---

פרשת במדבר א' - מאמר סז - שבועות א' - מתן תורה לשעתו ולדורות

א. ללא תורה האדם כעיוור ההולך בחושך מבלי להרגיש בסכנתו

אמרו חז''ל (בירושלמי חגיגה פ''א ה''ז וכן איתא באיכ''ר פתיחה ב') וויתר הקב''ה על עוון עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ולא וויתר על עוון ביטול תורה. ויש להבין מהו ענין ויתר, וכי הקב''ה וותרן, והלא כל האומר הקב''ה וותרן יוותרו מעיו, ואם כן היאך יעלה על הדעת דאם לא יהא בנו עוון ביטול תורה יוותר לנו הקב''ה על יתר העוונות, דמשמע מהלשון כאילו ועיסקה של וויתורים יש כאן חלילה.

ונקדים לכך דברי ה''מסילת ישרים'' פ''ה:

''בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל''ב). והנה פשוט הוא שאם הקדוש ברוך הוא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים לירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה, ומי שיחשוב להנצל זולתה אינו אלא טועה ויראה טעותו לבסוף - כשימות בחטאו. כי הנה יצר הרע באמת חזק הוא באדם מאד. ומבלי ידיעתו של האדם הולך הוא מתגבר בו ושולט עליו, ואם יעשה כל התחבולות שבעולם ולא יקח הרפואה שנבראת לו שהיא התורה כמו שכתבתי, לא ידע ולא ירגיש בתגבורת חוליו, אלא כשימות בחטאו ותאבד נשמתו, הא למה זה דומה לחולה וכו'. כן הדבר הזה, כי אין מי שמכיר בחולי היצר הרע ובכוחו המוטבע בו, אלא בוראו שבראו, והוא הזהירנו שהרפואה לו היא התורה, מי איפוא יניחהּ ויקח מה שיקח - זולתה ויחיה?! ודאי שחושך החומריות ילך ויגבר עליו מדריגה אחר מדריגה והוא לא יבין, עד שימצא שקוע ברעה ורחוק מן האמת הרחק גדול, שאפילו הרהורי דברים לא יעלו על לבו לבקש האמת, אך אם הוא עוסק בתורה בראותו דרכיה ציווייה ואזהרותיה, הנה סוף סוף מאליו יתחדש בו התעוררות שיביאהו אל דרך הטוב, והוא מה שאמרו חז''ל (פתיחתא רבתי דאיכה): ''הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו'', שהמאור שבה מחזירן למוטב'' ע''כ.

ב. גם הירא שמים שיחפוץ לעשות כל התחבולות שבעולם לנצח יצרו - מבלעדי התורה סופו שינוצח ויאבד

ונתבונן בדברי המסילת ישרים המגלה לנו מה עלול לטמון לנו היצר, והוא שעלול אדם לחשוב דרכים ותחבולות שונות להנצל מיצרו, ויחשוב שאותם תחבולות כביכול עוזרים לו ומצילים מן החטא, וישמח כמוצא שלל רב לאמר: הנה גם מבלי עמל ויגיעת התורה מצאתי פתרון להתגבר על יצרי הרע, וכגון שיעסוק במצוות רבות ובתפילות רבות, ואפשר גם בכל מיני סיגופים למיניהם, והעיקר לבלתי היותו יגע בתורה, ויראה לו שאכן הדבר מועיל ומציל, ועלול הוא להמשיך בדרכו זו ימים רבים, מה יהא בסופו של זה: ''חושך החומריות ילך ויגבר עליו מדריגה אחר מדריגה והוא לא יבין, עד שימצא שקוע ברעה ורחוק מן האמת הרחק גדול, שאפילו הרהורי דברים לא יעלו על לבו לבקש האמת''.

והוא נורא!

הרי מדבר כאן המסילת ישרים באדם ירא שמים העושה כל התחבולות שבעולם בשביל להנצל מהחטא, אלא מכיון שעושה הכל מבלתי לימוד התורה, על אחד שכזה קובע המסילת ישרים שהוא לא ירגיש בהתגברות חוליו עליו, חוליו יכבד עליו מדריגה אחר מדריגה, מעידתו תהא בהדרגה, ובהטעיה זו ילך ימים רבים, והוא לא יבין, עד שלבסוף יתרחק כ''כ מהאמת שאפילו הרהור טוב לא יעלה על לבו לבקש האמת, וכך ימשך בטעותו כל חייו עד שימות ויאבד בחטאו.

ג. ב' כוחות טמונים ביצר, כח פיזי וכח פסיכולוגי

ועוד מגלה לנו כאן המסילת ישרים, דביצר טמונים ב' כוחות, האחד כח פיזי - שהינו חזק מן האדם להפילו בעבירה, והשני כח ההטעיה שבו והוא כח הפסיכולוגי, ואת ב' כוחות אלו מבאר הרב בדבריו:

א. ''כי הנה יצר הרע באמת חזק הוא באדם מאד'', דהיינו לומר שחזק הוא מאד מצד ''כח המתאווה'' שבידו, ולכך בידו להשליט על האדם בעל כרחו תאווה לחמודות העולם, ואם כן בל יאמר האדם כי חזק הוא ממנו ויוכל להתעקש ולהיות תקיף בדעתו נגד היצר ולהחליט שלא לשמוע לו, כי לא יוכל בכך להתגבר, לפי שהיצר חזק מאד מהאדם ויכול להשתלט עליו ולהפילו.

ב. ''ומבלי ידיעתו של האדם הולך הוא ומתגבר עליו וכו' והוא לא ידע ולא ירגיש בתגבורת חוליו וכו', ודאי חושך החומריות ילך ויגבר עליו והוא לא יבין'', כאן מבואר גודל כוחו בהטעיה ובבלבול, שיכול הוא לבלבל אדם עד שלא ירגיש בטעותו כל ימיו עד שימות ויאבד בחטאו.

לסיכום גילה לנו כאן הרב, שעיסקנו עִם אחד ''חזק מאד'' ו''ערמומי מאד'', והפתרון היחיד כנגדו הוא רק נשק התורה בלבד.

והביאור לכך ראיתי בספר ''ישמרו דעת'' להגר''ד פוברסקי זצ''ל (פרשת ''בראשית'' עמוד ג'), שהסביר זאת באופן נפלא ואמיתי, על פי המבואר בנפש החיים (שער ד' פכ''ב ועוד), ומקורו בזוה''ק (פ' אחרי מות): דישראל ואורייתא וקוב''ה חד הוא, והתורה היא שמותיו של הקב''ה, אם כן ישראלי שדבק בתורה דבק הוא בקוב''ה עצמו, ואם כן מקבל העוסק בתורה את כוחו של הקב''ה שהוא מעל הטבע, ואם כן הקב''ה עצמו נלחם עמו עם יצרו הרע, ולכך אף שבדרך הטבע בלתי אפשרי לנצח את היצר הרע, אבל עם הקב''ה אפשר לעשות גם נגד הטבע.

ד. ביאור ר''מ ור''ע היו מתלוצצין בעוברי עבירה

ולפי זה יובן היטב מה שאמרו בגמרא (קידושין פ''א ע''א): רבי מאיר ורבי עקיבא היו מתלוצצים בעוברי עבירה. ופירש''י: מתלוצצין בעוברי עבירה: ''היינו, שאומרים קל הוא להתגבר על היצר אם רוצים''. כלומר אין הכוונה שהיו לועגין ומבזין לחוטאים אלא היו בזים לכוחו של היצר לומר שבנקל הוא להתגבר עליו, ולכך היו רואים בחוטאים כאנשים חסרי אופי ואנשי פתי, היאך בקלות נגררים הם אחר היצר אחר שקל הוא להתגבר עליו. ומדויק בלשון הגמ' ''מתלוצצין'', דאינו לשון של ביזוי ולעג, אלא שהיו מביטים על החוטאים בזלזול אחר שבקל הוא להתגבר על יצרם אם רוצים.

יומא חד אידמי ליה השטן לרבי מאיר כאיתתא בהך גיסא דנהרא, [נדמה לו כאשה בצד השני של הנהר], לא הוה מברא [לא היתה שם ספינה מצויה], נקט מצרא וקא עבר [לקח חבל שמותחים אותו מקצה לקצה בנהר לאחוז בו ולהלך על לוח צר המוטל לרוחב הנהר והחל לעבור הנהר] כי מטא לפלגא דמצרא שבקיה [כשהגיע ר''מ לחצי הנהר עזבו היצר הרע], ואמר לו: אי לאו דמכרזי ברקיעא הזהרו ברבי מאיר ותורתו שויתי לדמך תרתי מעי, [הייתי מפסידך ומורידך לשווי ב' מעות דהיינו מחטיאך (מפרשים)].

עוד שם מעין זה ברבי עקיבא, שכמו כן היה מתלוצץ בעוברי עבירה, יומא חד אדמי ליה שטן כאשה בראש על הדקל, והתחיל ר''ע עולה לראש הדקל לחטוא, ולבסוף עזבו השטן ואמר לו: אלמלי מכריזי עליך הזהרו בר''ע ותורתו וכו'.

ויש לתמוה, ומה בכך שהיו ר''ע ור''מ מתלוצצין בעוברי עבירה באומרם להם שבנקל להתגבר על יצרם אם ירצו, מה חרה אפו של השטן כ''כ בשל כך, וגם אם יש פה פגיעה בכבודו בכך שהתלוצצו מכוחו ועוצמתו של השטן, וכי אדם הוא להפגע מהמתלוצצין עליו, ומאי איכפת ליה כ''כ שהתלוצצו עליו?

ועוד קשה, והלא מסתמא כוונתם של ר''ע ור''מ היתה לטובה בכך שהיו מתלוצצין מעוברי עבירה, והוא להחזירן למוטב ולהורות להם שאין כ''כ קשה להתגבר על היצר הרע, וכמו שפירש''י שם, דאם לא כן מה ענין יש להם להתלוצץ מעוברי עבירה ומה תועלת תצא להם מכך, ואם כן מה היה חטאם ופשעם כל כך עד שכמעט ונענשו בכשלון?

ועוד, וכי יש לו רשות לשטן להכשיל בתורת נקמה, ועוד לצדיקי וקדושי התנאים הללו?! וכי מי נתן לו רשות לעשות זאת, ובפרט בעבירה כ''כ מגונה של עריות, ומה גם שכוונתם היתה לטובה ללא ספק.

ועוד היותר קשה הוא, דהלא היה לו לשטן לשמוח בדברי רבי מאיר ורבי עקיבא אלו לבני אדם, כי בכך שיאמרו להם כי בנקל להתגבר על יצרם, לא יכינו עצמם כל כך למלחמה עמו, ובנקל ינצחם ויגבר עליהם, והלא לעולם טובה הוא לצד אחד של הלוחמים שיבוא מישהו ויאמר לאוייבו שאין לו מה להתכונן כל כך למלחמה היות והצד השני חלש הוא, שאז בנקל יגבר הצד הראשון אחר שנתפתה אוייבו לחשוב כן, ובכך לא הכין עצמו כראוי, ואם כן מדוע חרה אפו של השטן בשל כך?

ה. כוונת ר''מ ור''ע לחזק החוטאים לשוב ולבל יכנעו מיד ליצרם

אלא נראה דהביאור הוא, כוונת ר''מ ור''ע היתה בודאי בהתלוצצות זו - לטובה, דכן הוא הסברא כאמור, דאחרת מה תועלת תצא מהתלוצצות זו, והיא לסייע בידי בני האדם להתגבר על יצרם, וזאת להיותם יודעים שישנם הרבה בני אדם שנכנעים מיד ליצר הרע כיון שאינם מאמינים בכוחם וביכולתם ומיד מרימים ''דגל לבן'' לאות כניעה, ולכך באו ר''מ ור''ע לחזק לבבם של כאלו, באמור להם: יצר הרע אינו חזק כמו שאתם חושבים, בנקל אפשר להתגבר עליו אם רוצים, כלשון רש''י.

וכמו שישנם רבים שיש להם חולשה בדברים מסויימים השייכים לתאוות או למידות, ומתייאשים מעצמם לעבוד על אותם חולשות, וזאת מתוך שהנסיון לימד אותם שזה מעל כוחם, שהרי ניסו כמה פעמים להתגבר על יצרם בכל מיני תחבולות ונכשלו, ולכך הגיעו למסקנא שכאשר יצרם תוקפם בתאווה מסויימת, מיד להישמע לו להשקיט חום יצרם ולהמשיך אחר כך באשר ימשיכו בתורתם ומצוותיהם, וזאת על מנת לחסוך להם התמודדות עם יצרם, ואומרים המה לעצמם: בין כה יודעים אנו שבסופו של דבר היצר ינצח, ואם כן למה נתפתל ונתמקמק עמו בצער ובעמל, הרי לכל היותר נצליח להתאפק מלציית לו יום או חצי יום, אבל הרי בסוף הוא ינצח, ואם כן נשמע לו מיד.

וזו טעות חמורה! שהרי אף אדם אינו גובר על יצרו בבת אחת, ואפילו הצדיק הגמור הגיע למדרגתו רק מתוך ירידות ועליות המתייחסים למדרגתו, אלא שבגבור האדם על יצרו פעם ראשונה, אזי פער הזמן בין העבירה שעבר זה עתה לעבירה שיעבור אחריה, יהא יותר מפער הזמן שהיה מעבירה שעבר פעם קודמת לפני עתה, וכן הלאה, אם לא יציית ליצרו תיכף, ויתעקש להתאפק, ילך מרווח הזמן ויגדל בין עבירה לעבירה מפעם בחודש לפעם בחודשיים, ואחר כך לפעם בד' חודשים, עד שמן השמים יסייעוהו וישמרוהו לבל יכשל עוד.

אולם המציית ליצרו תיכף ומיד להשמע לו, לעולם לא יפרד מחטאו.

ובמקום אחר הזכרנו דהוא דומה לעבד שלא ציית למלכו אלא לאחר התמרדות וסרבנות, ורק בסוף לאחר איומים ביצע את פקודת מלכו, היש ערך לציות שכזה?!

כן המציית למלכו - מלך זקן וכסיל - היצר הרע, לאחר סרבנות ומרדנות, אף שבסוף נכנע ונכשל, אולם אין כל כך משמעות לציות זה והוא ללא איכות כלל, ולכן יזכה זה לבסוף שימסר יצרו בידו.

וזאת רצו ר''מ ור''ע לחזק את לבות בני אדם, לבל יכנעו מיד ליצרם, ולכן התלוצצו מכוחו, באומרם: בנקל להתגבר על היצר מי שירצה, וזו עבודה שהצלחתה בהחלט בהישג יד האדם, ובזה רצו לחזק לבם של בני אדם, ולהמריצם בבטחון בעצמם לקום ולהלחם ביצרם, ולא להתייאש מללחום בו.

ו. מן השמים הרשוהו לשטן להוכיחם על טעותם ולהעמידם על האמת לומר לחוטאים באופן אחר - להפחידם מיצר הרע להיותו תקיף וערמומי

אולם אף שכוונתם לטובה, מן השמים ראו שמכשול גדול עלול לצאת מתחת ידם של ר''ע ור''מ, משום דבזה שישמעו בני האדם את התלוצצותם מכוחו של יצר הרע, יבינו דבעצם יצר הרע הוא דבר קל ואפשר להתגבר עליו בנקל, והעובדה ששמעו מרבותיהם ר''ע ור''מ שיצר הרע אין בו ממש, ויבואו לטעות שאפשר להתגבר עליו גם ללא עמל ועסק תורה, וכי אין צורך להשתמש נגדו בנשק התורה ואפשר בהתבוננות קלה לגרשו ולבערו, ואם יאמרו להם עסקו בתורה להינצל מיצר הרע, ישיבו: לא שמעתם את התנאים הקדושים ר''ע ור''מ שאמרו שאין צורך להתאמץ כ''כ נגד יצר הרע, ובנקל אפשר לנצחו, וא''כ למה תטריחו עלינו בעסק התורה יומם ולילה? ואז יבואו לאסון הנורא המבואר במסילת ישרים שימעדו דרגה אחר דרגה מבלי להבין, עד שאפילו הרהור טוב לא יעלה בלבם.

לכך מן השמים סובבו שיתקנו טעותם, והביאום למצב שיראו ויחושו על עצמם עד כמה כוחו גדול של היצר הרע ורק התורה יכולה להציל, וכאן גילו להם מן השמים סוד, והוא שאף תנאים וקדושים כמותם, כל כוחם נגד היצר הוא רק בכח התורה שהיא נשק לאבד היצר, ולולי דמכרזי עלייהו וכו' אף שכמותם לא היו יכולים לו, וכל שכן יתר העם לא יוכלו לו, וכמ''ש שם המהרש''א בחידושי אגדות, דוודאי הגדולים יצרם חזק ביותר ע''ש. ואז הבינו ששיטתם אינה נכונה, ולא זו הדרך להתיש את כח היצר מבני האדם, אלא אדרבא להיפך הוא הנכון, להפחידם לבני אדם באמור להם: שהיצר הוא תקיף וחזק מאד כלשון המסילת ישרים, ומבלי התרופה שהיא התורה לא יוכל לו בשום אופן.

ואם כן, מה שכמעט הכשילם השטן לכאורה בעוון עריות, אין זה עונש ונקמה מהשטן על התלוצצותם, וכן אין זה שהשטן נקם מהם על דעת עצמו, אלא מן השמים כך הרשוהו לעשות להם, להעמידם על האמת ולהורותם מהי הדרך הנכונה לאפרושי אינשי מיצר הרע, דמצד השטן עצמו כאמור לעיל אדרבא, הלואי שכך יורו לאנשים שבנקל לנצחו, דבזה יצודם במלכודתו אחר שלא ידעו ליזהר ולהישמר ממנו כראוי.

והוא מדוקדק, ''שהיו מתלוצצין בעוברי עבירה'', דהיינו בכאלה שעוברים עבירות בתדירות, ומסתמא אינם עוסקים בתורה, דלמי שעוסק בתורה, אין שום ריעותא להתלוצץ מהעבירה, ואף שאלמלי הקב''ה עוזרו לאדם להינצל מיצרו אינו יכול לו, מכל מקום מאחר שעוסק בתורה, יש בתורה חיזוק לחזקו, שבנקל יגבר על יצרו, ולהתלוצץ מכח היצר אחר שעוסק הוא בתורה, אולם בעוברי עבירה שרגילים בעבירה וזאת מתוך שרחוקים מתורה, אין מן הנכון להתלוצץ על כוחו של היצר, דאדרבא מכשול יצא מזה, להורות כי אפשר להתגבר על היצר מבלעדי התורה כמבואר.

ז. ביאור ''לעתיד נדמה היצר הרע לצדיקים כהר ולרשעים כחוט השערה, הללו בוכים והללו בוכים''

ובזה יובנו דברי הגמרא (סוכה נב ע''א): דלעתיד שוחטו הקב''ה ליצר הרע, לצדיקים נדמה להם כהר ולרשעים כחוט השערה, הללו בוכים והללו בוכים. דהוא תימה, אליבא דאמת מהו היצר הרע ולמה הוא דומה להר או לשערה, וכי אחיזת עינים יש כאן דלצדיקים ידמה כהר ולרשעים כחוט השערה?

ועוד יש להבין, דמילא הרשעים בוכים על כשלונם, אולם מדוע הצדיקים בוכים?

אלא דיסוד זה שיצר הרע חזק הוא ותקיף הוא באדם מאד, ומבלי התורה אינו יכול לו, נעלם הוא מבני אדם, דסוף סוף אנו בעלמא דשיקרא ''האדם יראה לעינים'', והעין מטעה מאד את האדם לחשוב דהתמודדותו עם יצרו היא בכח הבחירה שלו שבחר להיות ירא שמים וגובר על יצרו, ואף שהוא עוסק בתורה אמנם אינו מייחס את הנצחון לנשק שהיא התורה באופן בלעדי, אלא להשתדלותו ומאמצו בכפיית יצריו, והעין מטעה לחשוב עצמו כגיבור בכך שזכה לכוף את יצרו במו ידיו, דסוף סוף בעולמנו זה קשה לראות את האמת כפי שהיא באמת, ומאחר וברור הוא שגבורה לאדם לנצח את אוייבו במו ידיו מאשר ביריית כלי נשק, כן גם נוח לאדם לחשוב שגבר מכוחו על יצרו מאשר לחשוב שרק ירה בו בנשק התורה.

ולעתיד מעמידם הקב''ה את הצדיקים על אמיתות הדבר, כי מה שחשבו המה שבכחם התגברו על יצרם וייחסו את הנצחון לכח נצחון בחירתם החופשית, זו טעות! כי כאמור טעות זו נתפסת בלב בני אדם ובמידת מה אף אצל הצדיקים, לחשוב שהמה המתגברים על יצרם, כי אי אפשר להימלט מטעות זו ולפחות מחלקה, כי בעלמא הדין אין לנו אפשרות לראות האמת לאמיתה, והעין מטעה לחשוב את המציאות כפי שהיא נראית ולא כפי שהיא באמת. ובא הקב''ה להעמידם על האמת, שבעצם מצד מאבקם עם היצר לא היו יכולים לו אלא מכח הנשק שלקחו והיא התורה - היא שהגנה והצילתם מהחטא, ואלמלי נשק זה שלקחו, יצרם היה גובר עליהם.

ח. אף הצדיק הגדול כתנא ואמורא - כל כוחו בכבישת היצר רק מכח עסק התורה

וזו תהא כאכזבה לחשיבה המוטעית שהיתה להם, ולכך יבכו הצדיקים לעתיד לבוא מתוך הראיה הברורה שיראו לעתיד שהנה ובעצם ירו ביצרם ביריית נשק התורה ולא מתוך האבקות, אולם זו האמת שיצטרכו לראותה, כי זו בלבד האמת ואין אמת אחרת, ולכך נברא האדם, וזוהי פיסגת הגעת התכלית ביכולת גבורתו ונצחונו של האדם את יצרו - ליטול עליו את עסק התורה ועמלה כדבעי, ורק בכך יכבוש את יצרו, כך שאכן הגיעו הצדיקים לפיסגת ההצלחה, אלא שיתברר להם מהי האמת בפיסגת ההצלחה שהיא כאמור בדרך התורה ולא בדרך ההאבקות, שאומנם בכך יורד ערך המתאבק, אומנם זו האמת ואין אמת אחרת.

משל למה הדבר דומה? לאדם חלש שאינו יכול להתאבק עם גיבור ממנו, אולם כשמשתמש בכלי נשק בקלות מנצחו, דמצד אחד נצחו, אולם מאידך לא נצחו בהאבקות ידנית המורה על כח עצמי, אלא באמצעות יריית נשק שאין בה כ''כ להלל ולשבח את המנצח, ולכך יבכו הצדיקים לעתיד, כשהראיה תהא אז ללא שום מסך של שקר ולו אפילו דק ביותר - בהווכחם על טעותם, ולפחות החלקית, לפי שאי אפשר לעמוד בעלמא הדין לגמרי על אמיתתה - בחשיבה שהמה נצחו ליצרם מצד עצמם, והנה יתבהר להם שנצחונם היה מתוך יריית נשק התורה ביצרם.

ולעומתם בוכים הרשעים, כי אז מתגלה להם האמת שאלמלי היו אוחזים בנשק התורה היו מתגברים על יצרם והיה ביכולתם בעצם להתגבר עליו כחוט השערה, וכאמור דאף החלש נגד החזק - בכלי נשק יכול לנצחו, כך שאליבא דאמת היצר הוא תקיף וחזק כהר, וזאת למי שבא להלחם עמו בדרך האבקות ותקיפות ללא נשק התורה, אולם עם נשק התורה הינו כשערה, ובפרט שהתורה היא נשק כפצצת ''אטום'' להמיס אבן ולפוצץ ברזל, להורות שאף יצר חזק ועז וכמו כן ערמומי ביותר - עם כל זה יש בכח התורה ליתן כח באדם לנצחו.

וראיתי ביאור נפלא מהגר''ד פוברסקי זצ''ל, שיובן היטב על פי מה שהסברנו, והוא מה שאמרו (בבראשית רבה כא, ז, ויקרא רבה כה, ב): ''מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכולת לעמוד בציווי אפילו שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה ג' שנים'', דבר זה באמת צריך ביאור, למה לא היה יכול אדם הראשון לעמוד בציווי הקב''ה שעה אחת, בעוד שבניו עומדים בציווי ה' ג' שנים, ועיי''ש שאף שהיה אסור לנו לדבר מעצמנו על אדם הראשון, שהוא יציר כפיו של הקב''ה אולם אלו הם דברי המדרש.

ומבאר שם, דאדם הראשון לא היה לו את התורה, מה שאין כן בניו יש להם את התורה, והרי אמרו חז''ל: בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל' ע''ב), תורה היא תבלין נגד היצר הרע! ועל כן בניו של אדם הראשון שיש להם את כח התורה, עומדים בציווי ה' ג' שנים, ואילו אדם הראשון לא היה יכול לעמוד בציווי אפילו שעה אחת, כי בלי התורה - אפילו לגדול כאדם הראשון - קשה ביותר לעמוד כנגד הטבע, עכ''ל.

ונתבונן בכוחה של תורה ובעוצמתה, חז''ל אומרים: מפני מה תיקן עזרא לקרות בתורה בשני ובחמישי? כדי שלא ישהה אדם ג' ימים ללא תורה. נתבונן כמה קורא אדם בתורה בימי שני וחמישי, הלא סך הכל י' פסוקים, והנה כמות כזו של תורה לפחות במינימום ראו בה חכמים צורך להחזיק את האדם כדי שלא ישהה בלא תורה, כמה כבר ''תורה'' יש בקריאת י' פסוקים, הלא בדקות אחדות אדם קורא אותם וחסל, עם כל זה חזינן שיש בזה כח להשאיר רושם באדם, מכאן ישקול אדם כמה כוחה של תורה כאשר עוסק הוא בה שעה או כמה שעות בכל יום, היש לשער כמה תוכל התורה תת כוחה בעוסק בה להתעלות במעלות נפלאות.

ט. על פי הנ''ל ביאור הגמ' ''עשיר עני ויפה באים לדין'' וכו'

ועל פי זה יובן מ''ש בגמרא (יומא ל''ה ע''ב) דעשיר עני ורשע (מחמת יופיו) באים לדין, ואומרים להם: למה לא למדתם תורה? הרשע אומר: טרוד ביצרי הייתי, אומרים לו: כלום יפה היית יותר מיוסף הצדיק, וכן לעני משיבים לו מהלל, ולעשיר משיבים לו מרבי אלעזר ברבי חרסום.

והוא תמוה, דהלא יענו: המה גיבורים היו לשלוט ביצרם, וכי כוחי כיוסף הצדיק או כהלל וכרבי אלעזר ברבי חרסום.

אולם כוונת שאלת בית דין של מעלה לעני עשיר ויפה היא: מדוע לא למדתם תורה ושבגלל כן חטאתם, שהרי כאמור מבלי תורה לא רק שאין תורה אלא בהכרח הוא לחטוא אחר שאין את התבלין שהוא התורה.

ועל כך עונים הם, שהיו טרודים ולא יכלו ללמוד תורה והוא שהביאם בהכרח לחטוא, העני מחמת עוניו והעשיר מעושרו והרשע מיופיו.

וע''כ משיבים להם בב''ד של מעלה, וכי יותר עשיר היית מר''א בן חרסום וכו', שעל אף היותם עשיר או יפה או עני עסקו בתורה, והיא הביאתם להינצל מהחטא, שהרי מבלי תורה יצרם הלא היה חזק כמו שלך ואף אולי יותר ממך, ורק התורה הצילתם שעסקו בה על אף היותם טרודים בעושר עוני ויצה''ר, כך שאין לך לומר שהיה להם כח קודם מבלעדי התורה יותר ממך, כי כל הכח נגד היצר הוא רק תורה בלבד, ועצה זו יכלת גם אתה ליקח ולהינצל.

לחוטא נדמה שאין הוא יכול לנצח יצרו ורק הצדיק יכול לנצח מכח צדקותו לכוף את יצרו ולהאבק עמו, ולכן בא בטענה: מה כוחי ומה עוצמתי, אולם טענינן ליה דאדרבא ''כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו'', כך שגם הצדיק נשתמש בנשק ואין זה מצד מאבקו, דיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלי הקב''ה עוזרו אינו יכול לו, וכשמשתמש הוא בנשק התורה הקב''ה עוזרו, ובזה גם אתה יכולת. כך שהדבר אינו מכך שהאדם גבור על יצרו ולכך לומד תורה, אלא ע''י לימוד תורה נעשה האדם גבור על יצרו

י. וויתר הקב''ה על עוון ג''ע ע''ז ש''ד ולא וויתר על עוון ביטול תורה, כי אלמלי היו עוסקים בתורה בהכרח לא היו מגיעים לעוונות הנזכרים

ובזה נבוא לתרץ מה שהקשינו בתחילת המאמר: ''וויתר הקב''ה על עוון ע''ז ג''ע ש''ד ולא וויתר על עוון ביטול תורה'' וכי מה שייך וויתור? ומעתה התשובה היא, דכוונת חז''ל בזה דמאחר ואי אפשר לכבוש היצר בדרך האבקות אלא רק בדרך יריה בנשק התורה, בא בזה הקב''ה לומר: אם כל המבוקש ממכם היה להתגבר על היצר בדרך האבקות, אכן מוותר אני לכם על כשלונכם גם על העוונות החמורים ביותר כע''ז ג''ע ש''ד, אולם אין אני דורש מכם להאבק עם יצרכם בדרך האבקות, כי גלוי וידוע לפני שלא תוכלו לו, אלא בדרך עסק התורה שהיא בכחה להתיש את היצר ולבטלו, ולכך על כך איני מוותר, על עוון ביטול תורה על ההתרשלות מליטול הנשק נגד היצר ולחסלו ע''י התורה, על זה אין אני מקבל שום טענה והצטדקות, כי כתר תורה מונח בקרן זוית כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, ומאחר וגלוי לפני שאלמלי הייתם עוסקים בתורה לא הייתם נופלים לעוונות, ולכך איני מוותר לכם על שלא לקחתם תרופת התורה, וממילא איני מוותר גם על יתר העבירות שבאו לכם בעקבות ביטול תורה.

יא. כל ליצנות אסורה מלבד ליצנות מעבודה זרה שמותרת - הביאור לכך

ועוד יובן בזה מה שאמרו חז''ל (מגילה כ''ה ע''ב): ''כל ליצנותא אסורה מלבד ליצנותא דעבודה זרה'', דמה ענין הכא להדגיש איסור ליצנות בהדי ליצנות דעבודה זרה, והלא עיקר רצונם להתיר ליצנות דעבודה זרה, ומה ענין להזכיר איסור ליצנות? ועוד, מהו לשון ''כל'' מה בא לטפויי בזה?

אלא ליצנות המוזכרת כאן הינה על פי אותו משקל שפירש''י גבי ליצנות בקידושין - ''לומר שקל להתגבר על היצר אם רוצים''. באו בזה לומר דאין היתר להתלוצץ ולומר שבנקל להתגבר על היצר אם רוצים אלא בעוון עבודה זרה, לאפוקי ליצנותא מעוברי עבירה של שאר תאוות ורצונות, וכמו שהתלוצצו ר''ע ור''מ, ובאו לחדש בזה דרק ליצנות מעבודה זרה שרי ולא ליצנות מעוברי עבירה.

וההבדל בין ליצנות דעבודה זרה לליצנות מעוברי עבירה דהיינו להתלוצץ מתקיפות היצר ולומר שבקל אפשר להתגבר, דזה שרי וזה אסור - יובן על פי מה שביארנו פעמים רבות, דענין האמונה הוא פשוט ביותר, וכל שכל הקטן ביותר מחוייב לומר דיש רבון לעולם, וכלשון הגר''א וסרמן הי''ד: ''אם רק יצא האדם מכלל שוטה הרי שהאמונה ברורה אצלו'', וכל הכח לערער ולספק את אמת זו הוא שוחד התאווה, וכנאמר בגמרא (סנהדרין ס''ג): ''יודעין ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש ולא עבדוה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא'', ולכן כיון שליצרא דע''ז אין דרוש כי אם שלא להיות משוחד, ואז במילא יראה בפשטות את שטותא דע''ז, ולכך שרי ליצנות מיצרא דע''ז, כי מצד עצמה - שטות הוא לעובדה ולהאמין ביכולתה, מה שאין כן את השוחד עצמו שהוא התאווה קשה להסירו, ורק באמצעות התורה אפשר לשברו ולהתישו.

ואמנם אין סכנה בליצנותא דע''ז כאמור, היות ומצד שגעון רעיון הע''ז כשלעצמו, די בשכל מועט לסלקו, ושפיר קאי עליה ''בנקל הוא להתגבר על יצרו אם רוצים'', אולם ודאי הוא שצריך ליזהר מיצרא דע''ז מכח שוחד תאוות העולם, שמא מחמת שוחד זה יפנה לבבו לע''ז, אלא רק מצד אמיתות הע''ז מצד עצמה אין סכנה להתלוצץ על שטות שכזו.

ולכך מדוקדק בלשון חז''ל: כל ליצנותא אסורא מלבד ליצנותא דע''ז, שמשמע דליצנותא דע''ז שריא ולא שמחוייב הדבר, משום דלעולם עדיף ע''י עסק התורה לבער כל מיני יצרים שהם, אולם שרי להתלוצץ מיצר ע''ז מצד עצמו, דאין בזה סכנה כ''כ, אחר דהדבר פשוט מצד השכל, אולם מהשוחד המעוור את האמת שהוא התאווה, אסור לנקוט בדרך ליצנותא אלא דוקא דרך עסק התורה, ואם כן הרי שבמילא חייב אדם לנקוט בנשק התורה כדי להנצל משוחד התאווה, ואז ודאי שבכללה ינצל מיצרא דע''ז שהיה אפשר להנצל ממנו גם בדרך ליצנותא, ולולי התורה יפול גם בע''ז לפי שאומנם היא שטות, אולם התאווה - העריות משחדים לאותו טימטום, ולטימטום נצרך עסק התורה כמבואר, כך שלולי התורה יפול גם לשטותא דע''ז.

יב. הנוצח יצרו וכובשו באיזו שהיא מידה או תאווה ידע שהוא מכח התורה שלמד בסמוך לאותה גבורה שנתגבר על יצרו

העולה לנו מכאן, דאם אדם יוצא לרחובה של עיר ומצליח להתחזק בשמירת העינים ולשמור על קדושתם במסירות נפש, וכן בייתר שבירת המידות והתאוות, זהו הודות לכך שבסמוך לנסיונותיו עסק בתורה, והיא ורק היא שנתנה לו את הכח להתגבר על יצרו.

יג. מעוון ביטול תורה יש לפחד הן מצד עצם עוון ביטולה והן מצד שבכך הינו חשוף לתאוות ובנקל יפילו יצרו לעבירות חמורות

וכמו כן יבין האדם וירטט כל גופו כאשר הוא נמצא במצב של ירידה בשקידת התורה, ועוון ביטול תורה על צווארו, ידאג לא רק מפני עוון ביטול תורה לבד אף דכשלעצמו עוון חמור הוא, אלא ידאג דעלול הוא בקלות ליפול בעבירות אחרות כתאוות ומידות רעות - אחר שאינו נושא הנשק עליו, כי כל הנצחון נגד היצר הוא בלתי אפשרי בהתמודדות של התבוננות או של אמונה בלבד, אלא אך ורק בסיוע נשק התורה, וכשאין עמו נשק זה הרי הוא כחייל במערכה מבלי נשקו עמו.

יד. את יסוד זה שכל כח ההתגברות על היצר הוא אך ורק באמצעות התורה - מעלימו היצר מבני אדם, והוא כמעט בבחינת ''סוד''

ודע, דאת יסוד זה שרק עסק התורה מציל מכל העוונות, וביטול תורה הוא הגורם לכל העוונות, מעלים אותו היצר מבני אדם ומכסהו באלף כיסויים, וכמבואר במסילת ישרים לעיל, שמבלי תורה יתכן והאדם לא ירגיש בתגבורת חוליו - עד שימות, משמע א''כ שזה סוד שנצרך לגלותו לאוזני האדם, והעובדה, כי יתכן ותעלם ידיעה זו מהאדם ולא ירגיש בחסרונה עד שימות ויאבד.

ונראה לכך שהענין הוא סוד מעוד ראיה מוחצת, והוא ע''פ מה שפירש רבי אייזיק חבר בספר ''אור תורה'' פירוש על ספר ''מעלות התורה'', אהא דאמרו חז''ל (בנדרים סא ע''א): דבר זה שאלו לחכמים ולנביאים ומלאכי השרת: ''על מה אבדה הארץ'' (ירמיה ט יא) ולא פירשוהו, עד שבא הקב''ה בעצמו ופירשו, שנאמר: ''ויאמר ה' על עזבם את תורתי'', והוא פלא, דהלא בבית ראשון היו עוונות חמורים - ע''ז ג''ע ש''ד, ואם כן מהו ענין דשאלו לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו? אלא דזה גופא היה קשה בעיניהם, היאך נפלו לעוונות כאלו שבשבילם אבדה הארץ, ומה היה גורם לעוונות חמורים כאלו אצל עם הקודש השרויים בארץ ישראל עם בית מקדש, ועשרה ניסים היו רואים במו עיניהם בבית ראשון כמבואר במשנה באבות, אם כן ''איכה היתה לזונה קריה נאמנה'', וזה מה שנעלם אף מהחכמים והנביאים ומלאכי השרת, ועל זה בא הקב''ה ופירש: ''על עזבם את תורתי'', זהו הגרמא שממנה התחילה נפילתם, כי בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, ואחר שלא לקחו התבלין - נפלו. ואף למה שפירשו על שלא ברכו בתורה תחילה - היינו הך, דסוף סוף הפגם היה מצד התורה שלא נטלוה כראוי, ולכך לא פעלה את כחה וסגולתה בלומדיה, והוא שגרם לכל.

והוא נורא לראות עד כמה מעלים היצר מהאדם סוד זה שהכל תלוי בתורה להיות והיא ורק היא הכח נגדו, עד שהוצרך שיגלה זאת הקב''ה בעצמו. וכמו שהסברנו למעלה, דגם לצדיקים רק לעתיד לבוא תתגלה אמת זו לאמיתה, שהנה גם החכמים והנביאים להיותם בעלמא הדין נעלם מהם אמיתות הדבר, כמבואר ב''אור תורה'' לעיל.

טו. התורה מכפרת עוון, והוא ''תשובת המשקל'', דהיות וכל העוון הינו תוצאה ישירה של ביטול תורה, התיקון לכך שיעסוק בתורה, כי רק בכך תהא תשובתו תשובה אמיתית להבטיח שלא ישוב לחטא הזה עוד

ובזה גם יובן מה שאמרו חז''ל (מנחות ק''י ע''א), דכיון שעוסק אדם בתורת חטאת ועולה, מתכפרים עוונותיו ואינו זקוק לכפרה אחרת, לכאורה קשה, דמה תשובת המשקל יש כאן בכך שיעסוק אדם בתורה כדי לכפר לו על עוונותיו?

אלא, היות וכל חטאי האדם המה תוצאה ישירה מעוזבו את התורה ועל כך יפשע גבר ולא על עצם החטא, דעל עצם חטא מצד עצמותו אנוס הוא האדם דהיצר תקיף הוא באדם מאד כאמור, ואם כן כל פשעו של האדם על שהכניס עצמו לאונס זה של העבירה והוא בכך שבטל מן התורה, ואם כן תשובתו היא רק בכך שיחזור לעסק התורה ובזה ישמר מיצרו, שהרי שלימות התשובה היא בכך שיעיד עליו יודע תעלומות לבל ישוב החוטא לחטאו שוב, והיאך יגלה דעתו כלפי בוראו שבאמת אינו חפץ לשוב לחטאו עוד, הלא רק בזה שיאחז בכל כוחו במונע מהעבירה והוא באמצעות עסק התורה, כי רק אז יהא בטוח שלא ישוב לחטוא, שהרי מבלי שיעסוק בתורה בודאי שיפול בחטא כמקודם, ואם כן אין זו תשובה אמיתית. ועוד, שהרי התשובה לתקן את מה שפשע, והפשיעה של בעל העבירה היא לא העבירה מצד עצמה כי אנוס הוא בתאוותו, אלא פישעו הוא הביטול תורה שהביאו לעבירה, ועל פשיעה זו אם שב עליה נתכפר לו.

טז. מי שאין בו טל תורה אין טל תורה מחייהו לתחיית המתים, משום דבהכרח התאוות והמידות הרעות טמונים בו אחר שלא עסק בתורה שהיא האמצעי היחיד לסלקם ממנו

ועוד יובן בזה מה שאמרו חז''ל (כתובות קי''א ע''א): דמי שיש בו טל תורה - טל תורה מחייהו לתחיית המתים, ועד ששאלו בגמרא: נשים דליכא גבייהו עסק התורה במאי קזכיין? והטעם, דמי שאין בו טל תורה במילא הנה הוא בעל עבירה, וגם אם לא בפועל אזי בכח בודאי טמונים בו תאוות ומידות רעות והינם בתוקף אצלו. ומה שאינו מוציאם בפועל, הוא מסיבות חיצוניות בלבד כסיבות חברתיות, פחד המלכות, שם טוב, כבוד, ממון, וכיוצא. דלא יתכן להיות שמור מיצר הרע מבלי תורה, דאחרת קשה להבין, וכי צדיק הנקי מעבירות ומקיים מצוות ה' למה לא יקום בתחיית המתים בשביל עוון ביטול תורה גרידא, אלא כאמור, דעוון ביטול תורה בודאי הביאו לאותו הַבָּטֵל מתורה לעוונות חמורים, ואם לא בפועל - בודאי שבכח טמונים בו תאוות ומידות רעות, ומי שאין בו טל תורה ולא עסק בנשק המגרש ומסלק את הרע, הרי שהרע בתוקף אצלו ומסוכן הוא מלזכות בתחיית המתים.

יז. כשם שתבשיל ללא תבלין יפה הוא רק בחיצוניותו אולם באיכותו חסר הוא כל טעם, כן המתייפה במידותיו ללא תורה יפה הוא בחיצוניותו אולם פנימיותו רקובה לחלוטין

ולפי זה, כמה מן הטעות לחשוב שאפשר להיות אדם מנומס ובעל מידות טובות ללא תורה, אכן בחיצוניות יוכל אדם בשביל כל מיני אינטרסים כאמור לעיל להראות יפה נפש, דורש צדק, וותרן, עניו וכדומה, ואין זה אלא בחיצוניות, אולם בעת מבחן נסיון לא יעמוד בנפשו לכבוש את טבעיו שבעצם הינם בתוקפם ללא שינוי כלל.

וזהו מה שאמרו חז''ל: ''בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין'', וידועה התמיהה מהו המשל והנמשל בענין זה לומר שהתורה פעולתה לגבי יצר הרע כמו פעולת התבלין בתבשיל, התבלין הלא מטעים את התבשיל ומוציאו ממרירותו, ומה הנמשל בזה שהתורה כתבלין בלבד ליצר הרע דהיינו למתקו ממרירותו, והלא בכח התורה אף לכובשו לגמרי, וכמ''ש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ?

אלא כוונת חז''ל בזה תתבאר היטב על פי האמור, דכמו שהתבשיל ללא תבלין נראה מבחוץ תאווה לעינים ונחמד לאוכלו, שהרי נראה הוא מאכל מבושל כל צורכו ומושך את העין במראהו ובצבעו, וכשבא האדם לטועמו אינו מוצא בו לא טעם ולא ריח אחר שחסר ממנו התבלין, כן הוא האדם המתייפה ומתהדר בחיצוניותו להראות איש גבור חיל במידותיו, מאחר ואינו לומד תורה הרי שכל הידורו ויופיו אינו אלא חיצוני, וכשתבוא לטועמו בכוסו בכיסו ובכעסו תמצאהו ללא טעם וריח - רקוב לחלוטין! כי אז תתגלה מהותו האמיתית שהינו כתבשיל שאי אפשר לטועמו כלל.

יח. בפרט בעקבתא דמשיחא יהא נצרך עסק התורה להישרד מתוקף הנסיונות והיסורים

ובפרט עתה שאנו בעקבתא דמשיחא, מצוה לחזור ולהזכיר דברי האור החיים הקדוש (שמות ח, ג): דבסוף הימים יתנסו ישראל בשער החמישים של הטומאה להוציאו בולעו מפיו, ומה שבמצרים נכנסו רק לשער הארבעים ותשעה הוא בהיות כי חשש הקב''ה לסכנם בשער החמישים כי לא יעמדו בו, ומה שלא יחשוש הבורא לסכן אותנו בו בעקבתא דמשיחא, להיות אנו אז אחר קבלת התורה, ואילו בני ישראל במצרים היו קודם קבלת התורה. עכת''ד.

הרי לנו להבין, שהנצחון היחיד במיוחד לזמנינו הוא דרך התורה, ופשוט הוא לומר אף יותר מכך, דאף שישראל במצרים עמדו בארבעים ותשעה שערי טומאה גם מבלי עסק התורה, היינו להיותם אז קודם מתן תורה - אולם אנו שאנו לאחר קבלת התורה, לא רק שבשער החמישים לא נוכל עמוד אלא אף לא בשער אחד בלבד מכל החמישים שערים לא נוכל עמוד, היות ולנו ניתנה תורה, אם כן כך הוטבע לאחר קבלת התורה, שאי אפשר להתמודד עם היצר בלי תורה בשום שער של טומאה, ורק ע''י התורה נתחזק, ומה שישראל ניצלו ממ''ט שערי טומאה ללא תורה, זהו בדרך נס שהצילם הקב''ה והוציאם ממצב של ''את ערום ועריה'', כי לא היה בידם תורה, מה שאין כן אנו שיש בידינו תורה לא נוכל להרים ראש נגד היצר בכלום ללא תורה.

יט. הדביקות בהקב''ה שהיא מה שמרחיקה את היצר - רק באמצעות התורה

וכדברי ר''ע: מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב''ה מטהר את ישראל, וקוב''ה היינו אורייתא, שהרי התורה שמותיו של הקב''ה, והביא הגר''ח מוולאז'ין (ב''נפש החיים'' שער ד'), דהעוסק בתורה ונושא ונותן בה כאילו נושא ונותן בהקב''ה בעצמו, שהרי התורה שמותיו של הקב''ה בעצמו.

ואיתא ב''תיקוני זוהר'' - ''מאן דרחיק מאורייתא רחיק מקוב''ה, ומאן דקריב לאורייתא קריב לקוב''ה בהדיה'', וא''כ כל אפשרות ההצלה מיצר הרע הוא רק באמצעות דביקות בהקב''ה, והדביקות בו יתברך הוא בכך שנתדבק בתורתו, אחר שקוב''ה ואורייתא - חד.

כ. עיקר סגולת התורה להציל מיצר הרע לגמרי הוא כשלומד בקביעות, וכפי עמלו וקביעותו בתורה כן מידה במידה ניצל מבלבולי היצר

והעיקר הוא הקביעות, כמובא בתיקוני זוהר (תיקון ו'): מאן דקביע באורייתא ובצלותא שכינתא עמיה בקביעו, ומאן דעראי באורייתא ובצלותא שכינתא עמיה בעראי, הרי שכדי לזכות לדביקות בשכינה בקביעות, הוא רק כשקבועים בתורה ובתפילה.

ונקודה נוספת יש לנו לראות מדברי המסילת ישרים שהבאנו לעיל, שיכול האדם מבלי תורה לטעות ולחיות כל ימיו בטעות ולא יכיר בה עד שימות ויאבד בחטאו, דזה נאמר גם לעוסק בתורה, אלא שאינו עוסק בה כראוי כפי כוחו, אם כן הרי שעדיין באותם אחוזים שמתרפה הוא מן התורה עדיין יהיו כמו כן באותם אחוזים חי הוא את חייו בטעות, וכמו למשל, אדם שיכול להשקיע בתורה מאה אחוז כפי כוחו, ומשקיע רק כחמישים אחוז, הרי שבחלק החסר לו מן התורה יכול להתקיים בו דברי ה''מסילת ישרים'' שיגבר עליו יצרו ולא ירגיש בו עד שימות ויאבד בחטאו, כי כל הכח לינצל מן היצר הוא רק בדרך התורה, וכמה שירבה בה כן ימעט אצלו הטעיית היצר מלהטעותו מהדרך הנכונה.

ולכך יש את הענין החשוב להתייעץ תמיד עם אדם גדול בתורה, כי דעתו ''דעת תורה'', אחר ששקוע הוא בתורה בכל כוחו, אם כן אין כח ההטעיה של היצר קיים אצלו כלל, אחר שנותן הוא את כל כולו בתורה אם כן אי אפשר שיטעה, כי כל מקור ההטעיה הוא מחמת ביטול תורה.

היום שחיים אנו עם כל כך הרבה בלבולים, וההשקפות היום מגוונות טועות ומטעות רבים, כמה יש צורך היום להרבות בתורה וכמו כן להתייעץ רק עם גדולי תורה אמיתיים בלבד.

כא. הימים שקודם חג השבועות והחג עצמו - ימים שהזמן גורם להתעלות, ואשרי המנצלם

מתקרבים אנו לחג השבועות - חג מתן תורה, כמה חובה עלינו להתבונן בעוצמת כוחה של תורה בימים אלה, וכמו כן לחזק אצל עצמנו את האמונה שהתורה מגנא ומצלא, כי באם נהיה קטני אמנה מלהאמין בכוחה, הרי שלא נתייחס אליה בהתאם הראוי, ואז נאבד את סגולתה ושפעת כוחה.

וכידוע מהספרים הקדושים, דבכל חג חוזרת אותה עוצמה שהיתה בימים ההם בזמן הזה, אם כן גם מצד הזמן גרמא להתעלות למבקש להתעלות, שיוכל לזכות לכתרה של תורה, ובאם יעמול בכל כוחו בימים שקודם שבועות ובחג השבועות, אז יזכה לקבל מתנת ה'.

ונאמר: ''כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו תורה''..., מצד זה לבד ראוי להתרגש, אחר שמתנת התורה ניתנה לנו במאור פנים של הבורא - היאך נסרב מלקבלה ועוד לזלזל בה חלילה? וכמו כן יש להתבונן בגודל ההפסד מחמת הביטול זמן שיכול להיות בו רווח גדול כזמן ג' ימי הגבלה וחג השבועות, הלא הוא הפסד גדול פי כמה מהפסד הביטול תורה של זמן רגיל, ולכן החכם יחשב הפסד מצוה כנגד שכרה.

---

פרשת במדבר ב' - מאמר סח - שבועות ב' - אמונת חכמים היסוד לאמונה בה'

''הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם'' (שמות יט, ט)

א. התנאי לקיום התורה לאמונת וידיעת ה', הוא האמונה בחכמי ישראל, ומבלעדי האמונה בם תהרס ותחרב כל בניינה של היהדות

כיבד גידל ורומם הקב''ה את משה רבנו במעמד הגדול של מתן תורה לעיני כל ישראל, להיותו היחיד המורשה לעלות להר האלוקים בזמן מתן תורה, בעבור יאמינו במשה לעולם, תלה הקב''ה את הצלחת גודל המעמד של קבלת התורה בכך שתצורף לקבלת התורה אמונה במשה ובנביאים הבאים אחריו, וכנאמר: ''הנה אנכי בא אליך בעב הענן'' - לגדלך ולרוממך, וזאת בעבור - ''ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם''.

ויש לנו להתבונן ולהעמיק בתועלת וההכרח הגדול שיש באמונת חכמים, וכמו שפירש רש''י: ''וגם בך יאמינו - גם בנביאים הבאים אחריך.

בדרך כלל נדמה הוא כי התורה ומצוותיה הם למען נדע מה מותר ומה אסור, ומסתפקים אנו במטרה זו ורואים בכך את שלימותינו בתכלית עסק התורה, מסתפקים אנו בשימוש תלמידי חכמים בכך ששומעים מהם פלפולי תורה ופסקי הלכה, ולא תמיד מעמיקים אנו להפיק מהתורה ומחכמיה יראה ועבודת ה' שזו בעצם התכלית, כי לדעתנו בהיותנו אף אנו למדנים הגענו בזה לקצה האחרון שיש ביכולתנו להוציא מהתורה ומחכמיה ותו לא מידי. אולם בזה עדיין רחוקים אנו מאד מהבנת תועלת התורה כוחה וסגולתה להשפיע על לומדיה, להיותנו רחוקים מאד מהבנת התועלת שיכולה להיות לנו באם נתבונן במה שבאמת קובע את מהות גדולתם של גדולי ישראל.

ונקדים דבריו המאירים של הרב ''מכתב מאליהו'' (חלק ג' עמ' 176):

''למדנו כאן עיקר חשוב ונשגב בדרכי האמונה: החדרת האמונה בלב עד כדי שכנוע גמור, באה על ידי הלימוד תורה עצמו מיניה וביה. התעמקות בתורה חשוף צפונותיה מעוררים את יסודות האמונה הטמונים בנו, בן תורה בלימודו נוכח לדעת שיש בתורה אורות נשגבים, וכשעומד לפני חזיון נפלא זה - מעצמו בא לידי הכרה כי תורה זו תורת ה' יתברך היא וכי איך יתכן אחרת. ומתוך שמגלה לו התורה את עמקותה וקדושתה, ומתוך הכרת חכמי התורה וקניית אמונת חכמים, בא ממילא לידי אמונה פנימית.

האדם ניכר בדיבוריו, כי מדיבוריו של אדם ניכרת חכמתו, לחכמתו יתברך אין גבול ואין לנו השגה בעוצם חכמתו יתברך, אולם לפי השגתנו הדלה יכולים אנו לראות קצת את חכמתו בדבריו שהם תורתו, כי מדבורי חכמה של האומרם ניכר מיהו, ומחכמתו יתברך מתגלה הוא לנו מעט לפי השגתנו, וזה יתכן בפועל אך ורק באמצעות חכמי התורה מימות משה רבנו ע''ה ועד חכמי הדור שלנו מדור לדור, כך שכדי להכיר את הבורא הדרך היחידה היא בכך שנכיר את חכמתו, ולהכיר את חכמתו אפשר רק בכך שנכיר את חכמי ישראל יודעי חכמתו מעתיקי השמועה, וכפי אשר נעריכם כראוי להם ונכבד את חכמתם, כך יגדל אצלנו ערך וגדולת הבורא.

ב. הסתכלות נכונה על חכמתם של חכמי ישראל תביאנו לענווה ולשפלות כלפיהם, ובמילא כמו כן כלפי כל חיובי התורה שהמה חכמת הבורא

טעות יסודית ישנה לנו בכלי המדידה בו אנו משתמשים לאמוד את חכמי התורה, בחור לומד סוגיא מבין אותה על בוריה, שומע שיעור מרבותינו על אותה סוגיא ומבינה היטב, הנה יכול הוא לחשוב מה בעצם רבתה חכמתם של רבותי המלמדים לי תורה, אחר שגם אני הבינותי דבריהם על בוריים, ועוד רב כוחי בפלפול עמהם בחידוד ובסברא, אם כן הרי שחכמתם ברמה שלי וחכמתי ברמה שלהם שהנה שפה אחת לכולנו, וכשקצת גולש הוא ומפריז על מידותיו, נכנס בלבו זחות הדעת להחשיב את דרגת חכמתו לא הרחק מחכמתם של הקדמונים בעלי המימרא, אחר שלפי דעתו מזדהה הוא בעמקות דבריהם.

ובפרט כשיש איזה ''צריך עיון'' מאחד האחרונים על אחד הראשונים, וכיוון אותו צורבא צעיר לאותו ''צריך עיון'', הרי שכבר מביא ראיה לשיטתו שהנה חכמתו לא רחוקה היא מקודמיו, והראיה שכבר יכול הוא גם לערער על דבריהם, והעובדה שהנה כיוון הוא לאותו אחרון שנשאר בצ''ע על אותו קדמון.

ואם מצליח אותו צורבא לערוך ''חבורה'' או מערכה לקראת מערכה בפלפול עם טוב טעם ודעת, הרי שאז בכלל כבר נכנס הוא לבלבול גדול - בעצם מה כוחם בתורה של רבותי בייחס לכוחי שלי.

ג. מרחק מזרח ממערב בין המבין בחכמה לבין המיצר ומחדש בה

ונקדים דבריו של הגר''י סלנטר ממכתב שנמצא אצל אחד מתלמידיו הגה''צ רבי נפתלי ווירשוור זצ''ל, שכך כתב לו רבו (הובא בספר ''דרכי חיים''):

כי מה שבעוה''ר שנמצא במדינת ליטא שלומדים לימוד חיצונים, אחד מהגורמים לזה כי יש כמה שלומדים אפי' מאות דפים גמרא עם תוס' ואינם יודעים רק מ''ש התוס' וא''ת וי''ל וא''ת וי''ל, אבל אינם יודעים המתיקות מה סברו בהקושיא ומה חידשו התירוץ, ואינם מרגישים אפילו טפה מן הים מחכמת ומתיקות התוס', ולהבדיל אלפי הבדלות בהחיצונים מעט החכמה שיש בהם הוא מפורש ובולט ומרגישים זאת תיכף ומיד, כי בהם אין שום נסתרות.

וכדי להבין את דבריו של הגר''י סלנטר, נמשיל בזה משל, מגלה החשמל בעולם היה אדיסון, וברור שתחילת המצאתו של אדיסון את החשמל היה באופן פרימיטיבי ביותר, ובמשך הזמן שכללו בעלי המדע את ההשתמשות בחשמל באופן מודרני יותר, ופיארו את המצאתו של אדיסון בתכלית הפאר, ובכן נתבונן! למי יש ליתן את השבח והתהילה, האם לאדיסון ממציא החשמל, או לבאים אחריו אחר שפיארו וייפו את אופני השימוש בחשמל בתכלית הפאר, הכולל כל מיני מכונות ומכשירים, וכמו כן נברשות ולוסטרות יפות ויוקרתיות? הלא ברור שכל הפאר והשבח הוא לממציא הרעיון, דהרי קל וחומר הוא, אם היה בידו להמציא רעיון המצאת החשמל, בודאי שיש בכוחו להמציא את דרכי השימוש הטכניים, ולעומתו אלו שהשקיעו את מרצם בפיתוח הרעיון לממשו בדרך מעשי, אלו לא היה בידם להמציא את הרעיון.

וכמו כן בחכמת הקיטור שגילה זימיס-וואט לפני כ - 230 שנה, שהיה בימים ההם בדרך פרימיטיבית ביותר, וכן בייתר מכשירי האלקטרוניקה למיניהם כי רבו, שמתחילה המציאום גאוני המדע, ורק לאחר מכן באו תלמידיהם ופיתחו את רעיון רבותיהם, הרחיבוהו ופשטוהו שיהא באופן שתהא יד הכל ממשמשת בו - דבר שבעצם לא נבצר מרבותיהם לעשותו, אלא שרבותיהם השקיעו את אימוץ מוחם בהמצאות וגילויים חדשים שלא היו מעולם, ולא האריכו להשקיע את כוחם וזמנם בדרכי השימוש בהמצאותיהם באופנים ודרכים שונים ומגוונים, וכן על דרך זה בייתר ההמצאות שהמציאו חכמי הדורות, כל מיני המצאות למיניהם בתקשורת במחשבים ברפואה וכו'.

ויותר מכך, הלא היום ילד בכתה ד' כבר לומד כיצד המציא אדיסון את החשמל, וכי יכול הוא בשביל כך להשוות עצמו לאותו ממציא בגלל שהשיג זאת בהבנתו?!

כן הוא בתורה, אסור לנו להטעות את עצמנו ולצמצם את התפעלותנו מגדולת קדמונינו בשביל זה שאנו זוכים להבין את דבריהם, דעלינו להתפעל מ''כח המחדש'' שבהם, שהוא רוח הקודש ממש.

והוא ממש דומה לאדם שחרש וזרע פרדס וצמחו בו פירות לרוב, אלא שעדיין נותר הקטיף וסידור הפירות בארגזים, וכי השבח והתהילה למסדר הארגזים או לזה שחרש וזרע? הלא בודאי לחורש ולזורע ולנוטע שהצליח להוציא פירות יפים למראה וטובים למאכל, היום יש לנו פירות רבים על העצים ורק שאנו קוטפים ומסדרים אותם, ומכך ישנה אפשרות שמתרבים היום ספרים לרוב חדשים לבקרים, שזו קצירת דברי רבותינו וסידורם יפה אם זה בפלפול בדבריהם או בסיכומים הלכתיים מערכות וכדומה, שהכל על בסיס פרי עבודתם וזיעתם של רבותינו.

ומכאן נבוא להכיר בגדולת הבורא, וכאמור שמחכמתם של גדולי ישראל נכיר את חכמת הבורא, והוא על דרך משל הזריעה והחרישה שהבאנו, דאמנם השבח לחורש והזורע בייחס למסדר הפירות בארגזים, אולם הכבוד האמיתי מגיע למצמיח, ומי הוא המצמיח אם לא הבורא יתברך שהטביע טבע של ''תחיית המתים'' ממש בכל זריעה, שלאחר שנרקב הגרעין ונסרח אז מצמיח ועולים ממנו פירות נאים ומשובחים. כן הוא בלימוד התורה, בכך שנתבונן בעוצם גדולת רבותינו ממציאי ומחדשי פארות לתורה, מהם נבוא להציץ מעט לראות את חכמתו יתברך שהוא הממציא הראשון בחכמתו חכמה כל כך מפוארת, וכמבואר בדברי ה''מכתב מאליהו'' דלעיל.

חלילה, אין בכוונתנו למעט מכבודם של עמלי התורה היום שמוציאים חידושיהם בעמל תורה, ובודאי העמל באמת לאמיתה של תורה, הנהו ת''ח אמיתי שמחוייבים אנו בכבודו. אלא כוונתנו לחדד לעצמנו ולו במעט עוצמת גדלות הראשונים, כי רק בכך נוכל להמשיך את אמיתות התורה מדור לדור.

והחשוב להדגיש בדברינו אלו, שעדיין אין המשל דומה לנמשל, דבמשל המצמיח שהוא הממציא בייחס לחורש והזורע, עדיין הוא אינו דומה לנמשל, לפי שבעצם כוחו ית' שהוא שפע חכמתו השופע בעמלי תורה הינו מתמיד, והוא ית' המשפיע שפע חכמה, וכנא': ''יהיב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה'', כך שאת חכמתו ית' ניתן לראות לא רק מכח הממציא בלבד אלא מכל חכמה המתחדשת במשך הדורות אצל כל חכם מישראל, יש לראות את גודל חכמתו ית' שהיא מה שתביא להכירו.

ד. תיאור התייחסותם של החכמים האחרונים כלפי קודמיהם

אין ספק שכל גדולי ישראל בדורותם הם המה אלופי התורה להדריך את העם בחידושים אקטואליים המתחדשים, אולם הכל בנוי ומיוסד ע''פ יסודות של בעלי התלמוד והראשונים.

הבה ונביט את התייחסותם של החכמים המאוחרים בייחסם את עצמם לקודמיהם, וזאת על אף שתורתם של האחרונים נראית הרבה יותר מפורטת ומפולפלת, עם כל זה מבהיל לראות את התבטלותם לרבותיהם, וכמובא בגמרא (עירובין נג): לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנן - אומרים חכמי התלמוד על עצמם - כמלא נקב מחט, אמר אביי: ואנו כי סכתא בגודא לגמרא, ופירש''י: אמר אביי אנו בייחס לראשונים כיתד שנועצים אותו בכותל במקום צר ונכנס בדוחק, כן אין אנו יכולין להבין מה שאנו שומעים כי אם מעט ובקושי, אמר רבא: ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא, ופירש''י: כאצבע בשעוה שאין האצבע יכולה ליכנס בתוכה אלא נדבקת מעט, אמר רב אשי: ואנן כי אצבעתא דבירא לשכחה, ופירש''י: כשם שהאצבע נוחה בקלות ליכנס בפי הבור הרחב, כן בקלות שוכחים אנו מה שלמדנו.

וכמו כן הרמב''ם בהקדמתו ל''יד החזקה'' מונה ארבעים דורות מימות רב אשי ורבינא עד משה רבינו ע''ה, וכן מי שהוא יותר קודם בזמן קודם בחשיבות, הלא בראותינו זאת ניבהל כשנבחן ונבדוק את עצמנו כיצד יחסינו לקדמונינו, והאם יראת הכבוד בלבותינו כלפיהם הוא כראוי?! וכמו שאמרו בגמרא שבת (קי''א): אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים, כמה חשבון נפש חייב כל אחד לעשות על כך.

רבי יוחנן בן זכאי שהיה בקי במקרא משנה גמרא הלכות ואגדות וכו', שיחת שדים ושיחת מלאכי השרת מעשי מרכבה וכו', כמובא בגמרא (בבא בתרא קל), הוא היה הקטן שבשמונים תלמידי הלל הזקן, ואומר הוא: שעם כל ידיעתו לא חיסר מתורת רבותיו אלא ככלב המלקק בים, ומי ישער את קודמיהם אנשי כנסת הגדולה, הנביאים, עד משה רבנו ע''ה.

ה. גדולי ישראל הגיעו למסקנא שרחוקים המה בתכלית מסוף החכמה, וככל שהשכיל החכם ביותר להעמיק בחכמה ולהשיגה, כן הבין ביותר שהינו רחוק ממנה

והוא שביקש דוד המלך ע''ה בתפילתו, שיזכה להבין את דברי הבורא בתורתו הקדושה, וכנאמר: ''גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך''. שלמה בנו שהתורה מעידה עליו שלא היה חכם כמותו, מעיד הוא על עצמו ואומר: ''אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'', דהיינו חשבתי שאני חכם, אולם טעיתי כי הנה החכמה רחוקה ממני.

הרי שאדרבא ככל שמשכיל החכם להעמיק בחכמת התורה ביותר, כן מבין הוא ביותר עד כמה רחוק הוא מלהשיגה על אמיתותה.

והסיבה, כי הבינו בחכמתם כי המצאת חוקי התורה מהבורא זו חכמה עצומה, שרק אלוק כל יכול שאין לו גוף ודמות הגוף, והינו ללא הגבלה לא בגוף ולא במקום ולא בזמן, רק הוא יכול לחדש ולהמציא תורה שכזו, ובכל סברא ומימרא שראו הן בתורה והן בקודמיהן, לא הסתכלו על זה שמבינים המה את אותה סברא ויש ביכולתם להתפלפל עליה, אלא ראו את גאוניות כושר ההמצאה של הממציא את אותה סברא, וכיצד דלה אותה בדרך י''ג מידות שהתורה נדרשת בהם, וראו כמה רחוקים הם מהמצאה שכזו, והיאך על דעתם מעולם לא היתה עולה כזו המצאה, לכן נכנעו והתבטלו לקודמיהם, כי הבינו שרוח אלוקים בקרב רבותיהם, לגלות המסתורים שבתורה שהמה מים עמוקים שאין להם סוף, וככל שהקדושה והטהרה מפעמת ביותר באותו גדול בתורה כן יפוצו חידושיו וגילוייו את מסתורי התורה.

ויכול האדם לראות זאת בחוש ממש, כשהוא ממציא ומחדש סברא או מוצא ישוב לקושיא, כמה מתפעל הוא מעצמו ומשבח ומפאר לה' שנתן לו חכמה להשיג ולהבין בתורתו, ואילו כשקורא הוא איזו סברא מחודשת או ישוב לקושיא באיזה ספר של חכם אחר, אין הוא מתפעל כלל, כי רוצה האדם בקב שלו יותר מט' קבין של חבירו, האדם מתפעל ושמח בשלו ולא בשל חבירו, ואף כאשר חידושי חבירו עולים על שלו בעשרת מונים, עם כל זה את חידושי חבירו ושיהיה זה גם רבו, רואה הוא אותם כדברים פשוטים של מה בכך. וברור שזה ענין של מידות, היות האדם קרוב אצל עצמו, אולם אם יסתכל על חידושי רבו ואפילו על חידושי חבירו לפעמים, ויראה כאילו זה חידוש שנתחדש לו עצמו, כמה היה מתפעל ומתרגש מכך מאד, והרי ישובי סתירות והשוואות סוגיות והמצאות חידושי דינים, נמצאים בכל דף גמרא כמה פעמים, וכמו כן בדברי הראשונים בייתר הרחבה, ורק שוכחים אנו להתפעל כל פעם מחדש על המצאת דברים כאלו שלא היו עולים על דעתנו מעולם לחשוב עליהם.

אמת היא - האלוקים חשבה לטובה - כי כן הטביע הבורא בטבע האדם, שיחפוץ ויסלסל בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו, וזאת לתועלת פיתוח היצירה והחידוש בתורה, שיתאווה האדם לחדש בתורה כפי מדרגתו הוא, וישמח ביצירותיו כמוצא שלל רב. אולם אבוי אם מכך יבוא לטעות נוראה זו להחשיב חידושיו ולזלזל בשל אחרים, בכך שיאבד אצלו משקל ערך בעלי החכמה, וכקטן כגדול יחשבו אצלו.

יתבונן הלומד כשלומד איזו סתירה המבוארת בגמרא, ורואה את יישובה של הגמרא בחילוק פשוט וברור ליישב את הסתירה, הרי אינו מתפעל מכך כלל, ובדקות אחדות חולף הוא על עמוד שלם בגמרא הגדוש בקושיות ויישובים ללא שום התפעלות, ובכן יתבונן, הלא אם הוא עצמו אותו צורבא היה מכווין לאותו חילוק וישוב שיישבה הגמרא קודם שלמדהו בפנים, כמה היה שמח מאד ומודה לה' על שחננו דעת להבין את דברי התורה, ושש היה לבו היאך זכה לרדת לתירוץ הגמרא, והוא להיות שהיה רואה בזה עצמו את חכמתו שלו, ובהחלט היה מתפעל מחכמתו של עצמו כי זה הקב שלו, ומדוע להטפש ולהתמם מלראות את עוצם חכמת בעלי התלמוד, וללמוד דבריהם כלאחר יד מבלי התבוננות והתפעלות מעוצמת חכמתם.

וכמו כן יתבונן כל אחד בלומדו דברי הגמרא והתוספות, ויתבונן לעצמו האם לעצמו היה עולה על הדעת דברים שכאלו, ויראה כמה הוא רחוק מלהעלות על דעתו דברים שכאלו, ובכך יתבונן בקדושתם ובחכמתם של גדולי התורה, כי לא השיגו מה שהשיגו בחידושיהם רק לאחר קדושה ועמל של שנים רבות.

ואלו הם ממש דברי הגר''י סלנטר שהבאנו בפתיחת הדברים (לעיל אות ג'), ולגודל ועומק חכמתו קובע הוא שזו סיבת פרישותם של לומדי תורה מלימוד התורה לחכמות חיצוניות, כי התוצאות מחוסר הבנה זו המה נוראות, דאמנם התלמיד לא יתנכר ויתכחש לעוצם חכמתם של הקדמונים, אולם אסונו של זה בכך שאינו מתבונן בגדלותם של הקדמונים, מלבד כאמור שבכך נמנע ממנו מלהכיר גדולת הבורא, עוד גם ירד פלאים ביחסו לגבי רבותינו האחרונים ובפרט לגבי רבותיו של עכשיו המלמדים לו תורה, שלגביהם אף יתנכר ויתכחש לחכמתם, ואף יעיז להשוות עצמו אליהם, ומכאן רבתה החוצפה לצערנו, וכבוד החכמים היום מזולזל, ומקיימים ''מורא רבך כמורא חברך, ומורא שמים וכו''' וכבוד חברך - מאן דכר שמיה...

ו. דוגמא מוחשית לענין הנ''ל

ובס''ד הוכחתי זאת בחוש לתלמידים בישיבה כשהחילונו פרק ''האיש מקדש בו ובשלוחו'', ומקשה הגמרא: דאם בשלוחו כל שכן בו? ותירצה: ''מצוה בו יותר מבשלוחו'', אמנם התירוץ הוא פשוט, אולם המצאתו - לומר שלכך נתכווין התנא באומרו ''בו'' - היא רגשית וגאונית גם יחד, דוכי שזו כוונת התנא בהוספת מילת ''בו'' שהיא לעוררנו על יסוד זה של ''מצוה בו יותר מבשלוחו'', היה עולה על לב מאן דהוא, ובפרט בענין קידושי אשה שיש בו הנאה ועונג עצמי לעשותו האדם בעצמו, וכשממנה שליח מסתמא זהו רק כאשר השעה דחוקה ואנוס הוא במקרה מסויים והוצרך למנות שליח, נבחון זאת באופן פשוט, כשקראת קושיית הגמרא דלמה נאמר ''בו'' והלא אם בשלוחו כל שכן בו, עמוד רגע והתבונן, מה עולה בלבך לתרץ, והלא שום תירוץ אינו עולה בלבך, והגמרא תירצה זאת בפשיטות עם רעיון רגשי ומוסרי, ומי שם לב לזה?! וכיון שהתלמיד כשקורא זאת מזדהה הוא בהבנתו את הענין בפשטותו, רץ את הענין במרוצה, ושוכח הוא להתפעל מכח המחדש והממציא שבתירוץ זה. וכן על זה הדרך עוד הלאה בהמשך הסוגיא, ראינו בחוש הכיצד יש להתפעל מכל קושיא ומכל תירוץ, וכשהוכחתי בס''ד זאת לתלמידים בחוש ממש, נתפעלו היאך לא שמו לבם להתבונן בדבר פשוט שכזה, כי היום אכן מתרבים המפלפלים והלמדנים אולם הכל בנוי על יסודות של הראשונים או הגאונים האחרונים, אלא שאנו בונים הרים מיסוד דבריהם וכחומר ביד היוצר הם אצלנו, כי ככל שנתארכו הדורות נתבארו ביותר היסודות של התורה ונתבררו הפרטים שבכל כלל, ומהפרטים נפוצו פרטי פרטים, ונקל הוא על האחרונים לבנות בניינים נפלאים על פי אותם רובי הפרטים שבידם.

ודוגמאות שכאלה הינם לאין ספור בתלמוד ובמפרשים, ורק המתבונן ימצא בהם חכמת אלוקים השופעת בלב עבדיו עמלי התורה באמת לאמיתה של תורה.

ז. התבוננות בתורה שבכתב מלהיבה להתפעלות מחוכמתו יתברך באופן ישר מבעל החכמה

וברור שכח הממציא הראשון הוא אבי אבות לכל התולדות, הלא היא התורה הקדושה שבכתב, והיא אבן השתיה שממנה ישקו כל העדרים שבכל דור ודור, ולא רק מצד הוכחת אמיתותה שלא חששה שמא ימצא סתירה בדבריה כמובא בגמרא חולין גבי כל דג דיש לו סנפיר יש לו קשקשת ולא ימצא אחרת מזה בעולם, אלא גם מצד חוקי התורה, כמו מאכלות אסורות דדוקא אלו מותרים ולא אלו. וכן בשר בחלב, שעטנז, וכי יעלה על דעת דזהו דעת אנוש? או כמו שכבר הרגישו בזה לגבי הבטחת התורה בצוותה לעלות לרגל כל זכר בישראל - ''ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה''' (שמות לד, כד), וכי מי יכול לקחת סיכון בציווי שכזה על הנשים והרכוש ולהבטיח שלא יאונה להם כל רע, אבל לא לזאת כוונתנו להביא ראיות ח''ו על אמיתותה של תורה, אלא על מנת להתפעל מכחה ומחכמתה.

וכל שכן וכל שכן ענין הקרבנות וענייני הטומאה והטהרה דתופסים רוב פסוקי התורה, וכי יעלה על הדעת שבעניינים אלו מעורבת דעת אנוש, הרי ברור שדברים אלו הינם חכמה אלוקית, אלא שחובה עלינו להתבונן בעוצם החכמה האלוקית גם אם זה בלומדנו במשפטים שיש לנו טעם ושכל להבינם שבהם ניכרת חכמתו וגבורתו של מי שאמר והיה העולם, ואחר שברא עולם על כל ברואיו דאג לאופני אפשרות קיומם בדרך החברתית לצורך קיום אנשי העולם בדרך הטובה והנוחה ביותר, כמו עבד עברי שש שנים יעבוד, וענין רבו מוסר לו שפחה, וענין כי טוב לו עמך, והענקה כשמשחררו, וכן ענייני כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, קנסות, אונס, ומפתה, ומוציא שם רע, גיטין וקידושין, ועוד הרבה, ושעליהם באו מצוות רבות השייכות בין אדם לחבירו, כמו נזקי השור והבור והמבעה וההבער, ענייני אבידה, ריבית, נחלות, וכאמור דאף שמבינים אנו הלכות אלו בשכלנו, אולם עלינו להתפעל מההמצאה שבהם. וכמו כן כאמור יתבונן בהמצאות חידושי חוקים הנזכרים לעיל שאין להם טעם, ושכל אנושי אינו משיגם, דבוודאי מוכיחים ומלהיבים לאמת את גדולת חכמתו של הבורא. ובפרט יש להתבונן מחכמת התורה מכך שכל חכמתם של חכמי הדורות היא השגה מכח המאציל העליון שהשפיע בהם חכמה זו דרך תורתו, וכי הוא יתברך מקור הכל, והשפעת חכמתו מתמדת להישפע בקרב החפצים בחכמה לשמה.

ח. רוב עיסוקינו הוא בתורה שבעל פה, ועלינו להתבונן בשפע החכמה ששופע ממנה, ומכך להכיר את בעל החכמה

אלא, אחר שרוב עסקנו הוא בתורה שבעל פה שעליה צריך האדם להשקיע את רוב חייו ומרצו, לכן הארכנו להוכיח שבעצם למתבונן יש לו להתפעל מכל שורה ומימרא שבתלמוד ובראשונים, ולראות את רוח קדשם היוצאת מתוך דבריהם, הכיצד דורשים את התורה מי''ג עיקרים שהתורה נדרשת בהם, ומוציאים מייתורים, בנין אב, וגזירה שווה תילי תילים של הלכות, ומרמזים ודיוקים שבתורה מחדשים דינים, וכל דבריהם במלוא האחריות, וכמו שמצינו (ב''מ נ''ט ע''ב) בר''א ורבי יהושע בתנורו של עכנאי, שהוכיחו את צדקות דבריהם בדרך מופת.

ט. סוד חכמת העיבור - מופת החכמה

וכמו כן חזינן בחכמתם של חכמי ישראל שידעו את סוד העיבור, שהוא סוד גדול בחכמת התכונה מהלך השמש והירח, וכבר הביא ''האברבנאל'' בפירושו על התורה פרשת ''בא'' על פסוק: ''החודש הזה לכם'', את התפעלותו של האסטרונום הגדול פטולימיוס מחשבונם של חכמי ישראל בסוד העיבור, אשר השתומם מאד על ידיעה זו אצלם אחר שחקר הוא רבות בענין זה.

י. תורת הסוד מגילוי של הרשב''י והאר''י הק' מסירים כל ספיקות והרהורי שטות העולים בלב

וזאת מלבד מופת תורת הסוד והקבלה שגילה רשב''י, ובעצם תורה זו עברה מפה לאוזן מימות משה רבנו, אלא שלרשב''י ניתנה רשות לגלותה, כי עד רשב''י היתה תורה זו מוצנעת בין החכמים, ומרשב''י עברה עוד מדור לדור עד שרבנו האר''י גילה תורה זו בייתר גילוי לתלמידים, ובמיוחד לתלמידו מוהרח''ו שהעלה על ספרים רבים את חכמה זו, וממנה שאבו כל גדולי עולם הרמח''ל הגר''א הרש''ש, ועוד רבים גדולים וקדושים שעסקו בחכמה זו, שאין בה שכל אדם ואינה אלא דברי נביאות.

וללא ספק המתבונן בחכמה זו - בכחה להסיר מלבו כל ספיקות והרהורי שטות בראותו רוח ה' המדבר בפי ברואיו, וכי אמת הוא כי ידבר האלקים את האדם להודיעו דרכי רצונו.

יא. תיאור קצר מגדולי הדורות

ועל חכמת האר''י הקדוש מעיד תלמידו רבי אברהם הלוי ז''ל: שפעם היה הרב האר''י ישן שינת הצהרים, וראה רבי אברהם הלוי את הרב האר''י ששפתותיו נעות תוך כדי שינה, והלך והיטה אזנו לשמוע מה בפיו, ובתוך כך נתעורר האר''י, ואמר לו האר''י, דכשהוא ישן עולה נשמתו למעלה לישיבה העליונה, ומתגלים לו משם סתרי תורה, ואמר לו האר''י: מעיד אני עלי שמים וארץ, אילו הייתי חי שמונים שנה רצופים, בלי גוזמא, לא הייתי מספיק לסיים סודות התורה שגילו לי היום רק בענין פרשת ''אתונו של בלעם''.

ומעיד מוהרח''ו על רבו האר''י הקדוש שהיה יודע במשנה בגמרא באגדות ובמדרשים, ובכל דבר היה יודעו על דרך הפרד''ס, והיה מפרש ההלכה בכל יום ששה דרכים בדרך הפשט ודרך שביעית על פי הסוד, והיה יודע במעשה בראשית ובמעשה מרכבה, יודע בצפצופי אילנות דקלים ועשבים ודומם, ועוד עיין בספר ''שבחי האר''י'' לתלמידו מוהרח''ו, דברים נפלאים על רבו, הכיצד היה יודע ומכיר בפגמיהם של בני האדם לומר לאיש מה חטאו ומה תיקונו, שומע כרוזי מעלה, בקי בגלגולי נשמותיהם של בני אדם, ויודע סיבות גלגוליהם ומה תיקונם.

וכמו כן מעיד רבי חיים מוולוז'ין (בהקדמה לביאור הגר''א לספרא דצניעותא), ששמע מרבו הגר''א, שמעת אשר זכה רבנו האר''י לגילוי אליהו הוגדלה השגתו למעלה למעלה להפליא, וכן מעיד מוהרח''ו על רבו האר''י בהקדמה השניה ל''עץ חיים'': ''והיה אליהו נגלה אליו תמיד, וזה ידעתי מפיו באמונה''.

וכן כותב הרמח''ל (בספר ''ירים משה'' עמ' ק''ג), שהאר''י ז''ל ממשיכו של רשב''י ותורתו על פי אליהו הנביא, ובכתבי האר''י מבואר דכמו כן זכה לגילוי נשמותיהם של התנאים הקדושים שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא ועוד.

על הגר''א מעיד תלמידו רבי חיים מוולוז'ין, שזכה לגילויים של רזין עילאין מנשמותיהם של יעקב אבינו ואליהו הנביא, וכמו כן על הרמח''ל רבות הם העדויות הברורות על הגילויים הרבים להם זכה.

הבעש''ט ותלמידיו שהיו שרפי מעלה ועבודתם כמלאכים, יכלה הזמן מלספר על קדושתם ועבודתם את ה', רבי ישראל מסלנט ותלמידיו גאוני המוסר ועבודת תיקון המידות כמו כן, מי יתאר את גודל עבודתם וְזַכּוּת לבם ומסירות נפשם לתורה ולעבודה, ועוד ייתר גדולי התורה שהיו בכל דור ודור, כהגרע''א, החת''ס, והחיד''א וכו', ויותר מאוחרים - ''החפץ חיים'', וה''חזון איש'', ''הבן איש חי'', ''רבנו חיים פלאג'י'' ועוד כיוצא בהם תלמידי חכמים ענקים בתורה עד דורנו.

