא).

"וְלֹא-כִלִּיתִי" – לא היה חסר הרבה שהעם היהודי יעבור כליה, חיסול.

"פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרן הַכּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי" - איזו חימה? אנחנו צריכים לשוב לפרשה הקודמת, לפרשת בלק: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן" – לעבודה זרה.

"וַיּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן" (כה, א-ב) – ישראל עבדו עבודה זרה בשנת ה-40, זמן קצר לפני כניסתם לארץ, הדור החדש.

"וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (כה, ג) – אומרת התורה הקדושה: "וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" – זה גרם לחרון אף אלוקים נורא, אומר רש"י, חז"ל, מה זה "וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל"? – שלח בהם מגיפה. התחילו למות! חרון אף ה', חמת ה'.

והשיא: "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – לא סתם איש, נשיא משבט השמעוני, הלא הוא זמרי בן סלוא – "בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית" – הוא בא עם שטפי, עם גויה, "לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל- עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" – תדהמה, טראומה בעם ישראל, נשיא שבט בא עם גויה אל תוך המחנה.

התגובה של העם, משה ואהרון הייתה בכי, הם איבדו עשתונות: "וְהֵמָּה בכִים פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד" – אומרים חז"ל, מובא בתרגום יהונתן: "ואינון בכיין וקריין שמא" – משה ואהרון וזקני ישראל אחזה אותם התדהמה, איבדו עשתונות, לא ידעו איך להגיב, זנות בישראל, נשיא שבט, בכו ואמרו קריאת שמע: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" – זו התגובה שיצא מפיהם וליבותיהם של מנהיגי עם ישראל – "ה' אֶחָד" – רבש"ע, אנחנו מייחדים שמך באהבה, זו הייתה התגובה.

אומר רש"י: כאן רפו ידיו של משה רבינו, הוא קיבל כאן חולשה, רפיון ידיים, רפיון תגובה, רק דבר אחד: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" - אובדן חושים גמור, הלם בה"א, אלם באל"ף, שתיקה מוחלטת, ובינתיים מגיפה בישראל, מתים אחד אחרי השני.

"וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרן הַכּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רמַח בְּיָדוֹ" (כה, ז) – כתוב רמַח - רי"ש מ"ם, חי"ת.

"וַיָּבא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקר אֶת-שְׁנֵיהֶם...וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כה, ח) – הוא עשה מעשה נועז – "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (כה, ט) – כבר הספיקו למות 24 אלף יהודים, מי יודע מה היה קורה אלמלא הוא עשה את המעשה הנועז הזה, לקח את הרומח ודקר את שניהם, רק אז נעצרה המגיפה.

אומר בעל הטורים "וַיִּקַּח רמַח" – לא כידון ולא חרב, כתוב בתורה: "רמַח" - אותיות חרם, אותם אותיות בהיפוך שעשאן חרם, חרם זה נקרא להוציא אותם מן הכלל, הרג אותם, מעשה נועז ו___ הוסיף "וַיִּקַּח רמַח" – לקח רומח שהוא כלי משחית, כלי שהורג, הפך את האותיות שלו ועשה ממנו רחם: הביא רחמים על ישראל - "וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" - הוא החזיר את מידת הרחמים האלוקית לעם ישראל – פנחס בן אלעזר.

ועל שמו נקראת הפרשה, פרשת פנחס והקב"ה נתן לו מתנה, מתנה נפלאה, את ברית השלום, על מעשה כזה שהוא לכאורה היפך השלום, הוא נתן לו את ברית השלום, בניו לא היו ראויים להיות כהנים, אומרים חז"ל, והקב"ה הכניס אותו לתמונה ויצאו ממנו מאות כהנים גדולים בכל ההיסטוריה היהודית - בריתי שלום.

והשאלה שמעסיקה את חז"ל: פנחס, פרשת בלק, איך הדרדר העם היהודי, המכונה עם קדוש, הגדור בעריות, לשפל נורא כזה? דור דעה, דור שאמור להיכנס בקרוב לארץ, דור של ישרים וצדיקים כפי שדברנו, איך קורה כדבר הזה?

"וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב" - "וַיָּחֶל" – נהיה חולין. אומר "אור החיים" ואז הוא החל לזנות עם בנות מואב, אומרת הגמרא במסכת סנהדרין קה, שם יש אריכות גדולה על הפרשה שלנו ועל הפרשה הקודמת, רש"י מביא את זה כאן בקצרה, ע"י עצת בלעם – בלעם הציע למואב ולמדין להחטיא את ישראל בעריות והוא הצליח, אלמלא פנחס, מי יודע, עם ישראל היה מגיע לכליה.

אחרי שנכשל בלעם, שלוש פעמים ברצונו לקלל את ישראל לאחר שהתורה הקדושה מספרת: "וַיִּחַר-אַף בָּלָק אֶל-בִּלְעָם" (כד, י) - שהוא נכשל לקלל שלוש פעמים ונמצא מברך, אומרת התורה הקדושה: אותו בלק שחבל לו וביקש לתת לו מלוא ביתו כסף וזהב, כבוד עד השמים, התאכזב בלק "וַיִּחַר-אַף בָּלָק אֶל-בִּלְעָם" - גם בלק חרה אפו בבלעם הלכאורה הכל יכול "וַיִּסְפּק אֶת-כַּפָּיו"- ביטוי לאכזבה (בלק), "וַיּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם לָקב איְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלשׁ פְּעָמִים"(כד, י) – איזו אכזבה.

אומר לו בלק: "וְעַתָּה" – עכשיו מיד – "בְּרַח-לְךָ אֶל-מְקוֹמֶךָ" – בעברית קוראים לזה: קישטה מכאן! ברח! קום ברח, אבל מיד! כל מילה מדויקת, איזו אכזבה של בלק, איזה בזיון לבלעם המחזיק את עצמו "כל יכול", בעת שבלעם יוצא אין כסף, אין כבוד, "בְּרַח-לְךָ" – בזיונות.

אומרת התורה"ק: "וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי" (כד, יד) – אני הולך, אני חוזר - "לְכָה אִיעָצְךָ" – הוא שולף מהמותן איזו עצה, הוא אומר אותה לבלק, בלי תמורה, בלי כבוד, בדרך לבריחה: שמע יש לי עצה בשבילך: אלוהיהם של אלו, שימו לב לביטוי הרברבני, גם כשהוא מובס, הוא לא אומר אלוקינו, פתאום אלוקים הוא לא שלו, (דברי בלעם: מה שיאמר אלוקים אני עושה...) אבל הוא רברבן, אלוקיהם של אלו, (שלו לא?!) שונא זימה, אין דבר שנאוי למעלה יותר מאשר זימה, פריצות, עריות, עם קדוש, שתהיו פרושים מעריות, קדושת הבית היהודי, אומר בלעם הרשע לבלק, ברגע האחרון כשהוא כבר חש את הבושה והבזיון: לך איעצך, אלוקיהם של אלו שונא זימה הוא, הפקר את בתך לזנות!

איזה אבא מוכן להפקיר את בתו לזנות?! איזה אבא? בייחוד, שאבא יהודי לא מאיים עליו, הוא מאיים על בלק, אז הוא אומר לבלק: תפקיר את בתך לזנות, את הנסיכה שלך וכן יעשו שאר האבות המואביים, המדיינים, כדי להחטיא את ישראל ואם הם יצליחו להחטיא את ישראל בעריות, פריצות, זימה – תצליח.

לפני כן הוא לא הציע לו הצעות כאלו, רצה לקלל אותם, כשאין ברירה כשהוא עם הפנים לארץ, הוא שולף משהו – אלוקיהם של אלו שונא זימה – זה הימור גדול, איזה אבא מואבי יסכים להפקיר את בתו?!

אמרו חז"ל: להודיעך שנאתם של מדיינים לישראל, שנאת האומות, שהפקירו את בנותיהם לזנות, כדי להחטיא את ישראל, גם בלק המלך הפקיר את בתו, כל האמצעים כשרים כדי להשיג את המטרה, את זה קוראים באומות העולם: המטרה "מקדשת" (במרכאות) את האמצעים" לעשות את בנותיהן לקדשות, לפרוצות?! מה הוא הציע?! בלעם מציע: אלוקיהם של אלו שונא זימה, אתה מאמין בה'?! ודאי! אז מה אתה מציע לגרום לעם ישראל, עם קדושים שימרדו בה' אלוקיהם!!!

"וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם זנִים אַחֲרֵיהֶם" (במדבר טו, לט) – שמתם לב מה משה רבינו עשה כשהיה לו את הרפיון, כשאבדו עשתונותיו?! - "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", ובלעם הרשע מבקש להמריד את הבן כנגד אביו, זה רשעות, זה פשע, ואמנם הוא הצליח – "וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (כה, ג) – ואמנם – "וְהֵמָּה בכִים פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד" (כה, ו) – הוא גרם לקיפאון, לטראומה אצל משה רבינו ואהרון הכהן.

מה כתוב פה? לאחר שנכשל לקללם, בקש להחטיאם. עצת בלעם הרשע הצליחה, הכשיל את עם ישראל ופנחס - "הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי" – כיש חמת ה' נהרגים בין רגע, אלפי אנשים, ומי יודע.

אומר הגאון מוילנא, בספרו "דברי אליהו", בתיבת "מחצית השקל" מסמלת את הצדקה שנתנו עם ישראל כל שנה לבית המקדש. אומר הגאון: בתיבת "מחצית" השקל, חמש אותיות האות האמצעית היא צ' לרמוז לצדקה – הצדקה היא באמצע המחצית.

האותיות המקיפות את הצדקה: עוטף את הצ': חי"ת ומהצד השני יו"ד, מקיף, מסובב, כרוך אחרי הצדקה, חי – חיים.

והאותיות הקיצוניות ב"מחצית" זה מת! מ"ם מהצד הזה ותי"ו מהצד השני – מת – מוות. ללמדך שע"י מעשה של צדקה יהיה העושה מוקף חיים – צדקה תציל ממות, צדקה מגרשת, מרחיקה את המוות ומקרבת סביב הצדקה את החיים.

עד הצדקה ענן של מוות מרחף על האדם או מעל העדה, קהילה!

פנחס בן אלעזר, אומר הגאון, עשה מעשה צדקה כזה גדול שאין כמוהו, הצדקה שלו לא הייתה שהוא נתן כסף, אלא הוא נתן את עצמו לצדקה, את חייו לצדקה, את נפשו הוא מסר לצדקה, צדקת ה' עשה, למען כבוד ה' ולהצלת עם ישראל, הוא ראה את הטרגדיה, הוא ראה שמשה ואהרן בוכים, הם תפסו הלם, הוא קם מתוך העדה, לקח רומח, הוא סיכן את החיים שלו, כפי שחז"ל אומרים, הוא הכניס עצמו לסכנת חיים גדולה בבואו לקנא לכבוד ה' ולכבוד עם ישראל, שכן אומרים חז"ל: בני שבטו של זמרי בן סלוא, בני השמעוני, באו לפגוע בו ולהרגו נפש, סכנת חיים, הוא עומד מול שבט שלם, הוא מסר את החיים שלו לצדקה, זה צדקה גדולה ביותר.

צדקה תציל ממות – צדקתו של פנחס, אומר הגאון מוילנא, הצילה את עם ישראל ממות. ואז מה קרה? הוא קירב את החיים סביב הצדקה והרחיק את המוות והמגיפה נעצרה. ומה זה פעם במרומים? בשמים? פנחס אומרת התורה: "הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי" אותיות "חֲמָתִי" נמצאות ב"מחצית". הם בעצם האותיות שנמצאות פרט לצ'. "מחצית".

"חֲמָתִי" – מ"ם והתי"ו באמצע – מוות, והחי"ת והיו"ד – חיים, בקצוות. זה נקרא חמת ה' שהמוות שולט, מידת הדין! הוא ע"י הצדקה שלו, שמסר את החיים שלו, "מחצית" – צדקה, הוא קירב את החיים, בעזרת הצדקה לאמצע והרחיק את המוות לקצוות, זה הפירוש של "הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי", מ"ם תי"ו באמצע וחי"ת יו"ד בצדדים, החיים התרחקו, המוות משתולל, מגיפה, הוא השיב את "חֲמָתִי" לאן הוא השיב את זה? לצדקה! ל"מחצית" ואז מה קרה? השיב אותם למקום שלהם, שהחיים הם באמצע והמוות מתרחק!

ובכן בלעם הרשע, הוא נתן את העצה להפוך את ה"מחצית", להכניס בעם ישראל ה"חמתי", להביא מוות בעם ישראל, את ה"חי" להרחיק, פנחס נתן לו את הקונטרה – "הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי" הכניס את זה למחצית ופיזר את האותיות, שהחי הוא יהיה הדומיננטי ולא המוות.

בלעם – נושא שיחתנו. אסכולה ושמה בלעמיות. אסוכלת חיים.

בלעם – דיוקנו של רשע, אב טיפוס של רשעים המצויים גם עימנו, לא בסדר הגודל שלו, אבל הוא אב טיפוס, דיוקנו של בלעם מעסיקה רבות את חז"ל.

בלעם, לא היה אדם שהגיע לרמת הידיעה שלו בבורא עולם, לרמת ההכרה שלו בבורא עולם, לרמת ההשגה שלו בבורא עולם כמוהו, חז"ל אומרים: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל-פָּנִים" (דברים לד, י) – אומרים חז"ל: אם כתוב "בְּיִשְׂרָאֵל" – בישראל לא קם, אבל באומות העולם, קם! אומנם זה לא על דרך הקדושה והטהרה, אבל קם – בלעם הרשע.

האמת היא שהתורה מעידה שלא קם נביא כבלעם, פיו אומר את זה, והתורה מעידה את זה, הנה קראנו בתורה, בלעם פותח את פיו ואומר: "נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְער...נְאֻם שׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל" – שמעתם מה אומר בלעם הרשע?

"וְידֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" – שמעתם? יודע דעת עליון!

"מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה" – יש אדם כזה בעולם? על זה אומרת התורה: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה", אבל באומות העולם, קם! הוא יודע דעת עליון, שומע אמרי אל, כאשר המלאכים באים אצל בלק, (חובה ללמוד את שלוש הפרשיות על בלעם: בלק, פנחס ומטות. במטות הוא מסתלק מן העולם, הנבל הזה, פנחס הורג אותו, פנחס זה ש" הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי")

בלק שולח מלאכים, שרים חשובים אל בלעם ומבטיחים לו כבוד, כסף, זהב, רק תקלל את ישראל. מה אומר להם בלעם? רבנים של היום גם היו אומרים כך? גדולי ישראל אומרים כך? "וַיּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבתִי אֶתְכֶם דָּבָר" (כב, ח) – בבוקר אני אשיב לכם תשובה. ומה יהיה בלילה? מה, תתקשר לאינטרנט?! " וַהֲשִׁבתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי" – אהה, הוא אומר ה' יגלה לי מה לעשות, בלילה אכן "וַיָּבא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם" (כב, ט) – הוא לא מדבר שקר, וכאשר הוא נכשל מלקלל את ישראל, תשמעו איזה מאמין גדול הוא היה, מה אתם חושבים שהוא היה אתיאיסט?! מה אתם חושבים שהוא היה פרחח? הוא היה פרחח, אבל הוא היה מאמין גדול, בכל הפעמים שהוא נכשל, גם לפני כן הוא מסביר את עצמו כגדול המאמינים: "הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ה' בְּפִי אתוֹ אֶשְׁמר לְדַבֵּר" (כג, יב) מי שם פה לאדם? הוא אומר! אז הוא מאמין?! ודאי שהוא מאמין! מאידך לא היה אדם שחי בסתירה גדולה יותר בין רמת ההכרה והידיעה שלו בה' לבין היישום, לבין הל"מעשה", בין המחויבות לקיום המעשי. ידע את בוראו, יודע דעת עליון, הקב"ה מדבר איתו ואומר לו דברים ברורים, והמרחק מהידיעה, מההכרה ומההשגה זה הרבה יותר מאשר כרחוק מזרח ממערב, פורץ גדרי עולם, אדם שמדבר עם הקב"ה - "הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ה' בְּפִי אתוֹ אֶשְׁמר לְדַבֵּר" – חז"ל אומרים שמהמבול עד הדור של בלעם העולם היה גדור בעריות, בלעם פרץ גדרי עולם! הוא בא ולימד את העולם: תעזבו את הכל, תפוס כפי יכולתך, סגנון יווני, רומי, בלעמי, מה שבא לך תעשה, הרצון שלי לגיטימי, נגד ה'?! כן! מה שבא לך, מה שאתה רוצה, פרץ גדרי עולם, לימד את הדור שלו, את כל הכייפים המפוקפקים שאין בהם תקוה גדולה.

חז"ל אומרים שהוא חי עם אתונו, מה אתם רוצים יותר? מי?! זה ששומע אמרי קל, ויודע דעת עליון?! בהמה! אדם בהמי, אף אחד מכל הבהמות שחי היום לא מגיע אל המיעוט שחי בלעם, אבל אף אחד גם לא מגיע להשגות של בלעם.

ובכן מה שמעסיק את חז"ל, גם אותנו השאלה המעסיקה וטורדת את שכלם של חכמי ישראל: איך אפשר, איך זה יתכן, איך יכול אדם, (אתה שואל היום אנשים: איך אתה עושה כך? – אני לא מאמין! אני אתיאיסט! יכול להיות שכן, יכול להיות שלא) בלעם ודאי שלא היה אתיאיסט, בלעם היה מאמין גדול, נביא, איך אפשר, איך זה יתכן, איך יכול אדם להתעלם מגודל הכרתו, ידיעתו והשגתו ולהתנהג בהיפך הגמור מכל זה, איך אפשר?! היה מאמין גדול ממנו? מי ישוה לו? שאלה זו מעסיקה את חז"ל, (ראשונים ואחרונים) וההסברים ארוכים וגדולים כים.

תקשיבו טוב, אני מתחיל את ה"איך אפשר".

איך אפשר ממה שאמר לו ה' יתברך במפורש באותו לילה ראשון: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאר אֶת-הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (כב, יב) - שמעת בלעם?! מה אתה צריך יותר?! ה' אמר והוא מאמין בה', הוא יודע שה' הוא הכל יכול, מיד כתוב: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבּקֶר"(כב, יג), מתי הוא קם בבוקר, הרי הוא ישן עד הצהרים, איש בא הנה, "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבּקֶר" הוא הרי חזר בבוקר מהבילויים שלו, "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ" – ממתי הוא חובש את אתונו? "וַיֵּלֶךְ עִם-שָׂרֵי מוֹאָב" לקלל, חז"ל: שנאה ,מקללת את השורה. איך זה יכול לעמוד מול מה שה' אומר לו אתמול בלילה?! איך אפשר להתעלם ממה שנאמר מיד? עוד פעם התעלמות, כל החיים שלו הוא מתעלם, מה זה מתעלם? הוא חי כבת יענה, אבל הוא יודע את האמת, איך אפשר להתעלם ממה שנאמר, מיד: "וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים כִּי-הוֹלֵךְ הוּא" – חרון אף ה', מאיפה הוא ידע שה' חורה בו? "וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ" – אתה פעם ראית מלאך? אני לא! אפילו לא בתמונות, שליח מה' יתברך, כתוב: "וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים כִּי-הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ" – הוא רואה הפרעות משמים על כל צעד ושעל, לא נותנים לו ללכת, הוא נתקל בתופעה שאין לה אח ורע, האתון שלו שהוא רוכב עליה פותחת את פיה, (חד פעמי מששת ימי בראשית, בין השמשות) ומגלה לו שלא מעוניינים משמים שהוא ילך, מה אתה רוצה עוד לאדם מאמין שכמוהו, עם כל הרצון לקלל, להרוויח קצת כסף, קצת הרבה כבוד, האתון שלו אומרת לו: לא ללכת.

ה' יתברך, מלאך, אתון! מה הוא טיפש?! הוא שוכח מרגע לרגע מה שקרה?! מה פתאום? מלאך מתגלה לו בדרך עם חרב שלופה, (הכל חז"ל), מה זה אומר? עמוד! (אחרת היה מקבל אותו עם סוכריות... לחם ומלח...) ומודיע לו במפורש שהוא עמד בדרך לנגדו והחמור הבחינה בזה ולכן היא לא יכלה ללכת והוא ממשיך ומתאמץ ללכת, פליאה לו, לא נתפס, שלוש פעמים, מה אתה רוצה יותר, חז"ל אומרים: הוא התאמץ ללכת?! בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, אתה רוצה תלך, הפריעו לו, אתה דווקא מתעקש? קדימה, לך! הוא מבקש לקלל, הוא היה צלול חכם, הוא היה חכם גדול ביותר בעולם, יותר מאריסטו, היה לו גם רוח הקודש, 3 פעמים הוא מבקש לקלל ונמצא מברך, לא רק שהוא לא מקלל, שנתקע לו משהו בלשון, הלשון דיברה, ההיפך ממה שהוא רצה, זה מופת שמימי? ודאי! הוא רואה כאן את יד השם? ודאי! הוא חוטף כאן סטירה? ודאי! הוא למד מזה שהקב"ה לא רוצה לקלל את ישראל? ודאי וודאי! 3 פעמים הוא מבקש לקלל ונמצא מברך, האם זה רק איתות משמים ברמז, או שמא זה גילוי מפורש בעליל? מה עוד צריך, תגיד לי?! מה הוא צריך אדם לראות ולשמוע כדי שיאמר לעצמו: לא! אסור! אי אפשר! אין אני הולך! שום תמורה בעולם לא יכולה לדחוף אותי ללכת! נכשל פעם ראשונה, עוד פעם מנסה, 3 פעמים הוא מנסה, מה הוא טיפש!

נסיון אחרון שהקב"ה מבקש לעכב אותו לפני שהוא יוצא קלל ונמצא מברך. (חוצפה) אומרת התורה הקדושה: "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם" – דרגה נמוכה.

"וַיּאמֶר אֵלָיו אֶת-שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ" - מה הוא מספר לה'? בנבואה! הכנתי שבעה מזבחות לפני שאני הולך לקלל, והעלתי עליהם פר ואיל.

שמעו מה שהמדרש מגלה לנו: "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם" – אמר לו בנבואה: רשע! (שמעתם?!) הקב"ה אומר לו בנבואה: אתה רשע! הוא שומע את זה בשתי אוזניים, בנבואה! אמר לו: רשע, מה את עושה?! אמר בלעם: "אֶת-שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי" – למה שבעה? כי האבות הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב, בנו בסה"כ בחיים שלהם שבעה מזבחות, אז אני כנגד האבות, הם בקדושה, אז אני מקלל... ומה עוד? אברהם אבינו הקריב רק איל על המזבח, אני יותר מאברהם אני גם פר ואיל, למי הוא מקריב את זה? לגורו?! לכבודך רבש"ע! למה? שאני אצליח לתת לך קורבנות, קדושה כדי שאצליח לקלל.

אומר המדרש: שיא החוצפה של נביא שהקב"ה מדבר אליו וקורא לו רשע ואומר לו: מה אתה רוצה? והוא אומר: בניתי שבעה מזבחות שאצליח כנגד אברהם יצחק ויעקב, ואני יותר מזה, הם הקריבו רק איל ואני גם פר ואיל.

תשמעו מה שהמדרש אומר: משל לשולחני שהיה משקר במשקלות, (שולחני זה סוחר או חנווני, או בנקאי) בא בעל השוק, הרגיש בו שהוא משקר במשקלות, אמר לשולחני: מה אתה עושה?! מעוול ומשקר במשקלות? עונה לו בעל הבסטה: כבר שלחתי לך דורון לביתך, מתנה. הוא בא ואומר לו: אתה הורס לי את השוק, אתה משקר, מי יבוא לקנות פה בקניון שלי, מה אתה עושה מעוול ומשקר במשקלות?! מה הוא עונה לו? אדוני, המתנה בדרך!

אומרים חז"ל: אף בלעם! רוח הקודש אומרת לו: מה אתה עושה רשע? עונה בלעם: "אֶת-שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ" ואברהם העלה רק איל...

בנבואה שה' יתברך מתגלה לו ואומר לו: רשע, מה אתה עושה? הוא מעביר נושא...

עם מי הוא מדבר ככה? עם החבר שלו בשכונה?! עם בורא עולם! איך אומרים: אל תעביר נושא והוא מעביר נושא ואומר: שלחתי לך כבר מתנה.

שיא החוצפה! איך אפשר לחיות בסתירה כזו? זו לא תשובה של אתיאיסט! אתיאיסט לא משיב לה' בכלל, אין לו הדברות עם ה' בכלל.

ולבסוף הגענו לפרשת פנחס, ולבסוף הגדיל להרשיע, הרשעות הכי גדולה שלו, נכשל, לא הולך לו, מה הוא היה צריך להגיד, כמו שהוא אמר לבלק: הקב"ה לא רוצה שאני אקלל, אין כבוד, אין כלום, נגד ה' אי אפשר לעשות כלום, כך הוא אומר לבלק, הוא נכשל בכל הנסיונות לקלל, אומרים חז"ל בסנהדרין שה' יתברך צד את לשונו כמו שצדים בחכה ושם ברכה בפיו, הוא הפסיד את הכסף, את הכבוד, בלק כועס עליו, אומר לו: ברח לך הרגע, לא רוצה לראות את פניך! והוא בטרם ילך מציע לבלק עצה סתמית, איך לגרום שעם ישראל ימרוד בה' ויכשל בעריות! אתם מבינים, זה הרי השיא, מספיק, לך הביתה ה' לא נתן לך, אז הוא שולף עוד משהו מהמותן, איך לגרום שעם ישראל יחטא לה', שבן ימרוד באביו, (מי זה אבא? אלוקי השמים והארץ, אלוקים שלך!) איך אפשר? ללכת לצער את האבא שבשמים ולגרום שהילד שלו יזרוק עליו סמרטוט, ימרוד בו, זה הולך עם כללי העולם? עם כללי ההנהגה? עם אורח חיים נורמלי של אדם מאמין כמו...? מבהיל ומדהים, חכם ארזים, מכיר את בוראו ומתכוון למרוד בו, עזות פנים שאין כדוגמתה.

אז השאלה שלנו: איך יתכן פער כזה בנפשו של בעל אנוש?! השאלה מטרידה אותנו? בודאי שמטרידה! ומדוע היא מטרידה? כי הרבה פעמים אתה שומע אנשים אומרים: אם הייתי חי בתקופת המדבר והייתי רואה ניסים, אז הייתי צדיק תמים, אבל אני חי אחרי השואה, אחרי... (אני לא דן אותו) מי שרוצה רואה.

אני תמיד מספר: כשהאתיאיסט הראשון יצא לחלל, הלא הוא יורי גרגרי, קומסמונט רוסי שהוא חזר מחוץ לאטמוספירה, שאלו אותו: יורי, מה ראית? מה חשת? מה הרגשת? אמר: כלום! ראית שם משהו עליון? כלום, לא ראיתי.

אמר ראש ישיבת "אור ישראל" בפתח תקוה, הצדיק ר' יעקב ניימן זצ"ל: "טיפש היורי הזה, מי שלא רואה את ה' טוב עלי אדמות, לא רואה אותו גם בחלל, פה רואים את ה'" כמו שהרמב"ם אומר: אתה רוצה להכיר את ה'? צא תתבונן בבריאה. לא רואה פה, לא רואה גם שם!

לעומתם אולדרינג ואמסטרונג שני האסטרונאוטים הראשונים של ארה"ב שעלו למעלה אמרו פרק בתהילים על הירח, אמרו: שיר המעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה', באנגלית, הם ראו את ה' כמו שהם ראו בפתיחת הקונגרס והסנט, כמו שהם מסתכלים על הדולר שלהם, הם לא מתביישים.

בלעם היה יותר גדול, אין השוואה בכלל בהשגותיו בבורא יתברך, יותר מאמסטרונג, יותר מאנחנו, ואעפ"כ הוא מחטיא את עם ישראל למרוד בה' נגד רצון ה' שהוא מכיר אותו, ואלמלא פנחס, פרשת השבוע, "הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי" – החזיר את החיים לעם ישראל, המוות היה מכלה אותנו! 24 אלף כבר מתו, גוולט! שואלים חז"ל: איך אפשר? אנחנו מתחילים לעסוק ביסודות:

הגאון מוילנא ב"אדרת אליהו" פרשת בלק אומר כך: כמו שאברהם אבינו נתנסה בעשרה ניסיונות (איזה ניסיונות: לך לך, להקריב בן) ועמד בכולם, כך גם בלעם הרשע התנסה בעשרה ניסיונות ולא עמד, אף לא באחד מהם – פישל בכולם.

שואל ראש ישיבת סלובודקה בספרו "לקט שיחות מוסר" הגאון הצדיק רב אייזיק שר זצ"ל, חתנו הגדול של הסבא מסלובודקה: מה אומר הגאון, שכמו שהקב"ה ניסה את אברהם בעשרה נסיונות כך הקב"ה בחן גם את בלעם הרשע! הרי הכלל ידוע בתהילים: "ה' צַדִּיק יִבְחָן" הקב"ה בוחן רק צדיקים, ניסיונות רק לצדיקים, הקב"ה לא בוחן רשעים או אנשים פשוטים שאין להם חוסן רוחני, מה הראיה? הוא מביא את המדרש בבראשית רבה לב על הפסוק: "ה' צַדִּיק יִבְחָן" כשם שהיוצר, יצרן, אינו בודק קנקנים ראויים שאינו מספיק להקיש עליהם אחת עד ששוברם, (הוא לא עושה ניסיונות על קנקנים שהוא רואה שהם סוג ב', ג', למה? פליק אחד קטן והם נשברים) וכשם שהפשתני (מוכר הפשתן) אינו כותש פשתן רע , כדי להראות את הסחורה שלו שאינו מספיק לכותשו עד שפוקע, הוא לא עושה נסיונות, הוא בוחן פשתן רע, סוג ג' ד', וכשם שהאיכר, הפלח אינו נותן את העול על פרה שכוחה רע, חלשלושה, למה? כי מיד היא תתמוטט, אז על מי הוא שם את העול? על הפרה החזקה, על הסוס החזק, על השור החזק, כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים, אלא את הצדיקים!

הקב"ה ינסה רשע?! הפעם הראשונה הוא יפול, יתמוטט, אי אפשר יהיה להרים אותו, שבץ! הרשעים אפשר לנסות אותם במבחני האמונה?! מבחני הנאמנות?! ודאי שלא! א"כ, שואל רב אייזיק שר: מפני מה נתנסה בלעם בעשרה נסיונות? העולם אומר: אנחנו מבקשים מידי יום בברכות השחר: ונא אל תביאיני לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון, אומרים המפרשים: רבש"ע, אנחנו לא אנשים גדולים לנסות אותנו, אל תביא אותנו לידי ניסיונות, כי אם תביא אותנו, נעשה לך רק ביזיונות! אנחנו לא בשביל ניסיונות, אנשים קטנים!

שואל רב אייזיק שר: מה פשר דבריו של הגאון שגם בלעם התנסה בעשרה ניסיונות? מביא רב אייזיק שר: כתוב במסכת שבת דף קד: הבא ליטהר (אדם שבא להתקרב לה', לחזור בתשובה), מסייעים לו (ידך פשוטה לקבל שבים, בוא, מראים לו את הפתח) הבא להטמא (רוצה לחזור בשאלה) גם פותחים לו, בדרך שאדם רוצה לילך, נותנים לו

צד שני:

מדייקים חז"ל: כתוב: הבא ליטהר מסייעין לו – סיוע משמים – סייעתא דשמיא, הבא ליטמא – פותחין לו – פותחים לו את הדלת, אתה רוצה להיכנס – כנס, לא רוצה, לא! מדייקים חז"ל: לא כתוב: הבא ליטמא מסייעים בידו ליטמא, לא מסייעים לאדם להיטמא, אלא פותחים לו, בחירה חופשית, כי אין דוחים אבן אחר הנופלת. הקב"ה לא דוחף אדם שמתחיל ליפול, דוחף אותו קדימה. אולי הוא יתעשת?! פותחין לו – בחירה חופשית, אבל "מסייעין לו" - זה רק לטהרה.

"א"כ", שואל רב אייזיק שר: מפני מה נוסה בלעם הרשע בעשרה ניסיונות, וכי הקב"ה לא ידע שכבר בניסיון הראשון הוא לא יעמוד, יהיה על הפנים? עם שפכטל לא יהיה אפשר להרים אותו?! עונה רב איזיק שר: יסוד גדול בחיים של בני אדם:

ישנם שני סוגי ניסיונות: ישנו ניסיון שהוא להרבות שכר, לנסות את האדם כדי להרבות את שכרו, להוציא מהכח אל הפועל כוחות צפונים, נאמנות לה' יתברך ללא כל סייג. הוצאה מהכח אל הפועל, להראות כמה הוא נאמן לה'. ה' הוא האלוקים, על המוקד! ניסיון – אלו הם ניסיונות שבוחנים בהם רק את הצדיקים!!! אלו הניסיונות שנוסה בהם אברהם אבינו, וכולם היו ניסיונות של בלבול והפרעה בעבודת ה' ושהוא נאמן לה' עד בלי סייג. איך? יצאו הניסיונות, איך הם הוציאו מהכח אל הפועל את הנאמנות? בכל דבר הקשו אלו את החיים: לך תקריב את הבן שלך – זה בילבל לו את השכל, לך לך מארצך – לאן? תלך! כל הניסיונות של אברהם אבינו היו בגדר הפרעה לעבודת ה', הפרעה לאמונה התמימה והמבחן הוא לא הרהר אחר ה' יתברך. "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבּקֶר" - לא שאל שאלות, לא התמהמה, התאמץ לעשות רצון ה' יתברך בשלימות, ועבד בשלימות, וכמו שנאמר: "אַתָּה-הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם וּמָצָאתָ אֶת-לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ" (נחמיה ט, ז), אתם יודעים מי זה אמר את זה? השטן באיוב. אחרי עשרה ניסיונות: אין כמו אברהם, תן לי לוויתן אחר לנסות אותו. ועוד הוא קיבל צ'ופר השטן: כשאברהם אבינו חזר מהעקידה, הניסיון העשירי, הוא מצא את אשתו על הרצפה, נסיון ה-11 – הדרן. בניסיונות כאלה הקב"ה לא מנסה את הרשעים וגם לא את פשוטי העם.

לעומת זאת, איזה ניסיונות מתכוון הגאון מוילנא שבלעם גם נוסה בעשרה ניסיונות? אנחנו הולכים לקצה השני, מהם הניסיונות של בלעם? (רבותי, זה יכול להיות גם הניסיונות שלנו)

הניסיונות של בלעם, סוג הפוך של ניסיונות: ניסיונות אשר מנסה הקב"ה את הרשעים לבל ידח ממנו נדח, צ'אנס לרשעים, לא מנסה אותם בהפרעות ובבילבולים, אומר רב אייזיק שר זצוק"ל: אלו הם ניסיונות אשר מנסים את הרשעים לגלות קורטובים קטנים של נאמנות לה' יתברך, להוציא מהרשע איזה "ברוך ה'" אחד, איזה "בעזרת ה'", "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – להוציא מהרשע הזה שכל היום מנבל את הפה שלו, שכל היום מדבר דברי הבל ולשון הרע, להוציא ממנו פעם אחת קדושה מהפה שלו, קורטובים של כניעה לרצון ה' יתברך, לפעמים מכניסים אותו לטיפול נמרץ את הרשע שיגיד: "אי"ה אם אני יוצא מהתופת הזו, אני הולך לביהכ"נ פעם אחת", אני מוותר על משחק אחד בבלומפילד ואני הולך לברך ברכת הגומל, בשביל רשע זה די יפה.

אומר רב אייזיק שר: המיוחד בניסיונות אלו שהקב"ה מנסה את בלעם הרשע, הם לא ניסיונות של אברהם לבלבל ולהפריע לו בעבודת ה' - בדיוק ההיפך -המיוחד בניסיונות אלו שהם באים להפריע לרשע לעשות את רשעותו. להפריע לו לחלל שבת, להפריע לו לדבר לשון הרע, להפריע לו לדבר דברי הבל, להפריע לו, זה ניסיונות לא של עוני, כמו של הצדיקים, (לצדיק - נותנים לו לראות איך הוא יגיב כשהוא יהיה עני, איך הוא יגיב כשהוא יהיה חולה) ההיפך, אילו ניסיונות של עושר, נותנים לו סייעתא דשמיא, ההיפך, ניסיונות הבאים לסייע לרשע כדי שיוכל להתגבר על רשעותו, לבחון אותו. מוציאים אותו מהשגרה, נותנים לו סייעתא דשמיא, איזה נס גדול, או איזה מופת גדול, איזה דיבור אלוקי – נו, עכשיו נראה אותך: זכית לנס, נצלת מהתופת המכונית התגלגלה וכולם יצאו ללא פגע, כולם אומרים לך: נס, לך תגיד הגומל. נו, אתה בא להגיד הגומל? – זה ניסיונות אחרים לגמרי.

אומר רב אייזיק שר: בניסיונות אלו נוסה בלעם הרשע: גילו לו דעת עליון - סייעתא דשמיא, שינו לו מערכות טבע, זימנו לו מפגש עם מלאך מן השמים (איך אומרים: הפגישו אותו עם אליהו הנביא) פתחו לו את פי אתונו. (לאף אחד לא פתחו, רק לבלעם הרשע, אולי זה יעורר אותו, אולי היום הוא יקום בבוקר ויגיד קריאת שמע, אולי...) סתמו את פיו כשביקש לקלל. (בעליל) ופתחו בפיו ערוץ בלתי רצוני, בלתי נשלט של ברכות, 3 פעמים! ניסיונות של סייעתא דשמיא והוא נכשל בכולם. והוא "התגבר" (במרכאות) על כל עשרת הניסיונות, חיזק, עשה שרירים, חרק מהרגלי חייו ובמסירות נפש ביקש לילך בדרך לב רצונו.

הוא סימן לעצמו מטרה: לקלל ויהי מה! עשרה ניסיונות, עשר פעמים סייעתא דשמיא שהוא לא ילך, להוציא ממנו איזה קורטוב של נאמנות לבורא עולם בדרגות הכי גבוהות, והוא נכשל בכולם, למרות הכל, הוא הכיר ובא לקלל. לא עמד באף אחד מעשרה ניסיונות שהעמידו לו מן השמים לסייע לו לצאת מן הפחת,

אני אביא כמה דוגמאות של ניסיונות שמנסים אנשים, לא בקושי (כי אנחנו לא אנשים שמנסים אותנו בקשיים), אלא ניסיונות של סייעתא דשמיא, למשל: לפני שאדם מבקש לספר לשון הרע, נקרית אפשרות להסית את השיחה, משמים, פתאום הטלפון מצלצל, פתאום הילד בוכה, משהו נפל במטבח, ואדם נבחן אם אחרי ההפסקה הפתאומית ישוב לרצונו הראשון וימשיך לדבר לשון הרע.

ניסיונות פריבילגיות משמים לסייע לו להשיח דעתו מן החטא. בוחנים אותו, חלילה שמא רצונו, חשקו ותאוותו יגברו על הניסיון, או יראה בכך את עומק נחישתו וחיבורו לרע.

בלעם הרשע נכשל בנסיון הסיוע משמים. חז"ל מפרטים את העשר פעמים שהוא נכשל בהם. נו, אחרי דברי הגאון מוילנא ורב אייזיק שר, התמיהה שלנו גדלה שבעתיים: איך אפשר? הרי הוא היה מאמין גדול בה', שנותנים לו סייעתא דשמיא, כזה מאמין גדול, יודע דעת עליון והוא מתאמץ והולך לפעול נגד הסייעתא דשמיא, איך?

תקשיבו טוב לתשובה והיא אקטואלית. אנחנו הרבה פעמים פוגשים אנשים, האמינו לי הם יודעים את האמת, הם יודעים שיש אלוקים, הם מאמינים גדולים, (לפעמים אומרים לכם שהם לא מאמינים, כי הם רוצים לדחות עליהם), הם מאמינים, הם מדברים אמונה, אבל המעשים שלהם, מעשי היום יום שלהם הם בסתירה מוחלטת לכל ההכרה וההשגה שלהם.

אז נלמד את בלעם נבין את התופעה הזאת. שלא תחשבו שאם אדם רואה כבר אותות ומופתים, אם אדם רואה, שומע קול ה' הוא כבר חוזר בתשובה, הוא כבר צדיק, אל תשלו את עצמכם. אז מה כן? נראה בהמשך.

חז"ל הקדושים פותרים את פשר החידה הגדולה בחייו של בלעם. בלעם היה אב טיפוס להרבה אנשים החיים עמנו, החיים למעשה בסתירה גמורה למה שהם מכירים, למה שהם יודעים, לא בדרגות של בלעם. יכול אדם להגיע לדרגה של נביא, לראות אותות ומופתים ואולי הוא לא ילך להגיד הגומל ואם הוא ילך להגיד הגומל, הוא יחזור לסורו. איך? עם זאת הוא יהיה כבלעם, הוא יהיה רשע כירובעם.

בוא נסטה קצת ונראה משהו על ירובעם. ירובעם יהודי. אומרת הגמרא בסנהדרין קב: ירובעם בן נבט – תורתו לא היה בה שום דופי, יותר גדול מתנאים,

כתוב: "ושניהם לבדם בשדה", מי? ירובעם והחברותא שלו, מי היה החברותא שלו? אחיה השילוני, נביא ישראל (שמעתם מי החברותא שלו?)

"ושניהם לבדם בשדה" מה זה "לבדם בשדה"? מה התנ"ך רוצה לומר? שכל תלמידי חכמים דומים "לפניהם" – לפני אחיה השילוני וירובעם, "כעשבי השדה" - כולם כמו עשב. "וכל טעמי התורה מגולים לפניהם כשדה" – הכל שטוח להם כשדה, כפרחים, "וחידשו דברים שלא שמעה אוזן מעולם. – דברי הגמרא.

אומרת הגמרא: שלושה רשעים גדולים היו בעולם: מנשה היה שונה 55 פנים בתורת כהנים, כנגד כל שנה ממלכותו, הוא כתב פירוש שלם. הלאה: אחאב הרשע – 85 פירושים על תורת כהנים, ירובעם בן נבט – 103 פירושים, מה אתם חושבים שהוא היה סתם איזה רשע? אומרת הגמרא: היה איזה התערערות אצל ירובעם: "תפסו הקב"ה לירובעם בבגדו, ואמר לו: חזור בך (שמעתם? הקב"ה קורא לו לחזור בו) ואני (הקב"ה) ואתה ובן ישי (דוד) נטייל יחדיו בגן עדן! נו, קורץ?! מבטיח?! כן!

שואל ירובעם בן נבט את הקב"ה: מי בראש? הקב"ה.

אמר לו הקב"ה: בן ישי בראש.

אבל זה משולב, זה זימון - "נטייל יחדיו בגן עדן" - אומר לו הקב"ה: "בן ישי בראש".

אמר ירובעם: "אם כן, אינני רוצה"

אתה מבין מה שקראנו?! אף אחד כאן לא מבין! מאיר פה רב חיים שמואלביץ ראש ישיבת מיר: מה הוא שואל מי בראש? הרי הקב"ה אמר לו: "אני אתה ובן ישי"! אז מי בראש? אתה! אז למה אח"כ הוא אמר אחרת? אלא ירובעם רודף כבוד, הוא נפל ביצר הכבוד.

כשאומרים לאדם: אתה יודע מה שהוא אמר עליך?! שאתה גדול!

"רגע, לא שמעתי, מה אמרת?" הוא רוצה לשמוע עוד פעם.

הא אתה רוצה לשמוע שוב? אתה רוצה שוב את הכבוד, אז אומר לו הקב"ה: בן ישי בראש, אבל הוא אמר לו בהתחלה אתה בראש. ואם בן ישי בראש? אתה רוצה ללכת עם הקב"ה בגן עדן עם דוד המלך ואתה? כן במושגים שלך, הלואי עלינו, במושגים של ירובעם שהוא נפל בבור הכבוד, אם כך, הוא אומר: אינני רוצה. אז מה אמר הכבוד: לא!

אז ירובעם בן נבט, יצר הכבוד, הוריד אותו לשאול תחתית, הוא סמל בתנ"ך לחוטא ומחטיא את הרבים ועשה כל מה שעשה בסתירה להכרתו, השגתו וידיעתו. מה הוא היה אתיאיסט? הוא לא האמין? הוא הוריד את הכיפה אחרי השואה?! מי בראש?! כבוד!!!

מה יצר הכבוד יכול להביא את האדם כמו ירובעם לסתירה כ"כ מוחלטת?! להתכחש לנבואה, לרוח הקודש?! רבותי, אנחנו לא מבינים את העולם! יצרים יותר חזקים מאמונות וזהו! היצר יותר חזק מהאמת, אלא אם כן אתה מנחה את האמת בכל חייך, בכל הוויותך, היינו אתה מכניע את הרצון שלך לאמת. משה רבינו הכניע את עצמו – "עבד נאמן קראת לו", ומשום שהכניע את עצמו הוא היה עניו, הוא לא טיפח את האגו שלו.

אדם יכול לחיות בעולם הזה עם אמת אלוקית כבלעם, כירובעם, התשוקות, החמדות, הרצונות שלו בגלל שהוא גוף, חומרי. החומר, אם לא שולטים עליו, אם לא רוכבים עליו, ואומרים לו: די, אם לא שמים רסן לחמור (לחומר), אז דעו לכם שבעולם הזה, כוח הרצון, החמדה, התשוקה, התאווה, יותר חזקים מהאמת האלוקית הברורה לאדם. חיים בדו קיום.

עוד מעט נראה אם זה בדו קיום, או בחד קיום.

שלא תשלו את עצמכם, מי שלא עובד על המידות, מי שלא עובד על המידות שלו, שום דבר לא יציל אותו, לא תורה, לא אמונה ולא נבואה, וגם לא מפגשים עם אליהו הנביא, לא בליל הסדר ולא בברית מילה. לא!!! זה יסוד החיים הבחירים. הכח היצרי של האדם חזק יותר מהאמונות! אל תשלו את עצמכם, ללא עבודה עצמית, ללא התגברות, ללא שמירת המידות, ללא הנחיית התורה בכל אורחות חייך: על פי ה' יסעו, ועל פי ה' יחנו, אל תצפה לשום דבר, רק למצופים, תאכל שוקולדות, ופלות מצופים, זה יהיה החיים שלך כי בא לך, מתחשק לך.

את הפתרון הזה אומרת המשנה באבות פרק ה' כג: "כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, הוּא מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ" – הולך בדרכו של אברהם אבינו – "עַיִן טוֹבָה וְרוּחַ נְמוּכָה וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה" – שלוש מידות מרכזיות שאם אתה מאמת אותן, הם מנתבות את חייך, אזי אתה מתלמידיו של אברהם אבינו, אם הייתה נבואה, היית יכול להיות נביא.

"וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, הוּא מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע" – גם לבלעם יש ישיבה – "עַיִן רָעָה וְרוּחַ גְבוֹהָה וְנֶפֶשׁ רְחָבָה".

"תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין הָעוֹלָם הַבָּא" – יש להם עולם הזה, יש להם עולם הבא.

"אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע יוֹרְשִׁין גֵּיהִנּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת" – זה סופן – "וְעַתָּה בְּרַח-לְך" – לך מפה! והוא ממשיך, בגלל הכבוד שלו, הוא, יש לו עצה, בלי כסף, בחינם, בלי כבוד, בחינם. יודע דעת עליון.

אומר בעל "נתיבות שלום" זצ"ל האדמו"ר מסלונים: המשנה הזו באה לקבוע שענין המידות, הם אשר קובעים את מהותו של האדם, לא נבואה ולא אמונה. הוא מביא את רב חיים ויטאל, גדול התלמידים של האר"י הקדוש, אומר רב חיים ויטאל: "טהרת המידות היא ההכנה והמרכבה לקבלת התורה ולהשראתה על חיי האדם" – טהרת המידות שהתורה ניתנה רק למי שמידותיו תוקנו כראוי. אומר רב חיים ויטאל: "אבל מי שאין עמל על תיקון מידותיו, עם התורה, עם פרקי אבות, עם ספרי המוסר, בה במידה, אין התורה יכולה לשכון בו, התורה לא מרפאה אותו"

בראתי תורה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין - זה למי שרוצה להתבשם בה, מי שרוצה להריח אותה, מי שרוצה שירפא אותה, אבל אם אדם אומרים לו: קח משאף והוא סותם את האף ואומר: לא מריח! בטח שזה לא יעזור לו, הוא יכול להחזיק אותו עד מחר בבוקר, הוא יכול להחזיק את הספריי עד הבוקר – זה לא יעזור לו, כי הוא סתם את האף. הוא לא פתח את עצמו לשיפור מידותיו.

התורה היא תבלין לאדם שנותן לה יד, אם אדם הולך בדרך לב רצונו, נותן דרור לרצונותיו, לתאוותיו ולחמדותיו, גם נבואה וההתגלות האלוקית אליו לא יעזרו. עיין בערך בלעם, עיין בערך ירובעם...

והוא יחיה כאוות רצונו, הוא לא יגיד: "לא" אף פעם לרצון שלו, מה שבא לי אני רוצה, ככה גם הנבואה, אדם יכול לחיות בסתירה לנבואה, כך ה' ברא את המערכת בעולם הזה, והיצר הכי גדול בעולם הוא קנאה, תאוה וכבוד, הם מוציאים את האדם מן העולם, איזה עולם? גם מהעולם האמונתי שלו, גם אם הוא מאמין, גם אם הוא דתי, גם אם עם פאות וגם אם הוא לומד. אם הוא לא יעבוד, הוא לא ינסה ללכת באורחות התורה, אז התורה לא תעזור והנבואה לא תעזור והוא ירד לבאר שחת.

בעולם הבחירי, הרצון, החשק והתאווה, הנאת רגע אחד, חזקים יותר מאשר קול שדי, מאשר האמת האלוקית, הרצון, התשוקה, התאווה והחשק משאירים את כל הידע שלך אחורה, בתיאוריה, "וְתֵן בְּלִבֵּנוּ בִּינָה לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל. לִשְׁמעַ. לִלְמד וּלְלַמֵּד. לִשְׁמר וְלַעֲשׁוֹת וּלְקַיֵּם" – ללמוד לדעת, זה חמור נושא ספרים, זה כלום, אדרבא חוכמתו הופכת לו לרע.

בלעם, מהם שלושת המאפיינים שחצצו בין האמת שהוא ידע בלעם לבין היישום?

עין רעה – קנאה, צרות עין. מה זה צרות עין? מה זה נורא כ"כ? לקנא, לא מפרגן, אומר בעל "בעל נתיבות שלום" מסלונים: "עין רעה הבאה ממחשבה עצמית (ישות עצמית), הוא חושב רק על עצמו, הוא מטפח את עצמו, הכל מסתובב סביב עצמו, ממילא הצלחת מפריעה לטיפוח ישותו", הקנאה מולידה שנאה, ה"יש" שלו נלחץ בראותו את חבירו מצליח, נדמה לו שמשהו נגרע מהתדמית שלו, וזו רעה חולה המנתקת את האדם ממציאות החיים, מאמת החיים, אדם שמקנא הוא תמיד בחסר. מה חסר לו? מה שיש לשני! הוא חושב כל היום על עצמו באמצעות השני. אדם כזה בעל קנאה, לא יכול לחיות עם האמונה האלוקית, זה לא הולך.

רוח גבוהה – כבוד, גאווה, אף היא תבוא מן המחשבה העצמית, מטיפוח היישות העצמית. אנוכיות העומדת בין ה' יתברך, אין דבר שחוצץ בין הידע האלוקי לבין היישום כמו הכבוד והגאווה, מנין? אומר הבעש"ט: האנוכיות שלך עומדת בין ה' ובינכם. הוא חושב רק על עצמו, מסתובב סביב עצמו, רואה רק את עצמו, רק בעצמו, מלטף רק את עצמו, כל כולו נגיעות עצמיות, אדם כזה יראה נבואה, יחוש רוח הקודש, יראה מופתים והכל ישאר בתאוריה, הרצון, הכבוד חזק יותר.

נפש רחבה – תאווה, כל מעייניו נתונים ברדיפה אחרי מילוי תאוותו וסיפוק רצונו. איך חז"ל אומרים: אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. תאווה, קנאה, וכבוד מוציאים את האדם מן העולם. כבוד ההיפך מבלעם זה משה רבינו, תלכו לגדולי ישראל תראו את הענווה שלהם. הכבוד שלו, התאווה שלו והקנאה לא נתנו לו ליישם את הידע את האמונה, את ההכרה ואת ההשגה שלו.

חז"ל מביאים עד כמה בלעם היה מלופף בכבוד: וזהו הצוהר היחיד דרכו הסתכל, הכל כבוד, מה יהיה לי.

"וַיּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם" – עם השרים הגדולים שבלק שלח, "לֹא תָאר אֶת-הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (כב, יב) – חד משמעי: ברוך הוא, לא תלך עמהם!

"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבּקֶר וַיּאמֶר אֶל-שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל-אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם" (כב, יג) – הוא לא מספר: ה' לא מרשה לקלל כי עם ישראל ברוך, זה הרי העיקר. מה הוא הוציא מכל דבר ה'? מה שהוא רצה להוציא! מה? "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם" – רק את הרשע, מכל דברי ה' הוציא את המשפט: "כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם" – רש"י: הקב"ה לא מרשה לי ללכת עם שרים זוטרים שכמותכם! אני הולך רק עם ראש הממשלה, עם בלק, או עם חברי הקבינט. איתכם אני לא אלך! איך אפשר לעוות דברים?! כי בלעם כל מה שהוא ראה זה דרך אשנב אחד – כבוד! אז אם הוא שמע: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאר אֶת-הָעָם" – הוא לא שמע את ההמשך, הוא אמר להם, אבל הוא לא הרגיש את ההמשך, הוא הרגיש דבר אחד: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם" – הם לא מכבודי!!! אני צריך רק חברי קבינט! למדנו, אומרים חז"ל, רש"י שרוחו גבוהה ולא רצה לגלות שהוא ברשותו של מקום שאמר לו "כִּי בָרוּךְ הוּא". ואמנם, אומרים חז"ל, מיד מה כתוב? הם באו להגיד לבלק: הוא אמר שהוא לא מסכים ללכת עמנו זה לא מספיק מכובד בשבילו, מה כתוב בתורה? "וַיּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה" – בלק שמע, אז הוא שולח חברי קבינט - "וַיּאמְרוּ לוֹ כּה אָמַר בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר אַל-נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי. כִּי-כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאד" - לא כבוד כמו שמקודם - "וְכל אֲשֶׁר-תּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה" – כבוד, כבוד, כבוד. אומרים חז"ל: ה' כבר דיבר אליו: "כִּי בָרוּךְ הוּא" – הוא מסתובב סביב הרשע, כבוד, אל תלך עימהם, כי הם לא מכובדים. תראו באיזה מטווח עמד בלעם: כבוד תאווה, קנאה.

שימעו מצד שני, "אור החיים" הקדוש: אומר בלעם הרשע, בברכות שלו: "תָּמת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמהוּ", אומר רש"י: "תָּמת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים" – מות ישרים שבהם, כלומר אני רוצה למות את המוות של הישרים שבעם ישראל. לא הישרים כינוי לעם ישראל, אלא אני רוצה למות כמו הישרים בעם ישראל, לא סתם ישרים. מיהם? אומר בעל הטורים: ישרים בגימטריה: אבות העולם. הרשע המרושע הזה, הטמא הזה רוצה למות במיתת נשיקה, כמו אבות העולם: אברהם, יצחק ויעקב. איפה זה מרומז? אז אומר בעל הטורים: סופי התיבות של אבות העולם: אברהם – מ"ם, יצחק – קו"ף, יעקב – בי"ת, זה קמ"ב 142 בגימטריה בלעם. "וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמהוּ" – האחרית שלי יהיה כמו האחרית שלו, מרומז בתיבות, באותיות. אני רוצה למות לא כמו רב ינעקל, לא כמו רב משה הצדיק, אלא כמו אברהם, יצחק ויעקב. הוא משוגע?! אדם שנמצא בסתירה יותר מאשר מערב ומזרח?!

אומר אור החיים הקדוש, הפליג רשע לשאול ענין גדול, יש ב' דרגות בצדיקים בשעת מיתתם, האחד שיוצאת הנפש מן הגוף והולכת באין מסך מבדיל, באין מעכב עד מקום האושר העליון, בלי מחיצות, מיד מגיעה לגן עדן העליון ויש כאלה שביציאת הנפש, לא ישיגו גדר זה (צדיקים גדולים) ונמנעים ללכת מיד לגן עדן העליון, הם מתעכבים עוד זמן מה, אולי יש להם איזה חטא קטן, ובלעם מבקש, אומר אור החיים, "תָּמת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים" הוא רוצה להגיע ישר לעולם העליון, בלי מחיצות, הוא חי עם חמור, איש תועבה, פורץ גדר, מנוול, לא שומע בקול ה' והוא רוצה.

אומר אור החיים: בלעם בחר לבקש גדר עליון שנפשו בשעת מיתתה תהיה כמו אלו שהולכים ביושר באין מסך, באין מעכב. מה הוא טיפש? הוא חי באשליות? לא! הוא חי עפ"י רצונו, זה הרצון שלו, הוא רוצה, א"כ אז תחזור בתשובה, ותחיה, הוא לא מוכן לחזור בתשובה, למרות שהוא מבקש למות מות ישרים, אז איך תגיע לעולם העליון? סתירה!

אומר אור החיים ירצה בלעם "תָּמת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים" שבהגיע ליום המיתה יטיב דרכיו, אז הוא יחזור בתשובה ממעשיו הרעים, למה? כי אז ברגע האחרון, כבר לא יהיה לו תאוות, ולא תשוקות, ולא כיף, אז הכבוד שלו עובד ההיפך, עכשיו גמרנו, אני כבר לא נהנה מאוכל, גוסס, שברגע האחרון לחיים, יש לו גם רצון: גן עדן היום. מתי? לא יום אחד לפני מיתתך, מה, להפסיד יום של כיף, של רצונות? לא! באחריתי, במוות, אז יחזור בתשובה שלימה, כי אז הוא יודע את האמת.

אומר אור החיים לא רצה לשוב כל עוד תאוותיו, חבל על כל רגע להפסיד בחיים, אבל זו האמת, את האמת תניח בצד, את האמת אני דוחה לרגע שאני אמות, אז אני אחזור בתשובה, אלא בשעת דכדוכה של נפש, בשעת יציאת נשמה ישוב ויהיה בעל תשובה.

אומר אור החיים: וראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה ותכף ימותו, היו עושים תשובה מיד, אלא שיודעים שאין יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך, הוא יחזור בתשובה והוא יחיה עוד 20 שנה, רוצה ליהנות מהחיים, אבל זה נגד האמת שלו, כדבר מלך זקן וכסיל – יצר הרע, הם לא יכולים, הם רוצים רק ברגע האחרון, הם רוצים ליהנות מהחיים עד הרגע האחרון, מצד שני הם רוצים גן עדן העליון, אז ברגע האחרון, כשכבר עומדים על הנוצות על האף ויש עוד נשמה באפם...

ר' יונתן בן עוזיאל אומר שהוא רצה עוד דבר "וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמהוּ" שצאצאי יהיו דור ישרים מבורך. הוא חי כמו פרחח, עפ"י הרצונות שלו, שהילדים שלו יהיו צדיקים.... איך אפשר?! הם יהיו צדיקים ואתה תחיה חיי כיף?!

כבוד זה הדומיננטי בחיים וזה סותר את הכל, אני אספר לכם סיפור קטן:

אדם בא לכפר אחד, ושאל לביתו של המוכתר, פגש את אחד מתושבי הכפר, שאל אותו: היכן ביתו של המוכתר?" ענה לו אותו אדם: "המוכתר?! המנוול הזה?! הגזלן הזה? העריץ הזה?! לא אגיד לך את כתובתו!" וכך הלך מאחד לשני, אף אחד לא רצה להגיד, אחד אמר שהוא חמור, אחד אמר שהוא סוס, אחד אמר שהוא חזיר, אחד אמר שהוא נחש, בקיצר: אף אחד לא רצה להגיד לו. סוף סוף הוא מצא איזה אדם אחד שקילל את המוכתר, אבל בסוף אחרי כל מסכת הקללות: ימח שמו וזכרו, רשע מרושע, שם רשעים ירקב, אני אראה לך איפה הוא גר.

טוב הגיע אותו אדם לבית המוכתר, סידר את ענייניו עם המוכתר, פנה אל המוכתר בשאלה: "כמה שכר אתה מקבל עבור היותך מוכתר הכפר?"

"שכר?! אני פועל בהתנדבות!"

"נו, עבודה קשה?!" שואל האיש

"אל תשאל", השיב המוכתר, "לשפוט בין אנשים, לדאוג לאנשים, להשתדל עבורם"

"אם כן", שאל האיש, "למה לך בכל זאת, בלי שכר, בלי כלום, הרי הכל שונאים אותך, בקושי הסכים מאן דהוא למסור לי את כתובתך, וזאת אחרי מילות גנאי וקללות שהדביקו על ראשך וכסף אין, וכולם מקללים אותך, מה לך ולכל הצרה הזאת?"

שאלה טובה.

"או", השיב המוכתר, "וכבוד זה כלום?!"

כולם שונאים אותו, אני המוכתר, אף אחד פה לא מוכתר, אני המוכתר, מה לא עושים בשביל קורטוב של כבוד, שיקללו אותי, שישנאו אותי, אני המוכתר השנוא, אבל אני המוכתר.

איך אמר לי פעם חתן של אחד מחברי הכנסת הנודעים, שאלתי אותו פעם: איך חותנך יכול לשבת בכנסת כל היום שם אחד מקלל את השני, מכפיש, מדברים ועיתונות והכל?"

אז הוא השיב לי: "מי שאין לו עור של פיל, או עור של קרפדה, לא יכול להיות בכנסת"

אמת.

אז מה התשובה? כבוד!

אני חבר כנסת...

אבל תשמע, כותבים עליך מאמרי גנות, מביישים אותך ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונות...

אבל זה כבוד.

הכבוד מדריך את האדם, נגד האמת האלוקית, האנושית והחברתית, שיקללו אותי, אבל למי יש כבוד? אומר הסטיייפלר זצוק"ל, בספרו "ברכת פרץ" פרשת וירא, אתם רוצים לראות מה זה כבוד? מכת ברד, משה רבינו מתרה בשם ה' במצרים שכל אדם ובהמה אשר לא יאספו אותו הביתה ירד עליהם הברד ומתו – אבנים משמים. מגלה לנו התורה הקדושה: "הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעה הֵנִיס אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ אֶל-הַבָּתִּים. וַאֲשֶׁר לֹא-שָׂם לִבּוֹ אֶל-דְּבַר ה' וַיַּעֲזב אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה", אומרים חז"ל, מי זה "הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר ה'"? איוב! היה ירא.

היה יישום בין העירייה ובין ההנהגה. ומי לא? בלעם! שואל הרב קנייבסקי: איזו מן כפירה זו, בזמן שכבר ספגו 6 מכות וכל מכה נמשכה שבוע, הכל על השעון, ראו כל יושבי הארץ שכל דברי משה רבינו נאמנו מאוד, במכה השביעית מכת הברד, אומר משה רבינו, מי שיכניס לא יפגע, מה צריך לעשות? יש לך מקנה, יש לך עבדים, תגיד להם שיכנסו הביתה ובזה תציל אותם. אתה לא צריך להגיד להם שיהיה עוד מעט מכה, זה לא מאמץ גדול.

אומרים חז"ל: בלעם, השאיר את המקנה שלו ואת עבדיו בשדה. הוא לא היה ירא את דבר ה'. שואל הרב קנייבסקי: איך אפשר? האם הוא פיקפק?

אומר הרב קנייבסקי: כתוב: וַאֲשֶׁר לֹא-שָׂם לִבּוֹ אֶל-דְּבַר ה'" – לא כתוב "לא ירא" – מה זה " לֹא-שָׂם לִבּוֹ"? אומר הרב קנייבסקי: לא שם את לבו לציית, כבוד! נגד מה?! זה לא נגד אמונה, נגד הפסד ממון ברור. הכבוד לא נתן לו לשים אל ליבו את הפסד הממון, הוא יודע אל נכון מה יקרה, אבל הכבוד...

אז אתה תפסיד את המקנה שלך ואת העבדים שלך?! כן! לא איכפת לי להפסיד.

אתה לא מוכן להיכנע ולהרוויח את ממונך, ככה להפקיר?! שמעתם פעם על המושג תמות נפשי עם פלישיתים? זה בעליל, זה אמת.

אומר הסטייפלר: מה הוא רצה להראות? שהוא לא פוחד, שיהיה מה שיהיה אני לא נכנע. תמות?! אבל אני גבר! כאן לא היה חיסרון בדעת, באמונה, כאן הייתה השחתה במידות, גאווה, הוא אינו נכנע לחרדים – למשה רבינו, לרב.

מסיים הסטייפלר בדבר מעניין: "הנה, זה הכופר, בתקיפות וביוהרה על מה שהוחזק פעמים אין ספור כדבר נכון ואמיתי ואפילו על מה שכבר ראה בעיניו", הכבוד לא נותן לו, הוא עצמו, אומר הסטייפלר, פתי מאמין לכל דבר, היפוכנדר ידוע! והאמת האלוקית יש נגד זה רצון, גאווה, כבוד, קנאה. אבל זה פחדן, כל מחלה הוא פוחד, כי זה לא נוגד את הכבוד שלו.

אומרת הסטייפלר: "בלעם אין כפירתו מכח שיקול דעתו, כי מכח יצר גאוותו, אוי להם לתלמידיו של בלעם הרשע שעינם רעה, רוחם גבוהה, ונפשם רחבה החיים בסתירה לידיעתם להכרתם ולהשגתם, סופם: ברח לך ממקומך – כי מנעך ה' מכבוד, בסוף, גם כבוד אין להם, הם מתים בבזיון, הם אינם מתים וחצי תאוותם בידם, שמם לדראון עולם והולך לאיבוד, אשרי מי שאינו רוחו נמוכה ונפשו שפלה להנחיל אוהבם יש ואוצרותיהם ימלא.

שואל המגיד ממז'ריץ: מה בין תלמידיו של בלעם הרשע לתלמידיו של אברהם אבינו.

למה הוא לא אומר מה בין בלעם לאברהם אבינו? למה הוא ניגש לתלמידים?

ועונה: בלעם שיחק את החיים כ"כ טוב – הוא הלך עם שטריימל, כפותה, הוא הלך עם פיאות, אף אחד לא היה יכול להכיר שזה רשע מרושע, צדיק, בתוך תוכו, באורח חיים: רשע מרושע, הוא שיחק אותה צדיק. למה? בגלל התאוות שלו, הוא לא שיחק על באמת, אבל הוא שיחק, א"כ הוא אומר: לפעמים בין אברהם אבינו לבלעם אי אפשר להכיר, רק הקב"ה יראה ללב.

איפה בא לידי ביטוי האסכולה הבילעמית שחיה בסתירה, לבין האסכולה של אברהם שחי עפ"י אמונה, זה בא לידי ביטוי רק ע"י התלמידים, התלמידים הם הבבואה, הם התשקיף.

יכול אדם ללכת עם זקן ופיאות ושריימל והוא בילעמי! (לא בדרגות של בלעם) אלא הוא חי בסתירה במציאות.

אתה יודע שאסור לדבר לשון הרע, למה אתה מדבר? – בא לי!

תתגבר, תעבוד על המידות שלך! לא! – זה בילעמיות!

שהקב"ה יעזור שנהיה מתלמידיו של אברהם אבינו שנעסוק בתורה ונלמד מהתורה וניישם את התורה באורח חיינו, ובעיקר עבודת המידות.


פרשת מטות מסעי

שבת שניה בשלושת השבועות הנקראים "בין המיצרים". אומרים בשבת זו ג' פעמים "חזק" בסיימנו את הספר הרביעי מחמישה חומשי תורה.

"בין המיצרים" – ימים שעם ישראל זקוק לחיזוק רב, לג' פעמים "חזק" – חזק חזק ונתחזק,

"בין המיצרים" – ימים שאינם טובים לישראל, ימים שמידת הדין שלטת בעולם. ואין לנו אלא לשאת כפינו השמיימה ולשטוח תחינה: "מִן-הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַּמֶּרְחָב יָהּ" (תהילים קיח, ה)!

בפרשת השבוע, פרשת מטות, מסתיימת לה פרשה מבישה ביותר בתולדות העם היהודי. פרשה שפגעה קשות בעם קדוש. פרשה שאירעה בשלהי שנת ה-40 לשהות בני ישראל במדבר, סמוך מאד למועד כניסתם לארץ הקודש – פרשת "בנות מואב", פרשה מבישה של כשלון חמור בעריות, שכמעט כילתה את העם הקדוש, אלמלא קם אדם אחד מתוך העדה – פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וקינא את קינאת ה' והרג נשיא בישראל, הרג את נשיא שבט השמעוני – זמרי בן סלוא עם הגויה שיצא עימה, ובכך אומרת התורה הקדושה שהשיב את חמת ה' מעל בני ישראל, וזאת לא לפני שכבר מתו 24 אלף במגיפה, מכח חמת ה' בישראל!

כל זה היה כאמור סמוך מאוד לכניסת בני ישראל לארץ הקודש, אחרי מיתת מרים, אחרי מיתת אהרון, זמן קצר לפני פטירתו של משה רבינו. וכל זה היה פרי עצתו השטנית של אויב ישראל הגדול, הלא הוא, בלעם בן בעור, שלאחר שלא הצליח לקלל את ישראל במשך 3 פעמים, אז הוא נתן עצה לבלק בן ציפור לפגוע מעשית בקדושת עם קדוש, ולהחטיאו בפריצות - בעוון החמור של עריות!

וכמו שכתבה התורה, אומר בלעם לבלק: "וְעַתָּה" - אחרי הכישלון – "הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ" (כד, יד) אומר רש"י: ומהי העצה? אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא! - הפגיעה הקשה ביותר בעם קדוש, זה לפגוע בקדושתו, אומרים חז"ל: קדושה – "קְדשִׁים תִּהְיוּ" – הוו פרושים מעריות – הוא החליט לפגוע בקדושת עם ישראל ולהחטיא אותו בעריות.

ואת כל זאת בלם פינחס בן אלעזר, לאחר שבלעם הצליח בעצתו לפגוע בנשיא שבט בישראל - זמרי בן סלוא שעד אליו הגיע חטא העריות, ואחרי שנפלו 24 אלף! ואלמלא אדם אחד – פינחס בן אלעזר, מי יודע מה היה קורה. ומה שכרו של הקנאי - פינחס בן אלעזר? אומרת התורה: "הִנְנִי נתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כה, יב-יג) – התורה מכנה אותו קנאי, אבל התורה מדגישה איזה סוג של קנאי. ובזה בחרתי לפתוח: "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו" - קנאות לשם ה', לאלוקיו, "וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - ומכח זה הוא הביא כפרה לעם ישראל.

אומרים המפרשים: זו לא סתם קנאות, כי אם קנאה לאלוקיו. קנאות כזו שהביאה כפרה לעם ישראל, שבלמה את השטן, את מלאך המוות! זו לא קנאות לשם התפארות, זו לא קנאות לשם הפגנת כוחנות, כי הקנאי לפעמים הוא אדם שרוצה להפגין כוחנות, או להתפאר בקנאותו, אומרים המפרשים: הקנאות של פינחס היתה מיוחדת במינה, טהורה וזכה, כי הוא לשם ה' קינא, הוא לא נטל מהקנאות שום תואר, שום התפארות – כולו לה'.

בחרתי לפתוח במאמר מוסגר על הקנאות:

בימי הרמב"ן חי "מוסֵר" אחד. (מוסֵר=מלשין) יהודי שהיה מלשין על היהודים אצל השלטונות רחמנא ליצלן, (ועל זה חיברו חז"ל את הברכה: "על המינים ועל המלשינים". ועל המלשינים נאמרו דברים נוראים! אדם שמוסר יהודי לשלטונות הגויים – נורא ואיום!)

שלח הרמב"ן וקרא לאחד מצדיקי היהודים וביקש ממנו להשתדל להתנכל ל"מוסר" הזה. מה זה להתנכל? לחסל אותו! יש הלכה שמורידים ואין מעלים - מורידים אותו למצולות ים ואין מעלים אותו אם רואים אותו טובע, הלכה היא: שאם אתה נמצא איתו במקום שאפשר לחסל אותו אלגנטית מבלי להשאיר עקבות, אז חסל אותו! כי דרך בית המשפט הגויי לא יעזור, והוא רודף יהודים. ואין דבר יותר גרוע מזה שאדם מוסר יהודים לשלטונות ויהודים נענשים ונהרגים, זה שונא עם ה', הוא שונא היהדות, אין לנו שום בית משפט שיכול למנוע בעדו! ובכל מדינה ולמדינה יש "חבורת המחסלים" (כמו המוסד, או השב"כ) שלהם מותר לעשות זאת. אז הבית דין הגדול היה שולח אנשים לאדם, שהם חשבו שהוא רודף ישראל והוא פוגע בעם ישראל והם פסקו שמורדים ולא מעלים. אמר הרמב"ן לאותו יהודי: תעקוב אחריו וכאשר הוא יעבור על שפת הנהר, תדחוף אותו אל המצולות. וכך הוא עשה. ו...ההוא נפל מהגשר. (כאילו התנגשות של שתי מכוניות.) לימים, טבע אותו היהודי הצדיק גם כן בנהר. שאלו את הרמב"ם: מדוע אותו יהודי נענש באותו מידה, של אותה מיתה והלא הוא קיים שליחותך כמצווה? השיב הרמב"ן: משום שהיתה לו הנאה מאותו מעשה - הוא נהנה כשהוא דחף אותו למים, היתה לו הנאה אישית שהוא חיסל אותו. הרמב"ן שלח אותו למצוה של קנאים פוגעים בו, והוא היה צדיק, אבל הרמב"ן ברוח קדשו נשאל: מדוע הוא גם נענש באותו עונש? כי זה לא היה "קינא לאלוקיו", כי היה כאן מעורבות אישית, השגיוּת, כוחנות, התפארות! קנאות אינה סובלת נגיעות אישיות, קנאות כדי שתכפר על בני ישראל, שתסלק את מידת הדין מישראל, היא חייבת להיות טהורה, כולה לשם שמים, זהו יסוד גדול!

וכדברי הגאון ר' ראובן גרוגובסקי (חתן בעל "ברכת שמואל" מקמניץ, תלמידו של רב חיים מבריסק) בשם הגר"ח מבריסק: "השנאה של אוהב ה' לחוטאים ומחטיאים את הרבים, למוסרים ולמלשינים, צריך שתהיה כשנאת בעל הבית לעכברים, ולא כשנאת החתול לעכברים" – בעל הבית שונא את העכברים, אז הוא מתפלל שהם לא יהיו בכלל, שהם לא יגיעו הביתה. ולעומתו, החתול שמח בקיומם, כי ע"י כך הוא יוכל לאוכלם".

אומר הגר"ח מבריסק: "השנאה של אוהבי ה', של הקנאים האמיתיים, שהם בבחינת "קִנֵּא לֵאלֹהָיו" – נקי, זך – זה כשנאת בעל הבית לעכברים" - הוא שמח שאין עכברים בבית, אבל כשיש עכברים, הוא מאוד מאוד מצטער שהוא צריך לקדש עליהם מלחמה, לקנות מלכודות, לא כן שנאת החתול לעכברים שהוא מאוד מאוד רוצה שיסתובבו עכברים לידו כדי שהוא יוכל לבערם.

סיפרתי לכם פעם שכשהיינו ילדים והיפגנו נגד מחללי שבת שעברו ליד בית הכנסת, בדרך לקולנוע בשבת, פעם מישהו מהילדים הצטער ואמר: אוי, כבר חצי שעה שלא עברה פה מכונית, לא יכולנו לצעוק: שבת! - זו שנאה של ילד, הדומָה לשנאה של חתול, הוא רוצה שיבואו עכברים, כדי שהוא יצעק שבת...

"אהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע" (תהילים צז, י) – הם לא רוצים בכלל שיהיו עכברים, הם לא רוצים שיהיו מחללי שבת, וכשעובר מחלל שבת ליד בית הכנסת נקרע לבו של הקנאי כאשר הוא צועק: שבת! נקרע הלב לצעוק לעבר יהודי שהוא אחי: שבת..!!! זוהי קנאות! כל קנאות אחרת, מוטב שלא תצא לאור, שלא ישמע קולה!

מביא ר' משה שטרנבוך בספרו "טעם ודעת": הזוהר הקדוש מקשה: למה לגבי זמרי בן סלוא התורה נתנה לו את התואר "וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה...זִמְרִי בֶּן-סָלוּא נְשִׂיא בֵית-אָב לַשִּׁמְענִי" (כה, יד), ואילו לגבי פינחס שהיכה אותו, אין את התואר: ושם איש ישראל המַכֶּה פנחס בן אלעזר? מדוע לא הצמידו לפינחס את התואר "המַכֶּה"? – ועכשיו תבינו: מה זה קנאות לשם אלוקיו, מהי קנאות אמיתית, מה זה מורידים ואין מעלים, מה זה קנאים פוגעים בו, כיצד נראה הקנאי היהודי האמיתי, ועונה: (אינני יודע אם זה פירוש שלו, או פירוש של הזוהר): "שלא היתה הריגת זמרי בן סלוא הריגה לשם הריגה, לשם התפארות, לשם הפגנת כוח, אלא להרבות כבוד שמים ולקדש שמו יתברך בעולם. וההריגה עצמה ודאי גרמה לו צער ועוגמת נפש לפינחס" – הוא לא עשה את זה לשם הנאה, במחשבה של: "הרגתי אותו", "הצלחתי", אלא זה היה מתוך צער גדול שהוא נזקק לפגוע, להכות יהודי שהוא בן אברהם יצחק ויעקב, צער גדול שהוא נזקק למעשה הזה, אין ברירה, כי יש כאן חילול שם שמים, 24 אלף הרוגים ועוד ידו של מלאך המוות נטויה – "ועל כן לא הזכירה התורה הקדושה את מעשה ההריגה על שמו, כי לא היה במעשהו שום רצון להכאת נפש וכאילו בעל כורחו הרגו" - אם כן, הוא לא התפאר בכך שהוא הרג נפש מישראל ואם היה כתוב ושם איש המכה, כאילו: אני הכיתי... אין דבר כזה!!! גם כאשר אתה פוגע בעובר עבירה, או במלשין ובמוסר ממשיך ר' משה שטרנבוך ואומר: "ואין מן הדין שתקרא ההריגה על שמו" – אין מן הדין שהתורה תכתוב ושם איש ישראל המכה, כי זה בלית ברירה, זה לא תואר. זה נבע מתוך צער ועוגמת נפש.

איזה יהודי שמח לצעוק: "שבת"?! השמחה שבך הופכת אותך לאדם שמשרת את הרצונות שלו, את הכוחנות שלו, לאדם המבקש להתפאר ולהתהדר על חשבון יהודי שנכשל - חלילה וחס! גם כאשר פינחס בן אלעזר אחז במידת הדין בלית ברירה, הוא היה כולו רחמים על כל מעשיו של הקב"ה ובודאי על היהודי שנפגע על ידו. דין ורחמים יחד, וזה שנאמר "אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו" – קנאות זה דין ("לֵאלֹהָיו"), ואז "וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כי כפרה זו מידת הרחמים, ולפי דעת חכמים: פינחס לא היה מביא כפרה לישראל אלמלא היתה בו מידת הרחמים! - כשאין לאדם רחמים הוא לא יכול להביא כפרה.

אומרים הספרים הקדושים: פינחס כתוב בתורה כך: פ"א, יו"ד, נו"ן, חי"ת ו-סמ"ך – בגימטריא "יצחק" – 208, שזה מידת הדין. פינחס היתה בו מידת הדין, אבל עם זאת, היתה בו גם מידת הרחמים. שילוב של "ה' אלקים" – רחמים עם דין, והרחמים תמיד קודם לדין - ה' הוא האלוקים - כי רק בכוח מידת הרחמים הקודמת למידת הדין, למידת הקנאות, הוא זכה להביא כפרה לעם ישראל, כפרה שהיא רחמים, ומשום כך הוא זכה לקבל מתנה מה' את "הִנְנִי נתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם"!

(בחרתי בזה, כי אני חושב שזה חשוב לדעת את זה ולא כולם יודעים את זה): יש הרבה שמתפארים: עשו מעשה גבורה, קנאות, פגעו, ביזו את זה שמדבר באמצע התפילה, הם אומרים: "נתתי לו בשיניים" – חלילה וחס! בכאב גדול אני מוחה כנגד זה שמדבר באמצע התפילה: אוי, כמה טוב היה אם לא היהודי מדבר באמצע התפילה! אנחנו צריכים עכברים?! ואם אתה מוחה - בדחילו ורחימו - גם אשר אתה נוקט בשיטת מידת הדין, אזי אל תתפאר, אל תתהדר, אל תשתחץ, אל תרים ראש! במסתרי לבך תבכה שאתה היית צריך להוכיח יהודי! נורא ואיום!

מביא ר' משה שיירנבוך שליט"א: "יש להתעורר מזה לבל יהיה בלבו של הקנאי הרגשת שמחה ושביעות רצון בשעה שיצטרך להכות ולבזות עושי עוולה בקנאתו, וכפינחס שעיקר מידתו היתה אהבת הבריות ושלום, אלא שלצורך השעה הוכרח בקנאו לכבוד ה' למען הצלת עם ישראל, להכות נפשו של יהודי – זמרי בן סלוא"!

ידוע כשנפטר הרב הצדיק ר' עמרם בלוי זצ"ל שהיה מכונה "מנהיגם של נטורי קרתא" בירושלים, כינהו אחד מהעיתונאים החילוניים (אני זוכר עוד שאחד מהעיתונאים ב"על המשמר" (בטאון השומר הצעיר) בא לראיין אותו בביתו, והוא התפעל ממידותיו וממאור פניו וציין שהוא קנאי) וכאשר נפטר ר' עמרם בלוי כינהו אחד מהעיתונאים החילוניים: "נפטר שונא הציונות ואוהב ישראל הגדול הרב עמרם בלוי!" נפטר אויב האידיאה הציונות החילונית ועם זה אוהב ישראל גדול, אגב וזה צוין שם, שידוע כי מעולם הוא לא עזב את ירושלים עיר הקודש, אלא כאשר הוא הוגלה ע"י השלטונות הבריטיים, ואח"כ ע"י השלטונות הישראליים. אני זוכר שהוא הוגלה לבני ברק, הוא היה גר ברחוב הגר"א, לא עזב את ירושלים עיר קודשנו, אהבת ארץ ישראל אמיתית! כמובן שלא עזב את ארץ קודשנו, אלא כאשר הוא הוגלה, אם הוא הוגלה, אינני יודע, חוץ שידוע לי שמירושלים הוא הוגלה.

כל אדם חילוני ביותר זכה ממנו למאור פנים שאין למעלה ממנה, כולו אמר אור!

וחזרה לנושא שיחתנו:

פרשה מבישה זו של בנות מואב מוזכרת ברצף בשלוש פרשיות בתורה בזה אחר זה: פרשת בלק, פינחס ופרשת השבוע - פרשת מטות. וזה נותן לי את הצידוק לדבר על כך. תגובת ה' על החטא השנוא והמתועב הזה הוא: "צָרוֹר אֶת-הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם". שואלים המפרשים: מה זה "צָרוֹר אֶת-הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם"? מהו כפל הלשון של "צָרוֹר", "וְהִכִּיתֶם"? אומר רש"י הקדוש: לא מספיק להכות אותם, צריך גם לצרור אותם! מה פירוש המלה "צָרוֹר"? כמו זכור ושמור. אומר רש"י הקדוש: "צָרוֹר" - עליכם לאייב אותם (מלשון אויבות), לא מספיק להכות את המדיינים, אלא צריך לשנוא אותם, גם לפני שאתם הורגים אותם, לפַתֵח שנאה נגד המדיניים, ומדוע? "כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם" – הם נוכלים שהם הפקירו את בנותיהן לזנות כדי להטעותכם - הם רתמו את המטרה שלהם להכחיד את עם ישראל שקידשה להם את האמצעים, הם ישתמשו במוטיבים דתיים, הם ישתמשו באלמנטים אמונתיים, כדי לפגע בעם היהודי, זה שיא השפלות.

