---

הקדמה

מובא במדרש: (שמות רבה לג א) ''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'' - משל למלך שהיתה לו בת יחידה וחביבה עליו מאד, הגיע זמן פרקה להנשא, הלך ומצא לה חתן אשר כלבבו, אמר לו המלך: ראה, זו בתי יחידתי, להשאירה בביתי איני יכול לפי שצריכה היא להנשא, ולהשיאה קשה עלי ביותר לפי שאיני יכול להפרד ממנה, לכן אבקשך עשה לי קיטון [חדר] קטן שאדור ביניכם. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרש ממנה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים עשו לי שאדור בתוככם, שנאמר: ''ועשו לי מקדש'', עד כאן.

ממדרש זה למדים אנו ב' דברים יסודיים:

א. יראת שמים

ב. חביבות התורה

ונרחיב קצת באלו ב' פרטים.

א. יראת שמים

תכלית רצונו יתברך לשכן בתחתונים, כמבאר בפסוק: ''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'', והרי לא היו ימים יפים לישראל כימים שהיה בית המקדש קים, שהיו ימי נסים והארת פנים, ולכאורה יפלא, שהרי דוקא בימים אלו ירדה שכינה למטה ממקומה, ומה ענג הוא לשכינה לרדת למטה מאשר להשאר במקומה למעלה, אלא כאמור תכלית רצונו יתברך שתתפשט גלוי מלכותו עד המקומות הפשוטים והגסים, ובכך תהא שלמות למלכותו אשר בכך תהא ''מלכותו בכל משלה'', בכל - הינו אפלו במקומות המרחקים, והוא המבאר בזהר שאין יקר ותהלה להקדוש ברוך הוא בכל הפמליא של מעלה, שכלם מפארים ומהללים שמו יתברך, כמו בזמן שהרחוקים מתקרבים להקדוש ברוך הוא, וכשחוזרים בתשובה אותם חוטאים, ועולים מרשת הסטרא אחרא לתחום הקדשה, עלוי וקלוס גדול עולה לכבודו יתברך בכל הפמליא שלו, והינו כפי האמור, כיון שבכך נכנסת מלכותו לחורים ולסדקים ולא נשארת פנה ללא גלוי מלכותו ובזה נשלמת מלכותו.

והיא ההבטחה שמבטחים אנו לעתיד שיתגלה סוד יחודו השלם כמבאר ברמח''ל, ''וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל מ ש ל ה ''.

ומבאר ברמח''ל, שהוא בעצם ענין השכר הגדול והענג שיהיה בתחית המתים, שהרי לכאורה גם זה יפלא, מה חסר לנשמות הצדיקים בהיותם מענגים בצרור החיים מתחת כסא הכבוד ונהנים שם מזיו השכינה, עד שמבטח להם שיקומו בתחית המתים, וכי מה תקופה זו תהוה להם ענג יותר מאשר קדם התחיה? אלא תכלית רצונו יתברך שתהא הכרה במלכותו בהתלבשות הנפש בחמר, ושעשועיו של הקדוש ברוך הוא שאף החמר הגס מכיר במלכותו יתברך, אזי, רק אז נשלמת תכלית רצונו יתברך בבריאה, ומאידך, למי היקר והמעלה בשלמות מלכותו יתברך? הלא לנפש האדם שהיא נדרשה לעשות מלאכה זו, ובכך נשלמת נפש האדם ביתר שאת בהיותה מפשיטה חרדה ויראה על כל הגשמים שמסביבה. כי הרי זה פשוט שמעלת הנפש מתבטאת יותר בכמה שיותר מצליחה להיות מקשרת לבוראה על אף החמר המסובבה, וכמה שמצליחה יותר הנפש להעלות את החמר ולקשרו עם הצורה, ושלא יהא הנתק ביניהם גדול, זוהי שלמותה, וזה בעצם כל עבודת הצדיקים וגדלתם לקים ''בכל דרכיך דעהו'', ולהתקדש לבוראם גם בשעת עשיתם מעשי חמריות ובהמיות לקשר מחשבתם ליוצרם לבלתי הנתק ממנו, ובכך מקדשים גם את החמר לעשותו תכליתי, כי לא יתכן לעובד ה' להיות עובדו בשעת תפלה ותורה ומצוות בלבד, ואלו בעת עשותו מעשי חמר להיות מנתק מבוראו ולכון רק לכונת עצמו ולהנאת גופו, הרי שבכך יתרחק מרחק רב מאור ה', וכמובא בספר ''באר מים חיים'' על התורה, שגם לו יהא אדם צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו ומדקדק במצוות ועוסק בתורה, ורק חסרון זה בידו שבשעת עסוקו באכילה ושתיה ויתר צרכי הגוף עושם להנאתו בתאוה וברצון, ואפלו שהכל בדברים המתרים לגמרי ללא שום אסור ועברה על שום הלכה מהלכות שלחן ערוך - כבר בכך די לבלתי יראה אור בהיר בשחקים, וכבר בכך די סבה להיות מגיע לו שימנע ממנו אור ה' ולא יגיה עליו אור נשמתו, כי בזה סותם וסוגר בפניו את חשקו והתלהבותו לתורה ומצוות, וכל מצוותיו כמצות אנשים מלמדה ללא טעם ורגש, כי זו התכלית להמשיך את השכינה ואורו יתברך למקומות השפלים ביותר ולחיי החמר הנצרכים לחיי האדם, ומשם להתקשר לכל יכול, ובזה משליט האדם את מלכותו יתברך בכל, ומביאה לשלמות לבלתי תהא חסרה בשליטתה במשהו. ובזה נשלמת הנפש, ומכאן מעלתה ותפארתה לזכות לחזות בנעם ה', וזה ענג הצדיקים לאחר תחית המתים, ובכך תהא שלמות נפשם בתכלית יותר מאשר נהנים המה מזיו השכינה בעולם הנשמות, כי בעולם הנשמות טבעי להיות שמה אורו יתברך מתגלה מחסר המחיצות והמסכים, ואין בכך עדין שלמות בהתפשטות מלכותו, רק בהתגלותו בתוך החמר, ובזה נשלמת מלכותו, וממילא גם נשלמת הנפש להיותה עושה מלאכה זו תכלית רצונו יתברך בהתגלות מלכותו, ולכן אז - מדה כנגד מדה - תתענג הנפש עם הגוף יותר מאשר בעולם הנשמות, בהיותה הגורמת ומהוה ביותר תכלית רצונו יתברך בגלוי מלכותו בחמר, שהרי מבלעדי הנפש אין דבר שיגשר בין אורו יתברך לחמר, זו מלאכת הנפש בלבד להיותה מן העליונים, ועם כל זה שורה ומנחת ועטופה בחמר ובלבנים ואף על פי כן מעבירה ומכריזה על מלכותו יתברך ומורידה את אורו עד לתחתונים, ולכן לה מגיע היקר והתפארה להיותה משלמת רצונו יתברך, ואת שכרה משלם תקבל בעדן תחית המתים זמן ש''ידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו ''.

ובזה נבין כמה חשובה כל מחשבה שמחשב האדם במעשיו הגשמיים לשם שמים, ואין לזלזל בשום פרט, ולו הקטן ביותר שעושה האדם, ומחשב האדם לשם שמים, כיון שבכך עושה הוא את תכלית רצונו יתברך בבחינת ''ושכנתי בתוכם'' שזה כל רצונו לשכן בתוכנו, ודרשו: ''השוכן אתם בתוך טמאתם'', זה רצונו לשכן ולהשלים את מלכותו גם בדברים הטמאים, ולכן לעתיד כשישלם מלכותו יכשרו גם הדברים הטמאים, כי שלמות מלכותו תלויה בכך שלא יהא שום דבר נפרד מזרימת והמשכת הארתו יתברך לתוכו ובמילא גם הטמא - טהור טהור יקרא.

ובכח מה יוכל האדם באמת להמשיך את אורו יתברך למקומות השפלים והחמריים? רק בכח התורה.

כי בעצם לא כל אדם במדרגה לחשב בכל דרכיו את ה' ולהיות מעשיו לשם שמים, ולא כל אחד יכול להתנתק מענגי הגוף ולקדשם לשם ה', אבל מאחר שזוהי תכליתנו בעולמנו כי אחרת לשם מה נבראנו, לכן כל אחד ואחד חובתו שיהא לו חלק בכך, אולם בכח התורה נעשית עבודה זו נחלת כל אחד ואחד, שהרי אדם העוסק בתורה ומקים מצוותיה, גם האדם הפשוט ביותר, במדת מה לפי מדרגתו מקדש את החמר, עושה ציצית מטלית צמר חמרי, מניח תפלין מעור בהמה, נוטל לולב, הדס, אתרוג, ערבה מהצומח החמרי, בונה סכה מהדומם, וכן כל מצוות המעשיות תלויים המה בחמר, ועל ידי קיומם ממשיך האדם את אלקותו יתברך לתוך החמר ומקדשו וגורם לידע את מלכותו יתברך בדומם ובצומח ובחי.

וכמו כן אדם אוכל ושותה, ומברך בשם ומלכות, הרי שהוא משליט בשעת הברכה את אלקותו על דבר המאכל וממשיך אור אלקי על דבר המאכל, ובכך מגרש את כל הקלפות החיצוניות מהתחתונים ומעביר רוח טמאה מהדומם צומח חי, ובמקומו משפיע אור אלקי שידע כל פעול כי אתה פעלתו.

וזהו שאמר הקדוש ברוך הוא על התורה, בת אחת יש לי ותורה שמה, להשאירה אצלי איני יכול לפי שכאן למעלה אין צרך בה להתגלות מלכותי, שהרי כאן במקום המלאכים והשרפים ועולם הנשמות, טבעי הוא התגלות מלכותו יתברך, אלא צריך את התורה לתחתונים לקימה במצוות מעשיות, ולהמשיך דרכה את התגלותו יתברך גם למקומות המרחקים ביותר.

ומאידך להפרד ממנה איני יכול לפי שבה טמון כח מלכותי, שהרי התורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, ודרכה אני מגלה את מלכותי, ואיך אוכל להפרד ממנה, ולכן מבקש הנני עשו לי קיטון שאדור ביניכם,

ובזהר פרשו: ''ושכנתי בתוכם'' - בתוך כל אחד ואחד, דהינו שיש לצרף לתורה - בת המלך - את נותן התורה שהוא הקדוש ברוך הוא, ולא להפריד בין התורה להקדוש ברוך הוא וזאת על ידי יראת שמים.

ובאור הדברים כפשוטן, התורה נתנה לקשר את הדומם, הצומח והחי עם אורו יתברך שימשך עליהם, לשיהיו גם המה משפעים מאורו יתברך ומשמשים את כבודו יתברך, ונמצא כבודו מתפשט עד אליהם ובזה מתהוה שלמות למלכותו יתברך להיותו מגיע עד אליהם. וזה במצוות מעשיות, אולם אם יעשו המצוות המעשיות כטלית ותפלין, סכה ולולב ללא כונה כלל, ולא יראת שמים, היאך תגיע מלכותו יתברך עד אליהם, והיאך יעלה כבוד שמים גם מדוממים אלו, הלא רק בכך שיקים את המצוות מתוך יראת שמים שהיא יראת מלכותו יתברך ובזה שיכניס את מחשבתו וידיעתו ביראת מלכותו יתברך בקיום המצוות, יקשר את הדומם והצומח והחי בידיעה זו עם יוצר כל, שהרי הידיעה היא לשון חבור וכנאמר: ''והאדם ידע את חוה אשתו''. כשנותן דעתו בקיום המצוות לעשותם למען צווי מלך ולמלאות פקדת מלך באהבה וביראה, בדעת זו מפשיט וממשיך את אורו יתברך לדומם, צומח, חי.

וזהו: עשו לי קיטון - יראת שמים - שאדור ביניכם, כדי שלא יהא פרוד בין מלכותי אליכם, הכינו דעתכם ביראת שמי וכך אוכל להניח בתי - תורתי - ביניכם, ורק אז תעשה תורתי את תפקידה להמשיך ולהפשיט את מלכותי בתוככם, כי מבלי יראת שמים, מבלי דעת את הקדוש ברוך הוא יחד עם התורה, לא תוכל התורה תת כחה וסגלתה לטהר את החמר ולהעכיר רוח הטמאה, בגלל היות האדם מנתק את התורה מהחיאת החמר, בעשותו תורה לעצמה כחכמה ככל החכמות, ואת רצונותיו לעצמם מבלי לקשר ביניהם, אולם הירא שמים ולומד תורה לשמה על מנת לקים, מקשר בין התורה למעשים וממשיך את אורו יתברך הגנוז בתורתו למעשים, ובכך מידע גם החמר באלקותו יתברך ומעלהו והופכו לצורה.

והתורה בעצמותה ובמהותה מורה שליטה על החמר, שכל כלר הדרכה והוראה - תורה מלשון הוראה - לאדם לשלט על חמריותו, לעשות כך וכך ולא לעשות כך וכך, בין אם נוח לו בין בעל כרחו, בתורה מתלמד האדם להשליט את נשמתו על גופו, ולהשפיל את כל חמר הבריאה ולכופפה לעשות רצונו יתברך, וזאת יוכל רק מי שהכין קיטון של יראת שמים, אזי, הוא שמשתמש עם התורה ככלי לשעבד את כל היקום למלכותו יתברך, מה שאין כן הלומדה ללא יראת שמים אלא כחכמה בעלמא, מנתק ומפריד בין התורה לפנימיות שבה שהיא אורו יתברך, שמותיו של הקדוש ברוך הוא, ומונע שישתלח אותו אור להתפשט על כל פרטי הבריאה שזה בעצם תכלית רצונו יתברך ותנאי הסכמתו להוריד את תורתו לתחתונים.

ב. חביבות התורה.

ונקדה שניה כמה עלינו לחבב את התורה שהיא היתה הערבות לתנאי שיסכים הקדוש ברוך הוא לשכן בתוכנו, שהרי מבלי התורה המגשרת בין אורו יתברך לתחתונים לא היה מתרצה הקדוש ברוך הוא לשכן בתוכנו, ולא היה כביכול אפשרות להוריד את אורו יתברך לתחתונים, ולא היה מתקים בכך שלמות מלכותו, שהרי שלמותה זהו רק כש''בכל משלה'' עד התחתונים ביותר וזה רק באמצעות התורה.

אם כן הרי שאנו עם ישראל מקבלי התורה, עלינו לפעל למען תכלית רצונו יתברך שהיא שלמות במלכותו, שתהא מלכותו שולטת על כל החמר בכל פנה ובכל זוית, וזאת עושים אנו באמצעות התורה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא, ובזכותה מתרצה הקדוש ברוך הוא לדור בין התחתונים, ובזכותה מתרצה הקדוש ברוך הוא לדור בתוכנו, וזוקף הוא ברב חסדו את גלוי אלקותו לזכותנו, להיותנו מקימים את תכלית רצונו -''מלכותו בכל משלה'' - וזאת באמצעות התורה, כמה אם כן עלינו לחבב את התורה הקדושה שהיא ככלי ביד האמן להשלים מלאכתו, שהיא הכלי בידנו - אנו האמנים, שהטל עלינו תפקיד קדוש ונורא זה, תכלית רצונו יתברך להשלים כתר מלכותו שיהא ללא פגם וחסרון בהיותנו ממשיכים אותו לשלט על כל הבריאה, ותפקיד זה נתן לנו להמשיך את אורו יתברך בכל ולהשלים כתרו יתברך, וכאמנים נתן לנו את הכלי הקדוש לכך, שהיא התורה, שדרכה נעשה את תפקידנו לגלות דרכה את אורו יתברך בכל. וכמו שכל אמן שחייו תלויים באמנותו, מחבב הוא את כליו המאפשרים לו לתפקד, שהרי מבלי הכלים לא יוכל עשות דבר ותקפח פרנסתו וימות ברעב הוא וכל אנשי ביתו, כן חיבים אנו לחבב את התורה שנתנה לו ככלים לאמן לעשות את תפקידנו במלוי רצונו יתברך לגלות אלקותו יתברך בתחתונים.

וזהו ענין ''אין שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זכרו של עמלק'', עמלק הוא שנלחם בתכלית רצונו יתברך להתגלות אורו בתחתונים, אשר אין עוד מלבדו ואפס זולתו, ולכן נלחם בישראל לפי שידע שזה העם שדרכו רוצה הקדוש ברוך הוא להפשיט אורו בתחתונים, ורצה להשבית כונתו יתברך ולצאת במרד. ''השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'' ואין לקשר ביניהם כלל, ובכך שבא עמלק וצנן אמונתן של ישראל לחדל ממלאכת קדש זו שנעשית רק על ידי אמונה, כמו שדרשו על ''אשר קרך בדרך'', הרי הכריז מלחמה על תכלית רצונו יתברך לגלות אלקותו בתחתונים, ובזה מהוה הוא חסרון כביכול בשלמות מלכותו יתברך, שלמותו תלויה רק בכך שתתודע בכל ויסכימו הכל לקבלה, וכיון שהגורם לחסרון שמו וכסאו הוא עמלק, לכך בחסולו של עמלק תשלם כתר מלכותו יתברך.

וזה כל עבודתנו בגלות לגלות אורו יתברך בכל מקום ומקום, ולפרסם אלקותו יתברך שידעו הכל כי אין עוד מלבדו, ובזה מקימים אנו מצות מחית עמלק שהיא מצוה על כל אחד ואחד בכל זמן וככל שעה, ומתקימת היא בכך שאדם מפרסם אלקותו יתברך בכל מקום, ובזה משפילים אנו קומת עמלק ומקרבים אנו את מלכותו יתברך ושלמותה, וכשנעשה אנו את הנדרש מאתנו וכל אשר ביכלתנו, ישלים הוא יתברך את המלחמה ויחסלו עד תמו.

והוא הנאמר בפסוק: (כי תצא כד, יט) ''תמחה את זכר עמלק'', תלה הדבר בנו, ובמקום אחר נאמר (בשלח יז, יד) ''מחה אמחה את זכר עמלק'' - תלה הדבר בו יתברך, לומר לנו שההתחלה תלויה בנו לעשות כל אשר ביכלתנו, ולהשלמת חסולו ישלים הוא יתברך בהעברת רוח הטמאה מן הארץ.

ובפרט בזמן עקבתא דמשיחא ככל שמתקרבים אנו לקראת חסול עמלק להשלמת כסאו וכתרו של מלכו של עולם, מתחזקת הרשעה ביותר, וכמבאר ב''אור החיים'' הקדוש, שבסוף הימים תהא המלחמה עם שער החמשים של הטמאה, כיון שנהא אז בסמוך להתגלות שער החמשים של הקדשה, ולא יהא אפשר לזכות לו אם לא בהקדים את חסולו של הכנגד, וכיון שקרוב יום ה' להתגלות מלכותו בעולם, וכאמור, תחלת העבודה צריך שתהא על ידינו, על מנת להיות לנו סבה המצדקת שנזכה להנות מאורו יתברך בגלוי, לכן העמל והיגיעה על הדור האחרון קשה, לפי שהם צריכים לזכות עין בעין במהפך של ''בשוב ה' ציון'', וכדי שיצדק עליהם השכר הזה, עליהם לעמל יותר מדורות הראשונים שהיו רחוקים בזמן מהגלוי הנפלא הזה, ולא היו זקוקים לעמל כל כך כדי להצדיק את שכרם להיותם רחוקים מאותו גמול, אבל אנו הקרובים לגמול הזה יצדק היותו בא עלינו להיותנו לוחמים בחרוף נפש, ומוסרים עצמנו על אמונתנו, עם כל רבוי הנסיונות התקיפים והתכופים העומדים עלינו יום יום, שעה שעה. (והארכנו בזה בסוף חומש דברים פרשת ''וזאת הברכה'')

ובכך שנלחמים אנו על אמונתנו להחזיקה בלבנו בל תמוט, ושלא להרהר אחר מדותיו יתברך גם בעדן הסתר פנים נורא של גזרות ואסונות ומחלות שאינם מבדילים בין צדיק לרשע, וכנאמר בגמרא חגיגה (דף ה') ''מי שאינו בהסתר פנים אינו מהם'' - דהינו מי שאינו מתנסה בנסיון הסתר פנים אינו מכלל ישראל, אם כן הנסיונות הרבים המה המכשירים את העולם לקראת תקון עולם במלכות שדי שאז יתגלה יחודו השלם - אין עוד מלבדו, ועתה בתקף הגלות בהיותנו מסקלים המעקושים ומישרים את מסלת האמונה בלבותינו, משלימים בכך את ההכנה מצדנו, וכל מי שנתנסה יותר ועמל וטרח יותר ישתלם יותר בשכרו לעתיד, ורבוי הצרות והצער שהיה לאדם יותר מחבריו, הם המה שיביאו לו את האשר הגדול יותר מחבריו, ומה שנראה לו היום שמסתיר ה' פניו ממנו יותר, וכביכול לא חפץ בו, זהו למען הגדיל שכרו יותר לעתיד בהיותו מתקף בנסיונות האמונה ביותר, ובכך שמתגבר להעמיד האמונה על מקומה, חלקו גדול יותר בשלמות כתרו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ושכרו אתו ופעלתו לפניו.

וכדי לשחד את עם ישראל משתמש עמלק הרשע בשחד העריות, לפתות בו, לעור עיני חכמים ולסלף דברי צדיקים בשחד העין בראית מראות אסורות, ובכך למשך את הלב ואת כלי המעשה, ובכך מצליח לשחד את לבותיהם של ישראל הכשרים ולעור עיניהם מהאמונה הטהורה, ולסלף את הדברים המצדקים המוכיחים על מציאותו יתברך ואמתת תורתו, מטפש את החכמה האמתית, ומחכים את הרשע והטפשות של הכפירה והאפיקורסות, והוא ענין ''יודעים ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא בקשו לעבד עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא'' (סנהדרין)

שחד העריות ודוקא בפרהסיא - במצפון נקי ללא שום נקיפת מצפון, הוא המניעם לעבד עבודה זרה ולספק את אמתות מציאותו יתברך ואמתות תורתו, וזהו נשקו ושיטתו של עמלק, אז, בזמן תחלת הוצרות עם ישראל לעם, כנאמר ''ויזנב בך כל הנחשלים אחריך'' שהיה מטמאם בעריות כמובא בחז''ל, וכמעשהו אז כן מעשהו עתה ביתר שאת ליגע את ישראל בב' נקדות אלו של כפירה ועריות (וכמו שרארכתי בסוף חומש דברים פרשת ''וזאת הברכה'').

וכל כחנו אינו אלא בכח התורה הקדושה שבד טמון כח אמתותו יתברך, ורק בעסקנו בה עם יראת שמים נצליח להוקיע את קלפת עמלק כפי הנדרש מאתנו - עדי נזכה לשלמות מחיתו וחסולו על ידי הבורא, שתלה בחסולו את שלמות שמו וכסאו שיהא במהרה בימינו אמן.

ונמשיך קצת הקדמה זו בנושא אמונה

ענין האמונה הוא דבר דק מאד, ומי שאינו זהיר ומשגיח על אמונתו בנקל, מתפתה לחשב. חזק אני באמונתי, בריא הנני בדעתי ושום רוחות שבעולם לא יוכלו להזיזני. וישנם כאלה ''אמיצים'' ביותר ולא נרתעים מקריאת ספרים חיצוניים, שיחות עם רשעים וכופרים בחשבם ''לי זה לא יזיק'', כמה אמיצים כאלו כרעו ונפלו ברשת המינות ולא יספו קום ממנה.

וראה דברי ה''חזון איש'' עד כמה דקה ועדינה היא אמתות האמונה להיות נתפסת יפה בלב האדם, וכמה מדות טובות נדרשות לכך שתתישב האמונה בלב המאמין ואלו דבריו.

''מדת האמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש ושעתו שעת השקט, 'חפשי מרעבון תאוני' וכו' הוא נרגש ונדהם'' וכו' וכן בהמשך דבריו באות טו: ''ומה נכבד זה האיש אשר בעבודתו המתמדת עלתה בידו לקבע רסן על פי מדותיו הגסות עדיו לבלם, אין רעה ואין רגז, אין שנאה ואין אהבה, אין נקימה ואין נטירה, אין שאיפה אחר הכבוד ואין תאוה לשעשועי עולם, וכשם ששכלו של האציל נכון ודעתו דעת אמת, כן הדמיון שלו מכריע תמיד את כף האמת, ואמת מציאותו יתברך מתקבלת על לבו ללא הסוס ללא פקפוק, כי לבו רואה תמיד דרך נגה למעלה מגדרי העולם, ובהכרת בוראו יתברך ימצא פתרון החידה של העולם כלו אשר הדריכה את מנוחתו ללא הפוגות'', עד כאן לשונו. הרי כמה מעלות ותקון מדות דרושים כדי שתתישב האמונה חזק בלב האדם.

עוד תאר קשי האמונה ר' יחזקאל לוינשטין זכר צדיק לברכה וזה לשונו: ''נתבאר שהאמונה האמתית לא תבוא ואינה יכולה לבוא מעצמד בלי דרכי העבודה והעיון להשיגה כאשר האדם חי בהרגליו וטבעיו, אזי הם המושלים, וכחם רב להקנות ללב הרגשה והתיחסות למה שהעין רואה ותו לא, ואיך יעמד ידיעות אמונה קלוטות בדרך עראי נגד כחות אלו, וכל העבודה לבנות אמונה על יסודו, ולהתמיד במחשבה על זה, ולהרחיק את המפריעים ולבטלם, עד כאן (קובץ ענינים עמ' ס''ז)

ועוד מובא (בקובץ שיחות עמ 17) אולם אם חי האדם את חיי האמונה בלי עמל בכוון להתחדשות ההכרה, נשאר הוא עם הכרת הילדות ואינו זוכה להגיע לגלוי מקורי ומחדש באמונתו, וכך יכולים לעבר עליו עשרות שנים בקיום תורה ומצות, אולם הכרת לבו לא תשתנה והוא כאלו עומד מן הצד ואינו מתעלה על ידי עבודתו, עד כאן.

ועוד שם (עמוד צז) האמונה צריכה להיות איתנה כסלע שום כח בעולם לא יזיז אותה, לא שיך ותור באמונה, כל ותור יוצר מציאות חדשה של אמונה, מציאות אחרת לגמרי ממציאות האמונה הצרופה ללא כל ותור, והחלוק בזה הוא בלי סוף, עד כאן

מכל הנ''ל יש להגיע לב' מסקנות

א. שאין להסתפק באמונה שטחית אלא חיב לעסק בעמל וביגיעה יום יום לחזוק אמונתו; הן מצד שמא פן יבואהו נסיון ולא יעמד, והן כדי שלא יהיו מצוותיו ''מצות אנשים מלמדה''

ב. אמונה אינה נקנית בנקל, שכל לבד לא מספיק לאמונה אלא זהירות רבה מחטא, שבירת תאוות, נקיון כפים, וטהרת הלב ומקשי הדרכים לקנית האמונה תראה ותבין כמה קשה להשיבה אל הלב, וכמו שכתוב: ''וידעת היום והשבת אל לבבך''.

וכל דברינו לכל הימים ולכן הזמנים מיום שנצטוינו מה' יתברך על האמונה, אלא שעתה בדור שלנו דור עקבתא דמשיחא, וכמו שמלא מהספרים הקדושים, ומה לנו יותר מלראות שנתקימו כל דברי התנאים במסכת סוטה - כפולה ומכפלת היא עבודת האמונה, זמן הסמוך למחית עמלק, מחית רוח הכפירה והטמאה, זמן שפחדו ממנו האמוראים הקדושים כנ''ל.

וידועים דברי החפץ חיים שאין דומה חיל המועל בתפקידו ואינו מצית למפקדו שלא בשעת מלחמה. שזה האחרון על דבר קטן כמורד במלכות, ומאידך, יכול חיל פשוט הממלא תפקידו בשעת מלחמה במסירות נפש, לעלות לדרגה גבוהה בשעה אחת. וזהו זמננו זמן מלחמת הקדשה והסטרא אחרא, ועל זמננו ממש נאמר ''יש קונה עולמו בשעה אחת''

ונסים הפתיחה בעוד מאמר מהחפץ חיים (מחנה ישראל שער האחרון פ ג) ''עוד צריך האדם לידע שעקר טובה השלמה העתידה בימי הגאלה, יהיה מגיע לכל אחד ואחד לפי גדר האמונה וההתחזקות שיהיה לו בהקדוש ברוך הוא בעת הגלות, שאם רפה ידו אז חס ושלום מתבזבז על ידי זה שלחנו לעתיד לבוא, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם (סוטה מז) לברכה על הפסוק: ''מי בז ליום קטנות''. מי גרם ל''צדיקים'' שיתבזבז שלחנם לעתיד לבא? קטנות אמונה שהיה בהם. אבל אם היתה אמונתו שלמה בה' והתבונן תמיד בכל הענינים שארעו לו שבודאי עושה הקדוש ברוך הוא עמו זה לטובה, יתרומם עבור זה מדרגתו מאד מאד לעתיד לבוא, ויהיה שלחנו שלם ממלא מכל טוב עד כאן לשונו.

וה''חפץ חיים'' היה אומר: על האמונה צריך להשגיח מאד, וצריך למשמש בה מדי פעם לראות ולבדק מה מצב אמונתו, והאינו זהיר בכך ובוטח בעצמו למה הוא דומה, לאדם שדלה מים מהבור בעמל ויגיעה בימי חרף שלג, והניחם בחצר ביתו לצרך שמושו בהם, ולא השכיל מדי פעם למשמש במים לראות מה מצבם כדי שלא יקפאו לו בחצר לקר השלג, ולבסוף לאחר התמהמהות רבה כשהיה נצרך מאד למים נגש לחבית המים ומצאה קפואה שאינו יכול לא לשתות ממנה ולא לרחץ ידיו ממנה.

כן הוא האדם שלא ממשמש באמונתו לבדק בכל פעם מה מדרגתו ומזניח עצמו מלהשגיח עליה, סוף שימצאה קפואה אצלו.

כלים רבים לעמלק בימינו להקפיא את האמונה מלב האדם, אם זה עתונים מרעלים בזמה ובכפירה, טלויזיה, תקשרת המגונת בפרשניה הרחוקים מתורה ויהדות, המתכחשים לכל דבר שבאמונה ושבקדשה. אם כן אדם שחושב: זה לא נורא קצת לשמע רדיו, קצת לקרא עתון, סוף שימצא את אמונתו קפואה לגמרי.

עלינו להשכיל ולהבין שיש לנו אורבים על האמונה על כל צעד ושעל וכמו שבכל התקררות באמונה שיצליחו כחות הרע לחולל בקרבנו זה רוח בשבילם, כמו כן זהו הפסד נצחי בשבילנו, אסור לזלזל במשהו חזוק של אמונה, לרדף אחריו ולאמצו ולחזקו, וכמו כן אסור לזלזל ברפיון קטן של אמונה, ולברח ממנו כבורח מן המות, אין מות לנשמה כחסר אמונה שהוא אויר לנשמת היהודי להיות חי באמונתו.

ובנוסף לתורה יצרף לה את התפלה שהיא למעשה נכונות להתבטלות למלכותו יתברך, שהרי בגשת אדם לתפלה בהכנעה ובטול, מצהיר הנהו בכך שאפס ונבצר ממנו לעשות מאומה, וכל תלותו ביוצרו, ואליו הוא מתחנן ומבקש, וגם דברים שלכאורה בידו לעשותם, כגון: להתפרנס ולשמר עצמו מהמזיקים, בכל זאת בא לפני ה' יתברך כעני בפתח, חסר אונים, באזלת יד לחלוטין להתרפס על רחמיו יתברך, אין דבר שיחזק את האמונה בלב האדם יותר מתפלה כזו בהכנעה ובלב נשבר כעני הדופק על פתח נדיב לבקש על נפשו.

''שפכי כמים לבך נכח פני ה '' - בשפיכת הלב כמים נכח פני ה' יכול האדם להשיג את השלמות הנדרשת ממנו שהוא ענין ההתבטלות, וזו בשורת העתיד של כלל ישראל לזכות לזה בעבור רוח הטמאה מן הארץ, ''והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'' - שיתגלה יחודו השלם גם על התחתונים ויהיו הכל בתכלית הבטול למציאות אלקותו בהכרה ברורה שאין עוד מלבדו, ועל ידי התפלה יוכל האדם גם עתה בעדן חשך להשיג מעין אור העתיד ביחודו האמתי.

וככל שנזדרז להאיר את אור אלקותו ואמונתו יתברך בכל פנה ופנה, אצל כל אדם ואדם ובפרט בראש ובראשונה בתוך עצמנו להשריש את יסודות האמונה - אין עוד מלבדו - נזרז לעצמנו את הגאלה, לכן זו חובתנו היום לחזק את האמונה בלבותינו כפשוטו - אין עוד מלבדו - להשמר מהאפיקורסות המשתוללת ומטמאת העריות שהיא הסבה לטמטום הנורא מהאמונה הפשוטה, וכמו כן לחזק את לבות אחינו בית ישראל בכל מקום שהם, לילך אצלם ולחזקם, וכמו כן כל מי שבא במגע עמנו לחזקו באמונה ולא ליבש מפני שום אחד, וכמו שמתחזקים המה בעזות מצח לכפירה ומינות ועריות, צריכים אנו להתחזק כמו כן בחציפות ובעזות של קדשה לדבר בשם ה' עם כלם, וגם אם נסח דבורינו, כמו: אם ירצה ה', בעזרת ה', ברוך ה', לא מוצא חן בעיניהם, חיבים אנו להשמיעו להכריז את אמונתו אצל כלם, ולא ליבש מהמלעיגים, ובזה נלחמים אנו מלחמת ה' בעמלק ואחריתו עדי אובד במהרה בימינו אמן.

---

פרשת בראשית

בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ (א, א)

אמונת ההשגחה פרטית

פרש רש''י. אין המקרא אומר אלא דרשני וכו', ולא בא המקרא הזה להורות סדר הבריאה מה קדם למה, שאם כן היה צריך לומר ''בראשונה'' וראה עוד ברש''י, שהוכיח שבודאי אין כונת התורה במלת ''בראשית'' לומר שהכונה בתחלה ברא אלקים את השמים ואחר כך את הארץ בדוקא, ולא למד המקרא בסדר המקדמים והמאחרים כלום, עד כאן

ובאמת יש להבין, מדוע באמת לא כתבה התורה ''בראשונה'', והיתה כמו כן מספרת לי מה קדם למה

אלא באה כאן התורה להורות לנו את יסוד אמונתנו שהבורא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, וזה הבדל אמונתנו מאמונת אמות העולם הסוברים כי הבורא ברא את עולמו ונתן לו תפקידים כיצד יתפקד, ומאז הנו מתפקד מאליו, ולעמתם - אמונתנו שבכל רגע ורגע מקים הקדוש ברוך הוא את הבריאה, ואלמלי תפסק המשכת חיותו לבריאה אפלו כרגע, תכף יחזר הכל לתהו ובהו כטרם הבריאה, והינו כמו שאמונתנו ב''עשה'' כן אמונתנו ב''עושה'', כמו שבתחלה היה הוא בלבד ש''עשה'' את הבריאה וחדשה ליש מאין, כן עתה ''עושה'' הוא את כל הבריאה בכל רגע ורגע, וממשיך חיותו והשפעתו לקימה, ומשגיח על כל פרט ופרט ממנה, ואין דבר קטן או גדול הנעשה מאליו

ולזאת לא רצה הבורא יתברך לפתח את התורה המספרת בריאת שמים וארץ בלשון ''בראשונה'', ולומר מה נברא קדם ומה יותר מאחר, דלשון זה בר קימא הוא דוקא אצל האדם שהיום עשה ארון וגמרו ואין לאותו ארון שום צרך באותו זה שיצרו יותר, ומחר עושה אותו אדם שלחן, אזי שיך לומר אתמול עשה ארון וגמרו והיום עשה שלחן אבל הבורא כשבתחלה ברא שמים ואחר כך ארץ, עדין השמים שנבראו בתחלה זקוקים לקיומם ממנו שימשיך לשים ידו ועינו עליהם לקימם, וזו אמונתנו שבכל רגע ורגע זקוקה כל הבריאה על כל פרטיה להשגחתו ולקיומו של הבורא. ואם כן, כאן לא שיך לומר זה נברא תחלה וזה לבסוף, שהרי בסכומו של דבר גם כשנבראו המאחרים יותר, לא הפסיקה בריאתם של המקדמים, שהרי בכל רגע ורגע נחשבים שוב לנבראים מחדש, שהרי לא נפסק קיומם מהשפעת חיותו בהם, שאלמלי יפסק יחזרו לאין כמו שהיו, ואם כן בריאתם של המקדמים מתמדת וממשכת בד בבד עם הנבראים המאחרים, ואם כן הרי שבסופו של דבר נחשבים כלם לנבראים יחד, ומקבלים חיותם יחד בזמן שוה דהינו בכל רגע ורגע, ואם כן המקדם ומאחר יש ליחסו רק ליצירה הראשונית בלבד, אבל לאחר מכן אין משג של קודם ומאחר, שהרי בכל רגע ורגע שוב כאלו לא נבראו מעולם, ומקבלים חיותם כאלו מחדש לקיומם הלאה. וזאת רמזה התורה בכך שלא רצתה לפתח בלשון האומרת מה קודם ומה מאחר, על אף שלגבי היצירה הראשונה שיך מקדם או מאחר, אלא לפי שאין משג זה מתמשך אם כן הנו זמני בלבד, ולכן לא רצתה התורה להתיחס אליו לפי שאינו משג של קימא לגבי הבורא.

וכאמור, בנגוד למעשה בני אדם שהמשג מאחר ומקדם ביצירתם אינו רק ביצירה הראשונה של החפץ, אלא שם מקדם ומאחר משתיך על מעשי ידיהם במשך כל קיום אותו חפץ, שהרי לאחר יצירת החפץ הראשון פסקו מעשי ידיו של היוצר ממנו והחל בשני, ואם כן לעולם יהיו על אותם שני חפצים תאר מקדם ומאחר, אולם על מעשה הבורא שלאחר יצירה שניה של החפץ השני עדין ממשיך הוא את בריאתו בחפץ הראשון, אזי מאז פסק מהם תאר מקדם ומאחר, וזאת יורה על השגחתו המתמדת של הבורא יתברך והשפעת המשכת חיותו על כל נברא ונברא בכל רגע ורגע.

בראשית ברא אלקים (א, א)

כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל

בראשית - כבר מתחלה ברא אלקים וקבע השגות ויכלת של כל בריה ובריה הן במובן הרוחני הנרמז ב''את השמים, '' והן במובן הגשמי הנרמז ב''ואת הארץ''.

אין לאדם במה להתגאות, ובמה יתגאה האדם, אם בהשגותיו הרוחניות כגון חכמה, או מדרגות והשגות נפלאות להן זכה, הלא מראש נקבעו תוצאות הצלחותיו באם יכבש יצרו.

ולהבין הדברים היטב, נחקר בענין, שהרי שני מאמרי חכמינו זכרונם לברכה ישנם שלכאורה סותרים זה את זה. א. ''הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'', דהינו שבעניני יראת ה' אין הקדוש ברוך הוא, כביכול, מתערב, אלא משליך הדבר לבחירת האדם. ב. ''בכל יום יצרו של אדם מתחדש עליו ואלמלי הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו'', הרי שגם עניני יראת שמים בידי שמים הם, לעזר ולסיע לאדם מעל כחו ובחירתו.

התשובה לכך:

הבחירה הכללית בעצם הטוב להיות שומר מצוות ה' בכל נפשו ומאדו, זהו ביד האדם, שחיב להתבונן ולשכנע את הכרתו באמונת ה' ובמצוותיו ולהשתדל לישם את אמונתו בפעל כפי יכלתו.

אולם תוצאות הנצחון וההצלחה, ובפרט דרגות ההשגות להן מגיע האדם כתוצאה מבחירתו את הטוב, לא בידו המה אלא בהשגחה, וכפי מדת מסירותו של העובד.

ורואים אנו זאת במציאות חיה, ישנן בני אדם שתוצאות השקעותיהן בעבודת ה' בהשגות נפלאות, ומדרגות רוחניותם למעלה למעלה, וישנן בני אדם שעם כל מאמציהם והשתדלותם זוכים למעט, חייהם רצופים בעליות וירידות ולא תמיד מנצחים המה. ואם כן אין מה להתגאות לזוכה, שעליו נאמר מאמר חכמינו זכרונם לברכה השני: ''אלמלי הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו'', ואמנם מגיע לו לנצח ובצדק זוכה הוא לסיעתא דשמיא, אבל מכל מקום לולי עזרתו מקדש לא יוכל לנצח את יצרו.

וכלל גדול הוא:

''על האדם מטל להלחם ולא לנצח'' !

נצחון, ובפרט השגות ודרגות זהו מתנת ה', לאחר שהשתדלת במערכת לחימה כראוי, כמה אור ה' יגיה עליך כתוצאה מנצחונך - זהו רק כפי קביעת הקדוש ברוך הוא מראש הבריאה שקבע לאדם באם ינצח את יצרו כמה ישיג.

אמנם אין הקדוש ברוך הוא קובע מראש מי יהא צדיק ומי יהא רשע, אמנם קובע הקדוש ברוך הוא לאדם באם ירצה להיות צדיק מבחירתו הוא - כמה ישיג ולאיזה מדרגות יגיע. והוא שמדקדק בדברי חכמינו זכרונם לברכה (תנא דבי אליהו פכ''ה): מתי יגיעו מעשי למעשי

אבותי, מצד המעשים חיב האדם לשאף להגיע לעשות כמעשי האבות, אמנם אין הבטחה שבכך יזכה להשגה שהשיגו האבות.

וכמובן שבתחום השני ''ואת הארץ'', דברים הנוגעים לגשמיות שבהן הבחירה לא רק בתוצאה כמו ברוחניות, אלא נוסף עליהן שהקביעה והגזרה בהם גם על ההשתדלות וההכנה לתוצאה, במה יעסק אדם, במה יתפרנס, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל - דאיהו יהיב לך עצה למקני נכסין, שגם את העצה במה לשלח יד באיזו מלאכה זו או זו, גם זה אין בבחירת האדם, אלא כפי אשר יכון מלמעלה ואם כן הכל לכל - בראשית ברא וקבע אלקים.

עולם הזה עולם הנסיון

ועוד רומז ''בראשית וגו' את השמים ואת הארץ'', הינו דע, ששמך האלקים בארץ למבחן ונסיון התלך בדרכיו אם לא, האלקים ברא ''שמים'' שזה בחינת רוחניות תורה ומצוות, וברא ''ארץ'' שזה בחינת גשמיות ותאוות ותענוגות עולם הזה, ושמך האלקים פה לנסותך במה תחפץ, ומזהירך ! ''והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים'', דע ! ''הארץ'' - הגשמיות והתאוות - הם תהו ובהו שאין בהם מועיל כלל, ודומים לאדם המהלך בחשך ולפניו תהום פעורה שבודאי יפל ולא יקום, מי שמהלך בתאוות עולם הזה הנו הולך בחשך ולפניו תהום רבה ''וחשך על פני תהום'', ועוד, ''ורוח אלקים'' בחינת מדת הדין ''מרחפת על פני המים'', מרחפת ושורה על פני המים, ''מים'' רומז לתענוגות [כמו שכתב ב''שערי קדשה'' שבכח הרע יש כמה בחינות, יש בחינת אש והנו הכעס וכו' ויש בחינת רוח עפר וכו' ובחינת מים רומז לתענוגות והבלי עולם הזה], ועל זה מרחפת רוח אלקים הרומזת לדינים ויסורים רעים שבאים ועוכרים אותו מן העולם.

מה יעשה אדם וינצל

ואם תאמר, מה תקוה יש לי להנצל ממים הזידונים האלה ולילך בדרך החיים והטוב, ''ויאמר אלקים יהי אור'' וגו', ואין אור אלא תורה, שנאמר: ''ותורה אור'', זו העצה היעוצה, מאת המלך יצאה, להנצל מהיצר הצורר - ''עסק התורה'' יומם ולילה, שאין יצר הרע נדחף אלא במח הפנוי מהחכמה, ומה עוד שיוצר הכל מזהיר למוצרו שהוא האדם, שאין דרך להנצל מיצר הרע אלא על ידי התורה. ועוד מזהירך הכתוב לטוב לך, שלא תאמר גם אעסק בתורה וגם אתענג בתענוגות עולם הזה, ומזה ומזה לא אניח ידי ושניהם כאחד טובים, לזה אמר: ''ויבדל אלקים בין האור ובין החשך'', רמז, כשם שאין קשר ואחוד בין אור לחשך לעולם אלא סותרין זה את זה, שהרי מעט מן האור דוחה הרבה מן החשך, ויש ביניהם הבדלה ופרוד, כן אין לקשר יחד עניני עולם הזה ועגיני עולם הבא ולהתענג משניהם, משום שהיא לא תצלח כלל, וקם זה ומפיל את זה.

ועוד ''ויבדל אלקים'', כמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה: ראה אור שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו, והינו גם כנ''ל, שעשה השם יתברך שלא יוכל כלל מי שעוסק בתאוות ותענוגי עולם הזה לקרב לאור, מפני שגנזו ממנו וטמנו בתורה, ולא יזכה לו רק מי שבתורת ה' חפצו ובה יהגה יומם ולילה, ולכן שתי דרכים לפניך - ובחרת בחיים.

ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה (א, ה)

לעולם יתחזק אדם לבל יתיאש מללחם עם יצרו

ויש להבין, למה הצרך הבורא לכנות לאור שם ''יום'' ולכנות לחשך שם ''לילה''? אלא ידוע שהתורה והמצוות נרמזים בשם ''אור'' - ''כי נר מצוה ותורה אור'', ואם כן הפך דרך התורה יכנה בשם חשך, וכנה שמם ליום וללילה, לומר: כשם שהיום והלילה פעמים שזה נוטל מזה וזה נוטל מזה, כגון בקיץ לוקח היום כמה שעות מהלילה, ובחרף לוקח הלילה כמה שעות מן היום, לרמז לאדם שיתחזק מאד בעבודתו ולא יתיאש גם אם שבע פעמים יפל וקם, שזוהי דרך העבודה, פעם האדם מנצח את יצרו והאור לוקח מן החשך, ופעם יצרו מנצחו והחשך לוקח מן האור, ואל יתיאש האדם ממלחמה קשה זו, אלא ילחם בכל כחו ויעשה כל ההשתדלות מצדו, כי מבטח הוא שאם יעשה כל אשר בכחו יזכה בסופו להיות מנצח ולא מנצח, אבל תחלת העבודה לעולם כן הוא, וזהו שאומר, אמנם בתחלת עבודתך היה נראה לך פעמים אור - ימי עליה, ופעמים חשך - ימי ירידה, אבל בסוף קורא הכתוב לשניהם יום, שסים: ''ויהי ערב ויהי בקר ''יום'' אחד''. כאן כבר כלל שניהם וקראם ''יום'', לומר אפלו שבתחלה היית פעם בבחינת ערב ופעם בבחינת בקר, פעם יום ופעם לילה, והם העליות וירידות, אבל כיון שלחמת בכל כחך, תזכה שלבסוף יתיחדו ויהיו יום אחד, שיהיה סוף לחשך ויתהפך גם הוא אל הטוב על ידי כפית היצר ויקרא גם הוא ''יום'', וכל אותן ירידות יתהפכו לתועלת, שהרי מהקימה מהנפילה מתעלה האדם, ושזהו עקר עבודת האדם בתחלה להלחם עם יצרו ולא יכנע לו ואפלו אם נצחו כמה פעמים אל יתיאש, חס ושלום, אלא ישיב מלחמה שערה, ויזכה שלבסוף יתהפך לו יצרו הרע לאוהב, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ויהיה כלו טוב בלי בחינת רע כלל.

עוד בא לומר ''ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה'', על דרך הנאמר למעלה שבתחלה היה אצלו ''מדת הרחמים'' שהיא בחינת ''יום'' מחמת האור שהוא התורה, וגם ''מדת הדין'' שהיא בחינת ''לילה'' מחמת החשך של תענוגי עולם הזה, אבל לבסוף כשנצחו הפך גם את הערב לבחינת יום, וזהו ''ויהי ערב ויהי בקר'' שניהם ''יום אחד'' - מדת הרחמים בלבד.

ובאמת זהו מדרגת הצדיק ''שבע יפל צדיק וקם'', העולם חושב שההבדל בין צדיק לשאינו צדיק, שהצדיק תמיד קם ועולה, והאינו צדיק - נופל, אולם הפסוק מגלה לנו אחרת. ההבדל בין צדיק לשאינו צדיק, שהצדיק הגם שהוא נופל אולם יודע הוא לקום ולהתחיל מחדש - ''שבע יפל צדיק וקם'', והאינו צדיק - כשנופל - אינו יודע לקום אלא מתיאש בנפילתו.

ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים... בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע... ויקרא אלקים לרקיע שמים (א, ו-ח)

עסק התורה צריך שיהא ''לשמה''

צוה האלקים לעשות מחיצה בין המים שמעל השמים, למים שמתחת -השמים ואין מים אלא תורה, ומים שמעל השמים הינו תורה לשמה, ומים שמתחת השמים הינו שלא לשמה, כמו שאמרו בגמרא (פסחים נ' ע''ב)

ומהו הגורם העקרי שמביא את האדם לתורה לשמה וכן מהו הגורם העקרי שמביא את האדם לתורה שלא לשמה - הרקיע - שהוא המבדיל בין מים למים. ומהו הרקיע ''ויקרא אלקים לרקיע - שמים'', שמים - הינו אש ומים, אש - רמז לגאוה שכן האש תמיד עולה ולא יורדת, כמדת הגאוה שתמיד ברצונו לעלות ולישב בין חשובים ולהרגיש עצמו רם ונשא מכל, זה גרם לו שתורתו תהא מתחת השמים וצריכה תקון שיזכה להעלותה, אבל ''מים'' רומז לענוה ושפלות שהרי אינם הולכים אלא למקום נמוך, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה: למה נמשלה תורה למים? לומר לך, מה מים אינם הולכים אלא למקום נמוך אף התורה אינה מתקימת אלא במי שענו ומשפיל עצמו. וכן אמרו ''כנחלים נטיו'' - מה נחל מטהר אף תורה, בתנאי שדומה לנחל שהולך ממקום גבוה למקום נמוך, וזה גרם לו שתורתו תהא ''מים אשר מעל השמים'', וזהו - יהי רקיע הינו ''שמים'', אש ומים - גאוה וענוה - והוא שיהא הגורם להבדיל בין מים למים, בין תורה לשמה - מים - אשר מעל השמים, ובין תורה שלא לשמה - מים - אשר מתחת השמים, אם יתפש מדת ''מים'' תורתו תהיה מעל השמים, ואם להפך - להפך חס ושלום.

ועוד בהמשך נאמר: ויאמר אלקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, הינו לומר לך שלא תחשב כיון שאינך במדרגה ללמד תורה לשמה דוקא - תעזב את התורה, חלילהי אלא עסק בה ואפלו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, וזה בא הרמז, מבטיחך הכתוב אם תעסק בתורה אפלו שלא לשמה, שסוף דבר ''יקוו המים מתחת השמים'' - שרומזים לתורה שלא לשמה כנ''ל, ''אל מקום אחד'' - יבואו גם הם בסוף דבר אל ''המקום'' ברוך הוא, שהוא ''אחד'' יתברך שמו לעד, שהוא נקרא ''מקום'' על שם שהוא מקומו של עולם, והוא ''אחד''י וזהו אל ''מקום אחד''.

ויעש אלקים את שני המארת הגדלים את המאור הגדל לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה. (א, טז)

פתח בשני המאורות הגדולים, וסים במאור הגדול ובמאור הקטן. ודרשו חכמינו זכרונם לברכה. לפי שנתמעטה הלבנה מסבת קטרוגה, ואפשר כמו כן שבא לרמז על מעוט השפע מהמאורות בתקופת הגלות של עם ישראל. והדברים מבארים באר היטב בדברי הרמח''ל בספרו ''מאמר הגאלה''

דע, כי קלקולי הגלות רבים הם ונמצאו נכללים בארבעה ראשים

הראשון נתבאר בפסוק ''ואנכי אסתר אסתיר פני ביום ההוא'' (דברים לא, יח) וזה סוד גדול מאד, כי הקדוש ברוך הוא סדר המאורות שעל ידיהם יצא השפע לעולם, ועל כן כלם מאירים זה בזה ומאירים בענפיהם. ותדע, שכל הבריאה היא ענף המאורות, כל המלאכים וכל בני האדם וכל הבריות כלם ובהיות המאורות שמים פניהם להאיר לתחתונים, נמצאו כל חלונות האורה והברכה נפתחים, ועל כן ירבה הטוב בכל ולא יהיה צער ולא יגון כלל בעולם. וכאשר גרמו העונות, אז הסתירו המאורות פניהם ולא האירו זה לזה, וגם תולדותיהם לא לקחו מחיה די שביעתם, ואז תשש כח הקדשה וכל הנמשכים אחריה, ונתגבר כנגד זה כח הטמאה והבן מאד, כי כל זה גרמו עונות ישראל, כי בחטאם נתחזקה הטמאה והיתה מתגברת לעמד במקומות מן הקדשה לפי חטאם. ותדע, שכל כך נתגברה, עד שאם היה הדבר נמשך יותר כבר היה צריך העולם לחרב, ומאהבת הקדוש ברוך הוא את ישראל לא המתין להם עד מלאת סאתם, רק הקדים להגלותם, והוא ענין ''וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו'' (דניאל ט' יד). והבן איך היה זה כי בהיות המאורות מאירים ברוחה כמו שהיו, למי היה נמשך אותו השפע? הלא לישראל ! על כן לא היו שולטות האמות עליהם להגלותם, וכל שכן שלא היו יכולות להחריב את הבית הקדוש, וכיון שהסתירו המאורות את פניהם, נתמעטה ההשפעה מישראל ומבית המקדש, ואז גברו עליהם האמות והיתה הגלות, וכל זה לתועלת ישראל היה, כי אז קבלו המקטרגים חלקם ונתפרשו מן הקדש שלא לטמא את הדרכים, ומאז והלאה נשארו הדברים כך כי כל המאורות הם מעלימים את אורם. ולא תאמר שאין נמשך מהם שפע, כי אם כך היה, לא היה העולם עומד. אבל האמת שלא נמשך אלא מה שצריך בהכרח ואי אפשר זולתו, ונמצא הכל בצמצום, על כן אין שמחה וגם משרתים גדולים ושרים רבים ונכבדים בטלו מעבודתם מפני חסר השפע, והושמו תחתיהם אחרים קטנים מהם. ומפני זה לא נמצא טעם בפרות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה מח, א), וכל הדברים כך הם במעוט ובשפלות רבה. ונמצא שהצנור הגדול המשפיע לשכינה הוא הנסתם תחלה, ולא נסתם לגמרי, כמו שפרשתי, אלא שנקצר הפתח, ומה שיורד ממנו אינו יורד אלא בהעלם גדול. ועתה אפרש לך זה הענין היטב. כי בראשונה היה השפע יורד ברוחה ובגלוי, ועל כן היתה השכינה מתחזקת בכבוד ובתפארת ובשמחה גדולה, מושלת על כל הצבאות והמחנות אשר לד, וישראל כמו כן היו מתגברים ברב ההדר למשל על כל הגויים. ובההפף בלהות הזמן, נטל הכבוד הזה, והשכינה אינה מקבלת רק בהסתר גדול וכן ישראל, ועל כן לא נראית שליטת השכינה, ואין ממשלה לישראל. אך לא לקחה השכינה רק מידי היסוד ולא ינקו ישראל אלא משדי אמם הקדושה. ונמצא, שזהו הקלקול הראשון שגרמה הגלות, והוא הסתר אור המאורות וחסר השפע והכח וגם התורה חסרה מישראל מפני זה, וכן כל חכמה אבדה, כמו שאמר הכתוב (ישעיה כט, יד) ''ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר''. כך שבעצם, המאורות מצד עצמם נשארו כהויתם, אלא שנתמעט שפעם.

ויעש אלקים את שני המארת הגדלים את המאור הגדל לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים (א, טז)

רמז לתקופות עתידם של ישראל

יש להבין למה כתב ''ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים'', היה לו לכתב 'ואת המאור הקטן ואת הכוכבים לממשלת הלילה', לפי שגם המאור הקטן וגם הכוכבים נתנו לממשלת הלילה ואפשר על פי הרמח''ל שהזכרנו לעיל, שהמאורות רומזים לשפע שבא כאן על מה שיעבר על עם ישראל במשך הדורות כלם, והינו ''את המאור הגדל'' רמז לבית ראשון שהיה מאור גדול לעם ישראל, ''לממשלת היום'' - שהיו אז ישראל בבחינת ממשלה שלמה ושליטים בלי שום על, כפי שכן היה בתקופת שלמה המלך שממשלתם היתה בחינת יום, ואת ''המאור הקטן'' הינו בית שני שחסר חמשה דברים מבית ראשון, ואז היתה ממשלתם של ישראל בערך לילה יחסית למאור הגדול ששמש בבית ראשון, לפי שלא היו שליטים על העולם וחפשיים לעצמם כבזמן בית ראשון, ואחר כך ''ואת הכוכבים'' - שהוא אור מועט ביותר, הינו בזמן הגלות שחסרנו גם את בית מקדש השני, ולא נותר לנו אלא אור הצדיקים שבכל דור ודור שנרמזו לכוכבים, כמו שכתוב ''ומצדיקי הרבים ככוכבים'', והם הם החכמים שראה הקדוש ברוך הוא שהם מועטים, ושתלן בכל דור ודור להאיר לנו הדרך עד כי יבוא שילה במהרה בימינו

בהתחברך עם הרשע פרץ ה' את מעשיך

בדגים ובעוף נאמר ''פרו ורבו'', והקשה רש''י למה נאמר דוקא בהם פרו ורבו? ותרץ. היות ודרך בני אדם לצוד מהם ולאכל ולחסר מהם, ולכן הצרכו לברכה שיפרו וירבו ויש לעין במה שהמשיך רש''י והקשה, למה לא נאמר פרו ורבו בחיות ובהמות, שהלא גם מהם מחסרים? ותרץ, כיון שהנחש בתוכם ועתיד להתקלל, וכדי שלא יברך - לא ברכם ויש להבין מדוע אי אפשר לברך את כל החיות בפרו ורבו מלבד הנחש, ומדוע ימנעו כלם מברכה בגללו? ואפשר כונת רש''י כך, כיון שעתיד הנחש להתקלל בגלל מעשיו ועדין לא נתקלל ולא מגיע לו עתה להתקלל, לכן לא ברכם כלם חוץ ממנו, דמזה משתמע קללה עליו דמכלל הן אתה שומע לאו, מכלל יחוד הברכה לחיות אתה שומע אי ברכה לנחש, אולם לאחר שנתקלל הנחש בודאי יש מקום לברכה לחיות דהרי ממילא הוא אינו מכללם שהרי נתקלל ובאמת מצינו ברכת התורה לרבוי הבהמות והחיות, בפרשת כי תבוא ובעוד פסוקים, המבטיחים רבוי הבהמות והחיות באם נעשה רצונו יתברך, ולא חש שם לרבויו של הנחש, כיון דשם הוא לאחר שנתקלל

ואגב, כמה מוסר יש כאן לאדם שיברח מהרשע, שאפלו אם מגיע לו להתברך, אבל בהתחברו עם הרשע אינו מתברך, שהרי לא נתברכו כל החיות כלם מפני שהנחש בתוכם

ויהי ערב ויהי בקר יום הששי (א, לב)

אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי

כתב רש''י ''הששי'' ולא ''ששי'' - התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשי בראשית שיקבלו ישראל את התורה. ועוד, כלם תלויים ועומדים עד הששי הידוע בסיון. ועוד נראה לי אפשר הששי רומז ליסוד, הינו שמירת אסורי העריות שכל העולם תלוי ועומד בשמירת דבר זה, וזהו ''אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי''. ''בריתי'' רומז גם לתורה וגם לברית קדש וכנאמר: ''וראה בך ערות דבר ושב מאחריך''. שבזה תלוי סלוקה וקיומה של השכינה בתוכנו, ובכך תלוי בנין העולם וחרבנו, וידוע שבמלת ''דבר'' נרמזו תורה וברית, תורה - ודברת בם, ברית - שיך בו לשון דבור וכמאמר המשנה ''ראוה מדברת''.

ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו (ב, ב-ג)

קדשת שבת במחשבה דבור ומעשה

ג, לשונות זכר ה' יתברך כאן בסיום מלאכתו: ''ויכל'' ''וישבת'' ''שבת'', לרמז שיש לאיש לשמר השבת ולקדשו בג' בחינות בחינת מעשה, דבור, ומחשבה.

והינו ''ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה'' זהו כנגד

המעשה, כמו: ''ותכל כל עבדת המשכן'' (שמות לט) ''וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו'' הינו בבחינת דבור, שהרי כל מעשה בראשית בדבר ה' נעשו, ואם כן כששבת בהכרח ששבת מדבור, שהרי בדבור היה כל מלאכתו וממנה שבת.

''ויקדש אתו כי בו שבת'' הינו מבחינת מחשבה, שהרי השבתה בלב היא, וכנאמר גבי חמץ: ''תשביתו שאור מבתיכם'' ותשביתו הינו השבתה בלב, ולכך נאמר אצלו ''ויקדש אתו''. ונותן טעם, מה טעם ''ויקדש אתו''? ''כי בו שבת'' אף ממחשבה, ואין לך קדשה כקדשת המחשבה

ויטע ה' אלקים וגו' ויצמח וגו' כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע (ב, ח-ט)

התורה - הוראת דרך החיים לבל יכשל במוקשי מות

פרש רש''י: ועץ החיים בתוך הגן - באמצע הגן. וידועה דרכו של היצר הרע, מתחלה כשנולד אדם מקטנותו מפתהו לתאות עולם הזה רק לרע כל היום, להתענג ולהנות ולבלות החיים בשטות ועברה, וכשרואה היצר שאדם זה לא רוצה לשמע לו, מה עושה? אומר לו על מצוה שהיא עברה ועל עברה שהיא מצוה, הינו שמבלבלו ומערבב לו בין חשך לאור, וממילא האדם חושב שטוב מעשהו וכך הולך בחשך. ובאמת מהי התקנה לזה ומהיכן ישיג מורה דרך שיורה לו הדרך הנכונה - התורה, רק היא שיכולה לכונו לדרך האמתי ושלא לסטות ימין ושמאל. וזה רמז ''ויטע ה' אלקים כל עץ נחמד למראה'' וכו', הינו תאות עולם הזה ותענוגותיו זה נסיון מצד אחד, ואם זכה אדם וגבר על זה - עדין הוא בנסיון שני ''עץ הדעת טוב ורע'', שאומר לו יצרו מה רצונך, לעשות מצוה?! הנה זו מצוה, ובאמת אינה אלא עברה, ומה תרופה נתן הבורא יתברך לזה שידע האדם הדרך הנכונה - ''עץ החיים בתוך הגן'', ''עץ חיים היא למחזיקים בה'', הינו התורה הקדושה, והיא בתוך הגן באמצע הגן דוקא, דידוע, אינו דומה אדם שנמצא בצד פרדס שאינו יכול להשקיף על פני כל הפרדס, אבל אדם שנמצא באמצע ועולה על מקום גבוה יכול להשקיף על פני כל הפרדס, וזהו ''עץ החיים'' הינו התורה הקדושה, היא ''בתוך הגן'' באמצע הגן, ובאמצעותה אדם יכול להסתכל לכל עבר ולכל פנה האם זוהי הדרך המובילה לטוב ולחיים או לא, ומהו באמת מצוה ומהו באמת עברה, ואין היצר יכול לבלבלו יותר.

עץ הדעת טוב ורע - עקר כח היצר לבלבל האדם ולהטעות על עברה שהיא מצוה

ועל דרך הנאמר למעלה ''ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות'', בידוע, אדם שחטא ויודע שחטא יותר בנקל לו לשוב היות ויודע חטאו, אבל אדם שחטא ומתוכח להצדיק עצמו שזה אינו חטא וישר הדבר בעיני ה', זה ימות בחטאו, לפי ששכלו מערבב וחסרה לו בהירות הדעת, וזה רמז ''ומעץ הדעת טוב ורע'' הינו מבלבול טוב ורע, חשך ואור, תזהר ותשמר, ''כי ביום אכלך ממנו מות תמות'', כי לזה אין תקנה, מלבד התורה שיעסק בה ועל ידה ידע להבדיל בין אור לחשך.

ובזה יתישב טעם נכון למה נתפתו חוה ואדם לנחש, הלא מזהרים שלא לעבר על רצון ה', ואחר הכירם את השם, מה להם לשמע לנחש? אלא, ''והנחש היה ערום'' וידע שלבוא לאדם וחוה בדרך ישירה ולהציע להם לעבר על רצון ה', לא ישמעו לו ולא יוכל להם, ולכן תפש לבוא אליהם בדמות מצוה, וכך אמר להם, עכשו שאינכם אוכלים מעץ הדעת ואינכם יודעים טוב ורע אלא רק טוב ואין לכם בחירה כלל לעשות רע או טוב, אם כן מה נחת יש לבורא מכם, והלא יותר נחת יהא לו אם תאכלו מעץ הדעת ותהיו יודעי טוב ורע, ובכל זאת תכבשו את הרע ותתגברו עליו, ואז בודאי תגרמו נחת להשם יתברך יותר, בהיותכם מכירים הרע ונמנעים ממנו, ואם כן מה שצוה לכם הבורא לא לאכל מעץ הדעת הוא כדי שלא תבואו לידי נסיון ורק בתורת עצה טובה נתן לכם מצוה זו שלא לאכל, אבל אם ברצונכם להביא עצמכם לנסיון ולהכיר הרע ולהמנע ממנו, בודאי ישמח השם יתברך. ודבריו אלו שנאמרו מצאו חן בעיניהם, וחשבו אמת אתו, וכל הצלחתו היתה מכך שהפך את העברה למצוה ובזה הצליח להכשילם, והם לא היו צריכים לשמע לו כלל משום ,, תמים תהיה עם ה' אלקיך'', והיה להם לילך בתמימות, ואם אמר להם ה' לא לאכל זהו מצוה, וחיבים לשמע, וזהו שכתוב אחר כך כשאכלו מעץ הדעת: ''ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם'', והקשה רש''י מהו ''וידעו כי עירמם הם'' הלא אפלו סומא יודע אם ערום הוא או לא? אלא הכונה נפקחו עיניהם והבינו כי עירמים הם, כלומר, נערמו בשקריו של היצר, כי היצר נקרא ''ערום'' מלשון ערמומיות. וכשנתפתו לו נמצאו הם מערמים על ידו, וזהו ''כי עירמים'', ולא נאמר ערומים אלא ''עירמים'', כלומר מרמים ומשקרים על ידי היצר, והבינו שלא טוב עשו מה שעזבו התמימות בפשיטות בדבר ה',

''ויתפרו עלה תאנה'' - לאחר שהבינו שנתרמו בעץ הדעת טוב ורע, רצו לחזר לקדמותם הינו לטוב בלבד, ולקחו עלי תאנה - התאנה רומזת לכלו טוב, שהרי היא הפרי היחיד שהיה ברשותם שאין בו פסלת לא קלפה ולא גרעין. ורמזו כאן במעשה זה, שברצונם לחזר למעמדם הקודם - טוב בלבד. וזה ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת לחגר ולסיג את עצמם בטוב בלבד ולהשמר מחדירת הרע לתוכם. וזהו ענין שהתחבאו מפני ה' אלקים, שהחביאו עצמם מכח הרע, מפני ה' אלקים - הינו כדי לחזר לה' אלקים שכלו טוב. וזהו מרצונם לחזר למצב שכלו טוב, שהיו שרויים בו קדם. ושאלת האלקים לאדם - איכה - הינו מדוע הנך מתחבא וירא מכח הטמאה והרע, מי הגיד לך שעירם אתה, כיצד הוכח לך שהנך מרמה ומשקר על ידי כח המפתה, אם לא מכח זה שאכלת מעץ הדעת טוב ורע ודבקת ברע.

ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו (ב, יח)

חק חקק הקדוש ברוך הוא - אין לקבל כלום ללא תפלה ותחנה

ומיד כתוב: ''ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה וגו' ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וגו' ולאדם לא מצא עזר כנגדו, ויפל ה' אלקים תרדמה'' וגו'. וקשה למה לא הסמיך הפסוק ''ויפל'' לפסוק ''ויאמר אלקים'' וגו', ולמה הפסיק בענין זה שהביא כל חית השדה לאדם לקרא להם שם והפסיק בין מחשבתו של הבורא ''לעשות לו עזר'' לבין הפעלה של ''ויפל'', ולא הסמיך הפעלה למחשבה. אלא כלל גדול למדנו מכאן שאין הקדוש ברוך הוא נותן לאדם צרכו קדם שיתפלל ויבקש עליו, וכמו שדרשו כי לא המטיר ה' אלקים משום דאדם אין וגו', וכמו שפרש רש''י, לא היה אדם שבקש רחמים ולכך לא היה הגשם, וכן כאן, מתחלה חשב אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר, אבל כיצד אבקש לו עזר קדם שהוא בקש לעצמו? מה עשה הקדוש ברוך הוא? הביא לאדם את כל החיות וראה אותם שכלם זכר ונקבה, ואז ראה עצמו חסר מכלם, וראה צרך לבקש עזר, ורק כשבקש ואמר: ולי לא נתת עזר ואין לי בן זוג, מיד: ''ויפל ה' אלקים תרדמה'' וכמו שפרש רש''י, שלכן ראה צרך לבקש ולכן הפסיק הענין בין מחשבתו של הקדוש ברוך הוא לבין הפעלה, בהבאת החיות לאדם, לעוררו לתפלה.

ויקח אחת מצלעתיו (ב, כא)

אוהבה - כגופו

טעם שברא הקדוש ברוך הוא את האשה מן הצלע ולא מן העפר כמו האדם, כדי לחבבה על בעלה שנבראת מגופו ומעצמו, ובטבע הוא שאדם אוהב את עצמו. ועוד טעם, שזהו דרכי שמים למעט בנס מה שאפשר, ופחות נס לברא חי מחי מאשר חי מדומם.

ויאמר הנחש אל האשה וגו' (ג, ד)

אין סכנה לנפש האדם כחברה רעה

כתוב כמה פתויים פתה הנחש את חוה עד שהצליח להכשילה, ולאחר מכן כשאכלה כתוב: ''ותתן גם לאישה עמה ויאכל'', ולא נאמר שהצרכה חוה לפתותו בפתויים שונים אלא נתרצה לה מיד, והראיה לכך, שהוא אכל מבלי צרך של פתוי מחוה, אלא תכף שנתנה לו הסכים ואכל, שהרי בטענתם להקדוש ברוך הוא מצינו שחוה טענה: ''הנחש ''השיאני'' ואכל'' פרוש פתה אותי, ואלו אדם טען: ''האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי וגו '' ולא אמר היא פתתני.

ויש להבין: א). איך חוה נכשלה רק אחר פתוי ואלו האדם בלא כל פתוי? ב). איזה טענה טוען האדם להקדוש ברוך הוא: ''היא נתנה לי'', מה הצדקה יש בטענה זו, בשלמא האשה אומרת הנחש ''השיאני'' פתני בכל מיני פתויים אבל טענת האדם ''היא נתנה לי'' איזו טענה זו? לא היה לו לקחת. ג). ויותר קשה, הלא הסבה שבא הנחש לחוה ולא לאדם, פרש רש''י: שהאשה נוחה להתפתות יותר מהאיש, ואם כן איך היה להפך שהאדם נכשל בלא כל פתוי?

אלא, ישנם שני סוגי פתוי, ישנו פתוי בכח שכנוע והסברה המסיתה ומדיחה מדרך הישרה. אולם, ישנו פתוי קל יותר להצלחה, והוא לקרר את החרד בהראות לו רבים מזלזלים ומקלים בדבר שהוא חרד ממנו, ושבמו עיניו יראה הכיצד דבר שהוא כל כך חשש וחרד ממנו - הוא כל כך קל ולא אימתני כל כך, תכף תרד מעליו החרדה. דרך הפתוי השני משפיע הוא מאד, שהרי דרך פתוי ראשון - בדרך הסברה ושכנוע - אפשר שלא יתרצה לשמע, אולם כשרואה במו עיניו את הרע ואת אנשי הרע המזלזלים - בנקל יתפתה.

ובזה תתבאר חכמת וערמת הנחש. הנחש ידע שלפתות את אדם הראשון יקשה לו לפי שסוף סוף יודע הוא את ה' ומלא מיראת השם ובודאי לא ישתכנע להסבריו, לכן חשב הנחש, אלך קדם לחוה שנוחה להתפתות, ואחר שיראה אדם את חוה אשתו אוכלת - מאליו יתפתה, וכן היה, תכף שראה האדם בעיניו הכיצד אשתו חוטאת ומזלזלת בדבר ה' תכף נכנסה קרירות בלבו מאזהרת ה', וזה שהסמיך ''ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל'', הינו כיון שראה אותה - אוכלת לא הצרך לפתוי כדי שגם הוא יאכל, כיון שכל כך גדול כח הליצנות והראיה בעינים איך שמישהו מזלזל בדבר ה', יותר מכל שכנוע אחר, ואולם חוה הצרכה לפתוי לפי שלא ראתה מישהו קודם לה שאוכל מעץ הדעת, ולכן לאחר פתוי של הנחש אכלה, אבל אדם כיון שראה בעינים איך אשתו עוברת רצון ה' ומזלזלת בדבר ה', נתקררה אצלו תכף אזהרת ה', ואכל בלא כל פתוי.

כמה חמור ומסכן לאדם ההתחברות עם חברה רעה, כי אז בעל כרחו יהא נגרר אחריהם ויסור מדרך ה', וכמו שמצינו אצל לוט שפרש מאברהם והלך לסדום ונהיה כמוהם. וראה נוראות מה שכתב הרמב''ם בהלכות דעות פ''ו ''מדרך בני אדם'' וכו'.

ויאמר ה' אלקים אל הנחש כי עשית זאת וגו' (ג, יד)

ענשי שמים ''מדה כנגד מדה''

ידועה מדתו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה, וכן נענשו שלשתם מדה כנגד מדה, ונבארם אחד לאחד:

הנחש נתקלל בג' קללות: א). ''על גחנך תלך''. ב). ''עפר תאכל כל ימי חייך''. ג). ''ואיבה אשית'' וגו'.

כנגד מה שאמר ''כי ידע אלקים וגו' והייתם כאלקים'' וגו', ופרש רש''י שאמר להם אין רצונו שתהיו כמותו אלא לבדו רוצה לשלט בעולמו ולכן צוה לכם כן שלא תאכלו, ככל אמן ששונא בן אמנותו. אם כן נתן להם לחשד בהקדוש ברוך הוא חס ושלום שכל כונתו לגדלות עצמו חס ושלום, ולכן השפילו הקדוש ברוך הוא וקללו ''על גחונך תלך'' - בקומה כפופה כל ימי חייך ולא יורם ראשך לקומה זקופה כלל. וכנגד שחטא באיבר הלשון - קללו ''ועפר תאכל כל ימי חייך'', שלא יהנה משום טעם של דבר מאכל וטעמו יהיה טעם עפר לעולם. וכנגד שכון שימות האדם וישא את חוה אשתו כמו שפרשו רבותינו, ורצה לגרם מות לאדם, ולכן קללו ''ואיבה אשית בינך'' לבין האדם, ותמיד רוצה האדם להרגו

חוה נתקללה בב' קללות: א). ''בעצב תלדי בנים''. ב). ''ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך''.

כנגד שאכלה מעץ הדעת וגרמה להקדוש ברוך הוא להיות מאכזב מיצירתו יצירת כפיו, כנגד זה יהיה לה צער מיצירי כפיה שהם פרי בטנה, והינו ''בעצב תלדי בנים''. וכנגד שנתכונה לגרם לו שימות עמה ולא תמות היא לבדה כמו שפרש רש''י ורצתה להפילו אחריה, נתקללה שהוא ימשל בה והיא תהיה לעולם נכנעת לו.

אדם נתקלל בקללה אחת: ''בזעת אפיך תאכל לחם'' וגו' כנגד שאכל מאכל שאסור עליו ונתענג מהאסור לו, מעתה פרנסתו ומאכלו יגיעו לו בקשי רב.

ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם (ג, כא)

שלמות האדם היותו משלם טובה תחת רעה

ויש להבין למה לא נתן בהם הקדוש ברוך הוא דעת והיו מתקינים לעצמם כתנות עור, ולמה הצרך הקדוש ברוך הוא בעצמו להתקין להם ועוד להלבישם? אלא למוד גדול למדנו מכאן כיצד להסיר קפידא מהלב, שאף אם חטא לך חברך, אין מספיק שתמחל לו בלבך ודיו, אלא עשה עמו חסד בפעל ממש כדי שתודא שנמחתה מאצלך כל הקפדה מעליו, ובמחילה בלב לבד אין ברור שנמחתה מלבך כל השנאה ממנו, אבל על ידי מעשה הינו שבפעל תקום ותעשה עמו חסד אפשר שתסלק כל השנאה. וזה למדנו הקדוש ברוך הוא, שלאחר שחטאו לו אדם וחוה עשה עמם מעשה חסד בפעל, ולא נסתפק לתן להם דעת ויעשו הם לעצמם הכתנות.

תורתנו - תורת חסד

פרשה זו שהיא תחלת תורתנו הקדושה, בה נרמזו ג' דברים שעליהם העולם עומד: תורה, עבודה, וגמילות חסדים. תורה - כמו שהזכרנו למעלה, למה נאמר יום ''הששי''? רמז לששי בסיון שהיה כל העולם רותת ולא יציב עד ו' סיון שקבלו ישראל את התורה. ועוד במדרש ''בראשית'' בשביל התורה שנקראת ''ראשית'' שנאמר. ''ה' קנני ראשית דרכו''.

עבודה היא עבודה שבלב - תפלה, ''ואדם אין לעבד את האדמה'' אומר רש''י, מה טעם לא המטיר ה' גשם על הארץ? כי אדם אין לעבד את האדמה, כלומר כיון שאדם עדין לא נברא לבקש גשמים לכן לא ירדו גשמים

גמילות חסדים - נצין כאן כמה פרטים המורים כאן על גמילות חסדים

א. כמו שהזכרנו ''ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור''

ב. דרשו רבותינו, שאדם נברא בערב שבת בין השמשות כדי שימצא הכל מתקן לסעודה, ולא יצטרך האדם להמתין עד שיתקנו מלאכתו וצרכיו וכן ראוי לאדם שיעזר לחברו באפן משלם ולא למחצה לשליש ולרביע

ג. ''ויפל תרדמה על האדם וכו' ויקח אחת מצלעתיו'', פרש רש''י, לקחר ממנו תוך שנתו כדי שלא תתגנה עליו חסד עשה ה' יתברך באפן שתהיה חביבה עליו ולא מגנה כדי שתהא ביניהם אהבה ואחוה וכן ראוי לאדם להרבות שלום בין איש לאשתו שתשרר ביניהם אהבה, לעשות כמעשה קונו

ד. ''ויקרא ה' אלקים אל האדם ויאמר לו איכה'', פרש רש''י, נכנס עמו בדברים כדי שלא להבהילו אף על פי שחטא לך אדם, ואתה רוצה להוכיחו, תוכיחנו בנעם ולא תבהילנו, אלא נהג כמנהג קונך

ה. ''כי ביום אכלך ממנו מות תמות'' ואם תאמר והרי לא מת ביום שאכל? אלא אפשר לומר, כיון שנתקלל ''בזעת אפיך תאכל לחם'', נטל ממנו האלקים כל השפע שהיה לו עד עכשו והינו עניות, ועני חשוב כמת, והחליף לו ה' יתברך את קללת המות בקללת העני, וחסד גדול עשה עמו, וכן דרכו של ה' יתברך שמהבטחת פרענות יכול שיחזר בו, אבל מהבטחת טובה אינו חוזר בו, וכדמצינו שכך אמר ירמיה לנביאי השקר. אתם שנתנבאתם טובה - אם לא תתקים נבואתכם שקר ענה בכם, שהרי בכל מצב אין הקדוש ברוך הוא חוזר בו מהבטחתו לטובה, ואלו אני שנתנבאתי פרענות גם אם לא תתקים נבואתי לא הוי הוכחה שנביא שקר אני, כי כן דרך ה' יתברך שכן חוזר בו מהבטחת פרענות

ושוב למוד הוא לאדם, שמה שמבטיח לחברו טובה שלעולם לא יחזר בו, ומה שחושב לעשות רעה ישתדל להתפיס ולחזר בו אפלו באפן שהוא הצודק וחטאו לו ופשעו לו, יאריך אפו, לפי הענין והתועלת

ו. וכן קין שאמר ''גדול עוני מנשוא'', תכף על מלים אלו ''וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אתו כל מצאו'' ותשובתו של קין לא היתה שלמה, שהרי אחר חטא גדול כזה של רציחת אחיו אמר ''הן גרשת אתי וגו' והיה כל מצאי יהרגני'', ומוכח מכאן שכל מה שרצה את מחילת ה' - היה זה לצרך עצמו שלא כל מוצאו יהרגנו, ולא היתה כונת תשובתו לפיס להקדוש ברוך הוא, ובכל זאת לא נמנע הקדוש ברוך הוא מלשמעו, ושם לו אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו, ללמדנו נתכון, שאף מי שחטא לך ובא להתפיס בפניך - קבלנו, ואפלו שיודע אתה בו שכל כונתו כדי שיוכל להעזר ממך להלאה, וכל כונתו בפיוס - לצרכו, אף על פי כן סוף סוף כיון שבא ונתחרט קבלנו אפלו שאין כונתו זכה.

ז. עוד מוסר גדול של אריכת אפים של הקדוש ברוך הוא בפרשתנו זו, שהאריכה תורה בעשרה דורות מאדם ועד נח באריכות גדולה. ותמוהה לכאורה מה ענין יש בזה שפלוני ילד את פלוני, ובנים ובנות, וחי כך וכך שנים? אלא כמו שתרצו זאת במשנה אבות, להודיע כמה ארך אפים לפניו שכלם היו מכעיסים לפניו, ובכל זאת נתן להם חיים ארכים ובנים ובנות, כמו שפרטה התורה כל הטוב שהיה להם, להראות כמה ארך אפים הוא ורב חסד.

ח. עוד מצינו בפרשה זו ענין שחיבונו חכמינו זכרונם לברכה ''בצדק תשפט עמיתך'' לדון לכף זכות, ''ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה'' ואפשר לפרש, כיון שראה הקדוש ברוך הוא גדל רשעתם של אנשי דור המבול אמר ''לא ידון רוחי באדם'' - לעולסי כלומר לא אלך אתו במדת הדין לעולם, מפני שסוף סוף ''הוא בשר'' והיצר מאש וכיצד יוכל להלחם בו, מה כחו של האדם נגד היצר, ולכן מצא כביכול הקדוש ברוך הוא עצה אחרת כדי לעזר לאדם שיתגבר על יצרו, והיא ''והיו ימיו מאה ועשרים שנה'', הינו בכך שיהיו ימיו קצרים ויראה האדם שהמות לא רחוק מהתמהמה וקרוב יומו, מיום ליום יתן אל לבו לההביל עניני עולם הזה ולפרש מהם, אבל כשאדם חי מאות שנים אין נותן אל לבו לשוב, מצא הקדוש ברוך הוא עצה זו דוקא, ולא הדרך לדון האדם בדינים קשים לעולם מפני שהוא בשר ואין יכול נגד יצרו. ואם כן למדנו שצריך לדון לכף זכות את החוטא

ט. ''ויאמר ה' אמחה את האדם עד בהמה עד רמש ועד עוף'' וגו' וקשה, אם אדם חטא בהמה מה חטאה? אמנם פרשו רבותינו זכרונם לברכה שגם הם קלקלו ובאו מין על שאינו מינו ועדין יש להבין, וכי בני ענשים הם ואם כן למה נהרגו? ויובן זה יפה על פי מה שדרשו רבותינו בענין שוכב עם בהמה שחיב מיתה, ונאמר: ''וגם את הבהמה תהרגו'', ופרש רש''י: מפני כבודו של החוטא שלא יאמרו זו בהמה שנהרג עליה פלוניי ואם כן התורה חסה גם על כבודו של החוטא. וגם בעניננו דרשה הגמרא בסנהדרין פי''א: ''מלמד שהרביעו חיה על בהמה ובהמה על חיה ואדם על כלם''. אם כן הבהמות בדור המבול לא רק קלקלו עם שאינם מינם, אלא גם עם בני אדם, ולכן מפני כבודם של בני אדם - אפלו שהיו חוטאים - מחה ה' את כלם ותדע, שהרי לתבה לא נכנסו רק אלו שלא קלקלו כמובא במדרש שכל חיה שקלקלה התבה היתה דוחה אותה ולא נכנסו רק הכשרים. ואם תאמר למה נמחתה גם הקרקע כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה? אלא מובא בזהר פרשת נח, שהשחיתו זרעם בארץ, ואם כן מאותה סבה שנמחתה הבהמה כדי שלא יתבזה אדם על ידה, גם נמחתה הקרקע שלא יתבזו החוטאים והפושעים עליה. ואם כן מה יש מוסר גדול מזה שהתורה חסה אפלו על כבודן של חוטאים ופושעים, וקל וחמר על כבוד כל אדם כשר מישראל

ונח מצא חן בעיני ה' (ו, ח)

כל העולם כלו כדאי בשביל צדיק אחד

קשה: למה הגיד כאן בסוף פרשתנו את שבחו של נח, והלא תכף בפרשה הבאה מספר על נח ועל צדקותו ולשם מה ראה לכפל ולסים גם את פרשתנו בשבחו? ועוד, מדוע דוקא בשבח זה של ''מצא חן בעיני ה ''?

אלא, לפי שנאמר קדם: ''וינחם ה' כי עשה את האדם וגו' ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי וגו' כי נחמתי כי עשיתם''. ואם כן, הקורא זאת יתמה, אם נתנחם ה' על בריאת האדם וברצונו לבטלו - למה אם כן ברצונו למחות את האדם ויתר מיני החי בלבד, הלא אם אין אדם, שהוא תכלית הבריאה, אין צרך גם בשאר הבריאה כשמים וארץ ושמש וירח, ויש למחות גם אותם, ולמה הזכיר מאדם ועד בהמה וגו' בלבד? על כן, תכף משיבה התורה. ''ונח מצא חן בעיני ה '', וכדאי הוא להשאיר את הבריאה ולו אפלו בשביל יחיד המוצא חן בעיני ה', וכדברי הרמב''ם בהקדמתו לפרוש המשניות, שאפשר שיבנה ארמון גדול בהרבה שנים ובעמל וטרח, בשביל שפעם אחת יחסה בו איזשהו צדיק מהגשם והשרב, ולאחר מכן תכף יחרב אותו ארמון (ובדומה לזה ראה דברנו לקמן בפרשת נח)

---

פרשת נח

אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו (ו, ט)

הצדיק נמדד לפי דורו

יש מרבותינו דורשים אותו לשבחה כל שכן ''שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום רש''י נתבונן, הרי שבעצם שני הדרשות אמת. שאמנם ביחס לדורו של אברהם אינו נחשב ככלום, אולם ביחס לדורו מעלה גדולה היה להחשב צדיק בב' כווני מחשבות צריך האדם להתהלך לבל ימוט לעולם, כשמתגברים עליו מחשבות יאוש וחלישות הדעת מחסר הצלחתו בעבודתו, יתבונן על שפלות הדור ויחזק עצמו שביחס לדור שכזה יש לו להתעודד, שהרי אם היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, וכשחולפים בראשו מחשבות גאות וגסות רוח להחשיב עצמו ביחס לבני דורו כמעלה שבהם, יתבונן שאם היה בדורות הקודמים שהיו צדיקים וחסידים לא היה נחשב לכלום, כי אפשר שמחמת גאותו היה חודל מכל מעשה טוב בראותו שאינו בין גדולי ארץ. כמה הדברים נכונים לימינו, דור המלא פתויים וגרויים ונסיונות קשים מכל עבר ופנה, ובשל כך בקל להחשב היום בתאר ''צדיק'', כי אם בעבר כדי לזכות לתאר צדיק היה דרוש הרבה מסירות נפש ובטול החמר ויגיעת בשר, הרי שבימינו מסירות נפש על שמירת התורה והמצוות בעז ובגבורה מפני המלעיגים והמלגלגים היא חשובה למאד, כי אנו הלא בנסיונות של גדר ''מחטיאו'' וגדול המחטיאו יותר מההורגו ואם פעם היו לעם ישראל נסיונות של הריגה ושחיטה ושרפה על קדוש ה', קטנים המה ביחס לנסיונות דורנו, שהנם בגדר ''מחטיאו'' שהוא גדול מנסיון של ההורגו

ולפי זה ניחא מה שאמר הכתוב ''והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים ''קדוש'' יאמר לו'' וכי מי יכול לזכות לתאר ''קדוש'' כדי שיהא נותר לחיים בירושלים, והלא אם כן לא שבקת חיי לכל בריה, אלא כל דור לפי מה שהוא. ועוד מעלה נוספת נודעת לדורנו, דור המסים, המכנה בפי חכמינו זכרונם לברכה דור ''עקבתא דמשיחא'', שבמסירות נפשו על שמירת התורה יהא בבחינת ''עקב'' שעליו עומדת כל קומת הגוף, והוא היציבות והבסיס לכל הנטען עליו, כמו כן דורנו יחשב לדור המיצב את כל קודמיו

מצד אחד חיבים אנו לדרש את עצמנו לשבח, כדי לעודד עצמנו לבל נמעד ונפל ברוחנו, אולם מאידך חיבים אנו לזכר שאנו סוף הדורות וקטנים אנו במעלותינו ביחס לרבותינו גדולי הדורות שקדמו לנו

מעלת הצדיק וחשיבותו בעיני הקדוש ברוך הוא

איתא באבות (פרק חמישי משה ב' ג') עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיעך כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל שכר כלם

שלמות אריכות אפים האין סופית הנד רק להשם יתברך שהוא גם כן מכנה בתאר ''אין סוף'' ברוך הוא, ואת זאת אפשר לראות ממשניות אלו, והוא, להעניק לעולם מלא של מיליארדי אנשים שאין להקדוש ברוך הוא נחת מהם, והמה הלא להפך רצונו בתכלית בריאת עולמו, ובכל זאת מחיה אותם ומשפיע להם משפע טוב בריאתו בהזרחתו להם חמה ממזרח להאיר להם ולהנותם מזיוה, וירח וכוכבים לשרתם בלילה, ובהצמיחו להם מטוב תולדות הארץ מחיה ומזון, ומניח לפניהם להנות מכל עניני תענוגי העולם, על אף היותם מכעיסים אותו יומם ולילה, כך היא מדתו יתברך (וראה ב ''תומר דבורה'' דברים נפלאים על הנהגת אריכות אפו של הקדוש ברוך הוא והלקח מכך להנהגתינו).

מלבד ההתבוננות בענין אריכות אפים הנזכרת, יש לנו לראות כאן עד כמה חשובה מעלת הצדיק העושה רצון ה' ומקים את תכלית רצונו יתברך בבריאה, והבה נתבונן

כל סוחר הרוצה להתעשר ולשגשג ולראות פרות הצלחה בעמלו, מבין שיש לו להשקיע, קדם שיראה את תוצאות רוחיו וההשקעה היא בקנית חנות, קנית סחורה במגון פריטים גדול ומושך את עיני הקונים, וכמובן שבתחלת השקעתו הרי הוא רק במצב של הוצאה יתרה, אבל הכל בתקוה לראות את הרוחים שיבואו בהמשך הזמן

וברור הוא שיש לו גבול מסים עד כמה מוכן הוא להשקיע ולהוציא כדי לראות רוחים, וכמו כן ברור הוא שאם רואה שעסקו נופל אמנם יתכן שינסה שוב ושוב לקום אבל יש גבול עד כמה יפל ושוב יקום לפתח את עסקיו, שהרי בפעמים או שלש שיפל ודאי יתיאש מלהמשיך בעסקו ויבקש לו דרך אחרת

נשוב ונתבונן בדרכי השם יתברך, ונראה כמה עמקו דרכיו ומחשבותיו של הקדוש ברוך הוא מלהיות רחוקים מדרכיהם ומחשבותיהם של בני אדם, וכמאמר הכתוב. ''כי כגבה שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם ''.

להקדוש ברוך הוא כביכול משתלם להחזיק ''עסק'' של עולם שלם, מלא בהשקעה אשר אין סוף למספר פרטיה, פרטי הדומם, פרטי הצומח, פרטי החי, פרטי המדבר לאין סוף, כל עצם הבריאה על כל נפלאותיה ועצם חכמתה, לדורות שלמים המתפרשים על פני מאות ואלפי שנים, ובתוכם עוברים מיליארדי אנשים, וכלם מקציפים את הקדוש ברוך הוא ואין בהם ממש בתכלית רצונו בבריאת עולמו, וכל זה למה?

בשביל שיודע הקדוש ברוך הוא שיצא רוח מהעסק הזה, יצא לו משהו מכל ההשקעה הזו, ומהי? נשמה של צדיק שיעשה רצונו

עשרה דורות מכעיסין ומקציפין את הקדוש ברוך הוא, כדאי לו להשקיע עבורם, כי בתם העשרה דורות יבוא צדיק אחד ושמו נח

עשרה דורות לאחר מכן שוב מכעיסין את הקדוש ברוך הוא, הפך רצונו בתכלית בריאת עולמו, ובכל זאת כדאי להשקיע ולקים את עסק העולם ולא לבטלו ולהחריבו, כי בתם אותם עשרה דורות יבוא צדיק אחד ושמו אברהם

והדברים מבארים גם ברמב''ם בפרוש המשניות, שיתכן ויעשה הקדוש ברוך הוא לתת בלב בני אדם ואפלו בלב אלפים מהם לקום לבנות ארמון גדול, ויבנוהו במשך שנים רבות והכל הכל כדאי, כדי שפעם יצטרך צדיק אחד לעבר מדרך שם ולחסות בצלו ממטר הגשם או מחם השמש, ואפלו אם לאחר מכן יפל ויחרב הבנין, כי עשה את תכליתו בשרתו את הצדיק לרגע אחד

וכמו כן מבאר ב''מסלת ישרים'', שכל הבריאה כלה - לשרת את הצדיק. עין שם. אם כן לראות כמה מעלת צדיק אחד העובד ה' בכל לבו ורצונו, ועד כמה חשוב וכדאי הוא לפני השם יתברך להשקיע עבורו עולם ומלאו וזה בעולם הזה, ולא פחות יגיע לו בעולם הבא. וכמו שאיתא באבות: עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל כל צדיק וצדיק ש''י עולמות, שנאמר: ''להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא''.

יש לנו להוכיח מכאן, שכל הון שבעולם הגשמי אינו שוה, וכדאי להשקיע אותו ולבזבזו עבור קנית קצת רוחניות.

הקדוש ברוך הוא כביכול בזבז ומבזבז עולם שלם המחזיק חוטאים ופושעים המקציפים אותו יתברך, בשביל כמה נשמות יקרות שיש לו בו העושים רצונו.

על אחת כמה וכמה יש לאב או למקרב רחוקים להשקיע מכחו, ממונו ומזמנו, עבור הצלת נפש אחת לקרבה להשם יתברך, כי הפסד עולם ומלאו אינו שוה לשכר נפש אחת העושה רצון אביה שבשמים.

אם כן הרי שהמביא להקדוש ברוך הוא נפש אחת שזכה לקרבה לתשובה, נחשב יותר ממביא קרבן - עולם מלא, ומקריבו לפני הקדוש ברוך הוא, שהרי כל העולם כלו כדאי הוא בשביל להחזיק בו צדיק אחד.

וכמה, אם כן, צריך להזהר מלהתרשל או מלהתביש לקרב את הרחוקים לה' יתברך, שכל אחד מהם נחשב עולם מלא, והוא כפשוטו ''כל המציל נפש אחת מישראל כאלו קים עולם מלא'', שהרי עולם מלא החזיק הקדוש ברוך הוא בשביל נפש אחת, ומסתמא נתכונו למציל נפש אחת שיהא נחת להקדוש ברוך הוא ממנה.

ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול (ז, ז)

קשי השגת שלמות האמונה

אומר רש''י: ''מפני מי המבול'' אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ולא מאמין שיבוא המבול, ולא נכנס לתבה עד שדחקוהו המים. עד כאן.

ודיק רש''י זה ממה שתלה הכתוב כניסת נח לתבה ''מפני מי המבול'', ולא מפני שכך צוהו ה', ומי המבול הם שדחקוהו לכנס.

נורא נוראות ללמד מכאן עד כמה קשה היא קנית האמונה על שלמותה, נח שזכה שידבר עמו ה' יתברך ויאמר לו מפרש שהנו מביא מבול לשחת את הארץ, ונח ודאי האמין, שהרי מאה ושלשים שנה בונה תבה ומוכיח לבני דורו שעתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם, ובכל זאת כשמגיע הרגע לממש את האמונה בפעל, כאן, תכף באים הרהורים וספקות.

האדם יכול לשנן בפיו אמונה ולדרש על אמונה ולחנך אחרים על אמונה, אבל הרבה הרבה צריך להשתלם כדי לממש את האמונה כשאתה בנסיון בפעל ממש, ולנהג באפן מעשי כפי ידיעותיך והכרתך באמונת ה'. וזהו ''וידעת היום והשבת אל לבבך'', העקר של ''וידעת היום'' הוא ''והשבת אל לבבך''

וכמו שהיה אומר הסבא מקלם, הרבה יותר קטן המרחק בין המאמין לבין הלא מאמין מאשר המרחק של המאמין בבחינת ''וידעת היום'' למאמין בבחינת ''והשבת אל לבבך''. המרחק בין המאמין ללא מאמין אינו גדול, שהרי אם תוכיח ללא מאמין ותשכנעו ישוב להיות מאמין, אולם המשיג אמונה בבחינת ''וידעת היום'', עדין רב ממנו המרחק להיות מאמין בבחינת ''והשבת אל לבבך'', דהינו לכפות את כל הרצונות המדות והתאוות בפעל ממש באפן מעשי למה שהנו יודע ומכיר.

והוא מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במסכת סוטה על הפסוק: ''מי בז ליום קטנות'', מפני מה מתבזבז שלחנן של צדיקים לעתיד לבוא - מפני קטנות אמונה שיש בהם. ושם מובאים דבריו של ר' אליעזר שאומר מי שיש לו פת בסלו היום ואומר מה אכל למחר הרי זה מקטני אמנה, כי בדבר דק כזה גם צדיקים יכולים לכשל.

נתבונן !

כמה נואלו אותם בני אדם בחשבם כי הגיעו לשלמות באמונתם ומסתפקים במעט הכרתם וידיעתם, ובוטחים על אמונתם הפחותה להיות עומדים גם בימי ההסתר והקטנות כגבורים במלחמת היצר הנוראה, ובפרט הדבר אמור לדורנו, שעליו נאמר: בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה, שרק ההתחזקות באמונה היא היא קרש ההצלה לימי עקבתא דמשיחא. ופרש הגאון מוילנא (אבן שלמה פ''ג אות ג') וצדיק באמונתו יחיה - הסתפקות.

כמה רוח הקדש יש כאן בדבריו, חבקוק הלא מדבר על הדור האחרון שכל תקותו היחידה להצלחה רק באמונה, והאמונה תלויה ב''הסתפקות'' לבטח בה' שמה שצריך להגיע יגיע, ולנטש את המרדף והמרוצה אחר עולם הזה, ונראה שבדורנו עקר השטף הזורם בלבות ומחות הבני אדם הוא רק הרדיפה אחר המותרות וההתחדשות בעניני עולם הזה, בדיוק הפך האמונה שהיא פרושה ''הסתפקות'' (וראה עוד בפרשת ''ראה'' שהארכנו בנושא גנות המותרות ומעלת ההסתפקות)

בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת בני נח וגו' אל התבה (ז, יג)

שנאת עמי הארץ לתלמידי חכמים

פרש רש''י זכרונו לברכה: למדך הכתוב שהיו בני דורו אומרים אלו אנו רואים אותו נכנס לתבה אנו שוברין אותה והורגין אותו, אמר הקדוש ברוך הוא אני מכניסו לעיני כלם ונראה דבר מי יקום. עד כאן.

ויש להתבונן, ממה נפשך, אם מאמינים היו בני דורו בענש המבול, ומכירים בחטאם ובפשעם, אמאי לא יראו וחרדו לנפשם לחזר בהם? ואם מלעיגים ומלגלגים היו בני דורו על נח, אם כן מה אכפת להם שיכנס לתבה, ולמה עוד קדם המבול אימו עליו שלכשיכנס יהרגוהו?

אלא, יודעים רשעים שדרכם לשאולה, ויודעים היטב להיכן יובילום מעשיהם ומה תהא אחריתם, ובכל זאת אין נמנעים מלמלאות תאות לבם כי השליטו את יצרם עליהם, וממילא אם יודעים הרשעים החסרון הגדול שבנפשם, מיטיבים המה לדעת מעלת התלמידי חכמים המשחררים משליטת יצרם עליהם, אבל הסתכלותם זו היא מתוך עין רעה וצרה בתלמידי חכמים ואינה הסתכלות של כבוד והערכה. ומכאן נובעת שנאתם, לפי שעינם רעה וצרה בהצלחת הנפש של החכמים, ואין לך אמן השונא בן אמנותו יותר מזה, וכלשון הרמב''ם: אין קנאה כקנאת הדת ואין שנאה כשנאת הדת, שהרי יודעים רשעים שדרכם לשאולה, יודעים שנכשלים המה במעשיהם ואחריתם חצר מות, ואיך יוכלו להביט בחבריהם המשתלטים בנפשם, ואין לך בני חורין יותר מהם. וכי עבד לא יקנא בבן חורין?! ובפרט שהצדיק שזכה נוטל חלקו וחלק חבריו הרשעים בגן עדן, והטעם לפי שהפריעוהו בעבודת ה' והרבו עליו נסיונות וקשיים, ומלחמתו היתה לא רק עם יצרו הפרטי אלא עם יצריהם של כל בני דורו, ולכן מן הדין מגיע לו לקבל גם חלקם שבגן עדן. ואם כן, היאך לא יתקוממו עליו לשנאתו, ואף על פי שאינהו לא חזי מזלייהו חזי כיצד חלקם שבגן עדן עובר לירשת הצדיקים, ומזליהו דוחפם לשנאה נעלמת שאין הם מבינים אותה.

וזו סבת רצון דורו של ירמיה להרגו. ועוד דגמאות רבות לכך. ידעו בני דורו של נח והאמינו שאחריתם עדי אובד, אלא שכבר השליטו את יצרם עליהם, ידעו שנח הוא היחיד שהצליח להשתחרר מהעבדות הנוראה של היצר ואחריתו לחיים, הסתכלותם היתה בעין רעה וצרה עד כדי שבקשו להרגו, כי היאך יוכלו לראות בהצלחתו ובנצחונו עליהם? אבל הקדוש ברוך הוא אמר: ''אני מכניסו לעיני כלם ונראה דבר מי יקום'', כי זאת יש להבין שבני דורו של נח שהיו קרובים לתחלת הבריאה היה ברור להם שישנו כח עליון שחדש עולמו והבינו שבמעשיהם הם מתרחקים ממנו, והתרחקות ממנו היא התרחקות מתכלית הטוב, ולכן אחזתם קנאה עצומה בנח שנוטל שכר כלם ולוקח את כל המציאות חן בעיני ה', וכי הוא הילד שעשועים היחיד שבבריאה.

ואגב, על פי זה יבארו דברי חכמינו זכרונם לברכה: זכה נוטל חלקו וחלק חבריו שבגן עדן, שהוא מסבת היותו נצרך להיות גובר בנוסף על יצרו הפרטי גם על יצרם הרע של כל בני דורו לבלתי היותו מתפתה להם ובדין נוטל חלקם. כמו כן יובנו המשך דבריהם: והרשע נוטל חלקו וחלק חבריו שבגיהנום, לפי שהכביד על הצדיק בכך שהתנהג ברשע, ובכך היו הפרעות, גדולות לצדיק בעבודת ה' שלו, אזי, אמנם הצדיק התגבר ונצח, אבל על הרשע להענש ואין לו להיות נהנה ונצל בזכות התגברות הצדיק על הפרעותיו, ועליו להיות נדון כמבטל הצדיק מעבודת ה' ומגיע לו חלק בגיהנום של הצדיק, והבן.

ויהי הגשם על הארץ (ז, יב)

אין רע יוצא מן השמים

רש''י: להלן הוא אומר ''ויהי המבול'', אלא כשהורידן הורידן ברחמים שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה וכשלא חזרו היו למבול. ללמדנו שרע לא יורד מן השמים אלא רק טוב, והאדם בעוונותיו מהפך הטוב לרע, שהרי אותם המים היו יכולים להיות גשמי ברכה אלא משקלקלו ''היו'' למבול. וכידוע מה''בעל שם טוב'', שהחוטא בחטאו מהפך הצרוף מטובה לרעה ומענג לנגע, הרי שהרע נוצר כאן למטה ונהפך הוא לבריאה חדשה לפי מעשה האדם.

ויזכר אלקים את נח (ח, א)

צדיק ורע לו צדיק וטוב לו, רשע ורע לו רשע וטוב לו

פרש רש''י: זה השם - אלקים - מדת הדין - ונהפכה למדת הרחמים על ידי תפלת הצדיקים. ורשעתן של רשעים הופכת מדת הרחמים למדת הדין.

לעולם עומדים לפני כסא הכבוד מימינים ומשמאילים והמה מדת הדין ומדת הרחמים, הן על הצדיק והן על הרשע, וכשצריך הצדיק לזכות לישועה אי אפשר שיזכה לה עד שיהפך ויכנע את מדת הדין המקטרגת - למדת הרחמים. וכמו כן אין הרשע נענש עד שגם מדת הרחמים תסכים ותכנע למדת הדין לענשו.

ולפי זה יובן ענין צדיק ורע לו צדיק וטוב לו, אמנם צדיק הוא, אולם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וממילא מדת הדין מקטרגת ולכן נענש - זהו צדיק ורע לו, אולם הצדיק המתפלל, כלשון רש''י ''שמדת הדין נהפכת למדת הרחמים על ידי תפלתם של צדיקים'', אזי, בכח תפלתו מעורר רחמים רבים על עצמו ומכניע את מדת הדין והנו צדיק וטוב לו.

וכמו כן ברשע, אמנם רשע הוא, אבל גם עליו יש מדת הרחמים המסנגרת להיטיב לו ולהאריך לו אף, והנו רשע וטוב לו, ורק כאשר גובר רשעו עד שמדת הדין מכרעת ומכנעת את מדת הרחמים רק אז נענש, והוי רשע ורע לו.

והנה עלה זית טרף בפיה (ח, יא)

המאמין הנו המאשר והשמח האמתי

אמרה: ''מוטב יהיו מזונותי מרים כזית בידי הקדוש ברוך הוא, ולא מתוקים כדבש בידי בשר ודם'' יותר מאשר ושמח אדם שחי בעני ומחסור אבל יודע שזה מידיו של הקדוש ברוך הוא וכל יסוריו ועניו זה לכפרת עוונותיו ולטובתו בזה ובבא, מאדם שחי בעשר וכבוד אבל מבשר ודם, כלומר, מחשיב ומיחס את עשרו לכחי ועצם ידי חס ושלום, שזה האדם חי כל ימיו בקנאה וכעס ושנאה וגאוה וכל המדות הרעות, ולכן ודאי עדיף ממנו אדם שמזונותיו מרים אבל מהקדוש ברוך הוא כלומר מאמין שזה מהקדוש ברוך הוא ולטובתו.

וימת הרן על פני תרח אביו (יא, כח)

רש''י: בחיי אביו, ומדרש אגדה יש אומרים שעל ידי אביו מת שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכם לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו: אם אברם נוצח אני משלו ואם נמרוד נוצח אני משלו, וכשנצל אברם אמרו לו להרן: משל מי אתה? אמר להם הרן: משל אברם אני, השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים. עד כאן.

ויש להבין למה מצינו גבי מנשה שגם כן נסה את הקדוש ברוך הוא ואמר אם מצילני הקדוש ברוך הוא הריני עובדו ואם לאו וכו', והצילו הקדוש ברוך הוא, ואלו כאן גבי הרן שגם כן נסה את ה' ולא קבלו הקדוש ברוך הוא ולא הצילו.

ונראה לומר, דהרי אם היה נצל גם הרן לא היתה נכרת מעלת אברהם אבינו ואמונתו, שהרי היו אומרים הנה גם הרן שאינו ידוע כמאמין, כמו כן נצל גם הוא, ולא היה מתקדש שם שמים באברהם אבינו, ולהפך, היה מתחלל שם שמים בראות כלם כיצד גם כופר כהרן נצל. ולכן כיון שנכנס אברהם אבינו עליו השלום לאור, נצל רק הוא ולא הרן, אולם גבי מנשה, מה בכך שהתחסד עמו הקדוש ברוך הוא והצילו, הרי לא נגרם מכך שום חלול ה'.

---

פרשת לך לך

ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו' ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וגו' (יב, א-ד)

עשר לצדיקים - טוב להם וטוב לעולם

יש להבין ולהתבונן, הרי כל ההבטחות הנזכרות שהמה בנים, עשר, ושם טוב, כמבאר ברש''י, הבטחות גשמיות המה, ומי לנו כאברהם אבינו המרחק מכל עניני החמר, וכל כלו ומהותו קדוש שם שמים, ומה לו להשתכנע כביכול מהבטחות גשמיות אלו, המתאימות לאיש הדיוט ופשוט שכלו איש חמר ואוהב כסף וכבוד לשכנעו לעבר ממקום למקום, וכי שכנוע כגון זה מתאים לאברהם אבינו עליו השלום.

אלא כל הבטחות אלו הבטחות רוחניות המה, יודע הקדוש ברוך הוא שכל רצונו של אברהם אבינו עליו השלום לקדש שמו יתברך ולעשות נפשות רבות ולקרבם לאמונת ה', שהרי זו היתה אמנותו של אברהם אבינו עליו השלום כל הימים, וזהו שאומר לו הקדוש ברוך הוא ''לך לך'', ופרש רש''י. ''להנאתך ולטובתך'', ושם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם עד כאן

כלומר, לך לך למקום ששם תקדש שמי ותקרב נפשות ביתר שאת לעבודת ה' וזו הנאתך וטובתך האמתית, כי ידעתי כי זהו כל שמחתך וספוקך, וכמו כן שם תזכה לבנים, הכונה הן לתלמידים הקרויים בנים והן בנים ממש, ובזה תקים למען יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, דהינו שם תזכה להעמיד דור חדש ממך הממשיך בנחלת האמונה עד סוף כל הדורות, וכמו כן שם אודיע טבעך בעולם וממילא יהיו דבריך נשמעים, שככל שתהיה מפרסם יותר ושמך יוצא לשם טוב ולתהלה מתקבלים דבריך, וכן תזכה לעשר, והרי העשיר דבריו נשמעים יותר מהעני, לפי שיראים ממנו יותר.

''ונברכו בך כל משפחת האדמה'', כמו כן תזכה לקדש שם שמים, עד שתהיה דמות שהכל מקנאים בה ושואפים להיות כמותה, וכל אחד מברך את בנו להיות כאברהם. וזהו שנאמר להלן בפסוק ח' ''ויעתק משם ההרה וגו' ויקרא בשם ה '', ועוד שם בפסוק ט' ''ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה'', ופרש רש''י לפרקים יושב כאן חדש או יותר, ונוסע משם, ונוטה אהלו במקום אחר, ובכל דרכיו קורא בשם ה' יתברך, ומשתית אמונת ה' בלבות בני אדם.

ולפי זה יובן היטב להלן שמצוה אברם לשרה לומר ''אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך'', פרש רש''י, למען ייטב לי בעבורך - יתנו לי מתנות, והכל שואלים וכי חמדת ממון היתה לו לאברהם אבינו עליו השלום חס ושלום שרצה את הצלתו והצלת שרה למתנות?

אלא כנ''ל, באותם מתנות ובאותו עשר רצה אברהם אבינו עליו השלום לקדש שם שמים ביותר ולהפיץ אמונתו יתברך, כי הלא בכסף זה נטע אשל בבאר שבע, ועל ידי אשל זה שהיה מכניס אורחים היה מחזירם לאמונה. וכמו שכתוב (יב, טז) ''ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמרים ועבדים ושפחת ואתנת וגמלים'', וסמיך ליה (יג, ב) ''ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב'', לצרך מה? ובמה נשתמש אברהם אבינו עליו השלום בכסף זה? ''וילך למסעיו'' וגו' ''ויקרא שם אברם בשם ה '', שהיה קורא ומכריז על אמונתו יתברך לנטעה בלבות הבריות

ולעמתו של אברהם אבינו עליו השלום מצינו את ההפך בלוט, שגם הוא נתברך בעשר רב, וכמו שכתוב (יג, ה) ''וגם ללוט ההלך את אברם היה צאן ובקר ואהלים''.

אולם לוט רוח אחרת היתה לו, להרבות ממון ועשר ונכסים שלא לשם שמים, ''ולא יכלו לשבת יחדו'', ישיבתם לא היתה בכונה אחת ובדעה אחת, אלו מפזרים ממונם לצדקה, לאשל, ואלה מאספים ממונם עד שמרעים בהמותיהם בשדות אחרים וגוזלים כדי להרבות הון

ולפי זה גם יובן למה נפרד אברהם מלוט, וכי בשביל שהיה ריב בין רועי אברם לרועי לוט הצרך להפרד, הלא יכל לעשות שלום עמו, מי לנו גדול כאברהם אבינו עליו השלום שהיה איש החסד ומטבע איש החסד להרבות שלום ואחוה ולא פרוד? ועוד, שהפרוד בא מהצעת אברהם אבינו עליו השלום דוקא ולא מצד לוט, וכי כך טבע איש חסד? אבל כאן ראה אברהם אבינו עליו השלום שהריב נובע משרש דעותיהם הרעות של לוט ואנשיו, ואינו ככל ריב סתם שיש להרבות שלום, אלא מקלקלין המה בדעותיהם, וכל השקפת חייהם להרבות ממון ולחיות חיי חמר ולעזב את חיי הנצח, והיו מפריעים בהשקפה זו להשקפתו של אברהם אבינו עליו השלום, שהיא להפך, לההביל את חיי החמר ולנצל את העשר והכבוד רק לכבוד שמים, ואם כן אי אפשר לאדם ולנחש לדור תחת קורת גג אחת בשום אפן, ולכן דוקא מצד אברהם אבינו עליו השלום באה עצת הפרוד, ודרש אותה אברהם אבינו עליו השלום בכל תקף כדי לשמר על השקפותיו ולא לקלקל את בני משפחתו ומשמעתו בהשקפותיו של לוט.

וגם ללוט ההלך את אברם היה צאן ובקר ואהלים וגו' (יג, ה)

אברהם איש החסד והאהבה

פרש רש''י מי גרם שהיתה לו זאת הליכתו עם אברהם. וגם לעיל כתיב: ''ויקח אברם את. לוט בן אחיו ואת כל רכושם'', ובודאי חסד גדול עשה אברהם בזה שלקח עמו את לוט אף על פי שלא היה צריך אותו ואת עזרתו כלל, שהרי מציד עם הבטחות גדולות מהקדוש ברוך הוא - להנאתך ולטובתך ואגדלה שמך וגו', עם כל זה, כשהיה ריב בין רועי מקנה אברהם ורועי מקנה לוט לא גרשו אברהם מעל פניו בחרי אף, אלא בלשון תחנונים דבר אתו, כנאמר: ''אל נא תהי מריבה ביני ובינך... כי אנשים אחים אנחנו''. ועוד אמר לו: ''הלא כל הארץ לפניך'' ואם רצונך שאני אסתלק, אסתלק, אם כן עד כמה גדלה חסידותו של אבינו אברהם שאף על פי שהיה הוא המיטיב הוא האדון - דבר בהכנעה ובבטול ובענוה, והרגיש את מעשה חסדיו כחובת איש לאחיו ולא כהתנדבות עשיר לעני. ועוד יותר נראה מכאן, עד כמה ברח אברהם אבינו מהמחלקת אף על פי שנראה שהיתה לשם שמים, כמו שאמרו זכרונם לברכה, שרבו רועי אברהם עם רועי לוט על היותם מרעים בהמותיהם בשדות אחרים, ובכל זאת התרחק ממנו בדרכי נעם. ולא עוד, אלא גם שלא שמר לו שום טינה, שהרי כשהיה בצרה סכן אברהם אבינו עצמו להצילו, סכנת גוף וגם סכנת נפש. סכנת גוף - כפשוטו שנלחם עם המלכים, וגם סכנת נפש - כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם ''אל תירא שכרך הרבה מאד'', משום שפחד שמכיון שנעשה לו נס נכו לו מזכיותיו, ובכל זאת לא נמנע מלהציל את לוט

ואגב, למה באמת לא נתקים מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה כל המכניס עצמו לסכנה ואומר יעשה לי נס מנכים לו מזכיותיו? אלא, שכל זה לא נאמר אלא לאדם שנכנס לסכנה ונצל מהסכנה לצרך הצלת עצמו, אבל אדם שכל כונתו לא לצרך עצמו אלא למען זולתו או דבר מצוה, אפלו יעשה לו נס לא ינכו לו מזכיותיו, ואפשר אדרבה אם גדול בטחונו באלקיו, ומשום כך הכניס עצמו לסכנה עבור מצוותיו יתברך, ונעשה לו נס, בודאי שעוד יקבל שכר עצום על כך, שזה הלא הענין של מסירות נפש עבור מצוותיו יתברך שמו וידועה דעת הסוברים שמתר לאדם להסתכן כדי להציל את חברו ממות לכך הבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם: ''שכרך הרבה מאד'' ולא ירד משכרו כלום

וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו (יג, יד)

לתאוה יבקש נפרד (משלי יח, א)

אף על פי שאברהם אבינו יזם את הפרוד כנ''ל, נקרא הפרוד על שם לוט - אחרי הפרד לוט מעמו - היות ולוט היה בעל תאוה, ותאוה גוררת פרוד, כיון שמהות התאוה היא אנכיות, רק קבלה בלי נתינה, וזה המפריד הגדול בין בני האדם, וזהו לתאוה - יבקש נפרד, תלה הפרוד בלוט כיון שבסבת הנהגתו נגרם הפרוד

ויאמר אברם אל מלך סדם הרמתי ידי וגו' אם מחוט ועד שרוך נעל וגו' בלעדי רק אשר אכלו הנערים וגו' (יד, כב-כד)

קדוש שם שמים בכל מאדך - בכל ממונך

כאן נשבע שלא יקח ממלך סדום מאומה כדי שלא יאמר אנכי העשרתי את אברהם, ופרש רש''י. שהקדוש ברוך הוא הבטיחני להעשירני שנאמר. ''ואברכך'' עד כאן לשונו

וקשה, אם כן למה הסכים אברהם אבינו עליו השלום לקח מפרעה מתנות, וכנאמר לעיל: ''ולאברם היטיב בעבורד ויהי לו צאן ובקר וחמורים'' וגו', ולא חשש שיאמרו פרעה העשיר את אברהם? ועוד, שהרי לכתחלה רצה מתנות. כמו שנאמר ''למען ייטב לי בעבורך'', ופרש רש''י - ויתנו לי מתנות ועוד קשה, וכי זהו רצון צדיק לחשב בזמן כזה על מתנות? ועוד יש להבין, דמה בכך שיקח ממלך סדום הרכוש, מה בכך שבדרך זו תתקים הברכה של ''ואברכך'', וכי מה שהבטיחו הקדוש ברוך הוא בעשר כונתו יתברך היתה להוריד לו מן השמים? הלא כך דרכו יתברך להלביש טובותיו ונסיו בדרך הטבע

אלא אפשר, דכונת אברהם אבינו עליו השלום היתה לכך, מאחר ודרכו של אברהם אבינו עליו השלום היתה לפרסם אלקותו ואמתותו יתברך ואמתות הבטחותיו. משום כך בודאי כבר פרסם את הבטחתו של הקדוש ברוך הוא באמירת ''ואברכך'' שהבטיחו שירבה את עשרו, ולא נמנע אברהם אבינו עליו השלום לקחת מתנות מפרעה לפי שהיה בדרך נס ושלא כדרך הטבע שפתאום יבוא פרעה לתן עשר רב, ובזה ממש קדש אברהם אבינו עליו השלום שם שמים, בהראותו לעין כל כיצד מתממשת הבטחתו יתברך להעשירו בדרך בלתי טבעית ובלתי משערת, אולם כאן במלחמת המלכים, הרכוש והעשר שבאו לו הלא היה כתוצאה מנצחון במלחמה, וכאן אפשר ללצים להלבישו דרך טבע שזה מחמת כחו וגבורתו של אברהם אבינו עליו השלום ולא מחמת הבטחתו יתברך להעשירו, לכך לא רצה להתעשר מדרך זו שאינה מראה כל כך בעליל קיום הבטחת הקדוש ברוך הוא של ''ואברכך'', ולכן לא רצה להנות מזה, אולם לנעריו נתן מרכוש זה לפי שאין שיך טעם זה רק לגביו ולא לגבי נעריו ולכן גם מובן שרצה המתנות מפרעה וחכה לנס גדול זה שיתעשר בדרך נס על מנת לקדש שם שמים ולא חלילה לשם המתנות

אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד ויאמר אברם וכו' מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וגו' (טו, א-ב)

הצדיק דואג לכבוד שמים ולא לכבוד עצמו

''שכרך הרבה מאד'' ודאי כונתו יתברך לעולם הבא, שהרי בעולם הזה כבר ברכו בעשר וכו', וכן גם רש''י פרש ''אחר הדברים האלה'' וגו' - שחשב שאבד זכיותיו והבטיחו הקדוש ברוך הוא שלא אבד זכיותיו, אם כן הבטיחו על שכר עולם הבא. ואם כן יש להבין, מה טוען אברהם אבינו עליו השלום ''מה תתן לי ובן אין לי'', כלומר כל זה איננו שוה לי מאחר ואין לי בן, ובן ביתי יורש אותי, והלא בן ביתו יורש אותו הינו קניני עולם הזה, וכי לא שוה לו שכר עולם הבא בשביל שבן ביתו יורשו קניני עולם הזה?

ונראה לומר, ודאי חלילה לחשב שאברהם אבינו עליו השלום דאג לרכושו כפשוטו, אלא אברהם אבינו עליו השלום דאג מי יהיה ממשיך דרכו בפרסום אלקותו יתברך בעולם, וכשהבטיחו הקדוש ברוך הוא ''שכרך הרבה מאד'' בעולם הבא, אמר אברהם אבינו עליו השלום, מה שוה לי כל העולם הבא אם אין לי ממשיך דרך בפרסום אמונת שמך יתברך, וכי כל יגיעתי היתה בשביל עולם הבא, הלא בשביל שידעו כל באי עולם כי אתה האלקים, ואם אין לי ממשיך דרך מה שוה לי עולם הבא? והמשיך אברהם אבינו עליו השלום לטען. ''ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר'', ופרש רש''י: ''דמשק'' - דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, פרוש, ואם תאמר לי - אליעזר ימשיך דרכך - והלא אין לו מדיליה כלום, אלא משקה מתורת רבו, ואם אני הולך ערירי מהעולם אין לו לאליעזר מה לדלות, וממילא אין לו מה להשקות, ותפסק האמונה בעולם חס ושלום

ועוד ממשיך בפסוק. ''ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אותי'', דהוא לכאורה תמוה, מה תוספת טענה ישנה בפסוק יותר מהפסוק הקדם ומה מוסיף כאן אברהם בדבריו? הלא הם הדברים שאמר קדם, שהנו ערירי, והיחידי שנשאר הוא אליעזר, ולמה שוב נכתב ''הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי'' שודאי הכונה לאליעזר, אלא טען אברהם אבינו עליו השלום להקדוש ברוך הוא: אם תאמר יש לי במה להתנחם עדין, שהרי לא רק אליעזר נשאר מאמין אלא עוד עם גדול שעשיתים למאמינים וכנאמר. ''והנפש אשר עשו בחרן'', ואם כן שהם יעבירו את האמונה בעולם, על כך טען שלהפיץ את אמונתו יתברך זה עלה בהרבה ממון שעל-ידי שהוא מאכיל ומשקה את עוברי הדרכים ומושכם באכילה ושתיה וממון היה מקרבם לאמונה, כמובא בחכמינו זכרונם לברכה, ועכשיו ש''הן לי לא נתת זרע ובן ביתי יורש אותי'', ויקח את כל כספי וממוני, היאך יהא אפשר להמשיך את מסר האמונה בלבות בני האדם? על כן הבטיחו הקדוש ברוך הוא ב' הבטחות על ב' הטענות: לא יירשך זה כי עם אשר יצא ממעיך, ואם כן: א יהא כמוך, לפי שיצא ממעיך, ויוכל להשפיע על האמונה כמוך, שטבע הבן כטבע האב, ב. כל ממונך יעבר אליו ולא לזרים, ובממון זה יקרב נפשות לאמונה.

ולפי הנאמר למעלה יובן ''והאמן בה' ויחשבה לו צדקה'', ופרש רש''י: שלא שאל לו אות כמו ששאל על ירשת הארץ, והטעם דהבטחה ראשונה האמין אברהם אבינו עליו השלום שודאי תתקים כי לא יטש ה' את כבודו, ולמען שמו הגדול יעשה, להיות לו עם מאמין ויודע אותו, ועל זה אין צריך אות ''כי לא תשכח מפי זרעו'', אבל על בשורת הארץ דהינו שכר גשמי שאל אות.

ובאמת עדין יש להבין מה היה לו לשאל אות על הבטחת הארץ, ולא סמך על הבטחתו של הקדוש ברוך הוא? ויש לומר דשאל במה אדע כי ''אירשנה'', כלומר בקש אות שתנתן הארץ בתורת ירשה שאין לה עוררים ומשטינים, ולא יקומו אמות העולם לקטרג ולערער ולטל המתנה מהם. ועל זה השיבו הקדוש ברוך הוא דזה תלוי בקרבנות, שכל זמן שמקריבים קרבנות לא יוכלו עושי רשעה לטל מהם ארצם, וכדמצינו בחז''ל, שכל זמן שהיו מקריבים עולת תמיד לא הצליחו להחריב את ירושלים והיו משגרים להם מעות מהחומה ומעלים להם כבשים, עד שפעם העלו להם דבר אחר ובטל התמיד ונבקעה העיר.

ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך וגו' ישפט ה' ביני וביניך'' (טז, ה)

וכוח אברהם ושרה ''חמסי עליך ישפט ה' ביני וביניך''

ופרש רש''י בשם המדרש, שלא מחה אברהם לכבודה של שרה אלא שמע בזיונה ושתק. ויש להבין, דבאמת למה עשה כך ולא מחה?

אלא כונתו היתה, שבזכות זה שתצטער שרה ותעלב מהגר, יראה ה' בעניה ויתן לה בן, דהלא ''לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה'', ולכן לא מחה, כדגמת האמהות שנתנו שפחתן ובזכות זה נפקדו. וכשראה ששרה מקפידה ואין שותקת על בזיונה ואבדה סגלתה של הכנסת שפחתה, לכן אמר לה: ''הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך''.

ויאמר לה מלאך ה' הנך הרה (טז, יא)

בהדי כבשי דרחמנא למה לך

פרש רש''י: שכשתשוב מעתה תהיה הרה. כי הריון ראשון הפילה מעין הרע של שרה, וכעת בשר שתהיה שוב בהריון, והנער יהיה פרא אדם וכו', וחזינן מכאן שבחה של הגר, שאפלו שנתבשרה בבן פרא אדם וכו' לא נמנעה מלהזדוג לקדוש זה. וכן שבחו של אברהם שלא חשב בהדי כבשי דרחמנא מה יהיה משפט הנער, אלא הביא בנים לעולם. ולא כמו חזקיה שמאחר שראה ברוח הקדש בן רשע נמנע מפריה ורביה.

ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם (יז, ט)

''להכניסו בבריתו של אברהם אבינו''

-

איתא בגמרא שבת קל''ז: ב' ברכות שתקנו לנו חכמינו זכרונם לברכה לומר בשעה שמכניס אדם את בנו בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום והמה:

א). אבי הבן מברך: אשר קדשנו במצוותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ב). והמוהל מברך: אשר קדשנו במצוותיו וצונו על המילה.

ותקנו חכמינו זכרונם לברכה בדוקא, שאת הברכה הראשונה שהיא ''להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'' מברך אבי הבן, ואלו ברכה שניה שהיא ''על המילה'' מברך המוהל. ויש להבין, אם המוהל הנו שלוחו של אבי הבן למול את בנו ועל כן מברך הוא ''על המילה'', שיברך גם את הברכה הראשונה ''להכניסו בבריתו של אברהם אבינו''. ואם הנו רק שלוחו למעשה המילה ועל כן מברך האב ''להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'', אם כן שיברך האב גם את הברכה השניה ''על המילה'', והמוהל יהא שלוחו רק למעשה המילה בלבד, ולמה ראו חכמים לחלק את הברכות, לאבי הבן נתנו ברכת ''להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'' ולמוהל את ברכת ''על המילה''? וכמו כן עוד יש להבין, אחר שחלקו את הברכות אחת לאבי הבן ואחת למוהל, מדוע לא חלקום להפך שאבי הבן יברך ''על המילה'' שהרי המוהל אינו רק שלוחו, והמוהל יברך ''אשר קדשנו במצוותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו''.

ויש לישב מנהג זה היטב, על פי מה דאיתא בגמרא במעשה דאלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה, ומובא בגמרא הטעם לכך, משום שבזמן שהגיע יום מילתו של אלישע הזמין אבויה אביו את כל גדולי החכמים, וכלם המתינו לברית, וכיון שנשתהה הברית אמרו החכמים נלך לנו לקרן זוית ונעסק בתורה, ועסקו בתורה אותם החכמים, וירדה אש ולהטה סביבותם, נבהל אבויה ואמר להם: לשרף את ביתי באתם? ואמרו לו: חס וחלילה, אין זו אש ששורפת אלא אש של תורה וזהו מכבוד התורה שנתנה באש. כיון ששמע אבויה שכל כך גדול כבוד התורה, אמר: איני מוסר את אלישע בני הנמול היום אלא ללמוד תורה. ואומרת על כך הגמרא, כיון שהיתה במחשבתו פניה של כבוד וגאוה שעל מנת כן רצה ללמד בנו תורה, יצא בנו לתרבות רעה.

העולה לנו מכאן, שפגם במחשבת האב בשעה שמכניס את בנו למילה יכולה לפגם את מעשיו של הבן.

ואיתא במשנה אבות (פ''ה מי''ט)

כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום, ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום, עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע. כלומר מדות השפלות הצניעות והענוה מצינים את האדם להיותו משתיך לתלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום, ומדות הגבהות והפרסום והגאוה מצינים את האדם להיותו משתיך לתלמידיו של בלעם הרשע.

ולפי זה נישב הקשיות שהקשינו למעלה בסדר הברכות שנתקנו בשעת המילה, שהאב מברך ''אשר קדשנו במצוותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'' והמוהל מברך ''אשר קדשנו במצוותיו וצונו על המילה''. האב מצהיר קדם הכניסו את בנו למילה, שאינו עושה כטעותו של אבויה שהכניס את בנו למילה בכונה פגומה להגדילו לתורה לשם כבוד פרסום וגאוה המצינים בזה את תלמידיו של בלעם הרשע, אלא מכריז האב ואומר: ''אשר קדשנו במצוותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'', להגדילו לתורה בענוה בצניעות ובשפלות מדות, המסמלות את תלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום, ובכך יהא נצול ממקרה נורא שארע לאלישע. ולכן בדוקא נתנו ברכה זו לאבי הבן כי בידו לפגם ולהרס או להועיל ולתקן את נפש בנו, והכל תלוי במחשבתו הטהורה בהכניסו את בנו למילה, ולכן דוקא הוא מברך ''אשר קדשנו במצוותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'' עליו השלום, לומר הריני מוסר את בני למילה בכונה טהורה לשיכו להיות מתלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום, וממילא יגדל בכך לגדלה ולא יקרהו כמקרה אלישע בן אבויה שהכניסו אביו במחשבות פגומות התואמות את תלמידיו של בלעם הרשע חס ושלום.

כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו

וכיון שעסקינן באברהם אבינו עליו השלום שהיה משיב רבים תחת כנפי השכינה, נבאר דברי חכמינו זכרונם לברכה: כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. דיש להבין, דאמנם זכות גדולה היא לזכות רבים ולהשיבם מעוון, אבל היאך אפשר להבטיח - אין חטא בא על ידו, דהינו פרושו שתהא לו סיעתא דשמיא מעל כח בחירתו של המזכה. והלא האדם בעל בחירה לעשות טוב או רע, וכאן מבטח הוא שישמר מחטא, הוי אומר כאלו והבטח לו שכחו יהא מעל בחירתו ויהא רודף לעשות אך ורק טוב בלבו? ואפשר לומר דהוי מדה כנגד מדה, כשם שהוא כשראה חברו טועה מדרך ה' לא אמר מה לי להטפל אליו והלא האדם יש בו כח בחירה ואם כן שיתמודד עם יצרו וינצחו, ומה אני צריך להתערב במלחמתו של זה עם יצרו, אלא הלך וסיעו להקל מעליו את נסיונותיו ולאפשר לו מעל כח בחירתו לנצח את יצרו, ולא אמר שלום עליך נפשי, מדה כנגד מדה יזכה שמשמים יסיעוהו להתגבר מעל כח בחירתו, ולנצח את יצרו, ויהא נשמר שלא יבוא חטא על ידו.

---

פרשת וירא

והוא ישב פתח האהל כחם היום (יח, א)

הצדיק אינו מבקש להקל מעליו את קיום המצוות, אלא מתאוה לקימם גם מתוך קשי ועמל

פרש רש''י: ''כחם היום'' - הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא המלאכים עליו בדמות אנשים עד כאן.

ויש להבין, אם אכן כל ''חם היום'' - הוציא חמה מנרתיקה - היה כדי שלא להטריחו באורחים, ואם כן מאחר ולא הועיל זאת למנע מאברהם את מצות הכנסת אורחים, למה לא תכף עשה השם יתברך שתחזר חמה לנרתיקה וממילא יצאו אנשים ויקים אברהם אבינו עליו השלום בהם מצות הכנסת אורחים, ויזכה לקים מצות הכנסת אורחים בבני אדם שמעלתד גדולה מאשר במלאכים?

ואפשר לומר, דהצדיקים לא מחפשים לקים את המצוות בקלות, ואדרבא כשמזדמן להם לקים מצותו יתברך מתוך מסירות נפש ועמל - שמחים יותר, ואם כן יובן מעתה היטב הענין. דמתחלה רצה הקדוש ברוך הוא שלא להטריח את אכרהם ולכן הוציא חמה מנרתיקה, ואברהם אבינו עליו השלום כשראה חם היום והוצאה חמה מנרתיקה נתאוה לקים מצות הכנסת אורחים דוקא במצב של מזג אויר כזה קשה, ואדרבא רצה לזכות לקים את מצותו שרגיל בה - הכנסת אורחים - מתוך תנאים קשים מרב אהבתו את המצוות, ולכן עשה לו הקדוש ברוך הוא רצונו, והיות ובני אדם לא הסתובבו אותו יום ברחובה של עיר, שלח לו מלאכים בדמות אנשים כדי שיקים בהם מצות הכנסת אורחים במסירות נפש על אף העמל והקשי שהיה לו באותו יום, כדי לעשות רצונו של הצדיק, וכדי להרבות שכרו

ועוד טעם אפשר לומר, כדי שלדורות ילמדו ממנו בני האדם מסירות ואהבה למצוות, עד כדי כך שחולי וחם היום לא יעצרו מקיום המצוות

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם וגו' ויאמרו כן ''תעשה'' כאשר דברת (יח, ה)

הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה

וקשה, דהיה לו לכתב ''ויאמרו כן ''נעשה'' כאשר דברת'', דפשיטא, מה צריכים לומר לו ''כן תעשה'' והלא הוא הזמינם והתחנן אליהם שיבואו? אלא נראה, שהלא בתחלה אברהם אבינו אמר להם רק ''ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו'', וידעו המלאכים שדרך הצדיקים לומר מעט ולעשות הרבה, ובפרט אברהם אבינו איש החסד ובעל הכנסת אורחים - גדול כמותו - בודאי שרק דרך ענוה אומר פת לחם, אבל בדעתו לטרח יותר, ורצו המלאכים שלא להטריחו מפני מחלתו, ולכן אמרו לו. ''כן ''תעשה'' כאשר דברת'', דהינו תעשה רק מה שאמרת פת לחם ותו לא, ובכל זאת ''ואל הבקר רץ אברהם'' וגו'.

וימהר אברהם האהלה אל שרה וגו' שלש סאים קמח וגו' ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב וגו' (יח, ו-ז)

כדי שלא לבטל הרגלו מהמצוות

ודרשו חכמינו זכרונם לברכה במציעא פ''ז, שלקח ג' בקר בשביל ג' לשונותיהם שזה מאכל מלכים. וקשה טובא, והלא אברהם אבינו היה לו בית הכנסת אורחים כמו שדרשו חכמינו זכרונם לברכה, והיה מכניס כל עובר ושב, ומסתמא לא לכל עובר ושב היה אברהם אבינו עליו השלום עושה את כל הכבוד הזה, דאם כן כל אילי נביות לא היה מספיק לו, ועוד אם רגיל היה אברהם אבינו לעשות כן לכל עובר ושב למה פרסמו הכתוב דוקא במקרה זה שבאו ג' אנשים ועשה להם כזאת, והלא דרכו לאלפי אנשים לעשות כזאת, אלא ודאי שרק להם עשה כזאת, וקשה מה מצא בהם שעשה להם כזאת, ובפרט שאמרו חכמינו שנדמו לו כערבים וחשדם בעובדי עבודה זרה?

ונראה לבאר בסיעתא דשמיא, על דרך מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: יום שלישי למילתו היה, והוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה כדי שלא יטרחי ואם כן באותו יום ישב אברהם בפתח האהל כחם היום ומצפה מתי יבוא אורח, וכיון שלא ראה כי אם רק אלו, הבין אברהם שמסתמא לא יבואו עוד, כי אין דרך אנשים לצאת בחם כזה, טרח הרבה, ומה שרגיל לטרח כל יום להרבה אורחים - אותו יום טרח רק לג' אנשים כדי שלא לבטל הרגלו שרגיל לטרח כמו בכל יום, ושער את אותה כמות של בקר וקמח וסלת שמחלק הוא במשך כל יום לאורחים רבים שנכנסים אצלו - ועמד וחלקה כאן בבת אחת.

ויאמר שוב אשוב אליך וגו' ותצחק שרה וגו' (יח, י-יב)

ואל תביאני לידי נסיון

כתב רש''י לעיל, ג' מלאכים באו כל אחד לעשות משהו, ואחד מהם לבשר את אברהם. וקשה, למה הצרך אחד לבוא לשם הבשורה, והלא בפרשת ''לך לך'' כבר הבטיחו הקדוש ברוך הוא, שכתוב: ''וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן'' וגו'? ונראה פשוט, שכל הבשורה כאן זה רק לשרה שהרי אברהם אבינו כבר נתבשר, ומדקדק בלשון הפסוק שכתוב שלאחר שאכלו המלאכים אמרו ''איה שרה אשתך'', משמע שכל כונתם ששרה תשמע. ואם תאמר היא גופא קשיא למה אברהם מתחלה כשנתבשר מאת ה' לא גלה זאת לשרה, ומכרח לומר שלא גלה זאת לשרה שהרי שרה רק עכשו צחקה, ואלו היה שאברהם גלה לה מסתמא היתה צוחקת כבר אז ולא מצינו שהקפיד הקדוש ברוך הוא על צחוקה רק בבשורת המלאך? ועוד, אם אכן כבר גלה לה אברהם הבטחה זו, למה צחקה עתה אחר שלא נתחדש לה בכך כלום? אלא משמע שאברהם לא גלה כשנתבשר מאת ה', ונראה דאברהם חשש מלגלות לשרה מה שנתבשר כדי שלא תלגלג, ולכן חשב אברהם שעדיף שלא הוא יודיע לה שמא יגרם לה לנסיון להרהר חס ושלום אחר הבטחתו יתברך. אלא העדיף להמתין או עד שתלד ממש בלי בשורה קודמת, או שהקדוש ברוך הוא יבשר לה על ידי מלאך ואז ודאי תאמין ולא תצחק, וכן היה שבא המלאך ובשר לה, ובכל זאת צחקה והקפיד הקדוש ברוך הוא על זה.

ותצחק שרה בקרבה וגו' ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה וגו' היפלא מה' דבר (יח, יב-יד)

האמונה ביכלת ה' מחיבת גם כשהמציאות מראה את ההפך הגמור

ובאמת קשיא טובא, וכי שרה שרוח הקדש שלה יותר מאברהם - כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה - פקפקה בהבטחת ה'? ונראה על פי מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: ''והנה שלשה אנשים'' למה כתב אנשים והלא מלאכים היו? אלא לפי שנדמו לו כאנשים, וגם אחר בשורת הזרע לא חשבו שהם מלאכים, שהרי אחרי שהלכו ממנו האנשים כתוב: ''ואברהם הלך עמם לשלחם'', וכתב רש''י, ''ללוותם כסבור אנשים הם''. ולכן חשבה שרה שאין זה מלאך אלא ברכת אורח ולכן לגלגה. ואם תקשה לפי זה למה הקפיד הקדוש ברוך הוא עליה וכי אם יבוא סתם אדם ויאמר לאשה בת תשעים שכבר חדל להיות לה ארח כנשים ''יהי רצון שתזכי לבן'', וכי חסרון אמונה הוא אם תלגלג עליו? אלא נלמד מכאן חזוק גדול לאמונה, וכך מסביר הרב הצדיק יחזקאל לוינשטיין שנדפסו שיחותיו בספר ''אור יחזקאל'', שהקפיד הקדוש ברוך הוא עליה שהיה עליה לדעת שאין שום טבע בעולם ולא שום מקריות, ומה שנהוג בעולם שאשה צעירה יולדת וזקנה לא, זה לא בגלל שכך טבע העולם אלא בגלל שכך רצון ה', ואם היה רצון ה' להפך יהיה להפך, כענין שאמרו ''מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחמץ וידליק''. ולכן הקפיד ה', משום שלא משנה מי הוא המבטיח בין מלאך בין אדם פשוט, חיב אדם לענות על ברכתו אמן, והדברים נוקבים ומחיבים מאד. ועין בספר הנאמר למעלה שהסביר זאת בהרחבה.

או אפשר לישב קשיא הנאמר למעלה שהקשינו למה צחקה שרה, וכי פקפקה על הבטחת ה', על דרך מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בב''מ דף פ''ז) שבתחלה אמר אברהם ''ואקחה פת לחם'', ולבסוף כתוב ''ואל הבקר וכו' חמאה'' וכו', ו''לחם'' לא נזכר שהביא להם. ותרצו בגמרא שפרסה נדה, שחזר לה ארח כנשים אותו יום ונטמאת העסה, ולכן הקפיד עליה ה', שהלא ראתה הנס שאחר שחדל להיות לה ארח כנשים פתאום פרסה נדה, אם כן בודאי, אם נתקים בה הנס הראשון בודאי יתקים בה הנס האחרון שתזכה לבן.

ותכחש שרה לאמר לא צחקתי (יח, טו)

מתר ''לשנות'' מפני השלום

וקשה והלא מפני השלום מתר ''לשנות'' ולא לשקר ממש, והיאך אמרה לא צחקתי? ויש לומר, דבאמת רק שנתה ולא שקרה ממש חס ושלום, שהרי כתוב ''ותצחק שרה בקרבה'', משמע רק בלבה צחקה ולא בפיה, וכשאמרה לא צחקתי התכונה בפי לא צחקתי רק בקרבי וכן היה באמת, אלא שנתה ונתנה שיבינו מדבריה שלא צחקה כלל ולא גלתה שבקרבה כן צחקה.

וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה (יח, יז)

מסדום ועמורה נמנעה אפשרות החזרה בתשובה

משמע מקרא שהיה כביכול נמנע ה' מלומר לאברהם את אשר בלבו על סדום, ורק כשכבר הלכו המלאכים וישקיפו על סדום וכבר היתה הגזרה קרובה למעשה, רק אז כביכול נמלך הקדוש ברוך הוא, והחליט לגלות לאברהם את תכניתו. ונראה הטעם שלא רצה הקדוש ברוך הוא לגלות לו מקדם יותר, כדי שלא יצטער משך זמן רב עד הפרענות, ולכן גלה לו סמוך ממש לפרענות. ואם תאמר, למה לא גלה לו קדם לכן והיה באפשרותו של אברהם לילך ולהוכיחם שעתיד הקדוש ברוך הוא להפך את סדום כדי שיחזרו בתשובה, וכמו בדור המבול שהיה נח מוכיחם כל השנים שעשה את התבה, וכמו יונה הנביא ששלחו הקדוש ברוך הוא להוכיחם שנינוה נהפכת אם לא יחזרו בתשובה?

וכמו כן עוד קשה, למה לא אמר לו הקדוש ברוך הוא שילך להוכיחם כמו שאמר ליונה?

ונראה, שיש פעמים שמונע הקדוש ברוך הוא חזרה בתשובה מרשעים גמורים שהגיעה סאתם, כדמצינו בפרעה שכתוב ''ויכבד ה' את לבו'', ונראה כשרשעותם באה לשם להכעיס ולא להנאת עצמם, כמו פרעה שגזרתו היתה אכזריות ולא שעבד את ישראל להנאת עצמו, כדאמרו חכמינו זכרונם לברכה ''את פתום ואת רעמסס'' שהם היו בונים והוא היה מחריב, אם כן שעבד את ישראל לא להנאת עצמו, וכן סדום ועמורה גזרותיהם ונימוסיהם היו חקי אכזריות ללא כל הנאה עצמית, כדדרשו חכמינו זכרונם לברכה ''הכצעקתה'' של ריבה שנתנה מזון לעני והרגוה במיתה משנה (חלק פט), ולכאלה לא נתנה אפשרות לחזר בתשובה, מה שאין כן אפלו דור המבול שחטאו בזנות ובגזל אבל זה סוף סוף להנאת עצמם לכן לא מנע מהם הקדוש ברוך הוא שיחזרו בתשוכה, אלא שלא חזרו ולכן נענשו. ועוד, מעשיהם הוכיחו שאינם חפצים בתוכחה וממאסים בה, שהרי לוט הוכיחם שימנעו מלהפריע למלאכים שבאו בצל קורתו ולא שמעו, ''ויגשו לשבר הדלת'', ואם כן לא היה טעם להוכיחם.

וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' (יח, יז-יט)

הקדוש ברוך הוא מגלה אזן עבדיו על דרכי הנהגתו למען יבינו כלם ויצדיקו מעשיו

ויש להבין, מה נתינת טעם לגלות לאברהם את סודו יתברך בחרבנה של סדום בשביל שעתיד הוא לחנך דורות ישרים לאמונת ה', ומה תשובה היא שלכך רואה הקדוש ברוך הוא כביכול צרך לומר לאברהם אבינו עליו השלום את אשר הוא עושה? אלא יודע הקדוש ברוך הוא שאין אברהם אבינו מהרהר אחר הנהגתו וגם אם יכסה ממנו את הנהגתו יהא אברהם אבינו עליו השלום תמים עמו יתברך, אבל משום שאברהם אבינו עליו השלום הרי צריך לחנך דורות רבים שיבואו לאמונת ה', ולהם כבר צריך להודיע דרכי הנהגת ה', וסבות ענש הרשעים ושכר הצדיקים, כדי שיהא לאברהם אבינו עליו השלום מה להשיב ומה להבין בינה את שומעיו, לכן אמר ה' האיך אני מכסה מאברהם, והלא הוא יהא לגוי גדול וידעתיו למען אשר יצוה את בניו ומכרח אני להודיעו דרכי. ועל פי זה יובן מה רצה משה רבנו עליו השלום בבקשתו את הקדוש ברוך הוא: ''הודיעני נא את דרכיך'', לא לצרך עצמו אלא לסתם פיות המהרהרים אחר הנהגתו יתברך, ורצה לדעת דרכי הנהגתו כדי להשיב ולהבין בינה את עם ישראל.

ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע וגו' (יח, כג)

מעלת הרהור תשובה

יש להבין, שהלא מטענתו של אברהם אבינו עליו השלום מובן שהיאך הקדוש ברוך הוא ממית גם את הצדיקים, וקשה וכי יעלה על הדעת שהקדוש ברוך הוא ממית צדיק בעוון רשע, ופשט הפסוק שכך טען אברהם אבינו עליו השלום, ולא שנתכון לטען היאך לא תגן על העיר בזכות הצדיקים, ולעולם הצדיק לא נספה בעוון הרשע, אלא טען מדוע תמית הצדיק עם הרשע, ומפרש הדבר ברש''י: ''חללה לך - ואם תאמר שרק לא יצילו הצדיקים את הרשעים אבל למה תמית צדיק עם הרשעים'' עד כאן. ועוד שם ברש''י: חלין הוא לך, יאמרו כך היא אמנותו שוטף הכל צדיקים ורשעים, כן עשית לדור המבול ולדור הפלגה. עד כאן. אם כן קשה, מהו ההסבר להמית צדיק עם רשע, ובפרט שבהמשך אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם לא אשחית בעבור העשרה, ויותר לא בקש אברהם, משמע שתשעה או שמונה צדיקים הורגן הקדוש ברוך הוא, ותמה השופט כל הארץ לא יעשה משפט?

ואם תאמר שענשם של הצדיקים על שלא מחו, אם כן מה משנה כמה צדיקים יש חמשים או מאה מגיע להם ענש על שלא מחו, ואם כך מהו השקלא וטריא כאן בין הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו עליו השלום?

ואפשר לומר על פי הגמרא: המקדש את האשה ואומר לה על מנת שאני צדיק גמור חוששין לקדושיו, שמא עשה תשובה בלבו ונהפך לצדיק ברגע אחד. לפי זה אפשר לומר, שבאמת בפעל לא היה אפלו צדיק אחד בסדום אלא שטען אברהם אבינו עליו השלום אולי יש שם צדיקים מצד שהרהרו תשובה בלבם ונעשו לצדיקים, ואם כן למה תמיתם עבור מעשיהם הרעים שעדין לא תקנום, ולא די שלא תשא לכל המקום בעבורם אלא גם תהרגם, ואמר לו הקדוש ברוך הוא אם אמצא שם צדיקים שאף רק מהרהרים בתשובה לא די שלא אהרגם אלא גם אשא לכל המקום בעבורם. ולכן מעתה מובן הסלקא דעתך של אברהם אבינו עליו השלום שאמנם יתכן שיהרגם הקדוש ברוך הוא כי סוף סוף רשעים המה במעשיהם, אבל משקבל תשובתו של הקדוש ברוך הוא שלא רק שלא יהרגם אם ימצא שם מהרהרים בתשובה, אלא גם יגן על המקום בעבורם, כבר בקש עוד אולי ימצאון שם שלשים, עשרים, עד עשרה, אבל על פחות לא בקש, והינו לא בקש שיגנו על המקום כי ראה שאפלו נח ובניו שהיו תשעה אמנם נצלו אבל לא הגנו, כל שכן שאם ימצאו שם תשעה שרק מהרהרים בתשובה שאף אם לא ימותו הם עצמם אבל ודאי שלא יגנו על כל העיר, ובזה נתישב הכל.

אל תביט אחריך (יט, יז)

הזהירות נצרכת כאשר דבר בעיר

נראה מה שהקפידו המלאכים על לוט ואשתו ובני ביתם שלא יביטו אחריהם, הוא על דרך שאמרו בזהר הקדוש פרשת נח, שהקדוש ברוך הוא דסתיר את נח שלא יראנו המחבל, וכתב שם שהעקר שלא יראה פניו, משום שהעוונות של האדם חקוקים על פניו, וכשיש דבר בעיר צריך האדם להסתיר פניו מהמחבלים שלא יזיקו לו, עין שם, ולכן צום שלא יביטו לאחריהם כי אם יראו המחבלים את פניהם יזיקום

וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט וגו' קום קח וגו' ויחזיקו וגו' ויוצאהו וגו' (יט, טו-טז)

וקשה, מה כל הבהלה הזו ולמה לא המתינו, וכמו שכותב רש''י. ''ויתמהמה'' - שרצה לקח ממונו, ולא הניחו לו, ולפי פרושנו הנאמר למעלה יבוא טוב, שהקדוש ברוך הוא מנע מהם את התשובה ולכן ''וכמו השחר'' בעוד שעדין חשך הוציאו את לוט ובמהרה שלא ירגישו אנשי העיר סדום ואולי יעשו תשובה, וכן כמו שכתוב אחר כך: ''השמש יצא על הארץ וגו' וה' המטיר'' וגו' (יט, כג כד), כלומר תכף כשהאיר היום כבר נספו והינו כדי שלא יספיקו להתבונן שלוט נעדר מן העיר ונצל, ושמא הרהור תשובה יעלה בלבם. וכיון שלא היו ראויים לזה נמנעה מהם האפשרות לכך.

ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחתי היא וישלח אבימלך וגו' (כ, ב)

איזהו חכם !

פרש רש''י: כאן לא נטל רשות אברהם משרה אלא על כרחה שלא בטובתה אמר אחותי היא לפי שכבר לקחה לבית פרעה. עד כאן לשונו.

ותמוה הדבר מאד, וכי היה לשרה צד התנגדות מלומר אחי הוא, והלא אם תאמר שהיא אשתו יהרגוהו ואותה יקחו? ועוד משמע שאצל פרעה הצרך אברהם להתחנן אליה וכמו שכתוב אמרי ''נא'' ואין נא אלא לשון בקשה, ולמה הצרך להתחנן אליה? אלא נראה בדרך אפשר, שמתחלה אצל פרעה חששה שרה מלומר אחי הוא משום שאז יקחוה לאשה ותטמא, והעדיפה לומר שהוא בעלה והאמינה שבודאי הקדוש ברוך הוא יצילנו שלא יהרגוהו, ובטחה בה' בלב שלם שישמרהו וכמו שהבטיח שישמרהו ויברכהו שאמר לו לך לך וגו' ואברכך וגו'. ואמרה ודאי יעשה לו הקדוש ברוך הוא נס, אבל אברהם בקשה שלא תסמך על נס זה, ולכן התחנן ואמר לה ''אמרי נא אחי הוא'', ולשמא תטמא לא חשש כל כך אברהם אבינו עליו השלום, כמובא בזהר הקדוש שראה שכינה עמה אבל לאחר מכן אצל אבימלך כשכבר ראה אברהם שנעשה לה נס מפרעה והצילר ה' שלא נטמאת, לכן בעל כרחה אמר לה שאין לה מה לחשש, ובודאי שלא תטמא גם אצל אבימלך, ולכן שתאמר אחי הוא וישמרה ה' כמקדם

ויבא אלקים אל אבימלך וגו' (כ, ג)

הקדוש ברוך הוא בוחן לבבות וכליות

ותמוה הדבר שאצל פרעה לעיל נאמר ''וינגע אלקים את פרעה נגעים גדולים'' וגו', ותכף הבין פרעה שזה על דבר שרה והחזירה לאברהם ושלחו, ולמה באבימלך הצרך הקדוש ברוך הוא לבוא אליו בחלום הלילה, וכי לא הבין אבימלך על ידי הנגעים שהיא בעולת בעל, שהרי גם הוא נתנגע כדמוכח בסוף הפרשה, וכמו שאומר רש''י מעשים אשר לא יעשו וגו' שנעצר להם הזרע והשתן וכו' עין שם.

ואפשר שמתחלה לא נתנגע אבימלך, משום שחס עליו הקדוש ברוך הוא, לפי שידע תם לבבו שהרי אבימלך מה שנגע בשרה משום שחשב שהיא אחותו, ואלו ידע שהיא אשתו לא היה נוגע בה, וכמו שהעיד עליו הקדוש ברוך הוא שנאמר ידעתי כי בתם לבבך וגו' ולכן רק בא אליו בחלום, וכשקם אבימלך בבקר היה מספק אם החלום אמת או לא, והראיה, שאם היה בטוח בחלום שהוא אמת למה לא ישר תכף קרא לאברהם ושלחו, אלא קדם כתוב שקרא לעבדיו וספר להם, ואחר שיראו האנשים מאד נאמר שקרא לאברהם אלא, רק אחר שחלם את החלום ונסתפק באמתותו נגעו הקדוש ברוך הוא בנגעים, ואז כבר לא נסתפק כלל וקרא לאברהם ואמר לו מעשים אשר לא יעשו וגו' אבל בפרעה שבין כך ובין כך חשב לקרב אליה דהינו אפלו היה יודע שהיא אשתו היה הורגו וקרב אליה, לכן לא חס עליו הקדוש ברוך הוא ותכף נגעו בנגעים גדולים אותו ואת אנשי ביתו, ומה שנגע הקדוש ברוך הוא את פרעה ואבימלך וגם את אנשי ביתם ולא אותם בלבד, אפשר או מטעם כדי שלא יאמרו על הנגע מקרה הוא ולכן כשיראו שגם אנשי ביתם נתנגעו יבינו שיד ה' הוא, או אפשר מטעם שראויים היו לענש גם אנשי ביתם משום שלא מחו בהם

---

פרשת חיי שרה

וידבר אתם לאמר אם יש את נפשכם לקבר את מתי מלפני שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צחר (כג, ח)

דור השופט את שופטיו

תמה, למה אמר להם שיגשו לעפרון, שיגש אברהם בעצמו לדבר עמו ולמה הקהיל את כל בני חת? ותרץ ה''אור החיים'' הקדוש, שרצה אברהם אבינו להיות בטוח שאין עוררים על השדה, ולכן רצה שיהיה לעיני כלם, ועין מלבי''ם שפרש שרצה לנטע בהם אמונת השארת הנפש ולכן עשה מזה עסק גדול, ודבר עם כל בני עירו כדי שתפרסם כונתו להביא את אשתו לקבורה, ועוד שלם הרבה כסף בשביל קבר כדי שיתמהו על מה זה כל זה, ויחדר בקרבם האמונה שהאדם אכן חי לאחר מותו.

ועוד אפשר לומר, על פי מה שפרש רש''י: ''ועפרון ישב'' - ''ישב'' כתיב חסר וא''ו, לומר שאותו יום מנוהו עליהם מפני חשיבותו של אברהם שהיה צריך לו ולכן העלוהו לגדלה. אם כן הרי שלעפרון לא היתה ממשלה מצד עצמו, אלא בני עירו העלוהו לגדלה מפני כבודו של אברהם, ולכן העדיף אברהם לילך לבני חת שהמה המעלים ומורידים ובידם הכח, ומה לו לילך לעפרון שקבל בעצמו גדלה בזכות אברהם, ילך לאלה שהעלוהו לעפרון בזכותו. ובזה יובן המשך הפסוקים, ''ועפרון ישב בתוך בני חת'', מה צריך לומר לי זאת, ועוד נאמר. ''ויען עפרון החתי את אברהם באזני בני חת לכל באי שער עירו'', למה הצרך עפרון לדבר עם אברהם דוקא לכל באי שער עירו ובאזני כלם, וכן כשמשיב אברהם לעפרון נאמר שוב: ''וידבר אל עפרון באזני עם הארץ'', למה תלה בכל מהלך שיחם של אברהם ועפרון את התערבותם של בני חת? אלא כנ''ל שעפרון לא היתה ממשלתו תקיפה מצד כחו אלא אך ורק מצד בני עירו ששמוהו באותו יום למושל, ואם כן מה כחו ומה יכלתו אם לא רק מכח בני עירו ולכן המה המדברים, ותלה הכתוב את הכל רק לעיניהם ובאזניהם.

לא אדני שמעני השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה, לעיני בני עמי נתתיה לך (כג, יא)

תאותן של רשעים

כאן מבטיח עפרון לתן את השדה והמערה במתנה גמורה לאברהם, ולבסוף מצינו שבקש 400 שקל כסף עובר לסוחר. ויש להבין, עפרון מעקרא מה סבר ולבסוף מה סבר, ולמה שנה דעתו, ולמה לא בקש כסף מתחלה, וכי בושה יש בדבר? ועוד קשה, למה בתחלה הזכרה רק המערה ולבסוף גם השדה שסביבה?

אלא נראה כך, עפרון שראה שמעלים אותו לגדלה בזכות אברהם, הבין מדעתם של בני חת שכל כך מעריכים ומכבדים את אברהם אבינו עד שרצונם שיתן לו את המערה בחנם, ולכן מתחלה שבא אברהם אבינו עליו השלום לדבר עמו לעיני כל בני חת וכל שיחו היה עמו בעיני ובאזני כלם - בש היה עפרון לבקש כסף עבור השדה, על אף שעינו היתה יוצאת על ממונו של אברהם לטל ממנו ממון הרבה, אבל מפני הבושה הלך עמו כדעת אנשי בני חת, כי ראה עפרון שרצון בני עמו לתן לו השדה בחנם, כי כך הבין מגדל כבודם שמכבדים לאברהם שכך רצונם, ולכן הראה עצמו שדעתו כדעתם והבטיח לו חנם. אולם לאחר שנגמרה השיחה ביניהם לעיני ולאזני בני חת, בא עפרון בינו לבינו ביחידות לאברהם, ובקש את הכסף, שעל כסף זה שם עינו מתחלה ונמנע רק מפני הבושה. והדבר מדיק בפסוקים, שמתחלה בכל מהלך שיחתם נאמר. ''ויען עפרון החתי את אברהם באזני בני חת לכל באי שער עירו לאמר לא אדני שמעני, השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה לעיני בני עמי נתתיה לך'', אולם לאחר מכן כשדרש את הכסף נאמר ''ויען עפרון את אברהם לאמר לו'', וכאן לא נאמר לעיני בני חת, לפי שהיה בינו לבינו וכנאמר בהמשך ''אדני שמעני ארץ ארבע מאת שקל כסף ביני ובינך מה היא'', כלומר בינינו ביחידות ושלא ידעו מכך בני עמי ואם תאמר, למה הסכים אברהם לשלם לו הרי יכל לא לשלם ולטל בחנם וכהבטחת עפרון לעיני כל בני חת, ואם כן יכל לטען אברהם הבטחת לתן לי במתנה על כך אמר הפסוק: ''וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר באזני בני חת'' אברהם רצה שלא לשנות בדבורו והוא הלא אמר לעיני בני חת שאינו מוכן לטל במתנה ורצונו לשלם מצד רצונו, ואת זה לא רצה לשנות, ולכן נאמר: ''וישקל אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר'' אשר דבר אברהם באזני בני חת ולא רצה לשנות דבורו.

ואם תקשה, הלא נאמר אחר כך: ''ויקם שדה עפרון וגו' והמערה: וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבלו סביב, לאברהם למקנה לעיני בני חת'', משמע שנתפרסם שקנה אברהם אבינו עליו השלום בכסף, ואם כך נודעה ערמת עפרון? זה אינו קשה, ונדקדק שמתחלה הזכר שרצון אברהם רק במערה ולא הזכר השדה וכל גבולו. ופרוש הדברים, שאמנם נשתכנע אברהם אבינו עליו השלום לשלם לעפרון, אולם אמר לו אין רצוני שיהא זה ביני ובינך בלבד אלא לעיני כלם שלא יקומו עוררים, ונתישב עפרון מה לעשות, מצד אחד הבטיח לתן לאברהם מתנה לעיני כל בני עירו ומצד שני עינו אינו מניחתו מלהפסיד את הכסף, ולכן אמר לאברהם קח לא רק את המערה שדברנו עליה מקדם אלא גם השדה בכל גבולה סביב, אף על פי שלא היה לאברהם צרך בה, ואטל אני ממך את הכסף כאלו רק עליה, והמערה תהיה בהבלעה, וכך גם יטל עפרון את הכסף וגם לא יהא כשקרן לעיני בני עירו כי יאמר להם לקח אברהם יותר מכפי המדבר, שאמנם הבטחתי לו את המערה בלבד בחנם לפי שצריך לה לקבורה, אבל לקח עוד את השדה שסביבד ועליה אני מחיבו בכסף

בטחונו של אברהם אבינו

בענין שבועת אברהם לאליעזר לקח אשה לבנו יש להבין. א). איך צוה אברהם לאליעזר לקח אשה דוקא ממשפחתו והלא אולי אינה הוגנת, ולמה לא צוה אברהם לאליעזר לנסות את אותה אשה ממשפחתו בענין החסד כמו שעשה אליעזר מדעתו אחר כך? ב). אמרו רבותינו זכרונם לברכה: שאליעזר שאל שלא כהגן משום שנתן סימן האשה שתאמר ''שתה וגם גמליך אשקה אתה הכחת'' ואולי לא היתה מזדמנת רבקה אלא אחרת, וקשה למה באמת שאל אליעזר שלא כהגן. וכי סלקא דעתך שאם היתה מזדמנת לו אשה שכן היתה אומרת לו שתה וגם גמליך אשקה וכי היה לוקחד אם היא לא היתה ממשפחת אברהם, אם כן איפה השבועה שנשבע לו שלא יקח אשה שלא ממשפחתו? ג). בשביל מה בכלל עשה סימן הלא אברהם נתן לו כתבת לאן לילך, ואם כן ישר היה הולך לאשר צוהו אברהם ומה צריך אליעזר לעשות סימן?

ונראה לישב פרשה זו כך, שאברהם אבינו לא דבר עם אליעזר על רבקה דוקא אלא על אשה ממשפחתו, משום שדרך כל אדם לקח אשה ממכיריו ומעדתו מאשר לקח אשה מעם שאין ידועים לו דרכיו ומנהגיו, ולכן רצה ממשפחתו דוקא, ואליעזר כשהלך למלא רצון אברהם לא ידע איזה אשה יקח שהרי אפלו ממשפחת אברהם יקח אבל מסתמא יש שם כמה נשים שהרי מלכה ילדה לנחור שמונה בנים ואחד מהם בתואל, ומסתבר כמו שבתואל ילד את רבקה גם שאר אחיו היה להם בנות ולא ידע איזה יקח ולכן התפלל לה' שיזמין לו אשה ממשפחת אברהם ושתאמר לו שתה וגם גמליך אשקה, וידע שזו האשה שה' הוכיח ליצחק ומה שבכל זאת אמרו רבותינו זכרונם לברכה שלא שאל כהגן משום שאולי היתה מזדמנת לו אשה אמנם ממשפחת אברהם אבל לא רבקה דוקא שהרי גם אברהם לא אמר לו רבקה אלא אמר לו ממשפחתי, ואם היתה מזדמנת לו אשה ממשפחת אברהם אפלו שלא היתה זו רבקה היה לוקחה, ומשמים ענו לו כהגן שזמנו לו דוקא את רבקה ושאלה ראשונה ששאלנו, איך אמר לו סתם אברהם ''ולקחת אשה לבני משם'' אולי לא תהא הוגנת, אפשר לומר שבטח אברהם אבינו בה' יתברך שימציא לו את ההוגנת דוקא, וזה נראה מדקדק בלשון הכתוב שהרי אליעזר שאל את אברהם: ''אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי ההשב אשיב את בנך'' וגו'? וענה לו אברהם: ''ה' אלקי השמים אשר לקחני וגו' הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם'' וגו'. וקשה, למה ענה לו כן אברהם הלא היה צריך לענות לו ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי וגו', אלא ענה לו אברהם אני בוטח בה' שודאי ימציא לך אשה הוגנת בשבילו והוא ישלח מלאכו ולקחת אשה, ואם לא תמצא שם הוגנת - היא מאליה לא תאבה לילך אחריך וממילא לא תשב את בני שמה, כי אין שם אשה ההוגנת לו.

ויאמר בת מי את הגידי נא לי היש בית אביך מקום לנו ללין (כד, כג)

עבד נאמן

וקשה טובא, מאי אכפת ליה לאליעזר עכשו האם יש מקום ללין או לא, והלא הוא במצב של משתאה ההצליח ה' דרכו אם לא, ונשאר עליו רק לודא אם זו ממשפחת אברהם או לא, ומאי נפקא מינא ליה אם יש מקום ללון או לא, מה זה ישנה לו עתה, אחר שילך לבית אביה ישאל אם יש מקום ללון או לא. אלא אפשר שחשש אליעזר גם לאחר שאמרה לו ''בת בתואל אנכי בן מלכה'' וגו', אולי זו לא ממשפחת אברהם ורק שמותיהם דומים למשפחת אברהם, ואמנם מעשיה מעשי חסד אבל לא כן מעשיהם של בני משפחתה, ולכן שאל אותה האם יש מקום ללון הינו שרצה לדעת אם טבעיהם של בני משפחתה כמו כן דומים לאברהם אבינו שרגילים בהכנסת אורחים, וכשענתה לו ''גם תבן גם מספוא רב עמנו'' וגו', אמר בודאי אלו ממשפחת אברהם שיש להם קשר לגמילות חסדים ולהכנסת אורחים. ואז ''ויקד האיש וישתחו לה '' כי אז כבר נפשטו לו כל הספקות וידע ברור שה' הצליח דרכו.

ועוד יש לתמה בפרשה זו והלא אמרו חכמינו זכרונם לברכה - ''הנושא אשה יבדק באחיה'' וכיצד נשא יצחק לרבקה? ויש לומר שסימן זה ''יבדק באחיה'' הנו דוקא כשאינו יכול לעמד על טיבה של האשה, אך אם אכן לאחר בדיקה כראוי כאליעזר את רבקה מצאה הגונה אין מה לחשש מי הם אחיה.

---

פרשת תולדות

ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכרה (כה, לד)

מכירה מדעת

העיד הכתוב, שמה שמכר את בכורתו ליעקב זה לא היה מתוך אנס של רעב בלבד, וכמו שכתוב: ''ויבא עשו מן השדה והוא עיף ויאמר הלעיטני'' וגו', ואם כן יוכל לערער כי המכירה לא מכירה, ולכן אמר הכתוב שרק לאחר ש''ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכרה'' הינו לאחר שאכל ושתה וקם והלך ושהה זמן רב וכבר לא היה באנס רעב כלל וכלל - בזה את הבכורה, אם כן זה מוכיח על תחלת המכירה שהיתה מדעת ולא מאנס.

וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אמר אליך גור בארץ הזאת וגו' (כו, ב-ג)

איפה לשכן ואיפה לגור ?!

וקשה, מה זה שבתחלה אמר לו שכן בארץ אשר אמר אליך, וחזר ואמר לו גור בארץ הזאת, הלא היה בארץ ישראל ועדין לא יצא ממנה ואם כן היה לו לומר ''גור בארץ הזאת'' בלבד. אלא אפשר להסביר על דרך רמז, לשכן - הוא בקביעות, לגור - הוא בעראי, אומר לו הקדוש ברוך הוא ליצחק, ''אל תרד מצרימה'', השמר מפתויי הרע הרמוזים במצרימה - ערות הארץ, כל השתדלותך תהא לרכש עולם הבא שכלו טוב ושם משכן הקבוע של האדם, ''שכן בארץ אשר אמר אליך'', לשכן בקביעות זהו רק בארץ אשר אמר - שאני מעתד לך, שכן ''אמר'' לשון עתיד, וגם מלשון - האמרת - שהפרשתי לרוממותך ולגדלתך, והתנאי כדי שתזכה לזה, ''גור בארץ הזאת'', גם בארץ ישראל שתגור בה גור בה בדרך עראי והכן עצמך בה כבפרוזדור המוביל לטרקלין.

וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחתי היא וגו' ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך וגו' (כו, ז-ח)

חכמים המה לתועלת עצמם

-

וקשה, למה כשאמר לו יצחק אחותי היא לא לקחה אבימלך כמו פרעה, וגם אבימלך לאברהם כך עשה, ולמה כאן חשש?

אלא נראה, שאבימלך כיון שכבר נכוה בימי אברהם וראה שאף על פי שאמר אחותי - מיראה אמר כן - ובאמת היתה אשתו ולכן פחד אבימלך אולי גם כאן היא אשתו של יצחק, ומה שאומר שהיא אחותו כדי שלא יהרגוהו, ולכן היה אבימלך אחריו במעקב לודא אם היא אשתו, ולכן באחד הימים השקיף, הינו לעין באמת אם היא אשתו או אחותו, ולבסוף נוכח שבאמת היא אשתו.

לך מעמנו כי עצמת ''ממנו'' מאד (כו, טז)

שלי שלי ושלך שלי !

אפשר דפרושו שאמר לו ''לך מעמנו כי עצמת'' - כל מה שעצמת וגדלת - זה ''ממנו'' דהינו הודות לנו ולארצנו המברכת

ועוד נראה בענין הנאמר למעלה להקשות, למה גרש אבימלך את יצחק והלא ידוע שכל מלך אוהב שבמדינתו יהיו עשירים ולא עניים שהרי מסים שלוקח המלך בעקרו הוא מהעשירים יותר מהעניים, וכמו כן מדינתו מתפתחת ומתעשרת? אלא אפשר דחשש אבימלך בראותו את רב עשרו וגדלו של יצחק, ובפרט שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך, שמא ימרדו בו העם וימליכו את יצחק בראותם שהוא יותר מברך ממלכם אבימלך, ואדרבא הברכה של מלכם באה ממנו ובזכותו. ונראה מאד לומר כך, ממה שאפלו לאחר שגרשו אבימלך מגרר והלך יצחק לבאר שבע, בא אליו אבימלך ופיכל שר צבאו לעשות ברית שלום שלא יזיקנו יצחק, שאמר לו: ''ונכרתה ברית אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך'' וגו', משמע שבאמת חשש והשביע את יצחק שלא ירע לו, וכי כיצד עלה בדעתו שיצחק ירע לו, אלא חשש כנ''ל שבני מדינתו יבואו אליו להיות עבדיו בראותם אותו מברך ביותר, ולכן רצה אבימלך שיבטיחהו יצחק שלעולם לא יסכים ויתן שימרדו בו.

וישכימו בבקר וגו' וישלחם יצחק וילכו וגו' (כו, לא)

אין שלום לרשעים !

וקשה מהו ''וישלחם''? אלא פרושו כנראה שלוה אותם כמו שפרש רש''י לעיל לגבי אברהם והמלאכים ''הלך עמם לשלחם'' - לשלחם - ללוותם, זהו נראה כפשוטו. אבל קשה שהתרגום לעיל גבי אברהם: ''והוא הלך עמם לשלחם'' באמת מתרגם ''לאלואיהון'' ואלו כאן וישלחם דגבי יצחק מתרגם ''ושלחינון'', ויש להבין שנוי זה?

ואפשר לומר שאבימלך לאחר שראה אמינותו של יצחק ובפרט לאחר שהשביעו רצה שוב לחיות עם יצחק בשלום וביחד, והציע לו לעשות סלחנות ויחזרו אנשי יצחק ויבואו לדור במקומו של אבימלך חזרה, ועל זה נאמר: ''וישלחם'' ''ושלחינון'', הינו שלא הסכים לדור עמם בצותא, ודחה עצתם ושלחם מעליו.

ויכרו שם עבדי יצחק באר (כו, כה)

שומר ממון חסידיו !

כשהגיע יצחק אבינו לבאר שבע נאמר: ''ויכרו שם עבדי יצחק באר'' ולא נודעו תוצאות החפירה, ורק לאחר שנפרד אבימלך מיצחק נאמר: ''ויהי ביום ההוא ויבאו עבדי יצחק ויגדו לו על אדות הבאר אשר חפרו ויאמרו לו מצאנו מים'', הינו באותו יום שנפרד יצחק מאבימלך ופיכל הודיעו לו על אודות הבאר אשר חפרו קדם לכן שהנה מצאו מים, וקשה למה הפסיק בענין פיכל ושר צבאו בין החפירה שנאמר בפסוק כ''ה לבין מציאת המים שנאמרה להלן בפסוק ל''ב?

אפשר, שלכך הדגיש הכתוב כן לומר שאמנם חפרו אבל לא הסתיע הדבר שימצאו מים, לפי שרצה הקדוש ברוך הוא להסתיר שפעו של יצחק מעינו הרעה של אבימלך שהלא בשביל כך שנאוהו, ולכן כשבאו אבימלך ופיכל חפרו עבדי יצחק באר ולא מצאו מים, וכשהלכו אבימלך כתוב: ''ויהי ביום ההוא ויבאו עבדי יצחק וגו' על אודות הבאר אשר חפרו'' שאמרו לו עתה מצאנו מים באותה באר שמקדם חפרנו ולא מצאנו בה מים, לאחר שכבר הלך אבימלך רק אז נתגלה המים. או אפשר שמצאו מים קדם שהלך אבימלך ורק ביום ההוא וגו' ויגידו לו וגו' מצאנו מים וגו' שלא רצו לומר לו זאת כל זמן שהיה אבימלך עמו כדי שלא ישמע, משום עינו הרעה, ורק לאחר שנסתלק גלו ליצחק שמצאו מים, וזה יותר נראה אמת.

ועתה בני שמע בקלי לאשר אני מצוה אתך (כז, ח)

עולם הזה לצרך עולם הבא

בענין בקשת יצחק מעשו שיצוד לו ציד ויברכנו, יש לבאר פרשה זו מכמה קשיים שבה, שהלא מובן וברור שלא היה יצחק זקוק לאכל, שהרי אם בשביל כך היה יכול לבקש את רבקה אשתו שמסתמא היתה מבשלת לו כל יום, ועזים לא היה חסר לה כמו שלבסוף נתנה גדיי עזים ליעקב מכתבתה שכתב לה שנים בכל יום כדפרש רש''י, ואם כן מה היתה כונתו של יצחק. ונראה לבאר דחשב יצחק אבינו עליו השלום שעולם הבא שיך ליעקב אבינו, ובעולם הזה אין לו שום זכות וכל זכות עולם הזה זה רק לעשו הרשע, ולכן חשב יצחק אקרא לעשו ואברכהו שאם כבר יש לו עולם הזה שיהיה לו שפע רב משמני הארץ ורב דגן ותירש וגו', ורצה לזכותו גם במצוה של כבוד אב ואם עוד כדי שתחול בצרוף זה הברכה שיברך. אבל רבקה אמנו לא כן חשבה, א א הבינה שמגיע יעקב מ בד עולם הבא גם חלק עולם הזה - לפחות - כדי שיוכלו ישראל לעבד ה' בנחת ואין זה על חשבון עולם הבא כלל, ולכן צותה ליעקב שיביא לאביו האכל כדי שיברכהו בברכת עולם הזה גם כן, וכן היה כאשר חשבה.

ותאמר לו אמו עלי קללתך בני וגו' וילך ויקח ויבא לאמו וגו' ותקח רבקה את בגדי עשו וגו' ותלבש וגו' (כז, יג-טו)

נכונות למסירות נפש - סוד ההצלחה

וקשה, למה כשאמר לה יעקב ''אולי ימשני'' וגו' לא ענתה לו ישר שתקח את בגדי עשו ותלביש לו, אלא ענתה לו ''עלי קללתך בני'' וגו', ורק אחר כך ''ותלבש את יעקב בנה הקטן''? אלא יובן על פי כלל ידוע, שכשבא אדם לעשות דבר שבקדשה או מצוה צריך להחליט שהוא מוסר נפשו, ואף על פי שלא ימנע מלהתנהג בדרך הטבע, אולם עקר הצלחתו תהיה באם כונתו שהגם שיצטרך למסר נפשו יעשה זאת ולא שיסתמך רק על דרך הטבע, ולכן רבקה אמרה לו אני מוסרת נפשי ועלי קללתך בני, וגם השתמשה בדרך הטבע והלבישה לו בגדי עשו החמודות, אבל רמזה לו שלכל דבר שבקדשה צריך מסירות נפש, וזו צריכה להיות ההסתכלות הראשונה.

בא אחיך במרמה ויקח ברכתך (כז, לה)

מחלקת לשם שמים !

ויש לתמה, למה יצחק לא חשש מלהגביר את שנאת עשו על יעקב, ואם כן כשבא עשו מן הציד ובא להביא לאביו מצידו ונוכח יצחק לדעת שיעקב רמה את עשו, יכול היה להשתיק הענין ולא לומר לו שבא יעקב, ולמה אמר לו בא אחיך ''במרמה''? ועוד, כשבקשו עשו ברכה אמר לו מה אברכך וכבר אתה עבד לאחיך כדכתיב. ''ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים'', שכל זה נראה תמה למה לא חשש יצחק מלהגביר שנאת עשו על יעקב?

ואפשר לומר על פרוש רש''י דתכף כשנכנס עשו ואמר לו: ''יקם אבי ויאכל'' כתוב: ''ויחרד יצחק חרדה גדלה'' וראה גיהנום פתוחה מתחתיו, ומקדם כשיעקב נתן לו האכל כתיב: ''ראה ריח בני כריח שדה'', שנכנס עמו ריח גן עדן, ראה יצחק ששני בניו - יעקב ועשו - הם שני גויים, ואין להם שום קשר בין אחד לשני, שיעקב כל חפצו ורצונו קדשה ומצות ותורה ויראת שמים, ואלו עשו כל חפצו ומאוייו רצח ותאוה, וכמו כן ודאי ידע יצחק שממשיך השושלת הוא יעקב אבינו דיקא שהוא הולך בדרך אברהם אביו, וחשש יצחק פן יולדו להם בנים ובנות ויבואו להנשא אלו לאלו מתוך אחוה, והבין שהבררה היחידה היא לגרם ביניהם פרוד למשך כל הדורות עד ביאת משיח צדקנו, ולכן חפץ היה להטיל ביניהם שנאה, ובאמת שנאה זו שהתחילה ביניהם עתה לא נפסקה לדורי דורות עד היום הזה ''שכידוע שעשו שונא לישראל'', ומעשו החלה השנאה, וגם ראיה, שאחר כך כשחזר יעקב ליצחק אביו לא הראה לו יצחק שום הקפדה על מרמתו שלקח הברכות, אלא אדרבה ברכו עוד ברכות, משמע שלא כעס על יעקב וכל מה שעשה וקטרג על יעקב לסבה הנאמר למעלה. [וראה עוד להלן בפרשת שמות מענין זה לגבי כללות עם ישראל וסבת שנאת האמות].

וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וילך עשו אל ישמעאל וגו' (כח, ח-ט)

''צדקתן'' של רשעים !

פרש רש''י: הוסיף רשעה על רשעתו. ואם תאמר, והלא היה מכבד עשו את אביו ואיך לא חשש כעת להכעיסו, שהרי משמע שעל אף שראה שרעות בעיני יצחק הוסיף ולקח את מחלת בת ישמעאל ומה יום מיומים?

אלא אפשר לומר שאף על פי שעשו היה מכבד את אביו - לא לשם שמים נתכון אלא משום שיצחק אוהב את עשו והיה מראה לו סימני חבה ואותות אהבה בגלוי, ואלו את יעקב היה אוהב בסתר לבו ולא היה עשו יודע מכך, כי חשש יצחק לקנאת עשו, ולכך העלים אהבתו ליעקב, וגלה אהבתו לעשו. ולעמת זאת רבקה היתה אוהבת את יעקב בגלוי, והראיה שאת רבקה לא היה חושש לכבדה, שאמר: ''יקרבו ימי אבל ''אבי'' ואהרגה את יעקב אחי'' משמע שחשש מלצער אביו ולא לצער אמו, וראיה גדולה לדברינו בדברי רש''י זכרונו לברכה, שכתב על פסוק ח': ''וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו'', כתב רש''י: מחבר על למעלה ''וירא עשו כי ברך יצחק וגו' ושלח אתו פדנה ארם'', וכי הלך יעקב אל אביו וילך פדנה ארם וזאת בגלל כי רעות בנות כנען, והלך גם הוא אל ישמעאל. הרי שהכל ענין אחד שהתחיל מכך שראה עשו שאביו בעצם פנה מאהבתו ומחבתו ממנו והעבירה ליעקב אחיו ונתגלה לו שאביו ברכו ולא הקפיד על מרמתו, הבין שאכן אוהבו הוא מתמיד, אלא שהסתיר זאת ממנו ובסתר לבו באמת כל אהבתו אל יעקב, ולכן עשה כרצונו ותאותו, אבל מכל מקום לא לגמרי נטש עשו את מצות כבוד אב ואם שהרי עדין לעשות דבר גדול כל כך להרג את יעקב לזאת כבר המתין עד כי ימות יצחק אביו. ועוד אפשר לומר, שהלא עשו היה מתנהג בצביעות לגבי יצחק אביו, וכמובא בחז''ל שהיה שואל כיצד מעשרין את המלח וכדומה, וחשב שאכן יצחק אביו באמת מטעה על ידו וחושבו לצדיק, ולכן גם הוא היה נזהר להקפיד על צביעותו להלך בדרך שחפץ בה אביו והיה כובש תאוותיו למראית עין. ואולם כשראה שאביו יצחק לא מטעה אלא יודע באמת מי הצדיק ומי אינו צדיק בזה שראה חבת אביו ליעקב אחיו, והבין שאין טעם כבר להתנהג בצביעות כמקדם, ולכן לא כבש יותר תאוותיו ואפלו לא למראית עין ולקח נשים כלבבו.

וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו, ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי (כז, מא)

תכלית שנאה

''וישטם'', פרושו - שטם את השנאה בלבו ולא גלה אותה לשום אחד בעולם, וזאת מפני שחשש שמא ירגע ויתנחם מאותה שנאה כדרך המוציאים מועקתם מלבם, והוא מה שכתוב בהמשך: ''ויאמר עשו בלבו... ואהרגה את יעקב אחי'' - אמר זאת בלבו ולא בפיו, למען תשאר השנאה במלא עצמתה ולא תצטנן, כי כן הדרך, כשהשנאה טמונה ומכסה - קשה היא משאול, ואל תקשה מהפסוק שאחריו, שכתוב: ''ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול'' שמשמע שעשו אכן הוציא את שנאתו בדבור, זה אינו, שהרי מפרש רש''י על ''ויגד לרבקה את דברי עשו'' - ברוח הקדש הגד לה מה שעשו מהרהר בלבו, אם כן הרי מפרש שעשו לא הוציא את השנאה מלבו ואפלו לא לשפתיו, אלא שטמה וטמנה לבל תכבה ולדידן - ''מאויבי תחכמני'' הרוצה להוציא השנאה מלבו, צריך לדבר עם זה שיש לו בלבו עליו, ויתפשר עם חברו בצורה גלויה וברורה, ובכך הכל יבוא על מקומו בשלום.

---

פרשת ויצא

ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים (כח, יז)

מורא שכינה

ויש להבין, וכי משום שנתגלה לו ה' שם בחלום זהו סימן שהמקום בית אלקיסי והלא נתגלה לו בעוד מקומות, כמו בהיותו אצל לבן כתוב שאמר לו לצאת חזרה לארץ ישראל, ובעוד מקומות, ולמה נתרגש יעקב דוקא ממקום זה? ונראה לבאר על פי פרוש רש''י שהביא מגמרא חלין שקפץ לו הדרך, והינו שבא הר המוריה אצלו, מתוך שנתן יעקב דעתו לחזר אחר שברח, הגיע לחרן ואמר אפשר מקום שהתפללו בו אבותי עברתי משם ולא התפללתי?! ולכן בא בית המקדש לקראתו. כלומר לפי זה, יעקב אבינו ידע שהוא עומד ללון בהר המוריה, ועבדה שטען על עצמו אפשר מקום שהתפללו אבותי וכו', ומה שלא חש יעקב מלישן שם משום דלא ידע שיש ה' במקום הזה דהינו השראת שכינה שם, וזהו שער השמים, רק החשיבו משום שהוא מקום שהתפללו בו אבותיו ותו לא, וזה שאמר: אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, הינו ששכינה שורה שם וכשישן וחלם חלום ונגלה אליו ה' יתברך פעם ראשונה נתרגש יעקב ממקום זה בידעו מכבר שהוא מקום מקדש

וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה (כח, יח)

להודות לה'

ויש להבין, דמה אכפת לי איזה אבן לקח למצבה ומה יש צרך לבאר שזו היתה האבן ששם מראשתיו? ואפשר שבא להדגיש, שמה שלקח יעקב דוקא אבן זו למצבה ולא לקח משאר אבני המקום, הוא על דרך שפרש רש''י לעיל: ''ויקח מאבני המקום'', שרבו האבנים, זאת אומרת עלי יניח צדיק ראשו וזאת אומרת עלי וכו', ועשה לו הקדוש ברוך הוא נס ונעשו כלם אבן אחת, ולכן רצה לעשות מצבה ולתן הודאה לה' דוקא מאבן זו שנעשה לו בה נס, כי באבן זו יתעורר יותר רגשו להודות לה'.

ויהי בבקר והנה היא לאה (כט, כה)

לאה - לשם שמים נתכונה

ויש להבין, איך הסכימה לאה אמנו הצדקת לסיע לאביה לבן הרשע ולגרם עולה ורמאות ליעקב אבינו, הלא היה לה שלא להסכים לאביה, ולא לשמע לו?

ואפשר משום שהלא כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, וכל שכן בעד נשמתו שלא תלך חס ושלום לחלק הסטרא אחרא, וזה היה חששה שאם תנשא לו עכשו רחל, היא תפל לעשו או לדומה לו, ולא יעבד יעקב עוד שנים עבורה כלל, ולכן מכיון שלא רצתה להנשא לרשע ההוא עשתה מה שעשתה בעל כרחה, ובהסכמת אחותה רחל שתנשא היא ליעקב אחריה, ועוד מסתמא ודאי לא ידעה שתגרם לו שיעבד עוד שבע שנים על רחל, רק חשבה שכאשר ידע יעקב שהיא לאה יאמר ללבן למה רמיתני ויתן לו את רחל תכף, כי אביה לבן לא גלה לה מה ביזמתו לעשות ליעקב. וזהו אפשר שכתוב: ''ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אתה אליו'', והינו שלאה לא הסכימה אלא שלקחה אביה בדברים ואמר לה לטובתך שלא תפלי ביד אחר בואי הלילה ליעקב ותקראי על שמו שהוא בעלך, ואחר כך אני אתן לו את רחל תכף.

וגם יש לישב, למה לבן עשה ליעקב כך שהכניס לו את לאה בלילה בלי ידיעתו, והלא אם ברצונו לרמותו היה יכול לבן שבתם שבע השנים יאמר לו: שמע ! אני נותן לך את לאה ולא את רחל כי לא יעשה כן במקומנו, ולמה הצרך לבן לעשות ליעקב עגמת נפש כל כך גדולה, מה רוח יהיה לו מזה, והלא בבקר כשידע שהיא לאה יחזירנה לו חזרה ויבקש את רחל? אלא ידע לבן צדקותו של יעקב אבינו, וידע שכל זמן שלא יכניס לו את לאה יתנגד יעקב וירצה דוקא את רחל, אבל לאחר שכבר ישא את לאה בלילה הראשון בודאי לא יגרשנה יעקב ולא יפגע בה כלל, ויסכים לעבד עוד שבע שנים ברחל, והפסוק מוכיח שכתוב: ''והנה בבקר והיא לאה ויאמר וכו' ולמה רמיתני'', הינו כל טענתו של יעקב היתה למה רמיתני, ולכאורה למה לא טען יותר שהוא מבקש להחזיר הענין ולתת לו את רחל, אלא כאמור שלא רצה לפגע בלאה לאחר שנשאה, וגם משום שהבין שכונת לאה לשם שמים כדי שלא להנשא לרשע ולכן רחם עליה יעקב ולא הקפיד עליה כלל.

ותאמר הנה אמתי בלהה בא אליה וגו' ותלד ליעקב בן וגו' ותאמר רחל דנני אלקים וגו' ויתן לי בן וגו' ותהר עוד וגו' נפתלתי עם אחתי גם יכלתי וגו' (ל, ג-ח)

צדקתן של האמהות

ויש להבין, מה כל כך התנחמה רחל בלדת בלהה שפחתה, והלא סוף סוף אין זה בנה שלה, והלא על זה היה לבה כואב שאמרה ליעקב: ''הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי''. ועוד, הרי גם שרה כשנתנה שפחתה הגר לאברהם וילדה לו בן, לא נאמר כלל שזה נחם את שרה, וכל מה שעשתה שרה זה רק כדי שיהיה לה זכות שגם היא תלד, אבל עצם זה ששפחתה הגר ילדה לא נחם אותה כלל. ואיך כל כך נתנחמה רחל עד שאמרה ''ויתן לי בן'' ''נפתולי אלקים נפתלתי עם אחתי גם יכלתי'', וכי בזה ששפחתה ילדה השותה לאחותה לאה? אלא מכאן נראה גדל צדקותה של רחל אמנו עליה השלום שכל כונתה היתה רק לגרם מצדה לי''ב שבטים שיבואו לעולם, ולכן כיון שידעו האמהות ברוח הקדש שי''ב שבטים מוליד יעקב וד' נשים נושא, ואם כן ידעה רחל שגם משפחתה שתלד זה מצטרף לחשבון י''ב שבטים, ולכן גדלה שמחתה בזה שנתנה שפחתה ליעקב, שזה ודאי תלוי רק ברצונה של רחל ובהסכמתה, דהיתה יכולה ודאי למנע את שפחתה מלהנשא ליעקב אבל כיון שידעה שעל ידי שתתן את שפחתה ליעקב ותלד, אם כן היא הגורמת לביאת י''ב שבטים, שהרי גדול המעשה יותר מן העושה, ואם כן מה נפקא מינה אם היא תלד או שפחתה, העקר שתעשה פעלה לביאת י''ב שבטים לעולם, ולכן שמחה. מה שאין כן שרה שידעה שמה שיקח אברהם את שפחתה הגר לא זה הוא הילד שימשיך את זרע אברהם, ולכן אף ששרה ודאי כונתה היתה לשם שמים לזכות לבן כדי להמשיך את שושלת אברהם, לא התנחמה בבן הגר, וכל מה שהכניסה שפחתד הגר זה רק כדי שיהיה לה גם זכות והיא גם תלד, ואין לה נחמה אלא בבנה שהיא תלד, שרק בו יתקימו כל הבטחות הקדוש ברוך הוא לזרע אברהם

וכן נראית צדקותה של לאה שכשראתה שעמדה מלדת הכניסה שפחתה, ובודאי כאן אין כונתה שבזכות זה תלד שהרי ילדה כבר חלקה ארבעה בנים, ואם כן למה לה להכניס צרתה לביתה מי שהיתה עד עכשו שפחתה, אלא כמו שאמרנו לעיל שידעו האמהות שד' נשים נושא יעקב וגם בני השפחות יצטרפו למנין י''ב שבטים ולכן מסרום ליעקב. ועוד נראה צדקותה של לאה שכשעמדה מלדת לא חשבה אמתין עוד אולי אלד בעצמי ולמה אמסר את שפחתי, אלא תכף כשראתה שעמדה מלדת אמרה מה שבידי לעשות לזרז ביאת י''ב שבטים אזרז ולא אחמיץ ואמתין אולי יהיה עוד שבטים ממני עצמי.

וזהו שכתוב אחר כך. ''ותהר ותלד ליעקב בן חמישי, ותאמר לאה נתן אלקים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי'' ולכאורה למה חשבה שזה בשכר זה, והלא גם רחל נתנה שפחתה ליעקב ועדין לא ילדה, שהרי רק לאחר שילדה את יששכר וזבולון כתוב: ''ויזכר אלקים את רחל'' וגו', ואם כן מנין לה שזו הזכות עמדה לה? אלא, שאמרה לאה מה שרחל נתנה שפחתה אפשר היה לה נגיעה עצמית כדי שתזכה גם היא ללדת, אבל אני אפלו שכבר ילדתי ארבעה בנים לא נמנעתי מלתן שפחתי ליעקב, ובודאי במסירת שפחתי ליעקב גדלה זכותי על רחל שאף היא אמנם מסרה, כי לא נתכונתי להנאת עצמי אלא לשם שמים בלבד לזרז ביאת השבטים.

ואביכן התל בי והחלף, את משכרתי עשרת מנים וגו' (לא, ז)

זהירות בכבוד האשה

יש להתבונן בשיח יעקב את צערו לפני נשותיו, וכמו כן בהוכיחו את לבן אחר כך כשרדף אחריו, אמר לו: ''עשרים שנה בביתך, עבדתיך, ארבע עשרה שנה בשתי בנתיך ושש שנים בצאנך ותחלף את משכרתי עשרת מנים'' (לא, מא), ונורא לראות מכאן גדל זהירות של יעקב אבינו שלא לפגע באשתו לאה, שהרי לא הזכיר - לא לנשיו בדברו אתם בשדה, ולא ללבן - את העולה הנוראה שעשה עמו לבן בזה שנתן לו את לאה במקום רחל והצריכו לעבד עוד שבע שנים, כי הענין תמוה, יעקב אבינו מזכיר על לבן חטא קל, ולא מזכיר עליו את פשעו החמור ביותר, שהרי הזכיר לו ותחלף את משכרתי עשרת מנים וזה היה בשש שנים האחרונות שרק אז הרי חלקו הצאן ביניהם, ולא בארבע עשרה שנים שאז היה כל הרוח ללבן, ויעקב מזכיר לו רמאותו בשש שנים האחרונות רק בכך שהחליף את משכרתו, והלא העולה היותר גדולה שעבד שבע שנים מתוך הארבע עשרה בחנם בשביל רמאותו שהחליף לו את רחל בלאה.

אלא, שלא רצה יעקב אבינו לפגע בלאה שכאלו עדין בלבו שומר טינה על אביה וכאלו עדין אינו חפץ בה, אלא הראה יעקב, כשם שעבד שבע שנים על רחל ולא נתחרט עליהם, כך שבע שנים של לאה לא מתחרט עליהם, וכל תלונתו על שש שנים אחרונות בלבד שרמהו והחליף את משכרתו, וזהו שאמר לו: ''עשרים שנה בביתך'', ו''ארבע עשרה שנים בשתי בנותיך'', השון את לאה ואת רחל כאחת ולא נתלונן על רמאותו בהחלפת רחל בלאה, וגם אם תאמר שנתכון לרמז לו על רמאותו באמרו ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך, הרי מה שלא אמר כן בפרוש הוא כנ''ל משום כבודה של לאה.

''תתן אמת ליעקב''

כמה יש להתפעל בפרשה זו מגדל אמתיותו של יעקב אבינו עליו השלום, וכיצד לא לחנם נקרא הוא ''איש אמת'', לאחר רמאותו של לבן בתת לו את לאה במקום רחל, הרי שאת רחל קבל מיד לאחר 7 ימי המשתה כמו שפרש רש''י, ואת ה - 7 שנים הנוספות עבד רק לאחר שנשא לרחל, ומעיד הכתוב (כט, ל) ''עוד שבע שנים אחרות'' ופרש רש''י: אחרות הקישן לראשונות, מה הראשונות באמונה אף האחרונות באמונה אף על פי שברמאות בא עליו, מי מסגל לעבד למעבידו הרמאי, ובפרט לאחר שכבר קבל את משכרת המגיעה לו בצדק, עבודה בחנם ובאמונה וישר, לא יום א' ולא יומים, שבע שנים !

ויבא אלקים אל לבן הארמי בחלם הלילה ויאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע (לא, כד)

ויש להבין, אחר ראותנו כיצד שומר הקדוש ברוך הוא נפשות חסידיו, והזהירו ללבן בחלום הלילה לבל ידבר עם יעקב מטוב ועד רע, למה כבר לא הזהירו לשוב על עקבותיו, ושלא ימשיך את מרדפו אחר יעקב, ולמה צריך שתהא נגרמת ליעקב אבינו עגמת נפש גדולה כזו, לראות את לבן רודף אחריו ומשיגו, ולדון אתו בריב וכעס, כמובא בהמשך, אחר שבין כה וכה מנוע לבן מלעשות רע ליעקב?

אלא כך המה דרכי שמים, להודיע לצדיק דרכי ההשגחה, למען ילמד הוא וילמד את זרעו אחריו, לדעת צדקות ה' ופלאי השגחתו, ובזה מתרומם הצדיק ומתרוממים הסובבים אותו, לכן הודיעו ה' אפן השגחתו עליו ולא העלימה ממנו.

---

פרשת וישלח

ויירא יעקב מאד ויצר לו (לב, ח)

כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו

נתירא פן יגרם החטא, וזהו כל פחדם של הצדיקים, והוא שלפי מדרגתם של הצדיקים ראוי להם לפחד יותר מכל אדם, והוא על דרך מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: ''כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו''.

ובאמת כל הרואה מאמר זה תמה, והלא כפי הנראה הוא להפך, שיצרם של הקטנים הנו תקיף ומסית למעשים מגנים יותר מהאדם הגדול שהנו מעדן ושליט על יצריו וכל עסקו בחכמה ובאמונה.

אולם הבאור הוא כך:

ונתחיל מהאדם המרחק ביותר וחסר אמונה המבין את כל מארעות העולם על דרך המקרה והסבות, ומתעלם מהאמונה שהכל בידי שמים, ואם כן אדם זה, כאשר יארע לו מקרה המכעיסו ומקוממו לא יטיל כעסו על הקדוש ברוך הוא לפי שרחוק הוא מלבו, והיות וכל הבנתו בעולם על דרך המקרה והסבות, ממילא יתלה רגזו על אותן סבות שגרמו לו נזק זה ויכעס על פלוני או על אלמוני ויחרה אפו בהם כי תולה האשמה בהם.

ולעמתו המאמין השלם, שאינו תולה מקריו וארועיו בסבות אלא רק בהקדוש ברוך הוא, כשיארע לו מקרה שלא כרצונו ישליך רגזו על בוראו בידעו שאין דבר נעשה מלבדו, וממילא יתרעם על ה' מדוע עשה לי כזאת או כזאת, ואם כן חטאו גדול, ודוקא בגלל היותו גדול באמונה הרי הוא חוטא יותר בהשליכו זעמו על ה'.

ואדרבא כמה שיותר מאמין הוא ודבוק בבורא ומכיר ויודע שאין עוד מלבדו אפלו בחללא דעלמא, יותר פוגם בדקות מחשבתו ומהרס אל ה' במחשבה לבד.

הרי שיש לחלק בין המאמין לבין הנכנע. יש מאמין אולם עדין חסר הוא במדת הכנעה להיות לעולם בסבר פנים יפות על כל מקריו ולא להתמרד ולעקם פניו באי שביעות רצון ממה שגזרה עליו חכמתו יתברך, ואם כן ככל שמאמין גדול הוא, נדרש ממנו יותר לכנע, שהרי הוא עומד בחצר המלך ומול פניו של המלך בגדל אמונתו, ושם אם מראה אי שביעות רצון זה פגם גדול יותר מאשר מי שלפי מדרגתו והכרתו המועטה נמצא הוא שלא לפני המלך, והרי אין נחשב הוא כחצפן כל כך כמו המכיר ויודע שלעולם הנו מול מלכו של עולם.

וזה עקר האדם להיות ''מתבטל'', כידוע ומפרסם הרבה בספרי חסידות שמדת ה''התבטלות'' היא היא המשלימה את האדם לעשותו האדם השלם. ונראה שכונתם להיות נכנע ומתרצה במה שיתרצה הבורא ושלא יהא לו רצון עצמי כלל וכלל.

וכמובא ב''חובת הלבבות'', שאמר החכם ''מעולם לא קמתי ורציתי מצב אחר ממה שהייתי שרוי בו'', אלא לעולם נתרצה במצבו העכשוי ולא חמד ולא רצה מצב אחר.

וכמו שמובא ב''שומר אמונים'' בשם הגה''ק רבי חיים מצאנז, שהיה תמיד מורה לחסידיו שהעקר הוא ''שלא לרצות'', דהינו להתרגל שלא לפתח שום רצון עצמי ורק להכנע ליש והנמצא.

וזהו ''כל הגדול מחברו'' - דהינו שהכרתו ואמונתו חזקה יותר וברורה יותר, ''יצרו גדול ממנו'' כי - יצרו - אפלו במחשבה לא נכונה כבר מכשילו בחטא כפירה החמור להתמרד נגד רצון ה' שבו הוא מאמין ואותו הוא מכיר. מה שאין כן הקטן מחברו, יצרו אינו מסיתו כל כך לכפירה, כיון שבין כה קטן הוא, ומיחס את מקריו לכחות השפלים ומכלה זעמו בהם ולא בה', וזה יראתם של הצדיקים, ויראתו של יעקב אבינו, אשר מי לנו גדול ממנו בחיר שבאבות שכל כלו דבקות נפלאה בהשם יתברך ולו יאה ולו נאה להיות מפחד תמיד בבחינת ''אשרי אדם מפחד תמיד''.

ויירא יעקב מאד ויצר לו (לב, ח)

ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו

והקשו חכמינו זכרונם לברכה, והלא הבטיח לו הקדוש ברוך הוא ''ושמרתיך בכל אשר תלך'' ואם כן למה נתירא? ותרצו, שהיה ירא שמא יגרם החטא. ואפשר להטעים פרושם עוד, שהיה ירא יעקב אבינו משום שכתוב: ''ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו'', וכששלח יעקב מלאכים ואמרו לו: ''באנו אל אחיך אל עשו וארבע מאות איש עמו'' הינו שהוא שונאך ורוצה להרגך, נתירא יעקב שמא אין מעשיו רצויים לפני המקום, דאם היו רצויים לא היה עשו שונאו, או כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: אתה השכם והערב עליהם והם כלים מאליהם, ולכן נתירא שמא נתלכלך בחטא, ובאמת בסופו של דבר נתקים בו: ''גם אויביו ישלם אתו'', שכתוב: ''ויחבקהו וישקהו'' וגו', ומה שמתחלה היה שונאו לא משום שמעשיו של יעקב חס ושלום לא היו רצויים, אלא כך דרכו של ויש ח הקדוש ברוך הוא להביא את הישועה דוקא סמוך ממש לסכנה כדי שיתפללו ויצעקו אליו, שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים, ועוד, לשם המבחן והנסיון אם יהרהר אחריו יתברך, שהנה, לאחר שאמר לו והבטיחו: ''ושמרתיך בכל אשר תלך'', קם עליו עשו להורגו, ואם כן איפה הבטחתו יתברך? וכעין נסיון שנתנסה אברהם אבינו עליו השלום. ואלו הם עקרי הנסיונות שעוברים בדרך כלל על כל אדם ואדם, כיצד מקבל עליו את מארעות החיים הפוקדים אותו שלא לרצונו, על אף שאדוק הוא בשמירת התורה והמצוות, וזאת יוכל האדם להשיג רק על ידי מדת התמימות, להיות תם עם ה', וכפתי ובער ולהלך אחר רצונו יתברך.

ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם (לב, י)

בטחון והשתדלות

והיה המחנה הנשאר לפליטה, ויאמר יעקב אלקי וכו'

רש''י: התקין עצמו לדורון לתפלה ולמלחמה. פרוש, בודאי סמך יעקב אבינו בעקר על התפלה, רק עשה השתדלות במלחמה ודורון, אבל עקר בטחונו היה בה'. ויש לראות זאת גם מהענין שהרי לאחר שגמר יעקב ארבע עשרה שנה בלבן אמר ללבן: ''שלחני ואלכה אל מקומי'', אם כן כבר אז רצה לצאת מלבן אף על פי שלא היה לו אז צאן ובקר משלו, כי רק בשש שנים אחרונות חלק עם לבן את הצאן, ואם כן אם היה יוצא אז, מהיכן היה לו דורון לעשו, אלא ודאי שגם עכשו לא סמך יעקב על הדורון אלא כל בטחונו היה בה' אלקיו, אלא מכיון שהיה לו צאן מזמן נתן לו לעשו, שהרי כלל הוא שאף על פי שצריך אדם להתפלל ולבטח בה' אבל אין לו לסמך על הנס ולכן עשה יעקב כך, אבל ודאי שלא על זה סמך כלל.

קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות (לב, יא)

התנצלותו של יעקב אבינו עליו השלום

ונראה להסביר פסוק זה על פי מה שאמר החכם מכל האדם: ''מים גנובים ימתקו'' (משלי), דהינו טבע האדם ככל שהוא מבין שהוא רחוק מהדבר ואינו ראוי לו ואין מגיע לו בשום זכות להגיע לאותו דבר, ובדרך לא דרך הגיעו אותו דבר, הרי למתוק לו הדבר מאד מצד מחשבתו איך בכל זאת זכיתי לטל את אותו הדבר שכל כך לפי דרך הטבע היה רחוק ממני למאד.

ונראה כמה יכול האדם המאמין לא רק לזכות לעולמו העתיד אלא גם עולם הזה שלו מתוק לו מדבש יותר מהלא מאמין. והכל מטעם הנאמר למעלה, יהודי המאמין בתורה ומצוות ובשכרן של צדיקים ובענשן של רשעים, ולב יודע מרת נפשו כמה חטא וכמה הכעיס לבוראו, ובאמת לא מגיע לו כלום ואין לו זכות בכלום, וכל מה שאוכל בעולם הזה הנו חסד חנם ומתנת חנם, הרי שנהנה מכך הרבה יותר מאחר שרחוק מאמונה וכל מחשבותיו רק כחי ועצם ידי, ומבין שהכל מגיע לו בכח זרועו ובהשתדלותו, שאינו נהנה אפלו לא אחד מאלף מהמאמין שבכל אכילה ושתיה ולבוש ובכל הנאה מהחיים הגשמיים מודה ומשבח להקדוש ברוך הוא על שזכהו במתנה אף על פי שאין מגיע לו.

וזהו שאמר יעקב אבינו עליו השלום: ''קטנתי מכל החסדים ומכל האמת'', כלומר מתאונן יעקב אבינו עליו השלום הקטנתי ונתמעטתי יותר ויותר מכל החסדים והאמת, וככל שהתחסדת עמי יותר התמעטתי והקטנתי, כי יודע אני שהגדלת חסדך עמי, ''כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות'', וכל זה איננו מגיע לי כלל, והייתי כגנב הנהנה ממה שאינו שלו שהנאותיך הנאוני במתיקות רבה שאין קץ כי ראיתים כגנובים לגבי ואינם מגיעים לי.

בטחון והשתדלות

כיון שעסוקים אנו בענין הבטחון נבוא לפתרון שאלת רבים מהו גדר ההשתדלות ועד כמה מתר הוא.

מטרת הבטחון להשכין שלוה ורגע לנפש הבוטח, ובכן כל זמן שעדין מרגיש הבוטח את עצמו לא רגוע ושלו מחמת חסר השתדלותו עליו להשתדל ולא לקפץ למדרגות גבוהות בדמיונו להשתוות לבעלי הדרגות הגבוהות בבטחון, ואכן לפי מדרגתו כשמרגיש ומבין שמגזים ומפריז הוא בהשתדלותו עליו למעט בהשתדלות, כי בענין הבטחון חיב אדם לנהג כפי מדרגתו.

ולמשל אדם העובד למחיתו 8 שעות ביום, וכשתשאלהו מדוע אינך עובד 12 שעות ואמר די לי ברוך ה' ב - 8 שעות, וגם הלא צריך אני ללמד ולהתפלל, ואם תשאלהו: אם כן תעבד רק 6 שעות יענה זה לא מספיק לי, הרי שמדת בטחונו במדרגת עבודה של שמונה שעות, ולמעלה מזה הרי זה בשבילו השתדלות אסורה, ובפחות מכן זה לא לפי מדרגתו עדין, ולכן אינו מחיב בה.

וכן על דרך זה העובד 6 שעות והנו במדרגה להבין ש - 8 שעות זהו מפרז בשבילו, ו - 4 שעות אין מספיק לו הרי הוא במדרגת בטחון של 6 שעות וכן על זה הדרך.

הכלל, חיב הנך לנהג כפי מדרגתך ברגע הנפשי שלך, לא להפריז מעבר לזה וכמו כן אינך חיב למעט מכך.

---

פרשת וישב

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען (לז, א)

סבת יסורי הצדיקים

בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רגזו של יוסף. אמר הקדוש ברוך הוא, לא דין לצדיקים מה שמתקן להם לעולם הבא עוד מבקשין לישב בשלוה בעולם הזה? מיד קפץ עליו רגזו של יוסף (רש''י)

ויש להבין מאמר חכמינו זכרונם לברכה זה מדברים המקשים בו. א). הרי ידוע לנו שאין יסורים בלי חטא או עוון, ואם כן מה נפשך, אם חטא יעקב, הרי מגיע לו להענש מסבת חטאו, גם מבלי סבת ''וכי לא דין לצדיקים מה שמתקן להם לעולם הבא עוד מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה'', ואם לא חטא יעקב - לא מגיע לו להענש, ומה סבה היא זו של לא דין לצדיקים וכו' להענישו? ב) בכלל מהי הסברא של לא דין לצדיקים וכו', וכי צדיק שלא חטא למה שלא יהנה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, והלא שנינו: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו' ובתורה אתה עמל אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. וכל המקראות בתורה מפרשים בברכות גדולות ונפלאות של השפעת טובה וברכה גם בעולם הזה לעושי רצונו יתברך, כמבאר בפרשת בחקותי ובפרשת וכי תבוא ועוד, למי כל אלה אם לא לצדיקים עושי רצונו, ואם כן אם תאמר סברת לא דין לצדיקים וכו' יוצאים כל פסוקי התורה בהבטחותיהם הנפלאות בשפע וברכת עולם הזה - לבטלה חס ושלום?

ונראה להסביר את הענין כך.

השם יתברך הוא ורק הוא היודע גדל מעלת נשמת הצדיקים ועד כמה יכולים הם להעפיל ולשגשג במדרגות גבוהות באהבתו ויראתו ובגדל הכרת רוממותו, ולפי מה שהוא יודע גדל מדרגתם כפי זה הוא תובע מהם, וכפי תביעתו מהם את יכלת השגותיהם מכין ומעתד להם את מקום מדרגתם לעולם הבא בהתאם למסירות נפשם בעבודתו, ולכן דורש מהם הקדוש ברוך הוא עמל ויגיעה שיהא בהם כדי לקבל את כל שכרם המשלם המעתד להם שלא בדרך צדקה וחסד אלא בשכר עבודתם, וממילא אם רואה הקדוש ברוך הוא שהצדיק עדין עם כל מעשיו הטובים אין בהם מספיק כדי להצדיק לו את שכרו המעתד ומתקן לו לעולם הבא, מיסרו הקדוש ברוך הוא ומזככו יותר ויותר עד שישתלם יותר ויהיה צודק לו שכרו המתקן לו שגזרה חכמתו יתברך שזהו חלקו בעולם הבא באם ישתלם לגמרי.

ולפי זה יובן היטב מה טענת הקדוש ברוך הוא ''לא דין לצדיקים מה שמתקן להם לעולם הבא עוד מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה'', דאמנם נכון, אין הכי נמי, צדיק שהשלים במעשיו את חלקו המתקן לו לעולם הבא ומעשיו מצדיקים לו את שכרו ודאי שאין צרך לו לסבל בעולם הזה, כיון שכנגד חלקו שבעולם הבא המתקן לו יש לו כסוי במצוותיו ואם כן מדוע שיסבל - יהנה בעולם הזה ובעולם הבא.

אולם צדיק שגזרה חכמתו יתברך להיות מתקן לו עולם הבא עצום ונשגב כיאות לגדל נשמתו, צריך על אף כל צדקותו עוד להשתלם כדי שיצדק לו שכרו. ומי לנו גדול מיעקב אבינו עליו השלום בחיר שבאבות דמותו חקוקה בכסא הכבוד, שהתקין לו הקדוש ברוך הוא וקצב לו שצריך הוא לזכות למדרגה עצומה ונשגבה עין לא ראתה בעולם הבא, וראה הקדוש ברוך הוא שעם כל צדקותו וחסידותו עדין אין בזה כסוי כדי להצדיק את עצם שכרו ומדרגתו בעולם הבא, ולכן אומר הקדוש ברוך הוא: ''לא דים לצדיקים מה שמתקן להם בעולם הבא'', כלומר לא דים - אין די ואין מספיק לצדיקים מעשיהם, לפי מה שמתקן להם לעולם הבא, עדין לא השלימו מעשיהם להצדיק שכרם בעולם הבא, ''ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה'' שהוא עולם העבודה - היום לעשותם ומחר לקבל שכרם.

ולפי זה מדיקים דברי חכמינו זכרונם לברכה: לא דין לצדיקים מה שמתקן להם בעולם הבא, מה שמתקן להם כבר, שמוכן ומתקן להם שכרם וענגם בעולם הבא, וצריכים כאן בעולם הזה להשתלם במעשיהם ולהצדיק את המתקן להם לטלו בדין ולא בחסד ובצדקה, ומעתה לא יקשה מה שהקשינו לעיל למי כל הבטחות התורה בשפע ובטובה - זה יתכן לצדיק שלפי מדרגתו כבר תקן והשלים במעשיו את המתקן לו בעולם הבא, זה באמת יהנה בב' עולמות, אבל את אשר יאהב ה' ביותר וביותר צדיק נשגב כיעקב אבינו עליו השלום שרצה הקדוש ברוך הוא לזכותו ולתן עוד ועוד בעולם הבא, כדי שיצדק שכרו - היה נצרך לעוד יסורים וזכוך וסבל נורא של רגזו של יוסף. והראיה הגדולה לדברינו שהרי לבסוף כן חי יעקב אבינו 17 שנה בשלוה וזאת לאחר שסים עמל הקרן לעולם הבא ונשאר לו הפרות בעולם הזה.

ולכן, אל יתבלבל אדם בראותו צדיק ורע לו או צדיק וטוב לו, אלא גם בראותו צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו וסובל ורע לו, ידע כי מתקן לו הרבה הרבה לעולם הבא, ובסבלו ונסיונותיו משלים עצמו כדי להצדיק את שכרו שיהיה שכר עבודה ולא שכר מתנה.

וישראל אהב את יוסף כי בן זקנים הוא לו וגו' ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם וגו' וישנאו אתו וגו' (לז, ג-ד)

קנאת אחי יוסף

ויש להבין, למה שנה יעקב אבינו יחסו לבנו יוסף ולא חשש שיגרם הדבר לשנאה מאחיו?

ואפשר אולי לומר, שלא חשש יעקב משום שטבעי הדבר שיש לאב אהבה מרבה לבן הזקונים ואין בזה כדי לעורר קנאה ושנאה, ומה שכן שנאו האחים את יוסף משום. ''ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם'', וכמו שפרש רש''י שכל מה שיכל לדבר רע היה מדבר, וזה שאומר הכתוב וישראל אהב את יוסף משום כי בן זקנים הוא לו, דהינו הראה לו אהבה של בן זקונים, ומזה אין לחשש לשנאת האחים, ואחר כך אומר: ''ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו'' הינו בצרוף של ''ויבא יוסף את דבתם רעה'' ולכן שנאוהו, כי אלו מצד שישראל אהב את יוסף כי בן זקנים בלבד מטעם זה לא היו שונאים כנ''ל, ואם מצד ''ויבא יוסף את דבתם רעה'' בלבד, הינו אם לא היה מיחס יעקב אבינו אהבה מיחדת ליוסף ורק היה הסבה שיוסף מדבר דבה עליהם גם עדין לא היו שונאים אותו, אבל כשהצטרפו שתי הסבות יחד גם שהיה מדבר עליהם רע כל מה שיכל, וגם שאף על פי כן אהבו יעקב מכל אחיו ולכן ''וישנאו'' וגו'

ויותר מה שיש להבין, איך לא חשש יוסף לשנאת אחיו? אלא ודאי יוסף נתכון לשם שמים, שמשום שהיו אחיו מבזים את בני השפחות ורצה להוכיחם על זה שזה אסור חמור משום שאין להתגאות כלל על שום נברא, ואדרבא יוסף היה מקרבם את בני השפחות ומראה עבדא בעצמו שאין הוא מתגאה, ונתכון יוסף בספור החלומות להראות לאחיו כמה קשה לאדם וכמה צער וסבל מרגיש כשמתגאים עליו, דהינו שיקחו דגמא מעצמם כמה רגז יש להם מזה שהוא כביכול מתרברב עליהם וכמה עגמת נפש נגרם להם, ולכן מזה ילמדו ולא יעשו כן לבני השפחות, כי ודאי אין כונת יוסף להתגאות על אחיו שהרי אפלו את בני השפחות, היה מקרב ולא מתגאה עליהם ולמה שעל אחיו כן יתגאה, אלא ודאי שנתכון להוכיחם ולא חשש אפלו שישנאו אותו.

והנה אנחנו מאלמים אלמים וגו' ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו וגו' ויוספו עוד וגו' ויחלם עוד חלום אחר ויספר אותו לאחיו וגו' ויספר אל אביו ואל אחיו וגו' (לז, ז-י)

חלומות יוסף

יש להבין למה חלום ראשון פשרו לו אחיו ואמרו לו המלך תמלך וכו' ובחלום שני לא אמרו לו כלום? ועוד יש להבין, למה כשאמר להם החלום אמרו לו בלשון כזה: המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו, מי אמר להם זאת, והלא סך הכל ספר להם חלומו מה שחלם ולמה חשבוהו שמתנשא הוא למלך עליהם?

ואפשר לומר, דאחי יוסף עד לפני שאמר להם חלומו הראשון לא ידעו שהוא מתנשא למלך ולשלט עליהם, אלא סתם שנאוהו מתוך קנאה שמדבר עליהם רעה ואביו מחבבו יותר מכלם, אבל לאחר שאמר להם חלומו הראשון שהנה אנחנו מאלמים אלמים וגו' וידוע דאין החלומות אלא אחר מחשבת האדם ביום, וחשבו - בטח הוא חושב כל היום רק כיצד להשפילנו ולמשל בנו, ולכן חולם כאלה חלומות, ולכן אמרו לו בלשון זה ''המלך תמלך'' וגו' דהינו בודאי אלו כל מחשבותיך משך היום ולכך חלמת כך בלילה, או אפשר שהקפידו על חלומו משום שבזה שלמחרת ספר להם החלום משמע שהוא מרגיש ממשות בחלום ורוצה בפתרונו ולא חושב שחלומות שוא ידברו אלא מרגיש באמתותו ורוצה בקיומו ולכך הקפידו, ולפי שהיה זה חדוש בשבילם שלא ידעו שמחשבותיו כאלו, לכן אמרו לו את תמיהתם עליו רק בחלום ראשון, ואולם לאחר שכבר נתגלתה להם דעתו מהחלום הראשון - אז בחלום שני כבר לא נתחדש להם כלום ולכך לא אמרו לו כלום, ולכן אחר חלום ראשון נאמר ''ויוספו עוד שנא אתו'' דנתחדש להם מה בדעתו של יוסף, אבל לאחר חלום שני לא נאמר ''ויוסיפו'' דלא נתחדש להם כלום. ומה שאת החלום הראשון לא ספר לאביו רק חלום שני, אפשר לומר פשוט כי בחלום ראשון אין רמז לאביו באלמות שהשתחוו לו לאלמתו, אבל בחלום שני שזה השמש והירח ואחד עשר כוכבים זה רומז לאביו דהינו השמש זה אביו והירח אמו ואחד עשר כוכבים אחיו, ולכן בחלום השני שנרמז בו אביו - ספר גם לאביו, ולא חשש שהרי אין אב מתקנא בבנו, וגם אם יראה בזה רמז לעליונותו על אביו לא תהא עין אביו צרה בו, אדרבה ישמח ויגל יעקב בפרי בטנו.

ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי וימאן ויאמר אל אשת אדניו וגו' ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה (לט, ז-י)

גבורת יוסף הצדיק

כמה חזוק מלמדת אותנו התורה מגבורתו של יוסף הצדיק, ונתבונן על כמה נקדות.

אנו בדור שלדאבוננו רבים נטשו את מסרת ודת התורה ומצוותיה, ואמנם ברוך השם חוזים אנו בנבואה הנפלאה של ''ושבת עד ה' אלקיך באחרית הימים'', ורבים רבים בגבורה ועז שבים לצור מחצבתם, אולם רבים עדין מהססים וממתינים לכשיתפנו מעסקיהם בחשבם כעת אין הזמן לתשובה ועוד יבואו ימים של שלוה ומרגוע. מלבד שזו טעות חמורה שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה: אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה, עוד עליהם להבין שלא יהא ערך ומעלה לתשובתם כשימתינו לשעת הכשר כביכול. וכשנשאלים אותם אנשים מדוע הנכם ממתינים, מעשית מצות, מדוע הנכם מזלזלים עדין באסורים החמורים שבתורה, תשובתם אנו כעת במצב של משבר, משבר עסק, משבר שלום בית, משבר מחלה וכדומה, ולכן אין ראשנו אתנו, חיבים אנו כעת קצת להתפרק ממשברנו, ובכן את מי תופסים קרבן ''להשתחרר'' ממשברם, קרבן ראשון - שבת, נוסעים לים בשבת מבלים בטיולים על חשבון השבת. מי קרבן שני? - תפלין, אין זמן לתפלה ותפלין אני במשבר פרנסה. מי קרבן שלישי לפרק את המטען היושב על הלב - חטאי עריות טהרת המשפחה, חיבי כריתות ומיתות בית דין.

הבה נתבונן בספור התורה על יוסף הצדיק

יש משבר קשה יותר ממשבריו של יוסף הצדיק? נער - בן זקונים חכם ויפה תאר, יתום מאמו, קשור לאביו בכל נפשו, באים אחיו - מנתקים אותו מבית אביו במחשבה להרגו, בחסד וברחמים בטלו ממנו את גזרת המות ומכרוהו לישמעאלים, לאנשים גסים ריקים ופוחזים, ואליהם צריך להתלוות נער עדין וחכם.

לאחר מכן נמכר הוא לפוטיפר בתור ''נער עברי עבד'', מי שהיה עד עכשו נער מפנק על ברכי אביו מעתה עבודתו עבד שפל - ''עברי עבד''

יוסף לא האמין לחזר אי פעם לראות את אביו ואחיו שוב, ומסתמא חשב לעצמו זהו, כאן אחיה כאן אמות וכאן אקבר

ובזמן משבר שכזה, בא עליו הגרוע מן הכל, נסיון הגויה - אשת פוטיפר, בנסיונות ופתויים וגרויים, בגדים שלבשה שחרית לא לבשה ערבית, בגדים שלבשה ערבית לא לבשה שחרית, וכך שנה שלמה - יום יום, פתויים וגרויים לעברה

ובנוסף לכך השתמשה באיומים נוראים אם לא תשמע לי אשימך בבית האסורים, ענה לה יוסף - ה' מתיר אסורים, אכופף קומתך - ה' זוקף כפופים. ויוסף הצדיק כגבור בגבורתו - ממאן בכל תקף מלשמע לה, לא מנסה להתפרק ממשברו הנורא ולהשיג קצת הקלה מדרך הנוגדת את התורה, וזה עדין לא הסוף !

אשת פוטיפר מעלילה עליו עלילה, ועל כך יושב הוא בבית הסהר 12 שנה, ומובא במדרש שגם לבית הסהר באה אליו אשת פוטיפר לפתותו לעברה, ובהבטחה שבכך תוציאו מבית האסורים, ויוסף שוב ממאן בכל תקף להושע בדרך טמאה, וממתין בסבלנות להושע בדרך ההשגחה העליונה.

ובמה זכה על המתנתו?

חכמה נפ אה - שבא המ אך גבריא ו מדו כ השבעים שפות, ולמחרת עמד לפני פרעה וזכה למלך במצרים שמונים שנה מגיל שלשים עד מאה ועשר.

וכמבאר במדרש: היד שלא עברה עברה - ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אתה על יד יוסף. הצואר שלא התכופף לעברה נתן עליו רביד זהב, הירכים שלא חטאו הרכבו על מרכבת המשנה. ובזכות ששלט ביצרו זכה לשלט בכל ארץ מצרים. ''ויוסף הוא המשביר לכו אל יוסף כל אשר יאמר לכם תעשו''. ומובא במדרש, שכפאם יוסף למול את עצמם כתנאי לקבלת מזון.

זהו שכרו של הסבלן והממתין לקבל ישועתו רק בדרך קדשה ולא ממהר לקבל פרקנו גם על חשבון תורה ומצות

אמרו חכמינו זכרונם לברכה: אין מתרפאין לא בעבודה זרה ולא בגלוי עריות. פשט דברי חכמינו זכרונם לברכה שזהו אסור, כלומר אסור להתרפאות בעבודה זרה וגלוי עריות.

אולם פשט נוסף בדברי חכמינו זכרונם לברכה ''אין מתרפאין'' - לא תועיל הרפואה שמתרפא אדם בעבודה זרה וגלוי עריות, והגם שלמראית עין רואה ישועה מידית זהו רק לצרך הנסיון והמבחן, אולם בודאי שרפואתו לא תהא בכך. וזהו כח הרע, להראות ישועות קרובות וזולות, ובכונה נתן רשות לכח הרע לפתר בעיות מידית, כביכול, כדי למשך ברשתו נפשות ולהחטיאם.

כלל גדול, דבר יקר ערך אינו קל להשיגו, תרופה בדוקה ויסודית קשה להשיגה כי רפואתה היא נצחית ואמתית ולהשיגה צריך להמתין ולסבל, להשיג את הישועה דרך אבינו אב הרחמים שישועתו אמתית ללא תוצאות שליליות מצד אחר אלא ישועה מכל הכוונים, לכך צריך להמתין ולסבל.

בזכות יוסף... !

מובא בזהר הקדוש, יוסף הצדיק בנסיונו עם אשת פוטיפר, זכה לעצמו וזכה לכל בחורי ישראל לעמד בנסיונות ערות הארץ - מצרים - אנשים שטופי הזמה. וכמו כן שרה אמנו בקדשתה עם פרעה ואבימלך שברה את קלפת מצרים מנשות ישראל.

וכך מתאר המדרש את נסיונו של יוסף הצדיק (בראשית רבה פרשה פז)

''ויהי כדברה אל יוסף יום יום'' פתוייה של אשת פוטיפר ליוסף היו יום יום, בגדים שהיתה לובשת בשחרית לא לבשתם ערבית אלא היתה מתיפה לפניו ומחליפה בגדיה המפארים כיאות לאשת שר במצרים כמה פעמים ביום. ולא שמע אליה יוסף ולא נתפתה לגרוייה. ולא רק באפני גרוי השתמשה אלא גם באמצעי איום.

וכה אמרה לו: אם אינך שומע לי אני עושקת אותך. ענה לה יוסף: ה' עושה משפט לעשוקים. אמרה לו: אני אחתך אותך מפרנסתך. ענה לה: ה' נותן לחם לרעבים. אמרה לו: אני אאסר אותך בבית האסורים. ענה לה: ה' מתיר אסורים. אמרה לו: אני אכפף קומתך. אמר לה: ה' זוקף כפופים. אמרה לו: אני מסמאה את עיניך. אמר לה: ה' פוקח עורים.

ולא עוד אלא היתה נותנת כלי ברזל על צוארו כדי שירים עיניו להסתכל בה, ולא היה מסכים יוסף הצדיק להביט בה, ויוסף היה בחור בן שבע עשרה שנה יפה תאר, ובפרט במצב של משבר נורא מגרש וזרוק מבני משפחתו, בודד בארץ נכריה נתון לחסדם של אחרים, שבדרך כלל אדם במצב כזה מאבד את כל עמדתו, ומתפתה לכל סכוי להטבת מצבו ושיהיה מה שיהיה, ואלו יוסף הצדיק שמר אמונים לאביו ולבוראו ולא חטא, ואף שעלה לו כל זה ב- 12 שנים בית סהר החזיק מעמד בצדקותו ובישרו.

ואומר הזהר הקדוש, ידעה חכמתו יתברך של הבורא שיצטרכו ישראל לגלות למצרים, ערות הארץ, אנשים שטופי זמה, ויהיו להם נסיונות קשים מאד מקלפת הזנות הנוראה שהשתלטה במצרים, ולכן הקדים הקדוש ברוך הוא להוריד את יוסף בחור בן שבע עשרה שנה שיצרו חם כתנור, והטיל עליו נסיונות קשים אלו לשבר קלפת הזנות שבמצרים כדי שיהא קל לבני ישראל להתמודד עם אותה קלפה כשירדו לשם, ובזכות יוסף הצדיק וגבורתו על יצרו הקל מבני ישראל את נסיונם ונשארו כלם בקדשה ולא התערבו בגויים ולא למדו מעשיהם.

למדנו מכאן:

בחור, שחזק מלהתפתות ברבוי הנסיונות הסובבים אותו, אשה, צנועה בתוך חברה זולה ופרוצה, ועומדת נאמנת על צניעותה וכשרותה, נותנים כח לאחיהם ואחיותיהם גם כן לעמד בנסיונות הזמן.

ואם כן בחור שהוא בבחינת ''רוק בכרך ואינו חוטא'', שזה אחד מאלה שהבורא משתבח ומתפאר בהם בכל יום, רוק - פנוי ודר בעיר הומיה מאנשים אנשים, נתון לפתויים וגרויים ובכל זאת לא חוטא, בכל יום הקדוש ברוך הוא מתגאה בו בכל הפמליא שלו, וכמו כן בבחורה שנתונה לפתויים ולפעמים ללעג וקלס של הסובבים אותה ובכל זאת נאמנת למסרת התורה למסרת אבותינו ואמותינו הקדושות, ושומרת על עצמה בכל כחה, ומרבה בתפלה ובתחנונים לבוראה יום יום שיצילנה מן החטא.

הרי אלו נותנים כח ליתר בחורי ובחורות ישראל להתמודד עם קשייהם ונסיונותיהם.

אם מחר בחור אי שם או בחורה אי שם מתחזקים ומרגישים כח מיחד להתמודד בנסיונות שתקפו אותם, הרי זה בזכות אותו הבחור או הבחורה שעומדים בכל עז ומתחזקים, כי הרי בכך המה שוברים את כח הטמאה קלפת הזנות מן העולם, ונותנים כח ויכלת לאחיהם לנצח את יצרם.

ואם כן באפס מעשה - בלי לרוץ להחזיר בתשובהי בלי לטרח, אלא רק בהתגברותם על הרע המה זוכים לגרף יהלומים, להציל נפשות יקרות מישראל מטמאת הזנות לבל יוכלו לנעץ צפרניהם בנשמותיהם הקדושות.

ויהי כשמעו כי הרימתי קולי ואקרא ויעזב בגדו אצלי וינס ויצא החוצה (לט, טו)

נסיון יוסף

וכן כתוב עוד: ''ותנח בגדו אצלה עד בוא אדניו וגו' ויהי כהרימי קולי ואקרא ויעזב בגדו אצלי וינס החוצה''.

ויש להבין:

למה כשברח ממנה יוסף וראתה שלא יכלה לו הלכה וצעקה: ''ראו הביא לנו איש וגו' לשכב עמי ואקרא בקול גדול'', מה חשבה להרויח בזה שתצער אותו בהאשמה זו? ועוד משמע מהכתוב כאלו הביאה ראיה לדבריה שבגדו מנח אצלה שכמה פעמים הזכירה זאת שהניח בגדו אצלה ונס, ובפרט ממה שכתוב ''ותנח בגדו אצלה עד בוא אדניו'', ולכאורה מה זה יתן ראיה לדבריה, אדרבא זה ראיה שהיא תפסתו בבגדו והוא נס?

ואפשר שכונתה היתה כך, שהיא חששה תכף כשנס יוסף החוצה שיצעק מה שהיא עשתה לו שרצתה לאנסו, ולכן תכף היא הקדימתו כדי שכבר לא יהיה מקום לטענתו ולא יאמינו לו, וחששה ממה שבגדו בידה ואפשר שיחשדו בה שהיא תפסתו, ולכן אמרה: וינח בגדו אצלי, שהוא בכונה פשט בגדו ושם אצלי כדי שיחשבו שאני תפסתיו בכח והוא ברח, ועוד נתכונה לומר שהוא פשט בגדו כדי לאנסה, ומה שכשנס לא לקחו עמו זה בגלל שיחשבו שאני אנסתיו. וזהו שאומר: ''ויהי כראותה כי עזב בגדו בידה וינס החוצה ותקרא לאנשי ביתה'' וגו', משמע שכל מה שקראה לאנשי ביתה זה בגלל ויהי בראותה כי הניח בגדו אצלה, והינו שחששה שבזה שבגדו אצלה יטען שהיא אנסתו, ולכן תכף אמרה: ''ויהי כשמעו כי הרימתי קולי ואקרא ויעזב בגדו'' וגו', בכונה עזב בגדו כאן כדי לטען שאני אנסתי אותו וגם נתכונה שמתחלה פשט בגדו לאנסה, וכשנס לא לקחו עמו אלא השאירו שם אצלה בכונה לטען כנ''ל שהיא אנסה אותו, וזהו: ''ויהי כהרימי קולי ויעזב בגדו'' וגו', הינו לא לקחהו עמו לאחר שפשטו.

ונראה לישב למה יוסף לא דבר לאדונו משך כל הזמן שהיתה אשת אדונו מפתה אותו לדבר עברה, והיה אומר לאדונו מה שאשתו מציקה לו בפתוייה וכך היה מקדים רפואה למכה? ואפשר שיוסף הצדיק לא רצה לעשות מחלקת בין אדונו לאשת אדונו, שודאי דבר זה היה גורם למחלקת גדולה ביניהם, ולכן כל זמן שלא היה צרך מיחד לא אמר לאדונו כלום, ועוד יותר גם לאחר מכן לא ספר לאדונו שאשתו עשתה ערמומיות אלא משמע מהכתוב ששתק ולא ענה כלום.

העולה לנו מפרסום התורה את גבורתו וקדשתו של יוסף הצדיק ללמד הכיצד אין שום כח בעולם של טמאה על כל כחותיו כשוריו ואמצעיו לנצח רצון קדשה של איש יהודי, והדבר נאמר הן על הכלל בנס החשמונאים שלא עמד לאותם יונים כחם וממשלתם וכל אמצעיהם מלהדיח את עם ישראל מהתורה, וכמו כן הדברים אמורים לכל פרט ופרט מישראל, נלמד מיוסף הצדיק נער עברי עבד וקמה נגדו שרה וחשובה אשת פוטיפר, באיומים ובפתויים וכלום לא עמד נגד רצונו הקדוש של יוסף הצדיק ובמעט כחו הדף את כל כח הסטרא אחרא. וזה למוד גדול בשבילנו.

ובזה אפשר להבין את צער הגמרא בפטירתו של רבי יוחנן שהיה יפה תאר מאד ודמות דיוקנו זיוו וזהרו כיעקב אבינו עד שכשנפטר אמרו עליו ''חבל על האי שופרא דבלי בעפרא'', והוא תמוה מה יש לבכות על היפי החיצוני שהולך לעפר, אלא, מוסר גדול היה מלמד רבי יוחנן בחייו לכל רואהו, היאך יפה כמותו נטה לבו לתורה ויראת שמים ולא נתפתה ליצרו, ומציאותו היתה מוסר חי לכל בני דורו לנצח יצרם, ולכן בכו עליו ''וי להאי שופרא דבלי בעפרא''.

ואת כל אשר עשים שם הוא היה עשה (לט, כב)

לא גבה לבו

ופרש רש''י: כתרגומו, שלכל מה שנעשה שם על פיו יחנו ועל פיו יסעו. ונראה עוד, שבא הכתוב לומר גדל ענותנותו של יוסף שאף על פי שנתן לו להיות ראש לכל האסירים, לא נתגאה עליהם, וכל מה שהם היו עושים הוא היה עושה ולא נכר לעין שהוא הראש והמצוה לאחרים כלל.

---

פרשת מקץ

וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלתיו ויבא אל פרעה (מא, יד)

כך הם דרכי שמים - תשועת ה' כהרף עין

יוסף שוהה שתים עשרה שנה בבית האסורים וכביכול יש להקדוש ברוך הוא זמן, ואינו ממהר להצילו, אולם כשהגיע רגע ההצלה אזי נעשית היא בבהלה - ויריצהו מן הבור, כיון שהגיע הדקה של ישועתו של יוסף לא המתין הקדוש ברוך הוא אפלו רגע אחד.

כמה חזוק יש לאדם ללמד מכך, הרי אדם שרואה שישועתו מתמהמהת, ובפרט כשאינו רואה סכוי ודרך להצלתו - מתיאש, כיון שחושב מסתמא גם מהשמים התיאשו כביכול מלהושיעני, כאן למדנו שהקדוש ברוך הוא עושה ומכין - בתהליכים מקדמים משלו - את ישועת האדם, ומצדו יתברך שרואה את ההתקדמות כביכול שמח במעשה ידיו, אולם האדם שאינו רואה את התהליכים במו עיניו קץ בחייו בחשבו שחייו עוברים בתהו ללא תכלית, הרי בודאי שכל רגע ורגע שהיה יוסף שוהה בבור לא לחנם, מהלך מסתורי של תקון נצרך היה בכל רגע ורגע, וזהו שהקפיד הקדוש ברוך הוא על יעקב אבינו על שאמר (מג, ו) ''למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח'', ומובא במדרש מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר לבטלה אלא כאן, לפי שאומר לו הקדוש ברוך הוא אני עמל וטורח כביכול להמליך את בנך למלך ואתה אומר ''למה הרעתם לי''.

טבע בני האדם - חסרי מרגוע ושלוה - לרצות מהר את תוצאות ישועתם, ועכוב פרקנם עליהם לנטל ולמשא, זהו מפאת שמגבלים אנו בזמן ובמקום ורוצים את ישועתנו בזמן שבחרנו לנו ובמקום שרצינו בו.

ועוד עלינו לדעת, הקדוש ברוך הוא למעלה מהזמן ולמעלה מהמקום, וממילא מבחינתו כביכול אין כאן שום עכוב, כך צריך להיות, ואם יהיה אחרת יהיה גרוע מעכשו, וזו חובתנו להאמין - פשוט לסמך על הנהגתו יתברך ולהאמין שאין מציאות כזו ''עכוב'', ועל זה אמרו: ''כל עכבה לטובה'', אין עכבה שהיא רעה, וכמו שהיה אומר החפץ חיים זכר צדיק וקדוש לברכה, אם אחרת לאוטובוס והפסדת אותו, אל תאמר הפסדתי את האוטובוס כי אחרתי, אלא תאמר שאכן הקדמתי לבוא לאוטובוס הבא, אין דבר כזה התעכבתי, הפסדתי, כל עכבה נצרכת ולטובה היא, ולא הפסדת כלום. הקדוש ברוך הוא עושה תהליכים המקדמים בכל רגע ורגע את ישועתך אלא שלנו לא נראית הישועה רק לבסוף.

והדברים אמורים בכל תחומי החיים, למשל, יש כאלה הרוצים להנשא, וקצרה רוחם בעמל עכובם, מלראות עצמם רוקים ללא אשה ומאסה נפשם בחייהם, וכן זוגות שלא זכו עדין להפקד, או עמל פרנסה וכדומה.

יש להאמין ולדעת - זמן ועת לכל חפץ, וכשלא הגיע הזמן לא יועילו כל ההשתדליות, מלבד הפצרה בתפלה, וכשיגיע הזמן לא יועילו כל המניעות מלמנע את הישועה.

ונעתיק לכאן את הפרק האחרון שמספרנו ''ישועת ישראל'', דברי חזוק לחיות הגם שקשה לחיות.

אומרת המשנה באבות (פ''ד מכ''ב) ''אל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא''.

נתבונן למי מפנית אמרה זו: ''שעל כרחך אתה חי'' - האם לאדם שטוב לו? האם לאדם שבריאותו תקינה, פרנסתו תקינה, מצב משפחתו תקין, והשלוה והרגע מקיפים אותו מכל צד?! הלא לאדם כזה אין צרך למשנה לצוות עליו ב''על כרחך אתה חי''.

בהכרח אם כן לומר, שאמרה זו מפנית לאדם שקץ בחייו, האכזבות ממלאים לו את חלל עולמו, עולמו חשוך עליו, ומקים בו: ''בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר'', הן מחמת שעמום, הן מחמת הרגשת חסר ספוק נורא מכל עמלו אשר הוא עמל תחת השמש, והן מחמת העצב והמרה שחרה המשתלטת על האדם מיסוריו הרבים.

לאחד כזה באה המשנה לומר: ''שעל כרחך אתה חי'' ! גם אם אין לך חשק לחיות והיית מעדיף למות כבר כמה פעמים מאשר להמשיך לחיות במצב שהנך בו - דע! כי בעל כרחך אתה חי, ואין החיים של האדם תלויים ברצונו אם רוצה בהם או לא.

ולא עוד, אלא גם מודיעה המשנה לאדם: דע ! ''אל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך'' - אל תחשב שבכך שאדם מת, גומר מחייו ונכנס לקברו, הגיע בכך למנוס ולרגע, כי באם לא מלא תפקידו טרם בואו לקברו, יצטרך שוב לבוא לעולם חזרה למלאות תפקידו, ולא יועיל לו כלל בכך שיברח מתפקידו על ידי ירידתו לשאול, כי ב''על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד'', ואם כן, בעל כרחך תוצר מחדש ותולד מחדש ותחיה מחדש, בין אם תרצה בכך בין אם לא תרצה בכך

ובכך עצה טובה קא משמע לן, שכדאי לך לחשב בכל מצב שאתה נמצא כיצד לפתר את הבעיות ולא כיצד לברח מהם, כיון שהבעיות שאתה נתון בהם הם המה הנתונים שרוצה ה' שדוקא עמהם תמלא את תפקידך, ולכן אל תתחמק מהם, כי לא תוכל להתחמק מהם, כי גם אם תשלח יד בנפשך ותזרז את ביאתך לשאול - דע, כי אין השאול בית מנוס לך, ותהיה נרדף למלא תפקידך באותם נתונים, בכך שבעל כרחך תוצר שוב ותולד שוב, ומי יודע אם בנתונים גרועים מאלה של עכשו.

לכן קח בקלות ובאמונה פשוטה את מצבך העכשוי וראה להתמודד אתו, ואל תברח ממנו בדרכים שאינם לרצון בוראך החפץ בשלמות נפשך ובתקונה כדי להביאה על שכרה בענג ועדון הגדול מכל העדונים שהוא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו ואם אביך הרחמן מבין שכדאי לך כל הסבל הזה בשביל הטוב הנפלא שיבוא אחריו - כדאי לך להאמין בו בתמימות לב, ובכך תלך לבטח

ואם קשה מנשוא מצבך - מה לך נרדם? קום קרא אל אלקיך ! קום זעק לבוראך שיקל מעליך את עמס נסיונותיך ויסלק את פחד לבבך ואת עצבון ידיך. כי מי יתן לך עצה יותר טובה, ומה יכולה להיות העצה היותר טובה מאשר לפנות למי שבאמת יודע נבכי וסבוכי נפשך, בלבולי מחשבותיך ותמיהות רעיוניך. איזה פסיכולוג בעולם יוכל להבין אותך וליעץ לך ולהרגיע את נפשך יותר מבוראך?! היש לך אוהב נאמן יותר ממנו?! הלא הנך מברך בכל יום בשם ומלכות: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אוהב את עמו ישראל; ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, הבוחר בעמו ישראל באהבה. י אהבת עולם אהבתנו ה' אלקינו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו. וראה מה שכתב הזהר הקדוש: אלמלי היו ישראל יודעים אהבה שאוהב הקדוש-ברוך-הוא את עמו, היו רצים אחריו ושואגים ככפירים מרב אהבה אליו יתברך. אלא שזו עצת היצר שתבין ממצבך שהנך שנאוי ומתעב מלפני ה', וזה שקר גדול, שהלא ה' מכריז ואומר ''את אשר יאהב ה' יוכיח'' לכך, כדוד המלך, עליו השלום, קום קרא אל אלקיך בקול גדול ובלב שלם

''אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני'',

''שמח נפש עבדך כי אליך ה' נפשי אשא'',

''לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי''.

ותמשיך ותזעק לה' בכל לבך שלא ימסרך בידי כחות הטמאה הרוצים לאבדך, כזעקת דוד המלך, עליו השלום:

''חלצני ה' מאדם רע מאיש חמסים תנצרני'',

''אל תתן ה' מאויי רשע, זממו אל תפק'',

''שמרני מידי פח יקשו לי ומקשות פעלי און''

וזאת בהיותך יודע ומבין שאין אחר שיכול לעזר לך מלבד הבורא, כמו שידע זאת דוד מלכנו משיחנו, עליו השלום, וכן זעק בתפלתו:

''הבט ימין וראה ואין לי מכיר, אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי'';

''זעקתי אליך ה', אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים'';

''אל תטשני ואל תעזבני כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני''

וכהנה רבות מפסוקי ספר התהלים שחברו דוד המלך, עליו השלום וממנו נלמד, שעל אף היותו מרחק מבני משפחתו, שרחקוהו וחשבוהו לבן אשה זרה, ועל אף היותו נרדף למות לא מאחר מאשר בנו, ומשאול המלך ומיתר שונאיו, דבק בכלי הנשק המועיל ביותר, הלא הוא התפלה ושפיכת הלב לפני העוזר והמועיל באמת, ולא חפש דרכים אחרות אשר לא יועילו ולא יצילו.

ועל כך אמרתנו במשל יפה.

אדם בעל הון מנה קבלן לבנות לו בית מפאר הרחק ממקום מגוריו, ולהיותו אחד שאינו מבין בבניה ובזמן סיומה, קצרה רוחו כבר לסיום הבניה, והיה מדי פעם דוחק את מנהל העבודה לכלות מלאכתו, הרי שבגלל היותו מרחק ממקום הבניה ולא רואה את תהליך הבניה המתקדם מיום ליום, קצה נפשו, ואלו היה באזור הבניה ומבקר בה מדי יום ורואה במו עיניו הכיצד הקבלן לא מבטל זמן לריק וכל יום נעשה פרט נוסף לא היה מתרעם

כן הוא בעניננו, אנו רוצים את ישועתנו מיד, ורחוקים אנו ממחשבותיו יתברך מלראות כיצד נעשית כל יום וכל רגע של עכוב הישועה מהאדם - תקון נוסף ותועלת מרבה, ולכן מתרעמים אנו, אבל המאמין ויודע כי הקדוש ברוך הוא לא מבטל כביכול זמן, ובכל רגע של צער שסובל האדם נתקן משהו ונפעל משהו היה מקבל זאת באהבה

אמר הכותב, ולא אחסך עטי מלספר ספור שקרה אתנו הדומה לעניננו. גרנו בתחלה בדירה קטנה, וכשנתרבו בני הבית היה קשה מאד להמשיך באותה דירה, חפשנו דירה זמן רב, ולאחר מאמץ וטרחה גדולה מצאנו דירה, ולאחר מכן עכובים רבים היו עד שקבלנו את המפתח מכל מיני סבות שונות ומשנות, וכל דבר קטן שלכאורה אין בו כדי שעור עכוב, בכל זאת - לפתרו - לקח כמה ימים, וכן הלאה, ממש עד שנלאינו מעמל הטרח. סוף סוף, כשהגיע הזמן וקבלנו את המפתח, קבענו יום עם נהג ההובלות, וקבעתי אתו לשעה 10 בבקר הלכתי באותו יום להתפלל בהנץ החמה כדי להספיק לבוא מקדם הביתה לארגן את בני המשפחה להעברת הדירהי והנה אני חוזר מבית הכנסת מקדם תכף לאחר התפלה, ועיני רואות כבר את כל החפצים בחוץ, משאית ההובלה עמוסה וחלק מהחפצים כבר בתוכה והיתר כבר מחוץ לבית, ואשתי והילדים עדין לא לבושים ולא מארגנים, ממש בהלה ! ומה התברר? היה להם באותו יום עוד הובלה, ולכן הקדימו ומהרו לגמר אתי את ההובלה, וממש הריצו אותנו מהר מהר לגמר מלאכתנו.

נזכרתי במעשה זה ביוסף הצדיק, אחר 12 שנים בבית סהר, כל כך הרבה עכובים עד הישועה, מה יקרה - לכאורה - אם בבוא אמנם זמן הישועה יהא בנחותא, עוד כמה שעות או ימים? לא ! ויריצהו מן הבור ! ומדוע? כיון שנגמר זמן התקון לא מחכים בשמים אפלו דקה אחתי כל כך הרבה עכובים על פרטים קטנים, אם כן כיון שהגיעה הישועה - שתבוא בנחותא? לא, בבהלה ומהירות ! מדוע? תשועת ה' כהרף עין ובאמת מדוע רצון ה' בהנהגה כזו? אפשר, כדי שבני אדם יבחינו בישועתו ולא יתלו בהצלחתם בכחם ועצם ידם, ויראו במו עיניהם, שכאשר אין החלטה מן השמים לישועה, הרי שהישועה מתעכבת מסבות של מה בכך, וכשמגיע רגע הישועה, הרי שכל ההרים למישור, אין עכוב ואין פגע, כי זאת חיבים להאמין, שמצדו יתברך אין מעצור מלהושיע בין רב למעט, אלא כל דרכיו למבחן ולנסיון לבריותיו, וכל המצטין באפוק ובקבלת היסורים בשמחה, גדול הוא יותר, וכל העולם הבא נמדד כפי האמונה, וכמו דאיתא בגמרא: ''מי בז ליום קטנות', מי גרם להם לצדיקים להתבזבז שלחנם לעתיד לבוא, קטנות אמנה שהיתה בם'', הרי שהאמונה היא קנה-המדה לענג עולם הבא. והצדיקים לעתיד נוחלים עולם הבא כפי מדת אמונתם.

וכל נסיון נוסף, שעמד בו האדם, מתעלה בזה מאד.

ועל-פי זה תובן הגמרא, שדרשה על הפסוק: ''ושבתם וראיתם בין עובד אלקים לאשר לא עבדו'', אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים למאה ואחד, והוא פלא להחשיב את השונה פרקו מאה ולא מאה ואחד - ל''לא עבדו''.

ואפשר שכונת חכמינו זכרונם לברכה לומר: כשם שברור לכל אחד, שישנו פער והבדל עצום בין עובד אלקים ללא עבדו, כך לעתיד יהא נכר פער עצום בין שונה פרקו מאה למאה ואחד, אף שכאן בעולם הזה לא נכר ההבדל ביניהם, כן הוא בכל משהו שלמות של אמונה, שמעלה אחד על חברו - הגם שלא נכר זאת כאן בין בני אדם כלל, לעתיד, יהא שלחנם שונה זה מזה, באפן ברור לחלוטין.

ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי ופתר אין אתו ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתר אתו: ויען יוסף את פרעה לאמר, בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה. (מא טו-טז)

אדם הנתון במצב החורץ את גורל חייו הרי שאז מפעיל הוא את כל האפשריות למען הצלתו ואפלו כשנוגדים הם את עקרונותיו בזמן שנאבקים על החיים הרי שקשה מאד לשמר על עקרונות והנה ביוסף הצדיק מצינו להפך, יוסף נקרא למלך ויודע הוא שהרי באם ימצא חן בעיני המלך ינצל ואם לאו יחזר לכלאו לנצח. פרעה מתחיל בדבריו בשבחו של יוסף שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתר אותו, ועוד טרם יפצה פיו הלאה בספור חלומו עוצרו יוסף בהערה על דבריו: ''בלעדי'', מפרש התרגום ''בר מן חכמתי''. אני איני חכם אלא כפי מה שיודיעני האלקים אני אמר אליך, והלא זה פרעה כופר הגדול האומר ''לי יאורי ואני עשיתיני'' ''מי ה' אשר אשמע בקולו'', ההשגחה האלקית איננה השפה של פרעה. זו שפה מוזרה אצלו. מכל מקום יוסף לא נמנע בשום פנים מלדבר בשפתו שלו שהיא שפת האמונה.

מכאן ללמד, אין לנו להתביש לדבר בשפתנו שפת האמונה עם מי שאנו מדברים, ואף אלו ששפה זו מוזרה להם אין לנו לחשש שיציקו לנו או ילעגו לנו או שלא יעשו מבקשנו באם נדבר בשפתנו ואף אם שפה זו לא לרוחם ואף שונאים אותה.

---

פרשת ויגש

ולא יכל יוסף להתאפק... הוציאו כל איש מעלי (מה, א)

שכרו של יוסף

בפרשת מקץ בארה לנו התורה את שכרו של יוסף על עמידתו בנסיון - שמונים שנות מלכות ושליטה גמורה על ארץ מצרים

זהו שכרו בגשמיות. אולם בפרשה זו רואים אנו ביתר שאת את שכרו של יוסף במדרגות נפלאות שלהן זכה, והלא המה: ענוה, ותור, אמונה, ובדרגה המפלאת ביותר.

כשמתודע יוסף לאחיו רואים אנו כמה ממדותיו התרומיות: א). יוסף מצוה לאמר: ''הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו'', ומובא בחז''ל שבכך סכן יוסף עצמו, שיכלו להרגו מחמת הבושה שלא יודע לאביהם דבר מכירתו, ובכל זאת כדי שלא לבישם בפני המצרים צוה ''הוציאו כל איש מעלי''. ב). יוסף מודיע להם ''אני יוסף'', וכשרואה שאחיו נבהלים מפניו וכנאמר: ''ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו'', חוזר שוב ואומר להם. ''גשו נא אלי'', וכמו שאומר רש''י. ראה אותם נסוגים לאחור, אמר עכשו אחי נכלמים, קרא להם בלשון רכה ותחנונים, ואמר להם ''אני יוסף אחיכם'' עמכם אני באהבה ואחוה כאלו לא מכרתם אותי, וכשראה שעדין המה עצבים, אמר להם ''ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלקים לפניכם'', כלומר אל תעצבו כי הכל יצא לטובה. ג). וכשראה שעדין אין דברים אלה מרגיעים אותם לגמרי, אמר להם דעו לכם שבעצם מבחינתי אני רואה את פני הדברים כך ''ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלקים'', כלומר בכלל אינני רואה זאת כמעשה שלכם, אין אתם בעיני כלל צד בענין בכלל, אין אתם אלא כחמר ביד היוצר שהוא האלקים, וכל מקרה זה הנו מעשה ידיו בלבד ותו לא

נורא נוראות !

''ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה'', אלא מי? הלא הם שמכרוהו לישמעאלים ונתקוהו מאביו, זהו כח האמונה וחיוב האמונה לראות גם את המתנכלים והמתנכרים לך באכזריות הנוראה ביותר, שכאלו ואין זה הם כלל, אלא מעשה האלקים והשגחתו והכל לטובה. וכמאמר דוד המלך עליו השלום כשקללו שמעי בן גרא - ה' אמר לו קלל, ולמדרגות אלו של אמונה, זכה על ידי נטירת ברית קדש, כמובא בזהר הקדוש אשר אמונה וברית תלויים זה בזה, והנוטר בריתו כראוי זוכה לאמונה כראוי, וכל בלבולי האמונה הקשיות הספקות ומחשבות הכפירה המבצבצות במח האדם, אינם אלא פרי טמאת העריות החל מפגם העינים והמחשבה, והמה הגורמים לטשטוש האמונה, ובכלל, כל עלית וירידת האדם בעבודת ה' תלויים המה ב''יסוד'' שהוא שמירת ברית קדש דאתקרי ''יסוד'', ואם היסוד חזק ויציב כל מחו של האדם בריא ויציב, ואם יסודו מערער בפגם הברית, גם מחו מערער ואין לו עין אמתית לראות ולהבין בתורה ובעבודת ה'.

זאת מראה לנו התורה, פרי קדשתו של יוסף הצדיק, שמלבד שזכה לשכר גשמי, שגם הוא פרי שמירת הקדשה, ולהפך, בחלול הברית האדם מעני לגמרי, וכנאמר: ''בעד אשה זונה עד ככר לחם'', וכתב הרוקח: הפוגם בריתו מזלו נהפך לו לרעה, ואפלו זהב בידו נהפך לעפר, ויוסף הצדיק ששמר בריתו לא רק שזכה לעשר וגם למלכות שמונים שנה במצרים, יותר מכך זכה ונתעלה שאמונתו היתה כל כך זכה וברה לראות את אויביו שלא שמעו בהתחננו אליהם על נפשו, שליחי ה' בלבד, ואינם הם אלה שעשו לו רע כלל, כי אם האלקים והכל לטובה.

ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו (מה, ג)

תוכחה

על פסוק זה אומרת הגמרא (חגיגה ד' ע''ב) ר' אלעזר כשהיה מגיע לפסוק זה היה בוכה, ומה תוכחה של בשר ודם כך, של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה. ובאמת לא ראינו בפסוק זה שום תוכחה ומוסר שמיסרם יוסף על מעשיהם, אלא מודיעם שהוא יוסף העומד לפניהם.

אלא שמעתי על כך פרוש נפלא:

כשאמר יוסף לאחיו להביא את בנימין לפניו, ענה לו יהודה: ''לא יוכל הנער לעזב את אביו ועזב את אביו ומת'', ועל כך אמר להם יוסף, הלא ''אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה'' - ''העוד אבי חי'', ואם כן למה חששתם להביא אלי את בנימין מפחד שמא ימות אביכם, ולא חששתם למכרני למצרים מפחד שמא ימות אביכם, ואם לאחר שמכרתם אותי ראיתם שעוד אבי חי, מדוע אם כן חוששים אתם ל''ועזב את אביו ומת''.

התוכחה נוקבת ובעלת חמרה כאשר נתפס הנאשם בסתירת מעשי עצמו, ומה ואיך יענה אדם לבוראו תשובות על מחדלו בעבודת ה', הלא על כל תרוץ שיתרץ את עצמו ימצאו לו סתירה מיניה וביה בדבריו ויעמד בבושה וכלמה, וזהו אם מפני תוכחת בשר ודם כך, מתוכחתו של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה.

ולדגמא, כשיטען אדם שנמנע מלילך לשעור תורה או לתפלה בצבור, מפאת עיפות או כאב ראש וכדומה, הלא יטענו לו: מסבות כאלו היית נמנע מלרוץ למשא ומתן? וכן כיוצא בזה, בזלזול כבוד הבריות וממון אחרים וכדומה, כשיסתרוהו מניה וביה, מה יענה? לכן זה תורם למוד המוסר, לשבת ולחשבן, בהתבוננות עם עצמו, ולראות כמה מעשיו סותרים זה לזה, ולראות לישב את עצמו מהסתירות, לפני שיוכיחוהו על פניו כשיהיה כבר מאחר.

לכלם נתן לאיש חלפות שמלת ולבנימן נתן שלש מאות כסף וחמש חלפת שמלת (מה, כב)

תשובת המשקל

יש להבין, איך לא חשש יוסף לקנאה מצד אחיו על בנימין, הלא זו היתה סבת הקנאה בו שלכן נגרם מה שנגרם? אלא יש לומר, מאחר שראה חרטתם מעמק הלב והבין שעשו תשובה, לא חשש, ולא רק זאת אלא שרצה לזכותם לתשובה המעלה ביותר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: איזוהי תשובה? באותו מקום באותו זמן וכו', ולכן רצה להביאם למצב הקודם לאותו נסיון שנכשלו בו מקדם מחמת קנאה, ועכשו שיעמדו בנסיון ולא יקנאו, הרי לך תשובה באותו מקום באותו זמן וכו', תשובה מעליא.

ויפג לבו כי לא האמין להם (מה, כו)

בשורת יוסף

יש להבין, מה נתינת טעם ל''ויפג לבו'' מה שלא האמין, הלא אם תספר לאדם שהגיעה לו טובה עצומה ונסית, הלא יפוג לבו מחמת שכן מאמין למה שדוברים אליו, דאלו לא היה מאמין היה שוחק מדבריהם ולא מתרגש, ואם כן אם ''ויפג לבו של יעקב'' ודאי משום ש''האמין''? ויש לומר, דלכן פרש רש''י והתרגום, שויפג אין הפרוש שמרב שמחה והתרגשות פרח לבו כביכול, אלא פנה לבו מהדברים ולא שת אליהם כי לא האמין להם, ולא נתרגש מהם כלל.

או אפשר ''ויפג לבו'' פרושו באמת פרח לבו ונתרגש, והינו משום שלא האמין להם ונצטער שמא מהתלים בו בניו בספורי שוא, ולכן פג לבו מחמת צער ונסערה רוחו, וכשנתנו לו סימן פרשת ''עגלה ערופה'' שלמדו ביחד כשפרש ממנו, מיד האמין, ''ותחי רוח יעקב אביהם''. ויבוא עכשו יפה, שכשהוכיחו לו אמתות הענין ונוכח שאמת כדבריהם, לא פרח לבו, אדרבה נחיתה רוחו, והטעם משום דאביו שמר את הדבר וידע וצפה מתי יבוא היום שיתקימו חלומותיו, וכשמקבל אדם דבר שצפה לו וקוה לו אינו נסער ונרגש אלא אדרבא חיתה רוחו. ואין תמה שעדין היתה לו תקוה לבנו יוסף ולא נתיאש ממנו לגמרי, שהרי כשאמר להם: ''ושלח לכם את אחיכם אחר'', נזרקה בו רוח הקדש שישוב יוסף.

והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם (מו, לג)

ענוה ושפלות - תועבת יצר הרע

רמז, ''והיה כי יקרא לכם פרעה'' הינו יצר הרע, ויפתה אתכם ויאמר לכם: ''מה מעשיכם'', הינו ראו כמה גדולים מעשיכם וחשובים ומי כמותכם, ולכם נאה ויאה הגאוה, ויכניס בלבכם רמות רוחא חס ושלום. ''ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך'' רמז לשפלות ופחיתות, ''מנעורינו ועד עתה'' כלומר כל ימינו עדין לא עשינו המטל עלינו, וכל זה ''בעבור תשבו בארץ גשן'' רמז לגן עדן, שארץ גשן היתה מיטב הארץ כדפרש רש''י לקמן, ''כי תועבת מצרים כל רעה צאן'' כי תועבת היצר הרע הנרמז במצרים - כל מי שהוא ענו ושפל הנרמז ברועה צאן, זהו מפלתו של היצר הרע משום שאין לך דבר שמרחיק היצר כמו הענוה.

שמחה ועידוד השמדת הרע

לעיל הסברנו הפסוק בטענת היצר הרע להגביה לבו של האדם ולהפילו בגאוה ורמות רוחא רחמנא לצלן, וידוע שהיצר הרע יש לו עוד דרך להפיל האדם בטענת יאוש ולומר לו: ''מה מעשיכם'', כלומר כמה אתה האדם חוטא ופושע ורחוק מהשם יתברך, ובזה רוצה להכניסו לעצבות ומרה שחרה, ועל זה אומר: ''ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך'', רמז שישיב ליצר הרע: אמת שאנכי רחוק וחטאתי הרבה, אבל האדם בעולם הזה נתון במלחמה קשה פעם מנצח פעם מנצח, וזה דרך כל האדם אפלו הצדיקים הגדולים, העקר שבסוף יוצא האדם מנצח ולא מנצח, וזהו ''אנשי מקנה'', רמז, כמו כל מקנה ומקח וממכר שעושה אדם, פעמים מרויח, פעמים מפסיד, אלא שלבסוף, אפלו אם הוא עשיר לא יבצר שהפסיד כמה פעמים בחייו, וזהו ''אנשי מקנה היו עבדיך'', פעמים מנצחים פעמים מנצחים, והעקר שלבסוף נהיה מנצחים, ''גם אבותינו'' הינו, יאמר לו ליצר גם אבותינו הצדיקים הגדולים כך היה עמם שהיו תמיד במלחמה עם היצר פעמים מנצחים פעמים מנצחים, אלא שלבסוף נצחוהו והשמידוהו, וזהו ''למען תשבו בארץ גשן'' בארץ המנוחה והנחלה המעתדת לעובדי ה'.

---

פרשת ויחי

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה (מז, כח)

שבע יפל צדיק וקם

יש להבין, לצרך מה כתבה לנו התורה שחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, והלא ממילא נדע זאת, שהרי בפרשה שעברה (פרק מז, ט) נאמר: ''ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה'', ואם ימי שני חיי יעקב סך הכל 147 שנה, אם כן חי במצרים 17 שנה, ולצרך מה נאמר לנו זאת?

אלא כאן רצתה התורה לחלק לנו את חיי יעקב לב' חלקים: חלק א' בחייו - 130 שנה - חיים של עבודת ה' מתוך נסיונות ויסורים, וחלק ב' בחייו - 17 שנה - חיים של עבודת ה' מתוך נחת ושלוה. ובהיות שחלק ראשון של חיי הצדיק - חיי נסיונות - חשובים המה לפני הקדוש ברוך הוא יותר ויותר מחלק השני שבחייו, שאז חייו חיי חרות וקצירת עמל של עבודת ה' במשך כל השנים, לכן חלקם הכתוב לב' חלקים, ובעצם ב' חלוקי חיים אלו הנם אצל כל צדיק וצדיק, שבתחלת דרכו שנים רבות הנו במצב של מלחמה ועבודה קשה של התמודדות ביצריו ותאוותיו. ואלו בחלק האחרון והסופי שבחייו נחים ונרגעים יצריו מסערתם, ועבודתו עבודת מתנה מתוך נחת ושלוה ממלחמת היצר.

ולהבין הענין נרחיב יותר את הדברים. נאמר בפסוק: ''שבע יפל צדיק וקם'', הרי שגם הנקרא בתאר צדיק, אין מן הנמנע שיפל פעמים רבות, אלא שמעלתו של הצדיק שקם חזרה ומתחיל מחדש, ובאמת זו גבורה נוראה ותמימות גדולה בה' כשהאדם נופל, ונדמה שכאלו ודוחים אותו מן השמים, ושוב חוזר הוא לקים התורה והמצוות, ולאחר מכן עוד פעם נופל, וכן כמה פעמים, ואם אין תמימותו ואהבתו ויראתו לה' כפי שצריך, יכול בנקל לפל בדעתו ולחשב, הנה ! אין חפצים בי מן השמים, ועבדה שמדיחים אותי פעם אחר פעם, וכמה קשה הדבר לקום עוד פעם ולהתחיל מחדש. ובאמת זהו השעשוע והענג הגדול ביותר שיש להקדוש ברוך הוא מן האדם, שאף על פי שנופל, עוד פעם קם מחדש, ודומה הוא לחיל שמתאבק עם האויב, ואף על פי שנפצע החיל ודמו זב ממנו, אינו מתיאש, ובשארית כחותיו חובש פצעיו, ומתנער מן האבק והעפר, וקם שוב להכניע את אויבו, ודאי שראוי הוא לשבח עצום, כן הוא הנופל וקם ושוב נופל וקם, מראה בכך להקדוש ברוך הוא שהנו תמים עמו מאד, ושומר לו אמונים על אף הכל, ולעולם לא יטש המלחמה ולא יתיאש מלהתקרב למי שאהבה וחפצה נפשו, הלא הוא ה' אלקיו.

ובודאי שלא לעולם יטש ה' את עמו, ובסוף הדבר שינצח יצרו וינוח ממנו, וכנאמר אצל דוד המלך עליו השלום: ''ולבי חלל בקרבי'', אמנם ידוע שאל תאמין בעצמך עד יום מותך, אבל מי שגבר על יצרו רב שנותיו מבטח הוא שלא ישלט עליו יצרו, כמובא בחז''ל, אם כן אף על פי שודאי צריך תמיד זהירות מיצר הרע, אבל בודאי שנח הוא מעקר המלחמה.

אם כן העולה לנו, שהאדם בתחלת דרכו הרי הוא תמיד לוחם עם יצרו, ונופל וקם ושוב נופל וקם, אם כן הוא בבחינת בעל תשובה שחוטא ושב לבוראו מחדש, ולבסוף לאחר שעברו רב שנותיו, הרי הוא בבחינת צדיק שכבר אוחז דרכו ללא עליות וירידות, והנו יציב ומבסס בצדקותו, אבל זה כבר בבחינת ''שכר'', כי עקר הנחת רוח להקדוש ברוך הוא - היא כשהאדם מלא נסיונות וקשיים, פתויים וגרויים, ובכל זאת מנצח את יצרו, ואף שנופל שוב קם ונלחם מחדש, יותר מאשר כשהוא בבחינת - נוטל שכרו - וכבר יושב על מי מנוחות ממלחמת היצר.

וזהו גדולים ''בעלי תשובה'' - שזו בחינת כל צדיק בתחלתו, בנחת רוח שעושים ליוצרם, בעדן מלחמתם החזקה עם יצרם, יותר מאשר ''צדיקים גמורים'', דהינו הן עצמם - לאחר רב שנותם, שהנם בבחינת צדיקים גמורים, ולבם חלל בקרבם ואינם כבר עורכי מלחמות כמקדם.

לכן אל יפל לב האדם, ואל יתיאש מן הפרענות, שהיא מלחמת היצר, שזהו דרך הלוחם עם אויבו, פעם מכהו ופעם מכה ממנו.

כלל גדול בידינו: אין מבקשים מהאדם ''לנצח'' אלא ''ללחם''. כי הנצחון הוא רק ביד ה', והמבקש מהאדם הוא רק ללחם ולא לנטש את המלחמה ביאוש וכניעה.

כמובא בשם ''הבעל שם טוב'', שעקר כונת היצר הרע בהחטאת האדם היא, איננה לשם גוף העברה גרידא, אלא בעקר לנפילת הרוח שתהיה לו לאחר העברה, בכך שיתיאש ויטש המלחמה, כי העקר הוא להלחם ולהלחם, ולחפש עצות ודרכים, ובעקר להרבות בתפלות לה' שיצילנו מיצר הרע, וזדו: ''כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלקיך בידך''. המצוה עליך זה לצאת למלחמה בלבד, אבל ''ונתנו'' דהינו הנצחון שינתן האויב בידיך, זהו רק על ידי ''ה' אלקיך'', והמטל עלינו רק להלחם ולא להכנע, וסוף הנצחון לבוא. וכה היה אומר הצדיק רבי זושא מאניפולי זיע''א (מובא בשומר אמונים) איני מצפה ומקוה לעולם הבא, בשכר עבודת ה' בזמן המחין דגדלות שהיו לי, שהתפללתי וכספתי וערגתי לה' מתוך תשוקה וענג, כי זהו מתנה שנתן לי ה', אלא מצפה ומקוה אני לעולם הבא בשכר אותם ימים של מחין דקטנות שהיו לי בתחלת דרכי, שעבודת ה' היתה קשה לי מאד מאד, ועל כל פסיעה ופסיעה של התקדמות בלמוד התורה, ובכונת התפלה, הייתי צריך להתיגע מאד מאד, ותקפוני נסיונות והפרעות מכל כוון, והמאמץ היה קשה מנשוא, על ימים אלו מקוה אני שיתנו לי עולם הבא.

כחו של יעקב אבינו

''ויחי'' - פרשה זו סתומה, כיון שמת יעקב אבינו עליו השלום נסתמו עיניהם של ישראל. פרשה זו נדרשה יפה בספר ''נתיבות שלום'':

אמרו חכמינו זכרונם לברכה: למה פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. ויש לדיק, מדלא אמר כיון שנפטר יעקב התחילו לשעבדם ונסתמו וכו', משמע שעקר הדגש הוא על כך שפטירת יעקב גרמה לסתימת עיניהם ולבם, ולא על עצם הצרות, דכל זמן שיעקב אבינו חי לא היה בכח הצרות לסתם עיניהם ולבם של ישראל, ורק כיון שנפטר יעקב נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מפני הצרות. ויש לבאר משמעות הענין. עוד צריך באור, הרי יוסף היה חי עדין, ויוסף היה באותה בחינה של יעקב כמו דכתיב: ''אלה תולדות יעקב יוסף'' ולמה לא הועיל זאת שלא יסתמו עיניהם ולבם של ישראל?

ויש לבאר דענין משנפטר יעקב, הינו שנסתלקה מכלל ישראל מדתו של יעקב, ולפיכך נסתמו עיניהם ולבם של ישראל. ובאור מדתו של יעקב שהיא הנותנת שלא יסתמו העינים והלב מפני הצרות, יש לבאר בכמה אפנים. אפן א': דהנה מדתו המיחדת של יעקב היא ענין הקדשה, כמו שכתוב ''קדושנו קדוש יעקב, '' אך בעוד מדת יוסף הצדיק היא זהירות בעניני קדשה מאסור, כמו שמצינו שנסיונו של יוסף היה באסור, הרי מדתו של יעקב היא קדשה אף בעניני התר, וכדאיתא בספרים הקדושים שיעקב אבינו הגביה את כל הענינים הגשמיים למדרגות הגבוהות ביותר, וכמו שמצינו בתורה בפרשיותיו של יעקב, שמכל עניניו הגשמיים נהיה חלק התורה, שפרשה שלמה בתורה מקדשת איך שנשא אשה, וכל סדר הולדת השבטים שנכתב בתורה כל בן לחוד איך שנולד, שכל אלו נראים כענינים גשמיים, ויעקב אבינו הגביהם לדרגות עלאיות עד שנהיה מזה תורה שלמה, וכמו כן עסקיו בכל עניני פרנסה ועסקים, וכדאיתא מהאריז''ל בעלי חיים, הסודות העליונים שיש בענין עקדים נקדים וברדים, וענין ויפצל בהן פצלות הרומז על רצועות התפלין (זוח''א קסב), שזו הזכות הגדולה של יעקב אבינו בה מזכירים לעורר רחמים כאמרנו הושענא למען פצל ברהטים. כי יעקב קדש את כל עניני ההתר והרשות שלו בקדשה עלאית כרצון ה' שנהיה מזה גופי תורה וכמרמז בשם יעקב שהוא משרש עקב, כמו דכתיב וידו אחזת בעקב עשו, ראשי תבות. קדש עצמך במתר, שזו היתה מדרגתו של יעקב שהמשיך קדשה עלאית בכל עניני עולם הזה המתרים והעלה אותם לדרגת קדש קדשים ובמדה זו נתיחד יעקב אבינו מכל האבות הקדושים עד שנקרא בחיר האבות, שמטתו היתה שלמה, לפי שהוא הגיע למדרגה העליונה ביותר של קדשה, שמכל עניני התר עשה תורה שלמה וקדש קדשים

ועל פי זה יש לבאר הנאמר ביוסף. ''ויבא הביתה לעשות מלאכתו'', שיש אומרים שנכנס לעברה אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו, הפרוש בזה, שנסיונו של יוסף היה באסור, אך כיון שנראית לו דמות דיוקנו של אביו נשא קל וחמר מאביו שהוא קדש קדשים אפלו בהתר ואיך יעבר הוא על אסור, ובכח זה עמד בנסיון.

ומרמז במאמרם ז''ל (ברכות כו:) יעקב אבינו תקן תפלת ערבית, ותפלת ערבית רשות. יעקב הרים ותקן את כל עניני רשות והתר לדרגת קדש קדשים והנה כאשר יהודי זוכה למדה של ''אז תתענג על ה '' אז נפקחים עיניו, ולבו מתמלא אור ותענוג, ויכול הוא לשאת את כל היסורים והצרות בגשמיות וברוחניות, שכאשר יהודי זוכה להתענג על ה' מתקים בו מאמר הכתוב (תהלים לו) ''כי עמך מקור חיים'', כי עמך, זה שהוא עמך, הרי זה מקור חיים, שלא חסר לו כלום בהתענגו על ה', ו''גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי'', כאשר יהודי מרגיש כי אתה עמדי אז גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע ולזה יהודי זוכה כאשר מתנהג בקדשה במדת יעקב, שאז אין מסכים מבדילים בינו להשם יתברך, ומרגיש את השם יתברך כי אתה עמדי אבל כאשר יהודי פוגם קדשתו, אפלו בהתר, הרי כל פגם עושה מחיצה ומסך המבדיל בינו להשם יתברך, וכמאמר ''פרי הארץ'', שכל הנאה גשמית שיש ליהודי, אפלו הנאת התר הרי זה ''נרגן מפריד אלוף'', ואז אינו מרגיש ''כי אתה עמדי'' ואינו מסגל לשאת את היסורים והצרות של עולם התלאות

וזהו פרוש 'כיון שנפטר יעקב', פרוש שנסתלקה מישראל המדה של יעקב להתקדש בקדשה עלאה בעניני התר, אז התחילו להשתעבד לקלפת מצרים ערות הארץ ושקעו בזהמת מצרים, ונסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, שכל זמן שמדתו של יעקב קימת בכלל ישראל אז לא שיך נסתמו עיניהם ולבם של ישראל, כי המתנהג בקדשה זוכה ל''אן תתענג על ה '' שאז עיניו פקוחות, ולבו פתוח, ויכול לשאת את הכל ואינו סובל מקשי השעבוד, רק כאשר נסתלקה מכלל ישראל מדרגה זו, אז נהיה בחינת 'נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד' ואף שיוסף עוד חי ומדתו עדין היתה קימת, מכל מקום מדתו של יעקב שקדש גם עניני התר נסתלקה מהם, שהאוחז במדה זו אין מסכים מבדילים בינו להשם יתברך, מה שאין כן אם לא תקן את ההתר אז אינו יכול להרגיש את השם יתברך בחינת ''כי אתה עמדי'', וממילא אין לו את הכח לשאד את קשי השעבוד, ועל כן נסתמו עיניהם ולבם מצרת השעבוד.

וביותר דכל זמן שיהודי דבוק בה', הרי גם כאשר עוברים עליו צרות ושעבודים, לא יתכן שיהיה אצלו בחינת נסתמו עיניהם ולבם של ישראל, כי מכח הדבקות בה' יכול להתגבר על כל הצרות והעגמת נפש והנה אי אפשר להגיע לדבקות בה' אלא לאחר שמתנער מכל הענינים הגשמיים, ולכן כל זמן שיעקב אבינו היה חי לא נסתמו עיניהם ולבם מצרת השעבוד, שעל ידי מדה זו של יעקב היו דבוקים בה', וכאשר יהודי דבוק בה' הרי הוא למעלה מכל הענינים הגשמיים, שאינו מרגיש את הצרות והשעבוד, ולא שיך נסתמו עיניהם ולבם, אך כיון שנפטר יעקב, שנתרחקו מזו המדה ועל ידי זה נפרדו מהדבקות בה', נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, שאז התחילו לחוש את קשי הצרות והשעבוד

אפן נוסף יש לבאר בפרוש 'משנפטר יעקב', דהנה יעקב כידוע מדתו ''תפארת'' המדה של תורה, כמו דכתיב ''תתן אמת ליעקב'' והנה ''תורת ה' תמימה משיבת נפש'', התורה יש בה כח תענוג עלאי להרוות נפש יהודי, וכמו דאיתא ב''אור החיים'' הקדוש (פרשת תבוא), שאלו היו ישראל יודעין גדל מתיקות ערבות התורה היו משתגעין ומתלהטין אחריה. וכאשר יהודי דבוק לתורה, נותנת לו התורה כח לסבל ולשאת את כל היסורים והעגמת נפש העוברים עליו. וכמאמר חכמינו זכרונם לברכה (ערובין נד) חש בראשו יעסק בתורה וכו' עד חש בכל איבריו יעסק בתורה, כי כח התורה ממלא את נפש היהודי בספוק שאפלו אם הוא סובל יסורים בכחו לשאת אותם. וגם ברוחניות, אפלו אם יש לו ירידות ונפילות, הרי בכח התורה הוא שב ומתחזק. כמאמר ה''בעל שם טוב'' הקדוש על מאמר חכמינו זכרונם לברכה (תענית ה): יעקב אבינו לא מת, שבכל המדות שיך נפילה בחינת מיתה, אבל יעקב אבינו לא מת, במדת יעקב היא התורה הקדושה אין בחינת מיתה ונפילה, שעל ידי כח התורה מחזיק יהודי מעמד בכל המצבים. וביותר כדאיתא בזהר הקדוש (ח''ג עג) דקדשא בריך הוא אוריתא וישראל כלהו חד, על ידי התורה נהיה יהודי דבוק בה', שכאשר יהודי שקוע בתורה ועוסק בה באפן הראוי הריהו דבוק בה' על ידי התורה, ואף אם הוא נתון בצרות ושעבודים הרי ''תורת ה' תמימה משיבת נפש'', ואינו מרגיש כל הצרות, שהתורה ממלאת ספוק ותענוג את נפשו של היהודי אשר מעולם התענוג חצבה, ומאירה עיני יהודי, ואין שיך אצלו נסתמו עיניו ולבו, אלא מכח התורה אורו עיניו ולבו. וכמו דאיתא במדרש תנחומא (פרשת נח), שעל עמלי תורה נאמר: ''העם ההולכים בחשך ראו אור גדול'', שזוכים לאור הגדול המאיר כל מחשכיהם. וזהו פרוש 'כיון שנפטר יעקב נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם', דכיון שנסתלקה מהם המדה של יעקב הינו כח התורה, שלא היו דבוקים בתורה ונפרדו מדבקותם מהשם יתברך, על כן נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, מה שאין כן כאשר יהודי דבוק בהשם יתברך על ידי התורה הרי הוא יכול לסבל את כל היסורים והחשכות ברוחניות ובגשמיות.

ועוד במה שדרשו את סתימת פרשת ''ויחי'' מטעם בקש יעקב אבינו ע''ה לגלות את הקץ ונסתם ממנו, יש להבין מה סבר יעקב לגלות את הקץ ולמה נעלם ממנו.

יעקב אבינו עבר מאה ושלשים שנות נסיונות והתמודדות קשים מנשוא עד האחרון הגדול צרת יוסף וסלוק רוח הקדש, ולאחר הכל ראה יעקב עד כמה כדאי לסבל עבורו יתברך, וזאת ראה בשבע עשרה שנה שהיה במצרים בבחינת אוכל פרותיהן בעולם הזה בשוב אליו רוח הקדש בקש לגלות הקץ לבניו ואף שיקשה להם ההתמודדות בנסיונות בידעם ארך הגלות, אולם שכרם יהא עצום ורב בשביל כך. אולם הבורא יתברך ידע בחכמתו שלא כדאי לגלות להם את הקץ המאחר פן ימטו רגליהם ויקוצו בארך הגלות ויצא שכרם בהפסדם.

ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו וגו' ויאמר אלהם יוסף אל תיראו כי התחת אלקים אני, ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחית עם רב, ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, וינחם אותם וידבר על לבם (נ, טו-כא)

יוסף הולך בדרך אמו

''ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו וכו' ויקחהו וישלכו אתו הברה'' (בראשית לז) מי היה זה? - שמעון. אימתי ''פרע'' לו? - ''ויקח מאתם את שמעון''. כיון שנתנוהו ליוסף בתוך הבור, היה שמעון מצוה והיו משליכים אבנים כדי להרגו. אבל כשנפל הוא ביד יוסף היה משליך עליו פטומות כדי להאכילו ! (ילקוט שמעוני וישב לז, קמב). בעד כל אבן ששמעון השליך עליו, היה יוסף נותן לו תרנגלת פטומה. ודוקא לשמעון שהרע לו יותר מכל אחיו, סדר לו ''בית הבראה'' במצרים והיטיבו יותר מכלם... (פנה''ש ד, צא)

''וינחם אותם וידבר על לבם''. עליו אמר הכתוב (שיר השירים ח): ''מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי''י כאיזה אח, כקין להבל? - קין הרג את הבל. כעשו ליעקב? - עשו שונא את יעקב. כישמעאל ליצחק? - ישמעאל שונא את יצחק. כאחי יוסף ליוסף? - אחי יוסף שונאין את יוסף. אלא כיוסף לאחיו ! אתה מוצא אחר כל אותן הרעות שעשו לו, מה כתוב בו (בראשית נ) ''ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם'' ! (מדרש רגדול בראשית נ, כא)

''אל תאמר אשלמה רע'' (משלי כ) כדכתיב: ''ומשלמי רעה תחת טובה'' (תהלים לח), למאן דשלים ליד טובה, דלא ישלים ליה רע, בגין דכתיב (משלי יז). ''משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו''. אפלו למאן דאשלימו ליה בישין, לא אית ליה לאשלמא בישא חלף ההוא בישא דאשלימו ליה, אלא קוה לה' ויושיע לך וכו'. וההוא קרא אוקמוה ביוסף זכאה, דלא בעא לאשלמא בישא לאחוי בשעתא דנפלו בידוי. קוה לה' ויושע לך בגין דהוא הוא דחיל לקדשא בריך הוא, דכתיב: ''זאת עשו וחיו'', ואיהו תדיר הוא מחכה לקדשא בריך הוא: תא חזי, יוסף לא די ליה דאיהו לא שלים בישא לאחוי, אלא דעבד עמהון טיבו, וקשוט, וכך ארחיהון דזכאי תדיר, בגין דא קדשא בריך הוא חייס עלייהו תדיר בעלמא דין ובעלמא דאתי (זהר פר' מקץ רא, א)

פרוש: למי שעושה לך טובה אל תשלם לו רעה, דכתיב: ''משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו''. ואפלו למי שעשה לך רעות, אין לשלם לו רעה תחת רעה שעשה לך, אלא קוה אל ה' ויושיעך ! ומקרא הזה פרשוהו ביוסף הצדיק שלא בקש לשלם רעה לאחיו בשעה שנפלו לידו, אלא קוה לה' ויושיעך. כי יוסף היה ירא את ה', כדכתיב. ''זאת עשו וחיו את האלקים אני ירא'', והיה מחכה תמיד אל הקדוש ברוך הוא בוא וראה ! יוסף לא די לו שלא השיב לאחיו רעה, אלא עוד עשה עמהם חסד ואמת, וכך דרכיהם של הצדיקים תמיד, ובגלל זה הקדוש ברוך הוא מרחם עליהם תמיד בעולם הזה ובעולם הבא !

אמר ר' שמואל בר נחמני: מסרת אגדה הוא בידינו, שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל. למה? - שאם באים השבטים לדין עם עשו לומר לו: למה רדפת את אחיך? הוא אומר להם. למה רדפתם את יוסף אחיכם, ואינכם מעלין [טובים] ממני וכיון שהוא בא אצל יוסף, אומר לו [יוסף]: למה רדפת את אחיך? ואינו יכול להשיבו אם תאמר [אתה עשו] שעשה לך [יעקב] רעה, אף אחי שלמו לי רעה ואני שלמתי להם טובה. מיד הוא שותק. (ילקוט שופטים ה, נא)

ומוסיף על מדרשים אלו בספר ''כצאת השמש בגבורתו''

אם חסר לאדם מעט ממעלות העליונות בכלל, והעברה על המדות בפרט, אינו יכול לעמד במבחן אפלו עם עשו, עד שאומר לו עשו. אינך טוב ממני ! יוסף שזכה לכתת את מדת הנקמה הוא אשר יכול להתוכח עם עשו ולהכריעו. ומנצחון זה תבוא הגאלה השלמה. כמו שנאמר: ''ועלו מושיעים בהר ציון לשפט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה'' !

---

פרשת שמות

ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף (א, ח)

הפך לבם משנאה לאהבה

הוא הנאמר בתהלים: ''הפך לבם לשנא עמו להתנכל בעבדיו'' (קה, כה), בידו יתברך להפך לב אוהב ללב שונא וכמו כן מלב שונא ללב אוהב, כשרצה להשניא את עמו בעיני מצרים - ''הפך לבם לשנא עמו'', וכשרצה להפך לבם לאוהבם - ''ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים'', נהפכו להם לאוהבים. וכמו שפרש רש''י שם על הפסוק: ''וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת וה' נתן את חן העם בעיני מצרים, וישאלום'' - אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם - ישראלי היה מבקש אחד, אומר לו המצרי - טל שנים ולך. (רש''י)

וכי שמענו אדם שנחבל ונפסד מחברו יהא אוהב את מפסידו ומחבלו?! זאת ראינו בנס יציאת מצרים, המצריים נחבלו והכו קשות על ידי בני ישראל והיה ראוי להם לשנאתם ביותר, אולם ''ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם עמו'', ונתינת המצרים את כספם וזהבם היה מתוך אהבה כאדם הנותן לידידו משעבר, וכנאמר: ''וה' נתן את חן העם'', והיו משאילים להם יותר ממה שהיו מבקשים כאוהבי נפש זה לזה. וברצותו - ''הפך לבם לשנא עמו''.

סוד גלות וגאלה

על כך יש לעמד, מדוע? מה חטאו ומה עוו ופשעו אבותינו שנענשו בשעבוד מצרים, הלא בדרך כלל התורה מקדימה לבאר עוונם של ישראל לסבת פרענות, וכמו שמצינו בתלונות בני ישראל במהלך המדבר, ובעגל ועוד הרבה, וכאן לא מצאנו גלוי ובאור לפשעם שיהא סבת פרענותם?

אולם בדרך נפלאה מבאר לנו זאת הרב ''נתיבות שלום'', ובשים לב לדבריו שיבואו לקמן - נקנה יסוד גדול העונה על כל התמיהות של סוד גלות וגאלה, ובו יבאר הכיצד הגליות עושים את שלהם בהתקדמות התקון לעולם התקון על אף שעולים הם לישראל בהתדרדרות רוחנית:

עניני גלות וגאולה תופסים חלק גדול בתורה ובמציאות עם ישראל. כבר במעמד הנשגב של ברית בין הבתרים, כאשר נקבע שבני ישראל הם העם הנבחר, היה דבר ה' אל אברהם אבינו: ''ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם וגו' ואחרי כן יצאו ברכש גדול''. ולפני כן נאמר: ''והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו'', ודרשו חכמינו זכרונם לברכה (ב''ר מד, כ) דנרמז בזה גם שאר ד' הגליות, אימה זו בבל, חשכה זו מדי, גדלה זו יון, נפלת עליו זו אדום. הינו שכבר בברית בין הבתרים הראה לו הקדוש ברוך הוא את כל הצרות והיסורים שישראל עתידים לעבר.

ולכאורה הוא תמוה, שהרי גלות היא ענש על עוונות, שמפני חטאינו גלינו מארצנו, ואיך רמז לו הקדוש ברוך הוא על הגליות בשעה שעוד לא היו חטאים שהם הגורם לגלות?

וכיותר תמוה ענינה של גלות מצרים, על מה נגזרה ומה היתה תכליתה, דהרי ירדו לשם שבעים נפש צדיקים קדושים וטהורים ויצאו משם משקעים במ''ט שערי טמאה, ומה ענין גלות זו?

עוד יש לתמה, למה לא התפלל אברהם אבינו להשם יתברך לבטל גזרת הגלות, והלא כששמע את שנגזר על סדום ועמורה אפלו עליהם נעמד להתפלל ולהפציר כל כך אף שהיו תכלית הנגוד שלו, וכאן בשמעו שבניו עם בני ישראל יסבלו צרות כה רבות, והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו, ולא מצינו שהתפלל להעביר רע הגזרה

ובכלל צריך באור, מה פשר כל הגליות שהן כחלק בלתי נפרד מהויתו של עם ישראל, שכבר קרוב לארבעת אלפים שנה מעת שנהיו ישראל עם הנבחר, ורק במעוטם היו על אדמתם בטובה ושלוה, ועקר ימיהם בגלות תחת אויביהם?

והנה כבר כתב הרב הקדוש המגיד מקוז'ניץ זי''ע, בהגהותיו לספר באר הגולה מהמהר''ל, וזה לשונו בהגה''ה לבאר רביעי: מה שתמה על מאמר בפרק הרואה (ברכות נט) בשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו ששרויים בצער כביכול מוריד ב' דמעות לים הגדול וקולם נשמע וכו' והינו גוהה, תינח אחר חרבן בית המקדש אבל הזועות הם מעולם גם לפני חרבן, ומאי גוהה?

אלא קבל האמת ממי שאמרה אשר אבאר לך ! כי מששת ימי בראשית ועד עתה אין שום התחדשות לפניו, רק בטרם כל נברא צפה והביט עד אחרית ותכלית עולמו בכל אשר יעבר מהמקרים והפגעים, וסדר הכל בלוח וסדר זמנים כל אשר יהיה תחת השמים, וכמו שדרשו חכמינו זכרונם לברכה (ב''ר ב, ד) בפסוק והארץ היתה תהו, ובהו, וחשך על פני תהום, ורוח אלקים, המרמז לד' גליות ורוחו של משיח, ועוד ברא הקדוש ברוך הוא כח והנהגה פנימית בתוך הנהגה הטבעית המסדרת כאשר יהיה אופן בתוך אופן, פרוש כאשר יאבו בני ישראל וישמעו בקול ה' לשמר תורתו ומצוותיו אז יתהלכו המערכות לפי עבודתם ואז ישתנה לוח הזמנים וכו', דיש דרך בענין קביעות העתים כי יש עת לכל חפץ וכו', עת להשליך אבנים זה שיעלה אנדריינוס וינפץ אבני בית המקדש ועת כנס שיבנה במהרה וכו'י מכל זה אנו למדין כי יש לוח מסדר בחפץ הבורא מה שעתיד להיות מששת ימי בראשית עד אחרית תבל ומלאה, רק שהעריך והעמיד המשקל בבחירת בני אדם, למשל אם עמד אדם הראשון בנסיון ולא אכל מעץ הדעת כי אז היה תקון כל העולמות ולא נצטרך לכל הגליות וכל הפגעים שעברו על ראשנו וכו', אבל כיון שלא נתקן כראוי חוזר חלילה והסדר על פי הלוח המסדר ועבר עלינו מה שעבר. עד כאן לשונו הקדוש.

ודבריו הקדושים מאירין לעינים, שתי המערכות כבר בנויים וסדורים הן, מערכת הטוב והשפע באם נלך ונבחר בטוב - הרי שכבר גזור ועומד לפנינו הטוב שנקבע, והן מערכת הרע והפרענות באם נסטה מדרך ה' - הרי שגם היא גזורה ועומדת לפנינו כפי שכבר נקבעה אלא שאלו היו עושים את רצון ה' ולא היו חוטאים היה מגיע התקון הגמור והיה משתנה לוח הזמנים מעקרו ונהיה סדר חדש בבריאה מבלי גליות.

אולם הא גופא טעמא בעי, מדוע באמת קבע הקדוש ברוך הוא מראשית הבריאה שהעולם יהיה עולם התלאות ועם ישראל יעבר בו כל כך הרבה יסורים וגליות, וכמו שפרש רש''י על הפסוק: ''והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו'', רמז לצרות וחשך של גליות, ואיך זה שכבר מתחלה קבע הקדוש ברוך הוא שרב ימי עולם יהיו ישראל בחשכות. וזו תמיהה רבתי המעיקה על לבו של האדם, מדוע נקבע כך גורלו של עם הנבחר להיות רב ימיהם בגלות וצרות, והלא אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו, ובמה מתקימת בחירתו ומעלתו של עם הנבחר.

ואולם באמת הרי אין אנו מבינים כלל מהות הבריאה וסודותיה, לשם מה ברא הקדוש ברוך הוא את כל הבריאה. אך יש להתבונן במה שבארו קדמונינו בטעם הבריאה שהוא כי מדרך הטוב להיטיב, והיה רצון העליון יתברך שמו בבריאת עולמו להיטיב לבריותיו. ובודאי שאין הכונה להטבה גשמית אלא לתכלית הטובה שאין למעלה הימנה, שבשר ודם יוכל לזכות לאור השכינה, לאור מפלא רום מעלה, שהם השגות כאלו שאין להם כל שיכות לקרוצי חמר. ולכאורה נשאלת השאלה הרי הקדוש ברוך הוא ברא את כל הבריאה בשביל ישראל, ולמעשה אנו רואים שרבא דרבא של העולם הם המון גויים לאין תכלית, ועם ישראל הוא מעוט קטן מזעיר שאינו נכר כלל בבריאה, וסובלים כל כך הרבה צרות, ואיך מתקימת תכלית הבריאה שהיא בשביל ישראל?

אך באמת כל השקפה זו על מהות עם הנבחר בטעות יסודה, העם הנבחר לא נבחר בשביל להעניק לו טוב גשמי נפסד ופחות ערך, עם ישראל נבחר ליעוד גבוה מאד, למלא את היעוד העליון של הבריאה, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה שתכלית הבריאה היא שנתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים, שישראל יתדבקו בהשם יתברך ויהיו לו יתברך דירה בתחתונים. והבחירה של עם ישראל אינה להוה חולף, כי אם לעתיד הנצחי הנשקף להם כאשר יתמלא היעוד שלשמו נבחרו. מקומו של עם ישראל בבריאה הוא כמשל הנשמה בגוף, שבעוד שכל אבר מאברי האדם תופס מקום הרי הנשמה אינה תופסת שום מקום, והיא היא הנותנת חיות בכל הגוף בבחינת ואתה מחיה את כלם, כך ישראל הם אור הנשמה המאיר את כל הבריאה, שאתה מחיה את כלם, אבל אינו תופס מקום ואינו נכר כלל. תכלית הבריאה היא בשביל ישראל עם הנבחר, בשבילם ברא הקדוש ברוך הוא את כל העולם, אך לא לגשמיות נבחרו אלא להיות אור הנשמה, החלק אלוק ממעל שבבריאה, שיתדבקו בו יתברך ויהיה לו דירה בתחתונים, שזה תכלית כל התורה ותרי''ג מצוות שיהודי יהיה דבוק בהשם יתברך, וזה כאמור תכלית רצון העליון בבריאת העולם שיהיה לו דירה בתחתונים. אם אמנם הדירה הזאת תופסת מקום קטן מאד בכלל הבריאה, עם ישראל הוא מעוט קטן ביותר מכלל האנושות, אבל הם בבחינת הנשמה שאינה נראית כלל והיא הנותנת חיות בכל האדם.

וזה גם פשר כל הגליות שישראל עוברים, שכל ענינם בכדי לצרף ולזכך את ישראל שיהיו ראויים ליעודם הנשגב להיות עם הנבחר, בבחינת דירה להשם יתברך בתחתונים. וכמו שהקשינו בענין גלות מצרים, שירדו שמה שבעים נפש צדיקים קדושים וטהורים, ויצאו משם משקעים במ''ט שערי טמאה, ומה הועילה כל הגלות? אלא דעקר מטרת הגלות היתה לזככם, לא זכוך מחטאים אלא לזכך נשמותיהם שיהיו ראויות לקבל את התורה. על דרך זו כל הגליות נעשו בכדי לזכך את ישראל שיהיו ראויים להגיע לתכליתם. וזהו שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם בברית בין הבתרים: ''ידע תדע כי גר יהיה זרעך'', בכלל זרעך אין הכונה לישמעאל ועשו שכל ימיהם בטובה בעולם הזה, כי אם לבני ישראל שהם העם הנבחר לה', ועל זה נאמר לו. ''ידע תדע'', לשון זה מורה על קביעת מציאות, אין זה דבר הנתן לבחירה אלא כך חיב להיות, אם ברצונך שזרעך יהיה העם הנבחר הרי הם מכרחים לעבר את הזכוך שנועד להכשירם למעלתם העליונה, שבלי זה לא יוכלו להיות עם הנבחר, ועל כן לא היה מקום שאברהם יתפלל לבטל זאת זו היא המטרה של כל הגליות, ומציאות עם ישראל הרצופה יסורים, לזכך את ישראל שיהיו ראויים לתכלית, ההתחלה היתה כבר מזרעך, כדאיתא שמעת לדתו של יצחק נמנית הגלות, ואחר כך כל קשי השעבוד בגלות מצרים לזככם ולהכשירם לקבלת התורה, וכן אחר כך בכל דור ודור הזכוך של הגדלות מקרב אל התכלית

הקדוש ברוך הוא ברא את כל הבריאה, בריאה גדולה כל כך, והכל רק אמצעים להביא אל התכלית שיהודי יגיע לדבקות בה', כדרך הנשמה שאינה נכרת אבל היא הנותנת חיות בכל הגוף. וכל הגליות והצרות הם להביא לתכלית הזאת. והרי זה נותן ליהודי מבט אחר על כל הבריאה, כאשר יודע שכל הבריאה נבראה כדי שיהודי יגיע לדבקות בהשם יתברך, זה התכלית מכל הבריאה, והתכלית הזאת נעלמת בבריאה כמעוט שבמעוט כדרך הנשמה שאינה נכרת כלל, ויכולים להשיג את התכלית הזאת גם על ידי כח הטוב שתכליתו הדבקות בה', על ידי שבת ועל ידי אמונה, שעל ידי זה מיד נגאלין, כי זהו תקון הבריאה שנתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים, שאם אמנם איננו יודעים ומבינים כלל את סודות הבריאה ומהותה, אבל גלו לנו חכמינו זכרונם לברכה שזאת תכליתה.

ועל פי כל האמור, הרי לא רק שזה שהעולם כלו הוא עולם התלאות והצרות, ועולם חשוך ומלא תאוות, אין זה סתירה לתכלית הבריאה שמדרך הטוב להיטיב, אלא שכל זה הכנה להגיע לטוב האמתי שילוד אשה קרוץ מחמר יוכל להגיע ל''אז תתענג על ה '' ולהנות מזיו השכינה כמו שכתב ה''מסלת ישרים'' שזה התענוג שאין למעלה ממנו, שלמען זאת ברא הקדוש ברוך הוא את הבריאה, ואת העולם הזה שבו יש תלאות ויסורים ותאוות, ומאידך יש בו תורה ועבודה, כי באמצעות העולם הזה יכול יהודי להגיע לתכלית ההטבה להתענג על ה', שעל ידי היסורים והזכוך שעוברים בעולם הזה ועל ידי היגיעה שיהודי מתיגע בתורה ועבודה, הריהו מגיע לתכלית רצון ה' בבריאה להיטיב לברואיו, שהברואים הקרוצים מחמר יגיעו למדרגה של ''אז תתענג על ה '' ולהנות מזיו השכינה. ורצה הקדוש ברוך הוא שישראל לא יאכלו נהמא דכסופא, ורק באמצעות עולם זה של תלאות ונסיונות נתן להגיע לתכלית הטוב, ובאמת מלאכים ושרפים שאינם נמצאים בעולם הזה אינם יכולים להגיע למה שישראל יכולים להגיע. יש מי שמגיע לתכלית הזאת עוד בעולם הזה, ויש מי שאינו מגיע לזה רק בעולם הבא, אך זוהי תכלית הבריאה שילוד אשה יגיע ל''אז תתענג על ה ''.

וזהו ענין ד' הגליות שהתורה הקדושה גלתה עליהם כבר בראשית הבריאה במאמר: ''והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום'', שהן ד' הגליות בבל מדי יון ואדום, שכל אלו הגליות מביאות ל ''ורוח אלקים מרחפת על פני המים'', זה רוחו של מלך המשיח. ענין רוחו של משיח הוא שאז יתקים ''ומלאה הארץ דעה את ה '', שזו כל תכלית הבריאה שבראד הקדוש ברוך הוא להיטיב לברואיו, כאשר תתקים בשלמות התכלית של ''אז תתענג על ה '' ולהנות מזיו השכינה. וכל ד' הגליות מטרתן היא הזכוך שהן מזככות את ישראל ומכינות אותו על ידי זה להופעת אורו של משיח

והזכוך אינו דוקא על חטאיסי אלא משום שכדי שהחמר יהיה מסגל להגיע לגלוי אלקות של להנות מזיו השכינה עליו לעבר זכוך וכלשון הזהר הקדוש (ח''א פג.) אי לא נחתו בקדמיתא למצרים ולא יצטרפון תמן לא הוי עמא יחידאה דיליה, ועל דרך זה הם כל הגליות שהן בכלל מדרך הטוב להיטיב.

וזאת גלה הקדוש כרוך הוא לאברהם בברית בין הבתרים, שעל גלות מצרים אמר לו בפרוש ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם, שירדו לשם שבעים נפש צדיקים וקדושים, הכל בכדי שישראל יוכלו להגיע למדרגה של קבלת התורה שהיו אז בבחינת. ''אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כלכם'', שלשם כך הם צריכים לעבר את הזכוך של גלות מצרים,

ולתכלית הזאת לא הפריע מה שירדו לשם צדיקים ויצאו משם משקעים במ''ט שערי טמאה רחמנא לצלן, כי תכלית רצון ה' היה הזכוך שיזדככו שם ישראל בכדי שיהיו ראויים ומכשרים לקבל את התורה במדרגה הראויה.

ורמז לו עוד על כל ד' הגליות שיצטרכו ישראל לעבר אחר כך שתכליתן להביא לאורו של משיח, שעל ידי הזכוך שעוברים בהן נהיים ישראל מכשרים ומסגלים לקבל את אורו של משיח.

וזה גם באור מאמר חכמינו זכרונם לברכה (ברכות ה) תניא רבי שמעון בר יוחאי אומר שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכלן לא נתנן אלא על ידי יסורים, תורה וארץ ישראל והעולם הבא. הבאור, מדוע ג' דברים אלו משיגים רק על ידי יסורין? מפני שענינם אור, ובכדי להגיע לאור צריכים לעבר זכוך, כמו שבכללות הבריאה להגיע לאורו של משיח צריכים לעבר את הזכוך של ד' הגליות כדי שהחמר יהיה מסגל לקבל את גלוי אורו של משיח, כך בג' דברים אלו צריכים לעבר זכוך ויסורים כדי לקבל את האור שבהם. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה על התורה (ברכות סג) אין דברי תורה מתקימין אלא במי שממית עצמו עליה, שעל ידי זה הוא מגיע לאור התורה וזה גם ענין יסורי ארץ ישראל, שרק על ידי זכוך יכולים להגיע לאור שיש בארץ ישראל. וכן את אור עולם הבא משיגים רק על ידי יסורים ובארנו במקום אחר שעל פי דרך ה''בעל שם טוב'' יש כבר בעולם הזה את אור עולם הבא בבחינת עולמך תראה בחייך וכן את אור השבת ואור הקדשה משיגים רק על ידי זכוך. שאמנם הם בבחינת מתנה, אבל בשביל לקבל את המתנות צריך כלי קבול, וזה רק על ידי זכוך המכשיר את הכלי לקבל את האור. וזה שיך הן בכללות הענינים בנוגע לכלל והן בענינים הפרטיים של כל פרט, שכל העולם על היסורים והתלאות וכל הסבל שסובלים עלי אדמות הכל מביא לתכלית הבריאה בהתגלות אורו של משיח, וחלק של מדרך הטוב להיטיב.

והעולה מזה, שכל הבריאה מתקדמת כל הזמן לעבר תכליתה, לא כפי שנראה לכאורה שהבריאה מטלטלת ללא מטרה וכביכול בנגוד לכל תכלית, אלא כל המצב הזה מקרב ומביא לתכלית הבריאה להיטיב לברואיו בתכלית ההטבה שהיא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, על ידי הזכוך שזה מזכך את יהודי. ומעצם הגלות גופא הגאולה נבנית, דלפום עמק הגלות ושפלותה כך היא גדלות הגאלה ורוממותה, וכמובא ''בבאר אברהם'' (פרשת שמות) לבאר הענין מדוע הניח הקדוש ברוך הוא לישראל בגלות מצרים לשקע עד כדי כך במ''ט שערי טמאה, כי מדרגת הגאלה היא בהתאם לעמק הגלות, שככל שכח הסטרא אחרא יותר חזק ומתגבר מאד, הרי כאשר מתגברים על הסטרא אחרא ונגאלים ממנה, מתגלה כח הקדשה במדרגה יותר גבוהה וכיון שהיו עתידים להתגלות גלויים עליונים כל כך ביציאת מצרים וקבלת התורה, על כן היו צריכים לעבר מקדם את קשי הגלות, שיהיו שקועים במ''ט שערי טמאה, מצב שלא יכל להיות גרוע ממנו, שאם היו נופלים חס ושלום בשער הנו''ן כבר היו בסכנה שלא תהיה להם תקומה, והכל כדי שמתוך כך יוכלו להתעלות אחר כך למדרגה העליונה להכנס אל הקדשה.

ולאור זה יתבאר היטב מה שמובא בספר הקדוש ''באר מים חיים'' על הפסוק. ''ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה'', שכאשר יהודי מתחזק בעבודת ה' הרי זה לעמת זה מתגבר היצר הרע כנגדו, ומה שמתגבר יותר מתגבר עליו היצר הרע בכחות יותר חזקים כדי לשלל ממנו את מה שהשיג, ועל ידי המלחמה הקשה הזאת מגיע יהודי אחר כך לקבל מדרגות יותר גבוהות. וזה השיב לו הקדוש ברוך הוא. ''עתה תראה אשר אעשה לפרעה'' וגו', שעתה תראה שיתגלה אור גדול כל כך ביציאת מצרים וקבלת התורה, אשר משום כך היו צריכים קדם לזה להשלים עוד את קשי השעבוד. כי כל ההארות הגדולות שהיו ביציאת מצרים ואחר כך בקבלת התורה הכל נמשך על ידי קשי השעבוד שעברו ישראל בגלות מצרים.

ובזה יש לבאר מאמר חכמינו זכרונם לברכה במדרש (קה''ר ג, טו) על הפסוק: ''וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד'', טוב זה יצר טוב, טוב מאד זה יצר הרע. שהוא תמוה, שקוראים ליצר הרע טוב מאד. אלא הכונה על פי האמור, שדוקא באמצעות ההתגברות על היצר הרע מסגל יהודי להגיע למדרגות יותר גבוהות בעבודת ה', מדרגות שמבלי היצר הרע לא היה מגיע אליהן. ונמצא שבריאת הקדוש ברוך הוא את היצר הרע היא ''טוב מאד'', שאמנם קשה מאד לעמד כנגד היצר הרע, אך תכלית בריאתו היא שעל ידו עולה ומתעלה יהודי ומשיג מדרגות יותר גבוהות בקדשה, לכן נקרא היצר הרע ''טוב מאד''. וכמבאר שהגאלה נבנית מתוך עמק הגלות

וזה גם ענין ''ואחרי כן יצאו ברכש גדול'', שאין הכונה לכלי כסף וכלי זהב, דהאם לזה יקרא רכוש גדול? אלא הכונה שכאשר יצאו משם יתעלו למדרגת העם הנבחר ויזכו לקבלת התורה, וזהו פרוש ''ועבדום וענו אתם ואחרי כן יצאו ברכש גדול'', שמתוך הגלות יגיעו אחרי יציאת מצרים להיות העם הנבחר ולקבלת התורה, שאין לך רכוש גדול מזה.

ועל פי זה יש לפרש, מדוע הפסוק ''והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו'' הוא רק מחמת החשך של ד' הגליות ולא מחמת גלות מצרים שנאמרה לו בפרוש באותו מעמד, כיון שעל גלות מצרים נאמרה לו הבטחה שאחרי כן יצאו ברכוש גדול, אבל על ארבעה הגליות עדין לא היה לו גלוי שאחרי כן יצאו ברכוש גדול, לכן נפלה עליו אימה חשכה גדולה

וזה מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (חגיגה ה.) כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם, כלומר, יהודי שאינו עובר במשך חייו חלק מנטל הגלות - שכמובן לא שיך זאת במציאות - אינו יהודי, שנקטו לשון כזה, אינו מהם, שאינו נחשב מישראל, כי ההסתר פנים הוא שמביא את ישראל להיות העם הנבחר, ומתוך כך מגיעים למדרגות הגבוהות של עם ישראל, וממילא כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם, שאין לו את האמצעי המביא להיות העם הנבחר. ההסתר פנים הוא הפרוזדור להגיע דרכו אל האור הגדול המיעד לישראל, וכל שאינו בהסתר פנים הרי אין לו הזדמנות להגיע למדרגה של להנות מזיו השכינה. וכאשר יהודי חי בטוב ובנעימים, עליו לבדק עצמו היטב, אם אינו חס ושלום בכלל זה שכל שאינו כהסתר פנים וכו'. מתוך כל היסורים נעשה יהודי יותר קרוב להשם יתברך, וכל הד' גליות מביאות אל תכלית היעוד של עם ישראל, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שאם ירדו למצרים שבעים נפש קדושים וטהורים ויצאו משם משקעים במ''ט שערי טמאה, אמנם זכו לקבלת התורה שזה הרכוש הגדול עמו יצאו מהגלות וכן בכל גלות יתקים לבסוף ''ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'', כי מדרך הטוב להיטיב והטוב הוא לעתיד ויהודי צריף להאמין שמכל היסורים הרי הוא מתקרב להשם יתברך, ואז לא יהיה בבחינת ''לשוא הכיתי את בניכם'' (ירמיה ב), שצריך להאמין באמונה שלמה שכל מה שעוברים הכל הוא להביא לקראת הטוב, שמדרך הטוב להיטיב שיוכלו להשיג דרגת ''אז תתענג על ה '', שזו תכלית כל התורה והמצוות והדבקות בה'.

עם שמעל הטבע

''לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט מכל העמים'' (דברים ז, ז)

פעמים רבות עולה הרגשת חלישות הדעת, הרי אנו עם המועט ביותר, הסובל ביותר, הנרדף ביותר, נתון לחסדי אמות העולם חסר עצמאות לחלוטין, האם באמת כך צריך להגיע לנו אחר שאנו תכלית רצונו יתברך בבריאה? כיצד נוכל לראות עצמנו התכליתים ביותר בבריאה אחר שהמציאות טופחת לנו על פנינו, ''הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל'' (תהלים ע''ג), יושבים להם איש תחת גפנו ותחת תאנתו בעשר ובנכסים עבדים ושפחות, ואלו אנו עם ישראל מלקטים את העצמות הנזרקים מתחת שלחנם של אחרים.

וביותר נחלשת הדעת שהרי גם בעם ישראל עצמו, החרדים לדבר ה', המה הנרדפים ביותר על אף היותם נקדת היעד והתכלית של הבורא בעולמו, ודוקא שופרא דשופרא אלו נאנחים ונאנקים תחת גלות העולם והערב רב, כיצד יתחזק לבנו שאכן באמת אנו תכלית רצון ה' ומאתנו יבנה עולם חדש וכלם יכרעו ויפלו תחת קמץ אנשים החרדים לדבר ה' ובכן, לחזק עצמנו יש לנו להתבונן פשוט מנסי מצרים, עם נרדף ומשעבד עבודת פרך, עם הנתון בתכלית השפלות מפקר לכל ריק ופוחז, נתון תחת האימפריה של האמות דאז - מצרים שמשלה בכפה, מעולם לא ברח עבד ממצרים, אמה המפתחת ביותר בתקופתם בעשר בחכמה בכח ובכשוף, מי נתן סכוי לעם הזה להחלץ פעם ממצבו, וכי את אותה חלישות הדעת לא היתה מאז לעם ישראל במצרים, בודאי שהיתה פי כמה וכמה ממה שתארנו אחר ששום תקדים לא היה להם מעולם, והנה, בא מושיען של ישראל משה רעיא מהימנא שליח ה' - ובאותות ובמופתים וביד חזקה ובזרוע נטויה הוציאנו ה' ממצרים, אם כן הוכחו להם כל הידיעות שהיו להם - כהרף עין, לראות ולהאמין שאכן בני בכורי ישראל והם עמי ונחלתי, ופתאום ראו הכל אמת, מה שחשבו שהם אינם נחשבים למאומה, והנה להפך הם הבנים המפנקים ביותר על הקדוש ברוך הוא, ובהם הוא רוצה וחפץ, וכלם אינם נחשבים אצלו לכלום לגביהם, ומערב עצמו כביכול - הקדוש ברוך הוא - בעבי הקורה, ונוקם נקמת בניו ממעבידיהם, ומתעולל בהם בעשרה מכות עד שמטביעם בים ומחסלם לגמרי, ואת עמו לוקח למדבר שמם ומתיחד שם עמם, ומוסר להם מסר נצחי פנים בפנים - ומוליכם בענני כבוד לשמרם ולהאיר להם, מן מן השמים יורד להם בכל יום, באר מים מתלוה עמם, והכל בתנאי מדבר קשים - ארץ נחש שרף ועקרב המדבר הגדול והנורא הזה, והרי ראינו במו עינינו עולם מלא - אדום וישמעאל הכנעני והחתי וכו' אין מספר של בני אדם מדינות וממלכות, ובכל זאת עיני ה' אלקיך רק בקמץ אנשים קטן זרוקים במדבר שמם, וכל מעיניו של הקדוש ברוך הוא באותם פנינים לתת להם ולהראות להם נסים גלויים עין בעין, על אף שכלפי חוץ מי ראה אותם ומי שמע עליהם.

למה לא נלמד מכך על גאלתנו העתידה, ובפרט שאנו יש לנו תקדימים מפלאים בהיסטוריה מעברנו העשיר: גאלת מצרים, קבלת התורה, בית מקדש ראשון ושני, תקופת תנאים ואמוראים, ועוד ועוד, בודאי שעלינו לחזק את דעתנו ולא לפל לחלישות הדעת, ובעצם בכל משך ההיסטוריה אנו רואים שישועתנו באה לאחר יאוש וכהרף עין.

ונעתיק לכאן את דברי המדרש בהקדמת דברי החפץ חיים זכר צדיק וקדוש לברכה:

ואל יפלא בעיני האדם לחשב איך יכול להיות שאנחנו אמה ישראלית אשר כעת הם השפלים והמבזים לעיני הכל, דוקא הם שיתרוממו לאות ולתפארת לעיני הכל? היפלא מה' דבר אשר כל מעשיו המה ככה להורות כי יש מנהיג על הארץ?

ובאמת כל מצבנו מאז ומקדם היה הכל בענין זה. מתי הוליד אברהם את יצחק בנו? - כשהיה בן ק' שבטבעו אז להיות עץ יבש.

מתי זכה יוסף למלוכה? - כשהיה כבר משפל בבור השבי י''ב שנה

מתי זכה יעקב לי''ב שבטים שבטי יה, ולהתעשר בהון רב, וגם להלחם עם מלאך ה' ולנצחו? - אחר שפגעו אליפז בדרך ורצה להרגו והכרח לתן לו כל אשר לו ורק במקלו עבר את הירדן, והתגורר בבית לבן הארמי ושרתו ביום ובלילה, כמאמר הכתוב. ''הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה'' וגו'

מי היה מחכה בעת שראה יעקב ויוסף בימי ענים שיעלו למדרגה רמה ונוראה גם בעולם הזה כמו שהיה סוף הדבר?

וכן במשה רבנו, בעת שאמו לא יכלה עוד הצפינו והיתה מכרחת להשליכו ליאור, מי היה מחכה שיהיה סוף הדבר שהוא יהיה שליח מיד הקדוש ברוך הוא להיות גואל צדק לעמו ישראל, ולתן להם התורה הקדושה על ידו?

מי היה מחכה בעת שהיו ישראל שפלים ונבזים במצרים עד שהיו כקוצים בעיניהם, כמו דכתיב: ''ויקוצו מפני בני ישראל'', וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: שיהיו לבסוף לחן בעיניהם, ופרעה מלך מצרים יקום בעצמו לילה וילך למקום משכן משה ואהרן וישתטח לפניהם לאמר ''קומו צאו מתוך עמי''? וכן למאות ולאלפים ענינים, כמו זה אשר עשה אתנו ה' אלהינו, אין זה כי אם להודיע לכל שה' הוא אלהי הארץ, והוא מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, אם כן אף אנו לא נתיאש חס ושלום ונדע שבודאי דבר אלהינו יקום לעולם.

ומצאנו רעיון זה במדרש פרשת ''ויגש'' וזה לשונו

מי היה מחכה לאברהם ושרה זקנים שיולד להם בן?

מי היה מחכה ליעקב שעבר במקלו את הירדן, שיתעשר?

מי מחכה ליוסף שעברו עליו כל הצרות האלה, שיהיה מלך?

מי מחכה למשה שהשלך ליאור, שיהיה כמו שנהיה? מי מחכה לרות שהיתה גיורת, שתהיה חוזרת למלכות ישראל?

מי מחכה לדוד (ר''ל שהיה נרדף גדול), שיהיה מלך עד סוף כל הדורות?

מי מחכה ליהויכין, שיצא מבית האסורין?

מי מחכה לחנניה מישאל ועזריה, שיצאו מתוך האש?

מי מחכה לישראל בימי המן, שיצילם הקדוש ברוך הוא?

מי מחכה לגליות, שיהיו לשם ולתהלה?

מי מחכה לסכת דוד הנופלת, שיקימה הקדוש ברוך הוא, שנאמר ''ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת''? עד כאן לשון המדרש

וכונת המדרש במה דנקט דוקא לאלו הדברים, כי ידוע באמה הישראלית כפי מה שיעדו לנו הנביאים, הוא, שיתעשרו לבסוף עשר רב למאד, כמו שכתוב. ''תחת הנחשת אביא כסף'' וגו', ושב ה' אלהינו את שבותנו וירחמנו וישלח לנו אז מלך המשיח, וגם יציל אותנו מן העובדי גילולים. והסביר לנו המדרש אף שלכאורה עתה הוא דבר פלא מאד איך יצא דבר זה מכח אל הפעל, לכן הביא המדרש אלה הדברים כמו שאלו דברים הראשונים היו גם כן דברים מפלאים לכאורה ואף על פי כן ראינו בעינינו שסוף הדבר היה שנתעלו עד מאד, כן יקרה לבסוף לאמה הישראלית ולמלך המשיח שיקבץ ה' גליות ישראל מכל קצוי ארץ ויקים לנו את סכת דוד הנופלת.

ויפגעו את משה ואת אהרן וגו' ויאמרו אלהם ירא ה' עליכם וישפט וגו' (ה' כ-כא)

יש להבין, מדוע סבב הקדוש ברוך הוא, שיתאכזבו בני ישראל באכזבה שכזו כבר מהשליחות הראשונה של משה ואהרן, עד שכבר זכו להתבשר שהנה הגיעו מושיעיהן לגאלם מיד פרעה, והנה אכזבה נוראה. ובפרט שהרי בין כה וכה עתידים משה ואהרן להצליח בשליחותן להוציא את ישראל ממצרים, ולמה, אם כן, היה צרך שהשליחות הראשונה שלהם לפרעה תכשל, כביכול?

לכך יש להקדים שאלה נוספת: למה הצרכו בני ישראל להשתעבד במצרים לעבודת פרך, מה חטאו, מה עוו ומה פשעו? אלא, מטרתו של הקדוש ברוך הוא בשעבוד, להזקיקם שיהיו תלויים בו, ו''את אשר יאהב ה' יוכיח'', ליסרו ולדחקו, כדי שיתלמד להרים עיניו לבורא בלבד, וזאת השיג ה' יתברך בשעבוד מצרים, שנאמר. ''ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבדה'', ומיד שלח את משה ואהרן להושיעם, אלא שעכשיו עדין היה מקום לפגם בכך, שמעתה יראו ישראל את משה ואהרן כמושיעיהן, ויתרפו מלתלות עיניהם בה', בהיותם סומכים על משה ואהרן, לכך הכשיל הקדוש ברוך הוא את השליחות הראשונה של משה ואהרן, ללמד שגם כאשר נמצאים אתנו מנהיגים קדושים וצדיקים כמשה ואהרן אסור לנו להסיר בטחוננו מצד עצמנו מהקדוש ברוך הוא.

ומכך ישכילו בראותם בהמשך את הצלחתם הנפלאה של משה ואהרן, בעשר מכות וביציאת מצרים, רק את יד ה' בלבד, שהרי הוא ברצונו מכשילם, וברצונו מצליחם, ואין עוד מלבדו.

וישב משה אל ה' ויאמר... למה הרעתה לעם הזה... ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה...

ויש להבין מהי תשובת ה' לשאלת משה: למה הרעתה לעם הזה? באמרו: עתה תראה אשר אעשה לפרעה.

והוא על פי המדרש שקשי הגלות קצר את ימי השעבוד, ובכן עונה הקב''ה למשה קשי זה שנתאכזבו בני ישראל מצפיתם לישועה ובכך הכבד עליהם קשי הגלות ביותר זהו היה לצרך ''עתה תראה אשר אעשה לפרעה'', עתה - מיד ולא לאחר זמן כי בצער זה קצרו לעצמם את ימי גלותם ומיד תראה אשר אעשה לפרעה.

הרי לנו לראות שהצרה מתחזקת סמוך לישועה, ואדרבה, דוקא כאשר הצרה מתהדקת בחזקה ידע שסימן הוא כי קרובה ישועתו לבוא.

---

פרשת וארא

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי יהוה לא נודעתי להם, וגם הקמתי וגו', וגם אני שמעתי וגו' (ו, ג-ה)

טענות סנגורן של ישראל - משה רבנו

וכבר עמד רש''י על כונת הפסוקים, מה צרך היה בדבור זה למשה מהאבות? ועוד, מהו ב' פעמים שהזכר ''וגם'' ''וגם'' בפסוקים ד' ה', שמשמע שכמה טענות היו לו למשה ועל כלם משיב לו הקדוש ברוך הוא?

ובאר זאת רש''י כתוכחה למשה על שהקשה לדבר ולומר: ''למה הרעתה לעם הזה''.

ובאמת יש להבין, היאך עלה בדעתו של משה לדבר כדברים האלה ''למה הרעתה'', והלא אפלו קטן שבקטנים יודע ומבין שעוון גדול להרהר אחר מדותיו יתברך, וכי חשוד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא?!

אפשר לבאר זאת מכוון שונה, ובעצם אפשר להלביש זאת בכונת רש''י, ולא יסתרו דברינו מדברי קדשו של רש''י הקדוש.

חלילה מלחשב - כפשוטו - שהרהר משה רבנו אחר מדותיו יתברך, בודאי הצדיק כל מעשה ומעשה משעבוד מצרים, וידע: ''א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא'', וכמו שבכל הדורות היו צדיקים שעם כל צרות הכלל והפרט הצדיקו דין שמים, ולא הרהרו אחר מדותיו יתברך, על אחת כמה וכמה גדול כמשה רבנו עליו השלום שהגיע למדרגה זאת.

אלא ב' טענות היו לו למשה: א). הכיצד מנסה השם יתברך את עם ישראל בנסיון כה קשה, והלא אין בכחם עתה במצבם הקשה והירוד לעמד בנסיון אמונה. וזהו: ''למה הרעתה לעם הזה'' וגו', ונתחזקה טענתו של משה מתוצאות הנסיון: ''ומאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה'', וממילא נחלשה אמונתם ובטחונם בך ואם כן מה רוח יצא מנסיון זה?

וטענה שניה: מה יהא סופם של ישראל הרי לא עמדו בנסיון שהרי התרעמו על משה וקצפו על שליחותו?

ועל כך עונה לו הקדוש ברוך הוא: כך דרכי לנסות את בריותי, ויש להם ממי ללמד, וכמו שפרש רש''י: שהרי כך עשיתי לאבותיהם אברהם יצחק ויעקב שנתראיתי להם בא-ל שדי, שהיא השגחה בצמצום - שדי - שאמר לעולמו די, ונסיתים בנסיונות קשים ובכל זאת לא הרהרו אחרי, ושמי - ה' - שהיא מדה אמתית שלי, שמאמת אני דברי - לא נודעתי להם, שהרי הבטחתי להם ולא קימתי.

ואם כן יש להם ממי ללמד, שהרי הקימותי את בריתי אתם, הצבתי והעמדתי בריתי ביני וביניהם וכו', והרי שנדרתי ולא קימתי.

כלומר, העמדתים ובחנתים בנסיון קשה כזה: ''נדרתי ולא שלמתי'', כביכול, ובכל זאת לא הרהרו אחרי. ועל פי מדרש הנאמר למעלה הכונה: ''נדרתי ולא שלמתי'' לאבות עצמם, על אף שנתתי להם להבין שהמה שיזכו בארץ, וזה לצרך הנסיון. (וזהו נורא נוראות לראות עד היכן האדם נבחן ומתנסה, עד כדי שנראה לו שכביכול הקדוש ברוך הוא אינו עומד בדבורו, אתמול אומר לאברהם ''כי ביצחק יקרא לף זרע'', ולמחר אומר לו קום העלהו לעולה, וכן אתמול אומר ליעקב: ''ושמרתיך בכל אשר תלך'', ולמחר הנה עשו וארבע מאות איש עמו'').

ועל טענה שניה שישראל לא עמדו בנסיון קשה זה, ואם כן מה יהא סופם, עונה לו הקדוש ברוך הוא: ''וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם'', כלומר נתכון לומר לו שטעה במחשבתו שישראל לא עמדו בנסיון, והגם שאמרו: ''ירא ה' עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה לתת חרב בידם להרגנו'' (ה, כא), לא נתיאשו מישועתו של השם יתברך לגאלם, אלא תלו את אי ההצלחה בשליחות משה ואהרן באשמת משה ואהרן, בגלל שלא דברו עם פרעה כהגן וכדומה, אבל חלילה לא שבשביל כך נתיאשו מישועת ה' לגאלם בדרך אחרת, והאמינו שהרבה דרכים למקום, אלא שביני וביני הכבד עלם בגלל שלא הצליחו משה ואהרן לשכנע את פרעה, ולכן משה אמנם ראה בכך חסר אמונה אצל עם ישראל ביכלת ה', אבל ה' אמר לו: ''וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אותם'', ממשיכים המה לזעק אלי מן העבודה, כלומר מאמינים המה בי באמונה שלמה, ''לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם'' וכו'.

וזהו שעונה לו השם יתברך למשה: ''וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל'' וכידוע פרוש הגאון מוילנא - צעקה היא בפה, נאקה היא מעמק הלב בלבד, ללא התבטאות חיצונית, ומתכון הקדוש ברוך הוא לומר לו למשה, אתה אמנם שמעת את התבטאותם החיצונית של בני ישראל באמרם לך: ''יראה ה' עליכם וישפט'' וגו', וחשבת בדעתך שלא עמדו בנסיון, אמנם ''אני שמעתי את נאקתם'' שזו זעקת הלב, ולבם עדין טהור אתי ולא נפגמה אמונת לבם, ומה שדברו עמך זוהי פליטת פה חיצונית, אמנם בלבם פנימה נואקים המה אלי ומצפים לישועתי, ובהחלט עמדו בנסיון ואינם מהרהרים אחרי. משמעותו של נסיון

ועוד יש לפרש בתשובתו של הקדוש ברוך הוא למשה כיצד מנסה הוא את בני ישראל בהיותם במצב קצר-רוח ונטולי דעת מישבת, עיפים ויגעים ולא יראי אלקים.

ועל זאת עונה לו השם יתברך: כל משמעות הנסיון ושבח של העומד בו, זהו רק כאשר נטלה ממנו הדעת הרחבה ויורד הוא לצמצום הדעת, ובכל זאת מתגבר על נסיונו ולא נכשל, שהרי מה טעם יש לנסיון ולו אפלו לנסיון הקשה ביותר כשהאדם בהכרה מלאה בבוראו, ויודע מי הוא העומד עליו ורואה במעשיו, הלא הנסיון הגדול ביותר יקטן ויזער לכלום מגדל ההכרה, ואם כן בהכרח, כדי שמטרת הנסיון תצא לפעל, חיבים לטל מהאדם את גדלות מחו, ולתן לו להתאמץ באמונה פשוטה ותמימה, ועמה לשבר את מחיצות העומדים בפניו.

ולשם כך נביא מאמר נפלא בזה מיסודו של ספר ''אגרא דכלה'' (הובא ב''עלים לתרופה '').

אין כל יום דומה לחברו בעבודת האדם את קונו; פעמים מוצא בה טעם, ופעמים לא תערב לחכו. יש וכאלו סלולה דרכו לפניו ושגורה תפלתו בפיו, ויש אשר דרכו נראית חסומה ובקשי יביא עצמו אליה. יום אחד רואה הוא את חובתו בראיה והכרה ברורה ויודע ומבין את ענין עבודתו, וביום שני מערפלת השקפתו ואין הדברים נראים לפניו כתמול שלשום, חובתו אינה מובנת וענינה נעלם ממנו.

בהגדרה כללית נתן להגדיר עליות וירידות אלו ב''אור'' ו''חשך''. במצב בהירות, בו מוצא האדם את דרכו פתוחה - מחשבתו זכה וברורה, וידיו ורגליו רצות מאליהן יוצאות לפעלן ולעבודתן - הרי אור מאיר את דרכו וכל מעשיו באור הם נעשים. מאידך, במצב טשטוש, בו אינו מוצא ידיו ורגליו, מחשבותיו אינן סדורות וכל נתיבתו עלתה קמשונים, הרי מצבו מצב של חשך, מחפש את האור ואיננו, כי ענן וערפל אפפוהו.

לפי ההשקפה האנושית יחשב מצב של אור יותר משל חשך, ולא רק בגלל שבשעת עבודתו מלוהו רגש נעימות וחביבות ובקלות נרתם הוא אליה, אלא גם משום שלאחריה יראה את מלאכתו עשויה ונגמרת במדה מספיקה. מה שאין כן במצב של העדר האור - גם בשעת מעשה תכבד עליו העבודה, ומתנהלת לאטה לרגל החשך הסובבו, וגם לאחר מעשה - דומה עליו שאין עבודתו רצויה ואינה מספקת את בעליה.

אולם ההשקפה האלקית רואה את פני הדברים בצורה הפוכה. כאשר נמצא האדם בדרך מוארת לפניו ויודע לפני מי הוא עומד, ומלכו מלך העולם מתראה לפני עיניו, וחובתו לקראתו יתברך ברורה וצלולה - אין רבותא בעבודתו, כי מיהו אשר יראה את אדונו עומד לפניו ולא יעבדנו עבודת עבד נאמן?!

במה יגדל ערך העבודה לפני האדון? רק כאשר נכבה האור מלפניו וחשך מכסה את עין הארץ, מכה הוא בסנורים ואין עינו מבחינה בנוכחות ה' הנצב עליו, דומה עליו שה' עזבו ורחוק מישועתו דברי שאגתו, ומן המיצר הזה קורא הוא אל ה', כי חוגר את עצמו ומתאזר באמונה פשוטה, ואף שנעדרה ראיתו ממנו, מציר הוא באמונתו את פני אדונו ועורך לפניו את מעשיו בעורון מחלט, ומצליח - ולו במדה מסימת - לגשש כעור באפלה ובכל זאת למצא את דרכו, ובברכים כושלות שורך את עצמו אליה עד שתעשה עבודתו - היא העבודה החביבה והרצויה לפניו כביכול כמוצא שלל רב.

הוא הנקרא ''נסיון''. והוא - כי כאשר מעשיו של אדם מוצאים חן במרום, וברצות ה' דרכו, עולה ברצונו יתברך להעמידו לפני מבחן; האם עבודתו נערכת בשלמות הנודעת לה רק בגלל האור המאיר לפניו, או האם גם בהעדר האור ממנו ידע ויטיב לאחז בכסא כבודו יתברך ולכון את מעשי ידיו אליו גם בחשך.

בכדי לנסותו בזאת, מסלקים את האור מאתו עד שאין ה' נראה לפניו, ודרכו חבויה ונעלמה. דוקא במצב זה על האדם לדעת, כי עבודתו העתידה לעשות תתפאר ותתרומם ותתנשא מעל לכל עבודותיו הקודמות שנעשו מתוך בהירות וצלילות.

וכאשר יתגבר ויתחזק באמונה פשוטה על ההעלם המוצאו ויצליח לעשות את המטל עליו חרף הערפל המכסהו - מעתה יודע כי ירא אלקים הוא ולא חשך את עבודתו ומלאכתו מאת אדונו, ובזה ירצה ה' את מעשהו.

דברים אלו מתמצתים בדברי ספר ''עבודת ישראל'', וזה לשונו:

''ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה'' (בראשית כב, יד) ותרגום ירושלמי פרש: אתה הוא ה' דחמי ולא מתחמי. עין שם. דבריו צריכין באור. ונראה לי, דהנה בשעת הנסיון כשמנסה הקדוש ברוך-הוא את האדם בדברי מסתמא בזה הרגע כביכול מסתיר קדשתו וממעט הרגשת האדם אשר היה לו מקדם, כי לולי האדם יהיה ברור וצלול בשעת הנסיון כמקדם - לא היה נחשב לכלום, ובודאי אין תימה מי שיודע שעומד לפני מלך גדול ונורא שלא ימרד בו והוא רואהו. אמנם ענין הנסיון - שמסתלקו בהירות האדם, והרי הוא בא לידי נסיון, וכובש יצרו באמונתו ומתחזק לשוב לבוראו, אז הוא נקרא עומד בנסיון. ולכי זה, מסתמא, כאשר האלקים נסה את אברהם בדבר העקדה אחר שאמר לו ''קח נא את בנך'', מסתמא נסתלקו ממנו בהירותו ודבקותו, לנסות אותו אם יעמד בצדקתו כנ''ל.

בזכות אמונה נגאלו אבותינו

מובא בספר ''נתיבות שלום'':

חכמינו זכרונם לברכה אמרו (ילקוט שמעוני הושע תקי''ט): בזכות אמונה נגאלו אבותינו ממצרים ובזכות אמונה עתידין להגאל. יש לבאר הלשון ''זכות'', מלשון זך ובהירות, בזכות האמונה הזכה והבהירה שהיתה להם נגאלו אבותינו ממצרים. וכמו שמביא הרה''ק בעל תולדות יעקב יוסף (כתנת פסים, שמיני) את דברי הרמב''ם, שאלו היתה לישראל כיום את האמונה הבהירה שהיתה לאבותינו בדור המדבר היה יורד מן מהשמים ויוצאים מים מן הסלע. שיש ללמד מזה את שגב המדרגה של אמונה שהיתה לדור דעה של יוצאי מצרים, ועליה נאמר: ''בזכות אמונה נגאלו אבותינו ממצרים ובזכות אמונה עתידין להגאל''

והענין בזה, דהנה כתב מרן הרבי מסלונים זי''ע ''בבאר אברהם'' (פרשת וארא), שכאשר עמדו ישראל לצאת ממצרים היו בהתעבות המדות מאד, שהיו משקעים במ''ט שערי טמאה ונתגשמו ביותר, ובמצבם אז לא היתה שיכת אצלם העבודה של זכוך המדות. ועל פי דבריו הקדושים מבאר, שאמנם לא היו יכולים להגאל על ידי שום מדה אחרת כי אם בזכות אמונה נגאלו אבותינו ממצרים, מחמת דכח האמונה נמצא תמיד בישראל ומשרש בנפשותם, שהם נקראים ''מאמינים בני מאמינים'' שהאמונה נטועה ביהודי לעד מכחו של אברהם אבינו, וכל אימת שיהודי עמל ומתיגע באמונה הוא משיג בה גלויים גדולים, ולכן דוקא בזכות אמונה נגאלו אבותינו.

בזמן שבחר הקדוש ברוך הוא בישראל להיות עם הנבחר, הרי היו נתונים במצב השפל ביותר, והתאר של חבה ''בני בכורי ישראל'' נאמר להם בהיותם עוד משקעים במ''ט שערי טמאה, ורק בזכות האמונה דיקא נגאלו, כי זה היה הדבר היחיד שהיה להם באותו הזמן.

תכלית הבריאה היא כידוע לבלתי ידח ממנו נדח, וכאשר ראה הקדוש ברוך הוא שישראל הם בהתעבות המדות ואין בהם שום מדה נכונה בזכותה יוכלו להגאל ממצרים, ורק מדה טובה אחת מצא בהם, כח האמונה המשרש בהם מאבותיהם, הרי בגדל אהבתו אותם לבל ידח ממנו נדח עמד וגאלם בזכות בהירות האמונה שהיתה להם. וכח זה נתן אמנם הקדוש ברוך הוא לכל יהודי לבל ידח ממנו נדח, שבאיזה מצב שהוא נמצא בכל הענינים ובכל המצבים, יכול הוא להגאל בכח האמונה אפלו ממצרים, שבזכות אמונה נגאלו אבותינו ממצרים ובזכות אמונה עתידין להגאל, וככל שהוא עמל לזכך ולהאיר את האמונה כן תהיה גאלתו. וכמאמר מרן הרבי מלכוביץ' זי''ע על מאמר חכמינו זכרונם לברכה (שבת לא) תחלת דינו של אדם שואלין אותו: נשאת ונתת באמונה? הינו, האם עסקת באמונה להגדיל ולחזק את בהירות האמונה כדרך שאדם נושא ונותן בעסקיו, המשקיע ראשו ורבו איך להגדיל ולהרחיב אותם, על זה האפן צריך לשא ולתן באמונה.

וזה ראש דבר ה' בעשרת הדברות, ''אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'', שכתב הרמב''ם שזו מצות האמנת השם. ובארנו שצווי זה כולל ב' חלקי אמונה, אנכי ה' האמונה שהקדוש ברוך הוא הוא הבורא ומנהיג את כל העולמות והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ואלקיך, חלק האמונה שיהודי מחיב להאמין שהקדוש ברוך הוא הוא האלקים שלוי שבנים אתם לה' אלקיכם, והלכה כרבי מאיר שבין כך ובין כך קרויים בנים, שאפלו במצב השפל ביותר נקראים ישראל בנים למקום. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ערובין יג), שרבי מאיר נקרא כן על שם שמאיר עיני חכמים בהלכה, והינו בהלכה זו שבין כך ובין כך נקראים בנים. ואם כי בכל מקום רבי מאיר ורבי יהודה - הלכה כרבי יהודה, בזה הלכה כמותו שבין כך ובין כך קרויין בנים, כמו שפסק הרשב''א בתשובותיו (ח''א רמ''ב), כי אהבת ה' לישראל היא ללא שום תנאים ובל ידח ממנו נדח.

וזהו אמרו: ''אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'', שהקשו בזה מדוע לא אמר אשר בראתי את העולם? אלא הפרוש כאמור, שבכח האמונה הוצאתיך מארץ מצרים, שהייתם אז במצב השפל ביותר משקעים במ''ט שערי טמאה ובהתעבות המדות ואוציא אתכם משם בכח האמונה, כי יהודי לעולם אינו אבוד, שהקדוש ברוך הוא אינו מניח ליהודי ללכת לאבוד, וביציאת מצרים כשלא היה להם מאומה הוציאם הקדוש ברוך הוא משם בכח האמונה שהיתה בהם, לבל ידח ממנו נדח וזהו אמרו ''אשר הוצאתיך מארץ מצרים'', שאפלו מארץ מצרים הוצאתיך בכח האמונה. כח האמונה עומד ליהודי לעד, ממנו יכול להתחיל לגדל ולפרח אפלו אחר שכבר נתגשם כלו. ובזכות אמונה עתידים להגאל כל אחד מהגליות שלו, בהיותו נתון בגלות בידי היצר הרע ואינו שולט על עצמו כלל, ועד שדומה כי אבוד כבר לגמרי ושוב אינו בעלים על עצמו, גם אז נתן לנו הקדוש ברוך הוא את כח האמונה שעל ידו יכולים אנו להחלץ אפלו משאול תחתית

והבאור, במה באמת גדול כל כך כח האמונה, וכמאמר רבותינו הקדושים: דמה שצדיק אחד גדול מחברו, אינו מפני שמקים יותר מצוות ומעשים טובים אלא דאמונתו בהירה יותר, משום שהאמונה במדרגות הגבוהות לעלא ולעלא מתקשרת עם המדרגות של אהבת ה' ודבקות בה', וכמובא ב''פרי הארץ'' (פרשת לך לך) שאמונה הוא דבקות, וכמו שמובא ''ביסוד העבודה'' מכתב כ''ד, וזה לשונו האמונה היא כח כלול מכל מדות טובות וכו'. ולפי גדל חזוק האמונה כך תגדל בו האהבה הדבקות וטהרת המחשבה. עד כאן לשונו. ובאמונה נכלל גם לשון אמון, שיש לו אמון בהשם יתברך שמנהיג את הכל לטובתו, ומשליך יהבו על ה' בכל אפן שמתנהג עמו אם בטוב ואם חלילה להפך, מתוך אמונה ואמון שהכל לטובתו ונמצא שכח האמונה מרומם יהודי ומביאו לאהבת ה' ודבקות בה'. ואיתא בספרים הקדושים, שתכלית כל התורה ותרי''ג מצוות היא אהבת ה' ודבקות בה', וכל מצוה ענינה שעל ידה יהודי מתקרב לאהבה את ה' ולדבקה בו, ובמיחד כח האמונה הנטוע בנשמתו של יהודי, על ידו משיג תכלית אהבת ה' ודבקות בה' האמונה היא הנשמה של כל תרי''ג מצוות, וכל מצוה שיהודי מקים נאמדת לפי מדת האמונה שמשקיע בקיומה שהיא הנשמה המחיה את המצוה כאשר יהודי מניח תפלין ככל שיש לו אמונה בהירה שזה רצון ה', הרי זו מצוה אחרת לגמרי, וכך בכל מצוה שיהודי מקים כפי מדת האמונה שמשקיע בקיום המצוה כן גדולה יותר נשמת המצוה כח האמונה הוא הכח המיחד שהשאיר הקדוש ברוך הוא מורשה מאבותינו, שיהודי העובד להשיג בהירות האמונה רואה בזה הצלחה מיחדת

וזהו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה השבת מביאה גאלה לעולם, כי ענין השבת קדש הוא אמונה בבורא העולם המביאו לאהבת ה' ודבקות בה', ועל כן השבת מביאה גאלה לעולם, כי גאלה פרושה ששבים ומתקרבים להשם יתברך, ועל ידי האמונה, והאהבה, והדבקות של שבת קדש, מתקרב יהודי להשם יתברך, ועל כך אמרו חכמינו זכרונם לברכה. כל השומר שבת כהלכתה אפלו עבד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, השומר שבת כהלכתה הינו שיודע שעקר השבת הוא אמונה ואהבת ה' ודבקות בה' ומקימה כהלכתה, מוחלין לו אפלו עבד עבודה זרה כדור אנוש, שחטא עבודה זרה הוא החמור ביותר אבל בכח השבת יכול להחלץ מכל רע.

והנה האר''י הקדוש כתב על הפסוק: ''כי גר יהיה זרעך'', שכל הגלות והגרות הם מחמת הפגמים הידועים - פגמי זרעך. וכיון שגורמי הגלות הם פגמי ברית קדש, הרי הגאלה צריך שתהיה תלויה בתקון הפגמים, ואיך זה מתישב שבזכות אמונה נגאלו אכן ממדרגות בהירות האמונה הוא - כמו שכתב הרמ''א בריש השלחן ערוך, כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא עומד עליו ורואה במעשיו, מיד יגיע אליו היראה וכו'. הכח הזה של אמונה שיהודי מרגיש שהקדוש ברוך הוא עומד עליו ורואה בכל מעשיו, מביא לתקון הגדול ביותר לפגמים אלו, ובזכות אמונה נגאלו אפלו ממצרים ערות הארץ, שהיא מביאה לתקון הפגמים הגורמים לגלות

''אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'' הוא הדבור הראשון, כי בעת שהיו צריכים לצאת ממצרים היו ישראל במצב הגרוע ביותר, מגשמים ומשקעים במ''ט שערי טמאה, עד שעוד רגע קט היו אובדים לגמרי בטמאת מצרים, ואז הראה הקדוש ברוך הוא גלויים כאלו שלא היו כמותם מיום בריאת העולם, שאז נהיו העם הנבחר וזכו למעמד הגדול של קבלת התורה. ובכלל, ''למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'', שנאמר בלשון יחיד, שכל יחיד ויחיד לפי ערכו מצוה לזכר שעליו לצאת ממצרים, והדרך היא. בזכות אמונה נגאלו אבותינו ממצרים ובזכות אמונה עתידין להגאל. וכל ימי חייך אלו הלילות, יש לילות כפשוטם שהם זמן חשכות, ויש בחינת לילות בזמנים הקשים כשיש נסיונות גם באמונה שצריך אז להתחזק מאד באמונה ובזכות אמונה עתידין להגאל בפרט ובכלל

הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזב... בשדה. (ט, כ-כא)

קשי האמונה

נורא לראות, כמה קשה היא האמונה בדבר ה'.

מצרים כבר חזו על בשרם שש מכות, ובשביעית מזהרים המה להכניס את הצאן הביתה ממכת הברד, ועם כל זה היו כאלה שלא שתו לבם, ועזבו עבדיהם ומקניהם בחוץ.

---

פרשת בא

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו, ולמען תספר וכו' (י, א-ב)

התרשלות בנסיון קטן תחיב עמידה בנסיון קשה יותר

הקשיא מפרסמת, מהו ''כי אני הכבדתי את לבו'', וכי מן הראוי להכביד לבו של אדם ולבסוף לתבעו ולפרע ממנו בפרעניות קשות? חדש לנו כאן הגה''צ רבי יחזקאל לוינשטיין זכר צדיק וקדוש לברכה יסוד נפלא בעבודת ה', המתחיל מפרעה עד לכל יהודי ויהודי.

מתחלה אין מנסים לאדם אלא בנסיון קל שיכול הוא לעמד בו ללא מאמץ קשה כל כך, וכשמזלזל ונכשל - שזהו כמעט מזיד אצלו אחר שהנסיון היה קל, אזי מנסים אותו בנסיון קשה יותר. זה תכן דבריו. ונרחיב בעזרת ה' את יסודו הנפלא בדגמאות שונות.

רגיל הנך בקביעות למוד מסים בכל יום כגון דף היומי וכיוצא, קרה ויום אחד היית קצת עיף, והתחילו אצלך כחות לחימה לכאן ולכאן, או להתאמץ קצת ולגמר קביעותך או לדחות למוד זה למחר, לא היית כל כך עיף לא היה קשה לך לעמד בנסיון היום, אולם בכל זאת התפתית ליצרך ודחית את הלמוד למחר, תהא כמעט בטוח שלמחר כבר הנסיון יהא יותר קשה מהיום לך נדמה שכמו שהיום נסיוני לא היה תקיף כל כך ויכלתי לעמד בו עם קצת מאמץ, ולכן חשבת שאם לא עמדתי היום בנסיון זה אעמד בו למחר, אולם טעית - יצרת מחסום !

יצרת מחסום לעצמך - מחסום נוסף, והכפלת את נסיונך, בבחינת ''אם תעזבני יום יומים אעזבך'', ככל שאתה מתרחק מצד עצמך - הפער בינך לבין הבורא נכפל

דגמא נוספת.

נתעוררת בחשק והתלהבות למצות תפלין, והחלטת אני קונה תפלין מהדרות בסכום המבקש, היה לך את הסכום בכיסך, אולם כרגיל תכף מתחילה מלחמת היצרים, אולי נדחה את קנית התפלין יותר מאחר ! או אולי נשיג את אותן תפלין מהדרות בפחות מחיר ! וכך דחית את קנית התפלין. יש לך לדעת כשתתעורר שוב לקנית תפלין - אם בכלל תתעורר - בהחלט אל תהא בטוח שיזדמן לכך בכיסך הכסף כמו היום, והסבה, בתחלה היה נסיונך קל - הכסף היה בכיסך, נכשלת בנסיון יחסית קל, יצרת מחסום ! ומעתה יהא עליך לעמד בנסיון קשה יותר

עוד דגמא:

בקר אחד נדדה שנתך, או מתוך ששבעת שנה, ולבך אומר לך: קום עסק בתורה, קום לתפלה בנץ החמה או בזמנה, לא שמעת ולא האזנת י לקריאת הלב, התגלגלת במטתך לכאן ולכאן עד עבור זמן התפלה או זמן הלמוד, למחר הנך קם בחרי אף על עצמך, מה עשיתי היאך בנסיון קל כזה לא עמדתי, הרי לא הייתי באנס שנה ולמה אם כן נכשלתי, ובכן למחר בודאי - אם ירצה ה' - אקום ממטתי בזריזות. דע, כי יתכן בהחלט ולמחר תהא קשה לך הקימה, וגם אם תקום יהא נסיון כזה או אחר לבטל אותך מלמוד, והסבה כיון שאתמול היה נסיונך קל ונכשלת, יצרת מחסום לעצמך ועליך לעמד בנסיון קשה יותר

ולדגמא אחרונה זו, מצאתי לד רמז יפה בשיר השירים פרק ה' ''אני ישנה ולבי ער'', האדם ישן אבל - ולבי ער - כאלו ישן, הנו על גבי מטתו בתוך שמיכה חמה אבל לבו ער - שנתו נדדה ממנו, ומה הוא שומע? - ''קול דודי דופק פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי'', שומע קול קריאה של דודו - הקדוש ברוך הוא - לקום לפתח את הדלת ולכנס לבית המדרש, ומה הוא עונה? - ''פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם'', מתעצל על משכבו מלקום בטענות שוא, אזי למחרת - ''דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו'', למחרת כבר ההתעוררות תהא דרך חור קטן ולא בתנאים נוחים כאתמול, ובכל זאת מעי המו עליו - התאמצתי וקמתי - ''קמתי אני לפתח לדודי'', והנה נסיון קשה וחדש נתחדש עלי - ''ודודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני'' נסיון מפה נסיון משם המפריעים לי להתקרב לדודי, ואדם שואל את עצמו. מדוע? הרי קמתי, ולמה אם כן נוצרו לי מחסומים חדשים? התשובה: אתמול היה לך נסיון קל ולא עמדת בו, נתרחקת ועזבת את דודך, יצרת מחסום נוסף לעצמך ועליך לעמד בקשי נוסף.

וכשם שהדברים אמורים ב''עשה טוב'' כן הוא ב''סור מרע''.

לדגמא, בתחלה נסיונך היה בשמירת העינים, להסתכל או לא, נכשלת, הסתכלת בעריות, אל תחשב שבזה סימת את נסיונותיך, תצטרך מעתה לעמד בנסיונות קשים יותר, ''כל הצופה בנשים סופו בא לידי עברה'', נסיונך יהא להבא בדברי עברה ממש, ומדוע, כי יצרת לעצמך מחסום נוסף ועליך מטל לפרצו, וכיצד תפרץ מחסום נוסף שיצרת? רק על ידי נסיון קשה יותר שיזדמן לך

פרעה, מתחלה היה נסיונו קל לשלח את ישראל והכביד הוא את לבו, וכמדיק בפסוקים, בחמש מכות ראשונות נזכר הכבדת לב פרעה מצדו, ורק לאחר מכן - שסרב בעקשנות - גרם לעצמו בעוונו שה' יכביד את לבו, אמנם היתה לו אפשרות תמיד לעשות תשובה, אלא שמטל עליו היה לעמד בנסיון קשה יותר של ענש הכבדת הלב

ולפי זה מישב, שאמנם הכביד ה' את לבו, אולם זה רק מחסום נוסף שנגרם בחטאו ורשעו של פרעה, אבל לא שנטלו ממנו זכות ואפשרות התשובה, ועדין היה ביכלתו להתגבר ולכן מגיע לו ענש על כך.

וכן מדיק בפרוש רש''י: בא אל פרעה - להתרות בו, לשם מה התראה אחר שה' הכביד את לבו, אלא כאמור, שאמנם הכביד ה' את לבו, אולם עדין יש מקום לבחירה, ולכן לך והתרה בו אולי ישמע.

וכן מבאר ב''נחל קדומים'' להחיד''א, והוא שיטת עוד כמה ראשונים. [מלבד שיטת הרמב''ם שלגבי פרעה אכן נשללה ממנו זכות הבחירה כענש מחמת רשעו בחמש המכות הראשונות שאז עדין היתה הבחירה אצלו ונכשל].

וכמו כן מבאר באלישע בן אבויה, שיצא לתרבות רעה ושמע בת קול המכרזת ואומרת: ''שובו בנים שובבים חוץ מאחר'', (חגיגה טו ע''א). ומבאר השל''ה הקדוש, ומובא בעוד ספרים הקדושים, שלא הכונה שנשללה ממנו זכות התשובה, אלא מאחר ואלישע הלך מדחי אל דחי וכל כך הרשיע, עד שיצר לעצמו מחסום נורא ופתוי עצום כזה, עד שנגזר עליו שישמע בת קול המכרזת ואומרת: ''שובו בנים שובבים חוץ מאחר'', ויטעה לחשב שאין מועילה לו תשובה, ובזאת יבחן, ואם יתעקש לשוב ודאי שיקבלוהו בתשובה, אלא שחטאו גרם לו נסיון קשה כזה, שיצטרך מסירות נפש ומאמץ לשוב לאיתנו.

מסקנה חשובה עולה לנו מכל הנאמר למעלה:

לא לזלזל בנסיון קטן, לא לזלזל במכשול קטן, לא לחשב הפעם נכשלתי - בודאי עוד פעם לא אכשל הלא זהו נסיון זעיר עבורי, כי תדע שבכל מכשול קטן יצרת מחסום נוסף לעצמך, והגדלת את הפער בינך לבין קונך, וכחות הלחימה שהיו לך עד עתה לא יספיקו לך להבא ותדרש לכחות לחימה חזקים יותר, ומי יאמר שימצאו לך בשעת נסיון הבא שיבוא עליך? ויסוד חשוב זה מלמדנו להזהר מכל מעידה קלה, והוא ענין עברה גוררת עברה, ושכר עברה - עברה, ''שכרה'' הנורא והגרוע ביותר של העברה הוא חשש לעברה נוספת, בעבור קשי הנסיון מחר יותר משל היום.

וזאת יש לנו ללמד מגדולי ישראל, כיצד היו חרדים ונפחדים מלהכשל בחטא קל, ואלו אנחנו הפשוטים והבינוניים אמיצים ונכנסים כמעט לאש ולא פוחדים, זהו מחסר הבנתנו, גדולי ישראל הבינו היטב שכל מכשול קטן זהו סכנה ! כי אפשר ממנו לבוא למכשול גדול.

וכמו שמספר ששאלו את אחד מגדולי תלמידיו של רבי ישראל מסלנט זכר צדיק וקדוש לברכה, כיצד מתאר הוא את רבו? ענה: רבי דומה לאדם הרוכב על הנמר שחיב הוא לא להסיח דעתו רגע ברכיבתו על הנמר, כי בכך תלויה השתלטותו עליו ובכך תלויים חייו, רגע אחד של הסח הדעת כבר יכול להביא לכך שהנמר יקום עליו ויטרפהו. כך מתאר רבי ישראל מסלנט בזהירותו מכל הסח הדעת פן יבוא לחטא קטן. .

---

פרשת בשלח

וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים (יג, יח)

נסיונות האמונה

בפרשתנו נתן ללמד עד כמה קשה היא האמונה להיותה נקנית היטב בלב האדם, שלא כסברת ההמון שמצות האמונה היא הקלה ביותר, אמנם כן, כל ישראל מאמינים בני מאמינים הם אלא שדרגות דרגות ישנם במצות האמונה.

מצות האמונה להאמין במציאות ה' אותה מקימים אף אמות העולם המאמינים בכח עליון ובבריאת העולם יש מאין, אלא אנו עם ישראל נצטוינו מלבד זאת להאמין בהשגחתו הפרטית של הבורא, שכשם שקדם שנברא העולם היה הוא שעשה לכל - כן לאחר שנברא העולם הוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים - אין עוד מלבדו. ועדין אין מסתימת בכך שלמות האמונה אצל כל יהודי ויהודי.

עקר קשי האמונה בהשבות אל לבבך, רבים אצלם האמונה במח, מבינים ומשכנעים במציאות ה', וכן גם בהשגחתו הפרטית, מודים בכך ואולי גם מצפצפים זאת בפיהם תמיד, אולם הקשי לישם את אמונה זו, להשיבה אל הלב, הלב שהוא מקור התאוות והרצונות מקור המדות של האדם, שהוא גם ישתכנע לאמונה זו וישתעבד לכפות את רצונותיו ומדותיו לרצון ה' ולהשגחתו - זהו עקר קשי האמונה. לבטל רצונך מפני רצון ה', כאן המלחמה קשה מאד הן מבחינה מעשית - שפעמים רבות האדם לא מצליח לכפות את תאותו או מדותיו לרצון ה' על אף שיודע ומאמין בהשגחתו הפרטית, והן מבחינת המחשבה - שהגם אם מצליח לכפות רצונו עדין טרוניא בלבו, חסר הסכמה בלב שלם להנהגתו יתברך, וכמו כן פעמים שמקבל האדם את מצבו בחסר בררה ולבו לא שלם עם בוראו.

הבה ונראה כמה קשה היא קנית האמונה, כדי ללמד עד כמה חיב האדם לעבד ולעמל כל ימיו כדי לקנותה.

עם ישראל משתעבד לפרעה שנים רבות, אמונת מסרת בידם שעתיד לבוא מושיע להושיעם ולהוציאם ממצרים ברכוש גדול.

נתבונן, האם אמונה זו היתה קלה אצלם ללא מעידות מדי פעם? כשבא אליהם משה רבנו בפעם הראשונה לבשר להם בשורת הגאלה נאמר (שמות ד לא) ''ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו''.

נסיון ראשון החל אצלם כאשר כביכול שליחות משה ואהרן לא עלתה בהצלחה, והחמיר פרעה את על שעבודם באמרו (שמות ה יז יח) ''נרפים אתם נרפים וגו' ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם ותכן לבנים תתנו'', נכשלו ישראל בחסר אמונה באמרם למשה ואהרן: ''ירא ה' עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו''. כאן כבר היה המכשול הראשון והמעידה הראשונה באמונה של עם ישראל, בחשבם שחלילה החמר מצבם והישועה רחוקה מהם.

כמובן שבמצב שכזה היה הרבה זכות ללמד עליהם, שהרי עדין הם בתקף שעבודם, ועדין לא ראו שום קצה של הארה להצלתם, ואם כן בודאי שהאמונה היתה קשה עליהם ביותר, וכמו שלאחר מכן כשבפעם השניה באו אליהם שוב משה ואהרן בבשורה ארכה ומעודדת (ו, ו ח)

''לכן אמר לבני ישראל אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים, וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה ' ''.

עם כל זה תגובתם היתה: ''ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה''.

לאחר מכן, במהלך של תקופת שנה שלמה רואים ישראל במו עיניהם מערכת שלמה של נסים ונפלאות, עשר מכות מפלאות של התעללות במשעבדיהם, וחוזים נקמת ה' באויביהם. תקופה של הארת פנים ממשכת שכמוה לא נהיתה, שדוד מערכות הטבע באפן מפלא, את אהבת ה' אליהם ואמונתו כלפיהם רואים בשלמות ובגלוי ללא שום הסתרה.

ובסיומם - יציאתם ממצרים במשא רכוש גדול ועצום, כמתאר בחז''ל, שהפחות שבהם נשא משאוי 80 חמורים טעונים מכל טוב, ועם כל זה רואים אנו שבפרשתנו פרשת בשלח נאמר: ''וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים'' (יג, יח), ומפרש רש''י: ''חמשים - אחד מחמשה יצאו וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפלה'', ומבאר בחז''ל, כיון שקטנות אמנה היתה בהם ולא חפצו לצאת ממצרים, ולכן לא זכו לזה ומתו בחשך בג' ימי אפלה.

ובאמת דברי חז''ל אלו צריכים לזעזע אותנו מאד מאד, הן ביחס לעבר והן ביחס לעתיד, עד כמה קשה הוא נסיון האמונה, רואים מכות מפלאות - 9 מכות - שאכן עד מכת חשך כבר היו 9 מכות, ובכל זאת עדין האמונה מערערת ומפקפקת, וההסוסים - אם כן לצאת או לא לצאת ממלאים את הלב, ולבסוף החלטה לא לצאת ממצרים, טוב לנו עבד את מצרים מללכת באמונה אחר האלקים, הרי שזה נורא למתבונן ! לראות, עד כמה קשה היא התמימות והאמונה בהקדוש ברוך הוא, גם לאחר ראית נסים ונפלאות, זרוע נטויה, ויד חזקה, ועם כל זה עדין האמונה פגומה, ומעידה זו לא ארעה לאחד או לשנים, אלא ל- 80 אחוזים מעמנו.

וכמו כן צריך לזעזע אותנו דבר זה ביחס לעתידנו, וכך היה אומר הגה''צ רבי יחזקאל לוינשטיין זכר צדיק וקדוש לברכה: וביוצאי מצרים מצינו - מי הוא אשר לא היה חפץ לצאת ממצרים - לא זכה לזה, ומת במכת חשך, כמו כן מי שבאמת לא ירצה לצאת מהגלות האחרונה לימות המשיח - לא יזכה לזה, ואמר, את ביאת המשיח צריך לרצות בכל רגע, באמצע העסק, באמצע בנית הבנין, על חשבון המשרה החשובה ביותר שיש לך, חיב אדם להסכים לותר על הכל בשביל תקון עולם במלכות שדי, ולקבל עליו לרדת מכל מעמדו כבודו ועסקו כדי שישלט בעולם שלטונו של השם יתברך, תחת פקדת משיח צדקנו במהרה, ואם לאו, אם עדין יש לו סבות המעדיפות אצלו את הגלות מהגאולה, יש לו לדאג אם יזכה לה.

נמשיך להתבונן בקשי השגת האמונה וההשתעבדות לגזרת ה' בלב שלם. עם ישראל כבר יוצא ממצרים מקף בענני כבוד, עמוד ענן ועמוד אש, חשש הקדוש ברוך הוא לרפיון אמונה בעם ישראל, ''ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים וגו' כי אמר אלקים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה'' (יג, יז)

מי כמוהו יתברך - יודע יצרנו זכור כי עפר אנחנו, ועד כמה דלה היא אמונתנו אף לאחר כל מה שעשה עמנו, ולכך לא הנחנו בדרך שנבוא בה לידי נסיון ובעיטה בכל נסיו ונפלאותיו.

ובכן, מתקדמים בני ישראל לכוון הים, הים לפניהם מצרים לאחריהם, שוב נסיון קשה באמונה, ומעידה נוספת בחסר בטחון בהשם יתברך, וכנאמר (יד, יא-יב) ''ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים, הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר, חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר''.

הקדוש ברוך הוא כביכול, מתנהג בסבלנות עם עמו ישראל ומתחשב בקשי נסיונם, אלא שדורש בטחון מפלא מהם: ''מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו''.

הנס המפלא של קריעת ים סוף מסתים, בני ישראל רואים נס ופלא עד כדי ''אחד מהם לא נותר'', שהוא פלא פלאים, מבני ישראל לא היה אחד שנפגע, כלם יצאו לשלום ועברו בתוך הים ביבשה, ואלו ממצרים אחד מהם לא נותר - אבדן מחלט.

שלשה ימים בלבד הולכים ישראל במדבר, ולא מוצאים מים, שוב נסיון באמונה !

''וילנו העם על משה לאמר מה נשתה''. ופרש רש''י שם. נסה הקדוש ברוך הוא שוב את ישראל, וראה קשי ערפן שלא נמלכו במשה בלשון יפה - בקש עלינו רחמים שיהיו לנו מים לשתות, אלא נתלוננו.

וחשוב לבאר, וכי הקדוש ברוך הוא שעשה להם נס מציאת ומתיקות המים, לא יכל היה לעשות כן קדם? למה הצרכו שיקדם להם הליכת ג' ימים במדבר ללא מים ואחר כך שיארע נס? אלא, זהו דרך הבורא לנסות את ברואיו - ''שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו''. הקדוש ברוך הוא דורש שלמות מן האדם, ובוחן אותו במבחנים רבים, ורק הנסיונות המה המעלים על נס את הנברא שנשאר בתמימותו ובאמונתו ולא בועט ומהרהר.