כל זאת מלבד מופת הנבואה שהיתה בתקופה ממושכת בעם ישראל מימות משה רבנו אב לכל הנביאים, ועד לזמן אנשי כנסת הגדולה, שמתוכם היו כמה נביאים חגי זכריה ומלאכי, וגם כשפסקה נבואה נשתמשו רבותינו בבת קול וברוח הקודש אשר במו עיניהם ראו ושמעו אשר ידבר אלוקים את האדם וחי, כמובא בש''ס בעשרות מקומות.

והארכנו הרבה בדברים אלו בספרנו ''הגיון ליבי'', והעולה מכל הנ''ל, שהמתבונן באמת בחכמת התורה ובחכמת לומדיה, משיג מלבד ידיעת התורה גם אמונה פנימית עמוקה, ראשית רואה ומתבונן כי התורה תורה אלוקית המתייחסת לכל פרט ופרט בהליכות האדם להוליכו על פי התורה, שלא כדתות ייתר האומות, דאף שיש להם כמה מיני תורות לכל מיני דתות, אולם הינם פרטים מסויימים ומצומצמים. אולם בתורתנו מוצאים אנו אלפי פרטים בכל מצוה ומצוה שרבו הלכותיה ודקדוקיה, כסוכה וד' מינים, תפילין, ציצית, שבת וכדומה, ועד היאך ינהג האדם בחדרי חדרים, ובבית הכסא, והיאך ילבש מלבושיו וינעל מנעליו, להורות על המשמעות והחשיבות שישנם לכל מעשה והרהור אשר יעשה האדם שיהא בצמוד לציווי התורה, לפי שבכל פרט מחכמתה תלויים בו עולמות שלמים, כמבואר ב''נפש החיים'' שער ד'.

יב. התבוננות בענוותנותם והתבטלותם של ענקי הרוח לכל מילה ואות של תורה להמית עצמם להבינה, מוכיחה יותר מכל על גודל אמיתותה של התורה, ועל גדולת לומדיה, אמונתם ותמימותם בה'

כשרואה אדם עוצמת חכמתם של גדולי הדורות, ועם כל זה כשבאים המה לדברים הצריכים אמונה בלבד, הרי שמיד זורקים את שכלם ומתממים עם עיקרי האמונה כבהמה ממש, ומתבטלים ומתאפסים לכל פרט מהתורה, ועל כל מילה ואות שבה ממיתים עצמם להבין משמעותה מתוך אמונה ברורה ופשוטה שבודאי לא נכתבה לחינם, ו''אם רק הוא'' - מכם, ועל אחת כמה וכמה רואים היו גדולי הדורות את כל עיקר ועיקר מעיקרי יסודות האמונה כיתד בל ימוט לעולם, בין מבינים בין שאינם מבינים.

וזה הכח הוא ירושה לנו מאבותינו - ''נעשה ונשמע'', ראשית הוא הנעשה, וכל הנשמע אם יש בו כדי לחזק את ה''נעשה'' מה טוב, ואם לאו - לא יגרע כי הוא זה מה''נעשה''.

הרי זה מורה יותר מכל על אמיתות התורה, ועל גדולת חכמיה, טוהר לבם, קדושתם, ותמימותם בה', וכל זה יכול להשפיע אך ורק על הלומד תורה מתוך התבוננות בעוצמתה ובעוצמת חכמי ישראל.

יג. קל חומר שאין עליו פירכא, יש עלינו לשאת מגדולי חכמינו להתבטל ולהתמם עם הנהגת הבורא ועם ציוויו בתורתו

כמה חיזוק באמונה יכולים אנו לקבל כאשר צצים בלבותינו השקפות זרות למיניהן בהרהורי ספיקות על דברי רבותינו ועל יסודות אמונתנו, עלינו לומר לעצמנו דבר פשוט: הטובים אנו מאבותינו? הלא כל הרהורי ספיקותינו העלו המה פי אלף כמותם על לבם ומוחם הגאוני, ודחאום בשתי ידיהם, והתמימו עצמם עם בוראם באמונה פשוטה ותמימה כאילו ואין בהם דעת כלל ביחס לחכמת התורה אחר שגילו את אמיתותה, על אחת כמה וכמה עניים בדעת כמונו, שיכולים אנו לסמוך בעינים סגורות על מנהיגינו וללכת אחריהם כצאן אחר רועהו הנאמן, וכמו שהאריך בזה בדברי חיזוק נפלאים הגה''ק הסטייפלר בספרו ''חיי עולם''.

יד. מידת ענוותנותם ושפלות דעתם של גדולי חכמי ישראל, הוא ההבדל המהותי ביותר בינם לבין ''חכמה בגויים תאמין''

אמרו חז''ל (איכה רבה פ''ב פיסקא יג): יש חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין.

ההבדל בין תורה לחכמה, תורה הינה קבלה מאבות כענין ''תורה צוה לנו משה'', שהוא ענין הוראה שהורונו קדמונינו. חכמה היא מה שמחדש האדם מעצמו ומחכים להבין דברים חדשים.

חכמה בגויים תאמין, שאכן מחדשים המה בחכמתם במדע וברפואה חכמות נפלאות, אולם זה מה שימצא אצלם ותאמין על כך. אולם תורה, דהיינו קבלה מקודמיהם והתבטלות לראשונים החכמים שקדמום, אל תאמין שישנה אצלם, דאדרבא כל המאוחרים שבהם יבואו ויבטלו דברי קודמיהם, ואף שקודמיהם היו חכמים מהם, כמובא בגמ' (חגיגה ה' ע''ב) גבי רבי יהושע בן חנניה, שנתייראו החכמים מהמינים לאחר שיפטר רבי יהושע לפי שהיה הוא מתווכח עמם ומנצחם, ואמר להם שלא ייראו כי כשם שחכמת ישראל הולכת ומתמעטת במשך הדורות, כן חכמת הגויים הולכת ומתמעטת, שנאמר: ''אבדה עצה מבנים - נסרחה חכמתם'', כיון שנאבדה עצה מבנים נסרחה חכמתן של אומות העולם.

אולם אצל הגויים אין מושג כזה להתבטל לקודמיהם בענייני חכמה השקפה אמונות ודעות שמגלים הם מדור לדור, מה שאין כן בחכמי ישראל, לא מיבעיא שהשקפות ודעות של הראשונים כאורים ותומים המה אצל האחרונים, אלא גם בענייני חכמה ומדע, הגם שמתפתח המדע - לא יזוזו האחרונים מדעת קודמיהם בדברי חכמת המדע שגילו דעתם רבותינו הראשונים.

וכמו כן רואים אנו בדברי רבותינו האחרונים התבטלות גמורה לקודמים להשתמש בלשון ''נלע''ד'' (נראה לעניות דעתי), ועוד לשונות של ענווה, ובפרט כאשר בא האחד לדחות דברי חבירו הלא עושה זאת במלוא האחריות בכובד ראש בדחילו וביראת כבוד, מה שלא מצינו כן אצל חכמי המדע, והסיבה היא כאמור כשחכמי ישראל ראו את חידושי קודמיהם התעמקו ב''כח הממציא'' שלהם, ואף שפיארו הם ביותר את חידושיהם שלהם עצמם מכל מקום לא משום כך המעיטו את של קודמיהם, ואדרבא לא הסתירו את התפעלותם מקודמיהם, מה שאין כן הפילוסופים - חכמי אומות העולם, כל אחד מהם רואה את הקב שלו, ואילו את התשעה קבין של חבירו אין הוא רואה כלל, וחשוב לו שלו פי כמה יותר משל חבירו ואף שעלה עליו בחכמתו, וכאמור מהגמרא, דכשם שנתמעטה חכמת ישראל כן נתמעטה חכמת אומות העולם אלא שאין הם מודים בזה שחכמתם מועטה משל קודמיהם, ולא זו בלבד, אלא גם אם מתבונן בגדולת חבירו מאחר וכבוד הוא לו להתכבד רק בשלו, לא נמנע מלהסתיר את התפעלותו מחכמת חבירו ולהתנכר ולהתכחש לה, ואף אינו בוש מלהעיז לפסול את קודמו ולהחשיבו כפרימיטיבי בייחס אליו.

ולכך התורה לא תימצא אלא אצל ענווי ארץ, היודעים להעריך את חכמת קודמיהם ולדעת את מקומם בייחס לקודמיהם, ובזה נכנסת יראת ה' בקרבם, כי אחר שלמודים הם להתבונן ''בכח הממציא'', מיד מתבוננים מי הוא ממציא כל הנמצאות וכל החכמות, הלא הוא בורא עולם, ומיד נרתעים ונבהלים מעוצם חכמתו. ונראה זאת בחוש, הנה חכמי המדע רואים יום יום נפלאות הבורא בבריאה ובברואים, ועם כל זה אינם מתחזקים באמונת הבורא והפחד מפניו, והסיבה כאמור כי חוסמים הם את ראייתם ואין רצונם לראות רק את מעשה ידיהם ולשמוח בקב עניותם, ולא לראות את עושר החכמה של קודמיהם, וכל שכן שלא לראות את הכח הראשון - סיבת כל הסיבות, מה שיחייבם לירוא וליבוש מפניו ולהשתעבד לו, ולכך אבירי לב אלו ממשיכים במרדם ובהתנכרותם לבורא, ואין הדברים שמתגלים להם משפיעים עליהם מאומה.

ולכך על הלומד תורה להתבונן באמור, ואז יכיר את מי שאמר והיה העולם, וכדברי ה''ספרי'': ''רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם - עסוק בתורה''.

---

פרשת נשא א' - מאמר סט - מקנייני התורה

זה עתה אנו תחת השפעת החג הקדוש ''חג השבועות'' זמן מתן תורתנו, נבאר במאמר זה כמה מקניינים שהתורה נקנית בהם, וכמו כן נבאר הנחיצות שיש לכל אחד לעסוק בתורה.

א. המתת העצלות

''אמר ריש לקיש: מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית את עצמו עליהם? שנאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל''' (ברכות סג, ב).

מבואר כאן, שהעמל והיגיעה הם סוד ההצלחה בלימוד התורה, כאשר אדם ממית עצמו על התורה.

ביאור ''ממית עצמו'' יש לבארו בכמה פנים שכולם אמת: האופן הראשון הוא המתת טבע העצלות, ואהבת המנוחה המתבטאת בדרך כלל בריבוי שינה, ריבוי שינה הוא אבדן גדול לזכיה בתורה, השינה מצד עצמה משרה טומאה, שהרי שינה אחד מששים במיתה (ברכות נ''ז ע''ב), ואין לך יותר טמא ממת, והנה השינה יש בה חלק מטומאת המת, וכמו שאמרו בירושלמי (ברכות דף ד'): הנעור משנתו צריך לומר ברוך מחיה המתים, לכן מזקיקה נט''י לטהר מטומאת הגוף שנשאר בידים.

וכאן תחילת הנפילה, כנראה בחוש אצל הבטלים מתורה שלא זכו לטעום טעמה, שמרבים המה בשינה למאד, נדמה להם שעייפים המה תמיד וזקוקים למנוחה, והכל שקר שמשקרים בעצמם, שהרי לדברים בטלים אינם נלאים מלדבר, וגם בזמן שעוזבים הספר מחמת שחשים בעייפות ''נוראה'', ובדרכם לשכב על מיטתם אם יזדמן להם מאן דהוא לשוחח בהבלי העולם ירבו לשוחח בלי לאות, והנה פגה כל עייפותם וכלא היתה ממש.

וכמו כן קושי היקיצה בבוקר קשה היא מאד אצל הרבה, גם כאשר שבעו שינה, ולהתגבר על תאות השינה זהו ממש מיתה לגוף להמית את רצונו בזה שמזדרז האדם להשליך עצמו ממיטתו לבית המדרש.

וגם אחר שכבר בא האדם לבית המדרש, תכבד עליו העצלות והכבדות עד שישב ויקח הספר ויניחנו לפניו ללמוד, קודם ישוטט בעיניו על כל הסובבים בבית המדרש לבוחנם כמעט אחד לאחד, וכמו כן עד שילמד משוחח עם מי שנזדמן לו על דא ועל הא, ובזה הורס לעצמו את אמצעי קנין התורה.

וכמו כן העצלות היא בלימוד עצמו שיתעצל לעיין כראוי, ויתעצל לילך לחפש כל ענין שמפנים הגמ' או התוס' לעיין במקום אחר, ובמילא לא יבין הענין לאשורו, ויסתפק בהבנה שטחית כי יתעצל מלקום ממקום מושבו, וביותר יתעצל מלאמץ מחשבתו.

והעצה לשבר העצלות של השינה הוא בכמה אופנים:

האחד, הוא לישון מוקדם, יש מושג להתעצל מלישון, וכמו שהביא ה''פלא יועץ'' פירוש על הפסוק (משלי ו, ט,): ''עד מתי עצל תשכב מתי תקום ממיטתך'', דבפשטות הוא מוסר לעצל עד כמה אתה ישן - מתי תקום כבר ממיטתך, ופירש שם: ''עד מתי עצל'' - דהיינו ''עצל'' עד מתי תהא עצל מלישכב? ''תשכב'' - לך שכב כבר, הזדרז לשכב דאם לא תזדרז, מתי תקום ממטתך? לכן קודם יש לעשות עצה טבעית ופשוטה זאת לשכב בזמן הראוי, ליתן לגוף את שעות השינה הדרושות לו, כדי שבבוקר גופך יהא חזק ורענן, וכמו כן לא יהא פתחון פה ליצר לומר לך תירוץ: לא ישנת מספיק, ושמא יפריע לך מה שהחסרת בשינתך למהלך היום בתורה, לכן עדיף לך לקום מאוחר, וכיוצא בתירוצים שכאלה.

ועוד עצה: ''עשה לך חבר'', יבחר לו חבר טוב ירא שמים ויבקשהו לעוררו משנתו, ולעמוד על גבו עד שיקום משנתו. ועוד יש להשתדל שלא לאכול בלילה מאכלים כבדים.

ועוד, יועיל כשיקנוס עצמו ואפילו בקנס מועט של פרוטות, עד שיתעורר לשוב מעצלות זו המאבדת ממנו סגולת התורה.

ועוד עצה, והוא העיקר ללמוד בספרי מוסר ממעלת התורה, כגון ספר ''מעלות התורה'' לאחי הגאון, ''נפש החיים'' שער ד' ועוד, ובזה יתלהב לבו לאהבת התורה ויבין כמה מפסיד הוא מביטולה ומרוויח בעוסקו בה.

וכן ילמד ממעלת התפילה ונחיצותה, ובזה יזדרז לקום בבוקר לתפילה בזמן, אחר שיבין שעושה הוא בזה טוב רק לעצמו.

וכידוע שבלבולי היצר בענין השינה מסובכים למאוד, פעמים מורה לאדם לישון מוקדם על מנת לקום מוקדם, פעמים מורה לו לישון מאוחר, פעמים מורה לו לישון ביום כדי שיוכל ללמוד בלילה, פעמים אף נדמה לו באמצע היום שהוא עייף ומוכרח לישון כמה שעות, פעמים חש בראשו או בגופו כבדות וחושב חייב אני לישון, והרבה יקרה שמשתבשים לאדם הסדרים מתוך שלא שמר על שעות קבועות בשנתו, ועל כל אלה יש לשים לב ולהתייעץ, ע''מ שלא לתת לאוייב של השינה לשלוט עלינו.

וברור שלימוד המוסר וההתבוננות עוזרים הרבה, ולכן יתבונן שהכל הולך אחר ההתחלה, ומי יודע, יתכן ובזריקת השמיכה מעליך בבוקר בזריזות כאן טמונה כל ההצלחה שלך במשך היום, וכנאמר: ''וישכם אברהם בבקר'', ודרשו בגמ' מעשיהם של צדיקים בהשכמה ובזריזות, יתכן וכל הסייעתא דשמיא שלך תהא בזכות זריזות זו.

ונראה בחוש עד כמה אמת הדבר, שהרי אדם קם בבקר מסתכל בשעון והנה יש לו עוד רבע שעה לשכב, והנה בשבילו זו ''עבודה קשה'' לקום קודם, למזלו לא נרדם חזק רק נתנמנם ושוב הקיץ לאחר חמש דקות, והנה נשארו עוד 10 דקות עד זמן הקימה, שוב תוחב את ראשו בכרית - ''ויקץ והנה חלום'' - הזמן עבר! ואז כבר בכלל מתייאש הוא מלקום, אחר שבין כה הפסיד את מועד התפילה הקבוע. ואין האדם לומד מכשלון אחד או שנים, אלא כך נמשך הדבר עם אותם טעויות ודחיות, עד שברוב הפעמים יקרהו כזאת, שעובר הזמן שקצב לעצמו לקום אם בכלל יש לו זמן קצוב.

למה לא נבין שאפשר שכל הסייעתא דשמיא תלויה בזה, כי הוא מבחן לבדוק את הרצינות שלנו בתפילה או בתורה, הרי כשהאדם מגיע זמן מועט קודם התפילה או קודם הסדר, קורא מאמר מוסרי ממעלת התפילה או ממעלת לימוד התורה, כל תפילתו ותורתו נראים אחרת מאחד שבא בטירוף ובאיחור, אחד שכזה גם לא זוכה לסייעתא דשמיא אחר שאינו בגדר ''בא ליטהר'', ואם כן היאך יזכה ל''מסייעין אותו''.

העצל מתפלפל עם עצמו במשא ומתן טפשי על כל דקה ודקה לקום או לא לקום, ודן בפלפול חריף תוך כדי שעיניו חצי עצומות, האם אפשר להמשיך לישון עוד כמה דקות, וכל דקה כשעה בעיניו, ולמה לא להתבונן! וכי מה יתן עשר דקות יותר או פחות הלא זה טפשות ממש.

נבין שלא לחינם היצר מתקשה ומקשקש ביותר עלינו בזה, כי בזה נבחן אמיתות אהבת האדם לתורה ולתפילה ובהתאם לכך יקבל סייעתא דשמיא. זה שקם חמש או עשר דקות קודם לחבירו, זה אינו רק רווח של חמש או עשר דקות, זהו מהות אחרת של אדם, כאן מורה הוא שהתורה והתפילה חשובה לו, ובשביל חמש או עשר דקות אלו יזכה ליום מבורך מלא בסייעתא דשמיא שחבירו העצל לא יזכה לזה - והכל בשביל חמש או עשר דקות שנתעצל בהם, לכן העצה היא שלא לפלפל עם היצר ומיד כשמקיץ מיד יקום מבלי לשאת ולתת: יש לי עוד חמש דקות לשכב? עוד מעט ואקום...

ועצה נפלאה לזה הוא להחליט קודם השינה בתחילת עלייתו למשכבו, שיקום תיכף בזמן מבלי להתמהמה, כי אם לא יישן בהחלטה לקום בזמן ויזרוק עצמו לשינה מבלי החלטה על היקיצה, נתון הוא בסכנה, ואל תהי עצה זו קלה בעיניך, כי בדוקה ומנוסה היא.

בואו ונראה כמה קשה הוא פגם השינה לסגולת ולקנין התורה, שהרי מובא במג''א הטעם למה נעורים בליל שבועות כל הלילה? לתקן הפגם על שנתעצלנו בשינה בליל קבלת התורה, והקדימנו האלקים לבוא להר, והוצרך משה לזרזנו לקראת האלקים, ולפגם הזה ראו חכמים שנדרש לדורי דורות לסבול צער נידוד שינה במשך לילה שלם לתקן עוון הנ''ל.

והלא מעין אותו פגם פוגם כל יחיד ויחיד בהתגלגלו על משכבו בבקר ומתעצל לקום לפני הבורא - לקראת האלקים - לתפילה, והקב''ה מקדימו, שהרי בהיותו מאחר כבר התחילו הציבור תפילתם וקדם ה' להיות אצלם לפני בואו, הרי שפוגם הוא מעין אותו פגם שפגמו ישראל במעמד הר סיני.

ונקרא ''שכן רע'', שדרשו זאת חז''ל (ברכות ח' ע''א) על מי שיש לו ביהכנ''ס בעירו ואינו מתפלל בו, ולכאורה מעין אותו תואר יש להעמיס על המתאחר בעצלותו לבוא לבית שכנו, שהוא משכן ה' השוכן בתוכנו.

ובמדרש רבה (בראשית פר' ח' סי' א') מובא: בשעה שברא הקב''ה את אדם הראשון, טעו בו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו ''קדוש'' (ופי' ב''מתנות כהונה'' לפי שנברא בצלם), מה עשה הקב''ה? הפיל עליו תרדמה וידעו הכל שהוא אדם.

הרי לנו לראות שהשינה היא המסמנת את חלק ה''אדם'' שבאדם, שהוא חלק העפר שבו.

ובעצם ברור הוא שהיקיצה בבקר היא המודד למדרגת האדם ברוחניות באהבת תורה ובחשיבות עבודת ה' בתפילה, שהרי כשאדם יודע שעליו להקיץ על מנת לקבל איזשהו סכום כסף או אישור לאיזושהי בקשה החשובה לו, ויודע שאם יאחר יפסיד את אשר יחפוץ, הרי ללא ספק יזדרז לקום אותו יום מוקדם לתפילה לסדר את עניינו החשוב לו, אם כן הרי שהשינה היא אינה אונס, אלא תלוי הדבר בהערכת הסיבה המחייבת את היקיצה, אם הסיבה נוגעת ללבי, חשובה לי, בנקל אתגבר על השינה, ואם לאו תגבר השינה עלי. אם כן היקיצה בבקר היא מודד להערכת האדם את תורתו ותפילתו, אם מסוגל הוא לקום מאוחר ואף שבכך יפסיד חלק מהתורה וחלק מהתפילה, או גם כאשר קם - עושה זאת בלית ברירה, כי כן הסדר בישיבה ואין לו שום תשוקה ביקיצה לכלום, הרי שעליו עוד הרבה להתחזק.

והנה האיך לא נלמד מוסר מהפועלים או נהגי מוניות, יוצאים אנו לפעמים בלילות בשעות הקטנות של הלילה והנה מאפיות או מנקי הרחובות ובעלי מוניות, מנדדים שינה מעיניהם בשביל להביא לחם לביתם, וכי תורתנו אינה שווה כסכום שהם מרוויחים, והרי בעבור סכום מסויים כל אחד מאתנו יקפוץ ממיטתו לתפילה ולתורה, ואם כן היאך נוריד את ערך התורה והתפילה מערך סכום כסף שהיינו בעבורו מזדרזים לוותר על השינה.

נתבונן עוד, הכי היה בהיסטוריה של גדולי ישראל מישהו גדול בישראל שצמח לגדול אף שהרבה בשינה, לא היה ולא יהיה, כל גדול בישראל שצמח ועלה לגדולות, היה זה בעבור שנדד שינה מעיניו, הראת לדעת כי בזה תלוי עיקר קנין התורה.

על נשים נאמר בגמ' (ברכות י''ז ע''א): במה הם זוכות? בזכות שמנדדות שינה מעיניהם וממתינות לבעליהן שישובו מלימוד תורתן, הרי שכל נידוד שינה השייך לתורה ישירות או בעקיפין, מזכה לזכויות נפלאות.

וגם בשבת קודש יש להקפיד וליזהר משינה מרובה, ולא מיבעיא לאלה שעובדים כל השבוע שבודאי צריך שלא ירבו בשינה כדי להשלים את החסר להם מתורה במשך השבוע, אלא גם העוסקים בתורה במשך השבוע, תורתם מתברכת מהלימוד בשבת שהיא ''מקור הברכה''.

ובדבר נוסף יש רעה גדולה בעצלות, והיא שהעצל מטבעו יסלוד מהשינון והחזרה ומעמל התורה הדורשים זריזות ועירנות, ובכך מפסיד הוא את ידיעת התורה והעונג שמרעיפה היא על לומדיה, כי סופו של העמל בתורה שיביאהו עמלו להתענג על עמלו, ויתהפך לו עמלו לעונג שאין לו קץ.

והדברים מבוארים באגרות החזו''א, בו הוא מתייחס לדרך המובילה להצלחה בלימוד שהוא השינון והחזרה גם על החומר הידוע, ועל כך אומר ה''חזון איש'':

''ועיקר זה דורש עמל ומלחמה פנימית נגד העצלות בשינון כמה פעמים אף בלי חידוש, ולחזור על אתר כמה פעמים, ולדקדק בדברים שאין השכל נהנה מהם בתחילתן, ואדרבה מכבידים עליו, אבל העמל הזה הוא עמל התורה אשר כל סגולות לימוד התורה נאמר על עמלה, ואמנם אחר העמל נפתח שער אורה חדש אשר השכל מתענג ללא קץ'' (אגרת ג).

במכתב אחר כתב על לימוד המהרש''א:

''להרגיל את הלומדים בהתעמלות התורה אשר אך העמל הוא העבודה המעולה, ואשר עליהם כיוונו חז''ל בהפלגת התורה על לומדיה, והמהפך את הגשם לרוח והגוף לנפש, והנכנס ברמ''ח אברים של אדם לזככם ולעדנם לקיום חיי התורה, והספר הקדוש הזה הוא מלא התעמלות בדברים מוכרעים ועמוקים. ומרגיל את האדם בעיון נכון ועמוק''.

ב. המתת הרצונות

באחת מאגרותיו כותב מרן בעל ה''חזון איש'':

''רצוני בזה לבקשך להודיעני משלומך הטוב, כמובן אין טוב אלא תורה. יש בחינות רבות בחשקי האדם ותאוותיו, כי דברים עריבים מרגישים את גוף האדם וצבא אבריו להנאה מדומה, ומשמחים במידה מסויימת את נפשו, אבל הנאה זו אין בכוחה להתחרות עם העונג האציל של עמל החכמה, אשר נשמת האדם מתרוממת מעל המיית העולם עד שמי השמים, ונהנית מזיו החכמה העליונה, וזו הטובה הגדולה והיתרה שניתנה לאדם תחת השמש, ועל זה אני שואל: עד כמה עלה בידך לחוש במחושי בני אדם כי הכל הבל, אחרי שיש כח באדם לאור באור החיים ולהשתעשע בבינה עילאה משמחת לב ונפש.

יש עוד דברים עיקריים בחובותיו של האדם בעולמו, והוא לקבוע מסמרות בלב, להכיר הכרה נאמנה ואמיתית כי האדם נוצר ומצווה במצוות, והמצוות נותנות לו שארית נצח ואוצר חיים ללון בצל החכמה ולהתדפק על אוהביה. מאד מאד צריך האדם לדקדק בכל מצוה לקיימה בכל פרטיה המעכבים בה'' (אגרות חזון איש אגרת ט).

המשנה באבות מונה מ''ח דברים שהתורה נקנית בהם, ומכללם: מיעוט תענוג, מיעוט שינה, מיעוט שיחה, מיעוט דרך ארץ. וכתב הרמב''ם (הלכות ת''ת פרק ג' הלכה י''ב): אין דברי תורה מתקיימין באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה. ובאמת כל יסוד קיום הרוחניות שבאדם, תלוי בשוברו את החומר ובהתקדשו במותר לו. ואלו דברי הרב ''נתיבות שלום'' בענין זה:

לאור זה נמצא, כי ראשית דרכו של יהודי בכל הנוגע לעבודת ה', אם רוצה להגביר את נפש אלוק ממעל שבתוכו, וכוחות הרוחניים שלו, עליו להחליש את החלק החמרני והתאווני שבו אפילו בהיתר, ולהכניע אותו לרצון ה'. וכמובא בספרים הקדושים בפירוש הכתוב (תהלים לד): ''סור מרע ועשה טוב'', ראשית צריך להכניע את הרע בקרבו, ורק אחר כך יכול לזכות לעשה טוב. יסוד העבודה הוא הכנעת החומר גם בעניינים המותרים. והנה כמו במלחמה עם אוייב חזק, שאם אינו יכול לעמוד נגד במלחמת פנים אל פנים, הדרך להכניעו היא כאשר ישים מצור עליו ומונע ממנו את דרכי אספקתו, ובעקביות מחלישו עד שהוא מסור בידו. אמנם אם יסיח דעתו מהמצור אפילו לשעה אחת, הרי זה בנפשו, כי אז יעביר האוייב אספקה ונשק וימשיך ללחום נגדו מלחמת חורמה. כמו כן בעבודת ה', הרקע לחיזוק החזית הרוחנית שבאדם, הוא הכנעת החומר בכל יום ובכל עת ובכל שעה, ושלא יסיח דעתו ממלחמתו וכו', כי ביום שאין האדם עובד על עצמו להכניע את החומר ולעשות ההיפך ממה שהחומר דורש ממנו, יום זה אינו נחשב כלל ליום בחיים. והיינו, אף על פי שעוסק בתורה ועבודה באותו יום, אם אך לא עבד לשמור את המצור על החומר, להכניעו לרצון ה', לא מילא את תפקיד היום ההוא בחיים.

וב''יסוד העבודה'' (ח''ב פ''ג או''ב) מבאר מה דאיתא בחז''ל (סנהדרין כו.): שבנא דרש בתליסר רבותא וחזקיה דרש בחדסר רבותא. רוב העם נטו אחרי ישיבתו של שבנא על פי מאמר חז''ל (שם:), שבנא בעל הנאה היה והוא לימד לתלמידיו שצריך להנות מענייני עולם הזה, ואין לסגף את עצמו ולהנזר מתאוות היתר. והיה חבירו של פקח בן רמליהו שהיה אוכל ארבעים סאה גוזלות בקנוח סעודה (שם צד:), וחזקיהו מלך יהודה שהוא היה אוכל ליטרא ירק בסעודה (שם), היה מלמד לתלמידיו לפרוש מתאוות עולם הזה, ועל כן רוב העם היו נוטים אחרי שבנא. ומצינו שם, כי שבנא וסיעתו נקראו ''קשר רשעים'', ועל ידי הגברת תאוות היתר זה גרם להם להיות רשעים, וחזקיהו וסיעתו שהם תלמידיו שלימד אותם להגביר כח הקדושה, עליהם אמר קרא (ישעיה ח): ''וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב, הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים בישראל מעם ה' צבאות השוכן בהר ציון''. תלמידים כאלו המקדשים עצמם גם בהיתר, הם יהיו לאותות ומופתים גם בתקופה של הסתר פנים, כי על ידי הכנעת החומר מתקדשים הם בקדושה עלאית.

וברור שזה יחשב למיתה, ואין לך מיתה קשה מזו שמתאכזר האדם על גופו מלהלעיטו במעדני עולם ומסגפו בהסתפקות הנצרכת. וכבר אמרו (מובא בתוס' כתובות קד ע''א): עד שמתפלל אדם על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו - יתפלל על עונגי העולם שלא יכנסו בתוך מעיו, כי גשמיות החומר הוא סתירה גמורה לקניינים הרוחניים, ודבר זה נעלם מהרבה ובפרט מצעירים, שמצד אחד רוצים לזכות לכתרה של תורה אלא שאינם מוכנים לוותר על דרישות וצרכי גופם באכילה ובלבוש ברמה גבוהה, ועליהם להבין שזה סותר את קנין התורה (והארכנו בזה לעיל בפרשת ''קדושים'', מאמרים נט-ס)

ג. המתת הראיה - סומא חשוב כמת

ובעוד אופן אפשר לפרש ''אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה'', על פי מה שאמרו חז''ל: סומא חשוב כמת, וזהו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית - עושה עצמו כסומא - החשוב כמת, העוצם עיניו מראות ברע יזכה לקניינה של תורה.

ומדוייקים הדברים בנוסח התפילה, שהרי ניסחו לנו רבותינו בבקשת ''אהבת עולם'' - והאר עינינו בתורתך, וכמו כן דוד המלך מבקש: ''גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך'', ולכאורה מדוע השתמשו בנוסח הבקשה ''והאר עינינו'' ולא האר שכלנו, או האר חכמתנו וכדומה? אלא החכמה והבינה של האדם אמנם הם המתפקחים בתורה, אולם בתנאי שהצינור להעברת החכמה שהוא העין, הינו נקי מכל, ואז דרכו חודרת החכמה והבינה למח האדם, אולם כשהעין פגומה הרי שיש מעטה עליה שאינו נותן שיכנסו דרכה החכמה והבינה, וזהו שמבקש דוד המלך עליו השלום: ''גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך'', היינו, הסר המעטה מעל עיני כדי שאוכל להביט נפלאות מהתורה.

ושלמה המלך אומר (משלי כג): ''תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תיצורנה'', בקשת הקדוש ברוך הוא מהאדם תן לי את לבך, רחמנא לבא בעי, זעקת הקב''ה - תן לי ''פנימיות'' ולא רק חיצוניות המעשים בלא לב, ובכן בודאי שזה גם רצון כל אדם ליתן להקב''ה את לבו ושיהא לבו בוער באהבת ה' ובגעגועים וכיסופים אליו, אולם אין לבו בידו, וכיצד יוכל עשות זאת? על כך מציע לו הקב''ה הצעה ופתרון אחד: ''ועיניך דרכי תיצורנה'', אם ברצונך ליתן לי את הלב שיהא משועבד לי באמת, התנאי לכך שעיניך ישמרו על הדרכים באיזה להלך ובאיזה לא להלך, כדי שלא להיכשל בהם במה שאסור להסתכל, כי הכל תלוי בזה.

והמבחן ברור, הרי כשיעסוק אדם בתורה ויתמלא ביראת שמים, הלא ביציאת רחוב פעם אחת בהפקרות העינים במראות אסורות, יאבד הכל, ותיכף יבחין שכל יראתו וקדושתו שספג ויגע - פגה לה ואינה, פתאום הכל נהיה קשה ומסובך, האטימות והבלבול משתלטים, וקשה לו מאוד לחזור למצבו הקודם, ואמנם אין עבודתו הקודמת בתורה וקדושה הולכים לאיבוד, אולם מוקפאים הם ואינם מאירים עדי ישוב בתשובה שלימה.

ובעצם כל הזכיה גם לעתיד - צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה - היא בראיית העין, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, כל ציפייתנו לחזות בעינינו בנועם ה' לעתיד, ואיך יזכה לזה בעיניו הפגומות שנטמאו במראות המתועבות? ואמרו עוד במסכת ''דרך ארץ זוטא'': כל הרואה דבר ערוה ואינו זן את עיניו ממנו, זוכה ורואה פני שכינה. ודייקו, לא אמרו יזכה אלא זוכה, שבאותו רגע מרעיפים עליו מן השמים מלוא חופניים אור השכינה, ויראה זאת בתפילתו ותורתו להרגיש נועם ה' וערבות נפלאה ומתוקה גם כאן בעולם הזה, מלבד השמור לו לעולם הבא.

לכן יתבונן האדם בשעת הנסיון, ברגע זה שדבר ערוה לפניו - ממתינים לו מן השמים כעת עם מלוא חופניים שפע אלוקי להרעיפו עליו, באם יעמוד בנסיון לכפות הנאת רגע זה לכבוד ה', והבחירה בידו לקבל את אורו יתברך ברגע זה או להפסיד גם את מה שיש לו.

ועוד, הלא אנו בתקופת עקבתא דמשיחא ומצפים יום יום ל''ותחזינה עינינו בשוב ה' לציון ברחמים'', ובגלל כן תוקפים כוחות הרע והטומאה במלוא כוחם בפיתוי של טומאת העינים בפריצות הנוראה, עיתונים ועוד, וכל זה דוקא בדורנו במיוחד. והסיבה לכך, שהרי ככל שמתאחרים הדורות כן מתקרבים המה לקץ האחרון, וגדול סיכויָים להחיש לעצמם את הגאולה, ולהיות הם הזוכים לחזות בנועם השכינה בקרוב ממש, ולכן חייבים המה להתמודד עם כח הטומאה באופן שיצדיק להם את השכר הגדול המקווה להם - ראיית פני השכינה, מאידך כח הרע והמקטרג ברצונו לקטרג על הרבה עינים שלא יזכו לראות את אותו אור, ולכן מגביר כוחו בפרט זה במיוחד של גרוי פגם עינים.

ד. המתת תאות הממון - עני חשוב כמת

ובאופן אחר ''אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה'', היינו במיאוס הממון, שהרי עני חשוב כמת, ובכך שיהא בבחינת עני - חסרון כיס - שמחסר ממונו לצדקה, וכל אשר לו יתן בעד נפשו, וימאס בכסף וזהב לכבוד התורה וימעט בדרך ארץ, וירבה בצדקה וחסד, וימעט במשא ומתן, ואף שלכאורה יתמעט ממונו, וזאת מפני אשר יבוז לכסף למען יתפנה ללימוד התורה, בכך הרי הוא ממית עצמו - מעני את עצמו - לכבוד התורה, ותתקיים בו.

המציאות הוכיחה שרבים נטשו את התורה מתאות ממון מחפצם להרבות ממון, אמונתם היתה לקויה מבטחון בה' המספק לעוסקים בתורה כל צרכיהם ונסחפו לתאווה זו המתגברת אצל בעלי הממון, דמי שיש לו מנה רוצה מאתיים וכו'. והעצה לכך הוא הבטחון בה', ואפילו לאלה האוגרים ממון לצורך חיתון ילדיהם - בזמנו לכשיגדלו, על כל הורה להבין ולהאמין, אתה הנך עובד קשה לאצור ממון להבטיח את עתידך ועתיד בניך, הרי שלבסוף יזדמן לך שיתחתן אתך איזה בעל בטחון ויקח את בנך או בתך וכל עמלך ילך לאותו בעל בטחון בזכות בטחונו בה' שהיה לו, בכך שכל ההוצאות בעיקר יפלו עליך שעמלת על אותו ממון, והוא שעמל על בטחון יבוא על המוכן, וזה במקרה הטוב, חלילה יתכן שלא יהנה אדם כלל מאותו ממון, ואז כל עמלו היה לריק ח''ו. כך שאין יותר טוב מלהתחזק בבטחון בה' ואז יקויים בו (תהילים לד, יא): ''ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב''.

ובאמת היאך לנהוג במידת הבטחון באופן שלא יפול על הצבור או על הצדקה, זהו תלוי לפי מדריגת המאמין והבוטח, אולם בכל אופן בודאי צריך ליזהר מלהיות משועבד ראשו ורובו על חשבון עבודת ה' שלו בשביל כך, ולכך צריך הרבה חכמה וייעוץ עם גדול בתורה ויראה.

ה. טרדת היסורים

אמרו חז''ל (עירובין נד ע''א): ''חש בראשו יעסוק בתורה''. ויש להבין ומה בכך שיקח כדור אקמול ואחר כך יעסוק בתורה, והרי ניתנה רשות לרופא לרפאות, אם כן ניתנה לנו רשות גם לקחת תרופות, ולמה שיעסוק בתורה עם מיחוש בראשו.

אלא, מקובל אצל בני האדם לחשוב מהו יצר הרע, ומה דברי פיתויו? לחטוא, לכעוס, להתגאות וכדומה.

אולי לחידוש יהא לנו לשמוע שיש רשות ליצר הרע לבוא גם באופנים שלא כל כך שמענו עליהם, וגם המה מכלל האפשרויות שניתנו לו ללכוד בהם בני אדם, וכגון, רשאי הוא היצר להכאיב לאדם את הראש, רשאי הוא להפיל על האדם תרדמה, אצלנו נחשבים אופנים האחרונים שהמה מטבע העולם שאינם מצד היצר, אולם פעמים שגם המה מצד היצר הרע, ואכן איך נדע לבחון האם כאבי הראש התוקפים מידי פעם - יסורים המה כשאר יסורים שמתייסר אדם, או שהמה מצד היצר הרע כדי לנסותו ולהטרידו מלימוד התורה?

ובכן נתנו לנו חז''ל אופן בדיקה פשוט.

ונקדים לכך דברי חז''ל שאמרו (עירובין נד ע''א): ''חש בראשו יעסוק בתורה'', והוא לכאורה תמוה, דלמה יסגף עצמו ללמוד מתוך מיחוש בראשו, שיקח סם או תרופה שתשקיט את כאבו, ואח''כ יעסוק בתורה, ומדברי חז''ל משמע שאין לך לגשת לשום רופא ומרפא אלא ישר לתורה, ומדוע? והלא ניתנה רשות לילך לרופא או ליטול תרופה.

אלא, כואב לך הראש, ואינך יודע האם זה יסורים מן השמים, או שזה מצד היצר הרע שכאמור יש לו רשות להכאיב את הראש של בני האדם, העצה לבחון הדבר הוא - לקיים מה שאמרו חז''ל: ''חש בראשו יעסוק בתורה'', ובכן לך ללמוד תורה, והיה - אם יפסוק הכאב ראש תדע שהיה זה רק משחק היצר להרתיעך מעסק התורה וליכנס למיטה, ועובדה שכאשר לא שמעת לו - עזבך לנפשך, וזאת כיון שמלכתחילה כאב זה לא היה מגזרת יסורים שנגזרו עליך אלא ניתנה רשות ליצר להשתמש בדרך זו להדיחך מהתורה, וכיון שהתגברת - עסקת בתורה ולא שמעת לו, הרי שאין לו רשות להמשיך להכאיב לך את הראש. ואולם אם אכן ימשיך הכאב ראש על אף עיסקך בתורה, תבין שזו מסיבת יסורים, ורשאי אתה לקחת תרופה. אבל לפני המבחן של עסק התורה יתכן שאין צורך בתרופה כאמור, ולכן עצת חז''ל, שקודם שתיקח את התרופה תבחן אם נצרך אתה בכלל לאותה תרופה, ובכך תוכל לחסוך מעצמך ליטול תרופה לחינם.

וכמו כן יש רשות ליצר הרע להפיל תרדמה על האדם, פעמים אדם מרגיש עייפות, עיניו נעצמות, מיד מחליט צריך אני ליכנס למיטה לנוח, וזה שקר גדול, שהרי תבחן ותראה בעצמך, אם לאחר סגירת הגמרא בהליכתך למיטה לנוח יפגשך אדם וישוחח איתך שיחה לא נחוצה כל כך, הרי שפתאום הנך עירני ומסוגל לשוחח שעות...

לכן העצה היא, צריך אתה לבדוק כמה שעות שינה דורש גופך ביום, ואם ישנת זמן שכזה, הרי תבין שאם בכל זאת נופלת עליך שינה בשעת עסק התורה זהו יצר הרע גמור, שכאמור יש לו רשות לבוא בדרך של הפלת תרדמה על האדם. לכן במצב שכזה קום תשטוף את פניך, תתרענן, תכנס בחיות ובחשק ללימוד, ותראה שכל עייפות גופך פגה לך ואינה, או אם בכל זאת חפץ אתה להניח ראשך, הניחהו על סטנדר הלימוד, או על השולחן לזמן מה, כי שינת עראי שמה שינה ויש לה כח להפיג העייפות, והראיה ששינת עראי אסורה חוץ לסוכה, ולא בשביל מעט הרגשת עייפות לילך למיטה לישון, שבכך יתבזבזו לך כמה שעות, וכמו כן בכך תהרוס את סדרי לימודך, דכיון שישנת ביום לא תוכל להירדם בלילה ובכך יתבלבל לך כל סדר יומך.

וכן בייתר מיני היסורים למיניהם שהאדם נקלע להם, הרי הרמב''ם בהלכות תלמוד תורה פוסק שחייבים לעסוק בתורה גם בעלי יסורים וזקנים, ועד יום מותו חייב אדם לעסוק בתורה, ואם חייבים הרי זה סימן שאפשר, ורק היצר הוא שעושה כהר גדול כל מיחוש וכאב ומורה לנו להיתר לבטל מתורה עבור כך, אולם ''חכם ראה רעה'' - היינו אף שראה רע ויסורים ''ונמלט''. החכם ממלט עצמו מפיתוי היצר אף שיסורים סובבים אותו.

ואדרבה אמרו חז''ל: ''אם ראית שיסורים ממשמשים ובאים עליך רוץ לחדרי תורה והם בורחים ממך'', שנאמר: ''ובני רשף יגביהו עוף''. ואם כן, מי שחושב לכבות את רתיחות מידת הדין מעליו על ידי כל מיני עצות שיש בהם ביטול תורה, הרי שהוא מרבה אש בחומר דליקה, והריבוי במים אינו אלא בדברי תורה שנמשלה למים. כל התמדת עסק תורה נוספת, קביעות נוספת לתורה, יש בכוחה למתק הרבה דינים מהאדם ולהוריד מעליו את יסוריו, וכמו שאמרו חז''ל: כל המקבל עליו עול תורה פורקין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ.

מסופר (קונטרס ''מרבה חיים'') שכ''ק הגה''ק אדמו''ר הזקן מסאדיגורא זי''ע, כשאסרוהו שלטון הרשע במדינת רוסיא בעלילת והלשנת רשעי הדת, והיה אסור ט''ו חדשים רצופים ביסורים נוראים, עד שנמנע ממנו לישן על דרגש או מיטה ימים שלמים ברציפות, ובאותו זמן נורא ואיום חזר אדמו''ר הק' ד' פעמים על כל חלקי טור ושו''ע בע''פ, כי מנעו ממנו להביא לו ספריו לבית מאסרו, זאת ועוד שבסמוך לבית מאסרו עמד בית תיפלה שהשמיע צלצולי פעמונים מטומאתם, ואדמו''ר זי''ע הכניס אצבעותיו הק' לתוך אזניו לבל ישמע קול טומאתם, ומרוב שהחזיק את אצבעותיו בתוך אזניו הק' נפער כמין חור מתחת אזניו הק' מדחיקת האצבע, וכך מתוך מסי''נ גדולה עסק בתורה מתוך הדחק, וכך עמד שבועות וחדשים שלמים כשאצבעותיו תחובים באזניו ויסורים נוראים, ובאופן כזה עסק בלימודו וחזר בע''פ ד''פ על סדרי הטור והשו''ע, תוך שהוא מתעמק במחשבתו הטהורה מנוטרל מכל הסובב אותו, וכך המית עצמו בתורה ט''ו חדשים ברציפות. ולשאלת חותנו הרה''ק הבית אהרן מקרלין זי''ע כשבא לבקרו ושאלו איך הרגשתו בבית האסורים, ענה ברוב קדושתו: 'מה לי הכא ומה לי התם', מה לי הכא בבית האסורים מה לי התם על כסא ממלכתו בחצר הקודש בסאדיגורא, ששניהם שווים במעלה בעבודת הבורא! ואמור מעתה אם בבית מאסרו כך ובתנאים על אנושיים תוך מכאובים ויסורים, על אחת כו''כ בשבתו בביתו על התורה ועל העבודה כמה המית א''ע בתורה.

עוד מובא בקונטרס ''מרבה חיים'': ושמעתי מת''ח נאמן שמרן החזו''א זלה''ה אמר לו שהיות והוא עצמו היה חולה כל שנותיו ולכן לא היה סיפק בידו ללמוד כפי מה ששאף ללמוד, אבל בכל זאת בזמן שהיה לומד היה זה עד כדי עלפון, והגאון רבי מרדכי שולמן זצ''ל סיפר שראה זאת בהתקופה שהוא למד עם החזו''א, שאצל החזו''א היה נגמר ה'סדר' בעת שכבר התמוטט, ובעת שחזר לכוחותיו מיד התחיל הסדר החדש, והיה פעם שתוך כדי לימודו תפס פרי ואכלו בלא ברכה, ואמר אח''כ שמרוב יגיעה הגיע לחולשה נוראה ואחזתו בולמוס באופן שלא יכל לברך עליה, ואילו היה מחכה עד שיברך עליה, כמו שהחזו''א היה מברך, היה מיד גווע, לכן התיר לעצמו כאמור.

כל שהיה מתבונן ורואה בסדר דרך לימודו של החזו''א, יודע נאמנה שכשהוא כותב לפעמים בספריו על ספר מסויים שהוא עכשיו אינו תחת ידו, אין בהכרח הכוונה שהספר אינו נמצא בביתו או אפי' בחדרו, אלא שבאמת הספר יכול היה להיות מונח בארון הספרים שלידו, מונח לצדו, אלא שלא היה לו כח להרים ידו ולהוריד את הספר מהמדף, זאת אומרת שבעת שהיה החזו''א יושב וכותב בהסוגיות העמוקות והקשות ביותר, היה אז במצב חולשה שכזאת שלא היה בידו כח להזיז ולהניע את ידו כדי להוריד ספר, וזהו מה שאמרו חז''ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו על כך.

וסיפר הגאון ר' מרדכי שולמן זצ''ל, שפעם אחת נכנס אל ה''חזון איש'' ומצאו שוכב במיטתו וראשו מונח למרגלות המיטה ורגליו מונחות על הכר, ולתמיהתו ענה לו ה''חזון איש'' שאם עוד היה לי כח וזמן, לחשוב ולהתבונן כיצד להניח ראשי, הייתי מנצלם ללימוד התורה.

ו. התורה מגינה ומצילה מדעות ומתאוות רעות

שאלו את רבי אליעזר הגדול: מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח - אמר להם יעסוק בתורה ובגמילות חסדים.

עלינו לזכור, אנו בתקופה קשה ביותר, תקופת עקבתא דמשיחא, תקופה שהאמוראים הקדושים - עולא ורבי יוחנן (סנהדרין צ''ח ע''ב) פחדו לפול בה מחמת תוקף הנסיונות הפיתויים והגרויים הנוראים שיהיו בה, כמבואר במהר''ל, ואלו הם חבלי משיח הקשים ביותר, ומה העצה? יעסוק בתורה ובגמילות חסדים, יעסוק בתורה כדי להנצל מדעות רעות, ובגמילות חסדים כדי שינצל ממידות וטבעים רעים.

התורה היא החסינות להנצל מדעות רעות, ידעו רבותינו ברוח קדשם - דעות כפירה ואפיקורסות נוראים יתפרצו לרוב בתקופה קשה זו של עקבתא דמשיחא, ומה תהא העצה להנצל מהם, להיות חזק באמונה בה' ובחכמי התורה, ואמונה זו תתקע בלב האדם רק על ידי עסק התורה, אדם העוסק בתורה רואה ומציץ במעט מחכמת האלקים וכבר רואה בה עמקות נפלאה, וכמו כן מציץ ורואה במעט מגודל חכמתם של חכמי ישראל, ובכך מתגרשים ממנו כל הדעות הרעות הנוגדות לתורה, וכמו כן עסק התורה מגרשת ממנו תאות הלב ונותנת לו כח וגבורה לעמוד נגד יצרו.

וזאת יכול לבדוק כל אחד בעצמו.

לדאבוננו אנו מוקפים באנשים רחוקים מתורה, וזאת בעל כרחנו, בעבודה, בשכונה, ובמילא הנסיונות מכל עברינו, נסיונות של מראות אסורים, נסיונות של דעות רעות, מנין ישאב האדם כח לעמוד כנגדם, רק בכח התורה. ויתבונן אדם, פעמים שבא הוא לעבודתו ומרגיש חזק ויציב נגד יצרו, והנסיונות שכנגד עיניו לא קורצים לו כלל, ופעמים שמרגיש כשבוי תחת ידם. אם יבחן האדם וישים לבו יראה - שהגורם הוא קביעותו בתורה. כשקביעותו קביעות רצינית - יצרו תחת ידו, וכשמתרופף הוא מהתורה שבוי הוא ביד יצרו, עד שלא ידע מה היה לו, על כן חייב להיות לאדם ברור - מדוע אתמול הרגשת חזק ויציב והיום הנך מעורער? שלשום שעסקת בתורה הועיל לך לאתמול, אתמול שלא עסקת בתורה אין מי שיצילך היום.

וכמו כן יעסוק בגמילות חסדים, גמילות חסדים מציל ממעשים רעים, שהתורה יש בה כח להציל מדעות רעות ומתאות הלב, אולם גם אם משתלטים על האדם פעמים כוחות הרע להתאוות תאווה ולרצות עשות חשק לבו, המעשים טובים מגינים עליו שיצליח לחסום עצמו מעשות רע בזכות עשותו רק טוב, לפי שיגיעת שניהם משכחת עוון, ולכן חובה לעסוק בשתיהם - תורה וגמילות חסדים, ושיהיה בבחינת עסק ממש להנצל מדעות כוזבות וממעשים מגונים.

ז. נחיצות התורה בימינו למנוע ירידה תהומית

וכבר אמר הגה''ק מצאנז זצוק''ל: פעם לשבת בבית ה' כל ימיו של אדם, זו היתה נחלת יחידים ששאפו לגדול ולעלות בתורה בגדלות מיוחדת, ולבסוף אכן נעשו ראשי ישיבות פוסקי הלכות ומרביצי תורה, ואילו יתר העם היו יגיעי-כפים וקובעים עתים לתורה ואכן גם היו יראי שמים כראוי.

אולם היום - אומר הרבי מצאנז - חייבים לשבת בבית ה' כל היום לא רק בשביל לצאת ראש ישיבה או פוסק, אלא אף בשביל לא להיות פושע.

היום חיוני מאד לשבת וללמוד תורה ולשהות בבית ה' גם כשאין מטרה להיות גדול, אלא רק מי שחס על נפשו לבל תרד לתהום כבר בשביל כך יש סיבה מספקת להצדיק לחייב לשבת בבית ה' ולהיות תלמיד חכם, כדי להנצל מהרחוב הנורא המלא בניאוף ומינות.

אין זו קיצוניות היום לשבת בבית ה' כל היום, ואדרבא פעם כשהיו הרחובות נקיים אולי זו היתה חסידות ומעלה, היום - זו חובה מינימלית.

למה הדבר דומה? אדם היושב במקלט בימים כסדרן כשיש שלום בעולם ואין נשמע קול מלחמה במחנה, וכשנשאל מדוע יושב הוא במקלט, אומר הוא שחושש פן פתאום תפרוץ מלחמה כי אי אפשר לדעת מה ילד יום. בודאי שאחד כזה יחשב לתמהוני ומשובש, אולם בשעה שהמלחמה בתוקפה - וכי זו קיצוניות לשבת במקלט?!

היום אין בכך קיצוניות, אלא הם חיי נפש ממש, להיות בבית ה' כל היום לבל לצאת לרחוב המסוכן בפצצות המתעופפות בכל צעד ושעל, אין פסע ללא סכנת פשע, וא''כ הסוגר עצמו בבתי מדרש אף שאינו שקדן כ''כ ללמוד כל היום, עכ''ז שכרו עצום על עצם היותו גובר על יצרו המפתהו לצאת, וזהו ממש כדין ''בא דבר עבירה לידו ופירש ממנה'', שנחשב לו כאילו עושה מצוה.

הרי היום בכל יציאה לרחוב יכול אדם ליכשל באיסור ''לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'', וא''כ כל שהייה בישיבה בכל רגע ורגע, זהו קיום מצוה בפועל מדין (קידושין לט ע''ב): ישב אדם ולא עשה עבירה נחשב לו כעושה מצוה ופירש, דהיינו דוקא בבא דבר עבירה לידו ופירש ממנה ואז נחשב לו כעושה מצוה.

ח. ''ובלכתך בדרך''

ואם בבית המדרש חייבים אנו לשהות וללמוד תורה, על אחת כמה וכמה כשמוכרח האדם לילך לסדר ענייניו מחוץ לכותלי הישיבה - נצרך ביותר היום שיקיים מצות ''ודברת בם... ובלכתך בדרך''.

לאדם שאינו שקדן כל כך בלימודו, או בעל הבית הקובע עתים לתורה, נראה לו כהגזמה ליטול עמו תמיד ספר קטן כגון משנה או הלכה לעיין בו בדרכו לעבודה, או בשעת המתנה בתור לצורך סידורים מסויימים, וזאת משום מחשבה, מה? וכי אני כל כך צדיק, הלואי שאלמד תורה בשעות הפנאי הקבועים לי ללימוד, הרי זה קיצוניות ללמוד בדרך כאילו ואני איזה שקדן או מתמיד גדול, ואולי גם חושב שזה יוהרא, ויש בזה משום גאוה, שכל הרואה אותי עם ספר בהמתנה יחשבני לשקדן גדול.

זו טעות!

התורה אגוני מגנא ואצולי מצלא מהחטא ומכל מיני דינים וגזרות המתרגשות בעולם. וכידוע אין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה, חייב אדם להשתמש בנשק התורה כשהוא בשעת סכנה, ומה יכולה להיות יותר סכנה היום כשאדם בדרכים ובהמתנה שיצרא דעריות בוער ברחובות, ופיתוי מראות אסורים מצוי בכל מקום, ומה יותר מתאים ממצב כזה לעסוק בתורה שהיא תבלין ליצר הרע.

כשם שאדם צריך להגן על גופו ביום קר במלבושים המחממים כדי שלא יחלה, כן עליו לצאת עם נשק התורה ברחוב המסוכן לפיגועים.

ויראה הנבון כמה רווח יש לו בהיותו בהמתנה וספר בידו:

א. עוסק הוא בתורה, כל מילה ומילה מהתורה שקולה ככל מצוותיה של התורה.

ב. ניצול מהרהורים רעים ומיצר הרע, וזוכה ורואה פני שכינה בהיות דבר ערוה לפניו ואינו זן את עיניו מהם, ובפרט בשעת עמידה בתור שמחמת האי סבלנות מטבע האדם לשוטט בעיניו אנה ואנה, וקשה הוא למאוד לתקוע את עיניו על מקום אחד, ובהיותו קורא בספר יכול להתאפשר לו הדבר.

ג. בדרך כלל ישנה מתיחות וכעס בעמידה בתור, וזאת משום שכל אחד עוקב בדריכות תורו של מי עתה, ומי הוא הבא אחריו, ופעמים רבות שנגרמות מכך מריבות ומחלוקות ועד כדי קללות. הקורא בספר ומנצל את זמנו, רחוק מכל מכשולים אלו בהיותו עסוק בשלו, וכן רואה הוא שבין כה זמנו לא מתבזבז, ואם כן יכול הוא בקלות להיות סבלן ורגוע מבלי להתערב במחלוקות השונות המתעוררות בהמתנות תור.

ד. כמו כן בהמתנה לאוטובוס, בדרך כלל מאי סבלנות הממתין מסתכל לכיוון בואו של האוטובוס וכאילו בכך יזרז את בואו, וכמו כן מחוסר הסבלנות העינים משוטטות לבחון את כל העוברים ושבים ואת כל העומדים מסביבו, ובכך נכשלות עיניו במראות אסורות, וכמו כן באוטובוס עצמו, אם אין לאדם קביעות ללמוד בלכתו בדרך, הרי שהוא מאבד את כל קדושתו בהיותו מטמא את עיניו בחטא הגדול של ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם''.

והעוסק בתורה בזמן שכזה בספר מוסר, ובפרט בנושא זה של קדושת העינים - דבר בעתו מה טוב, הרי זה מתקדש קודש קדשים בהיותו בנסיון העבירה, ועומד בה בגבורה לבלתי חלל קדושתו.

ט. התורה מנקה ומטהרת

אם פעם לא הבנו מה הביאור בדברי חז''ל שהתורה נקראת ''סם חיים'', היום לדאבוננו רואים אנו בצד השלילי מהו כוחו של ''סמא דמותא'', הכיצד מי שמכור להם אין נחשב אצלו שום תאווה אחרת בעולם, ואין לנגד עיניו אלא את ''מנתו'' סמא דמותא, והרי מידה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות.

א''כ על אחת כמה וכמה שכן, ויתר על כן, מונח מנת סם חיים חיובי בדפי הגמרא המשנה ההלכה ובייתר מקצועות התורה, והא לך לשון אור החיים הקדוש (פרשת ''כי תשא'' כו, ח): ...גם ירמוז ''בכל הטוב'' אל התורה, כאמרם ז''ל (ברכות ה'): ''אין טוב אלא תורה'', שאם היו בנ''א מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.

ורק ההבדל הוא שהניגש לסמא דמותא, מיד נמכר הוא לעבד בהרגשתו את אותו טעם רח''ל, כי על זבל ומיאוס אין שוטרים העומדים לעכב את הרצון של כל מי שרוצה ליטלו, אולם הרוצה לקנות סם חיים, על כך יש מניעות רבות.

בתחילה בתי מדרש דומים לבתי אסורים המתישים את לומדיהם, בתחילה הלומד דברי תורה מרגיש טעם מר וקשה בהם, השורות השחורות משחירות את עיניו, אולם לאחר שעמל בהם וממשמש בהם זוכה להגיע לעונג העצום המונח מתחת אותם שורות שחורות, וזוכה ומתגלה לו האור הגנוז בתוכם, וכדברי חז''ל: כשברא הקב''ה את האור בששת ימי בראשית היה אדם רואה בו מסוף העולם ועד סופו, וכשראה שאין הרשעים ראויים להנות מאורו - גנזו בתוך התורה, ומתגלה אור ערב ומתוק זה לעמלי תורה.

נפש האדם אצולה ממקור נאצל מעונג ומפונק, הנפש בטבעה דורשת עונג ופינוק, כשחסר לה אותו עונג נופלת היא לדכאון ולעצב.

אלא שיש עונג התואם לה לעדינותה ולמהותה, וישנו חיקוי, אולם לעולם הנפש דורשת עונג כיון שסוף סוף חוצבה מתחת כסא הכבוד, מקום אוצר הנשמות ששם עונגם הוא לאין שיעור.

ולכן אם לא ניתן לה את עונגה התואם למהותה, תיפול לעצב ומרירות, ובעל כרחנו נצטרך לספק לה עונג מרומה שלמראית העין ידמה לנו שמספקים אנו לה את עונגה, אולם זה בעצם יחלה אותה יותר, כיון שאין זה המזון המתאים לה, זהו מזון הסותר לגמרי את תנאי בריאותה וקיומה.

כדי שתהא הנפש בריאה ושמחה, צריכה היא מזון הראוי לה, וכמו כן ללא מזון כלל שאינו לא אמיתי ולא חיקוי - תחלש הנפש, כאדם לאחר צום הרי שחלוש הוא ותשוש הוא, כל מכה בהדף קטן הודפתו ומנידה את שיווי משקלו, ועל אחת כמה וכמה אם יהא ההדף בעוצמה בודאי יאבד את יציבותו.

עלינו להתבונן!

נמצאים אנו בתקופה שהנסיונות קשים תקיפים ותכופים מכל כיוון, עריות, מינות, שקר, רדיפה אחר מותרות, הרחוב קורץ ומסנוור בצבעיו למשוך את העינים ואת הלב לחמוד, להתחדש, להכנס לחובות, להסתכן על מנת לבוא על סיפוק מסויים שהתאוותה לו הנפש. כי זה בעצם אופי וטבע הנפש, רק לשמוח ולהתענג. וכשאין לה את עונגה האמיתי, מחפש לה - בעל הנפש - תחליפים, והבעל הבית של הנפש לא תמיד משכיל להבין שתחליפים אלו הורסים ומכלים אותה יותר.

ובחוש יכול האדם לפתור חידה סתומה שהינה תופעה המתחוללת בקרבו:

היאך פעמים שאני חזק ויציב, פיתויי העולם לא קורצים לי, לא מדברים אלי, בז אני להם בלבי, ואילו פעמים שמשתלטים המה עלי, קורצים לי, שובים את לבי, מתפעל אני מהם.

והפתרון לכך פשוט וכמו כן ניתן לנסיון ובדיקה. יום שהלכת לשיעור תורה, מילאת את נפשך בערכים רוחניים, ובאה נפשך על סיפוקה, יצאת מהשיעור בסיפוק ובאושר, הרי שמיד ביציאתך לרחוב תרגיש שהנך בז לכל מראה עיניך, והסיבה היא - נפשך כבר שבעה, אכלה את מנת ארוחתה, ובפרט שאכלה את מזונה המתאים לה, ומדוע שתתאווה למזון שאינו תואם לה, מחוסנת היא מכל פיתויי החיקוי למיניהם, יש לה את הנוגדנים הראויים להתנגד לכל מה שלא מתאים לה, אולם יום שלא הלכת לשיעור תורה ובפרט אם נמנעת יומיים מתורה, וכל שכן ג' ימים, הרי שהרעבת את נפשך מלספק לה את עונגה, וחסרת יציבות היא, חלשה ואפילה, חשופה היא לכל פגע, חסרת חסינות ונוגדנים היא בפני כל פיתוי וקריצה שיעמוד לפניה, וכורעת היא לכל המרים יד כנגדה.

זאת יכול לראות בחוש כל השם לבו על דרכיו ומביט בשינוי מצבי אופי נפשו הנתונה לשינויים ותמורות, ולפעמים קיצונים ביותר, שאכן המוביל לכך הוא רעבון הנפש או שביעתה ממזונה הראוי והתואם לה.

י. תרמית היצר בדרך ''מצוה''

נציג כאן שאלה מעניינת שהיא בעצם תופעה תמוהה ומוזרה אצל כל אחד מאתנו.

אדם רגיל לילך לשיעור תורה יום יום, במקרה נזדמן לו איזשהו עסק שיכול להכניס לו רווח בדיוק על חשבון השיעור, ויכול להיות רווח זה שמסתכם בכמה מאות שקלים, וכבר יש בו פיתוי גדול לפתות את האדם לבטל אותו יום משיעור תורה, ואכן אדם זה מתפתה ונעדר משיעורו הקבוע עבור סכום מסויים.

והנה, הבה ונראה את אותו אדם זה שנכשל והתפתה לבטל שיעור תורה בשביל כמה מאות שקלים, כאשר חוזר הוא ביום מן הימים מאחד משיעוריו הקבועים, ובפרט משיעור ששמע ונהנה והתעלה על ידו בתורה ובעבודת ה', וביותר אם עצם הליכתו לאותו שיעור היתה כרוכה בנסיון שעמד לו בדרכו והוא התגבר עליו, ובכן נבוא לאותו אדם ונשאל אותו לאחר השיעור: בכמה הנך מוכן למכור את שיעור תורה זה שהשתתפת בו היום? אין ספק, שכל יהודי מאמין מיד יענה: בשום מחיר שבעולם אין אני מוכר שיעור תורה, הלא מזה חלקי בעולם הבא, וזה כל עמלי הרווחי האמיתי, ובודאי לא בעבור כמה מאות שקלים שאתמול בעבורם נמנע הוא לבוא לשיעור.

ובכן כאן הפליאה, פעם קודמת היה אותו אדם מוכן להתפתות עבור סכום זעום של כמה שקלים או בשביל איזו סיבה אחרת המטרדת אותו מצד בני הבית וכדומה, ואילו לאחר שיעור שלמד היום אינו מוכן למכרו בשום מחיר שבעולם, והרי בכך שאינך מוכן למכור שיעור אחד של תורה שלך בשום מחיר שבעולם זה מורה על גודל אמונתך במעלת התורה וגודל שכרה, אם כן אין זו בעיה של חוסר אמונהבערך התורה, ואיך אם כן קודם המעשה אדם מוותר עליו כעל דבר פעוט.

ואם נתבונן יותר נראה שהתמיהה גדולה יותר, הרי כשמזדמנת לך אפשרות לרווח של סכום כמאה או מאתיים שקל בהתאמצות של עוד שעה עבודה, הרי שאתה משתדל לרוץ ולבצעה, מתגבר אתה על עצלותך, מתגבר אתה על המונעים העומדים בדרכך על מנת להוסיף לעצמך כמה מאות שקלים, ואילו שיעור תורה שהנך מעריכו כחפץ שאין לו ערך, ועובדה שאינך מוכן למכור שיעור תורה בשום מחיר שבעולם, עם כל זה קצת עצלות או טרדה אחרת כבר יש בכוחה למנוע אותך מקביעות שיעורי תורה.

כאן בעצם מצאנו תשובה הכיצד מצליח לחדור פיתוי לאדם לבטל שיעור תורה על אף כל הערכתו לתורה, והוא, לאחר שלמד האדם תורה ונשמתו שרויה בתוך המזון של התורה ומרגשתו בחוש ממש, אינו מוכן לוותר עליה בשום אופן, ומרגיש בכך שבוגד הוא באמונתו ליטול את הקיים אצלו - שהיא התורה שלמד זה עתה ולמוכרה, אולם קודם שעסק האדם בתורה, התורה רחוקה ממנו ואינה בקרבו, לכך אז יכול הוא להתפתות ולהימנע מללומדה ואינו מרגיש בגידה באמונתו כל כך.

ופעמים שמתפתה האדם לבטל מהתורה מתוך מחשבה אם אני אבטל עכשיו מהתורה ואני ארויח ממון - אוכל אחר כך ללמוד תורה מתוך ישוב הדעת ויותר בהתמדה.

וזו טעות! היום יצרך יאמר לך: תוותר על שיעור תורה בהבטחה כדי שתוכל אחר כך ללמוד 3 חדשים, מחר יאמר לך שוב: הנה הזדמנות! תבטל מתורתך והפעם כדי שתוכל ללמוד אחר כך בהבטחה עוד 4 חדשים, ולבסוף מה יצא מכל זה, שיהא לך הרבה ''הבטחות'' מיצר הרע ללימוד של שנים, אולם בפועל הצליח היצר הרע לבטל אותך מתורה והשאיר אותך רק עם ''ההבטחות'' שלו, ותזכור שאלו הבטחות של ''יצר הרע'' - השונא הגדול ביותר שלך, ולכן תשקול טוב אם כדאי לסמוך על ההבטחות של אותו נוכל.

וכמו כן קיים אותו פיתוי כשאדם מתעצל לילך לשיעורי תורה, מתוך מחשבה עכשיו אנוח כדי שאוכל אחר כך ללמוד, או שדוחה את זמני לימודיו הקבועים לזמנים אחרים שיותר חשוב לימוד התורה בהם.

וכמו שסיפר לי אחד שיצרו הצליח לרמותו ''שנים'', בכך, שהיה מפתהו לא ללמוד בשעות הערב כדי שיקום מוקדם בבוקר ללמוד, וכידוע שיש ענין גדול ללמוד קודם עלות השחר ולהתפלל בנץ. ומה היה קורה, הוא ברוב הימים לא היה מצליח להרדם מוקדם מחמת המולת בני הבית, וכמובן שהיה לו קשה לקום לפנות בוקר, וכך שיצא קרח מכאן ומכאן, ובכל פעם בא יצרו אליו בהבטחות חדשות, ולא מעט פעמים שכן היה מצליח לקום, וזה עצמו היה גם מערמת יצרו הרע שאיפשר לו להצליח לקום כדי שיוכל להמשיך איתו בפיתויו לבטל תורה בשעות הערב שהם יותר בטוחות, כי בכך שראה שפעמים כן מצליח הוא, בכך היה מתפתה לבטל לימודיו בקביעות ערב ערב, מתוך ש''לפעמים'' היה מצליח לקום בבוקר.

היש מלכודת גדולה מזו?!

האם לא עדיף לקבוע ערב ערב לימוד תורה כמה שעות, באופן שבטוח התורה בידך, מאשר להסתכן ולהתחסד לקום בבוקר שאז יצר השינה תוקף את האדם, וברוב הימים יוצא שלילות שלמים עוברים עליו ללא תורה כלל.

תשאל את עצמך, האם בעסקי העולם כך היית נוהג, להסתכן ולהתפטר מעבודה קבועה המכניסה לך משכורת יפה בקביעות, ולהחליפה בעבודה שהסיכויים רבים הם שתצא ממנה בלא כלום, ורק בגלל שיתכן ויהא בה רווח גדול יותר, תמירנה בעבודה קבועה מסודרת ובטוחה שמשכורתך ממנה בנחת ללא שיעמדו לך נסיונות וטרדות בדרכה?!

וכלל גדול לימדונו חז''ל (אבות ב, יד): ''אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה''.

יא. מקנייני התורה - שקידה

כתב בקונטרס ''מרבה חיים'': בקרב בני הישיבות רגיל ושגור שסדר לימוד רגיל הוא סדר של ארבע שעות כל סדר, ויש מתמידים הקובעים להם סדר של שש שעות כל סדר, ויש מתמידים מיוחדים ומסויימים שיש להם סדר לימוד של שתים עשרה שעות, ובין כל סדר וסדר נוטלים פסק זמן של שעה שתים לנוח קצת מהסדר הקודם ולהתבונן לסדר הבא אחריו, אולם החזו''א העיד על עצמו שכשלמד ''עירובין'' היה לו סדר של שלשה חדשים! וכך למד שלש שנים רצופות בכח וחשק ורעננות כמו אחד שלומד סדר רגיל של ארבע שעות, ובאמת שאחר שלמד עירובין נהיה חלש ותשוש למאד במשך שנה תמימה עד שנתאושש, והעיד על עצמו שכדי להכנס לענייני עירובין לקח לו שלשה חדשים.

פעם התבטא ואמר: קור וחום הוא מרגיש בהם רק עד שנכנס לסוגיא, אולם אח''כ אינו מרגיש הבדל ביניהם. פעם התבטא ואמר: שלהרגיש טעם באכילה הוא זוכר רק מימי ילדות. עוד זאת אמר פעם: שלהיות רעב, אני זוכר רק מימי ילדותי! ובשנים שאח''כ הרי כשלומד והוא מרגיש שאינו יכול להמשיך, הרי זה אותו סימן שצריך ליתן לתוכו קצת [אולם אין זה ענין של להיות רעב - אלא אפיסת כוחות הוא].

סיפר הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זצוק''ל, שפעם ביום ראשון בבוקר נכנס אל הגאון הגאב''ד מטשעבין זצוק''ל, ומצאו יושב בחדרו עטור בבגדי שבת, ותריסי חלונות החדר מוגפים, ואור העלקטרי דולק ומאיר בחדר, ועל השולחן ערימת ספרים פתוחים, ולקח קצת זמן עד שהבחין בו הגאב''ד מטשעבין, וכשראהו נשתומם הטשעבינר רב, ושאלו לרבי שלמה זלמן: האם יש לכם ענין כל כך דחוף שלכך באתם אלי באישון לילה ולא יכלתם לחכות עד אור בוקר? [בו בזמן שהיום כבר האיר, וזרח השמש זה מכבר].

אמרו רז''ל (אבות פ''ב מ''ז): הוא היה אומר מרבה בשר מרבה רמה וכו' מרבה תורה מרבה חיים, ופירש רבינו יונה וז''ל: מרבה תורה מרבה חיים, זה הדבר כנגד מה שאמר מרבה בשר מרבה רמה, שעל ידי התענוג יתקצרו ימיו, ועל ידי עמל התורה יאריכון, וכו', ודאגת התורה אף כי הוא דאגה גדולה למבין כאשר יחשוב בהלכה עד יאמר דבר דבור על אופניו, אין יכולת לדאגה ההיא לעשות לו רע, ואע''פ שאמרו חכמי הטבע, היגון חולי הלב, והדאגה כלות הלב, אך דאוג בתורה אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לו וכו' עכ''ל. וראה מש''כ עוד רבנו יונה בענין יגיעת התורה (פ''ד מ''ו): ורצונו לטרוח כמה ימים ושנים להשיג דבר קטון ולנהוג עצמו על פי האמת, וכוונת חז''ל היא להורות לנו שעול התורה ויגיעתה הוא היפך היגיעות הגשמיות והארציות, והם המה שנוסכים חיות בנפש העמל.

ומרן החזו''א זלה''ה הוי מרגלא בפומיה דברי רבינו יונה [מרבה תורה מרבה חיים וכו', והיה מראה את דרבי רבינו יונה עד לשונו שם שכתב: 'עד שיאמר דבר דבור על אופניו', וההמשך היה פשוט אצלו], וכל אוזן ששמעתן יוצא מפה קדשו ראה והבין אל נכון כמה טוב הוא העמל והדאגה הגדולה הזו, ודכירנא שפעם ספרו לפניו בהתפעלות על בחור הלומד שמונה עשרה שעות ביום בהתמדה מופלגה, ענה החזו''א בפליאה ואמר: וכי מה החידוש? הרי הוא רוצה לחיות!

כי אכן אין לנו אורך ימים ושנות חיים כעסק התורה והיגיעה בה, וכפי כמה שתגדל יגיעתו וצער דאגתו להבין ולהשכיל את התורה הק', כך יזכה בה ויקנה בה קנין רב, ועל זה אמר בן הא הא (אבות פ''ה מכ''ג): לפום צערא אגרא, ופירש רבינו עובדיא מברטנורא: כפי רוב הצער שאתה סובל בלימוד התורה וכו', ע''כ, וכן אמר שלמה המלך ע''ה (קהלת ב, ט): ''אף חכמתי עמדה לי'', חכמה שלמדתי באף עמדה לי (רמב''ם ה' ת''ת פ''ג הי''ב), וזהו כוונת רבינו יונה דלעיל שכתב ודאגת התורה אף כי הוא דאגה גדולה למבין, כאשר יחשוב בהלכה עד יאמר דבר דבור על אופניו וכו' ע''כ.

---

פרשת נשא ב' - מאמר ע - בתחבולות תעשה מלחמה

עוד בנושא חיזוק לימוד התורה בכל מיני מצבי הטרדה.

א. קליינט כמוך איני מוכן לברך

שמעתי פעם סיפור שאירע עם הגה''צ המגיד הירושלמי רבי שבתי יודלביץ זצ''ל:

תקופה מסויימת היה נוהג הרב לתת שיעור קבוע לבעלי בתים יום יום, הרב שם לב על אחד ממשתתפי שיעוריו בקביעות, שיש אצלו משהו מוזר. והוא, שכל יום בא הוא לשיעור במצב רוח רגיל פחות או יותר, ואילו כל יום חמישי לקראת סוף שבוע מצב רוחו קודר ועצוב. הרב בהיותו נפרד ממשתתפי שיעוריו כל יום חמישי בברכת ''שבת שלום'', התבונן שעננה של קדרות על פניו של זה, ומאחר והיה זה בקביעות כל יום חמישי החליט הרב לשאול אותו לסיבת הדבר, על אף שהרב דן אותו לכף זכות, אפשר שמא קשה לו להפטר משיעורי התורה עד לשבוע הבא ומשום כך הוא כל כך עצב, אולם בכל זאת החליט הרב לשאלו לפשר תעלומה זו.

ענה לו אותו משתתף קבוע:

כבוד הרב, לא הייתי מעז לומר לכבודו את סיבת תופעה זו, אבל כיון שכבוד הרב הרגיש בכך הנני לומר לו.

אץ ורץ אני לפרנסתי יום יום, וברוך ה' יש לי פרנסה, אולם ברצוני לחיות בהרווחה וללמוד תורה מתוך ישוב הדעת ללא טרדות פרנסה, לכן בכל שבוע קונה אני כמה כרטיסי ''לוטו'', ובכל יום חמישי כשאני בודקם רואה אני שאין כלום. וכל השבוע אני בציפיה ובאמונה להתבשר בשורות טובות, והנה ''קוה לשלום ואין טוב'', והמשיך אותו אדם בבקשתו, ואמר לרב, בהזדמנות זו כיון שהרב הרגיש בדבר וסיפרתי לו את כל הענין, אבקש ממנו שיברכני מעמקא דליבא שארויח סכום הגון.

לאחר ששמע הרב את סיפורו ענה לו בזה הלשון:

ברכה לזה קח לך מכל רב שתרצה חוץ ממני! אותו משתתף קבוע נעלב מאד, ושאל את הרב: מדוע כבודו עונה לי כך, אני הרי ממשתתפי שיעוריו בקביעות, שותה את דבריו יום יום וכך מגיע לי שתענה לי?

ענה לו הרב: היא הנותנת, בגלל היותך ממשתתפי שיעורי בקביעות יום יום, ''אין אני חפץ להפסיד קליינט כמוך''.

והמשיך הרב בחיוך ובאהבה: חושש אני במאד, שאם ברכתי תתקבל וירווח לך, כבר לא אזכה לראותך יותר בשיעורי, ולכן לי אישית יש ענין שלא לברך אותך.

לבני אדם נחשב המרוויח בלוטו או בעסק אחר לאיש המאושר ביותר, וכששומעים על איזה אחד שומר מצוות ועוסק בתורה שעולם הזה האיר לו פנים ורווח לו בבת אחת, אזי אומרים: מי יודע איזו מצוה גדולה עשה זה שכך הרוויח, מי יודע איזה סנגור עמד לו בשמים שכך נגזר עליו להרוויח.

ויתכן שצריך לשאול הפוך: מי יודע איזו עבירה עבר אדם זה שכך נטרד להתנסות בנסיונות קשים אלו של עושר. מי יודע איזה קטגור עמד עליו בשמים להכשילו בנסיונות קשים כאלו להיות מעתה נצרך להלחם ולהתמודד על כל שיעור תורה, ועל ישוב דעתו בלימוד התורה.

וכמו ששמעתי פעם מחכם אחד שאמר בציבור לשומעי לקחו:

רואה אני אנשים צובאים על פתחי דוכני מפעלי ה''לוטו'' לרכוש כרטיסי הגרלה. איני מבין איך אין הם מפחדים פן ירוויחו סכום של 15 מיליון או 20 מיליון שקלים, הרי אם יזכו בסכום זה, גמרנו, יאבדו את כל עלמם, איפה מעתה תפילה בכוונה, איפה הכנעה, איפה השיעורי תורה הקבועים ויתר הנסיונות הכרוכים במצב שכזה. אני אישית, היה אומר אותו חכם, רועד אני לקנות כרטיס בלוטו, כי אם הייתי יודע שארוויח סכום מסויים הנצרך לי בלבד שלא יטרידני ניחא, אבל הרי אין זה תלוי בי, ועלול אני ''חלילה'' להרוויח סכום ענק שעלול להטרידני מתורתי ותפילתי ולקחת לי את מוחי, ומזה פוחד אני מאד.

ובאותו מעמד קם אחד ושאל את כבוד הרב:

למה לומר כך, הלא אם הרב ירוויח סכום גדול כזה, יעשה ישיבות ומוסדות תורה גמילות חסדים וכדומה.

ענה לו הרב בחכמה:

דע לך שאת כל הדיבורים האלו כבר אמר לי יצר הרע לפניך, אולם עניתי לו: אם הייתי יודע שאת הדיבורים האלו תאמר לי גם אחרי שארוויח והכסף יהא בידי, אם אכן גם אז הייתי יודע שתאמר לי קום עשה בכסף זה ישיבות ותלמודי תורה, הייתי שומע, אולם יודע אני, שאת הדיבורים היפים האלה אתה אומר לי קודם שהכסף בידי, אולם לאחר שיהא הכסף בידי דיבוריך יהיו אחרים לגמרי, ובכן אין אני מוכן לשמוע לך...

ב. טרדת בני הבית

כיצד להתייחס לביטול שיעורי תורה מסיבות שמחות משפחתיות?

במקרים שאין כל פגיעה בבעל השמחה באם תבוא מאוחר יותר לשמחתו הרי שבודאי אין בעיה המחייבת לבטל שיעור קבוע. מי אמר שאתה צריך להגיע מהראשונים לשמחה, וגם אם בכך שתאחר תפסיד ''מנה'', הרי שהרווחת ''מנה'' של תורה, שזו מנת הנשמה על חשבון מנת הגוף, וזה פשוט.

וגם אם יש חשש פגיעה בבעל השמחה באם תבוא מאוחר, הרי שברוב המקרים אם תסביר את עצמך יפה שסיבת איחורך היא שיעור תורה קבוע, בודאי תהא תשובתך מספקת, וגם תרוויח מכך רווח גדול, שתרגיל בכך את כל בני משפחתך, הן בני ביתך, והן קרובי משפחתך, שהנך מאחר לשמחות מסיבת שיעור תורה, וגם אם קצת יקפידו עליך בתחילה, הרי שכשיראו שענין זה עקבי אצלך ואינו ניתן לויתור ופשרות, לא רק שלא יקפידו יותר אלא גם יעריכו את זה, וכמובן הכל לפי הענין מתי ואיך.

