פרק א פרק ב פרק ג פרק ד פרק ה פרק ו פרק ז פרק ח פרק ט פרק א
|
|
פרק ב
|
|
פרק ג
|
|
פרק ד
|
|
פרק ה
|
|
פרק ו
|
|
פרק ז
|
|
פרק ח
|
|
פרק ט
|
|
פרק א
פרק א - משנה א
כָּל כִּנּוּיֵי נְזִירוּת כִּנְזִירוּת. הָאוֹמֵר אֱהֵא, הֲרֵי זֶה נָזִיר. אוֹ אֱהֵא נָוֶה, נָזִיר. נָזִיק, נָזִיחַ, פָּזִיחַ, הֲרֵי זֶה נָזִיר. הֲרֵינִי כָּזֶה, הֲרֵינִי מְסַלְסֵל {ו}, הֲרֵינִי מְכַלְכֵּל, הֲרֵי עָלַי לְשַׁלַּח פֶּרַע, הֲרֵי זֶה נָזִיר. הֲרֵי עָלַי צִפֳּרִים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, נָזִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ נָזִיר: ר"ע מברטנורה כָּל כִּנּוּיֵי נְזִירוּת. דָּבָר שֶׁאֵינוֹ עִקָּרוֹ שֶׁל שֵׁם מִקְּרֵי כִּנּוּי. כְּמוֹ הַמְּכַנֶּה שֵׁם לַחֲבֵרוֹ [בָּבָא מְצִיעָא נח:]: הָאוֹמֵר אֱהֵא. לָאו כִּנּוּי הוּא, אֶלָּא יָד מִקְּרֵי, כְּמוֹ בֵּית יָד שֶׁהַכְּלִי נֶאֱחַז בּוֹ כָּךְ הַנֶּדֶר נִתְפָּס בְּלָשׁוֹן זֶה. וּמַתְנִיתִין חֲסוּרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, כָּל כִּנּוּיֵי נְזִירוּת כִּנְזִירוּת וְכָל יְדוֹת נְזִירוּת כִּנְזִירוּת {א}, אֵלּוּ הֵן יְדוֹת נְזִירוּת, הָאוֹמֵר אֱהֵא, אֱהֵא נָוֶה, וְאֵלּוּ הֵן כִּנּוּיֵי נְזִירוּת, נָזִיק נָזִיחַ פָּזִיחַ: הָאוֹמֵר אֱהֵא. שֶׁרָאָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו וְאָמַר אֱהֵא, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר אֱהֵא כָּזֶה, אִם נִתְכַּוֵּן {ב} לִהְיוֹת נָזִיר כְּמוֹתוֹ הֲרֵי זֶה נָזִיר, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיא בְּפִיו כָּזֶה: אֱהֵא נָוֶה. שֶׁהָיָה תּוֹפֵס בִּשְׂעָרוֹ {ג} וְאָמַר אֱהֵא נָוֶה, מַשְׁמַע אֶהֱיֶה נָאֶה בְּגִדּוּל שֵׂעָר זֶה. וְאִם נִתְכַּוֵּן לְשֵׁם כָּךְ הֲרֵי זֶה נָזִיר וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ, שֶׁאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם יָדוֹת לִנְזִירוּת הֵם וַהֲווּ כִּנְזִירוּת: נָזִיק נָזִיחַ פָּזִיחַ. לְשׁוֹנוֹת שֶׁל גּוֹיִים הֵם שֶׁקּוֹרִין כָּךְ לַנָּזִיר {ד}, וּלְשׁוֹנָם קָרוֹב לַלָּשׁוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּמְקוֹרוֹ כִּנּוּיֵי נְזִירוּת: הֲרֵינִי כָּזֶה. וְרוֹמֵז לַנָּזִיר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ {ה}: הֲרֵינִי מְסַלְסֵל הֲרֵינִי מְכַלְכֵּל הֲרֵי עָלַי לְשַׁלַּח פֶּרַע. וְכֻלְּהוּ דַּוְקָא כְּשֶׁתּוֹפֵס בִּשְׂעָרוֹ {ז} וְדַעְתּוֹ לִנְזִירוּת: מְסַלְסֵל. מַחְלִיק בַּשֵּׂעָר: מְכַלְכֵּל. מְגַדֵּל שֵׂעָר. וְדֻגְמָתוֹ, מִשֶּׁתְּכַלְכֵּל הָעֲטָרָה [נִדָּה נב:], מִשֶּׁיִּגְדַּל שְׂעַר הָעֶרְוָה: הֲרֵי עָלַי צִפֳּרִים. שְׁתֵּי תוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה, וְהֵם קָרְבַּן נָזִיר שֶׁנִּטְמָא. וּכְגוֹן שֶׁנָּזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר נָזִיר. הוֹאִיל וְנָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו וְצִפֳּרִים קָרְבַּן נָזִיר שֶׁנִּטְמָא הֵם, מוֹכִיחִין הַדְּבָרִים דַּהֲרֵי עָלַי צִפֳּרִים לִנְזִירוּת קָאָמַר: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ נָזִיר. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים, שֶׁאֵינוֹ נָזִיר, אֲבָל מֵבִיא צִפֳּרִים לְשַׁלֵּם נִדְרוֹ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} וְיָלְפִינַן לְהוּ מִקְּרָא בְּרֵישׁ פֶּרֶק קַמָּא דִּנְדָרִים: {ב} וּמִכָּל מָקוֹם בָּעִינַן שֶׁיְּהֵא נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו, דְּקַבָּלָה בַּלֵּב אֵינָהּ כְּלוּם, דְּגַבֵּי נָזִיר כְּתִיב [בְּמִדְבָּר ו] כִּי יַפְלִיא, שֶׁיְּפָרֵשׁ בְּפִיו, אֲבָל כִּי נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו וּפֵרֵשׁ בִּשְׂפָתָיו אֱהֵא וּבְלִבּוֹ חָשַׁב לִהְיוֹת נָזִיר מַחְשֶׁבֶת הַלֵּב מַהֲנְיָא כְאִלּוּ אָמַר בְּפִיו אֱהֵא נָזִיר כָּזֶה שֶׁעוֹבֵר לְפָנָיו. תּוֹסָפוֹת: {ג} דְּאִי לָאו הָכִי דִּלְמָא אֶתְנָאֶה כוּ' קָאָמַר. גְּמָרָא. וַאֲפִלּוּ נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} שֶׁהָעִלְּגִים מִן הַאֻמּוֹת הַמִּשְׁתַּתְּפִין לְיִשְׂרָאֵל הָיוּ מְשַׁבְּשִׁין לְשׁוֹן נָזִיר עַל צַד שִׁנּוּי לְשׁוֹנָם, אַחַר כָּךְ נֶעְתַּק זֶה אֶל הֶהָמוֹן וְנִפְסָד הַלָּשׁוֹן לְפִי דִּבּוּרָם. הָרַמְבַּ"ם. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר כִּנּוּיִים כְּפִי הַמָּקוֹם וּכְפִי הַזְּמַן, כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בְּפֶרֶק קַמָּא דִּנְדָרִים מִשְׁנָה ב': {ה} גְּמָרָא. וּלְגוּפֵיהּ לֹא אִיצְטְרִיךְ, דְּהָא בָּרֵישָׁא אֲפִלּוּ הָיָה אוֹמֵר אֱהֵא הֲרֵי זֶה נָזִיר, אֶלָּא לְדִיּוּקָא אִיצְטְרִיךְ, טַעְמָא דְּאָמַר כָּזֶה, הָא הָאוֹמֵר הֲרֵינִי אֲפִלּוּ נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו לֹא מַהֲנֵי, דִּטְפֵי מַשְׁמַע אֱהֵא כָּזֶה מִן הֲרֵינִי כִּי לֹא סִיֵּם כָּזֶה. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ פֶּרֶק ד': {ו} מְסַלְסֵל. הָנֵי לָאו יָדוֹת נִינְהוּ, דְּאִם כֵּן לִיתְנִינְהוּ לְעֵיל, אֶלָּא כֵּיוָן דְּגָמַר דִּבּוּרוֹ אֶלָּא שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ לְהֶדְיָא אַנְּזִירוּת וַאֲנַן הוּא דִמְפָרְשִׁים דִּבּוּרֵיהּ, מַשְׁמַע דִּנְזִירוּת בָּא לוֹמַר כִּי אָמַר הָנֵי לְשׁוֹנוֹת וְתָפַס בִּשְׂעָרֵיהּ. תּוֹסָפוֹת: {ז} דְּאִי לֹא הָכִי, מְסַלְסֵל אֵימָא שֶׁמְּקַבֵּל עָלָיו לִלְמֹד תּוֹרָה דִּכְתִיב [מִשְׁלֵי ד] סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ, מְכַלְכֵּל אֵימָא לְמֵיזַן עֲנִיִּים כְּדִכְתִיב וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף וְגוֹ' [בְּרֵאשִׁית מז]. גְּמָרָא. אֲבָל בְּשִׁלּוּחַ פֶּרַע לֹא אוֹקִים לָהּ בַּגְּמָרָא כְּשֶׁתּוֹפֵס בִּשְׂעָרוֹ, וּמֵבִיא קְרָא דְמַשְׁמָעוּתֵיהּ גִּדּוּל שֵׂעָר דִּכְתִיב [שִׁיר הַשִּׁירִים ד] שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים. וּבָרַמְבַּ"ם בְּחִבּוּרוֹ מַשְׁמַע דְּבָעֵי אֲחִיזַת שֵׂעָר גַּם לְשִׁלּוּחַ פֶּרַע: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כל כנויי נזירות כנזירות האומר אהא הרי זה נזיר כו': זה שאמר אהא או אהא נוה אינו כנויי נזירות אמנם הם חלקי הנזירות והם הנקראים ידות רוצה לומר חלקי הדברים שמורים על ענין הנזירות לפיכך יהיה פירוש זאת המשנה כך כנויי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות ואלו הן ידות האומר אהא פי' אהיה והכוונה שהוא אומר אהיה נזיר ובתנאי שיהיה נזיר עובר עליו באותה שעה ושהוא יאמר ג"כ שלזה הדבר נתכוין ואמנם משמיענו שאין אנו צריכין בנזירות עד שיהא פיו ולבו שוין אלא אחר שהוא בלבו אע"פ שאין פיו מורה על זאת הכוונה הוראה גמורה הרי הוא מחויב בנזירות וכמו כן כשאמר אהא נוה שפירושו אהיה נאה ובתנאי שיהיה אוחז בשערו כשהיה אומר זה על דרך הרמז כאילו אמר אתנאה בזה. ונזיק ונזיח הוא כנויי נזירות והעיקר בהם שהעלגים מן האומות המשתתפין לישראל היו משבשין לשון נזיר על צד שנויי לשונם אח"כ נעתק זה אל ההמון ונפסד הלשון לפי דבורם עד שהיו אומרים בשביל נזיר נזיק נזיח ופזיח. והריני כזה רוצה לומר שהוא רומז לנזיר. ומסלסל מחליק השיער ומשתעשע בו ביד ומכלכל גידול שיער ואמרו בגודל שער הערוה ורבויין משתכלכל העטרה לפיכך כששלח ידו בשיער ראשו והוא אוחז בו ואמר הריני מכלכל הריני מסלסל חייב בנזירות. וצפרים הם שתי תורים או שני בני יונה והם מחויבים לקרבן נזיר שנטמא וכשיעבור לפניו נזיר טהור ואמר הוא הרי עלי צפרים ר"מ אומר אחר שהם מקרבן נזיר טמא ועבר לפניו נזיר הרי הוא חייב בנזירות וחכמים אומרים שאינו מחויב ואמנם חייב להביא שתי תורים או שני בני יונה בלבד ויקריב אותם נדבה. והלכה כחכמים: (רמב"ם)
פרק א - משנה ב
הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַחַרְצַנִּים, וּמִן הַזַּגִּים, וּמִן הַתִּגְלַחַת, וּמִן הַטֻּמְאָה, הֲרֵי זֶה נָזִיר {ח} וְכָל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת עָלָיו. הֲרֵינִי כְשִׁמְשׁוֹן {ט}, כְּבֶן מָנוֹחַ, כְּבַעַל דְּלִילָה, כְּמִי שֶׁעָקַר דַּלְתוֹת עַזָּה, כְּמִי שֶׁנִּקְּרוּ פְלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, הֲרֵי זֶה נְזִיר שִׁמְשׁוֹן {י}. מַה בֵּין נְזִיר עוֹלָם לִנְזִיר שִׁמְשׁוֹן. נְזִיר עוֹלָם, הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ, מֵקֵל בְּתַעַר {יא} וּמֵבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת {יב}. וְאִם נִטְמָא, מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה. נְזִיר שִׁמְשׁוֹן, הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ, אֵינוֹ מֵקֵל. וְאִם נִטְמָא {יג}, אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה: ר"ע מברטנורה הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַחַרְצַנִּים וּמִן הַזַּגִּים וְכוּ'. אִם הִזְכִּיר אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, הֲרֵי זֶה נָזִיר כְּאִלּוּ אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר סְתָם. וּמִשּׁוּם דְּבָעֵי לְמִתְנָא סֵיפָא דְּנָזִיר עוֹלָם וּנְזִיר שִׁמְשׁוֹן אֵין כָּל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת עֲלֵיהֶם, תָּנָא הָכָא כָּל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת עָלָיו: מַה בֵּין נְזִיר עוֹלָם וְכוּ'. מַתְנִיתִין חִסּוּרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, וְאִם נָדַר לִהְיוֹת נְזִיר עוֹלָם הֲרֵי זֶה נְזִיר עוֹלָם. וּמַה בֵּין נְזִיר עוֹלָם לִנְזִיר שִׁמְשׁוֹן, נְזִיר עוֹלָם הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ מֵקֵל בְּתַעַר מִשְּׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ דְּיָלְפִינַן מֵאַבְשָׁלוֹם שֶׁהָיָה נְזִיר עוֹלָם וּכְתִיב בֵּיהּ (שְׁמוּאֵל ב יד) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ, וּכְתִיב הָתָם (וַיִּקְרָא כה) יָמִים תִּהְיֶה גְּאֻלָּתוֹ: וְאִם נִטְמָא אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה. וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה מֻתָּר לִטָּמֵא, דְּשִׁמְשׁוֹן הָיָה מִטַּמֵּא לְמֵתִים, וְהָכִי גְמִירֵי לַהּ, וְהַאי דְקָתָנֵי אִם נִטְמָא דְּמַשְׁמַע דִּיעֲבַד אִין לְכַתְּחִלָּה לֹא, מִשּׁוּם דְּתָנָא רֵישָׁא גַּבֵּי נְזִיר עוֹלָם וְאִם נִטְמָא תָּנָא סֵיפָא נַמִּי גַּבֵּי נְזִיר שִׁמְשׁוֹן וְאִם נִטְמָא: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ח} הֲרֵי זֶה נָזִיר. גְּמָרָא, מַאי טַעְמָא, אָמַר קְרָא [בְּמִדְבָּר ו] מִיַּיִן וְשֵׁכָר יָזִיר, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י דְמַשְׁמַע דַּאֲפִלּוּ לֹא נָזַר אֶלָּא מִיַּיִן לְחוּדֵיהּ הָוֵי כְנָזִיר מִכֻּלָּם: {ט} כְּשִׁמְשׁוֹן. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י וְתוֹסָפוֹת דִּכְשֶׁאוֹמֵר שִׁמְשׁוֹן וְאִי נַמִּי שִׁמְשׁוֹן בֶּן מָנוֹחַ לֹא סַגִּי עַד שֶׁיֹּאמַר עוֹד סִימָן אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה סִימָנִים, כְּבַעַל דְּלִילָה כוּ', וְאִי אָמַר חַד מֵהָנֵי שְׁלֹשָׁה סִימָנִים בִּלְבַד נַמִּי סַגִּי. וּלְהָרַמְבַּ"ם בְּכָל חַד סַגִּי וַאֲפִלּוּ אוֹמֵר כְּשִׁמְשׁוֹן בִּלְבַד. וּמֵהָרַ"ב בְּסוֹף פֶּרֶק ט' מוּכָח דִּסְבִירָא לֵיהּ כְּדַעַת הָרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} שִׁמְשׁוֹן. כְּדִתְנַן בְּסֵיפָא שֶׁמֻּתָּר לְהִטָּמֵא לְמֵתִים, וְכָתַב הָרַמְבַּ"ם וַאֲשֶׁר הִתִּירוּ לוֹ זֶה שֶׁהוּא לֹא נָדַר בְּנָזִיר אֲבָל הַמַּלְאָךְ אָמַר לְאִמּוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר. עִנְיָנוֹ פָּרוּשׁ. וְתֵימַהּ דְּאִם כֵּן הֲרֵינִי כְּשִׁמְשׁוֹן לָמָּה יִהְיֶה נָזִיר, וַהֲרֵי אֵין נָזִיר עַד שֶׁיַּתְפִּיס בְּדָבָר הַנָּדוּר כְּדִתְנַן רֵישׁ פֶּרֶק ב' דִּנְדָרִים, וְהַנְּזִירוּת מִכְּלָל הַנְּדָרִים הוּא שֶׁנֶּאֱמַר כִּי יִדֹּר נֶדֶר נָזִיר. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְעַיֵּן עוֹד: {יא} בְּתַעַר. וְלֹא לְגַמְרֵי, מֵאַבְשָׁלוֹם שֶׁלֹּא גִּלַּח לְגַמְרֵי, שֶׁהֲרֵי נִתְלָה בִּשְׂעָרוֹ. תּוֹסָפוֹת. כְּלוֹמַר שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה תְלִיָּתוֹ סָמוּךְ לְמַעֲשֵׂה גִלּוּחוֹ הָיָה: {יב} שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת. בְּשָׁעָה שֶׁמֵּקֵל, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, וְאַסְמַכְתָּא מֵאַבְשָׁלוֹם מִדְּאָמַר אֲשַׁלֵּם נִדְרִי, חַטַּאת עוֹלָה וּשְׁלָמִים כְּנָזִיר טָהוֹר. קָרְבַּן טֻמְאָה, שְׁתֵּי תוֹרִים וְאָשָׁם. תּוֹסָפוֹת: {יג} וְאִם נִטְמָא כוּ'. לֹא אָתָא לְאַשְׁמְעִינַן אֶלָּא הַחֲלוּקִים שֶׁבֵּין נְזִיר עוֹלָם לִנְזִיר שִׁמְשׁוֹן אֲבָל בַּיַּיִן אֲסוּרִים שְׁנֵיהֶם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים כו': כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה כו': מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון כו': כשאמר הריני נזיר מן החרצנים בלבד הרי הוא חייב בכל דיני הנזירות וכמו כן אם אמר מן הזגין או מן התגלחת. ופירוש אמרו נזיר שמשון שהוא כמו נזירות שמשון אשר לא היה נמנע מן הטומאה ודבר זה מפי הקבלה והוא מה שאמרו גמרא גמירי לה ואשר התיר לו זה שהוא לא נדר בנזיר אבל המלאך אמר לאמו (שופטים יג) כי נזיר אלהים יהיה הנער ענינו פרוש. ושיעור זאת המשנה האומר הריני נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער רוצה לומר שמותר לו לגלח בתער אמנם מי"ב חדש לי"ב חדש והביאו ראיה על זה מאבשלום שהוא היה נזיר עולם וזה ידוע ומפורסם אצל המקובלים ומצינו שהכתוב אומר בו (שמואל ב' י"ב) (ויהי) מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלתו ולא תתשוב זה הפך מה שאמר (במדבר ו) תער לא יעבור על ראשו לפי שהפסוק הזה אינו בנזיר עולם ואמנם בא במי שנדר לזמן קבוע כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים ומה שאמר בנזיר שמשון אם נטמא אינו מביא קרבן שזה מורה שאינו מותר לו שיטמא לכתחלה אין הענין כן אבל מותר לו להטמא לכתחלה כמו שמשון אבל מפני שאמר בנזיר עולם אם נטמא אמר בנזיר שמשון ג"כ אם נטמא: (רמב"ם)
פרק א - משנה ג
סְתָם נְזִירוּת שְׁלשִׁים יוֹם. אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר אַחַת גְּדוֹלָה, הֲרֵינִי נָזִיר אַחַת קְטַנָּה, אֲפִלּוּ מִכָּאן וְעַד סוֹף הָעוֹלָם, נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם. הֲרֵינִי נָזִיר וְיוֹם אֶחָד, הֲרֵינִי נָזִיר וְשָׁעָה אֶחָת {טז}, הֲרֵינִי נָזִיר אַחַת וּמֶחֱצָה {יז}, הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁתָּיִם {יח}. הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם וְשָׁעָה אֶחָת, נָזִיר שְׁלשִׁים וְאֶחָד יוֹם, שֶׁאֵין נוֹזְרִים לְשָׁעוֹת: ר"ע מברטנורה סְתָם נְזִירוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ו) קָדוֹשׁ יִהְיֶה. יִהְיֶ"ה בְּגִימַטְרִיָּא שְׁלֹשִׁים, מִכָּאן סָמְכוּ {יד} לוֹמַר שֶׁאֵין נְזִירוּת פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם: הֲרֵינִי נָזִיר אַחַת גְּדוֹלָה. בֵּין שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר נְזִירוּת אַחַת גְּדוֹלָה, בֵּין שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר אַחַת קְטַנָּה, וּבֵין שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר אַחַת מִכָּאן וְעַד סוֹף הָעוֹלָם, נוֹהֵג נְזִירוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּמִכָּאן וְעַד סוֹף הָעוֹלָם דְּקָאָמַר הָכִי מַשְׁמַע, אֲרֻכָּה עָלַי זֹאת הַנְּזִירוּת כְּאִלּוּ הִיא מִכָּאן וְעַד סוֹף הָעוֹלָם {טו}: הָכִי גָּרְסִינַן הֲרֵינִי נָזִיר וְיוֹם אֶחָד הֲרֵינִי נָזִיר וְשָׁעָה אֶחָת הֲרֵינִי נָזִיר אַחַת וּמֶחֱצָה הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁתָּיִם. וְהָכִי פֵּרוּשׁוֹ, אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר וְיוֹם אֶחָד כֵּיוָן שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר קִבֵּל עָלָיו נְזִירוּת אַחַת, וְכִי אָמַר תּוּ וְיוֹם אֶחָד הֲרֵי יֵשׁ כָּאן נְזִירוּת אַחֶרֶת, דְּאֵין נְזִירוּת פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. וְכֵן נַמִּי כִּי אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר וְשָׁעָה אַחַת וַהֲרֵינִי נָזִיר אַחַת וּמֶחֱצָה, יֵשׁ כָּאן שְׁתֵּי נְזִירוּת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת נָזִיר שָׁעָה אַחַת אוֹ מֶחֱצָה נְזִירוּת שֶׁלֹּא יִהְיֶה נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּמִשּׁוּם הָכִי הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁתַּיִם וּמְגַלֵּחַ לְסוֹף שְׁלֹשִׁים וְנוֹהֵג נְזִירוּת אַחֶרֶת: הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְשָׁעָה אֶחָת, הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד יוֹם, שֶׁאֵין נְזִירוּת לְשָׁעוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם) יְמֵי נִזְרוֹ, וַהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ אָמַר שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד יוֹם {יט}. וְלֹא אָמְרִינַן דְּשָׁעָה אַחַת דְּאָמַר הַוְיָא נְזִירוּת בִּפְנֵי עַצְמָה, הוֹאִיל וְיֵשׁ לְצָרְפָהּ עִם מִנְיַן שְׁלֹשִׁים שֶׁהִזְכִּיר תְּחִלָּה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יד} וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, וְזֶה עִנְיָן מְקֻבָּל, וְאָמְנָם סָמַךְ לָזֶה עַל דֶּרֶךְ סִימָן: {טו} גְּמָרָא. וְלֹא אָמְרִינַן דְּלֶהֱוֵי נָזִיר לְעוֹלָם כְּמוֹ בַּמִּשְׁנָה דִּלְקַמָּן, דְּאִם הוּא רְצוֹנוֹ לוֹמַר כֵּן הֲוָה לֵיהּ לְהַזְכִּיר מִנְיַן סוֹף הָעוֹלָם, דְּיוֹדֵעַ הוּא שַׁפִּיר דְּהָעוֹלָם יֵשׁ בּוֹ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה מַהֲלַךְ וַהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר חָמֵשׁ מְאוֹת שָׁנִים, וּלְפִיכָךְ אָזְלִינַן לְקֻלָּא. וּגְדוֹלָה רְצוֹנוֹ לוֹמַר טְרִיחָא עָלַי, וּקְטַנָּה כְּלוֹמַר דְּלֹא טְרִיחָא. תּוֹסָפוֹת: {טז} אֶחָת. צְרִיכֵי, דְּלֹא תֵימָא דְּדַי לָנוּ מֵאוֹתָהּ שָׁעָה לַעֲשׂוֹתָהּ יוֹם וְמִצְטָרְפִין בַּהֲדֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם וְיִהְיֶה שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד יוֹם, קָא מַשְׁמַע לָן כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לְהוֹסִיף עַל דִּבּוּרוֹ מוֹסִיף נְזִירוּת שָׁלֵם. גְּמָרָא וְתוֹסָפוֹת: {יז} אַחַת וּמֶחֱצָה. הָכִי נַמִּי קֵרַב נָזִיר אֵצֶל מֶחֱצָה, שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לְקָרֵב יוֹתֵר, דַּהֲרֵינִי נָזִיר מֶחֱצָה לֹא מַשְׁמַע עַל מָה מֶחֱצָה. תּוֹסָפוֹת. וּצְרִיכָא, דְּלֹא תֵימָא דְּשָׁאנֵי שָׁעוֹת דְּאֵין נוֹדְרִים לְשָׁעוֹת כוּ' אֲבָל הָכָא דְּנָחִית לְדַוְקָא אֵימָא לֹא לִימְנֵי אֶלָּא אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה יוֹם. גְּמָרָא וְתוֹסָפוֹת: {יח} שְׁתָּיִם. דְּסָמִיךְ נָזִיר בְּדִבּוּרוֹ אֵצֶל הַיּוֹם וְאֵצֶל הַשָּׁעָה. תּוֹסָפוֹת: {יט} דְּוַדַּאי חָיֵל עָלֶיהָ שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד יוֹם, דְּיוֹם אֶחָד מִצְטָרֵף שַׁפִּיר בַּהֲדֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם לְמֵהָוֵי נָזִיר כָּל שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד יוֹם. וְהוּא הַדִּין אִם אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלֹשִׁים וְיוֹם אֶחָד, דְּלֹא הָוֵי נָזִיר אֶלָּא שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד יוֹם כֵּיוָן שֶׁהִפְסִיק בְּתֵבַת שְׁלֹשִׁים, דְּאַרֵישָׁא קָאֵי, אֶלָּא דְּנָקַט אֶחָד מִן הַדִּינִין, וּמִמַּאי דְּסָלִיק חִלֵּק דְּהַיְנוּ דְּקָאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר וְשָׁעָה אֶחָת. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט). רמב"ם סתם נזירות שלשים יום: אמר הריני נזיר אחת גדולה כו': הריני נזיר ויום אהר הריני נזיר ושעה אחת כו': סמכו זה העיקר ר"ל סתם נזירות שלשים יום למה שנאמר (במדבר ו) קדוש יהיה ומנין יהיה שלשים לפיכך לא יהיה נזירות פחות מל' יום וזה ענין מקובל ואמנם סמך לזה על דרך סימן. ומה שאמר מכאן ועד סוף העולם פירשו ענין זה המאמר שהוא אומר שזאת הנזירות האחת אשר נדרתי היא אצלי גדולה כשיעור מכאן ועד סוף העולם ועם כל זה אינו חייב אלא שלשים יום אבל אם אמר הריני נזיר שנתחייב ל' יום אח"כ הוסיף ואמר ויום אחד או שעה אחת או אמר אחת ומחצה ר"ל נזירות וחצי נזירות בכל זה חייב שיהיה נזיר ל' יום והוא מה שאמר הרי זה נזיר שתים ויתבאר לך בפרק השלישי כיצד דינו מי שנדר שתי נזירות ואמנם חייב שתי נזירות לפי שהראשון כבר פירשו באמרו הריני נזיר ונדר מן הנזירות השניה יום או שעה הרי עליו להשלימו על כל פנים אבל אם אמר הריני נזיר ל' יום ושעה אתת הרי הוא נזיר ל"א יום לפי שהעיקר אצלנו אין נוזרין לשעות למה שנאמר ימי נזרו: (רמב"ם)
פרק א - משנה ד
הֲרֵינִי נָזִיר כִּשְׂעַר רֹאשִׁי, וְכַעֲפַר הָאָרֶץ, וּכְחוֹל הַיָּם, הֲרֵי זֶה נְזִיר עוֹלָם {כ} וּמְגַלֵּחַ אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. רַבִּי אוֹמֵר, אֵין זֶה מְגַלֵּחַ אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. וְאֵיזֶהוּ שֶׁמְּגַלֵּחַ אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם, הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי נְזִירוּת כִּשְׂעַר רֹאשִׁי, וְכַעֲפַר הָאָרֶץ, וּכְחוֹל הַיָּם: ר"ע מברטנורה הֲרֵינִי נָזִיר כִּשְׂעַר רֹאשִׁי וְכַעֲפַר הָאָרֶץ וְכוּ' הֲרֵי זֶה נְזִיר עוֹלָם. וְלֹא נְזִיר עוֹלָם מַמָּשׁ, דְּאִלּוּ נְזִיר עוֹלָם מְגַלֵּחַ אֶחָד לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְזֶה מְגַלֵּחַ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, הוֹאִיל וְתָלָה נְזִירוּתוֹ בִּדְבָרִים חֲלוּקִים {כא}, הָוֵי כְּאִלּוּ נָדַר בְּמִנְיַן נְזִירִיּוֹתָיו כְּמִנְיַן שְׂעַר רֹאשׁוֹ וַעֲפַר הָאָרֶץ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּנְזִיר עוֹלָם שֶׁלֹּא חָלַק נְזִירִיּוֹת שֶׁלּוֹ אֶלָּא נַעֲשָׂה הַכֹּל נְזִירוּת אַחַת: רַבִּי אוֹמֵר אֵין זֶה מְגַלֵּחַ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. דְּכֵיוָן דְּאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר, הַכֹּל נְזִירוּת אַחַת הִיא וְאֵינוֹ מְגַלֵּחַ אֶלָּא לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּנְזִיר עוֹלָם. וְאֵיזֶהוּ מְגַלֵּחַ לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי נְזִירוּת כִּשְׂעַר רֹאשִׁי, דְּאָז מוֹכִיחַ דִּנְזִירִיּוֹת מֻפְסָקוֹת קִבֵּל עָלָיו כְּמִנְיַן שְׂעַר רֹאשׁוֹ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כ} עוֹלָם. לְפִי שֶׁשַּׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ מְרֻבִּים מִשְּׁנֵי חַיָּיו. רַשִׁ"י: {כא} גְּמָרָא. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י, אֲבָל מִכָּאן וְעַד סוֹף עוֹלָם דִּלְעֵיל אִי נַמִּי עַד מְקוֹם פְּלוֹנִי דִּלְקַמָּן, אַף עַל גַּב דְּכַמָּה פַּרְסָאוֹת אִיכָּא, סַדְנָא דְּאַרְעָא חַד הוּא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים כו': (דף ח' ע"א) מפני שאמר הרי זה נזיר עולם ודין נזיר עולם שיגלח משנים עשר חדש לשנים עשר חדש כמו שבארתי לך (הלכה ג) חזר ואמר ומגלח אחת לל' יום לפי ששער ראשו והחול חלקים נפרדים והנה הוא כאילו נדר בכך וכך אלף נזירות אשר לא ישלים זמנו בהם אבל הם נחלקים לפיכך הוא חייב שיגלח כל ל' יום ויביא קרבנות ורבי אומר אין הדבר כן אבל הוא נזיר עולם ואינו מגלח אלא לשנים עשר חדש ואחר שאמר הריני נזיר נתחבר הנזירות. ומה שאמר כעפר הארץ אמנם כוון להתמדה ולהיות עולמי לפי ענין חלקי העפר ואמנם אמר שהוא נדר נזירות מוחלקת כשאמר הרי עלי נזירות כשער ראשי אז נאמר שפירוש זה הדבר כמו ששער ראשי חלקים נפרדים כמו כן תהיה זאת הנזירות מוחלקת. ואין הלכה כרבי: (רמב"ם)
פרק א - משנה ה
הֲרֵינִי נָזִיר מְלֹא הַבַּיִת {כב} אוֹ מְלֹא הַקֻּפָּה, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, אִם אָמַר אַחַת גְּדוֹלָה {כג} נָזָרְתִּי, נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם. וְאִם אָמַר סְתָם נָזָרְתִּי, רוֹאִין אֶת הַקֻּפָּה כְּאִלּוּ הִיא מְלֵאָה חַרְדָּל {כה}, וְנָזִיר כָּל יָמָיו: ר"ע מברטנורה אִם אָמַר אַחַת גְּדוֹלָה נָדָרְתִּי. נְזִירוּת אַחַת קִבַּלְתִּי וְנִרְאֵית לִי גְּדוֹלָה כִּמְלֹא הַבַּיִת, נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם: וְאִם אָמַר סְתָם נָדָרְתִּי. וְלֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁיָּדוּנוּ חֲכָמִים לְשׁוֹנִי, הֲרֵי זֶה נָזִיר כָּל יָמָיו וּמְגַלֵּחַ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ {כד}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כב} הַבַּיִת. פֵּרוּשׁ בַּיִת רֵיקָנִית אוֹ קֻפָּה רֵיקָנִית. תּוֹסָפוֹת: {כג} אִם אָמַר כוּ'. אֲבָל מִסְתָּמָא לֹא, מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ בְמַשְׁמַע הַלָּשׁוֹן כְּמוֹ גַּבֵּי מִכָּאן וְעַד סוֹף הָעוֹלָם: {כד} דִּכְרַבִּי אָתְיָא. אֲבָל לַתַּנָּא קַמָּא דְּהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ לֹא הָוֵי נָזִיר אֶלָּא לְשׁוֹן יוֹם וְלֹא יוֹתֵר, וּמִטַּעַם שֶׁכָּתוּב בְּסָמוּךְ, וְזֶה הֲוָה לְהוּ לְהָרַ"ב וְהָרַמְבַּ"ם לְפָרֵשׁ, וְצָרִיךְ עִיּוּן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כה} חַרְדָּל. וּבַגְּמָרָא וְאֵימָא לֵיחַזְיָה כְּאִלּוּ הִיא מְלֵאָה קִשּׁוּאִין וּדְלוּעִין וּלְהֱוֵי לֵיהּ תַּקַּנְתָּא כְּמִסְפָּר הַקִּשּׁוּאִין שֶׁמַּחְזֶקֶת הַקֻּפָּה, מִי לֹא תְּנַן סְפֵק נְזִירוּת מֻתָּר, וּמְשָׁנֵי, הָתָם לֹא נָחִית לִנְזִירוּת, הָכָא נָחִית לִנְזִירוּת, שֶׁאֲפִלּוּ תְדַיְּנֵיהּ בְּקִשּׁוּאִין הֲרֵי הוּא נָזִיר עַל כָּל פָּנִים, וְכֵיוָן דְּנָחִית לִנְזִירוּת בְּמַאי לְסַלְּקָהּ, דְּדִלְמָא כְּחַרְדָּל קִבֵּל עָלָיו. וּפָרֵיךְ אַכַּתִּי כְּשֶׁהִשְׁלִים נְזִירוּת דְּקִשּׁוּאִין הֲוָה לֵיהּ כְּלֹא נָחִית לִנְזִירוּת. וּמְשָׁנֵי הַאי תַּנָּא בְהָא כְּרַבִּי סְבִירָא לֵיהּ דְּאִם לֹא אָמַר הֲרֵי עָלַי נְזִירוּת כוּ' אֵינוֹ מְגַלֵּחַ אֶלָּא לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וּכְלוֹמַר וְשֶׁמָּא כְּחַרְדָּל קָבִיל, וְנִדּוֹן עַד יוֹם מוֹתוֹ נְזִירוּת חָד וְאָרֹךְ וּכְפֵרוּשׁ רַשִׁ"י וְתוֹסָפוֹת, וְלֹא קָשְׁיָא הָא לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הָוֵי כִמְסֻלָּק מִנְּזִירוּת, דְּהָא דִּמְגַלֵּחַ לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אֵינוֹ אֶלָּא הֲקָלַת הַכְבָּדַת הַשֵּׂעָר בְּעָלְמָא וְלֹא גִּלּוּחַ מַמָּשׁ, אִם כֵּן לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא. נִרְאֶה לִי: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הריני נזיר מלא ה 22ית או מלא הקופה כו': כבר נקדם לך שסתם נזירות שלשים יום אפי' כוון לזמן מרובה לפיכך כל זמן שאמר אני לא נתכוונתי שאהיה נזיר לעולם אבל נתכוונתי לזמן מרובה אינו חייב אלא שלשים יום ואם אמר סתם נזרתי ולא נתכוונתי שיהיה נזירות שיש לה גבול וגם כן לא נתכוונתי שיהיה לעולם הרי זה נזיר כל ימיו ומגלח כל שנים עשר חדש: (רמב"ם)
פרק א - משנה ו
הֲרֵינִי נָזִיר מִכָּאן עַד מָקוֹם פְּלוֹנִי, אוֹמְדִין כַּמָּה יָמִים מִכָּאן עַד מָקוֹם פְּלוֹנִי, אִם פָּחוֹת מִשְּׁלשִׁים יוֹם, נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם, וְאִם לָאו, נָזִיר כְּמִנְיַן הַיָּמִים: ר"ע מברטנורה הֲרֵינִי נָזִיר מִכָּאן עַד מָקוֹם פְּלוֹנִי. וְהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ {כו} כְּדֵי לָלֶכֶת לְאוֹתוֹ מָקוֹם. אֲבָל אִם לֹא הֶחֱזִיק לָלֶכֶת לְאוֹתוֹ מָקוֹם, נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר מִכָּאן וְעַד סוֹף הָעוֹלָם וְהָוֵי נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם, בֵּין שֶׁהָיָה הַמָּקוֹם קָרוֹב בֵּין שֶׁהָיָה רָחוֹק וַאֲפִלּוּ מַהֲלָךְ כַּמָּה שָׁנִים, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לִנְזִירוּת אַחַת גְּדוֹלָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כו} גְּמָרָא, דְּכֵיוָן שֶׁהֶחְזִיק בַּדֶּרֶךְ מוּכְחָא מִלְּתָא דְאַדַּעְתָּא דְּלֶהֱוֵי נָזִיר כָּל זְמַן שֶׁיְּהֵא בַּדֶּרֶךְ קָאָמַר, וְעוֹד דְּכֵיוָן דְּהֶחְזִיק בַּדֶּרֶךְ לֵיכָּא לְמֵימַר דַּאֲרִיכָא לֵיהּ מִלְּתָא מִכָּאן וְעַד מָקוֹם פְּלוֹנִי, דְּהָא חָזִינַן דְּלֹא אֲרִיכָא לֵיהּ דֶּרֶךְ, דְּהֶחְזִיק בַּדֶּרֶךְ כְּבָר. רַשִׁ"י. וְהַתּוֹסְפוֹת כָּתְבוּ דְּמִסְתָּמָא מִפְּנֵי אֳנָסֵי הַדֶּרֶךְ קִבֵּל עָלָיו נְזִירוּת לְהִנָּצֵל מִסַּכָּנַת הַדֶּרֶךְ, לְכָךְ אוֹמְדִין מַהֲלַךְ הַיָּמִים עַד מָקוֹם פְּלוֹנִי: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני אומרין כו': ובתנאי שיהיה מוחזק בהליכת זה הדרך אבל אם לא החזיק בה הרי אנו אומרים שהוא לא כוון אלא אחת גדולה ויהיה נזיר ל' יום בלבד ואפי' היה המקום רחוק מהלך שנה ונאמר בזה כמו שאמרנו במי שאומר מכאן ועד סוף העולם: (רמב"ם)
פרק א - משנה ז
הֲרֵינִי נָזִיר כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, מוֹנֶה נְזִירוּת כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה הָיָה, כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִים מֵת: ר"ע מברטנורה מוֹנֶה נְזִירוּת כְּמִנְיַן יְמוֹת הַשָּׁנָה. שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ נְזִירוּת כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַעֲשֶׂה הָיָה כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִים מֵת. רַבִּי יְהוּדָה שַׁמְעֵיהּ לְרַבִּי דְּאַפְלִיג אַתַּנָּא קַמָּא וְאָמַר שֶׁהָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה הָוֵי נְזִיר עוֹלָם. וְהֵבִיא מַעֲשֶׂה לְהוֹכִיחַ שֶׁאֵינוֹ נְזִיר עוֹלָם {כז}, דְּמַעֲשֶׂה הָיָה וְכֵיוָן שֶׁהִשְׁלִים מֵת, וּבִנְזִיר עוֹלָם לֹא שַׁיָּךְ הַשְׁלָמָה, אֶלָּא וַדַּאי מוֹנֶה נְזִירִיּוֹת. וְכֵן הֲלָכָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כז} וּמִיהוּ פְלִיגֵי תַּנָּא קַמָּא וְרַבִּי יְהוּדָה אַתַּנָּא קַמָּא דְּמִשְׁנָה ד', דְּהָתָם דְּלֹא אָמַר כְּמִנְיָן סְבִירָא לֵיהּ כְּרַבִּי. וּמֵהַאי טַעְמָא אָתְיָא מִשְׁנָה ה' כְּרַבִּי יְהוּדָה דְהָכָא, וְאִם כֵּן קָשֶׁה דְּהָתָם פָּסְקוּ הָרַמְבַּ"ם וְהָרַ"ב לֹא כְּרַבִּי, וּמַשְׁמַע אֶלָּא כְּתַנָּא קַמָּא, וְהָכָא פָּסְקוּ כְּרַבִּי יְהוּדָה. וְצָרִיךְ עִיּוּן: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הריני נזיר כמנין ימות *) החמה כו': רבי חולק על זה הסתם ואומר אם אמר הריני נזיר כמנין ימות החמה ה"ז נזיר עולם עד שיאמר נזירות עלי כמנין ימות החמה או מנין ימות הלבנה ואז מונה נזירות כמו שקבע ור' יהודה חולק עליו והביא מעשה שכל האומר הריני נזיר כמנין ימות החמה אינו נזיר עולם והוא מה שאמר כיון שהשלים ראייה שהיה נזיר לזמן. והלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)
פרק ב
פרק ב - משנה א
הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַגְּרוֹגָרוֹת וּמִן הַדְּבֵלָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נָזִיר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ נָזִיר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אַף כְּשֶׁאָמְרוּ בֵית שַׁמַּאי, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עָלַי קָרְבָּן: ר"ע מברטנורה הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַגְּרוֹגָרוֹת וּמִן הַדְּבֵלָה בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים נָזִיר. דִּסְבִירָא לְהוּ לְבֵית שַׁמַּאי אֵין אָדָם מוֹצִיא דְבָרָיו לְבַטָּלָה, וְכִי אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר אַדַּעְתָּא דְלֵהֲוֵי נָזִיר קָאָמַר, וְכִי הָדַר אָמַר מִן הַגְּרוֹגָרוֹת וּמִן הַדְּבֵלָה, מַהֲדַר הוּא דְּבָעֵי הֲדַר בֵּיהּ, וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר לֹא מָצֵי הֲדַר בֵּיהּ, דִּסְבִירָא לְהוּ הֶקְדֵּשׁ בְּטָעוּת שְׁמֵיהּ הֶקְדֵּשׁ וְלֹא שַׁיָּךְ בֵּיהּ שְׁאֵלָה וְלֹא חֲזָרָה, וְהוּא הַדִּין בְּנָזִיר דִּכְתִיב בֵּיהּ (בְּמִדְבָּר ו) קָדוֹשׁ יִהְיֶה, הִלְכָּךְ הָוֵי נָזִיר. וּבֵית הִלֵּל סָבְרֵי הוֹאִיל וְלֹא נָדַר כְּדֶרֶךְ הַנּוֹדְרִים {א} לֹא הָוֵי נָזִיר, שֶׁאֵין נְזִירוּת מִן הַגְּרוֹגָרוֹת וּמִן הַדְּבֵלָה: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אַף כְּשֶׁאָמְרוּ בֵית שַׁמַּאי לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עָלַי קָרְבָּן. דְּלֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל לְעִנְיַן נְזִירוּת דְּלֹא הָוֵי נָזִיר. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּאוֹמֵר בְּלִבִּי הָיָה שֶׁיִּהְיוּ הַגְּרוֹגָרוֹת עָלַי קָרְבָּן, בֵּית שַׁמַּאי סָבְרֵי דַּהֲוֵי נָדוּר {ב} מִן הַגְּרוֹגָרוֹת, וּבֵית הִלֵּל סָבְרֵי דְּלֹא הָוֵי נָדוּר {ג}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} בַּגְּמָרָא. וְאִם תֹּאמַר לֵימָא בֵּית הִלֵּל סְבִירָא לְהוּ יֵשׁ שְׁאֵלָה לְהֶקְדֵּשׁ, וְיֵשׁ לוֹמַר מִשּׁוּם דְּאַכַּתִּי לְבֵית הִלֵּל נְהִי דְּנָזִיר מִיַּיִן לֹא הָוֵי, מִיהוּ לֶהֱוֵי נָדוּר מִן הַגְּרוֹגָרוֹת, לְהָכִי קָאָמַר דְּפָטוּר לְגַמְרֵי, שֶׁלֹּא הִתְנַדֵּב כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִים, שֶׁאִם בָּא לִהְיוֹת נָדוּר מִן הַגְּרוֹגָרוֹת הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר בִּלְשׁוֹן קוֹנָם כְּדֶרֶךְ הַנּוֹדְרִים. תּוֹסָפוֹת: {ב} וְאִם תֹּאמַר וְהָא אִיהוּ נָזִיר קָאָמַר, וְאֵיךְ יִהְיֶה נָדוּר. וְיֵשׁ לוֹמַר נָזִיר לְשׁוֹן הַפְרָשָׁה כְּאִלּוּ אָמַר הֲרֵינִי פָּרוּשׁ מִן הַגְּרוֹגָרוֹת. וְאַף עַל גַּב דְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ דְּאָמַר קָרְבָּן בְּלֹא כ"ף לֹא הָוֵי נֶדֶר בַּקָּרְבָּן, בְּאוֹמֵר עָלַי לֹא בָּעֵי כ"ף. תּוֹסָפוֹת, וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} וְאִם כֵּן רַבִּי יְהוּדָה טַעְמָא דְבֵית שַׁמַּאי אֲתָא לְאַשְׁמְעִינַן, וּמָצִינוּ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב"ש אומרים נזיר כו': ב"ש אומרים אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכל זמן שאמר הריני חייב בנזירות ומה שאמר אחר כך מן הגרוגרות ומן הדבילה מחויב הנזירות לפי שהוא חוזר מזה ודעת בית שמאי אין שאלה בנזירות ואי אפשר לו החזרה ובית הלל אומרים אחר שלא נדר כדרך הנודרין אינו חייב נזירות אבל אסור בגרוגרות ובדבילה. ופי' מה שאמר רבי יהודה לדעת ב"ש הרי עלי קרבן לפי שהוא אחר שזכר הנזירות והקרבן שהוא מתנאי הנזיר דיו ומאמר דברי ר' יהודה לדעת בית שמאי ומאמר בית שמאי דחוי אין אנו חוששין ויאמרו מה שיאמרו: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ב
אָמַר, אָמְרָה פָרָה זוֹ הֲרֵינִי נְזִירָה אִם עוֹמֶדֶת אָנִי. אָמַר, הַדֶּלֶת {ה} הַזֶּה {ו} הֲרֵינִי נָזִיר אִם נִפְתָּח אָנִי. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נָזִיר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ נָזִיר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אַף כְּשֶׁאָמְרוּ בֵית שַׁמַּאי, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְאוֹמֵר הֲרֵי פָרָה זוֹ עָלַי קָרְבָּן {ז} אִם עוֹמֶדֶת הִיא: ר"ע מברטנורה אָמַר, אָמְרָה פָרָה זוֹ הֲרֵינִי נְזִירָה אִם עוֹמֶדֶת אָנִי. מִי שֶׁהָיְתָה פָּרָתוֹ רְבוּצָה וְאֵינָהּ רוֹצָה לַעֲמֹד, וְאָמַר, פָּרָה זוֹ סְבוּרָה שֶׁלֹּא תַּעֲמֹד וְאוֹמֶרֶת בְּלִבָּהּ הֲרֵינִי נְזִירָה אִם עוֹמֶדֶת אֲנִי {ד}, וַאֲנִי אוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר מִמֶּנָּה אִם לֹא תַעֲמֹד. וְכֵן דֶּלֶת נְעוּלָה שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִפָּתַח, וְאָמַר, סְבוּרָה דֶּלֶת זוֹ שֶׁלֹּא אֶפְתְּחֶנָּהּ וְאוֹמֶרֶת הֲרֵינִי נְזִירָה אִם נִפְתַּחַת אֲנִי, וַאֲנִי אוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר מִמֶּנָּה אִם לֹא תִּפָּתַח. וְאַחַר כָּךְ עָמְדָה פָּרָה זוֹ מֵאֵלֶיהָ אוֹ שֶׁהֶעֱמִידוּהָ אֲחֵרִים וְלֹא הֶעֱמִידָהּ הוּא, וְכֵן הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה מֵאֵלֶיהָ אוֹ בָּא אַחֵר וּפְתָחָהּ וְלֹא פְתָחָהּ הוּא: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים הֲרֵי זֶה נָזִיר. דְּאָזְלֵי לְטַעֲמַיְהוּ דְּאָמְרֵי בַּנּוֹדֵר מִן הַגְּרוֹגָרוֹת וּמִן הַדְּבֵלָה שֶׁהוּא נָזִיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נְזִירוּת מִן הַגְּרוֹגָרוֹת וּמִן הַדְּבֵלָה, הָכִי נַמִּי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נְזִירוּת מִן הַבְּהֵמָה וּמִן הַדֶּלֶת, הֲרֵי זֶה נָזִיר. וְאַף עַל פִּי שֶׁעָמְדָה הַבְּהֵמָה וְנִפְתְּחָה הַדֶּלֶת, לֹא הָיְתָה דַעְתּוֹ אֶלָּא שֶׁיַּעֲמִידֶנָּהּ אוֹ יִפְתְּחֶנָּהּ הוּא בְּעַצְמוֹ: וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים. לְדִבְרֵיהֶם דְּבֵית שַׁמַּאי. לְדִידָן אֲפִלּוּ אִם לֹא עָמְדָה כְּלָל לֹא הָוֵי נָזִיר, מִפְּנֵי שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַנּוֹדְרִים, שֶׁאֵין נְזִירוּת מִן הַבְּהֵמָה וּמִן הַדֶּלֶת, אֶלָּא לְדִידְכוּ דְּאַמְרִיתּוּ שֶׁאֵין אָדָם מוֹצִיא דְּבָרָיו לְבַטָּלָה וְכִי אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר אַדַּעְתָּא דְּלֶהֱוֵי נָזִיר קָאָמַר, אוֹדוּ לָן מִיהַת הֵיכָא דְּעָמְדָה מֵאֵלֶיהָ אוֹ אֲחֵרִים הֶעֱמִידוּהָ דְּלֹא הָוֵי נָזִיר, שֶׁהֲרֵי הוּא לֹא אָמַר אֶלָּא אִם לֹא תַעֲמֹד וַהֲרֵי עָמְדָה: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה וְכוּ'. לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵּל לְעִנְיַן נְזִירוּת דְּלֹא הָוֵי נָזִיר. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּאוֹמֵר בְּלִבִּי הָיָה שֶׁתִּהְיֶה בְּהֵמָה זוֹ קָרְבָּן בַּשָּׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי שֶׁאֶהֱיֶה נָזִיר מִמֶּנָּה אִם לֹא תַּעֲמֹד {ח}. דְּבֵית שַׁמַּאי סָבְרֵי הוֹאִיל וְלֹא הֶעֱמִידָהּ הוּא הַוְיָא קָרְבָּן, וּבֵית הִלֵּל סָבְרֵי הוֹאִיל וְעָמְדָה אֵינָהּ קָרְבָּן: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ד} וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, אָמְרָה זֹאת הַפָּרָה נְזִירָה אֲנִי עַל דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בְּנֵי אָדָם בִּזְמַנֵּינוּ זֶה בִּשְׁבִיל הַרְבֵּה מִן הַגֹּלָמִים כְּשֶׁקָּשֶׁה עָלָיו הַמְּלָאכָה בָּהֶם אוֹמֵר נִשְׁבַּע זֶה הַדָּבָר שֶׁהוּא לֹא יִתְפַּעֵל, כְּמוֹ כֵן בְּלֹא סָפֵק הָיָה גַּם כֵּן בִּזְמַנָּם. עַד כָּאן. וּבִלְשׁוֹן הַכָּתוּב נִמְצָא מַחְשָׁבָה אַף בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים כְּמוֹ וְהָאֳנִיָּה חִשְׁבָה לְהִשָּׁבֵר (יוֹנָה א), וְנִמְצָא מַחְשָׁבָה בִּלְשׁוֹן אֲמִירָה (בְּרֵאשִׁית כז) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ. רַשִׁ"י: {ה} הַדֶּלֶת. וּצְרִיכָא, דְּלֹא תֵּימָא דַּוְקָא גְּרוֹגָרוֹת [וּבָשָׂר] מִחַלְּפֵי בָּעֲנָבִים אֲבָל בְּדֶלֶת מוֹדוּ בֵּית שַׁמַּאי, וְאִי אַשְׁמְעִינַן דֶּלֶת הֲוָה אֲמִינָא בְּהָא אָמְרֵי בֵּית הִלֵּל. גְּמָרָא. דְּפֵירֵי בְּפֵירֵי מִחֲלַף. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ו} הַזֶּה. אַף עַל פִּי שֶׁבַּכָּתוּב נִמְצָא (מִשְׁלֵי כו) הַדֶּלֶת תִּסֹּב עַל צִירָהּ כוּ' כְּבָר אָמַר הֶחָכָם רַבִּי אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא כָּל אֲשֶׁר אֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים זָכְרֵהוּ וְנַקְּבֵהוּ: {ז} קָרְבָּן. כְּלוֹמַר נָדוּר וּכְדִלְעֵיל, וְכֵן מִן הַדֶּלֶת שַׁיָּךְ לִדֹּר בְּקָרְבָּן, שֶׁהֲרֵי כָּל דְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם יָכוֹל לֶאֱסֹר עָלָיו בְּהַתְפָּסַת קָרְבָּן: {ח} וּכְדִמְפַרְשִׁינַן בָּרֵישָׁא וְנִרְאֶה לִי לְפָרֵשׁ דְּהָכִי קָאָמַר הָיָה בְּלִבִּי לוֹמַר הֲרֵי פָרָה זוֹ עָלַי קָרְבָּן כְּשֶׁאָמַרְתִּי שֶׁהַפָּרָה אָמְרָה שֶׁתְּהֵא נְזִירָה אִם עוֹמֶדֶת הִיא שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר מִמֶּנָּה כוּ'. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְעַיֵּן עוֹד: (עיקר תוי"ט). רמב"ם אמר אמרה פרה זו הרוני נזירה אם עומדת אני כו': באר הש"ס שזה הדבר הוא כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו ונמנעת מלעמוד וכמו כן דלת סגור קשה לפתוח ואמר זה האיש שמשתדל לפתוח זה הדלת או להקים זאת הפרה אמרה זאת הפרה נזירה אני על דרך העברה כמו שאומרים בני אדם בזמנינו זה בשביל הרבה מן הגולמים כשקשה עליו המלאכה בהם נשבע זה הדבר שהוא לא יתפעל וכמו כן בלא ספק היה ג"כ בזמנם אלו הדברים משתמשין הרבה בין בני האדם אחרי כן יאמר הריני נזיר מבשרה אם לא עמדה וכמו כן הריני נזיר מדלת זה אם אינו נפתח ואח"כ עמדה הפרה מעצמה או שנפתח הדלת ב"ש אומרים אחר שלא העמידה בידיו ולא פתח הדלת בעצמו חל עליו הדבור שאמר הריני נזיר מבשרה או מדלת זה לפי שהוא לא כוון בזה הנדר אלא שיעמידה בידיו לפיכך חל עליו הנזירות לפי סברתם שאומרים שכל האומר הריני נזיר מן הגרוגרות חייב נזירות וכמו כן זה שאמר הריני נזיר מבשרה או מן הדלת והשיבום בית הלל לפי דבריהם ואמרו להם אמנם לדעתינו ואפי' אמר בפירוש הריני נזיר מבשרה אינו נזיר אלא לפי דבריכם לאיזה דבר אתם מחייבים אותו בנזירות והרי לא אמר הריני נזיר מבשרה אלא ע"מ שלא תעמוד וכבר עמדה וכי כלום היתה כוונתו אלא עמידתה ופתיחת הדלת באיזה צד שיהיה ור' יהודה אומר שבית שמאי אינן מחייבין הנזירות עד שיאמר גם כן והרי בשרה קרבן אם לא עמדה וכמו. כן דמי הדלת יהיו קרבן מן הטעם שזכרנו: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ג
מָזְגוּ לוֹ אֶת הַכּוֹס, וְאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר מִמֶּנוּ, הֲרֵי זֶה נָזִיר {ט}. מַעֲשֶׂה בְאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה שִׁכּוֹרָה וּמָזְגוּ לָהּ אֶת הַכּוֹס, וְאָמְרָה הֲרֵינִי נְזִירָה מִמֶּנּוּ, אָמְרוּ חֲכָמִים, לֹא נִתְכַּוְּנָה אֶלָּא לוֹמַר הֲרֵי הוּא עָלַי קָרְבָּן: ר"ע מברטנורה מַעֲשֶׂה בְאִשָּׁה אַחַת וְכוּ'. מַתְנִיתִין חִסּוּרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, אִם הָיָה שִׁכּוֹר {י} וְאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר מִמֶּנּוּ, אֵינוֹ נָזִיר, שֶׁלֹּא הָיָה דַּעְתּוֹ אֶלָּא לֶאֱסֹר אוֹתוֹ הַכּוֹס עָלָיו בִלְבַד, וְכִי הֵיכִי דְּלֹא לֵיְתֵי לֵיהּ כּוֹס אַחֲרִינָא אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר. וּמַעֲשֶׂה נַמִּי בְאִשָּׁה אַחַת שִׁכּוֹרָה וְכוּ': (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ט} נָזִיר. כְּמוֹ בְּנוֹדֵר מִן הַחַרְצַנִּים דְּמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק קַמָּא, וְלֹא קָתָנֵי לַהּ אֶלָּא מִשּׁוּם סֵיפָא: {י} פֵּרֵשׁ הָרַמְבַּ"ם אֲבָל לֹא הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט, שֶׁאָז אֵינוֹ בַּר חִיּוּבָא: (עיקר תוי"ט). רמב"ם מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו כו': זה המעשה לא הביאו על מה שקדם לפי שהוא סותר אותו ואמנם הדין במה שקדם הוא באדם בריא אבל במי שנאנח ודואג לא לפי שהוא לא כוון אלא שלא ישתה זה שאנו נזקקין עליו כדי שתסיר אנחתו וזהו ההיקש בשכור כשאמר הריני נזיר ממנו שאינו חל עליו נזירות לפי שכוונתו שלא יכביד עליו מרוב היין והביא ראיה על זה מזה המעשה ויהיה שיעור המשנה דאם היה שכור אינו נזיר ומעשה באשה וכו' ומה שאנו אומרים שהוא כשכור שלא נשתקע בשכרות ולא הגיע לשכרותו של לוט שכל מעשיו ודבריו קיימין ונענש על כל מה שהוא עושה ממה שראוי לו מן העונש כמו הבריאים אבל מי שהגיע לשכרותו של לוט הרי כל מעשיו ודבריו בטלין ואין דין עליו ולא דבר שיחייב אותו בשום מעשה מן המעשים: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ד
הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֱהֵא שׁוֹתֶה יַיִן {יא} וּמִטַּמֵּא לְמֵתִים, הֲרֵי זֶה נָזִיר וְאָסוּר בְּכֻלָּן. יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ נְזִירוּת אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בְּיַּיִן, הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בְּיַּיִן אֲבָל סָבוּר הָיִיתִי שֶׁחֲכָמִים מַתִּירִים לִי מִפְּנֵי שֶׁאֵין אֲנִי יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָּא בְיַּיִן, אוֹ מִפְּנֵי {יג} שֶׁאֲנִי קוֹבֵר אֶת הַמֵּתִים, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר: ר"ע מברטנורה הֲרֵי זֶה נָזִיר וְאָסוּר בְּכֻלָּם. וּבְהָא כֻּלֵּי עָלְמָא מוֹדוּ, מִפְּנֵי שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְכָל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל: אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בְּיַיִן הֲרֵי זֶה אָסוּר. דְּיַיִן וְתִגְלַחַת וְטֻמְאָה הָאֲסוּרִים בַּנָּזִיר, הַנּוֹזֵר מֵאֶחָד מֵהֶן נָזִיר בְּכֻלָּן {יב}: וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. דְּסָבַר אֵינוֹ נָזִיר עַד שֶׁיִּזּוֹר מִכֻּלָּן: אוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי קוֹבֵר מֵתִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר. דַּהֲוֵי נִדְרֵי אֳנָסִים, וְהוּא אֶחָד מֵאַרְבָּעָה נְדָרִים שֶׁהִתִּירוּ חֲכָמִים {יד}: וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר. דְּסָבַר אַרְבָּעָה נְדָרִים שֶׁהִתִּירוּ חֲכָמִים צְרִיכִים שְׁאֵלָה לְחָכָם {טו}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּהָנֵי תְּרֵי בָּבֵי דְמַתְנִיתִין: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יא} שׁוֹתֶה יַיִן כוּ'. מִשּׁוּם דִּכְתִיב [בְּמִדְבָּר ו] נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ, נִיחָא לְהוּ לֶאֱנָשֵׁי לִדּוֹר בְּתִגְלַחַת. אֲבָל הוּא הַדִּין כְּשֶׁנּוֹדֵר עַל מְנָת לְגַלֵּחַ: {יב} וּמַשְׁמַע דְּאֵין לוֹ הַתָּרָה. וְכֵן פָּסַק הָרַמְבַּ"ם. אֲבָל הָרַאֲבַ"ד כָּתַב שֶׁאִם בָּא לִפְנֵי חָכָם וְאָמַר לוֹ כָּךְ דֶּרֶךְ שְׁאֵלָה שֶׁהֶחָכָם מַתִּיר לוֹ, שֶׁאֵין פֶּתַח לְנִדְרוֹ גָּדוֹל מִזֶּה, וְלֹא אָמְרוּ אָסוּר אֶלָּא כְשֶׁהוּא סוֹבֵר לְהַתִּיר לְעַצְמוֹ מִזֶּה הַדֶּרֶךְ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יג} מִפְּנֵי כוּ'. כְּלוֹמַר שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לִטַּמְּאוֹת בָּהֶם וּלְטַפֵּל בָּהֶם בְּשָׂכָר מֵחֲמַת דֻּחְקָא. תּוֹסָפוֹת. וְרַשִׁ"י פֵּרֵשׁ שֶׁאֵין קוֹבְרִין בְּאוֹתוֹ מָקוֹם אֶלָּא הוּא: {יד} וְהִקְשׁוּ בַּתּוֹסָפוֹת, דְּמִי דָּמֵי, דְּנִדְרֵי אֳנָסִים הַיְנוּ שֶׁהָאֹנֶס בָּא אַחַר כָּךְ, אֲבָל בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר לֹא יָדַע הָאֹנֶס. וּמְפָרֵשׁ רַבֵּנוּ תַם דְּמַתְנִיתִין נַמִּי אָיְרֵי שֶׁהָאֹנֶס בָּא אַחַר כָּךְ, כְּגוֹן שֶׁבִּשְׁעַת הַנֶּדֶר הָיָה בָּרִיא וְחָזָק וְיָכוֹל לִחְיוֹת בְּלֹא יַיִן, וּלְבַסּוֹף הֶחְלִישׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טו} וְעַל יְדֵי שְׁאֵלָה מֻתָּרִים אַף לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְלֹא אָסַר אֶלָּא עַד שֶׁיִּשְׁאַל. וּמִכָּאן סִיַּעְתָּא לְפֵרוּשׁ הָרַאֲבַ"ד דִּמְפָרֵשׁ לֶאֱסֹר דִּבְדִבְרֵי תַּנָּא קַמָּא דְּרֵישָׁא הַיְנוּ נַמִּי עַד שֶׁיִּשְׁאַל: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין כו': הבבא הראשונה אין חולק עליה לפי שהעיקר אצלנו כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל והבבא השניה טעם מחלוקת ר' שמעון וחכמים בה שחכמים אומרים שכל האומר הריני נזיר מן היין בלבד או מן התגלחת בלבד או מן הטומאה בלבד שחל עליו הנזירות יאמר בכאן שחל עליו הנזירות ואפילו שהוא סבר שאחד משלשה דברים הללו מותר ור' שמעון שאמר אינו חייב בנזירות עד שיזיר מכולן אומר אינו חייב בנזירתו אחר שהיה סבור באחד מאלו הדברים שהוא מותר וטעם מחלוקת בבא השלישית מפני שהוא נדרי אונסין בלא ספק וההוא מכלל ארבעה נדרים שהתירו חכמים לפיכך אינו צריך הפרה כמו שבארנו בפ' שלישי מנדרים (הלכה א) ור' שמעון אומר שארבעה נדרים אלו על כל פנים יש בהן שאלה לחכם והפרה ולכך אמר בכאן שחל עליו הנזירות אע"פ שהוא אנוס עד ששואל לחכם. ואין הלכה כרבי שמעון בשני המאמרים כולם: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ה
הֲרֵינִי נָזִיר וְעָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר, וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר וַאֲנִי וְעָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר, אִם הָיוּ פִקְּחִים, מְגַלְּחִים זֶה אֶת זֶה. וְאִם לָאו {יח}, מְגַלְּחִים נְזִירִים אֲחֵרִים: ר"ע מברטנורה הֲרֵינִי נָזִיר וְעָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר. קִבֵּל עָלָיו נְזִירוּת, וְעוֹד קִבֵּל עָלָיו לְהָבִיא קָרְבָּנוֹת {טז} עַל נָזִיר אַחֵר, וּבָא חֲבֵרוֹ גַּם הוּא וְאָמַר כֵּן: אִם הָיוּ פִקְּחִים. כָּל אֶחָד פּוֹטֵר אֶת חֲבֵרוֹ בְּקָרְבְּנוֹתָיו, וְאַף עַל פִּי שֶׁבַּשָּׁעָה שֶׁנָּדַר הָרִאשׁוֹן לְגַלֵּחַ נָזִיר אַכַּתִּי לֹא הָוֵי הַשֵּׁנִי נָזִיר {יז}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {טז} שֶׁחַיָּב בָּהֶם בִּשְׁעַת הַתִּגְלַחַת כְּשֶׁנִּשְׁלָם הַנְּזִירוּת. הָרַמְבַּ"ם: {יז} מִשּׁוּם דְּהָכִי קָאָמַר, דְּאִי מַשְׁכַּחְנָא דַּהֲוֵי נָזִיר אֲגַלְּחֵיהּ. גְּמָרָא: {יח} וְאִם לָאו. שֶׁאֵין לָהֶם פִּקְּחוּת זֶה אֶלָּא כָּל אֶחָד הֵבִיא קָרְבָּן לְעַצְמוֹ, צָרִיךְ [כָּל אֶחָד] לְגַלֵּחַ לְנָזִיר אַחֵר לְהָבִיא קָרְבְּנוֹתָיו תַחְתָּיו. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו כו': פירוש מה שאמר ועלי לגלח נזיר שיביא הקרבנות שחייב בהם בשעת התגלחת כשנשלם הנזירות וכמו כן פירוש מגלחין זה את זה שיביא כל אחד הקרבנות שחייב בהם חבירו ונמצא שלא יפסידו שום דבר ויהיה כל אחד מהם כבר קיים נדרו ודע שהוא כששמע חבירו ואמר ואני ולא אמר לגלח הרי הוא חייב בנזירות בלבד: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ו
הֲרֵי עָלַי לְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר, וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר וַאֲנִי עָלַי לְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר, זֶה מְגַלֵּחַ נָזִיר שָׁלֵם וְזֶה מְגַלֵּחַ נָזִיר שָׁלֵם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה מְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר וְזֶה מְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר: ר"ע מברטנורה [זֶה מְגַלֵּחַ נָזִיר שָׁלֵם] וְזֶה מְגַלֵּחַ נָזִיר שָׁלֵם דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ דְּסָבַר תְּפוֹס לָשׁוֹן רִאשׁוֹן, וְכִי אָמַר הֲרֵי עָלַי לְגַלֵּחַ, תִּגְלַחַת שְׁלֵמָה קָאָמַר, וְכִי הָדַר קָאָמַר חֲצִי נָזִיר, לָאו כָּל כְּמִינֵיהּ לְמֵהֲדַר בֵּיהּ אֲפִלּוּ תּוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר. וְרַבָּנָן סָבְרֵי נֶדֶר וּפִתְחוֹ עִמּוֹ הוּא, וְהָוֵי כְּאוֹמֵר חֲצִי קָרְבָּנוֹת {יט} שֶׁל נָזִיר עָלַי, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חֲצִי קָרְבָּנוֹת שֶׁל נָזִיר. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יט} שֶׁבָּזֶה הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא חֲצִי כוּ', כֵּיוָן שֶׁתָּלָה הַחֲצִי בַּקָּרְבָּן. וּכְשֶׁאוֹמֵר [קָרְבָּנוֹת] חֲצִי נָזִיר עָלַי הַכֹּל מוֹדִים דְּכֻלֵּיהּ בָּעֵי אֲתוֹיֵי, כֵּן הוּא שִׁיטַת הַתּוֹסָפוֹת. וְכָתַב דִּוְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר וַאֲנִי, בִּכְדִי נָקַט, דְּהָא בָּרִאשׁוֹן נַמִּי פְלִיגֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הרי עלי לגלח חצי נזיר ושמע חבירו ואמר ואני כו': כולם נסכמים שהוא אם אמר חצי קרבנות נזיר עלי שאינו חייב אלא חצי הקרבנות שחייב הנזיר יקריב אותם בשביל איזה נזיר שירצה וישלים זה הנזיר החצי אחר והם גם כן נסכמים שהוא אם אמר קרבנות חצי נזיר עלי שחייב בכל הקרבנות לפי שאין אצלנו חצי נזירות ואמנם חולקים בזה הלשון רבי מאיר אומר כל זמן שאמר הרי עלי חייב בקרבנות נזיר שלימים ומה שאמר אחר כן חצי נזיר הוא חזרה ולא תתקיים לו החזרה וחכמים אומרים נדר ופתחו עמו חזרתו קיימת. והלכה כחכמים: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ז
הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵן {כ}, וְנוֹלַד לוֹ בֵן, הֲרֵי זֶה נָזִיר {כא}. נוֹלַד לוֹ בַת, טֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, אֵינוֹ נָזִיר. אִם אָמַר, כְּשֶׁאֶרְאֶה, כְּשֶׁיִּהְיֶה {כב} לִי וָלָד, אֲפִלּוּ נוֹלַד לוֹ בַת {כג}, טֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, הֲרֵי זֶה נָזִיר: ר"ע מברטנורה וְנוֹלַד לוֹ בֵן הֲרֵי זֶה נָזִיר. דְּבִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם לֹא מִקְרֵי בֵּן אֶלָּא זָכָר, וְלֹא נְקֵבָה וְלֹא טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס. וּוָלָד מִקְרֵי אֲפִלּוּ נְקֵבָה וְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כ} בֵּן. פֵּרוּשׁ הוֹדָאָה וְשֶׁבַח לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁחָנַּנִי וְזִכַּנִי וְנוֹלַד לִי בֵּן. תּוֹסָפוֹת: {כא} הֲרֵי זֶה נָזִיר. בַּגְּמָרָא פָּרֵיךְ פְּשִׁיטָא, וּמְשָׁנֵי מִשּׁוּם סֵיפָא בַּת טֻמְטוּם כוּ' שֶׁאֵינוֹ נָזִיר, דְּמַהוּ דְּתֵימָא לִכְשֶׁאֶבָּנֶה הוּא דְּקָאָמַר [דִּכְתִיב (בְּרֵאשִׁית ל) וְאִבָּנֶה גַּם אָנֹכִי מִמֶּנָּה וְכִי נוֹלַד בַּת כוּ' בְּהָנֵי נַמִּי בָּנוּי וְלֶהֱוֵי נָזִיר], קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא: {כב} כְּשֶׁיִּהְיֶה. יֵשׁ נֻסְחָאוֹת דְּלֹא גָּרְסִינַן לַהּ וְלֹא יָדַעְנָא אַמַּאי שָׁנֵי בַּסֵּיפָא מִלִּישְׁנָא דְרֵישָׁא: {כג} בַּת. דְּמַהוּ דְּתֵימָא וָלָד דִּמְחַשְּׁבֵי בֵּינֵי אֱינָשֵׁי קָאָמַר, דְּהַיְנוּ בֵּן, קָא מַשְׁמַע לָן דְּבַת כוּ' נַמִּי מִקְרֵי וָלָד. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הריני נזיר לכשיהיה לי בן ונולד לו בן כו': יעלה על הדעת שענין אמרו בן רוצה לומר שיהיה לו זרע ממה שנאמר (בראשית ל) ואבנה גם אנכי שענינו זרע לבד וג"כ יעלה על הדעת כשאמר כשיהיה לי ולד ענינו ולד נחשב בין בני אדם אבל לא טומטום ואנדרוגינוס לפיכך למדנו שאין הדבר כן אלא שנסמוך על המורגל מהלשונות: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ח
הִפִּילָה אִשְׁתּוֹ, אֵינוֹ נָזִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר {כה}, יֹאמַר, אִם הָיָה בֶן קְיָמָא, הֲרֵי אֲנִי נְזִיר חוֹבָה. וְאִם לָאו, הֲרֵי אֲנִי נְזִיר נְדָבָה. חָזְרָה וְיָלְדָה, הֲרֵי זֶה נָזִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יֹאמַר, אִם הָרִאשׁוֹן בֶּן קְיָמָא, הָרִאשׁוֹן חוֹבָה וְזוֹ נְדָבָה. וְאִם לָאו, הָרִאשׁוֹן נְדָבָה וְזוֹ חוֹבָה: ר"ע מברטנורה הִפִּילָה אִשְׁתּוֹ. וְלֹא יָדַע אִי בַּר קְיָמָא הוּא אִי נֵפֶל הוּא: אֵינוֹ נָזִיר. וּמַתְנִיתִין רַבִּי יְהוּדָה הִיא דְּאָמַר לֹא מַחֵית אֱינִישׁ נַפְשֵׁיהּ אַסְּפֵקָא {כד}, וְכִי אָמַר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי וָלָד, עַל וָלָד וַדַּאי קָאָמַר: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יֹאמַר אִם הָיָה בֶן קְיָמָא וְכוּ'. רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר סְפֵק נְזִירוּת לְהַחְמִיר, הִלְכָּךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת נָזִיר מִסָּפֵק, וּמַתְנֶה וְאוֹמֵר אִם בֶּן קְיָמָא הוּא הֲרֵינִי נְזִיר חוֹבָה, וְאִם לָאו הֲרֵינִי נְזִיר נְדָבָה, וּמְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לְסוֹף שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּבְלֹא תְּנַאי לֹא הָיָה יָכוֹל לְהָבִיא קָרְבָּן מִסָּפֵק. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: חָזְרָה וְיָלְדָה הֲרֵי זֶה נָזִיר. שֶׁהֲרֵי לֹא נָהַג נְזִירוּת מֵחֲמַת הַנֵּפֶל, וְעַכְשָׁיו שֶׁיָּלְדָה וָלָד שֶׁל קְיָמָא חָלָה נְזִירוּת. וּלְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְהַתְנוֹת, דְּשֶׁמָּא הָרִאשׁוֹן הָיָה וָלָד שֶׁל קְיָמָא: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כד} בְּסוֹף פִּרְקִין דִּלְעֵיל, גַּם מִשְׁנָה ה' דְּהָתָם כְּוָתֵיהּ: {כה} רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. וְלֹא פָּלֵיג אֲהָא דְּנוֹלָד לוֹ בֵּן [טֻמְטוּם כוּ'] דִּלְעֵיל, דִּכְשֶׁאָמַר שֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן, וַדַּאי לֹא הָיָה דַּעְתּוֹ אֶלָּא לְבֵן וַדָּאִי לֹא לְטֻמְטוּם, וְלֹא פָּלֵיג אֶלָּא הֵיכָא דְּהִפִּילָה בֵּן זָכָר, דְּמִסָּפְקָא לֵיהּ דְּשֶׁמָּא הָוֵי בֶּן קְיָמָא וְהָוֵי בֵּן גָּמוּר. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הפילה אשתו אינו נזיר ר"ש אומר יאמר אם היה כן קיימא כו': רבי שמעון אומר יאמר אם היה ראשון בן קיימא הראשונה חובה וזו נדבה ואם לאו הראשונה נדבה וזו חובה ר' שמעון סובר שספק נזירות להחמיר. ואין הלכה: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ט
הֲרֵינִי נָזִיר, וְנָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵן, הִתְחִיל מוֹנֶה אֶת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵן, מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ. הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵן וְנָזִיר, הִתְחִיל מוֹנֶה אֶת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵן, מַנִּיחַ אֶת שֶׁלּוֹ וּמוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַשְׁלִים {כו} אֶת שֶׁלּוֹ: ר"ע מברטנורה הֲרֵינִי נָזִיר וְנָזִיר לִכְשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵן. מִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו נְזִירוּת סְתָם, וְעוֹד קִבֵּל עָלָיו נְזִירוּת אַחֶרֶת כְּשֶׁיִּהְיֶה לוֹ בֵּן: מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ. תְּחִלָּה, וּמְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קָרְבָּן, וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ: הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵן וְנָזִיר. שֶׁקִּבֵּל עָלָיו תְּחִלָּה נְזִירוּת בְּנוֹ: וְהִתְחִיל מוֹנֶה אֶת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵן. קֹדֶם שֶׁיִּשְׁלְמוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם: מַנִּיחַ אֶת שֶׁלּוֹ וּמוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ. דְּכֵיוָן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו נְזִירוּת בְּנוֹ תְחִלָּה, מִיָּד כְּשֶׁנּוֹלַד לוֹ בֵּן צָרִיךְ לְהַנִּיחַ אֶת שֶׁלּוֹ וְלִמְנוֹת שֶׁל בְּנוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כו} מַשְׁלִים. וְאַחַר כָּךְ יְגַלֵּחַ עַל שְׁתֵּיהֶם, וּמֵבִיא שְׁנֵי קָרְבָּנוֹת, אֶחָד לִנְזִירוּת בְּנוֹ וְאֶחָד לִנְזִירוּת עַצְמוֹ. אֲבָל לֹא יְגַלֵּחַ אַחַר שֶׁהִשְׁלִים נְזִירוּת בְּנוֹ, דְּאִם כֵּן הָאֵיךְ יַשְׁלִים נְזִירוּת שֶׁלּוֹ, כִּי לֹא יוּכַל לְגַלֵּחַ בְּהַשְׁלָמַת נְזִירוּת, דְּאֵין גִּדּוּל שֵׂעָר פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, וּנְהִי דְּאִם נָדַר נְזִירוּת מְרֻבָּה שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁאַר אַחַר נְזִירוּת בְּנוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם דְּאָז הָיָה יָכוֹל לְגַלֵּחַ לִנְזִירוּת בְּנוֹ לְהַשְׁלִים נְזִירוּתוֹ וְלָשׁוּב וּלְגַלֵּחַ, מִכָּל מָקוֹם בְּמַתְנִיתִין דְּמַיְרֵי בִּסְתָם נְזִירוּת דַּהֲוֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם כוּ', לְכָךְ לֹא יְגַלֵּחַ עַד שֶׁיַּשְׁלִים שְׁתֵּי הַנְּזִירוּת וְיָבִיא שְׁנֵי קָרְבָּנוֹת. רַשִׁ"י וְתוֹסָפוֹת. וְהָרַמְבַּ"ם כָּתַב דִּסְבִירָא לֵיהּ דַּאֲפִלּוּ בִּנְזִירוּת מֻעֶטֶת יַחְזֹר וְיִמְנֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּבְדַעַת הָרַ"ב אֵין הֶכְרֵעַ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן כו': זה כולו מבואר. ודע כי כשנטמא בימי הנזירות שחלה עליו כשנולד הבן סותר את הכל לפי שנזירותו ונזירות בנו במדריגת נזירות אחת אנו חושבים אותו: (רמב"ם)
פרק ב - משנה י
הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיְּהֵא לִי בֵן, וְנָזִיר מֵאָה יוֹם. נוֹלַד לוֹ בֵן עַד שִׁבְעִים, לֹא הִפְסִיד כְּלוּם. לְאַחַר שִׁבְעִים, סוֹתֵר שִׁבְעִים, שֶׁאֵין תִּגְלַחַת פָּחוֹת מִשְּׁלשִׁים יוֹם: ר"ע מברטנורה עַד שִׁבְעִים לֹא הִפְסִיד כְּלוּם. שֶׁכְּשֶׁהוּא מַפְסִיק נְזִירוּתוֹ וּמוֹנֶה נְזִירוּת בְּנוֹ וּמְגַלֵּחַ וְחוֹזֵר וּמַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ לְתַשְׁלוּם נְזִירוּתוֹ מִן הַשִּׁבְעִים שֶׁמָּנָה כְּבָר עַד הַמֵּאָה שֶׁנָּדַר, הֵם שְׁלֹשִׁים יוֹם, נִמְצָא בֵּין תִּגְלַחַת שֶׁל נְזִירוּת בְּנוֹ לְתִגְלַחַת שֶׁל תַּשְׁלוּם נְזִירוּתוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְאֵינוֹ מַפְסִיד כְּלוּם. אֲבָל אִם מָנָה יוֹתֵר מִשִּׁבְעִים יוֹם קוֹדֵם שֶׁהִתְחִיל בִּנְזִירוּת בְּנוֹ וּבָא לְהַפְסִיק נְזִירוּתוֹ כְּדֵי לְהַתְחִיל נְזִירוּת בְּנוֹ, כְּשֶׁיְּגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת בְּנוֹ וּבָא לְהַשְׁלִים נְזִירוּתוֹ עַד מֵאָה יוֹם שֶׁנָּדַר נִמְצְאוּ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם בֵּין תִּגְלַחַת שֶׁל נְזִירוּת בְּנוֹ לְתִגְלַחַת שֶׁל נְזִירוּתוֹ, וְאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת בֵּין תִּגְלַחַת לְתִגְלַחַת פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, וְנִמְצָא מַפְסִיד כָּל אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁמָּנָה יוֹתֵר מִשִּׁבְעִים: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם הריני נזיר לכשיהא לי בן ונזיר מאה יום כו': כשנולד לו בן והוא מנה מימי הנזירות עד שבעים אינו מפסיד כלום לפי שהוא מפסיק כמו שאמרנו וימנה נזירות בנו וישלים אותה ויגלח ואח"כ יחזור ומשלים את שלו כמו שאמרנו ותהיה המותר שנשאר עליו מנזירות שלו ל' יום לפיכך ימנה אותה אחר תגלחת נזירות בנו ויגלח כמו שאמרנו וחוזר ומשלים את שלו ויהיה בין תגלחת לתגלחת שלשים יום אבל אם נולד לו בן אחר ע' יום ופסק וחזר לנזירות בנו והשלים אותה וגלח אינו יכול לחזור להשלים הנזירות לפי שמה שנשאר מהם הוא פחות ואין תגלחת פחותה משלשים יום לפיכך צריך שימנה אחר נזירות של בנו שהם שלשים יום שניים להשלים נזירות שלו שהם מאה ואז יגלח ויפסיד התוספת כולו שמנה אחר ע' קודם שנולד לו הבן: (רמב"ם)
פרק ג
פרק ג - משנה א
מִי שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר, מְגַלֵּחַ יוֹם שְׁלשִׁים וְאֶחָד. וְאִם גִּלַּח לְיוֹם שְׁלשִׁים, יָצָא. הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם, אִם גִּלַּח לְיוֹם שְׁלשִׁים לֹא יָצָא: ר"ע מברטנורה מִי שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר מְגַלֵּחַ יוֹם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד. דִּסְתָם נְזִירוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם: וְאִם גִּלַּח יוֹם שְׁלֹשִׁים יָצָא. דְּמִקְצַת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ: הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם אִם גִּלַּח יוֹם שְׁלֹשִׁים לֹא יָצָא. דְּהוֹאִיל וּפֵרֵשׁ שְׁלֹשִׁים יוֹם, שְׁלֵמִים קָאָמַר: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחד כו': כבר אמרנו (פ"א הלכה ד) שסתם נזירות ל' יום לפיכך צריך שישלים השלשים בנזירות ויגלח ביום שלשים ואחד: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ב