לפגוע בקדושת עם ישראל, ולא חרב מול חרב, או רובה מול רובה, אלא לפגוע, כי הם ידעו את הסוד מה היא סגולת עם ישראל "מַה-טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה) הם ביקשו לפגוע בסוד קיומו הדתי, האמונתי - בקשר שלהם לבורא עולם! הם רתמו את המלחמה בדת, כדי להכחיד את עם ישראל פיזית, ולא די בלהכות אותם או להכחיד אותם, אלא צריך לשנוא אותם, לפתח שנאה, כיעור, גועל מהאומה המתועבת הזו.

מסביר "אור החיים" הקדוש: "צָרוֹר...וְהִכִּיתֶם אוֹתָם" – "התכוון בזה שהגם שציוה ה' שבמלחמות ישראל לא הרגו נשים, לא הרגו טף, לא הרגו בהמות (חי), גם לא השחיתו עצים (עצי פרי), אלא הרגו את אנשי הצבא" – אומר "אור החיים": במלחמה הזו הבינו עם ישראל שהם צריכים לא רק לחסל את המדיינים, אלא גם להשחית את העצים שלהם, וממה זה נובע? מכח ה"צָרוֹר", כי צוונו לאייב אותם - לשנוא אותם, ולא להשאיר להם שריד ופליט או מזכרת, כי זו אומה קלה ובזויה שיש להשחית גם את העצים שלה וזה שונה מכל מלחמות ישראל. ומדוע? מבאר "אור החיים" הקדוש: "כל זה לתקנתם של ישראל לפי שכל אשר יטעם טעם חטא הטבעי, השולט באדם שלא ברצונו" – כל מי שנכשל בחטא של עריות שהוא חטא שלאדם אין שליטה עליו, הוא בלתי רצוני, גירוי בלתי רצוני – "אף אם לא יכשל במעשה אלא בהרהור, קשה להפרידו!" – מאוד קשה להיפרד מחטא של עריות. במעשה, ודאי שאם אדם עשה את המעשה ודאי, אבל גם אם הוא עבר הרהור, על ראיית העיניים שעל זה נאמר: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו, לט). ממשיך "אור החיים" הקדוש ואומר: "וכל אשר לא נפרדה מהחוטא תאוות הדבר ותשוקתו, הוא מושלל מהכפרה" – הוא מנוע מהכפרה – "כי כפרה דורשת נקיות" – כפרה דורשת לנקות את עצמך – "וכאן בעצה של בלעם - בעצת בנות מואב, נפגמו בני ישראל, אם במעשה, אם בהרהור ובמחשבה" – הכל ראו כאן פריצות, הכל ראו את המחזה המביש כאשר פרוצה מדיינית – כזבי בת צור – הגיעה עד הצמרת, עד נשיא בית אב לשמעוני – "וחפץ ה' לרפאותם" – הקב"ה רצה לרפא את ישראל – "ועל כן ציוה ה' יתברך לשנוא את המחטיאים ולאייבם (=להפוך אותם לאוייבים) ולעתיד כל הטוב הבא אליהם" – לא להשאיר להם מזכרת, - "כי כל עוד תהיה זיקה ליהודי אל המדייני או למואבי, עדיין תהיה לו מזכרת עוון, אם לא במעשה, אז בהרהור. וכדי לשרש כל זיכרון למחטיאים ולחטא, לא היה די ב"וְהִכִּיתֶם אוֹתָם", אלא היה צריך גם ב"צָרוֹר" אותם, היינו לפתח רגשות של אוייבות, להכחיד כל זיכרון רגשי, לעקור כל הרהור אשר הוליד את המעשה, לעקור כל אפשרות של חלום ליל – כי תאוות, עריות, פריצות אם לא עוקרים ומתעבים ומגעילים את זה, אז חלילה חושבים על זה, ואף חולמים על זה. ואז התוצאות ידועות!

ואם כן, יש לנו הסבר מדוע עלינו לאייב אותם, מדוע ללכלך את המדיינים בתוך תוכנו.

בפרשת השבוע אומר הקב"ה למשה: "נְקם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ" (במדבר לא, ב) – אומרים חז"ל: תלה מיתת משה רבינו ע"ה בנקמת ישראל במדין. אמר משה: בעצם אני יכול להאריך את ימי, אני אדחה את הנקמה בעוד כמה שנים ואז אני אחיה, כי הקב"ה תלה את מיתתי בנקמה. ואיש חפץ חיים כמשה, שהרי חז"ל אומרים שהוא התחנן אל ה' לחיות, כפי שחז"ל אומרים: "לֹא-אָמוּת כִּי-אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ" (תהילים קיח, יז) – אין אדם בעולם שיכול לספר את מופתי ה' כמוני. משה ביקש מה': תשאיר אותי בחיים ואני אקדש שמך בעולם! רצון החיים שלו היה ערכי, הוא רצה לפרסם את מיפעלות ה' בעולם, והנה יש לו עכשיו הזדמנות, אריכות ימים אם ידחה את המלחמה.

אמר משה רבינו: אם אין אני יוצא למלחמה נגדם, אני נותן פתחון פה לבני אדם להשיח: ביקש משה רבינו שלא למות ודחה את המלחמה – אינטרסים אישיים כי הוא רוצה לחיות, אמר משה: אין רשות בידי לעכב את המצוה, כי זו מצוה לנקום את נקמת ה', לחסל: "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים יג, ו), אין אני רשאי לדחות ואף לא לרגע אחד, חיי אינם שווים מול ביעור הרע מישראל! מול נקמת הדם במדיין! ומיד אומרים חז"ל: "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם" (שם שם ג) ואע"פ שמשה רבינו כל כך השתדל והתחנן להמשיך לחיות, ואע"פ שכלל ישראל כאשר הם שמעו זאת, ביקשו הם לדחות את המלחמה, כי הם לא היו מוכנים לוותר על המנהיג הדגול - משה רבינו ע"ה, מכל מקום משה רבינו פסק: ביעור הרע מן העולם ונתינת מקום להשראת השכינה, ולריבוי הקדושה בישראל - עדיף שאני אמות, רבן של ישראל אבי הנביאים ואאפשר ע"י המלחמה שתִקְדַם לפטירתי, להחזיר את השכינה לישראל, כי אין דבר שהקב"ה שונא יותר מאשר זימה, כי היא מסלקת את השכינה. אין דבר שפוגם בקדושה של עם קדוש יותר מאשר פריצות!!!

מה עשה משה רבינו? משה רבינו ציוה שכל שבט יפריש "אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא", יש מחלוקת אם זה אלף אלף – אלפיים למטה אחד, או אלף אחד לכל מטה, על כל פנים, או 12 אלף, או 24 אלף.

שואלים חז"ל:

1) למה כ"כ מעט? הרי מדיין העמידו מאות אלפי חיילים!

2) אח"כ אומר משה רבינו: "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל-מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת-ה' בְּמִדְיָן" – היה יכול לומר החלצו מאיתכם, למה הדגיש "אֲנָשִׁים לַצָּבָא"?

3) כתוב: "וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה". מה זה "וַיִּמָּסְרוּ"? כאילו שהם נמסרו לבד! אם כתוב "וַיִּמָּסְרוּ", ז"א שהם בחרו את עצמם, למה משה רבינו לא בחר חיילים?

אומר רש"י הקדוש: משה רבינו ביקש והדגיש "אֲנָשִׁים" - רק צדיקים. למלחמה נגד מדיין, לא יצאו אנשים שאינם צדיקים גמורים, אבל לא יהיה צבא גדול...עדיף צבא קטן שהוא צבא איכותי של צדיקים – 12 אלף! אומר רש"י: כמו במלחמת עמלק: "בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים" (יז, ט) וכמו "שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים" (במדבר יג, ב), וכמו: "אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבנִים" (דברים א, יג) - "אֲנָשִׁים" במקרא זה תמיד: צדיקים, חכמים ונבונים.

שואל "אור החיים" הקדוש: למה כ"כ מעט? למה "אֶלֶף לַמַּטֶּה"? למה "וַיִּמָּסְרוּ"? למה משה רבינו לא בחר? למה הוא לא נתן לעם ישראל לבחור? ועונה: "וַיִּמָּסְרוּ" - לא רצה לבחור אנשים ע"י הזולת, אלא שכל אחד ימסור את עצמו" - בלי בחירות – "כי מי יודע אנשים שלא חשבו מחשבות אוון, לא טעו בהרהור של עריות" - משה רבינו הודיע לעם ישראל: פה המלחמה לא תצלח, כי כדי לבער את רוע הפריצות והעריות, זה לא יכול להיעשות ע"י יהודי שהוא עצמו פרוץ בעריות, זה לא יכול להיעשות ע"י יהודי שהוא נגוע בהרהורי עריות, שהוא עובר על "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", אז אני – אומר משה רבינו – לא יכול לבחור, כי רק ה' יודע מי לא חוטא בהרהור, רק ה' יודע עלינו.

ומשה רבינו שלא היה לו את הרוח הקודש לבחור אותם, מה עשה? אומר "אור החיים": כתוב "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם" - כל אחד ואחד יכול לדעת אם הוא נכשל בעריות – ז"א אם יש לו הרהורי עריות, אם הוא חולם על עריות, ואז הוא בעצמו יחליט, ומי שיחליט שהוא נקי, הוא יוצא למלחמה על אחריות עצמו, כי אף אחד לא יכול להעיד על כך, כי זה דבר הנסתר מבני אדם. ממשיך "אור החיים" הקדוש ואומר: "כל מי שיודע בעצמו שהוא בר לבב, נקי כפיים, ימסר לחשבון האלף למטה, ורק האדם בעצמו יכול להרגיש אם היה נקי מחטא עריות במעשה ובהרהור, שכן מלחמת נקמה נגד המחטיאים והמדיחים אינה יכולה להצליח, כי אם ע"י לוחמים נקיים לגמרי מאותו חטא" - אנשים חוטאים שהמחנה שלהם אינו נקי, לא יכולים להביא ישועה לישראל נגד אוייבים, הם לא יכולים להושיע את ישראל. וכאן צריך להיות סוּפֵּר אנשים, שלא רק שלא חטאו במעשה, אלא גם לא חטאו בהרהור ובמחשבה וכל אחד יחליט בעצמו, ומכל שבט של אלפי רבבות אנשים יש אלף צדיקים שלא חוטאים לא במעשה, לא בדיבור, לא בהרהור ולא במחשבה, ומשום כך נגד עשרות רבבות של חיילי מדין לא יצאו כמספר אלפים מבני ישראל, יצאו איכותיים, קדושים וטהורים, עם שמירת עיניים - כך נראה הצבא שבא לנקום את נקמת ה' במדין, למחוק את כתם העריות מעם ישראל!

אומר "אור החיים": "בסוף את העצים הם הכחידו, ואת נשות מדיין הנשואות הם השאירו". ושואל: והרי הנשים החטיאו את בני ישראל, אז מדוע לא הרגו את נשות מדין? וכאן היה צריך לאייב אותם שלא ישאר מזכרת עוון, אומר "אור החיים": "ומאחר ומשה רבינו ע"ה לא ציוה במפורש" – הוא לא אמר להם במפורש להרוג את הנשים, אלא "צָרוֹר" ותכה בהם – "ולכן סברו ישראל ברשות פינחס, כי אין להם להרוג את הנשים" – סברו שאסור להם להרוג את הנשים, אבל העצים כן, מדוע? משום שהנשים כפופות לאביהן ולבעליהן ואין דרכה של אישה לצאת למלחמה, כי היא לא עזת פנים, אלא מה? הן נשלחו ע"י בעליהן או אביהן, כי אשה כפופה לבעלה שאמר לה: צאי, האבא אמר לבתו: צאי, והבת שומעת (לפחות באותם ימים) והיא נשמעה להוריה ולבעלה, אם כן, הנשים היו אנוסות, אע"פ שהם החטיאו בפועל! אבל עם ישראל לא הורג נשים שאילצו אותם, גם אם הם מזכרת עוון ולמרות שצוונו לאייב אותם. עצים כן להשמיד, ונשים לא. ואם כן, אע"פ שהן היו המחטיאות בפועל, והן המזכרת עוון הגדולה ביותר, מכל מקום, מאחר שמשה רבינו ע"ה לא ציוה במפורש, ביקשו לנהוג כמו בשאר מלחמות ישראל שאין מכים את הנשים, הטף והבהמה, אין פוגעים במי שנברא בצלם אלוקים, וגם לא בעולם החי! אין היד היהודית קלה ללחוץ על ההדק מְ"סַפֵק נפשות", כי זה לחומרא. וכשהם חזרו, משה רבינו קצף עליהם, מדוע השארתם את הנשים בחיים? אומרים חז"ל: כי הם היו צריכים להבין מדעתם שאין מלחמה זו דומה לשאר המלחמות, ששם, אין ביד הנשים עוון, אבל כאן הנשים חטאו, הן גרמו לכל הפריצות שהכשילו את ישראל בעריות ובעבודה זרה, אומרים חז"ל, ומביא "אור החיים": "אם באמת הן היו עושות מה שציוו אותם ההורים והבעלים וראשי העם המדייני, אז לא היו הורגים אותם, אבל כשהן יצאו, הן היו למהדרין מן המהדרין, הן חיפשו כל מיני תחבולות יותר ויותר איך להכשיל את עם ישראל, הן נשלחו להכשיל אותם בעריות והן חידשו להכשיל אותם בעבודה זרה - בעבודת פעור, ובגלל שהן חידשו מדעתם, אז הן הופקעו מדין אנוסות ואז משה רבינו קצף מדוע הם לא הרגו אותן שהרי הם ראו את השנאה בעיניים שלהם, שהרי הן לא עשו את זה כמי שקפאן שד ולכן משה רבינו ציוה להרוג אותם.

אומר ה"מאור ושמש": "שהם חשבו לא להרוג אותם ולקחת אותם בשבי ככל מלחמות ישראל, כי הם פסקו שהן בכל זאת מדין אנוסות" - מגלה לנו ה"מאור ושמש" עפ"י חז"ל – "איך לוקחים נשים בשבי? שהרי כתוב: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם"! מצד אחד צריך להציל אותם, אבל מצד שני, הרי כל המלחמה יצאה לבער את הרע, כדי שלא יהיה לנו מזכרת עוון, אז מה נעשה? והרי ידוע שהן יצאו מקושטות, כחולות, ומפורקסות למלחמה, אז איך יצילו אותם ולא יחטאו? מה עושים?

מגלה לנו ה"מאור ושמש" בשם חז"ל: "מאחר ופסקו שאין להרוג את הנשים, ויש ללוקחן בשבי, שרי האלפים ושרי המאות היו יראים פן יכשלו פיקודיהם – החיילים הצדיקים ויעברו על "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" ואולי אפילו יעשו מעשה כריתות, שהרי ידעו שהנשים מקושטות כדי להכשיל את ישראל. אבל הם פסקו שלהציל צריך, כי הן היו אנוסות, אבל יש חשש לחטא, מה יקרה אם חייל יהודי אחד יעשה מעשה שאין ראוי לעשותו?! על כל העדה תקצוף?! מה יהיה? נפסיד במלחמה?! מה הם עשו? הלכו ראשי הצבא, שניים, שניים – הגנרלים, שהם היו הצדיקים הכי גדולים, כי הם לא סמכו על העם, ולפני שהם ניגשו אל החיילות, (איך אומרים בשפה שלנו: עשו להם ספריי, איזה ספריי?) "והיה אחד מראשי הצבא מְפַחֵם פניה של המדיינית" – מלכלך אותה, מורח אותה בפחם – "כדי שלא יתאוו להם והשני תולש ממנה תכשיטיה, וזאת כדי לכערה ולהגעילה בפני שוביה, לבל יגבר עליהם יצרם, כי ע"י שאדם ממאס הדבר בכל מיאוס, הרי זה תריס מפני הפורענות" – מרחו אותם בפחם, עשו אותן מגעילות, כדי שאדם שאפילו יהיה לו תאווה מהשבויה, הוא לא יתפתה, שלא יראה בשביה אשת יפת תואר כפשוטו ואז וחלילה הפסדנו את המלחמה. והראייה: שבאמת הם לא נכשלו, אף חייל לא נכשל וזאת למרות שהם שבו הרבה נשים. והם חזרו למשה ואמרו לו: "עֲבָדֶיךָ נָּשְׂאוּ אֶת-ראשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא-נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ" (לא, מט) – אף חייל יהודי לא נפגע במלחמה וזו הראייה שאף אחד לא נכשל בעריות! זו היתה העצה שנקטנו בשביל להציל, עד שמשה רבינו אמר להם: אסור לכם אפילו להציל, כי זה מזכרת עוון, כי הם עשו דברים מעבר למה שאנסו אותם הוריהן ובעליהן ולכן צריך להרוג אותם.

ומה הם עשו עם כל השרשראות והזהב? "ביקשו למסור את כל המלקוח למשה רבינו לתת אותם תרומה לה'" - ומדוע? שמא בכל זאת מישהו חטא בדבר דק שבדק, בפגם של הרהור קל שאמנם זה לא גרם לו למות במלחמה, או להיפגע, אבל אם מישהו פגם בהרהור, אז לא הכחדנו ולא ביערנו את הרע של העריות מקרבנו, שהרי לשם כך יצאנו למלחמה ולכן אנחנו נותנים את כל הכסף לה', ואנחנו לא נהנה מזה.

זהו צבא יהודי, צבא של אנשים צדיקים, יראי חטא, נקיים ממעשה ומהרהור – צבא איכותי כזה גבר על רבבות חיילי מדין, ועשה מלחמה ללא שריטה קלה לקיים: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (דברים כג, טו).

ועכשיו אנחנו נכנסים לחלק העיקרי:

וכאן השאלה שמעסיקה את חכמינו ז"ל: עם ישראל עַם קדושים, עִם קדושה, עַם פרושים מן העריות, דור המדבר, דור ששומר על לבבו ועיניו ולא תר אחריהם, אז איך נפלו עם ישראל בפח שטמנו להם בנות מואב? מה גרם להם לכישלון המחפיר הזה?

מוסיף לשאלה בעל "אוזנים לתורה": "איך נפלו בני ישראל שרוח הקודש העיד עליהם בתורה הקדושה, אך ימים מספר לפני כן – "לֹא-הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקב וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (כא, כג) – איך זה יכול להיות? הרי הם היו קדושים וטהורים! ככה הם נכשלו עם גויות?! נשיא של שבט נכשל עם גויה?!

וכאן יש יסוד גדול ועצום וזה יסוד שיחתנו.

אומר בעל "אוזניים לתורה" ועוד ספרים: "אין דרכו של השטן להפיל את האדם בבת אחת הוא מפילו לאט לאט" – השטן רוצה להכשיל אותנו בכל מיני כישלונות, הוא לא בא לאדם ואומר לו: תעשה עבירה! כי אף יהודי לא ישמע לו, זה לא הולך כך – "הוא אינו מבקש תפנית של 180 מעלות, כי אם של אלפית המעלה, לתקוע תריס, הוא מתחיל תמיד בדבר המותר" – הוא אף פעם לא אומר לאדם תעשה איסור, אז איך בכל זאת הוא מכשיל כ"כ הרבה אנשים? – "הוא מתחיל תמיד בדבר המותר, אבל המיותר" – הוא אומר לאדם: זה הרי מותר, אז מה הבעיה? והאדם יודע שזה מיותר ושלא צריך את זה, אבל זה מותר... ואז האדם אינו מפעיל התנגדות, כי הוא יודע שזה מותר ואפילו שזה מיותר, ואז הוא לא עומד בפני הפיתוי – "לפֶּתַח של ה"מיותר", מטמין השטן את החטא", ובעיניו של האדם, המיותר אינו אסור, ואם הוא אינו אסור, הרי זה מותר! ולכן הוא נכנע ואין לו התנגדות!

השטן החל לפתות את ישראל בדבר המותר!

החופש הגדול הגיע: מותר לשוטט, מותר לטייל, מותר לצאת לשַיִיט, מותר לצאת לשִׁטִים, ואדם אומר: למדנו הרבה כל השנה ועכשיו צריכים לפוש, לא לכייף, אבל לפוש ולבלות קצת...לשאוף אויר, לצאת לחיק הטבע, לפארקים, לשמורות הטבע, לנחלים, למעיינות – "ולזה הוא מוצא אוזניים קשובות: טיול, איוורור, לבלות בחיק הטבע, לחתור באגם מלאכותי, בגני יהושע, או בקייקים על נהר הירדן, שהרי זה מותר ואולי אפילו רצוי כדי להחליף כח ולהתאוורר.

שואלים חז"ל: מה היה השִׁטִים? ועונים: "השיטים, היה פארק גדול, מקום בילוי ושעשועים" - חורשה ענקית, יער, גם מקום לאכילה בחיק הטבע - תרבות המנגלים... – זה הכל מתחיל במותר... ושם, בשיטים, בפארק, הקים השטן בזאר גדול עם דוכנים רבים- בוטיקים, ושם מכרו שלוחי השטן בגדי פשתן – חולצות פשתן עם הדפסות וצעיפי פשתן, ואלה הרי דברים מותרים! (מי אומר שצריך ללבוש כותנה?! הרי אסור ללכת צמר ופישתן יחד – כי זה שעטנז, אבל פשתן לבד, מדוע לא?!) שואלים חז"ל: ולמה כלי פשתן דווקא? אומרת הגמרא (סנהדרין קו): "בני ישראל מאוד מאוד התאוו לכלי פשתן" - הם מאוד אהבו את בגדי הפשתן (כמו שהאמריקאים אוהבים את כובעי המצחיה הקטנים, או חולצות טריקו או הגולף או מכנסי הברמודה) – ולמה? אומר המהרש"א, מסבירה הגמרא: לפי שבמצרים שכשהם היו בגלות מצרים 210 שנים, היה הפשתן מצוי והורגלו ישראל בהם. ובתוך מ' שנה במדבר, היה חסר להם בגדי פשתן, הם היו אוהבים לקנות כלי פשתן (עם פיצה...), והם התגעגעו לבגדים מצריים ואיסור לא היה בזה... אלא מה? אמרו חז"ל: "ישראל קדושים, ולא יכנסו לחנות שאין שם צניעות" - (ואפילו בעדת קורח כשהם באו לקרוא לאון בן פלת, אז אשתו עמדה בפתח הדלת כששערות ראשה פרומות והם כשראו אותה כך, אז הם מיד סובבו את ראשם ואמרו: פריצות! גם לעדת קורח היה שמירת עיניים) אם כן, מציע בלעם לבלק, בגלל שישראל קדושים הם ולא יכנסו לחנות שאין בה צניעות, אז מה לעשות? לתלות את בגדי הפשתן מחוץ לחנויות, על הדוכנים בחוץ, ויעמידו זבנית זקנה בת 80 ומעלה המכוסה בצניעות יתירה, וישראל המטיילים בפארק השיטים, יראו דוכנים עם בגדי פשתן ויראו שזה "מציאה", וכולם יעוטו לדוכנים, וכמובן, הם יבדקו אם יש שם זבנית פרוצה, אחרת הם לא יכנסו! אז בלעם הציע להעמיד שם זבנית זקנה... ויהודי כרגיל, שואל: כמה זה עולה? אז אומרת הזקנה: חמישה דינרים, ויהודי אוהב להתווכח: אולי ארבע?! והוא מתחיל לפתח שיחה עם הזבנית הזקנה, ואז בעצת בלעם: מיד יוצאת מבפנים, מתוך הבוטיק, נערה מקושטת, מפורכסת, בלתי צנועה ואומרת לסבתא שלה: סבתא, תני לו את זה בארבעה דינרים, ואפילו בשלוש וחצי, הם נחמדים... אוהו! ואז כבר התחילו להחליף דברים עם ההיא, ועברו על דברי התנא: "וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ" (אבות א, ה) ואחרי שמשוחחים, אומרים חז"ל: היה ביניהם קירוב הדעת, ואם משוחחים כבר מביטים ומתרגשים וכבר יש הרהורים רחמנא ליצלן ואף יותר מזה! והיא רואה שהוא מדבר איתה, אז היא אומרת לו: אולי תשתה כוס יין קברנט יבש, לכבוד חנוכת הבוטיק?!...כי זה בוטיק חדש, אנחנו משיקים כוסיות... ועדיין לא נגזר על יינם ועל פיתם. והיהודי משיב: למה לא?! למה לא לשתות יין? וכאן, רחמנא ליצלן, נפלו גיבורים בפח של העריות, של הפריצות - עצת בלעם - ולא ידעו היכן הפתח חזרה – כאן חטאו ישראל.

ותמיד אני מספר את הסיפור הידוע שיש בו הרבה מוסר השכל:

פעם הצדיק ר' יצחק מוו'רקה הלך עם החידושי הרי"ם בחוצות ורשה. אמר הצדיק מוורקה לחידושי הרי"ם זצ"ל: "רגע, תן לי רגע, פה יש מוכרת אחת שמוכרת סכינים, אני צריך איזה סכין לקלף את התפוח ולחתוך את פרוסת הלחם". ניגש לרוכלת ושאל אותה: "את מוכרת סכינים?" והיא ענתה: "כן". והוא שאל: "כמה עולה סכין?" והיא ענתה: חמישה זלוטה (כסף פולני) והוא המשיך ושאל אותה: "ובארבע לא ילך?" מיד קפץ לעברו החידושי הרי"ם, חברו ואמר לו: רב איצ'ה, "וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה" לא שווה זלוטה?! – אתה לא שם לב, אתה מתחיל לדבר איתה, להתווכח איתה ואתה לא שם לב שעכשיו יש לך עונג לדבר עם המוכרת?! תן חמישה זולטה ותברח מפה!

מה ההפקרות הזו שבאות נשים לחנויות ומדברות עם הזבנים? או להיפך: קונים שבאים ומשוחחים עם הזבניות?! מה זה?! פריצות!! מי התיר את זה? באת לקנות?! תקנה ולך! אל תרבה שיחה עם האישה! ועדיין השטן עומד על גבול המותר, ועוד כוסית ועוד כוסית עד שהיין שחרר סייגים והתיר את חרצובות הפה, עד שהגיעו לבחינת: אין אפוטרופוס לעריות! וכך נפלו בחורי ישראל כשרים שלא טעמו טעם חטא ברשתו של השטן אשר טמן להם בעצת בלעם.

אומר בעל "אוזנים לתורה": "אז איך עם קדוש נכשל בעריות, בעצת בנות מואב? איך נפלו גיבורים? הכל החל בשיוט, בתאווה לצאת לשייט, יצאו וההמשך היה תאווה לבגדים חדשים, תאווה לבגדים הישנים שהיו רגילים בהם בגלות מצרים, אומר הרב סורוצקין: זה היה מותר, אבל זה גם היה מיותר, וזה נקרא מותרות! ומדוע זה היה מותרות? מה זה נורא אם הם קונים חולצות? כאן התחיל הנבט.

אומר רב זלמן סורצקין: "הם לא היו זקוקים לבגדים חדשים, זה לא היה נצרך להם. אמנם זה מותר, אבל זה היה מותרות, כי היו להם בגדים ולא היה להם חורים בבגדים או טלאי, בגדיהם היו חדשים, שלמים ומגוהצים עפ"י מידותיהם שנאמר: "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ" (דברים ח, ד), אומרים חז"ל: "ענני כבוד היו מגהצים אותם, בגדיהם גדלו איתם כמו השריון של הצב ולא היה ריחם של הבגדים קשה מריח הזיעה, שכן הם היו מתלחלחים (לשון לחות) בדשאי הבאר שנאמר: "וְרֵיחַ שַׂלְמתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן" (שיה"ש ד, יא) – לא היה סרחון בבגדים, הכל היה כמו אחרי מקלחת, אין זיעה! בגדים חדשים שגדלו איתם.

שואל רב זלמן סורוצקין: אם כן, בשביל מה התאוו לבגדים חדשים, אם לא שעצת היצר נכנסה בהם? – אלא זו היתה תאווה למותרות!

יש לך בגדים! אז מה אתה צריך חולצה חדשה?! והוא עונה: אני צריך חולצה חדשה להחליף, אפשר לברך עליה שהחיינו, אני רוצה משהו חדש... ועונים לו: "אבל חדש, זה מותרות, ואתה, אין לך בלאי או סרחון, הצוארון לא קרוע, אין שפשופים במכנסים, זה הרי חדש ומגוהץ למשעי, אז לשם מה אתה צריך חדש?", והוא עונה: אני נוסע לתל אביב... והוא לא מבין שאם הוא נוסע לתל אביב, הוא צריך לעבור דרך דיזינגוף... האם זה כדאי? עדיף שתשלם עוד מאה שקל ותקנה בבני ברק... אבל שמה אין את האופנה הזועקת, אין את החליפות המודרניות העונות לצו השעה, אין את הכפתורים המיוחדים – גוולאט! האם זו הסיבה שאתה נוסע למקום שאתה עלול להיכשל בו? זה החברה שלך? ואתה יוצא לרחוב כאילו אתה איזה נסיך מאיזה ארץ הנסיכים... האם אתה לא מבין שאתה מגרה אנשים? למה היא יוצאת כ"כ מהודרת, כ"כ מבושמת? כ"כ מגרה וזועק?! זה אסור?! לא, זה מותר, אבל זה מיותר! זה מסוכן! היא מזמינה עיניים שיתורו אחריה, היא מכשילה את הבריות (מדרש תנחומא פרשת וישלח) למה אתה מבושם כל כך? למה אתה יוצא לרחוב עם כל כך הרבה בושם? אתה והיא! אתה לא מבין שאתה מגרה בזה?! בשביל מה?! הפשע, הרע, נכנס בגבול בין המותר למיותר, וכאן נכשלים אנשים!

זה מותר, אבל זה מותרות! כי מה שאדם אינו צריך והוא קונה עוד, אף על פי שיש לו, והוא קונה בגלל ש"בא לו", אזי זה מותרות! ואז נשאלת השאלה: האם אסור לבזבז? הרי זה מותר! אבל הבזבוז מיותר! והמיותר זה מותרות.

אומר רב זלמן סורוצקין: אם כן, לשם מה התאוו? כאן נבעה הפירצה וכאן נבע יצר העריות. הכל החל בתאווה למותרות: נצא לבאזר, נצא לבוטיקים, והם ראו שם בגדי פשתן, אז מה? יש לך קולקציה של בגדים בבית, נפלא! 40 שנה, מה אתה ניגש לבוטיק? הרי אתה יודע שזה גויים! וזה תאווה למותרות!

פירצה שקוראת לגנב בעם ישראל, לא מתחילה בחטא עצמו, אלא במותר, למרות שזה לא הכרחי! היא מתחילה במיותר, במותרות! תאווה למותרות, גם אם זה מותר - זה אסור! ביהדות, אין מותרות, כי אם המותר הוא מיותר, הרי יש בו אבק של איסור. יהודי אינו תר אחריו, אינו נזקק לו, הוא לא משקיע את כל כוחו ומרצו בהגדלת קולקציית הבגדים שלו, המותר שהיה מיותר, גרם לעם ישראל את חרפת בנות מואב והיא עלתה לבני ישראל במיתת כ"ד אלף במגיפה. יש להיזהר מהפירצה הנוראה של המותר שהוא מיותר, שהוא פירצת המותרות, דרך הפירצה הזו, בקלות אפשר להגיע לפריצות!

אומר "אור החיים": "יש אופנה ביהדות החרדית שיוצאים בקיץ לבלות" - משפחה חרדית שיש לכם עשרה ילדים קדושים שלומדים בחדר או בישיבות, האם בדקתם לאן אתם יוצאים לבלות? האם אתם בדקתם שהפארק הזה שאליו אתם הולכים הוא נקי מחשש עריות ופריצות? האם "מעיין חרוד" ראוי שתגיע אליו משפחה חרדית? האם "נחל ערוגות" מתאים? האם אתה יודע מה קורה שם? האם אתה יודע מה קורה בפארק הלאומי ההוא? האם אתה יודע מה קורה בשמורת טבע ההיא? מה יראו הילדים שלך? אתה כל כך שומר עליהם במחנה הקדוש: בני ברק, ירושלים, קרית ספר וכל המקומות הקדושים! כן, לפעמים אתה צריך להגיע לירושלים והדרך לירושלים עוברת בכל מיני מקומות שהם לא כל כך ראויים, האם היציאה לאותו מקום שאתה רוצה לבלות, להתאוורר, לשוט, לכייף, האם ברור לך שזה מקום ראוי להגיע אליו משפחה חרדית? ואתה אומר: מותר... – בטח שמותר לשייט, אבל אולי זה מיותר וזה לא המקום, אולי עלול להיות שם משהו לא טוב, הזהר, כי אתם צריכים להיות פרושים מהעריות!

כמה זה מסוכן! אמר לי פעם צדיק אחד: "שולחים את הילדים לכל מיני מקומות, ומה הם רואים שם? פתאום הם רואים שם כל מיני תופעות שאסור להם לראות, והם באים עם כל מיני מראות והם "חולמים" על זה. הגבול בין המותר לאסור עובר במיותר – במותרות! כי השטן קורא ומזמין אותנו, ואח"כ אנחנו נופלים בפח.

אומר "אור החיים" הקדוש: הפירצה התחילה עוד לפני שהם ראו את בגדי הפשתן על דוכני הבוטיקים. מתי? כתוב בתורה: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים" (כה, א), שואל "אור החיים": מה צריך הכתוב לומר לנו איפה ישב ישראל? מה זה משנה היכן? ועונה: מה זה שיטים? להודיעך, כי סיבת הזנות" – הפריצות של בנות מואב – "התחילה ביציאה של עם ישראל ממחנה הקודש" - ממחנה שהשכינה בו וש"ארון הברית" בו, ומחוץ למחנה ישראל יש לחשוש – "הם יצאו ממקומם הטבעי אל מקום שמטיבו לעורר תאווה בהמית"! איפה? בחיק הטבע! יהודי צריך לחשוב אלף פעמים אם מותר לו לצאת לחיק הטבע ואם כן לאיזה חיק טבע. כי מה אתה מוצא שם? פריצות! האם היה כדאי הטיול?!

"הפסטורליות של הפארקים והגנים הציבוריים יש בה כדי לגרות את האדם לעריות" - הם תופסים שלווה, איפה? תחת חורשת האקליפטוס.. והואיל ושם אנשים באים לתפוס שלווה, מעשה פריצות, אז אל תיכנס לשם כי אינך יודע אם לא תעבור ליד מקום שתמצא שם מראה שאינו ראוי שיראה על ידך, ו/או על ידי ילדיך. לנו, אין מחנות! לנו, אין גנים ציבוריים! הכל זה תערובת! הכל זה פריצות! כל המעיינות למיניהם! מה אתם לוקחים את הילדים שלכם לשם? אבל זה מותר... מי אמר שמותר לפוש?! המרחק בין המותר לאסור הוא דק מאוד!

אומר "אור החיים": "מחוץ למחנה ישראל, תמיד יש לחשוש ובייחוד בגנים ובפארקים, כי אלה מקומות מוּעדים לפריצות, שם באים כל האנשים שמחפשים עריות!!! אין זה מקומן של ישראל, עַם קדושים, להסתובב במקומות שמעוררים את התאווה הבהמית!"

אומר בעל "אוזניים לתורה" אימרה חסידית ידועה: יוסף הצדיק עמד בניסיונות הגדולים עם אשת פוטיפר. כתוב בתורה: "וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ...וַיַּעֲזב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (בראשית לט, יב) - איך היא הצליחה להגיע אליו וכמעט להכשיל אותו בעריות? אומרים גדולי החסידות: "אשת פוטיפר תפסה את יוסף, כי היא ראתה שהוא מסלסל בשערו, הוא מתייפה, הוא אוהב את ההוד וההדר והתהדר בבגדים נאים" - וזה היה מותרות - "ולכן היא מצאה פירצה להיכנס אליו" – הרי אתה יפה, ולא צריך להיות יותר מידי יפה... אמנם זה מותר, אבל זה מיותר והוא "התהדר בבגדים נאים" – הוא חיפש את הבגדים היותר יפים, למרות שיש לו חליפה יפה, אבל בשביל מה? זה הרי מותרות! ממשיכים ואומרים גדולי החסידות: "ולכן כשראה יוסף מה עלתה לו על ידי זה" – כשראה שע"י ההתהדרות וע"י הסלסול בשערו, וע"י שהוא מתייפה, אזי הוא גם מגרה אחרים – "כשראה שהשטן מתחיל בבגדים נאים, אבל דעתו למשוך את האדם דרך ההתייפות היתירה בהתבגדות (לשון בגד) העשויה בקפידה, אל עבר הניסיון בעריות" – כשראה יוסף את כל זה, מיד הוא עשה תשובה, הוא הפסיק לסלסל בשערו והפסיק להתייפות בבגדים, ואיפה זה רמוז: "וַיַּעֲזב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" – אומרים גדולי החסידות: "עזב את התאווה לבגדים יפים בידה וביד השטן (- זה מיותר), עזב את דרך ההתהדרות המותרת, עזב את המיותרות, עזב את המותרות, את ההתייפות ואת ההתבשמות, שכן כל זה הרגיש יוסף בבחינת של סרסורי חטא!"

ובכן, המלחמה של היהדות החרדית, של יהודי שומר תורה ומצוות, לא מתחילה בחוף הים, היא לא מתחילה במקום של תערובת שמסתובבות שם נשים לא צנועות - לא! שם זה כבר אסור! היא מתחילה ליד פתח ביתו, בבני ברק! – לאן אתה יוצא? והוא עונה: להינפש, לטייל, לעשות מנגל... – אמנם זה מותר, אבל חשוב היטב אם זה לא מיותר, כי שם שוכן השטן, כך הוא מבקש למשוך אותך, את ילדיך, את אשתך!

המלחמה צריכה להתחיל בטרם העין רואה והלב חומד. המלחמה אינה מתחילה בשיטים, בפארקים, בחוצות, או בשמורות הטבע, כי אם ביציאה מהבית, ביציאה ממחנה ישראל, עַם קדושים.

אומר "אור החיים": "החכם עיניו בראשו, הוא רואה את הנולד ואינו מתקרב לגבולות המיותר, לגבולות המותרות!"

ובמאמר מוסגר:

דינה בת לאה בת יעקב יצאה ונכשלה, נפלה בידי שכם בן חמור. אתם יודעים שהיא היתה צדקת והיא היתה אשה צנועה מאוד, קדושה וטהורה? אבל השטן ארב לה, למה היא יצאה? למה היא נפלה ביד שכם? ואתם יודעים מה מגלים לנו חז"ל?

מביא "אור החיים" הקדוש: "שכם בן חמור הביא בנות" – הוא רצה להכיר אותה, הוא שמע שיעקב אבינו המיוחד הגיע, נכד של אברהם, שמע שיש לו בת יחידה – דינה, רצה להכיר אותה (כמו שגוי רוצה להכיר) והוא שרק... והיא כמובן שהיא לא נאותה לקריאותיו ומה הוא עשה? ממשיך "אור החיים" ואומר: "שכם בן חמור הביא את בנות הארץ סביב האוהל של יעקב, (הוא הביא בנות ולא בנים, כי אם יביא בנים שזה תערובת, אזי דינה לא תצא) והן היו מנגנים בכלי נבל – בגיטרות, מנדולינות, כדי שתצא דינה לקול המוסיקה... ואין בנים! אתם מבינים שגם המוסיקה שהיתה צריכה לגרות את דינה לא היתה מוסיקה קלוקלת של תרבות הפארקים הקלוקלת, אלא הם ניגנו מוסיקה יפה ואולי חסידית... ומוסיקה מותר, ומטרתם היתה כדי שאם יערב לה המוסיקה, היא תצא מהבית כדי לשמוע מוסיקה, וזה מותר... והוא עשה זאת כי הוא רצה למשוך אותה מהבית, הוא רצה לראות אותה. ואז כששמעה דינה את המוסיקה היא הציצה דרך החלון והיא ראתה שאין תערובת, וכולם יושבות, אז היא יצאה, היא יצאה, ונפגעה!

שואל "אור החיים" הקדוש: על פי דין היה מותר לה לצאת, אז מה בעצם גרם לה? הכל היה בסדר, אבל זה היה מיותר!!! מפני שהיא לא היתה צריכה לצאת מחוץ לבית לשבת עם הגויות האלה! אמנם זה מותר, אבל זה מיותר!!! זה מותרות, וכאן הפיל אותה השטן במותר ובמיותר!

ובכן, פרשת בנות מואב החלה בגדרי המותר, אבל מיותר: תאווה לשלווה, תאווה לטייל, תאווה לעשות שייט, ליציאה לפארקים וזה אינו מקום שיימצא בו יהודי חרדי, והמשכה: ראו בוטיקים ואז הם התאוו שוב למיותר: לבגדי פשתן, להתהדרות בבגדי אופנה, בגדים יפים וזה מותר, אבל לשם מה? זה הרי מיותר! ועל גבול זה, הגבול המיותר טומן השטן את המוקשים שלו! וזה הכניסם אל תוך הבזארים ולתוך הבוטיקים ושם ארבה להם התאווה, בנקודה זו פרצה המגיפה.

אני תמיד מביא משל נפלא של ר' מנדל מוישניץ, חתנו של ר' ישראל מרוז'ין על המותרות בבגדים, ההתהדרות היתרה בבגדים:

אחרי החטא של אדם וחוה כתוב בתורה: "וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה", ומאוחר יותר ה' תפר להם בגדי עור, אומר ר' מנדל מוישניץ: "מפסוקים אלו יש ללמוד מוסר השכל לדור השפל הזה שמוציאים ומאבדים ממון רב על המלבושים להידמות לשרים ולשרות במלבושי שש ורקמה ובזה מאבדים ימיהם בהבל וריק" – לשם מה אתה צריך להתהדר? אתה בן מלך? הרי יש לך בגדים נאים! אז בשביל מה אתה צריך לקנות בגדים חדשים? זה מיותר! וזה על גבול האיסור.

ממשיך ר' מנדל מוישניץ ואומר: משל למה הדבר דומה? "למלך גדול שהיה לו אוהב גדול ולימים, האוהב הגדול חטא למלך ונכשל בעוון חמור אשר אחת דתו למות, אך מגודל האהבה והרחמים שהמלך רחש לאוהבו, היה הדבר קשה בעיני המלך להוציא אותו להורג וציוה שחֵלֵף (שבמקום) העונש, שיתלו קולר על צוארו ועל כל יוצאי חלציו" – העונש הוא לדראון עולם שהוא ומשפחתו ילכו עם חבל על הצוואר, כדי שיהיה להם זיכרון עולם, כי זה התחלף, במקום המיתה, ורק המלך ברוב רחמיו הצילו. והנה, היועץ עצמו קיים הגזירה והלך עם החבל על הצוואר. בנו אחריו (הדור הבא) התחיל לענוד על צוארו את הקולר עשוי ממשי, ואילו בן בנו כבר התהלך בקולר שזור בחוטי זהב, עד שברבות הימים נשכח העניין והסיבה לקולר. וכשראו את הנכד לבוש קולר שזור חוטי זהב, היו הבריות סבורים שזה תכשיט לנוי כיאות לרוב עושרו, תכשיט של בני האצילים, כי תכשיט קולר שזור חוטי זהב, היה דומה לשרשרת זהב שרבים עונדים על צוארם.

עמד זקן אחד שעוד זכר את המעשה מימי הסבא ופנה אל הנכד ואמר לו: "טיפש שבעולם, הלא קולר זה, הוא אות קלון לזכר חטאת סבכם" – וסיפר לו את כל הרעיון, כי הנכד לא ידע, הוא חשב שהוא הולך כך ליופי, הוא חשב שזה לבוש אצילי – והזקן סיפר לו שזה מזכרת עוון ושהיו צריכים לתלות את הסבא שלו.

והנמשל: אדם הראשון קודם החטא לא היה צריך למלבושים, כותנות אור עטפוהו, ולאחר שחטא ונתחייב מיתה, ריחם עליו הקב"ה ומיעט העונש לקונסו במה שהפשיט ממנו את כותנות האור, ולכן הוצרכו לתפור לעצמם חגורות מעלי תאנה ולאחר מכן בגדי עור.

אז מה זה הבגדים? זה מזכרת עוון, כי אחרת הוא היה צריך ללכת עם בגדי אור! נמצא כי כל ענין הלבוש והבגדים הוא חרפה לנו! – כל הבגדים שאנו הולכים זה אות זיכרון חרפתי, מחמת החטא של זקננו שהוא התקלף מבגדי האור (באל"ף) ונצרך ללבוש בגדי עור, אך הטיפשים שכחו מזה ועשו מן הטפל והחרפה, עיקר!

אנשים מתהדרים בלבוש! הרי הלבוש זה אות וקלון לאדם אחרי החטא של אדם הראשון, אז מה אתה מתהדר בזה? אתה מייפה את אות הקלון שלך?! זה נקרא לשים בושם על סרחון!!! ואז הסרחון גדול פי אלף! תקבל על עצמך את הדין שאנחנו הולכים באות קלון על שום חטא אבותינו ולך עם זה. מה אתם מחפשים את המותרות בביגוד, הרי זה אות קלון!

(ומוסיפה העורכת: שהקב"ה יעזור לנו שנזכה לחזור בתשובה שלימה וניגאל במהירה בימינו אמן!)


פרשת מסעי

פרשה המסיימת את הספר הרביעי מחמישה חומשי תורה, הוא ספר במדבר, נאמר בסיומו, השבת, ג' פעמים "חזק". תמיד אני אומר ג' פעמים 'חזק' בגימטריה משה. לאמר: אין לנו חיזוק אלא בתורת משה! שאנחנו מסיימים ספר ברבים, קריאת התורה אנחנו אומרים: חזק חזק ונתחזק. ג' פעמים חזק, שאין לנו חיזק אלא בתורת משה, וכפי שמסתיימת הפרשה הספר.

"אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד-משֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ" (במדבר לו, יג)

עם ישראל הגיע לערבות מואב, על ירדן יריחו, על גבול הכניסה לארץ ישראל.

כאמור, אין לעם ישראל חיזוק, אלא במצוות ובמשפטי התורה - "אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד-משֶׁה".

כיוצא בזה, גם ספר ויקרא, הספר הקודם, תורת כוהנים, גם הוא מסתיים בדומה לספר במדבר - "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (ויקרא כז, לד). על כך אומרים עם ישראל: חזק חזק ונתחזק.

פרשת השבוע, פרשת מסעי, כשמה כן היא, פירוט כל המסעות והחניות של עם ישראל, מצאתו ממצרים ועד לכניסתם לארץ ישראל. כל המסעות וכל החניות מפורטות בפרשת השבוע ומיד אחרי הפירוט, מצוה התורה הקדושה על מצות ירושת הארץ – הורשת הארץ - "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ", "וְהוֹרַשְׁתֶּם" זה נקרא: סלקו את הזרים מפה, לא שייך להם, כפי שאנחנו אומרים: הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת, שבעת עממים היו כושים, הם גמרו את התפקיד שלהם ועליהם היה לשוב לאותו חלק שהקב"ה הועיד להם – אפריקה.

אומרת התורה הקדושה: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אתָהּ" (לג, נג) – ארץ ישראל לעם ישראל - "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ" – התנחלות, "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם" וכו' הפילו גורלות, כל שבט לפי גודלו קיבל את חלקו בארץ ישראל לעד לעולם.

"צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-אַתֶּם בָּאִים אֶל-הָאָרֶץ כְּנָעַן זאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפּל לָכֶם בְּנַחֲלָה".

חלוקת הארץ לשבטים.

פרשת השבוע, פרשה שכל כולה עוסקת בירושת הארץ ובהתנחלות בה. בקשר של עם ישראל לארצו בחיזוק אהבת עם ישראל לארצו - זאת פרשת השבוע, בזאת אנחנו מסיימים את ספר במדבר.

פרשת מסעי, תמיד שבת שניה משלושת השבועות של ימי בין המיצרים. תמיד! לפעמים עם מטות יחד, השנה לבד, אבל תמיד שבת שניה, אמצעית משלושת השבועות, השבתות של ימי בין המיצרים בהם אנו מתאבלים על חורבן הארץ ועל חורבן ירושלים, על גירושנו מן הארץ ועל הגלות הארוכה המתמשכת, על החורבן ועל כל הצרות הרוחניות, הנפשיות והגופניות שהם תוצאה של החורבן הארוך המתמשך. בין המיצרים, ימים בהם עם ישראל מתחזק בתקוה ובצפייה לגאולת העם והארץ, ומתחזק באמונה של "וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב" ו"אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ", "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים" – אוי, עם ישראל מצפה באופן מיוחד בימים האלה ומתאבל ומבכה ומתחזק באמונה – אל יאוש – בתקוה ובצפייה לגאולת העם והארץ, לביאת משיח צדקנו ולבנין בית המקדש במהרה בימינו. וכל זה על רקע של פרשת השבוע, פרשת מסעי המדגישה את הקשר המיוחד, הבלתי נפרד של העם היהודי לארצו הקדושה.

ואלו הם דברי הרמב"ן בסיימו את פירושו לספר במדבר, לפרשת השבוע: "ונשלם ספר הפיקודים (כינוי לספר במדבר) ודגלי הצבאות (הספר שמדבר על דגלי צבאות עם ישראל – השבטים), ולאלוקים אלוקי צבאות, שבח והודאות למאות ולאלפים ולרבאות (לשון רבבות) וכאשר עשה עם אבותינו הגדולות והנוראות" ומה מסיים הרמב"ן? (כ"כ מותאם לפרשת השבוע, פרשת ירושת הארץ, המסעות בדרך לארץ, חלוקת הארץ, אהבת הארץ, בין המיצרים), מסיים הרמב"ן: "יחיש בימינו קץ הפלאות יבנה הבית והלשכות ויכין שם לבית דוד כסאות ועינינו רואות (ונזכה לראות) תקות גאולה", (הרי כשאנחנו מסיים תפילת 18, מה אנחנו אומרים? "שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ" – תורה אחרת לגמרי). ומסיים הרמב"ן "והוא ברחמיו ינקנו מנסתרות ומכל שגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אמן כן יהיה רצון".

עם ישראל וירושלים. ירושלים זה שם כולל לארץ ישראל. אומר הנביא ישעיה: "שִׂמְחוּ אֶת-יְרוּשָׁלַם וְגִילוּ בָהּ כָּל-אהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" (סו, י) – מביאים חז"ל, ילקוט איכה: כל מי שאינו מתאבל על ירושלים, אינו רואה בשמחתה, שנאמר: "שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" – כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.

תנאי: כדי לזכות בשמחת ירושלים, שמחת הארץ, בניינה, פריחתה, שוב השכינה אליה, יש תנאי: כל המתאבל על ירושלים: " שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ"!

שואל ה"חתם סופר" זי"ע למה נאמר כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה? זוכה בלשון הווה, היה צריך להיות כתוב: יזכה לראות בשמחתה, זוכה?! היום?! היום הוא כבר זוכה?

אומר ה"חתם סופר": "זוכה ורואה בשמחתה" – כבר היום! כבר בהווה! הוא יכול לומר, לתפוח על שכמו ולומר: אני כבר בהווה, אני יודע שאני אראה בשמחתה, מדוע?

אומר ה"חתם סופר", אמרו חז"ל: גזירה על המת שישתכח מן המת, אחרת אדם לא היה מסוגל להמשיך את חייו אחרי אובדן, יתמות, אלמנות, שכול, אחרי שואה איומה שאנשים איבדו את כל משפחתם, אלא מה, אומרים חז"ל: גזירה על המת שישתכח מן הלב. כדי שאדם יוכל להמשיך הלאה ולחיות את חייו! אם אחרי אלפי שנים מסוגל היהודי להתאבל ולקונן על ירושלים, רואים כי ירושלים לא מתה בליבו, היא לא מתה, ואם כן יכול הוא כבר בהווה לשמוח, כי קשור הוא בטבורו, בליבו ובנפשו לארץ קודשנו, לירושלים עיר תקוותינו, כי ירושלים לא מתה בליבו, "זוכה ורואה בשמחתה", כבר בהווה, שהרי אם הוא מסוגל להתאבל על ירושלים, הוא מסוגל לבכות על ירושלים, סימן שהיא לא מתה אצלו, לא חל עליה הגזירה שתשתכח מן הלב.

הנה כי כן, סיפור ידוע שתמיד אנחנו מספרים:

הקשר של עם ישראל לארצו ולעירו הוא על טבעי, סיפור ידוע מובא בכל הספרים: אומרים על נפוליאון, קיסר צרפת, שפעם עבר על פתח בית הכנסת בפריז ביום תשעה באב, וראה יהודים יושבים על הארץ ומבכים ומקוננים על חורבן מקדשם וארצם, כאילו פגע בהם האסון אך אתמול, כאילו הם עצמם גורשו מירושלים. ועל הארץ ישבו, בכו, וקוננו היהודים בפריז, הבנקאים הגדולים, חובשי הצילנדרים, חובשי הפראקים.

עמד נפוליאון והשתומם: על מה הם בוכים? רע להם בפריז? רע להם בצרפת? כולם גרים, הרי בוילות, כולם גרים, הרי ברובע העשיר של פריז, מה חסר להם שהם בוכים? על הארץ יושבים ללא נעלים? הם גורשו מירושלים?! הם בכלל מכירים את ירושלים?! הם היו פעם בירושלים?! לא! וכבר עברו 1750 שנה (אז), אז על מה הם בוכים?

אמר נפוליאון: אני נדהם, אחרי 1750 שנה לבכות, לקונן?! עשירי פריז ואציליה?! "אני נשבע", אומר נפוליאון: "אני נשבע, שיש אחרית טובה לעם הזה בארץ שלהם, ארץ ישראל".

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לא לפלסטינאים, לא! לא! "היכן מצינו", אומר נפוליאון, "עם אחר בעולם שישמור אבלו ותקוותו, 2000 בשנים ולא יפוגו ממנו לעולם?!" - איפה מצינו אחרי קרוב ל-2000 שנה, שהארץ שלא היו בה לעולם, הם מכירים רק מסידור התפילה, מהחומש, מהתנ"ך ומהתלמוד, מהספרים הקדושים, הארץ, אחרי אלפי שנה, לא מתה בליבם והואיל והיא לא מתה בליבם, הם לא שוכחים ממנה. – זה ההסבר של נפוליאון.

"ובכן" – מצהיר נפוליאון – "אני נשבע שיש אחרית טובה לעם הזה בארץ ישראל, עם ישראל ישוב בסופו של דבר לארץ ישראל, כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל".

120 שנה לפני הצהרת בלפור, הלורד בלפור, שר המושבות, הצהרה על זכותו של העם היהודי לשוב לארצו, תראו, אין לך עיר בארץ, שאין לך רחוב על השם של הלורד בלפור.

120 שנה לפני הצהרת בלפור, בתחילת המאה, 17, 18, נפוליאון כבר מצהיר: אני נשבע שיש אחרית טובה לעם ישראל בארץ" – צריכים לקרוא רחובות על שמו.

הוא הבין שעם שאחרי 2000 שנה, ירושלים לא מתה בליבו, הרי היא שלו ולא שייכת לאף אחד אחר. יהודים התחזקו! ואז כשישוב העם היהודי אל ארצו ואל נחלתו, שאומרת ארץ ישראל היא ירושלים, שאומרת ארץ ישראל, אמונים לעם היהודי ומצפה לו מתי יעלה ויבוא ויגיע.

אנחנו בגלות 2000 שנה בארץ ישראל – הארץ המובטחת, שומרת לנו אמונים.

ונביא גם את דברי הרמב"ן. בתוכחה הנוראה שבפרשת בחוקותי נאמר: "אם בחוקותי תלכו", ונתתי ונתתי ונתתי - ואם לא "וְאִם-בְּזאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי", כל מה שקורה לכם במקרה, ללא השגחה עליונה - אם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל מצוותי, וְאִם-בְּחֻקּתַי תִּמְאָסוּ ... לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת- בְּרִיתִי" - אומר הקב"ה בתורתו הקדושה בפרשת התוכחה: "וְנָתַתִּי אֶת-עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת-מִקְדְּשֵׁיכֶם" – שועלים הילכו בו - "וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם". תשמעו את הפסוק הבא: "וַהֲשִׁמּתִי אֲנִי אֶת-הָאָרֶץ" – הארץ תהיה שממה – "וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ איְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם ... וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה".

שואל הרמב"ן שאלה אדירה, פרשת בחוקותי: "וַהֲשִׁמּתִי אֲנִי אֶת-הָאָרֶץ" – הארץ תהיה שממה, "וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם" – אבל מה זה שכתוב "וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ איְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ"? ישבו שם ערבים, ישבו שם אלה הקוראים להם פלסטינאים, אם יושבים, אז לא "וְשָׁמֲמוּ", אז היא לא שממה, הביאור של הסתירה לכאורה "וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ איְבֵיכֶם" ל"הַיּשְׁבִים בָּהּ"? שממה או לא שממה? אומר הרמב"ן: מה שאמר הכתוב "וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ איְבֵיכֶם" – היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות, זו בשורה טובה לכל יהודי שטרם זכה לעלות לארץ, בגלות יש בשורות טובות, מה הבשורה הטובה? הבשורה הטובה שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, אותנו הם גירשו: הרומאים, הבבלים - גירשו אותנו – שאין ארצנו מקבלת את אויבינו – אותנו הם גירשו ואנחנו בכל הגלויות מתפללים "אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ" - "וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב".

"ואויבינו שגירשו אותנו", אומר הרמב"ם "לא מצליחים להתנחל בארץ", הארץ נשארת עם כמה שבטים בדואים, ארץ של מלריה וקדחת, ארץ של חיידקים, ארץ בלתי מיושבת ובלתי מפותחת, פה ושם בדואים, בני ישמעאל מסתובבים בה, ואף אחד לא הצליח, להתנחל לבנות ולהפריח את הארץ הזאת. גירשו אותנו, מי מפריע להם?

מילא אם ארץ ישראל הייתה קטע אדמה במדבר סהרה, ארץ יבשה, ארץ ללא מים, ארץ ללא טל ומטר, ארץ שאי אפשר להתיישב בה, ניחא, אומר הרמב"ם: "וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו: כי לא תמצא בכל היישוב, בכל העולם, ארץ אשר היא טובה ורחבה", יש כמו הארץ שלנו? בקעת גינוסר, עמק הירדן?! חילופי מזג, שינוי מזג, בין צפת לטבריה הגבוה החם, לקר הנמוך, בקעת גינוסר על פירותיה, עמק יזרעאל, עמק הירדן על יבוליו.

"כי לא תמצא בכל היישוב", אומר הרמב"ן, "ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה מיושבת מעולם" – תמיד היא היתה מיושבת, המזרח התיכון - ארץ ישראל, מרכז העולם, והיום אין חרבה כמוה! כי מאז יצאנו ממנה, לא קיבלה אומה ולשון" – היא לא קיבלה שום אומה, היא לא פתחה זרועותיה לשום אומה ולשון, "וכולם משתדלים להושיבה" – כולם מבקשים להתנחל בה, קוראים לה: הולילנד, קוראים לה: חליל - קדושה, 2000 שנה לא היינו פה וכולם ניסו להתיישב בה ואף אחד לא הצליח, ארץ אוכלת יושביה, היא נשארה ארץ שוממה, ארץ עזובה"

לא הממלוקים, לא הזרג'וקים, לא הביזנטים, לא העותומאנים, לא בני ישמעאל, ואף לא הפלסטינאים, אף אחד מהם! תראו מה הם עשו פה בארץ – הם בנו כאן ארץ לתפארה?! אף אחד מהם! זה כבש - בא לבנות, אז השני בא, הכחיד, וכל הזמן מלחמות על הארץ הטובה והרחבה. למה? אומר הרמב"ן, כי הארץ לא סובלת פרט לעם ישראל, לא סובלת אף אחד, רק העם היהודי, היכן ששם אצבע, פרח כל המקום סביב האצבע. הוא הצליח לבנות, להפריח, לייבש ביצות, לטעת אקליפטוסים, מי?! רק העם היהודי!!!

למה הם לא הצליחו? איפה היו הפלסטינאים כל הדורות? הם לא היו פה בכלל! איפה הם היו בני ישמעאל? למה הם לא הצליחו, שואל הרמב"ן, איפה היו הביזנטים? איפה היו הממלוקים והזרג'וקים? פלסטינאים, איפה הם היו? מישהו הפריע להם? כשאנחנו באנו פה לארץ, הפרחנו שממה, איזו ארץ יפה בנינו פה, אלמלא הוצאות הבטחון, אלמלא הצרות שיש לנו פה, זה הפלא הגדול ביותר בעולם, יותר מסינגפור, יותר מטייוואן, יותר מקוריאה, למרות שעל כל מוצא כתוב MADE IN, שום דבר, רק העם היהודי.

מה זה אומר לך?! שהארץ שמרה לנו אמונים! כי היא שלנו!! אבל דבר אחד: כי ארץ ישראל לעם ישראל, אלא שכדי שנזכה לשבת, להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, צריך לדאוג שיהיה עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל. וכשאין על פי התורה, תורת ישראל – מפני חטאינו גלינו מארצנו! נו אז מה?

אז עכשיו התמקמו בה, בארצנו, ערבים, הממלוקים, העותומנים – "ואף אם חלילה" על פי דברי הרמב"ן "מפני חטאינו הארץ לא התקיימה בידינו ויצאנו לגלות ארוכה ולא נוכל לשבת בה (גם היום) במנוחה, הימים אומרים, היא תשמור לנו אמונים, ושום אומה לא תצליח להתנחל בה ולהתקיים בה"

ירדן המשגשגת, הגדה המשגשגת, אחרי ששת הימים, הקימו יישובים, תראו איזה שגשוג, איזה פריחה, רק שלא יפנו אותם, מה?! וכל הפרוספר במידה שיש ביישובים הערביים, גם בארץ וגם ביש"ע זה הכל בזכותינו, הם נהנים מאיתנו!

אייי, כי ארץ הקודש, ארץ ישראל, היא שלנו, חשוב לדבר על זה, ימי בין המיצרים, היא שלנו, היא מצפה לנו והיא לא תקבל שום אומה ולשון מלבדנו.

היום קראתי ב"יתד נאמן" מאמר, כותרת: פורסם לאחרונה סקר כי 80% מהעולים מברית המועצות, 80% לא מרוצים בארץ ולא נקלטים כאן ורבים משתדלים לעזוב את הארץ" - שחור על גבי לבן! למה? -שאלתי את עצמי, כי הם אינם יהודים והארץ שלנו לא קולטת! תקלטו כבר, תכניסו לכם לראש: גם אם ראש הממשלה ירצה להרבות את היישוב בארץ, לגדל את צבא הגנה לישראל, ויביא עוד מיליון גויים - הם לא יקלטו פה!!! למה? מה יש? כי כולם חרדים?! לא! הם לא יקלטו פה, כי הארץ שלנו, לא תאיר להם פנים!!! היא תבריח אותם מפה, היא תקיא אותם מפה, כי הם לא שלנו. שמעתם איזה אמונה? פרשת השבוע!

יהודים, סיימתי את הקטע! אל יאוש! גם אם השעות קשות, הארץ תמיד תשאר שלנו וגם אם הם יחגגו הפלסטינאים עוד כמה שבועות, שטויות והבלים, שיקפצו על הגגות, או על ההריסות, הם לא יצליחו להתנחל בארצנו הקדושה.

אנחנו צריכים להתחזק, הם לא יצליחו - על פי דברי הרמב"ן - זה לא שייך אלי בכלל, זה הארץ שלנו. ואם לא נתנחל בה, לא נהיה ראויים לה, לא נהיה ראויים לשבת על המנוחה והנחלה – הם, לא! זה לא שייך להם בכלל, שירקדו על ההריסות, הם לא יצליחו במה שאנחנו הצלחנו – מדינה, חבל ארץ – לשם ולתפארת!!!

הבה ונתחזק ונשוב את ה' ואל תורתו, פרשת השבוע, וארצנו הקדושה תאיר לנו פניה.

הגעתי לנושא: פרשת מסעי, כשמה כן היא, תפרט התורה הקדושה את כל המסעות והחניות שעברו ישראל מצאתם ממצרים עד בואם אל ארץ ישראל – הארץ המובטחת.

שואלים חכמינו ז"ל: למה פירטה התורה את כל המסעות? כ"כ הרבה מסעות שעוד מעט ניקוב במספר. מה התועלת בדבר? "וַיִּסְעוּ" מפה "וַיַּחֲנוּ" שם, "וַיִּסְעוּ" משם, "וַיַּחֲנוּ" שם, פסוקים רבים ואסור להפסיק בין הפסוקים, צריך לקרוא אותם, איך אומרים בעברית בצי אחד, אביא לכם כמה פירושים של חכמינו וכל אחד מהם אומר משהו רלוונטי מזמנינו, כי התורה היא תמיד רלוונטית, היא תורת הנצח, ובחרתי בהם, כי זה יתן לנו חיזוק בימים בין המיצרים, ימים גורליים:

אומר הרמב"ן תחילת פרשת מסעי, הוא מביא את הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" וגם רבינו בחיי מביא את הרמב"ם (מילה במילה אני קורא): "הצורך להזכיר המסעים, (את כל המסעים) גדול מאוד, כי הניסים והאותות הנעשים כל מסע ומסע המוזכר בפרשת השבוע, אומר לך: חיים על טבעיים, הנהגה על טבעית לעיני כל רואה בעליל, כל המסעות יעידו על אותות ומופתים, אך בעתיד יבוא יום, יהיו הדברים בשמועה"

יעברו שנים, יחלפו שנים ואז זה יהפך: "שמעתי, שמעתי שעם ישראל עבר במדבר, שמעתי" – כל מי ששומע יהיה לו איזה אינטרס להכחיש את מסע ישראל במדבר. למה? כי הוא יבקש להכחיש את כל אותות התורה ונפלאותיה העצומות, את עמידת ישראל במדבר באופן על טבעי, בהנהגה על טבעית, זה יפריע למישהו, שכן האמונה בזה, הידיעה מחייבת, "הקב"ה הנהיג אותנו במשך 40 שנה בהנהגה על טבעית", כמו שאומר הרמב"ם, "המוציא לחם מן השמים, בארה של מרים, ענני כבוד, שמלה לא בלתה ורגלים לא בצקו" - אותות ומופתים "והם" אומר הרמב"ם "מקומות רחוקים מהיישוב, זה מדבר" – הם לא הלכו על שפת הים, לא !הם לא הלכו בדלתא של הנילוס, הם הלכו במקומות רחוקים מן היישוב ואינם מקומות טבעיים לדור בהם בני אדם, לא מקום זרע, תאנה וגפן ורימון וכל 40 שנה הם חיו במדבר שבאופן טבעי אין שם כלום והם חיו על פי ניסים הנראים לעין וכאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות" 40 שנה אותות, פרשת מסעי – מה שיעבור על דברי הימים – בימינו אנו רואים אחרי 60 שנה, להבדיל הבדלה, שיש להם אינטרס, מבקשים להכחיש את השואה האיומה שהיתה באירופה. שיש אינטרס מבקשים להכחיש.

אומר הרמב"ם הקב"ה ידע כי ברבות הזמן יעבור על 40 השנה, על מה שעבר במדבר, יעבור על מה כל דברי הימים - לא יאמינו בהם השומעים ויחשבו ויגידו: לא היה את הדבר הזה, לא היה 40 שנה של אותות ומופתים ויאמרו ויחשבו כי עמידתם במדבר, זה לא היה בתוך המדבר, זה לא היה על טבעי, אלא?! זה היה בגלל שהם היו קרובים ליישוב בני אדם, כמו (אומר הרמב"ם) "המקומות אשר ישכנו בם בני ערב" – הבדואים, קרוב לשפת הים לא במעמקי המדבר, ארץ ציה וצלמות, ארץ שרף, נחש ועקרב" לא! אלא הם יאמרו: מה פתאום, מקומות אשר היה ניתן שם לעשות חריש וקציר, או שיש בם עשבים וצמחים למאכל בני אדם, ושיהיו שם בורות מים ומעינות, ככה יאמרו, כי האינטרס האנושי לברוח מהמחויבות, כי אם היו כאן חיים על מופתי, על טבעיים, אז זה מחייב, על כן אומר הרמב"ם "להרחיק מליבו המחשבות האוויליות האלה וחיזק האותות כולם בזכרון המסעות"

מה עשה הקב"ה?

פירט לנו את כל המסעות, פסוקים רבים, וכל אחד ואחד הוא כותב "וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ" ממקום למקום, וחיזק האותות כולם בזכרון המסעות, כדי שיראו הדורות הבאים וידעו האותות הגדולים" איך עמדו בני אדם, מיליונים, אנשים, נשים וטף, אז הפירוט והאיזכור של כל מקום ומקום, בא לומר לנו דבר אחד: 40 שנה חי העם היהודי, למען ידעו הדורות האחרונים, שלא יוכלו להתכחש!!!

בספרים הקדושים מובא: כל השמות שכתובים בפרשת השבוע "וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ", מי נתן להם את השמות? במדבר? תכנס למדבר סהרה, מאות אלפי קילומטרים, אין למקומות האלה שמות, זה הרי ערבות צחיחים, אומרים חז"ל, מי נתן את כל השמות האלה? אומרים חז"ל: את כל השמות לעשרות המקומות שנסעו וחנו בהם, נתן משה רבינו ע"ה.

על פי מה? על שם המאורעות שאירעו בהם, האותות והמופתים.

א"כ השמות יזכירו המאורעות והניסים והנפלאות. שהרי לכל המקומות במדבר לא היו שמות מצד עצמם. א"כ, אומר הרמב"ם, כל מה שאנחנו נקרא השבת, ואם יחסר אות אחת, או תג אחד הספר תורה פסול! מה החשיבות? לבל יקום דור, או אדם ויכחיש את האותות, הניסים והנפלאות, את 40 שנות הנהגה במדבר!!!

הרי זה יוצר מחויבות של העם היהודי כלפי ה' יתברך, תורתו ומצוותיו. אם כך, אז ה' הוא אלוקינו ובו אנחנו מאמינים, אז זה מחייב!

אם פרשת השבוע אומרת: "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" – והתקיימנו שם דור דעה, דור שלא היה כמותו, בזכות מה? על טבע, המוציא לחם מן השמים, הרי זה סותם פיותיהם של כל המבקשים להתכחש להנהגת הבורא יתברך, הנהגה על טבעית לעם ישראל.

זה, אומר הרמב"ם, זה היסוד של פרשת השבוע, אמונה!!!

מוסיף רבינו בחיי: ומפני הטעם הזה, החרים יהושע מי שיבנה את חורבות יריחו הגדולה, הלך מישהו ובנה,אז הוא קילל, כשהוא יתחיל ימות בנו הראשון, כשהוא יסיים ימותו כל בניו!

אומר רבינו בחיי ומפני הטעם הזה אמר יהושע: מי שיבנה את חורבות יריחו עד עולם! מדוע? להיות המופת קיים. כדי שעד עולם ידעו היהודים: מה זה החורבות האלה? יריחו? הרחובות האלה השקועים באדמה, מה זה? להיות המופת חי קיים ועומד, שכל מי שרואה החומה שקועה בארץ, יתברר ויתבאר לנו שאין זה תכונת הבניה שנהרס ברוב שנים, הוא יראה בעליל, אלא כי הוא נשקע במופת, שופרות וחומת יריחו שקעה, אז ציוה יהושע לא לבנות, כדי שזה יהיה גלעד לעולם! ארץ ישראל, ההתנחלות בארץ ישראל היא מופתית, זה לא סתם ככה, שמעתם?

כהמשך לדברי הרמב"ם: "כדי שנדע מה זה עם ישראל, שנבין ונשכיל שארץ ישראל ועם ישראל אינה סובלת שום לשון ואומה אחרים" אף אחד לא יצליח להתנחל, גם אם הם יגרשו אותנו מגוש זה או מגוש אחר, וגם אם הם ירקדו שם על החורבות, שום דבר! הם לא יתנחלו שם, כי היא שלנו!

מהלך נוסף שמביא ר' זלמן סורוצקין בספרו "אוזנים לתורה" הכל במהלכים של אמונה, פרשת השבוע: "בתורה הקדושה", אומר ר' נחמן סורוצקין, "על רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה שבה", מה אתם חושבים עם ישראל שמע הר סיני, עם שיצא ממצרים, שהיה במ"ט שערי טומאה, רחוק מאוד מקבלת עול מלכות שמים ופתאום השתרשה בו האמונה, והרצון לקבל את ה' וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים, תרי"ג מצוות... אומר בעל "אוזנים לתורה": "זה לא מושרש בהם כקנין בל יעבור, בקלי קלות, אלא בזכות 40 שנה במדבר שהיו כולם בהנהגה ניסית, ללא שום עול מלבד עול תורה ויראת שמים, שום דבר, לא צריך לגהץ, לא צריך לכבס, הבגדים גדלו איתם, הנהגה על טבעית" מדוע?

"כדי", אומר המדרש, פרשת תנחומא, בשלח, "כדי להשריש את התורה ואת האמונה ואת יראת שמים בליבותיהם של עם ישראל" – שום דבר לא היה להם, רק דבר אחד: וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים, ונוסף לזה, אומר בעל "אוזנים לתורה": "מי לימד אותם תורה? איש האלקים – משה רבינו שלא קם כמוהו", איזה רבי היה להם! "וע"י הכרת המושג של שכר ועונש באופן הנראה לעיניים בעליל שיש דין ויש דיין שהעולם הוא לא הפקר, יוצר אור בורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל, הם למדו שיש שכר ועונש, דוגמא", אומר בעל "אוזנים לתורה", בני ישראל אמרו: "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן" – מיד ויבוא עמלק, בום! מיד! הם ראו את הקשר בין החטא לעונש, בימינו לא רואים את זה, לאושרנו אומר הרב קנייבסקי זצ"ל – הסטייפלר: מיד בערה בהם אש ה',

התאוו תאוה, מיד נקברו בקברות התאוה, (אגב זה אחד מהמקומות שנקרא קברות התאוה), הוציאו דיבת הארץ רעה – ומיד וימותו במגפה,

עדת קורח – נשרפו ונבלעו באדמה, מיד!

דברו באלוקים ובמשה – וישלח בם את העקרבים ואת הנחשים.

וכל ה-40 שנה לא היו נחשים ושרפים?! לא! ענני הכבוד שרפו אותם.

דיברו בה' ובמשה, מיד וישלח בהם את הנחשים ואת השרפים.

ויצמדו לבעל פעור – מיד פרצה מגפה וכו'

[צד שני של הקלטת:]

וזה היה צריך להיעשות ע"י שאין להם שום עול אחר, שום טירדה. אין מהמורות, אין גבשושיות, העננים מפלסים להם דרך.

"ועתה", אומר בעל "אוזנים לתורה", "כאשר עמדו ישראל לצאת מן המדבר ולהיפרד מההנהגה העל טבעית, ההנהגה ", הנה הם עומדים על גבול הכניסה לארץ, "והגיע זמנו של הרבי הגדול – משה רבינו – להיפטר מן העולם", מה עשה משה רבינו? "שנה להם משה רבינו על כל דברי התורה" – חזר על כל דברי התורה שוב, "והוכיחם לפני המוות שלו" – לפני פטירתו, "וגם", אומר בעל "אוזנים לתורה": "חיזק את ליבם באמונה של שכר ועונש"

איך הוא חיזק אותם?

ע"י שהזכיר להם – הוא לא כתב להם: יצאתם ממצרים והגעתם לערבות יריחו, לא! לא! לא! פרשת השבוע מפרטת כל מסע וכל חניה, "וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ" וכל מקום יש לו שם שמזכיר לעם ישראל מה קרה שם, את האותות ומופתים, את השכר ועונש, קברות התאוה, למה זה נקרא כך? הם חטאו! "הר ההר" - חיזק בליבם, דברי פטירתו, פרשת מסעי, חיזק בליבם את האמונה של שכר ועונש - ע"י שהזכיר להם את הקורות אותם במדבר, את כל המוצאות אותם בכל מסע ומסע את כל הניסים והנפלאות שעשה ה' עימם, קריעת ים סוף, ירידת המן, למה נקרא שמה מרה? למה נקרא שמה רפידים? רפידים – על שרפו ידיהם מתורה ויבוא עמלק, כל מקום, כל מסע מזכיר להם השגחה אלוקית, ניסים ועונשים מצד שני - שכר ועונש.

אומר הרב מסרוצקין: "קריעת ים סוף, ירידת המן, בארה של מרים, מתן תורה, ענני הכבוד, כל זה בשעה שהלכו בדרך ה' ושמרו מצוותיו ואת העונשים היו מקבלים תכף על אתר בשעה שהיו עוברים על מצוות ה', וזה מצויין בשמות עשרות המקומות", למה? אומר הרב מסרוצקין, כדי שיהיו שמורים בליבם, השכר שיצאו מן המדבר אל ארץ נושבת, מחיים של השגחה ניסית ולא רק חיים של השגחה טבעית, אז מה זה פרשת השבוע? תזכורת של משה רבינו, תזכורת אחרונה, עם פירוט רב, אמונה, שכר ועונש, ארץ ישראל, מסעות, חניות, ניסים, כל מקום מזכיר משהו – עם זה אנחנו צריכים לחיות.

ואני עובר עכשיו למהלך שלישי ורביעי: חשוב מאוד, פרשת השבוע, בין המיצרים: אומר האדמו"ר מסקולנד זצ"ל: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל" – פרשה זו קוראים אותה תמיד בימי בין המיצרים ללמדנו, (מה זה "בין המיצרים" – בין הצרות, יש צרות לעם ישראל) שכשם שכל המסעות והטרחות שטרחו בני ישראל במדבר - סה"כ מ"ב מסעות - תכליתם היה להגיע לארץ ישראל, אנו צריכים לדעת שכל המסעות, לאורך כל הגלות המרה הזו, 2000 שנה, תכליתם לזככנו ולהשיבנו חזרה לארץ ישראל, להביאנו אל הגאולה השלימה, כמו ש-מ"ב המסעות היו במצרים (מיצרים) לבין ארץ ישראל – הארץ המובטחת, אז כל הגלויות, כל המסעות של עם ישראל בגלויות, ובייחוד הגלות המרה הזו, יש להם תכלית אחת, כמו במדבר: לזככנו ולהשיבנו חזרה אל ארץ אבותינו – ארץ ישראל והסודות הגדולים במ"ב מסעות שבפרשתנו, הכל זה מסעות, רק שתראו את מה שהוא מסביר משמעות של כל שם ושם, מה זה רומז? שכולם היו תיקונים גדולים וזיכוך אחרי זיכוך אחרי שחטאו עם ישראל, יהיו מצויים במ"ב המסעות שישראל צריכים לעבור בגלות בדרך לגאולה השלימה, אלא שעדיין לא נגלה לנו פירוטם, את כוונתם, את סוד תיקונם של כל מה שעובר העם היהודי בגלות" - אנחנו לא יודעים למה היתה שואה, למה היו פוגרומים, למה היו מסעי הצלב, למה היה מלחמת השחרור, ולמה מלחמת סיני, ומלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, והשלב הזה של ההתנתקות שהוא כואב לכל יהודי ויהודי, לא יודעים! אבל דבר אחד אנחנו צריכים לדעת: כל שלב ושלב הוא חלק ממ"ב מסעות שהעם היהודי צריך לעבור בדרכו עד לגאולה השלימה.

מ"ב מסעות, למה? מה זה מ"ב? זהו סוד התיקון של עם ישראל כנגד השם הקדוש של מ"ב אותיות, הוא גם סוד של ספירת העומר וכו', אני לא רוצה לפרט, כנגד התיקון של הפגמים שפגמנו בשם הקדוש של מ"ב אותיות.

מהו השם הקדוש?

השם הקדוש מ"ב אותיות וכל המסעות ממצרים ועד ארץ ישראל והגלות עד שובנו בקרוב לארץ ישראל למנוחה השלמה, כל המ"ב זה כדי לתקן את הפגמים שפגמנו בשם הקדוש – מ"ב אותיות.

מהו השם הזה?

השם הזה רמוז בתפילתו של ר' נחוניה בן הקנה, (בן דורו של ר' עקיבא כמדומני): "אָנָּא בְּכחַ גְּדֻלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה" – כל ראשי התיבות של התפילה הנשגבה הזו, שבסופה אנחנו אומרים, היא השם הגדול של 42 אותיות, ולכן כשאנחנו מסיימים את "אָנָּא בְּכחַ" אנחנו אומרים: "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ" – כדי שזה לא יהיה, כי זה שם, אסור להזכיר את זה סתם ככה, מהו השם, ראשי התיבות של 42 אותיות השם הגדול, והם מתחלקים לשבעה שמות שכל אחד בן 6 אותיות שאחד מהם בראש השנה לפני תקיעת שופר שאנחנו קוראים פסוקים כנגד קר"ע שט"ן, אותיות קו"ף, רי"ש, עי"ן, שי"ן, טי"ת, נו"ן – זה שם, שם שהוא שביעי מהשם הגדול של מ"ב אותיות, ובכן, תפילת "אָנָּא בְּכחַ", כל ר"ת של השם הגדול.

אומר בעל "באר משה" ובעוד ספרים גדולים, תקשיבו דבר נפלא, מה למדנו עכשיו? שבעצם כל המסעות של פרשת השבוע הם בעצם בבואה למסעות שעם ישראל צריך לעבור בגלות כדי לשוב לארץ ישראל. וזה עובר, מ"ב מסעות ממצרים כדי להיכנס לארץ ישראל – גורשנו מפני חטאינו, אז עכשיו צריכים לעבור עוד פעם מ"ב מסעות כדי לשוב לארץ, אבל המסעות הם לא ארבעים שנה, הם מאות שנים של גלות ואולי אלפי, אומר בעל "באר משה" בפרשת השבוע כתוב "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאתָם בְּיַד-משֶׁה וְאַהֲרן. וַיִּכְתּב משֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל-פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (לג, א-ב).

שימו לב, כתוב: "אֶת-מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם" ואח"כ "וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" – הפוך! והכל עפ"י ה'! לא יד המקרה, כל מסע ומסע ממצרים לארץ ישראל, מ"ב מסעות של הגלות לשוב לארץ ישראל הכל זה על פי ה'.

מה פשר הפיכת המילים "אֶת-מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם" ל"וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם"? מסבירים המפרשים נפלא: הקשר בין מסעות הגלות למסעות של פרשת השבוע, בעוד שבגאולת מצרים קדמה היציאה משם לכל המסעות – קודם יצאנו ואח"כ נסענו, מסעות, בדרכנו לארץ ישראל, כתוב: "וַיִּכְתּב משֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם" – את היציאות "לְמַסְעֵיהֶם" – המסעות להגיע לארץ ישראל. קודם יציאות ואח"כ מסעות. לעתיד לבוא – הפוך – תִקְדם הגלות והמסעות לשובנו לציון, א"כ כתוב: "וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" – מה זה "לְמוֹצָאֵיהֶם"? לצאת מהגלות! מה שכתוב בהתחלה "אֶת-מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם" – "אֶת-מוֹצָאֵיהֶם" ממצרים, "לְמַסְעֵיהֶם"– להגיע לארץ ישראל.

ואח"כ כתוב "וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם" – בגלות "לְמוֹצָאֵיהֶם" – לצאת מן הגלות. כלומר לשוב לארץ, הרי לעתיד לבוא תגדל הגלות וכל המסעות "לְמַסְעֵיהֶם" – לגאולת ישראל שאנו מחכים לה כל רגע, כל שעה, לפיכך נאמר "וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם". מ"ב המסעות ממצרים לכניסתו לארץ ומפני חטאינו אנחנו צריכים לעבור מ"ב מסעות שהם הגלות כדי להשיבנו לארץ.