היצר הרע מדמה לאדם נחיצות לבטל תורה כאילו הוא ''יעבור ואל יהרג'', חייבים לעבור על דברי תורה עכשיו! יש כאן משום שלום בית! חשש מריבה! הקפדה! ועוד תרוצים כאלו למיניהם, ובכן תראה ותבחן בכמה חששות כאלו, כאשר תתגבר ולא תציית לו - אם אכן היה נורא כדבריו, האם באמת היתה כאן בעיית שלום בית, הקפדה, מחלוקת, ותמצא כי ברוב ככל המקרים לא היה זה אלא חשש שווא. לעולם אין אדם נפסד מקביעות שיעור תורה, ושום נזק לא נגרם מעסק התורה, להיפך, אם כבר מצויים המחלוקות והמריבות זהו רק מביטול הזמן והשעמום שאז מרבים דברים, וברוב דברים לא יחדל פשע.

וכמו כן יש להסביר לאשתו ולבני ביתו, שאין שום אסון אם אתה תבוא לשמחה מאוחר יותר, ובכך לא די שתרגיל את בני משפחתך לכך שאינך מוכן לוותר על שיעור תורה בשום אופן, אלא יש בכך גם חינוך נפלא ועצום עד כמה חשיבות התורה עולה על הכל.

וסיפור נפלא ראיתי בספר ''נחלת צבי'', בגאון רבי שמחה זיסל זיו מקלם זצ''ל:

פעם כשרבי שמחה זיסל זיו מקלם זצ''ל, היה שקוע בלימוד התורה, הגיע אחד מגדולי הגבירים שבעיירת קלם לבית ר' שמחה זיסל זצ''ל, בלווית עגלונו וכמה פקידים מלשכתו, כדי להתייעץ עם רבי שמחה זיסל בענין מסויים, הוא היה אחד מגדולי הנדבנים לטובת הישיבה של רבי שמחה זיסל, ומפעם לפעם היה בא ליטול עצה מר' שמחה זיסל.

הפעם היה בקורו פתאומי ודחוף, כי לא היה יכול להשתחרר מעסקיו אלא לשעות אחדות בלבד, ובשעה עשר כבר היה עליו לחזור ללא דיחוי, הוא נכנס לחצר בהמולת שריקות שוט, ולאחר מכן נכנס לתוך מטבח בית הרב, וכאשר הגישו לו חיש מהר כוס תה עם מרקחת, פנה אל בתו של רבי שמחה זיסל ואמר לה: אמרי לרבי שעלי לחזור מיד ולא אוכל להתעכב, יעשה נא הרבי עמי טובה ויקדים היום לסיים את השיעור, מדובר בהתייעצות דחופה לעסק בסכום של רבבות.

''זה לא יועיל בין כה וכה'', ענתה בניחותא, ''אפילו בשביל מאות ואלפים שלו לא היה מפסיק באמצע שיעורו הקבוע, ולא יפסיק איפוא גם בשביל רבבותיו של אחר''.

האם זו התודה שאני מקבל? שאל העשיר.

היא חייכה ואמרה: אבי לא הפסיק את שיעורו אפילו כאשר אחד מבניו חלה אנושות והובהל אליו רופא וכל הבית היה כמרקחה, ורק לאחר שסיים את כל סדר יומו שאל לשלום הבן, ואילו כבודו דורש שיפסיק משנתו בגלל איזה עסק?

''טוב'', הפסיע הגביר במבוכה על פני החדר, מרט במפת השולחן והסיטה ממקומה, אך בכל זאת נסי נא לדפוק על דלתו ולהגיד לו, שאני מחכה. הנערה החזירה את המפה למקומה ואמרה בנחת: כבר נסיתי פעם לדפוק על דלתו כדי לומר לו, כי ועדה של רופאים מחכה להחלטתו, ופעם אחרת בקשתי לומר לו כי מאז הבוקר לא בא כל אוכל אל פיו וכי הוא נחלש מאד, אך ללא הועיל, ''עת לתורה היא עת לתורה''...

כשבא רבי שמחה זיסל מלימודו, לאכול את ארוחת הבוקר, סיפרה לו בתו מבואו של העשיר ואמרה לו: בודאי כבר לא יבוא עוד לכאן, סיכמה בתו בשלוות נפש. מיד נזדהרו עיניו של רבי שמחה זיסל בזוהר מופלא ונענה ואמר: ''הוא לא יבוא אומרת את? אם כן יבואו אחרים, כלום יודע הוא אימתי ולמי הממון מיועד? אולי ממון זה שהיה בדעתו ליתן לי היה מיועד לאחר. דבר זה כלל לא עלה על דעתו''.

על הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ''ל מסופר: היה פעמים מתחמק בתשובת ''יש לי פגישה'', וכשפעם נתפס ''בקלקלתו'' שבעל השיחה תפסהו בבית המדרש, ענהו הגאון, מי אמר שפגישה חשובה זהו רק עם איזה אישיות בכירה בממשלה, האם פגישה עם אביי ורבא בבית המדרש נחשבת לפגישה פחות חשובה?!

ועוד היה אומר הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ''ל: הייתי בלונדון, ויודע אני שלהרבה אנשים ישנה תרעומת גדולה עלי על שלא נתתי להם את הדבר היקר ביותר בחיי ''הזמן''.

ג. טרדת החטא

בשכנוע שיקרי מלפת היצר רבים מבני האדם לאמר: מה לך ללמוד תורה ואתה חוטא, הרי בידך עוון כזה וכזה, ומקרא מלא מביא הוא לסייע לדבריו: ''ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך'', הרי שאין חפץ לה' בתורתו ובתפילתו של הרשע, וכמו כן מביא להם סיוע מהספרים שכשאדם חוטא ועוסק בתורה, כל תורתו הולכת לסיטרא אחרא, ומסייע להם עוד מחז''ל: ''סור מרע ועשה טוב'', קודם סור מרע ואחר כך ועשה טוב.

וכל אלו טענות שיקריות המוליכות את המשתכנע מהם לאבדון מב' עולמות.

ונבאר:

אדם שנפל בחטא ויצר הרע מתגבר עליו, אוי ואבוי אם יטוש את התורה באותו זמן של ירידה, הרי שבכך ימוטטהו יצרו לגמרי חס וחלילה. להיפך, דוקא בזמן שיצרך תוקפך חייב אתה ביותר להשיב מלחמה שערה ולתוקפו כפי יכלתך. שהרי אתה במצב שרוצה לשוב מחטאיך, אלא שקשה לך להתגבר על יצרך, ואם כן מה יוכל יותר לעזור לך מאשר התורה שמגינה ומצילה מהיצר, וכאמרם ז''ל: בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין.

ומה שכתוב בתהילים: ''ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וכו''', זהו רשע שאינו מעונין לשוב מחטאו, ואין לו חרטה ובושה מחטאיו, וכמו שכתוב בהמשך הפסוק הבא: ''ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך וכו''', וראה שם עוד בהמשך הפסוקים, שאיירי ברשע מרדן המתמיד ומתעקש ברשעו, זהו שתורתו לסיטרא אחרא, זהו שאין חפץ לה' בתורתו, אבל אתה שהנך כואב ודואב על כך שיצרך מכשילך, עצם החרטה הרי שהיא הרהור תשובה.

ולכן אדרבה, לפני כל עסק התורה שהנך לומד ואף שאתה שרוי בחטא, תהרהר בתשובה, ותבקש מה' שיצילך מיצר הרע, ולהתחנן לו על כי אין רצונך לחטוא, והתמד מאד בדברי תורה, ורק בכך תנצל, ובאם לא, הסרת את החסינות ממך, והנך חשוף לכל פיתוייו של היצר ללא מעצורים.

ואף יתר על כן, הנה ראינו שגם תורה של רשע כאלישע בן אבויה שהיה מתמרד ברשעו, הגנה עליו ולא ניתנה אפשרות להכניסו לגיהנום עבור תורתו כמסופר בגמרא (חגיגה ט''ו ע''ב), למדנו מכאן שתורתו של אחד כזה אמנם לא מקובלת לנחת רוח לבורא, אבל עם כל זה יש לה כח. אולם כאמור זה ברשע העומד ברשעו, אבל הכואב והדואב על מעידותיו ונפילותיו, ובפרט שפעמים יש לו גם נצחונות, אם כן הרי זה כדרך הלוחמים שפעמים זה מכה ופעמים זה מכה, אין הקב''ה בא בטרוניא עם בריותיו לתבוע אותם להיות תמיד מנצחים, התביעה היא להיות תמיד משתדלים. אזי בודאי שדוקא אז בזמן שהיצר תוקף לחטא - זה הזמן להתבונן בתורה בייתר שאת, ואז תהא מובטח שבמשך הימים יהא יצרך מסור בידך.

ד. טרדת הזמן

אין לי עכשיו זמן! איני פנוי! לא עכשיו, אחר כך אתפנה ללמוד! תשובה שגרתית לעצלים מדברי תורה. תשובה ניצחת לכך ראיתי במעשה שהיה עם הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ''ל (מובא בספר ''טובך יביעו''), והוא טענה ניצחת גם לגבי האמור בקטע הקודם לגבי החוטא שיצרו מניאו מלעסוק בתורה.

רבי אריה לוין זצ''ל נתקל פעם באדם שהיה עסוק בפרנסתו במשך כל היום, וגם בשעות הלילה לא מצא את הפנאי להשתתף בשיעורי תורה, וביקש לעודדו ולחזקו.

ניגש אליו ר' אריה ואמר לו כדברים האלה: כתוב בגמרא (ברכות דף ה' עמוד א'): ''לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע'', וכו'. חשבת פעם מה פירושה של המילה 'ירגיז'? ובכלל כיצד מרגיזין את היצר הטוב על היצר הרע?

והסביר רבי אריה את הדברים על פי משל. שני יהודים החזיקו בשתי חנויות, האחת ליד השניה. החנות האחת היתה מלאה בלקוחות במשך כל שעות היום, והעסקים שם שגשגו בצורה יוצאת מן הכלל, ואילו בחנות השניה היה בדיוק להיפך. איש לא התעניין בה ולא נכנס אל ד' אמותיה, והבעלים הגיעו בשל כך למצב של עניות גדולה.

פעם, בסיומו של היום, לאחר שהמוני לקוחות כבר פקדו את חנותו של העשיר ואילו החנות השניה נותרה ריקה, הגיע קונה אחד ונכנס אל החנות השניה. כשראה זאת העשיר, פנה אל הלקוח ההוא וניסה לשדלו בדברים כדי שיבוא אליו ולא אל העני.

פתח העני בצעקות רמות וכינה את חבירו, בעליה של החנות המשגשגת, בכל כינויי הגנאי האפשריים. 'איך הנך מעז לגנוב לי את הלקוח היחיד שפקדני במשך כל היום? האם אין די לך בלקוחות שלך שהנך בא לחמוס ממני גם את הלקוח היחיד הזה'?

כל מי ששמע את טענותיו של העני, הזדהה עמו לחלוטין. הטענות היו כל כך צודקות שהן שכנעו את כולם. זה נקרא להרגיז. דהיינו, שטוענים טענה חזקה נגד הצד השני עד שהוא מסתלק מאליו.

והנמשל, המשיך ר' אריה לוין בדבריו לאותו יהודי, הוא בדיוק מה שקורה אתך. במשך כל היום מצליח היצר הרע לנצח אותך ושובה אותך בעסקי הפרנסה עד שלא נותר לך פנאי ללמוד.

והנה גם בשעות הערב כשהנך מגיע כבר למנחה-מעריב, הוא בא אליך ומנסה לשכנעך שלא תשאר בבית המדרש לשיעור גמרא, והרי הוא ממש כאותו עשיר המנסה לחטוף לחבירו העני את הלקוח היחיד שהגיע אליו בסוף היום.

הנך צריך איפוא להרגיז את היצר הטוב על היצר הרע, ולומר לו: 'לא די לך במה שהנך מצליח להוציא אותי מבית המדרש במשך כל שעות היום, אלא שגם עתה, לקראת הערב, אתה מסית אותי שלא לבוא לשיעור'?!

דבריו של ר' אריה שיצאו מלב אוהב, עשו מהפך בלבו של היהודי ההוא ששינה את אורח חייו והחל להשתתף בשיעורי התורה.

הדברים אמורים לגבי בן תורה, שמשום מה חטף לו יצרו את שעות הארי של היום בביטול תורה, שלא יתעצל לחטוף את שארית היום שנותרה לו מתוך שירגיז יצרו הטוב על הרע, דמאחר שכבר חטף לו מה שחטף מעתה ירגז עליו ללמוד בזמן שנותר.

וכמו כן הדברים אמורים גם לגבי הענין שהזכרנו לעיל, לגבי החטא שמניאו יצרו מלעסוק בתורה מסיבה שבין כה הינו חוטא, ועל כך יש להרגיז הטוב על הרע בטענה: לא די שלקחת ממני את קדושתי בכך שהכשלתני בחטא, עוד לקחת גם את התורה שאני יכול ללמוד?!

ה. סכנה לבטל הקביעות

וראיתי בספר ''כף החיים'' (פרק כ' או ו') של הגאון רבי חיים פלאג'י זצוק''ל, שמביא בשם הרב ''קמח סולת'' דבר נורא. וקודם שנביא דבריו נקדים הקדמה קצרה. כמו שיש ישיבות למטה בעולם הזה, כמו כן ישנם ישיבות בעולם הבא כמובא בגמרא, אלא שבעולם הבא עוסקים בתורה ובבאור מצוותיה במובנם הרוחני, שהוא עונג נפשי שאין לו סוף. אם בעולם הזה הטועם טעם תורה אינו יכול להבטל ממנה, וכשפורש ממנה מרגיש כפורש מן החיים, וכמו שאומר ''אור החיים'' הקדוש (דברים כו, יא) שאילו היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טעמה של תורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, וכר' יוחנן שלא יכול להמשיך לחיות כשנפטר לו ריש לקיש שהיה לומד עמו בצוותא (ב''מ פ''ד, ע''א).

על אחת כמה וכמה לימוד תורה בעולם הבא, שהיא רוחנית לגמרי, ''ילכו מחיל אל חיל'', וכמו שאמרו בגמרא שם: ''כשם שאין מנוחה לצדיקים בעולם הזה כך אין מנוחה לצדיקים בעולם הבא, שנאמר: ''ילכו מחיל אל חיל'', שהולכים מישיבה לישיבה גבוהה יותר, להתענג בתענוגים גדולים יותר.

למה הדבר דומה?

לבעל בית עשיר גדול, ותחת ידיו עשרה מנהלי עבודה בעשרת בתי חרושת שיש לו. והוא יושב במשרדו ומקבל טלפון ממנהל א' על פדיון של 5000 דולר, וממנהל ב' על פדיון נוסף של 3000 דולר וכן הלאה, אמנם אין לו מנוחה, אין לו זמן לאכול, אבל למה? מפני שטרוד הוא בעסקיו הפורחים ומשגשגים.

כמו כן הצדיקים לעולם הבא, אין להם מנוחה מפאת טרדותם בעליה מעונג לעונג, ועד שיושבים כבר מעונגים בעונג גן עדן העליון, נקראים המה לאחר זמן מה, ''ונטרדים'' לעלות לגן עדן עליון יותר, כפי שמגיע להם.

ובכן אומר הגה''ק רבי חיים פלאג'י זצוק''ל: לעולם לא יבטל אדם מבית המדרש בעולם הזה אפילו יום אחד, לפי שאם יבטל יום אחד בעולם הזה מתלמודו, יום כנגד יום ייענש עליו לעולם הבא. ואם בתאריך ה' תשרי לא בא בעולם הזה לשיעור תורה, אם זה אברך בכולל או בחור בשיעור הישיבה או בעל בית בשיעורו הקבוע, לעתיד והוא בעולם הנשמות נהנה מזיו השכינה - בהגיע ה' תשרי יסולק מישיבה של מעלה, ואז איזה צער איזו בושה לאותה נשמה להיות נזרקת מעולם התענוגים ואפילו ליום א', הלא שם בישיבה של מעלה מתענגים הנשמות עונג שכל חיי העולם הזה אינם שווים לקורת רוח שם.

וכך יתחשבנו עמו יום ליום, וכל אותם ימים שהתרשל בהם מקביעותו בתורה, לא יוכל לזכות כנגדם להנות מזיו השכינה אם לא שיתקן הדבר בתשובה כראוי, כמה אם כן יש להזהר להיות אחראי מלבטל אפילו יום אחד בישיבה של מטה.

ו. זוכה לנשמה חדשה בחייו

להלן מספר קטעים המלהיבים מאד לחשקות התורה, מהספר ''נפש החיים'' שער ד', ומעוד ספרים, ולא נמנעתי לטרוח מלצטט חלקים מדבריהם על מנת לזכות את המזדמן לפרק זה להתלהב נפשו בחשק לעסק התורה, והרוצה יראה בדבריהם באריכות.

והנה המברך מתברך, ומברכתם של העולמות יבורך גם האדם העוסק בה כראוי לאמיתה, הגורם לכל זה, וכבוד ה' חופף עליו כל היום, ומשיג לנשמה אצולה ממקום קדוש, לפי ערך גודל עסקו ודבוקו בה, כמו שאמרו: אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, מעט מקדשין אותו הרבה. ובהקדמת הזוהר י''ב ב': פקודא חמישאה כו' בהאי קרא אית תלת פקודין וכו' וחד למלעי באורייתא לאשתדלא בה ולאפשא לה בכל יומא לתקנא נפשיה ורוחיה, דכיון דבר נש אתעסק באורייתא אתתקן בנשמתא אחרא קדישא, דכתיב: ''שרץ נפש חיה'', נפש דההיא חיה קדישא כו' וכד אשתדל באורייתא בההוא רחישו דרחיש בה, זכי לההיא נפש חיה ולמהדר כמלאכין קדישים כו', דא אורייתא דאקרי מים ישרצון ויפקון רחשא דנפש חיה מאתר דההיא חיה ומשכין לה לתתא. ועל דא אמר דוד: ''לב טהור ברא לי אלקים'' למלעי באורייתא וכדין ''ורוח נכון חדש בקרבי''.

תרגום: המצוה החמישית כו', במקרא הזה יש שלוש מצוות כו', ואחת, לעסוק בתורה ולעמול בה בכל יום לתקן נפשו ורוחו, מכיון שהאדם עוסק בתורה הוא מתתקן בנשמה אחרת קדושה, שכתוב: ''שרץ נפש חיה'', נפש מחיה ההיא הקדושה כו', וכשהוא עוסק בתורה - באותו הרחש שדובב בה, זוכה לנפש חיה ההיא ולהיות כמלאכים הקדושים כו', כי התורה שנקראת ''מים'' - ישרצו ויוציאו רחש של נפש חיה ממקומה של חיה ההיא [הקדושה - וממנה ימשך לאותו זה שעוסק בתורה] למטה כמו שלמדנו. ועל זה אמר דוד: ''לב טהור ברא לי אלקים'' לעסוק בתורה ואז ''רוח נכון חדש בקרבי''.

וזהו בעצם ענין הדביקות בה' שזוכה לה העמל בתורה, וכן כתב הגה''ק בעל התניא זיע''א (לקוטי אמרים פרק י' ופרק מ' יעו''ש), שכל שנפשו צמאה לדביקות ה', כל הצמא, לכו למים, אין מים אלא תורה, וע''י עסק ועמל התורה וקיום מצוותיה אפשר להשיג דביקות השי''ת, ולהעפיל על במתי קרבת אלוקים טוב כל חד לפום דרגת תורתו וקיום מצוותיו, כדאיתא בזוה''ק (פ' אחרי עג.): קודב''ה אורייתא וישראל חד הוא, ומבואר שאי אפשר לבוא לדביקות השי''ת בלא המקשר והמחבר בין ישראל להשי''ת שהוא התורה הק', ורק ע''י שלשת אלה נכון לפניו הדרך כאוות נפשו הטהורה הכמהה לדביקות השי''ת אהבתו ויראתו.

ובקונטרס ''מרבה חיים'' כתב:

ויסוד הדברים האלו האמורים, זכיתי לשמוע עשרות רבות פעמים ממרן החזו''א זלה''ה, ובאורו הבהיר האיר לנו בה כנר לרגלינו ויסוד נאמן לאורך ימינו וחיינו, וסבר שע''י עמל התורה והיגיעה בה זוכים לדביקות השי''ת, ודבריו רבו כמו רבו הלא המה בספרתו ובאגרותיו, לכו חזו שם מפעלות אלוקים, כיצד זוכים לקרבת אלוקים טוב ולכל האור הגדול המאיר.

וידוע דרכו בקודש שכמעט ולא אמר דברי מוסר והתעוררות, אולם זאת היה שגור בפה קודשו: שע''י התורה, זו היא הדרך המובחרת ביותר להגיע לכל המעלות הגבוהות, והיה מוסיף שיש לזכור שיש רבש''ע, ומתוך ידיעה זו צריך לעמול בתורה.

ז. כל הדינים והגזירות מתבטלים ממנו

והוא הרודה ומושל בכל, וכל הדינין בישין מסתלקין מעליו ואין להם עליו שום שליטה חס ושלום, בין בעודו בזה העולם, כמו שמובא בפרק קמא דברכות (ה, א): אמר רבי שמעון בן לקיש כל העוסק בתורה יסורין בדלין הימנו, ובפרק כיצד מעברין (עירובין נ''ד, א): חש בראשו יעסוק בתורה שנאמר כו', חש בגרונו יעסוק בתורה שנאמר כו', חש במעיו כו', חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר: ''ולכל בשרו מרפא''. וכעין סגנון זה אמרו בויקרא רבה פרשה י''ב, ובתנחומא פרשת יתרו, ובמדרש תהילים מזמור ק''ט עיין שם. ובתנא דבי אליהו סדר אליהו רבא פרק ה': מקימי מעפר דל כו', אדם שעבר עבירות הרבה וקנסו עליו מיתה כו' וחזר ועשה תשובה, וקורא תורה נביאים וכתובים, ושנה משנה מדרש הלכות והגדות, ושימש חכמים, אפילו נגזרו עליו מאה גזירות הקב''ה מעבירן ממנו כו'.

ח. נעשים לו כל חפציו ורצונותיו על ידי אחרים

וגם מעבירים ומסלקין מעליו כל הטרדות והעניינים מעול דרך ארץ וכו', וכל שאר ענייני זה העולם המונעים תמידות העסק בתורה הקדושה, כמו שאמרו: ''כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ''. ואמרו בבמדבר רבה ובתנחומא פרשת חוקת, שמזה הטעם ניתנה התורה במדבר, כשם שמדבר אינו נזרע ואינו נעבד כך המקבל עליו עול תורה פורקין ממנו עול כו', וכשם שמדבר אינו מעלה ארנון (ר''ל מס), כך בני תורה בני חורין כו'. ובזוהר ויחי רמ''ב ב': דכל מאן דידע לאשתדלא באורייתא ולא אשתדל, אתחייב בנפשיה, ולא עוד אלא דיהיבין עליה עולא דארעא ושעבודא בישא, דכתיב ביששכר: ''ויט שכמו לסבול'' כו' מאן דסטא ארחיה וגרמיה דלא למסבל עולא דאורייתא מיד ''ויהי למס עובד'', וכן להיפך כו'.

תרגום: כי כל מי שיודע לעסוק בתורה ואינו עוסק, מתחייב נפשו, ולא עוד אלא שנותנים עליו עול דרך ארץ ושעבוד רע, שכתוב ביששכר ''ויט שכמו לסבול'' כו' מי שמטה עצמו ודרכו שלא לסבול עול תורה מיד ''ויהי למס עובד''.

וכך הדין הלכה פסוקה בש''ס, שתלמידי חכמים פטורין ממיסים, כמו שאמרו (נדרים ס''ב ב' ובפרק קמא דבתרא ח' א): שארי ליה לצורבא מרבנן למימר לא יהיבנא אכרגא דכתיב וכו', ושם רב נחמן בר רב חסדא שדא כרגא ארבנן [רב חסדא הטיל מס על החכמים לשלם], אמר ליה רב נחמן בר יצחק: עברת (עברת על איסור) אדאורייתא אדנביאים אדכתובים, דכתיב כו', כמו שאמרו שם דרבנן לא צריכי נטירותא (חכמים אינם צריכים שמירה).

ובתנא דבי אליהו סדר אליהו רבא פרק ד': כל תלמיד חכם שעוסק בתורה בכל יום תמיד בשביל להרבות כבוד שמים, אינו צריך לא חרב ולא חנית ולא כל דבר שיהיה לו שומר, אלא הקב''ה משמרו בעצמו כו'.

ושם בפרק י''ח: אם יש בו באדם דרך ארץ ומקרא לבד, מוסרין לו מלאך אחד לשמרו שנאמר כו', קרא אדם תורה נביאים וכתובים מוסרים לו שני מלאכים שנאמר: ''כי מלאכיו יצוה לך לשמרך'' כו', אבל קרא אדם תורה נביאים וכתובים, ושנה משנה ומדרש הלכות ואגדות, ושימש תלמידי חכמים, הקב''ה משמרו בעצמו כו', שנאמר: ''ה' שומרך'' כו'.

וכפי ערך הקיבול אשר יקבל עליו עול תורה באמת ובכל כוחו, כן לפי זה הערך יסירו ויעבירו ממנו טרדות ענייני זה העולם, והשמירה עליונה חופפת עליו, והוא כבן המתחטא על אביו, ואביו עושה לו רצונו משלים לו כל חפצו, כמו שאמרו רז''ל (ע''ז יט, א): כל העוסק בתורה הקב''ה עושה לו חפצו. וכן איתא במדרש תהילים מזמור א'.

ואמרו עוד שם, שכתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, שכל העוסק בתורה נכסיו מצליחין. ובמשלי רבתא סוף פרשה ח': ''ויפק רצון מה''' כל מי שהוא מפיק בדברי תורה ומלמדו ברבים, אף אני בעת רצון מפיק לו רצון כו'.

ומזונותיו מוכנים לו תמיד בלא שום עמל ויגיעה מועטת עליהם, כמו שאמרו שם בפרק אשת חיל: כל זמן שתלמיד חכם יושב ועוסק בתורה כו', ולא עוד אלא שהקב''ה ממציא לו מזונותיו בכל יום ויום שנאמר: ''ותתן טרף לביתה''.

ובתנא דבי אליהו סדר אליהו רבא פרק י''ח: ברוך המקום ברוך הוא שבחר בחכמים ובתלמידיהם כו', כשם שהם יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהוא פנוי להם, וקורין ושונין לשם שמים, ויראה בלבבם ומחזיקים דברי תורה בפיהם, ומקיימין עליהם הפסוק: ''טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו'', כך כביכול אפילו הם ישאלו את כל העולם כולו בשעה אחת, הוא נותן להם מיד כו'.

וייתר על כן, אלא הגם שהוא עצמו ודאי בורח מהכבוד וגדולה, כי בלא זה בלתי אפשר בעולם כלל להיות עוסק בתורה לשמה ולא תתקיים אצלו כלל, כמו שאמרו ז''ל בפרק מעלת התורה: אל תבקש גדולה לעצמך ואל תחמוד כבוד כי האדם אסור לו לפנות דעתו לזה כלל, אמנם גדול העצה יתברך שמו נותן לו שמחה וגדולה בעל כרחו, כמו שמובא בתנא דבי אליהו שם: ''ברוך המקום ברוך הוא שבחר בחכמים ובתלמידיהם כו', כמו שהם יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום וקורין ושונין לשם שמים, ויראת שמים בלבבם, ומחזיקים דברי תורה על פיהם, ומקבלין עליהם בשמחה עול מלכות שמים, כך כביכול הקב''ה נותן להם שמחה לצדיקים בעל כרחם שלא בטובתם'' כו', עד כאן. וכמאמר הכתוב: ''אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי'', רוצה לומר הגם שאני בורח מהם, המה רודפים אחרי בעל כרחי.

ובאמת כל הקושי שבתורה ועבודה הוא רק בהתחלה, אולם לבסוף מתענג האדם על עבודתו, וגם המפריעים נהפכים למסייעים.

הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ''ל, בשיחו על עבודת האדם עלי אדמות, אמר פעם שכל הקשיים והנסיונות שעוברים ובאים על האדם המה נסיונות וקשיים שבאים רק עד שאדם נכנס בעול עבודת השי''ת והוא עדיין עומד בצידו האחד, אבל בו ברגע שהאדם עובר לצד הטוב ונכנס לעול העבודה, הרי כל אלה המה אצלו ככלום. ובאומנות מיוחדת עמד רבי יחזקאל והסביר את התלבטויות האדם הפשוט, וקשייו מול חוקי התורה והמצוות, שעל כל דבר שהוא תאב אומרים לו: זה אסור וזה אסור, עשה כך ועשה כך, כל חייו נראים לו כחטיבה אחת של בית האסורים שכל תושביה עקודים בידיהם וברגליהם בכבלי ברזל, ומושיבים אותם תחת מכבש נורא הקשה מנשוא, וכך מסתכל האדם הפשוט על חוקי התורה, בלא שיהיה לו שום טעם בקיום תורה ומצוות, וגם אנו יש בנו דברים מסויימים כל אחד לפי התגברות יצרו, שלפעמים נראה לו עול התורה והמצוות כקשה ובלתי נסבל מול הנסיונות הקשים, והמשיך רבי יחזקאל והרעים בקולו וזעק: לכו ועברו לצד הרוחניות! ולא תדעו יותר מנסיונות וצרות גשמיות כאלו, וזו היא העצה היעוצה למי שמוקף בכאלה בעיות ונסיונות, לכו לצד הרוחניות.

למשמע דבריו החוצבים, נשאלה השאלה, וכי שכח רבי יחזקאל מה עבר עליו עד שזכה לעמוד איתן כל כך במצבו זה? האם שכח כמה מסירות נפש בפועל היה עליו לעבור על כל צעד וצעד? האם אינו יודע הוא כמה קשה היא העבודה הזאת עד שהוא מציע לכולם ללכת לצד הרוחניות? אלא מאי? רבי יחזקאל זכה כאמור ברבינו יונה ובחובת הלבבות, ועתה כבר אינו זוכר ואינו יודע מהו הפרעת הגוף לעבודת השי''ת, הוא זכה שאיברי גופו יעזרו לו, וכבר שכח מזמן מה עבר עליו, ולכן צעק וזעק גייט אויף רוחניות! כי כל אלו שבעבר הרחוק הפריעוהו ומשכוהו, כמו כל אדם לצידם, ועכשיו [מזה זמן רב] נהפכו כולם לעוזריו, והם המה מושכים אותו לעבודת השי''ת.

א''כ אנו - צאן, שלא כ''כ עברנו נסיונות והתמודדויות, אין לנו אלא ללכת בעקבות אלה שכבר עברו לצד הרוחניות.

ט. ניצול מעונש גיהנם ומייתר עונשי הנפש לאחר הפטירה

אחר פטירתו מזה העולם, אמרו רז''ל (חגיגה כ''ז ב): תלמידי חכמים אין אור של גיהנום שולט בהם כו', וכן אמרו שם: תלמיד חכם שסרח אין תורתו נמאסת, ובמשלי רבתא בפסוק ''להבין משל ומליצה'' כו': ומליצה זו התורה עצמה, ולמה נקראת שמה מליצה? שהיא מצלת עוסקיה מדינה של גיהנום. ושם ריש פרשה ב': בני אם תקח אמרי כו', אמר הקב''ה לישראל על הר סיני: אם זכיתם להצפין ולקבל תורתי ולעשותה, אני מציל אתכם משלוש פורענויות, ממלחמת גוג ומגוג, מחבלו של משיח, מדינה של גיהנום, ''ומצותי תצפון אתך'', אם זכיתם להצפין תורתי אני משביע אתכם מטוב הצפון לעתיד לבוא, שנאמר: ''מה רב טובך אשר צפנת'' כו'.

ושם בפרשה י': אמר רבי חנינא בן דוסא, אין לך צדקה שמצלת את האדם מדינה של גיהנום אלא תורה בלבד כו', שיש בה כח להציל אותו מיום הדין, ואפילו נתחייב אדם בדבר עבירה יכולה להציל אותו מיום הדין כו', הרי מכאן לתלמיד חכם שעבר בדבר עבירה שהיא מצלת אותו.

ובמדרש תהילים מזמור י''ט: ותקופתו כו' ואין נסתר מחמתו כו', רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש אמרי תרוויהו: אין גיהנום לעתיד לבוא אלא השמש הזו היא מלהטת את הרשעים, שנאמר: ''הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים כו' ולהט אותם'' כו', אבל לעתיד לבוא מי נסתר מחמתו? מי שהוא עוסק בתורה, מה כתיב אחריו ''תורת ה' תמימה'' כו'. וכן הוא אומר: אין חושך ואין צלמות להיסתר שם פועלי און, ומי נסתר מי שהוא עוסק בתורה כו', עיין שם.

וקל וחומר מאלישע אחר, שאמרו (חגיגה ט''ו ב') לא מידן נדייניה משום דגמיר אורייתא, וכן אמרו בירושלמי שם ובקוהלת רבה סימן ז' בפסוק ''טוב אחרית דבר'' כו', ולא כן תנינן: מצילין תיק הספר עם הספר כו' מצילין לאלישע בזכות תורתו.

ובזוהר יתרו פ''ג ב': אמר רבי יצחק למה ניתנה התורה באש וחושך כו', שכל מי שעוסק בתורה ניצל מאש אחרת של גיהנום ומחושך שמחשיכים כל שאר העמים לישראל כו'. עיין שם.

י. שליט הוא על הטבע והמזל

ולזאת האדם המקבל על עצמו עול התורה קדושה לשמה לאמיתה, כמו שהתבאר לעיל פירוש לשמה, הוא נעלה מעל כל ענייני זה העולם, ומושגח מאתו יתברך השגחה פרטית למעלה מהוראת כוחות הטבעיים והמזלות כולם, כיון שהוא דבוק בתורה ובהקב''ה ממש כביכול, ומתקדש בקדושה העליונה של התורה קדושה, שהיא למעלה לאין ערוך מכל העולמות, והיא הנותנת החיות והקיום לכולם ולכל הכוחות הטבעיים, הרי האדם העוסק בה מחייה ומקיים את כולם ולמעלה מכולם, ואיך אפשר שתהא הנהגתו מאתו יתברך על ידי הכוחות הטבעיים, וזה שאמרו רז''ל (פסחים נ' עב): כתיב ''עד שמים חסדך'', וכתיב ''מעל שמים חסדך'', לא קשיא כאן בעוסקים לשמה כאן בעוסקים שלא לשמה, היינו שהעוסק בתורה שלא לשמה אם כי ודאי שגם הוא מרוצה לפניו יתברך, אף אם כוונתו לשם איזו פניה שתהיה, רק אם אינו לקנטור חס ושלום, וכל שכן אם אינו מכווין לשום פניה, רק לפי שהורגל בכך, כי מתוכה יבוא למדריגת לשמה כידוע ממאמרם ז''ל, עם כל זה עדיין לא נתקדש ונתעלה שתהיה הנהגתו יתברך איתו בכל ענייניו למעלה מכוחות הטבעיים, לכן כתיב ביה רק ''עד שמים'', היינו עד הכוחות הטבעיים הקבועים בשמים, ולא למעלה מהם, אבל על העוסק בה לשמה, אמר ''מעל שמים'', רוצה לומר שכל הנהגותיו יתברך עמו רק למעלה מהוראת כוחות הטבעיים.

וזה שכתוב ברעיא מהימנא פינחס רי''ו ב': בוא וראה כל בריות העולם קודם שניתנה התורה לישראל היו תלויים במזל כו', אבל אחר שניתנה התורה לישראל הוציאם מן החיוב של כוכבים ומזלות, אם לומד התורה כדי לקיים מצוותיה, ואם לא הרי הוא כמי שלא עוסק בתורה, ואינו מתבטל ממנו החיוב של כוכבים ומזלות.

ואדרבה העוסק בתורה כוחות הטבעיים, מסורים אליו כאשר יגזור אומר עליהם, ולכל אשר יחפוץ יטם, ואימתו מוטלת על כולם, כמו שאמר בפרקי אבות: ''ונותנת לו מלכות וממשלה'', כי נזר אלוקיו אור התורה מאירה ומבהקת על ראשו, וחוסה כביכול בצל כנפי השכינה, כמו שמובא בזוהר (צו ל''ה א): פתח ר' אלעזר ואמר: ואשים דברי בפיך וגו', למדנו כל אדם העוסק בתורה ושפתותיו דובבות תורה - הקב''ה מכסה עליו והשכינה פורשת עליו כנפיה. זה שנאמר: ''ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך'' כו'.

ובהקדמת הזוהר (י''א א) וכן הוא באותו לשון בפרשת ואתחנן (ר''ס ע''א) (מתורגם ללשה''ק): בוא וראה כמה חזק כח התורה, וכמה היא עליונה על הכל, כי כל מי שעוסק בתורה אינו ירא מעליונים ומתחתונים ואינו ירא מחולאים רעים שבעולם, מפני שהוא אחוז בעץ החיים ולומד ממנו בכל יום, כי התורה מלמדת את האדם ללכת בדרך אמת, מלמדת לו עצה כו'.

ובפרשת בשלח (מ''ו א'): רבי יוסי פתח כו', כמה אהובה התורה לפני הקב''ה שכל מי שעוסק בתורה אהוב הוא למעלה אהוב הוא למטה והקב''ה מקשיב לדיבוריו, ואינו עוזב אותו בעולם הזה ואינו עוזב אותו לעולם הבא כו'. עיין שם. ובפרשת מצורע (נ''ב ב'): וכשהוא משתדל בעבודת אדונו ועוסק בתורה, כמה שומרים מוכנים כנגדו לשומרו, והשכינה שורה עליו, וכולם מכריזים לפניו ואומרים: תנו כבוד לצורת המלך, תנו כבוד לבן מלך, שמור הוא בעולם הזה ובעולם הבא, אשרי חלקו.

יא. אשריך בעולם הזה

מובא בקונטרס ''מרבה חיים'':

ויש להתבונן בדברי רבי מאיר האמורים בכל העוסק בתורה לשמה שזוכה לדברים הרבה (אבות פ''ו מ''א), ומנה שם עוד הרבה מעלות רמות לבד מהדברים הרבה, ומשמע 'שהדברים הרבה' המה דברים שאי אפשר לפרטם (ויעויין בפרש''י שם, ובמדרש שמואל פי' הכוונה על טובות העוה''ז כמו בני חיי ומזוני וכיוצא באלו דברים).

ובזוהר הק' (פ' שלח קנט): אמר רבי שמעון: הקב''ה אומר לישראל לכו בדרכי והשתדלו בעבודתי ואני מביא אתכם לעולמות העליונים ולגן עדן, וכי תאמרו איך נדע שיש שכר לצדיקים לעוה''ב ויש גן עדן לעוה''ב? על זה עונה הקב''ה: עלו זה בנגב - נגב היא התורה הק' - השתדלו בתורה ותעסקו בה, ותראו בעיניכם את הגן עדן שהיא קיימת לעיניכם, ומזה תדעו שיש גן עדן לעוה''ב.

דבר הזוה''ק חודרים כליות ולב כל מי שעוסק בתורה, שכל אחד ואחד יכול לזכות ולראות ולחוש את גן עדן העליון עלי אדמות, את הטוב הצפון לצדיקים לעוה''ב היושבים ונהנים מזיו השכינה. והזוה''ק מדייק - 'דהא היא קיימא קמייכו ומינה תנדעון ליה' - הגן עדן עומד וקיים נגד עיניכם בשעה שאתם עוסקים בתורה, ומזה תדעו ותשיגו את השכר המקווה לעתיד לבוא בג''ע העליון. לב מי לא ייזע למקרא הדברים, וגם אנו נענה חלקינו הלא דבר הזוה''ק קיימא נגד עינינו!

ודכירנא שהיה פעם בחור ממשפחת טובים שאחיו הגדולים נגררו אחר המסחר ויצאו מעולם הישיבות, והגם שנשארו יראים ושלמים מ''מ חששו על הבחור - אחיהם הצעיר - שלא יצא גם הוא מד' אמות של תורה [ומה גם שהבחור כבר למד אז שמונה שעות ביום עם אחד מגדולי תלמידי החזו''א], והביאו אותו אל מרן החזו''א זלה''ה שיאמר לו דבר חיזוק, אמר לו מרן זלה''ה בשם הגאון רבי יצחק וואלוזינער זצוק''ל, במאמר המשנה (אבות פ''ו מ''ד): כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו' אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעוה''ז וטוב לך לעוה''ב. ושאל רבי איצאלע, שלכאורה הלשון אינו מצוי בכל לשונות חז''ל שיאמרו ''אם אתה עושה כן'', כי הלא זה ציווי שכך היא דרכה של תורה ואין כאן ב' אפשרויות, ומהו הלשון ''אם אתה עושה כן''? ואמר רבי איצאלע, שהכוונה היא שאם אתה עושה ככל האמור במשנה ובתורה אתה עמל, תראה ותרגיש בעצמך - אשריך בעוה''ז וטוב לך בעוה''ב. ואין לתאר את אשר הרגשנו בשעה שהחזו''א הוציא מפ''ק את המילים ''תראה ותרגיש בעצמך אשריך בעוה''ז וכו''', ראינו בחוש שאין אדם בעולם שיכול להתמודד עם האשריך בעוה''ז ובעוה''ב של החזו''א.

ומה נראים הם דברי האור החיים הק' (דברים כו, י-יא) בפירוש הפסוקים ''והשתחוית לפני ה' אלקיך'', ''ושמחת בכל הטוב'' וגו', וזל''ק: בזה העיר רוח 'חיים' בטובה המופלאת בעידון המופלג אשר יזכו אליו הצדיקים, והיא שתתקרב נפש הצדיק לפני אור הנערב ותשתחוה לפניו באין מסך מבדיל, אשרי נפש אדם שתגיע לגדר מופלג כזה וכו', עכ''ל. ומבואר מדבריו שהאור החיים הק' ראה כבר את העוה''ב בעודו בעוה''ז, וכבר הרגיש והתאווה להשתחוות לפניו באין מסך מבדיל, ונפשו כלתה והשתוקקה לעידון מופלג זה שתתקרב נפשו לפני האור הנערב ותשתחוה לו. ובדיבור הסמוך ממשיך האוה''ח וז''ל: וגם ירמז במאמר ''בכל הטוב'' אל התורה, כאומרם ז''ל (ברכות ה.) ''אין טוב אלא תורה'', שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.

כל הרואה דברי קדשו אלו, הלא יאמין באמונה שלימה שהאור החיים הק' מעיד על עצמו מבין שיטי דבריו, שזכה להרגשת עריבות מתיקות התורה, ולכן מתלהט אחריה כל כך, עד שמלא עולם כסף וזהב לא נחשב אצלו למאומה, וזאת ועוד שע''י כך זכה לתחילת דבריו לראות ולהרגיש בעוה''ז את התענוג המופלא והעידון שהצדיקים מרגישים בעוה''ב בג''ע.

והדברים מפורשים בתורה, כדכתיב (ויקרא כו, ג): ''אם בחוקותי תלכו'' וגו', ופירש''י בשם הספרא, שתהיו עמלים בתורה, ולקמן (שם יא-יב): ''ונתתי משכני בתוככם וגו' והתהלכתי בתוככם'', וכתב באור החיים הק' וז''ל: שיהיה אורו יתברך מתהלך בתוכם והוא רוח המנבא וכו', ע''כ.

ועתה אחים יקרים, בינו נא זאת, לאיזו דרגה אפשר לזכות ולהתעלות ע''י עמל התורה, הלא כל אשר לאדם יתן בעד נפשו, וא''כ על אחת כמה וכמה עבור מדריגה נפלאה זאת דרגת נבואה עלי אדמות, הלא למקרא דברי קודשו נימוחו הלבבות ונמוגו מנועם ועריבות כיסופי קודש עזים, ומי לא יתאווה לקרבת אלוקים טוב כזה, והאור החיים כותב וסובר שכל זה אפשר להשיג בעוה''ז בגוף גשמי וחומרי, שכיתת נפשו בעמילות התורה.

---

פרשת בהעלותך א' - מאמר עא - ענווה והסתפקות

''והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה'' (יב, ג)

א. ענוותנותו של משה רבנו

ויש להבין מאד, במה ניכרת כאן ענוותנותו של משה רבינו, והלא הוא לא ידע בכלל שדיברו עליו מרים ואהרון, שהרי מרים דיברה מה שדיברה לאהרון ותו לא. וגם אם נאמר שנודע לו שמרים דיברה עליו, עדיין יש לנו לתמוה דמאחר ובא הכתוב לתאר ולשבח ענוותנותו של משה, הרי הרבה יותר ניכרת היא במקרים אחרים המבוארים בתורה, וכגון במחלוקתו עם קורח, וכנאמר: ''ויקם משה וילך אל דתן ואבירם'' שהלך הוא אצלם, ובפרט דשם בא קורח לערער על כהונתו של אהרון ועל מלכותו של משה, ולא רק דיבר איזשהו דיבור על משה כמרים, ובכל זאת נהג משה בענווה יתירה, או כמו כן כשנבאו אלדד ומידד במחנה ואמר לו יהושע למשה: ''אדוני משה כלאם'', וענה לו משה: ''המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים'', וכמו כן מצינו ענוותנותו של משה שאמר לו הקב''ה לילך לפרעה וסירב ואמר: ''מי אנכי כי אלך אל פרעה'', דשם חזינן ענווה יתירה אצל משה, שדחה במשך שבוע שלם בויכוח עם הבורא את השליחות הנכבדה להיות מושיען של ישראל. ולמה נכתב שבחו של משה במידת ענוותנותו דוקא כאן בענין מרים, שכאמור אינו משקף באופן כל כך מוחשי את ענוותנותו כמו במקרים שהזכרנו.

ב. כיצד נשׂבר את אוזנינו להבין ענוותנותו של משה רבנו שהיה נביא וקרוב לה' מכל האדם

ונקדים לשאול, הכיצד איש כמשה רבנו יכל להלך במחשבת ענווה מכל האדם אשר על פני האדמה, וכי נעלם ממנו היותו רבן של כל ישראל, נביא שלא קם ולא יקום כמותו? והרי אם תורתנו הקדושה מעידה עליו שהינו העניו מכל האדם, בודאי שזו אמת צרופה פנימית בלבו של משה ולא הנהגה חיצונית גרידא, דהיינו שהיה מתנהג בדרכי הענווה כלפי חוץ, אלא הכוונה בתורה שבלבו באמת היה מרגיש כך שהינו פחות מכולם, והיאך נשבר את אוזנינו קצת להבין היאך יתכן הדבר? וזאת כדי שתהא לנו תועלת ועצה להתגבר על מידה זו שהינה תועבת ה'.

וכמו שאמרו (באבות דרבי נתן ט'): ''שלושה מוכי שחין נבראו בעולם: לח, יבש, בעל פוליפוס, ונפשו של משה נמוכה מכולם''. היאך ניתן להבין זאת גם בשכלנו מעט אף שרחוקים אנו מלהבין הבנה אמיתית במדריגת ענוותנותו של משה.

ג. למה דומה המתכבד במעלותיו

נסביר זאת בדרך משל, אדם עשיר ונדיב גדול מינה גבאי והפקידו על מתן צדקה לעניים, ומידי פעם היה נותן בידו של הגבאי סכומי כסף גדולים ומכובדים על מנת לחלקם לעניים, אותו גבאי אומנם היה נאמן בחלוקת הכסף אלא שהיה גונב דעת הבריות לחשוב שהוא העשיר והוא בעל המאה הנותן מכיסו צדקה ביד רחבה לעניים.

והנה באחד הימים שנזדמן העשיר לביתו של הגבאי ליתן בידו כסף לעניי העיר, בהיותם יושבים נכנס עני אחד שמתפרנס ממתת ידו של הגבאי, וכאמור מבלי לדעת שאותו גבאי מקבל כסף מהעשיר, וכמובן שכלל לא הכיר אותו עני את העשיר כלל, ומתוך שלא ידע שהכסף שניתן לו מהגבאי הוא דרך העשיר אלא חשב שהגבאי הוא הנדיב שתורם מעצמו, מיד פתח בדברי שבח ותהילה לרוב, ושיבח את הגבאי, באומרו לעשיר היושב לצידו: הנך יודע מי הוא זה האיש שהנך זוכה לישב בקרבתו ולשוחח עמו, הלא הוא הנדיב הגדול והדגול, יש לו לב רחב, מרחם הוא על הבריות, כמה ניזונים ממנו, ועוד שבחים לאין שיעור. הלא ודאי שאותו גבאי כששומע שבחים הללו, בוש ונכלם הוא, בהיותו יושב לצד העשיר שממנו כל הכסף ואילו הוא לא נותן משלו כלום, ולא עוד אלא גם שהוא מקבל משכורת מהעשיר על היותו מחלק כספי הצדקה, והוא עצמו ניזון מחסדיו של העשיר, והנה כל השבחים והתוארים עוברים אליו במקום לעשיר היושב לצידו, והנה עתה נתפס בקלקלתו להיות גונב דעת העניים שכאילו והוא הגביר המפרנסם, ומילא, אם היה יושב אותו גבאי לבדו ושומע שבחיו, אפשר עוד שהיה נהנה מהם ואף שאין מגיע לו שום שבח ותהילה, אולם כששומע הוא שבחו בפני העשיר בוש ונכלם הוא.

וכמו כן אם יבזהו עני אחר בפני העשיר על שאינו תומך בו - כמו כן לא ירגיש בזיון, אחר שאין הדבר תלוי בו כלל, וכי הוא תלוי לפי הוראות העשיר וכפי שהעשיר מקציב לו כך ביכולתו לחלק לנצרכים, וא''כ כל התלונות והבזיונות לא פוגעים בו אחר שהינו אינו אלא שליח.

ואפשר עוד לומר בדרך משל נוסף, למה דומה הדבר? לאדם שבא ומשבח תלמיד חכם בפני רבו, שאותו רבו הוא גדול הדור, ובפני אותו גדול - מתעלם הוא ממציאותו של הגדול ומשבח את התלמיד בשבחים ותוארים, הלא ודאי שאותו תלמיד יבוש ויכלם מאותו כבוד, אחר שרבו לפניו, וכל חכמתו מרבו.

ואם נעמיק ביותר, הרי שדומה המתכבד במעלותיו למקרה מביש ביותר, והוא לתלמיד חכם שנשאל שאלה מסובכת מצאן מרעיתו, הלך אותו ת''ח ושאל שאלה זו לרבו בהיות גדול בתורה למאד, רבו ענה לו תשובה חריפה ומפוכחת למאד, אותו תלמיד חכם השיב תשובה זו לצאן מרעיתו, כאילו והיא יצאה מחכמתו שלו, ולא אמר להם שהוא מרבו, לימים נזדמן אותו ת''ח לישב עם רבו בצוותא, ובאו מאותה קהילה כמה אנשים ושיבחו לאותו רב על אודות תלמידו כמה כוחו רב לו בתורה, וסיפרו לו ענין התירוץ החריף שהשיב להם על אותה קושיא, הלא ישפך דמו באותו רגע, אחר שתירוץ זה הוא מרבו היושב לפניו, והוא במקום לומר דבר בשם אומרו נטל הכבוד לעצמו.

ד. משה רבנו לרוב דביקותו בה' חש עצמו כנר בפני האבוקה בכל עת ממש, ולא עלה בלבו התנשאות אחר שהינו במציאות תמידית של התבטלות לאור ה'

משה רבנו נביא ה' מקושר להקב''ה מבלי להפסיק רגע אחד את דביקותו בבורא, וחש בממשות גמורה הכיצד יושב הוא לצד השכינה, וחש הוא בהתבטלות גמורה כלפי השכינה, והמורא והרתת היה בכל רגע עמוק עמוק בלבו, הכי יחוש הוא במצב שכזה על כבודו אחר שיושב הוא כאן בהרגשת אפסיות מוחלטת ואינו מחשיב עצמו למאומה, הרי שלא הכבוד ולא הבזיון יפעל בו הרגשה כל שהיא, שהרי יכולתו ומחדלו כפי השפעת הבורא עליו.

ה. והאיש משה עניו מאד מכל האדם, וזאת לסיבת ולא קם נביא בישראל כמשה - להיותו דבוק בה' יותר מכל האדם

הרי שאדרבא לסיבת גדלותו של משה וקרבתו ביותר להקב''ה, דווקא היא הנותנת ומחייבת את אי קפידתו למבזהו, להיותו בטל ומבוטל בהרגשה מוחשית ביותר ובראיה מצוחצחת מבריקה וחדה ללא שום סטיה, שבעצם אינו כלום ממש, וכל כולו נתון לפקודת בוראו, ואין לו משלו כלום ממש, בחינת ''מה שקנה עבד קנה רבו'', ולכן נאמר במשה תואר ''עבדי משה'' ואף שתואר ''בן'' עולה על תואר עבד, אולם מצד אחד יש בעבד מה שאין בבן, והוא הרגשת אפסיות - ''מה שקנה עבד קנה רבו'' ואין לו מדיליה כלום, זו תחושת עבד נאמן, וכיון שלא קם כמותו עבד נאמן המרגיש שאין לו משלו כלום, לכך לא קם עניו כמותו, לפי שלא היה מישהו נוסף שזכה לתחושת התבטלות כזו כמשה, מכיון שלא היה כמוהו מי שזכה לדביקות אמיתית ומוחשית כמותו בבורא.

ו. חומר הגאוה להחשב כעע''ז וככופר בעיקר

ואף בודאי שזו מדרגה גבוהה להרגיש ביטול עצמיות ממש מתוך דביקות בה', ולאו כל איניש בדרגה זו, מכל מקום תועיל לנו במקצת מחשבה זו לכבות את אש גסות הרוח הבאה מיסוד האש, לחשוב לפחות באותה שעה כאשר מתעוררת בלבנו גאווה וכעס - כי מלוא כל הארץ כבודו והוא מחיה את כולם, וכי אין עוד מלבדו, וכל השפעתנו ממנו, ולפחות נבוש ונכלם לייחס לעצמנו כבוד וכדומה.

ולכן אמרו בגמרא סוטה (ה' ע''א): אמר רב חסדא, כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב''ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם, שנאמר: ''גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל'' (תהילים קא), אל תקרי ''אותו'' אלא ''איתו'', לא אוכל לדור איתו. והיינו כנ''ל, דאחר שאין מתבונן הגס רוח כי הינו יושב לפני השכינה ומתעלם ממנה לגמרי, והראיה שהינו מתייחס למבזיו ולמכבדיו, והתייחסות זו מורה על תחושה שהוא העושה והפועל, ולכך הכבוד מגיע לו, וכן הבזיון ראוי ומגיע לו על מחדלו ובאשמת התרשלותו, אם כן בהכרח שאינו מתייחס להקב''ה היושב לצידו, ואם כן היאך יוכל הקב''ה לישב ליד אחד שיושב לצידו ומתעלם ממנו, ובמקום להרגיש באפסיותו כלפי השכינה מתייחס לאלה שמכבדים או מבזים אותו.

ולכן גם אמרו בגמרא סוטה (ד' ע''ב): אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים, ורבי יוחנן דידי' אמר כאילו כפר בעיקר, והיינו כנ''ל להיותו כופר במציאות זו שה' מלוא כל הארץ כבודו והוא רואהו, דאם היתה אמונה זו בלבו היה בוש ונכלם להתייחס למכבדיו או למבזיו.

ובזה יובן מה שאמרו בגמרא ברכות (מג ע''ב): המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות, כאילו דוחק רגלי השכינה, דכתיב (ישעיה ו'): ''מלא כל הארץ כבודו''. דמהו ענין ''דוחק רגלי השכינה''?

והוא משום שמשכיח מעצמו את מורא השכינה הנמצאת בכל מקום, ובזה שמתגאה כאילו דוחקה הצידה, כאומר: אני פה לבדי מבלי השכינה, כי אם היה מרגיש שהשכינה גם כן פה, לא היה מעז להתרברב והיה בוש מעצמו, ובזה שמתגאה כביכול מסלקה לצד, כי בפניה אין יכול ומסוגל הוא להתגאות, וכאילו דוחקה הצידה להרגיש שהינו מלך בעירו, ולו נאה תהילה ושבח להיות שאין מי שהוא מעליו שיצטרך להתבטל אליו.

ז. סיפור מעשה מרים ואהרון שדיברו במשה, אינו כדי להודיע את מדריגת ענוותנותו של משה, אלא כדי לנמק ולשבר האוזן היאך הגיע למדריגת הענווה יותר מכל האדם

ומעתה יובן, דבאמת אין כוונת התורה ממעשה דמרים להודיע לבני עולם את מידת ענוותנותו של משה, דמידת ענוותנותו מוכחת יותר ממעשה דקורח ומסירובו להיות מנהיג וכמבואר, אלא סיפור זה ממעשה דמרים נכתב על מנת לתת טעם להשגת משה את מידת הענווה יותר מכל האדם, וכאן תבוא הנתינת טעם להשגת משה את הענווה כפי שהוכחה במקרים אחרים, וכאמור גבי קורח, אלדד ומידד, סירובו במנהיגות, והוא לסיבת דביקותו בבורא המבוארת כאן בסיפור זה של מרים, שטענה כי פירש משה מן האשה, ובאה התורה ליתן טעם דבאמת מדוע פירש משה מן האשה, והוא בהיות הדיבור עמו בכל עת וחייב הוא להיות מוכן תמיד שידבר עמו ה', ומורה הדבר על דביקותו והכנתו לדבר ה' בכל רגע, וכמו שפירש''י כאן, והראיה והמופת לכך שדביקותו בה' היא בכל רגע, הוא ''כי האיש משה ענו מאוד מכל האדם'', והרי איך יתכן שענק כמותו תהא רוחו שפילה יותר מכל אדם? אלא בודאי דהוא משום שלרוב עוצם דביקותו בה' נאבדו חושיו והרגשתו לכבוד או לבזיון, והכל שווה בעיניו. כי אחרת לא יתכן שיהא הוא - רבן של כל ישראל - עניו מכל האדם.

א''כ מה שנכתב כאן מידת ענוותנותו של משה, הוא לא שמכאן נווכח על ענוותנותו של משה, דמפה אה''נ אין כ''כ ראיה, אלא ע''מ להסביר לנו ולשבר אוזנינו הכיצד הגיע משה למדריגת ענווה שכזו, שהוכחה במקרים יותר מוכיחים כגון בקורח ובאלדד ומידד כמבואר, והוא מסיבת דביקותו הנפלאה בה', ושלכך פירש מהאשה, והוא מה שגרם למרים לדבר עליו, והבן.

ח. ענוותנותו של משה אין דומה לה, אחר שלא היה לו במה להתבטל לקודמיו אלא לרוב דביקותו בשכינה

דבר נוסף אפשר לומר עוד ממעלת ענוותנותו של משה שאין לה דומה, שהרי במשך כל הדורות כולם ישנה אפשרות המצדקת הרגשת התבטלות לאדם מתוך התבוננות בחכמים הקודמים לו, והכיצד קטנם עבה ממותניו, וכמו המשל שהבאנו בתחילת המאמר מהגבאי המרגיש עצמו לכלום ביושבו לצד הנדיב, או מהתלמיד המקבל שבחים בפני רבו, דבודאי יש להם להתבייש להתגאות אחר שלנגד עיניהם נמצאת סיבת העושר או החכמה, אולם גבי משה רבנו הרגשת התבטלותו היתה רק מצד קוב''ה עצמו, והיא מעלה עצומה, שהרי מי קדם לו בנבואה ומי גדל ממנו בתורה, והלא לא קם כמותו בנביאות ובתורה, שהרי כל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש נמסר למשה בסיני, ואם כן אין אצלו הצדקת הרגשת התבטלות כלפי בשר ודם אלא אך ורק מתוך דביקותו בה'.

דהיינו שמחמת דביקותו בה', היתה הרגשתו באפסיות עצמו טבעית ביותר, ולא הוצרך לפלפל בשכלו באופנים שונים למצוא סיבות מדוע אין לו להתגאות על הבריות, אלא היה זה באופן טבעי, וכמו שיבואר עוד להלן.

ט. העצה לינצל מהגאוה לבני האדם בתחילת העבודה

ואמנם לא לכל אחד אפשרי להגיע למדריגה זו של ענווה מתוך דביקות בה', שהרי לשם כך צריך להגיע למידת דביקות גדולה ועצומה עד שלא ירגיש האדם את עצמו כלל, ויאבד את חושיו ותחושותיו עד שאינו מרגיש כלום בכבודו או בבזיונו לעוצם התבטלותו לשכינה מרוב דביקותו בה', ומי ומי הזוכים לזה, וכמו כן לאו כל אדם יכול לבוא לענווה מהרגשת התבטלות מול חכמי וגדולי הדור, ואם כן מה העצה היעוצה לכל בני האדם שאינם במדריגה כה גבוהה, הכיצד יחזיקו במידת הענווה, ובפרט כשיודע האדם שיש בו מעלות שאין בחבריו ורק הוא זכה להם, כיופי, עושר, גבורה, חכמה וכדומה, א''כ כיצד יבוא למחשבת ענווה ושיפלות כלפי חבריו.

י. הרמב''ן באגרתו מוביל בדרך נפלאה כיצד להינצל מהגאוה

את דרכי הענווה המובילים לטוהר מידה זו לכל אדם, ביארם הרמב''ן באיגרתו, ונעמוד על דבריו בכמה נקודות.

''וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על לבך מידת הענווה'', כך כותב הרמב''ן בראשית איגרתו. ויש להבין דמה ענין לתלות את קניית הענווה בהקדים הסרת הכעס, ואולי גם איפכא מסתברא, דעל ידי שיהיה עניו ויחשיב עצמו לכלום, אז לא יבוא לידי כעס, אולם מתוך מה יבוא מלכתחילה שלא לכעוס - זאת לא ביאר לנו הרמב''ן, ועוד היאך על ידי זה יבוא לידי ענווה.

יא. ראשית יש לנהוג בענווה בדרך חיצונית, כדיבור בנחת ובהרחקת הגאוה החיצונית, וזה מתוך יראת העונש

ונראה להסביר כך, דישנם כמה מדריגות בבעלי מידות הגאוה והענווה, ישנם כאלה המתגאים בפועל גם באופן חיצוני, וזה מתבטא בכך שכועסים המה על מי שמסרב למלא רצונם, או שמשתחצנים בגאוה ובוז כלפי בני אדם בייחסם אליהם בדיבור של שחץ וביטול, ובכן אומר לנו הרמב''ן באיגרתו - שלב ראשון הוא שלא להיות בעל גאוה חיצוני, כי מידת הכעס הוא בפנימיות האדם, והרי קל יותר לשנות קודם את החיצוניות שהיא יותר בשליטת האדם מאשר את הפנימיות שהיא כמעט ולא בשליטתו לפחות בשלב ההתחלתי של העבודה, ולכך בשלב ראשון מייעץ הרמב''ן לנקוט בדרך עבודה על החיצוניות, והוא בכך שתתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תינצל ממידת הכעס, כי בכך שבחיצוניות תנהג באיפוק ובענווה, תהא למוד לבלום כעסך, כי כח האיפוק והבלימה יהא חזק אצלך. ועוד עצה - מתוך יראת העונש כמבואר בדבריו, שיתבונן שעל הכועס כל מיני גיהנום שולטין בו, ומפחד העונש יסיר הכעס מלבו, עד כאן ביאר לנו הרמב''ן ב' עצות להסיר הכעס, ראשית אף שעדיין הענווה אינה קניין פנימי אצלך, מכל מקום לפחות כלפי חוץ תנהג כעניו, ועוד להתבונן ביראת העונש על הכועס.

יב. אחר שינהג בענווה לפחות בחיצוניותו, יבוא לענווה אמיתית וליראת ה'

וממשיך הרמב''ן: ''וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על לבך מידת הענווה'', דאמנם מתחילה כשהנך סר מרע בלבד, ולפחות בחיצוניותך הנך מתנהג בענווה, אף שבאמת לבך עדיין מתנשא בקרבך להחשיב עצמך, אולם בכך שתתנהג תמיד לדבר בענווה ואפילו חיצונית - בסופו של דבר ממנה תבוא למידת הענווה גם בלבך, דהחיצוניות מעורר הפנימיות, אחר שסוף סוף זו כוונתך בהתנהגות ענווה בחיצוניות, ולא כוונתך לשם צביעות שיחשיבוך עניו דזה גרוע יותר מהגאוה, ולכך כיון שכוונתך מתוך שלא לשמה לבוא לשמה - תזכה שאז תתחיל להתבונן דבעצם יתכן ובני האדם חשובים המה ממך, העני והעשיר החכם והפחות חכם, כמבואר באיגרתו.

יג. וכשיזכה לענווה יבוא ליראת הרוממות

וכתב עוד: ''ובעבור הענווה תעלה על לבך מידת היראה, וכנאמר: ''עקב ענווה יראת ה''' (משלי כב' ד'), כאן הסביר כפשוטו של המקרא, עקב - בסיבת הענווה תבוא ליראת ה', ואין זה סותר למה שאמרו חז''ל: מה שעשתה היראה עטרה לראשה עשתה הענווה עקב לסולייתה, ודרשו זאת מפסוק זה דמשמע איפכא, דיראה פחותה מהענווה, דהם דיברו על יראת העונש דודאי ענווה גדולה ממנה, אולם כאן איירי הרמב''ן ביראת הרוממות, ומוכח זאת מדבריו, שהרי בתחילת איגרתו דיבר על יראת העונש שהוא הגיהנום, ושם ציוה ליזהר מהכעס שכל מיני גיהנום שולטים בו, ואחר כך כתב דמיראת עונש זו תבוא למידת הענווה שהיא גדולה מיראת העונש, ואחר כך כתב ובעבור הענווה תעלה על לבך מידת היראה, והוא יראת הרוממות שהיא גדולה מהענווה, כמבואר בהמשך דבריו, כי תתן אל לבך מאין באת וכו' ולפני מי אתה עתיד וכו' לפני מלך הכבוד, שנאמר: ''הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך'', ונאמר: ''הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאום ה''' דהיינו יראת הרוממות.

יד. מיראת הרוממות יזכה שתשרה עליו רוח השכינה וזיו כבודה, ואז יזכה לענווה טבעית

ולבסוף כותב הרמב''ן: ''דכאשר תתנהג בדרך זו של ענווה'', שקדמה לה יראת העונש כמבואר, ואחר כך תגיע ליראת הרוממות ''להתבושש מכל אדם ולהתפחד ממנו - דהיינו מהקב''ה ומן החטא, ואז תשרה עליך רוח השכינה וזיו כבודה''. דהיינו אז תשיג מדריגת הדביקות בה', וכאמור אז תבוא לענווה במדריגה הגדולה של התבטלות לשכינה להחשיב עצמך ככלום וכמי שאינו, וכמובן במדריגה מסויימת, שהרי לשלימות לא הגיע רק משה רבנו ע''ה, שהרי יחד עם עדות התורה על משה רבנו ע''ה ''ולא קם נביא בישראל כמשה'', נצמדת עדות שניה ''והאיש משה ענו מאד מכל האדם'', והיינו כמבואר, דמה גרם לו למשה להיות עניו מכל האדם? דוקא היותו דבוק בשכינה ובנבואה מכל האדם אשר על פני האדמה.

טו. לסיכום: ענווה בתחילת העבודה הינה שכלית ולבסוף נהפכת לטבעית

הרי שישנה ענווה המושגת בדרך שכלית, וישנה ענווה בדרך טבעית, ענווה בדרך שכל היא תחילת העבודה, כמבואר באיגרת הרמב''ן, דיתבונן כי לה' הארץ ומלואה, וכן יחשוב שבני אדם טובים ממנו וכו', אולם לענווה טבעית זוכה לה העובד כפי שמרגיש היותו מבוטל לשכינה שהוא דבוק בה שהוא כאינו כלל, וענווה כזו שתיהפך לטבע אצל האדם, מתחילה באה היא מפלפול השכל והתבוננות, ולבסוף נהפכת היא להיות באופן טבעי פנימי ועמוק.

טז. הפרש מאמר משה ואהרון - ''ונחנו מה'', לאברהם ודוד שאמרו ''ואנכי עפר ואפר'', ''ואנכי תולעת ולא איש''

ומדוייקים דברינו במה שאמרו חז''ל (חולין פט ע''א): גדולה מה שנאמרה במשה יותר מכולם, שהרי אברהם אבינו אמר: ''ואנכי עפר ואפר'', דוד המלך אמר: ''ואנכי תולעת ולא איש'', ומשה ואהרן אמרו: ''ונחנו מה כי תלינו עלינו''. דיש להבין מהו ענין שבגלל שבמשה נאמר ''ונחנו מה'' מראה על ענווה יותר מאברהם ודוד, כי הרי לא נסבל לומר הדבר כפשוטו שאברהם אבינו החשיב עצמו לפחות לעפר, ודוד לתולעת, ואילו משה גם לעפר ותולעת לא החשיב עצמו, דמה יש יותר שפלות מעפר ותולעת, וכי אנו מודדים שוויים של עפר ותולעת בייחס ללמטה מהם? אלא פירושו, מדריגתו של משה היתה ענווה בטבעיות נפשו עמוק עמוק עד כדי בחינת שהחשיב עצמו ל''מה'' - אין ממש - שהוא שיא בדרגת אנוש, וברור שהאבות זכו לענווה בטבעיות נפשם, אלא שבאו כאן חז''ל לומר שאצל משה היה הדבר עמוק עמוק בנפשו להחשב לכלום ממש, ואילו אצל אברהם ודוד לא השיגו מדריגת משה להגיע לכלום ממש כמשה ואהרון, ונשאר אצלם בחינת משהו המוגדר כעפר ותולעת, וכמובן שזהו הדרגה לפי הישגים של גדולים אלו, ולא נוכל אנו - קהי החושים, להבין בזה כלל.

ומשה זכה למדריגה זו יותר מדוד ואברהם, אחר שהיה דבוק בשכינה ביותר, וראה עצמו כנר לפני השמש שאין לו להעלות על דעתו שהינו בעל ערך עצמי כלל. והיינו ונחנו מה - כלום גמור, לזה זכו משה ואהרון שהיו במידת הענווה בדרגה העליונה, דאף דהאיש משה עניו מאד מכל האדם ומשמע יותר מאהרון, אולם לדרגת ונחנו מה הגיע גם אהרן לגבי דוד ואברהם, אלא שמשה רבנו היה במדרגת ונחנו מה באופן יותר נעלה, והראיה שהתורה מעידה: ''והאיש משה ענו מאד מכל האדם'', ומשמע אף יותר מאהרון.

ונוסיף דברי ה''כתב סופר'' (עמ' ק''ט) שהסביר, דלכך גדלה מעלת משה באומרו ''ונחנו מה'', מדברי א''א ודוד המלך, שא''א ודוד המלך אמרו זאת לפני הקב''ה - מלך מלכי המלכים, ואילו משה אמר דבריו לפני הקטנים שבישראל המתאווים לסיר הבשר. ובזה נשלים את דברינו בדבריו, דהיאך אמר משה זאת אף כלפי בני אדם הקטנים ממנו, מכיון שלא היה לו שום ערך לעצמו כלל, וחש עצמו כנר לפני האבוקה בהרגשה טבעית ומוחשית ממש, ולא היה מקום אצלו למשא ומתן כלל מי יותר גדול הוא או פלוני.

יז. סיכום הדברים שנאמרו לעיל

העולה לנו מכל המבואר, דהדרך לענווה המבוארת ברמב''ן היא כדלהלן:

א. להתחזק ביראת העונש, ולצייר ענין ''כל מיני גיהנום שולטין בו'' על מידת הכעס.

ב. להתנהג במידת הענווה כלפי חוץ לפחות, לדבר בנחת עם כל אדם בכל עת, ובכך להתרגל למידת האיפוק והסבלנות.

ג. מכך יבוא למידת הענווה בדרגה הפחות נעלית, דהיינו להתרגל להתבונן שבני אדם יתכן ויותר טובים המה ממנו, העשיר והעני החכם והפחות חכם כמבואר באיגרת.

ד. ומכך יבוא ליראת רוממותו יתברך, אחר שיראה שבעצם אין שום גדולה אצל בני אדם, וכל אחד יתכן והוא פחות מחבירו, אם כן הגדולה האמיתית רק לרבונו של עולם.

ה. ומיראת רוממותו יבוא לפי עומק התבוננותו בה למדריגת הענווה באופן הנעלה, אחר שהשכינה תשרה עליו ויבוא לביטול העצמיות כלפי השכינה לפי מדריגתו, וזאת תהיה הרגשתו באמת בפנימיותו וכמו טבעית אצלו.

יח. בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי - המתהלל ביודעו את ה' מוסיף ענווה על ענוותנותו כתלמיד המשבח את רבו ומודיע שמכיר הוא את עוצמת חכמת רבו

ובזה ניחא מאד הא דנאמר (ירמיהו ט, כב-כג): ''אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל העשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי'', והוא קשה מאד, והלא בזה גופא דיתהלל על ההשכל וידוע את ה' נחשב הוא לגאוה?

אלא לדברינו מבואר שאין סתירה מה''השכל וידוע אותי'' לענווה, אדרבא ההשכל וידוע אותי מביא לענווה, דככל שיודע האדם את בוראו מוסיף ביטול עצמיות יותר, ואם כן אחר שזכה לביטול עצמיות, שרי ליה לאשתבוחי בנפשיה על היותו יודע את ה', דבזה שמתהלל שיודע הוא את ה' אינו מעז ליטול בזה כבוד לעצמו, אלא להיפך מוסיף הוא בביטול עצמיותו ובהכרת אפסיותו, לפי שאומר הוא את האמת של הרגשת לבו שמרגיש הוא ככלום לעומת אור השכינה שכנגדו, ודומה הוא לגבאי הצדקה שמשתבח בכך שמכיר הוא את העשיר הגדול שממנו משיג הוא כסף לחלוקה, או לתלמיד המשבח את רבו ויודעו שהינו חכם גדול, וכי מכך תהא גאוה לגבאי או לתלמיד, אדרבא בכך תחזק אצלם מידת הענווה.

יט. העניו האמיתי אין גאוה בכך שאומר הוא שהוא עניו

ועוד בזה יבואר היטב הא דאמרו בגמרא (סוטה מב ע''ב): ''משמת רבי בטלה ענווה, אמר רב יוסף לא בטלה - דאיכא אנא''. והוא קשה, מהו דאמר רב יוסף שהוא עניו? אלא יש מדריגת ענווה שהאדם מתנהג בנחת עם הבריות, ראשו כפוף ועל כל אדם חושב שמא הוא יותר טוב ממנו, אכן זו מדריגה נעלית ביותר, אולם עדיין לא הגיע לביטול עצמו, וא''כ חש הוא בכך שהינו עניו ועדיין א''כ גאוה גדולה לומר על עצמו שהוא עניו, אולם זה שזכה להשראת שכינה וענוותנותו מתוך ביטול עצמיותו כלפי אור השכינה, שרי ליה לאשתבחוי בנפשיה ולומר עניו אני, דהיינו אני איני כלום וכאין נחשב אני מפני אור ה' העומד למולי, דבזה אומר את מציאות האמת שבלבו, ולא שבא לומר לאיזו מדריגה הגיע, והוא דאמר רב יוסף אל תאמר בטלה ענווה, דאיכא אנא, לא נתכוון דאיכא אנא - שאני במדריגת עניו, אלא אנא המרגיש עצמי ככלום כנר בפני האבוקה, ומתאר רב יוסף את הרגשתו שאכן כך מרגיש הוא בפנימיותו העמוקה, והוא כמו דשרי לאשתבוחי בהשכל וידוע אותי, ובודאי למדריגת ענווה כזו הגיע רב יוסף ורבים כמוהו, דאף שמשה רבינו זכה לה בשלימות, אולם הרבה זכו לה באותו כיוון, כל אחד ואחד לפי מדריגתו.

כ. מידת הדין מתוחה על הגאה, והעצה להרפות את מידת הדין להתחזק בענווה המושכת חן - ולענוים יתן חן

ועל מידה זו משתמש הכתוב בלשון נורא: ''תועבת ה' כל גבה לב'', ותועבה הוא לשון של גועל ובחילה, עד שמכריז הקב''ה: אין אני והוא יכולין לדור יחד, אם כן שכינה מסתלקת ממנו.

נמצאים אנו בזמן שמידת הדין מתוחה מאד, מבול של צרות וגזירות רעות יורדות לעולם, להנצל ממבול זה צריך להיות בבחינת ''ונח מצא חן בעיני ה''', והיאך אפשר להשיג חן בעיני ה' - אומר הכתוב: ''ולענוים יתן חן'', הרי שכמה שנתנהג במידת הענווה ביותר, נזכה להצטנע מפני הגזירות, והסיבה היות שעם העניו שורה שכינה, והשכינה היא שמירה לאדם לבלתי הכות אותו כל מוצאו, ולהיפך כשמסתלקת השכינה הרי באותו מקום שורה פורענות, וכנאמר: ''וראה בך ערות דבר ושב מאחריך'', ובזה ששב הקב''ה מאחורי האדם, דהיינו מלשמור עליו, חשוף הוא לכל הפורענויות שבעולם, אם כן הפתרון להנצל מהגזירות הוא להתחזק במידת הענווה, דהיינו לפחות להתחיל מתחילת העבודה על הענווה שהוא לדבר בנחת לכל אדם ובכל עת, להקדים שלום לכל אדם, לחייך, ולהאיר פנים לבריות, להכיר טובה ולהודות למיטיבינו, ובכך ננצל מהכעס ומהשחצנות ומזלזול בכבוד הבריות.

כא. אף בזמן שישראל עובדים ע''ז, אם נוהגים בענווה - חן משוך עליהם להצילם ממידת הדין

וזו הסיבה שנאמר בחז''ל, דבזמן שישראל באחוה אף שעובדים עבודה זרה ניצולים מאוייביהם, וכנאמר (הושע ד, יז): ''חבור עצבים אפרים - הנח לו'', דהוא לכאורה תמוה, שהרי כדי להינצל מאוייבינו צריך שתשרה שכינה בינינו, וכנאמר: ''כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך'', ורק בכך נצחונינו, והיאך אפשר שתשרה שכינה בינינו כשעבודה זרה עמנו? אלא הטעם, דכיון שאנו באהבה, פרושו שישנה ענווה בינינו, שהרי מבלי ענווה לא תתכן חברות ואהבה, היות ובסיס האהבה והחברות הוא רק על ידי הויתור והסבילה לעלבונות, שהוא ענין הענווה, וכשיש ענווה ישנו חן השורה על הענווים, וכנאמר (משלי ג, לד): ''ולענווים יתן חן'', ונאמר ''יתן'' לשון ''מתנה'', כי החן הוא מתנה, וכנאמר (תהילים פד, יב): ''חן וכבוד יתן ה''', ובחינת מתנה הוא אף שאין האדם משלם עליה, וכן מצינו שהחן ניתן גם למי שאין מגיע לו, כנאמר: ''וחנותי את אשר אחון'', היינו אף למי שאין לו משלו.

כב. הנוהג בענווה זוכה ל''אוצר מתנת חינם'' ואף שאינו ראוי לשכר מצד מעשיו, והוא מהנהגת הבורא - ''מידה כנגד מידה''

ומבואר בחז''ל (מדרש רבה פרשת כי תשא ע''פ ''וחנותי את אשר אחון''), דהראה הקב''ה למשה רבנו אוצרות שיש לו, ואמר לו: זה אוצר ללומדי תורה, וזה אוצר למגדלי יתומים, וזה לגומלי חסדים, וראה משה עוד אוצר אחד גדול ביותר ומאיר ביותר, ושאל להקב''ה: אוצר זה למי? ואמר לו הקב''ה: זה למי שאין לו משלו אני נותן לו חינם, וכנאמר: ''וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם'', והוא תמוה, דהיאך יתכן אדם שאין לו משלו תורה ומעשים טובים, ועם כל זה יקבל מאותו אוצר?!

והיא הנהגת מידה כנגד מידה, דהעניו אינו סבור שמגיע לו משהו, וכל טובה שתגיעהו יאמר שבחינם ובמתנה קיבלה, כן ינהג עמו ה' לתת לו חינם, ואף שאין במעשיו די כדי ליתן לו.

אם כן אחר שזהו הפתרון שיכול להיות לנו היום ממידת הדין, עלינו להרבות בענווה ובכבוד הבריות שהוא על בסיס הענווה, ובזכות זה נזכה לחן, ובכך נינצל ממי המבול של גזירות ימינו.

ובזה גם ניחא הא דאמרו רז''ל (יומא כג, ע''א): ''כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו'', והיינו כמבואר, דמשום שמעביר על מידותיו זוכה בענוותנותו לחן, ובחן זה יש לו זכות ליהנות מאור של אוצר מתנת חינם שניתן לבעלי החן, גם כשאין הדבר לפי מעשיהם. וזהו גדר של מעבירין לו על פשעיו, שהוא מעין וויתור, אלא שמגיע לו בדין לזה הנוהג בענווה - מידה כנגד מידה - כשם שהוא מחשיב עצמו לכלום ומעביר בחינם לעושים עמו רע, ומשלחם לחופשי חינם, כן הקב''ה כביכול משלחו חינם מפשעיו - ואינו נפרע ממנו.

כג. עצה לענווה

העצה הפשוטה לענווה, להתבונן בגדלותם של גדולי הדורות ולראות אפסיותו כנגדם.

הרבי מקוצק היה אומר: יש לנו להודות לה' שציוונו על הענווה להזהירנו מהגאוה, כי זה בנקל לקיים, כי מה יש בנו? לא תורה ולא חכמה, אבוי לנו לוּ היה הקב''ה מצווה אותנו על הגאוה, כי אז באמת היה קשה לנו מאד לקיימה.

והנה רבי יוחנן בן זכאי שלא הניח דבר שלא ידע במקרא, במשנה, גמרא, הלכות, אגדות, דקדוקי סופרים וכו', שיחת מלאכי השרת, שיחת שדים, שיחת דקלים, מעשה מרכבה, הוויות דאביי ורבא, ואמר: אם יהיו כל הימים דיו, והעצים קולמוסים, והשמים יריעות, לא יספיקו להכיל את רוב חכמתו, ומאידך אמר: ומכל חכמתי זאת לא אצלתי מחכמת החכמים שקדמוני, אלא כזבוב הטובלת בים הגדול. ונהג בענווה יתירה, כמובא בגמרא (סוכה כח), שמעולם לא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו, וכן מובא (בברכות יז) שמעולם לא הקדימו אדם לומר לו שלום ואפילו לנכרי בשוק היה הוא מקדים שלום.

תיקצר היריעה מהכיל את התבטאויותיהם של גדולי ישראל בכל הדורות, על התבטלותם לקודמיהם.

ה''אור החיים'' הק' בהקדמתו לספר ''חפץ ה''' כותב: ''כמוני היום אשר יודע בעצמי מיעוט השגתי יתוש קטן בחכמת התורה''.

ה''חפץ חיים'' כותב בהקדמתו לספר ''ליקוטי הלכות'' על סדר קדשים:

וכן אני השפל והעני בתורה ובמעשים טובים, שאיני יודע בתורה אפילו הלכה אחת על בוריה, ואין לי מצוה אחת בשלימותה, איך אוכל לפעול בנפשי שמעשיהם כעין ארזי הלבנון אשר נטע ה' בדורות הראשונים?... אנכי הפעוט והשפל שבטל אנכי באחד מאלף אלפים נגד הגאונים הראשונים, איך אוכל לפעול בנפשי אפילו באיזה דמיון מה להתדמות לרבותינו הראשונים, חלילה וחלילה! אנכי רק כשמש קטן בבית המדרש המביא ספרי הרי''ף והרמב''ם על השולחן ללמוד בהם, אנו נגד בני ענק אלה, רק כנמלים קטנים הרוחשים על הארץ.