מִי שֶׁנָּזַר שְׁתֵּי נְזִירִיּוֹת, מְגַלֵּחַ אֶת הָרִאשׁוֹנָה יוֹם שְׁלשִׁים וְאֶחָד, וְאֶת הַשְּׁנִיָּה יוֹם שִׁשִּׁים וְאֶחָד {א}. וְאִם גִּלַּח אֶת הָרִאשׁוֹנָה יוֹם שְׁלשִׁים, מְגַלֵּחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה יוֹם שִׁשִּׁים. וְאִם גִּלַּח יוֹם שִׁשִּׁים חָסֵר אֶחָד, יָצָא. וְזוֹ עֵדוּת הֵעִיד רַבִּי פַּפְּיַס עַל מִי שֶׁנָּזַר שְׁתֵּי נְזִירִיּוֹת, שֶׁאִם גִּלַּח אֶת הָרִאשׁוֹנָה שְׁלשִׁים יוֹם, מְגַלֵּחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה יוֹם שִׁשִּׁים. וְאִם גִּלַּח לְיוֹם שִׁשִּׁים חָסֵר אֶחָד, יָצָא, שֶׁיּוֹם שְׁלשִׁים עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן: ר"ע מברטנורה וְאִם גִּלַּח יוֹם שִׁשִּׁים חָסֵר אֶחָד יָצָא. שֶׁיּוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁל נְזִירוּת רִאשׁוֹנָה עוֹלָה לְכָאן וּלְכָאן, וְכֵיוָן שֶׁיּוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁל הָרִאשׁוֹנָה נִמְנֶה גַּם מִן הַנְּזִירוּת הַשְּׁנִיָּה נִמְצְאוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁל נְזִירוּת שְׁנִיָּה כָּלִים בְּשִׁשִּׁים חָסֵר אֶחָד: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} שִׁשִּׁים וְאֶחָד. שֶׁכְּשֶׁגִּלֵּחַ הָרִאשׁוֹנָה בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד נִגְמַר הַנְּזִירוּת וּמַתְחֶלֶת נְזִירוּת שְׁנִיָּה בּוֹ בַיּוֹם, מִידֵי דַּהֲוָה אַאָדָם שֶׁמְּקַבֵּל עָלָיו נְזִירוּת בַּחֲצִי הַיּוֹם שֶׁאוֹתוֹ הַיּוֹם עוֹלֶה לוֹ לְיוֹם שָׁלֵם, הִלְכָּךְ בְּיוֹם שִׁשִּׁים כָּלוּ שְׁתֵּי נְזִירִיּוֹת וּבְשִׁשִּׁים וְאֶחָד מְגַלֵּחַ עַל הַשְּׁנִיָּה, וְנִמְצָא דְּכָל תִּגְלַחַת בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט). רמב"ם מי שנזר שתי נזירות מגלח את הראשונה כו': יחשוב יום התגלחת הראשון מן הל' הקודמים ומהתחלת השלשים השניים לפיכך יהיה תשלום הל' השניים יום תשעה וחמשים וכשתשמע לשון גילוח הבן ממנו הבאת הקרבנות בלשון התורה: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ג
מִי שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר, נִטְמָא יוֹם שְׁלשִׁים, סוֹתֵר {ב} אֶת הַכֹּל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שִׁבְעָה {ג}. הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם, נִטְמָא יוֹם שְׁלשִׁים, סוֹתֵר אֶת הַכֹּל: ר"ע מברטנורה נִטְמָא יוֹם שְׁלֹשִׁים סוֹתֵר אֶת הַכֹּל. שֶׁהֲרֵי נִטְמָא בְּתוֹךְ יְמֵי הַנְּזִירוּת. וְלֹא אָמְרִינַן דְּיוֹם שְׁלֹשִׁים עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן דְּמִקְצַת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ אֶלָּא כְּשֶׁגִּלַּח וְהֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בּוֹ בַיּוֹם: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שִׁבְעָה. דִּסְבִירָא לֵיהּ אָמְרִינַן מִקְצַת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ וּכְאִלּוּ נִטְמָא לְאַחַר מְלֹאת, וְטֻמְאָה דִּלְאַחַר מְלֹאת לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֵינָהּ סוֹתֶרֶת אֶלָּא שִׁבְעָה: הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם נִטְמָא יוֹם שְׁלֹשִׁים סוֹתֵר אֶת הַכֹּל. בֵּין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֵּין לְרַבָּנָן. דְּכֵיוָן דְּאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם, הַכֹּל מוֹדִים דִּשְׁלֹשִׁים יוֹם שְׁלֵמִים בָּעִינַן, וְלֹא אָמְרִינַן בְּהָא מִקְצַת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דִּסְבִירָא לֵיהּ שֶׁהַנִּטְמָא בְּיוֹם מְלֹאת מַמָּשׁ סוֹתֵר שְׁלֹשִׁים בִּלְבַד וְאֵינוֹ סוֹתֵר הַכֹּל, יָלֵיף לָהּ מִקְּרָא דִכְתִיב (בְּמִדְבָּר ו) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת, נִטְמָא בְּיוֹם מְלֹאת תֵּן לוֹ תּוֹרַת הַנָּזִיר, כְּלוֹמַר סְתָם נְזִירוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם, הָכָא שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְנִטְמָא בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁהוּא יוֹם מְלֹאת, לְכִי סוֹתֵר כָּל הַשְּׁלֹשִׁים, סוֹתֵר אֶת הַכֹּל. וְרַבָּנָן נַמִּי דִפְלִיגֵי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאָמְרֵי שֶׁהַנִּטְמָא בְּיוֹם מְלֹאת סוֹתֵר אֶת הַכֹּל וַאֲפִלּוּ מָנָה כַּמָּה יָמִים, הָכָא כִּי אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְנִטְמָא בְּיוֹם מְלֹאת, לְכִי נַמִּי סוֹתֵר שְׁלֹשִׁים סוֹתֵר אֶת הַכֹּל, הִלְכָּךְ בֵּין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֵּין לְרַבָּנָן סוֹתֵר אֶת הַכֹּל. וּבְכָל הָא דְּאַפְלִיגוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וַחֲכָמִים הֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ב} סוֹתֵר. כְּדִכְתִיב (בְּמִדְבָּר ו) וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו וְגוֹ' וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ: {ג} אֶלָּא שִׁבְעָה. כְּדֵי שֶׁיָּבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בְּטָהֳרָה שֶׁיַּזֶּה עָלָיו בַּשְּׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי. רַשִׁ"י. וְהַיְנוּ סוֹתֵר שִׁבְעָה, שֶׁאָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטָּמֵא לְמֵתִים עַד שֶׁיָּבִיא קָרְבְּנוֹתָיו. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט). רמב"ם מי שאמר הריני נזיר נטמא יום שלשים כו': כתיב בתורה בנזיר שנטמא והימים הראשונים יפלו (במדבר ו) לפיכך אם נטמא בתוך ימי הנזירות נתבטלו כל הקודמים בלא ספק ואם נטמא ביום מלאת ימי הנזירות אמרו חכמים שהוא ג"כ סותר את הכל ורבי אליעזר אומר שהוא לא סותר אלא סתם נזירות בלבד שהוא ל' יום ואם נטמא אחר מלאת ר"ל אחר שנשלם הנזירות אומר רבי אליעזר שהוא סותר שבעה בלבד וחכ"א שהוא סותר שלשים וכבר נתבאר שסתם נזירות ל' ואם הוא גלח יום ל' יצא ביום ל' כאילו היה אחר מלאת לפיכך סותר שבעה וחכמים שאומרים שכל מי שנטמא אחר מלאת סותר שלשים יאמרו סותר הכל לפי שכולם אינן אלא שלשים יום אבל אם אמר הריני נזיר שלשים שהיה יום שלשים הוא יום תשלום הנזירות ונטמא אז כבר סותר כולם לדברי הכל לרבי אליעזר לפי סברתו סותר ל' וזה הנזירות אמנם הם שלשים וכמו כן לחכמים לפי סברתם סותר הכל ואפילו היו יותר מל' נתבטלו כמו שבאר בבבא הג'. והלכה כחכמים בכל זה: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ד
הֲרֵינִי נָזִיר מֵאָה יוֹם, נִטְמָא יוֹם מֵאָה, סוֹתֵר אֶת הַכֹּל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שְׁלשִׁים. נִטְמָא יוֹם מֵאָה וְאֶחָד, סוֹתֵר שְׁלשִׁים יוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שִׁבְעָה: ר"ע מברטנורה הֲרֵינִי נָזִיר מֵאָה יוֹם נִטְמָא יוֹם מֵאָה סוֹתֵר אֶת הַכֹּל. רַבָּנָן לְטַעֲמַיְהוּ דְאָמְרֵי נִטְמָא יוֹם מְלֹאת כְּאִלּוּ נִטְמָא בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ וְסוֹתֵר אֶת הַכֹּל: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לֹא סוֹתֵר אֶלָּא שְׁלֹשִׁים. דִּסְבִירָא לֵיהּ נִטְמָא בְּיוֹם מְלֹאת אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שְׁלֹשִׁים {ד}: נִטְמָא יוֹם מֵאָה וְאֶחָד. לְרַבָּנָן סוֹתֵר שְׁלֹשִׁים, דְּגָזְרוּ יוֹם מֵאָה וְאֶחָד שֶׁהוּא יוֹם תִּגְלַחַת אַטּוּ יוֹם מֵאָה. וּמִכָּל מָקוֹם לֹא הֶחְמִירוּ {ה} עָלָיו לַעֲשׂוֹתוֹ כְּיוֹם מֵאָה שֶׁהוּא יוֹם מְלֹאת שֶׁהוּא סוֹתֵר הַכֹּל, וְגָזְרוּ שֶׁיִּסְתֹּר סְתָם נְזִירוּת שֶׁהוּא שְׁלֹשִׁים יוֹם בִּלְבַד: וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שִׁבְעָה. וְאַזְדָא לְטַעְמֵיהּ דַּאֲפִלּוּ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים לֹא גָּזַר בְּאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר סְתָם {ו}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ד} וְאַף עַל גַּב דִּסְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִקְצַת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ, הוֹאִיל דְּקָאָמַר מֵאָה יוֹם, שְׁלֵמִים מַשְׁמַע. רַשִׁ"י. וּקְצָת קָשֶׁה דְּאֶלָּא הֵיכִי הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר, דְּבִשְׁלָמָא כְּשֶׁאָמַר שְׁלֹשִׁים שֶׁהָיָה יָכוֹל לִדֹּר בְּנָזִיר סְתָם וַהֲוָה שְׁלֹשִׁים, כִּי פֵרֵשׁ וְאָמַר שְׁלֹשִׁים וַדַּאי שְׁלֵמִים בָּעֵי לְמֵימַר, אֲבָל כְּשֶׁרוֹצֶה לִדֹּר בִּנְזִירוּת מְרֻבָּה עַל כָּרְחוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ, וּמְנָלָן דִשְׁלֵמִים בָּעֵי לְמֵימַר. וְנִרְאֶה כְפֵרוּשׁ הַתּוֹסָפוֹת דְּמַשְׁמָעוּת דִּקְרָא דְּזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר מַשְׁמַע דְּאָיְרֵי בְדִמְפָרֵשׁ נְזִירוּתוֹ וְלֹא בִּסְתָם נָזִיר, מִדְקָאָמַר נִטְמָא בְּיוֹם מְלֹאת תֵּן לוֹ תּוֹרַת נָזִיר פֵּרוּשׁ סְתָם נְזִירוּת, מִכְּלָל דְּעַד הַשְׁתָּא לָאו בִּכְלַל נְזִירוּת קַיְּמֵי, אֲבָל מִנְּזִירוּת סְתָם לֹא מַיְרֵי כְּלָל. אֲבָל כִּי נָדַר בְּפֵרוּשׁ שְׁלֹשִׁים אָז לֹא הָוֵי נַמִּי סְתָם נָזִיר, דְּהָא פֵּרֵשׁ שְׁלֹשִׁים יוֹם, בְּהַהִיא מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כִּי נִטְמָא בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים דְּסוֹתֵר שְׁלֹשִׁים, דִּבְדִידֵיהּ נַמִּי אָיְרֵי קְרָא: {ה} אֲבָל הַתּוֹסָפוֹת כָּתְבוּ דִּלְכָךְ אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שְׁלֹשִׁים, דְּהוֹאִיל וְיוֹם מֵאָה וְאֶחָד יוֹם תִּגְלַחַת וְיוֹם הֲבָאַת קָרְבְּנוֹתָיו גָּזְרִינַן אַטּוּ נָזִיר סְתָם הֵיכָא דְּנִטְמָא בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים, דַּהֲוֵי יוֹם שְׁלֹשִׁים יוֹם תִּגְלַחַת מִן הַתּוֹרָה מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן מִקְצַת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ וְסוֹתֵר כָּל שְׁלֹשִׁים מִדִּין תּוֹרָה כְּדִלְעֵיל, וְגָזְרִינַן יוֹם מֵאָה וְאֶחָד אַטּוּ יוֹם שְׁלֹשִׁים, וְהוּא הַדִּין לְעֵיל הֲוָה מָצֵי לְמִתְנֵי הָכִי גַּבֵּי הֲרֵינִי נָזִיר נִטְמָא יוֹם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד סוֹתֵר הַכֹּל מִדְּרַבָּנָן: {ו} כְּלוֹמַר דְּלֵית לֵיהּ גְּזֵרָה כְּלָל וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים, אֲבָל לְרַבָּנָן דְּסוֹתֵר בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים לָאו מִשּׁוּם גְּזֵרָה הוּא אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה הוּא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הרמב"ם לא פירש משנה זו. (רמב"ם)
פרק ג - משנה ה
מִי שֶׁנָּזַר וְהוּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת {ז}, אֲפִלּוּ הָיָה שָׁם שְׁלשִׁים יוֹם, אֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה {ח}. יָצָא וְנִכְנַס, עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן וּמֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא בוֹ בַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו) וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ, עַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ יָמִים רִאשׁוֹנִים: ר"ע מברטנורה וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה. דְּכִי כְּתִיב קָרְבַּן טֻמְאָה, בְּנָזִיר טָהוֹר שֶׁנִּטְמָא הוּא דִכְתִיב. וּמִכָּל מָקוֹם אִם הִתְרוּ בּוֹ חַיָּב מַלְקוֹת: יָצָא וְנִכְנַס עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן וּמֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה. הָא מַתְנִיתִין מִפָּרְשָׁא בַּגְּמָרָא הָכִי, יָצָא מִבֵּית הַקְּבָרוֹת וְהִזָּה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי וְטָבַל וְטָהַר מִטֻּמְאָתוֹ וְהִתְחִיל לִמְנוֹת יְמֵי נְזִירוּתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְנִכְנַס אַחַר כָּךְ לְבֵית הַקְּבָרוֹת, עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן אֵלּוּ הַיָּמִים שֶׁמָּנָה אַחַר שֶׁטָּהַר, הוֹאִיל וְהִפְסִיקָה טָהֳרָה בֵּין הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁנָּזַר וְהוּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּבֵין אֵלּוּ הַיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְנִכְנַס לְבֵית הַקְּבָרוֹת, טֻמְאַת בֵּית הַקְּבָרוֹת אֵינָהּ סוֹתֶרֶת מִנְיַן הַיָּמִים שֶׁנִּמְנוּ בְּטָהֳרָה, שֶׁאֵין סוֹתֵר בַּנָּזִיר אֶלָּא שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה טֻמְאוֹת הָאֲמוּרוֹת בּוֹ {ט}. וְהַאי דְקָאָמַר תּוּ וּמֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה, הָכִי קָאָמַר, אִם נִטְמָא שׁוּב בְּאַחַת מִן הַטֻּמְאוֹת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ, מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה וְסוֹתֵר: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לֹא בוֹ בַיּוֹם. כְּלוֹמַר אִם בּוֹ בַיּוֹם שֶׁטָּבַל וְטָהַר בּוֹ בַיּוֹם נִטְמָא בְּאַחַת מִן הַטֻּמְאוֹת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ, אֵינוֹ סוֹתֵר אוֹתוֹ הַיּוֹם, דִּכְתִיב וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ, אֵין הַטֻּמְאָה סוֹתֶרֶת עַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ שְׁנֵי יָמִים {י} שֶׁל נְזִירוּת מְנוּיִים. וְהוּא הַדִּין בְּנָזִיר בְּעָלְמָא שֶׁנִּטְמָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל מִנְיַן נְזִירוּתוֹ, שֶׁאֵין הַטֻּמְאָה סוֹתֶרֶת אוֹתוֹ הַיּוֹם, אֶלָּא מַשְׁלִים עָלָיו מִנְיָן יְמֵי נְזִירוּתוֹ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ז} בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. וְהוּא הַדִּין אִם הָיָה טָמֵא וְנָדַר. תּוֹסָפוֹת: {ח} וְאֵינוֹ כוּ'. אִם נִטְמָא טֻמְאָה שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ. הָרַמְבַּ"ם: {ט} עַיֵּן רֵישׁ פֶּרֶק ז'. וְיֵשׁ עוֹד שְׁתֵּי טֻמְאוֹת שֶׁמְּגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן, וְהֵן עֶצֶם כִּשְׂעֹרָה וְרֹבַע קַב עֲצָמוֹת, שֶׁאֵלּוּ בַּנָּזִיר אֵין מְטַמֵּא בָאֹהֶל, אֲבָל מְטַמֵּא לַנָּזִיר בַּמַּגָּע וּבַמַּשָּׂא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} כְּלוֹמַר עַד שֶׁיַּתְחִיל יוֹם הַשֵּׁנִי. וְכֵן פָּסְקוּ רַשִׁ"י וְתוֹסָפוֹת, וְכֵן הוּא בְּפֵרוּשׁ הָרַמְבַּ"ם. אֲבָל בְּחִבּוּרוֹ כָּתַב דַּוְקָא שְׁנֵי יָמִים, לָכֵן צָרִיךְ לוֹמַר דְּמַה שֶׁכָּתַב [הָרַ"ב] וְהוּא הַדִּין כוּ' בְּיוֹם רִאשׁוֹן לָאו דַּוְקָא, וְכֵן בְּדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לֹא בּוֹ בַיּוֹם, לָאו דַּוְקָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סותר כו': מי שנזר והוא בבית הקברות כו': מה שאמר ואינו מביא קרבן טומאה כמו כן אינו חייב תגלחת וחייב מלקות מפני שעמד שם אחר שהתרו בו בלא ספק. ומה שאמר עולין לו ואין עולין לו לפי מה שבארו וזה כי מי שנזר בבית הקברות כך וכך ימים אח"כ עמד שם בבית הקברות ימים ויצא והזה שלישי ושביעי וטבל ואח"כ חזר בבית הקברות הם יעלו לו ממנין הימים שעמד בבית הקברות מכלל ימי הנזירות ואם הוא חזר אחר שיצא קודם שישלים טהרתו ונכנס בבית הקברות סותר הכל ולא יעלו לו מן המנין אלו הימים שהיה בהם בבית הקברות לא הראשונים ולא האחרונים אלא סותר הכל לפי שלא נכנס אחר טהרה אלא הטומאה מחוברת וכאילו לא יצא שאמרנו שהימים שעמד שם לא יעלו לו מן המנין. ויהיה שיעור המשנה ופירושה מי שנדר בנזיר והוא בבית הקברות אפילו הוא שם שלשים יום אין עולין לו אם נטמא שם טומאה שהנזיר מגלח עליה אינו מביא קרבן טומאה יצא והזה ושנה וטבל וחזר עולין לו מן המנין חזר ונכנס קודם הזאה וטבילה אין עולין לו מן המנין ר' אליעזר אומר אם חזר בו ביום שנזר אינו סותר אותו היום שנאמר והימים הראשונים יפלו. והלכה כרבי אליעזר וכמו כן הדין בנזיר טהור מתחילתו שנטמא ביום שנזר אינו סותר אותו היום אבל ישלים עליו המנין ואם נטמא בשני אח"כ אז סותר הראשונים: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ו
מִי שֶׁנָּזַר נְזִירוּת הַרְבֵּה {יא} וְהִשְׁלִים אֶת נְזִירוּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּא לָאָרֶץ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נָזִיר בַּתְּחִלָּה. מַעֲשֶׂה בְהִילְנִי הַמַּלְכָּה, שֶׁהָלַךְ בְּנָהּ לַמִּלְחָמָה, וְאָמְרָה, אִם יָבֹא בְנִי מִן הַמִּלְחָמָה בְשָׁלוֹם אֱהֵא נְזִירָה שֶׁבַע שָׁנִים, וּבָא בְנָהּ מִן הַמִּלְחָמָה, וְהָיְתָה נְזִירָה שֶׁבַע שָׁנִים. וּבְסוֹף שֶׁבַע שָׁנִים עָלְתָה לָאָרֶץ, וְהוֹרוּהָ בֵית הִלֵּל שֶׁתְּהֵא נְזִירָה עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. וּבְסוֹף שֶׁבַע שָׁנִים נִטְמֵאת, וְנִמְצֵאת נְזִירָה עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לֹא הָיְתָה נְזִירָה אֶלָּא אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה: ר"ע מברטנורה וְהִשְׁלִים אֶת נְזִירוּתוֹ וְאַחַר כָּךְ בָּא לָאָרֶץ. שֶׁאֵין נְזִירוּת נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָּאָרֶץ, מִשּׁוּם טֻמְאַת אֶרֶץ הָעַמִּים. וּמִי שֶׁנָּדַר נְזִירוּת בְּחוּצָה לָאָרֶץ מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלִהְיוֹת נוֹהֵג שָׁם נְזִירוּתוֹ {יב}: נָזִיר בַּתְּחִלָּה. צָרִיךְ לִנְהֹג בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּמִנְיַן הַיָּמִים שֶׁנָּדַר בִּנְזִירוּת, וְהַיָּמִים שֶׁנָּהַג בִּנְזִירוּת בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִלּוּ לֹא נָהַג בָּהֶם נְזִירוּת כְּלָל: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לֹא הָיְתָה נְזִירָה אֶלָּא אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. רַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר לְעֵיל בְּפִרְקִין הַנִּטְמָא בְּיוֹם מְלֹאת אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּמִשּׁוּם הָכִי קָאָמַר דְּהִילְנִי הַמַּלְכָּה שֶׁנִּטְמְאָה בְּסוֹף אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁהָיָה בְּיוֹם מְלֹאת לֹא סָתְרָה הַכֹּל וְלֹא הֻצְרְכָה לִמְנוֹת עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת אֶלָּא שְׁלֹשִׁים יוֹם בִּלְבַד. וּלְפִי שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁנָה שְׁלֵמָה לֹא מְנָאָהּ בַּחֶשְׁבּוֹן, וַהֲרֵי הוּא כְאִלּוּ אָמַר לֹא הָיְתָה נְזִירָה אֶלָּא אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים יוֹם: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יא} הַרְבֵּה. פֵּרְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת הַרְבֵּה מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. וּבְיֵּשׁ סְפָרִים גָּרַס מְרֻבֶּה: {יב} וְהָא דִתְנַן וְאַחַר כָּךְ בָּא לָאָרֶץ, לָאו דַּוְקָא בְּמִקְרֶה בְּעָלְמָא דְּלֹא סַגִּי דְּלֹא אָתֵי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב קָרְבְּנוֹתָיו וּלְהַשְׁלִים נְזִירוּת לְכָל מַר כִּדְאִית לֵיהּ. תּוֹסָפוֹת. וּמַשְׁמַע דִּמְחַיְּבִין הָיוּ אוֹתוֹ מִיָּד לֵילֵךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְהִילְנִי הַמַּלְכָּה אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יָדְעוּ חֲכָמִים בִּנְזִירוּתָהּ כוּ'. כֶּסֶף מִשְׁנֶה. וּלְפִי מַה שֶּׁכָּתַב הָרַ"ב בְּעֵדֻיּוֹת פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה י"א דְּטַעְמָא מִשּׁוּם קְנָסָא, יֵשׁ לוֹמַר דְּאֵין מְחַיְּבִים אֶלָּא כְּשֶׁהִשְׁלִים נְזִירוּתוֹ. וְכֵן מַשְׁמַע מִלָּשׁוֹן הָרַ"ב. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם מי שנזר נזירות הרבה והשלים את נזירותו כו': הנזירות אי אפשר בח"ל מפני הטומאה ומה שאמרו בתוספתא שהנזירות נוהגת בארץ ובח"ל ר"ל שכל מי שחייב עצמו נזירות בח"ל נתחייב בזה על צד הקנס לפיכך יעלה לא"י ויתחייב שם בנזירות וזה שנדר בח"ל ב"ש אומרים יהיה הקנס שנחייבהו סתם נזירות א"י והוא ל' יום וב"ה אומרים נחייבהו מן הנזירות כפי מה שחייב עצמו בארץ ור' יהודה סבר שכל מי שנטמא ביום מלאת אינו סותר [את] הכל ואמנם סותר לו ל' יום בלבד כמו שאמר רבי אליעזר וכן נתבאר שלפי דעתו אמר זאת הסברא וסמך זה למה שנאמר זאת תורת הנזיר ביום מלאת התורה אמרה נטמא ביום מלאת נותנין לו תורת נזיר ר"ל סתם נזירות שהוא שלשים ולכך אומר לא היתה נזירה אלא ארבעה עשר שנה ולא מנה הל' יום אחר שלא השלימה השנה. ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ז
מִי שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים מְעִידוֹת אוֹתוֹ, אֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּזַר שְׁתַּיִם, וְאֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּזַר חָמֵשׁ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נֶחְלְקָה הָעֵדוּת וְאֵין כָּאן נְזִירוּת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יֵשׁ בִּכְלָל חָמֵשׁ שְׁתַּיִם, שֶׁיְּהֵא נָזִיר שְׁתָּיִם: ר"ע מברטנורה אֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּדַר שְׁתַּיִם. שְׁתֵּי נְזִירִיּוֹת: וְאֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּדַר חָמֵשׁ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁנָּדַר שְׁתַּיִם, אָנוּ מְעִידִים שֶׁנָּדַר חָמֵשׁ נְזִירוּת. וְהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא נָדַר כְּלָל {יג}: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים נֶחְלְקָה הָעֵדוּת. הוֹאִיל וּמַכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ נִתְבַּטְּלוּ דִּבְרֵיהֶם וְאֵין כָּאן עֵדוּת כְּלָל: וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים יֵשׁ בִּכְלַל חָמֵשׁ שְׁתַּיִם. וִיהֵא נָזִיר שְׁתַּיִם: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יג} וְאִי נַמִּי בְּאוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, וְהַשְׁתָּא צָרִיךְ לִדּוֹן לְפִי הָעֵדוּת, אִי נַמִּי שֶׁשּׁוֹתֵק וּבָאוּ שְׁתֵּי הַכִּתּוֹת יַחַד, דְּלֹא הָוֵי שְׁתִיקָתוֹ כְהוֹדָאָה, דְּלָאו מוֹדֶה הוּא דְּאָמַר מַה לִּי לְהַכְחִישָׁן הָא שְׁתֵּיהֶן מַכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט). רמב"ם מי שהיו שתי כיתי עדים מעידות אותו כו': זה מבואר. וכבר ידעת שהנזירות שלשים יום: (רמב"ם)
פרק ד
פרק ד - משנה א
מִי שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר, וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר וָאָנִי, וָאָנִי {א}, כֻּלָּם נְזִירִין. הֻתַּר הָרִאשׁוֹן, הֻתְּרוּ כֻלָּן. הֻתַּר הָאַחֲרוֹן, הָאַחֲרוֹן מֻתָּר וְכֻלָּם אֲסוּרִין. אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר, וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר, פִּי כְפִיו וּשְׂעָרִי כִשְׂעָרוֹ, הֲרֵי זֶה נָזִיר. הֲרֵינִי נָזִיר, וְשָׁמְעָה אִשְׁתּוֹ וְאָמְרָה, וָאָנִי, מֵפֵר אֶת שֶׁלָּהּ, וְשֶׁלּוֹ קַיָּם. הֲרֵינִי נְזִירָה, וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְאָמַר, וָאָנִי, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר: ר"ע מברטנורה מִי שֶׁאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר. כֻּלָּם נְזִירִים. וְהוּא שֶׁהִתְפִּיס כָּל אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ {ב} {ג} בִּכְדֵי שְׁאֵלַת שָׁלוֹם תַּלְמִיד לָרַב, שֶׁהוּא כְּדֵי שֶׁיֹּאמַר שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי: פִּי כְפִיו כוּ'. וְהוּא שֶׁיֹּאמַר פִּי כְּפִיו מִיַּיִן וּשְׂעָרִי כִּשְׂעָרוֹ מִלְּהִגָּזֵז: וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְאָמַר וָאָנִי, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. שֶׁכְּבָר קִיֵּם נִדְרָהּ כְּשֶׁאָמַר וַאֲנִי. וְאִם אִשָּׁה נָדְרָה בְּנָזִיר וְשָׁמַע אַחֵר וְאָמַר וַאֲנִי, וְאַחַר כָּךְ הֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ, אֵינוֹ מוּפָר לָזֶה שֶׁאָמַר וַאֲנִי, שֶׁאֵין הַבַּעַל עוֹקֵר הַנֶּדֶר מֵעִקָּרוֹ כְּמוֹ הֶחָכָם: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} וָאָנִי וָאָנִי. כְּלוֹמַר שְׁנַיִם שָׁמְעוּ לָרִאשׁוֹן שֶׁקִּבֵּל נְזִירוּת וְהָאֶחָד אָמַר וַאֲנִי וְכֵן הַשֵּׁנִי אָמַר וַאֲנִי. תּוֹסָפוֹת: {ב} דְּחַד בְּחַבְרֵיהּ מִתְפִּיס, וְלָאו בְקַמָּא. גְּמָרָא. וּלְפִיכָךְ מִשְׁנָתֵנוּ שֶׁשָּׁנְאָה וַאֲנִי וַאֲנִי הוּא הַדִּין אֲפִלּוּ מֵאָה, דְּהָא אֵין צָרִיךְ שֶׁיַּתְפִּיסוּ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר שֶׁל רִאשׁוֹן, אֶלָּא דְּתַנָּא לָאו כִּי רוֹכְלָא לְחַשֵּׁב וְלֵיזַל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} מְסַיֵּעַ לְדִבְרֵי הַתּוֹסָפוֹת [בְּפֶרֶק א' אוֹת ה'] דַּהֲרֵינִי לֹא סַגִּי כְּמוֹ אֱהֵא, דְּהָא הָכִי נַמִּי וַאֲנִי לְחוּד לֹא מַהֲנֵי אֶלָּא עַל יְדֵי הַתְפָּסָה דְּתוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה הַנָּזִיר עוֹמֵד לְפָנָיו, וְשִׁעוּר הַדִּבּוּר כָּתַב הָרַמְבַּ"ם כְּדֶרֶךְ בֵּינוֹנִית: (עיקר תוי"ט). רמב"ם מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני כו': זה שאמרנו שהאומר ואני חל עליו הנזירות כשיהיה זה בתוך כדי דיבור והוא שיעור שיאמר שלום עליך רבי כדרך בינונית וכמו כן השלישי והרביעי וכל מה שיהיה יותר מזה המנין האומר ואני אם היה בין אמרו ואני ובין מי שקדם ממנו (ומה) שאומר ואני פחות מכדי דיבור אז חל עליו מה שחל על הקודם ממנו ומ"ש פי כפיו ע"מ שיאמר פי כפיו מיין ושערו כשערו מלהגזז וממה שצריך שתדעהו שהאשה שנדרה בנזיר ושמע אותה אחר ואמר ואני אח"כ בא בעלה והפר לה זה שאמר ואני חייב בנזירות אף ע"פ שהופר נדרה לפי שהבעל כשהפר אינו עוקר מן הנדר אלא מה שתלוי באשה בלבד והוא מה שאמרו בזאת הכוונה בעל מיגז גייז ולא מיעקר עקר והיוצא מזה הוא מה שאמרנו וכשאמר הבעל עצמו ואני לא יפר אחר כן לפי שכבר קיים נדרה כמו שבארנו בסוף פרק עשירי מנדרים: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ב
הֲרֵינִי נָזִיר, וָאַתְּ, וְאָמְרָה אָמֵן {ד}, מֵפֵר אֶת שֶׁלָּהּ, וְשֶׁלּוֹ קַיָּם. הֲרֵינִי נְזִירָה, וָאָתָּה, וְאָמַר אָמֵן, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר: ר"ע מברטנורה הֲרֵינִי נָזִיר וָאַתְּ וְאָמְרָה אָמֵן מֵפֵר אֶת שֶׁלָּהּ. וְדַוְקָא כִּי אָמַר לָהּ בִּלְשׁוֹן שְׁאֵלָה, כְּלוֹמַר וָאָתְּ מַה תֹּאמְרִי, תֶהֱוִי נְזִירָה כָּמוֹנִי אִם לָאו, אָז יָכוֹל לְהָפֵר. אֲבָל אִם אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר וָאָתְּ, בְּנִחוּתָא, וְעָנְתָה אָמֵן, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, שֶׁהֲרֵי קִיֵּם לָהּ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ד} אָמֵן. דְּאִי לֹא אָמְרָה אָמֵן הִיא מֻתֶּרֶת, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַדִּירָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הריני נזיר ואת ואמרה אמן מיפר את שלה כו': כשאמר אדם לאשתו הריני נזיר ואת על דרך הפסק והחלוטין ואמרה אמן אינו יכול להפר אבל אם היה אומר לה על התימה כגון שיאמר ואת מה תאמרי התחייבת במה שחייבתי על עצמי או לא ואמרה אמן אז רוצה לומר אני מחוייבת ה"ז אפשר לו שיפר לה כמו שזכר: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ג
הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְנָזִיר, וְהָיְתָה שׁוֹתָה בְיַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים, הֲרֵי זוֹ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים. הֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ, וְהָיְתָה שׁוֹתָה בְיַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים, אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים, תִּסְפֹּג מַכַּת מַרְדּוּת: ר"ע מברטנורה וְהָיְתָה שׁוֹתָה יַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים. וְאַחַר כָּךְ הֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ: הֲרֵי זוֹ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים. עַל שֶׁעָבְרָה קֹדֶם הֲפָרָה {ה}: תִּסְפֹּג מַכַּת מַרְדּוּת. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וּמַכּוֹת מַרְדּוּת {ו} הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם, כְּפִי מַרְאֶה עֵינֵי הַדַּיָּן וּכְפִי צֹרֶךְ הַשָּׁעָה. וְדַוְקָא בַּעֲבֵרָה שֶׁכְּבָר נֶעֶשְׂתָה, אֲבָל גַּבֵּי מִצְוֹת עֲשֵׂה כְּגוֹן עֲשֵׂה סֻכָּה וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, טֹל לוּלָב וְאֵינוֹ נוֹטֵל, מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ה} דְּבַעַל מֵיגַז גַּיִיז וְלֹא מְעַקֵּר כְּדִלְעֵיל: {ו} וְלָמָּה קוֹרִין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת, מִפְּנֵי שֶׁמָּרַד בְּדִבְרֵי תוֹרָה וּבְדִבְרֵי סוֹפְרִים. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט). רמב"ם האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה ביין כו': אומר אם נדרה בנזיר ועברה והיתה שותה ביין או מיטמאה למתים אח"כ שמע בעלה נדרה והיפר לה היו מכין אותה מלקות מ' על מה שעברה קודם ההפרה אמנם מכות מרדות בזה המקום וזולתו עניינם תלוי לב"ד יעשו כפי השתדלותם. ומה שאמר ר' יהודה הלכה כמותו: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ד
הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְנָזִיר וְהִפְרִישָׁה אֶת בְּהֶמְתָּהּ וְאַחַר כָּךְ הֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ, אִם שֶׁלּוֹ הָיְתָה בְהֶמְתָּהּ, תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר {ז}. וְאִם שֶׁלָּהּ הָיְתָה בְהֶמְתָּהּ, הַחַטָּאת תָּמוּת {ט}, וְעוֹלָה תִּקְרַב עוֹלָה, וְהַשְּׁלָמִים יִקְרְבוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם. הָיוּ לָהּ מָעוֹת סְתוּמִים, יִפְּלוּ לִנְדָבָה. מָעוֹת מְפֹרָשִׁים, דְּמֵי חַטָּאת, יֵלְכוּ לְיַם הַמֶּלַח, לֹא נֶהֱנִים וְלֹא מוֹעֲלִים {יא} בָּהֶן. דְּמֵי עוֹלָה, יָבִיאוּ עוֹלָה, וּמוֹעֲלִים בָּהֶן. דְּמֵי שְׁלָמִים, יָבִיאוּ שְׁלָמִים {יב}, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם: ר"ע מברטנורה וְאִם שֶׁלָּהּ. כְּגוֹן שֶׁנָּתַן לָהּ אַחֵר בְּמַתָּנָה עַל מְנָת שֶׁאֵין לְבַעֲלָהּ רְשׁוּת בָּהֶן {ח}. דְּנִכְסֵי מְלוֹג וְנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל כֻּלָּן מְשֻׁעְבָּדִים לְבַעֲלָהּ: חַטָּאת תָּמוּת. מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתָּמוּת: וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד. כְּשַׁלְמֵי נָזִיר שֶׁאֵין נֶאֱכָלִים אֶלָּא לְיוֹם וְלַיְלָה: וְאֵין טְעוּנִין לָחֶם. שֶׁכָּל שַׁלְמֵי נָזִיר טְעוּנִים לֶחֶם, וְזוֹ הוֹאִיל וְהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ אֵין שְׁלָמִים הַלָּלוּ טְעוּנִין לֶחֶם: הָיוּ לָהּ מָעוֹת סְתוּמִים. שֶׁהִפְרִישָׁתָן סְתָם לְקָרְבְּנוֹת נָזִיר, וְלֹא פֵּרְשָׁה אֵלּוּ הֵם לַחַטָּאת וְאֵלּוּ הֵם לְעוֹלָה וְאֵלּוּ הֵם לִשְׁלָמִים {י}: יִפְּלוּ לִנְדָבָה. לַתֵּבוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ שֶׁמַּשְׁלִיכִים בָּהֶם שְׁאָר מְעוֹת נְדָבָה וְקוֹנִים מֵהֶן קָרְבָּנוֹת שֶׁכֻּלָּן עוֹלוֹת: לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. לְכַתְּחִלָּה אָסוּר לֵהָנוֹת בָּהֶן, וְאִם נֶהֱנָה אֵינוֹ חַיָּב לְהָבִיא קָרְבַּן מְעִילָה הָאָמוּר בְּכָל מִי שֶׁנֶּהֱנֶה מִן הַהֶקְדֵּשׁ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ז} בָּעֵדֶר. דְּכִי אַקְנֵי לָהּ מִידֵי דִּצְרִיכָא לָהּ, מִידֵי דְּלֹא צְרִיכָא לָהּ לֹא אַקְנֵי לָהּ. גְּמָרָא: {ח} גְּמָרָא. וְצָרִיךְ גַּם כֵּן שֶׁיֹּאמַר לָהּ [אֶלָּא מַה] שֶׁאַתְּ נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת לְפִיךְ. תּוֹסָפוֹת: {ט} תָּמוּת. כְּדִמְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא לְעֵיל דְּאִשָּׁה שֶׁהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ וְהִיא לֹא יָדְעָה וְעָבְרָה צְרִיכָה כַּפָּרָה וּסְלִיחָה שֶׁנֶּאֱמַר אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַה' יִסְלַח לָהּ. וְהַוְיָא כְּחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ דִגְמִירֵי דִלְמִיתָה אַזְלָא. וְהַתּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים מַקְשֶׁה עַל זֶה דְּהָתָם מִשּׁוּם דִּמְכַוְּנָהּ לְאִסּוּר, אֲבָל הָכָא הָוֵי קָרְבָּנוֹת דְּנָזִיר טָהוֹר בְּלִי שׁוּם הַעֲבָרָה. וְנִרְאֶה לִי טַעְמָא דְּכֵיוָן שֶׁאִשָּׁה יָדְעָה שֶׁבַּעֲלָהּ יוּכַל לְהָפֵר וְאַף עַל פִּי כֵן הִקְדִּישָׁה, קִדְּשָׁה עַל כָּל פָּנִים לְעִנְיָן זֶה, וְכֵן לְקַמָּן גַּבֵּי אָב שֶׁהִפְרִישׁ בִּשְׁבִיל בְּנוֹ הַקָּטָן: {י} לָאו דַוְקָא, אֶלָּא אֲפִלּוּ אָמְרָה אֵלּוּ לְחַטָּאת וּלְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים. וְאִיכָּא דְאָמְרֵי אֲפִלּוּ אָמְרָה אֵלּוּ הֵן לְחוֹבָתִי מְפֹרָשִׁים הֵן. וְכֵן פָּסַק הָרַמְבַּ"ם: {יא} וְלֹא מוֹעֲלִין. דְּכֵיוָן דִּלְיַם הַמֶּלַח אָזְלֵי לֹא קָרִינַן בָּהוּ קֹדֶשׁ לַה'. וְהוּא הַדִּין דִּלְעֵיל גַּבֵּי בְּהֵמָה מָצֵי לְמִתְנֵי לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. תּוֹסָפוֹת: {יב} שְׁלָמִים. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר דְּאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם האשה שנררה בנזיר והפרישה את בהמתה כו': כל מה שהוא ברשות האשה הוא לבעלה כמו שנתבאר בכתובות לפיכך מה שאמר בכאן משלה אי אפשר אלא על דרכים שיאריכו פירושם בכאן ושאחד מהם הוא שיתן לה אחר אלו הקרבנות במתנה ויתנם במתנה שלא יהיה לבעלה זכות בהם וזה אפשר כמו שנתבאר בפרק אחרון מנדרים (הלכה ד') וכבר ידעת לשון התורה שאיל השלמים שמקריב הנזיר אי אפשר שלא יהיה עמו לחם אבל הוא בכאן בלא לחם לפי שלא נשלם הנזירות והיות החטאת תמות הוא שממתין אותו עד שתמות כמו שנתבאר בפרק שני ממסכת תמורה. וענין סתומים שלא נתבאר איזה מהם חטאת ואיזה מהם עולה ואיזה מהם שלמים ומפורשין הוא שנתבאר. וענין לא נהנין ולא מועלין שהוא אינו מותר ליהנות בהם לכתחלה ומי שנהנה אינו חייב קרבן מעילה כמו כל מי שיהנה מן ההקדש כמו שיתבאר במסכת מעילה (פ"א הלכה א'). ויפלו לנדבה הוא שיטיל אלו המעות בתיבה מתיבות הנדבות אשר בארנו אותם בשקלים עד שילקח באלו המעות כולן בהמות קרבנות כולן עולות נדבה וההפרש בין עולות נדבה שמקריב אותן האדם ובין העולות שלוקחין אותן ממעות שיפלו לנדבה הם הם הענינים הנזכרים בפרק שלישי ממסכת תמורה ושם נבאר אותם: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ה