סך הכל שלשה ימים מהנס המפלא של יציאת מצרים וטביעת המצרים בים - וכבר רואים אנו עדין חסר בטחון ואמונה ביכלת ה'.

לאחר ג' שבועות בלבד מיציאת מצרים - ט''ו באיר - שוב נסיון נוסף, עם ישראל מתלונן ורוצה בשר, ובאר רש''י ששאלו שלא כהגן, שהרי בהמות רבות היו להם, ובכל זאת הרעימו על משה בתלונות ובבדיקה ביכלת ה' לתת להם בשר או לא.

מעידה נוספת רואים אנו בנסיון המן, וכנאמר (טז, יט-כ): ''ויאמר משה אלהם איש אל יותר ממנו עד בקר, ולא שמעו אל משה ויותרו אנשים ממנו עד בקר וירם תולעים ויבאש ויקצף עליהם משה''.

מעידה נוספת, במסעות הראשונים בנסעם ממדבר סין לרפידים (שמות יז, ב ג) ''וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה, ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה', ויצמא שם העם למים, וילן העם על משה ויאמר, למה זה העליתנו ממצרים להמית אתי ואת בני ואת מקני בצמא''.

וכאן כבר ראה הקדוש ברוך הוא בחמרה את מעידתם באמונה, ושלח להם את עמלק, וכנאמר: ''ועל נסתם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין'', ומיד: ''ויבא עמלק''.

עד כמה קשה היא האמונה, לאחר כל שרשרת הנסים המפלאים שחזו בעיניהם עד עתה, עדין מנקרת שאלה בקרבם, ומהי? ''היש ה' בקרבנו אם אין''.

ואת סמיכות נסיונם לביאת עמלק עליהם מפרש רש''י יפה, ''ויבא עמלק וגו' סמך פרשה זו למקרא זה לומר, תמיד אני ביניכם ומזמן לכל צרכיכם, ואתם אומרים: היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני, משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ, ואומר: אבא, טל חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן: ראית את אבא? אמר לו אביו: אינך יודע היכן אני?! השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו''.

מלחמת עמלק ממחישה לנו את מאמר רבותינו: ''הבא לטמא פותחין לו'', שהרי מלחמת עמלק החלישה והפילה את בני ישראל יותר ברוחניות מאשר בגשמיות שהרי הענשים הקודמים המבארים לעיל, היו ענשים שבאו ישירות מן השמים, אולם כאן נתיסרו בענש כביכול טבעי - מלחמה, וזאת כדי להטעותם. וכמו שפרש רש''י: שקררם וצננם מאמונת ה' וטמאם בעריות.

מעידתם הגדולה של עם ישראל גרמה להם נסיונות נוספים, וכמו שהארכנו לעיל במאמרנו בפרשת ''בא'', שהאדם במעשיו יוצר מחסומים נוספים לעצמו, וכשלא עומד בנסיון קל מצטרך לעמד בנסיון קשה יותר.

ובעצם כמעט ולא התחלנו לבאר קשי האמונה והשגתה, שהרי מה נאמר ומה נענה על כשלון העגל לאחר מתן תורה? וכיצד נסביר את קרח ועדתו בהצתם על ה'? וכיצד נתרץ את כשלון האמונה בחטא המרגלים? מכל זה יש לנו ללמד עד כמה חיב אדם כל ימיו לעמל ולהתיגע להשגת האמונה ולהשרישה בקרבו על ידי תפלה, התבוננות, זהירות והתקדשות מכל דבר רע וטמא העלול לעכר את מחו מישרות וטהר השכל.

וכאן נבוא ונשא קל וחמר שאין עליו פירכא.

אם בתקופה הנפלאה שעברו עם ישראל בלווי מערכת שלמה של השגחה נסית ותקופה לא קצרה אלא עשרות שנים בנס המן, הבאר, ענני כבוד, משכן בתוכם, משה רבנו עליו השלום - אדון לכל הנביאים - הוא מנהיגם, ובכל זאת רואים אנו שהנסיונות כל כך קשים, עד שאפלו צבור שלם עלול להחלש ולפל באמונה, אנו היום בדורנו דור חשוך דור השרוי בקללת ''ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא ומצאוהו צרות רבות ורעות'', החשך מכסה ארץ, וערפל לאמים, דור שהאמוראים הקדושים ותרו כביכול על המחזה המרהיב של היציאה מהחשך לאור - תקון עולם במלכות שדי, והעקר שלא להיות באותה תקופה קשה, כמה אם כן צריכים אנו לא להיות בטוחים בעצמנו ולחנך תמיד את אמונתנו בה' ובהשגחתו, לבל נפל באחד המוקשים מני רבים המזדמנים לנו מדי יום

וכמו שאמר ה''חפץ חיים'' - אדם חיב למשמש באמונתו בכל עת, לפי שאם יפיס עצמו שהנו מאמין ולא ימשמש באמונתו, ידמה לאדם המניח דלי מים בזמן שהקר בחוץ בתקפו, שאם לא ימשמש מדי פעם באותם מים ימצאם לבסוף קפואים ושאינם ראויים לשמוש.

ועוד לנו ללמד מכאן, חובת חזוק האמונה תמידי וגם כשנמצא אדם במצבי עליה ובדרגת רוחניות גדולה, לא יסמך על עצמו, אלא יראה לחזק ולבסס את האמונה אצלו בכל עת, שהרי אין לתאר את מדרגתם של ישראל על הים או במעמד הר סיני, ובכל זאת לאחר מדרגת נבואה שראתה שפחה על הים וכו', ויותר מזה, שנסתלקה זהמתן במעמד הר סיני, שבו למעידה בחטא העגל.

לסכום:

אין גבול למדרגות האמונה, לא עלינו המלאכה לגמר, אולם אין אנו רשאים להפטר ממנה, לשמר ולבסס את האמונה בלבנו בכל עת, הן בזמנים היפים והן בזמני נסיון

ומענין לענין יש לנו גם ללמד מכל הנאמר למעלה, כיצד אין הקדוש ברוך הוא מואס מעשה ידיו, ועל אף כל המעידות - זכור כי עפר אנחנו, וכביכול נוהג אתנו הקדוש ברוך הוא בסבלנות בכך שהוא ממתין לקימה מחדש - ''שבע יפול צדיק וקם''

ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא (טז, ד)

נסיון הפרנסה

בפרשתנו, מבאר נס המן שהיה יורד לפתחיהן של ישראל בכל יום, התורה היא נצחית ובאה ללמדנו שפרנסתו של אדם משגחת מאת הבורא, ואם כן, עלינו להבין שאותו זה שנתן פרנסת אבותינו 40 שנה במדבר בדרך נס נפלא, הוא ולא אחר שנותן לנו את מזונותינו, אולם דרך סבה ומסובב, אבל זה מאותו כח - הבורא יתברך

ומעתה, כשם שברכו ישראל על המן בכל יום ''המוציא לחם מן השמים'', צריך כל אדם שמקבל משכורתו מעבודתו בכל חדש ממעבידו, להרים ידו ולברך להקדוש ברוך הוא שהביא לו מחיתו לחדש שלם, ולא לתלות זאת במעשה ידיו ובהשתדלותו, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, וחיב לראות את משכורתו כיורדת לו מן השמים, לכלכלתו ולכלכלת בני ביתו.

דברי חזוק נפלאים הנלמדים מפרשת ''המן'', נראה מספר ''נתיבות שלום '':

עצם אמרו ''למען אנסנו'' תמוה, שלא מצינו כן בשאר מצוות שבתורה שהקדוש ברוך הוא אומר ''למען אנסנו'', רק במצות המן. ועוד ענין מיחד מצינו במן, במה שכתוב. ''זה הדבר אשר צוה ה' מלא העמר ממנו למשמרת לדרתיכם למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים'', הרי היו עוד נסים לישראל, ובאף אחד מהם לא נצטוו להניח למשמרת, ומה הענין המיחד במן שהקדוש ברוך הוא צוה להניח ממנו למשמרת.

ויש לבאר ענין פרשה זו, לאור היסוד שהתורה הקדושה היא נצחית, וענינה כשמה להורות וללמד ארחות חיים, וכל מה שנכתב בתורה אינו קשור רק למה שהיה בעבר אלא נוגע לכל יהודי לנצח וצינו בספרי תלמידי ה''בעל שם טוב'' הקדוש, כל אחד על פי דרכו שמבארים פרשה זו, שהנצחיות של פרשת המן היא הוראה ולמוד של אמונה ובטחון בעניני פרנסה. וכדאיתא בספר הקדוש ''נעם אלימלך'' על אמרו ''הנני ממטיר לכם לחם מן השמים'', בלשון הוה, כי ענינו נצחי, דכשם שהקדוש ברוך הוא ממטיר גשם מן השמים כך ממטיר הוא לכם לחם מן השמים, ותמיד משפיע פרנסה מן השמים. ועל יהודי להכין כלי לשפע מן השמים שהוא מדת הבטחון, שעל ידי זה שיש ליהודי בהירות האמונה והבטחון שהקדוש ברוך הוא משפיע לו פרנסתו מן השמים כשם שממטיר גשם על הארץ הרי הוא ממשיך את השפע הזה. אך אם ''ויצא העם'', כאשר יוצאים מהגדר של בטחון, אז ''ולקטו דבר יום ביומו'', צריכים לעמל בכל יום כדי לקבל פרנסתם.

ועל דרך זה מבאר בספר הקדוש ''דגל מחנה אפרים'' בענינינו, על יסוד דברי זקנו ה''בעל שם טוב'' זי''ע, על הפסוק (ירמיה יז): ''ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו'', דיש שאמנם מאמין שהקדוש ברוך הוא נותן לו פרנסתו, אלא שסבור כי עליו להכין עלה וסבה שיהיה מקום לחול להשפעה שהקדוש ברוך הוא נותן לו מן השמים. אדם זה עדין לא השיג את האמונה והבטחון העקריים. עקר האמונה הוא, להאמין שהקדוש ברוך הוא הוא עלת כל העלות וסבת כל הסבות, והוא לבדו הוא ואין בלתו, ואינו צריך לשום עלה וסבה שהאדם עושה כדי להמשיך לו פרנסתו, כי את הכל עושה השם יתברך גם את העלות והסבות. וזהו פרוש ''ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו'', שבוטח בה' בב' החלקים, בתוצאות וגם בעלה והסבה שהכל ממנו יתברך.

ובזה מפרש מאמר הכתוב: ''ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא'', מן הוא מלשון הכנה, כמו ''וימן ה '', וכן ברש''י, מן הוא, הכנת מזון הוא כמו (דניאל א) ''וימן להם המלך''. והינו שאמרו איש אל אחיו מן הוא, יש לעשות הכנה וסבה לקבל את ההשפעה מן השמים, כי לא ידעו מה הוא, שעדין לא הגיעו להשגה הזאת לדעת שגם העלה גופא היא מהקדוש ברוך הוא, עלת העלות וסבת הסבות, ואין צרך לעשות שום הכנה, והקדוש ברוך הוא בעצמו מכין גם את האמצעים בשביל להשפיע את אשר הוא רוצה להשפיע. וזהו ענין המן, ''ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו'', שהתורה מלמדת בזה את עקר האמונה והבטחון שהכל מהשם יתברך וגם העלה והסבה, שהמן יורד בכל יום מן השמים, ואין צריכים לעשות שום הכנה וסבה לזה.

עוד מצינו בספר הקדוש ''באר מים חיים'', בפסוק: ''ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר'', לא העדיף המרבה - פרוש אפלו אם יעבד האדם יומם ולילה על פרנסתו ויעשה כל מיני תחבולות והתחכמיות להרויח, לאחר כל היגיעות לא יוכל להשיג אפלו משהו יותר ממה שקצבו לו מן השמים, וכן להפך הממעיט לא החסיר, גם אם אדם לא יעבד כלום לא יחסר לו מאומה ממה שקצבו לו מן השמים. וזה היה ענין המן להורות על אמונה זו שלא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, אין בכח האדם להרבות על קצבתו או להמעיט ממנה. והן אמנם שצריך האדם להשתדל ולעשות דבר מה לפרנסתו, דאף שבאמת צריך להיות שירד הכל מן השמים מבלי כל עבודה, אלא שלאחר החטא נתקלל אדם הראשון ''בזעת אפיך תאכל לחם'', ומשום כך צריכים לעבד, אך אין צרך לקים זאת בכל ההדורים ודי במה שישתדל קצת, וביתר הזמן יעסק בתורה. והרי זה על דרך עבודת האדמה, שאלו לא יזרע אדם את אדמתו בודאי לא תוציא לו כלום, אך לאחר שהוא זורע לא נותר לו יותר מה לעשות, ורק הקדוש ברוך הוא מוריד גשמים והתבואה צומחת, כן הוא בכל עניני המעשה שהאדם צריך אמנם להשתדל קצת אך לא יותר מזה. וכתב שם עוד, שהאדם אשר ישיג איזה ממון על ידי עניני אסור כמו גנבה וגזלה או רבית, אינו אלא פתי וחסר לב שאינו מבין כי את הרוח שהרויח באסור היה יכול להרויח בהתר. וכמקבל מצדיקים, שאלו לא היה הגנב גונב היה הדבר מגיע אליו בהתר. וזהו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (סוטה מח) כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אכל למחר אינו אלא מקטני אמנה, כי יהודי צריך להאמין שהקדוש ברוך הוא נותן לחם לכל בשר כדי פרנסתו תמיד, ואם הוא דואג למחר הרי הוא מקטני אמונה.

והעולה מכל דבריהם הקדושים, שפרשת המן היא נצחית ומלמדת ארחות חיים באמונה ובטחון, וכל פסוק בפרשה, כמו ''הנני ממטיר לכם לחם מן השמים'', או ''ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו'', וכן ''ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר'', הכל יסודות של אמונה ובטחון בעניני פרנסה. ואם אלו מדרגות גבוהות מאד אך גם זה עבודת ה'.

וזהו מה שנאמר דוקא כאן: ''למען אנסנו הילך בתורתי אם לא'', האדם מתנסה בכל היסודות של אמונה ובטחון שהם מיסודות עבודת ה' שנאמרו כאן, שהקדוש ברוך הוא משפיע דבר יום ביומו שפע פרנסה ליהודי ''למען אנסנו הילך בתורתי אם לא'', האם יהיה לו את המדרגה הראויה של אמונה ובטחון.

ועל פי זה מתבאר גם הענין המיחד שצוה הקדוש ברוך הוא להניח מהמן למשמרת לדרתיכם, למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר, שהוא להשריש אמונה ובטחון לדורותיכם, שהקדוש ברוך הוא מוריד תמיד לחם מן השמים כמו שהוא ממטיר מטר.

ועוד בזה, על פי מה שאמרו בגמרא (יומא עו) שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי, מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה, הינו לאיזה צרך ירד להם מן בכל יום? אמר להם: אמשל לכם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה, עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כלן מתים ברעב, נמצאו כלן מכונים את לבם לאביהם שבשמים. משל זה מורה על עצם ענין המן, שהוא האמונה שעל יהודי להאמין שבכל יום יש צנור חדש להשפיע פרנסה, ובכל יום הוא צריך מחדש להגיע אל השם יתברך ועיניו נשואות לשמים, ולכן נאמר דוקא בענין המן ''למען אנסנו הילך בתורתי אם לא'', כי זהו מיסודי עבודת ה' שיהודי יהיה צריך בכל יום להגיע אל השם יתברך ויקבל בכל יום פני אביו שבשמים.

וכמו שמבארים את ענין הקללה שנתקלל הנחש שהעפר לחמו, ולכאורה הרי זו ברכה שמזונותיו מצויין לו בכל מקום, ואלו האדם צריך לעמל על פרנסתו וצריך להגיע להשם יתברך בכל יום. אלא משום שהנחש אינו רצוי לפני הקדוש ברוך הוא, שאינו חפץ לשמע את קולו ולקבל את פניו אפלו פעם אחת בשנה, ולכן נתן לו שבכל מקום יהיו מזונותיו מצויין לו, ואף פעם לא ישא את עיניו לשמים לבקש על מזונו, אבל יהודי נתברך בכך שהוא צריך להגיע אל השם יתברך בכל יום תמיד, כמאמר הכתוב (תהלים קמה) ''עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו, פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון''.

וכיון שדברנו בעניני פרנסה, נזכיר דברי ה''חפץ חיים'' שהיה אמר: אדם שלצרך פרנסתו מבטל שעת קביעות תורה ותפלה - כידוע שלא תהא ברכה במעשה ידיו באותה שעה, ומסביר דבריו: שהרי המבטל תורה ותפלה לצרך פרנסתו, כביכול אומר הוא להקדוש ברוך הוא. צויתנו להשתדל עבור פרנסה גם מצדנו, וכן הוא הנכון, שצריך אדם לעשות השתדלות לפרנסתו, והאדם הבטלן והאכזרי על עצמו ואינו משתדל בכלום - לא תוכל הברכה לחול על ריק כמותו, ובכן, רבונו של עולם, ברצוני לקים מצות השתדלות שלא אקרא בטלן, ובמה? בכך שאבטל מקביעות התורה והתפלה לצרך הפרנסה !

היעלה על הדעת כדבר הזה, שהקדוש ברוך הוא יקרא בטלן ועצלן למי שבטל מפרנסתו לצרך קביעותו בתורה ותפלה, ויאמר לו - ''קום מתורתך ותפלתך, לך לפרנסה ואל תהא בטלן''?! היאך יעלה על הדעת שהקדוש ברוך הוא ידרש השתדלות מאדם על חשבון תורה ותפלה?

וכנאמר למעלה, בדוק ומנסה שכל עסקא או פעלה שעושה אדם על חשבון תורה ותפלה הקבועה לו, ויש לו אפשרות לעשותה בזמן אחר, שפנוי הוא מתורה ותפלה הקבועה לו - הרי שהיא לא תצלח, אבל השם דרכיו זוכה ורואה בישועתו יתברך, וכנאמר: ''ושם דרך אראנו בישע אלקים'', ודרשו: זה השם ארחותיו וזמניו לעשות צרכיו לא על חשבון תורה ותפלה - זוכה ורואה בישועת ה'.

---

פרשת יתרו

הגלויים שזכו להם ישראל במעמד הר סיני

רגילים אנו לתאר לעצמנו את מעמד קבלת התורה כפי המסר המישן אצלנו מבית הספר או משמיעת קריאת התורה.

בעצם הגלוי שנתגלה לעם ישראל בקבלת התורה, היה הרבה יותר ממה שאנו מתארים וממה שתארו לנו. הדברים הנפלאים שזכו להם ישראל, מבארים בדברי הרמח''ל שנעתיק לשונו להלן, והמבאר מדבריו שנתגלו לעם ישראל ב' נקדות חשובות במעמד הגדול ההוא:

א. סוד היחוד, שיתגלה לעתיד לבוא שיבינו הכל שאין עוד מלבדו, וכל שרשרת הסבות וצרופי המקרים המתגלגלים בעולם, כלם בהשגחה והכל ספור אחד ושרשרת אחת רצופה בחליות רבות, ותלויה כל אחת בחברתה.

ב. זכו לראות מה בעצם פועלת כל מצוה ומצוה, לנו נראה בעשותנו מצוות ומעשים טובים כאלו ומה פעלנו ומה עשינו, שם זכו לראות מה נפעל בשמים במעשה כל מצוה, איזה הארות נפלאות מאירות מכל מצוה, איזה השפעות נשפעות מכל מצוה, וזאת בכך שפתח להם כל הרקיעים כלם לראות זאת במו עיניהם.

ואלו דברי הרמח''ל (בהקדמה למאמר הויכוח):

ה' אלהי ישראל... הסתיר הוד שכינתו מן הארץ, וצמצם אותה בשמים... נמשך מזה שבני אדם לא ידעו ולא יבינו אל פעלות ה' לאמתם... אבל כשרצה הקדוש ברוך הוא להקריב אליו אמתו החביבה לו מאד, הנה קרע את השמים (בשעת מתן תורה), וגלה להם את מסתורין שלו, עד שידעו כלם ונתברר להם באמת - שכל ההנהגה של התחתונים, בכל הפרטות שאפשר לחשב, אינה אלא ביד השכינה. ואין לך דבר קטן בעולם שאין עומדים (קשורים) עליו כמה ענינים (רוחניים) רמים וגבוהים מאד. ואז ידעו והבינו כל סוד הבריאה: על מה נברא כל העולם (לאיזו תכלית), ועל מה עומד (מה נותן קיום לעולם), ועל איזה דרך מתנהג, ומה אחרית כל אלה הדברים. וידעו עמק עצתו יתברך שמו...

וגם ראו איך בני העולם הזה הולכים בחשך, והאמת נסתר מעיניהם. ואיך הניח הקדוש ברוך הוא בעולם הזה המכשלות (דברים המכשילים) את הרשעים. כי מפני שהוא נסתר מבני העולם הזה - נתן רשות לשטן לשוט בארץ ולהתהלך בה, ולעשות ולפתות לב בני אדם בכמה מיני מרמה וכזב, שלב האדם נפתה אחריהם וטועה בכמה טעיות, וחושב שהעולם אינו הולך אלא על פי הטבע הזה שנראה לעינים.

והנה כל הדברים האלה גלה לעיניהם (בשעת מתן תורה), וראו אותם והשיגו אותם באמת, והטעם לכל זה (הבינו גם את הטעמים לנתינת אפשריות לטעות), ועמק העצה העליונה המסבבת כל זה בחכמה רבה, עד סוף הכל. וכאן ראו גדל התורה והמצוות, מה ענינם, ואיך הם פועלים הפעלות הגדולות בכל הבריאה. וראו כל דקדוקי מצוות במה הם תלויים, וכמה הם צריכים מאד מאד... ועל כל זה היה משה רבנו עליו השלום אומר להם:

''אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'' (דברים ד')

כי הקדוש ברוך הוא הראה להם כל המציאות, ועל מה הוא עומד, וידעו בברור שהוא לבדו המנהיג, ואין שום הנהגה אחרת, שהוא יתברך שמו מנהיג בעמק העצה שגלה להם. וצוה להם כמו כן להשיב אל לבם האמת הזה, שיהיה מתישב בהם בלי שום ספק, כמו שראו אותו בברור שלם. והוא מה שאמר להם:

''וידעת היום והשבת אל לבבך'' וגו' (שם).

והנה כל הדברים האלה ראו אותם בזמן מתן תורה. וכן כתוב:

''הן הראנו ה' אלקינו את כבדו'' וגו' (שם ה')

ועל כן צוה אותם, שמה שראו הם בעיניהם - יהיו מוסרים לבניהם ולבני בניהם לדורות. והוא שאמר להם:

''רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך... '' (שם ד')

כי זה מה שיודעים ישראל, שאין שאר האמות יודעים כלל, מפני שישראל זכו לראות כל זה בהר סיני, מה שלא ראו אמות העולם... ומשם והלאה נשארו הדברים חתומים בלבם. והמצוה הזאת עליהם ללמדם איש את בנו.

ועוד, משם זכו להעמיד נביאים שיחדשו בהם ידיעה הזאת תמיד...

הצרך בפרסום ובגלוי שבנתינת התורה

מקבלנו מפי ספרים וגם סופרים - אין עושים משמים נס לחנם, והבורא שיודע את עולמו יודע מתי ועד כמה נצרך ארוע נסי לעמו, ומי כמוהו יודע לכון בדיוק את ממד הנס שלא יהא מיתר ולא חסר לצרך הלקח הנלמד ממנו.

מתן תורה היה בפמבי, ולא סתם בפמבי אלא במעמד גדול ומפלא וכנאמר (שמות יט טז יח יט)

''ויהי ביום השלישי בהית הבקר ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה וגו', והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד ויהי קול השפר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול''.

כך הבינה חכמתו יתברך, שלא פחות ולא יותר נצרך לשם חנוך האמונה בעם ישראל. ובאמת יש להבין, לשם מה היה נצרך כל המעמד הגלוי והנסי הזה, הלא משה רבנו היה נאמן לישראל, וכנאמר בפרשה הקודמת: ''ויאמינו בה' ובמשה עבדו'', ואם כן בתקופה זו שראו ישראל כל כך הרבה נסים ביד משה, עבדו הנאמן, לשם מה הצרכו לדבור פנים בפנים ולכל הנסים הגלויים?

התשובה, יתכן ולאותו דור היה די במעמד פחות מרשים מכפי שהיה, אלא הצרך כל זה להיות לאות ולמופת לכל הדורות הבאים עד סוף זמן התקון, לפי שידע הבורא שיעברו על עם ישראל זמני שמד והעברה על הדת ובמה יוכלו להתחזק ולהשאר נאמנים גם במצבים הקשים - רק בשחזור מעמד הר סיני. והדברים מבארים ברמב''ם באגרת חזוק ששלח לבני תימן בזמן השמד, שכל מטרת המעמד הגדול הזה כדי להיות לנו עמוד אמת שכל האמונה סובבת עליו בכל מצב ומקרה שיארע לנו.

ו''החתם סופר'' על התורה אומר דבר נפלא, הרי ידוע שחזר הקדוש ברוך הוא על כל אמות העולם כדי שיקבלו את התורה, וכשהלך לבני שעיר אמרו: מה כתוב בה? אמר להם: ''לא תנאף''. אמרו לו: כי הם חיינו - נאוף וזמה, לא בשבילנו תורה זו. הלך לבני ישמעאל, אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: ''לא תרצח'', ענו לו כנ''ל, וכשבא לישראל קבלוה עליהם כיון שראו עצמם מסגלים, ותמה ''החתם סופר'', אם כן מה שבחן של ישראל, הלא לא היתה להם מניעה מלקבלה כאמות העולם שהרי ישראל מנועים מטבעם ומזגם מחרב ומנאוף, ואם כן התאימה להם התורה, ומה שבחן בכך שהסכימו לקבלה?

ותרץ כך, לעם ישראל היתה קבלת התורה קשה יותר מכל אמות העולם להיותם חקרנים בטבען, ואינם מקבלים דברים כהויתן ללא שמיעת הגיון, וזהו לרב חכמתם על פני כל אמות העולם, ובכל זאת גברו ישראל על טבען, ואמרו ''נעשה ונשמע'' - מוכנים אנו לעשות קדם שמיעה, ואף שאין זה טבענו כלל לקבל מבלי לחקר.

אם כן האמונה ירשה לנו מאבותינו, להיות מאמינים מבלי לחקר ולהבין, אלא לקים גם את מה שלא נראה לנו, וכיון שהסכימו ישראל לקבל עליהם האמונה סיע הקדוש ברוך הוא בידם וגלה לפניהם את יחודו, פתח להם רקיעי רום לראות שאין עוד מלבדו, ונתן להם העמוד שכל האמונה סובבת עליו למען תעמד אמונתם בהם ימים רבים.

שתי מתנות

בשנת אלפים ארבע מאות ארבעים ושמונה לבריאת העולם, בששי בחדש סיון ביום שבת קדש בהיות הבקר, ארע המעמד הגדול והמפרסם, מעמד קבלת התורה, ביום זה הבטחה נצחיות לעם ישראל לנצח, הבטח קיום לבריאה שהיתה בסימן שאלה על קיומה עד יום הששי בסיון, שענו ישראל ואמרו: ''נעשה ונשמע''.

לאחר ההכנות הראויות שהכין משה רבנו - מנהיגן של ישראל - את עם ישראל על פי צווי האלקים כנאמר:

''ויקדש את העם ויכבסו שמלתם, ויאמר אל העם היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה''.

ובכן לבקרו של יום השבת נאמר:

''... ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה... והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד, ויהי קול השפר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול'' (שמות יט)

אמונת קבלת התורה התאמתה אצלנו מעדות של 600, 000 איש גברים מגיל 20-60 לבד מטף ונשים, המעידים עדות נאמנה המה לבניהם ובניהם לבניהם עד דורנו אנו, עדותם לא מהפה לבד, אלא מסרת פה בצרוף ישום מלא לצוויי התורה, דקדוק גדול ובמסירות, דור אחר דור.

עד כאן דברנו במלים ספורות בנוגע למתנה הראשונה לה זכינו בקבלת התורה. אולם קצת יותר בהרחבה נחוץ יותר לעסק במתנה השניה לה זכינו באותו מעמד, והיא: אמונת חכמים.

וכנאמר:

''הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם'' (שמות יט, ט)

ופרש''י: ''וגם בך'' - גם בנביאים הבאים אחריך.

כאן גלה האלקים שברצונו להשוות את מתנת וחיוב אמונת תורתו מציאותו והשגחתו, למתנת חיוב אמונת חכמיו ונביאיו, וראה ה' יתברך את מתנתו הראשונה - התורה הקדושה - לא פחותה ממתנתו לנו את חכמי ישראל בכל דור ודור.

ויותר מכך,

אי אפשר להגיע לאמונת השגחתו, ועל אחת כמה וכמה להתבטלות לרצונו ולקיום מצוותיו, מבלי אמונת חכמיו ונביאיו שבכל דור ודור.

ובזה ילפת השטן בבני אנוש להסיטם מהתורה ומצוותיה, בפתוי המעטת כבודם וערכם של חכמי ישראל, ולהחשיבם כבשר ודם בעלמא.

וכבר צוחו חכמי ישראל באמרם:

''אם חכמים הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם,

ואם חכמים הראשונים כבני אדם אנו כחמורים''.

ואם כך ראו חכמי ישראל המאחרים את קודמיהם, ויחסם אליהם היה בכבוד והערכה לאין שעור, על אחת כמה וכמה אנו הצאן הצעיר - ראוי לנו להתבטל התבטלות גמורה לכל הלכה של דבריהם, לכל השקפה ודעת תורה של רבותינו.

לדאבוננו, אם אמנם נרתעים רבים מכח הכפירה המפתה והמסית, ושומרים על אמונה - לבלתי תתערער - במציאות ה', באחדותו, בקיום מצוותיו כתפלה, תפלין, שבת וכדומה, הרי שמאידך רבים חללים נפלו כרעו ונרמסו תחת כח המפתה לכפר בגדלת החכמים, להתכחש ליכלתם ולגבורתם, ולמרד במוצא פיהם, ולא השכילו כי גדולי הדור של דור דור ודורשיו - שכינה מדברת מתוך גרונם, והסיעתא דשמיא מלוה אותם על כל צעד ושעל בהנהגתם את הדור ואין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם.

כהיום מעזים רבים לפצות פיהם ולהרהר אחר חכמי ישראל, הלא נתבונן ! התורה ופסקיה כפופים לדעת חכמי ישראל, התורה נפסקת לפי בית דין של מטה, עד שהקדוש ברוך הוא מכריז ואומר: נצחוני בני, נצחוני בני. (ב''מ נט)

ואמרו חכמינו זכרונם לברכה:

לא חרבה ירושלים אלא על שבזו בה תלמידי חכמים (שבת קיט).

כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו (שבת קיט).

כל מי שעיניו צרות בתלמידי חכמים בעולם הזה - מתמלאות עשן לעולם הבא (ב''ב ע''ה).

כל הנוגע בתלמיד חכם כאלו נוגע בשכינה (מדרש קהלת נושא ט')

כל העושה מריבה על תלמיד חכם כאלו עושה מריבה על מי שאמר והיה העולם (תדא''ז יח).

ביום גדול זה העניק לנו האלקים שתי מתנות נפלאות שאי אפשר לאחד מבלעדי השני. וכשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה לישראל ראה לנכון להדגיש ''וגם בך יאמינו לעולם'', וכנאמר לעיל גם בנביאים הבאים אחריך לומר לנו בא האלקים.

כל טקס קבלת התורה על כל הודו והדרו המרשים והמפעיל, אחר כל שדודי מערכות הטבע, עד כדי שמיעת קול אלקים - פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש, הכל אינו בר קימא, הכל יכול להתפורר ולא להחזיק, אם לא תצרף לו המתנה השניה שלצדו - אמונת חכמים, שהם המה מקבלי התורה לאמתה, הם המה המעתיקים האמתיים את התורה מדור לדור ומבלעדיהם אינו שוה כלום, שהרי יקומו דורות חדשים, יפרשו את התורה כרצונם, יסלפו ויחדשו בה, יגרעו ויוסיפו בה, ומי יעמד בפרץ להעמידם על טעותם אם לא גדולי הדור וחכמיו הבוחלים בכל שקר ותעוב, שונאי בצע, ורק האמת יוצאת מתוך גרונם?!

למען ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (יט, ט)

אמונת חכמים

''וגם בך'', פרש רש''י: וגם בנביאים הבאים אחריך.

ולזאת מיסודי האמונה בתורה הקדושה הוא אמונת חכמים, והוא ממ''ח דברים שהתורה נקנית בהם, שכמו בהוראת אסור והתר וכיוצא לא כל אדם מסגל להשוות ולהחליט על ספקותיו, ועליו לסמך על גדולי הדורות, כמו כן בעניני אמונה והדת עלינו להשען על רבותינו הקדושים, וככל שיכיר יותר רום גאון קדשת רבותינו תהא אמונתו יותר שלמה (חיי עולם)

במכילתא (בשלח). ''ויאמינו בה' ובמשה עבדו'', אם במשה האמינו קל וחמר בהקדוש ברוך הוא?! בא זה ללמדך, שכל מי שמאמין ברועה נאמן כאלו מאמין במי שאמר והיה העולם.

כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כא) ''וידבר העם באלקים ובמשה''. אם באלקים דברו קל וחמר במשה?! אלא בא זה ללמדך שכל מי שמדבר במשה כאלו מדבר במי שאמר והיה העולם.

ומקשה בעל התולדות יעקב יוסף (פרשת עקב), שלכאורה איך אפשר להשוות אמונה ברב לאמונה בה' שתכליתה הבטחון והדבקות בה', ומה תכליתה של אמונה ברב? ומבאר קדם ''בעל התולדות'', מה תפקידו של מנהיג בישראל: ''כי צריך המנהיג הצבור לשם שמים להישיר את העם בגשמיות ורוחניות, לא בדבור לבד דהינו תוכחה ומוסר, וגם לא בעבודה לבד כי אם גם במחשבה שיקשר עצמו בה' יתברך, ואחר כך יראה לקשר עצמו עם בני דורו, להעלותן ולדבקן בו יתברך, בתנאי שגם הם ידבקו עצמם אל ראשי הדור, ואז יוכלו ראשי הדור לאחז בידן ולהעלותן וזהו הפרוש: כל המאמין ברועה נאמן כאלו מאמין בהקדוש ברוך הוא, כי הרועה הנאמן הוא הממצע לזה שיאמין וידבק בה' (רשפי אש דת)

אי אפשר לזכות לאמונה שלמה, כי אם על ידי שבאים לצדיקי הדור האמתיים, כי כל עקר אמונת ישראל ממשיכים הם להדור כי הם כלליות הקדשה (לקוטי עצות).

וכבר ערכנו בסיעתא דשמיא ספר בנושא ''אמונת חכמים'', בשם ''הגיון לבי''.

וגם בך יאמינו לעולם (שמות יט, ט)

תשובה אחת ויחידה לכל בלבול וספקות האמונה !

מספר על אדם שנגש לאחד הגדולים ושאלו מה יעשה ויש בלבו בצבוצי ספקות באמונה וכו', שלף אותו גדול מסכת אחת מהספריה והצביע לו על אחד מדברי התוספות, ושאלו. מבין הנך תוספות זה? ענהו הלה. לא. השיב לו אותו גאון. אם כן, מודה אתה שחכמים המה בעלי התוספות יותר ממך, ואם כן למה לא תתבטל לדעתם להיות מאמין בה' ובתורתו באמונה פשוטה?

ובעצם כאן יתבונן האדם: אם גדולי ישראל ענקי הרוח שהיו בכל דור ודור, התבטלו והתכופפו לכתוב בתורתנו, וקבלו את דברי התורה שבכתב ושבעל-פה, באמונה ובהכרה מלאה, עד כדי למסר נפשם, ממונם, זמנם, וכל חייהם עליה יום ולילה, בתמימות ובהצדקת כל דבר מדברי חכמים ללא שום ערעור, אם כן מה אני ומי אני שאבוא לחטט אחר הדברים שכבר בררום ארזי לבנון שקדמוני, שקטנם עבה ממתני אלף מונים, ואיך לא אתבטל למאות אלפים נביאים קדושים שנתנבאו בנבואות אמת בדורות הנביאים, ואחריהם דורות התנאים הקדושים, האמוראים, שהקטן שבהם היה מחיה מתים, ואחריהם הגאונים והראשונים כהרמב''ם ועוד, שעסקו רבות בפילוסופיה, ועם כל זה לא נטו מדרך התורה ימין ושמאל, ואם כן למה לי לשבש דרך סלולה ונקיה שסללוה ראשונים ולחזר ולטנפה במחשבות טפשות דלות בתכן העולות בלבי?

''אין לך אלא שופט שבימיך''

אומר היה הגאון רבי חיים שמולאביץ זכר צדיק וקדוש לברכה (שיחות מוסר)

ובכל דור ודור חיב אדם לשמש תלמיד חכם ולקבל עליו רב, ואל יאמר לנפשו, אלו היו רבותינו שמדורות עברו חיים עמנו כיום הזה. הייתי הולך אצלם בלבב שלם, אבל בדור זה דור יתום אל מי אפנה ומי יורה דעה לי. חס מלומר כן, שהרי הכתוב מכחישו כדכתיב ''ובאת אל וגו' ואל השפט אשר יהיה בימים ההם'' (דברים יז. ט), ובספרי הובא ברש''י שם ''אפלו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו אתה צריך לשמע לו, אין לך אלא שופט שבימיך''

ואמרינן (ר''ה כה א) ''ת''ר, למה לא נתפרשו שמותיהם של שבעים זקנים, שלא יאמר אדם, פלוני כמשה ואהרן? פלוני כנדב ואביהו? פלוני כאלדד ומידד? ופרש רש''י שלא יאמר אדם על בית דין שבימיו, וכי פלוני ופלוני כמשה ואהרן שאשמע להם?''

עוד אמרו (שם כה ב) שקל הכתוב ג קלי עולם כג' חמורי עולם, לומר לך ירבעל בדורו כמשה בדורו וכו', יפתח בדורו כשמואל בדורו.

ואין הכונה בזה שצריך להשמע לגדולי דורו בלית בררה שהרי גדולי הדורות הקודמים אינם, אלא למדנו מדברי חכמינו זכרונם לברכה שאת כל ההשפעה יכול אדם לקבל אך ורק מרבותיו שלו מגדולי דורו דוקא וכמו שאמרו בר''ה (שם), ''ובאת אל הכהן וגו' ואל השפט אשר יהיה בימים ההם, וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדין שלא היה בימיו הא אין לך ללכת אלא אצל שופט שבימיו, (הרי למדך הכתוב שאין לך לבקש, אלא שופט שהיה בימיך, רש''י) ואומר, אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, ''ופרש התוספות שם, ''שהימים הראשונים היו טובים מאלה, ולכן יש לשמע לראשונים יותר מהאחרונים, אל תאמר כך, דאין לך אלא שופט שהיה בימיו ע''כ. כלומר ''אין לך'', בשבילך אין שופט חוץ מהשופט שבימיך

ומבאר בפרוש בדברי חכמינו זכרונם לברכה, ''אל תאמר אלו היה ר' עקיבא קים, הייתי יושב ושונה לפניו'', כי לכל דור נתנו המנהיגים והמשפיעים הראויים לדורם וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה (קה''ר פא ד), ''כתוב ויהוידע הנגיד לאהרן וכי יהוידע היה נגיד לאהרן? אלא אלו היה אהרן קים בדורו של יהוידע, יהוידע היה גדול ממנו בשעתו, וכו' ללמדך שאלו היו אהרן ובניו קימים, צדוק היה גדול מהם בשעתו'' וברור שאהרן גדול מיהוידע ומצדוק, אלא שלדורו יהוידע הוא הנגיד אפלו היה אהרן חי, בשעתו של יהוידע נצרכה מנהיגותו דוקא, וכן בצדוק.

במעשה דחוני המעגל (תענית כג), לאחר שישן שבעים שנה, אזל לביתיה אמר אנא חוני המעגל, לא הימנוהו, אזל לבית המדרש שמעינהו לרבנן דקאמרי נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל, דכי הוי איל לבי מדרשא, כל קשיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו, אמר להו אנא ניהו, לא הינוהו, חלש דעתיה בעי רחמי ומית''. והנה לכאורה היה יכול חוני המעגל לתרץ להם קשיותיהם כדרך שהיה עושה לפנים, והיו נוכחים לדעת כי הוא חוני המעגל, (ע' מהרש''א שם).

ונראה על פי מה שנתבאר, כי מאחר שכעת אין הוא ''שופט שבימיהם'' לא היו פרוקיו מועילין להם, וכשיתעורר לאחר שבעים שנה, הרי זה כמו אהרן בימי צדוק שאין הנגיד אלא צדוק או יהוידע, ואף על פי שאת תורתו של חוני הם לומדיסי אבל מרבם שלהם, וחוני עצמו אינו נגיד ולא מנהיג.

הרב והתלמיד הרי אלו שנים שהם אחד, אין חיי התלמיד חיים בלי הרב, וכן הוא לאידך גיסא אין חיי הרב חיים בלי התלמיד, שכשם שהתלמיד שגלה מגלים רבו עמו, כך גם רב שגלה מגלים תלמידיו עמו, שהרב זקוק לתלמידיו ובלעדיהם אין חייו נחשבים כחיים. וכן מצינו ברבי יוחנן שנסתלק תלמידו ריש לקיש, ולא מצאו לרבי יוחנן תלמיד כמו ריש לקיש, ''שף דעתיה ובקשו רחמים עליו ומת''. (במ פד).

ולכאורה קשה למה לא בקשו עליו רחמים ויבריא, וע''כ שלא היה בכך משום תועלת, כי לא היה ר' יוחנן סובל את העדר תלמידו ריש לקיש, ושוב היה שף דעתיה. ולעמת זאת אנו מוצאים בגמרא (ברכות ה ב) שאמר ר' יוחנן ''דין גרמא כעשיראה ביר'', ופרש רש''י זה עצם של בנו העשירי שנותר לו מכל בניו ואף הוא מת אחריהם ובתוספות שם שהיה לוקח עמו עצם זו כדי לנחם את האבלים, והדברים מבהילים עד מאד, לראות כח סבלו של ר' יוחנן, שאבד את כל בניו והיה מסגל לשאת עמו עצם מגויתו של בנו הקטן ולהראותו לפני אבלים ולנחמם בזה, ועם כל כח סבלו זה כיון שאבד את תלמידו לא היה מסגל לעמד בשברו זה עד ששף דעתו, וכמו שכתב הרמב''ם ''שחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלי תלמוד תורה, כמיתה הם חשובים''. ויתכן שלכך התפלל משה עבור יהושע ''י-ה יושיעך מעצת מרגלים'', בשעה חמורה זאת מצא משה לנכון להתפלל עבור יחיד, והוא גם כן מהאי טעמא כי יהושע היה התלמיד המסור מכל ישראל, וחיי הרב בלא תלמידו אינם חיים, כה חשוב הוא התלמיד לרב, וקל וחמר עד כמה חשוב הרב עבור התלמיד.

---

פרשת משפטים

ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בני וגו, והגישו אדוניו וגו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע (שמות כא, ה-ו)

הרגשת ''עבדות'' - עיקר העבודה

''בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלקים על ההר הזה'', וכן כשנשלח משה לגאל את ישראל נצטוה לומר לפרעה: ''שלח עמי ויעבדני'' (שמות ו, טז).

ועוד אמרו חכמינו זכרונם לברכה בקדושין על פסוק: ''כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם'', עבדי ולא עבדים לעבדים.

הרי לנו, שכל תכלית רצון ה' יתברך בקנין עמו ישראל לו לעם, לצרך שיקבלו עליהם ''עבדות'', וזו כל מטרתו בגאלת מצרים לפדותנו מבית עבדים, למען נהיה עבדים לו יתברך בלבד.

ומעתה נבא לבאר מה בין עבדות של בשר ודם לעבדותו יתברך.

עבד בשר ודם - מה שקנה עבד - קנה רבו, אין לו משלו כלום. אף אם מצא חפץ יקר ערך ברחוב, חיב להביאו לבעליו. כל טרחתו ועמלו במסחר והגדלת הרכוש הכל לאדונו, ואין לו אלא את הלחם אשר הוא אוכל ומטה שעליה ישן ותו לא.

אם כן, סך הכל העבד בונה וטורח רק לצרך תקון והגדלת אדונו, ולעצמו כלום.

ההפך הגמור היא העבדות שנצטוינו עליה וזכינו לה להקראות עבדי ה'.

''אם צדקת מה תתן לו וגו', הלה' תגמלו זאת'' וגו', פסוקים אלו מבארים לנו, כי עבד ה' אינו נותן להקדוש ברוך הוא כלום, לא מחזקו ולא מגדלו, חס וחלילה, להפך - כל מה שעושה עובד ה' אינו עושה אלא לעצמו, בונה את עצמו, את עולם הזה שלו, את עולם הבא שלו, עתיד לקבל שכר וגמול נצחי על כל פרט ופרט, ואף על כל תנועה ותנועה שיעשה לכבוד ה'.

אם כן, סך הכל, עבד ה' - כל מה שעושה לעצמו, ולאדונו - כלום.

הרי שבעבדות זו שזכינו לה, היא חרותנו הגדולה ביותר, וכי יש לך בן חורין שאין שום אדון ושתף במעשה ידיו, הכל לעצמו להנאתו ולענוגו בעולם הזה, ובעולם הבא לנצח נצחים ולא רק זה, אלא אדונו שיש עליו אינו כדי לנצלו חס וחלילה, אלא אדרבא כדי לאפשר לעבד לזכות לעצמו יותר ויותר, ולכן גם נתן לנו עולם מלא אפשרויות לרכישת תורה ומצוות, הרי שאדנותו עלינו כדי לאפשר לנו זכיות לרב.

וזה מה שרצה הקדוש ברוך הוא ברב אהבתו לעמו, גאלנו ממצרים מבית עבדים, להיות לו לעבדים. כי בכך רצה את חרותינו, חרות שאין דומה לה, ואין חרות שתשוה לה. שהרי נתבונן, אפלו באדם הבן חורין הגדול ביותר בעולם כגון. מלך, שר, איש רם מעלה, שתחת ידו אלפי עבדים ומשרתים, וכי אפשר לקרא לו בן חורין? הלא משעבד הוא לעבדיו ולעמו, יש לו התחיביות שלא יתכן שיתחמק מהם, ואמנם מצד אחד יש לו עבדים רבים, אמנם מצד שני בעקיפין הוא גם עבד להתחיביות שיש לו כלפי עבדיו ועמו.

לא כן עם ישראל בעבדות שזכו לה, אין זר שמתערב בפרות היוצאים ממנה. ובזה נבא קצת לתת טעם לשעבוד מצרים.

עד זמן שעבוד מצרים היו ישראל יושבים שקטים ושאננים בארץ גשן, אוכלים מפריד ושבעים מטובה, ללא על בשר ודם, וכמו כן ללא על תורה ומצוות. ובזה ראה הקדוש ברוך הוא סכנה גדולה ועצומה היכולה לאבד את זרע אברהם יצחק ויעקב לגמרי, שהרי כפסע בינם לבין יום מחר להתבולל עם המצרים, אין מה שיעצר אותם, אין מה שיסגר אותם מלהתבולל, ובזה ידחה שם ישראל, חס וחלילה.

ומצד שני, לבא לתת להם תורה ומצוות תכף בארץ גשן ללא שעבוד מצרים - לא יתכן, קשה יהא להם לקבל על תורה מאחר שטוב להם ככה, ויתכן שימאנו לקבלה ואז אין תכלית לעולם, שהרי כל תכלית העולם הוא ישראל בשמירת התורה.

ולכן מה שעלה בחכמתו יתברך כביכול, הוא

לשעבדם שעבוד מפרך וקשה במצרים והוא לב' תועליות.

ראשית, שבזה שיגאלם ויפדם יהיו מחיבים מתוך הכרת הטוב, ושמחת גאלתם, לקבל כל אשר יאמר להם, וכמו שאכן השגה תועלת זו במלאה. כמו שנאמר: ''כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'' (שמות יט, ח)

תועלת ב' - כאן ירכשו ישראל תכונת ''עבדות''. ונסביר זאת:

''עבדות'' היא תכונת כניעה, שהנפש נכנעת לאדונה ולמי שהוא גדול ממנה, ובפרט למי שמושיעה מצרתה. האדם מטבעו מתכחש לתכונת עבדות ומתמרד לה, ואין ברצון האדם להיות נכנע למישהו ולתת שלטון לאחר עליו.

וכאמור, עם ישראל חיו בארץ גושן ללא מפריע, ואם כן היה חשש שבכח בחירתם החפשית לא יעמדו בנסיון זה של קבלת עבדות ועל תורה ומצוות. כי אין זה בטבעם כלל, ולהפך - טבעם הפך העבדות והכנעה, שנוטה לחופש ונוחות.

כדי שירכשו תכונה זו, שהיא תכונה יקרה, הצרכו לשעבוד מצרים ולכניעה מחלטת והשפלה עצומה, וכדי שלבסוף יתבקשו להעביר את אותה תכונה שרכשו, שהיא תכונת ''עבדות'' לבורא יתברך, ויהיו נכנעים ממנו בלבד.

וכמו שמספר ספור נפלא, דומה לעניננו, בגאון הגדול רבי משה פיינשטיין זכר צדיק וקדוש לברכה: בשעת תפלת שמונה עשרה הוא נהג לעמד ללא זיע פרט לזמן ההשתחויה, כשהסביר זאת, ספר ר' משה כיצד הובא על ידי הקומוניסטים לחקירה ב''לובאן'', הוא אלץ אז לעמד דום כחיל על משמרתו, מעולם לא הרגיש כה משפל, מאז ואילך החליט - הוא יפגין את הכנעתו כפי שהרגישה אז - לפני המושל האמתי מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, על ידי עמידה שכזו במשך כל פעם שיתפלל תפלת שמונה עשרה. הרי שלא קל ללמד האדם את עצמו להכנע, ובפרט שמעולם לא הרגיש אדם הרגשה כזו, לכן רצה הקדוש ברוך הוא שישראל יטעמו טעם הכנעה מה היא ויעתיקוה לאחר גאלתם - לעבודתו בכניעה שהיא עקר ותכלית המבקש מן האדם.

ובזה יובן נפלא הנאמר בדין עבד עברי, שלאחר שש שנים שדינו לצאת לחפשי, אם אומר: ''אהבתי את אדוני את אשתי ובני לא אצא לחפשי'', נאמר בתורה: ''והגישו אדניו אל האלקים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם''.

והגמרא שואלת, מדוע דוקא רוצעים את אזנו ולא אבר אחר? ועונה הגמרא: אזן ששמעה על הר סיני עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך וקנה אדון לעצמו - תרצע.

פרושו, כל מטרת ה' יתברך בשעבוד מצרים שנים כה רבות, למען נעתיק את תכונת העבדות אליו, ובזאת רצה את חרותינו הגדולה ביותר, כי רצה שלא נרגיש שום אדנות מבלעדו, אלא יהא הוא אדוננו הבלעדי, ובזה נהיה בני חורין אמתיים, וכנזכר לעיל, שלא יהא מעבודתנו לזולתנו כלום, אלא הכל רכישה עצמית ללא השתעבדות ומשיכה לזרים.

ועכשיו, אותו עבד מזדמנת לו אפשרות להשתחרר מעבדות אדונו, ולהיות עבד למלכו, אשר זה רצון ה' מכל יהודי ויהודי, ובמקום להקדיש את תכונת ה''עבדות'' למלכו, הולך ומרצונו נותן את תכונת העבדות שלו לבשר ודם ומתמכר לו, ונותן לו את תכונת הכניעה והעבדות שלו, במקום לנצל את אפשרות שחרורו להיות עבד מלכו של עולם.

ועל כן רוצעים את אזנו לאמר: אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כל מטרת הוצאתם ממצרים למען יעתיקו את עבודתם לה' יתברך, וזה הולך וקונה אדון לעצמו - תרצע.

לסכום: מה המטל עלינו כדי לזכות בחרות הגדולה ביותר הנקראת עבדות ה'?

כמה שיותר עבדות, כמה שיותר נקים עבדות וכניעה ונקח לנו לאדון רק את הבורא, כן יותר חרות תהיה לנו, כי בזה אנו משתחררים מכל אדנות אחרת.

עלינו להרבות בהרגשים כדי לקנות תכונת עבדות. והדבר איננו קל כלל, מקימים אנו הרבה מצוות יום יום, ציצית ותפלין, לומדים תורה ועוד ועוד, אולם אין פעלות אלו נעשות בהכנעה ובשימת לב על פעלתנו, ואינם כהרגשת עבד הפועל לאדונו.

ועל זה אומר הפסוק. ''ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמדה''. מקימים אנו הרבה מצוות ועושים הרבה מעשים טובים, אולם הכל מתוך הרגל, ושוכחים להניח את הרגשת העבדות וההכנעה בתוך מעשינו. עלינו להבין שהפועל הפשוט ביותר מבין שהנו פועל בפעל עבור בעל הבית מעבידו, ועליו לתן דין וחשבון על פעלתו ופעלתו תעבר בקרת אם אכן נעשתה כראוי או לא. לא יתכן שאותו פועל יעשה מלאכתו בהתקנת מכונת כביסה או דבר אחר כפי אשר יעלה על רוחו מתוך מחשבה ''מה שיהיה יהיה''... או: ''כלם כך עושים''. בידעו שכל פרנסת חייו, קיום מעמדו או פטורו תלויים באחריות עבודתו כפי שיבקשהו מעבידו.

ואם כן, למה יגרעו עבודת התפלה והברכות או שאר עבודות המצוות מלתן בהם קצת יראה, ולחשב הלא מעשה ותפלה אלו יעברו תחת השבט, או שירצו לה' או שיהיו פגול. וכדי להשיג את הרגשת העבדות, הדרך היא להשריש אהבה לה', ומתוך כך תנעם לנו העבדות.

ואם תאמר, והלא מדרגת האהבה מדרגה גדולה היא לאחר כל מדרגות היראה, ואם כן איך אנו באים לדבר על מדרגה כה גבוהה לפני שהשלמנו ביתר המעלות?

אלא דע ! כי יש בחינת אהבת ה' שקל יותר להשיגה מבחינת יראה, והוא על ידי התבוננות בהכרת הטוב כלפי מיטיבנו כל יכול, ה' יתברך.

והדברים מבארים בספר ''שפתי חיים'' להרב הצדיק חיים פרידלנדר זכר צדיק וקדוש לברכה (מועדים א', עמ' שמ''ב) יש וקל יותר לאדם להגיע לתשובה מאהבה מאשר לתשובה מיראה, וזאת על ידי התבוננות במדת הכרת הטוב, וכן מובא ב''כוכבי אור'': (עמ' קמז) שהגר''א גרודזנסקי, ה' ינקם דמו, שאל את הגר''י בלאזר זכרונו לברכה, מדוע מרבה לדבר בשיחותיו על תשובה מתוך הכרת הטוב להקדוש ברוך הוא על חסדיו הגדולים בקבלת התשובה וכפרת העון, כי כשמעינים ומכירים את חמר העבירות - חסדי ה' בקבלת התשובה היא עד אין קץ, ולא כדרך רבו הגר''י סלנטר זכרונו לברכה שבמכתביו ושיחותיו עורר לתשובה מתוך יראת הענש, כמה גדול הענש ורעת הממרה את פיו? והשיב. שהגאון רבי ישראל סלנטר זכרונו לברכה הגיע למדרגת השלמות ביראה [מי שלא ראה את הגרי' ס בימי אלול, לא ראה יראה מימיו], ולכן היה ביכלתו להשפיע לתשובה מיראה, ועל ידה יקימו גם מצוה עקרית של יראה, אבל אנחנו שלא הגענו למדרגה שלמה זו, ואף אם אמנם נוכל להגיע לתשובה חלקית ביראה, אך טוב יותר שנגיע לאיזו בחינה של תשובה מאהבה, כי לזה מגיעים על ידי התבוננות בהכרת הטוב, דרך קלה יותר היא לאדם להתבונן בהכרת הטוב ומתוך כך להגיע לתשובה מאהבה ויהפכו העוונות לזכיות, מאשר להגיע לתשובה בהתבוננות ביראת ה'.

ובמה מתבטאת העבדות? בב' נקדות: א). דקדוק ההלכה. ב). על אף שקשה.

ונבאר את הדברים: א). דקדוק ההלכה.

בהלכות רבות יש את המשג לכתחלה ובדיעבד, בתפלין בציצית, בתפלה, בברכות, בשבת ועוד ועוד, יש לדעת שהקדוש ברוך הוא אשר הוא בוחן לבות וכליות, כל רצונו הוא הלב, רחמנא לבא בעי, וכיצד מתבטא הלב הטהור של האדם? במעשיו, לב אוהב לב חרד הרי שהוא מוסר נפש על כל פעלה נוספת שביכלתו לעשות למען אהבת קונו, המשתמש בהתרים ומחטט אחר קלות וספקות הרי שאומר הוא מה שבלבו, והינו שאך חפץ הוא לצאת ידי חובה אבל אין מחפש הוא קרבת אלקים כלל, אלא כל מגמתו להבטיח את עצמו שלא יענש, ויתכן אמנם שלא יענש, אבל כמה תהא הרגשתו עלובה בראותו לעתיד את הבדל היחס הנתן לו לבין הנתן לחבריו החרדים לדבר ה', המדקדקים לצאת ידי דעות לכתחלה שהמה עבדים נאמנים, הלא אין שום יחס ביניהם לעתיד.

וגם אם אינו במדרגת העובד מאהבה, גם העובד מיראה יש לו לדקדק בהלכה, שהרי בדברים שקל לקימן והאדם מתרשל מלקימן נענש, וכמובא במנחות מההוא מלאך שאמר לרב ברונא דבעידן רתחא מענישים על בטול עשה אף שאין חיב בה, כיון שבקל יכל לקימה. ב). על אף שקשה:

הגדרת עבד הנו כניעה לאדון גם כשקשה לו. ישנם בני אדם הקמים לכבוד ה' לתפלה בנץ החמה, קובעים עתים לתורה, אבל רק בתנאי: לאחר שישן כל צרכו, אכל כל צרכו, אין לו דאגות וטרדות, ועוד תנאים כיוצא באלו, ורק כשישלמו אותם תנאים וכל השערים פתוחים לפניהם לתפלה ולתורה, אזי באים לבית ה', אבל כשקצת טרדה מטרידתם - מסבבתם כבר לפתחים אחרים לבקש מפלט או מרגוע בשדות זרים ובוגדים בנאמנותם למצוות ה', ובטענת - אנוס רחמנא פטרי !

''עבד'' פרושו אין דבר כזה: עכשו קשה לי, לא ישנתי מספיק, לא אכלתי מספיק, כואב לי קצת הראש או הבטן. תרוצים כאלו לא קימים אצל עבד הנאמן לאדונו.

ודבר נפלא מגלה הגה''ק בעל ''באר מים חיים'' על התורה, וזהו תכן דבריו:

יש אדם שעובד את בוראו בדרך טבע, למשל צריך להוציא ממון על תפלין מהדרות, ציצית, סכה, לולב וכדומה, אזי אם יש לו מספיק כסף באפן שלא יצטרך לצמצם בהוצאותיו אכן מוציא. אולם אם יצטרך על ידי זה להצטמצם, נמנע ואינו מתאמץ מעל כחו. וכמו כן, רגיל הוא לקום בהשכמה לעבודת בוראו, אולם אם ישן אמש בשעה מאחרת, אינו משכים קום באותו יום, לפי שבאפן טבעי יחלש ויארע לו חלשה, חסר ממון וכדומה. אולם יש אדם שעובד את ה' מעל כחותיו הטבעיים, מוציא ממונו לצדקה ולמצוות על אף שבדרך הטבע יחסר לו, קם בהשכמה כדרכו על אף שמצד הטבע יהיה עיף באותו יום וכדומה.

ובכן אומר הגה''ק בעל ''באר מים חיים'':

משפטן של אותן בני אדם שונה אצל השם יתברך, שכן אם יבוא קטרוג עליהם ויצטרך לבוא עליהם פרענות, חלי או חסר ממון חס ושלום. אזי הראשון שהיה עובד ה' רק בדרך טבע - גם אם יתרבו סנגוריו לבטול הגזרה, אכן יצילו ה' רק בדרך הטבע, ואם לא יהא אפשר בדרך טבע אלא רק בדרך נס, אין הוא זכאי לכך שהרי גם עבודתו את ה' בדרך טבע, ולכן הנהגת ה' עמו בדרך טבע בלבד.

אולם השני, העובד ה' למעלה מהטבע, כשיצטרך לישועה שלא בדרך הטבע יזכה לה בדרך נס, ותהא הנהגת ה' עמו שלא בדרך הטבע, מדה כנגד מדה, שכן עבודתו את אלקיו למעלה מדרך הטבע.

---

פרשת תרומה

ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (כה, ב)

''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם''

''ויקחו לי'' - ''לשמי'' (רש י)

בנהג שבעולם, מלך רם ונשא הרוצה להעביר ארמונו כדי לדור בקרב אכלוסיו האזרחים, מכין בהכנה רבתי את בנית ארמונו ממיטב המהנדסים והאדריכלים, וממיטב בעלי המקצוע המפרסמים בשמם על הצלחתם בתחום הבניה, הציור והכיור, והדבר פשוט שככל שיפאר וירומם את ארמונו וככל שיראה את עשרו גבורתו וחכמתו, בכך יטיל חתתו על בני אמתו בראותם כמה רם ונשא הוא מלכם.

אוצר המדינה נפתח כיד המלך לתת שכרם של פועלי הבנין, ומקפת המלך - ממון העבודה ברחבות ובעין יפה מהחל ועד כלה, ומשתדל ככל היותר לא להיות נצרך לבני אמתו, שהרי בכך שיראה כנצרך לבני מדינתו לבנית ארמונו ירד ערכו בעיניהם למאד.

השמענו פעם על מלך עלוב הרוצה לבנות ארמון לעצמו בקרב אזרחיו ומבקש שיקבצו לו - כעני בפתח - פרוטה לפרוטה בהכרזה ובפרסמת - ''תרומה ''תרומה'' ''תרומה'' - למלך לבנית ארמונו, הלא הוא כדי בזיון וקצף לבנות ארמון מלוכה מקבוץ נדבות של אזרחי המדינה וכי זהו כבודו של מלך שיהא נשא לדורות בפי כל - זהו ארמונו של המלך שנבנה מאספת תרומה מכל איש ואשה לצרך משכן המלך? וביותר במה יגדל הבזיון בעשרת מונים, כשידוע לכל שאותו מלך יש לו ''ממון קרח'', מלך מלא באוצרות כסף וזהב לאין סוף, ובכל זאת לא מוציא משלו כלום ומתחנן לאסף ולקבץ לו צדקה ותרומה לבנית ארמונו מאזרחיו אנשי מדינתו.

ואם כן התמיהה בפרשתנו ברורה לכל.

מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא - מלא כל הארץ כבודו, ''לי הכסף ולי הזהב נאום ה '', ''השמים כסאי והארץ הדם רגלי'', הבורא - אין סוף - מואיל בטובו ומתרצה לשכן כבוד בין קרוצי חמר, מתרצה לשכן כבוד בתוכנו בבית חמרי העשוי מאבן כסף וזהב, ולא נגמרת ענותנותו בזה, אלא עוד שאת ממון היכלו וארמונו מבקש בהתרמה למען משכן כבודו ''ויקחו לי תרומה''?!

הזהו כבודו?!

יסוד גדול יש לנו ללמד מפרשה זו:

מלך בשר ודם בונה ארמון תפארה בקרב אכלוסיו למען כבודו שלו, למען הראות עשרו ורב הונו לעמו, והכל למען ישמעו וייראו מגדל עשר מלכם כחו וגבורתו, ולכן כשבונה ארמונו בונהו מכספו האישי להראות עשרו, וכדי בזיון וקצף לו לאותו המלך שיבנה ארמונו מתרומות הצבור.

אולם הקדוש ברוך הוא בוראנו אוהבנו האמתי, בא לשכן כבוד בתוכנו - למעננו, למען השרות שכינתו וקדשתו בתוכנו, כלל לא לצרכו להראות יפיו וגבורתו והדרו אלא לצרכנו, ולהיות יראתו קנין בנפשנו, וזאת בכך שאנו נגלה את אורו מתוך החשך, והיה זה שכרנו שנחשף את מעטה הטבע והמקרה ונגלה שבעצם אלקותו בלבד המחיה את הכל, כל זמן שאנו קדם עולם התקון - הרי שהעבודה עלינו להשיג ולרכש במסירות נפש כל דבר רוחני, וכלל גדול בידינו - אין מתנות ברוחניות, על רוחניות צריך להתיגע מאד, בטחון שיך בעניני גשמיות - מה שפחות להשתדל ויותר לבטח, אולם ברוחניות להפך, מה שיותר להשתדל ולעמל. ואמנם נכון לעתיד שתרבה הדעת ''והיה ה' למלך על כל הארץ'', יבנה ה' בית מקדשו ממעשה ידיו ולא יבקש את השתדלותנו, ועתיד הקדוש ברוך הוא לעשות חומות ירושלים מאבנים טובות ומרגליות, מאוצר הטוב ולא מתרומת ידינו, כי אז הלא תהא תקופה של גלוי אורו יתברך ללא מסכים, אולם עתה הכל מטל עלינו.

ולזאת, דורש הבורא מאתנו הכנה ראויה מצדנו, הכנה רוחנית, כלים מתאימים וראויים לאותה קדשה שתשרה עמנו. והטעם, כיון שהדבר נעשה לצרכנו ולא לצרכו, חיבים אנו למלאות את התנאים הנדרשים למתנה גדולה זו.

ומהי?

''תנה בני לבך לי'' (משלי)

הבורא דורש מאתנו לב נקי מתאוות ומדות רעות כדי לעשות מדור לכבודו יתברך בתוכנו, שהרי ''לא יגור במגורך רע'', אין השכינה דרה בין רעים, והנדרש מאתנו לתת את הלב כלו להקדוש ברוך הוא - לכפות את התאוות והרצונות ולהקריבם למען לקבל כתחליף את השראת השכינה בתוכנו. ואם לא נגלה רצון מצדנו שאיפה ותאוה לשכינתו בתוכנו, לא נוכל לזכות לזה, כיון שהוא מצדו אין לו שום רוח מכך אלא הכל למעננו, וכיון שהדבר למעננו הרי שזה צריך לעלות לנו במחיר הנדרש, והמחיר הנדרש הנו: ''תנה בני לבך לי'', לתת את הלב והרצונות להקדוש ברוך הוא.

ובמה נבטא את רצוננו לשכן מלכנו בתוכנו? לתת לו את היקר לנו, ומה יקר לאדם יותר מכספו וזהבו?

לכן בקש הקדוש ברוך הוא מעמו לתרם לו את כספם וזהבם משלנו דוקא, שבכך יהא בטוי לרצון שלנו להיותו שוכן כבוד בתוכנו

וזהו למעשה כל ענין אתערותא דלתתא, הקדוש ברוך הוא הוא רק נותן רק מעניק, אינו מקבל כלל, ונתינתו והענקתו כפי כליו של המקבל, ולכך כשאדם מכין עצמו לקבל, אזי, כפי הכנתו כך זוכה לקבל.

אדם המקדש חמריותו, פורש מתאוות והנאות העולם, מקריב את כל כספו תאותו ורצונו לכבוד ה', מקבל כתחליף לכך את אורו יתברך שישכן בתוכו, וזוכה לרוח הקדש והשראת שכינה. אולם כשאינו מוכן להריק מתוכו את תאוותיו ורצונותיו אין מקום לכבוד שכינתו לשרות בתוכו, אין אדם ונחש דרין תחת קורת גג אחת. אין השכינה הקדושה יכולה לדור בלב חורש מחשבות און במדות רעות ותאוות מיתרות.

ולכן מצוה התורה. ''מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי'', אומר הקדוש ברוך הוא: אני לא מבקש צדקה ותרומה, אני מבקש לב - ''תנה בני לבך לי'', אלא שבטוי נתינת הלב להקדוש ברוך הוא מתבטא בנתינת הכסף והזהב למען ה' אבל העקר הוא נדיבות הלב, תרומת הכסף והזהב זהו רק בטוי חיצוני, אבל העקר הוא ''ידבנו לבו'', ורק ממנו תקחו את תרומתי, כי זאת התרומה הרצויה לי - לב חזק ונאמן - ולא די בתרומת כסף וזהב גרידא בלא לב.

וכאמור, אין הדברים אמורים בתרומת המשכן בלבד, אלא עד ימינו בכלל ובפרט, שהרי מיום שנחרב בית המקדש גלתה שכינה עם ישראל, וכל מקום שגלו שכינה עמהם, וכל אחד יכול להכין מדור בתוך לבו לשכינה והכל כפי מעשיו, וכמובא בתקוני זהר תקון ו' מאי כי יקרה קן צפור? אלא בזמנא דלית לר לשכינתא אתר לשריא תמן בקביעו, איהי אזלת במקרה, ודא איהו כל הקובע מקום לתפלתו וכו', כמה דנשמתין עבדין הכי שרייא שכינתא עמהון, נשמתא דאיהי קבועה בצלותא או באוריתא איהי אתר קבוע לשרייא ביה שכינתא, אבל נשמתא דלית לד קכיעו בצלותא או באוריתא, אלא אי אזדמנת לה במקרה הכי איהי שרייא עליה במקרה

העולה מדברי התקוני זהר, שאדם הקבוע בתורה ותפלה - השכינה שורה עליו בקביעות, ואלו אדם שעראי בתורה ותפלה, כמו כן השכינה שורה עליו בדרך מקרה.

ומצד שני דוקא עכשו בזמן הגלות, קל יותר להכין מדור פרטי כל אחד בתוך לבו לשכינה, ולזכות להארתה יותר מתקופת בנין הבית

והדברים יבארו על פי הרב ''שלחן הטהור'' ואלו דבריו:

המשתתף בצערה תכף מוצאת השכינה מקום לדור אצלו, משל למלך שהוא במקום כבודו בביתו ובחצרו בפלטין שלו, ויבוא איזה אוהב המלך וירצה להזמינו לסעדתו לביתו, אזי בודאי יכעס עליו המלך, כי אין כבוד של מלך לצאת מפלטין שלו לבית אחרים, גם אם תהיה הסעדה גדולה עד למאד, ובלתי אפשרי שיזמין את המלך לביתו עד שיכין כל ההכנות ויעמיד מליצים ופרקליטים גדולים שימצא חן בעיני המלך שיבוא לסעדתו

אבל כשהמלך נוסע בדרך ורוצה ללון בדרך, אזי כאשר ימצא מקום נקי באכסניא נקיה, אף אם בית המלון הוא בכפר, אם הוא רק נקי, אזי זה בית מלונו ללון שם.

והנמשל מובן ממילא: בזמן שבית המקדש היה קים והיתה שכינת כבודו בבית קדשי הקדשים, אזי אם היה האדם רוצה לשאב רוח הקדש או נביאות, היה צריך עבודה גדולה וכו', אבל עתה בגלות המר שגם השכינה הקדושה גלתה עמנו בעוונותינו הרבים, היא נעה ונדה בארץ ותשוקתה מאד למצא מקום דירה לשכן בה, ואם מצאה מנוח ומקום נקי, אדם שהוא רק נקי מעברות וחטאים, אזי שם היא דירתה (נועם אלימלך פרשת וישב).

ובפרט בזמן הזה שהשכינה בגלות, שלא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, כי מיד בהכין האדם מעשיו לשם שמים בכל דרכיו, ''מיד'' נעשה כסא להשכינה שתשרה בו, והוא נקרא (ונחשב) יותר מדורות הראשונים, שהיו הרבה צדיקים בעולם, מה שאין כן בדור זה כי גמר חסיד שיעשה חסד עם קונו, ודאי ראוי לאיש לאזר כגבר חלציו לגמל חסד עם השכינה, ואז נעשה כסא למדת החסד, כמו בדורו של אברהם אבינו עליו השלום שלא היה עזר לשכינה כי אם על ידי אברהם, כן עתה שאין איש שם על לב לעשות עזר וסמך לשכינה בגלות המר הזה, כי אם מעוטא דמעוטא, השם נפשו בכפו ודאי נעשה כסא לשכינה במדת חסד (תולדות יעקב יוסף פ' עקב)

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (כה, ח)

תכלית הבריאה להאיר אור אלקותו לתוך המקומות המרחקים והמגשמים

יחודיותנו וסגלתנו על כל העמים היא בהבטחת ''ושכנתי בתוכם'', שהרי אומרת הגמרא בברכות ו': בקש משה שתשרה שכינה על עם ישראל, ונתן לו, שוב בקש משה שלא תשרה שכינה על אמות העולם ונתן לו.

ונבאר מעט מהו ענין הבטחתו יתברך שישרה שכינתו בתוכנו.

בסדר המקראות רואים אנו בבנין המשכן כתכלית רצונו יתברך בעולמו, תכלית רצונו יתברך בעולמו אלו ישראל, ותכלית רצונו מישראל הוא לשרות בתוכם. התורה האריכה רבות בענין בנית המשכן וסדר עשיתו, ובכלל זה פרטים רבים נוספים הפרוסים על פני פרשיות רבות בפרטות בגדי כהנה, בפרטי הקרבת הקרבנות בימי חול ובמועדי השנה, נושא שתופס את החלק הנרחב יותר בתורתנו הקדושה. ויש להבין מה ראה הקדוש ברוך הוא ענין דוקא בזה לראותו כתכלית פסגת ההצלחה כביכול, מצד רצונו בבריאת עולמו, וכתכלית פסגת ההצלחה מצדנו להיותנו ראויים להשראת שכינתו בתוכנו, על אף שהשראת שכינתו בתוך משכן הלא היא בצמצום גדול, שהרי אין צמצום גדול יותר מאשר לכלא את גדלתו וכבודו יתברך, שהיא לאין סוף ותכלית, בתוך חמר של קרשים ואדנים, יריעות, ארון, שלחן, מנורה וכדומה.

ובעצם את ענין כליאת הרוח בתוך הגשם [גשמיות] רואים אנו בכל הבריאה, הן בבריאת העולם והן בבריאת האדם עצמו.

בבריאת העולם - שהרי אתה הוא קדם שנברא העולם וכו', קדם שנברא העולם היה העולם מלא מאור אין סוף ברוך הוא, כמבאר ב''עץ חיים'' בתחלתו, וצמצם כביכול הבורא את אורו, ויצר חלל בעולמו כביכול פנוי מאור אין סוף ברוך הוא, והצטמצם בהורדת קו דק - מאורו האין סופי שהמשיכו - לתוך חלל עולמו, ובחלל עולמו זה יצר עולמות רבים, שכלם גשמיים לעמת אורו האין סופי, עד הגיעו לתחתית בריאת העולם הזה - עולם העשיה שכלו חמר וגשמיות. [כמובן שהדברים הנאמרים כאן סתומים וחתומים באלף חותמות ורק נאמר זאת כדי לשבר את האזן].

הרי לנו לראות, שכל עצם בריאת העולם הוא לצמצם את אור יתברך שהוא ממלא וסובב כל עלמין, ולהשכינו בתוך עולם שמסתים בגשמיות גמורה כדומם, צומח, חי, מדבר, אורו יתברך - שאין לו שום מגבלות של זמן ומקום, אינו גוף ולא יקרוהו מקרי הגוף, הרי שנטמן ונתכסה בתוך גופים המגבלים בזמן ומקום

כמו כן מצינו כליאת הרוח בתוך הגשם בבריאת האדם - נשמת האדם האצורה בתוך גופו, הרי הנשמה מצד עצמה מפשטת היא מכל חמר, ודומה היא ליוצרה, מתחת כסא הכבוד מחצבתה, והיא אינה גוף ולא ישיגוה משיגי גוף, ונצטמצמה בתוך גוף האדם המגבל בזמן ובמקום, ולא רק זאת שנצטמצמה, אלא גם ירדה ממעלתה ביותר, להיות משכנה בתוך גוף המכניס ומוציא כבהמה, פרה ורבה כבהמה וכו'.

ואחרון חביב הנושא שפתחנו בו - ענין המשכן וכמו כן בתי המקדש, מקום השראת השכינה בעצמה אדירה עד כדי ''כל הקרב יומת'', בתוך בתי חמר, קרשים, אבן ולבנים, ובם לכלא את אור שכינתו.

ובאמת מי יתימר להתיצב ולעמד על עמק נשגבות כונותיו של הבורא בראותו כתכלית בריאת עולמו את צמצום שכינתו בתוך חמר העולם והאדם, בודאי קטנו מלהבין עמק נשגבות בינתו של האלקים בזה, אולם המכנה המשתף שיש לנו ללמד מכל מקרי כליאת הרוח בתוך הגשם הנזכרים, שהנחת רוח של הבורא להאיר את אורו יתברך מתוך החשכה, שיזרח אורו ויתודע לעין כל מציאותו והשגחתו גם מדברים השפלים והחמריים, רצונו שנתאמץ לגלות את כחו ויכלתו מתוך העולם החמרי והמגשם, מתוך גופנו החמרי והמגשם, נסלק את המעטה העבה המסתיר את אורו בתוך עולמו ובתוכנו, ונגלה את אורו הטמון בתוכנו.

ואין לשער כל קריעת מסך כמה הוא חשוב ונפלא הוא, ובעצם הוא התכלית של רצונו יתברך בבריאת עולמו על פרטי ברואיו.

והנה פסגת בקשתנו בימים הנוראים - ימים של המלכת שם השם בעולם - הלא היא. ''וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה''

הרי ששיא בקשתנו בימים הנוראים שיתודע אורו והשגחתו מתוך כל פעול ויצור, דהינו שיהיו הגשמים והחמרים בעולם, אלא שמתוכם יתודע ויתגלה אורו, ולא יהוו המה מחיצות ומסכים מפני אורו יתברך, והיא שיא התכלית

וכמו כן ידועה דעת הרמב''ם שלימות המשיח עולם כמנהגו נוהג, ואין בין ימות המשיח לימינו של עתה אלא שעבוד מלכיות, ובימות המשיח ידעו כלם את ה', הרי שימשכו חיי החמר כאכילה ושתיה, פריה ורביה, אלא עם הכרה מלאה בהשגחת ה'

היש ימים תכליתיים יותר מימות המשיח? ועם כל זה תכלית ההבטחה שהבטחנו לימים אלה, שנכיר את ה' מתוך כל פעול ויצור, דהינו מתוך עצמים גשמיים

וביותר, הרי שיש להקשות קשיא חמורה, אחת ההבטחות שהבטחנו ונתבשרנו לעתיד, והיא אחת מעקרי האמונה שהמפקפק בה אין לו חלק באלקי ישראל, הלא היא האמונה בתחית המתים, וכאן ישנה תמיהה עצומה, אבות העולם וכל קדושי הדורות, תנאים ואמוראים שכבר גברו על יצרם ועשו עבודתם ונפטרו מן העולם, לאחר שמנוחתם עדן בגן עדן העליון ונהנים שם מזיו השכינה בתענוג שאין לו סוף, שהרי יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם דבא מכל חיי העולם הזה, וכי איזה נחת יתרה תהא להם בכך שיצטרכו שוב לחזר לגופם שבעפר ולקום בתחית המתיסי ושתהא איזה הנאה שתהא לעתיד לאחר תחית המתים, עם כל זה וכי יהא אפשר להשוותה לעולם תענוג הנשמות?!

אלא הוא אשר דברנו, מאחר ותכלית רצון ה' להכירו מתוך החמר, בודאי שאין זה תכלית רצונו להנאתו ולטובתו, אלא עשה זאת להנאתנו ולשלמותנו, כי פשוט וברור שאין הוא זקוק לשום שלמות נוספת חס ושלום, וכל בריאת העולמות אינו אלא להיטיב לברואיו, ואם כן, אם רואים אנו בתכלית רצונו את התלבשות אורו בבריאה ובברואים דוקא בתוך מגבלות חמר וגוף ומשם להכירו, הרי שודאי זו הטובה והשלמות הגדולה ביותר עבורנו

אם כן, לאחר התחיה שאז יתקן העולם במלכות שדי, ויגיע העולם לפסגת שלמותו בכך ש''ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו'', והחמר אכן ימשך קיומו, ועם כל זה לא יהוה כמסך ומחיצה המבדלת בין אורו יתברך החיצוני כביכול - אין סוף ברוך הוא, לאורו יתברך הטמון בתוך ברואיו, וכל הבריאה תזעק מתוך צמצומה בתוך החמר ''ה' הוא האלקים'' ''אין עוד מלבדו'', ובכך תגיע הבריאה לפסגת שלמותה, הרי שאין שום מגרעת בכך שישובו הצדיקים לתוך גופם בתחית המתים ויכירו מתוך גופם את ה', והוא הלא מין השגה שלא השיגוה מעולם, שהרי כמה שעבדו והשיגו את בוראם בתחלה, אין בד כלום מהשגה שישיגו את בוראם מתוך גופם לאחר תחית המתים, שאז תגדל הדעת ותתרומם כל הבריאה כלה ותזדכך אף החמריות שבה, וכאמור, שזה עקר תכלית רצונו יתברך לטובת ושלמות ברואיו

והוא נורא נוראות למתבונן, כדאי להחזיר את נשמות האבות וכל קדושי הדורות לתוך גופם בתחית המתים, כדי שיכירו את בוראם מתוך גוף וחמר, ולטובתם ולשלמותם נעשה דבר זה כי אין שלמות יותר גבוהה לנפש האדם יותר מאשר היותו מכיר את בוראו מתוך גוף וחמר

[ובדרך קצת אחרת, אולם על פי העקרון הנאמר למעלה, אפשר להסביר את ענין הצרך בשוב הנשמה לגוף בתחית המתים, נשמת הצדיק בעולם הזה היא במצב של ''עבודה'', בעולם העליון היא במצב של ''גמול ושכר''י לבחינת העבודה של נשמת האדם בעולם הזה יש גבול והשגה וכפי זה שכרה בעולם הנשמות בהתאם להשגתה בעולם הזה, לאחר התחיה חוזר ונשנה בבחינת מה חלק ''העבודה'', ויקרא חלק ''העבודה'' על אף שאין זכות וחובה לימות המשיח, אולם יקרא כך יחסית לעולם הגמול שהוא התפשטות הנשמה מהגוף לגמרי, ואכן שכרה של אותה בחינת ''עבודה'' של ימות המשיח תגדיל את ''עולם הגמול'' לנשמה שתזדכך לזמן מאחר יותר, ואפשר שיקרא זמן ''האלף השביעי'' המזכר בס פ רים].

ולמעשה, מכל מה שהזכרנו לעיל עולה בידינו, שכל הנחת רוח שיש לו להקדוש ברוך הוא להיטיב לברואיו, בכך שיכשירו מעשיהם ויהיו ראויים לקבל את ההטבה במלאה מבוראם, וגמול הטבה זו בשלמות מתנית ונמדדת לכל אחד כפי הפצעת אורו יתברך מתוך החשכה ששרוי הוא בה.

נסביר זאת קצת בהרחבה לפי שכאן טמון סוד ידיעת ''חובת האדם ב ע ו ל מ ו ''.

''נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בקרבי'', האדם נולד מחסר הכרה לחלוטין ומעט מעט מתפתחת הכרתו, תחלת הכרתו מתבטאת ראשית בעניני צרכי הגוף ויתר קניני עולם הזה, ואתם הוא מתפתח ומפתח את גופו, והכרתו בעניניהם ובצרכם נעשית במהירות ובטבעיות ולא נדרש לשם כך שום מאמץ מיחד [כמובן, אלא אם כן רוצה להכיר את העולם על פרטיו כמדע ושאר חכמות] אולם התפתחות ההכרה במציאות הפשוטה של נשמתו שהיא חיות גופו ומקור סבת מציאותו, וכמו כן התפתחותו בידיעת בוראו וממציאו יש מאין, ואף להכרה פשוטה ותמימה במדרגה נמוכה - הנה אטית ביותר. ולא פעם אף מתנכר ומתכחש לבצבוצי הרהורי אמת המבצבצים בלבו, הן מחמת עצלותו מלאמץ עצמו ומחשבתו להעמיק בהכרה, ואולי גם מפני החיובים שגוררים המה לחיב את המכיר בהתאם להשגות הכרתו.

ומלבד שהתפתחות הכרתו בבוראו ובחובתו האמתית בעולמו אטית היא, ואפסית כמעט למי שאינו מתבונן, הרי שגם למתבונן ומעמיק בה ורוצה ושואף להכירה, עומדים עליו קשיים רבים, הן מצד טרדות העולם הרבות המשביתות את אפשריות העמקת המחשבה בדברים הנצרכים, וכל שכן שבכחם להשבית את אפשרות הקיום למעשה את המטל עליו, אולם אלה נחשבים עדין להפרעות קטנות, במיחד ההפרעות הנם מחסר ברירות האמת, כאשר היא מספקת אצל האדם, ועם כל פשטותה מסבכת היא במחו של האדם, מביט הוא בחשד על כל עקר ועקר מעקרי האמונה והדת, מתעקש הוא מלראות מה שאינו רואה בעיניו, מצטמצם הוא בראיתו את הסובב אותו, משלים ומקבל הוא רק עם מה שיכול הוא לקשר דרך סבה ומסובב במהלכי הטבע, ושולל מיד כל מה שלא נסבל במחו, ואינו מתרצה להעמיק שכלו בכל הנמצא חוץ לד' אמות של טבע ומקרה.

מעטים המה שזכו להשכיל ולהבין שבעצם זו תכליתם בעולמם להכיר את בוראם ולהודע לחובתם בעולמם, ושאכן האמת עטויה בכסויים רבים של התכחשות וכפירה כלפיה, ועבודתם להאירה מתוך החשכה הסובבת אותה. וגדולה בעיניהם יותר מכל - כל גלוי נוסף להתודעות לכל משהו מעקרי האמונה ולהכחשת השקר העוטה עליה, בהיותם יודעים, מבינים ומאמינים, שכאן טמון אוצר אשר הצלחתם לנצח נצחים, וברור זאת אצלם דרך הנחלת האמונה מאבותינו הקדושים, דור מעמד הר סיני, עד ימיהם, וכמו כן מהתבוננות דברי התורה הקדושה וכל יתר ספרי הקדש שהותירו לנו הבריאים בדעתם, שמתוך הכרתם הברורה - ללא תת לשום שחד שקר של רצון תאוה ממון וכבוד וכדומה לעות את משפט האמת, ולהוציא לאורה את דין אמת הבריאה וברואיה ולמי משפט הבכורה והאדנות עליה.

וכמו כן יקר בעיניהם לאין ערך כל התגברות ולו הקטנה וכל שכן הגדולה על דרישות החמר הדורש דרישותיו מחמת חשקותיו, תאוותיו, מדותיו הרעות, וכל חפצם להלחם בו להוציא את האורה מתוך החשכה, בידעם שכל שעשועיו וענגו של הבורא להיות רואה בברואיו גבורים הנאזרים בגבורה לבטש את חמריותם, שהרי למען עבודה זו העטה צמצום על אורו במעטה הדומם, צומח, מדבר, חי, העטה מעטה גוף ובשר על אור נשמת האדם, העטה מעטה חמר של קרשים ולבנים על שכינתו, בראות חכמתו יתברך שאין טוב לברואיו יותר מאשר להגביר את שכלם על רצונותיהם, ולהפציע את אורו יתברך מתוך החשכה דוקא. ומובא בדברי האר''י זכרונו לברכה שהאדם אוצר בתוך גופו אך ורק ניצוץ מנשמתו, אולם שרשה הנו בשמים ממעל, וניצוץ זה מעטה בכסוי החמר של הגוף, ונצחונו בכך שמתגבר על חמריותו, ובכך מהדק את הקשר בינו לבין שרשו. כי בהיותו מתגבר על חמרו תכף משתדרת גבורתו ונצחונו מניצוץ נשמתו שבתוך גופו אל שרשה שממעל, ומאתערותא דלתתא נפעל פעלה לטובה ונשפע מלמעלה לניצוץ שתוך גופו שפע כח ומרץ ביתר שאת.

ואיתא ב''תנא דבי אליהו'': וכי מפני מה יש לו להקדוש ברוך הוא צרך במלאך המות, והלא יש לו להקדוש ברוך הוא רבוא רבואות של מלאכים המשרתים אותו? אלא, לא נברא מלאך המות שהוא יצר הרע רק לבני אדם שהם מוציאים ומכניסים כבהמה ופרים ורבים כבהמה. ולכאורה מה תרוץ מתרץ התנא דבי אליהו את הקשיא? אלא, נכון יש לו להקדוש ברוך הוא רבוא רבואות של מלאכי השרת העובדים ומשרתים אותו, אולם כל זה איננו שוה לו ואינו תכליתי אצלו אלא עבודת האדם שידעהו ויעבדהו מתוך שאוכל ושותה כבהמה, ועם כל חמריותו מצליח לקשר את ניצוץ נשמתו השבוי בתוך עמק החשך של בשר ועצמות, חשקים, רצונות ומדות - עם שרשו שממעל, בזה כל הנחת של הבורא מהאדם.

וזאת לדעת, שעולם הזה הרי הוא מועט המחזיק את המרבה, שהרי אמרו חכמינו זכרונם לברכה: עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק ש''י עולמות, ומהיכן מגיע לו לצדיק ש''י עולמות? אלא בשביל התגברות על מדה מסימת זהו כבר מנחיל לו לאדם עולם מלא, התגברות נוספת על תאוה ורצון מסים שוב מנחיל לו עולם שלם, וכן מכל התגברות ושבירת מדה, טבע ותאוה, אפלו פעם אחת הנראה לנו למטה שלא יוסיף ולא יגרע, שהרי האדם חושב מה שהתגברתי מאה פעמים או מאה פעמים ואחד מה יתן ומה יוסיף, ועל אחת כמה וכמה בעיני אינשי דעלמא, וכי יכולים להבחין בין אדם שנתגבר על יצרו מאה פעמים או מאה פעמים ואחת, לכבדו יותר ולהחשיבו במעלה יתרה? בודאי לא, אולם בשמים שני בני אדם אלו המה בעלי מהות אחרת לגמרי.

והוא שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: ''ושבתם וראיתם בין עובד אלקים לאשר לא עבדו'', אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת פעמים, והוא נורא ! להחשיב את השונה פרקו מאה ואחת פעמים בשם ''עבדו'', ואלו השונה פרקו מאה פעמים ''לא עבדו''?!

אלא באו כאן לומר לנו, כי לא מחשבותי מחשבותיכם, לא דרכיכם דרכי, מחשבות דרכי שמים שונות לחלוטין ממחשבות ודרכי בני האדם, אצל בני אדם אין שום הבדל בין שנה פרקו 100 ל - 101, אולם כלפי שמים הפער עצום בין זה לזה, וכמו שכאן בעולם הזה כל אחד כן יודע להבדיל בין ''עובד אלקים ללא עבדו'', שבודאי פער גדול ביניהם והוא פשוט וברור לכל, כן בשמים פשוט וברור שם בין שונה פרקו 100 ל - 101, וזהו כונת אמרם זכרונם לברכה שכמו היחס הפשוט והמוחש בפער ההבדל בין עובד ה' ללא עובד ה' שהרי מרחק עצום ביניהם, כן למעלה נכר ומוחש ההבדל בין שונה פרקו 100 ל - 101 והבן.

והוא שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות חפה לצדיקים לעתיד לבוא, וכל צדיק וצדיק נכוה מחפתו של חברו, והינו כנ''ל, כאן בעולמנו אין אנו מבדילים בין צדיק לצדיק, הסתכלותנו היא בכללות, ובכללות מדרגים אנו את חכמינו וצדיקינו בדרגות שונות, אלו תנאים, אלו אמוראים, אלו גאונים, אלו ראשונים וכו', אולם בשמים אין משג של כללות, אלא הכל בפרטות כחוט השערה, ואין שום צדיק נמצא במדורו של חברו, לכל צדיק וצדיק יש לו מדור בפני עצמו, וכל אחד נכוה מחפתו של חברו, כי הרי לעולם לא תמצא ב' צדיקים שמדרגתם בשוה, ואותם ב' צדיקים יכוו זה מזה, שהרי בפרט מסים גבר זה בצדקותו על חברו, ובפרט מסים אחר גבר חברו עליו, ולכן נכוה אחד מהשני.

והטעם לכך, כי אין להעריך עד מה חשובה בשמים כל התגברות ולו הקטנה ביותר שגובר האדם על יצרו, מדותיו וחשקיו, וכופה אותם לרצון ה', וקצת ראינו בחז''ל אפלו בעולם הזה עד כמה חשובה תנועה קטנה שנעשית לכבוד ה' לתת עבורה דורות שלמים של מלכות, כמבאר בחז''ל: על ג' פסיעות שפסע נבוכדנצר לכבוד ה' וזכה במלכות לו ולזרעו.

ב' דמעות שהוריד עשו על הברכות גרמו להחריב לנו ב' בתי מקדש.

מכאן נשא קל וחמר, כמה יש לו להאדם להחשיב ולא לזלזל בשום עבודה ולו הקטנה ביותר, כהשכמת הבקר לתפלה, שכופה יצרו הממתיק לו את שנתו וכופה רצונו בשביל רצון ה', כמו כן כמה חשובה כפית היצר מלהרים עיניו לצפות בעריות, הלא על כל ראיה וראיה שמתגבר יתחשבנו עמו לטובה לעתיד [וראיתי בשו''א ''כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון'' - פרש ''עין בעין'' - לפי מספר התגברותו על פתוי יצרו בהסתכלות עינו, כך יתחשבנו אתו אחת לאחת וכפי זה תקבע מדרגתו לראות בשוב ה' ציון].

וכן כבישת כל מדה רעה: כעס, גאוה, הקפדה וכדומה, שמתעורר אדם לשבר חמריותו ולהגביר הצורה על החמר, הרי שישלם בפרטי פרטות על כל פעם ופעם, ואין לשער ולהעריך כל התגברות, כל התגברות בפני עצמה הנה תכליתית לעצמה וראויה היא להתחשבן עליה במיטב לעתיד, כיון שבזה מהוה האדם תכלית רצונו יתברך. ונתבונן, אם תכלית רצונו יתברך שנתגבר על חמריותנו, ואם כן כל משהו ומשהו מתכלית רצונו אין לו ערוך שהרי הוא ''תכלית רצונו'', ואם כן היש להעריך שוי וערך של ''תכלית רצונו'' של הבורא? הלא פשוט שכל משהו ממנו שוה עולם שלם, ואין להעריך כל סדק קטן, כל קריעה קטנה שסודק האדם או קורע בחמריותו להפגיש את ניצוץ נשמתו האצור בתוכו עם שרשה שלמעלה, בהיותו מסדיק חור קטן בעבי חמרו כדי להפציע את האורה שבקרבו מתוך החשכה להתקשר לשרשה, ובזה להמשיך משרשה אליה אורה נוספת וכך חוזר הדבר חלילה, ומצוה גוררת מצוה עד שיסלק כפי כחו המסכים המבדילים בינו לבין קונו.

ואחר שראינו כל האמור, כמה יש לו לאדם להתחזק שלא לקוץ בנסיונותיו ובקשייו בעבודת ה', להפך, יבין שככל שקשייו תכופים ותקיפים הרי שבכך מזדמנת לו מן השמים הזדמנות לחימה ונצחון בקריעת מסכי החמר מעליו, וככל שיתרבו נסיונותיו וקשייו כן נצחונו יחשב ותגדל מעלתו.

ומעתה כמה יובן לנו היטב מצב דור ''עקבתא דמשיחא'' שנתרבו קשייו, ונסיונותיו, וצרותיו - המסבכים אף הם את הנסיונות להקשותם עלינו כאמונה בקבלת היסורים, סבלנות, וכדומה, והטעם כי אנו עתה בזמן ברור שארית הברורים שנותרו להתברר לקראת סוף החשכה, שבגמר תקונם תלוי חסול הטמאה והסטרא אחרא מן העולם, ותקון העולם במלכות שדי, הרי שדוקא אז מתגברים כחות החמר והפתוי להעמיס עלינו כסויים עבים כי בעכוב נצחוננו תלוי קיומם.

ומאידך, לדורנו המלא בנסיונות, לו נאה ויאה להחשב ''דור המסים'' לקבל פני משיח צדקנו יותר מיתר הדורות שקדמונו, שהרי אנו במצב קטנות המחין ביותר, ומצד שני נוספו עלינו נסיונות קשים ותקיפים שגם בעלי המחין הגדולין כעולא ורבי יוחנן פחדו מנסיונות אלו עד שאמרו ייתי ולא אחמיניה. ובהצטרף עלינו ב' הקשיים יחד, קטנות המחין מצד אחד ורבוי הנסיונות והצרות מצד שני, הרי שלגבורה ולצדקה תחשב לנו, ואפלו המעט שאנו עושים, להצדיק עלינו את הדין להיות מרואי פני הגאלה, כי כמו כן גם ידונו אותנו מן השמים לפי רב נסיונותינו להחשיב לנו את עשותנו אשר ביכלתנו כאלו עשינו הרבה, ובזה נחיש את הגאלה לעצמנו ולכל הדורות שקדמונו.

---

פרשת תצוה

מענין הפורים

פרשה זו חלה בזמן הפורים, על כן נאמר משהו מענינא דפוריא.

המן מזרע עמלק היה, ונצטוינו: ''מחה תמחה את זכר עמלק'', ידוע שתורתנו היא נצחית ומחית עמלק נוהגת בכל מקום ובכל זמן. ואם כן היאך נקים מצוה זו תמיד, וכי מי מאתנו יודע ומכיר בזרע עמלק? ועוד גם אלו היינו מכירים, התינח בזמן שידנו תקיפה, אולם כשאין ביכלתנו לעשות כרצוננו - מצוה זו מה תהא עליה?

ונראה כשם שדרשו רבותינו בענין השבתת שאור בפסח, דהשבתה בלב, כן גם במחית עמלק שיך משג של מחיה בלב.

ונבאר זאת בעזרת ה':

את מרוץ המהלך של קדוש שם שמים שהחל בעשר מכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מרוץ מזרז זה שהלך למישרין יפה יפה לקראת התכלית והמטרה שהיא קבלת התורה, היחיד החצוף שהעז לנתק ולחתך אותו באמצע, היה עמלק הרשע.

''אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל ישבי כנען'', מי לא נזדעזע מה' ומעמו בחירו, בשמעו את קריעת ים סוף ויציאת מצרים, מי היה מעיז לפגע באמה זו, עם כל קנאתם במעמדם של ישראל ולהיותם עם הנבחר - ''בני בכורי ישראל'', מכל מקום לא העיזו להפריע את הסדר שהכין לו האלקים לעמו.

המתקנא היחיד שקנאתו העבירה אותו על דעתו, והחליט להתאבד על מנת לאבד היה עם עמלק הרשע, שראה אמבטיה רותחת וכלם פוחדים לכנס בתוכה, אמר אכנס בתוכה, ואף על פי שיודע אני שאכוה, אצנן אותה לאחרים.

קנאתו של עמלק העבירתו על דעתו, מה עשה? חקר ובחן במה מצטינים עמו ישראל שכל כך אוהבם האלקים, אעקר מהם את יחודיות זו וממילא ימאסם האלקים. ראה ובדק שאהבת ה' לעמו בזכות האמונה, ורק בכח התפלה ''ויזעקו ישראל אל ה '', ורק בזכות ''ויאמינו בה' ובמשה עבדו'', בחר בהם ה' להיותם עם מאמין בו ומוכן להשתעבד לו, ובכן אמר אקרר את אמונתם ואצננה מהם ובכך יבעטו בו ויבעט גם הוא בהם. וכיצד עושים זאת? פשוט, להלחם אתם, ולצנן את פחד האמות ומוראם מעם ישראל, ועל ידי זה תתרפה האמונה אצלם, בראותם הנה אלקינו שבו האמנו, וראינו בו כאבינו ואת עצמנו כבניו, כביכול בגד בנו ומגרה בנו את האמות, הרי שכביכול אין בשליטתו לעשות כרצונו, שהרי רצה בנו כעם, עשה לנו שדוד מערכות הטבע וכל זה לקנות אותנו לעם, ולא הצליח במעשה ידיו שהרי נתן לעקף את רצונו ומי שרוצה להתנגד לרצונו יכול. ועבדה שבאו אלו האויבים העמלקים לאבדנו, ואם יש ביכלתו למה לא מנעם אחר שבחר בנו? ובזה צננו את אמונת ישראל וקררום.

ומובא בילקוט (סוף פרשת תצא) ''אלמלא לא בא עמלק להלחם בישראל לא היתה שום אמה ולשון שולטת בהם לעולם''.

הרי שהוא נתן את תעזת המרד בהקדוש ברוך הוא לכל האמות שתתקרר אמונתם ופחדם בבחירת ה' את ישראל לו לעם, וכמו כן גרם שתתקרר אמונת ישראל עצמם באלקיהם בזה שנתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים.

וכן איתא שטמאם במשכב זכור ופגם קדשתם, אם כן הרי שבב' נקדות יסודיות של עם ישראל פגע עמלק - אמונה וברית.

ובזאת תלויה מחית עמלק גם בימינו אנו.

לעקר את הכפירה והאפיקורסות ולהתחזק בקדשה, שהרי פשיטא שאין ענין במחית עמלק מצד שגופם שנאוי, אלא מצד כפירתם השנואה שהשרישו בלבות ישראל. העולה לנו שהעמלק נושא את דגל הכפירה באלקי ישראל, ושיטתו להפריד אב מעל הבנים ולהטיל שנאה ביניהם בזה שיחטיא את הבנים כדי שימאסם האב, ובשיטה זו הוא עובד עד היום, כפי המובא בספר ''בני יששכר'' וזה לשונו (מאמר חודש אדר מאמר ג' מלחמה לה')

ומעתה תתבונן מה שכתוב בזהר (בשלח סז) ''אמר רבי יהודה בכל דרא ודרא ובכל דרין דאתין לעלמא, לית דר דלית בהו מההוא זרעא בישא דעמלק, וקדשא בריך הוא אגח בהו קרבא''. עד כאן לשונו

ועוד מדבריו שם, כי כל היועצים עצות רעות על עם ישראל בכל דור ודור ובכל אמה במלכותם וכו', וכבר גזרו אמר בזהר (בראשית) אשר כל העומדים על ישראל בכלי חמס ובמינות ואפיקורסות הם המה משרשי עמלק.

ועוד יש לדעת, שאת זהמתם - זהמת הכפירה, הכניסו בלבות ישראל, והדברים מבארים בספר ''עבודת ישראל'' וזה לשונו (זכור)

''זכור את אשר עשה לך עמלק'', הנה רגילות העולם לקרא ולכנות אדם רשע - בשם עמלק, ואין זה סתם, לפי שאין לך דבר למטה שאין לו שרש וטעם, והנה הענין, מפני שעמלק בטמאתו ורשעתו הכניס במלחמה אז כשנלחם בישראל - איזה ניצוץ וענין רע בלב כל איש אשר לא לחם כנגדו כראוי, וכו'

''אשר קרך'' הוא מלשון קרירות, שהקר אותם מהתלהבות הראויה לאיש הישראלי. עד כאן לשונו

ועוד מובא בספר ''אך פרי תבואה'' וזה לשונו (פרשת בשלח)

''ויבא עמלק'', דהנה כחו של עמלק במה שאומר שהעולם כמנהגו נוהג, כמו שכתוב. ''השמר לך פן תשכח וגו' ורם לבבך ושכחת וגו', וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל'', ואלו עמלק שהוא כח הסטרא אחרא מטעה את העולם בזה. עד כאן לשונו.

וב''אלשיך'' כתב. כי עמלק זה יצר הרע וצריך להלחם בו לעולם עד לעתיד לבא עד כאן לשונו

ועוד ב''אלשיך'' לכל אמה שר משלה, ואלו שרו של עמלק הנו הס''מ בעצמו.

שהרי המלחמה עמו עד לעתיד לבוא, כפי שכתוב: ''כי יד על כס יה'', שאין ה' שלם ושמו שלם עד שימחה זרעו של עמלק, אם כן עמלק זהו המונע כביכול את שלמות התקון, ובחסולו תלויה שלמות עולם התקון.

ואם כן, אנו במלחמתנו היום בעקבתא דמשיחא שנצטרך להלחם עם שער ה- 50 של הטמאה כמובא ב''אור החיים'' הקדוש, לפי שעומדים אנו לזכות לשער ה - 50 של הקדשה, ואי אפשר שנזכה לה מבלי שנתמודד עם הכח המקביל שלה שהוא שער ה- 50 של הטמאה - זה לעמת זה עשה האלקים.

ומובא בספר ''עשירית האיפה'' (להרב מקאמרנא), מהי מהותו של שער ה- 50 של הטמאה שלא היה מעולם, ורק עתה בעקבתא דמשיחא נתן רשות והורמנא להתפוצץ ולפוצץ בנשמות ישראל, מה שלא נתן לו רשות מעולם - הוא שער הכפירה והאפיקורסות.

ובספרי ''אמונת ישראל'' הסברתי באריכות, מדוע הכפירה והאפיקורסות המצויה בימינו מיחדת היא במינה שלא היתה מעולם ומצטינת היא לדורו של משיח - עקבתא דמשיחא, כי הלא ענין עבודה זרה היה מעולם, ואם כן מה נשתנה דורנו להחשב כמסבך בשער ה - 50 מה שלא היה מעולם? ותכן הדברים שבארנו שם מדברי הגה''צ רבי יחזקאל לוינשטיין זכר צדיק וקדוש לברכה ומדברי הגאון רבי אליהו לאפיאן זכר צדיק וקדוש לברכה והחפץ חיים זכר צדיק וקדוש לברכה ועוד, שבדורות עברו אמנם עבדו עבודה זרה, אולם היו משרשים אמונה חושית חיה במציאות ה' ופחדו ממנו, אלא שטעו בדרכי ההנהגה לומר שהעולם מנהג בעבודה זרה פלונית או פלונית, אמנם היו במצב בקוש וחפוש אחר אלקות

מה שאין כן בדורנו, מתכחשים לכל, רוצים חיי הפקר, חיי כפירה בכל, לא להאמין בכלום, כחי ועצם ידי, מבלי טעם וסבה, מבלי רצון להתישב בדברים בעלי ערך כאמונה והשגחה, אלא דוחים אותם האפיקורסים בשתי ידים ללא טעם וסבה.

ורק התאוה והטמאה המה המכונים את דעתם למאס ולכפר בכל וזה שנאוי על הקדוש ברוך הוא ביותר, לפי שהאדם שהנו בר שכל מוריד ומשפיל את עצמו לדיוטא כל כך תחתונה לחיות ללא מחשבה כלל ועקר, מבלי לרצות לשמע, מסיר אזנו מפחד שמא ישמע ויצטרך להשתעבד לאמת שישמע (ראה שם באורך)

ובעצם זוהי שיטת עמלק לקרר ולצנן את האמונה מבלי טעם והגיון, ולהתלוצץ מכל הקדוש לנו, כעמלק שהיה נוטל מילותיהן וזורקן ומתלוצץ ממצוות ישראל

ואם כן שזהמת קלפה זו בעצם משתוללת עתה בעולם כשער ה - 50 של הטמאה ובעצם מדבקת היא בהתפשטותה כל איש ואיש מישראל וכמו שמובא ב''שומר אמונים'' בשם ה''בעל שם טוב'', שפעם ישב ה''בעל שם טוב'' זכר צדיק וקדוש לברכה עם תלמידיו ואמר: תלמידי, ''לעתיד - משופרא דשופרא כמותכם יתפוצצו דברי כפירה מפיהם''. והוא פלא, הכיצד משומרי מצוות ואדוקים בתורה יתפוצצו דברי כפירה? ותרץ שם, שהכונה לפלחן הפוליטיקא, שתהא פוליטיקא בעולם ויאמרו אם יקום זה למשל אזי יהא כך, ואם זה אז יהא אחרת, וזו הרי כפירה גמורה, שהרי הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם ואין עוד מלבדו.

ומי לא רואה זאת היום בימינו, הולכים אנשים לבחר בראש ממשלה רחוק מיהדות ושרים לו ומחניפים לו, ותולים לומר שבזכותו יהא לנו ישועה וטובה, הלא הזקנים מישראל כשאמרו לאגריפס המלך אחינו אתה והחניפו לו, אומרת הגמרא: בא מלאך וחבטן, על שהחניפו לרשע, ואם כן זו הכפירה היא כשלון של שער ה - 50 של הטמאה שאפלו שופרא דשופרא לא מרגישים בה.

וכבר אמר הקדוש מרוז'ין (מובא בשומר אמונים פרק ז'), שקדם בוא הגאלה תהא האמונה קשה כמו לעלות על קיר ישר וחלק בלא סלם ומדרגות, ולא לחנם מתקופתנו פחדו האמוראים עולא ורבי יוחנן, עד שאמרו: ''ייתיה ולא אחמיניה'', דהינו אמת, פלא ופלא יהא בסלוק החשך ובבוא האור, תקופת מעבר זו יפה היא מאד ואלפי נבואות ונחמות נאמרו עליה, אולם ידעו שקדם לכן יהא חשך כפול ומכפל ונסיונות רבים באמונה ובעריות שמי ומי יעמד בזה, ומפחדם אמרו: מוכנים אנו לותר על ראית ישועתן של ישראל בנסים שיזכו להם אותם ראויים, והעקר שלא לעבר את אותם נסיונות שיצטרכו לעבר אותם זוכים שיזכו, וכנאמר: ''והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו'', ולהיות קדוש במצב של נסיונות כדורנו אמנם קל הוא מצד אחד כיון שלפי רבוי הנסיונות - העומד בהם ומשתדל להתגבר כבר נחשב לקדוש, אולם צריך מסירות נפש גדולה גם למעט הזה, ולכן פחדו מרבוי הנסיונות שיהיו אז שמא לא יעמדו בהם (על פי באור המהר''ל)

וזה הטעם שנצטוינו לשנא את עמלק, ומלחמתו - מלחמת ה' בעמלק - מדור דור, לפי שהוא הלוחם בתורת ה' ובאמונתו, ומתלוצץ מכל נסיו ונפלאותיו של ה' יתברך להלבישם בדרך הטבע, ומקרר בכך את אמונת ה'.

ולכן סדרו לנו מרדכי ואסתר את המגלה בדרך נסתרת, ללא הזכרת שם שמים, ובדרך ספור מקרי וטבעי, להורות הפך דעתו של עמלק, שכל דרכו להלביש נסי ה' בטבע, ולהכניס את הטבע בנס, ואלו אמונתנו להכניס את הנס בטבע, לפיכך נכתבה המגלה בדרך טבע ומקרה, ומודים אנו על נסי ה' אתנו, ואף כי מלבשים המה בטבע, מאמינים אנו שאין שום טבע ומקרה בעולם.

---

פרשת כי תשא

ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם (לב, י)

אהבת ה' לעמו על אף היותם חוטאים

אומר המדרש (שיר השירים רבה א, נה) ''לבבתני באחת מעיניך'' - אומר הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל: משכת אותי במתן תורה - לאהבך, אף על פי שהסתכלת עלי באחת מעיניך בלבד, ואלו בעין שניה הסתכלת בעגל, נמצא שבשעת מתן תורה כבר היה בדעתם לפרש מהתורה, אף על פי כן היה יקר בעיני השם יתברך הקרבה בעין אחת.

נסיון האמונה קשה הוא מאד, והוא יתברך ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו, ולא זז מחבבנו אף שבעין אחת פזלנו על העגל

בכך יש לנו ללמד ב' נקדות חשובות מאד. א). כמה אהבת ה' לעמו, בשביל קצת הטוב שיש בהם, והסבה לכך כי מלמד הוא עלינו זכות ורואה רק את הטוב שבנו, ושמח בכל התגברות ונצחון שמנצחים אנו את יצרנו, ובשביל זה כבר כדאי לו להתיחד שמו עלינו ולהשתבח בנו - מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ - שזהו הכתוב בתפלין של הקדוש ברוך הוא כמובא בגמרא ברכות. ב). נקדה שניה וחשובה עד למאד יש לנו ללמד מכאן, שכשם שהקדוש ברוך הוא לא מואס בנו בכל מצב ובכל מקרה וכדעת ר' מאיר שגם כשאינם עושים רצונו של מקום נקראים עם ישראל ''בנים'', כמו כן אין לנו למאס את עצמנו ולהתיאש במקרה של נפילה, אלא שוב לקום ולהתחזק באמונה שלמה שאהובים אנו לה' יתברך ומצפה ומחכה הוא לשיבתנו אליו

וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ומובא ברש''י במקום) על הפסוק ''ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם'' וגו', וכי היה משה מתפלל שהקדוש ברוך הוא אומר לו ''הניחה לי'', והלא עוד לא התחיל בכלל להתפלל, אלא פתח לו הקדוש ברוך הוא פתח למשה והודיעו שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם - לא יכלם ראיה ברורה לנו שאין הקדוש ברוך הוא מואס מעשה ידיו לעולם שהרי מודיע לו הקדוש ברוך הוא, שאין ברצונו לכלותם, ואף שמציע כביכול לכלותם, נותן את אפשרות ההצלה בידיו של משה - רעיא מהימנא - שודאי יעשה מלאכתו באמונה ויציל את עם ישראל בתפלתו.

ואגב, יש מכאן לראות מעלת התפלה, שהרי הקדוש ברוך הוא רוצה לבטל את הגזרה מעמו ואין רצונו לכלותו, אלא שמדת הדין מקטרגת, ולכן מתחנן כביכול הקדוש ברוך הוא שנעתיר לפניו בתפלה ובתשובה לבטל הגזרה, כי מצדו יתברך כביכול אוהבנו הוא בכל מצב, אלא מדת הדין למען הצדק והמשפט היא תובעת את שלה, וכנגדה דרושה תפלה כדי להמתיקה.

וכמה עידוד יכול האדם לשאב מכך שהגם שירד ונפל לאן שנפל ואפלו עד כדי עבודה זרה, מכל מקום ידע ויאמין - הקדוש ברוך הוא רוצה ומודיע שרצונו שתתפלל לפניו ותבקש רחמים והוא יושיעך, ואין רצונו שתאבד שום נשמה חלילה. אולם כח המפתה והמיאש שבאדם אינו אומר לו כן אלא מתחסד עליו לאמר: הקדוש ברוך הוא מאסך מלהיות לו לבן, ולעולם לא יקבלך בתשובה, ומאוס הנך בעיניו, ואין תקנה לנשמ ת ך.

חלילה מלהאמין לו, חיבים להאמין שאמנם החוטא מאוס ומשקץ, ועושה מצוות וטורפין לו בפניו כלשון הרמב''ם, אבל זהו מצד מדת הדין התובעת צדק ומשפט, אבל האהבה שבינינו לבין בוראנו אין מי שיוכל לנתקה.

וכנאמר בשיר השירים:

''מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה'', ופרשו המפרשים: פסוק זה אומרו הקדוש ברוך הוא בעצמו - ''מים רבים'' - אלו אמות העולם המתקנאים בנו על אהבתו יתברך אלינו, - ''לא יוכלו לכבות את האהבה'' שיש לי אליכם ''ונהרות'' - אלו שריהם ומלכיהם, לעולם לא יוכלו לשטף את אהבתי מכם, וגם ''אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה'' לפני להמיר אהבתי אליכם, גם אם יתרפסו ויתרצו אמות העולם בכל מיני מעשים טובים ותחנונים להמיר אהבתי מכם, בוז אבוז להם ואלעג לדבריהם מלהמיר אהבתי מאליכם.

והסבה לכך פשוטה, אהבתו של הקדוש ברוך הוא אלינו אינה חיצונית בלבד אלא פנימית ביותר מצד נשמותינו שהנם חלק אלק ממעל, ואם כן שאנו מנפיחתו ומאן דנפח מדיליה נפח, ולכך קשר אדוק בינינו לבין בוראנו בל ימוט.

העולה לנו מהנאמר למעלה:

כשאדם מועד ממדרגתו - הרי שחשך ואפלה מסביבו, אינו זוכר את הימים היפים שהאיר לו הקדוש ברוך הוא פנים, הימים של התעלות, של תורה ותפלה נפלאים שזכה בהם, לרב נשכחים ממנו כאלו לא היו מעולם, ואינו רואה בראיתו הקצרה אלא את העכשו שלו, ימים של חשך והסתרה, וממילא תכף חושב לעצמו בחפזו שנזרק הוא מאת ה', ואין לאלקים חפץ בו, והפר מעמו את ברית האמונים, אולם הקדוש ברוך הוא הסתכלותו הפוכה לגמרי, כשאדם חוטא ויורד מאגרא רמא לבירא עמיקתא זוכר לו הקדוש ברוך הוא את הימים היפים, וממשיך לחבבו, וממתין לו שיחזר לאותם ימים, וכנאמר: ''לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל'', ומי כמוהו ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו.

וראיה נפלאה יש לנו מפרשה זו על כך, ישראל נופלים מאגרא רמה של קבלת התורה עד שהגיעו למדרגת נביאים - ''פנים בפנים דבר ה' עמכם'', ונפלו לחטא העגל ועריות וכנאמר: ''ויקומו לצחק'', ותכף לאחר מכן בא אליהם מעשה המשכן על כל כליו והשראת שכינתו בתוכם, כבנים החביבים שלא חטאו מעולם.

מעשה העגל

רבים ישאלו והמונים יתמהו, הכיצד ואיך נפלו עם מקבלי התורה חוזי פנים בפנים את ה' אלקיהם לבירא עמיקתא בעוון העגל?

בב' שורות מתרצת לנו זאת הגמרא בסנהדרין (סג) ''יודעין ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש ולא בקשו לעבד עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא''.

חלילה מלחשב שעם ישראל נתערער אצלם האמונה בעצם. חלילה מלחשב שעלו בלבם ספקות על עצם האמת, אלא השחד עורם וסלף את בינתם, ומהו השחד? שחד התאוה - להתיר להם עריות בפרהסיא, בפרהסיא - דוקא ללא נקיפת מצפון, מתוך שלוה ורגע. וכיצד עושים זאת שהמצפון לא ינקף בשעת הנאת העברה? מטמטמים את המח בכח ומסלפים בדרכים מעותות את האמת והמטרה להגיע לתאוה בהנאה ובשויון נפש.

והדברים יבארו יפה על פי דברי רבי אלחנן ווסרמן זצוק''ל הי''ד:

כיון דהאמונה מכלל המצוות אשר כל ישראל חיבין בה תכף משהגיעו לכלל גדלות, דהינו, תינוק בן י''ג שנה ותינקת בת י''ב שנה, והנה ידוע כי בענין האמונה נכשלו בה הפילוסופים הגדולים ביותר כמו אריסטו אשר הרמב''ם העיד עליו ששכלו הוא למטה מנבואה. ורוצה לומר שמלבד הנבואה ורוח הקדש לא היה חכם גדול כמותו בעולם, ומכל מקום חכמתו לא עמדה לו להשיג אמונה אמתית, ואם כן איך אפשר שתורתנו הקדושה תחיב את כל התינוקות שישיגו בדעתם הפעוטה יותר מאריסטו? וידוע שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו וכו'. וכן הקשה עוד, בן נח שמצוה גם הוא בשבע מצוות, הלא יטען: עובד אדמה הייתי כל ימי, איך יהיה לבי שלם במצוות אלו? אבל כאשר נתבונן בזה נמצא כי האמונה בהקדוש ברוך הוא שברא את העולם היא מכרחת לכל בן דעת, אם רק יצא מכלל שוטה. ואין צרך לשום פילוסופיה להשיג ידיעה זו.

וזה לשון ''חובת הלבבות'' בשער היחוד פרק ו':

ויש בני אדם שאמרו שהעולם וכו'. ותמה בעיני, איך תעלה בדעת מחשבה זאת, ואלו אמר אדם בגלגל של מים המתגלגל להשקות שדה, כי זה נתקן מבלי כונת אמן, היינו חושבים את האומר לסכל ומשתגע וכו'. וידוע, כי הדברים אשר הם בלי כונת מכון לא ימצאו בהם סימני חכמה. והלא תראה, אם ישפך לאדם דיו פתאום על ניר חלק, אי אפשר שיצטיר ממנו כתב מסדר. ואלו בא לפנינו כתב מסדר ואחד אומר כי נשפך הדיו על הניר מעצמו ונעשתה צורת הכתב הינו מכזיבים אותו.

ואיך אפשר לומר על הבריאה כלה שנעשית מאליה אחרי שאנו רואים על כל דבר סימני חכמה עמקה בלי תכלית, וכמה חכמה נפלאה יש במבנה גוף האדם ובסדור אבריו וכחותיו כאשר יעידו כל הרופאים. וכדברי רבי עקיבא שענה לאותו מין: כשם שהטלית מעידה על האורג והדלת מעידה על הנגר וכו', כך העולם מעיד על הקדוש ברוך הוא שבראו.

אם כן הדבר, תמוה ונפלא מאד איך נלאו הפילוסופים הגדולים לטעות בדבר פשוט כל כך?

ופתרון החידה מצינו בתורה שנאמר: ''ולא תקח שחד, כי השחד יעור עיני חכמים''.

ושעור שחד על פי דברי תורה הוא אפלו שוה פרוטה. וה''לא תעשה'' נאמרה על כל אדם וכו', אפלו על כמשה רבנו עליו השלום, שאם יציר שיקח שחד פרוטה יתעורו עיני שכלו ולא יוכל לדון דין צדק. ובהשקפה ראשונה הוא דבר תמוה לומר על משה ואהרן שבשביל הנאה כל דהיא נשתנית דעתם ודנו דין שקר, אבל הרי התורה העידה לנו שכן, ועדות ה' נאמנה.

על כן צריך לומר שהוא חק הטבע בכחות נפש האדם, כי הרצון ישפיע על השכל וכו'. והשתא נחזי אנן: אם רבותינו זכרונם לברכה שהיו כמלאכים ברחב דעתם ובמדותיהם הקדושות, פעלה עליהם קבלת הנאה כל שהיא להטות דין (כמובא בגמרא פרק שני דייני גזרות), כל שכן אנשים המשקעים בתאוות עולם הזה, אשר היצר משחד אותם ואומר להם: הרי לפניך עולם של הפקר ועשה מה שלבך חפץ, עד כמה יש בנגיעה הגסה הזאת לעור עיני שכלם.

היוצא מזה, כי יסודי האמונה מצד עצמם הם פשוטים ומכרחים לכל אדם שאינו בכלל שוטה, אשר אי אפשר להסתפק באמתותם, אמנם רק בתנאי שלא יהא האדם משחד, הינו שיהיה האדם חפשי מתאוות עולם הזה ומרצונותיו. ואם כן סבת המינות והכפירה אין מקורה בקלקול השכל מצד עצמו, כי אם מפני רצונותיו לתאוותיו. עד כאן לשונו.

ובדרך נוספת אפשר לבאר את התמוה - חטא העגל - לאחר ראית הנסים והמופתים, על פי דברי הסבא מקלם: אין דבר רוחני שנקנה בנקל, קנין רוחני שנקנה בנקל - נפסד הוא בנקל. לרכישת דבר רוחני צריך עמל רב ויגיעה. עד עתה רכשו ישראל אמונה, לא בדרך עבודה עצמית, אלא בנקל - בדרך נסים ומופתים שראו - וכבולעו כן פולטו, כשם שרכשוה בנקל - פלטוה בנקל; אמונה הבאה באקראי על ידי מופת, זו אמונה המפעילה התפעלות בלב האדם, ומטרתה להוות קרש קפיצה לעבודה על האמונה, אבל לא שיסתפק האדם בהתפעלות זו גרידא, כיון שבכך עדין לא נכנסה האמונה לעצמותיו של האדם, להיות בבחינת ''כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך'', אלא הנה התפעלות חיצונית גרידא, והתפעלות שלילית הבאה אחריה, או חשקים ויצרים זרים, יש בכחם לבטל את אותה התפעלות חיצונית חיובית שקדמה.

---

פרשת ויקהל

להלן ג' שיחות בענין ''יגעת ומצאת'' השיכים לפרשתנו

א. מעלית סמויה !

''ויבאו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אתו'' (שמות לה, כא)

משה רבנו מכריז: ''כל חכם לב בכם יבואו ויעשו את אשר צוה ה '' והנה מתיצבים לפניו בצלאל בן אורי, אהליאב ועוד חכמי לב היודעים: לחשב מחשבת, לעשת בזהב ובכסף ובנחשת, ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת... לעשות כל מלאכת חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש וארג''.

וכאן יש להבין מנין היתה לאותם חכמי לב ידיעה כה נפלאה במלאכות עדינות אלו הדורשות ידים מימנות ביותר של שנים רבות, והלא עד לא מזמן היו ידים אלו בעבודת חמר ולבנים וכל עבודה בשדה, ידים שהרגלו לעבודות גסות ואיך נהפכו לידים העוסקות בזהב.

על כך מתרץ הרמב''ן: כל מי שמצא את טבעו יודע לעשות במלאכה, ויגבה לבו בדרכי ה' לבוא לפני משה לאמר לו: אני עושה כל אשר אדוני דובר. ע''כ. כלומר באו האנשים עם רצון בלבד עם נכונות ואמונה להתאמץ ותו לא. ובמשל הממחיש נאריך בבאור הענין.

מלך אחד בנה מגדל גבוה בן מאה קומות והודיע שהראשון שיצליח להעפיל ולעלות עד ראש המגדל, יקבל פרס גדול. מיד באו רבים ונסו את כחם, אך עד מהרה נוכחו לדעת שאין המשימה קלה כלל וכלל. רבים פרשו מהתחרות כבר בהגיעם אל הקומה השלשים, אחרים התאמצו והצליחו לעלות עד הקומה הארבעים. יחידי סגלה גבורי כח התאמצו ביותר, והעפילו עד הקומות שבין השבעים לשמונים. אולם כאשר הגיעו אותם יחידים לקומה השמונים צנחו על סף עלפון ואפיסת כחות. המשימה נראתה בעיני כלם כבלתי אפשרית, והזכיה בפרס הפכה להיות חלום שנגוז. יום אחד פשטה השמועה שאדם אחד הצליח להגיע אל הקומה העליונה, וכי הוא עתיד לקבל בקרוב את הפרס הגדול שהבטח על ידי המלך.

ביום קבלת הפרס נאספו המונים לראות את האיש, ולשמע מפיו כיצד הצליח לבצע את המשימה הקשה הזו. קם האיש וספר לקהל הנאספים: ''כלכם סקרנים לשמע מהו סוד ההצלחה, כיצד הצלחתי לבצע את הדבר שרבים בקשו לעשות ולא יכלו. אם כן, המשיך האיש, גם אני פקפקתי בשלב מסים אם אצליח. היה זה לאחר שראיתי שבהגיעי לקומה הששים חשתי כבדות וקשי גדול בבצוע המשימה. אולם באותו רגע גמלה בלבי החלטה נחושה שאני חיב להצליח, ועם החלטה זו המשכתי''.

''כאשר הגעתי אל הקומה השבעים, הרגשתי שכחותי כלים ממש. אך לאחר מספר שניות של מנוחה, התאוששתי והרגשתי שאני מסגל לטפס מספר קומות נוספות. אמנם לא ידעתי מה יועילו לי מספר קומות יחידות כאשר בפני עמדו שלשים קומות כדי להגיע למטרה, אך המשכתי בכל זאת. אמרתי בלבי, אשתדל לעשות את כל מה שבכחי. החלטה זו נתנה לי תנופה מחדשת, ובכחה עליתי עשר קומות נוספות. כאשר הגעתי לקומה השמונים חשתי שהגעתי לסף כחותי''.

''לרגע חלפה מחשבה במחי שחבל להמשיך ולהתאמץ, הרי אל המטרה בודאי לא אגיע. אך מיד התעשתי ואמרתי לעצמי: קומה נוספת הנך מסגל לעלות בזחילה? אם כן עשה זאת, שכן החלטת לעשות את כל מה שבכחך. ואכן בשארית כחותי זחלתי עד הקומה השמונים ואחת, וצנחתי על הרצפה מאפיסת כחות. באותו רגע נפתחה לפני דלת של מעלית. גלגלתי את עצמי פנימה, ועליתי במעלית עד הקומה המאה''.

הנמשל בעצם הוא מבשר הצלחה הרבה יותר מהמשל, שהרי במשל שקראנו לא הבטח לאותו מצליח שאכן ישנה מעלית סמויה באחת הקומות להעלותו לקומה המאה, ואלו אנו בעבודתנו הרוחנית מבשרים ומבטחים כי בשלב מסים בעבודתנו מנחת מעלית שתעלה אותו למעלות נפלאות, והיא הבטחת חז''ל ''יגעת ומצאת תאמין''.

נאמרה ההבטחה בלשון מציאה על היגיעה שנתיגע, על אף שמציאה מזדמנת היא ללא יגיעה, ללמדנו המטל עלינו הוא להתיגע, לעמל, וגם על הירידות והנפילות שם עמל נופל עליהם. שהרי מי אינו מתיגע ומתפרך מעמל הנפילות והקימות היש עמל מפרך יותר מזה. מי לא היה מאשר ומענג כשההצלחה בעבודת ה' ובנסיונות התוקפים אותו היתה מאירה לו פנים, ותמיד מוצא הוא את עצמו מנצח ורוכב על הסוס, הרי זו עבודת פרך לבנות ולהרס ושוב לבנות ולהרס כביכול.

אולם על יגיעה זו הבטיחו לנו חז''ל שנמצא מעלית באמצע דרכנו ואתה נמריא לגבה. ההצלחה בלתי משערת ''שנמצא'' את עצמנו בגדר ''מציאה'' במצבי נצחונות שמעל כחותינו.

כמה גבורים אבדו את גבורתם ומרך נכנס בלבבם עד כי נמס לבם בקרבם בראותם את עמס הנסיונות ותקף היצרים ותכיפות התקפתם ומתוך מסקנה ''זה לא בשבילי'' נפלו והתבוססו בדם חטאם ללא נסיון קימה.

כלל אמרו לנו חז''ל אין הקב''ה מנסה אדם אלא אם כן יכול הוא לעמד בנסיון זה, חיבים אנו להאמין בכלל זה, גם אם לא נראה לנו שכלל זה אמור לגבינו ורואים אנו את עצמנו בזה ''כיוצאים מן הכלל'', חיבים להשתכנע שאכן כלנו במסגרת כלל זה.

והאמת כדי להשתכנע בכך היא, שאמנם אמת היא שאין ביכלתנו להגיע לפסגת ההצלחות שאנו דורשים מאתנו אולם ישנה מעלית באמצע הדרך שתוביל אותו לפסגת ההצלחות, זאת חיבים אנו לשנן ולזכר, אנו נדרשים להשתדל ולעמל אולם כדי להצליח לכך נועדה מעלית המובילה להצלחה.

לא לנו להחליט מתי כבר מגיעה לנו בצדק אותה מעלית שנוכל כבר לקפץ עליה ולנוח מעמל העבודה. זאת רק כפי הנראה לחכמתו יתברך שהוא המחליט עד כמה צריך האדם עוד לעמל ולהתאכזב ושוב להתאושש, ורק כשיראה לחכמתו יתברך לשים קץ לעמל והיגע של האדם, אזי יזכה שמיד תופיע לפניו אותה מעלית להקפיצו למדרגות נשגבות המצדקות לו כפי עמלו ויגיעו קדם לכך, ואדרבה, כפי אשר נפרכה נפשו בעמל הנפילות והמעידות, ועם כל זה לא קצה נפשו בעמל עבודתו והתעקש להתחדש בכל פעם, על אף פתוי היאוש המכרסם בקרבו ללא הרף: חדל לך מעבודתך, לא תוכל לה, קשה היא מנשוא עבורך, ומבלי להטות אזן לקול שטן זה, ובנוסף לכל העגמת נפש והאכזבה המשיך העובד בתמימותו, כך יזכה מדה במדה ל''מציאה'' שהמצא תמצא לו באפן פתאומי באחת מיגיעותיו, ואז ימצא בחיי חיותו מנוחה נכונה בדרך המובילה לחיי עולם הבא.

ב. אסון, לו היינו מתנסים בכל מה שאנו שיכים, אולם בכל מה שאנו כן מתנסים בודאי שאנו שיכים בו !

לא שמענו אדם אדוק וחרדי ששומר שבת מילדותו שפתאום יבוא אליו יצרו ויאמר לו: סע בשבת לים.

לא שמענו ולא ראינו אדם ירא שמים וחרדי למצוות שיבא אליו יצרו ויאמר לו: לך ותכיס ממון חברך, ישנם תחומים שהמה כבר למעלה מנקדת בחירתו של האדם שהוא כבר לא שיך בהם כלל, ואינו מתנסה בהם.

אדם מתנסה ונתון להתפתות במה שלבו חומד, במה שיש לו חלשה אם זה בתאוות או מדות שעדין לא נתקה נפשו מהם.

אסון, לו היינו מתנסים בכל מה שלבנו חפץ ושיכים אנו בו לחמדו, הרי שלא היה סוף לנפילתנו, ובחסדי ה' ממתן הוא לנו את הנסיונות, אולם במה שכבר מתנסה האדם הרי זה ברור שהנו מתנסה בדבר שיש לו בו חלשה וטעון הוא שפור אצלו, כי אם היה משלם בדבר לא היה מתנסה בו כמו בדגמאות שהבאנו בתחלת המאמר.

חבל מאד שמאוסים אנו בעינינו בראותנו שעדין תקיף עלינו יצרנו בתאוות ומדות שונות, ובכך שמאוסים אנו בעינינו מאבדים אנו מלתת שום יקרות וערך לטוב שאכן נמצא בקרבנו, משפילים אנו כל התגברות שהתגברנו או כל התאמצות והצלחה ומציגים אנו את הטוב שבנו כננס

- בפני ענק החסר ערך וחשיבות.

ובאם נעמיק נראה עד כמה טעות היא בידינו. ונקדים לכך מדרש מפליא שאלמלי הוא כתוב לא היינו מנסים לחשב עליו.

לבבתני אחתי כלה לבבתני באחת מעיניך (שיר השירים ד, ט)

אמר הקב''ה לישראל יודע אני שבשעה שע -מדתם בהר סיני לקבל תורה, הבטתם אלי באחת מעיניכם בלבד, ואלו בעין שניה הבטתם על העגל, ועם כל זה לבבתני אחתי כלה לבבתני באחת מעיניך. ע''כ.

מבהיל, אדם נושא אשה מכניסה תחת החפה ורואה שרק בעין אחת מבטת היא עליו ונותנת דעתה לקדשה, ואלו בעין שניה - בשעת חפתה - מזנה היא בגבר זר, הישאנה?! היראה פניה?!

ואלו הקב''ה ביום שמחת לבו עמנו מזנים היינו בעיננו אחת להביט על העגל ועם כל זה ''לבבתני אחתי כלה לבבתני באחת מעיניך''. לבבתני - קשרת אותי, אסרת אותי, עשית אותי חולה אהבה עליך לכרת אתך ברית עולם, כך אומר הקב''ה לכנסת ישראל.

וקצת להמתיק הבנת מדרש זה נראה שיש להסביר כך:

שני משגים ישנם, משג אחד הנקרא עקירת הרע, משג שני כפית הרע, לעקר רע זה קשה מאד, ואפשר שזה נתן לאדם בגדר מתנה, לאחר שיגע ועמל לכפות את הרע ולא להשתעבד ולהשמע לו על אף שהנו בתקף אצלו, זוכה לבסוף לאחר שנים ועבודה שיעקר ממנו הרע משרשו, וזו כונת המדרש, לא שחלילה עם ישראל היו במחשבה בפעל בשעת -מ -תן תורה לעבד עבודה זרה, אלא שעדין הרע היה בתקפו אצלם ותאות גלולי מצרים עדין לא נעקרה מהם, עם כל זה לא מאסם השם יתברך לפי שסוף סוף ברצונם לעקר את הרע מעצמם, אלא שאין ביכלתם כרגע והנם במדרגה של כפית הרע בלבד.

הנה לנו לראות מכאן, שעל אף שכח הרע בתאוות ומדות עדין בתקף אצל האדם, ובעין אחת הנו לומד בגמרא, בעין אחת הנו בבית המדרש, ואלו בעין השניה נמשך הוא להבלי הרחוב וגלוליו אין הוא מאוס אצל הקב''ה, ועדין חביבותיה גבן - ''לבבתני באחת מעיניך''.

ובעצם כמה פשוט הדבר, וכי מי יכול להגיע לעקירת הרע, ולו אפלו במדה אחת או בתאוה אחת, כמה עליות ומעידות צריך לעבר עד שיזכה לעקר מדה או תאוה אחת וכלי האי ואולי, ובפרט בזמן עקבתא דמשיחא זמן של שפלות וקטנות הדעת, וכי יעלה על הדעת שימאס הקב''ה מעשה ידיו על מחדלם בעקירת הרע, והלא גם בדורות של קדושי וגדולי הדורות שהגיעו לפסגת המדרגות החלו בכפית הרע ובמתנה קבלו את מתנת עקירת הרע. אזי על דורנו נגזר שלא לקבל את מתנת עקירת הרע ולסבל מעבודת פרך של כפית הרע שבהכרח כרוכה היא בעליות וירידות, אם כן אין שום סבה שתגרם לנו לחדל מעבודתנו על שרצון השם יתברך שנעבדהו ללא מתנות. ואדרבא, בזה גדול שכר דור עקבתא דמשיחא על היותם עובדים ללא מתנות, ועבודתם מבטאת תמימות גרידא ללא מחמאות וללא ראית תוצאות, דבר המקשה את העבודה פי כמה וכמה מעבודת הדורות הקודמים, ואם בכל זאת לא נניח את עבודתנו, ומתוך ענ!וה אמתית נתבטל לרצון ה' לעבדו כפי כחנו מבלי לדרש מדרגות הרי שבזה גדול שכרנו, וברור שזהו התקון הנועד לדור האחרון להיותו מסים את קשי העבודה שלא שערוה הראשונים הלא היא עבודת פרך זו להיות נע ונד, פעם יעלו שמים ופעם ירדו תהומות, ופצוח קשי עבודה זו נועד לדור המסים לשבר את הקלפה הקשה ביותר שנותרה לנו לסימה, ובסיומה תלוי תקון העולם במלכות שדי, במהרה בימינו אמן.

ג. בולמי זעזועים!

מפרסם פתרונו של הגר''ח שמואלביץ זצ''ל על חידת עוון העגל הכיצד דור דעה דור מקבלי התורה נפלו מאגרא רמא לבירא עמיקתא, ומתרץ הגאון זצ''ל (בספר שיחות מוסר תשל''א): ''כשאדם נקלע למצב של זעזוע נפש המהמם אותו, מאבד הוא את הכרתו ואת שווי משקלו ונתון הוא בקלות למעידה תהומית.

וזהו היה מצבם של כלל ישראל באותו זמן של עשית העגל, השטן הראה להם דמות מטתו של משה ברקיע כאלו וכבר נפטר מן העולם, והמשיך העולם בערפל וערבוביא, ואז נכנסו ישראל לבהלה וצוחה ''כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו'', מיליונים אנשים במדבר שמם תלות עיניהם לחיות במקום כזה היתה רק במשה רבנו, וכשנוכחו לדעת שאיננו כבר, אזי נאחזו בזעזוע נפשי עמק על גורלם וגורל טפם ונשותיהם, קפץ על זה השטן, והציע להם כקרש הצלה את פתרון ''העגל''.

השטן מחפש שעות קשות אצל האדם, שעות שמאבד הוא בהם את מאזן הנפשי שלו, כתוצאה מאסון טרגי בגופו או בממונו או באסון אצל יקיריו, וקופץ כמוצא שלל להטפל מיד לאותו אדם המהמם ונבוך, להציע לו אפשרות ''הרגעה'' או ''עזרה ראשונה'' לחלצו ממצוקתו.

העצה כדי שלא להקלע למצב שכזה היא להצטיד בבולמי זעזועים טרם בוא הזעזוע; וסוד זה מגלה לנו ב''ספר הישר לרבנו תם (שער ו'):

המדה הששית - הקורות והתלאות הבאות על בני אדם, כגון חדושים רעים או טובים; או שיהיה במצור, או יעלה למעלה גדולה, או ירויח הון או שיקחוהו בשבי, או יאבד לו ממון, או יחלה הוא או אחד מבני ביתו, או יהיה גולה מארצו, או חבוש בבית הסהר, או ימות אחד מאוהביו. כל אלה החדושים ורבים כהם, יטרידו לב בני אדם מעבודת האל ויסירוה מלבו.

אך בעת הזאת ידע (יודע) שכל כל משכיל, החזק הוא הרפה, כי אם יהיה חזק ואמונתו קימת, לא יוכלו אלה החדושים לחסר מעבודתו, כאשר לא יוכלו הרוחות החזקות לעקר ההר הגדול ולהמישו ממקומו, כן השכל החזק והאמונה העקרית, לא ימישום כל אלה המארעות.

וצריך האדם להזהר בעת הזאת, וידע כי על זה התנאי בא בברית עם אלקיו. ואחרי אשר התנה על נפשו לעבד אותו, צריך להשלים נדרו ולקים אסרו. וצריך לו לב חזק ואמיץ לקבל המארעות. ויחשב בהם טרם בואם וימתינם בכל יום ובכל שעה ובכל חדש, ויאמר בלבו, אם לא יבואו היום המארעות, יבואו למחר, ואם לא מחר יבואו, ל-אחר מחר. וכשיעשה זה ויהיה עינו ולבו בהם - כשיבואו המארעות, לא יטרידוהו ולא ישכיחוהו העבודה, כי ימצאוהו מזמן לקבל אותם.

וזה מעשה הצדיק, כי יחשב וידע כי העולם - נוה התלאות, ועל כן עיניו ולבו בהם בכל רגע, ועל כן לא יחרידוהו ולא יטרידוהו כשיבואו. אך יחרידו למי שהוא בטוח בעולם ויאמר כי לא תבוא עליו צרה, וכי שלותו תעמד לו. ועל כן, כשיבואו עליו הפך מאשר חשב, יחרד ותאבד דעתו ואמונתו ועבודתו. וצריך למשכיל לשמר נפשו תמיד, ואל יבטח בטובת העולם רגע. רק ידע כי התלאות מזמנות לבוא, ובזה יצליח ותתקים עבודתו. עד כאן.

ובאמת אמר, שתמיד נפלאתי ותמהתי בלבי הכיצד אפשר לקיים דברי רבנו תם אלו. דבאמת איזו עצה זו שיחשב האדם בעת שלותו על הרעות המעתדות ולראותם כאלו באו, הלא בזה כל ימיו של האדם יראה חשך ולא אור. שהרי גם בעת שלותו, מציע לנו רבנו תם, לדאג ולחשש מהרעות המעתדות ולציר לעצמו ציורים שחרים שלא באו כלל.

וברוך השם האיר לי הקדוש ברוך הוא באור נפלא בעצתו הנפלאה של רבנו תם, ואסביר מה שעלה בדעתי בעזרת ה'.

לאדם השלו והשקט באמת קשה לשמע ולדאג מצרות המעתדות, וודאי זה ממרר את חייו, אמנם ''איזהו חכם הרואה את הנולד''. אדם שלו ושקט זה, כשיום מן הימים יבוא עליו, חס וחלילה, גזר דין קשה שישבית לו בזה את כל שלותו והשקטתו, ויעלם ממנו כל שנות השבע, הרי שבזה יאבד את ישוב דעתו לגמרי מהמכה שנחתה עליו מאחר והוא לא פלל לה ולא התכונן לה כלל, ולא יתנחם כלל בשארית הפלטה שנשאר לו ממכתו אלא ידוה וישתומם ויאבד לגמרי מהמכה שקבל. אולם אדם שהכין עצמו בשעת שלותו שמא יקרה וכו', נכון ששעות שלותו לא היו לגמרי שלוים מדאגתו פן וכו', אבל כשחס וחלילה ינחת עליו איזה גזר דין, מאחר והתכונן לקבל, הרי שלא יאבד עשתונותיו לגמרי, ויחזיק מעמד, ויבנה עצמו לאט לאט עד שישוב לאיתנו. אם כן, ודאי שעדיף לסבל מעט ולהכין הדרך ולהכשירה ולבטח עצמו שלא יאבד לגמרי, אנשים משלמים כסף עבור ביטוח, וכאן נדרש מעט מחשבה כבטוח על הבאות.

וזה פשוט שזעזוע בחיי האדם יתכן הן כאשר נפל ממעמדו החמרי כגון בפרנסתו או בבריאותו, והן כשנפל ממעמדו הרוחני, מעידה של כשלון בעברה כמו כן מעבירה את האדם על דעתו, אחר שכבר עמד בנסיונות זמן רב, ואחר שקבל עליו קבלות גמורות שלא להכשל שוב, והיה ברור לו שתשובתו נתקבלה ומן השמים ''גם אויביו השלימו עמו'' שלא יריע ולא ישחית אותו שטן מלהכשילו שוב, והנה נפל בעברה מה שלא צפה כלל, מצב כזה יכול בהחלט להוות זעזוע קשה בנפשו של האדם ולאבד לו את הבטחון בהצלחת עתידו, ומעתה יתהוה אצלו דמוי עצמי שלילי, כאחד שלא כשיר יותר למלחמת היצר, לא יצלח לכלום ויאבד כל רצון מעצמו לצאת פעם נוספת למלחמת היצר.

לו היה האדם מצטיד בתרופתו הנפלאה של רבנו תם לקחת בחשבון מראש, שאכן האדם נתון למעידות ונפילות, ואפלו הקדוש ברוך הוא אינו מצפה מהאדם שלא יפל לעולם והעבדא שברא את ''התשובה'' קדם שנברא העולם, ומי כמוהו יודע יצרנו זכור כי עפר אנחנו, ומי כמוהו דן את כל האדם לכף זכות, וכל מבקשו מאתנו שמיד לאחר הנפילה נתעשת ונחזר לעצמנו בהתחלה חדשה, לו היה ברור לנו זאת הרי שהיינו מצידים ''בבולם זעזועים'' המבטיח יציבות הנפש לכל ימי חיי האדם.

ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראת הצבאת (לח, ח)

מראות הצובאות !

מובא במדרש, ששאל מין אחד את אחד מחכמי התלמוד:

כיצד הנכם אומרים שעם ישראל במצרים שמר אמונים למורשתו ולמולדתו ולא התבוללו ונטמעו מלהתערב בגויים, והלא אם מצרים הצליחו להשתלט על הגברים שליטה גמורה ולהעבידם בפרך שנים רבות, אם כן על אחת כמה וכמה שהצליחו להשתלט על נשותיהם ולטמאם, ואם כן כיצד תתפאר שהנכם עם שמור וגדור מתערבת גויים ולאמים?

ענה לו אותו חכם:

תפח רוחך על הרהורך והסתפקותך בטהרת עם הקדש, והלא התורה מעידה עליהם: החנכי הפלאי ה' בתחלה ויו''ד בסוף, י-ה מעיד על כל משפחה ומשפחה שהשכינה שורה בתוכם לפי שלא נטמאו כלל.

ובאמת כיצד החזיקו נשות ישראל מעמד, והלא ההשערה של אותו מין מסתברת בהחלט והתמיהה עומדת על מקומה?

על כך עונה המדרש:

נשות ישראל במצרים ידעו שהנם בסכנה עצומה, ונתונות הפקר לשטופי זמה הנוראים ביותר שהמה מצרים ערות הארץ השטופים בזמה ביותר, מה עשו?

כשהיו צריכות לצאת לסדר סדוריהם ברחובה של עיר, היו מפיחות את עצמן בפחם ומשחירות ומכתימות את פניהם וידיהם בשחר של פחם, ולבושות היו בבגדים מטנפים ומפיחים הדוחים עין כל רואה, וכשהיה מצרי רואה אותן היה אומר בלבו, כמה מאוסות נשות ישראל אלו, כמה געליות אלו, ואינו רוצה אף להביט בהן. וכך העבירו את שנות גלות ישראל במצרים שמורות וגדורות מכל מכשול ועוון.

וכשהיו בעליהן באים בערב הביתה, היו מתרחצות וסכות את עצמן ביפי ובנקיות, ומתראות לבעליהם במראות שהיו להן, וזכו ל''ויפרו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותן''. והכל בקדשה ובנקיות.

וכשבא משה רבנו לעשות משכן, ונצטוה לעשות את הכיור ואת כנו, צוהו השם יתברך לשים שם מראות הצובאות, ולקחת מנשות ישראל את המראות שיש להן ולהציבם סביב הכיור. (ומביא גם רש''י במקום מדרש זה).

ואיתא במדרש: ששאל משה רבנו את השם יתברך, רבונו של עולם, מה למראות הללו שהמה צרך נשים וצרך עברה - לבית המקדש?

שואל משה רבנו, איפה ראינו ששמים מראות במקום קדוש, וכי ראינו בית כנסת או בית מדרש שיש בו מראות, מראות מניחים באמבטיה, בשרותים, במספרה, ולא בבית כנסת, ועוד במשכן ה'?!

ענה לו הקדוש ברוך הוא:

משה, חביבים עלי אותן מראות, לפי שהיו מסתכלות בהן נשות ישראל לצרך בעליהן ומפתים את בעליהן במראות הללו לקים זרע רב בישראל, וכונתם היתה לשם שמים בלבד, לכן קדושות הן בעיני, הצב אותם במשכני כי נחת רוח יש לי מהם, ולזכות המה לבני ישראל. עד כאן תכן דברי המדרש.

בנות ישראל ! אין בית בישראל שאין בו מראה או כמה מראות.

לדאבוננו, ישנן נשים, עומדות שעות על שעות לפני הראי, וישנן כאלה שבכל הזדמנות שמזדמן לה ראי, ישר רצה לקראתו על אף שהביטה על עצמה בראי רק לפני כמה רגעים, אינה מסתפקת בכך ותכף שוב רוצה לראות עצמה כאלו ולא ראתה את עצמה כבר כמה ימים, ומתיצבת לפני אותו ראי ברצינות וברכוז, ועוסקת בטפוח פניה ולבושה, וזאת לאיזה צרך?

היא צריכה לצאת לעבודה, ובכן כיצד תראה לעיני העובדים, הפקידים, הקונים והקלינטים?! כיצד תראה בעיני הבוס שלה ''נותן לחמה ומימיה''?! כיצד תראה בטילה ברחובה של עיר הומיה מגברים המעיפים מבט עליה?! לצרך זה מסתכלת היא קדם במראה זמן רב כדי שהכל יהא טיפ טופ !

אוי ואבוי,

נשות ישראל כערו עצמן לפני צאתן לרחוב, ובמראה הסתכלו בבית בערב בצנעה בבוא בעליהן הביתה.

ואלו את, בבית מפיחת ולבושה במה שיש, וברחוב מטפחת, מצירת ומכירת בכל מיני אפורים ובגדי צבעונים, והכל לאחר שבע בדיקות וחקירות ב''מראה הקדושה'' המיעדת לפוקה ולמכשול.

מראות נשות ישראל במצרים היו לישראל לזכות ולסנגוריא, עד כדי שראה הקדוש ברוך הוא להשימן במשכנו הקדוש למען יעמדו לזכותן של ישראל, שבכל עת שיסתכל בהן הקדוש ברוך הוא יזכר זכותן של עם ישראל הקדושים.

ואלו מה יעשה הקדוש ברוך הוא במראות שיש לנו היום בבתינו?!

הלא המה קטגוריא נוראה לעם ישראל חס ושלום.

ומובא בגמרא: כשנפטר אדם קורות ביתו מעידים בו על עוונותיו ועל כונותיו הרעות. מי אלו קורות ביתו? אלו המראות שבקירות ביתו, המה המעידות כמה שעות הסתכלת בהן, ומה היה כונתך בהתיפותך לפני אותן מראות. והמה יעידו על כך עליך ליום הדין, אם כונתך היתה לשם שמים או כיצד ואיך להיות מושכת יותר ומגרה יותר.

ואכן על כלי המראות אפשר להליץ את הפסוק:

''כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם'', אלו נשות ישראל במצרים שהמראות הביאום לקדשה, ''ופושעים יכשלו בם'' אלו הן שהמראות הביאום לחטא ולעברה.

המראות נבראו לנשים, ויש בהלכה שגבר שמסתכל בראי שלא לצרך יש בו משום ''לא ילבש גבר שמלת אשה''.

אמנם מראות אלו שנבראו לצרך הנשים, יכולים לשמש קטגוריא עבורן ומאידך סנגוריא עבורן, ואחר כונת הלב הולכים הדברים.

נזכה במהרה בימינו לבית המקדש שיבנה, וזכות גאלתנו תלויה בזכותן של נשים צדקניות, וכמו שגאלת ישראל ממצרים היתה בזכות נשים צדקניות, ועד כדי כך שאת מראותיהן הציבו במשכן ה', מי יודע? אפשר שבגאלה העתידה שתהיה בזכות אותן אלו הנותרות נאמנות לה', נאמנות לתורה, נאמנות לאמותינו הקדושות ואינן משנות מדרכן מאומה, מי יודע? אולי גם את מראותיהן יציבו יד ושם בחומות בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן.

---

פרשת פקודי

ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וגו' ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם, ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלתו (מ, לה-לז)

''סוד ההמתנה''

סוד ויסוד גדול הוא בעבודת ה', והוא ''סוד ההמתנה''.

עם ישראל במדבר שמם רוצים כבר להתקדם הלאה לזכות לכניסת ארץ ישראל, ובודאי כונתם לזכות לרוחניות גבוהה יותר ולהתעלות רוחנית במשוש כל הארץ, ואולם מעכבים המה לפי הסכמת חכמתו יתברך שרק הוא יודע זמנו של כל דבר ודבר, ואפלו להשגים רוחניים צריך האדם לנהג בסבלנות יתר - לעשות את המטל עליו, אולם לא לדחק את השעה.

ואפלו גדול כמשה רבנו עליו השלום, פעמים שלא יוכל לבוא לאהל מועד מפאת קדשת המקום ביותר, ועליו להמתין לרגע הנכון.

וכמו כן כלל ישראל לא יוכלו לנסע הלאה מבלי הסכמתו יתברך. אסור לאדם לראות עצמו כלא רצוי וכלא אהוב, כשאין מסעיו הולכים כרצונו, ולחשב עצמו כנזוף ומנדה, אלא להאמין שעצם סבלנותו היא גם עבודה, ולהפך לגאוה תחשב מצדו כשברצונו לקפץ למדרגות גבוהות טרם זמנו.

וכאן מלמדתנו התורה דבר גדול, והוא שעם ישראל בכללותו, או בפרטות כל איש מישראל, רואה דברים סתומים ונעלמים מבינתו, ומתמלא בלבולים וספקות ותמיהות על הנהגתו של הקדוש ברוך הוא, רוצה הוא לדחק את השעה והנה השעה דוחקתו וכו', חיב להתחזק במדת התמימות, וזהו בעצם פרושה של ''אמונה'', לא סתם להאמין במציאות ה' ודיו. אמונה זו מצויה גם אצל גויים ואמות העולם, אלא אמונה אצל איש הישראלי צריכה להיות בבחינת ''אמון'', כלומר לומר להקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אני מאמין בך ונותן את כל אמוני בך ובהנהגתך עמי, ומצדיק בלב שלם את הנהגתך ביחס לכלל ולפרט.

והדברים יובנו היטב בדברי הרב ''נתיבות שלום'' בקטע הבא.

הראני נא את כבדך

ובעוד אפן יש לבאר בקשתו של משה ''הראני נא את כבדך'', שבקש על גלוי כבודו יתברך בעולם, כי ישראל היו אז בשפל המצב מאד, וכח הטמאה התגבר ביותר מחמת חטא העגל. וכל זה לאחר השיא של התגלות כח הקדשה בעולם בקבלת התורה. וכמו שנאמר: ''אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כלכם'', שלאחר הגלוי הגדול הזה היה ראוי כבר להיות עולם התקון, ואכן כאדם תמותון, מחמת חטא העגל שנפלו מכל המדרגות שלהם. ולכן בקש משה רבנו עליו השלום ''הראני נא את כבדך'', שיתגלה כבוד ה' בעולם. שאם עד עתה שכח הקדשה היה בתקפו, היו יכולים לעבד להשם יתברך גם מתוך הסתר, הרי עתה שהטמאה נתגברה בקש משה ''הראני נא את כבדך'' שיתגלה כבוד ה' לעין כל. דהנה כל הנהגת העולם היא באפן של הסתר, וכלשון הכתוב (תהלים עג) ''הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל'', הן בכללות הבריאה שמרבית העולם גויים ודרכם צלחה, והן בכלל ישראל הרשעים השגו חיל, ואלו יהודי שרק רוצה להיות ירא ה' ולעבד להשם יתברך אצלו הכל מתנהל כנגדו להטותו מדרכו. ומשה בקש על זאת דוקא בשפל מצבם המיחד, שאינם מסגלים לשאת ההסתרים, הראני נא את כבדך שלא יהיה הסתר כה מחלט בעולם. וזהו גם כן ענין בקשתו: ''ונפלינו אני ועמך'', שלא תשרה שכינתך באמות העולם, כי כאשר הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על הגויים הרי זה הסתר לישראל, שלא ידמה חס ושלום שהקדוש ברוך הוא מסכים עם הסטרא אחרא.

ואם בקשתו זאת נתמלאה, אך על עקר בקשתו שיתבטל ההסתר לגמרי ויתגלה כבוד שמים בעולם, עליה השיב לו הקדוש ברוך הוא: ''לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחיי וראית את אחרי ופני לא יראו'', כי זו תכלית הבריאה, שדוקא מתוך הסתר, ודוקא כששום דבר אינו מצליח בידו והכל כנגדו, מתוך זה יגיע יהודי להשם יתברך. שזהו ענין ''וראית את אחרי ופני לא יראו''. וענין זה הוא מכבשי דרחמנא שאין ילוד אשה מסגל להשיגו, ואפלו משה רבנו עליו השלום לא השיג דעת עליון בזה מדוע באמת תכלית רצונו יתברך כי דוקא מתוך הסתר יגיע יהודי להשם יתברך. ועל כן לא נענה משה בזה, אף ששאר בקשותיו נתמלאו, כי זהו תכלית רצונו יתברך בהנהגת הבריאה. וכמאמר צדיקים ש''עולם'' הוא מלשון העלם, שהעולם הזה הוא בתכלית ההעלם ואין רואים בו את בורא כל העולמים, שענין זה הוא תכלית הבריאה שמתוך ההעלם וההסתר יגיע יהודי להשם יתברך, ואלו היה מאיר כבודו יתברך בעולם לא היתה מתקימת התכלית הזאת. וכמאמר מרן הסבא קדישא מלכוביץ זי''ע על הפסוק (תהלים פט) ''מי גבר יחיה ולא יראה מות'', מי יכול להגיע למשהו של חיות בעבודת ה', בלי שיראה המות נגד עיניו, וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות סג) אין דברי תורה מתקימין אלא במי שממית עצמו עליה, כי לא יראני האדם וחי. זו דרכו של העולם הזה, שדוקא מתוך ההעלם וההסתר, שלא הולך כלום בכללות ובפרטות וצריך להמית עצמו, מתוך כך יגיעו להשם יתברך.

ורק כשנזכה לעולם התקון בו יתקים ''ונגלה כבוד ה '', אז יבינו איך כל ההסתרים הם שהובילו אל הגלוי, ושמבלעדיהם לא היו יכולים להגיע לגלוי של עולם התקון. וכמאמר צדיקים על הפסוק: ''בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים'', כיוסף בעל החלומות, שכאשר יוסף היה שרוי בחשכות לא היה נתן להבין בשום אפן את כל פרשת מכירתו על ידי אחיו וירידתו למצרים, הכל היה מחוץ לתחום ההשגה של ילוד אשה. ורק כאשר הגיע לגדלה, אז ראו שהכל היה לטובה להביא אותו אל המלכות והממשלה. כמו כן ''בשוב ה' את שיבת ציון'', כאשר יגיע עולם התקון נהיה כיוסף בעל החלומות, שאז יראו ויבינו איך כל הצרות שעברו על ישראל הם שהובילו והכשירו לקראת הגלוי הזה, ולולא זאת לא היו יכולים להגיע לעולם התקון ואותו דבר גם במה שנוגע להסתר כבוד שמים בכללות, אז יבינו את כל ענין ההסתר, שבלי זה לא היה קיום לבריאה, והכל הוביל לעולם התקון.

וזה הענין שכל הבריאה קבועה בסדר של העלם והסתר, עד שצדיקים אמרו, שיהודי שעניניו מתנהלים בטוב, הן בגשמיות, ואפלו בעבודת ה', שמצליח בתורה ותפלה ונשמר בקדשה בלי נסיונות, צריך הוא להתבונן היטב בעצמו היכן הוא נמצא בעולם, איך יתכן שהולך לו, והאם אין זה מעשה בעל דבר, וכמאמר חכמינו זכרונם לברכה (חגיגה ה) כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם. וזה היה הגלוי של ''וראית את אחרי ופני לא יראו'', שתכלית הבריאה היא וראית את אחרי, לשבר את כל המצבים של דינים וקלפות בחינת אחרי, ולהגיע להשם יתברך מתוך ההעלם וההסתר, זה תפקידו של יהודי בעולמו (וראה עוד לעיל בפרשת ''שמות'' מאמר ''סוד גלות וגאולה'').

כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם. (מ, לח)

מסעות וטלטולי החיים

אומר הרב ''נתיבות שלום'':

ויש לבאר על פי מה שמבאר בספרים הקדושים על הפסוק: ''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'', בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד, והינו שזו מצוה המטלת גם על כל יהודי בפרטות, שיקדש את הגוף ואת החמר שלו להיות כמקדש, מקום קדוש הראוי להשראת השכינה. יעודו ותפקידו של יהודי הוא להתקדש, כמו שמצינו בתורה רב הצוויים על כך: ''קדושים תהיו'', ''והתקדשתם והייתם קדושים'', ''ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'' וכו', ואז מבטיח הקדוש ברוך הוא ''ושכנתי בתוכם'', שכאשר יהודי מקים ''ועשו לי מקדש'' ומקדש את עצמו, אז הוא גופו נהיה לבית המקדש קטן שהשכינה שורה בו. וכנגד זה נאמר הפסוק: ''כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו'', שיש שמירה עליונה על המשכן, הינו על יהודי שמקדש את עצמו להיות משכן, שענן ה' עליו יומם ואש תהיה לילה בו. וזה שנאמר. ''בכל מסעיהם''.

ומובא בספר ''דגל מחנה אפרים'' בשם ה''בעל שם טוב'' זי''ע (פרשת מסעי), בענין מ''ב המסעות שנמנו שם, וכתב, שכל יהודי עובר בימי חייו את בחינת כל מ''ב המסעות של בני ישראל, וזהו פרוש הכתוב: ''אלה מסעי בני ישראל'', הינו מסעותיו של כל יהודי, אשר יצאו מארץ מצרים, מעת צאתו מרחם אמו עד בואו אל הארץ העליונה, ששב למקורו לחיים העליונים בעולם העליון, שהריהו עובר מ''ב מסעות.

והתורה הקדושה באה כאן להורות ליהודי איך יעבר את כל מ''ב המסעות עד שובו למקורו. דהנה מסעות בני ישראל במשך הארבעים שנה עברו במדבר הגדול והנורא מקום נחש שרף ועקרב, וכדכתיב (דברים ח) ''וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר'' וגו', ''המוליכך במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב'' וגו'. וכן הוא אצל כל יהודי, במ''ב המסעות שעובר בחייו הריהו עובר את כל הבחינות של המדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב, וכמו שהיה מרן אדמו''ר ''בית אברהם'' זי''ע חוזר בשם הרה''ק ר' איצלה קוידנבר מגדולי תלמידי הרה''ק רמ''מ מויטבסק זי''ע, שבכל יום בקומו בבקר היה אומר: קשה להיות יהודי, היצר הרע הוא מלאך וכו', ואחר כך היה רוקע ברגלו ואומר: אבל אם ארצה אוכל, הקדוש ברוך הוא עוזר, וצדיקים מעלמא הדין ומעולם העליון עוזרים.

ובמיחד הדברים אמורים בארבעים שנה האמצעיים של האדם, שהם עקר שנותיו, ובהם עליו בעקר להגיע אל יעודו ותכליתו, שעובר אז את המכשולים הקשים של בחינת נחש שרף ועקרב. ועל זה אומרת התורה הקדושה: ''כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם'', שעל יהודי המתקדש יש שמירה עליונה של ענן ה', אשר ענן ה' היה הורג את כל הנחשים שרפים ועקרבים שהיו במדבר, והכשיר את הדרך לישראל שיוכלו לעבר את מ''ב המסעות בכל הארבעים שנה במדבר הגדול והנורא עד בואם אל ארץ נושבת, וכך יהודי המתקדש יש עליו שמירה עליונה של ''ענן ה' יומם ואש תהיה לילה בו''.

ומרמז בזה לענין שמירה בב' המצבים בבחינת ''יומם'' ובבחינת ''לילה''. ''יומם'' הינו בעת שאין היצר הרע מתגבר במיחד אלא הוא בחינת ענן, שיש ליהודי מסכים המבדילים שאינו מרגיש את השם יתברך ומרגיש את עצמו רחוק מהשם יתברך, ואז השמירה היא ענן ה', שבתוך הענן והחשך השם יתברך נמצא, כמאמר מרן אדמו''ר בעל ''בית אברהם'' זי''ע על הפסוק: ''ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים'', שיש ג' מדרגות של חשכות זו למעלה מזו, חשך ענן וערפל, וערפל הוא החשכה המעבה ביותר, ומשה נגש אל הערפל, בתוך החשכות הגדולה ביותר גלה אשר שם האלקים. וכמאמר ה''בעל שם טוב'' הקדוש זי''ע על הפסוק (דברים לא) ''ואנכי הסתר אסתיר'', בתוך ההסתר אנכי מסתתר וזהו כי ''ענן ה' על המשכן יומם'', שיהודי המקדש את עצמו יש עליו שמירה עליונה שמרגיש כי בתוך הענן השם יתברך נמצא.

''ואש תהיה לילה בו'', מובא בספרים הקדושים שלילה הוא עת התגברות החמריות ביותר על האדם, שיצר הרע בוער בו כאש, ואז השמירה היא: ''ואש תהיה לילה בו'', הינו אש של קדשה שהיא אש אוכלה

''לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם'', הינו בכל מ''ב המסעות שעברו כלל ישראלי ושעובר כל יהודי, ללא השמירה העליונה בלתי אפשרי לעבר זאת, ורק כאשר יהודי מקדש את עצמו בבחינת משכן יש עליו שמירה עליונה בכל הגלגולים של מ''ב מסעותיו ובכל הנסיונות והמשברים העוברים עליו, שכל ימי חייו של יהודי הוא בעולם התלאות בגשמיות וברוחניות, אך כל המסעות הללו העוברים עליו מקרבים אותו להגיע אל התכלית אל הארץ העליונה

וזהו ענין ספר ''שמות'' שמתחיל בפרשיות של גלות מצרים וגאלת מצרים שזה בחינת עבור שעברו ישראל ואחר כך מתחילים מ''ב המסעות שעברו ישראל, שמהם היו מסעות שבהם נתגדלו ישראל כמו קבלת התורה ועוד, והיו מסעות שבהם ירדו ישראל, אך מכללות מ''ב המסעות נתעלו ישראל. וכמו כן כל יחיד עובר בחייו מסעות של עליה ומסעות של ירידה ומכלם הוא מגיע לתכליתו ואחר כך מסים בפרשיות האחרונות בענין ''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'', שזו התכלית של יהודי שיעשה מעצמו מקדש ואז יזכה ל''ושכנתי בתוכם'', השומר על יהודי ומציל אותו מכל נסיונות החיים, כמו שמסתים הספר בפסוק. ''כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו'', שיהודי המקדש עצמו יש עליו ענן ה' השומר אותו יומם ואש תהיה לילה בו לשמרו

40 שנות חנוך !

ראה לנכון השם יתברך לחנך את עמו, ובמשך תקופה של 40 שנה נסעו מ''ב מסעות, ונתאר לעצמנו שבהעלות הענן היו נצרכים לקפל את אהליהם ולארז את כל חפציהם למסע, ופעמים שהמסע הזה היה לאחר יום או יומים בלבד כמבאר בתורה, וכי קל הדבר שלאחר יום או יומים של פריסת האהלים והתארגנות של כל בני המשפחה לחניה צריכים שוב לארז הכל ולצאת למסע, וזהו בתנאי חיי מדבר, 42 מסעות במשך 40 שנה - בממצע יותר מפעם בשנה לעבר דירה?! וזאת על מנת ללמדם את מדת הכניעה להנהגת השם יתברך, וללמד את מדת ההתבטלות לרצון ה' בבטול הרצון העצמי לגמרי. דור שלם של מיליוני אנשים התבטלו לפקדת ה' ביד משה עבדו, וזהו שרצה הבורא ללמדנו לשעתו ולדורות - ''תמים תהיה עם ה' אלהיך''.

ומהנהגתו יתברך עם הכלל, יש לנו ללמד על הנהגת חיי הפרט, הרי רב רצונות האדם לא מתממשים, החיים מלאים אכזבות, המציאות טופחת על הפנים בהרבה מקרים, ואם האדם לא מתלמד להתבטל לרצון ה' הרי שכל חייו התמרדות נגד רצון ה', ומקבל גזרות שמים בזעף ובפנים חמוצות, והרי שיסוריו לא די שלא מכפרים על עוונותיו אלא גם מוסיף חטא על פשע. [כמובן שפעמים היסורים קשים במיחד ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו ודן הוא את המתיסר לכף זכות].

אתה רואה אדם שהיום כשאתה מדבר אתו - מאיר לך פנים, מצהיל לך מאור פנים, מלבין שנים, והנה למחרת שוב אתה פוגשו והנה שנה את פניו לגמרי, מקצר בדבור, מאפק, מחסר סבלנות, רוצה בקצור דברים ומחכה רק שתסתלק מעליו. התשובה, אתמול לא קרתה אצלו אכזבה, והיום ארעה לו עגמת נפש ולא נעשה רצונו כרצונו ויש לדעת ההתמרדות ואי הסכמה והתבטלות לרצון ה', גוררת אחריה להיות קטן אמנה ומהרהר אחרי דרכי ה'. ונסביר זאת באפן מוחשי

אדם שעבר אסון טרגי חמור ביותר כמו שכול בן או שנתאלמן לא עלינו, פעמים רבות שבמקרים כאלה מתערערים אצלו כל יסודות האמונה מתוך קשיות וטרוניות שעולים בלבו על הנהגת ה', למה קרה לי כך?! מה חטאתי?! איפה הצדק?! וכדומה.

זאת כשקורה אסון אצל האדם עצמו ואלו כשקורה אסון לזולת, לשכן או לחבר וכדומה, כיצד מתיחס אדם מן הצד על כאבו של הזולת א-ל אמונה ואין עול ! צדיק וישר ה' ! מיד יודע נסתרות הנהגתו! ברוך דין האמת ! קל לו מאד לתרץ את הקשיות שעולים במחו כשמקרה האסון אצל זולתו. מדוע?

והלא אותם קשיות העולות במח האדם כשקורה האסון אצלו הן עצמן הקשיות שצריכות לעלות במחו כשהאסון אצל זולתו, ובכל זאת כשהאסון אצל זולתו קל לו ביותר לתרץ את אותם קשיות ולהצדיק דין שמים, אולם כשאסון זה קורה אצלו קשה לו מאד לתרץ את אותן קשיות

והתשובה כדברינו לעיל, כשהאסון קורה לזולת אין מדת ההתמרדות והזעף מתעוררים אצל האדם כמו כשהאסון קורה אצלו שאז טבע ההתמרדות והקצף פועלים אצלו מאחר ואינו מחנך למדת הכניעה וההתבטלות, וזה הגורם לו לערער על הנהגתו יתברך, הצדיק האמתי עובד ה' בשמחה, ובכל מקרה מראה סבר פנים יפות.

ארבעים שנות חנוך חנך הקדוש ברוך הוא את עמו להיות תמים עמו ולהשליך את יהבם ואת אמונם המלא - עליו, ולהתבטל לרצונו. ובעצם זה עקר כל האדם להיות למוד להוריד ראשו על כל גל וגל, ומבלי זאת לא יחזיק מעמד כלל בזרם השוטף של הפרעניות המתרגשות ובאות לעולם יום יום שעה שעה.

הגמרא מספרת שלרבי יוחנן מתו עשרה בנים, והיה נוטל עצם קטנה מבנו העשירי ומנחם ומעודד אחרים, באמרו: זהו עצם מבני העשירי שמת עלי. אהרן הכהן מתו לו בניו בשרפה אשר שרפם ה', ומה כתיב? ''וידם אהרן''. אפלו בלבו לא הרהר אחר מעשה ה'.

וראה מה שכתב בספר ''שומר אמונים'' בענין זה, ומביא גם מעשה מפלא על כך:

ודע שבעבודה של שמחה הלכו ונתדבקו הקדמונים צדיקי עולם וחסידים אמתיים, כאשר ספרו לנו זקנינו שהיו בימי צדיקים הקודמים האיך היה בין הצדיקים רב השמחה והחדוה בעבודה בהתגלות, ולא רק בעבודת הצדיקים אלא גם בכללות עדת החסידים, עד כי היו פניהם בוערות בצהלה וחדוה וגיל מגדל שמחתן בה', כאשר כתב החסיד הקדוש בעל ''חובת הלבבות'' (שער הפרישות פרק ד) שדרכן של חסידים להיות אבלן בלבם וצהלתם בפניהם, ואחרון נכבד הוא רבנו הקדוש ר' הערש מרימאנוב זי''ע, שהיתה עבודתו כחד ממשרתי מעלה, ושום בריה לא היה יכול להתקרב אליו בעדן עבודתו, מלבד הישועות רבות ומופתים שפעל בקרב הארץ, שהיתה כחו רב ועצום להושיע להרבה בני ישראל, והוא היה מאנשים פשוטים כידוע, ובקטנותו למד מלאכת החיטות, ואחר כך נתקרב לצדיקי הדור, ועקר לרבו הקדוש רבי ר' מענדיל מרימאנוב זי''ע, ואמרו הצדיקי דורו שכל מה שזכה לכל אלו המדרגות הכל בשביל גדל שמחתו בעבודת בוראו שהיה בלי שעור, וכל תפלתו היתה בשירה וזמרה, והיו לו משוררים מנגנים עמו, עד שגם כל גרוע ופושע ישראל ששמעו תפלתו היו מכרחים לשוב לה' מעמק הלב, ונכנעו תחתיו גדולי ועמודי עולם וגאונים מפרסמים, הגם שהוא בעצמו היה טמון ומכסה. ודרכו היה לפרש כפשוטו פרשה או פסוק בתורה ולספר המעשה של הסדרה כפשוטו, וגדולי וקדושי הזמן הבינו והשיגו מזה סודות גדולות ומדרגות. והיו לו שמונה עשר בנים וכלם נסתלקו בחייו ל''ע ורח''ל, מלבד בן אחד הרה''ק ר' יוסף זי''ע שהאריך ימים, ועם כל זה לא פסק כמעט רגע אחד כל ימי חייו מלעבד ה' בשמחה גדולה ועצומה מבלי ישער, ולא נסוג ולא נבהל משום נסיון, ולא נפל בלבו שום פעם, ולא נח ולא שקט, וכל צדיקי עולם נתפלאו המה ראו כן תמהו מגדל גבורת עבודתו והתחזקותו ושמחתו בה', ויש הרבה לכתב מזה רק שאין כאן מקומו, ויהי רצון שנזכה להיות אסקופא תחת כפות רגליהם של אלו הצדיקים. עד כאן.

ובעצם עלינו לדעת, כל חיי האדם ותלאותיו המה למען המבחן והברור עד כמה אמונתו כנה באלקיו, וזהו מחסדי ה' שעוברים על האדם נסיונות רבים ונפילות הן בגשמיות והן ברוחניות, כדי שבכך יבין לבקר ולבדק את עצמו, באיזה מצב הוא, וביתר הרחבה בארנו את הדברים בספרנו ''דור התמורות'' (פרק ט)

וכמו שהגה''ק מצאנז היה מחנך את שומעי לקחו - ''העקר שלא לרצות'', והבאור על פי ''חובת הלבבות'' שאמר בשם החכם ''מעולם לא קמתי ממטתי ורציתי דבר אחר ממה שהיה לי מכבר''

ובעקר הדברים אמורים גם בהפרעות מעבודת ה', שאז יש להיצר טעון כביכול צודק, יש להתרגז, יש על מה לכעס, וכי אני כועס על כבודי הרי אני כועס על שמפריעים לי בעבודת ה',

וזו טעות חמורה, ונסביר את הדברים היטב.

אתה רוצה לעסק בתורה בהשכמה, ולכך החלטת לישן מקדם כדי לקום מקדם, והנה פתאום טלפון, האשה או הילדה מרימים את הטלפון ומשוחחים בקול רם, ואתה נתקף בכעס, או הילדים הקטנים מרעישים ולא מאפשרים מנוחה, אתה כועס על האשה שתשגיח על הילדים, או אתה כועס על הילדים וכדומה

אתה חושב שאתה צודק, וכך ראוי שהרי אני רוצה לישן מקדם כדי לעסק בתורה והם מפריעים לי

זו טעות, עליך להבין רצון ה' שתתמודד עם מצבך העכשוי ועם נסיונותיך ברגע זה, ואם אתה מצוה כעת לא לכעס עליך להתמודד עם זה ולהבין שכך רצון ה' שתפרע משנתך

אין הקדוש ברוך הוא מבקש ממך להצטין אחר כך, על חשבון שכעת תעשה נגד רצונו, אין דבר כזה לעבר עברה כדי לקים אחר כך מצוה, ואם עכשו ההתמודדות שלך עם הכעס של עכשו הרי שעליך להצטין כעת בגבורה של כבישת הכעס ולא לחשב על עשית המצוה שתבוא אחר כך

דגמא נוספת.

בקשת שיכינו לך את ארוחתך במועד מסים כיון שעליך להזדרז לדבר מצוה. לא נעשה רצונך ומטרדות הבית לא הספיקו חושב אתה שהנך כועס בצדק, כיון שצוית עליהם להכין את סעודתך מקדם או בזמן לצרך דבר מצוהי הכעס כאן הוא מרידה ברצון ה' ואין לה' חפץ בו, שהרי כעת נדרש ממך להיות ארך אפים וכובש כעסו.

מעשה היה ב''חוזה מלובלין'', שבאחת הפעמים בקש ממשמשו להקיצו בבקר בהשכמה כיון שברצונו לנסע לדבר מצוה חשוב ודחוף שאם לא היה משכים היה מאבד את אותה מצוה. משמשו שגם ישן מאחר לא הקיצו, וכשהקיצו כבר היה מאחר והפסיד את אותה מצוה גדולה. אמר החוזה מלובלין:

יצרי אומר לי שמן הראוי לכעס שהרי בטלוני מדבר מצוה חשוב, אולם מי יודע אם הנחת רוח הגדולה שהייתי עושה להקדוש ברוף הוא באותה מצוה עדיפה על הנחת שאעשה לו עתה בזה שלא אכעס

וכמו מעשה נוסף שמובא ב''שומר אמונים'', בחסיד אחד שבהגיע חג הסכות ובביתו אין כל, הלך ואסף כל ממונו שחסך לצרך החג והוציאו עבור קנית אתרוג מהדר, אשתו מרב זעמה ועצבונה על מעשהו זה שהלך לקנות אתרוג בזמן שבבית אין אכל ואין בגדים לילדים, תפסה את האתרוג, נשכה אותו בפיה ופסלתהו אמר אותו חסיד, ב' מצוות צונו בוראנו - לקים נטילת אתרוג, וכן שלא לכעס, מי יודע במה הנחת רוח הגדולה ביותר לפניו, וכבש כעסו לכבוד בוראו

ואם כן זה כלל גדול, אנו מצוים רק להשתדל ולהכין עצמנו לדבר מצוה, אולם תוצאות המעשה אם נצליח להוציאו לפעל או לא אין זה תלוי בידינו כלל, אלא רק בסיעתא דשמיא, ולכן אם השתדלת ועשית המטל עליך, דיך, ולגאוה תחשב מצדך בחשבך איך מעזים להפריעני מלקים מצוה זו שחפצתי, עליך לדעת ! לקים מצוה צריך זכות וסיעתא דשמיא, ואם כן כנראה מאיזו סבה שהיא אין לך סיעתא דשמיא לתוצאות המעשה, ולכן הכנע לרצון ה' והסכם עם מעשהו והנהגתו עמך.

ומה שכן עליך לעשות כשאתה הפרעת מבני ביתך ממעשה מצוה שרצית, לאחר זמן כשיעבר כעסך מעליך ותסכים עם רצון ה', ותכנע להנהגתו, אז תגש לבני ביתך ואמר להם: אנא ! להבא השגיחו לא להפריעני משנתי או השתדלו להכין מאכלי בזמנו, שהרי פעם שעברה התבטלתי ממצוה גדולה בגלל חסר השתדלותכם. וזאת תאמר להם כדי שלהבא ישגיחו יותר ויתאמצו יותר, אבל אין שום הצדקה לקום ולכעס עכשו ולעבר על רצון ה' כעת בשביל לעשות רצון ה' אחר כך.

וכשתבין יסוד זה תרויח רוח גדול להנצל מההטעיה הגדולה של היצר המצדיק - בפרט בהפרעות לצרך רוחניות - לכעס ולהתמרד, עלינו להבין שגם בכך אנו נכשלים בעוון ההתמרדות ואי ההסכמה והורדת ראש לרצון שמים.

''אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה'', הזכרנו דברי האדמו''ר מקוצק שהיה אומר: אל תאמר לכשאפנה מכל טרדותי אשנה, אולם כעת אין ביכלתי לעבד את קוני, שמא לא תפנה ! ואם כן רצון ה' שתעבדהו כך כשאינך פנוי אלא מטרד, וחביבה לו מעט עבודתך כעת מתוך טרדה יותר מעבודה מבחרת מתוך ישוב הדעת ללא הפרעות

ולנושאנו יבואו דבריו היטבי שמא לא תפנה - ולכן התמודד כעת עם יצרך המכשילך עכשו ותהא מצטין כעת לפני בוראך במצבך העכשוי, ואל תחכם להצטין אחר כך על חשבון שכעת תהיה נכשל בחטא.

ונסים בדבריו של הרב הקדוש מאפטא (מובא בספר ''נתיבות שלום''), בענין השמח בחלקו שנאמר הן בעניני גשמיות והן בעניני רוחניות שצריך אדם לשמח בחלקו. אמנם ברוחניות צריך לשאף לגדולות ונצורות אבל זהו רק לשאף ולרצות ולהשתדל, אולם עליו לשמח בתוצאות המעשיות ולא לרטן על אשר נבצר ממנו יותר. עליו לכעס על עצמו ולהבין שאם התוצאות המעשיות דלות זהו מפני שהשתדלותו מועטת, אולם אם השתדל כפי כחו ישמח בחלקו בתוצאות.

ואלו דברי הרב ''נתיבות שלום'':

והנה הרה''ק מאפטא זכרונו לברכה אמר שתכלית הבריאה היא שיהודי יהיה שמח בהנהגת השם יתברך. והינו כי תכלית רצונו יתברך בבריאה היא להיטיב לברואיו, שמדרך הטוב להיטיב והבריאה כלה טובה מאדי ולכן כאשר יהודי שמח בהנהגת הקדוש ברוך הוא הוא עושה נחת רוח למעלה שמתקימת תכלית הבריאה. ומטעם זה מובא ב''תורת אבות'', שיהודי השמח בחלקו, ומרצה בהנהגת הבורא עמו איך שהיא, הרי מדה כנגד מדה גם הקדוש ברוך הוא מרצה ממנו איך שהוא מתנהג. והבאור, מדוע באמת זוכה האדם למדרגה גבוהה כזו שהקדוש ברוך הוא יהא מרצה ממנו איך שהוא מתנהג, לפי שכל תכלית הבריאה להיטיב לברואיו, וכאשר יהודי ממלא את רצון הבורא ושמח בהנהגתו יתברך, הריהו עושה גדל נחת רוח לפני השם יתברך.

וב''לקוטי שושנים'' בסוף ספר ''באר אברהם'' מובא, שהמדה של ''השמח בחלקו'' אינה מדה פרטית כשאר מדות, אלא היא מדה כללית, שכוללת את כל המדות, ונפלאות היא פועלת בלב האדם, ומביאתו לעולם הזה ולעולם הבא. ומונה שם עוד ענינים גדולים ונוראים שיהודי מגיע אליהם על ידי מדה זו של שמח בחלקו. והבאור בזה, שהמיחד במדה זו של שמח בחלקו יותר משאר מדות, שעל ידה מתקימת כל תכלית הבריאה של להיטיב לברואיו. וכאשר יהודי מרצה מהקדוש ברוך הוא הריהו עושה נחת רוח לפניו יתברך. על דרך משל לאב שכאשר הוא רואה את בנו שמח ומרצה, יש לו נחת רוח מזה, ואם להפך, יש לו עגמת נפש, כי כביכול צער יש לו שהבן אינו מבין שאביו חושב מחשבות רק כיצד להיטיב לו.