וחכמי התלמוד כבר אמרו על קודמיהם: אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו'. וכן אמרו עוד חכמי התלמוד: ראשונים - לבן כפתחו של אולם, ואחרונים - לבן כפתחו של היכל, ואנו כמלוא חור מחט (עירובין נג ע''א).

ובפרט יזכור שבגאות האדם בתלמודו נהיה לתועבת ה', ואם כן מה ישווה לאדם כל עמלו ויגיעו אחר ששנאוי הוא אצל ה', לעומת העניו המלא חן, וכנאמר: ''ולענוים יתן חן''.

---

פרשת בהעלותך ב' - מאמר עב - שלימות האמונה - בעידן הסתר פנים

''ולפי העלות הענן מעל האוהל ואחרי כן יסעו בני ישראל, ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל, על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו וגו'. ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן וגו', ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר וגו', או יומם ולילה וגו', או יומים או חודש או ימים, בהאריך הענן על המשכן לשכן עליו יחנו בני ישראל ולא יסעו, ובהעלותו יסעו וגו', את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה''. (ט, יז-כג)

א. תלונות בנ''י על שום ובצל! ואילו על טלטול המסעות - על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו! הכיצד?!

מצינו שהתלוננו בני ישראל במדבר על ה', פעם על מים ופעם על בשר, כמובא בפרשה זו, ובענין הבשר אומר רש''י שהיתה זו עלילה כי בשר היה להם (רש''י יא, ד), היו ביניהם אספסוף וערב רב שבכו והתלוננו, ומהם נמשך צינון אמונה גם לבני ישראל, וכנא': ''והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישובו ויבכו גם בני ישראל''. ותלונותם היו גם על דברים של מה, וכגון: ''זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקשואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים''.

ואם כן יש להבין, וכי הטורח של טלטול הנסיעה והחניה במ''ב מסעות במדבר דבר קל הוא, וכנאמר בפסוקים שהבאנו לעיל, פעמים היו נצרכים להטלטל בערב לאחר שרק בבוקר חנו, ופעמים אחר יום או יומיים.

ונתבונן בטורח זה של המסעות, והלא היו להם אוהלים ומטלטלים רבים צאן ובקר כסף ורכוש רב, כמובא בגמ' (בכורות ט'), שהממעיט בנשיאת רכוש מצרים היה משאו משא תשעים חמורים, ובמשאם וטלטולם הלא נכלל טף וילדים רכים, עד שמארגנים את הכל לחניה ומנוחה והנה באותו יום מצטווים שוב לנסוע, צריכים שוב לארוז הכל ולהמשיך להטלטל מבלי לדעת אימתי יחנו, וגם כשחונים אין שלווה ורוגע, שהרי גם אם חניה זו תהא לחודש או שנה סוף סוף מוטרדים המה אחר שאין הם יודעים כלום מראש, אם כן בכל רגע הם בטרדה שמא עכשו יצטרכו להטלטל, כך שבמסעות אלו לא היתה להם שום רגיעה ולו אפילו לרגע אחד, וכלשון רש''י (דברים א, מו,): י''ט שנה עשו בקדש, וי''ט שנה היו הולכים ומטורפים וחזרו לקדש, עשרות מסעות וטלטולים במשך תשע עשרה שנה בלבד. ועם כל זה, לא מצינו שום התלוננות על צער כה קשה, והרי צער וטלטול זה קשה הרבה יותר מחסרון אבטיחים שומים ובצלים, גלות זהו צער גופני ונפשי המצער את הנפש בצער נורא בטלטולי גברא ללא קביעות מסויימת כלל, יודעים אנו כמה קשה כל העברת דירה ולו אפילו פעם בשנה באופן קבוע, וכאן ללא שום קביעות, הטרדה ממושכת, בבקר תאמר מה יהיה בערב ובערב מי יודע מה יהא בבוקר, והנה בהנהגה זו לא מצינו שום תלונה, אלא אדרבא, מעידה התורה ''את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה''.

ב. כאשר הנהגת ה' בגילוי ובהתחדשות, קל לציית ולסבול ככל אשר יצווה, אולם הקושי הוא בהנהגת הסתר או אף בהנהגת גילוי כאשר נדושה היא בהרגל

ונראה לתת טעם בזה להיות כי החניה והנסיעה היתה על פי העלות הענן, ובהעלותו ואז יסעו, וכאשר ישכון הענן יחנו, אם כן במו עיניהם היו רואים את הענן מסתלק או שוכן, וכן במהלך נסיעתם היה הענן נוסע עמהם, והיו רואים את ציווי ה' בעיניהם ממש, וכאשר רואים אמונה בעין - קל להיות מקיים: ''בטל רצונך מפני רצונו'', כשהקב''ה מטייל עם האדם יד ביד ומטלטלו - יכול האדם להטלטל מ''ב מסעות מבלי אומר ודברים.

ואם תאמר, והלא במשך כל התקופה של הליכה במדבר באופן קבוע, היה ענן ה' עליהם יומם להקיפם בענני כבוד, וא''כ כמו כן ראו את ה' באופן מתמיד ולא רק בשעת המסעות, ואיך עלה בלבם להתלונן על ענייני בשר שום ובצל?

אלא כשהענן היה שוכן ועומד ומקיף לישראל שלא בפעולת הסתלקות נסיעה והינוח, היו מסוגלים להתלונן כי ההרגל מאופן מתמיד זה של הקפת הענן היה מסיח דעתם מהתבוננות זו, שהנה עננו של ה' מול עיניהם, ורק כאשר היו רואים את דבר ה' ממש מול עיניהם והכיצד עתה מתרומם הענן לאמר להם: סעו! ורואים הכיצד הענן נוסע, ופתאום שוכן הוא על המשכן לומר להם: חנו פה! היו יוצאים אז ממהלך הרגלם ומתבטלים לרצון ה'.

וההסבר לכך הוא, היות ועיקר הנסיון של האמונה הוא בעידן ההסתר כשההרגל שולט, ולא בעידן הגילוי.

והנה המפרשים מתחבטים, מה היה נסיון אברהם אבינו בעקידה אחר שהקב''ה עצמו ציוה לו לעקוד את בנו, כי כאשר רואים ושומעים בגלוי את דבר ה' אין אז החכמה להיות מציית ומתבטל, אלא כאשר ההנהגה היא שגרתית ונראית טבעית, אז עיקר הנסיון, כי אז צריך להשתמש בהתבוננות מעמיקה של אמונה.

ג. הסיבה לקושי האמונה - כי האלקים בשמים ואתה על הארץ

אומר החכם מכל האדם שלמה המלך (קהלת ה', א'): ''אל תבהל על פיך, ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים, כי האלקים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים''.

האדם עובר בחייו טלטולים רבים, אכזבות רבות, התקוות והציפיות של האדם בעולם על פי רוב מתבדות, ולאדם נדמה כי הנה ה' עזבו ואולי גם שכחו, וכנאמר: ''ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני''. וזאת מהסיבה כי אין האדם רואה בעין את אשר נפעל בכל רגע של סבלו, וכי כל צער וסבל ולו הקטן ביותר, יש לו חשבון ונפעל מכל מיני יסורים פעולות גדולות. וכמו שאומרת הגמרא (ערכין טו): היכי דמי יסורים? כגון שבא ליטול ג' פרוטות ועלה בידו שתים, או אם התהפך לו חלוקו, או כאשר ביקש שימזגו לו חמין ומזגו לו צונן, ואפילו חלום רע הוא בהשגחה, וכמו שאומרת הגמרא (בברכות דף נה ע''ב): לאדם טוב אין מראין לו חלום טוב.

ועל כך אומר שלמה המלך: לו היה האדם בשמים והיה רואה את אשר נפעל לטובתו בכל סבל שהינו סובל בעולם, היה שמח ומודה לה', אלא שהאדם על הארץ, ולכך מזהירו ''אל תבהל על פיך, ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים''. וכדי שיובנו הדברים היטב נמשיל זאת במשל נמרץ.

ד. משל נמרץ להאמור

עשיר מופלג, שעסקיו מסועפים על פני כמה מדינות ברחבי העולם, הרגיש שבריאותו הולכת ומתמוטטת. השינה לא שינה, האכילה לא אכילה כראוי מחמת הטרדות הרבות. החליט שחייב הוא להבראות את עצמו, וכחודש חודשיים בכל שנה עליו לפרוש מכל עסקיו ולנוח בבנין מפואר שיבנה לעצמו קרוב לשפת הים, בנין עם כל הלוקסוס, כמובן.

לשם כך הזעיק קבלן נאמן וישר, ותנאי התנה עמו - שהעבודה תסתיים במהירות האפשרית, כיון שכוחותיו הולכים וכלים.

עשיר זה, למרות הסתעפות עסקיו ברחבי תבל - בתחום הבניה לא היתה לו כל כך ידיעה, אחר שלא עסק בזה מעולם.

החל הקבלן הנאמן במלאכתו, אירגן צוות פועלים מומחים, מכשורים וכלים לעבודה - הביא את הטובים ביותר, והחל לעבוד עבודתו בנאמנות.

עברו חדשים מספר, ובקוצר רוח מרים העשיר טלפון לקבלן בשאלה: האם כבר יכול הוא לבוא להתגורר במעונו החדש, אחר שמצב בריאותו הולך ומחמיר.

הקבלן הנאמן מביע את תמיהתו על בורותו של העשיר, ומשיב: ''זה עתה סיימנו רק את היסודות ותו לא''.

והעשיר מסיים את שיחתו בפנים זועפות ובכעס מוסתר ומאופק.

לאחר חדשים מספר, שוב מרים העשיר טלפון לקבלן: ''נו, אני מקווה שבודאי עכשיו יכול אני לבוא ולדור במעוני''.

''זה עתה סיימתי את יציקת הגג של הקומה השלישית'', משיב הקבלן. והפעם - בזעף גלוי מנתק העשיר את שיחתו עם הקבלן הנאמן.

לאחר שחלפו כמה חדשים נוספים, כבר היה העשיר בטוח שהמלאכה הסתיימה, וכשהתאכזב מציפיתו, הציף את קבלנו במילים קשות: ''הנך מועל בתפקיד! הנך עצל, אין אתה מזרז את פועליך, וכנראה החלטתם לגזלני ולסחוט את כספי!''

הבה נתבונן: לו היה אותו עשיר מתגורר באתר הבניה, ורואה במו עיניו כיצד הפועלים עובדים וכיצד בכל רגע ורגע העבודה מתקדמת, וכי היה רוטן? בודאי שלא! גם כשאינו מבין בתחום הבניה, מה הביאו לחשוד בנאמניו? על כי אינו רואה ויודע מכל הנעשה ומתקדם לתועלתו בכל רגע ורגע.

יהודי נמצא בצרה וזה זמן רב שממתין לשידוכו, לזרע של קיימא, לבריאותו, לפרנסתו, נזכר באביו שבשמים. מרים טלפון - תפילה - לבוראו וזועק להצלתו. ישועתו משתהה חדשים מספר - ושוב מרים טלפון לבוראו: רבונו של עולם, מה איתי? למה לא מטפלים בי? ולאחר עוד כמה חדשים מרים טלפון נוסף לבוראו, והפעם, מרוב צערו וכעסו, רוטן: רבונו של עולם, נראה לי ששכחת אותי! ''ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני'' (ישעיה מט, יד).

ומה עונה הקב''ה? ''התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנוכי לא אשכחך'' (שם טו).

עלינו לדעת! אנו למטה לא מבינים ולא רואים את הנעשה להתקדמות ישועתנו ואין לנו מושג כלל בעבודתו של הקב''ה, אולם נאמן הוא לפעול לישועתנו ללא הרף, וכל רגע ורגע של עיכוב הישועה מלבוא אלינו יש בה תועלת לטובתנו. ובעצם, כל סבל - ולו הקטן ביותר - הוא בחשבון לקידום הישועה לבוא עלינו - ''כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים''.

ה. מעשה בהרמב''ן ותלמידו

מעשה מפורסם בתלמידו של הרמב''ן ז''ל שחלה ובא הרמב''ן לבקרו. כיון שראה שקיצו קרב ובא והולך הוא לבית עולמו, אמר לו: שמע נא, בני, את אשר אצווך. דע שבעולם העליון יש היכל עליון, ושמה כסאות למשפט והשכינה נצבת בעדתם. הא לך קמיע, ודע שבקמיע זה יפתחו לך כל שערי ההיכלות שברקיע עד שתגיע להיכל העליון הזה, ושם תשאל כמה שאלות עצומות שיש לי בנוגע לכלל ישראל. את השאלות נתן לו בכתב, ובקשו שיבוא אליו בחלום ויגיד לו את התשובות שישמע שם.

נפטר התלמיד לבית עולמו. ויהי היום והרמב''ן יושב על יד חלונו ועוסק בתורה, והנה הופיעה דמות תלמידו לנגד עיניו. אמר לו התלמיד: ידע רבנו, שבכל מקום שבאתי והראיתי את הקמיע נפתחו בפני השערים, ונתנו לי רשות לעלות מעלה מעלה עד ההיכל הזה שאמרת לי, וכשרציתי לשאול את הקושיות שהכין לי רבי ומורי, נראה לי מיד שכל הקושיות אינן קיימות בעולם האמת, ששם עלמא דקשוט והכל בצדק ובמשפט. (מובא ב''ילקוט מעם לועז'', שופטים, עמ' פא)

וזו באמת תשובה אמיתית וכללית לכל התמיהות שעולות בליבות בני אדם, אם זה שאלות באמונה בהשגחה, צדיק ורע לו רשע וטוב לו, קושיות ידיעה ובחירה וכיוצא, עלינו להבין דבר פשוט, כי לכל שאלות אלו התשובה היא אחת, השכל שלנו מוגבל במקום בזמן ובגוף, ומה שמעבר למוגבלות חומריות אלו אין השכל יכול להבין ולצייר מאומה, ואילו למעלה בשמים לאחר פטירת הנשמה שמשתחררת ממוגבלויות אלו, הרי שהכל מובן, ושם רואים את הצדק והיושר שבכל פרט שנעשה כאן בבריאה, ומצב זה הוא לצורך הנסיון והבחירה לבחון את כנות אמונתנו בבורא גם כאשר אין אנו מבינים את הנהגתו, שזה עיקר הנסיון כאשר נסתרת מהאדם הבנת ההנהגה, ועם כל זה מיתמם הוא עצמו עם בוראו מכח אמונתו.

ו. לרגעים תבחננו (איוב ז, יח)

בכמה התבטאויות של זעם ואי שביעות רצון מהנהגת ה' אותנו מתבטאים אנו בכל יום, ולפעמים בכל שעה, ואיננו שמים לב שבעצם הזעף והקצף הזה הוא ישירות על הנהגת הבורא, וכאומרים אנו לו שאיננו שבעי רצון מהנהגתו.

אדם נפסד בממונו, מתקלקל איזשהו חפץ בבית, או חלילה נצרך לשלם כסף עבור רופאים, תרופות, נאבד לו חפץ או בגד שנצרך זה עתה, אדם מתחיל במלאכה מסויימת, ציור, סופרות, נגרות או כל מלאכה אחרת, ובאמצע נתברר לו שטעה וכל יגיעתו עד עתה היה לריק - כמה אמונה ותמימות נדרשות כדי להתבטל לרצון ה' ולהאמין שכך ה' רוצה.

וכמו כן בכל פרט ממש על האדם לזכור שהוא תחת חשבון צודק, וכאמור לעיל דאפילו חלום רע המעגם את הנפש זה בהשגחה פרטית כדי למרקו ביסורים, או כמו נהפך לו חלוקו וכו'.

''לרגעים תבחננו'' (איוב ז, יח) - אמר רבי נתן: אדם נדון בכל שעה (ר''ה טז ע''א).

דוקא במקרים טרגיים נסיון האמונה מבחינה אחת קל יותר מאשר נסיונות היומיום. כשחס וחלילה, לא עלינו, קורה אסון, הרי שאז האדם מפעיל את כל כוחות האמונה שבו על מנת שלא להתמוטט רוחנית ופיזית. קרוביו וידידיו באים לנחמו ולעודדו, אנשי אמונה באים אצלו לחזקו באמונה, וכך מחזיק מעמד ומתגבר, שהרי נביט, אין לך ריק שבישראל שלא יושב שבעה, חס וחלילה, על מתו, ואומר קדיש, ומברך ''דיין האמת'' להצדיק דין שמים.

עיקר הנסיונות באמונה המה במקרים הרצופים והתכופים אצלנו לרגעים.

הסבא מנוברדוק היה אומר: אם אחרת לאוטובוס, אל תאמר אחרתי אוטובוס זה, אלא הקדמתי לאוטובוס הבא. מאחר שזו המציאות העכשוית, מחוייב הנך להשלים עמה ולהתבטל לה, כי המציאות מורה מה בעצם רצון ה'. ולפי זה, אם באת לחנות או למשרד מסויים באיחור, ומועד הבא יהא רק למחרת - עליך להאמין, לא שאחרת היום למשרד או לחנות, אלא הקדמת ביום אחד, שהרי שוב לא יפתח אותו משרד - רק למחרת, כי לומר ''אחרתי'' פרושו אזלת יד והתרשלות, וזהו חוסר אמונה בהשגחה, ועל כך הרבה יותר קשה להשלים מאשר כאשר סובר האדם הקדמתי לאותו מקום כי דחקתי השעה ועדיין אין רצון ה' שאבוא על רצוני, משום שמאד קשה להינצל ממינות כאשר יש להאשים אחרים, מכאשר אין לו להאשים אלא את עצמו, שאז קל יותר להתגבר על המינות ולהתבטל לרצון ה'.

ז. התבטאויות שליליות מבלי משים לב

כל יהודי מאמין ומבין שאפילו בארוע טרגי שקרה לחבירו, זהו חוסר אמונה אם ישמע מפיהו: למה מגיע לי כך?... מה חטאתי?... איפה הצדק?... או כמו שמתבטאים הבורים ''איזה אדם טוב הוא, באמת לא מגיע לו מה שארע לו!...'' וכמו כן התבטאויות כמו: ''יש ברירה?... זה החיים, אין מה לעשות!...''

הרי ברור לנו שאלו התבטאויות שליליות, שהרי כל ישראל מאמינים הם ומשתדלים לקבל דין שמים עליהם בהתבטלות לרצון ה'. והנה, את אותה התבטאות שלילית שפוחדים לאומרה במקרים חמורים או לשומעה ממישהו במקרי אסון חס וחלילה, אומרים אנו אותה פעמים רבות על מקרים הרבה יותר פעוטים שקורים אצלנו, רק אולי קצת יותר בעדינות כמו: ''אוף!... איך מרגיז!...''

הלא מילות אלו הן מילות התמרדות כלפי שמים, וכאומר: איני מסכים ומקבל הנהגת ה' במקרה זה, או כאומר: אני הייתי עושה אחרת... או: אני חושב שצריך להיות אחרת...

ח. עיקר האמונה - הרגשה והבחנה מוחלטת באפסות האדם

אומר היה רבי יחזקאל לוינשטיין זצ''ל (אור יחזקאל):

טועים אנו בהבנה האמיתית מה היא הנחשבת לאמונה שדומה בעיני כל כי מאמינים הם, וכמו שנאמר: ישראל מאמינים בני מאמינים, אך עלינו להבין כי עדיין אין זאת האמונה הנדרשת מן האדם, ובאמונה זו הטמונה בלב האדם אינו נקרא אדם המאמין. אמונה פירושה - כמה יכול למסור מעצמו ומנפשו עבור האמונה, וכל שמוסר כולו נקרא המאמין השלם, מה שאין כן כשאינו מוסר עצמו - אף שיודע שמאמין - אין זו אמונה שלימה, כי אמונה פירושה מסירות נפש ממש עבור האמונה והרגשה והבחנה מוחלטת באפסיות האדם שאין בו כלום ואין לו מאומה מלבד הקב''ה.

ט. התבוננות של סופר סת''ם

סיפר לי פעם סופר סת''ם אחד: היתה לי תקופה שנפסלו לי הרבה תפילין ומזוזות [כידוע, שתפילין או מזוזות צריכות להכתב כסדרן מילה אחר מילה, וכשארעה תקלה וטעות שמתגלית לאחר המשך הכתיבה - ברוב המקרים חייבים לגנוז את התפילין, וכל יגיעת הכתיבה לריק], ובתחילה הייתי ממש מצטער ורוגז, ולבסוף התבוננתי: רגע - על מי, בעצם, אני מתרגז?! נכון, אני לא אומר ישירות להקב''ה: רבונו של עולם, למה אתה עושה לי ככה? או: רבונו של עולם, לא מגיע לי! אלא ההתרגזות היתה ללא כתובת מסויימת. אולם התבוננתי, שבהתרגזות ועצבנות זו הריני בעצם מבטא את חוסר הסכמתי למי שעשה לי מה שנעשה לי, שהרי מאמין אני בבורא שהכל ממנו ולא נעשה דבר מבלעדיו. ואם כן, מה שארע לי הרי שזה ממנו ישירות, וכל קצף שהוא שעולה בלבי הרי אינו ניתן להסבה על שום כתובת אחרת, אלא רק על הרבונו של עולם שבו אני מאמין. ובכן, חשבתי, הרי שאני סותר את עצמי: אם אומר שכעסי הוא לא על ה' - אז על מי? על כח אחר, חס וחלילה? אם כן, הריני כופר לחשוב שיש כח אחר, וגם אם כח זה אינו אלא אני בעצמי - וכי מותר לי להאמין שיש בידי לעשות משהו? ואם מאמין אני בו שהוא לבדו עשה ועושה לכל המעשים, אם כן, הרי שבעקיפין כעסי עליו בלבד, וכי כך ישר ונכון לנהוג כלפי הבורא הרחום והחנון שכל מעשיו לטובה עם האדם?! ובכלל, מי אני שאבוא אחר המלך להרהר ולערער אחריו?!

וסיים, שלאחר התבוננות מעמיקה בא לידי החלטה וקבלה שלפחות בנסיון של מלאכתו זו - לעולם לא יזעף ויקבל באהבה גמורה ובשמחה - ומיני אז נקל היה לו מאד להתמודד בנסיונות האמונה הדורשות התבטלות והסכמה למציאות, שהיא בעצם רצון ה', ולא עוד, אלא שבהנהגה זו חש בהתעלות עצומה לקרבת ה', ולעמוד גם בייתר נסיונות האמונה הפוקדים במגוון אירועי החיים.

י. האמונה נטיה דקה מעדינות הנפש

אומר היה החזון איש זצ''ל (אמונה ובטחון):

''מידת האמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאווני וכו', הוא נרגש ונדהם''...

האמונה היא דבר עדין מאד, כי במחשבה קלה מיד יכול האדם לנטות להרוס במחשבתו על ה' ולכפור בהנהגתו, וזאת אף בקפידא קלה של התמרדות ואי הסכמה, וכמו כן כאשר יטיל סיבת אכזבתו על שום סיבה ומסובב מבלתי ה', הרי שבנקל סוטה מיד מהאמונה לעבור חלילה למינות!

יא. אין מושג ''סבל'' בעולם, כל סבל הוא ''נסיון''

יש להוציא מהראש ומהפה את המילה ''סבל'', ובמקומה לשבץ את המילה ''נסיון''.

הסבל נועד לנסיון, והנסיון נועד להרים על נס את המאמין ולהרימו למדרגות נוספות. העולם כולו גשר צר מאד. האדם מהלך בעולם ומוקף הוא בנסיונות, כיון שזו תכליתו, כמבואר במסילת ישרים: האדם נברא לעבוד ולעמוד בנסיון, וכאמור יכול האדם במחשבה קלה לא נכונה להרוס אל ה', חס וחלילה. היש גשר צר יותר מזה? לא רק במעשה לא טוב כבר האדם נופל למטה לתהום, אלא אפילו במחשבה לא נכונה, מחשבה של זעף וזעם על מצבו, עיקום פנים, אי שביעות רצון, כבר יכול אור פני ה' לסור ממנו.

יב. מי שמתוך צערו מתבטא שלא כהוגן, גם אם יתכן שלא יתפס על צערו, אמנם בודאי הפסיד הרבה ממדרגות האמונה

והגם שאין הקב''ה בא בטרוניא עם בריותיו, ויתכן שמתחשבים בשמים באדם שפולט מילים שאינם הוגנות מתוך צערו, אולם אין ספק שאיבד בכך הרבה ממדרגות הקדושה וההתקרבות לה'. יתכן שאמנם לא ייענש, וגם זה שלא ייענש אין זה פשוט כלל, כי זה תלוי הרבה בחשבון שמים עד כמה היה לחוץ מהנסיון, אולם ודאי שאת המדרגות הנשגבות המיועדות למאמין בשעת נסיון - איבדם לגמרי.

אומר היה רבי יחזקאל לוינשטיין זצ''ל (אור יחזקאל):

האמונה צריכה להיות איתנה כסלע, שום כח בעולם לא יזיז אותה. לא שייך ויתור באמונה. כל ויתור יוצר מציאות חדשה של אמונה, והחילוקים בזה הם בלי סוף.

יג. כשהנהגת ה' בגילוי אפשר לסבול מ''ב מסעות מפרכות ומייגעות, וכשהנהגתו בהסתר אי אפשר לסבול אף חסרון שום ובצל מעל השולחן

סיכום:

כשרואה האדם במו עיניו את גילויו יתברך, אין זה זמן הנסיון שלמענו נברא האדם, בעידן שכזה קל לאדם להתבטל לרצון ה' ואולי אף להתכבד בכבוד גדול זה שהינו בקשר אמיץ וחזק עם בורא העולמים, ואפילו עד כדי לסבול סבל לעבור עשרות דירות במשך שנים אחדות. ואילו בעידן של הסתר - האמונה קשה עד כדי שבשביל חסרון שום ובצל כבר יכול האדם להרוס אל ה' במחשבתו ובדיבורו, ואותו אדם שבעידן גילוי פני ה' - בשמחה נע ונד וניטלטל הוא ובני ביתו מבלי אומר ודברים, אותו אדם אם לא יעבוד ויפנים את אמונתו, מסוגל הוא להיות קוצף על חתיכת שום ובצל כשיחסרו לו מעל שולחנו.

יד. אמונת ההשגחה פירושה שאין ה' שוכח יצוריו ופועל למענם בכל רגע

ועיקר ההצלחה בנסיונות האמונה, היא בהתבוננות רבה במציאות ה' והשגחתו עלינו תמיד, לאדם נדמה שישועתו מתעכבת מלבוא מפני שנשכח הוא מאת ה', ומדמה לעצמו שהוא כמו הפונה למשרד השיכון לקבל דירה, והנה אישורו מתעכב ואינו נענה, ובכן מה הוא חושב, בודאי שאת תיק הבקשה שלי טמנוהו מתחת אלף תיקים של פונים אחרים ויש לי להמתין זמן רב עד שיפעלו למען התיק שלי.

אצל הקב''ה אין הדבר כן, הקב''ה פועל בתיקיהם של כל בני האדם יחד, ובכל רגע ורגע פועל הקב''ה כבעל מלאכה אמין לטובת האדם, וכמו שכן כינוהו להקב''ה בפרקי אבות: ''ונאמן הוא בעל מלאכתך לשלם לך שכר פעולתך'', הקב''ה הוא כביכול כמשל הקבלן האמין והישר שעובד באמונה ובהתמדה למען תיקון בריותיו, ואם האדם היה יודע זאת בבירור היה בוש מאד מהרהורי חשדו בבורא, כי הקב''ה לא ינום ולא ישן מלצדק את האדם ולהשיבו על האמת, וכנאמר (שמואל ב' יד, יד): ''וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח'', דהיינו כביכול הקב''ה חושב ומחשב היאך לא ידח האדם ויבוא אל תיקונו. וכל עיכוב וסבל זהו בעצם אתגר נוסף להשלים את המרגלית הטהורה - הנשמה השוכנת בגוף האדם, וזאת בהיות האדם מתמודד בסבלו מתוך אמונה שאכן הקב''ה מטפל בבעייתו בכל רגע ממש.

ודומה הוא לפונה למשרד השיכון לפתרון בעיית הדיור שלו, ותשובתו היא, אכן עתה ובכל רגע בונים עבורך את דירתך, הרי שאז בודאי לא היו לו טענות וטרוניות שהרי הנה עובדים עתה בשבילו.

טו. אכזבה מהנהגת ה' הינה נסיון למדידת יציבות האמונה של המאמין / מעשה שהיה

ומעשה היה זה עתה בבחור שמתייעץ איתי בענייניו, והגיע עת שצריך להנשא, וחשקו היה רב להנשא ללא עיכובים על מנת להקים בית נאמן לה', וגם מצבו היה שקשה לו במיוחד להשאר לבדו מכמה סיבות. הלך הוא לכותל המערבי, שפך שם לבו לה' בקריאת תהילים כמה שעות בבכיה גדולה. ולבסוף כשסיים תפילתו, הרגיש בלבו שתפילתו עלתה למרום כדרך המתפללים מעומק לבם שמלווים המה בהרגשה אמיתית זו שאכן תפילתם עלתה למרום, וניצל הרגשה זו לבקש מה' שזה עתה יתקשר אליו אחד השדכנים ויציע לו שידוך טוב ומתאים.

ואכן כן הוה, ממש כאליעזר בשעתו, עודנו מדבר והנה השדכן מתקשר אליו ומודיעו על פגישה שתתקיים עוד באותו ערב, קודם הפגישה התקשר אלי בחור זה בהתפעלות שקשה לתארה, וסיפר לי היאך בקשתו התקבלה מיד, אמרתי לו שבודאי יש כאן לראות השגחה פרטית, וכנראה שהנה הגיעה ישועתו לבוא בזכות אמונתו בטחונו ותפילתו, וביקשתי ממנו שיודיע לי הכיצד עברה הפגישה.

לאחר הפגישה התקשר אלי והודיע לי שחשכו עיניו, והנה כל מה שלא היה חפץ למצוא במשודכת, מצא בשידוך זה, אם זה במידות, בהשקפה, בחיצוניות וכו'.

ואח''כ שאלני הבחור במר לבו: מה הקב''ה רצה לעשות לי בזה, מצד אחד - ליתן לי נס שכזה, שהנה הראני כאילו ובקשתי מתמלאת להציע לי שידוך תיכף כבקשתי, ולבסוף - כגודל צפייתי ותקוותי כן היה גודל אכזבתי.

אמרתי לו: ''ה' צדיק יבחן''. הקב''ה יושב - ''עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלקים'' (תהילים יד, ב), הקב''ה רוצה עתה לבחון אותך באמונה ולראות האם תהא מסוגל שוב לילך לכותל ולהתפלל מעומק לבך לה' בתפילה ובתחינה, ושוב בהרגשת בטחון לקום ולבקש כמו שביקשת שיתקשר שדכן ויציע לך שידוך בהקדם, וזה מה שהקב''ה רוצה עתה, לבחון אותך ולראות האם אתה מסוגל לכך, או שנתייאשת מישועתו להחליט עזבני ה' וה' שכחני.

הזכרנו פעמים רבות בשם הח''ח והגר''י לוינשטיין, ומקור דבריהם מובא באור החיים הק', שעיקר הנסיון בסוף הימים יהיה נסיון האמונה, ומקור הראשון נובע מדברי חבקוק (מכות כד): ''בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה''. וככל שיצמצם האדם את הפער של הזמן בין המכה להתאוששות, ויקבל את מאורעותיו בסבר פנים יפות, הוא הזוכה להיות מנצח וניצל ממלחמה זו.

וזו תכלית דרישת הקב''ה מהאיש היהודי - שידע אותו, וידיעה זו מתבטאת בהתבטלות רצונו של האדם לרצון ה'. וככל שמצמצם הוא את משך הזמן שבין אכזבתו ממכתו להתאוששותו מתוך האמונה בו יתברך, וככל שסמוך ומיד חוזר הוא לשלוותו ורגיעותו, כך יותר גדולה מדרגתו.

טז. עיקר המודד למדריגת האדם היא האמונה

וכבר הזכרנו בשם החפץ חיים, (מחנה ישראל פ''ג), ומובא זאת בעוד ספרים רבים, שעיקר המודד למדריגת האדם היא האמונה, והיא התכלית שלמענה נברא האדם.

ואם כן, גם מי שהוא פחות למדן וידען בתורה, אולם חתר במה שלמד להגיע לתכלית זו להכיר את ה' ולהתבטל לרצונו, הרי שהוא במעלה יתירה מלמדן וידען בתורה, שאמנם בלימוד גדול הוא פי כמה וכמה מקודמו, אלא שהחטיא את המטרה בכך שלא טרח להשתלם במידה זו של האמונה, ועדיין ההתבטלות לרצון ה' אינה כראוי אצלו, וזה העמל בתורה הלא יכל באמצעות עמל התורה להשיג השגות גדולות באמונה. המודד לגדלות האדם ולהשגתו לעתיד את אור ה' שיתגלה, הוא כפי מידת אמונתו המיושמת למעשה בהתבטלותו לרצון ה' בכל ענייניו, מהגדולים ועד הפרטים הקטנים.

---

פרשת שלח א' - מאמר עג - נס להתנוסס

''והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו'' (יד, לא)

א. דור יוצאי מצרים לעומת בניהם

המרגלים נחלשו באמונה ביכולת ה' להביא את בני ישראל לארץ ישראל, וציננו את אמונתן של עם ישראל, ובשל כך לא זכו ליכנס לארץ ומתו כל העם במדבר. ורק בניהם זכו ליכנס לארץ.

ויש להבין, מדוע לא הועילה שום תשובה על חטאם, ובפרט שמתו מוציאי הדיבה והעם נתאבל מאד, וכנאמר: ''ויתאבלו העם מאד''. ועוד יש להבין מהיכן היה כח אמונה לבניהם של אותו דור יותר מאשר אבותיהם להאמין ביכולת ה' להכניסם לארץ? והלא אם אבותיהם שראו את ניסי ה' ביציאת מצרים וקריעת ים סוף וקבלת התורה, ועם כל זה לא הצליחו לעמוד בבטחון בה' על כניסתם לארץ, מאין יימצא לבניהם יותר כח מהם.

ב. דור המדבר לא זכו לראות את המשך ניסי ה' ומתו במדבר, להיות שפגמו את ''כלי הנס'' שהוא האמונה

ונראה שמיתת דור המדבר לא היה ענין של עונש גרידא, אלא לא היה אפשרי לנס לחול עליהם, והטעם מכיון שדור יוצאי מצרים לא הכינו עצמם בהכנה הראויה כדי לזכות לישועת ה', לכך לא זכו לה, כי כדי לזכות לישועה גדולה וחריגה מדרך הטבע, צריך להכין כלים גדולים של אמונה, וככל שנצרך נס גדול הרי שהנסיון טרם בא הנס הוא גדול ומסובך ביותר, והמטרה היא כדי שבהתמודדות מסובכת זו - כשינצח ויזכה לנס, אזי כדי שהתועליות שיהיו כתוצאה מהנס לא יהיו לחינם, לכך נדרש כלים גדולים לאמונה עוד קודם הנס, כדי שיהא לתועליות הנס היכן להתפס לשיוכל האדם להפיק מהנס את מלוא התועלת.

ובזה היה מיישב הסבא מקלם את פתרון חידת חטאי דור המדבר, על אף ראותם ניסים גלויים, והוא מפני שמניסים לבד אי אפשר להשתלם, אם אין האדם מכין בעמל ויגיעה כלים חזקים של אמונה, לא יועיל לו כלום הנס שיבוא אח''כ, כי אין לנס זה כלים להיתפס, וכשתפוג ההתרגשות וההתפעלות יסתלק רושם הנס לגמרי, והכנת הכלים הינם בזמן הסתר וקושי, כשנלחם האדם עם אוייבי האמונה הבאים להחלישו מאמונתו, ועומד בעוז ובתמימות, בזה בונה כלי אמונה.

ולייתר ביאור: מהאדם נדרש להכין כלים לצורך הישועה שתבוא לו, והכלים הם האמונה והבטחון. כשאדם מכין עצמו באמונה ובטחון בה', רק אז ראוי הוא שתשרה הברכה במעשה ידיו, ורק אז ראוי הוא לנס, הנס מרים ומנשא את האדם לחיזוק באמונה, וזו מטרת הנס, אולם כדי שהנס יפעל את תכליתו לנשוא את האדם, צריך שיקדים האדם לכך כלים מתאימים, וזאת רק כאמור בדרך ההתמודדות בקשיים טרם בא הנס. כי אז, בעצם ההתמודדות, בונה האדם לעצמו כלים חזקים באמונה. וככל שנזקק האדם לנס גדול יותר ולישועה שלא בדרך הטבע, כן צריך להכין כלים גדולים מצידו קודם לכן, להכיל את האמונה הגדולה שתבוא באמצעות הנס, ולהפיק את הלקחים מאותו נס, כי אחרת הנס הולך לבזבוז, והוא מכיון שלא יצא מנס זה כלום, אולם כשיצא מנס זה קידוש ה' גדול, באופן שהוכנו כלים לאמונה להרים על נס את הנס וללמוד ממנו פרקי אמונה כראוי - נס כזה אינו לחינם.

ג. מדוע לא הועילה תשובתן של דור המדבר באומרם חטאנו

מצב שכזה היה בזמן קריעת ים סוף, כשהיו ישראל במצב של מצרים מאחריהם והים לפניהם וזעקו אל ה', אמר ה' למשה: ''מה תצעק עלי, דבר אל בני ישראל ויסעו'', והארכנו בזה לעיל בפרשת ''בשלח'', דכוונת הקב''ה היתה בזה לדרוש מהם מסירות נפש של בטחון בו עד שיגיעו מים לצוואריהם, ודרש הקב''ה מהם למצות את אמונתם בו עד תומה מבלי שום ויתור אפילו על פסיק קטן של אמונה, והיו צריכים להתחזק באמונה ובטחון בה', ולהיות בטוחים שיארע להם נס ולא לאבד תקוה מישועת ה'. והטעם שנסתבכו בצרה גדולה זו, כי עומדים היו לקבל נס עצום - קריעת ים סוף - אזי כדי שנס זה יתן את מלוא עוצמתו בהחדרת האמונה בישראל ולא יתבזבז - נדרש מהם בטחון של ''ויסעו'', שהם כלי האמונה להכיל את מלוא תועלת הנס.

המרגלים נחלשו באמונתם והחלישו את אמונת עם ישראל, ובכך נשברו להם כלי האמונה מלהכיל את התועלת העתידה לצאת ממערכת הניסים המופלאה העתידה להיות בכיבוש ארץ ישראל, ואין כאן ענין של תשובה, תשובה יכולה לכפר על עוון, אולם כאן כדי לזכות לנס כניסת הארץ, לא היה די בתשובה לכפרת עוונם, היות וגם אם היתה מתקבלת תשובתם - אחר שלא הכינו עצמם בהכנה הראויה לכך, לא היו להם כלים בריאים וחזקים של אמונה, ולכך גם אם יארע להם הנס הגדול של כיבוש הארץ כפי שהיה אצל יהושע, לא היו מתנשאים ומתרוממים מנס זה, אלא היה נס זה נשכח מהם, וכבולעו כן פולטו, אחר שלא יושב אותו נס על כלים חזקים של אמונה.

ד. עדיפות בניהם של אנשי דור המדבר על אבותיהם

וכשאדם אינו מכין כלים ראויים באמונה ובטחון, אינו ראוי שיעשה לו נס, לפי שמטרת הנס לחזק לאדם את אמונתו ולהשלימה, הנס אינו תכליתי ומטרה, אלא הינו אמצעי לחיזוק האמונה שצריך האדם לחזקה בליבו, וכשעושה הוא את אשר ביכולתו להאמין ולהתחזק בזמן הצרה ומחזק תקוותו ובטחונו בה' בכל עוז, אז בבוא הנס מועיל הוא לו להביאו לשלימות האמונה ביותר, ולכך דוקא בניהם של אותו דור, הוצרך שיתעכבו במדבר עוד 40 שנה, שהמה היו עבורם שנות חיזוק, חיזוק של עוד עשרות שנים ראיית השגחה פרטית ברצף ובהתמדה יום יום - מן, באר, ענני כבוד, והכל תחת השפעתו של משה רבנו אבי הנביאים. וכך ראתה חכמתו יתברך שפתרון זה יוצלח רק אצל בניהם של אותו דור שלא נפגמה אמונתם, אולם דור זה שהיו בו מתלוננים, עדת קורח, מרגלים, שכל אלו פגמו מאד את אמונת אותו הדור, לכך את דור זה ראה הבורא כדור שאין לו תקנה, כי כבר לא יוכלו לבנות לעצמם כלים לאמונה שיהיו מתאימים לאותו הנס הגדול העומד להיות בכיבוש ל''א מלכים שכבש יהושע.

ה. ביאור: אין הקב''ה עושה נסים בכדי [בחינם]

כשהאדם אינו מכין עצמו כדבעי כדי להיות ראוי לשלימות כתוצאה מהנס שיארע לו, הרי שנס זה נעשה בחינם ולא נתן את מטרתו, וזהו שאמרו (ברכות נח ע''א): ''קוב''ה לא עביד ניסים בכדי'', דהיינו הקב''ה לא עושה ניסים בחינם. ולכאורה פשיטא הוא דהקב''ה לא יעשה ניסים בחינם, דאם אין צורך בנס למה שיעשה הנס? אלא הכוונה, דבאמת נצרך כאן שיהא נס, אלא כאמור לעיל, של''חינם'' הכוונה שלא יצא שום תועלת מנס שכזה, והוא לאחד שלא טרח ולא יגע על אמונתו, ולא הכין כלים לאמונה כדבעי, לזה - גם אם יארע לו הנס הרי שהנס הוא לחינם, כי מה יתן לו הנס, הלא מחר או מחרתיים כשהשפעת ההתלהבות של הנס תתקרר אצלו, יחזור לסורו, ואם כן מה הועיל נס זה.

והכלים לאמונה כאמור - נבנים מהזמנים הקשים של ההתמודדות עם הקשיים קודם בוא הנס, שאז נצרך האדם לחזק בטחונו ואמונתו בה' בתמימות גדולה, ולקבל באהבה את אשר יגזור ה' מבלי להרהר אחריו. ובכך בבוא הנס ישאיר רישומו עליו בעוצמה גדולה, ויגדלהו וינשאהו לזה המאמין, שזו תכלית הנס לגדל ולרומם את בעל הנס, ובזה הנס לא בחינם.

וזהו הנאמר: ''נתת ליראיך נס להתנוסס'' (תהלים ס, ו,), ליראיך - היראי ה' שבנו כלי אמונה כראוי, הנס מנוסס ומרומם אותם מעלה מעלה, אחר שהתעצמו בעמל וביגיעה בזמן החושך, וחידדו לעצמם את התמימות והאמונה בה', והיה זה בבחינת ''בכח'', הנה עתה שזכו לנס שהוא ''בפועל'', מתעלים הם בזה ביותר למדריגות נוספות.

וכמו כן ראינו, שאלו שלא האמינו בגאולת מצרים מתו במכת חושך, וכאמור דאין זה עונש ונקמה גרידא, אלא שום תועלת לא תצא להם מהגאולה, אחר שלא הכינו עצמם באמונה ובטחון מצד עמלם ויגיעם, במילא לא תתן ולא תוסיף להם הגאולה ממצרים.

ויותר מכך יש להסביר, שעדיף שלא יראו גאולה זו, כי אז תהא יכולה להיות רשעתם בכפל כפליים, שהנה נגאלו וראו ישועת ה' ועם כל זה מנאצים את ה' אחר שאין האמונה בפנימיותם, אם כן עדיף שלא יראו בישועת ה', ובזה יחסכו קטרוג גדול מעצמם. ובזה יובן גודל ההקפדה על תלונות בני ישראל במדבר, להיות שראו ניסים גלויים, כך שכל קטנות אמונה מצידם נחשב לעוון גדול.

ו. ביאור הגמרא שלראשונים נעשה נס ולאחרונים לא

וזהו ענין שנאמר בגמרא (ברכות כ' ע''א): ''ראשונים דקמסרו נפשייהו על קידוש ה' אתרחיש להו ניסא'', ולכאורה ומה בכך שהיו שלמים במסירות נפש על קידוש ה' שבשביל כך לעשות להם ניסים, לשם מה היה נצרך הנס, וכי לא עדיף מצב שלא יהא נצרך לו נס בכלל? אלא כיון שהשתלמו באתגרים וחזקו את כלי אמונתם, לכך זכו למצבים הדורשים נס כדי שהנס ירוממם ויפעל את מלוא עוצמתו בהם, מה שאין כן אחרונים דלא קמסרי נפשייהו על קידוש ה' - מה שמורה על חסרון אמונתם ביחס לראשונים, הרי שלגביהם הנס הוא בחינם, כי אין להם כלים חזקים שישב עליהם הנס, ואם כן אין מהנס את התועלת הנרצית. ועוד כאמור, דיכול להיות קטרוג מנס שנעשה כשאין ראויים לו בהכנת האמונה כראוי, ולכך לא נעשה להם נס. אזי לכאלו יקרה אותם אחת מן השתים, או שלא יבוא להם מצב שיצטרכו לנס, אלא בדרך הטבע והמקרה ינהיגם ה', או שכשמידת הדין תקטרג ותתבע דין עליהם, לא יהיו ראויים לנס ויענשו רח''ל.

וכזה ראה הבורא בדור המדבר שאין לו תקנה כי אמונתם מקולקלת, והעצה היחידה היא שימותו אותו דור, וזרעם המה שיבואו וירשו את הארץ.

ז. מה היתה כוונת ה''מעפילים'' לעלות ולהלחם, אחר ששמעו ממשה שהיא לא תצלח

ובזה תובן תמיהה גדולה במה שנאמר בפרשתנו, שלאחר שנתבשרו בשורה רעה זו שיצטרכו למות במדבר ולא יזכו להכנס לארץ, ואז החליטו לעלות בכל זאת ולהלחם כדי להכנס לארץ, וכנאמר: ''ויתאבלו העם מאד, וישכימו בבוקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה', כי חטאנו''.

והוא תימה, היאך פתאום נהפך ליבם שלא לפחד מהענקים יושבי הארץ, אחר שקודם לכן בכו מחוסר אמונה ופחד לבם ביותר.

ועוד תימה, אחר שמודים המה שחטאו לה', מה תקנה יש בזה שיעלו לארץ ישראל ולהלחם עליה, וכי כך עושים תשובה, ומה היתה כוונתם לתקן בזה את חטאם.

אלא כאמור, עם ישראל הבינו שחטאם היה חוסר בטחונם בה', וזהו שגרם להם שלא יהיו ראויים לנס כניסת הארץ ולראות במפלת העמלקים והענקים, ולכן החליטו לחזק בטחונם בה' ולעלות, וכמו שכבר ראו זאת בנס מצרים שציוה ה' למשה: ''מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו'', וכוונתו יתברך שיגלו את אמונתם ובטחונם בו באופן מעשי דוקא - שיכנסו לים ויאמינו בישועת ה', חשבו שהנה יעשו כן גם עתה, לקום באופן מעשי וליישם את בטחונם בו, ולכן קמו ועשו מעשה - מלחמה ביושבי הארץ.

והפליאו לעשות מסירות נפש בכך, שאף שנאמר להם מפי משה: ''אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו לפני אוייביכם'', עם כל זה החליטו להתחזק בבטחון על מנת לתקן את פגם בטחונם בה', ולכך לא השתכנעו מדברי משה שלא יצלח בידם הנצחון, ולא רצו לקבל דבריו, על דרך: ''אפילו חרב חדה מונחת וכו'''.

אולם יודע תעלומות היודע נסתרות, ידע לבבם שיציאה למלחמה זו איננה מתוך שהיו מוכנים באמונה ובטחון כראוי, והעובדה שכבר פגמו באמונה, והיה כאן מעורב בכוונתם מה ששמעו גזירה נוראה למות במדבר, והיתה כאן התמרדות נגד גזירה זו, וזה שהביאם לעלות בכח לארץ, והיתה כאן מעורבת אמונה בכחם ועוצמתם דהיינו לבוא בכח לחימה, ולא כמו שהיו מוכנים ביציאת מצרים באמונה ובטחון מצידם ונסעו לתוך הים מכח אמונה בלבד, ולכן היו ראויים במעשיהם זה להוכיח באמת שבידם לממש בטחונם בנסיעה לכיוון הים אחר שאין פה שום תערובת של כח ועוצמה, אלא השליכו עצמם לנס גמור, ולא התערב בנסיעתם לכיוון הים שום פניה מצד עצמם, אלא סמכו על ה' לגמרי.

ח. חזקיהו - על שלא אמר שירה לא נעשה משיח ה'

וזהו מה שאמרו (סנהדרין צד ע''א): ביקש הקב''ה לעשותו לחזקיה משיח, אלא על שלא אמר שירה בנס סנחריב לא עשאו. ולכאורה מה חומר ענין זה שלא אמר שירה, לעכב את גאולתן של ישראל? אלא הביאור הוא, דנעשה נס גדול לחזקיה בבוא מלאך ה' ויך במחנה אשור, ואם לא אמרו שירה על נס זה, הרי זה מורה שהכלים של האמונה שהיו ראויים להיות לנס גדול כזה לא היו בשלימות, והעובדה שהנס לא נתן את מלוא עוצמתו והשפעתו עליהם, שהרי לא אמרו שירה עליו, וכאמור כאשר הכלים של האמונה אינם חזקים וראויים, אם כן הנס יושב על כלים שבורים ולא נותן עוצמתו כראוי מחוסר חוזק הכלים שישב עליו, ולכן לא היו ראויים לגאולה כי לא הכינו עצמם כראוי, וכמובן שהדבר לפי מדרגתו של חזקיהו ודורו שהיו דור מובחר שבדורות מבחינת ידיעת ועסק התורה, וכמו כן לפי הנצרך להיות דור זה דור של משיח, עדיין היה כאן חסרון לשלימות שכזו.

ט. ''מי שנעשה לו נס ואומר עליו שירה, זוכה ונעשה לו נס אחר'' - לרוממו ולגדלו למעלות נפלאות באמונה, ואין מנכין לו מזכיותיו עבור הנס שנעשה לו

וגם בזה יובן מה שאמרו (ב''ר פ' נ''ה פיסקא א'): מי שנעשה לו נס ומודה עליו נעשה לו נס אחר. והדבר קשה, וכי מי צריך שיארע לו אסון לשיצטרך לנס, ואם כן מה הבטחה יש כאן שיארע לו נס אחר, הלא בזה מתבשר הוא שיבוא לצורך זה שיארע לו הנס, והלא יאמר: לא הן ולא שכרן - אי אפשי לא בצרה ולא בנס שיצילני ממנה?

ובפרט קשה, שהרי אמרו (שבת ל''ב ע''א): ''כל מי שעושין לו נס - מנכין לו מזכויותיו'', ואם כן מה ירויח הזוכה לומר שירה על ניסו בזה שיארע לו נס אחר, הלא בשביל כך ינכו לו מזכויותיו?

אלא הנס נועד לרומם את האדם ולהרימו על נס במדריגה גבוהה של אמונה, וכדמצינו ביעקב אבינו, ''ביקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף'', יעקב אבינו עבר צרות רבות אולם מאידך גם ניסים רבים. נס ההצלה מעשו שהתהפך לנשקו ולאוהבו. נס הצלתו מלבן בבוא המלאך לילה קודם להזהיר ללבן השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע. נס הצלתו ממעשה שמעון ולוי שהרגו את שכם והצילו ה' מהאומות שלא ילחמו בו, וכנאמר: ''ותהי חיתת אלוקים על כל הערים וגו' ולא רדפו אחרי בני יעקב''. נס גדולתו במצרים לאחר צרת יוסף. אם כן הרי לאחר שהכין יעקב אבינו עצמו כדבעי לניסים אלו - זכה להם, וכנאמר במדרש: מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר לבטלה (מד''ר על פסוק ''למה אמרתם לאיש היש לכם אח''). הרי שלעולם לא היה לו טרוניא על הנהגת ה', אם כן הניסים שארעו לו בודאי לא ניכו לו מזכויותיו, אלא אדרבא רוממוהו, וזאת מאחר ולא היו בכדי [בחינם]. כי הכין יעקב אבינו כלים ראויים לניסים אלו. וכל מה שנאמר מנכין לו מזכויותיו, זהו למי שלא הכין כלים של אמונה כראוי, שאז הנס בחינם, ולכן מנכין לו מזכויותיו.

ובזה נבוא ליישב סתירה בדברי חז''ל, דהנה מצינו מאמר חז''ל (מדרש תהילים מזמור יח): ''מי שעושים לו נס ואומר שירה, זוכה ומוחלין לו על כל עוונותיו'', דהוא היפך מדברי הגמ' (שבת לב ע''א): ''מנכין לו מזכויותיו'', דאדרבא לא די שלא מנכין לו מזכויותיו אלא מנכין לו מחובותיו. (והמעיין בדברי הגמ' שבת ל''ב ע''א, יראה דהא דמנכין לו מזכויותיו זה לא קאי ארישא גבי מי שמכניס עצמו למקום סכנה ואומר עושין לי נס - אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו, כלומר דהסיפא דאם עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו לא קאי על מי שמכניס עצמו למקום סכנה דוקא, אלא על כל מי שעושין לו נס, דהרי ראיית הגמ' מיעקב אבינו שאמר קטנתי מכל החסדים, והרי גבי יעקב לא שייך מכניס עצמו למקום סכנה, שהרי עשו בא עליו מבלי שיביא יעקב עצמו לסכנה עמו, ועכ''ז מניה דריש הגמ' דמנכין לו, משמע דהא דמנכין לו זהו לכל מי שעושין לו נס).

אלא כאמור דאין סתירה בין הדברים, אם הנס היה בחינם ללא כלים של אמונה - אם כן היה בחינם ולכך מנכין לו מזכויותיו, אולם זה שהכין כדבעי כלים לאמונה, הרי שמתרומם מאותו נס ונמחלין עוונותיו, והוא כדוגמת מה שאמרו חז''ל (ירושלמי בכורים פ''ג, ג): מי שעולה לגדולה כמו חתן וכדומה מוחלין לו על כל עוונותיו, שהרי בנס זה מתנוסס האדם ומתגדל, ואז אדרבא מוחלין לו על כל עוונותיו, כלומר מתבשר הוא שמחלו לו על עוונותיו, ועובדה שזכה שתתממש האמונה אצלו ''בפועל'' אחר שעמל עליה ''בכח''.

וכמו כן זוכה ונעשה לו עוד נס, אחר שמכין כלים ראויים של אמונה לנס שארע לו, ואומר עליו שירה כראוי, זוכה לעוד ניסים על מנת לרוממו ולנשאו למדרגות נוספות, כמו גבי יעקב אבינו.

וזו תכלית האדם להתמודד עם האתגרים של ארועי העולם, ולעבור אותם באמונה, ולזכות לנס שירוממו, שזה כאמור תכלית הנס לתת עוצמה והשפעה לחזק את המאמין. ושוב הלאה כך יהא מהלך הנהגת ה' עם המאמין, עוד אתגרים שהמה הנסיונות ושוב ניסים. וכמו שמצינו גבי רבי חנינא בן דוסא שהיו כלי אמונתו חזקים ובריאים, זכה שבמשפט אחד של ''מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק'' - דלק החומץ (תענית כ''ה ע''א), וכי בזה ניכו לו מזכויותיו? בודאי שלא, אחר שנס זה לגביו לא היה בחינם, כי טרח ויגע מאד להשלים אמונתו עד שזכה לנס כזה, ועל נס שבא מתוך טורח ועמל הוא ''קנין'' ולא מתנה הבאה בחינם, ואם כן אדרבא, לא די שאין בה כדי לנכות לו מזכויותיו, אלא גם לרוממו להעלותו למדרגות נוספות באמצעות ניסים שיעשו לו, ובזה תתחזק בלבו אמונתו יותר ויתנוסס על ידה.

וזהו הנאמר (תהלים ס, ו): ''נתת ליראיך נס להתנוסס'', הקב''ה נותן ליראיו נס, ומנס זה מתנוססים המה ומתעלים ביותר.

י. ככל שיש צורך בנס גדול יותר, כן ההתמודדות שקודם לכן, הינה עם מצב סבוך יותר

מובא ברמח''ל: ''אין לך גילוי שלא יוקדם לו ההסתר'', וככל שהגילוי שעומד להיות הוא גדול, כן החושך שקודם לו הוא עבה וכפול, ואם כן ככל שהחושך הוא עבה וכפול, ממנו יבין וידע האדם שעומד הוא לפני גילוי גדול האמור להעלותו מעלה מעלה.

וכאן יש לנו להתעודד דוקא מאריכות הגלות, דהנה אם נצרך אלפיים שנות גלות לבניית כלים לאמונה, אלפיים שנות סבל ושואה שמד והרג ונסיונות לאין סוף, דורות על דורות, כמה אם כן יש לנו לצפות לנס הגדול העומד לחול על אותם כלים, אם בשביל גאולת מצרים הוצרכו כמה עשרות שנות זיכוך, וכן קודם בית שני הוצרכו שבעים שנה של גלות, היום שנצרכים מאתנו קרוב לאלפיים שנות גלות, כמה בשורה יש לנו בזה שעומד לחול על אותה בניה ניסים שלא שיערום הראשונים כלל, וכמבואר בנביאים ובמדרשים גילויי העתיד, שלא יזכרו ניסי מצרים לרוב הניסים שיהיו אז, וכנאמר (ירמיה טז, יד): ''ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שם וגו'''.

וזאת עלינו לדעת, אנו עתה בגלות בונים את הבנין לקראת תיקון עולם במלכות ש-די, ולמה הדבר דומה? עומלים וטורחים פועלים על בניית בנין מפואר, את הזרמת אור החשמל מזרימה חברת חשמל בסוף הבניה, בינתיים עובדים בחושך, כי גם אור היום אינו מספיק לעבודות שבפנים הבנין, אם כן עצם הבניה היא בחושך ואז בונים ובונים, ואחר כך יזריח אור גדול במבנה מפואר זה. כן הוא עתה, אנו בונים בחושך הגלות את הבנין, וכשנשלימו יזריח הקב''ה אור חדש על ציון ונזכה כולנו מהרה לאורו.

והענין הוא גם בפרטות כל אחד כפי עמלו וטורחו בבנין להיות לו בו חדר מפואר, כן התאורה שתזרח עליו לעתיד תהא בהתאם לבנין שעמל עליו, שהרי תאורה למחסן אינה כתאורה לווילה וכדומה, כפי מה שבנה האדם וטרח כן יזרח אור ה' על בניינו.

כן יהיה בגאולה העתידה במהרה בימינו, הזכיה הרוחנית תהיה כפי ההשתדלות והעבודה שעבד ויגע ועמל כל אחד על אמונתו - עולם הבא נקנה ביסורים, אימתי בונה האדם את עולם הבא שלו? הלא רק מתקופת מצביו הקשים כפי שהתמודד ונלחם לבטל רצונו מפני רצון קונו, עתה בזמן הגלות כשהחושך יכסה ארץ.

יא. אמונה - המודד למדרגות בני האדם

להאמור לעיל שככל שהאור העומד להגלות הוא גדול ביותר, כן נסיון האמונה שקודם לו מסובך ביותר, ולכך הדקדוק הוא גדול אצל בני האדם, כי כל אחד כפי אמונתו כן יזכה לשכר לנצח, וכשבאים לקבוע שכר נצחי, יש לדקדק בדקדוק גדול, ואף אצל הצדיקים - ה' צדיק יבחן - לבוחנם בבחינות כחוט השערה, וכפי נצחונם כן יהא שכרם לעתיד בהתגלות אורו ית' עליהם. וכמובא בגמרא (סוטה מח), מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא? קטנות אמנה שהיתה בהם. והוא פלא - מצד אחד מדובר ב''צדיקים'', ומאידך ''קטני אמונה''?

אלא כמבואר, אפשר במחשבה לבד כבר להרוס אל ה' ולהמצא כלי ריק לפניו, חס וחלילה, וגם צדיק גמור יתכן והרבה פעמים, כשמופתע הוא באיזה נסיון מפתיע המעורר אצלו זעם וקצף, מקפיד הוא על זולתו או על בני ביתו, ובמחשבה שכזו פגם באמונתו. ואפילו מדאגה על ענייני העולם יש בה חוסר אמונה, וכמו שכן מביאה הגמרא שם (סוטה מח) דוגמא לקטנות אמונה: וכהא דאמר רבי אלעזר: ''מי שיש לו פת בסלו היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה''.

וכמה שיותר מאמין האדם, כך יותר במהרה מסכים הוא עם גזירת שמים, ומה שפחות, משהה את מחשבתו הקוצפת וזועמת על הנהגת ה'. ונסביר יותר דברינו בקטע דלהלן.

יב. מדריגות האמונה נקבעים כפי פער הזמן בין המכה להתאוששות ממנה

המאמין השלם אינו נותן שהות לפגם אמונה לשכון בתוכו, ומצליח תיכף סמוך לנסיון להדוף את הזעם והקצף, ולהתרצות לרצון ה' באשר נוהג עמו. הפחות מאמין נרגע לאחר דקות מספר, והפחות מאמין נרגע לאחר יותר זמן, וכן על זה הדרך. וזה בעצם כלי המודד לאמונתו של האדם - שמצליח כמה שיותר קרוב לנסיון להדוף את מחשבות המינות והמרד המתעוררות בקרבו, ולהיות בר לבב ושבע רצון בהנהגת ה', ומה שפחות להשהות בקרבו את הזעם והקפידה, וככל שמצליח להדוף את התקצפותו ומרדו מה שיותר סמוך לנסיון, הרי הוא במדרגה גבוהה יותר באמונה.

והרי כל יהודי מאמין בסופו של דבר מתרצה ומקבל את הנהגת ה', אולם זה שאמונתו שטחית מקבל זאת רק לאחר שכבר נרגע והתאושש מהמכה שניחתה עליו לאחר כמה ימים או שבועות או חדשים או יותר, אזי, כיון שסוף סוף מאמין הוא וכבר עבר זמן רב מהנסיון, רק אז יש לו את הכח בנפשו לומר ''כפרת עוונות'', ''הכל מאת ה''', אולם לא עצר כח בנפשו לומר זאת ולהאמין כך כשהיה בסמוך לצרה, וככל שיסמיך האדם את הסכמתו לגזירת שמים למכתו, מושלם הוא יותר באמונה. (והארכנו בזה לעיל פרשת ''חיי שרה'' מאמר ט')

יג. בק''ו מדור המדבר יש לנו ללמוד כמה עלינו לחדש את ההכרה באמונה כל פעם מחדש

אומר היה הגה''צ רבי יחזקאל לוינשטיין:

...אולם אם חי האדם את חיי האמונה ללא עמל בכיוון חידוש ההכרה, נשאר עם הכרות הילדות, וכך יכולים לעבור עליו עשרות שנים בקיום מצוות, אולם הכרת לבו לא תשתנה, והוא כאילו עומד מן הצד ואינו מתעלה על ידי עבודתו.

וכאן עלינו לשאת קל וחומר, אם לצורך נס יציאת מצרים - קריעת ים סוף, נדרש מבני ישראל מיצוי אמונה באופן כה נעלה - עד כדי שיגיעו המים לצווארם, אנו שעומדים לקראת אור הגדול של הגאולה שנס מצרים לא ייזכר לעומתו, על אחת כמה וכמה שאנו נדרש למצות את אמונתנו עד כדי מסירות נפש יותר ממים עד הצוואר. שהרי אנו בשער החמישים של הטומאה כמבואר ב''אור החיים'' הק' (שמות ג, ח,) - איכות טומאה שלא היה כמותה, ועמה אנו צריכים להתמודד טרם התגלות אור הגדול של הגאולה, וביותר יש לנו לדאוג ממדרגות האמונה שאנו אוחזים בהם, כי כפי מדרגתנו עתה באמונה כן נזכה לעתיד.

יד. אמונה - המודד לגמול המעותד לבני אדם

ה''חפץ חיים'' בספרו (מחנה ישראל פ''ג) אומר, שבעצם כל מדרגתו של האדם לעתיד לבוא - כפי מדרגת אמונתו שהיתה לו בארועי העולם שעברו עליו. ואלו דבריו:

''עוד צריך האדם לידע, שעיקר הטובה השלימה העתידה בימי הגאולה, יהיה מגיע לכל אחד כפי גדר האמונה וההתחזקות שהיו לו בהקב''ה בעת הגלות. שאם רפה ידו, אז, חס וחלילה, מתבזבז על ידי זה שולחנו לעתיד לבוא, ואם היתה אמונתו שלימה בה' והתבונן תמיד לטובה, תתרומם עבור זה מדרגתו מאד מאד לעתיד לבוא, ויהא שולחנו שלם מכל טוב''.

בדבריו הנראים כפשוטים של ה''חפץ חיים'', טמון עומק רב. שהרי כתב הרמח''ל, שלעתיד עיקר האושר והשמחה ושלימות הבריאה, תהא בכך שיתגלה סוד ''היחוד השלם'' - שיתגלה יחודו יתברך אשר אין עוד מלבדו כלל.

ואם כן, כמה שיותר צעד האדם לכיוון תכלית זו בזמן חושך הגלות, הרי שבכך הכין והכשיר עצמו לקראת האור הגדול שיתגלה, שזו כל תכלית הבריאה מבריאת העולם עד תיקון עולם במלכות שדי - שיתגלה יחודו ללא מסכים, אלא בברירות שלא היתה כמוה, וידעו כולם אשר אין עוד מלבדו. וכל תכלית התורה והמצוות, הכל כהכנה לקראת שלימות התיקון שיתגלה אורו יתברך, אלא שלעתיד לבוא כבר יתגלה יחודו ללא בחירה וחפץ, שהרי את רוח הטומאה יעביר הקב''ה מן הארץ, וכל הגבורה והנצחון זה עתה בעידן חושך והסתר פנים לגלות את יחודו, וזה בעצם מה שיגרום לתיקון העולם בהתגלות יחודו - בזה שאנו נשבר את קליפות הכפירה, ונגלה מתוך ההסתר את יחודו יתברך, שזה מה שיביא את העולם לתיקונו.

ולכן, כל מי שהשתתף יותר במהלך תיקון זה לגלות את יחודו יתברך מתוך החושך, שותף הוא באחוזים גבוהים יותר בתיקון השלימות, זמן התגלות היחוד. וככל שעבר על האדם יותר חשכות והסתר פנים, ועם כל זה הצליח להתגבר ולגלות מתוך החושך שבעצם אורו יתברך טמון בפנים, והוא מאחורי הכל, ואין עוד מלבדו כפשוטו ממש, ושכל מקרי העולם אינם מציאות בפני עצמם כלל, הכל דמיון ואחיזת עינים, ובעצם אין עוד מלבדו כלל וכלל, הרי שבכך חלק שותפתו בגילוי זה גדול יותר, אזי אכן אמת זו תתגלה לעתיד לבוא, וזה יהא שכרנו חלף עבודתנו כאן בעידן חושך - לשבר את קליפת המינות האוחזת עיני בני האדם לראות את העולם כמקרי וטבעי, ולהתייחס לסיבות ולא לסיבת כל הסיבות. וכל ישראל מאמינים בני מאמינים, וכולם שותפים בשבירת קליפה זו מפני האמונה שבהם, אולם אין המדרגות שוות - יש אחד שמתאושש לאמונה רק לאחר זמן, ויש תיכף ומיד בסמוך לנסיון, ויש מדרגות רבות בין בני האדם בזה, וכל אחד לפי מדרגתו כן שותף הוא בשלימות התיקון לעתיד, לכך כל אחד אכן יזכה לעתיד כפי חלק שותפותו בשכר הגדול שיתגלה למאמינים בו. ולא דומה שכרו ועונגו של המאמין השלם, שנטל חלק גדול בשלימות התיקון לעתיד, שהוא גילוי יחודו יתברך, למאמין פחות, שנטל חלק קטן בשותפות תיקון העולם לעתיד.

ואומר היה הגאון הצדיק המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ''ל:

וביותר עלינו להתחזק באמונה בימים אלו, שהרי אנו עומדים ומצפים לביאת הגואל במהרה, ועלינו לדעת ולהבין אילו הם הדברים העיקריים שמלך המשיח יתבע וידרוש מאתנו, ונראה זאת בכתובים (ישעיה יא, ג-ה): ''והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזניו יוכיח... והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו'', ומפורש שתביעתו תהא יראה ואמונה. ועל אף שיש מצוות רבות, מכל מקום, עיקר תביעתו תהיה אמונה וכו'. ומעתה, מי שמצפה באמת למלך המשיח, ורוצה להתקרב אליו יתברך, הרי צריך להשתדל ולהתדבק בדרכיו, ואם כן, כמה פשוט חובת חיזוק האמונה בימים אלו.

טו. בואו ונהיה סוחרים ממולחים!

פרוטה לפרוטה מצטרפת. בכל ארוע קטן המקומם ומעורר מרדנות, נתאזר באמונה, שהיא בעצם כוחו ואזורו של משיח צדקנו, וכנאמר (ישעיה יא, ה): ''והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו'', הנאמר על משיח צדקנו, אם כן אנו באמונתנו מחזקים כוחו של משיח, שכידוע כח המנהיג הוא מהעם, כמובא בחז''ל גבי משה: ''לך רד כי שיחת עמך'' - ודרשו: לך רד מגדולתך, לפי שכל גדולה שנתתי לך לא נתתי לך אלא בשבילם (ברכות לב ע''א). ולבסוף יצטברו לנו הרבה נצחונות על יסורים קטנים שחלפו עלינו ממקרי היום יום, ויסתכמו לחשבון גדול ועצום, והם הם עצמם יהוו את חלק שותפתנו בגאולה העתידה.

טז. חשבון נפש!

הבה נעשה חשבון:

כמה פעמים, מחוסר אמונה, כועסים אנו על חברינו עד כדי עלבון והלבנת פנים, ובאים לנקימה ונטירה חס וחלילה.

כמה פעמים מתבטאים אנו בזעף ובזעם מהתאכזבות מקניית חפץ מסויים שבחנות, חשבנו שהוא לפי דרישתנו, ולבסוף הוברר שאין בגד או חפץ זה מתאים ולא נשאר אלא לתתו מתנה למישהו.

וכמו כן כמה מצוי הוא שאדם קונה משהו במחיר מסויים, ולבסוף מתברר לו שיכל לקנותו בזול יותר במקום אחר, ומאשים הוא את עצמו על מחדלו בבירור נוסף קודם הקניה, או שקונה האדם משהו, ולבסוף רואה הוא משהו דומה אצל חבירו ומצטער על שלא קנה אף הוא את אותו הדבר [וכרגיל הוא, שהדשא של השני תמיד נראה ירוק יותר, בבחינת ''מים גנובים ימתקו'', ואין אדם מרוצה ממה שיש לו]. הלא בדברים מצויים אלו, אם לא נשתמש באמונה פשוטה שהוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, הרי שאיבדנו את עיקר מעיקרי יסודות האמונה, וכמו שהיה מבאר הגאון ר' יחזקאל לוינשטיין זצ''ל, דכמו שברור לכל אחד ה''עשה'' של הקב''ה - שהוא לבדו ברא את עולמו, אתה הוא עד שלא נברא העולם, כמו כן צריך להאמין ב''עושה'', שהוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים ואין אחר מבלתו. ואפילו אם אדם שכח משהו, טעה בכתובת מסויימת והוצרך לחזור שנית למקום המיועד - דברים זוטרים אלו כולם בהשגחה עליונה. ואפילו אם הוצרך לומר לחבירו כמה פרטים, ושכח חלקם, ומתייסר מכך, חייב להאמין שזה רצונו יתברך, וחייב להתבטל למציאות מבלי להרהר ולערער אחר הנהגתו יתברך.

כמה פעמים ממתינים אנו לבעלי מלאכה לבוא לסיים מלאכתם אצלנו, והמה מתמהמהים באונס או בפשיעה, ולפעמים אף יוצאים אנו מרומים ונסחטים על ידי בעלי מלאכה שאינם הגונים, מלבד חוסר הסיפוק מביצוע מלאכתם.

כמה אמונה נדרשת להחזיק מעמד ולא לעקם את הפנים להקב''ה, חס וחלילה. וכאמור, כיון שהנסיונות הללו תכופים, אין האדם פוקח עיניו לשום לבו עליהם, ומזלזל בהם ואינו רואה באמונתו שום פגם, וגם כיון שמצויים הם אצל רוב העולם, ובני אדם - כולל המאמינים - רגילים לזלזל בהם, לכן קשה מאד לעמוד בכל אחד מהם, כי מטבע האדם להמשך אחר הסיבות המקריות, ועבודה גדולה מאד נדרשת להתנתק מראיית העינים ולשעבד את ראיית העינים וייתר החושים לאמונה בכל יכול.

וביותר כמה מצדיק את התמרמרותו כאשר יסוריו פוגעים בתורה ותפילה שלו, וזה בעצם שקר גדול, כי האמת היא שאם הקב''ה קלע אדם למצבים בהם יש לו ביטול תורה ותפילה - כך רצונו ית', שדוקא במצב זה יכנע ויעבוד את ה' כאשר יוכל, שהרי תכלית תורה ומצוות להביא לדביקות בה', וכאן מביאו ה' לזה בדרך יסוריו, להידבק בה', כך שהתכלית בעצם מתבצעת, רק לא בדרך שהאדם חפץ בה, ואם האדם זועם על הנהגה שכזו הרי שזו התמרדות, ולכך הגמרא בברכות (דף ה') מסיקה, שגם יסורים שיש בהם ביטול תורה ותפילה - יסורים של אהבה הם, אחר שסוף סוף מביאים את האדם לתכלית, כי בכך שיאמין שיסוריו מאת ה' ויכנע לה', בזה מביא עצמו על תכליתו לא פחות מאשר בדרך התורה והמצוות, ואם בחר וברר לו ה' יתברך דרך ל''דבקה בו'' בדרך יסוריו, למה יתמרד לחפוץ בדרך אחרת, וכי התחת אלקים אנו לדעת מה טוב בעצם עבורנו, ומה יביאנו יותר מהר לתכליתנו, וכבר ביארנו (לקמן פרשת ''מסעי''-א מאמר פ''ה) שזה סוד כל הגלויות, ואף שיש בהם ביטול תורה ותפילה.

יז. ''מינות משכא'' (ע''ז כ''ז ע''א) המינות מושכת להיגרר אחריה

נתבונן עד כמה המינות מושכת את האדם להיגרר אחריה ואף שאין בה שום היגיון. אדם נצבט על ידי חבירו בלא כוונה, כגון שדחף חבירו שולחן על בשרו וגרם לו כאב צרוב, או דרך מישהו על רגלו בלא כוונה - על אף שיודע בבירור שהיה זה ללא כוונה, מתקצף על זולתו, ובאופן ספונטני מגיב מיד בחומרה, והרבה יותר קל לו להתגבר על כאבו כשהדבר קורה לו מחמת עצמו שבלא כוונה הכאיב לעצמו, כי אין לו את מי להאשים.

הרי לנו לראות, שמטבע האדם להמשך אחר סיבות מקריות לארועים שקרו לו, ואף שהם אינם סיבות שלימות נתלה הוא בהם, ומכך בא הוא לתור ולחפש נאשמים על אף שיודע שאינם אשמים באמת, אבל כיון שיכול לאחוז במשהו, מיד נאחז אף בסיבה קלושה, והעיקר לשייך לסיבה את אשר אירע לו, וזאת כדי לצנן את חום המינות הבוערת, וזהו ''מינות משכא'' - המינות מושכת לאדם להינתק מההשגחה העליונה ולהיגרר אחר הסיבות שיהיו אלו שיהיו.

יח. האוחז באמונה בכל כוחו בדור זה, מובטח הוא שיבוא לקיום כל המצוות כראוי

איתא בגמרא (מכות כד), בא חבקוק והעמידן [את הדור האחרון] על אחת [על זכות מצוה אחת] - ''וצדיק באמונתו יחיה''. חבקוק, כיון שראה ירידת הדור האחרון שלא יצליחו לאחוז בכל המצוות, לכן קיבל בנבואה לומר לנו, שאם נתחזק באמונה, מזה ממילא נבוא לקיום כל המצוות, ובתנאי שנחזיק בה בכל מצב ובכל מקרה.

והאמונה נדרשת להיות מוחשית, כמו שהיה אומר הגה''צ הרב דסלר זצ''ל בשם חמיו ז''ל (מכתב מאליהו ח''א עמ' 177):

יש מסתכל לתוך בית דרך חור המנעול שבדלת, ויראה עט כותבת ולא יראה אדם, וידמה שהעט כותבת בעצמה - כך הוא הכופר, שיחשוב שהטבע פועל בעצמו, אבל כשפותח הדלת יראה את האדם הכותב. כך המאמין יראה שה' יתברך הוא העושה והמסבב את הכל, וכל הסיבות ומעשי בני אדם הם אצלו כמו עט ביד הכותב.

וככל שישתלם האדם באמונה זו כן יושלם שולחנו לעתיד ביותר.

יט. סיכום

לסיכום, כולנו זקוקים לניסים, ניסי זיווגו של אדם או פרנסתו של אדם קשים כקריעת ים סוף, וכן יתר ניסי ה' הפוקדים אותנו מעת לעת, השלכות ניסים אלו יכולים להיות באופן שנתנוסס מהם, ונעלה ונתגדל בהם ועוד ימחלו לנו עוונותינו באמצעותם. ויתכן וניסים אלו יהיו לנו לקטרוג ולנכוי מזכויותינו, הדבר תלוי בנו, באם אנו מכינים כלים לאמונה טרם בא הנס, ובעתות הקיווי והציפוי איננו מאבדים תקוה ונזהרים מלהטיח דברים ואפילו במחשבה חלילה, ומתממים אנו את עצמנו עם ה', הרי שאז כשיחול הנס - יחול על כלים בריאים באמונה, ונס זה ינוסס וירים אותנו למדריגות נפלאות, וכנאמר: ''נתת ליראיך נס להתנוסס''.

---

פרשת שלח ב' - מאמר עד - תורה בקדושה

''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'. למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי''. (ט''ו, ל''ט)

א. שלל המעצורים לשואפי העליה מסתתרים מאחרי יסודות שמירת העינים

''תניא, רבי יוסי אומר: אוי להם לבריות שרואות, ואינן יודעות מה רואות'' (חגיגה י''ב). קינתו של רבי יוסי היא על אותן בריות אשר עינים להם ויראו - אך לא ידעו מה טמון בכוח ראייתם, מה רבה השפעת הראיה, ומה גורלי הוא כוחה.

מעט מעט עוסקים מחנכים בנושא זה של שמירת העינים, אך השטן שקוד על משמרתו - מגביר את הנסיון, ומעמיד מול רצון הטהרה של אדם מישראל את פיתוי הטומאה, האורבים לכל תופס תורה, ומסכנים את קיומו ברוח ובחומר.

מי זה לא יודע כי מאחורי הבעייתיות הנפוצה אצל צורבים צעירים יושבי בית המדרש, מסתתרת הפגיעה ביסודות שמירת העינים, וכי שלל המעצורים המפריעים לשואפי עליה ומבקשיה, אינם מזוהים לפי נסוחם אלא לפי שורשם. ובשורש מסתתרים אותם פגמים, אשר הראיה היא סריסם הנאמן. טוב לכן לתפוס את הנושא בבהירות, להלחם בו ללא כיסויים וללא רמזים, ולדבר בו בדברים ברורים והחלטיים.

שמירת העינים נראית בעיני ההמון כדבר קל ערך, כמידת חסידות. זאת משום שחסרה לו לאדם ההערכה הנכונה על כוח הראיה. אין הוא מודע למציאות זו שחיים ומוות ביד העין, חייו ורוממותו של עצמו, של סביבתו, ושל העם כולו, או השאול והמוות של עצמו של סביבתו ושל עם ישראל כולו.

ב. ''תנה בני לבך לי'', ואם תאמר היאך? ''ועיניך דרכי תצורנה''

הקדוש ברוך הוא רוצה מהאדם את הלב, לב חם, לב מלא אהבה לה', לב מלא יראה מה', לב מלא אהבת תורה. הכל הכל שיהא עמוק בלב. אין הקב''ה מסתפק בחיצוניות בלבד. חז''ל אמרו: ''טוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה''.

ובעצם, לא רק הקב''ה רוצה שניתן לו את הלב. גם אנו רוצים ליתן לו את הלב. מי לא רוצה שיהא לו חשק והרגשת נועם, עריגה וכיסופין בתפילה. מי לא רוצה להתענג על ה' בהרגשות מתוקות וערבות מגדלותו ומרוממותו יתברך. מי לא רוצה להרגיש מתיקות תורתו, שאמנם אינה נראית מעל פני דפי התורה, אולם נמצאת היא גנוזה מתחת דפיה, אשר הלומדה לשמה - מתגלה לו אור הגנוז והנעלם שבתוכה, עד שאי אפשר לו לחיות שעה בלא תורה. ומי אינו רוצה להתנתק כבר מהחומריות המסנוורת וסוחפת לתהום פעורה, שכל המושיט לה אצבע - רוצה היא לבלוע את כולו. כי זאת חייבים לדעת: כח הרע לעולם לא רואה לעצמו כתכלית להתפשר עם האדם, אלא לאבדו לגמרי.

ובכן, נשאלת השאלה: אנו רוצים להתקרב, הקב''ה רוצה שנתקרב - מי המעכב? על כך עונה לנו שלמה המלך ע''ה (משלי כג, כו):

''תנה בני לבך לי - ועיניך דרכי תצורנה''.

מבקש ומתחנן, כביכול, הקב''ה לאדם: בני, תן לי את לבך, תן לי פנימיות, אל תזרוק לי חיצוניות בלבד. ואם תשאלני: כיצד אוכל, רבונו של עולם, ליתן לך את פנימיותי? וכי זה בידי?! הלא כח החומר הודף אותי בזרם נורא של תאוות ורצונות, ואיך אוכל איפוא ליתן לך את הפנימיות, שהיא הלב? על כן עונה הקב''ה: עצה אחת יש לי אליך - ''ועיניך דרכי תצורנה'', תשגיח על העינים שישמרו את דרכי - שרצוני שתלך בהם בלבד, כפשוטו. שהעינים יסתכלו רק על מה שאני מתיר, ושלא יסתכלו במה שאני אוסר, ובכך מובטח אתה שלבך יהא מסור בידך ליתנו לי, להשתעבד לי, ובכך עולמך תראה בחייך.

ג. רבים המה שרחוקים ממודעות סכנת ראיית העין

רבים המה, לא די שרחוקים מלהבין את מעלת ''שמירת העינים'', ושכן כל פנימיות העבודה וטהרתה תלויה בזה, אלא גם רחוקים מהמודעות של הסכנה האורבת בהעדר הזהירות והפיקוח על האיבר שהכל תלוי בו - העין. שהרי, לדאבוננו, אנשים, ורבים מהם בני תורה, יוצאים לרחובה של עיר, וללא יראה ורתת וללא שום מתח ופחד פן ייכשלו במראות אסורות. ולא די שאינם אחראים על עצמם, אלא עוד שולחים את בניהם ובנותיהם, רווקים ורווקות, לסידורים שונים, בין אריות ודובים, בחוסר אחריות משווע.

ד. אומץ לב להלך במקום סכנה - אסון הוא להתדרדרות תהומית

הגאון הצדיק רבי אליהו לאפיאן זצ''ל, התבטא פעם לבחור צעיר שביקש רשותו לילך לאיזו חתונה ולא חשש פן יכשל, וכך אמר לו: אני זקן בן שמונים שנה עם עין אחת בלבד, ומתיירא לצאת לרחוב, ואתה בחור בן עשרים עם שתי עינים בריאות, והולך באומץ למקום סכנה, ובטוח הנך שלא תנזק כלל?!