נִזְרַק עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַדָּמִים, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נִשְׁחֲטָה עָלֶיהָ אַחַת מִכָּל הַבְּהֵמוֹת, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּתִגְלַחַת הַטָּהֳרָה. אֲבָל בְּתִגְלַחַת הַטֻּמְאָה, יָפֵר {טו}, שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר אִי אֶפְשִׁי בְאִשָּׁה מְנֻוָּלֶת. רַבִּי אוֹמֵר, אַף בְּתִגְלַחַת הַטָּהֳרָה יָפֵר, שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר אִי אֶפְשִׁי בְּאִשָּׁה מְגֻלָּחַת: ר"ע מברטנורה נִזְרַק עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַדָּמִים אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. דִּלְאַחַר שֶׁנִּזְרַק הַדָּם הִיא יְכוֹלָה לִשְׁתּוֹת יַיִן וְלִטָּמֵא לְמֵתִים {יג}, וְאֵין כָּאן יוֹתֵר נֶדֶר שֶׁל עִנּוּי נֶפֶשׁ: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֲפִלּוּ נִשְׁחֲטָה עָלֶיהָ אַחַת מִכָּל הַבְּהֵמוֹת אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. מִשּׁוּם הֶפְסֵד קָדָשִׁים {יד}: תִּגְלַחַת טֻמְאָה יָפֵר. שֶׁצְּרִיכִים לַחְזֹר וְלִמְנוֹת נְזִירוּת טָהֳרָה, וְיָכוֹל לוֹמַר אִי אֶפְשִׁי בְּאִשָּׁה מְנֻוֶּלֶת, כְּלוֹמַר מְעֻנָּה וּמְנוּעָה מִשְּׁתִיַּת יַיִן {טז}: אַף בְּתִגְלַחַת הַטָּהֳרָה יָפֵר. כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּצְטָרֵךְ לְהִתְנַּוֵּל בְּגִלּוּחַ, דְּגִלּוּחַ בְּאִשָּׁה נִוּוּל הוּא. וְתַנָּא קַמָּא סָבַר אֵין הַגִּלּוּחַ נִוּוּל, שֶׁהֲרֵי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת פֵּאָה נָכְרִית {יז}. וְאֵין הֲלָכָה לֹא כְרַבִּי עֲקִיבָא וְלֹא כְרַבִּי: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יג} לִישְׁנָא דְּמִשְׁנָה ט' פֶּרֶק ו' הוּא דְּנָקַט. אֲבָל וַדַּאי דְבִמְנִיעָה מִלִּטַּמֵּא לְמֵתִים אֵין כָּאן עִנּוּי נֶפֶשׁ. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְהַתּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים מַסִּיק מִגְּמָרָא דִנְדָרִים דַּף פ"ג ב' דְגַבֵּי טֻמְאָה נַמִּי אִית לָהּ צַעֲרָא. וְכָתְבוּ תּוֹסָפוֹת שָׁם נָפְקָא מִנַּהּ שֶׁאִם נָדְרָה שֶׁלֹּא תֵלֵךְ לְבֵית אֵבֶל, בַּעֲלָהּ מֵפֵר לָהּ מִשּׁוּם עִנּוּי נֶפֶשׁ: {יד} כְּשֶׁנִּשְׁחֲטָה הַחַטָּאת, שֶׁאִם יָפֵר לָהּ נִמְצֵאת בְּהֵמָה זוֹ תֵּצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, שֶׁהִיא אֵינָהּ צְרִיכָה לַחַטָּאת, וְגַם לֹא יָכוֹל לִזְרֹק דָּמָהּ לְשֵׁם שְׁלָמִים, דְּחַטָּאת שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ פְּסוּלָה. גְּמָרָא: {טו} יָפֵר. אַף עַל פִּי שֶׁקָּרְבוּ הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁל תִּגְלַחַת הַטֻּמְאָה. הָרַמְבַּ"ם: {טז} וּמָצִינוּ נִוּוּל עִם שֵׁם הָעִנּוּי בְּסוֹף פֶּרֶק ט' דִּנְדָרִים שֶׁהָעֲנִיּוּת מְנַוַּלְתָּן. וְהִקְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּלָמָּה לֹא אָמַר לִישְׁנָא דְּעִנּוּי, צָרִיךְ לוֹמַר דְּקָאֵי אַדְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּקָאָמַר שֶׁאֲפִלּוּ שֶׁנִּשְׁחֲטָה כוּ' מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר לָבֹא לְהֶפְסֵד קָדָשִׁים, אַף עַל גַּב דַּאֲסוּרָה בַּיַּיִן עַד שֶׁיִּזְרֹק הַדָּם וְיֵשׁ כָּאן עִנּוּי נֶפֶשׁ פּוּרְתָּא. אֲבָל בְּתִגְלַחַת הַטֻּמְאָה דְּאִיכָּא עִנּוּי נֶפֶשׁ גָּדוֹל שֶׁסּוֹתֶרֶת וּבָעִי לְמִמְנֵי נְזִירוּת אַחֶרֶת מוֹדֶה שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לָהּ אִי אֶפְשִׁי בְעִנּוּי גָּדוֹל: {יז} וְרַבִּי סָבַר בְּפֵאָה נָכְרִית אַיְדֵי דְּזוֹהֲמָא שֶׁאֵינָהּ מִגּוּפָהּ וּמִגַּנְיָא לַבַּעַל לֹא נִיחָא לֵיהּ. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט). רמב"ם נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר כו': ר' עקיבא חושש להפסד קדשים לפיכך אומר כל זמן ששחט אחת משלש בהמות לא יפר וכבר ידעת שתגלחת טומאה הוא שנטמא הנזיר ויביא שתי תורים או שני בני יונה ויטהר ויקרב ואח"כ יחזור ויתחיל בנזירות והימים הראשונים יפלו ולכך יפר. וענין מנוולת כלשון מלוכלכת בלתי נקיה הביאו בכאן בענין המניעה מן היין והוא מה שאמר אי אפשי באשה מנוולת שאינה שותה יין ורבי אומר אפילו בתגלחת הטהרה שמותר לה היין הרי זה מיפר ואפי' שנשחטה הבהמה ונזרק דמה לפי שאם לא יפר תתחייב בתגלחת ויכול הוא לומר אי אפשי באשה מגולחת ות"ק אומר שהמתגלחת לא יחוש לפי שהיא יכולה לעשות פיאה נכרית. ואין הלכה כרבי ולא כר"ע: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ו
הָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ בְנָזִיר, וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת אֶת בְּנָהּ בְּנָזִיר. כֵּיצַד, גִּלַּח אוֹ שֶׁגִּלְּחוּהוּ קְרוֹבָיו, מִחָה אוֹ שֶׁמִּחוּ קְרוֹבָיו, הָיְתָה לוֹ בְהֵמָה מֻפְרֶשֶׁת, הַחַטָּאת תָּמוּת וְעוֹלָה תִּקְרַב עוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים יִקְרְבוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם. הָיוּ לוֹ מָעוֹת סְתוּמִין, יִפְּלוּ לִנְדָבָה. מָעוֹת מְפֹרָשִׁין, דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. דְּמֵי עוֹלָה, יָבִיאוּ עוֹלָה וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. דְּמֵי שְׁלָמִים, יָבִיאוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לָחֶם: ר"ע מברטנורה הָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ בְנָזִיר. כְּשֶׁהוּא קָטָן עַד שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַחַר שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, וְכָל דִּין נְזִירוּת עָלָיו, וְאָבִיו מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו, וְאִם נִטְמָא מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה. וְהַאי מַדִּירוֹ, שֶׁאוֹמֵר לוֹ תְּהֵא נָזִיר אוֹ הֲרֵי בְּנִי פְּלוֹנִי נָזִיר, וְהוּא שֶׁלֹּא יִמְחֶה לֹא הַבֵּן וְלֹא הַקְּרוֹבִים. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה: כֵּיצַד, גִּלַּח אוֹ שֶׁגִּלְּחוּהוּ קְרוֹבִים. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה הָאָב בַּקָּרְבָּנוֹת בִּזְמַן שֶׁגִּלַּח הַבֵּן וְלֹא קִבֵּל הַנְּזִירוּת אוֹ שֶׁגִּלְּחוּהוּ קְרוֹבִים, אוֹ מִחָה אוֹ שֶׁמִּחוּהוּ קְרוֹבִים, דְּבָטֵל הַנְּזִירוּת. וְדַוְקָא כְּשֶׁמִּחָה הוּא אוֹ מִחוּ הַקְּרוֹבִים מִיָּד. אֲבָל אִם הִתְחִיל לִנְהֹג נְזִירוּת אוֹ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו הַנְּזִירוּת, תּוּ לֹא מָצֵי לְמִמְחֵי לֹא הוּא וְלֹא קְרוֹבִים: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם האיש מדיר את בנו כנזיר ואין האשה מדרת כו': זה שאמר האיש מדיר את בנו בנזיר והוא שיאמר לו הרי אתה נזיר או יאמר הרי בני פלוני נזיר וישתוק הבן וקרוביו ותחול הנזירות לזה הבן הוא ענין שבא מפי הקבלה אין לו סמך בתורה ולא רמז והוא מה שאמר הלכה היא בנזיר וכבר סברו קצת החכמים לתת טעם [בזה] כדי לחנכו במצות ולא נגמר זה הדבר. והזמן אשר ימשוך בו מעשה האב להתחייב הבן בנזירות הוא עד שיביא שתי שערות ואפילו שכבר הגיע עונת הנדרים ר"ל י"ג שנים ויום אחד והוא שלא הביא שתי שערות ידירו בנזיר לפי שהוא קטן כמו שנתבאר בפ"י מיבמות. ומ"ש כיצד ר"ל יעשה בקרבנות שהפריש לנזירות בנו אם לא נתקיים הנזירות כגון שהלך הבן בעצמו וגילח ראשו או שגלחוהו הקרובים או שמיחה על אביו מה שחייבו או שמיחו בו הקרובים ואמרו לו למה חייבת בזה החיוב כיצד יעשה באלו הקרבנות ואמרו היתה לו בהמה מופרשת וכו' וזה כולו מבואר ממה שנקדם פירושו בזה הפרק וזה כולו ענין שבא מפי הקבלה ר"ל שלא תחול זו הנזירות על הבן כשעשה מעשה שמורה שהוא אינו רוצה במעשה אביו או שיבא באמירה שהוא לא יקבל הנזירות בין שיאמר הוא או קרוביו אבל חייב בנזירות בשתיקתו כשאין ביניהם הכחשה וכל זמן שחל עליו הנזירות והתנהג בו אינו יכול לא הוא ולא קרוביו לבטלו אח"כ וזה יתכן אצלי: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ז
הָאִישׁ מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו וְאֵין הָאִשָּׁה מְגַלַּחַת עַל נְזִירוּת אָבִיהָ. כֵּיצַד. מִי שֶׁהָיָה אָבִיו נָזִיר וְהִפְרִישׁ מָעוֹת סְתוּמִים עַל נְזִירוּתוֹ וּמֵת, וְאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֲגַלַּח עַל מְעוֹת אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, הֲרֵי אֵלּוּ יִפְּלוּ לִנְדָבָה, אֵין זֶה מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו. אֵיזֶהוּ שֶׁמְּגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו, מִי שֶׁהָיָה הוּא וְאָבִיו נְזִירִים וְהִפְרִישׁ אָבִיו מָעוֹת סְתוּמִים לִנְזִירוּתוֹ וּמֵת, זֶהוּ שֶׁמְּגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו: ר"ע מברטנורה הָאִישׁ מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו וְאֵין הָאִשָּׁה מְגַלַּחַת עַל נְזִירוּת אָבִיהָ. וַאֲפִלּוּ הִיא בַּת יוֹרֶשֶׁת. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הֲרֵי אֵלּוּ יִפְּלוּ לִנְדָבָה וְכוּ'. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. אֶלָּא בֵּין שֶׁמֵּת אָבִיו וְאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֲגַלַּח עַל מְעוֹת אַבָּא, בֵּין שֶׁהָיוּ הוּא וְאָבִיו {יח} נְזִירִים וּמֵת אָבִיו, מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו. וְאִם הָיוּ בָּנִים רַבִּים וְקָדַם אֶחָד מֵהֶן וְגִלַּח עַל נְזִירוּת אָבִיו, זָכָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יח} כְּלוֹמַר אוֹ שֶׁהָיָה. אִי נַמִּי יֵשׁ לִגְרֹס בְּדִבְרֵי הָרַ"ב [לָעֵיל בִּתְחִילָת הַדִּבּוּר] אֶלָּא בֵּין שֶׁמֵּת. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת כו': זה שאומר רבי יוסי שהוא מגלח על נזירות אביו הוא ג"כ דרך אמיתי וכשהניח בנים רבים וקדם אחד מהם וגלח על נזירות אביו זכה וכמו כן אם נדר על תנאי שיביא קרבנות אביו אם גלח וזה הדין ג"כ אין לו סמך מן התורה אלא קבלה בלבד והוא מה שאמר הלכה הוא בנזיר. ואין הלכה כרבי יוסי: (רמב"ם)
פרק ה
פרק ה - משנה א
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶקְדֵּשׁ טָעוּת הֶקְדֵּשׁ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. כֵּיצַד. אָמַר, שׁוֹר שָׁחוֹר שֶׁיֵּצֵא מִבֵּיתִי רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ, וְיָצָא לָבָן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים הֶקְדֵּשׁ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ: ר"ע מברטנורה בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים הֶקְדֵּשׁ טָעוּת הֶקְדֵּשׁ. דְּיָלְפִינַן מִתְּמוּרָה דַּהֲוֵי אֲפִלּוּ בְּטָעוּת, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כז) וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ, וְדָרְשִׁינַן יִהְיֶה לְרַבּוֹת שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד {א}: וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. דְּלֹא גָמְרִינַן תְּחִלַּת הֶקְדֵּשׁ, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בָּא מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ, מִתְּמוּרָה שֶׁהוּא סוֹף הֶקְדֵּשׁ, שֶׁבָּא מִכֹּחַ דָּבָר אַחֵר שֶׁהָיָה הֶקְדֵּשׁ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} וּבַגְּמָרָא פָּרֵיךְ מָה אִלּוּ אָמַר זֶה תַּחַת זֶה לַחֲצִי הַיּוֹם, מִי הַוְיָא תְּמוּרָה מֵהַהִיא שַׁעְתָּא [בִּתְמִיהָה], אֶלָּא עַד דְּמַטֵּי חֲצִי הַיּוֹם הוּא דַּהֲוָה תְמוּרָה, הָכִי נַמִּי לְכִי מִגַּלְּיָא מִלְּתָא דְּיָצָא שָׁחוֹר תְּחִלָּה קָדוֹשׁ, וְלֹא הַשְׁתָּא דְּנָפֵיק לָבָן בָּרֵישָׁא. וּמַסִּיק דְּשָׁאנֵי תְּמוּרָה דְּלֵיכָּא לְפֵרוּשֵׁי מִלְּתָא בְּעִנְיָן אַחֵר כְּלָל מִמַּה שֶּׁאָמַר זוֹ תַּחַת זוֹ לַחֲצִי הַיּוֹם, אֲבָל הָכָא יֵשׁ לָנוּ לְפָרֵשׁ דְּבָרָיו דְמִתְּחִלָּה נִתְכַּוֵּן לְהַקְדִּישׁ לֹא שְׁנָא שָׁחוֹר לֹא שְׁנָא לָבָן שֶׁיֵּצֵא מִפֶּתַח רִאשׁוֹן, וְהָא דְקָאָמַר שָׁחוֹר לְפִי שֶׁטָּעָה וְהָיָה סָבוּר שְׁהַשָּׁחוֹר יֵצֵא רִאשׁוֹן, הִלְכָּךְ טָעוּתוֹ לֹא יִמְנַע אֶת הַהֶקְדֵּשׁ מִלָּחוּל עַל הַשּׁוֹר שֶׁיָּצָא מִבֵּיתוֹ רִאשׁוֹן, וַאֲפִלּוּ עַל הַלָּבָן חָל הַהֶקְדֵּשׁ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש כו': בית שמאי למדין מתמורה כמו שהתמורה אפי' בטעות מתקדשת הבהמה כמו כן ענין ההקדש מתחילתו ויתבאר זה במסכת תמורה (פ"ב הלכה ג') ובית הלל אומרים התמורה שהגיע אצלנו קדש אבל בכאן אין אצלינו קדש ובטעות לא נתחייב הקדש: (רמב"ם)
פרק ה - משנה ב
דִּינַר זָהָב שֶׁיַּעֲלֶה בְיָדִי רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ, וְעָלָה שֶׁל כֶּסֶף, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים הֶקְדֵּשׁ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁתַּעֲלֶה בְיָדִי רִאשׁוֹנָה הֲרֵי הִיא הֶקְדֵּשׁ, וְעָלְתָה שֶׁל שֶׁמֶן {ב}, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים הֶקְדֵּשׁ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ: ר"ע מברטנורה דִּינַר זָהָב. רֵישָׁא אַשְׁמוֹעִינַן בְּמִידֵי דְּקָדוֹשׁ קְדֻשַּׁת הַגּוּף, וְהָכָא אַשְׁמוֹעִינַן בְּמִידֵי דְּקָדוֹשׁ קְדֻשַּׁת דָּמִים: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ב} שֶׁמֶן. בְּמָקוֹם שֶׁהַיַּיִן שָׁם בְּיֹקֶר מִן הַשֶּׁמֶן, וַאֲפִלּוּ הָכִי קָאָמְרוּ בֵּית הִלֵּל דְּאֵינוֹ קָדוֹשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁמַּה שֶּׁתַּעֲלֶה בְּיָדִי הוּא פָּחוֹת בְּדָמָיו מִדְּמֵי מַה שֶּׁנָּדַר, וְהַוְיָא דּוּמְיָא דְּדִינַר זָהָב כוּ': (עיקר תוי"ט). רמב"ם דינר זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש כו': כבר בארנו שזה המאמר ואפילו במקום שהיין שם ביוקר יותר מן השמן שיהיו דמי מה שעלה בידו פחותים מדמי הדבר שנדר אינו הקדש לדעת בית הלל לפי שהוא טעות והביא דמיון משור שהוא קדושת הגוף ומן הדינר והחבית שהם קדושת דמים: (רמב"ם)
פרק ה - משנה ג
מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר וְנִשְׁאַל לְחָכָם וַאֲסָרוֹ, מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנָּדַר. נִשְׁאַל לְחָכָם וְהִתִּירוֹ, הָיְתָה לוֹ בְהֵמָה מֻפְרֶשֶׁת, תֵּצֵא וְתִרְעֶה {ה} בָעֵדֶר. אָמְרוּ בֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, אִי אַתֶּם מוֹדִים בָּזֶה שֶׁהוּא הֶקְדֵּשׁ טָעוּת שֶׁתֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי, אִי אַתֶּם מוֹדִים בְּמִי שֶׁטָּעָה וְקָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי וְלָעֲשִׂירִי תְשִׁיעִי וְלָאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי שֶׁהוּא מְקֻדָּשׁ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, לֹא הַשֵּׁבֶט קִדְּשׁוֹ. וּמָה אִלּוּ טָעָה וְהִנִּיחַ אֶת הַשֵּׁבֶט עַל שְׁמִינִי וְעַל שְׁנֵים עָשָׂר, שֶׁמָּא עָשָׂה כְלוּם. אֶלָּא כָּתוּב שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת הָעֲשִׂירִי, הוּא קִדֵּשׁ אֶת הַתְּשִׁיעִי וְאֶת אַחַד עָשָׂר: ר"ע מברטנורה מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר. בִּלְשׁוֹן שֶׁהָיָה דּוֹמֶה לוֹ שֶׁלֹּא הָיָה נָזִיר: וְנִשְׁאַל לְחָכָם וַאֲסָרוֹ. וְאָמַר לוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּלָשׁוֹן זֶה לְשׁוֹן נְזִירוּת, וְהוּא לֹא נִזְהַר מִלִּשְׁתּוֹת יַיִן {ג}: מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנָּדַר. וְלֹא קָנְסִינַן לֵיהּ {ד} עַל שֶׁעָבַר וְשָׁתָה יַיִן, אַף עַל גַּב דְּמִסָּפֵק אָסוּר הָיָה לוֹ לִפְרֹשׁ עַד שֶׁיִּשְׁאַל לְחָכָם: נִשְׁאַל לְחָכָם וְהִתִּירוֹ. שֶׁאָמַר לוֹ שֶׁאֵין בְּלָשׁוֹן זֶה לְשׁוֹן נְזִירוּת: תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר. דְּהַפְרָשָׁה בְטָעוּת הֲוַאי וְתֵצֵא לְחֻלִּין. וּבְהָא מוֹדוּ בֵּית שַׁמַּאי, דְּכֵיוָן דְּאֵינוֹ נָזִיר, כִּי קָאָמַר לְקָרְבְּנוֹת נְזִירוּתוֹ וְלֹא מִידֵי קָאָמַר, כְּאָדָם שֶׁאֵינוֹ חַיָּב חַטָּאת וְאָמַר הֲרֵי זוֹ לְחַטָּאתִי: אִי אַתֶּם מוֹדִים בָּזֶה שֶׁהוּא הֶקְדֵּשׁ טָעוּת. וּמַאי שְׁנָא מֵרֵישׁ פִּרְקִין דְּאַמְרִיתּוּ הֶקְדֵּשׁ בְּטָעוּת הָוֵי הֶקְדֵּשׁ: אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי. לֹא חָשׁוּ לְהָשִׁיבָם עִקָּר טַעֲמָם, אֶלָּא לְדִבְרֵיהֶם קָאָמְרִי לְהוּ, מִתְּשִׁיעִי וְאַחַד עָשָׂר דְּקִדְּשׁוֹ בְטָעוּת, דִּמְרַבִּינַן לֵיהּ מִן וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן (וַיִּקְרָא כז): אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לֹא הַשֵּׁבֶט קִדְּשׁוֹ. בִּתְמִיהַּ {ו}. כְּלוֹמַר גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא דִתְשִׁיעִי וְאַחַד עָשָׂר הַסְּמוּכִים לָעֲשִׂירִי הַשֵּׁבֶט מְקַדְּשָׁן אִם קָרָא לָהֶם עֲשִׂירִי, וְלֹא יָלְפִינַן מִנֵּיהּ בְּעָלְמָא דְהֶקְדֵּשׁ בְּטָעוּת הָוֵי הֶקְדֵּשׁ, דְּאִלּוּ הָוֵי טַעְמָא מִשּׁוּם הֶקְדֵּשׁ בְּטָעוּת אִם כֵּן אֲפִלּוּ שְׁמִינִי וּשְׁנֵים עָשָׂר נַמִּי, אֶלָּא הַכָּתוּב שֶׁקִּדֵּשׁ עֲשִׂירִי כוּ', וּגְזֵרַת הַכָּתוּב הִיא וְלֹא יָלְפִינַן מִנַּהּ {ז}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ג} וּבְדַוְקָא נָקַט, מִשּׁוּם דִּשְׁתִיַּת יַיִן אֵינוֹ סוֹתֵר, אֲבָל טֻמְאָה וְגִלּוּחַ דְּסוֹתְרִין לֹא גָּרַע מִגִּלַּח אוֹ גִּלְּחוּהוּ לִסְטִים [בְּפֶרֶק ו' מִשְׁנָה ג']: {ד} מַשְׁמַע אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, דְּאִלּוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה לֹא שַׁיָּךְ קְנָסָא אֶלָּא דִינָא הוּא אוֹ לָאו דִינָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} וְתִרְעֶה כוּ'. אַף עַל גַּב דִּבְאִשָּׁה שֶׁהֵפֵר לָהּ בַּעֲלָהּ אִם שֶׁלָּהּ בְּהֶמְתָּהּ הַחַטָּאת תָּמוּת, הָתָם שָׁאנֵי, דְּבַעַל מֵיגַז גַּיִיז, אֲבָל הֶחָכָם עוֹקֵר הַנֶּדֶר מֵעִקָּרוֹ. תּוֹסָפוֹת: {ו} מַשְׁמַע דְּהָכִי קָאָמַר, דְּהָתָם שָׁאנֵי שֶׁעַל יְדֵי גְּזֵרַת הַכָּתוּב קִדְּשׁוֹ הַשֵּׁבֶט, וְדֹחַק לְפָרֵשׁ כֵּן, שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר וּמָה אִלּוּ טָעָה וְהֵנִיחַ הַשֵּׁבֶט כוּ' מַשְׁמַע דְּאַדְּרַבָּה הָכִי קָאָמַר שֶׁאֵין הַשֵּׁבֶט מְקַדְּשׁוֹ אֶלָּא גְּזֵרַת הַכָּתוּב כוּ'. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּלְהָרַ"ב הָכִי קָאָמַר, לֹא כְמוֹ שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים וְכִי הַשֵּׁבֶט קִדְּשׁוֹ בִתְמִיהָה. וּכְמוֹ זֶה נִמְצָא בַּמִּשְׁנָה שֶׁמְּשִׁיבִים כְּדֶרֶךְ לֹא כֵן, בְּפֶרֶק ו' דִּפְסָחִים: {ז} וְאַף בֵּית שַׁמַּאי לֹא הֵשִׁיבוּ זֶה לְעִקַּר טַעֲמָם, אֶלָּא עִקָּר טַעְמָם דְּמִתְּמוּרָה יָלְפִינַן: (עיקר תוי"ט). רמב"ם מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו כו': מה שאמר מונה משעה שנדר שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר רוצה לומר שישאר אחר הנזירות שמנה משעה שנדר כמו הימים שבין נדרו ושאלתו לחכם שנהג בהם היתר ולא נהג הנזירות בהם וכאילו מנה משעה שנשאל ואמנם זה מדרבנן על דרך חומרא אבל החיוב הוא מה שזכר שמנה משעה שנדר ואע"פ שלא נהג נזירות אלא משנשאל לפי שהיה באותו הזמן טועה והיה סבור שלא חל עליו הנדר ובפרק אחרון מבכורות (הל' ט') נתבאר שהתשיעי והעשירי ואחד עשר שלשתן מקודשין ושם נתבאר דין כל אחד מהם והטעם בזה שהמעשר אינו מתקדש בכוונה ואמנם הדבר חלוי בקריאת החשבון לפי שנא' (ויקרא כז) העשירי יהיה קדש לה' ואינו כהקדש אבל הוא תלוי בכוונת מי שהקדיש וכל זמן שאמר עשירי בין שנתכוון לקדושה או לא נתכוון הגע בעצמך אם הניח השבט על השמיני והוא יודע שהוא שמיני אינו קדוש בהכאת השבט עליו וכמו כן כשהניחו על התשיעי או על אחד עשר והוא יודע שהוא תשיעי או י"א אינו קדוש ואמנם אמר שמיני לפי שהתשיעי והעשירי ואחד עשר טעה בחשבונם: (רמב"ם)
פרק ה - משנה ד
מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר וְהָלַךְ לְהָבִיא אֶת בְּהֶמְתּוֹ {ח} וּמְצָאָהּ שֶׁנִּגְנְבָה, אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְנְבָה בְהֶמְתּוֹ נָזַר, הֲרֵי זֶה נָזִיר. וְאִם מִשֶּׁנִּגְנְבָה בְהֶמְתּוֹ נָזַר, אֵינוֹ נָזִיר. וְזוֹ טָעוּת טָעָה נַחוּם הַמָּדִי כְּשֶׁעָלוּ נְזִירִים מִן הַגּוֹלָה וּמָצְאוּ בֵית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב, אָמַר לָהֶם נַחוּם הַמָּדִי, אִלּוּ הֱיִיתֶם יוֹדְעִים שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב הֱיִיתֶם נוֹזְרִים. אָמְרוּ לוֹ לֹא, וְהִתִּירָן נַחוּם הַמָּדִי. וּכְשֶׁבָּא הַדָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים, אָמְרוּ לוֹ, כֹּל שֶׁנָּזַר עַד שֶׁלֹּא חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נָזִיר. וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֵינוֹ נָזִיר: ר"ע מברטנורה מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר. וּבְשָׁעָה שֶׁנָּדַר הָיוּ לוֹ בְהֵמוֹת וְאַדַּעְתָּא דְּהָכִי נָדַר שֶׁיַּקְרִיב קָרְבְּנוֹתָיו מֵאוֹתָם בְּהֵמוֹת. וְהָלַךְ וּמְצָאָן שֶׁנִּגְנְבוּ וּמֵחֲמַת זֶה מִתְחָרֵט עַל שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר: אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְנְבוּ בְהֵמוֹתָיו נָדַר הֲרֵי זֶה נָזִיר. וְלֹא יַתִּיר לוֹ הֶחָכָם בְּפֶתַח זֶה, דְּנוֹלָד הָוֵי {ט} וְאֵין פּוֹתְחִין בְּנוֹלָד: וְאִם לְאַחַר שֶׁנִּגְנְבוּ נָדַר. וְאָמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁנִּגְנְבוּ לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר, הֲרֵי זֶה פֶּתַח וְיַתִּירֶנּוּ הֶחָכָם: וְזוֹ טָעוּת טָעָה נַחוּם הַמָּדִי שֶׁכְּשֶׁעָלוּ נְזִירִים מִן הַגּוֹלָה וּמָצְאוּ בֵית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב. וְהֵם נָדְרוּ קֹדֶם שֶׁחָרַב הַבַּיִת, וְהִתִּיר לָהֶן, וְאָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים דְּנוֹלָד הוּא וְאֵין פּוֹתְחִין בְּנוֹלָד. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ח} בְּהֶמְתּוֹ. רְצוֹנוֹ לוֹמַר שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת הַמְּחֻיָּבוֹת לוֹ. הָרַמְבַּ"ם בְּפֵרוּשׁוֹ. וְאֶפְשָׁר שֶׁהַמִּשְׁנָה נִתְכַּוְּנָה לְהוֹרוֹת שֶׁאֲפִלּוּ לֹא נִגְנְבָה אֶלָּא אַחַת, וּלְפִיכָךְ שְׁנָאָן הַכֹּל בִּלְשׁוֹן בְּהֵמָה אַחַת: {ט} וְנוֹלַד דְּלֹא שְׁכִיחַ הוּא. וְכֵן חֻרְבַּן הַבַּיִת כְּשֶׁהָיָה קַיָּם בִּשְׁעַת הַנְּזִירוּת. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט). רמב"ם מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו כו': מבואר הוא כי מה שאמר בכאן בהמתו ר"ל שלש בהמות המחוייבות לו. והטעות שטעה נחום מבואר כי באמרו התירם אינו רוצה לומר התיר נדרם אבל רוצה לומר שהוא התיר להם שתיית יין והטומאה ואמר להם שהנזירות בלתי קיימת אבל אילו התיר להם נדרם אין מחלוקת שזה מותר. ומאמר חכמים כשחרב בית המקדש אינו נזיר שמורה בלא ספק שהוא אינו צריך הפרה לפי שלא חל עליו הנזירות נמשכו בזה המאמר לאחר דעת רבי אליעזר שאומר פותחין בנולד רוצה לומר שהוא אינו צריך הפרה כמו שבארנו בפרק תשיעי מנדרים (הלכה ב') ואמרו בהש"ס שטפוה רבנן לר' אליעזר ואוקמוה בשיטתייהו דתנן פותחין בנולד והלכה כחכמים ומכאן יתבאר שענין מאמר ר' אליעזר פותחין בנולד ר"ל שאינו צריך הפרה ונתבאר מדבר שבא בנדרים שהוא צריך הפרה לדעת רבי אליעזר וכבר בארנו זה לשם: (רמב"ם)
פרק ה - משנה ה
הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֶחָד בָּא כְנֶגְדָּן, אָמַר אֶחָד מֵהֶן הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה פְלוֹנִי, וְאֶחָד אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה פְלוֹנִי, הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֶחָד מִכֶּם נָזִיר, שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם נָזִיר {י}, שֶׁשְּׁנֵיכֶם נְזִירִים, שֶׁכֻּלְּכֶם נְזִירִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כֻּלָּם נְזִירִים. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ נָזִיר אֶלָּא מִי שֶׁלֹּא {יא} נִתְקַיְּמוּ דְבָרָיו. וְרַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֵין אֶחָד מֵהֶם נָזִיר: ר"ע מברטנורה הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה אִישׁ פְּלוֹנִי. אִם זֶה הַהוֹלֵךְ לְנֶגְדִּי הוּא אִישׁ פְּלוֹנִי הֲרֵינִי נָזִיר, וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר אִם אֵין זֶה אִישׁ פְּלוֹנִי הֲרֵינִי נָזִיר: כֻּלָּם נְזִירִים. וַאֲפִלּוּ אוֹתָם שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמוּ דִבְרֵיהֶם. דְּכִי הֵיכִי דְהֶקְדֵּשׁ בְּטָעוּת הָוֵי הֶקְדֵּשׁ, הָכִי נַמִּי נְזִירוּת בְּטָעוּת הַוְיָא נְזִירוּת: רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר אֵין אֶחָד מֵהֶם נָזִיר. דְּסָבַר רַבִּי טַרְפוֹן אֵין נְזִירוּת אֶלָּא לְהַפְלָאָה, כְּלוֹמַר שֶׁיְּהֵא בָּרוּר וְיָדוּעַ לוֹ בִּשְׁעַת נִדְרוֹ שֶׁיְּהֵא נָזִיר, וְכָל הָנֵי לֹא הָיָה יָדוּעַ לוֹ בִּשְׁעַת נִדְרוֹ שֶׁיִּהְיֶה כִדְבָרָיו. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי טַרְפוֹן: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {י} שֶׁאֵין כוּ'. מַשְׁמַע שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶם נָזִיר וַחֲבֵרוֹ מִיהָא הָוֵי נָזִיר. וְלֹא שֶׁאֵין בִּשְׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים שׁוּם נָזִיר דְּאִם כֵּן לְרַבִּי טַרְפוֹן לֶהֱוֵי נָזִיר שֶׁהֲרֵי שְׁנֵיהֶם אֵינָם נְזִירִים לְדִידֵיהּ וְשַׁפִּיר הָוֵי חָשׁוּב לְהַפְלָאָה. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן עוֹד: {יא} שֶׁלֹּא כוּ'. בַּגְּמָרָא מִי שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמוּ דְבָרָיו אַמַּאי הָוֵי נָזִיר, אָמַר רַב יְהוּדָה אֵימָא מִי שֶׁנִּתְקַיְּמוּ דְּבָרָיו. אַבַּיֵי אָמַר כְּגוֹן דְּאָמַר אִי נַמִּי לָאו פְּלוֹנִי הוּא אֶהֱוֵי נָזִיר, וּמַאי לֹא נִתְקַיְּמוּ דְבָרָיו, לֹא נִתְקַיְּמוּ דְבָרָיו הָרִאשׁוֹנִים אֶלָּא דְבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י דְּהָכִי קָאָמְרוּ בֵּית הִלֵּל, לֹא מִבַּעְיָא כִּי נִתְקַיְּמוּ דְבָרָיו הָרִאשׁוֹנִים דַּהֲוֵי נָזִיר, אֶלָּא אֲפִלּוּ לֹא נִתְקַיְּמוּ דְבָרָיו הָרִאשׁוֹנִים הֲרֵי זֶה נָזִיר מִשּׁוּם דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים. וְהַתּוֹסָפוֹת פֵּרְשׁוּ דְּמַיְרֵי שֶׁחָזַר בּוֹ תּוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר, וְאַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לָן דְּתוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר כְּדִבּוּר דָּמֵי, וּדְבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים עִקָּרִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם היו מהלכים בדרך ואחד כא כנגדן כו': ב"ש אומרים כולן נזירין ר"ל מי שנתקיימו דבריו ומי שלא נתקיימו דבריו כולם חל עליהם הנזירות לפי כמו שהקדש טעות אצלם הקדש כך נזירות בטעות נזירות ור"ט אומר שכל אחד ואחד מהם לא פסק הדבר ולא אמרו אלא לפי כח המחשבה ולא חייב עצמו בזה הנדר חיוב גמור לפיכך בין מי שנתקיים מ"ש בין מי שלא נתקיים אינו חייב בנזירות. וב"ה אומר שכל מי שלא נתקיים מדבריו דבר שיצילהו מן הנזירות הוא המחייבו בנזירות לפיכך אם אמר הריני נזיר שזה פלוני אם נתקיימו דבריו והרי הוא פלוני חל עליו הנזירות ואם אמר הריני נזיר שאין זה פלוני ונמצא [שלא] היה אותו פלוני שלא נתקיימו דבריו כדי שינצל מן הנזירות חל עליו הנזירות והכוונה בודאי המאמר מי שלא נתקיימו דבריו הוא מה שאמרנו ואין הלכה כרבי טרפון: (רמב"ם)
פרק ה - משנה ו
הִרְתִּיעַ לַאֲחוֹרָיו, אֵינוֹ נָזִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יֹאמַר, אִם הָיָה כִדְבָרַי, הֲרֵינִי נְזִיר חוֹבָה. וְאִם לָאו, הֲרֵינִי נְזִיר נְדָבָה: ר"ע מברטנורה הִרְתִּיעַ לַאֲחוֹרָיו. זֶה שֶׁבָּא כְּנֶגְדָּן חָזַר לַאֲחוֹרָיו וְלֹא נוֹדַע מִי הוּא: אֵינוֹ נָזִיר. אֵין אֶחָד מֵהֶם נָזִיר, דְּלֹא מַחֵית אֱינַשׁ נַפְשֵׁיהּ אַסְּפֵקָא {יב}, וְדַעְתּוֹ הָיָה בִשְׁעַת הַנֶּדֶר שֶׁאִם לֹא יָבֹא הַדָּבָר לִידֵי בֵּרוּר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּדְבָרָיו כְּלוּם: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כוּ'. רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר סְפֵק נְזִירוּת לְהַחְמִיר. וּמַה תַּקָּנָתָן, שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לְהָבִיא קָרְבָּן מִסָּפֵק, אֶלָּא צְרִיכִים לְהַתְנוֹת כָּל אֶחָד וְלוֹמַר אִם אֵינוֹ כִדְבָרָיו שֶׁיְּהֵא נְזִיר נְדָבָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יב} וְרַבִּי יְהוּדָה הִיא, וּפֵרְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת דִּפְלוּגְתַּיְהוּ בְּמַתְנִיתִין אַלִּיבָּא דְבֵית הִלֵּל הִיא: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הרתיע לאהוריו אינו נזיר כו': הרתיע לאחוריו וחזר לאחוריו ר"ל זה האיש שהיו חולקין עליו אם הוא פלוני או לא או אם נזיר או לא לאחר שהוא בא נגד פניהם חזר לאחוריו ולא נודע מי מהם האמת לפיכך לא נתחייב אחד מהם בנזירות ור"ש שסובר ספק נזירות להחמיר כמו שנקדם בפרק השני (הלכה ח') מחייב כל אחד מהם נזירות מספק כמו שזכר ואינה הלכה. (רמב"ם)
פרק ה - משנה ז