---

פרשת ויקרא

ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סלת יהיה קרבנו (ויקרא ב, א)

לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה? עני אמר הקדוש-ברוך-הוא מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. (רש''י).

א. ונפש כי תקריב - לא עליך המלאכה לגמר

מספר המדרש בקהלת רבה בתחלתו:

''חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב'' (משלי כ''ב)

מעשה ברבי חנינא בן דוסא, שראה בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלים, הצטער ואמר: כלם מעלין לירושלים נדרים ונדבות ואני איני מעלה כלום? [לפי שהיה עני גדול, וכמאמרם בגמרא הכל נזונין בזכות חנינא, וחנינא די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת]. מה עשה? יצא למדברה של עירו, וראה שם אבן אחת ושבבה [ושברה] וסתתה ומרקה [עשאה חלקה ובהירה], ולאחר מכן אמר עלי להעלותה לירושלים. בקש לשכר לו פועלים נזדמנו לו חמשה פועלים. אמר להם: מעלין לי אתם אבן זו לירושלים? אמרו לו: תן לנו חמשים סלעים ואנו מעלים אותה לירושלים. רצה לתן להם אבל לא היה לו לפי שהיה עני מרוד. הניחוהו אותם פועלים והלכו להם. זמן לו הקדוש-ברוך-הוא חמשה מלאכים בדמות בני אדם, אמר להם: מעלים אתם אבן זו? אמרו לו: תן לנו חמשה סלעים בלבד ואנו מעלין לך אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו. נתן ידו ואצבעו עמם ונמצאו עומדים בירושלים. בקש לתן להם שכרן ולא מצאן. נכנס ללשכת הגזית ושאל: לאן נעלמו אנשים שהעלו לי את אבני לירושלים? אמרו לו הסנהדרין: כנראה שמלאכי השרת העלו אבנך לירושלים. וקראו עליו את המקרא הזה: ''חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב'' - לפני מלאכים יתיצב.

בפתוי גדול מצליח כח הרע לפתות רבים להמנע מלעשות את אשר באפשרותם לעשות, וזאת במחשבה מכיון שעדין אין כרגע במעשה זה שלמות אלא התחלה בלבד, והיות ולא רואים שביכלתם יהא לגמר - אף לא מתחילים.

יצר זה הוא בין אצל בני תורה ובין אצל המתקרבים ליהדות בתחלת דרכם.

אצל בני תורה - פעמים שנמנעים מלהתחיל ללמד כיון שלא נראה להם שיצליחו לגמר למודם, אם הזמן בישיבה סדר של 4 שעות, ומשום שנראה להם שקשה יהא להם ללמד בו מתחלה עד סוף - אזי גם לא מתחילים את השעה הראשונה שכבר כן יכולים ללמד.

או שנמנעים מלהתחיל ספר או מסכתא מחשש כיצד יסימוה.

ופעמים אדם מטרד ואין מחו עמו להתפלל בכונה, ואינו מנסה להתחיל אפלו את הברכה הראשונה לפחות לאמרה בכונה, כיון שיודע שלא יצליח לכון במשך כל העמידה.

או דגמא נוספת, שראיתי פעם אדם שמשתמש בתפלין פשוטות, וכששאלתיו: מדוע אינך מהדר לקנות תפלין מהדרות? ענה לי: מזמן אני כבר חשבתי על כך, אלא שאני מחפש את הכי טוב, סופר משלם ביראת שמים, ובכתב המעלה ללא שום טעות וללא שום מחיקות בתכלית ההדור, וכיון שעדין לא מצאתי את אשר בקשה נפשי, אני ממשיך באותן תפלין ישנות שיש לי עד שאמצא. ובינתים תקופה ארכה עברה והרי הוא באותו מצב, ואינו עושה גם את מה שיש באפשרותו כן לעשות ולהדר, אלא ממתין וממתין להשתמש בתפלין בדיעבד.

בעוד מקרה אחר פגשתי פעם, אברך שאינו רוצה ללמד בכולל מסדר עם בני תורה, וכששאלתיו: מדוע? אמר לי: אני מחפש כולל שכל האברכים שם יראי שמים במיחד, לא מדברים כלל באמצע הלמוד, ולא אוכלים באמצע הלמוד, וכיון שלא מצאתי מסגרת כזו אין חשקי ללמד בשום מקום. שאלתיו: ומה אתה עושה עכשו כל זמן שאינך מוצא מסגרת כזו? ענה לי: אני מסתובב, לומד פה קצת שם קצת.

היש עוון גדול מזה? וכל אלו באצטלה של צדקות.

- אני רוצה ללמד דוקא 4 שעות - פחות מזה אין לי מה להתחיל?!

- אני רוצה ללמד על מנת לסים, ואם איני בטוח שאסים אין לי מה להתחיל?!

- אין ראשי פנוי כעת ללמד גמרא, ולכן אין לי לפתח שום ספר עד שאתפנה מטרדותי ללמד גמרא, איזו טעות ! אם אתה מטרד ואינך יכול ללמד חמר קשה עליך ללמד מה שביכלתך, הלכה מדרש אגדה ואפלו תהלים, העקר לא לשבת בטל בגלל שאין ביכלתך להעמיק בתלמוד.

- אני רוצה להתפלל את כל התפלה בכונה, ואם לאו אין לי מה להתחיל?!

- אני רוצה תפלין בתכלית ההדור, ואם לאו אשתמש בישנות שיש לי גם אם ספק כשרות הן?!

- עדיף ללמד בצורה עראית כל זמן שאינו מוצא מסגרת של בני אדם כמלאכים הלומדים ללא אכילה וכדומה?!

זאת למדנו המדרש ממעשה של רבי חנינא בן דוסא, הלא אותה נפשו להביא משהו לירושלים כמצות התורה, ''ולא יראו פני ריקם'', הלך למדבר מצא אבן, וזה מה שיש אין יותר. עשה מה שיכל סתתה ומרקה, וכל זה לפני שידע כיצד בכלל יוכל להעלותה לירושלים, לא עשה חשבון: הרי, אין לי כלום, נניח שאמצא אבן אסתתה אמרקה, אבל כיצד אעלה לירושלים, ואם כן אין לי מה להתחיל כיון שאיני יודע כיצד אסים, לא, לא כך חשב, אלא קדם התחיל, וכשראה הקדוש-ברוך-הוא מסירותו עשה לו נס.

''ונפש כי תקריב''.

על העני מעלה הכתוב כאלו הקריב את נפשו. עני הבא עם מנחת סלת ראוי הוא לשבח מב' טעמים:

א. גם את הסלת שהביא הביא במסירות ובמאמץ, והקדוש-ברוך-הוא רואה את המאמץ, וחשובה לו ההתאמצות של האדם אף שלבסוף עלה בידו רק מעט, יותר מאחר שהתאמץ מעט ועלה בידו הרבה, וזה הן בצדקה והן בלמוד התורה, יש אדם שמביא להקדוש-ברוך-הוא חדוש קטן בתורה, ואפלו לא חדש אלא הבנה באיזו שהיא הלכה או סגיא שעלתה לו ברב עמל ויגיעה, ולעמתו אדם בעל הבנה טובה שבמעט מאמץ עלו לו חדושים רבים ויפים, יותר חשוב לפני השם יתברך העני במנחתו היות ועלה לו זה במאמץ רב.

ב. טעם שני לשבח העני, הוא מה שדברנו למעלה, על זאת שלא התפתה ליצרו להמתין ולעכב את מנחתו עד שיתאפשר לו פר או שור, אלא תכף שעלה ברצונו להתנדב לה' מנחה ראה מה שבאפשרותו ומיד הביאו ללא עכוב, כמעשה ברבי חנינא בן דוסא.

ב. ונפש כי תקריב - לא לזלזל בשיורי מצוה

מספרת הגמרא ביומא דף ל''ח ע''א:

ניקנור נעשו נסים לדלתותיו. ומה נסים נעשו לו?

כשהלך ניקנור להביא 2 דלתות נחשת מפארות מאלכסנדריא של מצרים, בחזרו, עמד עליו נחשול שבים לטבעו, נוסעי הספינה נטלו תכף דלת אחת והשליכוה לים [מבלי לשאלו] ועדין לא נח הים מזעפו, ראה ניקנור שאנשי הספינה רוצים להשליך גם את הדלת השניה, עמד וכרך עצמו עם הדלת וחבקה בחזקה ואמר הטילוני לים עמה, מיד נח הים מזעפו. היה ניקנור מצטער על הדלת הראשונה שהטילוה לים, כיון שהגיע לים של עכו היתה אותה דלת שהטילוה לים מבצבצת ויוצאת מתחת דפני הספינה והעלוה עם חברתה לבית המקדש. ואף שכל השערים שהיו במקדש שנו אותם לזהב, את של ניקנור לא שנו ואף שהיו מנחשת, מפני הנס שנעשה בהם.

נתבונן במסירותו של ניקנור, הלא פתוי גדול היה לו לאחר שכבר השליכו את הראשונה לים לומר: מה שוה לי הדלת השניה מבלי הראשונה הרי נצרכים שניהם יחד, וכמו שפרש רש''י שהיו הדלתות לשער המזרח, כלומר נועדו אותם דלתות לשמש יחד ולא בנפרד, ואם כן כל בר דעת בפרט בשעת לחץ של סערת ים בודאי היה נכנע לבקשת הנוסעים להטיל לים דלת שניה שאין צרך בה.

ואם כן מה בכל זאת היתה מחשבתו של ניקנור?

הוא חשב כך, את הדלת הראשונה זרקו לים מבלי לשאל אותי, שבודאי לו היה יודע שרצונם להטיל את הדלת הראשונה לים בודאי היה כורך עצמו בה, וזה פשוט, אם בשניה שאין צרך בה מבלי הראשונה מסר נפשו עליה, כל שכן שהיה מוסר נפשו על הראשונה, וכשבאו להטיל את הדלת השניה הרגיש בדבר ומסר נפשו עליה, בחשבו אמסר נפשי על זו השניה שנשארה ואחר כך אשתדל ביותר לעשות כמוה עוד אחת, אבל בשום אפן לא אתן שזו שנשארה תלך לאבוד, עד כי הרגיש שחייו אינם חיים ולא שוה לו לחיות מבלי השיורי מצוה של זו שנשארה לו.

ואפשר יותר לומר, שרק בזכות מסירות נפש זו על דלת שניה דוקא - תכף נח הים מזעפו, וזכה שעלתה דלתו הראשונה לשפת הים, כי אלו היה מרגיש כבר בדלת הראשונה שרצונם להטילה לים, והיה כמובן מוסר נפשו עליה כמבאר לעיל, עדין לא היה בכך מספיק זכות לעשות לו נס שינוח הים מזעפו, וכדי שינוח הים מזעפו נדרשת מסירות גדולה יותר, והיא שלאחר שהדלת הראשונה הוטלה לים ובכל זאת לא זלזל ניקנור בדלת שנשארה על אף שנראית כחסרת ערך, זו מסירות עצומה שיש בה כדי להעשות נס לכל נוסעי הספינה שינצלו מנחשול של ים, ויש בה כדי להציל בדרך נס את הדלת הראשונה.

האי עלמא כבי הלולא דמיא, חטף ואכל חטף ושתי.

במאמר הקודם דברנו על פתוי הרע המפתה לאדם שלא להתחיל כשאין נראה לו שיוכל לגמר.

עתה נדבר על פתוי נוסף והוא מכוון סוף המעשה. דהינו, פעמים שרואה אדם שנחטפה לו עקר המצוה, ולכך מזלזל בשיורי המצוה שעדין יכול הוא לחטף, ומתיאש לחטף ומזניחה לגמרי. ונביא כמה דגמאות על כך:

הנך מתחיל להתפלל בלא כונת הלב, והגעת כבר לסוף התפלה, וכאן חושב האדם מה טעם יש לי לכון מעכשו אם כבר לא כונתי ברב התפלה?

וזו טעות - כח הרע חטף לך, אל תחלם, קום וחטף לו, והמשיל על כך החפץ חיים: משל לנערה שהיתה מוכרת בסלסלה גדולה תפוחי זהב. הסתובבו סביבה כמה ילדים שובבים והחלו לחטף לה פרות מהסל, מה צריכה היא לעשות באותה שעה, הלא גם לחטף ולהציל כפי אשר ביכלתה, ואם היא תאמר כבר חוטפים לי אז שיחטפו לגמרי, זו טפשות, כמו כן יחשב - זה שחטף לו יצרו את רב ברכות העמידה במחשבות והרהורים בטלים - הוא חטף לי, עכשו אחטף לו מה שבאפשרותי.

כמו כן בלמוד התורה, אדם שגבר עליו יצרו והטרידו מלמוד תורה ולקח לו בכך את שעת הארי של הלמוד ביום זה, ונותרה לו איזה שעה או פחות ללמד תורה, בדרך כלל אדם כושל בפתוי היצר ומבטל גם את הזמן הנותר, ולא היא, חיב להשתדל גם הוא לחטף.

כל דבר שהנך חוטף ליצרך ללמוד תורה או תפלה זהו קנין לנצח, זהו רכושך הפרטי והנצחי שתצטרך לו לאחר מותך, ורק הוא שיכול לסנגר עליך בשעת הדין הגדול והנורא. שום ידיד ושום אוהב ורע לא יכול לחלץ אותך ממדת הדין. רק אותם רגעים ודקות שחטפת מיצרך לתורה ולתפלה לחסד ולמעשים טובים, המה שיצילוך.

וכל עניננו הנ''ל נאמרים ואקטואליים מאד בימינו לאנשים המתקרבים לתשובה, שרבים טועים וחושבים או שאני דתי עד הסוף או לא מתחילים, זו טעות, כל אשר בכחך עתה לעשות עשה. אם אתה יכול רק לא לנסע בשבת רק לא לעשן בשבת וכדומה, או במצוות רק ללבש ציצית רק להניח תפלין, עשה וקים מה שביכלתך, כי על הכל יביאך אלקים במשפט. משפטו של הקדוש-ברוך-הוא לא כמשפט של בשר ודם, כאן בעולם הזה אדם שרצח או שדד וגם נתן סטירה למישהו ונתפס בדין, וכי יתיחסו השופטים על הסטירה שנתן לחברו? הלא כל משפטן אתו יהא על הרצח או השד, אולם במשפט שמים אינו כן, אדם שחוטא בעריות ובחלול שבת או ביתר עברות החמורות ויש באמתחתו גם עברות קלות, כגון זלזול בנטילת ידים ובברכות וכדומה יתחשבנו אתו על כל פרט ופרט, ואין עברה גדולה מכסה על עברה קטנה. וטעות היא לאותן שחושבין ''כאשר אבדתי אבדתי'', אין בעולם העליון משג כזה, על הכל יביאך אלקים במשפט, כידוע בשם הגר''א.

ולכן, אם נכשל אדם ברב העברה ויכול לעצר עצמו מלהמשיך בה יעצר מיד, כגון התחלת בלשון הרע ונזכרת שהנך עובר אסור, תצמצם מיד בדבורך ועצר.

כעסת, ובשעת כעס נזכרת באסור הכעס - עצר מהכעס חטאת בפגם העינים ונזכרת שאסור הדבר, המנע תכף, ואל תאמר כבר נכשלתי וראיתי אמשיך לראות, חלילה, כל ראיה וראיה אסורה או כל דבור ודבור זהו חשבון בפני עצמו.

ג. ונפש כי תקריב - והלכת בדרכיו

נצטוינו להלך בדרכיו של הקדוש-ברוך-הוא, אם כן כמה עלינו ללמד מהנהגתו יתברך כיצד מחשיב ומעריך את המעלות של האדם, ואף שבא אליו במנחת סלת רואה הוא בכך כאלו הקריב את נפשו.

כך צריכה להיות הסתכלותנו על זולתנו, להעריך את מעט הטוב של הזולת וכבר בכך לראות בו כמשלם, ולא להסתכל על החסר עדין בשלמותו, הנגלות לנו, אולם הנסתרות לה' אלקינו. אנו מסתכלים על הנגלות, אדם המצליח והמשגשג בחכמה ובגאונות ובצדקות הוא בלבד הראוי לשבח אצלנו, ואלו הדל במעשיו ובחכמתו אינו נחשב לכלום, ואלו אצל הקדוש-ברוך-הוא ההסתכלות היא בכלל לא בכמות אלא במדת ההתאמצות וההשתדלות, וכן למדתנו תורה שזו תהא הסתכלותנו להחשיב כל אחד ואחד ולאהב כל אחד ואחד, על אף שרואים אנו בו חסרון שלמות כעני, אולם אם יש באמתחתו סלת יש לראותו כמוסר נפש ולאהבו ולכבדו על כן.

קרובים אנו לחג הפסח, לא נשכח שהתקופה שרוממנו ה' מכל עם ולשון, לא היתה כשהיינו במצב של קדשה וצדקות, אלא במצב של עירם ועריה שקועים במ''ט שערי טמאה, מצוות רבות לא היו לנו אלא דם פסח ודם מילה, וראה הקדוש-ברוך-הוא בנו את המועט כמרבה כי זה מה שהיה לנו, מנחת סלת, זה מה שיכלנו להגיש לו. וכבר בכך ראה בנו כבניו - ''בני בכורי ישראל'', וגאלנו וחבבנו לו לעם סגלה לעד ולנצח נצחים

---

פרשת צו

צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה (ו, ב)

פגם הרהורים רעים ותקנתם

מובא במדרש (ויקרא רבה ז' ג') העולה באה לכפר על הרהור הלב ואמרו בגמרא (יומא כט) הרהורי עברה קשים מעברה. ומבאר ב''נתיבות שלום'' הטעם, מדוע הרהורי העברה קשין מעברה, מפני שלכל חטא יש שרש הגורם את אותו חטא, והוא ההרהור עברה שהוא שרש פורה ראש ולענה המצמיח את כל החטאים, ולכן היות וכלי המעשה המסימים את העברה תחלתם מעין רואה והלב חומד, וכשהלב חומד מביא את ההרהורים למח וכתוצאה מהמח מתפקדים כלי המעשה, ולכן גם אם נמנע אדם פעמים רבות ממעשה הרע עדין הוא בסכנה, לפי שמהמעשה הרע נמנע האדם מחמת בושה שלא יראוהו או שלא יתפסוהו, אבל שרש הרע עדין בקרבו ולא נשתנה ממהותו, ולכן הרהורי עברה קשים מעברה לפי שהם שרש הרע.

ונביא כאן מספר פרקים בנושא הרהורי עברה ותקנתם מהגה''ק רבי אהרן ראטה זצוק''ל.

הרהורים רעים ותקנתם

א. עקר התגברות ההרהורים - מחטאת נעורים

אמר הכתוב (בראשית ח) ''כי יצר לב האדם רע מנעריו'', הכונה, מה שלב האדם הוא רע - זה בא רק מנעוריו, דהינו, מחטאת נעורים. שסתם פגם היסוד נקרא חטאת נעורים, מפני שעקר התגברות הרע נצמח מכח מעשי נעורים, לכן נקרא כן, אבל לא מפני שאינו שיך זה החטא אצל זקן גם כן, כי מי שמרגיל על עצמו היצר בנעוריו, אין יכול לפרש ממנו גם בימי זקנותו, כאשר רואים בחוש כמה זקנים פתאים רשעים שעושים כל מעשים רעים ועכורים ומזהמים, חוטאים ומחטיאים גם בימי זקנותם, כאשר אמרו רבותינו ז''ל הלשון (סוטה ג) קשורה בו ככלב, דהינו זה החלק הרע קשור בו כל כך כל ימי חייו, וגם בקברו, כמובא בזהר הקדוש פרשת ויקרא (דף כה:) ופרשת אחרי (דף ע:), (ועיין בראשית חכמד שער הקדושה סוף פרק ר)

ודע, שאלו הרשעים שנעשו מגלגלים בבהמות וחיות ושרצים, גם אז מזיקין לבני אדם כמו בחייהם, כי הרשעים וגו', השקט לא יוכל (ישעיה נז), רחמנא לצלן מהם וממזמתם.

ב. עקר האדם - לפי מחשבתו

ותדע, כי עקר היצר הוא המחשבה, כי המחשבה היא עקר האדם מי שאין לו מחשבה וישוב הדעת הוא שוטה ואינו בגדר אדם כלל, חס ושלום. ומרגל בספרי תלמידי הבעל-שם-טוב ז''ל, כי המחשבה היא קומה שלמה, וכל מקום שאדם חושב - שם הוא לגמרי. ובשעה שחושב בקדשה, אז בזו השעה נכלל לגמרי בקדשה. דהינו, כל עצמיות נפשו, רוחו ונשמתו, ויצרו הטוב וכל מקיפי הנפש, הכל באשר לכל, כלם נכללים בזו השעה - בקדשה, כמובא בספר הקדוש ''בן פרת יוסף'' (ויחי) מבעל התולדות הקדוש זי''ע, וזה לשונו: שמעתי מפרש מפי מורי, כי במקום שחושב האדם - שם הוא כלו, ואם, חס ושלום, חושב ברע, אז היצר בזו השעה כופת את כל קומת הקדשה, וכלם עומדים ברע, כי שולט עליהם בחינת הרע, ואוי לאותה בושה וכלמה.

ג. מה גורמים הרהורי עברה

ותראה מה שמובא בזהר הקדוש (ויצא קנד:), וזה לשונו: אסתמר מהרהורא בישא, מהרהורא דמשקר באילנא דחיי מסאיב נהרא ונחלא מקורא דישראל דיהיב מותא לנפשא ותבירו לגרמיה לית ליה קיומא כלל, הרהורא דמסאיב ההוא מקורא דיליה עביד אילנא דשקרא בגין דההוא הרהורא סלקא ואחלף נפשא תחות נפשא. אילנא דחיי אסתלק, ואילנא דמותא אתתקיף ביה, נפשא מתמן משיך. ווי ליה דאתעקר בההוא הרהורא מגו אילנא דחיי ואתדבק באילנא דמותא, ענפין לית ביה, לא חמא טבא לעלמין, יבשא איהו בלא לחותא כלל, אנביה מריר כלענה, עליה אתמר (ירמיה יז) ''והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב'', עד כאן.

ותראה עד כמה גורם, חס ושלום, הרהור רע, שמשליך הנפש ומתעקר מקדשה לגמרי. ועוד בכמה מקומות מובא בזהר הקדוש מענין הרהורין בישין, חס ושלום, עד כמה גורם לנפש.

ומובא בספר חסידים (סימן טז), וזה לשונו: אבל הרשעים המהרהרים ואינם נשמרים מכל דבר רע, באים לידי טמאה בלילה ולידי חלומות והרהור קרי, וכמו שאין בושה לאדם בחלום, כך אין בשת לרשעים במעשיהם בעולם הזה, שנאמר: ''גם בוש לא יבושו גם הכלם לא ידעו'', וכל אותם הרשעים המהרהרים בדברים רעים ואינם מבטלים הרהורם בתורה או בדברים אחרים, לעתיד לבא הקדוש-ברוך-הוא משלם במדה שעושה אדם שבה נפרעים ממנו. עד כאן לשונו.

ותראה, שמי שרואה שמתגברים עליו הרהורים ואינו מטכס עצות לבטל אותם בתורה או בשאר עצות, נקרא רשע, ונפרעים ממנו לעתיד. וכן תראה בספר התקונים (דף ה) ובפרוש הזהר הקדוש אור ישראל שם, כי מי שמהרהר במזיד כאלו עבר עברה במזיד.

ד. הרהורי עברה קשים מעברה

ואמרו רבותינו ז''ל (יומא כט) הרהורי עברה קשים מעברה. וכבר כתבתי לעיל, שרב פוסקים סבירא להו כן, וכן גם כן כל ספרי היראה המעוררים לתשובה, כי פרוש הענין הוא כפשוטו, שמי שמהרהר בעברה, קשה לו התקון יותר מעצם העברה, כי האדם על ידי מעשה עברה, חס ושלום, פוגם בעולם העשיה, ועל ידי דבור פוגם בעולם היצירה, אבל על ידי מחשבה פוגם בעולם הבריאה ובעולם האצילות בחינת חכמה, שהוא נגד המחשבה. ויש בזה עוד פרטים וענינים. לכן אפשר, אדם ששב כבר בתשובה ותקן עונותיו, עם כל זה, רשמי הרהוריו הרעים שעולים וסלקין לעלא ולעלא במקום גבה ונורא מאד לא תקן עדין כלל, כי צריך לזה תקון גדול מאד.

ה. שלשה מיני יצרים בתאות נאוף

והנה מובא בספר חסידים (סימן קעב), שיש שלשה מיני יצרים בענין התאוה הזאת: אחד - יצר מיחד המפתה לראות ולהסתכל ולהנות מראיה [זה נחשב גם כן כנואף, כמובא במאמר שמירת העינים פרק י' מדברי חכמינו ז''ל]. שנית - היצר לעברה ותאוה גופא, חס ושלום. ושלישית - היצר של הרשעים אשר התאוה בוערת בלבם תמיד כתנור אש.

ו. מאין צומחים ומתגברים הרהורי העברה על האדם

והנה, הסבה המביאה לזה יש בה עוד שני ענינים: אחד, הוא כתות הנקראות רוח זנונים, רחמנא לצלן, והמה מלאות כל הארץ ממש, ואין מקום פנוי מהן, ובפרט בזמן שיש שרוצות וחצופות, עם כל חצופה מתלוות כמה מאות ואלפים מאלו הכתות המחצפות, רחמנא לצלן מהן, וראש מאלו נקרא פתו''ת, רחמנא לצלן, המפתה להסתכלות, ועל פי רב יראה האדם, כשהיצר מפתהו להסתכל לכאן ולכאן, יתראה לו איזו דמות רעה, חס ושלום

ושנית, אלו המה הנגעי בני אדם החיצונים שברא האדם בהשחתת זרע מטפות קרי, רחמנא לצלן, והמה מלוים את האדם בכל מקום שהולך וכרוכים אחריו כמו הילדים אחר אמם, כמובא בספרי המקבלים, והמה עומדים אצל האדם כמו רוצחים לחטף תורתו ומצוותיו. רק באם אדם עוסק בתשובה קדם המצוה וקדם הלמוד והתפלה, אז בוקע על ידי ההרהור תשובה בקיעין באלין סטרין בישין, וממשיך על עצמו שמירת מלאכים קדושים להעלות תורתו ותפלתו לפני ה', כפי ערך תשובתו ולבבו הנשבר לפני תורה ותפלה.

ואלו השתי כתות, שהמה ''רוח זנונים'' ו''נגעי בני אדם'', שנולדים על ידי ראיות והסתכליות רעות, ועל ידי הוצאת זרע לבטלה שבא מכלי המח, ולכן יש בכחם להתלבש במחשבות האדם להביאו לידי הרהורין בישין ולהרהר בעל כרחו בכל מיני תאוות, הגם שלא לפי רצונו, ולקצף את ה' בכל אבריו, כי המה מתלבשין בכל כללות האדם, כאשר בארתי לעיל.

ולפעמים מתגברין עליו ההרהורים מאד מאד, כי כל זמן שלא תקן האדם חטאת נעוריו, אין לו מנוחה כל ימיו, אפלו לעת זקנותו, מאלו השתי כתות, רחמנא לצלן מהם, והמה המביאים את האדם לידי קשוי אבר, חס ושלום, ולכל הרעות. לכן, להנצל מאלו הכתות והרהורים והתגבריות רעות יש כמה עצות, בעזרת ה', ויש בזה להאריך, רק כאן מצוה לקצר מפני קטני דעת שלא יתמשכו, חס ושלום, להרהורים ותאוות, רק כתבתי מה שמן ההכרח לידע מה רודף אחר האדם והאיך להנצל מהם, בעזרתו יתברך שמו.

זאת תורת העלה היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר (ו, ב)

חובת למוד התורה בעקר בלילה

מאמר חז''ל: כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה (עי' תנחומא צו יד ומנחות קי) יש לבאר ענינו, מדוע באמת העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה? אלא, אומר הרב ''נתיבות שלום'', נאמר בפסוק: ''זאת תורת העלה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו''. בעבודת בית המקדש מצינו ב' ענינים שזמנם בלילה, שכל הקרבנות קרבים רק ביום ולא בלילה כדכתיב: ''ביום צוותו'', ורק כאן בעניננו כתיב: ''היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר''. וכן במנורה נאמר: ''מערב עד בקר להעלות נר תמיד''. וענינם, כי בלילה הוא עת התגברות הסטרא אחרא להחשיך אור הדעת של יהודי, ולהסתיר ממנו בחינת דע את אלקי אביך ועבדהו, וכאשר דעה חסרת מה קנית, וכמו כן מתגבר בלילה כח החמר בעניני תאוות רעות. וכנגד זה האיר אור המנורה - באורו יתברך - את הדעת של איש יהודי, וכן אש המזבח שהיא בבחינת הבלא מפיק הבלא, סיע להציל יהודי מאש התאוות ומהתגברות החמר על הצורה. וב' מדרגות אלו של המנורה ושל העולה על מוקדה, ישנם בכח התורה. התורה הקדושה מאירה דעתו של יהודי שירגיש אור האלקות, והוא בחינת המנורה, וכמו כן יש בה את כח האש, כמו דכתיב: ''הלא כה דברי כאש נאם ה '', והוא בחינת אש המזבח לקרבן עולה, כנגד אש היצר הרע יש אש התורה שהלא ''כה דברי כאש'', וכמאמר חז''ל: בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין.

וזה שכתב הרמב''ם (הל' ת''ת ג, יג) אף על פי שמצוה ללמד ביום ובלילה, אין אדם לומד רב חכמתו אלא בלילה וכו'. אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה, שנאמר: ''קומי רני בלילה'', וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום וכו'. וכל בית שאין נשמעים בו דברי תורה בלילה אש אוכלתו. ולכאורה צריך באור, מדוע באמת עקר למוד התורה הוא בלילה, וכן מה שכתוב שבית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו? והינו אפלו אם ביום הוא כן לומד, ואם כן מדוע מגיע לו ענש כזה שאש אוכלתו. ומבאר על פי הדברים שהזכרנו, שהלילה הוא זמן התגברות הסטרא אחרא המפתה את האדם לכל התאוות הרעות, ואז צריך במיחד את כח התורה דמגני ומצלי, וכאשר לומד תורה בלילה התורה מגנה עליו, ובית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה, גם אם לומד ביום, אבל כשאינו לומד בלילה חסרה לו השמירה, וממילא אש אוכלתו הינו אש היצר הרע והתאוות. ואין זה ענש אלא מציאות, שאם אינו לומד בלילה אין לו כח התורה המגן ומציל, והריהו כחולה שאינו נוטל את התרופה המתאימה למחלתו. ולכך עקר למוד התורה הוא בלילה, כדרך אור המנורה ותורת העולה שזמנם בלילה.

ואיתא בספרים הקדושים, בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, שלא די בזה שלומד תורה, אלא צריך להשקיע כל כחו בתורה וללמד באש ובהתלהבות בבחינת ''הלא דברי כאש'', אז נעשית לו התורה תבלין כנגד היצר הרע, אש שורפת אש, מה שאין כן אם אינו משקיע כל כחו בתורה, אין לו כח התורה דמגני ומצלי. וכלשון שאנו מברכים בברכת התורה: אשר קדשנו במצוותיו וצונו לעסק בדברי תורה, שנהיה עסוקים בתורה ושקועים בה כאדם השקוע בעסקיו. ודוקא העוסק בתורת עולה, הינו שעוסק בתורת עולה ומשקיע כל כחותיו בזה, אז הריהו כאלו הקריב עולה. דכמו שהעולה היתה מאירה לאיש יהודי את לילותיו אשר ''היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו'', כמו כן העוסק בתורת עולה באש, כח התורה שומר עליו ומאיר את לילותיו.

וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה' (ויקרא ז, יא)

אין חביב לפני הקדוש ברוך הוא מאדם המרצה מהנהגת השם יתברך עמו

מובא בזהר הקדוש (ח''ג יא) וכל קרבני לא חביבין קמי קדשא בריך הוא כמו שלמים, בגין דאשתכח שלמא בעלאי ותתאי.

תרגום: מכל הקרבנות לא חביבין לפני הקדוש-ברוך-הוא כמו השלמים, בגלל שנמצא על ידו שלום בעליונים ובתחתונים.

ומסביר זאת הרב ''נתיבות שלום'':

ובעוד אפן יש לבאר ענין קרבן שלמים החביב יותר מכל הקרבנות ועושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, על פי המובא ב''תורת אבות'', שבאם יהודי מרצה מהנהגת הבורא בכל אפן שהקדוש ברוך הוא מתנהג עמו, מדה כנגד מדה מקבל גם הקדוש ברוך הוא את הנהגתו הוא בכל אפן שמתנהג. מדה זו היא עקר העבדות, שהפגם הגדול ביותר הוא כאשר יהודי אינו מרצה מהנהגת הבורא, ועבודתו של יהודי היא להיות מרצה מהשם יתברך והנהגתו. וכמו שאמר הרב הקדוש מאפטא זי''ע, שתכלית הבריאה היא שיהודי יהיה מרצה מהנהגת הבורא, ואז זוכה שהקדוש ברוך הוא מרצה מהנהגתו. ויש לומר שזהו משמעות קרבן שלמים, שיהודי מקריב אותו בנדבה מתוך היותו מרצה מהנהגת הבורא, ועל זה נאמר שעושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, שיהודי מרצה מהנהגת השם יתברך והשם יתברך מרצה מהנהגתו של יהודי. ולכן חביב קרבן שלמים לפני הקדוש ברוך הוא יותר מכל הקרבנות, ונאמר בו: ''אשר יקריב לה '', כי הוא מביא לשלום בין ישראל לאביהם שבשמים, שיהודי מרגיש שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה עמו כלו אך טוב וחסד, למרות שאינו מבין זאת, ואז גם הקדוש ברוך הוא מקבל אותו איך שהוא מתנהג.

דרשה לשבת הגדול

טעמים רבים נאמרו לקריאת שבת שקדם פסח בשם ''שבת הגדול'', ונאמר גם אנו את חלקנו בנותן טעם ובקשור ההפטרה לשבת הגדול, הנאמר בה: ''הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא''. -

רבים הם המגיעים לחלישות הדעת מאמונת הגאלה העתידה שתהא בכל יום שיבא, ואף כי מאמינים המה בעקרי האמונה, ואחד מהם הלא הוא אמונה בביאת המשיח שיבוא, אולם רפיון גדול אוחזם בעתוי הגאלה באמרם: אמת ודאי תבא הגאלה, אלא... שלא נראה שבזמן קרוב כל כך מהיום למחר תתכן מציאותה.

פסוקי הנביא מלאים בתאור הגאלה על ידי מלך המשיח שימלך על כל העולם כלו, ויכבש תחת ידו מלכים ושרים, וישלט בשליטה מלאה על כל העולם כלו, וכנאמר: ''והיו מלכים אמניך ושרותיהם מיניקתיך אפים ארץ ישתחוו לך''.

וכה תאורם של ימי הגאלה:

ימים של שלום אמתי עד כדי: ''וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ'', לא יהא משג של מלחמה ואפלו לא של כלי מלחמה, שנאמר: ''וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות''.

תחית המתים בבקיעת קברותיהם, וכנאמר: ''יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שכני עפר''. ועוד: ''בפתחי לכם את קברתיכם עמי''.

הבטחת חיים ארכים בריאים וטובים, וכנאמר: ''והנער בן מאה שנה ימות'', ועוד ועוד פלאי פלאים רבים, כפי שיראה הרואה בשבע הפטרות דנחמתא שאומרים אנו לאחר תשעה באב, אשר כל הקורא ומתבונן בהם מתפלץ לבו מרב שמחה וגעגועים אמתיים אימתי כבר יבוא היום והאדון לו אנו מחכים.

לכל הבטחות אלו מאמינים אנו בודאי באמונה שלמה, אלא שכאמור נאחזים אנו ברפיון גדול לגבי עתוי הבטחות אלו, לפי שאין אנו רואים שום רמז במצב הבריאה הרומז למציאיות כאלו, שום הגיון סביר איננו שמציאות זו תבא בזמן הקרוב, ויותר מכך, המציאות מראה להפך, אמות העולם המה השולטים על עם ישראל, עם ישראל נתון וכפוף להחלטתם של אמות אחרות, ואם זה במובן הפיזי על אחת כמה וכמה במובן הרוחני, כח הרע שולט במלאו בעולם כלו, כחות הטמאה והסטרא אחרא מעריות וחלולי שבת כפירה ומינות משתוללים בכל עת ובכל פנה. אין פנה כמעט נקיה מגלולי עבודה זרה ותועבות נוראות אשר שנא ה'.

רבים מעמנו נתונים תחת שליטת הרע במלאו, באין לאל ידם להחלש ממנו מרבוי הנסיונות הפתויים והגרויים הסובבים אותנו מכל עבר. ולכן טבעי הדבר שתעלה חלשה בדעתנו, למתי יהא קץ הפלאות הזה, אולם בהתבוננות הפשוטה בנסי מצרים נראה, שכל התמיהות הנאמרות מכחשות לחלוטין.

שהרי, באיזה מצב היה עם ישראל טרם גאלתם? - עבדים בעבודת פרך, משעבדים בתכלית השפלות בעבודות קשות ובזויות, שליטה בילדיהן להשליכן ליאור, וזאת תחת ממשלה הגדולה בעולם שמשלה בכפה, גדולה בכח גדולה בעשר, בחכמה ובכשוף, ותחת ידם היו ישראל עבדים שפלים שאין מי שיבקש את דמם.

מי מלל ומי פלל באותה תקופה שעם ישראל יחלץ ממצוקתו בדרך טבעית. מי העלה בדעתו שהעם האכזר והגבור המכה בכל תקף יהא העם המכה במכות של התעללות, מבזה ומשפל, וירד כבודו והדרו לדיוטא התחתונה.

מי העלה בדעתו שהעם המכה והעני והדל הזה, יצא ממצרים בעשר גדול ויריק את מצרים ויעשה כמצולה שאין בה דגים.

מי העלה בדעתו שהעם הזה יעבר שרשרת של נסים שלא בדרך הטבע, עד כדי העברתו בתוך הים ביבשה, וטביעת כל צריו בתוכו.

ובמובן הרוחני, מי העלה בדעתו שהעם הזה שהיה שקוע במ''ט שערי טמאה והיה בשפל מדרגה רוחני, יתרומם למדרגת נביאי ה' השומעים דברי ה' וחוזים במו עיניהם מה שלא חזה יחזקאל בן בוזי.

והנה מכלום הגמור, מהשפלות שאין שפלות למטה ממנה, התרוממו עם ישראל למעלות ולמדרגות שאין למעלה מהם, והכל בדרך נס, ללא שום רמז הגיוני ללא שום הכנות מצד המציאות, אלא הכל בפתאומיות ובהפתעה.

ולאחר ראותנו כל זאת בעינינו, למה ומדוע יתמה לבנו מהגאלה העתידה, שתהא גם היא בפתע פתאום ללא הכנות מקדמות וללא שום הגיון מצד המציאות שיחיב זאת?

וכאן יאירו לנו דבריו הקדושים והמפרסמים של רבנו סעדיה גאון, שהיה אומר, כל נסי מצרים הכוללים פרעניות נוראות על מבקשי רעתנו, עשר מכות, וכל מכה ומכה היתה כלולה מכמה עשרות מכות כמבאר בהגדה, כלם נכללים בהבטחת כמה מלים שנאמרו לאברהם אבינו: ''וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי'', וכן הרכוש הגדול שיצאו אתו ישראל ממצרים, וכמובא בחז''ל שהפחות שבישראל יצא במשא 80 חמורים המלאים מכל טוב מצרים, וכל זה נכלל במספר מלים שהבטיח הקדוש-ברוך-הוא לאברהם אבינו: ''ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'', אם כן אומר היה רבנו סעדיה גאון: הגאלה העתידה שהבטחנו עליה באין מספר של נבואות ואריכות הבטחות לאין קץ ובשפע גדול, כפי שיראה הרואה בדברי הנביאים, על אחת כמה וכמה שתהא פי כמה וכמה גדולה בנסיה ונפלאותיה, גדולה מגאלת מצרים, ודבר אחד מדברו יתברך לא יפל ארצה.

וזהו -טעם שנקראת שבת זו: ''שבת הגדול'', כדי שממנה נלמד ונתבונן, ליום ה' הגדול והנורא המחכה ומבטח לנו, שבת הגדול נצטוינו על קרבן פסח שהיה בעשור לחדש, ולשחט את אלהי מצרים, שזו שבירת והכנעת קלפת מצרים שהם בהבטל השר של האמה מלמעלה אזל כחה מלמטה, מכאן נקח להתבונן ליום ה' הגדול והנורא שאכן יהא על כל הבטחות הנאמרות בו גם ללא שום דרך ומהלך טבעי, ודוקא בפתאומיות.

וכמובא בספר ''שומר אמונים'':

התגלות המשיח תהיה בפתע פתאום

הרבה מתיאשים מהגאלה מסבה שאין רואין שום סימן או התחלה מופתית, ורק עולם כמנהגו נוהג, ולכך נראה להם שהגאלה וביאת המשיח מהם והלאה, ועוד זמן רב לבואו. וזו טעות, ביאת המשיח תהיה בפתע פתאום, כשהחנוני במכלתו וכל בעלי מלאכה במלאכתן, ופתאום יבא האדון אשר אתם מבקשים. והדברים מבארים בספר ''שומר אמונים'' וזה לשונו:

והנה תדע אחי, שענין ביאת המשיח מקבל בידינו איש מפי איש עד מפי רבנו הקדוש ה''בעל שם טוב'' זי''ע, שהתגלות המשיח תהא בפתע פתאום בלא הודע כלל, וכל ישראל לא יחשבו על זה היום של הגאלה, ויהא כל אחד טרוד בעניניו או בעסקיו ויתיאשו, ובלי הודע כלל, פתאום נשמע בשורות הגאלה בעזרת השם. עד כאן לשונו.

הגם שדבריו הקדושים אין צריכים חס וחלילה שום חזוק, אבל עם כל זה אביא ראיה לדבר כי מובא (במגיד משרים פ' צו) שאמר המלאך להבית יוסף, וזה לשונו: (ישעיה מא) ''ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן''. - ופרושא דמלתא.

תרגום: דרך העולם כשרוצה המלך לחזר לביתו, כמה מבשרין את בואו, מתחלה אומרים בעוד 10 ימים יבא, ואחר כך שוב מבשרים את בואו בעוד 5 ימים יבא, וכן על זה הדרך, אבל על מלך המשיח אומר הפסוק שלא יהיה כך, אלא כהרף עין, וכבר המבשר הראשון יאמר: הנה בא הגואל, וכל השבטים שבגליות נתכנסו והנה הם, וזה: ''ראשון לציון'' - המבשר הראשון, ''הנה הנם'', יאמר הנה כל השבטים וכל הגליות, וכל כך יהיה בפתע פתאום, עד שאפלו שיהיו סמוכים לעיר לא ירגישו בהם בני העיר וכו' (מתורגם ללה''ק)

ומלבד מזו הראיה שהבאתי, הלא הוא בפרוש מבאר בכתוב (מלאכי ג): ''הנני שלח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים (פרוש המצודות שזהו מלך משיח אשר עין כל אדם מצפה ומיחל לו ומבקש ביאתו), ומלאך הברית (שהוא אליהו הנביא) אשר אתם חפצים הנה בא אמר ה' צבאות. ''

וכן מובא (במדרש פרקי היכלות הקדמון פרק ל''ו) וזה לשון הקדש שם: דבר אחר מבני ישראל שבאותו הדור אומרים, אפשר עולם כמנהגו נוהג ויש גאלה בשנה זו? והם אינם יודעים שפתאום יבא. עד כאן לשונו. ודי לך אחי באלו הראיות.

ועוד מקבלנו בשם הגאון רבי חיים מוואלזי'ין שאמר, כי כך תהיה ביאת המשיח: ''אני יושב בחדרי ועוסק בתורה, פתאום נדחפת אשתי בבהלה: 'חיים ! אתה יושב ועוסק בתורה? והרי משיח בא ! ' מכעכע אני שלש פעמים ושואל: 'זו מנין לך?' 'צא לשוק וראה', היא אומרת, 'הכל יצאו לקראת המשיח, אף תינוקות בעריסות לא נשארו ''. ללמדנו, כי ברגע שיגיע המשיח לא יהיה שום פקפוק בעיני שום אדם שאכן הוא המשיח.

ומקרא מלא אומר (מלאכי ג, א) ''ופתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא''. 'האדון' זהו מלך המשיח. ומבאר, כי מיד ברגע ביאתו הפתאומית, נדע ונראה כי זהו האדון אשר אותו בקשנו, לו קוינו, צפינו ויחלנו.

---

פרשת שמיני

והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני (יא, מד)

הנזק שבאכילת מאכלות אסורות

פרשתנו עוסקת בעניני אסור מאכלות אסורות המטמטמות לבו של אדם, ואומר ה''אור החיים'' הקדוש: גם מי שאוכל מאכלות אסורות בשוגג נטמטם לבו, אמנם האוכל במזיד לוקה והאוכל בשוגג אינו, לוקה אבל מידי טמטום לא יצא, כיון שזו מציאות. ונעתיק לשונו של ה''אור החיים'' לקמן.

ומטמטום הלב יש לירא מאד, וכמו שמספר הרב ''טהרת הקדש'' ספור נורא מהקדוש רבי ברוך ממעז'יבוז זכר צדיק וקדוש לברכה, איש גדול וענק אשר כל גדולי דורו יראו וחרדו מגדל קדשתו שפעם אחת בשבת קדש, נכנס לבית המדרש וכובעו - השטרימל שלו - נגע במנורה שמעל ראשו והסיטה, וכשהרגיש הרב בכך נתעלף, וכששאלוהו: על מה כל החרדה הזאת הלא הוי טלטול מן הצד בשוגג שאין בזה עוון כלל? והשיב כך:

ב' פעלות פועל אדם בעברה.

א. שמכעיס בכך את בוראו.

ב. שמטמטם לבו מכאן ולהבא מעבודת ה'.

ולכן, אמנם נכון שמצד להכעיס את בוראי אין כאן מה לחשש, שהרי כפי שאמרתם זהו טלטול מן הצד בשוגג. אמנם טמטום הנצמח מהעברה נצמח גם מעברה בשוגג, ומזה אני מאד פוחד, כי טמטום הוא הרחקה מהקדוש-ברוך-הוא.

וההסבר לכך על פי הפסוק: ''בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר''.

הנשמה צחה ולבנה, כתם עוון הוא ככתם שמן על בד לבן, ואם כן מאי נפקא מינה אם הכתם נפל בשוגג או במזיד - הכתם הלא נעשה

כל עברה ועברה גורמת טמטום וסתימה בפתיחת הלב והמח, בהכרת ה' ובעבודתו, וגם אם נעשתה בשוגג שאין ענש על כך כמו מזיד, אולם הסתימה נעשית והאדם מתרחק על ידי זה מהקדשה.

וכל שכן מאכלות אסורות שמהם מתהוה נפשו של האדם - ''כי הדם הוא הנפש'', שמי שלא נזהר בזה מטמטם לבו ומתרחק הוא מעבודת ה'

והאדם חיב להיות אחראי לשמר עצמו מהמזיקים היכולים להפילו מהאמונה ומהקדשה, ומאכלות האסורות הן הן גרמא גדול להרחיק את האדם מהאמונה וכמו שמבאר בספר ''שומר אמונים'':

אכילת מאכלות אסורות, ואפלו בשוגג מחמת חסר ידיעה וכדומה, הנו מהמפסידים הגדולים ביותר את האמונה הקדושה. כתב בספר ''צפנת פענח'' מהרב הקדוש ''בעל התולדות'' פרשת יתרו (דבור המתחיל ונראה דשמעתי ממורי), ומובא גם בספר ''דגל מחנה אפרים'' פרשת עקב, וזה לשונו: שמעתי ממורי דיש בכתבי שאלות ותשובות לרמב''ם, ששלחו מדינה אחת לרמב''ם וחתמו על שאלה זו במספר שבעים אלף איש ילמדנו רבנו, מאחר שאין תחית המתים מפרש בתורה רק בש''ס רמזו ודרשו מהוכחות שלהם, אם כן גם לנו יש להוכיח ולדרש אפכא וכו'? והרמב''ם לא רצה בעצמו להשיב להם, וצוה לתלמידו ר' שמואל אבן תבון לכתב תשובתם

ותכן ענין תשובתם הוא זה. אבאר לכם, מאחר ונמשך לכם ספק זה, אם כן אין נשמתכם מבני אברהם יצחק ויעקב רק מאנשי סדום ועמורה וכו', והנה נפש האדם הוא דם הנעשה מברירת המאכלים, ויש כמה מיני ברור, בתחלה על ידי שזורקת המרה טפה במאכל שבתוך מעיו, נברר הגס ועב ונעשה צואה ויוצאה לחוץ ברור שני למי רגלים, ברור שלישי נעשה זעה, ברור רביעי נעשה שערות וצפרנים, ברור חמישי הדם נבלע בכבד וטחול וכו', ומבחר הדם נכנס בלב ואחר כך במח, ומזה נעשה השכל והדעת. ומדבריכם נראה שאתם כופרים בדברי חז''ל, אם לא נזהרתם מאכילת אסור, ודברים טמאים, והשכל והדעת שלכם נעשה מהדמים של טרפות ואסורים, והשכל והדעת שלכם נמשך להכריע אל הטמאה כי ממנו נעשה, ואם כן איך תוכלו להכריע בשכל שלכם נגד רבותינו חכמי התלמוד אשר רחב לבם היה רחבה מני ים וכו'. ותדעו נאמנה, מאחר שירדתם לספק זה וכפירה זו, שהפרענות קרובה לכם. וכך עלתה להם, שבא עליהם מלך אחד והרגם והשמידם, ורצו להמיר דתם ולא קבלו אותם מאחר שכפרו בתחית המתים. והאמות מאמינים גם כן בסוד הגלגול ותחיה, וכמו שאמר הפילוסוף וכו' ומעט מזער נמלטו להרמב''ם וחזרו בתשובה עד כאן לשונו.

וזה לשון ספר ''שלחן הטהור'' במאמר ''פתח עינים'' פרק ה': כי האדם הירא שמים צריך להשגיח באיזה מקום יאכל וישתה, שפעמים מחמת בושה אדם אוכל אפלו במקום גרוע, אבל באמת אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', ופקוח נפש דוחה הכל, ואין לך פקוח נפש גדול מזה לטמטם לבו חס וחלילה במאכלים שאינם בדוקים לו, כי על ידי זה יבוא למחשבות זרות ולבטול תורה ותפלה, וגם עובר בזה על לאו ד''לא תחניפו את הארץ''. ובשם האר''י הקדוש, כי מה שיוחנן כהן גדול נעשה צדוקי מחמת מאכל אסור שאכל, וזה לשונו: ''שצריך האדם לכון בברכותיו מאד כדי לתקן הנוגע בהם בדומם או בצומח או בבעל חי, כי לפעמים באלו המדרגות יש בהם מגלגלים - פעמים ניצוצות טובות ופעמים רעות. והנה לפעמים כשאוכל אדם איזה דבר ובו מגלגל איזה רשע, אם האוכל אינו יודע בזהר ובקבלה יכול להזיקו ולהפכו לרשע כמוהו, אם לא יכון מאד בברכות אותו המין, וכן לפעמים ימצא אדם שכל מעשיו טובים ופתאם נהפך למינות או לבלבול שכל, כמו שארע ליוחנן כהן גדול ששמש בכהנה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי, כי האדם שאינו צדיק אם יאכל איזה דבר ובתוכו רשע גמור, לא די שאינו מתקנו אלא שמהפכו לרשע כמוהו, וזהו שאמרו חז''ל עליו (פסחים מט ע''ב) עם הארץ אסור לאכל בשר, כי כיון שאינו מתקן אותם המגלגלים באותו בעל חי אסור לאכל ממנו. עד כאן לשונו, שלחן ערוך האריז''ל בסוף סדר האכילה. על כן תראה אחי כמה צריך לזהר בזה. עד כאן לשונו.

עוד כתב שם במאמר ''פרישות ממאכלות האסורות'' פרק א', וזה לשונו: ''והתקדשתם והייתם קדשים'', נאמר בסוף פרשת שמיני לאחר אזהרת אכילת דברים טמאים ואסורים, כי קדשתן של ישראל תלויה באם נזהרים במאכלים אסורים, ובזה נתקדשו ישראל קדושים מכל האמות, ובזה נכר גדל מעלת ויקרת ישראל. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא לט) כי המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה ולעולם הבא, ואקרי קדוש, כפרוש רש''י ז''ל שם. ומובא בזוהר הקדוש פרשת וישב דף קצ''ו. באם אדם נזהר ממאכלות אסורות אז שורה עליו צלם אלקים ודיוקן האדם, ודחלין מניה כל חיות ברא ועופא דשמיא, ולא אשתני זיויה לעלמין. ואם חס וחלילה להפך, אז סרים ממנו הקדשה ודיוקן אדם, כי המטמא עצמו ממאכלות אסורות אז טמא טמא יקרא, והוא גופא חתיכה דאסורא, כי בשביל זה חמור בעיני העולם האסור של מאכלות אסורות יותר מכל האזהרות, כמו חלול שבת וכדומה, והצדק אתם, מפני שכשאדם אוכל מאכל אסור, אז חס וחלילה נהפך גופו וכל דמו, ונמסר לסטרא אחרא, ונעשה גוף טמא ועכור, ונסתם לבו, וקשה תשובתו מאד, רחמנא לצלן. ומובא בזוהר הקדוש פרשת שמיני, וזה לשונו: תא חזי, כל מאן דאכיל מאינון מאכלי דאסורי, אתדבק בסטרא אחרא, וגעיל נפשא וגרמא, ורוח מסאב שריה עליה, ואחזי גרמיה, דלית ליה חלקא באלקי עלאה, ולא אתי מסטרא ולא אתדבק ה'. ואי יפק הכי מהאי עלמא אחידן ביה כל אינון דאחידן בסטר דמסאבא, ומסאבין ליה ודינין ליה כבר נש דאיהו געלא דמאריה געלא בהאי עלמא וגעלא בעלמא דאתי, ועל דא כתיב: ''ונטמתם בם'' בלא א', דלא אשתכח אסותא לגעולי, ולא נפיק ממסאבותא. וי לון וי לנפשיהו דלא יתדבקון בצרורא דחיי לעלמין דהא אסתאבו, וי לגרמיהו, כתיב: ''כי תולעתם לא תמות, והיו דראון לכל בשר''. מאן דראון? סרחונא, מאן גרים ליה? ההוא בשר דאתדבק ביה, עד כאן לשונו.

ואפלו מי שאוכל בשוגג נטמטם לבו, וכן כתב ב''אור החיים'' הקדוש פרשת שמיני על הפסוק: ''ולא תטמאו בהם'', וזה לשונו: או שיכון לומר לבל יכניסו בפיהם אפלו בהסח הדעת, אלא שישתנה הפגם דבמזיד תעשה נפשו שקץ, ובשוגג תטמטם נפשו ונטמאת, והוא אמרו: ''ולא תטמאו בהם'', עד כאן לשונו.

עוד בענין זה, כתב ''החפץ חיים'': ''אל תשקצו את נפשתיכם וגו' ולא תטמאו בהם ונטמתם בם'' (ויקרא יא), ובחז''ל (יומא לט) ''ונטמתם'' חסר כתיב, אל תקרי ''ונטמתם'' אלא ''ונטמתם'', דהינו מי שאוכל שקצים ורמשים, נבלות וטרפות, מטמטם לבו ונפשו של אדם עד שאינו מרגיש ומתבונן כלל. עד כאן לשונו.

ועוד בלקוטי מהרי''ל, וזה לשונו: אפשר לפרש סמיכות הפסוקים בפסוק במשפטים: ''ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו'', ''לא תשא שמע שוא'', ''אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס'', על פי מה שאמרו ז''ל, דאכילת דברים האסורים מטמטמים לבו ונפשו של אדם. ואיתא בספרים הקדושים שמסירים את האדם מדבקותו בבורא יתברך, ומכניסים בו מחשבות כפירה ומינות רחמנא לצלן, גם שורה קלפה טמאה על מאכלות האסורות כמו שכתבו ז''ל, ועל ידי אכילתו מכניס בגופו ונפשו, הקלפה הזאת רחמנא לצלן, וימנעוהו חס וחלילה מהאמונה השלמה באחדות הבורא יתברך. וזהו שכתוב: ''ואנשי קדש תהיון לי'', שתתנהגו בקדשה, ''ובשר בשדה לא תאכלו'', שתשמרו עצמכם ממאכלות אסורות, ואז: ''לא תשא ''שמע'' שוא'', רצונו לומר, שלא תאמרו בשקר ''שמע ישראל'', ''אל תשת ידך עם רשע'' הינו עם הקלפה השורה על מאכלות אסורות, ''להיות עד חמס'', כי במלת ''שמע'' יש עי''ן רבתי ובמלת ''אחד'' יש דל''ת רבתי, ראשי תבות ''עד'', להורות להיותנו עדים מעידים על אחדותו יתברך. והנה הקלפה השורה על מאכל אסור, ''חומס חס וחלילה האמונה באחדות הגמור'', עד שאמרו חמסן יהיב דמי, דעל ידי שנהנה מן הקלפה ההיא בהנאת המאכל מוסיף לו כח להיות חומס ממנו אמונת האחדות חס וחלילה, וזהו שכתוב: ''אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס'', על כן ישוב האדם בתשובה שלמה על שלא היה נזהר ונשמר עד הנה, ויקבל עליו שמירת גופו ונפשו מכאן ולהבא, ומן השמים יסיעוהו, כמאמר חז''ל: הבא לטהר מסיעין אותו. עד כאן לשונו.

וב''מסלת ישרים'' פרק י''א וזה לשונו: אמרו חז''ל בספרי: ולא תטמאו בהם ונטמתם - בם, אם מטמאים אתם ''בהם'', סופכם לטמא ''בם''. (ויקרא יא מג) והינו, כי המאכלות האסורות מכניסים טמאה ממש בלבו ובנפשו של אדם, עד שקדשתו של מקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת ממנו, והוא מה שאמרו: ונטמתם בם אל תקרי, אלא ונטמתם, שהעברה מטמטמת לבו של אדם, כי מסלקת ממנו הדעת האמתית ורוח השכל שהקדוש-ברוך-הוא נותן לחסידים, והנה הוא נשאר בהמי וחמרו נשקע בעולם הזה. והמאכלות האסורות יתרים בזה על כל האסורים, כיון שהם נכנסים בגופו של אדם ממש, ונעשים בשר מבשרו. עד כאן. ורמז לזה בתורה הקדושה, שלאחר שאכל אדם הראשון ממה שנאסר עליו כתיב (בראשית ג' ח') ''ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלקים בתוך עץ הגן'', והינו כפירה במלא כל הארץ כבודו. (ועין עוד בספר נפש ישעיהו שהאריך בלקוטים על זה)

---

פרשת תזריע

אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו (יב, ב-ג)

יש להבין, מדוע נסמכה פרשת מילה וטמאת וטהרת יולדת, לעניני נגעים? ואפשר לומר בפשיטות שהמשתף ביניהם הוא בב' פרטים:

א. ביולדת מצינו טמאת שבעה לזכר וטמאת שבועים לנקבה, וכמו כן נאמר בדין הסגר מצרע, נסגר לשבוע, וכשלא נרפא הנגע נסגר לשבועים, וכמו כן מילת התינוק הלא היא לאחר סיום שבעת ימים - דהינו ביום השמיני, כדגמת טהרת המצרע ביום השמיני לאחר שבעת ימים, ובענין מילה הסבירו בדרך הדרש שמילתו לשמונה כדי שתעבר עליו שבת אחת, והטעם, כל שבוע ושבוע מקור יניקתו וקיומו מיום השבת כידוע מדברי ''אור החיים'' הקדוש, אזי כדי שיהא התינוק בבחינת חי וראוי למילה צריך שיעבר עליו זמן מסים שיש בו שעור חיות שחי בעולם, וראוי להיות בכחו למול אותו, ואין חיות וקיום לעולם בלא שבת, ולכן ממתינים שבוע ימים שבתוכם בודאי תהא שבת, ובכך יחשב התינוק לחי בבחינת מה וראוי למילה ולא כמת ונפל, ב. וכמו כן בטהרת היולדת וטהרת המצרע שצריכים להיות בטמאתם שבוע לפחות, שהוא שעור מיתה, שכשם ששבוע שיש בו שבת היא שעור חיות כי מבלי השבת אין שעור חיות, כן להפך כשהמדבר בטמאה שהיא בחינת מיתה, שצריך הטמא להיות מרחק ומנדה בבחינת מת מן העולם כדי להסיר את טמאתו שהיא בחינת מות - מעליו, צריך לכך שבעת ימים שנכלל שבת בתוכה.

והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא... בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (יג, מה-מו)

אמרו רבותינו: מה נשתנה מצרע משאר טמאים, לישב בדד? הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לרעהו ובין איש לאשתו - אף הוא יבדל. והרמב''ן כתב, שתרופתו של המצרע היא הפך מגדר הטבע, שהרי בדרך הטבע רפואת המצרע להיות דוקא במצב של שמחה ולצאת מהמרה השחרה והדכוי, והתורה קבעה את רפואתו דוקא בכך שידכא נפשו בבגדיו הפרומים, וגדול שער, והכרזתו על עצמו כטמא, ובבדידות ישב מחוץ למחנה, לומר שרפואת הנגע בתקון החטא ולא בדרכים טבעיות, אלא בהתקן פגמו של החוטא מתרפא הוא מיסוריו, כי כלל גדול בידינו: אין הנחש ממית אלא החטא ממית, ובעשות המצרע תקון לפגמיו בהכפשת עצמו - אף שהוא נגד הטבע שיגרם בכך את רפואתו - יתרפא.

כמה אם כן יש לו ללמד מכאן לאדם המיסר, שאין מתרפאין לא בעבודה זרה ולא בגלוי עריות.

שמחה אמתית לעמת שמחה מדמה

מי יפאר ומי יתאר גדל מעלותיה של ה''שמחה'', כמה טובה היא לגוף ולנפש יחדו. קשה לקנותה ככלי זהב, ונח לאבדה ככלי זכוכית. אמת, שלא כל אחד יכול לקנות מדה מפלאה זו, אולם עלינו - לכל הפחות - לברח מאויביה של השמחה.

הפסוק אומר (תהלים צז, יא) ''אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה''.

ויבאר על פי מה שהסביר הרב רפאל שמשון הירש זצ''ל: ''עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים'' - 'חשבנות רבים' המה אויבי השמחה שירשו בני האדם לעצמם על ידי חשבונות רבים.

רבים המה אויבי השמחה, מהם החשבונות הרבים שבקשו בני האדם ולא הציבו להם את דרך האמונה והתמימות בה', אלא בקשו לשית עצות בנפשם ולפתר בעיותיהם בדרך סבות מקריות וטבעיות בלבד, ומה' רחק לבם.

וכמו ששמעתי פעם מהצדיק רבי ישעיה אריה קלין זצ''ל, מזקני הדור הקודם, פרוש על פסוק: ''עד אנה ה' תשכחני נצח, עד אנה תסתיר את פניך ממני, עד אנה אשית עצות בנפשי'', שאומר דוד המלך עליו השלום: רבונו של עולם, יודע אני 'עד אנה תשכחני נצח', ויודע אני גם 'אנה תסתיר את פניך ממני', והוא - 'עד אנה אשית עצות בנפשי'. דהינו, כל זמן שאשית עצות בנפשי ואחפש דרכים מסבות הזמן בעצות שונות. אבל כשאחליט שאין לי שום עצה אלא רק לזעק אליך ולהבין שרק אתה יכול לעזר לי - אז ידעתי כי ישוב חרון אפך ממני, וכבר לא תשכחני ולא תסתיר פניך ממני. והוא מדרך מדתו של הקדוש-ברוך-הוא - מדה כנגד מדה, כשאדם שוכח מהקדוש-ברוך-הוא, הרי שהוא במצב 'עד אנה ה' תשכחני נצח', וכן כשהוא מסתיר פניו מהשם יתברך ומחפש עצות, הרי הוא במצב 'עד אנה תסתיר את פניך ממני', אבל כשמסלק את העצות מנפשו - סר ממנו היגון והאנחה.

עד כאן דברנו באדם שמחפש את דרכי רפואתו בסבות טבעיות, והולך ומבקש עצות להחלץ ממצבו, ומן ה' יסור לבו.

על אחת כמה וכמה שטועה הוא האדם והולך מפח את הפחת בבקשו את רפואת נפשו - השמחה - בשדות זרים, שמחה של הוללות, שמחה של עריות, וחושב שבכך יביא מזור ותרופה לנפשו הכואבת.

מובא בספרים הקדושים, שרב מכאובי הנפש - הדכאונות, הפחדים וחסר ישוב הדעת, נובעים מפגם הקדשה, כגון: הסתכלות על נשים, תערבת אנשים ונשים, שחוק וקלות ראש, שיחה עם נשים, וכמו כן חסר צניעות לאשה הנכשלת ומכשילה את הרבים, הן הנה היו לבני ישראל לפוקה ולמכשול לטל את שלות נפשם ומרגועם.

וכמו שכבר הזכרנו במבוא על המובא בגמרא, מעשה באדם אחד שחלה באהבת אשה אחת, ואמרו הרופאים, שרפואתו שידבר עמה. ואמרו חכמים: ימות, ואל ידבר עמה ואפלו מאחורי הגדר.

ידעו חכמים כי הדבור עם האשה הוא האויב הגדול לנפש, וגם אם למראית עין יביא לאדם רפואה לנפשו החולה - סופו שיחלה במחלת נפש קשה ממנה עד כדי שכדאי לו שימות, כי עתיד הוא לסבל בעוון זה יסורי גוף ונפש קשים מסבלו של עכשו.

אנשים הולכים לפסיכיאטרים להרגע ולהתרפא מדכאון נפשם, ופעמים תשובתם אליהם לילך למקומות בלוי, להסתכל בסרטים ובמראות אסורות. אוי ואבוי ! היאך אפשר להתרפאת מהמחלה בהלעטת חידקי המחלה בעצמם? הלא אלו גורמי חליי הנפש החדים ביותר, הפוגעים ישירות בנפשו ומחו של האדם לטמטמו ולטל ממנו את בינתו וישוב דעתו.

לכן, הרוצה לזכות לשמחה, יזהר וישמר מחקויי השמחה, וידע להבדיל בין שמחה אמתית לבין שמחה מדמה, שסופה תוגה, תאניה ואניה. כל מצוה, כל חסד, כל התעסקות בתורה, הם הם בכחם להביא את השמחה האמתית לאדם. חזוק באמונה, זהירות מחטא, תשובה שלמה, תפלה מקירות לב בשפיכת הנפש לה'. המה העצות היעוצות, מפי ה' יצאו על ידי עבדיו הנאמנים, וכנאמר: ''פקודי ה' ישרים משמחי לב, מצות ה' ברה מאירת עינים'', ''אור זרע לצדיק, ולישרי לב - שמחה''.

---

פרשת מצרע

זאת תהיה תורת המצרע (יד, ב)

זאת תהיה תורת המצרע תורת מוציא שם רע.

נביא כמה פרקים בנושא החמור של עוון לשון הרע, שענשו הוא הצרעת, מדה כנגד מדה, כשם שהוא בלשונו הפריד בין הדבקים, בין חברים טובים, או בין איש לאשתו, ועשאם פרודים, ישב הוא בפרוד מחוץ למחנה מושבו.

אסור לשון הרע

כתב הגר''א באגרת:

ומה לי להאריך בזה העוון החמור מכל העברות, ''כל עמל האדם לפיהו'' (קהלת ו', ז') - אמרו חכמים, שכל מצוותיו ותורותיו של אדם אינם מספיקים [לכפר] על מה שמוציא מפיו וכו', ואי אפשר לשער גדל היסורים והצרות שסובל האדם אפלו על דבור אחד.

אין לך דבר המרחיק את האדם מקונו כעוון לשון הרע

כתב האור החיים הקדוש:

אין לך דבר שמרחיק האדם מן קונו כלשון הרע, ולזה אמרה התורה: ''זאת תהיה תורת המצרע'', ובדרש (ויקרא רבה ט''ז ב', ערכין טו:) דרשו מיתור הכתוב - זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע. ''ביום טהרתו'' - שיטהר לשונו ודרכיו. ''והובא אל הכהן'' - כי ה' ברוך הוא יתכנה בשם כהן, כאמור בספר הזהר בפסוק: ''ובא הכהן''. ואמר ''והובא'' - לצד שנתרחק, עכשיו מעצמו יתקרב, כי מעשיו יקרבוהו ויקרא קרוב, דכתיב (ישעיה נז, יט): ''שלום וגו' ולקרוב''.

עובר על כל התורה כלה וככופר בעקר

ומה לנו להאריך עוד בגדלת העוון המר הזה, אחרי שאמרו עליו שהוא כעובר על חמשה חמשי תורה וככופר בעקר, חס וחלילה, שזה לשון המדרש רבה (ויקרא רבה ט''ז, ו') אמר רבי יהושע בן לוי, חמש תורות כתובות במצורע: ''זאת תורת נגע צרעת'', ''זאת תהיה תורת המצרע'', ''זאת תורת אשר בו נגע צרעת'', ''זאת התורה לכל נגע הצרעת'', ''זאת תורת הצרעת''.

''זאת תהיה תורת המצרע'' - המוציא שם רע, ללמדך, שכל האומר לשון הרע, עובר על חמשה חמשי תורה וכו'.

ומבאר בספר הגדול ''בעל עקדה'', שבכל חמש מחמשה חמשי תורה מבאר חטא לשון הרע. בספר בראשית - ענין הנחש, בספר שמות - ענין דתן ואבירם שהלשינו לפרעה על משה, בספר ויקרא - סדר תזריע ומצורע, ובסדר קדושים ''לא תלך רכיל'', בספר במדבר - ענין המרגלים ומרים ועדת קרח, בספר דברים - ''בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות'', ותרגם אנקלוס: דאתפלו על מנא - שתפלו על המן, ובסוף פרשת תצא, פרשת זכור דמרים, ודברי פי חכם חן.

הרי שהמדבר לשון הרע, כעובר על כל חמשה חמשי תורה.

אין תפלתו עולה לפני ה' יתברך

איתא בזהר הקדוש: מאן דאית ביה לישנא בישא, לא עלת צלותא קמיה דקודשא בריך היא, דהא אתער עליה רוח מסאבא, כיון דאהדר בתשובה וקביל עליה תשובה. - תרגום: מי שיש בו עוון לשון הרע, לא עולה תפלתו לפני הקדוש-ברוך-הוא, שהרי נמשך ומתעורר עליו רוח טמאה, וכיון שחוזר בתשובה ומקבל עליו תשובה, מה כתוב? ''ביום טהרתו, והובא אל הכהן'' וגו'.

וזה שנאמר (תהלים י''ז) ''תפלה לדוד שמעה ה'... האזינה תפלתי'' - והינו - ''בלא שפתי מרמה'', דכיון דאין לי לשון הרע אז תקבל תפלתי, וקל לחכימא.

המדבר לשון הרע מעורר את המקטרג העליון לקטרג על בני אדם

אומר החפץ חיים:

אם מדבר לשון הרע על חברו ומעורר מדנים עליו, הוא מעורר בזה למעלה ענין קטיגוריא על ישראל, ונותן בזה כח לשטן שיקטרג על ישראל, כדאיתא בזהר הקדוש פקודי, וזה לשונו:

אית רוחא חדא דקיימא על כל אנון מארי דלישנא בישא, דכד מתערי בני נשא בלישנא בישא, או ההוא בר נש דמתערי בלישנא בישא, כדין אתער ההוא רוחא בישא מסאבא דלעלא דאיקרי סכסוכא, ואיהו שארי על ההוא אתערותא דלישנא בישא דשארו ביה בני נשא, ואיהו עאל לעלא, וגרים בההוא איתערו דלישנא בישא מותא וחרבא וקטולא בעלמא. וי לאנון דמתערי להאי סטרא בישא מותא וחרבא וקטולא בעלמא, וי לאנון דמתערי להאי סטרא בישא ולא נטרי פומייהו ולישנהון, ולא חששו על דא, ולא ידעי דהא באתערותא דלתתא תליא איתערו דלעלא, בין לטב בין לביש וכו', וכלהו דלטורין איתערו להאי חויא רבא למהוי דלטורא על עלמא, וכלהו בגין האי איתערו דלישנא בישא כד קימא איתערותא דיליה לתתא. עד כאן לשונו. הרי תכן דבריו: שהאדם כשמדבר לשון הרע מעורר את השטן - המקטרג העליון - לקטרג ולהמשיך חרבן ומיתה בעולם.

והנה כאשר יתבונן האדם הנלבב בדברי הזהר הקדוש הנזכר לעיל, ויביט בעינא פקיחא את הנולד על ידי דבורו, ימלא פחד ורתת וזיע מלדבר שום לשון הרע על חברו, דהלא אם יאמרו לאדם שיכנס אל היכל ה' בעצמו, או שישלח אחד תחתיו, ויעמוד לפני ארון בריתו ויקטרג על כלל ישראל, ולא יאמר שקר עליהם רק מה שהוא יודע לאמתו, ברור הוא, דאפלו הגרוע שבישראל ימסר את עצמו לסכנה ולא ישיא את נפשו עוון אשמה כזה. והלא כן הוא הדבר בענין לשון הרע, שהדלטוריא שהוא מעורר בפה, היא עולה למעלה לפני כסא כבודו יתברך, כמו דאיתא בהדיא בתנא דבי אליהו בפרק י''ח, וזה לשונו: כשם שהרשעים מספרים לשון הרע ועולה עד כנגד כסא הכבוד, כמו כן וכו'. והוא מעורר בזה את המקטרג הגדול על כלל ישראל, וכנזכר לעיל בשם הזהר הקדוש.

והנה מכל זה נוכל להבין את גדל הענש שראוי לבא על העוון המר הזה בעולם הזה ובעולם הבא, ולפיכך הזהיר אותנו דוד המלך עליו השלום (תהלים ל''ד): ''מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב, נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה'', כשנחפץ לחיות חיי עד בעולם הבא וימים טובים בעולם הזה, תחלת הכל - לנצור הלשון מרע.

וכמה אנו צריכים להתבושש ולהכלם מהקדוש-ברוך-הוא, שאנו מתפללים אליו בימים הנוראים: ''הס קטגור וקח סנגור תחתיו'', ואנחנו בעצמנו על ידי הלשון הרע שלנו מעוררים אותו ונותנים לו כח לקטרג. ה' ישים בינינו אהבה ואחוה ושלום ורעות.

המדבר דבורים אסורים - טמאת אותם דבורים אוחזת בדבורי הקדשה שמוציא מפיו ומטמאתן

ועוד אומר רבנו החפץ חיים:

צריך לדעת, שמלבד האסור שעובר האדם כשמדבר דבורים שאסרתן התורה, עוד נמשכת רעה גדולה מזה - כשמדבר אחר כך דברי קדשה, גם כן לא יזכה האדם בהן, כי יש ממנים מסטרא אחרא, שתכף כשמדבר דבורים האסורים, אוחזין הדבורים עם הטמאה המרחפת עליהן, ומטמאין בזה את דברי הקדשה שמדבר אחר כך.

וכדאיתא בזהר הקדוש פרשת פקודי, וזה לשונו: ובהאי רוחא בישא תליין כמה גרדינין אחרנין, דאנון ממנין לאחדא מלה בישא או מלה טנופא דאפיק בר נש מפומיה ולבתר אפיק מלי קדישין. ווי לון, ווי לחייהון, ווי לון בהאי עלמא, ווי לון בעלמא דאתי, בגין דאלין רוחין מסאבין נטלין ההיא מלה מסאבא, וכד אפיק בר נש לבתר מלי קדישין, מקדימי אלין רוחי מסאבא מלי ההוא מסאבא ומסאבי לההוא מלה קדישא ולא זכי ליה בר נש, וכביכול תששא חילא קדישא. עד כאן לשונו.

ואם כן, כאן תשובה להרבה הטוענים: מתפללים אנו, בוכים אנו, לומדים תורה, ובכל זאת אין תפלתנו מתקבלת ולא נושעים אנו מצרותינו. וכאן התשובה - כיון שיש עם כל זה גם עוון הלשון שעוצר את הדבורים הקדושים מלהעשות, והדבר דומה למגיש למלך מתנה יקרה בקפסא מטנפת, וכי תתקבל מתנתו? כן הוא המגיש לה' יתברך תורה ותפלה בפה מטנף בלשון הרע.

לפיכך אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ל''ד, י''ד) ''נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב'' - אין ערך לעשית הטוב אלא אם כן שומרים על הפה מלשון הרע, שאלולא כן, אין הטוב מגיע לעולם למקומו הנכון. אבל אם המצרע חוזר בתשובה ומטהר מחטאו, אזי באים על תקונם כל דברי התורה שלמד עד כה, ורק עתה הם נזקפים לזכותו.

זה שנאמר: ''זאת תהיה תורת המצרע'', התורה הנלמדת על ידי המצרע, מתקבלת רק ''ביום טהרתו'', שאז היא באה על תקונה, ואלו עד לטהרה אין לה כל ערך.

עקר התקון -לעוונות האדם - שמירת פיו ולשונו, והוא יותר מתעניות וסגופים

כתב הגאון מוילנא באגרתו ועד יום מותו צריך האדם להתיסר, ולא בתעניות וסגופים, רק ברסן פיו ובתאותו, וזהו התשובה, וזה כל פרי העולם הבאי כמו שנאמר (משלי ו, כ''ג) ''כי נר מצוה'' וגו', אבל ''ודרך חיים תוכחות מוסר'', וזהו יותר מכל התעניות וסגופים בעולם

[וכן ראיתי בספר ''ראש הגבעה'', שכשאדם רוצה להתנדב תענית, טוב יותר שיקבל עליו התענית מן הדבור, ממה שיקבל עליו מן האכילה, כי ממנו לא יהיה לו נזק, לא בגופו ולא בנשמתו, ולא יחלש על ידי התענית הזו - שמירת הלשון].

וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו, זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער (מדרש) ואומר הכתוב (תהלים ל''ד) ''מי האיש ה'חפץ חיים' אוהב ימים וגו', נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה'', ובזה יכפר לו כל עוון, ונצול משאול תחתית, כמו שנאמר (משלי כ''א, כ''ג) ''שמר פיו ולשונו שמר מצרות נפשו'', (שם י''ח, כ''א) ''מות וחיים ביד לשון''. אוי למי שממית עצמו בשביל דבור אחד, ''ואין יתרון לבעל הלשון'' (קהלת י', י''א), ולכל יש רפואה חוץ כו' (ערכין ט' ו)

הטעם שכל כך חמור חטא הלשון, היות והוא סבה להזכיר כל יתר העונות ולעורר על קטרוגם

תמה ה''חפץ חיים'', הלא ישראל במצרים היו להם עוד עונות חמורים כעבודה זרה, ואם כן, למה עדין תמה משה על שעבודם, ורק כשנודע לו שיש להם עוון לשון הרע נחה דעתו מה טעם חמרתו של עוון זה יותר מהכל?

אכן על פי המבאר בזהר הקדוש, שעל ידי עוון של לשון הרע הוא מעורר את המקטרג הגדול על כלל ישראל, וזה גורם מיתה וחרבא וקטולא בעלמא וזה לשון הזהר הקדוש פרשת פקודי אית רוחא חדא דקיימא על כל אנון מארי דלישנא בישא, דכד מתערי בני נשא בלישנא בישא, או ההוא בר נש דמתערי בלישנא בישא, כדין אתער ההוא רוחא בישא מסאבא דלעלא דאקרי סכסוכא, ואיהו שארי על ההוא אתערותא דלישנא בישא דשארו ביה בני נשא, ואיהו עאל לעלא וגרים בההוא אתערו דלישנא בישא מותא וחרבא וקטילא בעלמא, ווי לאנון דמתערי להאי סטרא בישא ולא נטרי פומייהו ולישנהון, ולא חששו על דא, ולא ידעי דהא באתערותא דלתתא תליא אתערותא דלעלא, בין לטב בין לביש וכו', וכלהו דלטורין לא אתערי להאי חויא רבא למהוי דלטורא על עלמא, וכלהו בגין האי אתערו דלישנא בישא כד קימא אתערותא דיליה לתתא. עד כאן לשונו. ובארנו במקום אחר, דבלא חטא הלשון לא נתן לו הכח ההוא להודיע למעלה את תועבות בני האדם ולתבע דין עליהם.

לפי זה מובן, דאמנם משה רבנו עליו השלום היה יודע שיש במצרים עונות גדולים מאד, אכן היה סבור מתחלה שאין בהם חטא הלשון, וממילא לא היה יכול השטן לקטרג.

[וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה כ''ו, ב) דורו של אחאב, אף שהיה בידם עוון עבודה זרה, היו יורדין למלחמה ונוצחים מפני שלא היה בהן דלטוריא, דורו של דוד - והינו בימי שאול - אף שהיו בהן תינוקות שהיו יודעין מ''ט פנים לתורה, היו יורדין למלחמה ונופלין, מפני שהיה בהן דלטוריא]. אכן, כיון שראה שיש בהן דלטוריא, אמר: ''אכן נודע הדבר'', וכאומר, אכן כעת נודע הדבר הידוע - שהוא חטא עבודה זרה, נודע למעלה ונתפרסם, ומגלגלין עליהם את כל עונותיהן, ובשביל זה נלקים כל כך.

והנה מכל זה יוכל האדם להתבונן, כמה צריך להיות זהיר מזה החטא שלא יקלקל לעצמו, [כי בעת שהוא מספר לשון הרע על חברו, נענש מדה במדה - שמספרים עליו למעלה. וכמו שכתב רבי חיים ויטאל ז''ל בשער הקדשה וזה לשונו: בהזכירך רעת חברך - יספרו עונותיך] וגם לא יקלקל לכל העולם כלו, וכנזכר לעיל בשם הזהר הקדוש

עוון לשון הרע - כמה שיפרע עליו אדם בעולם הזה, עדין קרן העוון קימת לו לעולם הבא

איתא בתוספתא דפאה: על ג' עברות נפרעין מן האדם בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא, ואלו הן: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כלם.

ומפני זה הענין לבד, צריך האדם לשמר עצמו מהמדה הרעה הזו מאד, בהתבוננו, שכל הרעות והתלאות שיעברו עליו כל ימי חייו, הוא רק עבור הפרות של העוון, אבל עקר העוון לא נמחל לו, וענשו שמור לו לעתיד לבא ! (כבוד שמים) וכמובן, כל זה בלא עשה תשובה, אבל תשובה מועילה. וראה לקמן תשובתו של בעל הלשון.

אי אפשר לשער גדל היסורין והצרות שסובל אדם בשביל דבור אחד

כתב הגאון מוילנא באגרת: ומה לי להאריך בזה העוון החמור מכל העברות, ''כל עמל האדם לפיהו'' (קהלת ו', ז') - אמרו חכמינו זכרונם לברכה, שכל מצוותיו ותורותיו של אדם אינם מספיקים למה שמוציא מפיו. מה אמנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאלם וכו' (חולין פרק ט'), וידביק שפתותיו כשתי ריחיים וכו'. וכל כף הקלע הכל בהבל פיו של דברים בטלים, ועל כל דבור הבל צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו, וכל זה בדברים יתרים. אבל בדברים האסורים, כגון לשון הרע וליצנות ושבועות ונדרים ומחלקת וקללות, ובפרט בבית הכנסת ובשבת ויום טוב, על אלו צריך לירד לשאול למטה הרבה מאד. ואי אפשר לשער גדל היסורין והצרות שסובל בשביל דבור אחד (זהר הקדוש)

המספר לשון הרע נדון בעניות

אומר היה ה''חפץ חיים'': ודע, דכשם שהנחש נענש בענין מזונו, כדכתיב (בראשית ג, י''ד) ''ועפר תאכל כל-ימי חייך'', כן הוא מי שהוא בעל לשון הרע, נענש בעונו, כמו שכתב בספר ''הקנה'' וזה לשונו: ראה והבן, שכל המוציא לשון הרע מפיו, נדון בצרעת (ערכין טו:) ומסים שם בסוף דבריו - שמי שאינו נעשה מצרע, נדון בעניות, ושקולה העניות כצרעת.

ובאמת לפלא הוא בעיני, שטבע בני האדם לחפש סגלות וברכות מאנשים גדולים להצלחה על פרנסהי ומה יועילו להם כל הסגלות והברכות אם, חס וחלילה, הוא מרגל בזה החטא של לשון הרע ורכילות, הרי יש על זה אסור מפרש בתורה (דברים כ''ז, כ''ד) ''ארור מכה רעהו בסתר'', דקאי על לשון הרע כמו שפרש רש''י, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבועות לד:) ''ארור בו, קללה בו, נדוי בו'', וזה לא יצא מפי איש אחד, כי אם בהסכמת כל ישראל בצרוף הכהנים והלויים, כדכתיב בפסוק, והרי הוא מכלה השפעתו.

ואם היו שומעים לדברי, הייתי מיעץ להם יותר, שישמרו עצמם בזהירות יתרה מזה החטא, ובפרט מלעשות בפעל מעשה רע לחברו, מענין גזל וחמס ואונאה וכיוצא בזה [שזה בודאי גורם גדול שיתבזבזו נכסיו על ידי זה וירדו לטמיון], שאז בודאי יתברכו נכסיהם יותר מכל הסגלות, וכמו שידוע, שכל הארורים פתחו מתחלה בברכה (סוטה לב:), ואמרו: ''ברוך אשר לא יכה את רעהו'', וכל ישראל ענו על זה אמן, ובודאי תתקים הברכה הזו.

גם מי שלא נענש בצרעת בגופו - נשמתו מצרעת בחטא

כתב השל''ה הקדוש: ואל יחשב אדם המספר לשון הרע שרואה את עצמו שאינו מצרע, כי זה הוא לו לרעה - כי נפשו מצרעת, כמו שלמדו בזהר (וכן הוא בתנחומא מצורע''ב) ''שמר פיו ולשונו שמר מצרות נפשו'' (משלי כ''א, כ''ג) - אל תקרי מצרות אלא מצרעת. כלומר, כי נפשו, שהיא נשמתו, היא מצרעת, בר מנן. על כן, שומר נפשו ירחק בתכלית הרחקה.

צרעת נשמתו תתגלה לעתיד לבוא

אומר ה''חפץ חיים'': על כן, האדם המרגל בחטא זה, חס וחלילה, צריך להתאונן תמיד על נפשו, כי אף שמחפה עליו. הקדוש-ברוך-הוא בזה העולם, ואינו מראה קלונו לכל, על כל פנים, אחר פטירתו, שתצא הנפש מהגוף, תתגלה זהמת צרעתו לעיני הכל, וכל עוד שתהא דבוקה חלאת הזהמא הזו בנפש, בודאי לא יבא מנגע בהיכל ה' בגן עדן, ויצטרך לישב בדד למעלה חוץ למחנה ישראל, שהוא מקום הקלפות והחיצונים, אם לא עשה תשובה כראוי.

הגאון הצדיק רבי יצחק בלאזר, לאחר פטירתו נתגלה לספר כמה חמור עוון הלשון בשמים

בהקדמה לספר ''כוכבי אור'', מהדורא שניה, מובאת אגרת מהגאון רבי חיים ברלין זצ''ל, בה הוא מספר מה שארע לאחר פטירת רבי יצחק בלאזר זצ''ל, וזה לשונו.

והוא צוה בצואתו שלא להספידו כלל, ואמנם רוח הבריות היתה נוחה הימנו בפי כל חכמי העיר [ירושלים] ולומדיה, וגם בפי כל העם, עד שהקיפוני כלם שלא להשמע לצואתו, כמו שלא שמע ה''נודע ביהודה'' זצ''ל לצואת ה''פני יהושע'' זצ''ל (עיין פתחי תשובה יורה דעה שד''מ א'), אך הגאון מרן דאתרא, הרב שמואל סלנט החזיק בדבר ופסק שלא לזוז מצואתו ולא להספידו, ואנכי הייתי מפשר בזה, והספדתיו הספד גדול בפניו, ואמרתי בהספדי, שהגם שצוה שלא להספידו, אמנם מצינו בתורה במותה של שרה אמנו, שהספד ובכי הם שני ענינים, כלשון הכתוב (בראשית כ''ג, ב) ''לספד לשרה ולבכתה'', ובכי הוא על ההעדר והאבדה שהגיעו לנו במיתתו, ומצות הספד הוא על תלמיד חכם. נאמר בתורה על נדב ואביהוא בלשון (ויקרא י, ו') ''ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה '' ולא נאמר יספידו. על כן, אם צוה המנוח שלא להספידו, נשמע אליו בזה שלא לספר שבחו כלל, אולם על שלא נבכה על העדר - לא צוה כלל. ולאשר בחייו היה מעורר את העם למסרו לבכי, גם עלינו לקים היום מצות בכיה ולא הספד. והארכתי עוד בדברי מוסר עד שגעו כל העם בבכיה. ולכן - אמר הרב רבי חיים ברלין - אמנם לא ספרתי בשבחו, אבל עוררתי את הקהל לבכי ולתשובה.

ועוד מספר הרב חיים ברלין חלום שחלם לאחר מכן שהספידו, וזה היה ביום י''א מנחם אב, ויהי בליל שבת קדש שלאחריו סמוך לאור הבקר, בא המנוח אצלי בחלום ואמר לי. יישר כח על שלא הגדת עלי שבח. ושאלתי ממנו. מה נעשה בדינו בעולם ההוא? ואמר לי. שדין של מעלה חמור מאד שאי אפשר לשום אדם בעולם הזה לשער כלל, וביחוד מקפידים על דברים האסורים שנדברו שלא כהגן. ושאלתי עוד: איך עלה בדינו? והשיבני: שכל ימות החול לא הניחו לו לבא אלי בחלום ולתת לי ''יישר כח'', עד יום השבת שנתנו לו מנוחה והניחוהו להראות אלי בחלום. יותר לא דבר מאומה ונעלם ממני, חלף הלך לו ולא ראיתיו עוד, והקיצותי וכו'.

חתן הגר''י בלאזר זצ''ל, הגאון רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי זצ''ל, הוסיף על דברי האגרת הזאת, כי שמע בעל פה מהר''ח ברלין זצ''ל, שאחרי שאמרו לו בחלום שדין של מעלה חמור מאד וכו', הוסיף ואמר אמנם על תלמיד חכם יש הרבה מליצי ישר, אולם מקפידים מאד על חטא הלשון ! עד כאן דברו

חטא הלשון נורא מאד, אין מסנגר על חטא זה

תלמידי מורנו ורבנו הגאון רבי אליהו לאפיאן זצ''ל בישיבת ''כנסת חזקיהו'', זוכרים ברטט כיצד היה מספר מעשה זה בהתרגשות שיצאה ממעמקי הלב, ושואג כארי. ''אבל חטא הלשון נורא מאד'' ! וחוזר ואומר ''חטא הלשון נורא מאד ! נורא מאד חטא הלשון ! אף אחד אינו בא להגן ולסנגר על החוטאים בחטא זה ! ! ''.

והיו הדברים מרטיטים את לב השומעים, והכל עמדו נפעמים לנוכח חרדת הדין ויראת החטא אשר השתקפו בהזדעזעותו הגדולה ובהתרגשותו הרבה של רבנו זצ''ל.

וכתב החובות הלבבות (שער הכניעה פ''ז) המדבר לשון הרע יוצא נקי מכל נכסיו הרוחניים ומאבדם אכן, מה נורא הוא חטא הלשון. (ילקוט לקח טוב) לעתיד לבא, ליום הדין, מראים מצוות להרבה בני אדם שלא עשו אותן המצוות, ויאמרו: הלא לא עשינו זה? וישיבו להם אותם שספרו עליכם רע הם עשו אלו המצוות, ונוטלים אותן מהם ונותנים לכם. וכן לרשעים מראים עברות שלא עשו, וכשיאמרו: הלא לא עשינו? ישיבו להם: אלו העברות עשו אותם אלה שספרתם עליהם לשון הרע, ונטלו מהם ונתוספו עליכם. עד כאן דבריו

ואשר המגיד מהשמים, ואמר למרן ה''בית יוסף'': דברי ''חובות הלבבות'' הללו הם אמת ויציב ! ואלו היו יודעים בני אדם דבר זה, היו שמחים כשהיו שומעים שאומרים רע עליהם, כאלו נותנים להם מתנת כסף או זהב. (מגיד מישרים פרשת ויקהל)

ומעשה באחד מן החכמים שספרו עליו רע, וכשנודע הדבר לחסיד, שלח לאותו שספר עליו דורון, וכתב לו: אתה שלחת לי דורון מזכיותיך, ואני גמלתי לך בדורון זה ששלחתי לך. (חובות הלבבות ארחות צדיקים)

וזהו באור הכתובים (תהלים ל''א, י''ט) ''תאלמנה שפתי שקר הדברות על צדיק עתק בגאוה ובוז, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם'' - יאלמו שפתי השקר של דוברי לשון הרעי שגורמים נזק לעצמם, שמאבדים זכיותיהם, והצדיקים זוכים בהם בעולם הבא, הם יראיך שנוטלים שכר נגד בני אדם אלה שדברו עליהם לשון הרע. (מוהרי''ט פרשת תזריע)

מדברי רבותינו בדבר החיוב ללמד בספר ''חפץ חיים'' - הלכות לשון הרע

מי שאינו לומד בספר היקר ''חפץ חיים'', אינו יכול להנצל מלשון הרע, אפלו שיודע שהוא עוון חמור עד מאד, כמו מי שאינו לומד בשלחן ערוך הלכות שבת, שאינו יכול להנצל מחלול שבת אפלו שיודע שיש שבת בתורה, וזה ידוע ומפרסם לכל מי שלומד בספר הנזכר (ספר חשבון פרטי המצוות)

וכך כתב רבי אברהם מרדכי אלטר - האדמו''ר מגור: שתלמדו בספר ''חפץ חיים'' ו''שמירת הלשון'' על כל פנים בשני ימים בשבוע, ואעידה עלי שמים וארץ, כי אחרי שגמרתי הספרים הנזכרים לעיל הרגשתי בעצמי בזה פעלה לטובה. ולזאת, גם השלם במדותיו יתפעל על ידי זה, כי הכל צריכים לזה.

וכך כתב רבי יחיאל מיכל רבינוביץ - גאון אב בית דין סטוצ'ין: החובה לקבע למוד בספר ''חפץ חיים'' ו''שמירת הלשון'', דאם לא כן, בודאי יכשל בהרבה דבורים אסורים... אין קץ להתועלת היוצא מלמוד זה כאשר ראינו בחוש.

והגאון רבי איסר זלמן מלצר - גאון אב בית דין ור''מ סולצק ו''עץ חיים'' - כותב: מי זה לא ידע מגדלת וקדשת ספר ''חפץ חיים''... ודבר זה ידוע, שאפלו מי שכבר למד פעם אחת את הספר בשלמות, ואם אינו לומד בו בקביעות אינו נשמר כראוי מפרטי אסור לשון הרע. והסגלה היחידית להיות נזהר בדיוק, הוא אך ורק על ידי קביעות בספר הקדוש תמיד. (הסכמתו לספר ''עקרי דינים'', קיצור ה''חפץ חיים'' להרב הצדיק רבי שמואל הומינר זצ''ל)

צריך כל איש מישראל שיהיה לו בביתו ספר ''חפץ חיים'' ו''שמירת הלשון'', ויצמצם מעסתו כדי לקנותם, כי מבלעדם לא יפתח איש הישראלי את פיו לדבר ולא יטה אזנו לשמע, כדי שלא יכשל באסור תורה, חס וחלילה.

וחיב כל אדם לקבע לו עתים מיחדים ללמד בהם עד שידע הלכות לשון הרע ורכילות על ברים, יחזר על עקרי ההלכות והדינים בכל יום פעם אחת, וכן יעשה שלשים יום, ואחר כך בכל חדש פעם אחת, וכן יעשה שנה תמימה, ואחר כך פעם אחת בכל תקופה, וכן יעשה כל ימי חייו. וכמבאר סדר חזרה זה ב''באר הגולה'' ביורה דעה סימן א'.

קשה מאד להעתיק בספר כל הענינים הנכשלים בו בענין לשון הרע - רק קח דברי הרמב''ם עטרה לראשך, וזכור אותו תמיד: דכל דבר שאם יתפרסם יוכל לגרם לחברו הזק בגופו או בממונו או להצר לו או להפחידו, הרי זה לשון הרע.

ספורים בנושא ''לשון הרע''

אחד מנכבדי העיר ורשא - סוחר ידוע ותלמיד חכם - בא אל ה''חפץ חיים'' והזמין אצלו את כל ספריו, מלבד הספר ''חפץ חיים''. רבי ישראל מאיר תמה על הדבר, ושאלו לסבת הדבר. הסוחר השיב לו: היות שיש לו קשר ומגע עם הרבה אנשים לרגלי עסקי מסחרו, אי אפשר לו בשום אפן להזהר מלשון הרע ודבורים אסורים, ולא תהיה לו איפוא כל תועלת מספר זה.

כשמע רבי ישראל מאיר את דבריו, גלה לו, ששאל שאלה זו את רבי ישראל סלנטר, ורבי ישראל אמר לו, שכדאי להוציא ספרו זה לעולם, כי אף אם לא יצליח אלא להוציא אנחה מלבו של יהודי בגלל לשון הרע, הרי בזה לבד, יש ערך רב והשג חשוב מאד.

וזוהי אמרתו של רבי ישראל סלנטר: כדאי לאדם ללמד מוסר כל ימי חייו, אף אם לא יועיל לו רק לחסם פיו מדבור אחד של לשון הרע. (המאורות הגדולים)

- - -

מעשה בחבורה של יהודים יראי ה' שנכנסו לפנדק יהודי לסעד שמה, והתחילו לחקר ולדרש את בעלת הפנדק בנוגע לכשרות המאכלים, ותוך שהם ממתינים להכנת הסעודה, התחילו לדבר על הא ועל דא, ולא נזהרו בלשונם עד שדברו סרה על פלוני ועל אלמוני. שמעה הפונדקית שהיתה יראת שמים והוכיחתם: תימה לי על אנשים ככם, המקפידים כל כך על מה שמכניסים בפיהם, ואינם מדקדקים במה שמוציאים מתוך פיהם.

- - -

במטה שבפנת החדר שוכב נער בן שבע וקודח מחם, לידו רכון הרופא שבא לראות את שלומו. הילד בן השבע ציתן למופת, נשמע לכל הוראותיו של הרופא מבלי להוציא אנחה מפיו, עד שהגיע הרופא לפיו של הילד, ובקש ממנו להראות לו אם לשונו נקיה היא.

הילד - שמואל סלנט, שלימים שמש כשבעים שנה כרבה של ירושלים - נאנח אנחה ואמר: מי הוא זה שיכול להתפאר שלשונו נקיה היא, הרי חכמינו זכרונם לברכה אמרו (ב''ב קס''ה) רב בגזל ומעוט בעריות והכל באבק לשון הרע... (יחידי סגולה)

- - -

ושמעתי מפי קדשו של גאון ישראל, מרן רבי חיים עוזר זכר צדיק וקדוש לברכה שאמר, שמרן הגאון ה''חפץ חיים'' זכר צדיק וקדוש לברכה בעל ''שמירת הלשון'', שמר פיו ולשונו באפן מיחד, הינו שכשבא אליו איש, התחיל לדבר עמו דברי תורה ומוסר, והדבר היה נמשך מבואו ועד צאתו של האיש, ועל ידי ''ודברת בם'' היה מקים ''ולא בדברים בטלים'', ומכל שכן האסורים.

ואלו דברי חכמינו זכרונם לברכה (חולין פ''ט) מה אמנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאלם. יכול אף לדבר תורה? תלמוד לומר: ''צדק תדברון'', באפן הזה, שעל ידי דברי תורה יעשה את עצמו אלם מדברים בטלים ולשון הרע. (אזנים לתורה)

- - -

מספר היה ה''חפץ חיים'': שמעתי על גאון אחד וצדיק בדור שלפנינו, בעת שהיה צריך לדבר עם אנשים אודות עניני העולם, היה דרכו לבקש בחשאי מה' יתברך שישמרהו מלשון הרע.

ובאמת מקרא מלא הוא, כדמצינו ביעקב אבינו עליו השלום שאמר (בראשית כ''ח, כ'): ''אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך'', ודרשו חכמינו זכרונם לברכה (ב''ר ע' ד') ''ושמרני'' - מלשון הרע. לפי שהלך אצל לבן שהוא מקור המרמה והרמאות, והיה ירא שמא ילמד ממעשיו, לפיכך אמר ''בדרך הזה'' דיקא, רוצה לומר ללבן, לאפוקי בעת שהיה בבית מדרשו של שם ועבר, לא היה צריך לירא מזה, ובני אדם כמונו צריכים בכל עת לבקש מה' יתברך על זה.

ענשו של בעל הלשון - גלגול כלב

וכתב בספר חרדים:

ולפעמים יתגלגל בעל לשון הרע בכלב, וכן הרגיל לאכל בשר טרפה או המאכילה לישראל.

וזה רמוז בתורה, דכתיב (שמות כ''ב, ל') ''ואנשי-קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אתו'', וסמיך בתריר: ''לא תשא שמע שוא'', נמצא קרא ד''לכלב תשליכון אותו'' כתוב בין שני העונות הללו, בין אוכל טרפה ובין מספר לשון הרע. לומר לך, שעל שני עונות אלו יתגלגל האדם בכלב, כן כתבו המקבלים. והוא רמוז בדברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (מכות כ''ג) כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים.

וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים כ''ב, כ''א) ''הצילה מחרב נפשי, מיד כלב יחידתי'', וסמיך ליה: ''אספרה שמך לאחי'' וגו', לומר, שאיני משתמש בלשוני לספר לשון הרע ולהענש בגלגול הרע הזה, אלא אני משתמש בה להללך ולהזהיר את ישראל שיגורו ממך ושיהללוך.

אמרו חכמינו זכרונם לברכה (ערכין טו:). כל המספר לשון הרע כאלו כופר בעקר. ואיתא בפרק שירה, כלבים אומרים (תהלים צ''ה) ''באו נשתחוה ונכרעה'' וגו', הרי דהכלבים מודים בעקר. לכן המספר לשון הרע - דהוא ככופר בעקר - ראוי להשליכו לכלבים, מדה כנגד מדה, שהם טובים ממנו, שהם מודים בעקר (מראה עיני הכהן)

ואומר על כך ה''חפץ חיים'':

ופשוטו הוא - כי דרכו של כלב תמיד להגביה קולו ולהבעית, ולפעמים גם לנשך למי שעובר לפניו, אפלו אם אותו האיש הולך לפי תמו, כן דרך בעל לשון הרע לקלקל בקולו על הכל, על כלם הוא מוצא עולות ומבזה אותם, ועל כן ראוי הוא שישלך לפני הכלבים ויבעיתוהו וינשכוהו כמדתו.

והנה סמוך לזה כתוב: ''לא תהיה אחרי רבים לרעות''. ופרשו המפרשים, דהינו, אפלו אם רואה באיזה עוון שהרגלו רבים לעבר עליו - שלא לילך אחריהם. ועל כן בעניננו, אפלו אם רואה שרבים ממכיריו ורעיו גם כן נכשלים בחטא הלשון, לא יפתה לבו לילך בעקבותיהם.

הנהגות גדולי ישראל וזהירותם מעוון הלשון

רבנו יום טוב ידיד הלוי, היה מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. וכפי שאמר עליו בנו, הרב הגאון רבי אליעזר ידיד זצ''ל, בהספדו, בזה הלשון:

אדוני אבי הצדיק והחסיד שהיה הולך על רגליו הלוך ושוב מבית הכנסת לבית מדרשו, והיה שמח בחלקו ומקבל את כל אדם בסבר פנים יפות, ומכבד את כל אדם כגופו, ואינו מקבל לשון הרע משום אדם, וכל שכן שלא ידבר הוא על אחרים. אלא אף אם היה בא אחד לדבר אתו, אז היה משיאו לדבר אחר, והיה אומר לו: שמע נא החדוש הזה של דברי המוסר או מעשה של צדיקים או דברי תורה או קבלה, כל אחד לפי מה שהוא. וכן אם אחד גדול או קטן שואל לו איזה קשיא, הנה השב ישיב לו בכל כבוד. ולסוף, אם לא קבל, אז אומר לו: עד כאן השיגה דעתי. וכן גם היה אוהב שלום ורודף שלום עם כל אחד. (סגולות ותפילות)

- - -

ספר לי רבי אברהם זלמנס, שהו. א היה לומד ''קצות החשן'' יחד עם הגאון הצדיק רבי נפתלי אמסטרדם זצ''ל, ואחרי הלמוד היה מלוהו אל ביתו. ובכל פעם, אף בהיותם שקועים בסגיא המסבכת ביותר, רגיל היה רבי נפתלי לגשת אל הדלת המובילה לחדרי בני ביתו, והיה שואל: האם יש שם חלילה איזה עסק של לשון הרע... (המאורות הגדולים)

- - -

אומר החפץ חיים:

ומה טוב ונכון להתנהג, כמו ששמעתי שחכם אחד יעץ לאוהבו, שלא יעמד בשום פעם בקיץ בשבת קדש אחרי סעודה שלישית סמוך לבית הכנסת ולבית המדרש לספר לאחד איזה דבר מה, כי משנים נעשים שלשה, ומשלשה - ארבעה, חמשה, ששה, עד שלבסוף נעשית חבורה גדולה, וכל אחד מספר עניניו ומסחריו שהיו לו בשבוע שעבר, ואי אפשר שלא יבואו על ידי זה ללשון הרע וליצנות. וכל זה נעשה בגרמו של ראשון שהביא לכל זה. על כן החכם עיניו בראשו.

ומי שקלקל עד עתה והחטיא את הרבים בענין זה, ורוצה לתקן את נפשו, ידוע מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (תנחומא בשלח, כ''ד) הצדיקים באותו דבר שחטאו - בו מתרצים. על כן, תחלת הכל, ירגיל את עצמו להתרחק מלישב בחבורת אנשים, נגד טבעו שהיה לו עד עתה, וכמו שכתב השל''ה רמז לזה מפסוק (ויקרא י''ט, ט''ז) ''לא תלך רכיל בעמיך'', וגם יראה לזכות את הרבים בלשונו, ולהוכיחם ולזרזם לתורה ולמצוות, ולהביא שלום בין אדם לחברו.

- - -

''זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים'' וגו' (דברים כ''ד) אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת, אל תספר לשון הרע. זכר העשוי למרים, שדברה באחיה ולקתה בנגעים (ספרי כ''ד, קמ''א)

(רש''י הקדוש)

ואומר החפץ חיים:

אם כן, ממילא כאשר יקים האדם מצות ''זכור את אשר עשה'' וגו', להודיעו לרבים ולפרסם הדבר, ממילא יהיה זה סיוע גדול גם לעצמו שלא ידבר דבורים אסורים. וידוע מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בכמה מקומות: ''תלמוד גדול שמביא לידי מעשה'', על כן יראה כל אדם לקבע זמן מיחד שילמד בספר ''חפץ חיים'' ו''שמירת הלשון'', וכי האי גוונא המדברים בגדל החטא של אסור לשון הרע, והשכר הגדול המגיע לאדם השומר ממנו, ומחלקו יהיה חלקנו.

מהי תשובתו של בעל הלשון ?

ונסיים עוד בדברי ה''חפץ חיים'':

אחד שאלני, אחר שעוררתי ברבים את גדל אסור לשון הרע, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ערכין טו:) שמגדיל עונותיו עד לשמים, ואמר לי: ידעתי גם ידעתי כי עברתי על עוון זה כמה מאות פעמים, ואיני זוכר כלל את שמם לילך ולפיסם, וממני, שאני בן תורה, למדו כמה אנשים שלא להיות זהירים בדבר, במה אוכל להתרצות לפני אדון הכל?

תשובה על זה: ידוע שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (עיין שמות רבה כ''ג, ג') הצדיקים באותו דבר שחוטאים בו הם מתרצים, ועל כן יראה ללמד ענינים אלו ברבים, מתוך ספרי הפוסקים המדברים בדרך הלכה בענין זה, (כמו מהרמב''ם בפרק ז' מהלכות דעות, והסמ''ג בל''ת י''א, או מתוך ספר החנוך בפרשת קדושים), שם יראה ויתבונן כי לא נופל הוא משאר אסורי התורה, ובהרבה פרטים הוא יותר חמור, [וצא ולמד מתוך ספרי האלפס, שמכל הש''ס קבץ וקצר בתכלית הקצור, ואלו כשבא לענין זה בפרק ב' ממסכת שבת, העתיק כל הסוגיות מפרק ג' דמסכת ערכין המדברים בענין זה], ואחר כך ילמד מתוך ספר ''חפץ חיים'' ו''שמירת הלשון'', שם קבצתי בעזרת ה' יתברך מתוך הפוסקים ההלכות השיכות לענין זה, וכן האגדות המבארות את גדל אשרו של האיש הזהיר, אשרי חלקו, וכמה חיוב על האיש לברח מן העוון הזה כבורח מן האש. את כל אלה ילמד ויתחזק לקימם, ואז בודאי הקדוש-ברוך-הוא ימחל לו על העבר, ויעזרהו על להבא שלא לכשל עוד. יעזר הקדוש-ברוך-הוא ויחיש לגאלנו במהרה בימינו אמן.

---

פרשת אחרי מות

איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה' (יח, ו)

ידוע שאסורי עריות הנם מג' עברות שדינם ב''יהרג ואל יעבר'', ואין לך דבר שמואס בו הקדוש-ברוך-הוא יותר מזה.

בעזרת ה' נאריך כאן בכמה פרקים בחמר נושא עוון עריות

אסור קרבה איש לאשה כולל ארוס לארוסתו

כתב החפץ חיים: ומה שמחיב אדם למסר נפשו ולא לעבר על אסור עריות, הוא לאו דוקא על הבעילה בלבד, אלא אפלו על חבוק ונשוק של כל העריות או נכרית או נדה, ואפלו עד כדי יהרג ואל יעבר, לפי זה כמה יש להזהר ולהזהיר את המארסים קדם חפתם מלתת אפלו יד לארוסתם, חס ושלום, וכאשר שאג על זה השל''ה הקדוש בשער האותיות (אות ק' דף ק') וזה לשונו. והזהרו במאד שקדם החפה לא ישב החתן אצל הכלה, ולדאבוננו לא די שמושיבין החתן אצל הכלה, אלא מחבק אותה - אוי לעינים שכך רואות, ולאזנים שכך שומעות, ותמהני על חכמי הדור שסובלים את העוון הגדול הזה ובידם למחות ואינם מוחים. וזה פשוט, מאחר וכל הבתולות באות לכלל נדות, והנה העובר על אסור דאוריתא, ''ואל אשה בנדת טמאתד לא תקרב'' - דאסור אפלו קריבה בידו. ובפרט שבא גם לידי קרי והוצאת זרע לבטלה ואמרינן במסכת נדה (יג) אמר רבי יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חיב מיתה. רבי אסי אמר: כאלו עבד עבודה זרה. ואפלו אם לא יצא ממנו זרע, מכל מקום, אי אפשר שלא יבוא לידי קשוי, ורבותינו נדו על זה, כמו שאמרו: המביא עצמו לידי קשוי הוא בנדוי (שם רש''י ע''ב) על כן, הנני מזהיר בתקף אזהרתי, שבל יראה ובל ימצא תועבה זו בישראל, ואף החתן לא יהיה אצל הכלה ולא יגע בה כלל וכלל, חס וחלילה

והנה אחריו שאג כארי האר''י החי, הוא רבנו הגדול רבי יהונתן איבשיץ זצ''ל, בחבורו הגדול ''כרתי ופלתי'' (ס' קצה ס''ק ו), דאפלו בנגיעה ישנו לאו מן התורה וחיב מלקות, כמו שכתב הרמב''ם במנין המצוות (מצוה שנ''ג) וזה לשונו: ומכל זה יצא לנו על כל פנים תוכחת מגלה על המנהג הרע ומר, אוי לנו על שברנו אוי לנו כי חטאנו, אשר יחבק החתן להכלה וילך אל הנערה והיא לא טהורה מטמאתה, ואביה ואמד רואים ושמחים, אוי לנו, שמלבד מאסור קשוי לדעת וגרוי ליצר הרע ועוון קרי והוצאת זרע לבטלה, ורחמנא לצלן, בעונותינו הרבים, עוד גם הוא אסור חמור של תורה, ונתן להיות בכלל ''יהרג ואל יעבר'', ובעונותינו הרבים חכמי הדור מחשים, וזה אשר הוא גורם אריכת הגלות ואבדן הוד ישראל, ועיני עוללה לנפשי לכל בני ישראל, כי רבים חללים הפילה עוון זה, ועצומים כל הרוגיה, ובעונותינו הרבים, אולי ירחם ה' להשיב לנו רוח חדש ולב טהור, ויהיו ידינו רמות למחות אבן הטועים הזה, ולבער עוון החמור הזה מישראל.

ולפי דעת הרמב''ם וסיעתו, וכן בשלחן ערוך מפרש, שאם יאמרו לאחד - חבק לנערה נדה או מות תמות - חיב האדם למסר עצמו להריגה טרם יעשה כזאת, כי הוא בכלל אביזריהו דגלוי עריות, אשר דינם הוא ''יהרג ואל יעבר'', והמפקפק בזה הוא מין, רשע, ואפיקורוס, ודבר ה' בזה, ובפרט בזה הזמן אשר רבם ככלם יש להם ארח כנשים, אם כן, מה נאמר ומה נדבר באסור נדה וגרוי היצר הרע בקשוי עצמו לדעת והוצאת זרע לבטלה, שאף האסור החמור הזה הוא אמור בתורתנו הקדושה, כמו שכתכ הרמב''ם זכרונו לברכה (בהל' א''ב כ' ובש''ע אה''ע סי' כ''ג סעיף א').

ובא וראה מה שכתב בזה ''הרוקח'' זכרונו לברכה בספרו, בענין גדל הענש למוציא זרע לבטלה, שאפלו אם נולד במזל טוב - מתהפך להיות לו למזל רע, ויהיה גבר לא יצלח בימיוי וכל אשר הוא עושה במלאכה או סחורה הוא מפסיד, ואפלו אם זהב בידו - מתהפך ברע מזלו לנחשת, מדה כנגד מדה - הוא שלח את ידו וחלל את בריתו - ברית קדש, לכן בכל מעשה ידיו ישלח השם יתברך את המארה ואת המגרעת, שיהיה עני ודל כל ימיו. וזה שאמר הכתוב (ישעיה ג, יא) ''אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו'', ולכן מוציא זרע לבטלה - ראשי תבות ''מזל'', וגם גורם להיות נע ונד, כי אותו המקום שהוציא שם זרע לבטלה, תשליך אותו למקום אחר בארץ ולא תסבל אותו האדמה עוד באותו מקום. וזה סוד האמור אצל רודפי זמה: ''ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם''.

ואם הוא יראה שבאם לא יעשה רצונה של ארוסתו בזה יבטל השדוך - היתכן לעבר כמה אסורי דאוריתא בשביל שלא יבטל השדוך?! הנשמע כזאת, שאם הכלה שלו תגזר עליו שיאכל חזיר או טרפות, היאכל חזיר או טרפות?! או אם תגזר עליו שיגלח זקנו בסכין ובאם לא, יבטל השדוך - יגלח זקנו ויעבר על חמשה לאוין בשביל שלא יבטל השדוך, היתכן והנשמע כזאת?! כי מה לי לאו זה או לאו זה, וחס וחלילה לעלות על הדעת כן ! וכתב רבנו החיד''א בספרו ה''עבודת הקדש'' (בצפורן שמיר סי' פ''ח) וזה לשונו: והאיש הירא את דבר ה', יזכר שהוא יהודי, ויאמין בתורה ובדברי חז''ל הקדושים, ולא ישיאנו יצרו בדברי שוא ומדוחים, וידע שעל הכל יבוא חשבון, וכמו שאמרו חז''ל בפרקי אבות (פ''ג משנה א') ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא, ואם חס ושלום, אינו מאמין בזה, הלא הוא חשוב כעכו''ם, כמבאר בש''ך (סי' קיט סקט''ז) ובפרט שטיול עם הכלה מביאו לידי יחוד, שהוא אסור גמור להתיחד עם משדכתו עד אחר הנשואין, ועל כן כתב בספר ''שלחן העזר'', שלא יבקר החתן להמשדכת שלו כדי שלא יבוא לידי יחוד, חס וחלילה, ובפרט שעל אביזריהו דגלוי עריות הלא צריך למסר נפשו להריגה, מכל שכן לבטל משדוך, כמו שכתב ב''חלקת מחוקק'' (סי' נ''ה סק''א) דאסור להחתן להתיחד עם הכלה שלו משעת קשור החתון עד אחר הנשואין, ועל כן, לא יבקרה בהיכלה שלא לבוא לידי יחוד ושאר אסורים, חס ושלום. וכהיום שמעתי מספרים לי, אשר אצל המון עם, לאחר כתיבת התנאים מתנשקים יחד החתן והכלה, כאשר צוח על זה בספר ''שלחן העזר'' הנ''ל (בסימן ד סק''ה) וזה לשונו: כי אפלו ראיה לחוד חמור, וכל שכן נגיעה אפלו בכל שהוא וכו', והבאתי דבריו מחמת מנהג הרע הנוהג אצל עמי הארץ בשעת קשור התנאים, אשר אזי כלם מתים בנשיקה, החתן מנשק את אם הכלה, וכל שכן להכלה, וכן הכלה נושקת לאבי החתן, וכל שכן להחתן, ואם לא יעשו כן - כשוטים נחשבו, וצרעת זו נתפשטה אצל הרבה מכת ההמון, וכל המחתנים והמחתנות יפשטו ידיהם זה לזה מחתן למחתנת החדשה, וכמעט להתר גמור נחשב זאת בעיניהם. וכן אחר החפה מנשקים בני המשפחה להכלה, רחמנא לצלן, וכן הכלה להם, וכן המחתנים להמחתנת, אשר זה אסור גדול מצד הדין לא מצד חסידות, ואין כאן שום צד התר כלל, ולא ינקו מדינה של גיהנם, כאשר כתבתי לעיל בשם הרב הגאון החיד''א (בספרו עבודת הקדש בחלקו צפורן שמיר אות פ''ז) וזה לשונו: וכמה צוחות צוחו קמאי ובתראי על המנהג הרע הזה שנהגו קצת, כי משדך סבור שבעשית שטר שדוכין התרה לו משדכתו חבוק ונשוק וכיוצא, ואין צריך לומר בשחוק וקלות ראש, ולא ידעו ולא יבינו כי אפלו אם קדשה קדושין גמורין וכתב לה כתבת ארוסין, אסור לו לנגע בה, כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, ולא התרה לו אלא לאחר החפה, וכל שכן בעת שהיא נדה דאוריתא ממש, וקל וחמר כי תחת אהבתו יקד יקוד בגיהנם כבשרא אגומרא, ואין ספק שיבוא להשחית זרעו לבטלה, רחמנא לצלן, בין בחלום בין בהקיץ כו', ועושין בנין להסטרא אחרא, וירם קרן באוצר גיהנם.

אסור הסתכלות בצורת נשים מצוירות

מובא בספר ''מחזה עינים'': דגם בצורת נשים המצירות בתמונה, גם כן אסור להסתכל בהם. וזה לשונו שם (בד' כ''ג) ואסור להביט בצורת נשים המצירות, כי זה מביא להרהורי עברה ומעורר מאד לתאוה. ומקורו מחז''ל בסנהדרין (לט) על הפסוק ''והזנות רחצו'' (מלכים א' כ''ב, ל''ח) - צורת זונות, שעשתה לו איזבל, לבעלה אחאב, שתי צורות זונות כדי שיראה אותן ויתחמם, הרי להדיא, כי צורה של אשה מצירת ובפרט בצבעים מעוררת לתאוה, ובפרט אם המצירים הם איש ואשה שלובי יד ואחוזים יחד, כי זה מעורר תאות היצר יותר ויותר, והיא בכלל ''ונשמרת מכל דבר רע''. ואם כן, מה מכער דבר האסור החמור הזה, אשר תלויים בבתים רבים מציורים של נשים, אשר מלפנים עשתה איזבל הרשעה במרכבת אחאב לעוררו לתאוה, כעת עושות בנות ישראל בבתיהן, תולות על הבית צורות נשים ממשפחתן ומנשים יפיפיות שבעולם, ואין מוחה בידן, והלא לענין התעוררות לתאוה אין הבדל בין צורה בולטת לבין צורה המצירת בסממנים, שתיהן מעוררות לתאוה.

לכן כל ירא ה', צא יאמר לציורי נשים, ובל יעזב לאשתו ובנותיו לתלות אותן על קירות הבית. ואם אינו מוחה בידן, הוא נתפס על אותו עוון, כמו שהוא בעצמו היה תולה אלה דברים הנתעבים בעיני ה' בביתו, כאשר אמרו חז''ל: פרתו של רבי אליעזר היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים, ואמרו שם בשבת (נ''ד) תנא, לא שלו היתה אלא של שכנתו היתה, ומתוך שלא מחה בה נקראת על שמו, ואמרו חז''ל: כל שאפשר למחות באנשי ביתו ואינו מוחה, הוא נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו - הוא נתפס על אנשי עירו, בכל העולם - נתפס על כל העולם כלו. וכן ראיתי מפרש בספר ''טהרת ישראל'' שכתב שם בשער הטהרה (אות ל''ד), וזה לשונו. כתיב ''ונשמרת מכל דבר רע'' - אזהרה שלא יסתכל באשה נאה אפלו היא פנויה, באשת איש - אפלו היא מכערת, ולא בבגדי צבע של אשה כו', וכל שכן לא יסתכל אדם בתאר אשה מצירת שמעוררת לתאוה, רחמנא לצלן. על כן צריכים אנו לשמע לשני חכמים הגדולים הצדיקים האלו, אשר כל ירא ה' יאמר צא לציורי נשים התלויים בכתל, ובזכות זה יצאו מביתו כל רעות שבעולם, וביתו יתברך בכל מלי דברכות וכל טוב סלה.

מובא בילקוט ויחי (רמז קס''א) מעשה ברבי מתיא בן חרש שהיה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה, והיה זיו פניו דומה למלאכי השרת, שמימיו לא נשא עיניו לאשה בעולם. פעם אחת עבר שטן ונתקנא בו, אמר: אפשר אדם כזה לא חטא?! אמר לפני הקדוש-ברוך-הוא: רבי מתיא בן חרש מה הוא לפניך? אמר לו: צדיק גמור הוא ! אמר לו: תן לי רשות ואסיתנו. אמר לו: אין אתה יכול לו. אמר השטן: אף על פי כן. ענה לו הקדוש-ברוך-הוא: - לך. נדמה לו כאשה יפה שלא היתה כדמותה מעולם מימות נעמה אחות תובל קין, שטעו בה מלאכי השרת, שנאמר: ''ויראו בני האלקים את בנות האדם'' עמד לפניו. כיון שראה אותו, הפך פניו ונתן אחריו. שוב בא ועמד לו על צד שמאלו. הפך פניו ונתן לאחריו שוב בא ועמד לו על צד שמאלו. הפך פניו לצד ימין היתה מתהפכת לו מכל צד. אמר: ירא אני שמא יגבר עלי יצר הרע ויחטיאני. מה עשה אותו הצדיק? קרא לאותו תלמיד שהיה משרת לפניו, אמר לו: לך והבא לי אש ומסמר. הביא לו מסמרין ונתנם בעיניו. כיון שראה שטן נזדעזע ונפל לאחוריו. באותה שעה קרא הקדוש-ברוך-הוא לרפאל, ואמר לו: לך ורפא את רבי מתיא בן חרש. בא ועמד לפניו. אמר לו: מי אתה? אמר לו: אני הוא מלאך רפאל ששלחני הקדוש-ברוך-הוא לרפאת את עיניך. אמר לו: הנח לי, מה שהיה - היה. חזר לפני הקדוש-ברוך-הוא ואמר לו: רבונו של עולם, כך וכך אמר לי מתיא. אמר לו. לך ואמר לו, אני ערב שלא ישלט בו יצר הרע, מיד רפא אותו. מכאן אמרו חכמים. כל מי שאינו מסתכל בנשים, אין יצר הרע שולט בו

יוסף הצדיק זכה לאותה גדלה בגלל שכבש יצרו

בא וראה, במה זכה יוסף לאותה גדלה? בשביל שכבש יצרו ומסר נפשו כדי לעשות רצון קונו, כי היא פתתה אותו בכל יום בכמה מיני פתויים ואיומים, וכדאיתא במדרש, שאמרה לו. אם לא תשמע לי, הריני חובשתך בבית האסורים, וענה על זה ה' מתיר אסורים, הריני מעורת עיניך - וענה ה' פוקח עורים. הריני כופפת קומתך - וענה ה' זוקף כפופים. ואפלו בשעה שהיה כבר חבוש בבית האסורין, שהיה רואה עצמו שבוי, היא היתה נכנסת בכל יום ויום לבית האסורין ותפתהו, ואף על פי כן לא שם יוסף לבו לזה, והיה משים בטחונו בהשם יתברך שבודאי יעזר לו לבסוף.

וכהאי גונא מצינו בבעז, שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, שלפי שהיה יצרו מפתהו ואמר לו. אתה פנוי והיא פנויה, נתגבר על יצרו ונשבע: חי ה' שכבי עד הבקר. מה היה לבסוף - זכה שיצאו ממנו מלכי בית דוד.

ונמצא בספרים על הגאון בעל הלבוש, שזכה מן השמים לעשות החבורים הנחמדים שלו, והם ספרי ה''לבושים'', מפני שפעם אחת בימי בחרותו היה לו נסיון גדול, שבא אצל דכסית אחת לסחר סחורה, ופתתה אותו לעברה, ולא היה לו שום מקום להמלט ממנה, שהיה חצרה סגור, אם לא דרך מקום השרותים וביוב שהיה שם, ובזה עצמו ונס ונמלט דרך אותו המקום הבזוי, והיה לבוש אז בכמה מיני בגדים, ונמאסו ונתלכלכו כלם, ולכך זכה אחר כך מן השמים לחבור ה''לבושים''.

עוד נמצא בספרים הקדושים, שמי שמתגבר על יצרו בדבר ערוה, זוכה ומאיר אור על ראשו מן השמים. ובדורות הראשונים היו רואין זה בעיניהן, וכמובא בסנהדרין (ל''א ע''ב), בפרוש רש''י, שמצא בספר אגדה על אדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, ואשת איש היתה, והעלה לבו אהבה ונפל בחלי, לימים נצטרכה ללוות ממנו, ומתוך דחקה נתרצית לו לעברה, אולם נתחרט ונתגבר על יצרו ופטרה לשלוסי ונתרפא מחליו, וכשהיה יוצא לשוק היה נר דולק על ראשו מן השמים

ועל כיוצא בדברים אלו אמרו חכמינו זכרונם לברכה בכמה מקומות: יש קונה עולמו בשעה אחת, על כמה מעשיות שארעו בדורותיהם. על כן צריך לידע כל איש ואיש בדורותינו, אם נזדמן לו איזה ענין של אסור ונתגבר על יצרו לכבוד השם יתברך, בודאי יזכהו הקדוש-ברוך-הוא למדרגה רמה בעולם הבא, שיהיה לאות ולתפארת בתוך ישראל, וגם בעולם הזה - לו וכל דורותיו הבאים אחריו שיהיו מגבורי ישראל [הינו הגבורים האמתיים כנגד יצרן, וכמאמר התנא: ''איזהו גבור הכובש את יצרו''], ויזכו לעשות תמיד הטוב והישר בעיני ה', וכמו שאמר הכתוב: ''אשרי האיש ירא את ה' במצוותיו חפץ מאד'', מה כתיב בתריה: ''גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יברך'' וגו'.

וכמו כן מצינו ב''מדרש רבה'' פרשת תזריע, בענין יהויכין מלך יהודה שנשבע עליו הקדוש-ברוך-הוא שיכרית זרעו, כמו שנאמר (ירמיה כ''ב) ''אם יהיה כניהו בן יהויקים'' וגו', ואחרי כן כשתפסו נבוכדנצר והושיבו במאסר לבדו, ובהמשך הזמן ממילא היה נכרת זרע דוד, כי שאר זרע דוד נכרת מכבר, ובקשו מנבוכדנצר שיתנו ליהויכין אשתו עמו גם כן בחדרו שם, וכן היה, שהרשה לשלשל לו אשתו דרך גג בית האסורין שלו, כי נבוכדנצר לא פתח לאסיריו ביתה, וכשבא להזדקק לה, אמרה לו: טפה קטנה של דם ראיתי, ותכף פרש ממנה עד שתספר ימיה ותטבל. ואמר הקדוש-ברוך-הוא: בארצי לא שמרתם תורתיי ועכשו חזרתם מדרככם הרע, ונתמלא הקדוש-ברוך-הוא רחמים עליהם, ובטל הקדוש ברוך הוא את שבועתו לפני פמליא של מעלה, ונולד אחר כך ליהויכין בן אשר האיר לכל ישראל, אשר על ידו נבנה בית שני, והוא זרבבל בן שאלתיאל, הוא הוא נחמיה בן חכליה, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה. ותחת שאמר עליו הקדוש-ברוך-הוא בתחלה (ירמיה כ''ב, כ''ד) ''כי אם יהיה כניהו בן יהוקים חותם על יד ימיני כי משם אתקנך'' - נאמר עליו לבסוף: ''ושמתיך כחותם'' (חגי ב, כ''ג)

הנך רואה מזה ברור - שתחת שהאדם מתגבר על יצרו לכבוד השם יתברך, בזכות זה יצאו ממנו אנשים מאירים להעולם בתורתם ובצדקתם והיא מדה במדה - על ידי גלוי עריות נולדו רשעים גמורים, ועליהם נאמר (יחזקאל כ, ל''ח) ''וברותי מכם המרדים והפושעים בי'', כדאיתא בנדרים ב'. ובזכות זה ששומר עצמו מלהרבות פושעים ומורדים נגד השם יתברך, יתן לו השם יתברך בנים צדיקים וחסידים, ומה מאד ישמח לב האב על ידי זה בעולם הזה ובעולם הבא, כמו שאמר הכתוב: ''בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני'' (נדחי ישראל פ''ג)

מודעה רבא לאוריתא בגדל האסור החמור של תערובת אנשים ונשים בשמחת נשואין

בני ישראל זרע קדש, בני אברהם יצחק ויעקב, בני אל חי, בנים קדושים, אשר נקדת היהדות מאירה בקרב לבבכם, ודברי תורתנו הקדושה - צוויי השם יתברך - חביבין עליכם, שומו נא מקום לדברי תורתנו ותשמעו לקול התורה, בדבר אשר הוא מפרש בתורה ושנוי בש''ס ומשלש בשלחן ערוך.

מפרש בתורה: ''קדשים תהיו'', ושנוי בש''ס (יבמות כ ע''א) אמר רבא, קדש עצמך במתר לך, ומשלש בשלחן ערוך (או''ח סי' תקכט סעי' ד), וזה לשונו: חיבים בית דין להעמיד שוטרים בדבר זה לכל העם, שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם ''בשמחה'' וכו', שמא יבואו לידי עברה, אלא יהיו ''כלם קדושים''. עד כאן לשון המחבר.

וכתב שם ב''שערי תורה'' (סק''ג), דאפלו על חתנות יש לאסר האנשים והנשים. וכתב שם, דכן תקנו בכמה מקומות, והטילו קנס גדול על העובר על זה, עין שם. וכבר צוחו על זה על הפרצה הנוראה הזאת, גם רבותינו מארי דארעא דישראל רבנן קשישאי וגאוני גדולי הדור, ויצאו על זה בדברים החוצבים להבות אש, לעורר לבבות אחינו בית ישראל לבלתי הלכד בהפרצה הנוראה הזאת, להיות בבית החתנה אנשים ונשים בחדר אחד, נגד תורתנו הקדושה, כמבאר בגדולי הפוסקים.

---

פרשת קדושים

קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם (טו, ב)

קדש עצמך במתר לך - רמב''ן

''ראיתי בני עליה והם מועטים''. יש לדיק למה נקט ''בני עליה'', ולא אמר ראיתי מעלים והם מועטים? ונקדים ענין הידוע, שבני אדם נקראים ''מהלכים'' והמלאכים נקראים ''עומדים'', לפי שהמלאכים מדרגתם אינה נתנת לשנוי וכפי שנבראו כך מתמדת הויתם לעולם, ולא שיך אצלם לא עליה ולא ירידה, ואלו אצל בני האדם ממש להפך, כמובא ב''חובות הלבבות'' שאין מצב של עמידה, אלא או שהאדם במצב של עליה ביראת ה' ועבודתו, ואם אינו בעליה הרי שהוא בירידה, כי זה כל תכלית ומעלת האדם להשיג שלמות מיום ליום ומרגע לרגע, וכל עמידה אצלו הוי ירידה מזה גופא שאינו מנצל זמנו לעליה.

אם כן, הרי שמעלת האדם השלם בהיותו עולה וממריא רק למעלה מעלה. וזה לשון הגמרא ראיתי ''בני עליה'', דהוא לשון הוה, שעולים ועולים ללא מעצור לדרכם, ולכך מכנים בני עליה, על שם שכל יום ויום הם במצב של עליה אחר עליה, ועל שם עליתם מעלה מעלה באפן מתמיד קרויים ''בני עליה''

ובני עליה כאלו מועטים, לפי דרב בני אדם משתמשים במדת ה''הסתפקות'' בענינים רוחניים ההפך מן הראוי, דמדת ההסתפקות מדה טובה לעניני עולם הזה, אבל לעניני רוחניות אסור להשתמש במדה זו, אלא כמובא בתנא דבי אליהו (כ''ה) לפיכך הייתי אומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, הרי שלגבי רוחניות יש לאדם לשאף ולהתאוות לגדולות ולנפלאות, ולצפות רק להיות עולה ועולה.

וכמו שראיתי ב''אור החיים'' הקדוש, דזהו כל מפלת בני אדם שאינם עולים, אלא עולים ויורדים, וממילא נשארים לעולם פחות או יותר באותה מדרגה, לפי שבראות האדם עצמו הולך לירד תכף מתחזק ומתעלה, וכשכבר התעלה מספק במה שיש לו ואינו משתדל לעלות עוד וממילא יורד דבבני אדם אי אפשר לעמד, וממילא שוב יורד, ושוב חוזר חלילה כשיורד תכף מתחזק לעלות, ושוב יורד למדרגתו הקודמת, כך שלעולם נשארים פחות או יותר על אותם שלבים של הסלם, וכתב שם: ''שבזה נתפסים תלמידי חכמים ונופלים''.

ורבים תמהים ומצטערים על עצמם, על מה עשה אלקים להם ככה לפל ממדרגתם, ולהיות נענשים בכף הקלע להיות יורדים ועולים כבר בעולם הזה, ונזרקים מהקדשה והעליה לירידה ונפילה ושוב חוזר חלילה, והתמדת העליה מהם והלאה, והבני העליה המתמידים בעליתם מועטים המה מאד? והתשובה לכך מפרשת היא בדברי רבותינו במקומות רבים, אשר כל סבת ירידת בני האדם מהקדשה, היא מפסיחה על מצות ''קדושים תהיו'', וכמו שפרש הרמב''ן ''קדש עצמך במתר לך'', האכילה ושתיד, מתרת היא לאדם, אולם רבוי האכילה יותר מהצרך, או אכילת תענוגים ומעדנים המיתרים מלבד אשר מזיקים לגוף, יותר ויותר מזיקים המה לנפש, וכן גם אפן האכילה כשהיא בדרך רעבתנות וגרגרנות, ללא הכנה בקדשה כראוי, הן הנה היו לבני ישראל לצרות הנפש להיות יורדים ועולים ללא מנוח, וזהו בלא יודעים אשר עבודת האכילה שמה עבודה, ו''בכל דרכיך דעהו'' כתיב, שנצטוינו לעבד ה' גם במעשינו הגופניים, לכון בהם לשם ה', ובפרט ענין האכילה אשר ממנו נעשה דמו של האדם והדם הוא הנפש. ומאכלות אסורות יוכיחו אשר נאמר בהם: ''ונטמאתם בם'', אל תקרי ''ונטמאתם'' אלא ונטמטם בם, וכידוע שאין לך מטמטם לבו ומחו של אדם כמאכלות אסורות. אלא שמאכלות אסורות בכחם להדיח את האדם לגמרי מהקדשה לסטרא אחרא, וכמו שכתב האר''י בענין יוחנן כהן גדול, ששמש שמונים שנה בכהנה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי, שהוא משום מאכל אסור שאכל. ממנו נלמד על מאכלות המתרים אלא שאוכלם ברעבתנות וביותר מכדי צרכו ובריאותו אזי גם אם לא ידח בגללם לסטרא אחרא, אבל לכל הפחות ודאי ישפיעו עליו להיותו קר מעבודת ה'.

ומתוך המאמרים הרבים, אעתיק לך רק מאמר אחד מדברי הרב ''באר מים חיים'' על התורה. (פרשת ויחי על פסוק המלאך הגואל)

הענין בעבודת בני ישראל הוא כן, כי נודע אשר עקר גרוי היצר הרע ושליטת הקלפות באדם, הוא בדברים הגופניים שמה הרגיעה שידה, גדלה ותעשה פרי, בהיות האדם עוסק בהן, ונדמה לו מה עושה בזה הלא דבר התר הוא, והוא הולך וממלא תאותו מהן בכל אות נפשו, ומרבה תאותו בהן אף שכבר היה אפשר לו לפרש מהן, הנה הוא מתאוה תאוה, פרוש שרוצה שיהיה לו תאוה לזה, ומרבה תאותו ומגרה יצר הרע בנפשיה לאכל עוד ולשתות עוד ולבעל עוד וכו', ובכל אלה לא ימצא לו בלבו שום עול בנפשו, כי יאמר התורה התירתו, והוא הוא לו תכלית סם המות ואבדן גופו ונפשו משני העולמות וכו', וכבר דברנו מזה כמה פעמים אשר כל בחינת התאוה המה שרש הקלפות הרעים, וכשאדם ממלא תאותו מהן ברצונו, הרי הוא משלך ומטל תחת יד כל הקלפות ושוב אין לבו ברשותו, כי שוב לא יוכל לעבר על תאותו גם בעברה גמורה לרב הרגלו והמשכתו אחרי התאוה, ומזה יבוא בלאט לתכלית הרשעות והרעות וכו',

ותדע נאמנה, כי אפלו אם לא יבוא לעולם לשום עברה מזה, רק זה לבד במה שממלא תאותו בדברים הגופניים ברצון נפשו, ומרבה חמדת נפשו בהן, וחומד אחריהן גם כשאינם לפניו, די לו והותר להיות חס ושלום לנצח לא יראה אור בהיר בשחקים, כי כל התאוות שרש הקלפות הן, והנמשך אחריהן אי אפשר לו לזכות באור פני מלך חיים אם לא אחר הזכוך הרבה והרבה בעולם הזה או בגיהנם, כך האדם צריך ליחד לבו ומחשבתו וכל איבריו וגידיו ודבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו, שיהיה הכל ביחוד למלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא, ותמיד בעת עסקו בהן צריך שיהיה אמתיות כונתו לשם ה' וכו', וכן בזווג מקצר בדבר ומאריך, והכל כדי לשבר תאותו כפי אשר ידע לאן תאותו נוטה, אם לקצר או להאריך הוא עושה בהפך וכו'. בזה ישלך ויפל כל בחינת הגשמיות שהיא בחינת הקלפה אשר בדבר הזה, וכח ה' שבו הוא מתעלה ומתקלס למעלה.

הרי נתבאר, שאף אם לא יוסת מההתר אל האסור אלא ימשך אחר ההתר ללא הגבלה, די בזה ש''לנצח לא יראה אור בהיר בשחקים'', וכבר זה יספיק סבה לדחותו מכל מדרגות הקדשה.

וכמו שראיתי באחד הספרים, שדבר זה יבחן אצל כל עין רואה - כיצד האדם מעבה את חמריותו באכילה יתרה, ומכביד את גופו כעופרת מלרוץ לעבודת ה'.

וכמו ששמעתי מהרב שלמה ברעודא שליט''א, אשר דרכו בשיחות רבות לזעק על רבוי התאוות והלוקסוס, וכן מרבה לדבר על תאות אכילה, אשר ידוע לו מה''חזון איש'' שעל זה צריך לתן לב הרבה, ואף לבחורים וצעירים חל החיוב להתקדש בענין אכילה, כי זה מפתח לתורה ולקדשה ויראת שמים.

יכול לקום בבקר להתפלל בכונה גדולה ולטעם משהו פת שחרית, ולילך לישיבה ללמד בהתמדה, ובבואו הביתה לארוחת הצהרים, וממלא כרסו ברעבתנות ובמנה כפולה ומשלשת ''ויאמר שנו וישנו ויאמר שלשו וישלשו'' מנה ועוד מנה, ולבסוף מנה אחרונה וכו' וכו', יראה ויתבונן תכף איך שכל הקדשה שספג בשעות הבקר פגה וברחה ממנו, ואחר הצהרים כבר הולך ללמד ללא חשק וכו', תפלת מנחה וערבית אצלו ללא כונה, והוא בדוק ופשוט.

ובפרט כשהאכילה דרך רעבתנות ללא הכנה דקדשה, הרי שהברכות נחטפות ונבלעות יחד עם המאכל, ואמירת הברכות לא מבעיא שנאמרות ללא כונה אלא אף בבליעת מלים ואותיות, והרי כל תקון הנפש וקדשתו של האדם תלוי בתפלותיו ובברכותיו, ובפרט ברכות הנהנין שהזהיר האר''י מאד לאמרם בכונה, וממש סכנה הוא לנפש האומרם ללא כונה, ועוד שם, שכל עקר עלית האדם והשגותיו במדרגות הקדשה תלוי באמירת ברכות הנהנין בכונה.

ובזה אמרתי רמז, ''לא בשמים היא ולא מעבר לים היא וגו' בפיך ובלבבך לעשותו'', הקדשה ומעלותיה אינם נמצאים בשמים, דהינו שרוצה להשיגם דרך תפלות בכונה ובהתלהבות, ולא מעבר לים היא שרוצה להשיגם על ידי תורה שנמשלה למים, אלא את מדרגות הקדשה ישיג על ידי ''בפיך ובלבבך'' - שישמר פיו ממאכלות אסורות ומיתרות, ואת לבבו מתאוות העולם הזה, ואזי יזכה להיות מבני עליה להיות עולה ועולה בית אל.

ומובא בספר ''מקום מקדש'' להגר''ח סינואני זצוק''ל:

''שבירת הסטרא אחרא בזמן הזה על השלחן, שהוא כמזבח, הוא על דרך מה שכתבו הספרי יראים, כי מי שמכסיק באמצע אכילה בעודו בגברות התאוה לאכל, וכובש תאותו וכונתו לשם שמים, נחשב לו כאלו התענה יום שלם, כי זוהי שבי-רת הסטרא אחרא בעקר, ועל ידי כן היא נכנעת ונשברת, והקדשה מתגברת. ועשיה זו עוונות מכפרת, ומגדלין דסטרא אחרא הורסת ועוקרת, וניצוצין קדישין מלקטת ובוררת, וכל העולמות כלם מקשרת וחוברת, ואת הנשמה מקדשת ומטהרת, זאת חקרנוה כן היא מדה נבחרת''.

כתב ה''חזון איש'' בקבץ אגרות: לזהר מאד מאד מאכילת תענוג. ואם בטמאת הגוף יש ראשון לטמאה ויש אב הטמאה ויש אבי אבות הטמאה, בטמאת הנפש של מלוי התאוה באכילת תענוג, מתאחד ראשון לטמאה ואב הטמאה ואבי אבות הטמאה. דבר זה הוא מן השכלים מאד ומעכבים את למודו, כדאמרו במדרש והובא בתוספות כתבות (קד, א) עד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גוכו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו. ואמרו (גיטין ע, א) סעודתך שהנאתך הימנה - משך ידך הימנה. עד כאן.

ומובא בספר ''נתיבות שלום'' בענין קדשת האדם במתר לו:

''אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי'' (תהלים קכא) מצינו שתי בחינות שנקראו בשם הר: מי יעלה בהר ה' (שם כד), והיצר הרע, שאמרו חז''ל (סוכה נב.) נדמה כהר. והאדם אשר קרבת אלקים ודבקותו יחפץ, עומד בין שני ההרים, הוא משתוקק לעלות בהר ה', והוא ביד מנול נמסר, היצר הרע הנדמה כהר בוער באש עד לב השמים, ועיניו נשואות אל ההרים בצפיה מאין יבא עזרי. כל ימיו מתרוצץ ונלחץ הוא בין נפש אלק ממעל המשתוקקת לאלקות, וכאיל תערג על אפיקי מים כן נפשו תערג אליך אלקים, ויערב לו ידידותיך מנפת צוף וכל טעם, אותם רגעים עלאיים שמרגיש בהם אהבתו יתברך ערבים המה לו מכל תענוגים גשמיים, ובין הנפש הבהמית, השוכנת בתוך החמר הגופני, ומושכתו לתאוות בהמיות. ועל דרך משל, הוא כמו בטיסה לחלל שצריכים להשתחרר מכח משיכת כדור הארץ בכדי לטוס אל על, אך כחות כבירים דרושים לזה, להתנתק מתחום כח המשיכה של הארץ, ורק אז יכולים להתרומם מעלה מעלה. והוא כמרמז בפסוק (בראשית ד) ''הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ'', הינו אם תגביר בך את כח הטוב הוא הנפש אלק ממעל על נפש הבהמית שלך - שאת, תתרומם אז מעל כח המשיכה החמרית ותעלה להר אלקים, ואם לא תיטיב, הינו אם חס ושלום תתגבר בך הנפש הבהמית, ההר הבוער כאש - הרי לפתח חטאת רבץ. והוא על פי דאיתא בזהר הקדוש דא פתחא דגופא, אשר שם נחש כרוך על עקבו, ועקר כח התגברותו היא במדה זו, להוריד את האדם לדיוטא התחתונה וכמרמז בפסוק (שם ג) ''הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב''

בעת שהאדם שקוע בעניני ראש, החצי העליון של קומת האדם, משכן המח והלב, בו נדמה למלאך, וחלק אלק ממעל, שם ידו של האדם על העליונה. אבל ואתה תשופנו עקב, בעסקו בעניני עקב, באברים ממדור התאוות, !שם שלטון נפש הבהמית התאונית, וכמרמז בתבת ע'ק'ב', ראשי תבות ק'דש ע'צמך ב'מתר, שאם אין לו שלטון להאחז באסור תחלה, מוצא לו הנחש מקום אחיזתו בעניני התר, ומשם מבצר את שלטונו. והנחש הכרוך על עקביו, מטיל בו ארס המפעפע ועולה עד מחו ולבו, ומבלבל דעותיו והשקפותיו, וכל תשוקת לבבו רק רע כל היום. וככה הם טלטולי גברא בחינת: ''יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג'' (תהלים קז) י מלא זעזועים ומשברים קשים ומרים, המעמידים את קיומו הרוחני בסכנה. וכמו אניה בים סוער, שאם יהיה נקב בתחתית האניה כלה הולכת ושוקעת, גם הוא על ידי הפגמים מהפתח חטאת רובץ, נטבע כלו ביון מצולה. והיא בעית הבעיות בחייו הרוחניים של האדם, כמו דאיתא ב''פרי הארץ'' (פ חיי שרה), שעקר העבודה היא ההתקשרות אליו יתברך בכל מדה ומדה, כי הנה יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואם אתמול הפילו והתגבר עליו ורוח ה' נחה עליו להתקשר אליו יתברך באותה מדה, אף על פי כן מתנקש עליו היצר באפן יותר קשה להפילו ברשתו, ורק אם מתחזק האדם כל כך עד שיוצא לחרות מלהשתמש באותה מדה לעצמו, ולא יהנה בה כי אם בהשתמשו בעבודת בוראו, רק אז יניח היצר הרע מאתו וכו', ואפן זה נקרא גאלה ובנין בית המקדש בימיו. עין שם דבריו הקדושים.

וזו גם התשובה על שאלת ''אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי, עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ'', שמרמז בזה על פי הכתוב (דהי''א כט) ''לך ה' הגדלה והגבורה וגו' כי כל בשמים ובארץ'', המכון כנגד מדת יסוד, ותרגומו דאחיד בשמיא ובארעא (זח''א לא), ופרשו רבותינו הקדושים, דהינו שאין הבדל אצלו אם עוסק בעניני שמיא או בענינים ארציים, הכל הוא בלתי לה' לבדו. וזו בחינת עושה שמים וארץ, שעניני שמים ועניני ארץ שוים אצלו, כלם הם מעם ה'. המלחמה בזה היא דומה על דרך משל, למבצר חזק החולש על כל המדינה, שכל העצות לא יועילו עד שישתלטו על המבצר ההוא, להכניעו. כמו כן באדם, עקר מבצר היצר הרע בגופו של האדם הוא ואתה תשופנו עקב, ולפתח חטאת רבץ, שמתבצר בענין תאוות של פתחא דגופא, ואז גם אם עוסק בתורה ועבודה אין בטחון לחייו הרוחניים כל עוד המבצר נתון בידי הסטרא אחרא. נמצא שיסוד היסודות בעבודת ה' הוא להכניע את מבצר התאוות, שיהיה קדש לה', וזאת היא בחינת גאלה ובנין בית המקדש, לחזק באדם את המבצר הזה, ולהפך הענינים הארציים שיהיו שמימיים קדש לה'.

מצות ''קדש עצמך'' היא אות ומופת לאוהב ה' האמתי

ומובא עוד בספר ''נתיבות שלום'':

ואמנם מה שמפליא לכאורה בזה, שמצד אחד אנו רואים גדל הפלגת מצות ''קדושים תהיו'' בתורה הקדושה, במאמרי חז''ל בזהר הקדוש ובספרים הקדושים, ומצד שני מזנחת מצוה זו ונדחקת הצדה. גם המדקדקים בכל עניני חמרות יתרות דשיכין בכל המצוות, יש מהם אשר מזלזלין בנוגע למצות ''קדושים תהיו'' הן בנוגע לסור מרע והן בנוגע לעשה טוב, ואפלו באפן שיש חששות לאסורי תורה ממש, כגון הסתכלות והרהורים אסורים, שכל זה נעשה לדאבוננו מהמצוות שאדם דש בעקביו ויש לבאר על פי דברי ''תנא דבי אליהו'' (רבה פט''ז) ולמה בני ישראל דומין בעולם הזה אצל אביהן שבשמים? למלך בשר ודם שיש לו בנים ועבדים הרבה. אמר אצרף [אבחן] את בני, מי שאוהבני וירא ממני, ומי שרק ירא ממני ואינו אוהבי. מה עשה? עמד ובנה מבוי ועשה בתוכו חצר, ובתוך החצר עשה פשפש קטן והוא יוצא למישורים גדולים ששם אפשר לקבל את פני המלך, והמלך יודע כי מי שאוהב אותו מצער גופו ונכנס לפשפש קטן וכו'. וכעין זה איתא גם בזוטא (פי''ב) משל למלך שהיו לו בנים ועבדים והיו יושבין מעבר לחומה של ברזל, והיה המלך מכריז כי מי שאוהב אותי יעלה על החומה של ברזל וכו'. המשל הזה מתאים לעניננו במצות קדושים תהיו, שהיא הנקדה הקשה בחיי האדם, ומקיפה את האדם בכל עניניו, במחו לבו ואיבריו, דעותיו רגשותיו ותשוקותיו, ולקדש את עיניו אזניו פיו ואיבריו וכל חדרי בטן. דכל זה לא שיך אלא במי שאוהב להקדוש ברוך הוא בכל לבו ונפשו. ועל פי המשל זהו הפשפש הקטן וחומה של ברזל, שלא נדחק שם ומצער את גופו אלא מי שאוהב באמת למלך, אבל אלו שלא אוהבים אינם נדחקים במסירות נפש, ומחפשים לעצמם מצוות קלות יותר שאין נפשו של אדם מחמדתן לדקדק בהם. ועל פי זה יש לפרש למה אין מצות ''קדושים תהיו'' נמנית במנין תרי''ג, ולמה לא נאמרו עניניה המקיפים במפרש? דהנה כתב בדרשות הר''ן (דרוש ו') בנסיון העקדה של אברהם אבינו עליו השלום, שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם (בראשית כב). ''קח נא'', לשון בקשה, איני מצוה אותך לעשות, אך אם תעשה זאת יהיה לי נחת רוח. ואם לא היה עושה לא היה נחשב לו עוון. ובזה הראה אברהם אבינו גדל הפלגת אהבתו את השם יתברך לשחט את בנו אף על פי שלא נצטוה, כדי שיעשה חפץ השם יתברך לבד. על דרך זה יש לפרש מצות ''קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם'', שהוא על דרך מאמר ה' לפני מתן תורה: ''ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'', אין זה צווי אלא גלוי רצונו יתברך שיש לו נחת רוח מזה. וזו בחינת פשפש קטן וחומת ברזל, שרק זה שאוהב את הקדוש ברוך הוא באמת נדחק לכנס בתוכם. מצוה זו היא מבחן ונסיון החיים של יהודי על נאמנותו להקדוש ברוך הוא.

ב' מלאכים מזדמנים לשלחן האדם ומברכים אותו, כאשר מצויים על שלחנו דברי תורה ונתינת צדקה.

עוד כתב בספר ''שלחן הטהור'': איתא בזהר אזהרה שמינית. דלא יהא גרגרן ובלען, אלא כמאן דאכיל קמי מלכא, דברכתא לא שריא במעוי דההוא דאשתכח בלען, אלא בההוא דלא אשתכח בלען, ובלען איהו כעסן, דכתיב (בראשית כה, ל) ''הלעיטני נא מן האדם האדם הזה'', דרך הלעטה, מאי טעמא בגין דחויא בישא שריא במעוי ולא נשבע, ולא עוד אלא דנקרא רשע דכתיב (משלי יג, כה) ''ובטן רשעים תחסר'', ולכך אבעי למכל בנחת על פתוריה כמאן דיתיב קמי מלכא. עד כאן לשונו.

ובזהר הקדוש פרשת תרומה דף קנ''ד מובא וזו לשונו: שלחן דבר נש קימא לדכאה ליה לבר נש מכל חובוי, זכאה איהו מאן דאלין תרין קימין על פתוריה מלי דאוריתא, וחולקא למסכנין מההוא שלחן, כד סלקין ההוא פתורא מקמיה דבר נש תרין מלאכין קדישין אזדמנן תמן, חד מימינא וחד משמאלא, חד אמר: דא איהו שלחן דמלכא קדישא דפלניא קא מסדר קמיה, ומברכו: מסדר יהא תדיר פתורא דא בברכאן עלאין, ומשחא ורבו עלאה קדשא בריך הוא ישרי עלוי, וחד אמר: דא איהו שלחן דמלכא קדישא דפלניא קא מסדר קמיה, דא פתורא די עלאי ותתאי יברכון ליה מסדר יהא האי פתורא קמי עתיק יומין בהאי עלמא ובעלמא דאתי, שלחן דבר נש זכי ליה לעלמא דאתי וזכי ליה למזונא דהאי עלמא, וזכי ליה לאשתמודעא לטב קמי עתיק יומין, וזכי ליה לאתוספא חילא ורבו באתר דאצטריך, זכאה איהו חלקיה דההוא בר נש בהאי עלמא ובעלמא דאתי, עד כאן.

וב''אור החמה'' פרש, כי אלו שני המלאכים המה כנגד שני מצוות שבשלחן, אחד מימין שהוא כנגד מדת צדק שבימין, וזה אומר מסדר יהא תדיר פתורא דא בברכאן עלאין, כי הנותן צדקה לעניים נשפע לו גם כן שפע מזונא וכל ברכאן טבין, וחד משמאל כנגד דברי תורה העומד על צד השמאל, מפני שהתורה מצד הגבורה, וזה אומר מסדר יהא פתורא קמיה עתיק יומין מפני שהתורה שולטת בעליונים ובתחתונים, ועולה התורה עד אין סוף, בשביל זה אומר המלאך זה הלשון.

הרי שזוכה בזכות אכילתו בנחת שלא בהלעטה, ובצרוף נתינת משהו לצדקה ואמירת דברי תורה על השלחן, שב' מלאכים מברכים לו שיזכה ששלחנו יהא מסדר תמיד בשפע ובברכה וכל טוב.

אכילה בקדשה מושכת הנפש להתלהב לקדשה ולהיות זריז ושמח בעבודתו יתברך, ואכילה גסה מושכת לעצבות ועצלות.

אומר הכתוב (קהלת ג, כא) ''מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ'', ורוח האדם נקרא נפש הקדוש, ורוח הבהמה נקרא נפש הבהמית שהיא מושכת למטה להארץ. והענין הוא כך, כי אם האדם זוכה לעשות איזה מצוה תורה ותפלה, ומכל שכן מצוות מעשיות, וכל שכן אכילה, וזוכה לעשות באפן שמקבל בשמים, אז גופו נעשה זריז וזהיר לעשות עוד מעשים טובים, ונולד בו חשק ללמד ולהתפלל, ואם לאו חס ושלום, אז נמשך לעצלות ולעצבות, ונעשה כבד ועיף מלזוז עצמו, מה שאין כן כשאוכל בקדשה. ולכן מי שאוכל מאכל כזה נקרא לחם עצלות, ולזה אמר: אימתי תזכה שהנשמה הקדושה תהיה צופיה הליכות ביתה, כשלחם עצלות לא תאכל, שלא תאכל לחם כזה שימשיך אותך לעצלות. ולחם עצלות סופי תבות: ת''ם, שימשיך אותך לזו הבחינה חס ושלום, כמובא בספרים הקדושים, כי אכילה אחת שלא לשם שמים יכולה להפיל אותו מכמה עניני דקדשה אשר נהג זמן רבי ומאן דנחית מדרגא דיליר מיתה קרינן לר ועוד קאמר לחם עצלות, דא לחם של לילי''ת המרשעת אשר מקורה עצלות ועצבות, לא תאכל הנשמה הקדושה, שלא לישב אצל השלחן כפועל בטל בדברים בטלים, כי השלחן קדש הוא ואקרי מזבח

ואחר כך אמר (שם כח) ''קמו בניה ויאשרוה'', הכונה כמובא מדברי זהר הקדוש, שהקדוש ברוך הוא שולח שני מלאכים אצל שלחנו של אדם לראות באיזה אפן וסדר הוא אכילתו, ועוד כי תולדותיהם של צדיקים אלו מעשים טובים, כי מכל מצוה נברא מלאך, ואלו נקראים בנים של הנשמה הקדושה המולידות בכח קדשתה אותם המלאכים, ואם אדם זוכה לאכל כמו אדם אז מקים אצל שלחנו הרבה מצוות, כמו נטילת ידים וברכות, צדקה, למוד תורה, וברכת המזון ועוד הרבה, ואז אחר אכילות האדם הזה עולין כל אלו המלאכים וסלקין זה השלחן לפני הקדוש ברוך הוא, על ידי סורי' רב ממנין כמובא בזהר, והקדוש ברוך הוא משתבח בזה האיש בכל פמליא דיליה, וזה ''קמו בניה ויאשרוה'' - אלו המלאכים הקדושים, ''בעלה ויהללה'' - זה קאי על הקדוש ברוך הוא כפרוש רש''י זכרונו לברכה, ועוד סופי תבות של זה הכתוב: ''קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה'' - כמספר כ''ו השם הקדוש, ועוד ד' הההין המרמזין לענין נורא, וכל זה מורה על גדל היחוד הקדוש והנורא אשר נעשה מזה

או אפשר לפרש זה הכתוב ''קמו בניה ויאשרוה'' - זה יצר טוב ויצר הרע, כי מלאך רע יענה אמן ובעל כרחו יספר שבחו, ''ויאשרוה'' כי היצר גם כן יש לו הנאה אם האדם מקדש עצמו בשלו כמבאר בזהר הקדוש, והן הן חלקי נפש של האדם דהינו של הנפש בעצמו ועין בזהר הקדוש רות, ועין בפרדס (שער הנשמה פרק ד) ובעה''ח (שער קצור אבי''ע שם) ותבין הענין ''ויהללה'' - עולה כמספר אלקים, והרמז בזה שנמתק היצר ונמתקו כל הדינים שלא ישלטו על האדם, כי עקר כל המקטרגים המה מתעוררים בשעת אכילה, כמובא בס''י.

עקר עלית הניצוצות הקדושים בעת אכילת כזית הראשון.

ובעת אכילת הכזית, אם יזכה לכון כונת האר''י ז''ל מה טוב, ואם לאו תתאמץ לכון איזה כונה מכונות הנאמרים לקמן במאמר כונות פשטיות, ובפרט בעת אכילת כזית, אשר אז כמעט העקר עליות הניצוץ הקדושים, ואחר כך תאמר אם תרצה, הנסח 'הריני אוכל' המובא בסדר השלחן, או תאמר נסח אחר כפי שכלך להרבות דבורים לכבוד שמים, ומאלו הדבורים נברא מלאך הקדוש ועין במאמר שאחרי זה

עצות לאכילה בקדשה

העקר הנדרש לקדשת האכילה - לאכל במתינות ובישוב הדעת ולא בדרך רעבתנות וגרגרנות. ונבאר כמה עצות לזכות לזה:

דע, כי העקר לבטל בחינות מלכות הקלפה של התאוה לכן בעת שיביאו לפניך המאכל, אל תמהר להטות עצמך לקערה, ולהחיש לתקע כף המאכל לפיך כמדת עשו הרשע שאמר הלעיטני נא, כמובא במדרש ומה טוב אם תאמר כמה פעמים הכתוב כי תשב ללחום וגו', ותכון הפשטים הנאמרים בשם המגיד הקדוש ומה שפרשנו בעזרת ה'. ותאמר מאמר רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ''ג מ''א) הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה, מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון מאין באת מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ותחשב כי מאלו המאכלים יתהוו פרש ורעי, ותתבונן אשר עתיד אתה להצטער על ידיהם בשביל אלו ההנאות, ומהיכן נחצבת ממקום קדוש ונורא, והאיך תתטפש בתאות טנפת הלזו, ולמי אתה עתיד לתן דין וחשבון, לפני מלך גדול ונורא על כל טעימה וטעימה. ואחר כך מה טוב ונעים אם תוכל לומר אחר אכילת המוציא פרק אחד משניות, כי זה מסגל להכניע היצר, בפרט בעת אכילה, כאשר הזהיר המגיד ל''בית יוסף'' ללמד פרק אחד לפני אכילה, ופרק בתוך אכילה, ופרק אחד לאחר אכילה. ואם אין פנאי על זה, על כל פנים תאמר המשנה על שם ששה דברים הזבח נזבח, כמובא בסדר השלחן, ואין צריך לכל זה בטול ואריכות הזמן, רק הרגל על כל דבר נעשה טבע. ואחר כך בעת אכילתך תעשה אחי, שתאכל לאט לאט, וזה באפן שתקבל עליך מסירות נפש, או איזה מחשבה של בחינות מסירות נפש. ובכח זה של מסירות נפש תוכל לאכל במתינות ובישוב הדעת, וזה יגרם לך קדשה גדולה, והכונה של מסירות נפש, שתחשב כי בודאי מוכן אתה למסר נפשך לה', וזה יותר בנקל מלשבר זו התאוה הסרוחה. וגם תתבונן בהכונות ממאמר כונת פשטיות, ויועילו מאד לנפשך, ותראה שתהא בקי בהם ובשמותיהם ואם תראה שמתגבר עליך מאד יצרך, אזי העצה שתנדר נדר וזה נקרא נדרי פרושים, וזה מובא בראשית חכמה בשער הקדשה פרק ט''ו בשם הראב''ד זכרונו לברכה, וטוב שתאמר הריני מקבל עלי שלא לאכל עוד יותר בזו הסעודה או שלא אכל עוד לחם בזו הסעודה, או מיני לפתות וכדומה.

המקדש עצמו באכילתו, מוסיף לו חיות קדשה והתלהבות, ואם לאו - אזי אף בעל מדרגה יכול לפל מכל מדרגותיו

כתב בספר ''שלחן הטהור'': ודע, אחי, כי מובא בספרי תלמידי בעל-שם-טוב זי''ע, כי כמו שאם האדם אוכל בכונה, הניצוצות הקדושים מעלין אותו בקדשה, כך כשאוכל כמגשם, אז מורידין אותו, חס וחלילה, ומשפילין אותו, ונעשה מגשם כמו בהמה.

ומובא עוד בספרים הקדושים: מי שהוא בעל מדרגה, יכול מחמת אכילה או שתיה אחת בתאוה לפל מכל מדרגתו, וזוהי הירידה הגדולה, בענותינו הרבים, עכשו בדור הזה, מפני שאין אנחנו יודעים לאכל בכונה, וגם בשביל זה הוא מעוט השפע, רחמנא לצלן.

טעם למה קל יותר לכון בתפלה יותר מברכת המזון

עוד שם: מצאתי בספר הקדוש ''דגל יהודה'' מהרב הקדוש מסטעטין, ששאל אותו אחד, למה מצוי יותר אצל אנשים שמכונים בתפלה יותר מברכת המזון, הלא ברכת המזון הוא דאוריתא ותפלה רק מדרבנן? ותרץ, בשביל שתפלה מתפללין קדם אכילה, מה שאין כן ברכת המזון מברכין אחר האכילה. עד כאן לשונו.

וזאת, כי אחר האכילה נעשה עיף ויגע, ואינו יכול לזוז עצמו מכבד האכילה. ומובא בסדור הקדוש התניא (שער נטילת ידים), באם אוכל בטהרה, אז אדרבא, מוסיף חיות וקדשה וקלות תנועת האיברים לכל עניני קדשה ועבודה, ובפרט בתפלה לדבקות המחשבה, ומוסיף דעת בהשגות האחדות כו,, ועין שם. ולכן התוצאות הפוכות כשאינו אוכל כראוי.

---

פרשת אמר

אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם (כא, א)

פרש רש''י: להזהיר גדולים על הקטנים

זעקה פנימית

כל אב מתאוה ומשתוקק לשמח את בנו, כשאב יודע שחשיקת בנו לאיזה משחק או צעצוע מסים, האב לא ינוח ולא ישקט מלהשיג לבנו את רצונו ולשמחו. ועל אחת כמה וכמה כשבנו נמצא בחלי ובצער וצורח לאביו מכאביו, כמה תאות אביו להצילו, כמה מוכן האב להשקיע עבור רופאים ותרופות כדי להציל את בנו.

הורים יקרים!

לו הייתם שומעים את זעקתם הפנימית של נשמתם הטהורה של בניכם ובנותיכם לחנוך טוב וטהור, לו הייתם שומעים את צריחתם או כאבם מצערם על היות נשמתם נתונה בבתי חנוך חלוניים או פשרנים, אזי הייתם מזדעזעים ומריצים אותם למקום שנשמתם הטהורה תובעת ודורשת. כמו כן להורים חרדים שמתרשלים בחנוך מדות הבן, או בשלמות נוספת שיכולים להשקיע בבן ולא משקיעים, הרי מדה רעה זו תרדף אותו כל ימיו, וכל ימיו יצטרך להאבק עליה קשות, וביכלתכם להקל מעליו כאשר נאמר ''חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה''.

הורה יקר, אב ואם בישראל !

אנו אחראים ונשלם מחיר יקר מאד על חנוך בנינו, ועל סבלם בעולם הזה ובעולם הבא, סבלם בעולם הבא הלא יהא על ענשי עוונם שחטאו מחסר החנוך הטוב - בודאי שיזקף לחובתנו, סבלם בעולם הזה מיסורי עוונם גם זה יחשב לחובתנו כאלו ואנו המכים והמורטים בהם, וכל עוונם וסבלם נגרם בעבורנו.

הורה יקר, שהגעת לדעת את האמת ואתה מבין אותה, למה אינך אחראי להלחם מלחמה על חנוך בנך, הלא אתה יודע כמה סבל צריך לסבל אדם שהיה חלוני ורצה לחזר לדרך הטוב, מי כמוך יודע כמה האבקות צריך הוא להאבק עם כל הסובבים אותו מבחוץ, וביותר מטבעיו מבפנים כדי לחזר ליהדות, כמה צריך הוא להקריב למען היהדות, הלא לפעמים עליו להקריב את כל חייו הפרטיים, אם כן גם במקרה הטוב שבנך ביום מן הימים יתעורר לבד להבין את דרך האמת, גם אם יקרה נס כזה, למה שלא תחשך ממנו את הצער הזה, את הנסיונות והקשיים האלו, את כל ההאבקות עם נסיונות החיים, אל תכניס אותו למערכת של מלחמה קשה וכבדה בו בזמן שאתה יכול להכשיר לפניו את הקרקע ולחרש לו את האדמה מכל הקוצים והברקנים שבה. וזאת בהיותך מכניסו לבית חנוך חרדי מקטנותו טרם ידע טוב ורע, ובעוד הנטיעות אשר בידך נטיעות רכות, אז, להשתיל אותם בבית ה' שיספגו אך טוב ולא רע כל ימי חייהם. ומכאן פלא על תשובתם של הורים רבים באמרם: 'שהילד יגדל וכבר יבחר דרך לעצמו אני לא רוצה להתערב בדרכו', איזו טפשות ! הלא אתה מכניס את בנך למלחמה קשה, מלחמת קיום כל ימי חייו, וזה עוד במקרה הטוב, ואם בכלל יעלה על הדרך הטובה, ואתה עומד מנגד ואינך רוצה להתערב, הלא חיב אתה להתערב כמו שהיית מתערב בכל סכנה אחרת שהיתה מסכנת את גורל בנך. חובת -החנוו

משום מה רואים רבים את מצות החנוך שונה משאר המצוות על אף שחמורה היא מכלם. ביתר המצוות כלולב אתרוג תפלין וכדומה מובן לכלנו שיש חיוב בהלכה ויש הדור מצוה, יש כשר לכתחלה ויש כשר בדיעבד, ואלו במצות החנוך כלה חובה, כל תוספת השקעה בחנוך היא חובה המטלת על אב ואם בישראל.

ולדאבוננו בתחום מצוה זו מסתפקים בקלות גדולות, כגון:

''הילד עדין קטן לא נורא אם הוא לא מברך''.

''הילד עדין קטן לא נורא אם הוא מכה או מנבל פיו''.

''הילדה עדין קטנה לא נורא אם היא הולכת בלבושים שאינם צ נ ועי ם ''.

''הילדים עדין קטנים, טלויזיה לא תזיק להם''.

למה לא נבין שהאסון של הפשרנות במצות החנוך הוא אסון. למה במצוה זו אין אנו מבינים שאחריות היא פי כמה מכל מצוה אחרת, שהרי כל עתידו של הילד תלוי בחנוך הוריו.

מגיע זמן התפלה, זמן קריאת שמע - אדם ירא שמא יעבר הזמן, קופץ ממטתו מהר כדי שלא יעבר הזמן, כל מי שיש בו קצת יראת שמים כך נוהג, הבה ונראה מצות חנוך הבנים כיצד הנהגתנו:

''פעם אחרת אעיר לבני על מעשיו, עכשו אין לי זמן, אין לי כח''.

''פעם אחרת אשב ללמד אתו תורה ומוסר, עכשו אני עיף''.

או אפלו כשהבן נגש ומבקש עזרה מהאב שילמד עמו, פעמים רבות האב משיב: ''אין לי זמן עכשו'', ''עיף אני'' וכדומה, ודוחהו מיום ליום, והכל נובע מעצלות וחסר הבנה לחובת החנוך.

חסר חרדה לגורל חנוכם של הילדים הוא בעוכרנו

וכאן נעמד על עוד נקדה המעודדת לחנוך פשרני את הבנים והבנות.

והיא: טענת הורים רבים האומרים אם ''נסגר'' את הילד או הילדה יותר מדי, לבסוף יתפרץ הילד ויבעט בכל, ולכן כדאי לא לסגר אותו יותר מדי ''ולשחרר'' אותו מ''מעצר בית''.

ועל כך נשיב לאותם הורים טועים:

יתכן וישנם כאלה שאומרים סגרנו את ילדינו בנינו ובנותינו יותר מדי בשמרנות ובקפידא כראוי לו - לבסוף - זה מה שיצא ''ויקו לעשות ענבים ויעש באושים''.

יתבוננו הנבונים, גם אם נניח שיש אמת בדברים האלה - אף שאין זה נכון, כפי שיבאר להלן - כמה לעמתם כאלה שכן שמרו על בניהם ובנותיהם מכל מיני הופעות מערבות ומכל מיני ראיות מפקפקות ובזכות זה זכו לראות בנים ובנות יראי ה' שומרים תורה ומצוות ומרוים מלא חפנים נחת להוריהם, הלא רב רבם שנתנו עיניהם והשגחתם על חנוך בניהם ובנותיהם בהקפדה עם מי הם מתרועעים, ואסרו להם ''אל תכנס לשכן זה'' או ''תתחבר עם חבר זה'', רב רבם בזכות זה נצחו במערכת מלחמת החנוך הנוראה.

ואלו אלו שהתפשרו או שחששו לסגירות יותר מדי, ופתחו את הדלתות לבנים והבנות, הלא רב רבם נכשלו ונפלו במפח נפש בחנוך בניהם ובנותיהם. ובפרט שאין זה כלל נכון לתלות את מכשול החנוך ''בסגירות יתר'', אלא רק כשהסגירות יתר היתה שלא בצורה נכונה, כגון שנעשתה באכזריות בחסר הסבר משכנע לסבת המניעה לחפשיות היציאה, וכגון שלא נתנו להם כתחליף תעסוקות אחרות כגון ספרי קריאה חיוביים, או לקטנים יותר משחקים המושכים, קלטות יפות של ספורים והרצאות, אלא נעשו הסגרים אלו ללא שום תחליף, ואז יתכן שקרתה התפרצות, אולם זאת מחסר הדרכה ויעוץ לאותו הורה בדרך החנוך.

אבל היודע לחנך בסבר פנים יפות בטעם ובהסברה ובדרכי תחליפים שונים, לעולם לא יזק מחנוך קיצוני ללא פשרות, להפך, ללא ספק שיצליח, וזו חובתנו היום ברחוב המסכן הסוחף בנים ובנות להתדרדרות תהומית שאין לה סוף.

בזמן שלום ושלוה - אדם שבוחר לו לישב במקלט שמא אולי תפרץ מלחמה וחושש לחששות רחוקות, זו ודאי קיצוניות שלילית ולשטות תחשב.

אולם כשהמצב מצב מלחמה בפעל, וכי זו קיצוניות להסתגר במקלט? הלא זו הדרך היחידה.

ומענין, בימים עברו שחשש כשלון החנוך היה פחות, יותר שמרו אבותינו ואמותינו הקדושות על חנוך בניהם בקיצוניות גמורה, על אף שהיו דורות צדיקים וגבורים מעריות וכפירה.

ואלו היום שאנו חשופים לכל מיני מרעין בישין מכל עבר ומכל פנה, דוקא עכשו שהקיצוניות מחיבת ביותר - הזמן זמן מלחמה - זמן ישיבה במקלט - דוקא עכשו קוראים למחנך השמרני - בשם ''קיצוני פנאטי'', עולם הפוך !

מוסר אב ואם

כהיום שיש לנו תלמודי תורה ובתי ספר מסדרים, סומכים אנשים רבים על חנוך המורים.

גם זו טעות חמורה.

שלמה המלך אומר: ''שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך''.

שלמה המלך לא אמר שמע בני מוסר רבך וכדומה, אלא אביך ואמך, והתיחס לחנוכם כמועיל ביותר עד כדי צווי שלא לנטשו, דהינו להיות אדוק בו. והטעם הוא, כי מכמה סבות חנוכם של אב ואם עולה על חנוכו של המלמד בבית הספר.

א. סבה פשוטה, הרב מטפל בילדים רבים ואין באפשרותו לתת חנוך מיחד לכל אחד ואחד אלא חנוך כללי, מה שאין כן ההורים חנוכם מיחד ופרטי.

ב. המלמד אינו תמיד מודע לבעיות הילד ולחלשותיו, כמו ההורים שבקיאים בתהלוכות הילד ובמגרעותיו.

ג. מוסר אב ואם הנו מוסר מעמק הלב להיות שזה בנם. מה שאין כן המלמד, שעושה אמנם את תפקידו כמחנך, אבל קשה מאד למצא שיהא המלמד דובר מעמק הלב כמו ההורים שחרדים יותר לחנוך בנם.

ד. ההורים ובפרט האם, יכולים לכנס יותר לפרטי חייו של הבן, כגון אם הוא מברך על כל מאכל, אם הוא מתפלל, קורא קריאת שמע שעל המטה, נוטל ידים וכדומה, להיותו ''פתוח'' עם הוריו הרבה יותר מהמלמד שלו, וכך יכול הילד לסבל את הכנסם של הוריו לפרטי חייו ולא יקוץ בהם, מה שאין כן אם המלמד יכנס לו לפרטי פרטים - יקוץ בו.

ה. הבן את הוריו לעולם לא יחשדם כמתנכלים לו גם אם ירבו עליו דברי תוכחה, לעולם יאמין שעושים זאת מאהבה וחבה, וכמו כן מרחמי הבן על הוריו יחוס עליהם שלא לצערם וגם ישמח לשמחם, מה שאין כן את רבו עלול הוא לחשד כמתנכל לו או כשונאו, וממילא יקוץ בתוכחתו.

ונביא כאן כמה פרטים המועילים לחנוך הבנים.

מכתבי ''החפץ חיים'' מכתב כ''ה:

כל אב צריך לחנך את בנו בהדרגה בתורה ובמצוות בעודו בנעוריו, עד שיהיה לו המדות והמצוות הרגל כל כך עד שיהפכו לו לטבע שני, וכדכתיב (משלי כב, ו) ''חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'', וכל מה שיתרשל האב כל דהוא בחנוך בנו, לא יחשב שזהו הפסד וחסרון רק לאיזה זמן קצר, אלא החסרון ישאר לו לכל ימי חייו, ועל האב לדעת כי מעט היהדות והמדות וקיום המצוות שמקים בעצמו, הלא זה גם כן הודות לאביו שהשתדל על זה בעודו בנעוריו.

והדרך האמתית להשריש בבנו האמונה בה' ותורתו הוא, שידבר תמיד האב עם בנו בדברי תורה ומוסר, ויסביר לו שיש גן עדן בעולם לעתיד לבוא, המיחד לעבדי ה' ושומרי מצוותיו, ושהתענוג של גן עדן הוא תענוג אמתי גדול ורוחני, נצחי שאי אפשר לתאר, וכדאיתא באבות פ''ד: ''יפה שעה אחת של קרת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה''. ולהפך - יש גיהנם שהוא אש נורא מאד, והוא מקום המוכן לפרע מן האדם בעד בטולו מתורת ה' ומניעת מצוותיו. וכן ירגיל את בנו בלמוד האגדות שבתלמוד, שמהם יראה ויכיר גדלת הקדוש-ברוך-הוא, בורא העולם ומנהיגו, שהם דברים הפועלים מאד על נפש הנער בעודו מנעוריו. וגם ימצא בהם מדות טובות ודרך ארץ שיעשה רשם חזק על בנו להתרגל גם כן באיזו מדה מן המדות לפי מזגו וטבעו.

בעון הבנים יענשו האבות

(מאגרת הגר''א)

וגם באתי לבקש מאתך מאד מאד, בבקשה גדולה ועצומה, שתדריכי בנותיך מאד שלא יצא מפיהן קללה ושבועה וכזב ומחלקת, רק הכל בשלום, באהבה ובחבה ונחת.

והנה יש לי כמה ספרי מוסר עם לשון אשכנז, יקראוהו תמיד, וכל שכן בשבת קדש קדשים - לא יתעסקו אלא בספרי מוסר. ותדריכי אותם תמיד בספרי מוסר. ועל קללה ושבועה וכזב - תכי אותם, ולא תרחמי עליהם כלל ! כי, חס ושלום, בקלקול הבנים יענשו אב ואם מאד. ואף אם תדריכי אותם תמיד במוסר, ולא יקבלום, אוי לאותה בושה והצער והבזיון לעולם הבא - ''את אביה היא מחללת'' קרינן [לרשע בן צדיק 'רשע בן רשע']. וכן שאר דברים: לשון הרע ורכילות, ושלא יאכלו וישתו כי אם בברכה ראשונה ואחרונה, וברכת המזון וקריאת שמע, והכל בכונה.

לקבע זמן ללמד מוסר עם הבן בכל יום

(מכתב ממרן הקהלות יעקב בענין תקון לילד בגיל 10-12 שהדליק חשמל בשבת בשוגג).

... בודאי צריכין לקבע זמן מה בכל יום, אפלו כרבע שעה, ובלבד בכל יום ממש ללמד עמו ספרי מוסר כסדרן, ולהשריש יראת שמים, יראת הענש ושכר מצוה בעולם האמת, ולהסביר לו תמיד כי לא לעולם יחיה האדם. וברור שאם הלמוד הזה יתקים, סוף ייטיב ויעלה מעלה ביראת שמים, וצריך להתפלל תמיד להשם יתברך שהבנים יצליחו ביראת שמים. (קריינא דאיגרתא ח''א ק''ה)

החזק במוסר אל תרף

שאלתי את מרן על מה צריך להכות את הבנים משום חנוך? והשיב לי: זה תלוי בטבעו של הילד, אם הוא ילד נוח או עקשן, וכשמכים - להכות קצת, ולא בשעת כעס, דאיתא באגרת הגר''א, שהכאה בשעת כעס יש בזה צד אסור.

אבל העקר הוא ללמד עמו מוסר ויראת שמים, ואפלו עם קטן בן שש, ואפלו אם נראה שאיננו מבין מה שמדברים עמו, מכל מקום הדברים נשרשים בלבו. וצריך לחזר ולשנן לו שאין העולם הפקר, שיש רבונו של עולם שהוא בעל הבית, ועל כל דבר עתידים לתן דין וחשבון, ומשלמים ביקר רב. ועוד צריך לשנן לו שגאוה זה טרפה. וצריך לדבר אתו דבורים אלו בכל יום כעשר דקות לא יותר, ולא להפסיק בזה, כי הפסק של יום אחד מצנן כמו הפסקה של שלשה חדשים. (פניני רבינו הקהילות יעקב - ח''ב עמוד נ''ה).

אברך פנה אל מרן בטענה שבנו הקטן איננו שומע בקולו וכו'. מרן ענה לו: וכי עשית משהו בשבילו? אם תלמד אתו כל יום מוסר עשר דקות בודאי תראה בו שנוי לטובה.

בהזדמנות אחרת התבטא מרן זצ''ל: שכשלומדים מוסר עם ילדים, הרי זה נקלט בראשם כפי הבנתם, ולאחר מכן כשגדלים, הרי מוסר זה גדל ביחד אתם, כמו אצל בני ישראל במדבר שלבושם היה גודל עמם, וכמו עור החמט הגדל עמו. (עיין דברים פרק ח, ד, ברש''י שם, מפי ר' חיים נודלר שליט''א).

בהזדמנות אמר למחנך ילדים, שתלמידיו היו בגיל 8 בערך, שירבה לדבר בדברי מוסר ויראת שמים שכר וענש, וכשהמחנך אמר לו: והרי הילדים אינם מבינים? ענה לו במתק שפתיו: הם מבינים יותר טוב מהמבגרים. (אשכבתיה דרבי ח''ב קס''א)

ולמדתם אתם את בניכם

הגאון ר' בנימין דיסקין (אביו של מהרי''ל דיסקין) היה ידוע בגדל התמדתו וצדקותו, והיה משמש בקדש כרב העיר הורודנא. פעם אחת ביום הכפורים, בעת שכל הקהל חכו לתפלת ''כל נדרי'', והרב עדין משתהה בביתו ועדין לא הגיע לבית הכנסת, וכשהגיע השמש לבית הרב, והנה להפתעתו הרב יושב ולומד עם בניו הקטנים. הרב התנצל בפני השמש, שכאשר עשה היום חשבון נפש על מעשיו באותה שנה, נוכח שאין לו זכיות לבוא ליום הדין הקדוש, ועל כן נתישב ללמד עם בניו, כדי שיהיה לו זכות לקראת יום הדין הממשמש ובא.