באחרית כל הגלויות, כל המסעות ובניין בית המקדש השלישי, זיכוך, ניקוי והטהרות כדי שנהיה ראויים לכך, איפה זה? "נסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אתוֹ אֶתֵּן לָכֶם". "אֶל-הַמָּקוֹם" אומרים חז"ל: רמז לבית המקדש שנקרא מקום. אז נוסעים אנחנו, כל הגלויות, זה נסיעה אחת ארוכה בת מ"ב מסעות אל הגאולה - "אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אתוֹ אֶתֵּן לָכֶם" אל ירושלים, אל בית המקדש, אל ארץ ישראל, שכן כאמור, הגלות משמשת תרופה, זיכוך לתחלואי עם ישראל וכל נסיעתנו זה כדי להגיע אל המקום, ארץ ישראל.

אני רוצה להכניס כמה רמזים יפים מהספרים:

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל" – אנחנו מדברים לרמוז למסעות בני ישראל בגלות שהם כנגד מסעי בני ישראל ממצרים לארץ ישראל – פרשת השבוע.

אומר בעל "מגלה עמוקות": "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל" – מ"ב מסעות, מגלות לגאולה, בראשי התיבות של "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל" רמוזים ד' הגלויות. איך?

"אֵלֶּה" – אל"ף – אדום, "מַסְעֵי" – מ"ם- מדי, "בְנֵי" – בי"ת – בבל, "יִשְׂרָאֵל" – יו"ד –יון, הנה אתה רואה ש"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל" זה לא רק ממצרים לארץ ישראל, אלא "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל" זה הגלות. איזה גלות? אדום, מדי, בבל ויון.

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל" – אומרים הספרים הקדושים, ארבעת המילים האלה בגימטריא בדיוק – דוד מלך ישראל חי וקיים, הוי אומר: התכלית של "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל" בגלות, זה להגיע לדוד מלך ישראל חי וקיים. וכל המסעות נאמר: "עַל-פִּי ה'", עפ"י ה' יחנו.

כתוב "עַל-פִּי ה'" לא כתוב על פי אלקים, כתוב על פי שם הויה, לומר שכל המסעות שאנו אומרים, הנדמים לנו כרעות, כולם על פי שם הויה, שם הויה מורה על מידת הרחמים, אלא שכרגע, כעת, לא זכינו עדיין להבין את מידת הרחמים ואת המסעות של הגלות.

אומר "בעל הטורים" "וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה ה' בָּהֶם כָּל-בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה' שְׁפָטִים" (במדבר לג, ד)

אומר "בעל הטורים": פעמיים במסורה, בתנ"ך יש את המילה מְקַבְּרִים", מצרים מקברים - פרעה ופעם שניה לגבי גוג ומגוג, (יחזקאל לט), מה פשר הדברים? אומר "בעל הטורים" המקברים אצל פרעה היה ראשית, ממצרים, מ"ב מסעות לארץ ישראל - מפני חטאינו גלינו מארצנו. ושוב יש עלינו מ"ב מסעות, לאן להגיע? לתכלית! גוג ומגוג! עד גוג ומגוג, הוי אומר זה אחרית.

א"כ "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם" – זה פרעה - יצאו ממצרים "מַסְעֵיהֶם" להגיע לארץ ישראל, והם בבואה - מ"ב המסעות ל"מַסְעֵיהֶם" בגלות "לְמוֹצָאֵיהֶם" ליציאה מן הגלות!

ותמצא דבר מעניין, פרעה הרי הוא הראשון למסעות, גוג ומגוג הוא אחרון.

אם תיקח פרעה, גוג ומגוג, יעלה לך בגימטריה משיח בן דוד עם הכולל, ללמדך שכל המסעות מפרעה עד ארץ ישראל, ומהגלות עד גוג ומגוג, עד ארץ ישראל כי המלחמה תהיה פה, הכל הוא ליחד למשיח בן דוד, כי כל המסעות זה להגיע אל צמח דוד עבדך מהרה תצמיח – אל משיח בן דוד – גאולה, כי הוא יגאל אותנו מגוג ומגוג שיסודו פרעה.

אומר החיד"א בספרו "נחל קדומים" – "מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל" ראשי תיבות מב"י - 52 גימטריה בן. זה גם אליהו, אליהו הנביא שהוא בגימטריה 52 יבואו ויבשר לנו את בשורת הגאולה.

ומה המשמעות של גימטריה בן? אוי רבותי, התברר לנו והתגלה לנו שכל המסעות והגלויות, שכל כך סבלנו, כולל: שואה, אינקיויציה, פוגרומים, כל הצעקות שצעקו לנו: ג'יד, אוי שהכל היה מתוך אהבת האב לבן - "מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל" – בגימטריה בן, זה לא עונשים לסלק אותנו מן העולם, להכחיד אותנו, אלא זה אהבת האב לבן, זה בן שאב מצחצח אותו, מנקה אותה, מזכך אותו והראיה: "בְּצָרָתָם לוֹ צָר" – השכינה ירדה איתנו לגלות, אבא לא הזניח אותנו, ירד איתנו לגלות, וכפי שאומרים חז"ל: אם הקב"ה לא היה יורד איתנו לגלות עם השכינה, מי יודע אם היה נשאר מכיבשת ישראל שריד ופליט. תמיד מרחו אותנו בדם.

ובכן, "מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל" – בגימטריה בן, ר"ת כל הגלויות, אדום, מדי, בבל ויון, זה גם בגימטריה בן עם הכולל. בי"ת יו"ד – זה בן עם הכולל. 53. שכל הגלויות, ארבעת הגלויות הקשות ואדום הגלות המתמשכת והארוכה, זה הכל נובע מאהבת אב לבן. אנחנו טרם הבנו את זה.

תראו דבר נוסף: "וְאֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל" – כשהוא מדבר על "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם" – מצרים לארץ ישראל, הוא אומר "אֵלֶּה", כשהוא מדבר על "מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" – מהגלות לארץ ישראל, שם הוא אומר "וְאֵלֶּה", גם "אֵלֶּה" וגם "וְאֵלֶּה" כולם מורים על מ"ב מסעות, מצרים לארץ ישראל וגלות לארץ ישראל.

אומר בעל "באר משה" "אֵלֶּה" וגם "וְאֵלֶּה" מכוונים לנקודה אחת, להגיע לארץ המובטחת, לארץ ישראל, להגיע למפלתו של גוג ומגוג, וסימנך "אֵלֶּה" עם "וְאֵלֶּה" זה ביחד 78, גוג ומגוג זה גם 78, אֵלֶּה" ו "וְאֵלֶּה", התכלית שלהם, מ"ב מסעות, זה להגיע עד הכחדת גוג ומגוג.

הטור ויורה דיעה בהלכות ספר תורה, סימן רעה, מביא בשם ר' יהודה ברצולוני, בספרו "מספרי העיתים", מגדולי הראשונים, וכך הוא כותב: נהגו כמנין השיטים, בספר תורה (מקובל) יהיה מ"ב שיטים (מ"ב שורות) וסימנך: "ה' בָם סִינַי בַּקּדֶשׁ" (תהילים סח), בם, מ"ב, אומר בעל הפרישא, הלא הוא הסמ"א, למה מ"ב שיטים בספר תורה? כנגד מ"ב המסעות הנכתבות בפרשת השבוע, פרשת ואלה מסעי. מה הקשר? ספר תורה נכתב כנגד מ"ב מסעות?! שמתם לב, הוא לא כותב כנגד ה' בן מ"ב אותיות, הוא אומר: כנגד מ"ב מסעות כנגד ה', אבל ההדגש הוא כנגד מ"ב מסעות. דבר נוסף: "וְאֵלֶּה" המסעות מהגלות לארץ ישראל – כתובים ב"וְאֵלֶּה" זה מ"ב גם מ"ב.

מה פשר הדברים?

אומר בעל ספר "תם ודת": כל צרות ישראל בגלות רמוזים במ"ב המסעות שבפרשת השבוע, פרשת מסעי, ה' הקדוש בן מ"ב אותיות, פגמנו – צריך לתקן. אלא שאין איתנו יודע עד מה, אנחנו לא יודעים את הכוונות, ובהתגלות כבוד מלכותו יתברך עלינו - ביאת המשיח, יפתחו שערי חוכמה ובינה ויתגלו לנו עומק סודותיה של התורה הקדושה ויתגלה לנו הסוד של מ"ב מסעות ממצרים לארץ ישראל ואז יתגלה לנו הסוד של כל הגלויות. מ"ב המסעות שכ"כ סבלנו, יותר מ-40 שנה. בציפייתנו לארץ ישראל, כי כל מה שעבר על ישראל מיום היותם לעם, בסודות בתורה, הם קשורים לפרשת השבוע, מה למדנו?

שמו של הקב"ה מ"ב אותיות - "אָנָּא בְּכחַ",

מספר השיטים בתורה הקדושה – מ"ב אותיות,

מספר המסעות של עם ישראל כדי להגיע אל תיקונו – מ"ב מסעות

ועל זה נאמר "וְדִבַּרְתָּ בָּם" – מ"ב, "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ" – גם שאתה נינוח, "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ" – גם כשאתה במסע, גם כשאתה בגלות, "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ".

הרי לנו היבט נוסף: לקודשא בריך הוא, אורייתא וישראל חד הוא.

קודשא בריך הוא - מ"ב,

אורייתא – מ"ב,

ישראל להגיע אל התיקון – מ"ב.

לארץ ישראל - מ"ב להגיע אל התיקון.

ועכשיו מהלך רביעי:

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל", עד עכשיו דיברנו גלויות, מסעי בני ישראל ממצרים לארץ, מהגלויות לארץ, אומר הבעש"ט: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל" – הפסוק הזה גם מדבר אל הפרט היהודי, מ"ב המסעות שנכתבו בתורה בפרשת השבוע, (חבל שאין לנו זמן, היינו צריכים ללמוד את כל הרמזים, לפחות כפי שמביא ה____) מ"ב המסעות שרשומות בתורה רמז עמוק טמון בהם לכל חיי הפרט היהודי באשר הוא, כי מיום שהגיח מרחם אימו – בחינת יציאה מארץ מצרים, הרחם – היציאה, נוח לו לאדם שלא נברא משנברא (גמרא בעירובין), אבל אין מה לעשות, עכשיו שנברא, כי מיום שהגיח מרחם אימו, בחינת יציאת מצרים – עד שישוב אל בית עולמו, 120 שנה, יצטרך לעבור כל יהודי 42 מסעות. הפרט היהודי, כל אחד. 42 מסעות, הקפות, עליות וירידות, אשר נולדו לכך בני ישראל, אנחנו לא יודעים, אנחנו לא מבינים את זה, וכל מסע בחיים מכוון כנגד מידה שאדם צריך לתקן בעולם התיקון הוא בעולם הזה – בפרוזדור, מדריגה שעליו לרכוש בחייו, 42 מסעות ו-42 מדריגות שאדם צריך לתקן בחיים – הפרט היהודי, כל מסע מרמז על רכש נוסף בעבודת ה'.

אומר בעל "נתיבות שלום", הצדיק מסלונים: וזהו הטעם שהתורה הקדושה מפרטת לא רק את המסע עצמו, אלא גם את החנייה, "וַיִּסְעוּ" מפה "וַיַּחֲנוּ" שם, בשביל מה צריך לכתוב גם את המסע וגם את החנייה? כי על האדם המטפס ועולה ב-70 שנות חייו ב-120 שנות חייו, העולה והמטפס בהר ה', זה לא מספיק שהוא יעלה - "מִי-יַעֲלֶה בְּהַר ה'" – לא מספיק - "וּמִי-יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ" – אומר הרבי מסלונים על פי דברי הבעש"ט: כי על האדם המטפס ועולה בהר ה', לתקוע יתדות תמיד בכל קטע, בכל רכש שמעפיל בו. הוא מטפס, חונה, מתמקם במקום החניה, רוכש את הרכש של החניה, את הדרגה שרומזת החניה, ואח"כ ממשיך מסע נוסף ועוד חניה. החניה רומזת על ההתאקלמות, על ההשרשה של המידה של הרכש. וכל עוד האדם לא רוכש את המידה מ-42 המסעות, הוא לא מתקדם הלאה. ועל זה נאמר: "עַל-פִּי ה' יַחֲנוּ" ה' יודע מתי אפשר להמשיך הלאה, עם כל עליה חדשה ברוחניות, צריך להשריש את העליה, את הרכש ולדאוג שתתקיים, זה מה שכתוב בתורה: "וַיִּסְעוּ מֵ..." שלב חדש "וַיַּחֲנוּ בְּ" מורה על השרשה, התמקמות, זה תפקיד של האדם בכל חייו לרכוש את כל 42 חניות הנובעות מהמסעות.

מוסיף ר' זאב מצ'רנוב – אוסטרה מתלמידי המגיד ממזריץ': זה שאמר דוד מלך ישראל: "מִי-חָכָם וְיִשְׁמָר-אֵלֶּה" (תהילים קז, מג). מה זה "וְיִשְׁמָר-אֵלֶּה"? מי החכם שישמור ויחזיק את בחינת "אֵלֶּה" שישמור, שכל רכש ורכש שהוא רוכש בחיים מ-42 מסעות בחייו שלא רק יגיע לזה, אלא גם יקיים את זה, ישמור את זה -"מִי-חָכָם וְיִשְׁמָר-אֵלֶּה"!

אומר רש"י הקדוש כל מקום שנאמר "אֵלֶּה" (אומר זאת בפרשת משפטים - "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם"), פסל את הראשונים.

נו, אז כאן כתוב "אֵלֶּה מַסְעֵי", את מה הוא פסל? אומר רש"י הקדוש, (על פי רש"י, אומר את זה הצדיק מאוסטרה) "מי חכם ויבין את אלה", האיש החכם פוסל כל יום את מעשיו של האתמול, כי הרי כל יום הוא עולה, רוכש ומתקדם הלאה - "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" – אז זה לא מספיק לחדש, הוא צריך לרכוש את זה, להשריש את זה, אם כן נמצא, שכל יום שאדם רוכש רכש חדש מהמ"ב מסעות, הוא בעצם התקדם בדרגה נוספת, היום שלו זה לא כמו היום של אתמול, היום זה כבר הצגות חדשות, א"כ כל יום ע"י מעשיו עם ההשגות של הרכש, של היום הוא מבטל את ההשגות של אתמול, כי ה"אתמול" זה רק היה המסע ה-11, היום זה כבר מסע ה-12, וה-12 הוא גבוה יותר, נמצא: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל" – כל מסע ומסע פוסל את הקודם, בעצם הוא מראה שהאתמול הוא לא היה בהשגה של היום, אז הוא כאין וכאפס לעומת היום.

פרשת השבוע, אחרי שהוא מונה את המסעות, כתוב:

"צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-אַתֶּם בָּאִים אֶל-הָאָרֶץ כְּנָעַן" – אל הארץ, אל ארץ כנען, אומר המדרש בפרשת השבוע, חשוב ואקטואלי לימים אלה: "צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – "מלמד, שהראה הקב"ה למשה, לפני כניסתם לארץ, כל מה שהיה ועתיד להיות, את כל העתידות, הראה לו מדן ועד שמשון, הראה לו את ברק בן אבינועם משבט נפתלי, וכן כל דור ודור בדורשיו ודרשניו וכל דור ודור ושופטיו, דור ודור ומנהיגיו, דור ודור ופושעיו, דור ודור וצדיקיו"

אומר הרב מבריסק זצ"ל: מדברי המדרש יסוד גדול, משמע, הוא הראה לו:" "דור ודור ומנהיגיו, דור ודור ופושעיו, דור ודור וצדיקיו" – הוי, אומר הרב מבריסק, "דור ודור ומנהיגיו" זה לא בהכרח "דור ודור וצדיקיו", כלומר יכול להיות צדיק הדור והוא לא מנהיג הדור! כי בימינו כל צדיק הוא הופך להיות בר סמכא, אני לא מדבר על רשעים, אני לא מדבר על בינונים, אינני מדבר על סתם עמך כל אחד אומר,כל אחד מדבר.

אומר הרב מבריסק על פי המדרש: "הראה לו דור דור ומנהיגיו, דור ודור וצדיקיו" הוי אומר, שיכול להיות צדיק גדול, הראה לו אותו, אבל הוא לא מנהיג. מה זה מנהיג? בר סמכא – שאפשר לסמוך עליו, יש תפקידים – הוא צדיק, הוא חכם, הוא מנהיג, והטעות היא שהולכים לכל אחד שהוא צדיק.

אוי אוי בימינו, הולכים לכל אחד שאין לו תעודה בכלל, אין לו תעודה של צדיק, זה מאחז עיניים, אפילו על צדיקים, אומר הרב מבריסק, מדברי המדרש כתוב: "צדיק לחוד ומנהיג לחוד, הנה כי כן לא כל צדיק גדול הוא בר סמכא להיות מנהיג הדור, אז הוא לא יכול להכריע בשאלות של חיים ומות , או שאלות שעומדות על הפרק של הנהגת ישראל.

מסופר, הפליג הרב מבריסק בשבחו של גאון גדול ואף שיבח את חיבוריו התורניים ולפתע אומר הרב מבריסק: אבל מה לו שייכות להנהגת הדור? צדיק, תורה. כי צידקות ובר סמכא הם שני עיניינים נפרדים.

ובהתאם למדרש בפרשת שבוע מובא גם מדרש בספר ויקרא (כו ,ו) שם כתוב דבר דומה עם תוספת: "הראה לו הקב"ה למשה דור דור ושופטיו, דור דור וחכמיו, דור דור ומנהיגיו דור דור וחומסיו, דור דור וגוזליו", שואל הרב מבריסק, איך זה יכול להיות שבפסוק אחד הראה לו "דור דור וחכמיו, דור דור ומנהיגיו" ו"דור דור וחומסיו, דור דור וגוזליו" – מה הקשר? מה הוא צריך לראות אותם? מה אנחנו צריכים לדעת מזה? אומר הרב מבריסק, כיצד ניתן לכתוב בדיבור אחד: "דור דור וחכמיו דור דור ומנהיגיו" עם "דור דור וחומסיו דור דור וגוזליו"? מה ראו חז"ל להביא את זה בדבר אחד? אלא תראו מה זה בר סמכא, מה זה גדולי ישראל שהקב"ה שתל, ובעיקר בדורות האחרונים, דורות גורליים שהרבה שאלות הרות גורל עומדות על פתחיהם של גדולי ישראל, אומר הרב מבריסק: "כי בכל דור ודור עומדים מנהיגי ישראל כנגד חמסנים וגזלנים שבכל דור ודור, בכל דור ודור יש את החמסנים שלו, את הגוזלים שלו, את העושקים שלו, את הרעים שלו. ומה המיוחד שבכל דור ודור? עומדים גדולי ומנהיגיי ישראל כנגד חמסני וגזלני הדורות לבל יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם, לעשוק את ישראל, לפגוע בישרים, בצדיקים ובתמימים, בתורה הקדושה, בישיבות, אז עומדים גדולי ישראל והם נגד החמסנים הגזלנים והעושקים, הם מבינים את כל הטריקים שלהם, את כל התכמנות שלהם, לכן לפני שמשה רבנו נפטר, הראה לו הקב"ה, דור דור ומנהיגיו וצדיקיו כנגד דור ודור וחמסניו וגזלניו, כדי שהם ינחו את עם ישראל איך להיזהר מכל החמסנים שבכל דור ודור, מכל אלה שמבקשים לייבש את ימת התורה בעם ישראל. זה לעומת זה עשה אלוקים. בכל דור ודור הקב"ה מקדים רפואה למכה בדמותם של גדולי ישראל ומנהיגיו, המשכילים לעמוד כנגד חמסני הדור וגזלניו.

כאמור, פרשת השבוע, פרשת מסעי, הנקראת בשבת השניה של בין המיצרים, יזכור לכל האותות והמופתים שעשה הקב"ה עם ישראל במדבר במשך 40 שנה במדבר, בחיזוק ליבותיהם של עם ישראל בשכר ועונש באמונת הבורא יתברך, דברי ר' נחמן מסרוצקין, ב"אוזניים לתורה".

אף הפטרת השבת היא מדברי תוכחתו של ירמיהו הנביא והיא דוחה את ההפטרה הרגילה, ונראה, מה דברי התוכחה של ירמיה בהפטרה השבת המותאמים לפרשת השבוע?

שמעו: "כּה אָמַר ה' מַה-מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" – מה קרה עם עם ישראל? למה הוא נהיה חילוני? מה קרה? השתנה משהו? יגידו שואה?! זה עוד הרבה לפני השואה!

למה "כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי"? – מה תובע הנביא?

"וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת" – מ"ב מסעות, למה הם לא אומרים את זה? הרי זה כתוב בפרשה! הם לא יכולים להתכחש לזה כדברי הרמב"ן ורבינו בחיי, הרי זה כתוב, הרי חיינו 40 שנה באותות ובמופתים,

לחינם?!

"וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת-אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה" – מה התביעה? פרשת השבוע, תראו איזה הנהגה הקב"ה הנהיג אתכם, השריש בכם את התורה, מ"ב מסעות, אי אפשר להתכחש, אז מה קרה לכם? "וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ" – אז מה קרה לכם?

"כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר (בני ערב) שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזאת" - קרה כזה דבר?! "הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים"?! יש אומה אחת שהחליפה את הדת שלה?! את האלוהים שלה?!

"וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים" – והאלוהים שלהם הם לא אלוהים. שמטס, שטויות ואעפ"כ אף אחד מהם לא החליף את הדת שלו, ראיתם את בני קדר, 5 תפילות ביום, קוראים פה בגן הציבורי, בדשא, הם לא מתביישים, הם מתפללים - "אללא ואכבר", איפה אתם?! מה יש להם? מי הם? מה הייחוס שלהם?!

אומר הנביא: "אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר (בני ערב) שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאד וּרְאוּ...הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים"?! שבטי הדולו, מישהו מהם החליף את הדת שלו?!

"וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים. וְעַמִּי" - "וְעַמִּי" ראשי תיבות עם ישראל, "הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל" – מי זה "עַמִּי" – אומר הנביא: "כִּי-שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי" רעה אחת "אתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים" – מ"ב מסעות במדבר, והרעה השניה "לַחְצב לָהֶם בּארוֹת בּארת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם".

מה התכלית? אותי עזבו, מהם החליפו? ___ דעות שטותיות שחלפו מן העולם, מה הם הביאו לנו, איזה דת? שמטס שאומות העולם כבר עזבו את זה והם נקראים אנשי הקידמה.

שתי רעות עשה ה': עם ישראל ברום תפארתו, ממלכת כהנים וגוי קדוש, עם סגולה, עם נבחר, עם של נביאים, עם של ארץ הקודש, מה קרה לו? הוא שכח את פרשת השבוע?! ובמה הוא החליף?! הוא לא אטאיסט, הוא הולך להודו, לטאילנד ומביא את דתות חדשות שלא שיערום אבותינו, שטותיות מעשה ידי אדם אשר הגו מוחות של בני אדם, ברי חלוף! מה הוא הביא לנו?

ובכן אשמתו של הנביא ירמיה לעם ישראל, תואם את ___ עם תוכניו לפרשת מסעי, אם הפירוט הרע - "אֵלֶּה מַסְעֵי" - שכחתם, זוהי האשמה.

יעזור ה', יתן ה' ונזכה לעבור את מ"ב המסעות שלנו בשלום, הכלליות של עם ישראל בדרכנו לציון,גם אם אנחנו גרים פה, לא הגענו את המנוחה והנחלה, להגיע כל אחד ויחיד להשלים את מ"ב המסעות שלו הפרטיות שלו בחיים ונזכה כולנו לגאולה השלימה לכלל ולפרט בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן ואמן.


פרשת מסעי

[הערת העורכת - הדברים שאמר הרב חזקים מאוד, אבל בקלטת יש הרבה מקומות בהם יש קטיעה, הקטיעה התמשכה יותר מכמה שניות ויש הפסק בין קטע לקטע ציינתי זאת בסוגרים כי יש קטיעה בקלטת. חבל, קלטת מאוד יפה.]

פרשת מסעי, מסיימים את הספר הרביעי מחמישה חומשי תורה, ספר במדבר, אומרים: חזק חזק ונתחזק. השבת היא השבת השניה משלושת השבתות של ימי בין המיצרים, ימי האבל והצער על חורבן ירושלים, גלות השכינה וגלות ישראל, טרם שב העם היהודי אל הנחלה ואל המנוחה. הדגשתי: קודם אל הנחלה, כי יש חושבים שהוא חזר אל הנחלה, אז הוספתי: אל הנחלה ואל המנוחה, עדיין 70 הזאבים לוטשים עיניהם, על נחלת קודש ארץ אבות, פוערים פיהם על כבשת הרש, כבשת הרש הישראלית המבקשת לישב, שנאת ישראל מפעפעת מכל פנימה, הר הבית ששמם, שועלים הילכו בו, ישמעאלים הילכו בו... אין לנו לא כוהנים בעבודתם, לא לווים בשירם ובזימרם ולא ישראל בנויהם, טרם זכינו ל"וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים" (תפילת שמונה עשרה), טרם זכינו לביאת המשיח ולבנין בית המקדש.

אמרו חז"ל: "כל שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו" - אם עדיין לא זכינו לגאולת ישראל ולבנין בית המקדש, הוי אומר שעדיין לא תיקנו את החטאים שבגללם הוא נחרב.

"כל שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו" – מה הקשר שלנו לחורבן הבית שאירע לפני 2000 שנה? אלא, אומרים חז"ל: אם עדיין לא זכינו לגאולת ישראל ולבנין בית המקדש, הוי אומר, שעדיין לא תיקנו את החטאים שבגללם הוא נחרב, הוי אומר, שהחטאים עדיין מצויים בקרבנו! הסיבות שהוא נחרב, עדיין קיימות, התביעה להביא לבנין בית המקדש, (קטיעה) להסיר את הסיבות שבגללם הוא לא ראוי להיבנה. כל דור ודור יש לו להכות על ליבו ולומר: מפני חטאינו גלינו מארצנו, לא מפני ____, (קטיעה) ...מפני היד שנשתלחה במקדשך, ולפי הגאון מוילנא: "מפני היד השלוחה במקדשך"! כל דור ודור!

(קטיעה) בית המקדש הראשון מפני מה חרב? מפני שהיו בו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, 3 העבירות החמורות ביותר שעליהם נאמר: יהרג ואל יעבור. (קטיעה)

אחרי בית המקדש הראשון, נבנה הבית כעבור 70 שנה, חזרו הגולים מבבל אחרי הצהרת כורש, ואילו בית מקדש שני שנחרב בגלל שנאת חינם, קרוב ל-2000 שנה, אנחנו מצפים, מחכים, מקוים ומתפללים ואנחנו עדיין לא זכינו! וככל שאנחנו לא זכינו, הסמל היהודי, השנאה לעם ישראל מפעפעת מכל פינה, הוי אומר, ששנאת חינם חמורה יותר מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

אומרים חז"ל: בית מקדש שני יוכיח, הוא לא נבנה עדיין, זה אומרים כבר האמוראים, עברו כבר 70 שנה והוא לא נבנה, מה נאמר אנחנו קרוב ל-2000 שנה?! שנאת חינם, דייקו במושג, במילים: שנאת חינם, כמשמע: שנאה על לא דבר – הוא לא עשה לי כל רע, (אז מדוע אני שונא אותו?! זה לא שנאה של נקמה!) הוא הפריע לי?! עקף אותי?! לא! שנאת חינם!

אומרים חז"ל: שנאה – חינם, על לא דבר, על כלום, אבל על כלום שבכלום, אז למה אני שונא אותו?! הוא פשוט הצליח יותר ממני! על חשבוני?! לא! הוא זכה בהגרלה במפעל הפיס במיליון דולר! הוא לקח ממני משהו?! לא! אז מדוע אני שונא אותו?! בחינם!

למה?! מה זה שנאת חינם?! אומרים חז"ל: קנאה! אני מקנא, כי הוא הצליח יותר ממני, עיני רעה בהצלחתו, אינני מפרגן לו (בעברית לא כ"כ צחה) וכל זה מוליד שנאה והשנאה היא נסתרת, כנראה לא יכול לומר לו: אני שונא אותך. למה? הרי אנחנו חברים, שנינו מאותו הכפר, שנינו חברים באותה כיתה, ידידים, מתרועעים יחד, על פניו – חברים, אבל הקנאה, צרות עין, גורמת לשנאה הכי גדולה והיא שנאה מתמשכת, כי אינני יכול לומר לו: אני שונא אותך, אני מקנא בך – אז היא נשארת חבויה בתוך הלב, פנימית. כלפי חוץ אנחנו חברים, כלפי פנים שנאה מפעפעת, ושנאה פנימית נסתרת, כמעט ואין לו תקנה, כי אם הוא עשה לי רע, באיזה יום אנחנו מתפייסים. כל אחד מאיתנו מבקש ביום הכיפורים: על חטא שחטאנו לפניך, אבל אם זה לא, לא עשה לי כלום, זה קנאה, על קנאה, על צרות עין, על הצלחת הזולת, אדם לא מודע בכלל שצריך לבקש על זה סליחה, שצריך להכות על חטא ועל כן השנאה הזו מפעפעת, ואינכם יודעים לאן היא מגיעה.

כותב ה"חפץ חיים" בהקדמה לספרו ה"החפץ חיים": "בסוף ימי בית שני, גברה שנאת חינם, ולשון הרע ביננו (בין עם ישראל) ובעבור זה נחרב ביתנו וגלינו מארצנו והגם שבגמרא לא מוזכר לשון הרע, אלא שנאת חינם בלבד, הכוונה היא על לשון הרע, שנאת חינם עם לשון הרע, היוצאת והמתבקשת מצד השנאה".

אדם שמקנא בשני, הוא צר עין בהצלחתו של השני, עינו רעה בהצלחתו, הוא מפתח שנאה כלפיו נסתרת שתוצאותיה, תולדותיה, זה לשון הרע עליו, רכילות עליו. כי הרי לשון הרע זה לא לפניו, רכילות זה לא בפניו, הנסתר מוציא נסתר ואז אומר הח"ח: "אם כתוב שנאת חינם, דע לך שהכוונה היא על לשון הרע גם כן היוצאת והמתבקשת מצד השנאה"! ולשון הרע יכלול רכילות, הוצאת שם רע, מלשינות בסתר, ליצנות בסתר, דברי הכפשה וכל המרעין בישין וכל דברי הרפש שאפשר להטיל על חברו, כל מה שדיברנו כלול בלשון הרע והכל שלא בפניו, בסתר. כותב הח"ח: שאם היתה שנאת חינם לבד, ללא לשון הרע ורכילות וכיוצא בזה, לא היו ישראל נענשים כ"כ. עד ימינו אנחנו סובלים מהעונש הזה.

ראיה לדברים, אומר הח"ח, "בגמרא כתוב שם: שנאת חינם! מה זה שנאת חינם?" אומרת הגמרא: אף אחד לא ידע להיזהר מהשני, כי כל אחד חשב שהשני חבר שלו, הרי הוא לא עשה לו כלום, הוא לא יודע שהוא מקנא בו ועינו צרה בו, אז הוא מדבר עליו לשון, אומר הח"ח: "שהיו בני אדם אוכלים ושותים (אחד מזמין את השני לפיצה) שהיו בני אדם אוכלים ושותים זה עם זה, שהרי מעולם לא הייתה סיבה של הסתכסכות, הרי שניהם מאותו הכפר", אהה, אבל אומרת הגמרא: "ודוקרים זה את זה בחרבות שבלשונם"! הלשון יכולה לשמש כחרב, חרב הורגת, חרבות לשון! מה זה "חרבות לשון"? אלו החיצים שאדם יורה בחברו ממרחקים – הוא מדבר בחיפה לשון הרע על חברו בת"א, יורה בחברו ממרחקים חיצים, מכפיש את שמו ממרחקים שלא בנוכחותו, לשון הרע, רכילות וכיוצא בזה ועל כך אומר הח"ח: "יש ארור בתורה, בין הקללות שהתורה מקללת אדם, אחת הקללות החמורות זה: "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר" (דברים כז, כד)", אז אנחנו אומרים: עושה לו עמבוש שלא ידע מי זה... לא! "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר" – אומר רש"י, חז"ל: זה עולה על מדבר לשון הרע, על מדבר רע על חברו, רכילות בסתר, לא בפניו. בפניו – הם אוכלים ושותים זה עם זה, אבל העיניים יוצאות מרוב קנאה, הם ממשיכים להתרועע, ארור האיש הזה, אומרת התורה הקדושה.

כאמור, מפני מה נחרב בית המקדש השני? שפגמו בחטאי הלשון, שלא הקפידו על שמירת הלשון, שלא נצרו את לשונם. ואם טרם זכינו לבנין בית המקדש, הוי אומר, שהדור שלנו, חטאי הלשון עדיין מצויים בתוכנו! כל שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו, הוי אומר, שהשנאת חינם ותוצאותיה - "מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר", אי שמירת הלשון, לשון הרע ורכילות, הכפשה ומלשינות, אומר הח"ח: "סימן שהם עדיין מצויים בתוכנו, ומי יודע אם חלילה, הם לא יתגברו יותר ויותר, מלבד עוד חטאים ופשעים הגורמים להארכת גלותינו".

מוסיף הח"ח: "כל עוד לא נראה, לא נרגיש את הנחיצות לתקן את חטאי פיותינו, איך נוכל לזכות לגאולתנו?!" אנחנו בין המיצרים, זה לא סתם בין המיצרים – ב"ה הוסרה ההתראה, ההרג מכבישי השרון ואיזה חרדה הייתה שם היום, במקום יגיד: "יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה-דָּעַת" (תהילים יט, ג), אז: יום ליום יביע התראה ולילה ללילה פחד! רבש"ע, לא הגענו לנחלה ולמנוחה. אומר הח"ח: כל עוד לא נראה לתקן חטאי פיותינו, איך נוכל לזכות לגאולתנו?! איך נוכל לצאת מבין המיצרים?! שלושה שבועות בין המיצרים שאנחנו מתאבלים, אבל שנים ארוכות אנחנו חיים בבין המיצרים. "ולא עוד", אומר הח"ח: "אלא שעוון זה של לשון הרע היוצא משנאת חינם גורם שישראל ימשיכו להיות בגלות ונרדים בפרך" – הם סובלים מצרות רבות, כמו שאמרו חז"ל, אומר הח"ח בהקדמה, שמשה רבינו אומר: "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" (שמות ב, יד) – אומרים חז"ל: מה זה "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר"? מה נודע למשה רבינו?! אומר רש"י הקדוש: "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" - דאג משה על שראה ישראל חיים דילתורין. מה זה דילתורין?! מלשינים, כאלה שלא שומרים על הפה שלהם, מכים חברם בסתר, אמר משה רבינו: "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" – מעתה, שמא אינם ראויים להיגאל?! אם כך פני החברה היהודית, אז אינם ראויים להיגאל, הם קוראים לזה תחקירים, קוראים לזה דמוקרטיה, קוראים לזה עיתונות חופשית! מה חופשי?! מי חופשי?! לדבר, להכפיש ברוב חוצות?! לא פוחדים מה'?! זה לשון הרע במיטבה!

אומר הח"ח: "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" – אומר משה רבינו – נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל 70 אומות, מכל ה-70 זאבים להיות נרדים בעבודת פרך?! כ"כ לסבול, כ"כ הרבה שנים, אבל רואה אני – אומר משה רבינו – שהם ראויים לכך. מדוע? יש מלשינות בישראל?! יש "מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר"?! יש שנאת חינם אשר תוצאותיה לשון הרע, רכילות, מלשינות, ליצנות על השני?! – אז אין גאולה, אומר הח"ח, אז תתפלל שיבנה בית המקדש, תתפלל. אומר הח"ח: "ומהו הטעם שהחמירה התורה כ"כ בעוון לשון הרע?! אומר הזוהר הקדוש: משום, שע"י שאדם מדבר לשון הרע ורכילות וכל חטאי הפה, אי שמירת הלשון, משום שמעורר כל דיבור רע על אדם, על זולתו, זה מעורר את המקטרג הגדול על כלל ישראל, יש מאבק שמיימי בין הסנגורים של עם ישראל, המלאכים: מיכאל, גבריאל, רפאל, אוריאל, לבין הס"מ – הסטרא אחרא. יש מאבק שמיימי, כוחות הטומאה רוצים לקטרג על ישראל, הס"מ – השטן, אינו רוצה שתסתיים החד גדיא (ואתה הקב"ה ושחט את מלאך המוות...) הוא רוצה להמשיך, לככב, הוא לא רוצה להתחסל, כי בי הדבר, אז הוא מקטרג, כדי למנוע, כדי לעכב את הגאולה, אם כן, אומר הח"ח: "כי ע"י דיבורי חטאי הלשון שבתולדה של שנאת חינם שבגלל זה נחרב בית המקדש, מפני זה הוא גם אינו נבנה, שמעורר את המקטרג הגדול על כלל ישראל וע"י זה יבוא המוות וההרג והחורבן על עם ישראל", דם ישראל נשפך כמים.

מביא הח"ח את הזוהר הקדוש, פרשת פקודי וכך הוא כותב: "יש רוח רעה אחת טמאה, זרוע של הס"מ המתעוררת, (אינטיפדה = התעוררות) ע"י שאדם מדבר לשון הרע והיא נקראת סכסוכה (לא שקשוקה) והיא עומדת, (כשהיא מתעוררת, היא מקבלת כנפיים ע"י שאדם מדבר לשון הרע) עומדת ומקטרגת לפני כסא הכבוד וגורמת להרג, חרב ואובדן! אובדן נפשות, כי ע"י לשון הרע ורכילות שמדברים בני אדם מתעורר הנחש הגדול (אחד משמותיו של הס"מ) לדבר על יהודי לשון הרע, רכילות, חוטא בשמירת הלשון אז הוא מעורר את הנחש הגדול מלמעלה, גם הוא מדבר לשון הרע, איזה לשון הרע? על כלל ישראל! מידה כנגד מידה, הוא מדבר לשון הרע ורכילות על דיירי מטה, גוואלט!!! אומר הח"ח, וזה מה שאומרת הגמרא בערכין טו: כל המספר רע מגדיל עוונות עד לשמים, הוא מעלה את העבירות עד השמים למעלה - "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ" (תהילים עג, ט) – פירוש: אף שלשונו של אדם מהלכת בארץ (מדברת לשון הרע ורכילות בארץ), אבל דע לך, לשון שמדברת רע בארץ, הפה מתהלך "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם" – עושה שַׁמות בשמים, אין לך השפעה שלילית גדולה גדולה יותר מדיירי מטה על השפע שהקב"ה רוצה להשפיע לעולם יותר מאשר חטאי הפה!

וכך כותב התנא דבי אליהו פרק י"ח: "כשאדם מספר לשון הרע, זה עולה עד כנגד כסא הכבוד" – אוטוסטרדה עד למעלה, בלי עיכובים, בלי רמזורים, כביש מס' 6, (6 בגימטריא = שקר בגימטריא קטנה) כשאדם מספר לשון הרע, זה עולה עד כנגד כסא הכבוד, בדומה כמשקל נגדי לכוח התשובה שעולה גם כן מכוח הטוב עד כסא הכבוד, כפי שנאמר: "וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ל, ב) – כוח התשובה זה עד כסא הכבוד - "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" (הושע יד, ב) – עד כסא הכבוד, כנגד זה, חטאי הפה, תולדה של שנאת חינם, גם הם מגיעים עד כסא הכבוד וכשזה מגיע עד כסא הכבוד, אוי לו לעם ישראל. מזה נוכל לידע גודל החורבן שמחריבים בעלי הלשון את כלל ישראל" – דברי החפץ חיים.

פרשת השבוע, פרשת מטות מסעי, פרשה הנקראת בשבת השניה של ימי בין המיצרים, האבֵל על ירושלים, ימי ההשתדלות לתקן מעט את הסיבות שגרמו לחורבן, יש בה בפרשת השבוע התייחסות גדולה לעניין שמירת הפה והלשון, לענין קדושת הפה ולא בכדי היא נקראת השבת השניה של ימי בין המיצרים.

"וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'. אִישׁ כִּי-יִדּר נֶדֶר לה' (במה נודרים? בפה!) אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה (בפה) לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ (בפה) לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל-הַיּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (ל, ב-ג). אומר רש"י, חז"ל: מה זה "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ"? כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין (שפתי חכמים). לא יזלזל אדם במוצא פיו כזלזול שאדם מזלזל בחולין, שאינו חושש משמירתם מטומאה, זה הרי לא הקדש, זה לא תרומה, אלא "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" – ישמור על הדיבור היוצא מפיו, ישמור את זה, כמו שזה הקדש, קודש. אנחנו לא מדברים על לשון הרע, כאן אנחנו מדברים על טוב שאדם נודר, אדם נודר, אדם מתחייב, אדם מבטיח לבן שלו: תהיה טוב, אני אקנה לך אופניים, המרחק בקניית האופנים כלפי המבטיח (גם אם זה בליל הסדר), לפעמים רחוק 120 שנה. הבטיח, כמה פעמים מבטיחים לילדים: "תהיה טוב, תקבל ארטיק"?! איפה הארטיק?! נשאר בפריז'דר בחנות.

אומר רש"י: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל-הַיּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה", יזהר יהודי אל תחלל את מוצא פיך, אל תעשה אותו חולין, הוי אומר, תתייחס אל מוצא פיך כאל הקדש, קודש, תיזהר! להתייחס ליוצא מפיו כאילו הוא דבר קדוש.

הבריאה שהקב"ה ברא מתחלקת ל-4 קטגוריות: דומם, צומח, חי, מדבר. כל דבר שיש בעולם משתייך לאחד מ-4 הקטגוריות. הקטגוריה הגדולה, הגבוהה, הנעלה שהיא תכלית הבריאה זהו האדם, (לא הפרפר, לא האורן גוטן ולא השימפנזה) – ה-א-דם! ואיך נקרא האדם? מדבר! לא נקרא אדם. מה זה מדבר? תפארת הבריאה ותכליתה נקראת על שם הפה וכוח הפה הוא הדיבור! כמו שנאמר במעשה בראשית: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז), אומר התרגום: לרוח ממללא. לרוח חיים מדברת. האדם – כוח - יש לו פחות מסוס, עיניים - יש לו פחות מחתול, ריח - פחות מהכלב, ריצה - פחות מהצבי, כוח – פחות מהארי. מה מעלתו של האדם "וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם" שהוא רודה על כל הבריאה שולט? האדם נקרא מדבר, רוח ממללא – רוח חיים מדברת, אם כן, אם מעלת האדם נקראת מדבר – זו מעלתו. זה מותר האדם מן הבהמה, כי ביתר הוא חלשלוש, א"כ, אומרים חז"ל, יש לשמור על תפארת האדם, על תפארת הדיבור, על הזכות שבדיבור, זכינו לדבר.

האתון של בלעם פעם אחת דיברה, ויהי הדבר לנס. אנחנו מדברים – "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" – לא יעשה דבריו חולין. אל תשתמש עם הכוח המיוחד שנתן לך הבורא יתברך שהוא מעלה אותך מעל כל הבריאה לחולין.

אומר ה"שפת אמת" מגור: אם כתוב "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" נכלל שהדיבור של האדם, הוא בעצמותו קודש.

מובא בספרים הקדושים, מפרשת נדרים, פרשת השבוע, אנו למדים חשיבות כוח הדיבור של האדם, (אם התחלנו היום את השיחה: מפני מה בית המקדש חרב? דיבור רע – לשון הרע, רכילות, עכשיו אנחנו מדברים בצד השני והיא הנותנת ולכן קוראים את זה בבין המיצרים, כך כתוב בספרים) אומרים הספרים הקדושים, מפרשת נדרים אנחנו לומדים חשיבות כוח הדיבור של האדם, כאשר אמרו רבותינו הקדושים, כי בדיבור אחד, דיבור אחד, מוצא פי האדם, היוצא מפיו של האדם יכול הוא להמשיך קדושה שמיימית, עילאית על חפץ גשמי, על כבש, על פרה, או סתם על חפץ, עד כדי איסור מעילה שחייב מיתה. מה קרה? לקח כבש ואומר: הרי זו לעולה, גמרנו, הוא קודש, אסור להשתמש בו! אסור לעבוד איתו! קודש קודשים. איך הקדשת אותו?! כוח הפה שלך! מה אנחנו למדים מזה? חשיבות הדיבור וכוחו. זה כוח הדיבור שהקב"ה נתן לנו, הוא יכול להמשיך קדושה עילאית לעולמים על חפץ גשמי, על הדומם, על הצומח ועל החי, מבהיל! (קורבן הקדש, "הריני נזיר" – גמרנו.)

"מכאן ניתן להבין" – אומרים הספרים הקדושים – "אם הכוח של הפה הוא להדפיס קדושה, לעשות מכלום קודש לה', מכאן ניתן להבין גם להיפך, עד כמה יש בכוח הדיבור שאינו טוב, דיבור רע, לגרום רע ח"ו, עד כמה ניתן לבלבל ולגרום רע בדיבור שאינו קדוש, בדברי הבל, דברי שטות, בדברי ליצנות, בלשון הרע, זה מבלבל את כל הבריאה, מהווה קיטרוגים של הנחש הגדול על כל הבריאה. זה אנחנו לומדים מפרשת השבוע: מצד אחד יש לך פה, אתה יכול לעשות את הכל קדוש, מצד שני בפה שלך אתה יכול לעורר את המקטרגים הכי גדולים, לבלבל עולם, להחריב עולם, להיות בגלות. ולא בכדי, אומרים הספרים קוראים פרשה זו, פרשת מטות בבין המיצרים בהם אנו צריכים לתקן את חטאי אבותינו שגרמו לחורבן בית המקדש ולכל הצרות, שכן בפרשת השבוע אנחנו למדים חשיבות שמירת מוצא פינו לטוב או חלילה לרע. איזה כוח קדושה טמון בפינו, ומכאן זה מול זה ברא אלוקים, אם יש כוח קדושה, אזי יש גם כוח של הרס. איפה של קדושה יש טומאה, הרס, השאלה: איך אתה משתמש בכלי? עם המברג אתה יכול לחזק את כל הברגים בבית, לבנות, עם המברג אתה יכול לפרוץ דירות, להיות גנב. עם הסכין חותכים, פורסים את החלה של שבת, אוכלים את הבשר, או עם הסכין אפשר לדקור אדם ולהרוג אותו. – זה מול זה ברא אלוקים. הקב"ה נתן לנו פה, אפשר לפעול בו גדולות, אבל אפשר להחריב עולמות, וזה פרשת השבוע - אם בפה אפשר להקדיש, להישבע, דע לך שבפה אפשר להרוס ואת זה תזכור יהודי בבין המיצרים, שמור על פיך, קצת יד לפה, אל תחריב, לפחות, אם אינך מתקן, זו חובתנו בשלושת השבועות.

"לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" – אל תחלל את מוצא פיך, נתנו לך פה, אתה לא אילם, אתה לא בהמה, "כְּכָל-הַיּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" – אם הוצאת משהו מפיך, קיֵים. אל תתנהג אליו כאל חולין.

איך אפשר ליטול ספר תורה ולהכות בו על קודקודו של האדם ולהמית אותו?! זה הרי נורא! ספר תורה?! שכתוב בו לא תרצח?! שמנשקים אותו, בזה להכות על הקודקוד?! אז איך אפשר לקחת, להשתמש עם הפה הקדוש, שאפשר להדפיס בו קדושה, פרשת נדרים, וע"י זה להרוג אנשים, לחלל את הפה, למה? ללשון הרע, רכילות, ליצנות, מלשינות, דברי הכפשה, להמית אנשים, להוציא אותם מן העולם.

מובא בספרים הקדושים: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל-הַיּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" – אומרים הספרים הקדושים: מי שנזהר בדיבורו לבל תחולל שום מילה היוצאת מפיו, ולא תהא לבטלה, וכל שכן שאינו מוציא מפיו דבר גנאי ואיסור, (לשון הרע, ניבול פה) עליו הכתוב אומר: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" – מי שלא מחלל את דברו, את מוצא פיו, שומר על קדושת הפה שלו - "כְּכָל-הַיּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" – יעשה הקב"ה! אומרים חכמינו: ברכותיו מתקיימות הוא לא חייב להיות הצדיק הכי הגדול, הלמדן הכי גדול, יש לו קדושת הפה, ברכותיו מתקיימות וכל דיבור היוצא מפיו יכול לפעול גדולות ונצורות.

אפשר לבקש ממנו ברכה: בריאות, פרנסה, ילדים, למה? כי יש לו פה קדוש! למה פה קדוש? כי הוא לא מחלל דברו. כמו שאומרים חז"ל: "וְתִגְזַר-אמֶר וְיָקָם לָךְ" - צדיק גוזר והקב"ה מקיים. מיהו צדיק? שומר פיו ולשונו, מביא ברכה לעולם.

"רְצוֹן-יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת-שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם" (תהילים קמה, ט) – אומרים חז"ל: מי זה "רְצוֹן-יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת-שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם"? מי הם היראים שהקב"ה עושה את רצונם ושעוותם ישמע ויושיעם, שיש להם את הכוח של הברכה? אלו השומרים על קדושת פיהם. אלו אשר ישמרו על כל מוצא פיהם לקיים הטוב.

אומר רבינו יונה גרונדי, בעל "שערי תשובה": "האדם השומר פיו נעשה הפה כמו כלי שרת, כלי של בית המקדש, ומה הדין בכלי שרת? וכמו שכלי שרת משרת את המנחה הניטלת לתוכו, הוא נהיה קדוש, כלי שרת מקדש, כך גם הדיבור העובר, היוצא מפיו של זה האיש ששומר על קדושת פיו, הופך הדיבור להיות קדוש, הוא עובר בפה, כי הפה שלו כמו כלי שרת, כלי של בית המקדש, הופך להיות קדוש, ודיבור קדוש מסוגל לפעול ולעשות קדושה" – פה קדוש.

אומר בעל שמי שמואל מסוחסוב: "בימי בין המיצרים יש לנו 3 שבתות: פנחס, מטות-מסעי, דברים, מהם שלושת ההפטרות הנקראות בשלושת השבתות הללו? והדברים רומזים לנושא שאנחנו מדברים: לתקן את החטאים של בין אדם לחברו שבגללם נחרב בית המקדש ובגללם הוא אינו נבנה. הפטרה ראשונה: "דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן-חִלְקִיָּהוּ", הפטרה שניה, פרשת מטות-מסעי: "שִׁמְעוּ דְבַר-ה' בֵּית יַעֲקב וְכָל-מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (ירמיה ב, ד), הפטרה של שבת הבאה: "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ" וכאן רמוזים שלושת התיקונים שהיהודי צריך לתקן כתיקון לגאולה, לבנין בית המקדש. אלו ג' התיקונים שצריכים לתקן כדי להחיש את גאולתינו? הדבר הראשון: "דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ" הדבר הראשון, חטאי הפה - "דִּבְרֵי" – תקן את הדיבור שלך, "דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ" תיקון חטאי הפה, שמירת הלשון, קדושת הפה המדבר – זה הדבר הראשון, בלי זה בית המקדש ימשיך להיות בידי הישמעאלים, חרב. הדבר השני: חטאי האוזן - קדושת השמיעה - "שִׁמְעוּ דְבַר-ה'"- אחרי שתיקנת את חטאי הפה, הדבר השני, כי חטאי הלשון, לשון הרע ורכילות זה לא רק בזה שמדבר ומוציא בפיו, אלא גם בזה ששומע, קצת פחות לדבר לשון הרע, קדש את פיך. וההפטרה של השבת אומרת: גם אם אתה שומר על הפה שלך, אבל מה עם האוזנים שלך? אתה שומע לשון הרע ורכילות, אתה שומע ניבול פה, אתה שומע ליצנות על חברך, שמעו, תקנו, השבת זה תיקון האוזן. שבת אחרונה: "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ" – תיקון חטאי העיניים, "חֲזוֹן", קדושת העיניים, לשמור על העין הטובה, על העין המפרגנת שנראה כל אחד מעלת חברו, כי הרי הכל מתחיל משנאת חינם ושנאת חינם היא קנאה וקנאה היא צרות עין, אוי.... "חֲזוֹן"! קצת עין טובה, לא רק ביקורת, אלא שנראה בעינינו מעלת חברנו כפי שאומר ר' אלימלך מליז'נסק. ובכן המקור לשנאת חינם הוא קנאה בעיניים, אח"כ שומעים לשון הרע, ואח"כ מדברים לשון הרע. נו, ואתם רוצים שיתקיים בנו "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ"?! שיבנה בית המקדש במהרה בימינו?!

אני אקרא בפניכם גמרא נוראה, אבל צריך לשמוע אותה: מסכת שבת דף לב: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל-הַיּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" – (זה המקור שאנחנו תמיד אומרים "בלי נדר", אבל אתה יודע מה, אל תנדור, ואל תגיד בלי נדר...) קדושת הפה, אומרת הגמרא: בעוון נדרים שנודרים ואין מקיימים, אשתו של אדם מתה, ח"ו, ובניו הקטנים מתים בהיותם ילדים! גוולאט! בעוון נדרים, בעוון אי קדושת הפה, וזה לא לשון הרע, אלא הוא לא מקיים, על אחת כמה וכמה לשון הרע ורכילות, ועל כך אומר קוהלת, שלמה המלך: "טוֹב אֲשֶׁר לֹא-תִדּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם" (קהלת ה, ד), מה אתה נודר?! הרגל את עצמך לא לנדור! תן בלי לנדור, בלי להבטיח, אמור מעט ועשה הרבה, אל תבטיח כ"כ.

מה זה "מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם"? אומר האלשיך, אומרים המפרשים (המצודות) : טוֹב אֲשֶׁר לֹא-תִדּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם מיד. מיד לשלם, אומרים לי גבאים: אנשים קונים ושכחו, או לא משלמים, והשמש מיד ניגש אומר: לשלם מיד, ואדם אומר: מחר... "טוֹב אֲשֶׁר לֹא-תִדּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם - מיד, אתה רוצה לקנות עליה?! יש לך יורסייאד?! מיד להוציא את הכסף שכולם יראו שאתה משלם, כי אחרת בעוון נדרים, אם אין מקיימים, האדם מביא חורבן על ביתו.

אומרת הגמרא שם: "תניא ר' נתן אומר בעוון נדרים מתה אשתו של אדם שנאמר אם אין לך לשלם, למה נדרת? אם אין לך לשלם, למה יקח את משכבך מתחתיך, למה יקח את אשתך?" אומר רש"י: אין לך לשלם עולות והקדשות לשלם?! למה אתה נודר?! אל תקנה עליה! למה יקח אשתך, המכונה משכבך?!

רבי אומר: בעון נדרים, בנים מתים שהם קטנים, שנאמר: "אַל-תִּתֵּן אֶת-פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת-בְּשָׂרֶךָ...לָמָּה יִקְצף הָאֱלֹהִים עַל- קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת-מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ" (קהלת ה, ה) אתה מחלל את קדושת הפה שלך! שמעתם מושג?! "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל-הַיּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" – שמעתם את המושג קצף? "לָמָּה יִקְצף הָאֱלֹהִים עַל- קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת-מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ", איזה הם מעשה ידיו של האדם? הוי אומר: בניו ובנותיו.

אומר המהר"ל מפראג: "מה הקשר בין אדם שמוציא מפיו מילים שמבטיח ולא קיֵים? למה הילדים מתים? למה אישה מתה?" אומר המהר"ל בלשון קודשו: "אם אין האיסור (מה זה נדר? הוא אסר על נפשו, חיֵיב את עצמו, נדר, שבועה) במוצא פיו מקוּיָם (הוא מזלזל) אין מתקיימים גם הבנים שלו, שהבנים גם כן נחשבים אסורים". (מה זה אסורים? אסור, קשור)

אם אדם מבטל ומזלזל על מוצא פיו, שהוא אסר על עצמו, שהוא קישר לעצמו, (נדר, שבועה או איסר), אזי מי הם הקשורים אליו? מי הם האסורים אליו בעבוטות של אהבה? הם הבנים הקטנים שלו. הילדים הגדולים הם כבר ברשות עצמם. כי אין דבר קשור, מחובר אליו כמו בניו ואם הוא מתיר לעצמו איסורים ולא מקיימם, אז שאר האיסורים שלו אינם מתקיימים בידו וכן אשתו היא אסורתו – את אסורה לכל העולם, רק לי, את קשורה אלי. (מישהו אמר פעם: אז לכן אני לא מקדש את אשתי, אני רק חי איתה, לא יקרה שום דבר...) ועוד: "דיבור שאדם מוציא מפיו", אומר המהר"ל, "הוא כמו דיבור, זה לידה" - תולדות האדם זה הדיבור שלו, זה מה שהוא מוציא מתוכו - לידה, הדיבור שאדם מוציא מפיו הוא כמו מולידו והוא קרוי תולדות האדם כמו שנאמר: "נִיב שְׂפָתָיִם" (ישעיה נז, יט). "נִיב" – מלשון תנובה, פירות. ילדים הם פירות והיוצא מהשפתיים שלך נקרא "נִיב שְׂפָתָיִם" – לשון תנובה, תולדות. לכן זה מידה כנגד מידה.

ה"בן איש חי" בספרו בן יהודע במסכת שבת שואל: למה מתה אשתו של אדם בעוון נדרים? מידה כנגד מידה. הוא מזלזל במוצא פיו, (רבותי, אני לא מדבר על איסורים, אני לא מדבר על לשון הרע) הוא מזלזל בקדושת פיו – " לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ", הוא מחלל את מוצא פיו, זה מזלזל בקדושת פיו, בקדושת הדיבור?!" אומר הבן יהודע, "לכן, תמות אשתו, אשר נהייתה אשתו גם כן מכוח הדיבור" - איך היא נהייתה אשתו? גם בקדושת פיו – "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". איך הוא קידש אותה? איך הוא נהייתה מקודשת לו ונהייתה אסורה לכל העולם?! בפה!!! אם היא מורדת בו, בוגדת בו, חייבת מיתה! אומר ה"בן יהודע": "מי שמחלל את מוצא פיו אשר נדר, הרי מזלזלים גם במוצא פיו שקידשה ויוציאה מביתו ויפרידוה ממנו רחמנא ליצלן"... לא צריך לחשוש, כי יש לנו גם זכויות כנגד, אבל ללמוד את זה צריך, זה דברי חז"ל!

אומר בעל "אהרון עדות" אחד מגדולי החסידות במאה שנה: "טוֹב אֲשֶׁר לֹא-תִדּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם" (קהלת ה, ד) - "מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם" - ראשי תיבות: מות! אם אדם מחלל את מרות האדם, את הרוח ממללא, את נפש החיים שלו בנדרו שלא מקיים, הרי הוא פוגם בנפש החיים שלו, הרי הוא מביא מוות בעולם!

לפי זה מיישב בעל "אהרן עדות", התורה הקדושה פותחת בפרשת השבוע: "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר" (במדבר ל, ב), מי זה "רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת"? נשיא. שואל בעל "אהרון עדות": "למה הוא קורא להם "רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת"? הרי הם נקראים נשיאים! למה פה לגבי נדרים, הוא קורא להם "רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת"? ועונה: "הואיל וחז"ל אומרים טוב מזה ומזה, הכי טוב שאתה לא תידור, שאינו נודר כל עיקר, (מסכת חולין ב), תעזוב את הנדר, אל תידור. (קטיעה) מדוע? כי אם אתה נודר, חלילה, אתה עלול לסכן את עצמך ב-מ"ם, ו"ו, תי"ו (= מות) אל תטעה, שים את ה"טי"ת" כבר בהתחלה כשבא לך לנדור, מיד אחרי ה-מ"ם, אל תתן להתחבר ל-ו"ו ול-תי"ו. זה שאמר הכתוב: "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת" – הוא קראם ראשי המטות, מה יאמר להם? מה שמרומז במילה (יש קטיעה), יש סכנה גדולה, סכנת מוות – דברים נוראים. (שוב קטיעה)

...שמכניס עצמו בסכנה, (קטיעה), הוא מבקש לפתוח את הפה שלך ולהכשיל אותך, מוצא שפתיך אינך שומר, אח"כ בדברי איסורים - פועַל יוצא של שנאת חיים, על כן אומרים אומר בעל "אהרן עדות" "ואם הדברים אמורים אפילו בנדרי מצוה, אל תידור, שמא, מה נאמר על דברי הבל ושטות?!" אם כתוב לא לידור לדבר מצוה, "נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה" (תהילים קיט, קו) זה רק נאמר על צדיקים, לא על אנשים שיש חשש שלא יודעים לשמור על הפה שלהם, אל תידור, אל תבטיח, אוי, מה נאמר על אדם שמחלל את קדושת פיו בדברי איסור לפגוע בחברו?! הרי זה מעכב את הגאולה וגורם צרות רבות על ישראל, על רכושם, על חייהם ומפריע לשלוותם - "כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו" - כנראה שחטאי הלשון מאוד מאוד מצויים בתוכנו.

כאמור, בימי בין המיצרים צריכים אנו לתקן את שורש החורבן, עיקר התיקון הוא לתקן הפגמים של הדיבור, הוא השורש של שנאת חיים, כדברי הח"ח, ויש לשמור על קדושת הפה לבל יתחללו מוצאותיו של האדם, ויתרה מזו, ע"י שמירת קדושת הפה בכל המובנים של שמירת הפה, יהיה בכוחנו להביא את הגאולה השלימה במהרה בימינו, ע"י תפילתנו היוצאים מן הפה. הרי אנחנו מתפללים כבר 2000 שנה "תִּשְׁכּוֹן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה בְתוֹכָהּ תָּכִין וּבְנֵה אוֹתָהּ בִּנְיַן עוֹלָם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ...וְאַתָּה, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. תַּחְפּץ בָּנוּ וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים" – מבקשים ומבקשים ומבקשים ואנחנו בגלות, איפה התפילות שלנו?

וזהו היסוד הגדול כהמשך לדברים:

ע"י שמירת קדושת הפה, כל מה שנאמר לעיל, יהיה בכוחנו להביא את הגאולה השלימה במהרה בימינו ע"י תפילותינו. שערי תפילה לא ננעלו, התפילות שלנו יזכו אותנו לגאולה שלימה, אבל, זה מותנה שהתפילות שלנו היוצאות מהפה שלנו יצאו מפה נקי, טהור, קדוש, לא פה מלוכלך, כי אם נתפלל בפה מלוכלך, לא יועילו תפילותינו.

אומר ר' יהונתן אייבשיץ בעל "יערות דבש" חלק א' דרוש ד': הנביא ירמיה מקונן במגילת איכה כך: "נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ. סַכּתָה (סככה) בָאַף (חרון אף, רוגז) וַתִּרְדְּפֵנוּ הָרַגְתָּ לֹא חָמָלְתָּ. סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה" (ג, מב-מד) - אומר רש"י הקדוש: חצצת את האף, את הרוגז להיות מחיצה בינך וביננו, יש חציצה בין כנסת ישראל לבורא עולם, מה החציצה? ממה היא מורכבת? מחרון אף, אם יש חרון אף ביננו ובין הקב"ה – "וַתִּרְדְּפֵנוּ" – אז יש מריבות.

אומר האלשיך הקדוש: לא סכותה עלינו בעננים שלא יכנו השרב, כמו שהיה במדבר, אלא סכותה עלינו בחרון אפיך - "סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ" – לא עלינו סכותה בענן, רק לך סכותה, איזה ענן? אומר הפסוק "סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ" – שַׂמְתָּ מחיצה של ענן בינך וביננו. מדוע? "מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה" – שהתפילה לא תוכל לעבור, שהתפילות שלנו לא מתקבלות, מתפללים, מתפללים, הולכים למקוה והתפילות לא עולות למעלה. מה חוצץ? ענן!

אומר ה"יערות דבש": "יש מצב עננים חוצצים בין כנסת ישראל לבורא עולם ואנחנו בגלות, (איך אומרים? אנחנו על הפנים) מהו הענן החוצץ, רחמנא ליצלן, שעליו מדבר ירמיה הנביא באיכה? ממה נתהוותה חציצת חרון האף? ממה נתהוותה מחיצת הענן מעבור תפילה? ועונה: "הענן, נתהווה ע"י מוצאות הפה של האנשים, ע"י הדיבורים הלא טובים, שנאת חינם שהולידה לנו אי שמירת לשון, כשאדם מדבר הוא מוציא הבל, ההבל היוצא מפי אדם בדברו דיבורים לא טובים יוצר ענן, הענן נוצר מההבל, כל הלשון הרע מעלה עננים למעלה, יוצר ענן המבדיל ומעכב בעד התפילות מלעלות למעלה".

אומר ר' יהונתן אייבשיץ: "יש שני סוגי דיבורים, יש דיבורים של דברים בטולים - הבל, שטויות, מבזבזים את הפה לשטויות, דברי הבל שהם גורמים גם כן לענן לעכב את התפילות - אבל יש דיבורים יותר חמורים מדברי הבל, כגון: ניבול פה, מלשינות, לשון הרע, רכילות, שהם כ"כ חמורים, שהם לא מתעכבים ליד הענן והענן לא נותן להם לעלות למעלה, להתקבל, אלא הם כ"כ חמורים שגורמים שהנחש הגדול, הסטרא אחרא, הס"מ לוקח את התפילות שאתה מכוון בקדושה אחרי המקוה והשטן, הס"מ חוטף את התפילות לעצמו, עוד לפני שזה מגיע לענן, הוא חוטף אותם, אבל הם תפילות עם שני תפילין, בכוונה, אחרי המקוה, נדמה לך שזה בקדושה ובטהרה, הס"מ חוטף אותם והולך לקליפות. והחילוק בין שני הדברים: התפילות המעוכבות ע"י הענן, שיוצא מדברי ההבל והשטות, הם מתעכבים, שנים רבות הם יכולים להתעכב, הם נמצאים במחסום (לא במחסום ארז... במחסום ענן), הם לא עולות, אבל לכל אדם בתפילה אחת, בכוונה, הרוויה דמעות, עם קצת דמעות, להעלות את התפילה של כמה שנים שנתעכבו ע"י שיעשה נקב בענן. מה עושה התפילה בדמעה? עושה איזה חור קטן בענן והתפילה עולה, הענן נשאר, אבל היא בוקעת את הענן בחור קטן, אבל התפילות שח"ו נחטפו ע"י הס"מ, הוא בולע אותם לקיומו, הוא בולע אותם, הוא ניזון מהקדושה, הם לא נמצאים ליד הענן, כאן צריך להוציא את מה שהוא בלע הנחש, כאן זה כבר הרבה יותר קשה. למדים אנו, אומר ר' יהונתן אייבשיץ, כי כוח התפילה, הרי הוא תלוי בקדושת הפה של המתפלל. ומהי קדושת הפה? דברי הבל גרוע יותר, דברי איסור, לשון הרע, הם נבלעים, אז התפילות שלך הולכות לריק, איזה כוח יוציא אותם מלוע הנחש, או מבטנו?!

אומר הח"ח: אדם שמתפלל תפילה בכוונה, אבל כלום לא הולך, כי הוא מתפלל מפה שלא טהור, לא קדוש, טמא, מדבר לשון הרע, לא רק דברי הבל.

משל, למי שהביא דורון לפני מלך בשר ודם, מתנה יקרה מאוד, שרשרת פנינים, זהב, יהלומים, אבל הוא הביא את זה על מגש של עביט של רעי, כלי שעושים בו צרכים, הרי יתחייב מיתה, אפילו אם הדורון בעצמו הוא מאוד יפה, כי הלוא מביאו בכלי מאוס, מכל שכן יתבונן האדם בתפילותיו היוצאות מפיו לפני מלך בשר ודם הקב"ה בודאי הם לא יתקבלו אם הם יוצאים מתוך פה המטונף בדברים, ח"ו כלשון הרע, רכילות, הלבנת פנים וכו'

וזהו שאמר ירמיה במגילת הקינות שלו, איכה: "גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי" (איכה ג, ח), אומר רש"י " שָׂתַם" – הקב"ה לא רוצה תפילות שמוגשות לו בעביט של מי רגלים, וזהו שאומר נעים זמירות ישראל: "קָרוֹב ה' לְכָל-קרְאָיו לְכל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תהילים קמה, יח), מי הם אלו " אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת"? אלו האחוזים במידת האמת שאינם מוציאים מפיהם דברי שקרים, עוד איזה ליכלוך של הפה, אינם גונבים דעת של חבריהם – מרמים, משקרים, גונבים דעת – איסור חמור מאוד בין אדם לחברו, מפני זה נחרב, גם כן, בית המקדש, לאלו אנשים, קרוב ה' יתברך לכל תפילותיהם - "קָרוֹב ה' לְכָל-קרְאָיו לְכל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" – שהם אחוזים במידת האמת. "גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי" (איכה ג, ח) – שי"ן, תי"ו, מ"ם – ראשי תיבות: "מִדְּבַר-שֶׁקֶר תִּרְחָק"! עוד אחד ממוצאות הפה – שקרים – שקרן, כזבן, רמאי, גונב דעת... עוד איזה ענף מטומאת הפה...

"גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי" – מה מעכב? "מִדְּבַר-שֶׁקֶר תִּרְחָק", זה בא מפֶּה שקרן! "מִדְּבַר-שֶׁקֶר תִּרְחָק" – שאם לא תרחק מדבר שקר, אז תפילתך תרחק מה' יתברך, והנה הכוח לצאת מימים אלו, הוא רק ע"י כוח התפילה והתחינה של כוח הפה, הבל הפה.

"הַקּל קוֹל יַעֲקב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז, כב) – כדי להתגבר על "יְדֵי עֵשָׂו" שהחריבה את ביתנו, אדום האוחזים בנו בעורפינו ומכים בנו על פנינו, אין כוחנו אלא בפה - "הַקּל קוֹל יַעֲקב" – וכל עבודת היהודי בימי בין המיצרים לתקן את הפה, אז להתפלל על ולירושלים עירך ברחמים תשוב, אבל קודם כל, תשטוף את הפה, לצחצח את הפה, להוציא את הריח הרע מהפה, לא לסתום את הפה, אדם הוא מדבר – ללמוד תורה, לעודד חבר, לדבר טוב על חבר, לומר תהילים, להתפלל מתוך פה קדוש, קודם לנקות את הפה ואח"כ להתפלל והתפילה תחיש לנו את הגאולה.

דוד המלך אומר בתהילים קב, יד: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי-עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי-בָא מוֹעֵד" – הגיע הזמן לחונן את ציון, רבש"ע, "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן", הגיע הזמן, אומרים הספרים הקדושים, מובא גם בלקח דיבור: "בנין בית המקדש הוא ע"י ביטול בין המיצרים, והכוח לבטל את בין המיצרים הוא ע"י בחינת "תָקוּם" ובחינת "תְּרַחֵם". "תָקוּם" – אותיות מתוק, המתוק מביא את ה"תָקוּם"- את הקיום מה זה ה"תָקוּם", זה התורה, היא מתוקה, כיערת הדבש, צריכים להתחזק בימים אלו בתורה, האשכנזים בתשעת הימים לא אוכלים בשר, לא שותים יין, ולא מתרחצים – אבלים, אבל שהם עושים מסיבת סיום תורה, מסיבת סיום, תורה, סיום מסכת, אפשר לאכול בשר ויין, כוח התורה שובר את בין המיצרים, אפילו את תשעת הימים. ומהי בחינת "תְּרַחֵם"? זוהי בחינת התפילה, תפילה מעוררת את מידת הרחמים, ולא בכדי "תְּרַחֵם" גימטריא 648 כמספר התיבות שיש בתפילת 18 – גואלנו גאולה שלימה, "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ", כל הבקשות שלנו: רפאנו, אתה חונן, השיבנו וכו' יש בה "תְּרַחֵם" תיבות, כי כוח התפילה היא בבחינת "תְּרַחֵם". די, די לצרותינו, תחילה וראש לפדיון נפשנו!!!

ולא בכדי אנחנו צריכים לצאת מבין המיצרים, לאן? ל"נחלה בלי מיצרים", ("נחלה בלי מיצרים" בגימטריא תפלה). אומרים חז"ל (ברכות ח): "לעולם יכנס אדם בשני פתחים ואח"כ יתפלל" – הדלתות נעולות ואנחנו צריכים לפתוח את הדלתות, להיכנס ולהתפלל, הקב"ה נותן לאדם ב' בפתחים וב-ב' הפתחים שני שומרים, למי? ללשונו, הלשון שאיתה אתה מתפלל נמצאת בתוך הפה שלך, לשון טובה כנגד לשון הרע, וללשון יש שני שומרים, שתי דלתות, על כל דלת שומר, שומר אחד זה השיניים, שלא תדבר לשון הרע ורכילות, שומר שני זה השפתיים, להכביד עליך, ככל שאתה תשמור על לשונך, ששני השומרים ישמרו ששתי הדלתות יהיו סגורות, ותפתח אותם רק לתורה ולתפילה – "תָקוּם תְּרַחֵם" – אז תוכל להתפלל, אך אם חלילה שתי הדלתות האלו פתוחות ואינן שומרות על הלשון, היא חופשית, חופשית, לדבר לשון הרע, רכילות, דברי הבל, אז אינך מסוגל להתפלל, תתפלל זה לא יעזור כלום... "לעולם יכנס אדם בשני פתחים" – צריך לעבור שני פתחים סגורים, נעולים - "ואח"כ יתפלל", אבל אם אתה נכנס לשתי דלתות פתוחות, הוי אומר שהלשון מתגלגלת, והלשון חופשיה לדבר דברי איסור, מחלל את הפה שלך, אין לך רשות להיכנס לתפילה, וזה שאומר דוד המלך: "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה" (תהילים סה, ב) – מי יכול להלל את ה'? מי שנותן להקב"ה דומיה, סוגר את פיו, חוסך מצרות נפשו, שע"י כוח השתיקה אפשר להגיע לתהילות לה'.

אנחנו אומרים שני שומרים: שיניים ושפתיים, ואנחנו לא מסתפקים, אנחנו אומרים: יד לפה, לא מספיק שאפשר לסמוך על השיניים והשפתיים, אלא יד לפה! רמז לדבר: דלת, תנעול אותה, לבית שלך יש דלת מיוחדת מפני גנבים, אל תתן לשטן להתגנב לפה שלך. חטאי הלשון, דלת – ראשי תיבות: "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה" וזה שאומר דוד המלך: "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי" (תהילים ל, ב) – סייעת בידי לשמור דלתותי, "דִלִּיתָנִי" מלשון דלת.

אומר בעל "מגלה עמוקות" המקובל האלוקי ר' נתן שפירא: בלעם הרשע (פרשת השבוע, זה היורסייד שלו, הוא נהרג, נעשה לחיים?!... פרשת מטות) ממשיך את כל הצרות על עם ישראל כי "בלעם" במילואו – בי"ת, למ"ד, עי"ן, מ"מ, בגימטריא צרות, הוא רצה לקלל אותנו, לשפוך עלינו את כל הצרות שבעולם והוא בסופו של דבר הגמרא אומרת בסנהדרין: נמצא מברך, אבל כל מה שהוא רצה בסופו של דבר, בעיקבתא דמשיחא, בגלות אדום יתקיים, חוץ משני דברים: "מַה-טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה) – הוא לא הצליח לפגוע בבית הכנסת היהודי ובבית המדרש היהודי - בישיבות, הוא הקשה עליהם, הוא לא פגע, אבל בכל השאר הוא פגע, הוא הצליח לשפוך עלינו צרות, הוא הביא לנו קללות של, אומרים חז"ל: והוא בסופו של דבר המשיך עלינו את הצרות, והנה, אנחנו צריכים לצאת מהצרות שהוא שפך עלינו גם גלות אדום כמרומז, איך? אומר שלמה המלך: "שׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כא, כג) – הוא שומר עלינו מצרות, מהכוח שמשך עלינו בלעם שבמילואו הוא בגימטריא צרות, כי ע"י שמירת קדושת הפה, מתבטל כוח הצרות הנמשך מבלעם במילואו, וזאת ע"י כוח התפילה היוצאת מפה שמור, זוכים לגימטריא של תפילה, נחלה בלי מיצרים, לצאת מן המיצרים ומשום כך: "כְּכָל-הַיּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" - הוא בגימטריא תרצ"ז - אחד יותר מצרות, הוי אומר, אחד יותר מבלעם במילואו, אם מתקיים בנו את "כְּכָל-הַיּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" אז נעלה, אחד יותר מהצרות, מהבלעם (כי בלעם ואז נבכה לצאת מהצרות, נצא מבין המיצרים, אבל לשם כך צריך לקדש את הפה שלנו, קצת לתקן את אותם חטאים שבגללם גלינו, הוא כוחנו לצאת מבין המיצרים.

אחד מגדולי ישראל הנודעים השתתף פעם בסעודת מצוה ובירך על הקומפות ברכה שאינה צריכה, מפני שהוא לא היה צריך לברך, כי אכל לפני זה איזה פרי, כששאל אותו אחד המסובים על כך, השיב: בד"כ אינני נוהג לאכול קומפות וזו הייתה סיבת טעותי, אז בירכתי, מן הסתם לא רצה שיהיה חילול ה' ולכן ענה מה שענה. אבל לאחר שהוציא מפיו את המשפט הזה שהוא אינו נוהג לאכול קומפות, קיבל על עצמו: מוצא שפתיך תשמור – לא לאכול קומפות כל ימיו. זה קדושת הפה.

ועוד:

ר' יעקב קמינצקי, גדול ישראל, התחיל להניח תפילין של רבינו תם בגיל 80, פעם ראו תלמידיו חכם כבן 80 המניח תפילין של רבינו תם, שאלו את רבם, את ר' יעקב קמינצקי: מה זה שהוא אינו מניח תפילין של רבינו תם? השיב להם בדרך הבדיחותא בגילו של אותו איש, גיל הגבורות, גם אני אניח, 40 שנה לפני כן, מספרים התלמידים: שאומנם, הגיע הגר"י קמניצקי לגיל 80, החל גם הוא להניח תפילין של רבינו תם. אחרי 50 שנה הוא נזכר! לא שכח?! מה קרה? הואיל והוציא מילים מפיו: כשאגיע לגילו של אותו איש, גם אני אניח, ביקש גם לקיים את דברו.

ואותו ר' יעקב קמניצקי, כשהיה בחור, הוא לא חזר הביתה, הוא נשאר גם בישיבה גם בפסח, שנים הם לא נסעו הביתה, אז הוא התארח בביתה של משפחה אחת, נו, אז בעלת הבית הגישה לפניו מאכל מסוים בפסח והגר"י קמניצקי, אותו בחור, לא רצה לאכול מבחינת כשרות, מה הוא יגיד לה?! אני חושש?! יבייש את בעלת הבית?! ח"ו! לא רצה, אז הוא אמר לה טענה מקובלת: שהוא לא אוכל שרויה בפסח, מצה שרויה, הוא היה ליטאי, הוא כן אכל, אבל הוא אמר, מאז ועד פטירתו לאורך 80 שנה הקפיד הגר"י קמניצקי לא לאכול שרויה בפסח, כדי לשמור על מוצא שפתיו.

מה פלא של גדולי ישראל שכוחם היה לברך את עם ישראל וברכותיהם יתקבלו, שהרי קדושתם הייתה בפיהם, או שנזכה לצאת מבין המיצרים, נזכה לתקן קצת בקדושת הפה שלנו ואז נזכה שתפילתנו תעלה מעלה, מעלה, במהרה בימינו אמן ואמן.


ספר דברים

פרשת דברים

מצויים אנו בעיצומן של ימי בין המיצרים שהם 3 שבועות מי"ז בתמוז עד תשעה באב בהם מתאבל העם היהודי על חורבן ציון וירושלים, על גלות ישראל, ועל גלות השכינה.

היום ר"ח מנחם אב, נכנסנו לתשעה ימים אחרונים של שלושת השבועות שחומרתן מהיום גדולה יותר, האבלות חמורה יותר!

חז"ל הקדושים גילו לנו כי ארבע גלויות צריכים עם ישראל לעבור בדרכן אל הגאולה השלימה. ארבע גלויות מלבד גלות מצרים שהיא אֵם לכל הגלויות, בחינת ה"מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית" (ישעיה מו, י) - כל האחרית של עם ישראל כולל מצבנו היום, הוגד לנו כבר מראשית, לפני אלפי שנים ע"י הנביאים הקדושים - בתורה בנביאים ובכתובים.

ארבע גלויות (מלבד גלות מצרים) צריך העם היהודי לעבור בדרכו אל הגאולה השלימה והדברים רמוזים גם בתורה, גם בנביאים וגם בכתובים. ארבעת הגלויות הם: גלות בבל, גלות מדי ופרס, גלות יון וגלות אדום שהיא הגלות הקשה והארוכה ביותר, היא גלות ארוכה ארוכה כמו גלות.

עם ישראל אומר בליל הסדר: "מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל-הַלֵּילוֹת", אומרים הספרים הקדושים: "מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה" – לילה זה גלות, הגלות משולה ללילה, שואלת כנסת ישראל: "מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה" - מה נשתנה הגלות הזו – גלות אדום – הגלות האחרונה, "מִכָּל-הַלֵּילוֹת" – מכל הגלויות שקדמו לה? במה היא נשתנתה? שבכל הגלויות זכינו וראינו את הסוף ואילו בגלות האחרונה, היא גלות אדום, איננו רואים את סופה, כי היא ארוכה, ארוכה כמו גלות! מאות שנים, כמעט אפשר כבר לומר - אלפי שנים, כי אנחנו מתקרבים כבר ל-2000 שנות גלות, והיא מתמשכת, זוהי גלות קשה ומעיקה!

נפתח בדברי הכתובים בדברי הנביא דניאל (פרק ח') ה"מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית"! הנביא דניאל שהיה כבר בגולה, בבבל, נסיך יהודי מבית יהודה במלכות בבל, וכבר אז, לפני 2450 שנה הוא כבר מדבר ונותן לנו את התחזית עד ביאת המשיח וכך הוא כותב לנו:

"בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמַלְכוּת בֵּלְאשַׁצַּר הַמֶּלֶךְ" – מלך בבל וממשיך הנביא דניאל ואומר: "חָזוֹן נִרְאָה אֵלַי אֲנִי דָנִיֵּאל אַחֲרֵי הַנִּרְאָה אֵלַי בַּתְּחִלָּה" – אחרי שכבר נראה אלי חזון קודם.

מהו החזון שראה הנביא דניאל? וזה כתוב אצלנו שחור על גבי לבן בספר הספרים, בתנ"ך שלנו.

אומר הנביא דניאל: "וָאֶרְאֶה בֶּחָזוֹן...וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַיִל אֶחָד עמֵד לִפְנֵי הָאֻבָל וְלוֹ קְרָנָיִם וְהַקְּרָנַיִם גְּבהוֹת וְהָאַחַת" – מבין הקרניים – "גְּבהָה מִן-הַשֵּׁנִית וְהַגְּבהָה עלָה בָּאַחֲרנָה".

אומר רבינו סעדיה גאון (הרס"ג): מי זה האייל? למי התכוון כאן דניאל בדברי נבואתו כשאמר אייל? ועונה רבינו סעדיה גאון וכן כל המפרשים בתנ"ך: אלו הם מלכי פרס ומדי. מלכות פרס ירשה את מלכות בבבל, היא הגלות השניה! זה מכיל בתוכו את מגילת אסתר: "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" ששם כתוב את הגזירה הנוראה של המן – "לְהַשְׁמִיד לַהֲרג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד...וּשְׁלָלָם לָבוֹז". ובכן, האיל האחד בעל הקרניים שקרן אחת גדולה מכולם, זה מלכות מדי ופרס. ואומר רבינו סעדיה גאון: והגבוהה יותר מכולם היא מלכות אחשורוש. זה אחשורוש שהוא הגדול מכולם, ומבחינתנו, הנורא שבכולם!

אומר הנביא דניאל: "רָאִיתִי אֶת-הָאַיִל מְנַגֵּחַ- יָמָּה וְצָפוֹנָה וָנֶגְבָּה" – למערב, לצפון ולדרום – "וְכָל-חַיּוֹת לֹא-יַעַמְדוּ לְפָנָיו" – אף חיה לא עומדת לפניו – "וְאֵין מַצִּיל מִיָּדוֹ וְעָשָׂה כִרְצנוֹ וְהִגְדִּיל" – בין השאר, הוריד את מלכות בבבל מגדולתה. וממשיך הנביא בדברי נבואתו: "וְהִנֵּה צְפִיר-הָעִזִּים" – צפיר העיזים, זה תייש – "בָּא מִן-הַמַּעֲרָב עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ...וְהַצָּפִיר קֶרֶן חָזוּת בֵּין עֵינָיו" – וקרן גדולה בין עיניו.