כמה מאתנו ישנם העושים ''שאלת רב'' האם מותר להם - מסיבה המסויימת להם - לילך לרחובה של עיר? האם סיבה זו מצדיקה להסתבך במעידה רוחנית העלולה לתוקפם?

וכמה המה המתחכמים לעשות מלאכתם על ידי אחרים, שבין כה הולכים ברחובה של עיר, כדי שלא יכשלו הם בעוונות חמורים - אביזרייהו דעריות.

וכמה מועטים המה המוכנים להוציא ממון, למשל בנסיעה במונית דוקא וכדומה, כדי לחוס על נפשם מרדת שחת?

וכמה מועטים מכל אלה שאמנם נזהרים לשמור את עיניהם, ואולי גם מתחכמים בעצות כדי לא להכשל, אולם אם בכל זאת קרה ונכשלו ונתקלו עיניהם בעבירה - וכי מאשימים המה את עצמם בחוסר השתדלות? הלא עוד נחשבים המה כצדיקים בעיניהם, שעשו כל המוטל עליהם, ומאי הוי להו למעבד - ''אונס, רחמנא פטריה'', ונעלם מהם דברי הרשב''ם דאי איכא דרכא אחרינא אף ששומר עיניו - רשע מיקרי על אומץ לבו וחוסר מוראו מליכנס לעבירה.

וכמה הם המבינים את ההכרח להתפלל קודם יציאתם לרחוב, תפילה מעומקא דליבא, שיצילם הקב''ה מחטא הראיה, וכי לא היינו מתפללים טרם צאתנו מהבית לוּ היו פצצות ברחוב במצב מלחמה? אם כן, על הפצצות הרוחניות המסובבות את הנשמה, על אחת כמה וכמה שיש לזעוק!!!

אסון גדול הוא שנחת עלינו בכך שאיננו מודאגים ואיננו יראים מהאוייב הגדול המשתולל ברחובות - ''יצרא דעריות''. מה תקוה לאדם לנצח את אוייבו כשאינו יודע ששונאו ואוייבו אורב לו רגע רגע להפילו לבאר שחת? הלא ביציאה לרחוב המלא מכשולים - כמה יראת שמים נשחתת ביציאה זו! כמה קדושת לימוד תורה נשחקת ביציאה שכזו! כמה תצטרך שוב לעמול להחזיר לעצמך אותה היראה וקדושה שהיתה לך קודם לכן.

ה. המעלה או מוריד את ההתלהבות והרגש בעבודת ה', היא ראיית העין

יכול לבדוק זאת כל בחור או אברך או בעל הבית - לאחר שלמד היטב במסירות, שעות על שעות, וספג לנשמתו תורה ויראה, ויצא יציאה אחת לרחובה של עיר ללא השגחה על עצמו - הנשאר לו משהו מכל מה שרכש?! כמובן שחלילה, שום דבר של קדושה או מצוה אינו הולך לאיבוד, אבל מכל מקום, כל עמלו מוקפא, שאינו יכול להאיר בנשמתו ולהלהיבה ליראת שמים טהורה, כי תיכף מרגיש קרירות גדולה מכל חום הקדושה שהיה לו קודם לכן.

ולכן אין פלא שמעטים המה אשר תוכם כברם, המלאים ביראת ה' בפנימיות לבבם. כמה המה המתרפקים על ה' בכוונת התפילה ובאהבת ה', ואילו השאר - ''יעלו שמים'' - עוסקים בתורה ומתפללים, ''ירדו תהומות'' - ביני לביני ירידות נוראות, ויתכן והאדם יהא במצב של כף קלע כזה כמעט בכל יום - נזרק מעלה מטה, וחוזר חלילה.

ו. אין היום מושג קיצוניות בשמירת העינים, השמירה שהיתה נקראת פעם קיצוניות - היום הינה הכרחית ונורמלית

הצליח מאד היצר להחדיר בנו היטב היטב שזו קיצוניות או פנאטיות, כהיום בדור פרוץ שכזה, לילך בעינים מורדות לארץ, או כשמזדמנת שיחה עם אשה, ובפרט שאינה לובשת לבוש תואם את ההלכה, לא להביט בה, וכמו-כן לקצר בשיחה עמה ככל האפשר. למה לא לחוס על הנשמה שנשחקת כל רגע נוסף של הסתכלות או דיבור, שחיקה - שמי יודע אם יהא אפשר לתקנה.

ואדרבא, דוקא היום שהדור פרוץ בענייני צניעות, אין זו קיצוניות להיות קיצוני, הקיצוניות היום הינה הכרחית ונורמלית, אין בה שום חסידות, כי מי שיתפשר בענין זה הרי בודאי שיפול, ואדרבא, בדורות קודמים היה מקום לפיתוי היצר לחשוב שהנהגה כזו קיצונית היא לפי שהיתה הנהגתם בצניעות ובבושה, והנה עולם הפוך! אז היטיבו להבין שזו סכנה להרים את העין, והיום רואים זאת קיצוניות?!

ז. פגם העינים פעמים שנובע מגאוה

ועל פי זה פירשנו הפסוק (איוב כב, כט): ''ושח עינים יושיע'', דהיינו בהכרח כדי לשמור האדם את עיניו, חייב להיות עניו המכונה ''שח עינים'' המסמל ענווה שעיניו למטה לארץ, והטעם דהגאה בוש להוריד עיניו כשמדבר עם אשה כדי שלא להראות שהינו מתפעל ובא לידי הרהור מראייתה, ולכן נאמר ''ושח עינים'' שיש לו ב' משמעויות, משמעות של ענווה ומשמעות של שמירת העינים, שתלויים המה זה בזה כמבואר - אותו יושיע הקב''ה מכל צרה.

ח. ההטעיה היום היא להדר במצוות שונות ורק להתפשר בעיקר, למשל - העין

ועד כמה הצליחה עורמתו של היצר, זאת ניתן לראות בחוש למשל בנושא זה של הקדושה, הנה הניח לנו היצר להתקדם בכל הלוקסוס בהרבה מן המצוות. היום ישנם הידורי מצוות שלא נשמעו מעולם, הכשרים מעולים ביותר, חומרות יתרות מתקבלות באהבה - וכל המרבה הרי זה משובח, ואילו בנושא הקדושה בכלל הצליח ללכדנו להתפשר עמו בבגדים ובכיסוי ראש מפושרים, שאולי בדוחק מספקים את המינימום של ההלכה. ואף כאלה האסורים לכל הדעות של פוסקי זמנינו, שהכריזו עליהם שהינם אסורות כגון סוגי פיאות למיניהם, ובהחלט זו ההטעיה של כח הרע לתת לנו לבוא על סיפוקינו הרוחני בהידור מצוות על מנת להתפשר בעיקר, והמדובר גם בכאלה שבדרך כלל חוששים לחומרא, והנה בכאן תמצאם נדחקים ב''כח דהיתרא עדיף'', לחפש ולמצוא את ההיתר, בו בזמן שלעומת המתירים ישנם אוסרים, ובכל יתר הנושאים חוששים הם לאוסרים מבלי הרבה להרהר, וכשהדבר נוגע לקדושה וצניעות - כאן נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה, כאן נפלו גיבורים במלחמתה של תורה, להתפשר עם יצרא דעריות. וקצרתי במקום שהיה להאריך, ובנושא שלנו הוא העין. מכאן נבין בינה, שכאן נמצאת המלכודת על הרוחניות שלנו, כי ידע יצרנו שלא יהא שום ערך לכל החומרות באם נקל באביזרייהו דעריות.

ט. הקדושה - אות ומופת לקדושת תורתנו הקדושה

סיפר המשגיח ר' ירוחם זצ''ל: פעם אחת עמדתי ליד חלון ביתי וראיתי את בנין הגמנסיא ממול ביתי, לאותו בנין נכנסים תערובת של בנים ובנות ולומדים לימודיהם שם, חשבתי לעצמי הלא כאן באוניברסיטה באים המה ללמוד, הם אינם משחקים שם, לומדים המה לימודים קשים ומסובכים, ואף עוברים מבחנים קשים, מוציאים תוארים והשתלמויות למיניהם, והיאך לא מטריד אותם בלימודם תערובת זו של בנים ובנות, והלא בבית מדרשנו אם תיכנס אשה אחת הלא כבר תטריד את כל לומדי בית המדרש ולא יוכלו ללמוד כלל. והתשובה, הם עוסקים בענייני חול וטומאה, ולכן טומאתם אינה חוצצת ומפריעה להם, דמין במינו אינו חוצץ, אולם אנו עוסקים בתורה הקדושה והקדושה אינה סובלת טומאה, לכך בודאי שיפריע לנו טומאה כל שהיא, ואמר המשגיח: שהוא אות ומופת לקדושת תורתנו הקדושה.

שאלות ותשובות בנושא ''שמירת העינים''

ל''אור'' המצב בימינו, לדאבוננו, כשהרחובות מתמלאים בלבושי שחץ, לבושי פריצות, חוסר בושה משווע בהנהגה ובדיבור - הזמן גרמא להצטייד בכוחות עילאיים לשם התמודדות נגד כח הרע השוטף כל המהלך ברחובה של עיר בקצת היסח הדעת משמירה עצמית מוגברת, שהרי בכך מסכן את יציבותו הרוחנית, ולא מעטים המה שנבצר מהם לעמוד בזרם שטף מים רבים, ומטבע האדם, כשקשה לו להתמודד ואינו רוצה לראות את עצמו כ''מנוצח'' - מעלה זכויות שונות על עצמו, ונמנה כמה מהן, והאם יש בהן צדק של לימוד זכות או לא:

א. האם בכלל ישנה תביעה בימינו להתגבר על עוצמה כל כך מוגברת של נסיונות תכופים ותקיפים כאלו, כי הרגשתי - שהדבר הוא מעל היכולת ולא נראית תקנה לבעיה זו?

ב. ניסיתי לא פעם ולא פעמיים להתגבר, והמעידות היו תכופות, ויודע אני מראש שאפול שוב, ואם כן, בשביל מה להתחיל כשיודע אני שנצחון זה לא יחזיק מעמד?

ג. אולי בדור שכזה מתחשבים יותר בשמים ומקילים בחומר עוון זה של פגם העינים, כי הרי אין הקב''ה בא בטרוניא עם בריותיו?!

ד. האם לא די שברוך ה' אני שומר עצמי ממעשים רעים ומכוערים, ומשתדל לא להכשל בפועל במעשה עבירה, אזי למה צריך להיות מושלם כל כך גם בנושא הראיה?

ה. אני רואה רבים וטובים, ואפשר לומר אנשים שומרי מצוות ומדקדקים בהרבה פרטים, ואילו בפרט זה לא נזהרים דיו. האם אין זו ראיה לטענותי הקודמות?

ו. גם אם אני נכשל - למה שהעוון יהא עלי? הלא העוון ייזרק ויושלך על אותן מחטיאות הרבים בלבושן הפרוץ, ואילו אני... אונס רחמנא פטריה?!

ז. איזה דרכים ישנם כדי להתגבר על יצר נורא זה. וכי יש עם מי לדבר בכלל על נושא זה, או יש למישהו עצה בשביל זה?

ח. גם אם בימים כסדרם אפשר עוד איכשהו להתחמק ממכשולות, אבל הרי לא מעטים הם המקרים שלא שייך להמלט מעוון זה, כשמחות במשפחה, כפגישות משפחתיות, ולפעמים מבני הבית עצמם אי אפשר להמלט, או יציאות דחופות לרחובה של עיר לצורך סידורים שונים וכדומה, ואם כן, במה אוכל להמריץ עצמי להשתלם בדבר שלא תתכן בו השלימות בשום אופן?

ט. גם אם ישנה תשובה לכל השאלות הקודמות, אולם מה אעשה ועבודתי עם אנשים חילוניים, ומסביבי, מאחורי ומלפני נסיונות רבים, וכיצד ואיך אוכל להתמודד עמהם, וכמו כן, מה אעשה שמקום מגורי בין אנשים חילוניים ואין פסע ללא פשע?

י. עד כמה חובת המסירות על חיוב ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם''?

יא. כיצד להתמודד עם ההרהורים ומחשבות זרות - תוצאות הראיה - הטורדות ומציקות, ובפרט בשעת תורה ותפילה?

יב. מאיזה גיל יש לחנך את הקטנים לשמירת העינים?

בעזרת ה', נשתדל לענות על אחת אחת משאלות הנ''ל, ולעזור לעצמנו ולאחרים להחלץ מבעיות הכאובות שהזכרנו לעיל.

תשובה לשאלה א', האם בימינו ישנה בכלל תביעה להתגבר על נסיונות תכופים ותקיפים שאנו מוקפים בהם, כי, לפי הנראה, זה מעל יכולת אנוש

ובכן, הראיה הפשוטה שבהחלט כן ישנה תביעה על כך, שהרי עובדה שרבים כן מצליחים, ואין המדובר ביחידים רבים, אלא אפילו בעדות וקהילות רבות שלקחו לעצמם לשמור ולגדור את עצמם מראיות אסורות, ואכן מצליחים.

ובכלל, טעות לחשוב שאיזושהי מצוה מהתורה בוטלה מפאת הנסיבות השונות בתקופות מסויימות, שהרי מעיקרי הדת - שהתורה לא השתנתה ולא תשתנה לעד ולעולמי עולמים. וענין שמירת העינים הינו הלכה ולא חומרה וחסידות. והדברים מבוארים ברמב''ם בהלכות איסורי ביאה (פרק כא הלכה ב): ''אסור לאדם לקרוץ ברגליו או בידיו, או לרמוז לאחת מן העריות, או לשחוק עמה, או להקל ראשו, ואפילו להריח בשמים שעליה, או להביט ביופיה אסור, ומכין למתכווין לדבר זה מכת מרדות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכווין להנות - כמי שנסתכל במקום התורף''.

ועוד שם בהלכה כ''א: ''אסור להסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. אפילו להסתכל בבגדי צבע של אשה שהוא מכירה אסור, שלא יבוא לידי הרהור''.

ועוד ברמב''ם הלכות תשובה (פ''ב ה''ד): ''המסתכל בעריות ומעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר: וכי בעלתי או קרבתי אצלה?! והוא אינו יודע שראיית העינים עוון גדול הגורם לגופן של עריות, שנאמר: ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם''''.

וכן הסמ''ג (ל''ת קכו), טור, שולחן ערוך אבן העזר (סימן כא), מביאים דברי הרמב''ם להלכה, וכן הסמ''ק (מצוה לג) מונה אותה במנין תרי''ג מצוות, וכן מובא ב''חרדים''. ורבנו יונה כותב: אסור להסתכל באשת איש מהתורה, ובפנויה מדברי קבלה, ולהרהר אסור מהתורה אפילו בפנויה.

וכלל גדול בידינו: לא כל דבר שנראה כהר, ומעל היכולת כן הוא כפי האמת. הדבר לא רק בענייני דת ומצוה, אלא בכל מילי דעלמא.

נתבונן:

כמה בעלי מקצוע שדחפו את עצמם בלית ברירה להשתלם במקצוע מסויים, אף שהיה אותו מקצוע נראה להם רחוק מתכונתם, אלא שהחליטו בכל זאת לנסות ולהתעקש, ואכן הצליחו.

ואם דיברנו בבעלי מקצוע - שאין דבר העומד בפני הרצון, ולאחר התעקשות השיגו שלימות אף שלא נצטוו עליה - על אחת כמה וכמה בדבר רוחני, ובפרט בענין הקדושה שכל גופי תורה תלויים בו, כמו שנבאר לקמן, בעז''ה, שודאי הסייעתא דשמיא בזה תביא להצלחה וגבורה אחר שנצטווינו עליה. דאם לא כן, היאך יתכן שנצטווה בדבר שהוא למעלה מיכולתנו ושההצלחה בו לא תתכן?!

ובאמת זו הסיבה שלעתיד לבוא נדמה יצר הרע לצדיקים כהר, לפי שבאמת בכך היה כח הפיתוי שלהם בהתדמותו להם כהר. ומשמעות ''הר'' היינו, מה לכם להתחיל בעבודה זו, הרי היא למעלה מיכולתכם.

והכיצד נוכל, באמת, להתעלם ממציאות ה''הר'' הגדול הזה - נסיון מראות אסורות - נבאר זאת בהמשך, בעזרת ה'.

תשובה לשאלה שניה: נסיתי לא במעט להתגבר, ומאחר והמעידות היו תכופות, לא נראה טעם להתחיל כל פעם מחדש

על כך יש להשיב תשובה אמיתית, שאולי נראית מחודשת:

המבוקש מהאדם הוא כלל לא לנצח, אלא להלחם. לנצחונות דרושה סייעתא דשמיא מיוחדת הניתנת לבסוף, כשמן השמים מחליטים. אבל כדי שיחליטו מן השמים ליתן לך את מתנת הנצחון, דורשים ממך את מאמץ הלחימה. גלוי וידוע לפניו יתברך שהמעידות תהיינה תכופות, ובפרט בנסיונות של עכשיו. ואם כן, נתבונן, האם הקב''ה דורש מאתנו כל פעם לנצח?! הרי זה בלתי אפשרי. וכי יתכן שיוכל מישהו לומר על עצמו שלא נכשל מעולם?! יכול מישהו לומר שלא עברו עליו ירידות ונפילות רבות, ולו יהא זה גם אדם גדול, הלא על זה כבר התאונן הגאון ר' יצחק הוטנר בעל ה''פחד יצחק'' באומרו: כותבים על גדולי ישראל השגותיהם, מעלותיהם, מדרגותיהם, מופתיהם, אבל מדוע מתעלמים מלכתוב את דרך עלייתם שהיתה רצופת קשיים ונסיונות לרוב, הלא זה עיקר הלימוד שיש ללמוד מתולדות ה''חפץ חיים'', ה''בן איש חי'', ה''חזון איש'', וכן כל גדולי ישראל.

על אחת כמה וכמה אנו, בירידת הדורות, תשושי הכח, מחוסרי יציבות, ומאידך נוסף עלינו רבוי הנסיונות לאין שעור בכמות ובאיכות, הכיצד יתכן שנדרש מאתנו תמיד לנצח מבלי למעוד? הרי זה שקר גדול לומר כך. וחייבים אנו לומר, שהמבוקש מאתנו - להלחם ולהתחיל כל פעם מחדש בגדרים ובעצות מחודשות, וגם אם נפלנו כמה פעמים באותו יום ובאותה שעה - להתחיל כל פעם מחדש, ובזה אנו עושים את המוטל עלינו. פשוט לא לנטוש את מערכת המלחמה. עם הפציעות, עם הכאבים, לחבוש אותם חבישה זמנית, וכחייל נאמן לקום בשארית הכח להתחלה חדשה.

היש הצטיינות גדולה מזו בפרט בימינו?! היש שעשועים גדולים להשם יתברך מאשר לראות תשושי כח, חסרי עצה, דור יתום המתמודד במעט ידיעתו, במעט כוחו, על מה שכן כבר אפשר להתמודד?!

וברור הוא, שאם אתה אכן עושה את המוטל עליך, והוא להתחיל כל פעם מחדש - הרי שאהוב אתה למעלה ולמטה. כי מה אכפת לך מהירידות והמעידות שעברת, הלא בין כה המה בלתי נמנעות, וכן דרך הגדילה - מנפילות וקימות. את כל הנפילות אפשר בסוף לתקן. חרטה על העבר, תשובה וודוי, מתקנים הכל. העיקר שלא ליטוש את כלי המערכה ולהרים ידים כשבוי ונכנע לאוייב.

עוד היה אומר ר' יצחק הוטנר זצ''ל: ''שבע יפול צדיק וקם'' - אנשים חושבים שכאן בא הכתוב להשמיענו מעלת הצדיק בזה שנופל וקם, ולא מבינים שכאן בא לומר לנו מהות דרך גדילת הצדיק, שהיא רק דרך שבע יפול וקם, שדרך הנפילות והקימות צומח צדיק, וזהו התנאי לצמיחת הצדיק.

אם כן, מה בכך שהתחלת כמה פעמים ולא הצלחת. תמנה את ההצלחות, לא את הכשלונות. שים לב על מה שכן הצלחת לקום ולנצח.

ושמעתי מאחד גדולי המשגיחים כאן בירושלים סיפור נפלא על כך.

אחד בא לסטייפלר זצוק''ל ואמר לו: רבנו, אני נכשל הרבה. שאלהו הרב: האם גם אתה מנצח? ענהו אותו אחד: אבל אני נכשל הרבה. שאלהו שוב הרב: אבל לפעמים אתה כן מנצח? ענה לו שוב: רבי, אולם הכשלונות רבים המה. שאלהו שוב הרב: בכל זאת, תענה לי אם לפעמים אתה כן מנצח? או אז הבין התלמיד כבר את שאלת הרב וענהו: אמת, לפעמים לפעמים אני מנצח. אמר לו הסטייפלר: ובכן, לך בכוחך זה, לך בנצחונות אלו המועטים, עליהם תשים לבך, מהם תשאב כח ועידוד ותמשיך הלאה.

כלל גדול בידינו: אין הקב''ה בא בטרוניא עם בריותיו. ואם הדברים אמורים על ההשתדלויות שחייב אדם למצוא גדרים וסייגים כדי להמלט מהרע, ועם כל זה - כל אשר בכוחך לעשות - עשה, על אחת כמה וכמה שהדברים אמורים לגבי הנצחונות, שאין הקב''ה בא בטרוניא לאדם שעשה את השתדלויותיו ולבסוף נכשל.

והגם שבודאי צריך תשובה על מה שנכשל אדם אף שהשתדל בכל כוחו, וזאת משום שברור שיש לו אשמה במה שנכשל וזה מסיבת מחדליו הקודמים, אולם עתה שנתן על לבו להיזהר ולשוב, אין הקב''ה בא בטרוניא עליו אחר שמשתדל הוא להחלץ ממצבו.

וראיתי במכתב מהגאון הקדוש הסטייפלר זצוק''ל, שעצם ההתגברות והקימה מהנפילה, הוא התיקון הגדול ביותר, והוא גופא הנצחון.

ונראה עד כמה שזה אמת, בהקדים דבריו המפורסמים של הבעל שם טוב זצוק''ל, שהיצר, שמפתה לעבירה, אין כוונתו להסתפק בעבירה עצמה, אלא בעצבות וחלישות הרוח שתצמח לאחר מכן.

הבה נתבונן למי נכון לקרוא ''סוחר מוצלח'': לזה שעובד קשה וגם מרוויח הרבה? הרי סוף-סוף עובד הרבה; לזה שעובד הרבה ומרוויח קצת? בודאי סוחר לא יוצלח הוא; אלא מה הוא סוחר מוצלח? הלא זה שעובד קצת ומרוויח הרבה.

וזה חשבון פשוט של אותו סוחר - יצר הרע. הוא אומר: מה יצא לי מהעבירה שיעבור האדם, מה אני אפסיד בזה כל כך? הלא סוף-סוף יעשה תשובה בסוף ואולי גם יהפך לו לזכות, נמצא שאני עובד קשה ומרוויח קצת ואולי גם מפסיד. לכן מטרתו כסוחר מוצלח - להחטיא בחטא אחד, ולגרום לחלישות דעת מביכה ומסבכת כתוצאה מאותו חטא. וכאן תהא מפלת האדם, בראותו: השתדלתי, למדתי מוסר, התפללתי, צמתי, זעקתי, נתתי צדקה, עשיתי כל מיני סגולות, ובכל זאת נכשלתי בחטא שלא צפיתי לו, היש תקוה לאחד כמוני?! איזו השתדלות אני יכול לעשות יותר ממה שעשיתי ובכל זאת נכשלתי. עשיתי את המקסימום. אם כן, אין טעם הגיוני לחזור שוב על אותה השתדלות כשהיא נבחנה ככושלת.

ומי שהוא ''חסיד'' יכול גם להסיק מכך מסקנא שאין הקב''ה חפץ בי, והראיה שאינו מסייעני, וחושב עצמו ליודע דעת עליון מבלי לשמוע בת קול כאלישע בן אבויה.

ובאמת, כמה כח דרוש לאותו עובד ומשתדל לחזור למצבו הקודם, כמה נאמנות דרושה מאותו אדם לבוראו להיות שוב נכנע ומשתדל מחדש. ולאחד שכזה יש להשיב:

אין שום התגברות שהולכת לחינם. כל השתדלות ומאמץ פועלים פעולתם קדימה. ולכן, טעות לך להבין שמעתה מבקשים ממך יותר ממה שעשית קודם. זה אינו בהכרח כלל. הדרוש ממך הוא פשוט לחזור על אותו מאמץ והשתדלות שעשית בעבר, ולא ליפול ולחדול ממנו, וזהו הנצחון!

לסיכום - הנך רק צועד קדימה. אם מן השמים מבינים שעדיין מגיע לך להיות סובל ונטרד בסבל העליות והירידות לצורך התועליות שיש מהם (כמו שביארנו לקמן בפרשת ''בלק'' מאמר פ), אם כן, לא בהכרח שמבקשים ממך לעשות יותר מכוחך, אלא פשוט להסתבלן בעוד כמה פעמים של נפילות וקימות, ואם כן, אתה רק צועד קדימה בכל קימה נוספת לאחר נפילה, ועצם זה שאתה מגלה נאמנות לבוראך, שאינך חדל מלחזור אליו פעם נוספת, זה עצמו מראה על שהנך בוש ממנו מתוך אמונה שמלוא כל הארץ כבודו.

וכאן נבחנת האמונה והנאמנות של האדם, האם תחלש דעתו באופן שתביאהו להמשיך בנפילתו, או שבכל זאת יעשה את אשר ביכולתו - לקום שוב על אף חלישות הדעת הנוראה שנוצרה בקרבו, ועל אף שהינו מסובך עם עצמו ואינו יודע את מקומו, האם עם כל זה, בשארית דעתו וכוחו ישוב לבוראו.

וזהו בעצם הנחת רוח של הקב''ה מהצדיק - שבע יפול צדיק וקם. הצדיק משעשע את הקב''ה בהפגנת נאמנות לבוראו בכך שאף שנפל ונחבט שוב בקרקע, וכח הרע מנסה לשכנעו: הנה, אתה שייך לי, אתה אינך שייך לכח הקדושה, ואין לך עסק עמהם ולא להם עסק עמך, מאוכזבים המה ממך ואינם מצפים כבר ממך לכלום, ובכל זאת גוער הוא בכח מפתה זה ואינו מקבל דבריו בשום אופן, ובלב שבור ונכנע קם שנית עם תקוה ואמונה ומפגין נאמנות לבוראו ומתחיל מחדש - כבר בזה יש לכפר לו על נפילתו ולקבלו בהתחלה חדשה, וכן חוזר חלילה.

ומכאן נבוא להעמיק, שכמה שהנפילה היתה חזקה יותר ותלולה יותר, והקושי, אם כן, לקום ממנה מסובך יותר - כן השעשוע שגורם הקם ממנה, הוא נשגב ומעולה יותר.

ובזה נבין מאמר חז''ל: ''לא היה ראוי דוד המלך לאותו חטא, אלא להורות תשובה ליחיד''. דוד המלך ע''ה קם מירידה תלולה שאין לשערה. דוד המלך - מלך, ראש הסנהדרין, עיני ישראל אליו תלויות, סמל הקדושה ורוח הקודש בישראל, סמל הצדקות והגבורה, נופל באשת איש. אפשר להבין זאת?! באיזה פנים ייראה לעמו?! באיזה פנים יתייצב בפני הסנהדרין?! כמה מחשבות יאוש וחלישות הדעת היה בהם כדי להצדיק נפילה ללא קימה, ובפרט שלא חסרו לו שונאים שדאגו לפרסם קלונו ברבים ולשמוח במפלתו באמרם: ''אלקים עזבו, רדפו ותפשוהו כי אין מציל''. מכל כיוון ניסו לייאשו, ובכל זאת החזיק בתשובה נוראה כמובא בחז''ל: שבעה חדשים נצטרע דוד, נסתלקה ממנו רוח הקודש, עינה נפשו בצום, והיה טובל פיתו בדמעותיו.

ומגלה לנו רשב''י במסכת ע''ז דף ד' ע''ב, שבעצם לא היה דוד ראוי לאותו חטא, שהרי אפילו פשוטי עם יראי ה' עומדים בנסיונות קשים, ואם כן, דוד המלך ע''ה לא יכול היה לעמוד בכך? אלא למה חטא?

''להורות תשובה ליחיד''!

וכמו כן ישראל לא היו ראויים לחטא העגל אלא כדי ''להורות תשובה לרבים''! ועיי''ש בגמ' למה היה נצרך שיכשלו בחטא הן היחיד - דוד בג''ע, והן הרבים - עם ישראל בע''ז, להורות תשובה, ולא היה די באופן אחד בלבד.

הקב''ה בחסדו ובטובו עִם עַם ישראל לבל יפלו ביאוש ובחלישות הדעת, לקח צדיק נשגב שלא ראוי לחטא, הכשילו, ועוד בחטא החמור ביותר - אשת איש, וכל זה להראות אות ומופת - גבורת התשובה לכל יחיד ויחיד עד כמה עליו להיות מעודד ויציב לשוב גם כאשר נופל בחטא שכזה, ובתירוצו זה של רשב''י נותן תשובה לחטאו של דוד מבלי הזכות של כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, ובזה בעצם אין זכות יותר גדולה מזו ללמד על דוד, וכל זה כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה כלשון רש''י שם (והארכנו בזה לקמן בפרשת ''שופטים'' מאמר צה).

הילכך, אל תדרוש מעצמך לעלות השמיימה אחר שראית שכל השתדלויותיך עלו כביכול בתוהו, ושוב נפלת, אלא תמנה ותספור את הנצחונות, ולא את הכשלונות, ודע שיש קץ וגבול למהלך סבל טרדת העליות והירידות, והכל כפי שגלוי וידוע ליודע תעלומות אימתי כבר אין צורך במעידות שכאלו, שלעת עתה המה חלק מהעליה העולה בית א-ל, ואין כאן שום נסיגה אחורה, (וכמו שהארכנו לקמן בפרשת ''בלק'' מאמר פ מתועליות המעידות).

תשובה לשאלות ג' וד', שמא בדור כזה מתחשבים בשמים בנסיבות הקשות, ושמא מקילים יותר בחומר ההשתדלות בהתגברות על עוון זה, ולגבי שאלה ד' האם אין די בזהירות בייתר איסורי עריות מלבד הראיה

על כך יש להשיב:

להיפך - כמה שרואים שכח הרע מתגבר יותר ומתאמץ יותר, סימן מובהק הוא שדוקא מכיוון זה הוא בא לחתור לשלול שלל ולבוז בז. ואם כן, אדרבה, את כל הדגש ועוצמת העבודה יש לייחד דוקא על נושא זה, והוא - ורק הוא - יהווה את הנצחון של הקדושה, ובו יבוצע סיום מערכת ההכנה לתיקון עולם במלכות שדי.

ולכן, על החכם להבין שישנו צורך מיוחד למסור נפשו להלחם בפרט זה, ובפרט כשרואה שיצרו נלחם בו ביותר בזה, ולא להתפשר כלל, כי זאת עלינו להבין, דמאחר וכח הרע רואה בו לנכון לבסס את דרכו לצוד את נפשותינו, הרי שאם נראה להחמיר בכל ולזלזל בפרט זה - החטאנו את המטרה.

דוקא מכך שאנו רואים שכח הרע מתמקד על נקודה זו במיוחד, ועליה משקיע כוחות פיתוי כבירים, הרי שתפסנו היכן נמצא ראש הנחש, ואם רצוננו לאבדו ולכבשו, הרי שיש להכותו ולהתישו מראשו דוקא, ובאם נכהו מראשו, הרי שמובטחים אנו ששאר העבודה תהא קלה, וכל הדרך בייתר דרכי העבודה תהא סלולה ונקיה.

ובזה ראיתי פירוש נפלא על מאמר חז''ל (מכות כד): בא דוד והעמידן - את כל מצוות התורה הכוללים תרי''ג מצוות - על אחת עשרה, בא מיכה והעמידן על שלוש, בא ישעיה והעמידן על שתים, בא חבקוק והעמידן על אחת - ''וצדיק באמונתו יחיה''.

והשאלה נשאלת: וכי באו אלו להמעיט ממצוות התורה, חס וחלילה?

אלא פירש הגאון הצדיק ''תולדות אהרון'' זצ''ל:

הקב''ה נתן לנו תרי''ג מצוות, אחת מהן לא נעדרה, כולם קיימים לעולם, והמצוות נקראים בזוה''ק - ''עטין'', כלומר עצות, המצוות הם דרכים ועצות איך להגיע לשלימות. וכדי להיות אדם השלם, צריך לקיים את כולם. אולם, כשראה דוד המלך ע''ה שהדור נחלש, ולהגיע לשלימות דרך כל התרי''ג דרכים אין באפשרות הדור - העמיד את כל התורה על אחת עשרה מצוות. והמקיימן ומקפיד עליהן, כבר דרכן מובטח הוא שיגיע לקיום כל התורה. כלומר, יש כאן קיצור דרך ותו לא, דהיינו, לעולם להחשב שלם אי אפשר אלא בקיום כל התורה כולה, וכיצד יצליח האדם לקיים ולדקדק בכל? יקפיד על אחת עשרה מצוות אלו, והמה מפתח לכל התורה.

לאחריו בא מיכה הנביא וראה שגם אחת עשרה אלו - רבים הם להחשב כמפתח ותנאי לקיום כל התורה כולה - העמידן על שלוש, והנזהר בהן, מובטח שיקיים את כל התורה כולה, וכמו כן לאחריו ישעיה הנביא.

לאחריהם - בא חבקוק והעמידן על אחת - ''וצדיק באמונתו יחיה''. להתחזק באמונה, וממנה יבואו לקיום כל התורה כולה, ועל האמונה יש לתת את עיקר המסירות ויחוד העבודה.

אלא מה שיש לדקדק בזה הוא בלשון הפסוק: ''וצדיק באמונתו יחיה'', דמאחר והאחת היא ''האמונה'', מדוע קאמר ''וצדיק'' באמונתו יחיה, והלא בשביל להיות צדיק זהו כבר דורש לפחות את ענין הקדושה, וכמובא בזוה''ק שהנוטר בריתו נקרא ''צדיק'' וככתוב גבי יוסף שנקרא ''צדיק'', וכנאמר (עמוס ב', ו'): ''על מכרם בכסף צדיק'', והוא בעבור ששמר בריתו, ואם כן הרי יש כאן יותר מאחת גם ''צדיק'' וגם ''באמונתו''.

אמנם הביאור הוא, שה''אחת'' שהכל עומד עליה היא ''האמונה'' שעליה יצטרך כל אחד לתת את כל כוחו, אלא שכדי שיתאפשר לאדם לתת את כל כוחו לשלימות האמונה, נדרש בהכרח להיות ''צדיק'', דהיינו שעומד בנסיונות הקדושה, כי מבלי זה לא תתיישב האמונה בקרבו, אלא שבא חבקוק לומר דאף מי שהוא ''צדיק'' לא תעמוד לו צדקותו, אם לא שיתן את כל כוחו באמונה שיכולה להתבזבז גם אצל צדיקים, ובפרט בעקבתא דמשיחא שנסיונות האמונה יהיו קשים ביותר, בא חבקוק להזהיר שיתן האדם את כל כוחו בהשלמת אמונתו, כי הנסיונות יהיו כל כך מסובכים שאף מי שהוא ''צדיק'' לא יעמוד בהם אם לא יתמקד על האמונה בתכלית. וכאמור דלעולם כמו כן לא תיתכן שלימות אמונה מבלי שיוקדם לה הנהגת הקדושה שהוא הצדיק, ואז באמונתו יחיה. ולפי זה חבקוק מצד אחד לא בא להקל אלא להחמיר, דאף ''הצדיק'' יתחייב לתת את עיקר עבודתו על האמונה, וכל שכן יתר העם.

ולקמן נבאר הכיצד האמונה והקדושה המה תרין רעין דלא מתפרשין, ואי אפשר לזה בלא זה. ובאמת על שתי נקודות אלו כוחות הסיטרא אחרא מתמקדים בייתר שאת: אמונה - להחלישה ולצננה באמונת כוחי ועוצם ידי, צבא, כח, כפירה, לא להזכיר שם שמים, וכן קדושה - טומאת עריות בפרהסיא, ובפיתויים וגרויים שלא היו מעולם.

למסקנא:

כמה טעות לחשוב להקל בעבודת פרט זה אחר שהוא דוקא ראש הנחש, ומה יתן אם נפצע את הנחש מזנבו או מגופו ואילו ראשו קיים. לכן להיפך - בפרט זה יש להחמיר בקיצוניות עד כמה שאפשר במסירות, ובזה סללת לך את הדרך לנוס שמה, והיתה לך נפשך לשלל.

ועוד יש להוסיף תשובה לשאלה רביעית, האם אין די בפרישותי מגופי עבירה, ולמה להשתלם כל כך גם בשמירת העינים.

הלא הגמרא אומרת (נדרים כ, ע''א): ''כל הצופה בנשים, סופו בא לידי עבירה''. אם כן, אם ישנה ''הבטחה'' מחז''ל שסופו בא לידי עבירה, היאך תוכל לחשוב להיות מקל בענין הראיה ולחשוב שמה בכך שרק עוון זה יהא בידי. חלילה מלסמוך על דעתנו. דעתנו חושבת, שהיצר יסתפק בפגם העינים ויסכים ''להתפשר'' בהסכם כזה - שאני אשחרר ואפקיר את עיני, והוא תמורת זאת יבטיח לי שלא יחטיאני בעריות. אין הסכם כזה עם כח הרע!

חז''ל מגלים לנו שזו טעות! מטרת היצר היא לא להתפשר, אלא לחסל את האדם לגמרי משני העולמות, ולהביאו לשאול תחתית הגדולה יותר. אין הוא מסתפק בקטנות כלל, רוצה הוא ללכת על נצחון מלא.

לשבת על שולחן עם פשרות מוכן הוא השטן, ואף אין לו מונע מלחתום על כל מיני הסכמי פשרות, אולם מבלי לעמוד בהם. לכן חייבים להזהר ולהשמר ממנו מאד, ולא לטעות ולראות את היצר כאיש פשרה, אלא כאוייב שאין לו אלא מלאכה אחת - להמית ולאבד עד הסוף, אלא שמתחיל הוא להקל אצל האדם בשמירת העינים ולהתפשר עמו בכך, אולם מטרתו כלל וכלל לא להסתפק בכך, אלא להפילו לגמרי.

תשובה לשאלה החמישית: הלא רבים וטובים, שומרי מצוות, המדקדקים בהרבה פרטים, ובפרט זה לא נזהרים

על כך יש להשיב:

השטן הינו בעל מקצוע כבר אלפי שנים, והתחכומים שלו ערמומיים ביותר, ואדם ההולך אחר שכלו והגיון לבו, בלי ספק שנפול יפול תחת רשתו.

אחת היא העצה: לשמוע בקול אנשי המלחמה המלומדים, ליזהר ולהזהיר מדרכיו, הלא המה חכמי ישראל העצומים בתורה ובמוסר.

ולכן, כלל גדול יהא בידך: אפילו תראה אלפים ורבבות שאינם הולכים בדרך הנכון, אל תבהל ואל תשנה דעתך. זאת יש לדעת: מעטים המה המצליחים ליזהר מעורמתו, ולשמוע לעצת החכמים המסכנים שבחכמתם מילטו את כל העיר. ואם תאמר, למה המה מסכנים - לפי שמעטים המה השומעים להם - הכמות אינה קובעת. רוב העולם אינם צדיקים, חז''ל אומרים: ראה הקב''ה שהצדיקים מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור.

ובכן, מהו התחכום הגדול ביותר של אותו מלך זקן? פשוט מאד לספק לאדם את מצפונו, לאפשר לו ללא מכשולים רבים וללא קשיים להדר בתפילין מהודרות ביותר, ציצית מהודרת, גם קצת ללמוד תורה, ובחגים - אין מה לומר: אם זה פסח - להזהר ולהשמר ממשהו חמץ, לנקות הבית בהשמדת כל חשש חמץ, לקנות את המצרכים המהודרים ביותר לפסח, וכמו כן בחגים אחרים - לכבדם ולעטרם במאכלים ומלבושים היקרים והמהודרים ביותר, וכן עוד דברים כיוצא באלו.

מה אכפת לו להיצר לתת לאדם הרגשה טובה ומצפון נקי, הלא מבין כח הרע שכדי להיות סוחר ולהרוויח, חייבים גם להשקיע ולתרום, כי אי אפשר להרוויח בלי להשקיע. ובכן, השקעה זולה כזו הוא מוכן ''להשקיע'' - לתת לאדם נוחיות ורצון לקיום מצוות מסויימות לספק לו את מצפונו, ובדברים יסודיים ביותר תוקף אותו, מכניע אותו, ומשאיר אותו לא רק נכנע ושבוי, אלא גם עם מצפון נקי!

מובא בזוהר הקדוש: עיקרא דיצרא בישא על עריין. תרגום: עיקר היצר הרע הוא על עריות. מגלה לנו הזוהר הקדוש כאן את עורמתו של היצר ועל מה הוא שם את הדגש, כדי להאיר עינינו וליבנו, להיות חכמים על מה לשים גם אנו את עיקר עבודתנו, ולא להתפתות ולהרגיע את מצפוננו ממצוה זו או מחסד זה, אחר שהעיקר והיסוד הוא שמירת הקדושה.

ואכן נקרא ברית קודש בלשון המקובלים ''יסוד''. כוונתם על ספירת היסוד. לא בכדי מרמז הוא על ספירת היסוד, אחר שבאמת כאן יסוד הבנין של היהדות, וכמו שמובא בספר ''סדר היום'', שכל יהדותו של האדם תלוי בשמירת בריתו.

לכן אל תתפלא אם תראה אנשים טובים ושומרי מצוות, שהצליח יצרם להטעותם ולעשותם מומרים לדבר אחד, שכן אדם המחליט בנפשו על מצוה מסויימת: זה לא בשבילי, בזה נחשב הוא למומר לדבר אחד.

ויש עוד פרט נחוץ שיש להעיר בענין זה.

בדרך נוספת משתמש כח הרע לשכנע בהקלת חומר איסור זה של שמירת הקדושה שתחילתה בשמירת העינים, והיא, ללכוד ברישתו כמה שומרי מצוות כדי לשמש דוגמא לאחרים, ומשתדל הוא ללכוד אנשים מפורסמים, ואפילו מדקדקים ומהדרין במצוות, אלא שאין תוכן כברן, כיון שכמה שישיג אנשים גדולים במעשה, הרי שישמשו הם דוגמא לאחרים בייתר שאת.

ובפרט הדבר נראה בחוש אצל יצר הנשים ללבושי שחץ וגרוי, הכולל מלבושים צרים, סוגי פאות האסורות לכל הדעות (כפי שפורסם על סוגים מסויימים בשם גדולי הדור), שבאמת על כך יתמה כל לב, הכיצד ואיך נשים צדקניות וחשובות, יראות ה', נשות בני תורה, נשים המוסרות נפשם על התורה של בעליהן ושל בניהן, והנה כאן נתפסות בפריצות נוראה שאין לה שום היתר, וקמות להתיר לעצמן מלבושים ופאות שאין רוח חכמים נוחה מהם, אלא קצה בהם. ומה עוד, שבעניינים אחרים חוששים המה ובעליהן לחומרת הפוסקים, גם אם כרוך הדבר בטרחא דגוף או דממון, וכאן כבר לא עוזר שום פוסק, שום רב, שום דעת תורה, כי אם דעתן של עצמן. מנין להן הכח והעוז הזה לקום בחציפות נגד גדולי ישראל ולהחליט על המצוה של כיסוי הראש, שנועדה לצניעות האשה הנשואה, להמירה בפאה המשמשת היפך המטרה של כיסוי ראש, שהרי נועדה היא לפריצות ולגרוי, כפי שכן הוא ה''לשם יחוד'' של מפסלי אותן פאות, ולקום ולומר: זהו כיסוי ראש שציוותה תורה. הרי זה פלא של טמטום!

ובפרט לפי הנשמע לאחרונה, שקיים חשש תקרובת לע''ז מחמת אלו המגלחות שערן לע''ז, ואת שערן של אלו נוטלין לתעשיית פאות, וכל ההכנסות כמו כן לע''ז שלהם.

ובאמת, איך הצליח כח הרע לטפש אותם עד כדי כך, הלא גם לטפש בן אדם צריך להאחז במשהו של אמת, ובאיזו אמת נאחז כח הרע שדרכו הצליח לטפש נשים יראות ה', נשות בני תורה?

המהלך שלו היה פשוט!

אותן נשים שהיצר צד ברישתו אלו הן נשים מועטות, שאמנם נשות בני תורה הן, אלא שאין תוכן כברן, שאת פנימיותן רק הקב''ה יודע, ולכן ניתנה לו רשות מן השמים לצודן ברישתו, ולפי שמגלגלין חובה על ידי חייב, השתמש בהן היצר לשמש דוגמא לנשים יראות ה', באמרם: מה? אני יותר צדיקה מפלונית אשת בן תורה המהלכת בפאה מודרנית?! אני צריכה להיות יותר צדיקה ממנה?!

ואותן המעטות שניתנה רשות לכח הרע לשלוט בהן מפאת פנימיותן הרקובה, המה החלוצות לשימוש כח השטן לעשות עבודתו באמונה, ולהיות ''שכירותיו'' עבור משכורת שעוד ''יזכו'' לה, ומהם נפוצה ונופצה כל הארץ, כיון שמשתים נעשו ארבע, ואחר כך מהארבע עוד ארבע, וכן על זה הדרך, והאש הולכת ונעשית גדולה יותר, ומדוע? כיון שנלכדות בנתיים גם נשים יראות ה', שבאמת הינן יראות ה' גם בפנימיותן, ומעתה שנכשלו בכך גם אלו שיראת ה' באמת גם בפנימיותן, נפתחה ונפרצה הדרך לשטן להשתלט, לפי שדרכן של אלו אפשר להכשל בכשלון הגדול ביותר, לפי שנשים יראות ה' המה, ומה יש דוגמא יותר טובה מהן. נחזור להתחלה - כיצד התחילה. מאי אלו נשים בודדות שאין תוכן כברן, וחייבות המה, שגלגלו חובה על ידן.

כן הוא לענייננו - ישנם שומרי מצוות שאין תוכם כברם. כלפי חוץ נראים כיראי ה', אולם פנימיותם עדיין צריכה תיקון רב, וחוטאים המה בנפשותם בהפקרות עיניהם, והקרובים להם - אף שיראי ה' המה - רואים מעשיהם ומקילים בחומר האיסור, ואז האש מתלקחת בייתר שאת, לפי שאם גם יראי ה' באמת רואים לנכון להקל בזה - מה יענו שאר העם?! ובודאי שהמגפה תתפשט ללא מעצור.

לשכנע ולפתות ישנן שתי דרכים, והן:

א. בדרך דיבורים ושכנועים.

ב. חברה רעה.

לשכנע אדם שנמצא בחברה טובה בדרך פיתוי ושכנוע כאילו והרע הוא טוב - הסיכויים לא קלים להצלחה, כיון שהמשתכן בחברה טובה יש לו יסודות, יש לו עקרונות, וכשהוא בתוך חברתו הטובה, קשה לשכנעו.

אולם ישנה דרך אחרת - לקחת אדם עם יסודות טובים ולערבו בין חברה רעה, בקל יתפתה להרע גם מבלי שום שכנוע ופיתוי. עצם מציאותו בין חברה המקילה ומצוננת מכל דבר שבקדושה, יוצרת באופן טבעי קרירות וצינון נורא בלב הנקלע לחברה כזו, וזו באמת הדרך המחוכמת של דרך הרע, והמוצלחת ביותר, לקרר דבר רציני וחשוב אצל כמה כושלים בעלי אישיות רצינית שבידם לשמש דוגמא לאחרים, וזהו מוצלח יותר מכל שכנוע אחר - להראות מציאות חיה לעין בני אדם מאנשים הנראים כצדיקים ומקילים בדברים רציניים, כך שאם תראה עשרות וגם מאות המקילים בזה, תבין כי תהליך זה התחיל מיחידים והתפשט הלאה, ומה, אם כן, יש ללמוד מאותם מקורות בודדים ויבשים שמהם התחיל ה''היתר''.

ומקור הדברים הוא מהגר''א, דיש יצר חברתי ויצר פרטי, ויצר החברתי קשה הוא בהרבה מהיצר הפרטי, והדבר מוכח בחוש, שהנה יתכן ויהיו דברים שהאדם כלל לא נמשך אליהם, ובנקל יתגבר עליהם אם ירצה, ויש לו את הכח לגבור על יצרו הפרטי בזה, ורק מחמת שכן נוהגת החברה - נפול יפול לנהוג כמוהם.

תשובה לשאלה הששית, האם אפשר להתנחם בכך, כביכול, שיתחלקו עמי בחטאי אותן נשים מחטיאות הרבים

על כך נשיב:

ראשית, מה מנחם אותך שיתחלקו בעונשיך גם אחרים, הלא חלק לא מבוטל ישאר גם לך.

אבל נעזוב כרגע את העונש ואת הגיהנום; מה עם ההפסד הגדול - נטו שלך - שודאי תפסיד גם אם תחשיב את עצמך כלא אשם, הלא בחסרון הקדושה האדם מאבד את כל רגש קדושתו, מכהה הוא את כל חושיו הרוחניים, ומעבה את רגשותיו להיות אדיש לכל דבר שבקדושה. כל מתיקות התורה והרגשת עריבות ונועם דבריה, רחוקים מהפוגם קדושתו. עריבות ומתיקות התפילה. העריגה והכיסופין להקב''ה, שזה בעצם המזכה את האדם לעתיד הגדול ביותר - חיי עולם הבא, צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, בזכות מה זוכים לזה אם לא בכך שהשתדלו גם כאן, בעולם הזה, להעפיל בכיוון זה, אמנם כאן זכו לזה בגודל קטן יחסית, אבל רק עבור זה יזכו למעלות נפלאות לעתיד.

ומה יש יותר מפגם בקדושה שמונע מהאדם גם את המינימום של הרגשת נועם השכינה, שאם לא ישתדל להרגישה בעולם הזה אפילו במעט - שזו בחינת הזריעה שזורע האדם כאן, מה יקצור לעתיד?

ומה עם שחיקת ואיבוד טוהר הנשמה ממידות טובות, רחמנות, חסד, בושה, שכולם תלויים בשמירת העינים? שהרי העינים התרות - המה עינים חמדניות, תאוותניות. עין רואה ולב חומד. ומה כבר אפשר לצפות מלב חמדן ושאפתן לתאוות וחמדות העולם, שיהא גם לב השואף וחומד ומתאווה לחסד וחמלה על הבריות.

וכי דבר קל הוא שיאמר בך: ''ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך'' - סילוק השכינה והקדושה מתוכך?! שהרי אין דבר המאוס אצל הקב''ה כעריות, ואם זה מאוס אצל הקב''ה, הרי שלא יגור הקב''ה עם המאוס לו, שנאמר: ''לא יגורך רע''. הכדאית היא הנאת רגע של ראיה להפסיד את אור השכינה מלשרות עליך ובתוכך?!

אם כן, עד שאתה מחשבן כמה ירד לך מהעונש וכמה ישאר לך כחלק לאחר שישאו עמך מחטיאות הרבים - תתבונן בהפסדים! והרי הפסדים אלו נטו שלך. שגם אם נדון אותך לכף זכות, זהו רק מבחינת להקל בעונשך, אבל - וכי קל בעיניך להיות לעתיד - במקרה הטוב - אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, במקום לזכות למעלה של ''צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה''.

תשובה לשאלה השביעית, מהן העצות לשמירת העינים

א. אל תביאני לידי נסיון.

כלל גדול לשמירת העינים - לא להביא עצמך לידי נסיון.

למסור נפש לא ללכת למקומות של חשש פגם העינים, וזה קל יותר, שהרי בשעת נסיון, גם אם נחשיב את האדם לאנוס מצד תוקף הנסיון, אבל הרי יש להפשיעו בכך שהביא עצמו לנסיון. למה לא ברחת מהנסיון? למה התקרבת למקום שידעת שעלול אתה להכשל בו? וזו פשיעה! ואין דבר זה תלוי במחלוקת - ''תחילתו בפשיעה וסופו באונס'', דאיכא למאן דאמר דפטור, כי שם תחילתו בפשיעה ולבסוף קרהו אונס שלא העלהו בדעתו, ועל כן יש סיבה לפוטרו, אבל כאן הביא עצמו לאונס שחשש לו מראש, וידע ממנו מתחילה, ואם כן, איזה צד יש לפוטרו? זוהי פשיעה מתחילתה ועד סופה.

לכן, כל זמן שלא באת לידי נסיון, קל הדבר שלא תביא עצמך לידי נסיון בכך שתתרחק ממקום הנסיון. כי זאת עלינו לדעת, שכל יציאה לרחוב היום מסוכנת, והיא מלחמה קשה מכל מלחמה אכזרית אחרת. אין מלחמה אכזרית היורה חיציה ישירות לנשמה, שחיקת הנשמה ואיבודה בגוף קיים יותר ממלחמה זו. ''גדול המחטיאו יותר מההורגו''.

וכמו שכתבנו בהקדמה, ששאלת רב הנשאלת בכל מיני נושאים, דוקא כאן מקומה המתאים ביותר, לצאת לרחובה של עיר מסיבה שכזו או לא לצאת? ואילו אנו רואים כאן פסיקה בחוסר אחריות נורא. מתירים לעצמם בחורים צעירים - שיצרם כאש בנעורת - להלך למקומות סכנה, שבהחלט עלול שתהיה הליכה ללא חזרה, ולפחות ללא חזרה כקודם ההליכה, מבלי להיות אחראים לתוצאות החמורות.

ב. התבוננות בעונש פגם העינים, (כמובא בספרים רבים ובספרנו ''עין טובה''), כמו עונש גלגול בעוף הנקרא ''ראה'', מלאך המוות משבר את עינו לעתיד, ועוד ועוד.

ג. התבוננות בשכר הזהיר בשמירת העינים ובמעלתו.

ולדוגמא:

''שלושה הקב''ה משתבח בהן בכל יום; רווק הדר בכרך ואינו חוטא וכו''' (פסחים קיג). גמרא זו נאמרה לפני כאלפיים שנה, שאז הצניעות היתה בתכלית ההידור, ועל אז נאמר, שרווק הדר בכרך ואינו חוטא - רווק פנוי שבאפשרותו לעשות כחפצו, אלא שמתוך יראת השמים שבו נמנע מלחטוא - זוכה שהקב''ה משתבח בו בכל יום. בכל יום מתפאר בו הקב''ה לפני הפמליא שלו: ראו איזה גבור יש לי בעולמי. ואם זה נאמר אז - מה היום? וכמו שהתבטא הרה''ק מקלויזנבורג: מה שראו פעם אחת לשבעים שנה - היום רואים שבעים פעם ביום, אם כן בזמן שכזה אפשר משתבח הקב''ה בנסיונות של ימינו לא רק ברווק, אלא גם בזקן, ולא רק בכל יום, אלא בכל שעה ושעה.

דוגמא נוספת:

הרואה דבר ערוה לפניו ואינו זן את עינו ממנו, זוכה ורואה פני שכינה (מסכת ''דרך ארץ זוטא''). וידועה מימרת ה''שומר אמונים'', מהו שנאמר 'זוכה ורואה' ולא יזכה ויראה? אלא הכוונה: זוכה בהווה. לא רק בעתיד.

כי זאת יש לדעת:

מובא בספרי המקובלים (ומפורש הדבר יותר ב''נפש החיים'' שער א' פרק ו' בהגה''ה), כי גוף האדם אוצר בתוכו רק ניצוץ מנשמתו, אולם שורש נשמתו בשמים ממעל, וככל שטהור וזך הוא במעשיו למטה, הרי שמשתדר מניצוץ נשמתו לשורשו העליון פועלו וזכותו, וכתמורה נשפע עליו משורש נשמתו לניצוץ שבגופו שפע התלהבות, מתיקות ועריבות מתורת ועבודת ה'.

ולכן, ברגע שמהלך אדם בשוק ורואה דבר ערוה לפניו ונועץ עיניו בקרקע - זוכה ורואה פני שכינה. זוכה עתה שהתגברות זו שמתגבר הוא כאן על יצרו למטה - משתדרת מניצוץ נשמתו תיכף לשורשה שלמעלה, וברגע זה נשפע עליו משורש נשמתו שפע אלוקי ואור שכינתו, ואף שאין מרגיש בכך תיכף, אולם יראה שתורתו ותפילתו הם בצורה אחרת מקודם, וכשיבוא היום או מחר להתפלל ולעסוק בתורה, ירגיש נעימות שלא הרגישה קודם, וזה מפני ''הזוכה'' ורואה פני שכינה.

אם כן תתבונן, שברגע זה שדבר ערוה לפניך, ומצד אחד יצרך הרע מסיתך להסתכל, תתבונן בשכר עבירה והנאתה לרגע כנגד הפסדה - שבכך אתה מפסיד הארת זיו השכינה כבר כאן - בעודך בעולם הזה - שיאפשר לך להרגיש נועם עצום במשך כל ימי חייך.

ויש להזכיר, שהרב הגאון הרב זילברשטיין שליט''א מספר, שזכה לשמוע פעם דבריו של הקדוש בעל ''שומר אמונים'' זצוק''ל שאמר, היות ואמרו חז''ל: כל הרואה דבר ערוה לפניו ואינו זן את עיניו ממנו זוכה ורואה פני שכינה, אם כן, כיון שברגע זה נמשך עליו אור השכינה, מסוגל זמן זה להתפלל ולבקש בקשותיו הנצרכים לו, בעוד עיניו למטה וגובר הוא על יצרו. רגע זה מסוגל לקבלת כל בקשה. ואני הכותב שמעתי מכך מעשים מופלאים המאמתים שמועה זו, ואכן בדוקה ומנוסית היא להמשכת שפע רוחני או גשמי.

אם כן, אתה, המהלך ברחובה של עיר, ונסיון דבר ערוה לפניך, תתרכז בשתי התבוננויות אלו:

א. ברגע זה - או שתזכה שהקב''ה יתפאר בך בכל הפמליא שלו, או שיתאכזב ממך ויתמלא צער ועיגום ממך.

ב. ברגע זה של נסיון, ממתינים משמים במלוא חופניים שפע אור אלוקי להרעיף עליך. תתבונן! או שתזכה שיהא נמשך עליך שפע אלוקי ואור השכינה לעלות מעלה מעלה, או שתפסיד את הכל.

וכן עוד יתבונן במימרות כיוצא באלו, לשנן ולשנן, כי העיקר הוא לשנן מאמרי חז''ל ולחזור עליהם ולפתח אותם, עד שיכנסו פנימה ללב.

ד. עסק התורה.

אי אפשר להשמר ולהתגבר על אש יצר הראיה מבלי להפעיל אש נגדית, והיא אש התורה. על ידי שיוגבר בך אש התורה, תדחה את אש יצר העריות ממך - בראתי יצה''ר בראתי לו תורה תבלין.

זו לבד סיבה לעורר החשק בעסק התורה, וזאת בהיותך מאמין ויודע, הנה אני לומד תורה בחשק וברצון, ממשיך אני עלי בכך אור עצום ונשגב מהבורא ית', ובזה מגרש אני כל חשקים ורצונות אחרים ממני, וזה פשוט. כמו אדם שמטאטא את הלכלוך והאבק מתוך ביתו, כן בהיותך מכניס לעצמך דברי תורה, מטאטא אתה מתוכך חשקים ורצונות זרים. ובפרט כשאתה מהלך בדרך, תצטייד בספר משנה או הלכה או ספר מוסר, ובפרט בענין זה של שמירת העינים, ואף שאתה לא מתמיד כל כך גדול, אין לכך שום קשר. וכמו שאדם לובש מעיל רק כשהוא יוצא לגשם ולקור, או כמו שאדם יושב במקלט רק בשעת מלחמה, ואף שבימים כתקנם אין צורך במעיל ואין צורך במקלט, אולם אין זו קיצוניות כשאדם משתמש בהם בשעת הצורך - כן הוא בענין זה: אף שאתה אינך מתמיד המנצל כל שעה לתורה - אל תחשוב מה פתאום אקח איתי איזה ספר לקרוא בדרך או בהמתנה, הלא בכך הרי אחשב כצבוע שיחשבוני למתמיד כה גדול. זה אינו נכון, שהרי כאן נושא אתה נשק בשעת צורך מיוחדת, בזמן נסיון של עבירה. ולכן, גם אם אינך נזהר תמיד להתמיד, חובה מיוחדת מוטלת עליך ללמוד דוקא בעת כזו כדי להשמר ולהנצל מעבירה. אין כאן שום חסידות ושום צביעות, אדרבה - דבר בעתו מה טוב, ואם כשאנו כדגים במים, דהיינו בבתי מדרש, מחוייבים לעסוק בתורה להנצל מיצר הרע, על אחת כמה וכמה כשאנו מחוץ למים, ביבשה המיובשת ומייבשת כל לחות של קדושה ברחובה של עיר, שחייבים להצטייד בתורה, כי אנו בסכנה גמורה, שעת מלחמה ממש.

ומי שחושב אחרת, למה הוא דומה? לחייל המתאמן ללחימה בכלי נשק וביריות, וכשהוא יוצא להלחם בפועל פנים מול פנים עם האוייב, מניח כלי מלחמתו ואינו נוטלם. כן הוא ממש לענייננו - בבית מדרש עוסקים אנו בתורה לגרש מאתנו את היצר הרע, כדי שאם יפגשנו היצר הרע בשעת נסיון, נדע כיצד להתמודד אתו, והנה, כשיוצא אדם לרחוב, לא נוטל נשקו בידו, שהיא התורה?! אתמהה.

והוא ענין הנאמר (ירושלמי חגיגה פ''א ה''ז): ''הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו דמאור שבה מחזירן למוטב''. דקשה מהו לשון ''הלואי'', דלשון זה מורה דלא תתכן מציאות שכזו כאומר מי יתן והיה אפשרי כדבר הזה, ובאמת הוא כך כוונתו של הקב''ה, לא יתכן לימוד תורה עם טומאה יחד, וקאמר הלואי שהיה אפשרי דבר שכזה לעסוק בתורה מצד אחד עם מעשי טומאה מצד שני, דאז המאור שבתורה היה מחזירם למוטב, אולם זה לא אפשרי במציאות, כמו שלא אפשרי לחבר יום ולילה כאחד, דהרי שני הפכים המה, התורה והטומאה מן הקצה אל הקצה, משום שהתורה אינה סובלת טומאה ולא תתיישב בלב הטמא לעולם, כי לא יחפוץ כסיל בתבונה, ואם כן לטמא אין דרך לצאת מטומאתו אלא אם כן יעשה תשובה, ולפחות יתחרט ויכאב לבו בכל פעם, הגם שהירידות רבות, ויעסוק בתורה ואז תפעל בו כראוי, אולם כשמוחלט אצלו להשאר בטומאתו, אין לו סיכוי לצאת מזה על ידי התורה, והלואי שהיה אפשרי אחרת.

ואפשר הוא הנאמר בחז''ל (סוכה נב, ע''ב): אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש, פגע בך הוא מלשון ''ויפגע בו וימת'' (מלכים א' ב, כה), דהיינו שטמאך ופגע בקדושתך, מושכהו לבית המדרש, ולא קאמר אם פגע בך וכו' עסוק בתורה, אלא ''מושכהו לבית המדרש'', לומר דאמנם אינך יכול כרגע לעסוק בתורה אחר שהנך פגוע בקדושתך כאמור, ולא תתיישב התורה אצלך, לכך העצה קודם - סור מרע - והוא בכך שתיכנס לבית המדרש מקום המשולל מנסיונות היצר, ואף שאינך יכול בפועל לעסוק בתורה - ברח מהנסיונות, והסתגר בבית המדרש וחדל מעשות רע, ובכך תבוא לחלק ה''עשה טוב'', ואז תפעל בך התורה, וגם אם אבן הוא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ.

ותחילת פיתוי היצר הוא ראיית העינים, משום דבקל מצליח היצר להתפשר עם בני האדם באומרו: תן לי רק את עיניך בלבד, והלאה אם תרצה תחטא ואם לא אל תחטא, אולם חכמינו הבטיחו לנו: דכל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה. כי באמת נעלם מבני אדם השפעת פעולת הראיה על לבו של האדם, ולבני אדם נדמה כי הראיה הוא ענין קל, ומהראיה עד המעשה המרחק הוא רב, וזהו שקר גדול שמצליח היצר לשקר בבני אדם, כי בעצם מהראיה למעשה קרוב האדם מאד מאד. וכמו שכותב הרמב''ם (בהלכות תשובה פ''ד ה''ד): ''המסתכל בעריות מעלה בדעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר, וכי בעלתי או קרבתי אצלה? והוא אינו יודע שראיית העין עוון גדול, שהיא גורמת לגופן של עריות''.

ה. תפילה.

להתפלל יום יום בתחנונים ב''שומע תפילה'' או ב''השיבנו'', שיחזקהו הקב''ה להתגבר על יצרו.

ומסופר על הצדיק רבי שמואל שפירא זצוק''ל, שידוע שהצטיין ביותר במידה זו של שמירת העינים והיה דמות פלא בדורנו בנושא זה, שכשהיה קורא בברכות השחר ''וכוף את יצרי להשתעבד לך'', היה חוזר על זה פעמים רבות, עד שכל שומעו היה מרגיש כיצד מתחנן הוא להקב''ה מעומק הלב שיתן לו כח להתגבר על יצרו.

ותפילה על בקשה כזו נענית במהירות, ללא בדיקות וחקירות אם ראוי לכך האדם או לא, כידוע מ''ספר חסידים'', שכשאדם מבקש על ענייני יראת שמים - נענה, ועושה נחת רוח ליוצרו בבקשה כזו, ואין בודקין אחריו אלא עונים לו, אבל, כמובן, תפילה מעומק הלב.

וגם אם נכשלת ונפלת, אל תחלש דעתך מלחזור ולהתפלל. אין תפילתך נמאסת בכך, כפי שרגיל האדם להחלש בדעתו ולחשוב, שלאחר נפילה, באיזה פנים ובאיזה עזות אבוא לפני בוראי להתחנן. זו טעות חמורה, וכבר ערכתי על כך שני ספרים בשם ''דור התמורות'' ובשם ''תכתב זאת לדור אחרון'', להוציא נגע טעות זו, ראה שמה דברי רבותינו ויערב לך.

וכמו כן לגבי עסק התורה - גם אם נכשלת, חזור לעסוק בתורה בייתר שאת, ודע כי עצם הקימה מהנפילה היא התיקון הגדול ביותר. כך הם דברי הסטייפלר הקדוש שהבאנום לעיל. וכן אתה מראה נאמנות להקב''ה שאינך בוגד בו, שהרי הנה, גם לאחר שנפלת שוב הנך קם לקראת אביך שבשמים לבלתי עוזבו לעולם, ובזה הנך מראה שאינך עובד לשם שכר או עונש, ועל אף הדחיה מהנפילה, אינך מתייאש מעצם אמונתו יתברך, ועם כל העונש הצפוי לך על כשלונך, הנך שוב נאמן לאדנותו יתברך להתחיל כל פעם התחלה מחדש. וזכור כלל זה, כי רבים חללים נפלו ברשת הפיתוי של חלישות הדעת והאכזבה מהכשלונות, לא הסתכלו על הנצחונות, לא הבינו שהקב''ה מקבל לאחר כל נפילה ונפילה את השב אליו, והוא כלל גדול במצות התשובה. (והארכנו בזה לקמן פרשת ''שופטים'' מאמר צה)

ו. לשתף רב או חבר.

טובים השנים מן האחד - לשון ''טובים'' זהו היחס בין אחד לשני, וביחס לשלישי כבר נאמר משהו יותר נעלה: ''והחוט המשולש לא במהרה ינתק''. ואם כן, נשקול קל וחומר ליותר, לארבעה או חמישה וכו'.

זהו כח החבר. או חברותא או מיתותא. חשוב כשהנך מסובך עם יצריך, להשיח את לבך לפני חבר ירא שמים, להתייעץ אתו ולבקש ממנו חיזוק מידי פעם, וכמו כן, אם זכית למצוא רב מתאים שיהיה רגיש לסבלך ויקח את בעיותיך בהבנה מלאה, חשוב מאד להיות אתו בקשר מתמיד. וזו עצה נפלאה, ומבוארת היא בספרים הקדושים, כי כאשר אינך מתמודד לבד, בכך הנך מיקל את עומס העבודה מעליך, וכאילו יש עוד נושאים עמך עומס זה.

ז. להאמין שאתה יכול.

כל ההתחלות קשות - ההתחלות דוקא. כלל גדול הוא. ולכן, אם תתגבר כמה פעמים בתחילה ותצליח, כבר לא יוקשה לך הלאה, והנסיון יהא כמעט ולא מורגש. כי מדרכי היצר - כשהאדם נמצא בהתמודדות קשה, ובפרט כשהוא נכשל, הוא קץ בהמשך העבודה, כיון שחושב הוא שאותה התמודדות תחזור ותשנה, וכמה כבר יוכל הוא להחזיק מעמד, אולם זה בהחלט לא כך. בתחילה אמנם ישנן התמודדויות קשות, אולם לאחר מכן, לאחר התגברות של כמה פעמים, כבר כח הרע נחלש, והנסיון הולך ומתקטן, והעבודה כבר יותר נעימה ומלווית בנצחונות מעודדים.

וסיפר לי אחד, שבצעירותו כשהנסיונות תקפוהו, יעצוהו ליטול פינקס והיה רושם בו את הימים שעברו עליו בנצחון או במכשול, והיה מתעודד מאד לראות שימי הנצחון לא מעטים המה, ועצה זו עזרה לו מאד, שהרי היצר נותן לאדם לראות רק את הכשלונות ומעלים ממנו את הנצחונות, ומכך בא לידי יאוש וחלישות הדעת, וכאשר רושם בפינקס את ההצלחות ולבסוף רואה אותם לנגד עיניו - מתעודד לראות שאכן קיימים אצלו אף נצחונות.

ח. זהירות מחברים קלי דעת.

בשום אופן לא תצליח להחזיק מעמד לעמוד בנסיון שמירת העינים כשהנך בחברת קלי דעת המזלזלים בערך חיוב השמירה. גם ככה קשה מאד להתמודד, מצד החשק והרצון העצמי, על אחת כמה וכמה כשיתווספו לך לחצים אחרים להפקר העינים מצד הלעג שילעגו לך, או אפילו מצד הבושה - שודאי תהא בוש להיות פנאטי וקיצוני, ולא תמצא את מקומך בחברתם; מצד אחד להחשב כאחד מהם, ומצד שני להיות שומר עינים, ובפרט שברור שבחברתם יצונן אצלך חומר השמירה, ואלו הם דברים פשוטים ללא ספק. ולכן התנאי הראשון - לברוח מחברים קלי דעת.

ומאידך, גם אם קשה עליך עדיין ההתמודדות - בהתחברך עם חברים חזקים ויראי שמים, תקל מעל עצמך את העבודה בהרבה, הן מצד שיעודדוך ויחזקו אותך, והן מצד עצם זה שתראה דוגמא מגיבורי מלחמה שזכו לנצח, והיית כאחד מהם.

תשובה לשאלה השמינית, אם בין כה אי אפשר להשתלם בענין זה, בשביל מה להתחיל?

על כך יש להשיב:

מי אמר שמבקשים ממך להשתלם?! מבקשים ממך להשתדל, ודוקא כאן אתה מחפש שלימות, ואם לא - אז כלום?!

זאת ועוד,

מי אמר שבכך שבלתי נמנע מלהכשל שלא מרצון בשמחות ובפגישות משפחתיות הכרחיות או ביציאות וסידורים דחופים, זה מהווה חוסר בשלימות? הלא אם זה לא לרצונך ולא ניחא לך בזה, אזי אדרבא - כיון שזה בעל כרחך, נחשב הדבר ל''ולא אפשר ולא מכוין'', ואז לא די שאינך נענש על זה, אלא גם הנך מקבל שכר מצות ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'' על זה. וכמו שמובא בספר ''דרך פקודיך'', והביא זאת באריכות בספר ''שומר אמונים'', שאדם שנזדמנה לו אשה לאונסו, כגון בקרן זוית או שמבלי משים לב הרים רגע את עיניו ונתקל במראה אסור, ותיכף מוריד את עיניו וגובר על יצרו - לא די שאינו נענש על כך, אלא גם מקבל על כך שכר. שהרי מתי אדם מקבל שכר על מצות לא תעשה? רק כשמזדמן דבר איסור לפניו ופורש ממנו. וזה דוקא במקרה כזה שנתקל באיסור ופרש ממנו, אז בפועל מקיים מצות לא תעשה, כי אם לא במקרה כזה, אז מתי? כשהוא ישן?!

לכן אין להצטער מכשלונות הנוצרים ממקרים מסויימים שלא לרצון ומתוך הכרח, כי גם בזה עלול להלפת היצר לאדם להחליש דעתו בטענה: בין כה וכה אינך יכול להפטר ממראות אסורות, אם כן, מה נפקא מינה יותר או פחות. וזו טעות!

ראשית, אין לתאר כמה חושׂכת ראיה אחת של איסור, שחיקה מרוחניות הנפש, וכמה ערך יש לאדם על התגברות אחת בלבד, שכבר זה נחשב למעלה גדולה.

ועוד, אין להשוות ראיה במזיד לראיה בשוגג או בעל כרחך שלא לרצונך, וודאי הוא, שמאחר שאין הקב''ה בא בטרוניא עם בריותיו ומתחשב הוא עם הנסיבות שגרמו לחטא, חלילה לו להרוג צדיק עם רשע, השופט כל הארץ לא יעשה משפט? ואם כן, הרואה בשוגג - אף שהיתה כאן ראיה אסורה - הפגם הנגרם בנפש של האדם הוא הרבה פחות מהנגרם במזיד.

ועוד, שבראיות במזיד מאבד הנך את הסייעתא דשמיא, וצריך לך לחזור למעמדך הקודם טירחה מרובה, ואילו בראיות שבעל כרחך, לא אבדת את הסייעתא דשמיא, ובקלות תשוב למעמדך הראשון.

ויותר מזה,

כאן - ודוקא כאן - אתה יכול להפגין את יראתך ומוסרך שאגרת לך בעודך קודם הנסיון. שהרי בעודך בבית המדרש מהו כח הנסיון? כמעט ולא כלום. אם כן, מתי תיבּחן האם אכן מיישם אתה את יראתך אם לא בשעת נסיון? לכן, כמובן, להביא עצמך לנסיון זוהי פשיעה גמורה, אולם אם כבר נזדמן לך נסיון, תשמח שהנה הגיעה השעה שבה אתה יכול להוכיח כביכול להקב''ה את יראתו וכבודו מצידך, ולכן זו השעה שבה אתה מיישם את חכמתך, שלא תהא בבחינת ''חכמתו מרובה ממעשיו''.

ועליך להבין: לא מה שאתה מבין שזה שלימות זוהי באמת השלימות. וכאן תראה את פתיון היצר אשר מבאר הוא לך שלימות מה היא - שלא יהא אפילו פספוס אחד. וכאן בא הוא לך בחסידות יתירה באומרו: כל ראיה, אפילו בשוגג, זהו חוסר בשלימות, וכבר איבדת את סכוייך להיות במדרגות הצדיקים, ולכל היותר מהבינונים תיחשב, וכן עוד פטפוטים כאלה.

השלימות היא ההשתדלות בכל היכולת. התוצאות - ובפרט התוצאות הנובעות מהכרח ושוגג - בודאי שאינם מהווים חוסר בשלימות, ועדיין הנך נחשב במחיצת צדיקים גמורים. שבע יפול צדיק וקם. הצדיק, הגם שנפל, לא נופל הוא משמו - צדיק, כיון שקם, וזה אף שנכשל בפיתוי גמור, כל שכן כשהדבר נעשה בעל כרחו שלא לרצונו, שאין כאן שום חסרון בשלימות.

תשובה לשאלה התשיעית, כיצד להתמודד במקום עבודה הנגוע בלבושי פריצות

אם עוזבים מקום עבודה כשה''ביזנעס'' לא הולך טוב, ומחפשים מקום אחר להרוויח קצת יותר, למה לא להצדיק לחפש מקום עבודה אחר בשביל להרוויח את הצלת הנשמה?!

אם עוזבים מקום עבודה, ואפילו כשהמשכורת שם גבוהה מאד, אולם היחס שם גרוע, יחס משפיל, יחס פוגע, הרי שבודאי שבמקרה כזה אי אפשר להחזיק מעמד, ועפים משם רגע קודם, ולמה, אם כן, לא להצדיק לעוף ממקום עבודה עם רווח טוב, ושהנשמה נפגעת ונשפלת יום יום?!

על כן, אם חס אתה באמת על עצמך, בודאי שהמוטל עליך רגע קודם להתעניין על מקום עבודה אחר, וכשתמצא - ואולי גם לפני שתמצא, כמובן בהתייעצות עם רב - מיד לעזוב את מקום העבודה הקודם ללא שהיות, והבא ליטהר מסייעין אותו.

וכמו כן כשמקום מגוריך במקומות של פריצות, מדוע לא תבין שלברוח משם זהו הצלת חיי נפש ממש?! וכי מי היה מוכן לגור בעיר גבולית הסמוכה לספר שמטר פצצות מכה בה יום יום, שעה שעה. והנה, אם יש לך בביתך צעירים או צעירות, בודאי שאתה חוטא בנפשותם לסכנם בסיכון נורא, בזה שאתה מתמהמה להשהותם במקום המסוכן להם, וכן אפילו מצד עצמך - וכי אתה יכול להיות אפוטרופוס על עצמך לבלתי תחטא, והלא נאמר: ''אל תאמין בעצמך עד יום מותך''?!

ובהקשר לזה ראיתי סיפור מהסטייפלר זצ''ל, שפעם בא אליו אדם שהיה מזכה הרבים בעירו, עיר חילונית, ושאלה בפיו: פועל הוא הרבה בעירו לקרבם לתורה וליראת שמים, אולם מצד שני יש לו ילדים קטנים שחושש הוא שלא יתקלקלו מהחברה, ומה עדיף? ענה לו הסטייפלר: אני מבין שאתה חושש לסכנה רק מפאת בניך ובנותיך - דע לך, שיש לחשוש לסכנה גם מצד עצמך, וברח לך למקום תורה על אף זיכוי הרבים שהנך עושה בעירך. (יש להוסיף שהתשובה היא כללית, ובכל מקרה יש להתייעץ עם רב לגופו של ענין).

וגם אם כרוכים בכך יציאה מהעבודה והפסדים, או כמו כן החלפת דירה - מוטל עליך לעשות זאת, כמו שמבואר בתשובה הבאה.

תשובה לשאלה העשירית עד כמה החיוב למסור עצמו להזהר מאיסור ''ולא תתורו אחרי לבבכם''

נחלק תשובה זו לשלושה חלקים: א. מסירות הממון. ב. מסירות הכבוד. ג. מסירות השלום.

א. מסירות הממון.

בהידור מצוה עד שליש במצוה. הורו לנו חז''ל: אדם שיכול לקיים מצוה כתיקונה, אולם יש לו גם אפשרות לקיימה בהידור - מחוייב לשלם ולהוסיף שליש מסכום אותה מצוה. כל זה בשביל לזכות להידור מצוה. אולם להנצל מאיסור, הביא ה''חפץ חיים'' כמה פעמים בהלכות לשון הרע, שמחוייב אדם למסור כל ממונו בשביל שלא לעבור על ''לא תעשה'' שבתורה.

אם כן, מה שונה פגם העין בהסתכלות מפגם לשון הרע? הלא לשון הרע זוהי מצות לא תעשה התלויה בדיבור בלא מעשה, ונידונת כלאו שבמעשה, שחייב ליתן כל ממונו, ומה שונה לאו של הרהור עבירה שנאמר בו: ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'', שהוא גם לא תעשה, מליתן עליו את כל ממונו.

ולכן גם אם בעזיבת עבודה תפסיד פיצויים או הפסד אחר, יתכן ומחוייב אתה בכך, אחר שנכשל אתה בכל יום בראיות רבות של מראות אסורות.

וכמו כן עזיבת הדירה - אף שבכך תבוא להלחץ בהלוואות, אינך פטור מזה, כמובן בענין שתוכל להחזיר, כדי שלא תהא חלילה בכלל ''לווה רשע ולא ישלם''. ואם אינך יכול לעמוד בחובות הנכרכות מהעברת הדירה, ישנה אפשרות אחרת: להשכיר את ביתך הנוכחי, ולקום ולשכור בית אחר במקום נקי יותר, וכמו שראיתי ב''ה רבים שעושים זאת.

דוגמאות נוספות.

יש לך נסיעה, כמובן נצרכת ביותר שאי אפשר לוותר עליה - איזה היתר יש לך לנסוע באוטובוס ולטמאות את העינים, ולחזור עם קופה של שרצים על גבך בשביל כמה פרוטות?! מה שווה איבוד כמה פרוטות כנגד איבוד הנשמה?! סע במונית, והקב''ה לא יקפח אותך, וישלם לך כפל כפליים.

ומסתמא כך, שהרי, אם הוצאות שבת ויום-טוב שהמה הידור מצוה, הוצאותיהם אינם מן המנין וכל המוסיף מוסיפין לו, אזי כל שכן כשההוצאות הן לאפרושי מאיסורא ולהנצל מאיסורים ממש, וכל שכן כשהמדובר בתחום גילוי עריות, שכל ההוצאות שיוציא להציל נפשו אינם מן המנין, וכל המוסיף - מוסיפין לו.

וכמו כן כשהמדובר בקניית מצרכי הבית או שאר דברים במקום פרוץ ופרוע, וישנה אפשרות לקנות את אותו מצרך במקום צנוע, אלא שיש להוסיף כסף, אזי, כמובן, שיש כאן שאלת חכם כיצד יעשה כאשר ההפרש הוא משמעותי, ואין זה פשוט כלל, ובפרט שהרבה פעמים מדובר בפרוטות - פה הירקות קצת יותר יקרים ופה יותר זולים - בודאי שאין להשחית נפש על כמה פרוטות.

[עד כאן דיברנו על חיוב הוצאות ממון כדי להנצל מאיסור. מובן ופשוט שאין צריך לומר שחייב לזרוק מביתו מכשירי תועבה על אף כל ההפסדים הכרוכים בכך, וזאת מחוייב מן הדין רגע קודם, ופשוט].

ב. מסירות הכבוד.

חייב אדם למסור כבודו על איסור לא תעשה, לפי שאין איסור לא תעשה נדחה מפני כבוד הבריות, ולכן, אם בעקבות החמרת השמירה בעוון לא תעשה ''ולא תתורו'' מצטרך אדם להתבזות ולהיות ללעג - אין זו סיבה לפטור.

וכדי לחזק זאת, יש להביא את המדרש (ויק''ר כז, ב,): עתידה בת קול להיות מפוצצת בהרים ומכרזת: כל מי שפעל עם א-ל יבוא ויטול שכרו. דהיינו כל מי שכביכול שילם והופסד בשביל הקב''ה, יבוא ויטול שכרו, על אחת כמה וכמה שבכלל כרוז זה: כל מי שנתבזה בשביל הקב''ה שיבוא ויטול שכרו. אם כן, אדרבא - אם זכית להתבזות עבור המצוה ולא עולה היא לך בנקל, ובפרט כאשר הוא בבזיונות גדולים - כמה צריך אתה לשמוח שהנך מתבזה על כבוד ה', הרי שבזה מזדמנת לך הזדמנות נפלאה להראות את נאמנותך וכנותך לאלוקים, שאתה עובדו גם על חשבון כבודך ומעמדך. את הכל אתה מפקיר לכבודו.