חנוך של הרב מבריסק

בעת מלחמת העולם הראשונה, כשרבים מבני הישיבות גלו לרוסיה, וכשנגמרה המלחמה וחזרו למקומם והגיעו לבריסק רבים מבני הישיבות, חשש מרן הגרי''ז זצ''ל שבמשך זמן המלחמה, כששהו הבחורים ברוסיה, שמא קלטו הבחורים לאזניהם דברים שאינם כשרים כל כך, ולא הרשה לבניו לשוחח עם אותם הבחורים ששבו מרוסיה. בדומה לזה, בתקופה שבנותיו למדו עם חברותיהן, עמד הגרי''ז מאחורי הדלת לשמע איך שהם לומדים (ידוע שאצלו כל רגע קדש קדשים)

כה תאמר לבית יעקב

קטעים מאגרת התשובה להחסיד רבנו יונה, במעלת תפלות האם על בניה

''כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל'' (שמות יט, ג)

בשעה שנתנה תורה, נצטוה משה רבנו עליו השלום לומר תחלה לבית יעקב, והן הנשים, שיאמר להן ראשי פרקים ודברים קצרים שהן משיגות להבין. ולמה נצטוה לדבר עם הנשים תחלה? מפני שהן שולחות בניהם לבית הספר, ומשימות עליהם שיתעסקו בתורה, ומרחמות עליהם בבואם מבית הספר, ומושכות לבם בדברים טובים, כדי שיהיו חפצים בתורה, ושומרות אותם שלא יבטלו מהתורה. ומלמדים אותם יראת חטא בילדותם, שנאמר (משלי כב, ו) ''חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'', ונמצא לפי זה הנשים הצנועות מסבבות התורה והיראה.

קמו בניה ויאשרוה

כתב רבנו יונה באגרת התשובה (אות ע''ט) וזה לשונו: תהא האשה זהירה להתפלל ערב ובקר וצהרים, ובסוף תפלתה יהא עקר תחנוניה על בניה ובנותיה, שיהיו יראי שמים, ושיהיו בניה מצליחים בתורה, כי עקר זכותה של אשה לעולם הבא שבניה עובדים להשם יתברך, ועושים רצונו ויראים אותו. וכשהיא בבית עולמה, ובניה יש בלבם יראת שמים ועוסקים בתורה ובמצוות, נחשב לה הדבר הזה כאלו היא בחיים ועושה כל המצוות, והיא במעלות עליונות לעולם הבא.

כשהיא נותנת צדקה, תתפלל באותה שעה בידים נקיות, שיהיו בניה יראי שמים ומצליחים בתורה ובמצוות, מפני שתפלתו של אדם נשמעת בשעה שהוא עושה מצוה. אחד מן החכמים היה נותן פרוטה לצדקה כל שעה ושעה שהיה בא להתפלל, שנאמר (תהלים יז, טו) ''אני בצדק אחזה פניך''.

כי נר מצוה ותורה אור

כשהאשה מדלקת את הנר בערב שבת, תזהר בנפשה מבעוד יום שהשמש נראית, ואם היא פושעת בנפשה להדליק אחר שקיעת החמה, הרי היא מחללת את השבת, ואוי לנפשה. וביום המענן, אם יש בו ספק בעולם אם שקעה החמה או לאו, תניח לישמעאלית להדליק. ומצוה גדולה שלא תאחר להדליק, כדי שלא תצטרך הנכרית להדליק, אלא תדליק מבעוד יום. ותדליק היא בעצמה לא על ידי עבדה ושפחתה ואפלו הם יהודים, ולא על ידי חברתה, כדי שתטל היא שכר המצוות, שיהא נכר לכל החבה שהיא מחבבת המצוות. ותברך בידים נקיות: ''ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצונו להדליק נר של שבת''. ותתפלל באותה שעה על בניה שיהיו מאירים בעולם בתורה ובמצוות וביראת שמים, מפני שתפלה זו נאה להתפלל בשעה שהאירה נר של שבת, כענין שנאמר: ''כי נר מצוה ותורה אור''.

אחד מן החכמים היה רגיל לעבר על פתח אחד מנשי הגדולים, והיה רואה שהיתה בעלת הבית זהירה מאד להדליק נר של שבת בעתו, ונר חנכה בעתו. אמר החכם: באמת תדעו כי מן הבית הזה יצאו ב' אנשים גדולים. ויהי כן. ותלד האשה ההיא שנים מחכמי ישראל שהאירו את העולם בחכמתם, על דבר אשר האירה האשה ההיא נר מצוה בעתו. פיה פתחה בחכמה

כל הימים שהאשה הרה, תתפלל תמיד שיהא הולד ירא שמים וחכם לב ומצליח בתורה ובמצוות. ותפתח ידה תמיד לעניים. ותתפלל התפלה הזאת. דוד המלך עליו השלום היו לו נשים רבות, ובימי ההריון היו נודרות נדרים ומתפללות שיהיו בניהם גבור החיל וכליל היפי, עד שיאמרו הכל: הגונים הם לכל מעלות ויצליחו למלוכה. אמרה בת שבע, אשת דוד המלך עליו השלום: כי לא כנשים אשר לאישי אדוני המלך אנכי, אבל כל נדרי היו בהיותי הרה, למען אזכה להיות בני חכם בתורה וירא שמים, ויצליח לנביאות. וישמע השם את קולי ויחכם שלמה בני מכל האדם, וגם אשר לא שאלתי נתן לי השם יתברך, כי שלמה בני ימלך אחרי אביו. ובני נשי אדוני אשר התפללו אמותם עליהם שיזכו למלכות, לא היה להם כן, תחת אשר שמו המלכות עקר, ואני שמתי עבודת השם יתברך עקר. וזהו שאמרה בת שבע: מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי.

אשתך כגפן פריה... בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך

בזהר (פרשת נשא) החמיר מאד שלא יתראה שום שער מאשה. וזה לשונו (בדף קכ''ה) אמר ר' חזקיה, יחיל שעמום על מי שיתן לאשתו לגלות שערותיה, וזה אחד מדיני הצניעות אשר הם חובת האשה. ואשה המגלה משערות ראשה להתנאות בהם, מביאה עניות לביתה, וגורמת לבניה שיהיו פחותים בלתי חשובים, ועוד ממוטטת ביתה בדברים רעים. מה גורם זאת - השער היוצא חוץ לכסויה. ואם בביתה כן, על אחת כמה וכמה מה גדולה החצפה בצאתה השוקה. וכן כתיב: ''אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך''. לכן צריכה אשה להזהר שאפלו שערה אחת לא תראה אף לקורות ביתה. ראה והזהר כמה תקלות גורם גלוי שער ראש האשה: מקלקל למעלה (בעולמות העליונים) ולמטה בעולם הזה, גורם קללה לבעלה ועניות לביתה, ועוד דברים רעים אחרים. נוטע בקרב הילדים חצפה, וממילא נופלת חשיבותם, ישמרנו ה' מחצפה זו. ולזה צריכה האשה להתכסות בצניעות בביתה. ואם תעשה כן, נאמר בה הכתוב: ''בניך כשתלי זיתים'', כמו הזית הזה שאינו משיר עליו, בין בחרף בין בקיץ, ובזה נכבד הוא משאר אילנות, כן יהיו בניה חשובים בין אנשים. זאת ועוד, בעלה מתברך בברכות מלמעלה ובברכות מלמטה, בעשר, בבנים ובני בנים, כמאמר הכתוב: ''הנה כי כן יברך גבר יהא ה ''.

בכח התפלה - לראות בנים טובים

איתא בתנא דבי אליהו: מעשה בכהן אחד שהיה ירא שמים בסתר, והיו לו עשרה בנים ואשה אחת, ששה זכרים וארבע נקבות. ובכל יום היה מתפלל ומשתטח ומלחך עפר בלשונו, כדי שלא יבוא אחד מהן לידי עברה ולידי דבר מכער. אמרו. לא יצאת אותה שנה שלמה, עד שבא עזרא, והעלה הקדוש-ברוך-הוא את ישראל מבבל, והעלה אותו כהן, ולא נכנס אותו כהן לעולמו עד שראה כהנים גדולים ופרחי כהנה מבניו עד חמשים שנה, ואחר כך נכנס לעולמו. ועליו הוא אומר: ''בטח בה' ועשה טוב'', וכתיב: ''בטחו בה' עדי עד'', ששני עולמות שלו, שנאמר: ''כי ביה ה' צור עולמים'' עין שם. והכונה, שמי שמשתטח לה' ומשליך כל בטחונו עליו, ומבקש רחמים שיהיו בניו הולכים בדרך התורה והיראה, הקדוש-ברוך-הוא עוזרו שיהיה לו מהם גם כבוד וגדלה בעולם הזה, מלבד שכרו הגדול הצפון לו לעולם הבא. (גדר עולם סוף פ''ח)

להתפלל בהתמדה על הבנים

ותמיד תהיה תפלת האב והאם שגורה בפיהם, להתפלל על בניהם שיהיו לומדי תורה וצדיקים ובעלי מדות טובות, ויכון מאד בברכת ''אהבה רבה'' וב''ברכת התורה'' בשעה שאומרים ''ונהיה אנחנו וצאצאינו'', וכן כשאומר ב''ובא לציון גואל'', ''למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה''. (מ''ב ס' מ''ז סק''י)

דמעות של אם

כשהביאו לפני ה''חפץ חיים'' את ספר התהלים הישן של אמו הצדקנית, התרגש ובכה ואמר. אתם יודעים כמה דמעות אמי שפכה לפני הקדוש-ברוך-הוא על ספר התהלים הזה, שהבן שלה יהיה ''ערליכער-איד''...

מרן הגאון ר' אליעזר מנחם שך שליט''א אמר. כדי שספר יצליח ויתקבל בצבור, צריך זכות מיחדת, ולפעמים בזכות הדמעות והתפלות של האם.

תפלה לעולם אינה חוזרת ריקם

מרן הקהלות יעקב זצ''ל היה אומר, שלפעמים רואים שבבית פשוט יותר יוצא תלמיד חכם וצדיק, וזהו מחמת שאיזו סבתא שלו שפכה לבה בתפלות ובדמעות שתזכה לבנים תלמידי חכמים. ואם זה לא עזר אז לבנים, הרי זה עוזר לנכדים. ובדור הראשון של הסבתא שלא ראו את הנכדים, חושבים מתוך ראיה קצרה שהתפלות של הסבתא הלכו לאבוד ולבטלה, חס וחלילה, ולבסוף מתברר ששום תפלה לא חוזרת ריקם - אם לא עבורו אז עבור בניו ונכדיו. ועין עוד בחיי עולם למרן הקהלות יעקב (חלק א פרק כ''ח) (מספר שיחות חיים)

חכמות נשים בנתה ביתה

כתב רבנו יונה באגרת התשובה (אות צ''ו) וזה לשונו: יכולות הנשים הצנועות למלט נפשם ונפש בעליהם ונפש בניהם, כאשר יבואו בעליהם איש איש ממלאכתו, אשר המה עושים והם עיפים ויגעים, ואינם זוכרים לתת חלק מיגיעתם וממחשבות לבם לתורה, על הנשים להזכירם לפתח ספר אחד מכתבי הקדש ולעסק בדברי תורה, ולא ישעו בדברי בטלה, כדי שלא יהא על נפשם עוון גדול ואשמה, שבטל יום או לילה מן התורה, שענש בטול תורה גדול מכל העברות שבתורה. וגם יזכירו לבעליהם להביט באגרת התשובה הזאת אשר חברנו, ויודיעו להם ולבניהם דברי האגרת הזאת, כי בהם יזכו לחיי העולם הבא.

חנוך הבנים לקדשה מקטנותם, כיצד?

דברים להורים !

(מקונטרס שנכתב ע''י צוות תלמידי חכמים)

אומר היה הגה''צ רבי אליהו לאפיאן זכר צדיק וקדוש לברכה. באחרית הימים עקר מלחמת הקדשה והטמאה תהא - מי יקח את הילדים ועל זה ישימו ב' כחות אלו זה לעמת זה את עקר האבקותם, ולא לחנם רואים אנו הכיצד מנסים בכל עז כחות הטמאה לנעץ צפרני טמאתם בעקר בתינוקות של בית רבן בבתי החנוך שלהם ובכל מיני ''משחקי ילדות'' הנמצאים מחדש ב''מחשבים'' ''סרטים'' וכדומה לצוד נפשות התינוקות, להסיר מהם את הבושה והקדשה האחריות הגדולה והנוראה המטלת על ! ההורים, ובעקר על המלמדים, בחנוך הדור הצעיר לקדשה וטהרה. זולת החוב הקדוש המטל על תלמידי חכמים הצריכים להתנהג בצניעות יתרה, ובפרט המלמדים שצריכים להיות סמל הקדשה והצניעות לבני הנעורים בהתנהגותם. עוד מטל חוב קדוש עליהם, להדריך ולחנך את התלמידים בגדרי הצניעות והקדשה. ההתעלמות והסרוב מלדבר עם התלמידים בענינים אלו, תוצאות חמורות וסכנות נוראות כרוכות בהם, כפי שנודענו ממקרים נוראים שקרו, בעונותינו הרבים, אשר יסמרו שערות ויחרידו לבבות, הידעתם מזה ולא נזדעזעתם? יעין נא כל אחד בפנים הספר הקדוש ''פלא יועץ'' (אות ז' סעיף ב'), וידע למה דברינו מכונים.

ואנו מביאים בזה לתשומת-לב ההורים והמלמדים דברי התנא דבי אליהו (פרק י''א), שישננו לעצמם ויזכרו את האחריות הרובצת עליהם, וזה לשונו: ''ושמא תאמרו; אותם שבעים אלף איש שנהרגו בגבעת בנימין, מפני מה נהרגו? לפי שהיה להם, לסנהדרין גדולה שהניח משה, יהושע ופינחס, לילך ולקשר חבלים של ברזל במתניהם, ולהגביה בגדיהם למעלה מארכבותיהם, ויחזרו בכל ערי ישראל - יום אחד ללכיש ויום אחד לחברון, יום אחד לבית-אל ויום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך-ארץ בשנה שתים ושלש, כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקדוש-ברוך-הוא: והם לא עשו כן, אלא נכנסו כל אחד לכרמו וכו', ואמרו: שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות עליהם הטרח וכו'. ומי הכה את כל אלה? - סנהדרי גדולה שהניח משה, יהושע ופינחס''. עד כאן לשונו. דברים בוטים כמדקרות חרב, כי כל מי שיש בידו לחנך ולהציל נפשות קדושות מרדת שחת, והוא לא עשה כן, הוא רשע, בעונו ימות, ודמו מידך אבקש (יחזקאל), כי מנין ידע הילד שאסור ומכער, אם לא מדברים עמו אודות זה? למה כשילד יגע בשבת במנורה דולקת או במקצה, ישמע צעקה מחרידה: ''שבת היום ! '' ''מקצה ! '', ולא יתכן שילד מישראל לא ידע כי אסור להדליק אש בשבת, ולמה לא ידע את יסוד היסודות של הקדשה, שאסור לנגע בידיו במקומות מסימים בגופו?

נחוס נא עלינו, על עצמנו ועל נפש בנינו ובנותינו, ונסיר את מסוה הבושה המדמה מעל פנינו, ונתלבש בבושה האמתית המביאה לידי יראת חטא. ואדם מקדש עצמו מעט - מקדשים אותו הרבה. ונזכה כלנו להיות קדושים וטהורים, כי בכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדשה. ה' יזכנו לעבדו באמת, ויטהר לבנו לאהבה וליראה אותו, אמן.

אחים יקרים, אהובים וקדושים !

אנו באים בדברים אלה אליכם, לעורר אתכם ולהזכיר אודות ענין קדוש ונשגב, שחיי בניכם ובנותיכם, בזה ובבא, וכל קדשתנו תלויים בו, הלא הוא ענין קדשת הברית שקדשנו בו הבורא יתברך, והבדילנו בזה מכל העמים, להיות לו לעם קדוש. השם יתברך צוה לאבינו הראשון עליו השלום: ''ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם'' (בראשית יז, ט).

''תשמר'' זה יש לו שני מובנים: א). ואתה הוה זהיר לשמרם, ומהי שמירתו? ''זאת בריתי אשר תשמרו וגו' - המול לכם כל זכר'' (רש''י), לקים עצם המצוה כהלכתה. ב). לשמר מצוה זו בקדשה וטהרה, ולהזהר שלא לחלל ושלא לפגם, חס וחלילה, קדשתה, כי מצוה זו היא ''לאות ברית וזכרון תמידי ללכת בדרכיו, בהיותו כחותם האדון בעבדו'' (ספורנו) ''והיה לאות ברית ביני וביניכם'' - מצוה ב' תלויה בלב, שיעלה האדם כל יום על לבו שהוא עבד חתום למלכו של עולם ולא ימרד בו וכו'. ולכך שם האות באבר זה, לפי שהוא יתברך קדוש ושונא זמה הוא, יפחד וימנע אדם עצמו מעברה'' (ספר החרדים) ''ששם זכרון באבר התאוה, רב המהומה והחטא, לבל ישתמשו בו רק במצוה ובמתר'' (רמב''ן) והנה קיום המצוה הזאת בקדשה הראויה לה, כפי צווי ורצון השם יתברך, היא אחת מהעבודות הקשות שצריך לזה יגיעה ועבודה גדולה, ''כי אין לך דבר בכל התורה כלה שהוא קשה לרב העם לפרש, אלא מן העריות, שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, לפיכך ראוי לאדם לכוף יצרו בדבר זה, ולהרגיל עצמו בקדשה יתרה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן'' (רמב''ן).

והנה אם כן, הלא צריך לזה הרגל וחנוך רב, זהירות ושמירה יתרה. נשאל נא את עצמנו, האם שמנו לב לדבר קדוש זה, לחנך בנינו ובנותינו בקדשה זו? האם דברנו פעם, והסברנו לילדינו אודות זו? האם נתנו להם הוראות ועצות איך להזהר ולהשתמר ממכשולים ושגיאות בענינים אלה? האם עלה פעם על לבנו להתחקות אחר תהלוכותיהם והנהגותיהם? האם דאגנו לדעת משחקיהם ודבוריהם, כדי לעמד מתוך זה על תכונותיהם ונטיותיהם? ואם כן - מה פלא אם רבים מאד נכשלים בעוונות ופשעים חמורים הקשורים בחלול ופגם הקדשה, קדשת הברית, כי דבר זה פשוט - ''מילתא דלא רמיא אאיניש לאו אדעתיה'', ולכן נכשלים הרבה מבלי דעת חמר העוון ודרכי האבדון משני העולמות הכרוכים בחטא זה. וללמוד זכות יאמר זה, שהנכשלים בזה, רחמנא לצלן, הוא מחסר ידיעת העוון וחמר החטא, ומבלי ידיעת גדרי הזהירות והשמירה בזה, ובפרט בדבר שלא חנך בו מקטנותו, איך ישמר בזה בגדלותו? והנה ענין קדוש כזה, הצריך כל כך חנוך, זהירות ושמירה, הזנח בהחלט בחנוך הילד והנער, לא האב ולא המלמד מדברים אודות זה עם ילדיהם, אם כן מאין ידעו זה? ועד שיגדלו וילמדו וימצאו בעצמם מה שנוגע לזה, יוכלו, חס וחלילה, להלכד בהרגל רע מנעוריהם, וישתרשו, חס וחלילה, בחטאים גדולים כשיגדלו, ואז - אף שכבר ידעו האסור, יקשה מאד לפרש מזה. והנה כל ספרי היראים מרעישים עולמות אודות חטא נורא זה, ומעוררים לתשובה על חטאת נעורים. ופלא הוא, למה אין ספרים מיחדים אודות זה, איך להתחנך שלא לבוא לחטאת נעורים? הלא תינוקות של בית רבן, קדושים וטהורים, בטח קל מאד לחנכם ולהדריכם מקטנותם בקדשה וצניעות, וללמדם דרכי קנית הקדשה וגדרי הזהירות בזה, ו''חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'' (משלי). אנו תפלה ותקוה, שדברינו אלה יעוררו צדיקי עולם, קדושי עליון, לחבר חבור כזה.

על כן באנו לעורר את אחינו הקדושים, על כמה פרטים שצריך כל אב ומלמד תינוקות לחנך בה, ולהרגיל את הילדים בשמירת קדשת הברית. והנה הבאנו כאן רק פרטים אחדים בקצור, ויש בדעתנו, אם ירצה השם, להוציא חוברות וקונטרסים בענינים אלה, בהרחבה והסברה, וה' יהיה בעזרנו לבצע מחשבתנו הטובה, למען שמו יתברך ולמען אהבת ישראל. כעת באנו בדברים קצרים אלו, שמטרתם רק לעורר ולהזכיר ולהעיר את תשומת-לבם של הורים ומורים, שיתחילו להתענין בחנוך ילדיהם בקדשת הברית, כי אוי לאותה בושה, ואוי לאותה כלמה, שתשיגנו, חס וחלילה, ליום הדין, אם נזניח מחמת בושה הדבור, הפקוח וההתענינות בענינים קדושים אלו.

בשעת הרת עולם זו, בשעה שקול ה' חוצב להבות אש, ומתוך האש הגדולה הזאת רועם אלינו קול ה': ''שובה ישראל ! '' בשעה זו חובה קדושה שומה עלינו, לעורר ולהכיר, לזעק ולהריע על חלול הקדשה והצניעות; חיבים אנו לצאת לרחוב העיר, ולזעק זעקה גדולה ומרה על העריצים המחללים את מקדש ה', את בית ישראל הקדוש והטהור. אש גדולה ונוראה, שעד אבדון תאכל, אחזה בקירות בתינו, אוי לעינים שכך רואות - בריש גלי, ברחובות עיר וקריה מתחלל שם שמים על ידי דור סורר ומורה, שפרק מעליו על תורה ואנושיות, החי חיי הפקרות והוללות כחיתו יער, בלי שום קרטוב של בושה והתחשבות עם מישהו. במצב נורא כזה עלינו להציל את בנינו ועתידנו מהתבערה הזאת - לחנכם בקדשה וטהרה, למסרם לבתי חנוך כשרים וקדושים. אל נסיח דעת אף רגע ממחשבה זו - מה רואים ושומעים בנינו ובנותינו ברחוב? ואיזו השפעה מרעילה ומזיקה יש לו, לרחוב, על נשמות ילדינו? הרימו כשופר קולכם, זעקו והריעו על סכנת החנוך החפשי ! על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים יומם ולילה אל יחשו ! השם יתברך ירחם עלינו ויערה עלינו רוח ממרום, ויטהר לבנו לעבדו באמת, ונשוב אליו בלב שלם, וישלח לנו במהרה מבשר שלום, אמן.

רחל מבכה - על בניה

''קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו''.

כשרוצה הנביא לבטאות את סבת צערה של השכינה הקדושה המכנה בשם רחל, אינו מזכיר את צרותיהם של ישראל, את האכזריות שנוהגים בהם האמות, את דמם של ישראל השפוך כמים בכל דור ודור, את קשיי פרנסתם ועניותם של ישראל ורדיפתם האכזרית של שונאיהם בכל מיני גזרות. הנביא תפס בקשה מכלם שאין קשה ממנו, הוא מתאר זאת כאם המבכה על בניה שגלו מעל שלחנה ועזבו באר מים חיים לחצב להם בורות נשברים, והרי גדול המחטיאו יותר מההורגו, ולכן קשה לה לרחל המות הרוחני של בניה פי כמה וכמה מהמות הגופני, ואין מה להזכירו ביחס לאבדון הרוחני.

והראיה שבנחמת ה' את רחל אינו מוצא לנחמה אלא שיבת הבנים לגבולם ולמעמדם, וכנאמר: ''מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך ושבו מארץ אויב ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם'', הרי שאין מדבר כאן על הריגת הבנים והבנות במובן הפיזי, שהרי מבטיח שיחזרו לה, ואם כן על איזה אבדון בכתה רחל? בהכרח על האבדון הרוחני שגלו לארץ אויב ולמדו ממעשיהם, ואם כן מה תקוה יש לה מכל עמלה ואין ענש קשה יותר מזה, ואין נחמה לשכינה רק בב' הבטחות שמבטיח לה השם יתברך לראות את בניה שבים מארץ אויב, אם תאמר שישובו מארץ אויב אבל ישובו בלבושי הגוים ובשפתם של הנכרים ואם כן מה שוה שיבה כזו, ולכן מבטיח לה הכתוב הבטחה נוספת: ''ושבו בנים לגבולם''. לגבולם - למעמדם הקודם, בתשובה שלמה ובחרטה מלאה יבואו ויחזרו למסרת התורה, וכמו שרואים אנו שמתממשת נבואה זו בימינו.

''אל תגעו במשיחי''

דרשו חז''ל: ''אל תגעו במשיחי'', אלו תינוקות של בית רבן שעשועיו של הקדוש-ברוך-הוא. שהרי מה יקר לו להקדוש-ברוך-הוא יותר מתורתו המעידה על עצמה באמרה ''ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום'', נתבונן, כל אחד משתעשע בדבר היקר לו לפי גילו ומעמדו. הילד - משתעשע בצעצועיו, המבגרים יותר - בכספו ובמסחרו, העשיר - באבני חן ובפנינים, המלך - באימפריה ובמעצמה שלו, בצבאו ובכבוש מדינות, למעלה מכלם - מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא, גם לו יש שעשועים משלו, ומהם דברי תורה, ואותם נתן לשעשועיו היקרים - תינוקות של בית רבן שגם עליהם נאמר שעשועים - הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים.

ואמרו חז''ל: שנתן הקדוש-ברוך-הוא את התורה בקש ערבות, אמרו לו ישראל אבותינו יהיו ערבים עלינו, ולא הסכים הקב''ה לקח ערבות של נפטרים, אמרו לו ישראל בנינו יהיו ערבים, והסכים, הרי שבנינו המה הכסוי והערבות לחפץ היקר ביותר שעשועי הקדוש-ברוך-הוא הנקרא תורה. ומבלי ערבות בנינו לא הסכים הקב''ה לתנה לנו, והתחיבנו שנלמדם תורה ובכך נתן את ערבותנו, ובאם נמנע תורה מילדינו הרי שבכך נמעל מעל בערבות שהתחיבנו עבור התורה, והנה לא מצינו שום מצוה שקודם הבן לאביו, שהרי אם אין לאב אלא כזית מצה או תפלין וכדומה באפן שאי אפשר שיקימוהו גם האב וגם הבן הרי האב קודם ואף שבנו חכם ומכון כונות נשגבות יותר מהאב, ובלמוד התורה מצינו שאם הבן חכם ומבין יותר מהאב, הבן קודם, וזאת משום הערבות שנתחיבנו שנלמד את בנינו תורה ונחנכם על ברכי תלמידי חכמים.

---

פרשת בהר

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו (כה, לה)

צדקה

מצוות הלואה לעני

אחת הזכיות הגדולות המכריעות את האדם לכף זכות בימי הדין - ראש השנה וכפור, היא תלויה בכך אם האדם נדון כיחיד או כצבור.

כלומר, אדם החי לעצמו ואינו משפיע מטובו לזולת, ואין רבים נהנים ממנו - אזי נחשב הוא כיחיד ודינו קשה יותר מאדם שרבים נזונים ונשפעים ממנו שזה נדון כצבור, וצבור הרי דנים ברחמים יותר מיחיד.

ובכן, אל יחשב אדם מן השורה מי אני ומה אני, ומה ביכלתי לעשות כאיש צבור ומה באפשרותי בכלל לתרם לצבור בשביל להחשב כאיש צבור.

הנה, עצה טובה ופשוטה לכל אחד להחשב כאיש צבור.

יטל סכום כסף מסים, יחפש איזה תלמיד חכם - ראש כולל וכדומה, שיעשה גמ''ח בסכום כסף זה לצבור מצמצם אותו הוא מנהיג, עשרים או שלשים אברכים, וימנה את אחד האברכים שבישיבתו להיות מנהל הגמ''ח, להלוות למסגרת המצמצמת של אותו כולל את סכום כספו.

אין משג לאדם כמה טובות וחסדים הוא עושה בכך.

כמה מצוי שאברך אין לו כסף לערך את השבת או את החג, או שיש לו איזו שמחה ואין לו כסף לממנו. ובכספך שמתגלגל בקרב אותם אברכים פעם לזה ופעם לזה נהנים ממנו כלם.

או אפשרות נוספת.

ישנם גמ''חים ידועים המלוים לעניים בשעת דחקם, הפקד את כספך שם (לכל היותר בסכום השוה לדולר) בערבונות ובהבטחות הראויות, ובמקום שכספך ישהה בבנק שיהיה אצל אותו גמ''ח.

ועל כך היה אומר הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ''ל, אדם שמלוה את כספיו או שמפקידם בגמ''ח יכול להוריד מחשבון כספי מעשר את סכום אחוזי הרוח שהיה מרויח לו היה מפקיד כסף זה בבנק. וכה היו דבריו לאחד שבא לשאלו האם כדי להפקיד כספיו בגמ''ח פלוני, ישבר את תכנית החסכון שיש לו: ''לשבר ותעביר, אני מבטיח לך שהקדוש ברוך הוא ישלם לך את כל הכסף שיכלת להרויח בכל תכנית חסכון אחרת. תשאיר להקדוש ברוך הוא לדאג לכלכל אותך בצורה שהוא רוצה, ואל תשקיע בשום דבר אחר חוץ מצדקה''.

ולהלן כמה קטעים ממעלת ההלואה לעני:

א. גדול המלוה לעני יותר מהנותן לו צדקה

מובא בספר ''טהרת הקדש'': הלואת מעות לעני וכן לבעל הבית הנצרך לזה, העולם סוברים שהוא רק טובה בעלמא, אבל דע, אחי, כי זה מצות עשה מן התורה. מלבד גמילות חסדים שמקים מצות ''והלכת בדרכיו'' (דברים כח, ט), עוד מקים מצות עשה: ''אם כסף תלוה'' וגו' (שמות כב) וכתיב (דברים טו, ח) ''העבט תעביטנו'', ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות סז) אם רוצה לקבל - תן לו, ואם לאו - תן לו בדרך הלואה, ואמרו במסכת שבת (דף סג) גדול המלוה יותר מהנותן צדקה, וביבמות (דף סג) אמרינן, המלוה סלע לעני בשעת דחקו, עליו הכתוב אומר (ישעיר נח, ט) ''אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני''

ובספר הקדוש ''מגלה עמקות'' פרשת ראה (בד''ה האופן השני) כתב. דורשי רשומות אמרו, ''מלבד עולת התמיד'', 'מלבד' ראשי תבות מ'לוה ל'עני ב'שעת ד'חקו, ואז מכפר כאלו הקריב קרבן התמיד לפני ה', וזה גמילות חסד שאין כמוהו. ויש עוד אפן שהוא יותר גדול, מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: ומטיל בכיס יותר מכלן, שהוא הנותן מעות לעני להשתכר על חצי רוח וחצי הפסד, ומשמע לשון המטיל לכיס, שמדבר על לבו שיעשה כך. ובזה אין בושה בדבר, מה שאין כן בהלואה, אפשר שיש קצת בושה לפעמים או חלישת הדעת.

ומי שאפשר לו להלוות ואינו מלוה לחברו, עובר על שני לאוין ''השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל'' וגו' (דברים טו, א) ''השמר'' הוא לאו, ו''פן'' גם כן לאו כנדרש בספרי. וכן פסק רבנו יונה בשערי תשובה, ועין ברמב''ם (הלכות מלוה פ''א) ובלחם משנה שם.

ויש בזה עוד מצות אהבת ישראל וגמילות חסדים, ושיך בין בעני בין בעשיר, כמובא בחשן משפט (סימן צז), רק העני קודם, כמו שדרשו העני עמך: עני ועשיר - עני קודם.

ב. עני שספק לך אם יחזיר חוב - חיבים להלוות לו

והנה, הגם אם האדם יודע שחברו אינו חביב אצלו ממון חברו ולא יחזיר, אין חיב להלוות לו (כמובא בחשן המשפט סימן צז ס''ד), למען לא יצטרך לעבר בכל פעם על הלאו לא תהיה לו כנושה וגו'. אבל מספק מחיב להלוות לו, כי הוא קל וחמר משמיטה אשר בודאי ישתקע מעותיו, אף על פי כן אסור למנע מלהלוות מפני פחד השמיטה, וכל שכן אם חושב שחברו יחזיר לו המלוה, ורק מחשש ספק אולי לא יחזיר, אסור למנע ההלואה, כן מובא בשערי תשובה לרבנו יונה המובא לעיל.

ג. עצה כיצד לנהג בעני מטפל או בעל חוב שידוע שקשה לו לפרע חובותיו

ואם חושש כי זה העני הוא מטפל או בעל חוב וכדומה, ועל פי טבע קשה לו לפרע חוב, אז העצה שילוה לו סכום ויוכל להתנות באפן, שאם לא יחזיר לו - ינכה זאת מצדקה שלו, או ממעות מעשר שלו, ומתר לעשות כן כמבאר ביורה דעה הלכות צדקה (סי' רנז ס''ה), ולכתחלה טוב לזכות אלו המעות על ידי עני אחר, כמסקנת הש''ך ביורה דעה (שם ס''ק יג), ויכול לעכב לעצמו המעשר כפי חשבון שהלוה לזה העני, דהינו שיפריש מעשר או צדקה, ויתנה ויאמר לו: זה המעות אני מעכב בשביל החוב שיש לי על זה העני, והנני מוחל לו החוב

ואמרתי רמז בזה: ''לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן'' (תהלים לז, כא), חונן קאי על הלואה, כמו שכתוב (משלי יט, יז) ''מלוה ה' חונן דל''. ואמר, מי שאינו משלם חוב חברו נקרא רשע, אם מחמת פשיעה חס ושלום, ואף על פי שיש רשעים כאלו, אף על פי כן הצדיק אינו מונע עצמו על ידי חשש זה מלהלוות לעניים, רק יעשה באפן כזה שתהא הלואה וגם נתינה ביחד, וזהו צדיק חונן ונותן, ובזה גם כן גורם שיזכה לפתיחת הידים ולפתח המקור הקדוש העליון.

ואיזה חכם הרואה את הנולד, שיקים דברי רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא ע''ה) שאסור להלוות בלי עדים, או יהיה לו שטר או משכון, דהינו, באם אינו נותן בדרך מתנה, אז טוב לו.

ד. חמר עוון המלוה ברבית

מובא במסכת בבא מציעא (ע''א) תנינא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא ברבית, עליו הכתוב אומר (תהלים טו) ''כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח, עשה אלה לא ימוט לעולם''.

ואמרו במדרש (משפטים לא), כל אדם מישראל שמלוה לחברו ואינו נוטל רבית, כאלו קים כל המצוות. שכן דוד אומר (תהלים טו) ''ה' מי יגור באהלך''. וכתיב: ''כספו לא נתן בנשך''.

ועוד אמרו (שם) ''אם כסף תלוה את עמי'' - אמר הקדוש ברוך הוא: אם כסף תלוה ולא תקח ממנו רבית - את עמי - מה אני איני מט לעולם, אף אתה אין אתה מט לעולסי שנאמר (תהלים טו) ''כספו לא נתן בנשך''. וכתיב: ''עשה אלה לא ימוט לעולם''.

ה. צדקת האדם נחקקת על פניו ואינו נזוק

ונחזר לענין של צדקה. דע, אחי, כי העושה צדקה אז נשאר על מצחו זה הרשם צדקה זמן רב, לאפוקי שאר מצוות, וזהו ''צדקתו עמדת לעד'', שנשאר הרשם על פניו, כמובא בלקוטי תורה מהאר''י הקדוש (פרשת ראה).

ואפלו שגרם בעוונותיו שנסתלק ממנו צלם אלקים חס ושלום, גורם על ידי זכות הצדקה שיזכה לצלם אלקים, כמובא בזהר הקדוש בהקדמה, (דף יג:) וזה לשונו: וירדו בדגת הים וגו'. רזא דנן חמינן בספרא דשלמה מלכא, דכל מאן דחס על מסכני ברעותא דלבא, לא משתני דיוקניה לעלם מדיוקנא דאדם הראשון, וכיון דדיוקנא דאד''ם אתרשים בה, שליט על כל ברין דעלמא בההוא דיוקנא, הדא הוא דכתיב (בראשית ט) ''ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ'' וגו', כלהו זעין ודחלין מההוא דיוקנא דאתרשים בה, בגין דדא הוא פקודא מעליא לאסתלקא בר נש בדיוקנה דאדם על כל שאר פקודין, עד כאן. ומביא שם ראיה מנבוכדנצר.

ו. גדל הנחת בעליונים בעשות האדם צדקה

ואל תחשב, באם אתה נותן צדקה אז אתה מקים רק המצוה והפעלה שאתה רואה בעיניך, דע כי יש אלפים ורבבות עולמות ונשמות, ונשמות נדחות, שעומדין ומצפים ומשתוקקים על מצוה זו של צדקה, ובכח הצדקה שאתה נותן, נעשה עליה לאלו הנשמות, ונשפע השפע לכל העולמות, ובפרט אם עושה איזה ענין גדול בצדקה, כמו להשיא יתומים, או להחזיק בעל בית שמטה ידו שלא יפל וכדומה לזה, שזהו גדול מצדקה, כמובא בשבת (ס''ג), וכדומה פדיון שבויים, או איזה ענין גדול אחר, אז מתרגשים על ידי זה רבוא רבבן עלמין, ונעשה שמחה גדולה וחדוה בכל העולמות, וכלם מקבלים שפע רבה מהאי מצוה היקרה.

וזה לשונו של הזהר הקדוש פרשת ויצא (דף קנג:) ''עשה צדקה בכל עת'', וכי בכל עת יכיל בר נש למעבד צדקה, אלא מאן דישתדל בארחוי דאוריתא ועביד צדקה לעלא ותתא, תא חזי מאן דאשתדל בצדקה, ההיא צדקה דעבד סליק לעלא ומטא לעלא לההוא אתרא דיעקב דאיהו רתיכא עלאה, ואמשיך ברכאן לההוא אתר ממבועא דכל מבועין, ומההוא צדקה אמשיך וארבי ברכאן לכל אנון תתאי, לכל רתיכין ולכל חילין, וכלהו אתברכאן ואתוספן נהורין כדקא יאות, בגין דכלהו אקרו עת, ודא הוא דכתיב ''עשה צדקה בכל עת'', עד כאן.

ז. מצות ''אם כסף תלוה את עמי'' - לכל יהודי

כתב ה''חפץ חיים'' באהבת חסד בחלק ב' פרק י''ד, שכל אדם, אפלו מי שאינו עשיר, יראה לעשות גמ''ח קטן קבוע בביתו של סכומים קטנים להלוות לכמה עניים על הוצאות שבת וכיוצא בו, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים. וכתב שם עוד בסוף פרק ט''ו, שאפלו מי שנצרך לצרך פרנסתו להשקיע את כספו בהתר עסקא, מכל מקום לא נפטר בזה לגמרי ממצות הלואה, וצריך כל אחד להפריש איזה סכום מממונו על מצות גמילות חסדים להלוות איזה הלואות קטנות לפי כחו.

ח. פרוטה לפרוטה מצטרפת \ ספור

ה''חפץ חיים'', כשהיה נוסע בדרכים, היה משתדל לדבר עם העגלון הנוסע עמו דברי מוסר ויראת שמים. וספר עגלון אחד, שבאחת מנסיעותיו דבר עמו ה''חפץ חיים'' בעניני צדקה וגמילות חסד. שאל אותו העגלון, במה יוכל עגלון עני כמותו, שבקשי מוציא פרנסה לביתו, לזכות בזה? ענה לו ה''חפץ חיים'' שמהיום ואילך יתנהג בזה שיפריש כל חדש סכום קטן לצרך גמילות חסדים להלוות לאחרים, ובמשך הזמן יצטרף לו לסכום גדול. ספר העגלון: שמעתי לעצת ה''חפץ חיים'', והתחלתי בסכום קטן ובתחלה היה בידי להלוות רק ליחיד, והיום, בסיעתא דשמיא, כבר צברתי לי סכום גדול ואני יכול להלוות אף לרבים בזכותו של רבנו ה''חפץ ח יי ם ''.

ט. מאור פנים בהלואה ובצדקה

ה''חפץ חיים'' זצ''ל בספרו ''אהבת חסד'' מעיר על פי השלחן ערוך (יו''ד סי' רמ''ט), שצריך לזהר לתת את הצדקה בסבר פנים יפות ולא בפנים זועמות - כן הדין לענין הלואה צריך לזהר שלא להנהיג בו מנהג בזיון חלילה, אלא ילונו בסבר פנים יפות. ויתבונן בעצמו, אלו היה צריך להשיג איזו טובה מחברו, כמה היה רוצה שחברו יקבלנו בפנים יפות, כן יתנהג הוא עם רעהו. מטעם זה, אם לא יוכל להלוותו מאיזו סבה שהיא, גם כן יתנהג בזה כמו לענין צדקה. דהינו, שלא יגער בו ולא יגביה קולו עליו כדרך בעלי צרות עין, שלא זו בלבד שאינם מיטיבים עמו, הם גוערים עליו. אלא ידבר עמו בדברים רכים ויראה לו טוב לבו, שרצונו להלוות לו, אלא שאין בכחו עתה מאיזה טעם ואיתא באבות דרבי נתן: ''המקבל את חברו בסבר פנים יפות אפלו לא נתן לו כלום, מעלה עליו הכתוב כאלו נתן לו כל מתנות שבעולם''.

י. מעשה רב

וידוע איך היה מרן המשגיח (הגר''י לוינשטיין) זצ''ל מקים מצות צדקה וגמילות חסדים במסירות נפש, אף שכל חייו היה מצבו הכלכלי דחוק מאד. ומן הדברים המפלאים ביותר שנהג בביתו היה רחב לבו במתן צדקה, והגם שהיה נותן פרוטות אחדות לעניים הרבים שהדפקו על דלתו, מכל מקום, תמיד ידע איך לתת לעני את ההרגשה הטובה הרצויה עבורו, היה מכניסו בסבר פנים, פותח בשיחה עמו, מתענין בשלומו ומעניק לו תשומת לב רבה, נושא בעל עמו, עד שהיה יוצא שבע ומדשן ענג. (מספר מופת יחזקאל)

והוסיף בעל ה''חפץ חיים'' בספרו ''אהבת חסד'', שמצות ההלואה אינה מצטמצמת בהלואת כספים בלבד, וזה לשונו שם (פרק א, ס''ב) ''ודע עוד, דלאו דוקא הלואת מעות, דהוא הדין דמצוה להשאיל לו כליו ושאר חפציו כיוצא בזה, כי הכל ממדת החסד שהקדוש ברוך הוא חפץ בו, כדכתיב: ''כי חפץ חסד הוא'', ובחסד כלול כל ענין שהאדם יכול להיטיב בזה לחברו''.

ובסעיף ז' מוסיף החפץ חיים. ''ולא ירע לבבו לחשב, כמה מטריח עלי האיש הזה תמיד בלקיחת המעות ובפרעון. כמו שאינו כועס על מי שהוא דופק תמיד על פתחי חנותו לתן לו רוח בעסקו. וידע כי בכל פעם הוא מקים מצות עשה דאוריתא, ויבוא אליו ברכה מאת ה'. וכמו שכתוב לענין צדקה: ''נתון תתן לו'' (היינו אפילו ק' פעמים כמו שפרש רש''י), ''ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה, יברכך ה' אלקיך''.

---

פרשת בחקתי

ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בקרי (כו, כג-כד)

עניני שכר וענש

אחד מעקרי יסודות האמונה שהקדוש-ברוך-הוא מעניש לרשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים, כל האומר הקדוש-ברוך-הוא ותרן יותרו מעיו. (גמ') אמנם מאריך הקדוש-ברוך-הוא אבל לעולם גובה את שלו, והעקר לדעת שאין שום מקרה בעולם ואין יסורים ללא עוון.

והוא מה שמזהירה כאן תורתנו הקדושה, ואם תלכו עמי בקרי והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי, הרי שמה גורם להגדיל את הפרענות - אמירת מקרה.

ה''אור החיים'' הקדוש מסביר פסוק זה כך:

אדם שהולך עם ההשגחה ומאמין בה, ומצדיק את כל יסוריו ופרעניותיו ורואה בהם כסבה לעוונותיו בלבד, כמו כן מדה כנגד מדה הקדוש-ברוך-הוא נוהג בו ומענישו בגלוי ובמוחשי ענשים התואמים בהצדקה לעוון. למשל חטא בידו - נשברת ידו. חטא ברגלו - נשברת רגלו, חטא במחשבתו - חש בראשו. וזאת כיון שהאדם מאמין בהשגחה אין הקדוש-ברוך-הוא מטעה אותו, ומרמז לו רמזים המובנים שיוכל להבינם ולהצדיק דין שמים עליו ובזה יתעורר לשוב תכף וסר עוונו וחטאתו תכפר.

מה שאין כן העקשן המתעקש לראות את יסוריו ומכאוביו כמקרה בעלמא, הקדוש-ברוך-הוא נוהג בו באותה מדה ומטעה אותו, ונותן לו יסורים שרק הקדוש-ברוך-הוא - באפן נסתר - מסדרם שיהיו מדה כנגד מדה, אולם לעין לא מובן מה המדה כנגד מדה שיש ביסורים אלו, וזאת כדי להטעות אותו בדרך שהוא רוצה לטעות בה.

למשל חטא בידו כואבת בטנו, חטא ברגלו כואב לו ראשו, ורק באפן נסתר מסדר עלת העלות להצדיק אותו ענש אבל לעין המקבל נראה שאין קשר בין הפרענות לעוון, וממילא מקשה הוא את ערפו יותר ויותר.

ובדרך אחרת אפשר להסביר את פסוק זה: ''אם תלכו עמי בקרי'', על אותו יסוד של ''אור החיים'' הקדוש.

כידוע שכר וענש משמים מדקדקים ביותר - מדה כנגד מדה ממש, אולם העתוי בהם פוגעים היסורים ולעמתם השכר אינו מכון לעוון או לזכות

ונסביר את הדברים.

אדם חוטא ונכשל בעוון גדול כחלול שבת למשל, ובדיוק למחרת ביום הראשון לאחר החלול שבת נתמזל מזלו בעסקא מרוחת והרויח סכום שזמן רב לא הרויח כמותה.

שבוע לאחר מכן התחרט אותו אדם ושב בתשובה שלמה, שומר שבת כהלכתה ובדקדוק רב במצוות השבת, והנה למחרת ביום הראשון ארע לו אסון. וכאן יושב האדם ולבו שומם עליו, איפה דין ואיפה דין? שבת קדם שחללתיה תכף קבלתי שפע וברכה, ואלו שבת זו שמרתיה בכל לבי ארע לי אסון?! האדם הנבוך מתערער באמונה ורואה כמקרה את כל ענין שכר וענש.

אולם המאמין מבין את הענין פשוט ביותר.

שבת שעברה חללתיה ובכל זאת השפע עלי שפע ברכה זה עבור שבת או שבתות קודמים ששמרתי, ואלו שבת שלאחריה אמנם שמרתיה כהלכתה - הפרענות שבאה לאחריה הלא זה עבור שבת שלפניה שחללתי, ועל שבת זו ששמרתי היום וארע לי אסון נורא לאחריה, בודאי ישלם לי עליה ברכה לעתיד. ואין שום סתירה בשכר וענש.

ועל כך נצטוינו להאמין שאין מקרה, ויסוריו של האדם אמנם רעים הם אבל גם נאמנים לבא בזמן שנגזר שיבואו ולהסתלק בזמן שנגזר שיסתלקו.

ובכן על פי דרכו של ה''אור החיים'' הקדוש, אזי, אדם שהולך וצועד צעד צעד עם דרכי ההשגחה נענש מיד סמוך לעוון, ומקבל ברכה סמוך למצוה, אבל האומר ''מקרה'' ומטעה את עצמו, אזי הבא לטמא פותחין לו, וגם משמים מבלבלים אותו להענישו בענש סמוך למצוה, ולתת לו שכרו סמוך לעברה, ואזי, אם חסר אמונה הוא - יסוריו אינם מכפרים עליו ונענש בענשים חמורים יותר.

והוא שאומר שלמה המלך ע''ה: ''אשר אין נעשה פתגם הרעה מהרה על כן לב בני האדם מלא לעשות רע'' (קהלת ח)

ולקמן נראה גדל ענשו של האומר על היסורים - מקרה ומנהגו של עולם:

כתב הרמב''ם בתחלת הלכות תענית, וזה לשונו: מצות עשה מן התורה לזעק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שבאה על הצבור, שנאמר (במדבר י). ''על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת'', כלומר, כל דבר שיצר לכם, כגון: בצרת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שיבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב (ירמיה כה) ''עונותיכם הטו'' וגו', וזה הוא שיגרם להסיר הצר מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם ארע לנו וצרה זו נקרה נקרית [כלומר, מקרה הוא], הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה (ויקרא כו) ''והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי'', כלומר, כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהיא קרי, אוסיף לכם חמת אותו קרי.

ומחמר החיוב לשוב בבוא עליו רע, מבאר ב''שערי תשובה'' (שער כ מאמר ב-ג). מחסדי השם יתברך שהוא מקבל התשובה מתוך הצרה וגם תשובה זו לרצון לפניו ויאהב נדבה את החוטא בשובו עדיו ביום תוכחה ומקרב צרה, שנאמר (הושע יד) ''שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים, ארפא משובתם אהבם נדבה'', ונאמר (משלי ג) ''כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה''.

ואם לא ישוב האיש מדרכו הרעה והוכח במכאוב ולא שב עד המוכיחו - יגדל עוונו ויכפל ענשו. הלא תראה, אם המלך מיסר את מי אשר חטא לו ולא יסר, יקשה מוסרו ויכביד עלו מאד. וכתוב (ויקרא כו) ''ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם'', ונאמר (איוב לו, יג) ''וחנפי לב ישימו אף לא ישועו כי אסרם''. ואם לא ידע ולא יתבונן כי התלאות מצאוהו מפני חטאיו, אך יאמר כאשר אמרו הפלשתים (שמואל א, ו, ט): ''כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו'', בזאת יהיה קצף עליו מלפני ה'. ויגדל עוון הכת הזאת מחטאת הכת הראשונה. על כן כתוב בראשון על הכת הראשונה: ''ויספתי ליסרה אתכם''. וכתוב אחרי כן על הכת האחרת הנזכרת: ''ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמע לי ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם'', כי כל כת האחרונה בפרשה קשה מן הראשונה. ופרוש: ''והלכתם עמי בקרי'' - כי תאמרו מקרה הוא היה לנו.

ואם אין האיש מכיר מעשיו ואיננו יודע כי יש בידו עוון אשר חטא, עליו לפשפש במעשיו ולחפש דרכיו, כענין שנאמר (איכה ג, מ) ''נחפשה דרכינו ונחקרה''. ואם העלם יעלים עיניו ונואלו רעיוניו ולא הפרו דרכיו, ולא ידע מעשה ידיו ואשר עשו אצבעותיו, ויאמר ''לא חטאתי'' - חטאתו כבדה מאד, כמו שנאמר (ירמיה ב, לה) ''הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי'', ונאמר (משלי יט, ג) ''אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו'' וכו'. ואם לא קבל המוסר ולא נחת מפני התוכחה ולא מל ערלת לבבו, אוי לו ואוי לנפשו, כי סבל יסורין ונשא את עונו ולא נרצה עונו, אבל נכפל ענשו, כמו שבארנו.

עוד מזה מבאר בספר ''מנורת המאור'' (חצ''ר) וזה לשונו: כשיראה אדם שיסורים באים עליו, אל יחשב שבאים עליו במקרה, כי מי שמאמין בכך, ענשו מדה כנגד מדה לעזבו למקרים בלי שמירה, כמו שאמרה התורה (ויקרא כו) ''ואם תלכו עמי קרי וגו' והלכתי עמכם בחמת קרי''. וענש זה הוא גדול, כי רבים הם המקרים המתנשבים בעולם, והעזוב מלמעלה, חס ושלום, אין שמירתו כלום, כדכתיב (תהלים קכז) ''אם ה' לא ישמר עיר שוא'' וגו'. ומה שאמרו אין דבר רע יורד מלמעלה, הוא בעבור שהחוטא אין צריך להזיקו מלמעלה, אלא די להסיר מעליו המחסה והמסתור ואז נתנה רשות למקרים וליסורין. וזה שאמרו: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עוון. על כן, אל יהרהר שום אדם על מדת בוראו בחשבו שבא עליו שום נזק שלא כדין, שכבר נאמר (דברים לב): ''הצור תמים פעלו'', עד כאן.

חכם ראה רעה ונמלט

להאמור, על האדם להיות חכם בעניני רוחניות לא פחות מהסוחר בעניני מסחרו. כל סוחר פשוט, מעדיף להשקיע מעט, וכביכול להפסיד מעט על מנת להרויח הרבה, כי עדיף להפסיד מעט כעת מאשר להפסיד הרבה לאחר זמן.

כן הוא בענין היסורים - חכם ראה רעה ונמלט. פרושו - כשרואה רעה, נמלט על 'נפשו' ועושה תשובה, ולא אומר מקרה, חס וחלילה, כדי שלא יצטרך לקבל 'תזכרת' אחרת - ולרב - יותר חריפה.

ומעשה נפלא לזה, מספר על הגאון ר' איסר זלמן מלצר זכרונו לברכה (מובא בספר ''עת מלחמה''). המעשה היה עם הגאון ר' דוד אוירבך זכרונו לברכה שזכה לשמש להגאון ר' איסר זלמן זצ''ל, ומעשה שהיה כך היה: הגאון ר' איסר זלמן היה הולך מהישיבה לביתו בלווי של הגאון ר' דוד אוירבך, הנזכר לעיל. וכשהגיע לביתו מהישיבה, דרכה של הרבנית היה להכין לר' איסר זלמן כוס חלב חם על גבי הפתיליה, והיה זה ממש צרך גמור לבריאותו, ואמרה לו שישגיח וישים לב, שבעוד מספר דקות יוריד לכלי הבשול מעל גבי האש. ומובן, דהגאון ר' איסר זלמן, בהיותו ראשו ורבו שקוע בתורה הקדושה, שכח מהחלב, ומרב בשול גלש החלב מהסיר, ונשפך כלו. ומיד נזכר ר' איסר זלמן דשכח לכבות האש. והגאון עמד רועד כלו מפחד, ואמר לר' דוד: מה זה עשה לי כן האלקים, מה עברה עברתי היום דמהשמים מענישים אותי מיד על המקום? והתחיל לחפש ולחשב בדרכיו עד אשר נזכר דאולי בשל כן הדבר. כי היה יהודי תימני יושב בפתח היציאה מישיבת ''עץ חיים'', וכל יום היה הרב עובר ונותן לו פרוטה, וכנראה, חשב לעצמו, היום לא שמתי לבי לאותו יהודי ועברתי מבלי לתת לו הפרוטה. ושער לעצמו דהשוי דהחלב שנשפך היה בשווי הפרוטה שלא נתן, ולכן נענש מדה כנגד מדה. ומיד צוה לר' דוד, הנזכר לעיל, שירוץ ויתן לו להיהודי את הפרוטה שלא נתן. וכשחזר ר' דוד וספר לר' איסר זלמן שפגש היהודי ונתן לו הפרוטה, מיד נרגע הגאון זצ''ל והיה שקט בעצמו. עד כאן המעשה.

הבה ונתבונן במעשה זה ונלמד לעצמנו איך אדם גדול נגש למצב בחיים. דלא קים אצלו שום חשבון אחר מאשר חשבון דשכר וענש. ואם נגרם לו נזק, אפלו פעוט כשוה פרוטה, אינו מיחס למקרה, אלא תובע לעצמו, ומיד מתקן הקלקול.

והוא על דרך מה דנעשה בהשבטים, בפרשת מקץ (בראשית מב, ט), דהעלילו עליהם דמרגלים אתם, ערות הארץ באתם לראות. והתגובה הראשונה שלהם היתה, לא כיצד נפטרים מהעלילה של הגוי, ולא כיצד מתחמקים ובורחים מהסכנה, דידוע, הרי היו גבורים גדולים, והיו מסגלים לכך, כדאיתא בפרשת ויגש - אלא מיד אמרו (שם כא) ''אבל אשמים אנחנו''. ובמצב כזה אין שום עצה לברח, דאף במצב בריחה אין הוא גורם להוריד האשם מעליהם. וכעת היה כל החשבון שלהם כיצד לתקן את מעשיהם, וכיצד להתיחס אל מלכות שמים ולקבל על עצמם באהבה את גזר דינם בכדי לתקן החטא. ועלינו ללמד מהם כיצד אנשים גדולים ראו להתיחס על כל מעשה ועל כל מקרה, וכיצד היא גישת החיים למצב בו נתבעים משמים על דבר פלוני, ומיד לחשב על מה אנו נתבעים.

''אולת אדם תסלף דרכו'' (משלי יט, ג)

במשל מאלף מלמדנו ה''חפץ חיים'' למה דומה הכסיל, שאין רואה אלא את שעתו בלבד ואינו מתבונן על הנולד. למה הדבר דומה? לאותו כפרי שהיה מוכר סחורה לבן עיר, שקי חטים לרב. ולצרך ידיעת מנין שקי החטים קבעו ביניהם שעל כל שק שמכניס הכפרי למחסן העירוני - יטיל העירוני פרוטה נחשת לקערה, ולבסוף ימנו את הפרוטות, וכמנין הפרוטות כן מנין השקים, וכפי זה ישלם העירוני על כל שק ושק. וכן התחילו. והנה, יצר הכפרי הסיתו, בהיות העירוני טרוד בסחורה, לגנב מדי פעם מהפרוטות שבקערה ולהכניס לכיסו - בודאי טפשות גדולה זו, שהרי, לבסוף, כשימנו את הפרוטות שאין להם ערך, שהם רק בתורת סימן למנין השקים, יחסרו פרוטות, ויקבל פחות עבור סחורתו בשקים.

לכך דומה האדם שרואה כך את שעתו הרגעית ולא מחשב עתיד, וכלשון רבנו יונה, שהכסיל דומה למי שאמרו לו: אכל ושתה ולמחר יגרס השופט בחצץ שניך, וכמו שנאמר בפסוק (ישעיה כב, יג) ''אכול ושתו כי מחר נמות'', ולכן אמרו: איזהו חכם הרואה את הנולד.

מצות הצדקת הדין והנסח שיש לאמרו בשעת היסורים

מעקרי ויסודי הדת, להאמין שהקדוש ברוך הוא מעניש לרשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים, והתשלום בתכלית הדקדוק, בצדק ובישר, ועל הרב, אין אדם יודע בפרטות מאיזה סבה ועוון באו יסורים אלו, כי לכל עוון ועוון יש יסורים מיחדים לו. וחיב האדם להאמין שאין יסורים אפלו קטנים וקלים לחנם, והכל לתשלום על עונותיו.

ובהיות שהתכלית העקרי ביסורים שיתבונן אדם על איזה עוון באו עליו יסורים אלו וישוב מחטאו, ומי יתפאר בזה שיבין וידע וישכיל על זאת, לידע ולהשיג מקום ומקור הפגם שבגללו באו יסורים אלו, על כן סדר הרב ''שומר אמונים'' נסחא לאמרה בשעת היסורים, ובזה יוצא ידי חובה כאלו וידע על איזה פגם באו לו יסורים אלו, ושב ורפא לו.

וזה לשונו: כי צריך לקבל על עצמו אמונת השגחה פרטית מעם ה' על כל דבר קטן וגדול, הן שיארע לו איזה צער, חס וחלילה, או כל דבר שמזדמן לפניו, הן לטוב והן רע, וכל שבא לפניו לפני עיניו. ותכף יקבל על נפשו ובתוכיות לבבו האמונה בהשגחה פרטית, כי מלבד שמקים בזה מצות עשה מתרי''ג, לפי דעת הסמ''ג (עשין יז) והסמ''ק (סי' ה), ולפי דעת יתר המפרשים היא על כל פנים מצוה מן התורה, שהיא ''וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך'' (דברים ח, ה), דהינו, כמו שאב מיסר את בנו, בודאי, בלי ספק, שכונתו רק לטוב ולהתחסד עמו, כאשר נפסק בגמרא (ברכות ה) אלו ואלו יסורים של אהבה הם. הגם שיש בהם בטול תורה ותפלה, כי ''את אשר יאהב ה' יוכיח'' (משלי ג, יב) וכן על כל דבר קטן שארע לו, גם שנתהפך חלוקו, או שכח איזה דבר להביא ומצטער מזה, ואפלו כל מיני צער קטן הנוגע לו, או לאשתו, או לזרעו, חס וחלילה, או ממטלטליו - יאמר זה הנסח:

''אני מאמין באמונה שלמה, שזה הצער והיסורים שבא לי, הוא בהשגחה פרטית מעם ה', והנני מקבל עלי באהבה, וכל זה בא לי מסבת עוונותי הרבים, וצדיק אתה ה' על כל הבא עלי, כי אמת עשית ואני הרשעתי. ויהי רצון שיהיו אלו היסורים לכפר על כל עוונותי, ולהקל צער השכינה הקדושה. והנה, מצד הדין, הייתי צריך לפרט ולשוב ולהתודות על החטא והעוון שבסבתם באו לי אלו היסורים, אבל גלוי וידוע לפניך שאין אתי יודע עד מה. לכן, יהי רצון מלפניך אבי שבשמים, שתמחק ותשרש החטא ועוון ופשע שגרמו לי אלו היסורים, וימתקו כל הדינים מעלי ומעל כל ישראל, ויתהפכו כל הצרופים לטובה, וימשך חסדים טובים ומגלים לנו ולכל בית ישראל עד עולם, אמן''.

ובזה הנסח שיאמר בכל לבו, יקים חמש מצוות: א. אמונה בהשגחה פרטית שהיא מצות עשה, ''אנכי ה' אלהיך'' (שמות כ, ב) ב. להצדיק דינו של ה', שהיא מצות עשה מתרי''ג מצוות, לדעת הסמ''ג והסמ''ק, שהיא מהכתוב (דברים ח, ה) ''וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך''. ג. מצות עשה של תשובה וודוי, שהיא מהכתוב (במדבר ה, ו ז) ''איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו''. ד. לעורר רחמים על כנסת ישראל, שזה נכלל במצות עשה של ''והלכת בדרכיו'' (דברים כח, ט), כי כן דרכי אלקינו לרחם ולחונן ולהשפיע תמיד. ה. מקים מצות עשה מדברי קבלה, שהיא ''חסד ומשפט אשירה'' (תהלים קא, א), ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ס) אם חסד אשירה, ואם משפט אשירה. ועוד דרשו (שם) ''באלהים אהלל דבר בה' אהלל דבר'' (תהלים נו, יא) - בה' אהלל דבר - זו מדה טובה, באלהים אהלל דבר - זו מדת פרענות. ואם משתתף בצער שכינת עזנו, אז מקים מצות עשה (תהלים קלז, ה) ''אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'', שהכונה שלא ישכח צער השכינה, כביכול, שהיא יסוד ''תשכח ימיני''.

וטוב שידע זה הנסח בעל פה. ואם יאמר זה הנסח, אז נמתקים ממנו, בעזרת ה', כל הדינים, ויתהפכו כל הצרופים לטובה, ויהיו היסורים כפרה לכל עונותיו. בפרט אם ירגיל עצמו לומר זאת גם על כל דבר קטן, אז אין שעור לגדל נחת רוח שיגרם להקדוש ברוך הוא בזה, ושמחה בכל העולמות, כי דרכו של אלקינו לנסות את האדם באמונתו, ואם מתחזק באמונת ה', אז גם אם נגזרה עליו גזרה, חס וחלילה, נמתק הדין מעליו.

וכן מובא במדרש תהלים (ק) אמר רבי סימון ורבי יהושע בן לוי בשם רבי חלפתא: מלך בשר ודם, בשעה שהוא [הנאשם] מודה, נותן לו ספקו [ענשו]. ובשעה שאינו מודה, אינו נותן לו ספקו. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא בשעה שאינו מודה, נותן לו ספקו. ומשהודה, נוטל דימוס [פטור והצלה], הוי ''ומודה ועזב ירחם'' (משלי כח, יג) עד כאן.

אם כן, תראה לשונו הקדוש של המדרש - באם מודה, אז נוטל דימוס ויוצא לחרות מכל יסורים, וגם עונותיו מתמרקים בלי שעור, וירחם מאת ה' הטוב והרחמן.

מובא בספר ''אגרא דפרקא'' (אות קכד) לא יחשב האדם על שום דבר שהוא במקרה ואיזה סבה גרם, רק הכל בהשגחת השם יתברך. ומי שנותן דעתו על המקרים, עליו הכתוב אומר (ויקרא כו, כא) ''ואם תלכו עמי קרי והלכתי וכו ''. וקבלתי, בעת שיזדמן לאדם איזה עגום וצער, יזכיר ויאמר הפסוק (תהלים כה, יח). ''ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאותי'', בכדי שישים אל לבו שהוא בהשגחת הבורא על עונותיו, כי כמה וכמה עונות יש לו לאדם שאינם מתכפרין על ידי תשובה, ובתשובה ויום הכפורים תולין - ויסורין ממרקין, והשם יתברך שולח לו יסורין קלין כדי לכפר עונותיו. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: היכי דמי יסורין? אפלו הושיט ידו לכיס וכו'. והוא דוקא כשמשים אל לבו שכל תנועותיו בחפץ הבורא. הבן הדבר. עד כאן.

וראה מעשה נורא, וממנו תלמד שכל מעלת היסורים רק כאשר האדם מצדיק דינו של הקדוש ברוך הוא ומקבלם לכפרת עונות, ואם לאו, הרי לוקה בכפלים, חס וחלילה. המעשה מובא בספר ''שומר אמונים''

מעשה שספר אחד מן הצדיקים הקודמים, שהביאו בשמים נשמה של אדם אחד שהיה מכה ביסורים הרבה בימי חייו, לא עלינו ואולם, היה מנגע מחלאי עונותיו הרבים, שהכריעו לכף חובה. וכשנפטר, היה רבו עוונות, ובא מלאך אחד להליץ עליו זכות, ואמר שיש להחשיב לזכותו היסורים שסבל זה האיש בעולם הזה. ובאמת, היה ביסורים שלו די מספיק להכריעו לזכות נגד עונותיו ופסקו בשמים: אם היה רגיל בשעת יסוריו לומר: רבונו של עולם, צדיק אתה על כל הבא עלי, כי אמת עשית ואני הרשעתי לפניך, ויהי רצון שבאלו היסורים יתכפרו עוונותי - אז יהיו לו אלו היסורים כפרה לעונותיו. אבל, באם לא היה רגיל לומר כך, והניח הדבר על הטבע - אז יחזר להתגלגל.

לכן ידע האדם וישכיל על כל פרטי דרכיו, כי בשמים ממתינים על כל דבור של אדם, וכל שכן אמונתו ובטחונו באלקיו, כמובא בזהר הקדוש (תזריע מו), שמענישים על דבור שיכול לומר ואינו אומר, וזה לשונו: כמה דענשא דהאי בר נש בגין מלה בישא, כך ענשה בגין מלה טבא דקאתי לידיה ויכיל למללא ולא מליל, בגין דפגים לההוא רוחא ממללא דהיא אתתקנת למללא לעלא ולמללא לתתא, וכלא בקדשה. עד כאן.

---

פרשת במדבר

שאו את ראש כל עדת בני ישראל (א, ב)

פירש רש''י: מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן, לידע מנין הנותרים וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם.

אהבת ה' לעמו ישראל

איתא ב''תנא דבי אליהו'' זכור לטוב:

ברוך המקום שבחר בהם בישראל מכל האמותי מכל באי עולם, ומכל מעשי ידיו, וקנה אותם קנין גמור, וקרא אותם בנים ועבדים, וקרא אותם בשמו, הרבה פעמים שהוא מדבר עמהם, וכשהוא מדבר עמהם, מדבר עמהם באהבה שאהב אותם, ובשמחה ששמח בהם.

הידיעה מאהבת ה' לעמו ישראל, מחיבת ''אהבת ישראל''

פשוט הוא עד כמה חשוב להרחיב את הידיעה מאהבת ה' לעמו ישראל, וכמו שאנו אומרים בכל יום בתפלתנו: הבוחר בעמו ישראל ''באהבה''; ומביא גואל לבני בניהם למען שמו ''באהבה''; ''אהבת עולם'' אהבתנו ה' אלקינו חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו; ''אוהב עמו ישראל''.

ובזה שנדע כמה גדולה אהבת ה' לנו נרויח ב' השגים נפלאים. ראשית, לא נחשב את בוראנו שמכותיו עלינו מחמת שנאה ונקמה חס וחלילה, אלא והגם כשהוא מיסרנו - הכל היא תוכחת אהבה מגלה, וכנאמר: ''וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך'' ושנית, יחיב הדבר הדדיות כביכול מצדנו - העם הנבחר - להחזיר אהבה

ובעקר נשיג בזה רוח נוסף, שנתירא ונפחד מלשנאת שום אדם מישראל, כי נתבונן, אם הקב''ה כל כך אוהב כל אחד ואחד מישראל וחשוב הוא בעיניו ומתפאר בו, היאך נעיז להעלות שנאה בלבנו על שום אחד מישראל, הרי בזה ששונאים אנו את מי שהקב''ה אוהב, והיאך יעיז עבד לשנאת את אשר שונא אוהבו. ובפרט שאם אוהב הקב''ה כל אחד מישראל הרי בודאי שיש בו חשיבות עליונה שלא נראית לעין שלנו, אבל הוא יתברך יודע עד כמה חשובה כל נשמה ונשמה ויש באחד מה שאין בשני. ובכל אדם ישנו אוצר יקר ופנינה יקרה שאין להעריך, והיא קדשת הנשמה, ואם כן נבטל את הנראה לעינינו שפלוני שפל ונבזה ואין בו ממש, ולדעתנו מיתר הוא לגמרי, ח''ו. אם בעיני הקב''ה אינו מיתר, ויש להקב''ה התפארות בו, ורוצה ה' בקיומו, היאך נעיז לשנאתו או אפלו להביט בו בבוז. לכן מצוה להתבונן בקטעים דלהלן, ואל ילאה הקורא בהן להתבונן עד כמה חשובה כל נשמה ונשמה מישראל, ואל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, נשמה שנתת בי טהורה היא, ומאן דנפח מדיליה נפח, כל אחד מאתנו ננפחה בו נשמה - חלק אלק ממעל - אם כל אחד נושא עליו חלק אלק, ומי ששונא את הבן - שונא את אביו, כי האוהב את האב אוהב את בנו, והא בהא תליא, זהו המודד לראות היאך אהבת ה' שבקרבך - עד כמה אתה אוהב את בניו, ומאהבת ישראל יבא לכל המדות הטובות, ומשנאת הבריות חס ושלום, יבא לכל הפשעים עד שיגיע לשנאת ה', ה' ישמרנו. והוא שאמר רבי עקיבא: ''ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה'', כלל גדול - נקרא לפי שפרטים רבים תלויים בו, וככל שהכלל גדול יותר כן פרטים רבים יש בו. ופרטים רבים של שמירת התורה תלויים בכלל זה של ''ואהבת לרעך כמוך'' ומי כמו רבי עקיבא שחזה זאת על גופות תלמידיו, שמתו לו 24, 000 תלמידים, אהובי נפשו שהשקיע בהם תורה ויראת שמים, וקפחו את חייהם על פני רבם בתקופה קצרה, ומשארית התלמידים שנשארו נדע קצת מי היו תלמידיו, והלא הנשארים המה: רבי שמעון בר יוחאי, רבי אלעזר בן שמוע, רבי יהודה, ורבי יוסי ורבי מאיר בעל הנס, וכל זה לפי שכפי מעלתם הנשגבה לא נתנו כבוד מספיק אחד לשני, לא חלילה זלזלו או בזו אחד לשני, אלא מעטו בכבוד הראוי אחד לשני לפי מעלתם, וראה מה עלתה להם.

בבראשית רבה פרשה, ז': אמר רבי שמעון בן לקיש: בשלש לשונות של חבה חבב הקדוש ברוך הוא את ישראל; בדביקה, בחשיקה, בחפיצה

''בדביקה'' - שנאמר: ''ואתם הדבקים בה' אלקיכם'' (דברים)

''בחשיקה'' - שנאמר: ''חשק ה' בכם'' (דברים ז', ז')

''בחפיצה'' - שנאמר: ''ואשרו אתכם כל הגוים, כי תהיו אתם ארץ חפץ'' (מלאכי ג', י''ב)

ומנין שאלו לשונות של חבוב? שכן מצינו באותו רשע שחשק בבת יעקב וגם שם נאמר ג' לשונות אהבה:

''ותדבק נפשו בדינה בת יעקב''; ''שכם בני חשקה נפשו בבתכם''; ''כי חפץ בבת יעקב''.

רבי אבא בן אלישע מוסיף עוד ב' לשונות של אהבה שחבבנו בהם הקדוש ברוך הוא:

אהבה - ''אהבתי אתכם אמר ה '' (מלאכי א', ב'), דבור - ''דברו על לב ירושלים''.

וכן מצינו אצל אותו רשע ב' לשונות אלו של חבוב:

אהבה - ''ויאהב את הנערה'' (בראשית ל''ד, ג'), דבור - ''וידבר על לב הנערה'' - דברים שהם מנחמים את הלב.

עד כאן המדרש.

מאהבת ה' לעמו נטע בהם נשמות ממקום עליון

כתב ספר ''ראשית חכמה'', שער האהבה פרק ג': והיות האבות מרכבה למעלה, הוא מרב אהבתו יתברך אלינו להשפיע להם נשמות קדושות מלמעלה, כמו שבארו רבי שמעון בר יוחאי בזהר, (מתרגם ללשון הקדש). אשריהם ישראל שהקדוש ברוך הוא קרב אותם אליו מכל אמות העולם עובדי עבודה זרה, ובחר בהם, וממקום רחוק קרב אותם אליו. וזה שנאמר: ''כה אמר ה' בעבר הנהר ישבו אבותיכם''. וכתיב: ''ואקח את אביכם מעבר הנהר''. והקשה בזהר הקדוש, שדבר זה הרי כבר ידעו ישראל ויהושע, ובשביל מה אמר להם זאת יהושע? ומתרץ הזהר: וודאי סוד הדבר - כי חסד גדול עשה קדשא בריך הוא עם ישראל, שבחר בהאבות ועשה אותם מרכבה קדושה לכבודו, והוציאם מנהר העליון היקר והקדוש. עד כאן לשונו.

רואים מכאן, שחסד גדול עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל להוציא להם שרש נשמות מלמעלה מעלה, ולא קדם באבות איזשהו מעשה או התעוררות מצדם כדי שיאציל הקדוש ברוך הוא נשמותם מעבר הנהר, שהוא מקום קדוש לנשמותיהם של ישראל - אלא הוא חסד מעם ה'. וזהו ענין טבע מלת חשק ה', שהחשק והתעוררות האהבה התחיל מאתו יתברך ללא הכנה מצדנו. (ולהלן נמשיך בקטעים מהספר ראשית חכמה שער האהבה פרק ו')

קראנו בנים - בנים אתם לה' אלקיכם

... בודאי מצד כל הבחינות וכו' ראוי שיקרא הקדוש-ברוך-הוא ''אבינו מלכנו'' - ואנחנו בנים לו, כאמרו: ''בנים אתם לה' אלהיכם'', והינו מה שאמרו במשנה: חביבין ישראל, שנקראו בנים למקום. ונודע כי אהבת האדם לבנו מפני שילדו, ובפרט אם יהיה בן בכור או בן זקונים, והקדוש ברוך הוא מצד רחמיו עמנו בררנו משבעים אמות וקראנו בן בכור וכו'. ובלי ספק בריאת האדם הראשון מתחלה היה בחסד, רצון ונדבה, ומפני שדרכו להיטיב, כדרך שבריאת כל העולם היה רצון ונדבה, כדי שיכירו גדלתו, כדפרש רבי שמעון בר יוחאי, עליו השלום, שעקר האצילות היה בגין דישתמודעון ליה. ומאחר שהקדוש ברוך הוא בראו לאדם בצלמו כדפרשנו, כדרך שהאב נותן ציורו בבן, כביכול, על דרך זה הוא בריאת הנשמה, ובריאת הגוף הוא דפוס ותבנית ולבוש לנשמה, שהיא סבה ועלה לגוף, ואין הגוף סבת הנשמה, ובודאי אהבתו יתברך עם האדם להשפיע לו חיים ושפע וברכה וכל טוב, על דרך זה שהאב אוהב את בנו, כי כל עלה חושקת להשפיע עליה, על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה: ''יותר משהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק''. לפעמים תמנע הפרה או האם מלהניק את בנה אם יהיה חולה ואינו יכול לינק החלב, וכן לפעמים ימנע השפע העליון מהאדם, לא מצדו יתברך, כי הוא לעולם משפיע כאב האוהב לבנו, אלא מצד הבן, שאין בו הכנה לקבל. ובתקן האדם את עצמו מצד הנשמה, יתקן ויהיה כלי מכשר לקבל האור העליון, ונמצא מציאות האהבה זו מראש המדרגות ועד סופם, כלומר בין בבחינת חסד גלוי, ובין כשמתיסר האדם, הכל הוא מתוך אהבה.

קרא שמו עלינו - אלקי ישראל

אמרו במכילתא בפסוק: ''שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלהי ישראל''. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: והלא כבר ואמר: ''את פני ה' אלהיך'', ומה תלמוד לומר: ''האדון ה' אלהי ישראל''? אלא על ישראל יחד שמו ביותר. כיוצא בו. ''שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד'', והלא כבר נאמר: ''ה' אלהינו'', ומה תלמוד לומר ''ה' אחד''? אלא עלינו יחד שמו ביותר. כיוצא בו: ''לכן כה אמר ה' אלהי ישראל'', והלא כבר נאמר: ''אלהי כל בשר'', ומה תלמוד לומר ''אלהי ישראל''? אלא על ישראל יחד שמו ביותר כיוצא בו ''שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך, אלהים אלהיך אנכי, לא על זבחיך אוכיחך ועולתיך לנגדי תמיד'', אלהים אני לכל באי עולם, אף על פי כן לא ייחדתי שמי אלא על עמי ישראל, עד כאן לשונו.

פרוש, ששם יהו''ה נקרא על שם שהוה כל הויות שבעולם, ואפלו הכי לא נקרא אלהי המלאכים או אלהי הגלגלים, אלא אלהי ישראל, והינו אלהיך, שהוא משתבח בך ורוצה להקרא אלהיך. אם כן, כשם שאוהב אותך, כך ראוי שתאהבהו. וכיצד אפשר שיתיחס הוא להקרא אלהיך, שאלהותו יתברך קשורה עם האדם, אלא זה בודאי על ידי הנשמה, שהיא חלק ממנו, שנתונה באדם, על ידי כך יש לו קשר להקשר שכינתו ואלהותו עמנו.

בחר בישראל וקנאם קנין גמור להיות לו

אמר בתנא דבי אליהו (ר''ח שם פרק ז') זה לשונו: ''אנכי ה' אלהיך'', ברוך המקום שבחר בהם בישראל מכל האמות, מכל באי עולם ומכל מעשה ידיו, וקנה אותם קנין גמור, וקרא אותם בנים ועבדים, וקרא אותם בשמו. הרבה פעמים שהוא מדבר עמהם, וכשהוא מדבר עמהם, מדבר עמהם באהבה שאהב אותם, בשמחה ששמח בם. לפיכך חיב אדם לומר: אימתי יגיעו מעשי כמעשי אברהם יצחק ויעקב, שלא קנו עולם הזה ועולם הבא וימות המשיח אלא בשביל מעשים טובים ותלמוד-תורה. לפיכך חיב אדם לומר: בשבילי נברא העולם. במה קונה אדם לאביו שבשמים - במעשים ובתלמוד-תורה, והקדוש-ברוך-הוא מקנהו עולם הזה וימות המשיח והעולם הבא. וקונה אדם לאביו שבשמים מתוך אהבה, ומתוך אחוה, ומתוך רעות, ומתוך האמת, ומתוך השלום, ומתוך רבוי ישיבה, ומתוך מעוט סחורה, ומתוך פלפול תורה, ומתוך שמוש חכמים, ומתוך פלפול הגמרא, ומתוך שפל ברך, ומתוך ענוה, ומתוך לאו לאו, ומתוך הן הן.

הניח את כל אמות העולם ולא דבק אלא בישראל

עוד מדברי תנא דבי אליהו: ''אנכי ה' אלהיך'' ברוך המקום וכו' אמר להם הקדוש-ברוך-הוא: בני, אני הוא שהנחתי תתקע''ד דורות קדם שנברא העולם, ובאתי ונדבקתי בכם. אני הוא שהנחתי אמות עובדי עבודת-אלילים שבארץ, ובאתי ונדבקתי בכם. אני הוא שהנחתי כל העולם עובדי עבודת-אלילים, ובחרתי אתכם, וקראתי אתכם בני ועבדי. אני הוא, שנאמר בי: ''לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה'', וקראתי אתכם אחי. אני הוא שנאמר בי: ''צדיק ומושיע אין זולתי'', והשויתי את שמכם לשמי הגדול ושמי הגדול לשמכם. אני הוא עד שלא נברא העולם ואני הוא משנברא העולם. אני הוא בעולם הזה ואני הוא בעולם הבא: ''אני אמית ואני אחיה, מחצתי ואני ארפא''. עד כאן לשונו.

קראם בכל מיני לשונות של חבה

מובא במדרש תנחומא, שמאהבת הקדוש ברוך הוא בישראל קראם בשמו, שנאמר: ''כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש, כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל''. אמר הקדוש-ברוך-הוא: איני כבשר ודם, בשר ודם אין לו רשות להדיוט להקראות בשמו של מלך, אבל ישראל נקראו בשמו של הקדוש ברוך הוא. כל שם חביב שנקרא להקדוש ברוך הוא בו בשם - קרא את ישראל. נקרא אלהים, וקרא לישראל אלהים: ''אני אמרתי אלהים אתם''. נקרא חכם, שנאמר: ''חכם לבב ואמיץ כח'', וקרא לישראל חכם, שנאמר: ''רק עם חכם ונבון''. נקרא דוד שנאמר: ''דודי צח ואדום'', וקרא לישראל דודים שנאמר: ''אכלו רעים, שתו ושכרו דודים''. נקרא בחור, שנאמר: ''מראהו כלבנון, בחור כארזים'', וקרא לישראל בחורים, שנאמר: ''ובך בחר ה' אלהיך''. נקרא חסיד, שנאמר: ''כי חסיד אני נאם ה '', וקרא לישראל חסידים, שנאמר: ''אספו לי חסידי''. נקרא קדוש, ונקראים ישראל קדושים, שנאמר: ''קדשים תהיו כי קדוש אני'', ואף לעתיד לבא, כל אחד ואחד יאמר לו קדוש, שנאמר: ''והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו''.

חבב הקדוש ברוך הוא את ישראל יותר ממלאכי השרת, בעולם הזה ובעולם הבא

עוד במדרש תנחומא על פסוק: ''בנים אתם לה' אלהיכם'': בחמשה שמות של חבה נקראו המלאכים, ובכלן קרא הקדוש ברוך הוא לישראל, וחבבן יותר ממלאכי השרת. נעתק בילקוט בפסוק: ''בנים אתם וגו'', ועוד שם לקמיה: אמר רבי שמעון בר-יוחאי, ראה בכמה לשונות חבבן הקדוש-ברוך-הוא לישראל; קרא אותם בנים וחזר וקרא אותם עם קדוש בפרשה זו, וג' פעמים יחד שמו עליהם בפרשה זו: ''בנים אתם לה' אלהיכם''; ''כי עם קדוש אתה לה' אלהיך''; ''ובך בחר ה' אלהיך''. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בעולם הזה בחרתי בכם ויחדתי שמי עליכם, לעתיד לבא אני בכבודי מתהלך ביניכם, שנאמר: ''והתהלכתי בתוככם'', עד כאן לשונו.

עוד אמרו במדרש על פסוק: ''ברב עם הדרת מלך'': אמר רבי חמא בר חנינא: להגיד שבחו וגדלו של הקדוש ברוך הוא, שאף-על-פי שיש לו אלף אלפי אלפים ורב רבי רבבות כתות של מלאכי השרת, שישרתוהו וישבחוהו, אינו רוצה אלא בשבחן של ישראל, שנאמר: ''ברב עם הדרת מלך'', ואין עם אלא ישראל, שנאמר: ''עם זו יצרתי לי'', למה? בשביל ש''תהלתי יספרו'', וכן הוא אומר: ''נדיבי עמים נאספו, עם אלהי אברהם'', אמר רבי סימון: מתעלה שמו של הקדוש ברוך הוא בעולמו, בשעה שישראל נאספין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ונותנין שבח והודאה וגדלה

להקדוש ברוך הוא. ואמר רבי ישמעאל: באותה שעה, כששומעין הגדה

מפי חכם ואחר כך עונין: ''אמן יהא שמיה רבא'', באותה שעה הקדוש

ברוך הוא שמח ואומר למלאכי השרת: באו וראו עם שיצרתי, כמה הם

משבחין אותי. באותה שעה מלבישין הוד והדר, לכך נאמר: ''ברב עם

הדרת מלך''. עד כאן.

דברי פיוס ונחמה נפלאים מבוראינו אלינו

ובזהר פתח ואמר: ''עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב''. עמי,

כמה הקדוש ברוך הוא הוא אב רחמן על בניו אף על פי שחטאו אליו !

כל דבריו הם באהבה להם כאב אל בנו. והוא כמשל: חטא הבן לאביו,

מכה אותו, וכל כמה שמכה אותו אינו חוזר מדרכו, גוער בו בדברים,

ואינו מקבל ממנו. אמר אביו: איני רוצה לעשות לבני כמו שעשיתי עד

היום, אם אכה אותו יהיה ראשו כואב לו וכאבו עלי, אהיה גוער בו הרי

צורתו משתנה, מה אעשה? אלא אלך ואתחנן לו, ואומר לו דברים רכים

כדי שלא יעצב. כן בכל הדרכים הלך הקדוש ברוך הוא עם ישראל;

התחיל עמהם להכותם ולא קבלו, גער בהם ולא קבלו, אמר הקדוש ברוך

הוא: רואה אני בבני שבשביל המכות שהכיתי אותם הם כואבים

בראשיהם, אוי ! הרי את הכאב שלהם אני מרגיש, שכתיב: ''בכל צרתם

לו צר'', אגער בהם, הרי צורתם משתנה, שכתוב: ''חשך משחור תארם

לא נכרו בחוצות''. אוי כשאני מסתכל בהם ואיני מכיר אותם, עתה אהיה

מתחנן לפניהם תחנונים: ''עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך'', בן יחיד . שלי אהוב נפשי, ראה מה עשיתי לך, השלטתי אותך על כל מלכי עולם,

ואם עשיתי לך מעשים אחרים, ''ענה בי'', אתה תעיד בי, ''עמי, זכר נא

מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור'', זכר נא היה

זוכר, בבקשה ממך, מה יעץ.

את שכינתו משרה בתוכנו גם בגלות

ועוד באהבת הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו עם ישראל בגלות, כמו שהאריכו בזהר פרשת בחקתי בפסוק: ''ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים'', והוא נקרא ''נושע'' בגאלתם, שנאמר: ''צדיק ונושע'' וגו', כמו שהאריכו במדרש תנחומא, שכיון שגולה עמם, אם כן כביכול, בישועתם תהא גם ישועתו.

אהבת ה' לעמו בנסי מצרים

ומהענין המעורר, שיזכר אדם כמה נסים עשה הקדוש ברוך הוא עמנו והראה אהבתו לנו. ראשונה ביציאת מצרים מענין המכות, שהיו דוקא למצרים, והרי מכת הדם היה דם למצרים ומים לישראל, וכיוצא בזה במכת דבר: ''והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים, ולא ימות מכל לבני ישראל דבר'', שלישית במכת החשך: ''ולכל בני ישראל היה אור במושבותם'', בכל מקום שהיה הולך הישראל, היה האור הולך עמו, כדפרשו זכרונם לברכה. עוד במכת בכורות. ''ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו''. וכן מה שצוה בענין נתינת הדם על המשקוף כדי להציל עמו ישראל מהמשחית, שנאמר: ''ולא יתן המשחית לבא''. וכן הוכיח משה רבנו עליו השלום לישראל במשנה-תורה: ''הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסת באתת ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדלים, ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים לעיניך'', ואמרו חכמינו זכרונם לברכה במדרש פרשת המן, שכתוב: ''וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים''. מכאן אתה למד, ששקולה יציאת מצרים כנגד כל הנסים וגבורות שעשה המקום לישראל. עד כאן לשונו.

קראנו סגלה, אוצר חביב שלו

ועם מאמר רבי יהושע בן קרחה, מובן מה שפרש רש''י פסוק זה: ''והייתם לי סגלה מכל העמים'', וזה לשונו: סגלה - אוצר חביב, כמו: ''וסגלת מלכים'', כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם, כך אתם תהיו לי סגלה משאר אמות, ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם, ומה יש לי עוד שתהא חבתכם נכרת לי - כי לי כל הארץ - ובכל זאת הם בעיני ולפני לכלום. ''ואתם תהיו לי ממלכת כהנים'' - שרים, וכמו שכתוב: ''ובני דוד כהנים היו''. והורה ענין האהבה לנו באמרו: ''ואתם תהיו לי'', ופרשו זכרונם לברכה: איני משליט עליכם שום אחד, אלא אני. וכיוצא בזה פרש רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום בזהר, וזה לשונו: זכאין אנון ישראל דלא יהב לון קודשא בריך היא לרברבא או לשליחא אלא ישראל אחידן ביה ואיהו אחיד בהו, ומחביבותא דילהון קרא לון קודשא-בריך-הוא עבדין, הדא הוא דכתיב: ''כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם''. לבתר קרא לון בנים, הדא הוא דכתיב: ''בנים אתם לה' אלהיכם''. לבתר קרא לון אחים, הדא הוא דכתיב: ''למען אחי ורעי'', בגין דקרא לון אחי בעא לשואה מדוריה בהו ולא יעדי מנייהו. עד כאן לשונו לעניננו.

מחבתו אותנו השמיענו את קולו

וכן מענין אהבת התורה, מה שהוכיח לנו משה רבנו עליו השלום במשנה תורה: ''כי שאל נא לימים ראשנים וגו', הנהיה כדבר הגדול הזה, או הנשמע כמהו, השמע עם קול אלהים'', ואמר: ''מן השמים השמיעך את קלו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, ודבריו שמעת מתוך האש, ותחת כי אהב את אבתיך, ויבחר בזרעו אחריו, ויוצאך בפניו בכחו הגדול ממצרים'', וכיוצא מענין האהבה בנתינת התורה לנו: ''להוריש גוים גדלים ועצמים ממך מפניך, להביאך לתת לך את ארצם נחלה כיום הזה''.

ובענין אהבתו לנו בנתינת התורה, עין מה שפרש רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום בזהר בפסוק: ''ה' מסיני בא וזרח משעיר'' וגו', משם תראה תקף אהבתו יתברך לנו כאב האוהב בנו ידידו. ועל בחינת אהבה זו בנתינת התורה אמר במשנה, חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה, שבו נברא העולם, שנאמר: ''כי לקח טוב נתתי לכם'' וגו'. ועל כלל הנסים שעשה עמנו הקדוש-ברוך-הוא אנו אומרים בהגדת ליל פסח: על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכפלת למקום עלינו: הוציאנו ממצרים, ועשה בהם שפטים, עשה דין באלהיהם, הרג את בכוריהם, נתן לנו את ממונם, קרע לנו את הים, העבירנו בתוכו ביבשה, שקע צרינו בתוכו, נתן לנו את התורה, הכניסנו לארץ ישראל ובנה לנו את בית הבחירה.

פסוקי אהבה נלהבים מה' לעמו אהובו

עוד מנסי ה' יתברך עם עמו ישראל הנזכרים בספר נחמיה: ''אתה הוא ה' לבדך, אתה עשית את השמים וגו' אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם וגו', ''ותרא את עני אבתינו במצרים וגו', והים בקעת לפניהם וגו', ובעמוד ענן הנחיתם יומם ובעמוד אש לילה להאיר להם וגו', ועל הר סיני ירדת, ודבר עמהם משמים, ותתן להם משפטים ישרים וגו', ואת שבת קדשך הודעת להם וגו', ולחם משמים נתת להם לרעבם, ומים מסלע הוצאת להם לצמאם, ותאמר להם לבוא לרשת את הארץ וגו', והם ואבתינו הזידו -ויקשו את ערפם וגו', ואתה, אלוה סליחות, חנון - ורחום, ארך אפים ורב חסד, ולא עזבתם, אף כי עשו להם עגל מסכה וגו, ואתה, ברחמיך הרבים, לא עזבתם במדבר, את עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם וגו', ורוחך הטובה נתת להשכילם, וארבעים שנה כלכלתם במדבר, שלמתיהם לא בלו וגו', ותתן להם ממלכות ועממים, ותחלקם לפאה וגו', ובניהם הרבית כככבי השמים וגו, וילכדו ערים בצורת ואדמה שמנה, ויירשו בתים מלאים כל טוב וגו', וימרו וימרדו בך וגו', ותתנם ביד צריהם ויצרו להם, ובעת צרתם יצעקו אליך, ואתה משמים תשמע, וכרחמיך הרבים תתן להם מושיעים וגו', וכנוח להם ישובו לעשות רע לפניך, ותעזבם ביד איביהם, וירדו בהם, וישובו ויזעקוך, ואתה משמים תשמע ותצילם כרחמיך רבות עתים''. וכן נאמר בספר שופטים: ''ותקצר נפשו בעמל ישראל'', כביכול קצרה נפשו יתברך בגלל צערם של ישראל. ראה כמה חבתו לנו - כאדם שמצטער על צרת בנו. ועוד שם בנחמיה: ''ותמשך עליהם שנים רבות, ותעד בם ברוחך ביד נביאיך, ולא האזינו וגו', וברחמיך הרבים לא עשיתם כלה ולא עזבתם, כי אל חנון ורחום אתה'', עד כאן בספר נחמיה.

הקדוש ברוך הוא מרב אהבתו מכריז בכל יום לעמו ישראל שישובו בתשובה

עוד מובא בספר ''ראשית חכמה'' על פסוק: ''אם תבעיון בעיו שובו אתיו'', אמר רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום: שובו בתשובה שלמה, ומיד אתיו ואיתקריבו אלי. ומסוף המאמר נלמד עוד רחמיו יתברך על ישראל עם סגלתו, שאומר להם: ''אתיו כמאן דזמין לקבלא לבנוי ולרחמא עלייהו'', והוא כמשל האב האומר לבן שנתרחק ממנו, בא אצלי כי הנני מוכן ומזמן לקבלך. ומי הוא אשר יקרא דברים אלו ולא יכנע לבבו הערל וישוב לאביו שבשמים, הואיל ואביו הוא רחמן ורוצה שהבן יתקרב אצלו, ראוי שלא יתרחק, חס ושלום, ושלא יקשה ערפו, ויקום בזריזות משנתו לבא להתחנן לפני השכינה בבית הכנסת בדמעה ובתפלה כדי שיקבלהו, הואיל ותפלת שחרית היא שעת רצון, כמו שנתבאר לעיל מזה בשער האהבה. עין שם.

וכן דרשו במדרש-רבה, זה לשונם: ''חכו ממתקים'' - זה הקדוש-ברוך-הוא, ראה מה הוא אומר: ''כי כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו'', היש לך חיך מתוק מזה: ''חי אני נאם ה' אלהים, אם אחפץ במות הרשע'' וגו', היש לך חיך מתוק מזה, ''ובשוב רשע'' וגו'. אמר רבי שמעון בן לקיש: ובלבד במתחרט על רשעו. הא כיצד? תני רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום: הרי שהיה אדם רשע גמור כל ימיו, ובסוף נעשה צדיק גמור, עליו הוא נאמר: ''ורשעת הרשע, לא יכשל בה''. אמר רבי יוחנן: ולא עוד, אלא כל עברות שעבר, הקדוש-ברוך-הוא מונה אותן לו זכיות, הדא הוא דכתיב: ''מר ואהלות, קציעות כל בגדותיך'', כל בגידות שבגדת בי, הרי הן כמר ואהלות, בזמן שהן קציעות, דהינו שקטען לעוונותיו והפסיק מלעשותן עוד, ואומר: ''עליהם הוא יחיה''. עד כאן לשונו. ובלי ספק שענין זה, שיחשבו העונות כזכיות, הוא בשב מאהבה, כדפרשו במסכת יומא.

ועוד ראה בספרנו ''שובה ישראל'' פרק א' ''אין להתיאש מהתשובה'', דברים נפלאים מחסדי ה' על עמו, ואפלו על החוטאים והפושעים בו, מהרב ''תמר דבורה'' לרבנו משה קורדוברו, זכותו תגן עלינו, ומעוד ספרים.

בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך מצילינו מידם

עוד יתבונן שמירתו יתברך עלינו, והוא על פי המשל שהמשילו חכמינו זכרונם לברכה את קיום עם ישראל בין האמות לכבשה בין שבעים זאבים, ויתאר לעצמו - עומדת כבשה רכה וענוגה בין שבעים זאבים סביב לה, חורקי שנים ונועצי צפרנים לבלעה, וכל אחד מאותם שבעים זאבים רוצים לבלעה. אין אף אחד שהוא רוצה בקיומה - והלא הרואה מראה כזה אומר לעצמו: כהרף עין וכבר כבשה זו אינה בעולם, ובכל זאת עומדת ונשמרת אותה כבשה בריאה ושלמה. וזה לא נמשך יום או יומיים, אלא אלפי שנים כך הוא אותו המצב. כן הוא ממש קיום ישראל בין העמים, בין שבעים אמות, שכלם, אין למעט אף אחד מהם, כלם שונאים לישראל, ואף הנראים אוהבים - אין זה אלא לטובת עצמם, שכן מסבב ה' יתברך כדי לשמר על אותה כבשה שתשאר קימת לעולם. ועוד יתבונן, כמה מחשבות חורשים עלינו אויבינו, ואין אנו יודעים מזה בכלל, ורק הוא ''עושה נפלאות לבדו'' - הוא שיודע מן הכל ומבטל עצתם, כאב השומר על בנו יחידו מכל מבקש רעתו. קמים אנו בבקר ממטתנו והולכים לעסקינו לחיים ולשלום, ואיננו יודעים אמש כמה ישבו שונאינו לחבל ולהשמיד בנו, ורק הוא יתברך מסכל עצתם ומפר מחשבותם.

וידעת כי כאשר ייסר אב את בנו הוא מיסרך

עוד יתבונן בחסד הגדול שעושה ה' יתברך אף כשמיסר לאדם, שהכל מתוך רחמנות להביאו לתקון שלמותו. וכרופא המזריק זריקה מתוך מחט כואבת לחולה, או אפלו מנתחו וחותכו, או אפלו כורת רגלו או ידו, כדי להחיותו, וכי יעלה על הדעת שיקלל או ישנא החולה לאותו רופא?! הלא יאהבהו, ולא די בזה אלא גם ישלם לו ממיטב כספו ולא יפסיק מלהללו. כך יחשב האדם על מהלך יסוריו, ואף אם רבים המה.

וראה בספרנו ''נחמת ישראל'' דברי נחמה רבים, ומגדל מעלת היסורים לטובת נפשו של האדם בעולם הזה ובעולם הבא.

יאהב את ה' בהתבוננו בשכרו המיעד לו לעולם הבא

כמה אוהב אדם למי שמצפה ממנו לאיזה תכלית טובה שיצמח לו ממנו, ואפלו היא הנאה של משהו קטן, כל שכן אם אותו אדם מהנהו הנאה גדולה, מפרנסו, שומרו מאויביו, מרפאהו, מנשאו ומרוממו, משיא לו אשה ובנים ושומרם, אם כן, כמה כל שכן וכל שכן שיש לאדם לאהב את בוראו בהתבוננו על ההנאה הגדולה והעצומה שהיא חיי עולם הבא שאינה דומה להנאות עולם הזה הבאים עליו, שאמנם באים עליו כלם מאת ה' יתברך אלא מסבבים על ידי בני אדם. אולם שכר עולם הבא אינו מסבב על ידי בני אדם, אלא ישירות מאת ה' יתברך. צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ואדרבה, כל צדיק יש לו מדור בפני עצמו. ואין נהנים אלו מאלו, אלא כל אחד ואחד נהנה מיגיעו ומשכר מצוותיו.

ועוד אמרו, יפה שעה של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. והסבירו בעלי המוסר, שאף אם תקבץ כל סוגי ההנאות: הנאת ממון, כבוד, נשים, אכילה וכו', ותרכזם כלם כאלו נעשים ברגע אחד כלסי ש-ודאי זהו ענג עצום, וזה לא למשך רגע אלא לארך שנים הרבה, - אינם עולים אפלו לרגע אחד של קורת רוח בעולם הבא, דהינו לא רק שאינם עולים להנאה של ממש בעולם הבא, אלא לא אפלו לנפנוף רוח של חיי עולם הבא.

ואמרו חכמי המוסר [הסבא מקלם] י כי כדאי לאדם לחיות שבעים שנה, ושתעבר אמו צער העבור והלדה, והוא עצמו יחיה שבעים שנה של חיי צער, והכל בשביל שיזכה פעם אחת לענות ''אמן'' בעולם הזה ושבזכותה יזכה לחיי עולם הבא. וסמוכין לדבריו, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: תינוק, מאימתי זוכה לחיי עולם הבא? משיאמר ''אמן''.

וזהו בענין אמן אחד, על אחת כמה וכמה גבר חסדו עלינו שהקפנו בהרבה תורה ומצוות. וכמאמר רבי חנניא בן עקשיא: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, כדי שיהיו מקפין בכל זמן ובכל מקום באפשריות שונות לזכות לחיי עולם הבא.

---

פרשת נשא

איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה' (ו, ב)

למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי נאוף (רש''י)

עריות - נפשו של אדם מחמדתן, ולכן במיחד באסור זה מצינו צוויי הרחקות מחז''ל יותר משאר אסורים.

והנה כמה מדיני חובת שמירת הקדשה:

א. חובת התוכחה בנושא הקדשה

נהגו צדיקים רבים, בימי השובבי''ם, המסגלים לתקן חטא נורא זה, לעורר את העם לתשובה על פגם חטא זה.

והובא בהקדמת קונטרס ''שמירת הברית'' שבספר ''שאול בחיר ה '', מתלמידי הגאון המפרסם מורנו הרב שאול בראך זצ''ל, וכתב שם (דף סח) וזה לשונו: אמר רבנו, דע לך, אדרבא - כל מה שמרבים לדבר בענינים אלו בדרשות כדי ללמד בני ישראל שידעו חמר האסורים והענשים, רחמנא לצלן, וידעו איך להזהר ואיך להתנהג לא להכשל, חס וחלילה, וגם ללמדם מה עליהם לעשות שיוכלו לתקן את אשר עותו, שכרם של רבנים ומוכיחים אלו גדול מאד, ואם מסתירים הדברים ואינם דורשים בפרהסיא - אדרבא - מכשילים את העם וכו'.

והנה כעת - המשיך רבנו - נדפסו דרשות ה''חתם סופר'', וראיתי בדרוש אחד שכותב, שהוא סובל כעת [סמוך להסתלקותו] כאבים על שהשתן אינו יוצא כראוי, והרופאים הכניסו לו קטטר להקל עליו וכתב ה''חתם סופר'', שהוא הרהר על זה למה הענישו אותו מן השמים בדבר זה? לפי שהוא לא דרש בענין חטא הידוע כל השנה - רק פעם אחת בשנה, בליל ''כל נדרי'', והיה צריך לדרש הרבה יותר במשך השנה. עד כאן לשונו.

ואם כל זה אמר ה''חתם סופר'' בדורו - מה נעשה בדורנו אנו, שמימות עולם עוד לא היתה פריצות והפקרות כזאת

ב. תנא דבי אליהו הנביא בחמר פגם הקדשה

עוד מביא בקונטרס הנזכר לעיל, מדברי התנא דבי אליהו (יח, מג) פעם אחת הייתי מהלך בתוך הגולה שבבבל ונכנסתי לעיר גדולה של ישראל, ואין שם עובדי כוכבים כלל, ומצאתי שם מלמד תינוקות אחד, וישבו לפניו מאתים נערים שרבם בני שמונה עשרה שנה ובני עשרים שנה, ולשנה האחרת חזרתי לשם ולא מצאתי את התלמידים ולא את רבם ביניהם, אלא בן אחד בלבד, שהוא היה בן בנו. שבשביל מעשיהם המקלקלים של אותן נערים מת רבם, ומתה אשתו, ומת בנו, ומת בן בנו, ומתו כל הנערים שרבן בני שמונה עשרה ובני עשרים, ולא נשתירו רק הקטנים, והייתי בוכה ומתאנח עליהם. עד שבא אלי מלאך מן השמים ואמר לי: מפני מה אתה בוכה ומתאנח? אמרתי לו: וכי לא אבכה ואתאנח על אלו שבאו לידי מקרא ומשנה, ועכשו הלכו להם והיו כלא היו?! ואמר לי: לא יפה עשית שאתה בוכה ומתאבל ומתאנח עליהם. אמרתי לו: מפני מה? ואמר לי: שהן היו עושין דברים מכערים ודברים שאינם ראויים ומקלקלים בעצמם, והיו מוציאים שכבת זרע חנם, והם לא יודעים בעצמן שהמיתה משגתן. עד כאן לשונו הקדושה.

וכתב על כך בספר הקדוש ''תוספות בן יחיאל'': המעשה הזה בא להורות לנו הדרך, ששמירת הברית היא היסוד לבית ישראל, ולא כמו שהאדם רואה לעינים - לומדים בישיבות בתורה ותפלה לבד, כי הכל הם ענפים לשרשם ביסוד אם הם שומרי הברית, ועל כל הנעלם צריך הרב לדרש על תלמידיו להורותם הדרך וכו'. עד כאן לשונו הקדושה.

ג. שכר עברה כנגד הפסדה / ספור נורא

וכבר נודע ומפרסם בכל הספרים הקדושים, חמר עוון פגם הקדשה, וכי הוא הגורם הגדול לאטימות הלב והמח מחשק והתלהבות של תורה ותפלה, וכן הוא הגורם הגדול למי שכבר היה בעל חשק גדול בתורה ובתפלה, ופתאום רואה שכל חשקו ומרצו נחלש ונעלם, על פי רב זוהי סבת הנפילה המתחילה מפגם המחשבה הבא על ידי פגם העינים, וכל שכן אם, חס ושלום, נכשל הלאה.

ומובא בספורי האר''י הקדוש, שביום פטירת הרמ''ק (ר' משה קורדובירו) ראה האר''י ז''ל עמוד אש על מטתו, וכידוע בגמרא, שאין עמוד זה נראה אלא לאחד או שנים בדור. ושאל רבנו האר''י לאותם מלוי המטה: מי מכם רואה עמוד אש על מטתו של הרמ''ק הקדוש? והיה שם אברך אחד ואמר: אני רואה. אמר לו האר''י: כיון שזכית לכך, תבא אלי מחר ואתחיל ללמדך תורת הסוד, כי ראוי אתה לכך. ולמחרת בא אצלו אותו אברך, וראה רבנו האר''י במצחו שנכשל בלילה שעבר במקרה לא טהור, ודחהו מביתו.

ומספור זה היה הרב הצדיק רבי אליהו לאפיאן זצוק''ל מזדעזע ואומר: אוי, כמה נורא ! על חסר זהירות בקדשה כראוי נתבונן מה הפסיד אותו אברך - הלא היה מזמן לבא ללמד עם האר''י הקדוש סודות התורה, היש זכות נפלאה מזו, הלא מי ומי הזוכה לזה? ובפרט שהיה מכשר לכך אותו אברך, שהרי זכה לראות עמודא דנהורא על מטת הרמ''ק הקדוש מה שלא זכו לראות כל אותם מלוים, ואת הכל הפסיד על ידי חסר קדשה.

ד. אם ככה אז - מה היום...

אם הדברים הללו, שחמורים הם ומאבדים את טהרת נשמת האדם, נאמרו תמיד, על אחת כמה וכמה בזמננו - דור נורא, דור פריצות ועזות פנים, ללא בשת פנים כלל - מסתובבות שליחות השטן אשר הוא מנהלם והשריש בהם ארס הנאוף והעזות, ונהיו אותן פרוצות שכירות חנם לאותו שטן - הוא היצר הרע הוא מלאך המות, שעתיד לתן להן ''שכרן'' בחייהן ובמותן על ''עבודתן הנאמנה'' למפקדם בהחטאת הרבים, שאין קץ לגדל המכשול שגורמות להכשיל את הרבים.

ומה יעשה הבן ולא יחטא?! אוי לנו שכך עלתה בדורנו - דור עקבתא דמשיחא, וכמה עלינו להתחזק עתה במשנה חזוק בקדשה ובטהרה, אשר התחלתה בקדשת ושמירת העינים, אשר מכאן הפתח חטאת רובץ להביא את האדם לכל הרעות שבעולם, שהרי העין רואה והלב חומד וכו'.

וכמה קדוש וטהור, אהוב ונחמד, נחשב היום אדם - ובפרט בחור - שהולך בעינים מורדות למטה ושומר עיניו בקדשה ובטהרה לבל יכשל בחטא הנורא של ''לא תתורו''. כמה משתבח ומתפאר בו הקדוש-ברוך-הוא בכל הפמליא שלו, בגבור חיל זה הכובש את יצרו, דגמת יוסף הצדיק.

ה. שכר מצוה כנגד הפסדה

ומי לא יירא מלהכשל, חס וחלילה, בפגם העינים בעברה, הלא כל תקות וצפית איש היהודי מהי אם לא חיי העולם הבא? האדם מוכן לסבל בעולם הזה צער ויסורים של חלי, פרנסה, גדול ילדים, על הבית, והכל הכל בשביל לזכות לחיי עולם הבא. ומהו השכר של העולם הבא - אומרים חז''ל: ''צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה''. ופרש ה''בן איש חי'', שכל עקר תענוג העולם הבא הוא בעינים שיזונו מזיו השכינה, וכאמרנו: ''ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים'', שהוא ענג העין בביאת משיחנו ובפרט לעולם הבא, אולם כל זה בתנאי - ''כל הרואה דבר ערוה ואינו זן עיניו ממנו, זוכה ורואה פני שכינה''. אם כן נורא ! יחשב כל אדם לעצמו: עין זו שיש לו, הלא מעתדת היא לראות פני שכינה, שזהו הענג המקוה לכל אחד מישראל - מהגדול שבהם ועד הקטן. ואם כן, איך בשביל הנאת רגע שאזון עיני מערוה, אפסיד לנצח נצחים מלראות אור תענוג שאין לו קץ?!

וידוע דיוקו הנפלא של הרב ''שומר אמונים'' על מה שנאמר: ''כל הרואה דבר ערוה ואינו זן עיניו ממנו, זוכה ורואה פני שכינה''. לא נאמר יזכה ויראה, אלא זוכה ורואה - לשון הוה, שעכשו גם נמשך ונשפע על נשמתו אור השכינה - הגם שאינו מרגיש, מלבד מה שיזכה לעתיד לבא. ומכאן אמרו בשמו של הרב ''שומר אמונים'', שכיון שהבטח השומר עיניו ''זוכה ורואה'' בלשון הוה, לכך סגלה גדולה היא, שבשעה שמוריד עיניו למטה כשערוה לפניו, יבקש רחמים ובקשות מה' יתברך, ודוקא אז יתמלאו בקשותיו, כיון שבאותו רגע נמשך על נשמתו אור השכינה.

ו. קול ה' חוצב להבות אש

(מכתב מתוך ספר שבט הלוי אבן העזר סימן קס חלק ד להרה''ג שמואל וואזנר שליט''א)

כבוד הועד ''התעוררות לשמירה בעניני קדשה''.

כבוד הרב הותיק וכו' לארך ימים טובים בעיר הגדולה:

אחרי דרישת שלומו הטוב ושלום תורתו באהבה.

זה כמה ימים שקבלתי מכתבכם. הנה באמת קשה מאד לכתב בדברים האלה, כי מי יאמר זכיתי לבי טהרתי ממעש, ובכל זאת מצוה רבה ומצוה דרבים הוא להעמיד הצעירים על חמר העוון, ועל כן אכתב לכם מיסודי התורה בזה.

א. ראש וראשון עלינו לדעת, שהמדבר בעוון זה בעברה דאוריתא חמורה שבחמורות, שאמרו עליה בש''ס נדה (יג.), דחיבים עליה מיתה בידי שמים, והוא שקול נגד גלוי עריות, שפיכת דמים ועבודה זרה, מעכב ביאת משיח צדקנו, ואין מכניסין אותו במחצתו של הקדוש-ברוך-הוא, חס ושלום.

ב. פגם חטאת נעורים מעכב ביאת משיח צדקנו, והוא הגורם הגדול על אריכות הגלות והגורם העקרי של צרות ישראל וכל הגזרות שעברו על ראשינו, וכאמירת רבותינו זכרונם לברכה: כל מקום שאתה מוצא גלוי עריות ועבודה זרה, אנדרולומוסיה באה לעולם והורגת רעים וטובים.

ג. כל הבקי בתהליכי החיים והחנוך יודע, כי כל הירידות והעליות של האדם תלויים בשמירת הקדשה - קדשת הברית. פגמי הברית נראים מתוקים בתחלתם, אך מרים בסופם, שמולידים עצבון רוח ואי שביעות רצון, וגוזלים מהאדם שמחת החיים שלו.

ד. מה שאין כן שמירת קדשת הברית והעינים, והזהירות בכל מיני נגיעות, אסור וקריאת עתונים וספרים אסורים, גורמים שמחה וחזוק, מנחילים לו שמחת החיים, ושערי תורה ויראת שמים נפתחים לפניו.

ה. התרופה העקרית לזה, הוא למוד תורתנו הקדושה, וכלשונו הקדושה של רבנו הרמב''ם סוף הלכות אסורי ביאה: לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדשה יתרה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן וכו', וכן ינהג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים [נבול פה], שאלו גורמין גדולים, והם מעלות של עריות.

ו. גדולה מזאת אמרו: יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר: ''אילת אהבים ויעלת חן וגו' באהבתה תשגה תמיד'' (עד כאן ברמב''ם שם)

ז. אם המדבר בתורה, הרצון בזה תורה עם יראת שמים קדומה, על ידי למוד בספרי מוסר ויראים מקדושי עליון, שהיו בעצמם קדושים וטהורים, וכבר ידוע מה שאמר החתם-סופר זי''ע על עצמו, שאם אינו לומד במשך ג' ימים ''חובת הלבבות'', מרגיש חסרון ביהדות על עצמו. ועצם למוד התורה יהא כדי לבא לנקדת האמת שבתורה הקדושה, ושהלמוד יביאנו לידי מעשה.

ח. עלינו לדעת, כי המסית העקרי לעוון החמור הזה של אביזריהו דגלוי עריות, הם הספרים האסורים שצצים יום יום, וכל רחובות ושוקים מלאים מהם, ולצערנו הגדול מכניסים אותם הרבה פעמים גם לבתים חרדים, הם המחריבים הדגולים, ועל-ידיהם נספו מאות אלפי נשמות בני אברהם יצחק ויעקב מחיי קדשה, ונגרם בכיה לדורות לעמנו הקדוש.

ט. בכלל זה - התמונות האסורות המושכות לב ההמונים על כל פנה ועל כל רחוב, והרבה סיעתא דשמיא צריך כל אחד ואחד למחק הרשם הרע מלב הישראלי.

י. על הרמי''ם והמחנכים מטל חוב קדוש לכון עמקות דרכי החנוך נגד התופעות העגומות האלה, והם יכריעו בזה מה לפרש ומה לסתם, ולעמד בפרץ הירידה הגדולה, כדי לבא לבחינת יראת ה' טהורה עומדת לעד, וכאמירת רבותינו זכרונם לברכה, שזה הלומד תורה בטהרה.

יא. על הרוצים לשמר נפשם, להזהר מאד מאד שלא להביט בכלי הטעלעויזיאן הצודה ומושך הגדול, על דרך שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שאני מינות דמשכי, ובטעלעויזיאן כלהו איתניהו בה.

יב. לומדי התורה עליהם לדעת כי אי אפשר לאכל נחשים ועקרבים ולהיות סם חיים בקרבם, וכמו שכתב הרמב''ם ז''ל וחובת הלבבות, כי כמו שאי אפשר לאחד בכלי אחד מים ואש, כן אי אפשר שיתקימו בלב המאמין ולומד התורה שני הפכים בנושא אחד - לקחת לקרבו דברים הסותרים המפריעים והמניעים מעבודת השם יתברך, ולמוד תורתו הקדושה, ולאחז גם בעץ החיים של התורה.

יג. ועל הכל לכון לבנו בתפלה לפני נורא עלילה, שהוא יתברך יטהר לבנו לעבדו באמת, ונמצא את הדרך הישר והאמתי לזכות לאותה מדה של טהרה שראוי ומחיב ללומדי תורה ולכל אחד מישראל, והוא ברחמיו ישוב לבנו לתורתו הקדושה ויסלח על שגגת מעשה, עד שנזכה לשוב לעבודתו החביבה ולעשות רצונו יתברך כל ימי חיינו.

והריני בזה ידידכם דורש שלום תורתכם, מצפה לרחמי ה'.

ז. ואתה את בריתי תשמר

(קונטרס שנתחבר בהסכמת גדולי הדור הבבא סאלי זצוק''ל, הרב לנדא זצוק''ל, רבי שמואל וואזנר שליט''א, הרב קרליץ שליט''א ועוד)

פעמים רבות נוכחנו לדעת, כי נערים שלפני זמן מועט למדו תורה מתוך חשק והתמדה וראו עליהם חדות חיים, עירנות ושמחה, לפתע שנו טעמם והם הולכים עצובים ומהרהרים ומאבדים כל חשק וטעם בלמוד. כל חדות החיים מסתלקת מהם, וכתלי הישיבה כאלו נעשים צרים להם, והם שקועים בשנה ורפיון, עצלות ועצבות.

כשנשאל אותו ילד: מה קרה לך שאבדת כל חשק וטעם בתורה ותפלה? ימשך בכתפיו כאחד שאינו יודע מה להשיב על כך.

ומהי האמת?

נשמת בן ישראל מקורה בעולם התענוג, וזה שאיפתה כל ימיה להתענג, והנה בדרך התענוג האמתי, שהוא להתענג על ה' ולהנות מתורתו הקדושה, יש מכשול רב ועצום, והוא כל נשקו הגדול ביותר של היצר הרע, ומי שנתפס בזה, קשה לו למצא תענוג בעבודת ה'.

מכשול זה הוא החטא הטמא של הפוגם באות ברית קדש, ובפרט חברים רעים שיכולים ביום אחד לקלקל נער ולהדיחו למעשים אשר לא יעשו.

ובדוק ומנסה, כי זו הסבה לרפיון ולטמטום בקנית תורה ויראה, כי נער שנכשל בראית פריצות, או, חס וחלילה, שמושיט ידו להתחכך באבר הברית, וחס ושלום וחס ושלום, מי שמגיע לקלקול פגם אות ברית קדש, מיד סר חשקו מתורת ה' והעצבות משתלטת עליו, והוא הולך ומתדרדר מדחי אל דחי.

יש נערים שאינם יודעים שזו הסבה לירידתם, ויש שיודעים אבל אינם יודעים כיצד להחלץ מזה, והם מיאשים לגמרי, וחושבים שכבר אין להם תקנה ואין דרך לצאת מזה, ואומרים לעצמם ''כאשר אבדתי אבדתי''. ולעמתם, יש שפשוט אינם יודעים את חמר האסור שבמעשיהם, וחושבים שיוכלו להיות יהודים טובים יראי שמים גם אם יעסקו במעשי תעתועים אלו.

ומהי העצה להנצל?

כלל גדול מובא בספרים הקדושים, שעקר כחו של היצר הרע במסתרים ובהעלם, ומי שנכשל בדברים אלו ואינו מדבר עם מי שיכול להוציאו משאול תחתיה זה, הרי שהם הופכים לסוד הפנימי שלו, שעמו הוא משתעשע וחי בהרגשה זו כל היום.

אבל מי שמדבר עם הגדול ממנו ומספר לו את כשלונותיו, הנה כבר עצם הספור שובר את כחו של היצר בזה, כי על ידי שמספר, מוציא הוא את הדבר מפנימיות הנפש החוצה על ידי הדבור, ושוב אין זה תופס מקום בפנימיות הנפש אלא בחיצוניותה, ובעקר - שהבושה הנגרמת על ידי שמספר מעשיו הלא טובים, הם הסיג והגדר הטובים ביותר שישמרו עליו להבא, כי ברגע שספר זאת, יוכל לבחן בעצמו מרחוק את הענין ולהרגיש את חמרתו, וכך להשתחרר ממנו אחרי שרואה את חמר מעשיו בחוש.

והנה לא תמיד מזדמן לנער, האדם המתמחה והמתאים לדבר אתו על המעיק על לבו, כי לא כל אחד ראוי ויכול לשוחח על כך.

לנערים אלו מיעד הקונטרס הזה, שהוא לקוט הלכות ועצות, אשר נכתב בעדוד והסכמת גדולי הדור שליט''א. א). בשלחן ערוך ארח חיים הלכות הנהגת אדם בבקר סימן ג' סעיף י''ד: יזהר שלא יאחז באמה [וישתין אבר המלה]. ובשלחן ערוך אבן העזר סימן כ''ג סעיף ד', והחכמת האדם מוסיפים: אסור לאדם שאינו נשוי לשלח יד במבושיו, דהינו כל סביבות הערוה, כדי שלא יבא לידי הרהור. ובגמרא בנדה ריש פרק ב' איתא: יד לאמה [אבר הברית] תקצץ. ופרשו המפרשים, שיותר טוב שתקצץ היד מלנגע באות ברית קדש.

ראה עד היכן הפליגו חכמינו זכרונם לברכה באזהרה במי שנוגע באותו מקום, ויש נערים המזלזלים בזה בחשבם שזוהי רק מדת חסידות, ועליהם לידע עד כמה חמר האסור, ואפלו שהולכים להשתין עליהם להזהר מאד שלא לגעת. ויש לדעת, שאפשר להסתדר בלי נגיעה כלל באותו מקום, וכל ערום יעשה בדעת. ב). ובשלחן ערוך אבן העזר סימן כ''ה סעיף ב': אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע - לא די להם שאסור גדול הוא, אלא שהעושה זה בנדוי הוא יושב, ועליהם נאמר: ''ידיכם דמים מלאו'', וכאלו הרג את הנפש. ובסעיף א' שם כתב השלחן ערוך, שעוון זה חמור מכל עברות שבתורה, והוא מהזהר הקדוש.

על כן יחרד וילפת כל איש ירא ה' מגדל האסור, ויטכס עצות בנפשו שלא להכשל בזה, ויגמר בדעתו להגמל מזה. ואם נכשל בזה, אזי עוד באותו יום ידבר עם המשגיח או אדם נאמן כיצד להחלץ מזה, ואין לך דבר העומד בפני גמירות דעת להפסיק מזה. ג). אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת, דהינו, שמהרהר הרהורים רעים, ועל ידי זה בא לחמום וקשוי האבר, ועובר על לאו של ''ונשמרת מכל דבר רע'', שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, שלא יהרהר ביום ויבא לידי טמאה בלילה.

וזאת רצוני להודיע, שצריך להזהר שלא לדאג מזה יותר מדאי, ומי שמתקשה מאליו בלי מחשבה, אל ישים לב לכך, ויעבר מעצמו כשיסיח דעתו לדברי תורה שהיא אילת אהבים ויעלת חן, ואהבת התורה מסירה הרהורים רעים. ד). אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה, עד שיטה מעט על צדו. וזה על פי הטבע, שאם לא ישמר בכך עלול לבא לידי קשוי. וכן לא יישן על בטנו ופניו למטה, אלא יטה עצמו לצדדים. ה). אסור לרכב על בהמה בלי אכף, ואסור ללבש מכנסים הדחוקים על בשרו, שלא יבא לידי חמום, ולכן יזהר שלא ללבש בגדים תחתונים צרים ודחוקים שבזה יוכל לבא בקל לידי אסור, וכן יש להזהר מאד בבגדי ים הצרים. ו). וזה לשון הזהב של הרמב''ם: חסידים הראשונים היו מתפארים שלא הסתכלו במילה שלהם, אלא ירגיל עצמו להסתכל בדברים קדושים, כדאמר רבנו הקדוש, מעולם לא הסתכלתי במילה שלי. ולכן, כשהולכים למקוה, יש להזהר מלהסתכל במילתו. ז). איתא בספר ''תמר דבורה'' (מהרב המקובל רבי משה קורדוברו). צריך האדם להזהר מאד מדבור המביא לידי הרהור, ואיננו צריכים לומר שלא ידבר דברי נבלה, אלא אפלו דבור טהור - אם מביא לידי הרהור - צריך להזהר ממנו.

ומה נואלו אלו מבני הנערים שאין מעצור לפיהם, ומדברים ביניהם לפעמים דברים האסורים, ומגרים יצר הרע בנפשם, ואינם יודעים עד כמה חמור ענשם, כדאיתא בגמרא שבת, שהמנבל פיו, אפלו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכים לו לרעה. ואל יחשבו, ומה בכך אם מדברים, כי הדבור - לרב מעלתו שהוא מותר האדם מן הבהמה - הפוגם בו גורם הרס גדול לנפשו ורוחו משני העולמות.

ומדבור יכול לבא לידי מעשים נוראים, ובפרט בזמננו היום, שמסתובבים אינשי דלא מעלי, ובשפת חלקות הם צדים נערים וילדים. וחוב על כל מלמד ומורה ומשגיח להתריע לתלמידיו, ואב לבניו, שיזהרו מלדבר עם אנשים סתם ברחוב, וידוע על הרבה מכשולים בזה, שהשם יתברך ישמרנו מכל זה. ח). יש להזהר שלא לחכך אות ברית קדש ברגלו, והוא עוון פלילי כמו המנאפים ביד, ויכול בגלל רגע קט לירד לבאר שחת הרבה מאד. ט). קורה לפעמים שיש גרוי במקום ההוא מחמת זעה וכדומה, וצריך לזכר חמר האסור הנורא לחכך שם, וישאל ולא יבוש מהמשגיח או אדם גדול כיצד להסיר הגרוי. י). כתב בספר ''ישועות חכמה'' (בעל מסגרת השלחן על הקצור) סימן קנ''א: יש להזהר במרחץ מלרחץ אחד את חברו, כי יכול להגיע מזה להרהור ולדברים האסורים, דלא כהטועין שבמרחץ התרה הרצועה, חס ושלום. אבל באמת, מצוות אלו הם חיוב תמידי על האדם, לא יפסקו ממנו אפלו רגע אחד כל ימי חייו להיות יראת ה' על פנינו תמיד לבלתי נחטא, ושלא לתור אחר מחשבת הלב וראית העינים. יא). כתב בספר ''חכמת אדם'' כלל קכ''ו סימן י''ד: במדינות שרבו הפריצים יש להתרחק מלהתיחד עם הזכר, ודוקא יחוד בעלמא, אבל לשכב יחד יש להתרחק בכל מקום. וכל שכן שני רוקים אסורים לשכב יחד, ויש למחות ביד העושין כן.

ועין באוצר הפוסקים סימן כ''ד שהביא, שבארץ ישראל וסביבותיה, שהאקלים הוא חם, אסור מדינא.

ונודע שהאדמו''ר מבעלזא זי''ע הקפיד מאד שלא יישנו שני בחורים בחדר אחד לבדם, ויש שהנהיגו מנהג טוב וקדוש שלא לתת בפנימיה לשני בחורים לשבת יחד על מטה אחת. יב). בשלחן ערוך אבן העזר סימן כ''א: צריך האדם להתרחק מן הנשים מאד מאד (והוא לשון הרמב''ם פרק כ''א מהלכות אסורי ביאה ומקורו מאבות דרבי נתן), ואסור לקרץ בידיו או ברגליו לאחת מן העריות, ואסור לשחק עמה או להקל ראש כנגדה או להביט ביפיה וכו', ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה וכו'. והמסתכל אפלו באצבע קטנה של אשה ונתכון להנות ממנה, כאלו נסתכל וכו'. ואסור לשמע קול ערוה או לראות שערה. והמתכון לאחד מן הדברים הללו, מכין אותו מכת מרדות. עד כאן. יג). שלחן ערוך אבן העזר סימן כ''א סעיף ז': המחבק או המנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם, כגון: אחותו הגדולה או אחות אביו וכיוצא בהם - אף על פי שאין לו שום הנאה כלל, הרי זה מגנה ביותר, ודבר אסור הוא, ומעשה טפשים, שאין קרבים לערוה כלל, חוץ מהאב לבתו והאם לבנה. יד). כיון שהורונו רבותינו הקדושים שאדם צריך לקדש עצמו במתר לו, וכמו שמביא הרמב''ן ז''ל בפרשת קדושים על הפסוק: ''קדשים תהיו'' - לקדש עצמו במתר לו ולא להיות נבל ברשות התורה, והחסיד יעבץ מוסיף, כי הצווי של קדש עצמך במתר לך - כי באם אין האדם מקדש עצמו במתר לו, אינו מן הנמנע שלא יבא לידי אסור, וזה המכון בדברי הרמב''ם צריך האדם להתקדש בקדשה יתרה וכו'. טו). וכתבו האחרונים, דהעקר הוא הגדרים והסיגים שהאדם עושה לעצמו, ובפרט במקום שהמכשול מצוי, ועל כל בר לבב להרחיק עצמו ולגדר לעצמו הגדרים שמבין בנפשו, שבזה יוכל להנצל מרשת היצר הרע שאורב על האדם בעקר בשמירת הברית - מדת היסוד. ומכיון, שבעונותינו הרבים, תסמרנה שערות ראשינו לשמע המכשולים הנוראים, ופרץ הנגע גם במחננו, לכן באנו להזהיר גדולים על הקטנים להשמר בנגע הצרעת, שמנפש עד בשר תכלה. טז). המקומות העלולים לבא בהם לידי מכשול, הם בעקר בים או שאר מקומות הרחצה, כגון: בברכות, בפנימיות, ובבית המרחץ, ושם צריכים שמירה יתרה. ובפרט שישנם אנשים משחתים, שכל מגמתם הטמאה היא להכשיל ולקלקל נערי ישראל, והם אורבים לנער במקומות אלו. ושמענו מהרבה נערי ישראל, שהעקר שגרם להם לזלזל בשמירת הברית נבע ממקומות אלו. וכתב הבית שמואל בשלחן ערוך אבן העזר, שלאחר שטועמים טעם העברה, קשה להגמל ולפרש מזה. יז). רחיצת שנים במקלחות ובפרט כשהדלת נעולה, יש חשש אסור מצד . הדין, וראוי להעמיד משגיח במקומות אלו, ולעשות גדר שלא ידברו ביניהם בשעת הרחיצה, ולא להסתכל איך שהשני מתרחץ.

גם במקוה, שנועד לטהרה וקדשה, צריך להזהר שלא יצא מגשם יותר ממה שנכנס, כי לפעמים בתוך המים נמצאים אנשים משחתים שצריך להזהר מהם, ושומר נפשו יעשה בדעת - שיזהר לטבל ולצאת מיד.

רע המנהג שהורים שולחים את ילדיהם הקטנים למקוה לבד, ובפרט בדורנו שלכל משפחה יש אמבטיא בבית. וצריך האב להשגיח על ילדיו מאד. יח). מקום נוסף שצריכים להזהר בו והמכשולים בו מצויים, הוא בשרותים. כי קורה לפעמים, שמרב שעמום הוא מתבונן במילתו או שחושב מחשבות רעות, ואז עלול, חס ושלום, לבא לידי מכשול בנגיעה וכדומה. ולכן צריך לדעת, שמצד הדין מתר אפלו לחשב בדברי תורה באם רואה שיצרו מתגבר עליו. ומצד הדין צריכים להקפיד שיהיה מכסה סביביו בצניעות גדולה, ולא יגלה אלא המכרח ולא מה שאין צריך, ויפחד ממי שמלא כל הארץ כבודו הרואה גם מה שבחדרי חדרים, ולא ישתהה שם רגע מיתר כי אינו טוב לגוף ולנפש, רק יזרז עצמו, ובאם רואה שיצרו מתגבר עליו - יצא מיד, ולא יהיה רשע שעה אחת לפני המקום. יט). בחדרי הפנימיות רבו המכשולים, ויש לראות לישון רק עם בחורים אשר הנהגתם היא בצניעות, ולהקפיד להתלבש ולהתפשט בצניעות כפי ההלכה, ושלא יראו קורות ביתו אמרי חלוקו, ושלא להכניס שום עתונים חלוניים אפלו רק לשם עטיפת חפצים, כי יוכל, חס ושלום, לבא לידי קריאת דברי נבלה שבהם. כ). כתבו הספרים הקדושיסי שמכלל הנהגת האדם שצריך להקפיד ביותר במקום שרבו המכשולים, ולצערנו, כיום הרחובות והאוטובוסים מלאים דברי תועבה לשמצה. לכן, מה מאד נכון לכל מי שיראת שמים נוגעת ללבו, שיחזר משניות או גמרא בעל פה בלכתו בדרך, ויקים בזה מצות ''ובלכתך -בדרך'', ובפרט בנסיעות שיקח עמו ספר ויסתכל ויהגה בו, ועל ידי זה ימנע עצמו מהרבה מכשולים. כא). בלכתו לישון, יש להרגיל עצמו לקרא ''קריאת שמע שעל המטה'', ולקבל עליו על מלכות שמים, ולהיות ממארי דחושבנא, וכשרואה שאינו יכול להרדם, ישנן לעצמו משניות או שיחזר על פרשת הקריאת שמע כמה פעמים עד שירדם, ויזהר להקפיד שיהיו ידיו תמיד מחוץ לשמיכה, ובקומו בבקר יקים מה שכתוב בשלחן ערוך, שמיד שיעור משנתו יאמר ''מודה אני'' ויטל ידיו מיד, ויסלק מעצמו רוח הטמאה, ויקדש מחשבתו הראשונה לתורה ועבודה ויראת שמים, ויקום בזריזות לעבודת הבורא.

אשרי מי שמקדש עצמו, שמור ונשמר משחר ילדותו בכל אלו, וקדוש יאמר לו, ולפי השמירה בילדותו, יקבל עליו אחר כך בנקל מעלות טהרה וקדשה, וטוב לו בזה ובבא, וזוכה על ידי כן לצמח לאילנא רברבא, ואין לשער גדל וחשיבות השמירה הזאת שהיא יסוד היהדות, ובזה זוכה לקבלת פני השכינה.

ח. ''קדשת האדם'' - המודד בין צדיק לרשע

והננו להעתיק מאמר נכבד מספר ''סדר היום'', וזה לשונו: ובפרט בענין אות ברית קדש, שצריך להזהר הרבה מאד מאד בשמירתו, כי הוא המקום מוכן משכב ומושב של היצר הרע וכו', ומפני תוספות קדשה שבו, יש לו אחיזה שם. כי כן דרכיו של השטן - להתחבר במקום היותר קדוש ופרוש, כדי להעביר הקדשה משם ולהניח לו מקום לכף רגלו וכו', ומפני שאין אבר בגוף האדם אשר מבדיל בין קדש לחל כזה, וכי הוא המבדיל בין ישראל לעמים, וכמאמר הנביא: ''כי כל הגוים ערלים'', והטמאה היתה רבה עליהם, ולישראל צוה הקדוש-ברוך-הוא להסיר אותה ערלה וקלפתה, כדי להחליש אותו כח שלא יוכל עמה מכל וכל, ומכל מקום יש לו בו גבורה וממשלה יותר ממקום אחר, ולא נקרא גבור שלם כראוי אלא מי שמתגבר על יצרו במקום הזה וכובש אותו תחת ידו, ומעלתו גדולה עד מאד, כי מפני זה נקרא צדיק והוא יסוד עולם וכן מצינו ביוסף שלא זכה להקרא יוסף הצדיק יותר מכל אחיו, אלא מפני שבא לידו וכבש את יצרו.

ואין נכרים מעלת האדם וקדשתו ופרישותו אלא בענין האבר הזה, וכל הענינים לנגדו כאין, ומה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: ''הגדול מחברו יצרו גדול ממנו'', לא אמרו אלא בענין האבר הזה. שאם נאמר על שאר עברות - גזל וגנבה וחלב ודם, הרי אנו רואים שאין לגדולים תאוה בהם כלל לא מעט ולא הרבה, ויצרם כבוש וחלל בענין זה, אלא ודאי לא נאמר אלא על הדבר הזה, שכל מי שהוא בקדשה ופרישות, יצרו מתגבר עליו להעבירו, כמו שמצינו כמה מעשים בגמרא בענין זה, ואנו רואים בעינינו התגברות יצר הרע על דבר זה, ולולי ה' שהיה לנו להתגבר עליו, כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו וזהו שאמרו תורת מכחישי ה' - עריות, כלומר, שהדבר של ערוה הוא להם כטבע מטבע בהם, שהם אחוזים בסטרא אחרא, ומצא מין את מינו וטמא טמא יקרא, אבל ישראל קדושים ומבדלים מהם כדי להתרחק מצד הטמאה ככל האפשר.

וצריך כח גדול וחזק וגדרים גדולים שיוכל להמלט ממנו, כי כח מצודיו וחרמיו רבם בענין זה, ואינו מבקש מן האדם אלא שיכנס מעט, כי הוא יכניסהו הרבה, אחר כך יוציאו מן העולם

והכלל העולה בידינו הוא, שצריך האדם להזהר הרבה מאד בענין זה, ויגדר עצמו בגדרים וסיגים בשכל ובחכמה כדי להתרחק מן החטא, והוא שלא יושיט ידו למטה מטבורו [אם אינו נשוי] בין שהוא ילד בין נער. [המעתיק. מזה מוכח, לא כאלה שאין מחנכים את בניהם מקטנותם בטענתם שעדין הילד רך בשנים ואינו יודע מה שעושה], בין בחור בין עם הארץ בין תלמיד חכם, כי אין אפוטרופוס לעריות, אדרבא - הוא מעתד יותר לחטא, כמו שבארנו

ואמרו חכמינו זכרונם לברכה במסכת נדה: אמר עולא, ישב לו קוץ בכרסו, והוא המקום אצל הערוה, וצריך למשמש שם כדי להוציאו - תבקע כרסו ולא יעשה רשע לפני המקום. אוי לאזנים שכך שומעות ולעינים שכך רואות, עד היכן הגיעה קדשת ישראל לאביהם שבשמים. והרואה והשומע זאת, יהיה נזוף כל ימיו לפני המקום, ואין צריך לומר אם אחד הושיט ידו למטה לחכך עצמו, ומן החכוך בא לידי חמום, ומן החמום גרם החטא להוציא שכבת זרע לבטלה, ואין צריך לומר אם הושיט ידו לרצונו בלי סבה גורמת, ואין צריך לומר אם הקשה עצמו לדעת, שהוא חיב נדוי, ולדעת אחרת הוא ממילא בנדוי, ואין צריך לומר אם הוציא בידו זרע בכונה למלאות תאותו שהוא שנאוי ומרחק לפני הקדוש-ברוך-הוא, ואינו זוכה לראות פני שכינה, כדכתיב. ''לא יגרך רע'', ואין רע אלא העושה המעשים האלו שהוא רע סתם, לשמים ולבריות, משחית למעלה ומשחית למטה, פוגם למעלה ופוגם למטה אוי לו, אוי לנפשו, אוי לרע מזלו, דנח לו שלא נברא, שנהפכה שליתו על פניו ולא יצא לאויר העולם, נח לו שיכרתו ידיו ולא היה עושה המעשה הרע הזה, מה כפרה לו? מה תשובה יש לו? כמעט שינעלו ממנו שערי תשובה ושערי כפרה, ובפרט אם התמיד עצמו בזה ימים ושנים, עד שהרגל בזה - גדול עונו מנשא. אלו הם המביאים חרון אף לעולם, הם המביאים המגפות והמיתות לעולם.

ובפרט אם השיאו יצרו ועשה הדבר הזה בפני אנשים או חברים, או גרם לעשות לאחרים, שחלל את ה' וחטא והחטיא, שנתגדל עונו במאד, עד לשמים הגיע, ובפרט אם לא הרוה את צמאונו עד שבא על הזכר או שבא על הערוה, כי הוא זמה ועוון פלילי וכו'. עד כאן לשונו הקדושה.

אולם לבל יפל לב האדם אחרי דבורים חריפים הנזכרים לעיל, יש להודיע המבאר בספרים הקדושים, שאף על העוון החמור הנזכר לעיל, בודאי אם יקבל האדם על עצמו קבלה גמורה על כל פנים מכאן ולהבא לשמר ולגדר עצמו, אזי הבא לטהר מסיעין אותו, ויזכה לתשובה שלמה, ובפרט תשובה מאהבה, הרי זדונות נעשים לו כזכיות.

---

פרשת בהעלתך

בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (ח, ב)

התורה נותנת נעימות בקיום מצוות

''בהעלתך את הנרות'' - על שם שהלהב עולה כתב בהדלקתן לשון עליה (רש''י)

נאמר בפסוק: ''כי נר מצוה ותורה אור'', ממשיל הפסוק את המצוות לנר, דהינו לכוס עם השמן התומך את האור, ואת התורה ללהב - האור העולה אפשר לאור לעלות ללא הנר, ולא שוה הנר כשאין האור עולה מעל גביו.

אי אפשר לקים מצוות ולהיות חסיד בבחינת נר ללא אור שהוא התורה מעל גביו, שאין עם הארץ חסיד ואין בור ירא חטא, וכמו כן אי אפשר להחזיק בתורה שהוא האור ללא קיום המצוות, שהרי הלומד תורה ואינו מקימה - טוב לו שלא למד.

למוד התורה אינו רק מועיל לידיעת התורה גרידא, כל מהות מצוותיו של האדם העוסק בתורה, שונה לגמרי לעמת המקים מצוות ללא עסק התורה, מצוותיו של העוסק בתורה מאירים המה ולא חשוכים, נעשים בהתלהבות הראויה ובכונה הראויה, ופשיטא שנעשים בדקדוק ההלכה, מה שאין כן המקים מצוות תפלה תפלין ציצית ושבת, אולם אינו עוסק בתורה הרי שכל מצוותיו ללא חיות, מצות אנשים מלמדה, ההרגל מלוה אותו, והנו בהסח הדעת גמור מהרגשת נעם המצוות וכונתן הראויה.

והוא שאומר הפסוק: ''בהעלתך את הנרות'', דהינו בהעלותך את הלהב שהוא האור הרומז לתורה, רק אז יאירו הנרות הרומזים למצוות - נר מצוה, רק על ידי היותך עוסק בתורה יהיו מצוותיך מאירים כספירים ונעשים מתוך רגש והתלהבות.

אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (ח, ב)

קביעות עתים לתורה

שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי, וכן שלשה מערביים ראשי פתילותיהם פונים למול האמצעי (רש''י)

ויש להבין, מאחר והנאמר ''מול פני המנורה'' כונתו לקנה האמצעי והצווי הוא שאל מול פניו יאירו ששת הקנים, אם כן היה לו לומר - אל מול פני המנורה יאירו ששת הנרות, שהרי כאן התורה מצוה להטות את ששת הנרות, שלשה מכאן שלשה מכאן לכוון האמצעי, ומהו יאירו ''שבעת'' הנרות?

ואפשר בדרך דרש, הנה ידוע שהשבת הנו נר האמצעי, שג' ימים שקדם השבת שיכים לשבת הקרובה וג' ימים שלאחר השבת עדין שואבים קדשה משבת שעברה, ואם כן השבת הנה כנר אמצעי בין ג' ימים שקדם לה לג' ימים שלאחריה.

והנה התורה מצוה, שכל ששת הקנים יהיו פניהם לנר האמצעי, והרי הנר האמצעי השלהבת שלו מתמרת ישר, רמז לשבת שבו עוסק האדם בתורה בקביעות ואינו מתנדנד, שהרי מבטלים אנו ממלאכתנו ביום השבת וקבועים לעסק בתורה, אלא שבששת ימי המעשה פעמים שאדם מבטל מקביעותו מטרדת מלאכתו, ועל זאת מצוה התורה - ששת ימי המעשה יהיו קבועים בתורה כנר האמצעי, ויהיו פניהם - דהינו כוון שלהבתם, נוטה לנר האמצעי ליום השבת להיות כמוהו, ואזי יהיו כלם אגדה אחת ששת ימי המעשה עם יום השבת, שכלם פניהם אליו וקשורים בו והוא קשור בהם, ובכן תהא ההארה יוצאת משבעת הנרות - יאירו שבעת הנרות.

ולכן לא נאמר אל מול פני המנורה - שהיא הנר האמצעי - יאירו ''ששת'' הנרות, לפי שאין להפריד בין נר האמצעי לששת הנרות לפי שנעשו כלם אגדה אחת, וזאת בתנאי שישנה קביעות של שבעה ימים בשבוע לתורה, רק אז יאירו שבעת הנרות ויתכללו זה בזה וישלימו זה את זה, עד שיהיו כאגדה אחת.

וראיתי פעם באחד מספריו של הגאון רבי חיים פלאג'י זצוק''ל דבר נורא, כמו שיש ישיבות למטה בעולם הזה כמו כן ישנם ישיבות בעולם הבא כמובא בגמרא, אלא שבעולם הבא עוסקים בתורה ובבאור מצוותיה במובנם הרוחני, שהוא ענג נפשי שאין לו סוף. אם בעולם הזה הטועם טעם תורה אינו יכול להבטל ממנה, וכשפורש ממנה מרגיש כפורש מן החיים, וכמו שאומר ''אור החיים'' הקדוש שאלו היו בני אדם טועמים טעמה של תורה היו משתגעים אחריה, וכר' יוחנן שלא יכל להמשיך לחיות כשנפטר לו ריש לקיש שהיה לומד עמו בצותא.

על אחת כמה וכמה למוד תורה בעולם הבא, שהיא רוחנית לגמרי ''ילכו מחיל אל חיל'', וכמו שאמרו בגמרא שם: ''כשם שאין מנוחה לצדיקים בעולם הזה כך אין מנוחה לצדיקים בעולם הבא, שנאמר ''ילכו מחיל אל חיל'', שהולכים מישיבה לישיבה גבוהה יותר, להתענג בתענוגים גדולים יותר. ''

למה הדבר דומה?

לבעל בית עשיר גדול, ותחת ידיו עשרה מנהלי עבודה בעשרת בתי חרשת שיש לו. והוא יושב במשרדו ומקבל טלפון ממנהל אחד על פדיון של 5000 דולר, וממנהל שני על פדיון נוסף של 3000 דולר, וכן הלאה, אמנם אין לו מנוחה, אין לו זמן לאכל, אבל למה? מפני שטרוד הוא בעסקותיו הפורחות ומשגשגות.

כמו כן הצדיקים לעולם הבא, אין להם מנוחה מפאת טרדותם בעליה מענג לענג.

ונחזר לדבריו של הגה''ק רבי חיים פלאג'י זצוק''ל שאמר, לעולם לא יבטל אדם מבית המדרש בעולם הזה אפלו יום אחד, לפי שאם יבטל יום אחד בעולם הזה מתלמודו, יום ליום יענש לעולם הבא, ואם בתאריך ה' תשרי לא בא בעולם הזה לשעור תורה, לעתיד - והוא בעולם הנשמות נהנה מזיו השכינה, בהגיע ה' תשרי יסלק מישיבה של מעלה, ואז איזה צער איזו בושה להיות נזרק מעולם התענוגים ליום אחד, הלא שם בישיבה של מעלה מתענגים הנשמות ענג שכל חיי העולם הזה אינם שוים לקורת רוח שם.

וכך יתחשבנו עמו יום ליום, וכל אותם ימים שהתרשל בהם מקביעותו בתורה, לא יוכל לזכות כנגדם להנות מזיו השכינה. כמה אם כן יש להזהר להיות אחראי מלבטל אפלו יום אחד בישיבה של מטה.

בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין

שאלו את רבי אליעזר הגדול: מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? אמר להם: יעסק בתורה ובגמילות חסדים.

עלינו לזכר, אנו בתקופה קשה ביותר, תקופת עקבתא דמשיחא, תקופה שהאמוראים הקדושים פחדו לפל בה מחמת תקף הנסיונות הפתויים והגרויים הנוראים שיהיו בה, ואלו הם חבלי משיח הקשים ביותר, ומה העצה? יעסק בתורה ובגמילות חסדים, יעסק בתורה כדי להנצל מדעות רעות, ובגמילות חסדים כדי שינצל ממדות וטבעים רעים.

התורה היא החסינות להנצל מדעות רעות - ידעו רבותינו ברוח קדשם - דעות כפירה ואפיקורסות נוראים יתפרצו לרב בתקופה קשה זו של עקבתא דמשיחאי ומה תהא העצה להנצל מהם? להיות חזק באמונה בה' ובחכמי התורה, ואמונה זו תתקע בלב האדם רק על ידי עסק התורה, אדם העוסק בתורה רואה ומציץ במעט מחכמת האלקים וכבר רואה בה עמקות נפלאה, וכמו כן מציץ ורואה במעט מגדל חכמתם של חכמי ישראל, ובכך מתגרשים ממנו כל הדעות הרעות הנוגדות לתורה, וכמו כן עסק התורה מגרשת ממנו תאות הלב ונותנת לו כח וגבורה לעמד נגד יצרו.

וזאת יכול לבדק כל אחד בעצמו.

לדאבוננו אנו מקפים באנשים רחוקים מתורה, וזאת בעל כרחנו, בעבודה, בשכונה, וממילא הנסיונות מכל עברינו, נסיונות של מראות אסורים, נסיונות של דעות רעות, מנין ישאב האדם כח לעמד כנגדם? רק בכח התורה. ויתבונן אדם, פעמים שבא הוא לעבודתו ומרגיש חזק ויציב נגד יצרו, והנסיונות שכנגד עיניו לא קורצים לו כלל, ופעמים שמרגיש כשבוי תחת ידם. אם יבחן האדם וישים לבו יראה, שהגורם הוא קביעותו בתורה. כשקביעותו קביעות רצינית, יצרו תחת ידו, וכשמתרופף הוא מהתורה, שבוי הוא ביד יצרו, עד שלא ידע מה היה לו. על כן חיב להיות לאדם ברור - מדוע אתמול הרגשת חזק ויציב והיום הנך מערער? שלשום שעסקת בתורה הועיל לך לאתמול, אתמול שלא עסקת בתורה אין מה שיצילך היום.

וכמו כן יעסק בגמילות חסדים, גמילות חסדים מציל ממעשים רעים, שהתורה יש בה כח להציל מדעות רעות ומתאות הלב, אולם גם אם משתלטים על האדם פעמים כחות הרע להתאוות תאוה ולרצות עשות חשק לבו, המעשים טובים מגנים עליו שיצליח לחסם עצמו מעשות רע בזכות עשותו רק טוב, ולכן חובה לעסק בשתיהם, תורה וגמילות חסדים, בבחינת עסק ממש, להנצל מדעות כוזבות וממעשים מגנים.

ונביא כאן עוד כמה פרקים נפלאים המחשיקים את נפש הקוראים לרוץ לדברי תורה, מהספר ''נפש החיים'':

א. זוכה לנשמה חדשה בעודו בחייו

והנה המברך מתברך, ומברכתם של העולמות יברך גם האדם העוסק בה כראוי לאמתה הגורם לכל זה, וכבוד ה' חופף עליו כל היום, ומשיג לנשמה אצלה ממקום קדוש, לפי ערך גדל עסקו ודבוקו בה, כמו שאמרו: אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, מעט, מקדשין אותו הרבה. ובהקדמת הזהר י''ב ב' פקודא חמשאה וכו', בהאי קרא אית תלת פקודין וכו' וחד למלעי באוריתא לאשתדלא בה ולאפשא לה בכל יומא לתקנא נפשיה ורוחיה, דכיון דבר נש אתעסק באוריתא אתתקן בנשמתא אחרא קדישא, דכתיב: שרץ נפש חיה, נפש דההיא חיה קדישא וכו' וכד אשתדל באוריתא בההוא רחישו דרחיש בה זכי לההיא נפש חיה ולמהדר כמלאכין קדישים וכו', דא אוריתא דאקרי מים ישרצון ויפקון רחשא דנפש חיה מאתר דההיא חיה ומשכין לה לתתא. ועל דא אמר דוד: לב טהור ברא לי אלקים, למלעי באוריתא וכדין ורוח נכון חדש בקרבי.

(תרגום: המצוה החמישית וכו' במקרא הזה יש שלש מצוות וכו', ואחת, לעסק בתורה ולעמל בה בכל יום לתקן נפשו ורוחו, מכיון שהאדם עוסק בתורה הוא מתתקן בנשמה אחרת קדושה, שכתוב שרץ נפש חיה, נפש מחיה ההיא הקדושה וכו' וכשהוא עוסק בתורה באותו הרחש שדובב בה זוכה לנפש חיה ההיא, ולהיות כמלאכים הקדושים וכו' כי התורה שנקראת מים ישרצו ויוציאו רחש של נפש חיה ממקומה של חיה ההיא ימשכו אותה למטה כמו שלמדנו. ועל זה אמר דוד: לב טהור ברא לי אלקים לעסק בתורה ואז רוח נכון חדש בקרבי)

ב. כל הדינים הקשים והגזרות מתבטלים ממנו

והוא הרודה ומושל בכל וכל הדינין בישין מסתלקין מעליו, ואין להם עליו שום שליטה חס ושלום, בין בעודו בזה העולם, כמו שמובא בפרק קמא דברכות (ה, א) אמר רבי שמעון בן לקיש, כל העוסק בתורה יסורין בדלין הימנו, ובפרק כיצד מעברין (נ''ד, א) חש בראשו יעסק בתורה שנאמר וכו', חש בגרונו יעסק בתורה שנאמר וכו', חש במעיו וכו', חש בכל גופו יעסק בתורה, שנאמר: ולכל בשרו מרפא. וכעין סגנון זה אמרו בויקרא רבה פרשה י''ב, ובתנחומא פרשת יתרו ובמדרש תהלים מזמור ק''ט עין שם. ובתנא דבי אליהו סדר אליהו רבא פרק ה' מקימי מעפר דל וכו', אדם שעבר עברות הרבה וקנסו עליו מיתה וכו', וחזר ועשה תשובה וקורא תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות והגדות ושמש חכמים, אפלו נגזרו עליו מאה גזרות, הקדוש ברוך הוא מעבירן ממנו וכו',

ג. נעשים לו כל חפציו ורצונותיו על ידי אחרים

וגם מעבירין ומסלקין מעליו כל הטרדות והענינים מעל דרך ארץ וכו', וכל שאר עניני זה העולם המונעות תמידות העסק בתורה הקדושה, כמו שאמרו: ''כל המקבל עליו על תורה מעבירין ממנו על מלכות ועל דרך ארץ'', ואמרו בבמדבר רבה ובתנחומא פרשת חקת, שמזה הטעם נתנה התורה במדבר, כשם שמדבר אינו נזרע ואינו נעבד כך המקבל עליו על תורה פורקין ממנו על וכו', וכשם שמדבר אינו מעלה ארנון (ר''ל מס) כך בני תורה בני חורין וכו'. ובזהר ויחי רמ''ב ב': דכל מאן דידע לאשתדלא באוריתא ולא אשתדל אתחיב בנפשיה, ולא עוד אלא דיהיבין עליה עולא דארעא ושעבודא בישא, דכתיב ביששכר. ויט שכמו לסבל וכו' מאן דסטא ארחיה וגרמיה דלא למסבל עולא דאוריתא מיד. ויהי למס עובד, וכן להפך וכו'.

(תרגום: כי כל מי שיודע לעסק בתורה ואינו עוסק מתחיב נפשו, ולא עוד אלא שנותנים עליו על דרך ארץ ושעבוד רע, שכתוב ביששכר ויט שכמו לסבל וכו' מי שמטה עצמו ודרכו שלא לסבל על תורה מיד. ויהי למס עובד.)

וכך הדין הלכה פסוקה בש''ס, שתלמידי חכמים פטורין ממסים, כמו שאמרו (נדרים ס''ב ב ובפרק קמא דבתרא ח' א) שארי ליה לצורבא מרבנן למימר לא יהיבנא כרגא דכתיב וכו', ועוד במסכת ר''ה: רב חסדא שדא כרגא ארבנן, אמר ליה רב נחמן בר יצחק, עברת (עברת על אסור) אדאוריתא אדנביאים אדכתובים דכתיב וכו', כמו שאמרו שם דרבנן לא צריכי נטירותא (חכמים אינם צריכים שמירה).

ובתנא דבי אליהו סדר אליהו רבא פרק ד': כל תלמיד חכם שעוסק בתורה בכל יום תמיד בשביל להרבות כבוד שמים, אינו צריך לא חרב ולא חנית ולא כל דבר שיהיה לו שומר, אלא הקדוש ברוך הוא משמרו בעצמו כו'.

ושם בפרק י''ח: אם יש בו באדם דרך ארץ ומקרא לבד מוסרין לו מלאך אחד לשמרו שנאמר וכו'. קרא אדם תורה נביאים וכתובים, מוסרים לו שני מלאכים, שניאמר: כי מלאכיו יצוה לך לשמרך וכו', אבל קרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה ומדרש הלכות ואגדות, ושמש תלמידי חכמים, הקדוש ברוך הוא משמרו בעצמו וכו', שנאמר: ה' שומרך וכו'.

וכפי ערך הקבול אשר יקבל עליו על תורה באמת ובכל כחו, כן לכי זה הערך יסירו ויעבירו ממנו טרדות עניני זה העולם והשמירה עליונה חופפת עליו, והוא כבן המתחטא על אביו, ואביו עושה לו רצונו משלים לו כל חפצו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ע''ז יט, א') כל העוסק בתורה הקדוש ברוך הוא עושה לו חפצו. וכן איתא במדרש תהלים מזמור א'.

ואמרו עוד שם, שכתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשלש בכתובים שכל העוסק בתורה נכסיו מצליחין. ובמשלי רבתא סוף פרשה ח': ''ויפק רצון מה '', כל מי שהוא מפיק בדברי תורה ומלמדו ברבים, אף אני בעת רצון מפיק לו רצון וכו'.

ומזונותיו מוכנים לו תמיד בלא שום עמל ויגיעה מועטת עליהם, כמו שאמרו שם בפרק אשת חיל: כל זמן שתלמיד חכם יושב ועוסק בתורה וכו', ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא ממציא לו מזונותיו בכל יום ויום שנאמר ''ותתן טרף לביתה''.

ובתנא דבי אליהו סדר אליהו רבא פרק י''ח: ברוך המקום ברוך הוא שבחר בחכמים ובתלמידיהם וכו', כשם שהם יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהוא פנוי להם, וקורין ושונין לשם שמים, ויראה בלבבם, ומחזיקים דברי תורה בפיהם, ומקימין עליהם הפסוק: ''טוב לגבר כי ישא על בנעוריו'', כך כביכול אפלו הם ישאלו את כל העולם כלו בשעה אחת הוא נותן להם מיד וכו'.

ויתר על כן, אלא הגם שהוא עצמו ודאי בורח מהכבוד וגדלה, כי בלא זה בלתי אפשר בעולם כלל להיות עוסק בתורה לשמה ולא תתקים אצלו כלל, כמו שאמרו זכרונם לברכה בפרק מעלות התורה: אל תבקש גדלה לעצמך ואל תחמד כבוד, כי האדם אסור לו לפנות דעתו לזה כלל, אמנם גדול העצה יתברך שמו נותן לו שמחה וגדלה בעל כרחו, כמו שמובא בתנא דבי אליהו שם: ''ברוך המקום ברוך הוא שבחר בחכמים ובתלמידיהם וכו' כמו שהם יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום וקורין ושונין לשם שמים ויראת שמים בלבבם ומחזיקים דברי תורה על פיהם ומקבלין עליהם בשמחה על מלכות שמים, כך כביכול הקדוש ברוך הוא נותן להם שמחה לצדיקים בעל כרחם שלא בטובתם'' וכו'. עד כאן. וכמאמר הכתוב: ''אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי'', רוצה לומר הגם שאני בורח מהם המה רודפים אחרי בעל כרחי.

ד. נצול מענשי הגיהנום ומיתר ענשי הנפש לאחר הפטירה

אחר פטירתו מזה העולם. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (חגיגה כ''ז ב): תלמידי חכמים אין אור של גיהנום שולט בהם וכו'. וכן אמרו שם: תלמיד חכם שסרח אין תורתו נמאסת. ובמשלי רבתא בפסוק: להבין משל ומליצה וכו' ומליצה זו התורה עצמה, ולמה נקראת שמה מליצה? שהיא מצלת עוסקיה מדינה של גיהנום, ושם ריש פרשה ב': בני אם תקח אמרי וכו', אמר הקדוש ברוך הוא לישראל על הר סיני, אם זכיתם להצפין ולקבל תורתי ולעשותה אני מציל אתכם משלש פרעניותי ממלחמת גוג ומגוג, מחבלו של משיח, מדינה של גיהנם. ומצותי תצפן אתך, אם זכיתם להצפין תורתי אני משביע אתכם מטוב הצפון לעתיד לבא, שנאמר: מה רב טובך אשר צפנת וכו'.

ושם בפרשה י': אמר רבי חנינא בן דוסא, אין לך צדקה שמצלת את האדם מדינה של גיהנם אלא תורה בלבד וכו', שיש בה כח להציל אותו מיום הדין, ואפלו נתחיב אדם בדבר עברה יכולה להציל אותו מיום הדין כו', הרי מכאן לתלמיד חכם שעבר בדבר עברה שהיא מצלת אותו

ובמדרש תהלים מזמור י''ט: ותקופתו וכו' ואין נסתר מחמתו וכו', רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש אמרי תרויהו, אין גיהנם לעתיד לבא אלא השמש הזו היא מלהטת את הרשעים, שנאמר: ''הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכו' ולהט אותם'' וכו' אבל לעתיד לבא מי נסתר מחמתו? מי שהוא עוסק בתורה, מה כתיב אחריו: תורת ה' תמימה וכו'. וכן הוא אומר: אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און, ומי נסתר? מי שהוא עוסק בתורה וכו'. עין שם.

וקל וחמר מאלישע אחר, שאמרו (חגיגה ט''ו ב) לא מידן נדייניה משום דגמיר אוריתא, וכן אמרו בירושלמי שם ובקהלת רבה סימן ז', בפסוק: טוב אחרית דבר וכו', ולא כן תנינן מצילין תיק הספר עם הספר וכו', מצילין לאלישע בזכות תורתו.

ובזהר יתרו פ''ג ב': אמר רבי יצחק למה נתנה התורה באש וחשך וכו', שכל מי שעוסק בתורה נצל מאש אחרת של גיהנם, ומחשך שמחשיכים כל שאר העמים לישראל וכו'. עין שם.

וברעיא מהימנא תרומה קל''ד ב': מצוה ללמד תורה בכל יום, שהוא סוד האמונה העליונה לדעת דרכיו של הקדוש ברוך הוא, שכל מי שעוסק בתורה זוכה בעולם הזה וזוכה בעולם הבא, ונצול מכל קטרוגים הרעים, משום שהתורה סוד האמונה היא, ומי שעוסק בה עוסק באמונה העליונה, והקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בתוכו שלא תסור ממנו וכו'. עין שם. וכמאמרם זכרונם לברכה על פסוק: ארך ימים בימינה וכו' למימינים בה ארך ימים, וכל שכן עשר וכבוד, והוא בשני העולמים, עשר וכבוד בעולם הזה וארך ימים, לעולם הבא, שעקר הארך ימים הכונה לעולם שכלו ארך, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בכמה דוכתי.

ובזהר וישב ק''צ ריש ע''א, עין שם, ושם בפרשת חיי קל''א ב': רבי אלעזר פתח ''גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך'', כמה הם שוטים בני אדם, שאינם יודעים ואינם מסתכלים לעסק בתורה, שהרי התורה הוא כל החיים, וכל חרות וכל הטוב, בעולם הזה ובעולם הבא. חיים הוא בעולם הזה, הינו שיזכו לימים שלמים בעולם הזה, כמו שאיתא וכו', ויזכה לימים ארכים בעולם הבא, בשביל שהם חיים שלמים הם חיים של חרות חיים בלי עצבות חיים שהם חיים, חרות בעולם הזה חרות מכל, כי כל מי שעוסק בתורה לא יוכלו לשלט עליו כל עמי העולם וכו', ועל כן כל מי שעוסק בתורה יש לו חרות מכל, חרות בעולם הזה משעבוד אמות העולם, וחרות בעולם הבא כי לא ידרשו ממנו דין וחשבון כלל בעולם ההוא עין שם.

ובתנא דבי אליהו סדר אליהו רבא פרק י''ח, בפסוק: ''ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל'' וכו', מאי ולא יראה כי יבא חם? לומר לך, כל העוסק בתורה אינו רואה מדת פרעניות בין בעולם הזה בין לימות בן דוד ובין לעולם הבא. וכמו שפרשו זכרונם לברכה. בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה, בשכבך תשמר עליך בקבר, והקיצות היא תשיחך לעולם הבא.

ובזהר פרשת וישב קפ''ד ב' וקפ''ה א'. רבי יהודה פתח ואמר, תורת ה' תמימה וכו', כמה יש להם לבני אדם להשתדל בתורה כי כל מי שמשתדל בתורה יהיה לו חיים בעולם הזה ובעולם הבא. והוא זוכה בשני עולמות, ואפלו מי שמשתדל בתורה ואינו משתדל בה לשמה כראוי, הוא זוכה לשכר טוב בעולם הזה ואין דנים אותו בעולם האמת. ובא וראה, כתוב ''ארך ימים בימינה'' וכו' ארך ימים הוא לאותו המשתדל בתורה לשמה שיש לו ארך ימים באותו העולם שבו אריכת ימים וכו', בשמאלה עשר וכבוד שיש לו שכר טוב ושלוה בעולם הזה.

וכל מי שעוסק בתורה לשמה, בעת שנפטר מעולם הזה התורה הולכת לפניו ומכרזת לפניו ומגנת עליו, שלא יקרבו אליו בעלי הדין, כשהגוף שוכב בקבר היא משמרתו, כשהנשמה הולכת להסתלק ולשוב למקומה היא הולכת לפני הנשמה, והרבה שערים נשברים מלפני התורה עד שמביאה למקומה.

והתורה עומדת על האדם בשעה שיתעורר בזמן שיקומו המתים של העולם, והיא מלמדת עליו זכות, זה שאמר הכתוב: ''בהתהלכך תנחה אותך'' וכו', בהתהלכך תנחה אותך הוא כמו שאמרנו, בשכבך תשמר עליך הוא בשעה שהגוף שוכב בקבר כי אז בזמן ההוא נדון הגוף בקבר והתורה מגנת עליו, והקיצות היא תשיחך הוא כמו שאמרנו לעיל, שהוא בזמן שיקיצו מתי העולם מן העפר. היא תשיחך ללמד זכות עליך. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה בפרק חלק (צט, ב) בפסוק: נפש עמל עמלה לו וכו', הוא עמל במקום זה והתורה עומלת לו במקום אחר.

ובמשלי רבתא פרשה י''ד: חכמות נשים בנתה ביתה, כל מי שקנה לו חכמה בעולם הזה יהא מבטח שהיא בנתה לו בית לעולם הבא, ואולת בידיה תהרסנו כל מי שלא קנה לו חכמה יהא מבטח שקנה לו גיהנם לעתיד לבוא.

ובסתרי תורה לך לך: אחר הדברים האלה הם דברי תורה כו'. וזהו שכתוב: ''אל תירא אברם אנכי מגן לך'', מכל בחינות הרעות שבגיהנם, שכרך הרבה מאד משום שכל מי העוסק בתורה בעולם הזה זוכה ויורש ירשת נחלה בעולם הבא וכו', עין שם. ובזהר ויקהל ר' ע''א: משום שכשהאדם עוסק בתורה הקדוש ברוך הוא עומד שם כו', והאדם נצל מג' דינים מדין שבעולם הזה ומדין של מלאך המות שאינו יכול לשלט עליו ומוין של גיהנם. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בפרק מעלת התורה, ובבמדבר רבה פרשה ט''ז, ובתנחומא פרשת עקב: אל תקרי חרות, אלא חרות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, ופרשו זכרונם לברכה חרות ממלאך המות.

וכן אמרו בפרק ד' דמכות (י עא), שדברי תורה קולטין ממלאך המות. ובזהר פרשת חיי בדף הנ''ל: חרות בעולם הזה, חרות מכל כו', חרות ממלאך המות שאינו יכול לשלט עליו, וכן הוא בודאי, שהרי אם אדם היה מתדבק בעץ החיים שהוא התורה, לא היה גורם מות לו ולכל העולם, ומשום זה כשנתן הקדוש ברוך הוא התורה לישראל, מה כתוב בה: ''חרות על הלוחות'' וכו', והקדוש ברוך הוא אמר אני אמרתי אלקים אתם וכו', ועל כן כל מי שעוסק בתורה אינו יכול לשלט עליו אותו נחש הרע שהחשיך העולם.

ה. שליט הוא על הטבע ועל המזל, וכל כחות הטבע והמזל תחת ידו

ולזאת, האדם המקבל על עצמו על התורה קדושה לשמה לאמתה, כמו שהתבאר לעיל פרוש לשמהי הוא נעלה מעל כל עניני זה העולם, ומשגח מאתו יתברך השגחה פרטית למעלה מהוראת כחות הטבעים והמזלות כלם, כיון שהוא דבוק בתורה ובהקדוש ברוך הוא ממש כביכול, ומתקדש בקדשה העליונה של התורה, קדושה שהיא למעלה לאין ערוך מכל העולמות, והיא הנותנת החיות והקיום לכלם ולכל הכחות הטבעיים. הרי האדם העוסק בה מחיה ומקים את כלם ולמעלה מכלם, ואיך אפשר שתהא הנהגתו מאתו יתברך על ידי הכחות הטבעים. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים נ' עב): כתיב עד שמים חסדך, וכתיב מעל שמים חסדך? לא קשיא כאן בעוסקים לשמה כאן בעוסקים שלא לשמה, הינו שהעוסק בתורה שלא לשמה אם כי ודאי שגם הוא מרצה לפניו יתברך, אף אם כונתו לשם איזה פניה שתהיה, רק אם אינו לקנטור חס ושלום, וכל שכן אם אינו מכון לשום פניה, רק לפי שהרגל בכך, כי מתוכה יבא למדרגה לשמה כידוע ממאמרם זכרונם לברכה, עם כל זה עדין לא נתקדש ונתעלה שיהיה הנהגתו יתברך אתו בכל עניניו למעלה מכחות הטבעים, לכן כתיב ביה רק ''עד שמים'', הינו עד הכחות הטבעים הקבועים בשמים, ולא למעלה מהם, אבל על העוסק בה לשמה, אמר ''מעל שמים'', רוצה לומר שכל הנהגותיו יתברך עמו רק למעלה מהוראת כחות הטבעים.

וזה שכתוב ברעיא מהימנא פנחס רי''ו ב': בא וראה כל בריות העולם קדם שנתנה התורה לישראל היו תלויים במזל וכו', אבל אחר שנתנה התורה לישראל הוציאם מן החיוב של כוכבים ומזלות וכו', ומשום זה כל העוסק בתורה בטל ממנו החיוב של כוכבים ומזלות, אם לומד התורה כדי לקים מצוותיה, ואם לא הרי הוא כמי שלא עסק בתורה, ואינו מתבטל ממנו החיוב של כוכבים ומזלות.

ואדרבה, העוסק בתורה כחות הטבעים מסורים אליו כאשר יגזר אמר עליהם, ולכל אשר יחפץ יטם, ואימתו מטלת על כלם, כמו שנאמר בפרקי אבות: ''ונותנת לו מלכות וממשלה'', כי נזר אלקיו אור התורה מאירה ומבהקת על ראשו, וחוסה כביכול בצל כנפי השכינה, כמו שמובא בזהר (צו ל''ה א) פתח ר' אלעזר ואמר ואשים דברי בפיך וגו', למדנו כל אדם העוסק בתורה ושפתותיו דובבות תורה - הקדוש ברוך הוא מכסה עליו והשכינה פורשת עליו כנפיה. זה שנאמר: ''ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך'' וכו'.

ובהקדמת הזהר (י''א א) וכן הוא באותו לשון בפרשת ואתחנן (ר''ס ע''א) (מתורגם ללשה''ק) בא וראה כמה חזק כח התורה וכמה היא עליונה על הכל, כי כל מי שעוסק בתורה אינו ירא מעליונים ומתחתונים ואינו ירא מחליים רעים שבעולם, מפני שהוא אחוז בעץ החיים ולומד ממנו בכל יום, כי התורה מלמדת את האדם ללכת בדרך אמת, מלמדת לו עצה וכו'.

ובפרשת בשלח (מ''ו א') רבי יוסי פתח וכו', כמה אהובה התורה לפני הקדוש ברוך הוא, שכל מי שעוסק בתורה אהוב הוא למעלה אהוב הוא למטה והקדוש ברוך הוא מקשיב לדבוריו, ואינו עוזב אותו בעולם הזה ואינו עוזב אותו לעולם הבא וכו'. עין שם. ובפרשת מצרע (נ''ב ב') וכשהוא משתדל בעבודת אדונו ועוסק בתורה, כמה שומרים מוכנים כנגדו לשמרו, והשכינה שורית עליו, וכלם מכריזים לפניו ואומרים: תנו כבוד לצורת המלך, תנו כבוד לבן מלך, שמור הוא בעולם הזה ובעולם הבא, אשרי חלקו.

ו. שכרו של העוסק בתורה או להפך, חס וחלילה

וכן אחר פטירתו מזה העולם, אמרו (בבא בתרא עט, א) כל המרפה עצמו מדברי תורה נופל בגיהנם וכו'. ואמרו שם עוד: כל הפורש עצמו מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, אש אוכלתו וכו'. ובמשלי רבתי פרשה י': ''ועוזב תוכחת מתעה'', אמר ר''א כל תלמיד חכם שהוא עוזב דברי תורה כאלו מתעתע במי שאמר והיה העולם, ולא עוד, אלא כיון שעזב דברי תורה בעולם הזה הקדוש ברוך הוא עוזבו לעולם הבא וכו'.

ובזהר ויקרא (כ''ה ב') אמר רבי שמעון, אשריהם בעלי נשמה בעלי תורה, אנשי עבודה של המלך הקדוש, אוי לאותם הרשעים שלא זכו להתדבק באדונם ולא זכו בתורה, שכל מי שלא זכה בתורה אינו זוכה לא ברוח ולא בנשמה, והדבקות שלו היא בצד ההוא של המינים הרעים, וזה אין לו חלק בקדשה, אוי לו כשיצא מעולם הזה, כי נודע שהוא אצל אלו המינים הרעים, בעלי החצפה הקשה ככלב, שליחים של אש הגיהנם שאינם מרחמים עליו, וכו'.

ובפרשת וישב (קפ''ה א'), אחר שהאריך שם בגדל שבחו ומדרגתו של העוסק בתורה בעולם הזה ועולם הבא, אמר אחר זה: בא וראה האדם שלא זכה לעסק בתורה בעולם הזה והוא הולך בחשך, כשהוא נפטר מעולם הזה לוקחים אותו ומכניסים אותו לגיהנם במקום תחתון, שלא יהא מרחם עליו, שנקרא בור שאון טיט הי!ון, כמו שנאמר: ''ויעלני מבור שאון מטיט היון'' וכו', ומשום זה אותו שאינו משתדל בתורה בעולם הזה ונטנף בטנופי עולם הזה, מה כתוב עליו: ''ויקחוהו וישליכו אותו הבורה'', זהו גיהנם המקום שדנים שם לאותם שאינם עוסקים בתורה, והבור ריק כמו שהוא היה ריק, מה הטעם? משום שלא היה שם מים. ובא וראה כמה הוא הענש של בטול תורה כי לא גלו ישראל מארץ הקדושה אלא משום שנסתלקו מתורה ונעזבו ממנה, וזה שנאמר: ''מי האיש החכם ויבן וכו' על עזבם את תורתי'' וכו'. ולא עוד, אלא שתחלת דינו של אדם בבואו למשפט לפניו יתברך הוא על דברי תורה, כמו שכתוב בסוף פרק קמא דקדושין ובפרק קמא דסנהדרין (ז, א). אמר רב המנונא, אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה שנאמר: ''פוטר מים ראשית מדון'' וכו'.

ואמרו: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת וכו' שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף וכו', כי כן משפטו מפרי מעלליו ישביעוהו, כיון שלא רצה לבחר בחיים ובטוב האמתי לו ולכל הבריות והעולמות כלם, ולהתדבק עצמו בו יתברך, והמעיט שפעת אורם של העולמות, וקלקל ובלבל סדרי המרכבה הקדושה, והחשיכם, וגרם רעה לעצמו שפשט בגדי הקדש ולבש תחתם בגדים צואים ומטנפים הנעשים מעסקי תאות זה העולם ותענוגות עניניו, הוא מטמא ומטנף מהם, ודאי שלא יניחוהו ולא יוכל לכנס, וכל החילין קדישין השומרים אותו מתרחקים מאתו בלא יוכלו יגעו בלבושיו המטנפים, ואזיל ומשוטט בעולם, וטמא טמא יקרא, שמתדבק במינו בחילין טמאים של כחות הטמאה אשר הגבירם על עצמו. כמו שכתוב בזהר ריש פרשת מצרע: ר' אבא פתח וכו' כמה יש להם לבני אדם לשמר דרכם ולירא מפני הקדוש ברוך הוא שלא יסטו מדרך הישר ולא יעברו על דברי תורה ולא ימישו ממנה, כי כל מי שאינו עוסק בתורה ואינו משתדל בה נזוף הוא מהקדוש ברוך הוא, רחוק הוא ממנו, השכינה אינה שורה עליו, ואלו מלאכים השומרים ההולכים עמו מסתלקים ממנו, ולא עוד אלא שמכריזים לפניו ואומרים: הסתלקו מסביב פלוני שאינו דואג לכבוד אדונו, אוי לו שעזבוהו העליונים והתחתונים - אין לו חלק בדרך החיים. וכשהוא משתדל וכו' ועוסק בתורה, כמה שומרים מוכנים כנגדו לשמרו, והשכינה שורית עליו, וכלם מכריזים לפניו ואומרים: תנו כבוד לצורת המלך, תנו כבוד לבן מלך, שמור הוא בעולם הזה ובעולם הבא אשרי חלקו. ואמרו במשנה פרק קמא דחגיגה (ט, א): מעות לא יוכל לתקן, רבי שמעון בר יוחאי אומר, אין קורין מעות אלא למי שהיה מתקן בתחלה ונתעות, ואי זה? זה תלמיד חכם הפורש מן התורה, ואוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות, אוי לנו מעלבונה של תורה. וכמה צריך האדם להתבונן על זה תמיד, ולשית דעתו וכליותיו ישתונן, בל ילך חשך, חס ושלום, כל ימי הבלו מספר ימיו אשר נקבצו לו ברחמיו וחסדיו יתברך שמו, באות נפשו משלח חפשי מן התורה, כי בנפשו הוא, כי יגיע עת פקדתו וישוב העפר על הארץ, והרוח לא תשוב אל האלקים להצרר בצרור החיים העליונים, כי תקלל חלקתו להתקלע, ולא תרגיע כי נדחה קראו לה, נזיף לעלא נזיף לתתא, אוי לה לאותה בושה וכו'. הרחמן יתברך שמו יצילנו.

''ולכל בשרו מרפא'' (משלי ד, כב)

חש בראשו יעסק בתורה... חש בכל גופו יעסק בתורה ויתרפא, שנאמר ''ולכל בשרו מרפא'' (גמ').

ונראה לפרש בהא דאמר: ''חש בראשו יעסק בתורה'', ומדוע לא יקח תרופה כל שהיא ויעסק בתורה והרי נתן רשות לרופא לרפאת ולקח תרופות, ולמה לא עדיף שיקח תרופה כל שהיא ויעסק בתורה? ונראה, לא כמו שחושבים ההמון שיצר הרע הרוצה לבטל אדם מתורה הרי שדרכי הטרדה שלו הם שמסיר חשקו של הלומד, או בכך שנטרד הוא בפרנסתו וכדומה, אלא עלינו לדעת שיש לו גם רשות להכאיב לאדם את הראש, להחלישו, להכאיב לו את כל גופו. וכל זה רק בכדי לבטלו מתורה. לנו נדמה שאדם שלא מרגיש טוב, חש בראשו או חלוש, זהו לא יצר הרע אלא אנס, ואנס רחמנא פטריה, אולם אינו כן, יש רשות ליצר הרע להביא כאבי ראש לאדם ולהציק ביתר מיני מכאובים, ואפלו לפצעו פציעות כדי שיבטל מהתורה. לכן הזהירונו חז''ל, דע שאם חש אתה בראשך, יתכן ואין זה חלי של יסורים שנגזר עליך, שתצטרך בשביל כך לרוץ לתרופות ורפואות, אלא זהו מנסיון היצר גרידא, ובעצם אין לך שום חלי, רק נתן ליצר הרע להציק לך ולהכאיב ראשך. ולכן, כדי להדפו מעליך, רוץ לנפשך ויסלק המחוש מראשך שמעקרא לא בא עליך אלא לנסותך האם תברח מהספר, וכשרואה שלא הועילה לו עצתו ממילא יסור מעליך ותתרפא, ולכן אין צרך ברפואה אחרת אלא בתורה בלבד, שהרי אין לו רשות להחלות אותך אלא רק לנסותך בלבד, וכשלא הועיל נסיונו תכף ירפה ממך.

---

פרשת שלח לך

וימתו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' (יד, לז)

הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם

מובא ברמב''ן בשם הזהר, שחטא המרגלים נבע מחמת כבוד, לפי שיראו וחששו שבהכנס עם ישראל לארץ ישראל לא יתמשך תפקידם כראשי בני ישראל, ולכך העדיפו להשאר במדבר לשם המשך תפקידם.

וכמו כן נאמר בחז''ל על יוצאי מצרים, שאחד מחמשה יצאו ממצרים והשאר מתו במכת החשך, והסבה לאלו שמתו על סרובם לצאת ממצרים בחשבם שבכאן ייטב להם יותר. אם כן, נורא נוראות אומר הגאון הקדוש ר' יחזקאל לוינשטיין זצ''ל: מי שלא רוצה לגאל לא נגאל. וכמו שהיה בעבר כן יהיה בעתיד, מי שיעדיף את מצבו העכשוי במצב של הגלות מאשר לרצות תכף את הגאלה ללא שום חשבון אישי - מסכן הוא את זכותו לראית הגאלה. חיבים לסלק את כל החשבונות האישיים של כבוד גדלה כסף, ואפלו חשבון של זכוי הרבים, דהינו, שבגלות יש בידינו לקים מצוות ולזכות את הרבים, ולכשנגאל כבר לא יהא צרך בנו כמזכי הרבים, עם כל זה חיבים אנו לרצות על חשבון הכל, לצאת מהגלות לגאלה ולחזות פני ה' כל אחד כפי מעלתו.

וכמו ששאלו פעם את ה''חפץ חיים'', בעצם מה הסבה כל כך לרצות את הגאלה, והלא דוקא בגלות ישנה את ההזדמנות לעשות מצוות, ללמד וללמד, וכל מעשה קטן נחשב לזכות, ואלו לאחר הגאלה אבדנו הכל אין זכות ואין חובה? והשיב מרן ה''חפץ חיים'': אמנם נכון, לתקון נשמתנו ושלמותה ההתמודדות עם כח הרע מוסיף הרבה לשלמות האדם, אולם, חיבים אנו לסלק את כל חשבונותינו בשביל כבוד שמים שמשפל כעת בגלות, ולרצות את הגאלה בשביל שיתגלה כבוד ה' בעולם.

ומעתה נדון, אם אינו נכון ואינו הגון לרצות את הגלות בשביל שנוכל לקים מצוות ושיחשבו לנו מעשינו לזכות בכך שנתגבר על יצרינו, כל שכן שאין נכון לרוצה את הגלות בשביל כבוד, מעמד, כסף, חס ושלום, הרי שבזה נסכן את סכויינו לראות בנחמתן של ישראל חס ושלום.

במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקדיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינתם עלי (יד, כט)

הזכיה לפי האמונה

הצליחו המרגלים להניא את לבן של בני ישראל ולצנן את אמונתן, בני ישראל שנתפתו ונתקררו באמונתן הפסידו בכך את זכות כניסתן לארץ.

כי בעצם הכל תלוי באמונה, הן לגבי הכלל והן לגבי הפרט. אדם האדוק באמונה, בעודו אדוק בה לא יוכל לשלט בו כל רע. ונצטט להלן מאמרים מרבותינו קדושי עליון המבארים הכיצד יש בכח האמונה לבטל ולסלק מהאדם כל דינים שבעולם, ושלא יוכל שום כח רע וקטרוג בעולם לשלט באדם שאדוק באמונת ה'. ונתחיל בדברי הרמב''ם, שהוא מקור הארת הבטחה זו, ובשיטתו דגלו והלכו כל גדולי וקדושי עליון כפי שיבאר להלן.

א. לא יתכן שיגיע רע לאדם בהיותו אדוק באמונת ההשגחה הפרטית

כתב הרמב''ם בסוף ספר ''מורה נבוכים'' (ח''ג פנ''א), וזה לשונו: ועם הפנות מחשבת האדם והשיגו השם יתברך בדרכים האמתיים, ושמחתו במה שהשיג [כלומר, כשמפנה האדם מחשבתו ומדבקה בהשם יתברך ושמח בדבקותו], אי אפשר שיקרה אז לאיש ההוא מין ממיני הרעות, כי הוא עם השם והשם עמו. אבל בהסיר מחשבתו מהשם, אשר הוא אז נבדל מהשם - השם נבדל ממנו, והוא אז מזמן לכל רע שאפשר שימצאהו, כי הענין המביא להשגחה ולהמלט מיד המקרה הוא השפע ההוא השכלי וכו'.