מי הוא זה? זה אלכסנדר מוקדון היווני, וצפיר העיזים זה מלכות יוון, גלות יוון – "וַיָּבא עַד-הָאַיִל בַּעַל הַקְּרָנַיִם" – עד פרס – "וַיָּרָץ אֵלָיו בַּחֲמַת כּחוֹ...וַיַּךְ אֶת-הָאַיִל וַיְשַׁבֵּר אֶת-שְׁתֵּי קְרָנָיו וְלֹא-הָיָה כחַ בָּאַיִל לַעֲמד לְפָנָיו וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיִּרְמְסֵהוּ וְלֹא-הָיָה מַצִּיל לָאַיִל מִיָּדוֹ" – בזמנו של אלכסנדר מוקדון, דניאל הנביא כבר לא היה חי, אבל הוא נביא ה' שאמר: "וַיִּרְמְסֵהוּ וְלֹא-הָיָה מַצִּיל לָאַיִל מִיָּדוֹ" – אנחנו יודעים שיוון הורידה את פרס מגדולתה וכבשה את פרס ופרס כבשה את בבל, וכידוע, לא לעולם חוסן, מלכות פרס עלתה עלתה ועלתה ואז הוריד אותו אלכסנדר מוקדון מיוון – "וּצְפִיר הָעִזִּים הִגְדִּיל עַד-מְאד וּכְעָצְמוֹ" – וכשהוא התעצם מאוד – "נִשְׁבְּרָה הַקֶּרֶן הַגְּדלָה" – נשברה קרנו הגדולה של צפיר העיזים ואז - "וַתַּעֲלֶנָה חָזוּת אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ" – ובמקום הקרן הגדולה צמחו ארבע קרניים במקומה – "לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם" – וכאמור, הקרן הגדולה נשברה ובאו ארבעה במקומה, מי הם הארבעה? המה ד' מלכויות אשר הקים אלכסנדר מוקדון - כולנו יודעים שאלכסנדר מוקדון חילק את מלכותו לארבע מלכויות, הוא מת צעיר, בן 33 שנה היה במותו, וארבעת המלכיות הם: רומי שיצאה מיוון, מצרים, אנטיוכיה ועכו. והרס"ג אומר: רומנוס, אלכסנדרוס, אנטיוכיוס וארודיס, ממשיך הנביא דניאל ואומר: "וּמִן-הָאַחַת מֵהֶם" – ומן הארבעה שהתפשטו על כל העולם, היא רומי – "יָצָא קֶרֶן-אַחַת מִצְּעִירָה" – קרן אחת קטנה צמחה על רומי – "וַתִּגְדַּל-יֶתֶר" – היא גדלה והתפחתה, אבל מי זאת הקרן שהתפחתה מבין הקרן הרומאית? – "וּמִן-הָאַחַת מֵהֶם יָצָא קֶרֶן-אַחַת מִצְּעִירָה וַתִּגְדַּל-יֶתֶר אֶל-הַנֶּגֶב" – היא התפשטה דרומה – "וְאֶל-הַמִּזְרָח" – וגם מזרחה - "וְאֶל-הַצֶּבִי"! ואח"כ – "וַתִּגְדַּל עַד-צְבָא הַשָּׁמָיִם וַתַּפֵּל אַרְצָה מִן-הַצָּבָא וּמִן-הַכּוֹכָבִים" – היא תפיל כוכבים! איזה כוכבים? – "וַתִּרְמְסֵם"!

אומר רבינו סעדיה גאון (שחי לפני 1000 שנה! וכן כל המפרשים): "הקרן הזעירה אשר תצא במלכות הרביעית ממלכות רומי, זוהי מלכות ישמעאל" - השלטון הערבי, דת מוחמד! ממשיך הרס"ג ואומר: "היא תצא תחילה והתפשטותה תהיה לנגב, ואכלה את הנגב שהוא הדרום מן מדבר ים סוף ואח"כ היא תתפשט לעבר המזרח" - היא תצא למלחמה נגד הביזנטים, כידוע המלחמות של המוסלמים נגד הנוצרים, גרמו למסעי הצלב, "וְאֶל-הַצֶּבִי" – ארץ ישראל הקרויה ארץ הצבי! היא תתפשט גם לארץ ישראל. אומרים רש"י והרס"ג (רבינו סעדיה גאון): "וַתִּגְדַּל עַד-צְבָא הַשָּׁמָיִם" – צבא השמים הם ישראל שנמשלו לכוכבים, הם יכבשו את ארץ הכוכבים - ארץ ישראל, ארץ הצבי – "וְעַד שַׂר-הַצָּבָא" – הוא הר הבית, בית המקדש שהוא ביתו של הקב"ה, זה המטכ"ל של הקב"ה עלי אדמות, והיא תגיע עד שר הצבא, עד ביתו של הקב"ה, שר צבא העולם. ואומר הרס"ג: "כי החריב מלך ישראל את הבמות של רומי בירושלים, והשליך מכונם וקדושתם, והקים מלך ישמעאל בית תיפלתו שם בירושלים", בהר הבית מסגד "אל אקצה" – הנביא דניאל עם פירושו של הרס"ג שחי אחרי מוחמד (להבדיל בין קודש לחול)!!!

אומר הנביא דניאל: "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה וְעָשְׂתָה וְהִצְלִיחָה" – אומר הרס"ג: "אֱמֶת אַרְצָה" אלו ישראל שהם עמוד האמת בעולם (ה' אמת, משה אמת ותורתו אמת וממילא ישראל אמת, אלו ישראל שנקראו זרע אמת), והישמעאלים יצליחו". ממשיך הנביא דניאל ואומר: "וָאֶשְׁמְעָה אֶחָד-קָדוֹשׁ מְדַבֵּר" – "קדוש", זה שם של מלאך – "וַיּאמֶר- אֶחָד קָדוֹשׁ לַפַּלְמוֹנִי הַמְדַבֵּר" – זהו מלאך שני שדניאל אינו יודע את שמו והוא מכנה אותו פלמוני. ובכן המלאך שנקרא "קדוש" מדבר עם המלאך שהוא קורא אותו "פלמוני": "עַד-מָתַי הֶחָזוֹן הַתָּמִיד וְהַפֶּשַׁע שׁמֵם תֵּת וְקדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס" – מפרשים: "עַד-מָתַי הֶחָזוֹן" הזה, אשר קורבן "הַתָּמִיד" להיות מסולק, כי ישמעאל כבש את הר הבית, והגויים המשותקים כאבן - פה להם ולא ידברו, עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו - הגלמים של ישמעאל – עד מתי הדומם הזה יותן תחתיו במקום השכינה הקדושה ועם קדוש וצבא השמים יהיה למרמס, עד מתי??

דניאל קיבל תשובה, אך הוא לא הבינה, ולכן הוא מבקש בינה: "וַיְהִי בִּרְאתִי אֲנִי דָנִיֵּאל אֶת-הֶחָזוֹן וָאֲבַקְשָׁה בִינָה" – הוא לא הבין עד מתי, עד מתי? והסביר לו המלאך גבריאל: "כִּי לְעֶת-קֵץ הֶחָזוֹן" – החזון הזה של בני ישמעאל, אותה קרן זעירה אשר תצמח מהמלכות הרביעית היא אדום, מהקרן הרביעית, היא תגיע "לְעֶת-קֵץ הֶחָזוֹן"! וממשיך ואומר המלאך גבריאל לדניאל הנביא: "הִנְנִי מוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר-יִהְיֶה בְּאַחֲרִית הַזָּעַם כִּי לְמוֹעֵד קֵץ" – ומסביר רבינו סעדיה גאון: "עד אחרית גלות אדום, ישמעאל יככב, כי מצבת "בית מוחמד" יעמוד עד קץ החזון" - עד הסוף!

מה ראינו כאן?

ה"מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית" – הרבש"ע שמסובב את העולם ואת גלגל ההיסטוריה, הבעל הבית של העולם גילה לעבדו דניאל הנביא, מהנביאים האחרונים, את ארבעת הגלויות (את גלות בבל הוא לא גילה לו, כי דניאל הנביא כבר היה בתוכו, כי זה היה שנה שלישית למלכות בלשאצר (תחילת הפרק)). הכל חזוי, הגלות זה הגאולה.

וכאמור הנביא דניאל אומר בעצמו שזה היה מחזה השני שלו, אבל לפני כן היה לו עוד מחזה, עוד נבואה ומשלים אחרים ודמויות אחרות. מה המשל הקודם? אם עד עכשיו הוא ראה את הגלויות – את שונאי ישראל בדמות אייל עם קרניים (פרס ומדי), בדמות צפיר העיזים (יון, אלכסנדר מוקדון), "נִשְׁבְּרָה הַקֶּרֶן הַגְּדלָה" ובאו במקומה ארבעה קרניים - התפצלות מלכות יוון ואחד הקרניים היא רומי, והקרן הזעירה שגדלה ומתפתחת ואיתה יש לנו עסק עד היום האחרון, היא כבשה לנו את הר הבית. אין לנו היום עסק ישיר עם אדום, הם מפקחים כביכול מלמעלה, הם נותנים הוראות לשלטון בישראל, אבל עם מי יש לנו עסק בפועל במאה שנים אחרונות שמתעצם וגובר? עם בני ישמעאל! ואת זה ראה הנביא דניאל! ואת זה כל מי שלמד תנ"ך ולמד את חז"ל, למד את זה כבר לפני 1000 שנה ועם זה אנחנו חיים, אין הפתעות בעולם! הכל חזוי!

ומהו החזון הראשון? מופיע בספר דניאל פרק ז: (זה כתוב בארמית ואני מסביר בעברית)

"בִּשְׁנַת חֲדָה לְבֵלְאשַׁצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל" – בשנה הראשונה לבלאשצר מלך בבל – "דָּנִיֵּאל חֵלֶם חֲזָה" – דניאל ראה חלום, נבואה – "וַאֲרוּ אַרְבַּע רוּחֵי שְׁמַיָּא" – והנה מארבע רוחות השמים –– מנשבות רוחות עזות (טייפון, הוריקאן) – "מְגִיחָן לְיַמָּא רַבָּא" – ויוצאות ממקומן אל הים הגדול, ועם הרוחות, כל רוח מביאה איתה חיות גדולות שטורפות, והן עולות מן הים והן משונים במראיהם זה מזה. הראשונה תוארה כאריה ולה כנפיים כנשר והיא עומדת על רגליה כבן אדם – זו מלכות בבל שהיתה בתחילת בלאשצר, שנאמר בירמיה "עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ" (ד, ז) – עלה אריה מהסבך שלו, שזה נבוכדנאצר, ועליו גם נאמר ביחזקאל: "הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל" (יז, ג). ממשיך לתאר דניאל הנביא: והנה חיה אחרת שניה לה, דומה לדוב, עוד חיה טורפת, וזו מלכות פרס שאוכלים ושותים ומסורבלים כדוב! ולדוב הזה (היא מלכות פרס) שכאמור בגלות זו היה לנו את המפגש עם השונא הגדול - המן בן אדמתא האגגי - לדוב יש שלוש מלתעות בפיו, לרמוז לכורש, לאחשורוש ולדריוש - שלושת מלכי פרס - והיא תמשול אחרי מפלת בבל. ואחריה אומר הנביא דניאל: דמות נמר מלא חבורבורות עולה מן הים, ולו ארבע כנפים, לרמוז למלכות יוון שאחרי מות אלכסנדר מוקדון נחלקה מלכותו לארבע מלכויות, (וגם כאן יש לנו את הענין של ארבעת המלכויות, אבל בדמות ארבע כנפיים), והחיה הרביעית עולה אחריהם, רוח עזה מביאה אותם, רוח נוראה ואימתנית ולה חוזק מרובה, ולה שיניים של ברזל ואכלה ושחקה הדק - היא לועסת את כולם – והנשאר ממה שהינה לועסת, רמסה ודרכה ברגליה – גוולאט!

ממשיך הנביא דניאל ואומר: והיא היתה משונה מכל החיות שקדמו לה, (הוא אפילו הוא לא כותב איך היא היתה נראית) ועשר קרניים לה - היא מלכות אדום, הגלות האחרונה – ולה עשר מלכויות – זוהי הגלות האחרונה שאנחנו צריכים לעבור, ועליה אומרים הספרים הקדושים: "מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל-הַלֵּילוֹת"? מה נשתנה הגלות הזו שאיננו רואים את סופה?!

ורואה הנביא דניאל שוב: קרן אחת זעירה – המחזה הוא שוב אותו מחזה, קרן קטנטונת עולה בין עשרת הקרניים היא מלכות ישמעאל – עליית מוחמד! ואז תעלה ישמעאל, ואז יעלמו שלוש קרניים מן העשר יעקרו – כשישמעאל - דת מוחמד יעלה, (לפני 1300 שנה), יעלמו מתוך עשרת הקרניים של אדום שלושה, והם יעקרו ויפלו, כי מלך ישמעאל יפילם! – "וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמר"!!! אלו דברי חזון שה' גילה לעבדיו הנביאים.

ואלו שלושה קרניים יפלו? (הרי כולנו אינטיליגנטיים ואולי זה גם היה בחומר לבגרות...) האחד בקונסטנטינה - זה ביזנטיון תורכיה, וזה כולל את יוון, יגוסלביה, רומניה, בולגריה – ארצות הבלקן, והשני בארץ אשכנז כולל איטליה, וארצות הבלקן וספרד והשלישית מלכות פרס ועֵילם, מכאן שמוחמד יכבוש את פרס ועֵילם. אתם יודעים שעל פי הגזע, הפרסיים הם בני יפת, כך כתוב בתורה: "בְּנֵי יֶפֶת...וְתִירָס" (בראשית י, ב) ורש"י מביא, חז"ל: זה פרס. הם שייכים למשפחת יפת. ועל פי הגמרא במסכת עבודה זרה שהקב"ה יבוא לשפוט את העולם אחרי ביאת המשיח, הוא ישפוט לראשונה את רומי, ואח"כ את פרס. שואלים שם התוספות: מה זה פרס? מה פתאום פרס? ועונים שם התוספות (וגם המהר"ל מדבר על זה): "רומי ופרס", כי פרס יהיה עיקר דת ישמעאל. צריך הוכחות?!...

הפונתמטליזם שרודף ומסבך את כל העולם יוצא מפרס! החיזבאללה מקבל את השראתו מפרס... והחאמאס שמהווים היום את הסכנה הגדולה (הסכנה החומנית...) ממתי הם? הם לא שייכים בכלל לבני ישמעאל, אבל זה אחד מהקרניים שישמעאל יכבוש.

מה זה מלכות פרס ועֵילם? עֵילם זה צפון בבל - כורדיסטאן, אומר הרס"ג: זה כולל: בבל, אשור, שנער ואיספַאַן (שזו העיר השניה בגודלה בפרס, אחרי טהרן) וכל מדינת ברשן (שאני לא יודע מה זה).

האמת היא, שאלו לא הדימויים היחידים שיש לארבעת הגלויות, יש לנו דימויים שונים בתורה כמו בספר ויקרא בפרשת שמיני שחז"ל והרמב"ן מביא את זה שם, על הגמל, הארנבת השפן והחזיר. מביא הרמב"ן את חז"ל שם במקום: גמל - זה בבל, שפן - זה פרס, ארנבת - זה יון (ובמאמר מוסגר: מלכת יון נקראה ארנבה...) והחזיר - מסמל את רומי – "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר" (תהילים פ, יד), הוא יכרסם את ירושלים, הוא יחריב את בית המקדש, הוא יחריב את עם ישראל ויגלה אותו. ויש עוד הרבה דימויים.

שואל הנביא דניאל: עד מתי? עד מתי נסבול? והסבל העיקרי בימינו זה מהקרן הזעירה – גלות ישמעאל שהם מציקים לנו ובעיקר בשובנו אל ארצנו הקדושה.

מאיפה ידע את זה הנביא דניאל? הרס"ג כבר ידע את זה ממזמן, עוד לפני הקמת המדינה, לפני הצהרת בלפור. הרבה לפני שאיזה יהודי עלה להר הבית, וכביכול, הם טענו שזו הסיבה לפרוץ האינטיפדה, נכון?! היום הוא ראש ממשלה פה כבר שנתיים ימים...

ושוב שואל הנביא דניאל: בחזון הראשון, עד מתי? ועונה: "עד רואה הייתי, כי כל כסאות המלכים האלה הושלכו" – הכל יפול, כל הכיסאות של כל המלכים יפלו, כל הכסאות של כל אלה שעושים לנו צרות – ממשיך הנביא דניאל בנבואה ואומר: "ואיש כמראה אדם זקן יושב על כסאו וגם לבושו כשלג לבן ושיער ראשו כצמר נקי" – מי זה? – "זה מראה השכינה הקדושה אשר תתמלא רחמים על בני ישראל, עם מיוסר וסובל ותתעטף בטלית לבנה כשלג" – אומר הרס"ג: זה ירמוז שילבין חטאי עם ישראל כשלג, עד אשר ילבינו חטאינו כשלג, לנקות את עם ישראל מכל עוון ופשע, הוא היום הגדול והנורא בו יבוא הבורא יתברך בדין עם כל יושבי הארץ. גם עלייך ישמעאל יעבור כוס! גם את תחטפי את כוס היגונות שלך! על כל הדם הרב ששפכת, אבל הם שליחים משמים, כולם היו שליחים משמים ויש מחלוקת גדולה בין חכמי ישראל: אז למה מגיע להם עונש? אבל זה כאן הנושא.

ובכן, אם נסכם את דברי שני החזונות האלו: יסוד היסודות שלנו שהדברים - בעברית צברית אומרים: כל מה שקורה לנו זה לא אמבוש... – אמבוש בשפת צברים זה לוקחים אדם, משליכים עליו שמיכה, הוא לא יודע מי, הוא לא יודע מה, וחובטים בו! והכאב הוא נורא, ויותר ממה שכואב לו האגרופים והחבטות, כואב לו שהוא לא יודע על מה ולמה ומי זה.

רבותי, כמה שהעם היהודי סבל, סובל, חטף חבטות, עם כל זה, הוא אף פעם הוא לא ראה את זה כאמבוש.. הוא ידע שיש מסובב ואנחנו המסובבים, הוא ידע שְׁלֵב מלכים ושרים ביד ה', הוא ידע את ה"מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית" – הוא ידע שהכל חזוי, אז זה לא אמבוש..

עם ישראל חי בגלות עם "אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא", בהאמינו וביודעו ש"וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים" אינה רק תקוה, כי אם הבטחה! עם ישראל לא חי עם תקוה, הוא חי עם הבטחה, תקוותו שואבת את כוחה מהבטחה אלוקית, כפי שאומר הנביא דניאל שבסוף השכינה תתגלה, הר הבית יחזור אלינו, בית המקדש השלישי יבנה! וכי לעולם נתאבל בתשעה באב? אלא כתוב: "קָרָא עָלַי מוֹעֵד" (איכה א, טו) שהרי זה יהיה החג שלנו, לא אומרים בו תחנון כבר היום, זה מקדמה של אמונה!

וכי לעולם סבל? העם היהודי האמין שלא. הרי היה לו את התנ"ך, הוא למד את חז"ל, הוא למד את הרס"ג, הוא למד את רש"י, את האבן עזרא. העם היהודי חי בגלות, באינקיויזיציה, בגטאות, עם "צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ. וְקַרְנוֹ תָּרוּם בִּישׁוּעָתֶךָ. כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ כָּל הַיּוֹם וּמְצַפִּים לִישׁוּעָה" – הוא חי עם ציפייה ותקווה, מכח עבדיך הנביאים שהבטיחו לו, הוא ידע שכל הצרות זה אפיזודה חולפת. התקווה והציפייה של עם ישראל בכל הדורות, מקורם בהבטחה אלוקית לגאולה שלימה שנאמר: "וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפּט אֶת הַר עֵשָׂו. וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה. וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

מה אתם חושבים, מאין שאבו מייסדי המדינה את הכוח? מתוך תקוה ואמונה וידיעה של אבותיהם הקדושים שאמרו "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ", אלמלא אבות אבותינו היו אומרים זאת, אז אפילו על אוגנדה הם לא היו חושבים. מי היה חושב על זה בכלל! לא היה קיים עם יהודי, לא היתה לו תוחלת ותקוה! לא היו לו שאיפות, לא היה לו רצונות, תשוקה וערגה לעלות ולנשק את אדמת ארץ ישראל. מכח מה עלה הרמב"ן? מכח מה עלה הסבא שלי לפני 106 שנה לארץ? והסבא האחר לפני 67 שנה? רק מכח זה!

ברגעים הקשים ביותר ידע העם היהודי, כי הסוף הטוב מובטח לו. רק לא ידע כמה זמן זה עוד יקח, כמה זמן זה עוד יארך, הוא האמין בכל יום שיבוא. 2000 שנה הוא מאמין בכל יום וזה בא מכח: "וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמר"! ואף בחלוף שנות אלפיים, גם בהתגבר הצרות, לא איבד העם היהודי את תקוותו ואת אמונתו, ידע העם היהודי את פשר סבלו, ידע שזה חזוי מראש, שיד מכוונת מלמעלה ושלטת בכל אירועי הזמן ומצוקותיו, ידע העם היהודי שכל הסבל וכל הגלויות הם חלק מתהליך, מאמצעי לאיזו שהיא מטרה נכספת החזויה מראש. ומה היא המטרה? עוד מעט נראה.

הידיעה הזו, האמונה הזו שילדה את התקווה הזו, העניקה לעם היהודי את הכח לא לקרוס, לא להישבר אחרי כל מה שעברו, והכל רק מכח האמונה שכל הצרות חזוי מראש, כולל חבלי משיח, את הכל הם ידעו והאמינו שיום יבוא. העם היהודי ידע את הפשר, הוא הבין שזה חלק מתהליך האמור להביא את הגאולה השלימה, אמנם חרדתו של העם היהודי היתה בלבו – יום יום הוא היה חרד מה יֵלֵד יום, אבל צהלתו היתה בפניו! מה נתן ליהודי את הצהלה על פניו? מה נתן ליהודי את השמחה על פניו כאשר חרדתו בלבו? האמונה וההבטחה וממילא התקוה!!!

והנה, במגילת איכה יש 155 פסוקים שבהם מתאר הנביא ירמיה את גודל האסון שפקד את עם ישראל בחורבן ירושלים, את הסבל הנורא ואת זוועות החורבן (שאת זה נקרא בתשעה באב, אלא אם כן...) ובתוך 155 פסוקים הללו מכניס לנו הנביא ירמיה, שחָוַוה את החורבן חזק חזק, הוא מכניס לנו פסוק, וכשנשב על הארץ ללא נעליים בצום, באבלות, ונקרא את 155 הפסוקים של מגילת הצרות של עם ישראל שכתב הנביא ירמיה, נשים לב לפסוק אחד שהוא מקור עוצמתנו (איכה ד, כא-כב) והוא: "שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת-אֱדוֹם" – שישי ושמחי כי לא נותר לך עוד הרבה לשמוח – "יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ גַּם-עָלַיִךְ תַּעֲבָר-כּוֹס" – כוס היגונות תעבור גם אלייך – "תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי" – תשתכרי, תשמחי, אבל בסוף תתעוררי – "תַּם-עֲוֹנֵךְ בַּת-צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ" – אחרי גלות אדום. ירמיה הנביא בדברי הנבואה שלו הוא ניבא על גלות אחרת שתהיה הרבה מאוד שנים אח"כ, אבל איך הוא הגיע כאן לרומי? הרי הוא דיבר על בבל! אומרים חז"ל: הוא מדבר על הגלות האחרונה שלנו, ובתוך הקינות שלנו הוא מודיע לנו: דעו: "תַּם-עֲוֹנֵךְ בַּת-צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ" מתי? אחרי גלות אדום, ולעומת זאת "פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת-אֱדוֹם גִּלָּה עַל-חַטּאתָיִךְ" – צוחק מי שצוחק אחרון! חכו!

אומר האלשיך הקדוש: "כל עוונותיך אדום גלויים, הקב"ה עוד יעשה איתך חשבון לקבל עונשך עליהם בפעם אחת והעם היהודי מכח פסוק זה שהוא קורא על הרצפה בתוך אבלו מחכה ומצפה לרגע!!" - ה"מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית"

יהודי שמתאבל בתשעה באב, יהודי מאמין שקורא את הפסוק הזה במגינה נוגה, בישיבה על הארץ, בתוך האבל, הוא מרגיש איזה משב רוח בליבו: כן, יבוא יום, עוד מעט! בוא נתחזק! עוד קילומטר של מסע, עוד ג'בלה אחת ונגיע למטרה!

מה נתן לו את הכח והתעצומות? מה נתן לו את הכח להמשיך בצעדה של מחוף אל חוף? בצעדה על ג'בלות? האמינו יום יום! "וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמר"!!!

מביא הרבי מרוז'רוב, בעל "באר משה" את בעל "מגלה עמוקות" המקובל האלוקי לפני קרוב ל-400 שנה, ר' נתן שפירא שמקשר את הדברים שדיברנו עד עכשיו לפרשת השבוע שקראנו פרשת מסעי:

אומרת התורה הקדושה: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאתָם בְּיַד-משֶׁה וְאַהֲרן. וַיִּכְתּב משֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל-פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (לג, א-ב) – 42 מסעות כתובים לנו בפרשת מסעי, אלה הם מסעות בני ישראל במדבר. אומר בעל "מגלה עמוקות": "המסעות האלה היו מסעות של עם ישראל במדבר, מעשה אבות סימן לבנים, המסעות האלו רומזים גם למסעות ולנדודים של עם ישראל בארבע הגלויות ככתוב: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל".

העם היהודי אחרי החורבן נוסע, לאן? גלויות! מסתובב בעולם, כל ארבע רוחות שמים, אלו הם המסעות של בני ישראל, עם ישראל נטל את מקל הנדודים, איפה מרומזות ארבעת הגלויות? אומר בעל "מגלה עמוקות": ראשי התיבות של המילים "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל" הם: א-אדום, מ- מדי, ב- בבל, י- יון – אלה ארבעת המסעות. עם ישראל הוא בגלות, במדבר העמים, הוא נוסע ונודד, הוא מפוזר ומפורד בין העמים.

מוסיף בעל "באר משה": כתוב בפסוק: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל" וגם "וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם". כתוב "אֵלֶּה", "וְאֵלֶּה" בגימטריה זה 78 שזה בגימטריא גוג ומגוג עם ח' האותיות (גוג-3 אותיות, ומגוג – 5 אותיות), וזה רומז שתכלית כל המסעות של עם ישראל בכל הגלויות הוא תיקונו המוחלט, ז"א כמו שגלות מצרים היתה תיקון, אז כל הגלויות זהו התיקון המוחלט. ומתי זה יושלם? בעת מפלת גוג ומגוג!

אומר ה"בעל שם טוב": בהתחלה כתוב "וַיִּכְתּב משֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם" – יציאותיהם למסעיהם, ואח"כ בסוף הפסוק כתוב: "וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם". הוא מתחיל קודם "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם" ומסיים "וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" – הפוך! מה פשר הדברים?

ועונה: בתחילה ביציאת מצרים קדמה היציאה משם "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם" – קודם הם יצאו ממצרים, ואח"כ התחילו את המסעות שלהם - 42 מסעות במדבר. וכל המסעות היה לתקן, מה שנקרא בספרים להעלות ניצוצות, מ"ב מסעות כנגד השם הגדול והנורא עם 42 אותיות – לתקן. אז קודם כל הם יצאו ממצרים ובקדושת עם ישראל שהיו דור דיעה ומקבלי התורה, הם ניקו בקדושתם את המדבר מכל הקליפות שלו, ואח"כ כתוב "וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" כאן הפירוש לכוונת המסעות בד' גלויות. וכמו שאמרנו, בהתחלה הם קודם יצאו ממצרים ואח"כ את המסעות שנאמר: "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם", אח"כ נאמר את ארבע הגלויות "מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם", כדי שהם יצאו מן הגלות ויבנה בית המקדש בגאולה השלימה.

מובא בספרים: וזהו שאמר ה' לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: "יָדעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם" (טו, יג), מה זה "יָדעַ תֵּדַע"? מה כפל הלשון? אומרים חז"ל בבראשית רבה מד: "יָדעַ" שאני אפזר אותם בגלות, "תֵּדַע" שאני גם אכנס אותם.

עם ישראל חי עם ידיעה שהוא צריך לעבור גלויות, אבל הוא גם יודע את ההבטחה האלוקית שסוף טוב הכל טוב והוא מקווה לכך כל יום.

אומר ה"באר משה" רמז נפלא: הוי אומר שתכלית הפיזור של עם ישראל לגלויות זה לכנוס אותם חזרה, תכלית הגלויות, לגואלם גאולה וכינוס נצחי, ותמצא רמז נפלא: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל" עולה בגימטריה מכוונת "דוד מלך ישראל חי וקיים", שזה בא לרמוז שכל הגלויות וכל הצרות שאנחנו עוברים היום בעיקבתא דמשיחא, בשלהי גלות אדום מהקרן הזעירה – בני ישמעאל, זה בגימטריה אחת: דוד מלך ישראל חי וקיים, הוי אומר שמטרת כל המסעות, הגלויות והנדודים היא הגאולה העתידה ע"י דוד מלך ישראל, מלך המשיח! עם זה חיים יהודים.

הגלות הראשונה, אֵם כל הגלויות – פרעה, הגלות האחרונה – גוג ומגוג. מביאים הספרים הקדושים: "פרעה" ו"גוג ומגוג" יחד, בגימטריא "משיח בן דוד". מה שהיינו בגלות מצרים עם פרעה, ומה שאנחנו מגיעים עד גוג ומגוג, הכל זה כדי להגיע למשיח בן דוד ועם זה העם היהודי חי.

העם היהודי חי עם פרעה? העם היהודי חי עם גוג ומגוג? העם היהודי חי עם הנאצים? סובל מהם! העם היהודי בסבלו חי עם: מתי יבוא זה ויגאלנו, עם האמונה במשיח בן דוד! וזה סוד הקיום של עם ישראל.

ורבותי, ברגע שעם היהודי הפסיק להאמין בכל מה שאנחנו מדברים - בחזון הנביאים, אז הוא איבד גם את החוסן הלאומי שלו, והוא איבד ונשבר, אז הוא מבקש לרדת... אז הוא מבקש להחזיר הכל... תן לי לחיות... אז הוא מערער על צדקת דרכנו וממה זה נובע? עם ישראל סובל שנים בהעדר אמונה, ולכן הוא כואב ומבולבל ו-2000 שנה שעם ישראל סובל וסובל, לא בארצו ולא בנחלת אבותיו, וצהלתו על פניו – "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה"!

מובא בספרים הקדושים: "אם תקרא את כל המ"ב מסעות בפרשת מסעי שהם רומזים לכל הגלויות, תמצא שם את כל הא' ב' הלוך וחזור, אבל יש אות אחת שלא תמצא שם, והיא האות ז'. מה זה רומז? אומרים חכמי הרמז: אחד הדברים הנוראים שמעכבים את הגאולה, זה חילול שבת, אם ישראל משמרים שתי שבתות מיד נגאלים" – שבת היא יסוד האמונה, השטן יודע את זה! הוא יודע במה צריך ללחום בעקבתא דמשיחא. אנחנו מחכים לגאולה, אז אנחנו צריכים את השבת! ומה עושה השטן בימינו? לוחם נגד השבת, כי הוא יודע שזה אחד היסודות שבזכות זה אנחנו נגאלים, סוף! איך אנחנו אומרים בזמירות של שבת: "כל המענג את השבת זוכה לנחלה ללא מיצרים". אומרים חז"ל: מי ששומר שבת ינצל מחבלי משיח, ואנחנו לא מבינים מה כתוב כאן, הוי אומר שהאמונה שלה ביסוד של השבת, היא אחד מהיסודות של הגאולה, היא התיקון הגדול שלנו לקראת ביאת המשיח. ומה רומזים לנו חז"ל שבכל המסעות אין האות ז'? ללמדך שלא חיללו אף פעם את יום השביעי, פרט לאדם אחד שהוא חילל את זה בכוונה, צדיק גדול – צלפחד! אומרים חז"ל: הוא רצה להראות להם עד כמה חמורה היא השבת, שהוא בכוונה חילל שבת, כדי שיהרגו אותו, כדי שיהיה: כזה ראה וקדש! היו לו 5 בנות צדקניות: מחלה, נועה, חוגלה, מילכה, תרצה. חז"ל אומרים שאסור היה לו לעשות זאת, אבל הוא עשה חטאה לשם שמים, כדי להמחיש לעם ישראל את חומרת חילול השבת.

אומרים חז"ל שעם ישראל לא חילל שבת, וזה צריך ללמד אותנו שבאלה מסעי בני ישראל ובעיקר בדור עיקבתא דמשיחא, להיזהר מחילול שבת, מה עושה השטן? מבקש להחטיא את ישראל בשלהי גלות אדום ודווקא בארץ נחלת אבות המשוועת לגאולתה, כי הוא יודע לנכון מה גדולה תרומת השבת לגאולת ישראל!

העם היהודי סובל, אבל הוא יודע את פשר סבלו, הוא חי עם האמונה, העם היהודי לא נשבר ומכח זה אנחנו פה ובהעדר אמונה, אז העם היהודי קורס! היסוד של הכל, זה להחזיק באמונה שלנו - באמונת אבותינו, ובזה ניגאל. וכשנחזיק באמונה, אפילו שהחרדה מלווה אותנו יום יום כבר אלפי שנים וחרדתו בלבו של היהודי וצהלתו בפניו – רואים יהודים שמחים.

אחת הגמרות הנפלאות שאנחנו מביאים זה גמרא בסוף מסכת מכות ששם מסופר על מקרה שאירע אחרי החורבן, כולם יודעים את הסיפור, אבל הוא מלמד אותנו והוא סוגר לנו את המעגל שעליו דברנו. אומרת הגמרא במסכת מכות דף כד ע"א למטה:

כל הארבעה שאנחנו נקרא עכשיו חיו בזמן בית המקדש, הם ראו את בית המקדש בתפארתו, והם ראו אותו גם בחורבנו – טראומה גדולה! אומרת הגמרא: וכבר היה רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה, ר' יהושע ור' עקיבא מהלכים בדרך ושמעו קול האמנה של רומי" – אומר המהרש"א: "קול המיית ההצלחות הזמניות אשר הם שקטים ושלווים" - הם ראו את הרומאים, מחריבי בית המקדש שקטים ושלווים, חוגגים ועושים סעודות והתחילו בוכים, פרט לר' עקיבא שהיה משחק. אמרו לו חבריו: "מפני מה אתה משחק?" אמר להם: "ואתם, מפני מה אתם בוכים?" אמרו לו: "כושים הללו שמשתחווים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבים בטח והשקט, ואנחנו בית אלוקינו שרוף באש ולא נבכה?!" – להם טוב לנו רע. – אמר להם: "לכך אני שוחק. ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה".

מה מלמד אותנו ר' עקיבא? שבתוך הסבל יש למצוא את הקל וחומר של תקווה ועידוד בעמק הבכא! אם להם כך, אז לנו על אחת כמה וכמה, וכשהוא ראה את הקל וחומר הזה, עם "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" אפשר לצחוק, לסבול ולחייך.

כיוצא בזה מביאים חז"ל כתוב: "כִּשְׁמעַ עֵשָׂו אֶת-דִּבְרֵי אָבִיו" – כשיעקב לקח את הברכה – "וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדלָה וּמָרָה" (בראשית כז, לד) אמר רב __: כל מי שאומר הקב"ה ותרן הוא יוותרו מעיו, אלא מאריך אפו ובסוף הוא גובה.

אומרים חז"ל (ילקוט שמעוני תולדות): "זעקה אחת הזעיק יעקב אבינו לעשו לזעוק. על מה? שהוא לקח לעשו את הברכות. והקב"ה לא מוותר, אימתי נפרע ליעקב? בשושן הבירה! שנאמר על מרדכי: "וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדלָה וּמָרָה" (אסתר ד, א) כנגד הצעקה של עשו.

אומרים חז"ל: "ג' דמעות הוריד עשו כשהתברר לו שהוא הפסיד את הברכות והיא האכילתם" – את עם ישראל – "לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש" – כל הבכיות שיש לנו מאז, זה הכל בגלל 3 דמעות. איזה פרופורציה זו? 3 דמעות האכילה אותנו את כל גלות אדום?! גוולאט!

אמרו עם ישראל המאמין, עם ישראל שחי עם ה"מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית", עם ישראל שיודע שלהכל יש פשר, יש אמונה, יש תקווה, מחכים בכל יום שיבוא - אמרו ישראל שאוכלים לחם דמעה ושותים בדמעות שליש: אם עשו הרשע על שהוריד ג' דמעות, נתמלַא רחמים עליו, והקב"ה נתן לו את שלטון אדום 2000 שנה, והוא אוכל ושבע, ואנחנו נמקים וסובלים, אנו שדמעותינו תדירים ביום ובלילה כלחם, על אחת כמה וכמה! כמו שאמר דוד המלך: "הָיְתָה-לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהילים מב, ד), ו"אֶל-דִּמְעָתִי אַל-תֶּחֱרָשׁ" (תהילים לט, ג) – עם ישראל בתוך הכאב שלו אומר: רגע, יהודים, אם עשו על ג' דמעות שלו קיבל 2000 שנות שלטון ושררה בעולם, והוא דורס את כל העולם, אז אנחנו שכל החיים שלנו זה דמעות וכל החיים אנחנו מבקשים להתקרב לבורא עולם, על אחת כמה וכמה. מה עושה הקל וחומר? מרים את המוראל, זוקף את גוו של היהודי המוכה, השפל, הנרמס, מעלה חיוך על פניו – צוחק מי שצוחק אחרון!! אבל בשביל זה צריך ללמוד את חז"ל, בשביל זה צריך ללמוד את התנ"ך.

ממשיכה הגמרא במסכת מכות: שוב פעם היו עולים לירושלים, רבן גמליאל, ר' אלעזר בן עזריה, ר' יהושע ור' עקיבא, כיון שהגיעו להר הצופים הם ראו את מקום החורבן וקרעו בגדיהם כדת, כיון שהגיעו בסמוך להר הבית וראו שועל שיצא מבית קודשי הקדשים" – שועל ולא ישמעאלי – "התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק" – אמרו לו: "מפני מה אתה משחק?" – איך אתה מסוגל לשחוק? אמר להם: "מפני מה אתם בוכים?" – למה אתם בוכים? – אמרו לו: "מקום שכתוב בו: והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הילכו בו ולא נבכה?" אמר להם: "לכך אני משחק!" – גם אני בוכה בליבי, אבל צהלתי בפני, כי אני בתוך הכאב הגדול שרואים שועל יוצא מבית קודש הקדשים, אני רואה את הגאולה, אני לא חי עם הגלות, אני לא חי רק עם החורבן, הרי אני בתוך איי החורבן, אני רואה כבר את משיח בן דוד, את השכינה חוזרת לישראל, אני רואה את בנין הבית השלישי, איך? אמר להם ר' עקיבא: "דכתיב בישעיהו ח': "וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכּהֵן וְאֶת-זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ" – וכי מה ענין אוריה שהיה במקדש ראשון, אצל זכריה שהיה בסוף בית ראשון, תחילת בית שני? (שהיו נביאים אחרונים) אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה.

תשמעו מה שאומר ר' עקיבא, הוא מלמד אותנו איך מעבירים את חבלי משיח: "אצל אוריה הנביא כתוב: "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ" (מיכה ג, יב) – ראיתי איך שציון נחרשה, ובזכריה כתוב: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָם" (ח, ד) – עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו" – אני רואה שמה שאמרו שירושלים תחרב ותהיינה גלויות, שיהיו נמרים ודובים ו-70 זאבים והכל התקיים ואפילו שואה כבר עברנו, אפילו... אומר ר' עקיבא: "אז אם התקיים חזון הנביאים על הצרות, אז עכשיו אנחנו מחכים שיתקיים חזון הנביאים על " עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָם" – ירושלים במהרה בימינו תבנה ותכונן, ובית המקדש התקיים, כמו שזה התקיים, מי האמין שזה התקיים? ציון כלילת יופי, קרית מלך רב..." – זה מקור תקוותנו – אמרו לו: "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו".

וזהו המקום לצחוק בגיא הייסורים וההריגה. אם ראית יהודי בגיא ההריגה עם בת שחוק על פניו, דע לך, זה יהודי שחי עם תקוה השואבת את כוחה מתוך ההבטחה, מתוך האמונה! זוהי התקוה! אע"פ שהגלות קשה עדיין והגאולה מתמהמהת. אומר יהודי: בכל יום שיבוא.

כשאנחנו מתחזקים בפסוקים על ביאת משיח צדקנו, אחד הפיוטים הנודעים במוצאי שבת הוא: "אָמַר ה' לְיַעֲקב. אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקב" – איזה פחד ירא יעקב? ממה הוא פוחד? שהקב"ה צריך לומר לו כך? מאיפה פסוק זה לקוח? פסוק זה לקוח מספר ירמיה פרק ל פסוק ז-י. אומר הנביא ירמיה: "הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמהוּ וְעֵת-צָרָה הִיא לְיַעֲקב" – יבוא יום גדול מאין כמוהו, שתהיה צרה ליעקב, אבל – "וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ"! הסוף זה לא הצרות, אלא הישועה! שואלים המפרשים ברש"י: איזה יום זה? ועונים: "יום מפלת גוג, תהיה עת צרה לישראל, אבל מן הצרה ההיא תצא לו הישועה" סוף גלות אדום ואנחנו מצפים כבר, בשלהי הגלות האחרונה יהיו צרות גדולות, אינני יודע מה, אבל אנחנו חיים בצרות, לפני כ-55 שנה את השואה, ואח"כ מלחמות ישראל, כ"כ הרבה הרוגים ויום יום מלווים עוד יהודי צעיר ועוד יהודי צעיר, ועוד יהודי זקן - יש צרות!

אומר הנביא ירמיה: "וְהָיָה- בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת" – ביום ההוא, אחרי שיא הצרות – "אֶשְׁבּר עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וּמוֹסְרוֹתֶיךָ אֲנַתֵּק" – הקב"ה יתיר את הכבלים שעלינו ואת השלשלאות – "וְלֹא-יַעַבְדוּ-בוֹ עוֹד זָרִים" (ל, ח) – שוב לא תסבלו ע"י עמים זרים – "וְעָבְדוּ אֵת ה' אֱלֹהֵיהֶם" – עם ישראל יחזור בתשובה – "וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם. וְאַתָּה אַל-תִּירָא- עַבְדִּי יַעֲקב נְאֻם-ה' וְאַל-תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד" – ממה היה ירא יעקב שהקב"ה אומר לו ע"י הנביא ירמיה "אל תירא"? ממה היה ירא יעקב שהקב"ה היה צריך להרגיע אותו? הרי כל החיים של יעקב אבינו היו ייסורים, וכי יעקב אבינו ירא מהייסורים של הגלות האחרונה?!

אומר מדרש תנחומא (ויצא ב): בחלום יעקב נאמר: "וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח, יא), מה זה "בַּמָּקוֹם הַהוּא"? מקום העקידה, מקום המקדש שהיום הוא בידי הישמעאלים – "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְראשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עלִים וְירְדִים בּוֹ" – שואלים חז"ל: מה זה "עלִים וְירְדִים בּוֹ"? עולים ויורדים? מלאכים?! היה צריך להיות: יורדים ועולים שהרי קודם יורדים מלמעלה, מהשמים ואח"כ עולים, למה כתוב "עלִים וְירְדִים"? מאיפה הם עולים? מהארץ?! ועונה המדרש: "אמר ר' שמואל בר נחמן, המלאכים שעולים ויורדים אלו שרי אומות העולם" – לכל אומה יש את השר שלה שהוא הכח שלה – "מלמד שהראה הקב"ה ליעקב אבינו את כל ד' הגלויות ואת כל השרים של כל ארבע הגלויות" - ראה יעקב אבינו מלאכי אלוקים עולים ויורדים, מה זה עולים? – "ראה יעקב אבינו את השר, את המלאך של בבל עולה 70 אוקין (שלבים) ובסוף יורד" - מה זה 70 שלבים? 70 שנות גלות בבל. כל שנה היא שלב בסולם. ומי הפיל אותו? הקב"ה שלח את פרס שהפילו אותו, אח"כ הוא ראה השר של מַדַי עולה 52 שלבים ויורד – 52 שנות פרס ומַדַי ויורד. מי הוריד אותו? יון. אח"כ הוא ראה את השר של יון עולה 180 שלבים, כנגד 180 שנות יון, אבל בסופו גם הוא יורד. ואז ראה יעקב אבינו את השר של אדום, הס"מ עולה ועולה ועולה ועולה ולא ידע כמה, ולא יורד, ויעקב אבינו שואל: עד מתי הוא עולה? לא הפחידו אותו הייסורים, אלא הוא ירא היה שהשר של אדום, עולה ואינו יורד - "מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל-הַלֵּילוֹת".

אומר המדרש: "באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר: שמא לזה אין ירידה?" – אולי הוא לא יורד בכלל! אולי.. (מפני חטאנו גלינו מארצנו) שמא אבדה תקות בַּנַי לגאולה? ומי ניסה להחדיר לנו את זה? בני עשו! כמו שביקשו לומר לנו ולשכנע אותנו אומות העולם בני דת האהבה ימח שמם, והם באו לנו עם ברית חדשה רחמנא ליצלן!!! חושש יעקב אבינו שמא, שמא שמא יש לו עליה ואין לו ירידה. אז הגלות היא לנצח, נגמר עם ישראל, יתבולל, ימיר את דתו, או שיעלה באינקיויזיציה. אמר לו הקב"ה: "אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקב" – ממה אתה פוחד? שהוא עולה? הוא כבר עולה קרוב ל-2000 שלבים – ממשיך המדרש ואומר: "אפילו אתה רואהו עולה אצלי" – אפילו אתה רואה אותו מגיע אלי עד כסא הכבוד – "משם אני מורידו, כמו שאומר הנביא עובדיה שהיה גר: "אִם-תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר" – נשר, סמל שלהם – "וְאִם-בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ" – גם אם תגיע למלחמות בכוכבים – "מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם-ה'" (א, ד) – אתם יודעים שרוסיה כבר איננה! גם הם שלחו ספוטניק למעלה, אבל היא איננה!!! מה אתה פוחד, יש סוף! והרבה יותר קל לסבול כאשר אתה יודע שעוד מעט יהיה טוב לנצח וגם אם נמות אחרי קידוש ה', אבל יש חיים לאחר המוות, הנצח הוא שלנו. בהעדר אמונה, פחד פחדים. יעקב אבינו לא פוחד מהייסורים של עם ישראל, הוא פוחד שמא זה לנצח, שמא אבדה תקותנו, וזהו שאמר הנביא ירמיה (ל, ז): "וְאַתָּה אַל-תִּירָא- עַבְדִּי יַעֲקב נְאֻם-ה' וְאַל-תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם" – מישהו האמין ש-3 שנים אחרי השואה האיומה יעלו יהודים למיליונים ויקימו מעברות?! שמעתי פעם אחד שהיה בשנחאי, בזמן המלחמה, הם היו בטוחים שכל העם היהודי חוסל, והם כבר היו בשערי מצרים. יעקב אבינו פוחד שמא אין תקומה לעם היהודי, לא, לא, לא, אלא "כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם" מה זה "שִׁבְיָם"? אומרים חז"ל: מארץ מַגַלְיָה – צרפת, מארץ אָסַפָּנְיָה – ספרד ומחברותיה, וזה כתוב כבר מלפני מאות שנים.

ועכשיו מה זה "וְשָׁב יַעֲקב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד"? מה זה הכפל הזה? אומרים חז"ל: "וְשָׁב יַעֲקב" מגלות בבל, "וְשָׁקַט" – מגלות מדי, "וְשַׁאֲנַן" – מגלות יון, "וְאֵין מַחֲרִיד" – מאדום וזה כולל שאין חרדות מבני ישמעאל! מהקרן הזעירה שהיא חברה לה לקרן האדומית בעיקבתא דמשיחא! "וְאֵין מַחֲרִיד" - לא יהיו יותר חרדות באוטובוסים ומרכולים – גוולאט!

יהודי שלומד את זה הוא עשוי ללא חת, רק דבר אחד יעקב אבינו: האם אבדה תקוותנו? אם לא אבדה תקוותנו, אז חרדתנו בלבנו וצהלתנו בלבנו. מסיים הנביא ירמיה: "כִּי- אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם אַךְ אתְךָ לֹא-אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט" – תעברו ייסורים, העם היהודי ינוקה, העם היהודי יתוקן וימרק את עצמו - "וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ" – אני לא אטאטא אותך, אלא אני אייסר אותך למשפט ואתה תהיה נקי ליום הדין, לנצח נצחים. כך הכינו חז"ל את העם היהודי שיוכל לעבור את דרך הייסורים של גלות אדום וביותר את שלהי גלות אדום – את העיקבתא דמשיחא, זה הקרוי חבלי משיח. העיקר יהודים, לא להתייאש כלל. העיקר צדיק באמונתו יחיה.

מגלים לנו חז"ל על תקופתנו, על הקרן הזעירה, על ישמעאל, על אחת האשליות המאכזבות שהתנשא בהם עם ישראל בעקבתא דמשיחא. אתם יודעים אם אשליה מאכזבת מוטב שלא תהיה בכלל, כי הדבר הנורא זה שיש אשליה ואח"כ מתאכזבים, כי הכאב הוא נורא ואז מוטב שהיא לא תהיה!

הגמרא במסכת בבא בתרא פרק ה' ע"ג יש בה מאמר אקטואלי לתקופתנו על שלהי הגלות האחרונה, על ישראל והפלאסטינאים. וזה נכתב כבר לפני גאון ישראל ר' יעקב מליסא בעל "הנתיבות" של חושן ומשפט ובעל "חוות דעת" על יורה דעה, לפני 200 שנה: כתוב בגמרא כך: "מאמריו של רבא בר חנה במסכת בבא בתרא", כל מיני סיפורים שרבא בר חנה כתב ברוח הקודש, וחז"ל פירשו את המאמרים כדברי נבואה, הגאון מוילנא כתב על זה חיבור מיוחד, ה"נתיבות" כותב על זה. אני קורא את זה בעברית, זה כתוב בארמית. הקשיבו דבר נורא: "רבא בר חנה הפליג עם חבורת אנשים בים, ולפתע הבחינו במה שנראה להם אי" – יבשה – "החליטו לעלות על האי הזה והתחילו לבשל ולאפות שם, לאמיתו של דבר התברר שהיה זה דג גדול. וכשהרגיש הדג בחום של הבישול" – בחום של פרימוסים – "התהפך הדג וכל החבורה נפלה למים ואלמלא ספינה ששטה לה בסמוך היו כולם טובעים בים". עד כאן. מה פשר הסיפור? אביא בפניכם פירוש איך מסביר את זה ר' יעקב מליסא ואיך מסביר את זה הגאון מוילנא.

אומר בעל "הנתיבות" (נכתב לפני 200 שנה): "ראה רבא בר חנה ברוח קדשו שבאחרית הימים" – בסוף גלות אדום כאשר יהיה לנו בעיות עם הקרן הזעירה – "תהיה לעם ישראל ממשלה על אומה אחת" – איך הוא ידע אז שלעם ישראל תהיה ממשלה?! וכן, לעם ישראל יש ממשלה – "תהיה לעם ישראל ממשלה על אומה אחת ויחשבו" – עם ישראל – "שאין לאומה הזו שום תקוה להתגבר על ישראל, ולכך יכניעו אותם ישראל יותר ויותר תחת ידם!" – מקסימום יבטיחו להם אוטונומיה וגם זה לא! הם ישלטו יתנחלו, ירמסו את כבודם! - "והאומה הזו" - עם ישראל יחשבו שזה אי בים שאפשר לבשל ולהתרחץ עליו ולבלות עליו ואפשר לאכול במסעדה שם, אפשר! – "והאומה הזו, כשיציקו לה מאוד מאוד" – ירמסו את כבודה – "תהפוך את הקערה על פיה" – זאת אומרת שהיא תעשתת – "ותתנגד לעם ישראל" – אינטיפדה – "ואם לא שהמשיח קרוב לבוא, יטבעו ישראל מרוב הצרות".

אמרו גדולי דורנו, וזה מובא בספר "אמת ליעקב" של ר' יעקב מליסא שהדברים האלה כתבם בעל "הנתיבות" ברוח הקודש, כי אי אפשר לכתוב לפני 200 שנה על עם ישראל שיהיה בארץ ישראל ויהיה לו שלטון והוא ישלוט על אומה ואח"כ הוא יחשוב שזה אי ואח"כ יתברר שזה דג, והיא תתהפך. למה זה ברוח הקודש? כיון שבתקופת "הנתיבות" לא היה שייך לעלות על הדעת שלעם ישראל תהיה לו ריבונות והוא ישלוט על אומה אחרת, ולכן דבר זה נאמר ברוח הקודש מפיו של ר' יעקב מליסא, אלא מה, שיש לזה יסודות בדברי הנביאים.

הרב זילברשטיין שליט"א, רבה של רמת אלחנן, הראה את הדברים של בעל "הנתיבות" לרב חיים קנייבסקי שליט"א גיסו ומספר הרב זילברשטיין שאמר לו רב חיים קנייבסקי את הפירוש של הגאון הזה.

הגאון מוילנא מפרש את הסיפור של רבא בר חנה כך: "ביהודים עשירים אשר התיישבו בין הגויים" – בצרפת, באנגליה, בארה"ב – "ויבנו להם טירות אדירות ומגדלי שֵׁם וסבורים שיש להם כוח וממשלה על האומות" – יש השפעה על הפרלמנט – "עד שהם ירגיזו ויחממו את הגויים המתעשתים ומתהפכים! והגויים התהפכו והתעשתו" – ואז אומר הגאון – "נופלים כל היהודים העשירים אל הים והחרדה גדולה עד מאוד"!

האם אין הימים האלו מגידים זאת? האם יום ליום לא יביע אוֹמֶר שכזה? וכי מצב היהודים היום הוא כתמול שלשום? האם יש בטחון לעם ישראל בעולם? יש בטחון לעשירי ישראל? רמז אחד כבר נרמזנו: מגדלי התאומים! שהכוונה היתה לשבור ולהרוס את המבנה הזה, כי שם יש שלטון ליהודים! האם אין אנו חשים כי הדג התהפך? אין אנו חשים באנטישמיות הגוברת בכל העולם? אין בטחון לעם היהודי, שנאת ישראל! נותנים הוראה ליהודי: אל תתהלך ברחובות פריז עם כיפה על הראש שלא יזהו אותך, תלך כמו גוי... מה קרה? וכי אנטישמיות אינה זועקת מקירות הבתים באירופה ובעולם כולו? מה קרה? בסה"כ 58 שנה אחרי נפילת הנאצים, מה קרה? אומר הגאון מוילנא: זה מה שיקרה. "הנתיבות" אומר: שיהיה לנו מאבק עם ישמעאל שנחשוב שיכרענו אותו בארץ המולדת, ארץ ישראל השלמה.

"אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" – אשרי אדם מפחד מעוונות שבידו – "וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ" – ומי שעקשן – "יִפּוֹל בְּרָעָה" (משלי כח, יד) – אם יתקיים בנו "אַשְׁרֵי אָדָם", זאת אומרת שאם נפחד מעוונות ונדע שצריך לתקן את עצמנו, אזי נשמע קול ה' במהרה: "אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקב" – אין מה לפחוד, כי אנחנו בסוף, עוד מעט ועוד רגע. אם נתעורר ונשוב אל ה' מול אֵימֵי התקופה, אזי נזכה לגאולה שלימה ולבנין בית המקדש במהרה בימינו, אך אם חלילה נלך בקֶרִי ונאמר: כוחי ועוצם ידי עשו לנו את החיל הזה, נמשיך הלאה, נפטפט על כוחנות, אם נמשיך לשים ידינו על כוחנו, על צבאנו ולא נזעק אל אל בשמים שיעזרנו, אזי חלילה...

כשהדג מתהפך לא עוזר לנו כל העוצמה, המלחמה היא ברוקטגות, המלחמה היא באקדחים. אנשי סיירת נופלים מול אקדוחן פלסטינאי, אין פה מטוסים, אין פה שלטון – סוף קלטת.

יהי רצון שנגאל ברחמים במהרה בימינו אמן ואמן!


פרשת דברים

את הקלטת הזו אפשר לשמוע גם בתשעה באב , כי אלו דברי תורה הקשורים לתשעה באב

פרשת השבוע פרשת דברים, ואולם השבת מוכרת יותר כשבת חזון דווקא על שם ההפטרה הנקראת בשבת זו "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ" (ישעיה א, א), בדומה לשבת שובה הנקראת אף היא על שם ההפטרה: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" (הושע יד, ב).

שבת חזון היא תמיד השבת הסמוכה לתשעה באב ותמיד בשבת זו יקראו פרשת דברים ותמיד יפטירו "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ" – כך קבעו לנו חז"ל.

חז"ל הקדושים קבעו שבשבת הסמוכה לתשעה באב, עד בוא גואל צדק, יאזינו בני העם היהודי לתוכחתו של ישעיהו הנביא המובאים בפרק א' בספרו. הדברים חייבים להדהד באוזנינו – כך נכנסים לתשעה באב.

אין אבלות בשבת, אבל המנגינה הנוגה, המינורית של מגילת איכה אשר נכתבה ע"י ירמיהו הנביא ואשר נקראת בכל תפוצות ישראל בליל תשעה באב, וברבים מן הקהילות גם בבוקרו של תשעה באב, אותה מנגינה מיוחדת, נוגה, עצובה, של מגילת איכה אשר תהדהד באוזנינו בתשעה באב, אותה מנגינה כבר מושמעת בשבת הקרובה בפרשת דברים, בשבת חזון. דומני שבקהילות ספרד אין נוהגים כך, אבל בקהילות אשכנז, המנגינה של איכה כבר מושמעת בשבת זו, פעמיים.

במדרש איכה א כתוב: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד" – כך פותח ירמיהו הנביא את מגילת הקינות שלו על חורבן בית המקדש. (אגב, מובא בספרי הרמז שבמילה "אֵיכָה" הוא רמז את שמו. בראשי תיבות: אני ירמיהו כהן הענתות.) ממשיך המדרש ואומר: ג' נתנבאו בלשון איכה" – 3 נביאים התנבאו בלשון איכה והם: משה רבינו ע"ה, ישעיהו הנביא וירמיה הנביא.

משה רבינו בפרשת השבוע – דברים, אמר בדברי תוכחתו, 37 יום לפני פטירתו: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים א, יב) – אומר רש"י, חז"ל: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם" – מלמד שהיו ישראל טרחנים" – לא טוב שאדם יותר מידי מטריח את זולתו, או את חברו, או את אשתו, או את ילדיו – מצוות של בין אדם לחבירו. "וּמַשַּׂאֲכֶם" – זה דבר נורא, זה אפיקורסים שאינם נוהגים כבוד ברב – מי שאינו נוהג כבוד בתלמידי חכמים, בלומדי תורה, ברבנים, הוא אפיקורס (גמרא מפורשת בסנהדרין). מוכיח משה רבינו: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם" – אינני מסוגל לשמוע את דברי האפיקורסות שלכם, היינו שאינכם נוהגים כבוד ברב.

אומר בעל "שפתי חכמים": מה זה אפיקורסים? הרי ידוע שהחכם היווני הוא אפיקורס. אבל יש על זה דרש נוסף, אפיקורסים מלשון נוטריקון: אפיק – רֶסֶן – מוציאים את הרסן מהפה! איזה רסן? הוציאו את הרסן אשר באמצעותו מכוונים אותם הרבנים. גדולי ישראל מרסנים את העם, כמו שלוחצים על הרסן ימינה, זה פנה ימינה וכשלוחצים לשמאל, זה פנה שמאלה. עם ישראל יש לו רסן שמחזיקים אותו מושכות, שמחזיקים אותו גדולי ישראל ותלמידי חכמים, מי שמוציא את הרסן מפיו ואינו רוצה שחכמי ישראל יכוונו אותו, היינו לשמוע דעת תורה, ז"א שהתורה תכוון אותו, הוא אפיקורס - הוא יכוון את עצמו לבד, הוא סוברני לנהוג כפי העולה על רוחו!

ממשיך משה רבינו ומוכיח והכל בלשון "אֵיכָה": "וְרִיבְכֶם" – מלמד שהיו רוגנים. מה זה רוגנים? קוּטְרים! מקטרים ורבים על כל דבר.

משה רבינו אומר להם שלושה דברים בלשון איכה: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" – וכל שלושת הקטגוריות הכלולות כאן ב"אֵיכָה" הם בעצם עניינים של בין אדם לחבירו: טרחנים – זה בין אדם לחבירו ובין אדם לרבו ובין אדם לתלמידי חכמים.

ישעיה הנביא גם הוא מדבר בלשון "אֵיכָה". והיכן? בהפטרת השבת! שנאמר: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה" – כינוי לירושלים - "מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט" – "משפט" זה בין אדם לחבירו – "צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים" (ישעיה א, כא) – רוצחים – "כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים" – חבורת שקרנים, מועלים ומוהלים (את היין ואת המיץ), זייפנים – "כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים" – הוא לא כסף טוב - "סָבְאֵךְ" – היין שלך - "מָהוּל בַּמָּיִם. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אהֵב שׁחַד וְרדֵף שַׁלְמנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם" – זה עניינים שבין אדם לחבירו. ומהי התקנה? אומר ישעיהו בשם ה': "וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרף כַּבּר סִיגָיִךְ" – אני אעביר אותך בכור ההיתוך – "וְאָסִירָה כָּל-בְּדִילָיִךְ" – אסיר את כל הדבקים הרעים שדבקו בך – "וְאָשִׁיבָה שׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁנָה וְיעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי-כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָּנָה" – והסיום, הגאולה– "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". – עניינים של בין אדם לחבירו.

ירמיהו הנביא אמר: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס" – ה"אֵיכָה" שכולם מכירים...

אמר ר' לוי: "משל למטרונא" – גברת – "שהיו לו ג' שושבינים, אחד ראה אותה בשלוותה, במלוא תפארתה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה. כך משה רבינו ראה את ישראל בכבודם ובשלוותם" – דור דיעה, עטרת תפארת ישראל, דור מקבלי התורה, דור יוצאי מצרים, הדור שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי מן השמים, דור שבירך המוציא לחם מן השמים, דור ששתה מים מבאר מתגלגלת – משה רבינו ראה את ישראל בכבודם ובשלוותם ואמר: "אֵיכָה".

ישעיהו הנביא ראה את ישראל בפחזותם – בהתדרדרותם, ב"תפוס כפי יכולתך", בהסרת הרסן, וגם הוא אמר: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה".

וירמיהו הנביא ראה את ישראל בניוולתם, בביזיונם, בבושתם, בחורבנם, עירומים ואמר גם הוא: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד"!

אומר ר' לוי: 3 דרגות! זה מתחיל בשלווה, ומרוב שלווה מגיעים לפחזות – להתדרדרות ואח"כ האחרון שראה אותם בבושתם, בחורבנם, בניוולותם.

בשבת זו נאמרות כבר 2 ה"אֵיכָה": ה"אֵיכָה" של משה בפרשת השבוע, ובהפטרה נאזין לדבריו של ישעיהו הנביא שאמר: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה", ובתשעה באב (אם אם...) תֵאַמֵר גם ה"אֵיכָה" השלישית של ירמיהו הנביא המתארת את חורבנה של ירושלים, את הניבלות. וכולם מנגינה אחת להם - מנגינה נוגה. המנגינה של איכה אשר תאמר ביום שני בערב, יום שלישי – תשעה באב, כבר נשמעת השבת ב"אֵיכָה" הראשון במנגינה של מגילת איכה ובהפטרה את רוב ההפטרה חוץ מפסוקי הנחמה, אנחנו קהילות אשכנז כבר נשמע את זה במנגינת איכה, הוי אומר שהשבת הכל כבר מסתובב סביב היום המיוחד תשעה באב (אמנם אין אבלות בשבת, אבל אף על פי כן מנגינה עצובה חודרת לתוך השבת), יום האבל הלאומי של העם היהודי, יום שהתקבצו כל הצרות.

על מדרש איכה: מהו לשון "אֵיכָה"?

ר' יהודה אומר: "אין לשון "אֵיכָה" אלא לשון תוכחה" - מה קרה לך? איכה? איך הגעת לכך?! – תוכחה.

ר' נחמיה אומר: "אין לשון "אֵיכָה" אלא לשון קינה" – קינה, בכי, יללה, כמו שנאמר: "וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל-הָאָדָם וַיּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה" (בראשית ג, ט) – שואלים חז"ל: מה זה "אַיֶּכָּה"? האם הקב"ה לא ידע היכן הוא? אלא "אַיֶּכָּה" זה אוי לך! (בנוטריקון) אוי לך לאן הגעת! לאן התדרדרת! אוי לך שאינך נמצא במקומך! - מי שאין לו מקום הוא לא רק לא חכם, הוא נע ונד. כשאדם אינו נמצא במקומו, הוא בגלות וגלות הוא דבר שמנבל, הורס, אוי לך שגורשת מביתך, מנחלת אבותיך. אוי לו לאדם שאיבד את מקומו, שאיבד את כבודו, שאיבד את מעמדו, שאיבד את משוש ליבו – אוי לו! וכשאבוי לו לאדם, הוא מיד תופס את ראשו בידיו ולפעמים הוא מרים את ידיו להחזיק בראשו ואינו יודע כי ראשו כבר לא עימו – שיא הטרגדיה. אין לו אפילו ראש לתפוס אותו, הוא רוצה לתפוס את ראשו ולצעוק: גוולאט! אבל אין לו ראש. מניין? ירמיה אומר במגילת איכה (ה, טו-טז): "שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחוֹלֵנוּ. נָפְלָה עֲטֶרֶת ראשֵׁנוּ אוֹי-נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ" – אנחנו רגילים לראות את המילים: "נָפְלָה עֲטֶרֶת ראשֵׁנוּ" על מודעות אבל, שהמשפחה כותבת שנפטר אחד מהורי המשפחה, שאיבדו את הראש, זה שיא הטרגדיה שאדם תופס את ראשו ואומר: אוי... ועד מהרה מתברר לו שאין לו ראש... ואתם מבינים את הרמז!

הריחיים הכבדות שהטילו האויבים עליו, זה לא על הראש, זה ריחיים על צווארו, כי ראש כבר אין לו.

"אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד" – אומר המדרש: "אמרו לו לבן עזאי" - התנא הגדול – "רבינו, דרוש לנו דבר אחד ממגילת הקינות" – תגיד לנו דרשה, דבר אחד, לא הרבה – "אמר להם (ושימו לך איך שאני קורא, אחרי איכה יש מקו, עצירה) : "אֵיכָה - יָשְׁבָה בָדָד" – משום עוון "אֵיכָה", ישבה ירושלים בדד"! וההסבר לכך: לא גלו ישראל עד שעברו על ה"אֵיכָה". עד שכפרו ב-א' של "אֵיכָה" – שכפרו בייחודו של היחיד והמיוחד באות א', ובאות י' של "אֵיכָה" – בעשרת הדברות. ב-כ' של "אֵיכָה" – זה בברית מילה, בקדושת ישראל – "וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ". ומה זה קשור לאות כ'? כי אברהם אבינו היה הדור ה-כ', דור ה-20 לאדם הראשון. והאות ה' של המילה "אֵיכָה" זה חמישה חומשי תורה. "אמר בן עזאי: "בעוון "אֵיכָה" (אותיות: אל"ף, יו"ד, כ"ף, ה"א) ישבה בדד!", עם ישראל הגיע לבדידות.

ורבי אלעזר מוורמיקא בעל ה"רוקח" המקובל האלוקי בזמן הרמב"ם, תלמידו הגדול של ר' יהודה החסיד אומר: עם ישראל לא שמר על ה"הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכּן" שהיא סגולת עם ישראל, אז הוא קיבל את טרגדיית הבדידות" - "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד" כי בדד הוא סגולה, בדד זה טרגדיה - אין טרגדיה יותר גדולה מאשר אדם גלמוד.

אמר ר' לוי: "לא גלו ישראל עד שכפרו בל' כריתות שבתורה" – 36 כריתות (כרת) כתוב בתורה ועם ישראל לא גלה עד שכפר בכולם ובעשרת הדברות – ממשיך ר' לוי ואומר: "בגלל "אֵיכָה" שעולה ל"ו (36) ובגלל "בָדָד" שעולה 10 שזה עשרת הדברות - ישבה ירושלים בדד! כלומר הוא קורא זאת כך: "אֵיכָה, יָשְׁבָה, בָדָד", ז"א בגלל ה"אֵיכָה" ובגלל ה"בָדָד" שהם עברו על עשרת הדיברות "יָשְׁבָה" - אז הם ישבו.

אומר ה"רוקח": "יָשְׁבָה" בצירוף האותיות י'+ש'+ב'+ה' – יש לזה 4 משמעויות, צירופים: "יָשְׁבָה" – ישבה בגלות, ישבה בדד, "יבשה" – בגלות מתייבשים, "שביה" – הגלות היא שביה, אבל אומר ה"רוקח": יהודים אל יאוש, צירוף האותיות הזה של "יבשה", "ישבה", "שביה", יש בו צירוף נוסף אופטימי והוא: "שיבה"! אותו כח אלוקי הטמון באותיות האלו שהביאו לנו את הצירופים: ישבה, יבשה, שביה - בקרוב, בתקווה, יביא לנו בקרוב את ה"שיבה" – שיבת ציון אל מקומה.

ואכן, אנחנו מחכים לצירוף של "שיבה"! ואמנם כשירמיה מסיים את ספר הקינות שלו הוא אומר: "הֲשִׁיבֵנוּ ("שיבה") ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא). ואולם, עד הרגע המיוחל של ה"שיבה", כל יום מרובה קללתו מהיום שקדם לו, מידת הדין עלינו מתגלגלת ושוחקת אותנו הדק הדק, אין לך יום שקללתו אינה מרובה מקודמתה – היום גם כן נהרגו שני חיילים, עוד משפחות יושבות שבעה... וראיתי ב"יתד" שאבא של אחד מההרוגים בעפולה הוא נהג מונית והזמינו מקצין העיר מונית כדי להודיע למשפחה. ומי הגיע? האבא עם המונית שלו, והוא לא הבין שנוסעים אליו הביתה לבשר לו את בשורת האיוב! – קללות נוראות! מידת הדין משתוללת! הדק היטב שוחקת את העם היהודי!

ירמיה הנביא פותח את אחד הפרקים שלו במגילת הקינות: מידת הדין – "זְכר ה' מֶה-הָיָה לָנוּ הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת-חֶרְפָּתֵנוּ" – אומר ר' משה גלאנטי זי"ע (זכותו יגן עלינו) קדוש, הרב האלוקי, המכונה הרב המגן: "זְכר ה' מֶה-הָיָה לָנוּ" – אנחנו קוראים "מֶה-הָיָה לָנוּ" – מה קרה לנו, אבל ר' משה גלאנטי אומר: "זְכר ה' מֶה-הָיָה לָנוּ" - כשהיו ישראל יושבים על אדמתם, היתה הנהגת ה' יתברך איתם במידת הרחמים הגמורים! וזה רמוז במילה "מֶה" שזה שם הוי"ה במילואו. את שם הוי"ה במידת הרחמים אנחנו יודעים שזה יו"ד, ק"י, וא"ו, ק"י שזה 26, אבל שם מידת הרחמים המושלמת, הנהגת הרחמים הגדולה ביותר שהקב"ה נוהג עם ישראל, זה הנהגת ה"מֶה" (מ"ם, ה"א). מה פשר הדבר? יו"ד, ק"י, וא"ו, ק"י במילואו ז"א: יו"ד – י, ו, ד, ק"י – ה, א, וא"ו – ו, א, ו, ק"י – ה, א ביחד זה 45 זה - "מה".

אומר הרב המגן: "כנסת ישראל, מפני חטאינו שחרב בית מקדשנו נסתלקה מידת הרחמים מישראל - "וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ" – מידת הדין התחילה לשלוט בנו ומידת הרחמים הסתלקה מאיתנו – "והחלה לשלוט בנו מידת הדין" - ומידת הדין זה אלקים – 86, ואיפה זה רמוז במילה "לָנוּ" שזה גימטריא 86. אומר הרב המגן: "וזה שאמר ירמיה: "זְכר ה' מֶה" – פעם היינו רגילים להנהגת ה"מה", 45, שם הוי"ה במילואו, מידת הרחמים בשלימותה ומה יצא לנו עכשיו? איפה אנחנו היום? "הָיָה לָנוּ"! - מידת הרחמים "מֶה" הפכה להיות מידת הדין "לָנוּ" – מידת אלקים!

וכיוצא בזה, אומר הרב המגן: "כשמצאו בני יעקב, אחי יוסף את כספם מושב באמתחותיהם, נכנסו לחרדה גדולה, מי יודע איזה מכמונת טמנו להם פה" - וכך נאמר בתורה הקדושה: "וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו לֵאמר מַה-זּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ" (בראשית מב, כח) אומר הרב המגן: "יצא לבם בהבינם שנסתלקה מהם מידת הרחמים הרמוזה בתיבת "מַה" ("מַה-זּאת עָשָׂה אֱלֹהִים") ובמקומה באה מידת הדין הרמוזה בתיבת "לָנוּ".

ואחרי "זְכר ה'", מידת הרחמים - "מֶה הָיָה לָנוּ", ה"מֶה" הפך ל"לנו", למידת הדין, ואין לך יום שקללתו לא מרובה מחבירתה ועל זה מבקש ירמיה הנביא: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' (שם הוי"ה, מידת הרחמים) אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא) – רבש"ע תחזיר אותנו למידת הרחמים, לפחות ל-26, לשם הוי"ה - "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם", ובזאת מסיים ירמיה הנביא את מגילת הקינות!

אוי רבש"ע תחזיר אותנו למידת הרחמים, אליך! קשה לנו להסתדר עם מידת הדין.

במדרש פתיחה באיכה כתוב דבר מרגש (אותי זה מרגש):

"אמר ר' שמואל בר נחמן, בשעה שחרב בית המקדש, בא אברהם אבינו לפני הקב"ה בוכה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו והיה מהלך בבית המקדש וסופד וצועק: אבא!" אמר לפני הקב"ה אבינו הראשון: "מפני מה נשתניתי מכל אומה ולשון שבאתי לידי בושה וכלימה זו? מפני מה הגלית את בני ומסרתן בידי האומות והרגום בכל מיני מיתות משונות? והחרבת את בית המקדש, מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך" – בא אברהם אבינו בטרוניה אל הקב"ה כביכול – אמר לו הקב"ה: "בניך חטאו ועברו על כל התורה ועל כ"ב אותיות שבה". אמר אברהם לפני הקב"ה: "רבש"ע, מי מעיד בהם בישראל שעברו את תורתך?" – הרי הקב"ה אומר לך, והקב"ה יודע הכל והוא אומר לך שהם עברו על התורה... ואברהם אבינו מתדיין בדיני אדם שאין מענישין אדם בלי עדים. "מה שאתה רבש"ע יודע, אתה הרי יודע הכל, אתה הרי יודע שפלוני הרג את פלוני, אבל עד שלא יבואו עדים, לא יוציאו את הנאשם להורג. מה שאתה יודע זה לא מספיק, אז מדוע אתה מעניש את עם ישראל? מי יעיד בהם?"

אמר לו הקב"ה: "תבוא התורה הקדושה ותעיד בהם, בישראל" – תורה שבכתב ותורה שבע"פ. – מיד באה התורה להעיד בהם.

אמר לה אברהם אבינו: "בתי" – כך הוא קורא לתורה – "בתי, את באה להעיד בהם, בישראל, שעברו על מצוותיך? ואין לך בושת פנים מפני?" – את לא מתביישת ממני?! – "זכרי יום שהחזירך הקב"ה על כל אומה ולשון" – צרפת, אנגליה, גרמניה, ספרד, איטליה, ארה"ב – "ולא רצו לקבלך עד שבאו בַּני להר סיני וקיבלו אותך וכיבדוך!" – מי נתן לך כבוד? עמי, בַּני! ועכשיו את באה להעיד בהם ביום צרתם?" - זוהי כפיות טובה! (ואותי אל תשאלו שאלות בהלכה, אם אפשר ככה להגיד לעדים...) – אמר לה אברהם אבינו: "את כפוית טובה" - וכפיות טובה זה דבר נורא – "שהרי עם ישראל פתח לך פתח לעולם, עם ישראל קיבל אותך, כל הפותח פתח לחבירו, את נפשו הוא חייב לו! ואת באה ומעידה נגד עם ישראל?! את יכולה לראות אותם, מתגלגלים, כפי שחז"ל מתארים, קשורים בשלשלאות, ערומים כבהמות?! את יכולה לראות אותם?! רובם נהרגו בדרך!" - כיון ששמעה תורה כך, עמדה לצד אחד ולא העידה בהם!

אמר הקב"ה לאברהם: "ניטרלת את התורה?! העמדת אותה במקומה?! יבואו כ"ב (22) אותיות של התורה – "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל" והם יעידו בישראל".

ועכשיו שיח של אברהם אבינו עם האותיות, זה דברים רוחניים, אבל נשמע אותם:

באה האות א' להעיד בישראל שעברו על התורה, אמר לה אברהם: "אל"ף – את ראש לכל האותיות ובאת להעיד בישראל ביום צרתם?! זכרי יום שנגלה הקב"ה על הר סיני ופתח בך "אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב) ולא קיבלוך אומה ולשון, אלא בני! ואת באת להעיד בבני?!" מיד עמדה א' בצד אחד ולא העידה בהם, התביישה.

באה האות בי"ת להעיד בהם בישראל, אמר לה אברהם: "את באת להעיד בהן בבַּני שהם זריזים בתורה, שאת בראש התורה שנאמר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" – ואת באה להעיד?! מי קיבל את ה"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים"? ילדים בחיידר קוראים זאת ואת באה להעיד?!" מיד עמדה ב' בצד אחד ולא העידה כלום.

באה האות ג', אמר לה אברהם: "יש אומה שמקיימת מצוות ציצית שאת נתונה בראשה? רק בַּני!" שנאמר בתורה: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה-לָּךְ" (דברים כב, יב) - תראה לי גוי אחד שהולך עם ציצית! מביא ה"משנה ברורה", ה"חפץ חיים" סימן ח, שאחד מן הסממנים של עקבתא דמשיחא שעם ישראל יאהב מאד את הציצית, בזמני לפני 45 שנה בישיבה, רוב הבחורים לא הלכו עם ציצית בחוץ, והיום כל חוזר בתשובה מתחיל עם ציצית בחוץ! יותר מזה, ישיבות תיכוניות עם ציצית בחוץ, היום כולם! כל יש"ע ציציות בחוץ – זה הסממן שלהם! אומר אברהם אבינו לאות ג': "אֲת באה להעיד בעם ישראל? אֲת?! שכולם מכבדים אותך?! הם מנשקים אותך ואת באה להעיד בהם ביום צרתם? מיד עמדה ג' בצד אחד ולא העידה כלום!" וכשיש כבר 3 אותיות, זה חזקה! – "וכיון שראו כל האותיות שהשתיקם אברהם אבינו, נתביישו ועמדו בעצמם ולא העידו בישראל!" - אבל האמת היתה... גם אברהם אבינו ידע שאם הקב"ה אומר לו: תבוא תורה ותעיד "אֵיכָה" - אל"ף, יו"ד, כ"ף, ה"א – אז כנראה שהם לא שמרו על התורה, כנראה שהם לא שמרו על הכ"ב אותיות של לשון הקודש, אבל הסנגור הגדול של עם ישראל - אברהם אבינו, ניטרל את כולם.

והנה, כשבא ירמיהו לכתוב את מגילת הקינות, היא מגילת איכה, כתב ארבעה פרקים לפי סדר הא' ב', חוץ מהפרק החמישי האחרון, כולם נכתבו בסדר הא' ב', פרק א' בשלשות, כל אות עם שלוש פסוקים. נשאלת השאלה: למה ירמיה הנביא כתב לנו את מגילת איכה לפי סדר ה-א' ב'? מביא ה"שפתי חכמים" הראשון במגילת איכה את הגמרא במסכת סנהדרין קד: "ר' יונתן: מה שכתב על פי סדר הא' ב', מפני שעברו על התורה שניתנה ב-א' ב'" – ירמיה הנביא רצה לתקן, אמנם אברהם אבינו העמיד את כל האותיות בצד, אבל האמת היא שעם ישראל פגם בתורה הקדושה ב-א' ב'.

בספרי הרמז כתוב: "מנחם אב". מה זה "מנחם אב"? מנחם אל"ף, בי"ת - בחודש הזה, צריך לנחם את האותיות א', ב' שנפגמו.

אם כן, ירמיה בא לתקן את הפגמים שעם ישראל פגם באותיות א', ב', ועם זה אנחנו מקוננים, ועם זה אנחנו יושבים על הרצפה, ועם זה אנחנו מתאבלים על ירושלים. והנה מביא ה"שפתי חכמים" דבר מעניין: אמנם כל הפרקים הם בסדר של ה-א' ב', אבל בפרקים ב', ג' ו-ד' הכל נכתב עפ"י סדר ה-א' ב', פרט לשינוי אחד (ואל תאמרו לי: טעות דפוס...) - האות פ' היא לפני האות ע'. למה? למה ירמיה כך דיבר וכתב?

מביא רש"י הקדוש (ב, טז): "מפני מה הקדים האות פ' לאות ע'? מפני שהיו אומרים בפיהם (האות פ"ה) מה שלא ראו בעיניהם (האות עי"ן). לשון הרע זה חטא נוראי, כפי שדברנו שבוע שעבר ושנאת חינם זה התיקון שלנו, אבל לפעמים לשון הרע הוא אמת, אבל אסור להגיד! אבל כשאדם מתרגל לדבר לשון הרע, לכתוב כתבות בעיתון, בהתחלה זה מתחיל באמת, אח"כ הוא רוצה את הרייטינג, הוא רוצה את הסנקציה.. אז לא רק שהוא אומר לשון הרע, לא רק שהוא כותב רכילות, אלא הוא גם משקר! מה זה משקר? – שואלים אותו: אתה ראית? אתה שמעת? והוא עונה: לא! אז למה אתה כותב? והוא משיב: כי יש לזה רייטינג... והוא מוסיף ומצעצע דברים, גורע, העיקר להכפיש, להכתים, לרכל, ה' ישמור! אומר רש"י הקדוש: בשלושת הפרקים ב', ג', ד', הוא הקדים את הפ' ל-ע' כי הם חטאו בנוסף ללשון הרע ורכילות ומלשינות וליצנות, בעוד חטא גמור: שאפילו מה שהם כתבו ומה שהם אמרו זה היה לא נכון, כי הם הקדימו את ה-פ' (פה) לפני ה-ע' (עין) – גוולאט! זה חטאים של בני אדם לחבירו, אבל הם הגדילו לעשות שהם גם שיקרו!

שואל בעל "שפתי חכמים": אם כך למה בפרק א' הכל כתוב כסדרו והאות ע' קודמת לאות פ'? ועונה: "ושמעתי בשם אחד, שכל הרוצה לשקר ואין אומר קצת אמת בתחילתו, אין השקר מתקיים בסופו", מניין? רש"י בפרשת המרגלים שאמרו: טובה הארץ, "אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם" (במדבר יג, כח), שואלים חז"ל: אז למה הם התחילו בַּאמת? ועונה רש"י, חז"ל: "כי לשקר אין קיום בלי רגליים של אמת! אבל שקר נזקק לאמת כדי לסנוור, כדי לרכוש אימון, כדי שהוא יוכל לשקר, אז הוא מתחיל באמת, כי גם האמת שהם אמרו המרומז בפרק א', היה כדי לקיים את השקר, והסיבה שבפרק הראשון האות ע' קודמת לאות פ', זה הכל כדי שבפרק ב', ג', ד' האות פ' תקדם לאות ע'. האמת שבאה לשרת שקר, היא שקר יותר גס מהשקר עצמו!