רָאָה אֶת הַכּוֹי וְאָמַר, הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה חַיָּה, הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה אֵינוֹ חַיָּה, הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה בְהֵמָה, הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה בְהֵמָה, הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה חַיָּה וּבְהֵמָה, הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה לֹא חַיָּה וְלֹא בְהֵמָה, הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֶחָד מִכֶּם נָזִיר, הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם נָזִיר, הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁכֻּלְּכֶם נְזִירִים, הֲרֵי כֻלָּם נְזִירִים: ר"ע מברטנורה רָאָה אֶת הַכּוֹי. שִׁשָּׁה בְּנֵי אָדָם שֶׁרָאוּ אֶת הַכּוֹי, וְאָמַר אֶחָד מֵהֶן הֲרֵינִי נָזִיר אִם זֶה חַיָּה, וְאָמַר הַשֵּׁנִי הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֵינוֹ חַיָּה, וְאָמַר הַשְּׁלִישִׁי הֲרֵינִי נָזִיר אִם הוּא בְּהֵמָה, וְאָמַר הָרְבִיעִי הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֵינוֹ בְּהֵמָה, וְאָמַר הַחֲמִישִׁי הֲרֵינִי נָזִיר אִם הוּא חַיָּה וּבְהֵמָה, וְאָמַר הַשִּׁשִּׁי הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֵינוֹ לֹא חַיָּה וְלֹא בְהֵמָה, וְאָתוּ שְׁלֹשָׁה אַחֲרִינֵי מֵעָלְמָא וְאָמַר חַד מִנַּיְהוּ לְאֵלוּ הַשִּׁשָּׁה, הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֶחָד מִכֶּם נָזִיר, וְאָמַר הַשֵּׁנִי הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֵין אֶחָד מִכֶּם נָזִיר, וְאָמַר הַשְּׁלִישִׁי הֲרֵינִי נָזִיר אִם כֻּלְּכֶם נְזִירִים, כֻּלָּן נְזִירִים, הַשִּׁשָּׁה הָרִאשׁוֹנִים וְהַשְּׁלֹשָׁה הָאַחֲרוֹנִים. לְבֵית שַׁמַּאי {יג} הָווּ נְזִירִים וַדַּאי, דִּנְזִירוּת בְּטָעוּת הָוֵי נְזִירוּת, וּבֵין אוֹתוֹ שֶׁנִּתְקַיְּמוּ דְבָרָיו וּבֵין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמוּ דְבָרָיו הָוֵי נָזִיר. וּלְבֵית הִלֵּל הָוֵי נְזִירוּת סָפֵק, מִפְּנֵי שֶׁהַכּוֹי סְפֵק בְּהֵמָה סְפֵק חַיָּה סְפֵק בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ {יד}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יג} וְכֵן פֵּרְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת, וּפֵרוּשׁ זֶה דָּחוּק לוֹמַר דְּכֻלָּהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא וְאֵין הֲלָכָה. וְנִרְאֶה כְּפֵרוּשׁ הָרַמְבַּ"ם שֶׁפֵּרֵשׁ כּוֹי יֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה כוּ' וּלְפִיכָךְ חָל עָלָיו הַנְּזִירוּת בְּאֵיזֶה צַד שֶׁיֹּאמַר כוּ' שֶׁכְּבָר אָמַר אֱמֶת בְּמִקְצָת. עַד כָּאן. וּבְחִבּוּרוֹ הוֹסִיף וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בְּעִנְיְנֵי הַמִּצְוֹת וְלֹא בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ. עַד כָּאן. כְּלוֹמַר וְזֶה אֱמֶת וַדַּאי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֶּרֶךְ חַיָּה וְדֶרֶךְ בְּהֵמָה כוּ' וְנִמְצָא שֶׁהוּא נָזִיר וַדָּאִי וְלֹא בָּא לִכְלָל לֹא מַחֵית אֱינַשׁ לִסְפֵקָא: {יד} לִכְאוֹרָה מַשְׁמַע שֶׁשָּׁלֹשׁ סְפֵקוֹת בַּדָּבָר. וְלֵיתָא, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ, בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְלֹא הִכְרִיעוּ בּוֹ חֲכָמִים אִם חַיָּה אִם בְּהֵמָה. וְזֶה לְשׁוֹן הַתּוֹסָפוֹת, שֶׁאֵין זֶה לֹא חַיָּה וְלֹא בְהֵמָה, דְּמַשְׁמַע בְּרִיָּה וְלֹא יָכוֹל לְהַרְבִּיעָהּ לֹא עִם חַיָּה וְלֹא עִם בְּהֵמָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם וכבר נקדם לך בפרק אחרון מבכורים כוי יש בו דרכים שוה לחיה ולבהמה וכו' ולפיכך חל עליו הנזירות באיזה צד שיאמר ואם יאמר אדם אחד בעצמו אלו הדברים כולם על הכוי וידור בנזיר על כל צד מאלו הששה צדדין נתחייב ששה נזירות ודע זה ולפי שזכר הכוי שהוא מין חיה ומין בהמה וזכר דיני מי שנדר שהוא כך או אינו כך הביא מה שהוא דומה לזה וזה שיהיו שני אנשים באים כנגדו אחד נזיר ואחד אינו נזיר הרי מי שאמר עליהם הריני נזיר שאחד מכם נזיר חל עליו הנזירות וכמו כן אם אמר ששניכם נזירין לפי שכבר אמר אמת במקצת כמו שאמר בכוי וכמו כן אם היו הבאין נגדו רבים והיו בהן נזירין ושאינם נזירין ואפילו היו מאה חסר אחד שאינן נזירין ואחד נזיר ואמר שכולכם נזירין חל עליו הנזירות לפי שיש בקצתם נזיר כמו שחל עליו בכוי כשאמר שזה חיה לפי שקצת דרכיו דרכי חיה וזהו ענין אמרו הרי כולם נזירין ר"ל הנזירות חל על אלו כולם שאמרו כל חלק מאלו החלקים: (רמב"ם)
פרק ו
פרק ו - משנה א
שְׁלשָׁה מִינִין אֲסוּרִין בַּנָּזִיר, הַטֻּמְאָה וְהַתִּגְלַחַת וְהַיּוֹצֵא מִן הַגָּפֶן. וְכָל הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל מִן הָעֲנָבִים {א} כַּזָּיִת. מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית יַיִן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ שָׁרָה פִתּוֹ בְיַיִן וְיֶשׁ בָּהּ כְּדֵי לְצָרֵף כַּזַּיִת, חַיָּב: ר"ע מברטנורה שְׁלֹשָׁה מִינִין אֲסוּרִין בַּנָּזִיר. הַטֻּמְאָה. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ו) עַל כָּל נַפְשׁוֹת מֵת לֹא יָבֹא: הַתִּגְלַחַת. דִּכְתִיב (שָׁם) תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ: וְהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן. דִּכְתִיב (שָׁם) וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכַל: כָּל הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן. כְּגוֹן עֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים חַרְצַנִּים וְזַגִּים, מִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת לִלְקוֹת עֲלֵיהֶן: וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל מִן הָעֲנָבִים כַּזָּיִת. וְהוּא הַדִּין לְשִׁעוּר שְׁתִיָּה בְּכַזַּיִת {ב}. דְּכֵיוָן דִּכְתִיב וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכַל, גָּמְרִינַן מִנַּהּ מָה אֲכִילָה בְּכַזַּיִת אַף שְׁתִיָּה בְּכַזַּיִת: מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית יַיִן. אֲבָל מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לַהּ, דְּגָמְרִינַן אֲכִילָה מִשְּׁתִיָּה, וְשִׁעוּר שְׁתִיָּה בַּנָּזִיר רְבִיעִית, דְּגָמְרִינַן שֵׁכָר שֵׁכָר מִמִּקְדָּשׁ, וּמַה שִּׁעוּר אִסּוּר שְׁתִיָּה בִּרְבִיעִית, אַף שִׁעוּר אִסּוּר אֲכִילָה בִּרְבִיעִית: אֲפִלּוּ שָׁרָה פִתּוֹ בְיַיִן וְיֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְצָרֵף כַּזַּיִת חַיָּב. דִּסְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא שִׁעוּר אִסּוּרֵי נָזִיר בֵּין בַּאֲכִילָה בֵּין בִּשְׁתִיָּה בְּכַזַּיִת, וְהֶתֵּר מִצְטָרֵף לְאִסּוּר {ג} לְהַשְׁלִים לִכְשִׁעוּר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} הָעֲנָבִים. [וְהוּא הַדִּין] נַמִּי מְחַיֵּב עַל זַג וְחַרְצָן. אֶלָּא הָא אֲתָא לְאַשְׁמְעִינַן דְּאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בְכַזַּיִת, וְהַאי דְקָתָנֵי עֲנָבִים לַאֲפוֹקֵי מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר אֲפִלּוּ עָלִין וְלוּלָבִין. רַשִׁ"י: {ב} וְהַיְנוּ כְּמִשְׁנָה הָאַחֲרוֹנָה. וְרַבִּי עֲקִיבָא נַמִּי הָכִי סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר כְּדֵי לְצָרֵף כַּזַּיִת. וְהַתּוֹסָפוֹת כָּתְבוּ דְּמַתְנִיתִין [דְּקָתָנֵי בְרֵישָׁא עַד שְׁיֹאכַל מִן הָעֲנָבִים כַּזַּיִת] אַלִּיבָּא דְּכֻלֵּי עָלְמָא, דְּבַאֲכִילָה מוֹדוּ כֻּלֵּי עָלְמָא דִבְכַזַּיִת, וְלֹא פְלִיגֵי אֶלָּא בִשְׁתִיָּה, דְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית יַיִן כְּדֶרֶךְ כָּל שְׁתִיָּה וְלֹא גָּמַר שְׁתִיָּה מֵאֲכִילָה, וְרַבִּי עֲקִיבָא גָּמַר כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב אֵיךְ מְשַׁעֲרִין שְׁתִיָּה בְּכַזַּיִת וַאֲכִילָה בִּרְבִיעִית: {ג} בַּגְּמָרָא יָלֵיף לֵיהּ מִקְּרָא.וְרַבָּנָן דָּרְשִׁי לֵיהּ לִדְרָשָׁא אַחֲרִיתִי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה והתגלחת כו': כבר בארנו הרבה פעמים [פאה פ"ח הלכה ה' ושבת פ"ח הלכה א'] שהרביעית היא מדה שיעור אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע ואלו האצבעות שמשערים בהן הוא הגודל מאצבעות היד. ושרה פתו הוא לשון עברי וכל משרת ענבים. וענין לצרף כזית שיהיה בלחם עם היין ששרה בו הפת כזית לפי שר' עקיבא סובר היתר מצטרף לאיסור. ואין הלכה כרבי עקיבא: (רמב"ם)
פרק ו - משנה ב
וְחַיָּב עַל הַיַּיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ {ד}, וְעַל הָעֲנָבִים בִּפְנֵי עַצְמָן, וְעַל הַחַרְצַנִּים בִּפְנֵי עַצְמָן, וְעַל הַזַּגִּים בִּפְנֵי עַצְמָן. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל שְׁנֵי חַרְצַנִּים וְזַגָּן. אֵלּוּ הֵן חַרְצַנִּים וְאֵלּוּ הֵן זַגִּים, הַחַרְצַנִּים אֵלּוּ הַחִיצוֹנִים, הַזַּגִּים אֵלּוּ הַפְּנִימִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שֶׁלֹּא תִטְעֶה, כְּזוֹג שֶׁל בְּהֵמָה, הַחִיצוֹן זוֹג וְהַפְּנִימִי עִנְבָּל: ר"ע מברטנורה עַד שֶׁיֹּאכַל שְׁנֵי חַרְצַנִּים וְזַגִּין. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ו) מֵחַרְצַנִּים וְעַד זַג, וּמִעוּט חַרְצַנִּים שְׁנַיִם, וְיֵשׁ לָהֶם זַג אֶחָד {ה}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, אֶלָּא הָאֹכֵל מִן הַחַרְצָן וְהַזַּג אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיֹּאכַל מֵהֶן כַּזַּיִת {ו}: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שֶׁלֹּא תִטְעֶה. רַבִּי יוֹסֵי הָיָה נוֹתֵן סִימָן שֶׁלֹּא תִטְעֶה: זוֹג שֶׁל בְּהֵמָה. שֶׁהַחִיצוֹן קָרוּי זוֹג: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ד} בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְנִרְאֶה דְעִקָּר חִדּוּשׁ לְתַנָּא קַמָּא בָּא לוֹמַר חַיָּב עַל הַזַּגִּים בִּפְנֵי עַצְמוֹ אִם אָכַל לְבַד מִן הַזַּגִּים, וְאַהַהִיא אָתָא לְאַפְלוֹגֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה כוּ'. תּוֹסָפוֹת: {ה} וְעַל שְׁנֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר זַג אֶחָד: {ו} אַף עַל גַּב דִּלְפִי לְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל כוּ' מַשְׁמַע דִּלְהָקֵל בָּא וּכְלוֹמַר שֶׁאֲפִלּוּ אָכַל כַּזַּיִת מֵחַרְצַנִּים אוֹ מִן הַזַּגִּים אֵינוֹ חַיָּב עוֹד כוּ'. אֲבָל סוֹבֵר הָרַ"ב שֶׁכְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּדִבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה לְהָקֵל כֵּן יֵשׁ בִּדְבָרָיו לְהַחְמִיר, שֶׁאִם אוֹכֵל חַרְצַנִּים וְזַגִּין שֶׁיִּהְיֶה חַיָּב אֲפִלּוּ אִם הוּא בְּפָחוֹת מִכַּזַּיִת, שֶׁסּוֹבֵר שֶׁהַתּוֹרָה הִקְפִּידָה שֶׁיִּהְיוּ חַרְצַנִּים שְׁנַיִם וְזַג אֶחָד וְשֶׁאִם אוֹכֵל כָּךְ הֲרֵי הוּא חַיָּב וַאֲפִלּוּ אֵין בָּהֶם כַּזַּיִת, וְיֵשׁ בַּדָּבָר לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, וּכְלַפֵּי הַךְ סְבָרָא הוּא דְּכָתַב שֶׁאֵין הֲלָכָה אֶלָּא אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיֹּאכַל כַּזַּיִת: (עיקר תוי"ט). רמב"ם וחייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן כו': ראיית ר' אלעזר בן עזריה מה שאמר מחרצנים ועד זג ופחות רבים בלשון עברי שנים. וענבל צורה שתולין בצוארי הבהמות והוא הפעמון שם החלול ממנו זוג ושם הגוף המקשה שמכה בצידי החלול וישמע לו קול ענבל. והלכה כר' יוסי שאמר שהחרצנים הם הגרעינין וזג הקליפה החיצונה ואין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה אלא כשאכל החרצנים או הזגין כזית חייב כמו שאנו אומרים ברוב המאכלות האסורות: (רמב"ם)
פרק ו - משנה ג
סְתָם נְזִירוּת שְׁלשִׁים יוֹם. גִּלַּח אוֹ שֶׁגִּלְּחוּהוּ לִסְטִים, סוֹתֵר שְׁלשִׁים יוֹם. נָזִיר שֶׁגִּלַּח בֵּין בְּזוּג בֵּין בְּתַעַר אוֹ שֶׁסִּפְסֵף כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב. נָזִיר חוֹפֵף וּמְפַסְפֵּס, אֲבָל לֹא סוֹרֵק. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, לֹא יָחוֹף בַּאֲדָמָה, מִפְּנֵי שֶׁמַּשֶּׁרֶת אֶת הַשֵּׂעָר: ר"ע מברטנורה סְתָם נְזִירוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם. אַף עַל גַּב דְּתָנֵי לָהּ לְעֵיל, מִשּׁוּם דְּבָעֵי לְמִתְנֵי סֵיפָא גִּלַּח אוֹ שֶׁגִּלְּחוּהוּ לִסְטִים סוֹתֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם, הָדַר תָּנָא לֵיהּ הָכָא: סוֹתֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם. כְּלוֹמַר סוֹתֵר עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ גִּדּוּל שֵׂעָר שֶׁל שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּשֶׁהוּא מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שֶׁל מִצְוָה {ז}: אוֹ שֶׁסִּפְסֵף כָּל שֶׁהוּא. שֶׁעָקַר וְהִשִּׁיר אֲפִלּוּ שֵׂעָר אֶחָד, חַיָּב, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ו) תַּעַר לֹא יַעֲבֹר, לְרַבּוֹת כָּל הַמַּעֲבִירִין {ח}: חוֹפֵף. מְחַכֵּךְ בְּיָדוֹ: וּמְפַסְפֵּס. בְּצִפָּרְנָיו אוֹ בִכְלִי, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לְהַשִּׁיר, דְּדָבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּן מֻתָּר: אֲבָל לֹא סוֹרֵק. בְּמַסְרֵק, דַּהֲוֵי פְּסִיק רֵישֵׁיהּ וְאָסוּר. אַף עַל גַּב דְּהַמַּשִּׁיר אֲפִלּוּ שֵׂעָר אַחַת לוֹקֶה, מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ סוֹתֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם עַד שֶׁיְּגַלֵּחַ רֹב שְׂעָרוֹ בְתַעַר אוֹ בְמִסְפָּרַיִם בְּצַד עִקָּרוֹ שֶׁל שֵׂעָר {ט}: לֹא יָחוֹף בַּאֲדָמָה. מִין מִמִּינֵי אֲדָמָה שֶׁהִיא מַשֶּׁרֶת הַשֵּׂעָר {י}, דְּהָא נַמִּי הָוֵי פְּסִיק רֵישֵׁיהּ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ז} לוֹמַר שֶׁזֶּה שֶׁסּוֹתֵר הַיְנוּ אִם אֵין מִיּוֹם שֶׁגִּלַּח [אוֹ גִלְּחוּהוּ לִסְטִים] עַד סוֹף יְמֵי נְזִירוּתוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם, כְּגוֹן שֶׁגִּלְּחוּהוּ בְּיוֹם מְלֹאת, צָרִיךְ שֶׁיַּמְתִּין שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ עוֹד שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ סוֹתֵר, כְּלוֹמַר כֵּיוָן דְּאִיכָּא עֲדַיִן גִּדּוּל שֵׂעָר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְכֵן כָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת. וְדַעַת הָרַמְבַּ"ם דַּאֲפִלּוּ בִּנְזִירוּת מְרֻבָּה סוֹתֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְכָל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת עָלָיו, אֶלָּא שֶׁאֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן: {ח} דַּהֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב בַּתַּעַר לֹא יְגַלֵּחַ כוּ'. וּלְמַסְקָנַת הַגְּמָרָא אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא כְעֵין תַּעַר, לְפֵרוּשׁ רַשִׁ"י שֶׁמַּעֲבִירָן סָמוּךְ לְעִקָּרָן. וְהַתּוֹסָפוֹת כָּתְבוּ שֶׁעוֹקֵר הַשֵּׂעָר וּמַשְׁחִיתוֹ מֵעִקָּרוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ שֶׁיָּכוֹף רֹאשׁוֹ לְעִקָּרוֹ: {י} כְּלוֹמַר וְלֹא בְּכָל אֲדָמָה אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וַאֲפִלּוּ שֶׁאֵינָהּ מַשֶּׁרֶת וְלִגְזֹר אַטּוּ מַשֶּׁרֶת, וְאַף עַל גַּב דְּבַגְּמָרָא אִבַּעְיָא לָן כוּ' פֵּרֵשׁ הָרַ"ב לְהָקֵל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם סתם נזירות ל' יום גלה או שגלחוהו לסטים כו': נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק רבי ישמעאל כו' כתוב בתורה בנזיר (במדבר ו') גדל פרע ולאחר שנתבאר אצלנו שסתם נזירות שלשים יום הרי השער שיהיה לו שלשים יום נקרא פרע ולכך אם גלח ראשו ימתין ל' יום עד שיהיה לו פרע ואז יתחיל למנות וישלים הנזירות וכמו כן אמרו בעינן גידול פרע וליכא. ונאמר בתורה גדל פרע שער ראשו ולכך נאסר הסרת שער באיזה הדרך מדרכי ההסרה וכשהסיר שערו חייב מלקות כל זמן שהסיר שער אחד לבדו אמנם בענין הסתירה רוצה לומר שהוא סותר לו מן המנין ל' יום כמו שאמר לא יהיה זה אלא עד שיגלח רוב שער ראשו בתער או מה שדומה לתגלחת ר"ל שיספר השער במספרים סמוך לשטח הראש. ואמרו פספס כל שהוא חייב ר"ל שיעקרנו ביד ופירוש חופף החכוך ביד ומפספס החכוך בצפרנים או בכלי ובתנאי שלא יתכוין להשיר השער לפי שזאת ההלכה אמנם היא לר"ש שאומר דבר שאינו מתכוין מותר וכבר נתבאר לנו בכמה מקומות שהלכה כר"ש בדבר שאין מתכוין. ואדמה טיט איזה טיט שיהיה מכל מיני הטיט שרוחצין בהם השער כמו הנתר והטיט האדום נקרא בלשון ערב אלנגב"ר ונקרא טיט ארמיני. ופירוש סורק מסרק שער ראשו במסרק והכלי שמסרקין בו שער הראש נקרא מסרק. והלכה כר' ישמעאל: (רמב"ם)
פרק ו - משנה ד
נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה יַיִן כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת {יא}. אָמְרוּ לוֹ אַל תִּשְׁתֶּה אַל תִּשְׁתֶּה, וְהוּא שׁוֹתֶה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. הָיָה מְגַלֵּחַ כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ אַל תְּגַלֵּחַ אַל תְּגַלֵּחַ, וְהוּא מְגַלֵּחַ, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. הָיָה מִטַּמֵּא לְמֵתִים כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ אַל תִּטַּמָּא אַל תִּטַּמָּא, וְהוּא מִטַּמֵּא, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת: ר"ע מברטנורה נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה יַיִן כָּל הַיּוֹם. וְלֹא הִתְרוּ בוֹ אֶלָּא אַחַת: אַל תִּשְׁתֶּה אַל תִּשְׁתֶּה. שֶׁהִתְרוּ בּוֹ בֵּין שְׁתִיָּה לִשְׁתִיָּה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יא} אֶלָּא אֶחָת. אֵין זֶה אֶלָּא בְּדִינֵי אָדָם, שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב מַלְקוֹת אֶלָּא אַחַר הַתְרָאָה, וְלָכֵן צָרִיךְ הַתְרָאָה עַל כָּל מַלְקוֹת. אֲבָל בְּדִינֵי שָׁמָיִם כָּל זְמַן שֶׁשָּׁתָה רְבִיעִית יַיִן עֲבֵרָה, וְעַל כָּל גִּלּוּחַ [שַׂעֲרָה] וְכָל טֻמְאָה עֲבֵרָה. וְעַל זֶה תַּעֲשֶׂה הֶקֵּשׁ לְכָל אִסּוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה, אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין לָאו אוֹ כָּרֵת אוֹ מִיתָה בְּסַנְהֶדְרִין, אֲבָל תֵּדַע שֶׁהַבָּא עַל הָעֶרְוָה חַיָּב עַל כָּל עֲבֵרָה וַעֲבֵרָה בִּכְלַל, וְאִם אֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לְהַעֲנִישׁ עָלָיו אֶלָּא עֹנֶשׁ אֶחָד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲנִישׁ אוֹתוֹ עַל כָּל עֲבֵרָה וַעֲבֵרָה, וְאִם הֵמִיתוּ אוֹתוֹ בְּסַנְהֶדְרִין עַל אֶחָד מֵאֵלּוּ הָעֲבֵרוֹת וְהִתְוַדָּה נִתְכַּפֵּר עַל הַכֹּל מִצַּד הַתְּשׁוּבָה, לֹא מִצַּד שֶׁהָעֹנֶשׁ הָאֶחָד שֶׁמַּעֲנִישִׁין אוֹתוֹ הַסַּנְהֶדְרִין יְכַפֵּר עֲוֹנוֹת הַרְבֵּה. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט). רמב"ם נזיר שהיה שותה יין בל היום אינו חייב אלא אחת כו': זה שאמרנו באלו הבבות אינו חייב אלא אחת אין זה אלא בדיני אדם שאינו מחוייב מלקות אלא אחר ההתראה ולכך צריך התראה על כל מלקות והוא מה שאמרו לו אל תשתה אבל [א] בדיני שמים כל זמן ששתה רביעית יין עבירה ועל כל גלוח שערו עבירה וכל טומאה שיטמא עבירה ועל זה תעשה היקש לכל איסורין שבתורה אין הפרש בזה בין איסור לאו ובין איסור כרת או איסור מיתת ב"ד אבל תדע שהבא על הערוה איזה ערוה שתהיה חייב על כל ביאה וביאה בכלל ואם אנחנו לא היינו יכולין להעניש עליו אלא עונש אחד הקב"ה מעניש אותו על כל עבירה ועבירה ואם היו ממיתין אותו ב"ד על אחת מאלו עבירות והתוודה מתכפר לו על הכל מצד התשובה לא מצד שהעונש האחד שמענישין אותו ב"ד יכפר עונות הרבה ונבאר זה במקומו: (רמב"ם)
פרק ו - משנה ה
שְׁלשָׁה מִינִין אֲסוּרִין בַּנָּזִיר, הַטֻּמְאָה וְהַתִּגְלַחַת וְהַיּוֹצֵא מִן הַגָּפֶן. חֹמֶר בַּטֻּמְאָה וּבַתִּגְלַחַת מִבַּיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן, שֶׁהַטֻּמְאָה וְהַתִּגְלַחַת סוֹתְרִין, וְהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן אֵינוֹ סוֹתֵר. חֹמֶר בַּיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן מִבַּטֻּמְאָה וּבַתִּגְלַחַת, שֶׁהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן לֹא הֻתַּר מִכְּלָלוֹ, וְטֻמְאָה וְתִגְלַחַת הֻתְּרוּ מִכְּלָלָן בְּתִגְלַחַת מִצְוָה וּבְמֵת מִצְוָה {יד}. וְחֹמֶר בַּטֻּמְאָה מִבַּתִּגְלַחַת, שֶׁהַטֻּמְאָה סוֹתֶרֶת אֶת הַכֹּל וְחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן, וְתִגְלַחַת אֵינָהּ סוֹתֶרֶת אֶלָּא שְׁלשִׁים יוֹם וְאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן: ר"ע מברטנורה שֶׁהַטֻּמְאָה וְהַתִּגְלַחַת סוֹתְרִים. דִּכְתִיב בַּטֻּמְאָה (שָׁם), וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ. וְתִגְלַחַת סוֹתֶרֶת שְׁלֹשִׁים, דְּבָעִינַן גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ (שָׁם), וְאֵין גִּדּוּל פֶּרַע פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם: שֶׁהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן לֹא הֻתַּר מִכְּלָלוֹ. כְּגוֹן לִשְׁתּוֹת יֵין מִצְוָה, דְּאָמְרִינַן מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר (שָׁם) לֶאֱסֹר יֵין מִצְוָה כְּיֵין הָרְשׁוּת {יב}: טֻמְאָה וְתִגְלַחַת הֻתְּרוּ מִכְּלָלָן. טֻמְאָה, לְמֵת מִצְוָה, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ו) לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא, לְאָבִיו הוּא דְּאֵינוֹ מִטַּמֵּא, אֲבָל מִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה. וְתִגְלַחַת, לְנָזִיר מְצֹרָע, דְּאָתֵי עֲשֵׂה דִוְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ (וַיִּקְרָא יד) וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה דְּתַעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ {יג} (בְּמִדְבָּר ו): (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יב} אֲבָל בַּטֻּמְאָה לֹא אָמַר לֹא יִטַּמֵּא בִלְבַד אֶלָּא אָמַר לְאָבִיו וְגוֹ'. הָרַמְבַּ"ם. מַשְׁמַע דְּמִדְּסָתַם וְכָתַב מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר יָלְפִינַן וְהַכֹּל בִּכְלַל וַאֲפִלּוּ דְּמִצְוָה. הָרַמְבַּ"ם כוּ'. וּבַגְּמָרָא יַיִן דְּמִצְוָה מַאי הִיא, קִדּוּשָׁא וְאַבְדַּלְתָּא לֵיכָּא לְמֵימַר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁקִּדּוּשׁ יוֹם הַשַּׁבָּת בִּדְבָרִים דְּבַר תּוֹרָה הוּא, זֶה שֶׁמְּקַדְּשִׁין עַל הַיַּיִן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים הוּא כוּ'. וּמְשָׁנֵי כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע לִשְׁתּוֹת, וְקָא מַשְׁמַע לָן דְּחַיִּל עֲלֵיהּ נְזִירוּת אַף עַל גַּב שֶׁנִּשְׁבַּע לִשְׁתּוֹת: {יג} וְתֵימַהּ דְּהָא אִיכָּא נַמִּי עֲשֵׂה דְּגַדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה. וּבַגְּמָרָא פָּרֵיךְ וְתִגְלַחַת לֹא תֻתַּר מִכְּלָלָהּ קַל וָחֹמֶר מִיַּיִן כוּ', וּמְשָׁנֵי אָמַר קְרָא רֹאשׁוֹ וְאָמַר קְרָא זְקָנוֹ. וּפֵרְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּאִי לָאו קְרָא הֲוָה מְקַיְמִינַן הַגִּלּוּחַ בִּשְׁאָר גּוּפוֹ, אֲבָל רֹאשׁוֹ יִהְיֶה אָסוּר מִטַּעַם דְּאֵין עֲשֵׂה כוּ'. וְהָרַמְבַּ"ם מְיַשֵּׁב מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר נִטְמָא הַנָּזִיר בְּצָרַעַת וִימֵי חִלּוּטוֹ אֵין עוֹלִין לוֹ, וַהֲרֵי אֵין קָדוֹשׁ בָּהֶן, וּבָטֵל הָעֲשֵׂה מֵאֵלָיו וְלֹא נִשְׁאַר אֶלָּא לֹא תַעֲשֶׂה. וְאֶפְשָׁר דִּסְבִירָא לֵיהּ כְּאִידָךְ תַּנָּא דְּרֹאשׁוֹ לַהַקָּפָה אָתֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יד} וּבְמֵת מִצְוָה. תַּנְיָא אֵיזֶהוּ מֵת מִצְוָה, כָּל שֶׁאֵין לוֹ קוֹבְרִים. קוֹרֵא וַאֲחֵרִים עוֹנִים אוֹתוֹ אֵין זֶה מֵת מִצְוָה. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט). רמב"ם שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה והתגלחת כו': כתוב בתורה (במדבר ו) מיין ושכר יזיר ואמרו בספרי לעשות יין מצוה כיין הרשות אבל בטומאה לא אמר לא יטמא בלבד אבל אמר (שם) לאביו ולאמו לא יטמא ובא בקבלה לאביו לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ומת מצוה הוא מת שאין לו קוברין. ותגלחתן מצוה הוא שפגע בו צרעת בימי הנזירות ונרפא ממנו שהתגלחת מצות עשה שנאמר (ויקרא יד) יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו והעיקר בכל התורה מה שאמרו כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה וזהו ענין הותר מכללו ר"ל שיש שם צד שמותר בהם אלו הדברים האסורים ויהיה מותר בהם והענין כולו מבואר: (רמב"ם)
פרק ו - משנה ו
תִּגְלַחַת הַטֻּמְאָה כֵּיצַד, הָיָה מַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וּמְגַלֵּחַ בַּשְּׁבִיעִי, וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בַּשְּׁמִינִי. וְאִם גִּלַּח בַּשְּׁמִינִי, מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בּוֹ בַיּוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי טַרְפוֹן, מַה בֵּין זֶה לַמְּצֹרָע. אָמַר לוֹ, זֶה טָהֳרָתוֹ תְלוּיָה בְיָמָיו, וּמְצֹרָע טָהֳרָתוֹ תְלוּיָה בְתִגְלַחְתּוֹ, וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן אֶלָּא אִם כֵּן {טו} הָיָה מְעֹרַב שָׁמֶשׁ: ר"ע מברטנורה מְגַלֵּחַ בַּשְּׁבִיעִי וּמֵבִיא קָרְבָּן בַּשְּׁמִינִי. כְּדִכְתִיב (שָׁם) וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנוּ. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִיא שְׁתֵּי תוֹרִים וְגוֹ' וְכֶבֶשׂ לָאָשָׁם: מַה בֵּין זֶה לַמְּצֹרָע. דִּכְתִיב בְּפָרָשַׁת מְצֹרָע בְּתִגְלַחַת שְׁנִיָּה (וַיִּקְרָא יד) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְכוּ' וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח וְכוּ', וְקַיְמָא לָן בַּמְּצֹרָע דְּאִם גִּלַּח בַּשְּׁמִינִי מֵבִיא קָרְבָּן בַּתְּשִׁיעִי: אָמַר לוֹ שֶׁזֶּה טָהֳרָתוֹ תְלוּיָה בְיָמָיו. נָזִיר טָהֳרָתוֹ תְּלוּיָה בְּהַזָּאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי וּטְבִילָה, הִלְכָּךְ כֵּיוָן שֶׁטָּהַר בַּשְּׁבִיעִי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גִּלַּח עַד יוֹם הַשְּׁמִינִי, מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בּוֹ בַיּוֹם: אֲבָל מְצֹרָע טָהֳרָתוֹ תְלוּיָה בְתִגְלַחְתּוֹ. כְּדִכְתִיב (שָׁם) בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וַהֲדַר כְּתִיב וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם, וְאִם טָבַל עַד שֶׁלֹּא גִּלַּח לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה, הִלְכָּךְ אִם גִּלַּח בַּשְּׁמִינִי אַכַּתִּי צָרִיךְ טְבִילָה וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ, הִלְכָּךְ אֵינוֹ יָכוֹל לְהָבִיא קָרְבְּנוֹתָיו עַד תְּשִׁיעִי. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {טו} אֶלָּא אִם כֵּן כוּ'. וְלִכְאוֹרָה קָאֵי אַמְּצֹרָע כוּ'. אִי נַמִּי יֵשׁ לְפָרֵשׁ דְּקָאֵי אַנָּזִיר, וְכֵן פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, וְכֵן נִרְאֶה מִן הָרַמְבַּ"ם בְּפֵרוּשׁוֹ וּבְחִבּוּרוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם תגלחת הטומאה כיצר היה מזה בשלישי וכו': מה בין זה למצורע לפי שהמצורע אינו מביא קרבנותיו אלא ממחרת יום התגלחת השניה כמו שנבאר במס' נגעים והשיב לו ר"ע שהמצורע טהרתו תלויה בתגלחת הוא שנא' בו יגלח (שם) ואת כל שערו יגלח וכבס בגדיו וגו' אבל זה הנזיר שנטמא במת הטומאה תלויה בימים כמו שנאמר וטמא שבעת ימים וכשטבל בשביעי והעריב שמשו וגלח בשמיני יביא קרבנותיו והם שתי תורים או שני בני יונה וכבש בן שנתו לאשם בשמיני ואם לא טבל בשביעי אלא בשמיני הרי זה לא יביא קרבנותיו עד שיעריב שמשו רוצה לומר בתשיעי והוא מה שאמר ר"ט אינו מביא קרבנותיו אא"כ העריב שמשו. והלכה כר"ע: (רמב"ם)
פרק ו - משנה ז
תִּגְלַחַת הַטָּהֳרָה כֵּיצַד, הָיָה מֵבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת, חַטָּאת עוֹלָה וּשְׁלָמִים, וְשׁוֹחֵט אֶת הַשְּׁלָמִים {טז}, וּמְגַלֵּחַ {יז} עֲלֵיהֶם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֹא הָיָה מְגַלֵּחַ אֶלָּא עַל הַחַטָּאת, שֶׁהַחַטָּאת קוֹדֶמֶת בְּכָל מָקוֹם. וְאִם גִּלַּח {יט} עַל אַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן, יָצָא: ר"ע מברטנורה שָׁחַט אֶת הַשְּׁלָמִים וּמְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶם. דִּכְתִיב בַּנָּזִיר (בְּמִדְבָּר ו) וְגִלַּח אֶת רֹאשׁוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וּמְפָרְשִׁינַן לִקְרָא הָכִי, וְגִלַּח אֶת רֹאשׁוֹ עַל זֶבַח שֶׁכָּתוּב בּוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, דְּהַיְנוּ שְׁלָמִים דִּכְתִיב בְּהוּ (וַיִּקְרָא ג) וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד {יח}: שֶׁחַטָּאת קוֹדֶמֶת בְּכָל מָקוֹם. לְעוֹלָה וּשְׁלָמִים, וְדִין הוּא שֶׁיְּגַלֵּחַ עַל הָרִאשׁוֹן. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁמְּגַלֵּחַ עַל הַשְּׁלָמִים: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {טז} וְשׁוֹחֵט כוּ'. לְשׁוֹן הַתּוֹסָפוֹת אַחֲרֵי שֶׁאָמַר הָכָא שֶׁעַל הַשְּׁלָמִים יְגַלֵּחַ דִּין הוּא שֶׁיַּקְדִּימוֹ, וְקָשֶׁה אִם כֵּן לָמָּה הִקְדִּים חַטָּאת וְעוֹלָה לַשְּׁלָמִים. אֲבָל הָרַ"ב הֶעְתִּיק שָׁחַט כוּ', יֵשׁ לוֹמַר דְּהָכִי קָאָמַר, אַשְּׁחִיטַת שְׁלָמִים מְגַלֵּחַ וְלֹא עַל הַקּוֹדְמִים, וְכֵן סִדּוּרָן בַּפָּרָשָׁה, בֵּין בַּהֲבָאָה בֵּין בָּעֲשִׂיָּה. וּלְפִיכָךְ נִרְאֶה לִי שֶׁכְּסִדְרָן בַּכָּתוּב כֵּן הוּא סִדְרָן, דִּמְנָלָן לְשַׁנּוֹת הַסֵּדֶר מִמַּה שֶּׁסְדוּרִין בַּכָּתוּב. וְכֵן הוּא לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם בְּחִבּוּרוֹ. וּבְפֵרוּשׁוֹ פָּסַק כְּרַבִּי יְהוּדָה. וְלָשׁוֹן דִּבְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לֹא אִיצְטְרִיךְ, אֶלָּא דְּהָאֱמֶת הוּא אוֹמֵר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יז} וּמְגַלֵּחַ. שֶׁתִּהְיֶה תִגְלַחְתּוֹ אַחַר שְׁחִיטָתָן. הָרַמְבַּ"ם: {יח} דְּאִי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד מַמָּשׁ, אִי נַמִּי כְּנֶגֶד הַפֶּתַח, בִּזְיוֹן מִקְדָּשׁ הוּא, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא: {יט} וְאִם גִּלַּח כוּ'. אָתְיָא כְּכֻלֵּי עָלְמָא. וּבַיְרוּשַׁלְמִי יָלֵיף לַהּ מִקְּרָא: (עיקר תוי"ט). רמב"ם תגלחת הטהרה כיצד היה מביא כו': ענין מגלח עליהן שתהיה תגלחתו אחר שחיטתן. והלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)
פרק ו - משנה ח