והנה התאמתה אצלי זאת האמונה גם כן מדברי התורה, אמרו יתברך (דברים לא, יז) ''והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי-אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה''. ומבאר הוא, שהסתרת פנים הזאת - אנחנו סבתה, ואנחנו עושים זה המסך המבדיל בינינו ובינו, והוא אמרו (שם יח) ''ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה'', ואין ספק כי דין היחיד כדין הצבור

הנה התבאר לך, כי הסבה בהיות איש מבני אדם מפקר למקרה, ויהיה מזמן לאכל כבהמות, הוא היותו נבדל מהשם. אבל מי שאלהיו בקרבו, לא יגע בו רע כל עקר. אמר ה' יתברך (ישעיה מא, י) ''אל-תירא כי עמך-אני אל-תשתע כי-אני אלהיך'', ואמר (שם מג, ב) ''כי-תעבר במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך'' וגו', כי כל מי שהביא עצמו עד ששפע עליו השכל ההוא, יתדבק בו ההשגחה וימנעו ממנו הרעות כלם. ואמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיח, ו) ''ה' לי לא אירא מה-יעשה לי אדם'' וגו'

התבונן בשיר של פגעים (שם צא), תראה שהוא מספר ההשגחה ההיא הגדולה והמחסה והשמירה מכל הרעות וכו'. אמר: ''כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות, באברתו יסך לך ותחת-כנפיו תחסה צנה וסחרה אמתו, לא-תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם, מדבר באפל יהלך מקטב ישוד צהרים'' וגו'. והגיע מספור השמירה מצער בני אדם, שאמר שאתה - אלו יקרה שתעבר במלחמת חרב פושטות, ואתה על דרכך, עד שיהרגו אלף הרוגים משמאלך ועשרת אלפים מימינך - לא יגע בך רע בשום פנים, אלא שתראה ותביט משפט השם בשלמו לרשעים ההם שנהרגו - ואתה בשלום. והוא אמרו: ''יפל מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש, רק בעיניך תביט ושלמת רשעים תראה'', וסמך לו מה שסמך מן ההגנה והמחסה, ואחר כך נתן טעם לזאת השמירה הגדולה. ואמר, כי השמירה הגדולה באיש הזה - ''כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי-ידע שמי''. וכבר בארנו בפרקים הקודמים, שענין ידיעת השם הוא השגתו, וכאלו אמר. זאת השמירה באיש הזה היא בעבור שידעני וחשק בי. וכבר ידעת ההפרש בין ''אוהב'' ל''חושק'', כי הפלגת האהבה עד שלא תשאר מחשבה בדבר אחר אלא באהוב ההוא - היא החשק. עד כאן דברי הרמב''ם.

ב. כשעור דבקות האדם בבורא, כן שעור ההשגחה עליו להצילו מכל רע

מצינו בהשגחת השם יתברך, שהאמונה העקרית - כי ה' יתברך משגיח בכל רגע על כל פרטי קטן וגדול, כי אין אדם נוקף וכו' (חולין ז:), כמבאר פעמים רבות בתורה. ובכל זאת ראינו לפעמים - כמקרה כסיל כן מקרה החכם.

ואמתות הענין - שהשגחת השם יתברך היא על דרך דבקות השכל שיש בינינו ובינו יתברך, וכפי שעור דבקותו בו יתברך, כן שעור ההשגחה עליו. מי שלא יסור שכלו ודבקותו ממנו יתברך תמיד, כן יהיה שפע השגחתו יתברך בו תמיד. ומי אשר יפנה מחשבתו לפרקים, באותו פרק תמעט השגחתו מאתו יתברך. אבל, חס וחלילה, לא תסור ממנו השגחתו יתברך כל עקר בעת הנזכר לעיל, כי עדין הצל של אור הדבקות והשגחה שופע עליו, אם כי שנתמעט ההשגחה, ובכל זאת, מחמת אור הדבקות, יראה עליו ההשגחה מאתו יתברך.

לא כן מי שאין מחשבתו ודבקותו בהשם יתברך כלל, ואינו מחפש אחר דבקותו יתברך, עליו הכתוב אומר (שמואל א' ב, ט) ''ורשעים בחשך ידמו'', כנזכר לעיל.

והנה, כל מי שימצאהו מקרה בלתי טוב מפגעי הזמן, השם יצילנו, והוא משלמי הדעת, בודאי לא תמצאהו הרעה, כי אם בעת השכחה והפסק הדבקות, וכמו שמצינו בדוד המלך עליו השלום. ולפי ערך השכחה ופחיתות ואריכות זמנה, חס וחלילה, תהיה ערך מקרה ההיא, הרחמן יצילנו. (''פרי הארץ'' מכתב ל)

ג. המתפלל צריך שיהיו עיניו למטה ולבו למעלה

ענין התפלה - שיהיו עיניו למטה ולבו למעלה (יבמות קה:) וענין עיניו למטה הוא האמונה בהשגחתו יתברך והסתכלות עיניו ליורדים מטה מטה, מקרני ראמים עד ביצי כנים. שבדרך אמונת האדם והסתכלותו בהשגחתו יתברך, ממשיך על עצמו השגחתו. אם מאמין השגחתו בפרטיות - משגח בפרטיות, עד נוקף אצבע ממש שהוא מאתו יתברך. ואם מסיר עיניו מהשגחתו יתברך ואינו מאמין - נתן תחת הטבע ונקרא כופר. לכן ענין התפלה, שהיא ההתקשרות, צריך לתן עיניו למטה - שישים עיניו בהשגחתו יתברך מטה מטה, וממילא יהיה לבו למעלה, ויהיה קשור למעלה משבעת ימי הבנין. (שם מקץ)

ד. כשסר מאמונתו יתברך האמונה סרה ממנו

מבאר ברמב''ם, כי אמונה והשגחה נקשרים זה בזה, כי כפי האמונה שיש לאדם בהשם יתברך שהוא הבורא והמשגיח לבדו ואין בלתו, כן השגחת הבורא יתברך עליו להמציא לו כל מחסורו, וזהו ''רצון-יראיו יעשה'' (תהלים קמה, יט) ולהפוך, חלילה - אם אין לו אמונה, יוסר ההשגחה ממנו וכו'.

וזהו ''אהיה אשר אהיה'' (שמות ג, י), שאהיה לכם לאלקים ולהשגיח עליכם - ''כאשר אהיה'' - כמו שאהיה בלבבם, כפי אמונה שיהיה משרש בלבבכם.

נמצא, זהו באמת עצה גדולה לאדם כאשר הוא באיזה צער, רחמנא לצלן, שיראה לחזק אמונה בלבבו, וזהו ''מן-המצר קראתי יה ענני במרחב יה'' (תהלים קיח, ה) וזהו ''אהיה'' עמם בצרה זו ''אשר אהיה'' עמם בצרה אחרת (רש''י שם) ירצה, ''אהיה'' עמם בצרה זו להושיע אותם ולחלצם ממצר, ''אשר אהיה'' עמם בצרה אחרת - כשישימו בלבם צרה אחרת - צרת הנפש, שנפלו מאמונה, רחמנא לצלן, ושב ורפא לו. (''בית יעקב, שמות)

עוד מהנזכר לעיל: הנראה לי על פי דברי הרמב''ם (ב''מורה'' פרק נא חלק ג), והנה נגלה אלי ענין נפלא; כי כפי שעור שכל בעל שכל, תהיה ההשגחה בו. והאיש אשר לא יסור שכלו מה' תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד. והאיש אשר תפנה מחשבתו בקצת עתים, תהיה ההשגחה בו בעת חשבו בה' בלבד, ותמעט ההשגחה בעת שכחו מה'. ומפני זה נראה לי, כי כל מי שתמצאהו רעה מן החסידים השלמים, לא מצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה ההיא. ובזה סר הספק הגדול אשר הביאו הפילוסופים לשלל השגחת השם מכל איש ואיש, ולהשוות ביניהם ובין מיני שאר בעלי חיים, והיתה ראיתם על זה ממה שמצאו החסידים הטובים רעות גדולות. ולמה שכתבנו, התבאר הסוד בזה [שבזה שהסירו החסידים לעתים מחשבתם מבוראם, פקדתם הרעה למען ישובו וידבקו מחשבתם שוב לאחז בו יתברך לעולם].

והיוצא מזה, כי צריך להיות דבוק בה' תמיד, ואז יהיה משגח תמיד. ובסור הדבקות - יוסר ההשגחה, והוא מפקר, חס וחלילה. עין שם. (''ייטב לב'', דברים, ד''ה והנ''ל)

ה. חפצו יתברך שנאמין בו כדי שנהיה משמרים מכל רע

כל מי שמאמין בהשגחת השם יתברך ורואה השגחתו בכל דבר, הוא יותר משגח בפרטיות משאר בני אדם, וזה שרמזו בסנהדרין (ד:) כדרך שבא לראות, כך בא לראות. וזה חפצו יתברך, שיהיה האדם משגח ממנו וכו'. וזהו שאמר (תהלים יד, ב) ''ה' משמים השקיף על בני אדם לראות'' וכו', רצונו לומר, שרוצה ומבקש בני אדם שיהיו משמרים ממנו בפרטיות, וזהו ''לראות''. ואיזו? - ''היש משכיל דרש את-אלהים'', רצונו לומר, שדורש תמיד ורואה השגחתו ואור פניו אליו, כמו שכתוב (תהלים קה, ד) ''דרשו ה' ועזו בקשו פניו תמיד''. (''דברת שלמה'', נשא)

ו. סגלה מיחדת למצות האמונה בהשגחה פרטית

המתדבקים תמיד באמונת השגחת הבורא, משגחים יותר בהשגחה פרטית, כי כל ענין ומצוה יש לו סגלה מיחדת. וכמו, למשל, מי שעוסק במצוות ומעשים טובים [גמילות חסדים וכדומה] תמיד, יש לו סגלה מיחדת לפעל ישועות ולהמשיך חסדים לישראל וכדומה; מי שעוסק הרבה בתורה או בתפלה וכדומה, הכל במדה לפי מעשיו, ככה ממשיך השפעת אלהות בסגלה מיחדת, אם הוא מוסר נפשו לה' בזה הענין, מה שאין חברו אפלו גדול ממנו אינו זוכה למצוות כאלו או לתפלות כאלו ולהמשכות השפעות כאלו.

ככה גם המתדבק בזו האמונה הגדולה של השגחת הבורא, אז משתלם לו מדה במדה - שמשגח גם כן בהשגחה עליונה יותר מצדיק לפעמים. שכמו שהוא משגיח על מעשי ה', ככה משגיחים עליו, כי הקדוש-ברוך-הוא מתנהג עם האדם כצל.

ומי שהולך באמונה של השגחה פרטית, אז הקדוש-ברוך-הוא השגחתו עליו בכל דבר ב''השגחה של פנים'' כדרך הצדיקים. ואפלו כל העולם כלו בצער, יכול להנצל ביחוד מכל העולם, ולא עוד, אלא שזה האיש גורם לעורר עינא פקיחא עלאה, שהקדוש-ברוך-הוא ישגיח בעינא עלאה פקיחא על כל העולם כלו במדת הרחמים, וגורם להמתיק הדין וגבורות הרבה מישראל, ולעורר רחמים רבים וחסדים גדולים. אשרי חלקו !

ואם אדם מרגיל עצמו בזו האמונה של השגחה פרטית, נעשים על ידו נסים ונפלאות הרבה. (''שומר אמונים'', מאמר השגחה פרטית פרק כב)

ז. שלא להרתע מתקף הנסיונות העוברים עליו

''ותחת כי אהב את-אבתיך ויבחר בזרעו אחריו'' וגו' (דברים ד, לז) דהנה ידוע שהחיות שבאדם הוא בבחינת רצוא ושוב, ולפעמים האדם נופל לקטנות, וכל זה עשה ה' לטובת האדם לענותו ולנסותו להטיב לו באחריתו, והוא לנסיון לאדם היעמד באמונתו גם בנפילתו לקטנות, והאזהרה מטלת על האדם לכפל שמירתו. ו''השמר אל-תפן אל-און'' (איוב לא, כא) - שלא יבעט בהבורא יתברך בראותו את עצמו בתכלית השפלות ובקטנות הדעת, לבל יעלה, חס וחלילה, על רוחו לעזבו יתברך ולסור מדרכי עבודתו וילך וידבק את עצמו בדרכי הגוים, חס וחלילה. וחלילה וחס מלהעלות על הדעת מחשבות און, כי צריך אדם להיות כעמודא תקיפא בכלא, ולקבל הכל באהבה מכל הבא עליו, מטוב עד רע.

והגם שארע לו, חס וחלילה, מקרה וסבה היותר גדולה, השם ישמרנו ולכל ישראל, מכל מקום יחזיק באמונתו, ויעמד בנסיון שלא להרהר, חס וחלילה, אחר מדותיו יתברך, ולהצדיק עליו דינו יתברך.

וישיב אל לבו לאמר: לא טוב אנכי מאבותי, שכל האבות הקדושים נתנסו בנסיונות רבים, ובפרט אברהם אבינו, עליו השלום, האב הראשון, ומי לנו גדול ממנו - שנקרא האדם הגדול בענקים, ועם כל זה נתנסה בעשרה נסיונות. וכי דבר קטן הוא להתנסות בעשרה נסיונות? הלא דבר גדול הוא לעמד בנסיונות גדולים כאלו פעם ושתים ושלש עד עשר פעמים, עד שבנסיון העשירי מצינו שנאמר לו בלשון ''נא'': ''קח-נא את בנך את יחידך'' (בראשית כב, ב), שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין פט:) אין נא אלא לשון בקשה. שכביכול בנסיון האחרון הזה אשר הכביד על כלם, בקש השם יתברך ממנו כאומר: בבקשה ממך וכו', עמד לי גם בנסיון הזה כמו שעמדת בכל התשעה שעברו, כי זה יעיד על כלם שהוא באמתיות הלב, ואם לאו, חס וחלילה - יאמרו שגם הראשונים לא היו מלב ונפש ואין בהם ממש.

וזהו גם כן רמז הכתוב שלפנינו, להורות אותנו הדרך אשר נלך בה בדרכי האבות הקדושים. והתורה היא נצחית, ומרמזת לנו לדורי דורות שיעמד כל אדם בנסיון, וזהו (דברים ד, לז) ''ותחת כי אהב את אבותיך'' הקדושים, ונסה אותם בנסיון אחר נסיון ועמדו לו בכלם, ומזה עלה לגדל המעלה והמדרגה עד אין סוף, על כן ''ויבחר בזרעו אחריו'' גם כן להביאם, לפעמים, אל הקטנות ולבחינת אחורים ונסיון, ולראות היעמדו באמונתם ובעבודתם גם בעת הזאת, שהם, חס וחלילה, בתחתית ובשפל המדרגות.

ואז, כשתעמד באמונתך מכל בחינות העתים, ובעקתין בישין אשר יעברו עליך, יקים בך (איוב ח, ז) ''והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד'', ואז ''ויוציאך בפניו'', שיוציא אותך מכל המצרים ומכל הצער ושעבודים הקשים, והביאך אל הפנימיות העליונה ולגדל המעלה והמדרגה עד אין שעור וחקר. (''באר משה'', ואתחנן, ד''ה א''י)

ח. עקר תקון נפשנו כעת - האמונה והבטחון

עקר הצרות הבאות על האדם, רחמנא לצלן - מחמת העדר האמונה. ועכשו, בעונותינו הרבים, מיום שנתרבו האפיקורסים והמינים, רחמנא לצלן מהם, נחדל השפע, בעונותינו הרבים, ובא רזון ועניות וכל מיני צרות לעולם, כי כל הפקירות והפריצות הוא גם כן מחסרון האמונה. כי באם היו מאמינים שיש בורא עולם, היאך יכולים להתלבש בעזות כזה ולהמרות עיני כבודו יתברך? רק מחמת העדר האמונה וסתימות הדעת אשר נעשו כמו בהמות ממש, בלי שום בושה וחרפה, ואין להם בושה מהשם ולא מהבריות. וה' הטוב ירחם על עמו, כי ארך הגלות ורבוי הצרות הביאונו לכל אלה, שנתטפש השכל לגמרי. ואפלו מין שרוצה לעבד את השם, יתחשב כשוטה וכמשגע, ואין נחשב כלל בין האנשים. כל כך נתגבר השטות והשממון בעולם. וזה הוא הגורם גדל העניות והדחקות וכו'. לכן, אחי אהובי, עקר תקון נפשנו כעת הוא האמונה והבטחון. (''שלחן הטהור'').

ט. גם הנפילות ברוחניות לאדם השלם מכונות מההשגחה העליונה

שמעתי ממורי (הבעש''ט), כי אדם השלם, אם יזדמן לו איזה בטול תורה ותפלה, יש לו להבין שגם זה הוא ידו יתברך, שדוחה אותו כדי שיתקרב יותר, בסוד: ''שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני'' וכו' (שיר השירים ח, ג). ו''דברי פי חכם חן''. וזה שכתוב (תהלים טז, ח) ''שויתי ה' לנגדי תמיד'', וקל להבין. (''תולדות יעקב יוסף'', וישב).

י. על ידי אמונה מתבטלים כל גזרות הרעות

''והאמן בה' ויחשבה לו צדקה'' (בראשית טו, ו) כתב בזהר (בראשית צ:) ''ויחשבה לו צדקה'' - דאף על גב דאיהי דינא, כאלו הוא רחמי וכו'. וכאשר בארתי זה במקום אחר, דעל ידי האמונה הוא מקשר מלכות הנקרא ''אני'' אל המחשבה הנקראת ''אין'', ועל ידי זה יכול לבטל כל גזרות רעות, כאשר שמעתי זה ממורי. ו''דברי פי חכם חן''. ונעשה גם כן מן צדק צדקה וכו'. (''תולדות יעקב יוסף'', חיי שרה)

יא. המאמין השלם אין מדת הדין בודקת אחריו

כלה שעיניה יפות אין צריכה בדיקה (תענית כג.) כלה - כנסת ישראל, אהובה, אחותי, רעיתי, יונתי ! כשבת-עין, נקדת יהדות, אמונה בידיעה ברורה ובעינים יפות, שאין שום מציאות דבר קטן וגדול בלתי ה' יתברך - אז אין צריך בדיקה, ואין מדת הדין בודקת אחריו, כי באמונה שלמה כורת כל הרע, ומעלה הקדשה עד עתיק יומא. (זוהר חי, שמות יח)

יב. כל זמן שאדם חזק באמונה ובטחון, אי אפשר לענש שיחול עליו, וממשיו חסדים לעצמו ולכלל ישראל

''ופקדתי עלהם'' (שמות לב, לד) - שיטל מהם אמונה ובטחון כדי שיחול הענש, כידוע מהבעל-שם-טוב (''תולדות יעקב יוסף'', משפטים, ד''ה ובזה יובן), כי כל זמן שאדם חזק באמונה ובטחון, אי אפשר לענש שיחול. (''היכל הברכה'', תשא).

ידוע, כי כל בחינות הגבורות והדינים הנעשים בעולם, המה נמשכים מהסתלקות - חס וחלילה - בחינת השגחת השם יתברך בפרטי פרטים מלב איש הישראל, בחינת מסיר יראת ה' מנגד עיניו. אמנם, אם האדם הישראלי יודע מעוט ערכו ומדרגתו, ומאמין באמונה שלמה שבלתי אפשרי לעשות גדולה או קטנה אם ה' לא צוה, וכל תנועותיו והרגשותיו הכל המה בהשגחת השם יתברך המשגיח בפרטי פרטים, ומלא כל הארץ כבודו, כמו שכתוב (ירמיה כג, כד) ''אם-יסתר איש במסתרים'' וגו', ומזה בא אצלו הפחד והיראה מה' ומהדר גאונו, לקים ''שויתי ה' לנגדי תמיד'' (תהלים טז, ח) אז נתבטלו כל הגבורות והדינים, ואז גורם להמשיך שפע וברכה ממקור החסד שלא יחסר כל טוב ממנו, כמאמר הכתוב (דברים יח, יג) ''תמים תהיה עם ה' אלהיך'', הינו, מי שהוא בבחינת ''עם ה '', שמאמין שכל פעלתו תמיד המה עם השגחת השם יתברך, כמו שכתבנו למעלה, אז הוא בבחינת תמים, שהשם יתברך משפיע לו כל טוב שלא יחסר ממנו כלל, והוא בבחינת תמימות בלתי חסרון משאלות לבבו.

ועל פי דברינו אלה ירמז הכתוב (תהלים קל, ז) ''כי-עם-ה' החסד והרבה עמו פדות'', הינו, מי שמאמין שכל פעלתו עם ה' המה ובהשגחתו יתברך, הוא הגורם להמשיך חסד העליון בזה העולם. וגם ''החסד'' בא בה''א הידיעה, לרמז כי זאת היא עקר החסד אצל האדם אשר בא למדרגת עבדות השם יתברך, להכיר פעלות ה' בכל תנועותיו והרגשותיו שהכל המה בהשגחת השם יתברך. ואשר זכה לזה - לא מצד מעשיו הוא, רק מחסדי השם יתברך אשר הופיע עליו מאורו יתברך, אור החסד והרחמים. וזהו ''והרבה עמו פדות'' - שמשפיע בבחינה זו הרבה פדות ושפע ברכה על כללות ישראל, ''והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו'' על ידי בחינת עבודה זו. (''בת עין'', ויגש)

יג. אין הזמן בוגד במתחזק באמונתו

אל יפל לבבכם מבגידת הזמן, שאין הזמן שולט על המתחזק עצמו בבטחון חזק ואמונה יתרה בשמחת הלב. (''יסוד העבודה'', מכתב נה)

''ונתתי גשמיכם בעתם'' (ויקרא כו, ד) - מה המה העתים של ישראל? והוא שכתוב (ישעיה לג, ו) ''והיה אמונת עתיך'' וגו'. עין שם ברש''י [וזה לשונו: והיה לך לחסן ישועות וכו' את אשר תאמן לבוראך]. אמונה - זאת היא העתים של עם ישראל, לא כמו ששגור בפי הבריות: עתים טובות ועתים לא טובות, כי העתים תלויים באמונה - כשיש אמונה ובטחון בה', הוא יתברך משנה עתים ומחליף את הזמנים ונעשה עתים טובות. (''דברי ישראל'', בחקותי)

יד. סגלה גדולה ונפלאה

וכידוע שאין כמו סגלה זו להיות אדוק באמונתו יתברך להחלץ מכל שעת מצוקה, וכמבאר ב''נפש החיים'' סגלה גדולה ונפלאה להסיר מכל הקטרוגים ומכל יוזמי רע על האדם להיות אדוק וקשור במחשבתו באמונתו יתברך, ולא יוכלו שום רצונות אחרים להרע לו ויתבטלו כלם לפניו. וזה לשון סגלתו הנפלאה של הגאון רבנו חיים מוולאז'ין:

סגלה גדולה ונפלאה

מרבנו חיים מואלז'ין זצ''ל

להנצל מכל רע ושלא יוכל לשלט בו שום כח שבעולם

''ובאמת הוא ענין גדול וסגלה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלט בו, ולא יעשו בו שום רשם כלל, כשאדם קובע בלבו לאמר הלא ה' הוא האלקים האמתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו, ומבטל בלבו בטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם, שלא יוכלו לפעל לו שום דבר כלל. (נפש החיים שער ג' פרק יב)

וכידוע, רבים ואפלו אנשים פשוטים, שאחזו בשיטה זו נצלו מכל רע. והוה עבדא באברך יקר שהכרתיו, שהיה חיב להעדר מהצבא, וכשנתפס ונתחיב לבא למשפט, לקח לעצמו סגלה זו, לא לראות אף אחד, לא שופטים לא שוטרים אין כלום, כלם ''רובוטים'', אין חוץ מהקדוש-ברוך-הוא כלום. והעיד בפני אותו אברך ואמר: בחוש ראיתי, שכל שהצלחתי להתרכז במחשבה זו לא יכלו לפסק נגדי כלום עם כל זעמם וקצפם, פשוט לא יכל לצאת מפיהם שום פסק נגדי, ואיני יכול להסביר זאת, וכשנהייתי נחלש ממחשבה זו ראיתי הכיצד מתגברים המה עלי להפליל את דיני. וספר לי, שממש ראה בחוש הכיצד סגלה זו פועלת מיד ובמקום. ולסגלה זו אין מעכב שום חטא ועוון, כי בשעה זו שאדם שוקע ומתרכז במחשבה זו באמונה שלמה ותמימה, מסתלקים כל הדינים והקטרוגים ממנו, והרי הוא חסוי ומוגן בצל כנפיו של הקדוש-ברוך-הוא ואין מי שיוכל לנגע בו לרעה. וכנאמר: והבוטח בה' חסד יסובבנו, ואמרו, ''אפלו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו'', והבאור הוא ''כי לפחות באותה שעה שמרכז הוא באמונתו בה' ואשר אין עוד מלבדו - מדה כנגד מדה - נוהג עמו ה', דהינו כמו שמאמין הוא כי אין עוד מלבדו יתברך כלל, כי מתנהג עמו ה' שכעת אין עוד מלבדו ולכן אין מזיקין אין מקטרגין אין כלום, מלבדו יתברך, וכלם משתתקים ונאלמים פיותיהם מלקטרג עליו.

---

פרשת קרח

חמרת חטאי דור המדבר

קשה המחלקת - שאין בית דין של מעלה עונשין אלא מבן עשרים שנה, ובית דין של מטה מבן י''ג, וכאן אפלו תינוקות ויונקי שדים נספו.

ובאמת יש להבין, מדוע באמת יש להעניש תינוקות ויונקי שדים? ואפשר לומר, שמיחד הוא עוון המחלקת, שגם הקטנים ביותר יש להם בעקיפין יד בכך, והטעם לכך, כשבני אדם חיים בשלום ובאהבה, וקרה ובניהם של אותם אוהבים רבו והכו זה בזה, ובא בן האחד ומתלונן לאביו על חברו שהכהו, הרי שאביו אומר לו עשו שלום, מחלו זה לזה, אולם אם הורי הילדים הללו בריב ומחלקת, ובא אחד מבניהם של בעלי המחלקת ומתלונן על הכאת חברו, הרי שבכך מתלקחת אש המחלקת יותר ויותר, ומי גרם זאת? אותם תינוקות ! ולכן נספים גם הם.

ואפלו יונקי שדים הבוכים בעריסתם ומרעישים בבכיתם ומפריעים את מנוחתם של השכנים, הרי שאם חיים המה בשלום - על כל פשעים תכסה אהבה, ואם לאו כבר סבה זו יש בידה ללקח מחלקת.

בגנות המחלקת

נביאים נבאו, וחכמים חכמו ויוסיפו לספר רעת המחלקת, ולא הגיעו לתכליתה, לכן שנאו אותה, נוסו מפניה והתרחקו מכל אוהביה ורעיה, וגם אל כל שאר בשרכם שהוא אוהב מדנים, התנכרו ורחקו קרבתם פן תספו בכל חטאתם. (רמב''ם, באגרת לבנו)

בעלי מחלקת - הקשים שבחמשה מיני ערב רב

באבן שלמה (פרק י''א, אות ח') כתב: חמשה מיני ערב רב יש בישראל:

א. בעלי מחלקת ולשון הרע. ב. בעלי תאוה. ג. הצבועים שאין תוכם כברם. ד. הרודפים אחר הכבוד לעשות להם שם. ה. הרודפים אחר הממון, ובעלי מחלקת הם גרועים מכלם והם נקראים עמלקים, ואין בן דוד בא עד שימחו מן העולם, וכל מחלקת שלא לשם שמים, הוא מערב רב הקופצים להורות ולטול עטרה, כמו שנאמר: ''ונעשה לנו שם'' וכו'. (ת''ז מ''ו ע''ב)

פרי המחלקת

בספר ''חפץ חיים'', בחלק שמירת הלשון (שער הזכירה פרק ט''ו) כתב בשם צואת הרמב''ם, וזה לשונו: נביאים נבאו וחכמים חכמו ויוסיפו לספר רעת המחלקת ולא הגיעו לתכליתה.

וכתב שם ה''חפץ חיים'': מלבד עוון העצמי [של מחלקת] שהוא עוון פלילי, עוד הוא סבה עצומה לבא על ידי זה לכמה עונות חמורין, דהינו, לשנאת חנם ולשון הרע, ורכילות, וכעס, ואונאת דברים, והלבנת פנים, ונקימה ונטירה, וקללות חנם, ולקפח פרנסת חברו, ופעמים גם לחלול השם, חס וחלילה, שעונו גדול עד למאד, וגם מצוי לבא על ידי זה לאסור חנפה, שבזה מושך אליו אנשים למחלוקתו, וגם לידי ליצנות, להתלוצץ על הצד שכנגדו, ולמשך בזה אנשים לעצתו. ואפלו אם מתחלה לא נתכון כל כך לרעה, אף על פי כן, לבסוף לא ינקה מעונות הנזכרים לעיל, כאשר בדוק ומנסה לכל היודע בטיב העולם.

ותחבולה אחת יש בזה ליצר הרע, אשר בזה ינצח אף את האדם השלם, כי יכניסו רק למדת הכעס והנצחון, ואז כל המעקשים יהיו לפניו למישור, כי היצר הרע יראה לו אחר כך התרים רבים. ומלבד שירשהו לדבר לשון הרע ורכילות, וגם אונאת דברים, והלבנת פנים וכדו', עוד יזרזו היצר, שעל אנשים כאלו אסור לרחם, ומצוה לרדפם בכל מיני רדיפות. שנו רבותינו: ארבעה נקראו רשעים - הפושט יד על חברו להכותו, אף על פי שלא הכהו, והלוה ואינו משלם, ומי שיש בו עזות פנים ואינו מתביש לפני מי שהוא גדול ממנו, ומי שהוא בעל מחלקת. וזהו כונת חכמינו זכרונם לברכה באבות: ואל תהי רשע בפני עצמך. עד כאן לשונו.

וכתב רש''י בפרשת כי תצא (כ''ה, י''א) על הפסוק ''כי ינצו אנשים יחדו'': סופך לבא לידי מכות, כמו שנאמר: ''מיד מכהו'', אין שלום יוצא מתוך מצותא [מריבה].

בגמרא חלין (דף ט':) איתא: אמר רבי אילעא, אין העולם מתקים אלא על מי שבולם פיו בשעת מריבה.

וכתב בספר ''ארך אפים'' (סימן א', אות כ''ד) ועצם רעת עוון זה אין לשער, וכדאיתא בילקוט שמעוני (פרשת קרח). בעלי מחלקת אין מתקבלין בתשובה. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (ד''א זוטא פ''ט) בית שיש בו מחלקת - סופו לחרב, בעיר - שפיכות דמים בעיר, בבית הכנסת - סופו לחרב, ויש אומרים סופו להתפזר. שני תלמידי חכמים הדרים בעיר אחת, או שני בתי דינין וביניהם מחלקת - סופן למות, ועל ידי מחלקת נאבדין אפלו יונקי שדים, מה שאין כן בשאר עונות.

וכן כתב רש''י בפרשת קרח (ט''ז, כ''ז). בא וראה כמה קשה המחלקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא ב' שערות, ובית דין של מעלה עד כ' שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים.

מדברי הרמב''ם אודות רעת המחלקת

וכתב הרמב''ם באגרת לבנו הרב רבי אברהם זכרונו לברכה: אל תשקצו את נפשותיכם במחלקת המכלה הגוף והנפש והממון, ומה נשאר עוד?! ראיתי לבנים השחירו, ופחות נפחתו, ומשפחות נספחו, ושרים הוסרו מגדלתם, ועירות גדולות נתעררו, וקבוצים נפרדו, וחסידים נפסדו, ואנשי אמונה אבדו, נקלו ונתבזו, בסבת המחלקת. נביאים נבאו וחכמים חכמו ופלוסופים חפשו, ויוסיפו לספר רעת המחלקת ולא הגיעו לתכליתה. לכן שנאו אותה, נוסו מפניה והתרחקו מכל אוהביה וגואליה ורעיה, וגם אל כל שאר בשרכם - אוהב מדנים, התנכרו ורחקו קרבתם פן תספו בכל חטאתם. התפארו בסבל, כי היא הגבורה הישרה והנצחון האמתי, כי בבקשכם הנקמה, שמא לא תשיגוה, ותחלו לבבכם בתוחלת ממשכה, ושמא תוסיפו על בשתכם חרפה כגולל אבן אליו תשוב. ואם תשיגוה, הנה חטאתם לה'.

ודעו אשר תמצא אתכם: שנאה, בלבול השכל, טרוד השנה, בלבול פעלה, גלוי מומים, לב נוקם, חוטא ומחטיא, חרטה באחרית. לכן תכירו מעלת הסבל, והייתם קדושים בעיני אויביכם. והתקדשתם, ותתחרטו מזיקיכם, ותגדל נפשכם בעיניהם, וישובו ויטיבו לבם אם הם אנשי לבב. ואם הם אנשי בליעל, יכאבו ויצר להם על אשר לא תתבזו עמהם לעשות כמוהם, ותמלכו עליהם בכתר המוסר.

תתנהגו בענוה, כי הוא סלם לעלות למעלות הרמות, ועמה לא תצטרכו לסבל. דעו כי אין עדי כענוה. הנה רבן של נביאים לא נתיחס על כל מדותיו כמו על הענוה. שימו מחסום לפיכם ורסן ללשונכם וכו'. עד כאן לשונו הקדוש והטהור.

מחלקת קשה מעוון עבודה זרה

כתב בספר ''שני לוחות הברית'' בשער האותיות (אות ב ''בריות''), וזה לשונו: הרעה הגדולה שבעולם היא המחלקת, שהיא קשה מעבודה זרה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, דורו של אחאב היו מנצחים במלחמותיהן אף שהיו עובדים עבודה זרה, מפני שהיה חבור ושלום ביניהם, ודורו של שאול היו מנצחים במלחמה אף על פי שלא היה בהם חטא, מפני שהיו דילטורין מחרחרי ריב ביניהם. וסוד הענין, כי אנחנו ''כנסת ישראל'' מיחדים בסוד האחד האמתי, וכשיש מחלקת, אז, חס וחלילה, יש חלקה ופרוד למעלה וקצוץ בנטיעות. ואסור מחלקת הוא במשהו, כי מניצוץ אחד של אש יתגדל המדורה, בר מינן, אש הוא, עד אבדון תאכל, וכהא דאמרו רבותינו זכרונם לברכה בסנהדרין על הפסוק: ''פוטר מים ראשית מדון'' - האי תגרא דמא לצנורא דמיא - הריב דומה לצנור מים שנפרץ, שמחור ופרצה קטנה לבסוף נהיה חור ופרצה גדולה.

רמז נפלא באותיות ''מחלקת''

כתב השל''ה הקדוש: ושמעתי משארי, הגאון המפלג כבוד מורנו הרב רבי פנחס סג''ל זכרונו לברכה, כי דבר זה רמוז באותיות של תבת מחלקת. כיצד? מ' יש לה רק פתיחה קטנה מלמטה, כך הוא רמז לתחלת המחלקת שמתחלת בקטן בתחלתה. אחר כך מתרבה ונעשה פתח פתוח כמו ח', אחר כך מתלהב אש המחלקת עד למעלה, זהו אות ל' מגדל הפורח, אחר כך יורד למטה עד התהום זהו אות ק', הרי הוא ברום רקיע ובעמקא דארעא, אחר כך נמשך משך זמן גדול ויש לו מעמד, וזהו צורת ת', יש לה שתי רגלים, ואות ו' המפסיק, זה משענת המטה אשר בידו להחזיק המחלקת, אבל זה המטה מתהפך לנחש. על כן, מי שמצפה להיות זוכה לראות פני שכינה, ירוץ מזהמת הנחש וירחיק ממחלקת אפלו ממעוט קמא. ומה לי להאריך בגנות המחלקת, כי כל הספרים מלאים מזה.

ותר הקדוש-ברוך-הוא על עוון עבודה זרה ולא ותר על עוון -המחלקת ושנאת חנם

מובא בספר ''דרכי שלום''.

נקוט האי כללא בידך, כי עוון מחלקת יותר קשה מעוון עבודה זרה, כמו שמצינו באחאב ושאול עוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה: בג' מקומות ותר הקדוש-ברוך-הוא על עבודה זרה ולא ותר על המחלקת. ראשונה - בימי דור אנוש בו התחילו לעבד עבודה זרה, שנאמר: ''אז הוחל לקרא בשם ה '', ובשביל שהיו ביניהם שהיו גוזלין וחומסין זה את זה לא ותר להם, שנאמר: ''כי מלאה הארץ חמס'' וגו'.

שניה - בדור המדבר כשבאו ישראל לידי מעשה העגל, מחל להן הקדוש-ברוך-הוא, אבל כשהיו באין למחלקת לא ותר להן הקדוש-ברוך-הוא, שבכל מקום שאתה מוצא ''וילנו'' של מחלקת, אתה מוצא שם מכה גדולה, מנא לן? ממחלקת של קרח. שלישית - פסלו של מיכה, מתוך שהיה שלום ביניהם נתן להם ארכה, שנאמר (שופטים י''ח, ל') ''ויקימו להן בני דן את הפסל ויהונתן בן גרשם בן מנשה וגו' היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ'', אבל כשנחלקו השבטים על שבטי יהודה ובנימין ולא היה ביניהם שלום, נעשו אלו פרענות לאלו. כשהיו אלו חוטאין היה הקדוש-ברוך-הוא מביא אלו ופורעים מהם, שנאמר (דברי הימים ב' י''ג, י''ז) ''ויכו בהם אביה ועמו מכה רבה ויפלו חללים מישראל חמש מאות אלף איש בחור'', וכשחטאו שבט יהודה ובנימין, באו עשרת השבטים ופרעו מהן, שנאמר (דברי הימים ב' כ''ח, ו') ''ויהרג פקח בן רמליהו ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד''. עד כאן.

ובודאי הגרוע שבישראל היה מוכן לסבל ארבע מיתות קדם שיעבד עבודה זרה, ואיך לא יכבש את עצמו מלעשות מחלקת שהיא קשה מעבודה זרה? ואמר רבה: ''כל המעביר על מדותיו, מעבירין לו על כל פשעיו''. על כן, לא זו בלבד שלא יצטער על דבר הנעשה לו להחזיק במחלקת, אדרבה, ישיש וישמח שבא לידו דבר זה לקים להעביר על מדותיו. וההוא חסידא, כל אימת דהוה סליק לפוריא, הוה אמר: שרי ליה, מחול ליה, כל מאן דצער לי. תרגום: אותו חסיד, כל אימת שהיה עולה על מטתו, היה אומר: שרוי לו, מחול לו, לכל מי שצער אותי.

גדול השלום

איתא במדרש (בר פרשה ל''ח)

רבי אומר: גדול השלום, שאפלו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם, אמר המקום, כביכול איני יכול לשלט בהן כיון ששלום ביניהם, שנאמר (הושע ד', י''ז) ''חבור עצבים אפרים הנח לו'', אבל משנחלקו, מה הוא אומר (שם י', ב') ''חלק לבם עתה יאשמו''. הא למדת, גדול השלום ושנואה המחלקת.

ואמרו (מגילה ל''ח), שאחר ברכת כהנים חתם בשלום, שאם אין שלום, כל הברכות אינם כלום.

ואומר החיד''א זכר צדיק וקדוש לברכה (דבש לפי)

ונראה טעם לזה - שהקדוש-ברוך-הוא דן את האדם על פי מדותיו, וכמו שנאמר (ראש השנה י''ז). הואיל ולא מוקים במיליה, לא תקימו בהדיה [כלומר, אדם שלא מקפיד על המכעיסים ומקניטים אותו - גם מן השמים לא מקפידים להענישו]. ואם כן, כשהוא יש לו שלום עם הכל, גם למעלה אין רשות למקטרגים לקטרג עליו, כי מקטרג הוא קורא ואוהב תגר, וסניגור שונא תגר, וכשם שישראל זה למטה שונא תגר, גם למעלה אין רשות למקטרג לקטרג.

אמר מעתה: זהו מעלת השלום, שאין מקטרגים למעלה, ובזה מתקימים הברכות, וכמו כן להפך - אם הוא מברך ומחזיק במחלקת, מעורר קטיגוריא למעלה, ותרחק ממנו ברכתו אשר נתברך בה.

וזהו דקדוק רבי שמעון בן חלפתא (שילהי עוקצין) לא מצא הקדוש-ברוך-הוא כלי מחזיק ברכה אלא השלום, שנאמר (תהלים כ''ט) ''ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'' - מחזיק ברכה דיקא, שהשלום גורם שהברכות יתקימו.

מובא בספר ''כוכב מיעקב'':

''אל תראי תולעת יעקב'' וגו' (ישעיה מ''א, י''ד), כלומר, כמו שהתולעת אין כחה אלא בפיה, והיא לה מפץ וכלי מלחמה לעמד נגד הרים חזקים ומצקים לשחקם הדק, כן ישראל, יש כח בתפלתם לעמד נגד כל הקמים עליהם, ולדחות כל אבן נגף מהם יותר מבכלי קרב. ועל זה אמר (שם) ''תדוש הרים ותדק וגבעות כמץ תשים, תזרם ורוח תשאם'' וגו'. וזה מה שידמה אותנו לתולעת ולא לאחת החיות הטורפות - זולת התולעת - שגם כן אין כחם אלא בפיהם.

הורה לנו הנביא בזה דבר גדול, כי כל הנבראים, כח להם לעמד לעשות מה שעושים כל אחד בפני עצמו, אף בהיותו בדד באין עזר זולתו. לא כן התולעת - אם היא יחידה - אינה כלום, וכחה גדול רק בהתאסף מהם חמרים חמרים, ובתנאי שיהיו כלם ביחד, אזי כל הר גבוה ותלול לא יעמד נגדם, ואין ערך אז לגבורתם. כן אנחנו אין לנו כח, כי אם בהיותנו יחד, אז - אין ערך לגבורתנו, וכמאמר המדרש על פסוק (דברים כט', ט') ''אתם נצבים היום כלכם'' וגו', משל לעצים דקים חלשים, אם עושים מהם אגדה - חזקים הם. עין שם.

והוא מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (סוף ד''א זוטא) ''הואיל ושנאו ישראל את המחלקת ואהבו את השלום ונעשו חניה אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי''.

ואיך נעשים ששים רבוא יחידים לכלל אחד מצק - ''לב אחד'' - על ידו נעשה ישראל לאיש אחד: ''ויחן ישראל''.

וענין שאמרו ''בלב אחד'' הוא, כי אין די בידידות והנהגה חיצונית, אלא צריך שתהא אהבת כל איש לרעהו ממעמקי הלב, ושלא יהא בלבו שמץ טינה ומחשבה לא טובה על זולתו, כי אם אך ורק יחס של כבוד וחבה, וכמו שאדם מוצא בעצמו כמה מעלות טובות, בה במדה ימצא בחברו, ועל ידי זה שמכבד כל אחד את זולתו בלבו, מגיעים ישראל למעלת לב אחד.

משמעות חטאי דור המדבר

מקשה הרב ''נתיבות שלום'':

הנה חטאי דור המדבר המנויים בספר ''במדבר'' הם חלק תורה בפני עצמו, שהתורה מספרת בפרטות את כל עניני החטאים שחטאו ישראל במדבר. וצריך באור, מהו הלמוד הנצחי מכל עניני חטאים אלו, לאור היסוד שהתורה אינה מספרת ספורי מעשיות בעלמא, אלא כל חלקי התורה המה מורים לנו ארחות חיים עד סוף כל הדורות. ובעצם ענין החטאים, מצינו בתורה שנענשו על חטאים אלו בענשים כבדים מאד שלא מצינו דגמתם, עד שיש מי שסובר (סנהדרין קח) כי דור המדבר לאו בני עולם הבא נינהו, וצריך באור בכל חטא וחטא מדוע הם כל כך חמורים, שלכאורה נראה שהם חטאים יותר דקים מאשר חטאים בפעל, שכלם עניני חטאים במחשבה ובדבור אשר בית דין של מטה אינם מענישים על סוג חטאים כאלו.

וראשית יש לעין בחטאים הכתובים בפרשה זו. ענין חטא המתאוננים כמו דכתיב ''ויהי העם כמתאננים רע באזני ה '', וברש''י: אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה - שלשה ימים שלא נחנו מענוי הדרך, ''וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה''. וצריך באור, מהו חמר החטא, שהרי רק התאוננו על טרח הדרך, ואף אם זה חטא הרי לא היה בזה חטא במעשה אלא במחשבה ודבור, ומדוע נענשו בענש הקשה ביותר ותבער בם אש ה'. ואחר כך כתיב חטא המתאוים: ''והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר, וישמע משה את העם בכה למשפחתיו איש לפתח אהלו ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע'', ובהמשך, ''ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאד'', וגם בזה צריך באור מהו חמר החטא שהתאוו תאוה, ומכל מקום הרי אינו חטא בפעל ולא שיך עליו ענש בבית דין של מטה, ומדוע אם כן נענשו קשות עד ''ויך ה' בעם מכה רבה מאד'', ונקרא שם המקום ''קברות התאוה'' על שם חטא העם המתאוים?

ועל דרך זה צריכים באור כל שאר החטאים, חטא המרגלים, שהחטא של כלל ישראל היה, ''ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא'', ועל בכיה זו נענשו בענש הקשה ביותר שלא מצינו דגמתו, שמתו כלם ולא נשאר מהם אף אחד. וצריך באור כנ''ל מהו חמר החטא כל כך וכמו כן ענין קרח ועדתו, שהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות מלבד המתים על דבר קרח. וצריך באור שגם אם קרח חטא, אך מדוע נענשו כל כך כל הנוהים אחריו שמתו כלם? וכן החטא של ''ותקצר נפש העם בדרך'', צריך באור מדוע נענשו כל כך קשה, וכדכתיב. ''וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל''? כן צריך באור ענין החטא של ישראל בשטים בעצת בלעם, דמשמע שם שעקר הענש היה על הזנות עם בנות מואב ולא על חטא עבודה זרה של בעל פעור, וגם קנאותו של פנחס היתה על ענין זה של זנות בבנות מואב, וצריך באור שאף שהיה חטא במעשה, הרי חטא זה בבית דין של מטה אין עליו ענש, וכמו שפסק הרמב''ם (פי''ב מהל' אי''ב) שהבועל ארמית מדאוריתא אינו חיב אפלו מלקות, ורק קנאים פוגעים בו, ומדרבנן מכין אותו מכת מרדות, ואם כן מהו חמרתו של החטא שנענשו עליו כל כך שמתו כ''ד אלף מישראל במגפה?

אכן, מכל האמור יש ללמד כלל גדול, לאור היסוד דאיתא בספרים הקדושים שכל התרי''ג מצוות הן תרי''ג עיטין למצות ובו תדבק, הינו שתכלית כל התורה והמצוות היא הדבקות בה', והמצוות הן עצות ליהודי שעל ידם יתדבק בהשם יתברך, רמ''ח מצות עשה הן עצות על ענינים חיוביים אשר בקיומם מתקרב לדבקות בה', ושס''ה מצוות לא תעשה הן עצות על דברים שיש להמנע מלעשותם כי על ידם מתרחקים מהשם יתברך. ולאור זה שהתכלית הפנימית של התורה והמצוות ויעודו של עם ישראל הוא הדבקות בה', הרי כל פגם בעקרי היסודות של הדבקות בה' חמור הוא לאין ערוך ממעשה עברה בעלמא, כי על ידי פגם כזה מתנתקים חס ושלום מחבל הדבקות של ישראל לאביהם שבשמים, ומתערער יסוד קיומו הרוחני של כלל ישראל. וזהו ענין החטאים של ישראל במדבר, שלא היו עניני חטאים במעשה אלא פגמים בדעות ביסודי היסודות של כלל ישראל. כמו האמונה שהיא יסוד היהדות ובלעדיה אינו נחשב כלל ליהודי. וכן הקדשה היא יסוד היסודות של כלל ישראל, אשר דבר השם יתברך ''ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'' זהו יעודו של עם ישראל, ושרש קיומו של כלל ישראל הוא מכח היעוד הזה.

וזהו ענין ב' החטאים הראשונים הכתובים בפרשה זו שהם פגמים בדעות, שכפרו וערערו על יסודות האמונה והקדשה אשר הם שרשי הקיום של עם ישראל. חטא ''ויהי העם כמתאננים'' הוא פגם באמונה בהשגחה פרטית, שערערו על היסוד ''דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד'', ומאסו בהנהגה העליונה, ועל ידי פגם זה בשרש האמונה התנתקו מחבל הדבקות של כלל ישראל בה'. ואמנם בית דין של מטה אין מענישים על כך כי אינו חטא שבמעשה, אך כלפי בית דין של מעלה זה חטא חמור מאד, ופגם גדול יותר מכל החטאים שבפעל, כי גורם הוא לנתוק הדבקות חס ושלום. ובמיחד שלא רק יחידים חטאו אלא כל הכלל ישראל, ולכך נחשב להם לפגם כה חמור ונענשו עד כי ''ותבער בם אש ה ''.

וחטא האספסף אשר בקרבו התאוו תאוה, הוא פגם ביסוד הקדשה, שכפרו ביעוד של ''ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'', כדאיתא בפרי הארץ מהרה''ק הרמ''מ מויטבסק זי''ע, וכן איתא בתורת אבות ממרן הס''ק מלכוביץ' זי''ע, שפרשו התאוו תאוה הוא שהתאוו שיהיו להם תאוות, כי התאוות מתעוררים על ידי המאכלים, ואלו המן שאכלו ישראל במדבר היה מאכל של מלאכים כמו דכתיב (תהלים עח) ''לחם אבירים אכל איש'', ומאכל רוחני כזה אינו מעורר תאוות. ואותו הדור שנזון מהמן, לא היו מתעוררים בהם תאוות, לכך נתאוו תאוה שיהיו להם תאוות, ואמנם טענתם היתה מי יאכלנו בשר, אך באמת לא היו צריכים כל כך את הבשר אלא רצו בעקר את הבשר כדי שיעורר בהם תאוות. וזהו ''וישמע משה את העם בכה למשפחתיו'', וכמו שדרשו חז''ל על עסקי משפחותיו, הינו שלכאורה היה נראה שבוכים על עסק המן בלבד, אבל משה הבין וידע שאין בכיתם על אכילה בלבד, אלא וישמע משה את העם בכה למשפחתיו, הינו בענינים השיכים למשפחותיו. וזהו גדל חמרתו של החטא שנענשו עליו קשות, כי הפגם היה בדעות שהוא סתירה ליעודו של עם ישראל היעוד של גוי קדוש ואנשי קדש תהיון לי, אשר כח הקדשה הוא יסוד קיומו של כלל ישראל ושרש דבקותו בהשם יתברך, ופגם בענין הזה הוא פגיעה בשרשי כלל ישראל. ואין זה דומה לסתם עברה, שקורה כי יהודי נכשל בפגם מחמת יצרו המתגבר עליו, אבל עדין אין זה פגם שרשי, מה שאין כן כאן היה פגם בדעה, שהשאיפה לתאוות היתה אצלם כשיטה, שחפשו אמצעים לעורר זאת, ופגם כזה בענין הקדשה הוא פגיעה ביסודותיו ושרשיו של כלל ישראל, ועל כן הוא כל כך חמור כדכתיב: ''ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע''.

וכמו כן זה ענין חמר חטא המרגלים, שמלבד הפגם באמונה שלא בטחו בהשם יתברך שיתן בידם את הארץ, כפרו גם בקדשת ארץ ישראל אשר הנהגתה בידי השם יתברך, כמו דכתיב (דברים יא) ''ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה'' וגו', והם כפרו בקדשתה ומאסו בטובה, כמו דכתיב (תהלים קו) ''וימאסו בארץ חמדה'', ולכך נענשו עד שנגזרה כליה על כל הדור ההוא.

וענין הפגם של עדת קרח, הוא מה שחלקו על היסוד של ''אמונת חכמים'', שהוא מיסודות עם ישראל, כמאמר הכתוב: ''ויאמינו בה' ובמשה עבדו''. וכמו שמצינו בחז''ל שהעמידו את ענין אמונת חכמים בדרגה כה גבוהה, כמו שאמרו (סנהדרין קי) כל החולק על רבו כחולק על השכינה, ואפלו בהרהור הרי כל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה, ופרשו ענין ''ובו תדבק'' הדבק בתלמידי חכמים, שעל ידי דבקות בתלמידי חכמים באים לדבקות בה', ופגם עדת קרח היה שכפרו בדעות בענין זה של אמונת חכמים, וחטא זה הוא פגם בשרשי כלל ישראל, ועל כן היה ענשם גדול מאד. וגם חטא ''ותקצר נפש העם בדרך'' הוא פגם באמונה, כמבאר בחטא המתאוננים, שפגמו באמונה דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד.

ועל דרך זה יש לבאר ענין הפגם של עצת בלעם בשיטים לזנות עם בנות מואב, כי הפגם הזה הוא חמור מאד, כמבאר בספרים הקדושים שיש בזה פגם יותר מכל עניני עריות, שמכניס את ניצוצות הקדשה לתוך רשות הסטרא אחרא, וכדאיתא בחז''ל (עי' זח''ב ג) אין לך שנאוי לפני הקדוש ברוך הוא כבועל ארמית, ולכך הפגם הזה מנתק יהודי מהשם יתברך יותר מכל החטאים שבתורה. ולאור היסוד שכל התורה ותרי''ג מצוות הם עצות המביאות ל''ובו תדבק'', הרי זהו הפגם החמור ביותר בכל התורה, שעל ידי הפגם הזה מתנתק ביותר מהקדוש ברוך הוא, ואמנם בדיני אדם אין מענישים על חטא זה, כי בית דין של מטה אינם דנים רק על חטאים השיכים לגוף, וחלק המעשה בחטא זה אינו חמור כל כך, אבל בית דין של מעלה דנים גם על פגמי הנשמה, שעל ידי חטא זה מתנתקת הנשמה מחבל הדבקות של כלל ישראל להשם יתברך, והפגם הוא במקום גבוה מאד ביסודות ושרשי הכלל ישראל, ועל כן נענשו כל כך על חטא זה. וזה באור מה שבחטא העגל היה הענש גם בידי אדם, כמו שאמר להם משה הרגו איש באחיו, כי שם היה הפגם גם במעשה, וחטאים שבמעשה נמסרו לענש בית דין של מטה, מה שאין כן בכל אלו החטאים היה הענש בידי שמים.

והעולה מכל האמור, שעניני החטאים של ישראל הכתובים בספר במדבר גם הם תורה שלמה, ללמד לנו כי יש עניני חטאים שאף אם לא נכתבו בפרוש בתורה אבל הם חמורים מאד, ובפנימיות הענינים אף חמורים הם יותר מהחטאים שנתפרשו בתורה, כי הם מנתקים ומרחיקים יהודי מהקדוש ברוך הוא, ומערערים יסודות היהדות, שזה היה ענין חטאי דור המדבר שהיו פגמים ביסודות הכלל ישראל בעניני אמונה ועניני קדשה ושאר ענינים המנתקים את ישראל מדבקותם בהשם יתברך, ועל כן הם חטאים כה חמורים ונענשו עליהם בענשים קשים ביותר.

ואפשר לומר, שרצון העליון היה שישראל יכשלו בכל החטאים האלו לפני כניסתם לארץ ישראל, על דרך שרואים בעניני הגוף, כי יש הרבה מחלות שכאשר האדם נחלה בהם ומתגבר עליהם, הריהו מתחסן כנגדם, ועל דרך זה קדם שנכנסו לארץ ישראל היו ישראל צריכים לחלות בכל עניני חטאים אלו, כדי לתקן כל הפגמים בדעות, ולכנס לארץ ישראל מחסנים מכל עניני פגמים אלו.

ומדה טובה מרבה, שהתורה מלמדת לנו בזה, שאם הפגם בכל ענינים אלו מנתק יהודי מדבקותו בהשם יתברך, הרי בודאי שאם יהודי מתיגע ומשקיע כחות בעניני דעות המה יסודי התורה, שעמל להשיג בהירות האמונה, ומתיגע בעניני קדשה להתקדש ולהטהר, הרי כמה שעובד יותר על כך מתחזק הקשר שלו להשם יתברך, ונהיה מקשר ודבוק אליו יתברך. כאמור שישנם ענינים שאף כי לא נתפרשו בגלוי בשום מקום בתורה ובדברי חז''ל, הרי הם המקבלים לנו שהם שרשי יסודות הדבקות המקשרים איש יהודי לה' אלקיו.

וזה באור מה שכתב הרה''ק ר''א מליזנסק זי''ע, על דבר שבת אחים גם יחד בשלש סעודות של שבת קדש, דיש דברים שאינם כתובים בחז''ל וענינם גבוה יותר מהענינים הכתובים בחז''ל. ובאור דבריו הקדושים הוא כאמור, מטעם דזמן שלש סעודות הוא עת רעוא דרעוין, עת רצון והזמן הגבוה ביותר מכל השבוע, ולכך מבקשים אז: ''ואני תפלתי לך ה' עת רצון'', התפלה והבקשה הגדולה בעת רצון היא לך ה', שאהיה דבוק בך ה' ולא אתנתק ממך, שלא אעשה מעשים כאלו המנתקים יהודי מה' אלקיו, ושלא יהיו בי דעות ומחשבות המנתקים את הדבקות בה' יתברך. וכמאמר רבותינו הקדושים: ''הרהורים מתרים'' - שהרהורים מתירים את הקשר בין יהודי להשם יתברך. וזהו ''ואני תפלתי לך ה' עת רצון'', שהבקשה בעת רצון היא שלא אפגם בכל ענינים אלו המתירים את הקשר לך ה'. ''אלקים ברב חסדך ענני באמת ישעך'', כי זוהי הישועה האמתית ליהודי שישמר על הקשר בינו להשם יתברך שילך ויתחזק, ובכל מעשיו יראה לחזק הקשר בינו להשם יתברך.

ועוד אפשר לבאר ענין דור המדבר בדברים פשוטים כתאות בשר, וכמו כן בענין לשון הרע וכבוד. שהרי זאת לדעת, בכל אדם משרש בפנימיותו הרע שב-ד' יסודות: אש רוח מים עפר, שהמה הכעס והגאוה התענוגות והעצלות, ואף שמתגבר האדם הרבה מכל מקום שרש הרע קשה מאד לעקרו, ולכל היותר מצליחים אנו לכפות את הרע אולם רחוקים אנו מלעקרו, ולעקרו זהו נחלת צדיקים גדולים העובדים בכל מאדם לעקר את הרע מקרבם.

ויתכן והאדם כופה הרבה את הרע ומתגבר לא להשמע לרע שבקרבו, אולם חושב הוא בכך וטועה כי כבר עקר את הרע, וברוך ה' הנו כבר בבחינת הנאמר בדוד המלך עליו השלום ''ולבי חלל בקרבי'' ודרשו חז''ל מלמד שהרגו דוד המלך ליצרו. ויכול האדם לחיות בטעות, ובכן במה יודע, אפוא, שהאדם שעדין הרע בקרבו טעון ומכסה באלף כסויין והרע עדין בתקפו הלא רק כאשר יכשל בדברים פשוטים וקלים כרצון לבשר לאבטיחים לבצלים, לשון הרע, רדיפה לכבוד, ובכן דור המדבר אין ספק שהיו צדיקים וקדושים, עד שאמרו בזהר ''דור דעה'' שכזה לא היה ולא יהיה עד שיבא מלך המשיח, ועבדא שנביט ונראה את כל חטאיהם שהתפרסמו והלא מעטים המה יחסית לדור שלם במשך 40 שנה, הרי זה כלום ממש, על האצבעות סופרים את חטאיהם של דור שלם בתקופה ארכה כזו.

דור זה היה ראוי לשלמות, ועשה ה' שיתבלע כל הרע שבקרבם, ויעקר ממקומו הטמון ומכסה עמק עמק בקרב לב האדם הנקרא בספרים ''השרשה ראשונה'', והגביר הקדוש-ברוך-הוא את יצרם הרע כדי שיתגלה להם שרש הרע שבקרבם למען יבטלוהו ויהיו בבחינת ולבי חלל בקרבי בכך שיעשו תשובה על ידי שיראו מה יכולות להיות תוצאות שרש הרע כשאינו נעקר לגמרי ממקומו. כי יכול האדם להיות צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו ונדמה לו שכבר אין לו יצר הרע בקרבו אולם לעוון הוא בתוכו מאד.

ויתכן שלסתם בני אדם מסתפק הקב''ה בכפית הרע אף לחנם עוקרים אותו לגמרי ובהבטחת חז''ל הבא לטהר מסיעין לו, והבאור ''מסיעין לו'' קשה שהרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולמה מסיעין לו אלא בודאי אין מסיעין לאדם להתגבר על יצרו זה עושה האדם בעצמו אולם מה שעושה האדם בעצמו זהו לכפות את יצרו, אולם עדין עלול הוא להכשל כיון שלא עקר עדין את יצרו, על כן מסיעין לו כיון שהוא ידע, יצרנו, עד כמה קשה לעקרו לגמרי, ולכן מסיע הקב''ה על אדם שלא יבוא ליד חטא אשר כבר כפה לפחות את יצרו ומסתפק ה' בזה.

אולם בדור המדבר דור דעה לא רצה האלקים להסתפק בזה, ודרש מהם עקדת הרע לגמרי משרשם כי כך יאה לדור דעה שכזה שראה מתן תורה ויציאת מצרים, לכן תבע ה' מהם זאת יותר מכל הדורות כלם, ולכן הגם שודאי בכחם היה לכפות את יצרם נתנסו בנסיונות קלים ללא הבטחת סיוע שמבטחת לכל הכופה את יצריו, ונדרש מהם לעקר את שרשם הרע מקרבם. שזה כאמור כמעט ולא ביכלת האדם אלא מצוי הוא בעובדי ה' הגדולים כדוד המלך עליו השלום וגדולי וקדושי הדורות, ולכן נכשלו פעמים מספר במכשלות חטא המדבר, כי אחר שנשלל מהם הבטחת ''מסיעין אותו'' היה עליהם להתמודד קשות במלחמת עקירת הרע משרשו.

---

פרשת חקת

זאת התורה אדם כי ימות באהל (יט, יד)

דרשו חז''ל: אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה.

גדר ממית עצמו על התורה, אפשר להסבירו בכמה אפנים שנבארם לקמן, ולאו דוקא כונת חז''ל - אין התורה מתקימת - דוקא לתורה, אלא כל עבודת ה' בכללות שכלה תורה היא צריכה היא לגדריה שנבארם בסיעתא דשמיא.

א. המתת העצלות

''אמר ריש לקיש: מנין שאין דברי תורה מתקימין אלא במי שממית את עצמו עליהם? שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באהל '' (ברכות סג, ב)

מבאר כאן, שהעמל והיגיעה הם סוד ההצלחה בלמוד התורה. כאשר אדם ממית את תאוותיו ואת שאיפותיו הזרות, ומיחד כל מגמותיו ורצונו לעמל התורה, אז הוא זוכה שהתורה מתקימת בו

באחת מאגרותיו כותב מרן בעל ה''חזון איש''. ''רצוני בזה לבקשך להודיעני משלומך הטוב, כמובן אין טוב אלא תורה. יש בחינות רבות בחשקי האדם ותאוותיו, כי דברים ערבים מרגישים את גוף האדם וצבא אבריו להנאה מדמה, ומשמחים במדה מסימת את נפשו, אבל הנאה זו אין בכחה להתחרות עם הענג האציל של עמל החכמה, אשר נשמת האדם מתרוממת מעל המית העולם עד שמי השמים, ונהנית מזיו החכמה העליונה, וזו הטובה הגדולה והיתרה שנתנה לאדם תחת השמש, ועל זה אני שואל עד כמה עלה בידך לחוש במחושי בני אדם כי הכל הבל, אחרי שיש כח באדם לאור באור החיים ולהשתעשע בבינה עלאה משמחת לב ונפש.

יש עוד דברים עקריים בחובותיו של האדם בעולמו, והוא לקבע מסמרות בלב, להכיר הכרה נאמנה ואמתית כי האדם נוצר ומצוה במצוות, והמצוות נותנות לו שארית נצח ואוצר חיים ללון בצל החכמה ולהתדפק על אוהביה. מאד מאד צריך האדם לדקדק בכל מצוה לקימה בכל פרטיה המעכבים בה'' (אגרות חזון איש אגרת ט)

במכתב אחר, בו הוא מתיחס לדרך המובילה להצלחה בלמוד, אומר ה''חזון איש'': ''ועקר זה דורש עמל ומלחמה פנימית נגד העצלות בשנון כמה פעמים אף בלי חדוש, ולחזר על אתר כמה פעמים, ולדקדק בדברים שאין השכל נהנה מהם בתחלתן ואדרבה מכבידים עליו, אבל העמל הזה הוא עמל התורה אשר כל סגלות למוד התורה נאמר על עמלה, ואמנם אחר העמל נפתח שער אורה חדש אשר השכל מתענג ללא קץ'' (אגרת ג)

במכתב אחר כתב על למוד המהרש''א: ''להרגיל את הלומדים בהתעמלות התורה אשר אך העמל הוא העבודה המעלה, ואשר עליהם כונו חז''ל בהפלגת התורה על לומדיה, והמהפך את הגשם לרוח והגוף לנפש והנכנס ברמ''ח אברים של אדם לזככם ולעדנם לקיום חיי התורהי והספר הקדוש הזה הוא מלא התעמלות בדברים מכרעים ועמקים. ומרגיל את האדם בעיון נכון ועמק''.

ב. המתת הרצונות

המשנה באבות מונה מ''ח דברים שהתורה נקנית בהם, ומכללם: מעוט תענוג, מעוט שנה, מעוט שיחה, מעוט דרך ארץ. וכתב הרמב''ם (הלכות ל''ת הלכה יב) אין דברי תורה מתקימין באלו שלומדין מתוך עדון ומתוך אכילה ושתיה. ובאמת כל יסוד קיום הרוחניות שבאדם תלוי בשברו את החמר ובהתקדשו במתר לו. ואלו דברי הרב ''נתיבות שלום'' בענין זה:

לאור זה נמצא, כי ראשית דרכו של יהודי בכל הנוגע לעבודת ה', אם רוצה להגביר את נפש אלק ממעל שבתוכו, וכחות הרוחניים שלו, עליו להחליש את החלק החמרני והתאוני שבו אפלו בהתר, ולהכניע אותו לרצון ה'. וכמובא בספרים הקדושים בפרוש הכתוב (תהלים לד) ''סור מרע ועשה טוב'', ראשית צריך להכניע את הרע בקרבו, ורק אחר כך יכול לזכות לעשה טוב. יסוד העבודה הוא הכנעת החמר גם בענינים המתרים. והנה כמו במלחמה עם אויב חזק, שאם אינו יכול לעמד נגדו במלחמת פנים אל פנים, הדרך להכניעו היא כאשר ישים מצור עליו ומונע ממנו את דרכי אספקתו, ובעקביות מחלישו עד שהוא מסור בידו. אמנם אם יסיח דעתו מהמצור אפלו לשעה אחת, הרי זה בנפשו, כי אז יעביר האויב אספקה ונשק וימשיך ללחם נגדו מלחמת חרמה. כמו כן בעבודת ה', הרקע לחזוק החזית הרוחנית שבאדם, הוא הכנעת החמר בכל יום ובכל עת ובכל שעה, ושלא יסיח דעתו ממלחמתוי וכמו שאמר מרן הסבא קדישא מסלונים זי''ע, כי ביום שאין האדם עובד על עצמו להכניע את החמר ולעשות ההפך ממה שהחמר דורש ממנו, יום זה אינו נחשב כלל ליום בחיים. והינו, אף על פי שעוסק בתורה ועבודה באותו יום, אם אך לא עבד לשמר את המצור על החמר, להכניעו לרצון ה', לא מלא את תפקיד היום ההוא בחיים.

וב''יסוד העבודה'' (ח''ב פ''ג או''ב) מבאר מה דאיתא בחז''ל (סנהדרין כו.) שבנא דרש בתליסר רבותא וחזקיה דרש בחדסר רבותא. רב העם נטו אחרי ישיבתו של שבנא על פי מאמר חז''ל (שם:), שבנא בעל הנאה היה והוא למד לתלמידיו שצריך להנות מעניני עולם הזה, ואין לסגף את עצמו ולהנזר מתאוות התר. והיה חברו של פקח בן רמליהו שהיה אוכל ארבעים סאה גוזלות בקנוח סעודה (שם צד:), וחזקיהו מלך יהודה שהוא היה אוכל ליטרא ירק בסעודה (שם), היה מלמד לתלמידיו לפרש מתאוות עולם הזה, ועל כן רב העם היו נוטים אחרי שבנא. ומצינו שם, כי שבנא וסיעתו נקראו קשר רשעים, על ידי הגברת תאוות התר דין גרמא להון להיות רשעים, וחזקיהו וסיעתו לתלמידיו שלמד אותם להגביר כח הקדשה, עליהם אמר קרא (ישעי ח) ''וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב, הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאתות ולמופתים בישראל מעם ה' צבאות השכן בהר ציון''. תלמידים כאלו המקדשים עצמם גם בהתר, הם יהיו לאותות ומופתים גם בתקופה של הסתר פנים, כי על ידי הכנעת החמר מתקדשים הם בקדשה עלאית.

ג. המתת הראיה - סומא חשוב כמת

ובעוד אפן אפשר לפרש ''אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה'', על פי מה שאמרו חז''ל: סומא חשוב כמת, וזהו אין התורה מתקימת אלא במי שממית - עושה עצמו כסומא - החשוב כמת, העוצם עיניו מראות ברע יזכה לקנינה של תורה.

ומדיקים הדברים בנסח התפלה, שהרי נסחו לנו רבותינו בבקשת ''אהבת עולם'' - והאר עינינו בתורתך, וכמו כן דוד המלך מבקש ''גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך'', ולכאורה מדוע השתמשו בנסח הבקשה והאר עינינו ולא האר שכלנו, או האר חכמתנו וכדומה? אלא החכמה והבינה של האדם אמנם מתפקחים אולם בתנאי שהצנור להעברת החכמה שהוא העין, הנו נקי מכל, ואז דרכו חודרת החכמה והבינה למח האדם, אולם כשהעין פגומה הרי שיש מעטה עליה שאינו נותן שיכנסו דרכה החכמה והבינה, וזהו שמבקש דוד המלך עליו השלום: ''גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך'', הינו, הסר המעטה מעל עיני כדי שאוכל להביט נפלאות מהתורה.

ושלמה המלך אומר (משלי כג) ''תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה'', בקשת הקדוש ברוך הוא מהאדם תן לי את לבך, רחמנא לבא בעי, זעקת הקדוש ברוך הוא - תן לי ''פנימיות'' ולא רק חיצוניות המעשים בלא לב, ובכן בודאי שזה גם רצון כל אדם לתן להקדוש ברוך הוא את לבו ושיהא לבו בוער באהבת ה' ובגעגועים וכסופים אליו, אולם אין לבו בידו, וכיצד יוכל עשות זאת? על כך מציע לו הקדוש ברוך הוא הצעה ופתרון אחד. ''ועיניך דרכי תצרנה'', אם ברצונך לתן לי את הלב שיהא משעבד לי באמת, התנאי לכך שעיניך ישמרו את הדרכים מלהסתכל בהם במה שאסור להסתכל, כי הכל תלוי בזה.

והמבחן ברור, הרי כשיעסק אדם בתורה ויתמלא ביראת שמים, הלא ביציאת רחוב פעם אחת בהפקרות העינים במראות אסורות, יאבד הכל, ותכף יבחין שכל יראתו וקדשתו שספג ויגע פגים ואינם, אמנם אינם הולכים לאבוד, אבל מקפאים הם ואינם מאירים עדי ישוב בתשובה שלמה.

ובעצם כל הזכיה גם לעתיד - צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה - היא בראית העין, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, כל צפיתנו לחזות בעינינו בנעם ה' לעתיד, ואיך יזכה לזה בעיניו הפגומות שנטמאו במראות המתעבות? ואמרו עוד במסכת ''דרך ארץ זוטא'': כל הרואה דבר ערוה ואינו זן את עיניו ממנו, זוכה ורואה פני שכינה. ודיקו, לא נאמר יזכה אלא זוכה, שבאותו רגע מרעיפים עליו מן השמים מלא חפנים אור השכינה, ויראה זאת בתפלתו ותורתו להרגיש נעם ה' וערבות נפלאה ומתוקה גם כאן בעולם הזה, מלבד השמור לו לעולם הבא.

לכן יתבונן בנסיון, ברגע זה שדבר ערוה לפניו - ממתינים לו מן השמים כעת עם מלא חפנים שפע אלקי להרעיפו עליו, באם יעמד בנסיון לכפות הנאת רגע זה לכבוד ה', והבחירה בידו לקבל את אורו יתברך ברגע זה או להפסיד גם את מה שיש לו. ועוד שמעתי, הלא אנו בתקופת עקבתא דמשיחא ומצפים יום יום ל''ותחזינה עינינו בשוב ה' לציון ברחמים'', ובגלל כן תוקפים כחות הרע והטמאה במלא כחם בפתוי של טמאת העינים בפריצות הנוראה, עתונים ועוד, וכל זה דוקא בדורנו במיחד. והסבה לכך, שהרי עיני הדור הזה אמורים לחזות בנעם השכינה בקרוב ממש, ולכן חיבים המה להתמודד עם כח הטמאה באפן שיצדיק להם את השכר הגדול המקוה להם לראות פני השכינה, ומאידך כח הרע והמקטרג ברצונו לקטרג על הרבה עינים שלא יזכו לראות את אותו אור, ולכן מגביר כחו בפרט זה במיחד של גרוי פגם עינים.

ד. המתת -תאות הממון - עני חשוב כמת

ובאפן אחר ''אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה'', הינו במאוס הממון, שהרי עני חשוב כמת, ובכך שיהא בבחינת עני - חסרון כיס - שמחסר ממונו לצדקה, וכל אשר לו יתן בעד נפשו, וימאס בכסף וזהב לכבוד התורה וימעט בדרך ארץ, וירבה בצדקה וחסד, וימעט במשא ומתן, ואף שלכאורה יתמעט ממונו, וזאת מפני אשר יבוז לכסף, בכך הרי הוא ממית עצמו - מעני את עצמו - לכבוד התורה, ותתקים בו.

עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי (כא, ח)

וכי נחש ממית או נחש מחיה? - אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבן לאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נמוקים.

ויש להבין, למה נצטוה משה לעשות צורת נחש מנחשת ולשימו על נס, וכי לא היה עדיף לעשות צורת שם הויה מנחשת ולשימו על נס כדי להקל על כל הרואה אותו לשעבד לבו לאביו שבשמים? ועוד, מה ענין בצורת הנחש דוקא?

הדברים נדרשו יפה בספר ''נתיבות שלום'':

ויש לבאר הענין, שגדל הפגם היה מה שלא קבלו את רצון ה' והנהגת הבורא. כמו שטענו ואמרו: ''למה העליתנו וגו' במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל''. שלא היתה כאן טענת רעב שאין להם מה לאכל ולשתות, שהרי היה להם את המן הקדוש לאכל, ומי הבאר לשתות, ומה זה שאמרו כי אין לחם ואין מים? אלא שלא היו מרצים מהנהגת הבורא, שאין זה בדיוק כפי רצונם, שנפשנו קצה בלחם הקלקל. וזה היה הפגם שלהם, שהיו מחלקים על הנהגת הבורא בבחינת לבך חלוק על המקום. והנה חז''ל אמרו (אבות ד) איזהו עשיר השמח בחלקו, התכלית היא שיהודי יהיה שמח בחלקו, חלק ה' עמו, שיהיה מרצה ושמח בהנהגת הבורא איך שמתנהג עמו, שאז הוא עשיר ואדם מאשר, ומאידך החטא הגרוע ביותר הוא לבך חלוק על המקום, שהוא חפץ אחרת ממה שהועיד לו הבורא יתברך, ותמיד אינו מרצה.

וזה גם באור ענין מאמר חז''ל (שם ה) עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכלם, להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו. דלכאורה בנסיונות שהיתה לו בחירה כמו באור כשדים ובעקדה, מובן החשיבות שעמד בנסיון, אבל בשאר הנסיונות שכלל לא היו בידו, כמו ''ויהי רעב בארץ'', וכן ''ותקח האשה בית פרעה ובית אבימלך'', הרי לא היתה לו בררה אחרת, ומה הנסיון בזה? אלא ענין הנסיונות האלו הוא הקבלה באהבה, כי אברהם אבינו לגדל אהבתו להשם יתברך בכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה עמו טוב לו, כאמרם להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו, הינו כמה גדולה חבתו ואהבתו להשם יתברך שבכל דבר קבל את רצון ה'. ונמצא שכל הנסיונות הללו הם בדרגה שוה כמו נסיון אור כשדים והעקדה, מה שיודע כי כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה ומתנהג עמו הוא טוב, כי מדרך הטוב להיטיב, וכל הנהגת הבורא בכל אפן שמתנהג עם יהודי זהו הטוב ביותר עבורו, גם אם אינו מבין זאת. והיצר הרע הגדול הקשה ביותר, הוא בענין זה, שיותר ממה שמפתה את האדם בקנאה תאוה וכבוד, הריהו מתגבר על יהודי שיהיה בלתי מרצה מהנהגת הבורא, אשר זהו הפגם הגדול ביותר. וזה היה גדל החטא בפרשה זו, שהיה לבם חלוק על המקום למרות שיש להם את כל צרכיהם.

וכנגד זה היה הענש של ''וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים'', דהנחש הוא מקור הרע של העולם. וענין הקללה שנתקלל כדכתיב (ישעיה סה) ''ונחש עפר לחמו'' הינו שמזונו מצוי לפניו תמיד, וכמו שבאר זאת מ רן אדמו'' ר בספר ''בית-אברה ם זי''ע בשם הגה ''צ ר' משה מידנר זצ''ל, שאמ ר לו הקדוש ברוך הוא שאינו רוצה שיבקש ממנו מזון, בבחינת קח לך את לחמך הוא העפר שיהיה מצוי לך בכל מקום שאתה הולך, ולא תצטרך לבקש, כי איני רוצה לשמע את קולך. והנה אמרו חז''ל (תענית ח) לעתיד לבוא מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש ואומרים לו: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל וכו', אתה מה הנאה יש לך? הינו שכל החיות דורסות וטורפות לצרך מאכלן, ואלו הנחש נושך בני אדם והורגן בלא שום צרך והנאה. והינו שהנחש הוא הרע הגרוע ביותר, שהרי יש לו תמיד מה לאכל ובכל זאת הוא מטיל ארס והורג בני אדם סתם ללא שום צרך, ובזה מתבטא הרע של הנחש, שאינו מכיר טובה ואינו מסתפק במה שנתן לו. וענש זה נתן הקדוש ברוך הוא לישראל מדה כנגד מדה, שהנחש מזונו מצוי לפניו תמיד, ובמקום להכיר טובה על כך הריהו משחית ומרע בהיותו הרע הגרוע ביותר, ודגמת זה הוא החטא של עם ישראל שיש להם את המן לאכל והבאר לשתות, ועם כל זה אינם מרצים בהנהגתו יתברך, וטוענים כי אין לחם ואין מים. ובפרט זה חטאם חמור יותר מכל שאר החטאים של ישראל במדבר, שכאשר התלוננו על חסרון אכל או מים אין זה דומיא דנחש ולכן לא נענשו בענש הנחש, אבל כאן היה להם כל מחסורם, ואף על פי כן לא היו מרצים והיה לבם חלוק על המקום, שזהו הפגם הגדול ביותר מה שיהודי אינו מקבל את רצון ה' איך שמתנהג עמו, והוא בדומה לנחש שעפר לחמו והורג בני אדם אף שיש לו כל צרכו.

וזהו שאמר הקדוש ברוך הוא למשה שיעשה נחש הנחשת והיה כל הנשוך והביט אל נחש הנחשת וחי. כי בחטא זה אין אדם מכיר בחטאו, שלכאורה לא עשה מאומה, ומה בכך שאיננו מרצה? על כן היה צריך שיביט אל נחש הנחשת, שיתבונן ויכיר את גדל חמרת החטא בזה שאינו מרצה בהנהגת הבורא שהוא כדגמת הנחש, ורק כאשר הביט בכונה והכיר בחטאו, ושבר לבבו, ושעבדו לאביו שבשמים, אז נתקבלה תשובתו וחי, אבל ללא ''והביט'' אינו מכיר כלל שזה חטא.

ונסמכה פרשה זו למיתת אהרן, כי אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות, שמדה זו מביאה לאהבת ה', כמאמר צדיקים שאהבת ישראל היא סגלה לאהבת ה'. וכל ימי חיי אהרן שהיה בהם אהבת ישראל ואהבת ה', לא הגיעו לידי כך, אלא היו מרצים בהנהגת הבורא, דכאשר יש ליהודי אהבת ה', כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה עמו הוא הטוב ביותר בשבילו. אבל משמת אהרן ונטלה מהם אהבת ישראל, נטלה גם אהבת ה', ונפלו בחטא זה, שלא היו מרצים בהנהגת הבורא.

וזאת מלמדת לנו התורה הקדושה בפרשה זו, שיהודי יקבל את רצון ה', כדרך שמצינו באברהם אבינו שרב הנסיונות היו להודיע כמה חבתו שקבל את רצון ה' באהבה ובשמחה, אשר דבר זה יקר בעיני ה' והיצר הרע מתגבר ביותר בענין זה שיהודי לא יהיה מרצה מהנהגת הבורא, ויהא לבו חס ושלום חלוק על המקום. ואמנם כמו דכתיב בתחלה: ''ותקצר נפש העם בדרך'', שזה למוד זכות על ישראל, כפרוש רש''י: שקצרה נפשם בטרח הדרך, שכבר לא יכלו לסבל קשי הדרך, ומזה נבעו תלונותם שלא היו מרצים. אכן התורה מלמדת לנו, שאפלו כאשר יש סבה הגורמת שאינם מרצים, בכל זאת גדול החטא מאד, כי תכלית רצון ה' הוא שיהודי יקבל את רצון ה' איך שהוא, ואפלו בעת ''ותקצר נפש העם בדרך'' לא יהיה לבך חלוק על המקום.

משמעות התקופה - תקופתנו ומשמעותה

יהודי יקר, המאמין בה', בתורה ובמשה עבדו, תן מזמנך מעט להתבונן על מצב תקופתנו, המחיב ודורש משנה זהירות ופקיחת עינים על שמירת עצמנו, וכל שכן על שמירת בנינו ובנותינו מהדרדרות תהומית, שיתכן ולא תהיה לה תקומה, חס וחלילה, באם לא נקדם את פני הרעה. וכן חשוב שתדע כמה נקדות המתיחסות לדורנו במיחד, והמודעות הברורה בהם תהא עזר גדול לנו לעבר את הגשר הצר המיחד לדורנו.

- מה יחס דורנו לדורות שלפניו?

- היחס של דורנו הנו לגנאי או לשבח ?

- סבת הנסיונות המסבכים של דורנו, מה שלא היו בשלפנינו.

- פרוט הנסיונות המיחדים לתקון דורנו.

- הברור הסופי של הדור יהיה חד וברור מאד, מדוע?

- יהיו כאלה שיקנו עולמם בשעה אחת, כיצד?

- הפלא והנס שישנו בתופעת תנועת התשובה.

התקופה האחרונה הסמוכה לביאת משיח צדקנו, נקראת דור ''עקבתא דמשיחא'' (כך פרש רש''י בסוף סוטה ד''ה ''בעקבתא דמשיחא'') להוותנו, נמצאים אנו כבר בתקופה הנקראת ''עקבתא דמשיחא'', וכפי שכבר הגדיר זאת עוד בזמנו מרן ה''חפץ חיים'', ועוד הוא מהרבה גדולי ישראל.

לא בכדי השתמשו רבותינו לכנות תקופה אחרונה שקדם הגאלה בלשון ''עקבים'', מלבד מה שיש בזה סתרי תורה מרבנו האריז''ל, המבאר שהיא סוף קומת האדם הצריכה להתברר קדם שתבוא הגאלה. ובדורות הראשונים הברר בחינות הראש והגוף, ועתה מתבררים בחינת העקבים?

גם על דרך הפשט יש להסביר, מדוע נתכנה דור זה בחינת ''עקבים''?

''עקב'' יש לדרשו לגנאי, ויש לדרשו לשבח.

''עקב'' יש לדרשו לגנאי, שאינו אלא סופו של הגוף כביכול, חלק השולי שבגוף, אבר שאין הנשמה תלויה בו, אבר גס הדורס על רפש וטיט.

מאידך, ''עקב'' יש לדרשו לשבח, שהלא הוא אבר שכל קומת הגוף נסמכת ועומדת עליו, והוא הבסיס שעליו עומד כל בנין הגוף, אלמלי הוא, אין יציבות ועמידה לכל האברים החשובים כהראש ויתר חלקי הגוף.

דורנו המכנה דור ''העקבים'', עליו נאמר שיהא דור שבו חצפה תתרבה בעולם; בת קמה באמה, בן באביו, חכמת סופרים תסרח, מי שסר מרע קוראים אותו משתולל, וכו', ועוד דברים כיוצא באלו נאמרו על דור זה, כמבאר בסוף סוטה.

הרי שדור זה יהא באיכותו הפחות ביותר מכל הדורות הקודמים אליו. מאידך, יש לנו לראות חשיבות גדולה בדור האחרון, שהוא המסים והמשלים את תקון העולם והכנתו לקראת ''לתקן עולם במלכות שדי'', והוא הדור המטל עליו לעשות כביכול את כל ''העבודות השחורות'' הסופיות לקראת תקונו של עולם.

ובדרך משל מסביר זאת כך הרב הגאון מאוז'רוב, מובא בספר ''רשפי אש דת'', למלך שרצה לבנות לעצמו כתר נפלא שבו יהיו משבצים כל סוגי האבנים טובות ומרגליות, ובקש וצוה לשריו להשתדל כל אחד ואחד לעשות כל המאמצים להשיג יהלום או אבן טובה, נדירה, לשימה בכתר מלכותו. אמנם עדין היו סוגי אבנים טובות ומרגליות במעמקי האדמה, וכן במעמקי הים שלשם רק צריך לצלל, וכן לחפר במכרות הזהב בעמק האדמה, עבודת פרך שאינה ראויה לשרים וחשובים. חשב המלך: את מי אשלח להביא משם את יתר האבנים הנדירות לצרך השלמת כתר מלכותי? ונתישב בדעתו: הלא יש לי בבית האסורים אסירים חיבי מאסר עולם, וכן כמה מהם שנדונו למות הממתינים לגזר דינם, ואם כן, מה בצע לי להשאירם בבית האסורים או להרגם? אשלחם לעבודת פרך זו, ללקט את שארית האבנים החסרים לי בכתרי, ובזה יכפר עוונם, וגם כתרי ישלם על ידם. נמצא, המשלים כתרו של המלך הם דוקא אותם הפחותים והפושעים.

והנמשל מובן.

העולם צריך לבוא - קדם תקונו במלכות שדי - למצב מסים הנדרש מאתנו להשלימו. במשך הדורות הקודמים התחילו בתקונה של הקומה השלמה, שנמשילה לאדם בעל קומה, ראש, אברי גוף, רגלים, עקבים. אם כן, התחילו בתקון הראש, והם היו שרי המלך ראשונים כמלאכים, מפלגים בנביאות, בתורה ויראה, והם כל הדורות של האבות הקדושים, שהתחילו בתקונו של עולם, ואחריהם הנביאים, אנשי כנסת הגדולה, תנאים, אמוראים, ראשונים, אחרונים, במשך כל תקופות הדורות. כל דור ודור תקן מה שמטל עליו.

בסיום תקון קומת האדם, הגענו לבחינת תקון ''העקבים'', ולשם כך נזדעק דורנו, דור הנדרש לתקן בחינה זו. ולצרך תקונה יש לרדת למעמקי הקלפות והסטרא אחרא, ולכנס בים של נסיונות וקשיים, להוציא את שארית היהלומים לתקון הכתר, המכנה בפי המקבלים ניצוצות קדשה הנדחים ביותר, שכדי לבררם מהסיגים ולהעלותם לכתרו של מלך מלכי המלכים, דרושה עבודת פרך.

לצרך עבודה זו נמנו מן השמים נשמות שכבר עברו גלגולים רבים, שחטאו בעבר ונתגלגלו פעמים רבות, וכדי לגמר את תקונם הצרכו להזדמן בדור האחרון, לעמד בקשיים, לתקן במסירות נפש את התקון האחרון, ובזה יהא תקונם. וזאת גלה לנו רבנו האר''י. ועוד על דורו אמר, שרבם גלגולים מחיות ובהמות, ולכן סימנם עזי פנים שבדור, אם כן, מה נאמר על דורנו אנו, שירדנו אלף מעלות אחורנית?

כדברינו אלו מובא בספר ''שומר אמונים'' (ח''א דף נב:), וכן דבריו: ספר הרב הצדיק מאליק זצ''ל, שנתקבצו נשמות רבות, שכבר נתגלגלו פעמים רבות ולא זכו לבוא על תקונם, ובאו לפני ה' יתברך בטענה: מה יהא עמנו, ואימתי יסתים תקוננו, הלא כבר עברנו גלגולים רבים בדומם, צומח, חי, מדבר, ושוב גלגול, כי שוב קלקלנו, וכך חוזר חלילה, ואם כן, אימתי יהא סיום תקוננו? ותשובתם היתה: בקרוב יגיע זמן דור עקבתא דמשיחא, ויזמנו אז כל הנשמות שכבר נתגלגלו ימים רבים, ולא העלו תקונם כראוי, ובדור זה יהא נסיונות רבים, ובפרט באמונה, כי תתרבה המינות והאפיקורוסות למאד מאד, ואז יהא ברור גדול, ואלו שלא יתפסו במינות זו, בזה תהא אפשרותם האחרונה לתקן עצמם בדור אחד, בלי גלגול ימים רבים, כי יהא דור סמוך לגאלה מלא בנסיונות. ואם יעמדו בהם, יתקנו תקון משלם על כל מה שפגמו משך כל הדורות.

וזהו דורנו -

דור שאפלו האמוראים הקדושים - כעולא ורבי יוחנן - פחדו להמצאות בו, עד שאמרו: ''ייתי ולא אחמיניה'', כלומר, יבוא מלך המשיח בדור שיבוא, ואין אנו רוצים להיות באותו דור, ואף שבזה לא נזכה לראותו. והסביר המהר''ל, מפני מה נתפחדו? מפני עצם הנסיונות שיהיו באותו דור.

כי זהו זמן תקונם של אותם שאריות אחרונות הנצרכות לבוא על תקונם הנמצאים במעמקי הטמאה, ולצרך עליתם נדרש הדור האחרון לרדת לעמק הירידות והנסיונות, ודוקא משם לעלות שוב על ידי החזרה בתשובה, ובזה מעלים את שארית השבויים שנשבו בידי כחות הטמאה

ודור זה מעלה נשגבה נודעת לו לשבח - שבזה שיעשה מלאכתו, יהא דור שכל הדורות עם כל בנינם יעמדו עליו, והוא יהא הבסיס והיסוד להעמיד עליו את כל בנינם של קודמיו

ומי לא רואה תקף הנסיונות התוקפים אותנו במטר מכל עברינו, בכל מקום ובכל זמן?

אם זה נסיונות גשמיים, שהם המחלות הרבות המפתיעות אותנו רבות. אנשים שמתהלכים כבריאים וחזקים, פתאם נופלים כחללים לפני חלים. היש בית, רחמנא לצלן, שאינו יודע חולה בתוכו?

תאונות הדרכים שכבר התרגלנו להם, ונחשבו לנו כמיתה טבעית, קשיי הפרנסה והעני הפוקד חלק נכבד מעם ישראל אינם יסורים קלים. בגמרא נאמר: אם תשים כל היסורים בכף מאזנים, ועניות בכף מאזנים שניה, מכרעת את כלם. ועוד אמרו: ''עני חשוב כמת''.

ואם נבוא לדבר על הנסיונות הרוחניים, על אחת כמה וכמה שרבו לאין ספור ולאין שעור, בראש ובראשונה נסיונות העריות - אין רגע בלא פגע, כל יציאה לרחוב מסבכת את האדם במטר נסיונות של גלוי עריות. כל הרחובות, המשרדים, החניות, פרסמות תועבה, עתוני תועבה, טלויזיה, סרטי תועבה, מודה, מותרות, תענוגים למיניהם.

ואם בנסיונות האמונה - עולמנו מלא רק מכחי ועצם ידי, כפירה, השמצת והכפשת התורה ולומדיה. רק פותחים רדיו - תכף מתפוצץ משם דברי מינות ואפיקורוסות נגד ה', נגד התורה ולומדיה.

מה אדם שומע או רואה בכל מקום, בעבודה, במשפחה - הלא רק עריות ומינות.

ההיה דור כזה מעולם???

זהו דור ''עקבתא דמשיחא'', המלא מסכנות מצד אחד - היות ונצרך לרדת לעמק הירידות והנסיונות ובמסירות נפש עצומה לצאת מהם בשלום.

ומצד שני זכות היא לו להיות המסים וגומר כתר המלך.

ובאמת, הקלה גדולה ישנה לדורנו, אשר כל מצוה קטנה ועבודת ה' איך שהיא, באיזה צורה שהיא, אף עם פניות ולא בשלמות, נחשבת הרבה הרבה, מה שבדורות הראשונים לא היתה נחשבת סחורה כזו לכלום, כמבאר בדברי רבנו האר''י לתלמידו רבנו חיים ויטאל.

ואם זה אמר האריז''ל על דורו, על אחת כמה וכמה על דורנו שנאמרים הדברים בכפל כפלים.

אם כן, יש לנו הרבה להתעודד, לא לפל ברוחנו, על אף שנראה מרחק עצום ללא שום השואה בין דורנו לדורות הקודמים, כי זהו תפקידנו עתה, ודוקא בזה תלוי תקון דור אחרון, ובזה יתעלה ויחשב מאד, כמבאר ב''שומר אמונים'' שהבאתי לעיל.

ומי לא רואה הפלא העצום הזה שבדורנו, והוא ''תנועת התשובה''. מה שפעם היה ספור נדיר ביותר, היום הוא ממש שגרתי. וכי זה מהלך טבעי?!

נתבונן מעט, אנשים צעירים שהשרשו והתדרדרו לעמק התאוות והתועבות ושחיתות המדות באפן נורא, ולא במשך חדש חדשים, אלא שנים רבות, והנה הולכים להרצאה חד פעמית או לכל היותר הולכים לסמינר לכמה ימים - וראה זה פלא! שעת הרצאה או כמה ימים סמינר, נצחו עשרים שנה של השתרשות בים של יצרים, שער קוקו, עגילים, בגדי אפנה המתאימים לגוים, הכל מנצח בשעה אחת, היתכן?! האין זה מפלאי הבורא?!

אכן, זהו דור ''עקבתא דמשיחא''. דור יורד לצרך עליה.

ונראה עוד, לא מעטים מאלה השבים ועולים מעמקי התהום, עוד מעלים אתם גם אחרים. אחד שחוזר בתשובה מחזיר את חבריו, משפחתו, וזהו דבר שהוא בלבד יכול לעשותו ולא אחר. היש לך ירידה לצרך עליה גדולה מזו?!

אם כן, רואים כיצד ''חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח'', על אף שפלותנו ודלותנו, כמה השגחתו עלינו לבל נדח מלפניו, ואדרבה, הירידה עצמה היא הגורמת את תכלית העליה ואת תקוננו לנצח.

והיא הבטחת התורה שסופנו לעשות תשובה בסוף גלותנו.

ומובא ברמב''ם בהלכות תשובה: כל הנביאים כלן צוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה, שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין, שנאמר (דברים ל, א-ג). ''והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלקיך וגו' ושב ה' אלקיך'' וגו'. (רמב''ם הלכות תשובה פ''ז ה''ה) והברור הסופי יהיה חד וברור מאד.

והוא הנאמר בחכמינו ז''ל: אין בן דוד בא אלא בדור שכלו זכאי או כלו חיב. ושואל ה''חפץ חיים'' זצ''ל: וכי יתכן דור כזה שיהא כלו זכאי או כלו חיב, והלא לעולם יש בישראל כאלו וכאלו?

והסביר, שבדור האחרון יהיו נסיונות מסבכים וחדים כל כך, שיעמידו כל אדם על מקומו האמתי, ויבחנו בני האדם בחינות רבות, ולא יהא אפשרות לשחק אחד בפה ואחד בלב, אלא האמתיים לה' ותורתו ילכו עד הסוף למחנה הדתי, והאחרים ירדו עד הסוף למחנה החלוני. לא יהא מצב ככל הדורות, שהאדם בפנימיותו רקוב ובחיצוניותו וחזותו כחרדי. תקף הנסיונות בדור האחרון לא יאפשרו זאת, אלא יגלו בגלוי גמור פנימיותו של כל אחד ואחד, וזהו דור או שכלו זכאי או כלו חיב - כלומר, יהיו זכאים וחיבים בדור האחרון, אולם בגלוי, והזכאי - זכאי לגמרי בגלוי ובסתר. והחיב - חיב לגמרי בגלוי ובסתר, אין באמצע. ועל זה נאמר: ''והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו'' - מי שיוכלו להצביע עליו ולתארו בתאר ''קדוש'', הוא העתיד לזכות לכל אותן ישועות ונחמות שיהיו במהרה בימינו.

חבלי משיח

(ספור שהתפרסם ב''שערי מוסר'')

ספר הגאון ר' רפאל דוד אויערבאך זצ''ל, אחיו של הגאון ר' שלמה זלמן אויערבאך זצ''ל, שלפני למעלה משמונים שנה כאשר אביו הגאון ר' חיים לייב זצ''ל היה צעיר לימים, התקרב אל מסיק התנור בבית הכנסת חב''ד בעיר העתיקה, שהיה כבר זקן בן למעלה מתשעים שנה, והיה עדין מסיק את התנור כל בקר בהשכמה. מתוך שיחה עמו נודע, שאביו של זקן זה היה נוסע להרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זי''ע, ושמע ממנו רבי חיים לייב זצ''ל שנים עשר ספורים על ה''נעם אלימלך''. ואמר רבי רפאל דוד זצ''ל, שזוכר הוא מתוכם שלשה ספורים.

הדבר האחד. שאמר הרבי רבי אלימלך זי''ע, שבדור לפני הגאלה ירמסו את החרדים לדבר ה' בצורה כזו, שאלו היו עושים כן בדור הבעל-שם-טוב זי''ע, לא היו בני אותו הדור מסגלים לשאת זאת מחמת עדינות הרגש שהיתה להם, אך בדור שלפני הגאלה ירדו לעולם נשמות שיש להם טמטום המח והלב, וחסרי הרגש, שלא יהיה אכפת להם כל כך, ויוכלו לשאת מצב כזה של השפלה ורמיסה.

הדבר השני: המשיל משל, שבדורו של משיח ימתח הקדוש- ברוך-הוא כביכול חבל ארך מסוף העולם ועד סופו, וכל בני ישראל כביכול יאחזו בחבל זה, ואז יאחז כביכול בקצהו, וינער ויטלטל את החבל עד שיטלטלו כלם באויר, ולא כלם יוכלו להחזיק מעמד בטלטול כזה, ורבים יפלו ארצה. והשוטים יאמרו, אם הקדוש-ברוך-הוא מנער אותנו, בודאי רצונו שנרפה מן החבל, וצריך לעשות רצון השם יתברך, ועל כן ירפו מן החבל ויפלו גם הם ארצה, והחכמים המעטים יחזיקו בחבל נחלתו בכל כחם ומאדם, ולא ירפו ממנו, וזהו ''חבלו'' של משיח.

הדבר השלישי: שבדורו של משיח יהיה בורות נוראה ובלבול בין טוב לרע, והברור יהיה באפן הדומה לנפוי הקמח בנפה וכברה, כי כאשר שמים את הקמח בנפה - מטלטלין אותה הנה והנה, וכל חלקי הקמח, הן הנקי והן הפסלת, כלם נחבטים בדפנות הנפה, ואחר כך כל הקמח הנקי העובר בנקבי הנפה, נופל לכלי שתחתיה ונחבט שוב בנפילתו, ואלו למעלה נשארת כל הפסלת. והפסלת, כשרואה שהקמח הנקי - הוא הסלת - נפל למטה ונחבט פעם נוספת, היא מתגאה עליו לאמר: ראה גדל שפלותך, שאתה נפלת למטה ונוספה לך על ידי זה עוד חבטה, ואלו אני - הפסלת - גם נשארתי למעלה וגם לא קבלתי עוד חבטה. אך באותה שעה אין הפסלת יודעת שנשארה היא למעלה רק לרגע קטן, כי בעבר רגע יהפכו את הנפה וישליכו את כל הפסלת לאשפה. כן באפן הזה יהיה הברור בין טוב לרע בדורו של משיח. שבתחלה יטלטלו ויחבטו כלם, טובים ורעים כאחד כדרך הנפוי, ואז יפלו יראי ה', ויאמרו להם: ראו שנפלתם כל כך למטה ונחבטתם, ואלו אנו עומדים מעליכם ורומסים ודורסים עליכם, וזה סימן שאנחנו טובים מכם. אך אוי ואבוי לאותם רשעים, שאינם יודעים שכל היותם למעלה הוא כדרך הפסלת הנשארת בנפה, שהוא ביד המנפה, וכשם שהמנפה, בגמרו לנפות, משליך את כל הפסלת כי אין לו חפץ בה, כך לאחר הברור של ימות המשיח יטל השם יתברך את כל הרשעים שעלו למעלה ורמסו את החרדים על דברו, וישליכם מעל פניו כהשליך את הפסלת שבנפה. או-אז יתברר להם, שהיותם שולטים על החרדים לדבר ה', לא היה לטובתם ולמעלתם, אלא אדרבא - נהפך להם לרע. עד כאן דבריו.

הערות הכותב: עין בפסוק בעמוס (ט, ט) ''הנה עיני ה' אלקים בממלכה החטאה והשמדתי אתה מעל פני האדמה אפס כי לא השמד אשמיד את בית יעקב נאם ה' כי הנה אנכי מצוה והניעתי ככל הגוים את בית ישראל כאשר ינוע בכברה ולא יפל ארצה''. ובמצודות דוד (שם): ''אניע בגולה את ישראל בין הבבליים, כמו שמנענעין תבואה בכברה להפיל העפר דרך נקביה, אשר עם כל זה הצרורות הגסות לא יפלו לארץ דרך נקבי הכברה, כי צר להם נקבי הכברה, כן ישראל - אם כי יהיו נעים ונדים בגולה, לא יתמו שם הצדיקים כי אם הפושעים והמורדים''. עד כאן לשונו, והוא פלא.

רבותינו, זכרונם לברכה, כנו את דורנו בשם ''עקבתא דמשיחא''. עקבים - סוף הגוף. מה תפקידם? להלך על גבי רפש וטיט. אין מטל עליהם תפקיד המחשבה כהמח, או הראיה כאיבר העין. אין תפקידם אלא הפשוט והעבה ביותר - להלך על רפש וטיט, עבודת כח ולא מח.

אם נמשיל זאת לבנית בנין מפלא וענק, הרי שבתחלה משקיעים בו אדריכלים, מהנדסים וקבלנים, את מיטב מחותיהם של שנות למידה עשרות שנים. מעמידים את הבנין על יסודות מצקים עד קרוב לסיומו, אולם עדין הכל מלא בלכלוך ובעפר ובכתמי צבע. לסיום הגמר ממש של כל הנקיון, המאפשר את כניסת הדירים לבנין - מי מבצע? חברה בשם ''פוליש''. הלא המה אנשים ללא הרבה מח, אולם עם הרבה כח, המשפשפים את כל הכתמים והלכלוך, לא למדו אותם אנשים כל כך הרבה חכמה זו. זו עבודת כח הרבה יותר מאשר עבודת מח, אבל היא - ורק היא - המכשירה ומאפשרת את כניסת הדירים לבנין, כי אז כבר הבנין מוכן, אפשר להניח את המטה במקומה, את הארון במקומו, והכל מסדר על מקומו בשלום. ואלו בהשלמת עבודתם של אותם אדריכלים ומהנדסים, עם כל חשיבותה של עבודתם ומעלתה, עדין לא התאפשר בכך גמר הבנין.

כן הוא לעניננו. אבות העולם, הנביאים, התנאים, האמוראים, תקנו את מה שצריכים לתקן במהלך ההכנה לתקון העולם במלכות שדי, ועבודתם לאין ערך ולאין שעור, שהרי עבודתם במחותיהם הגדולים - עבודת תקון העקרי במהלך תקון והכשרת העולם לתקונו הנצחי. אולם עדין אין זה המסים, אין זה המאפשר את גמר התקון - הפוליש. את זאת יעד הבורא יתברך לדורנו - ''דור עקבתא דמשיחא'', דור שיצטרך לתקן זאת לא במחו הגדול. היום אין אנו בעלי מחות כקדמונינו, אלא בכח מסירות נפשנו, וזאת בכך שיתערמו על דורנו נסיונות קשים מנשוא, ובכח פשוט, לא בעמקות ולא בחריפות, אלא דוקא בתמימות ובאמונה פשוטה, נברח מהרע ונסור ממנו, ובכך אנו גומרים את ה''פוליש'' בהכשרת תקון העולם לתקונו הנצחי במלכות שדי.

אם כן, כמה אחריות מצד אחד, וזכות מצד שני, נזדמן לכל אשר נלחם היום בחרוף נפש להעמיד את עקרי הדת על תלם, ונזהר מעברות מפרשות של דאוריתא ודרבנן, בזה כבר זוכה לתאר ''קדוש'', כי זוהי העבודה של דורנו - לעבד בכח ובמסירות על יסודי התורה המכרחים. אין מתבקש מאתנו היום להתחרות במעלות קדמונינו הנשגבות, אלא לשמר על ''אלף בית'' של היהדות, אבל בכח ובמסירות, שהרי ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'', שהמה מחשבות עריות וכפירה - מיסודי התורה הן, ולא חסידות. ולכאורה, הנזהר בהן לא היה צריך לקבל תאר נשגב על כך, אולם בדורנו המסים, זו מעלה נשגבה מפאת רבוי הגרויים והפתויים המתערמים סביב קיום מצוות אלו, ובזכות מלאה מזכה הוא את עצמו בהנאמר: ''והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים ''קדוש'' יאמר לו''. הנשארים והנשרדים לעתיד יצטרכו להגיע לתאר ''קדוש''. מצב התקופה מזכה בנקל לתאר ''קדוש''. כל מי שרק נלחם ומתמודד עם כח הרע ואינו נכנע על אף כל נסיגותיו ונפילותיו, רושם על יומן גם את ימי נצחונותיו, ומהם שואב עדוד להתחיל כל פעם התחלה חדשה כמה בנקל הוא היום להחשב כבעל תשובה יום יום, שהרי אמנם היום נכשלת, אך למחר, כשהנך שוב עובר ברחובה של עיר בחזוק ובגבורה, הרי שתקנת את האתמול בבחינת ''איזהו בעל תשובה? באותה אשה באותו מקום באותה שעה''.

תקופתנו הרת הנסיונות, תקופה שפחדו ממנה גם האמוראים הקדושים - עולא ורבי יוחנן, עד שאמרו. ''ייתי ולא אחמינה'' - יבא מלך המשיח כשיבא, עם כל הנסים והנפלאות שיעשה ויהפך את העולם לעולם אחר, ועם כל זה מותרים אנו מלהיות באותה תקופה - אמרו אותם האמוראים בידעם תקף הנסיונות שיהיו אז. כונת האמוראים לא לנסיונות לעברה גרדא. על נסיונות של עברה יכלו גם הם להתגבר. עמק פחדם היה מנסיונות נפילת הרוח, שכנגדם צריך סיעתא דשמיא מיחדת להיות איתן ויציב.

לנו ולבנינו החיים פה היום, שנזרקנו לעולם מלא בנסיונות אלו, ואנו בתוכם ממש, לא נתנה לנו האפשרות לסרב לפל אליהם כאותם אמוראים שסרבו מלפל לדור כזה. אשרינו אם נהא איתנים ויציבים. עיני כל הדורות נשואות אלינו - כמסימים - לראות בנו כמבצעים מלאכת הסיום בגבורה ובמסירות, ואם קטנים אנו בעינינו - חלק גדול נטלנו עלינו בסיום הכנת התקון לצרך עולם חדש שיהא במהרה בימינו אמן.

---

פרשת בלק

הנדרש - ללחם, ולאו דוקא לנצח

(פרק זה הועתק מספרנו ''עין טובה'' שיש בו מענין התפלה כמו שמבואר בסופו)

''לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו'' (במדבר כג, כא)

ופרש רש''י: לא הביט - הקדוש ברוך הוא - און שביעקב. שכשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוניות [לשון און] שלהם, ובעמלן [לשון עברה] שהם עוברים על דתו. ה' אלקיו עמו - אפלו הן מכעיסין וממרין לפניו, אינו זז מתוכן. ותרועת מלך בו - לשון חבה ורעות.

ויש להבין, הלא ידוע דהאמת שאין שום ותור, וכל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן - יותרו מעיו, ומעקר יסודות האמונה - שהאדם נדון על כל פרט ופרט ממעשיו, ומהו, אם כן, ''אינו מדקדק אחריהן להתבונן באון שלהם ובעמלן''?

נניח קשיא זו, ונעבר להנאמר בהפטרה (מיכה ו)

''שמעו הרים את ריב ה' והאתנים מסדי ארץ, כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתוכח, עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך? ענה בי ! כי העלתיך מארץ מצרים, ומבית עבדים פדיתיך, ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים. עמי ! זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה ''.

גם בהפטרה זו יש להבין מהו שאומר הקדוש ברוך הוא לעמו - ''מה הלאתיך'', דהינו מה הטרחתי אותך ואיזה על הטלתי עליך, והוא פלא ! על תורה לאו על הוא?! כמה קשה עמלה של תורה, הלא אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה. התורה נקנית במעוט תענוג במעוט שנה, פת במלח מים במשורה וכו' וכו'.

ועוד, עבודת התפלה לא עבודת טרח היא?! והלא ''ולעבדו בכל לבבכם'' דרשו חז''ל: איזוהי עבודה שבלב - זו תפלה, וזו עבודה לא קלה.

תקון המדות - גאוה, כעס, שקר, נדיבות, מוחל על עלבונו וכו' - וכי עבודה קלה היא?! הצדיקים הלא מועטים המה. מי ומי יכול לעמד כראוי בעמל התורה ומצוותיה?

ועוד, גם המשתדלים בכל כחם לעבד את בוראם, כמה נפילות, עליות וירידות, עוברים המה במהלך עבודתם. היש עמל גדול מזה להשתדל להתעלות, ושוב לפל, להתאמץ לקום ושוב לפל? הלא היא עבודת פרך ממש, שהרי מצינו במצרים שעבדו ישראל בפרך, ואמרו במדרש למה נקראת עבודת פרך, לפי שהיו מחיבים את ישראל לבנות את פתום ואת רעמסס, והיו ישראל בונים והמצרים מחריבים והורסים את בניתם. אם כן, כזו עבודת פרך היא נחלת כל עובד ה' בנפילותיו וקימותיו.

ובכלל יש להבין, מה תועלת יש בנפילות הרבות שעובר אדם במהלך עבודתו, מדוע לא מתאפשר לאדם לעבד את ה' בנחת לאחר שהחליט בכח בחירתו להיות עושה רצון קונו, מדוע גם לאחר בחירתו בטוב נוחל הוא מפחי נפש גדולים וקשיים רבים, נסיונות, פתויים, כדי לבטלו מעבודתו?

ועוד יש להבין, מה ענין הגליות הרבות שגלו ישראל, מה תועלתן? ואדרבה, אם נתבונן, נראה, שהמטרה הצפויה מהגלות לא רק שלא השגה אלא השגה ההפך לגמרי; בגלות מצרים נשתעבדו ישראל בכור הברזל - מצרים - לצאת משם מזככים ונקיים מכל חמריות וגשמיות לכשיהיו ראויים למתן תורה, והנה, בעקבות גלות מצרים נשקעו שם עד הגיעם למ''ט שערי טמאה, וכנאמר: ''ואת ערום ועריה'' - שהיו ערמים מן המצוות.

ועוד מצינו ביתר הגליות, כגון גלות שבעים שנה שבין בית ראשון לשני, העבירה את ישראל על דתם לגמרי, וחזרו עמי הארץ גמורים, ושכחו את כל התורה כלה. ומה נאמר על ההתבוללות הנוראה שנגרמה בעקבות הגלות עד ימינו אנו, וכנאמר: ''ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם'', הרי שהנפילות שנגרמו בעקבות הגלות הביאו למטרה הפוכה מהנרצית.

בעזרת השם, נראה לישב את כל הנצרך הבנה שהזכרנו למעלה, בהשכילנו על דבר אחד.

ונקדים בשני משלים:

משל ראשון.

קבלן בנין החליט לבנות בנין בעל עשר קומות, החל בקומה הראשונה, חפר יסודות, עד הגיעו ליציקת התקרה של הקומה הראשונה, לאכזבתו - קרסה התקרה, החל שוב אותו קבלן בבניתה מחדש, פנה את ההריסות, חזק את היסודות, העמיד קומה ויצק את גגה - ושוב קרסה לו התקרה. ברב צער ויגון התעקש לנסות פעם שלישית להקימה מחדש - והנה שוב קרסה לו התקרה.

משל שני.

קבלן בנין החליט לבנות בנין בעל עשר קומות. החל בקומה הראשונה, חפר יסודות, עד הגיעו ליציקת התקרה של הקומה הראשונה. לאכזבתו - קרסה התקרה. החל שוב אותו קבלן בבנינה מחדש. פנה את ההריסות, חזק את היסודות, העמיד קומה ויצק את גגה, והפעם החזיקה מעמד. החל הוא בבנית הקומה השניה, יצק גגה ולאכזבתו קרסה תקרת הקומה השניה, החל שוב לבנותה ושוב לא נפלה עוד. החל הוא בבנית הקומה השלישית יצק את גגה - נפלה וקרסה. החליט להעמידה שוב, ועמדה על עמדה, וכן הלאה המשיך בקומה הרביעית, ובעצם בכל קומה וקומה חקר ודרש סבת הקריסה, וכל פעם גלה סבה חדשה שטרם גלה אותה, ולבסוף, כשכבר נתקבצו לו כל סבות הקריסה שיתכנו, החל בונה ובונה ללא קריסות כלל.

מה בין שני הקבלנים?

קבלן ראשון - לא נשאר לו אלא להתיאש מאותו מבנה, ולחסר דעת יחשב אלו ימשיך שוב ושוב לנסות את מזלו באותו בנין.

קבלן שני - אמנם לא הולך לו בנקל, שהרי בכל קומה רואה הוא קדם בנפילתה ורק לאחר מכן בקיומה, אבל מתעודד הוא, שהרי סוף סוף מתקדם הוא מקומה לקומה ורואה ברכה בעמלו.

אדם העובד את בוראו, בהחלט לא יבצר שבמהלך עבודתו ינחל נפילות רבות, חלישות הדעת, נסיונות מביכים, ובאמת רבים רבים נפלו וקרסו תחת עמס הנפילות וקצרה נפשם בעמל הטרח של התמורות הרבות והחלופים התכופים שעוברים עליהם. פעמים - יעלו שמים - עולים ומתעלים ומרגישים נפלא, קרבת ה', ופתאום - ירדו תהומות - נפילה, מעידה, נסיגה לאחור, מבלי לדעת אפלו מה היא הסבה לאותה הרחקה ודחיה שכביכול נדחו ממחצתו יתברך כמנדים ומקצים. פתאום אין לב להרגיש קרבת ה'. הלב אטום, התפלה יבשה, התורה יבשה, ירידה במדות - כעס, גאוה. התאוות פתאום מתעוררות להם, חשקים ורצונות שונים ומשנים שאינו יודע מאיפה צצו לו במחו, וממש - ותבלענה שבע הפרות הכחושות והרזות את שבע הפרות הבריאות ולא נודע כי באו אל קרבנה. נעלמים כל הימים היפים, ימי האהבה, ותמורתם באו להם ימי השנאה והדחיה. כמה קרסו ונדחו מתמורות חולפות אלו, רבים חללים נפלו, ועצומים המה ההרוגים שנפלו ומצאו את מותם בחייהם במפח הנפש של עמל העבודה, עד אשר קצו בה וגעלו מלקרב אליה שוב.

והדברים אמורים למגדול ועד קטן, דהינו, לאו דוקא דברנו לחוזרים בתשובה שהתחילו בתשובה לשמר שבת, טהרה, ולבסוף נפלו ושוב קמו, נפלו וקמו, עד שקצו בתשובה וחזרו לסורם, אלא גם בבני התורה - מקבלים על עצמם דבר מסים, כשמירת העינים, שמירת ברית קדש, שמירת הלשון, התמדה בתורה, כונה בתפלה, אבל העבודה מלוית בירידות ועליות, ובכן לאחר כמה עליות וירידות החליטו: זהו, זה לא בשבילי ! עבודה זו קשה מנשוא לאדם כמוני, יש להשאיר אותה לרעי הטובים ממני, ואני די לי בקב חרובין.

לו היה אמת ויציב, ברור ונכון, אצל כל הרוצה ומתדפק בדלתות בית ה', שהנו דומה בעמלו למשל השני שהזכרנו למעלה ולא למשל הראשון, הרי שהחדלון הנובע מחלישות הדעת מעולם לא היה פוגע בו.

כח הרע מדמה לאדם שעלה ונתעלה ולאחר מכן נפל ממדרגתו, הרי שטרח לריק ויגע לבהלה, וכשמתאמץ לקום ומצליח ושוב נפל - מבין הוא שעליו להתחיל מאפס, מהיסודות, לא עשיתי כלום, וכששוב קם - במסירות נפש ממש - ולאחר מכן נופל, חושב: די, זו לי כבר פעם שלישית שהתחלתי, באתי לקראת ה' ונדחיתי, אם כן, שלשה פעמים זו חזקה שאינני רצוי ואינני כדאי - הקדוש ברוך הוא אינו חפץ לא בי ולא בעבודתי, ואם כן, אם רואה אני שקץ בי הבורא, מה לי עוד לטרח לחרש ולזרע כשלבסוף כל תבואתי נשרפת באש ואין לי ממנה כלום.

לו היה מאמין האדם, שעד כאן הם דברי היצר הרע שאין לו מלאכה אחרת אלא זו - ליאש, להרפות ולהחליש את האדם, ואלו הן דברי כח הרע - היה מתחדש מחדש ללא לאות.

ומה באמת האמת? הלא הסבה לחלישות הדעת בעצמתה, היש הצדקה גדולה מזו מלהתרפות ולהתחדש - אחר שרואה אדם שיגיעתו לריק, כמה כבר אפשר להתחיל מחדש?! הלא כל בעל מלאכה שבתכניתו ליצר דבר מסים, אם יכשל ביצירתו פעמים ושלש, יקוץ בה ויברח למלאכה אחרת. אלא עבודתנו משולה למשל השני שהבאנו לעיל, ונבאר את הדברים:

נאמר בפסוק: ''שבע יפל צדיק וקם''. אומר הגאון ה''פחד יצחק'', הגר''י הוטנר זצ''ל, הטפשים חושבים שמעלת הצדיק היא שאף שהוא נופל הנו קם, וזו מעלתו על פני הרשע שאינו קם מנפילתו, ואינם מבינים שבעצם הנפילות והמעידות של הצדיק הם הם שעשאוהו לצדיק ובזכותם זכה הוא לתאר צדיק.

ובאור הדברים:

לכל היותר, אדם שקורא פסוק זה ''שבע יפל צדיק וקם'', מפרשו כך - וגם מחדש בו - ההבדל בין צדיק למי שאינו צדיק הוא לא שהאינו צדיק נכשל והצדיק לא נכשל, אלא החדוש הוא שגם הצדיק נכשל, וההבדל הוא - שהצדיק מצליח לקום מהנפילה והאינו צדיק נשאר נופל. זה אמנם גם חדוש לשמע שהצדיק גם נופל, גם יש לו מעידות ונפילות, אלא שמכל מקום צדיק הוא, כיון שסוף סוף קם הוא בנפילותיו.

ה''פחד יצחק'' אומר לנו שזהו חדוש של הטפשים של אלו שאינם מבינים את כונת הפסוק, אולם האמת היא יותר עמקה. אין הפסוק בא כאן לספר ממעלת הצדיק שעל אף שנופל הנו קם, אלא ממהות הצדיק, כיצד נוצרה ונבנתה מהותו - מנפילותיו.

והכיצד?

פשוט, עלינו להסביר מה תועלת הנפילות, ומכך נבין כיצד על ידן דוקא נוצר ונבנה האדם השלם.

תועלת א' - הנפילות - תמונת מצב:

''יאר ה' פניו אליך'' - יתן ה' לך פנים שוחקות, רש''י. הכיצד? אדם בא לתפלה, מרגיש נעם ומתיקות, ואור ה' נגה עליו, מרגיש הוא את פניו השוחקות של הקדוש ברוך הוא - כמובן אין ענג גדול מזה. כל מלה מתוקה לו מדבש, ומתענג הוא על כל אמרה על כל ברכה, מרגיש ערבות נפלאה גם כשתפלתו נמשכת זמן רב, ובפרט אם לאחר מכן עוד לומד כמה שעות בחשק רב ובהתלהבות, ומה גם כשדבר זה נמשך לא יום ולא יומים.

באפן טבעי, מהי הרגשת האדם לאחר תופעה כזו?

מה חסר לי ! ברוך ה', אני צועד במעלות צדיקים וקדושים, הולך אני בדרך המלך, הקדוש ברוך הוא מרצה ממני, שבע רצון ממני, אין הוא דורש ממני מאומה. הכל קל. הכל הולך כרצוני ורצון קוני.

שוכח הוא דבר אחד. ישנו משג עקירת הרע וישנו משג כפית הרע. יתכן ואדם עדין ברצונות וחשקים רעים ומתעבים, אלא שהוא כופה אותם, וזה יתכן מיראת בני אדם ובושתו מעשות מעשים מכערים, אבל לעקר את הרע משרשו, זוהי עבודה קשה מאד. חבויה היא עמק וסבוכה בנפש האדם, ויכול האדם בהחלט לטעות ולחשב כאלו והיא אינה. וכיצד מתגלית אותה פנימיות החבויה? בשעת נסיון. כשהכל בסדר, קשה לגלות את הרע הפנימי שבאדם, אולם אדם נכר בכוסו בכיסו ובכעסו, בשעת כעס. ובכן, בא אדם זה לביתו לאחר יום של תפלה ותורה כראוי, ובני מעיו ששים מרב הצלחה, והרגשתו כמלאך ה' ממש. מגיע הוא לביתו, אשתו מקניטתו בדברים, ויתכן שגם מחרפתו, והנה יוצא הוא מכליו - פושט צורה ולובש צורה - ''ויפתח ה' את פי האתון'' - ממלאך נהפך לאתון, פוער פיו בכעס, בהשמצה, בהשפלה, וכך שעה ארכה של כעס וקצף על דברים של מה בכך.

לאחר מכן עושה הוא ''חושבין'': רגע ! מה קורה אתי? איך התהפכתי לכעסן וקפדן ולמלבין פני אדם? הלא חשבתי שהנני מלאך ה', והנה רואה אני שטעיתי, ואיני אלא אולי מלאך חבלה.

נתבונן !

מי גלה לאדם זה את מצבו האמתי, מי הציל את חייו של אותו אדם, למי הזכות על שלא נתן לאותו אדם לטעות כל ימיו, אם לא אותה מעידה ונפילה שנפל לכעס ולשפלות, והיא שהראתה לו מה תמונת מצבו, וכל אחד מקבל את תמונת מצבו לפי מה שהוא באמת. כשאדם כבר מתקדם ונצח את יצרו בדברים הגסים והמפרסמים, הרי שלא יפילו אותו שוב לאותם דברים, לאחר שכבר עמד בנסיונות אלו, ומעידותיו בעניני מדות וכדומה. כשאדם בתחלת דרכו ורק עכשו נתק עצמו מעברות המפרסמות, הרי שיצטרך לפל להם, כדי שיבין שעדין יש עליו לעבד להתנתק מהם.

הלא אדם זה יכל היה לחיות כל ימיו בטעות ובגאוה, ולחשב עצמו כמלאך ה' צבאות. ולאחר 120 שנה שהיה בא לעולם האמת, ורק אז היו מראים לו ומוכיחים לו מה תאר נשמתו באמת - היש אכזריות גדולה מזו, הלא גם בין בני אדם לנולות תחשב כשאדם מראה לחברו פנים של אוהב, פנים של שביעות רצון, ובקרבו מחשיבו לנבל ומשחת ועוד בדעתו לנקם ממנו נקמות גדולות, היש נולות גדולה מזו בין חברת בני אדם?! ואם בין חברת בני אדם פשע הוא לנהג בהנהגה כזו, היתכן שהבורא הרחמן כך ינהג עם האדם להראות לו פנים שוחקות - ''יאר ה' פניו אליך'' - וכאלו והוא מלאך קדוש, ולבסוף לאחר מותו יוכיחו על פניו בענשי הגיהנום הנוראים?! חלילה לשופט כל הארץ מלעשות כזאת !

ולכך, מה יש חסד גדול מזה שמתחסד הקדוש ברוך הוא עם בריותיו, מראה הוא לו, לאדם, בשעת נסיון כיצד הוא נראה באמת, או אפלו לא בשעת נסיון, יתכן ומתרפה אדם מעבודתו בתפלה בתורה, בקדשת עצמו וכדומה. עדיף לו להקדוש ברוך הוא שיכשל אדם ויחיה עם האמת ולא שילך לו בקל ובצדקות ויחיה בשקר במחשבות יהרא.

האלקים חשבה לטובה והאדם חשבה לרעה: על מה עשה לי אלקים כזאת? מה חטאי ומה פשעי להקשות עלי את העבודה בנסיונות ומעידות ולפל לחלישות הדעת? למה הרעות לי? למה לא עוזרני ה' להשאר במעמד הנפלא שהייתי בו? כלי נכסף ונערג לאל חי, למה להפיל אותי ולראות את עצמי בשפלותי? אבל האלקים חשבה לטובה להצילך מנצחון מדמה, לגלות אזנך שאמנם אתה בשלבי עליה, אבל עדין המלחמה לפניך וזו תמונת מצבך. ובכן, האדם הנבון מבין: לא יגעתי לריק, התקדמתי, אלא שאין זה מספיק. חיב אני להשתלם בהשתלמות נוספת. והטפש חושב: אם ככה, הרי שלא התחלתי, ועל מה אתחיל שוב? הלא יודע אני שאמעד פעם נוספת. ואינו מבין שככל שיתקדם יותר, המעידות יהיו פחות תלולות, ומעט מעט יגרש את הרע מקרבו.

תועלת ב' - הוכחת אמונה כנה ונאמנת:

במה תוכח אמונת האדם האם היא כנה ואמתית או אינטרסנטית? הלא עבור קיום מצוות מבטח הרבה שכר וענג בעולם הזה ובעולם הבא, ולעמת זאת - הרבה ענשים קשים לממרה את פי ה'. במה, אם כן, יוכיח כנות האמונה של האדם בבוראו? הלא כאשר עבודתו של האדם מצליחה, תורתו ותפלתו מברכת וכן הארת פני ה' אליו, מהי הסבה שלא יאמין בו ויהא נאמן לו. אולם מתי נבחן הבן כאוהב ונאמן אמתי וכנה, כאשר אביו דוחהו ומרחקו, והוא הבן נאמן שוב דוחק עצמו לבוא לקראת אביו, ומתעקש להאמין: אבא זה אבא ! אבא תמיד אוהב ! אבא אף פעם לא בוגד ! יש לי אמון מלא באבי. ולכן, מתוך אמון מלא זה, חוזר אליו, על אף שנדחה מפניו. מבין, יש לאבי סבות על מעשה זה בדחותו אותי, וגם אם אני יורד לסוף דעתו זו או לא, אין בכך כל סבה להתכחש באמון שיש לי לתלות בו לעולם.

אדם שנדחה כביכול בנפילות ומעידות בעבודת ה', ושוב מתחיל התחלות חדשות, מראה את אמונתו בבוראו, אמונה תמימה ופשוטה, זה אלקי שבראני, אב הרחמן מלא רחמים, הוא לעולם לא יבגד בי, וזה בעצם חיוב מצות ''הבטחון'' - לבטח בה' ולסמך עליו בכל מקרה שאכן הוא רוצה את הכי טוב בשבילי, והתנאים שהוא מנהיג אותי ואני מקף ומסבב בהם - הם הכי טובים בשבילי, ואינו מתיאש גם אם מאה פעמים מנסים לדחותו, שוב חוזר ומתרפס לשוב לחיק אביו שבשמים.

נתבונן !

היש ילד שעשועים יותר מאדם כזה?! היש לך שעשועים להקדוש ברוך הוא יותר מאדם כזה?! אדם כזה הוא תכלית ונזר הבריאה. וכי הקדוש ברוך הוא ברא עולמו למלאכים שאין להם נסיונות ללא דחיות ומעידות? העולם הלא נברא לאדם ילוד אשה, קרוץ מחמר, חלש אפי, מקף בכחות רשע וטמאה לאין סוף, ובכל זאת עקשן בדעתו: יש לי אבא - אחזתיו ולא ארפנו, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, וגם אם נפלתי, מעדתי, הרי זה לא היה בכונה להכעיסו, ועדין חביבותה גבן, הוא נשאר אבי, ואני נשארתי בנו. לעולם אשוב אליו, וגם אם צריך אני לקבל גיהנום על חטאי, מה בכך להיות סבה לכרת את הקשר בין נשמתי שחצבה מתחת כסא כבודו - ממקורה.

כאן מפגין האדם אמונה תמימה ופשוטה המשעשעת את הבורא יותר מהכל. ועל זה היה אומר ר' זושא, אחיו של ר' אלימלך מליזנסק זצוק''ל (מובא ב''שומר אמונים'') מצפה אני לחיי העולם הבא ואקוה שאגיע לזה, ולצפיה וקווי זה מחכה אני לא בזכות הימים הטובים שעבדתי את ה' במחין דגדלות, לאחר שידעתי את כבודו יתברך כפי כחי, אלא מהימים הראשונים של מחין דקטנות, שהיו לי דחיות רבות, מעידות רבות, חלישות דעת גדול, וחשבתי שאני נדחה ומקצה, טעם מיתה היה לי בתפלה, טעם מיתה בתורה, ובכל זאת התעקשתי להיות נאמן לבורא. מימים אלו מצפה אני לזכות לחיי עולם הבא, כי הימים שלאחר מכן - מחין דגדלות - שהרגשתי נעם וכלות הנפש בתפלתי, זהו שכרי בעולם הזה מעין עולם הבא - על זה אני צריך עוד לשכר בעולם הבא? הלא ענג כזה כל הון שבעולם לא ישוה לו ולא ידמה לו. העל זה אבקש שכר עוד?! אם כן, האדם הנבון מנצל את הנפילות להפגנת אמונה, ושמח על ההזדמנות שנזדמנה לו לשוב לאבא שבשמים, לשעשעו בהראותו לו את אמונו בו ובטחונו השלם שאכן אביו לא יבגד בו. ודומה לחיל שנפצע במלחמה למען מלכו, ובכל זאת מתאושש מיד וממשיך בחרוף נפש לקום מפצעיו ולחבשם בדרך עראית ולהמשיך להלחם, וכמה שמשכנעים אותו: לך להבראה, נטש את כלי נשקך מעליך - אינו שומע, וכאומר: למען מלכי אלחם עד טפת דם אחרונה. לזה דומה הקם מנפילתו ומתאבק לקום קימה חדשה למען מלכו ואלקיו, היש נאמנות גדולה מזו?!

תועלת ג' - הנפילות מוציאות מהסטנדרט:

הסתפקות במועט עבודה גדולה היא - אולם לא ברוחניות. אסור לאדם להסתפק בשגרה במצות אנשים מלמדה ולעבד מתוך הרגל. קצת תורה, פה שומעים שעור תורה, שם שומעים איזו קלטת, פעם כן פעם לא, פעם מתפללים טוב, פעם ככה - איך שבא, פעמים מתגברים על המדות פעמים שלא, ככה נראית עבודת האדם טרם ספג את הנפילה. מתי יתעורר אדם ויבין שמצבו מסכן, וצועד הוא בכוון לבאר שחת ואין להקדוש ברוך הוא נחת ממנו, ומקפיד הוא עליו על היותו חסר לב וכלו חיצוניות בלבד, הלא רק כשימעד ויפל גם מהסטנדרט שלו, רק אז יבין שעם עבודת ה' סטנדרטית אי אפשר להיות בטוח מיצר הרע, ועבודה כזו אינה בר קימא, וחיבים להתאמץ ולגדר גדרים וסיגים, ולהיות יותר רציני.

תועלת ד' - הנפילה - למוד להכנעה ולענוה:

בעצם, ההתמרדות של האדם בשעת נפילה והיותו קץ בעבודתו עקב מעידה, אינה אלא גאוה, ואינו אלא כאומר: לי היתה מגיעה נפילה כזו?! לאיש אשר כמוני שהגיע למדרגה, מגיעה סטירת לחי כזו מן השמים לדחותני מעל פניו?! הלא לאיש אשר כמוני לא מתאים כלל להכשל, זהו לא לכבודי, זה מתאים לאנשים השפלים והירודים ממני, לא לאיש במעלה כמוני.

בחסדי ה', על אותו עובד ה', שיתכן שעובד ה' באמת מכל לבו ובכל כחו, ואינו נצרך למעידות בשביל ללמדו לצאת מהסטנדרט לפי שעובד את ה' באמת, ולא נצרכה לו מעידה להפגין אמונה וכנות, לפי שאכן אמונתו תמימה פשוטה וכנה, ולא נצרכה לו מעידה להראות לו את תמונת מצבו הגרועה לפי שאינו גרוע כלל. אולם בשביל הרהורי יהרא שצצים בקרבו להחשיב עצמו מעל כלם, מתחסד ה' עמו להפילו כדי שיבין שאם הגיע למה שהגיע, זהו רק בסיעתא דשמיא, ולא בכחות עצמו בלבד, וכשרק הסיעתא דשמיא מתרפה ממנו - אינו שוה כלום.

ועוד נשוב ונתבונן, הלא נאמר: ''כי יצר לב האדם רע מנעוריו''. ראה הקדוש ברוך הוא שהצדיקים מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור. מראש ידע הקדוש ברוך הוא יצרנו, זכור כי עפר אנחנו. מראש המציא לנו את רוחת והצלת ''התשובה'' שנבראת קדם שנברא העולם, כי ידע הבורא, לא יתכן שאדם יצליח לעמד במלחמה הקשה מבלי מעידות ונפילות. ללא ספק לקח הקדוש ברוך הוא בחשבון, שגם הצדיק הגדול ביותר פעמים שיאכזב בתוצאות הלחימה - ''אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא''.

אם כן, השאלה נשאלת !

מה נדרש מהאדם שלא לפל לעולם?! תמיד תמיד לנצח ללא פספוס אחד?! הרי זה לא יתכן, ואם זה לא יתכן מאחר והכשלון במערכת המלחמה מחיב המציאות, הרי שהוא לא נדרש. ואם כן, מה הנדרש? בהכרח עלינו לומר, שהנדרש הוא להלחם בלבד. להשתדל כפי האפשריות שישנן ביד האדם ולנצלן בכל כחו, וגם אם התרפה וגבר עליו יצרו ונכשל, הרי שזה צפוי היה מראש ללא שום ספק. נכון, הבחירה ביד האדם, אבל האדם עם כל עזרות בחירתו, לא יתכן שתמיד ינצח, ולכן אמנם יתבע על חטאו, אבל זהו כדי לנקותו ולחטאתו מכתם החטא, אבל בשום אפן לא יעלה על הדעת שבשביל כשלונו - אבדו שכרו וסכוייו ונחתם עליו ''שובו בנים שובבים חוץ ממנו'', חס ושלום. כי הלא היה צפוי שיחטא, והנדרש ממנו זהו שוב לקום ולהתחיל מחדש.

לאחר הראנו האלקים את כל זאת, נשכיל להבין שאין בעצם משג של הליכה אחורה. למי שבאמת לא נופל ברוח ואף שנופל בכשלון המעשה, לעולם הוא במצב של התקדמות והרצה לקראת השלמות, ודומה הוא למשל השני שהמשלנו למעלה; בונה הוא קומה אחת, אמנם קורסת לו - ארעה לו נפילה - בקימתו ממנה עושה שתי פעלות יחד: א. בונה את הריסותיו. ב. מכין הוא תשתית לקומה החדשה, ובהגיעו לפסגת הקומה החדשה אמנם קורסת היא לו, אולם זו נפילה של הקומה השניה - לא של הראשונה. הראשונה כדקימא - קימא. שוב קם הוא מנפילה שניה, משקם את הריסותיה. בכך עשה שתי פעלות: א. שקם את הריסות הקומה השניה. ב. הכין תשתית לקומה השלישית. ובהגיעו לפסגת הקומה השלישית - ביציקת גגה - אכן קורסת לו, אולם זו נפילה בקומה השלישית - לא בראשונה ולא בשניה. אלו כבר בכיסו עומדים לנצח ואין שום יד שתוכל לגעת בהם. וכן על זה הדרך.

והסבה לכך - לפי שהוא מתחסן בכל נפילה וקימה, וכל קימה מהנפילה היא יצירה חדשה לגמרי, כמבאר לעיל מתועלות הנפילות, ובכל קימה הרי שהוא:

א. מכיר את מצבו האמתי ומחפש דרך להשתלמות יתרה, ומבין שככל שהוא נצרך לעלות יותר ולהשתלם, יותר נצרך הוא שוב לנסיון חדש וקשה מקודמו, ואין זה גורע ממעמדו הקדם כלל, אלא להפך - בכך שיקום ולא יחלש בדעתו, מתקדם הוא הלאה.

ב. בכל קימה מפגין הוא נאמנות כנה ואמתית לבורא, דבר שיזכה אותו למעלה עליונה יותר, ונמצא שבקימה זו זכאי הוא להעפיל לקומה נוספת.

ג. ברור שבקימה זו יוצא מהסטנדרט המבאר לעיל בתועלת ג'.

ד. וכן בכך למוד הוא למדת הענוה וההכנעה, שהמה התנאי היחיד להארת פני ה', ומבלי זה כל עבודתו תועבה - ''תועבת ה' כל גבה לב''.

כך שרק אם יתחזק שלא לפל ויקום להתחלה חדשה - כל הרוח שלו, כי בזה הפך את נפילותיו לתועלות, ומחשבת הרע והרשע להרחיקו נהפכה עליהם על ראשם, כי המה חשבו לרעה והוא הפכם לטובה, וכמו כן עשה את המטל עליו שהוא להלחם ולא לנצח. ובמלחמתו הרי שהוא ממשיך בנדרש ממנו והנו בדרך המובילה בית אל, והענש באמת הוא על המשך הנפילות שנבעו מתוך היאוש, נפילה ראשונה לא היתה מתוך יאוש אלא מתוך העליה, והיא דוקא שיכלה להביאו לתועלות הנזכרות. אולם משלא נצלה לתועלת, אלא פגה רוחו וקץ בעבודתו - על זאת יענש, ואז יחשיבו לו לחובה גם את הנפילה הראשונה כיון שלא יצא ממנה שום תועלת.

ולכן אין מה להעניש אדם על עברה ראשונה שנפל לה מתוך עליתו, לפי שאם ידע לנצלה, תהא זו ירידה לצרך עליה, ורק אם יתפתה לכח הרע ותחלש דעתו בגללה ולא יבין מהתועלות הנזכרות שבה, הרי הוא המתחיב בנפשו.

וכך הוא בדרך כלל. אין שום קשי לקום מצד הנפילה עצמה, רק הקשי מחלישות הדעת שנצמחה בעקבותיה, ולזה צריך אמונה פשוטה, ועל זה יענש אדם, כיון שמילא, נפילה ראשונה היתה מכח יצר תאותו וחשקו לרע שעדין בתקפו. אולם מנפילה שניה ואילך, זהו כבר לא מחמת תאותו ותשוקתו, שהרי כבר מלא ספוקו בנפילה הראשונה, ואם כן, היה עליו לקום תכף ממנה בקלות. אלא הסבה שהמשיך להתחזק ברע ולפל שוב, זהו מחמת שברון רוחו שנבע מחסר אמונה פשוטה כנזכר למעלה, ועל כך אין שום הצדקה.

ומעתה נבוא לישוב כל הקשיות שהקשינו בראשית דברינו:

''לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל'' - שכשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באון שלהם. צפוי וגלוי להקדוש ברוך הוא שיתאכזב כביכול מהאדסי גלוי וידוע לפניו שאכן יכשל וימעד, אולם אין בזה עמל להקדוש ברוך הוא ואינו מדקדק להתבונן בנפילתו אחר שיודע לנצלה לתועלת, וכמו שבארנו למעלה ארבע תועלות הנפילות, שהרי בעצם קימתו מנפילתו משלים הוא את הנפילה, ובנוסף לכך בונה תשתית לקומה הבאה, ורק מתקדם הוא כלפי מעלה, ולכן אין הקדוש ברוך הוא מדקדק עמו, כיון שעם עצם הנפילות משתמש בהם המשכיל להבנות ולהשתלם.

וכן טענת הקדוש ברוך הוא לישראל: ''עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך'', מה עיפתי אותך ומה הטרחתי אותך. ואם תאמר, בודאי טרחה עצומה היא זו שאדם צריך להתמודד על דבר אחד פעמים רבות לקום ולפל, לקום ולפל, ושוב לקום - על כך טוען הקדוש ברוך הוא, מה עיפתיך בכך, הלא בכל נפילה וקימה אתה עובד בכתה גבוהה יותר, ואם קדם טרחת בכתה א', עכשו שנפלת וקמת - זוהי בנית קומה ב', שהיא בעצם כתה ב', רמה אחרת לגמרי. ומה ששוב תפל ותקום, זוהי קימה ובניה לצרך קומה ג', שהיא כתה ג', וכן הלאה. ואם כן, אומר הקדוש ברוך הוא, אם אני כביכול לא נלאה מעבודתך ורואה אני את התקדמותך הלאה, למה אתה נלאה ומתעיף, צא לך מטעותך מלחשב שהנך הורס ובונה באותה קומה. הבן ודע שהנך בכל פעם טורח בקומה גבוהה יותר, ואין בכך שום לאות, לפי שהעבודה תכליתית ואיננה פרך.

וכמו כן תכלית הגליות היא התועלת שיוצאת מהם בסופו של דבר ולכן, הגם שהמה רצופים בלווי של כשלונות רבים, התקון נעשה, כיון שהכשלונות לא להכעיס המה, וסבל הגלות, הרדיפות, ההשמדות, עושים ופועלים את תקונם בעם ישראל, והעבדה - שעם ישראל תקן בגלות מצרים, ועם כל מה שנשקעו במ''ט שערי טמאה - תוך מ''ט יום יצאו למ''ט שערי קדשה, ועצם פגמיהם שהיו להם במצרים הלכו כענן כלה, ונשאר להם בידם התקון בלבד, ודין היחיד כדין הרבים. גם יחיד שנסבות סבלו גרמו לו לפל ולבסוף שב הוא ומתקן את פגמיו - חוזר כל סבלו להיות לו לתקון, ונותר לו בידו רק טוב ותקון, והרע שהיה הלך לו (וראה באריכות לעיל פרשת שמות גלות וגאולה)

ובזה נבין את מה שאנו אומרים בתפלה - ''מעביר ראשון ראשון'', עברה ראשונה שנפל לה אדם, הרי שהיא מתוך קימה שהיה בה קדם לכן, ומדוע אם כן נפל לה מעמדתו הטובה - גבר על יצרו וחשקו לרע, ושמע לו, נתפתה, והרגיע את יצריו, אבל שוב, למה נפל לאחריו עוד נפילה, הרי לאחר שספק את יצריו היה צריך תכף לרגז על יצרו שהכשילו ולקום מחדש? אלא נפילה שניה היתה כבר מתוך יאוש, לא מתוך חשק ורצון הרע שעדין בקרבו. נמצא עברה ראשונה שבאה מתוך מצבו הטוב, שהרי ראשונה היא לאחר שהיה במצב קימה, בזה אין הקדוש ברוך הוא מדקדק באון של ישראל, לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו, וכמו כן ישנן תועלות בנפילות, אולם זאת בתנאי שינצלם לקום מחדש ולא לפל שוב מחלישות הדעת. נמצא, נפילה שניה הסמוכה לראשונה ללא הבדל קימה באמצע, זו נפילה מחמת יאוש, וזה חמור יותר.

ואין הכי נמי, אם לאחר הנפילה הראשונה אכן יקום מיד ויתחדש ושוב יפל, נחשבת נפילה זו נפילה ראשונה, כיון שראשונה היא לאחר הקימה ולא קדמה לה נפילה שתחשב לשניה. וגם עליה יש לדונו לזכות ולראות תועלת בנפילה זו.

וזהו מעביר ראשון ראשון. מתי מעביר הקדוש ברוך הוא על עוונותיהם של ישראל? כשהם בבחינת ראשון ראשון. דהינו שלאחר כל נפילה קם מחדש, שנפילה שכזו הסמוכה לקימה נחשבת לראשונה, על זאת מעביר, אולם כשהנפילות סמוכות, הרי זה לא מתחיל מחמת חשק העברה, שהרי ספק יצריו בעכרה ראשונה והיה לו לקום ממנה, ומה שנפל עוד, זה לסבת יאושו וחסר אמונתו ובטחונו בבוראו, ובכך שנתיאש ממנו, נכשל, ועל זה אין הקדוש ברוך הוא מעביר ואינד נקראת ראשונה, כיון שלא הפסיקה קימה באמצע.

וזהו גם מה שאמרו חז''ל ביומא פ''ו: כיון שעבר אדם עברה ושנה בה נעשית לו כהתר. עברה ראשונה שנכשל בה אדם לאחר קימתו זהו מחמת תשוקתו לעברה, וזה חמור בעיניו ולבו דוה עליה, אולם נפילה שניה הרי היא מתוך יאוש שכבר נכשל בראשונה, ויאוש נחשב להתרה לו. שהרי מה כח היאוש אומר לאדם. זה לא בשבילך, זה למעלה מהשגתך, ואפשר לא יתבעו ממך זאת בשמים, ומראה לו כהתר את הדבר.

הדברים הנ''ל מאד מעודדים לראות רחמנות הבורא וחסדיו אתנו, היאך לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ולעולם ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו.

אולם מאידך, מחיב הדבר מאד, לפי שבזה נסתמו כל ההצטדקיות של האדם: נסיתי השתדלתי ולא הלך לי, נפלתי, התיאשתי וכו', כיון שכאן מגלה הוא חסר אמונה ברחמי ה' לקבל כל אחד, חסר אמונה שהנפילות בעצם גם מהשמים למען התועלות שבהם, ועולה על הכל הגאוה שביאוש, שהרי המתיאש מתיאש הוא מכיון שאינו רואה שיאות לאיש כמוהו לפל, ואם בכל זאת נפל, הרי שאין לו תקנה, חס ושלום. אלא חיבים להבין שתרמית היצר היא, והיא התרמית המצלחת ביותר, ואדם שהוא בר דעה נתבע על היותו בן שלא השכיל להבין מלכודות כחות הטמאה הרוצים לדחותו מאלקיו, ועליו - כבן נאמן - להיות איתן בבטחונו על אלקיו ולראותו כנאמן ואמתי לישראל בניו.

ומה, באמת, הפעלה הנדרשת לאחר הנפילה?

פעלת התגמול הראשונה לאחר הנחתת מכת האויב, היא התפלה. מיד לאחר המעידה והכשלון אין להתחיל בשום פעלה אחרת, אלא רק עבודת התפלה. לגשת מיד להתחנן על נפשו בחרטה על העבר ובזעקה על העתיד לבל ימט שוב. זו הפעלה היחידה הנדרשת לאחר מצב הירידה, ובזה כבר קצצת תכף את כנפי האויב אשר בא עליך כאשר ידאה הנשר, כיון שמיד מפנים הנך לעצמך: נכשלתי? זה לא סוף העולם ! את הקשר עם בוראי לא אבדתי ולא אאבד לעולם ! שוב הקשרים התחדשו ! והזהר לעשות זאת בהקדם, כי כמה שיהא זה בהקדם, אזי הפער בין היאוש להתאוששות יהא קטן. ולכן, כדי שלא להקשות על עצמך בטרח ובעמל לקרב את עצמך מיאוש להתאוששות, הרי שבתפלה קצרת את הפער, כי מיד שבת לבוראך ללא שהיות. כל פסק זמן יכול להיות רק לרועץ, כי בכך תתן אפשרות החדרת מחשבות יאוש וחלשת הדעת למחך. אל תתן זמן למחשבת האויב להשיג את מטרתו, שהוא היאוש. שוב תכף לאלקיך האוהבך תמיד, כי כל פסק זמן מהוה סכנה שמא תשכנע מכח המפתה שיוכיח לך בראיות ברורות וחזקות שאבדה תקותך ולשוא עמלך, כי זו מגמת כח הרע בהחטאתו את האדם - לא בעצם החטא מסתפק היצר, כי הלא על עצם החטא אפשר לשוב. לעסקה מצלחת יותר מצפה היצר, והיא - להאבידך לגמרי במחשבות יאוש.

לכן עשה זאת אפוא, בני, והנצל !

שוב יום אחד לפני מיתתך. שוב מהר לבוראך לפני מיתתך - לפני שימיתך היצר במחשבות מרמה. קדם אתה אותו, ובכך תשיב לו גמולו בראשו והיית רק למעלה. ועצה זו נאמרה לנו מפי רבנו האר''י הקדוש ביד תלמידו מוהרח''ו. וכה הם דבריו ב''פרי עץ חיים'' על הפסוק ''פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם תכתב זאת לדור אחרון'': בדורות האחרונים, הגם שיהיו במצב ''ערער'' - רע-רע, בדיוטא התחתונה - מבטח להם שיפנה האלקים לתפלתם ולא יבזה לה.

מסר חשוב זה ראה הפסוק לבשר דוקא ל''דור אחרון'', שהכשלונות יתרבו אצלם ויהיו בבחינת ''רע-רע'', וטבעי הדבר שהיאוש יצמח בלבותם, ועליהם לאחז בענף ההצלחה היחיד - תפלה, בהבטחת בשורה שלא תבזה תפלתם.

עלינו ללמד היטב להיות מלמדי מלחמה, כיצד לתפש בקשת ובחרב עד טפת דם האחרונה ולהדף את האויב, גם כשהנו מנפנף בחרבו במחשבה לתת את מכת החסול - מכת היאוש ההרסנית, ועם דבריהם של רבותינו נקום על עמדנו, נלחמה בעד אלקינו ובעד תורתנו, ובכך ננציח את נשמותינו לחיי עד במחצתן של כל גבורי הרוח של עמנו שעברו את מלחמתם בנצחון ולשלום, כי זאת בחר וברר האלקים לנו לעבדו בתקופת עקבתא דמשיחא, מתוך חסר ספוק דוקא, מתוך עגמת נפש דוקא, לקום ולעבדו בכל לבבנו עם המעט שנשאר בנו - כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני.

ובזאת נבחן !

בזאת נבחן אם כנים אנחנו ונאמנים לבוראנו בכל מצב.

ואם מאבותינו בקשו לעמד בסוג מבחן זה מעט, עלינו הטל לעמד בסוג מבחן זה דוקא הרבה, ועלינו לראות במבחן זה כעקר ונסיון דורנו, צו השעה, לקום בשארית הכח ולעשות את מה שנשאר לעשות, ובזאת צדיקים וחסידים אנחנו, כי את המטל עלינו עשינו.

---

פרשת פנחס

כח היחיד להציל את הרבים

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל וכו' ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי (כד, יא)

יש להבין, אם מדת הדין מחיבת את החוטאים, הרי שיש לדונם ולהענישם, מה בכך שיש איזה צדיק שהוא משלם לעצמו - שיהא בכחו מלהציל את החיבים?

ועוד, מהו ''השיב את חמתי'', מילא אצל בשר ודם שיך לומר שכשהמלך כועס מאד על צבור מסים ובא אחד ועשה לו נחת רוח ובכך הרגיע את כעסו, אזי נשקט כעסו ואין כבר כח באותו כעס, תש כח הכעס מלנקם בבני עמו לפי שכבר נתקרר חמו ואין בו שעור נקמה, אולם אצל הקדוש ברוך הוא - לא איש אל ויכזב, יכול הוא לעשות כמה פעלות יחד, לתת דין על אמה זו ובאותו זמן להתחסד עם אמה אחרת. אם כן, מדת החסד תמשיך חסד לפנחס, ובד בבד מדת הדין תמשיך דין ונקמה ברשעים, ומה שיך גבי קדשא בריך הוא שמדה תכבה מדה, ובפרט שהלא ידוע ומפרסם שהמדות של הקדוש ברוך הוא אינם במהותו חס ושלום, אלא הנהגותיו עם בריותיו, ואם כן מה מעכב שמדת החסד תפעל למי שצריך - בו בזמן שמדת הדין גם תפעל למי שמגיע לו?

אלא, אמת שמדותיו של הקדוש ברוך הוא אינם אלא הנהגות שמחוצה למהותו, אמנם פועלות המה כפי הנהגת התחתונים וכאמרם זכרונם לברכה: צדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים, ורשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין, ובפרט הנהגת ''מדה כנגד מדה'' היא הנהגת הצדק שבה מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו, וכנאמר ''לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו'' (ירמיהו לב, יט), וכהתפעלות יתרו מהנהגת הקדוש ברוך הוא במדה זו, וכנאמר: ''כי בדבר אשר זדו עליהם'' (שמות יח, יא)

ומעתה נבאר מה כחה של קנאות פנחס לפעל בהנהגת ''מדה כנגד מדה'', לבטל את החמה של מדת הדין ולעצרה בעצמת פרעניותה.

ונקדים דברי המדרש בספר ''מרכבה שלמה'' לרבי ישמעאל כהן גדול (דף ג' סוף עמוד א) אמר רבי ישמעאל סח לי ססגיא''ל המלאך - שר הפנים: ידידי, שב בחיקי ואגיד לך מה תהא על ישראל. וישבתי בחיקו, והיה בוכה והיו דמעות יורדות מעינו ונופלות עלי, אמרתי לו: הדר זיוי, מפני מה אתה בוכה? אמר לי: ידידי, בא ואכניסך ואראך מהגנוז לישראל - עם הקדש. תפסני בידו, והכניסני לחדרי חדרים ולגנזי גנזים ולאוצרות, ונטל את הפנקסין והראני אגדות כתובות צרות משנות זו מזו. אמרתי לו: הללו למי הן? אמר לי: לישראל. אמרתי לו: יכולין ישראל לעמד בהן? אמר לי: בא למחר ואודיעך צרות משנות מאלו. למחר הכניסני לבית גנזי גנזים ולחדרי חדרים, והראני צרות משנות מן הראשונות וקשות, אשר למות למות, ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי, אמרתי לו: הדר זיוי, כל כך חטאו ישראל? אמר לי: בכל יום מתחדשות גזרות קשות מאלו, וכיון שנכנסים ישראל לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין ''אמן יהא שמיה רבא'' - אין אנו מניחין אותן לצאת מחדרי חדרים. עד כאן דברי המדרש.

ויש להבין, מהו הכח של ענית אמן יהא שמיה רבא כל כך גדול לעצר את כל הגזרות מעם ישראל?

''אין מלך בלא עם'' - כלל מסכם ופשוט, אין טעם למלכות, אין תקף למלכות ובכלל לא שיך לקרא למלכות בשם מלכות כשאין עם.

והבאור ''בלא עם'', אינו דוקא שאין עם כלל, דאז פשיטא דלא שיך מלכות, אלא גם כשהעם מתמרד להנהגת המלך ואינו מצית למלכו, פשוט שמלכותו אין שמה מלכות כלל, וכשרואה המלך שמלכותו איננה תכליתית, מחליט להעניש בגזרות את בני מדינתו להחזירם לציות משמעתו כדי להשיב את מלכותו על כנה. אולם כשעדין מוצא נחת מאי אלו נאמנים למלכות הנכנעים, ובאהבה וצפיה מחכים וממתינים למלכותו השלמה - משככים בכך כעסו להמתין ברחמנות עד שגם שאר עמו ישובו להכנע למלכותו. כיון שסוף סוף רואה הוא שמלכותו אינה לבטלה, ויש טעם למלכותו להקרא מלכות אחר שישנם עדין עבדים הנאמנים לו.

הנהגת מדת הדין תובעת להוציא גזרות קשות ורעות על עם ישראל, כיון שבמעשיהם הרעים מוחים המה שם מלכות ממלכו של עולם להיותם מתמרדים מלהכנע להבורא, ואם כן אין מלכות כשאין עם, וכשבאים עדין רבים לבתי כנסיות וצועקים ''יהא שמיה רבא מברך'', שמשמעות שבח זה הוא הכרזה על מלכות שמים שביום מן הימים תהא במלאה במחית עמלק מן העולם, ואז יהא שמו שלם וכסאו שלם, וצפיה זו - בכונה עמקה - של חלק מעמו של הבורא, היא המשככת את מדת הדין, בטענה - מלכותו של הבורא תכליתית היא ואינה לבטלה, ואם כן אין סבה להחריב את העולם, וזהו בעצם ''המדה כנגד מדה'', כנגד שקמים להמליך את ה' ולקבל מרותו, במקביל - כביכול חוזר בו הקדוש ברוך הוא, ומתרצה למלך על עמו ונחלתו, ושב מעליהם אפו מלכלותם.

וכמו כן נבין עד כמה חמורה שנאת חנם, אנו עתה בשבועות של בין המצרים, מתאבלים על חרבן בית המקדש שחרב בעוון שנאת חנם, והסבה שיש בכח שנאת חנם להחריב את הבית המקדש, מכיון שהלא בית המקדש הנו סמל למלכותו יתברך, שבו משכין הבורא את משכנו בתוך עמו למלך עליהם, ולמלכות יש לה תקף רק כשהעם מאגד ובדעה אחת, אולם כשיש התמרדות ופלוג בעם, הרי שבכך נהרסת אחדות המלך, הכיצד כשהעם מפלג יבוא באחדות אחת בלב אחד להמליך את מלכם? שהרי כבודו של המלך הוא דוקא שמתאסף כל העם כאחד ובדעה אחת לאהבה את מלכם ולקבל מרותו, וכשהעם מפלג ואין בינם אחדות זו לבא כאחד לשבח ולרומם את מלכם, וכל מפלגה עושה זאת בינה לבין עצמה, הרי בכך כבודו של המלך מפזר בין עמו בקבוצות קטנות במקום שיהא ברב עם כאיש אחד בלב אחד, אם כן ''שנאת חנם'' הגורמת לפלוג העם גורמת מעוט במלכות שמים, ולכן הסיר הקדוש ברוך הוא שכינתו מבית המקדש, ומאס מלשכן בין עם שעובד אותו עדרים עדרים ואינם מתאחדים - ברב עם הדרת מלך.

ונחזר לענין שהתחלנו. עם ישראל החלו להתמרד מלצית למצוות ה', ''ויחל העם לזנות אל בנות מואב'', מלכות שמים מתפרקת - אין מלך בלא עם, ובכן החל הנגף להחריב את העולם, אם אין תכלית במלכות מה צרך יש בעם? קם פנחס, ובקנאו קנאת ה' השיב את תכלית המלכות, בהראותו יש עם, יש קנאים, יש נאמנים למלך עד כדי מסירות נפש, ואם כן יש טעם להמלכות להמשיך, ובכך השיב את החמה שבאה לעקר את העם לגמרי, וכנאמר: ''ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי'', משמע שהיה ברצון מדת הדין לכלות לגמרי את עם ישראל מחסר תכלית המלכות לגמרי, ובמעשהו הוכיח למדת הדין בטענה נצחת, יש עדין נאמנים הראויים למלכות שמים ובשבילם כדאי להשאיר את העם, וכנ''ל זוהי הנהגת ''מדה כנגד מדה'', שכיון שהואיל פנחס לסכן עצמו לה', והעיד בכך על עבדות נאמנה, ועל מלכות שמן הראוי למסר עליה נפש, וכדאית היא מלכות שמים עד כדי למות עליה, חוזרת בכך אותה מלכות מכעסה, בראותה שיש סבה למלכות, אחר שישנו עם התואם את המלכות עליו.

אלא שעדין יש להבין, למה מדת הדין לא שככה אלא במעשה מסירותו של פנחס, והלא עדין היו רבים בישראל שלא נכשלו בחטא זנות מואב, היכן זכותם של משה רבנו והזקנים וכל יתר הצדיקים שבעם ישראל, ומדוע לא היה בזכותם להגן על עם ישראל עד שהצרך למעשה קנאותו של פנחס דוקא?

והתשובה, עם ישראל היה אז עם משה רבנו והזקנים, ובכל זאת העז לקום ולחטא בבנות מואב, הרי שלא הספיקה להם מרותם של משה והזקנים להטיל עליהם אימת שמים ולהחריד אותם בזעזוע ממעשה נורא כזה, עד שבא פנחס, ובקנאותו במסירות נפש, החדיר עמק בלבותם כמה חמור מעשה שכזה לזנות את בת אל נכר, עד כדי שראוי החוטא לענש נורא זה להדקר בחרב, ובכך הוכיח להם חמר עוון זה, עד כדי שנפל עליהם אימתה ופחד מיראת הענש, ובזה עשה שלום בין הפלוג שהיה בעם בהסירו את המורדים והפושעים, ובעל כרחם של החוטאים השיבם לאמת ובכך ישובו כלם לדעה אחת להתנזר מתועבת ה' - עריות.

והיותר אמת לענות על שאלה זו, הוא כך: במעשה חריג של קנאות לכבוד ה' מעל הטבע - במסירות נפש דוקא מהממים ומרעישים את זכיותיהם של ישראל, ומפילים את כל כח מדת הדין, שאינו נמנע מלקטרג על אף הזכאים שיש בישראל, ורק בראותו מעשה חריג של מסירות נפש, נשתק ונדמם תקפו מלקטרג על ישראל. כי הרי מדת הדין היא הנהגה של השם יתברך שהטביע בה למצות את הדין בחוטאים, וכיון שזה טבעה, אזי רק כאשר יעשה מעשה מעל כח הטבע הרגיל, הוא שיהא בכחו להשתיקה, כי כח מעל הטבע יש בו כח לבטל הטבע.

וביותר מבארים הדברים לפי הסברו של הגר''ח שמואלביץ זצ''ל: שיסוד פעור שהוא לאכל טרדין ולהטריז על פניה של העבודה זרה - הוא על מנת לפרק כל על שבעולם וזו מטרתם של עובדי עבודה זרה זו להחזיק בדעה שאין שליטה בעולם ואין להיות משעבד לשום כח, הרי שזו מרידה נגד עקרון מלכות שמים. שיסודה התבטלות למצוות ה'.

הרי לנו מכאן למוד נורא, כשיש קטרוג חלילה על עם ישראל להאבידם ולהשמידם, והרי קטרוג זה נגזר עליהם במצב הנוכחי, הגם היות בהם גדולים וצדיקים, ועם כל זה ראתה מדת הדין - שבטבעה למצות הדין ברשעים - שיש מקום לתבע ולהעניש, מוכח מכאן שלא הספיק בכך המצב הסטנדרטי לבטל את הגזרה, ומדת הדין עדין יצאה מצדקת במשפטה להאביד ולהשמיד, מה העצה היחידה שנותרה - לקום בקנאות לה' ולגדר פרצה במסירות נפש למעלה מהטבע, ובכך לזעזע את לבות עם ישראל להחרד לדבר ה' - מה שלא היה קדם על אף מציאות החסידים והצדיקים שבתוכם, כי המצב שקדם הקנאות עדין נחשב למצב הטבעי, ואינו מספיק לעקר את מדת הדין אלא רק כשבא מצב לא טבעי - חריג - והוא הגובר על מדת הדין, היות והמקרה החריג מזעזע את החוטאים ומשיבם לדעה אחת שוה עם שומרי התורה.

וכאן נבוא לתרוץ נפלא על קיום עם ישראל בתקופת חבלי משיח. כי הרי יש לתמה מהמדרש בשוחר טוב (מזמור טז) אמר רבי לוי בשם רב אידי, שלשה חלקים נחלקו היסורים: אחד, נטלו אבות העולם וכל הדורות, ואחד דורו של שמד [פרוש: כל הדורות של גזרות ושמדות קרוי במדרש - דור של שמד, כידוע לבקיאים במדרש], ואחד דורו של משיח עד כאן. אם כן, דורו של משיח בלבד - דור אחד - יצטרך לעבר ולספג כמות ואיכות יסורים שבעבר התפרשו על פני דורות רבים, ואלו דור זה בלבד יעבר את אותם גלים, היש - אם כן - תקוה לשריד ופליט שישרד ויפלט ממבול צרות ויסורי חבלי משיח? אלא על כרחך לומר, שישנם קנאים המונעים ועוצרים את חמת מדת הדין ומשככים אותה, ומי הם קנאים אלו?

קנאות היא לאו דוקא בהריגה בחרב את החוטאים, כח וזכות הקנאה היא בכך שקם אדם לכבוד ה', ואינו מתחשבן עם שום חשבון לא של יחיד ולא של צבור, קם בתמימות לכבוד ה' ומפגין את נאמנותו למלכו ואף שיעבר עליו מה שיעבר, וזהו מעשה פנחס. וכיוצא בו אדם שקם בעז רוח לשוב בתשובה שלמה לעשות רצון ה', על אף שבכך נתקל בלגלוגים ובלעג השאננים, מריבות, שלום בית, פטורים מהעבודה, יחס עוין במשפחה בחברה ועוד ועוד, ומחליט, מדלג אני על פני כל הרים אלו לעשות רצון אבי שבשמים, הרי זוהי קנאה אמתית המשככת חמה וזעם מעם ישראל. וכמו כן, אשה המחליטה בעז רוחה להלך מהיום בלבוש ההולם את בת מלך, לבוש צנוע על פי כל גדרי ההלכה, שמירת הטהרה השבת ויתר מצוות התורה, ואף שיודעת שתצטרך בכך להתקל במפריעים רבים שימסו את רוחה, ומחליטה בכל עז שלא להתחשבן עם אף אחד, ואף שאפשר שיגיעו הדברים עד כדי הריסת הבית ותצטרך לבנות את ביתה מחדש, עם כל זה אינה נמנעת ואיננה נסוגה לאחור משום איום שבעולם, זוהי קנאות לשם השם המזעזעת את הסובבים אותה, זוהי קנאות המשככת את מדת הדין וסותמת את פיה בטענה ''יש עם'', יש סבה למלך לקבע את מלכותו ולא לפרקה, אחר שעדין יש לו עם נאמן ומסור.

ועל פי זה יובנו דברי הגמרא ביומא פ''ו: יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כלו. ועל אמרה זו יתמה כל מתמיה, הכיצד הוא שבעבור יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כלו? אלא אין כאן הכונה הבטחה למחילת עוונות החוטאים והפושעים שבדור, אלא אם נגזרה גזרה להשמיד להרג ולאבד, ומדת הדין עומדת לבצע זממה, אזי בקנאות תשובתו של יחיד למחל לעצמו ולעמו מאותה גזרה של כליון, ולהמתין עוד לתשובתן של ישראל ולא להכריתם. ומוחלין לו ולכל העולם, הכונה מוחלין מלהביא עליהם את הנגזר עליהם, בכך שמדת הדין נשתקת בטענה - יש עם הנכנע ומקנא לאלקיו, ואם יש עם - יש סבה להתמדת המלכות לבל תתפרק חס ושלום.

כמה, אם כן מעלת כל חוזר בתשובה, המחליט להתמרד נגד כל כחות הטמאה ולשוב לאביו שבשמים, ועושה עצמו כעור וכחרש וכאלם מכל המפריעים שעומדים בדרכו, ובקנאות רץ לתורה ולמצוותיה, ודוקר בחרב את כל המשטינים שעומדים עליו לשטנו מימינו ומשמאלו, שהרי בכך שמתמרד נגדם אין להם דקירת חרב גדולה מזו, הרי שבכך לא רק שמתקן את עצמו אלא מגן על כל העולם כלו שימחל להם ה' מחרון אפו אשר חשב להשחיתם ולכלותם.

וזהו סוד קיומנו בחבלי משיח, על אף שלפי הנגזר לא היה ראוי להשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, אולם הרי כל יום צצים לו להקדוש ברוך הוא פנחס פלוני או פנחס אלמוני, העושים מעשה פנחס בן אלעזר לקנא קנאת ה', ובכך משתקים את מדת הדין מחרונה, בפיסם אותה, הנה יש עם, ישנם כאלה המסורים ונאמנים למלכם. ובכך מרעישים ומהממים את כל כחות הדין, כי כן משפט כל מעשה חריג שיוצא מגדר הרגיל להרעיש ולהפעיל שנוי משמעותי הן מהפועל עצמו והן מהסובבים אותו שנפעלים המה ממעשהו - דבר המצדיק לשנות מצבם של הרבים בזכות היחיד.

וברור הדבר, שככל שהמעשה החריג הוא פמבי יותר - הרי שהוא מרשים ומפעיל יותר, הן בשלילי כמעשה זמרי בן סלוא שהיה בכח מעשהו המתעב הפמבי והחריג - להמיט שואה על כלל ישראל, והן במעשה הפמבי והחריג החיובי של פנחס להציל את כלל ישראל, אלא שגם כאשר מעשה חריג נעשה ביחיד ובצנעה, פועל אמנם רק ליחיד, אבל לא מעט כחו מלזכות את עושהו בישועה למעלה מהטבע.

ובאור הדברים על פי הרב ''באר מים חיים'', שמגלה לנו יסוד נפלא בהנהגת הקדוש ברוך הוא עם האדם. שהרי ישנה הנהגת חסד טבעית הפועלת אצל בני האדם בדרך העולם, וישנה הנהגת חסד מעל הטבע המכנית - נס, ואימתי זוכה אדם להנהגת חסד זו - מעל הטבע, ואימתי אינו זוכה לה? זה תלוי במעשיו של האדם עצמו. כשהאדם עושה רצון ה' רק בנסבות טבעיות בלבד כגון, כשהוא ישן די שבעו רק אז קם הוא לתפלת ותיקין, וכשלא ישן מספיק מתאחר מלקום, כשיש בידו ממון מיתר מוציאו להדור מצוה כתפלין וציצית מהדרים, וכשלא, אינו מתאמץ להדחק בשביל הוצאות מצוותי וכן כשהוא רענן וערני הולך ללמד תורה, וכשהוא עיף מותר הוא על שעורו הקבוע, וכדומה, אם כן עובד הוא את ה' רק במהלכים טבעיים בלבד, ולעמתו ישנו אדם שעובד ה' למעלה מהסבות הטבעיות, לעולם לא מותר על ההשכמה ואף שלא ישן מספיק, לעולם לא מותר על שעור תורה ואף שעדין לא ישן ועדין לא אכל, לעולם אינו מותר על הדור מצוה ועל אף שאין בידו כסף מספיק דוחק עצמו - לוו עלי ואני פורע. אזי, הראשון הנהגת מדת החסד עמו בדרך טבע - מדה כנגד מדה, וכשנופל הוא חס ושלום באיזה קטרוג וצרה וצריך הוא לישועה, אם אפשרית הצלתו בדרך טבעית כגון בנתוח, רפואות וכדומה, יצילוהו מן השמים. ואלו אם אין אפשרות טבעית להצלתו ודרוש לכך נס - מעל הטבע - אין לו זכות לזה, שכן עבודתו את קונו הנה בדרך טבע בלבד. ולעמתו העובד ה' מעל הטבע, יזכה להושע גם כשנמנע מדרכי הטבע להצילו, יושיעוהו בדרכי נס למעלה מהטבע.

וזהו נלמד גם מפרשתנו, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל, ואומר ה''אור החיים'' הקדוש, שנעשתה כאן פעלה מפלאת, שהרי יש מצב של קדם גזר דין, זהו אחד, וישנו מצב שני של אחר גזר דין קדם בצוע הדין, שאותו יותר קשה לבטל מאשר קדם גזר דין, אולם יש מצב שלישי הרבה יותר קשה, והוא לאחר שכבר מתחיל להתבצע הגזר דין בפעל ממש לקום ולדחותו ולסלקו זהו נס גמור ומפלא, וזאת הצליח לפעל פנחס מדה כנגד מדה, כשם שהוא קנא לה' לגמרי שלא בדרך הטבע, אלא הכניס עצמו לסכנה עצומה, כמובא במדרש שהסתכן בנפשו בעשותו זאת ולא חשש משבט שמעון שיהרגוהו, ולכן זכה בכך לדחות ולסלק את מדת הדין אף שהיתה באמצע בצועה בפעל ממש - השיבה לאחור מעל בני ישראל.

יסוד הקנאות - אהבה מקלקלת את השורה

בכל צבא ישנם חילים שאינם מסתפקים בעשית החיוב המטל עליהם ודיו. חילים הבאים לצבא מאהבת מלכם התקועה עמק בלבם, מצפים לארוע שבו יצטרכו להראות מסירות נפש למלכם האהוב והנערץ עליהם, כדי להוכיח לו את לבם הטהור והמסור אליו, ולא ישקטו ולא ינוחו במהלך החיים הסטנדרטי, אלא מקוים הם להזדמנות בו יצטרכו לעשות מעשה חריג לכבוד מלכם לענגו ולעשות לו נחת רוח.

ומאין נובעת נכונות וטהרת לב כזו? מהתבוננות בגדל עצמת המלך, יכלתו, גבורתו, יפיו, חנו, עשרו, וככל שיתבוננו יותר במעלות המלך יותר יחרט ויקבע אהבת המלך בלבם. וכשרואים המה, כאלה המורדים במלכם האהוב ואינם חשים לכבוד מלכם, ובראותם את צער מלכם האהוב עליהם, אינם יכולים לסבל זאת בלבם, ותכף מקנאים לכבודו של מלכם להשקיט כעסו ולתת מרגוע לנפשו ונחת רוח לפניו, ונוקטים במעשי מסירות חריגים ומסכנים - אהבה מקלקלת את השורה, קנאה טהורה מתוך אהבת המלך ללא שום שתוף רצון עצמי אחר, זוהי קנאות לשמה שיש בכחה לעצר את הנגף גם כשהוא בעצמתו.

במדת הקנאות מצינו כמה סבות המטעות הדוחפות לכך:

א. מסבה שפלוני אינו דוגל בשיטה שלי ראוי הוא לענש.

ב. בכך שאאבד אויבי ה', יתעלה שמי ויתקלס כבודי בעיני ה'.

ג. יגדל שכרי בעולם הזה ובעולם הבא.

ד. אינו יכול לראות מעשי רשע ושחיתות, וזאת מחסר הנוחיות שהוא שרוי בה - ומאהבתו את עצמו - שאין הוא יכול לראות את הנעשה לפי שזה נגד מנהגו וארח חייו - קם ומאבד את עושי רשע.

ה. מתוך שנאה לרשע, דהינו שכתוצאה ממעשה הרשע של הרשע נכנסה בלבו שנאה לרשע, וזו נגיעה, שהרי אסור לשנא את הרשעים אלא את רשעותם בלבד.

כל סבות אלו אינם נקיות ומטהרות במעשה הקנאות, שהרי משתף בהם רצון עצמי.

קנאות אמתית היא הנובעת מאהבת ה' עמקה בתוך הלב, ולכבוד קונו בלבד קם ומקנא, לא בשביל שמחמם הוא על המורדים בה' כי אין זו שיטה שלו, או כדי שיתעלה שמו וקיומו על חשבון חרבנם של אחרים.

וכמו כן, המקנא משום שמצפה הוא לגמול בעולם הזה ובעולם הבא, או כדי לחיות בחיי נחת והרוחה ולהיות שאינו יכול לסבל נהג אחר ממנהגו וגורם לו הדבר צער לעצמו, קם ומקנא, כל אלו סבות שאינם טהורות. להיות מקנא באפן שלא תתערב בלבו שום שנאה לחוטא, אלא לב מלא אהבת ישראל, ועושה מעשהו רק מתוך קנאת ה', זהו מעשה יחידים דוקא. הקנאות האמתית והטהורה בהיותו מקנא מאהבת ה' טהורה, וזאת רק יודע תעלומות יודע ויכול להעיד על המקנא, והוא אמרו ''בקנאו את קנאתי'', מעיד יודע תעלומות על פנחס שקנא את קנאת ה', ובא להוציא לפעל את מה שהיה צריך כביכול הקדוש ברוך הוא לפעל ברשעים, קם הוא ועשהו בכונה כנה להרגיע את קנאותו יתברך ולעשות לו נחת רוח, ללא שום תערבת רצון עצמי שלו, ללא מטרת שכר בעולם הזה, ואפלו ללא מטרת שכר בעולם הבא. ועל פי זה אפשר אולי להסביר דברי הגמרא: אמר רבי שמעון בר יוחאי, שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן ואני איני אוהבן. דקשה, אם הקדוש ברוך הוא שונאן, יש לו לרבי שמעון בר יוחאי גם לשנאתן, ולמה אמר שהנו בגדר ''אינו אוהבן'' בלבד? אלא לרבי שמעון בר יוחאי להיותו איש אמת, והאמת נר לרגלו, נתכון לומר שבודאי אני גם שונאן, אולם בשנאתי להם יתכן ומערבת מחשבת עצמי, אולם לפחות בכך ''שאיני אוהבן'' זהו באמת מתוך אהבת ה' לגמרי, ללא שום תערבת רצון עצמי. כי להגיע למדרגה כזו לשנאת את הרשעים לגמרי מתוך קנאות לה' ללא שום תערבת רצון עצמי, זהו מדה שקשה מאד להשיגה.

ובדרך אחרת גם נתן להסביר דברי לרבי שמעון בר יוחאי, על פי מה שאמרנו שאין המקנא הטהור מקנא מתערבת שנאה לזולת, אליו הוא נשאר בלב מלא אהבת ישראל, ורק עושה מעשהו מקנאת ה', וזהו שאומר רבי שמעון בר יוחאי ג' דברים הקדוש ברוך הוא שונאן - לפי שהוא יש לו רשות לשנאתם לפי שחוטאים המה כנגדו, ואלו אני, מאין לי רשות לשנאתם? ואם אני שונאם, זוהי כבר נגיעה עצמית שלי לשנאת את מי שאינו דוגל בשיטתי, ועל כך אין לי רשות.

והיא מדרגת משה רבנו רעיא מהימנא, בכל משך מנהיגותו את עם ישראל 40 שנה, והנציחה התורה את לבו הטהור במאמר: ''מחני נא מספרך אשר כתבת'', אמר לו משה להקדוש ברוך הוא: אם אין אתה מוחל להם ימחק שמי גם מחיי עולם הבא.

ומה שאמר דוד המלך עליו השלום: ''משנאיך ה' אשנא'', אלו משנאי ה' - מחטיאי הרבים, עליהם יש רשות מן השמים לשנאתם, אולם שאר החוטאים אין רשות מן השמים לשנאתם, וחיב להסיר השנאה מלבו עליהם.

מנהיגי ישראל

וידבר משה אל ה' לאמר, יפקד ה' אלקי הרוחת לכל בשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה (טו, יז)

פעם אחת ויחידה שנזכר בתורה וידבר משה אל ה' לאמר. ומהו לאמר, וכי למי יאמר ה' את דברי משה?! פרש רש''י: לאמר - אמר לו: השיבני אם אתה ממנה להם פרנס אם לאו. והוא נורא לראות את עמדתו התקיפה של משה רבנו עליו השלום בדבר הסדר מנהיגות בישראל - השיבני אם אתה ממנה להם פרנס אם לאו, משה דרש לדעת תכף שענין זה של מנהיג בישראל יסדר על הצד הטוב ביותר - אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם וגו'.

ומאלפים המה דברי ה''חזון איש'' בדבר חשיבות התבטלות למנהיג בישראל.

וכה דבריו בענין זה באגרתו לאיש צבור: ''השיטה לעשות את התורה לחלקים שונים: הוראה באסור והתר חלק אחד, והוראה ב''שוק החיים'' חלק שני, להיות נכנעים להוראות חכמי הדור בחלק הראשון, ולהשאיר לחפש בחירה בחלק השני, היא השיטה הישנה של המינים בירידת היהדות באשכנז, אשר הדיחו את עם ישראל עד שנתערבו בגויים ולא נשאר לפלטה... הפלאה זו היא גלוי פנים בתורה, ומבזה תלמידי חכמים, ונמנים בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא, ונפסלים לעדות (סנהדרין צט)

ראשית דרכם של הרפורמים ומהרסי היהדות, היתה כאמור לבטל ולזלזל בדברי רבותינו בנוגע ל''שוק החיים'', זו היתה ועודנה מטרתם של עוכרי הדת מאז קום המדינה, ולהותנו ולגדל חרבננו טפטפה השקפה הכפרנית הזו אל כל שכבות העם. ויש המוני אנשים שמקימים תורה ומצוות, או לפחות מכבדים ומוקירים את התורה, אבל בעיניהם רבני ישראל וגדולי התורה טובים ורצויים רק לענינים שברוח, שאר הויות החיים - כלכלה, מדיניות, בטחון וכו' - אין זה תחומם ולא הבנתם.

ומסביר זאת האדמו''ר מקלויזנבורג זצוקלל''ה בדבריו החריפים: ''... בדורנו זה חצפה יסגא (סוטה מט), ואברך טפש יכול לסתר במחי יד את אשר אמר צדיק אמת ברוח הקדש. ועם הארץ עברין שהוא זולל וסובא ומתנהג כבעל תאוה, מעיז לומר שלא מוצא חן בעיניו מה שפוסק גאון וקדוש אמת, וזו קלפת עמלק... ''. עד כאן לשונו.

אכן, קל מאד להוקיר ספר תורה, לעטפו בשיראין ולהשכינו כבוד בארון קדש מפאר. אפשר לרכז גם היום בחוצות תל אביב וחיפה, רבבות שרים ורוקדים לכבוד ספר התורה ב''הקפות'' בשמחת תורה, ''הני טפשאי קמים לכבוד ספר התורה ואינם קמים לכבוד גברא רבה'' (מכות כב ועיי' קדושין לג) - אותם טפשים, שכמותם נוהגים רבים בתוכנו, הנותנים כבוד ויקר לספר התורה, ואלו לנושאי התורה - לגברא רבה, אין הם חולקים כבוד ואף להפך, אינם נותנים את לבם, שהנה למעשה ספר התורה כתור על קלף שעבד מעור של פרה, אותיותיו כתובות בדיו פשוט על ידי סופר סת''ם שהנו לאו דוקא תלמיד חכם, ועם כל זה הופך מיד ספר התורה לקדוש בקדשה מיחדת, צריך לעמד בפניו, אם הוא נופל חלילה צריך לצום, ושאר כל דיני קדשה מיחדים חלים עליו.

על אחת כמה וכמה תלמידי החכמים גדולי התורה, שזככו את גופם, מחם ולבם, בלמוד התורה, ומה שהם מדברים אלו דברי אלקים חיים, זו התורה עצמה, וכי קדשת הפה ממנו יוצאים דברים קדושים אלו, פחותה מקדשת הקלף של ספר התורה?!

כשמתיחסים בזלזול אל דברי פוסקים ומנהיגים, כאן מתחיל המורד הרוחני. ורעיון זה, להאמין בדברי החכמים, שהוא אחד מעקרי האמונה מרחיב הרבי מקלויזנבורג זצוק''ל בקונטרס חמש רש''י פרשת ויקהל תשמ''ב: הנביא ירמיהו אומר: ''מי האיש החכם ויבן זאת, אשר דבר פי ה' אליו ויגידה, על מה אבדה הארץ'' (ירמיה ט, יא) ''אומרת הגמרא (בבא מציעא פ''ה ע''א) דבר זה אמרו חכמים ולא פרשוהו, אמרו נביאים לא פרשוהו, עד שפרשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר ''ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם'' (שם) אמר רבי יהודה: על שלא ברכו בתורה תחלה''.

על מאמר הגמרא הזה, שואל הגה''ק מקלויזנבורג זצוק''ל כמה שאלות מהותיות: על שאלת הנביא ''על מה אבדה הארץ'', התקשו החכמים לענות, התקשו גם הנביאים לענות, עד שענה הקדוש-ברוך-הוא ''על עזבם את תורתי'', וכונת הפסוק כדברי רבי יהודה - על שלא ברכו בתורה תחלה. וכי בשביל בטול מצות עשה - שלא ברכו ברכות התורה בשחרית, לפני שלמדו או התפללו, על זה אבדה הארץ, על כך הגיעה גלות כה קשה? ועוד לא מובן, איך יתכן שאם זו אכן סבת אבדנה של הארץ, לא הבינו זאת לא החכמים ולא הנביאים?!