דברנו בשבוע שעבר שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו, על כל דור ודור לתקן את הסיבות שבגללם נחרב בית המקדש, חטאים שבין אדם לחבירו. השבת, השבת האחרונה בפרשות מטות- מסעי, אנחנו מוצאים יארסייט, אנחנו מוצאים ציון יום פטירה בתורה היחיד בכל התורה כולה! אין בתורה תאריכים מתי נפטרו. לא משה רבינו, לא אברהם אבינו, לא יצחק ולא יעקב, זה הכל אנחנו יודעים מהתורה שבע"פ, אבל יש יארסייט אחד שנכתב לנו השבת, בשבת האמצעית של בין המיצרים והוא היארסייט של אהרן הכהן.

יום פטירתו של אהרן הכהן הוא ר"ח מנחם אב, שהיה השבוע יום שני. תמיד היום הראשון של תשעת הימים הקשים שבחודש אב, אלו ימי הדינים, אלו ימי האבל היותר קשים על חורבן בית מקדשנו ועל חורבן ארצנו, סיבת הסיבות ועילת העילות לכל הצרות עד היום הזה מה פשר הדבר? הכהנים שישמעו יאריכו ימים עד 120 שנה ויאריכו גם הלויים והישראלים. מובא בספרים: "יום פטירתו של צדיק, הוא יום המסוגל לדבוק במורשתו, בהנהגותיו, לכל החפצים והמבקשים" – מסתלק צדיק, הוא לוקח את מורשתו עימו, הוא לוקח את הנהגותיו עמו, מי שבוכה עליו, מבקש ללמוד מדרכיו, אז באותו היום, זה יום סגולה גדול.

אהרן הכהן היה "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" - מורשתו של אהרן הכהן, ביום פטירתו אפשר להתחזק במידותיו של אהרן, זהו יום סגולה להתחזק בבין אדם לחבירו. והרי זוהי הסיבה שנחרב בית מקדשנו! אומרים חכמי הרמז: בתורה הקדושה נכתב לנו יום פטירה יחיד שהוא בתחילת תשעת הימים, כדי שנלמד מאהרן הכהן, נדבק בו, נאמץ לעצמנו, כי זוהי התקנה המתבקשת: "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה"!

כותב בעל ה"חרדים" הוא רבי אלעזר הזִכְּרי שהיה בדורו של האר"י: "אהרן הכהן היה מתבטל מתלמודו כל אימת שהיה שומע ממחלוקת נטושה בין שני אנשים, בין בעל ואשתו וכיוצא בזה והיה הולך להשכין שלום במקומו ורודף שלום למקום אחר" - הוא היה לוקח מונית ונוסע למקום רחוק להשכין שלום, אם הוא שמע שיש מחלוקת – "וכן היה פה בצפת ר' יוסף סרגוסי רבו של הרדב"ז (רבו של רבו של האר"י הקדוש) שהיה משים שלום תמיד בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו וזכה לראות את אליהו הנביא זכור לטוב בזכות ובמקום שראוהו, קרוב לציון התנא הקדוש ר' יהודה בר אלעאי (צד ימין בין מירון לצפת), שם חצב לו את קברו" - הוא ביקש להיטמן במקום שהיה לו גילוי אליהו. ועל מה זכה לכך? שהיה משכין שלום. וכמו שאמרנו, פירוש ראשון שאהרן היה אוהב שלום ורודף אחרי השלום גם במקומות רחוקים.

אומר רב יחיאל מיכל מזלוטצ'וב, המגיד מזלוטצ'וב: "הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" - אהרן הכהן היה אוהב את השלום האמיתי, היה אוהב את השלום שהקב"ה חפץ בו, אבל היה רודף עד חורמה את השלום המזוייף, את השלום המעוות, את השלום השקרי, את השלום של הסטרא אחרא (של ה-סמ"ך, מ"ם)". ומהו השלום של הסטרא אחרא? מהו השלום השקרי המעוות? זהו שלום בין היצר הטוב ליצר הרע. דו קיו! השלמה! תן לי לחיות את שלי ואני אתן לך לחיות את שלך! איפה? בתוך לבך? בתוכך? אומר המגיד מזלוטצ'וב: "מה זה הטוב והרע? שלום בין הגאווה לפריצות... קואליציה, השלמה – שני היצרים האלו כרתו ברית שלום ביניהם לפתות את האדם – גאווה, כבוד, פריצות, עריות – אחרי שלום שקרי כזה, רדף אהרון הכהן עד חורמה. לא כל שלום הוא שלום! לא כל ריב הוא מחלוקת! רק שלום שבסוף הוא מקרב את הבריות לתורה ומוצא חן בעיני הקב"ה, הוא השלום של תלמידי אהרן, אבל שלום המוליך להתרחקות מן התורה, הוא בבחינת ריב ומחלוקת כלפי שמיא, זה שלום של רשעים, קואליציה, דו קיום בין צדיקים לרשעים – אז אין מקום לשבת יחד... כי ההשפעה השלילית על הצדיק תהיה יותר גדולה, מאשר השפעה של הצדיק על הרשע! אוהב שלום אמיתי שתכליתו מקרבן לתורה, ורודף שלום שהוא רודף שלום מעוות ומזוייף עד חורמה!

"הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה"

היה אומר אחד מהאדמורי"ם לבית לובביץ', אחד מהנכדים של בעל התניא: "אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" – קַרֵב את הבריות אל התורה, אך בשום פנים אל תגרור חלילה את התורה אל הבריות! בכל מחיר אל תגרור את התורה כמו סמרטוט אל הבריות, וגם אל רצונותיהם, תאוותיהם ותשוקותיהם, אלא קרב את הבריות אל התורה!

יש כאלה שחושבים: נביא את התורה אל הבריות והבריות ישארו בריות על תאוותיהם, תשוקותיהם ורצונותיהם הרעים, והתורה תתאים את עצמה אל הבריות – אל תגרור את התורה! לא לזה מתכוון הלל הזקן, אלא העלה את הבריות אל הקדושה, אך בשום פנים ואופן אל תתאים את דרישות התורה להשקפת הבריות – גוולאט!

אם אהרן הכהן כ"כ טרח להשכנת שלום עד כדי ביטול התורה, קל וחומר, בן בנו של קל וחומר שיזהר האדם מלגרום למחלוקת ולריב, שיזהר מלשון הרע ורכילות וכל חטאי הפה הנוראים ואת זאת אנחנו צריכים ללמוד בראש חודש מנחם אב, לדבוק במעשיו, להזכיר לנו: יהודים, הבה ונלמד משהו מתורתו של אהרן הכהן. כי זה התיקון!!

כותב ה"רוקח" ר' אלעזר מוורמייזה: "ירמיה פותח את הקינות: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה" – ראשי התיבות של הפתיחה בספר הקינות רומזים על תפקידנו בימים אלו של "הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרן" לתקן את השנאת חינם. ואיפה זה מרומז? עונה הרוקח: "ראשי התיבות של: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר" זה "איבה", וההמשך: "רַבָּתִי עָם הָיְתָה" ראשי תיבות "רעה". מה זה איבה רעה? הכוונה שבעוון איבה רעה, היא שנאת חינם (איבה רעה – איבה שאין לה אפילו סיבה) חרבה ירושלים עיר קודשנו. אם כן, הנביא ירמיה פותח: יהודים, הזהרו מאיבה רעה! כי בעוון איבה רעה, אזי "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה".

מתי ישראל חוטאים באיבה רעה? כשאדם מקנא ומהקינאה מגיע לשנאת חינם. שנאת חינם זוהי שנאה שאין לה שום סיבה. לדוגמא: שני חברים יוצאים לדרך החיים, והאחד אינו יודע שהשני מקנא בו והוא שונא אותו כי עינו צרה. זו בגידה פנימית בסתרי הלב. "וכאשר ישראל חוטאים באיבה רעה, בשנאת חינם עונשם מידה כנגד מידה" - הם מקבלים תגמול של שנאת חינם. היחיד שמטפח את שנאת החינם, פרי הקנאה והשנאה, עונשו גם שנאת חינם. והאומה בכללותה – כלל ישראל, גם הם אותו דבר, אם הם מטפחים את השנאת חינם ולא עובדים על זה, בעיקר בימים האלה, מה הם מקבלים? שנאת חינם. ובמה דברים אמורים? אומר הנביא ירמיה: "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין-לָהּ מְנַחֵם מִכָּל-אהֲבֶיהָ" – איפה כל האוהבים? לא באים לנחם! ההצלחה יש לה הרבה בנים, הרבה אחים, אבל הכישלון הוא יתום! אין לה אוהבים, אבל נורא מזה הוא כי – "כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאיְבִים" (איכה א, ב) – זה דבר נורא – לא רק שלא באו לנחם, אלא היו לה לאויבים - "רֵעֶיהָ" בגדו בה!

שואלים חז"ל: מי הם ה"רֵעֶיהָ" שבגדו בה? ועונים שתי פירושים. פירוש אחד עונה האלשיך הקדוש, חז"ל, שמביא את המדרש: "כל "רֵעֶיהָ" אלו מיכאל וגבריאל שתמיד היו מלמדים זכות על ישראל" – אלו הם הסנגורים של ישראל, מיכאל מימין ממלל, וגבריאל משמאל מפלל... – "ובשעת החורבן הם בעצמם הציתו אש בבית המקדש והיו לה" - לעם ישראל - לאויבים" – למה? רֵעֶיהָ - מיכאל וגבריאל, בגדו בה?!?! – אם אתה בוגד בחבר שלך, הרי אתה שונא חינם, הוא הרי מיטיב עמך ואתה מקנא בו ושונא אותו ומרכל עליו ומדבר עליו לשון הרע - בגידה זו שנאת חינם, אז גם הסנגורים שלך, הידידים שלך בשמים, רעיך – מיכאל וגבריאל – גם הם בוגדים בך! ועל שנאת חינם שזה בגידה, העונש הוא גם כן בגידה! של מי? של מיכאל וגבריאל ואיך אנחנו יכולים להתקיים בלי "מיכאל וגבריאל"? ח"ו הסמ"ך-מ"ם חוגג...

והפירוש השני שאומר ה"רוקח": "כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאיְבִים" – אלו הישמעאלים, הערבים! שהיו בני דודיהם של ישראל, יותר קרובים מעשו, והרגום" – את ישראל – "בזמן מצוקתם ע"י נאדות נפוחים ומיני מלוחים" (איכה רבה ב, ד ותנחומא יתרו ה).

מספר המדרש (תנחומא יתרו): "כשהגלה נבוכדנאצר הרשע את ישראל לבבל, היו כפותים ידיהם לאחוריהם, נתונים בשלשלאות של ברזל והוליכום ערומים כבהמות" – אוי לבזיון! הם לקחו אותם מישראל לעירק, בבל, אז הם עברו דרך ירדן, דרך המדבר הערבי, שם יושבים הערבים - בני תימא - בדואים – "כיון שעברו הגולים על בני ישמעאל, אמרו, עשו עמנו חסד ורחמים והעבירו אותנו ליד בני ישמעאל" – תעבירו אותנו ליד בני דודנו – "העבירום על פני ישמעאל" – מה ישראל חשבו? נעבור ליד בני ישמעאל שהם בני דודים" – "ויצאו לקראתם בני ישמעאל" - ומה הם רצו? – הם רצו סנוויצ'ים, הם רצו שתייה, מים, מהחום המזרח תיכוני, והם האמינו לתומם שבני ישמעאל יטיבו עימם... – "העבירום על בני ישמעאל ויצאו לקראתם בני ישמעאל והוציאו לפניהם פת מליח וציר עמה" – הוציאו להם פת מלוחה שהיא גורמת לצמאון יתר, וציר של דג מלוח והצימאון הוא גדול והיהודים רצו לשתות – "והביאו נאדות ריקים וצבאום כמים" – הם מילאו אותם אויר כמו בלון והיהודים היו בטוחים שהם מלאי מים – אומר המדרש: "והיו ישראל סבורים שהם מלאים מים ומתנפלים עליהם בפיהם ובשיניהם, לשתות... והם הכניסו לתוך מיעיהם רוח חמה ומתו כולם!" – אלה ששתו!

ועל כך אומר ישעיהו הנביא: זה ערבים! באופן טבעי הם לא היו צריכים לעשות כך, אך למה הם עשו כך? אומר ה"רוקח": "כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ" – עם ישראל האמין ברעים האלה, בני דודים... אבל הם בגדו, כי גם אתם בגדתם, בעוון בגידה, העונש הוא בגידה!

ועל כך אומר ישעיהו הנביא (כא, יג-יד): "מַשָּׂא בַּעְרָב...לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם ישְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נדֵד".

"מַשָּׂא בַּעְרָב" על הערבים דרך להביא מים, לקדם את המסכן, את האורח בלחם ומים ואתם "ישְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא" - הבני דודים שעם ישראל חשב אתכם לאחים לא עשיתם כן, אלא "בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נדֵד" – הבאת עליהם מלוחים והם צמאו, והבאתם להם נאדות נפוחים מלאי רוח והם מתים!

אומר המדרש: מה עם "מַשָּׂא בַּעְרָב"? יש לנו משאות על בני ערב. יש לנו בליבנו הרבה הרבה על בני ערב, האם הם עשו את זה בדרך הטבע?! לא! בני ערב היו צריכים לחיות איתנו בשלום, לא כמו בני ערב עם הנוצרים, שאין להם שום שייכות אליהם. ואם הם רבים איתנו, עד היום הזה, שהרי היה יכול להיות שפע לטובתם במזרח התיכון, על מה הם כ"כ שונאים אותנו? אפשר לחיות בשלום! התשובה היא: אתם בגדתם בַּרֵע שלכם - בהקב"ה, שהוא הרֵע שלהם, בתורה הקדושה שהיא אור שלכם, אז אלה שבאופן טבעי היו צריכים החברים שלהם, מקבלי פניכם, הם רודפים אתכם עד חורמה יותר מעשו. היום אנחנו לא סובלים, הסבל, הדם שנשפך, הוא ע"י בני ערב – את זה אומר ה"רוקח" והוא מוסיף ומוכיח יותר מזה: "כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאיְבִים" זה בגימטריא הישמעאלים!

אומר ה"רוקח" (ירמיה הנביא): "שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת-אֱדוֹם" – את יכולה עוד לשמוח קצת, אבל צוחק מי שצוחק אחרון – "גַּם-עָלַיִךְ תַּעֲבָר-כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי" – יבוא עלייך כוס הפורענות ותשכרי ממנו ותקיאי! חכי, עוד יום יבוא! ממשיך ירמיה הנביא ואומר: בקרוב "תַּם-עֲוֹנֵךְ בַּת-צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ" – ואז – "פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת-אֱדוֹם גִּלָּה עַל-חַטּאתָיִךְ" – אומר ה"רוקח": "אתם יודעים שהעם היהודי משלם גם תשלום רב על "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" (ישעיה מט, יז) – מי אלו הם "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ"? זה יש"ו! הוא יצא מאיתנו ובני אדום דבקו בו ובשמו הם החריבו אותנו! בני עדת הנוצרית שכל כך סבלנו מהם, זה "מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" ועל זה אנחנו גם צריכים לשלם כפרה.

ממשך ואומר ה"רוקח": "תַּם-עֲוֹנֵךְ בַּת-צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ" סופי תיבות תרי"א בגימטריה תורה – כלומר, אנחנו צריכים לחכות עד שיסתיים העוון שלנו שעברו על התורה, שעברנו על ה"אֵיכָה", דבר אחר, אומר ה"רוקח": "תַּם-עֲוֹנֵךְ" – אתם צריכים לחכות לעוד דבר: עון התלוי ישו שעמד מישראל והרבה טעו אחריו" – גם לזה צריכים להגיע לסוף, גם על כך צריכים ישראל לשלם, כי הוא יצא מאיתנו, כמו שנאמר: "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" ומוסיף ואז "פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת-אֱדוֹם" – שהם טעו אחריו ומאמינים בו, אלו הם בני דת הנוצרית! ועם ישראל מחכה לבחינת "תַּם-עֲוֹנֵךְ בַּת-צִיּוֹן".

ועכשיו לפרק האחרון שאני רוצה לדבר עליו - העם היהודי והקשר שלו לירושלים – שבועת הדורות:

יושבים יהודים ובוכים. כמה כואב הלב שיש יהודים שמנסים למחוק את התשעה באב מתודעתנו, פעם היה עוד קונצנזוס שהיו כל בעלי המסעדות ובתי הקפה סגורים, אבל אסור לקטרג בתשעת הימים... וכשאנחנו מצפים לגאולה כבר, באים לתקוע טריז בין עם ישראל והאבל שלו על ירושלים, סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות ומבקשים להשכיח את זה מאיתנו, אני עוד זוכר בילדותי, ב"קול ישראל" לא היו מנגינות ביום הזה בכלל, וביום הזה היו פותחים את התשדירים בפרק בתנ"ך "חזון העצמות היבשות". והיום, העצמות היבשות המרוקנות מכל יהדות ורוח, עשו להם כנפיים והם מרחפים והם עושים רוח קרירה ומבקשים למחוק כל דבר שיש לו קשר וזיק ליהדות, למסורת, וגם לאבלנו על ירושלים.

ישעיה הנביא אומר: "שִׂמְחוּ אֶת-יְרוּשָׁלַם וְגִילוּ בָהּ כָּל-אהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" (סו, י) – מתי זה נאמר? על גאולה. אומר המדרש: "אמר ר' יוחנן: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה וכל מי שאינו מתאבל על ירושלים" – מבקש למחוק את זכרה – "אינו רואה בשמחתה" – מניין למד זאת רבי יוחנן? מהפסוק: "שִׂמְחוּ אֶת-יְרוּשָׁלַם וְגִילוּ בָהּ כָּל-אהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" – שאם אתה מתאבל, תזכה לשׂוּשׂ בשמחתה, אינך מתאבל ומבקש למחוק את זכר ירושלים מלבך, לא תזכה לשמוח – גוולאט!

רבי עקיבא אומר: "העושה מלאכה בתשעה באב" – אדם שהולך לעבוד, לעשות ביזניס ולא יודע שהיום הזה הוא יום שבתון, ביום הזה יושבים על הרצפה ומתאבלים על ירושלים – "אינו רואה סימן ברכה לעולם!".

חכמים אומרים: "כל שאינו מתאבל על ירושלים, אינו רואה בשמחה לעולם" – הוא לא יראה שמחות – "מכאן נקבעה הלכה לזכור את ירושלים, לא לשכוח אותה מלבנו, מכאן נקבעה הלכה להתאבל תמיד על ירושלים".

דוד המלך אומר בתהילים קלז, פרק שאנחנו אומרים את זה לפני ברכת המזון בימות החול, בשבת אומרים "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת" בימות החול אומרים "עַל-נַהֲרוֹת בָּבֶל".

דוד המלך חי בזמן גלות בבל? לא! דוד המלך חי עוד לפני בית מקדש הראשון. אומרים חז"ל שדוד המלך אמר את פרק קלז בתהילים ברוח הקודש, הוא ראה את הכל, את החורבן הראשון ואת החורבן השני. אומר דוד המלך בתהילים: "עַל-נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן. עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ" – ערבים, זה ערבי נחל, שיחים – "תָּלִינוּ כִּנּרוֹתֵינוּ" – הם אמנם הלכו ערומים, אבל כנראה שהם נתנו להם כינורות, אולי... – "כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ" – כי שם ביקשו מאיתנו שובנו – "דִּבְרֵי-שִׁיר" – כשהגיענו לבבל, הם ביקשו מאיתנו מוסיקה... מהמשוררים הלויים ששרו בבית המקדש, ששמם יצא בכל העולם, הם ביקשו שירה – "וְתוֹלָלֵינוּ" – אלה שמתהללים בנו – "שִׂמְחָה" – ביקשו – "שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן".

ממשיך דוד המלך ואומר: "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר. אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלַם עַל ראשׁ שִׂמְחָתִי" – עַם ישראל נשבע שם בבבל, שלא לשכוח את ירושלים! אהבת ירושלים במסירות נפש!

"עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנּרוֹתֵינוּ. כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי-שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן" וכנסת ישראל משיבה: איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?

אומרים חז"ל, מובא בילקוט תהילים קלז: כל הדרך בגלות הם הלכו ערומים, שר צבאו נבוזארדן לא נתן להם לבכות, ולא למלמל ולא לעצור, פן הם יחזרו בתשובה, ואז הקב"ה יחזיר אותם הביתה - מזה פחד נבוכדנאצר. אבל הוא אמר לנבוזרדאן כשהם יגיעו כבר מעבר לפרת, מעבר לגבולות ההבטחה, מחוץ לאיזור הטריטוריאלי של ישראל - איזור הקדושה, תן להם לפטפט, תן להם לעשות מה שהם רוצים.

כתוב: "שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן" – למה כתוב "שָׁם"? כי לפני כן אסור היה להם לבכות. נבוכדנאצר אמר לנבוזראדן שמי שיבכה כנראה שהוא מתפלל לה' והוא רוצה לחזור בתשובה, ואם כן תהרוג אותו, תגזור אותו לגזרים. מתי הוא נתן להם לבכות בפעם הראשונה? שהם חצו את הפרת, הגיעו לבבל. ושם הם ישבו ובכו.

אמר להם נבוכדנאצר כשהם הגיעו לשם: מה אתם יושבים ובוכים? הכינו עצמכם, עד שאנו אוכלים ושותים למסיבת הניצחון, אני מבקש שתעמדו ותקישו לפנַי בתופים ובמחולות ולפנֵי עבודת אלילים שלי בכינורות שלכם, כדרך שהייתם מקישים לפני אלוקיכם" – אני רוצה מוזיקה, הוא ידע שהם היו המשוררים בבית המקדש – גוולאט!

"התחילו מסתכלים אלו באלו" – המשוררים, הסתכלו בעיניים – "ולחשו אחד לשני שהוא לא ישמע: לא דיינו שהחרבנו את בית מקדשנו ועכשיו נעמוד לפני הננס הזה (חז"ל אומרים שהיה ננס, קטנצ'יק) ולפני עבודת האלילים שלו?! אנחנו?! בפֶּה הקדוש ששרנו בבית המקדש, אנחנו נשיר לו?! מה נשיר לו? נשיר לו את "יבנה המקדש"?! נשיר לו את "ישמחו במלכותך"? נשיר לו "היום יום ראשון בשבת"? את זה נשיר לכבודו של הננס הרשע הזה ולפני עבודת האלילים שלו?!

ממשיכים ואומרים חז"ל: "עמדו כולם ושלטו בעצמם" – גבורת נפש עילאית – "ונתנו עליוני ידיהם" – נתנו את הבוהן, כי צריך את זה בשביל הכינור – "לתוך פיהם וקצצו את הבהונות שלהם עם השיניים" – גבורת נפש!! ואח"כ הם אמרו לנבוכדנאצר: "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר"? אין לנו את האצבע הזו!! – והוא שאל: מה קרה? אז הם סיפרו לו סיפור: היינו כפותים הרבה זמן בדרך ונעצר הדם והיה נֶמֶק והבוהן נקטעה לנו... ומה הראייה לכך מהפסוק? אומר המדרש: לא כתוב: לא נשיר את שיר ה', אלא כתוב "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר ה'" – אנחנו לא יכולים כי אין לנו את הבוהן! כיון שידע נבוכדנאצר מה שעשו, והתברר לו שזה לא מהשלשלאות, אלא זה מגבורת הנפש שהם קצצו את הבוהן בפה, עמד והשליך מישראל טילי טילים של הרוגים" – הרג אותם! ומסיים המדרש: "ואעפ"כ, היתה להם שמחה שלא שרו לפניו" – אמנם נהרגנו, אבל ניצחנו!! מה הם אמרו? את שבועת הדורות: "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלַם עַל ראשׁ שִׂמְחָתִי" וכשעם ישראל נשבע, אומרים חז"ל: "באותה שעה נשבע הקב"ה לישראל: אתם שלטתם בעצמכם וקטעתם אצבעות ימינכם ואמרתם אם אשכח ירושלים תשכח ימיני, אז הקב"ה גם נשבע לכם שאם אשכח ירושלים תשכח ימיני" – נשבע הקב"ה שהוא לא ישכח את ירושלים.

איזה ירושלים הקב"ה לא ישכח - של הפלאסטינאים, של מי? ירושלים של אבא! הוא לא ישכח את ירושלים של עם הנצח! – "מיד נשבע הקב"ה לא לשכוח את ירושלים מלהשיבה לעם ישראל לנצח" – אומרים חז"ל ומביא הרמב"ן: "גם ירושלים נשבעה לשמור אמונים לעם ישראל" - וכשעם ישראל נשבע לשמור את האבל עד בוא ינון, עד ביאת המשיח, גם ירושלים עיר הקודש נשבעה לשמור אמונים לעם ישראל, להמתין לעם ישראל, לחכות לו עד שישובו בני ישראל לארצנו הקדושה. ומוכיח הרמב"ן זאת מפרשת בחוקותי על הפסוק: "וַהֲשִׁמּתִי אֲנִי אֶת-הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ איְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ" (ויקרא כו, לב) - מכאן בשורה טובה שהארץ הקדושה, ארץ הקודש השייכת לנו, לא תקבל שום אומה להחזיק בה פרט לישראל, שבי ציון וירושלים. כולם ביקשו לקבוע בעיר את ישיבתם ולא החזיקו מעמד - מלחמות היו פה וירושלים נפלה מיד ליד. מדוע? מדוע היא לא האירה פנים לא לנוצרים ולא למוסלמים? אומר הרמב"ן: כי היא שומרת אמונים לעם ישראל, היא המתינה וממתינה רק לאוהביה, לאלו שנשבעו לה אמונים, לאלו שמתאבלים עליה. ירושלים תמיד שלנו!!

ארץ ישראל מחכה לאלה ששומרים לה אמונים, מתגעגעים אליה, בוכים עליה ומתאבלים עליה, ואלו שאינם מתאבלים עליה הארץ תקיא אותם. הם ירדו לעמק הסיליקון לעבוד, או לקליפטון.

ומאז שבועת הגולים עד בוא ינון, עד ביאת המשיח, נשבע העם היהודי לזכור את ירושלים ואין לך מאורע שלא נזכור בו את ירושלים ואין אומה ולשון כמונו:

- כשאדם בונה את ביתו והוא מסייד את ביתו, הוא משאיר מקום בולט מול הפתח, בגודל אמה על אמה בלתי מסוייד, כי איך אפשר לגמור את הבית?! – זהו זכר לחורבן ירושלים!

- כשחתן נושא את כלתו ביום השמחה הגדולה, שם אפר על ראשו ומעלה את ירושלים על ראש שמחתו – ביטוי לכך שאין השמחה שלימה.

- נוהגים לשבור כוס תחת החופה.

- בהזמנות לחתונות כתוב: נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו. יש אומרים אחרי שבירת הכוס: אם אשכחך ירושלים

- מנהג ירושלים: לא לערוך חתונות בליווי תזמורת, אֵבֵל על ירושלים.

- עושה אישה תכשיטיה ומשיירת דבר מועט, זכר לירושלים.

- אין לך תפילה שאין אנו מבקשים ומזכירים את ירושלים: בברכת המזון, בשמונה עשרה. – כל הזמן אנו מזכירים את ירושלים, לא נותקנו ממנה!

- מכל קצווי תבל עומד היהודי ומכוון פניו ותפילותיו לכיוון ירושלים, להר הבית ששמם.

- ולא די בזה שנקבע יום אחד בשנה שכל כולו מקודש לאֵבֵל על ירושלים – תשעה באב! יום האסור במלאכה, יום שאסור לעסוק בו בתורה, יום שאין מניחים בו תפילין בבוקר, יום שכולו מוקדש לאמירת קינות, אין רוחצים בו, אין אוכלים ושותים בו, אין חיים בו חיי אישות, אין יושבים על הכסא עד הצהרים, אין נועלים נעליים בו, אין אומרים בו שלום – זה יום אבילות, זה יום שאסור להשיח דעתנו מחורבנה של ירושלים וכמאמרם של חז"ל: "כדאי הוא בית אלוקינו שלא נשיח דעתנו ממנו, יום אחד בשנה!".

אחד מראשי הסוציאליזם בארץ שעל שמו יש בית שמתכנסים שם מפא"י, הוא נמצא בצופית, בית ב', ר', ל' (ברל) הוא לא היה דתי, הוא בא מבית דתי, הוא כותב הרבה דברים בכתבים שלו, אין לי זמן עכשיו להביא לכם, דבר אחד: הוא פעם הסתובב בתל אביב בתשעה באב והוא ראה יהודי אוכל בתשעה באב, הוא פרץ בבכי! איך אפשר לאכול בתשעה באב?! והוא לא הלך עם כיפה! – זה היה פעם! איך אפשר? היה להם עוד איזה זיק!

ר' יוחנן אומר: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" – שואל ה"חתם סופר" זכותו יגן עלינו: למה "זוכה" ו-"רואה" בלשון הווה? היה צריך להיות כתוב: יזכה לראות בשמחתה, כי זו הגאולה. ועונה יסוד עצום: "ידוע כי גזירה על המת שישכח מן הלב" – אחרת האדם לא היה יכול לחיות – "אם העם היהודי מסוגל להתאבל ולבכות על חורבן ירושלים זה קרוב ל-2000 שנה, אות הוא כי ירושלים לא מתה בלבו!" - אחרת זה היה נשכח, ואם כן אם ירושלים חיה בלבותינו תמיד, בוא בעת שהוא בוכה, הוא מבטא בכך שהיא חיה ועל אדם חי שאיננו לא מפסיקים לבכות, כי אין את הגזירה, כי הוא חי, אם כן, בוא בעת שהוא בוכה הרי הוא כבר יכול לשמוח על שירושלים חיה בלבו לעד - אהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" – זה לא רק בעתיד, היום בתשעה באב אתה יכול לשמוח, אשריך יהודי שאתה יושב ומקונן על ירושלים ובוכה עליה, אשריך! הוי אומר שירושלים חיה בלבך, אז זה לנצח, אז אנחנו לא עזבנו אותה, היא לא תעזוב אותנו ונשמח בה שמחת עולם.

הנה כי כן, הקשר של העם היהודי ירושלים היה על טבעי. מספרים על נפולאון שפעם עבר על פֶּתַח בית הכנסת הגדול של פריז, ביום תשעה באב, וראה יהודים מעשירי פריז (לא עניים) יושבים על הארץ ובוכים ומקוננים על חורבן מקדשם וארצם כאילו פגע ההם האסון אך אתמול! שאל נפוליאון: על מה הם בוכים? אמרו לו: היום זה יום חורבן ארצם. שאל נפוליאון: איזה ארץ? הם לא נולדו בצרפת?! וענו לו: כן, זה היה לפני 1800 שנה! והוא לא הבין: מה?! איך מסוגלים היהודים האלה שאף פעם לא היו שם, וכן טוב להם, כי כולם גרים בוילות וכולם חיים כאן חיים טובים ומאושרים ולהם חסרים משהו?! אם הם רוצים, אני אראה להם תמונות כמה שירושלים חַרֵבַה כבר 2000 שנה, והם יושבים ובוכים?! הם ראו אותה? הם הכירו אותה? לא מובן למה הם מתגעגעים? עמד נפוליאון משתומם ואמר (120 שנה לפני הצהרת בלפור): "אני נשבע שיש אחרית טובה לעם הזה בארץ שלהם" – בהולילנד! זה שלהם ולא של אף אחד אחד. לא פלאסטינאים ולא ביזנטים. היכן מצינו עם אחֵר בעולם שישמור אבלו ותקוותו 2000 בשנים, ולא יפוגו ממנו לעולם? ואמנם אנחנו לא מפיו חיים, אבל הוא הרגיש את זה.

ארץ ישראל לעם ישראל, עם ישראל חי! ירושלים חיה ונושמת בלבו של כל יהודי, אבל לא ירושלים של נחושת (של מוסלמים) או של זהב (של נוצרים), כפי ששרה ע"ה (נעמי שמתה לפני כחודש. נֵבֵּך, היא לא ידעה) לא!! ירושלים של עם ישראל!

יהי רצון שנזכה במהרה בזכות המתאבלים עליה שלא נתאבל, שלא נצטרך, אבל אם כן, לזכור מי שרוצה שמחות לנצח, שיתאבל על ירושלים, לא ידחוק אותה מלבו, יהי רצון שנזכה במהרה ל"וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים" שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ושם נעבדך ביראה וכשנים קדמוניות "וְעָרְבָה לה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמנִיּוֹת"!


פרשת כי תצא

נמצאים אנו בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. החודש הקורא לנו לדרוש את ה', כמו שנאמר ודרשו חז"ל: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיה נה, ו), החודש שנועד לפשפש ולמשמש במעשים. אמרו חז"ל: פשפוש – האם המעשה טוב או חלילה אינו טוב, משמוש – עד כמה הוא טוב, האם לא ניתן לעשות אותו טוב יותר? מצות הזמן - מצות עשה שהזמן גרמא לדרוש את ה', לפשפש.

חודש השואג לראיית ה' – ראו את ה' – חודש השואג ליראת ה', לחשבון נפש, כמאמרם "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא" (עמוס ג, ח), דורשים דורשי רשומות: "אַרְיֵה" זה ר"ת אלול, ראש השנה, יום הכיפורים, הושענא רבה - האלול זועק, ראש השנה זועק, יום הכיפורים זועק, הושענא רבה זועק – "מִי לֹא יִירָא" את ה'? אבל כדי לירא את ה' (יראה), צריך לראות את ה' (ראיה), לא בכדי, כבר באמצע מזל אריה (אמצע – 15 באב), הוא חודש מנחם אב, נוהגים יהודים לאחל אחד לשני: כתיבה וחתימה טובה. אמצע חודש אב, מרגישים כבר את האריה, בעבוֹר ט"ו יום מחודש מנחם אב מרגישים כבר את האריה, רמז לדבר: חמישה עשר באב, בגימטריא: כתיבה וחתימה טובה.

ובכן הזמן זועק, הזמן שואג - עורו מתרדמתכם, מתרדמת הזמן, ומכאן לנושא המיוחד של שיחתנו. אלה שאינם יראים ורואים, אלה האומרים "שלום עלי נפשי", הטוענים: האריה אומנם שואג, אך הוא אינו טורף... הוא ידידותי, הוא לא יפגע בשום אדם, הוא אביר, הוא לא יפגע באדם החלש שאפילו חצי כח סוס אין לו, ומכח טענה זו הם אומרים: נסתדר עם ה'. אמנם הם מאמינים בה', אבל הם אומרים "שלום עלי נפשי", כי הם אינם יראים. ומתוך דברים אלו, השלכות לאורחות חיינו: בניין הבית, ולנושא מאוד חשוב של "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" (משלי יח, כב).

רבים מאחינו החילוניים, טענתם בפיהם: קשה לנו לקיים את מצות התורה ככתבם, ככתוב בשולחן ערוך, קשה! היצר חזק, הדורות נחלשו, תנאי החיים ודרישותיהם מכתיבים אורח החיים שונה מאשר אבותינו, אמנם זה לא גלות - ארץ היהודים, אבל יש היום קידמה, מתירנות, תקשורת, פלורליזם, ליברליזם - קשה באורח חיים כזה לקיים את מצוות התורה כדת וכראוי, ועל כן, (טוענים אחינו החילוניים), ודאי הקב"ה לא ידקדק עימנו כחוט השערה ואף אם לא נקיים את מצוותיו כראוי, הוא יוותר לנו, כי הוא ידע יצרנו, "כִּי-עָפָר אֲנָחְנוּ" (תהילים קג, יד), ומכאן פותחים הם פתח, למלא אחר רצונותיהם, ולעשות ככל העולה על רוחם באומרם: "שלום עלינו נפשנו" - יהיה בסדר, נסתדר עם בורא עולם, אמנם הם מאמינים - הם ילכו לבית הכנסת בשבת, ולאחר מכן, רחמנא ליצלן, יסעו ל..., יצפו ב..., יחיו כ..., – "שלום עלי נפשי" – "אִם-רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ" (תהילים נ, יח)...

לכל "גנב" יש תירוצים למכביר: יהיה בסדר, נסתדר עם ה' יתברך, הוא לא ידון אותנו ח"ו בראש השנה ויו"כ, הוא לא ידון אותנו לחיים שאינם אופטימליים, הוא לא יוריד מאיתנו את רמת כיף החיים שלנו, כי הוא ידע יצרנו. ולעולם האמת אחרי 120 שנה, הוא יוותר לנו – וזו השקפת עולמם והוא גם משוכנע שהתירוץ הזה אכן קביל לפני כסא הכבוד.

ומה התירוץ של מיודענו? מהם ראיותיו והוכחותיו? מנין הוא מביא הוכחות? מהמקרא עצמו! מפרשת השבוע! מה ראייתו שהקב"ה יקל עימו? כי הקב"ה לא בא בדין עם בעלי יצר הרע של דורנו, היצר הרע של דורנו, זה יצר הרע גדול מאוד, ודאי שהקב"ה לא יתחשבן עימי, הוא יודע שיש לי יצר הרע גדול, הוא ידע שקשה לחיות כדתיים, קשה לדקדק בהלכה, קשה לשמור שמיטה, קשה!!! – "הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ" – אז מה פתאום שהוא יבוא איתי במידת הדין?! מה פתאום שהוא ידקדק איתי?! ודאי הוא יוותר לי! כי די שאני הולך לבית הכנסת ודי שאני הולך בראש השנה ויוה"כ ופסח, די שאני נותן פרוטה לצדקה כל יום, די שאני עוזר לאיזה יהודי, די שיש לי מזוזה בביתי, שאני בא בערב פסח לבית הכנסת כדי שלא אצטרך לצום תענית בכורות, די!

טענתם בפיהם, וזאת אע"פ שהם יודעים נכונה שאין הם חיים על פי רצון התורה הקדושה. ובכן, מה ראייתו של מיודענו, נשוא שיחתנו? ראייתו היא מפרשת השבוע שעבר: "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-איְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה" (דברים כא, י-יא) – אחרי הנצחון, שבית שבויות, וראית ביניהן אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה, מי חשק? החייל היהודי! הוא תר אחרי עינו, הוא ראה גויה יפת תואר!! לא יהודיה, גויה!!! אומרים חז"ל: ואפילו אשת איש, כי כתוב "אֵשֶׁת יְפַת-תּאַר" ואע"פ שהיא אשת איש, (היא אשתו של מקסים, היא אשתו של ניקולאי, של ג'ורג...) וגם אומות העולם אסורים באשת איש ועל אחת כמה וכמה ישראל!!! והיא מקושטת, מפורכסת, כחולה ופרוסה - והחייל היהודי חושק בה ולוקח אותה לאשה, והוא חוזר איתה לירושלים, לבני ברק. ומה קורה? מסלקים אותו מעיר, לא נותנים לו להיכנס לבית הכנסת, וכי מותר לשאת שיקְצֶה?! וכי מותר לשאת גויה?! ממתי יש לגיטימציה לחמדת הלב ולראייה אסורה של העין?! זה ממש "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו, לט), הוא יקבל עלִיָה בביהכ"נ?! הוא יצטרף למניין?! האם לא נוקיע אותו?! לא נקרא לעברו "שה טמא"?! לא! לא! כי טוען מיודענו, נשוא שיחתנו: הנה, כתוב "וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה", אומר רש"י הקדוש: האמנם כן?! ועונה: כן!! לא דיברה התורה, אלא כנגד יצר הרע, שאם אין התורה מתירה לו, ישאנה באיסור. ע"כ. יצר הרע שתוקף את החייל היהודי במלחמתו הוא תוקפני מאוד, חיידק טורף, קשה מאוד לעמוד נגדו (וכפי שנראה בהמשך מהי דמותו של החייל היהודי). אם הקב"ה לא יתיר לו, אז הוא ישא אותה, הוא לא יכול להתאפק, אשת יפת תואר... ראה, חשק, ו..., אז מה עושה הקב"ה? מקדים רפואה למכה, קשה לך יהודי? אז טוב, מותר לך, ולמה? כי אם הקב"ה לא יתיר לו, אז יש לו סנקציה, אז הוא מאיים שהוא ישא אותה באיסור, והקב"ה מתחשב ביצרו הרע של החייל היהודי ואומר לו: טוב, טוב, טוב, זה מותר! וכך כתוב בתורה.

"הנה", אומר מיודענו, "יש כאן וויתור ליצרו הרע של האדם", ומיודענו ממשיך ואומר: הנה, ניתן להקיש מכאן לכל התורה כולה, כי במקום שאדם טוען קשה לי, הקב"ה מוותר לו, אז פעם הם לא טענו קשה לי, כי היה להם כוחות, אבל היום שיש ירידת הדורות, קשה, ואם יש תרי"ג מצוות, אז בדור שלנו קשה לנו תרי"ד מצוות...יותר מכל התרי"ג קשה לי, ואם קשה לנו, אז ודאי שהקב"ה מוותר לנו, הנה מוכח מכאן שהתורה הקדושה מותאמת לרוח הזמן, מסיבות והתקדמות העולם, רחמנא ליצלן... הנה ראיה שיש לגיטימציה לתנועה הקונסרבטיבית, לתנועה הרפורמית (קשה לשבת בבית הכנסת, כאשר האשה בעזרת נשים..., אז הקב"ה מוותר ו...יושבים ליד האישה, קשה להתפלל בלי איזה תזמורת סינפונית, וחוץ מזה התפילה זורמת יותר טוב כך... קשה לבוא לאולם חתונות כשגברים ימינה ונשים שמאלה – קשה! גם אם המחיצה תהיה עם פרחים שהיא גם מחיצה – זה עדיין קשה, וזה ליברליזם, קידמה, פרוגרסיביות, קונסברטיביות, רפורמה...

אומר הגאון בעל חזון יחזקאל הרב אברמסקי זצוק"ל: אדרבא, מהמקום שמביא מיודענו ראיה לשיטתו, מכאן ראיה הסותמת פיו ופיות של מתקדמים רפורמים וכל הדומים להם, בדיוק ההיפך. מפרשת השבוע יש ראיה שהוא טועה! וממשיך בעל "חזון יחזקאל" ואומר: "אפשר ללמוד מכאן מסקנה חותכת שעל כל יתר המצוות (תרי"ג מצוות) לא מצינו בשום מצוה ממצוות התורה היתר לתת לגיטימציה ליצר הרע" – אף מקום!!! אדם יבוא ויאמר: בא לי לאכול חזיר – אז בא לך...תתמודד עם זה!!! בא לי לנסוע בשבת... תתמודד עם זה, באף מקום בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ איננו מוצאים היתר לטענה "היצר תקף אותי"! לכן לך יהודי נאמר: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם"!!! "פרט למקום אחד בתורה: חייל היוצא למלחמה, שהוא מנותק מביתו,

ואתם יודעים, ששם התירו לו לאכול טריפות, אם הוא אינו יכול, כי אין לו מה לאכול – הלכה מפורשת. רק ה"חפץ חיים" כותב בספרו "נדחי ישראל" לחיילים היהודים ששירתו בצבא הרוסי ובצבא של הצאר, שגם אם הם אוכלים טריפות, כי אין ברירה. אז היה חייל יהודי אחד שאמר "אני טריפות לא אוכל", אבל אין כאן מאכל אחר, זה צבא רוסי, כאן קנטוניסטים, מה הוא עשה? קפץ עם המגן שלו, לתוך המים והתאבד אמרו עליו חכמים: "זה לא מאבד את עצמו לדעת, יש לו חלק לעולם הבא, כי הוא לא יכול לתעב את עצמו באכילת דבר משוקץ, אבל מעיקר הדין מותר לו, כי אין על זה דין של יהרג ובל יעבור, בכל זאת אומר ה"חפץ חיים" תשאיר קצת מן הצלחת ריקה, קצת מן הטריפה ואת העצמות אל תמצוץ, זה יהיה ההיכר, זה יהיה היתד הזהירותי שלך במאכל טריפות שלאחר ימים כשתשתחרר מהצבא הרוסי תוכל לחזור אל עצמך.

אומר הרב אמברסקי: חייל יהודי, צדיק יסוד עולם, זה המקרה האחד שהתורה דיברה נגד יצר הרע, היצר הרע כל כך חזק. והחייל היהודי, אין לו בית, אין לו אישה, הוא יצא לחודשים ארוכים ולאן יגלו אותו והוא אחוז בחבלי מלחמה, אז התורה התירה לו אשת יפת תואר, אבל מכאן ראיה, שרק כאן בלבד התורה התירה לו, אבל אם זה לא בזמן מלחמה והוא עובר ברחוב דיזנגוף והוא רואה אשת יפת תואר – חלילה!!! "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" - יוקיעו אותך, יוציאו אותך מבית הכנסת, ינדו אותך!!! "ומשמע מכאן", אומר הרב אברמסקי, "שבכל התורה כולה מצוֹוֶה היהודי ללחום מלחמות ה', ללחום עם יצרו ושום נימוק ושום טענה לא יועילו לו שהיה קשה לו להיות יהודי, כן, זה קשה וצריך להתגבר ולכן אתה יהודי!!!

שואלים חז"ל: ומיהו האדם היוצא ללחום את מלחמות ה'? ומשיבה התורה: "מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשׁב לְבֵיתוֹ" (דברים כ, ח), רק אדם שהינו ירא, והינו רך לבב. אבל מי זה "הַיָּרֵא"? מי זה "וְרַךְ הַלֵּבָב"? אומרים חז"ל, רש"י מביא: ר' יוסי הגלילי אומר: "הַיָּרֵא" הוא הירא מעבירות שבידו - מי שהוא בעל עבירה, מי שחטא ולא חזר בתשובה, לא מגייסים אותו למלחמות ה', כי הוא יכול להכשיל את כל המלחמה. וראייה לכך מעכן במלחמת יריחו. ואיך יודעים מי זה האיש "הַיָּרֵא"? שואלים אותו: יש לך עבירות? אתה מדבר בתפילה? אתה מדבר בין ישתבח ל"יוצר אור"? אינך ירא שהעבירות יכשילו אותך? אינך ירא שה' לא יגמול איתך חסד?! אינך ירא שאתה תיפגע במלחמה?! אם ככה, חזור הביתה! אינך ראוי להיות חייל יהודי, כי אתה עלול להכשיל לנו את המלחמה.

אומרים חז"ל: "מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשׁב לְבֵיתו" - במי מדובר שיוצא למלחמה? בצדיק יסוד עולם שהוא עבר את כל הבחינות, פרופיל 97 רוחני, שאינו מדבר באמצע התפילה. ובכל זאת התורה הקדושה התירה לצדיק הגדול הזה גם לאכול טריפות, וגם לקחת אשת איש, אומר הרב אברמסקי: פרט למקום הזה, אין בשום מקום, לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבע"פ היתר, ח"ו. ומוסיף: ואדרבא, מכאן יש לטעת בליבנו שאיפה עזה וכנה לקיים את כל המצוות בחשק רב ובשמחה עצומה, כי כאשר אדם יודע שהוא חייב, הוא יודע שהקב"ה דורש ממנו, הוי אומר, שיוצר האדם יודע שיש בכוחו להתגבר. והראייה שאם פעם אחת אין בכוחו להתגבר, אז הוא נותן לו לגיטימציה. אבל לא אתה תקבע מתי יש לך כוח ומתי לא, כי אז אין תורה ואין מצוות. הקב"ה קבע לך מראש, שפעם אחת, בסיטואציה מאוד מאוד מיוחדת, הוא מתיר לך לשאת אשת יפת תואר, גו-יה.. גם אשת איש, ופרט לכך, אין היתר ואם תדע שאין היתר, אתה תחוש כח עצום לעשות את רצון הבורא יתברך, ויותר מזה מגלה לנו הרב אברסמקי: דע לך, שאם תרצה לקיים את רצון ה' יתברך, הקב"ה יתן לך סייעתא דשמיא בשמחה לעשות רצון קונך – "שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לַעֲשׁוֹת רְצוֹן קוֹנָם" - כי ה' יתברך מסייע לכל המבקשים ממנו סיוע.

ומדוע כאן, בחייל היהודי היוצא למלחמה, הקב"ה מתיר לו? הוי אומר, שכאן הוא לא מסייע לו! וכאן מסביר אור החיים הקדוש: שפה יש את סוד התיקונים ופה הקב"ה בכוונה לא עוזר לו, כדי שהוא יקח את האשת יפת תואר וזה על פי סודות. ומי שרוצה שילמד את "אור החיים" הקדוש, תחילת פרשת כי תצא, (אני אינני בא לגעת בזה) כי גם פה הקב"ה יכול לסייע לו, ואם הקב"ה לא מסייע לו, אז היצר תוקף, ופרט לכך, בכל מקום, בכל התמודדות של אדם אם הוא חיובי, עם הציוויים של התרי"ג, אתה תתמודד והקב"ה יסייע בידך ותראה שתצליח, יש הבטחה: "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ" (קהלת יא, ט) – שמח חייל בצאתך, איזה חייל? לא חייל במלחמה עם השונא, אלא במלחמת ה' עם הגיבורים, ללחום את מלחמת קיומך!!!

אומר הרב אברמסקי יסודות גדולים: הקב"ה מסייע! וראיה לדברים: הפרשה פותחת במילים: "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-איְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" אומרים כל המפרשים: וה"חפץ חיים" מדבר על זה גם כן בארוכה: הכתוב מדבר כאן בדרך הרמז "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-איְבֶיךָ" - מיהו אויביך? היצר הרע! הכתוב מדבר כאן בדרך הרמז על המאבק התמידי הנטוש בין האדם ובין אויבו הרע הנצחי. אמר ריש לקיש החוזר בתשובה הגדול ביותר בכל הזמנים הוא (מסכת קידושין): "יצרו של האדם מתגבר עליו בכל יום ויום, ואלמלא הקב"ה עוזרו, לא היה יכול לו". הקב"ה ברא את המערכת באופן כזה שהאדם לבד לא יכול להתגבר על יצרו הרע. נו, אז מה הקב"ה בא בטענות אל האדם? אם המאבק עם היצר הרע הוא בלתי אפשרי, ואין בכח האדם להתגבר, אז אם כך, באמת יכול לטעון האדם: לא יכולתי, והקב"ה יוותר לי ויתחשב איתי. ועל זה אומרים חז"ל: אמנם הקב"ה ברא את המערכת שאתה לבד לא תוכל, אבל תחוש סייעתא דשמיא, כי בדרך שאדם רוצה לילך לשם מוליכין אותו, אם אתה רוצה ללכת יוליכו אותך, כמו שכתוב: "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה" לא כתוב: תלחם עם אויביך. רק אם תצא למלחמה, ז"א תכריז מלחמה על היצר הרע שלך, רק אז "וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ" – ה' כבר יתן לך שהוא ייפול לידך כפרי בשל - "וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" – אפילו את השבויים שהוא שבה ממך, ז"א את הכוחות הטובים שהוא גזל ממך, אתה תוכל להשיב בחזרה.

כל מערכת החיים של האדם, של היהודי, הם סייעתא דשמיא. ובכן, מה נדרש מאיתנו? אומר הזוהר הקדוש: "פתחו לי פתח כחודו של מחט" - רק חודו של מחט כי יותר מזה אי אפשר - "ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם" – סייעתא דשמיא, כי האדם לבד אינו יכול להתמודד עם יצרו הרע בשום פנים וזאת עלינו לדעת ככתוב "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-איְבֶיךָ" - אל תאמר לעצמך: ה' יוותר לי, כי זה היה קשה. אמנם קשה, אבל אם תצא למלחמה על אויביך, הקב"ה יסייע בידך!

וכל בעלי התשובה וכל אנשי נתיבות עולם, יעידו על כך שהם לא נלחמו עם יצר הרע עם פינצטה, אי אפשר, הם התחילו עם פינצטה והקב"ה לקח שואב אבק, כביכול וניקה את כל האבק (כי עם פינצטה אי אפשר לנקות את כל האבק), ועל זה אומר הנביא (ואנחנו אומרים את זה ב"לכה דודי") "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי" - התרנגולת לא מנקה את עצמה עם פינצטה, כי יש בה מיליוני גרגירי אבק בין נוצותיה, ולכן היא מתנערת, אבל אנחנו גם להתנער לא יכולים, אנחנו מתחילים עם פינצטה לנקות את עצמנו, יוצאים למלחמה נגד האויב עם פינצטה, עם חודו של מחט והקב"ה מסייע לנו ע"י שהוא מנער אותנו, הוא מוציא מאיתנו את כל האבק והנה אנחנו נקיים, פנויים וטהורים לעבודת ה'. על כן, כל מציאות החיים של היהודי, היא סייעתא דשמיא!!! ועל כן אין מקום לייאוש כלל.

שמעתי פעם מר' ניסים קרליץ שליט"א שאמר: שאפילו בשביל להתפלל אנחנו צריכים סייעתא דשמיא. מה הבעיה? איך אנחנו מתחילים את התפילה? בתפילת שמונה עשרה, מצמידים רגלים, שמים יד על יד, מתכופפים קמעא ומה אנחנו מבקשים בהתחלה: "ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" – מי שחושב שפיו יכול להגיד תהילות ה', הוא אינו מבין בכלל את סוד הקיום של האדם! הוא אומר: ה', אני מבקש ממך תפתח את שפתי, ואז "וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" – הכל סייעתא דשמיא, ה' פותח שפתיים, ה' נותן בינה בלב, ה' נותן עוז ותעצומות שנוכל להתגבר על כל מצוקות הזמן, ולכן כל מציאות חייו של היהודי הם סייעתא דשמיא ועל כן אין מקום לייאוש כלל, גם אם הקושי נראה לך כהר גדול. אומר הנביא זכריה (ד, ז): "מִי-אַתָּה הַר-הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישׁר" איך? הקב"ה יעשה מההר הגדול מישור, כאמור: אין לך, מיודעי החילוני, זכות לטעון שהקב"ה מוותר ומתחשב מכח התורה ומכח פרשת השבוע, כי יש רק מקרה יחיד שהקב"ה התיר לך והוא: "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה... וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה", ולא יסלקו אותך מבית הכנסת, משמע מכך, אומר הרב אברמסקי, שבכל התורה כולה אין תירוצים, גם אם זה קשה, רק תתחיל ואז תראה שיש לך סייעתא דשמיא. הבעיה היא שאתה מהבית שלך אומר: זה קשה. וזה עוד לפני שהתחלת, אינך רוצה אפילו להתחיל להתמודד, ואז באמת זה נראה כהר גדול וזה קשה.

נמצא, כי כל התרי"ג מצוות יש בכוחו של אדם לקיימם, אע"פ שהם נראים קשים כהר! אין מקום להתייאש, ובוודאי אין להעלות על הדעת שהקב"ה מוותר לאדם אם לא יקיימם שכן בכל קיום המצוות, מובטחת לו לאדם סייעתא דשמיא מעבר לכוחותיו!

אומר "אור החיים" הקדוש: "ומטעמים כמוסים, הצדיק היוצא למלחמה, הקב"ה לא מסייע לו, וזה סוד התיקון, זה מקום יחיד" ולכן מותר.

דרשו דורשי רשומות: "אין הקב"ה מטיל על האדם ציווים שהוא אינו יכול לעמוד בהם". בכל התורה כולה הוא יכול לעמוד, יש סייעתא דשמיא, אל ייאוש, ורמז לדבר: אנחנו אומרים מידי בוקר בפסוקי דזמרה: "הַנּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר. כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר" – מה זה "שֶׁלֶג כַּצָּמֶר"? מה זה "כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר"? ועונים רעיון נפלא: אין הקב"ה מטיל על האדם ציווים שהוא אינו יכול לעמוד בהם. כאשר הקב"ה מוריד שלג וקר מאוד, אין הוא מורידו, אלא כאשר יש די צמר להתכסות ולהתלבש בו, שנאמר "הַנּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר". וכשהוא מביא כפור לעולם "כָּאֵפֶר יְפַזֵּר" – הוא מפזר כפור כאפר, ז"א הוא לא יביא כפור על הארץ אם אין כנגדו דֵי עצים להבעירו באח, בתנור, להיות אפר שהתחממו על ידו הבריות.

מיודעי, אתה לא יכול לטעון: לא יכולתי, קשה! הקב"ה יוותר, כי הוא נותן "שֶׁלֶג כַּצָּמֶר" – יש סוודרים, הוא ימציא לך את הסוודר, והוא לא יפזר כפור, יותר מהאפר שיש לך מה להתחמם.

אחרי פתיחה זו, פניתי אל מיודעי - אחי החילוני: אל תביא ראיות מהפרשה, אל תבוא ותאמר שהתורה משתנית לפי רוח הזמן, אל תביא לי ראיות מרפורמה בטענה שזה קשה, לפני שאתה יוצא למלחמה - "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה" - צריך לפתוח פתח כחודו של מחט ואז תזכה לסייעתא דשמיא, אף אחד מאיתנו לא נהיה דתי מכח עצמו.

ומכאן לעיקר השיחה:

הנה הגם שהתורה במקרה מיוחד זה דיברה כנגד יצר הרע, והתירה לאיש המלחמה לראות, לחשוק ולקחת אותה לאישה - "אֵשֶׁת יְפַת-תּאַר" - מכל מקום, לא המליצה לו התורה להמשיך לחיות איתה, לבנות עמה את ביתו, להקים ממנה דור ישרים יבורך...

דייקו!!!

היא התירה לו לקחת אותה, פעם אחת לחיות איתה חיי אישות, כי הוא לא יכל להתאפק על יצרו הרע, אבל האם זאת תהיה אשתו לעתיד? איתה הוא יבנה בית? מוישה ומָרִיָה?! לא!!! התורה אינה ממליצה לו להמשיך לקיים איתה חיי אישות, התורה אינה ממליצה לו להקים איתה בית ולהביא ילדים ואותם הוא ישלח לחיידר! התורה אינה ממליצה לו לגייר אותה, זה לא מומלץ, אלא אם כן, הוא לא יכול להתפטר מזה, אבל התורה הקדושה ממליצה להפטר ממנה, כנגד יצר הרע – גוולאט.

אומרת התורה: לקחת אותה לאישה, חיית איתה חיי אישות, חזרת הבית "וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת-ראשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ" (דברים כא, יב) (היום עשיית ציפורניים – הגדלת ציפורניים, זה אופנה, זה יופי... פעם זה היה ניוול, ציפורניים גדולות – ציפורני חיה! מה עושות הנשים של היום? מגדלות ציפורניים ענקיות ושמות על זה לקה – נזם זהב באף חזיר... אני לא מדבר עכשיו שבענין טהרת המשפחה זה בעיה) – ממשיכה התורה ואומרת: "וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת-ראשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים" – אומרים חז"ל, רש"י מביא במקום: "וְגִלְּחָה אֶת-ראשָׁהּ" – למה? לנוול אותה, כדי שהיא לא תמצא חן בעיניך יותר - "וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ" – כדי שתתנבל עליך (לכער את עצמה) - "וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ" – לפי שהם נאים, כי הן היו יוצאות למלחמה עם שמלות הכי מגרות והכי יפות, שהרי בנותיהן של הנכרים מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים – ועקב כך היא צריכה להסיר את זה, כי כל עוד שאתה רואה אותה עם השמלה המטריפה, אז זה מגרה אותך. ואח"כ "וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים" – ומדוע? כי אישה שבוכה, מתכערת בעיני בעלה. (אתם זוכרים עם לאה ורחל), 30 יום היא תבכה, עיניים אדומות, לא תכחול עיניה ולא תסרוק את שערה, כדי שתתכער עליך!!! ומדוע לנוול צֶלֶם אנוש?! מדוע לנוול שבויה? אומרים חז"ל: "וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ" – אל תנוול אותה ותשים אותה באיזה בית אחר, לא!! כי אז לא תראה אותה מדי יום, אלא "וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה" – מנוולת! שיהיה תמיד נתקל בה, שהוא יראה אותה מנוולת ומכוערת, עיניים אדומות ונפוחות, כדי שתתגנה עליו, וזה לא הכל, ממשיכה התורה ואומרת: "וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ" – ומה זה "וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ"? והרי אין "וְהָיָה" אלא לשון שמחה, (ויהי זה לשון עצב) אומרים חז"ל: "וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ", אין "וְהָיָה" אלא לשון שמחה, אוי כמה שהתורה הקדושה מחכה שיהיה כבר "וְהָיָה" אחרי כל התהליך הזה של "אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ" – שתתגנה עליך, שתאמר לה: טוב, אנחנו נפרדים! תלכי להתחתן עם מישהו אחר, לא איתי. ורש"י אומר על כך: שהכתוב עוד מבשר לך שסופך לא לחפוץ בה, אלא סופך לשנוא אותה. אם כן, ממליצה התורה הקדושה לנוולה כדי שתתגנה. מה אנחנו למדים מזה? אומרים חכמינו: שאף על פי שהתורה התירה אשת יפת תואר כנגד יצר הרע, באופן חד פעמי, (שאם היא לא תתיר לו, ישאנה באיסור, יש לו סנקציה, היא התירה לך פעם אחת, כל עוד אתה במלחמה), אבל היא אינה חפצה שימשיך לקיימה, כי מהמותר הזה לא יצא טוב, אלא רע! ואם כך התוצאות לא רצויות, אז חדל לך!

ומה יהיה אם חלילה הוא לא יוכל לגרש אותה? הוא כ"כ דבוק בה, שהוא לא יכול להינתק ממנה? מה יקרה איתה? אומרת התורה, חז"ל: כִּי-תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ-לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכר לַשְּׂנִיאָה" (שם שם, טו) – התורה מבטיחה שבסוף הוא יצטרך להתחתן עם עוד אישה, ולמה? כי הוא לא יוכל לקיים איתה חיים, כי הוא ישנא אותה בסוף, אבל כאן יהיה ה"בְּרוֹך" הגדול – "וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת-בָּנָיו" – את הירושה, כי יש לו שני נשים, ובנים משתיהן מהאשת יפת תואר שהפכה להיות ברבות הימים שנואה, והוא יהיה מוכרח לקחת אשה אהובה כי אותה הוא לא אוהב, והוא צריך אישה שהוא יאהב אותה..., אבל אז יהיה ה"בְּרוֹך". אומרת התורה הקדושה: "וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת-בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר-יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת-בֶּן-הָאֲהוּבָה עַל-פְּנֵי בֶן-הַשְּׂנוּאָה הַבְּכר" – והבכור שייך לשנואה, ואז הוא ירצה מאוד מאוד לתת את הירושה לבן של האישה האהובה ולא לבן של האישה שהוא שונא אותה, רק הוא לא יכל להתפטר ממנה, והוא לא יוכל לבכר את בן האהובה על בן השנואה, כי אחרי הכל, הבן של השנואה הוא הבכור, ואז אתה תראה את כל הממון שלך, הולך לבן השנואה. אתה עוזב את העולם ביודעך שאת כל הוילה שלך יורש הבן של השנואה. לפחות פי שניים, את הרוב, 2 שליש משליש, ביגון תרד אלי קבר. זה הסוף.

אומרים דעת זקנים בעלי התוספות: "לפיכך נסמכה פרשת שתי נשים, אחת אהובה ואחת שנואה, לפרשת אשת יפת תואר לומר לך, עבירה גוררת עבירה, לפי שלקחת יפת תואר" – התורה התירה לך, כי לא יכולת להתגבר, אבל זה לא לכתחילה, אבל תדע לך שההמשך יהיה שתצטרך להכניס אישה אחרת הביתה, כי תהיה לך מריבה עם אשתך, יהיו צלחות מעופפות בבית – עבמי"ם, ועם איזו אישה? עם האישה שראית וחשקת בה, ולא עוד, אלא שהבן הזה שיוולד, שאתה תתן לו את הירושה, הוא עתיד להיות בן לא מוצלח, במקרה הטוב, הוא ישב במחלקת האיקסים (X) ברמלה.

אומרים בעלי התוספות: "כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם" (דברים כא, יח), למה יהיה לו בן סורר ומורה? ממי יהיה לו בן סורר ומורה? מהאישה השנואה. אומרים בעלי התוספות: מה זה בן סורר ומורה? בן שאיננו שומע בקול אביו ובקול אימו והוא ימרר לכם את החיים, ואתם תברחו מפניו והוא עוד יקח את הירושה מכם – גוולאט.

וראיה לכך מהגמרא (בעלי התוספות): מצינו בדוד המלך שלקח אשת יפת תואר ממלחמה, הוא לקח את הבת של תלמי מלך גשור, בצאתו למלחמה – היה מותר לו. ומי היה הבן שלה? יצא ממנו אבשלום, שביקש להרוג את אביו, ועל ידו נהרגו כמה מרבבות ישראל, כאשר הוא הכריז מלחמה על אביו – הנה התוצאות – גוולאט.

התורה אמנם התירה לך, אבל בסוף תשנאנה, יוולד לך ילד והוא יהיה בן סורר ומורה שלא שומע בקול אביו ואימו, ולכן בפרשה הבאה כתוב: "וְכִי-יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט-מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אתוֹ עַל-עֵץ" (שם שם, כב) - ממשיכים בעלי התוספות ושואלים: מה הקשר בין פסוק זה לפרשה הקודמת? הקשר שגם אם אתה לא תוציא אותו להורג, כבן סורר ומורה ותחוס עליו, כי הוא בכל זאת בן שלך, אז תדע לך שסופו לא יהא טוב, כי בסוף הבן הזה יחטא ויהיה בו חטא משפט מוות של חילול שבת, ושיקחו אותו לבית דין הוא יקלל את ה' ויהרגו אותו בסקילה ויתלו אותו על עץ, כי סופו להיות מוּצַא למוות, כי עבירה גוררת עבירה.

מסכמים המפרשים את הפרק הזה כך: אם תיקח אשה יפת תואר בגלל שהתורה התירה לך, בשביל היצר הרע שתקפך, אז אל תמשיך איתה את החיים – "וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ" – כי היא תתגנה בעיניך, תנוול אותה, איתה לא כדאי לך לבנות חיים, כי סופך לשנוא אותה. בסוף תצטרך לקחת אישה אחרת אהובה, ואז יריבו הנשים, יהיה לך "סמתוכה" בבית, אשת יפת התואר תהיה השנואה ואומרים חז"ל שה' לא יתן מנוחה בביתך כי הבן הבכור יוולד לשנואה, ואח"כ יהיה בן סורר ומורה, זולל וסובא, לא יהיה לך מנוח ממנו, ואם לא יהרג בקטנותו מחמת שתחוס עליו למוסרו לבית דין כבן סורר ומורה, סוף שימיתוהו בית דין בגודלו, כי יש בו חטא מוות. בקיצר, התורה התירה, ואפילו מה שהתורה התירה, היא מאוד מאוד חפצה שתעשה את כל המאמצים על מנת לגרשה, כי איתה לא תבנה חיים.

מי השריש את כל החטאים האלה באיש הזה? למה נולד מה"שידוך" הזה בן סורר ומורה? למה? מי אשם בזה? האשם הוא האבא שלקח אשת יפת תואר. ואיך הוא לקחה? בשידוכין?! לא!!! הוא לקחה כדת משה וישראל?! לא!!! אלא הוא ראה אותה, חשק בה ולקח אותה. הוא תר אחרי עינו, אע"פ שהתורה התירה לו.

ומכאן אנחנו למדים יסוד גדול ביהדות: שורש הרס הבית והמשפחה באו ע"י החטא של אביו! (בעלה הוא כזה צדיק, יסוד עולם, שלא מדבר באמצע התפילה, ולא ירא מהחטאים כי לא היו לו...) איזה חטא? התורה הרי התירה לו, התורה היתה מעדיפה שהוא לא יחשוק בה, אלא מה, היה לו יצר הרע, אז התורה לא התנגדה, אז היא נתנה לו, אבל לקיים חיים משותפים שהבסיס שלהם הוא "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם", שהבסיס זה הצצה, זה ראיה, זה חשק, זה אהבת רחוב, אהבה אקראית, ללא ביקורת, ללא בחינה, אז מחיים כאלו לא יוצא כלום, הוא אשם! ולכן, סלק אותה! תן לה מתנות, כאשתך, אבל גרש אותה, כי ממנה לא תקים בית בישראל, ממנה לא יהיה "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בְּךָ אֶתְפָּאָר", (ישעיה מט, ג), "זֶרַע בֵּרַךְ ה'"!!! כי אם לא, תדע לך, אתה אשם בכל התוצאות, וזאת אע"פ שבמקרה המיוחד הזה, התורה התירה לו. ואם ממה שהתורה התירה, אלו התוצאות, הרי קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, כל שכן ממה שהתורה אוסרת והזהירה, כשזה לא בשעת מלחמה, שהזהירה "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" (במדבר טו, לט) - ככה לא בונים בית יהודי, על אחת כמה וכמה!!!

מבית שאין יסודו ב"הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, בְּטַבַּעַת זוּ, כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל" אי אפשר לקוות לתוצאות רצויות! מבית שיסודו בראיית יופי, בחשק, באהבה אקראית ומזדמנת: היכרות בגינה, או במסעדה, (לא רוצה לומר בקולנוע חלילה) - אין לצפות להרבה, כי ממה שהתורה הקדושה התירה פעם אחת ויחידה, אין היא ממליצה לקיים את הליקוחין האלה, כי ירדה התורה הקדושה לסופם של נישואין אלו שלא התחילו ב"הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת".

מתוך הדברים האלו אנחנו מגיעים לנושא חשוב. היבט נוסף על עוד ויכוח שיש לנו עם אחינו החילונים, היקרים, מבשרנו הם וזה בלי שום זלזול, כי אני מדבר אליהם מתוך תורתנו הקדושה.

רבים מאחינו החילוניים משתאים כיצד היהדות החרדית בונה את התא המשפחתי הקרוי בית, כיצד מתקשרים בחור ובחורה ובונים את ביתם אצל החרדים. הם שואלים: איך הבן שלך הכיר את הכלה שלכם?! הם אינם מסוגלים לעכל שה"מַה-טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" נבנה ע"י שידוך! שידוך מושתת על כמה פגישות בין בני הזוג (הבחור והבחורה) ופגישה בין ההורים שאומרים "מזל טוב" וכבר "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל". בניין עדי עד, משפחה חדשה בישראל וב"יתד נאמן" ובעתון ה"מודיע" למחרת כתוב: פלוני מישיבה זו ופלונית ממקום זה מאורסים. מפליא!!!

"כמה זמן הם הכירו? שנה?! שנתיים?!" שואל אותי ידידי החילוני

ואני עונה: "כמה פגישות, הורים ומזל טוב!".

וידידי אינו מבין, הוא עומד ומשתאה, הוא אינו מסוגל לעכל זאת. ברור להם, לאחי החילוניים, שבלי היכרות מתמשכת של כמה שנים, הכישלון מובטח. מבחינתם, רצוי להכיר זה את זו וזו את זה לפחות מהגימנסיה, או מחטיבת הביניים, 15 שנה לפני הנישואין, כי רק בכך ישיגו את מירב הערבויות לבנין עדי עד. אצל אחי החילוניים, משקלם של ההורים בקביעה אם בני הזוג מתאימים, הוא מזערי ביותר, אפילו שואף לאפס, הבחור והבחורה קובעים עובדה, הוא מביא אותה הביתה ואומר: נא להכיר! בעצם באורח החיים המתירני, טקס הנישואין הוא רק בשביל הח'ברה וידידי ההורים, ערב של מסיבה והבאת מתנות לבני הזוג הצעיר שעוד מעט והלובן יראה בצדעיהם, היום הם מתחתנים, אבל בעצם הם התחתנו כבר לפני 20 שנה בכיתה ח' או ו', הם כבר זקנים, הם כבר חיים ביחד 20 שנה, כבר גמרו את ה- MA. אז כל טקס הנישואין ריק מכל תוכן, זה רק הכרזה רשמית, זה רישום ברבנות, רק תעודת זהות, כי הם כבר חיים 20 שנה, גוולאט. כל החתונה זה ערב של מסיבה והבאת מתנות לבני הזוג, זה ערב של מתנות! זה זוג צעיר?! זה זוג מנוסה שמכיר אחד את השני, הם ידועים כבר בציבור כחיים ביחד, כי יש להם כבר דירה, שכרו דירה – גוולאט!

האומנם יש לאחינו החילוניים קבלות שההצלחה במעונם? שהשמחה במעונם? שזיווגם עולה יפה יפה? שבכך הם מצליחים לבנות בנינים עדי עד, לעומת כישלונותיהם החרוצים של בני התשחורת החרדים? יש להם קבלות? הם יכולים להוכיח שהחיים שלהם עולים יפה יותר מהחיים של הבן שלי והבנות שלי הנשואים שרק התחתנו ע"י שידוך? יש להם קבלות? מה מוכיחה המציאות? מהן העובדות בשטח? הרי עם מציאות ועובדות אין להתווכח!

בשנת תשנ"ג פירסמה המועצה הדתית של ת"א יפו, שהיא המועצה הדתית הגדולה ביותר במדינת היהודים, סקר אשר תוצאותיו מדהימות ביותר: למעלה מ-50% מכל הזוגות הנישאים בשנתון תשנ"ג התגרשו או נפרדו בטרם מלאה שנה לטקס נישואיהם!!! רובם ככולם לא התחתנו באמצעות שידוך, אלא הם היו חברים תקופה ארוכה שנים רבות, בטרם החליטו להינשא ברבנות. רבים היו חברים עוד מהגימנסיה, רובם ככולם נכנסו כזוגות נשואים כמה שנים קודם לכן בפועל. למעלה מ-50%!!! לא החזיק מעמד. האם זה בשידוכין? לא! אלא בהיכרות מתמדת וחיים משותפים כבעל ואישה, אז מדוע שנה אחרי הנישואין הם התגרשו? ודווקא אצל בני היהדות החרדית, אלו הנישאים כדת משה וישראל, אלו שחיים עד נישואיהם בהפרדה מוחלטת בין "בית יעקב" - אלו הנשים, ל"בית ישראל" - אלו הגברים, אלו שהכירו איש את רעהו באמצעות השדכן, חייהם המשותפים עלו יפה יותר, אחוז קטן מאוד של פרידה וגירושין, פחות גירושין, יותר אהבה, יותר אחווה, יותר שלום, יותר רעות, משפחות גדולות עם ילדים. מה פשר הדברים? מהו סוד ההצלחה של בני התשחורת החרדים מול שורש הכישלון של אחינו החילונים? מה פשר התוצאה הכ"כ נפוצה של הרס בתים, של פירודים, של גירושין, של משפחות חד הוריות?! (משפחות חד הוריות - מכה חדשה שבאה למדינה, מכה שלא כתובה בתורה) ומכאן תוצאות נוראיות בחינוך הילדים, בהתנהגות הילדים, בקשר בין הורים וילדים, דיפרסיות, מרד בני הנעורים, עזיבת הבית בגיל 14-15, סירוב לשמוע להורים – "אֵינֶנּוּ שׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ" – מה קורה? חוצפה! עזות! פריקת עול! ניפוץ מוסכמות! סכסוכים עם הורים! וכל שאר מרעין בישין, האומנם השכילו אחינו החילוניים להבין את סוד קיום מוסד הנישואין? בנין התא המשפחתי? גידול בחינוך ילדים? דומה, שהשוקת שלהם שבורה... המים נשפכו החוצה ולא נותר להם במה להשקות את עדריהם (הילדים), עדריהם מסתובבים צמאים, יבשים, כבויים, ניטל האור מעיניהם, רק העגיל יאיר מתנוך אוזניהם. נקודת האור היחידה, זה העגיל הזוהר מתנוך האוזן.. הם תועים, יבשים, מסוכסכים עם עצמם, מתוחים, אין שלווה בחייהם, אין את ה"מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מה'" (משלי יח, כב) זה ללא שידוכין, בהיכרות של שנים, ודווקא אלו שהשתדכו 3-5 פגישות, וההורים נפגשו אז "מזל טוב" – בנין עדי עד. והם שואלים אותי, בבואם הביתה להתארח אצלי: "הזוג הזה נחמד, כמה זמן הם הכירו? כמה שנים?" ואני עונה: 3 שבועות. והם ממשיכים לשאול: וכמה ילדים יש להם, שניים, שלוש? יש עוד כלים בבית? הם עוד לא ניפצו את כל הכלים בבית? (איך אומרים "שברו את הכלים ולא משחקים".... גוולאט!) והוא אינו מבין. אבל זה בדיוק המציאות שעומדת ניצבת מולכם, אחי החילוניים, מהו המענה לכישלונם? הרי הם הכירו שנים רבות! מדוע המשפחה הישראלית, החיקוי המערבי, מתפוררת? מדוע יש בעיות היום של חד הוריות? ואין כאן מקום להאריך כי אני יודע מכאן ועד הודעה חדשה מה שקורה היום ברחוב, מניסיוני, מה קורה היום ברחוב? איפה ביתי מבצרי? איפה? לאן זה הלך? איפה ה"בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ"? למה שנאה? למה כ"כ הרבה צעירים אומרים לי שהם באים מבתים הרוסים? ולאו דווקא בני עניים, אלא בני עשירים, אז מדוע? מה קורה היום?

המענה לכישלונם מצוי בפרשת השבוע, על פי דבריו של הגאון הצדיק ר' זלמן סורוצקין בעל "אוזניים לתורה" (והוא ראה את זה לפני 40-50 שנה), ואני אשתדל לקרוא בלשונו, עם תוספות והבהרות משלנו: "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ" – מנויה וגמורה אצל בני הנוער שלהתחתן צריך דווקא ע"י "וְרָאִיתָ אֵשֶׁת יְפַת-תּאַר" – לראות אותה קודם, ואז "וְחָשַׁקְתָּ בָהּ" – לחשוק בה, לאהוב אותה ולא ע"י שדכנים ושידוכים. באה התורה הקדושה להזהיר את עם ישראל, עם קדושים: אתם מבקשים לקיים את ה"מַה-טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל"? החיתון הבא ע"י "וְחָשַׁקְתָּ בָהּ", ע"י "העין הרואה והלב חומד", ע"י ההבזק, אפשר מאוד שסופו יהיה "וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ", תוך שנה, תוך שנתיים, תוך שלוש, החשק יעבור ויחלוף ואז תפקחנה עיני שניהם ויראו שאין המציאה שווה כ"כ, היא תאמר: חשבתי שזה מציאה הבחור שלי, והוא יאמר: חשבתי שהיפת תואר שלי היא אלופת חלומותי... אבל זה לא מציאה!!! זה לא "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב", כי אין המזג והטבע מתאימים, ואין החיים המשותפים אפשריים ולא נותרה ברירה אלא לקיים בה אלא "וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ", על פי ה"וְרָאִיתָ...וְחָשַׁקְתָּ", שנעשה קודם לבירור האופי של הבחורה, המידות וההתאמה, לפני הראיה והחשק, כי אחרי שראית וחשקת, אז האהבה מקלקלת את השורה, אתה כבר לא יכול לבחון אם היא טובה, אם לא כעסנית, אם הטמפרמנט שלה מתאים לך, אם המידות שלה והאופי מתאימות לך, כי ראית וחשקת בה, ואז האם מותר שתישא אותה? הרי לא בדקת אם היא מתאימה לך, והחיים המשותפים צריכים התאמה, התאמה לפני שחשקת!!! כן!! כדי שלא תהיה משוחד על יופייה החיצוני, אל תסתכל בקנקן, אלא תתחיל במה שיש בו, ואם תתחיל בחיצוניות, לא תראה את מה שיש בה. אומר ר' זלמן סורוצקין: "לדאבננו עדים אנחנו, כי בני הנוער דהיום מתחתנים על פי ה"וְרָאִיתָ...וְחָשַׁקְתָּ", מתחתנים עם היצר הרע שלהם"!!! כי ה"וְרָאִיתָ...וְחָשַׁקְתָּ" ואהבת, לפני שאתה בודק ונותן לאמך ולהוריך לבדוק ולאנשים להמליץ, אם זה כך, אז התחתנת על פי היצר הרע שלך, ועל זה התורה מעידה שלא יצא מזה טוב, לא תוכל להקים "דּוֹר יְשָׁרִים יְברָךְ"!!! אנחנו צריכים ראיות יותר מהחיים של היום?! לא!

אומר ר' זלמן סורוצקין: (ואת זה הוא אמר לפני המתירנות של היום ב-40-50 שנה), "ומכח זה רבו הגיטין והגירושין בישראל, ואם יקשה עליכם להשיג הגיטין, יסתבכו בפירודים!" רחמנא ליצלן, ומה זה פירוד? הם ממשיכים להיות נשואים, היא חיה עם מישהו אחר, והוא חי עם מישהי אחרת – אסור!!! יש ילדים ממזרים! גוואלט!

ממשיך ואומר הרב זלמן סורוקצין: "חופה אשר תואמה מתוך אהבה גרידא סיכוייה רבים שתוך זמן קצר יפרדו מתוך שנאה גלויה ורועשת, כמעשה אמנון ותמר, כי החשק והאהבה שלפני "הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי" סיכויָם רב לקלקל את השורה, ומתברר שיתחתנו עם ב' עולמות שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת" - וזאת למרות שהם היו עלם ועלמה... "אבל זה ב' עולמות שאינם מתאימים וראויים לחיות יחד" – אז למה הם התחתנו? כי הם לא התחתנו בשידוך? שידוך זה הצעה, בירור לפני שאתה נותן לעיניים שלך לראות אותה, כי אח"כ יהיה מאוחר, אתה תלך שבי אחרי עיניך ואז תחטיא את ההתאמה.

מספר ר' זלמן סורוצקין: "ואיש אחד, שבתו נישאה ע"י "וְחָשַׁקְתָּ בָהּ" לאיש שאינו הגון לה" – ברחוב, כמו שקורה, ראתה אותו, והוא יפה, דון ז'ואן – "אמר האבא של הבחורה: אפילו השונא הגדול ביותר שלי לא היה מקבל שידוך כזה לבתי" – זהו משפט של אבא מאוכזב, "רק היצר הרע בכבודו ובעצמו היה מסוגל להפגיש את בתי לאדם שכ"כ אינו מתאים לה". לא בשידוך, אלא זה שידוך של היצר הרע, השונא הכי גדול שלי לא היה משדך לי כזה דבר, לא היה מסוגל, אין כמו היצר הרע...

אומר ר' זלמן סורוקצין: "כי עלינו לדעת, כי כל ענין האישות והחיתום הוא רק ע"י השראה מלמעלה, בחינת הקב"ה יושב ומזווג זיווגים, בחינת "איש ואשה זכו שכינה ביניהם" - שהקב"ה מטיל יו"ד משמו באיש ו-ה"א משמו באישה, ואז שכינה ביניהם. (סוטה כד), וזהו "כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיה כו, ד) - אם יש יו"ד באיש וה"א באישה, אז שכינה ביניהם אז "בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים", השידוך עולה יפה יפה וזה בנין עדי עד, אז יש נצחיות ואז יש אהבה, אחווה, שלום ורעות ביניהם, והתוצאות "זֶרַע בֵּרַךְ ה'", "בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶך"

ובעוונותינו הרבים, בדור התהפוכות של זמננו, באורח החיים החילוני שביקשו להחדיר לבתי ישראל גרמו שהשכינה רחמנא ליצלן מסולקת מהבית היהודי, היא אינה מגיעה לבית היהודי, כי ע"י ה"וְרָאִיתָ...וְחָשַׁקְתָּ" לא מגיעה שכינה, כי הקב"ה לא חפץ בזה, כי הקב"ה לא נותן את זה. אתם רוצים לעשות את זה לבד, בלי שהקב"ה יזווג לכם זיווגים?! אז התוצאות ברורות, ה' לא ייתן לכם את היו"ד קי שלו, כי אתם רציתם לבד לעשות את זה, ואז מה קורה? במקום איש – אש, במקום אשה – אש, אז אש ואש, זה מדורה של ל"ג בעומר, ובבית יש ל"ג בעומר, רק לא שרים בר יוחאי ואש אוכלתם. וזוהי הסיבה הטראגית להרס הבית היהודי בזמננו, למציאות הפירוד והגירושין, למציאות האישה השנואה, למציאות הבן הסורר והמורה הממרר את אביו ואמו, מכפיש את שמם ומביישם: "עוזי, בוא הביתה, מחכים לך" – אתם מכירים את הקריאות האלו?! "עוזי, אל תעשה שום דבר לעצמך, אוהבים אותך" – גוולאט! – זוהי קריאת ייאוש של הורים.