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הֵבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת וְלֹא פֵרֵשׁ, הָרְאוּיָה לְחַטָּאת תִּקְרַב חַטָּאת, לְעוֹלָה תִּקְרַב עוֹלָה, לִשְׁלָמִים תִּקְרַב שְׁלָמִים. הָיָה נוֹטֵל שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וּמְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד. וְאִם גִּלַּח בַּמְּדִינָה הָיָה מְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּתִגְלַחַת הַטָּהֳרָה. אֲבָל בְּתִגְלַחַת הַטֻּמְאָה, לֹא הָיָה מְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַכֹּל מְשַׁלְּחִין תַּחַת הַדּוּד, חוּץ מִן הַטָּמֵא שֶׁבַּמְּדִינָה בִּלְבָד: ר"ע מברטנורה וְלֹא פֵרֵשׁ. אַף עַל גַּב דְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת צָרִיךְ שֶׁיִּקְרְאוּ לָהֶם הַבְּעָלִים שֵׁם, הָכָא לֹא צָרִיךְ, דִּמְכִי אָמַר אֵלּוּ לִנְזִירוּתִי הָוֵי כְאִלּוּ קָרָא שֵׁם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, דְּכִבְשָׂה אֵינָהּ רְאוּיָה אֶלָּא לְחַטָּאת {כ}, וְכֶבֶשׂ לְעוֹלָה, וְאַיִל לִשְׁלָמִים: וּמְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד. שֶׁמְּבַשְּׁלִים בּוֹ זֶבַח הַשְּׁלָמִים: הָיָה מְגַלֵּחַ בַּמְּדִינָה. בִּירוּשָׁלַיִם. וְאַף עַל גַּב דִּכְתִיב פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לָאו דַוְקָא, אֶלָּא לְלַמֵּד שֶׁאֵינוֹ מְגַלֵּחַ עַד שֶׁיִּהְיֶה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד פָּתוּחַ {כא}: לֹא הָיָה מְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ו) וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ, מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא לְקִיחָה וּנְתִינָה, יָצָא זֶה שֶׁמְּחֻסַּר לְקִיחָה וַהֲבָאָה וּנְתִינָה תַּחַת הַדּוּד: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ נוֹטֵל שֵׂעָר וּמְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד, בְּתִגְלַחַת טָהֳרָה: אֲבָל בְּתִגְלַחַת טֻמְאָה. אֲפִלּוּ גִלַּח בַּמִּקְדָּשׁ, אֵינוֹ נוֹטֵל שֵׂעָר וּמְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד שֶׁל אָשָׁם וְחַטַּאת הָעוֹף, דְּלֹא כְתִיב נְתִינַת שֵׂעָר תַּחַת הַדּוּד אֶלָּא בְנָזִיר טָהוֹר: הַכֹּל מְשַׁלְּחִין. טָהוֹר בַּמִּקְדָּשׁ וּבַמְּדִינָה, וְטָמֵא בַמִּקְדָּשׁ {כב}, חוּץ מִטָּמֵא שֶׁגִּלַּח בַּמְּדִינָה, מִפְּנֵי שֶׁשְּׂעָרוֹ נִקְבָּר. וּפְסַק הַהֲלָכָה, שֶׁאֵין מְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד אֶלָּא נָזִיר טָהוֹר שֶׁגִּלַּח פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, שֶׁנַּעֲשָׂה כְמִצְוָתוֹ. וְאִם שִׁלַּח תַּחַת הַדּוּד שֶׁל חַטָּאת, יָצָא {כג}. לֹא נֶאֱמַר אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֶלָּא לְמִצְוָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כ} הַיְנוּ בַּנָּזִיר דִּכְתִיב בֵּיהּ כִּבְשָׂה וְכֶבֶשׂ וְאַיִל אֲבָל בְּעָלְמָא רְאוּיָה הִיא לַשְּׁלָמִים: {כא} וּלְעֵיל דָּרְשִׁינַן דְּבִשְׁלָמִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר וְהַכֹּל בַּמַּשְׁמָע: {כג} וְיָלֵיף לָהּ בַּגְּמָרָא מִזֶּבַח, לְרַבּוֹת חַטָּאת בְּנָזִיר טָהוֹר וְאָשָׁם בְּנָזִיר טָמֵא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם רשב"ג אומר הביא שלש בהמות ולא פירש כו': היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד כו': כבר ידעת לשון התורה בקרבנות נזיר שהם כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים ותורת הנזיר שיגלח פתח אהל מועד לפיכך בא הלשון בנזיר טהור ור' מאיר אומר שנזיר טמא כמו כן כשגלח פתח אהל מועד ישלח שערו גם כן על האש אשר תחת זבח השלמים וחכ"א אינו משלח שערו על האש אשר תחת זבח השלמים אלא נזיר טהור שגלח פתח אהל מועד שנעשה כמצותו וז"ש הכתוב (במדבר ו) תחת זבח השלמים למצוה ואם שלח תחת החטאת יצא. ומה שאמר רשב"ג הלכה כמותו ואין הלכה כר"ש: (רמב"ם)
פרק ו - משנה ט
הָיָה מְבַשֵּׁל אֶת הַשְּׁלָמִים אוֹ שׁוֹלְקָן {כד}. הַכֹּהֵן נוֹטֵל אֶת הַזְּרוֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל, וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל, וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד, וְנוֹתֵן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר וּמְנִיפָן, וְאַחַר כָּךְ הֻתַּר הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטַּמֵּא לְמֵתִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֵּיוָן שֶׁנִּזְרַק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים, הֻתַּר {כז} הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת בְּיַיִן וּלְהִטַּמֵּא לְמֵתִים: ר"ע מברטנורה וְאַחַר כָּךְ הֻתַּר הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת יַיִן. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ו) וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יַיִן, אַחַר הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם {כה}: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כוּ'. כְּתִיב הָכָא וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יַיִן, וּכְתִיב הָתָם (שָׁם) אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ, מַה לְהַלָּן אַחַר מַעֲשֶׂה יְחִידִי {כו}, אַף כָּאן אַחַר מַעֲשֶׂה יְחִידִי, הָא לָמַדְתָּ שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּזְרַק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים מֻתָּר לִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטַּמֵּא לְמֵתִים. וְכֵן הֲלָכָה {כח}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כד} אוֹ שׁוֹלְקָן. בְּפֶרֶק ב' דִּפְסָחִים מִשְׁנָה ו' פֵּרֵשׁ הָרַ"ב דִּשְׁלִיקָה בִּשּׁוּל יוֹתֵר מִדַּאי עַד שֶׁנִּמּוֹחַ, וְלֹא הָוֵי זוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר זוֹ, דְּקָא מַשְׁמַע לָן דְּבִשְׁלִיקָה אֵינוֹ יוֹצֵא מִתּוֹרַת בִּשּׁוּל: {כה} אַחַר קָרְבָּן וְאַחַר הַתִּגְלַחַת, וְתִגְלַחַת מְעַכֶּבֶת. רַשִׁ"י. וְהַיְנוּ דְּלֹא תָּנֵי הֻתַּר לְגַלֵּחַ לְפִי שֶׁכְּבָר גִּלַּח שֶׁהֲרֵי גִּלּוּחַ מְעַכֶּבֶת: {כו} דִּלְאַחַר גִּלּוּחַ עֲבִיד תְּנוּפָה, אַף כָּאן אַחַר מַעֲשֶׂה יְחִידִי אַחַר קָרְבָּן אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא גִּלַּח, וְתִגְלַחַת לֹא מְעַכֶּבֶת. רַשִׁ"י. וּבַגְּמָרָא אֵימָא עַד דְּאִיכָּא תַּרְוַיְהוּ, דְּמַה הָתָם אַחַר הַתִּגְלַחַת כְּדִכְתִיב אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ, אַף כָּאן נֵימָא אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ. וּמְשָׁנֵי אִי הָכִי גְּזֵרָה שָׁוָה לָמָּה לִי: {כז} הֻתַּר. מַשְׁמַע וַדַּאי מִיָּד הֻתַּר. וְעַיֵּן סוֹף פֶּרֶק ח': {כח} דְּשָׁנָה רַבִּי לִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים לְקַמָּן [בְּסוֹף הַפֶּרֶק]. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם היה מבשל את השלמים או שלקן הכהן כו': כבר ידעת לשון התורה בקרבנות נזיר שהם כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים ותורת הנזיר שיגלח פתח אהל מועד לפיכך בא הלשון בנזיר טהור ור' מאיר אומר שנזיר טמא כמו כן כשגלח פתח אהל מועד ישלח שערו גם כן על האש אשר תחת זבח השלמים וחכ"א אינו משלח שערו על האש אשר תחת זבח השלמים אלא נזיר טהור שגלח פתח אהל מועד שנעשה כמצותו וז"ש הכתוב (במדבר ו) תחת זבח השלמים למצוה ואם שלח תחת החטאת יצא. ומה שאמר רשב"ג הלכה כמותו ואין הלכה כר"ש: (רמב"ם)
פרק ו - משנה י
גִּלַּח עַל הַזֶּבַח וְנִמְצָא פָסוּל, תִּגְלַחְתּוֹ פְסוּלָה, וּזְבָחָיו לֹא עָלוּ לוֹ. גִּלַּח עַל הַחַטָּאת שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לִשְׁמָן, תִּגְלַחְתּוֹ פְסוּלָה, וּזְבָחָיו לֹא עָלוּ לוֹ. גִּלַּח עַל הָעוֹלָה אוֹ עַל הַשְּׁלָמִים שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לִשְׁמָן, תִּגְלַחְתּוֹ פְסוּלָה, וּזְבָחָיו לֹא עָלוּ לוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אוֹתוֹ הַזֶּבַח לֹא עָלָה לוֹ, אֲבָל שְׁאָר זְבָחִים עָלוּ לוֹ. וְאִם גִּלַּח עַל שְׁלָשְׁתָּן וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן כָּשֵׁר, תִּגְלַחְתּוֹ כְשֵׁרָה, וְיָבִיא שְׁאָר הַזְּבָחִים: ר"ע מברטנורה וְנִמְצָא פָסוּל. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁפַּךְ דָּמוֹ, אוֹ יָצָא אוֹ נִטְמָא: תִּגְלַחְתּוֹ פְסוּלָה. הוֹאִיל וְנִפְסַל הַזֶּבַח שֶׁגִּלַּח עָלָיו, הֲוָה לֵיהּ כְּגִלְּחוּהוּ לִסְטִים דְּאָמְרִינַן לְעֵיל לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סוֹתֵר שִׁבְעָה יָמִים {כט} וּלְרַבָּנָן סוֹתֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם: וּזְבָחָיו לֹא עָלוּ לוֹ. שְׁאָר הַזְּבָחִים שֶׁהִקְרִיב אַחַר תִּגְלַחְתּוֹ הַפְּסוּלָה, לֹא עָלוּ לוֹ, דְּכֵיוָן דְּצָרִיךְ לִסְתֹּר עַד שֶׁיִּגְדַּל שְׂעָרוֹ, הָוֵי כְאִלּוּ הִקְרִיבָן קֹדֶם זְמַנָּם: עַל הַחַטָּאת שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. הַיְנוּ עַל הַזֶּבַח וְנִמְצָא פָּסוּל, דְּחַטָּאת שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ פְּסוּלָה. וְאַיְדֵי דְבָעֵי לְמִתְנֵי עַל הָעוֹלָה וְעַל הַשְּׁלָמִים פְּלֻגְתָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנָן, תָּנָא נַמִּי עַל הַחַטָּאת: עַל הָעוֹלָה וְעַל הַשְּׁלָמִים שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְכוּ' תִּגְלַחְתּוֹ פְסוּלָה. דְּהוֹאִיל וְלֹא עָלוּ לְשֵׁם חוֹבַת שַׁלְמֵי נָזִיר וְעוֹלַת נָזִיר, הָוֵי לֵיהּ כִּמְגַלֵּחַ עַל עוֹלַת נְדָבָה וְשַׁלְמֵי נְדָבָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר דְּאִם גִּלַּח עַל עוֹלַת נְדָבָה וְשַׁלְמֵי נְדָבָה יָצָא {ל}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: אִם גִּלַּח עַל שְׁלָשְׁתָּן. אַחַר שֶׁהִקְרִיבוּ שְׁלָשְׁתָּן: וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן כָּשֵׁר. וְהַשְּׁאָר פְּסוּלִים: תִּגְלַחְתּוֹ כְשֵׁרָה. לְדִבְרֵי הַכֹּל. דְּהָא תְּנַן וְאִם גִּלַּח עַל אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן יָצָא: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כט} לְפוּם רָהִיטָא כָּתַב כֵּן, דִּסְתָמָא תְּנַן לְעֵיל מִשְׁנָה ג' דְּסוֹתֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּמִיהוּ בַּגְּמָרָא אָמְרִינַן דִּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סוֹתֵר שִׁבְעָה יָמִים בִּלְבַד, וְטַעְמָא כִּי הֵיכִי דְּגַדְּלֵי שְׂעָרוֹת, דְּקִים לְהוּ לְרַבָּנָן כָּל שִׁבְעָה יוֹמִין אָתְיָא מַזְיָא כְּדֵי לָכוֹף רֹאשׁוֹ לְעָקְרוֹ: {ל} וְיָלֵיף לַהּ מִקְּרָא. וּפֵרוּשׁ יָצָא הַיְנוּ מִצְוַת גִּלּוּחוֹ. אֲבָל יְדֵי נִדְרוֹ דְּקָרְבַּן נָזִיר לֹא יָצָא, וּכְדִתְנַן בְּרֵישׁ זְבָחִים שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה. וְהַיְנוּ דְקָאָמַר אוֹתוֹ זֶבַח לֹא עָלָה לוֹ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם גלח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה כו': כבר נקדם לך מה שאמר אם גלח על אחת משלשתן יצא וכבר בארנו בפסחים ואנו נשלים לפרש זה בתחילת זבחים שאחד מן הדברים המפסידין הקדשים הוא שיחשב בהם בשעת השחיטה הפך מה שהוא הזבח וזה הענין הוא שאומרין עליו שלא לשמן. ואין הלכה כר"ש: (רמב"ם)
פרק ו - משנה יא
מִי שֶׁנִּזְרַק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים וְנִטְמָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, סוֹתֵר אֶת הַכֹּל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יָבִיא שְׁאָר קָרְבְּנוֹתָיו וְיִטְהָר. אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֶׂה בְמִרְיָם הַתַּרְמוֹדִית שֶׁנִּזְרַק עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַדָּמִים, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ עַל בִּתָּהּ שֶׁהָיְתָה מְסֻכֶּנֶת, וְהָלְכָה וּמְצָאתָהּ שֶׁמֵּתָה {לג}, וְאָמְרוּ חֲכָמִים, תָּבִיא שְׁאָר קָרְבְּנוֹתֶיהָ וְתִטְהָר: ר"ע מברטנורה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר סוֹתֵר אֶת הַכֹּל. לֹא כָּל הַיָּמִים קָאָמַר {לא}, אֶלָּא סוֹתֵר כָּל הַקָּרְבָּנוֹת. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר שֶׁלֹּא הֻתַּר הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת יַיִן אֶלָּא אַחַר כָּל הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם, אַחַר הֲבָאַת כָּל הַקָּרְבָּנוֹת, וּכְשֶׁנִּטְמָא קֹדֶם שֶׁהִקְרִיב כֻּלָּם, הָוֵי כְאִלּוּ נִטְמָא שַׁחֲרִית קֹדֶם שֶׁהִקְרִיב שׁוּם אֶחָד מֵהֶם, וְהָוֵי הַקָּרְבָּן שֶׁהִקְרִיב כְּאִלּוּ הֱבִיאוֹ תּוֹךְ מְלֹאת: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יָבִיא שְׁאָר קָרְבְּנוֹתָיו וְיִטְהָר. פֵּרוּשׁ, לִכְשֶׁיִּטְהָר. וְאוֹתוֹ הַזֶּבַח שֶׁהֵבִיא בְּטָהֳרָה לֹא יַחְזֹר וִיבִיאֶנּוּ. רַבָּנָן לְטַעֲמַיְהוּ דְאָמְרֵי אַחַר מַעֲשֶׂה יְחִידִי מֻתָּר לִשְׁתּוֹת יַיִן וּמֻתָּר לְגַלֵּחַ {לב}. הִלְכָּךְ קֹדֶם שֶׁנִּטְמָא הָיָה רָאוּי לַתִּגְלַחַת וְלֹא יִסְתֹּר אוֹתוֹ זֶבַח, אֲבָל שְׁאָר הַזְּבָחִים שֶׁהִקְרִיב מִשֶּׁנִּטְמָא, וַדַּאי סוֹתֵר, דִּקְרָא קָפִיד שֶׁיְּהוּ קָרְבְּנוֹת נָזִיר כֻּלָּן בְּטָהֳרָה: מִרְיָם הַתַּרְמוֹדִית. מִתַּרְמוֹד הָיְתָה. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {לא} דְּהָא אָמַר [לָעֵיל בְּפֶרֶק ג' מִשְׁנָה ד'] כָּל לְאַחַר מְלֹאת שִׁבְעָה סוֹתֵר. גְּמָרָא: {לב} קְצָת יֵשׁ לְדַקְדֵּק מִדְּכָתַב וּמֻתָּר לְגַלֵּחַ שֶׁסּוֹבֵר כְּמוֹ שֶׁאִיתָא לְעֵיל בְּמִשְׁנָה ז' דִּלְרַבִּי יְהוּדָה עִקַּר מִצְוַת הַגִּלּוּחַ אַחַר הַשְּׁלָמִים שֶׁקָּרֵב בָּאַחֲרוֹנָה. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם קָשֶׁה לָמָּה נַקְטֵיהּ כְּלָל, וְשָׁנֵי מִלִּישְׁנָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּלֹא נַקְטֵי דְּמִצְוָתוֹ קוֹדֶמֶת, וּלְרַבִּי אֶלְעָזָר מְעַכֵּב נַמִּי: {לג} שֶׁמֵּתָה. וְנִטְמֵאת עָלֶיהָ. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט). רמב"ם מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא כו': כבר נקדם לך בפרק השלישי (הלכה ג') שר' אליעזר סובר שנזיר שנטמא אחר מלאת סותר ז' ימים ומה שאמר בכאן סותר את הכל אינו רוצה לומר מימי הנזירות ואמנם רוצה לומר בטול כל הקרבנות וסתירת כולם וצריך קרבנות שלמים אחר תשלום שבעת ימי סתירה וחכ"א שהוא מביא שאר הקרבנות. ואין הלכה כרבי אליעזר. וממה שצריך שתדעהו מאמר התוספתא (פ"ב) נזיר שכלו ימיו אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים ואם גלח ושתה ונטמא סופג את המ' רוצה לומר שדיני הנזירות נשארין עליו עד שיגלח תגלחת טהרה לפי מה שנתבאר בזה הפרק: (רמב"ם)
פרק ז
פרק ז - משנה א
כֹּהֵן גָּדוֹל וְנָזִיר אֵינָן מִטַּמְּאִין לִקְרוֹבֵיהֶן, אֲבָל מִטַּמְּאִין לְמֵת מִצְוָה {א}. הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וּמָצְאוּ מֵת מִצְוָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִטַּמָּא כֹהֵן גָּדוֹל וְאַל יִטַּמָּא נָזִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִטַּמָּא נָזִיר וְאַל יִטַּמָּא כֹהֵן גָּדוֹל. אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, יִטַּמָּא כֹהֵן שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן עַל טֻמְאָתוֹ, וְאַל יִטַּמָּא נָזִיר {ב} שֶׁהוּא מֵבִיא קָרְבָּן עַל טֻמְאָתוֹ. אָמְרוּ לוֹ, יִטַּמָּא נָזִיר שֶׁאֵין קְדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת עוֹלָם {ג}, וְאַל יִטַּמָּא כֹהֵן שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת עוֹלָם: ר"ע מברטנורה כֹּהֵן גָּדוֹל וְנָזִיר אֵינָן מִטַּמְּאִין לִקְרוֹבֵיהֶן. כְּדִכְתִיב בְּפָרָשַׁת אֱמֹר וּבְפָרָשַׁת נָשֹׂא: הָיוּ מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ. לָאו דַוְקָא בְּכֹהֵן גָּדוֹל פְּלִיגֵי, דְּהוּא הַדִּין בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט נַמִּי פְלִיגֵי, דְּחַד טַעְמָא הוּא: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} לְמֵת מִצְוָה. נָזִיר מְפֹרָשׁ בְּמִשְׁנָה ה' פֶּרֶק דִּלְעֵיל מִדִּכְתִיב גַּבֵּיהּ לְאָבִיו כוּ'. וְהָכִי נַמִּי [כְּתִיב] בְּכֹהֵן גָּדוֹל: {ב} נָזִיר כוּ'. שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ עֲדִיפָא כֵּיוָן שֶׁהִזְקִיקָתוֹ תּוֹרָה לְהָבִיא קָרְבָּן עַל טֻמְאָתוֹ. תּוֹסָפוֹת: {ג} עוֹלָם. וַאֲפִלּוּ אָמַר נְזִיר עוֹלָם, מִכָּל מָקוֹם סְתָם נְזִירוּת הָוֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם. תּוֹסָפוֹת. וְאֶפְשָׁר נַמִּי לוֹמַר שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ לֹא הָיְתָה מֵעוֹלָם אֶלָּא מִשֶּׁנָּזַר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה עָלָיו קְדֻשַּׁת כֹּהֵן גָּדוֹל אֶלָּא מִשֶּׁנִּתְמַנָּה, מִכָּל מָקוֹם הָיְתָה עָלָיו קְדֻשַּׁת כֹּהֵן הֶדְיוֹט. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כהן גדול ונזיר אין מטמאין לקרוביהן כו': לשון התורה בנזיר (במדבר ו') על נפש מת לא יבא לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם והלשון בכהן גדול (ויקרא כ"א) על כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא וכבר בארנו בפרק שקודם זה שהנזיר מטמא למת מצוה והביאו ראיה על זה ממה שכתוב לאביו ולאמו וכן כ"ג מטמא למת מצוה שנאמר לאביו ולאמו. והלכה כחכמים: (רמב"ם)
פרק ז - משנה ב
עַל אֵלּוּ {ד} טֻמְאוֹת הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ, עַל הַמֵּת, וְעַל כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וְעַל כַּזַּיִת נֶצֶל {ו} וְעַל מְלֹא תַרְוָד רָקָב, עַל הַשִּׁדְרָה וְעַל הַגֻּלְגֹּלֶת וְעַל אֵבֶר מִן הַמֵּת וְעַל אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, וְעַל חֲצִי קַב עֲצָמוֹת וְעַל חֲצִי לֹג דָּם, עַל מַגָּעָן {ח} וְעַל מַשָּׂאָן וְעַל אָהֳלָן, וְעַל עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, עַל מַגָּעוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ. עַל אֵלּוּ {ט} הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וְסוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִין, וְאֵינוֹ מַתְחִיל לִמְנוֹת אֶלָּא עַד שֶׁיִּטְהַר וּמֵבִיא {י} אֶת קָרְבְּנוֹתָיו: ר"ע מברטנורה עַל הַמֵּת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁלֵם {ה} אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רֹב בִּנְיָן, שֶׁהֵם שְׁנֵי שׁוֹקַיִם וְיָרֵךְ אֶחָד, אוֹ רֹב מִנְיַן הָאֵבָרִים שֶׁהֵם מֵאָה עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֵבָרִים, אֲפִלּוּ אֵין בָּהֶם רֹבַע קַב, מְטַמֵּא בָאֹהֶל, וְנָזִיר מְגַלֵּחַ עָלָיו. וְאִם אֵין בַּמֵּת לֹא רֹב מִנְיָן וְלֹא רֹב בִּנְיָן, אֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עַל אָהֳלוֹ עַד שֶׁיְּהֵא בָּעֲצָמוֹת חֲצִי קַב: וְעַל כַּזַּיִת נֶצֶל. מֹהַל הַיּוֹצֵא מִן הַמֵּת כְּמִין לֵחָה הַיּוֹצֵאת מֵעִפּוּשׁ הַבָּשָׂר: מְלֹא תַרְוָד רָקָב. מְלֹא כָף מֵעֲפַר רִקָּבוֹן שֶׁל מֵת. וְאֵין הָרִקָּבוֹן מְטַמֵּא אֶלָּא כְשֶׁנִּקְבָּר הַמֵּת עָרוֹם בַּאֲרוֹן שֶׁל שַׁיִשׁ וְכַיּוֹצֵא בוֹ שֶׁאֵין שָׁם רִקָּבוֹן אַחֵר אֶלָּא מִגּוּפוֹ שֶׁל מֵת, וְנִקְבַּר הַמֵּת כֻּלּוֹ שָׁלֵם שֶׁלֹּא נֶחְסַר מִמֶּנּוּ אֵבֶר: תַּרְוָד. כַּף גְּדוֹלָה שֶׁמַּחְזֶקֶת מְלֹא חָפְנַיִם {ז}: עַל הַשִּׁדְרָה. אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ בָּשָׂר כְּלָל: וְכֵן עַל עֶצֶם הַגֻּלְגֹּלֶת. שֶׁל הָרֹאשׁ, אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ בָּשָׂר: וְעַל אֵבֶר מִן הַחַי וְעַל אֵבֶר מִן הַמֵּת שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶם בָּשָׂר כָּרָאוּי. כָּל שֶׁאִלּוּ הָיָה הָאֵבָר מְחֻבָּר בְּאָדָם חַי הָיָה יָכוֹל לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה עַל יְדֵי אוֹתוֹ בָשָׂר הוּא נִקְרָא כָרָאוּי. וְהוּא פָּחוֹת מִכַּזַּיִת: וְעַל חֲצִי קַב עֲצָמוֹת. וְאַף עַל גַּב דְּרֹבַע קַב עֲצָמוֹת מְטַמֵּא בָאֹהֶל, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ אֶלָּא עַל חֲצִי קַב, וְכֵן עַל חֲצִי לֹג דָּם. וְאַף עַל גַּב דְּרֹבַע דָּם מְטַמֵּא בָאֹהֶל, אֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ אֶלָּא עַל חֲצִי לֹג: וְעַל עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה עַל מַגָּעוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ. אֲבָל עַל אָהֳלוֹ לֹא, שֶׁאֵין עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה מְטַמֵּא בָאֹהֶל: וְסוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִים. כְּדִכְתִיב (בְּמִדְבָּר ו) וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ: עַד שֶׁיִּטְהַר. שֶׁיִּטְבֹּל וְיַעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ אַחַר שֶׁיַּזֶּה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ד} עַל אֵלּוּ. לְמִעוּטֵי עֶצֶם כִּשְׂעֹרָה שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בָאֹהֶל. גְּמָרָא. וּפֵרְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּתָנָא וַהֲדַר מְפָרֵשׁ: {ה} דְּאִי לֹא תֵימַא הָכִי, עַל כַּזַּיִת מְגַלֵּחַ עַל עַצְמוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן. וּבְרֵישׁ פֶּרֶק ב' דְּאָהֳלוֹת מְפָרֵשׁ לַהּ הָרַ"ב לְנֵפֶל שֶׁלֹּא נִתְקַשְּׁרוּ אֵבָרָיו. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ו} נֶצֶל. לְשׁוֹן הַפְרָשָׁה, כְּמוֹ וַיַּצֵּל אֱלֹהִים [בְּרֵאשִׁית לא]. רַשִׁ"י: {ז} וּדְלֹא קָתָנֵי מְלֹא חָפְנַיִם, נִרְאֶה לִי לְפִי שֶׁאֵין מִדֶּרֶךְ הָעוֹלָם לִקַּח בְּחָפְנָיו רִקָּבוֹן שֶׁל מֵת אֶלָּא בְתַרְוַד וְכַיּוֹצֵא בּוֹ: {ח} מַגָּעָן. חוּץ מִן הָרָקָב, שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְמַגָּע, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּגַּע בְּכֻלּוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ גּוּף אֶחָד. הָרַמְבַּ"ם: {ט} עַל אֵלּוּ. לְמִעוּטֵי סְכָכוֹת וּפְרָעוֹת. גְּמָרָא. וְתָנָא וַהֲדַר מְפָרֵשׁ. תּוֹסָפוֹת: {י} וּמֵבִיא כוּ'. לֹא גָּרְסִינַן בַּמִּשְׁנָה, דְּבַגְּמָרָא מִבַּעְיָא לֵיהּ, וְאַף עַל גַּב דְּאִפְשִׁיטָא לֵיהּ דְּמֵבִיא אֶת קָרְבְּנוֹתָיו, מִכָּל מָקוֹם שְׁמַע מִנַּהּ דְּלָא גָרְסִינַן לֵיהּ. וְכֵן כָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט). רמב"ם על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת כו': מה שאמר על המת אינו רוצה לומר כל גוף המת לפי שזה מבואר ואמנם רוצה לומר עצמותיו במנין או בבנין ואף ע"פ שאין בהם רובע עצמות ואמנם יטמא הנזיר באהלות וחייב עליהם תגלחת כשהעצמות יש בהם רוב בנינו של מת או רוב מנינו אע"פ שאין בהם רובע הקב הרי הן מטמאין באהל כמו שנבאר בפ' שני ממסכת אהלות ואם אין בעצמות לא רוב מנין ולא רוב בנין והיה בהן חצי קב אז יגלח הנזיר על אהלו. ונצל היא הליחה הזבה מן המתים כשנתעפש הבשר וזב והתחיל לכלות. ורקב הוא עפר המת שנשאר ממנו כשנאבד הליחות כולו וזה הרקב שמטמא באהל אינו אלא במת שנקבר ערום בארון של שיש או של אבן והדומה להם ויהיה שם המת כולו רוצה לומר שיהיה נקבר שלם שלא נחסר ממנו אבר ואמרו מת שחסר אין לו רקב ולא שכונת קברות ולא תבוסה ותרווד כף יתבאר בפרק (א) (עשירי) ממסכת כלים שהיא כף גדולה ושיעורה מלא חפניו. ושדרה שלשלת והם חליות שעל הגב בכללם וגלגלת היא גלגלת הראש כל אחד מהם בפני עצמו. וחצי קב שני לוגים וחצי לוג שתי רביעיות וכבר בארנו (לעיל פ"ו הל' א') שיעור הרביעית וזה הענין כולו בפרק ב' ממסכת אהלות שמטמאין באהלות ובמגע ובמשא ושם נתבאר עוד שעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ובארנו טעמי כל אלו הדברים וראייתם. ומה שאמר בתחילת זאת ההלכה על אלו נזיר מגלח למעוטי עצם כשעורה שאינו מטמא באהל ומה שחזר ושנה על אלו נזיר מגלח למעוטי סככות ופרעות שיתבארו אחר כך. ומה שאמר עד שיטהר רוצה לומר עד שיעריב שמשו אחר שיטבול אחר ההזאה ג' וז': (רמב"ם)
פרק ז - משנה ג
אֲבָל הַסְּכָכוֹת, וְהַפְּרָעוֹת, וּבֵית הַפְּרָס {יא}, וְאֶרֶץ הָעַמִּים {יב}, וְהַגּוֹלֵל, וְהַדּוֹפֵק, וּרְבִיעִית דָּם, וְאֹהֶל, וְרֹבַע עֲצָמוֹת, וְכֵלִים הַנּוֹגְעִים {יז} בְּמֵת, וִימֵי סָפְרוֹ, וִימֵי גָמְרוֹ {יח}, עַל אֵלּוּ אֵין {יט} הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ, וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וְאֵינוֹ סוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִין, וּמַתְחִיל {כא} וּמוֹנֶה מִיָּד, וְקָרְבָּן אֵין לוֹ. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, יְמֵי הַזָּב וְהַזָּבָה וִימֵי הֶסְגֵּרוֹ שֶׁל מְצֹרָע, הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלִין לוֹ: ר"ע מברטנורה אֲבָל הַסְּכָכוֹת. אִילָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲנָפִים מֻבְדָּלִים זֶה מִזֶּה, וְיֵשׁ כַּזַּיִת מִן הַמֵּת תַּחַת אֶחָד מֵהֶן, וְעָבַר הַנָּזִיר וְאֵין יָדוּעַ אִם עָבַר תַּחַת הֶעָנָף הַמַּאֲהִיל עַל הַמֵּת: וְהַפְּרָעוֹת. אֲבָנִים אוֹ עֵצִים בּוֹלְטִים מִן הַכֹּתֶל וְטֻמְאָה תַּחַת אֶחָד מֵהֶם: וּבֵית הַפְּרָס. שָׂדֶה שֶׁנֶּחֱרַשׁ בָּהּ קֶבֶר עוֹשָׂה בֵּית הַפְּרָס מֵאָה אַמָּה, שֶׁכָּךְ שִׁעֲרוּ שֶׁהַמַּחֲרֵשָׁה מוֹלִיכָה אֶת הָעֶצֶם: וְאֶרֶץ הָעַמִּים. שֶׁגָּזְרוּ חֲכָמִים טֻמְאָה עַל אֶרֶץ הָעַמִּים: גּוֹלֵל. כִּסּוּי הָאָרוֹן: דּוֹפֵק. הָאָרוֹן עַצְמוֹ שֶׁהַכִּסּוּי דּוֹפֵק עָלָיו {יג}: וּרְבִיעִית דָּם. אֲפִלּוּ עַל מַשָּׂאוֹ {יד} וּמַגָּעוֹ אֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ: וְאֹהֶל וְרֹבַע עֲצָמוֹת. אִם הֶאֱהִיל עַל רֹבַע קַב שֶׁל עַצְמוֹת {טו} הַמֵּת, אֵינוֹ מְגַלֵּחַ, עַד שֶׁיַּאֲהִיל עַל חֲצִי קַב. אֲבָל עַל מַגָּע וּמַשָּׂא {טז} שֶׁל רֹבַע עֲצָמוֹת, מְגַלֵּחַ, וַאֲפִלּוּ הֵם נִמּוֹקִים וְלֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה שָׁלֵם: וְכֵלִים הַנּוֹגְעִים בְּמֵת. שֶׁהֵם מְטַמְּאִים כַּמֵּת עַצְמוֹ. וְהַנּוֹגֵעַ בָּהֶם טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה: וִימֵי סָפְרוֹ. לְאַחַר שֶׁנִּטְהַר מִצָּרַעְתּוֹ, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יד) וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים: וִימֵי גָמְרוֹ. יְמֵי חִלּוּטוֹ שֶׁל מְצֹרָע: עַל אֵלּוּ אֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ. עַל כָּל הָנָךְ דְּמַתְנִיתִין: וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי. הָא לֹא קָאֵי אַיְּמֵי סָפְרוֹ וְאַיְּמֵי גָמְרוֹ, דְּלֹא שַׁיָּךְ בְּהוּ הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי {כ}: וְאֵינוֹ סוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִין וּמַתְחִיל וּמוֹנֶה מִיָּד. כָּל אֵלֶּה שֶׁאָמַרְנוּ, אֵינָן עוֹלִין לִימֵי הַנְּזִירוּת וְאֵין סוֹתְרִין, אֶלָּא אַחַר שֶׁיַּזֶּה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי וְיִטְהַר אִם נִטְמָא בְּטֻמְאַת מֵת, וְאַחַר שֶׁיַּשְׁלִים יְמֵי גָמְרוֹ וִימֵי סָפְרוֹ אִם נִצְטָרֵעַ מַשְׁלִים נְזִירָתוֹ עַל מִנְיַן הַיָּמִים שֶׁמָּנָה קֹדֶם שֶׁנִּטְמָא, וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה: בֶּאֱמֶת אָמְרוּ יְמֵי הַזָּב וְהַזָּבָה. כָּל יְמֵי טֻמְאָתָם וִימֵי סְפִירָתָם שִׁבְעָה נְקִיִּים: וִימֵי הֶסְגֵּרוֹ שֶׁל מְצֹרָע. שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שָׁם טז) וְהִסְגִּיר אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים, עוֹלִין לְמִנְיַן יְמֵי הַנְּזִירוּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין סוֹתְרִין אֶת הַקּוֹדְמִים: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יא} בֵּית הַפְּרָס. וְאַף טֻמְאַת בֵּית הַקְּבָרוֹת תְּנַן בְּפֶרֶק ג' מִשְׁנָה ה' דְּאֵינָהּ סוֹתֶרֶת, אֲבָל לָאו מִלְּתָא פְסִיקָא הִיא, שֶׁהֲרֵי יָכוֹל לְהִטַּמְּאוֹת בְּבֵית הַקְּבָרוֹת בַּמֵּתִים דִּלְשָׁם וְיִסְתֹּר, לְפִיכָךְ לֹא תָּנֵי לֵיהּ הָכָא: {יב} אֶרֶץ הָעַמִּים. שֶׁנָּזַר בָּאָרֶץ וּבְתוֹךְ יְמֵי נְזִירוּתוֹ יָצָא לְאֶרֶץ הָעַמִּים וְנִכְנַס. וְהָא דִתְנַן בְּפֶרֶק ג' מִשְׁנָה ו' מִי שֶׁנָּזַר כוּ' וְאַחַר כָּךְ בָּא לָאָרֶץ בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים נָזִיר בִּתְחִלָּה וְסוֹתֵר הַקּוֹדְמִין, הָתָם טַעְמָא לְפִי שֶׁעָשָׂה נְזִירוּתוֹ בְּחוּץ לָאָרֶץ כוּ'. רַשִׁ"י. וְטֻמְאַת אֶרֶץ הָעַמִּים הָיְתָה נוֹהֶגֶת בִּזְמַן הַבַּיִת מִפְּנֵי שֶׁהָעַמִּים בַּיָּמִים הַקַּדְמוֹנִים לֹא הָיוּ נִזְהָרִים לִקְבֹּר מֵתֵיהֶם בְּמָקוֹם מְיֻחָד, וְכָל מִדְרַךְ כַּף רֶגֶל הָיָה סְפֵק קֶבֶר: {יג} וּכְפֵרוּשׁ רַשִׁ"י. וּבְמִשְׁנָה ד' פֶּרֶק ב' דְּאָהֳלוֹת מְפָרֵשׁ כְּפֵרוּשׁ רַבֵּינוּ חֲנַנְאֵל: {יד} לַאֲפוֹקֵי מֵרַבִּי עֲקִיבָא דְסוֹף פִּרְקִין. דְּאִי לֹא תֵימָא הָכִי לֹא אִיצְטְרִיךְ, דְּהָא מֵרֵישָׁא דִתְנַן עַל חֲצִי לֹג דָּם שְׁמַע מִנַּהּ דְּעַל רְבִיעִית דָּם לֹא. גְּמָרָא: {טו} צָרִיךְ עִיּוּן לִישְׁנָא דִּוְרֹבַע. וְהָרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ וְאֹהֶל רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁנָּגַע בְּאֹהֶל הַמֵּת, אוֹ אִם הֶאֱהִיל עַל רֹבַע עֲצָמוֹת וְהוּא עִנְיָן מַה שֶּׁאָמַר וְרֹבַע: {טז} דְּאִי לֹא תֵימָא הָכִי לֹא אִיצְטְרִיךְ לְמִתְנֵיהּ, דְּמַאי שְׁנָא מֵרֵישָׁא דִתְנַן וְעַל חֲצִי קַב, שְׁמַע מִנַּהּ דְּעַל רֹבַע לֹא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יז} הַנּוֹגְעִים. פֵּרוּשׁ בְּעוֹדָם נוֹגְעִים, שֶׁאֵינָן מְטַמְּאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה [בִּכְלֵי שֶׁטֶף] אֶלָּא בְּחִבּוּרִין. הָרַאֲבַ"ד. וְדַעַת הָרַמְבַּ"ם דְּאֵין צָרִיךְ חִבּוּרִין לְשׁוּם כְּלִי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יח} גָּמְרוֹ. צָרִיךְ עִיּוּן לָמָּה לִי לְמִתְנֵי יְמֵי גָמְרוֹ, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר דְּסוֹתֵר, דְּאִם כֵּן מַאי נָפְקָא מִנַּהּ בְּמַה שֶּׁיְּמֵי סָפְרוֹ אֵינוֹ סוֹתֵר, הָא כְּבָר סָתַר מִטַּעַם יְמֵי גָמְרוֹ. תּוֹסָפוֹת: {יט} אֵין כוּ'. לְפִי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ וְכִי יִטַּמָּא לְנֶפֶשׁ אֶלָּא וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו, עַד שֶׁיִּטַּמֵּא מִטֻּמְאוֹת שֶׁהֵן מֵעַצְמוֹ שֶׁל מֵת. הָרַמְבַּ"ם: {כ} וּמַשְׁמַע דְּאַאִינָךְ כֻּלְּהוּ קָאֵי. וּבְאֶרֶץ הָעַמִּים מְפֹרָשׁ בַּגְּמָרָא דְּדַוְקָא לְמִתְטַמֵּא בְגוּשָׁהּ וְלֹא בַּאֲוִירָה. וּבָאֹהֶל וּבְכֵלִים לְהָרַמְבַּ"ם אֵין צָרִיךְ הֲזָיָה כוּ'. וּבַתּוֹסָפוֹת נֶחְלְקוּ, רַבֵּנוּ תַּם סוֹבֵר דְּבִכְלֵי מַתָּכוֹת צָרִיךְ הֲזָיָה, וְרַבֵּנוּ חַיִּים כֹּהֵן הֵשִׁיב לוֹ אֵיזֶה בַּיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי, דְּכָל שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ הַכֹּהֵן מֻזְהָר עָלָיו: {כא} וּמַתְחִיל כוּ'. וְהוּא שֶׁתְּהֵא נְזִירוּת מְרֻבָּה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא בּוֹ גִּדּוּל שֵׂעָר שְׁלֹשִׁים יוֹם לְאַחַר שֶׁנִּתְגַּלֵּחַ בְּתִגְלָחוֹת שְׁתַּיִם שֶׁל מְצֹרָע. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט). רמב"ם אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים כו': הסככות – צללים, ר"ל האילנות שעושין צל על הארץ. אם היתה טומאה תחת ענפיהם ועבר הנזיר תחת אלו הענפים. ופרעות – האבנים והעצים הבולטים מן הכתלים ומה שדומה להם, אם היה תחתיהם טומאה ועבר הנזיר תחתיהם. ובית הפרס – שדה שנחרש בו קבר ונתערבו עצמותיו עם העפר, כמו שיתבאר בפרק האחרון ממסכת אהלות. וגולל, הוא גב הקבר. דופק, צידי הקבר. ויתבאר לך בפרק א' מאהלות שכל הנוגעים במת, מי שנגע בהם יטמא טומאת שבעה. וכמו כן יתבאר בפרק ב' מאהלות שבית הפרס וארץ העמים מטמאין במשא ובמגע, ורביעית דם מטמא במגע ובמשא ובאהל, והגולל והדופק מטמאין במגע ובאהל ואין מטמאין במשא, ולשון התורה בטומאת הקבר מ"ש "או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים", אבל אם היות שנטמא בכל זה וחייב הזאת שלישי ושביעי כמו שביאר ואמר. ומזה בשלישי ובשביעי אינו חייב בתגלחת ואינו סותר הימים הקודמים אלא בטומאות ידועים, והם שיהיה מעצמו של מת, לפי שנאמר: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום", ולא אמר וכי יטמא לנפש וטמא את ראש נזרו.ומה שאמר ואהל, רוצה לומר שנגע באהל המת, או אם האהיל על רובע עצמות, והוא עניין מה שאמר רובע עצמות. אח"כ זכר ימי ספרו וימי גמרו של מצורע, לפי שהם סותרים כמו ימי הטומאה ואין עולין לו למניין ימי הנזירות, ואין סותרין הקודמין להם כמו הטומאה, אלא ישלים ימי הנזירות אחר השלמת ימי ספרו וימי גמרו כמו שהוא משלים ימי הנזירות אחר שעברו שבעת ימי הטומאה שנטמא במת או בכזית מן המת ומה שמנה עמהם. ולשון התורה במצורע כשנרפא מצרעתו שיגלח, כמו שזכרנו, וישהא שבעת ימים אחר התגלחת הטהרה, והוא מ"ש: "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים", ואח"כ יביא קרבנותיו. ואלו השבעה ימים נקראים ימי ספרו. וימי הצרעת שהיה בהם מוחלט, שהן ימי החלטו, נקראין ימי גמרו, רוצה לומר תשלום טומאתו. ואומר שימי ספרו ג"כ וימי גמרו אינן עולין לו מימי הנזירות, כמו שאינן עולין לו ימי טומאה כשנטמא באחת מאלו הטומאות המנויות שהנזיר מגלח עליהן. אבל המצורע שצריך להסגר כמו שמבואר בתורה: "והסגירו שבעת ימים שנית", ואלו ימי הסגר עולין לו ונמנין מימי הנזירות. וכמו כן הזב והזבה, כל ימי טומאתם וימי הספירה ג"כ המחוייבים להם אחר הפסקות הזיבות, הכל עולין מן המניין, וזה הלכה למשה מסיני כמו שאמר: באמת [אמרו] ימי הזב והזבה: (רמב"ם)
פרק ז - משנה ד