אלא שכאן טמון רעיון עמק ומהותי, שהוא יסוד היסודות ביהדות. וכך אומרת הגמרא (מסכת שבת קיט, ב') בשמו של אותו רבי יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבזו בה תלמידי חכמים, שנאמר: ''ויהיו מלעבים במלאכי האלקים (דה''ב לו, טז), שאמרו: ''מה מהני רבנן'', והם אינם יודעים שהעולם עומד עליהם, והאומר כך נקרא אפיקורס''.

ירושלים חרבה כיון שההתיחסות אל תלמידי החכמים לא היתה כאל ''מלאכי אלקים'', אלא: ''מה מהני רבנן'' - מה מועילים רבנן? התיחסו אליהם כאל נתמכים, בטלנים, לא יצרניים ולא תועלתיים לחברה.

אותם אלו שסברו כך, לא כבדו את התורה עצמה, התפללו שלש תפלות ביום, שמרו מצוות, אבל מכאן ועד לתת לגדולי התורה להביע דעות - זה לא. הרב שיך לבית הכנסת כמו להבדיל בנצרות שהחיים מחלקים בין דת וכנסיה, והאומר כך - אומרת הגמרא - נקרא אפיקורס.

ובכלל אמונת חכמים להאמין שכל צדיק וצדיק בדורו מדבר בפיו ברוח הקדש הנצרך לו, שכך היא האמת שכל דבור של צדיק הנאמר בקדשה ובטהרה הוא בגדר דברי אלקים חיים.

וידוע, שאחרי מתן תורה הגיע כל דבור ודבור אצל כל אדם מישראל ונשקו, נשקו לדבור כמו למזוזה, תפלין וכו' - כמו לחפץ של קדשה. הוא הדין בדברי חכמים.

ואלו היו אנשי ירושלים מאמינים בכך ומקשיבים לקול חכמי התורה בידיעה ברורה שככל אשר יורו כן צוה ה' יתברך, לא היו מלעיבים במלאכי התורה. אבל אנשי ירושלים, אף שכבדו את התורה ואף קמו בפניה, מכל מקום בפני התלמידי חכמים לא נהגו כבוד, וטעו טעות חמורה בכך. שהלא בודאי אין קדשת התלמיד חכם ופיו המוציא דברי אלקים חיים, פחותה מן הקלף של ספר התורה. ואם לאו, איך יתכן שהתורה אמרה ''ארבעים יכנו'' (דברים כה, ג), ובאו חכמים וקבעו שאין צריך ארבעים מלקות אלא שלשים ותשע?

יוצא אפוא, שקדשת דבריו של תלמיד חכם הם כגופי תורה, כתשמישי קדשה, ואנשי ירושלים לא האמינו בזה.

אותם טפשאי, ואותם אנשי ירושלים שכבדו את התורה ולא חלקו כבוד לנושאי התורה, לא נהגו כך רק מטפשות, אלא גם מנוחות ופריקת על, שכן ספר התורה מנח בארון הקדש (עיין ב''ב יד), אך גדול התורה איננו דומם סגור בארון, הוא חי ומדבר, מוכיח ומיסר, תובע ומפריע ללכת אחרי ראות העינים ותאות הלב, ומשום כך מתיחסים לדבריו בבטול ובזלזול, כמו שאומרת הגמרא (סנהדרין ק, א), בני בנימין אסיא היו אומרים: ''מה מהני רבנן, מעולם לא שרו לנו עורבא ולא אסרו לנו יונה''.

ומסביר רש''י: מה כבר מועילים לנו רבנן, מעולם לא התירו לנו דבר האסור בתורה, ולא אסרו לנו מה שהתורה התירה.

מסביר המהרש''א, מדוע נקטו דוקא בדגמא של עורב ויונה? אלא שהעורב הוא סמל הטמאה, עוף שטוף זמה, והיונה היא סמל הטהרה (עיין ערובין ק), עוף טהור הקשור רק לבן זוגו. את הטמאה שהעורב מסמל לא התירו לנו החכמים, הם מזהירים ומתרים בנו לא להגרר אחרי טמאות הגויים ותועבותיהם, ולא אסרו עלינו את דרך החיים הטהורה אותה מסמלת היונה. ולכן התיחסו אליהם כאל ''מה מהני רבנן''?

בדרך זו מרעה אל רעה יצאו, עד כי הגיעו לידי עבודת כוכבים, והכל על ידי שבזו בה תלמידי חכמים ולא האמינו בדבריהם שדברי אלקים חיים המה. ומפני זה לא ידעו החכמים להסביר על מה אבדה הארץ, איך לא הגיע דור דעה כזה אשר ראה כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם, דור שראה כיצד לא מכבה הרוח את האש של עצי המערכה, כיצד עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, חוט השני ההופך ללבן, ושאר נסים שנעשו בבית המקדש (עיין יומא כא), איך הגיע דור כזה להדרדרות ולאבדן. על כן שאלוהו לחכמים ולא פרשוהו, נביאים ולא פרשוהו, עד שפרש הקדוש ברוך הוא בעצמו: ''על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם''. הינו שלא האמינו שהקול המדבר מפי חכמים הוא תורתי, שאני הכנסתי בפיהם לאמר לפניהם.

אותה אמונה שקול ה' מסיני הוא המדבר מפיהם של חכמים, אמורה גם לגבי דבריהם בנוגע לפוליטיקה, עניני ממונות, נזיקין ועניני דעלמא.

ואם ישאל השואל, מה זקה יש בין דעת תורה לבין ענינים מדיניים, תעשיתיים או סוציאליים? היה אומר על כך ה''חפץ חיים'' משמו של רבי איצ'לה מוולוזין זצוק''ל: ''אין שום שאלה בעולם שאין למצא תשובה עליה בתורתנו הקדושה. דרושות רק עינים מאירות כדי לגלות היכן היא כ ת ו ב ה ''.

ועיניהם המאירות של גדולי ישראל, ודעתם הבהירה הרחבה מני ארץ ועמקה מני ים, מוצאת תשובות לכל ענין מהויות החיים בתורתנו - תורת חיים, ולכן ידוע הוא שחסידים שעסקו במסחר התיעצו ברבותיהם בעניני מסחרם, והיו גדולי ישראל שהבינו ברפואה עוד יותר ממה שפרופסורים ממחים הבינו. ובכלל בעבר, בכל קהלות ישראל היו הרבנים מחליטים בנושאים אקטואליים כמו הקשרים עם השלטונות, נושאים חברתיים, כלכליים וכדומה.

אותה גישה הרואה בגדולי התורה כלא שיכים לתחומי החיים ולהבעת דעה בעניני השעה, היא בטעות יסודה. שכן אם נתיחס, למשל, לדבריו של מדינאי או פוליטיקאי המביע דעה בענין מהותי, האם הוא מסגל להתעלות מעל לשקוליו האישיים או המפלגתיים? האם לא עומד מאחורי דבריו אינטרס שלטוני או ממוני? ובכלל, גם אם הוא מצליח להתעלם מכל אינטרס, האם שכלו וכשוריו עומדים לו לנתח את המצב ולראות אותו באור האמתי?

ולעמתם, גדול התורה המביע עמדה, דעתו היא דעת תורה, ושכלו איננו שכל אנושי אלא שכל אלקי, גדול התורה הוא אדם המסגל להתעלות מעל לרצונותיו האנכיים, לפעל לפי מערכת הערכים של התורה, בלי קשר לחשובי שלטון, כבוד, ממון וכדומה.

ומעל לכל, גדולי התורה זוכים לסיעתא דשמיא עצומה בהחלטותיהם ופסקיהם, כמו הגה''ק ה''חתם סופר'' שהעיד על עצמו בתשובה שנדפסה על ידו, כי כמעט מעולם לא הצרך לחזר בו מתשובה שכתב, וזו לשונו: ,, וזה לי ארבעים שנה, תודה לקל יתברך, ולא ארע לי אלא פעמים''.

בכל ארבעים שנות רבנותו וכהנתו בקהלות ישראל, כשהריץ מאות ואלפי מכתבי תשובות ופסקי הלכה לכל קצוי אירופה, לא ארע לו יותר מפעמים שטעה בדבריו. מי יכול לתאר איזו סיעתא דשמיא לותה אותו על כל צעד ושעל?

ועל פי הנ''ל תובן תמיהה עצומה, מהו שאומרת הגמרא בבבא מציעא (דף פה:) שהבאנו לעיל: ''על מה אבדה הארץ'', שאלה זו שאלו לחכמים ולא פרשוה, לנביאים ולא פרשוה, עד שבא הקדוש ברוך הוא ופרשה בעצמו: ''על עזבם את תורתי'', אמר רבי יהודה אמר רב שלא בררו בתורה תחלה. וקשה, הלא חרבן בית ראשון היה בעוון עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים כמבאר בחז''ל, ואם כן, וכי מאחר והיו עוונות חמורים כאלו, יש מקום לתמה על מה אבדה הארץ, ועד שלא השכילו הנביאים והחכמים לפענח תעלומה זו?!

אלא, שאלת ''על מה אבדה הארץ'', הנה מאין החלה הדרדרותם לבא לידי עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים והיו עוסקים בתורה, וזו חידה שנסתמה מהחכמים והנביאים מה גרם לאבדון הארץ בכך שהגיעו לעוונות כאלו חמורים, למה הגיעו לכך, ורק הקדוש ברוך הוא שיודע מקור ושרש לכל דבר, פענח חידה זו, באמרו על ''עזבם את תורתי'', וכמבאר למעלה שלא האמינו בחכמים.

ועוד אפשר לפרש, ששרש הרע צמח בלבותם להביאם לעוונות חמורים כאלה, על שלא ברכו בתורה תחלה, ונתקו את עצמם מ''נותן התורה'', ועסקו בה בלא יראת שמים, וזה על עזבם את ''תורתי'', שלא יחסוה כתורה שלי, אלא כשאר חכמות, בהתנתקות מנותן התורה.

---

פרשת מטות

גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו (לב, טז)

חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה, לא כן, עשו העקר עקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם (רש''י)

הקמצנות ותקנתה

שמעתי פעם מהגאון רבי בן-ציון אבא שאול זצוק''ל, שאמר, כל המדות - מדות רעות הנה, אולם מדת הקמצנות מלוה היא ברוח טמאה, מלבד היותה מדה רעה כיתר המדות הרעות. ומצאתי לו סמוכין בדברי הזהר הקדוש שנביאהו להלן.

גדל רעת מדת הקמצנות והגורם לה

מובא בספר ''טהרת הקדש'': מי שפגם בידים מכל מיני מעשים אשר לא תעשינה, וכל שכן מי שהוא לא נקי מגזל ומשא ומתן שלא באמונה, שאין שום אדם כמעט נקי מזה מכל מיני אפנים, שהרי בכל האמנות שבעולם שיך גזל חס ושלום, וגם אם הוא אדם המקבל מאחרים שיך גזל, כי לפעמים נותנים לו מעות, והוא נותן זה המעות על דברים שאינם נחוצים, וכן לפעמים מקבל ממי שאינו רוצה לתן באות נפשו, וזה גם כן חשש גזל, כמובא בספר חסידים, וכן הרבה כאלו ענינים השיך אצל כל מיני פרנסות שבעולם, וכל אלו העוונות והדומים להם, פוגמים בידים העליונים חס ושלום, וממילא על ידי זה שורה קלפה על ידיו, ובשעה שרוצה לתן אינו יכול לתן בשמחה, כי הלב נסוג אחור, והיד אינה רוצה לתן, ומפיל עליו היצר מדת קמצנות חס ושלום.

ודע אחי, כי מובא בזהר הקדוש (פ' וירא קט) מאמר רבי חיא, וזה לשונו: דכל בר נש דאיהו צר עינא לגבי מסכנא, יאות הוא דלא יתקים בעלמא, ולא עוד, אלא דלית לה חיים לעלמא דאתי, וכל מאן דאיהו ותרן לגבי מסכנא, יאות הוא דיתקים בעלמא ויתקים עלמא בגינה, ואית לה חיים ואורכא דחיי לעלמא דאתי. עד כאן.

אם כן תראה אחי מאמר הנ''ל מהתנא הקדוש רבי חיא, שמי שהוא צר עין חס ושלום, נאבד משני עולמות, ומי שהוא ותרן בממונו זוכה לשני עולמות.

ועל נבל קמצן רגזה השכינה הקדושה ביותר, כמובא בתקוני זהר (דף ב'). וזה לשונו: ובההיא שעתא רגזה שכינתא, הדא הוא דכתיב (משלי ל') ''תחת עבד כי ימלך ושפחה כי תירש גברתה''. ואוף הכי איהי רגזה יתיר על נבל כי ישבע לחם (שם), דאתמר בה (משלי ט) ''לכו לחמו בלחמי''. דאיהו קמצן נבל בממונה. נבל שמה. דלאו איהו נדיב ולאו איהו מזרעא דאבהן, דאתמר עליהו (תהלים מ''ז): ''נדיבי עמים נאספו''. דהא קמצן איהו עני הדעת, בתר דלא עביד טיבו למארי תורה למהוי מחזיק בידיהו. ואוריתא בלא פקודיא לאו איהו תורת ה'. עד כאן.

ותראה אחי, כי מי שהוא קמצן, סימן שנפשו אינה משרש זרעא דאבהתא. וכן דרשו רבותינו זכרונם לברכה (ביצה ל''ב) על הפסוק (דברים י''ג): ''ונתן לך רחמים ורחמך'' - כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות, בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה ל''ח), שאפלו עופות מכירין בצרי העין.

וכן מה שכתוב בזהר לעיל, כי כל תורה בלא מצוות. והגם שעוסק כל היום בתורה, אם אינו עוסק במצוות, אינו נקרא תורת ה'. הכונה היא בעקר על מצות צדקה, כי סתם ''מצוה'' נקראת מצות צדקה, כמובא (במד''ר ראה פ''ד). מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע שיצאו לגבות לעסק מצוות וכו'.

לכן, אחי אהובי, אחז במדת צדקה, ותזכה לפתח תרעין דנהורא ושערי חסד לכל באי עולם, לעליונים ותחתונים, כמובא בזהר הקדוש (פ' בהר קח ע''ב), שעל ידי צדקת בני אדם מתפרנסים עליונים ותחתונים ונמשך שפע לכל הברואים.

ומובא בספר הישר לרבנו תם (בשער ו'), כי מדת קמצנות היא המדה הגרועה שבכל המדות, ומי שיש בו זו המדה, סימן הוא שיש בו כל המדות רעות, ואומר, כי אי אפשר לכילי לעבד ה', כי בשביל הפסד פרוטה יתיר לעצמו כל מיני אסוריסי ומאריך שם בגנות זו המדה, והקמצן נקרא נבל, רחמנא לצלן. וכל מעותיו והונו הוא בסטרא אחרא חס ושלום, כמובא בספרי יראים הרבה מעשיות מזה. וכל פרוטה שנותן, הוא לו כמחט בבשר החי, ואך בשרו עליו יכאב. ולא עוד אלא באם רואה שאחרים יש להם - לבו מר על זה, כמו שאמרו (אבות פ''ה מט''ז). אפלו רוצה שיתן ולא יתנו אחרים - עינו רעה בשל אחרים, וכל שכן אם הוא בעצמו אינו רוצה לתן, וכן כשרואה שחברו אוכל או שיש לו כבוד או פרנסה, דאבה נפשו על זה בגדל קנאתו בו. ושרש הקנאה ושנאה נצמח ממדת קמצנות וצר עין.

וכל אדם יודע נגעי לבבו, כי יכול להיות אדם כשר וללמד יומם ולילה ועובד השם, רק משרש במדת קמצנות ורע עין חס ושלום, כי זה דבר דק מאד, ואוי לו למי שנבוך ומשקע בזו המדה, כי קשה מאד לצאת מזה, וכל אשר יאמרו לו, לבבו המגשם ועינו הצרה יהפכו הכל, וימציא לדחות מזה בכל מיני תרוצים. וכל אדם כמעט נתפס בזו המדה, כמובא בספר הקדוש ''נעם אלימלך'' פרשת מקץ, שאין כמעט אדם אשר נמלט מזה, כי מדת נדיבות הוא דבר בלי גבול. וכן הרבה פעמים שעושה איזה ענין או מדבר על לב חברו ומיעצו באיזה ענין, ושרש הדבר נצמח מקנאה ורע עין, מה שאין כן נדיב - נדיבות יעץ, כי הוא דקות מן הדקות.

עוד מגדל רעת הקמצנות ועצות לתקונה

אחי אהובי, אם תחפץ בתקון נפשך, ובפרט אם ידעת בנפשך שנלכדת בזו המדה, ורוצה אתה לחוס ולרחם על נפשך, אסדר כאן קצת עצות בעזרת השם שיועילו לנפש להנתק לאט מזו המדה.

האחד, שיכריח עצמו בעל כרחו לתן, אף אם יכאב לבו ויצר לו ביותר, יעשה למען כבוד שמו יתברך, ויחשב בדעתו כי אפשר לא בא לזה העולם רק לתקן זו המדה רעה, כמובא בצעטיל קטן מרבנו רבי אלימלך זכרונו לברכה שהאדם לא נברא אלא לשבר הטבע, דהינו המדות רעות שיש לו, וכל אדם נברא באיזה מדה רעה או הרבה כפי אשר פגם בגלגולים הקודמים, וגלוי וידוע לפני ה' יתברך איזה מדה יש עליו לתקן, לכן ברא אותו הקדוש ברוך הוא בזו המדה רעה הכוללת כל המדות רעות, כמובא לעיל בשם ספר הישר לרבנו תם. ולכן זה ראשית תקונו של כל אדם, להתעמל בשבירת זו המדה.

וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה במסכת אבות (פ''ב מי''ג), כי לב טוב שקול נגד הכל, והכל נכלל בזה הכלל, והאדם לא נקרא בעל לב טוב עד שישבר זו המדה, כי בלא זה נקרא לב רע חס ושלום, ונבל שמו.

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה לח), כי הנהנה מרע עין עובר בלאו: ''אל תלחם לחם רע עין'', וגם שורות הקלפות על ידיו, בפרט בהצטרפות שאר הפגמים שפגם בידיו במצוות ''לא תעשה'' התלויים בידים, שפגם בהם עד אין שעור.

והאדם יכול להרגיש בשעה שרוצה לתן, בפרט נדבה הגונה ומצוה גדולה, אז קשה לו לשלח ידיו ולתן, וכל שכן בשמחה שלמה, וכל זה מחמת החיצונים השולטים על ידיו. ולכן אוחזים בידיו ממש, ומונעים אלו החיצונים ממנו לפתח ידו לתן צדקה. וצריך רחמים רבים להתגבר על האי רעה חולה ועל האי קלפה טמאה, כי אפלו כשמתגבר בידיו לתן צדקה בעל כרחו, חוזרין ומתלבשין אלו הקלפות בלבו שלא יתן בלב טוב, או יתן בגסותא דרוחא.

ולכן, בשעה שרוצה לתן או להפריש צדקה, יחשב בדעתו כאלו גזלן ורוצח עומד אצלו ומחזיק בידו לעכבו שלא לתן, ומה היא העצה נגד זה הגזלן? שיחטף, ויתן בעל כרחו, אף אם לבו מר לו, יתאמץ מאד ולא ישגיח על שום פתוי ומניעה, כי ידע ויאמין שכל המניעות והתקררות הוא היצר בעצמו המונע אותו.

עצה למדת הקמצנות להכריח עצמו בתחלה

והנה כבר בארתי לך גדל ורום מעלת הצדקה, ולכן תכריח עצמך לתן, כמרמז בתורה הקדושה בנעם אמריה: ''פתח תפתח'' (דברים טו, ח), ולמה כפילת הדברים? אלא הכי פרושו: ''פתח'', אם תרצה שהיד שלך תפתח מאליה לתן בלי עכוב וקמצנות, אז אין לך עצה רק ''תפתח'', דהינו שתפתח בעל כרחך את ידך, אז בהמשך הזמן יבטל כח הסטרא אחרא מעל ידיך ותוכל לתן בשמחה. כי זה בדוק ומנסה, כפי מה שקבלתי מאנשים נאמנים אשר היו קמצנים ורעי עין ביותר, ועל ידי שהכריחו עצמם בעל כרחם לתן צדקה, נעשו אחר כך פזרנים ונדיבים גדולים.

ושמעתי בשם הבוצינא קדישא הרב הקדוש מצאנז זי''ע שאמר, שהיה לו בתחלה תאות ממון ביותר וגם מדת קמצנות, ושבר זו המדה במסירות נפש עד שנעשה פזרן בצדקה שלא היה כמותו בכמה דורות, כידוע.

עוד עצה להחלץ ממדת הקמצנות

וראשית כל, יזהר שלא ינהג עצמו בקמצנות אפלו בתוך ביתו, כי הרגל על כל דבר נעשה טבע, כי הצר עין עינו רעה אפלו מה שבני ביתו אוכלים, ובפרט אם ארע לו איזה הפסד, אפלו הפסד קטן, כמעט לבו יוצא מצער. ולכן ירגיל עצמו שלא יתנהג בביתו בקמצנות, כמו ששמעתי שהרבה צדיקים צוו לאנשי שלומיהם שיתנהגו בנדיבות בתוך ביתם, על ידי זה יהא בכחן גם כן לתן צדקה לאחרים. ואין כונתנו לפזר על שטותים והבלים ובגדי שחץ, חס מלהזכיר.

עצה לנדיבות

וגם יש עוד פרט לזכות למדת פתיחות הידים, והוא לתן אפלו לתינוק ואפלו שאינו שלו, איזה פרוטה או מתנה לשמחו, וזה גם כן נחשב לצדקה ובכלל פתיחות הידים האמור, כדי להרגיל עצמו שיהיו נפתחים הידים לנתינת צדקה, וגם בזו הכונה אפשר שיפתחו השערים העליונים.

והנה, זה שכתבנו בבחינה הראשונה מפתיחת היד, שלא ידקדק בתוך ביתו בדקדוקי עניות, והוא כמו שמובא בצואת הריב''ש, שאין להצטער אם נשבר כלי בתוך ביתו, כי בודאי כבר נתקן הניצוץ שבו, ככה בכל ענין והפסד אפלו קטן, יתן אמונת ה' אל לבו.

עוד עצה לעקר הקמצנות

ועוד יש עצה לבחינת פתיחת הידים, דהינו אם בא עני אצלו ואין לו מה לתן, לא ידחה אותו בקש, אף כשאין לו כלום, או שיש לו טעם הגון שלא לתן לזה העני עכשו, ישתדל שלא יהא להעני חלישת הדעת, רק יפתח ידיו או יעשה איזה פעלה, דהינו שיחפש בכיסיו, ויהא נראה שרוצה לתן ואין לו, ויאמר לו בשפה רכה ומתוקה: אחי אהובי, מה אעשה שאין בכחי לתן? ובזה יהיה בחינת פתיחת הידים לפתח המקורות הנזכר לעיל, ובזה שיש לו צער שרוצה לתן ואין לו, יכול לפעמים להמתיק הדינים ולגרם השפעות טובות.

ובפדט אם הוא בבית הכנסת, ואם יראו אחרים שהוא מדחה את העני או המקבץ צדקה, ילמדו אחרים ממנו שלא לתן, יעשה עצמו כאלו מחפש בבגדיו, כמאן דבעי למיתן ולית ליה.

והנה תראה פתיחת המקור הנורא משם ע''ב, הוא השם הקדוש לל''ה, והוא יוצא מהפסוק: ''ל'הודיע ל'בני ה'אדם'', ואפשר נרמז גם כן זה, אם עשה פעלה בפתיחת הידים כמו שאמרנו, והגם שנותן רק להודיע לבני אדם, שאין לו באמת, או שילמדו ממנו בנתינות, הגם שאינו נותן עכשו, גם כן נפתח המקור של זה השם הנורא.

עוד עצה להנ''ל

ועוד יש בחינה בפתיחת הידים, כמו שראיתי בשם הרב הקדוש בעל לקוטי מוהר''ן, שנהג עצמו באם היה לו איזה סכום לתן להקפה של צדקה, היה מחלקו לכמה חלקים, והשליך בכל פעם לתוך הקפה, כדי לעשות המצוה הרבה פעמים ולגרם היחוד, וזה עצה טובה לבוא לבחינת פתיחת הידים, לפתח המקור ולשבר כח הקמצנות וסטרא אחרא השורה על ידיו.

''פתח תפתח'' - אפלו מאה פעמים

והנה, בשעה שאדם מפריש צדקה מממונו, אז מקים בזה מצות: ''פתח תפתח'', וכשנותן מקים מצות: ''נתון תתן'', ובכל פעם שנותן או מפריש צדקה לקפה שיש לו בביתו או בבית המדרש, הגם שלא הגיע עדין ליד העני, פותח הוא המקור הנורא, שהוא השם הקדוש היוצא מהפסוקך: ''ל'הודיע ל'בני ה'אדם''.

צדקה גוררת צדקה

ראיתי בספר הקדוש ''מגלה עמקות'' פרשת ''ראה'', שמביא כעין דברים הללו, וזהו לשונו הקדוש: ''עשר תעשר'' - מי שיש לו עשר מבקש עוד עשר, כן הם בתאוות גופניות, כן יהיה כשירגיל האדם עצמו לתן צדקה, כשיתן פעם אחת יבקש לתן עוד פעם שנית. והוא על דרך מה שכתוב (דברים ט''ו י') ''נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך'', שיתן זהב אחד בשלשים פעמים ולא בפעם אחת. זה שכתוב: ''נתון תתן'' הרבה פעמים, והטעם שיהיה הטבע שלו לתן צדקה, ובזה ההרגל נעשה לו שנוי טבע. וזה שכתוב: ''ולא ירע לבבך בתתך לו'', רצה לומר, שהלב שלו יהיה מוכן לתן צדקה. וכן הוא אומר (תהלים קי''ב ז) ''פזר נתן לאביונים'', רצה לומר, שיפזר בפעמים הרבה הנתינה שיתן, שבזה ''צדקתו עומדת לעד'', שיהיה מוכן לתן הרבה צדקת פזרונו בישראל. ומשלש בכתובים גם שנוי בנביאים (ישעיה נח, ז): ''הלוא פרס לרעב לחמך''. רצה לומר, פרוסה לזה ופרוסה לזה, והטעם שיהיה לך טבע ''ומבשרך לא תתעלם'', רצה לומר מטבע שלך, זה שכתוב: ''עשר'', שבזה תהיה אצלך טבע לעשר. עד כאן.

ורבנו יונה ז''ל כתב: לפי שאפשר היה לטעות ולומר שאמנם הנדיבות - והוא העין טובה, היא דרך טובה, אולם אפשר שלא תהיה מדת הכלות - העין רעה, היא דבר רע, לפי שאינו מזיק לשום אדם, על כן הצרך לשאל מהם: איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם? רבי אליעזר אומר: עין רע. פרש רבנו יונה ז''ל, כי השיב, כי אפלו שיש כמה מדות שהפכן אינו רע, כמו מדת החסידות - שאם לא יהיה חסיד, לא יקרא רע - אולם עין הרע אינו כן, לכן אמר ''עין הרע'', כלומר, מדת הכלות שאני. שלא תחשב כי מדת הנדיבות היא טובה אך הכלות אינה רע, כיון שלא גזל ולא עשק, כי רעתו רבה עד מאד. ואף שיהיה שלם בכל שאר המדות, מדה זו תביאהו לעשות כל דבר רע. וכן אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת י, א). ''זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט,,, כלומר, כמו שהזבוב קטן מבאיש ומפסיד לגמרי הדבר החשוב עד מאד, שהוא שמן רוקח, כן סכלות מעט ליקר החכם והנכבד. וכן מצינו בנבל שנקרא בליעל על שהיתה בו מדה זו. ור''י בר שלמה פרש, 'עין רעה, - הוא החומד ממון חברו וימעט בעיניו רב הונו, וירבה בעיניו מעוט ממון חברו, והוא הפך עין טובה. עד כאן לשונו. (מדרש שמואל אבות פ''ב)

---

פרשת מסעי

תועלת היסורים והגליות

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם (לג, א)

המלה ''שכינה'' עולה על שפתנו כמה פעמים בכל יום, הן באמירת ''לשם יחוד קדשא בריך הוא ושכינתיה'' שמנהג קדוש בישראל לאמרו קדם כל תורה, מצוה ותפלה, הן ג' פעמים ביום בברכת ''המחזיר שכינתו לציון'', ועוד.

ובאמת, ענין ''השראת שכינה בישראל'', ''שכינתא בגלותא'', ''הקמת שכינתא מעפרא'', יש בהם סודות וסודי סודות, אלא שלשבר את האזן נאמרו הדברים גם בפשטות בהרבה מספרי מוסר פשטיים. וכלשון ספר ''שומר אמונים'' וזה לשונו: ואחר כך מוסיפים ואומרים לאקמא שכינתא מעפרא, והנה לבאר זה אין בכחנו, כי אלו כל הימים דיו, וקני כל חרשתא, אי אפשר לבשר ודם לבאר זאת בכתב, מהו הכונה של הקמת שכינתא מעפרא, רק הוא לשבר את האזן מה שיכולים לשמע, כמו למשל להבדיל אלף אלפי הבדלות, שרואין איזה אדם ששרוי בצער גדול ובוכה ומבכה אחרים עמו, שכל מי שרואה אותו בצער הגדול משתתף בצערו, והיותר . צער הגדול נכר באדם כשמוצאין אותו מתגולל בעפר ובוכה ומילל, אז יודעים שצערו גדול ונורא ועצום מאד.

ככה כביכול ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (מגילה כ''ט ע''א). כל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עמהם, וכתיב: ''בכל צרתם לו צר'', וכתיב: ''עמו אנכי בצרה'', וזה צער השכינה, שהיא ה' אחרונה שבשם, בחינת מלכותא קדישא מעשר ספירין קדישין, שהיא אתנו בגלות כביכול, וסובלת ומרגשת בצער גדול ונורא ועצום, צערן וצרתן של ישראל. והצער הזה אי אפשר לשער וגם לתאר אותו בשכלנו כלל, אשר אין משג לבשר ודם כלום, רק אלו הצדיקים אשר כל רעיונם ומחשבתם ודבוקם תמיד בה', הרגישו גדל צער שכינת עזנו, ונפשם היתה כלה לאהבתה, ולשמחה בכל עניניהם, והיו משתתפים בלבם ונפשם עם צער השכינה כביכול (שומר אמונים עמ' ר''פ).

באמת ענין ''השראת שכינה בישראל'' הוא יחודנו וסגלתנו על כל העמים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ז' ע''א): בקש משה שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו, בקש שלא תשרה על אמות העולם ונתן לו. וכל תכלית צווי בנין המשכן ובית המקדש היה כדי שתשרה שכינה בתחתונים, כמו שכתוב: ''ושכנתי בתוכם'', וגם בגלותנו אין השכינה זזה מאתנו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה כט ע''א) כל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עמהם.

וזו היתה כל כונת הצדיקים והקדושים בהזהרם מכל חטא ובעשותם המצוות במסירות נפש, לסעד השכינה ולסמכה בגלות, ולהקל צערה הנגרם לה מכל חטא, וכמו שהארכתי בזה ב-מאמר ב' בלקוטים רבים מרבותינו הקדושים, שכל תחנוני השכינה, שניטיב מעשינו, כי רצונה לשכן עמנו כבתחלה, ושנזהר במעשינו, שבזה אנו מכבידים עלה ומאריכים גלותה. וכמו המעשה שהביא החיד''א מרבו, ''אור החיים'' הקדוש, וכך מספר: ''מעשה שמעתי מרבי חיים בן עטר בעל ''אור החיים'' הקדוש, בעשיר תקיף קרוב למלכות, שזלזל בכבוד תלמיד חכם אחד, פנה אליו ה''אור החיים'' שימחל לעשיר ויעשה שלום. השיבו החכם: כבר תכף ומיד לאחר המעשה מחלתי לו. ונמק פשר זריזותו, היות ובזהר נאמר, כי חטאים של ישראל מכבידים על כנפי השכינה, אם כן אפוא כל רגע ורגע שלא אמחל לעוון העשיר הלז, הרי יש צער לשכינה מהכבדה נוספת שנגרמה בגללי, לכן מהרתי למחל לו, ועל ידי זה למנע צער מהשכינה. בשמע רבי חיים בן עטר נמוק החכם, נהנה מאד.

ואומר עוד החיד''א, אפשר שזהו טעם סגלת ''המעביר על מדותיו'', כי בזה שמעביר העוון וגורם שלא יהיה צער השכינה, הרי בזה עושה נחת רוח לקונו, לכן מדה כנגד מדה, מעבירים לו על פשעיו, שגם אז לא יהיה צער לשכינה מסבת עוונותיו שלו, כי גם חטאיו הפרטיים מכבידים על השכינה. אז כשם שהוא דאג לשכינה ומחל על עלבונו להקל צערה, גם בשמים ימחלו לו כדי שלא יהא צער לשכינה בגללו.

והחיד''א מביא מעשה זה פעמים רבות, ב''דבש לפי'' מערכת ח', ב''מראית העין'' בלבד מביא זאת ד' פעמים, וכותב ''היות ענין זה יקר בעיני והוא יסוד בעבודת ה', צריך לחזר עליו, וכלי האי ואולי'' (מובא בספר ''כצאת השמש בגבורתו'')

וראה מוסר רשב''י שהובא בתקונים: זקף רבי שמעון בר יוחאי ידוי ובכה, ואמר: ווי מאן דיזדמן בההיא זמנא וזכאה חולקיה מאן דיזדמן בההיא זמנא, ווי מאן דיזדמן בההיא זמנא בגין דכד ייתי קדשא בריך הוא לפקדא לאילתא יסתכל מאן אנון דקימין בהדה בכל אנון דמשתכחי עמה ובכל עובדוי דכל חד וחד וכו', זכאה איהו מאן דיזדמן בההוא זמנא בגין דההוא דיתקים בהימנותא יזכה לההוא נהירו דחדוה דמלכא.

תרגום: זקף רשב''י ידיו ובכה ואמר: וי למי שיקרה באותו זמן (כלומר למי שיזדמן בדור האחרון, שיגאל ה' את שכינת עוזו), ואשרי מי שיקרה באותו זמן. פרוש: אוי למי שיקרה באותו זמן, הוא משום שכשיבוא הקדוש-ברוך-הוא לפקד את האילה (כנוי לשכינה), יסתכל מי הם אשר עומדים עמה ועושים לה נחת, ויסתכל בכל המעשים של כל אחד ואחד וכו', ואשרי חלקו של מי שיקרה וימצא באותו זמן, משום שאותו שיתקים בזמן ההוא עם אמונה, יזכה לאור ההוא של שמחת המלך.

אם כן, כמה מהבושה תגיע לאדם, כשתצא השכינה מהגלות, והוא היה מחלק אותם שצערו אותה והאריכו קצה, ולהפך כמה יהא מאשר ושמח אדם שהיה שיך לחלק אלה שסעדו אותה ונחמו אותה בגלותה וחששו מלצערה, ועל זה אמרו בזהר ובתקונים: שכינה - מאן דגמיל חסד עמה לית ערך לאגרא דיליה, ומאן דמצער לה לית ערך לענשא דיליה.

להקל מהקורא, יש להקדים: כנויים רבים יש לשכינה, בתלמוד ומדרשים וזהר ותקונים, (ראה במפתחות ספר ר''ח כחמישים כינויים בערך) המפרסמים שבהם והמובאים במאמרים שלקטתי: ''כנסת ישראל'', ''אילה'', ''זאת'', ''כה'', ''מלכות'', '' ר ח ל ''.

כל מאמרי הזהר הקדוש והתקונים מתרגמים ללשון הקדש

א. הטעם לגליות ישראל

כתיב (בראשית ט''ו י''ב): ''ויהי השמש באה לבוא ותרדמה נפלה על אברם, והנה אימה חשכה גדלה נופלת עליו''. ופרש רש''י: ''והנה אימה'' - רמז לצרות וחשך של גליות. ובפרשת שמות (ג' י''ד). ''ויאמר אלקים אל משה אהיה אשר אהיה'', ופרש רש''י: ''אהיה'' עמם בצרה זאת, ''אשר אהיה'' עמם בשעבוד שאר מלכיות, עד כאן לשונו. הרי שידעו האבות שעתידים ישראל להיות בגלות. וצריך לדעת טעם הגליות והשעבודים.

ורבותינו ז''ל (בפסחים פז:) אמרו: אמר רבי אושעיא (שופטים ה): ''צדקת פרזונו בישראל'' - צדקה עשה הקדוש-ברוך-הוא בישראל שפזרן לבין האמות. ויש להבין דברי רבותינו זכרונם לברכה, מה צדקה עשה ה' עמנו בזה?

וכתב ה''אור החיים'' הקדוש (יתרו י''ט ה') על הפסוק: ''והייתם לי סגלה'': ירמז סתר עליון לפי מה שקדם לנו, כי ענפי וניצוצות הקדשה נתפזרו בעולם ואין להם מציאות להתברר ולהתקן זולת באמצעות ישראל, וביותר באמצעות עסק התורה, שהיא כאבן השואבת ניצוציה במקום שהם, ואותם ניצוצי הקדשה גם להם יקרא סגלה וכו'. וזה שאמר: ''כי לי כל הארץ'', כאן רמז שיש לו סגלה מפזרת בכל הארץ, וזה טעם פזור ישראל בארבע רוחות העולם, לחזר וללקט אחר הסגלה שהיא אבדתם. והנה, זולת עוונם של ישראל היו יכולים להשיג הדבר בלא פזור בעולם, אלא בכח תורתם היו מוליכים בכל העולם ושואבים כל בחינות הקדושות בכל מקום שהם. ובאמצעות החטא תש כחם, וצריכים לרדת שם לברר הטוב ההוא. עד כאן לשונו.

אם כן, הטעם לגליות הוא שיתפזרו ישראל בכל העולם מקצה ועד קצה, וילקטו משם ניצוצות קדושים על ידי שיעסקו בתורה ובמצוות בכל מקום שיהיו. ואלו כל ישראל היו צדיקים וזכאים ללא חטא, לא היו צריכים לגלות מארצם ללקט הפזורים, אלא היו יכולים להיות בארצם, ומאליהם היו מתקבצים כל הניצוצות לפתח בתיהם ונתקנים.

ועל פי זה יש להבין המשל שהביאו בירושלמי (ברכות פב הל''ח). משל למלך שהיה לו בן חביב עליו יותר מדי. מה עשה המלך? נטע לו פרדס. בשעה שהיה הבן עושה רצונו של אביו, היה מחזר בכל העולם כלו ורואה נטיעה יפה בעולם ונוטעה בתוך פרדסו וכו'. כך בשעה שישראל עושין רצונו של מקום, מחזר בכל העולם כלו, ורואה איזה צדיק באמות העולם, ומביאו ומדבקו לישראל, כגון: יתרו ורחב. עד כאן לשון הירושלמי.

וזה ענין הכתוב (זכריה ב', י'): ''כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם נאם ה '', כי הצרכו לילך ישראל בגלות ארבע רוחות השמים בכל שבעים אמות, ואין כח להוציא משם הקדשה אלא על-ידי מצוות ותפלות של ישראל, ואין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות להתברר מכל האמות. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב''ק לח:). דאמר לו הקדוש-ברוך-הוא למשה (כשרצה להרוג את מואב). שתי פרדות טובות יש לי להוציא מהן: רות המואביה ונעמה העמונית. ובשביל שתי פרדות טובות חס הקדוש-ברוך-הוא על שתי אמות גדולות. וכל גאלתנו תלויה בזה (שער המצוות ראה), דאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות להתברר מכל האמות כלם, כמו שנאמר: ''ושב וקבצך מכל העמים. עד כאן.

ועדין יש להבין, למה האמות מצרים ומעיקים לנו, וכל מחשבותיהם להרע לנו, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים פז:) ''בהאי נחתינן ובהאי סלקינן'', ופרש רש''י: 'במחשבה זו (היאך לכלות את שונאיהן של ישראל) אנו עסוקים תמיד' - כלומר: כך העידו על עצמם אמות העולם.

אבל, הבאור הוא, דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (גיטין נ:): ''היו צריה לראש'' - כל המצר לישראל, נעשה ראש עליהם. ועל ידי זה מוציאים ישראל את חלק הקדשה שבהם. וזהו שאמר הכתוב (קהלת ח' ט'). ''עת אשר שלט האדם באדם לרע לו'', והכונה: אדם דקלפה, הוא אדם בליעל, כאשר ישלט באדם דקדשה, הוא לרע לו לאדם בליעל, כי בזה שהם מצרים לישראל, מוציאים ממנו (מאדם בליעל) כל חלקי הקדשה. נמצא, דשליטת האמות על ישראל בעת הגלות הוא לרע להם לאמות, וכל חלק הקדשה מתוסף ונמשך לישראל. וזהו שאמר הכתוב (ירמיה ל' ז'). ''ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע'', דהינו: הצרה גופא היא הסבה לגאלה. כיון דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות סב). ''אין בן דוד בא, עד שיכלו כל נשמות שבגוף'', ובימות המשיח שיגמר הברור להעשות, אז יקים מה שכתוב (ישעי' כ''ה). ''בלע המות לנצח''. נמצא דהצרה היא הסבה לגאלה, כמו שהיה בגלות מצרים, שהשעבוד הוא היה סבה לגאלה.

וכתב ''החפץ חיים'' זצוק''ל בספרו ''צפית לישועה'' פ''ב, שהגאלה האחרונה היא אחרית כל הגליות, וצריכים לתקן כל הקלקולים שהיו לישראל. ובאריכות הגלות יתקן הכל, והגלות הוא צרוף גדול לברר הרע מן הטוב, כמאמר הכתוב (דניאל י''ב י') ''יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים''.

ונודע ומפרסם בדברי רבותינו זכרונם לברכה, תקף הצרות העצומות לישראל בחבלי משיח, והטעם כי אז סיום בריאת הקדשה, ואז הוא תגברת החיצונים (שער המצוות דף מח:)

נמצא דבשני אפנים נעשה ברור חלקי הקדשה: א. על ידי עסק התורה והמצוות והתפלות ומעשים טובים שישראל עושים, והם כאבן השואבת חלקי הקדשה. ב. על ידי הגלות והחשך והתלאות אשר בעולם הזה (ועיין ספר הדעה ח''ב דרוש ד' ט')

(נלקט מן הספר ''סיפור יציאת מצרים'' להרה''ג שלמה רוזנר שליט''א)

ב. תכלית הגליות שתתפשט האמונה בכל העולם

עוד מהספר הנ''ל: כתיב (במדבר י''ד כ''א) ''ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ''. כתב המלבי''ם (שם) ב''תורה אור'', שבכתוב הזה ובמה שכתוב (שם כ''ג) ''וכל מנאצי לא יראוה'', יש סוד גדול מסודות ההנהגה. כי אם היה משה נכנס לארץ והיה בונה המקדש, והיתה אז גאלה שלמה ותקון הכללי, שלא היה המקדש נחרב לעולם ולא היה עוד שום גלות, היה התקון הזה רק לישראל, לא לכל העולם, אולם אחר חטא המרגלים, שנגזר על משה שלא יכנס לארץ ולא הגיע אז עת התקון המקוה שיהיה לעתיד, ונשארו הרבה עממים שלא כבשו, והניחם ה' לנסות את ישראל, והם חטאו כפעם בפעם, ''ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם'', וגלו ונתפזרו ביניהם. וכל זה היה הכנה לצרך התקון שיהיה באחרית הימים, שאז יהפך אל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. וזה נעשה על ידי גליות ישראל ופזורם בין העמיסי שעל ידי ישראל נודע לכל העמים האמונה האמתית. וכמו שההעדר של החירות שהיה להם במצרים תקן להם הגאלהי ושנהיו העם שבחר לו ה' לחלקו, כן על ידי ההעדר של החירות והזריעה שנזרעו בין העמים, על ידי זה תתפשט אמונת ה' בכל העולם.

וזהו שאמר הכתוב: ''ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ'', כלומר שאם היו באים אז לארץ ישראל ומשה עליו השלום בראשם, הגם שהיה אז עת התקון, אבל לא היה כבוד ה' מתגלה רק לישראל לבד. אבל כל העכו''ם - החשך היה מכסה אותם ולא היו מכירים כבוד ה' לעולם. נמצא לפי זה, מה שאמר ''וכל מנאצי לא יראוה'', לא בדרך נקמה על העבר, דהא אמר ''סלחתי כדבריך'', רק הכנה לתקון העולם במלכות שדי באחרית הימים, ועל ידי שלא באו ולא נכנסו לארץ ישראל - ''ימלא כבוד ה' את כל הארץ''. עד כאן לשון המלבי''ם. נמצא שישראל - כל תהלוכותיהם לצרך גלוי כבוד שמו, וכל מקרינו הם לתקן עולם במלכות שדי.

גלות השכינה (לבין המצרים)

''כל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עמהם''.

(כמה פרקים מענין גלות השכינה)

א. התבטאות השכינה על גדל צערה

מובא בשל''ה הקדוש (מסכת שבועות פרק נר מצוה) בקבוץ החברא קדישא של מרן הבית יוסף שנתגלתה עליהם השכינה בליל חג השבועות, וזה לשונו: ''ובעת שהתחלנו למוד המשנה ולמדנו שני מסכתות, זכנו בוראנו ונשמע את הקול המדבר בפי החסיד נר''ו (הוא מרן ה''בית יוסף''), קול גדול בחתוך אותיות, וכל השכנים היו שומעים ולא מבינים, והיה הנעימות רב, והיה הקול הולך וחזק, ונפלנו על פנינו ולא רוח באיש עיניו ופניו לראות מרב המורא, והדבור ההוא מדבר עמנו, והתחיל ואמר: שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים, ידידי אהובי שלום לכם, אשריכם ואשרי יולדתכם, אשריכם בעולם הזה ואשריכם בעולם הבא, אשר שמתם על נפשכם לעטרני בלילה הזה, אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי, ואני משלכת בעפר חובקת אשפתות, ועתה החזרתם עטרה לישנה. התחזקו ידידי, התאמצו אהובי, שמחו ועלצו, ודעו כי אתם מבני עליה, וזכיתם להיות מהיכלא דמלכא, וקול תורתכם והבל פיכם עלה לפני הקדוש ברוך הוא, ובקע כמה אוירים וכמה רקיעים עד שעלה, ומלאכים שתקו ושרפים דממו והחיות עמדו, וכל צבא מעלה והקדוש-ברוך-הוא שומעים את קולכם וכו'. לכן בני התחזקו ואמצו ועלצו באהבתי בתורתי ביראתי, ואלו הייתם משערים אחד מאלף אלפים ורב רבי רבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא היתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם, בזכרכם כי בסבתכם אני משלכת בעפר. לכן, חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים, ואל תפסיקו הלמוד, כי חוט של חסד משוך עליכם ותורתכם ערבה לפני הקדוש-ברוך-הוא. לכן עמדו בני ידידי על רגליכם, והעלוני בקול רם כיום הכפורים, ''ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד''. עד כאן לשונו.

ב. מוסר רשב''י לזהר בכבוד השכינה בגלות

אמר בוצינא קדישא וכו', ומה הוא אוקירו ובזיון לקדשא בריך הוא בפקודין דעשה ולא תעשה, אלא בודאי כד שכינתא איהי בגלותא כל מאן דעביד מצוה לאקמא לה מן גלותא, כאלו אוקיר לקדשא בריך הוא, למלכא דהוה ליה קטטה עם מטרוניתא וארמא לה מן היכליה וכו', והלא כל מאן דמקבל לה בביתיה ואוקיר לה ואעיל שלם בינה לבין בעלה, הלא כל יקרא דעבדי לה - למלכא עביד, דאם מלכא כעס עלה זמנא חדא או תרין, יהא ליה שלם עמה ויחזר לה לביתיה, ואיהו שאיל לה מאן אוקיר לך ומאן זלזל בך וכו', כגונא דא קדשא בריך הוא תריק לה לשכינתא וארמי לה מביתיה, הדא הוא דכתיב: ''ובפשעיכם שלחה אמכם'', והלא כל מאן דאוקיר לה בגלותא לקדשא בריך הוא אוקיר, או מאן דמזלזל בה לקדשא בריך הוא מזלזל, ובגין דא ''כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו'', דאף על גב דקדשא בריך הוא זבין לה בחובין דבנהא בגלותא רביעאה, איהו נטיר לה ואיהו יפרק לה (תיקוני זוהר תיקון שביעאה בתוספת שבסוף הספר)

תרגום: אמר בוצינא קדישא (רשב''י), מה כבוד או בזיון יש להקדוש-ברוך-הוא בקימנו מצות עשה ולא תעשה או בעברנו עליהם, אלא בודאי כאשר השכינה היא בגלות כל מי שעושה מצוה להקים אותה מן הגלות כאלו מכבד להקדוש-ברוך-הוא. משל למלך שהיה לו קטטה עם המלכה וגרשה מהיכלו, והלא כל מי שיקבל אותה בביתו ויכבד אותה, ויכניס שלום בינה ובין בעלה, הלא כל הכבוד הזה שעושה לה עושה למלך, שאם המלך כעס עליה פעם אחת או שתי פעמים סוף סוף יהא לו שלום עמה ויחזירה לביתו, וישאל אותה: מי כבד אותך או מי זלזל בך?

כך הקדוש-ברוך-הוא גרש את השכינה וסלקה מביתו, כמו שכתוב: ''ובפשעיכם שלחה אמכם'', והלא כל מי שמכבד אותה בגלות, מכבד להקדוש-ברוך-הוא, או מי שמזלזל בה, מזלזל בהקדוש-ברוך-הוא, ולכן כתוב: ''כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו'', שאף על גב שהקדוש-ברוך-הוא מכר אותה בעוונות בניה בגלות הרביעי, הוא שמר אותה והוא עתיד לפדות אותה.

ד. מוסר הרש''ש עליו השלום על צער השכינה

והן עתה, אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו? נחפשה דרכינו ונחקרה, כי הן בעוונותינו שלחה אמנו זה כמה וכמה שנים רבות, ולכן כל מגמת פנינו בתפלתנו תהא בכונה שלמה לפדות את השכינה וניצוצי הקדשה מהגלות, ולתברא בית האסורים דילה, כמו שכתוב בתקונים (תיקון ו') על פסוק: ''ויפן כה וכה'', אי אית מאן דיתער בתיובתא לתברא בית האסורים דילה, ''לאמר לאסורים צאו'', אי אית מאן דקרא לה בתיובתא דיחזר קדשא בריך הוא שכינתא לגביה, אלא כלהון צוחין בצלותין ביומא דראש השנה ויום הכפורים ככלבין, הב לנא מזוני, סליחה וכפרה, כתבנו לחיים, ואנון עזי פנים וכו', ולית מאן דקרא לה בתיובתא דיחזר קדשא בריך הוא שכינתא לגביה. עד כאן.

תרגום: האם יש מי שמתעורר בתשובה לשבר את בית האסורים של השכינה ''לאמר לאסורים צאו''? האם יש מי שקורא להקדוש-ברוך-הוא בתשובה כדי שיחזר הקדוש-ברוך-הוא שכינתו אליו? אלא כלם צועקים בתפלה ביום ראש השנה ויום הכפורים ככלבים: תן לנו מזונות, מחילה סליחה וכפרה, ואין מי שקורא לה בתשובה שיחזר הקדוש-ברוך-הוא שכינתו אליו וכו'.

וכל חטא וחטא הוא קוץ מכאיב לשכינה, ומחזק בית האסורים שלה ומוסיף מכאוב על מכאוביה, ומה הלשון אומרת ''קלני מראשי'' וכו', הגמול הזה קויתי? אוי כי בני יצאני צעקה הנערה, נתנני ה' בידי לא אוכל קום, ועסק התורה שמתקן לשם קדשא בריך הוא ושכינתיה צריך ל''שמה'' בלי שום פניה, כמו שכתוב בתקונים, קלא נפיק בכל ליליא ''ואמר מה אקרא''? (ישעיה מ' ו'), זיל ואמא לון דישתדלון באוריתא לסלקא שכינתא ולחברא בבעלה, ולית מאן דיתער לה לגבי בעלה, [תרגום: קול יוצא בכל לילה ואמר מה אקרא? לך ותאמר להם שיעסקו בתורה כדי להעלות את השכינה ולחבר אותה עם הקדוש-ברוך-הוא, ואין מי שיעורר את השכינה אל הקדוש-ברוך-הוא]. אין מנהל לה ואין מחזיק בידה, כי הן בעוונותינו שלחה אמנו, כנ''ל (נהר שלום להרש''ש)

ח. צער השכינה מצרות ישראל

ובפרט עכשו ככל שנחשך העולם ביותר צער ומצוקה, גם צער שכינת עזנו יותר בלי שעור וחקר בהרגישה כביכול כל צרותיהן וצערן של ישראל, כמו שכתוב (זכריה ב') ''כי הנגע בכם נגע בבבת עינו'', וכל מכה ומכה אפלו צער קטן שעושין לבר ישראל חס ושלום, כאלו נוגע בבת עינו של מעלה כביכול, וכאלו עושין לשכינה כביכול, כמבאר בהכתוב הנ''ל, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין מ''ו ע''א) בזמן שאדם בצער, שכינה מה לשון אומרת? ''קלני מראשי קלני מזרועי'', ופרש רש''י, שאדם בצער שפרענות באה עליו בעוונו, ''מה לשון אומרת'' באיזה לשון [השכינה] קובלת ומתנודדת עליו, ''קלני מראשי'' כמו שיגע ועיף אומר ראשי כבד עלי, וזרועי כבד עלי וכו' (שומר אמונים שע''ז)

ט. צער השכינה מהנשמות שנדחו בעוונותיהם

וזה עקר צער של השכינה הקדושה, וצערו של משיח צדקנו הסובל צער של אלו הנשמות הנדחות, עד שיחוס ה' ויחונן וירחם עליהם, ואלו נתן רשות לעין לראות, לא היו יכולים לסבל כל זה אפלו רגע ממש, כי יש נשמות נדחות כמעט בכל אבן ואבן ממש, ובכל אילן ובכל מקום המים וימים ונהרות והרים וגבעות וצועקים בצעקות גדולות בגדל צער רחמנא לצלן, כאשר ראו כל זאת זכי הראות כמבאר בספרים הקדושים, והמה צועקים במרירי תמרורים ואין עונה להם ואין משיב להם, עד שיתבררו להתקן על ידי השגחת הבורא המשגיח עליהם בהשגחה פרטית (שו''א עמ' ק''ג)

י. מוסר ה''פלא יועץ'' על גלות השכינה

... אשר בודאי גדול צער השמים, רחל מבכה על בניה, וה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאג ישאג על נוהו וכו'. הנה כי כן, אף כי בעוונותינו עינינו חשכו מראות ברע אשר גרמנו בעוונותינו, ואין אנחנו יכולים להצטער ולבכות ולהוריד דמעות כנחל כאשר היה ראוי, ונאה לנו וכו', על כל פנים את אשר בכחנו לעשות נעשה, וידמה האיש בדעתו כאלו באזניו ישמע קול אלפי אלפים ורבי רבבות מחנות קדושים, שהמה בוכים בקול ברמה, יללה רבה וצעקה גדולה ומרה, ולבו יחיל בקרבו על אשר גרם כל כך צער לאביו ולאמו קדשא בריך הוא ושכינתא, וכל צבא המרום צדיקים וחסידים ומלאכים ושרפים ואופנים, אולי יתעורר לבבו להתמרמר בבכי ותרדנה דמעותיו (פלא יועץ ערך ט' באב)

יא. שידמה בנפשו שאמו חוגרת שחורים וצועקת בקול מר

אבלות על חרבן בית המקדש וכו', אמנם לא המעשה הוא העקר רק צריך להיות עין במר בוכה ולב נשבר ונדכה, כאבל אם קודר יאנח בשברון מתנים על צער השמים, וכו', והן אמת כי דלונו מאד ואין אתנו יודע מה חסרנו ומה אבדנו ומה גרמנו בעוונותינו הרבים, ומהו גלות השכינה, ועד היכן מגיע צערה וצער העליונים והתחתונים, על זה ידוו כל הדוים. מכל מקום כל אדם אינו חיב לעשות אלא כשעורו, ויציר בעצמו כאלו אמו חוגרת שק, לובשת שחורים ומתעטפת שחורים, צועקת מרה קול ברמה, מנהמת כיונה, מה לשון אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי, בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי וכו'. (פלא יועץ ערך אבלות)

יב. מוסר מבעל ''החרדים'' על השתתפות בצער השכינה

אמר המחבר: בהיות חברים מקשיבים אצל ציון רשב''י, עוסקים באמרותיו אמרות טהורות כדרכנו פעמים בשנה מעת לעת ומפקידה לפקידה, שם ישבנו גם בכינו, צעקנו במרירות לבנו ויתכו כמים שאגותינו, בראותנו איך רשב''י וחבריו בדורותם היו מצטערים ואוננים ובוכים כל יום על גלות השכינה, וכבוד ה' הגדול המחלל בגויים על רב פשעינו, ואותם הצדיקים לא היו גרמא בנזיקין, וקל וחמר לנו, שאנחנו הגורמים, שיש לנו לבכות ולהצטער בכפלים (הקדמת ספר חרדים)

יג. השכינה נודדת בגלות ממקום למקום

חביבין ישראל לפני הקדוש-ברוך-הוא, שבכל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהן, גלו לבבל שכינה עמהן, ואף כשהן עתידין לגאל שכינה עמהן, שנאמר. ''ושב ה' את שבותך'' ו''השיב'' לא נאמר אלא ''ושב'', מלמד שהקדוש-ברוך-הוא שב עמהן מהגליות (מגילה כ''ט)

יד. צער השכינה בגלות היות שהשפע הולך לאמות העולם

''ומה לו לאב שהגלה את בניו'', נראה לי בסיעתא דשמיא הכונה, כי ענין הגלות גרם צער גדול לשכינה על שהיא נותנת השפע לחיצונים, מחמת שישראל דרים בחוץ לארץ תחת ממשלת השרים, כמו שכתב הרמ''ק ז''ל. ועוד נעשה על ידי הגלות הפסד גדול לישראל, כי מקדם היו ישראל לוקחים עקר השפע, ואחר שגלו, אז שרי אמות העולם לוקחים הבשר ונותנים לישראל העצמות, כלומר לוקחים העקר ונותנים הפסלת, וזה שאמר ומה לו לאב שהגלה את בניו, פרוש הבינו ותשכילו לדעת כמה צער מגיע לו לאב בסבה זו שהגלה את בניו, וכמה הפסד הגיע לישראל, וזהו כמה אוי מגיע לבנים על אשר גלו מעל שלחן אביהם, כי עתה השרים לוקחים הבשר ונותנים להם העצמות (בן יהוידע ברכות ג' ע''א)

לסכום: אשרי מי שסובל למען כבודו יתברך, שהיא שכינת אורו הנמצאת עתה בשפלות ובחלול. ומובא במדרש - לעתיד הקדוש ברוך הוא ישאל ויכריז: כל מי שהכה בשבילי יבוא ויטל שכרו, כל מי שנתבזה בשבילי יבוא ויטל שכרו. אם כן אשרי מי שסובל בזיונות וגלגולים עבור כבוד שמים. ברוך ה' בימינו כמה גבורים וגבורות יש לו להקדוש ברוך הוא בעולם, המשנים את ארח חייהם מקצה לקצה, כמה חלישות הדעת עובר עליהם בשביל כן, כמה מחלוקות ומריבות, כמה בזיונות ולעג, ובכל זאת לכבוד קונם באים בגבורה ועז רוח באמונה תמימה, ומקבלים הכל באהבה. ופעמים שצריכים בשביל כך להקריב את משפחתם ולהפרד מבעליהם ומנשותיהם ומבניהם עבור ארח חיים החדש, ולמען שמו באהבה מקריבים הכל. על הכל ישתלמו לעתיד, לפניו יתברך לא נאבד כלום, ועל כל סבל וסבל גוף או נפש שסבלו לכבוד שכינתו יתברך, יקבלו ענג ושכר לנצח נצחים, כי הלא אלו הסובלים מזדהים עם השכינה הקדושה שגם היא בסבל נורא, והרי הם כבנים הבאים לאמם הסובלת ומכפשת ומנחמים אותה משתתפים בצערה, כמה נחומים מנחמים המה בכך את השכינה, ועתידה השכינה - כשתצא מהגלות, להשיב להם נחומים וענגים גדולים לאין קץ.

---

פרשת דברים - "חזון"

גלות וגאלה

משמעות תקופתנו - דור עקבתא דמשיחא

חשיבות ומעלות דור עקבתא דמשיחא

מובא בספר ''עטרת צבי'' (בפרשת שמות) וזה לשונו שם: ומחיבים אנחנו להאמין ולבטח בשם ה' אלקינוי ולהיות בתמימות באמונתו ברוך הוא, ולא לבקש עתידות, ואם יתמהמה - נחכה לו ברוך הוא, ולא יעזב אותנו אלקינו, ויזכר בריתו את אבותינו ואתנו בברית הר חורב וערבות מואב, יעודי כל הנביאים, ואנו מיחלים ומקוים כל שעה ורגע, אשר יקים ברוך הוא וברוך שמו הבטחתו וישלח לנו משיח צדקנו במהרה בקרוב, והגם אם כלו כל הקצים וכו'.

ומספר הרב ''עטרת צבי'': ואמרתי לפני מו''ר הרב הצדיק מוהר''ר אברהם יושע העשיל האב בית-דין קדש ''אפטא'', נשמתו בגנזי מרומים, אשר עקבות משיחא - כתב רבנו - כי הוא סוד עקבי אדם קדמון לכל הקדומים וסיום כל הברורים הנשמות הצריכים להזדכך ולהתברר. והנה, כמו שעל העקב עומד כל הגוף וכל הקומה שלמה, כן אנחנו נשמות עקבי אדם קדמון הזה, תהלה לאל ברוך הוא, בטחוננו ואמונתנו דבוק וקשור באמונת יחוד אלקינו בכל לב ונפש, ומקבלים באהבה רבה ובשמחה רבה את כל העובר עלינו מן הגליות המרים המים המאררים, ובזה אנחנו, תהלה לאל, בני אל חי, יותר שמחים, כיון שעלינו עומדת כל קומת הקדשה, כל נשמות הצדיקים, כל אהבת הקדמונים - נשמות הקדושים, שעברו - מנוחתם בעדן, ושנתבררו ונתלבנו עד עתה - הכל, תהלה לאל חי הבוחר בעמו ישראל באהבה, קיומם ועמידתם - עלינו - נשמות הנמוכים והעקבים, ובנו - תהלה לאל - נתקדש שמו של הקדוש-ברוך-הוא וברוך שמו יותר, המאזרנו חיל ונותן בנו כח הסבל לסבל הגלות והצרות והגזרות, ומקבלים באהבה ובטוחים בישועת השם הגדול והנורא, אשר יצמיח לנו בקרוב, ותהלה לאל נתקבלו דברי בעיניו.

וגם אם, חס ושלום, לא תצמח ישועתנו בקרוב, אנחנו בשם אלקינו נזכיר, וגם אם יעלה על הדעת, שיכלו, חס ושלום, כל הקצין ועדין בן דוד לא בא, חלילה לנו לעזב אלקינו, אשר הראה כח נפלאותיו בבריאה וכח נפלאותיו ביציאת מצרים ואלף אלפי אלפים ורבוא רבואות פעמים הטובות נסים ונפלאות. וגם אמנם שחלילה זאת לעלות על הדעת, כי כבר נשבע ה' בנפשו שלא יעזב אותנו ואנחנו לא נעזב אותו ברוך הוא וברוך שמו, ומה להאריך בדברים אשר מבטחים אנחנו מנביאים ורבותינו הקדושים, מבארים בכתובים ובש''ס ובמדרשים אין די באר, ואנחנו נלך בטח בתם ולא נירא, כי ה' אלקינו אתנו. עד כאן לשונו.

ואם הוא הקדוש כתב זה בימיו, שהיה השקט ומנוחה בעולם, והיה דור מלא צדיקים וחסידים, שהיה בשנת תק''ץ, וכתב שבשביל סבילת הגלות והמרירות יתעלה הדור על כל הדורות הקודמים, כל שכן אנחנו בדור עני ואביון, בדור שפל אשר לא היה כזה מימות מתן תורתנו הקדושה עד עכשיו, ואנחנו עומדים באמונתנו הקדושה, ובכל מיני צרות ונסיונות לא עזבנו את ה', חס ושלום. לכן מי יכול לשער לעתיד מעלת עם הקדש, וכמה יגדל ערכם ממש יותר מכל הדורות הקודמים.

מי ימלט מהחשך הנורא

וזה יהיה הכרח הברור והצרוף, אשר מצטרפים בו זרעא קדישא דישראל, כמובא בספר הקדוש ''אלימה'' (עיין כל תמר ה', פרק כ''ד) וזה לשונו: ''בסוף גלותנו זה קרוב לזמן גאלתנו, יתחזקו הצרות לישראל תכלית החזק ויצר להם, ויאמרו להרים כסונו ולגבעות נפלו עלינו, מפני הצרות הגדולות אשר יסובבום מכל עבר ומכל פנה, ויתרבה הצער עד אשר לא יפנו אבות אל בנים. ו''כל מי שימצא עצמו לו לשלל גבור נוצח יקרא''. והטעם שהשכינה תדין את ביתה ויביאם על מסרת הברית, כדי לזככם אל הגאלה ואל הטוב המבטח לנו על ידי נביאיו.

והטוב ההוא, שעורו לא יכילהו שכל ורעיון, שלא תזכר גאלת מצרים והנסים ההם לפני גאלת ישראל ונסים ונפלאות, כאמרו: ''ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה'' וגו'. ויהיו הנסים וגלוי השכינה לישראל בפלא, ויאמרו כלם אשר יזכו אליה: ''הנה אלקינו זה קוינו לו'', ממש מורה באצבע על גלוי שכינה, ולזה מי ומי הזוכים לזה. לכך באותם הימים ירבו הצרות לצרף את ישראל כפי הדין, וכל אחד ואחד כפי חובו יצטער, וכל מי שיקשה ערפו ולא ישוב, יאבד, ומי שיתן צוארו בעל התשובה וקבלת הצרות בסבר פנים יפות ויתן שכמו לסבל, יצטרף ויזכה.

והענין הוא שהגיע עת הקלפות לבטל מן העולם, וכל עוד שיש בישראל רשעים אחוזים בהם, האיך אפשר שיתבטלו החיצונים ורשעים עדין ברשעתם, והקדוש-ברוך-הוא בעל הדין והמשפט בישר ובאמונה ואין עול, ולכך יצרפו צרוף אחר צרוף, עד שיהיו כסף נקי וטהור. והנהגה זאת יהיה בתכלית קשי הדין, והקלפה גובה כל חלק חובם מכל מקום. ובימים ההם ובעת ההוא יתכתתו גוי בגוי חרב איש ברעהו, וישראל יהיו ביניהם בצער גדול, וכל אחד ואחד ירצה לבזז את הרחלה הזאת ולאכל את בשרה, והקדוש-ברוך-הוא ירחם על עם ה' בזכות ג' אבות הקדושים, ויצרפו ויתלבנו מתוך הצרות, ומתוך הדין הזה יפיל הקדוש-ברוך-הוא זרע עמלק, ויכלהו מן העולם וימחהו מתחת השמים. עד כאן לשונו.

בזמננו יש יותר ויותר חובה לצפות לישועה

דור שבן דוד בא, יהא בו ברור וצרוף גדול וחד מאד בין צדיקים לרשעים

כותב מורנו ''החפץ חיים'' זי''ע בספרו ''צפית לישועה'': הנה, בעוונותינו הרבים, אנו רואים בכמה מקומות שנתמוטט קיום הדת מאד מאד, ומנתקים הבנים מילדותם מתורת ה', מה שלא היה כן באיזה שנים שלפנינו. וכאשר נחקר היטב על סבת הענין, נמצא שיש כמה סבות, והסבה העקרית היא רפיון האמונה. כי האמונה בעולם הנצח, בשכר וענש, בביאת המשיח ובכל יעודי התורה, היא שנתנה אמץ לישראל בכל דור לשאת את כל המצוקות והתלאות ולעמד עבור דתם במסירת נפש, הן בעצמם הן את בניהם. שיפה היה לו לאב לראות את בנו שחוט לעיניו על קדשת השם, להשיב נשמתו טהורה לאלקי השמים, מלראותו בגרם ה''אשר'', אם חלילה יסלף דרכו מדרך התורה והמצוה.

אכן, בעוונותינו הרבים, כהיום הצליח מעשה שטן על ידי שלוחיו הרבים לרפות שרשי האמונה מקרב ישראל, הן בשכר וענש והן ביעודי הנביאים. וכאשר רואים את גדל המצוקות והתלאות שעוברים עלינו בכל יום, מדמים בנפשם שהקדוש-ברוך-הוא הסתיר פניו ממנו לגמרי, ומתיאשים מן הגאלה, ואינם מחכים למלכות שמים כלל, וכל אחד פונה לעצמו ומבקש עצות, הן בהתר הן באסור, איך לפרנס עצמו ובני ביתו.

ויותר מזה, שאפלו מבין התמימים והישרים, בראותם את גדל פריקת העל שנתהוה, בעוונותינו הרבים, שהוקל בכמה מקומות ענינים החמורים שבחמורים, כגון: דברים שחיבה התורה עליהם מיתה וכרת (כגון: חילול שבת דכתיב: ''מחלליה מות יומת'', ועריות דהיינו טבילת נדה שהיא בכלל כל עריות, כמו שכתוב בפרשת ''אחרי מות''), נפל לבם בקרבם, וחושבים איך נוכל לקוות בדורנו לרחמי שמים אחרי שהפרו תורת ה' באפן נורא כזה, ועל ידי זה ממילא מתרפים לגמרי אפלו לראות לתקן איזה אנשים שנוכל להצילם מרדת שחת.

על כן, מצאתי חובה לנפשי להעריך לפני הכל את אמתת הענין, שאדרבא, בזמננו יש יותר ויותר חובה לצפות לישועה. והוא, דלכאורה כאשר יסתכל האדם בתנאי הגאלה האחרונה הכתובה בפרשת נצבים, שתהיה כאשר נשוב אל ה' לשמע בקולו ככל המצוה אשר צונו בכל לבבנו ובכל נפשנו אנחנו ובנינו, ואז ישיב ה' אלהינו את שבותנו וגו' כמבאר שם. וכפי מה שאנו רואים כעת לא אכשיר דרא כלל, ודבר זה נותן מקום להתיאש, וכפי מה שכתבנו למעלה. אבל התשובה על זה הוא כפי מה שנבאר, דהנה לכאורה קשה לנו זאת על חכמינו זכרונם לברכה עצמם, שמסרו לנו חכמי המשנה והגמרא בסימני הגאלה סימנים שאינם לשבח כלל, כמו שאמרו במשנה סוף סוטה ובסנהדרין (צ''ז): בעקבתא דמשיחא חצפא יסגי וכו' ואין תוכחה, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו בפני קטנים, בן מנבל אב, בת קמה באמה וכלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו וכו'. עוד שם: חכמת הסופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת נעדרת. ובסנהדרין איתא: דהינו שנעשית עדרים עדרים והולכת לה, פרוש: שתחסר האמת מן העולם יום יום בשטף גדול מאד. עוד שם: אין בן דוד בא וכו', עד שירבו המלשינות, וכיוצא בזה דברים רבים, וכמה מהם סמכו גם על דברי תורה והנביאים. ואנו רואים, בעוונותינו הרבים, שנתקימו כלם בדור הזה (וגם כל שאר הדברים מענין המצוקות גם כן כולם). ולכאורה יפלא, דהלא מפסוקי התורה נראה להפך, שהגאלה תהיה כאשר נשוב אל ה', כמו שנאמר: ''והיה כי יבאו עליך וגו' הברכה והקללה וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו'' וגו', ואז ''ישיב ה' את שבותך'' וגו', והיא הבטחה מה' שכן יהיה בודאי וכמו שכתב הרמב''ן.

והנה, יש כמה תשובות לבאר הענין (עיין שם בסנהדרין צ''ז, ע''ב ודף צ''ח) אבל באור הענין הקרוב לפשוטו הוא כך, דשניהם אמת, דבאחרית זמן הגאלה ימצאו שני סוגי אנשים ושניהם יעזרו בקרוב הגאלה כאשר נבאר. שימצאו חלק אנשים בישראל אשר יחזקו עצמם לעבד את ה' בכל לבבם ובכל נפשם הם ובניהם, והם הם שלומי אמוני ישראל עובדי ה' שבדור הזה, שבזמן שיתרבו המתפרצים העומדים לפרץ ולהרס דת קדשנו על ידי רבוי ספרי הפוקרים אשר יפיצו בקרב העסי או שאר עצות של תאוה וחמדה שלוחי היצר הרע, הכחות אשר יגרמו לפרק על מלכות שמים על התורה והעבודה. בעת הזאת השרידים שלומי אמוני ישראל המתחזקים ומתאמצים לשמר כל חקי התורה שלא להתרפות ממנה, וגם את בניהם ילמדו להחזיק בתורת ה' ושלא לסור מכל הכתוב בה ימין ושמאל, בודאי מדרגתם עולה למעלה, כי יגיע להם הדבר בקשי גדול ובחרוף נפש הרבה יותר מדורות הקודמים. וידוע דאיתא ב''אבות דרבי נתן'', דפעם אחת בצער שקול ממאה פעמים שלא בצער, ועבודת השם יתברך כעת היא טהורה ונקיה שאין בה מטרה לכבוד או שאר פניות, כי אדרבא, נתקים בנו, בעוונותינו הרבים: וסר מרע משתולל על הבריות (פירש רש''י בסנהדרין צז ע''א: כל העולם אומרין עליו שוטה הוא, היינו משתולל לשון שטות). ויראי ה' ימאסו אצל כמה סוגי אנשים. ויש אנשים אשר בשביל לעשות את בניהם יהודים כשרים כדת התורה, מקבלים עליהם לחיות חיי עני ודחק כל ימיהם, ומשארית עמלם יפרישו שכר למלמדים ומורים שיחזקו בניהם בתורת ה'. ואינם מהגרים ממקומם למרות ענים ודחקם למקומות הרחוקים שהפרנסה מצויה יותר בשביל חנוך בניהם לתורה ויראה. בודאי נוכל לומר דנחשב זה תשובה לה' בכל לב ונפש.

וכן הבנים השרידים אשר ה' קורא, השמים לילות כימים על תורת ה' ומשחירים את פניהם בדחק מזונותיהם, ורק להתדבק בתורת ה' ומצוותיו כל ישעם וכל חפצם, ובזמן שמצויים להם הרבה מפריעים ומלגלגים, הם יחזקו עצמם לעמד על משמרתם משמרת הקדש בתורה ועבודה, וכל הכתוב בתורת משה ובדברי נביאים, הכל קדוש אצלם. הלא מדרגתם עולה למעלה מאד בעת הזאת.

וכן אלה הבנים מבחורי ישראל, אשר מצוקות הזמן עוברות עליהם, ובתוך מצוקתם יתחזקו לשמר דת ה' בכל יכלתם, ויפעלו בעצמם לחיות בלחם צר ומים לחץ, ורק שלא יבוא פגול לתוך פיהם. ובזמן שנפשם רעבה וצמאה ועיפה, ולא יום אחד ושנים - אלא כמה וכמה ימים ושנים, ובכל ענים ומרודם לא יבעטו, חס ושלום, אלא עוד נפשם בהם תמוגג על מעוטם בתורה ובמצוות ה' אשר אין בידם לעשות כראוי. האין זו תשובה לה' בכל לב ובכל נפש?! כי עבודתם לה' היא עבודה שלמה, אשר זכות אחד מהם יכריע הרבה והרבה כהנה וכהנה. כיוצא בזה אנו רואים קדשת עם ישראל, שבהתגברות מצוקת הזמן על כל אחד עד מאד, ואף על פי כן מתחזקים בכל נפשם לשמר חקי התורה הם ובניהם, ובאים ומתפללים ובוכים ומתודים לפני הקדוש-ברוך-הוא, ומצדיקים דינו וקובעים עתות לתורה, ובכל ענים ודחקם ירבו לרחם ולעשות חסד אחד עם חברו בכל מיני השתדלות והתחכמות איך להיטיב ולהשכיל אל דל. ועל כל האנשים האלו בודאי קרוב מאד לומר שנתקימו בהם פסוקי התורה: ''והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך וגו' ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך'', כי אלה השרידים שלומי אמוני ישראל שבים בכל לבם ויודעים חמר העבודה והמצוה אשר עליהם, ומוסרים נפשם לקים את התורה הם ובניהם.

אמנם, גם זאת הגידו לנו חכמינו זכרונם לברכה מראש, כי לא הכל יעמדו במדרגה הזאת, ויקום דור חדש, שהם יהיו להפך מהראשונים שיעמדו במדרגה שפלה במצב הדת מאד, ויתנהגו כל אחד כפי הישר בעיניו (ולא יקבלו תוכחה כמבואר במשנה) ואף-על-פי-כן, אל יפל לבנו מזה, כי זה גופא מסימני הגאלה, כי אלה הראשונים יקרבו הגאלה במעשיהם הטובים ואלה נמי יקרבו הגאלה, והינו שבדורות הקודמים כשהתנהלו הדורות כתקונם, וכל כלל ישראל עמדו במעמדם, האבות מסרו לבניהם את יסודי האמונה והדת, והבנים קבלו באהבה וחבה כל מה שנמסר להם מאבותיהם [וכפי חק מדת הדרך ארץ שקדמה לתורה, שעל הבנים הצעירים לשמע לקח אביהם, ואמונתנו הקדושה הלא היא מקבלת מדור דור מאבות לבנים עד הדור הראשון שהיו ששים רבוא אנשים מבני עשרים ומעלה מלבד הנשים והטף שהיו כלם במעמד הר סיני, והם ראו את הכל בעיניהם, וכדכתיב: ''היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי''], וכמו שאנו אומרים: ''ודבריו חיים וקימים וכו' על אבותינו עלינו ועל בנינו ועל דורותינו'' וכו'. וכל ישעם וחפצם, הן של האבות והן של הבנים היתה רק זאת לזכות בתורה ובמעשים טובים, ולעשות רצון אבינו שבשמים. ואז לא היתה הנחיצות כל כך בקרוב הגאלה, שמצב הדת עמד על תלו, ובאריכות הגלות גדלה ורבתה זכותם של ישראל מדור דור, הן מהזכיות בעצמן שנתוספו מכל דור, והן משכר ההמתנה שישראל מחכים ומצפים לביאתו של משיח זה זמן ארך, ועומדים באמונתם ובצפיתם לישועה. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בסנהדרין (דף צ''ז), שכשם שאנו מחכים כן הקדוש-ברוך-הוא מחכה לגאלנו, כמו שנאמר: ''ולכן יחכה ה' לחננכם'' וגו'. ומאחר שהוא מחכה ואנו מחכים, למה לא בא? להגדיל שכר, ולכן לא מהר הקדוש-ברוך-הוא את הקץ.

אבל כל זה כשהקבלה של יסודי הדת ושרשי האמונה היתה חזקה, ולא בא שום רפיון בקיום התורה והמצוה מצד האמונה. אבל בעת הזאת, שבעוונותינו הרבים קמו הפריצים ויחללו דת קדש על ידי רבוי ספרי עמל ודעות חפשיות אשר יפיצו בקרב העם, כבו כמעט את שלהבת האמונה הטהורה מלב צעירי ישראל, והרבה התחילו למאן בקבלת אבותיהם, והם חכמים בעיניהם נגד כל דורות הקודמים, ומכל החכמים והנבונים וקדושי עליון שבכל הדורות שהיו לפנינו, שמסרו נפשם על כל חק מחקי התורה, נקלה כבודם בעיניהם. ואף נגד רבותינו בעלי המשנה והגמרא, שהיו כמלאכי מרום, מצאו איזה מהם עזות בנפשם לדבר נגדם. אוי לנו שכך עלתה בימינו ! והוא כנבואת חכמינו זכרונם לברכה שחצפא יסגי, שגדלה עד מאד, בעוונותינו הרבים, וממילא אין ביכלת האבות למסר לבנים את קבלתם הנאמנה ביסודי הדת וחביבות התורה והמצוות, מאחר שימאנו לקבל. ואם כן, אין שום תועלת נרצית מאריכת הגלות, כיון שהקבלה הולכת ונפסקת, חס ושלום.

[ועוד, בעונותינו הרבים, אנו רואים לפעמים להפך, שהבנים יפעלו גם על האבות לרעה] ועל כן יחיש וימהר הקדוש-ברוך-הוא הגאלה לפקח עינים עורות לראות את אור האמת, כי חלילה לא יעזב הקדוש-ברוך-הוא את בניו שידחו, וכדכתיב: ''לבלתי ידח ממנו נדח'', כי הם בניו בני בחוריו אשר נטלם ונשאם מימות עולם, וכדכתיב: ''ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם (פירוש שהקדוש ברוך הוא הגלה את ישראל שייטיבו את מעשיהם שם כשיגיעם חמת המציק, והם יוסיפו לעשות זאת גם שם, בכל זאת) לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם''. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (מגילה יא:) ''לא מאסתים'' בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה; ''ולא געלתים'' בימי יונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו; ''לכלתם'' בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, ''להפר בריתי אתם'' בימי פרסיים, שהעמדתי להם של בית רבי, ''כי אני ה' אלקיהם'' לעתיד לבוא.

נמצא, ששני סוגי האנשים שימצאו בעת האחרונה שניהם יקרבו את הגאלה: אלה במעשיהם הטובים וגדל המצוקות שהם סובלים, ואלה במעשיהם אשר לא טובים. ומובן הדבר, כי טוב יותר לאדם להיות מהטובים ולא מהרעים. וכל זה שכתבנו מרמז בתורה בפרשת ''האזינו'', דקאי נמי בענין אחרית הגאלה (כמו שפירשו חז''ל בסנהדרין דף צ''ז) וכדכתיב: ''כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם'' לגאלם (כפירוש רש''י), משום שגם עבדיו נתונים בצרה. ויראה ''כי אזלת יד'', פרוש שאזל כחם של ישראל להיות עוד בגולה. כי ''אפס עצור ועזוב'', הינו שאפס בהחלט כח המחזיק דת קדש, שאין בכחם של ישראל עוד להחזיק.

וכעין זה פרשו לנו חכמינו זכרונם לברכה בסנהדרין שם ממקרא זה: ''אין בן דוד בא עד שירבו המלשינות'', והינו שמטעם זה ''אפס עצור ועזוב'', שאין בכח העומדים בראשי עם להחזיק הדת. דבר אחר: ''עד שיתמעטו התלמידים'', וכפרוש רש''י שמחזיקין ידי ישראל להחזירן למוטב. הרי, שימצאו גם אז עבדים נאמנים לו יתברך, אלא שיהיו מועטים ואין בכחם לעצר. וכן נמצא בכתוב (ירמיה ל''א) על עת הגאלה: ''וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה''. וכתוב בגמרא (סוטה כ''ב), דזרע בהמה קאי על אדם שאין בו לא מקרא ולא משנה ולא גמרא, והינו שימצאו שני סוגי אנשים וכנ''ל, ושניהם יהיו מסיעים לקרוב הגאלה וכנ''ל.

היוצא מדברינו, שבזמננו יש יותר לצפות ולקוות שיתגלה כבוד השם יתברך בעולם, וכפשטיה דקרא שאמר הכתוב: ''חי אני נאם ה' וימלא כבוד ה' את כל הארץ''. ולפי זה צריך כל איש ישר לב להתבונן מה יהיה כשיבוא משיח צדקנו, מי יהיה אז לשם ולתהלה ולתפארת, ומי יהיה אז המאשר באדם, הלא אותם שדבקו בהשם יתברך בעת התגברות המצוקות והתלאות ועמדו על משמרתם להיות יהודים נאמנים לה' ולתורתו, על פניהם יאיר אור השם יתברך, כל אחד לפי מדרגתו בידיעת התורה ובקיום מצוותיו. וכדאיתא ב''תנא דבי אליהו'' פרק א'. אור של תלמידי חכמים וצדיקים לימות בן דוד ולעולם הבא כיצד? וקחשיב שם כמה מדרגות: יש שנותנים לו מאור פנים ככוכבים קטנים, ויש ככוכבים גדולים.

[וכמו שאמר הכתוב: ''ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד''], ויש שנותנים לו מאור פנים כמו הלבנה בתחלת החדש, ויש כמו בחמשה לחדש, ויש כמו בעשרה לחדש, ויש כמו בט''ו לחדש, ויש כמו השמש בצאתה שעה אחת על היום, ויש כמו שלש שעות על היום, ויש כמו שש שעות על היום. וכל זה מרמז בכתוב: ''ואהביו כצאת השמש בגברתו''. עין שם.

ובאמת, כל זה מרמז במה שאמר הכתוב. ''ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלקים לאשר לא עבדו'' ואמרו חכמינו זכרונם לברכה: הינו צדיק הינו עובד אלקים; הינו רשע הינו לא עבדו, אלא בין השונה פרקו מאה פעמים לבין השונה פרקו מאה פעמים ואחת. ובאורו: כפי מה שהיה עמלו בתורה ביותר, כך יאיר אור פניו ביותר. וזהו שאמר ''וראיתם'', הינו שיהא נכר על אור פניו מדרגתו הגדולה יותר.

ומסים שם ב''תנא דבי אליהו'': זה הכלל, כל הנושא פנים אל התורה, זוכה ומקבל פני השכינה. אבל המזהם בעברות אינו מסב בפני המלך (פירוש: אפילו לאחר שיקבל עונשו בגיהינם ויתנקה מעוונותיו, אינו זוכה לקבל פני המלך וכעניין שאמרו חז''ל המחליט עצמו לעבירה אין לו מחילה עולמית) במה דברים אמורים? בזמן שלא עשה תשובה, אבל אם עשה תשובה ומת, הרי הוא כצדיק עולם לכל דבריו.

וכעין זה איתא שם גם כן בפרק ח', וזה לשונו: כבוד ועז לצדיקים לעתיד לבוא ולעולם הבא, כיצד? הקדוש-ברוך-הוא יושב בבית המדרש שלו, וצדיקי עולם יושבים לפניו, ולכל אחד ואחד נותנין לו מאור פנים לפי התורה שיש בו.

ודע עוד, לפי מה שבארנו למעלה, דבסוף הגלות ימצאו דעות נפסדות, ויש שעל ידי זה יבדלו מן התורה ומן המצוות, ועל כן האנשים שיתחזקו אז לילך בדרכי ה' וללמד תורתו ולקים מצוותיו, יקראו אז בשם צדיקים, וזהו שאמר הכתוב: ''ועמך כלם צדיקים'', הינו: אותם שישארו לצד ה' ולא יתפתו לפושעים (כן כתב ב''אבקת רוכל'' תלמידו של הרא''ש ז''ל)

ועל כן צריך כל איש להתחזק כעת בידיעת התורה ובקיום מצוותיו, דאחר שיבוא משיח שוב נקראים אותם השנים 'שנים אשר אין בהם חפץ', וכמו שאמר הכתוב (קהלת י''ב, א') ''וזכר את בוראיך בימי בחורתיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ''. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת קנא:) אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה, והטעם כי אז יתבטל היצר הרע.

כשישראל מצטערים על ידי גוים, זהו תקונם דוקא

אומר הגה''ק הרב ''שומר אמונים'': ותדע, כי עכשו סוף כל הברורים של בני ישראל, כמובא ב''אור החיים'' הקדוש (שמות ג פסוק ח, ומובא לשונו לעיל סוף מאמר האמונה), שצריכים ישראל הקדושים לכנס בנו''ן שערי טמאה קדם ביאת משיח צדקנו. ותכף במלחמה הגדולה העברה, שהתחילה צרעת ממארת האפיקורסות להתפשט בעולם, התחיל העולם לכנס לשער הנו''ן שהוא אפיקורסות, כאשר הבאתי בסוף המאמר הקודם בשם הרב הקדוש מקאמרנע מספר ''עשירית האיפה'', שהשער הנו''ן הוא האפיקורסות, רחמנא לצלן. והצדיק הזה לא כתב זאת מעצמו - רק קבל כך מרבותיו ז י '' ע.

ואין לך אדם בישראל שלא נתגלגל כמה פעמים בלי שעור. ויש שהיו מגלגלים בחיות ובהמות, כמו שאמרו רבנו האר''י זכרונו לברכה והרמ''ק זכרונו לברכה, שרב אנשי דורם היו מגלגלים בדור הקודם בחיות ובהמות, ולכן מתרבים עזי פנים שבדור. עין בספרים הקדושים ''עמק המלך'' ו''חסד לאברהם''. ואם הקדושים הללו כתבו זאת בימיהם, מה נענה אנן בתראי דבתראי.

והנה הקדוש-ברוך-הוא, ברב רחמיו וחסדיו על עם קדשו שלא ידח ממנו נדח, עכשו, שקרובה שנת גאלתנו במהרה בימינו, וכדי שיבואו כלם לתקון, סבב סבת כל הסבות שיצטערו עכשו הישראל הקדושים על ידי נכרים דיקא, שזהו התקון הוא במהירות בלי אחור וביתר שאת.

וכמו שאמרו הצדיקים, ומובא בספרי חכמה, שכל הנהרגים בשפאניען ובפארטאגל בגזרות השמד, וכל אותו הדור, היו גלגולי הנשמות מזמן בית ראשון שעבדו עבודה זרה, והיה תקונם שיקדשו שם שמים במסירת נפשם על קדוש ה', וזה היה גמר תקון נפשם. שיש שפגמו על ידי מעשה ממש ונצרכו להרג ממש, ויש שהיה פגמם רק במחשבה ובדבור או לסיע לאחרים, ונצטרכו להצטער ולפחד ונמלטו, ככה כל אחד לפי ערך תקון נפשו.

מובא בספר ''שער הכונות'' (דף א ע''ב, וגם בספר הגלגולים), וזה לשונו: וכשישראל נכנסו לארץ, והיו ששים רבוא נשמות קדושות דור אחר דור, ופגמו כל כך בעוון עבודה זרהי שפיכות דמים, גלוי עריות וכיוצא. והיה ה' משלח להם נביאיו להוכיחם לראות אם יחזרו בתשובה, כדי שלא יהיה צרך לעשות צרוף הצריך לנשמתם כמו חרב ורעב וכו'. וכשהעונות גברו וראה השם יתברך שלא יועיל להם להמית אותם במיתה כדרך בני אדם ושיחזרו בגלגול, כי העונות גברו כמו דור המבול, ולכן הצרך שיחרב בית המקדש וימותו כלם על ידי אמות העולם, ובזו היתה כפרתם.

אם תאמר, והרי אותם שעבדו עבודה זרה מקדם, וכבר מתו בדור אחר, או אותם שהמיתו לזכריה במקדש ומתו קדם החרבן, לא קבלו ענשם, שכבר מתו - זה אינו, שהקדוש-ברוך-הוא המיתם כדי לגלגלם, ואותם עצמם שעבדו עבודה זרה בדור אחר או שהמיתו לזכריה, הם עצמם באו בגלגול לקבל ענשם בחרבן הבית, וכל אחד קבל ענשו כפי מה שחטא.

יש שנהנה בעברה מעט, יהרג בצער היותר נקל, שאפשר וימות תכף. ויש שנהנה הרבה ובעל בעילות הרבה, או כדומה היה לאיש הזה, ידקרוהו ויחיה ימי מספר ברעב ובחסר כל. ויראה בניו שחוטים לעיניו, חס וחלילה. הכל במדה ובמשקל, כדי למרק כל אחד כפי מה שחטא. ואותם בני ישראל שנשארו מן החרבן, היו כור ומרצף להביא כל אותם הנשמות שנהרגו, ולכן בימי גלות בבל ובית שני היו פרים ורבים הרבה. עד כאן לשונו.

ומובא בספר ''היכל הברכה'' (להגה''ק מקאמארנא זי''ע סוף פרשת מקץ) וזה לשונו: וכן דורו של יכניהו וצדקיהו נהרגו בגזרות שפנמיא וחמיל, ימח שמם שחיק טמיא. וכן דורו של יחזקאל נשרפו כלם על קדשת השם. עד כאן לשונו.

עוד שם: אוי לנו מה שעינינו רואות כל זה הצרה הגדולה לכנסת ישראל. ואמרו הצדיקים, שכל אחד יצטרך לסבל לפי ערך פגמו; יש שיצטרך לסבל על ידי שיעבודו ממש, ויש שלא מחו באחרים או בבניהם או בקרוביהם - יצטרכו לסבל על ידי פדית ממון הרבה, או קבלת צער ויסורים וכדומה. ברוך הוא וברוך שמו העוסק בתקון עולמו הכל במשקל ובמכון.

ותדע, ככה עכשו בדור הזה שאנחנו בו, שעכשו תכלית וגמר כל הברורים והתקונים והגלגולים, לכן מן הנצרך שיצרפו ישראל הקדושים בזה הצער. ויש נהרגים, חס וחלילה, ויש נשחטים ונשרפים, חס וחלילה, ויש נקברים חיים, ויש נלכדים בשבי, ויש מכים ונמרטים, ויש גולים, ויש רעבים וצמאים - הכל לפי ערך תקון נפשו. והשכינה הקדושה עומדת אצל כל אחד מישראל ובוכה ומיללת עליו, עד שירחם ה' ויראה בעני עמו, ויאמר לצרות ישראל די. דהינו, כל זה בעל כרחך גם אם ישראל אין שבים בתשובה, חס וחלילה, אף על פי כן גדול צער השכינה על צערם ומכאובם.

אם ישראל יתעכבו מלחזר בתשובה, אז יצטרכו להמתין עד זמן המגבל לגאלה, שהוא מה שכתוב (ישעיה סג, ד) ''כי יום נקם בלבי'', וכתיב (איוב לח ח-יא) ''ויסך בדלתים ים וגו', ואמר עד-פה תבוא ולא תסיף ופא-ישית בגאון גליך''. ים הוא כמספר נו''ן, כי בשער הנו''ן יש גם-כן שעור עד כמה יכולים ישראל הקדושים לירד לשם, ועל כל הכאה וצער עתיד הקדוש-ברוך-הוא לשלם לישראל תשלומים גדולים ותענוגים שהמה בלי קץ וגבול, ולנקם נקמת ה' ונקמת דם עבדיו השפוך, במהרה בימינו אמן.

---

פרשת ואתחנן

ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר (ג, כג)

הטרדן ביותר - המשעשע ביותר

''כי קולך ערב'' - ערב לו להקדוש ברוך הוא קול התפלה שבניו מבקשים ממנו בעת צרתם.

''ואתה קדוש יושב תהלות ישראל'', הבורא יושב ומצפה לתהלות ישראל (על פי רש''י)

רב פפא בשם רבי זעירא אמר: בשר ודם יש לו פטרון [אדון], אם הטריח עליו ביותר בבקשותיו, הוא אומר לו: אשכח פלן - דקא מטרחא לי, [לך ומצא לך מישהו אחר לפי שאתה מטריח עלי], אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא כל מה שאתה מטריח עליו, הוא מקבלך. שנאמר: ''השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך''. ובפרוש ''מראה פנים'' שם: כלומר, לאו דוקא עונה ה' לצדיקים הגדולים, ולאו דוקא בצרות הגדולות, אלא אפלו לכל אדם אשר בשם ה' יקרא, כדכתיב ''כל אשר יקרא בשם ה' - ימלט'', ומכל צרה - אפלו קטנה - ימלטהו ויעלה אותו מיד.

ומובא בספר ''שומר אמונים'' ספור שספרו המחבר הרה''ק רבנו אהרן ראטה זצוק''ל:

ספר לי אדם שחזר מהמלחמה הראשונה, שהיה הוא בלב המלחמה, וראה את גדל הסכנה המרחפת ממעל לראשו, והחל לקרא פסוק ''שמע ישראל'' פעם אחר פעם, וכדורים עפו ממעל לראשו בין רגליו בין ידיו ונצול, ולידו עמד גוי אחד וראה את הנסים הגלויים שנעשו לאותו יהודי, ושמע שאומר פסוק ''שמע ישראל'' פעם אחר פעם, והחל גם הוא אומר אחריו, ונצול גם הוא.

הרי שהתפלה מועילה ומצילה לכל אדם ובכל מקרה, והסבה היא זכות השעשועין שגורם האדם בתפלתו, כדאי היא שתגן עליו אף אם אין לו זכות אחרת.

וכמובא בדבריו של הגר''ח שמואלביץ (''שיחות מוסר'' מאמר כ''ח).

אמר הכתוב (תהלים פ''א) ''אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו'', ומפרש רש''י: ''הרחב פיך לשאל ממני כל תאות לבך, ואמלאהו, ככל אשר תשאל אמלא''. חפץ הקדוש ברוך הוא למלא כל תאות הלב של ישראל, ומה הוא דורש מאתנו? ''הרחב פיך'', הרבו בתפלה, וככל שתרבו במשאלותיכם כן אמלאם לטובה. וסוד מעלת התפלה הוא מפני שהאדם בתפלתו מעמיק את הכרתו ש''אין עוד מלבדו'', שאין כח בעולם היכול לבוא לעזרתו אלא הקדוש ברוך הוא לבדו, אשר לפניו הוא שוטח תפלותיו ופורס בקשותיו, וככל שמרבה בהכרת ''אין עוד מלבדו'', כן מבטח לו שאמנם תתקבל תפלתו ויתמלאו משאלותיו. עד כאן לשונו.

ומובא עוד בספר ''התחזקות בתפלה לה '', מגדל השעשועים שעושה האדם ב''הטרדתו'' בתפלתו את בוראו.

איתא בשיר השירים (ב יד) ''הראיני את מראיך השמיעני את קולך''. פרש רש''י: ''הראיני את מראיך'' למי את פונה בעת צרה, עד כאן. וממשיך הכתוב, ''כי קולך ערב ומראיך נאוה''. פרוש, הקדוש ברוך הוא, ערב לו לשמע קול התפלה שבניו מבקשים ממנו בקשתם בעת צרתם. ובתהלים (כב ד): ''ואתה קדוש יושב תהלות ישראל'', הינו שהבורא עולם יושב ומצפה לתהלות ישראל (על פי רש''י שם)

וכן מתאוה הוא לדבורי תפלות ובקשות ישראל כפי שמוצאים אנו בספר ''מאור עינים'', שכתב ''ואתה קדוש יושב תהלות ישראל'' - יושב, לשון מצפה וממתין. שיש לך שעשועים מתהלות ישראל, שירבו עוד לדבר דבורים ראויים ורצויים לפניך, לכך, לטעם זה, ''בך בטחו אבותינו'' והתפללו אף כשלא נענו, ''בטחו'' עוד ''ותפלטמו'' - על שהתפללו ברבוי תפלה, (מובא באוצר תפלות ישראל)

ועל פי זה מובן מה שכתוב בגמרא ברכות (כא ע''א). רבי יוחנן אמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו. והנה לשון הגמרא ממש מפלא ותמוה, שאמר שיתפלל כל היום כלו, ותורה מה תהא עליה? וכי פטור מתלמוד תורה?! ואולי יש לבאר, דכונת רבי יוחנן במה שאמר בלשון זה, אינו להוראה למעשה שראוי לאדם להתפלל כל היום כלו, דודאי חיב גם בתלמוד תורה, אלא לשון זה הוא כעין בטוי צפיה וערגה וחביבות התפלה אצל הבורא עולם אבינו שבשמים, שמצפה ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו [ולכן סבירא ליה שבספק אם התפלל יחזר עיין שם], כי הקדוש ברוך הוא יושב ומצפה לתפלות ישראל שהוא נחת רוח גדול לפניו יתברך שמו כשמתפללים לפניו, שבזה מראה האדם כי הוא אלקינו ואנחנו עם מרעיתו ואין עוד מלבדו.

חובה להאמין שכל תפלה פועלת

לפעמים אדם מתפלל דבר זה ונותנים לו דבר אחר, או לפעמים פועלת התפלה לטובת אחרים, או בעולמות העליונים (דגל מחנה אפרים)

ובאמת, במה נתן לחזק אדם שמתפלל ואינו נענה כדי שיתן אל לבו לשוב ולהתפלל?

נקדים לכך את דברי המדרש, וממנו נשאב כח להתפלל ולחזר ולהתפלל ללא יאוש כלל.

כך מצינו במדרש (רבה ואתחנן). שערי תפלה אינם ננעלים לעולם. יש תפלה שנענית לארבעים יום, ממי אתה למד? ממשה, דכתיב: ''ואתנפל לפני ה' ארבעים יום''. ויש תפלה שנענית לעשרים יום, ממי אתה למד? מדניאל דכתיב: ''לחם חמדות לא אכלתי עד מלאת שלשת שבעים ימים'' ואחר כך אמר ''ה' שמעה ה' סלחה'' וכו'. ויש תפלה שנענית לשלשה ימים, ממי אתה למד? מיונה, דכתיב: ''ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה''. ויש תפלה שנענית ליום אחד, ממי אתה למד? מאליהו וכו'. ויש תפלה שנענית לעונה אחת, ממי אתה למד? מדוד, דכתיב: ''ואני תפלתי לך ה' עת רצון''. ויש תפלה שעד שלא יתפלל אותה מפיו מיד הוא נענה, שנאמר: ''והיה טרם יקראו ואני אענה''. אמר ר' חייא רבה כתיב: ''קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה '', הוי מתפלל וחוזר ומתפלל ויש שעה שיתנו לך.

הרי לנו מכאן, שכבר מראש נקבע לאדם כמה תפלות וכמה ימי תפלה יצטרך כדי שיושע.

במדרש זה ראינו בעקר כמה ימי המתנה נגזרים מראש עד לקבלת התפלה. במדרש אחר ראינו, שהדבר לפעמים הולך לפי מספר התפלות, והוא המדרש המפרסם במשה רבנו עליו השלום, שהתפלל תקט''ו (515) תפלות כדי שיכנס לארץ, ואלמלי היה מתפלל תפלה נוספת היה נענה, ולכך הצרך הקדוש ברוך הוא לומר לו: ''רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה'' כי רצון ההשגחה היה שלא יכנס משה רבנו לארץ ישראל כידוע.

ובמשל נמרץ נמשיל את ענין סכום התפלות לצרך הישועה, לאדם שהיה בתכניתו לשבר קיר שעביו מטר אחד על מנת לפתח בו חלון. נוטל הוא פטיש ומחל ושובר בקיר כל יום כמה סנטימטרים, ברור הוא שהאור לא יחדר למבעד החלון עד שלא יגמר ויסים את המילימטר האחרון. בכל יום שהוא מוסיף והולך לשבר עוד כמה סנטימטרים, עדין החשך בתוך הבית קים כאלו ולא התחיל לשבר כלל, מכל מקום בודאי שאין הוא מתיאש, כיון שיודע וברור לו שבכל יום הנו מתקדם לכוון התכלית שהוא סיום הפרצה להחדרת האור. כן הוא בענין התפלה, צריך האדם לשבר חומה מסימת בתפלותיו כדי להושע, חיב להאמין שאין שום תפלה שהולכת לאבוד, כל תפלה מקרבת לו את הישועה, ורק צריך אמונה וסבלנות להמתין עד שיסים את מנין התפלות או מנין הימים - לפי מדרש האחר - כדי שתענה בקשתו. ולכן כמה שיותר יפציר בתפלה וירבה בה קרובה ישועתו לבוא. ותמיד יחשב אולי ושמא נותרו לי עוד מעט תפלות, אחת או שתים, ובזה כבר ישועתי באה. ויחזק עצמו לא להתיאש מהתפלה.

תפלתו של אדם אינה שבה ריקם, ואם אינה מתקימת בו - מתקימת בזרעו.

בספר ''התחזקות בתפלה לה '' הסביר את תועלת התפלה בכך שגם אם לא הועילה למתפלל אינה שבה ריקם ומועילה לזרעו, על פי משל נפלא מהמגיד מדובנא, ממנו נלמד איך שכל תפלה מועלת ומצמיחה ישועה וברכה, אם לא לעכשו אזי למחר, ואם לא לו - לזרעו, או כדי להציל מגזרה רעה אחרת שלא תבוא על הצבור.

הפסוק אומר: ''המכסה אני מאברהם אשר אני עושה'' וכו', ''ואברהם היו יהיה לגוי גדול'', שהקדוש ברוך הוא אמר על כרחך צריך אני לספר לאברהם אבינו הענין שיקרה לסדום ועמורה, והסבה - שהרי עתיד הוא להיות לגוי גדול. וצריך עיון קשר הדברים.

ומפרש המגיד, משל לשנים שנכנסו לחנות לקנות בגדים, אחד זקן והשני צעיר לימים, והיה הזקן מודד ומדיק מדת כל בגד ובגד, והצעיר היה קונה בגד אחר בגד מבלי לדיק במדתם. אמר לו הזקן: היאך זה שאין אתה מדיק לקנות הבגדים לפי מדה הנצרכת לך? ענהו ההוא: הרי צעיר אנכי וילדים רבים לי, ולכן כל בגד אם לא יהיה טוב לבן זה ודאי יהיה טוב לבן אחר, ואם לא יהא טוב היום יהיה טוב למחר.

כך אמר הקדוש ברוך הוא, המכסה אני מאברהם לא לספר לו אשר אני עושה לסדום? ולמה, כדי שאברהם אבינו עליו השלום ישפך תפלה על הצלת סדום, ואף שגלוי לפניו יתברך שלא תתקבל תפלה זו וסוף דבר שסדום תהפך, על זה אמר: ''ואברהם היו יהיה לגוי גדול'', הרי סוף שיהיה אברהם לגוי גדול, וממילא כל התפלות, אף אם היום לא יתקבלו לכאורה, אבל לעתיד יהיה כל השפע הבא מתפלות אלו לברכה לבניו של אברהם, ונמצא הועילו תפלות אלו לאברהם לדורותיו.

כתב בספר ''דגל מחנה אפרים'' פרשת ''עקב'' בשם הבעל-שם-טוב: לפעמים אדם מתפלל דבר זה, ונותנים לו דבר אחר, או לפעמים פועלת התפלה רק בעולמות העליונים. עד כאן לשונו.

וכן כתב בספר ''פורת יוסף'': שמעתי ממורי [הבעל-שם-טוב] - יאמין כשיוצא מפיו נסח התפלה, מה ששואל - מיד נענה. אם תאמר, הרי לפעמים רואה שאינו נענה ולא נעשה מבקשו? אלא, שלפעמים בקשתו מתמלאת בכללות העולם וכו' ומועילה לאחרים.

ובספר ''שלחן הטהור'' (דף רפז) זה לשונו: דהנה עכשו, קדם ביאת המשיח, צריכים אנחנו להתנסות בכבד ובקשי הגלות. לכן יתחזק כל בר ישראל באמונתו לאלקיו ובגדל הבטחון, ויתמיד לבקש רחמים מה' על כל דבר ודבר, ולא ירפה מזה, חס ושלום, כי זה כלל ועקר גדול בעבודת בר ישראל. אבל כל התפלות יהיו הכל באמונה - שיבקש - שיהא רק באפן כזה שתהא לרצון ולנחת רוח לבוראנו יתברך שמו, ולא מה שנדמה בעיניו לטוב. וגם יבקש וירבה ברחמים שתתחזק אמונתו ובטחונו באלקיו. והגם שרואה שתפלותיו אינם נשמעים - לא יחוש ולא יפל דעתו מזה, כי ידוע מדברי בעל-שם-טוב ותלמידיו הקדושים, שאין לך תפלה בעולם, בפרט מבר ישראל הקדוש, השופך לבו לה', שתהא נאבדת, חס ושלום. רק התפלה צריכה, לפעמים בעולמות העליונים לצרך איזה תקון ועליה, אשר גלוי רק למעלה, וכמובא ב''תולדות'' הקדוש וב''מדרש פנחס''. ולעתיד לבוא יבואו כל אלו התפלות לפני ה', ויהפכו לאורות גדולות ועצומות, שיתענגו בהם ישראל הקדושים עושי רצונו. וגם, לפעמים, תתקבל התפלה לאחר זמן, שלפעמים עומדת התפלה מבחוץ, מפני שהמקטרגים אין מניחים שתתעלה, ובעת רצון תדחק עצמה זו התפלה ותתעלה, כי דבור של תפלת ישראל אינו הולך לריק, חס ושלום, כאשר הארכתי בספרי ''טהרת הקדש''. ולכן יתעקש כל בר ישראל בתפלותיו לה' לבקש תמיד על נפשו שתתקרב לה' ולא תדחה, ולא יהא ביאתו לזה העולם לריק. ולא ישגיח על כל-אשר נראה לו שמדחין אותו מן השמים, רק הוא יעשה את שלו, להרבות תחנונים לה', ואלו התחנונים לא יאבדו, חס ושלום. ובעת יקריבו דינו, לאחר אריכות ימיו, לפני בית-דין של מעלה - יראה כמה טובות עשו לו כל אלו התפלות. ומובא ב''תנא דבי אליהו'' (אליהו זוטא פ''ו). אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אין אתה יכול לעמד על כל מדותי, אלא הריני מודיעך מקצת מדותי; כשאני רואה בני אדם, אף על פי שאין בהם תהלה ושבח של תורה ומעשים טובים, לא במעשה ידיהן ולא במעשה אבותיהן, אלא רק בשביל שהן עומדין ומודין ומברכין ומשבחין ומרבין תחנונים לפני - אני נזקק להם לתת להם מזונותיהן, שנאמר (תהלים קב, יז). ''פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם''. עד כאן.

מעלת המקדים תפלה

לעולם יתפלל אדם קדם שיחלה - שאלמלי חלה כבר, אומרים לו: הבא זכות והפטר. (גמרא ברכות)

במדרש רבה (פ' ברכה פ' יא) מצינו מאמר מדהים, אמר רבי יוחנן: עשר מיתות כתובות עליו על משה שימות בחוץ לארץ ולא יכנס לארץ ישראל, ודבר זה היה קל בעיניו של משה, שאמר: ישראל חטאו חטאות גדולות כמה פעמים, וכיון שבקשתי עליהם רחמים, מיד קבל ממני, אני שלא חטאתי מנעורי, לא כל שכן כשאתפלל על עצמי שיקבל ממני? וכיון שראה הקדוש ברוך הוא שקל הדבר בעיניו של משה, ואינו עומד בתפלה מיד - קפץ עליו ונשבע בשמו הגדול שלא יכנס לארץ ישראל, שנאמר (במדבר כ, יב) ''לכן לא תביאו וגו' '', ואין לכן אלא שבועה, שנאמר (שמואל א' ג, יד): ''ולכן נשבעתי לבית עלי''. עד כאן לשונו.

והרי הדברים קל וחמר, אם משה רבנו שדחה את התפלה בשביל שסמך על רחמי ה' - וכשבזמנו יתפלל יענה, ולכך דחה את התפלה לעת מאחר יותר - נדחה, כל שכן אם דוחה אדם את התפלה לדבר אחרון כיון שסומך על גורמים טבעיים זולת ה' שתפלתו יכולה להדחות?

רואים מכאן, עד כמה צריך האדם להזדרז ולבקש רחמים ולהתפלל, ולא לדחות התפלה לדבר אחרון, שהרי מדרך האדם קדם כל הולך להתעסק בפתרונות טבעיים, ואחר כל ההשתדליות, בא גם לבית הכנסת להתפלל. אלא הדבר הראשון שחיב לעשות על כל צרה שלא תבוא, הוא לחטף התרופה הבדוקה - התפלה, ואחר כך להתעסק בדברים האחרים. כי מי לנו גדול ממשה רבנו, ובודאי לא דחה התפלה בגלל שחשב על פתרונות בדרד הטבע, רק עסק בדברי תורה, ובכל זאת קפץ עליו הקדוש ברוך הוא ונשבע. על אחת כמה וכמה כשאנו שוכחים את המושיע האמתי, וחיים בשלוה ובבטחון בדרכי הטבע, ודוחים התפלה, הרי שבכך חס וחלילה מאבדים אנו הזכות של תפלה, ולא תועיל אחר כך שוב, כמובא בילקוט (תהלים קלז) על הפסוק: ''על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו'', שענה ירמיה ואמר להם: מעיד אני עלי שמים וארץ, שאלו בכיתם בכיה אחת עד שאתם בציון - לא גליתם. שהכונה - כי אז, כשהתרה בהם שעתיד הקדוש ברוך הוא להחריב הבית המקדש, לא התפללו, ולכן אחרו את המועד.

מכאן, כמה יש להזהר לא להתעצל מלהתפלל על כל מה שצריך, ותמיד ירבה לבקש מה', אף שנראה שרחוק הרבה מסכנת הצרה והחלי. אלא, כיון שרואה שהתחילה הצרה, או שצפויה לבוא אליו, אף שעצם הסכנה עדין רחוקה, יתחיל בתפלה. ולא יחיה אדם בבטחון לומר: כשאצטרך לדבר בזמנו, אז אתפלל עליו. אלא, יזדרז על כל דבר אפלו שנים הרבה קדם, כמו שראינו כאן שהקפיד הקדוש ברוך הוא על משה שדחה את התפלה, והיה בטוח שיש עוד זמן להתפלל. וראה, שלא בטח משה על מעשיו הטובים וצדקותו, אלא בטח בה' שיקבל תפלתו. וזה לשון המדרש: אני שלא חטאתי מנעורי, לא כל שכן כשאתפלל על עצמי שיקבל ממני? כלומר, שבטח בה' שיקבל תפלתו, ובכל זאת הקפיד עליו הקדוש ברוך הוא על שדחה זה לזמן מאחר, ולא הפציר כבר ברגע הראשון כשצפה את הגזרה.

---

הפטרה - נחמו

אנכי אנכי הוא מנחמכם

נחמו נחמו עמי (ישעיה מ, א)

אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיה נא, יב)

עמנו, עם ישראל למוד הסבל, למוד היסורים ולמוד המסירת נפש במיתה וענויים על כבוד ה' יתברך, עם הקים לנצח, שלא בגד באלקיו על אף כל הנסיונות והמצבים הנוראים שהתחדשו עליו, הגזרות וההתעלליות והעלילות הרבות חדשים לבקרים.

תקופות שמד רבות עבר עם ישראל, שפיכות דמים וענויים של בנים עם אבותם ובנות עם אמותיהם, תינוקות של בית רבן, צדיקים וחסידים, ובראשם עשרה הרוגי מלכות שמשמים העידו עליהם שאין גדולים כמותם, רבי עקיבא וחבריו.

לב מי לא ידוה על המספר בגמרא על הרוגי ביתר, שבא אנדריאנוס והרג באנשי ביתר עד שהגיע הדם לנחירי אזניהם של הסוסים, ושטף הדם היה שוטף אבנים גדולות, וביניהם דמם של חמש מאות רבוא ילדים שנהרגו כלם.

לב מי לא ינתר על גזרות תתנ''ו שנהרגו קהלות רבות בישראל באותה שנה; בח' איר קהלת שפירא, בכ''ג איר קהלת וורמיזא נטבחו בטבח נורא, בג' סיון יהודי מגנצא דמים רבים נשפכו באותו יום, דמי אנשים בנשותיהם, אבות בבניהם, עוללים באמותיהם נעקדו ביום אחד.

עין מי לא תבכה על גזרות ת''ח ת''טי שנחרבו יותר משבע מאות ושבעים קהלות קדושות בישראל, ועוד רבות לאין ספר טבח ושמד בעם ישראל, ואת הכל עבר רב עם ישראל בשמחה על קדשת שמו יתברך.

ואחרון הכביד האסון הנורא של הריגת שש מיליון יהודים שנרצחו במיתות וענויים משנים על סבת היותם יהודים בלבד. אנשים, נשים וטף, בלי שום חמלה וחנינה, בתאי הגזים, במשרפות, ביריות, ובכל ארבע מיתות בית דין למיניהם, ובררו לנו מיתות אכזריות שלא נשמעו מעולם. ולאחר מכן עוד אלפים ורבבות מישראל שנהרגו בידי שכנינו הערבים עד היום הזה, כמעט מדי יום ממש. ה' ינקם דם עבדיו, ונקם ישיב לצריו, אמן.

כל זאת חזו רבותינו ברוח קדשם, כדאיתא במדרש ''שוחר טוב'':

אמר רבי לוי בשם רבי אידי: שלשה חלקים נחלקו היסורים; אחד נטלו אבות וכל הדורות, ואחד דורו של שמד [פרוש - כל הדורות של גזרות ושמדות קרוי במדרש: סתם דורו של שמד, כידוע להבקיאים במדרש], ואחד דורו של מלך המשיח. עד כאן לשונו.

והנה, יסורי האבות וכל הדורות, נכלל בזה כל מיני יסורים של עניים וחולים ושבויים, ומצרעים בכל מיני צער ויגון, לא עלינו, מכל הדורות כלם. וכנגד כל היסורים שהיו במשך דורות רבים, יתרכזו בדור אחד אחר כך כמותם, והוא דורו של משיח צדקנו. הגם שהוא רק דור אחד, עם כל זה, כל כך יהיו רבוי היסורים שבהם, עד ששקולים ביסורים כנגד כל יסורי האבות וכל הדורות הבאים אחריהם, או נגד כל היסורים של דורות ושמדות וגזרות, רחמנא לצלן.

הרי, מה שנבאו רבותינו וראו כל אלו היסורים והצרות שיעברו על שונאי ישראל, ועד כמה יגדלו ויתרבו היסורים והנסיונות, רחמנא לצלן.

מי יוכל לתת נחמה על כל זאת אם לא הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו. וקצת כדי לשבר את האזן מהי הנחמה שכביכול נוכל להתנחם לעתיד מכל מה שעבר עלינו, נביא את הדברים דלהלן:

והוא על פי הרמח''ל, שלעתיד יתגלה סוד היחוד השלם, ואכן יתגלה לעתיד פשר כל מכה ומכה, כל שריטה ושריטה, כל לעג ולעג, שהכינו ונתבזינו עבור אלקינו. כי באמת כל קשי הצער של הגלות הוא להיותה סתומה וחתומה בעזקאין דפרזלא, ונבצר מאתנו מלראות את תעלומת הסבל הנורא של עמנו, והוא מה שיתגלה לעתיד באור מפלא מה פעל ומה נפעל על ידי כל משהו של סבל. וכמו המשל שהזכרנו לעיל בפרשת ''מקץ'' בעשיר וקבלן ראה שם. שכיון שאין האדם רואה בעיניו את הפעילות השוטפת הנשטפת רגע רגע בתקונים נפלאים הנעשים ממהלך סבלו, לכן קצה נפשו בעמל יסוריו, אולם הקדוש-ברוך-הוא שרואה את הנפעל, אזי עם כל רחמיו וחמלתו עלינו מעדיף הוא את סבלנו וצערנו מאשר אשר אחר מדמה. וזהו, ''ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני'', אומרת כנסת ישראל, בודאי, אחר כל כך הרבה יסורים שעברו, והיסורים שבהוה שכל כך תקיפים ותכופים הם, ואין לך יום שאין קללתו מרבה משל חברו - אולי ושמא שכחני ה' וה' עזבני, כי זהו מה שנראה לנו? עונה הקדוש-ברוך-הוא: ''התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה'', ואפשר ''גם אלה תשכחנה - ואנכי לא אשכחך'', אין מציאות שכחה לפניו יתברך.

ובפרט שהרי אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה. ולהבין היטב את מאמר חז''ל נתעמק בו, מהו באור מכריזין.

ומעשה היה אצלי בבעל מלאכה שעבד בביתי, והצרך לדפק בפטיש מסמר באחד המשקופים, ופתאום אני שומע מפיו של אותו בעל מלאכה, שהוציא מפיו איזושהי קללה מתוך כעס, ושאלתיו מה קרה? ענה לי, שהכה בפטיש באצבעו במקום במסמר.

אמרתי לו: ''שמע ואספר לך, הרי אמרו חז''ל אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, ובאור הדברים: ראה כמה שלבים עברו עד הגזרה שתכה בפטיש על ידך. ראשית, דנו עליך בשמים, מימינים מימינו של הקדוש-ברוך-הוא ומשמאילים משמאלו, המקטרגים טענו: זה פלוני שדופק עתה בפטיש מגיע לו להכות את ידו בפטיש על עוון פלוני שבידו, מיד לעמתם טענו המסנגרים: מדוע?! והלא יש לו זכות פלונית וזכות פלונית. שוב טענו המקטרגים: ומה בכך? על זכיותיו יקבל שכרו, אולם על עוון פלוני מגיע לו יסורים. והסנגורים התחננו שלא יקבל עתה את ענשו וימתינו לו שיעשה תשובה, והקטגורים השיבו: כבר היו לו הזדמניות לשוב ולא שב. הביאו את הדברים לפני בית דין של מעלה, שיש אומרים שהמה המלאכים ויש אומרים שהמה הצדיקים שהיו באותו דור ונפטרו מן העולם (ר''א לאפיאן זצ''ל), ודנו והחליטו שצריך הוא לקבל ענשו מיד ולדפק את הפטיש בידו. הביאו פסקם לפני כסא הכבוד שיאשר זאת הרבונו של עולם, והקדוש-ברוך-הוא הסכים לפסק הבית דין. ובכן יצא כרוז מבית דין של מעלה: פלוני אלמוני עתה נגזר עליו להכות בפטיש את ידו על עוון פלוני שעשה בשעה פלונית ובמקום פלוני. ותכף בהסתים הכרוז הכתה ידך בפטיש. ואם כן, הכיצד תכעס ותקלל את גורלך אחר שזהו לאחר כרוז ופסק מבית דין של מעלה, הרי בכך אינך פחות ממקלל את הדין לאחר פסק דינו שעובר על ''אלקים לא תקלל'', ואם בדין בשר ודם נדרש פסוק זה לפי מדרשו אלקים - זהו דין, הרי שכאן הנך עובר על פסוק זה כפשוטו''.

אם כן, כל שכן וכל שכן יסורים הקשים ממכת פטיש, בודאי שהכל בהשגחה פרטית מדה כנגד מדה.

---

פרשת עקב

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד (ז, יב)

והיה עקב תשמעון: אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון (רש''י)

מצוות שבני אדם דשים בעקביהם רבים הם, אולם נעמד על אחד מהם - שמירת העינים.

שמירת העינים

''תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה'' (משלי כג)

הקדוש-ברוך-הוא רוצה מהאדם את הלב, לב חם, לב מלא אהבה לה', לב מלא יראה מה', לב מלא אהבת תורה. הכל שיהא עמק בלב. אין הקדוש-ברוך-הוא מסתפק בחיצוניות בלבד. חז''ל אמרו: ''טוב מעט בכונה מהרבה שלא בכונה''.

ובעצם, לא רק הקדוש-ברוך-הוא רוצה שנתן לו את הלב. גם אנו רוצים לתן לו את הלב. מי לא רוצה שיהא לו חשק והרגשת נעם, עריגה וכסופין בתפלה? מי לא רוצה להתענג על ה' בהרגשות מתוקות וערבות מגדלותו ומרוממותו יתברך? מי לא רוצה להרגיש מתיקות תורתו, שאמנם אינה נראית מעל פני דפי התורה, אולם נמצאת היא גנוזה מתחת דפיה, אשר הלומדה לשמה - מתגלה לו אור הגנוז והנעלם שבתוכה, עד שאי אפשר לו לחיות שעה בלא תורה? ומי אינו רוצה להתנתק כבר מהחמריות המסנורת וסוחפת לתהום פעורה, שכל המושיט לה אצבע - רוצה היא ממנו את כל היד? כי זאת חיבים לדעת: כח הרע לעולם לא רואה לעצמו כתכלית להתפשר עם האדם, אלא לאבדו לגמרי.

ובכן, נשאלת השאלה: אנו רוצים להתקרב, הקדוש-ברוך-הוא רוצה שנתקרב - מי המעכב? על כך עונה לנו שלמה המלך עליו השלום (משלי כג, כו)

''תנה בני לבך לי - ועיניך דרכי תצרנה''.

מבקש ומתחנן, כביכול, הקדוש-ברוך-הוא לאדם: בני, תן לי את לבך, תן לי פנימיות, אל תזרק לי חיצוניות בלבד. ואם תשאלני: כיצד אוכל, רבונו של עולם, לתן לך את פנימיותי? וכי זה בידי?! הלא כח החמר הודף אותי בזרם נורא של תאוות ורצונות, ואיך אוכל אפוא לתן לך את הפנימיות, שהיא הלב? על כן עונה הקדוש-ברוך-הוא: עצה אחת יש לי - ''ועיניך דרכי תצרנה'', תשגיח על העינים שישמרו את דרכי בלבד, כפשוטו. שהעינים יסתכלו רק על מה שאני מתיר, ושלא יסתכלו במה שאני אוסר, ובכך מבטח אתה שלבך יהא מסור בידך לתנו לי, להשתעבד לי, ובכך עולמך תראה בחייך. (קטעים דלהלן מספר ''קדושת החיים'' להרב הגאון הרב חיים נשרי שליט''א)

ההולך במקום פריצות ויש לו דרך אחרת, נקרא רשע ואף שאינו מביט בנשים

נתבונן נא. אדם שצריך ללכת לאיזה מקום ויכול ללכת בדרך אחרת, ולא התחשב והלך בדרך זו, ומכיון שהגיע למקום שהנשים עומדות שם לבושות שלא בצניעות, הרי הוא בודאי לא יסתכל, כי יודע שכתוב לאו מפרש ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'', אלא שחושש, שמא, חס ושלום, כשיפנה את הראש לצד אחר, מכל מקום אפשר שיבוא להסתכלות בנשים דרך הפנית ראשו - כידוע שכן טבע האדם, לכן הוא מתחזק ועוצם עיניו לגמרי, מה היינו אומרים על אדם כזה? הנה, אפלו אם לא היה עוצם עיניו, רק היה מפנה הראש לצד אחר, גם כן היינו מחשיבים אותו - אם לא לצדיק, על כל פנים לדונו כרשע ודאי לא הינו דנים אדם כזה, קל וחמר שהוא עוצם עיניו ממש, הרי הוא בעיניו חסיד גדול. והגמרא קוראת אותו רשע ! וכן הוא ברשב''ם, וזה לשונו שם: אי איכא דרכא אחרינא, ואזיל בהך - רשע הוא, ואף על פי שעוצם עיניו, לפי שלא היה לו לקרב אלא להתרחק מן העברה, דקימא לן הרחק מן הכעור (חולין מד) והינו, דכיון שיש דרכא אחרינא, למה נכנסת במקום סכנה ?! ונקרא רשע משום שעבר על דברי חכמינו זכרונם לברכה שאמרו: הרחק מן הכעור ! והנה כהיום, בעוונותינו הרבים, שהולכות הנשים ברחוב עוד יותר גרוע ממה שעומדות על הכביסה, אם עובר אחד ועוצם עיניו קוראים לו חסיד, והפסוק קורא לחסיד זה - רשע ! כי יש לך דרכא אחרינא, ומה נכנסת לכאן?! ויש לבקש רחמים שיצילנו הקדוש ברוך הוא מכל דבר רע... (דברי הגאון הצדיק מורנו רבי אליהו לאפיאן זצ''ל ''לב אליהו'' חלק ג' עמ' רמ''ג)

יצר מיחד ישנו לפתות בני אדם להביט בנשים

היכלא קדמאה שירותא דסטרא דיצר הרע וכו'. ותחות האי ממנא קימא חד ממנא אחרא די אלף ורבבן תחותיה, והאי ממנא אקרי פתו''ת, דא הוא דאיהו קימא לפתאה בני נשא, והאי איהו שרי לגביה ואסטי ליה לאסתכלא ולעינא במה דלא אצטרך ליה בכמה זנונין ובכמה נאופין. וכל אנון דעמיה, כלהו קימין לגביה, ואזלין קמיה ואכריחן ליה לאסטאה עינוי לאסתכלא במה דלא אצטרך. והאי איהו סרסרים, דאיהו סרסורא בישא לכל אינון בישין. האי קאם על קיברא בזמנא דאתדן ההוא גופא, ותבר ליה עינוי, בגין דאיהו רוח לון, כד איהו בהאי עלמא ודיליה אינון. ובהאי אתר אתדנת נשמתא עד דעלת להאי אתר דאקרי בור, וכמה נחשים ועקרבים אית ביה, דכלהו עקצי לה להאי נשמתא ואחדי בה ודינין לה.

תרגום: היכל הראשון הוא התחלת הצד של היצר הרע... ותחת הממנה הזה [דומ''ה] עומד ממנה אחד אשר אלף ורבבות תחתיו. וממנה הזה נקרא פתו''ת, זה הוא העומד לפתות בני אדם וזה הוא השורה אצל האדם ומטה אותו להסתכל ולעין במה שלא צריך לו בכמה זנונים ובכמה נאופים. וכל אלו [המלאכים] שעמו, כלם עומדים אצלו והולכים לפניו ואונסים אותו להטות עיניו להסתכל במה שלא צריך. והם הם ''סרסרים'', כי הוא [פתו''ת] סרסור רע לכל אלו הרעות. זה עומד על הקבר בזמן שנדון הגוף ההוא, ומשבר את עיניו, מפני שהוא הרויח אותם בעוד שהגוף היה בעולם הזה, ושלו הם. ובמקום זה [בקבר] נדונה הנשמה עד שמכניסים אותה למקום זה שנקרא בור, וכמה נחשים ועקרבים יש בו [שהם מלאכי חבלה], שכלם עוקצים לנשמה הזו ואוחזים בה ודנים אותה (לשון הזהר הקדוש פרשת פקודי דף דס''ג. נעתק עם התרגום מספר ''יסוד ושרש העבודה'' שער י' - פרק ג, עיין שם)

אסור ליה לבר נש לאסתכלא בשפירו דאנתתא, בגין דלא ייתי בהרהורי בישא ויתעקר למלה אחרא, וכך הוה רבי שמעון עביד כד הוה אזל במתא, והוו חבריא אזלין אבתריה, וחמא לאינתו שפיראן, מאיך עיניה והוה אמר לחבריא: ''אל תפנו'' (ויקרא יט, ד)

תרגום: ולמדנו, אסור לו לאדם להסתכל ביופי האשה כדי שלא יבוא להרהור רע, ויהיה נעקר לדבר אחר [דהינו שיעקר ממנו טפה לבטלה]. וכך היה רבי שמעון עושה כשהיה הולך בעיר והחברים היו הולכים אחריו וראה נשים יפות, היה משפיל עיניו, והיה אומר לחברים: אל תפנו (זהר הקדוש חלק ג' דף פג)

ומה שאמר ד''יסתכל'' בשפירו לאו דוקא, אלא אפלו הבטה שאינה גמורה כשלא יש אנס אסור.

ואפשר לרמז: א''ל תפנ''ו - א'ל' ת'סתכלו פ'ני נ'שים ו'בגדיהן, כמו שאמרו זכרונם לברכה על הפסוק: ''ומה אתבונן על בתולה'' (איוב לא, א), והכל רמוז בראשי תבות תפנ''ו (''חומת אנך'' להחיד''א פרשת קדושים)

קדשה אינה סובלת טמאה!

רבי ירוחם זצ''ל, המשגיח במיר, ספר לבני ישיבתו: כשבקר בעיר הגדולה וילנא, נתארח אצל אדם חשוב, והציץ פעם דרך החלון לראות את העיר וילנא. והנה רואה שמעבר לרחוב יש בית ספר - גמינסיא, שלמדו שם בתערבת בנים ובנות, בני שש עשרה, שבע עשרה, שמונה עשרה, גויים וחילונים. הוא רואה אותם באים בבקר ללמודים, תוך פריצות, קלות דעת, קלות ראש, ליצנות, נבול פה, ונכנסים לתוך הבנין... אמר רבי ירוחם: נתישבתי וחשבתי, הלא הם לומדים משהו, שומעים הרצאות, שואלים שאלות, מסבירים להם, הם חוזרים על החמר, עוברים מבחנים, מסימים ומקבלים תאר - הם יודעים את המקצוע. שאלתי לעצמי: אם בבית מדרש של ישיבה קדושה, בין ארבע מאות בחורים ואברכים שיושבים ולומדים תורה, היה קורה, חס ושלום, שבחורה או אשה אחת נכנסת לבית המדרש, האם היינו יכולים להמשיך ללמד? הלא דבר זה היה מזיק לכלנו, זה היה מפריע לגמרי את הלמוד. אם כן, איך אצלם, יושבים יחד בערבוביא, ולומדים ויודעים את המקצוע ! איך זה יתכן? זה בכלל לא מפריע להם. אמר רבי ירוחם - זהו אות ומופת על קדשת תורתנו הקדושה ! קדשה אינה סובלת טמאה, ולכן הרהור אחד יכול להפריע לישיבה שלמה. אבל בלמודי חול וחכמות חיצוניות בגמינסיא - יש בהם טמאה, וטמאה סובלת טמאה, אוהבת טמאה - טמאה קלה, טמאה חמורה - האחת עוזרת לחברתה. זהו מופת נפלא על קדשת תורתנו הקדושה ! לחילונים לא מפריע שום דבר, שום נוול לא מפריע להם בלמודיהם, כי הם טובלים בנבלה כל ימי חייהם, ואם כן, למה שזה יפריע להם? אבל אצלנו, כל הרהור מפריע ומפסיק אותנו. זה סימן שאנחנו לומדים את תורתנו הקדושה ! (מתוך שיחת הגאון הצדיק רבי שלמה ברעוודא שליט''א).

לא יראה את מלאך המות בשעת מותו

בשעת המיתה יתראה מלאך המות לאדם כשכלו מלא עינים (עבודה זרה כ), לרמז לאדם שרב עוונותיו תלויים בעין, והנזהר בעין כראוי, ודאי הוא שלא יתראה [אליו] מלאך המות מלא עינים. ולכן, אחי, הזהר הרבה בזה, והעמד עצמך מלראות (''קרנות צדיק'', מרבי אליהו מאני זצ''ל אב''ד חברון, פרק ב' אות ב').

איך יבקש ''ותחזינה עינינו בשובך לציון'' או ''האר עינינו בתורתך'', ואינו שומר עיניו?!

אם רוצה האדם ומבקש לזכות בשוב שכינתו יתברך לציון, וכי יאורו עיניו בתורת ה', צריך הוא שישמר את עיניו מלספג את אוירת העולם הזה, ומכל שכן שלא יתורו עיניו אחר דברים האסורים המטמטמים את ראיתו של האדם ואת שכלו ומגרים את תאות לבו, ועל ידי פרישתו מאלה ושליטתו על עיניו, שהן תרי סרסורי דעברה, יזכה לחזות בנעם ה', שיתגלה לו אור ה' ויאיר עיניו בתורתו. ויזכה לעתיד לבוא לראות ולהסתכל בעיניו הכשרות והטהורות בשכינתו. [ותתגשם בזה תפלתו ו-בקשתו ערב ובקר וצהרים ''ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים''... וכן ''והאר עינינו בתורתך''...] (''ואני תפלה'', מרבי חיים זייצ'יק זצ' ל חלק א, עמוד רכ''ה).

השומר עיניו זוכה לזכר תלמודו

מכמה גדולים בישראל שאמרו, שהסגלה לזכות לזכירת הלמוד תלויה ועומדת במדה בה האדם שומר את עיניו בקדשה. ומקרא מלא דבר הכתוב: ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם... למען תזכרו''...

הגאון רבי דוד ליפשיץ זצ''ל היה אומר משמיה דמרן הגאון רבנו שמעון שקאפ זצוק''ל, שהסגלה לזכות לזכירת הלמוד תלויה ועומדת במדה בה האדם הלומד שומר על קדשת עיניו. ומקרא מלא דבר הכתוב: ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם... '' וסמיך ליה - ''למען תזכרו''... (מפי הגאון ר''ז רוטנברג שליט''א דאש ישיבת ''בית מאיר'', ששמע מהרב ליפשיץ הנ''ל)

ושמעתי, כי בא איש אחד לגדול הדור לשאל ממנו עצה וסגלה לזכרון, מה יעשה כי כח זכרונו הלוך וחסור ממנו מיום ליום? ויען ויאמר לו: הלא זה הדבר אשר אתה אומר במו פיך כל ימי חייך ויומם ולילה בשחרית וערבית, ולמה באת לשאל ממני דבר זה? הלא מקרא מפרש בפרשת ציצית: ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם, למען תזכרו'' וגו', למען יהיה לכם כח הזכרון. כי הסתכלות בעברה והרהורי עברה, הם המה מאבדים כח הזכרון מכל אדם, ודבר זה ברור ומסכם מכל חכמי הרפואה. ויש זכר לדבר משני אמוראים שהיו סומים בשתי עיניהם, וגדולים מכלם בכח זכרונם, והם המה רב יוסף ורב ששת, רב יוסף היה סומא כמבאר בכמה מקומות (פסחים קטז, קדושין לא, בבא קמא פז), וכן רב ששת היה סומא כמבאר בכמה מקומות (פסחים קטז, ברכות ל, נ''ח גטין סז). ובתשובת הגאונים כתוב, כי ''רב לא היה מביט לצדדין ואפלו לפניו, ונהיגי רב יוסף ורב ששת אחריו, ולא יכלו לעמד בזה וסמו את עיניהם''. והמה היו גדולים מכלם בכח הזכרון. רב יוסף היה נקרא ''סיני'' (ברכות סד, הוריות יד), ופרש רש''י - רב יוסף קרו ליה סיני, לפי שהיו משניות ובריתות סדורות לו כנתינתן מהר סיני, וקרי רב יוסף אנפשיה: ''ורב תבואות בכח שור'' (סנהדרין מב) ורב ששת אמרו עליו חכמינו זכרונם לברכה - רב חסדא ורב ששת כי פגעי בהדי הדדי, רב חסדא מרתען שפוותיה ממתניתא דרב ששת (ערובין סז. וברש''י שם), ורב ששת כי בעינא מלתא מיניה, פשיט ליה ממתניתא (זבחים צו). ויש רמז בשם רב ששת, כי הוא רב וגדול מכלם בשתא סדרי משנה ובריתא (''גיא חזיון'' - בספר מחזה עינים, עמוד ט)

הפוגם עיניו - לא יוכל להביט באור פני ה'

אם לא היה נזהר בעודו בחייו בזה העולם בכח הראיה שלו, והיה הפקר אצלו להביט במה שאסרה תורה [וכשמתכון להביט בנשים - לבד מה שהדבר מביא לידי הרהור, ולפעמים לידי זרע לבטלה, הוא מטמא בזה את עיניו], ידע בברור, כי לעתיד לבוא יהיה כמו סומא ולא יוכל להביט באור ה', ודגמת מי שהוא חולה בעיניו, אינו יכול להביט באור השמש. והנה, ערך הקלקול בעיניו תלוי לפי ערך הפקרו. וכמה יתמרמר האדם על זה לבסוף, שתחת רגע אחד של הנאה בכל פעם שהלעיטו היצר בפתויו, השחית את עיניו והחשיכם במה שהמשיך בכל פעם את רוח הטמאה של רוח זנונים עליהם (ה''חפץ חיים'' ב''שמירת הלשון'', חלק ב, פרק ל).

בין רואה בין שאינו רואה - מתאוה

ולא תאמר שאין יצר הרע מתגרה על האדם אלא כשהוא נושא ונותן עמה בדברי ליצנות ותפלות, אלא אפלו לדבר עמה בשאר דברים בעלמא כדי להסתכל בה, או אפלו להסתכל בה בלא לדבר עמה, או אפלו מהרהר עליה בלא ראות פניה - יצר הרע מתגרה עליו, שנאמר: ''וידע אדם עוד את אשתו'' (בראשית ד, כה), מהו ''עוד''? נתוספה לו תאוה על תאותו. לשעבר, אם לא היה רואה - לא היה מתאוה, ועכשו - בין רואה ובין שאינו רואה - מתאוה. (''מעלות המדות'')

חנך לנער על פי דרכו

כל דבר חסידות - לנהג בו בכל יום דברים שיצרו קשה עליו. כגון רכילות ויצר הרע, דברים בטלים, שלא לדבר שקר ושלא לראות בנשים, ולדבר דברים חדושים מדברי העולם, ללכת לטיל - שעל הכל יש יצר וכו', וכל כיוצא בזה, שנוהג תמיד ויצרו מתגבר עליו, ואין יכול לעמד בפניהם אלא אם כן מילדותו החזיק בהם. לכן יחנך בניו באלה בקטנותם, גם כשיזקין לא יעזבם ולא יניחם, שנאמר (משלי כב, י): ''גם כי יזקין לא יסור ממנה'' (ספר חסידים סימן י)

מדברי מרן בעל ''חזון איש'' זיע''א

אני זכיתי לשמע לפני ארבעים שנה בערך... מפיו הקדוש של מרן רבנו הגדול ה''חזון איש'' זצ''ל... שבדור הזה, כל אחד מאתנו... כך הוא אמר, והראה על עצמו... נמצאים מקפים בבץ ממש... בץ לכלוך רוחני... וכל אחד מאתנו, יום אחד בלא חזוק... עלול לטבע בבץ הזה... לעולם... אני זוכר כיצד עשה תנועות עם הידים כאדם שיורד לתוך בץ... יום אחד בלי חזוק... (מתוך שיחת הגאון הצדיק ר' שלמה ברעוודא שליט''א).

הגאון רבי בנימין מנדלסון זצ''ל התמנה בעצת מרן החזון איש זצוק''ל לרבה של קוממיות, ועקר ממקום כהנתו ברבנות כפר אתא אשר בנפת חיפה לקוממיות. לימים, כאשר בא רבי בנימין מנדלסון לשחר את פניו, קבלו החזון איש בחביבות יתרה, והתענין בכל פרט מחייו החדשים ב''קוממיות''. בין השאר חקר מפיו האם נכונה השמועה, שביחד אתו עקרו מכפר אתא כ''מנין'' יהודים בעלי משפחות, מסדרים היטב בפרנסה, שנמשכו אחריו ועברו לגור בקוממיות ? כאשר ענה האורח בחיוב, שאל אותו:

- מה ראו על ככה?

השיב רבי בנימין מנדלסון:

- משום ''דאיכא דרכא אחריתא''... [כלומר, בקוממיות אפשר יותר לשמר את העינים עם פחות נסיונות].

למשמע תשובה זו נתמלא החזון איש שמחה רבה, וחיוך של אשר נשתפך על זויות שפתותיו, כדרכו בכל שעת חדוה בלתי רגילה (''פאר הדור'' חלק ג' עמוד שח)

ה''בץ'' של קוממיות [כפי שהיה בה בשנותיה הראשונות] מצא חן לפני מרן החזון-איש, כאשר אמרו לו כי המשפחות שמתגוררות שם מעדיפים את ה''בץ'' המקומי על פני ה''בץ'' של הערים הגדולות...

ופעם, כשהציע לפניו מאן דהו טענות וכל מיני טרוניות שנשא בלבו על קוממיות, דחה אותו בפשיטות: מוטב לשבת בקוממיות גם לאור טענותיך, מאשר לשבת בלעדיהן בתל-אביב, בחיפה, ואפלו בבני-ברק... (שם).

וכן שמעתי מפי גדול הדור רבנו בעל החזון איש כאשר הראיתי לפניו הקונטרסים מספרי זה (ספר ''חזקת ישראל'' בעניני קדושה וצניעות ושמירת העיניים) הוטב בעיניו, ברך אותי ברכת ברכה והצלחה, וכה אמר: ''זה הוא הדרך הנכון שעל ידו נוכל להשפיע. ועוד עלינו החוב להפיץ חוברות הסברה בעד המון הפשוט להודיע להם איך מזיק תלבשת השחץ והפרוץ''. עד כאן דברי קדשו. (מהקדמת המחבר לספרו הנ''ל, הרב הגאון הצדיק ר' אלעזר בריזל שליט''א).

בית דין של מעלה מדקדק ביותר על עברה שנהפכה להפקרות

ענין הצניעות ברחוב נעשה הפקר ועבודה זרה, כתוב לאו מפרש בתורה (במדבר טו, לט) ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'', ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות יב) ''אחרי עיניכם'' זו זנות, הרי שאין בדבר מדת חסידות בעלמא, כי אם לאו מפרש בתורה.

וכתבו הרמב''ן ושאר ראשונים, שכשמגיע יום הדין ודנים את האדם, עומדים בבית דין של מעלה בעקר על דבר שהעולם נוהגים בו בהפקרות, ובזה מדקדקים על האדם ביותר, ולא כמו שטועים האנשים ואומרים כנגד העולם: הרי אני צדיק בזה. לא כן הדבר ! אלא אדרבה, כל עברה שנעשית בפריקת על ובפרהסיא, הדקדוק בדין עליה הרבה יותר מעברה אחרת ! (''לב אליהו'' - מהגאון הצדיק מורנו הרב ר' אליהו לופיאן זצ''ל חלק ג עמוד רמ''א).

''ושח עינים יושיע''

שמעתי מפי הגאון רבי יצחק זילברשטין שליט''א, שבנערותו היה אוהב מאד ללכת לשמע את דברות קדשו של הגאון בעל ה''שומר אמונים'' זצוק''ל, וזכה לשמע מפיו שאמר, שמי ששומר את עיניו בהליכתו ברחוב, זהו עת רצון לבקש בקשותיו שתתמלא משאלתו, בעזרת השם, עד כאן (מאת מחב''ס ''קדושת החיים'')

ואולי מקורם מהפסוק (איוב כב) ''ושח עינים יושיע'', ומשמע, שכאשר הולך בשחות עינים לשמר עיניו מכל אסור, מסגלת העת הזאת שהקדוש ברוך הוא יושיעו (ועיין בפרוש האבן עזרא על הפסוק הנזכר לעיל)

או יתכן, דהמקור הוא מהא דאמרו הראשונים זכרונם לברכה, שהאשה צריכה להתפלל בעת הדלקת נר שבת, כי התפלה נשמעת בעת קיום מצוה. והוא הדין אם נזהר לקים הלאו של ''ולא תתורו'' בעת הנסיון, אז תפלתו נשמעת (קונטרס ''תפארת בחורים'' מאמר ב).

ותלמיד חכם אחד שליט''א, אמר באור נפלא לפשר העת רצון הנזכרת לעיל, לבקש בקשותיו שיתמלאו, על פי דברי בעל ''שומר אמונים'' עצמו במאמר שמירת עינים פרק ב', וזה לשונו שם: מובא במסכת דרך ארץ פרק א', רבי מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי אומר: כל הרואה דבר ערוה ואינו זן את עיניו ממנו, זוכה ומקבל פני השכינה, שנאמר (ישעיה לג): ''ועצם עיניו מראות ברע'' - מה כתיב בתריה - ''הוא מרומים ישכון'', וכתיב: ''מלך ביפיו תחזינה עיניך''. והנה רבותינו זכרונם לברכה אמרו ''זוכה ומקבל'', ולא אמרו יזכה ויקבל, רק תכף בשעה שראה דמות אשה ומעביר מחשבתו לבלי להנות, חס וחלילה, ובלי להרהר, תכף ומיד זוכה - ומקבל פני השכינה, כי בזה הרגע ממשיך על נפשו קדשה גדולה ויתרה, עד שנשמתו תכף באותו רגע מקבלת פני השכינה, הגם שגופו אינו מרגיש. ולעתיד לבוא יזכה גם כן גוף הגשמי לראות פני שכינת כבודו יתברך, ועל כל פעם שעמד בנסיון מלהסתכל, מספר במספר יזכה לראות פני זיו השכינה, ואשרי לילוד אשה שיזכה לזה ואשרי חלקו וגורלו. עד כאן לשונו.

ולאור דבריו אלו בספרו - אמר התלמיד חכם שליט''א הנזכר לעיל - מובן היטב מה שאמר בעל ''שומר אמונים'' בעל פה, שאותו רגע של התגברות הנסיון זו שעה מסגלת למלוי כל הבקשות, דמאחר ובאותו רגע ממש שהאדם התגבר, מיד זוכה הוא לקבל פני השכינה, אם כן, הריהו עומד לפני המלך ממש. פשוט אם כן, שזו השעה הכי מסגלת לבקש בקשות שיתמלאו מהמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שכעת אתה עומד לפניו ממש. ודברי פי חכם חן.

שמירת העינים - סוד ההצלחה

הגאון רבי יהודה עדס שליט''א, ראש ישיבת ''קול יעקב'' בירושלים עיר הקדש, נכנס אל הצדיק הקדוש רבי מאיר אבוחצירא זצוק''ל מאשדוד, ערב התחלת הזמן בישיבה, ושאל אותו: מה יש לומר לבחורים בתחלת הזמן כדי שיצליחו בלמודיהם? נענה רבי מאיר ואמר: שמרו את העינים ואת הפה - זה סוד ההצלחה ! (מפי בעל המעשה)

הרחוב בוער!

בזמננו יש צרך גדול לעמד ולהתחזק, כיון שרבים קמים עלינו, וצריך לאזר חיל ולהלחם בזרם הזה. ועל מה עלינו להלחם נגד הרחוב? כי הרחוב מלא פריצות שאי אפשר לתארה. ראו לאיזה מצב הגענו. כיצד נראים פניו של הרחוב. הרי כיום ממש קשה לצאת החוצה, לעבר ברחוב. אפלו מי שצריך לצאת לקנות רק דבר קטן אין הוא יכול לעבר ברחוב. כל מי שעובר ליד חלון ראוה, כל מי שנוסע במכונית או ברכבת או באוירון, הכל מלא פריצות נוראה. ראו לאן הגענו, שאי אפשר לצאת החוצה. גם אני בצעירותי הייתי בערים גדולות והלכתי ברחוב. הייתי בוילנא, בקובנא, ובעוד ערים גדולות, ואפשר היה אז ללכת ברחוב, אבל היום - לא רק שאי אפשר להסתובב ברחוב, אפלו לצאת מפתח הבית אי אפשר. תאמרו לי אתם, האבות, האם יכולים אתם להרשות לבנותיכם לצאת החוצה? או האם תוכלו להרשות לבניכם לצאת החוצה? האם נתן לסמך עליהם? אמרו לי, כיצד אפשר לשבת בשעה כזו בחבוק ידים, בשלוה, עם הטלית בבית המדרש, מבלי לדעת היכן מסתובבים הילדים. הרי צריך לצאת לרחוב ולזעק: אוי, גיוואלד ! זה בוער ! אי אפשר בשעה כזו לשבת בשלוה. האמינו לי יהודים יקרים - חיבים להתחזק בזמן הזה ! (מדברי מרן הגאון רבי אלעזר מנחם שך שליט''א בפתיחה ל''ירחי כלה'' דישיבת פוניבז', מנחם אב התשנ''ג) זכוו הנפש (מהגאון הצדיק ר' דן סגל שליט''א)

רבים שואלים ומתאוננים: לומד אני ומתפלל, מקים מצוות, ומדוע אינני מרגיש את ''ואני קרבת אלקים לי טוב''? מדוע איני חש בהתרוממות הנפש? היכן הם שפע ההרגשים והאור העליון שאמורים להיות משפעים על ידי תורה ומצוות? התשובה לכך מנחת בדברי בעל ''חובות הלבבות'' (שער חשבון הנפש פרק ד), המתאר מצב שבו רוצה האדם להביט בעצם שאין לו אליו קו ראיה ישיר, וכדי לראותו הוא נזקק למכשיר (דנקרא כיום פריסקופ) העשוי על בסיס של תשלבת מראות, אלא שבזמן ההוא שמשו טסי מתכת כמראה, וכדי שיהיה הטס חלק ומבהיק כראי, היו צריכים לצחצחו ולמרקו עד שקבל ברק ולטוש. כך, אומר ה''חובות הלבבות'', הרוצה שתתרומם נפשו ותתקרב לחכמת הבורא יתעלה ורוממתו, עליו לצחצח את נשמתו וללטשה היטב, ואז תתענג נפשו בנעם זיו עליון. אבל הנכשל ואינו שומר את עיניו ומחשיך את אור נשמתו, לא יוכלו להשתקף בעדה כל אותם תורה ומצוות שקים, ולפיכך אין חשים באותה התרוממות מיחדת.

ושכנתי בתוכם

(עוד מהגאון הצדיק רבי דן סגל שליט''א)

לפי כל זה מובן, שכאשר נוסעים באוטובוס, הרי זה נורא נוראות - עלולים להפסיד את כל הנפש ברגע. המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין היה אומר, שכאשר נאלץ הוא לנסע אל מחוץ לבני ברק, כשנוסע הוא במכונית סגורה, מבית לבית - זה עולה לו בעבודה של שבועים עד שהוא שב לכחותיו ! ומי יאמר זכיתי לבי.

כלפי הטוען: ''לי זה לא יזיק'', כבר היה מעשה ברבי אליהו לאפיאן, ששאל בחור שנסע לחתנה, כיצד ישמר שם על עיניו? וכשענה משהו בסגנון של ''לי זה לא יזיק'', נרעד ואמר ברעש גדול. אני עברתי כבר את גיל השמונים, בעין אחת איני רואה כלל ובשניה ראיתי חלושה, ולפני יציאתי לרחוב רועד אני מפחד שלא יכשילני היצר - ולך זה לא יזיק?!

אבל נניח גם שישנו מי שבטוח בעצמו, אולם מה עם הצבור, הרי כל ישראל ערבים זה לזה. דבורה אמרה בשירתה: ''ארו ארור ישביה כי לא באו לעזרת ה' - לעזרת ה' בגבורים'', ואיזהו גבור - הכובש את יצרו.

נמצאים אנו בתקופה שזקוקים אנחנו בה לרחמי שמים מרבים, המצב נורא, והדבר היחיד שיכול להצילנו הוא קרבת אלקים. מן השמים שלחו לנו מצב כזה, כדי שנתעורר להתחזק בקדשה.

בעת הכנסיה הגדולה בוינה, התקינו באולם האספות עזרת נשים, ששכנה במרפסת, אבל כיון שהיה זה סדור מאלתר, לא היה הוילון מסדר כמקבל. התחיל דיון בין הרבנים הנאספים, האם חובה להוסיף וילון או לאו, והסכימו לשאל את פי ה''חפץ חיים''. ענה ה''חפץ חיים'' כך: הצרה הגדולה ביותר שעלולה לבוא על כלל ישראל היא - שהקדוש ברוך הוא יתרחק מאתנו, כי ''גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע - כי אתה עמדי'', אבל כשאין ''אתה עמדי'', כאשר ''הסתרת פניך - הייתי נבהל''. והיכן מצינו שהקדוש ברוך הוא מתרחק מכלל ישראל? - ''לא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך''. ואם כן, כל הדור שנתן לעשותו כדי להתרחק מ''ערות דבר'' - כלו רוח, כי מעט פחות קדשה - יותר רחוק, מעט יותר קדשה - יותר קרבת השם יתברך.

האם יכירו אותנו ?

''השרף מקוצק'' זצ''ל הנהיג את עדתו בחריפות נוקבת, ואברכים מבקשי התעלות ואמת נהרו לקוצק כדי לקבל הדרכה, להתעלות ולהזדכך. לאחר תקופה של התעלות היו שבים לביתם עד לפעם הבאה. היה הרבי אומר במרירות: ''כשהם באים לכאן, הריני עמל בפרך כדי לישרם ולהעמידם על רגליהם. וכשהם שבים וחוזרים - אי אפשר כבר להכירם''...

אם כך היה בזמנם ובדרגתם - מה נאמר אנו, בדרגתנו וברחובות שלנו?! שהינו בישיבה, התעלינו במחצת רבותינו, חיינו באוירה של קדשה וטהר, עם הגמרא וספרי הראשונים, תורה מתשת כחו של אדם, ונסענו הביתה ל''בין הזמנים'', זמן בינים קצר, להחליף כחות ולהתרענן קצת.

האם הרבנים, המשגיח, ראשי הישיבה - יכירו אותנו בשובנו?!

הגאון רבי יהודה צדקה זצ''ל ספר, שאחד מגדולי הרבנים התאונן בפני רבי ישראל אבוחצירא זצ''ל מדוע הוא מתפלל ואינו נענה, ואלו האדמו''ר כשהוא מתפלל - הוא נענה. ענהו ר' ישראל: ''מפני שאני שומר את עיני ואת פי'' !

אותו ראש ישיבה, ודאי היה מלא וגדוש בתורה. ולבטח שמר את עיניו מראות ברע. אבל לא שמירה מחלטת כמו הצדיק הבבא סאלי זצ''ל - וכבר היה ביניהם הבדל תהומי. התפלות כבר לא נענו. ואנו, איפה הלמוד שלנו, וכמה ראיות אסורות אנו רואים?! ומה עם תפלותינו אנו - הלא ודאי נרצה שהן יענו ! הבה נשמר שבעתים על ראיתנו !!! (רבי שלום מאיר וואלך)

על האדם להתביש מעצמו שמחד גיסא מטמא עיניו, ומאידך גיסא מבקש ''והאר עינינו בתורתך''

וזה ההתעוררות והחזוק הגדולים ביותר שעלינו להתעורר מכל הנאמר בענין זה של שמירת העינים מהסתכליות האסורות, הידיעה החשובה והמכרעת - שאי אפשר ולא שיך מצד טבע הדברים, וכנזכר לעיל - לזכות לתורה מבלי שמירת העינים ! ולא לחנם הקבע מנהג ישראל קדש, שביום הראשון בפעם הראשונה שלוקחים את הילד להכניסו ללמד אותיות הקדש - תחלת הכנסו ללמוד התורה הקדושה - מכסים את ראשו בטלית כל הדרך, שלא יראה בלכתו דבר טמא ואסור. ומקור מנהג זה נמצא בדברי רבנו אלעזר מגרמיזא זצ''ל, מבעלי התוספות בספרו ''הרוקח'' הקדוש, דכתב בסימן רצ''ו רמז שמכסין הנער שלא יראה גוי וכלב ביום שמחנכין אותו לאותיות הקדש וכו' יעין שם, וכן הובא בספר ''כל בו''.

וכל זה להורות בא - שאם בתורה הקדושה חשקה נפשו, הרי עליו לידע, שבראש וראשונה מחובתו להזהר לשמר ולקדש ראית עיניו, ואז יזכה לתורה ולהתעלות בה.

והאמת, שעל האדם להתביש מעצמו שלא מקפיד על שמירת עיניו, ובו בזמן עומד ומבקש ''והאר עינינו בתורתך'', וכפי שהתריע על כך הגאון הצדיק מורנו הרב אליהו לאפיאן זצ''ל, וכה אמר: והנה, זה התר אחר עיניו, בא אחר כך ועומד בתפלה ומבקש: ''והאר עינינו בתורתך'' וכו', כלומר: אני מאמין באמונה שלמה ויודע שבתורה יש עמקות נפלאה מאד, אבל אני לא משיג זאת, וכמו שבקש דוד המלך, עליו השלום: ''גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך'', לכן גם אני עומד ומתחנן לפניך, רבונו של עולם, ''האר עינינו בתורתך'' - שתאיר עיני השכל שלי ואראה נפלאות. ומן התמיהה ומן הפליאה היאך לא מתביש האדם לבקש מהשם יתברך שיאיר עיני שכלו להביט בתורה, בשעה שהוא עצמו טמא אותם והחשיכם מלראות אור התורה?! היאך לא יבוש ויעז פניו לבקש כן - הלא אתה בעצמך מטמא את עיניך, והיאך רצונך שיאירו בתורה אם חשכו בטמאך אותם? עד כאן דבריו (''לב אליהו'', חלק ג) וזו טענה שאין עליה תשובה !

וכל זאת, מלבד הנתבאר לעיל באריכות, שעצם ההסתכלות בנשים וכו', מבטל את המסתכל בתורה, ולא רק ברגע ההסתכלות לכשעצמו, אלא בכלל בוטל הוא מדברי תורה, וכפי שהבאנו מרבנו יונה בבאורו לפרקי אבות על דברי התנא ''כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה'' וכו' (פרק א מ''ה) וכתב רבנו יונה בזה הלשון: כלומר, גורם שהיצר יגבר עליו וכו', כי מחשבת התורה לא תכון לנגד עיניו בעוד לבו פונה אל האשה ואל שיחתה, כי הם שתי מחשבות שאין הלב סובלן כאחת. ובהמשך כתב - האדם שמביט באשה, נלכד הוא ברשתה.

רק הצדיקים ששמרו עיניהם יזכו לחזות בשוב שכינתו יתברך לציון

והנה, לאחר כל הנתבאר עד הנה, שסבת הנסיונות הגדולים בשמירת העינים בזמננו בפרט, הוא מחמת שכלל ישראל לפני הגאלה חיב לעבר את הנסיונות שבקדשה, כפי שיוסף הצדיק עבר בטרם הגיע למלוכה. ויש להוסיף כאן את הידיעה החשובה, שבעזרת השם יתברך, בבוא הגאלה השלמה במהרה בימינו אמן, הרי מי ששמר על עיניו בגלות המר בטרם בוא הגאלה, הוא זה שיזכה לראות בעיניו בבוא הגאלה השלמה, ואלו מי שלא שמר על עיניו - לא יזכה לראות בחזרת השכינה לציון ובכל הגאלה העתידה במהרה בימינו. ושפתינו מרחשין, ערב בקר וצהרים בתפלות ערבית שחרית ומנחה: ''ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים''. וכה היה אומר הגאון הצדיק מורנו הרב יהודה זאב סג''ל זצ''ל, ראש הישיבה דמנשסתר: אנו אומרים כל יום בתפלת שמונה עשרה: ''ותחזינה עינינו בשובך לציון'', אבל אם מטמאים את העינים ומסתכלים במראות אסורות, הלא בזה מטמאים את העינים והלב, ועינים שאינן טהורות - כיצד אפשר לומר ''ותחזינה עינינו''?! בשמים מכריזים שעיניך לא תוכלנה לראות ''בשובך לציון'' ! (''יראה ודעת'' עמוד קפ''ה)

וזה לשון הספר הקדוש ''ראשית חכמה'' שער אהבה פרק י''א אות מ''ה: אמנם ידמה ליוצרו להסתכל בכל דבר שבקדשה וכו' ויזכה לעתיד, כי עין בעין יראו בשוב ה' לציון, וכן אמרו (זהר קדוש נשא ק''ל, א) וזמינין צדיקיא זכאה עליונין למחמי בחכמתא, הדא הוא דכתיב: ''כי עין בעין יראו'' (ישעיה נב, ח), אימתי? ''בשוב ה' ציון'', וכתיב (במדבר יד, יד) ''כי עין בעין נראה אתה ה ''. עד כאן לשונו. ובלי ספק - כותב ה''ראשית חכמה'' - שלא יזכו למעלה זו אלא הצדיקים ששמרו עיניהם כראוי, כמו שנאמר: צדיקים זכאי עליונין, עד כאן דבריו.

וכן כתב הרב החיד''א זצ''ל בספרו ''נחל קדומים'' פרשת בראשית, בזה הלשון: וזה רמז ''כי עין בעין יראו בשוב ה '', כי על ידי שמירת העין מהבלי עולם הזה, ולא נלך אחר עצת הנחש כי תאוה לעינים, ונשמר ברית העינים שלא לפגם בראיה בהסתכלות עריות וכיוצא בהן, והן הבלי עולם הזה הנראים לעין שלא להנות מהם, בזכות שמירת שתי עינים יראו בשוב ה' ציון. עד כאן לשונו.

וראה במאמר ''שמירת העינים'' פרק ו' להרבי הקדוש בעל ''שומר אמונים'' זכר צדיק לברכה, שהפליג בענין, וכתב בתכן דבריו, שעקר הגאלה במהרה בימינו תהיה לשומרים על עיניהם, וכה כתב שם: ועל נטירת העינים מובא בפרוש דאמר ישעיה הנביא (מג, ח) ''הוציא עם עור ועינים יש וחרשים ואזנים למו'', ומדבר שם בגאלה העתידה, ואיך אפשר שעינים יש והוא עם עור? רק שעשו עצמם עורים בגלות המר מלהסתכל במקום רע, וחרשים מלשמע מה שאסור, על זה אמר הנביא הוציא אותם ה' מגלות. וזה הפרוש שם ''עין בעין יראו בשוב ה' ציון'', כי ממש עין בעין, דהינו כמו ששומר עיניו ככה יראה בשוב ה' ציון, יעין שם. [ומדבריו למדנו, שהזכות לראות בשוב שכינתו יתברך לציון תהיה בדרגות דרגות, כל אחד ואחד לפום דרגא דיליה, דבמדה בה שמר על עיניו - כך באותה מדה תהיה דרגת ראיתו בשכינה יתברך בשובה לציון, ודרש וח ק ר].

אל תביאני לידי נסיון

כלל גדול לשמירת העינים - לא להביא עצמך לידי נסיון. למסר נפש לא ללכת למקומות של חשש פגם העינים, וזה קל יותר, שהרי בשעת נסיון, גם אם נחשיב את האדם לאנוס מצד תקף הנסיון, אבל הרי יש להפשיעו בכך שהביא עצמו לנסיון. למה לא ברחת מהנסיון? למה התקרבת למקום שידעת שעלול אתה להכשל בו? וזו פשיעה ! ואין דבר זה תלוי במחלקת - ''תחלתו בפשיעה וסופו באנס'', דאיכא למאן דאמר דפטור, כי שם תחלתו בפשיעה ולבסוף קרהו אנס, שלא העלהו בדעתו ועל כן יש סבה לפטרו, אבל כאן הביא עצמו לאנס שחשש לו מראש וידע ממנו מתחלה, ואם כן, איזה צד יש לפטרו? זוהי פשיעה מתחלתה ועד סופה.

לכן, כל זמן שלא באת לידי נסיון, קל הדבר שלא תביא עצמך לידי נסיון בכך שתתרחק ממקום הנסיון. דע, שכל יציאה לרחוב היום מסכנת, והיא מלחמה קשה מכל מלחמה אכזרית אחרת. אין מלחמה אכזרית יותר היורה חציה ישירות לנשמה, שחיקת הנשמה ואבודה בגוף קים, ממלחמה זו. ''גדול המחטיאו יותר מההורגו''.

ואם כן הרי, ששאלת רב הנשאלת בכל מיני נושאים, לצאת או לא לצאת, דוקא כאן מקומה המתאים ביותר, ואלו אנו רואים כאן פסיקה בחסר אחריות נורא. מתירים לעצמם בחורים צעירים - שיצרם כאש בנערת - להלך למקומות סכנה, שבהחלט עלול שתהיה הליכה ללא חזרה, מבלי להיות אחראים לתוצאות החמורות.

התבוננות בענש פגם העינים, כמובא בספרים רבים ובספרנו לקמן, כמו ענש גלגול בעוף הנקרא ''ראה'', מלאך המות משבר את עינו לעתיד, ועוד ועוד.

התבוננות בשכר הזהיר בשמירת העינים ובמעלתו

ולדגמא:

''שלשה הקדוש-ברוך-הוא משתבח בהן בכל יום; רוק הדר בכרך ואינו חוטא וכו '' (פסחים קיג) גמרא זו נאמרה לפני אלפים וחמש מאות שנה, ובודאי שהפרוצה של אז נחשבת כצנועה של ימינו, ועל אז נאמר, שרוק הדר בכרך ואינו חוטא - רוק פנוי שבאפשרותו לעשות כחפצו, אלא שמתוך יראת השמים שבו נמנע מלחטא - זוכה שהקדוש-ברוך-הוא משתבח בו בכל יום. בכל יום מתפאר בו הקדוש-ברוך-הוא לפני הפמליא שלו: ראו איזה גבור יש לי בעולמי. ואם זה נאמר אז - מה היום? אפשר משתבח הקדוש-ברוך-הוא בנסיונות של כימינו לא רק ברוק, אלא גם בזקן, ולא רק בכל יום, אלא בכל שעה ושעה.

דגמא נוספת:

הרואה דבר ערוה לפניו ואינו זן את עינו ממנו, זוכה ורואה פני שכינה (מסכת ''דרף ארץ זוטא'') וידועה ממרת ה''שומר אמונים'': מהו שנאמר 'זוכה ורואה' ולא 'יזכה ויראה'? אלא הכונה: זוכה בהוה. לא רק בעתיד.

כי זאת יש לדעת: מה שמובא בספרי המקבלים כי גוף האדם אוצר בתוכו רק ניצוץ מנשמתו, אולם שרש נשמתו בשמים ממעל, וככל שטהור וזך הוא במעשיו למטה, הרי שמשתדר מניצוץ נשמתו לשרשו העליון פעלו וזכותו, ובתמורה נשפע עליו משרש נשמתו לניצוץ שבגופו שפע התלהבות, מתיקות וערבות מתורת ועבודת ה'. ולכן, ברגע שמהלך אדם בשוק ורואה דבר ערוה לפניו ונועץ עיניו בקרקע - זוכה ורואה פני שכינה. זוכה עתה שהתגברות זו משתדרת מניצוץ נשמתו תכף לשרשה שלמעלה, וברגע זה נשפע עליו משרש נשמתו שפע אלקי ואור שכינתו, ואף שאין מרגיש בכך תכף, אולם יראה מיד שתורתו ותפלתו הם בצורה אחרת מקדם.

אם כן תתבונן, שברגע זה שדבר ערוה לפניך, ומצד אחד יצרך הרע מסיתך להסתכל, תתבונן בשכר עברה והנאתה לרגע כנגד הפסדה - שבכך אתה מפסיד הארת זיו השכינה כבר כאן - בעודך בעולם הזה - שיאפשר לך להרגיש נעם עצום במשך כל ימי חייך.

ויש להזכיר, שהרב הגאון הרב זילברשטיין שליט''א מספר, שזכה לשמע פעם דבריו של הקדוש ''שומר אמונים'' זצוק''ל שאמר, היות ואמרו חז''ל כל הרואה דבר ערוה לפניו ואינו זן את עיניו ממנו, זוכה ורואה פני שכינה, אם כן, כיון שברגע זה נמשך עליו אור השכינה, מסגל זמן זה להתפלל ולבקש בקשותיו הנצרכים לו בעוד עיניו למטה וגובר הוא על יצרו. רגע זה מסגל לקבלת כל בקשה. ואני הכותב שמעתי מכך מעשים מפלאים לאמתת שמועה זו, ואכן בדוקה ומנסית היא להמשכת שפע רוחני או גשמי.

אם כן, אתה, המהלך ברחובה של עיר ונסיון דבר ערוה לפניך, תתרכז בשתי התבונניות אלו:

א. ברגע זה - או שתזכה שהקדוש-ברוך-הוא יתפאר בך בכל הפמליא שלו, או שיתאכזב ממך ויתמלא צער ועגום ממך.

ב. ברגע זה של נסיון, ממתינים משמים במלא חפנים שפע אור אלקי להעריף עליך. תתבונן ! או שתזכה שיהא נמשך עליך שפע אלקי ואור השכינה לעלות מעלה מעלה, או שתפסיד את הכל.

וכן עוד ממרות כיוצא באלו, לשנן ולשנן, כי העקר הוא לשנן מאמרי חז''ל ולחזר עליהם ולפתח אותם עד שיכנסו פנימה ללב. עסק התורה

אי אפשר להשמר ולהתגבר על אש יצר הראיה מבלי להפעיל אש נגדית, והיא אש התורה. על ידי שיגבר בך אש התורה, תדחה את אש יצר העריות ממך.

לכן, בעסק התורה יתחשק לבך, בהיותך יודע, הנה אני לומד תורה בחשק וברצון ובזה מגרש אני כל חשקים ורצונות אחרים ממני, וזה פשוט. כמו אדם שמטאטא את הלכלוך והאבק מתוך ביתו, כן בהיותך מכניס לעצמך דברי תורה, מטאטא אתה מתוכך חשקים ורצונות זרים. ובפרט כשאתה מהלך בדרך, תצטיד בספר משנה או הלכה או ספר מוסר בענין זה של שמירת העינים, ואף שאתה לא מתמיד כל כך גדול. אין לכך שום קשר. וכמו שאדם לובש מעיל רק כשהוא יוצא לגשם ולקר, או כמו שאדם יושב במקלט רק בשעת מלחמה, ואף שבימים כתקנם אין צרך במעיל ואין צרך במקלט, אולם אין זו קיצוניות כשאדם משתמש בהם בשעת הצרך - כן הוא בענין זה: אף שאתה אינך מתמיד המנצל כל שעה לתורה - אל תחשב מה פתאום אקח אתי איזה ספר לקרא בדרך או בהמתנה כי בכך הרי אראה כצבוע שיחשבוני למתמיד כה גדול. זה אינו נכון, שהרי כאן נושא אתה נשק בשעת צרך מיחד, בזמן נסיון של עברה. ולכן, גם אם אינך נזהר תמיד להתמיד, חובה מיחדת מטלת עליך ללמד דוקא בעת כזו כדי להשמר ולהנצל מעברה. אין כאן שום חסידות ושום צביעות, אדרבה - דבר בעתו מה טוב, ואם כשאנו כדגים במים, דהינו בבתי מדרש, מחיבים לעסק בתורה להנצל מיצר הרע, על אחת כמה וכמה כשאנו מחוץ למים, ביבשה המיבשת ומיבשת כל לחות של קדשה ברחובה של עיר, שחיבים להצטיד בתורה, כי אנו בסכנה גמורהי שעת מלחמה ממש.

ומי שחושב אחרת, למה הוא דומה? לחיל המתאמן ללחימה בכלי נשק וביריות, והכל רק בדמה לצרך אמון, וכשהוא יוצא להלחם בפעל פנים מול פנים עם האויב, מניח כלי מלחמתו ואינו נוטלם. כן הוא ממש לעניננו - בבית מדרש עוסקים אנו בתורה לגרש מאתנו את היצר הרע, כדי שאם יפגשנו היצר הרע בשעת נסיון, נדע כיצד להתמודד אתו, והנה, כשיוצא אדם לרחוב, לא נוטל נשקו בידו, שהיא התורה?! אתמהא. תפלה

להתפלל יום יום בתחנונים ב''שומע תפלה'' או ב''השיבנו'', שיחזקהו הקדוש-ברוך-הוא להתגבר על יצרו. ומספר על הצדיק רבי שמואל שפירא זצוק''ל, שידוע שהצטין ביותר במדה זו של שמירת העינים, והיה דמות פלא בדורנו בנושא זה, שכשהיה קורא בברכות השחר ''וכוף את יצרי להשתעבד לך'', היה חוזר על זה פעמים רבות עד שכל שומעו היה מרגיש כיצד מתחנן הוא להקדוש-ברוך-הוא מעמק הלב שיתן לו כח להתגבר על יצרו.

ותפלה על בקשה כזו נענית במהירות ללא בדיקות וחקירות אם ראוי לכך האדם או לא, כידוע מספר חסידים, שכשאדם מבקש על עניני יראת שמים - נענה, ועושה נחת רוח ליוצרו בבקשה כזו, ואין בודקין אחריו אלא עונים לו, אבל, כמובן, תפלה מעמק הלב.

וגם אם נכשלת ונפלת, אל תחלש דעתך מלחזר ולהתפלל. אין תפלתך נמאסת בכך, כפי שרגיל האדם להחלש בדעתו ולחשב, שאחר נפילה, באיזה פנים ובאיזה עזות אבא לפני בוראי להתחנן? זו טעות חמורה ! וכבר ערכתי על כך שני ספרים בשם ''דור התמורות'' ובשם ''תכתב זאת לדור אחרון'', להוציא נגע טעות זו, ראה שמה ותחי נפשך.

וכמו כן לגבי עסק התורה - גם אם נכשלת, חזר לעסק בתורה ביתר שאת, ודע כי עצם הקימה מהנפילה היא התקון הגדול ביותר. כך הם דברי ה''סטיפלר'' הקדוש שהבאנום לעיל. וכאן אתה מראה נאמנות להקדוש-ברוך-הוא שאינך בוגד בו גם לאחר שנפלת ושוב הנך קם לקראת אביך שבשמים לבלתי עזבו לעולם, ובזה הנך מראה שאינך עובד לשם שכר או ענש, ועל אף הדחיה מהנפילה, אינך מתיאש מעצם אמונתו יתברך, ועם כל הענש הצפוי לך על כשלונך, הנך שוב נאמן לאדנותו יתברך להתחיל כל פעם התחלה מחדש. וזכר כלל זה, כי רבים חללים נפלו ברשת הפתוי של חלישות הדעת והאכזבה מהכשלונות, ולא הסתכלו על הנצחונות, לא הבינו שהקדוש-ברוך-הוא מקבל לאחר כל נפילה ונפילה את השב אליו, והוא כלל גדול בתורה.

לשתף רב או חבר

טובים השנים מן האחד - לשון ''טובים'' זהו היחס בין אחד לשני, וביחס לשלישי כבר נאמר משהו יותר נעלה: ''והחוט המשלש לא במהרה ינתק''. ואם כן, נשקל קל וחמר ליותר, לארבעה או חמשה וכו'.

זהו כח החבר. או חברותא או מיתותא. חשוב כשהנך מסבך עם יצריך, להשיח את לבך לפני חבר ירא שמים, להתיעץ אתו ולבקש ממנו חזוק מדי פעם, וכמו כן, אם זכית למצא רב מתאים שיהיה רגיש לסבלך ויקח את בעיותיך בהבנה מלאה, חשוב מאד להיות אתו בקשר מתמיד. וזו עצה נפלאה, כי אינך מתמודד לבד, אלא מוציא את עמס העבודה שעליך ומחלקה בינך לאחרים, והנטל יורד.

להאמין שאתה יכול

כל ההתחלות קשות - ההתחלות דוקא. כלל גדול הוא. ולכן, אם תתגבר כמה פעמים בתחלה ותצליח, כבר לא יקשה לך הלאה, והנסיון יהא כמעט ולא מרגש. כי מדרכי היצר - כשהאדם נמצא בהתמודדות קשה, ובפרט כשהוא נכשלי הוא קץ בהמשך העבודה, כיון שחושב הוא שאותה התמודדות תחזר ותשנה, וכמה כבר יוכל הוא להחזיק מעמד? אולם זה בהחלט לא כך. בתחלה אמנם ישנן התמודדיות קשות, אולם לאחר מכן, לאחר התגברות של כמה פעמים, כבר כח הרע נחלש והנסיון הולך ומתקטן, והעבודה כבר יותר נעימה ומלוית בנצחונות מעודדים.

זהירות מחברים קלי דעת

בשום אפן לא תצליח להחזיק מעמד לעמד בנסיון שמירת העינים, כשהנך בחברת קלי דעת המזלזלים בערך חיוב השמירה. גם ככה קשה מאד להתמודד, מצד החשק והרצון העצמי, על אחת כמה וכמה כשיתוספו לך לחצים אחרים להפקר העינים מצד הלעג שילעגו לך, או אפלו מצד הבושה - שודאי תהא בוש להיות פנאטי וקיצוני ולא תמצא את מקומך בחברתם; מצד אחד להחשב כאחד מהם, ומצד שני להיות שומר עינים, ובפרט שברור שבחברתם יצנן אצלך חמר השמירה, ואלו הם דברים פשוטים ללא ספק. ולכן התנאי הראשון - לברח מחברים קלי דעת.

''והיה עקב תשמעון'', אומר רש''י: מצוות שאדם דש בעקביו. ושמעתי מהרה''צ רבי דן סגל שליט''א (בהספד הרה''ג נסים יגן זצ''ל), מדוע תלתה התורה את כל השכר במצוות שאדם דש, בעקביו דוקא, והלא יש מצוות גדולות ונכבדות? ואמר: כיון שנאמנות האדם לה' נמדדת במצוות הקטנות, במצוות הגדולות אדם מרגיש ספוק ועבוד. אולם בדברים הקטנים אין הרגשת ספוק כלל, ורק הנאמן האמתי הוא שמדקדק בדברים קטנים ואינו מסתכל על ערך המצוה אלא על מי שצוה עליה.

---

פרשת ראה

ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו... והקללה אם לא תשמעו... (יא, כו-כח)

לפניכם - ולא לפני אמות העולם

מובא במדרש: ''אין ראויין להיות דוויין וסחופין מוכין ומצורעין אלא מישראל, ולמה יש באמות העולם מכין ומצרעין? כדי שלא יאמרו כמה מנוגעת אמה זו, שאין מצרעין אלא ממנה, ואין דוויין וסחופין אלא ממנה''.

אין טעם להכות בן כסיל שטבעיו ומהותו רעים, ויסודותיו בנויים מחמר עכור המביאים באפן טבעי לתאוות ומדות משחתות. הטעם בהכאה והתוכחה היא אינה אלא לבן החכם שטבעיו ומהותו טובים, בנוי מחמר זך, אצור בתוכו נשמה טהורה שטבעה להטותו רק לטובה, אלא שגורמים חיצוניים בלבד הם המפתים ומושכים אותו לרע, ועל כן יש להכותו להבדל מהם.

אין ראויין היסורים אלא לישראל בניו של הקדוש-ברוך-הוא ולא לאמות העולם, ורק מפני כבודן של ישראל מייסר הקדוש-ברוך-הוא גם את אמות העולם, כדי שלא יצא שם רע וקלון על עם ישראל, שמנגעים ומצרעים אין אלא מהם. והוא מאמר הגמרא בחגיגה - מי שאינו בהסתר פנים אינו מהם, דהינו מי שלא סובל צער ויסורים הבאים מהסתר פנים, אינו שיך לעם ישראל, היסורים המה המאפינים את העם היהודי.

וזהו ''ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה'', הצעת הברכה אם תשמעו, ''והקללה אם לא תשמעו'' אינה אלא לפניכם ולא לפני אמות העולם. [ודומה היא לדרשת חז''ל: ''ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'' ולא לפני ערכאות מאמות העולם].

''לפניכם'' - ולא לפני

ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה (יא, כו)

מדגיש לו הבורא בתורתו משג ברכה וקללה, זהו בהבנה שלפניכם - כפי הנראה לכם. אולם לפני אין משג של ברכה או קללה - הכל ברכה. והארכנו בזה לעיל בפרשת ''בלק''. והעולה מדברינו שם, שבעצם אין משג של קללה, מעידה, או נסיגה לאחור, כל מציאות הגלות על כל מארעותיה מצעידה אותנו קדימה לשלמות, ולעולם המתקן במלכות שדי, ואף שבעקבות סבל הגלות ירדנו ממדרגתנו, בסופו של דבר הכל נהפך לתקון שלם.

והראיה הגדולה ''גלות מצרים''. הלא גלות מצרים תכליתה היה לצרף ולזכך את ישראל ולבררם מהסיגים ומהטמאה, ולהביאם לקבלת התורה הדורשת טהרה מחלטת, והנה דוקא בעקבות גלות מצרים ירדו למ''ט שערי טמאה, ותימה, אם כן הרי שהגלות פעלה הפוך מהמטרה. המטרה היתה לזכך, לצרף ולטהרי והנה להפך?!

התשובה, סבל הגלות עבודת פרך בחמר ובלבנים - עם אמונה, מבלי להרהר אחר ה' יתברך זהו הזכוך זהו הצרוף. אמת, בעקבות קשי הגלות ונסבותיה נתון האדם למעידות, אבל אין בכך עכוב לעצם התקדמות התקון, והסבה, לפי שאת אותן נפילות מתקן אדם בתשובה ובחרטה, והנשאר בידו זהו רק הסבל ובטוש החמר שהוא בעצם התקון הגדול, כך שלמעשה האדם רק צועד קדימה.

ובפרט כשהמדבר הוא שסובל אדם על שמירת הדת סבל והכפשה מהסובבים אותו, ונדמה לו שאלו היה מרוח לו האלקים מכל אויביו מסביב, הרי שהיה עובד את ה' ביתר שאת ויתר עז. זו טעות, כלי המדידה אינם בידינו לקבע מה יותר משלים את האדם, ובכך הרי הוא משעשע את הקדוש-ברוך-הוא, האם האדם שכל הנתונים בידו לשמר מצוות מתוך הרחבת הדעתי או האדם המתחזק זה עתה לשמר מצוות ואין בידו שום נתונים לכך, ולהפך, הפרעות מסובבים אותו מכל צד, כמצוי היום בימינו, צד אחד מבני הזוג מחליטים לשוב לדרך המצוות והצד השני ממאן בכל תקף, כמה מסירות נפש משקיע אותו צד המחרף נפשו למסר את שלום ביתו, את כל שלותו, וחיי הנוחיות שלו, למען לא יתגאל בחטאו, כחלול שבת, טהרת המשפחה, אכילת דברים כשרים וכדומה, לעמת אדם אחר שאין אצלו שום נסיונות, שהרי הוא מסדר מצד בני ביתו ומשפחתו להיותם באותה דעה, והכל הולך למישרים. הלא אחד כזה כמה צריך הוא להתאמץ יותר מכחו כדי לגלות מסירות נפש מעל כחו - לבוראו, ויתבע על היותו עובד מתוך שגרה - מצות אנשים מלמדה, ובמה הוא מפגין ומוכיח אמונה ומסירות בחיי הסטנדרט שלו?! אין הכי נמי, בודאי שאדם שמתעלה במסירות ובעבודת ה', ורק עולה במעלות התורה והיראה, ומנצל את שלותו מכל הסובבים אותו, ואת הרחבת הדעת שהוא מקף בה להתרומם עוד ועוד, בודאי אין משבח ממנו, אולם הרי זה נמצא ביחידי סגלה. לעמתם, רואים אנו במתקרבים לתשובה או באלה המפרעים מכל מיני סבות לשמירת יהדותם - בעלי מסירות נפש שעולה להם כל מצוה ומצוה או כל פרישות ופרישות במחיר יקר מאד של הקרבת הממון, הכבוד והשלום, ועוד.