אוי! אלו התוצאות, אומר רב זלמן. ועדיין הם סבורים אנשי הקדמה, אנשי התרבות החילונית, המכנים את עצמם המוצלחים והמצליחים, ואנחנו לא נדע מה נעשה להם לאחינו, לבני דודנו, אהובינו שיפקחו עיניהם ויראו את כישלונם ואת תוצאות כישלונם.

וראיה לדברים: התורה הקדושה מתארת לנו שידוך בתורה. שידוך של יצחק ורבקה. יצחק ורבקה נישאו כמונו, או כמו אחינו החילוניים? התשובה חד משמעית בתורה: יצחק ורבקה נישאו ע"י שדכן! מי היה השדכן? אליעזר. ומה הוא עשה? קודם כל הלך לברר אצל משפחת הכלה מהם תכונותיה, אם היא אשה טובה, אם היא בעלת מידות, אם היא גומלת חסדים – "גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב" (בראשית כד, יט) – היא היתה יפה מאוד, רגע, אבל היא יכולה להיות יפה ומרשעת, מי יודע?! ולכן קודם כל הולך אליעזר ונשבע לאברהם אבינו שהוא לא ייקח אישה מבנות כנען, כי הם פרחחיות, אלא שהוא ייקח אישה מבנות שֵׁם, אבל שַׁם יש הרבה חסרונות נוספים, עבודה זרה – תבדוק אותה, תראה אם היא אישה טובה, והיא הוכיחה את עצמה במידות עד אין סוף, החליט אליעזר באורח מופתי שהיא מתאימה והוא לוקח אותה!! הוא הביא אותה הביתה, יצחק לא הסתכל עליה עדיין, אם הוא יסתכל הוא ילך שבי, הוא סמך על השדכן? עדיין לא! כי יש בירור שהוא רוצה לברר לפני שהוא נושא אותה לאישה שהשדכן לא היה יכול לאמת לו. ומהו הבירור? כתוב בתורה: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ" (בראשית כד, סז) – שואלים חז"ל (רש"י במקום): מה זה "הָאהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ"? פירוש: "הָאהֱלָה" - אוהל שרה אימו, אז מה זה התוספת "שָׂרָה אִמּוֹ"? אומרים חז"ל: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאהֱלָה" – הוא בדק אותה, והרי היא כ"שָׂרָה אִמּוֹ", כלומר שהיא בעלת מידות נפלא. אבל הוא גם צריך אישה צדיקה. באיזה מובן? בעלת רוח הקודש, בעלת קדושה, שהרי אני גדלתי בבית של שרה אימי, שהיו בו 3 מופתים: ענן קשור על האוהל, ברכה מצויה בפת, ונר דולק מערב שבת לערב שבת, וכשמתה שרה אימו, פסקו, וכשהביא את רבקה לאוהל, חזרו מופתים אלו וזה סימן להשראת שכינה, וזאת למרות שהיא מצוינת ובעלת מידות. יצחק בדק: האם היא תשרה לו שכינה בבית? בלי שכינה איזה ילדים יגדלו לו? שהרי אני צריך להקים את בית ישראל. את יעקב אבינו ואת שבטי קה עדות ישראל, על "יפה" הוא עוד לא מסתכל.

ואחרי שהוא ראה שהיא צדקנית, שהיא בעלת רוח הקודש ושהשכינה עימה, הוא לא הסתפק בהמלצות של השדכן על אופייה הטוב ומידותיה, ביקש לבחון אם היא כשרה כמו שרה אימו, אם קדושתה כשרה, אם תכניס לבית את השכינה הקדושה, אם יוכל להינחם אחרי אמו, אם היא תהיה תחליף לאימו, ורק אז כתוב בתורה: "וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה" – מה זה "וַיִּקַּח"? ליקוחין – נשא אותה לאישה, "וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה" – זה נישואין, ואח"כ נאמר "וַיֶּאֱהָבֶהָ"!!! רק אחרי הקידושין והנישואין!!! מתי התחילה האהבה? רק אח"כ! ואז "וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ"!!!

אומר רב זלמן סורוצקין: מתי באה האהבה? אחרי כל הבדיקות של השדכן, ואחרי הבדיקות שהוא היה יכול לבדוק ורק אז הוא הרים את העיניים והסתכל עליה ונשא אותה לאישה, כי צריך לשאת אישה אחרי ראיה, ולקח אותה – קידושין, נשא אותה – נישואין ואז התחילה האהבה. איזו אהבה? של יצחק ורבקה! ומי יצא מהאהבה הזו? בית ישראל!

אומר רב זלמן: מכאן אנו למדים שאפשר לאהוב את אשתו, לקיים עמה אהבה, אחווה, שלום ורעות, אע"פ שנישאת לו ע"י שדכן, בלי "וְרָאִיתָ..וְחָשַׁקְתָּ"!!! אפשר לאהוב אישה אהבה מתמדת, אהבה אחוה, שלום ורעות לעולמים, כמו החרדים, ע"י שידוך, סייעתא דשמיא. ולא כאותם המדקדקים לשאת אישה דווקא מתוך ה"ואהבת" מתוך אהבה מוקדמת, מתוך קשר לפני ו"הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי", והניסיון מראה שסופם של נישואין שהם כמנהג אבותינו, אהבה אחווה, שלום ורעות, אז גפן פוריה - "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּרִיָּה" והתוצאות הם "בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ" (תהילים קכח, ג) - ירוקים, חיים, שמן זית זך, ואילו סופם של נישואין רבים שתחילתם באי שם, באיזה פארק, באיזה רחוב, באיזה מסעדה, בעין רואה ולב חומד, סופם קטטות ומריבות, ובניינים הרחוקים מבניין עדי עד. תוך שנה...

כשעושים שידוך מאחלים לשני הצדדים שהזיווג יעלה יפה. מה זה שהזיווג יעלה יפה? צריך היה לומר: שהזיווג יעלה טוב, שיהיה מוצלח, מדוע מאחלים שהזיווג יעלה יפה? מדוע בחרנו במילה "יפה"? שמעתי לא מזמן באיזה שבע ברכות שהייתי בו, מעבר לים, שבע ברכות חרדי, מאחד מגדולי ראשי הישיבות שאמר דבר נפלא: יום ה' לפרשת ראה תש"ס בלקווד בארה"ב: מדוע אומרים שהזיווג יעלה יפה? כי "יפה" בגימטריה זה צ"ה. ומה זה רומז? אם תפתחו את ספר המצוות, ספר החינוך במצוה מספר צ"ה, תראו איזה פלא, המצוה שרשומה שם היא: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) – זוהי מצוה יפה! הבית היהודי הוא בית להשראת השכינה ואז זה יפה! אם יש יו"ד קי – איש ואישה זכו, אזי שכינה ביניהם, ואז הזיווג יעלה יפה, זהו הדבק האלוקי שמדביק בין הבעל והאישה ואז הזיווג יעלה יפה ואז זה בנין עדי עד ואז זה "זֶרַע בֵּרַךְ ה'" ו"בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים" – אהבה, אחוה, שלום ורעות.

תכלית בנין הבית היהודי, סוד הצלחתו וקיומו, הוא השראת השכינה בתוכו שנאמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ", והשראת השכינה "קשה שתהיה" בבית שהקשר ביניהם הוא "וְרָאִיתָ...וְחָשַׁקְתָּ" שקדם לפני "וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה". את החידוש הזה אמרתי כששבתי לארץ לשכני - הנכד של ר' אליהו לופיאן זצ"ל, והוא אמר לי בשם הגאון הצדיק רב שלמה זלמן אויירבאך זצ"ל ששאל: מה הפירוש שהזיווג יעלה יפה? וענה: "אֱמֶת וְיַצִּיב וְנָכוֹן וְקַיָּם וְיָשָׁר וְנֶאֱמָן וְאָהוּב וְחָבִיב וְנֶחְמָד וְנָעִים וְנוֹרָא וְאַדִּיר וּמְתֻקָּן וּמְקֻבָּל וְטוֹב וְיָפֶה הַדָּבָר הַזֶּה עָלֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד"!!! אומרים את זה אחרי קריאת שמע. יש כאן 15 שבחים להקב"ה. אומר רב שלמה זלמן אויירבאך: כוונת המילים "שהזיווג יעלה יפה" שהזיווג יעלה עד "יָפֶה", שהזיווג יעבור את כל 15 השבחים לבית החדש שנבנה בישראל, שיהיה בית של אמת ושל יציב ושל נכון וקיים וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה, מה? הדבר הזה עלינו לעולם ועד – בנין עדי עד! – איזה נפלא!!!

ואני מוסיף מדידי: דבר מעניין: 15 שבחים יש פה כמנין יו"ד, ק"י – שהשכינה ביניהם, אז מגיעים עד ל"וְיָפֶה".

שידוכים – עם ישראל מתחתן עפ"י שידוכין, הוא יודע שהכל בסייעתא דשמיא, אבל מי שנשען על בינתו, על ה"סמוך עלי", גם מבחינת הבינה יתירה שלו, שזו האישה, והוא מתעלם מהקב"ה שמזווג זיווגים ואומר: "סמוך עלי", אז הקב"ה סומך עליו... אם אתה לא רוצה שיהיה מעורבות של הקב"ה, שתהיה שכינה ביניהם, כדת משה וישראל, כמו שהתחתן יצחק עם רבקה, אתה מזלזל בחרדים שמתחתנים על פי שידוך, לא סומך על ה', אז התוצאות נראות, הסטטיסטיקה מדברת!! אל לכם אחי!

ולסיום:

כאמור, זיווגו של אדם הוא אחד הביטויים הגדולים ביותר של אמונה ביוצר האדם, במגיד בראשית אחרית, במה שאמרו חז"ל שהקב"ה יושב ומזווג זיווגים, ומה שאמרו חז"ל ש-40 יום לפני יצירת הולד, מכריזים בת פלוני לפלוני, ולא בכדי דימו חז"ל עניין זיווגו של האדם לקריעת ים סוף שהיה אחד המעמדים המאלפים של אמונה בהשגחת ה' בבחינת "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרמֲמֶנְהוּ" (שמות טו, ב), בבחינת: "ראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במעשה מרכבה", ראייה – השגה שאין למעלה ממנה. חז"ל כאמור דימו את ענין זיווגו של אדם לקריעת ים סוף. מה פשר הדימוי? כמדומני שמעתי פעם שאומר אחד מהראשונים בעל "שיבולי הלקט": "מה הקשר בין זיווגו של אדם לקריעת ים סוף? המיוחד בקריעת ים סוף היא שהישועה שבאה להם, לישראל מנס זה, באה מהכיוון שהכי פחות חשבו עליו, ציפו לו, ליתר דיוק, שהיו בטוחים שכיוון זה יוביל אותם באופן ודאי לאבדון" - הברירות שעמדו לפני עם ישראל בשעה שהמצרים באו לקראתם היו ארבע ברירות: ברירה אחת: לפנות אל המדבר, שהיא אפשרות קשה. ברירה שניה: לצאת להלחם נגד המצרים, שהיא אפשרות קשה, אפשרות שלישית – להרים ידיים ולהיכנע ולשוב למצרים, שהיא גם אפשרות קשה, אפשרות רביעית שהיא לא אפשרות קשה, אלא בלתי אפשרית ואף אחד לא העלה אותה על דעתו היתה: להיכנס לתוך הים!!! ומדוע אפשרות זו לא עלתה על דעתם? מפני שאפשרות זו מוגבלת עד שיגיעו המים לגובה הפה! זהו! ומה לבסוף הוכח? מהיכן הגיעה הישועה? לא מהמדבר, ולא ממלחמה עם מצרים, ולא מהרמת ידיים, כניעה וחזרה למצרים, אלא מהכיוון שלא רק שהם לא ציפו, אלא שהם ידעו בבירור שזה כישלון מוחלט, ברגע שהמים יגיעו עד הפה כולם ירדו במצולות. והישועה הגיעה דווקא מהכיוון הבלתי מצופה – מהכניסה לים.

מכאן ללמדך ש"רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב-אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם" (משלי יט, כא) – עצת ה' מוכחת בעליל. קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף - כמו שקריעת ים סוף הם הגיעו לדרגות הגבוהות של "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ", שהם הרגישו שיד ה' הייתה בהם מהכיוון הבלתי מצופה לחלוטין, גם זיווגו של אדם מוכיח שיד ה' שהוא יוצר האדם, מוכיח ש"מֵאֵת ה' הָיְתָה זּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ" (תהילים קיח, כג). ניתן ללמוד אמונה בחוש, השגחה מיוחדת בכל נושא בנין הבית. אם זה ע"י שידוכין, הקב"ה יושב ומזווג זיווגים, ורואים את הפלא הגדול של בנין עדי עד.


פרשת כי תבוא

שבת שלישית לחודש הרחמים והסליחות, מתוך ארבע שבתות המהווים הכנה ליום הדין. פרשת כי תבוא יש בה את התוכחה הגדולה אשר דיבר משה רבינו לעם ישראל לפני מותו. הדגשתי: תוכחה גדולה. יש בה קללות רבות, אם חלילה עם ישראל לא ישמע בקול ה' אלוקיו לשמור ולעשות את כל מצוותיו וחוקותיו. פרשת התוכחה, פרשת הקללות.

זוהי שיחה לפני ראש השנה:

פעמיים בשנה תיקנו לנו חז"ל לשמוע דברי תוכחה קשים וקללות מאיימות. פעם אחת לפני זמן מתן תורה, היא פרשת התוכחות והקללות – פרשת בחוקותי, סוף ספר ויקרא ושם מ"ט קללות. ובפעם השניה - התוכחה הגדולה, הקללות הרבות, פי שניים, פעם שניה, לפני ראש השנה, פרשת כי תבוא, ספר דברים ויש בה צ"ח קללות, בדיוק פי שתיים. ולכן קוראים לזה התוכחה הגדולה, הקללות הרבות. וכל זה כדי להרתית את הלבבות, להזכיר לנו לפני יום הדין כי כל קיומנו הפרטי, האישי, המשפחתי, הלאומי, תלוי אך ורק ב"וְהָיָה אִם-שָׁמעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי" (דברים יא, יג).

וזה מה שאמרו חז"ל במסכת מגילה דף לא ע"ב: "עזרא הסופר תיקן להם, לישראל שיהיו קוראים קללות שבתורת כוהנים" – ספר ויקרא – "קודם עצרת" - קודם חג שבועות, זמן מתן תורתנו – "ובמשנה תורה, פרשת השבוע - כי תבוא, קודם ראש השנה. מאי טעמא?" – שואלת הגמרא ועונה – "כדי שתכלה שנה וקללותיה".

שאנחנו פעם היינו שולחים ברכות שנה טובה היינו כותבים: "תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה". אומרת הגמרא מדוע עזרא הסופר תיקן לנו שבוע וחצי לפני ראש השנה לקרוא את פרשת כי תבוא, את התוכחה הגדולה, את הקללות הנוראות על עם ישראל אם חלילה הם לא יקיימו את "וְהָיָה אִם-שָׁמעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי"? למה צריך לקרוא את זה? והתשובה: כדי שתכלה שנה וקללותיה.

מביא בעל "באר משה": מה ענין קריאת הקללות השבת לכך שְׁיִכְלוּ הקללות?

יום יום יש קללות. יש הרבה קללות בפרשת השבוע, ורחמנא לצלן הם פוגעות בנו, עיין אתמול – "בְּדָמַיִךְ חֲיִי": עם ישראל חי בדם, באיומים, בצרות, במחלוקות, שהכל כתוצאה מדם ואש ותמרות עשן.

שואל בעל "באר משה", גם בפרשת כי תבוא וגם בפרשת בחוקותי: מה ענין קריאת הקללות השבת, לכך שְׁיִכְלוּ הקללות? מה הקשר? ועונה בשם הזוהר הקדוש עם פירושו של אחד המפרשים הגדולים על הזוהר שבראשי תיבות הוא נקרא הרמ"ז. וכך הוא כותב: "קריאת הקללות ביראת ה'" – מתוך יראת ה' – "ומתוך כניעה לבורא עולם, נחשבות לעם ישראל ולפרט היהודי, כאילו באו עליו ממש" - אפשר לחסוך את הצרות ע"י שנשמע את קריאת התוכחות ביראת שמים, בכניעה, בקבלת עול מלכות שמים, באמירה פנימית: רבש"ע, אנחנו שלך, אנחנו שווים אליך, אתה קוננו, אתה בוראנו, אתה יוצרנו. ואז אומר הזוה"ק: "קריאת הקללות ויראת ה' נחשבת לו לאדם כאילו באו עליו ממש, שאפילו אם חלילה נגזר על ישראל כעם, ועל היחיד כפרט קללה, כיון שקוראים פרשת הקללות ביראת ה' ובהכנעה, בקבלת עול מלכות שמים, מתוך ידיעה ברורה שהקב"ה מנהיג את העולם, נחשבת הקריאה כאילו באו עליהם הקללות" – בפועל – "וניצולים מהגזר דין עצמו. וזהו שנאמר: קוראין לפני ראש השנה, יום הדין כדי שתכלה שנה וקללותיה" - ע"י הקריאה חוסכים לעצמנו את הגזר דין בפועל.

חשבתי אתמול בפיגוע הנורא, אדם ראה אישה ופינה לה את המקום לשבת, התברר שהיא ישבה ליד החבלן, הוא ניצל והיא רחמנא ליצלן נהרגה. לכל כדור יש כתובת... אנחנו זקוקים ל"תכלה שנה וקללותיה"!

אומר הזוהר הקדוש: "הקללות מרובות. אנחנו צריכים לשמוע היטב את הדברים לפני ראש השנה, לפני יום הדין, ביראת שמים, בקבלת עול מלכות שמים והיה זה שכרנו". מה פשר הדבר?

אומרת הגמרא (ברכות דף ז) אמרו חז"ל: "טובה מרדות אחת בלבו של אדם" – נגד כולם אנחנו יודעים למרוד! כל אחד יש לו כתף ימנית ושמאלית והוא מרים אותה ואומר: "לא רוצה", אפילו ילד קטן. כולנו מרדנים, כולנו מרדנים כלפי הזולת, כלפי השני, אומרים חז"ל במסכת ברכות: יהודי, יש לך את כח המרדות. אתה אומר: "לא! לא רוצה! דווקא לא!". אומרת הגמרא: "טובה מרדות אחת בלבו של אדם" – מתי יגיע כבר הרגע שתמרוד, לא נגד חברך, לא נגד אבא, אימא, מורה, רב, או כל מי שיהיה, אלא תפגין פעם כח עצמי ותמרוד בעצמך! נגד המוסכמות האוויליות שלך! תגיד לעצמך פעם אחת: לא!! תהיה פעם חזק גם כלפי עצמך, כופף פעם את עצמך, תפעיל את כח המרד שיש בך נגד עצמך.

ממשיכה הגמרא: "טובה מרדות אחת בלבו של אדם, יותר ממאה מלקויות", שנאמר: "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין" – מה שגערה עושה לאדם מבין, לאדם בר דעת – "מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה" (משלי יז, י). – גערה אחת שיכולה להשפיע על האדם, אם הוא מבין, אם הוא חכם ובר דעת, פועלת יותר. והכוונה לגערה פנימית, לא גערה שלך עלי, כי אז אני מתקומם ומורד. הכוונה כאן לגערה שלך על עצמך! אוטוסוגסטיה כלפי עצמך, טובה יותר ממאה מלקות שמכים את הכסיל. את הכסיל מכים ומכים, עוד יסורים ועוד יסורים, אבל הוא כסיל, הוא לא לומד לקח. חולפת המכה והוא ברשעותו.

אומר רש"י במשלי: "טובה מרדות אחת בלבו של אדם". מרדות מלשון רידוי והכנעה. רד קצת מהגובה שלך ותהיה גדול. אם תשאיר את הראש שלך למעלה, אתה תקבל מכות, ישופפו אותך.

"טובה מרדות אחת בלבו של אדם", אומר רש"י: מלשון ירידה. אותם אותיות ירידה רדיה - רד למטה, רד, טיפה. רידוי אחד, הכנעה אחת שאדם שם על ליבו מאליו, בלי שיגיד לך השכן, החבר, אבא, מורה, אלא אתה תשכנע את עצמך! רד כלפי בורא עולם, תיכנע לפניו. ואז אומר שלמה המלך: לא יהיה לך בושות כי אף אחד לא אמר לך את זה, אתה חייבת את עצמך. אמרת לעצמך לדוגמא: אני לא מעשן יותר, זה לא בריא. אם כל העולם יגיד לך: "תרים כתף". מיד תענה: "לא, לא רוצה, אתה לא תגיד לי מה לעשות", אז תאמר אתה לעצמך, אם אתה באמת אדם מבוגר וזה לא בריא, אז תפסיק.

אל תחכה שיעירו לך, אל תחכה שיכניסו אותך לאזיקים, תאמר אתה לעצמך וזה יהיה מכובד.

הוי אומר, הרי מפורש שכשאדם מכניע עצמו כלפי בורא עולם, הוא חוסך לעצמו מאה מלקויות! אם כן, בפרשת השבוע אנחנו קוראים 98 קללות אם ח"ו לא נשמע בקול ה'. קללות שכולם נתקיימו ואולי גם מתקיימים. אומר הזוהר הקדוש: מה אתה מחכה יהודי שתחטוף מכות? שיובילו אותך עם טיפול נמרץ? מה אתה מחכה? תכניע את עצמך לבורא עולם ותחסוך את המכות.

ומשום כך תיקן עזרא הסופר בשבת הזו, לפני ראש השנה, את קריאת פרשת כי תבוא. שיקראו את כל התוכחות ואת כל הקללות כדי ש"תכלה שנה וקללותיה". ואיך תכלה? ע"י שתשמע ותתבונן מה שכתוב בתורה הקדושה, ותמרוד בעצמך ותאמר: עד כאן! ביראת שמים. אומר הרמ"ז בזוהר הקדוש: ואז תחסוך לעצמך את הקללות, אתה כפרט ועם ישראל ככלל.

אומרים חז"ל: ותמצא שתכלית הקללות-התוכחות, זה להיכנע. אם תיכנע גם בלי המכות, מה טוב-חסכת! והיכן זה כתוב בתורה? בפרשת בחוקותי, פרשת התוכחה והקללות, כתוב בסוף כך: "אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת-עֲוֹנָם" (ויקרא כו, מא). ומיד אח"כ כתוב: "וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכּר וְהָאָרֶץ אֶזְכּר" (שם שם, מב) - הכל יהיה בסדר, תהיה הגאולה לפרט ולכלל.

אומרים חז"ל שהרי כתוב להדיא שתכלית הקללות זה להיכנע. וכאשר אדם לא נכנע מהמוסר, מההתראות משמיעת הקללות, מקריאת העיתון שהוא רואה שיש קללות בעולם, שהוא רואה שיש צרות לעם ישראל, והוא אומר: שלום עלייך נפשי, הוא ממשיך לזרום, אוי, אז חלילה, הוא יכול להביא לעצמו קללות, אבל אם הוא ייכנע משמיעת התוכחה והקללות, אז אומר הזוהר הקדוש: הוא יחסוך לעצמו את הקללות בפועל!!

נמצא כי אין היסורים-הקללות באים על האדם כדי להתנקם בו, אלא כדי להשיבו למוטב. לדגדג אותו קצת באיזה אפנדציט קטן. אם זה לא הולך, אז הוא מדגדג אותו באיזה לחץ דם גדול. אח"כ באיזה סוכר הוא ממתיק לו את הגוף רחמנא ליצלן. ואם גם זה לא הולך הוא מנמק לו את הרגל. ואם גם זה לא הולך, אז הוא כבר על כסא גלגלים. אומר הזוהר הקדוש: חסוך את כל התהליך הזה! קרא בתורה בפרשת השבוע, לך לבית הכנסת, תשמע מה שאומרים, תתבונן, קח קרוב ותלמד איתו ותראה שהכל שריר וקיים - חסוך לעצמך הכל! אומרים חז"ל: אין הייסורים באים לנקום בו, אלא כדי לעוררו לשוב למוטב. זה אמצעי שלא יגביה את עצמו ויאמר: אני ואפסי עוד – סמוך עלי! אלא, שיקבל על עצמו עול מלכות שמים - כמו אבא שלו, כמו סבא שלו, כמו הרמב"ם, כמו האר"י הקדוש, כמו רש"י.

אומר בעל "באר משה" הצדיק מרוז'רוב: אחרי שירמיה הנביא מונה את החטאים ומאשים את ישראל, בסוף הוא אומר: "הֲבֵן- יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים" – כינוי לעם ישראל – "כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד" (ירמיה לט, יט) – כולנו יודעים שיש הבדל בין דיבור לאמירה. אמירה - זה לשון רכה, דיבור - זה לשון תקיף, חד משמעי. אומר הקב"ה: "כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ" – דַי בדיבור בו, די שאני מדבר איתו בלשון צרות ותוכחה באמצעות התורה הקדושה, ואז מיד "זָכר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד" – מיד אני נזכר בו, אוהב אותו, ואיך? כי הוא מסתפק בדיבור, הוא מבין ענין, די לחכימא ברמיזא – די לחכם שהוא שומע ברמז, הוא לא זקוק למלקות בפועל. אני רק מרים את הקול, ואומר לו תוכחה וקללות פרשת כי תבוא, אז "זָכר אֶזְכְּרֶנּוּ", מיד אני נזכר בו, אני רואה את החיוך שלו, אני רואה את הבושה בו, אני רואה את השפלת הפנים שלו, הוא מבין, הוא תופס שהוא לא היה על הדרך הנכונה.

הנה, אפילו אם ח"ו נגזרה הגזירה וקללות מרחפות על עם ישראל וזה כבר נחתם בשמים, בכל זאת אפשר לקיימה ולצאת ידי חובה במה שנגזר משמים, באמצעות הדיבור בלבד!!! שאם מכניע לבו כדבעי, אז זה נחשב לו כאילו זה בא עליו בפועל. הן לפרט היהודי והן לכלל.

הכנעה זה היא כל המטרה של התוכחות השבת, וזה כל התשובה שאנחנו מתבקשים לעשות בימים אלה לקראת ימי הדין. צאו וראו מה קרה מיום הדין שעבר, מה נחתם על עם ישראל ביום הדין שעבר: כמה פיגועים, כמה צרות, כמה אלמנות, כמה יתומים, כמה?! הכל מראש השנה! ועכשיו אנחנו באים לראש השנה חדש - תשס"ה! יסוד התשובה: כניעה! "וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם על מַלְכוּת שָׁמַיִם" - לא צריך להיות בבת אחת צדיק, ללכת עם שטריימל, לא! עוד מעט נראה שכל אחד יקבל על עצמו משהו ועוד משהו, ובזה הוא מבטא את הכניעה שלו לבורא עולם, ובזה הוא מוציא את עצמו מכלל הקללות.

וראייה לדברים: אין התוכחות והקללות באות לנקום ולחסל, אלא לעורר את הלבבות לקום מאשפתות, מבור תחתיות, להרים ראש. אומר מדרש תנחומא (פרשת נצבים), פרשה הבאה שקוראים אותה ערב ראש השנה, רש"י הקדוש מביא את זה מיד במקום. שואלים חז"ל: למה נסמכה פרשת "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם", לקללות שבפרשת השבוע, פרשת כי תבוא? ועונים במדרש תנחומא: "לפי ששמעו ישראל כל הקללות" - וזה היה כבר אחרי שהם שמעו את 49 קללות שבספר ויקרא, ועוד משה רבינו מנחית עליהם 98 קללות, איומים" - "לפי ששמעו ישראל כל הקללות לפיכך הוריקו פניהם" – הם החליפו צבעים – "אמרו ישראל מי יוכל לעמוד באלה" – מי יכול לעמוד בכאלה איומים?! בכאלה צרות?! אין לנו תקוה, אין לנו תחלית, אנחנו נמרחים. ראה משה רבינו שהקללות דכדכו אותם והביאו אותם ליאוש ולחוסר תקוה – "התחיל משה רבינו לפייס אותם" – לא, לא, לא, אתם לא תהיו 'על הפנים', אלא "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" - כל עם ישראל – "לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" – יש לכם זקיפות קומה ועתיד, אתם לא תהיו מחוסלים – "הרבה הכעסתם למקום כל 40 שנות מדבר, ולא עשה איתכם כליה והרי אתם קיימים לפניו, היום" - כמו שהיום הוא קיים, יש בו שעות לילה-חושך, יש בו שעות יום, כך עם ישראל, האיר לכם בעבר, אל תתייאשו יהודים, וכך עתיד להאיר לכם - "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר" (שמואל א טו, כט). אין תכליתנו לרדת לאדמה. אין תכליתנו לרדת ממפת העולם. אחרים יצאו, אחרים יאבדו תקוותם, לא אנחנו! כך עתיד להאיר לכם, אל יפול רוחכם מהקללות המרובות, הקללות והייסורים מקיימים אתכם ומציבים אתכם לפניו. יש להם תכלית, מהי התכלית? תעוררו את עצמכם, ואז תהיה לכם זקיפת קומה!

משה רבינו בא לפייס את ישראל שהקללות זה לא סתימת גולל, אלא שהייסורים והקללות באים לעורר אתכם, להרים אתכם, לזקוף את קומתכם, או שחלילה חלילה תצטרכו לקבל מכות ואז תצעקו רבש"ע אני בא אליך בחזרה. ע"י שמיעת התוכחה, תכלה שנה וקללותיה.

אין זקיפות קומה יהודית, אין בחינת ניצבים, אלא ע"י כניעה וענווה מבורא עולם.

אין שפלות ונמיכות קומה יהודית כמו "אני ואפסי עוד", "סמוך עלי", "יהיה בסדר"... אין ארור כמו זה שישים מבטחו באדם, כמו שאומר הנביא: "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם" – היום פה מחר שם כי אבדו עשתונותיו – "וְשָׂם בָּשָׂר זְרעוֹ" – תרבות שרירים – ומה יקרה עוד 5-10 שנים? מה יקרה? זה התכלית שלך בעולם?! זקיפות הקומה היהודית, הרמת הראש היהודי לא תבוא ע"י "אני ואפסי עוד", אלא אדרבא ע"י "וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם על מַלְכוּת שָׁמַיִם" בטחון בה', צור ישראל וגואלו ששמר עלינו כל שנות ההיסטוריה, זה ירים את ראשנו, בו נשים מבטחנו, ע"י זה נצא מהקללות שמרחפות עלינו.

רבותי, דבר מענין: 10 שבתות יש משבעה עשר בתמוז - ימי בין המיצרים, ימי האבל היהודי עד ראש השנה.

10 השבתות האלה מתחלקים לשתי קבוצות. שלוש שבתות ראשונים נקראים "בין המיצרים", ואת זה כולם יודעים, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב. ובחז"ל הם נקראים: "ג' דפורענותא" – 3 של הפורענות, ימים קשים, ימי חורבן ואבל. מידי שבת תיקנו לנו חז"ל לקרוא הפטרה שיש בה תוכחות, שיש בה קללות, יש בה איומים. וזה נורא!

השבת הראשונה של בין המיצרים זה דברי ירמיהו, אח"כ פרק ב' בירמיה, והשבת שלפני תשעה באב עולה על כולם, איזה איומים, איזה קללות, איזה כינויים, זה נורא! ואחריהם, באות לנו 7 שבתות שנקראות: "שבע דנחמתא" - שבע שבתות של נחמה. נביא הפורענות שהיכה את ישראל על קודקודם היה ישעיהו הנביא, הוא מוכיח את ישראל, איים על ישראל. קוראים את זה ערב תשעה באב: "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ" (ישעיה א, א). מיד אחרי תשעה באב, שבוע אחרי כן, אנחנו מתחילים לקרוא עד ראש השנה 7 הפטרות, כל שבת הפטרה וכולם מדברי ישעיהו! אותו ישעיהו שהיכה בנו ערב תשעה באב! כל השבע שבתות, הם מדברי ישעיהו הנביא, וכולם דברי נחמה, עידוד, הרמת ראש, זקיפת קומה. מה קרה? זה שהיכה בנו, איים עלינו, במשך שבע שבתות רצופות אנחנו שומעים מידי שבת ובשבת הראשונה אנחנו שומעים: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יאמַר אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיה מ, א). מה קרה?

והשבת, שבת אחת שלפני ראש השנה, עזרא הסופר תיקן לנו לשמוע את פרשת הקללות, 98 קללות כדי להרתית את הלבבות כדי ש"תכלה שנה וקללותיה".

מענין – בקריאת התורה בשבת נשמע קללות - נקבל זבנגים על הראש, כדי לעורר את הלב, ואילו בהפטרה של השבת, אין שום זכר לתוכחות ולקללות, כי בד"כ ההפטרה היא מעין הפרשה. וכאן זה לא כך. אלא מהי ההפטרה של השבת? הפטרה מנחמת ומעודדת מדברי ישעיהו.

מצד אחד אנחנו נשמע תוכחות וקללות להכניע את לבנו, לשופף את קומתנו כלפי הקב"ה, ז"א - הכנעה, יראת שמים, אבל חז"ל לא השאירו אותנו עם יאוש, עם קללות, עם איומים, עם מצב רוח ירוד, לא! אפילו השבת ההפטרה היא דברי נחמה! הנה, מה נאזין בהפטרה אחרי הקללות האיומות? אומר הנביא ישעיהו (פרק ס): "קוּמִי אוֹרִי כִּי-בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח" – אוי, כמה אנחנו צריכים את זה – "כִּי-הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה-אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ" – עם ישראל – "יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה" – איזה ניחומים!!! – "...שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ" – עם ישראל מתקבץ אל ארצו – "בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבאוּ וּבְנתַיִךְ עַל-צַד תֵּאָמַנָה" – מסבירים המפרשים: כולם יבואו כמו גבירות, שרות ומלכּות - "לֹא-יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ" - שם הכוונה לחמס אחר, אבל אם אנחנו מתלבשים על המילים, אז רומזים רמזים... – "לֹא-יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה" – לא תזדקקי עוד לחומות מגן.

אחרי הפיגוע אתמול קפצו אנשים ואמרו: "הא... כי באיזור ההוא לא בנו חומת מגן... אומר הנביא: "לֹא-יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה" – להוציא מיליארדים על החומת מגן?! מי יודע אם זה יעזור? לא!! אלא "וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמתַיִךְ" – הישועה, ישועת ה' היא תהיה החומה – ישועת ה' כהרף עין!!! וזה אנחנו נקרא השבת מיד אחרי התוכחות והקללות.

הורידו לנו את הפנים להיכנע?! ומיד בא הנביא ישעיה ואומר: להרים את הראש, לחייך, אל תתייאש, כי "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר"– עם ישראל חי, עם ישראל לא ילך לאבדון, אמנם הוא יקבל מכות אם הוא צריך, אם הוא __ אזי "תכלה שנה וקללותיה" כדברי הזוהר, הוא יתעורר לבד בלי המכות, הוא יראה את יד ה' מונפת עליו, אז יגיד "סליחה, אני נכנע" - אל תאבק עם ה', אל תהיה מוישה גרוייס...

והסיום של ההפטרה: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר" (ס, כא).

מה למדנו מכאן? אין משאירים את הבנים של הקב"ה רק עם האיומים, רק עם התוכחות והקללות, רק עם יאוש ואיבוד תקווה, אם הקללות הם היו נקמה, עונש, אז כבר מזמן לא היינו. אבל עם ישראל חי, הנה אתם יושבים פה בארץ הקודש, אחרי 2000 שנות גלות, עם הצרות, אוי, השמאל של הקב"ה דוחה אותנו, מאיימת עלינו ומכה בנו, אבל הימין מקרבת – "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (מלאכי ג, ז), קבלו עול מלכות שמים. ובכן השמאל מאיימת, השמאל מקללת, והימין מקרבת ומעודדת, זועקת: יהודים אל ייפול רוחכם, אל יאוש, יש אחרית לעם היהודי, "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר", אל יאוש, עם ישראל חי למרות הכל!

למדנו שאפילו בשבת זו, הקב"ה לא רוצה שנשאר עם הפנים למטה, אלא עליך להתעורר, להבין, אומנם יש קללות, יש איומים, ועם זאת, אם הבנת, הרגשת, התבוננת ותמשיך להתבונן, בצד יש לך הפטרה מאוד מעודדת של ישעיהו הנביא.

יתרה מזה, תראו את המהלך של הקב"ה עִם עַם ישראל. אומרים חז"ל: אפילו בדברי התוכחה הקשים ביותר של הנביא ישעיה והנביא ירמיה, הוא עצמו כאשר מוכיח ומאיים על עם ישראל בדברים נוראיים, בקללות נוראיות, כמו: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה...וְעַתָּה מְרַצְּחִים...שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים" (איכה א, א) נורא מה שהוא כותב על עם ישראל!! ולמרות זאת, אפילו הנביא ישעיהו שמאיים עלינו, הוא לא מסיים את הפרק מבלי לומר: שמעת?! עכשיו קום!!

אבא לא מכה את בנו עד מוות, הוא נותן לו סטירה ברחמים, כי הסטירה באה לכוון אותו, הוא אוהב אותו. אחרי שהבן בוכה קצת ומבין את המסר של האבא, בא אבא נותן לו נשיקה, מלטף אותו ואומר לו: "קום מוישלה שלי, אני אוהב אותך. אני רואה שאתה מבין מה שאמרתי לך, אתה מבין שאתה סרחת, אתה לא מתנהג יפה לאימא", נותן לו כף על הכתף ונשיקה חמה על הלחיים ועל המצח ומוישלה שב. כי הוא אף פעם לא היה מחוץ ללב של אבא שלו – "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ" (משלי יג, כד) וכן "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" (שם ג, יב). ואנחנו טיפשים, אנחנו מחכים למכות!

אפילו בדברי התוכחה הקשים של הנביא ישעיהו, הוא לא מסיים את ההפטרה בלי דברי עידוד ונוחם. זהו המסר לכל התוכחות. לכל התוכחות, לכל הקללות יש תכלית והיא להתקרב אל האבא, לשוב אל האבא. ואיך מסיים ישעיהו הנביא את דברי החזון שלו שאנחנו קוראים בערב תשעה באב? בפסוק: "וְאָשִׁיבָה שׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁנָה וְיעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי-כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָּנָה" (א, כו) – דברי עידוד. ועוד "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה" – מה, היא תפדה?! או שהיא חוסלה ח"ו? הגויים הנוצרים טוענים שהיא חוסלה, הם עשו לנו ברית חדשה, רחמנא ליצלן, אבל אנחנו שוב פה! ירושלים שלנו, וה' יעזור שהיא תהיה שלנו בכל המובנים, כי עוד לא בא המשיח. אנחנו פה! איפה כולם שחשבו לחסל אותנו?! ואיפה אנחנו ה"כאילו" מחוסלים? גם אחרי השואה האיומה, עם ישראל תוך כמה שנים עלה לארץ והקים מעברות, ועם ישראל חי. ממשיך הנביא ישעיה ואומר: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה"!

ובכן, פרשת השבוע מלמדת אותנו יש לפחוד מהקללות, מהצפוי לנו אם לא נקיים את ה"וְהָיָה אִם-שָׁמעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי". זה מטרת הקללות לפני יום הדין, אך בשום פנים ואופן אין להתייאש מאובדן תקוה. אל יאוש, אסור להתייאש כלל עד הרגע האחרון. "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יד, א) - ה' אוהב אותנו, הוא לא בא להשמיד אותנו, הוא בא לעורר אותנו! אז נהיה חכמים, נקדים רגע למכה, רפואה למכה, ומהי? הכניעה - אבא, אנחנו שבים הביתה! אל תפגין שרירים נגד אבא, כי אם תפגין שרירים, אבא חזק יותר!

הנה בסוף פסוקי התוכחה והקללות בפרשת בחוקותי, הביאה לנו התורה הקדושה פרשה סמוכה לפרשת הקללות והיא פרשת הערכים. ככתוב: "אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשׁת לה'" (ויקרא כז, ב). אומר רש"י: "אדם יפרש בפיו ליתן ערך נפשו לה', לומר ערך נפשו שנפשו תלויה בה'"" – הוא רוצה לתרום לה' להֶקְדֵש בית המקדש כערך נפשו, כפי מה שהוא שווה. לתת צדקה לה' זו כניעה, כי אדם שאינו מכיר בה', מה פתאום שיתן צדקה?! מה פתאום שיתרום אלפי שקלים?! הצדקה, ובייחוד כאשר האדם תורם, נודר נדר לתת את הערך של עצמו, יש בזה אקט של כניעה! אז התורה מפרטת דבר מעניין, התורה קבעה לנו את הערך של אדם שרוצה לתת כפרה לה'. אדם?! רגע, מהו הערך של כל אדם?! הרי אדם שווה מיליארדים! התורה קבעה לנו סכומים:

לזכר, גבר בן 20 עד בן 60 שנה - 50 שקל. (פי מאה יותר ממחצית השקל שנותנים כל שנה לבדק הבית), ולנקבה - 30 שקל.

לזכר בן 5 ועד 20 שנה – (כרטיס נוער) 20 שקל.

ולנקבה - 10 שקל.

ואם הזכר מבן חודש עד 5 שנים (ילדים, טף) - 5 שקלים.

ולנקבה 3 שקלים.

ואם הזכר מבן 60 שנה (זקן) - 15 שקלים.

ולנקבה 10 שקלים.

שואלים חז"ל: למה נסמכה פרשת הקללות לפרשת הערכים, שאדם מפריש תרומה לה' בערך נפשו? למה? אומר בעל הטורים: אם תספור סה"כ של כל השקלים אשר ניתנים לה', ז"א תספור את כולם: מבוגר, צעיר, ילד, זקן, אישה - סה"כ של כל השקלים שביקשו לתת לה' יתברך, ערך נפשות ישראל הוא 143 שקלים (קמ"ג). למה? לכפר על מ"ה (45) קללות שבתורת כוהנים ועל 98 קללות שבמשנה תורה, פרשת השבוע, שזה יחד 143 (98+45=143).

אומר בעל הטורים: 143 שקל ערך של כלל ישראל, של כל פרט ופרט מכל הסוגים לכפר! מה זה לכפר? ככתוב: צדקה תציל ממות, ולמה צדקה תציל ממות? שיהודי מרגיש שהקללות מרחפות עליו והוא רוצה לבלום אותם, מה הוא צריך? להיכנע! אחד מהביטויים שאדם מבטא את הכניעה שלו לבורא יתברך, זה שהוא נותן סך כסף לערך נפשו כפרה לה', לבית המקדש, לישיבה, לבית הכנסת, ובזה הוא מְמַצֵא: רבש"ע, אני נותן את עצמי לך. איך? ע"י שאני נותן את ערך נפשי, זה כפרתי – התרנגול ילך למיתה ואני אלך לחיים, אבל אדם צריך לחוש בכפרות שבעצם הוא היה צריך להיות הקורבן, ובזה הוא מבטא כניעה, קבלת עול מלכות, ואם כך, זה מכפר על כל הקללות. אז לא צריך את הקללות כי הוא למד לקח, זה עורר אותו לתת ערך נפשו, כפרות, ערב יום כיפור.

הרי, שע"י נדרי ערכים שזה כופר נפש, אדם מכניע את עצמו, ואז הוא מקיים את "אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל" ואז לא צריך את הקללות בפועל.

שואל ר' מאיר שפירא מלובלין, ראש ישיבת חכמי לובלין (חותני היה מהתלמידים האחרונים בישיבה, הוא סגר את הישיבה יחד עם הרבי מסטריקוב): למה נסמכה פרשת הערכים לפרשת הקללות? ועונה: כאשר אדם שומע את פרשת התוכחות והקללות עלול הוא להיתפס לחלישות הדעת ולייאוש ויחשוב בלבו: הוא לא שווה כלום, מה אני שווה, כולי מלא חטאים! אומר ר' מאיר שפירא: "לפיכך, סמכה התורה לפרשת הקללות את פרשת הערכים, כדי לעודד לבבות יהודים" - לומר להם: יהודי, גם אם אתה מחשיב את עצמך לרשע, או אחרים אומרים שאתה רשע, בכל מצב, בכל דרגה - אתה יהודי, אתה חביב, אתה בן להקב"ה, כמו שאומרים: "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם"! בן שחטא גם הוא נחשב לבן, יש לו גם צ'אנס! ממשיך ואומר רב מאיר שפירא: "בכל מצב ומצב ובכל דרגה ודרגה הוא יהודי" - היהודי הכי פשוט שווה יותר מהגוי הכי גדול, על זה אנחנו מברכים כל יום: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי" ולאיזה גוי? לניקולאי? לגורג'? לפלאלחים אוקראינים?! יהודי הכי פשוט אומר "שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי"– שלא עשני בּוּש, שלא עשני צ'רצ'יל.. כי אני יהודי, יש לי תרי"ג מצוות. אומר רב מאיר שפירא: "לכן הסמיכה התורה פרשת הערכים לפרשת הקללות, שכל יהודי יִראֶה שיש לו ערך, שלא הוא שווה סמרטוט. ומהו הערך? שיתקיים כופר נפשו לה'. ומה זה "כופר נפשו"? קצת כניעה לה'.

ובכן, ישראל שחטא, ישראל הוא - "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם", וכן "כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (דברים ח, ה) - אין הייסורים וקיום הקללות מלמדים שה' יתברך חלילה המיר אותנו, ה' לא ימיר דתו ולא ימיר עמו - "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם" - הוא ייסר אותנו, ובוא ברגע שאנחנו נשוב אליו בתשובה, תתקבל תשובתנו.

אני אוהב את זה ואני מאמין שגם אתם אוהבים את זה. זה הבעיה שלי שמה שמעניין אותי אני חושב שזה מעניין את כולכם, למרות שכל אחד והטעם שלו, אבל זה מה שאני אוהב, שיהיה כך.

ועל עניין סמיכות הפרשיות, אביא בפניכם את דברי הגאון ר' דוד יונגריין זצ"ל אב"ד מהעדה החרדית בירושלים, הגמרא בערכים דף ה' ע"ב אומרת: כל פרשת הערכים קשורה רק ליהודים. ז"א אתה יהודי יכול לתת ערך עצמך כופר נפש. אין דין הערכים בעכו"ם. לגויים אין דין ערכים. שואל רב דוד יונגריין זצ"ל: למה גוי לא יכול לתת ערך נפשו? למה רק עם ישראל? ועונה: "הנה, דין ערכים" - כופר נפש – "שייך רק במקום שאין ערך דמים" – שאדם לא שווה כלום. מה זה אצלנו אדם שווה? אדם שווה זה אדם שיכול לרוץ, זה אדם יכול לעבוד, זה אדם שיש לו כף אגרוף ימנית.

אומר רב דוד יונגריין, הגמרא: "הנה דין ערכים שייך אף במקום שאין ערך דמים לאדם" - האדם הוא גרוטאה, אם אפשר להתבטא כך, הוא טרנטה, אם הוא על כסא גלגלים, אין לו שום ערך גופני, פיזי, כגון: אדם מוכה שחין. אדם מוכה שחין, זה אדם שאין לו כלום, נוסף למחלות שיש לו, הוא גם מלא בושה וכלימה על הפנים שלו שהם מלאים פצעים. אומרת הגמרא: אין אדם שיש לו סבל נפשי, כמו מוכה שחין. והוא יש לו ערך?! מישהו יכניס אותו לעבודה, שהרי יש לו מחלה מדבקת?! אבל בכל זאת, יש לו ערך! איך זה? אומר רב דוד יונגריין: "הייסורין ופחיתות ערך הגוף היהודי אינם מפחיתים מערכו הסגולי" - אין ערך היהודי בכוחו הפיזי בכושרו הגופני, כי זה, אין לו למוכה שחין, אין לו לעיוור ולזה שאינו שומע, או לחולני שחייב תלויים על בלימה, אם יש אדם עם לב לקוי, יש לו ערך! ואיזה ערך? בדיוק כמו שכתוב בתורה לגיבור הכי גדול. למה? "כי אין הייסורין ופחיתות ערך הגוף היהודי" – חולשת הגוף – "אינם מפחיתים מערכו הסגולה שאין ערך היהודי תלוי בכוחו הפיזי, בכושרו הגופני" (כתבתי בסוגריים: אינו תלוי בכמה הוא קופץ לגובה, בכמה הוא זמן הוא רץ 100 מטר? או ריצת מרטון, בכמה הוא סוחב 100 מטר (חזה, גב, חתירה, פרפר)) לא! ערכו של היהודי הוא ברוחניותו, בקדושתו, בטהרתו, בכניעתו לבורא יתברך. ערכו של היהודי זה במחשבות הטהורות שלו, בכוונתו הטהורה, במצוות שהוא עושה בין אדם לחברו, בעזרה לזולת, בכיבוד אב ואם שלו - זה ערכו של היהודי ובשביל זה לא צריך כוחות פיזיים. ואם כן, תכליתם של הייסורים והקללות אינם אלא לעוררו ולהכניעו, או חלילה למרק על עוונותיו ולכפר על חטאיו. אם כן בעם היהודי, ייסורין, אין ערכו יורד בגללם, כי כל עוד נשמתו באפו הוא צדיק, אדרבא ככל שרבים ייסוריו של האדם היהודי ואינו מתריס כלפי שמיא, כלפי בוראו, בא במידה מזדככת נשמתו וגדל ערך נשמתו – "לֵב-נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תהילים נא, יט) - ואם יש לו שברון לב רוחני? בכל זאת, לא תבזה. ואולם, כל זה לגבי אדם מישראל שהערך ביהדות, הרוח, המעשים טובים, המחשבה על הזולת! אבל אצל עכו"ם, כל ערכו של האדם נקבע על פי חשיבות ערך כח גופו, בריאותו, חוזקו, כושרו, אתלטיותו, כמה מדליות זהב, כסף וארד, הוא השיג – תרבות השרירים. שיהיה גבוה יותר, חזק יותר, ואצלנו זה עמוק יותר. הכל יפה, כל העולם רותק למסך, אצלנו זה רק בשר זרוע, ולהם יש לו רצועות ברגליים שנותנות לו לנתר לגובה של 2.36 מטר, בסדר...באומות העולם, כמה פעמים הוא זכה להימנון הלאומי שלו המושמע לכבודו?! לכך אין ערכים בתורת ישראל!

ר' יוחנן בן זכאי שבא לפגוש את אספסיונוס לבקש ממנו 3 בקשות שהמחסור היה כ"כ קשה על ירושלים. מה הוא ביקש? "תן לי יבנה וחכמיה" - תורה הוא ביקש. הוא לא ביקש קבוצת ספורט וכן "תן לי שושלת דרבן גמליאל" – שושלת המלכות, דוד מלך ישראל חי וקיים. וכן "תן לי רופאים לר' צדוק" - היה איזה זקן אחד יהודי שהוא צם 40 שנה, כבר לא היה יכול לאכול, לא לשתות, הוא מצץ תהילים כדי לחיות, וחז"ל מספרים במסכת גיטין שהוא היה אוכל, אז הצוואר שלו היה כ"כ שקוף, עד שראו איך זה יורד דרך בית הבליעה. עור, רקמה, גידים, מה הוא שווה? כח אין לו, לעבודה אף אחד לא יקבל אותו, הוא זקן! ורבי יוחנן בן זכאי מבקש דבר שלישי: רופאים לר' צדוק. ולא 100 מטוסים אף15. ואותו זקן, מי יודע כמה זמן הוא יחיה, אין לו קיבה, ואין לו ושט. רופאים?! אבל זהו הערך היהודי! לכח הגוף אין ערך בתורת ישראל, כי הערכים הם ערך נשמת האדם המכניע עצמו לבוראו ומשום כך אין דין ערכים לעכו"ם. עכו"ם חיים על מסלול אחר של חיים, כח, עוצמה, השגיות גופנית, פיזית.

אומר רבי דוד יונגריין: "לפיכך, סמכה התורה הקדושה פרשת ערכים לפרשת הקללות להשמיענו דברי עידוד ונחמה, דברי פיוס ותקוה שכל הקללות הבאות רחמנא ליצלן על עם ישראל, עם קדושים, לטובתם הם, כדי למרק עוונותיהם, לעוררם להיכנע ליוצרם, להשמיעם כי יש להם ערך" - כל עוד הנר דולק – "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז) – אפשר לתקן. אין יהודי טרנטה - "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" וכן "לֵב טָהוֹר בְּרָא-לִי אֱלֹהִים" (תהילים נא, יב) לא צריך בשביל זה שבועיים במוסך, כי יש לך לב טהור – "טובה מרדות אחת" – אתה עם עצמך, דבר עם עצמך, שמע את התוכחות!

אומר ר' דוד יוגריין: "ולכן הסמיכה התורה את פרשת ערכים לפרשת הקללות לומר ליהודי שגם אם מרחפות עליך קללות, גם לך נדמה שאבדה תקוותך, חס וחלילה, הערך שלך מבן 20 עד 60, הוא כמו הערך של משה רבינו" - משה רבינו אם יתן את ערכו, אז הוא יתן את אותו סכום כמוך, ואתה תיתן כמוהו! שמעתם? "ועזרא הסופר תיקן להם לישראל להיות קוראים בפרשת התוכחות והקללות, כדי ש"תכלה שנה וקללותיה".

מה אנחנו למדים מזה? שהקללות לא באות לחסל אותנו, אלא לעורר אותנו. אדרבא, הקב"ה מחכה שנתבונן בטרם תבוא הקללה ונצא ידי חובתנו בשמיעת התוכחות ובכניעה לה' יתברך שלא נצטרך כדברי הזוהר את כל הקללות האלה בפועל. יש לנו תכלית. עם ישראל חי למרות הסבל, אנחנו עם הנצח, איפה הם ואיפה אנחנו, יש עוד הרבה יהודים כדי להכות בהם, אבל אין כבר את העמים ההם, הם אינם, הם כבר נמחקו.

וכך אומר ר' יעקב עֵמְדִי, בהקדמת ספרו "עין יעקב": "מי העיוור שאינו רואה קישור העולם העליון בעולם התחתון?!" – התלות של העולם שלנו בעולם העליון – "מי שיעיין בייחוד ענייננו ומעמדנו בעולם" – ישראל – "אנחנו האומה הגולה, שה פזורה, אחר כל מה שעבר עלינו מהקללות והצרות הנוראות זה אלפי שנים" - ומה יאמר הדור הזה? – "אין אומה נרדפת כמונו, מה רבו צרנו הקמים עלינו מנעורינו להשמידנו ולעוקרנו משורשנו" - רוצים להטביע אותנו בים. אומר ר' יעקב עמדי: "והנה, כל האומות הקדומות והעצמות שְׁרָדוּ בנו, שהיגלו אותנו, אבד זכרם, בטל סברם, סר צלם" – איפה נבוכדנצאר, איפה הבבלים? איפה טיטוס? איפה הרומאים? אין! אבד זכרם! – "ואנו הדבוקים בה' אלוקינו, כולנו חיים היום" - אוי כמה הזדמנויות היה להם לחסל אותנו, שבעים זאבים מול כבשה עלובה, כבשת הרש היהודית שחיה ב"ה. ואיפה ה-70 הזאבים? כולם אינם, אומנם יש חדשים, אבל הם אינם. יתרה מזו, הם רצו לחסל אותנו ואת התורה שלנו - "ולא נפקד ממנו בכל תוקף קיום הקללות אף לא אות אחת וניקוד אחד מהתורה שבכתב ומהתורה שבע"פ" – היהודים חזרו מתימן עם ספרי תורה, אותו ספר תורה שהיה לפני 2500 שנה, וכמה רדפו את הדת היהודית – לקיים מצוות, שום אות מהתורה לא נחסרה.

לפני 750 שנה, שרפו לנו את התורה בשריפה הגדולה בפריז ולא נשאר שם ספר אחד ללמוד בישיבתו של ר' יחיאל מפריז, מגדולי הראשונים. הוא עלה לארץ עם 300 תלמידיו, 6 שנים הוא עוד למד בפריז, עם אף ספר, תורה שבע"פ כפשוטה. ב"ה ארון הספרים היהודי, יש ש"ס, בבלי, ירושלמי, יש ב"ה ארון ספרים יהודי בכל בית יהודי. ה' הפר זממם.

ממשיך ר' יעקב עמדי ואומר: "אנו הדבוקים בה' אלוקינו כולנו חיים היום, לא נפקד מאיתנו בכל תוקף הגלות אף לא אות אחת, התורה שלמה, וכל דברי חכמים קיימים לעד ולעולם". ולסיום הוא אומר: "מה יענה פילוסוף חריף? היד המקרה עשתה כל אלה? הרי אנחנו עַם עִם הכי הרבה קללות, והכי הרבה קללות שיושמו, כי לא קיימנו את מצוות ה', גלינו, נרדפנו, עברנו שואות, פוגרומים, מה לא? עד היום הזה! איזה עם עובר את הסבל שלנו?! תראו, מה אחז בארה"ב כשפוצצו להם את בניניי התאומים, הם טובלים בביצה, מה הם עושים? ולמרות הכל, עם ישראל חי 2000 שנה.

אומר ר' יעקב עמדי: "אלא שהקללות לא באו להכחיד אלה" – כי אם זה חלילה היה להכחידנו, אז איך אנחנו נשארנו? מי היינו? "אין זה אלא שהקללות לא באו להכחידנו, אלא לעוררנו להיות בבחינת אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" – זהו העידוד מפרשת השבוע. ואת זה גם נקבל מההפטרה של השבת.

סביב עם ישראל מסתובבים קורות העולם עד היום הזה. תוריד את עם ישראל ממפת העולם, אז אתה יכול להוריד מ- 40 קומות של בנין האו"ם 38 קומות ואפילו 39. לנהל את העולם מספיק קומה אחת. 40 קומות צריך בשביל עם ישראל?! עוד פעם עם ישראל ועוד פעם עם ישראל, הכל, הציר שמסביבו מסתובבת ההיסטוריה, הוא עם ישראל! האנטישמיות גוברת.

נשיג תועלת מדברי התוכחות והקללות ונזכה ל"תכלה שנה וקללותיה" ולוואי שלא נזדקק עוד לקיום בפועל של דברי התוכחות והקללות ונזכה כדברי הזוהר הקדוש שבקריאת הקללות, ביראת ה', בכניעה לפניו ממש, יֵחַשֵׁב לנו כאילו בא עלינו ממש.

לאור מה שדברנו, עם ישראל חי! הם רצו לחסל את הסבא של הסבא של הסבא שלך ועל אפם וחמתם אתה פה!!! אתה וחבריך, אנחנו וכולנו.

אני רוצה להביא לכם דבר שקראתי לפני שבועיים, פרשת שופטים, במוסף יתד נאמן: את הדברים מספר ד"ר משה רוטשילד מנהל ביה"ח "מעייני הישועה" שהוא היה לפני שנים רבות יחד עם הרב מפונוביץ' ברומא שיצאו עם משלחת של יהודים לאסוף כסף בשביל ישיבת פונוביץ' והכוללים של כל המסגרות.

הרב מפונוביץ' מגיע לרומא פונה לנהג המונית ואומר: "תעצור. עצור בבקשה כאן". "כאן?!" שואל הנהג.

"כאן, כאן" אומר הרב מפונוביץ' לתדהמתם של המלווים שלא הבינו למה הוא רוצה לעצור פה. הרי אין פה איזה נדיב שהוא יוכל לקבל ממנו כמה אלפי יורו. כולם נדהמו מה רוצה הרב מפונוביץ', למה הוא עוצר את המכונית, מה מבקש הרב כאן בטבוּרה של רומי?! הם מסתכלים ורואים שהוא ביקש לעצור ליד שער טיטוס. מה יש לו חפש ליש שער טיטוס? האם יש שם מישהו שייתן כסף לישיבת פונוביץ'?!

בצעדים חפוזים ניגש הרב מפונוביץ' אל שער טיטוס, יישר את מגבעתו, מהדק את בגדיו, מתייצב אל מול השער פתח ואמר: "טיטוס, טיטוס, לפני 2000 שנה ביקשת למחוק ולאבד את עם ישראל, רצית שלא ישאר ממנו שם ושארית, הגלת אותם מארצנו כמו צאן, כמו מקנה. הרגת בנו, השארת את ירושלים חרבה, חשבת שְׁשֵׁם ישראל לא יזכר עוד, הבאת אותנו לרומי לשחק בקירקסאות נגד אריות וחיות. טיטוס טיטוס, לפני 2000 שנה ביקשת למחוק ולאבד את עם ישראל, רצית שלא ישאר ממנו שֵׁם ושארית. צא היום לרחובה של רומי" – הרי הוא לא קבור, כי הרי פיזרו את עפרו – "צא לרחובה של רומי ושאל את התיירים הרבים המטיילים בה: מי זה טיטוס? מי הוא היה? מי יידע? כמה אנשים יודעים? מה עם משנתו? מי מכיר אותך היום? מי יודע לספר היום עליך?! הרי מכל משנתך לא נותר כלום, ההיסטוריה בלעה את הכל, לא נשאר ממשנתך כלום. ואילו אני - יוסף שלמה כהנמן מבני ברק, מארץ ישראל, עברתי שואה, איבדתי את משפחתי, איבדתי את כל תלמידי בפונביץ' בליטא, איבדתי את הכל, אבל היום אני בא אליך מבני ברק אשר בארץ ישראל אותה ביקשת להחריב והחרבת, ביקשת להשמיד, ואילו אני נמצא כאן בשליחותם של לומדי התורה שבארץ ישראל המלאה ישיבות ובתי מדרש, אלפים ורבבות מבני עמי עוסקים בתורה בארץ אבות וממשיכים בדרך אבותיהם. ממשיכים את מנגינת התורה, את הלימוד של אביי ורבא של הילל ושמאי, את עמלה של התורה בדיוק, ללא שינוי כשם שלמדו והגו אבותיהם ורבותיהם שאתה הגיבור הגדול ביקשת לעקור מן העולם. זהו!" ואז הוא הודיע לטיטוס: "עם ישראל חי, נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר". איפה כולם ואיפה אנחנו!

וזאת למרות הקללות, למרות שלא היה לנו שֵׂכֵל בכל הדורות לקיים את ה"תכלה שנה וקללותיה", לא היה לנו שֵׂכֵל להיכנע לפני שבאה הקללה, לפני שבא הפוגרום, לפני מעשי הצלב, לפני השואה, לפני ולפני מלחמת השחרור, אבל למרות הכל, עם ישראל חי. אחרי הקללות בכל מקום יש ניחומים.

הגענו לנקודה של פרשת השבוע. באים חז"ל ומעוררים אותנו לדבר מאוד מופלא, לאור כל האמור, בתוכחה שבפרשת בחוקותי, דברי הקללות והתוכחה מסתיימים בדברי נחמה: "וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכּר וְהָאָרֶץ אֶזְכּר. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי-אתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"

בא רבינו דוד בן זמרא (הרידב"ז), רבו של רבו של האר"י הקדוש, לפני 550 שנה שעלה ממצרים לישראל, וזה מובא בתשובות הרידב"ז.

שאלו את הרידב"ז: בתוכחה של תורת כהנים יש בסוף הפרשה פסוקי נחמה כאמור, ובפרשת השבוע, הקללות הם פי שניים יותר ויש רק קללות ואין סיום של דברי נחמה, למה? הוי אומר שלכאורה יש כאן חריגה מהכלל שאף פעם אנחנו לא מסיימים בדברי הקללה. למה?

שואל הרידב"ז: בתורת כהנים אתם יודעים למה יש נחמה? כי בכל הקללות של פרשת בחוקותי, לא הוזכר שם ה' - יו"ד, ק"י, וא"ו, קי - שהוא מורֶה על מידת הרחמים, אין שם ה'. מה שאין כן בפרשת כי תבוא, ששם נזכר שם הוי"ה פעמים רבות בקללות. ושם זה מורה על חסד ורחמים וממנו, אומר הרידב"ז, נמשכים הרחמים על כל דברי התוכחה והקללות. הוי אומר, ששם הרחמים, שם הוי"ה פורס את רחמיו על כל הקללות. ולכן אין צורך בפסוקי נחמה, כי הנחמה היא בתוכו, בתוך הקללות.

ודוגמאות מפרשת השבוע:

1. "יְשַׁלַּח ה' בְּךָ אֶת-הַמְּאֵרָה אֶת-הַמְּהוּמָה וְאֶת-הַמִּגְעֶרֶת...עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד-אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רעַ מַעֲלָלֶיךָ" (כח, כ).

2. "יַדְבֵּק ה' בְּךָ אֶת-הַדָּבֶר" (כח, כא).

3. "יַכְּכָה ה' בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת" (כח, כב).

הרבה פעמים ה', ה', ה', הכל שם הוי"ה. מידת הרחמים בתוך התוכחה ומכאן שהנחמה כבר בפנים והרי שהובטחנו שגם בקיום התוכחה והקללות בפרשת השבוע, ככל שהיא תהיה קשה, מידת הרחמים לא תמוש מאיתנו. למה? כי הקב"ה הכניס את שם הרחמים שלו בכל התוכחה. מעניין, הא?!

זה מה שאנחנו אומרים בתחנון בשני וחמישי. אנחנו אומרים: "יָדַעְנוּ ה' כִּי חָטָאנוּ וְאֵין מִי יַעֲמד בַּעֲדֵנוּ. אֶלָּא שִׁמְךָ הַגָּדוֹל יַעֲמָד לָנוּ בְּעֵת צָרָה". מה זה "שִׁמְךָ הַגָּדוֹל"? שם הוי"ה. אם שם הוי"ה נמצא בקללות, אז גם אם נקבל קללות, כולנו יודעים "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר".

"דוד המלך אומר: "רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ ה'" (תהילים לד, כ) – שם הוי"ה. שואל בעל "אמרי נועם" נכדו של רבי נפתלי מרופצ'ין: מי זה "רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק"? פשט הפשוט זה הצדיקים, יש להם הרבה יסורים. ופירוש נוסף מעניין לאור מה שאנחנו מדברים: ה"צַדִּיק" הוא משה רבינו שבתוכחה שלו במשנה תורה בפרשת השבוע יש הרבה רעות, הרבה קללות, צ"ח קללות, בתוכחה של משה רבינו אין נחמה, אז איך נינצל? "וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ ה'" היינו, שמות הוי"ה הנמצאים בפרשת התוכחה לרוב, הם מורים על מידת הרחמים המצויה בקללות של פרשת השבוע. אומנם משה רבינו הצדיק אמר "רַבּוֹת רָעוֹת", אבל "וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ ה'"

אומר המקובל האלוקי, רב שמשון מאוסטרופלי הי"ד שנהרג בפרעות הקוזאקים בפרעות ת"ח-ת"ט: "בתוכחה בפרשת השבוע יש תרע"ו תיבות, 676 מילים" – ואין דבר סתם – ממשיך רב שמשון ואומר: "וזהו שאמר דוד המלך "רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק" – "רָעוֹת" זה תרע"ו, אותם אותיות. "רַבּוֹת רָעוֹת" - הרבה תקוות רעות יש לנו בתוכחה כמנין "רָעוֹת", "וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ ה'" ומכולם יצילנו שם הוי"ה!

אומר רב שמשון: כמה שם הוי"ה יש בפרשה? כ"ו. 26 פעמים יש בקללות שם הוי"ה. תעשו חשבון: כ"ו פעמים שם הוי"ה, ז"א 26 כפול 26 שווה 676 - תרע"ו. למה? כדי לעמוד מול הקללות, כי 26 פעמים שם הוי"ה זה מידת הרחמים כנגד מנין האות. מעניין!!! ע"י שמות ההוי"ה שבתוכחה, יהיה לנו הצלה מהקללות.

אומר בעל הטורים: 26 שם הוי"ה שבפרשת השבוע, כנגדם יש לנו 26 פעמים שם הוי"ה בתפילת 18. חוץ מתפילת "לַמִּינִים וְלַמַּלְשִׁינִים" שאת זה תיקן רבן גמליאל יותר מאוחר. ולמה יש 26? אנשי כנסת הגדולה תיקנו לנו תפילה, תפילת ההכנעה. 26 פעמים שם הוי"ה, כנגד 26 שם הוי"ה שבקללות, כדי להגן עלינו.

מוסיף בעל "מגלה עמוקות" רבי נתן שפירא מקרקוב: "כתוב בפרשת האזינו: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" (דברים לב, ד) אומר רש"י: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" שהרי זה 2 מילים מנוגדות. "הַצּוּר" זה חזק, "תָּמִים" זה חלש לכאורה. מה זה? אומר רש"י: אע"פ שהוא חזק "הַצּוּר", "תָּמִים פָּעֳלוֹ"! הוא לא משתמש עם הצור שלו כדי להעניש את הרשעים, כדי ליישם את הקללות, כי שם הוי"ה נמצא בקללות, אז מה? אומר רש"י: כשמביא פורענות על עוברי רצונו, כשהוא מיישם את הקללות, אז לא בשטף הוא מביא, כי "תָּמִים פָּעֳלוֹ" – רך.

אומר בעל מגלה עמוקות: מה זה "תָּמִים פָּעֳלוֹ"? שהוא מביא את זה עם מידת הרחמים, "תָּמִים פָּעֳלוֹ" זה בגימטריא תרע"ו. כלומר, הוא לא מביא לנו את הרעות בדין, בחזק, בצור, אלא "תָּמִים פָּעֳלוֹ" – בְּרַכּוּת. כי ע"י כ"ו שמות הוי"ה שבתוכחה העולים כמנין "רָעוֹת", הם אינם באים עלינו בשטף, וזו מידת הרחמים המצויה בקללות. ואם כך אומר הרידב"ז, לא צריך בסופם דברי ניחומים.

מובא באחד הספרים הקדושים: אם יש כ"ו פעמים שם הוי"ה בתוכחה, אז המספר כ"ו הוא בעצם, הוא עצמו, זה עוד פעם שם הוי"ה, ז"א 26 פעם שם הוי"ה ועוד פעם שם הוי"ה, אז זה בעצם 27. אומר אחד הקדמונים: יש בתוכחה כ"ז פעמים שם הוי"ה ואם תכפיל 27 בשם הוי"ה, ז"א 26 כפול 27 תקבל 702 = שבת!!!

מהו הסוד? להורות שיש קללות ואנחנו צריכים לחזור בתשובה. להכניע את עצמנו לפני בורא עולם, ומי הכניעה הכי גדולה? העצה כנגד הקללות להתחזק ביסוד האמונה והדבקות בבורא יתברך, להכניע את עורפנו. ומהי הדרך להכניע את עורפנו? מהו יסוד האמונה? זה שמירת השבת! שכל אחד יקבל על עצמו קצת יותר לשמור על השבת, קצת יותר לכבד את השבת, קצת יותר לענג את השבת, כי בשבת קודש אומר הזוהר הקדוש שאין לסיטרא אחרא שליטה: "כד עייל שבתא" – שנכנסת השבת – "איהי אתיחדת ואתפרשת מסטרא אחרא" – היא נבדלת מהסטרא אחרא – "וכל דינין מתעברין מינה" – כל הדינים בורחים ממנה – "...וכל שולטני רוגזין" – וכל שלטון הרוגז והכעס והחימה – "ומארי דדינא" – ואדוני הדין – "כלהו ערקין ואתעברו מינה ולית שולטנו אחרא בכלהו עלמין".

וכמו שאנחנו האשכנזים אומרים בתפילה לדוד מר"ח אלול: "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכּוֹ בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּירֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ" (תהילים כז, ה) אומרים חז"ל (מסכת בביצה): שבת קודש, נקראת "סֻכּוֹ" – הסוכה של עם ישראל, הסככה, המקלט, המגן, זה השבת קודש. אומר דוד המלך: "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכּוֹ" - יהודי, תצפין את עצמך בקדושת השבת ואז תזכה "וּפְרוֹש עָלֵינוּ (סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ). סֻכַּת רַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם".

וראה איזה פלא: "בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ" בגימטריא שבת. וזה כנגד כ"ז פעמים כ"ו.

אנחנו זקוקים לרחמים, לבל יבואו עלינו הקללות, שנזכה ש"תכלה שנה וקללותיה", הבה ונתחזק בשמירת שבת שהיא בעצם הכניעה הכי גדולה. אנחנו אומרים זאת בתפילה: "יִשְׂמַח משֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ. כִּי עֶבֶד נֶאֱמָן" – כניעה – "קָרָאתָ לּוֹ. כְּלִיל תִּפְאֶרֶת בְּראשׁוֹ נָתַתָּ לּוֹ. בְּעָמְדוֹ לְפָנֶיךָ עַל הַר סִינַי. וּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים הוֹרִיד בְּיָדוֹ. וְכָתוּב בָּהֶם שְׁמִירַת שַׁבָּת"!

שמירת שבת, זוהי הכניעה, זוהי יהדות! ולא בכדי, אנחנו אומרים בזמירות של שבת: "מַה יְּדִידוּת מְנוּחָתֵךְ...מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא. יוֹם שַׁבָּת מְנוּחָה. כָּל הַמִּתְעַנְּגִים בָּהּ. יִזְכּוּ לְרוֹב שִׂמְחָה. מֵחֶבְלֵי מָשִׁיחַ יֻצָּלוּ לִרְוָחָה" – שבת מצילה מחבלי משיח – "פְּדוּתֵינוּ תַצְמִיחַ וְנָס יָגוֹן וַאֲנָחָה". אומרים חז"ל: כל המענג את השבת מנחילים לו נחלה ללא מיצרים, הוא ניצל מחבלי משיח, הוא ניצול מהקללות.

שהקב"ה יעזור לנו. יהי רצון שתכלה שנה וקללותיה ונצא ידי חובתנו בשמיעת התוכחות בהכנעה ונחסוך מאיתנו מטה חובלים - אש מחבלים וכל הצרות הדופקות על דלתותינו ואז ישראל יוושע תשועת עולמים ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן ואמן.

ואנפהא נהירין בנהירו עלאה ואתעטרת לתתא בעמא קדישא וכלהו מתעטרן בנשמתין חדתין, כדין שירותא דצלותא לברכא לה בחדוה בנהירו


פרשת כי תבוא

פרשה שלישית הנקראת בחודש הרחמים והסליחות הוא חודש אלול. פרשה שכל כולה מדברת במעלתה, במהותה, במיוחדותה ובקדושתה של ארץ ישראל. ארץ ישראל - ארץ מיוחדת שאינה סובלת תועבות, ארץ שאינה סובלת טומאות.

ארץ רגישה, ארץ הסובלת מבחילות והקאות כפי שנאמר בפרשת אחרי מות: "וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם" (ויקרא כ, כב).

ארץ שאינה סובלת כל אחד המתיישב בה. ארץ שעיני ה' בה מראשית שנה עד אחרית שנה. ארץ שהילכו בה נביאים. רק בה הילכו נביאים!

ארץ ישראל יש בה מצוות יתירות הקרויות "מצוות התלויות בארץ", שיהודי הנמצא בגלות אינו חייב בהן.

ארץ ישראל בה בחר הקב"ה לשכן שכינתו בתוכה.

ארץ ישראל שיש בה כוהנים בעבודתם, לווים בשירם ובזימרם וישראל במעמדם.

ארץ ישראל שהכל ביקשו לזכות להיכנס לתוכה, להתעלות בה, להחכים בה, ארץ מיוחדת במינה.

ארץ ישראל שקיומנו בה, היא שלנו, היא מובטחת לנו, לשום אומה אחרת לא, אבל זו ארץ שקיומנו בה תלוי ב: "וְהָיָה אִם-שָׁמעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי" (דברים יא, יג). ועל כך יש בפרשתנו פרשת תוכחה, להזהיר את עם ישראל: דעו לכם - כל השפע האלוקי מובטח לכם, אם תלכו בדרך טובה, אז הארץ היא שלכם, היא תאיר לכם פנים, הקרקע לא תבער תחת רגלכם. פרשת השבוע היא פרשת תוכחה, יש בה פרשה של ברכות ויש בה פרשה של קללות רחמנא ליצלן.

ובסיומה של הפרשה, הפסוק האחרון אומר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזּאת וַעֲשִׂיתֶם אתָם" - "בְּרִית" בגימטריא "תורה" (עם הכולל), ובהמשך הפסוק: "לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן" (כט, ח) – אומר הספורנו: מה זה "לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן"? "שתשיגו המכוון בכל מעשיכם לחיי עולם ולחיי שעה" - שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה, שלא נפספס את החיים.

זוהי ארץ מיוחדת שאם נשמור את דברי הברית הזו הכתובה בפרשה, אם נשמור על ארץ ישראל בקדושתה, אם לא נחדיר בה את טומאות העמים, אם לא נלך בתועבות העמים, אז תשכילו את כל אשר תעשו, אומר הספורנו: "שתשיגו המכוון" – כל הכוונות שלכם, כל הרצונות שלכם ימלא ה'. שתשיגו המכוון בכל מעשיכם לחיי העולם הבא וגם לחיי שעה, לחיים חומריים וגשמיים.

בפרשת השבוע כתוב: "וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (כו, א).

אומר "אור החיים" הקדוש: אין "וְהָיָה" אלא לשון שמחה. אם הפרשה פותחת במילים: "וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ", הרי לשון שמחה, כמו שאנו מוצאים בתנ"ך: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (ישעיה ב, ב), ואולם, השמחה שלנו בארץ אבותינו - ארץ ישראל, ארץ הקודש, מותנית בתחושה ובהכרה בלתי מסוייגת ב"אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה".

"וְהָיָה כִּי-תָבוֹא" – לשון שמחה – "אֶל-הָאָרֶץ" – איזה ארץ? ארץ הקודש! – "אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה" – ה"וְהָיָה" – השמחה בשבתנו בארץ הקודש, ללא צרה וצוקה, ללא מחבלים מותנית בתחושה ובהכרה בלתי מסוייגת ב"אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה". דע לך שלא כוחך ועוצם ידך עשו לך את החיל הזה, זו מתנה אלוקית לעם ישראל מאברהם אבינו.

זוהי הארץ המובטחת.

ומיד אחרי הפסוק הראשון מפרטת התורה הקדושה את המחוייבות שלנו בשבתנו בארץ ישראל. יש לנו את הפירוט של קיום המצוות המיוחדות התלויות בארץ, מלבד המצוות שיהודי חייב לקיים בכל מקום שהוא, גם בגלות, יש לארץ הקודש, קדושה יתירה שיש בה מצוות התלויות בה וחייבים בהן רק אם אנחנו גרים כאן. והמצווה הראשונה והמרכזית היא מצוות הבאת ביכורים. וכך אומרת התורה: "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ" –שוב מודגש: זו ארץ שלך, זה לא שייך לפלאסטינאים! ומי נתן לך אותה? – "אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא" – תביא את כל ביכורי אדמתך בטנא, בסל – "וְהָלַכְתָּ אֶל-הַמָּקוֹם" – ירושלים, בית המקדש – "אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (כו, ב) – מקום שהשכינה שורה - "וּבָאתָ אֶל-הַכּהֵן" וכו'. ובהמשך כתוב שהיהודי מביא את כל ביכורי אדמתו ומצהיר הצהרה בבית המקדש. ומהי ההצהרה? שכל הטוב שיש לו הוא מאיתו יתברך. ובנוסף לזה, הודיה לה' יתברך על כל הטוב אשר גמלו. יהודי צריך להודות, ברוך ה' טוב לי, אני מודה לה'.

שואל "אור החיים" הקדוש על המלים: "וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא": למה נקט את המילה "טֶּנֶא", יכול היה לומר ושמת בסל?! אז מדוע התורה נקטה כאן דווקא במילה "טֶּנֶא"? ומשיב: "ירמוז שכל המפעלות" – כל הפעולות – "שאדם עושה בארץ הקודש צריכים להיות מוּשָׂמים בטנא" – טנא בגימטריא 60, ממשיך "אור החיים" ואומר: "לאמר כל המפעלות" - כל הפעולות שאנחנו עושים בארץ קודשנו, ארץ ישראל חייבים להיעשות עפ"י דברי חז"ל, עפ"י התורה, כאומרם: "עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" (יז, יא) - לא לסור ימין ושמאל, לא להוסיף ולא לגרוע. ומי שמפרש לנו כיצד אנחנו צריכים לעסוק הם חז"ל. מה זה חז"ל? 60 מסכתות של תורה שבעל פה, שולחן ערוך.

אומר "אור החיים": אם אנחנו רוצים שחיינו בארץ יהיו שמחים ומאושרים, זה בתנאי שכל הפעולות שאנחנו עושים יעברו את מאזני הטנא, ומהי הכוונה? ש-60 המסכתות של התורה שבעל פה, הוי אומר, שהשולחן ערוך יאשר שהמעשה שלך הוא מעשה על פי התורה. ולא על פי מה שנראה לך. על פי התורה שביארוה חז"ל, על פי 60 מסכתות שבתורה שבע"פ. אומר "אור החיים" משפט נוראי: "שזולת זה" - אם אדם יחיה בארץ ישראל ויחיה כאוות רצונו על פי מאוויו האישיים ולא על פי תורה, אשר הקב"ה נתן לנו ובמיוחד מצוות התלויות בארץ – "זולת זה, הגם שיעשה מעשים רבים אשר יראו לו כמעשים טובים, ישרף הוא ומעשיו עמו"!!! זה ביטוי נוראי, חריף מאין כמותו!!! ז"א אין לו צידוק לישיבתו בארץ, המעשים שלו לא שווים. המעשים הטובים זה לא מה שלך נראה, כי לא זה רצון ה' בשבתך בארץ. אלא "וְשַׂמְתָּ "בַטֶּנֶא" – כל מעשה ומעשה צריך להיות מאושר ע"י בחינת "טנא", ע"י המסכתות, ע"י השולחן ערוך. אם קיבלת או.קי למעשים שלך, אז "לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן", חיים מאושרים ושמחים בארץ ישראל, אבל אם חלילה עַם ישראל לא ינהג כך, אז חלילה יהיו בקבוקי תבערה רחמנא ליצלן.

וכמו שכותב ה"חזון איש": "רבותי לימדוני כי בכל תנועה" – בכל מעשה ומעשה – "צריך להתייעץ עם חלקי השולחן ערוך, ואין אני בן חורין לעשות דבר מבלי עיון בהלכה הנוגעת למעשה אשר אני מבקש לעשות" – אני לא רשאי לעשות מה שאני רוצה. אם אני גר בארץ, אז אני חייב לעשות "עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ", כל מעשה ומעשה צריך לעבור את מבחן ה"טנא", ואז חיינו בארץ יהיו מאושרים, שמחים, ואף אחד לא יאיים על קיומנו בארץ, ואם חלילה לא, יהיו שריפות.

כמה אקטואליים הם הדברים בימים אלו. חובה עלינו לחזור ולשנן מהי בשבילנו ארץ ישראל. דווקא בחודש אלול, ארץ ישראל היא לא מדינה כשאר המדינות, לא עוד מדינה ב"אוּ"ם" שמוּם... כי אם ארץ הקודש שקיומה בידינו, כי אנחנו עם קדוש, ארצנו היא קדושה, יש לנו שבת קודש, עוד שלושה שבועות מהערב יש לנו את היום הקדוש - יום כיפורים. אנחנו עם ששייך לקדושה, עם נבדל, לא ככל העמים, כי ארצנו היא ארץ הקודש, שקיומה בידינו תלוי בקיום המצוות. ובמיוחד בקיום המצוות התלויים בה. זה בחרתי לפתיחה.

וכך כותב הרב ש"ך זיע"א: בפרשת ויצא כתוב בתורה שיעקב אבינו שכב על הארץ בהר המוריה וחלם את חלום הידוע – "סולם יעקב". אומרת התורה הקדושה שהקב"ה נגלה אליו בנבואה ואומר לו כך: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, יג), שואל רש"י הקדוש: מה זה "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁכֵב עָלֶיהָ"? ד' אמות על ד' אמות?! זה כל ארץ ישראל המובטחת לעם ישראל?! היה צריך לומר לו: 400 פרסה וכו'. לא!! כתוב בתורה: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ", אומר רש"י הקדוש: "מלמד שקיפל הקב"ה את כל ארץ ישראל תחת יעקב ובכך רמז לו שתהא נוחה להיכבש לבניו" - עם ישראל יכנס לארץ כמו לאוטוסטרדה!