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כָּל טֻמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ, חַיָּבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ. וְכָל טֻמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ, אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, לֹא תְהֵא זוֹ קַלָּה מִן הַשֶּׁרֶץ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, דַּנְתִּי לִפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה אִם עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם בְּאֹהֶל, הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עַל מַגָּעוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ. רְבִיעִית דָּם שֶׁהוּא מְטַמֵּא אָדָם בְּאֹהֶל, אֵינוֹ דִין {כב} שֶׁיְּהֵא הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עַל מַגָּעָהּ וְעַל מַשָּׂאָהּ. אָמַר לִי, מַה זֶה עֲקִיבָא, אֵין דָּנִין כָּאן מִקַּל וָחֹמֶר. וּכְשֶׁבָּאתִי וְהִרְצֵיתִי אֶת הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לִי, יָפֶה אָמַרְתָּ, אֶלָּא כֵּן אָמְרוּ הֲלָכָה: ר"ע מברטנורה חַיָּבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ. אִם נִטְמָא בְאוֹתָהּ טֻמְאָה וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ, אוֹ אוֹכֵל קָדָשִׁים קֹדֶם שֶׁטָּהַר מִטֻּמְאָתוֹ, חַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת אִם הָיָה מֵזִיד, אוֹ קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד אִם הָיָה שׁוֹגֵג: לֹא תְהֵא זוֹ קַלָּה מִן הַשֶּׁרֶץ. דְּחַיָּבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ, כְּדִכְתִיב בְּוַיִּקְרָא {ח} אוֹ בְנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא. וּמִלְּתָא דְרַבִּי מֵאִיר לֵיתָא, שֶׁהֲרֵי מַגָּע וּמַשָּׂא שֶׁל עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה שֶׁהוּא קַל שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בָאֹהֶל, הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ כְּדִתְנַן בְּמַתְנִיתִין, וּרְבִיעִית דָּם שֶׁהִיא חֲמוּרָה שֶׁמְּטַמֵּא בָאֹהֶל אֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ: אֵין דָּנִין כָּאן קַל וָחֹמֶר. שֶׁאֵין דָּנִין קַל וָחֹמֶר עַל דָּבָר שֶׁהוּא הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, שֶׁעֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה אֵינוֹ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֶלָּא הֲלָכָה הִיא, וְאֵין דָּנִין קַל וָחֹמֶר מֵהֲלָכָה {כג}. וְהֵן הֵן דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הֵן הֵן דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאָמַר אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ הֲלָכָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כב} אֵינוֹ דִין כוּ'. וְהוּא הַדִּין דַּהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר עַל אָהֳלוֹת דִּלְרַבִּי עֲקִיבָא אִית לֵיהּ הַאי סְבָרָא, אֶלָּא מִשּׁוּם דִּלְגַבֵּי שְׂעֹרָה דְקָמַיְתֵי לֵיהּ מִנַּהּ מִקַּל וָחֹמֶר לֹא מָצֵי אָמַר עַל אָהֳלוֹת, לֹא אָמַר נַמִּי גַּבֵּי רְבִיעִית דָּם. רַשִׁ"י: {כג} וְצָרִיךְ לוֹמַר דְּהָא דְּאָמְרָן לְעֵיל בְּמִשְׁנָה ב' דַּחֲצִי לֹג דַּם הֲלָכָה הִיא כִּדְמַשְׁמַע מִפֵרוּשׁ הָרַ"ב, דְּזֶהוּ דַּוְקָא לְעִנְיָן אֹהֶל. וּלְרַשִׁ"י שֶׁכָּתַב בְּסָמוּךְ, לֵית לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא הֲלָכָה כְּלָל: (עיקר תוי"ט). רמב"ם אמר רבי אליעזר משום רבי יהושע כל טומאה מן המת שנזיר מגלה עליה כו': לא תהא זו קלה מן השרץ ר"ל לא תהיה זאת הטומאה מן המת שאינו חייב עליה הנזיר תגלחת קלה מטומאת השרץ ואחר שהעיקר אצלנו שטומאת שרץ חייבין עליה על ביאת המקדש כמו שמבואר בתורה (ויקרא ה') או בנבלת שרץ טמא כ"ש זאת ומאמר ר"מ אינו נכון וכבר נתבאר בזה הפרק שהנזיר מגלח על מגע עצם כשעורה ועל משאו ואינו מגלח על רביעית דם אף ע"פ שעצם כשעורה אינו מטמא באהל ורביעית דם מטמא באהל כמו שזכרנו בפ"ב מאהלות והנה רצה ר"ע ללמד רביעית דם בק"ו מעצם כשעורה כמו שאתה רואה ועצם כשעורה לא בא לנו לשון מבואר בתורה בטומאתו כמו שנתבאר במסכת אהלות אבל היא הלכה והעיקר אצלנו אין דנין ק"ו מהלכה וזהו הענין שרמז לו בו ר' אליעזר רבו והוא ג"כ דעת רבי יהושע באמרו יפה אמרת ר"ל ההיקש נכון אילו היה מן התורה אבל מפני שזה הדין הלכה אין דנין ק"ו ולכך לא יתחייב זה והוא מה שאמר אלא כך אמרו הלכה: (רמב"ם)
פרק ח
פרק ח - משנה א
שְׁנֵי נְזִירִים שֶׁאָמַר לָהֶן אֶחָד {א}, רָאִיתִי אֶחָד מִכֶּם שֶׁנִּטְמָא וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִכֶּם, מְגַלְּחִין {ד} וּמְבִיאִין קָרְבַּן טֻמְאָה {ה} וְקָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר, אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא, קָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלְּךָ. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר, קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלְּךָ. וְסוֹפְרִין שְׁלשִׁים יוֹם, וּמְבִיאִין קָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר, אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא, קָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טָהֳרָה {ו} שֶׁלְּךָ וְזֶה קָרְבַּן טָהֳרָתִי. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר, קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלְּךָ וְזֶה קָרְבַּן טָהֳרָתְךָ. מֵת אֶחָד מֵהֶן, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יְבַקֵּשׁ אֶחָד מִן הַשּׁוּק שֶׁיִּדֹּר כְּנֶגְדּוֹ בְנָזִיר, וְאוֹמֵר, אִם טָמֵא הָיִיתִי, הֲרֵי אַתָּה נָזִיר מִיָּד. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי, הֲרֵי אַתָּה נָזִיר אַחַר שְׁלשִׁים יוֹם. וְסוֹפְרִין שְׁלשִׁים יוֹם, וּמְבִיאִין קָרְבַּן טֻמְאָה וְקָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר, אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא, קָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלְּךְ. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר, קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טֻמְאָה בְּסָפֵק. וְסוֹפְרִין שְׁלשִׁים יוֹם וּמְבִיאִין קָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר, אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא, קָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלְּךָ וְזֶה קָרְבַּן טָהֳרָתִי. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר, קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טֻמְאָה בְּסָפֵק וְזֶהוּ קָרְבַּן טָהֳרָתְךָ. אָמַר לוֹ בֶן זוֹמָא, וּמִי שׁוֹמֵעַ לוֹ שֶׁיִּדֹּר כְּנֶגְדּוֹ בְנָזִיר. אֶלָּא מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת בְּהֵמָה {ח}, וְאוֹמֵר, אִם טָמֵא הָיִיתִי, הַחַטָּאת מֵחוֹבָתִי וְהָעוֹלָה נְדָבָה. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי, הָעוֹלָה מֵחוֹבָתִי וְהַחַטָּאת בְּסָפֵק. וְסוֹפֵר שְׁלשִׁים יוֹם וּמֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר, אִם טָמֵא הָיִיתִי, הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה נְדָבָה וְזוֹ חוֹבָה. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי, הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה חוֹבָה וְזוֹ נְדָבָה, וְזֶה שְׁאָר קָרְבָּנִי. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, נִמְצָא זֶה מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לַחֲצָאִים. אֲבָל הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים לְבֶן זוֹמָא: ר"ע מברטנורה שְׁנֵי נְזִירִים שֶׁאָמַר לָהֶם אֶחָד כוּ'. וְהֵם שׁוֹתְקִים, דְּאִם הֵם מַכְחִישִׁין אֵינוֹ נֶאֱמָן, דְּעֵד אֶחָד בְּמָקוֹם שֶׁמַּכְחִישִׁין אוֹתוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן. וּמַתְנִיתִין אָיְרֵי כְּגוֹן שֶׁזֶּה הָעֵד לֹא הָיָה עִמָּהֶם, אֶלָּא אָמַר רָאִיתִי מֵרָחוֹק טֻמְאָה שֶׁנִּזְרְקָה בֵינֵיכֶם, שֶׁאִם הָיָה הָעֵד אֶצְלָם בִּמְקוֹמָם {ב} הַוְיָא לָהּ סְפֵק טֻמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּסְפֵק טֻמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים סְפֵקוֹ טָהוֹר, דְּכָל סְפֵק טֻמְאָה מִסּוֹטָה יָלְפִינַן לַהּ {ג} דִּכְתִיב בָּהּ (בְּמִדְבָּר ה) וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה, וְאֵינָן אֶלָּא הִיא וְהַבּוֹעֵל, וּסְפֵקָהּ טָמֵא. וְכָל זְמַן שֶׁהֵם יוֹתֵר מִשְּׁנַיִם, אֲפִלּוּ בְתוֹךְ הַבַּיִת סְפֵקוֹ טָהוֹר, דְּהַוְיָא לָהּ כִּסְפֵק טֻמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, לְכָךְ צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיָה הָעֵד בִּשְׁעַת סְפֵק טֻמְאָה אֶצְלָם בִּמְקוֹמָם: וְסוֹפְרִים שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּכְגוֹן שֶׁשְּׁנֵיהֶם נָדְרוּ נְזִירוּת בְּיַחַד וְנָדְרוּ סְתָם נְזִירוּת. וְהוּא הַדִּין אִם נָדְרוּ שְׁנֵיהֶם בְּיַחַד וּפֵרְשׁוּ נְזִירוּתָם לִזְמַן קָצוּב, שֶׁלְּאַחַר שֶׁהֵבִיאוּ קָרְבַּן טֻמְאָה וְקָרְבַּן טָהֳרָה חוֹזְרִים וּמוֹנִים הַזְּמַן הַקָּצוּב לִנְזִירוּתָם, וּמַפְרִישִׁים קָרְבַּן טָהֳרָה: וְקָרְבַּן טֻמְאָה סָפֵק. חַטַּאת הָעוֹף הַבָּא עַל הַטֻּמְאָה סָפֵק, וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת: אֶלָּא מֵבִיא חַטַּאת עוֹף. לִסְפֵק טֻמְאוֹת נְזִירוּת. וְאָשָׁם אֵינוֹ מֵבִיא, כְּרַבָּנָן דְּאָמְרֵי לְעֵיל {ז} הֵבִיא חַטָּאתוֹ וְלֹא הֵבִיא אֲשָׁמוֹ מוֹנֶה: נִמְצָא זֶה מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לַחֲצָאִים. אִם נָזִיר טָהוֹר הוּא. דְּעוֹלָה רִאשׁוֹנָה הָיְתָה חוֹבָה, וְעַתָּה הוּא מַקְרִיב חַטָּאת וּשְׁלָמִים: אֲבָל הוֹדוּ חֲכָמִים לְבֶן זוֹמָא. וְלֹא חָשְׁשׁוּ עַל שֶׁמַּקְרִיב קָרְבְּנוֹתָיו לַחֲצָאִים. וַהֲלָכָה כְּבֶן זוֹמָא: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} אֶחָד. דְּאוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ כְּתִיב, מִכָּל מָקוֹם. רַשִׁ"י: {ב} לְהָרַמְבַּ"ם בְּאוֹתוֹ חָצֵר אוֹ בַּיִת. וּלְהָרַאֲבַ"ד בְּאוֹתוֹ מַעֲמָד: {ג} לֹא מֵהָכָא יָלְפִינַן אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ב בְּמִשְׁנָה י"ז פֶּרֶק ד' דְּטָהֳרוֹת (וְהוּא מְבֹאָר בַּתּוֹסָפוֹת בְּחֻלִּין דַּף ט' ב' דִּבּוּר הַמַּתְחִיל הִלְכָתָא גְּמִירֵי לָהּ, וּבְרֵישׁ נִדָּה דִּבּוּר הַמַּתְחִיל וְהִלֵּל. וְעַיֵּן בְּחִבּוּרֵינוּ פִּתְחֵי נִדָּה פּוֹתֵחַ... שֶׁכָּתַבְתִּי בִּשְׁנֵי אֳפָנִים לְיַשֵּׁב קֻשִׁיּוֹת הַתּוֹסָפוֹת עַל נָכוֹן בְּעֶזְרַת ה'), וּלְהָכִי כָּתַב כִּסְפֵק כוּ': {ד} מְגַלְּחִין. אִם הֵם נָשִׁים אוֹ קְטַנִּים. דְּאִלּוּ גְדוֹלִים אֵין מְגַלְּחִין, מִשּׁוּם דַּאֲסוּרִים בְּהַקָּפַת הָרֹאשׁ מִסָּפֵק. גְּמָרָא: {ה} קָרְבַּן כוּ'. וְאַף עַל גַּב דִּסְפֵק טֻמְאָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד סְפֵקוֹ טָמֵא מִדְּאוֹרַיְתָא אֵין לְטַמֵּא שְׁנֵיהֶן מִכֹּחַ זֶה וְלֵיְתוּ שְׁנֵיהֶם קָרְבַּן טֻמְאָה, כֵּיוָן דְּמִמַּה נַּפְשָׁךְ חַד מִנַּיְהוּ טָהוֹר, דְּמִסּוֹטָה יָלְפִינַן, וְלֹא יָלְפִינַן אֶלָּא דָּבָר שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת. הָרַ"שׁ: {ו} טָהֳרָה. קָרְבַּן טֻמְאָה וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁנַּעֲשׂוּ כְּבָר. תּוֹסָפוֹת: {ז} רְצוֹנוֹ לוֹמַר בַּגְּמָרָא דַּף י"ח. וְיַלְפֵי לְהוּ הָתָם מִקְּרָא. וְעוֹלַת הָעוֹף, אִי בָּעֵי מַיְתֵי לָהּ לְשֵׁם נְדָבָה, וְאִי בָּעֵי לֹא מַיְתֵי לָהּ כְּלָל, כֵּיוָן דְּדוֹרוֹן בְּעָלְמָא הִיא לֹא מְעַכְּבָא. רַשִׁ"י: {ח} בְּהֵמָה. כְּדֵי לְגַלֵּחַ עַל אֶחָד מִן הַדָּמִים, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא סָפֵק טָמֵא בְּסוֹף שְׁלֹשִׁים אֵינוֹ רַשַּׁאי לְגַלֵּחַ בְּלֹא הֲבָאַת קָרְבְּנוֹתָיו. וְחַטָּאת אֵינוֹ יָכוֹל לְהָבִיא, שֶׁאֵין חַטַּאת בְּהֵמָה בָּאָה מִן הַסָּפֵק, וּשְׁלָמִים טְעוּנִים לֶחֶם וּזְרוֹעַ בְּשֵׁלָה, וְאֵין שְׁלָמִים כָּאֵלּוּ בָּאִים נְדָבָה. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט). רמב"ם שני נזירים שאמר להן אחד ראיתי אחד כו': מת אחד מהן א"ר יהושע יבקש אחד מן השוק כו': העיקר אצלנו יתבאר לך בשלמות במסכת טהרות (פ"ד הל' ה') ונשנה במקומות הרבה שספק טומאה ברה"ר טהור וברה"י טמא ולמדנו זה מסוטה שאמר הכתוב (במדבר ה') ונסתרה והיא נטמאה הנה שספק בטומאה אחר שנסתרה ברה"י וזה כשיש ברה"י אדם אחד או שנים כמו הסוטה שאין שם אלא בועל ונבעלת אבל אם היו ברה"י שלשה אנשים או יותר ונתחדש ספק טומאה ספקו טהור לפי שהם במדרגת רה"ר לפיכך זה שאמר לשני נזירין ראיתי אחד מכם שנטמא לא שהיה עמהם בבית אחד לפי שספקו טהור יהיה כמו שבארנו ואמנם היה יוצא עמהם וזה שאמר סופרין ל' יום מדבר על סתם הנזירות שהוא ל' יום וכמו כן אם היה עליהם על דרך משל עשר שנים וזה לא יהיה ג"כ אלא כשהיה זמן אחד מהם כמו זמן חברו וכבר ידעת שקרבן טומאה הוא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש בן שנתו לאשם וקרבן טהרה כבש בן שנתו לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים. והלכה כבן זומא: (רמב"ם)
פרק ח - משנה ב
נָזִיר שֶׁהָיָה טָמֵא בְסָפֵק וּמֻחְלָט בְּסָפֵק, אוֹכֵל בַּקָּדָשִׁים אַחַר שִׁשִּׁים יוֹם {ט}, וְשׁוֹתֶה יַיִן וּמִטַּמֵּא לְמֵתִים אַחַר מֵאָה וְעֶשְׂרִים יוֹם {טז}, שֶׁתִּגְלַחַת הַנֶּגַע דּוֹחָה תִגְלַחַת הַנָּזִיר בִּזְמַן שֶׁהוּא וַדַּאי, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהוּא סָפֵק אֵינָהּ דּוֹחָה: ר"ע מברטנורה נָזִיר שֶׁהָיָה טָמֵא בְסָפֵק וּמֻחְלָט בְּסָפֵק. סָפֵק אִם נִטְמָא בְמֵת וְסָפֵק אִם הוּא מְצֹרָע מֻחְלָט: אוֹכֵל בַּקָּדָשִׁים אַחַר שִׁשִּׁים יוֹם. אֲבָל קֹדֶם לָכֵן לֹא, דִּסְפֵק מְצֹרָע הוּא וְעַד שֶׁיָּבִיא כַפָּרָתוֹ אָסוּר לֶאֱכֹל בַּקָּדָשִׁים. אֲבָל מִשּׁוּם סְפֵק נָזִיר טָמֵא לֹא מִתְּסַר לֶאֱכֹל בַּקָּדָשִׁים, דְּלֹא מִקְרֵי מְחֻסָּר כַּפָּרָה שֶׁאָסוּר לֶאֱכֹל בַּקָּדָשִׁים אֶלָּא מִי שֶׁטֻּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ. כֵּיצַד, נָזַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֵרַע לוֹ סְפֵק טֻמְאַת מֵת וּסְפֵק צָרַעַת, מַזֶּה וְשׁוֹנֶה וְטוֹבֵל וְנִטְהַר מִטֻּמְאַת מֵת כְּאִלּוּ בָא לְגַלֵּחַ כְּדִין נָזִיר טָמֵא אוֹ כְּדִין מְצֹרָע שֶׁנִּתְרַפֵּא, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְגַלֵּחַ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם מִיּוֹם שֶׁנָּזַר, שֶׁמָּא נָזִיר טָהוֹר הוּא וְאָסוּר לְגַלֵּחַ עַד מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ וְעַד שֶׁיָּבִיא קָרְבְּנוֹתָיו, וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם מְגַלֵּחַ {י}, סְפֵק תִּגְלַחַת מְצֹרָע סְפֵק תִּגְלַחַת טֻמְאָה שֶׁל נָזִיר וּסְפֵק תִּגְלַחַת טָהֳרָה. וּמֵבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִים {יא} כְּדִין תִּגְלַחַת חִלּוּטוֹ שֶׁל מְצֹרָע, וְחַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַסָּפֵק מִשּׁוּם סְפֵק נָזִיר טָמֵא, וְעוֹלַת בְּהֵמָה מִשּׁוּם סְפֵק נָזִיר טָהוֹר {יב}. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא שְׁאָר קָרְבָּנוֹת שֶׁל תִּגְלַחַת טָהֳרָה, הָא אָמְרִינַן אִם גִּלַּח עַל אַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן יָצָא. וּמַתְנֶה עָלֶיהָ שֶׁאִם אֵינוֹ נָזִיר טָהוֹר שֶׁתְּהֵא עוֹלַת נְדָבָה. וְדִין מְצֹרָע מֻחְלָט שֶׁצָּרִיךְ שְׁנֵי תִּגְלָחוֹת, אַחַת לְאַחַר גְּמַר חִלּוּטוֹ כְּשֶׁנִּרְפָּא מִצָּרַעְתּוֹ, וְאַחַת לְאַחַר יְמֵי סָפְרוֹ לְאַחַר שֶׁסָּפַר שִׁבְעָה מִן הַתִּגְלַחַת הָרִאשׁוֹנָה, כְּדִכְתִיב (וַיִּקְרָא יד) וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ, וְזֶה שֶׁהוּא סְפֵק נָזִיר אֵינוֹ יָכוֹל לְגַלֵּחַ, הִלְכָּךְ צָרִיךְ לְהַמְתִּין שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁל סְפֵק נְזִירוּת טָהֳרָה {יג} וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שֶׁל סְפֵק יְמֵי סָפְרוֹ שֶׁל מְצֹרָע וּסְפֵק נְזִירוּת טָהֳרָה, וּמֵבִיא עוֹלַת בְּהֵמָה שֶׁל סְפֵק נְזִירוּת כְּדֵי לְגַלֵּחַ עַל הַקָּרְבָּנוֹת וּמַתְנֶה עָלֶיהָ. וּלְמָחֳרָת יוֹם תִּגְלַחְתּוֹ מֵבִיא קָרְבַּן מְצֹרָע כְּדֵי לְהַתִּירוֹ בַּקָּדָשִׁים, וּמֵבִיא חַטַּאת עוֹף {יד}, שֶׁחַטַּאת בְּהֵמָה אֵינָהּ בָּאָה עַל הַסָּפֵק, וְאֵינוֹ מֵבִיא אָשָׁם, שֶׁהָאָשָׁם אֵינוֹ מְעַכֵּב מִלֶּאֱכֹל בַּקָּדָשִׁים. וְנִמְצָא שֶׁלְּאַחַר שִׁשִּׁים יוֹם אוֹכֵל בַּקָּדָשִׁים, שֶׁאָז מֵבִיא כַּפָּרָתוֹ עַל סָפֵק חִלּוּטוֹ. וַעֲדַיִן הוּא אָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן וְלִטַּמֵּא לְמֵתִים, דְּשֶׁמָּא מֻחְלָט הָיָה, וְתִגְלַחַת מְצֹרָע אֵינוֹ עוֹלֶה לֹא לְתִגְלַחַת נָזִיר טָהוֹר וְלֹא לְתִגְלַחַת נָזִיר טָמֵא {טו}, וְטָעוּן עוֹד שְׁתֵּי תִגְלָחוֹת, אֶחָד לְנָזִיר טָמֵא וְאַחַת לְנָזִיר טָהוֹר, וְאִם מְצֹרָע מֻחְלָט הָיָה, כָּל מַה שֶּׁמָּנָה לִימֵי נְזִירָתוֹ אֵין עוֹלִין לוֹ, שֶׁיְּמֵי חִלּוּטוֹ וִימֵי סָפְרוֹ אֵין עוֹלִין לוֹ, וְצָרִיךְ לִמְנוֹת עוֹד שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם מְגַלֵּחַ סְפֵק נָזִיר טָמֵא סְפֵק נָזִיר טָהוֹר, וּמֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף בִּסְפֵק נָזִיר טָמֵא, וְעוֹלַת בְּהֵמָה בִּסְפֵק נָזִיר טָהוֹר כְּדֵי לְגַלֵּחַ עַל הַקָּרְבָּן, וּמַתְנֶה עָלֶיהָ. וַעֲדַיִן אָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן וְלִטַּמֵּא לְמֵתִים, דְּשֶׁמָּא מְצֹרָע מֻחְלָט הָיָה, וּלְפִיכָךְ הַשְּׁתֵּי תִּגְלָחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא עָלוּ לוֹ לְשֵׁם נְזִירוּת, לֹא שֶׁל טֻמְאָה וְלֹא שֶׁל טָהֳרָה, וְשֶׁמָּא נָזִיר טָמֵא הָיָה וְתִגְלַחַת הַשְּׁלִישִׁית תִּגְלַחַת שֶׁל טֻמְאָה הִיא, לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִמְנוֹת עוֹד שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁל נְזִירוּת טָהֳרָה, וּמֵבִיא קָרְבַּן נָזִיר טָהוֹר, וּמַתְנֶה, וְאַחַר כָּךְ מֻתָּר לִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטָּמֵא לְמֵתִים. וְכֵן אִם נָדַר נְזִירוּת שָׁנָה וְאֵרַע לוֹ בְּרֹאשׁ שְׁנָתוֹ סְפֵק טֻמְאַת מֵת וּסְפֵק צָרַעַת, מוֹנֶה שָׁנָה וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שֶׁל סְפֵק טֻמְאָה וּסְפֵק טָהֳרָה וּסְפֵק צָרַעַת, וּמוֹנֶה שָׁנָה שְׁנִיָּה וּמְגַלֵּחַ וּמֵבִיא כַפָּרָתוֹ וְאוֹכֵל בַּקָּדָשִׁים, וּמוֹנֶה עוֹד שְׁתֵּי שָׁנִים קֹדֶם שֶׁיִּשְׁתֶּה יַיִן וְיִטַּמָּא לְמֵתִים: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ט} אַחַר כוּ'. הִקְשׁוּ בַּתּוֹסָפוֹת דְּהָתְנַן בְּמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק ג' שֶׁמִּי שֶׁנָּזַר שְׁתֵּי נְזִירִיּוֹת מְגַלֵּחַ הָרִאשׁוֹנָה בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד וְהַשְּׁנִיָּה בְּיוֹם שִׁשִּׁים וְאֶחָד, וְאִם כֵּן לֹא הָיָה אוֹכֵל בַּקָּדָשִׁים עַד יוֹם שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם שֶׁהוּא יוֹם הֲבָאַת קָרְבְּנוֹתָיו בַּיּוֹם שֶׁאַחַר יוֹם הַתִּגְלַחַת, וְתֵרְצוּ דְּכֵיוָן [דִּתְנַן לְעֵיל] שֶׁאִם גִּלַּח בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים דְּיָצָא, שְׁמַע מִנַּהּ דְּמִדְּאוֹרַיְתָא מְגַלֵּחַ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים, וְהָכָא מִשּׁוּם אֲכִילַת קָדָשִׁים הֵקֵלּוּ בִּשְׁנֵי תִּגְלָחוֹת רִאשׁוֹנוֹת. וְכָתְבוּ דִּלְפִי זֶה אוֹכֵל בְּיוֹם שִׁשִּׁים גּוּפֵיהּ, דְּהָא תְּנַן הָתָם אִם גִּלַּח הַשְּׁנִיָּה בְּיוֹם שִׁשִּׁים חָסֵר אֶחָד יָצָא. וְאַחַר, לָאו דַּוְקָא כוּ'. וְדַעַת הָרַ"ב נִרְאֶה דְאַחַר שִׁשִּׁים דַּוְקָא, וְטַעְמָא לְפִי שֶׁאָמְרוּ שֶׁיְּהֵא נָזִיר שְׁתֵּי נְזִירִיּוֹת שְׁלֵמוֹת דְּהַיְנוּ שְׁתֵּי פְּעָמִים שְׁלֹשִׁים, וְהוֹאִיל וְכֵן הַתִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה (יָכוֹל) [צָרִיךְ] לְגַלְּחָהּ כְּדִין כָּל תִּגְלַחַת נָזִיר שֶׁמִּצְוָתָהּ לְכַתְּחִלָּה בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד. וְהַיְנוּ דְּכָתַב וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים כוּ', אֲבָל הַשְּׁנִיָּה מְגַלְּחָהּ בְּיוֹם הַשִּׁשִּׁים, וְהַיְנוּ דְּכָתַב שְׁלֹשִׁים יוֹם וּמְגַלֵּחַ, וְיֵשׁ לוֹמַר דְּהָכִי קָאָמַר, וּמְגַלֵּחַ בְּיוֹם הַשְּׁלֹשִׁים עַצְמוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} מוֹקֵי לָהּ בַּגְּמָרָא בְּאִשָּׁה וְקָטָן דְּלָאו בְּנֵי חִיּוּבָא דְהַקָּפַת רֹאשׁ נִינְהוּ כְּדִלְעֵיל: {יא} וְהֵם נַעֲשִׂים בַּחוּץ וְלֹא הָוֵי בְּהוּ מִשּׁוּם חֻלִּין בָּעֲזָרָה. גְּמָרָא: {יב} דְּאִלּוּ חַטָּאת וּשְׁלָמִים לֹא כְּדִלְעֵיל וְעוֹד דְּהָכָא דִּסְפֵק מְצֹרָע הוּא וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהָנִיף, וְשַׁלְמֵי נָזִיר טְעוּנוֹת תְּנוּפָה. תּוֹסָפוֹת: {יג} לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִתְּנָאֵי טָהֳרָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה בֵּין תִּגְלַחַת לְתִגְלַחַת אֶלָּא שִׁבְעָה יָמִים וְלֹא יוֹתֵר. אֶלָּא הַכַּוָּנָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה פָּחוֹת. הָרַמְבַּ"ם: {יד} וְעָשִׁיר שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא בְּקָרְבַּן עָנִי כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִכְתֹּב נְכָסָיו לְאַחֵר וּמֵבִיא קָרְבַּן עָנִי. תּוֹסֶפְתָּא: {טו} כָּךְ הֵשִׁיב רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי לְתַלְמִידָיו, לְפִי שֶׁאֵינָן שָׁוִין, דְּגִלּוּחַ חִלּוּטוֹ שֶׁל מְצֹרָע לְגֹדֶל שֵׂעָר שֶׁל יְמֵי סְפוֹרוֹ, וְגִלּוּחַ נָזִיר טָהוֹר לְהַעֲבִיר דְּאֵינוֹ צָרִיךְ עוֹד גִּדּוּל, וְגִלּוּחַ דִּימֵי סָפְרוֹ שֶׁהוּא גַּם כֵּן לְהַעֲבִיר מִכָּל מָקוֹם גִּלּוּחוֹ לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, שֶׁהֲרֵי בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְגַלֵּחַ וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו. וְגִלּוּחַ דְּנָזִיר טָהוֹר אַחַר זְרִיקַת אֶחָד מִן הַדָּמִים וְגִלּוּחַ דְּנָזִיר טָמֵא שֶׁהוּא גַּם כֵּן קֹדֶם זְרִיקַת אֶחָד מִן הַדָּמִים, מִכָּל מָקוֹם אֵינָם שָׁוִים, דִּמְצֹרָע לִפְנֵי בִיאַת מַיִם כְּדִכְתִיב [וַיִּקְרָא יד] בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלֵּחַ אֶת כָּל שְׂעָרוֹ [וְגוֹ'] וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר. וְנָזִיר טָמֵא אַחַר בִּיאַת מַיִם כְּדִכְתִיב [בְּמִדְבָּר ו] וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ, מַשְׁמַע לְאַחַר טָהֳרָה, דִמְגַלֵּחַ לְאַחַר בִּיאַת מַיִם: {טז} מֵאָה וְעֶשְׂרִים יוֹם. לְפִי מַה שֶּׁכָּתַב בְּדִבְרֵי הָרַ"ב דְּאַחַר שִׁשִּׁים דַּוְקָא וְיוֹם הַגִּלּוּחַ הוּא בְיוֹם הַשִּׁשִּׁים, וְנִמְצָא שֶׁמְּחַשֵּׁב לִנְזִירוּת הַשְּׁלִישִׁי מִיּוֹם הַשִּׁשִּׁים לְפִי שֶׁעוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן, וְנִמְצָא [שֶׁתִּגְלַחַת] הַשְּׁלִישִׁית בְּיוֹם תִּשְׁעִים וְהָרְבִיעִי בְּיוֹם מֵאָה וְעֶשְׂרִים, וּבוֹ בַיּוֹם מֻתָּר לִשְׁתּוֹת יַיִן כוּ'. וְאַחַר, לָאו דַוְקָא. וְאַיְדֵי דְרֵישָׁא נַקְטֵיהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק כו': זאת ההלכה צריכה לששה עיקרים יהיו מצויין בלבך ואז יתבאר עניינם. העיקר הראשון שמחוסר כפורים אסור בקדשים עד שיביא כפרתו ושהמצורע מכלל ארבעה מחוסרי כפרה כמו שיתבאר בפרק ב' מכריתות ואין הנזיר מכלל מחוסרי כפרה כמו שיתבאר שם. והעיקר השני שהמצורע מגלח שתי תגלחיות ואז יביא כפרתו וזה כתוב בתורה התגלחת הראשונה כשנטהר מן הצרעת אחר הטבילה והתגלחת השניה ביום הז' מן התגלתת הראשונה ויביא קרבנותיו בשמיני ואז מותר לו לאכול בקדשים וזה כולו כתוב בתורה (ויקרא י"ד). והעיקר השלישי שימי ספרו הם הימים שבין שתי התגלחיות וימי גמרו והם ימי החלט אין עולין לו מימי הנזירות וכבר בארנו זה בפרק הקודם לזה (הל' ג'). והעיקר הרביעי שאין אדם מגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירו ולצרעתו. והעיקר החמישי וכבר נשנה שנזיר שנטמא בימי הנזירות ואפילו ביום אחרון סותר את הכל. והעיקר הששי הוא נזכר בזאת ההלכה במה שאמר שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי אבל בזמן שהוא ספק אינה דוחה ואחר שכל אלו העיקרים קיימים יתחייב מהם שנזיר אם היה עליו סתם נזירות שהם ל' יום כמו שיתבאר והוא שמדבר בו בזאת ההלכה וכשהוא ביום אחרון מן הל' יום כולם ספק טמא וכמו כן היה באלו השלשים יום ספק מוחלט הנה שאי אפשר לו לאכול בקדשים אלא אחר שישלם כמו הנזירות שהיה עליו וזה ששים יום ואינו מותר לו היין והטומאה ושיפסוק ממנו הנזירות אלא אחר מנין ד' ד' פעמים כמו ימי הנזירות שהם עליו וזה אחר ק' ועשרים יום וטעם זה לפי שהתגלחיות המחוייבות לו הם ד' תגלחיות תגלחת טומאה לפי שהוא ספק טמא ותגלחת טהרה ושתי תגלחות של מצורע לפי שהוא ספק מצורע ויגלח כל אחד מאלו הד' בתשלום זמן הנזירות לפי שאלו שתי הספקות שנפלו בטומאה ובצרעת ארבע הרכבות אחת מהם שהוא טמא ודאי ומוחלט ודאי או טמא ודאי ואינו מוחלט או מוחלט ודאי ואינו טמא או ודאי טהור ואינו לא מצורע ולא טמא מת והתגלחת הראשונה שיגלח אחר תשלום ל' יום שהיה בהם ספק טמא וספק מוחלט אם הוא אינו לא טמא ולא מוחלט אינו חייב באחרת ואם היה הוא מוחלט וטמא תהיה זאת התגלחת הראשונה משתי החגלחיות המחוייבות למצורע ואין אנו יכולין לגלחו התגלחת השניה ביום הז' מזאת התגלחת לפי שהוא מוחלט בספק ונחוש שמא אינו מצורע אבל הוא טמא ודאי וכבר סתר הל' יום הראשונים מפני הטומאה והוא עכשיו באלו הל' יום השניים נזיר ואינו מותר תגלחתו בימי הנזירות זאת התגלחת השניה המחוייבת לו בהיותו ספק מוחלט אחר שהיא ספק וזהו ענין מה שאמרו לגלחו בתוך שבעה אי אפשר דילמא לאו מוחלט הוא ורחמנא אמר (במדבר ו') תער לא יעבור על ראשו לפיכך נניחהו עד שישלים השלשים יום השניים ואז נגלחהו התגלחת השניה אשר בה נשלמה טהרת מצורע ואז יאכל בקדשים לפי שהוא כבר גלח שתי התגלחיות ובין כל אחת ואחת ל' יום ואם היה מוחלט כבר נטהר לפי שאינו מתנאי הטהרה שלא יהיה בין תגלחת ותגלחת אלא שבעה ימים ולא יותר אלא הכוונה שלא יהיה פחות וכבר נתבאר שאי אפשר לו טהרתו אלא אחר ששים יום ונשאר ענין היתר שתיים היין והטומאה ונאמר ג"כ אילו מוחלט ודאי היה בשלשים יום הראשונים והיו ימי גמרו והל' השניים היו ימי ספרו והם אותן שיהיו בין שתי התגלחיות כמו שבארנו והעיקר אצלנו שימי גמרו וימי ספרו אין עולין לו לפיכך צריך שישהא אחר אלו הס' יום ל' יום נזיר ויגלח תגלחת שלישית ואמנם אילו היה מוחלט בלבד לא היה צריך יותר אלא שאנו אומרים גם כן שמא טמא היה בודאי ועל כל פנים יש לו לגלח תגלחת טומאה לפי שלא תעלה תגלחת אחת לנזירו ולצרעתו לפיכך ישהא שלשים יום פעם רביעית ויגלח תגלחת רביעית ותהיה התגלחת הראשונה מזאת הד' לספק ימי גמרו ר"ל התגלחת הראשונה מב' התגלחיות המחוייבות למוחלט והתגלחת השניה לספק ספרו ר"ל הב' משתי תגלחיות המוחלט והתגלחת השלישית לספק טומאתו שצריך שתהיה ג"כ אחר ימי נזירות עד שיסתור אותה אחר שזה הספק נתחדש בימי הנזירות כמו שבארנו בתחלה והתגלחת הרביעית תגלחת טהרה ועל זה ההיקש בעצמו יהיה הדין במי שנזר בנזיר י' שנים על דרך משל ואח"כ היה בהם כולם ספק מוחלט ונתחדש לו ספק טומאה בסופם הנה הוא אוכל בקדשים אחר כ' שנה ושותה ביין אתר מ' שנה כמו שבארנו והוא מה שאמרו בת שנה ר"ל נזירות בת שנה אוכל בקדשים אחר שתי שנים ושותה ביין אחר ד' שנים ומגלח ד' תגלחיות ואמנם הקרבנות שיקריב אין ספורו נאות בכוונת זה הפירוש: (רמב"ם)
פרק ט
פרק ט - משנה א
הַגּוֹיִם אֵין לָהֶם נְזִירוּת. נָשִׁים וַעֲבָדִים יֵשׁ לָהֶם נְזִירוּת. חֹמֶר בַּנָּשִׁים מִבָּעֲבָדִים, שֶׁהוּא כוֹפֶה אֶת עַבְדּוֹ וְאֵינוֹ כוֹפֶה {א} אֶת אִשְׁתּוֹ. חֹמֶר בָּעֲבָדִים מִבַּנָּשִׁים, שֶׁהוּא מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מֵפֵר נִדְרֵי עַבְדּוֹ. הֵפֵר לְאִשְׁתּוֹ, הֵפֵר עוֹלָמִית. הֵפֵר לְעַבְדּוֹ, יָצָא לְחֵרוּת מַשְׁלִים נְזִירוּתוֹ. עָבַר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא יִשְׁתֶּה, וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִשְׁתֶּה {ו}: ר"ע מברטנורה הַגּוֹיִם אֵין לָהֶם נְזִירוּת. אַף עַל גַּב דְּגוֹיִם מַקְרִיבִין נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל, אִם נָדַר בְּנָזִיר אֵין עָלָיו תּוֹרַת נְזִירוּת וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹת יַיִן וְלִטַּמֵּא לְמֵתִים, דִּכְתִיב בְּרֵישׁ פָּרָשַׁת נָזִיר (בְּמִדְבָּר ו) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נוֹדְרִים בְּנָזִיר וְאֵין גּוֹיִם נוֹדְרִים בְּנָזִיר: שֶׁהוּא כוֹפֶה אֶת עַבְדּוֹ. כּוֹפֵהוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטָּמֵא לְמֵתִים בְּעַל כָּרְחוֹ: וְאֵינוֹ כוֹפֶה אֶת אִשְׁתּוֹ. בְּעַל כָּרְחָהּ. וּבִשְׁאָר נְדָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ אוֹ בִטּוּל מְלָאכָה, אֵין הָרַב צָרִיךְ לָכוֹף אֶת הָעֶבֶד אֶלָּא הֵם בְּטֵלִים מֵאֲלֵיהֶם {ב}, דִּכְתִיב (שָׁם ל) לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ, מִי שֶׁנַּפְשׁוֹ קְנוּיָה לוֹ, יָצָא עֶבֶד שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ קְנוּיָה לוֹ. וְכֵן הַשְּׁבוּעוֹת כֻּלָּם שֶׁנִּשְׁבַּע הָעֶבֶד, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ בֵּין שֶׁאֵין בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ, אֵין רַבּוֹ צָרִיךְ לְכוֹפוֹ, שֶׁמֵּאֲלֵיהֶם בְּטֵלִים, שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ רְשׁוּת לְעַצְמוֹ {ג}. אֲבָל נְדָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ וְאֵין בָּהֶם בִּטּוּל מְלָאכָה לְרַבּוֹ, חַיָּב הָעֶבֶד לְקַיְּמָם וְאֵין רַבּוֹ יָכוֹל לְכוֹפוֹ עֲלֵיהֶם לְבַטְּלָם: מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מֵפֵר נִדְרֵי עַבְדּוֹ. שֶׁאִם נִתְרַצָּה בְנֶדֶר שֶׁנָּדְרָה אִשְׁתּוֹ אַחַר שֶׁהֵפֵר לָהּ וְרוֹצֶה שֶׁתְּקַיְּמֶנּוּ, אֵינָהּ חַיֶּבֶת לְקַיְּמוֹ אַחַר שֶׁהֵפֵר לָהּ פַּעַם אַחַת {ד}. וְאִם כָּפָה אֶת עַבְדּוֹ לַעֲבֹר עַל נִדְרוֹ וְרָצָה אַחַר כָּךְ בְּקִיּוּמוֹ, חַיָּב הָעֶבֶד לְקַיְּמוֹ: הֵפֵר לְעַבְדּוֹ יָצָא לְחֵרוּת מַשְׁלִים נְזִירוּתוֹ. לָאו דַוְקָא הֵפֵר, אֶלָּא אִם כָּפָה אֶת עַבְדּוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטָּמֵא לְמֵתִים וְאַחַר כָּךְ יָצָא הָעֶבֶד לְחֵרוּת, חַיָּב הָעֶבֶד לְהַשְׁלִים נְזִירוּתוֹ {ה} אַחַר שֶׁיָּצָא לְחֵרוּת. וְרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ הֵפֵר לְעַבְדּוֹ יָצָא לְחֵרוּת, שֶׁהָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ מוּפָר לְךָ, פָּקַע זְכוּת הָאָדוֹן מִמֶּנּוּ וְיֵצֵא הָעֶבֶד לְחֵרוּת בִּשְׁבִיל כֵּן וְצָרִיךְ שֶׁיַּשְׁלִים נְזִירוּתוֹ. וְלִבִּי מְהַסֵּס בְּפֵרוּשׁ זֶה: עָבַר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו. שֶׁבָּרַח מֵרַבּוֹ אַחַר שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר לֹא יִשְׁתֶּה. יַיִן כְּדֵי שֶׁיִּצְטַעֵר וְיָשׁוּב לְרַבּוֹ שֶׁיִּכְפֵּהוּ לַעֲבֹר עַל נִדְרוֹ וְיִהְיֶה מֻתָּר לִשְׁתּוֹת יַיִן: וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יִשְׁתֶּה. שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה וְיָמוּת, שֶׁהֲרֵי עָתִיד הוּא לָשׁוּב לְרַבּוֹ, שֶׁיְּבַקֵּשׁ רַבּוֹ אַחֲרָיו וְיַחְזִירֶנּוּ, וְנִמְצָא כְאִלּוּ הוּא בִּרְשׁוּת רַבּוֹ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} וְאֵינוֹ כוֹפֶה כוּ'. פֵּרוּשׁ הַכְּפִיָּה לְחוּדָא לֹא מַהֲנְיָא אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁגַּם כֵּן יְבַטְּלֶנּוּ בְלִבּוֹ, כְּמוֹ שֶּׁאִיתָא בְּמִשְׁנָה ח' פֶּרֶק י' דִּנְדָרִים: {ב} וְכִי תֵימָא אַמַּאי יֵשׁ לָהֵן נְזִירוּת, בַּגְּמָרָא מַפִּיק לָהּ מִקְּרָא דִּכְתִיב וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, לְרַבּוֹת אֶת הָעֲבָדִים, וְלֹא תֵילַף לַהּ מִשְּׁאָר נְדָרִים: {ג} קָשֶׁה מַאי שְׁנָא שְׁבוּעוֹת מִנְּדָרִים כוּ'. וּמַסִּיק וְנִרְאֶה וַדַּאי שֶׁגִּרְסָא אַחֶרֶת הָיְתָה לְהָרַ"ב בַּגְּמָרָא. וְטַעְמָא רַבָּה נִרְאֶה לִי לְחַלֵּק בֵּין נְדָרִים לִשְׁבוּעוֹת, שֶׁהַנְּדָרִים אִסּוּר חֶפְצָא עֲלֵיהּ וְהַשְּׁבוּעוֹת אָסַר נַפְשֵׁיהּ אַחֶפְצָא, וּלְפִיכָךְ שְׁבוּעוֹת דְּאוֹסֵר נַפְשֵׁיהּ וְאֵין לוֹ רְשׁוּת לְעַצְמוֹ אֵין חָלִין כְּלָל אֵיזֶה שְׁבוּעָה שֶׁתִּהְיֶה, אֲבָל נְדָרִים שֶׁאוֹסֵר הַחֵפֶץ עָלָיו, כְּשֶׁאֵין לְרַבּוֹ שׁוּם הֲרָעָה בָּזֶה הַנֶּדֶר, שַׁפִּיר נֶאֱסָר הַחֵפֶץ עָלָיו: {ד} לְפִי זֶה, הֵפֵר לְאִשְׁתּוֹ הֵפֵר עוֹלָמִית, פֵּרוּשָׁא קָא מְפָרֵשׁ. וְזֶה לְשׁוֹן רַשִׁ"י, חֹמֶר בָּעֲבָדִים מִבַּנָּשִׁים שֶׁהוּא מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ וְאֵיזֶה חֹמֶר בָּעֲבָדִים מִבַּנָּשִׁים, שֶׁאִם הֵפֵר לְאִשְׁתּוֹ הֵפֵר לָהּ עוֹלָמִית: {ה} שֶׁקִּבֵּל עָלָיו, וּמַתְחִיל וּמוֹנֶה כְּבַתְּחִלָּה, וְאִם מָנָה קְצָת בִּפְנֵי רַבּוֹ, מַשְׁלִים אֶת הַשְּׁאָר. רַשִׁ"י: {ו} וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר וְכוּ'. וְהָרַמְבַּ"ם פָּסַק כְּרַבִּי מֵאִיר. וְהָרַאֲבַ"ד הִשִּׂיג דְּרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי הֲלָכָה כְרַבִּי יוֹסֵי: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הכותים אין להם נזירות נשים ועבדים יש להן כו': חומר בעבדים מבנשים שהוא מפר נדרי אשתו כו': עבר מכננד פניו ר"מ אומר לא ישתה ורבי יוסי אומר ישתה כו': בתחילת פרשת נזיר נאמר (במדבר ו') דבר אל בני ישראל ואמרו בני ישראל ולא עובדי כוכבים ואמר הבורא יתברך בענין השבועות והנדרים כולם (שם ל') לאסור אסר על נפשו ואמרו מי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו וכפוף הוא שיכריחהו על שתיית היין והטומאה והעיקר אצלנו בעבדים לנזירות כופהו לנדרים אינו יכול לכפותו לשבועה אינו צריך לכפותו לפי שלא ישבע אלא על מה שיש לו רשות והוא אין לו רשות בעצמו ואמנם הנדרים המחוייבים לו כגון שיאמר עלי כך וכך כל זמן שאעשה כך וכך או שיאסור על עצמו דברים שאין בהם עינוי נפש שלא יגיע לעבד נזק לעצמו ולא יתבטל רצון רבו ואם אמר אדם לעבדו מופר לך כבר בטל ממנו זכותו וחזר בן חורין לכך משלים נזירותו. ומה שאמר עבר מלפניו רוצה לומר אם ברח ממנו או שיצא מאצלו והוא נזיר ר' מאיר אומר לא ישתה בשביל שידאג ויחזור לרבו שיכריחנו לשתות יין ור' יוסי אומר ישתה כדי שלא יחליש וימות שאי אפשר שרבו לא יבקשנו ויחפשנו ויחזור לרשותו ונמצא כאילו הוא נשאר ברשותו: (רמב"ם)