ולדאבוננו, לא רבים עומדים בנסיון זה. למשל, מזדמנת להם אשה שאינה לבושה כראוי, במשרד או בבנק וכדומה - פשוט מתביישים להוריד את העינים כדי שלא להיראות פרימיטיבי וקיצוני, ונכשלים באיסור תורה בשביל כבוד הבריות, וזו טעות! חייב אדם למסור את כבודו בשביל כבוד שמים כשהמדובר באיסור לא תעשה. ואף אם התנהגות זו תגרום לך להיות מאוס, ואף אם קיים חשש שבגלל זה לא תיענה בבקשתך, אין בזה היתר לעבור על לא תעשה שבתורה.

וכמו כן, לא רבים עומדים בנסיון כשהמדובר בחתונות או סתם מפגש בבני המשפחה, מכרים או שכנים, הלבושים בלבושי פריצות. מעבר לאוזניהם שומעים המה לגלוג ולעג על מנהגם המוזר: עם גיסתו אינו מדבר... עם דודתו אינו מדבר - או אינו מסתכל... צריך לכך הרבה כח ויראת שמים להיות יציב וחזק, כי לגבי זרים הנסיון קל יותר. סוף-סוף זרים המה. אבל כשהמדובר בקרובי משפחה, הנסיון קשה מאד. אבל גם בזה החיוב לא פג, וכדבר משה ללוויים לאחר מעשה העגל: ''מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו'' (שמות לב, כט), הגם שזה על חשבון יחסי משפחה, כי במקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב, וכל שכן לשאר האדם.

ג. מסירות השלום.

רבים נמנעים מלהגיב בחומרה, וממהרים להקל מפני שלום בית אף כשאיסור ''ולא תתורו'' במלואו.

למשל, ישנה שמחה משפחתית מעורבת, ובהעדרו משם יהא חשש ''שלום בית'' מצד אשתו הלוחצת ומנדנדת בכל תוקף שיבוא לשמחה, או לפעמים המדובר אפילו בהורים שיצטרך להסתכסך איתם ולקלקל יחסים מפאת לחצם על השתתפותו בשמחה. כמובן, שלכתחילה הכל צריך להעשות בדרכי נועם, להתרחק מהמחלוקת ככל האפשר, ובכל מקרה להתייעץ עם חכם לגופו של ענין באיזה אופן אפשר כן להתיר, וכמה, ומתי. אולם לדעת, שאין זה פשוט כלל להתיר את הרצועה לגמרי בטענת ''שלום בית''.

תשובה לשאלה האחת עשרה, כיצד להתמודד עם ההרהורים ומחשבת עריות הטורדות ומציקות בפרט בשעת התורה והתפילה

תופעה זו מצויה, ובפרט אצל אלו שכבר הצליחו להתמודד בהצלחה ולתת את העינים והלב לבוראם, אז כח הרע בא אליהם באופן אחר לטורדם במחשבות זרות מן העבר, ובמראות וצורות שאין להם עתה שום קשר איתם, ופתאום צצים במוחם תמונות שונות ומשונות, ובפרט בשעת התפילה.

למחשבות אלו יש להתייחס כצפצוף אוייב המצפצף בלגלוגו לאחר תבוסתו, שאין נכון יותר מאשר שלא להתייחס להטרדותיו.

חלילה לך מלהרגיש אשמה, וכל שכן מלראות את עצמך כרשע, בגלל מחשבות אלו הבאות אליך על כרחך.

ובעצם, מהי סיבת ביאת מחשבות אלו ומאין מקורן.

תשובה לכך מובאת בספר ''שומר אמונים'', ונביא את תוכן דבריו בתוספת ביאור.

כל אחד מבין, שאם הוא גזל - צריך להחזיר, אם הוא הזיק - חייב לשלם, וכן לגבי חובותיו שבין אדם למקום, ברור הדבר שיש תיקון לכל עבירה ועבירה שעשה האדם, והיא הנקראת ''תשובת המשקל'', שיש לאדם לתקן את פגמיו ולסבול עליהם בתשובה שמשקלה מקביל לאותה הנאה שנהנה מהחטא, ובכך שמצטער על פגמיו ומתאבל עליהם במשקל שווה להנאה שנהנה בהם - מתכפר לו.

ובכן יש לדעת, שהמחשבה היא בונה קומה שלימה ויוצרת יצירה חיובית במחשבה טובה, ויצירה שלילית במחשבה רעה, ויש לתקן פועל יצירה זו בתשובת המשקל. ובכן, מהי תשובת המשקל למחשבה בעלמא שהרהר אדם במחשבות לא טובות? על כך אומר הבעל-שם-טוב, כי תיקונו הוא, שאותן מחשבות זרות שחטא בהן ברצונו ועדיין לא תוקנו, יצוצו שוב בראשו ויצטער מהן ויכאב לו על בואן אליו, אחר שכבר נטהר מהם, וישתדל להסיטם ממנו. ובכן, כנגד שנהנה מהם בעבר וכעת מצטער מהם, וכנגד שאז לא גרשם ממנו אלא נהנה בביאתם ועכשיו מגרשם מעליו, בכך נעשית ''תשובת המשקל'' על אותן מחשבות.

ואותן מחשבות באות על תיקונן בהיותן קומה ויצירה פגומה הרוצה בתיקונה, וברדתם להתקן, באות המה שוב לראשו של האדם, ונתקנות עתה בתשובה זו. ולכן, בבוא עליך מחשבה זרה שנצטיירה אצלך - אפשר מלפני שנים רבות, ואתה תמה מנין נזכרה מחשבה זו לבוא אלי, וגם הנך מצטער על בואה ומגרשה - דע, שבאה היא לקבל תיקונה ממך בהיותך עכשיו בשלבי תשובה, אלא שישנן עדיין ציצין המעכבין את הברית מלהיות מתוקן לגמרי. ולכן, קודם מהלכי התשובה אין להם מה לבוא אליך, ורק לאחר שהנך בשלבי תשובה מתקדמים, יש להם טעם לבוא אליך לקבל תיקונם על ידי הצער גופא, שתצטער מהם ותגרשם, ואז תהפוך אותם למציאות אחרת חיובית תחת היותם מציאות וקומה שלימה שלילית.

וכמו כן לגבי מחשבות כפרניות נגד האמונה, העולות וצצות בלב העובדה' שבאות שלא לרצונו, מחשבות בלבולי אמונה המצערות אותו מאד.

דע, שהדרך להתמודדות במחשבות אלו, הוא לא להתייחס אליהם ולא לענות להם ולא לבוא איתם במשא ומתן כלל. המשא ומתן איתם זוהי הסכנה הגדולה ביותר, כי כאן מתכווין היצר לסחוף אותך למערבולת של מלחמה ולסבך אותך יותר. ולכן אפשר שתמציא תרוצים לכמה מהשאלות שעולים בלבך, אולם דע, שזה כדי לעודד אותך למשא ומתן עמהם ולסחוב אותך לשאלות אחרות ומסובכות מהקודמות, ולהביך אותך ולהעכיר את רוחך. לכן, העצה היעוצה - לא לענות לקולות כסילים אלו, ולראותם כקול כסיל זר לחלוטין שמחוצה לך, המצפצף באוזניך, שודאי לא היית עונה לו.

אגב, לפעמים זו תופעה הנובעת מעצבנות. חוסר השלווה והלחץ מכריחים וכופים את האדם לפעמים להתעקש ולהלחם, ולכן יש לקחת את זה באדישות וברגיעות, לא להזיז את הראש אנה ואנה ולהשתולל, אלא דוקא בקור רוח ובאמונה ובבטחון תצא מהם, לכך, להשתדל להתרכז בתורה ותפילה כפי יכולתך, להכניס מחשבות חיוביות, ומאליהן יגורשו השליליות, וזהו ענין של זמן בלבד, וכמובן שבכח התפילה לזרז את ישועתך.

תשובה לשאלה השתים עשרה, מאימתי יש לחנך את הקטנים לשמירת העינים

מעשה היה במשפחה מרובת ילדים, שראשה הלך לשאול את ה''חזון איש'': האם אפשרי לאשה ללכת עם הילדים הקטנים לים? וענה ה''חזון איש'': שדבר זה יפריע להם מאד בגדילתם בעליה לתורה ויראת שמים. ואכן - מספר אחד ממכירי משפחה זו - נזהרו אמנם בני המשפחה מלקחת את קטניהם לים, מלבד קטן אחד שמידי פעם לקחוהו לים במחיצת הנשים, וכולם גדלו בנקל לתורה ויראת שמים, מלבד אותו קטן שנתקשו בו בקשיים גדולים.

אם כן, ברור שיש מקטנות להרחיק את הקטנים ממשחקים עם בנות, תערובת בנים-בנות, להשתדל מאד שהלימוד יהא דוקא על ידי מוֹרֶה ולא על ידי מוֹרָה, וכן לשומרו מראיית מראות אסורות ברחובות, ולהסביר לו בכללות שראיית נשים פוגמת ואסורה, ולכשיגדל, לחנכו שלא להסתכל בערוותו, וכמו כן לא ליגע בה, ולהשגיח מרחיצת אמבטיה אחים ואחיות יחד וכדומה. וככל שיקפידו על קדושת הילד מקטנותו, כן יגדל בהנהגות קדושות ובצניעות יתירה שיהיו לו כטבע ממש.

תשובה לשאלה שלוש עשרה

וראיתי כאן להוסיף שאלה נוספת המצויה מאד אצל הנזהרים בשמירת עיניהם, והיא - שפעמים רואים כמראה פרוץ, ותיכף מנמיכים עיניהם, ומסתפקים האם באמת היה זה מראה פרוץ או שמא בכלל לא היה בו מראה איסור, ובצדקותם מסתפקים שמא עדיף להעיף מבט נוסף לעבר המראה שראו על מנת לוודא שאכן מראה זה לא היה בו ממש, ובכך לא תהא מוטרדת מחשבתם, ומאידך מסכנים עצמם בכך שמא אכן היה זה מראה פרוץ, ואם קודם היה בספק - מעתה יהא בודאי. מה הנכון לעשות?

תשובה. כאן טמונה מלכודת היצר. בהחלט שצריך להזהר לא להתפתות למבט נוסף. עדיף שתשאר בראיה המסופקת שראית, ותשכנע את עצמך שכן לא היה זה מראה אסור, מאשר לחזור ולהסתכל לבירור הספק. וכך גם ראיתי אחר כך במכתבו של הגאון הקדוש ה''תולדות אהרן'' שכן דעתו.

שאלה נוספת: הכיצד להתייחס למקרה לילה בלתי טהור תוך כדי שינה?

תשובה. ראשית נזכיר דברי החיד''א (עבודת הקודש, צפורן שמיר, סוף סי' ז), שמקרים אלו פוקדים דוקא את אלו שמתקדשים ולא את פורקי העול ומחללי הקדושה, והעיקר שלא להתעצב ולדאוג מזה כלל, ואפילו יארע לו כך פעמים רבות, רק יהא בשמחה ויתמיד בעבודתו, כי אחר שמשתדל לשמור עצמו מראיות אסורות ועוסק בתורה, אין לו לחשוש מכך כלום. כי הרבה יש בזה רפיון אצל רבים להחליש דעתם ממקרה אשר לא טהור, ולשוברם לגמרי מעבודתם, ויש להיזהר מתרמית היצר בזה. וישתדל מאד לילך למקוה באותו יום ליטהר, וגם במקוה ינהג בצניעות יתירה, ויזהר מאד מהסתכלויות ומהרהורים, פן יבולע לו שכרו בהפסדו.

---

פרשת קורח א' - מאמר עה - קנאה ותחרות

''ויקח קורח... ויקהלו על משה ועל אהרון'' (טז, א-ג)

א. קורח שפיקח היה מה ראה לשטות זו

''ויקח קורח'' - לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה - רש''י.

וקורח שפיקח היה מה ראה לשטות זו? עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו - שמואל ששקול כמשה ואהרן, אמר בשבילו אני נמלט, וכ''ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש וכו', אמר, אפשר כל הגדולה הזאת יוצאה ממני ואני אדום?! לכן נשתתף לבוא לאותה חזקה ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט, אשר יבחר ה' הוא הקדוש - טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה ומשה היה רואה. (רש''י בשם תנחומא)

ויש להבין, מה תשובה היא זו לטעותו של קורח שפיקח היה, וכי זו פיקחות להלחם במשה ולתלות תקוה שזכות שמואל הנביא תעמוד לו ברשעותו, וכי מי מעלה על דעתו להשתמש בזכות הצדיקים לחטוא ולהרשיע ולהיות בטוח שינצל, ועוד בזכות צדיק שעדיין לא בא לעולם!

עוד בחז''ל הובא ברש''י: ומה ראה קורח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדיבור.

מבארים לנו חז''ל, מה היה הגורם להביא את קורח למחלוקת עם משה - קנאה. ועדיין יש לתמוה, והיאך הגיע קורח לכזו קנאה עמוקה שתביאהו עד כדי לכפור במשה, והלא אנו רואים בעלי קנאה בכל דור ודור, ואין מגיעים לכאלו תוצאות חמורות עד כדי לכפור בתורה ובמשה, וכמו שאמרו חז''ל (ירושלמי סנהדרין פרק חלק הלכה א'): קורח - מין היה, כפר בתורה מן השמים ובנבואת משה רבנו.

ועוד יש ליישב את סדר המהלך המבואר בב' המדרשים הנזכרים, דבתחילה אמרו: ''ומה ראה קורח לחלוק על משה? נתקנא על נשיאותו...''. ובמדרש האחר אמרו: ''וקורח שפיקח היה מה ראה לשטות זו? עינו הטעתו...''.

ב. האדם מקנא במה שיקר ערך אצלו

האדם מקנא במה ששווה לו, אדם שיקר אצלו הממון מקנא הוא בבעלי הממון, כיון שהממון תופס אצלו ערך חשוב.

אדם ששואף לכבוד, יקנא באנשים בעלי מעמד שיש להם כבוד גדול, כיון שהכבוד אצלו ערך חשוב.

וכן בייתר התאוות והחשקים של ענייני העולם - יקנא האדם באחרים במה שנפשו חושקת.

כמו כן האוהב תורה ודבק בחכמתה, יקנא בבעלי תורה, ואדרבא ככל שעסק התורה יהא חשוב אצלו, כן תגדל אצלו הקנאה בבעלי תורה וחכמה.

והוא ענין ''כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו'', לפי שכל הגדול מחבירו והינו בעל חכמה יתירה, הרי שהחכמה בעלת ערך רב אצלו, וכפי אשר תגדל אצל החכם ערך החכמה כן יקנא בבעלי החכמה.

וכמו שכתב הרמב''ם (בהלכות רוצח ושמירת הנפש פ''ז ה''א): וחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה - כמיתה חשובין.

ג. ''קנאת סופרים'' חיובית לעומת השלילית

''קנאת סופרים תרבה חכמה'' (בבא בתרא כא), הקנאה בבעלי החכמה גורם גדול הוא לאדם להתעלות בחכמה.

אולם זאת כאשר הקנאה היא במובן החיובי, דהיינו שמשתוקק להיות חכם וגדול בתורה ובעבודת ה' כפלוני, אולם אין עינו צרה בחכמתו של אותו פלוני, אדרבא, הינו טוב עין הוא עליו אלא שרוצה להתדמות לו.

לעומתו המקנא בבעלי חכמה וקנאתו מובילתו להיות צר עין בחבירו, וחפץ הוא להבנות על חורבנו, בודאי אין זו קנאת סופרים שתרבה חכמה, להיפך, גם מה שיש לו לאותו מקנא, ילקח ממנו.

הסכנה לבעלי החכמה המקנאים בבעלי החכמה - סכנה קרובה היא, ועלולים בנקל לסטות מהקנאה החיובית המרבה חכמה, לקנאה השלילית המאבדת את החכמה, ובפרט כאשר התחרות היא עם החכמים בני דורם, שבמו עיניהם רואים הם אותם, וכפי שכינה אותם רבנו יונה בשערי תשובה ח''ג אות ק': ''כת שונאי ה''', לאלו שעיניהם צרות בהצלחת חבריהם, וקשה להם לסבול לראות את חבריהם קרובים לה' ומכובדים אצל העם יותר מהם.

ד. חלישות הדעת היא טבעית ובלתי נמנעת ואינה בגדר קנאה

ומה שמצינו גבי משה רבנו (מדרש רבה דברים פרשה ט'), שאמר מאה מיתות ולא קנאה אחת, וזה היה שקנא ביהושע שנתייחד לו הדיבור מבלי שידע משה ממנו, היינו שנצטער למה פסקה ממנו הנבואה ולא חלילה למה יהושע מתנבא, וכמו שכן אמר משה עצמו כשנתנבאו אלדד ומידד, הלא אמר: ''מי יתן וכל עם ה' נביאים'', ואם כתבה זו תורה, בודאי אמר זאת משה באמת גמורה, אלא כאמור, שמח היה בנבואת יהושע, אלא שנחלשה דעתו ונצטער על שפסקה הנבואה ממנו.

וכמו כן מצינו בגמרא (ברכות נ''ח ע''ב), מעשה ברב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע היו מהלכים בדרך, ופגשו את רבי חנינא בריה דרבי איקא, וראו בחכמתו היתירה, וכו', ואמרו לו: חכם אתה כל כך? נתנו עיניהם בו ונפטר.

ברור הוא שאצל חכמי התלמוד הקדושים הדבר בדקות גדולה, והוא הנקרא ''חלישות הדעת'' של החכמים מחבריהם העולים עליהם בחכמה, וחלישות דעת זו גרמה לחכמים צער, והיינו כאמור נחלשה דעתם מדוע הם לא הגיעו למדריגה זו שראו בחבריהם, אולם לא חלילה שעיניהם היתה צרה למה חבריהם זכו למה שזכו, ולפי שסוף סוף בסיבתו של רבי חנינא נגרם צער וחלישות הדעת לרב פפא ורב הונא - ואף שהיה זה שלא באשמתו, כידוע שצער הנגרם לאדם - מסוכן הוא למצער גם אם לא נתכווין, והוא המושג הנזכר בגמ' ''חלשא דעתיה'', והוא בלתי נמנע לאדם עלי אדמות אחר שאינו מלאך.

ועוד מצינו בגמ' (בבא מציעא פה ע''א), שרבי זירא היה בודק עצמו כל שלושים יום בתנור שהיה נכנס לתוכו ולא נשרף כדי להיווכח שלא ישלוט בו אש של גיהנם, ופעם אחת ראו זאת החכמים, נתנו בו עיניהם ונחרכו שוקיו.

וזאת לגודל תשוקתם לחכמה ולמדרגות הקדושה, והערכתם אליהם יותר מכל, התפעלו והתפלאו מכך, והוא ענין נתנו בו עיניהם, ולא חלילה מתוך צרות עין.

ה. קנאתו של ירבעם בן נבט בבן ישי

נחזור להאמור שהקנאה המצויה אצל שואפי החכמה והגדלות, מסוכנת היא באם תסטה היא אצלם לכיוון השלילי של צרות עין.

ולפי''ז אפשר להסביר את הגמ' (סנהדרין ק''ב ע''ב): שאמר לו הקב''ה לירבעם בן נבט: חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, ושאל ירבעם: מי בראש? אמר לו הקב''ה: בן ישי בראש, א''ל ירבעם: לא בעינא - איני רוצה בכך.

והוא לכאורה תמוה, דמה שייך ''מי בראש'' - בעלמא דאתי, וכי בעוה''ב צועדים בטיול מי בראש ומי בסוף, ועוד, וכי שייך קנאה ותחרות בעוה''ב, ועוד, מה הענין שהזכיר לו הקב''ה בן ישי, היה לו לומר ונטייל אני ואתה בגן עדן, ועוד מדוע הזכיר את בן ישי דוקא.

אלא ירבעם בן נבט חכם גדול היה, עד שכל חכמי דורו היו לפניו כעשבי השדה (כמובא שם בגמ' סנהדרין), ובודאי הגיע למדרגות גדולות, וסופו יוכיח שהקב''ה בכבודו מציע לו לחזור בו. ובגמ' שם (קא ע''ב) מובא, שכל מה שהביאו להעמיד עגלים בדן ובבאר שבע, הוא מפני קנאתו במלכי בית דוד שבראשם עומד בן ישי, שהיה אז רחבעם מלך יהודה שהוא בן שלמה בן דוד בן ישי, כמו שאמרו חז''ל, שחשש שתינטל ממנו המלכות כשיבואו כל ישראל לרגל ויראו מלכי בית דוד יושבים והוא עומד, כי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, הקנאה החלה בו מכיוון החיובי, להערכתו את קרבת ה' למלכי בית דוד, ואת ההבטחה שיש להם מאת הבורא להיות המלוכה אצלם לדורות, שהרי כתר מלכות שורשו גבוה בקודש, והזוכה לו זוכה לסייעתא דשמיא ולהשגות נפלאות כיאות למנהיג בישראל, שהוא צינור שכל ההשפעות לעם יורדים דרכו.

וכמו שביאר הסבא מנוברדוק במאמר ''זיכוי הרבים'' שבסוף ספרו ''מדריגת האדם'', שהמזכה הרבים, אחר שהרבים תלויים בו מקבל הוא השגה אלוקית על מנת להנהיג את העם, וביאר שם דלכך כאשר משה לא יכל שאת לבדו את העם, וצירף שבעים זקנים לסייעו, נצטווה להאציל מן הרוח אשר עליו לתיתה אליהם, ולכאורה למה היה כן, והלא היה אפשר שהבורא היה מאציל עליהם רוח חדשה להנהיג העם, ולמה הוצרך שמשה יאציל מרוחו? והסביר שם, דכיון שמשה נמנע מלשאת בעול העם לבדו, אין צורך לו ברוח אשר עליו באיכות כ''כ גדולה שניתנה לו רק בשביל ישראל. וכמו שאמר לו הקב''ה למשה במעשה העגל: ''לך רד כי שיחת עמך''. אמר רבי אלעזר: אמר לו הקב''ה למשה: ''לך רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, עכשיו שחטאו, אתה - למה לי'' (ברכות לב ע''א). הרי שהמנהיג מתעלה מאד להיותו מנהיג בישראל.

אזי אם היה ירבעם בן נבט מנצל קנאה זו לצד החיוב, ולא היה צר עין מקרבתם לה', הלא היתה קנאתו מביאתו להתעלות ולהתקרב לה' ביותר מבלי להתפתות לבסוף לכבוד המדומה של מלכות השייך אצל מלכי בית דוד ולא אצלו, כי אם היה תופס רק את הנקודה החיובית שהיא קרבת ה' - שורש סיבת כבוד מלכותם, לא היתה לו צרות עין מקרבתם לה' יותר ממנו, אחר שהיה משתדל גם הוא להשיג קרבת ה' בנתונים שלו, במילא לא היה נאחז בענף כבודם והיה מתעלה ביותר.

אולם סטתה קנאתו מכיוון החיובי לצד השלילי, שהוא הצרות עין מקרבתם לה', ומכך הביאתו קנאתו זו לשנאה, וחרה לו על שהקב''ה ברצונו מקרב אחרים יותר ממנו, וכיון ששאף לגדולות שנבצרו ממנו להשיגם - בעט בכל, ולבסוף התבטאה קנאתו בכבוד המדומה שהוא המלכות.

וכשרצה הקב''ה להחזירו בתשובה, זימן לו אפשרות לתשובה על קלקלתו. אמר לו: חזור בך ונטייל אני ואתה ובן ישי בגן עדן, דהיינו אמר לו הקב''ה: כאן בעולם הזה חייב אתה שתסבול את עליונותו של בן ישי, כי בעולם הזה יש להיות כפופים לתורה הקובעת שאין ישיבה למלכי ישראל בעזרה, אולם בגן עדן נטייל יחד, ושם אין הרגשת עליונות במושגים של כאן, שהרי אין שם קנאה ותחרות במושגים השייכים כאן בעולם הזה. וטען ירבעם: אמת, ששם המושגים הם אחרים ומושגי קנאה ותחרות אינם כבעולם הזה, אולם הרי גם בעולם הבא יש ענין של מדריגות, ו''כל צדיק נכווה מחופתו של חבירו'' במושגים ההם, וטען כי חפץ הוא להיות בראש גם במושגים של עולם הבא שזה שעשוע הצדיקים - במדריגה גבוהה יותר מבן ישי. ועל כך השיבו הקב''ה: ששם גם יהא בן ישי בראש, לפי שמדרגתו לעוה''ב של בן ישי גדולה משל ירבעם, וכשראה כי נבצר ממנו מלהשיג את שאיפותיו הרוחניים - לא חפץ בכלום, ובזה החמיץ את אפשרות התשובה שזימן לו הקב''ה.

והוא הענין של שאול שנתקנא בדוד, כאבו היה עצום, הכיצד נדחה הוא מפני דוד מלהיות מלך ישראל, ובזה נדחה מקרבת ה', וצערו היה כ''כ גדול עד שרוח רעה שרתה עליו, וחלה בנפשו מאי יכולת לסבול דחיה זו.

וזה גם הביאור של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, שהיה קשה להם - לשואפי החכמה עצומים אלו - להתמודד עם חלישות הדעת של בר פלוגתתם מלפרגן לו כראוי, או מלקבל בכבוד ובעין טובה את עליונות חכמת השני ואת אמיתות סברתו על פני חכמתו שלו.

גם אצל אלו העובדים ועמלים לתקן את מידותיהם, קשה הדבר מנשוא, אחר שהחכמה שווה אצלם מכל כסף וזהב שבעולם, ומכל חייהם, ומבלי החכמה אין להם חיים, קשה להם מאד לראות עליונות של זולתם. אלא שהעמלים לתקן את מידותיהם ומשתדלים לכוף את יצרם, מתבטא הדבר בחלישות הדעת בלבד שהיא בלתי נמנעת בטבע האדם, אולם אצל אלו שלא הכינו עצמם למלחמה זו ונתעצלו מלעבוד על מידותיהם - מתבטא הדבר בקנאה וצרות עין המביאה לשנאה ותחרות, ואדרבא, ככל שקרוב האדם לגדלות רוחנית ויש בו ממנה - מתקנא הוא ביותר בזולתו ורואה בו כמתחרה, וקנאה זו תביאהו לעוונות חמורים באם לא ישווה מידותיו ליטול הקנאה בכיוון הראוי, כי לא ישווה בעיניו מה שהשיג, וסופו לעזוב לגמרי את עבודתו.

ו. מתחילה חודרת הקנאה בחלק הרוחני של השני, וכשאין האדם מנצלה ל''קנאת סופרים תרבה חכמה'' וסוטה הוא לכיוון השלילי שהוא צרות עין, אינו מתקרר בדעתו עד שלא יראה בחיסולו של חבירו לגמרי בגוף ובנפש

והנה לרוב, היצר מתחילה כשנכנס להחדיר הקנאה בלב בעל החכמה, לא בא מצד קנאה במושגים חומריים שישנם בחבירו, אלא דוקא מצד מושגים רוחניים, באומרו לו, ראה חבירך היאך גדול הוא בחכמה ויראה והיכן אתה בעולם הבא לעומתו, עולמו גדול מעולמך וחביב הוא קמי קוב''ה יותר ממך. ולכך אם נזהר האדם שלא ליכשל בצרות עין, הרי שקנאה זו תביאהו להרבות בחכמה, אלא שאם לא יזהר האדם בנפשו, תתבטא קנאה זו בשנאה ותחרות, הרי שמעתה תביאהו קנאתו שלא יוכל לסבול קיום מציאותו של חבירו, ולא תתקרר דעתו אלא עד שיתחסל מן העולם, ואם קנאתו תעבירהו על דעתו - אף יעשה זאת בעצמו.

כלומר, מתחילה היצר בא לאדם כביכול בקנאה חיובית ומכובדת, והוא לקנאות בחכמה ויראת ה' של חבירו, וכשקנאה זו מביאתו לשנאה ותחרות, מגיע הוא למעשים שפילים ביותר. וההסבר לכך הוא, דאף שלכאורה יש לתמוה דמה ירויח בחיסולו של חבירו, וכי בכך תרבה חכמתו? וכי בכך יש סיכוי שיבנה הוא מחורבנו של חבירו? הלא אדרבא, במעשה זה יתרחק מהחכמה ויתטפש.

אלא הקנאה מתחלת לשם שמים, מרצון ותאווה לקרבת ה', ולבסוף כשסוטה הוא לצרות עין אינו חושש כבר להפסיד גם מה שיש לו, אחר שבין כה אין נחשב אצלו לכלום מה שיש לו, ואז קנאתו מביאתו לשנאה שתביאהו למעשים שפילים, מאחר שמיואש הוא מהישיגיו, ואינם שווים בעיניו לכלום.

וכמו שהיה גבי קין, שמתחילה קנאתו היתה רוחנית, דהיינו היאך קבל הקב''ה מנחת הבל ואל מנחתו לא שעה, ואם כן הרי שאדרבא קנאתו החלה מגודל הערכתו לקרבת ה', וכשראה שהבל מקורב יותר ממנו לה', בערה בו הקנאה, ודוקא להיותו מוקיר ויודע את גדלות ה' למאוד מאד, כי אם לא היה מכיר בגדלות ה' לא היה איכפת לו מענין זה כלל, וכשסטה בקנאה זו מכיוון החיובי, ובמקום להרבות במעשים טובים להתדמות לאחיו, בא לקנאות בו ולשנאותו, הרי שלא יכל לסבול את מציאותו של אחיו.

ולמה הביאתו קנאה זו? לקום לרצוח את אחיו, לשאול תחתית ממש, ולמה? מה הרוויח בכך? אלא מאחר ושלטה בו הצרות עין, נחלשה דעתו והביאתו למסקנא, אם אין לי הכל איני חפץ בכלום! וכיון שלא הסתפק במה שיש לו לעומת מה שיש לאחיו, לא היה שווה לו כלל מה שיש לו, וכאילו ואין לו כלום, ובמילא לא חשש להפסיד את מה שיש לו אחר שלא החשיב את מה שיש לו לכלום, ובמילא לא בא על סיפוק וצינון רתיחת קנאתו עד שקם על אחיו והרגו נפש.

ומעתה נבוא לקורח, שתחילת קנאתו של קורח שפיקח היה וצפה את הדורות העתידים לצאת ממנו - היתה במובן רוחני, והיינו היאך משה רבנו ואהרון אחיו מקורבים לה' יותר ממנו, ואם כן הרי הקניינים הנצחיים ביותר בידם ולא בידי, ולכך לשון חז''ל מתחילה: ''ומה ראה קורח לחלוק על משה - נתקנא על נשיאותו של אליצפן'', דהיינו כמבואר, שהיה מתחילה חפץ להיות מהקדושים הקרובים לשרת לה', אזי אם היה מתגבר וכובש מידותיו הרעות - קנאה זו היתה מביאתו להרבות חכמה, ואדרבא, היה מתעלה מכח ''קנאת סופרים'', אולם אחר שלא תיקן עצמו והשחית את מידותיו, הגיע לדיוטא תחתונה, שלא יכל לסבול כבודם ונשיאותם של משה ואהרון, ולא הניחתו מידתו עד שאיבד עצמו לדעת בסכנה שהכניס עצמו בסכנת הקטורת, והוא אחר שבין כה לא היה נחשב אצלו לכלום מה שיש לו, לא חש לשום הפסד, ולא ראה לנגד עיניו אלא היאך להוריד ולהשפיל את כבודן של משה ואהרון, גם מתוך סכנה של איבוד עצמו, ועל כך אמרו חז''ל בלשון: ''ומה ראה קורח לשטות זו?'', כלומר אחר שנכשל ונפל בקנאה שלילית, מה הביאו להגיע למצב של איבוד עצמו? סוף סוף בר דעת הוא?! ועל כך תירצו: שתלה לעצמו זכות להינצל מהדורות שיבואו אחריו, כלומר מסבירים לנו חז''ל, שמעידתו היתה שלב אחר שלב, לאחר שנכשל בקנאה של שררה וכבוד, איבד את ערך עצמו ולא חש לשום הפסד, כך שלנגד עיניו היתה רק תאווה אחת לאבד את מתחריו, וסמך שינצל מסיבת מה שהטעתו עינו, ואין הכי נמי, בודאי שזו שטות להתלות ולהינצל בזכות הדורות הבאים, אולם אחר שקנאתו הביאתו לחלוק על משה, וידע שבכך מסכן עצמו, תלה את הצלתו בשטות ובטעות שאומנם אין בה הגיון, אולם קנאתו העבירתו על דעתו עד שנשתבשה עליו לחשוב להנצל מסיבה שטותית כזו.

וביותר, עוד הגיע לחשוב שהקדוש אשר יבחר ה', יהיה הוא בעצמו... עד היכן חולי הכבוד מעקם את הדעת! והוא כענין: ''למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני'' (אסתר ג, ו,).

ז. הַלָּקוּי בקנאה לא יישווה בעיניו לכלום מה שיש לו, ואף שיש לו הרבה

ונוראה היא הקנאה שיכולה להביא אדם למצב שימאס בחייו ממש ובכל היקר שיש לו, ולא ישווה בעיניו למאומה כל אשר יש לו, ויהא בעיני עצמו כמסכן ההוא שאין לו כלום, עד שיסכים לסכן עצמו למות ולא לחיות במצב בו הוא נתון.

ואל תתמה על תכונה זו שנמצאת בלב האדם, שהרי כן מצינו בהמן הרשע שאמר: ''וכל זה איננו שווה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך'' (אסתר ה, יג).

יש לו כל הכבוד שבעולם, אולם כשחסר לו משהו מהכבוד - לא שווה לו כלום, וכפי שמעיד הוא על עצמו: ''וכל זה איננו שווה לי...''.

ח. שורש הקנאה בנפש האדם מקורה חיובי, אלא שהאדם מנתבה לשלילי

והרי הסברנו במקום אחר, שתכונות הרעות שורשם בתכונות החיוביות הטמונים בנפש האדם, האדם מוטבע בנשמתו הקדושה טבע של קנאה והתנשאות על מנת להתרומם ולהתנשאות בעבודת ה' ולהתקרב אליו, ואם מנצל האדם זאת לכיוון החיובי, מתעלה, וזו מטרת תכונה זו בנפש האדם כדי שיתעלה על ידה.

וכמה שאדם גדול יותר, הרי שביותר מפותחת אצלו תכונה זו להתנשאות ולהתקרב לה', וכשמנצלה לרעה, יש בידו כלי מוכשר להרע יותר מייתר בני העולם שאין מפותחת אצלם כל כך תכונה זו של התנשאות, להיותם פחותים במעלתם מהגדול.

קורח שאדם גדול היה ובעל רוח הקודש, תכונת ההתנשאות שלו היתה גדולה בטבע נפשו, וכפי שכן התרומם על ידה והגיע להשגות גבוהות, אלא שנכשל ולא נהג כשורה עם אותה מידה, נתפס דוקא בתכונה זו - שהחלה לכאורה מתוך להתאוות להתקרב לה', כי הבין שאם ישיג מדרגות גבוהות יותר - כאן בעולם הזה - של כהונה, יתקרב להקב''ה ביותר, וחלשה דעתו כשנבצר ממנו מלהשיגם, והביאתו חלישות דעת זו למסקנא: אם אין לי הכל איני חפץ בכלום! ומחמת שלא הסתפק במה שיש לו, לא יכל לראות עליונות מעליו, עד כדי מחשבה להפיל את משה ואהרון מגדולתם.

ומעתה נישא קל וחומר, אם סכנה גדולה כזו יכולה לקרות לאדם גדול שבאמת השיג השגות גדולות עד כדי ראיית העתידות, ואילו לא היה נכשל בקנאתו בודאי היה סיכוי שקנאתו תביאהו להרבות חכמה, אחר שבאמת חכם היה והשיג השגות אמיתיות, ועם כל זה טעה ונפל עד שנחלשה דעתו ממתחריו, על אחת כמה וכמה שתיתכן סכנה כזו לשואף להקצנה של גדלות בו בזמן שעדיין רחוק הוא בתיקון והכשר עצמו, שעלול הוא לטעות וליפול בקנאה קשה כשאול מחמת חלישות הדעת.

ט. ביאור הגמ' שגרוע מי שהגיע להוראה ואינו מורה, ממי שלא הגיע להוראה ומורה

ובזה גם יובנו דברי הגמ' (סוטה כב:) על הפסוק (משלי ז'): ''רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה'', ''רבים חללים הפילה'' - זה שאינו הגיע להוראה ומורה, ''ועצומים כל הרוגיה'' - זה שהגיע להוראה ואינו מורה.

הרי שחמור הרבה המגיע להוראה ואינו מורה, הרבה יותר ממי שלא הגיע להוראה ומורה.

ויש להבין במה מדובר, אם באחד שירא להורות הוראה פן יכשל, או שמתוך ענווה אינו רוצה להורות, אזי לא מיבעיא בכגון שיש מי שיורה באותו מקום, דבודאי לא מובן מדוע חמור דינו בזה שאינו רוצה להורות, אלא גם אם אין מי שיורה במקומו אם חושש הוא מגאוה ויש לו איזושהי כוונה טובה במה שאינו רוצה להורות, אף שנניח שאינו צודק בזה, אולם למה יהא דינו כ''כ חמור. ואם מפני שאין מי שיורה לעם דרך ה', למה יהא הוא חמור ממי שאינו הגיע להוראה ומורה, והלא ההוא מכשיל את העם בהלכה, ולמה זה שנמנע מתוך כוונה טובה כל שהיא ייחשב לגרוע ממנו?

אלא אפשר דאיירי בתלמיד חכם שנפגע מפני חלישות הדעת, וחלשה דעתו מפני שאיפתו לגדולות ולנפלאות ממנו, כגון להיות מזכה העם בגדול יותר בכמות או באיכות, ולהיות כובש חלק נרחב יותר בעם ה', ולהיות מאנשי השם אשר שמם הולך לפניהם בכל הארץ, ולהיות שנבצר ממנו זה, חלשה דעתו והחליט: אם כך לא בעינא! איני עושה כלום! כי מעט בעיניו לעשות כפי אפשרותו עתה. אחד שכזה שהגיע להוראה ואינו מורה מחמת שנבצר ממנו מדריגות גדולות שתאווה נפשו להם, גרוע ומסוכן הוא, לפי שעלול הוא להתדרדר עד שישנא את כובש מקומו, וילחם בו עד כדי להשבית תורה מישראל.

י. ''השמח בחלקו'' שייך גם ברוחניות

ביארנו מה הן התוצאות הנוראות להם מגיע הלקוי בקנאה. ובכן יש לנו לבאר מה העצה להנצל ממידה רעה זו. ובכן יש לנו להבין, שסיבת ההשלכות הנוראות של הקנאה, היא מחמת שאין האדם שמח בחלקו גם הרוחני, וכמו שאמר משה רבנו לקורח: ''המעט מכם כי הבדיל אלוקי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבוד את עבודת משכן ה' ולעמוד לפני העדה לשרתם, ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי ובקשתם גם כהונה''.

דהיינו אומר משה רבנו לקורח: יש לך לשמוח בחלקך, דאמנם יש לשאוף לגדולות, אמנם בפועל מה שהשגת יש לך לראות אותו כהרבה ולהעריך כל פרט ופרט להחשיבו, ובזה תבוא לסיפוק ושביעות רצון מחלקך, חפץ הנך להיות כהן - ובקשתם גם כהונה?! שְמח שעלית מדרגת ישראל לדרגת לוי! וכאן בעצם נגע משה בנקודת החולשה של קורח, והוכיחו על כך, שאינו רואה את מעלתו ביחס לאלו שעדיין למטה ממנו, ורואה רק את אלו שמעליו, ואף שמצד השאיפה יש לשאוף להגיע לאלו שמעליו, זהו מצד השאיפה, אולם מצד המעשי יש לאדם לשמוח בחלקו, וכאן שמצד המעשי נמנע מקורח להגיע לכהונה, נשאר לו לשמוח בחלקו שזכה לשרת בשם ה' בתורת לוי.

וכמו שמסביר ה''שפת אמת'' על המשנה באבות (ו, ו,) וזה לשונו:

''כי השמח בחלקו'' היינו בדברי תורה, שמח במה שחננו ה', הגם כי ''קנאת סופרים תרבה חכמה'', מכל מקום בחלק שלו יש לו לשמוח גם כן, ואין זה סותר לקנאת סופרים, דאם נפרש שמח בחלקו בעשירות, מה עניינו למ''ח מידות של תורה'' עכ''ל.

ולעומת זאת, השמח בחלקו רחב לבו ללמוד תורה בייתר חשק, וכמו כן מגדל הבורא את העושה מלאכת ה' באמונה, וזה העושה כל מה שבאפשרותו לעשות במלואו, ולא קטן בעיניו מה שזיכהו ה', לבסוף מעלהו ה' למעלות נפלאות ביותר.

יא. סכנה גדולה לאדם כאשר אין לו סיפוק מעמלו ואינו שמח בהשגותיו הרוחניים

ואם הדברים שייכים בכל דור ודור, על אחת כמה וכמה אנו הנמצאים בתכלית ירידת הדורות, כמה עלינו להזהר מסכנה זו של תחרות, היום ב''ה אכשר דרא, יוצאים חדשים לבקרים ספרים נפלאים מתולדות גדולי הדורות מרבותינו הראשונים והאחרונים. היום כשאחד מבני דורנו קורא אודותם, הרי שהוא מתלהב ומתפעל, וגומר בדעתו לחקותם ולנהוג כמותם בפרישות וחסידות התמדה וקדושה, וכשרואה שאין זה בכוחו, עלול להשבר וליפול לחלישות הדעת בנקל, ובפרט בדורנו הלקוי בחולשת הנפש, והיציבות והשמחה קשה להשגה כהיום. אם לא ישמח בהשגותיו שהשיג ויודה לה' על מה שזיכהו, עלול הוא בנקל ליפול ליאוש, כי לא ישווה בעיניו אשר יש לו, וקנאת החכמה תביאהו לקנאה רעה להיות צר עין על בני התורה שזכו ליותר ממנו.

אמת, חשוב לקרוא בתולדות גדולי ישראל, ונכון להתפעל ולהתלהב מגודל קדושתם, ואין לך מה שמביא אמונה לאדם כמו אמונת חכמים בראותו היאך בזו לכסף ולכבוד ולכל חמודות העולם, ופרשו לדברי תורה וקדושה, הרי שזה נותן לאדם מבט משקף ביותר לראות את אמיתות ערך התורה הכיצד שווה בשבילה לבוז לכל ענייני החומר, ומתאמת אצלו היות בתורה עונג עצום שאין לו תחליף בשום עונג מעונגי העולם, ומתחזקת אצלו האמונה ביותר. היש יותר מכך להביא להתעלות ממה שרואה האדם כיצד עבדו ה' החפץ חיים, החזו''א, הבן איש חי, וייתר גדולי ישראל. אלא שאחר הכל יש לו להזהר מסכנת ההקצנה, ולדעת את מקומו לבלתי לגשת בקפיצה למה שעדיין אין ביכולתו, כי לאחר שיראה שאין ביכולתו לעמוד בשאיפתו, למעשה בנקל יבוא לקנאה שלילית, כי לא ישווה בעיניו גם מה שיכול להשיג, אחר שאין לו סיפוק מעצמו אלא אם כן יגיע למדרגות קיצוניות ביותר שהתחיל בהם, ועתה אינו יכול להיות יציב בהם.

וראה מה שכתב הרב מקאמרנא בספרו ''היכל הברכה'' (פרשת בחוקותי רצד ע''א): ''רבים צועקים על דבר המחשבות הזרות, והתהוות הסיבה היא הגדלות שבהם, שאינם שמחים בעבודתם שזכו להיות מאומרי שיר לפני אדון כל...''

ועוד כתב שם בהמשך דבריו: ''להיות שמח בחלקו גם בעסק התורה והמצוות אם מעט ואם הרבה, וישמח שמחה רבה על שזכה להיות יהודי... ולא יבקש גדולה, ואז ילך בהכנעה גדולה ויהנה וישמח מאורו יתברך, מה שאין כן אם אינו נהנה ושמח בחלקו, אזי ידחה מכל וכל...''

ועוד שם: ''ואותו המדרגה שהוא עומד בה מפתהו היצר שזה אינו כלום... ונותן לו יאוש בלבו עד שמדחהו מכל וכל, וכן לענין התורה והמצוות, וכשרוצה דוקא בגדולות, אזי שוטחין לו מחשבות ודוחין אותו לחוץ, וכל אדם צריך לשמוח במדריגה שהוא נמצא בה...''

יב. דין היושב בתענית

וכיון שנגענו בנושא ההקצנה, נראה עתה לבאר באריכות מהי הדרך הנכונה בתיקון התאוות והמידות, וכן בענייני ה''עשה טוב'', והאם ומתי נכון להקצין ומתי הדבר מסוכן.

מובא בגמ' תענית (י''א ע''א):

אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא, סבר כי האי תנא, דתניא ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר ''וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש'', וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה, ר' אלעזר אומר: נקרא קדוש, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה.

ומסקנת הגמרא שם, לר' אלעזר דתלוי אי מצי לצעורי נפשיה - שיכול לסבול התענית - משבחו הקב''ה (רש''י). ועוד שם: ריש לקיש אמר המתענה נקרא חסיד, שנאמר: ''גומל נפשו איש חסד'' - נקרא חסיד המתענה ומפריש עצמו ממאכל ומשתה וכו', שמשלים נפשו לקונו (רש''י).

ושם בתוס' מקשה על שמואל דקאמר הכא נקרא חוטא מבב''ק עיי''ש, ותירצו, דודאי היושב בתענית נקרא חוטא, אלא שעם כל זה המצוה שהוא עושה תענית, גדולה מהעבירה של מצער נפשו - דמצוה לנדור.

יג. ההקצנה אימתי היא חיובית ואימתי לא

את סיכומם של דברים אלו סיכם המסילת ישרים בפי''ג:

פרישות הטוב: שלא יקח מן העולם בשום שימוש שהוא משתמש ממנו אלא מה שהוא מוכרח בו מפני הצורך אשר לו בטבעו וכו'. ופרישות הרע: כדרך הסכלים אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא שכבר ימנעו מעצמם גם את המוכרח, וייסרו עצמם ביסורים ודברים זרים אשר לא חפץ ה' בהם כלל, אלא אדרבא חכמים אמרו (תענית כב): אסור לאדם שיסגף עצמו, וכו', וכן אמרו (שם יא): כל היושב בתענית נקרא חוטא, והעמידוה בלא מצי מצער נפשיה, כלומר שאינו יכול לסבול ועם כל זה יושב בתענית.

הרי לך הכלל האמיתי, שכל מה שאינו מוכרח לאדם בענייני העולם הזה, ראוי לו שיפרוש ממנו, וכל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהא, כיון שהוא מוכרח לו, אם פורש ממנו הרי זה חוטא, הנה זה כלל נאמן, אך משפט הפרטים על פי כלל הזה אינו מסור אלא אל שקול הדעת ולפי שכלו יהולל איש וכו'.

יד. דעת הרמב''ם בהנהגת ההקצנה

והנה מצינו ברמב''ם בהלכות דעות, ב' הלכות הנראות לכאורה כסותרות זו לזו, בדרך עבודת האדם לתיקון מידותיו, שהנה בפרק ב' הלכה א' כתב:

''...כך בני אדם שנפשותיהם חולות, מתאווים ואוהבים בדעות הרעות, ושונאים הדרך הטובה ומתעצלים ללכת בה וכו', וכיצד היא רפואתם? מי שהוא בעל חמה, אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל וילך בדרך זו זמן מרובה עד שתיעקר החמה מלבו... ואם היה גבה לב, ינהיג עצמו בבזיון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות המבזות את לובשיהן וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקור גובה הלב ממנו, ויחזור לדרך האמצעי שהיא דרך הטובה, ולכשיחזור לדרך האמצעי ילך בה כל ימיו, ועל קו זה יעשה בכל הדעות, אם היה רחוק לקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן מרובה עד שיחזור לדרך הטובה והיא מידה בינונית שבכל דעה''.

הרי לנו לראות בדרכי העבודה ותיקון האדם בענייני תאוותיו ותיקון מידותיו, יש לילך בדרך קיצונית עד הקצה האחרון, ואחר כך לשוב לדרך הבינונית.

ואילו בפרק ג' הלכה א' כתב הרמב''ם:

''שמא יאמר אדם הואיל וקנאה תאווה וכבוד דרך רעה הן, ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לקצה האחרון, עד שלא יאכל בשר, ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר וכו', גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי אמרו בנזיר וכו', ובכלל הזה שמתענין תמיד אינו בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן ציווה שלמה המלך ואמר: ''אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם''''. ע''כ.

הרי לנו כאן מדברי הרמב''ם בהלכה זו, שהדרך הבינונית היא הדרך הנכונה בלבד ואין נכון להקצין.

והתשובה היא פשוטה, דמה שכתב הרמב''ם לעיל שיש להקצין, הוא על מנת לילך בדרך הבינונית שהיא הנכונה, ומה ששלל הרמב''ם את ההקצנה בפ''ג, היינו לומר שאין להחליט על דרך כזו כדרך קבועה. אם כן אמת הוא דלעולם אי אפשר להגיע להדרך הבינונית והרצויה מבלי שיקצין מתחילה, אלא שלא להשאר בדרך ההקצנה כדרך קבועה, אלא רק בתחילת הדרך כדי שדרכה יבוא לדרך הבינונית.

טו. הנהגת ההקצנה אצל גדולי ישראל

ובאמת יש לשאול, מדוע מי שנפשו חשקה באמת לפרוש מענייני העולם ולהקצין בהם כדרך קבועה לחייו - אין זו דרך הרצויה, ומה מכשול יכול לצאת מכך, והלא לכאורה קדוש יאמר לו.

ובפרט שכמו כן הרמב''ם בסוף הלכות שמיטה ויובל, שיבח מאד את זה שהחליט לפרוק מעל עצמו החשבונות הרבים שבקשו בני האדם, ולהתקדש לה', וכתב: הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויזכה לו דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים, אם כן הרי שיבח מאד לזה שפורש מכל ענייני משא ומתן, ומשליך עצמו על עבודת ה' בקיצוניות גמורה כדרך קבועה לכל חייו, ולא רק כדרך זמנית על מנת להגיע לדרך הבינונית.

ועוד יש להבין, שהרי מצינו הרבה קדושים שאחזו בדרך הקיצוניות גם בענייני תאוות כפרישות גמורה ממאכל ממלבושים ומבתים נאים, ואפילו מחיי המשפחה שלהם, ולבשו השק והצמר, וכמו שמצינו בגמרא שר' צדוק היה כל ימיו בתענית, וכן מבין עשרה הרוגי מלכות כמו רבי חנינא בן חכינאי שמגיל י''ב עד גיל תשעים וחמש היה בתענית כמובא במדרש, וכן רבי אלעזר בן שמוע - שמונים שנה היה בתענית, רבנו הקדוש העיד על עצמו בעת פטירתו שלא נהנה מהעולם הזה באצבע קטנה.

וכמו כן המאוחרים יותר, כהגאון מוילנא, שהעידו עליו בניו בהקדמה על ביאורו לשו''ע או''ח (ד''ה מאז לא הסתכל): שמעולם לא נהנה מהעולם הזה, אכל לחם צר וצנום שרוי במים שיעור ב' כזיתות, ואכל אותן ערב ובוקר, וגם כשאכלן לא טעמן בחכו רק בלען שלימות עכ''ל.

וכן מובא ב''חוט המשולש'' על רבי עקיבא איגר: מימי נעוריו לא בא פת לחם אל פיו בימות החול, גם לא בא בשר בהמה אל פיו, ועשרים ושתים שנים רצופות לא היתה לו הנאת גרון במאכלו, כי כאשר לקח המאכל לפיו - בלעו שלם.

ועוד הרבה מעשיות על קיצוניות בהנהגת ענייני העולם הזה, מצינו אצל הרבה מגדולי ישראל, הלא המה כתובים על ספרי דברי ימיהם.

טז. סכנת ההקצנה אצל יתר העם

ונראה שהענין בזה על אמיתותו הוא כך, אחת מדרכי היצר אשר בהם ילפת את בני האדם ללוכדם ברשתו ולהפילם במכמרתו באופן המוצלח ביותר, הוא ללכת בדרך ההקצנה וההפרזה מעל הכוחות והיכולת בעסק התורה ומצוותיה, ובפרט בימינו אשר רבו ספרי תולדותיהם של צדיקים לספר ולבאר גודל חסידותם ופרישותם והתמדתם הנפלאה, ורבים יחפצו לחקות דרכיהם מבלי להתפשר, והוא מה שיביאם לבלתי היותם שמחים בחלקם, ובזה אם יקצין האדם לפרוש ממאכלות על ידי תעניות וסיגופים וירחיק לכת בהנהגות של חסידות שאינם מחוייבים מדין התורה, הרי כאן טומן הוא לעצמו מכשול גדול וסבוך ביותר, והוא באם יפול מהנהגת חסידותו שקבל עליו - ומסתמא שכן יקרה אותו אחר שהיה במעשהו הרבה מצד ההתלהבות שהביאתו לחיקוי בפעולות שלמעלה מכוחו באמת, ואז עלול הוא להחלש בדעתו וליפול, ובגלל כן להמנע גם ממה שהוא מחוייב, והוא אחר שבדעתו היה להקצין על מנת להתעלות במעלות נפלאות, ולא להיות כאחד האדם אלא מהמיוחדים שבאדם, והנה תוחלתו נכזבה, עלול הוא בקלות ליפול ולא לעשות אף את מה שחובה עליו, אחר שלהיות ככל האדם אין הוא רוצה להיות, ומהמיוחדים נבצר ממנו להיות, אזי בקלות ישבר לבו בקרבו ויפול לגמרי.

וכאן טמון סוד נפילת רבים מעובדי ה' המתחילים את עבודתם בגדולות, בחסידות ופרישות, ובהתנזרות מכל חיי החומר כשינה ואכילה ומלבוש וכו', וכשנופלים ממדריגת חסידותם קשה להם מאד לחזור לדרך הבינונית, כי מטרתם מלכתחילה היתה להשתוות לגדולי וקדושי עולם ולהיות כמותם, והגדילו את הענפים טרם חיזקו את השורשים, שזוהי החסידות האמיתית כמו שיבואר להלן, ואז כשבאים רוחות, עוקרים את אילן זה ששורשיו מועטים וענפיו מרובים.

וכמו כן בהתנזרות ופרישות יתירה טמונה סכנה נוספת, דהנוהג כן נחשב בעיני עצמו לחסיד וקדוש, כך שבקלות נופל הוא ברשת הגאוה - תועבת ה', וכמו כן עלול מאד עקב זה שהולך האדם בגדולות בדברים מסויימים, להיותו מרשה הוא לעצמו להסתפק בעבודתו הקיצונית באותם דברים מסויימים שלקח על עצמו, ולהתפשר להקל בייתר דברים שהוא מחוייב בהם, וכהמשל הידוע: מדקדקים ב''איכה'' ומזלזלים ב''ק''ש''.

וכמו שצווח על כך המסילת ישרים בשער החסידות פי''ח, על אותם בני אדם המחשיבים דברים רבים כחסידות ואינם אלא גולמי חסידות. ועוד כתב:

...והנה אלה הבאישו את ריח החסידות בעיני המון האנשים, באשר יחשבו שהחסידות תלוי בדברי הבל וכו', ויאמינו היות כל החסידות תלוי רק באמירת בקשות רבות ווידויים רבים ובבכיות ובהשתחוויות גדולות ובסיגופים הזרים, שימית האדם את עצמו בהם כטבילת הקרח והשלג וכו'.

וראה שם שפירש שהחסידות היא לשמור על עיקרי החיוב, ולהחמיר בהם להיות נוהג בתכלית הזהירות בענייני כבוד הזולת וממון הזולת, השמחה, הדביקות, ועוד. והוא כמבואר מדבריו של המסילת ישרים, שרבים יחשבו שזו חסידות ויתעלמו מהחסידות האמיתית שהוא דקדוק המצוות באיכותן. וכמצוי ביותר שאדם העוסק בחסד עם הבריות או מזכה הרבים במסירות וכדומה, מרשה לעצמו לבטל הרבה שעות מתורה, או להתרשל מכוונה בתפילה, ואף שיכול לעסוק בתורה, כיון שחושב: די לי והותר במסירות נפשי לה' בחסדים הרבים שהנני עושה, וכאמור דהוא מפני שלא השקיעו עמל בתיקון השורשים של הרע הטמונים באדם שהמה המידות הרעות, וכמו כן לא השרישו אמונת ואהבת ה' בליבם בדרך העבודה, ונזדרזו - לקצר הדרך - בקפיצתם לעשות מעשים שהמה בחיצוניות קשים ומייגעים, והנפש שהיא הפנימיות והעיקר נשארה חלשה.

יז. סכנת ההקצנה בחלק ה''עשה טוב'' מסוכנת מההקצנה בחלק ה''סור מרע''

ואם המדובר בהנהגת ה''סור מרע'' של תיקון התאוות שאין ללכת בו בדרך הקיצונית, על אחת כמה וכמה שיש ליזהר בחלק ה''עשה טוב'' שאין להקצין אלא ללכת דרגה אחר דרגה, ובזה גם אין להקצין במטרה לילך בדרך הבינונית, שהרי כל מה שכתב הרמב''ם להקצין על מנת לילך בדרך הבינונית, הוא בחלק הסור מרע בלבד. וכמבואר בדבריו הלכות דעות פ''א.

ולמשל בענין שקידת התורה, ההנהגה הנכונה להוסיף מידי פעם שקידה על שקידתו, ולהרבות בלימוד התורה, אולם זה אשר ילך מיד לקיצוניות, ימעט בשינה ובאכילה, וישקוד יום ולילה על תלמודו, הרי שבזה ישבור גופו ונפשו, וכשיפול משקידה זו יהא קשה עליו מאד לחזור לדרך הבינונית, אחר שהרגיל עצמו לילך בקיצוניות, ובפרט שהורגל בכך לעיני המון העם.

וכמו כן בהחלטה שלפני המעשה, יש מאד להזהר שלא להקצין. למשל, אדם שמחליט כי מאחר וחמש שעות ללמוד ברצף זו מעלה עצומה כידוע מהגר''א, ועליו שלא ללמוד פחות מזה, הרי שאם לא יוכל עמוד בזה עתה, יסור מהלימוד לגמרי, כי אין שווה בעיניו לימוד פחות מחמש שעות, ולכן עד שיחכה להזדמנות כזו כמה ביטול תורה יעבור עליו.

וכמו כן מאד מצוי שקוראים בספרים הקדושים מעלת הלומד לפנות בוקר שאז הם שעות רצון, ובשביל כך האדם הולך לישון מוקדם, ולבסוף לא קם באשמורת, והפסיד בכך את כל הלילה מתורה, וכל יום מנסה הוא מחדש ומתעקש על דעתו ללמוד דוקא בבוקר, הרי זו שטות! ויודע אני לא מעטים שקפחו הרבה מלילותיהם ללא תורה כלל, מתוך עקשנות לחסידות שכזו.

מה שאין כן אם יקבל עליו באשר יוכל שאת, ללמוד שעה, ואחר כך יחדש קבלתו לעוד שעה, וישמח באשר זכה ללמוד, בזה יוכל עמוד תיכף ומיד להתחיל ללמוד מבלי להמתין ולחפש מרווח כל כך גדול של כחמש שעות.

וכמו כן מצוי הוא שכשלא יוכל שאת ללמוד חמש שעות כאשר ישית על עצמו, ישבר בנפשו ולא ילמד אפילו שעה אחת, ואף שביכולתו ללומדה, ויהא קשה מאד לחזור לחשק הלימוד, מה שאין כן כשיקבל עליו כפי כוחו, גם אם יפול בנקל יחזור לקבלתו לפי שהיא כפי כוחו, ומכך יחזור לו חשקו בתורה.

וכן לגבי כוונת התפילה, אם יחליט שהוא מכווין בכל תפילתו מתחילה ועד סוף, וכמו כן בהתלהבות והתרגשות דוקא, ורק זה נקרא אצלו תפילה, אם כן, כשהינו טרוד ואין באפשרותו עתה לכווין בכל הח''י ברכות בהתלהבות, לא יתחיל גם במה שהוא יכול, ואם באמצע תפילתו יסיח דעתו מלכווין ישבר בנפשו ויאמר שתפילה זו כבר אבודה אצלו ואין מה להתאמץ בה, כי לא ישווה בעיניו לכווין בברכות הנותרות, מה שאין כן אם קבלתו תהא על ברכה אחת או שתים לכוונה בהם כראוי כפי כוחו כי זה כוחו עתה, יקפיד להתמיד בכוונתו בה ולא יפול, וגם אם יפול - בנקל יחזור להנהגה זו, אחר שאין היא כבידה עליו כל כך, ובנקל יתחדש שוב בקבלתו לכווין בברכה אחת או שתים.

וכמו כן לענין סכנת חולשת הדעת - המקצין בתורה ובתפילה ואין הוא מעריך את המועט אלא רק את המרובה, ורק המרובה בקיצוניות שווה בעיניו, ואילו מעט תורה ומעט תפילה אין להם ערך אצלו, כשיפול מהמרובה לא ישוב בנקל לשמור את המועט, כי תחלש דעתו משבירתו ולא תשוב דעתו להתפייס ולהתיישב במעט שהוא כן יכול, ואז ירבה עצבונו ורוגזו על עצמו, ולא תנוח דעתו במעט שביכולתו, ובכך סכנתו עצומה, דיתכן ששנים רבות יעברו עליו וישאר באותו מצב שהוא מבלי להתקדם, ואדרבא, בכך יניח ויעזוב הכל, ח''ו.

והנה ראינו בדברי הרמב''ם, דבחלק ה''עשה טוב'' לא נתן את עצת ההקצנה גם כשהמטרה להגיע לדרך הבינונית, וכמו להקצין בתורה ותפילה וצדקה, אלא נקט הרמב''ם בדרך ההקצנה בחלק ה''סור מרע'' בלבד, וכגון במידות הכעס והגאוה כמבואר בדבריו.

והטעם הוא, המקצין בחלק הסור מרע, כשמטרתו להגיע לדרך הבינונית אין סכנה בדרכו מכל מה שהזכרנו, לפי שגם אם יפול מקיצוניותו בנקל ישוב לדרך האמצעית, אחר שבנקל הוא להבין שאין לקחת את דרך הקיצוניות בענין הסור מרע לדרך קבועה, כך שגם אם יפול ממנה לא ישבר לגמרי אלא ינסה שוב, וגם בזמן שיפול ממנה יחזיק במה שיוכל.

שהרי למשל המקצין מחשש גאוה, שבשביל כך לובש בלויי סחבות, בנקל לו להבין שאין לילך בדרך זו באופן קבוע, ולכך אחר שיודע הוא בינו לבין עצמו שעושה זאת רק בדרך זמנית ולא שזו תהא דרכו לעולם וביום מן הימים ישוב לדרך האמצעית, הרי שגם כאשר יפול מדרך זו לא תחלש דעתו כל כך, מה שאין כן המקצין בעשה טוב, וכגון המפריז בשקידתו על חשבון מנוחתו ואכילתו - לא בנקל יבין בנפילתו שדרכו מופרזת, ותחלש דעתו בשביל כך - היאך נפל מעמדתו הגבוהה? ועלול להשבר מכך.

ועוד טעם שלא הביא הרמב''ם, עצת ההקצנה בחלק ה''עשה טוב'' ורק בחלק זה של ''סור מרע'', לפי שאז החשש של הגאוה הוא פחות קיים מה''עשה טוב'', דהרבה פחות שייך שיתגאה האדם על כך שאינו עושה רע מאשר שלא שיתגאה על היותו עושה טוב באופן קיצוני. בדרך כלל הגאוה מתפשטת בלב האדם כאשר עושה מעשים טובים ומרבה בתורה, ולא במי שסר מרע ואינו מתגאה או אינו כועס, שאינו דומה מי שב''קום ועשה'' עושה מעשים טובים, שאז גם מתפרסם הדבר אצל הסובבים אותו ורואים את מעשיו הטובים שהיא סיבה לגאוה, ואז בעיני עצמו ילך ויטייל בדמיונותיו גבוהה גבוהה להחשיב עצמו ביותר ולהתגאות, מה שאין כן מי שב''שב ואל תעשה'', יושב צנוע בפינתו ואינו עושה רע, שאצל זה חשש הגאווה אצלו הרבה פחות.

ואפשר גם מסיבה נוספת לא בחר הרמב''ם בהקצנה בחלק ה''עשה טוב'', משום שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, דמי יכול להתחיל מיד בהקצנה של התמדה יום ולילה בתורה, ומי יכול מיד להתחיל בהקצנה בתפילה בכוונה בהתלהבות ובאריכות, ומי יכול בהקצנה מיד לפזר ממונו לצדקה בפועל בפיזור גדול כדי להגמל ממידת הקמצנות.

אולם בחלק הסור מרע שאינו אלא ''שב ואל תעשה'' - יותר יכול האדם לעמוד כשמחליט להקצין, ובפרט כאמור שגם כשיקצין - בנקל הוא להבין בינה בזה שאין זו דרך הראויה לקבע אלא לזמן, ולכך יכול הוא לעצור כח בנפשו להחזיק בזה זמן מה בלבד עד שישוב לדרך הבינונית, מה שאין כן בחלק העשה טוב, הגם שיודע שדרכו בקיצוניות - קשה יהא מאד להסכים להתאזן ותחלש דעתו מכל נפילה. וכמו כן כאמור חשש הגאוה קיים בהקצנת ה''עשה טוב'' הרבה יותר מהקצנת ה''סור מרע'', אחר שבקום ועשה עושה מעשה.

יח. יישוב לדברי הרמב''ם ששיבח את ההקצנה בסוף הלכות ''שמיטה ויובל'', לעומת מה שגינה את ההקצנה בהלכות ''דעות''

ועתה ניישב את אשר הקשינו הן מדברי הרמב''ם בסוף הלכות שמיטה ויובל ששיבח את המקצין בלימוד התורה ופורק מעל עצמו חשבונות בני אדם, והן מצד גדולי וקדושי ישראל שהזכרנום ושלא הזכרנום שהקצינו בחלק העשה טוב.

והדבר פשוט, כשאדם עולה בסולם המעלות שלב אחר שלב, וכל שלב מבוסס בנפשו, אחר שחיזק השורשים בקרבו שהם חובות הלבבות - אמונה אהבה ויראה, בודאי שהרשות נתונה לו להמשיך ולעלות להרבות ולפאר הענפים ביחס לחוזק השורשים, ואדרבא חייב הוא להמשיך ולעלות גם באופן מעשי ולא להיות באותה שליבה, כי אחרת יפול. ואז לשלבי העליה שלו כשהם שלב אחר שלב, אין מוגבלות עד להיות כמשה רבנו.

ואכן יש מי ששלבי העליה שלו איטיים ויש שהם מהירים, גדולי הדורות שבכל דור ודור ראו והכירו את כוחות נפשם, ועלו משלב לשלב באופן מהיר ובזהירות, וידעו להבטיח עצמם מכל ההשלכות השליליות שהזכרנו שיתכנו מחמת מעידה, כי ידעו היטב את חוזק שורשיהם וביחס אליהם הרבו בעמל ויגיעה, ולכך הרשו לעצמם ללכת ולהקצין.

ובחלק העשה טוב עלו ונתעלו לא במטרה להגיע לדרך הבינונית, אלא ידעו שאופיים וכוחם מתאימים לאופן קבוע של עמל ויגיעה בתורה ותפילה, ועלו מִדרגה לדרגה בשמירה קפדנית, וידעו להישמר מכל חשש של גאוה או מחשש של חלישות הדעת במקרה של מעידה, ושום רוחות שבעולם לא יכלו להזיזם, לפי שהיו כאילנות בעלי שורשים עמוקים וחזקים.

והיותר נכון הוא להסביר, שהמה התענגו על עמלם ויגיעם, ולא ראו בכך עמל וטורח שיכול להביא למיאוס ח''ו, ואדרבא לא יכלו מבלעדי עמלם על החכמה כלשון הרמב''ם (בהלכות רוצח ושמירת הנפש פ''ז ה''א): ''וחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה - כמיתה חשובין''. הרי שאין חיים לבעלי החכמה מבלעדי החכמה, וכנאמר (קהלת ז, יב): ''ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה'', הרגישו שהחכמה היא חייהם ממש ומבלי היא חייהם אינם חיים כלל, אהבתם לתורה היתה עדי שהיו חולי אהבה על התורה, אם כן מה יש לחוש להקצנה אצל כאלה כשההקצנה היא גופא העונג הגדול ביותר אצלם.

וכמו כן ההקצנה שהיתה אצלם בחלק הסור מרע באופן קבוע ולא זמני בלבד כדי להגיע לדרך הבינונית - הנהגה שהיא שלילית אצל יתר בני האדם - אצלם היה הדבר חיובי, כיון שלא יכלו שאת גועל חמודות העולם, ובזו לכסף ולזהב ולמאכל ומשתה ושיחה בטילה, כך שגם אם הלכו בהקצנה בדברים אלו באופן קבוע, זהו מפני שזוהי מהותם, ונשמתם ששלטה על גופם געלה בחומריות, ואם כן אין זה מתוך כפיה שכפו על עצמם לכך, ואילו מה שכתב הרמב''ם שיש להקצין זמנית בסור מרע רק על מנת להגיע לדרך הבינונית, הינו לכל בני אדם - מחוייבים הם אף שלא הגיעו למדריגות הצדיקים - לילך בקיצוניות - לפחות זמנית - על מנת להגיע לדרך הבינונית, כי הרי במידות הרעות והמגונות ככעס וגאוה אין מנוס לשום אדם להשתמט מלתקן מידות אלו, ולכן הדרך להקצין בהם הוא באופן זמני שיכולים בני אדם לעמוד בזה, ביודעם שיחזרו למידה הבינונית. ואין עבודתם זו אלא זמנית בלבד, שזהו המינימום המחוייב לאדם לדרוש מעצמו, שהרי אין פה מחלק המפרך של העשה טוב שיצטרך לעמול ולהתייגע בו, לפי שאינו אלא בשב ואל תעשה.

יט. שביעה מתורה במקום מאוכל - אצל המתענג מלימודו

וכן מובא בחידושי רבנו דוד - מהראשונים - על דברי הגמרא פסחים ס''ח ע''ב: מר בריה דרבינא כל השנה היה יושב בתענית לבד משבועות ופורים וערב יום הכפורים, ומקשה רבנו דוד, והיאך היה מתענה בשבתות וימים טובים במשך השנה? ותירץ, כיון שעונג הוא לו לימוד התורה, ובלימוד התורה היה מתענג יותר ממה שהיה אוכל.

הרי שלא הרגיש בצער התענית, והוא יותר ממה שאמרה הגמרא (תענית יא ע''א) דלר''א כשמצי לצעוריה נפשיה נקרא קדוש, דהוא יותר ממצי לצעוריה, שהרי לא רק שיכל לסבול התענית, אלא גם היה לו עונג בזה, ובה לכולי עלמא שרי.

וע''ש בהערות בשם רבי מרדכי גיפטר זצ''ל, שהקשה: ועדיין הלא יש לנו בימים טובים מצוה לענג את הגוף ממש, וכמו שדרשו ''חציו לה' וחציו לכם''? ותירץ: שעונג התורה לבעלי החכמה הוא עונג גופני דהיינו שעונגם בעולם הזה ממש, ולא שהנאתם רק מתוך אמונתם וידיעתם שיזכו לחיי העולם הבא בזכות התורה, אלא כבר כאן בעולם הזה נהנים מהתורה יותר מכל עונג אחר, ואם כן בודאי שבעונגם בעולם הזה מהתורה יוצאים ידי שמחת יום טוב.

כ. יישוב סברת הרמב''ם בענין תענית עם דברי הגמרא

ונסיים במימרות שפתחנו בהם מהגמרא בתענית (י''א ע''א):

בגמרא שם מצינו מחלוקת שמואל ורבי אלעזר, המתענה נקרא חוטא או נקרא קדוש? לשמואל נקרא חוטא, ולרבי אלעזר יש סתירה בדבריו, ותירצה הגמרא: דלר''א תלוי אי מצי לצעורי נפשיה שיכול לסבול התענית (רש''י) נקרא קדוש, ואי לאו נקרא חוטא, ולריש לקיש היושב בתענית נקרא חסיד.

ונראה לסדר דברי הגמרא עם דברי הרמב''ם, לדעת הרמב''ם אין הדרך להקצין ולהתענות כדי להגיע לדרך הבינונית, כל הנאמר בהלכות דעות פ''ב ה''א שיש להקצין, הוא בחלק הסור מרע כדי לא לכעוס ולא להתגאות כמובא שם, אולם המתענה כדי להגיע לדרך בינונית של פרישות, אף שהוא ענין הדומה ל''סור מרע'', מכל מקום אינו דומה המקצין דרכו כדי שלא ליכשל באיסור כענין מה שכתב הרמב''ם בהנהגת הרוצה לפרוש מהגאוה והכעס, למקצין בתעניותיו שהיא לשם פרישות יתירה שלא מצד לאפרושי מאיסורא, ובכל אופן אין כאן לאפרושי מאיסורא באופן ישיר, כמו השותק והלובש בלויי סחבות לפרוש מאיסור הגאוה והכעס, שאת זה שיבח הרמב''ם, ואילו את המתענה שלל הרמב''ם בפ''ג ה''א.

אולם המתענה על מנת לפרוש מהאיסור, בזה אין הכי נמי הרמב''ם אפשר שיסבור שיש לעשות כן, וכמו שתירצו התוספות לשמואל שכאן קורא למתענה חוטא ובבבא קמא שרי להתענות, ותירצו דודאי נקרא חוטא מצד ''לא דייך מה שאסרה תורה'', דהיינו כשבא להוסיף על עצמו איסורים אז אמרינן ליה לא דייך וכו', אולם המתענה על מנת לפרוש מהאיסור כמו הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין, יש בזה מצוה, ואכן דומה הוא בזה ללובש בלויי סחבות להינצל מגאוה ששיבח זאת הרמב''ם, ואליבא דר''א גם תירצה הגמרא דתלוי באי מצי לסבול התענית שאז אין חשש שיקוץ ויפול ממדרגתו, וכמו כן אין חשש שיתגאה כל כך אחר שיכול הוא לסבול ולא נחשב זה אצלו למדריגה שיש בה כדי להגיס דעת, אם כן אימתי שרי אליבא דר''א? רק כשלא קיימים החששות שבשבילם שלל הרמב''ם ההקצנה בחלק ה''עשה טוב'', ואם כן הכל אתי שפיר.

---

פרשת קורח ב' - מאמר עו - אמונת חכמי ישראל

''והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש'' (טז, ז,)

א. חשדנותו של קורח במשה רבנו בהתנשאות דוקא

יש לחקור בענין מחלוקתו של קורח, האם בלבבו האמין קורח בנבואת משה רבנו ורק מתוך קנאה העליל עליו עלילות שוא של התנשאות על קהל ה', וכמו שהיו כאלה לדאבוננו במשך כל הדורות, אנשים שהתנכלו לחכמי ישראל מחמת האינטרסים שלהם, ואף העלילו עליהם עד כדי סכנת חייהם ממש, כידוע מהתוי''ט ועוד הרבה. או שבאמת קורח גם בלבבו היה סבור שמשה בודה מלבו ואכן יש בו התנשאות ח''ו, וטען את טענתו על משה רבנו לא בתורת עלילת שוא, אלא לפי שכך היה סבור באמת.

והדבר יופשט על פי הירושלמי פרק חלק ה''א: ''קורח אפיקורוס היה, כופר בתורה מן השמים ובנבואת משה רבנו''. הרי שקורח כפר בתורה ובמשה גם בלבבו, והתכחשותו לתורה מן השמים ולנבואת משה, לא היתה בתורת עלילה אלא שכך היה סבור באמת.

ב. כל הפוסל במומו פוסל

ובכן השאלה מפורסמת, מה הביאו לקורח לחלוק על משה, ואף כשיודע הוא שמסכן הוא בכך את חיי עולם הזה ועולם הבא שלו? וכבר הסבירו חז''ל: על שנתקנא בנשיאותו של אליצפן, אולם עם כל זה יש עדיין להבין, קורח שפיקח היה היאך הקינאה העבירתו על דעתו לכפור במשה ובתורה.

אמרו חכמינו ז''ל (קידושין ע' ע''א): ''כל הפוסל במומו פוסל'', וזה פשוט, אדם שנקי לגמרי בפנימיותו ממידה או מתאווה מסויימת, לא יתכן שיחשוד את חבירו שהוא בחזקת כשר - באותו דבר, אחר שאין לו שום שייכות לאותו דבר ואין אותו דבר בהרגשתו, מן הסתם לא יחשוד את חבירו באותו דבר. אולם אדם שנגוע במידה או בתאווה מסויימת, בקלות יחשוד באותו דבר את חבירו, להיותו חושב דמן הסתם כמו שאני נגוע בזה כמו כן חברי נגוע בזה, וברור הוא שככל שיהא האדם מושחת ומקולקל בקילקול מסויים, הרי שכמו כן יהא יותר חשדן באחרים באותו קילקול, אחר שהוא מושקע באותו קילקול ביותר. ובפרט כשהמדובר בלפסול בוודאות את חבירו, דהיינו להחליט על אדם כשר שהינו פסול, ובהחלטיות לומר עליו שהינו פסול, ברור הוא שהדבר נובע מתוך מהות הפוסל שהינו פסול.

ג. ההבדל בין מוכיח לחשדן

ואל תתמה מגדולי המוסר שמצינו שהיו ביקורתיים מאד, ועיונם היה גדול במהות נפש האדם, ויכלו לגלות מומים וחולשות בבני אדם במידותיהם ובתאוותיהם, וגם בדברים דקים שבני אדם לא יכלו להרגיש בכך על עצמם, יכלו המה לחטט ולמצוא באחרים מומים שבסתר. ולכאורה לפי המבואר הוא תמוה, דאם האדם המוצא מום בחבירו זה בהכרח מפני שהוא נגוע באותו מום, הנה חזינן להיפך, שדוקא צדיקי וחסידי המוסר הבקיאים בכוחות הנפש, דוקא הם הנקיים והזכים יכולים למצוא מומים שאחרים אינם יכולים למצוא.

אלא הביאור הוא, יש אדם שמחטט למצוא חסרונות בשני, ואילו מחסרונותיו מתעלם, ואולי אף חושב עצמו למושלם. אם כן ההיבט שלו על חסרונות השני הוא באופן שיטחי ביותר כפי אשר תראה עינו בחיצוניות, והסתכלות זו נקבעת אך ורק מתוך החסרונות שלו עצמו, ואם הוא לקוי בחסר גדול כך תהא דמות השני אצלו, כי מאחר ומסתכל הוא על השני בלבד - בהכרח שזה מתוך מהותו שלו, ואף שהוא אינו מודע לה, אחר שאינו מחטט אחר עצמו. אולם המסתכל ומחטט לבדוק חסרונותיו ואף שהם דקים מאד - מגלה הוא אותם, ובפרט העובד המוסרי שמנסה בכל כוחו לתקן עצמו - מגלה בעצמו חולשות דקות ביותר, וכשבא הוא להוכיח ולעזור לזולת - הסתכלותו על זולתו היא איננה שיטחית אלא מעמיקה על מנת לתקנו, ואז מיד חש הוא בחולשות השני ויודעם מתוך מומי עצמו, ואף שאצלו הם בדקות כפי מדריגתו הנעלית, יכול להכיר בזולתו עד כמה נגוע הוא בהם. אחר שיש לו מושג אמיתי בנגיעות וחולשות אלו מתוך ביקורת העצמית שלו, והסתכלותו היא אינה שיטחית אלא מתוך חכמה ונסיון, אם כן יכול הוא לדעת עד כמה חבירו נגוע בגדול, ואף שהוא עצמו אינו נגוע אלא בדק מן הדק. ואדרבא, אם החכם המוסרי יביט באופן שיטחי על זולתו, אכן לא ימצא בו שום דופי, היפך מהלקוי במידות שהוא כשיביט באופן שיטחי, יראה רק רע, ואילו החכם המוסרי להיפך, באופן שיטחי יראה בחבירו רק טוב אחר שהוא טוב, ונצרך הוא להעמיק בחכמה ובמוסר שבקרבו ואז יבחין מיד בחסרונות זולתו, והבחנתו היא לאחר הלימוד זכות שיש ללמד על זולתו, כי ראייתו היא מכל הכיוונים ועל כל הצדדים, כי זהו ענין של ''חכמת המוסר'', ואין ההסתכלות מתוך נגיעה עצמית כלל של החכם המוסרי, אלא רק לשם תיקון זולתו, לכך ראייתו ראיה של אמת, גם אם הוא לא נגוע באותו דבר כלל, וזה מה שמוצאים אנו אצל גדולי המוסר. לעומתם, הלקוי, שבהכרח אם רואה את חבירו גרוע, זהו רק מתוך שהוא מונח באותה מידה גרועה כי אין לו מודד אחר להסתכלות, וזהו שהיה גבי קורח, שאת עצמו לא חשד בהתנשאות, ואם כן בהכרח כל הסתכלותו על משה היתה באופן שיטחי וחיצוני, ואז ראה בדיוק מה שהיה הוא בעצמו, והבן.

ד. קורח חשד במה שהיה נגוע בעצמו

ומצינו שקורח היה לקוי ברצון להתנשאות, וכמו שאומר רש''י: נתקנא בנשיאותו של אליצפן, וכיון שהיה לקוי בתאוות ההתנשאות, כמו כן חשד למשה רבנו שכל מנהיגותו נובעת מרצון ההתנשאות, וכנאמר: ''ומדוע תתנשאו על קהל ה''', וכנאמר: ''כי תשתרר עלינו גם השתרר''.

ונורא לראות עד כמה היתה חשדנותו במשה עמוקה, עד כי לא חשש להצעתו של משה ליקח מחתות ולשים עליהם קטורת לראות מי הקדוש, ואף שהיו בהצעה זו סכנה ואיום לחייהם, וכמו שאומר רש''י: ''אמר להם משה הקטורת סם המוות יש בה, שבה נשרפו נדב ואביהוא, ואמר להם הזהרו שלא תתחייבו, מי שיבחר בו ה' יצא חי וכולכם אובדים''.

ועם כל זה, לא חש לרוב ברירות חשדנותו במשה, וזאת כאמור אחר שהיה הוא מושקע באותה מידה רעה לא יכל לחשוב שיש אדם נקי ממנה, וברור היה לו שמשה רבנו כמו כן נגוע באותה מידה, וכל הנהגתו עם ישראל, וכן התורה והמצוות שמורה הוא לישראל, הכל בודה הוא מלבו, וזה שהביאו להתיר לעצמו לחלוק על משה אחר שהחשיבו למשה כאיש שררה.

וזה מה שמגלים לנו חז''ל, מהי סיבת מחלוקתו של קורח, משום דנתקנא, ורצו לומר בזה, שאל תחשוב שקורח בפנימיותו ידע צדקותו של משה וכשרותו, ורק העליל עליו בתורת עלילה שהינו מתנשא, לא כך, אלא היה ברור לו לקורח שמשה מתנשא, ומחלוקתו לא רק שלא היתה בגדר עלילה, אלא גם לא בגדר חשד בעלמא, אלא היה ברור לו שמשה מתנשא, ולא היה לו ספק בדבר, והראיה שלא נתיירא מלסכן עצמו בקטורת כנ''ל, ומבארים לנו חז''ל מה הביא אותו לכך, משום שהוא עצמו היה פסול באותה מידה של התנשאות, וכיון שזו היתה מהותו ממש לכך החליט על פסולו של משה.