אומר הרב ש"ך: "ונראה כי יש כאן רעיון נוסף, המתנה של ארץ ישראל שנתן הקב"ה ליעקב אבינו להעביר לעם ישראל לדורותיו, מותנית בהימצאותו של יעקב אבינו עליה, בשוכבו עליה" – מה משמעות הדברים? ממשיך הרב ש"ך: "רק במקום" – ארץ ישראל – "שיש בה תורה, יש בה ישיבות, יש בה תלמודי תורה, יש בה בתי מדרש, יש בה בתי כנסת, ועם ישראל נוהג לפי רוחו של ישראל סבא" – לפי רוחו של יעקב אבינו – "רק שם נתונה הארץ לנו"!!! – "כי אין שום משמעות לכיבוש ולשליטה יהודית בארץ ישראל, אם אין היא מקופלת תחת בחינת יעקב אבינו, אם אין ישראל נוהגים לפי תורתו של יעקב אבינו" - אנחנו יכולים להחזיק בשטח ואח"כ לעזוב אותו, זה לא ישאר שלנו, למרות ששם גרו יהודים חרדים שומרי תורה ומצוות, לא!!! זה לא ילך! כי ישיבתנו בארץ הזאת מותנית רק אם יעקב אבינו שוכב אבינו. ומה זה "יעקב אבינו"? שנאמר: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקב" (מיכה ז, כ) – יעקב אבינו מסמל את התורה, שנאמר: "ישֵׁב אהָלִים" (בראשית כה, כז) – אם לומדים בתורה, אם מחנכים בה לתורה ולמצוות. ממשיך הרב ש"ך ואומר: "לפיכך, קיפל הקב"ה את ארץ ישראל מתחתיו של יעקב אבינו ללמדנו, כי רק כשרוחו של יעקב אבינו שורה עליה, שייכת לנו הארץ" - אם חלילה עם ישראל עוזב את רוח ישראל סבא, את רוח האבות הקדושים, אזי חלילה...

וזו המשמעות של "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁכֵב עָלֶיהָ", היכן שיעקב אבינו שוכב, נח, שם נזכה שהארץ תהיה שלנו באושר.

זו הארץ המיוחדת של פרשת השבוע שמשה רבינו כ"כ השתוקק להיכנס אליה, כמו שנאמר בתורה הקדושה פרשת ואתחנן: "וָאֶתְחַנַּן אֶל-ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמר...אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנן" (ג, כג-כה) – משה רבינו מתחנן אל ה': אני רוצה באחרית ימי להיכנס אל ארץ הקודש. אומרים חז"ל (המפרשים): "וָאֶתְחַנַּן אֶל-ה'" – משה רבינו התפלל תקט"ו תפילות כמנין "וָאֶתְחַנַּן" (515) תפילות, כדי לזכות להיכנס לארץ.

שואלים המפרשים: בשביל מה, משה רבינו שהיה קרוב אז ל-120 שנה, שעליו נאמר: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה" (דברים לד, י), אדם שעלה לשמים, אדם נביא שה' דיבר איתו בדרגה הרבה יותר גבוהה מכל הנביאים – "פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ" (במדבר יח, ב) בהקיץ ולא בחלום, שואלים המפרשים: מה משה רבינו כ"כ השתוקק להיכנס לארץ הקודש? לְמה? כדי לאכול מפריה וליהנות מטובה במובן הפשטני?! לאכול אבוקדו, תפוחי זהב, מנגו תוצרת הארץ?! זה מה שהוא רצה?! זה מה שהיה חסר ליהודי, למשה רבינו בן 119 וחצי שנה?! וכי ביקש משה רבינו ליהנות מנופיה של ארץ ישראל: הריה ועמקיה, נהרותיה, וקניוניה?! על זה הוא השקיע 515 תפילות?! לא מובן!

מי שזכה ל"וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט", שה' יתברך דיבר איתו פנים אל פנים, בהקיץ ולא בחלום, ודאי שלא יכסוף ליהנות מגשמיותה של ארץ ישראל, מה עוד, שכל מנעמי העולם הבא, עולם האמת מובטחים לו!! משה רבינו הסתלק מן העולם במיתת נשיקה ללא סבל, ללא מחלות! שואלים המפרשים: אז מה הוא היה צריך להתפלל תקט"ו תפילות?

עונה על כך "ילקוט ראובני" ומביא זאת ילקוט "מעם לועז": "שכך מתפללים המלאכים בכל יום". – המלאכים מתפללים 515 תפילות כל יום. והיכן זה מרומז? אומר בעל "ילקוט ראובני": כתוב על המלאכים בספר יחזקאל: "וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה" (א, ז), "יְשָׁרָה" בגימטריה תקט"ו – 515, הוי אומר שיש כאן רמז שהמלאכים מתפללים כל יום, כמנין "יְשָׁרָה", ואם תרצו "תְפִלָה" בגמטריה תקט"ו!

שואל בעל "פני יהושע" (מסכת ברכות כמדומני) שנפטר לפני 250 שנה: מתי משה רבינו החל לבקש להיכנס לארץ? ועונה: הוא החל להתפלל בט"ו לחודש אב בשנה האחרונה שהוא חי. ולמה דווקא בט"ו באב? מפני שאז כלו מתי מדבר, אז החטא של חטא המרגלים פסק, עד שלא היה מזכרת מעוון המרגלים, אז ביקש משה רבינו להתפלל תקט"ו תפילות כדי להיכנס לארץ. אומר ה"פני יהושע": "אם ניקח שמשה רבינו יתפלל כל יום 3 תפילות, כמו שאנחנו (שחרית, מנחה וערבית) מט"ו באב עד ז' באדר שזה יום פטירתו, מלבד שבתות וימים טובים שאז לא מתחננים, אין ואתחנן, נקבל תקט"ו תפילות, שיתפלל משה רבינו, כדי לזכות להיכנס לארץ ישראל.

אגב, בספרי חסידות נשאלת השאלה: ממתי מתחילים לומר: "כתיבה וחתימה טובה"? בהלכה כתוב: מר"ח אלול. ובספרי חסידות מוסיפים עוד שבועיים מ-ט"ו באב שכבר אז מתחילים להגיד זאת. מה הרמז בדבר? "חמישה עשר באב" בגימטריה "כתיבה וחתימה טובה".

השנה, בצורה מאוד מעניינת, ט"ו באב חל בשבת של פרשת ואתחנן! הֵוֵי אומר, שבשבת קודש שהיא מקור הברכה, התחיל משה רבינו להתפלל 3 פעמים ביום את התפילה לזכות להיכנס לארץ.

ובכן חזרנו לשאלתנו הראשונה: מה ביקש משה רבינו כשרצה להיכנס לארץ הקודש? היו חסרות לו השגות לשלימות הרוחנית שלו? מה זה ארץ ישראל בשביל משה רבינו? מה זה אומר לו? האם הוא חיפש באחרית ימיו לעשות "סיבוב" בעולם?! עונים חז"ל: "אלא על כורח ביקש משה רבינו ע"ה לזכות להיכנס לארץ ולקיים בה את המצוות התלויות בארץ" – להביא פעם אחת ביכורים... להוסיף שלימות על שלימותו, כי השלימות הנפשית תושג רק ע"י מצוות ומעשים טובים. עוד מצוה ועוד מצוה...אפילו שלמשה רבינו לא היו חסרות מצוות, אבל בארץ ישראל יש מצוות נוספות: מצות יישוב ארץ ישראל, מצוות ביכורים, מצוות ביעור מעשרות, וזה היה חסר לו בשלימות שלו, שכך הוא הרגיש ואנחנו לא מבינים בכלל על מה אנחנו מדברים. וזה שאומר הכתוב בפרקי אבות (ד, יז): "יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא" – שהרי עולם הבא הוא עולם הגמול, זה עולם של הנאות, עולם הזה הוא עולם המעשה. ואם כן אף משה רבינו עם כל גודל שלימתו, נכספה וגם כלתה נפשו להתעלות עוד ועוד בקיום המצוות התלויות בארץ.

מביא בעל "אוזניים לתורה" את הגאון מוילנא שלומד משמעות חדשה על מספר התפילות (תקט"ו) של משה רבינו: "תקט"ו, 515 תפילות, זה 515 בקשות שהוא ביקש, אלו סוגים של מעלות שהוא ביקש להשיג אותם בכניסתו לארץ, ובין הבקשות הוא כלל גם את: רבש"ע, אני אכנס לארץ, ואמנם אני לא אוכל להביא ביכורים כי אין בית מקדש, אבל כשאכנס לארץ מיד יוריד לנו הקב"ה את בית המקדש באש, כמו שיהיה בגאולה השלימה אי"ה, ואז יהיה לנו בית מקדש ונוכל להביא ביכורים ונוכל לקיים מצוות עלייה לרגל לירושלים, לראות ולהיראות. ארץ ישראל בשלימותה, היא כאשר יבנה בית המקדש במהרה בימינו, "ואם כן" - אומר הגאון – "משה רבינו ביקש סוף וקץ לכל הצרות" - הוא ביקש גאולה ע"י בנין בית המקדש בירושלים, עיר הקודש, ואז מצוות הביכורים, מצוות ביעור מעשרות, הקורבנות שיוכלו להיעשות בשלמותן.

אומרים הספרים הקדושים: למה נסמכה פרשת כי תבוא שמתחילה בפרשת ביכורים, לסוף הפרשה הקודמת ששם כתוב על מחיית עמלק? ועונים: פשוט מאוד, כי אי אפשר לבנות בית מקדש לפני מחיית עמלק!! לפני ביעור הרע העמלקי, אי אפשר לבנות את בית המקדש, הרי קודם כל צריך "סוּר מֵרָע" ואח"כ "וַעֲשֵׂה-טוֹב", וא"כ, אומר הגאון מוילנא על המלים: "וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ" - משה רבינו ביקש גאולה ע"י בנין בית המקדש, משה רבינו ביקש את שלימות העם היהודי בארץ קדשו, ואם כן מובן מדוע זה כתוב סמוך למחיית עמלק.

ובספר "אהרן עדות" של אחד מגדולי החסידות לפני 150 שנה מובא עוד הסבר מדוע היה חשוב למשה רבינו לעלות לארץ לקיים את המצוות התלויות בה: לפני שמשה רבינו ע"ה החל להתפלל תקט"ו תפילות הכין את עצמו בכל השלמויות" – מה חסר לו? איזה שלמויות? מהי השלימות היהודית? – הוי "מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ...עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה" ומשה רבינו שהרגיש שהיה חסר לו זאת, אבל בדקי דקוּת, השלים את עצמו. מדוע? בגלל שהזכות שלנו לארץ ישראל זו הבטחה שהקב"ה הבטיח לראשונה לאברהם אבינו ב"בין הבתרים", אח"כ ליצחק ואח"כ ליעקב, אז הזכות של ארץ ישראל היא הזכות של אברהם אבינו וכדי לזכות לארץ ישראל צריך קדושה יתירה, צריך שלימות. אז משה רבינו השלים את עצמו במידותיו של אברהם אבינו שהם: "עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה".

ומאיפה הוא לוקח זאת? אומר בעל "אהרן עדות: שנאמר "וָאֶתְחַנַּן אֶל-ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמר" זה גימטריא: "עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה" ולכן המילה "הַהִוא" נכתבת עם וא"ו שבקריאה אומרים: ההיא ובכתיבה כתוב: ההוא. ולפני כן הוא לא התחיל להתפלל, הוא ידע שלארץ ישראל צריך להיכנס בקדושה ובטהרה. להיות מושלם.

אומר בעל "אהרן עדות": "לאמר, שקודם שהתחיל להתפלל לפני שיכנס לארץ הקודש, הדביק עצמו בג' המידות של אברהם אבינו שהבורא יתברך הבטיח לו את הארץ", וזה שנאמר: "אָז יִמָּלֵא שְׂחֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה" (תהילים קכו, ב), היום אין שמחה מספיקה בעם הזה, כי יש צרות, אז מתי יהיה "אָז יִמָּלֵא שְׂחֹק פִּינוּ"? דוד המלך אומר: "בְּשׁוּב ה' אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן". בינתיים אנחנו גרים פה, אבל האם יש לנו בית מקדש? האם יש לנו עבודת הקודש? האם יש לנו ביכורים? הכל זה מדרבנן, אין לנו ביכורים, אין לנו לעלות ולהיראות בבית המקדש! אוהו, משה רבינו ביקש להיכנס לארץ ולוּ ליום אחד ושיהיה לו בית מקדש ושהוא יוכל לקים את המצוות התלויות בארץ.

אביא בפניכם מדרש מעניין לאדם שטחי ומוזר, אך לרב ש"ך זה לא היה מוזר.

מובא במדרש רבה (דברים א, י): "כשמשה רבינו התפלל תקט"ו תפילות כמנין "וָאֶתְחַנַּן", אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, אם הגיע שעתו של יהושע להנהיג את ישראל ואין מלכות נוגעת בחברתה, אז אני מתפטר – אני לא רוצה להמשיך להיות המנהיג של ישראל, תסיר ממני את ההנהגה ואני אהיה אדם פשוט שיסתובב בארץ ישראל, ורוצה אני להסתובב בארץ ישראל, ליהנות מזיו קדושתך שם ולקיים את מצוותיך שם אמר לו הקב"ה: לא. אמר משה רבינו לפני הבורא יתברך: רבש"ע, אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל כאדם פשוט, הניחֵני כחיות השדה שהם אוכלות עשבים ושותות מים ורועות את העולם, כך תהא נפשי כאחת מהן ואסתובב בארץ ישראל" – תהפוך אותי לחיה – "אמר לו הקב"ה: רַב-לָךְ, אמר משה רבינו: אתה לא רוצה שאני אסתובב על הקרקע שאוכל מפריה כחית השדה?! הניחני בעולם הזה כעוף הפורח באויר" – תעשה אותי ליונה שאסתובב באוויר הארץ הקדושה, אמר לו הקב"ה: רַב-לָךְ". ע"כ.

והדברים צריכים ביאור רב וכל המפרשים עומדים על זה. במדרש נאמר "חיה", האם משה רבינו רוצה להיות חיה בארץ ישראל? עוף?! יש מישהו שיכול להיות בהיכלו של משה רבינו בשמיים? והוא רוצה להיות צבי, אייל, או יחמור, או איזה יונה או שְׂלַו? מה פשר הדברים? אומר מרן הרב ש"ך זיע"א: "הדברים צריכים ביאור שהרי כשהגיעה שעתו של משה רבינו שעכשיו הוא מסתלק מן העולם, הוא ידע מה טוב מצפה לו בעולם האמת, שהרי הוא כבר היה במרום בעת קבלת התורה וראה כיצד נראים החיים האמיתיים, ואם כן מה טעם יש בלהישאר בעולם הזה כבעל חי המשוטט בשדות ארץ ישראל או כעוף הפורח באוירה?!" מילא, אם היה נשאר אדם פשוט, אז הוא היה מקיים מצוות התלויות בארץ כיהודי. אבל עוף?! אני לא שמעתי שעוף ובהמה חייבים במצוות?! אז מה ערך לחיים בארץ ישראל כחיה וכעוף?! האם לא עדיף להיות בעולם הנשמות במעלה של משה רבינו ע"ה?!

עונה הרב ש"ך יסוד עצום ועמוק מאוד: "לכל בעל חי יש תפקיד. לכל אדם ואדם יש מלאך, לכל יהודי ויהודי שאומר לו: "גדל" – תעשה את רצון בוראך, (כמו שאומר הספורנו: "שתשיג המכוון בכל מעשיך לחיי עולם ולחיי שעה") ממשיך הרב ש"ך ואומר: "לא רק לאדם יש תפקיד לקדש שם שמים ולקיים מצוות, אלא לכל בעל חי ולכל דבר בבריאה, אפילו צומח, אפילו דומם, יש תפקיד שעל ידו הוא מרבה כבוד שמים". והיכן זה כתוב? כתוב בפסוק: "כּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו" (ישעיה מג, ז) - גם לזברה, גם לקוף גם לפרפר וגם לג'וק יש תפקיד בעולם, התפקיד שלו לקדש שם שמים, להרבות כבוד ה', (הרי יש לנו פרקי שירה שלאחרונה רב חיים קיינבסקי אמר שזו סגולה גדולה להגיד אותה. מה זה פרקי שירה? שירת החיות, כולם שיר ושבח לחיי עולם, אבל אנחנו לא מבינים בזה), כתוב על ר' יוחנן בן זכאי שהבין את שפת החיות. אומר הרב ש"ך: "אין אנחנו יודעים בדיוק מה תפקידו של כל יצור בעולם, איך הוא מקדש שם שמים ואיך הוא מרבה כבוד ה', אך דבר אחד אנו יודעים בבירור: כי "כּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו" – כל דבר שיש בעולם, נברא לתת כבוד לה'. איך? לא הכל אנחנו יודעים. ומשה רבינו אמר: רבש"ע, אם אינני יכול לכבד אותך כאדם, כיהודי שומר תורה ומצוות, אני רוצה להיכנס לארץ כעוף וכחיה והתועלת בדבר: להישאר בעולם הזה כבעל חי ולהרבות כבוד שמים, וזה עדיף לי מאשר לעלות לעולם האמת ולהיות מנותק מעולם של תשובה ומעשים טובים ששעה אחת בעולם הזה יפה מכל חיי העולם הבא!

בארץ ישראל הולך יהודי, חרדי, בעל הכרה יהודית והנה הוא רואה איזה פרפר קטן, צבעוני, מקפץ בין פרח לפרח ומוצץ את הצוף שלו. מה קורה אז? קודם כל הוא מתפעל מהגוונים שלו. אני היום הסתכלתי על נמלה קטנה (נמלה של סוכר) ושאלתי את עצמי: מי ברא את זה? רק בורא עולם!!! במכון ויצמן אי אפשר לברוא נמלה. גדולי המדע גם בעלי פרס נובל בביוכימיה לא יכולים לברוא נמלה. והנמלה הזו כזאת פיצפונת שאם לרגע קט אני מסיר את עיני ממנה אני כבר מאבד אותה (ואני לא יודע היכן בנוי לה הלב...), חרק, היום יש כבר חיידיקים שצריך מיקרוסקופ כדי לראות אותם... ואני שואל את עצמי: הנמלה הזאת, מי ברא אותה? יש לה תפקיד? ואולי תפקידה הוא: "לֵךְ-אֶל-נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם" (משלי ו, ו) אם היא ממלאת את התפקיד הזה שאני לומד ממנה זריזות בעבודת ה', אז כדאי, אבל כשאני רואה פרפר צבעוני, יפהפיה, נוחת מפרח לפרח ומוצץ את הצוף, אני כיהודי אומר לעצמי: "מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'" (תהילים קד, כד) – איזה עולם מופלא ברא לנו ה'. עולם יפה מגוון.

רב שמשון רפאל הירש, רבה של פרנקפוט לפני 150 שנה אמר: "אני חייב לנסוע פעם אחת לאלפים בשוויץ". למה? כי אני לא גר בארץ ישראל שאסור לצאת מן הארץ, אז פעם אחת שאני גר בגלות (גרמניה) אני צריך לצאת לשוויץ לראות את האלפים ולהתפעל ממעשה ה' - "מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'" – כמו שהבת שלי היתה פעם במפלי ניאגרה, על גבול ארה"ב - קנדה, והיא תיארה לי מה שראתה שם. גם מפלי ניאגרה מרבים כבוד שמים למתבונן. אומר משה רבינו: אם אני לא יכול לקדש שם שמים, להרבות כבוד שמים כיהודי, כאדם פשוט, אז תשאיר אותי בארץ הקודש כחיה, כעוף ובעצם אני אקדש את שמך בעולם. לקדש שם שמים, להיות גורם, להיות אמצעי לקידוש ה', להיות אמצעי לכבוד ה', לראות את ה' בבריאה.

כותב הרמב"ם: אם אדם רוצה להאמין בה', יצא אל הטבע, ושאל: מי ברא על אלה? הטבע היפה?! ברור שלא. מבקש משה רבינו: תן לי להיות כחיה, שם יסתכלו עלי יהודים כעל פרפר ויגידו "מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'", ויצדיקו את קיומי כחיה.

נמצנו למדים, בעומדנו לפני ימי הדין, ימי הרחמים והסליחות, הבה ונתבונן, השאיפה הצריכה למלא את כל יישותינו, כיהודים, כבני אדם (ולא כחיות וכעופות) ומה עוד כיהודים שזכינו לגור בארץ הקודש ולמרות שאין בית מקדש, אבל בארץ הקודש ששם כלתה נפשות כל הדורות להגיע לכאן ואנחנו זכינו לשבת בארץ הקודש. השאיפה צריכה למלא את כל יישותינו כבני אדם, כיהודים בארץ קודשנו להרבות כבוד שמים, כל יהודי הוא שגריר של הקב"ה, הוא נושא את דגל עם ישראל בעולם.

עלינו להרבות כבוד שמים בכל מצב, בכל מקום ובכל שעה, כי לכך נוצרנו, לכך זכינו לגור בארץ קודשנו, עלינו להרבות כבוד שמים, "כּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו", אנחנו יהודים בארץ קודשנו, זה התפקיד שלנו, זה הכבוד הכי גדול, זה לגור בארץ ישראל, ללכת בדרכיו, ברוח ישראל סבא, לשמור חוקיו ומשפטיו ולעסוק בתורתו.

וזהו עיקר עבודה של היהודי בתפילה בתפילת הימים הנוראים. זה עיקר העבודה המעשית של יהודי ובמיוחד בימים אלה שאנחנו באים בראש השנה לבקש שנה טובה, שנת שלום, פרנסה, ומה לא? על מה? מה אנחנו מביאים להקב"ה? עיקר תפילת הימים הנוראים, עיקר העבודה המעשית היא להמליך את הקב"ה על העולם כולו, להרבות כבוד שמים - זה תמצית כל התשובה. לחוש כי אין עוד מלבדו!

אביא לפניכם כמה קטעים מעיקרי התפילה בראש השנה ויום כיפור ותשובתם היא: כבוד שמים, להתחזק בתחושות שלנו כיהודים בארץ קודשנו:

עמך בית ישראל שלא זכו להכיר את שמע ישראל ה' לאלקינו ה' אחד: אוי רבש"ע, "וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ ה' אֱלהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ. וְאֵימָתְךָ עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ. וְיִירָאוּךָ כָּל הַמַּעֲשִׂים. וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל הַבְּרוּאִים וְיֵעָשׁוּ כֻּלָם אֲגֻדָּה אֶחָת לַעֲשׁוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם. כְּמוֹ שֶׁיָּדַעְנוּ ה' אֱלהֵינוּ שֶׁהַשָּׁלְטָן לְפָנֶיךָ עז בְּיָדְךָ וּגְבוּרָה בִּימִינֶךָ וְשִׁמְךָ נוֹרָא עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ" ובהמשך כתוב: "וְתִמְלךְ אַתָּה הוּא ה' אֱלהֵינוּ מְהֵרָה לְבַדֶּךָ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ. בְּהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. וּבִירוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ" – כבוד ה' – "קָדוֹשׁ אַתָּה וְנוֹרָא שְׁמֶךָ וְאֵין אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדֶיךָ".

ובמרכז התפילה של מוסף של יוה"כ שכולנו נופלים על פנינו ומשתחווים, תפילה שתיקן לנו יהושע בן נון ממשיכו של משה רבינו שהכניס אותנו לארץ הקודש, אומרים חז"ל: שכאשר הוא חצה את הירדן, הוא הגיע על קצות הירדן, גבול יריחו והוא ראה שם את יושבי הארץ – הכנענים והחיתים עובדים עבודה זרה, משתחווים להבל ולריק ולכן הוא תיקן את התפילה הנשגבה שאנו צריכים לומר אותה בעמידה, והיא נאמרת בסילודין וכתוב על התפילה הזו דברים נשגבים. מה תיקן לנו יהושע? קבלת עול מלכות שמים – "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכּל. לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית...וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבתָ אֶל לְבָבֶךָ. כִּי ה' הוּא הָאֱלהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת. אֵין עוֹד...וְעַל כֵּן נְקַוֶּה לְּךָ ה' אֱלהֵינוּ לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶּךָ...וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ...יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל. כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ. תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן. לְפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפּלוּ. וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ. וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת על מַלְכוּתֶךָ" – זה התכלית של האדם, זה עיקר עבודת ראש השנה ויוה"כ, לקבל עול מלכות שמים עלינו! ובמיוחד בימים אלו, ימי הרחמים והסליחות, זו חובתנו.

אביא בפניכם שתי דקות של רמזים, חשוב מאוד ומעניין:

הנביא עמוס אומר (ג, ח): "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא". אומרים חז"ל: מה זה "אַרְיֵה שָׁאָג"? האריה שואג: יהודים תשובה! כבוד שמים! תכבדו את ה' בארץ ישראל יהיה לכם טוב. "אַרְיֵה" ראשי תיבות א- אלול, האלול שואג ר- ראש השנה, י- יום הכיפורים, ה- הושענא רבא. הימים קוראים לנו: שינוי! עלינו להשתנות, להתחזק ולהרבות כבוד שמים. אומרים הספרים הקדושים: אלול – "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב-ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים" (תהילים כז, יג) – "לוּלֵא" אותיות אלול. יהודי צריך להתחזק בימים האלו בהכרה ש"לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב-ה'"- כבוד שמים, אז אבדתי בעוניי.

מובא בספרים: "אלול" ראשי תיבות: להצילך ולתת אויבך לפניך. החודש הזה מסוגל לתת את אויבך לפניך. איזה אויב? האויב הידוע, האויב שבלבך – את היצר הרע שכל כך מסית אותך, שכל כך מדיח אותך מדרך הטובה.

"אלול" - "וּמָל אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ" ר"ת אלול, זה החודש לתקן את הבית, להחדיר בילדים את גודל הימים, לדבר, כי עוד שבועיים ראש השנה, צריך סליחות, צריך לחזק את הבית שלנו.

"אלול" – אנו אומרים במזמור לתודה: "וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצאן מַרְעִיתוֹ" (תהילים ק, ג), המילה "וְלוֹ" הכתיב שלה הוא "ולא" (באל"ף) והקריא שלה הוא: "ולו" (בוא"ו). מה פשר הדברים? אומר החידושי הרי"ם האדמו"ר הראשון לבית גור: "עבודת האלול זה כבוד שמים". מה זה כבוד שמים? ולא אנחנו – ביטול עצמי, ביטול ה"יש שלי", למי? להקב"ה. אם נקיים "ולא אנחנו (באל"ף)" - שאנחנו לא כלום, אשר ה' אלוקיך נותן לך, כי ארץ ישראל ניתנה ע"י ה', ואוי ואבוי אם נצטרך בכח הזרוע, כי אתם רואים מה שקורה, עדיין לא הפילו פנטום אחד ברצועת עזה... ובודאי לא אפ15 או אפ16 – אם אנחנו נזכה בחודש אלול שאנחנו "לא" (באל"ף), אז נזכה ב"ולו אנחנו" (בוא"ו), זאת אומרת, נהיה שלו!!! וזה התפקיד שלנו באלול. ואז נהיה "עַמּוֹ וְצאן מַרְעִיתוֹ"! זוהי המשמעות האמיתית של אלול.

אלול – "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" (שיר השירים ו, ג) אם תיתן את ה"אֲנִי" שלך "לְדוֹדִי" (להקב"ה) אז תזכה ל"וְדוֹדִי לִי" - זה עבודת האלול.

מה למדנו בפרק הזה? חובתנו כיהודים להרים ולהניף את דגל האמונה וכבוד שמים, וזה ראש השנה ויום כיפור, זוהי התשובה האמיתית, עד כדי כך שמשה רבינו אומר: אם לא בדרך בשר ודם אז אני אקדש שמים בדרך עקיפה יותר: חיה, עוף...ובלבד להרבות כבוד שמים וזה עדיף לו מאשר לעלות ולַאוּר באור עולם האמת.

היה פעם צדיק שקראו לו רב מְנְלֶ'ה הוא היה הדוד של רב אהרן מקרלין לפני 250 שנה ויותר, הוא היה ענו וצדיק גדול. כשהוא הגיע לתפילה ששם כתוב: "בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְרוֹמָם. וּבְשִׂפְתֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ. וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְקַדָּשׁ. וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְהַלָּל" אמר רב מְנַלֶ'ה: מה התפקיד של אדם בעולם? לכבד ולהלל את ה', כבוד שמים, כתוב "בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְרוֹמָם", אמר רב מְנְלֶ'ה: על הישרים לא נימנה רב מְנְלֶ'ה, אז אני לא יכול לרומם את ה' בקהל ישרים ובהמשך כתוב: "וּבְשִׂפְתֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ", מְנְלֶ'ה לא מוצא את מקומו בין הצדיקים...."וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְקַדָּשׁ" – האם מְנְלֶ'ה יכול להימנות בין החסידים? "וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְהַלָּל" – מְנְלֶ'ה גם לא נמצא בין הקדושים. נו, אז מה אני עושה פה?! אמר רב מְנְלֶ'ה, אבל בהמשך כתוב: "וּבְמַקְהֲלוֹת רִבְבוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל" ובין רבבות עמך בית ישראל יכול לקפוץ גם רב מְנְלֶ'ה.

שמע זאת הצדיק ישראל מרוז'ין ואמר: ואני מרגיש גם ב"וּבְמַקְהֲלוֹת רִבְבוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל" לא יכול לקפוץ. כולם צדיקים וקדושים שם, גם שם אני לא יכול למצוא את עצמי. אז מה אני עושה בעולם הזה? אמר הצדיק מרוז'ין: אם על רבבות עמך איני נמנה, אז איפה אני, איפה אני ממלא את עצמי בעולם? וענה: בהמשך כתוב, "שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים. לְפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבוֹתֵינוּ. לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְהַדֵּר וּלְנַצֵּחַ לְבָרֵךְ לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס" ומאחר שחובת כל היצורים, אפילו לא רבבות עמך בית ישראל, אלא "כָּל הַיְצוּרִים" כמו פרפרים. ואם ככה, גם אני פרפר. גם אני צבי, יחמור, זברה, גם לי יש מקום לכבד את ה'. ומה נאמר אנחנו?!...

אני עובר עכשיו לפרק השני שמקשר אתכם לחוויות שאנו עברנו לרגל שמחת חתונת בננו והכל קשור לנוסף, מבט נוסף על תקט"ו תפילות של משה רבינו ע"ה שביקש להיכנס לארץ ישראל וזכות לבנין בית המקדש ולקיום המצוות התלויות בה.

דברים שקישרתי לבנין הבית של בני שהתחתן לפני כשבועיים, דברים שאמרתי בפני עם ועדה בשבת עלייה לתורה, בקידוש, בפרשת "ראה" השנה.

שבת עליה לתורה של בננו היקר. אצל האשכנזים נוהגים לעלות שבת לפני החתונה, ועל זה נאמר: "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה" - לשאוב את ברכת השבת שהיא מקור הברכה ליום החתונה שיתקיים באותו שבוע. ובכן, ברכת השבת, מקור הברכה לבנין בית חדש בישראל, בית מקדש מעט, בית שהשכינה שורה בו בדומה לבית המקדש.

הדברים הם מליבי שאמרתי, וזה עמוק ורגשי, תקשיבו טוב:

משה רבינו התפלל כמנין "וָאֶתְחַנַּן" – תקט"ו תפילות. בעל הטורים אומר: למילה "וָאֶתְחַנַּן" יש עוד גימטריה והיא "שירה". ואם כן יש כאן שתי משמעויות: שירה עם תקט"ו תפילות. כאשר הורים מגיעים לרגע הגדול שבו מתקיים בסייעתא דשמיא ה"כְּשֵׁם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמצוות", זאת אומרת שהם מגיעים לשלב להכניס בן באותו שבוע לחופה, הם אוחזים בשתי המשמעויות של "וָאֶתְחַנַּן" שמשמעות ראשונה אומרת שירה, שירה על העבר, הם מודים להקב"ה על כל העבר שהם זכו להכניס את הבן בבריתו של אברהם אבינו ולהכניסו לתורה, לגדלו לתורה בלבד. חינכו אותו עד גיל 20 וכמה בישיבה קטנה וגדולה, הם קיימו "כְּשֵׁם שנכנס לברית כן יכנס לתורה". שירה על העבר, על הסייעתא דשמייא שה' עזר להם שהם גידלו ילד לתפארת, תלמיד חכם.

וגם "וָאֶתְחַנַּן" זה תקט"ו תפילות, בגימטריא תפילה. זוהי המשמעות על העתיד שביום העלייה לתורה שלו, לקראת החתונה, לקראת החופה, מבקשים ההורים תקט"ו תפילות על העתיד, שכן אין "וָאֶתְחַנַּן" יותר גדול אצל הורים, מאשר נחת מהילדים. (נחת אותיות תחן – תחינה, ואתחנן) כבר הבאנו פעמים רבות, כתוב: "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא" - "אָנָּא" בגימטריא 52 שזה גם "בן", "נָּא" בגימטריא בן עם הכולל (51+1) והפסוק נקרא לשני הצדדים אותו דבר: "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא" וכן "נָּא הוֹשִׁיעָה ה' אָנָּא" והמשמעות על דרך הרמז: רבש"ע, תושיע את ה"אנא" שלנו. ה"אנא" הכי גדול, הילדים שלנו זה הבייבי שלנו, אין דבר יותר חשוב לזוג הורים מאשר ילדים, הרגע המאושר להביא אותם לחופה. אין נחת יותר גדול מאשר כאשר זוכים לראות את הבן או הבת עומדים על סף ביתם החדש ובונים בית בישראל, בית יהודי, בית מקדש פרטי שהקב"ה משרה שכינתו בתוכם. איש – היו"ד של האיש עם הה"א של האישה, אחרת אש אוכלתם.

ובכן, כמו שאמרתי: "וָאֶתְחַנַּן" – שירה, שזכינו עד הלום, עד הרגע הזה, וגם "וָאֶתְחַנַּן" - תקט"ו תפילות על העתיד, על הנחת.

שאל הקדוש ר' אלחנן וסרמן הי"ד את הצדיק רב אהרן מבלז זיע"א (כאשר הם שהו בעיר מרפא בצ'כיה שקוראים לה מרינבאט): "מה פשר תקט"ו תפילות שהתפלל משה רבינו לזכות בקדושת ארץ ישראל ובבנין בית המקדש?" השיב לו הצדיק מבלז: "מבואר בספרים הקדושים (גם בספרי קבלה) שהקב"ה ירד עם מחנה של ק"ג (103) מלאכים והקים את החומה האחת של בית המקדש, הקים את הכותל הראשון. מחנה בגימטריא ק"ג [קוף, גימל] (103). אומר רב אהרן מבלז: נמצא, כי בנין החומה הראשונה נבנה בקדושת ק"ג מלאכים.

הכח והזכות של אברהם אבינו עמדה לעם ישראל, כדי לבנות את הכותל השני. מהו הכותל השני? עוד מחנה, עוד קדושה של ק"ג מלאכים. ואיך אברהם אבינו קרא לבית המקדש? אומרים חז"ל: "בְּהַר ה' יֵרָאֶה" (בראשית כב, יד) – הר המוריה! ואתם יודעים כמה זה "הַר"? בגימטריא זה 205 ועל הכולל זה 206, ז"א שזה פעמיים "מחנה" (פעמיים 103) – הקב"ה ירד עם מחנה (ק"ג), אברהם אבינו הוסיף את הכותל השני שזה עוד 103 יחד זה "הר".

אצל יצחק אבינו נאמר לגבי מקום בית המקדש: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" – אומרים חז"ל: זהו הר הבית. יצחק אבינו קרא לבית המקדש "שָּׂדֶה" שהגימטריא שלה היא 309, שזה עוד ק"ג, עוד מחנה עוד קדושה, וזהו הקיר השלישי של בית המקדש.

יעקב אבינו אמר: "מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים" (שם כח, יז) הוא קרא לבית המקדש: "בֵּית", ובזכות יעקב אבינו נוסף הקיר הרביעי של בית המקדש, וכמה זה הגימטריא של "בֵּית"? זה עוד ק"ג, זה עוד "מחנה". המילה "שָּׂדֶה" (309) עם עוד ק"ג (103) = 412, זה בדיוק "בֵּית".

בא משה רבינו והתפלל תקט"ו תפילות. מדוע? כי משה רבינו רצה להוסיף את הגג, שלא יהיה פרוץ, שלא יראו שם "כוכבים" (במרכאות) והוא התפלל תקט"ו (515) תפילות שזה עוד מחנה, עוד ק"ג, עוד 103 מעל 412 (מעל הקיר הרביעי, מעל "בֵּית"). משה רבינו הוסיף את הכותל החמישי, זהו הגג.

קדושת השבת: מדוע חתן עולה לתורה בשבת? כי היא מקור הברכה. איזה ברכה? לבנין הבית. מה זה בית? 4 מחנות עם גג. (כי לא קונים לבן בית עם גג פתוח...) קדושת השבת, שבת העלייה לתורה, יש בה את ד' הקדושות של בית המקדש: בית, שבת. איך כתוב? מְעֵין עולם הבא יום שבת מנוחה, כל המתענגים בה יזכו לרוב שמחה, מחבלי משיח יזכו לרווחה, אם שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים – קדושת השבת, היא מעין קדושת בית המקדש.

ומה הרמז?

השבת – ראשי תיבות: ה-"הַר", ש-"שָּׂדֶה", ב-"בֵּית", ת-תפילה של משה רבינו – זה השבת, כי בשבת קודש יש לנו את ארבע הבחינות של קדושה המונחות בבסיסו של בית המקדש. ומשום כך השבת הראשונה אחרי תשעה באב שזה יום חורבן הבית, היא שבת "נַחֲמוּ", הקב"ה אומר: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" (ישעיה מ, א).

שמתם לב: "מחנה" עם המילה עצמה עולה "נַחֲמוּ" (ק"ג + ק"ד), הוי אומר, שהשבת היא נחמה על חורבן הקירות של בית המקדש.

דוד המלך אומר: "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" (תהילים עג, כח). אומרים חז"ל: "קִרְבַת אֱלֹהִים" זה בית המקדש וזה גם שבת קודש, היהודי מתקדש בשבת, הוא קרוב אל ה' יותר מאשר כל השבוע.

אומרים הספרים הקדושים: "קִרְבַת" בגימטריא שבת. לבית לא מספיק שיש בו 5 צלעות (4 קירות וגג) כי בית צריך גם רצפה, כסאות, שלא יהיה שם חול ודשא, (אז עלולים לבוא שם עקרבים...) לבית יש ארבעה קירות שהרצפה היא גם קיר. ומי מוסיף את רצפת הבית? זה הבעל והאשה עצמם.

ה' נותן להם 5: בחינת אברהם נותן להם את ה-"הַר", יצחק אבינו נותן להם "שָּׂדֶה", יעקב אבינו נותן להם "בֵּית", ומשה רבינו נותן להם את הגג. קדושה השכינה בתוכם. ומה התפקיד של בני הזוג? בני הזוג צריכים לתת את הרצפה, את הצלע השישית. מה הראייה? איש זה גימטריא 311, אשה זה 306 ועם הכולל זה 618 שזה תרי"ח. ומה זה תרי"ח? זה תקט"ו ועוד ק"ג זה תרי"ח ואם תחלק תרי"ח ל-6 תקבל ק"ג!!! 6 פעמים "מחנה" זה איש ואשה. מה התפקיד של איש ואשה? לבנות בית. מה זה בית? 4 קירות, גג ורצפה. את הרצפה, את התשתית מוסיפים החתן והכלה.

וזהו שנאמר: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא" (בראשית כה, כא). אומרים חז"ל: שיעור התפילות שהתפללו יצחק ורבקה הוא תקט"ו תפילות. מה רמז בדבר? יצחק גימטריא 208, רבקה 307, ביחד זה תקט"ו תפילות, ולכן תמיד בראש השנה אנחנו מצמידים את יצחק ורבקה יחד, יום פקידה למה? תקט"ו תפילות. ומה עלינו לעשות? עלינו להוסיף את הרצפה, להגיע ל"איש והאישה".

נמצא, תקט"ו התפילות אצל יצחק ורבקה הוא המשכת קדושת המקדש של חמשת הצלעות עם הגג של משה רבינו (5 פעמים ק"ג), אבל זה בתנאי "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנכַח אִשְׁתּוֹ", בתנאי שיצחק הבעל יהיה לנוכח אשתו רבקה, שיהיה יצחק ורבקה זה מול זה, אהבה, אחוה שלום ורעות, ואז הם יוצקים את הרצפה. וכשהם יוצקים זאת, הם זוכים שהקב"ה משרה שכינתו בתוכם, כמו בבית המקדש, והוא נותן להם את כל התקט"ו.

ואני מוסיף מדידי:

הבית היהודי - הדבר הראשון שצריך לדעת הוא שהקיר הראשון של הבית היהודי היא כי "מֵאֵת ה' הָיְתָה זּאת" (תהילים קיח, כג) - בית שאין בו יסוד שהקב"ה בונה אותו, זה לא בית יהודי! זה כמו בבית המקדש שהקב"ה ירד עם מחנה של מלאכים ובנה את הקיר הראשון, כך גם הבית היהודי, כל בית יהודי, כל זוג יהודי צריך לדעת, שאת הקיר הראשון, את המחנה הראשון בונה הקב"ה – זה היסוד!

עכשיו, כל זוג יהודי צריך לדעת שהקיר השני שמרכיב את הבית שלהם הוא "הר", ומה המשמעות של "הר"? חז"ל אומרים: "צדיקים, היצר הרע נדמה להם כהר, רשעים כחוט השערה". מה מאפיין את הרשע? הוא אומר: "יהיה בסדר", "סמוך עלי", "בסדר, בסדר, בסדר", "נעבור את זה", "עברנו את פרעה נעבור גם את זה" ועוד. זו הטעות של הרשעים שמתייחסים לאתגרים בעולם הזה כחוט שערה, אך הצדיקים, אומרת הגמרא, הם רואים את העולם הזה כהר, צריך לטפס, צריך לעלות, זה לא יוצא מהשרוול, זה לא בא מאליו, כי כל משימה יש לה אחריות של להרבות כבוד שמים, ואחרי שהם עוברים את ההר, הם רואים שזה בעצם היה פוטו מונטז', אבל בתחילה הם מתייחסים לזה כאל משימה גבוהה שדורשת מהם מוטיבציות. ובכן בבית היהודי, הקב"ה שם את הקיר הראשון, הקיר השני הוא בזכות אברהם - "הר". הקיר השלישי הוא בזכות יצחק - "שדה". מה משמעות הדבר? ידוע כי בית לא נבנה מאליו, הפרחים לא גדלים בו מאליהם, בבית צריך להשקיע כמו בשדה. שדה יש לסקל את האבנים, לעקור קוצים, דרדרים, יבליות, לעקור קוצים, לחרוש, להשקות, לזרוע, לזבל, לרסס, לשמור מפני "אורחים" (במרכאות) בלתי רצויים, ולשם כך יש להעמיד דחליל בשדה. (דחליל מלשון דחיל, פחד שמפחיד את הציפורים). ואם יהודי מתייחס לבית שלו כמו שדה, זאת אומרת, יש להשקות את האשה, להתייחס אליה בכבוד, להחמיא לה, לתת לה כל טוב, להודות לה, לסקל קוצים מהבית, כי בית שמשאירים אותו פרא, אז מסתובבים שם נחשים ועקרבים... (עם כל המשמעויות). הקיר השלישי של הבית השלישי הוא "שדה" ואם תתייחס אליו כמו "שדה", אז תקצור יבולים. אז יתקיים בך: "הַזּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצרוּ" (תהילים קכו, ה), בלי דמעה הבית היהודי לא מפריח פרחים, אין ברינה יקצורו, בית זה לא הפקר, אלא צריך להשקיע, צריך הרבה סייעתא דשמיא עם הרבה תפילות.

הקיר הרביעי בבית – אמנם כתוב "יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה" (אבות א, ה) כאברהם אבינו, אבל דייק שיהיה בו פתחים לארבע רוחות שמים, שכל אחד יוכל להיכנס אליו לסעוד, להיעזר בו. אבל כתוב "פָּתוּחַ לִרְוָחָה" ולא פרוץ לרווחה. הבית היהודי הוא לא פרוץ, הוא לא שטח הפקר, הוא סגור מכל רוחותיו. יש לו מזוזות, משקופים ושערים, אלא שהוא פתוח, לא פרוץ וזה לא מספיק, כי צריך גם גג, אחרת יחדרו מלמעלה כל המרעין בישין.

הקיר החמישי הוא הגג - משה רבינו בנה את הגג, הוסיף תקט"ו תפילות, בית יהודי ללא תפילות, ללא דמעות, הוא לא בית, אין הצלחה. על הילדים מתפללים, לא מספיק שיש לך ילד, צריך להתפלל שהוא יהיה לנחת ואחרי שאתה כבר זוכה להביא אותו לחופה, תשיר שירה "וָאֶתְחַנַּן", ומכאן והלאה תקט"ו תפילות, להתפלל שהם יצליחו.

איך אומר היה הסטייפלר, הרב קיינבסקי בגיל 50? גם היום אני מתפלל שהוא יצליח, עד היום האחרון צריך להתפלל על ילדים, זה לא בא בלי תפילה.

ואתם זוג צעיר, צריכים לצקת את הרצפה, ק"ג. עליהם לקבל על עצמם לבנות בית על פי רוח ישראל סבא, בית שיהא בית כאברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה. זהו הבית היהודי. הזוג מקבל 5 כתלים מהקב"ה, אבל הם צריכים לצקת את הרצפה שהיא יסוד הבית היהודי.

ומהו יסוד הבית היהודי? לקבל על עצמם שלא לנטוש מוסר אב ותורת אם, להמשיך הלאה ברוח ישראל סבא ובייחוד בארץ הקודש שזכינו בה, מה שלא זכו אבותינו 2000 שנה לגור בת"א, בבני ברק, בירושלים, בחולון, בפתח תקוה, ארץ קודשנו: מחוז דן, מטה יהודה, מטה אשר – כאן הילכו אבותינו הקדושים, כאן הלכו הנביאים, כאן הלכו י"ב שבטים ובכן זהו הבית היהודי - תקט"ו כנגד בית המקדש.

כתוב: שערי דמעה לא ננעלו, שערי תפילה לא ננעלו. היה שואל ר' בונים מפשיסחא: אז לשם מה היה צריך שערים אם הם אף פעם לא ננעלו? ועונה: יש לפעמים שצריך לסגור את השערים מפני דמעות שטוטיות - שבוכים על גוגאים אז כדאי לסגור את השער... חבל לבכות על שטויות, את הדמעות שלך תקדיש לילדים שלך, כמו שאבי ז"ל היה אומר: "אין יום שעובר שאינני מתפלל ובוכה על הילדים שלי, בוכה עליהם שיצליחו וזכיתי".

יהי רצון שנזכה לבנות בתים בישראל, שנגיע כולנו ל"כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה ולחופה", הדרך לחופה עוברת דרך התורה, והבתים שנזכה לבנות, כולם יקרינו כבוד ה', כבוד התורה לתפארת עם ישראל. ואנחנו בימי הרחמים והסליחות שנזכה לתקן ולשפץ את ביתנו הישן שנבקעו בו בקיעים, פה פירצה ושם פירצה, שנזכה לסתום חורים ולפתוח פתחים, שיהיה בית מושלם. ויהיו הבתים שלנו בבחינת בתי מקדש שהשכינה בתוכם, ושנזכה לצקת רצפה איתנה (תרי"ח) לבתינו, אחרי 5 פעמים ק"ג מחנות (תקט"ו) שנזכה לאיש ואשה זכו שכינה ביניהם ונזכה לשנה טובה ומבורכת עלינו ועל כל ישראל, שנה של כתיבה וחתימה טובה, שנה שימלא ה' כל משאלות לבנו לטובה, שנת גאולה, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה לכבד את בוראנו בכבוד הנעלה ביותר, שלום על ישראל, בריאות טובה, שמחה בבתינו, שלום בית בביתנו, אהבה אחוה שלום ורעות בינינו ונאמר אמן. שנה טובה וחג שמח!


פרשת נצבים-וילך

אומרת התורה הקדושה בפרשת השבוע: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" – מודגש - "כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים כט, ט) – כך פותחת פרשת השבוע. ובהמשך הפסוק: "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשׁטְרֵיכֶם כּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שׁאֵב מֵימֶיךָ". לשם מה? "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ" - "וּבְאָלָתוֹ" זה קללה, ובהמשך: "אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם".

אומר רש"י הקדוש, חז"ל: מה זה ה"הַיּוֹם" הזה? "הַיּוֹם" רשום בתחילת הפסוק שנאמר: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" בהא הידיעה. כבר למדנו בשבוע שעבר שכל מקום שכתוב "הַיּוֹם" בה"א הידיעה, אומר הזוהר הקדוש: זה יום הדין. אבל כאן ה"הַיּוֹם" זה משהו אחר. אומר רש"י: "מלמד שכינסן משה רבינו לפני הקב"ה ביום מותו להכניסם בברית ה'". ה"הַיּוֹם" הזה שרשום בה"א הידיעה הוא יום הפרידה של משה רבינו מעם ישראל, צאן מרעיתו. 40 שנה הנהיג משה רבינו את עם ישראל. זוהי תזכורת אחרונה של משה רבינו, הרועה הנאמן, מנהיגם של ישראל שהוציא אותם מארץ מצרים והביא אותם עד שערי הארץ וליותר הוא לא זכה – "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר" (תהילים צה, י) – ארבעים שנה הוא התקוטט איתם במדבר. הוא בנה את העם היהודי, משה רבינו הנחיל להם את התורה, הנחיל להם את הנצח, בזכותו אנחנו עם הנצח. יום אחרון בחייו, והוא מכנס את כולם, אפילו טף ונשים ואפילו פשוטי העם, הוא רוצה למסור להם את התזכורת האחרונה שלו. חבל לו עליהם, הוא רוצה שהם יצליחו בחיים.

מה היה יקר למשה רבינו? להכניס אותם בברית ה', שהם יהיו עם נאמן לה'. שהם לא יזנחו את מה שהוא העניק להם, שהם לא יזנחו את רוח ישראל סבא, שהם לא יזנחו את המסורת, את "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ". "וּמְסָרָהּ" – מסורת. היום זה יום מותו.

על הפסוק: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם", אומר "בעל הטורים": מהו לשון "נִצָּבִים"? היה אפשר להיות: אתם עומדים, אתם נמצאים. מה זה "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם"? אלא "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" כדרך שנאמר במעמד הר סיני: "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות יט, יז) – הקבלה. יום פטירתו של משה רבינו, משה רבינו העביר והזכיר להם את הכל, זה היה כיום מעמד הר סיני. אתם זוכרים לפני 40 שנה שניצבתם למרגלות ההר?! אז היום אני רוצה לשחזר לכם את הכל, כמו אז. הוי אומר, שזה היה כמעמד הר סיני. כשם שבמעמד הר סיני כל ישראל התייצבו בתחתית ההר, כך ביום הזה, זה היה מהדורה חוזרת של מעמד הר סיני - כך פותחת הפרשה.

שבת בו, פרשת ניצבים-וילך, היא השבת האחרונה החותמת את השנה שעברה. שבת חתימה, הכל הולך בצד החיתום, הכל הולך אחרי הסוף. איך אנחנו נראים בסוף. שבת פרשת ניצבים היא השבת שלפני יום הדין, לפני ראש השנה, בו כולם עוברים לפני הקב"ה כבני מרום – כבני צאן העוברים לפני הרועה הַמוֹנַם ופוקדם. (כך אנחנו אומרים בתפילה ב-18).

תקנו לנו חז"ל לקרוא את הפרשה הזו, פרשת ניצבים, תמיד שבת סמוך לראש השנה. מדוע? כדי להזכיר לנו שכולנו ניצבים בימים הקרובים לפני ה' אלוקינו למשפט, (ואין עוד שבת באמצע), הוא יום הדין והקב"ה יודע כל תעלומות, זוכר כל הנשכחות, חוקר כליות ולב, לפניו נגלו כל מעשי איש ותחבולותיו, מזימותיו, רצונותיו וכוונותיו.

יום הדין, ראש השנה קרב ובא וחז"ל סידרו לנו שבשבת הזאת יש הקבלה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" – יום פטירתו של משה רבנו - מעמד הר סיני, הרי שראש השנה הוא כמו מעמד הר סיני. כפי שאנחנו אומרים בתפילה שניסחו לנו אנשי כנסת הגדולה: "כְּבַקָּרַת- רעֶה עֶדְרוֹ" (יחזקאל לד, יב) – כמו שהרועה מבקר, בודק את צאנו מעביר צאנו תחת שבטו, כך העולם כולו עובר לפני הקב"ה.

ובכן השבת אנחנו קוראים את פרשת ניצבים, את המשפטים האחרונים של משה רבינו ביום מותו. תזכורת למעמד הר סיני ואת זאת תיקנו לנו חז"ל כתזכורת בשבת האחרונה לפני יום הדין.

מעמד הר סיני. מהם ארבעת ההקבלות בין מעמד הר סיני ליום פטירתו של משה? ואת זאת אנחנו צריכים לקרוא ולשחזר, לחוש ולחוות לקראת יום הדין הקרב ובא.

ההקבלה הראשונה במעמד הר סיני נאמר: "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, יב) – "וַיִּחַן" כתוב בלשון יחיד, לא כתוב ויחנו. אומרים חז"ל, רש"י מביא על כך: "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" - כאיש אחד בלב אחד. הדבר הראשון שהיה במעמד הר סיני היה אחדות ישראל. גם השבת אנחנו צריכים לזכור שאנחנו עם אחד – "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" – קשה, יש הרבה ריב ומדון, יש הרבה תחרות, אבל זה יסוד היסודות: מעמד הר סיני - "אַתֶּם נִצָּבִים" ועם זה אנחנו צריכים ללכת לקראת ראש השנה, ליום הדין, לבוא מאוחדים! אי אפשר להגיע לראש השנה בתיפזורת.

ההקבלה השנייה במעמד הר סיני נאמר: "וַיְהִי קלֹת וּבְרָקִים...וְקל שׁפָר חָזָק מְאד וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" (שמות יט, טז) – במעמד הר סיני היתה חרדה - חרדת אלוקים, העם ראו את הקולות, לא רק ראו, אלא ראו את השמיעה, מושג שאיננו מבינים, המאפיין את מעמד הר סיני היה חרדת אלוקים, יראת אלקים! הם חוו, וחשו – "אִם-יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ...אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא " (עמוס ג, ו-ח)

ההקבלה השלישית במעמד הר סיני נאמר: "וַיֵּרֶד ה' עַל-הַר סִינַי" (שמות יט, כ) – מעמד הר סיני, זה שמים נשקו ארץ ולא ארץ נשקה שמים, אלא השמים ירדו לארץ, כביכול בורא עולם ירד על הר סיני, הבורא יתברך התקרב לאנושות בעליל, הקב"ה ירד אל עם ישראל, המלך היה מצוי בתוכנו – שבת ניצבים, ראש השנה ויום הכיפורים, אומר הנביא ישעיה: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (נה, ו) – יש תקופה בשנה, 40 יום, שהקב"ה קרוב אלינו, הוא יורד אלינו, הוא יורד אל העם, הוי אומר שהימים האלו הם ימי סגולה שאפשר לנצל, זה ימים של פרוטקציה, אלו הם ימים שתתן יד ויוציאו אותך מבור תחתיות, יוציאו אותך מהשקע שאתה נמצא בו.

ההקבלה הרביעית במעמד הר סיני: אומר "בעל הטורים": "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" כדרך שנאמר במעמד הר סיני: "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר". כדי להגיע לבחינה, לדרגה של "אַתֶּם נִצָּבִים" ולא שפופים, לא עִם הפנים על האדמה, אם אתם רוצים לקום, להיות ניצבים, עומדים עם ראש למעלה, יש נוסחא: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" בדיוק כמו בהר סיני, ששם עוצבה קומתו של העם היהודי. מהי הבחינה של "נִצָּבִים"? הבחינה של נצבים זה תחתית ההר. שנאמר: "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" – עם ישראל ניצב, רק כאשר הוא בתחתית ההר! מה המשמעות? כאשר הוא כופה על עצמו הר כגיגית. מתי עם ישראל התייצב? מתי עם ישראל שיצא עתה מבית עבדים הפך להיות משפוף ושחוח ל"וַיִּתְיַצְּבוּ"? כאשר "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר". מתי תהיו כבר ניצבים, עם ראש למעלה, לא שפופים, מדוכאים ומיואשים? כאשר תכופו את הר סיני עליכם. (אתם לא צריכים להתכופף) ומשמעות הדברים: כאשר עם ישראל כופה על עצמו את הר סיני, זאת אומרת, אומר: נעשה ונשמע, לפחות נשתדל, "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל-תִּטּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ", כאשר יהודי מוכן להשתדל ולכוף את ראשו אל מתחת להר סיני, לא לראות את עצמו מעל הר סיני, לא לראות עצמו אסטרונאוט שמרחף שם בין הכוכבים. אתם רוצים להגיע לדרגת ניצב, לדרגת "וַיִּתְיַצְּבוּ"? אתם רוצים שקומתכם תעלה ותתרומם? אז תהיו "בְּתַחְתִּית הָהָר", תגיעו לבחינה של "וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם על מַלְכוּת שָׁמַיִם" כפי שנאמר בתפילת שבת: "יִשְׂמַח משֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ. כִּי עֶבֶד נֶאֱמָן קָרָאתָ לּוֹ" – הגדלוּת של משה רבינו, אבי הנביאים, היתה שלא קם כמוהו – "כִּי עֶבֶד נֶאֱמָן קָרָאתָ לּוֹ" – לא סתם עֶבֶד, אלא נאמן. ובמה הוא היה עֶבֶד? שהוא קיבל על עצמו עול מלכות שמים ללא סייג.

אלו הם ארבעת היסודות שאנחנו צריכים לחשוב עליהם בפרשת השבוע, פרשת ניצבים כהקבלה למעמד הר סיני. זוהי התחושה שצריכה ללוות כל יהודי משבת זו, להתחזק כולנו להיות כאיש אחד בלב אחד, זהו התנאי, אחרת לא נתייצב, אחרת נהיה "על הפנים" ואני מדבר קצת ברמיזות, לא מאריך מיד.

היסוד הראשון:

אם עם ישראל מבקש להיות "נִצָּבִים", הרי הוא צריך להיות מאוחד. אין כוחנו אלא באחדותנו. זו לא סיסמא פוליטית, אלא מהותית, זוהי המהות שלנו! – "אנחנו צריכים להסיר שנאות מליבנו, לראות כל אחד מעלת חברו" - די לחפש חסרונות אצל השני, כי כולנו עם חסרונות, אין אדם בעולם שאין לו חסרון, אין אדם בעולם מושלם, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. גשר הידידות אינה עוברת בין החסרונות שלי לחסרונות שלך, לא על זה נמתח את גשר הידידות, גשר הידידות ימתח בין המעלות שלי למעלות שלך, כי בין החסרונות אי אפשר למתוח גשר של ידידות ואהבה, כי זה גשר של ביקורת והוא לא יחזיק מעמד, אלא יעורר ריב ומדנים, רק גשר של אהבה, גשר של אחדות – שנראה כל אחד מעלת חברנו וגם אם אתה עיתונאי, נפסיק לראות את החסרון של השני.

שאל פעם אחד מן הצדיקים: "מדוע הקב"ה ברא לאדם שתי עיניים? באחת שיראה את מעלת חברו, ובשני שיראה את החסרונות של עצמו!!" ואם אתה לא רוצה, אז תראה בשניהם את המעלות של השני. אבל לא יתכן שבעין אחת אני רואה את החסרון של השני ובעין השניה רק את המעלות שלי, או בשתי עיניים את החסרונות של השני. התנאי להיכנס לראש השנה הוא: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" – כאיש אחד בלב אחד, שיהיה פחות צרוּת עין, פחות קיטרוג ומדנים.

היסוד השני:

קול השופר ישמע בקרוב, אמנם הוא כבר נשמע, אבל בשבוע הבא, בראש השנה, נשמע 100 קולות של השופר, 100 תקיעות – "וְקל שׁפָר חָזָק מְאד וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" – בראש השנה צריך להתכונן עם קצת חרדה. אבל איזו חרדה? הרי אנחנו עם נועז, אנחנו עם אמיץ, איזו חרדה? אם אנחנו רוצים להיות עם אמיץ אז אנחנו צריכים לווסת את החרדה שלנו, לרכז אותה לאפיק אחד: חרדת אלקים, יראת אבינו!

מה שנותר לנו לעשות עד ראש השנה, עד היום הדין, זה קצת להחדיר בתוכנו שזה יום דין! שזה יום דין! לא להתהלך אדיש שאנן כאילו לא קורה שום דבר, גם לא ללכת בקרי, כאילו הכל במקרה, לחוש שזה יום דין, זה יום גורלי, זה יום שכותב הקב"ה בשמים את גורלנו, את גורל עמנו, את גורל מדינתנו, את גורל נשותינו, את גורלם של ילדינו, והחרדה הזאת צריכה להיכנס בליבותינו, עברנו משהו השנה, והימים אינם ימים פשוטים.

והיסוד השלישי:

לדעת שה' יתברך בימים האלו מצוי בתוכנו, לנצל את הימים, לא להחמיץ את ההזדמנות - "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" – כל יהודי יש לו מה לבקש, על עצמו על ביתו, על משפחתו ועל כלל ישראל - על העם היהודי הסובל בכל המובנים: בטחוני, כלכלי, בריאותי – סובל!

ובחינה נוספת, היסוד הרביעי: "וַיֵּרֶד ה' עַל-הַר סִינַי" – לכן הצמידו לנו את הפרשיות וכאמור הדבר הרביעי שהזכרנו הוא "נִצָּבִים" להתייצב בתחתית ההר, ככל האפשר, אל תשבע, אבל שכל אחד מאיתנו ישתדל להתייצב לשאוף להיות ניצב איך? בתחתית ההר, שיקבל על עצמו משהו, או שני משהו-יים, ולא נורא אם כמה משהו-יים. שיקבל על עצמו להיות נאמן למה שקיבלנו בהר סיני.

ואני רוצה קצת לפרט את הדברים, וזוהי שיחת היום, לקראת השבת, לקראת ראש השנה:

אחדות – תנאי ראשון. אומרים חז"ל במדרש: פרשת השבוע שעבר, פרשת כי תבוא, פרשת של 98 קללות, (איך חז"ל אומרים? 100 קללות חסר שתיים) אומר המדרש: "כששמעו ישראל את כל ה-98 קללות נתכרמו פניהם ואמרו: מי יכול לעמוד באלו" – מי יכול להיות יהודי? מי יכול לעמוד בזה? אבדה תקוותינו, איך נוכל לחזור אל ה'? – "אמר להם משה: אל תיראו, שנאמר: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם". משל למה הדבר דומה? לעצים דקים חלשים אם עושים הם אגודה אחת, אז חזקים הם" - אל תסתכלו כל אחד על עצמו כאילו הוא חוט, כי חוט יכול להקרע בקלות, הרי חטאתם ואז החוטים נקרעים בקלות, אין להם חוזק, אל תדאגו! – "אתם יודעים מה יקיים אותכם? ה"כֻּלְּכֶם"! – אחדות" – משל למה הדבר דומה? את עם ישראל אי אפשר לשבור, מדוע? כי הוא עם אחד, הוא מאוחד. כל חוט בפני עצמו, בקלי קלות אתה יכול לקרוע. אבל עם ישראל הוא אחד וכל חוט מלופף בחוט שני, כולנו מלופפים, כולנו מאוחדים – חבל ישראל ולא חוט! "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן-הָאֶחָד" (קהלת ד, ט) וגם "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק" (שם שם יב) – אנחנו חבל של מיליונים. אומר להם משה: אתם חרדים?! אל תיראו, אתם יודעים מה הפתרון? אתם יודעים מה התשובה לשאלה: מה יהיה? עונה להם משה רבינו: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" – אם תהיו "כֻּלְּכֶם" אז אתם תהיו "נִצָּבִים".

ובתפילת ראש השנה כתוב: "וְיֵעָשׁוּ כֻּלָם אֲגֻדָּה אֶחָת" – כח האחדות ירים אתכם, אף אחד לא יכול לקרוע אתכם, כי אתם מאוחדים כאיש אחד בלב אחד. ולא זו בלבד, אלא יתכן שאגודה אחת אין פירושה שאני צריך לאהוב את אותה גלידה שאתה אוהב, וללכת באותו לבוש שאתה הולך והטעם שלי כטעם שלך, והצורה שלי, או המגבעת שלי, או החולצה שלי... אין זו אומר שכולנו צריכים להיות חד גוניים, בעלי גוון אחד, לא! אינטרגרציה?! לא! לבוש אחיד? לא! מה פתאום! כל אחד יהיה הוא. אם כן, מה זה אחדות? יתכן שיהיו בקרב היהדות הנאמנה כיוונים שונים, כגון: חסידים, ליטאים, נוסח אשכנז, נוסח ספרד, חסידי האדמו"ר הזה, תלמידי ראש הישיבה הזה ואולם אין קיום לכולם, אלא אם כן נתקיים בהם "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" – תהיה אתה, אל תלך עם מגבעת, אל תלך עם מעיל, אל תתפלל את הנוסח הזה, אל תאכל את גפיל דוויש, תאכל שקשוקה, אין כולם צריכים להיות אותו הדבר בשביל אחדות ישראל, כל אחד יכול לחיות את מסורת אבותיו, את מנהגיו, אלא מה? "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" – איפה זה "כֻּלְּכֶם"? איפה באה לידי ביטוי האחדות? "לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם"!

אומרים חז"ל: "תהיו מאוחדים כולם בכל ענין הנוגע לכבוד ה' אלוקיכם" - תכוונו כולם למטרה אחת. אתה תכבד את ה' בצורה שאתה קיבלת מאבותיך עם השטריימל ואתה עם הכיפה הלבנה, והוא עם הצילנדר, והוא עם הכובע האירופאי, או האיטלקי, אבל "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" – תהיו מאוחדים כולם בכל ענין הנוגע לכבוד שמים! כל אחד יתפלל בהגהה שלו, ובלבד שכולם יעשו אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם. שכל הגוונים התאחדו, קשת של גוונים, הקשת לא צריכה להיות באותו גוון, כי לא זו אחדות, אינטגרציה זה לא אחדות, אדרבא, האינטגרציה הוכיחה שהיה פיצוץ גדול בעם היהודי, ניסו לעשות מכולם "גפיל דפיש" לא! אלא תשארו כמו שאתם כל אחד ועדתו, על מעלתו ועל מידתו ונפגש כולנו לפני ה' אלוקינו, כבוד שמים יאחד אותנו ואז נגיע לבחינה של "אַתֶּם נִצָּבִים".

וכדי שנהיה מאוחדים לפני אבינו שבשמים, כדי שהמטרה האלוקית תאחד אותנו כעם נבחר, כעם קדוש, לשם כך צריך להסיר את השנאות מליבנו, להסיר את יצר התחרות, להסיר את הקינאה וצרות העין - פחות קטרוג, פחות ריב ומדנים. לחוש כי "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם" – לאבא יש עשרה ילדים וכל בן נראה אחרת, טעמו ודעתו שונה. ומה המאחד בין כל עשרת האחים? שלכולם אב אחד. כולנו בנים של יעקב, של ישראל, בני ישראל אנחנו! שנדע שאב ואֵם אחד לנו ואם נדע זאת אז נתחיל לחוש שאנחנו בעצם אחים ולמרות זאת כל אחד מטעמו הוא וזה לא חייב ליצור שנאה בין אחים.

וכבר אמר חכם אחד: "יש נוסח תפילה ספרד, נוסח אשכנז, חסידים וליטאים, עדות המזרח, והם מחולקים ביניהם בנוסח התפילה, נוסח ספרד מקדימים תפילת "הודו" ל"ברוך שאמר". נוסח אשכנז מקדימים "ברוך שאמר" לתפילת "הודו", וזה לא מפריע. היכן כולם נפגשים ומשתווים? בהגיעם ל: "יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו" - ב"יְהִי כְבוֹד ה'" אין חילוקי דעות, ואם נחשוב כך, ששם אנחנו מאוחדים, אז נרגיש קירבה אחד לשני, נרגיש שכולנו אחים, נרגיש שכולנו בני אב ואם אחת, ואז התוצאות שנשתדל כל אחד להיטיב אחד עם השני, לא נקטרג אחד על השני, נשתדל לעזור אחד לשני עזרה הדדית, אין רצוננו לצער את האבא המשותף לכולנו. אנחנו חושבים שאחדות זה נקרא שהטעם של כולנו הוא אחד, דוגמא: כולם ילכו עם צעיף אדום, או צהוב, או ירוק – אוהדים את אותה קבוצה, אבל זה לא שייך לאחדות בכלל, כל אחד שיהיה משהו, אם נקודת המפגש שבינינו תהיה: "יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם", אז נזכה ל"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם". זוהי התקומה שלנו, אף אחד לא יוכל לגעת בנו, נסו ותראו. אבל יש כאן עוד תנאי.

אומרים הספרים הקדושים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" – "אַתֶּם" זה אותיות אמת. שתהיו מאוחדים לא מהשפה ולחוץ, אלא באמת, ללא אבק של רמיה וכזב, שהרי "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" ושם אין שקר, אין בלוף, כי הוא יודע הכל, הוא חוקר כל תעלומות, זוכר כל הנשכחות, הוא יודע שאדם יראה לעיניים, אבל ה' יראה ללבב.

אמר הרבי מקוצק: את מי אתה מרמה? אם אתה מרמה את עצמך?! אז אתה אדיוט. אם אתה מרמה את חברך? אז אתה נוול. את ה"רבונו של עולם" אי אפשר לרמות.

ורבותי, זה לא קשה לאהוב כל יהודי. הרבה יותר קשה לשנוא את השני, רק התרגלנו. תביט היטב בכל יהודי כמה הוא קרוב אליך, כמה מעלות יש לו, הבט לברית" – למשותף בינינו – "ואל תפן ליצר" – אל תמדוד את השני לפי היצר הרע שלו, כי גם לך יש, כי אם אתה תסתכל על הרע שבו, אז גם הוא ישיב לך כגמולך ויסתכל על הרע שבך ואז מה יהיה איתנו? אז כולם יצליחו לפגוע בנו כי אין בינינו אחדות.

הדבר השני במעמד הר סיני הוא: "וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם", יראת אלקים - אנחנו צריכים לדבוק, להתבונן קצת מה עומד לקרות, קצת להכניס בקרבנו יראת אלקים. ושוב אני חוזר על אותו מדרש: למה נסמכה פרשת ניצבים לפרשת הקללות שבפרשה הקודמת? "לפי ששמעו ישראל 100 קללות פחות שניים הוריקו פניהם. ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו, מיד התחיל משה רבינו לפייסם: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם". אומרים חז"ל: וביום פטירתו התחיל לפייס אותם בגלל שראה שהם מתביישים וחרדים, נתן להם טעם טוב - "אמר להם משה: אל תשברו, אל תתכופפו, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה" – היה מעשה העגל, ולא כילה אתכם, היה מרגלים אבל לא, והרי אתם קיימים לפניו.

שואל רב ליב חסמן, המשגיח הגדול של ישיבת חברון שנפטר לפני קרוב ל-60 שנה: למה היה צריך משה רבינו לפייס אותם? למה הוא פייס אותם? שיהיו בחרדה! ועונה יסוד גדול לקראת ראש השנה: "כיון שראה משה רבינו שהם תפסו חרדה, שהוריקו פניהם" - תפסו בושה מכל החטאים שהם חטאו – "והיו יראים מדין שמים" - מה יהיה איתם? אוי, כשיהודי חוטא, עושה את כל העבירות שבעולם והוא תופס את עצמו לפני ראש השנה ומתבייש, והוא מוציא מפיו את המשפט: אוי גוולאט, מה יהיה איתי? הוא מרגיש בחרדת יום הדין.

שוב אין הקללות באות עליהם לפי שכל מטרת הקללות זה להכניס חרדה בליבם, כמו אבא. אבא רוצה להעניש את הבן שלו?! אמנם הוא אומר לו: "נוּ, נוּ, נוּ!", אמנם הוא מאיים עליו, והבן מתחיל לפחוד. אז אומר האבא: בוא מותק שלי, בוא קח נשיקה, קח סוכריה, קח במבה... אבא רצה להזהיר אותו, להכניס בו חרדה אם יגע בחשמל, וברגע שהוא רואה שהילד פוחד, אז די, זה השיג את המטרה! עכשיו, נשיקה על המצח. האם אבא באמת רוצה להכות את הבן שלו? ה"נוּ, נוּ, נוּ" זה רק להחדיר בו חרדה וכשהוא מתחיל לפחוד הוא נותן לו נשיקה וזה דרכו של אבא אוהב.

אומר רב לב חסמן: משה רבינו פייס אותם כי האפקט כבר התקיים, הם תפסו חרדה! אומרים חז"ל: קוראים בשבת זו: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" כדי להחדיר בנו את חרדת יום הדין, חרדת מעמד הר סיני, וכשמשה רבינו ראה שעם ישראל חטף רעדה, התחיל מיד לפייס אותם, כדי שלא יחטפו חלילה מרה שחורה. הרי היהדות לא מבקשת מרה שחורה, ומי שחושב כך אינו מבין מה זה תורה ומה זה יהדות שהרי נאמר: "עִבְדוּ אֶת-ה' בְּשִׂמְחָה" (תהילים ב, יא) – שמחה עם "וְגִילוּ בִּרְעָדָה" (שם) – עם "נוּ, נוּ, נוּ".

האם קב"ה רוצה שנהיה מדוכאים?! שנחיה בפחד?! הקב"ה רוצה שנחיה בשמחה! רק הוא רוצה שנדע שיש "נוּ, נוּ, נוּ" – כמו שאבא מזהיר את הילד שלו! וכשהילד פוחד, אז הוא מיד מנשק ומפייס אותו.

מהשבת הזו והלאה אנחנו צריכים להכניס קצת חרדה. איזו חרדה? חרדת אלוקים, חרדת הר סיני, חרדת יום הדין. זהו!!! ותשמח שאתה חרד, תשמח שאתה חש את אביך, שאתה מכיר בגדלותו ובסמכותו.

מה נקרא השבת? וזה שאמר הכתוב: משה רבינו מזהיר את עם ישראל ביום פטירתו: "פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבד אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם שׁרֶשׁ פּרֶה ראשׁ וְלַעֲנָה. וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי הָאָלָה הַזּאת" – את ה"נוּ, נוּ, נוּ" ולא יכניס חרדה בלבו – "וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמר שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי" – יגיד: סמוך עלי! אני אסתדר! כי אני יליד הארץ, אני צבר, אומנם הוא לא פוחד, אבל מסקאדים הוא פוחד, הוא כבר מחפש איפה יש תחנה לחלוקת ערכות, אבל כשזה נוגע ליום הדין, שם הוא עושה שרירים... "כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ" – ה"נוּ, נוּ, נוּ" אומר משה רבינו לא יכניס בו חרדה?! וכאשר קבוצת אנשים, אשר דברי האלה המוזכרות בפרשת כי תבוא לא ירעידו את לבבו ולא יכניסו בליבו יראת שמים ויראת חטא, אז משה רבינו אותו לא מפייס, כי הוא לא חרד, ואז "לֹא-יאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף-ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל-הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת-שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם"!!!

יהודי ללא יראת שמים אין לו קיום! הוא התנדף מעם ישראל, הוא ירד מהארץ, יתחתן עם איזה גויה, הוא יעזוב את הכל... ליהודי כזה אין קיום, הוא לא בבחינת "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם", מפני ש"רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" (תהילים קיא, י) – יש לך יראת שמים?! אתה חרד?! אתה מקבל לטיפות! אם גם מעמד הר סיני, ויום פטירת משה רבינו לא הכניס בך חרדה, לא הזכיר לך מי אתה, לא הזכיר לך שיש אבא בשמים, אם גם זה, לא מזכיר לך שאתה שבוע ימים לפני יום הדין, אז משה רבינו אדם כזה לא מפייס, אלא אומר לו: תדע לך שלא ישאר לך שם ושארית בעם ישראל – גוולאט!

בימים אלו צריכים אנו להחדיר בליבותינו קצת יראת שמים, קצת יראת יום הדין, וזו התקשרות גדולה לבורא יתברך, כי כשיהודי ירא את אבא, סימן שיש לו קשר לאבא. וזו עבודת היום. הקשר בין בן לאבא יבוא לידי ביטוי ביראה, גם ביראת העונש וגם ביראת הכבוד.

אני אביא לכם צרור עובדות, סיפורים קצרים על יהודים לפני 50-60 שנה, איך הם היו נראים בשבת לפני ראש השנה. ואיפה אנחנו.

מספר ר' יעקב ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר": הוא מספר שהוא היה אצל ה"חפץ חיים" זצוק"ל ואומר שבימים האלו ראו אצל ה"חפץ חיים" חרדה כזאת... ה"חפץ חיים"! קדוש ישראל! צדיק הדור! והוא כותב כך: "בכל יום מן הימים האלו, היה נראה ה"חפץ חיים" כמו בראש השנה, והכל ראו ממראה פניו כי ה"גן עדן" וה"גיהנום" עומדים פרוסים לפניו" – הברכה והקללה. ראו אותו עומד על גשר צר מאוד. נטיה קלה - גן עדן, תרדמה קלה – גיהנום. איפה רואים יהודים כאלו?

רבנו יונה מסביר מה זה "יראת שמים" שצריכה לתפוס את היהודי בימים אלו. והוא כותב בספרו "שערי תשובה": "כמו שאמר אחד מן המתנפלים לפניו יתברך" – אדם שיתנפל (נפל בלשון חיובי) לפני הבורא יתברך, ממשיך ואומר רבינו יונה: "דאגתי מקוצר ידי בעבודתך, הרחיקה ממני כל הדאגות" – אני לא דואג על כסף, לא דואג על המניות שלי, לא דואג על הפרנסה שלי, לא דואג על הבריאות שלי, כי יש לי דאגה אחת גדולה שמכסה את כל הדאגות. ולמה אתה דואג? הרי יש לך דאגות קטנות, דברים של מה בכך, זוטות כמו: אם המכונית נקיה או לא נקיה, אם ככה או ככה, אם יהיה לך בארוחת צהרים בשר כזה או דג כזה? על מה דואג? על שטויות. ולמה אדם דואג על כאלו דברים? כנראה שאין לו דאגות אחרות.

אומר רבינו יונה, דבר עצום ונפלא: "אני לא דואג משום דבר כי יש לי דאגה אחת גדולה וכולם מתגמדות לפניה: "דאגתי מקוצר ידי בעבודתך, הרחיקה ממני כל הדאגות, ואנחתי מפחדך" – כל היום אני נאנח מהפחד שלך, מה יהיה בראש השנה, מה תרשום לעם ישראל בשנה הבאה, גם יהיה לנו כל כך הרבה יתומים? גם יהיו לנו כל כך הרבה אלמנות? מה יהיה איתנו? לאן נלך? לאן נגיע? – "ואנחתי מפחדך הרחיקה ממני כל האנחות" – אז כואבת לי השן, אני אפילו לא נאנח, חבל לבזבז אנחה, כי זה הרי שטויות, כשאתה רואה את כל הצרות, אתה שואל את עצמך: על מה אתה נאנח? תראה כמה משפחות הרוסות, כמה ילדים נשארו יתומים...

הגיעו לבני ברק משפחה שהבעל נהרג בעימנואל, גל שילון ז"ל, הי"ד, הוא נהרג, חמותו נהרגה לידו, והבת הקטנה בת שמונה חודשים והאשה שישבה ליד, האימא שלה נפלה עליה, הבת שהחזיקה בידיים נהרגה עליה, היא חטפה כדור בעורף, הוציאו לה את העין, עברה ניתוחים קשים והיא אשה בהריון חודש רביעי, תלד ילד שלא יכיר את אבא שלו, הביאו אותה לבני ברק. אשתי הלכה אתמול אליה לסדר לה את הבית, והיא חוזרת הביתה ואומרת: "כואב לך משהו? הפסדת משהו? אתה במצב רוח על משהו? טיפש אחד! תראה, אשה עם רטיה על העין, עוד לא הכניסו לה עין של זגוגית... על מה אתה בוכה?! רבש"ע, ה' מיטיב איתך" - ואנחנו לא חושבים.

אומר רבינו יונה: "דאגתי מקוצר ידי בעבודתך, הרחיקה ממני כל הדאגות ואנחתי מפחדך" – האנחה שאני גונח מפחד יום הדין שלך – "הרחיקה ממני כל האנחות". על מה אתה בוכה? על מה אתה מתלונן? יש לך בית! יש לך משפחה! יש לך ילדים! ב"ה! תודֶה לה'! – "אנחתי מפחדך הרחיקה ממני את כל האנחות" – ואני קורא את זה 1000 פעמים, כי זה מרגש.

מביא בעל "חובות הלבבות" לפני 900 שנה: "מעשה באחד מהיראים" – יראי ה' – "שמצאו אותו ישן במדבר, אמרו לו: האינך ירא מן הארי ומן הנמר? אמר: אני בוש מאלוקים שיִראֶה אותי יֲרא את זולתו" – אני מתבייש מה' שיראה אותי פוחד מאריה ונמר. ומה עם פחד אלוקים? אז אני מתבייש. אם מרגיש אדם שאיננו ירא משום דבר ולא נאנח על שום דבר, רק מפחד הבורא יתברך ונאנח על חיסורו בעבודת ה' והוא בוש מאלוקים שיראה אותו ירא מזולתו, אז הוא יכול להגיע לראש השנה, כי הוא עשה את הדרך. ומה זה נוגע לנו?

מספר הגאון ר' יעקב ניימן: "מורי ורבי המשגיח בישיבת לומז'ה שעלה לתורה ביום הדין בקושי הוציא מפיו את ברכות התורה מרוב פחד הבורא יתברך" – הוא לא יכל לברך על התורה, כזה פחד ביום הדין! לומר ביום הדין: "בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְברָךְ... אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים. וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ" – את זה הוא לא יכל להגיד, וממשיך לספר הגאון ר' יעקב ניימן: "הגאון הצדיק ר' יחזקאל לוינשטין, המשגיח של ישיבת פונוביץ', ישיבת מיר, ביקש לא יקראוהו לתורה בימים נוראים מיראתו ופחדו" - זה לא מלאכותי, הוא לא עשה את עצמו.

אני ראיתי אדם גדול בישראל, ר' יחזקאל אברמסקי שהוא עלה לתורה, אז הוא פשוט בכה, פשוט בכה. הוא לא פחד משום דבר, רק מפחד אלוקים. אם אדם יש לו יראת אלוקים, אז הוא עשה את שלו לקראת יום הדין.

במילים פשוטות צריכים להתחזק ביראת שמים.

"אם בארזים נפלה שלהבת" – אם כל ה"ארזים" שהבאנו כ"כ פחדו מיום הדין – "מה יאמרו איזובי הקיר" – מה נאמר אנחנו? אנו, שאין יראת שמים שלנו כמותם, מה נעשה לקראת יום הדין?! אנחנו פוחדים? אנחנו יראים? לנו יש צג על הפנים שמראה גיהנום וגן עדן? אנחנו בוכים? במה נזכה בשבת זו כשנקרא "אַתֶּם נִצָּבִים" שמשה רבינו יבוא ויפייס אותנו? בְּמַה? – את השאלה הזאת שאל ה"חפץ חיים" והשיב: "תשתדל להכניס קצת יראת שמים בלבך, איך? תחשוב מה עברנו, זה לא מכביד, אתה יודע שהכל נכתב ונחתם בשנה שעברה ביום הדין? כל הפיגועים המצמררים.

החכם מכל אדם אומר: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל-בֵּית-אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל-בֵּית מִשְׁתֶּה" (קהלת ז, ב) - סע לבית חולים תראה מה שקורה. לך תראה את כל הפגועים, את כל הילדים היתומים, לא מזיז לך שום דבר? אומר ה"חפץ חיים": "אנחנו לא בדרגות שמים כמו אבותינו, או כמו צדיקנו, אז דבר אחד ניקח מפרשת ניצבים: ישתדל כל אחד לחוש קצת יראת שמים ע"י שיפעיל את עצמו, ירגיש שביום זה הכל נחתם, מי יודע? שיהיה טוב! אבל דבר אחד תלוי בנו וזה יהיה כרטיס הכניסה שלנו ליום הדין הבא עלינו לטובה: "לכל הפחות ישתדל כל אחד לקיים את ה:"וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – איש אחד בלב אחד – אחדות!