ובפרט שזו חובת השעה, דורנו מכנה בשם ''עקבתא דמשיחא'' לשון עקבים.

מה תפקיד העקב בגוף האדם? ללכת וללכת, על אבנים, על בוץ, על גללים, עם הכל ועל הכל ללכת וללכת. מהעקב לא נדרש מח, לא נדרש שכל חריפות ופלפול, רק עבודה פיזית.

זהו דורנו לעשות ולעשות, על אף שמתחתינו אבנים קוצים וברקנים גללים ורפש - לדרך על הכל ולהמשיך ללכת, לא להתחכם ולא להתפלסף, רק להמשיך ולעשות לשמר ולקים. עם כל הלגלוגים עם כל ההכפשות, פשוט לא לשים לב, להמשיך הלאה.

את עבודת המח עשו קדמונינו, כפי שנמשיל זאת לקומת אדם, שבראשו מח, עינים, אזנים, פה, לב, כבד, ראה, כל אבר בעל חשיבות משלו, את בחינות אלו כבר עשו גדולי הדורות הקודמים החל מהאבות הקדושים, אחריהם הנביאים, אנשי כנסת הגדולה, תנאים, אמוראים, ראשונים, אחרונים, אנו הגענו לתקון בחינת העקב שבקומת האדם, שתפקידו לעשות ולעשות בפשיטות ובתמימות.

העולה מכל הנ''ל, שמושג ברכה וקללה - דהינו ברכה והצלחה בקיום המצוות או קללה ומניעה וסבל מקיום המצוות, זהו מושג ש''לפניכם'' ולא ''לפני'', לא לפני הקדוש ברוך הוא שרואה את הכל כבנין העולה ונבנה ומתנוסס עד הגיעו לשלמות במהרה. (וראה גם בדברינו לעיל פרשת שמות ''סוד גלות וגאולה'')

ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה - היום ולא מחר

כל סבלנו אינו אלא מחמת הסתר פנים, כמו שבארנו בפרשת ''ואתחנן'', בהפטרת ''נחמו נחמו עמי''. ומצב הסתר פנים אינו אלא ''היום'', אולם לעתיד - שיתחור לנו כל סבל וסבל מה היתה תועלתו, הרי שאז ימלא שחוק פינו. אם כן ''היום'' חיים אנו במשג של ברכה וקללה, אולם לעתיד לא יהא אלא משג אחד - ברכה בלבד לא רק מפאת הברכה שתשרר אז לרב, אלא שבעצם נבין ויתברר לנו שאין רע בעולם כלל, ולא היה מעולם רע - הכל רק טוב, כי מה רע בכך שאדם מקבל מכה ומרויח בשבילה אלף אלפים דינרי זהב, מה רע בכך שסבלנו וסבלנו הרבה בגלותנו, ובכך בנינו לעצמנו את עולם העתיד המלא בתענוגים אין סופיים.

שיחה לבין הזמנים

כי ישרים דרכי ה' וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם. (הושע יד, י)

כל הנסיונות בהשגחה המה, אין מקריות בעולם כלל. הנסיון, תפקידו לרומם את המתנסה ולהעלותו למדרגה נוספת, ואמנם יש בו גם להורידו, ולמנע ממנו מלהראות פני ה' באם יכשל בו. הרי שלמעשה ''ישרים דרכי ה '' דרכי ה' בנסותו את הבריות, ישרים המה, לפי שבאותה מדה שיכולים להוריד את האדם יכולים גם להעלותו ולרוממו, אלא ש''צדקים ילכו בם'' ויתעלו מעלה מעלה, בהראותם בשעת מבחן הנסיון את נאמנותם לבוראם, ''ופשעים יכשלו בם'', ''בם'' באותם דרכים שהצדיקים מתעלים הרשעים יורדים, והינו בדרכי הנסיונות והפתויים שהמה דרכי ה' - מהשגחתו - מהוים המה עליה לצדיק, וכשלון לרשע.

בין הזמנים - ג' שבועות חפשה, זמני נסיון קשים הם ביותר. מתחילים הם מערב ט' באב, זמן שצריך להיות כל ראשנו בצער חרבן בית אלקינו, בצער השכינה, בצער כבוד שמים המשפל, בצער ישראל הסובלים והמענים בעכוב הגלות. ודוקא בערב מארע זה, רואים אנו רבים שכל מחשבותם בתכנון יציאה לחפשה, לאן נסע? היכן נבלה? וחרבן בית המקדש לא שמנו על לבנו רחמנא לצלן.

ולא זו בלבד, ג' שבועות אלו המה סמוכים לחדש אלול, חדש שבו תלוי כל עתיד השנה הבאה של האדם. שהרי כפי שמכין עצמו בחדש אלול בתשובה ובקבלת מעשים טובים, כך נגזר דינו בראש השנה לשנה הבאה - שנה טובה ברוחניות ובגשמיות, הרי שחדש אלול מהוה בעצם את גורל האדם לתקופה של שנה שלמה, ודוקא אז מתערמים נסיונות קשים מאד, וזה פשוט, וכי יתן היצר הרע שקט ומנוחה לאדם בשעה גורלית כזו להיות קונה עולמו בחדש אחד? לכן, מאת ה' היתה זאת, לנסות את בריותיו בג' שבועות דוקא, קדם זמן גורלי זה. ובעצם נתבונן שלפני כל אפשרות של קפיצה בעבודת ה' טמונה כמו כן אפשרות לירידה.

ונראה זאת בכמה דגמאות: ערב שבת.

הלא שבת קדש מקור הברכה, השומר שבת מחללו, כל המשמר שבת מוחלין לו על כל עוונותיו, ובפרט שכל קדשתו של האדם במשך כל השבוע מקורה מיום השבת המלא בסגלות, להושיע ולהשפיע על המקימו כראוי, מכל שפע סגלותיו, והכל תלוי בהכנה, כיצד לקבל את השבת ולהכין כלים מתאימים לקבלת שבת.

ונתבונן, ערב שבת הוא דוקא זמן שרבים מתבטלים בו מן התורה, זמן של בטול תורה, זמן ''המסגל'' לריב ומחלקת, רבים נכנסים לשבת בריצה ובלבול וכך מקבלים קבלת שבת, לא מתוך דברי תורה, ולא על ידי שום הכנה כראוי, ובכך מאבדים את סגלותיה הנפלאות של שבת קדש, וזו מלכדת לירידה לעמת אפשרות לעליה.

דגמא נוספת: יום החפה.

בימים שעברו, יום שהיו בני הזוג נשאים היה יום של חרדת אלקים, ההורים של הזוג היו בבכיות ובתפלות שהזווג יעלה יפה בשלום ובזרע של קימא, הזוג עצמו היו בתענית וברצינות גמורה, תחת הדרכתם וברכתם של מורי דרך לקדשה וטהרה ועוד ועוד, ואלו לדאבוננו בימינו כיצד נראה יום החפה? תסרקת, צלמים, סיורים, וכל היום עובר בכל מיני שטיות, וכך נגשים לחפה, לשבע ברכות, מתוך קלות ראש וחסר רצינות מחלט, לקראת הרגע המקדש שבו בונה אדם את ביתו.

דגמא נוספת: אדם קדם מיתתו.

הלא מה יש יותר שצריך לרגש את האדם ולהרתיעו להיות ירא וחרד מאשר הזמן שקדם מותו, ודוקא אז כח הרע מבלבל את האדם בחלי וטשטוש לגזל ממנו את כל ישוב דעתו, כי צריכים להבין כאן ישנה גם חרדת כח הרע, באמרו, כל ימיו של אותו אדם היה מנצח ומשעבד תחת ידי, וזה עתה יכול לזכות לקנות עולמו בשעה אחת, ונמצא כל טרחותי ויגיעתי אתו לריק, ולכן ממצה כחות למנע אותו בשעה גורלית זו.

ונחזר לעניננו - חדש אלול, קדם לו הנהיגו תקופה של ג' שבועות בלוי וטיול. כמה פגם עינים וירידה מהקדשה ומהתורה חל אצל כל אחד ואחד, וכיצד באים לאלול - מתוך חויות של הליכה לים, טפוסי הרים, ראית מפלים ואתרי טבע שונים, וזה עוד במקרה הטוב, רבים הלא באים לקראת אלול עם כל מראות הזועה האסורות המכלות את הנפש, ובכך נהרס כל חדש אלול, ובעקבותיו ראש השנה ועשרת ימי תשובה, וכן הלאה.

ולעמת זאתי אדם שעמד בנסיון בזמן חפשה, דוקא כשאינו תחת פקוח זמני הישיבה, וכשאינו תחת פקוח משגיח, ובזמנו ובאפשרותו לעשות כרצונו, ובכל זאת מיראת אלקים טהורה שבקרבו שומר עצמו מכל רע, מסתגר בבתי מדרש לשמר עצמו מחטא, זהו הזכאי לקבל במלא חפנים את עת רצון של אלול, להשפיע עליו שפע אלקי של קדשה וטהרה לעלות מעלה.

וזהו ''ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה'', הברכה והקללה מנחת לפניכם במדה שוה, והיא לפניכם, ללא לחץ ושעבוד זר אלא הכל נתון לבחירתכם, ובאפשרותכם לעשות ככל העולה על לבכם. וכך דורש הצדק והישר, להגיש לפני האדם ב' אפשריות במדה שוה, שבה יוכל להוכיח את נאמנותו וכנותו לבוראו כדי להצדיק עליו את שכרו או את ענשו, שהרי בחיים כתקנם תחת חסות ושלטון הישיבה נמנע מהאדם להוכיח את אמתותו לכאן או לכאן, זמן חפשה זה הוא אפן המצדיק לאמת את מצבו הפנימי והנעלם של האדם, שמתגלה בעת כזו אם אכן יראת שמים אמתית בקרבו, או מצות אנשים מלמדה, ובכך יצדק הפסדו או שכרו בצדק ובישר - ''ישרים דרכי ה' צדקים ילכו בם''...

ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה... את הברכה אשר תשמעו... והקללה אם לא תשמעו... (יא, כו)

הכל בהשג יד, הברכה והקללה הרי היא לפניכם, ביד האדם להביא על עצמו מלא חפנים ברכות או להפך חס ושלום. וכבר הזכרנו, שבעצם עם כל מצוה - בקומפלט אחד, בחפיסה אחת, ארוז עמה השכר והשפע הנמשך ממנה בעולם הזה ובעולם הבא, וכמו כן עם כל עברה - בחפיסה אחת ארוז עמה הקללה והרע הנמשך ממנה. האדם בעשותו מצוה מוריד תכף בזכוי מלא לעצמו את הברכה, ובעברה מוריד תכף קללה על עצמו, רחמנא לצלן.

והוא אמרו: ''ראה ! אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה'', הרי הם מנחים לפניכם כבר מוכנים ועומדים צמודים לעשית העברה או המצוה, הברכה - אם תשמעו, והקללה - אם לא תשמעו, ואתה בבחירתך לוקח לעצמך את מנתך מהמזמן בשלחן הערוך לפניך.

והוא שאמרו חז''ל: מיום שאמר הקדוש-ברוך-הוא ''ובחרת בחיים'', אין הרע והטוב יוצא אלא על ידי האדם, שגוזר הוא על עצמו את דינו. וכנאמר (איכה ג, לח) ''מפי עליון לא תצא הרעות והטוב''.

סוד הטפשות!

אם תאמר, ומי לא רוצה לבחר בחיים, והלא כל ישראל מאמינים בני מאמינים, והיאך מזלזלים ומסתכנים בני האדם באבדון חיי הנצח''? על כך עונה שלמה המלך ומגלה לנו סוד טפשותן של בני האדם (קהלת ח, יא) ''אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע''. ההטעיה הגדולה לצרך הנסיון והמבחן המכרח לבני האדם, היא לא לראות את השכר תכף לאחר המצוה ואת הענש תכף לאחר העברה, אולם בעצם הוא כמו שהזכרנו למעלה מעשה האדם כורתים לו את ענשו או את שכרו. אלא שהקדוש-ברוך-הוא משנה עתים ומחליף את הזמנים ו''אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה'', ויתכן שיענש אדם סמוך למעשה מצוה, וכמו כן יקבל שכרו סמוך למעשה עברה, ולעולם שכרו עבור מצוה שעשה פעם, וענשו על עברה שעשה פעם, אלא שעתוי השכר והענש משתנה בזמנים, וזה המבלבל את מחותיהם ולבם של בני האדם, ומערער את אמונתם ''על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע''.

ויתכן עוד, שאכן מאמינים בני האדם בשכר וענש, אלא היות ואין פתגם השכר והענש נעשה מהרה, בוטחים בעצמם שיעשו תשובה, ''ויש עוד זמן לתקן''. וכן, נשכח מהם מעשה העברה, ומתרשלים מהתשובה.

וזה בעצם התכלית המבקשת מהאדם להיות עומד בנסיונות, ומדרגות רבות ישנם בעומדים בנסיונותיהם, וכפי מה נחשבת מדרגתן יש לבאר כדלהלן:

כל אדם שארע ארוע ואפלו טרגי הרי בסופו של דבר נרגע, לאחר חדש או כמה חדשים. וכמו כן בכל ארוע שמעגם את נפשו של האדם כהפסד ממון, בזיונות וכדומה, אלא ההבדל בין המאמין לפחות מאמין הוא, שהמאמין מסמיך מה שיותר את הסכמתו והתבטלותו לגזרה למועד הגזרה, והפחות מאמין אכן בסופו של דבר מודה ואומר ''שיהא לי כפרת עוונות'', אולם זמן ממשך לקח לו עד שנרגע ובלית בררה קבל את יסוריו לכפרת עוונות, ואם כן מדרגות האמונה הנבחנות אצל בני האדם הוא עד כמה מסמיכים התבטלותם לגזרה ממועד הגזרה, וכל אחד עד כמה שמצליח להתאושש יותר מהר מהגזרה שנחתה עליו ומתבטל לרצון ה' הרי שהוא במדרגה יותר גדולה של אמונה בכך שלא נותן שהות הרבה בלבו לתרעמת וערעור על הנהגת שמים.

והרי שהמאמין השלם הוא זה שמסמיך את התבטלותו לגזרת שמים תכף ומיד סמוך לגזרה, ואינו משהה בלבו אפלו שהוי זמן מועט את התרעמת.

---

פרשת שופטים

שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם (טז, יח-יט)

המשפט משקף את מעלת האדם

מובא במדרש (דברים רבה ה, ז)

''שפטים ושטרים'' - למה הדבר דומה? למלך שהיו לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן יותר מכלם, והיה לו פרדס אחד והיה אוהבו יותר מכל מה שהיה לו. אמר המלך: נותן אני את הפרדס הזה, שאני אוהבו מכל מה שיש לי, לבני הקטן שאני אוהבו מכל בני.

כך אמר הקדוש-ברוך-הוא: מכל האמות שבראתי איני אוהב אלא את ישראלי שנאמר (הושע יא, א): ''כי נער ישראל ואהבהו'', ומכל מה שבראתי איני אוהב אלא את הדין והמשפט, שנאמר (ישעיה סא, ח): ''כי אני ה' אהב משפט'', ובכן, נותן אני את מה שאהבתי לעם שאני אוהב.

עומדים אנו בחדש אלול, ימים של הכנה למשפט הנערך ביום ראש השנה, אנו צריכים להיות העורכי דינים של עצמנו, כמה ברי מזל אנחנו אחר שהשופט בעצמו מעדכן אותנו בהנחיות שיובילו אותו לפסק לנו זכאות מחלטת במשפט. ובלבד שנהיה אמתיים, נהיה אנו השופטים והשוטרים של עצמנו, משטר ומשפט עצמי, ללא הטיה והכרת פנים ולקיחת שחד של איזשהו רצון או תאוה. ואם נאשים את עצמנו כראוי ונבין שיש לנו על מה להתחרט ויש לנו על מה לשוב, ולא נחשיב עצמנו כצדיקים וחסידים, אזי מבטחנו שיצא משפטנו לאור, כי הקדוש-ברוך-הוא אוהב משפט ומבלי המשפט אין קיום לעולם.

וכמאמר הנביא (ירמיה ב, לה): ''הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי''. קצף ה' יוצא במלאו על ההולך בשרירות לבו באמירת ''שלום יהיה לי'' - ועל כך ''לא יאבה ה' סלח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא'', כמבאר בתורה פרשת ''נצבים''.

שיחה לחדש אלול

אלול - א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י.

א. אלול - חדש חרדת הדין

מפרסמים המה דבריו של גאון המוסר, הגאון ר' ישראל מסלנט, המובאים בספר ''אור ישראל'' (אגרת יד): ''לפנים בישראל כל איש אחזו פלצות בשמעו את קול הקורא קדוש - אלול ! ''

לכאורה יש להבין, הרי סבת החרדה ואחיזת הפלצות בשמיעת קול קורא ומכריז: ''אלול ! '' הלא הוא מהתקרב יום הדין בו נדון האדם שהוא יום ראש השנה, ויום זה צריך להחריד ולזעזע כל נפש מה תהיינה תוצאות משפטו, ואלו אנו רואים להפך - בערב ראש השנה מתרחצים ומסתפרים, לובשים בגדים נאים לכבוד החג, ובוטחים אנו בחסדי המקום שיוציא לאור משפטנו, ואת חרדת הלב ודאגת הנפש דורשים רבותינו מאתנו בימי האלול בעקר.

תרוץ לכך נמצא מתוך דבריו של הגאון ר' יחזקאל לוינשטיין זצ''ל בספרו ''אור יחזקאל'': עקר הסכנה האורבת לנו לקראת יום הדין, היא האדישות וחסר היראה מיום הדין, ועל דבר זה צפוי הענש הגדול ביותר, שכן חסר היראה נובע מן המחשבה של ''שלום יהיה לי'', וכבר מפרש בכתוב, שהאומר שלום יהיה לי, ''לא יאבה ה' סלח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא'' וגו' (דברים כט, יט). עד כאן.

היוצא מדברי הגר''י לוינשטיין זצ''ל, שתוצאות המשפט ביום ראש השנה נקבעים לפי חרדת הדין ואחיזת הפלצות שהיתה לאדם קדם ראש השנה.

דהינו, הזכות הגדולה ביותר שיכול האדם לבוא אתה לקראת יום הדין, היא עצם חרדתו ופחדו ממשפט ה', כי הלא בכך הוא מבטא את גדל אמונתו אשר ''מלך במשפט יעמיד ארץ'' - אמונת שכר וענש, אשר היא יסוד גדול בעקרי תורתנו הקדושה - להאמין שהקדוש ברוך הוא מעניש לעוברי רצונו ומשלם שכר טוב לעושי רצונו. החרדה מיום הדין, מבטאת אצל האדם את יסוד האמונה שהקדוש ברוך הוא יודע מחשבות בני האדם, וכל שכן מעשיהם ותעלוליהם, אשר כלם גלויים לפניו, ויש דין ודין בעולם.

ולעמת זאת - הקטרוג הגדול ביותר שיכול, חס וחלילה, לבוא על האדם, הוא אדישותו מיום הדין, ובטחונו בהוצאת משפטו לאור הנובעת מהרגשת ''שלום יהיה לי'', והלא כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן - יותרו מעיו, חס וחלילה.

אם כן, זאת התשובה לשאלתנו מדוע דרישת חז''ל מאתנו להחרד ולהזדעזע בחדש אלול מאימת יום הדין, ואלו ליום ראש השנה לבוא - בטוחים בחסדי ה' שיוציא לאור משפטנו? כי היא הנותנת - בזכות חרדתנו בימי האלול, המבטאת את יסודות האמונה אצלנו, זוהי זכותנו הגדולה ביותר לעבר את יום הדין בהצלחה. ולכן, הזוכה להחרד בימי האלול ולפחד ממשפטו של מקום, מגיע לו לבוא בראש השנה בטוח בחסדי ה' שיוציא לאור משפטו.

ב. בכח השגרה להתעלם מהסכנה

כדי שיחרד האדם מאימת הדין בו הוא נדון ביום ראש השנה, צריך ראשית שיתברר אצלו באמתות שאכן הוא נדון ונשפט ביום ראש השנה. ואמתות זו, כשתקבע בלבו, תפעיל אצלו התרגשות ומתח כיצד יהיו תוצאות משפטו.

מטבע האדם, להרחיק ממחשבתו דברים שאינם לרצונו, ואף כשסכנה מרחפת עליו, דוחה הוא אותה ממחשבתו ומטשטשה בתקוות חסרות בסיס, והעקר להרגיע את עצמו כדי שלא לצאת משגרת החיים הרגוע למהלך חיים מתוח ומפחד.

להבין זאת, נביא מה שהיה רגיל הגאון ר' חיים שמואלביץ זצ''ל לספר (מובא בספר ''ימי הרחמים והסליחות''), כי בימי מלחמת העולם השניה, כאשר החלו להגיע הידיעות על המעשים האימים של הגרמנים הארורים, ימח שמם, כלפי היהודים, הגיעו למסקנה שצריך לברח, אולם למרות הידיעות האימות ולמרות ההחלטה לברח השתלטה השגרה, והבריחה נדחתה שוב ושוב. עד שפעם אחת הגיע הגר''ח שמואלביץ זצ''ל למסקנה - שכל זמן שהצרך בבריחה לא ימחש, לא יעשה דבר. מה עשה? נגש לארון של בחורי הישיבה, ופזר את הדברים שבתוכו על מטותיהם של הבחורים; הפך את רהיטי הישיבה לצרך הכנת הבריחה. ורק אז - לאחר שהמחש דבר הבריחה - הח ו בהכנות מעשיות בריחה. וכפי הידוע, כמעט כל ישיבת מיר נצלה בבריחה זו בברחם לשנחאי.

העולה מדברינו, שאמנם ישראל מאמינים בני מאמינים, וכל יהודי מאמין שסכנה מרחפת עליו מתוצאות משפטו, אולם טבע האדם מבקש שלא לצאת מהשגרה, ומעדיף להמשיך בחיים שגרתיים מאשר לצאת לצורת חיים הדורשת מאמץ לשנוי הרגלים, והיא המביאתו לטשטש את האמתות הברורה, ולספק אצלו את אמונתו, ולהתלות בתקוות שוא למסקנת ''שלום יהיה לי''.

ומה העצה לכך?

להיות חכם, לחוש לסכנה, להתחיל בפעלות מעשיות (כמו שיבואר לקמן באות ד') כדי לצאת מהשגרה לקדם פני הרעה.

אם ברצוננו להבטיח לעצמנו זכאות במשפט הנורא - משפט שמים - הממצה עמק דין נורא על כל מעשה ומחשבה, שזו היא אחת מיסודות עקרי אמונתנו, עלינו לפעל בדרכים המועילות, על אף שיטרידו קצת את מנוחתנו, ויוציאונו מהשגרה, מאשר להתענג על דמיונות שוא, ולבטח בשלותנו בכך שנעצם עינינו מלהביט בסכנת הדרכים אשר לפנינו.

ג. אוירת הסובב -

סבה נוספת לאדישותנו הגדולה מאימת יום הדין הקרב ובא - ''אוירת הסובב''. מסבבים אנו באוירה הסובבת מכל הסובבים אותנו בהרגשת בטחון, קרירות, ויותר מזה. מסבבים אנו סביב אנשים מחסרי אמונה - הגורם הגדול להמשיך לפחות קרירות על אמונתנו, ואדם נשפע מסביבתו.

חז''ל אומרים: ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות, יכול אדם לשמע מאה תוכחות מוסר ולהתפעל ולהתרגש מהם ביותר, ובליצנות אחת, במחי יד אחת של איזשהו לץ, שוב לחזר לשגרת חייו ולהתעלם מכל המרגש והמפעיל.

לדאבוננו, לא חסרים המה הלצים המסובבים אותנו, הן מכאלה הבאים בליצנות באפן ישיר בלעג ובלגלוג על כל הקדוש לנו, וכל מי שאוחז ברצינות את עצמו ונשמתו קוראת לו להחרד ולשפר מעשיו, מתבונן הוא לימינו ולשמאלו לראות אם אין איזו עין לגלגנית שתטפל אליו ותשימהו לאיזה יוצא דפן, קיצוני וכדומה.

וכן, גם אם נצליח לברח מסביבת מתלוצצים אלו או נתגבר עליהם, עצם היותנו בסביבת אנשים קרים ואדישים בימים קדושים אלו - ימי הרחמים והסליחות, כבר בכך נתונים אנו בסכנת בטחון שוא ובאמירת 'שלום יהיה לי'.

ד. כיצד מתנתקים מ -סכנת ה''שגרה'' ומסכנת ''אוירת הסובב''

ידועים ומפרסמים המה דבריו של ה''מסלת ישרים'': ''החיצוניות מעוררת את הפנימיות''. העצה היחידה להנצל משתי הסכנות הנזכרות - סכנת השגרה וסכנת אוירת הסובב - לפעל במעשים חיצוניים ולהרבות בהם בחדש אלול, ובכך יתפעלו רגשותינו לצאת מהשגרה ולהיות יציבים בפני אוירת הסובב.

למשל: להרבות בצדקה, בגמילות חסדים, להרבות בלמוד התורה, להשתדל בתפלה שתהיה בכונה, זהירות בברכות, בענית אמנים, קבלות זהירות מדברי לשון הרע, שקר, הלבנת פנים, שנאת חנם וכדומה.

קל יותר להפעיל רגש בנפש דרך שנוי מעשים, מאשר בדרך השכל, וכמאמר הידוע: ''אחר המעשים נמשכים הלבבות''. כדי למשך את הלב להתרגש ולהתפעל, העצה היא - מעשים !

כשהאדם מרבה במעשים בחדש אלול במטרה כדי לצאת זכאי במשפט, בכך ממחיש הוא את האמונה והבטחון באפן חושי. כשמרבה הוא במעשים טובים במטרה המצבת לנגד עיניו - בעוד חדש ימים הנני נצב למשפט ועלי להרבות בסנגורים, וכמאמר חז''ל: ''עשה חבילות חבילות של עברות, יעשה כנגדן חבילות חבילות של מצוות'', ורואה הוא את עצמו כבעל חוב המטל עליו לכסות חובותיו ולהפקיד כסוי המספיק לכך, וחוסך הוא בהנאת עצמו, עובד שעות נוספות, והכל כדי למלאות את הקפה החסרה, הרי שבכך יש לו סכוי גדול להיות נפטר מכל נושיו ולהגיע אל המנוחה והנחלה.

מובא בספר ''תמר דבורה'' לרבנו רבי משה קורדובירו זצ''ל: ''העוונות יוצרים מקטרגים, והמקטרגים המה הנושים המסכנים ביותר לאדם, המה נבראו במטרה לקטרג ולתבע הוצאת הדין לאור על כל מעשה ומעשה, ואינם מתבטלים, אלא - או בכך שיענש האדם על מעשיו ובכך מדת הדין מתפיסת, או בכך שיעשה תשובה ויתן כסוי בחבילות חבילות של מצוות, תשובה ומעשים טובים''.

חדש אלול נתן לנו בחסד. שערי שמים פתוחים לתפלות ולקבלת כסויים על כל החובות. ומה שיכול האדם לפעל בחדש אלול בנקל, יקשה עליו לפעל במשך כל ימי השנה גם בהתאמצות מרבה, כי זו סגלת הזמן ממתנת שמים.

כלל גדול:

לא לזלזל בשום מעשה קטן, ולא להסתפק ולו במעשה הגדול ביותר !

כל מעשה קטן שיש ביכלתך לעשות - אל תזלזל, קום ועשהו ! כי מי יודע אולי זה שיכריע את הכף לזכות ויתן כסוי משלם על חובותיך, ולעמת זאת - לא להסתפק במעשה - ולו הגדול ביותר, כי אולי עדין אין בו כדי לכסות.

לסכום:

כדאי להטריד את המנוחה חדש ימים בשנה ולזכות לשנה טובה ורגועה, מאשר לנוח במנוחה עצלה ולהסתכן בשנה טרופה ובהולה.

ונסים במה שהיה אומר רבי יחזקאל לוינשטיין זצ''ל:

טועים המה החושבים שהמשפט הנו דין ואכזריות. להפך, מותר האדם מן הבהמה היותו נשפט על כל מעשיו, שבכך מוכח יקרות כל פעלה ופעלה, ואפלו מחשבה והרהור של האדם עד כמה יכול הוא להועיל ולתקן או להזיק ולקלקל. והעבדה הגדולה ביותר לכך - היותו נשפט ונדון על כל מעשה, דבור ומחשבה, וזה המוכיח הגדול שהנו עושה רשם טוב או רע אף בתנועה של מה בכך. וזהו מעלתו של האיש הישראלי דוקא, ולא עשה כן לכל גוי להיות נפעל בפעלותיהם רשמים כל כך גדולים כמו איש ישראל, וכמובא ב''נפש החיים'' בשער א' באריכות, אשר איש הישראלי בחטאו גורם חרבן יותר מטיטוס הרשע שהחריב את בית המקדש, לפי שהוא החריב אבנים בלבד, ואיש הישראלי בחטאו מחריב בשרש למעלה בעולמות העליונים. ומדה טובה מרבה, כי בהיותו עוסק בתורה ומצוות, כמה בונה ומתקן ומאיר ומחיה לעולמות שלמים.

יהי רצון שנזכה להכנה הנדרשת והראויה בחדש הרחמים והסליחות, וננצל כראוי את ימי חנינה אלו, ולשנה טובה נכתב ונחתם אנו וכל ישראל אמן.

תמים תהיה עם ה' אלקיך (יח, יג)

מתוך הספר ''נתיבות שלום'':

ב''ספרי'' מובא על הפסוק: ''תמים תהיה עם ה' אלקיך'', כשאתה תמים - חלקך עם ה' אלקיך. ובארו המפרשים, שתבת תהיה נדרשת למעלה ולמטה, שאם תמים תהיה, תהיה עם ה' אלקיך, עמו לחלקו. וכן פרש רש''י: ''תמים תהיה עם ה' אלקיך'' - התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקר אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו. והרי, שדרגת ''תמים תהיה עם ה' אלקיך'' היא מה -מדרגות העליונות שבתורה, שעל ידי זה תהיה עם ה' אלקיך. ובעל הטורים כתב, תמים, תי''ו גדולה, שאם תלך בתמימות כאלו קימת מאל''ף עד תי''ו. והינו כאלו קים את כל התורה מתחלה ועד סוף. עוד מצינו שהתורה כותבת זאת בשבחו של נח שהוא ''איש צדיק תמים'', וכן על יעקב נאמר ''ויעקב איש תם'', ולאברהם אבינו אמר הקדוש ברוך הוא: ''התהלך לפני והיה תמים'', שמכל זה נמי משמע שדרגת ''תמים'' היא מדרגה גדולה ביותר, וצריך באור ענינה.

עוד ראוי לבאר, אחר שמצינו המדרגות העליונות שנאמרו על תמימות שלא מצינו כמותן, מדוע לא נמנה (לדעת הרמב''ם והחינוך ועוד) ''תמים תהיה עם ה' אלקיך'' במנין תרי''ג מצוות? וכעין זה צריך באור גם בעוד מצוות שלא נמנו במנין המצוות, כמו מצות ''ועשית הישר והטוב בעיני ה '', שפרשה הרמב''ן, שמלבד תרי''ג המצוות שצותה התורה שהם מצד הדין, יש עוד מצוה ''ועשית הישר והטוב'', על הענינים שלפנים משורת הדין שאף על פי שאינם מצד הדין הריהם בגדר הישר והטוב בעיני ה'. וכן מצות ''קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם'', שגם בזה פרש הרמב''ן, שאחר כל האסורים שאסרה תורה בעריות עדין יכול אדם להיות נבל ברשות התורה בענינים המתרים, ועל זה צותה התורה קדושים תהיו אפלו בהתר, ומדוע אין מצוות אלו בכלל מנין המצוות?

ויש לבאר על פי מה דאיתא במדרש (שמו''ר ב, ה), שהקדוש-ברוך-הוא קראן לישראל ''יונתי תמתי'', מלשון תמימתי, שנתממו עמי בסיני ואמרו ''כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'', דהינו שלא שאלו שום שאלות ואמרו נעשה אף שעדין איננו יודעים כלל מה לעשות, שכל אשר יצונו הקדוש-ברוך-הוא נעשה. ועל כן קרא להם הקדוש-ברוך-הוא תמתי, שזו המדרגה של תמימות.

באור הדברים, דמצות ''תמים תהיה עם ה' אלקיך'' משמעותה שיהודי בטל לגמרי לרצון ה', כדברי רש''י שמתהלך עמו בתמימות ואינו חוקר אחר העתידות, אלא כל מה שבא עליו הוא מקבל בתמימות, ואפלו הרהור גרידא אינו מהרהר אחר הנהגת הבורא כי סמוך לבו בטוח בה'. וזו המדרגה העליונה ביותר של אמונה, שיש באמונה ב' פרושים, אמונה כפשוטה, ואמונה מלשון אמון, שמתוך אמונו בה' יתברך אינו מהרהר אחריו, והריהו בטל לגמרי לה' יתברך, עד שאינו חוקר אחר דברי ה'. והיא מדרגתו של אברהם אבינו באמונה, שבתחלה אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: ''כי ביצחק יקרא לך זרע'', ואחר כך אמר לו: ''קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו שם לעלה'', ולא הרהר כלום לגדל תמימותו, כמו שאמר לו הקדוש-ברוך-הוא ''התהלך לפני והיה תמים''. שדרגת תמים היא, שלא זו בלבד שאינו עובר על רצון ה', אלא אפלו להרהר אינו מהרהר, והוא מתוך שכל מציאותו של האדם בטלה לגמרי להשם יתברך. ובמיחד על פי מה דאיתא בדרשות הר''ן (הדרוש הששי), שהקדוש-ברוך-הוא אמר לאברהם: ''קח נא'', שהוא לשון בקשה ולא צווי, הינו שיהיה הוא יתברך מרצה אם יעשה זאת אבל אינו מצוהו על כך. ואף על פי שלא היה זה צווי, ואם יכל אברהם להשתמט מאיזה סבות, ולו אפלו צודקות לכאורה, לא הרהר אברהם כלום כיון שהיה בטל לגמרי לרצון ה', וכיון ששמע שזהו רצונו יתברך, מיד ''וישכם אברהם בבקר''. וכלשון דאיתא במדרש תנחומא (ישן, וירא כב) ''ויאמר הנני'', הנני לכהנה, הנני למלכות, הנני לשחט את בני, הנני להרג, הכל שוה אצל אברהם אבינו, הן המדרגות הגבוהות ביותר של כהנה ומלכות, והן לשחט את בני ולהרג אם זהו רצון ה'. זוהי מצות ''תמים תהיה עם ה' אלקיך'', וכמאמר הכתוב (תהלים מ) ''לעשות רצונך אלקי חפצתי'', שכל חפצו ומגמת חייו הם לעשות רצונך, שאם אתה רוצה זאת גם אני חפץ בזה.

והרי שענין ''תמים תהיה עם ה' אלקיך'', הוא התבטלות גמורה לה' יתברך, שיהודי משיגה מתוך האמון הגמור שיש לו בה' יתברך, שיש התבטלות מתוך אהבה, שמגדל אהבתו את ה' הוא בטל אליו לגמרי, ויש התבטלות מגדל יראת ה', ויש התבטלות מתוך אמונה, שמתוך אמונו בה' יתברך והנהגתו, הריהו מקבל תמיד באהבה את ההנהגה העליונה, ואף פעם אין לו קשיות וסתירות על הנהגת השם יתברך, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות. והרי זו המדרגה הגבוהה ביותר, ועל כן גדולה מצוה זו יותר מכל המצוות, שמגיע על ידה, כדברי הספרי, להיות חלקו עם ה' אלקיו, כיון שענינה התבטלות גמורה עד אין סוף. והמקימה, כאלו קים כל התורה מאל''ף ועד תי''ו, כי כל תרי''ג המצוות המה צוויים, אך ''תמים תהיה עם ה' אלקיך'' אינו צווי אלא תכלית רצון ה', שיהודי יהיה בטל לגמרי להשם יתברך ויתהלך עמו בתמימות, והרי הוא כאלו קים כל התורה.

ועל פי זה יש לבאר מדוע לא נכלל ''תמים'' תהיה במנין המצוות, כי מצוה זו וכן כל אלו הענינים הנזכרים, יש בהם גבוה מעל גבוה, ואין גדרם שוה בכל, ושיכים הם לכל חד וחד לפום שעורא דיליה ולפי דרגתו, על כן אינם כשאר המצוות שנאמרו כצווי, שגדרן שוה לכל ישראל בכל פרטיהם ודקדוקיהם, ורק שהקדוש-ברוך-הוא גלה בתורה הקדושה כי רצונו שיהודי ישיג דרגות אלו, ועל כל יחיד להשתדל להגיע לזה לפי ערכו והשגתו. ענין ''תמים תהיה'' אינה מצוה מגדרת, אלא שהקדוש-ברוך-הוא גלה רצונו ש''תמים תהיה עם ה' אלקיך'', שתתהלך עמו בתמימות ולא תהרהר אחריו ולא תחקר אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ומצוה זו שיכת לכל יחיד לפי ערכו ולפי מדרגתו, כמה שהוא מסגל לקבל את הנהגת השם יתברך שלא להרהר אחריו, ויש בזה גבוה מעל גבוה. וכמו כן מצות ''ועשית הישר והטוב בעיני ה '', שלא כתוב מה לעשות, אלא שכל אחד יעשה לפי ערכו והשגתו ומה שהוא מבין, כי זהו הישר והטוב בעיני ה'. וצריך בזה משקל גדול, שלא יחשב שמה שאצלו טוב וישר הרי זה גם כן ישר וטוב בעיני ה'. וכמו כן מצות ''קדושים תהיו'' שיכת לכל יחיד לפי השגתו, וגם בזה יש מי שלפי השגתו הוא סבור שהוא כבר קדוש, אך באמת הוא נבל ברשות התורה, ועל כן לא נמנתה בכלל תרי''ג מצוות, כיון שאינה שוה לכל, אלא כל אחד ואחד לפי השגתו מצוה ''קדושים תהיו'', ומצוות אלו אינם צוויים אלא גלוי תכלית רצון ה'.

ועל פי הדברים, דמשמעות ''תמים תהיה עם ה' אלקיך'' יסודה מתוך מדרגת ההתבטלות והאמון בהנהגת השם יתברך, יש לבאר עוד ענין, כשאתה תמים - חלקך עם ה' אלקיך, שהוא כדאיתא ב''תורת אבות'' בשם מרן מקוברין זי''ע, שאם יהודי מקבל ברצון את הנהגת הבורא איך שמתנהג עמו, אזי מדה כנגד מדה הקדוש-ברוך-הוא מקבל את הנהגתו שלו איך שהיא, וזה תקון אף לפגמים שלא מועלת עליהם תשובה. וזו המדרגה של תמימות, שליהודי יש אמון בה' יתברך ויודע שבכל אשר עובר עליו הקדוש-ברוך-הוא עמו, שעמו אנכי למלכות, ועמו אנכי לשחט ולהרג, ואומר ''הנני'' לכל אשר מתנהג עמו ה' יתברך. וזה מה דאיתא עוד במדרש הנ''ל, שקרא הקדוש-ברוך-הוא לישראל ''תמתי'', מלשון תאומתי, אמר רבי ינאי: מה התאומים הללו אם חש אחד בראשו חברו מרגיש, כן אמר הקדוש-ברוך-הוא כביכול ''עמו אנכי בצרה'', ואומר ''בכל צרתם לו צר''. והינו שיש לו אמון בהשם יתברך בידעו שהקדוש-ברוך-הוא עמו בכל מה שעובר עליו, ועמו אנכי הן בצרה והן בעת טובה, ואז מדה כנגד מדה הוא נהיה עמו לחלקו יתברך.

ומובא ב''ספרי'' (ואתחנן) על הפסוק: ''ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך'', שלא יהא לבך חלוק על המקום. והינו שתהיה מרצה מהנהגת הבורא אתך איך שהיא. ונמצא שמצות תמים תהיה עם ה' אלקיך היא בכלל מצות ''ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך''. ויש לבאר הטעם בזה, שהוא כמאמר חז''ל (אבות ה) כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה. אם אהבת ה' נובעת אצל יהודי מתוך שטוב לו ומרגיש שה' יתברך מתנהג עמו בחסד, הרי באם חס וחלילה יהיה אצלו להפך ובטל דבר, בטלה אהבה. אך אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם, כאשר אין לבו חלוק על המקום בכל מיני המצבים, ויש לו בהירות באמונה שכל מה שהקדוש-ברוך-הוא מתנהג עמו זה אך חסד ורחמים, הרי זה תכלית אהבת ה' שאינה בטלה לעולם. וכאשר מקים תמים תהיה עם ה' אלקיך, שלא יהיה לבך חלוק על המקום, הרי זה כאלו קים כל התורה כלה, כי הגיע בזה לשלמות אהבת ה' שהיא תכלית כל התורה. וזה גם באור המאמר שאם יהודי מרצה בכל אפן שהקדוש-ברוך-הוא מתנהג עמו, מקבל הקדוש-ברוך-הוא ברצון את הנהגתו שלו איך שהוא מתנהג, דאף שאינו מתנהג כל כך כראוי, הקדוש-ברוך-הוא מקבלו ברצון כאלו קים כל התורה כלה.

וזהו מה שכתב מרן הסבא קדישא מסלונים זי''ע ב''לקוטי שושנים'', שהמדה של אדם ''השמח בחלקו'' תמיד, היא מדה כללית, ונפלאות היא פועלת בלב האדם ומביאתו לעולם הזה ולעולם הבא וכו', שזו המדה הגבוהה ביותר מכל המדות, ומביאה לכל הענינים הנפלאים שמונה שם. ופרוש שמח בחלקוי הינו במה שהוא חלק אלק ממעל, כדכתיב: ''כי חלק ה' עמו''. ויהודי העובד את השם יתברך בבחינה זו שהוא חלק אלק ושמח בחלקו בבחינת תמימתי ותאומתי, הרי זה מביאו לכל המדות ולכל הענינים. ובזה יש לפרש לשון חז''ל (תמיד כח) יחזיק באמונה יתרה,

כאמור שיש את עצם האמונה בה' יתברך, ואמונה יתרה הינו שיש לו גם אמון בהשם יתברך, שזו המדה הגבוהה ביותר, כאשר יהודי יודע שהקדוש-ברוך-הוא עמו והוא דבוק אליו, שאז הקדוש-ברוך-הוא גם כן ''עמו אנכי'', ומתקים בו ''תהיה עם ה' אלקיך'', עמו לחלקוי כי חלק ה' עמו. וזה נכלל גם בענין א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י, אם ''אני לדודי'' שמקבל באהבה את רצון ה' והנהגתו עמו בכל אפן שהוא, אז מדה כנגד מדה ''ודודי לי'', הקדוש-ברוך-הוא מקבל באהבה אותו איך שמתנהג. והרי זו העבודה הגדולה ביותר של יהודי להיות שמח בחלקו.

---

פרשת כי תצא

כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו (כא, י)

עם מה לצאת למלחמה

חדש ''אלול'' זמן תשובה לכלי זמן התבוננות להתמודדות במלחמת יצר הרע. מי אינו רוצה לנצח במלחמת היצר, הכי יש גבור יותר מהכובש את יצרו, היש מעלה ושכר כמעלתו ושכרו של הכובש מדותיו ותאוותיו ושם רסן לבלם את תשוקות ומאויי לבו השובב?! ואם כן השאלה, עם מה מתחילים, הרי מצוות רבות נצטוינו לעשותם והרבה מצוות לא תעשה שנצטוינו שלא לעשותם, כלם הכרחיים, אין ותור על כלום, אולם בכל זאת האם יש מצוה מסימת המשפעת בשפע סגלות שהמתחיל בה יבטח לשמירת כל התורה כלה. ואם יש מהי?

ובכן, העולה מדברי רבותינו שישנה וישנה מצוה שאתה כדאי לפתח ועליה לשים את הדגש והדקדוק, והיא פתיחת שער לקיום כל המצוות כלם, והלא היא מצות השבת !!

ונבאר מהו יחודה של מצוה זו מעל פני כל המצוות כלם.

כח אצור וטמון במצות השבת, יחודי וסגלי מכל מצוות התורה, והוא גדר המתנה שנתנה לשומר שבת מבלי לדרש ממנו אתערותא דלתתא מיחדת. שהרי מהו ההבדל בין מתנה לקניה? על קניה אדם חיב לשלם ואלו מתנה נתנת בחנם, השבת מיחדת היא שנתנת בחנם לכל בר ישראל אשר רוח נשמה יהודית בקרבו, ואם כן מה יכול להיות יותר קל מאשר להתחיל במצות השבת שאינה דורשת מהאדם אתערותא דלתתא כשאר המצוות? זאת ועוד, על השבת נסוך טעם טוב שיש בכחו להפיץ מתיקות ואור על כל המצוות, שהרי בה בחר ה' כדי להטעימנו טעם טוב לכל מצוות התורה.

ולכן נצטוינו על השבת קדם מתן תורה עוד בהיותנו ב''מרה'', לשמש לנו כהקדמה ועידוד לשמירת כל המצוות בהטעים לנו הבורא ''טעמן'' של מצוות באמצעות מצות השבת שטעמה נכר ומרגש ביותר גם למרחקים.

ויש לראות בשבת כהתחלה טובה ליציאה למלחמה עם היצר, בין לאדם שמאז ומתמיד שומר מצוות התורה, אלא שברצונו להתעלות יותר ויותר למדרגות נעלות, הרי שבהתעצמותו בדקדוק שמירת השבת בקדשת המחשבה הדבור והמעשה, יוכל ממנה לקבל קפיצה לעליה במדרגות נפלאות, שהרי ממנה מתברכין כל שבעה יומין, ואם נאמר זאת בגשמיות על אחת כמה וכמה ברוחניות, כמבאר בספרים הקדושים שעקר מצב האדם ברוחניות במשך השבוע תלוי בקדשתו ביום השבת, וכמו כן הדברים אמורים גם לאדם שזה עתה יצא מעמק הבכא, מעמקי הטמאה וסטרא אחרא, וברצונו להתקרב לה' אלקיו.

וכמו כן אנו המקרבים רחוקים, במה נקרבם, במה נכון להם את ראשית דרכם כדי להטעימם טעם הטוב שבמצוות, הלא בכך שנשדלם לשמר אתנו שבת, נזמינם לשבת קדש לארוח וכדומה, ובכך מזרימים אנו להם טעם המתיקות והערבות של התורה, בכח השבת שאינה דורשת מהאדם לקנותה, אלא נתנת היא לו במתנה על כל סגלותיה והשפעותיה.

כמובא בספר ''תורת אבות'' (קדושת שבת אות כד) ''תחלה למקראי קדש'' באם אדם רוצה להתקרב לקדשה ולעבודת ה' ואינו יודע במה להתחיל, עליו להתחיל בעניני שבת קדש''.

ונשוב ונתבונן עוד, הכיצד בכחה המיחד של שבת קדש לכבש את כל כח הרע שבאדם?

הגמרא בשבת (קיח ע''ב) מביאה דבריו של רבי שמעון בר יוחאי: ''אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות מיד הן נגאלין''.

הרי לנו לראות, שבכח השבת לגמר את גאלתן הכללית של עם ישראל ולסים בכך את אלפי שנות גלות וחשך, ואין בכלל אלא מה שבפרט, כשם שבכח השבת של כלל ישראל לגאלם גאלת עולם, כן בכח השבת של יהודי פרטי השומרו כראוי - לגאל לפחות את עצמו ''גאלה פרטית'' מכל כחות הרע והטמאה התוקפים ללא מנוח.

ומרמז יפה כחה של השבת בדברי חבקוק הנביא (חבקוק ב) ''וצדיק באמונתו יחיה''. ונקדים דברי הגמרא (במכות כד)

בא דוד והעמידן - את כל התורה כלה ומצוותיה - על אחת עשרה.

בא ישעיה והעמידן על שש.

בא מיכה והעמידן על שלש.

בא חבקוק והעמידן על אחת, ''וצדיק באמונתו יחיה''.

ויש להבין, הכיצד שכל נביא בא להעמיד את התרי''ג מצוות - המחיבות כלם - על חלק מהן, וכי קיום חלק מהמצוות יכפר ויכסה על השאר?

אלא פרש הרה''ק מ''תולדות אהרן'', שהבאור הוא כך, בתחלה שהיו הדורות זכאים וישרים - כדי להשתלם ולהגיע לדבקות בה' ולקיום כל המצוות, היה צריך תרי''ג דרכים, והמה תרי''ג מצוות הנקראין תרי''ג עטין - עצות.

משראה דוד המלך עליו השלום שנתמעטו הדורות, ואין בכחם להגיע לשלמות בקיום כל התרי''ג, גלה ברוח קדשו שדי באחת עשרה מהם, והמקימם די שבהם יזכה לקיום כל התרי''ג מצוות, ולהגיע לשלמות.

וכשבא אחריו ישעיה, ראה שגם אחת עשרה שאמר דוד קשים המה לקימם לדורות הבאים, עמד וגלה שדי בשש מצוות, שהמקימם כבר מבטח הוא שדרכם יבוא לקיום כל התורה כלה.

וכן מיכה שהיה מאחר יותר, וראה במעוט הדורות יותר - גלה שדי בשלש.

וכשבא חבקוק וראה ירידת ושפלות הדורות ביותר, העמידן על אחת, ומהי? אמונה - וצדיק באמונתו יחיה.

ומה בעצם כולל את מצות האמונה כמו מצות השבת, וכמבאר ברמב''ם:

''השבת והעבודה זרה, כל אחת משתיהן שקולה כנגד כל שאר המצוות, והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא ובינינו לעולם, לפיכך כל העובר על שאר המצוות הרי הוא בכלל רשעי ישראל [כלומר, אבל עדין לא יצא מכלל ישראל], אבל המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה''.

הרי, שהמחלל את השבת שוה הוא לעובד עבודה זרה, שהיא הפך האמונה, ואם בא חבקוק והעמידן על אחת - וצדיק באמונתו יחיה, במה אם כן תתבטא מצות האמונה שהיא העמוד היחידי שעליו סובבת כל הדת כלה - כמו במצות השבת שהיא אמונה הפך עבודה זרה כמבאר ב ר מ ב '' ם.

ומכאן ההבטחה (שבת קיח, ע''ב) כל השומר שבת מחללו אפלו עבד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו. בכח השבת למחל בתורת תשובת המשקל גם על עוון החמור ביותר כעבודה זרה, לפי שהשבת היא בעצם המכחישה כל עבודה זרה שבעולם, כעדותה על חדוש העולם וקיומו, יש מאין, מבורא עולם שעשה מלאכתו בששה ימים וביום השביעי שבת וינפש.

ובזה נסים את התשובה לשאלתנו, ברמז הנתן לרמזו בפרשתנו - ''כי תצא למלחמה'' - במה לצאת למלחמה שזה בעצם המחיב בלבד מצדנו, וכנאמר: ''כי תצא למלחמה על איביך'' - ביציאה למלחמה - מבטחים אנו בתוצאה - ''ונתנו ה' אלקיך בידך'', וזאת על ידי - ''ושבית שביו'', ושבית מלשון שביתה, שביו הוא לשון שבע, שהרי בארמית קוראין ל''שבע'' - ''שב'', עם השבת הנשמר כהלכה בזה מהוה אדם את חובתו - יציאה למלחמת היצר, והתוצאה מבטחת - ''ונתנו ה' אלקיך בידך''.

ואם ישאל השואל, אם השבת גדר מתנה היא, ונחלת הכל, מדוע אם כן לא ישוו רשעים כצדיקים להרגיש נעם השבת שוה בשוה, אחר שמתנה היא ואינה דורשת מחיר לקניתה?

על זאת ענה הרב ''סדורו של שבת'': הרשע והחוטא יוצר מחסומים מלקבל את אותה מתנה, ולהרגישה כפי שהיא על כל טעמה ויפיה, והצדיק המזכך אין בפיהו מחסום מלהרגיש את נעם השבת.

אי לכך, הרוצה להרגיש את קדשת השבת, יכין עצמו כראוי קדם השבת בתשובה שלמה קדם כניסתה, ויפנה עצמו זמן קדם הכנסה שעה או שעתים, ויתבודד עם עצמו בהרהורי תשובה גמורים, ויקבל על עצמו לקבלה בסבר פנים יפות ובשמחה, ויעסק בה בתורה הרבה, ויזמר זמירותיה הנעימים, ויערב לחכו מטעמי המאכלים המגשים לכבודה, ויפארה בבגדי פאר מיחדים לכבודה, ואז יראה וירגיש טעמה וכחה.

אבל הנכנס אליה מתוך הטרוף ומתוך המחלקת והכעס המצוי בערבי -שבתות, וכמו כן הנגש לכלה כלולה זו - שבת, מתוך עמל עבודה ללא מנוחה ביום ששי, וכלו עיף ויגע מעמל כפיוי ובעינים עצומות - מאנס השנה - פותח את קבלתה, הכיצד תתן לו מזיוה ומערבותה, אחר שמקבלה בקבלת פנים - שאינו מעיז לקבל בפנים שכאלה אף את רעהו הפשוט והרגיל בו?!

אנו בחדש אלול. כמה מתאימים הדברים לחדש זה במיחד, זמן שכלם עושים תשובה בהיותו חדש המסגל - אני לדודי ודודי לי - ובכן במה נבוא לדודנו כדי שיבוא דודנו אלינו, נקח לנו עצה זו ונבא לדודנו בלווי המלכה שבת מלכתא, ובודאי ישוב דודנו אלינו ולא ישיב פנינו ריקם.

וראה בספרנו ''אות ישראל'', ספר שנתיחד לספר ולפאר את מעלת השבת כחה וסגלתה. -

כי תצא למלחמה - במלחמת היצר הרע הכתוב מדבר

מתוך הספר ''נתיבות שלום'':

המפרשים עמדו על הלשון כי תצא למלחמה, שהיה לו לכתב כי תלחם באויביך. וכן יש לבאר ''על איביך'' ולא כתיב על אויב, שמשמע שמדבר על האויב הידוע. כן צריך באור אמרו: ''ונתנו ה' אלקיך בידך'' מה ענינו לפרשת יפת תאר, שלצרך הענין היה די באמרו כי תצא למלחמה על איביך ושבית שביו.

והענין, דהנה בפרשיות אלו שקורין בחדש אלול, נאמר ג' פעמים ''כי תצא למלחמה'': פרשת ''כי תצא למלחמה על איבך וראית סוס ורכב'' וגו' - בסוף פרשת שופטים, וכאן ''כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך'', ולהלן ''כי תצא מחנה על איביך'', והוא כדאיתא בזהר הקדוש ובספרים הקדושים במרמז בזה על המלחמה הנצחית שיש ליהודי עם אויבו בנפש הוא היצר הרע. ובחדש זה של ימי התשובה, על יהודי לדעת שכל מציאותו עלי אדמות היא למלחמה על איביך, ועל זה נאמר ''כי תצא'', מדבר על ירידת האדם לעולם הזה, שהנשמה יורדת ממקום גבוה מעולם הנשמות אל מקום נמוך עולם התלאות והתאוות, ואמרה תורה ''כי תצא'', שמיד עם יציאת הנשמה מהעולמות העליונים לעולם הזה, המטרה למלחמה על איביך, שצריך מיד לפתח במלחמה שלמענה ירד לעולם הזה, בכדי להשיג יעודו ותפקידו בעולמו. כל ירידתו של יהודי לעולם הזה היא בכדי למלא שליחות עליונה שהטיל עליו הקדוש ברוך הוא, שכל הבריאה וכל יצורי קדם בראם הקדוש ברוך הוא לצרך שליחות עליונה, ובמיחד יהודי אשר יעודו הוא ''לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו'', ירד לעולם עם שליחות עליונה, למלחמה על איביך, וזו כל תכלית חייו עלי אדמות. וכמאמר מרן אדמו''ר בב''א זי''ע על הפסוק (בראשית מה) ''ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלקים'', שיהודי צריך לומר לכל עניני עולם הזה תאוותיו ותשוקותיו, לא אתם שלחתם אותי הנה, לא למענכם ירדתי לעולם הזה, כי האלקים, כל ירידתי לעולם הזה היא למען אלקותו יתברך. וכמו שכתב הרב הקדוש בעל נעם אלימלך בצעטל קטן, שהאדם לא נברא בעולם רק לשבר את הטבע. ומרן הסבא קדישא מסלונים זי''ע אמר, שיום שיהודי לא עשה בו מאומה להכעיס את היצר הרע אינו נחשב ליום בחיים, שהרי לא פעל מאומה ביום הזה, והינו לפי שכל מטרת ירידתו לעולם היא לצרך השליחות העליונה של המלחמה על איביך, ואם לא עשה כלום בנוגע למלחמת היצר הרי לא פעל מאומה ביום זה.

ועל זה נאמר ''על איביך'', פרוש האויב המיחד שלך, כמו שאמרו רבותינו הקדושים זי''ע, כי לכל אדם יש תפקיד מיחד שצריך למלאו, ולשם כך בא לעולם. והאות לדעת מהו תפקידו המיחד, הוא כשרואה הדבר בו מתגבר עליו היצר הרע ביותר בכחות על טבעיים, הרי שזה אויבו המיחד וזוהי הנקדה שתפקידו לתקנה. וכנגדה צריכה להיות מכונת בעקר המלחמה. וכמאמר הרב הקדוש מקאליסק זי''ע, שגם היודעים איך לירות במלחמה צריכים לדעת לקלע, שישנם היורים הנה והנה ואינם קולעים למטרה ומבזבזים כדוריהם לשוא. על האדם לרכז כל כחותיו בנקדה בה מתגבר עליו היצר הרע ביותר. וכמאמר רבותינו הקדושים שיתכן שיהודי י-עסק כל ימיו בתורה ועבודה, ובבואו לעולם העליון ישאלוהו מה פעלת בעולם, שאת עקר תפקידו שלמענו נשלח לעולם לא תקן. ועל הנקדה הזאת שבה הוא עקר תפקידו בעולמו נאמר: ''כי תצא למלחמה על איביך''. וכדאיתא בספרים הקדושים, שאי אפשר לכבש את האויב המיחד של האדם רק על ידי מסירות נפש, על דרך היוצאים למלחמה שיוצאים על מנת למסר את נפשם, כמו כן במלחמת היצר, במלחמה על איביך, שהיא הנקדה המיחדת הזאת שצריך לתקן, צריך לצאת למלחמה עליה במסירות נפש.

מלחמת ה''רשות'' המלחמה גם בדברי התר

והשליחות של יהודי בעולם היא לאו דוקא בעניני אסור, אלא גם בדברים המתרים, וכמו שכותב רש''י בעניננו, במלחמת הרשות הכתוב . מדבר, ופרשו צדיקים דהינו המלחמה בעניני רשות והתר, כי השליחות העליונה היא אפלו במתר. וכמו שכתב הרב הקדוש ר' מנדל מויטעבסק זי''ע ב''פרי הארץ'': שכל הנאה גשמית אפלו בדברים המתרים שיהודי נהנה היא נרגן מפריד אלוף, כי כל דבר גשמי אף המתר אם אינו עושהו לשם מצוה - הרי זה בכלל ''אשר שנא ה' אלקיך'', שהוא שנאוי מאד בעיני השם יתברך, ועל כן הוא מפריד בין יהודי להשם יתברך. ואיתא ב''תורת אבות'' על מה שנאמר: ''היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים אם כבנים אם כעבדים'', שעל זה גופא יש משפט ודין בראש השנה, באיזה אפן עובד יהודי להשם יתברך, אם כבנים, כבן שכל חפצו לעשות נחת רוח לאביו, או כעבדים שעובדים רק מיראה. ואמנם, מי שהוא בבחינת ''בן'' אין נפקא מינא אצלו אם זה אסור או התר, שאינו עושה אפלו דברים המתרים שהם בבחינת מפריד אלוף, ומכריז מלחמה על ענינים אלו, בידעו ששליחותו בעולם היא להלחם ביצרו בהתר כבאסור.

וזהו אמרו ''כי תצא למלחמה'', שתדע כי מעת יציאתך לעולם מטלת עליך שליחות עליונה למלחמה על איביך שעבורו באת לעולם, ובכל ענין שבא לפניך צריך יהודי לדעת תפקידו שהוא למלחמה על איביך. ובראש השנה שכל הבריאה עומדת למשפט ודנים כל יצורי קדם, האם יש עוד צרך בקיומם אם לאו, הרי על יהודי במיחד, המשפט כפול, הן הדין בתוך כללות הבריאה, אם מתמלאת על ידו הכונה העליונה בבריאתו, ונוסף לזה הדין הפרטי שדנים אותו בתור בעל בחירה, האם הוא בוחר ועושה כרצון ה' למלא שליחותו עלי אדמות.

כי תצא לצאת מהכל להתפנות למלחמה בלבד

ועוד מרמז באמרו ''כי תצא'', שהיוצא למלחמה הזאת עליו לצאת מעצמו לגמרי, הינו שיצא מכל מציאותו וישתחרר מטבעיותו ומכל תכונות נפשו, כלשון הרמב''ם (הל' מלכים פ''ז הט''ו): על היוצא למלחמה, שישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה. והוא הדין ביוצא למלחמת היצר, שצריך לצאת מכל מציאותו וטבעיותו ומכל תכונות נפשו. יש אנשים היוצאים למלחמה זו יחד עם טבעיותם ותכונות נפשם, שרוצים להכניע האויב בתוך המציאות שנמצאים בה. אך התורה מלמדת כי לנצח במלחמה זו אי אפשר רק על ידי ''כי תצא'', שיצא לגמרי מכל מציאותו, על ידי שישים נפשו בכפו ויפנה מכל דבר למלחמה, כלשון הרמב''ם.

כי תצא - הנצחון תלוי באם ''תקדים'' אתה לצאת למלחמה

עוד יש לפרש אמרו ''כי תצא'', כי הכלל הראשון במלחמה הוא שלא תמתין עד שהוא יתקיף אותך בבחינת פחז עליו יצרו, אלא תקדים ותצא אתה למלחמה עליו. וכמאמר רבותינו הקדושים, ''ה' - איש מלחמה'', הקדוש ברוך הוא עם איש יהודי היוצא למלחמה עם היצר הרע. וזה שכתבה התורה, ''כי תצא למלחמה על איביך'', או אז ''ונתנו ה' אלקיך בידך'', אם אתה תקדים ותפתח במלחמה, אז ''ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו'', כי ה' עם איש מלחמה. וזה מה דמצינו במלחמת עמלק שהיו לו נצחונות גדולים, כי שם היה ויבא עמלק, שהוא בא ראשון ולא יצאו נגדו תחלה. כי אם היצר הרע בא ראשון ומשתלט על האדם, אז קשה לעמד כנגדו, וכמאמר חז''ל (סוטה ג). אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. אך ''כי תצא למלחמה על איביך, ונתנו ה' אלקיך בידך'', אם יהודי יוצא ראשון למלחמה, בידיעה שעל כל צעד ושעל צריכה להיות הכרזת מלחמה על הצר הצורר, אז ''ונתנו ה' אלקיך בידך''. אבל אם אינו עושה מאומה עד אשר ''ויבא עמלק'', אז ''וילחם עם ישראל ברפידם'', ברפיון ידים. ההתחלה אצל יהודי לתשובה ולכל עניני עבודה, ''כי תצא למלחמה'' שאתה תפתח במלחמה, כי אם תמתין עד אשר יבוא עמלק וכבר נכנסה הרוח שטות, שוב לא תוכל לשלט. רק ''כי תצא למלחמה על איביך'' אז ''ונתנו ה' אלקיך בידך''.

אל תאמין בעצמך

וראית בשביה אשת יפת תאר וגו' (כא, יא)

כאן מלמדת התורה עוד, שגם אם יהודי נצח את היצר הרע בקרב הראשון, לבל יחשב שמעתה הוא כבר בטוח בנצחונותיו, אלא גם לאחר שנתנו ה' אלקיך בידך נותנים לו עוד נסיון, כמו שנאמר בהמשך: ''וראית בשביה אשת יפת תאר'' וכל הפרשה, שאחרי שנצח בנסיון אחד נותנים לו נסיון שני. וכדאיתא ב''מאור עינים'' (פר' וארא) על מאמר חז''ל עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו, דכמו כן כל יהודי צריך לעבר בימי חייו עשרה נסיונות. שכל חייו של יהודי רצופים נסיונות החיים, ועל זה נאמר ''כי תצא'', שתדע שכל חייך בעולם הם למלחמה על איביך, שיהודי עובר תמיד נסיונות, וזוהי המטרה שלמענה ירד לעולם. והקדוש ברוך הוא עוזר ליהודי, כשהוא זוכר שיש לו שליחות עליונה אז מבטחת לו הצלחה עליונה, ''ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו''.

הנצחון תלוי באמונה בנצחון הסופי

והתנאי הראשון ביציאה למלחמה, הוא האמונה בנצחון הסופי, שזהו מה שכתוב בפרשת ''שופטים'': ''כי תצא למלחמה על איביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים''. ואיתא ב''תורת אבות'', רצה לומר כשתצא להלחם עם היצר, ''וראית סוס ורכב'', הם הס''מ וכל כת דיליה, ''עם רב ממך'', שתראה עם רב מהחיצונים שהם ממך, שנולדו מחטאיך רחמנא לצלן, ''לא תירא מהם כי ה' אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים'', הינו כשם שבהיותך שקוע במ''ט שערי טמאה במצרים, עם כל זה הוציאך השם יתברך משם והביא אותך אליו להיות לו לעם סגלה. והינו שעליו לדעת ולהאמין שכחו של יהודי חזק יותר מכל אויב שהוא, ובשעה שהיצר הרע מעמיד נגדו את כל מרכבת הקלפה סוס ורכב עם רב ממך, אזי תפקידו להאמין שכל אלו לא יוכלו להכניעו, והנצחון הוא בידו, שהבא לטהר מסיעין אותו, כיון שאין כח בעולם יותר חזק מכחו של יהודי. ועל זה נאמר: ''והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם ואמר אלהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי ה' אלקיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם''. אמונה זו שודאי ינצח, היא היסוד הראשון, שרק בכחה שיך לנצח במלחמה. ועל כן ''איש הירא ורך הלבב'', שאין לו האמונה הזאת, ''ילך וישב לביתו''. אמנם אם תצא למלחמה מתוך האמונה בנצחון, אזי ''ונתנו ה' אלקיך בידך''.

ועל כן קוראים פרשיות אלו תמיד בחדש אלול, שהוא קדם התחדשות שנה חדשה. היות וכל שנה היא יחידה בפני עצמה, שהיא התחדשות הבריאה, ולכל אדם יש את תפקידו המיחד מה שצריך לתקן בהתחדשות הבריאה של שנה זו. וזה מרמז בפרשה זו, ''כי תצא למלחמה על איביך'', ''כי תצא'', הינו בצאתך מהשנה שעברה לקראת השנה החדשה, ''למלחמה על איביך'', שצריך לפתח במלחמה על אויבו המיחד נקדת הרע שבקרבו. וכמו כן מרמז בכי תצא למלחמה, שיהודי צריך להתגיס לצבא ה' ולהתמסר לגמרי למלחמה, שעקר תפקידו של יהודי לקראת השנה החדשה הוא לשנות מציאותו וטבעיותו, שישנם כאלו שקדם הימים הנוראים עושים תשובה על חטאים פרטיים אלו או אחרים, אך אינם משנים את מציאות חייהם, ועקר העבודה והמלחמה היא לשנות את כל מציאותו וטבעיותו, שלזה צריך מסירות נפש בכחות על טבעיים, ורק אז ''ונתנו ה' אלקיך בידך'', כי להשיג נצחונות וכבוש האויב שיך רק על ידי מסירות נפש.

וכאמור, התורה הקדושה אומרת שהתנאי ל''ונתנו ה' אלקיך בידך'' הוא ''כי תצא למלחמה'', שתקדים אתה ותצא למלחמה על היצר הרע קדם שהוא בא אליך. והוא בכלל מאמרם זכרונם לברכה (ברכות ה) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע. כי בשעה שהיצר הרע כבר התקיף את האדם, נאבד ממנו ישוב הדעת ונכנסה בו רוח שטות, ואין לו כח להשיב מלחמה שערה. ויש לבאר, האיך ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, ובמה יצא הוא תחלה למלחמה על איביך, על פי דברי רש''י הנזכרים, ש''במלחמת הרשות'' הכתוב מדבר, ומרמז למלחמת היצר בעניני רשות והתר. וכנזכר שכל הנאה גשמית גורמת פרוד בדבקות של יהודי להשם יתברך. תכלית כל הבריאה היא שיהודי יהיה דבוק בה', וההנאה של התר עושה פרוד בינו להשם יתברך. ומהאי טעמא תופס ענין ''קדושים תהיו'' מקום גדול ביותר בתורה הקדושה, וכן בדבר ה' קדם קבלת התורה נאמר: ''ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'', כי זה היעוד של יהודי להיות גוי קדוש, שאז הוא יותר חזק מהיצר הרע. וזהו פרוש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, הינו בעניני התר, קדם שבא היצר הרע לפתותו לאסור, שעניני התר עדין אינם בתחום היצר הרע, שאין בהם אסור אלא שגורמים פרוד בין יהודי להשם יתברך. ועל זה נאמר ''כי תצא למלחמה'', שתפתח אתה במלחמה בעניני רשות והתר, ואז ''ונתנו ה' אלקיך בידך'', כי על ידי זה הוא נהיה דבוק בהשם יתברך ואין ליצר הרע שלטון עליו. וזו העצה היחידה נגד היצר הרע, שיהודי יהיה דבוק בה'.

להתכונן בזמנים הטובים לקראת ימי המלחמה

עוד יש לבאר במאמר לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר על העתים הנעלים של הימים הקדושים וימים הנוראים, בהם איש יהודי משתחרר קמעא משלטון היצר, ואז תפקידו להרגיז יצר טוב על יצר הרע, כי כשהיצר הרע כבר בא על האדם אז כבר אינו שולט על עצמו, על כן תצא למלחמה עוד לפני בוא היצר הרע, והינו בזמנים הטובים בהם אין שלטון היצר הרע חזק, אז יקבל על עצמו בהחלטה נחושה להלחם עד טפת הדם האחרונה. ועל ידי זה ונתנו ה' אלקיך בידך, שיוכל להתגבר גם בעת שיבוא היצר הרע, למרות שהוא כבר מבלבל בדעתו, כי יהודי הוא חלק אלק ממעל, והקבלה שקבל על עצמו בזמנים הטובים בעודנו שליט על עצמו תעמד לו שיתנו ה' אלקיך בידך. וזאת מלמדת כאן התורה באמרה כי תצא למלחמה על איביך, שלא תמתין עד שהיצר הרע יבוא אליך, אלא צא אתה למלחמה עליו להרגיז יצר טוב על יצר הרע, הן בעניני רשות והן שיקבל על עצמו בזמנים הטובים, שאז יהיה לזה קיום, שאפלו בעת שמאבד את הדעת עומדת לו ההחלטה הנחושה שקבל על עצמו.

בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין

ועוד יש לבאר בזה, כמאמר חז''ל (קדושין ל) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. ליהודי יש עצה כנגד היצר הרע והיא תורה תבלין, שכח התורה הוא כח הקדשה שעל ידו נהיה יהודי דבוק בהשם יתברך, ואז אין ליצר הרע שום שליטה עליו. ועל זה נאמר כי תצא למלחמה, שאם הוא יוצא למלחמה וכלי זינו בידו, אז ונתנו ה' אלקיך בידך, אך כאשר היצר הרע מתקיפו והוא בידים ריקות איך יעמד כנגדו? וכמו במלחמת עמלק שאמרו חז''ל: ''ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם'', שרפו ידיהם מן התורה, והינו שלא היה להם כל נשק כשבא עליהם עמלק למלחמה, ועל כן נשארה המלחמה לה' בעמלק מדור דור, שבימי משה לא נצחו אותו נצחון גמור, שהיה רק ''ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב'', שרק החליש אותם אבל לא השמידם לגמרי, ורק ''בהניח ה' אלקיך לך מכל איביך מסביב'' וגו', ימחו אותו לגמרי, והכל מפני שלא קימו ישראל ''כי תצא למלחמה על איביך'' בבחינת ירגיז יצר טוב על יצר הרע, אלא ''ויבא עמלק'' עליהם ''וילחם עם ישראל ברפידם'' כשלא היו בידם כלי מלחמה.

''תמחה את זכר עמלק'' - במסירות נפש - מעל השמים, לפי שכל כחו אך ורק תחת השמים

והנה במאמר הכתוב ''תמחה את זכר עמלק מתחת השמים'', עמדו המפרשים על אמרו מתחת השמים שמיתר לכאורה. ויש לבאר בזה על פי מה דאיתא במדרש (ב''ר פז, ח) על הנאמר ביוסף בעת הנסיון ''וינס ויצא החוצה'', קפץ בזכות אבות, כמו דאיתא באברהם ויוצא אתו החוצה ובארנו בזה על פי מה שדרשו חז''ל על ויוצא אתו החוצה שהעלה אותו למעלה מכפת הרקיע, כי מתחת לכפת השמים הינו בתוך הטבעיות, לא היה יכול אברהם להוליד בנים, רק על ידי ויוצא אתו הח!יצה מעל כפת השמים, מעל הטבעיות, היה אפשר שיהיו לו בנים. ועל דרך זה היה בעת הנסיון אצל יוסף, כדאיתא שהיצר הרע של כל העולם נתלבש אז ביוסף, ובאפן טבעי לא היתה שום דרך שיוכל לעמד בנסיון, ורק על ידי ''וינס ויצא החוצה'' שקפץ בזכות אבות ונתעלה מעל כפת השמים למעלה מעולם הזה, שנתרומם מעל הטבעיות, הצליח להתגבר על הנסיון.

ובזה יש לפרש ''תמחה את זכר עמלק מתחת השמים'', עמלק הוא כח הקלפה והסטרא אחרא שרש הרע של העולם, ומלחמת עמלק מורה על מלחמת היצר. ועל זה אמר: ''בהניח ה' אלקיך לך מכל איביך'' ''תמחה את זכר עמלק מתחת השמים'', שכל כחו של עמלק הוא רק מתחת השמים, אבל מעל כפת השמים אין לקלפת עמלק שום שלטון, כאשר יהודי מתרומם ויוצא מעל הטבעיות בבחינת ''קפץ בזכות אבות'', אין ליצר הרע שום שליטה עליו, שזהו כחה של מסירות נפש, שאם יהודי הולך במסירות נפש לא יוכל לו שום כח שבעולם.

הנצחון תלוי בהכנעת האויב לגמרי מבלי להשאיר לו פתחים

ויש לבאר עוד במשמעות ''כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה, אלקיך בידך'', שכאמור מרמז בפרשה זו לזמני התשובה של אלול והימים הנוראים, שאז יוצא יהודי למלחמה על היצר הרע האויב הנצחי. ועל זה נאמר ''על איביך'', כמדגש בספרי כנגד אויביך, הינו שהמלחמה אינה על פרט זה או אחר, אם ישמע בקול היצר הרע לעשות העברה שמפתהו או יתגבר עליו וימאן לעשות העברה, אלא בתקופה זו המלחמה היא,, על איביך'' כנגד אויביך, להשתלט לגמרי על אויביך ולהכניעו תחת ידך.

והדרך בזה היא כמו שאמרו צדיקים על הפסוק: ''סור מרע ועשה טוב, '' שתסור מרע על ידי עשה טוב. והבאור בזה, על פי מה שאמרו חז''ל במדרש (ויק''ר כא, ה) על הפסוק: ''בתחבולות תעשה לך מלחמה,,, אם עשית חבילות של עברות עשה כנגדן חבילות של מצוות, שלא כתיב איזה מצוות יעשה ורק שירבה במצוות, בתורה בעבודה בחסד ובמעשים טובים.

והענין בזה, כי כל דבר טוב שיהודי עושה הריהו מחזק בזה את כח הטוב שבו ומחליש את כח הרע, וכמו שאמר מרן אדמו''ר בב''א זי''ע, שכל דף גמרא שיהודי לומד הריהו מחליש בזה את כח היצר הרע, והינו שאפלו אם אין זה בענינים שבהם היצר הרע מתגרה בו, מכל מקום עצם הדבר שעושה חבילות של מצוות הריהו מחליש בזה את כח הרע. וזהו סור מרע על ידי עשה טוב, שירבה בעשה טוב כמה שיותר. ונכלל במאמר חז''ל הנזכר, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שהוא לאו דוקא בפרט שבו היצר הרע מתגבר עליו, אלא באפן כללי ירגיז יצר טוב על יצר הרע לחזק כח הטוב ולהחליש כח הרע.

וזהו ''כי תצא למלחמה על איביך'', לא מאבק מקומי על פרט זה או אחר, אלא מלחמה כללית להשתלט לגמרי על אויביך, שזו יעודה ותפקידה של התקופה הזאת.

אמנם משמעות יעשה כנגדן חבילות של מצוות, משמע יותר באותו ענין ומדה שהיצר הרע מתגרה בו, דהינו שלא זו בלבד שימאן מלעשות כפתוי היצר, שבזה עדין אינו כובש אותו, אלא שיתקן לגמרי את שרש הרע, והמדה אשר בה היצר הרע מתגבר עליו במיחד - יכניסה לקדשה ויתקנה בשרשה ובמקורה. וכמו דאיתא ב''קדשת לוי'' מהרב הקדוש מברדיצ'וב זי''ע, על הפסוק (בראשית ו) ''ונח מצא חן בעיני ה '', שלא מצינו עוד אחרים שנאמר עליהם תאר זה של מצא חן בעיני ה'? ומפרש, שהקלפה של אותו הדור היתה נשיאת חן דטמאה, כמו דכתיב. ''ויראו בני האלקים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו'', ועל זה נאמר: ''ונח מצא חן בעיני ה '', שמצא מדה זו של חן בה היה הדור פגום, ואותה הגביה להשם יתברך לחן בעיני ה', שעסק בתורה ועבודה ומעשים טובים במדה זו של נשיאת חן, שהשתוקק למצא חן בעיני ה' על ידי עבודתו ותורתו.

והוא ענין מדה כנגד מדה, שמדה זו שבה הוא פגום, יתקן ויכניסה אל הקדשה לעבודת ה'. וזהו פרוש אם עשית חבילות של עברות במדה מסימת, עשה כנגדן חבילות של מצוות באותה מדה עצמה, כדי לתקנה בשרשה. וזהו ''כי תצא למלחמה על איביך'', כנגד אויביך, שעקר התפקיד בתקופה זו הוא להשתלט לגמרי על אויביך, שלא תסתפק בזה שאינך שומע בקול היצר הרע, כי הא בהא תליא, שכל זמן שאינך מכניעו הרי אף אם סרבת לו פעם אחת יבוא עוד ועוד, עד אשר תכניעו ותשתלט עליו לגמרי. וזהו מאמר חז''ל (אבות ד) איזהו גבור הכובש את יצרו, הינו שכובש אותו ומכניעו לגמרי תחת ידיו.

ונכתב הענין בתורה בלשון מלחמה, להורות שהוא על דרך מלחמה בין המדינות, שכל עוד שאין כובשים את ארץ האויב ונוטלים השלטון אין זה נצחון סופי, על אף שנצחו בשדה הקרב וגרם לו נזקים עצומים. כך גם הנצחון הגמור במלחמת היצר הוא בידי הכובש את יצרו, שהשלטון בידיו והוא האדון והשליט על היצר הרע. וזהו אמרו ''על איביך'' שהוא לכאורה מיתר, אלא שבא הכתוב להדגיש כדברי הספרי כנגד אויביך, שתטל את השלטון עליו באפן מחלט.

---

פרשת כי תבוא

והיה כי תבוא אל הארץ וגו' ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו' ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה'... ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה', והנחתו לפני ה' אלקיך (כו א-ב-י)

להעלות על נס את נצחון האמונה

מיחדת היא מצות הבאת הבכורים באפן קיומה, אשר כל הרואה סדר קיומה תמה יתמה מה נשתנתה מצוה זו להעשות באפן כזה.

וכך סדר קיומה, המבאר במשנה בכורים פ''ג:

כיצד מפרישין את הבכורים? יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שהתחילה להבשיל או אשכול שבכר, רמון שבכר - קושרו בחוט לסימן שבכר ראשון לכל הפרות, ואומר: הרי אלו בכורים.

וכיצד מעלין אותן לירושלים?

כל העירות מתכנסים לעיר הראשית של אותן עירות, ולנין לילה קדם עליתן לירושלים ברחובה של עיר, ובבקר השכם אומר ראש המעמד: ''קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו''.

השור - הנושא את סלסלי הבכורים עליו - היה הולך לפניהם וקרניו מצפות זהב, ועטרה של זית על ראשו, המנגן בחליל - הולך כמו כן בראש השירה עד שמגיעים לירושלים, הגיעו קרוב לירושלים, שולחים לאנשי ירושלים שליחים להודיעם שהנה מתקרבים מביאי הבכורים מהעירות הסמוכות, ותכף הסגני כהנה סגני לויה והגזברים, דהינו חשובי ירושלים, יוצאים לקראתם, וכשנכנסים לירושלים - כל בעלי אמניות שבירושלים מפסיקים עבודתם כשרואים אותם, ועומדים בפניהם, על אף שאין צריכין לעמד בפני תלמיד חכם. והחליל מכה עד שמגיעים להר הבית. הגיעו להר הבית, נוטלים בעלי הסלים את סלי בכוריהם על כתפיהם, ואפלו מלך כאגריפס נוטל סלסלת הבכורים שלו על כתפיו, ונכנסים עד שמגיעים לעזרה, ואז פותחים הלויים בשיר: ''ארוממך ה' כי ד לי תנ י ''.

העשירים, היו מביאים בכורים בסלים מחשקים בזהב או בכסף, והעניים בסלי ערבה קלופה.

ובכן נבאר ב' טעמים לטקס נפלא זה:

א. להעלות על נס את נצחון האמונה.

ב. הכרת הטוב.

''וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו''. ו -השבות אל לבבך - עבודה קשה היא עד למאד, וכמו שהיה אומר הגה''צ רבי איצלה בלאזר: מרחק רב ועצום ישנו בין המאמין באין עוד מלבדו, ללא מאמין באין עוד מלבדו - הרבה יותר מבין המאמין לאינו מאמין כלל.

כלומר, כמה שנראה לנו מרחק רב בין שני בני אדם אחד מאמין ואחד אינו מאמין כלל, הרבה יותר המרחק בין היודע ומשיב אל לבו אשר אין עוד מלבדו, לעומת זה שאמנם מאמין הוא בכללות, אלא שאינו מכיר ומשיב אל לבו את השגחתו הפרטית שאין עוד מלבדו.

רבים המה המאמינים במציאות ה', ביחודו, ובכל עקרי הקדשה. אמנם רחוקים עדין מלהשיב אל הלב, ולהפנים לעצמם את אמונתם בחוש, ולישם את אמונתם בחיי היום יום. שהרי אדם שכזה כלו חי את האמונה ורואה את כל הנעשה אתו כהוראה וגזרה מלמעלה, ומתרצה ומתבטל לנעשה עמו, לפי שזהו רצון בוראו. ומעולם אינו רוצה משהו אחר.

וכמו שמובא ב''חובות הלבבות'': ''אמר החכם מעולם לא קמתי ורציתי מצב אחר מזה שהייתי נתון בו''.

הנסבות והנתונים שהאדם נתון בהם, הם הם האפנים שבהם רצון ההשגחה שיעבד את בוראו בתנאיהם, ויהיה מרצה ממצבו, ויתבטל התבטלות גמורה לרצון ה', ולא יפזל להסתכל בשלחנות של אחרים, ולחמד את תנאיהם ואפני חייהם בעבודתם את ה'.

ובעצסי זה עקר עבודת האדם בעולמו להתבטל ולהתרצות מכל אשר עובר עליו, ולקבל באמונהי דהינו, באמון מלא, ללא חשדות וללא פקפוקים, את דרך מהלך חייו שבחר לו ה', ועם ''אותה אשה ובאותו מקום ובאותו זמן'' לעבד את בוראו, ולא להשתמט בתואנה איני יכול לעבד את בוראי במצבי חיי אלו, ולו היו מצבי חיי שונים אזי הייתי גם אני שונה לטובה.

וכיצד יבוא אדם לאמון מלא זה בבוראו? חיב האדם לדעת שאין בכחו לשנות ולו במאומה את מצבו, כל הנעשה אתו משגח בהשגחה פרטית ופרטי פרטית מאת ''א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא''.

וכמאמר הגמרא: ''אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרין עליו מלמעלה''. וכדאי קצת להמחיש את מאמר חז''ל זה.

אדם לצרך עבודתו נוטל את הפטיש על מנת להכות במסמר, והנה נשמט המסמר מתחתיו ונכנסה אצבעו תחתיו, ובא הפטיש על אצבעו במקום על המסמר. ובכן, נתאר כיצד צריכה להיות הסתכלות המאמין על ארוע שכזה, על פי מאמר חז''ל: ''אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה''.

השטן המקטרג עולה ומשטין, וטענתו בפיו: רבונו של עולם, פלוני בן פלוני שזה עתה דופק ומכה בפטישו על המסמרי ראוי הוא שיענש להכות את אצבעו, וזאת עבור חטא מסים שיש בידו שעדין לא שב עליו. קטרוגו של השטן מעורר דיון בבית דין של מעלה, ותכף לעמתו קם מסנגר הטוען: רבונו של עולם, מדוע יענש, והלא יש בידו זכות מסימת שראוי היא שתגן עליו. והשטן לעמתו צווח: אמנם אמת זכות פלונית בידו שיקבל עליה את שכרו, אמנם סוף סוף גם עברה פלונית בידו וראוי הוא לענש. נותן הקדוש ברוך הוא את שיפוטו לפני בית דין של מעלה, שיש אומרים שהמה צדיקים שבכל דור ודור, ונשמותיהם שעלו זה מקרוב המה השופטים את אנשי דורם, ויש אומרים שבית דין של מעלה אלו המלאכים. ובכן דינו מובא לפניהם, ולאחר שמיעת הקטגורים והסנגורים החלט שעליו להענש בהכאת הפטיש באצבעו, ועל אף זאת אי אפשר לשום גזרה להתבצע לפני שמאשר זאת הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. והדבר מובא לפניו ומאשר על ידו. ובכן, באותה שעה יוצא כרוז המכריז ואומר: שמעו שמעו ! פלוני בן פלוני שזה עתה מכה בפטיש, נגזר דינו להכות את אצבעו על עוון פלוני ופלוני, ורק לאחר כל דיון זה והכרזה זו, מכה האדם את הפטיש באצבעו.

לו היתה אמונה תמימה זו בדברי חז''ל ברורה לנו, הרי שהיינו מצדיקים אותו יתברך על כל הבא עלינו, וזו בעצם תכלית האדם בעולמו. האדם נמצא בעולם של שקר, אדם תולה את מקריו בדרך טבע ומתחבט למצא סבות לסבות למצא פשר מקריו, ומתעלם ומתנכר לגמרי לאמת הפשוטה שיש סבה על כל הסבות כלם - רבונו של עולם.

וכמו כן חיב האדם ליחס את הצלחתו ושגשוגו אך ורק לכל יכול, ולא לחכמתו ולכשוריו שנחן בהם, לפי שכמו שדרושה התבטלות לרצון ה' כאשר לא הולך לאדם כפי רצונו ומאכזב הוא מתנאי חייו, כמו כן דרושה התבטלות גמורה בזמני ההצלחה והשגשוג, להתבטל וליחס את כל ההצלחה לכל יכול, ולראות עצמו כנגזר מלמעלה, שכל הנפעל אצלו זהו מחמת הגזרה שגזרה חכמתו יתברך.

וזו עבודת האדם השלם לנצח את השקר המסובב את בני האדם שמקפים המה בו מכל עבר ומכל פנה, שהרי מה מראה עולמנו בחיצוניותו, מי שעובד - מרויח ! מי שאינו עובד - אין לו מה לאכל, מי שהולך לרופא - מתרפא, ומי שלא הולך לרופא - מת בחליו, מי שאלים ומשקר - מנצח, ואלו השקט והחלש והאמתי פעמים רבות שסובל מכך מאד. כמה אם כן צריך אדם לפצע את אור האמונה מבין הרי החשך הכפולים והעבים הממלאים את כל חללא דעלמא. ואכן, מי שזכה לנצח את השקר ולהגיע לאמת, זה האדם המנצח, וראוי הוא לכבוד גדול, וראוי להעלות על נס את נצחונו בפרסום גדול, וכפי שמבאר בפסוק: ''אל יתהלל עשיר בעשרו והחכם בחכמתו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי''. את נצחון זה אין להסתיר אין להצניע, להפך, יש לפרסמו ואין בכך שום גאוה והתרברבות, זו האמת שאין עוד מלבדו, וזו אמת פשוטה, כל העולם על כל החכמה העמקה שבו, מורה על כך, אלא מה? יש חשך והסואה על אותו אור פשוט ותמים, אין בכך גאוה להכריז - אני איני רואה את החשך ומתעלם ממנו - מכיר רק באמת.

ואמרתי משל על זה, על פי הקדמת הגאון הצדיק רבי אליהו לאפיאן זצוק''ל, שהיה אומר: באמונה רשאי אדם להשתבח בעצמו ולומר מאמין אני, בוטח אני, וכדומה.

משל למה הדבר דומה? לאדם ההולך בראש ומנהיג צבור גדול הצועד מאחוריו, שמשום מה החליטו לעצם את עיניהם ולילך על פי המנהיג שפוקח עיניו. וכי שיך שיתגאה אותו מנהיג על היותו מנהיג צבור מאחוריו? וכי מה גאוה יש כאן על היותו פוקח את עיניו, הלא גם הצבור שמאחוריו יכולים אם ירצו לפקח את עיניהם, וכי בשביל שהחליטו לסמות את עיניהם ראוי הוא להתגאות עליהם? העולם כלו מראה על מי שבראו ''השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע'', אלא שיש בני אדם שמסמים עיניהם מאמונה פשוטה זו, מה אם כן גאוה יש לאותו שכן מחליט לפקח את עיניו.

ומאידך מאחר ורבים המה המסמים את עיניהם ונראה להם רחוק וקשה לפקח את העינים ולראות הכל בעין של אמונה - ראוי להכריז שאפשרי הדבר, ויש כאלה שפוקחים את עיניהם למען ילמדו כלם.

אדם המביא בכוריו בהכרזה: ''ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה '', צריך לעשות זאת בטקס גדול ובפרסום גדול, להורות ולהכריז על עצמו ''מאמין אני'', ולקים ''בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי'', להכריז ''לה' הארץ ומלאה'', וכל הצלחתי ושגשוגי אינם מכחי ועצם ידי, אלא ברכת ה' ומתנה גמורה היא ממנו, וכל הצלחתי היא לאחר הגזרה שכבר גזרה חכמתו יתברך. טקס נצחון אמת זו על שקר הכפירה והאפיקורסות, צריך להיות בגלוי ובפרסום. ומחובתם של כל אלו הרואים בעיניהם אדם זה המכריז על אמונתו בה' לקום ממקומם ולשתף עצמם בהכרזת האמונה כמוהו כדי להגדיל את פרסום האמונה בה' בפרהסיא ולעשות מעמד מכבד ברעש גדול למען תחקק האמונה עמק בלב.

טעם שני להבאת הבכורים - הודאה.

''וענית ואמרת'' - שאיני כפוי טובה (רש''י)

''משלם רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו'', אין שנאוי מלפני הקדוש-ברוך-הוא ככפוי טובה.

הודאה להשם יתברך, מוכיחה על היות האדם מיחס את הצלחותיו לבוראו ומכיר באמת מי הוא מיטיבו.

כמה פגיעה עמקה יש בנפש האדם, כאשר מתכחשים ומתנכרים לו כשהוא באמת עוזר וטורח להיטיב לזולתו, וזולתו מתכחש מלהכיר לו טובה ומתעלם לגמרי ממיטיבו, ועל אחת כמה וכמה כשהמדבר בבן המתנכר לטובות אביו, הלא על זה יתעב וישקץ בן שכזה יותר מהכל.

וענשו של נבל הכרמלי יוכיח, על שהיה כפוי טובה לדוד המלך עליו השלום, נגף הוא וכל רכושו בימים אחדים. ובפרט שכאן פוגם אדם באמונה שאין עוד מלבדו. ובזה נבין מאמר הגמרא:

בקש הקדוש ברוך הוא לעשותו לחזקיה המלך משיח, ולבסוף לא עשאו לפי שנעשה לו נס במלחמת סנחריב, שבא מלאך מן השמים והרג בהם מאה ושמונים אלף ראשי גיסות בלילה אחד, ולא אמר חזקיה שירה. ולכאורה מה סבת חמר ענשו, שנענש כל כך למנע ממנו מלהיות גואלם של ישראל - מלך המשיח, בשביל כך שלא אמר שירה והודאה?!

אלא, הלא כל חמדת לבנו - לחזות בנעם ה' בשובו לציון ברחמים, ומבאר ברמח''ל, שסוד הענג הגדול שיהא לעתיד הוא שיתגלה ''היחוד השלם'', דהינו שיברר ויבהר לכל אשר אין עוד מלבדו, וכל מה שעבר עלינו הכל היה בדקדוק גדול, וטעם ותקון היה לכל ארוע וארוע. ועל ידי מי יתגלה זאת? על ידי מלך המשיח, שהוא שיבחר להיות מגלה סוד יחודו יתברך השלם. ועל כן חיב הוא להיות משלם בתכלית השלמות באמונה זו בגלוי ובסתר.

חזקיהו המלך היה קדוש ומזכה הרבים שאין כמוהו, עד שהעמיד חרב בבית המדרש לאים על מי שלא יעסק בתורה, ומדן ועד באר שבע לא מצאו בזמנו תינוק ותינקת שאין בקיאין בטמאה וטהרה. ובודאי שפנימיותו היתה כחיצוניותו זכה וטהורה, אלא שמצא בו הקדוש-ברוך-הוא פגם קטן על כך שלא פרסם כראוי את נסו, ולא אמר שירה בגלוי ובפרסום דוקא, וכאמור, בודאי שבפנימיותו היה מאמין שלם ומודה בכל לבו על נסיו העצומים שעשה לו בהריגת סנחריב וצבאו, אולם לצרך התגלות יחודו צריך פרסום דוקא, ולכן אין הוא מתאים לגלות סוד יחודו יתברך, אחר שלא עשה מעצמו מעשה לגלות יחודו דוקא בפרסום ובשירה.

להודות ולהלל בפרסומי נסא להקדוש-ברוך-הוא, זהו גלוי ההכרה ביחודו יתברך, וחיבת היא להיות בפרסום ולא בצנעה.

הבכורים באים בפרסום ובטקס מפלא, לגלות יחודו יתברך שאין עוד מלבדו, ולא בצנעה.

הרי שעולה לנו מכאן ב' חלקים במצות הכרת הטוב להקדוש-ברוך-הוא:

א. עצם הכרת הטוב וההודאה.

ב. שתהיה דוקא בפרסום לגלות יחודו יתברך בעולם.

נתחיבנו להכיר טובה לחברינו להתחנך להכיר טובה לבוראנו, ''וכל הכופר בטובתו של חברו סופו כופר בטובתו של הקדוש-ברוך-הוא''.

כלל גדול: אדם המשחת במדותיו כלפי בני אדם, כך מתנהג הוא גם כלפי בוראו. אין אפשרות ביד אדם לפלג את עצמו באותה מדה עצמה, שכלפי בני אדם ינהג בה בשחיתות, וכלפי הקדוש-ברוך-הוא ינהג בה כראוי. ולכן, אדם הרוצה להשתלם במדה מסימת, חיב להיות משלם בה, בין כלפי הקדוש-ברוך-הוא, בין כלפי בני אדם, וכמו כן במדת הגאוה, ואדם השחצן על בני אדם, ומשתרר עליהם, בשום אפן אינו יכול להיות נכנע כלפי הקדוש-ברוך-הוא. לא יכול אדם לומר, כלפי הקדוש-ברוך-הוא אהיה ענו כי לו מגיע תהלה וכבוד, אולם כלפי בני אדם אנהג בגאוה. זו לא תעלה בידו, וסופו גם לכפר ולהרים ראש נגד אלקיו, אחר ששולל הוא מעצמו את מדת ההתבטלות וההכנעה בכך שמשתרר על הבריות, אזי גם על בוראו ישתרר וימרד בהנהגתו.

ובפרט שיש להכיר טובה לחברו, אחר היותו שליח מהבורא להיטיב עמך. ואם כן, אדם שכל טובותיך נגזרים עליך מלמעלה וגם חברך המטיב עמך זה בגזרת מעלה, אולם נבחר הוא להיות שליח להיטיב עמך, עליך להכיר לו טובה.

וזה המינימום הנדרש מאדם בתורת ''אדם''. שהרי מהות האדם נמדדת בהכרת הטוב, שמבין הוא להכיר טובה ולא לנהג בהתנכרות למיטיבו, שאין לו שחיתות גדולה מזו. ובעצם אפשר לומר, שככל שהאדם מכיר טובה יותר, יותר ''אדם'' הוא.

לדאבוננו, רואים אנו אנשים שמזמנים לשמחה של חבריהם, ומקבלים הזמנה זו כהזמנה לתשלום מס, ובפנים חמוצות כאלו איזה על והתחיבות נפלו עליהם שאין להם אפשרות מאי נעימות להפטר ממנה. ובטוח שאם בעל השמחה היה רואה כיצד חברו זה קורא את הזמנתו, היה בודאי מותר עליו, ובפרט כשאותו מזמין אכן בא לשמחתך, ועתה הנך אינו משלם לו טובה ללכת ולהשתתף בשמחתו, הרי שבזה הנך מראה שאין הוא חשוב בעיניך כלל, ואין אתה מחשיבו אפלו בשביל לטרח מעט לבוא לשמחתו, היש פגיעה גדולה מזו? או אפלו שהנך בא לשמחתו, אלא שרואה זאת כעל כבד, זהו שחיתות וקלקול המדות.

נביא כאן מספר ספורים מהנהגת רבותינו והקפדתם במיחד במדה זו של הכרת הטוב.

הכופר בטובת חברו ענשו גדול

הקדוש-ברוך-הוא ברא עולם וברואיו, ומתחסד עמם בכל יום ובכל שעה, כמו שאנו אומרים בתפלה: ''על נסיך שבכל יום עמנו נפלאותיך וטובותיך שבכל עת'', ונתחיבנו להכיר טובה ולהודות לו.

וכמו כן יש לאדם להכיר טובה לחברו, שאף על פי שחברו הטיב לו ברצון ה', הרי הוא כשליח ה', אולם סוף סוף הוא שליח טוב שנתגלגל על ידי עשית החסד והטוב עם המקבל, ולכן חיב המקבל להכיר טובה, ואם אינו עושה כן - ענשו גדול. כמו שראינו בנבל הכרמלי שהיה כפוי טובה לדוד המלך עליו השלום, ולא רצה לעזר לדוד במצוקתו ובריחתו מאויביו, ונענש שהקדוש-ברוך-הוא נגף אותו ואת כל אשר לו.

ספורים מדהימים מהנהגת הכרת הטוב של גדולי ישראל (מספר ''מורשת אבות'')

בנו של רבי שלום איזן מירושלים הגיע למצוות. הוא סר להזמין ל''קדוש'' בשבת, את רבי איסר זלמן מלצר. הנמוס חיב זאת, אף הכרת הטובה, אבל הוא לא העלה בדעתו שהגאון הישיש והחלש יוכל לבא רגלי ממרחק כה רב.

ה''קדוש'' היה בעצומו, גדולי ירושלים השתתפו בשמחה, בראשם הגאון מטשבין, שלאחר שטפס במעלה המדרגות התלולות קרוב לארבע קומות, התנשף ואמר: ''המעלות של דירה זו - הן חסרונותיה... '' הסבו גדולי ירושלים ושוחחו בדברי תורה - ולפתע נראתה בפתח דמותו של רבי איסר זלמן מלצר במחלצות השבת ההדורות.

הכל קמו לכבודו ולא הסתירו את השתוממותם ! הכיצד טרח ובא מהלך כה רב?!

אמת, ענה רבי איסר זלמן, רב המהלך מכפי כחותי, אבל חיב הייתי לבא, משום הכרת הטובה לבעל השמחה.

הכרת הטובה?!

כן, בגינו חלף במחי הרהור תשובה !

הדברים הפכו סתומים עוד יותר, והגאון הישיש נאלץ להבהירם: כאשר רבי שלום בא להזמינני לבר-המצוה של בנו, חלף במחי הרהור: ''הוא חוגג כבר את הכנס בנו למצוות - והרי זה עתה נערכה חתנתו ! אח - איך שהזמן חולף מהר, יש להזדרז ולשוב בתשובה בטרם... ''

ואם בזכותו חלף במחי הרהור תשובה - חיב אני לטרח ולהשתתף בשמחתו, מדין הכרת טובה !

רבי מאיר דן פלאצקי, בעל ה''כלי חמדה'', הגיע ללונדון כדי להתרים נדיבים למען מוסדות התורה.

באחד הימים, אחרי יום התרוצציות רצוף אכזבות אצל עשירי לונדון, שב רבי מאיר דן לאכסניתו עיף ויגע, ונחפז לדרכו לבלגיה, ומשם לאמריקה.

והנה ממתין רבי מיכאל לוי מתושבי לונדון שהביא דרישת שלום מאביו הישיש בן שמונים שנה, והתנצל בשמו שאין בכחותיו מפאת חלשה לבא אליו אישית. השיב הגאון גם מצדו בהתנצלות שממהר לנסע, וחסר לו פנאי לבקור פרטי. אך כעבר שעה קלה, משנודע לו כי אותו ישיש גלה בצעירותו את כתב-היד של רבנו חננאל לפסחים ושלחו למדפיסי הש''ס ''ראם'' בוילנא, הזדרז לשחר את פניו, באמרו: אדם שכלנו חבים לו תודה בעד מתנה יקרה זו. אין די כבוד להעניק לו.

רבי חיים שמואלביץ היה נוהג לומר על המשנה במסכת אבות (פרק ד' מ''א): ''איזהו מכבד המכבד את הבריות'' - אם מישהו חשב שהוא יהיה נכבד בלי לכבד את השני, הנו טועה בדבר משנה ! ''

דקות תחושותיו של רבי חיים בהכרת טובה והחריפות הרבה בה הדגיש את הצרך להכיר טובה, הנן פרשה מפלאה כשלעצמה. רבי חיים היה מטריח עצמו למרחקים ומטלטל בדרכים בתאו של טנדר מקפץ, כדי להשתתף בשמחת כללותיו של תלמיד מישיבה אחרת, אשר ''כבדו'' בכך שבא לשמע אצלו ''חבורה''... כל אברך, אשר בבחרותו למד עמו בחברותא, היה זוכה לבקורו של רבי חיים בביתו לאחר נשואיו. היתה בכך גם כונה עמקה ליקר את הבעל בעיני אשתו... לכל שמחה, אליה הזמן בארח אישי, היה בא, כמחוה על הטרח ושימת-הלב שהקדיש לו המזמין... בהקשר זה, היה מקפיד - וגם כאן בבטוי של הכרת הטוב - שהמזמין יואיל לפנות גם אל הרבנית, תבדל לחיים טובים... לא היה מקרה - ואפלו אצל בני משפחתו ממש - בו הגש לו כבוד קל כלשהו, בלי שיחפש את בעלת-הבית, טרם צאתו, כדי להודות לה על טרחתה: מקרים ''קטנים'' כאלה, למאות ולאלפים, מספרים בני-המשפחה ותלמידיו הרבים. מקרים רבים, בהם תמהו על רבי חיים תמיהה רבתי על מה ולמה נהג כפי שנהג, היה משיב: ''יש לי הכרת-הטוב לאותו אדם''.

בחור הסיעו למסבת ''שבע-ברכות''. כשהגיעו למקום בקשו רבי חיים שיתלוה אליו. הבחור השיב כי עליו לסדר דבר מה. לשאלתו השיב הבחור לר' חיים כי הדבר יארך כמחצית השעה. ''אני מחכה לך'', הפטיר רבי חיים. ''לא אטל את ידי עד לשובך''... הבחור החליט להשאר. במסבה דאג רבי חיים, בראש ובראשונה, כי לבחור תנתן מנה יפה וכל העת השגיח עליו כדי לודא שאכן הוא אוכל לשבעה...

בעל-הבית, אצלו התגורר בשנחאי, היה יהודי פשוט. למרות שרבי חיים נודע כאיש אשר קשה היה לגרר אותו לשיחת-חלין, היה מבלה בשיחות ארכות וחסרות כל תכן רוחני עם אותו האיש. הדבר עורר רגז ופליאה כאחד - רגז על האיש המעז לבטל את ראש הישיבה בהבליו, ותמיהה על רבי חיים, המרשה לעצמו לבטל מתלמודו כדי לשוחח שיחות חסרות שחר עם יהודי נטול כל לחלוחית של תורה... פעם נשאל על הדבר - ''האיש פתח בפני את ביתו'', השיב, ''ומה עם הכרת-הטוב?! ''

בערוב ימיו עלה האיש ארצה והתגורר בעיר מרחקת. פעמים אחדות טרח רבי חיים לבקרו ! (''מח ולב'' - ספר לזכרו של רבי חיים שמואלביץ)

---

פרשת נצבים

אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם... טפכם נשיכם וגו' (כט, ט-י)

מה תפקידנו בראש השנה

מובא בזהר הקדוש (ח''ב ל''ב) ''אתם נצבים היום'' הכונה לראש השנה יום בו נצבים כלם לפני ה', וכנאמר במשנה: בראש השנה כלן עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר: ''היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם''.

במשנה ראש השנה מכנה חג זה בשם יום טוב - ''יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת'', וכן להלכה נחשב יום זה כיום טוב לכל דבר - מסתפרין ומכבסים לכבודו, אין מתענין ואין מתודין בו.

ועל ראש השנה דרשו בגמרא את הפסוק: ''אכלו משמנים ושתו ממתקים כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' מעזכם'' (נחמיה ח, י)

אלא, שמאידך רואים אנו במשנה ראש השנה, שהוא יום דין: בראש השנה כלם עוברים לפניו כבני מרון, שנאמר: ''היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'', הרי שביום זה נפקדים כל בני האדם לחיים ולמות. ובגמרא ראש השנה: ''שלשה ספרים נפתחים בראש השנה: ספר צדיקים, בינוניים, ורשעים. צדיקים נכתבים לאלתר לחיים, בינוניים תלויים ועומדים, רשעים וכ ו ' ''.

אם כן, קשה להחליט כיצד תהא ההנהגה מצדנו ביום זה, מצד אחד ''אכלו משמנים ושתו ממתקים... ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם'', ומאידך ''ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו'', ומה יש סבה יותר מזה להעצב ולדאג?

ועוד יש להבין, למה בעצם נתן לנו יום טוב של ראש השנה, שהרי בשלמא יום טוב של סכות זכר לענני כבוד שפרש הקדוש-ברוך-הוא על ישראל בצאתם ממצרים, חג הפסח - זכר למצות ומרורים ולנסי יציאת מצרים, שבועות - קבלת התורה, וכמו כן יום כפור - ''כי ביום הזה יכפר עליכם'', לכל חג ישנה משמעות ברורה על ארוע שארע בימים ההם, ולכן לזמן ההוא חוגגים אנו זכר לאותו ארוע, להתבונן במה שארע להודות ולהלל להקדוש-ברוך-הוא על נסיו ונפלאותיו עמנו, אולם יום טוב של ראש השנה הרי שהוא יום טוב שלא ארע בו כלום, ולא מפרש לנו בתורה ובחז''ל במה עלינו להתבונן בחג זה, ובפרט על מה יש לשמח בו.

אמרו לפני מלכיות

אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם (ר''ה)

מצינו חרון אף ה' יתברך, גדול על ישראל על עשותם את המצוות בדרך הרגל - כמצות אנשים מלמדה, וכמו שנאמר בנביא: ''ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה... '' (ישעיה כט, יג-יד)

ובעצם יש להבין, מה הגרוע כל כך בקיום המצוות בדרך הרגל, ובפרט שמתפללים אנו בכל יום ''ותרגילנו בתורתך''?

בפשטות, החסרון הגדול בעבודת ההרגל הוא העדר הרגשת והכרת מלכות, העבודה לא נעשית כעבד העושה שרות למלכו, ואפלו לא כעבד הרוצה להתפטר ולצאת ידי חובתו, שלפחות מרגיש הרגשת יראה מכח אדנות מלכו שלא יענישנו, ולפחות אינו מסיח דעתו ממורא מלכו שלא יענישנו, ומשתדל לדקדק בעבודת שרות מלכו כדי שלא ילקנו.

אולם הגרוע מכל, כשהעבדות נעשית בהסח הדעת גמור מהאדון, והכל מבלי מחשבה והתבוננות, לא מהענש ולא מהשכר, הרי שהיא גוררת בעקבותיה להיות מזלזל בעבודה מבלי להקפיד על דקדוקה, עבודה בלי מורא, ובלי אחריות, ורק משום שכך טוב ומקבל בחברה, או שמעבודה זו יש לו מעמד כל שהוא וכדומה.

למה הדבר דומה?

בית חרשת לתעשית מכונות כביסה בו עובדים טכנאים רבים המיצרים למפעל מכונות כביסה, ובכן החליט אחד הטכנאים, בשביל מה אעבד קשה וכי מי רואה מה יש בתוך המכונה, ולשם מה אקפיד על כל ברג וברג, אכניס בתוך המכונה כל הבא ליד, ולבסוף אצפה את המכונה בכסוי החיצוני המבריק והיפה, עם כפתוריו הנוצצים, ותראה מכונת כביסה זו ככל המכונות. ברור שזו טפשות נוראה, כל בר דעת, ולו במעט, מפחד וירא הוא מלעשות זאת, לפי שיתפס לבסוף ויאשם בפשיעה וזלזול בעבודתו. ולכן בשעת עבודתו ביצירת המכונה, מדקדק הוא על כל פרט ואינו מסיח דעתו מהמחשבה - אוי ואבוי יהא לי כשתעבר מכונה זו בקרת קדם הוצאתה לשוק, ואתפס בקלקלתי, ולכן מקפיד שיהא כל פרט ופרט ולו הזעיר ביותר על הצד הטוב ביותר, מחשש שיענש ויקנס על פשיעתו.

תפלת שחרית, מנחה, ערבית, אלו מכונות המרכבות מתוך אלפי מלים וברכות, שלכל מלה, וכל שכן לכל ברכה, יש לה משמעות מיחדת, לשלמות מכונה זו הנקראת ''תפלת שחרית'', היתכן שיזרק האדם מלותיו וברכותיו ולבסוף יעטף תפלה זו בשם ''תפלת שחרית'' וישלחה ליוצר ובורא הכל ולומר לו, הנה ! התפללתי תפלת שחרית כאשר צויתני?!

ומה הגורם לתפלה כזו בחסר אחריות - חסר הרגשת ''מלכות'', המרגיש ''מלכות'' מעליו וכי הוא עבד לאותה מלכות - מינימום - יש בקרבו את הרגשת הפועל למעבידו, ואם גם זה אינו מרגיש, הרי ששכוח הוא לגמרי ממרות המלכות שמעליו, והרי הוא עבד החי בהפקר ללא שום מורא אדנות, וההוכחה לכך, צורת ואפן עבודתו המזלזלת.

נתבונן ! האם אנו רחוקים מאותו מיצר מכונות כביסה הטועה במחשבתו לשלח מה שבא ליד?

ובעצם יש לחקר ולעמד על מקור סבת רשלנות זו מצדנו, שאין לה לכאורה שום הבנה שכלית מאין נובעת הרגשת חפשיות והפקרות זו בתוכנו.

ונראה, שמדה זו נובעת מהתמרדות ואי רצון בעל. טבע האדם לשנא את המשתלט עליו, האדם בטבעו אינו סובל פקדות ואפלו יהיו אלו תמורת שכר, והראיה, אדם עובד אצל מעביד שיחסו לעובדיו יחס משפיל ומבזה, הרי שהעובד לא יוכל שאת יחס זה, ואף שבעבודתו זו מקבל משכרתו עליה, בכל זאת יברח ממקום עבודה זו, אחר שיחס המעביד משפיל וכל כלו התנשאות ושחץ על עובדיו. וזאת משום שהאדם בטבעו מרדן, וטוב לאדם קב אחד משלו מתשעה קבין של חברו, אדם בעסקיו שלו מעדיף להתעסק באפן עצמאי, ואף שהכנסתו מועטת, מאשר הכנסה של פי תשעה אבל להיות תחת הידים של חברו.

ומצינו כמה טרח כביכול הקדוש-ברוך-הוא להקנות לעמו תכונת הכניעה קדם מתן תורה, שהרי נשתעבדו אבותינו במצרים בעבודה קשה חמר ולבנים, והגיעו לשפלות עד דיוטא התחתונה להיות שפלים ונבזים, ולכאורה על מה ולמה, מה חטאו מה עוו ומה פשעו? אלא, לצרך קבלת התורה דרושה כניעה, להיות נכנע ומקבל מרות וציות מלא למצוות התורה, ובהיות מצבם של עם ישראל אז - קדם שעבוד מצרים - מתענגים על דשנה של מצרים בארץ גשן, רחוקים מקבלת מרות ואדנות, אם כן עלול היה מאד שלא יסכימו באפן טבעי לצאת משם ולקבל מרותו יתברך בעל תורה ומצוות, ואם אין תורה אין תכלית לעולם, לכן ראתה חכמתו יתברך שהפתרון והדרך להקנותם מדת ''הכנעה'', הוא בכך שישתעבדו במצרים בעבודת פרך, וירדו בהם המצרים במרות משפילה, ובכך יקנו בנפשם מדת הכניעה, ותכנס תכונה זו בקרבם, ולאחר מכן יגאלם ה', ואזי יעתיקו את תכונת כניעתם שרכשו במצרים תחת יד אדונים זרים - אליו יתברך, אחר שכבר הרגישו וטעמו תכונה זו שאינה בטבע האדם, להפך, טבע האדם מתמרד מלהכנע, אבל עתה שבעל כרחם יאלצו להכנע, תקבע בנפשם תכונה זו, ובנקל יעתיקוה לה' יתברך הפודם ומצילם מידי אדונים קשים.

וכמספר מהגאון רבי משה פיינשטיין זצ''ל, שפעם אחת האשם ברוסיה על עברת הרבצת תורה והעמד על כך למשפט. ואמר הוא, שהרגשת שפלות כזו שהרגיש שם בעמדו לפני המשפט, לא הרגיש מעולם, כיצד היחס כלפיו היה משפיל ומזלזל, ואמר: לאותה הרגשה נצמדתי והתלויתי אליה מאז, בכל עמידת ''שמונה עשרה'' שהייתי עומד לפני ה' יתברך.

וההסבר הוא, מטבע האדם קשה מאד להרגיש הרגשת שפלות וכניעה, אולם אם פעם בחייו אכן הרגיש הרגשה כזו מסבות שונות שהביאוהו לטעם טעם כניעה ושפלות באמת, לאחר מכן יותר נקל לו להעתיקה לעבודת ה'.

וזהו הטעם לרציעת אזנו של עבד עברי לאחר סיום עבודת שש שנים באמרו ''אהבתי את אדוני'', אזן ששמעה על הר סיני ''כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם'', עבדי - ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו - תרצע.

הקדוש-ברוך-הוא כל כך טרח לשעבד את עמו במצרים, להטעימם טעם עבדות כדי שיוכל להעתיקו לצרכו לאחר סיום עבודתם, ואותו עבד כמו כן נזדמן לו ההזדמנות לרכש תכונת עבדות שש שנים, ולבסוף כשבאפשרותו להעתיקה לבוראו, במקום זה בוחר לו להמשיך להיות עבד לאדון בשר ודם - תרצע אזנו, אחר ששמעה על הר סיני ''כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים'', שעמלתי וטרחתי להעבידם ולהוציאם ממצרים לצרך להיות לי לעבדים, וזה עשה את ההפך - תרצע.

שהרי מה שוה לו להקדוש-ברוך-הוא לתת תורה ומצוות ויקימום ללא הכנעה והתבטלות, שהרי העקר הוא ההתבטלות לרצון ה' בכל התנאים שהאדם מסובב בהם, לפי שללא כן, וכי חסר תרוצים לאדם להתחמק ולהשתמט?

ולסיכום: העבדות הנאמנת של העבד הנאמן נמדדת בב' פרטים:

א. הדקדוק בעבודה.

ב. הגם שקשה.

א. דקדוק העבודה: זאת הסברנו באריכות לעיל, שהעבד לא מסיח דעת בשעת העבודה לעשותה בדקדוק הראוי, ואפלו שמחשבתו מיראת אדונו, מכל מקום לכך משתדל בכל כחו לבצע את עבודתו בדקדוק.

ב. הגם שקשה, עבד מעולם לא יאמר לאדונו ''קשה לי'', ''לא עכשו'', וכדומה מתרוצים כאלו, אלא מבצע פקדת אדונו בכל מצב ובכל זמן.

כמו כן עבודת ה' לא תתכן ללא פתוח תכונת עבדות וקבלת מרות מאת המצוה - ה' יתברך.

ובזאת אנחנו נלכדים, ''בחלי ההרגל'', להשמיד ולבער מקרבנו את אמתות העבודה, ולא להשאיר אף זכר ממנה עם טעם עבדות וכניעה אמתית.

בראש כל שנה, תחלת מחזור סדור חדש לקיום העולם תחת מלכותו יתברך לשנה נוספת [כלשון הרמח''ל], מחיבים אנו להזכיר לעצמנו את אשר שכחנו במרוץ ההרגל - מלכותו יתברך. מצוים אנו להדגיש ''המלך הקדוש'' ''המלך המשפט'', בראש כל שנה נצטוינו לפתח את ההכרה במלכותו יתברך.

היש שמחה גדולה מזו ששמחים אנו במלכות שמים נוספת בחדוש קיום העולם לשנה נוספת, שנה נוספת של ''אשר בחר בנו מכל העמים'', שנה נוספת של חיי עבדות למלך מלכו של עולם, היתכן עבדים נאמנים שאינם שמחים ביום הלדת מלכותו של מלכם?!

לכך על יום ראש השנה - תחלת הסיבוב החדש - נאמר: ''אכלו משמנים ושתו ממתקים כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם'', זו שמחתנו כשמחת בני מדינה החוגגים את יום הלדת מלכם.

ומאידך, דוקא סבת יום חגיגת המלכות לסיבוב שנה נוסף, קובעת יום דין נוקב על כל אזרחיה, מי היתה ממנו תועלת ותפארת למלכות - אשתקד, הרי שיש להותירו לשנה נוספת, שהרי יש בו תכלית ותועלת למלכות, ולעמתו מי קלקל והשחית והפסדו מרבה משכרו, מלהשרידו לשנה נוספת, וכדגמת יום הלדת את פרעה יום חגיגת מלכותו, שהיא בעצם הכרזת אלהותו שהיה אומר: ''לי יאורי ואני עשיתיני'', וביום זה דוקא יום של שמחה וחינגא - ''נשא את ראש עבדיו ואת שר האופים תלה'' (וראה זאת באריכות בספרנו ''משפטי ישראל'')

נחזר לעניננו, יום ראש השנה נקרא בתפלה ובתורה ''יום הזכרון'', יום שנתן לתזכרת פתוח הכרת המלכות שנשכחה מאתנו בחלי ההרגל, ונהיו מצוותינו כמצות אנשים מלמדה, ''יום הזכרון'' נתן לנו כראש לכל החגים, ביום המתחיל סיבוב מחזור חדש לקיום העולם לעוד שנה נוספת, לזכר בריאת העולם מי בראו, ומי המצוה ופוקד את ברואיו החיים עלי אדמתו - לה' הארץ ומלאה.

ובכן מה דורשת הכרת המלכות מאתנו? יבאר בקטע הבא.

תכלית העולם התגלות ''היחוד השלם''

ראשית עלינו לבאר מהו ענין ''מלך'', ובמה מתבטא יחודיות המלך על יתר שריו ובני-עמו. אם בתלבשת, הלא כל אחד יכול לשים בגדי מלכות וכתר על ראשו. אלא פשוט הוא לכל, שהעם והשרים כפופים למשמעתו והוא המצוה. ובעצם, ''מלכות'' ישנה לכל אדם במדת מה, יש שר על עירו, והרי הוא כמלך בעירו, לפי שבעיר זו סרים למשמעתו. יש שר על שכונה, והרי הוא כמלך על אנשי שכונתו. יש אדם שהוא מושל ביתו, והרי הוא כמלך במדת-מה על אנשי ביתו, וכדומה. אולם נשתנה המלך על בני מדינתו שכפופים אליו גם השרים של כל בני עירו, וגדלות המלך נמדדת בכמה שיותר כפופים תחתיו. מלך שכפופים תחתיו יותר, ומלכותו מתפרשת על שטח ותושבים רבים, הרי שהוא מלך גדול יותר. ואם נעמיק יותר, הרי שככל שתלות העם במלכם ביותר, הרי בכך שלמות מלכותו בתכלית יותר. ישנו מלך הנצרך לעמו לשם יפי והוד המדינה, יש מלך הנצרך לעמו להיותו איש מלחמה היוצא ובא בכל מלחמותם ומנצח, ויש מלך שלא רק בדרכי מלחמה הנו בקי, אלא גם הנו כלכלן גדול ובקי בכל האפשריות להעשיר את בני מדינתו, וכן הלאה. הרי, שככל שנצרך הוא לבני מדינתו ובני מדינתו תלויים בו יותר, הרי שמלכותו יותר שלמה, כי היא גוררת הכנעה ובטול יותר של בני מדינתו אליו.

אולם, לאחר כל השלמיות שהזכרנו במלכות, דהינו שמושל הוא על צבור גדול, ומתפרשת מלכותו על תושבים רבים יותר, וכמו כן נצרך הוא לבני מדינתו ביותר, שתלויים בו בני מדינתו בכמה שיותר פרטים, עדין יכול להיות חסרון גדול במלכותו, לו לא כל השרים והעם יכנעו למשמעתו, שהרי בהתמרדות אפלו של חלק מהעם, כבר נתחו נתח משלמות מלכותו, ועם כל המעלות האחרות המשלימות את המלכות, מלכותו נפגמת ביותר בכך, שישנו חלק מהעם שאינו מתרצה להתכופף ולהכנע למלכם, ובזה עקר הפגם במלכות. כי גם אם ישנם חסרונות אחרים במלכות, כגון שהמלך אינו חכם כל כך ורק נבחר למלך להיותו בן מלך, או שהוא מלך על צבור קטן, או שאין תלות העם במלכם כל כך לפי שאינו איש מלחמה וכדומה, עם כל זה, אם כלם כאיש אחד בלב אחד מסכימים לקבל עליהם על מלכם ולהשמע לפקדותיו, הרי שתכלית המלכות מתקימת באותה מדינה, שכל תכלית המלכות היא הכנעה לאחד מיחד שהוא המלך, ומבלעדי זאת הגם שיהיו בו כל המעלות אין מלכותו תכליתית.

הקדוש-ברוך-הוא, מלך מלכי המלכים, מלכותו מתפרשת על העליונים ועל התחתונים, ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה', רם על כל גוים ה', התלות בו - היא בכל פרט ולו הזעיר ביותר, שהרי מבלעדי השגחתו לחסד על עולמו, לא יתקים העולם אפלו שעה אחת. בריאת העולם - על כל נפלאותיו, בריאת האדם על כל פלאותיו והחכמה העצומה שבו, תלויים המה בחסדו יתברך. אולם כל זה עדין ישנו בחסר כאשר תחסר בהכנעה של בני המדינה והעולם לצית למלכו של עולם ולהכנע למלכותו. אם כן האדם הנכנע למלכות ה', לפחות, מבחינתו, מהוה הוא תכלית למלכותו יתברך בעולמו שיכנעו אליו בני האדם. וככל שיתרבו המורדים, כן נפגמת מלכותו, וככל שיתמעטו - משלמת יותר מלכותו, ותכלית השלמות כשאין שום ערעור על הנהגת המלך במדינתו, וכלם מקבלים באהבה גזרותיו ללא שום חשד והרהור, ונאמן עליהם מלכם בכל אשר יעשה.

עקר האדם להתבטל לרצון ה', עקר תפקידו של האדם לצאת כמנצח מהעולם הזה המלא תלאות ונסיונות, הוא רק בכך שיכנע ויוריד ראש לכל גל וגל הפוקד אותו, ולהסכים ולשמח בתנאים בהם בחר לו ה' לעבדו, ולהבין שכל התמרמרות וחסר השלמה ממצבו זהו מרידה במלכות שמים, זהו הגשת ערעור על הנהגתו יתברך המפגינה חסר אמון בצדיקו של עולם א-ל אמונה ואין עול, וזהו בעצם דרישה הנדרשת מאתנו כעבדים נאמנים להכיר במלכותו יתברך ולהתבטל לה בלב תמים ושלם.

במדרש מובא: מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר לבטלה אלא פעם אחת - ''למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח''.

נתבונן, יעקב אבינו בצער נורא, יוסף איננו, שמעון ולוי עצורים, כל נחמתו רק בבנימין הקטן, ועכשו באים לטלו ממנו, ובכן שאלתו לבניו למה אמרתם לאיש העוד לכם אח? מצינו שהקפיד הקדוש-ברוך-הוא על יעקב אבינו על שאלתו ''למה'' - ''למה תאמר יעקב ותדבר ישראל'' (ישעיה מ, כז), אכן יעקב אבינו פעם אחת בחייו, פעם אחת מכל תלאותיו והרפתקאותיו שעבר שאל ''למה'', והקפיד עליו הקדוש-ברוך-הוא לפי מדרגתו. נתבונן אנו כמה פעמים שואלים אנו ''למה'', לא רק כמה פעמים במשך חיינו - זה לא נוכל ספר, אלא כמה פעמים ביום כמה פעמים בשעה, כל חיינו מהלך של ''למה ולמה'', לעינינו אין נראה בכך שום פגם, אולם הקדוש-ברוך-הוא רואה זאת כחסר אמונה בו, האמונה מחיבת התבטלות גמורה לכל ארוע ולכל מצב, ואפלו שאלת ''למה'', פגם הוא וערעור על הנהגתו יתברך.

אמרו חז''ל: ''אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרים מלמעלה'', אין הפקר בעולם, הכל בהשגחה, ולא די בכך אלא לפני כל נקיפת אצבע יוצא כרוז מלמעלה על פלוני בן פלוני שזה עתה יקבל מכה וינקף את אצבעו. כמו שהארכנו בזה בפרשיות קודמות.

ובמשל נאה נמחיש את המחסר אמונה למה דומה.

עשיר מפלג שאין זמנו מאפשר לו אף לאכל כראוי מרב טרדת עסקיו, החליט שחיב הוא מעט להנפש בכל שנה לחדש או חדשים מכל יגיעו ולנוח מעמלו. ובכן, הזמין קבלן ממחה, ובקשו, מאחר ומרגיש שהוא דרוש למנוחה כל שנה, וכסף לא חסר, ומוכן הוא לתן את כל הדרוש כיד המלך, שיבנה לו ארמון על שפת הים, לבית נפש ומנוחה שיסור לשם מדי שנה. עשיר זה לא היה מבין בעניני בנין וכמה צריך להיות המשך זמן בניתו, רק סמך על הקבלן שיעשה מלאכתו באמונה.

ובכן הקבלן אכן היה אדם ישר ותמים, והחל במלאכתו במלא המסירות והאחריות. שכר פועלים טובים, חמרי בנין הטובים ביותר, והחל במרץ בעבודתו. אותו עשיר, לאחר כמה חדשים, מתקשר לאותו קבלן בצפיה שאכן כבר סים מלאכתו, ולהיות שאינו מבין במשך זמן הבניה, חשב שאכן אפשר לסים מלאכה כזו במספר חדשים. ושאלתו אל הקבלן האם כבר יכול הוא להנפש בשנה זו בארמונו? מחיך הקבלן ואומר: בשלב זה סימנו בסך הכל רק את היסודות, ועל מה אתה סח? אותו עשיר קוצף וטורק את שפופרתו מידו. לאחר כמה חדשים שוב מתקשר העשיר, והפעם בצפיה גדולה של סיום המלאכה, ולהפתעתו נענה הוא - זה עתה סימנו קומה ראשונה בלבד. העשיר קוצף ומגלה את חשדו לקבלנו: ברור לי שאתה מועל במלאכה, נרפים אתם, בטלנים, אינכם עובדים כראוי ומועלים בתפקידכם ! והקבלן מסביר את עמדתו, אולם כמדבר על אזן שאינה שומעת, וכן על זה הדרך עד גמר הבניה.

נתבונן, ממה נובעת חסר אמונתו של אותו עשיר באותו קבלן נאמן? פשוט, הוא לא בשטח, ואינו רואה במו עיניו את מהלך העבודה. לו היה אותו עשיר נמצא במקום ורואה כיצד הקבלן המסור עובד במרץ, הוא ופועליו וכל המנופים, ומכונות הבניה, בפעלה קדחתנית עבורו, אף שהיה הקצב אטי ביחס לרצונו, אולם היה מלא שביעות רצון לראות כיצד המלאכה מתקדמת באמונה ובישר.

כן הוא ממש האדם ביחסו כלפי בוראו, דרושה לאדם ישועה מסימת להושע, כגון למצא שדוכו, או זרע של קימא, או בעית שלום בית, פרנסה, וכדומה, האדם לא נענה, מצלצל הוא בתפלתו לבוראו, רבונו של עולם, מה יהא עמי? הקדוש ברוך הוא עונה לו: האמן לי שאתה בטפול תמידי, ובכל יום מתקרבת ישועתך. אולם האדם רואה שמצבו לא השתנה, ואולי גם יותר גרוע, שוב לאחר תקופה מתקשר לבוראו, ואולי גם בחשד על המחדל בטפולו - ''ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני'' - כבר טוען לרבונו של עולם, שמא שכחו ועזבו. והקדוש-ברוך-הוא עונה לו: ''התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואני לא אשכחך''. ובכן ממה נובע חסר האמונה בהשגחתו יתברך? בכך שהאלקים למעלה והאדם למטה על הארץ ואינו רואה את הנפעל עמו. אינו יכול לראות הכיצד בכל יום ובכל רגע של סבל שסובל הוא את סבלו נתקנת בכך נשמתו, וכל הכתמים שנוצרו מעוונותיו לאט לאט מתגרשים, ומקרב בכך את ישועתו. ובהיות שאין הוא רואה זאת ומסתכל רק מלמעלה על ישועתו, חושד הוא במלכו של עולם.

אולם אליבא דאמת, אין סבל קטן שהולך לאבוד וללא מטרה וללא תקון מיחד.

לעתיד שיתגלה ''יחודו השלם'' של הבורא, אז תהא ההתגלות של כל הנסתרות והנעלמות מאתנו, בכך, שיתגלה לעין-כל סבת צער וסבל הגליות, סבל הכלל וסבל הפרט, עד הפרטי פרטים, עד כמה, ולשם מה, היה נצרך כל מכה ומכה של איש יהודי, ומה תקן בכך, ועד כמה היה נצרך זאת לצרך בנין המערכת הכללית של תקון עולם במלכות שדי.

ורק אשרי מי שחכם להשכיל ולהבין זה עתה, בהיותינו בגלות, את מציאות אמתית זו, שהנהגת הקדוש ברוך הוא בצדק ובישר ואינו מקשה ומהרהר על הנהגתו יתברך. וזו התזכרת נצטוינו לעמד עליה בכל ראש השנה, ולקבל עלינו נאמנות מלכותו יתברך בלא הסוסים, בתמימות ובישר, והוא ''יום הזכרון'' להזכירנו מלכותו יתברך בתקיעת שופר, ובאמירת מלכיות, ובאמירת זכרונות.

בשופר, אנו ממליכים אותו יתברך כדרך המלכים, שהעם מכריז על מלכותם בשופר, וזו שעת רצון הגדולה ביותר בראש השנה, כשכל העם עומדים כאיש אחד בלב אחד ומאזינים לקול השופר, וממליכים את יוצרם בנחת ובאמונה. ומקדם לכן אמירת פסוקי מלכיות המורים על מלכותו יתברך, ופסוקי זכרונות, המורים על היותו זוכר את כל ברואיו ואת כל מעשיהם ואין שכחה לפני כסא כבודו, להזכירנו שמלכותו בכל משלה, ולהתבטל לרצונו התבטלות גמורה בכל הסובב אותנו, שזו תכלית רצונו מהאדם, ובזה האדם נצח את הרע. שהרי כל הבשורה הגדולה שמבשרים אנו על העתיד לבוא עלינו, היא התגלות מלכותו יתברך ויחודו השלם לעתיד. ואם כן, הרי שזו התכלית, ואשרי המביא תכלית זו על אמתתה עוד בעצם ימי החשך, ומבקע את אור העתיד זה עתה בימי הגלות, בודאי יהיה ה' לו לאור עולם.

לסכום, מצד אחד עלינו לשמח בראש השנה להיותו יום שמחתנו על חדוש אלקותו עלינו לשנה נוספת, ומאידך לדאג שהרי יום חדוש המלכות לסיבוב נוסף גורר אחריו דין נוקב על כל ראש וראש, מה מעשהו ותועלתו למלכות, והאם ראוי הוא לחיים או למות. ומטרת יום זה, להשריש בקרבנו הכרת מלכותו יתברך. ואמר הגה''צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ''ל: שכשם שבכל חג וחג יש לו את סגלת החג המיחדת לו להמשיך אותה האדם אליו למשך השנה כלה, כמו כן מסגל ראש השנה למי שדבק במחשבתו בעל מלכותו יתברך, ומתבונן בימים אלו באלקותו, ומפתח את תכונת העבדות אצלו בהתבטלות גמורה לרצונו, סגלה היא, ליראת שמים ולאמונה פשוטה לכל השנה כלה, להיות בעזרת ה', כל השנה מרצה מהנהגתו יתברך, ויהיה בו את הכח לבטל רצונו מפני רצון ה' יתברך, אשר זהו כל האדם ותפקידו עלי אדמות.

''עשרת ימי תשובה'' על מה יש לשוב תחלה

עשרת ימי תשובה - ''דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיות קרוב'' - מי אינו עושה חשבון נפש בימים אלו, ימים שהבינוניים תלויים ועומדים לגזר דינם למשך שנה שלמה, ומי אינו רוצה לדעת את מדרגתו, הרצוי הוא לאלקיו אם לאו? חשבון הנפש הרגיל אצל רב בני האדם, הוא בפשפוש המעשים: גזל, אונאה, הלבנת פנים, לשון הרע וכדומה, בני עליה יותר - מחמירים על עצמם לפשפש בדברים יותר דקים ככונת הברכות, כונת התפלה, בטול תורה וכדומה. אולם בדבר הפשוט ביותר - שמים לבם עליו רק המעוט דמעוט מבני עליה, והלא הוא - אמונה. לרבים, ואפלו מבני התורה, ועל אחת כמה וכמה להמון, נראית ''עבודת האמונה'' מיתרת לגמרי, מי אין לו אמונה, מה צריך לעבד על אמונה, הלא ''כל ישראל מאמינים בני מאמינים הם''

בשורות קצרות ומועטות אלו, ננסה בסיעתא דשמיא קצת לבאר מהי אמונה, ומה הצרך לחזר בתשובה על מחדל עיונה ומשמעותה, וכיצד משקפת היא בעצם את כל מדרגת האדם.

ונקדים דבריו של הגה''צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ''ל (אור יחזקאל אמונה עמ' רא): שאלני היום אחד מבני הישיבה, מדוע מרבים אנו לדבר בעניני אמונה, וכי אמונה מהדברים הצריכים חזוק, והלא כל העולם מורה אמונה וכלל ישראל מכנים ''מאמינים בני מאמינים''? אך האמת שטועים אנו במהות הבנת האמונה, וסוברים שההכרה באמונה שנרכשה לנו בהיותנו תינוקות בבית הספר, גם היא נקראת אמונה. וכבר הזכרנו כמה פעמים שאמונה ויראת שמים שלובים יחד, האמונה מביאה ליראת שמים, ודרך היראה מגיעים להכרת האמונה, וכל אמונה שאיננה מביאה לידי יראת שמים, איננה אמונה, ומעתה כיון שרחוקים אנו מיראה ואמונתנו לא הביאתנו לידי יראת שמים, על כרחך שאף אמונתנו לא נקראת אמונה. עד כאן.

ובמקום אחר נאמר בשמו: אמונה נמדדת בדקדוק המצוות קלה כבחמורה. עד כאן.

''מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה'', הקדוש ברוך הוא רוצה פנימיות - רחמנא לבא בעי - אין חפץ ה' בזריקת מצוות חיצוניות ויבשות ללא לב, המצוות נועדו לצרף בהם את ישראל ולהכשירם ללב בוער ביראת ואהבת ה', זוהי תכלית המצוות, ולא להבין להפך, שנצטוינו להאמין בה' ולירא ממנו כדי לקים מצוותיו. המצוות הן כעצות ודרכים כדי שנירא ממנו ותזדכך אמונתנו בו ושדרכם נגיע לתכלית - ''ובו תדבק'' - שהיא תכלית כל התורה כמבאר ברמב''ם ב''מורה נבוכים''.

באמונה ברורה וצרופה, יש בה כדי להביא לתכלית שהיא יראת שמים. וזאת בהיות שהמאמין השלם לאחר שהגיע להכרה ברורה במציאות והשגחת הבורא, שופט הוא במו עיניו: מאחר והכרתי מי הוא אדון העולם, אם כן למי יש לעבד וממי יש לירא? הלא רק לזה שהנני מאמין בכחו ויכלתו ! הרי שההכרה המלאה באמתות האמונה, יש בידה להביא את הצדק הגדול ביותר על מקומו, ולהקריב למענו את כל היקר עם כל המסירות הנדרשת לכך, מה נותר אם כן - לכח הרע - אפן להפיל לאדם את הצדק הגדול ביותר אם לא ''להצדיק'' את השקר, ולהרשיע את האמת הנקיה והברורה לכל קטן וקטנה? והיאך עושים זאת? ''כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים'', לא חלקה התורה מי הם החכמים ומי הם הצדיקים ומהי מדרגתם, הרי שאף אם יהיו דינים כמשה רבנו ויעקב אבינו, מבטחים המה שהשחד יסלף מעיניהם את הצדק והאמת. ומהו בעצם שחד, כסף? מתנות? הלא זהו שחד קטן וזעיר יחסית לעמת שחד הרצון והתאוה, המתירנות והחפשיות, שהרי כסף ומתנות זוהי קצת אפשרות להנות מהחמר, והלא זה כלום לעמת השתקת המצפון לבל יסתר את מעשי החשק הטיול והחפש, שאת שלוה זו קונה האדם בהיותו משתמש בשחד הרצון והתאוה, שהרי בשחד זה עוקר הוא את יסורי מצפונו המתיסר מאימת מלך מלכו של עולם, ומתיר לעצמו את זממי תאוותיו, בהיותו מתנכר ומתכחש לאמונתו המפריעה לו, וחוסמת את דרכו - דרך החפש והרצון, ובשחד זה מסלקה מעליו, בהיותו מכחיש ''בצדק'' את אמונתו הנטועה והמשרשת בו מקטנות, ומחנוך בית אבא, ומבטלה כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש. ובעצם, גמרא ערוכה היא (סנהדרין סג). ''יודעים ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא''.

רצו עריות, אבל אי אפשר, המצפון מיסר, האמונה מפריעה, מה העצה? ללכת לעבד עבודה זרה, ובכך להתכחש לאמונה, כדי שהעריות יתרו בפרהסיא ללא בשת פנים וללא מצפון נוקף. אבל והלא יודעים שאין בה ממש אם כן איך אפשר להתכחש לאמונה אחר שיודעים שאין בעבודה זרה ממש? זו אינה בעיה כלל ! אחר שיש שחד ורצון לעברה, כבר אין קשי כלל להשתכנע לשקר, לקפל את האמת ולזרקה לאשפה.

ובמי מדבר? בדור המדבר - דור דעה, דור מקבל התורהי דור המנהג תחת המנהיג הגדול ביותר - משה רבנו עליו השלום.

ועדין מקום למספק במעוט אמונתו לומר: ברוך ה' רחוק אני מעריות, רחוק אני מעבודה זרה, ואין בכח חמורות שכאלו להטות ממני את האמת.

לזאת נעמיק בדברי הגר''י לוינשטיין שהבאנו בתחלת דברינו: אמונה ויראת שמים שלובים זה בזה. כל שחד מעור מאמתות האמונה, האינו משחד כלל - אמונתו ברורה וצרופה, ולעולם אינו חוטא, אינו כועס, אינו מתגאה, מדקדק בקלה כבחמורה, כיון שבמו עיניו רואה הוא את האלקים. המשחד הרבה - כופר בכל. וביני לביני בין מדרגת המאמין השלם - להיותו בלתי משחד כלל, לכופר המשחד הרבה, ישנם אלפי מדרגות, וכל אחד נמצא במדרגת אמונה עד היכן שהשחד פגע בה, וכאן יכול אדם לדעת את מדרגת אמונתו ומבלי לטעות. פשוט, כמדת הכשלונות שלו כך מדת האמונה שלו. אדם שנכשל הרבה, זהו מחסר יראת שמים שנובע מחסר אמונה, והרי אמונתו פגומה וכשלונותיו מוכיחים על גדל פגימותה. אדם שנפל פחות, הרי שאמונתו פחות פגומה. ובקנה מדה זו יבין האדם עד כמה עליו לשוב בתשובה על האמונה להשלימה, ולהבין כי הכשלונות שנכשל בחטא - במדה שנכשל, זהו בדיוק מדת האמונה בה הוא אוחז, כי חסרון אמונה הוא פנימי וקשה לעמד עליו, אלא רק לפי התבטאותו בחיצוניות, והמה המעשים, ולפיהם יהא לאדם קנה מדה מדיק עד כמה אמונתו שלמה או חסרה. ובמדה זו יוכל האדם למדד את צדקותו, שהרי ''חבקוק הנביא'' הוא, שבנבואתו קבע את הצדקות כפי האמונה - ''וצדיק באמונתו יחיה'', הצדיק נחשב כפי שחי את אמונתו, החי את אמונתו בהכרה ברורה ומלאה זהו צדיק גמור, וכן על זה הדרך יתר מדרגות בני האדם כפי מדרגת אמונתם.

ומהו השחד הגדול הפועל ראשונה לעור את עיני השכל מהאמונה, ולהביא לכל החטאות כלם? הלא מקרא מלא הוא.

''תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה'' (משלי כג, כו)

הקדוש-ברוך-הוא אומר לאדם: תן לי את לבך, תן לי פנימיות, אל תזרק לי חיצוניות בעלמא, וכמו כן האדם אומר להקדוש-ברוך-הוא: רבונו של עולם, רצוני לתת לך את לבי, רצוני שיהא לבי מסור בידי להשתעבד לך, ואולם מה אעשה ולבי לא מסור בידי? על כך עונה הקדוש-ברוך-הוא: ''ועיניך דרכי תצרנה'', שמר את העינים מהדרכים, שהרי השחד יעור עיני חכמים - עין תחת עין, תלתה התורה את שחד הסטיה מהאמת, בלשון עורון העין - יעור עיני חכמים, לא לחנם, רמז גדול רמזה לנו התורה כאן, השחד של העין מעור את העין, שחד הראיה האסורה מטמאה את המח, עין רואה ולב חומד, ומהעין חודר השחד, ומעור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים מזכות האמונה.

אל''ף בי''ת - א'מונה ב'רית, אלו האל''ף בי''ת של הכל, בלעדיהם חשוף האדם לכח הרע המשתולל במיחד בתקופתנו - עקבתא דמשיחא, בכונה זדונית לשלל מהרבה עינים את ההבטחה של ימות המשיח - צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שההנאה זו היא בעין, כמבאר בבן איש חי, פרשת ואתחנן.

עשרת ימי תשובה ימים של תשובה ותקון - בתקון היסודות יחנך ויבנה כל הבנין כלו. ונסים ביסוד גדול בעבודת ה' הרמוז בפרשתנו

''כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה הן בעודני חי עמכם היום ממרים היתם עם ה', ואף כי אחרי מותי'' (לא, כז)

בפסוק זה יש קשי בלשונו, משה רבנו אומר לכלל ישראל ממרים היתם עם ה', הן בעודני חי, ואף כי אחרי מותי, והלא היה צריך לומר וכל שכן אחרי מותי, שהרי אם ממרים הם עם ה' בהיות משה רבנו קים כל שכן שימרו פי ה' לאחר מותו, ומהו הלשון ואף כי אחרי מותי המורה כאלו ואחרי מות משה יש יותר חדוש בדבר שימרו פי ה' והלא אחר מותו יותר פשיטא שימרו פי ה'.

אלא, האדם מטבעו מרדן, קל לו לאדם לעשות דברים מיזמתו שלא נצטוה עליהם וקשה לו מאד לעשות דברים שנצטוה עליהם ואף שיותר קלים הם לבצוע מפאת קשי טבע ההתמרדות שבו.

ועל כן פשוט הוא הנאמר בחז''ל גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה, משום שהמצוה באפן טבעי נפעל אצלו כח המתנגד והמתמרד מה שאין כן למי אינו מצוה שאין לו את יצר ההתמרדות.

ועל פי זה יובנו היטב דברי משה רבנו לישראל, ''כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה'' - הרי שמתיחס כאן משה רבנו למדת ההתמרדות שהיא המרי והקשיות ערף, ''הן בעודני חי'', שהרי אני עומד עליכם ומוכיח אתכם לעשות רצון ה' ובודאי שיש לכם כעת נסיון ההתמרדות נגדי, ''ואף כי אחרי מותי'' - מוסיף משה רבנו ואומר ידעתי ערפך הקשה שאף אחרי מותי שאין יצר ההתמרדות כל כך תקיף אצלכם שהרי כבר אינני קים שיהיה לכם יצר מיחד להתמרד לדברי, עם כל זה ידעתי שתכעיסו את ה'.

לכן מעקרי התשובה החשובים ביותר היא הכניעה, לפי שההתמרדות היא סבת החטא והיא המביאה את האדם להגיע לעוונות החמורים ביותר ואף שאין לו שום הגיון וענג לעשותם כעוון העגל לאחר מתן התורה שהעידה התורה את סבתו וכנאמר שם ''כי עם קשה ערף הוא'' וכמו שהאריך בזה הגאון ר' חיים שמואלביץ זכר צדיק וקדוש לברכה. ובהתחזקות במדת הכניעה מתקן האדם את מדת הקשיות ערף והעקשנות שלו והוא מה שיביאהו לתשובה השלמה.

---

פרשת האזינו

כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו (לב, יא)

חג סכות

את חג הסכות חוגגים אנו זכר לענני כבוד שפרש עלינו הבורא בצאתנו ממצרים. ענני כבוד היו בחינת השראת השכינה מעל עם ישראל, ולא שמירה גשמית גרידא היתה כאן משרב וגשם, אלא פרישת אור שכינתו יתברך מעל ראשיהם של ישראל. (וראה בספר נתיבות שלום שהאריך בזה)

ולכן עושין אנו זכר לענני כבוד בלבד - במצות סכה, ואלו לב' מתנות אחרות שנתלוו לעם ישראל במדבר - באר ומן, אין אנו עושים שום זכר, לפי שאלו היו לצרכיהם הגשמיים, ואלו במתנת ענני הכבוד נתוספה הארה רוחנית - השראת שכינה.

וראיה ברורה לכך, רואים אנו בפרוש רש''י על החמש בסוף פרשת ''כי תצא'' בענין תעלולי עמלק הרשע, ''ויזנב בך כל הנחשלים אחריך'', אומר שם רש''י: אלו שמחמת חטאן היה הענן פולטן, מהם היה מזנב עמלק ומחטיאם. הרי חזינן, שענני כבוד לא סבלו חוטאים, והחוטאים היו נפלטים מענני כבוד, וודאי שהגורם לכך קדשת השראת שכינה שהיתה מסוככת עליהם במתנה זו של ענני כבוד.

ויש לנו כאן לראות ב' נקדות, בהם היה עמלק צד את הנחשלים שהיה הענן פולטן, והם א. אמונה. ב. ברית. וכמו שפרשו ''אשר קרך בדרך'', שצנן וקרר אמונתן ובטחונן של ישראל, שהרי היו כל האמות יראין מישראל - ''אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל ישבי כנען'' - הרי שאמות העולם אף הן היו באמונה ברורה שאלו הם עמו ונחלתו, ואין מה לקרב אליהם למלחמה, אחר שה' הוא הנלחם להם, ועמלק בגדל קנאתו שגררה אחריה שנאה, לא יכול היה לסבל יחודיות זו לעם ישראל מהכל יכול, ונתן נפשו לקפץ לאמבטיה רותחת ואף שידע שיכוה, אמר - מוטב שאכוה אני ובלבד שאצננה לאחרים, ובזה צנן בטחונן ואמונתן של עם ישראל עצמם, שאף הם היו בטוחים בחסדו יתברך השופע עליהם, והיו בפסגת שמחתם על האוצר היקר שנפל בחלקם, להיות עמו ונחלתו של בורא עולם - ''כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגלתו'', ובא רשע זה ובלבל שמחתם, והרפה את אמונתם ובטחונם בבוראם, בראותם שעדין נתונין המה למשסה ולבוזזים, וכמובא במדרש, שעמלק היה מתלוצץ ממצוותיהם של ישראל וזורק מילותיהן כלפי מעלה, הרי שהכניס בהם ארס הכפירה לדחותם לגמרי.

ונקדה שניה, שהיה מטמאם במשכב זכור, היא נקדת טמאת עריות, שעוקרת כל רגש וזיק של קדשה, ומיבשת כל לחות מהנשמה הקדושה.

יודעת מרכבת הטמאה המלבשת בעמלקי שבב' נקדות אלו נתן להצליח להרחיק את ישראל מאביהם שבשמים, ואף להשניאם על בוראם שירחיקם ויתנם בידי מבקשי רעתם. וכמעשהו אז, כן מעשהו עתה, בעקבתא דמשיחא, סמוך לבעורו - ''ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ'', יודע הוא שעם ישראל אמורים להנות מזיו השכינה לנצח נצחים, וזמן פרקנם קרב, ובזה תלוי חסולו לנצח, ואשרם של ישראל לנצח, אולם בכל זאת משנאתו לא פרש, ובכל כחו משתדל לצוד כמה שאפשר נשמות ברשתו, לאבד מהם את אשרם הנצחי. וממשיך בדרכו בפרישת רשת על ב' נקדות ראשית דרכו - אמונה וברית. וכפי שרואים אנו בדורנו כמה משתוללת כפירה ומינות בישראל, ודוקא מתוך אנשים מישראל - ''מהרסיך ומחריביך ממך יצאו'', ומה שהצליח עמלק הרשע ב - 50 שנה האחרונות להשמיד ולצוד נפשות יקרות לשמד ולשואה רוחנית, שום אמה ולשון לא הצליחו לעשות זאת באלפי שנים, כי נתחכם, בהורמנותא דלעלא, לטמע ולהשריש כפירה בלבות אנשים מישראל, שבכך תהא השפעתם על אחיהם ביתר שאת ויתר עז, מאשר אלו ינסו אמות העולם להעבירנו על דתנו. שעל אלו האחרונים עמדנו בגאוה ועז נגדם, ובקלות מסרנו נפשנו על קדוש ה' להריגה, לשחיטה, ולכל מיני מיתות משנות, בשמחה, ובאהבה, כיון שלא הצליחו אלו לפגע בנשמותינו אלא רק בגופנו, אבל בתחכום זה להעביר את הכפירה והמינות ''כחי ועצם ידי'', דרך אנשים מישראל, זהו פתוי שלא הצלחנו לעמד בו, בראות פתיים רבים - הכיצד נתן להיות יהודי גם ללא תורה ומצוות.

וזהו הנסיון האחרון והקשה ביותר - דרך רשעים צלחה, אש יורדת מן השמים לכבוד נביאי הבעל, לשרתם, לאמצם במדינה משלהם, בצבא משלהם, ואצלם הכסף, והכסאות, והשלטון, ובתי המשפט, הכל פתוח לפניהם, ואלו עובדי ה' מתרפסים ומשתטחים, לקבל מהם מנת לחם, לקים את תלמודי תורתם וישיבותיהם. הרי שזה ממש כמבאר בספרים הקדושים, שלעתיד יהא מבחן קשה כענין אליהו בהר הכרמל, אש של מעלה תרד, אולם לא כאז לכבוד אליהו הנביא, אלא להפך לכבוד נביאי הבעל, ואף על פי כן יצטרכו אמוני בני ישראל להיות חזקים באמונתם, ולא לפל ברוחם, על אף ההסתר פנים הנורא שיהא בימים הקשים ההם, שהם בעצם ימינו.

והסבה שנתנה לעמלק הרשע רשות להרשיע בטמאה ובכפירה את עם ישראל, ובהצלחה גדולה כזו, מה שלא נתן לו רשות בדורות קודמים, הוא מכיון שאנו הדור שבעזרת ה' אמורים לזכות לאור הגדול של מלכנו משיחנו, ועינינו - עיני בשר שאנו נושאים עלינו, המה העינים שעתידים לזכות להיות יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה, אם כן כדי שבאמת יצדק על פי הדין והמשפט ענג כזה עצום ורב להנות מזיו אורו, חיבים עינים אלו להתנסות בנסיונות תקיפים ותכופים, בפריצות נוראה, ובחציפות של טמאה, כדי שבאמת יקים בהם מאמר המדרש: כל הרואה דבר ערוה ואינו זן את עינו ממנו, זוכה ורואה פני שכינה, ויקים בו: ''והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו'', וקדוש מקרי הנוטר קדשתו.

כי הרי הגיע הזמן של התגלות שער ה- 50 של הקדשה - 50 שערי בינה, ואי אפשר לנו לזכות לזה, רק באם קדם נעמד בנסיונות של שער החמשים של הטמאה, וכדברי ''האור החיים'' הקדוש, שאי אפשר לזכות לקדשה מסימת אלא אם כן עמד האדם בצד הטמאה השוה לה, שער כנגד שער.

אולם ביציאת מצרים מצינו, שלא הצליח עמלק אלא לזנב את הנחשלים שמחמת חטאן פלטן הענן, דהינו כל מי שהיה מצוי תחת חממת ענני הכבוד - צל השכינה - לא יכל עמלק לשלט בו. זו העצה היחידה להנצל מעמלק, לחסות בצלם של בתי מדרשות ובתי כנסיות, ולעסק שם בתורה, ובתפלה, ולא להתנתק חס ושלום מצל השכינה ששורה שם, ואז יכול להיות - כלי האי ואולי - בחסדי ה' וברחמים מרבים, יכול להנצל ממים הזדונים של עמלק וגונדא דיליה.

בזה יבאר ענין שלעתיד יבחן וינסה הקדוש ברוך הוא את אמות העולם במצות הסכה, ויוציא חמה מנרתיקה ועתידין הם להעדיף לבעט בה ולצאת, מאשר להסתופף בצל השכינה השורה בה. וכאן ירמז להם הקדוש-ברוך-הוא לאמר: לא הייתם יכולים לעמד במצוותי - שאלו הייתי נותנם לכם, שהרי לשמירת המצוות יש צרך במסירות נפש, התמודדות עם קשיים, וראו הכיצד אינכם מסגלים לכך. וכיון שיצאו ממנה יהיו למאכלת אש, לפי שאינם ראויים להסתופף תחת ענני הכבוד צל השכינה. אולם ישראל, עם כל הקשיים והנסיונות, לא יזוזו ממנה, ובכל מצב יסתופפו בצר ובמצוק תחת כנפי השכינה, לפי שכך למודים ורגילים המה במשך כל הדורות לקים המצוות במסירות, וינצלו מכל רע.

---

פרשת וזאת הברכה

שמחת תורה

''שישו ושמחו בשמחת תורה ותנו כבוד לתורה''. ששים ושמחים אנו, רוקדים עם התורה האחוזה בזרועותינו, ושמחים בה. וכאן מקום לחשבון נפש מרתיע ! האם גם התורה שמחה ומרצה מאתנו?

אדם הנושא בת מלך, בודאי שמח הוא בה, בת עדינה, משכלת, מיחסת, בודאי מתענג הוא על כל רגע ורגע ששוהה עמה, אולם אין זה אומר שגם היא מתענגת להיות במחיצתו, שהרי אם אמנם התנהגותו כיאות לבת מלך, ונזהר הוא בכבודה, ומעניק לה תכשיטים, ומאכלים עדינים וטובים, כראוי לאפיה ולעדינותה, בודאי שמחה גם היא בו, אולם אם מתנהג הוא בה ככפרי בהתגשמות ובגסות, מזלזל בה, לא נוהג בה כבוד כראוי, יתכן אפוא שהוא שמח בה ומציאה היא אצלו, אולם היא אסורה תחתיו ומענה תחת ידו.

התורה נתנה לנו כבת מלך מלכו של עולם, שמחים אנו בה, תורה תמימה, נעימה, אצורה בסגלות ובחכמה אין קץ, והיאך לא נשמח בה אחר שהיא אוצרו היקר ביותר של הקדוש-ברוך-הוא, שהרי נקראת ''שעשועים'', וכנאמר: ''ואהיה אצלו... שעשועים יום יום'' (משלי ח, ל)

וכדי לשבר מעט את האזן מה פרוש הפסוק: ''ואהיה אצלו שעשועים יום יום'', כל אדם משתעשע ביקר לו, ילד קטן בצעצועיו היקרים לו יותר מכל, אדם מבגר יותר משתעשע בכספו וזהבו, עשיר מפלג משתעשע ביהלומיו ובאבני יקר אשר לו, מלך משתעשע בכבוד מורא מלכותו, ואלו מלכנו מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא במה שעשועיו? באותיות התורה הקדושה, ואם התורה היא שעשועיו של הקדוש-ברוך-הוא, הרי שאין לתאר ולשער מה טמון וגנוז בה, אלו אורות וסודות נפלאים, אם כן לנו בודאי יש במה לשמח. אלא השאלה היא, האם גם לתורה יש מה לשמח בנו, האם מרצה היא מהנהגתנו כלפיה, האם נזהרים אנו בכבודה כראוי, עוסקים בה, או מנחת היא אצלנו בקרן זוית, כאשה אלמנה ועזובה שעזבה בעלה והלך למדינת הים, ואין דורש ואין מבקש לה, הלא זעק תזעק לאביה: ביד מי נתתני, ביד מי שאינו יודע במעלתי ובמעלת אבי, הכזה חתן בחרת בעבורי, אני שהייתי שעשועיך יום יום?!

ולכן יבאר כמה קשה ענש בטול תורה יותר מכל העברות כלם, שהרי זהו זלזול בדבר היקר ביותר של הקדוש-ברוך-הוא, התורה, שהיא שעשועיו של הבורא, שאין לו יתברך יותר יקר ממנה, היאך לא יקנא לכבודה ויחרה אפו על חתנו המזלזל בבתו של מלך?!

קביעת עתים לתורה

חיב אדם לעסק בתורה בת המלך מלכו של עולסי בכל שעותיו הפנויות, בה יבלה זמנו, ועליה יתן דעתו, כראוי לבת מלך ושעשועיו. וגם הטרוד בעסקיו ובפרנסת בני ביתו, חיב לקבע עתים לתורה יום יום, ולתת דעתו על התורה. ואם לא כן, ענשו חמור ביותר, על היותו בז לאוצר היקר שנתן לו.

וראיתי ב''כף החיים'' להגאון רבנו חיים פלאג'י זצוק''ל, דבר נורא בענין קביעת עתים לתורה. שהרי ידוע, כשם שיש ישיבות למטה כך יש ישיבות למעלה בעולם העליון, וכנאמר אצל הצדיקים: ''ילכו מחיל אל חיל'', וכשם שאין מנוחה לצדיקים בעולם הזה כך אין מנוחה לצדיקים בעולם הבא, אולם חסר מנוחתם בעולם הבא הוא מסבת היותם נטרדים להדרש להתענג כל פעם בענג גדול נוסף.

משל למה הדבר דומה?

עשיר מפלג, המקיף בעסקיו עשרה מיני עסקים שונים, וממנה מנהל עבודה על כל עסק ועסק, והוא יושב לו במשרדו, והנה מקבל ידיעה ממנהל אחד על הצלחת העסק ברוח יומי של 5000 דולר, לאחר שעה קצרה שוב מטריד את מנוחתו מנהל השני בבשורת פדיון עסק ברוח של 10, 000 דולר, וכן הלאה, הרי שבמשך היום מטרד הוא מכל מנהלי עסקיו בהודעת רוח הנכנס, אזי, אמנם אין לו מנוחה, אולם זהו אשרו הגדול ביותר, וכל טלפון שמקבל, הרי קופץ הוא על צלצולו, גם באמצע שנתו ומאכלו, לשמע בשורת הרוח.

כן הוא אצל הצדיקים, עד שיושבים המה במנוחה בעולם הבא ונהנים מזיו השכינה, מקבלים הודעות ''מטרידות'' לעזב מקום מנוחתם ולעלות למקום גבוה יותר, בהתאם למעשיהם, ולזכות שהשאירו בעולם הזה לאנשים החיים כאן על פי דרכם, שבכך מעברת לזכותם עוד מעלות נוספות, לעלות מעלה מעלה בגן עדן העליון.

הרי, כשם שיש ישיבות למטה ישנם ישיבות למעלה, וההבדל הוא עצום, ישיבות של מעלה זהו ענג שאין לשערו ולתארו, שם התורה היא במובן הרוחני, תורה שהנשמות לומדות בגן עדן, מפי צדיקים וקדושים כרבי שמעון בר יוחאי ורבי עקיבא ויתר התנאים והאמוראים הקדושים, ואחריהם הרמב''ם ורש''י והשאר, וכל רגע ורגע ענג הוא לנשמה - צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.

ובכן אומר הגר''ח פלאג'י זצוק''ל: אדם שעסק בתורה יום יום, כמובן שיש לו רשות כמו כן יום יום לכנס לישיבות של מעלה להנות מעסק התורה רוחנית שאין קץ וגבול לאשרה ולענגה, אולם אדם שביום מן הימים זלזל בשעור תורה כאן בעולם הזה, ונתרשל מלילך, אזי, יום כנגד יום, באותו תאריך ובאותו יום יסלק כמו כן מישיבה של מעלה, ושומר בית דין העליון יסלקהו משמיעת דברי תורה הנאמרים בישיבה של מעלה. ונפשו בשאלתו: על מה ולמה מסלק אני מאור עליון זה? על כך ישיבוהו: ביום שכזה בתאריך פלוני, נתרשלת מעסק התורה בישיבה של מטה, על כן אין לך רשות לכנס לענג רוחני זה, שקורת רוח שלו שוה ושקולה ככל ענגי עולם הזה. וכמובן זהו צער לנשמה שאין לתארו.

על כן, אנו בסוף הימים הנוראים, לאחר שנזדככנו מחטא ועוון, וישבנו בצל הסכה שהיא צל השכינה, באים ושמחים בשמחת התורה זכה וברה הראויה לזכים וברים, אולם השמחה תהא שלמה רק בתנאי שנכבדה כראוי. ולכך, אדם העוסק בתורה ומכבדה כראוי, בודאי ראוי לשמח בשמחת התורה וכך יאות לו, וגם מי שעד עכשו לא עסק בתורה והתרשל מלמודה, זה הזמן לקבל עליו עתה קבלה חזקה לילך לשעורי תורה יום יום, ולבקש את סליחתה של בת מלך, ולרצותה ולפיסה על נהגו בעבר אתה, ולקבל שמעתה יכבדה כראוי, וכבודה בכך שיעסק בה ויעין בה, ולכן גם לכזה ראוי לשמח ביום שמחת תורה על קבלתו הנפלאה ותשובתו ממשובתו, ועל התפיסותו לפתח דף חדש של שלום עמה, בהבטחתו שיעסק בה תדיר יום יום, אולם אם כל אלה לא יעשה לה, גם לא היה עוסק בה מקדם וגם לא הכין לבו לקבל עליו לעסק בה לעתיד, על מה יקום וירקד עמה וישמח בה, הלא לבושה וכלמה תחשב לו, ומוסיף בכך חטא על פשעו בה, ואין לך זלזול גדול מזה, והתורה זועקת ''מי בקש זאת מידכם'' לרקד עמי ולשמח בי ולבכם רחק ממני?!

יום שמחת תורה, בה מסימים את התורה ובה פותחים מחדש, לומר לך, יום שמחה הוא זה, הן לאלה שסימוה ועסקו בה כל השנה, שבודאי לאחר שטעמו טעמה הטוב כלשון ''אור החיים'' הקדוש: ''שאלמלי היינו טועמים טעמה הטוב של התורה היינו משתגעים אחריה'', אם כן בודאי ימשיכו לעסק בה ולא יעזבוה. וכמו כן יום שמחה הוא לפותחים בה ''מבראשית'', בהתחלה חדשה, בהבטחה לקביעת עתים לתורה, גם להם יש לשמח ביום זה מאד, שזכו לשוב בתשובה על בגידתם שבגדו בה באשת חיל עטרת בעלה, בת מלך מלכו של עולם, ושבים המה זה עתה לפיסה ולרצותה ולשוב להתחבר עמה יום יום.

התורה אגוני מגנא ואצולי מצלא

מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? יעסק בתורה ובגמילות חסדים.

חבלי משיח, שאנו מקוים בבטחה שאכן זו תקופתנו, מתבטאים בב' קשיים, קשי גשמי וקשי רוחני, ומשניהם התורה מצלת. ונבארם אחת לאחת.

א. חבלי משיח במובן הגשמי

חז''ל מזהירים אותנו, הימים האלה הנם ימי סכנה, ימים שמדת הדין תובעת את שלה ונמתחת היא על כל ראש וראש, וצריך זכיות רבות להנצל ממנה, וכמה טעות לחיות בתקופה שכזו בשאננות - ''שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך''. מי לא רואה ושומע את קשי הסבל והצער שסובלים בני האדם אחד לאחד. וראה קטע מהספר הקדוש ''אילימה'' להרב הקדוש רבנו משה קורדובירו זיע''א, גדול המקבלים מתקופת האר''י הקדוש, מלפני כ - 500 שנה המנבא על תקופתנו ובו מבאר חובת קבלת היסורים באהבה, בפרט בדורות הסמוכים לביאת משיח צדקנו. וכן מובאים הדברים בספר ''חסד לאברהם'' (סבו של החיד''א)

בסוף גלותנו זה, קרוב לזמן גאלתנו, יתחזקו הצרות לישראל תכלית החזוק, וייצר להם, ויאמרו להרים כסונו ולגבעות נפלו עלינו, מפני הצרות הגדולות אשר יסובבום מכל עבר ומכל פנה. ויתרבה הצער עד אשר לא יפנו אבות אל בנים. וכל מי שמצא עצמו לו לשלל, גבור נוצח יקרא.

והטעם ששכינה תדין את ביתה ויביאם על המסרת הברית, כדי לזככם אל הגאלה ואל הטוב המבטח לנו על ידי הנביאים. והטוב הוא לא יכילהו שכל ורעיון, עד שלא תזכר גאלת מצרים והנסים ההם לפני גאלת ישראל והנסים והנפלאות, כאמור (ירמיה טז, יד-טו) ''ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה'' וגו', והיו הנסים וגלוי השכינה לישראל לפלא, ויאמרו כלם אשר יזכו אליה: ''הנה אלקינו זה קוינו לו'' (ישעיה כה, ט), ממש מורה באצבע על גלוי השכינה ומי ומי הזוכים לזה. לכן באותם הימים ירבו הצרות לצרף את ישראל כפי הדין, וכל אחד ואחד כפי חובו יצטער, וכל מי שיקשה ערפו ולא ישוב - יאבד, ומי שיתן צוארו בעל התשובה וקבלת הצרות בסבר פנים יפות ויתן שכמו לסבל - יצטרף ויזכה.

והענין הוא, שהגיע עת הקלפות לבטל מן העולם, וכל עוד שיש בישראל רשעים אחוזים בהם, היאך אפשר שיתבטלו החיצונים ורשעים עדין ברשעתם, והקדוש-ברוך-הוא בעל הדין והמשפט בישר ובאמונה אין עול?! ולכן יצטרפו צרוף אחר צרוף עד שיהיו כסף נקי וטהור. והנהגה זו תהיה בתכלית קשי הדין, והקלפה גובה כל חלק חובה מכל מקום.

ובימים ההם ובעת ההוא יכתתו גוי אל גוי חרב איש ברעהו, וישראל יהיו ביניהם בצער גדול, וכל אחד ואחד ירצה לבזז את הרחלה הזאת ולכל בשרה, והקדוש-ברוך-הוא ירחם על עם ה' בזכות שלשה אבות הקדושים, ויצטרפו ויתלבנו מתוך הצרות. ומתוך הדין הזה יפיל הקדוש-ברוך-הוא זרע עמלק ויכלהו מן העולם וימחהו מתחת השמים. עד כאן לשונו.

ובמדרש שוחר טוב מובא, ג' שלישים של יסורים חלק הקדוש-ברוך-הוא לעולמו, שליש נטלו אבות העולם [כולל גלות מצרים], שליש נטלו כל דורות השמד [חרבן בית ראשון ושני ואחריהם], שליש לדורו של משיח. נורא נוראות, כאותה כמות יסורים שבעבר התפרשה על פני מאות בשנים, תתרכז ברכוז נורא ומחריף בזמן קצר של דורו של משיח [וכנראה שחרבן השואה זה היתה התחלת שליש זה של דורו של משיח].

והזהירונו חז''ל, שהעצה היחידה להנצל, רק עסק התורה ועסק

גמילות חסדים, ודקדקו בלשונם לומר לשון עסק, דהינו כמו שמתנהג האדם בעסקיו כן ינהג בקביעות תורתו, וכשיצרו אומר לו: ''עיף אתה'' ''רעב אתה'' ''לא ישנת'' ''לא אכלת'' הכיצד תלך ללמד תורה? או מסבת טרדה אחרת, תכף ימדד עצמו ויאמר: האם היתה סבה זו עומדת לי לפני לכתי לעסק, האם הייתי עוצר בשבילה את הליכתי לעסק להרויח כסף לרב?! אם כן, יתכן וזו סבה מצדקת, ואולם אם לאו, ידע כי בנפשו הדבר, שמעדיף את עסקו במשא ומתן על עסקו בתורה, שהיא ורק היא הדרך היחידה להנצל מחבלי משיח הנוראים.

כיצד לא נפקח עינים על גדל הגזרות הנוראות השוטפות את העולם יום יום, תאונות דרכים, דקירות, רציחות, מחלות, צער פרנסה, צער שלום בית, צער גדול ילדים, מי יכול להנצל מהמים הזדונים האלו מבלי עסק התורה כראוי?!

ב. חבלי משיח במובז הרוחני

הכיצד לא נחרד בראותנו דברי ''האור החיים'' הקדוש, שבאחרית הימים ירשה שער ה- 50 של הטמאה להוציא את געלו, ויתרבו הנסיונות של הכפירה והמינות, ומה שלא נתן רשות עד עתה לכח הטמאה ינתן לה עתה הורמנא, לטשטש את העולם ולבלבלו בכח רשע וטמטום וטמאה שלא היתה מעולם. וזהו מה שרואים אנו, מלכות ערב רב שונאים לתורה ולחכמיה, חציפות ופריצות ללא שום בושה ברחובות עיר, והכל בפרהסיא כחיות ובהמות יער, ואין פוצה פה ומצפצף, ולא די שאין פוצה פה, אלא הפוצה פה או מוחה נענש ונאסר, וכח הרע משתלט לפתות בגרויים תקיפים ותכופים, שמעטים מעטים המה המצליחים לעבר לשלום את מלחמת קיום זו של מרכבת הקדשה לעומת הטמאה.

ואם כן, מה יכול להועיל ולהגן עלינו מפני כח הרע הזה, אם לא התורה שהיא תבלין בפני היצר הרע.

וזאת לדעת, התורה היא מזון הנשמה, וכשם שהאדם שאינו אוכל ושותה אפלו יום אחד, הרגשתו היא חלשה רעדה חסר יציבות גוף ונפש, כמו כן יום שאין האדם עוסק בתורה, יום זה נשמתו חלשה מלקום להלחם ביצריה.

ולכן, יתכן אדם שהיום יצא לעבודתו ויראה שכחו במתניו, לעמד נגד יצריו ולבלתי להתפתות לתאותו ורצונו, ואלו למחר אין הוא יודע מה היה לו, לבו נמשך לרע, מתאוה למה שעיניו רואות, אולם אחת התשובות היא - שלשום שעסקת בתורה - נתנה התורה כחה לך, ולכן אתמול יכלת עמד בפני כל רע, אתמול שלא עסקת בתורה - היום הרגש אצלך זאת שרפו ידיך מהאמונה ומהקדשה.

שלום הבית וברכתו, תלויה בקביעת עתים לתורה

וחובה זו של למוד תורה מטלת על הנשים, להיות להן קשר עם עסק התורה, כמאמר הגמרא: במה זכותן של הנשים? בכך שמשדלין את בעליהן לעסק בתורה.

בימינו מצוי לדאבוננו רבות נשים המתלוננות שסובלות מחסר אמונים של בעליהן הרועים את עיניהם בשדות זרים. הלא תבין אותה אשה, שפעמים רבות ידה במעל הזה, והיא סובלת מעוונות עצמה, שהרי בלי תורה מהיכן יהא כח לבעלה להיות פרוש ועומד תקיף בפני יצריו? לכלנו ידוע כיצד נראה הרחוב, בעל בלי תורה שמסתובב ברחוב שכזה מה הוא סופג לתוכו, הלא את כל אותן משחיתים וכחות טמאה והרשע המשוטטים ברחובה של עיר, ועם לווי של כמוהם, נכנס הוא לתוך ביתו, מה אם כן הפלא למחלוקות, בעיות פרנסה, וגדול ילדיסי ובריאות שבתוך אותו בית, אחר שכל הפמליא הנוראה הזו התלותה לתוך אותו בית, לעמת בעל שהולך לשעור תורה ששם שורה שכינה, ושכינה זו מתלוה אליו בשובו לביתו, אזי, הגם שראה מה שראה הרי הוא מתרחץ ומתנקה מכל הזהמה הרחובית באותו שעור תורה, ורק היא שתביא לו ברכה ופרנסה ושלום. ואם תהא אשת חיל לשדל ולהפציר בבעלה לעסק בתורה, ולהמתין לו עד שיחזר מבית המדרש, להכין לו מאכלו וכל צרכו, זה שכרה, כמובא בחז''ל ששכרן של הנשים לעולם הבא בזכות שמנדדות שנה מעיניהם בשביל בעליהן שיעסקו בתורהי אזי מוגן יהא בעלה מן החטא, ויהא נאמן לה, ושלום ושלוה ביניהם.

הרי שהאשה בידה להרבות שלום ביתה ושלותה, או להפך חס ושלום.

תורה מצלת מן היסורים

אם ראית שיסורין ממשמשין ובאים עליך, רוץ לחדרי תורה, והמה מסתלקים מאליהן, שנאמר: ''ובני רשף יגביהו עוף'' (איוב ה, ז)

נעמד על מאמר חז''ל, ''אם ראית שיסורין ממשמשין ובאין עליך'', כיצד ידע האדם שיסורים ממשמשין ובאין עליו?

טעות היא שנפוצה בקרב בני האדם, שכאשר ארע להם שכפסע בינם לבין המות, ונצלו בחסדי ה' ממות או מאסון אחר, שמחים ומודים לה' על כך, ומבינים מכך שאהובים המה אצל בוראם, ואין עושין שום חשבון נפש על מה נזדמן להם בכלל סכנה זו עד שנצלו ממנה.

הגמרא מספרת על רב פפא שעלה בסלם, ונשברה שליבה אחת מהסלם, וכמעט שנפל. נחרד מאד רב פפא מכך, בא לבית המדרש, והכריז: אוי לי שכמעט דנו אותי מן השמים כחיבי סקילות למחללי שבתות. ולכאורה היה לו לשמח על הנס שארע לו. חזינן מכאן, שאמנם ודאי יש להודות על נסיו ונפלאותיו, אולם מאידך יש להחרד ולהזדעזע על מה ארע לי שכמעט נדונתי לסקילה רחמנא לצלן.

ופעם שמעתי דבר יפה מהרב נח וינברג שליט''א, שספר, פעם אחת בא לישיבתו בחור אמריקאי עם שער ארך, הרב נכנס עמו בדברים להחזירו בתשובה. ענה לו אותו בחור: ''אני איני צריך לחזר בתשובה''. שאלו הרב: מדוע? ענה לו: ''הקדוש-ברוך-הוא הוא חבר שלי ואוהב אותי''. שאלו הרב: ''מנין לך זאת?'' ענה לו: ''זה ברור לי מכך, שפעם אחת נסעתי באופני מרוץ בארצות הברית, וסטיתי מהמסלול ונתגלגלתי לתהום מלא בסלעים ויצאתי לשלום, אם כן, אם לא היה אוהבני ה' לא היה עושה לי נס כזה''. ענה לו הרב: ''איפה מצינו שאב שאוהב את בנו מגלגלו ומפחידו עד מות ולבסוף מצילו, הלא אב שאוהב את בנו כלל לא היה מגלגלו, ולא נצרך להצילו, ולמה לגרם לבן אהוב עגמת נפש כזו? אלא ודאי תלמד מכאן שרצה הקדוש-ברוך-הוא להעירך, שתתבונן לשוב, כי ראוי אתה לפי מעשיך להתגלגל לסלעים ולשבר את כל עצמותיך, אלא שה' ממתין לך ברחמיו שתשוב''.

למדנו מכאן, שאם רואה אדם שנסים הקיפוהו וכמעט נדרס למות, כמעט ארעה לו תאונת דרכים, נצול מחלי וכדומה, ישמח ויודה לה' מצד אחד שלא נתן למות נפשו, אולם מאידך יבין שזהו יסורים ממשמשין עליו, שהרי מתגרים בו יסורים וממשמשין בו מסביבו, ויירא מאד לנפשו, ויבין שיסורים אלו רומזים לו שאכן חיב הוא, ודינו היה להיות כדין היסורים שנצל מהם, אם סקילה - סקילה, ואם חנק - חנק, וכדומה, אלא שה' מאריך אפו אתו, ולכן ירוץ לחדרי תורה והם בדלין ממנו.

אי אפשר לקביעת עתים לתורה ללא מדת הבטחון

אצל רבים נדמה, כי מדת הבטחון איננה אלא נחלת חסידים ואנשי מעשה, אולם להמון העם זו מדרגך! שאינה נדרשת ונתבעת מהם כלל. וזו טעות גדולה. ישנם אמנם הרבה מלי דחסידותא, ונקראים מלי דחסידותא לפי שגם בהעדר קיומם אינם פוגמים בגופי תורה, למשל תעניות, סגופים וכיוצא, חמרות שונות שאינם מעקר הדין, אזי אפשר לקים את הדין גם מבלי אותם מלי דחסידותא, אולם בהעדר הבטחון בה' פוגע אדם בגופי תורה ממש, שהרי אדם שאין לו בטחון בה' מרבה בהשתדלות, ובעיניו רואה שרק אם ירבה בהשתדלות תבוא לו פרנסתו ואם לא - לאו, הרי שבכך ימנע פעמים רבות משעורי תורה, תפלה בצבור, תפלה בזמנה, קמצנות מצדקה ומגמיל!ית חסדים, ירוץ לפרנסתו יום ולילה, יתכעס כאשר לא נעשה כרצונו, ויתכן גם שבכדי להציל ממונו מהפסד ישקר ויונה את הבריות, ידבר לשון הרע, וכל זאת מפאת חסר בטחונו בה'.

ובעצם, למה דומה המחסר בטחון בה'? נסביר זאת על פי מעשה שארע לידי. באחד הפעמים שחזרתי מהדרשות, פגשו בי ב' בחורים בני 30 שנה, חובשים כפה על ראשם, והמה במהלך חזרתם בתשובה, ושאלתם בפיהם, ''רבי, אנו כבר בני שלשים שנה, ומתקשים למצא את זווגנו, האם יש לנו התר להוריד את הכפה זמנית עדי נמצא זווג מתאים''? מכיון שטענו, שרבות בנות נמנעות מלהשתדך עמם על היותם חובשי כפה.

עניתי להם: ''בחורים יקרים, אם תחשבו טוב תתבוננו מה אתם כאן באים ליעץ להקדוש-ברוך-הוא, שהוא ורק הוא מזוג זווגים, הרי בטענתכם זו אתם כאומרים לו, רבונו של עולם, רואים אנו שאתה מתקשה לזוג לנו זווגים, הבה ונעזר לך, רבונו של עולם, ובמה? נוריד את הכפה ונהיה ''מבקשים'' יותר בכך שנעבר על רצונך, ובכך נקל מעליך רבונו של עולם, את העבודה הקשה של מציאת זווג עבורנו, שאנו רואים שהנך מתקשה בה מאד?! ''

ובכן היעלה על הדעת מחשבה כזו?!

וזאת למדתי מתורתו של מרן ''החפץ חיים'' זיע''א, שהוא אמר רעיון זה על אדם שבטל מן התורה לצרך פרנסתו, ונמנע בשביל כך משעורי תורה ותפלה, הרי הוא כאומר להקדוש-ברוך-הוא: ''רבונו של עולם, רואה אני שאתה מתקשה בהשפעת פרנסה לי ולבני ביתי, ובכן הבה ואעזר לך, ובמה? שאבטל מתורה ותפלה, ואולי גם קצת אונה את הבריות, ואי צדק במשא ומתן, ואולי בכך אעזר לך להמציא לי פרנסתי ברוח ', היתכן?!

ומעוד מחשבה מצדיק האדם את ''הצעתו'', בנמוק שאכן צריך האדם להשתדל ולעשות את אשר ביכלתו, ואז יברכך בכל מעשה ידיך, הוי אומר, שיאמר הקדוש-ברוך-הוא לאדם שעוסק בתורה: ''בטלן הנך, לא משתדל, איני יכול לעזר לך, משום שבמקום להשתדל ולרוץ למשא ומתן הנך עוסק בתורה, לומד ומתפלל, וכי אני עוזר לבטלנים? קום רוץ אל מלאכתך, ואז תשלח ברכה במעשה ידיך''.

חלילה לנו מלחשב כך על אלקינו החפץ בעוסקי תורתו ואוהבם יותר מכל - שאותם יחשיב כבטלנים וימנע מלעזר להם על היותם מתרשלים מהשתדלות, בכך שעוסקים בתורה.

אם כן, העולה, שהבוטח בה', רק הוא זוכה לחסד יסובבנו ולשפע פרנסה אמתי.

ונסים בספור השיך לשמחת תורה, ששמעתי מהצדיק רבי בנימין זאב חשין זצ''ל (הספור שמעתי ממנו לפני שנים רבות, כך שאולי נשכחו פרטים, אולם בעקרון זהו התכן). הספור ארע בירושלים של אז, כשהיו בה גדולים וצדיקים גאונים עצומים בכל תחומי התורה, וכמו כן היו אז בירושלים בעלי מלאכה סנדלרים חיטים וכו'. בשמחת תורה, זמן ששמחים בו לכבוד התורה, קמו גדולי ירושלים תלמידי חכמים מבהקים, ורקדו בכל עז בקדשה ובהתלהבות לכבוד התורה, ואלו הבעלי מלאכה ישבו מן הצד והביטו ברגשי קדש בגדולי ירושלים. אחד מגדולי ירושלים של אז (כמדמני שהיה סבו של הצדיק רבי בנימין זאב חשין זצ''ל), התבונן ברגשי נחיתותם של בעלי המלאכה, ובפרט בכך שנמנעו מלהעיז לקום ולרקד עם גדולי ירושלים מחמת הבושה, קם אותו גדול והפסיק את הרקודים ודרש: ''ביום שמחת תורה מכתירים אנו ב' חתנים, חתן תורה וחתן בראשית, מילא, מבינים אנו לשם מה חתן תורה, על זכות סיום התורה, אולם חתן בראשית לשם מה, והלא עוד לא התחלנו את התורה ולשם מה מכתירים חתן בראשית? אלא, לומר לנו, ביום זה של שמחת התורה, יש לשמח בה לא רק אלה ששקדו על התורה כל השנה כלה ויגעו בה, אלא אף אלה שהם בעלי מלאכה, ולא עסקו בתורה במשך השנה שעברה, אולם מקבלים עליהם להתחיל מבראשית לקראת השנה החדשה, ולקבע עתים לתורה, ובכן, אמר אותו גדול: ''אתם בעלי מלאכה היושבים מן הצד בהערכה ובכבוד על גדולי התורה, מוכן הנני לקבע, עמכם בשנה זו שעורי תורה קבועים להתחלה חדשה, האם מוכנים אתם לכך?'' וכמובן שענו כל בעלי מלאכה בהסכמה גמורה על הצעתו, ותכף לאחר הסכמתם הקימם הרב למעגל הרקוד, ואמר: ''ראויים אתם כחתני בראשית לרקד עם חתני התורה'', ורקדו כלם ביחד בשמחה לאין קץ.

הרי שביום זה, יש לנו לקבל על עצמנו להתמיד ולהתחדש ביגיעת התורה, ולשמח על העבר ועל הקבלה לעתיד.

תושלב''ע