ועכשיו מובן שהסיבה שנתקנא בנשיאותו של אליצפן, אינה סיבה בעלמא שהביאתו למחלוקת, דעדיין אין בזה להצדיק כזו טפשות של כפירה בתורת משה, אלא כמבואר, שהטעם שהביאו חז''ל: ''שראה לשטות זו על שנתקנא'', היינו כדי לומר, מה הביאו לקורח להיות כ''כ ברור לו שמשה בודה מדעתו את דברי התורה ונבואתו אינה אמת ח''ו, מתוך שמידת הקנאה היתה טבועה בו, ובמום שבו כך ראה את זולתו.

ובזה גם יובן מה שאמרו בגמרא (סנהדרין ק''י ע''א): שחשדוהו למשה באשת איש, וכן איתא שם: שחשדוהו שאוכל ממון ציבור. והוא פלא היאך יעלה על הדעת לחשוד למשה רבנו בדברים שפלים שכאלה? אלא כאמור, דכיון דאותם החושדים היו נגועים מאד ביצרים וחשקים לעוונות שכאלו, לא יכלו לראות אחרת אצל משה רבנו.

ה. ''בצדק תשפוט עמיתך'' ואף בסברא רחוקה

וחזינן שציוויתנו תורה: ''בצדק תשפוט עמיתך'', שהיא מצות עשה ממנין התרי''ג, לסמ''ג לסמ''ק ולרמב''ם בספר המצוות קע''ז, כמבואר בח''ח ח''א כלל ו' ז'. ומבואר בח''ח ומקורו מרבנו יונה בפיהמ''ש למסכת אבות פ''א מ''ו, דאדם ירא שמים אף שעשה מעשה הנראה יותר לכף חובה, חייבים לדונו לכף זכות, ואף באדם בינוני שדרכו ליכשל בחטא, ולפעמים נכשל הוא בעבירות, אם עשה מעשה שקול שיש להסתפק בו אם עשה טוב או רע, נכון לדונו לכף זכות, ואם נוטה מעשהו יותר לזכות מאשר לחובה, חייבים לדונו לכף זכות, וכמבואר בחפץ חיים כלל ד'.

ובאמת יש לתמוה במצוה זו, היאך חייבתנו התורה להלך היפך סברתנו ולעקמה מהשכל הישר, ולכפות עצמנו לדון לכף זכות אף במעשה שנראה כחובה באדם ירא שמים כמבואר, דמילא נצטווינו שלא לשונאו, על כך ניחא, דאין נכון לשנוא אדם שנכשל בעוון, וכמו שאמרו חז''ל (ברכות י''ט ע''א): אם ראית ת''ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום וכו' שבודאי עשה תשובה, אולם כיצד נתחייב לדונו לכף זכות שמא היה אנוס או שלא נתכווין וכדומה, וכמובא בגמרא (תענית כ''א ע''א) מעשה באבא אומנא, ובאותו פועל שירד מהגליל לדרום (שבת קכז ע''ב), ולא חשד את מעבידו שדנו לכף זכות באופנים שאינם מצויים כל כך.

אלא ירדה תורה לסוף דעותיהם של בני האדם, וידעה דפשוט ראייתם של בני אדם אינה נכונה, ואף שרואה האדם בפועל מעשה רע שעשה חבירו, מפרש הוא מעשה זה כפי מה שקרוב הוא לדעת עצמו, כי האדם רואה את השני במעשה שעשה כפי מה שהוא רואה את עצמו מה הוא היה עושה במעשה שכזה, וכפי שרואה מה הוא היה עושה במציאות שכזו - כך פשוט לו שהיתה כוונת חבירו, כי אינו יכול לראות אחרת, ואם כן זו ראיה שאינה אמיתית כלל, ודומה הדבר לדיין השומע צד אחד בלבד דפסול לדון, בהיות ונעלמת ממנו מציאות אחרת שתיתכן להיות, כי אם היה האדם מסתכל על מעשה מצד המעשה כשלעצמו מבלי לראות את עצמו כיצד הוא היה נוהג באותו אופן, הרי בודאי שאפשר שיתכנו כאן דברים שלא אפשר להעלותם על הדעת, וכמעשה המובא בגמרא (תענית כא ע''ב) באבא אומנא, ובאותו פועל (שבת קכז ע''ב), ורק האדם חושד באחרים אחר שהוא נגוע באותו נגע, וכיון שהוא מקולקל באותו דבר ובמקרה שכזה היה הוא עצמו נוהג בכוונה רעה, לכן חושד בבירור את חבירו לחשוב שכמו כן כוונתו לרעה, כי אילו הוא היה נקי מכוונה רעה למה שיהא רחוק אצלו מלחשוב שחבירו כמו כן נקי מאותה כוונה, וכמה שהוא יותר נקי יותר מרחיק לכת בהשערותיו להצדיק את חבירו כאבא אומנא וכאותופועל, ולכן ציוויתנו תורה: ''בצדק תשפוט עמיתך'', אזהרה לדיין שלא ישמע צד אחד מבלי צד שני, ולזה רצתה התורה להרגילנו, כי זו האמת ולא שחייבתנו לכפות עצמנו למחשבה שאין בה הגיון.

ומעתה נישא ק''ו בעצמנו: אם הזהירתנו תורה לדון לכף זכות גם כאשר אין לנו שום נגיעה בדבר אלא כעומדים מן הצד, חייבים אנו לראות את חברינו על צד הזכות ולא לדונם לחובה, וציוויתנו על כך התורה להיותנו מועדים לפרש בכיוון שלילי את חברינו כי זו מציאותנו גם ללא נגיעה בדבר בפועל, על אחת כמה וכמה כאשר יש לאדם נגיעה בדבר, כגון שהדבר נוגע לממונו או לכבודו, וכמו בענין קורח, דבודאי שהסתכלותו תהא לחובה מתוך שוחד הנגיעה, בנוסף על ההסתכלות השלילית שנובעת מהקילקול העצמי שלו גם אילו לא היה נוגע בדבר כמבואר.

ו. חשד ומחשבה אשר לא טובה על חכמי ישראל - אסון וחורבן היהדות

ואם נצטווינו לדון לכף זכות ובפרט כאשר ישנה לנו נגיעה לגבי כל אדם כשר בישראל, על אחת כמה וכמה כשהמדובר הוא בגדולי ישראל, כמה חייבים אנו להיזהר מלחושדם בנגיעה, שזהו אחיזת היצר בבני אדם לחשוד את חכמי ישראל שיש להם נגיעה, אלא עלינו להאמין שגעלה ובחלה נפשם בשוחד ובשקר יותר מכל. וכלשון החזו''א מובא ב''ארחות איש'' עמוד קמ''ט:

יש עוד רעה חולה אשר היצר ילפת בה להניא אמונת חכמים מלב בני אדם, והוא משקל המרמה של הנגיעה. חובת התלמיד להאמין כי אין נגיעה בעולם בעלת כח להטות לב חכם לעוות משפט, כי מגמת החכם לזכות נפשו. ולהתגאל באיזה אשמה - יכאב לנפשו יותר מכל מכה ופצע, ואיך יתכן כי בשביל בצע כסף או לעגי חנף, יחבל נפשו לעוות משפט. נוסף לזה, כי תכונת האמת היא אצל חכם תכונת נפשו ושורש מציאותה, וכל אבק שקר ממנו והלאה, וכן היא אמונת המון ישרים המתאבקים בעפר רגלי חכמים.

אך היצר חתר חתירה תחת כסא הנאמן, לצודד נפשות הנוטות להתחכמות, ומביא להם לימוד שלם מן הגמרא כי הנגיעה היא בעלת כח מכריע לקטנים ולגדולים יחד, לפניה יכרעו גם הנבונים ביותר, גם חסידים ואנשי מעשה, ואין זה גנאי לחכמים אחרי שכן הוחק בטבע אנושי, ואינם יודעים כי לפי ההנחה הזאת מתייתם כל הדור, ואין שופט בארץ, ונתבטלה סנהדריה של הארץ, כי אף אם יסכים האדם על גדלות חכמתו של החכם - לא יחייב את נפשו לשמוע אליו אחרי שימצא לתלות את הוראתו באיזה נגיעה, וזה לא יבצר מכל מי שאינו שבע רצון מהוראת החכם, ועל ידי זה קם דור ששופט את שופטיו, וכל איש הישר בעיניו יעשה.

ובכל מקרה רב הערך מתלחשים המתחכמים על נגיעה פלונית שהטתה לב החכם ולפעמים המובהק שבדור - בעמדתו הבלתי נכונה, וכל אוירה של העיר ולפעמים אוירה של כל הארץ - מתמלאה שוט לשון, קטטות ומריבות, וללא אמונה בחכמים - גברו בארץ.

ז. הדעת הצרופה המצויה אצל חכמי ישראל לעומת הדעת המשוחדת של חכמי האומות

ומכאן נבוא לבאר ענין גדול, והוא הדעת הצרופה לעומת הדעת המשוחדת:

האומנם לעומת חכמי ישראל עמדו מכנגד חכמים ופילוסופים רבים בני ברית ושאינם בני ברית, אולם כשלפנינו ב' דיינים האמורים להוכיח את הצדק בנידון המובא בפניהם, אלא שאחד מהם ברור לנו היותו נוגע בנגיעות אישיות, ומשוחד להטות את הדין לטובת אחד מבעלי הדין, ברור הוא שנימנע מלצרפו להרכב דיון זה ונעדיף לבחור בדיינים ללא כל נגיעה אישית.

הדברים דלהלן אין במטרת כתיבתם להוכיח את אמיתות תורתנו ואת אמיתות חכמי ישראל חלילה, איננו באים לאמת את קבלת התורה ונבואת משה, דלמפורסמות אין צריך ראיה, ואך למותר להרבות בדברים אלה, אלא כדי להתחזק בתמימות באמונת חכמים ששתלן הקב''ה בכל דור ודור, וככל שיעלה ערכן בעינינו כן יתייצב ויתבסס וירום לתפארת קרן התורה בליבותינו.

ובכן נתבונן!

הרבה חכמים עמדו על חקירת האמת לבדוק עם מי המקור ועם מי החיקוי, ודנו על כך ביגיעה ובעמל בהעמדת תלמידים הרבה ובכתיבת ספרים רבים. השאלה היא, אנו על מי נסמוך, וכיצד נדע את מי להעדיף על מי?

והתשובה פשוטה!

הבה ונברר מי טען את טיעוניו ללא נגיעות ומתוך רצון לברר את האמת, ומי טען את טיעוניו במלוא השוחד והנגיעות.

ואת זאת ניתן לברר במציאות הגלויה והמפורסמת.

לדוגמא: חכמי ישראל עמלו ויגעו להבין את ציווי האלקים בשמירת השבת, ולפורטו על כל פרטיו ופרטי פרטיו בט''ל אבות ותולדות, ואף הוסיפו הרבה איסורים כמוקצה ועוד, על אף שידרש מהם כתוצאה מכך לשבות ממלאכה ומעשיית צורכיהם, ולוותר בכך על הרבה פרטי רצונות אישיים.

כמו כן עמלו ודרשו לברר על פרטי פרטים את ציווי האלקים על פרישה מאיסורי עריות ומאכלות אסורות שנפשו של אדם מחמדתן ביותר, על אף שידרש מהם כתוצאה מבירור אמת זו לכפות הרבה חשקים ואהבות זרות, אם כן היו מוכנים למסור את החיים האישיים ביותר שלהם למען האמת.

כמו כן גבי עשיית מצוות: כתפילין יום יום, תפילה, לימוד תורה, שמירת החגים והמועדים, צדקה ועוד ועוד, כמה עמלו לברר פרטיהן בדרך י''ג מידות שהתורה נדרשת בהם, ונתנו כל כחם וזמנם במיעוט אכילה במיעוט שינה ושיחה, רק בשביל לעמוד על פרטי המצוות ודקדוקיהן ללא שום מטרה אישית, מטרתם היחידה רק לברר את האמת ללא שום שוחד ורצון למשהו.

ולעומתם, גם אם יהיו אלו הפילוסופים וחכמי אומות העולם חכמים באמת בחכמה מופלגת, ויבואו גם הם לברר את האמת, אולם יגבילו את חכמתם לבל יהא זה על חשבון שלא לנסוע בשבת, ולחללו, ולא על חשבון פרישה מעריות, ולבל יהא זה על חשבון פרישה ממאכלות אסורות, ולא על חשבון התחייבות יום יומית מקיום תורה תפילה תפילין וכו', אחר שזו תהא גישתם לברר האמת. הכיצד אם כן לא יעלה על דעתנו לחושדם ששוחד רצונותיהם - וכדי שלא יסתרו מעשיהם את מצפונם - הם המה שעמדו להם להטות את דעתם, והכיצד לא נחשדם שעמלו וטרחו להצדיק ולשלב את החכמה והאמת עם מעשי החופשיות והמתירנות שלא יסתרו זה את זה, שילוב שיאפשר להם להנות ולענג הגוף ולמלא את תשוקותיו מבלי שיסתרו את החכמה והאמת. היש שוחד גדול מזה, וכי רק שוחד כסף הוא שוחד, הלא פי כמה גדול שוחד החופש והשחרור משוחד כמה פרוטות שכבר בהם יש די סיכון להטיית המשפט.

נביא כאן דוגמאות הממחישות לנו עין בעין את סלודם של רבותינו מכל אבק שקר ושוחד, וכיצד ואיך ביקשו את האמת מתוך נקיות וחיטוט וביעור משהו של שקר שלא יהא מעורב בחתירתם לאמת, (חלק מהדוגמאות מקורם בדברי החזו''א, והארכנו בביאורם, וחלקם הוספנו).

ח. דוגמא א' לנקיות הדעת וצירופה של חכמי ישראל

מובא בגמ' בסנהדרין (י''ח ע''ב): אין מושיבין מלך בהרכב בית דין הדן בעיבור השנה''.

דיון מיוחד היה לבית דין בשנים מסוימות, לראות לנכון לעבר את השנה, כלומר שבמקום שתהא השנה בת י''ב חודש תהא בת י''ג חודש, והיינו אדר א' ואדר ב', לצורך מועד הפסח שיארע בחודש האביב ולא בחורף או בקיץ. ועל כך היו יושבים באמצע השנה בחודש אדר ודנים אם לכופלו.

ומובא בגמרא, שהרכב בית דין זה לא יכלול בתוכו מלך, ואף שיהא מלך זה מופלא שבסנהדרין חכם וגאון גדול, אין לשתפו בהרכב בית דין הדן בעיבור השנה.

ומדוע?

יש לו נגיעה. ומהי?

הנוהג היה בזמנם, שהמלך מקציב מקופת האוצר לשר צבאו תקציב בטחון לצורך הצבא, חד שנתי מתחילת השנה לצורך כל השנה, ואם כן ישנה נטיה למלך לשחדו ולצדד שתהא שנה זו מעוברת בת י''ג חודש, כדי שהתקציב השנתי שניתן בתחילת השנה יהא עבור י''ג חודש ולא עבור י''ב חודש בלבד, ובכך יחשוך תשלום עבור חודש אחד, אזי כדי שהדיון יהא אמיתי ורחוק מנגיעה, אין לצרף מלך לדיון זה, ואפילו מלך חסיד ופרוש כדוד המלך ע''ה.

ט. דוגמא ב'

אין מצרפין להרכב בית דין לדיון עיבור השנה כהן גדול, והטעם כיון שאף הוא חשוד על נגיעה, ועלול להפך בסברותיו שאין לעבר את השנה ולהשאירה בת י''ב חודש בלבד.

ומהי נגיעתו?

הלא ידוע שהכהן הגדול ביום הכפורים מחוייב לטבול מנין מסויים של טבילות בין עבודה לעבודה, כמבואר בגמרא יומא, ומבואר הוא ב''סדר העבודה'' שאומרים אנו ביום הכפורים, ואם כן עדיף לו שהשנה לא תהא מעוברת, ואזי חודש תשרי שבו חל יום הכפורים יהא יותר בתקופת הקיץ ולא מאוחר יותר - כבשנה מעוברת שאז חודש תשרי נוטה יותר לתקופת החורף. ומה עניינו של הכהן הגדול שיהא יום הכפורים נוטה יותר לקיץ מאשר לחורף? פשוט, כדי שפחות יהא לו צער ממי המקוה, לפי שבקיץ קל יותר לטבול במים קרים מאשר בחורף, ולכן משוחד הוא להטות את הדין ולצדד שלא לעבר את השנה ולהקדים את יום הכפורים לתקופת הקיץ כדי שפחות יסבול מצער הצינה.

נתבונן עד כמה ריחקו חכמינו מעליהם משהו של שקר כדי שלא להטות את הצדק ממקומו, וכמובן שהמדובר בכל כהן גדול שיהיה, ואפילו גדול וקדוש כאהרון הכהן וכר' ישמעאל כהן גדול.

י. דוגמא ג'

מספרת הגמ' בכתובות (קה ע''ב), על רבי ישמעאל בנו של רבי יוסי, שהיה אריסו רגיל להביא לו פירות כל יום ששי, שבוע אחד הקדים אותו אריס והביא לו פירותיו ביום חמישי, שאלהו רבי ישמעאל: למה הקדמת להביא הפירות? אמר לו: כיון שיש לי דין תורה עם מישהו, אמרתי כיון שבין כה זה בדרכי לבוא לרב להתדיין עם בעל דיני, אביא גם את הפירות עמי. ענה לו רבי ישמעאל: פסול אני מלדון אותך! כיון שנהניתי בהבאתך את פירותי יום קודם...

הושיב רבי ישמעאל זוג חכמים אחרים שידונו את דינו של אריסו, וכשהיו דנים היה לבו של רבי ישמעאל חושב בהצדקת דינו של אריסו, אמר רבי ישמעאל: תיפח רוחן של מקבלי שוחד, ומה אני שלא קבלתי שוחד, וגם אם קבלתי - שלי קבלתי, עם כל זה אני מהפך בזכותו, על אחת כמה וכמה מקבלי שוחד שמעוותים את הדין להטותו לטובת נותן השוחד.

וכמו כן מספרת הגמ' על רבי ישמעאל בן אלישע משהו דומה, באחד שהביא לו ראשית הגז כיון שהיה רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, שאלהו רבי ישמעאל: מהיכן אתה? אמר לו: ממקום פלוני. שאלהו: ולא מצאת כהן רק אותי? אמר לו: יש לי דין תורה עם חברי, ואגב שבאתי בדרכי לדון אצל מר אמרתי אביא לו ראשית הגז. אמר לו: פסול אני מלדון אותך.

ויותר מזה ראינו שם בגמרא על שמואל, שאדם אחר נתן לו יד להעבירו הנהר, ופסל עצמו מלדון אותו, שראה עצמו כמשוחד מטובת הנאה זו.

וכמו כן מספרת הגמרא על אמימר, שפרחה נוצה על ראשו ובא אדם והסירו ממנו, והיה לאותו אדם דין תורה, ופסל אמימר עצמו מלדונו בשביל טובת הנאה זו.

וכן מר עוקבא, היה מהלך בדרך והיה רוק בדרך, ובא אדם וכסה רוק זה כדי שלא תגעל נפשו של מר עוקבא ממנו, ובשביל טובת הנאה זו פסל עצמו מר עוקבא מלדונו.

אם כן נראה גדולי ישראל אלו, דייני ושופטי ישראל, כמה הרחיקו עצמם ממשהו שוחד ממון כדי שהצדק יצא לאור ולא יתעוות במשהו.

יא. דוגמא ד'

הגמ' בבא מציעא (דף פד ע''ב) מספרת על רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי שנאלץ לקבל עליו תפקיד מסירת גנבים למלכות, ופעם ביזהו כובס אחד, אמר רבי אלעזר בן רבי שמעון: זה שמבזה תלמיד חכם בודאי רשע הוא, והסגירו למלכות, ולבסוף המיתוהו ותלוהו על עץ. לא התכווין רבי אלעזר שיתלוהו, ונצטער מאד. הלך תחת העץ שבו נתלה אותו כובס והחל בוכה, אמרו לו: רבנו אל תבכה, רשע גדול היה אותו כובס, והוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביום הכפורים. ובכל זאת לא נתיישבה דעתו והרגיש אשמה, ערך רבי אלעזר ניסוי בעצמו, מה עשה? השקוהו בתרופה המרדימה, והוציאו ממעיו כמה סלי שומן לפי שהיה בעל בשר ובריא מאד, הניחוהו בשמש לראות האם יסריח או לא, והיה בימי תמוז ולא הסריח, וראה בכך רמז מן השמים שאין עליו שום הקפדה בשמים, עובדה, שאין רימה ותולעה שולטת בו, ובכל זאת לא נתקררה דעתו ובקש מאת ה' שיביא עליו יסורים, ובאו עליו כבקשתו יסורים נוראים, מכת שחין פגעה בו, ובכל יום היו מציעים תחתיו סדינים רבים לשאוב את המוגלה היוצאת מגופו, ובכל זאת מרוב המוגלה היו בכל בוקר מוציאים מבשרו עריבות מלאות מוגלה, וכך היה קורא להיסורים בכל לילה שיבואו, ובבוקר משלחם מעליו כדי שיוכל לעסוק בתורה.

נתבונן!

על אף שלא נתכווין שיתלוהו, ועל אף שנודעו לו - לתנא קדוש זה - מעשיו המכוערים של אותו רשע - כך גזר על עצמו, הנמצא דוגמתו?! שכל כך חשש לנקות את עצמו מכל אבק חטא ועוון, וחפש וחיטט לנקות את מצפונו עד כדי יסורים נוראים כאלו, האין זה מראה על אמיתות נפלאה ללא משהו של שקר.

יב. דוגמא ה'

מספרת הגמ' בתענית (כא ע''א): מעשה בנחום איש גם זו שהיה נושא משאוי של אוכל על חמורו, ובא עני לבקש ממנו מזון. אמר לו: המתן עד שאפרק מהחמור, ובנתיים נפח נשמתו אותו עני, ראה נחום איש גם זו עצמו כאשם בדבר, ואפשר על שלא נזדרז יותר, או על שלא היה אוכל מצוי לו בכיסו, (כך יש מפרשים את סיבת האשמתו את עצמו), והעניש עצמו בעונשים חמורים, שיהא גידם בידיו, קיטע ברגליו, וכל גופו מלא יסורים.

שוב נתבונן!

עד היכן חיטט וביקר את עצמו גדול בישראל זה ולא נחה דעתו כלל, מי מאתנו היה מרגיש משהו אשמה במעשה כגון זה, הלא הלך לפרוק מעל חמורו מזון להביא לאותו עני, מכל מקום הרגיש עצמו אשם בכך שלא היה אוכל מצוי אצלו תיכף ומיד, ולמה? שמא יבוא עני רעב נוטה למות ויתן לו תיכף לאכול... ומשלא עשה זאת, ראה עצמו כאשם במיתתו.

גדולי ישראל אלה וכמותם רבים, רק האמת היתה נר לרגלם, והלכו על אמת זו על חשבון קיפוח חייהם, ועל חשבון חיי יסורים נוראים והעיקר לנקות את עצמם מכל גועל של אשמה ושקר - שנאת נפשם.

ורבות הן הדוגמאות מרבותינו כיצד החמירו על עצמם כדי לזכות נפשם, וכאב החטא והאשמה כאב להם יותר מכל מכה ופצע, וכגון המובא בגמ' (חגיגה כ''ד), על רבי יהושע שהתבטא על בית שמאי - שהיו גדולים ממנו - בצורה לא כל כך מכובדת, באומרו: ''בושני מדבריכם בית שמאי'', ועל כך העניש עצמו בתעניות רבות עד שהושחרו שיניו מהתעניות.

וכמו כן רב הונא התהפכה לו רצועה של תפילין, והתענה על כך 40 תעניות. ועוד על רבים מסופר שם שהתענו מאות תעניות כרבי זירא ועוד, וכל זה למען לא תתגאל נפשם באיזה אשמה ועוון.

יג. דוגמא נוספת:

בקידושין דף ל''ט, מעשה ברב עמרם חסידא שפיתהו יצרו לעבירה, עד שלקח סולם לעלות לעליית גגו ששם היו שתי בנות שפדאן מהשבי, וכשראה שיצרו לא מרפה ממנו, זעק בקול גדול: אש בעמרם! אש בעמרם! ויצאו כולם לראות היכן האש, וראוהו לרב עמרם שעומד לעלות בסולם לאותם שתי בנות, ועשה זאת לבייש את עצמו כדי שבכך יעצר מהחטא. וכשאמרו לו תלמידיו: רבנו ביישתנו! אמר להם: מוטב תתביישו בי בעולם הזה ולא בעולם הבא.

וכן הסיפור המפורסם (בילקוט ויחי), ברבי מתיא בן חרש שנתקנא בו השטן על שלא ראה אשה מימיו, ובקש רשות מהקב''ה לנסותו בעבירה, ובא לפניו ונדמה לו כאשה יפה למאוד. והיה ר' מתיא בן חרש מיסב ראשו, וכשראה שאין זה מרפה ממנו, ציוה לתלמיד המשמש לפניו להביא לו מסמרים מלובנים באש, וסימא את עיני עצמו כדי שלא להכשל, עד שהשטן עצמו נפל לאחוריו ונבהל מאומץ לבו וקדושתו של ר' מתיא בן חרש, ולבסוף שלח לו הבורא מלאך רפאל לרפאותו.

וכן ר' חנינא בר פפא (קידושין לט), כמו כן ניסתה גויה לפתותו לעבירה, ונכנס לאש כדי להנצל ממנה, וכן רב כהנא עלה לגג ונפל כדי שלא להכשל גם הוא בגויה שניסתה להכשילו.

יד. מאמיתות המורגשת אצל חכמי ישראל נוכל לבוא לחיזוק באמיתות יסודות האמונה

והוא מה שאמר הסבא מקלם: דרווין אמר שהאדם בא מן הקוף, הוא אמר כך כי לא היה לו רב כמו ר' ישראל מסלנט, אני שראיתי את רבי ישראל מסלנט, מוכרח אני לומר שהאדם הוא חלק אלוק ממעל.

דהיינו, מאמיתותם של חכמי ישראל שהינה מורגשת באופן גלוי לסובבים ומצטופפים בצילם, בא האדם ליסודות האמונה בה', וכשכופר הוא בחכמי ישראל בא הוא לכפור בכלל במעלת חלק האלוק שבאדם, והוא מה שנפל קורח לנפילה נוראה לכפור בתורה מן השמים, והוא אחר שכפר בנבואתו של משה, הקילקול שהיה לו באמונת חכמים הביאו לכפור בתורה מן השמים, והוא כמבואר, דאחר שראה את מנהיג הדור - משה רבנו כאדם מן השורה, ואף כמשתרר, אם כן לא ראה בו דמות נביא, ואם כן הוכחשה אצלו אמיתות הקשר שישנו בין הנברא לבורא, שאת זה מוכיחה הנביאות, וכיון שכן, כפר לומר שאין תורה מן השמים כיון שאין קשר בין הנברא לבורא, ומשה בודה מלבו היה חס וחלילה.

ומדברי הסבא למדנו דבר נוסף, דאדם שאינו יודע להעריך גדולי דור כפי מעלתם, ומנמיך את קומתם לדעתו, הרי שבזה מנמיך הוא את קומתו של עצמו עד לחשוב כי הינו בא מן הקוף, ואילו הרואה את חכמי ישראל לפי קדושתם ומעלתם, רואה מכך את מעלת האדם והוא מתעלה בכך בעצמו.

טו. מעט הניתן לראות מגדולתן של חכמי ישראל ממסירות נפשם על התורה

וכמה עלינו להתבטל לרבותינו בהיותנו רואים גודל קדושתם ומדריגותיהם. בע''ז דף י' ע''ב מצינו, שאמר הקיסר אנטונינוס לרבינו הקדוש: ידעתי שקטן שבכם יודע להחיות מתים, שכן החיה רב חנינא בר חמא את הגוי החייל הרומי שהמיתו הקיסר.

וכן מצינו ברבי חנינא בן חכינא (כתובות ס''ב), שלאחר י''ב שנים שלמד תורה ונכנס לפתע הביתה, פרחה נשמת אשתו, ואמר: רבונו של עולם, עניה זו - זו שכרה? והחיה אותה. וכן רבי זירא שנשחט בפורים, קם רבה והחייהו (מגילה ז'), וכן רבי יוחנן החייה לרב כהנא (ב''ק קיז).

וכן מצינו שמלאך המוות היה כבוש תחת ידם, וכמעשה ברבי יהושע בן לוי שהיה משוחח עמו (ברכות נ''א וכן כתובות ע''ז). וכן רב ביבי. וכן מצינו ברב ששת שלא נתן למלאך המוות ליטול נשמתו בשוק. וכן רב אשי פקד עליו להמתין ל' יום כדי שיחזור על תלמודו ואז יטול נשמתו. וכן עוד שם מעשה ברב חסדא שלא יכל לו מלאך המוות כל זמן שהיה עוסק בתורה, ועוד מעשיות שם (במועד קטן כ''ח).

גילוי אליהו מצינו בגמ' לעשרות רבות של חכמי התלמוד שהיה אליהו רגיל אצלם.

התמסרותם לתורה אין לשער, ואין לנו מושג אפילו בגודל שקידתם והתמדתם, כמובא (כתובות סב) על רב חנינא בן חכינא שפרש מביתו י''ב שנים ללמוד תורה, וכן רבי חמא בן ביסנא ובנו של רבי יהודה הנשיא, רבי עקיבא פרש מביתו עשרים וארבע שנים, חתנו בן עזאי רצה לעשות כמותו ורק שנטרפה השעה (שם), וכן בנו של רבי עקיבא התנה עם אשתו שהיא תפרנס אותו והוא ישב על התורה כל ימיו, ובליל החופה ישב ולמד כל הלילה בתורה, וכלתו עמדה לידו והחזיקה לו את הנר שיוכל ללמוד בלילה לאור הנר, ובבקר אמר לאביו רבי עקיבא: זכיתי במה שנאמר: ''מצא אשה מצא טוב'' (ירושלמי כתובות פ''ה ה''ב).

וכשנתמעטו הדורות מצינו בבנו של רבא שפרש מביתו שש שנים (כתובות ס''ג).

ועוד מובא (מועד קטן כא), בנו של רבי עקיבא חלה והוא לא ידע במה לרפאותו, והמשיך ללמוד אף שבנו היה גוסס. ותלמידי חכמים היו בזמנם לאין ספור, שהרי לרבי עקיבא היו 24,000 תלמידים, וכתב הרמב''ם בהקדמתו למשניות, שלרבותינו שהיו בכל הדורות היו רבבות תלמידים.

טז. מידת ענוותנותם של חכמי ישראל

ומידת ענוותנותם היתה לאין שיעור, כידוע מהלל הזקן שניסה אדם להכעיסו בערב שבת (שבת ל').

רבן יוחנן בן זכאי שהיה בקי במשנה, גמרא, הלכות, שיחת מלאכי השרת, שיחת דקלים, שדים, וכו', מעולם לא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו (סוכה כח), ולא הקדימו אדם לומר לו שלום מעולם, אלא הוא היה המקדים ואפילו לגוי בשוק (ברכות יז).

רבי מאיר נתן לאשה לרוק על עיניו בשביל שלום בית (ירושלמי סוטה פ''א ה''ד), וכן רבן שמעון בן גמליאל אשה ירקה בלבושו ולא הקפיד (נדרים סו), וכן אשה הכתה על ראשו של בבא בן בוטא ולא הקפיד (שם), וכמה מהם מצינו שהודו על טעותם, כמו רבי חייא בר אבא שלא היה בוש לומר ''לא שמעתי'' כשנשאל שאלה בהלכה ולא ידע להשיב (ירושלמי חגיגה פ''א ה''ח), וכן רבא היה מודה על טעותו ואמר: דברים שאמרתי לכם טעות הם בידי (שבת ס''ג ועוד).

וכן מצינו בכל חכמי הדורות האחרונים לשון ''ונלע''ד'', דהיינו לעניות דעתי, לשון שאין בנמצא אצל שום סופר, מדען, חוקר גוי או יהודי שאינו במצוות.

יז. מסירות חומריותם עבור התורה

וכמה היו בזים לכסף וזהב, כידוע רבינו הקדוש שהיה עשיר גדול והעיד על עצמו בשעת מותו שלא נהנה מהעולם הזה אפילו באצבע קטנה (כתובות קג), וכן רבי אליעזר בן חרסום ירש מאביו אלף אוניות בים ואלף עיירות עם שדות, ומימיו לא הלך לראות מה מצבם, אלא לקח נאד קמח ונדד למקום רחוק ללמוד תורה (יומא לה).

יח. מגודל שקידתם של חכמי ישראל המאוחרים יותר

וכמו כן מצינו בגדולי הדורות האחרונים, ומהם הגאון מוילנא שהיה שקדן באופן שאינו מושג בדעתנו, בכל ערב כפור היה נוטל את פנקסו לספור את הרגעים שאין הוא יודע מה עשה בהם. נורא! לא רגעי ביטול תורה, אלא רגעים שנאבדה ממנו הידיעה לְמַה ניצלם, ומעולם לא נצטרפו הרגעים במשך שנה שלימה ליותר משש שעות.

וכשחלה בנו יקירו בן החמש, והוא יחיד לאביו, ראה הגאון שיש מי שיטפל בו וידאג לרפאותו ברופאים ורפואות - פרש למקום אחר ללמוד תורה ושכח מכל צרת בנו, ורק לאחר חודש כשנכנס לבית המרחץ, זמן שאין להרהר בו בדברי תורה, נזכר בבנו ונכמרו רחמיו עליו והלך לבקרו. וכן כידוע אחותו באה לבקרו לאחר תקופה של 50 שנה שלא ראתה אותו, יצא מחדרו, ברך ברכת ''מחיה המתים'', שאל לשלומה ומיד חזר ללימודו, בהתנצלות שקיצו קרב, שערותיו הלבינו, ואינו יכול לבטל שום רגע לבטלה.

זמן השינה של הגאון מוילנא היתה שעתיים בלבד, בכל המעת לעת, וגם זה למקוטעין לא יותר מחצי שעה ברצף, בכל יום היה חוזר 100 דפים, ובכל חודש היה מסיים כל התלמוד (כל הנ''ל מהקדמת בניו לביאורו בשו''ע א''ח).

על ה''חתם סופר'' העיר נכדו ששמע מפיו (ספר חוט המשולש דף לח), כך היה סדר לימודו: במוצאי שבת קודש למד 24 שעות רצופות ללא אכילה ושינה, בליל שני אכל אכילתו וישן עד שעה 11 בלילה, קם ולמד עד ליל ג', התפלל ערבית אכל ונשאר ללמוד כל הלילה וכו' כך שכל ב' מעת לעת ישן רק פעם אחת, וכן נהג שנתיים רצופות.

על הסבא מנובהרדוק מסופר (מאורות'' דף קמ''ז), שהיה לומד 18 שעות ביממה וכמעט כל הזמן בעמידה.

על החזון איש מסופר, שלא היה לו זמן קבוע לשינה כלל, והיה לומד עד אפיסת כוחות, ואז היה נופל על מיטתו לשינה מועטת.

החפץ חיים היה שקדן עצום, ומעיד הגר''א וסרמן ששאל לדיבוק - שהוציא החפץ חיים מאותה בת כידוע ומפורסם - מה מעלתו של החפץ חיים בשמים? ענה הדיבוק: מעלתו כ''תנא'' לסיבת שקדנותו הגדולה.

החפץ חיים חישב כמה זמן מבטל האדם בשביל קשירת נעליים בבוקר והתרתם בערב במשך כל ימי חייו, ויצא לו שבהצטרף כל הרגעים יחד יעלה לשלוש וחצי שעות, ולכן נעל נעליים בלי שרוכים.

קיצרנו במקום שיש בו אריכות, כי תקצר היריעה וילאה הסופר מלספר על חכמי ישראל קדושתם וחכמתם, הלא הם כתובים על ספר דברי ימיהם, סיפורי תולדותיהם של צדיקים המצויים לרוב, אשרינו שיש לנו ממי ללמוד, ויש לנו מספיק סיבות להיות בטוחים ורגועים בדרכנו מבלי להתבלבל כלל, ולא הבאנו הדברים דלעיל בתורת ראיות לחיזוק האמת, אלא על מנת לחזק את הקיים באמונתנו, ולהלהיב עצמנו באוצר הגדול ששתל הקב''ה בכל דור ודור שהם חכמי ישראל, ויועיל לנו לחדש ולהגדיל האמונה, וכל זה בתנאי שנודה על האמת, ונשפיל עצמנו לקומתם הגבוהה של רבותינו, ואז נלך לבטח דרכנו, ונראה את אושרנו בב' עולמות.

---

פרשת חוקת א' - מאמר עז - מעלת האדם

א. ''ישראל מטמאין באוהל ואין אומות העולם מטמאין באוהל'' - מדוע?

דברים אלו שיאמרו להלן בעז''ה, לא יהיו כל כך נעימים למי שאינו רוצה לשמוע אמת, אולם נעימים ומועילים לאוהב לשמוע אמת. ויתבאר בתכלית הדברים, כי רווח גדול יצא למבקש להיות מבני עליה לדעת מה ה' אלוקיך שואל מעמך. ונקדים דבריו של אור החיים הקדוש:

מקשה אור החיים הקדוש בפרשתנו, על דרשת רז''ל (ב''מ קיד) בפסוק: ''אדם כי ימות באוהל'' - ישראל מטמאין באוהל ואין אומות העולם מטמאין באוהל, מדוע בעצם כך הוא, והלא אדרבא גוי היה לו לטמאות יותר מאשר ישראל.

עונה אוה''ח הק': היות שעם ישראל קבלו תורה, אזי הרוחנים השפלים (שהם הטומאה וסיטרא אחרא) תאבים להדבק בהם, להיותם בכך חטיבה של קדושה עליונה בחייהם וגם במותם, בחייהם - שכאשר יגעו במת או יאהילו עליו תדבק בהם הטומאה שבמת ולא תחפץ להפרד מהם, וכן במותם - תתרבה הטומאה בהם, וכמו שאמרו: ישראל מטמאים באוהל ואין אומות העולם מטמאין באוהל.

ובמתק לשונו ממשיל זאת לשני כלים, אחד מלא דבש והשני מלא זבל, לאחר שפינו מהם את התכולה, אותו כלי שהיה בו דבש ברגיל שמתקבצים בו זבובים ורמשים, והשני שהיה מלא זבל הגם שיכנסו לה במקצת מהרמשים, עדיין לא יתרבו כמו בכלי הדבש.

כמו כן אדם מישראל שמת, להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה, בצאת נפשו ונתרוקן הגוף, יתקבצו הקליפות לאין קץ, שהם כוחות הטומאה, התאבים תמיד ליהנות מהקדושה העריבה, מה שאין כן הגוי - להיותו מושלל מהקדושה אין כל כך התקבצות הטומאה. עכת''ד.

ב. מהדברים העדינים בהם נפגמת הנשמה, ניתן לדעת את מעלת יקרות הנשמה

מסתפקים אנו בכך שיודעים אנו כי עיקר האדם היא הנשמה שבקרבו ולא הגוף, ונניח שאנו מאמינים ויודעים אמת זו כראוי, אולם כל זה איננו שווה אם איננו יודעים את מעלת הנשמה השוכנת בקרבנו, מהי מהותה, מה דורשת נשמתנו מאתנו, ממה היא מתענגת וממה היא מסתגפת, ממה היא מתעלית וממה היא יורדת, כמו כן מהי עוצמתה לבנות או להרוס.

מחובתנו להתבונן במעלתה ויקרותה של איכות הנשמה הנמצאת בגופינו.

אכן, אמת הוא - לדעת את הנשמה ומהותה לא נדע, דהרי אנו מוגבלים במוגבלות מקום וזמן, ואין לנו מושגים במהות רוחנית בלתי מוגבלת, אולם נוכל לדעת מעלת הנשמה זַכּוּתה ועדינותה, ממה שנתברר לנו מהתורה - מה הם הדברים המזיקים לנשמה, דככל שהדבר גס יותר יפריעו לו דברים גסים בלבד, וככל שהדבר עדין יותר הרי שיפריעו לו גם הפרעות עדינות ביותר, אם כן הבה ונלמד מה הם ההפרעות העדינות שהורתה לנו התורה שהמה מפריעות לנשמה, ומכאן נבוא לראות את זכותה ועדינותה.

ג. עדינות הנשמה מתבטאת ברגישותה למחשבות החושב לרע או לטוב

ובכן, נתבונן! מהו הדבר הפנימי ביותר באדם? הלא היא המחשבה, שאינה אלא ענין דק באדם, ולכאורה הוא ענין של מה בכך. והרי התורה מחייבת אותנו לשמור אף את מחשבותינו שלא נהרהר בדברים אסורים, ולא עוד אלא שבכך שמהרהר אדם במחשבות מינות או עריות, פוגם והורס הוא בעולמות, כמובא בנפש החיים שער א' בפרקים ג' וד':

וזאת תורת האדם, כל איש ישראל אל יאמר בלבו ח''ו, כי מה אני ומה כחי לפעול במעשי השפלים שום ענין בעולם, אמנם יבין וידע ויקבע במחשבות לבו, שכל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע, לא אתאבידו ח''ו. ומה רבו מעשיו ומאד גדלו ורמו, שכל אחת עולה כפי שורשה לפעול פעולתה בגובהי מרומים בעולמות וצחצחות האורות העליונים, ובאמת מי האיש החכם ויבן את זאת לאמיתו, לבו יחיל בקרבו בחיל ורעדה, בשומו על לבו על מעשיו אשר לא טובים ח''ו, עד היכן המה מגיעים לקלקל ולהרוס בחטא קל חס ושלום, הרבה יותר ממה שהחריבו נבוכדנצר וטיטוס, כי הלא נבוכדנצר וטיטוס לא עשו במעשיהם שום פגם וקילקול כלל למעלה, כי לא להם חלק בקודש, אם כן בעת אשר יתור האדם לחשוב בלבבו מחשבה אשר לא טהורה בניאוף ר''ל, הרי הוא מכניס זונה - סמל הקנאה - בבית קדשי הקדשים העליון נורא בעולמות העליונים הקדושים ח''ו, ומגביר ר''ל כוחות הטומאה והסיטרא אחרא בבית קדשי הקדשים העליון, הרבה יותר ויותר ממה שנגרם התגברות כח הטומאה על ידי טיטוס בהציעו זונה בבית קדשי הקדשים במקדש מטה. וכן כל חטא ועוון אשר כל איש ישראל מכניס בלבו ח''ו אש זרה, בכעס או שארי תאוות רעות ר''ל, הלא הוא ממש כענין הכתוב (ישעיה סד): ''בית קדשנו ותפארתנו אשר וגו' היה לשריפת אש'', הרחמן יתברך שמו יצילנו. וזה שאמר השם ליחזקאל (מג): ''את מקום כסאי גו' אשר אשכן שם בתוך בני ישראל לעולם ולא יטמאו עוד בית ישראל שם קדשי גו' בזנותם גו' עתה ירחקו את זנותם גו' ושכנתי בתוכם לעולם''.

נורא לראות מה עושה מחשבה, האיש הפשוט כששומע דברים אלו נוצרת אצלו סיבה לייאוש, אמנם החכם ילמד מדברים אלו עד כמה ישנה משמעות לכל פעולה ואפילו למחשבה טובה של איש הישראל, ועד כמה יכולה לפעול היא לטובה ולרומם את האדם מעלה מעלה. ואדרבא, מכאן יתפעל ויתלהב לראות חשיבות נשמתו הכיצד ישנה השלכה מכל הרהור הן לטוב והן לרע, והוא מה שמורה על גודל אצילותה וזכותה של הנשמה.

ד. כבר בהעלות האדם מחשבה ורצון לקדושה בלבו, נעשה מכך רושם בשמים ממעל, ומכוחו יבוא לגמור המצוה למעשה

כן ביאר שם ב''נפש החיים'', דהאדם אינו אוצר בתוכו כי אם אך ורק ניצוץ מנשמתו כאשר שורש נשמתו נמצאת בשמים ממעל, ובעשותו מצוות ה' יש בכוחו בכך לקשר את ניצוץ נשמתו שבתוכו לשורשה למעלה ולהמשיך מאתערותא דלתתא - אתערותא דלעילא, וההמשכה היא מאותה מצוה שרוצה לעשותה, וכבר מעת עלות הרעיון בלב האדם לקיים מצוה, כבר עושה הדבר רושם.

ומבוארים הדברים בנפש החיים, וזה לשונו שם שער א' בפרק ו' בהג''ה:

וזה שתקנו נוסח ברכות המצוות אשר קדשנו במצוותיו, וכן וקדשתנו במצוותיך, כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה, תיכף נעשה רישומו למעלה במקור שורשה העליון וממשיך משם על עצמו אור מקיף, וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו, וכתוב מפורש: ''והתקדשתם והייתם קדושים'', וכמאמרם ז''ל (יומא ל''ט א'): כל המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, רוצה לומר שמלמעלה נמשכת עליו הקדושה משורשה העליון של המצוה, כמ''ש בזוהר צו ל''א ריש ע''ב: כתיב ''והתקדשתם והייתם קדושים'', מאן דמקדש גרמיה מלרע מקדשין ליה מלעילא כו', מקדשין ליה מלעילא כו' דהא קדושה דמאריה שריא עליה כו', אי עובדא דלתתא היא בקדושה אתער קדושה לעילא ואתי ושריא עליה ואתקדש ביה כו', עיין שם. ובפרשת קדושים פ''ו ב': בשעתא דבר נש אחזי עובדא לתתא בארח מישור כו', נגיד ונפיק ושריא עלויה רוח קדישא עלאה כו', ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא ביה, אתא לאתקדש מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם כו'. ובפרשת נשא ריש דף קכ''ח: דמשיך עליה רוח קדישא עלאה כמה דאת אמרת: ''עד יערה עלינו רוח ממרום'', עיין שם.

ועל ידי זה הקדושה והאור המקיף, הוא דבוק כביכול בו יתברך גם בחייו, וזה שאמר הכתוב: ''ואתם הדבקים בה' אלקיכם'' גם בעודכם ''חיים כולכם היום'', וזה האור מקיף הוא לו לעזר לגמור המצוה, ועל ידי הגמר - האור מתחזק יותר וירים ראש עליון, ועל זה אמרו ז''ל: הבא ליטהר מסייעין אותו, גם מושכת וגוררת את לבו מזה לסגל עוד כמה מצוות, אחר שהוא יושב עתה בגן עדן ממש חוסה בצל כנפי הקדושה בסתר עליון, אין מקום להיצר הרע לשלוט בו ולהסיתו ולהדיחו מעסק המצוות, זה שאמרו שמצוה גוררת מצוה, וכאשר ישים אליו לבו בעת עשיית המצוה, יבין וירגיש בנפשו שהוא מסובב ומלובש כעת בהקדושה ורוח נכון נתחדש בקרבו, וזהו שאמר הכתוב: ''אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'', ''בהם'' - היינו בתוכם ממש, שהוא מסובב אז בקדושת המצוה ומוקף מאוירא דגן עדן.

והוא פלא למתבונן, היאך כבר בעלות רעיון המצוה במחשבתו, כבר נמשך עליו אור מקיף עליון, דהיינו אדם מתעורר בבוקר במחשבה לקום לתפילה, להניח תפילין, להתעטף בציצית וכיוצא, אף שעדיין לא עשה שום מעשה, כבר מיד אור מקיף חופף עליו לסייעו לגמור המצוה, וכשגמרה, מתחזק האור למושכו לעוד מצוה כיוצא בה.

הרי לנו לראות חשיבות נפש הישראלי, היאך כבר ברצון של מצוה כבר נפעלים פעולות נפלאות למעלה, והוא הנאמר בזוהר הקדוש: ''לית רעותא טבא דאתאביד'', כלומר, אין רצון טוב שהולך לאיבוד, כי כבר מהרצון נפעלים פעולות ורשמים בנפש האדם שעתידין המה להובילו למעשה. ומכאן חיזוק גדול לאדם, שלעולם לא יתייאש מכובד ועומס העבודה המוטלת עליו, כיון שהעבודה מתחלת כבר מהרצון, והרצון הרי בנקל הוא אצל האדם, וכבר כשמגביר רצון והשתוקקות לעשות מעשה המצוה, כבר התחיל להכשיר את עצמו למצוה, וכן בכל רצון נוסף ממשיך הוא להמשיך אור על עצמו, ובכך מצטרפים הרצונות לעשות רשמים רבים, עד שיזכה לבוא למעלות נפלאות.

ועוד מבוארים הדברים היטב בדברי הרמח''ל ב''מאמר העיקרים'' בנושא תורה ומצוות, עיין שם דברים נפלאים.

ה. עיקר האדם הוא פנימיותו ולפי פנימיותו נמדדת מדריגתו ולא לפי חיצוניותו

והנה ראינו ראיות רבות לכך שהאדם אינו עיקרו אלא הפנימיות שבו, ולא עוד אלא גם כשהאדם נמדד - אינו לפי חיצוניות מעשיו, אלא על פי פנימיות ושורש מחשבתו.

האדם בפנימיותו הינו חופשי לחשוב את אשר בלבבו, ושם האמת שבקרבו ללא זיופים, בחיצוניותו האדם מוגבל מלנהוג בחופשיות אחר שישנם עליו לחצים שונים, וכמו חובת ההתייחסות לחברה ולמשפחה שהוא חי בסביבתה, הרובצים עליו לנהוג בהתאם וכדומה, אולם בפנימיותו חופשי הוא לחשוב כרצונו, וממילא כל סטיה קלה בחיצוניות מורה היא על קילקול גדול יותר בפנימיות, שהרי החיצוניות מוגבלת היא אצל האדם ומחייבת להיות מאופקת מסיבות חיצוניות כמבואר, ואם לאחר ההגבלות התפרצה לה פנימיותו החוצה, הרי שפי כמה מורה הדבר על שורש הקילקול בפנימיות. ונבאר את הדברים בס''ד.

ו. המרגלים בחיצוניותם היה נראה שטעותם מפחד הענקים, אולם חיצוניות זו נבעה מפנימיות של כבוד

בפרשיות אלו אנו עוסקים בענין המרגלים, בחיצוניות הדברים נראה כי אכן התרשמו מאד מעוז גבורתם של הנפילים והענקים, ונפל לבם באמונה והפילו את לב אחיהם, אולם חז''ל מגלים לנו, ששורש הדברים היה אחרת לגמרי, דבאמת אמונתם של המרגלים היתה חזקה ובפרט שראו ניסים גלויים. וכמו שביאר זאת בספר ''ישמרו דעת'' להגאון ר''ד פוברסקי זצ''ל, דהמרגלים היו י''ב מרגלים, והנה מטיילים המה בכל ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה, ועם כל הסכנה הנוראה הצפויה למרגל, הילכו י''ב אנשים יהודים בכל ארץ ישראל, ועוד נטלו משם פירות ענקיים מטובה של ארץ ישראל, והביאום עמהם, ולא מצינו שהלכו מחופשים אלא גבי מרגלים ששלח יהושע כדאיתא בתנחומא (שלח א') וברש''י ביהושע (ב' א'), אולם לא במרגלים ששלח משה, ואם כן ניסים גלויים נעשו להם, ואם כן היה להם להתחזק באמונה ביותר ולחזק את עם ישראל עמם, ולא לפחד כלל.

אלא מובא בזוהר (שלח דף קנח) וברמח''ל במסילת ישרים סוף פי''א, וכך מביא גם הרמב''ן, שהמרגלים הוציאו דיבת הארץ ''מיראתם פן ימעט כבודם בכניסתם לארץ שלא יהיו המה הנשיאים לישראל ויעמדו אחרים במקומם''.

ויתכן שאם לא זו היתה נגיעתם, אלא רק היראה והפחד מאותם ענקים וגבורים - לא היו נענשים כל כך, שהרי סוף סוף העין של האדם מביאתו לפחד ומפילה את לבבו, ומה יעשה אדם שהפחד והאימה השתלטו עליו? אלא פנימיותם היתה נגועה בכבוד, ועל אף אמונתם נתפתו לומר דברי כפירה, ולכך לא רצו חז''ל להסתפק בפשט הפסוקים ולהסביר כפשוטו שרק פחדו ונתייראו מגבורתם של העמלקים והנפילים, כי על זה לא יתכן שהיה הקב''ה מקפיד ומעניש כל כך להמיתם ולהוליכם במדבר עוד 40 שנה, אלא הבינו חז''ל, שבודאי יש כאן פגם הרבה יותר עמוק ושורשי שחמור הרבה יותר מכפי מה שנראה כלפי חוץ, והוא כאמור - נגיעתם בכבוד היא שהובילתם לכפירה.

ואפשר לומר יותר, דהאדם לא מודע לפנימיותו המקולקלת, ויתכן ונגיעה זו היתה עמוקה ונסתרת בלבבם מאוד, והוציאו דבה על הארץ לכאורה מתוך השתלטות הפחד עליהם, ולא ידעו דבעצם לולי הנגיעה היו בנקל משתלטים על הפחד ומתחזקים ומחזקים את אחיהם באמונה, וכל מה ששבר להם את אמונתם זה היה דוקא מפני שיסוד הדברים ועומקם היה מפני פנימיותם הנגועה בכבוד, ובשביל כך חפצו בשהייה במדבר, ובמילא לא התאמצו באמונה ובבטחון לסלק את פחדם.

הנה לנו לראות, דכאשר החיצוניות נפרצת, מורה הדבר על פנימיות רקובה שפרצה את החיצוניות, ואף שבחיצוניות מחמת המגבלות ישנו איפוק עדיין, וכמו במרגלים שבחיצוניות נראה שפחדו מהענקים, שהוא לכאורה טבעי, אולם התפרצות החיצוניות שמתפרצת לבסוף - מורה על הרס גדול בפנימיות שאינה מוגבלת וחופשית לחשוב כרצונה, שפעמים דרך החיצוניות מתגלה בכך עומק הפנימיות שהוביל לאותה התפרצות חיצונית, ופעמים שאינו מתגלה, ורק היודע תעלומות יודע מקור הנגע שהביא להתפרצות החיצונית המוסווית.

ז. קורח כביכול בא לקנאות בחיצוניותו על יושר וצדק, והדבר נבע בפנימיותו מקנאה ותחרות

וכמו כן גבי קורח, בחיצוניות הדברים בא הוא לערער על השתררותו של משה ועל היותו מנהיג הנוטל שררה לעצמו, וכביכול מקנא הוא קנאת הצדק והיושר, אולם גילו לנו חז''ל, שכל זה נבע מקנאה שנתקנא על נשיאותו של אליצפן, וכעס על כך, והכל נבע אצלו מכעסו על העדר כבודו, ולא מתוך בקשת הצדק והיושר, והראיה שאילו משה היה נותן לו כהונת ראש הקהתים - פתאום הכל בסדר - משה לא מתנשא ואין שום טענה! הרי שכל טענתו נבעה מהשקר של כעס וגאוה, ובכך, בחיצוניות שהתפרצה נתגלתה פנימיותו שכופר היה, כמו שאמרו חז''ל (בירושלמי פרק חלק הלכה ה'): קורח כופר בתורה היה וכופר בנבואת משה רבנו, הרי שהגם שבחיצוניות נראה שאין כאן אלא מחאה בעלמא, שורש הדבר נובע מפנימיות מקולקלת ורקובה ביותר, ורק חכמינו ברוח קודשם ידעו לגלות זאת.

ח. אצל האדם מתקלקלים יסודות האמונה לא מפני שהאמונה מסובכת, אלא מפני שרצונותיו וחשקיו המה שוחד המעוור עיני חכמים מלראות את האמת שבאמונה, שהינה פשוטה ביותר

וכן אמרו חז''ל (סנהדרין סג): ''יודעים ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש ולא עבדוה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא'', לפעמים מתערערים אצל האדם יסודות האמונה, והוא חושב שאכן הוא לקוי באמונה, אין זה נכון, האמונה היא פשוטה וברורה, וכמו שהיה אומר הגר''א וסרמן הי''ד, שרק מי שיצא מגדר שוטה האמונה צריכה להיות אצלו פשוטה ביותר, אלא שהשוחד הוא המעוור עיני האדם לנטות מהאמת, והאדם לא תמיד מודע לכך, כי האמת שהשכל הפשוט של כל אחד בהיותו בלתי מנוגע מחוייב אצלו יסודות האמונה ובכללם אמונת שכר ועונש, אלא היות ובפנימיותו נגוע הוא ברצון לתאווה מסויימת, מערער הוא אצל עצמו את יסודות האמונה שמבוססים הם על שכל פשוט, ומטפש את עצמו בסברות של שטות, והעיקר להרגיע את מצפונו שתאפשר לו לעשות תאוותו. (והארכנו בזה לעיל פרשת ''בראשית'' מאמר א').

ט. כל הכועס - שכלפי חוץ אינו נראה אלא כעסן - בפנימיותו יש בו שורש עבודה זרה

והנה ישנם הרבה מאמרי חז''ל שהינם בלשון ''כאילו'', וכמו כל הכועס כאילו עובד ע''ז (רמב''ם הלכות דעות פ''ב ה''ג), דבעצם ראו חז''ל את פנימיותו של הכועס שהיא באמת לקויה בשורש רע של עוון ע''ז ממש, ואף שבחיצוניותו נראה שאינו אלא כועס בעלמא על שלא נעשה רצונו כרצונו, אולם אליבא דאמת זה נובע מתוך שנזרקה בו מינות ומתכחש ומתנכר הוא לאמונת הנהגתו, ורצו חז''ל לגלות לאותו כועס, דבאם לא יעבוד על עצמו לבסוף יעבוד ע''ז, וכלשון חז''ל (שבת קה ע''ב): ''היום אומר לו עשה כך ולמחר כך עד שאומר לו לך עבוד ע''ז'', כי בעצם זהו השורש פורה ראש ולענה שבקרבו - המינות, ומכך נובע כעסו.

ולכן מאס הקב''ה באליאב אחיו של דוד המלך ממלוך על ישראל, כמבואר בגמ' (פסחים סו ע''ב) על שנתפס בקילקול כעס, שהוא לכאורה פרט קטן, אמנם מי כהקב''ה שיודע לרדת לסוף דעתו של אדם ולהכיר את פנימיותו מתוך מעשיו.

וכמו כן הקמצן בממונו שנקרא בליעל, והשוותו תורה לעובד ע''ז, כמבואר ברמב''ם בהלכות ''מתנות עניים'': ''כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא ''בליעל'' כמו שנקרא העובד כוכבים וכו'''.

אם כן הרי בחיצוניות נראה זה כקמצן בממונו, אולם בפנימיותו נובע הדבר ממינות וכפירה, שחושב עצמו לבעל הבית על ממונו, כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ורחוק הוא מאמונה שלה' הארץ ומלואה, וממונו אינו אלא כפקדון ברשותו, שהוא ענין עבודה זרה בפנימיותו.

י. המלבין פני חבירו, כלפי חוץ נראה שאין מכבד כראוי את חבירו, אולם בפנימיותו נובע הדבר משורש רציחה

וכן מה שאמרו חז''ל (בב''מ נח ע''ב): ''כל המלבין פני חבירו כאילו שופך דמים'', דאזיל סומקא ואתי חיורא, כלפי חוץ נראה שאינו אלא כמתלוצץ מחבירו ומעליבו, אולם חז''ל ראו שבפנימיותו הוא לקוי בתאוות הרציחה, וגילו לו בזה לאותו זה שמסוגל להלבין פני חבירו, שבאם לא יעבוד על עצמו, סופו של דבר שיהיה רוצח וילסטם את הבריות, וכאמור דבחיצוניותו האדם מוגבל ולכך לא מתגלית כל פנימיותו, אולם חכמי ישראל שהבינו בחכמת נפש האדם ירדו לעומק הקילקול שבנפש, ובאו כמזהיר לכועס או למלבין פני חבירו לומר להם, שבאם לא יתקנו מעשיהם הרי שהם בקטגוריא של עובדי ע''ז ורוצחים.

יא. בן סורר ומורה ירדה תורה לסוף דעתו וכן לסוף דעתו של כל אדם - התורה גילתה לנו פנימיותו של החוטא מאיזה שורש לקוי נובע קילקול המידה בחיצוניות

והוא ענין בן סורר ומורה - ירדה תורה לסוף דעתו, שעתיד במעשים שכאלה שנראים קטנים, דמה בכך לילד לזלול בשר ולשתות יין, אלא ירדה תורה לסוף דעתו שזה סופו ללסטם את הבריות.

והוא לשון ''ירדה תורה לסוף דעתו של אדם'', כי האדם עצמו אינו יורד לסוף דעתו של עצמו אחר שהוא משוחד ונוגע ואינו רוצה להאמין אחרת ממה שהוא רואה, ואינו יכול לחשוב שפנימיותו גרועה יותר, ואילו התורה כן ירדה לסוף דעתו, ומכאן כל הגזירות והגדרים והסייגים שגזרו עלינו חז''ל, להיותם יורדים לסוף דעתנו, ולהביט להיכן מסוגלים אנו לרדת כמו בגזירת שמנן ויינן של גויים וכדומה.

הרי שכל פגם וקילקול בחיצוניות האדם, מראה על חור ופגם גדול מאד בנשמתו, ולזאת יש לאדם להחרד באשר רואה בעצמו מידות ותאוות המתבטאים בחיצוניותו, שיתכן והרבה יותר גרוע מהם מונח בפנימיות, וכאמור מפני שהחיצוניות מאופקת מסיבות חיצוניות, כך שאין היא משקפת את מהות פנימיות האדם.

ונביא לכך עוד כמה ראיות ודוגמאות.

אמרו חז''ל: כל המסתכל באשה ומהרהר בה כאילו וכו', ואמרו: כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה. כמה רחוק האדם מאמת זו, לאדם נדמה שכל מעידתו לא תהא אלא בזה שפוגם הוא את עיניו, וכמה בטוח הוא שיותר גרוע מזה לא יקרה לו, ואילו חז''ל מבטיחים לו שסופו ליפול, מדוע? כי המה יודעים מהו השורש שממנו הענף שהינו מסתכל בנשים, והוא שורש דגילוי עריות שמונח עמוק בלבו של האדם, אלא שזה דרכו של היצר היום אומר לו עשה כך ומחר כך עד שמפילו בעבירה ממש.

יב. בני ישראל ביקשו מלך - ירדה תורה לסוף דעתם שנבע זה ממאסם את ה'

וכמו כן מצינו אצל שמואל, כשבקשו ישראל לשים עליהם מלך שלכאורה אין בזה גריעותא, אולם גילה הקב''ה לשמואל דבר שאפילו שמואל הנביא לא ירד לעומקו, ואמר לו הקב''ה (שמואל-א ח, ח): ''כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם''. שמואל הנביא חשב שלכל היותר אינם מעוניינים במנהיגותו ורוצים מלך ככל הגויים, אולם גילה לו הקב''ה שבפנימיות מואסים המה את ה' ממלוך עליהם.

יג. תלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה, שורש הדבר היה כאן שנאה וצרות עין

אצל תלמידי רבי עקיבא מצינו ''שלא נהגו כבוד זה בזה'', זו הגירסא בגמ' שלנו ביבמות (סב ע''ב), וראה הגירסא במדרש (קהלת רבה פ' א, ה'): ''שהיו צרי עין זה בזה'', ופירש הגר''י לוינשטיין דאין סתירה, ומדוע לא נהגו כבוד זה בזה? משום צרות עין שהיתה להם אחד בשני. כמה מסלף השקר את האמת. לאדם נדמה שלכל היותר אינו מתייחס כל כך יפה לחבירו, ואולי זה מחוסר סבלנות, אולם אינו מודע שדבר זה יתכן ונובע משנאה של קנאה וצרות עין.

יד. פעמים שלכאורה יקנא האדם למען האמת, ושורש הדבר נובע מנקמה וחיסול חשבון

או לפעמים יתכן שאדם מוכיח את חבירו בזעם ובכעס, ונדמה לו שהוא מכווין לתוכחה לשם שמים להוכיחו על מעשיו, ובאמת מעורבת פה איזו נקמה וחיסול חשבון או שנאת חנם, והראיה, שיתבונן! האם לאוהבו וידידו כנפשו, או לבנו, גם היה מוכיח באופן שכזה בוטה ומעליב, אם כן הרי שבלבו עמוק עמוק מעורבת פה איזושהי שנאת חינם רח''ל.

וכמו כן יתבונן! לולי אותה מריבה שהיתה לו אי פעם עם חבירו, או אותה קפידא, הרי בודאי היה מדבר עמו באופן אחר - יותר מתון ורגוע, אם כן תוכחתו באופן שכזה נובעת משקר של כעס וגאוה.

טו. עונש על הבעת פנים של שמחה מכשלון השני

ולפי זה נבין כמה מאמרים תמוהים המובאים בגמרא כמו במנחות (סח ע''ב), שרבי טרפון שאל שאלה, ורבי יהודה בן נחמיה תירץ, ורבי טרפון שתק, צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה מתוך שמחה, ראה זאת רבי עקיבא ואמר לו: צהבו פניך שהשבת את הזקן? תמהני אם תאריך ימים. ואמר רבי יהודה ב''ר אלעאי: כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו של רבי יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לעולמו. ולכאורה למה עונש קשה כ''כ, אלא כאמור, אמת שבחיצוניות לכאורה דבר קל הוא אולם נובע הוא משורש לא טוב, ולפי צדקותו של רבי יהודה בן נחמיה יש כאן אבק רציחה של הלבנת פנים, ולכן ידע רבי עקיבא שיענש מדין ''שופך דם האדם''.

טז. מדיבורו של אדם ניכרת פנימיותו הטהורה היא אם לאו

וכן מצינו בחז''ל בפסחים ג' ע''ב, היאך בדקו בני אדם מסגנון לשונם, וכמעשה באותו כהן שאמר: הגיעני מלחם הפנים כזנב הלטאה, ובדקו אחריו ומצאוהו שאינו מיוחס לכהונה. וכן שם: מהנהו תלמידי דיתבו קמיה דרב, אחד אמר שנתעייף מהסוגיא כגדי ואחד אמר כדבר אחר, ולא דיבר עמו רב, והטעם מפני שפנימיותו נתגלתה מדיבוריו. וכן שם: תרי תלמידי דיתבי קמיה הלל, וחד מיניהו רבן יוחנן בן זכאי, חד אמר מפני מה אין מוסקין בטהרה, וחד אמר מפני מה מוסקין בטומאה, ואמר הלל על רבן יוחנן בן זכאי שנשתמש בלשון טהרה: מובטח אני בזה שמורה הוראות בישראל, וכן הוה.

כמה צריך לזעזע אותנו ההתבטאויות היוצאים מפינו מאכזבתנו במאורעות החיים שאינם כרצונינו, מאשימים אנו כל מיני גורמים וסיבות, כועסים קוצפים על כל מי שמזדמן לנו לראותו כגורם לאכזבתנו, ואיננו שמים על לבנו שבעצם קצפנו וזעפנו הוא על ה', אחר שסוף סוף מאמינים אנו בהשגחתו, ויש לנו לפחד שבהתבטאויות אלו בחיצוניותנו מתגלים לנו החורים הגדולים פי כמה שבאמונתנו הפנימית.

האדם ניכר בדיבורו מפני שדיבורו של האדם מורה על פנימיותו, שהדיבור הוא בעצם ביטוי הנפש, וכנאמר (שמואל-א א, טו): ''ואשפוך את נפשי לפני ה''', הדיבור הוא שפיכת הנפש חוצה, וברוב דברים לא ימלט האדם מכך דתתגלה מהות נפשו, כנאמר (משלי יז, כח): ''גם אויל מחריש חכם יחשב'', דאם מצליח האדם לשתוק ולסתום פיו, אזי אין אפשרות לגלות פנימיותו.

יז. הסבא מסלבודקא חרץ עתידו של תלמיד ממעשה פעוט

כמו כן אמרו ז''ל (עירובין סה ע''ב): אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו, לפי שאז מתגלית פנימיותו באופן חד שאינו יכול לכסות ולהסתיר את מסתורי לבו.

וכמו שראיתי מעשה בהגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ''ל, שבא עם תלמיד עילוי לסבא מסלבודקא זצ''ל לבקרו, ואמר לסבא שזה תלמידו שבא עמו הינו עילוי גדול ועתידו לגאון מופלג בישראל. ישבו שלושתם, הרבנית הגישה תה עם סוכר בצלוחית, מעט מהסוכר נשפך על השולחן, אותו תלמיד באצבעותיו נטל מהסוכר שבשולחן ומצמץ בפיו את אצבעותיו, כשראה זאת הסבא אמר להגאון רבי איסר זלמן: זה התלמיד שאמרת שהינו עילוי?! אם לא יעבוד על עצמו לא יצא ממנו כלום כלום כלום! התפלא הגאון רא''ז, ואפילו לא קבל דברי הסבא, וטען: וכי בשביל דבר פעוט שכזה כבודו פוסל עילוי? אולם שוב חזר הסבא על דבריו, שאם לא יעבוד על עצמו לא יצא ממנו כלום כלום כלום! ומעיד הגאון ר''מ חדש זצ''ל, מכיר אני את העילוי, ולצערינו צדק הסבא, ואכן לא יצא ממנו כלום, והיינו דחכמי המוסר אחר שזה מקצועם - ידעו להסתכל מאין הפנימיות של כל חיצוניות מעשה, כי מעשה שבחיצוניות יש לו שורש בפנימיות.

וזו כל חכמת המוסר לגלות את הפנימיות ולהבין מהחיצוניות מהי הפנימיות, יתכן פעמים ובחור אינו שואל בלימוד את רבו שאלות הקשות לו בלימודו, או שאינו משתתף בשיעורים, לעצמו חושב הוא שהוא ביישן ואולי מידה טובה היא, אולם באמת זה נובע מגאוה, שחושש פן יתפס בקלקלה לומר דבר שאינו עם הגיון כל כך, ומפני שחס הוא על כבודו - שותק.

יח. זו עיקר עבודת ה' - מה שיותר לצמצם את הפער בין החיצוניות לפנימיות, ולהיות כמה שיותר אמיתי, לנהוג בחיצוניותו כפי שהפנימיות יודעת מה הישר והטוב

ועל פי המבואר יצא לנו יסוד נוסף, דמאחר שהעיקר זה הפנימיות, הרי שיש לאדם לעבוד על עצמו שחיצוניותו תהא תואמת לפנימיותו, ושלא יהא פער בין החיצוניות לפנימיות, והגם שאי אפשר לגמרי להשתלם בזה, מכל מקום צריכים להשתדל כמה שיותר לצמצם את הפער שבין החיצוניות לפנימיות, וככל שהאדם יותר אמיתי ואין סתירה כל כך בין תוכו לברו, יותר בקלות יכול אדם שכזה להגיע לשלימות, ויותר מכך, גם אדם שבחיצוניותו הוא גרוע מחבירו, אולם בפער שבין תוכו לברו הוא פחות אצלו, יותר קרוב הוא לשלימות מחבירו שחיצוניותו פחות גרועה, אולם הפער שבין תוכו לברו גדול אצלו. ויתבאר להלן.

יט. הגנב משלם כפל והגזלן אינו משלם כפל, נידונים המה כפי קילקול הפער שבין חיצוניותם לפנימיותם

והראיה להנאמר לעיל, הוא ממה שמצינו שהגנב משלם כפל והגזלן לא, ומבואר הטעם בגמרא (בבא קמא ע''ט ע''ב), היות והגנב עושה אוזן של מעלה כאילו אינה שומעת ועין של מעלה כאילו אינה רואה, ואילו הגזלן שגוזל בגלוי, לא. וצריך להבין דהלא גזלן הוא הגוזל בגלוי, וכי יש לשבחו על כך ולהקל את עונשו, והלא עז פנים הוא שבא בגלוי לעומת הגנב שהינו פחות עז ובא בסתר.

אולם הענין הוא דאצל הגנב יש קילקול הרבה יותר מהגזלן, לפי שהפער בין חיצוניותו לפנימיותו גדול מאד, שהרי כלפי בני אדם נוהג הוא כאדם כשר, ובעצם בפנימיותו הוא מושחת, ואילו אצל הגזלן אין פער גדול שהרי חיצוניותו ופנימיותו שווין, ולכך התקנה שלו יותר קרובה לבא בקלות, ודי בתשלום קרן. אולם הגנב שקילקולו קשה, צריך תשלום כפל כדי להרחיקו מהעבירה, ואף שבחיצוניות הגזלן הרבה יותר חצוף ומושחת מהגנב.

כ. נשתבחו אחי יוסף על שלא דיברו אחד בפה ואחד בלב

וכן מצינו עוד, שכל כך חשוב שיהא אצל האדם חיצוניות ופנימיות שווין ואף כשהוא במובן השלילי, כי אז סיכויו לתיקון יותר בטוח - גבי אחי יוסף, שנאמר (בראשית לז, ד) עליהם: ''ולא יכלו דברו לשלום'', וכתב רש''י: ''מתוך גנותן אדם לומד שבחן שלא דברו אחד בפה ואחד בלב''. והוא פלא, מה מקום יש להזכיר שבחן בזמן שזוממים הם רצח על אחיהם להורגו נפש? אולם כאמור דכל כך חשוב כשאין פער בין הפנימיות לחיצוניות ויש לציינה לשבח גם במקרה שלילי ביותר כרצח אח, וכמו גבי גזלן לעיל.

וכמו כן מובא בגמרא פסחים (קי''ג ע''ב): ג' הקב''ה שונאן, ואחד מהם המדבר אחד בפה ואחד בלב.

כא. חנופה חמורה ביותר - ''כת חנפים אין מקבלים פני שכינה'', להיותם פוגמים מאד להפריד בין חיצוניותם לפנימיותם

וכן מצינו בגמ' (סוטה מ''א, ב), דכשאמרו החכמים לאגריפס - אחינו אתה, והחניפו לו, באותה שעה נתחייבו ישראל כליה על שהחניפו לאותו רשע, דחמורה מאד החנופה, ושנאוי הוא מאד אצל הקב''ה כשאדם יודע את האמת אולם האמת בלבו בלבד ובחיצוניות סותר הוא את האמת שבלבו - כת חנפים - אחת מד' כיתות שאינם מקבלים פני שכינה, כי במידה זו משחיתים המה בידים את האמת והיושר, ומחזקים את השקר בעצמם להיות לבם חלוק ממעשיהם, וכשהיה זה באופן קיצוני כל כך נענשו מיד.

כב. תוכו כברו זוהי מעלה של איש אמת

וראינו שהקפידה תורה מאד על כך שהאדם יהא תוכו כברו, שהרי נאמרו פסוקים חמורים ביותר על אלו שחיצוניותן אינה כפנימיותן, וכנאמר: ''יען כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדני ולבו רחק ממני לכן הנני יוסף להפליא'' (ישעיה כט, יג).

וכן מובא בגמ' (ברכות כז ע''ב): רבן גמליאל לא הכניס לביהמ''ד מי שאין תוכו כברו, והיינו שרבן גמליאל לא הקפיד שיהא דוקא תלמיד מצוין וצדיק דוקא, אלא העיקר שתהא חיצוניותו כפנימיותו ואין פער גדול בין תוכו לברו, כי אז מוכח כי אמיתי הוא, ואפשר לו להתעלות יותר בנקל.

כג. קרוב ה' לכל קוראיו - לכל אשר יקראוהו באמת

וכמו כן בתפילה, כשהיא מעומק הלב בוקעת רקיעים, וכל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה, היות וכאשר האדם בוכה זהו סימן מובהק על התגלות פנימיותו והבעת כאבו באמת, לפי שדמעות אי אפשר להוריד אם לא מתוך אמת עמוקה. ואמנם ראיתי שבקלם היו נמנעים מלבכות בתפילה שמא אין אמת מספיק בבכיה, ומעורבת הבכיה בשקר ודמיון חיצוני ואינה מהאמת בלבד, זהו לרוב דקדוקם, אולם מכל מקום בודאי שיש בבכיה הרבה מן האמת שבלב, ולכן אין ננעלים השערים בפני הדמעה.

---

פרשת חוקת ב' - מאמר עח - שאיפה ומצפון

א. לכל אדם תפקיד בעולמו

אחר שביארנו במאמר הקודם, כי אף המחשבה שהיא הפנימיות העמוקה שבאדם יש בכוחה לפעול לבנות או להרוס, נבוא ללמוד יסוד גדול בעבודת ה', והוא ידיעת האדם את עצמו ואת חובתו הפרטית בעולמו, וזאת מתוך פנימיותו העמוקה שבאדם, מתוכה יוכל לדעת ''מה ה' אלקיך דורש מעמך''.

ונקדים הקדמה חשובה:

א. אין לך אדם שאין לו תפקיד בעולמו, כלומר, אמנם בכללות כולנו שווים בחיוב שמירת התורה ומצוותיה קלה כבחמורה, אולם לכל אחד ישנו תפקיד יחודי יותר המוטל עליו יותר מאשר לחבירו. וקודם שנראה זאת מהכתובים, יש לנו להתבונן מתוך המציאות שכך היא האמת, שהרי לכל אדם ואדם תכונה ואופי אחר, ולכל אחד יש כשרון לדבר מסויים יותר מלחבירו, וכמו שיתבאר עוד להלן. ובכן במה יוודע איפוא לאדם על מה עליו לשים את עיקר מבטו ומאמציו, אחר שהמציאות מוכיחה שישנם בני אדם המצטיינים בתורה במיוחד, ובתורה עצמה יש אשר יטה לבו לעיון ויש לבקיאות ויש להלכה ויש למוסר, וישנם אשר יחשק ליבם בתפילה, וישנם בחסד, וישנם בזיכוי הרבים, וכדומה, ומה שהוא לפי אופיו וטבעיו של אחד, אינו לפי טבעיו ואופיו של השני, ובכן במה ידע האדם לְמַה רצון ה' שישים את עיקר מאמציו ומרצו, ועל מה ישקיע יותר.

ב. צריך לידע באיזו מדריגה הוא, כדי שלא יחיה בדמיונות ובאשליות כי הינו צדיק גמור בבחינת ''אוי לו למי שהעולם מטעה בו'' (כך מובא בספר ''מרגניתא דרבי מאיר''), ודייק לשון ''מטעה'' בו, דהיינו שהדמיונות שלו מטעים אותו לחשוב שהינו צדיק גמור, או להיפך - לחשוב שהינו רשע גמור, ובדרך כלל נובע הדבר מהתחשבות במה שבני אדם חושבים עליו, ובכך מטעים אותו לחשוב שכן הוא.

ג. חייב לידע את מדריגתו עתה, כדי לדעת מה לדרוש מעצמו מכאן ולהבא כפי כוחותיו, כי כאשר ידע היכן הוא עומד עתה ידע לפי זה מהו השלב הבא שעליו להתאמץ להגיע.

ב. בהכרח שהבורא נתן אפשרות לאדם לדעת תפקידו המיוחד בעולמו

ובכן, אחר שלמדנו סוד הפנימיות שבנשמת האדם דבעצם היא הכל, וכל חיצוניותו של האדם אינה אמת כפי שהיא נראית אלא היא רק כמודד להעיקר שהוא הפנימיות העמוקה שבנפשו, ואומנם בזה יצליח רק המעיין והמעמיק לגלות את פנימיותו מתוך חיצוניותו, מכל מקום הרי שבהכרח יוכל האדם - אם יהיה אמיתי - לדעת מנשמתו את סוד תפקידו בעולמו, והשכל מחייב זאת, שהרי אחר שהקב''ה הורידו לאדם בעולם - אמנם בכללות הודיע אותו ציווי התורה, אולם היתכן שבפרטות לא הודיעו מה רצונו ממנו דוקא?! והיתכן שהעלים ממנו מה רצונו שישים את עיקר מרצו והשקעתו?!

ג. כיצד ידע האדם מה תפקידו המיוחד לו בעולמו

ובכן כיצד ידע האדם את תפקידו הפרטי בעולמו?

כתב הרב צדוק הכהן מלובלין בספרו ''צדקת הצדיק'' (אות מט):

כל אחד יֵדַע, שבמה שיצרו תוקפו ביותר, הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזַכּים אצלו. ובדברים שהירבה לפשוע בהם, ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו דבר נקי ובר לבב, ולכן אמרו בויקרא רבה (פר' כא), שבאבר שבו חטא, בו יעשה מצוות, ואין זה תיקון לעבירה הקודמת מידה כנגד מידה, אבל הוא גם תיקון נפשו בפרט, כי כל אחד נברא לתיקון איזה דבר פרטי אשר בו נתייחדה נפשו בפרט ואין לה חבר, כנודע מאמר הקדמונים על מאמר רבותינו זכרונם לברכה (שבת קיח:): אבוך במאי זהיר טפי. ועל כזה איתא (גיטין מג.): אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל, שעל ידי המכשלה הוא מבין שלכך נוצר לתקן אותו דבר. הלא תראה אחז חתם התורה כמו שכתבו בחלק (קג:), ובמדרש (ב''ר פר' מב) שמנע תינוקת של בית רבן מלינק, אמר אם אין גדיים כו', וזאת לפי שהוא היה כלי מוכן להוליד, חזקיה שהיה מרביץ תורה ביותר, כדאיתא סוף פרק קמא דבבא קמא ופ''ב דסנהדרין (כ.), ועד שלא נמצא עם הארץ בימיו כדאיתא בחלק (צד:) עיין שם, ממש ההיפוך.

(דבריו אלו של ''צדקת הצדיק'' נאמרו גם בספר ''שבט מוסר'' ועוד, אלא שבדבריו הדברים מפורשים ביותר).

ד. במה שיצרו של אדם תוקפו ביותר - כאן תפקידו להשקיע ביותר

למדנו מדבריו המאירים:

א. דלכל אדם ישנה עבודה פרטית, ואף שבכללות שווים כל בני האדם בשמירת התורה והמצוות.

ב. הסימן שידע האדם את עבודתו הפרטית, הוא בכך שיחקור ויברר מהו הדבר שיצרו תוקפו ביותר להכשילו, בזה צריך להיות עיקר עבודתו על אף הקושי, ומוחשי זה אצל בני אדם, יש אחד שיצרו תוקפו ביותר בממון ויש בכבוד או בעריות וכדומה.

הרב פירש לנו סימן לידע האדם את עיקר עבודתו ותיקונו בעולמו בחלק ה''סור מרע'', דהיינו ממה עליו בעיקר לפרוש ולהאבק על כך בכל כוחו, והוא במה שיצרו תוקפו ביותר. ולגבי חלק ה''עשה טוב'' יתבאר לקמן.

ה. במצוה או בלימוד שהאדם חושק בו ביותר, וכמו כן מוכשר הוא בכלים מתאימים לאותו דבר - עליו להשקיע בזה ביותר

כמו כן נלמד לחלק ה''עשה טוב'', ונקדים הקדמה קצרה.