כותב ה"חפץ חיים": "להעביר על מידותיו" - לוותר! להתפייס עם חבירו, לאהוב כל אחד, לראות כל אחד מעלת חברינו, לדעת כי הבורא יתברך נותן לכל איש ואיש די מחסורו" – אף אחד לא יכול ליטול ממך שום דבר - "ומה לכם כי תדכאו איש את אחיו לעורר דינים איש על רעהו" – למה לצער אחד את השני? די!! תחשוב שיש לו אשה אוהבת, יש לו הורים, למה אתה מצער אותו? למה אתה מרכל ומתלוצץ עליו? למה? הרי הוא גם בן של אבא שלו, אלא מה? תתפלל שלשני יהיה טוב, תתפלל שהשני יהיה בריא וגם אתה תהיה בריא, תתפלל על כולם שהרי כל תפילותינו וכל בקשותינו נכתבו בלשון רבים. אף תפילה לא כתובה בלשון יחיד, לא כתוב רפאני, חנני, אלא: "רְפָאֵנוּ ה'" – תרפא את כל חולי עמך ישראל, תן פרנסה לכולם, תגאל את כולם, תחון את כולם - כל התפילות שלנו זה בלשון רבים. תתפלל על החבר, תבקש על השכן שיהיו לו ילדים טובים, שלא יהיה לו כאב בחינוך ילדים, תתפלל.

אומר החפץ חיים": "מה לנו כי נקנא איש באחיו ועינינו יהיו צרות בהצלחת חברנו?" - את זה לפחות דורשים ממך! וגם אם אינך יכול להגיע ליראת הדין, ליראת שמים, אבל לזה אתה כן יכול להגיע, לעבוד על עצמנו, לראות מעלת חברנו. והאמינו זה לא קשה ותאמינו יום יבוא. (בלי המנגינה).

ומסיים ה"חפץ חיים": "ובזכות זה הקב"ה יעביר על מידותיו ויעבור על כל פשענו ונזכה לשנה טובה ומתוקה" – אתה חטאת?! אב רחום ירחם עליך אם אתה תרחם על הבריות, אם אתה תאיר פנים, אם אתה תיטיב עם הבריות. אתה רוצה שנה טובה? אתה רוצה שיעלימו עין מכל החטאים שלך? תעלים גם אתה עין מהחטאים של האחר. קשה?! לא!! אם אדם יתבונן ויחשוב על מה שדיברנו עכשיו, הריהו זוכה בשנה טובה.

קראתי פעם שאיזה משוררת אחת כתבה שלפני שאתה הולך לצער מישהו, להכאיב למישהו, לפגוע במישהו, תעמיד לפניך את דמות הוריו, את דמות אשתו, את דמות ילדיו שקוראים לו: "אבא'לה". תחשוב: אתה הולך לפגוע בו, להכאיב לו! אתה יכול להסתכל בעיניים של הילדים שלו? "אבא'לה", הם אוהבים אותו! ואתה הולך לצער אותו? – מחשבה, התבוננות!

ועכשיו אני רוצה להביא לכם שלושה משלים (משל זה ראשי תיבות ממה שצריך ללמוד) ונמשל. הנמשל זה אני, אתה והוא. זאת אומרת, ככל שאדם לומד משלים יותר ומשייך את זה לעצמו, אשרי לו וטוב לו. והרי שלושה משלים מהרב הקדוש בעל "דברי חיים" מצאנז שהיה נוהג לומר אותם בניגון מיוחד לעורר את העם בתשובה לפני ראש השנה לפני צאן מרעיתו וכל העם היו גועים בבכי:

משל ראשון: "מעשה באדם אחד שנסע לדרכו ונכנס ליער עבות ובבואו לצאת ממנו התבודד וראה כי הוא טעה בדרכו ולא זו הדרך אשר צריך לילך בה. לא ידע מה לעשות, וכמעט נתייאש מחייו. כי לא ידע באיזו דרך יבחר" – יש כמה דרכים וכל דרך היא של כמה קילומטרים והוא לא ידע באיזה דרך לבחור, כדי לצאת מטווח היער – "לפתע ראה מרחוק אדם אחד המתהלך ביער, מיד שמח שמחה גדולה ורץ חיש מהר לעברו" – מאין יבוא עזרי... – "כשהגיע אליו מיד שאל אותו: אולי יאמר לי מר כיצד עלי לצאת מכאן? כי תועה בדרך אנכי. נענה לו אותו אדם ואמר: גם אני נמצא באותה צרה כמוך" – גם אני תועה ביער עבות... ייאוש פגש ייאוש... – "גם אני אינני יודע את דרך היציאה. ואולם, דבר אחד אוכל לעזור לך, דע לך, כי זו הדרך אשר הלכתי בה, לא זו הדרך" – אני יכול לעזור לך בכך שאני מצמצם את האפשריות שלך באיזה דרך אל תצא, כי מפה לא תגיע לאן שאתה רוצה. (אני אגיד לך בדרך הזו לא ללכת, אתה תגיד בדרך השניה לא ללכת, נמצא עוד אחד שיגיד בדרך האחרת לא ללכת וכך נדע שרק הדרך האחרונה היא הנכונה).

והנמשל אומר ה"דברי חיים": "הטה אוזנך לכל אלו שיכולים לומר לך בביטחה: בדרך שלנו אל תלך, כי היא דרך ללא מוצא, היא דרך המובילה לכישלון" – אתה יודע במה אתה יכול לעזור לי? שלא אלך בדרך שאתה נכשלת בה. זה כבר יעזור לי, כי זה צמצם לי את האפשריות.

אומר ה"דברי חיים": "כל הדרכים נכשלו בהם הולכיהם, רק תאזין להם, תשמע להם תולדותיהם יעידו בהם" – תראה את התוצאות, תראה את הנוער, תראה את המשפחה – "לא נותרה אלא הדרך האחרת, הדרך אשר הצדיקים הלכו בה ולא נכשלו" – אנחנו ביער עבות, תועים, לא יודעים, קבלנו חינוך יהודי חרדי, ניסו להלביש עלינו חינוך כללי - נכשלנו, אתה רואה את התוצאות, אתה רואה את הנוער, אתה רואה את הבית היהודי רחמנא ליצלן, אתה רואה את חיי הנישואין, אתה רואה את המשברים הגדולים, לאן אתה הולך? אין מוצא! אתה רוצה לטפס על קירות? אם תהיה אחדות בינינו, הוי אומר שאני מוכן לשמוע אותך ואתה מוכן לשמוע אותי. ומה זה ההיפך של האחדות? סמוך עלי, אני מבין את הכל, אני לא צריך את הטובות שלך, אני כבר אסתדר, אני כבר אצא מהיער... אבל צריך אחדות, תושיט לו יד, אל תתבייש, אל תרים ראש, אל תשחק את ה"מוישה גולף"..., אלא תשאל את החבר שלך: יש לך עצה בשבילי?! אם תהיה אחדות שפירושה: הידברות, מוכנות לשמוע אחד את השני, אז גם אם הוא לא יוכל לתת לך עצה לאן ללכת, לפחות הוא יאמר לך שבדרך שלו אל תלך כי הוא נכשל בה - "ואז תגיע לדרך הנכונה של "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל-תִּטּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א, ח) – תעלה על הדרך הנכונה, הדרך שהוליכה וקיימה אותנו, הדרך שיש בה חינוך ילדים הדרך של אהבת אישה וילדים, נאמנות וכו', לא דרך של בית שהתגרשו בו 4 פעמים, הילדים חוצפנים, איך נראית השבת שלהם... אבל זה לא!!!

המשל השני: "מעשה באשה ענייה אשר לא היה מאומה ליתן טרף לביתה ובני ביתה רעבו לפת לחם, דבר יום ביומו, ויהי היום מצאה האישה בדרכה ביצה ותשמח שמחה גדולה על המציאה הגדולה שנפלה בחלקה. כשחזרה לביתה אספה את ילדיה ותאמר להם: מביצה זו תצא תרנגולת" – התחילה לחלום – "ומהתרנגולת יצאו הרבה תרנגולות וכשיהיה לנו לול גדול אח"כ נמכור אותן ונקנה עיזים ואח"כ נקנה רפת" – פרות, חלב, בשר, גבינות... - "המשיכה האשה ואמרה: לכן, אני יוצאת אל השכן ואבקש ממנו שיעשה עמנו חסד וישים ביצה זו תחת אחת התרנגולות שלו עד אשר יצא אפרוח. וכל הילדים: תראי לנו, תראי לנו את הביצה והיא מראה לכולם, גמרה לספר את הסיפור שלה והראתה להם ולפתע נשמטה הביצה מידה ונשברה". אומר רב חיים מצאנז: ובן רגע בטלו כל תוכניותיה, דמיונותיה, ותשוב לעונייה.

והנמשל: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב-אִישׁ" (משלי יט, כא) – רבה היא הדַבֶּרֶת" – מדברים, מדברים, מדברים, מתכננים וחושבים... יש לך ביצה?! גש למעשה, לך לשכן ותשים אותה תחת התרנגולת! מרוב שאתה מראה אותה ואתה משמש בה, היא תיפול! ואז אוי... רחמנות על האישה האלמנה הזאת, היא בוכה על הרפת והדיר ועל תנובה שהכל הלך לטמיון.

אומר ר' חיים מצאנז: "העצה היעוצה שבשעה שמקבל האדם על עצמו איזהו קבלה טובה, בשעה שהוא זוכה באיזו מציאה טובה, מיד עליו להוציאה מן הכח אל הפועל -

"אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה" (אבות א, טו) - מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה - "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" – מיד! אל תדחה למחר! מצאת משהו?! חשבת על משהו? קיבלת על עצמך משהו? מיד ליישם, אל תחמיץ, כי אחרת תהיה כאותה אלמנה, כי המחר לא ידוע, ויתכן שמחר כבר לא תהיה לך ביצה...

משל שלישי: משל לבן מלך שאביו אהבו אהבת נפש ולא חסך ממנו מאומה. לימים סרח בן המלך לאביו והוחלט לגרשו מחצר המלך לבל יראה אביו" – בן המלך נע ונד ממקום למקום עד ששכח מיהו, מהו ומנין בא – "הגיע לכפר נידח והשתקע שם והפך להיות לאיש כפרי ומגושם. ויהי היום והמלך עבר ברחבי מדינתו ויצא כרוז מלפניו: כל מי שיש לו בקשה מלפני המלך יבוא ויבקש והמלך בטובו יעשה כבקשתו" – עת רצון שהמלך בא לעיר – "כולם התאספו בכיכר העיר לראות את המלך. בין הבאים היה גם בן המלך. והמלך הכיר אותו, ניגש אליו ושאל אותו: ומה אתה תבקש? אמר לו הבן, הכפרי: הנה בעוד ימים מועטים יבואו ימי החורף ואין לי מחסה מפני הגשם והשלג, לכן שֵׁאֵלַתי ובקשתי שיצוה כבוד המלך ויבנו לי אוהל קטן אשר בו אמצא מחסה מזרם וממטר. כשמוע המלך את בקשת בנו, פרץ המלך בבכי. בראותו עד היכן הגיע בנו ששכח כלל מקום מוצאו, אינו מכיר את אביו, אינו יודע כי בן מלך הוא, ומה הוא מבקש?! בוטקה מפני הגשם?!

וה"דברי החיים" חזר כמה וכמה פעמים על המשפט בבכיות נוראיות (באידיש): "הוא שכח שהוא בן מלך" ועל זה בכה האבא! במקום שהבן הזה יזהה את אביו ויתן קפיצה על כתפיו ויצעק: "אבא'לה שלי" ואז האבא יחזיר אותו הביתה לארמון.

אומר ה"דברי חיים": גוולאט! הבן שכח מאין הוא בא, הבן שכח שהוא בן מלך! הוא לא מכיר את אביו, הוא מבקש בוטקה... זוטות! שטויות! במקום שיכיר את אביו, יתבונן טיפה, יזהה את אביו ויבקש ממנו: הביתה!...

הנמשל: יהודים, "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם", שלא תשכחו את "לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם", אלא "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב", הזדמנות, אל תחמיצו! אל תשכחו שאתם ישראל, בני מלכים - אתה לא נולדת בכפר, אתה לא כפרי מגושם ולא פלאח! בשבילם זה תפוח אדמה, תן לו בוטקה, הוא שמח וחלאס!

"דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ" - המלך נמצא, אמנם גורשתם, חטאתם, תנו קפיצה אל האבא, או על האבא ותאמרו: "אבא'לה, אני רוצה הביתה. אני רוצה לשוב הביתה". מה אתם מבקשים בראש השנה? שיהיה כך, שיהיה כך, הרי זה הכל שטויות.

אמר פעם מישהו: מהי הבקשה הגדולה שעם ישראל צריך לבקש בראש השנה? פרנסה? בריאות? כלכלה? אבל אם היו אומרים לך: תבקש בקשה אחת.

אמר צדיק אחד: "וּגְאָלֵנוּ גְאֻלָּה שְׁלֵמָה מְהֵרָה לְמַעַן שְׁמֶךָ" – הוי אומר, תחזיר אותנו הביתה! ובבית יש בריאות, יש אוכל, יש מזרונים, שהרי כל הסבל שאנחנו סובלים היום זה בגלל שאנחנו לא בבית. אמנם אנחנו בארצנו, אבל לא בביתנו. חרבה עירנו, מדברים היום בסכנה של הכותל הדרומי (זה לא שייך לכותל המערבי), השלטון בידינו, מדברים על אוצרות של עתיקות שהם פגעו בהם. נו, תשלח את ראש הממשלה שוב שיעלה למעלה, זה שאמר: הר הבית בידינו, כבר לא נמצא אצלנו, הוא כבר באדמה, הוא כבר מת! איזה הר הבית? רבותי, אומר ה"דברי חיים": "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" בכיכר העיר! בבית הכנסת! על מה אתם מבקשים? על הפונץ'? על הגלידה? על הבשר? תבקשו בקשה אחת שהיא כוללת את הכל: "וּגְאָלֵנוּ גְאֻלָּה שְׁלֵמָה מְהֵרָה לְמַעַן שְׁמֶךָ"!

ומה כואב למלך, לאבא? שאנחנו לא מכירים אותו. הִשכיחו מאיתנו את האבא, אז באים לראש השנה, באים לפרשת ניצבים ומבקשים כמו ילד שמבקש: תן לי 100 גוגאים, והשני מבקש גולות, והשלישי מבקש במבה גדול... כך אנחנו נראים... והוא יתברך מלך!

נסכם: מה למדנו בפרשת השבוע? יום הדין קרב ובא - "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" - למדנו את יסוד האחדות, למדנו את יסוד החרדה, היראה, למדנו את ניצול ההזדמנות של ה' בתוכנו כדברי רב חיים מצאנז, למדנו שצריך ללמוד להיות מאוחדים ולשאול אחד את השני: תאמר לי במה נכשלת?

עוד שנה עוברת והלאה אתה ממשיך לדוג בים הכישלון? צריך ללמוד: "אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה" היום אל תחמיץ, אחרת, אם קבלת כבר החלטה, גמלת בלבך החלטה להשתנות ובסוף זה נשבר, זה בגלל שמצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, ואם תעשה כך, אז מצוה גוררת מצוה - "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ" – דעו לכם יהודים אנחנו נמצאים בימים גדולים. תבקשו לא רק על עצמכם, תבקשו גם על כלל ישראל, אל תבקשו זוטות, כי אתם בני מלכים, הבקשה הגדולה לשוב הביתה ואז יפתרו כל הבעיות של עם ישראל. ונזכור את דברי ה"דברי חיים": איננו יכולים להתעורר כי רגשות הלב שלנו כהו" – אנחנו לא יכולים להתרגש, לבכות, יראת שמים חלשה אצלנו, אין לנו את החרדה הזו, אבל דבר אחד: נבוא ליום הדין "וְיֵעָשׁוּ כֻּלָם אֲגֻדָּה אֶחָת לַעֲשׁוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם" – נקבל על עצמנו איש כפי יכולתו להשתנות בדבר אחד, וזה ביכולתנו!! די! עלינו להתאחד! הוי אומר, לראות כל אחד מעלת חברנו, ואם אתה תעזור לשני, אז תאהב אותו, אגב הנתינה תבוא האהבה, ההידברות. אין לכם מושג איזה כח טמון באחדות ישראל, הנביא אומר: "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח-לוֹ" (הושע ד, יז) ואם "חָלַק לִבָּם" – מחלוקת – "עַתָּה יֶאְשָׁמוּ"! הכח שלנו לפחות להתחיל באחדות ועוד דבר קטן להחדיר בלבנו שזה יום הדין, יראת שמים קצת, שזה עיקר העיקרים. לא להתבייש מלבקש, לא רק עצמך, אלא גם על חבריך, על עם ישראל, תבקש על כל מיני אנשים, על החברים שלי החילוניים, על הקיבוצניקים בצפון ובדרום, על צפון ודרום תל אביב, על כפר שמריהו - על עם ישראל! לבקש, כי אחים אנחנו! להקב"ה כואב שהם נדחים ממנו שהם לא מכירים שהוא אבא שלהם. נקרב את עם ישראל, נאהב אחד את השני, נאיר פנים אחד לשני, נזכה לנצל את הימים עליהם אומר הנביא ישעיהו: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" אמן ואמן.


דברים לראש השנה

הנה עומדים אנו למרגלות הסוף, סוף החודש המסיים את שנת תשס"ג, סוף חודש אלול, המכונה: "כל טוּב", (כפי שדברנו בשבוע שעבר). הוא חודש הרחמים והסליחות, הוא חודש התשובה שהוא בבחינת ה"כל טוּב" האלוקי אשר העניק לאדם לתקן את אשר עיוֵת ולפתוח דף חדש, נקי. ולא בכדי שוחחנו ששֵם החודש בגימטריא ככינויו: אלול בגימטריא ס"ז, והוא בגימטריא "כל טוּב" - דברי אהבת ישראל מויזניץ'.

ו"כל טוּב" עם המילה עצמה, עוד יחידה, יעלה בגימטריא "חיים" וזה גם כן 68. כי בחודש אלול, ע"י ניצול הזכות לעשיית תשובה אנחנו זוכים ל"כל טוּב" שזה בגימטריא חיים. ואין חיים אלא חיים טובים, שכן "טובים" בגימטריא "חיים" עם הכולל. הרי אלול זה "כל טוּב", "חיים", "טובים" - כולם בגימריא זהה.

להתברך ב:"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ" (דברים כו, יא) - אם מנצלים את האלול מתברכים ב"כל טוּב" שזה "חיים", איזה "חיים"? טובים. כפי שאנחנו אומרים בעשרת ימי תשובה: "זָכְרֵנוּ לְחַיִּים. מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים. וְכָתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים. לְמַעַנְךָ אֱלהִים חַיִּים".

"כל טוּב" - ממי אנחנו מבקשים זאת? מהטוב לכל, שזה הקב"ה, שנאמר: "טוֹב-ה' לַכּל וְרַחֲמָיו עַל-כָּל-מַעֲשָׂיו". ובכן, בפתח הדברים, פחות מיומיים ליום הדין, שנתברך בכל טוב, בכל מכל כל!

"זָכְרֵנוּ לְחַיִּים. מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים. וְכָתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים. לְמַעַנְךָ אֱלהִים חַיִּים" כפי שדברנו, ספר החיים. "מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים" – מלך שחפץ בחיים, אלו חיים? שהם "לְמַעַנְךָ אֱלהִים חַיִּים". שהם קודש לחיים, חיים שהם למענך, לכבודך יתברך.

ניצבים אנו קרוב וסמוך מאוד להתחלה חדשה. הסוף נושק את ההתחלה החדשה, נוגעים אנו כבר בראש השנה החדשה, תשס"ד, שברמיזה זה ראשי תיבות: תהא שנת סייעתא דשמיא. כולנו מתפללים שתהא שנה של סייעתא דשמיא לנו ולכל בית ישראל ברחו ובגשם, בפרנסה ובכלכלה, בבריאות ובכל טוב.

וכבר דיברנו כי מיסודות התשובה לנצל היטב היטב את הסוף, את הימים שנותרו לנו עד ראש השנה, למען נוכל לתקן את העבר אשר הֵעֵוָתְּנוּ, ולהעלותו אל הטוב. ומיד נסיים בסוף טוב את שנת תשס"ג ונשתדל מאוד להתחיל את שנת תשס"ד גם כן בטוב. כשם שאנחנו מסיימים בטוב, להתחיל בסיפתח טוב, שזהו היסוד לבנין עתידי רב קומות, לבנין עדי עד. סוף טוב וראש טוב הם ערובה לבנין עדי עד, שכן הסוף מעלֶה את העבר איתו, וההתחלה מושכת איתה את העתיד - זוהי הנוסחא ל"כל טוּב". ניתֵן דעתנו על האחרונים - על הסוף, וניתן דעתנו על הראשונים - על ההתחלה החדשה, ואז נזכה לדבר טוב וקיים לעולם ועד עדי עד.

כאמור, מיסודות התשובה המעלֶה את העבר לראש טוב להוביל אחריו עתיד מצליח בסייעתא דשמיא - זוהי נוסחת התשובה.

סגולת הראש הטוב, סגולת ההתחלה הטובה, אשר משקיעים בה קדושה. סגולת כל ראשית שאדם יְנצֵל כל התחלה בחיים שלו, כל דבר ראשוני, כל דבר התחלתי, כגון: ראשית היום, סגולת היום הראשון, סגולת ה"למחרת ראש השנה", סגולת ל"מחרת יום הבר מצוה", סגולת ל"מחרת יום החתונה" - ראשית החיים המשותפים. הראשוניות של השבת הראשונה בחיים המשותפים - שבת ראשונה שהזוג עושה בבית, ראשיתה של כל שבת – איך שאתה מקבל את השבת. התחלה אחרי הדלקת נרות, כך תראה השבת שלך, כי העתיד של השבת ילך אחרי הראשית של השבת איך קיבלת אותה - זו סגולה מיוחדת שחכמים אומרים. סגולת ה"ראשית" הבונה המשכיות טובה המסוגלת לאחרית טובה ולסייעתא דשמיא.

נפתח בסיפור מופת. סיפור לקדושת ה"ראשית" - כמה שהראשית היא סגולתית, יש בה כוח השפעה להמשך. הראשית יש בה סגולה להביא, לא לפול בדרך, לא למעוד, לא לזנוח בדרך. הסיפור קשור לרב כהנמן זצ"ל מייסדה של ישיבת פונוביץ'. וכך הסיפור:

"בערוב ימיו נכנס אליו ראש ישיבה צעיר וסיפר לו לרב כהנמן שזה לא מכבר הקים ישיבה והיא אינה מצליחה לעמוד על רגליה. הוי אומר, שהוא אינו מצליח להעמידה. בעיות קשות נערמות בדרכה ושוב הוא אינו רואה ברכה בעמלו".

שאל הרב כהנמן שאלה: "מה עשית ביום הראשון ליסודה של הישיבה?" – מה עשית בהנחת אבן הפינה, ביסודה של הישיבה?

השיב לו ראש הישיבה הצעיר: "חגגנו חגיגה גדולה - הזמנו אורחים רבים וערכנו סעודה גדולה עם דרשנים רבים" – בקיצור, עשינו מזה עסק גדול.

אמר לו הרב כהנמן זצ"ל: "בוא אומר לך, ראש ישיבה צעיר, תלמיד חכם, מה אני עשיתי ביום בו החלו להקים את ישיבת פונוביץ'. ואז תבין מהו סוד הצלחתה. ביום בו החלו הבולדוזרים ליישר את הקרקע על הגבעה שהיום היא נקראת גבעת פונוביץ', הגבעה הצחיחה, הייתי שרוי בתענית. באותו יום שהתחלתי את יישור הקרקע ואת הבאת הבולדוזרים הייתי בצום ולקחתי מנין תלמידי חכמים אל שטח הבניה וישבנו, לא יודע על מה, אבל הביאו כסאות, ישבנו ולמדנו גמרא, והתפלפלנו. קדשנו את הראשית, התחלנו בקדושה, יצקנו את קדושת הגמרא עם יישור הקרקע, עם הבטון והברזלים".

אומר הרב מפונוביץ': "כל ההתחלות צריך שיהיו טובות וקדושות". זהו סודה של ישיבת פונוביץ'.

לא מתחילים בחגיגות, לא מתחילים בסעודות, לא מתחילים בפרחים, מתחילים בקדושה, מתחילים בטוב ואין טוב אלא תורה. בתענית, בתפילה ובצדקה ותורה מעל לכל. כל ההתחלות צריך שיהיו טובות.

ואני מוסיף: ואין להיבהל ממה שאמרו חז"ל: "כל ההתחלות קשות" - ודאי! למה כל ההתחלות קשות? שכן השטן יודע שבהתחלה יש ערובה לאחרית טובה, הכל תלוי בראש, ועל כן השטן יורה מן המותן, מכל עֵבֵר, כדי לחבל ביסוד, בהתחלה. בית גדול עומד על היסודות שלו. יסודות חזקים מעמידים בית ענק. סטייה ביסודות במילימטרים, היא תזוזה של מטרים בהמשך הקמת הבית.

ה"ראשית", היסוד חשוב וסגולתי, ועל כן כל ההתחלות קשות. כל ההתחלות של קדושה הם קשות ולא להיבהל. אם זה לא קשה, סימן שזה לא התחלה טובה, סימן שהשטן מסבסד זאת. מה הראייה שההתחלה טובה שיש לה עתיד? בכך שאתה רואה שיש קשיים, סימן שהיא אובייקט בשביל השטן. וכל דבר שהוא אובייקט בשביל השטן להפריע, סימן שזה טוב, כמו שאמרו כבר גאונים וצדיקים בכל הדורות: אם אדם רוצה לבחון אם מה שהוא עושה הוא טוב, יראה אם יש לו הפרעות. ובעיקר בהתחלה, כי ההתחלה היא הבסיס לכל ההמשך.

לא די בסיום טוב, לא קל לסיים טוב את חודש אלול. יש להצמיד לסוף הטוב, התחלה טובה עם כל הקשיים. כל הדברים בעולם הם קשים, ומזה אין להיבהל. יש להיבהל אם זה הולך קל, הרע הוא קל. (עיין אורח חיים הקדוש תחילת פרשת משפטים בשם הזוהר) כל דבר שבא קל, בְּדוֹק אחריו שמא הוא מסובסד ע"י השטן.

לא די בסיימנו את התורה עם חתן תורה, מיד יש להתחיל בבראשית – בחתן בראשית. לא להשאר בסיום, כי הסיום סגולתו, שמיד צמודה אחריו הראשית – חתן הבראשית, תחת אותה טלית ואם לא כן השטן מקטרג. כי אם מסתפקים, הוא בא וטוען: היהודים סיימו ושלום עליהם נפשם" – לא, כי הם מסתפקים בסוף טוב ואינם ממשיכים... וכשהשטן מקטרג אוי לנו, הוא מפריע ביותר וקשה לעמוד מול הפרעותיו. ואז עלולה להיות נפילה גדולה אשר אחריתה מי יְשוּרֶנָה. נשתדל מאוד לא לתת לשטן לקטרג, בכח להמשיך את הסוף להתחלה טובה.

זהו הטעם שאנחנו מסיימים מסכת ומיד מתחילים מסכת חדשה.

זהו הטעם שחסידים, ספרדים, אבא שלי היה נוהג כך, לומר אחרי התפילה "אדון עולם". מדוע? כי התחלנו את התפילה ב"אדון עולם", דע לך יהודי, לא סיימת, אלא סיימת ומיד התחלת ב"אדון עולם", לעמוד מול השטן.

אומר הרבי מקוצק: סיימת מסכת? לא סיימת. מה הראייה? כל מסכת מתחילה בדף ב'. למה אין דף א' במסכת? לומר לך שאם סיימת, דע לך שטרם התחלת. אז חזור מאז להתחלה, ל-א'. הוי אומר שביהדות אין סוף. "סוף" זה נפלא - לסיים מסכת, לסיים ש"ס, אבל להיזהר מאוד להצמיד לו התחלה חדשה – התחלה טובה. זהו סוד התשובה.

אביא בפניכם חזרה בתשובה שעשה אחד מגדולי מאורי הדורות רבינו סעדיה גאון, גם הוא עשה תשובה, ונעמיד עצמנו מולו, לא כדי לחייב עצמנו, אלא דווקא כדי לעודד את עצמנו. תשובתו של רבנו סעדיה גאון, תשובתם של ראשונים כמלאכים.

וכאן יצא לי מתחת עטי משפט שזהו המוטו של הסיפור: "ה"היום" הוא המחר של האתמול, כי אתמול אמרת מחר להיום. ואולם, ה"היום" יהיה האתמול של המחר" – אימרה יפה. במה דברים אמורים?

"מעשה ברבנו סעדיה גאון שפעם אחת בא אצלו אחד מתלמידיו, לפתע פתאום, באישון לילה, ללא הודעה מוקדמת, ומצא את רבנו סעדיה גאון מתגלגל בשלג" - עושה גלגולי שלג! לא סקי באלפים שנפל, אלא לכתחילה עושה גלגולי שלג – "והיה התלמיד עומד ומשתומם ונחרד" – הוא הבין שרבנו סעדיה גאון עוסק כאן בהלכות תשובה – "עומד ומשתומם ונחרד היה התלמיד ופנה לרבו ואמר לו: רבנו, כלום חס ושלום צריך רבנו לתשובה בייסורים וסיגופים כאלה?" – האם רבנו חטא עד כדי כך שהוא צריך תשובה של גלגולי שלג? שהרי אחד מיסודות התשובה הוא ייסורים – "אלו חטאים נוראים חטא רבנו אשר יצריכו תשובה כזו?

"השיב לו רבנו סעדיה גאון: ידעתי בנפשי שלא עברתי עבירות חמורות כאלו שאצטרך לסיגופים כאלה" – אני יודע זאת. ובכל זאת אני עושה גלגולי שלג – "אך למדתי דרך זו מבעל בית אחד" – יהודי פשוט – "שהתאכסנתי אצלו, והוא לא היה מכיר בי" – הוא לא ידע מי אני, הוא לא ידע שאני הרב רבינו סעדיה אֵלְפָיוּנִי – "ולא היה מכיר בי אם אני בן תורה או רב בישראל. הייתי יהודי עם זקן, יהודי פשוט, כמו שכל היהודים הולכים עם זקן – "וכיבדני" – ומאחר שהוא לא ידע מי אני הוא כיבד אותי – "בערך הכבוד שעושים לכל אדם מהמוני בית ישראל" – כבוד יפה סטנדרטי כפי שמכבדים כל יהודי – "הרגשתי שהוא לא יודע ולא מכיר אותי בכלל, אח"כ יצא הקול בעיר שאני באתי לשם. ונתקבצו כל בני העיר לכבדני ולשמשני, כולם צבאו על בית הגאון" – כולם רצו ברכה, היו דחיפות – "אבל המונים צבאו על ביתי לקבל ממני ברכה. וכראות כן בעל הבית, פתאום התאסף קהל רב סביב ביתו, הבין שהיהודי שנמצא בבית שלו, כלומר אני, איזה רב בישראל והוא יצא לברר מה קורה כאן." – אמרו לו: אתה יודע מי נמצא אצלך בבית? רבנו סעדיה גאון – "מששמע זאת, התחיל אף הוא לכבדני בכבוד גדול מאוד מאוד, כפי שיאה לגדול ישראל, לרבן של כל בני הגולה ועשה לי כל מיני יקר וגדולה יותר מכפי יכולתו הטבעית" – הוא זכה שרבנו סעדיה גאון מתאכסן אצלו והוא לא ידע את זה בשעה הראשונה – "וכשעמדתי לצאת מביתו, התנפל בעל הבית לרגלי, פרץ בבכי נורא והתחנן לאמר: ימחול לי רבנו על כבודו שפגעתי בכבודו" – על הפנים, על הרצפה למרגלותי בבכי נורא – "אמרתי לו" – מספר רבנו סעדיה גאון לתלמידו – "הלא כבדתני ככל שהיה ביכולתך, ומה היית יכול לעשות עוד ולא עשית?" – רק בשעה הראשונה הוא לא ידע, מיד אח"כ שצבאו המונים, מאז הוא כבר כיבד אותו בכבוד מלכים, מלכי רבנן – "אמר לי היהודי: אני באתי לבקש מכבודו מחילה על השעה הראשונה שלא הייתי יודע במעלת כבוד רבנו ולא כיבדתי אותו בכבוד הראוי" – אמנם חטא בשגגה, אבל הוא לא ידע, אז אני מבקש סליחה, אני מתבייש, בכבוד שנתתי לרבנו בשעה הראשונה, זה לא הכבוד לרבן של בני הגולה, לגאון הדור, לרבנו סעדיה גאון, אני מתבייש ועל כך אני נופל על הרצפה. – "אומר רבנו סעדיה גאון: אמרתי לעצמי, אם בכבוד בשר ודם כך, שנפל לפנַי בבכי ותחנונים שאסלח לו על מיעוט הכבוד של שעה אחת שהוא לא ידע, כל שכן בגדולת הבורא יתברך אשר בכל יום ויום אני מכיר אותו יותר ויותר בשכלי, ובכל יום ויום אני חש יותר בגודל רוממותו, ובכל יום ויום אני אוהב אותו יותר, כי בכל יום ויום גֵדֵלָה הָשַׂגָתִּי בו: עוד גמרא - זה עוד השגה, עוד לימוד זוהר - זה עוד השגה, עוד קדושה - זה עוד השגה, הרי אם כל יום ויום אני משיג יותר מאתמול ואיכות קיום המצוות שלי היא בעומק יותר, בגובה יותר, בכוונה גדולה יותר, כל שכן שאני צריך להתחנן ולבכות ולסגף את עצמי שימחול לי הקב"ה על מיעוט עבודתי וקטנוּת יִראתי ואהבתי אתמול, ביחס להיום"!!!! נפלא!

הרי כל יום, מבייש את האתמול, כי כל יום בהָשַׂגָתִּי, מאפיל על יום האתמול, שהרי אני מתקדם כל יום. אומר רבנו סעדיה: למדתי מבעל הבית פשוט דבר נפלא, אם הוא השתטח לפני לבקש סליחה על יום האתמול שלו, לבקש סליחה על השעה הראשונה שבאתי אליו ושהוא לא ידע מי אני, אז מה אני אומר כלפי הקב"ה שאתמול לא ידעתי את מה שאני משיג היום? ומחר אני אעשה תשובה להיום, כי היום לא ידעתי את ההשגה של מחר, וחוזר חלילה. נמצא, שלפחות לפני יום הדין אני חייב לעשות גלגולי שלג על כל ימות השנה שלי, שבכל יום ידעתי פחות, השגתי פחות, על זה אני מתגלגל בשלג. שמעתם?!

ובכן, מחר אני מתחנן ובוכה ומסגף את עצמי, במיעוט אהבתי והָבַנָתי של היום שהוא הופך להיות האתמול של המחר, ולכן השגתי את זה: שהיום זה המחר של האתמול, כלפי אתמול זה הישג, יש התקדמות, אבל הוא גם האתמול של המחר. מחר יבייש את היום. על זה רבנו סעדיה גאון עשה תשובה. רבנו סעדיה גאון עשה כל יום תשובה, על האתמול שעבודתו נפלה בערכה מההיום, בגלל שהיתה פחות בהשגה מהיום שלמחרת.

זו תשובתו של רבנו סעדיה גאון ובגלל זה הוא עשה גלגולי שלג.

הוא אומר: "חס וחלילה, לא חטאתי בגדולות ולא חטאתי בחמורות, לא עברתי על רצון בוראי, חלילה, אלא זאת למדתי מבעל הבית" - יש הרבה ללמוד מכל אדם שנאמר: "אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם" (אבות ד, א).

קודם כל צריך לשים לב מכל מה שהוא אומר, אף על פי שהוא פשוט ממך - "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי", ואח"כ לשים לב לדברים, ואח"כ לשייך אליך את הדברים, מהו המשל ומהו הנמשל, זה החוכמה בחיים. רבנו סעדיה גאון למד יסוד תשובה מאותו בעל הבית. לסיכום: רבנו סעדיה גאון בכל יום ויום השיג יותר, הבין יותר, ירא היה יותר, אהב יותר, וממילא כל יום היה צריך לעשות תשובה על יום האתמול שהיה פחות, כי אצל רבנו סעדיה גאון היה "יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה-דָּעַת" (תהילים יט, ג) – היתה לו התקדמות, שהרי הוא לא חי בהשגות היום כפי שהיה אתמול, הוא התקדם! הלואי שאנחנו נשיג בשנה הבאה יותר ממה שהשגנו בתחילת השנה.

אמר הסבא מסלבודקה: "אם יהודי קורא את פרשת וישב על מכירת יוסף ע"י אחיו, עם אותה רמה כמו שהוא קרא אותו בשנה שעברה, אז הוא נשאר כיתה!" - כי גם הילד מהגן מספר על מכירת יוסף וגם הרב קיינבסקי לומד את אותה פרשה. האם אפשר להשוות בהשגות? יהודי צריך שלפחות בשנה הבאה יהיו ההשגות שלו יותר מהשנה. אבל באמת רבינו סעדיה גאון מלמד אותנו: היום, צריכה להיות השגה יותר מאתמול ומחר השגה יותר גדולה מהיום, ועל זה עושים תשובה, כי הוא התקדם כל יום. והלואי אנחנו כל שנה. הלוואי.

אני מלמד זכות על עם ישראל: לימוד הזכות על עצמנו שאין אנו משיגים היום יותר מהאתמול, ההתקדמות שלנו היא לא התקדמות כזו, בקצב כזה, של "יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אמֶר" לצערנו, ואפשר להגיד: רחמנא ליצלן, כי אם היינו משיגים היום יותר מאתמול, אזי היו לנו תחושות אחרות כלפי הקב"ה, אך אנו מתפללים שלפחות קצב ההתקדמות שלנו, אפילו במעט, יהיה שנתי. ששנת תשס"ד תהיה במשהו יותר משנת תשס"ג. ואם לא זה, אז לפחות אנו מתפללים שהיום שלנו, לפחות, לא התבייש מיום האתמול. לא התבייש! הוי אומר, שהיום לא נרד ביחס לאתמול שלפחות נשמור על הססטו קוו שלנו, אבל לא כדאי להסתפק בזה, כי איפה שעומדים – יורדים! האדם צריך להתקדם, אפילו במילימטר, אפילו בקצב של שנה, לא לעמוד על מקום אחד, בשום תחום, בשום פרמטר רוחני, תמיד להתקדם, איך מתקדמים? כל דף גמרא נוסף, זה התקדמות, כל פרשת שבוע עם עוד רש"י, זה התקדמות, התורה מביאה את האדם להשגה גבוהה יותר, ולוּ בקצת, איש איש לפי דרגתו. ואז האדם עולה ומתעלה.

ובכן, אנו נמצאים בירידת הדורות. אין אנו נדרשים לעשות את התשובה של רבנו סעדיה גאון, מאיתנו לא דורשים את התשובה הזאת, היא לא בהשגות שלנו, ומי שינסה לעשות אותה, הופך את עצמו לחיכוכא והיתלולא. מאיתנו דורשים תשובה לפי מיעוט ערכנו, כל אחד לפי ערכו – "אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט" ובלבד שיכוון ליבו לשמים. בכלל, דעו לכם יהודים, שאף אחד לא יסתכל על השני בראש השנה. אם הוא בוכה, גם אני בוכה... לא! כל אחד יעבוד את ה', יפנה אל ה', יתפלל אל ה' לפי ערכו, כי אם תסתכל על השני, יכול להיות שתיפול, תיפול לדבר שקוראים לזה "רגשי נחיתות". לא!!! כל אחד יש לו את המשבצת שלו, כל אחד חביב, אתה לא רבנו סעדיה גאון ואתה לא ה"חזון איש", כרגע לא, ואולי שנה הבאה כן... אבל כרגע, כל אחד יעשה לפי ערכו, וכל ערך של תשובה כפי שהוא, לפי דרגתו של האדם, חביב אצל הקב"ה והקב"ה שמח בך, אל תתייאש! אל תחקה (לשון חיקוי)! – אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים!!

השבת היה לנו פרשת נצבים, הפרשה שלפני ראש השנה. וכך מובא בפרשה: "כִּי הַמִּצְוָה הַזּאת אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ" (דברים ל, יא) – אומר רש"י: "לא מכוסה היא ממך". אונקלוס: "אינה מופרשת ממך" - אינה נבדלת ממך, כלומר במילים פשוטות היא ברת השגה. על איזו מצוה דיבר הכתוב? אומר רבנו משה בן נחמן, הרמב"ן – היא מצות התשובה. קבעו חז"ל את הפרשה לפני יום הדין. ממשיכה התורה ואומרת: "וְלֹא-רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמר מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה" – לא צריך בשביל זה איזה סְפוּטְניק, או איזה חללית אמריקאית - "וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמר מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה" – אין צורך בטיסה, גם לא טיסה לקפריסין, ועכשיו שימו לב – "כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר" – לא מספיק, אלא – "מְאד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" - זה בפה שלך. התשובה בפה ובלב שלך. לא צריך להרחיק. הוי אומר, אומרת התורה, שכל יהודי באשר הוא, יש לו שייכות לנושא התשובה, איש לפי ערכו.

למה הכוונה במילים "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ"? יש לכך הרבה פירושים ואני לוקח פירוש אחד: יש אומרים "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" - אתה אפילו מדבר על זה, אתה לא חש שזה צריך לחייב אותך! אתה מתפעל מִדְברים, אתה מדבר שצריך להיות יותר טוב, נו, אז תכלס?! אני לא מדבר על ההיבט הזה.

אומר היונתן בן עוזיאל: "התשובה מצפה לך, הקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב לאדם באחריתו, כי לא יחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו הרעה וחי" - אז התשובה היא מיסודות קיום העולם, הקב"ה לא רוצה שתחזור אחרי 120 שנה טרנטה, גרוטאה, וגם אם אתה גרוטאה היום, אז כל עוד הנר דולק אפשר עוד לתקן ולחדש את הגרוטאה – "לֵב טָהוֹר בְּרָא-לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (תהילים נא, יב), אם כן איפה מצויה התשובה? ותשמעו תשובה של יונתן בן עוזיאל: התשובה מצפה לך בבית המדרש"!

כל יהודי גר ליד בית מדרש, קטן או גדול. מה זה בית מדרש? במקום שהוגים בתורה, יש בו שיעורי תורה בין מנחה לערבית, בשטיבל שליד הבית, בבית הכנסת שליד הבית, בבית המדרש שליד הבית, היא מצפה לך בבית המדרש, היא קרובה מאוד, במקום שהוגים בתורה, שאתה הולך שם גם להתפלל – "בְּפִיךָ" – בפה מדברים דברי תורה, הרב אומר שיעור, מגיד שיעור אומר שיעור. "וּבִלְבָבְךָ" – שם מהרהרים בדברי תורה, שם חושבים על דברי תורה, מוסר, מדרש, יהדות – שם תמצא אותה. במקום שהפה הוגה והלב רוחש דברי תורה, שם תמצא אותה. וזה לא רחוק ממך שהרי אתה הולך להתפלל ואם אינך הולך להתפלל, אתה יודע שיש בית מדרש לידך, אתה יודע...

עוד שיעור תורה ועוד שיעור תורה, עוד פה ועוד פתיחה של פה, עוד פתיחה של לב ועוד פתיחה של אוזניים לשמוע דבר תורה, ותחוש כי סגולת התשובה מהדהדת בקרבך - זה משהו פלאי. האדם בא לשיעורי תורה ללמוד, ופתאום הוא חש שהוא מתענג, הוא נהיה אחר, הוא שומע קולות, הוא פתאום חש שסגולת התשובה מהדהדת בקרבו, דוחפת אותו, מנשבת במפרשי חייו. פתאום הוא מרגיש שאיזה רוח נעימה קלילה מנשבת במפרשי חייו, במפרשי ספינת חייו, הוא פתאום מרגיש שהוא מתקדם על גלי הים... הוא מתקדם, הוא אפילו לא יודע מה הסוד. ומגלה לנו ר' יונתן עוזיאל שהסוד הוא: חזרת משיעור תורה! זה מחולל משהו בקרבך.

יהודי, אל תאמר: "התשובה היא לא בשבילי". אל תאמר: "בשבילי היא בשמים, מעבר לים. זה לא בשבילי, אני לא מתאים לזה", לא!!! כמו שיש גם לך חלק בתורה שנאמר: "וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ" – ממילא גם לך יש חלק בתשובה, כי התשובה והתורה זה דבר אחד – "הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ. וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ" – דבר אחד: תורה, עבודה ותשובה. "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי-טוֹב" (תהילים לד, ט) – מספיק לטעום, עושה טעימה עושה טוב בחיך הרוחני הנפשי, אין דורשים ממך יותר ממה שיש בכוחך. דורשים ממך להיות אתה.

אמר ר' זושא מגדולי תלמידי של המגיד ממזריטש, אחיו של ר' אלימלך מליז'נסק: "לא ידרשו ממני בשמים, לא יתבעו אותי למה לא הייתי אלימלך (ר' אלימלך מליז'נסק), יתבעו אותי למה לא הייתי ר' זושא".

לא יתבעו אותך למה לא הייתי "הרב"! יתבעו אותך למה לא היית רוני, למה לא היית יצחק, אריה, דני. זה מה שיתבעו אותך! למה לא היית אתה! אין דורשים יותר! לעולם לא ידרשו ממך למה לא היית רבנו סעדיה גאון. אל תסתכל על אַחֵר, אתה יכול ללמוד מְאַחֵר טכניקה שזה ידרבן אותך, כי קנאת סופרים תרבה חכמה, אבל בסופו של דבר תחשוב מה אתה יכול, והקב"ה יקבל כל תזוזה בנפשך, ברוחניותך, הקב"ה יקבל את זה באהבה רבה, כמו שאבא מקבל מעשה טוב של הבן.

נביא בפניכם מאמר חז"ל ידוע שמובא בתנא דבי אליהו, סיפר אותו אליהו הנביא לרבנו ענן ורבנו ענן מגדולי גדולי האמוראים כתב זאת והוא קרא לספר: "תנא דבי אליהו" – למדתי אצל אליהו הנביא שהיה מתגלה אלי.

מספר אליהו הנביא: "פעם אחת הייתי מהלך ממקום למקום. ומצאני אדם אחד שלא היה בו לא מקרא, לא משנה" – ריק! וכשאדם ריק הוא מקשקש, מטבע קטן בפחית ריקה מקשקשת, אם הפחית מלאה כסף, היא לא מקשקשת, כי אין מקום לכסף, אז היא לא עושה רעש. המלא, הנכבד, הטעון במעשים טובים לא עושה רעש, הוא שקט וצנוע. מי אלה הצעקנים, מי אלה שעושים רעש? מי אלה ששורקים ב-2:00 בלילה? הריקנים לצערנו, בתקוה שיחזרו בתשובה.

מספר אליהו הנביא לרבנו ענן: "פעם אחת הייתי מהלך ממקום למקום, ומצאני אדם אחד שלא היה בו לא מקרא, ולא משנה, היה ריק, והיה מתלוצץ ומעלים מדברַי" – "היה צוחק עלי" - למה הוא צחק עליו? הוא לא ידע שזה אליהו הנביא, אבל למה הוא צחק עליו, הוא צריך להתבטא, הוא זקוק לרייטינג, אם אין לו מה לומר לאיזה יהודי ברחוב: איזה דבר תורה, איזה מאמר חז"ל, איזה וורט של הרבי מקוצק, או של הסבא מסלובדקה, או של ר' ירוחם ממיר, אבל הואיל והוא ריק, אז יש בו ליצנות, זה מה שיש לו למכור, זוהי סחורתו – "היה מתלוצץ ומלעיג בדברַי ובא כנגדי" – אם בבוֹר, בור זה אדם - אם בבוֹר אין בו מים, אז זה בוּר, ריק. ומה קורה שאין בו מים? אז יש בו נחשים ועקרבים. מה זה נחשים ועקרבים? ליצנות ולעג על חרדים ועל תלמידי חכמים. חז"ל כבר ידעו את זה ונתנו לנו בזה את הכללים, אדם מלא אינו מתלוצץ על הזולת.

ממשיך אליהו הנביא לספר: "אמרתי לו בני" – אליהו הנביא לא אומר לו: תסתלק מכאן פרחח, חלילה, אליהו הנביא לא מדבר כך אל יהודי, אבל אותו יהודי צוחק עליו, מזלזל בו, ואליהו הנביא אומר לו: "בני" קודם כל קירבה, יהודי זה אחי, אתה שלי "אמרתי לו: בני, מה אתה משיב לאביך בשמים ליום הדין?" – מה תגיד לאביך בשמים? ליצן של פעם, כלומניק של פעם היתה בו אמונה, הוא ידע שיש לו אבא בשמים, שכן אם לא, אז מה אליהו הנביא אומר לו כך?! הוא חילוני. אם תגיד לו משפט כזה אז הוא יצחק פעמיים, אז אתה מכשיל אותו בליצנות על הבורא יתברך, (כנראה שרבנו סעדיה גאון ידע את המַטְרְיָה של פעם. יהודי כלומניק, של מלגלג אבל של פעם הוא מאמין בה', הוא מאמין בהישארות הנפש, הוא מאמין שיש דין ויש דיין והוא לא לגלג על שאלה כזו.

המשיך אליהו הנביא לספר ואמר: "אמר לי: רבי" – הוא לא אמר לו: הי, הדוק - לא!! כשאתה מכבד אותו וקורא לו: "בני", אז הוא קורא לך "רבי".

אמר לי: רבי, יש לי דברים שאני משיבו" – אני יודע מה להשיב לבורא עולם – "בינה ודעת לא נתנו לי משמים שאקרא ואשנה" - אני לא מתאים ללימוד תורה, אין לי שכל בשביל זה, לא בנוי לזה! אני לעבודה, לציור, לפיסול, אני לתקן דברים, או לראיית חשבון, אני לא מתמגנט על התורה, אין לי בשביל זה ראש.

"אמרתי לו: בני, במה מלאכתך?" במה את העוסק?"

אמר לי: "צייד אנכי".

אמרתי לו: "בני" – כל הזמן אליהו פונה אליו ב"בני" – "מי לימד אותך את מלאכת הצייד?" – זה אומנות, אתם יודעים שיש בזה הרבה חוכמה, הרבה טכניקה, הרבה מומחיות, הרבה מיומנות? לא כל אחד מתאים להיות צייד! יש דייגים ציידים סופר.

"אמרתי לו: מי לימד אותך ואמר לך שתביא פשתן ותארגהו? ותעשה ממנו מצודות וחרמים ותשליכוהו לים?" – מי לימד אותך את כל הטכניקות? באיזה לילה? וכיווני רוח של הספינה - דייג... לכל מקצוע, לכל משלח יד, יש חוכמה.

אני באופן אישי אוהב לראות כל בעל מלאכה איך הוא עובד, בכל תחום – נגר, חשמאלי, סייד, הכל, כי בכל מלאכה יש מיומנות ויש חוכמת המלאכה: איך מתקנים דבר, אני מתפלא תמיד איך הנגר תופס דבר, אם אני הייתי צריך לתקן אותו, אז היה לוקח לי ימים ולילות, איך הוא תופס כל דבר, פטנטים וטכניקות ושכלולים – חוכמה!

אמר לי: "רבי, בזה נתנו לי שכל ובינה משמים" – בית ספר מקצועי. אני איש מקצוע, תורה לא נתפס, לא בשבילי. שימו לב: הוא לא אמר: צייד לא צריך חוכמה, תורה צריך חוכמה, תורה צריך ראש טוב, אבל צייד לא צריך ראש טוב. איזה בעל מלאכה יגיד שלמלאכה שלו לא צריך ראש טוב? כל בעל מלאכה חושב שהוא החכם הכי גדול במכונאות והוא החכם הכי גדול בנגרות, והחכם הכי גדול בחשמלאות. חז"ל אומרים שכל בעל מלאכה שונא את אומנות חברו. למה? כי הוא רוצה להיות הכי טוב. לדוגמא: אתה רוצה סיד בבית, אז אתה מזמין אחד הוא אומר לך ככה, בא השני הוא אומר לך: כנראה הוא לא מומחה. ואחד מדבר על השני, למה? כי כל אחד רוצה להיות רבן של כל בני הגולה בסיידות. זה טבעו של עולם. אם אדם לא עובד המידות שלו! הרבה פעמים באים אלי בעלי מלאכה וכל אחד אומר: טוב, הוא עשה את זה קצת חובבני. ואני מבין את מה שהוא מתכוון...

אז הוא לא אמר: נגרות לא צריכה חוכמה, הוא לא זלזל בעצמו, אז מה הוא כן אמר? הוא אמר: לחוכמה הזאת יש לי שכל ולחוכמה הזאת אין לי.

"אומר אליהו הנביא, אמרתי לו: ומה להביא פשתן ולארוג מצודות ולהשליך לים ולהעלות דגים מן הים, נתנו לך דעה ובינה מן השמים" – מאיפה יש לך את השכל הזה? מי נתן לך את המושג "חכם"? קנית אותו באיזה מקום? באיזה סופרמרקט? לא! הזמנת אותו באיזה שהוא מקום? אולי תגיד לי איפה מזמינים "חוכמה"?! אלא מה, ה' חנן אותך בידיים טובות, בחוש, בעורמה כלפי החיות – זה ה' חנן אותך משמים – "ולדברי תורה שכתוב בה: "כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" לא נתנו לך בינה ודעה מהשמים?!" לתורה שנאמר עליה: "וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהילים א, ב) וכן "כִּי הֵם חַיֵּינוּ", אז לזה אתה חושב שהקב"ה לא נתן לך מינימום של שכל וחוכמה?! איך יש לך זכות לומר שהקב"ה נתן לך ראש בשביל חשמלאי, בשביל תיקון מזגנים ונגרות? ולתורה שהיא – "כִּי הֵם חַיֵּינוּ" – אין לך שכל! זה אבסורד לחשוב כך כיהודי מאמין!

אומר אליהו הנביא: "הצייד שמע את זה, מיד היה מרים קולו ובוכה ומתאנח" – פרץ בבכי. עכשיו מה התפקיד של אליהו הנביא? "אמר לו אליהו הנביא: "בני" – שוב בני – "אל ירע לך" – שלא יכאב לך – "כל באי עולם משיבים תשובה זו כמוך", את מי שאתה שואל הוא משיב כך, אתה לא חריג. כל יהודי שאתה שואל אותו למה אתה לא לומד? הוא עונה: זה לא הולך, זה לא עובד אצלי, אני לא בנוי לזה, כולם עונים את אותה תשובה, אבל מעשיהם מוכיחים שהם חכמים ונבונים, מקצועיים ומלומדים בתחבולות. די שתשמע איך שהוא מנתח בעיות פוליטיות, או איך שהוא נותן עצות לשרי הממשלה.. הוא הרי החכם הכי גדול בעולם, הוא בפרלמנט שדרות רוטשילד...

אך ביום הראשון שתבוא לשיעור, לא דורשים ממך להיות הרב חיים קיינבסקי, דורשים ממך כפי הבנתך, איך שאתה מבין ותשמח, כי מחר תבין יותר. אחרי שנה דף יומי, תהיה כבר תלמיד חכם והכל לפי דרגתך, אל תגיד לא!!

מוסיף בעל "אוהל תורה" על המעשה בתנא דבי אליהו: "מה ענה לו אליהו? "לא יצאת צייד מרחם אמך" - אף אדם לא בא לעולם צייד. אז איך נהיית צייד? ההכרח לפרנס את עצמך הוא אשר לימד אותך לתפוס במלאכת הציד" -. ההכרח הביא אותך ללמוד מחשבים, או מכונאות וכו' – "הרי אילו היית מרגיש צורך והכרח כזה, כמו שאתה צריך לפרנס את עצמך, ללמוד תורה, שאתה זקוק לתורה כאוויר לנשימה, "כִּי הֵם חַיֵּינוּ", כמו שאתה זקוק לפרנסה, אז היית טורח להשיגה. ואם היית טורח להשיגה ודאי היית יודע ללמוד תורה כשם שאתה יודע לצוד" - אם היית מרגיש שללמוד תורה זה הכרח, בלי זה אין טעם לחיים, כי זוהי משימת חייך, תכלית חייך. כי הרי שאלה ראשונה ששואלים בעולם האמת היא, האם הגית בתורה? אז ודאי שהיית מרגיש צורך כמו שאתה צריך לקיים את עצמך, ואז היית רואה שאתה כן מוכשר, ואתה כן בנוי, אלא מה? משום מה היצר אמר לך: פרנסה צריך! כי אתה רוצה לאכול בשבת שניצלים... אבל תורה אפשר לוותר ח"ו, זהו העקב אכילס שלך! אם היית מרגיש את אותו הכרח בתורה כמו בפרנסה, יודע היית ללמוד תורה, כמו שאתה יודע לצוד. הרי גם את זה למדת. אינך מרגיש בכך. ההכרח אל יגונה, כי ההכרח הוא הדבר המוכרח ביותר.

רשמתי לעצמי: ההכרח יש בכוחו לגלות כישרונות, חוסר ההכרח יש בכוחו לגלות טיפשות, להביא לבערות.

אני מכיר אדם שהוא היה נחשב בחברה מתחת לבינוני. ברגע שהוא החליט לעבוד במשהו, כי הוא צריך לפרנס משפחה גדולה, הוא בחר באיזה משלח יד והוא גילה שם כישרונות עצומים והוא התגלה כמורה נפלא שבנפלאים, צייר, פדגוג שבאים ללמוד אצלו מי היה חושב שזה הוא?! הוא גילה כישרונות. האדם אינו יודע איזה פוטנציאל עצום יש בו, רק ההכרח יגלה את זה, בכל תחום שבחיים - "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ".

כאמור, זה קרוב אליך, אתה יכול, תכריח את עצמך. רק דבר אחד: תעשה את הצעד הראשון – פתחו לי פתח כחודו של מחט.

אם היית מרגיש שהתורה היא חייך והיא אוויר לנשימתך, זה כמו שאדם מחפש אויר, מחפש לנשום, אז הוא יבקיע קירות, ינתץ דלתות, והוא ימצא אותו, אז אם כך כדי להשיג אוויר, באותה מידה צריך לשבור קירות כדי להשיג אוירה. אוירה זה רוחניות.

מובא בספרים הקדושים: "כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ", יש משל נפלא בספרי המשלים: "האפרוח המצוי בתוך קליפתו, עד היום הוא לא ראה אור יום, כשמגיע זמנו, הוא מרגיש כבר לחץ, הוא מרגיש כבר שאין לו אויר, זהו גמרנו, אז הוא מתופף במקורו על דפנות הביצה ומבקש לצאת החוצה, דופק עם המקור, מכה עם השפיץ ומבקיע אותו ויוצא לאויר העולם" - מנין לו שקיים בחוץ עולם גדול? מנין לו שבחוץ יש אויר? מנין לו אם הוא מרגיש לחץ, שצריך להבקיע את הביצה? מי לימד אותו? האמא שלו, התרנגולת לימדה אותו? אתה ראית פעם תרנגולת שמדברת לתוך הביצה האטומה והיא לוחשת לו: הגיעה שעתך לצאת מן העולם?! אין כזה דבר! גם לא בשלט רחוק. ועד כמה שידוע לי אין לו לאפרוח בִּיפֵר בפנים... אז איך? אלא אומרים חכמים: "תחושה שנטע הבורא יתברך בכל נברא לדעת ולהבין למה הוא זקוק על מנת לחיות" – החתולה יודעת איך לחיות. הקב"ה נתן אינסטינקט לאפרוח שעכשיו צריך לצאת! מה יש בעולם הגדול? הוא אין לו שכל, אבל יש לו את האינסטינקט מבלי שידע וילמד מאומה, נטע בו הבורא יתברך ערגה וכיסופים להגיע את טובו האמיתי. אלא שהנהגת הבורא יתברך עם האדם, שונה מהנהגה עם האפרוח, כי לאפרוח יש בחירה חופשית, והאדם חי על פי הבחירה החופשית, ומשום כך האבק מכסה מעט את שכלו והגיונו, אז הוא צריך לעשות "פוּ" לנקות את האבק, ואז הוא יחוש. ומה מנקה את האבק? שואב אבק. ומהו שואב אבק רוחני? שיעור תורה. "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" תהרהר בדברי תורה, תהגה בדברי תורה ואז תרגיש שהרוחניות מפזרת את האבק מעל נפשך, ואז תחוש באופן טבעי את מה שאתה צריך לעשות.

האדם צריך לקחת משל מכל הסובב אותו. אם האדם יקח משל גם מהאפרוחים, כפי שדברנו, אזי ישכיל להבין שקרוב אליו הדבר בפיו. לא צריך מקור, האדם לא צריך מקור, כי בפיו ובלבבו לעשותו. ועוד דבר ניתן ללמוד מהאפרוח: האפרוח מגיע לדרגה שהוא מרגיש לחץ בביצה, הוא כבר לא יכול להתקיים בה, אז מה הוא עושה? לוקח את המקור מתופף על הביצה ומבקיע, ההכרח לא יגונה. הוא מנסה, כי הוא חש את ההכרח לצאת, הוא חש שהוא נעול בתוך קליפה, שהוא זקוק לאויר צח, ההכרח מביא לתופף במקורו לצאת אל ייעודו.

והאדם יתן אל ליבו - וכי בא לעולם כדי להיקבר בו?! או שמא יש מרחב מחוץ לעולמו המצומצם והקצר של 70 שנה של פי רוב הוא כקופסא צרה אשר אינה מאירה לו פנים?! העולם אינו מאיר פנים לאדם. מה, באמת אתה חושב שהקב"ה שלח אותך לפה להתייסר? להעביר חיים פרוזדוריים, מלאי חיכוכים וגירודים, ואח"כ להיקבר בעולם הזה מאכל לתולעים?! זו התכלית?! – לא הגיוני. כמו שאומר נעים זמירות ישראל, דוד המלך: "כִּי כָל-יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ" – החיים הם קשים – "פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ...כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ-הֶגֶה. יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם" – עיקר תוקפם (רש"י) – "עָמָל וָאָוֶן" – קושי – "כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה" – צי'ק צ'ק החלום יעוף (תהילים צ, ט-י) – "וְהַחַי יִתֵּן אֶל-לִבּוֹ" (קהלת ז, ב).

אל תאמר: אני לא בנוי לתורה – בשמים לא יקבלו את התירוץ הזה, אלא תבוא, תנסה, תלך לשיעור קל, אל תלך לשיעור גמרא, תלך לשיעור קל, אין כזה דבר שלא תשמע, אתה בנוי גם לשיעור תורה, תתחיל, מן הקל אל הכבד ולאט לאט התורה תכנס בך ותאיר את הנפש בך ותכסוף ותערוג – "כְּאַיָּל תַּעֲרג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים" (תהילים מב, ב) – אל תאמר כך. אומר אליהו הנביא.

אומר הבית ישראל מגור האדמור מגור שנפטר לפני כמה עשרות שנים בשם זקנו ה"חידושי הרי"ם" מגור על הפסוק "כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" כך: "בדורות האחרונים, על מה מדבר הכתוב - "כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ"? אומר הרמב"ן שפסוק זה מדבר על מצוות התשובה. כלפי מי הדברים אמורים? למי הם מכוונים? לרבנו סעדיה גאון?! הרי הוא ידע את זה! לרב קיינבסקי? הוא יודע. לרש"י? הוא ידע זאת.

אומר הרבי מגור: "בדורות האחרונים" – עיקבתא דמשיחא, דורנו – "שנתמעטו הלבבות, הכתוב מדבר" – הכתוב מדבר אלינו, אל הדור שנמצא לפני ביאת המשיח שהוא דור מתדרדר, והוא סובל מתסמונת של חולשת הדורות – "דאפילו תהיה עבודת הבורא יתברך בכל הדורות" - שמעתם איזה תשובה עשה רבנו סעדיה גאון?! מה דרש מעצמו רבנו סעדיה גאון? אנחנו לא יכולים להגיע לזה. אנחנו נתייאש נפול ברוחנו. ממשיך ואומר הבית ישראל בשם רבו זקנו בעל "החידושי הרים": "הפסוק הזה פונה אל הדורות האחרונים שיהיו חלשים בכל הפרמטרים הרוחניים" - ואם כן איך נופיע לה'? במה נבוא לראש השנה? במה נבוא ליום כיפור? עם מה? מה נביא? אין לנו סלינו על כתפנו? אין לנו ראשית ביכורי אדמתנו, אין לנו שדה, אין לנו פירות, אין לנו תוצרת, אז עם מה נבוא, רבש"ע?! אומר בעל חידושי הרים": "דאפילו תהיה עבודת הבורא יתברך רק בפינו" – רק בפה – "ואפילו רק בלב, היינו באמירת הפה" – נתפלל, בראש השנה נבוא להתפלל דלים במעשים וריקים – "או אפילו רק במחשבה טובה והרהור לב טוב, יש גם לעבודה פורתא זו תהיה חשיבות גדולה לפני הבורא יתברך" - אל תזלזל, הקב"ה לא מזלזל, בדורות שלנו, כוונה טובה, הקב"ה מצרפה למעשה! תפילה טובה לפי דרגתך, כי הקב"ה יטול את ה"פיך" ואת ה"בלבבך" ואת הדיבורים הטובים והתפילות הטובות שלך ואת המחשבות הטובות שלך ויצרפם למעשה. בשבילך, הוא יחשיב את זה כמעשה. אל תסתכל על אחרים, ולא רק על רבנו סעדיה גאון, גם לא על החרדי שגר בשכנותך, כי אתה באת מרֶקע אחר, מעולם אחר. כמו שכתוב: "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" – "סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה".

הקב"ה יקח את המחשבות שלך, את התפילות שלך בראש השנה וישים את זה באוצר גנזיו. באוצר המעשים. בשנה הבאה הוא כבר ידרוש ממך מעשה קטן, ואחרי שנה כשכבר תוכל... בדורות האחרונים הקב"ה שמח לקבל כל מחשבה טובה, כל אמירה טובה, כל תפילה כנה, ועל אחת כמה וכמה איזו דמעה קטנה בזוית העין בראש השנה שהרי שערי דמעה לא ננעלו, ודי אם תזיל דמעה ותאמר: רבש"ע, אני לא יכול יותר, אני לא יודע יותר, קבל את מה שאני נותן לך, כאילו הבאתי לך את מיטב פירותי, את "סלינו על כתפינו" את "ביכורי אדמתי". כי הוא יודע מאין באנו ובאיזה עולם עכור אנו מצויים, אין הוא דורש מאיתנו את תשובת הסיגופים של רבנו סעדיה גאון, שכן גם החטאים הגדולים שלנו לקטנים יחשבו. הכל לפי המבייש והמתבייש.

וכאן אני רוצה לקרוא לפניכם קטע מאוד מעודד ואני מקווה שהדברים יביאו תועלת:

"ראוי להביא את דברי ר' אליעזר פאפו בערך תשובה בספרו "פלא יועץ", דברים מעודדים גם ליהודי המבקש להתקרב לה' וקשה לו. – "חובת התשובה מפורשת בתורה, שנוּיה בנביאים, משולשת בכתובים, וכל חכמי ישראל שבכל דור ודור ראשונים ואחרונים, חדשים עם ישנים, כולם מכריזים על התשובה, כמו שבה מפורש בתלמוד ובמדרשים וכל ספרי המוסר ויראת ה'. "מִי-הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים" (תהילים לד, יג) ישקוד עליהם יום יום על ספרי המוסר, ויכנסו דבריהם בלבו לשמור לעשות ולקיים את דרכי התשובה. ובאמת אמרו שהעיקר הגדול להיכנס לשערי התשובה הוא באמצעות לימוד התורה" – כפי שדברנו מקודם – "בהליכה לבתי מדרשות לשמוע בלמודים. וכל הקרב לבתי מדרשות למשכנות ה', הוא מתקרב יותר ויותר אל ה'. כל מי שיושב במחיצתם של לומדי עטרה מתקרב אל ה'" - כך מתקרבים אל ה', תשמע שיעור, תשוחח עם תלמידי חכמים, תשב במחיצתם וזה בדוק ומנוסה. ועכשיו להקשיב:

"כי הן אמת מפורש בספרי גורי האר"י הקדוש ושאר המקובלים תיקוני התשובה לכל עוון ולכל חטאת מספר תעניות לפי החטא" – אם תעיין בספרי המקובלים וספרי האר"י הקדוש אזי תמצא שלכל חטא יש תיקונים, סיגופים לפי מהות החטא – ממשיך בעל "פלא יועץ" ואומר: "ויש עוונות חמורים המצריכים לישב בחמה בימות החמה" – ייסורים – "בין נמלים, בקרח, להתגלגל ערום בשלג בימות הגשמים, מלקויות, חרולים, גלגולים בקוצים וכדומה" – ייסורים לכפר על חטאים וכדומה, תיקונים – "ודורשי חמורות אמרו" – הוא מביא את ספר החרדים – "תשובה נוטריקון– תענית, שק ואפר, בכי, הספד - הוי אומר שתשובה זה לא דבר קל, אלא שק ואפר יוצע לרבים... וכן כתוב בספר יואל (ב, יב) "שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד" – אומר הנביא יואל מהי תשובה? צום, בכי ומספד. עד כאן זה ייאוש, תיקונים, גלגולים, ייסורים על כל עבירה ויש עבירות חמורות. ועכשיו לקטע העיקרי:

אומר בעל "פלא יועץ": "אבל אני אומר שבדור יתום זה" – הוא מדבר על לפני 150-180 שנה, ואתם יכולים להקיש כי ההתדרדרות היא פי אלף – "אם יארע" – אם יקרה – "שיבוא איש יהודי אצל חכם שיתן לו תיקונים וילמדנו דרכי תשובה" – ילמד אותו לחזור בתשובה – "ראוי לחוש לתקנת השבים" (גמרא בבבא קמא צד) – מה זה "תקנת השבים"? לא להחמיר עליו, לא להפחיד אותו, לא ללמד אותו תיקונים וסיגופים, ולא ללמד אותו כל מיני תעניות וכל מיני דברים שמקומם לא יהיה בדורנו. אל תלך אל הבבות. לא!! אומר ה"פלא יועץ": "וספרים כאלה המדברים בתיקוני התשובה במספר תעניות וסיגופים, כמו שהיה ידוע ברבנו סעדיה גאון והאר"י הקדוש, אסור לקרותם בפני המון העם" – זה לא דרך תשובה להמון העם. אתה מכשיל יהודים! אתה גורם ליהודים שלא יחזרו בתשובה – "כי הם חושבים" – כי המון העם חושב: מהי תשובה? לבוא בראש השנה לבית הכנסת... אני לא מדבר לאכול סעודה טובה, אני לא מדבר על זה – "כי הם חושבים המון העם, שבעזוב רשע דרכו, סגי" – מספיק – "והפורש מן החטא כקטן שנולד" – הוא חושב שזה מספיק ואת זה הוא עושה והוא בא להתפלל ואפילו הוא בוכה קצת – "ואם ישמע שצריך לענות אדם נפשו בתעניות וסיגופים קשים לתקן את החטאים, יתייאש מן הרחמים, כי יאמר: אם אתענה כל שנותי, לא אספיק לכפר על רוב פשעי, אף אם כח אבנים לי" – אפילו אם אני גיבור! – "ומתוך כך יאמר אדם: אין לי תקנה וכאשר אבדתי אבדתי וילך ויעשה כל מה שליבו חפץ" - תזהר!!! אל תדבר איתו בשפה כזאת, אלא לפי המבייש והמתבייש. הדורות האלו לא מדברים איתם כך – "ומה גם שלפי האמת לא כל הזמנים שוים ולא כל בני האדם שוים" אנחנו לא נמצאים בזמן שהוא שווה לזמנים ההם – "וכבר אמרו בשם האר"י הקדוש שהמעט שעושים בדורות הללו" – האר"י הקדוש אומר זאת על הדורות דאז. ומה נאמר אנחנו דור האינטרנט, דור הפוסט, דור העגיל והקומז, הקוקו והסרפן?! מה אנחנו נגיד? – "אומר האר"י הקדוש שהמעט שעושים בדור עיקבתא דמשיחא חשוב כהרבה שהיו עושים בדורות הראשונים" - אני לא אומר את זה לאברך תלמיד חכם. אני אומר את זה ל"עמך". לעם ישראל המתקרב אל ה', הרוצה ללכת לבית הכנסת להתפלל. מה אתה אומר: זה לא תפילה, זה לא תקיעת שופר, זה דמעת תנין... מה אתה מדבר?! איך אתה מדבר?! - תסתגף, תעשה דיאטה רוחנית! לא!!! – "אומר האר"י הקדוש: בדורות האחרונות, כי גברה הקליפה וכשל בעוונותינו כוחנו" - אין לנו כח. ואנא, מה נענה? – אנחנו, שאנחנו רחוקים 250 שנה ויותר, הרי אנו דומים למי שחייב חוב גדול ונשבר ואין ידו משגת לפרוע במושלם (במזומן) ותחנונים ידבר רש, הוא מראה חשבונות, עד שמתרצה בעל חובו שיפרע במשך הזמן בתשלומים ובאיזה תשלומים? 50 שקל לחודש שזה מעט. לעולם לא תספיק לשלם את החובות שלך, אבל הקב"ה יהיה מוכן לקבל את ה-50 שקל שלך החודשי באהבה ובחיבה, כי בשביל הקב"ה זה המון – עוזי, חוזר הביתה! ובשביל הקב"ה זה המון!!

אוי! ואם יבוא איש ישראל אצל החכם לדרוש אלוקים ולבקש תיקון על עוונותיו ופשעיו, לא יחמיר עליו, רק יאמר לו: תאכל ותשתה, רק הישמר לך מעשות רע" – אומר הפלא יועץ: תשתדל לעשות כפי יכולתך. לא פחות מכך. אל תטפס גבוה.

מובא בהקדמתו של ר' חיים מוו'לוזין, תלמידו הגדול של הגר"א מוילנא בהקדמה שלו לביאור הגר"א לספרא דצניעותא וכך הוא כותב: "ובדידי הוי עובדא, ששלח רבינו הגר"א, אותי אצל אחי הקטן" – רב זלמן – "גדול ממני בכל מילי דמיטב, חסידא קדישא, הגאון מורנו רבנו רב שלמה זלמן זללה"ה לאמר לו בציווי בשם רבנו הגר"א, שלא יקבל שום מלאך מגיד אשר יבוא אצלו, כי בזמן לא רב, הוא ידע ברוח קדשו, שצריך לבוא לרב זלמן מגיד משמים" ויש לכך טעמים שונים: א. שונא מתנות יחיה – תלמד לבד, בלי מגיד.

אמר הגאון מוילנא: "אף כי מרנא בית יוסף היה לו מגיד מן השמים וה"בית יוסף" העלה את כל דבריו עלי ספר וקרא לו בשם "מגיד מישרים" - כל דברי המגיד משמים שאמר ל"בית יוסף" איך להתנהג מצעירותו, איך שהוא היה בארץ בולגריה, לפני שהוא עלה לטורקיה. הוא אמר לו שיסתלק מבולגריה, כי זה לא מקום תורה.

ממשיך ואומר הגאון: "אז למה אני אומר אמור לאחיך לא לקבל מלאך מן השמים? היה זה לפני 200 שנה, בזמן ה"בית יוסף" שהיו הדורות כתיקנם והיה שרוי על אדמת הקודש – אתה הולך להשוות את הדור שלנו לדור של הגאון "בית יוסף", לדור של ה"אר"י" הקודש? הם היו דורות טהורים וזכים ובנוסף לכל הוא גם היה באדמת הקודש, אמנם לפני כן הוא לא היה באדמת הקודש, אבל הם היו דורות מתוקנים. אומר הגאון מוילנא: "לא כן עתה, שרבו המתפרצים, פריצי העם" - המשכילים שפורצים כל גדר בעם ישראל, כל גדר בקדושה – "ובפרט בחוץ לארץ אי אפשר כלל שיהיה המגיד כולו קודש קודשים, גם המגיד בזמנים מבולבלים, הוא קצת מבולבל. כי המגיד הוא פונקציה של הדור, אז אל תקבל אותו. מה אנחנו רואים מזה? אתה רוצה להשוות את הדור שלנו לדור של האר"י? לסיגופים שלהם? למחויבויות של ה"בית יוסף"? אז ה"בית יוסף" עם התיקונים שלו והמחויבויות שלו גם היה יכול לקבל מגיד מן השמים, זה מול זה ברא אלוקים.

"דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיה נה, ו).

בפינו ובלבבנו לעשות תשובה, אין דורשים מאיתנו מעבר ליכולתנו. מה עלינו לבקש מאת אבינו שבשמים ערב ראש השנה? מהי הבקשה הראשונה שיש לנו לבקש מאיתו יתברך שהיא השער לשערי תשובה?

הנה סידרו לנו אנשי כנסת הגדולה את תפילת שמונה עשרה - תפילה שיש בה 18 ברכות, הוסיפו אח"כ את תפילת המינים. שלושת הברכות הראשונות הינן ברכות השבח: "הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא...מָגֵן אַבְרָהָם", "אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם ה'...מְחַיֵּה הַמֵּתִים", "אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ" – ברכות השבח. מה בא אחרי שלושת ברכות השבח? מתחילות הבקשות. מהי הבקשה הראשונה? "אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת. וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה חָנֵּנוּ מֵאִתְּךָ...חוֹנֵן הַדָּעַת". אומר בעל "סדר היום" רבינו משה בן מכיר שהיה בדורו של האר"י והיה במטיבתא דעין זיתים, ליד צפת: "הבקשה ראשונה שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילת שמונה עשרה היא בקשת הדעת – חוכמה, בינה ודעת, שזולת הדעת והחוכמה באדם, טוב ממנו הנֶפֶל" – טוב שלא היה בא לעולם. אתה לא חתול, אתה לא עכבר. אתה באת לעולם כדי שיהיה לך חוכמה בינה ודעת ותנצל את זה לתורה וליראת שמים – "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" (תהילים קיא, י) אם לא, טוב הנפל ממנו. אז הבקשה הראשונה שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה היא דעת, שישכיל האדם לשייך ולחבר לעצמו את כל מה שלמד, את כל מה שהתרשם מהם, את כל מה שהתפעל מהם, שישכיל למאוס ברע ולבחור בטוב.

מובא בחז"ל: במטבע ברכה זו של "אַתָּה חוֹנֵן" יש 17 תיבות. 17 מילים שהם בגימטריא "טוב", כי אין טוב כמו דעת. אז חז"ל תיקנו 17 מילים כנגד טוב וכנגד 17 פעמים "חכמה" בספר קהלת כמנין "טוב". ויש בה בברכה הראשונה ס' אותיות (60) כנגד 60 מסכתות שיש בתורה שבע"פ. הדעת צריך שתהיה מכוונת עפ"י התורה שבעל פה. אתם יודעים למה גאון נקרא גאון? כי גימ"ל, אל"ף, וא"ו, נו"ן בגימטריא 60. ומי זה גאון? זה שבקי בששה סדרי משנה, 60 מסכתות של הש"ס. וקבעו אנשי כנסת הגדולה את ברכת "אַתָּה חוֹנַנְתָּנוּ" במוצאי שבת, איפה? בברכת "חוֹנֵן הַדָּעַת". למה? מה כתוב בברכת "אַתָּה חוֹנַנְתָּנוּ"? את ההבדלה – "וַתַּבְדֵּל ה' אֱלהֵינוּ בֵּין קדֶשׁ לְחֹל. בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ. בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים. בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה" שתיבת "בִּינָה" זה ראשי תיבות הבדלה. איך? ב- בשמים, י- יין נ- נר ה- הבדלה, במקום שעושים הבדלה, שם הבינה, או ההיפך – במקום הבינה שם ההבדלה ולכן הצמידו את זה, כי במקום הדעת שם מצויה הבדלה. ומה זה דעת? חיבור, זיווג. במקום החיבור צריך את ההבדלה, כי איפה שמתחברים, צריך לדעת ממה צריך להיבדל ולהתרחק. אם אדם לא מתחבר, אז אין על מה לדבר. איפה שצריך דעת, חיבור, שם צריך לדעת במה להתחבר, אז שם צריך לדעת את ההבדלה. והבדלה זה דעת.

אחרי בקשת הדעת, מיד תבוא הבקשה לחזרה בתשובה. אי אפשר לחזור בתשובה בלי חוכמה בינה ודעת. אדם שחסר לו חוכמה בינה ודעת לא יכול לחזור בתשובה. ואיך חוזרים? "הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ." קודם תורה, כפי שדברנו, "וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ" ואח"כ "וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ". היסוד לתשובה זה הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ." ומה ראו לומר תשובה אחרי חוכמה, בינה ודעת? כי רק מתוך הבינה והדעת ישכיל האדם להבדיל בין טוב לרע, בין קודש לחול ואז ישוב אל מקום קדשו ברוך הוא, כי בלי ההבדלה, אין תשובה. אי אפשר לחזור בתשובה ולחיות בתוך עירבוביה. התשובה אומרת: זה כן, זה לא. זה טמא, זה טהור. זה קדוש וזה חול, זה גוי וזה יהודי. ואם כן, התשובה מיד באה אחרי הדעת. אומרים הספרים הקדושים ויש בה ט"ו תיבות – 15 מילים כנגד הפסוק: "יַעֲזב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבתָיו וְיָשׁב אֶל-ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל-אֱלֹהֵינוּ כִּי-יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ" – 15 תיבות – וברכה זו מתחילה ב"הֲשִׁיבֵנוּ" באות ה"א ומסתיימת ב"הָרוֹצֶה בִּתְשׁוּבָה" באות ה"א, כנגד עשרת ימי תשובה. (תשמעו מה שחז"ל – חכמי הרמז, מגלים לנו). וברכת התשובה מסתיימת ב"הָרוֹצֶה בִּתְשׁוּבָה", לומר לך, דע לך, יהודי, הקב"ה מחכה לך, הוא רוצה בתשובתך! כמו שאומר יחזקאל הנביא: "אִם-אֶחְפּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם-בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה" (לג, יא).

ומה הבקשה אחרי התשובה? "סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ. מְחַל לָנוּ מַלְכֵּנוּ כִּי פָשָׁעְנוּ. כִּי אֵל טוֹב וְסַלָּח אָתָּה: בָּרוּךְ אַתָּה ה' חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלחַ". אומרים הספרים: מתחיל באות ס' - "סְלַח לָנוּ" ומסיים באות ח' – "חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלחַ" אומרים חכמי הרמז: בגימטריא "חיים"! חיים למי שנסלחו עוונותיו, שבזכות התורה - "הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ", זוכים אנחנו לחיים כי ע"י התורה אנחנו שבים בתשובה וזה בגימטריא בתחילת השיחה "כל טוּב". ו"חיים" בגימטריא זה "טובים".

ואחרי הדעת והסליחה, באה בקשת הגאולה: "רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ. וְרִיבָה רִיבֵנוּ. וּגְאָלֵנוּ גְאֻלָּה שְׁלֵמָה מְהֵרָה לְמַעַן שְׁמֶךָ" ואחרי זה "רְפוּאָה שְׁלֵמָה" – רפואת הנפש ורפואת הגוף, רפואה לעם ישראל.

שימו לב, בשלושה בקשות אנחנו מוסיפים את המלה "שְׁלֵמָה". בבקשות: תשובה, גאולה, רפואה – ז"א אם תהיה תשובה שלמה, תהיה גאולה שלימה, ואם תהיה גאולה שלמה, תהיה רפואה שלמה.

יהי רצון שנזכה לתשובה שלימה, לגאולה שלמה ולרפואה שלמה, ואז נזכה שלום על ישראל. לא התכוונתי שלום על הפלאסטינאים אלא "עשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן". תלמידי חכמים, לומדי תורה, עושי תשובה מקרבים את הגאולה ומרבים שלום בעולם. ונזכה לשלום על ישראל. שנה טובה. כתיבה וחתימה טובה עלינו ועל כל ישראל.