פרק ט - משנה ב
נָזִיר שֶׁגִּלַּח וְנוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא טָמֵא, אִם טֻמְאָה יְדוּעָה, סוֹתֵר. וְאִם טֻמְאַת הַתְּהוֹם, אֵינוֹ סוֹתֵר. אִם עַד שֶׁלֹּא גִלַּח, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ סוֹתֵר. כֵּיצַד, יָרַד לִטְבֹּל בִּמְעָרָה וְנִמְצָא מֵת צָף עַל פִּי הַמְּעָרָה, טָמֵא {י}. נִמְצָא מְשֻׁקָּע {יא} בְּקַרְקַע הַמְּעָרָה, יָרַד לְהָקֵר, טָהוֹר. לִטַּהֵר מִטֻּמְאַת מֵת, טָמֵא, שֶׁחֶזְקַת טָמֵא טָמֵא וְחֶזְקַת טָהוֹר טָהוֹר, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר: ר"ע מברטנורה נָזִיר שֶׁגִּלַּח. שֶׁהֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו וְגִלֵּחַ עֲלֵיהֶן וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ שֶׁנִּטְמָא בִּימֵי נְזִירוּתוֹ: אִם טֻמְאָה יְדוּעָה. טֻמְאָה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁהָיְתָה יְדוּעָה, כְּגוֹן שֶׁאֵינָהּ קֶבֶר הַתְּהוֹם {ז}: סוֹתֵר. וְחוֹזֵר וּמוֹנֶה נְזִירוּת אַחֶרֶת: וְאִם טֻמְאַת הַתְּהוֹם אֵינוֹ סוֹתֵר. אִם נוֹדַע לוֹ שֶׁבַּמָּקוֹם שֶׁעָבַר הָיְתָה טֻמְאַת הַתְּהוֹם וְהִיא טֻמְאָה שֶׁאֵין אֶחָד מַכִּירָהּ אֲפִלּוּ בְּסוֹף הָעוֹלָם, אַף עַל פִּי שֶׁוַּדַּאי טָמֵא הָיָה, אֵינוֹ סוֹתֵר, דַּהֲלָכָה הִיא כָּךְ בַּנָּזִיר: אִם עַד שֶׁלֹּא גִּלַּח. תִּגְלַחַת טָהֳרָה, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר הֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו. הוֹאִיל וְנוֹדַע לוֹ קֹדֶם הַגִּלּוּחַ: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ. בֵּין טֻמְאָה יְדוּעָה בֵּין טֻמְאַת הַתְּהוֹם, סוֹתֵר. דְּהָא דִגְמִירֵי דְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם אֵינָהּ סוֹתֶרֶת, הַיְנוּ דַוְקָא אַחַר גִּלּוּחַ שֶׁל טָהֳרָה {ח}: כֵּיצַד. דִּין טֻמְאַת הַתְּהוֹם: יָרַד לִטְבֹּל בִּמְעָרָה. שֶׁהָיָה טָמֵא טֻמְאַת שֶׁרֶץ אוֹ טֻמְאָה אַחֶרֶת כַּיּוֹצֵא בָּהּ שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מֵת, וְיָרַד לִטְבֹּל מִטֻּמְאָתוֹ, וְנִמְצָא כַּזַּיִת מִן הַמֵּת צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם סָפֵק נִטְמָא בּוֹ אוֹ לֹא נִטְמָא, טָמֵא. וְהָא דְקַיְמָא לָן {ט} סְפֵק טֻמְאָה צָפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם טָהוֹר, הָנֵי מִלֵּי בְּטֻמְאַת שֶׁרֶץ, אֲבָל בְּטֻמְאַת מֵת, טָמֵא. וְאִם נוֹדַע לוֹ סָפֵק זֶה אַף אַחַר שֶׁגִּלַּח, טָמֵא, דְּהַיְנוּ טֻמְאָה יְדוּעָה, הוֹאִיל וְהָיְתָה בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּרְאוּהָ בְּנֵי אָדָם. וְהַאי דְנָקַט יָרַד לִטְבֹּל, רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לָן, דְּאַף עַל גַּב דְּהַטּוֹבֵל מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה נִזְהַר מִכָּל דָּבָר הַמְּטַמֵּא, אֲפִלּוּ הָכִי טָמֵא: נִמְצָא מְשֻׁקָּע בְּקַרְקַע הַמְּעָרָה. בַּמָּקוֹם שֶׁטָּבַל וּבְוַדַּאי נִטְמָא. אִם נוֹדַע לוֹ אַחַר שֶׁגִּלַּח, טָהוֹר וְאֵינוֹ סוֹתֵר, דְּהַיְנוּ טֻמְאַת הַתְּהוֹם, שֶׁהָיְתָה בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא הָיְתָה יְדוּעָה לְשׁוּם אָדָם: יָרַד לְהָקֵר טָהוֹר. אַף עַל פִּי שֶׁיָּרַד לְהָקֵר וּלְהִצְטַנֵּן וְלֹא יָרַד לִטְבֹּל כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִזְהָר מִטֻּמְאָה, אֲפִלּוּ הָכִי טָהוֹר אִם לֹא הָיָה טְמֵא מֵת. אֲבָל אִם יָרַד לִטָּהֵר מִטֻּמְאַת מֵת וְטָבַל בַּמְּעָרָה שֶׁהָיָה הַמֵּת מְשֻׁקָּע בָּהּ וְהִשְׁלִים נְזִירוּתוֹ, אוֹ טְמֵא מֵת שֶׁטָּבַל וְאַחַר כָּךְ קִבֵּל עָלָיו נְזִירוּת, טָמֵא וְסוֹתֵר, שֶׁחֶזְקַת טָמֵא טָמֵא וְחֶזְקַת טָהוֹר טָהוֹר: שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר. כְּלוֹמַר טַעַם וְעִקָּר יֵשׁ לַדָּבָר לוֹמַר דְּלֹא גְמִירֵי הִלְכָתָא לְטֻמְאַת הַתְּהוֹם שֶׁהִיא טְהוֹרָה בְּנָזִיר אֶלָּא כְשֶׁהָיָה הַנָּזִיר בְּחֶזְקַת טָהוֹר וְלֹא כְשֶׁהָיָה בְּחֶזְקַת טָמֵא {יב}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ז} וּמַשְׁמַע דְּאִלּוּ קֶבֶר הַתְּהוֹם לֹא הָיְתָה יְדוּעָה מִקְרֵי. וְכֵן הוּא בְּהֶדְיָא בַגְּמָרָא. וְתֵימַהּ לִי שֶׁהֲרֵי נוֹדַע לְמִי שֶׁקְּבָרוּהוּ שָׁם [בְּפֶרֶק ז' דִּפְסָחִים] וְהַתּוֹסָפוֹת כָּתְבוּ וְאִיכָּא לְמֵימַר כְּגוֹן שֶׁנָּפַל בַּקֶּבֶר וָמֵת: {ח} בְּמִשְׁנָה ז' פֶּרֶק ז' דִּפְסָחִים כָּתַב דִּלְאַחַר שֶׁהֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה, מַשְׁמַע דְּלֹא אִכְפַּת לָן בַּגִּלּוּחַ כוּ'. וְנִרְאֶה שֶׁהָרַ"ב סוֹבֵר כִּלְשׁוֹן אַחֵר שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, דִּבְטֻמְאַת הַתְּהוֹם אֲפִלּוּ רַבָּנָן מוֹדוּ דְּנִזְרַק אֶחָד מִן הַדָּמִים סַגִּי. וּמִיהוּ לְשׁוֹן הָרַ"ב בִּפְסָחִים אֵינוֹ מְדֻקְדָּק. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} בְּמִשְׁנָה ח' פֶּרֶק ד' דְּטָהֳרוֹת וְעַיֵּן שָׁם: {י} טָמֵא. דִּסְפֵק טֻמְאָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד סְפֵקוֹ טָמֵא. תּוֹסָפוֹת: {יא} מְשֻׁקָּע. לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, וּכְבָר הִגִּיעַ לְךָ מִזֶּה הַמָּקוֹם עִנְיָן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מָצוּי לְזִכָּרוֹן תָּמִיד, וְהוּא שֶׁהַמֵּת כְּשֶׁנִּמְצָאֵהוּ בְּעִנְיָן [שֶׁאֶפְשָׁר] שֶׁלֹּא יָדַע אוֹתוֹ שׁוּם אָדָם בָּזֶה הַמָּקוֹם, הִנֵּה אֲנַחְנוּ נַחְשְׁבֵהוּ בְּמַדְרֵגַת טֻמְאַת הַתְּהוֹם אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁנִּמְצָא מִי שֶׁיָּדַע כוּ'. וְאִם נִמְצָאֵהוּ מְגֻלֶּה וְנִרְאֶה, לֹא נֹאמַר אוּלַי לֹא עָבַר שׁוּם אָדָם עָלָיו וְלֹא רָאָהוּ וְאֵין מִי שֶׁיֵּדָעֵהוּ, אֶלָּא נֹאמַר שֶׁכְּבָר נוֹדַע וְאֵינָהּ טֻמְאַת הַתְּהוֹם: {יב} וְכֵן פֵּרְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת. וְאֵין לְשׁוֹן הַתַּנָּא סוֹבֵל פֵּרוּשׁ זֶה. וּמִלְּשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם נִרְאֶה שֶׁהוּא טַעַם לָמָּה נֵלֵךְ אַחַר הַחֲזָקוֹת, וְזֶה לְפִי שֶׁאִם לֹא נֵלֵךְ אֶלָּא נֹאמַר שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁנִּשְׁתַּנָּה מִמַּה שֶּׁהָיָה מֻחְזָק בּוֹ לֹא נוּכַל לַעֲמֹד בְּשׁוּם עִנְיָן, שֶׁכְּשֶׁתֹּאמַר אֶפְשָׁר שֶׁהוּא כֵּן תּוּכַל כְּמוֹ כֵן לוֹמַר בְּהֶפֶךְ, שֶׁהָאֶפְשָׁרִים אֵין לָהֶם תַּכְלִית שֶׁנּוּכַל לַעֲמֹד בְּשׁוּם אֶחָד מֵהֶם, וְזֶהוּ שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר, כְּלוֹמַר שֶׁאֵין עֲמִידָה בַּדָּבָר הָאֶפְשָׁרִי וּכְאִלּוּ יֵשׁ לוֹ רַגְלַיִם לַהֲלוֹךְ תָּמִיד: (עיקר תוי"ט). רמב"ם נזיר שגילח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה כו': טומאת התהום היא הטומאה הנעלמת אשר לא ידעה אדם בשום פנים ר"ל שאין רמז וראיה שיש בזה המקום מת ושהוא מקום טומאה עד שנטמא זה והוא לא ידע וזהו מה שאמרו כל שאין מכירה אחד בסוף העולם ועוד אמרו לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד לאפוקי הרוג דלא לפי שכבר נודע מי שהרגו בלי ספק וכמו כן נקרא הקבר אשר לא ידעו אדם בשום פנים קבר התהום והנזיר שנטמא בקבר התהום וידע אחר טומאתו שהוא נטמא במת אינו מבטל ימי הנזירות ואינו סותר ואין זה לקוח מהקבר ואין לו ראיה אלא הלכה למשה מסיני והוא מה שאמרו טומאת התהום גמרא גמירי להו ומה שאמר נזיר שגלח ר"ל תגלחת טהרה ואחר כך ידע שהוא נטמא בימי הנזירות טומאת התהום עשו ספיקו טמא ואפילו היתה הטומאה שטה על פני המים מפני שהיא טומאת מת ונבאר בפ' רביעי ממסכת טהרות (הלכה ח') שספק טומאה צפה על פני המים טהור אמנם זה בשרץ לבדו ונבאר ראיה לזה ופי' להקר להצטנן והוא שם הצנה ומה שאמרנו שספיקו טהור כשידע זה אחר התגלחת שהיא בהיותה טומאת התהום לפי שהוא משוקע בקרקע ויש לנו לומר שלא ידע בה שום אדם ואין אנו יכולין לומר כן כשצף על פני המים לפי שהוא מזומן שיראוהו בני אדם וידעוהו וכבר הגיע לך מזה המקום ענין צריך שיהיה מצוי לזכרון תמיד והוא שמת כשנמצאהו בענין (ב) שאי אפשר שלא ידע אותו שום אדם בזה המקום הנה אנחנו נחשבהו במדרגת טומאת התהום אא"כ נמצא מי שידע בו ואם נמצאהו מגולה ונראה לא נאמר אולי לא עבר שום אדם עליו ולא ראהו ואין מי שידעהו אלא נאמר שכבר נודע ואינה טומאת התהום ואשוב אל הכוונה אם זה אשר ירד ליטהר מטומאת מת וטהר והשלים נזירותו ואח"כ ידע שזאת המערה שנטהר בה היה בה מת משוקע בקרקע המערה סותר ויעמוד בחזקת טומאה והטעם בזה מה שאמר שחזקת טמא טמא ופי' רגלים לדבר שהענין יצא לדבר שאין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשריות ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהיה נניחהו בחזקתו עד שיבא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה וכל דבר שיהיה בו ספק ואפשרות אחר ה"ז לא יסתלק החזקה אחר כן הביא כל מה שדומה לזה: (רמב"ם)
פרק ט - משנה ג
הַמּוֹצֵא מֵת בִּתְחִלָּה מֻשְׁכָּב כְּדַרְכּוֹ, נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ. מָצָא שְׁנַיִם, נוֹטְלָן וְאֶת תְּבוּסָתָן {טו}. מָצָא שְׁלשָׁה, אִם יֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמֹנֶה, הֲרֵי זוֹ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת. בּוֹדֵק הֵימֶנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּה. מָצָא אֶחָד בְּסוֹף עֶשְׂרִים אַמָּה, בּוֹדֵק הֵימֶנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּה, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר, שֶׁאִלּוּ מִתְּחִלָּה מְצָאוֹ, נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ: ר"ע מברטנורה הַמּוֹצֵא מֵת מִתְּחִלָּה. שֶׁלֹּא הָיָה יָדוּעַ שֶׁהָיָה שָׁם קֶבֶר. וְהַיְנוּ דְאָמְרִינַן בַּגְּמָרָא הַמּוֹצֵא וְלֹא שֶׁהָיָה מָצוּי {יג}. וְעוֹד דָּיְקִינַן מִלִּישְׁנָא דְּמַתְנִיתִין מֵת וְלֹא שֶׁהָיָה הָרוּג {יד}: מֻשְׁכָּב. וְלֹא שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב: כְּדַרְכּוֹ. וְלֹא שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ מֻנָּח בֵּין יַרְכוֹתָיו. דְּכָל הָנֵי חָיְשִׁינַן לְהוּ שֶׁמָּא גוֹיִם הֵם, שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לִקְבֹּר מֵתֵיהֶן כָּךְ: נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּפוּשָׂתוֹ. מֻתָּר לְפַנּוֹתוֹ מִשָּׁם וּלְקָבְרוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, וְצָרִיךְ שֶׁיִּטֹּל מִן הֶעָפָר שֶׁל הַקֶּבֶר עִמּוֹ כְּדֵי תְפִישָׂה, שֶׁהוּא כָּל הֶעָפָר תִּחוֹחַ שֶׁתַּחְתָּיו {טז}. וְחוֹפֵר בְּקַרְקַע בְּתוּלָה שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת {יז}. דִּכְתִיב (בְּרֵאשִׁית מז) וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִקְבֻרָתָם, שֶׁאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִמִּצְרַיִם, אֶלָּא הָכִי קָאָמַר, מֵעָפָר שֶׁל מִצְרַיִם טֹל עִמִּי: מָצָא שְׁלֹשָׁה אִם יֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת עַד שְׁמֹנֶה. כְּלוֹמַר מִקֶּבֶר רִאשׁוֹן עַד שְׁלִישִׁי אֵין פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת {יח} וְלֹא יוֹתֵר מִשְּׁמֹנֶה: הֲרֵי זוֹ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת. וְנִכָּר שֶׁלְּשֵׁם קְבוּרָה נְתָנוּם שָׁם, וְאָסוּר לְפַנּוֹתָם. וַאֲפִלּוּ מֵת אֶחָד אִם נִכָּר שֶׁלְּשֵׁם קְבוּרָה נָתוּן שָׁם אָסוּר לְפַנּוֹתוֹ. אֶלָּא שֶׁבְּאֶחָד אוֹ בִּשְׁנַיִם אָנוּ תוֹלִין שֶׁלֹּא נִקְבְּרוּ שָׁם אֶלָּא לְפִי שָׁעָה וְהָיָה דַּעְתָּם לְפַנּוֹתָם. אֲבָל בִּשְׁלֹשָׁה מוּכָח שֶׁזֶּה מָקוֹם מְיֻחָד לִקְבָרוֹת. וְאֹרֶךְ הַמְּעָרָה דַּרְכָּהּ לִהְיוֹת שֵׁשׁ וְרָחְבָּהּ אַרְבַּע וַאֲלַכְסוֹנָהּ עוֹדֵף שְׁתֵּי אַמּוֹת דְּהַיְנוּ שְׁמֹנֶה. לְהָכִי תְּנַן מֵאַרְבַּע עַד שְׁמֹנֶה. כִּמְלֹא מִטָּה וְקוֹבְרֶיהָ לֹא גָּרְסִינַן לַהּ הָכָא {יט}: וּבוֹדֵק הֵימֶנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּה. שֶׁהַמְּעָרָה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל שֵׁשׁ, וְהֶחָצֵר שֶׁהַמְּעָרוֹת פְּתוּחִין לוֹ מִכָּאן וּמִכָּאן שֵׁשׁ עַל שֵׁשׁ, דְּהָכִי סְבִירָא לְהוּ לְרַבָּנָן בְּפֶרֶק הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת [קב:], נִמְצָא אֹרֶךְ שְׁתֵּי מְעָרוֹת וְחָצֵר שֶׁבֵּינֵיהֶן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמּוֹת {כ}. וּלְפִי שֶׁפְּעָמִים בּוֹדֵק מְעָרָה אַחַת בַּאֲלַכְסוֹנָהּ {כא} וְהָאֲלַכְסוֹן שֶׁל מְעָרָה אַחַת עוֹדֵף שְׁתֵּי אַמּוֹת בְּקֵרוּב {כב}, נִמְצְאוּ עֶשְׂרִים אַמּוֹת, שְׁמֹנֶה דִּמְעָרָה רִאשׁוֹנָה בַּאֲלַכְסוֹנָהּ, וְשֵׁשׁ דְּחָצֵר שֶׁבֵּין שְׁתֵּי הַמְּעָרוֹת, וְשֵׁשׁ דִּמְעָרָה שְׁנִיָּה, דְּחַד אֲלַכְסוֹן אָמְרִינַן, תְּרֵי אֲלַכְסוֹנִי לֹא אָמְרִינַן, וְהַיְנוּ דְקָתָנֵי עֶשְׂרִים. וְעוֹד צָרִיךְ לִבְדֹּק מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה עֶשְׂרִים אַמָּה, דְּהַיְנוּ אַרְבָּעִים אַמָּה, דְּשֶׁמָּא זוֹ הִיא מְעָרָה שֶׁבְּמִזְרַח הֶחָצֵר וְיֵשׁ עֲדַיִן אַחֶרֶת כְּנֶגְדָּהּ בְּמַעֲרַב הֶחָצֵר. אִי נַמִּי זוֹ הִיא שֶׁבְּמַעֲרַב הֶחָצֵר וְיֵשׁ עֲדַיִן אַחֶרֶת בְּמִזְרַח הֶחָצֵר {כג}: מָצָא אֶחָד בְּסוֹף עֶשְׂרִים בּוֹדֵק הֵימֶנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּה. דְּמִי יֵימַר דְּמִבֵּית הַקְּבָרוֹת הַוְיָא הַהִיא מְעָרָה, שֶׁמָּא קֶבֶר אַחֵר הוּא וְחָצֵר אַחֶרֶת שֶׁל אָדָם אַחֵר, וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת גַּם לְשָׁם כָּל בְּדִיקוֹת דִּלְעֵיל, דִּכְמוֹ שֶׁיֵּשׁ שָׁם קֶבֶר כְּמוֹ כֵן יֵשׁ אֲחֵרִים: שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר. שֶׁזּוֹ הַשָּׂדֶה עֲשׂוּיָה לִקְבָרִים וְהָיוּ בָּהּ גַּם מְעָרוֹת אֲחֵרוֹת {כד}. וּמִשּׁוּם רַגְלַיִם לַדָּבָר תָּנֵי כָּל הָנֵי מִשְׁנָיוֹת הָכָא: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יג} שֶׁלְּשֵׁם קְבוּרָה נִקְבַּר שָׁם. אֲבָל יָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ כָּאן קֶבֶר וְלֹא נוֹדַע אִי לְשֵׁם קְבוּרָה אִי לְפִי שָׁעָה, לֹא מִקְרֵי מָצוּי. תּוֹסָפוֹת: {יד} שֶׁאִם מָצָא אֶחָד מְגֻיָּד אוֹ שְׁלָשְׁתָּן מְגֻיָּדִים אָמְרִינַן דְּהָכִי אִתְרַמִּי שֶׁנֶּהֶרְגוּ לְשָׁם וְנִקְבְּרוּ שָׁם שֶׁלֹּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְלֹא מַחְזְקִינַן לָהּ בִּשְׁכוּנַת קְבָרוֹת אֶלָּא נוֹטְלָן וְאֶת תְּבוּסָתָן. רַשִׁ"י. וְתוֹסָפוֹת מְפָרְשֵׁי כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא דְּמֵת שֶׁחָסַר אֵין לוֹ תְּבוּסָה וְאֵין לוֹ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת, וְשֶׁמָּא הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי הוּא. עַד כָּאן: {טו} תְּבוּסָתָן. הָרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ תְּבוּסָה הַמָּקוֹם שֶׁמִּתְגַּלְגֵּל בּוֹ. נִגְזַר מִלָּשׁוֹן מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמַיִךְ [יְחֶזְקֵאל טז]: {טז} שֶׁנַּעֲשָׂה מֵחֲמַת הַדָּם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ וּמֵחֲמַת מֹהַל שֶׁיָּצָא מִן הַמֵּת. רַשִׁ"י: {יז} דְּאָמְרִינַן כְּשִׁעוּר שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת נִבְלָע בַּקַּרְקַע. רַשִׁ"י: {יח} כְּלוֹמַר דְּאִלּוּ נִקְבָּרִין רְצוּפִין בְּפָחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת אִיכָּא לְמֵימַר דְּעַל יְדֵי הַדֹּחַק נִקְבְּרוּ לְשָׁם עַל מְנָת לְפַנּוֹתָן הַיּוֹם וּלְמָחָר כוּ'. וּמְפָרֵשׁ רַבֵּנוּ תַם דְּהָנֵי שְׁלֹשָׁה הַיְנוּ שְׁנַיִם לָרֹחַב וְאֶחָד לָאֹרֶךְ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יט} כְּלוֹמַר אֲבָל בְּבָבָא בַּתְרָא פֶּרֶק ו' גָּרְסִינַן לַהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כ} וּלְפִי זֶה הֶחָצֵר עוֹדֵף אַמָּה מִכָּאן וּמִכָּאן, שֶׁאֵין אֹרֶךְ הַמְּעָרָה כְּנֶגֶד הֶחָצֵר אֶלָּא רָחְבָּהּ: {כא} וּלְשׁוֹן גְּמָרָא, כְּגוֹן שֶׁבָּדַק בַּאֲלַכְסוֹנָהּ, וּפֵרֵשׁ רַשְׁבַּ"ם שֶׁבָּדַק מְעָרָה רִאשׁוֹנָה בַּאֲלַכְסוֹנָהּ כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא יָפֶה אֶת הַמֵּתִים, שֶׁאִם זֶה נִמְשָׁךְ לִפְנִים מִזֶּה אוֹ הָאֶחָד מִן הַמֵּתִים קָצָר וְהָאֶחָד אָרֹךְ, הֲרֵי נָקֵל לִמְצֹא כֻּלָּן בָּאֲלַכְסוֹן. הָרַ"שׁ: {כב} וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם, אֲלַכְסוֹנָהּ שֶׁל מְעָרָה יוֹתֵר מִשֶּׁבַע אַמּוֹת, לָכֵן לָקַח הוּא שְׁמֹנֶה לְחֻמְרָא. עַד כָּאן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב אֵיכוּת הַחֶשְׁבּוֹן: {כג} וְתַנָּא לָשׁוֹן קָצָר נָקַט בְּדִיקַת עֶשְׂרִים אַמָּה, לְאַשְׁמְעִינַן דְּאֹרֶךְ שְׁתֵּי מְעָרוֹת וְחָצֵר לֹא הָיוּ אֶלָּא עֶשְׂרִים אַמּוֹת. וּמִדַּעְתָּךְ צֵא וּבְדֹק בְּדִיקוֹת עֶשְׂרִים טוּבָא בְּכָל צַד דְּאִיכָּא לְסַפְּקִינְהוּ. הָרַשְׁבַּ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כד} וּלְפֵרוּשׁ הָרַמְבַּ"ם לְעֵיל אוֹת י"ב הָכִי קָאָמַר, שֶׁחֶזְקַת הַשָּׂדֶה מֻחְזֶקֶת לִשְׁכוּנַת קְבָרוֹת, וְלָמָּה נֵלֵךְ אַחַר הַחֲזָקָה וְלֹא נֹאמַר שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁאֵין כָּאן אֶלָּא קֶבֶר זֶה שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר הָאֶפְשָׁרִי וְיֵלֶךְ לְלֹא תַּכְלִית, וּלְפִיכָךְ נַעֲמִיד עַל הַחֲזָקָה: (עיקר תוי"ט). רמב"ם המוצא מת בתהלה מושכב כדרכו נוטלו כו': מה שאמר המוצא לא שיהיה מגולה בלתי שיחפש אחריו ויחפור אומרו מת לא שיהיה הרוג ואמר מושכב לא שימצאהו יושב ואמר כדרכו לא שיהיה ראשו בין ירכותיו לפי שכל זמן שיהיה בו דבר מאלו אינו עושה שכונת קברות. ופי' תבוסה המקום שמתגלגל בו נגזר מלשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט"ז) ובארו זה שמאסף עם המת העפר הלח שלו כולו שהוא מתחתיו ויחפור מן העפר התיחוח ומקרקע בתולה ג' אצבעות ואז יטהר זה המקום וסמך לזה למה שאמר (בראשית מ"ז) ונשאתני ממצרים וידוע שהם ישאוהו משם אבל הכוונה טול עמי מעפר מצרים שאני שוכב בו לפי שתמצית הלחות והבשר המעופש מעורב בזה העפר וכבר בארתי לך בפ' השביעי העיקר שהוא אצלנו מת שחסר אין לו רקב ולא תבוסה ולא שכונת קברות וזה כשנמצא מת אחד או שנים או יותר אבל הם במקום אחד רוצה לומר קרובים זה לזה לפי שנאמר מקום זה הוצברו בו מתים אבל אם היו שלשה מתים ובין כל אחד ואחד ארבע אמות או יותר מד' אמות פתות משמונה הרי אנו חוששין שיהיה זה המקום בית הקברות ודין בית הקברות שיבדוק בהן עשרים אמה כמו שיתבאר מעשה הבדיקה בסוף אהלות: (רמב"ם)
פרק ט - משנה ד
כָּל סְפֵק נְגָעִים בַּתְּחִלָּה, טָהוֹר עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לַטֻּמְאָה. מִשֶּׁנִּזְקַק לַטֻּמְאָה, סְפֵקוֹ טָמֵא. בְּשִׁבְעָה דְרָכִים בּוֹדְקִין אֶת הַזָּב עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לַזִּיבָה. בְּמַאֲכָל, וּבְמִשְׁתֶּה, בְּמַשָּׂא, וּבִקְפִיצָה, וּבְחֹלִי, וּבְמַרְאֶה, וּבְהִרְהוּר. מִשֶּׁנִּזְקַק לַזִּיבָה, אֵין בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. אָנְסוֹ {ל} וּסְפֵקוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ, טְמֵאִין, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר. הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה, וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה, לְאַחַר מִכָּאן הִכְבִּיד וּמֵת, חַיָּב. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, פָּטוּר, שֶׁרַגְלַיִם {לג} לַדָּבָר: ר"ע מברטנורה כָּל סְפֵק נְגָעִים בַּתְּחִלָּה טָהוֹר. כְּגוֹן שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן, בָּזֶה בַּהֶרֶת כִּגְרִיס וּבָזֶה בַּהֶרֶת כְּסֶלַע, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ בָּזֶה כְּסֶלַע וּבָזֶה כְּסֶלַע, וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן פָּשָׂה, שְׁנֵיהֶן טְהוֹרִין, וְאַף עַל גַּב דְּוַדַּאי אֶחָד מֵהֶן טָמֵא {כה}: מִשֶּׁנִּזְקַק לַטֻּמְאָה סְפֵקוֹ טָמֵא. כְּגוֹן שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן, בָּזֶה בַּהֶרֶת כִּגְרִיס וּבָזֶה כְּסֶלַע, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ בָּזֶה כְּסֶלַע וְעוֹד וּבָזֶה כְּסֶלַע וְעוֹד, חָזְרוּ לִהְיוֹת כְּסֶלַע, אַף עַל פִּי שֶׁהָאֶחָד מֵהֶם וַדַּאי טָהוֹר, שֶׁכְּבָר הָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן, שְׁנֵיהֶם טְמֵאִים, כֵּיוָן שֶׁנִּזְקְקוּ לַטֻּמְאָה, עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לְכִגְרִיס: בְּשִׁבְעָה דְרָכִים בּוֹדְקִין אֶת הַזָּב. שֶׁאִם רָאָה מֵחֲמַת אֹנֶס, טָהוֹר, דְּדָרְשִׁינַן זָב מִבְּשָׂרוֹ, וְלֹא מֵחֲמַת אָנְסוֹ {כו}: עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לַטֻּמְאָה. דְּהַיְנוּ כְּשֶׁרוֹאֶה רְאִיָּה שְׁנִיָּה שֶׁבָּהּ נַעֲשָׂה זָב גָּמוּר לְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב {כז}. אֲבָל רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה מְטַמְּאָה בְּאֹנֶס טֻמְאַת עֶרֶב כְּדִין בְּעַל קֶרִי, וּמִצְטָרֶפֶת עִם הַשְּׁנִיָּה {כח} אֲפִלּוּ הָיְתָה בְּאֹנֶס: בְּמַאֲכָל. אִם אוֹכֵל דְּבָרִים הַמְּבִיאִים לִידֵי זִיבָה, כְּגוֹן בָּשָׂר שָׁמֵן, חָלָב וּגְבִינָה, בֵּיצִים, יַיִן יָשָׁן: וּבְמִשְׁתֶּה. בְּרִבּוּי שְׁתִיָּה: בְּמַשָּׂא. כָּבֵד שֶׁנָּשָׂא: בְּמַרְאֶה. רָאָה אִשָּׁה אֲפִלּוּ לֹא הִרְהֵר: וּבְהִרְהוּר. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאָה. אִם אֵרַע לוֹ אֶחָד מֵאֵלּוּ הַשִּׁבְעָה קֹדֶם שֶׁרָאָה רְאִיָּה שְׁנִיָּה, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה זָב, וְהַטִּפָּה אֵינָהּ מְטַמְּאָה בַּמַּשָּׂא: מִשֶּׁנִּזְקַק לַטֻּמְאָה. שֶׁרָאָה רְאִיָּה שְׁנִיָּה שֶׁלֹּא בְּאֹנֶס: אֵין בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. וְאַף אִם רָאָה שְׁלִישִׁית בְּאֹנֶס נַעֲשֶׂה זָב לְקָרְבָּן {כט}: וּסְפֵקוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ טְמֵאִים. סְפֵקוֹ מֵחֲמַת שִׁכְבַת זַרְעוֹ. כְּגוֹן אִם רָאָה שִׁכְבַת זֶרַע תְּחִלָּה וְטִפַּת זִיבָה הַבָּאָה אַחַר כָּךְ, אֵינָהּ מְטַמְּאָה שֶׁהָרוֹאֶה קֶרִי אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּזִיבָה מֵעֵת לְעֵת {לא}. וְעַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לַטֻּמְאָה הַקֶּרִי מְטַהֵר אֶת הַזִּיבָה, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי אֹנֶס, וּלְאַחַר שֶׁנִּזְקַק לַטֻּמְאָה אֵין הַקֶּרִי מְטַהֵר אֶת הַזִּיבָה, שֶׁאֵין תּוֹלִין שֶׁמֵּחֲמַת הַקֶּרִי בָּאָה הַזִּיבָה: שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר. שֶׁאֵין אוֹתָהּ רְאִיָּה מֵחֲמַת אֹנֶס, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר נַעֲשָׂה זָב {לב}: רַבִּי נְחֶמְיָה פוֹטֵר שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר. שֶׁלֹּא מֵחֲמַת מַכָּה מֵת, כֵּיוָן שֶׁהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי נְחֶמְיָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כה} אַלִּיבָּא דְּכֻלֵּי עָלְמָא מְפָרֵשׁ. אֲבָל לַחֲכָמִים [אֲפִלּוּ] בְּאֶחָד שֶׁבָּא בִּשְׁנֵי נְגָעִים כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ד' פֶּרֶק ה' דִּנְגָעִים: {כו} כִּדְיָלְפִינַן לֵיהּ מִקְּרָא בְּרֵישׁ פֶּרֶק ב' דִּכְרֵתוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כז} וְלִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים וְלִטְעֹן בִּיאַת מַיִם חַיִּים: {כח} אֲבָל לֹא עִם הַשְּׁלִישִׁית לַקָּרְבָּן, כַּמְּפֹרָשׁ בְּמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק ב' דְּזָבִים: {כט} כְּרַבָּנָן דְּזָבִים שָׁם. דִּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דַּוְקָא לִרְבִיעִית: {ל} אָנְסוֹ. כְּמוֹ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וְהָנָךְ שֶׁבַע דְּאָמְרִינַן שֶׁמַּרְגִּילִין זִיבוֹת, טָמֵא מִשֶּׁנִּזְקַק לַטֻּמְאָה. וְהָרַמְבַּ"ם כָּתַב וּבִכְלָל זֶה אִם הֻכָּה עַל גַּבָּיו אוֹ נִפְחָד: {לא} כְּדִתְנַן בְּזָבִים שָׁם וּפֵרֵשׁ הָרַ"ב דְּהַאי זִיבָה מֵחֲמַת חוּלְשָׁא דְּקֶרִי הוּא כוּ'. וְנִרְאֶה דִּסְבִירָא לֵיהּ דַּהֲוֵי בִּכְלַל חֹלִי שֶׁבַּשִּׁבְעָה דְּרָכִים וּלְהָכִי לֹא תָּנֵי בִּשְׁמֹנָה דְרָכִים. אֲבָל קָשֶׁה לִי דְּמַאי וּסְפֵקוֹ וְקֶרְיוֹ סָפֵק, קֶרִי הֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב בַּאֲרִיכוּת. וּמַסִּיק דְּפֵרוּשׁ דִּסְפֵקוֹ הוּא כְּשֶׁמָּצָא עַל בִּגְדוֹ זִיבָה וְקֶרִי וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם בָּא הַזִּיבָה לְבַדּוֹ וְסוֹתֵר שִׁבְעָה, אוֹ בָּאוּ יַחַד וְלֹא יִסְתֹּר אֶלָּא יוֹמוֹ. וּפֵרוּשׁ דְּקֶרִי הוּא כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ הָרַ"ב. וְאִם כֵּן אֵינָם עִנְיָן אֶחָד. וְאֵין בִּי כֹּחַ לְיַשֵּׁב לָשׁוֹן הָרַ"ב: {לב} וְהִקְשָׁה הָרַ"שׁ דְּהָא רַבָּנָן וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בִּקְרָאֵי פְלִיגֵי כוּ' [וְתֵרֵץ דְּאַסְּפֵקוֹ לְחֻדָּא קָאֵי]. וְלִי נִרְאֶה דְאַאָנְסוֹ קָאֵי. וְטַעְמָא דִּקְרָא קָדָרֵישׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לג} שֶׁרַגְלַיִם. בְּסַנְהֶדְרִין דַּף ע"ח פְּלִיגֵי בְּפֵרוּשׁ דִּקְרָא, וַאֲפִלּוּ הָכִי קָאָמַר שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר לְהַכְרִיחַ סְבָרָתוֹ שֶׁדּוֹרֵשׁ הַמִּקְרָא [לְפָטְרוֹ]. וְהָרַמְבַּ"ם מְפָרֵשׁ דְּקָאֵי אַתַּנָּא קַמָּא, וּכְלוֹמַר שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר שֶׁמֵּת מֵחֲמַת מַכָּה זוֹ, דְּהָא אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כל ספק נגעים בתחלה טהור כו': בז' דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה כו': יתבאר היאך הוא ספק נגעים בסוף פרק חמישי ממסכת נגעים ומשם דרשהו לפי שזה המקום צר לבארו לפי שאין בו שום דבר מכוונת המסכת וכמו כן בפרק שני מזבים נבאר אלו השבעה דרכים. וענין אמרו ספקו ושכבת זרעו טמאים שאנו לא נאמר כשראה ראיה אחת אחר שכבת זרע מחמת שכבת זרע ראה כמו שאנו אומרים בראיה וזהו ענין מאמרם לומר שאין תולין בה ובזבים יתבאר עקרים אלו כולם. והלכה כחכמים: (רמב"ם)
פרק ט - משנה ה
נָזִיר הָיָה שְׁמוּאֵל {לד}, כְּדִבְרֵי {לה} רַבִּי נְהוֹרַאי, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א א) וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ, נֶאֱמַר בְּשִׁמְשׁוֹן (שופטים יג) וּמוֹרָה, וְנֶאֱמַר בִּשְׁמוּאֵל וּמוֹרָה, מַה מּוֹרָה הָאֲמוּרָה בְשִׁמְשׁוֹן {לו}, נָזִיר, אַף מוֹרָה הָאֲמוּרָה בִשְׁמוּאֵל, נָזִיר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא אֵין מוֹרָה אֶלָּא {לז} שֶׁל בָּשָׂר וָדָם. אָמַר לוֹ רַבִּי נְהוֹרַאי, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (שמואל א טז) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי, שֶׁכְּבָר הָיָה עָלָיו מוֹרָה שֶׁל בָּשָׂר וָדָם: ר"ע מברטנורה נָזִיר הָיָה שְׁמוּאֵל. וְהָאוֹמֵר הֲרֵינִי כִשְׁמוּאֵל, אוֹ כְּבֵן אֶלְקָנָה, אוֹ כְּמִי שֶׁשִּׁסֵּף אֲגַג בַּגִּלְגַּל, הָוֵי נָזִיר לְדִבְרֵי רַבִּי נְהוֹרַאי. וְכֵן הֲלָכָה: אֵין מוֹרָא אֶלָּא שֶׁל בָּשָׂר וָדָם. שֶׁלֹּא תְהֵא מָרוּת וְאֵימַת אָדָם עָלָיו: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {לד} שְׁמוּאֵל. לִכְאוֹרָה נִרְאֶה מִדְיָלִיף לֵיהּ מִשִּׁמְשׁוֹן, שֶׁנְּזִירוּתוֹ הָיְתָה כִנְזִירוּת שִׁמְשׁוֹן דִּתְנַן בְּמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק קַמָּא. אֲבָל הָרַמְבַּ"ם כָּתַב שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי נְזִיר עוֹלָם הָיָה, וְהָאוֹמֵר הֲרֵינִי כִּשְׁמוּאֵל הֲרֵי זֶה נְזִיר עוֹלָם. וְנִרְאֶה לִי מִשּׁוּם דַּהֲלָכָה כְּרַבָּנָן דִּשְׁבוּעוֹת דַּף ל"א דִּסְבִירָא לְהוּ דּוֹן מִנַּהּ וְאוֹקֵי בְּאַתְרָהּ. וּלְעֵיל תְּנַן דְּאִיכָּא בֵּינַיְהוּ דְּשִׁמְשׁוֹן וּנְזִיר עוֹלָם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לה} כְּדִבְרֵי. כָּךְ דִּבְרֵי רַבִּי נְהוֹרַאי. רַשִׁ"י: {לו} בְּשִׁמְשׁוֹן כוּ'. כְּדִכְתִיב [שׁוֹפְטִים יג] כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן. רַשִׁ"י: {לז} אֶלָּא כוּ'. כְּלוֹמַר בִּשְׁמוּאֵל לֵיכָּא לְפָרֵשׁ מוֹרָה אֶלָּא שֶׁל בָּשָׂר וְדָם, דְּהָכִי כְּתִיב קְרָא [שְׁמוּאֵל א א] וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה כוּ', שֶׁמַּשְׁמָעוּתוֹ שֶׁיִּהְיֶה לַה', שֶׁעֹל מַלְכוּת שָׁמָיִם יִהְיֶה עָלָיו וְלֹא עֹל מוֹרָא בָּשָׂר וְדָם. וְהֵשִׁיבוֹ רַבִּי נְהוֹרַאי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה כֵן, שֶׁהֲרֵי מָצִינוּ שֶׁכְּבָר הָיָה עָלָיו מוֹרָא בָּשָׂר וְדָם. וּלְפִי שֶׁנֶּחְלְקוּ בּוֹ אִם הָיָה נָזִיר, לְפִיכָךְ לֹא סִדְרוֹ רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ אֶלָּא בְּסוֹף הַמַּסֶּכְתָּא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי שנאמר ומורה לא יעלה כו': תועלת ידיעתינו בשמואל אם הוא נזיר או לא למי שאמר הרי כשמואל או שיספר ספור מספוריו כמו שאמרנו בשמשון. והלכה כרבי נהוראי:סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת נזיר (רמב"ם)