בגמ' (חולין כ''ד ע''א) נאמר: ''תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה'', גילו לנו חז''ל בזה כי קיום מצוות התורה צריך שיהיה בדרכי נועם, כי התורה דרכיה דרכי נועם, וחייב האדם לקיים דברי תורה מתוך נעימות ולא מתוך לחץ עד שיקוץ וימאס במעשה המצוה. וכידוע ישנם בבני אדם נטיות רבות ומגוונות למצוות, ישנם החשים שעיקר תכליתם הוא ההשקעה בתורה לעסוק בה יום ולילה בשקידה רבה. חלקם מוצאים עצמם להתענג בעיון ובפלפול, וחלקם בבקיאות דוקא ולא תסבול נפשם לעיין על כל קוץ וקוץ. וישנם שיחשקו במוסר וחסידות לחדד ולטהר את השקפתם ולדקדק בנקיון המידות והתאוות. וכמו כן יש אשר יחשקו בלימוד נסתרות התורה ולזה תאבה נפשם ולהתמיד ולשקוד. חלקם רואים את תכליתם ועונגם בתפילה במסירות ובמאמץ גדול, ועל כך תואם כח נפשם להאריך ולהתעמק בתפילה שעות רבות. ישנם הנוטים לגמילות חסדים. וישנם אשר ימצאו עצמם נמשכים לעסוק בזיכוי הרבים וכיוצא.

כאמור התורה דרכיה דרכי נועם, חייב אדם לבדוק במה לבו חושק וחפץ, וכמו כן לבדוק שכמו כן הכלים שהמה התכונות והכושר לאותו דבר שהוא חושק - בריאים אצלו ומתאימים בהחלט למה שהוא חושק, משום שיתכן שיתפעל אדם ממעלת חבירו או רבו בדבר מסויים שאין מתאים לו כלל ואין לו את הכלים שיש לחבירו, וזו רק התפעלות מחשיבות הדבר, אולם לאופיו ולתכונתו אין הדבר תואם כלל.

ובכן הסימן לחלק ה''עשה טוב'' שידע האדם מהו עיקר תפקידו בעולמו, יש לדעת ג' פרטים:

א. למה הוא שואף ומשתוקק.

ב. האם לאותה שאיפה והשתוקקות יש לו את הכלים המתאימים לכך.

ג. האם רואה הוא קושי ונסיונות חיצונים לבצע את שאיפתו.

ב' הפרטים הראשונים ברורים הם כמו שהוכחנו לעיל.

ולגבי הפרט השלישי שהוא קושי ונסיונות לאותה שאיפה של תפקידו, זה ברור שכך חייב להיות, כמו בחלק הסור מרע של תפקידו שראינו בדברי רבי צדוק.

האדם אוהב לבצע או להמנע ממה שקל לו, אולם ממה שדורש ממנו מאמץ והשקעה, בורח האדם ומתנחם בכך שהינו מקיים דברים אחרים. אחד שכזה צריך לדעת, שיתכן שאינו ממלא כלל את תפקידו בעולמו, זהו אחד שבורח מלבצע התפקיד שהוטל עליו ומבצע תפקיד אחר, וכי האחד שכזה ירצה לאדונו?!

והסיבה שחייב להיות לאדם סימנים לידע תפקידו בעולמו, הוא מפני האמור לעיל באריכות, דעיקר האדם הוא פנימיותו, ולא יתכן שהשאיר הקב''ה את האדם עם חידה סתומה מלדעת תפקידו הפרטי בעולמו, ולכן כיון שעיקר האדם הוא פנימיותו, ידע על פי פנימיותו מה חובתו.

אלא שחשוב מאד להבהיר, דהאדם בתחילת דרכו חייב לעמול בתורה ובתיקון המידות ללמוד מוסר ולהתחזק בתפילה כאשר יוכל, אלא שלאחר שקנה בסיס חזק ומוצק, ועתה הינו עומד בפרשת דרכים לאן ישים את עיקר השקעתו ומרצו מכאן ולהלאה, כאן יש לו לבדוק בסימנים הנזכרים, ואין טוב יותר מאשר יתייעץ האדם עם רבותיו שיורוהו הדרך בה ישכון אור, במה לתת כל כוחו ומרצו, לבל יהא יצרו שותף עמו בהחלטתו, דסוף סוף האדם נוגע אצל עצמו, ויש לחוש שהחלטתו תהא נובעת מעצלות ומרצון חומרי כל שהוא.

ו. לאחר שנתוודע לאדם תפקידו, יש לו לדעת באיזו מדריגה הוא בתפקידו כדי שיצליח להתקדם למדרגה הבאה

עד כאן ביארנו הכיצד יבחן האדם לדעת מה תפקידו הפרטי בעולמו, אולם צריך האדם לדעת פרט חשוב נוסף, שמבלי לדעתו לא תכון עבודתו ועלול הוא לחדול מלמלא חובתו ואף שגילה מה היא חובתו.

והוא, הרי פשוט הוא שחייב האדם להלך בעבודתו לאחר שהובררה אצלו - מדריגה אחר מדריגה ולא לקפוץ למדריגה עליונה בבת אחת, ובכן נשאר לנו לדעת הכיצד במהלך עבודתו של אדם ידע מהי מדריגתו עתה, כדי שידע מהו השלב הבא שעליו לשאוף למעשה ולא לקפוץ למדריגה גבוהה שאינה בהישג ידו לעת עתה.

ז. השאיפה והמצפון

ובכן גם בזה לא השאיר הבורא את האדם בחוסר הבהרה, ונתן לו אפשרות לידע את מדריגתו עתה, על מנת לדעת כמה לעלות הלאה, ושוב הוא על בסיס הפנימיות.

והביאור הוא כך, ישנם ב' מושגים: א. שאיפה ב. מצפון.

ה''שאיפה'' צריכה להיות לגדולות ונצורות, ואדרבא רק בכך תלויה כל העליה.

החלק השני שהוא ''מצפון'', וביאורו הוא ''הצעקה הפנימית''.

לכל אדם לפי מדריגתו, כך מזדעקת מקרבו צעקה פנימית, למשל אדם שהוא במדריגה של שקידה של 8 שעות ביום, גם אם בדק והבין שעבודתו הפרטית היא שקידת התורה ולכך לבו שואף ומשתוקק, אולם יבחין עד כמה בשלב זה שהוא בו עתה צועקת ודורשת ממנו פנימיותו, שהרי אחד שכזה שגילה שסוד תפקידו בעולמו זה התורה, וכאמור על פי הסימנים דלעיל שרואה הוא שבזה עונגו יותר מהכל, וכן ראה שיש לו כלים המתואמים לשאיפתו, הרי שלשלימות השקידה אין סוף, שהרי ישנם שקדנים ששוקדים על לימודם אף שש עשרה שעות ביום, ויש גם יותר מכך, ואילו הוא כעת לאחר מאמץ לומד הוא שמונה שעות, לכן ישים לב לְחַלֵּק בין השאיפה ובין הצעקה הפנימית, ואפשרי להבחין ביניהם כי הם ב' סוגי הרגשות שונות בלב האדם, דאמנם שאיפתו להגיע לשקדנות של שש עשרה שעות, אולם יבחן עד כמה לבו ומצפונו נוקפו וזועק בקרבו על מחדלו, שהרי בודאי כרגע אין מצפונו נוקפו ומייסרו על שאינו עמל בתורה שש עשרה שעות אף דזו שאיפתו, אולם מצפונו נוקפו מדוע לא מאריך הוא בלימודו עוד שעה או שעתיים נוספות בלבד, ומכך יבין שהוא במדריגה של תשע או עשר שעות, ואם הוא לומד שמונה שעות בלבד - אחר שפנימיותו זועקת וכועסת בקרבו על אי הארכת זמן של עוד שעה, סימן שהוא במדריגה זו, ועליו להתאמץ לבצעה, ולא לקפוץ בבת אחת ליותר מכך.

וכמו כן מי שמצא עצמו תואם להשקעה בתפילה, אכן השאיפה צריכה להיות תפילה בדביקות נפלאה ללא שום מחשבה זרה, אולם תביעתו מעצמו את חלק הביצוע המעשי, צריך להיות לפי צעקת מצפונו הדורש ממנו את מה שהוא כן יכול, וכמו למשל למה אינני מכווין לפחות בחלק מהברכות, או לפחות את פשט המילים, וכיוצא.

ח. ''השאיפה'' הינה הרגשה הבאה בניחותא ו''המצפון'' הינו הרגשה של ריתחא

ולהבחין בזה צריך סייעתא דשמיא גדולה, לפי שאצל הרבה חסרה ההבחנה בין ה''שאיפה'' ל''מצפון'' שהוא כאמור הצעקה הפנימית, ומכך נופלים לחלישות הדעת על שאינם מבצעים בפועל את ''שאיפתם''. צריך לדעת שהביצוע המעשי אסור שיהא נגרר אחר ''השאיפה'' אלא אחר המצפון והזעקה הפנימית, כי הצעקה הפנימית היא אמיתית בלב האדם השואף, והצעקה והכעס הפנימי צועק רק כפי היכולת ולא מעבר לכך.

כי זה פשוט שהשואף להיות גדול הדור לא ידרוש זאת מעצמו לביצוע באופן מיידי, אלא מבין שלכך דרושה השקעה של שנים רבות, מדריגה אחר מדריגה ושלב אחר שלב, ורק המצפון והצעקה שצועקת עליך בפנימיותך וגוערת בך, היא הסימן לדעת באיזה שלב אתה ולאיזה שלב צריך אתה להתאמץ בביצועו בפועל.

והמה כאמור ב' סוגי הרגשות, הרגשת ה''שאיפה'' אינה באה בריתחא אלא בשכל והגיון, והרגשת ''המצפון'' באה בריתחא ובדרישה והאשמה לאדם. אי לכך כשמצפונך זועק אליך ודורש ממך להתאמץ, עליך להתייחס לזעקתו ולא לבולמו ולהשתיקו, כי בכך הנך מונע מעצמך את עלייתך.

ואותו הדבר בחלק ה''סור מרע'', ה''שאיפה'' צריכה להיות לגדולות ונצורות לשלימות ממש בתיקון המידות והתאוות הרעות, אולם אם ימדוד אדם את חלק ביצועו המעשי כפי שאיפתו, יחדל מהעבודה בראותו את הפער הגדול בין השאיפה למעשה, ולכך צריך להבחין בצעקת מצפונו, וכגון שנכשל עתה בכעס וצועק עליו מצפונו בריתחא: למה לא התגברת? בודאי שעליו להתייחס לאותה צעקה כי עליו היה לעמוד בנסיון שכזה. או כשלון בשמירת העינים, דאף דשאיפתו להיות צדיק וחסיד גדול עד כדי להיות מסוגל לעמוד בנסיונות הקשים ביותר, אכן לחלק ''השאיפה'' זהו נפלא ביותר, אולם לחלק תביעת המחדל שידרוש ויתבע מעצמו - הוא מדוע אינו מתגבר על הנסיונות התוקפים אותו זה עתה לפי צעקתו הפנימית הזועקת לעברו, ויאמר לעצמו: הלא בנסיון זה יכול אני לעמוד, ולא היה קשה עלי כל כך הדבר, מדוע אם כן לא עמדתי בו, לצעקתו זו יתייחס ויתאמץ לשמור ולקיים.

ט. אם יזלזל אדם במצפונו - דהיינו בזעקתו הפנימית וישתיקה, מצפונו יהא גס ולא ידרוש ממנו דברים דקים כמו שדרש ממנו קודם

ונעמיק יותר בזה, אם יזלזל אדם במה שמצפונו נוקפו וזועק לעברו, הרי שבכך יגשים ויעבה את נפשו, ומעתה מצפונו כבר לא ידרוש ממנו מה שדרש ממנו עד עתה, אלא מדרגה פחות ממה שדרש ממנו עד עתה, והפסיד בכך מדרגה, ולעומת זאת המתייחס למצפונו הרי שבכך תתעלה דרישת מצפונו לתבוע ממנו דבר דק יותר, והסיכוי לעלייתו מתאפשר, כי לא תתאפשר לאדם עליה למדריגה נוספת אם לא לפני שמימש את מצפונו שדרש ממנו במדריגה הקודמת לזו שדורש ממנו עתה, כי כך טבע הדברים, קודם בא המצפון ואחר כך הביצוע, ושוב מגיע מצפון חדש נוקב יותר, ואחריו ביצועו וכן הלאה, כך שכפי ההתייחסות למצפון כך יהא קצב העליה, אם לאט ואם מהר - תלוי הדבר בזריזות ביצוע דרישת המצפון.

י. כל הגדול מחבירו מצפונו עדין ביותר ודורש ממנו בזעקה פנימית דברים דקים ביותר

ומעתה יובן מה שלא מובן להרבה ביאור דברי חז''ל: ''כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו'', דהוא לכאורה להיפך, דהרי הגדולים שבדור יצרם כפוף בידם ושולטים המה ביצרם, ובמה הוא גדול.

אולם הביאור כך, אחר שביארנו דיש מושג שאיפה ויש מושג מצפון, וההבחנה ביניהם דהשאיפה היא הרגשה הבאה בניחותא וביישוב, והמצפון בא בריתחא ובתביעה, וזה פשוט שככל שהאדם במדריגה גבוהה יותר הרי שהמצפון נוקפו למעלה נוספת, דזה בטבע האדם שכך הטביע הבורא גם במילי דעלמא מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, ולא נאמר מי שיש לו מנה רוצה ארבע מאות, דאין כך טבע האדם אלא לעלות ממדריגה למדריגה, אם כן ככל שהאדם מתייחס למצפונו ומשתדל להביאו לביצוע - ''גם הנפש לא תימלא'', אין שובע לנפש, ותמיד דורשת היא שלימות גדולה יותר, והיינו ''כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו'', דהרי מאיפה ידע האדם מהי הדרגה הבאה שאליה צריך הוא לשאוף - ממאבקו עם יצרו ומהריתחא שיש לו עם יצרו וממה שלבו ומצפונו נוקפו עליו בבחינת ''לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע'', אם כן ככל שמצפונו נוקפו לדברים דקים יותר, הרי שהוא בכך בהתמודדות קשה ומסובכת יותר, והיינו יצרו גדול, דהתמודדות שישנה אצל האדם הגדול אינה באדם הנמוך ממנו, כי אין מצפונו דורש ממנו מה שהוא דורש מהגדול ממנו, שלהגדול מצפונו תובעו לדברים דקים שאצל הקטן ממנו אינם כעבירה כלל, ולכן כל הגדול מחבירו יצרו - דהיינו מאבקו עם יצרו - גדול מהקטן ממנו כי ככל שהאדם מתעלה יותר, כך דורש הוא מעצמו דברים דקים יותר.

יא. הסבר מוחשי להאמור לעיל

ומופת חותך ליסוד זה מצד המציאות, שהרי אדם חרדי ששומר מצוות, אין לו פיתוי לחלל שבת בביעור אש וכדומה, כי הוא כבר מעבר לנקודת בחירה בפיתוי שכזה, וכמו כן אדם השומר מצוות לא יעלה בבחירתו פיתוי לגזול או לגנוב להדיא. והסיבה היא, להיות שכבר התעלה בביצוע המעשי לחדול מלחלל שבת או לגזול, ולא יעלה על דעתו עשות זאת, אלא שלפי מדריגתו עתה פיתויו בדברים דקים שיכול האדם לדעתם לפי מצפונו, דבמה שיראה שמצפונו נוקפו יבין שהוא חייב להתייחס לכך, כי נשמתו היא שדורשת ממנו להתעלות, וכנאמר (איוב לב, ח): ''ונשמת שדי תבינם'', כי הוא שייך לאותה מדריגה, ולכך תובעת נשמתו זאת ממנו, כי לכל אדם מדריגה שונה מחבירו, יש אשר כועס כעס גדול ורק אז מצפונו נוקפו, ויש מי שלאחר כעס קטן או קפידא במשהו, כבר מצפונו זועק לעברו ומוכיחו על מעשהו. וכן בענייני ממונות, יש מי שמצפונו נוקפו רק לאחר שנכשל בגזל ממש, ויש שמצפונו נוקפו גם על ספק ספיקא של דיני ממונות, או על חוסר ישרות ואבק גזילה. וכן בייתר המידות או התאוות, כגון בשמירת העינים, יש מי שלבו נוקפו על כל ראיה אסורה ויש מי שלא. וכן בלשון הרע או בביטול תורה, יש מי שלבו נוקפו גם על אבק לשה''ר וכן אף על מעט זמן של ביטול תורה, ויש אשר לבו לא יהא נוקפו רק על לשה''ר גמור או ביטול זמן רב מתורה. וכן לאין שיעור שונות המדריגות שבין אחד לשני, ואין אחד דומה לחבירו, כי כל אחד ואחד לפי מדריגתו כך מצפונו. אזי כאמור, האדם חייב לשאוף להגיע לשלימות, אלא שבאופן הביצוע יש לילך מדרגה אחר מדרגה כפי צעקת המצפון.

יב. ''אם תעזבני יום - יומיים אעזבך'', המצפון שנזנח ולא נענה לא ישוב לצעוק בקרב האדם רק לאחר עבודה כפולה

ובזה יובן מה שאמרו חז''ל (ירושלמי סוף ברכות): ''אם תעזבני יום יומיים אעזבך'', הרבה טועים במחשבתם, וכאשר גבר עליהם יצרם להבטל מתורה יום אחד, ורואים שהשלימו את החסר למחרת נדמה להם - מה הפסדנו? הנה השלמנו את החסר וכאילו לא ארע דבר. אולם טועים הם, קרה אצלם דבר גרוע, שהרי השקדן שלומד יום יום מצפונו זועק על שעה של ביטול תורה או אפילו על חצי שעה, ומעתה שהתבטלו יום או חצי יום, מצפונם נהיה גס יותר, ומעתה לא ירגז עליהם יצרם הטוב על חצי שעה או שעה, אלא על חצי יום של ביטול תורה, ואילו על חצי שעה או שעה של ביטול לא ירגיזם יצרם הטוב על כך, וכן על זה הדרך, כמה שהאדם יותר משקיט וסותם את הפה של זעקת מצפונו, מצפונו נהיה גס ודורש ממנו רק דברים גסים וחמורים, ואילו מהדברים שדרוש להם דקות - שהם בעצם עיקר שלימות האדם - הזעקה כבר לא תישמע אצלו מהם כלל.

יג. לא בכל מה שאנו נגועים אנו מתנסים, אולם בכל מה שאנו מתנסים בודאי שבזה אנו נגועים

ועוד עלינו לדעת, לא בכל מה שאנו נגועים אנו מתנסים, אולם בכל מה שאנו מתנסים ויצרנו תוקפנו בו - בודאי שאנו נגועים, אם-כן בכל מה שיצרנו תוקף אותנו ולפעמים גם מנצח אותנו, איתות הוא לנו שעדיין לא השתלמנו בו, ובפרט היצרא דעריות הכולל אביזרים רבים - ראיה שמיעה ריחא ומחשבה שהוא החלק הקשה ביותר, דשייך הוא גם בגדולים, כמובא בגמרא בכמה סיפורים מפורסמים, וכמובא בספר ''סדר היום'', דשלימות הקדושה - שהוא אף בראיה ובמחשבה - נסיון קשה הוא אף אצל הגדולים להשתלם בכך בשלימות, וכמו כן יצרא דשמירת הלשון קשה הוא למאד אף בגדולים.

ורק להקב''ה נסתרות, עד כמה לבחון את האדם, ומתי להרפות ממנו את הנסיונות, ומאחר שעצם היות הנסיון תוקף את האדם, בהכרח שעדיין אינו מושלם הוא בנקודה זו שהוא מותקף בה, והעובדה שנתקף בדבר זה ולא בדבר אחר, וכמו שאינו נתקף לקום ולחלל שבת, ולכך גם אם נופל האדם ומועד בנסיונו, המוטל עליו לקום כל פעם ממעידתו ולגדור גדרים ולהשתדל יותר.

יד. עיקר התביעה שיש לאדם לתבוע מעצמו הוא לא מהכשלון אלא ממחדלו בהשתדלות כי משם מתחילה הפשיעה

ואדרבא, עיקר החלישות דעת צריכה להיות מהחוסר השתדלות ולא מהכשלון, הכשלון רק מורה שהיה חוסר השתדלות. בני האדם נשברים מהכשלון, אולם אינם מתעוררים להשבר ממחדלם בהשתדלות, ומסתפקים בעבודת ההשתדלות איך שהיא, ואדרבא, אז הדאגה חיובית, לפי שבשעת ההשתדלות תובע מעצמו שאינו משתדל מספיק, ואין בדאגה זו לשבור את האדם, כיון שאז אינו מצב נפילה, אולם תיכף לאחר נפילה אזי הדאגה והעצבות שליליים הם, כיון שבנפילה זו מקבל האדם רק את תמונת מצבו על מחדלו בהשתדלותו, ועיקר התביעה על מחדל ההשתדלות ולא על עצם הנפילה, ''דבעידנא דיצר הרע לית דמדכר ליה ליצר הטוב כלל'' (נדרים לב ע''ב). אם כן, לא תמיד בהכרח שהתביעה ממך לעשות יותר ממה שהנך עושה, אלא פשוט עליך להסתבלן, ואף שנמשך הדבר בעוד כמה פעמים של נפילות וקימות, אין לך להתייאש, כי אחר הכל אתה רק צועד קדימה בכל קימה נוספת לאחר נפילה, ועצם זה שאתה מגלה נאמנות לבוראך, שאינך נמנע מלחזור אליו פעם נוספת, זה עצמו מראה על שהנך בוש ממנו מתוך אמונה שמלוא כל הארץ כבודו.

אולם היצר מהפך לאדם את האמת, בעידן מחדל בהשתדלות, אין מצפונו נוקפו, ואימתי מצפונו נוקפו? לאחר שנכשל, ובזה שוברו ומחליש דעתו לגמרי מלהתאמץ שנית, וכאמור ההיפך הוא הנכון, שהרי מצפון לאחר העבירה צריך להיות בכיוון של התבוננות הכיצד לתקן, ולא להשתמש במצפון הנוקף להישבר ולהתייאש. ובפרשה הבאה (''בלק'' מאמר פ) יבוארו הדברים בהרחבה גדולה מה ששייך לנקודה זו.

---

פרשת חוקת ג' - מאמר עט - אמונה פשוטה

א. מהי הסיבה שסתמה תורה טעמים מאי אלו מצוות ולא פירשה טעמם

מצינו בתורה חוקים ומשפטים, וחוקים היינו מצוות שלא נמסר לנו טעמם והבנתם, ויש להבין, מדוע עשה כך האלקים לנו להשאירנו באי אלו מצוות ללא טעם והבנה, כמצות בשר וחלב, שעטנז, וכיוצא?

ב. כדי להרגילנו במידת התמימות, ניתנו לנו מצוות וגזירות ללא שיפורש טעמן

ונראה דתועלת גדולה הועיל לנו האלקים בכך שהעלים מאתנו טעמים מכמה מצוות, והוא להיות יסוד אמונתנו מבוססת על אמונת ההשגחה הפרטית, וברוב פעמים אין אנו יורדים לסוף דעתו של הבורא בהנהגתו אותנו, ולכך דרוש ''תמימות'', כי מבלי התמימות יתרעם לבנו ויערער על הנהגת שמים שלא נראית לשכלנו, ובכן כדי להרגילנו למידת התמימות בו יתברך, נתן לנו מצוות מסוימות כפי הנראה לו יתברך - ללא טעם וסיבה, להרגילנו שעושים גם כשלא מבינים.

ומצוות חוקיות אלו קבען הבורא בכל אורח חיינו במאכלים מסוימים, ובמלבושים מסויימים, כאמור שהם חוקים שאין לנו בהם טעם מדוע לאסור מאכלות אסורים ובגדי שעטנז, והרי אכילה ומלבוש המה תדירים בחיי האדם, והוא כדי שבכל צעדינו נרגיל עצמנו לתמימות, ובכך נחזק את עצמנו להתמם עמו ולא להרהר אחריו.

ג. כמה שיותר מסתבך האדם באמונה באירועי חייו, תרופתו להתחזק בתמימות ביותר

ובפרט רמז גדול רמזה לנו תורה בפרשת חוקת, העוסקת בענין פרה אדומה שהיא חוקה סתומה יותר מכל החוקות, שהרי שלמה המלך ע''ה החכם מכל האדם, כשהגיע לפענח סוד פרשת פרה אדומה - הודה ואמר: ''אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'', וכמו שהסביר ה''בית הלוי'': דכאן הודה שהחכמה של התורה רחוקה ממנו לא רק בענין פרה אדומה, אלא גם מחוקים אחרים שחשב עד כה שהבינם, הרי מעתה הגיע למסקנה שאינו מבין בשום מצוה את עומק כוונת הבורא בה, ורחוק הוא מחכמת התורה שהיא חכמת הבורא. וברור שככל שהמצוה סתומה וחתומה יותר - דרושה לה תמימות יותר כדי להתבטל לציווי ה', ואם כן פרה אדומה שהיא הסתומה בתכלית יותר מכל החוקים שבתורה, והעובדה שנעלמה אף משלמה המלך - דרוש לה את שיא התמימות וההתבטלות למצות ה', ולכן יש בכוחה בלבד לטהר מהטומאה החמורה ביותר, אבי אבות הטומאה - טומאת מת.

לרמוז לנו, דכדי ליטהר מהטומאה החמורה ביותר - בחינת טומאת מת - שהיא בחינת הכפירה והאפיקורסות, וכמבואר בגמרא (עבודה זרה יז ע''א) דהשב ממינות מת לפי שהיא טומאה שאי אפשר לצאת ממנה אלא אם כן מתעצם האדם בתשובתו עד שימות.

ולכך האדוק במינות, נצרך הוא למות ממש ואין לו תקנה אחרת, אולם הנטמא במת שדבק בו מטומאת מת, שהיא הכפירה, ואינו אדוק בה, יכול להנצל ממנה בסוד פרה אדומה המחייבת שיא התמימות וההתבטלות לה', שממנה אף שלמה המלך למד תמימות, וגם כאשר הקושיות מבצבצות במוחו ומקשקשות בו יסלקם, ויתעצם בתמימותו ובזה יטהר, וכמה שיותר דבק בטומאה זו דרושה לו יותר התחזקות והתעצמות בתמימות.

ד. אין הנחש ממית אלא החטא ממית

והוא מה שלימדתנו התורה בענין עונש הנחשים השרפים:

''ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי''.

ועל זה קאמרה המשנה (ראש השנה פ''ג מ''ח): וכי נחש ממית או נחש מחיה וכו'.

הורה להם בזה הקב''ה, שאין הנחש ממית, והעובדה שאותו נחש ושרף שמקודם המית - דרכו עצמו תתאפשר הרפואה והחיים, דהיינו לומר שהסיבות אינם גורמים לכלום, ואותה סיבה יכולה לאחד להביא עוני ולאחר עושר, אותו סם יכול לאחד להביא רפואה ולשני לגרום לו מוות. וכל הסיבות הנמצאות בעולם אינם אלא אחיזת עינים לנסיון לאדם לראות האם ילך אחריהם ויתפתה להאמין בהם מאשר להאמין בסיבת כל הסיבות - הקב''ה.

ה. משל נמרץ על כך

ונמשיל זאת במשל נמרץ המפורסם בספרי המוסר:

עני אחד שזה ימים לא בא אוכל מזין לפיו, מלבושיו פרועים ופרומים, והעניות מראה אותותיה על פניו המסכנות מבלי יכולת להסתירה.

מהלך לו אותו עני ברחובות העיר שמא ימצא מזונו ומלבושו מאנשים רחמנים, והנה יהודי טוב מזדמן לפניו. שואלו העני: אולי מכיר אתה מקום גמ''ח המחלקים מזון ומלבוש לעניים בחינם? עונה לו היהודי: בודאי! האיך לא שמעת? ברחוב יפו 18 ישנם אנשים גומלי חסדים המחלקים חינם אוכל ומזון, ובפרט לנצרך כמוך שנראה שזה כבר ימים שלא אכלת כראוי. לך למקום זה ותשביע רעבונך ותכסה את מערומיך.

שמח העני והלך לכיוון אותה כתובת, ומשום מה טעה, ובמקום ליכנס לרחוב יפו 18, נכנס לבית מספר 16 באותו רחוב, בית גדול, נאה ומרווח. מקיש הוא בדלת - והנה לקראתו בעל הבית. פותח הוא בשאלה לרצונו, ומשיב לו העני: האם כאן הוא בית הגמילות חסדים למאכל ומלבוש? תיכף קלט בעל הבית שעני זה טעה - שבמקום להכנס לבנין הסמוך, הגיע לביתו במספר 16, והחליט לנצלו. השיב לו: בודאי! כאן מחלקים הכל! אולם אזנך הטעתה אותך במעט, החלוקה אינה בחינם לגמרי, צריכים קצת לעבוד. חשב העני שמסתמא טעה, וכי מי נותן אוכל ומלבושים חינם?! ובכן - אמר לבעל הבית - מסכים אני לקבל עבודה כלשהי על מנת שלערב אקבל מזון ומלבוש. הבטיח לו בעל הבית שאכן כדבריו כן יהיה.

העני הרעב והמיוגע עבד יום שלם בביתו של בעל הבית, ניקה לו את גינתו, את ביתו, וכמו כן ביצע שליחויות מסוימות.

לערב, והוא כבר כמעט נופח את נשמתו, מבקש הוא על נפשו את מזונו ומלבושיו. תיכף משיב לו בעל הבית: בודאי אקיים הבטחתי! לך לבנין הסמוך, ושם תקבל ככל אשר תחפוץ!

העני בתמימותו חשב כי זו הפרוצדורה - עובדים כאן ומקבלים שם! הולך הוא לתומו לבנין הסמוך וטענתו בפיו: עבדתי בבנין הסמוך על מנת לקבל כאן מזונות ומלבושים.

מיד הבין בעל הגמ''ח שאכן נפל עני מסכן זה בשכנו הנוכל בשל טעות בכתובת, ואותו נוכל ניצלו, כביכול שעל מנת כן יקבל כאן את מזונו ומלבושו שהיה מקבלם חינם אילו היה מגיע ישר לכתובת הנכונה.

והנמשל הוא: האדם נצרך למזון ומלבוש ולייתר צרכיו. פוגש הוא ביצר הרע, והלה מציע לו להשתדל! בלא השתדלות תמות ברעב, צריך להשקיע גוף וראש בעולם הזה, והגם שלפעמים באה השקעה זו על חשבון תורה ותפילה או יתר מצוות. ולאחר שעמל ועבד, שולחו יצר הרע לקבל מחייתו מאת ה''פותח את ידך ומשביע לכך חי רצון'', שהרי וכי ליצר יש לו חיים ומזון ליתן לאדם?! הרי הוא מקור המוות והרע. נמצא האדם נגרר לפיתוי הבטחת מזונו מיצרו הרע, כשלמעשה שולח הוא אותו לקבל את מזונו מאותו מקור שהיה נותן לו את פרנסתו, וגם יותר ברווח וכבוד אילו לא היה טורח על חשבון תורתו ותפילתו.

ו. עשה לך שרף - ''ה' רופא חולים''

דרשו חז''ל ''ורפא ירפא'' (שמות כא, יט) - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. מעניין לדייק בלשון חז''ל ''מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות'', דמשמע שהיה צד איסור גמור לילך לרופא, והוצרכו רבותינו מכח דרשה ולימוד ממילה מיותרת בתורה לחדש שיש רשות לרופא לרפאות.

וידועים דברי הרמב''ן: ''מה לעובד ה' בבית הרופא'' - יש על האדם לסמוך בטחונו על הקב''ה שהוא רופא חולים. אזי אמנם דרשו רבותינו שמותר לילך לרופא, וזה משום שרצון ה' להנהיג עולמו בדרך הטבע ולהעמידנו במבחן - האם על אף היותנו נוהגים כדרך טבע ומנהג העולם איננו מזניחים את אמונתנו, אלא אדרבא - רק ישועתו ורפואתו לנגד עינינו, והרופא אינו אלא כשליח שלוח מה' להמשיך דרכו את רפואתנו.

היום, לדאבוננו, נהפכה מערכת הרפואה לאלילות גמורה. תלות החולים ברופאים ובתרופות, ממש כמו בעבודה זרה שהיתה בזמן הקדום, שהיו עובדים לעבודה זרה.

שהרי נתבונן, מהי עבודה זרה? כותב הרמב''ם, לא שכפרו בה' - האמינו בה' וידעו שיש כח עליון שברא עולם ומלואו, והבינו שפשוט שגעון לחשוב אחרת שהעולם קדמון וכו', הבינו שבודאי העולם מחודש, ובפרט אלה שהיו קרובים יותר לזמן בריאת העולם כפרעה ושאר גויי הארץ שהיו בזמן האבות. נבוכדנצר אמר מילות אמונה והשגחה שכמעט ולא היה מקום לזמירותיו של דוד המלך ע''ה מחמת שבחו והילולו של נבוכדנצר, כמבואר בגמרא (סנהדרין צ''ו ע''ב).

אם כן, מה היתה טעותם? טעותם היתה באמרם: עזב ה' את הארץ והשליכה לאמצעים שונים. הללו האמינו באמצעי יעיל ומושיע כשמש, והללו בירח וכו'. הרי שעבודה זרה פירושה אמונה באמצעי בהתנכרות והתערטלות מהכח העליון - הקב''ה.

אם כן, אדם שכל תלותו ברופאים ותרופות ומאמין שבלעדיהם הינו אבוד, אבד סיכויו וסברו מה' - הרי שאין בינו לבין העובד עבודה זרה ולא כלום.

וכמה מצער הוא לראות בני אדם, שבשעת חולי או פציעה, ההשתדלות והפניה הראשונה היא לרופא, ורק לאחר שמתאוששים להזכר שיש גם את הבורא, או כאשר מתייאשים מהרופא - פונים גם להקב''ה או לרבנים שיברכום ויתפללו עליהם.

וכך היה אומר הגר''י לוינשטיין זצוק''ל:

ובאמת כאשר נסתכל קמעא באורחות חיינו, נראה בעליל היאך קרובים אנו לעבודה זרה ולמחשבת מינות, ורחוקים אנו מן האמת. הנה כאשר יחלה אדם או קרוב ממשפחתו, הרי ירוץ למרחקים להשיג ולמצוא את הרופא היותר מעולה, ואינו חס על ממון או טרחה למטרה זו. אכן נכון שאף הולך לבית הכנסת לבקש שירבו באמירת תהילים, אך זאת עושה רק כדבר נוסף, ומכיון שאין זה עולה בדמים מרובים - ומי יודע אם היה מאבד ממונו עבור אמירת תהילים, הרי לנו ראיה לקרבת האדם לשקר, ומעתה פשוט שהיצר הרע שופטו ומנהיגו ונותן לו מקום לטעות, וללא עמל ויגיעה במחשבות תמידיות להרגיז יצר טוב על יצר הרע - אין לו תקוה להשגת השלימות.

ז. מעשה שהיה!

ומעשה היה באדם שאחד מבני ביתו חלה, ופנה ל''סבא מנובהרדוק'' זצ''ל שיארגנו תפילה בישיבה על החולה. הרב אמר לו, אם יש באפשרותו לתמוך בישיבה. וכידוע מסירות נפשו העצומה שבה הקים ה''סבא'' את ישיבותיו מול עיניהם השטניות של הקומוניסטים, והיה זקוק לתמיכה בישיבותיו. ענה לו אותו אחד, שמצבו לא מאפשר לו כל כך לתרום. הרב שמע את דבריו, והסיט את השיחה לנושאים אחרים, ומנושא לנושא שאלו: לאיזה רופאים הלך וכמה שילם לצורך הטיפול. והלה ענה שכבר נתיאש, אחר שהלך כבר לכל הרופאים ושילם הון רב, ולכן מחלה הוא פני הרב להתפלל לה' להחלמתו של החולה. תיכף ענהו הרב: אמור לי, לרופאים הנך אומר שהוצאת הון רב ולא עזבת רופא ותרופה שלא קנית בכסף מלא, וכשהנך בא לבקש תפילה - תפילה מרבונו של עולם שאין כמוה מועילה - רוצה אתה זאת דוקא בחינם, ואינך מוכן לשלם משהו לטובת הבחורים שיזעקו לה' בתחינה ובקשה לרפואת החולה?!

סיפור אמיתי זה מוקיע רבים להוכיחם על אמונתם בה', להתבונן עד כמה צריכים עוד המה להתחזק הרבה באמונה בה', ולראות כי עדיין רחוקים המה מאד מהכרה אמיתית בה' יתברך.

טעות זו נובעת ממחשבה - ''נחש ממית'', אולם עלינו להתחזק באמונת ''החטא ממית''.

ח. טעות בכתובת!

השלכות נוספות נוצרות מחולשת אמונתנו ב''החטא ממית'' ולדוגמא:

מה היינו אומרים על אדם המתפרנס במשכורת מכובדת על ידי מעביד עשיר ואדיב, אלא שכרגיל, את משכורתו מקבל דרך הגזבר של אותו ''בוס'', ומפנה הוא את הכבוד והחנופה לאותו גזבר שמידו מקבל משכורתו, ואינו מעלים את התנכרותו והתכחשותו מאותו בעל הבית, שהוא בעצם מפרנסו? הרי הוא כמקבל מתנה נאה מראובן - ונותן תודה לשמעון.

כמה קל לנו להכיר טובה למתנת בני אדם ולישועתם מאשר להקב''ה. אדם הזקוק לניתוח, חס וחלילה, הולך לרופא מנתח, עובר את ניתוחו בהצלחה - כמה פיו מלא הודאות לרופא שניתחו, ואפילו מתבייש הוא לומר לרופא: רפאתני בעזרת ה' והיית שליח טוב, בחשבו: איך אומר דבר כזה לרופא, הרי זה יפגע בו - את אמונתי בה' אחביא בלבי ואודה לה' בהזדמנות, אולם עתה אתן תודתי לרופא... והרי זה נורא לחשוב כך! וכי אנו חיים בתקופת אנוסי ספרד שאת אמונתם החביאו - וכלפי חוץ נהגו כגויים גמורים?! הלא כן עושה אותו אדם - כלפי חוץ מתנהג ככופר ואפיקורוס גמור, כמוהו כעובד עבודה זרה - ואמונתו רק בפנים. הלא יש לנו להרתע על זה! היש כפיות טובה להקב''ה יותר מזה?! מדוע לנו להתבייש לזעוק ולהכריז את נצחונו של הקב''ה ברפואתנו ובייתר הישועות הבאות לנו דרך בשר ודם, ולהחביא את אמונתנו בקרבנו מחמת בושה?! אנו צריכים להתבייש משום שזה לא הסטייל של הדיבור היום ברחוב אצל הכופרים?! אנו צריכים להתבייש כי דיבור כזה נחשב לפרימיטיבי ולחוסר אינטליגנציה?! וכי בגלל אותם פוקרים בה' המאמינים בכוחי ועוצם ידי, וזה כל צמצום ראייתם - לא מעבר לאשר יגלה שכלם ומחקר מדעם המצומצם באשר תראינה עיניהם בלבד, בניתוק והתנכרות ממקור החכמה האמיתית, שהוא הקב''ה - הלהם נחניף?! הלהם נכרע ברך?!

בודאי יש להודות לרופא ולהכיר לו טובה בדרך ארץ ובכבוד כשליח שעל-ידו נתבצעה הישועה, אולם למה להתבייש להודות לה' בפניו, ולהודות גם לו על שהיה שליח מצליח לבצע את אשר גזר ה'.

ליהודי המאמין ייחשב זאת לבגידה גמורה בטובתו יתברך, אחר שמאמין הוא בה', מתפלל, קורא קריאת שמע, מניח תפילין, וכשבא לשעת מבחן, מתנכר ומתכחש לכל יסודות ועיקרי האמונה, ומודה רק לבשר ודם ומתבייש מהם להודות לה'.

ט. סיפור נורא!

סיפר לי אחד מידידי, שפעם חלתה אשתו והסתבכה בניתוח מסובך. מן השמים נזדמן לו רופא ''עם לב'', שטיפל באשתו במלוא המסירות, והתגבר על הסכנה שריחפה עליה. לאחר הכל נתבקש הבעל ליכנס לרופא לשם כמה הנחיות בטיפול אשתו, ובדרכו חשב הבעל, כיצד אביע תודתי לרופא זה כיהודי מאמין. מצד אחד עלי להודות לו ולהכיר לו טובה, ואמנם מאמין אני שהצלחתו הינה אך ורק בישועת ה', אולם אם אודה לו באופן שישתמע שאינו אלא אמצעי לרפואת אשתי - ייפגע, שהרי אין לו מושג באמונה וביכולת ה'. והנה בעודו שוקל כיצד יטעים וייפה דיבורו, החל הוא במילות הכרת תודה לרופא, ולהפתעתו עצרהו הרופא: ''הנך יהודי מאמין, נכון? אם כן, תן תודה לאלוקיך! הניתוח של אשתך היה מידי מסובך בשביל להודות לי, היתה כאן יד ה'!''.

ומספר לי אותו הבעל: בוש ונכלם עד עומק נשמתי עם נקיפת מצפון נוראה, עזבתי את אותו רופא, בחושבי: רבונו של עולם, מילים אלו היה צריך הרופא להקדים לי?! רופא חילוני, לא שומר מצוות, ממנו הייתי צריך לשמוע דברי אמונה שעליהם משתדל אני כל ימי?!

י. מכוס מים אפשר לבוא לכפירה בהשגחה

אומר היה הגאון ר' יחזקאל לוינשטיין זצ''ל: מלחם ומים יכול האדם להגיע לכפירה בהקב''ה, שהרי כשאדם רעב וצמא, מרגיש שנפשו תלויה במאכל ומשתה ושרק הם שיחזירו לו את נשמתו.

ובעצם זו הבנה שלילית, שהרי מצינו שמשה רבנו ואליהו הנביא צמו ארבעים יום ולילה, הרי שבעצם יכול האדם לחיות ללא אכילה ושתיה, והיאך תולה האדם חיותו באכילה ושתיה.

לכן ההבנה שאותה צריך המאמין להבין היא, שבעצם נשמתי השוכנת בקרבי זה אינו לסיבת אכילה ושתיה, אלא שהוא יתברך כן גזר - שלא תחזיק הנפש בגוף האדם ללא אכילה ושתיה, זו גזירת שמים שהאוכל הוא שיחזיק את הנשמה בגוף, אחרת אין שום הבנה בזה, שהרי הנפש היא רוחנית והיאך אם כן תוחזק בגוף החומרי בדרך אכילה ושתיה, וכמו שמובא בדברי האר''י הקדוש (מובא ב''שולחן הטהור''): נלאו החוקרים מלהבין הכיצד האוכל מקיים את האדם, שהרי ממה נפשך - אם הוא כדי להחיות הגוף, מדוע לא יחיה האוכל את גופת המת? ואם להחיות את הנפש, הרי ידוע לכל שהנפש כשלעצמה אינה זקוקה למזון אכילה ושתיה, לפי שהיא רוחנית, אלא כן גזרה חכמתו יתברך ששילוב הגוף והנפש ומציאותם יחד, יהא באמצעות אכילה ושתיה, וזו גזירה ללא הגיון כלל.

אם כן, נחזור לדבריו של הגאון ר' יחזקאל לוינשטיין זצ''ל: מכוס מים אפשר להגיע לכפירה בהקב''ה במחשבה כי זה יציל אותי, זה יביא לי את חיותי, שהרי זו טעות, כי כוס המים אינו אלא אמצעי בגזירת אל עליון ללא הגיון להחזיק ולקיים את האדם, וזאת לצורך הנסיון והמבחן במה יתלה האדם את חיותו - במזונו או בבוראו.

אחד ממכירי ה''חפץ חיים'' שהיתה לו בת חולנית במחלה כרונית, הטריד אותו תמיד שיבקש עליה רחמים.

עלה ה''חפץ חיים'' לעליית ביתו להתפלל, ושמעו אותו מדבר כדברים האלה: ''רבונו של עולם, הלא כמה פעמים קבלת תפלתי, קבל נא גם היום ממני''...

בקשה טבעית ותמימה כזו, נבעה מטוהר לבו של החפץ חיים, אחר שלא היתה בלבו הטהור שום מחשבה לגורם אחר שיכול לרפאות חולה.

יא. ''לחם עבודה''

אלילות נוספת נשתרשה בימינו הנקראת ''לחם עבודה''.

היום, אדם שפוטר מעבודתו נחשב היום כ''שרוף'', אין מה לעשות אתו, מופקר הוא למות, הוא ואשתו ובניו. אין יום חשוך לאדם כיום שנתבשר: ''אין יותר עבודה! לך הביתה!''

ליהודי המאמין אין צריך ארוע שכזה לזעזע אותו כלל. למי שחושב שפרנסתו היתה מצויה עד היום בגלל חסדי ה''בוס'' שלו, והיה נתון לחסדיו וללחמו של מעבידו - רק אחד כזה יש לו באמת לבכות ולקונן כמי שמת לו ''האלוה'' שלו.

המאמין, שגם עד היום, כשנתפרנס באמצעות מעבידו, כלל לא תלה הוא את מחייתו וכלכלתו אלא רק בבורא עולמים, וראה במעבידו כשליח בלבד השלוח מה' לפרנסו, אין תולה הוא את פיטוריו בשום סיבה, ואין בלבו אשמה באף אחד, ואינו נשבר בדעתו, אלא פשוט פונה ישירות לה' שימציא לו מישהו אחר כשם שהמציא לו את הקודם, ומבין שמקור פרנסתו - הקב''ה - לא השתנה כלפיו, ואם נשתנה השליח - לא נשתנה המשלח.

המאמין, גם כשעובד אצל מעביד, אינו מחניף ומתרפס אליו בשביל פרוסת לחם, ודוקא בשל כך מכובד הוא בעיני מעבידו הרואה בו כאדם המתגאה באמונתו.

לעומתו, החסר אמונה מבקש לייצב את מעמדו אצל מעבידו בדרך חנופה או בדרך לשון הרע, הלשנות, רכילויות על יתר העובדים, על מנת למצוא חן בעיני מעבידו, בחושבו שאלו הם הדברים שיבססוהו ויקדמוהו הלאה לתפקידים בכירים יותר. כמה מן הטעות והכפירה יש בזה. וראינו רבות היאך דוקא אלה נסתלקו ונפלו מתפקידם ולא הועילה להם כל רכילותם וחנופתם.

דוד המלך ע''ה מכריז ואומר (תהלים לז, כה): ''נער הייתי גם זקנתי'' - שנים רבות עברו עלי ובדקתי ובחנתי - ''ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם''. ''כפירים'' - אריות חזקים - ''רשו ורעבו, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב'' (תהלים לד, יא). ''ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו'' (ירמיה יז, ה). ''ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו'' (שם ז).

כל הברכה תלויה בבטחון, והבוטח בה' חסד יסובבנו. הברכה והשמירה והחסד על האדם תלויים כפי מידת בטחונו, ולא כפי מידת השתדלותו.

כתב בספר קב הישר (פרק ח):

ודע, עד כמה גדולה מידת הבטחון, שכל הבוטח בהשי''ת אזי מלאכי חסד סובבים אותו ומגינים בעדו מכל פגעים רעים, כמו שאמר הכתוב (תהלים לב, יב): 'והבוטח בה' - חסד יסובבנו'. וכדאי מידת הבטחון להיות שכר גדול עבור הבטחון, כי הבוטח בה' בוודאי משאו ומתנו הוא באמונה, ואינו להוט אחר ממון שאינו של יושר, כמו שמידתו של אדם שאינו בוטח בה' וכו', ולא כן מחשבות לב הבוטחים בהקב''ה, אף שלפעמים הם סובלים דוחק מחמת עניות ודלות, מכל מקום נושאים עיניהם בחסד עליון בהקב''ה, והם בטוחים שיבוא העת פתאום ותעמוד להם השעה ותהיה להם ישועה...

פעם בא ל''חפץ חיים'' עגלון אחד, והתלונן לפניו שבמשך זמן קצר נפלו לו שלושה סוסים שהיו נותני לחמו. ר' ישראל מאיר נזדעזע לשמע הדברים האלה, הפסיקו מיד ואמר לו: ''חלילה! הרי אוזניך אינן שומעות מה שפיך מדבר! האם הסוסים הם נותני לחמך? הרי ה' הוא הזן ומפרנס לכל!'' ולא הפסיק מלתמוה ולדבר לעצמו כל אותו יום, כמה סכלים הם האנשים שאינם מרגישים את בורא העולם המחייה את הכל והזן את הכל, ובמקום זה רואה העגלון את מפרנסו בסוס, הנגר בעץ, החייט במכונת התפירה וכו'.

יב. לא תחמוד

''לא תחמוד אשת רעך וגו''' (שמות כ, יד) - מקשה ה''אבן עזרא'', היאך אפשר להנצל מעוון החמדה, והיאך עובר החומד ומתאווה בלאו, והלא טבע הוא באדם לחמוד את אשר לרעהו ולהתאוות שיהא לו כאשר יש לרעהו? ועונה על כך הרב תשובה נפלאה, ואנו נרחיב ונפאר דבריו.

אדם כפרי עובד אדמה, שקוע כל ימיו בבצליו ובחציליו, ללא שום חכמה והשכלה, שומע הוא קול זמרה ושירה ברחובה של עיר - עוזב הוא את מלאכתו, ועם בגדיו המטונפים הולך לראות מה קול ההמולה, והנה רואה הוא את הנסיכה, בת המלך, עוברת בכרכרה מפוארת עם נסיך מפורסם, בקול זמרה, להיותם עומדים להנשא בעוד ימים מספר.

היעלה בדעת הכפרי לחשוב: חבל, חבל שאני לא זכיתי להיות חתנה של אותה נסיכה, וחבל שלא שפר עלי מזלי להיותי יושב באותה כרכרה עם בת המלך?! הלא כפרי זה לשוטה ייחשב, שהרי מה לו ולבת המלך?! אדם כמוהו רחוק מכל סיכוי לכך, היאך מעלה בדעתו דבר כזה?! הלא לזכות תחשב לו שנזדמן לו רק לראות מחזה זה של כרכרת הנסיך והנסיכה, וכי עוד יחמוד ויתאווה להיות בעלה של הנסיכה?!

ולמי באמת יש לקנא באותו נסיך? נסיכים אחרים שגם להם היה מקום להיות מוצעים לבת המלך להיותם בני מלכים חשובים, אלא שנבחר מתוכם אותו נסיך. להם יש לקנא, אחר שגם הם היו יכולים לזכות באותו אושר נפלא.

ובכן, אומר הרב ''אבן עזרא'', אדם שקיבל משהו בגזירת אל עליון, ומנת חלקו פרנסה פלונית או בית פלוני וכדומה, צריך להאמין שלגביו מה שיש לחבירו פרנסה אלמונית או בית אלמוני, זה רחוק ממנו ולא שייך אליו, ולגביו זה כמו התאווה שמתאווה הכפרי לבת המלך.

לנו נדמה שמגיע לנו מה שיש לחברינו, ותולים אנו במחדלנו את חוסר הישג ידינו, האמונה מחייבת כל יהודי להאמין, שכל דבר שהיה יכול להיות בקלות שייך לו וניתן לחבירו, זהו בעצם כאילו היה רחוק ממנו כמו בת המלך לכפרי, אחר שאין רצון ה' כך, וכאשר אין רצון ה' לתת זיווגו או ביתו או פרנסתו של פלוני לך - אף שאתה באותו מעמד של פלוני ואפילו במעמד טוב יותר, ולפי דרכי הטבע היה מגיע לך מה שאתה מתאווה לו יותר מאשר לחברך - חייב אתה להרחיק זאת ממחשבתך ולראות זאת כרחוק ממך כמו שרחוקה בת המלך מהכפרי. אמנם לא נראה זאת במציאות הטבעית, אולם כח גזירת אל עליון שהוא המחליט למי ליתן ומה ליתן, זה המרחיק ממך מה שלא ניתן לך. ולגבי גזירתו יתברך, הרי שלא משנה אם קרוב אתה ביכולתך למה שניתן לחברך או רחוק ממנו, אחר שגזירתו יתברך היא הקובעת, ומאחר ואין רצון ה' בכך, הרי שגם אם נראה שתהיה קרוב לדבר זה ביותר, הרי זה כאילו ואתה רחוק ממנו לאין תכלית, כי אין רצון ה' בכך, ומה יש יותר חוצץ בפני האדם כמו גזירת שמים, היש חוצץ ומונע יותר מזה?!

ובאמת, רק בכח האמונה יש באפשרות האדם להרחיק ממנו את התאווה והקנאה, החמדה, התחרות והכבוד. מבלי האמונה חייו אינם חיים, כיון שתמיד יחשוב: בית זה או שידוך פלוני או פרנסת פלוני ראויים יותר ונאים היו להיות לי מאשר לחברי, ומה חסר לי שחברי זכה בהם, במה נחשב הוא יותר ממני, ולמה זכה בהם הוא ולא אני. אולם המאמין אינו רואה עצמו קרוב לדברים שלא זכה בהם, אלא רואה אותם רחוקים ממנו כמו בת המלך מהכפרי מחמת גזירת המלך.

ונמחיש את הענין בייתר המחשה:

אדם מעונין בדירה מסויימת באזור מסויים, דירה שתהא קרובה למקום לימודיו ולמקום לימודי ילדיו וכדומה, והנה רואה הוא פירסום על דירה שכזו למכירה, מרים טלפון, מתבשר שאך ורק לפני שעתיים סגרו הם חוזה עם מישהו אחר, כמה צער ועגמת נפש מקבל הוא מכך, בכמה אכזבה רוגז וזעף מתמלא האדם מכך, מדוע? כי נדמה שכמעט והנה הדבר היה בידו, ובאשמתו או באשמת מי שעכבו הנה והפסיד את אשר חפץ. וזהו פגם גדול באמונה, העולם הוא בנוי מאחיזת עינים המתעתע בלבותיהם ובשכלם של בני אדם, כי עליך - המאמין - לדעת! דירה זו מעולם לא היה סיכוי כלל שתהא שלך, כי מן השמים היא אינה מיועדת לך, לגביך דירה זו נמצאת באוסטרליה - אלפי פרסאות רחוקה היא ממך, והסוף הוכיח שלא הצלחת לקנותה, ורחוקה היא ממך כבת המלך מהכפרי, מן השמים גילגלו צירוף מקרים שכזה למבחן האמונה של האדם כיצד יגיב על הנהגת ה' עמו, אלא שלחסר אמונה נדמה שלקחוה ממנו אחרים בזריזותם.

אין צור כאלוקינו, ודרשו אין צייר כאלוקינו, זהו ציורו של הקב''ה שכך הוא מצייר ציורים בעולמו שכולם אינם אלא לצורך הנסיון והמבחן. משל למה הדבר דומה? לעריכת ''סרט'', שאינו אלא דמיון ושקר, והוא עשוי מצירוף תמונות למיניהם המצטיירים לעיני הרואה ונדמה לו שכן היה באמת, כן הוא ציורו של הקב''ה בעולמו, לצרף מקרים לבני האדם, וכפי הנראה זה האמת, והסיבות המה הגורמות לתוצאות, והכל שקר כי בעצם אין עוד מלבדו ממש.

אדם קונה דירה, רכב, מוצר מסויים, לאחר מכן רואה אצל השכן משהו דומה, פירמה אחרת - מתכווץ לבו: למה לא קניתי בדיוק כזה? וברור, שאם היה אכן לכתחילה קונה כמו של שכנו ורק אחר כך היה רואה אצל שכנו את מה שהוא עצמו קנה עתה - כמו כן היה מקנא למה לא קנה בדומה לזה. עלינו להאמין: מה שקנינו - זה שלנו! זה נגזר להיות שלנו! מה שלא קנינו - זה רחוק ממנו אלף פרסאות וכלל לא בהישג ידינו, וכאילו הדבר שלא קנינו הינו לא קיים במציאות לגבינו, אחר שאין רצון ה' שיהא שייך לנו.

ובכן, למסקנא - הפתרון היחיד של הקנאה והתאווה והכבוד הינו רק האמונה התמימה, ומבלעדיה איש את רעהו חיים בלעו, ואיזהו עשיר? השמח בחלקו! וזה שנאמר (תהלים טז, ה): ''ה' מנת חלקי וכוסי''. בדרך רמז אומר דוד המלך ע''ה: אין לי מה לקנא ולחמוד אשר לריעי, כיון שה' הוא שקבע את מנת חלקי וכוסי, ואין לי להביט אלא בחלקי ובמונח בכוס שלי ולא להביט את אשר לריעי.

---

פרשת בלק א' - מאמר פ - ''דור התמורות''

''לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל'' (כג, כא)

א. התייחסות נכונה לרצף העליות והירידות

נראה שאת דורנו אפשר לכנותו בשם ''דור התמורות'' - להיותו משופע בהתחלפות תדירית של עליות וירידות מריבוי הנסיונות התכופים ללא הפוגה - מטר של נסיונות, כפירה, עריות, שקר ועוד. לכך הצורך הגדול בימינו להיות מלומדי מלחמה מכל החזיתות. מצד אחד לדעת חומר האיסורים וענשם כדי להמנע מהם מלכתחילה, ומאידך חייבים אנו - לא פחות - להיות מלומדים להמשיך במלחמה גם לאחר נפילה ומעידה, כחייל הנפצע, ועם פצעיו ממשיך את מלחמת קיומו עם האוייב הנמצא כנגדו.

ב. עצם קושי הקימה מהנפילה, הינה עצמה ''תשובת המשקל''

ויש לנו לבאר הכיצד נמלא את חובתנו להתחזק, הן קודם הנפילה - כדי שנדע להזהר לא ליפול, ולא פחות - עלינו להתלמד לאחר הנפילה - כיצד לקום ממנה, לא להתייאש, לא להתפעל וליפול לתמהון לבב, אלא להתאושש תיכף בהתחלה חדשה, ולהבין בינה שאין פחות נחת רוח לקודשא בריך הוא מהמתגבר ואינו חוטא מאשר אדם שנכשל ובכל זאת קם לקראת אביו שבשמים גם כשהוא חבול בפצעיו, ומתחנן על נפשו לאפשר לו להמשיך כחייל במערכה.

ומאירים לנו דברי רבנו הסטייפלר באחד ממכתביו, שהיום בימינו שהנסיונות כל כך מסובכים תקיפים ותכופים - אין תיקון גדול יותר לנפילה מאשר עצם הקושי של הקימה מהנפילה, עד כדי שיש בכך לתקן את הנפילה עצמה. כי בכך שקשה לו הקימה וממשיך הוא להלחם וסר מרע, זהו מהלך תיקון האדם ושלימותו, ואף שאפשר שיפול שוב.

וכן מובא בשו''ת ''בנימין זאב'' (סימן ע''ב) וז''ל: ונראה דאין להכביד על החוטא בסיגופים כפי מה שראוי לו, לפי שאין לך סיגופים גדולים ורעים בגופו מאשר סובל בכל יום שמסתלק מן ההנאות שהגויים שרויים בהם, והוא היה כבר שרוי בהם.

ובהקדמת ספר ''ישמח משה'' להגאון רבי משה טייטלבויים זצ''ל שהיה מופלג בדורו בנגלה ובנסתר - מובא וז''ל: אם עשה עבירות ונשתקע בהם, ובאחרונה עשה תשובה בחרטה ועזיבה לגמרי וכו', כיון שנשתקע בהן הרבה אם כן הפרישה בעצמה היא לו צער גדול, בכל עת שיצרו תוקפו לעשות המורגל, ואין לך ''תשובת המשקל'' גדולה מזה שהוא זובח יצרו בכל פעם.

ג. התמורות החולפות עלינו היום - עליות וירידות - כמעט ובלתי נמנעות הן מאתנו. ויש לנו להיות מלומדי מלחמה להתמודד עמהן

מצד אחד רואים אנו דור המלא בספסלים של לומדי תורה, כן ירבו. נפתחות ישיבות מזמן לזמן, עולם התורה משגשג בימינו במלוא תפארתו, גמ''חים לעשרות של סוגים, ומכל סוג וסוג כמה וכמה גמ''חים, אירגוני עזרה לאין סוף, הידורי מצוות שישנם בימינו לא נשמעו מעולם, כהידורי תפילין, מזוזות, מצות. ואף על קיום מצוות נדירות - לא פוסח דורנו מלחזר אחריהם.

ומה יש לדבר על עולם חדש בתוך עולמנו - עולם התשובה. מאות אלפים משנים אורח חייהם של עשרות שנות מתירנות חילונית, לחיי תורה ויראת שמים.

ומאידך, כמה נתונים כל עליות והמעלות שהזכרנו - האמורים לרומם את נפש עושיהם - לחילופין של ירידות ומעידות עקב הרחוב השטוף ברדיפה אחר חיי החומר. ''כוחי ועוצם ידי'' זוהי הסיסמה היום. מוקפים אנו באוילים מחוסרי אמונה, בעולם השטוף בזימה על כל צעד ושעל, על כל חלון ראווה, על כל מוצר. מסתובבות ברחובות נשים חסרות בושה, בלבוש פרוץ, כבהמות וחיות, שכירות הנחש - והנחש היה ערום.

הלא בזמננו, אם קצת יסיח האדם את דעתו ויפקיר את מחשבתו ועיניו, הרי שתיכף נטמא מדרך העין למוח, ומהמוח ללב ומהלב לכלי המעשה.

אם כן, אף אדם המתחזק בתורה ויראת ה' ושבתו בחצרות בית ה', כמה בקלות יכול הוא לאבד את כל עמלו. הרי ביציאה רחובית אחת, בחוסר זהירות, כבר יכול הוא לאבד את כל השפעת היראה והקדושה שספג בזמן רב, שעות על שעות וימים על ימים, ואם מאז דרשו חז''ל, על דברי תורה, שקשים לקנותם ככלי זהב ונוח לאבדם ככלי זכוכית, על אחת כמה וכמה שיש לדרוש דבריהם על ימינו.

אמנם האדם נולד לעמל ולנסיון, ואדם הראשון, כבר ביום שנולד, נתנסה ונבחן. אברהם אבינו נתנסה בעשרה נסיונות. יצחק אבינו היה שותף בחלק מהם. יעקב אבינו נתנסה בכל ההרפתקאות שעברו עליו, וכן על זה הדרך כל גדולי הדורות.

אבל אין ספק שישנו הבדל גדול בין דורות קודמים לדורנו; שבכל הדורות לא בנקל היה לכח הרע לאבד לאדם את עמלו בתורה ויראה, כי הלא גם כשהיה האדם מתעייף מתורה ויוצא לרחובה של עיר או לטיול נופש, היה בקלות יכול לחזור לתלמודו. מה היה אורב לו בדרכו? מי היה עומד לו על כל פסיעה לטרוף את נפשו?

ובימינו, כמה אורב כח הרע לנעוץ צפורניו על כל מי שרק לרגע, ללא זהירות, יוצא לרחובה של עיר. הלא בכל היסח דעת קצר כבר נתון הוא ברשת הסיטרא אחרא, בטומאת המינות והעריות.

אם כן, איך יהא אפשר למצוא בדורנו אנשים רבים יציבים ללא תמורות, הלא כדי להיות היום במצב נפשי חזק ויציב, דרוש כל כך הרבה לימוד מוסר ויראת שמים.

ד. המבחן האחרון!

בדורנו רבים הם השואפים ומבקשים שלימות, אבל, לדאבוננו - קווה לשלום ואין טוב. רוב ככל הציפיות מתבדות. ראיתי בני עליה והם מועטים, הפרוץ מרובה על העומד, ברוב המצבים - כשלונות, מעידות. מטר הנסיונות תוקפניים המה למאד, ומספר הנצחונות אינו עולה על מספר הכשלונות, וזו היא סיבה להצלחת כרסום יאוש לבותיהן של בני האדם. שברון הנפש ונפילת הרוח - נחלת רבים וטובים, וזאת מחוסר ידיעת תחכום האוייב למלחמה בשיטה שלא שערוה אבותינו, כי לא נצרכו לה כמו שנצרך לה דורנו.

הרי לנו להבין בינה מריבוי הכשלונות התכופים והמזומנים לנו בכל רגע, שלא יתכן שיהא המתבקש מאתנו להיות תמיד מנצחים, כי הרי הדבר בלתי אפשר כלל, ואין הקב''ה בא בטרוניא עם בריותיו, כי הוא ידע יצרנו - זכור כי עפר אנחנו, ובפרט שנתמעטו מאד בדורנו אנשי תוכחה היודעים להוכיח ולעורר הלבבות, והתרדמה נפלה בארזים, ומה יגידו אזובי הקיר?

המבוקש כמבחן אחרון מאתנו, הוא יציבות הרוח לבל ניפול לזרועות היאוש, להתחיל לאחר כל כשלון - התחלה מחדש, ואם קלענו הבורא למצב שאנו בו היום טרופים ומסובכים בנסיונות קשים ומפותלים, מוכח שהיא גופא אופן רצונו מעבודתנו זו דוקא - לראותנו כל כך נאמנים ולא נסוגים, אלא גם לאחר משברים ומעידות רבות שבים אנו אליו מתוך אמונה פשוטה, ונחת רוח זאת לפניו יותר מאילו היתה עבודתנו אותו משגשגת ומרווה לנו נחת, והיינו נמשכים אחריו כאחרי אבן השואבת, זהו גם גוון עבודה שבעבר לא כל כך נדרשה כבימינו, וכנראה שכן נצרך להשלמת תיקון הדורות שנבחנו בכל גווני העבודה - גם גוון שכזה, להיות למוד לקום מהנפילות מתוך אמונה ומסירות נפש ממש, הנצרך להתגבר על היאוש הנוצר מהמעידה, המורה על תמימות בה', וכמו שיתבאר עוד בהמשך.

ה. מחמת תדירות שינוי היציבות, נוצר חוסר סיפוק ממה שכבר כן מצליחים, והמבחן הוא עם כל זה להמשיך הלאה

והסיבה לכך שדרושה לנו אמונה פשוטה כדי להיות למוד לקום מנפילות כל פעם מחדש היא, מכיון שאין אנו רואים הצלחה וסיפוק מיגיע כפינו, שהרי קצת מצליחים ועולים אנו בעבודתו יתברך, ובקושי מספיקים קצת להתענג על אותה הצלחה, וכבר מחכה לנו מעידה נוראה לאחריה, ורק באמונה פשוטה ללא בקשת ''הרגשים'' נוכל להמשיך ולקום. רק התם-לב יוכל לעשות זאת, ומחובתנו להלך ב''תומת ישרים'', ולגשת בכל עת אל הקודש בכל עת ובכל מצב בו אנו נמצאים. פשוט, כך מחייב השכל שזהו הנדרש מאתנו היום - ל''אור'' רבוי המכשולות והמעידות.

כי אם נחשוב שאנו רצויים לפניו רק כשאנו מנצחים, ואילו כשאנו מנוצחים - שנואים אנו בעיניו - איבדנו כל תקוה, אבד שברנו ונכזבה תוחלתנו. וכי נחשוד את בוראנו שיעשה כזאת לנו, לאבד לנו תקוה ולדחותינו מעל פניו?! אלא ודאי מבוקשו במצבנו הוא אחרת: לראותינו קמים כנאמנים למלכנו על אף העגמת נפש וחוסר הסיפוק, וזה גם כן סוג עבודה הנצרכת למען תיקון הבריאה, וגם אם זה נשמע חידוש - המציאות מחייבת ומראה שאנו כעת בתקופה שצריך לשים את הדגש על סוג עבודה זו, והיא ''שמירת יציבות הרוח''.

כדי להמחיש את הדברים, אספר עובדה אחת שסיפר לי אדם גדול:

היה אצלי יהודי אחד ואמר לי: רבי, האם תוכל לעזור לי? בכל מקום שאני נמצא, הנסיונות שם כבדים ותוקפים אותי מאד, ואומר את האמת - אני משתדל בכל כוחי, אולם גם נכשל ובוכה הרבה לה' שיעזור לי, ושוב נכשל ושוב בוכה, וכך חוזרים הדברים על עצמם. מה אעשה?

אמרתי לו: שמע היטב. אין מה לדאוג מהכשלונות והנפילות. זה אינו מדאיג, כמובן דוקא כאשר אין מנוס לברוח מהנסיונות, דאם יכול האדם לברוח מהנסיון ואינו בורח הרי שהוא מתחייב בנפשו, אולם כשאין אפשרות להמלט מהם לגמרי, אכן, האדם נתון לירידות ועליות, ואין אנו מלאכים. המוטל עלינו הוא להשתדל ולהתאמץ, אולם המדאיג ביותר הוא פן ביום מן הימים תפסיק לבכות ותשלים עם מציאות הנפילה שלך. כל זמן שאתה בוכה מנפילותיך, יש לך תקנה, יש לך תקוה שיום מן הימים תחזור לאיתנך ולהיות מנצח, אולם הזהר-הזהר שלא תפסיק לבכות. אינך יודע עד כמה אתה משעשע את הקב''ה בכך שגם לאחר כשלונך אין אתה מאבד תקוה ושב אליו ובוכה בתחנונים שיצילך. זהו סוג עבודה לעצמו. סוג תיקון שברר אותו הקב''ה לדורנו. אשרי מי שמבין זאת. והמבין זאת, לעולם לא ימוט, כיון שיודע שהולך בדרך הרצויה והמבוקשת, שהיא במילים ספורות: להיות לוחם ולא להיות מנצח, ולבסוף - כבקורת - לספור את ההשתדלויות והנצחונות, ולא את הכשלונות.

ו. חובתנו להלחם בכל מצב עם יצרנו גם כשהתוצאות מאכזבות - כל התקדמות יקרה ואין קץ לערכה

חובתנו היא, שלא לקוץ בעבודה גם כשהתוצאות מאכזבות, להבין - כדי לנצח צריך סייעתא דשמיא, ועל כך אין התביעה מתחלת: ''למה לא ניצחת?'', התביעה מתחלת: ''מדוע לא השתדלת?'', ''מדוע לא התרחקת כראוי מהעבירה?'', הנתבע מאתנו הוא להלחם בכל מיני אמצעי לחימה בכל מקרה ובכל מצב, גם לאחר המכה שנחתה עלינו מהאוייב, ולהעריך כל התקדמות ואפילו הקטנה ביותר. כל השתדלות והתאמצות יקרה היא היום מאד לאין ערוך, כי אוי ואבוי אם נצפה מעצמנו לנצחונות בלבד ללא התכוננות ולמוד דרכים במצבי הדיפה כשנהדפים אנו לפני אוייבינו, וכמו שיתבאר לקמן באריכות.

ז. אין קושי המפרך את הנפש כאי יציבות, ובפרט כאשר העליות והירידות הינן תכופות

נחזור לפסוק שבפרשתנו: ''לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו'' (במדבר כג, כא).

ופירש רש''י: לא הביט - הקב''ה - אוון שביעקב. שכשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוניות [לשון אוון] שלהם, ובעמלן [לשון עבירה] שהם עוברים על דתו. ה' אלוקיו עמו - אפילו הן מכעיסין וממרין לפניו, אינו זז מתוכן. ותרועת מלך בו - לשון חיבה ורעות.

ויש להבין, הלא ידוע דהאמת שאין שום ויתור, וכל האומר הקב''ה וותרן יוותרו מעיו, ומעיקר יסודות האמונה - שהאדם נידון על כל פרט ופרט ממעשיו, ומהו, אם כן, ''אינו מדקדק אחריהן להתבונן באוון שלהם ובעמלן''?

נניח קושיא זו, ונעבור להנאמר בהפטרה (מיכה ו):

''שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים מוסדי ארץ, כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתווכח, עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך? ענה בי! כי העלתיך מארץ מצרים, ומבית עבדים פדיתיך, ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים. עמי! זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השיטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'''.

גם בהפטרה זו יש להבין מהו שאומר הקב''ה לעמו - ''מה הלאתיך'', דהיינו מה הטרחתי אותך ואיזה עול הטלתי עליך, והוא פלא! עול תורה לאו עול הוא?! כמה קשה עמלה של תורה, הלא אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. התורה נקנית במיעוט תענוג במיעוט שינה, פת במלח מים במשורה וכו' וכו'.

ועוד, עבודת התפילה לא עבודת טורח היא?! והלא ''ולעבדו בכל לבבכם'' דרשו חז''ל: איזוהי עבודה שבלב - זו תפילה, וזו עבודה לא קלה.

תיקון המידות - גאוה, כעס, שקר, נדיבות, מוחל על עלבונו וכו' - וכי עבודה קלה היא?! הצדיקים הלא מועטים המה. וכמו כן שבירת התאוות הרצונות והחשקים - קל הוא לאדם לשוברם ולפרוש מהם כראוי, מי ומי יכול לעמוד כראוי בעמל התורה ומצוותיה, וכמו כן לכבוש יצריו ונטיותיו הרעות, אם כן מהו ''מה הלאתיך''?

ועוד, גם המשתדלים בכל כוחם לעבוד את בוראם, כמה נפילות, עליות וירידות, עוברים המה במהלך עבודתם. היש עמל גדול מזה להשתדל להתעלות, ושוב ליפול, להתאמץ לקום ושוב ליפול? הלא היא עבודת פרך ממש, שהרי מצינו במצרים שעבדו ישראל בפרך, ואמרו במדרש: למה נקראת עבודת פרך? לפי שהיו מחייבים את ישראל לבנות את פיתום ואת רעמסס, והיו ישראל בונים והמצרים מחריבים והורסים את בנייתם. אם כן, כזו עבודת פרך היא נחלת כל עובד ה' בנפילותיו וקימותיו.

ובכלל יש להבין, מה תועלת יש בנפילות הרבות שעובר אדם במהלך עבודתו, מדוע לא מתאפשר לאדם לעבוד את ה' בנחת לאחר שהחליט בכח בחירתו להיות עושה רצון קונו, מדוע גם לאחר בחירתו בטוב נוחל הוא מפחי נפש גדולים וקשיים רבים, נסיונות, פיתויים, כדי לבטלו מעבודתו?

ח. מה תכליתן של הגלויות שגלה עמנו

ועוד יש להבין, מה ענין הגלויות הרבות שגלו ישראל, מה תועלתן? ואדרבה, אם נתבונן, נראה, שהמטרה הצפויה מהגלות לא רק שלא הושגה אלא הושגה ההיפך לגמרי; בגלות מצרים נשתעבדו ישראל בכור הברזל - מצרים - לצאת משם זַכִּים ונקיים מכל חומריות וגשמיות לשיהיו ראויים למתן תורה, והנה, בעקבות גלות מצרים נשקעו שם עד הגיעם למ''ט שערי טומאה, וכנאמר: ''ואת ערום ועריה'' - שהיו ערומים מן המצוות.

ועוד מצינו בייתר הגלויות, כגון גלות שבעים שנה שבין בית ראשון לשני, העבירה את ישראל על דתם לגמרי, וחזרו עמי הארץ גמורים, ושכחו את כל התורה כולה. ומה נאמר על ההתבוללות הנוראה שנגרמה בעקבות הגלות עד ימינו אנו, וכנאמר: ''ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם'', הרי שהנפילות שנגרמו בעקבות הגלות, הביאו למטרה הפוכה מהנרצית.

ט. הסבר לענין בדרך משל

בעזרת השם, נראה להשיב על כל הנצרך הבנה שהזכרנו למעלה, בהשכילנו על דבר אחד.

ונקדים הענין במשל:

קבלן בנין החליט לבנות בנין בעל עשר קומות, החל בקומה הראשונה, חפר יסודות, עד הגיעו ליציקת התקרה של הקומה הראשונה, לאכזבתו - קרסה התקרה, החל שוב אותו קבלן בבנייתה מחדש, פינה את ההריסות, חיזק את היסודות, העמיד קומה ויצק את גגה - ושוב קרסה לו התקרה. ברוב צער ויגון התעקש לנסות פעם שלישית להקימה מחדש - והנה שוב קרסה לו התקרה.

לעומת הקבלן הראשון, אירע מעשה בקבלן אחר:

קבלן בנין החליט לבנות בנין בעל עשר קומות. החל בקומה הראשונה, חפר יסודות, עד הגיעו ליציקת התקרה של הקומה הראשונה, לאכזבתו - קרסה התקרה. החל שוב אותו קבלן בבניינה מחדש. פינה את ההריסות, חיזק את היסודות, העמיד קומה ויצק את גגה, והפעם החזיקה מעמד. החל הוא בבניית הקומה השניה, יצק גגה, ולאכזבתו קרסה תקרת הקומה השניה. החל שוב לבנותה ושוב לא נפלה עוד. החל הוא בבניית הקומה השלישית יצק את גגה - נפלה וקרסה. החליט להעמידה שוב, ועמדה על עומדה, וכן הלאה המשיך בקומה הרביעית, ובעצם בכל קומה וקומה חקר ודרש סיבת הקריסה, וכל פעם גילה סיבה חדשה שטרם גילה אותה, ולבסוף, כשכבר נתקבצו לו כל סיבות הקריסה שיתכנו, החל בונה ובונה ללא קריסות כלל.

מה בין שני הקבלנים?

קבלן ראשון - לא נשאר לו אלא להתייאש מאותו מבנה, ולחסר דעת ייחשב אילו ימשיך שוב ושוב לנסות את מזלו באותו בנין.

קבלן שני - אמנם לא הולך לו בנקל, שהרי בכל קומה רואה הוא קודם בנפילתה ורק לאחר מכן בקיומה, אבל מתעודד הוא, שהרי סוף סוף מתקדם הוא מקומה לקומה ורואה ברכה בעמלו.

י. אין הצלחה שהולכת לאיבוד, ואף אם באה מעידה לאחריה זה לצורך עליה לקומה הנוספת

אדם העובד את בוראו, בהחלט לא ייבצר שבמהלך עבודתו ינחל נפילות רבות, חלישות הדעת, נסיונות מביכים, ובאמת רבים רבים נפלו וקרסו תחת עומס הנפילות, וקצרה נפשם בעמל הטורח של התמורות הרבות והחילופים התכופים שעוברים עליהם. פעמים - יעלו שמים - עולים ומתעלים ומרגישים נפלא, קרבת ה', חשקות ועריבות בעבודת ה', ופתאום - ירדו תהומות - נפילה, מעידה, נסיגה לאחור, מבלי לדעת אפילו מה היא הסיבה לאותה הרחקה ודחיה שכביכול נדחו ממחיצתו יתברך כמנודים ומוקצים. פתאום אין לב להרגיש קרבת ה'. הלב אטום, התפילה יבשה, התורה יבשה, ירידה במידות - כעס, גאוה. התאוות פתאום מתעוררות להם, חשקים ורצונות שונים ומשונים מתעוררים בלב, בלבולי אמונה, ספיקות, והשקפות זרות צצות במוח, וממש - ''ותבלענה שבע הפרות הכחושות והרזות את שבע הפרות הבריאות ולא נודע כי באו אל קרבנה''. נעלמים כל הימים היפים, ימי האהבה, ותמורתם באו להם ימי השנאה והדחיה.

כמה קרסו ונדחו מתמורות חולפות אלו, רבים חללים נפלו, ועצומים המה ההרוגים שנפלו ומצאו את מותם בחייהם, במפח הנפש של עמל העבודה, עד אשר קצו בה וגעלו מליקרב אליה שוב.

והדברים אמורים למגדול ועד קטון, דהיינו, לאו דוקא דיברנו לחוזרים בתשובה שהתחילו בתשובה לשמור שבת, טהרה, ולבסוף נפלו ושוב קמו, נפלו וקמו, עד שקצו בתשובה וחזרו לסורם, אלא גם בבני התורה - מקבלים על עצמם דבר מסויים, כשמירת עינים, שמירת ברי''ק, שמירת הלשון, התמדה בתורה, כוונה בתפילה, אבל העבודה מלווית בירידות ועליות, ובכן לאחר כמה עליות וירידות החליטו: זהו, זה לא בשבילי! עבודה זו קשה מנשוא לאדם כמוני, יש להשאיר אותה לריעי הטובים ממני, ואני די לי בקב חרובין.

לו היה אמת ויציב, ברור ונכון, אצל כל הרוצה ומתדפק בדלתות בית ה', שהינו דומה בעמלו לקבלן השני שהזכרנו למעלה ולא לקבלן הראשון, הרי שהחדלון הנובע מחלישות הדעת מעולם לא היה פוגע בו.

כח הרע מדמה לאדם שעלה ונתעלה ולאחר מכן נפל ממדרגתו, הרי שטרח לריק ויגע לבהלה, וכשמתאמץ לקום ומצליח ושוב נפל - מבין הוא שעליו להתחיל מאפס, מהיסודות - לא עשיתי כלום. וכששוב קם - במסירות נפש ממש - ולאחר מכן נופל, חושב: די, זו לי כבר פעם שלישית שהתחלתי, באתי לקראת ה' ונדחיתי, אם כן, שלוש פעמים זו חזקה שאינני רצוי ואינני כדאי - הקב''ה אינו חפץ לא בי ולא בעבודתי, ואם כן, אם רואה אני שקץ בי הבורא, מה לי עוד לטרוח לחרוש ולזרוע כשלבסוף כל תבואתי נשרפת באש ואין לי ממנה כלום.

לו היה מאמין האדם, שעד כאן הם דברי היצר הרע שאין לו מלאכה אחרת אלא זו - לייאש, להרפות ולהחליש את האדם, ואלו הן דברי כח הרע - היה מתחדש מחדש ללא לאות.

יא. שבע יפול צדיק וקם - הצדיק קם ומתעלה מנפילותיו

ומה באמת האמת? הלא הסיבה לחלישות הדעת בעוצמתה, היש הצדקה גדולה מזו להתרפות מלהתחדש - אחר שרואה אדם שיגיעתו לריק, כמה כבר אפשר להתחיל מחדש?! הלא כל בעל מלאכה שבתכניתו ליצור דבר מסויים, אם יכשל ביצירתו פעמיים ושלוש, יקוץ בה ויברח למלאכה אחרת. אלא עבודתנו משולה לקבלן השני שהבאנו לעיל.

ונבאר את הדברים: נאמר בפסוק (משלי כד, טז): ''כי שבע יפול צדיק וקם''. אומר הגאון ה''פחד יצחק'', הגר''י הוטנר זצ''ל, רגילים לפרש פסוק זה שמעלת הצדיק היא שאף שהוא נופל הינו קם, וזו מעלתו על פני הרשע שאינו קם מנפילתו, ואינם מבינים שכוונת הפסוק היא אחרת, כאן בא לגלות לנו הפסוק, שעצם הנפילות והמעידות של הצדיק הן הן שעשאוהו לצדיק, ובזכותם זכה הוא לתואר צדיק.

וליתר ביאור: לכל היותר, אדם שקורא פסוק זה ''שבע יפול צדיק וקם'', מפרשו כך - וגם מחדש בו - ההבדל בין צדיק למי שאינו צדיק, הוא לא שהאינו צדיק נכשל והצדיק לא נכשל, אלא החידוש הוא שגם הצדיק נכשל, וההבדל הוא - שהצדיק מצליח לקום מהנפילה והאינו צדיק נשאר נופל. זה אמנם גם חידוש לשמוע שהצדיק גם נופל, גם לו יש מעידות ונפילות, אלא שמכל מקום צדיק הוא, כיון שסוף סוף קם הוא בנפילותיו.

ה''פחד יצחק'' אומר לנו, שזהו חידוש של אלו שעדיין אינם מבינים את כוונת הפסוק, אולם האמת היא יותר עמוקה. אין הפסוק בא כאן לספר ממעלת הצדיק שעל אף שנופל הינו קם, אלא לספר לנו ממהותו של הצדיק, כיצד נוצרה ונבנתה מהותו - מנפילותיו.

והכיצד?

פשוט, עלינו להסביר מה תועלת הנפילות, ומכך נבין כיצד על ידן דוקא נוצר ונבנה האדם השלם.

יב. תועלת א' - הנפילות - תמונת מצב:

''יאר ה' פניו אליך'' - יתן ה' לך פנים שוחקות, רש''י. הכיצד? אדם בא לתפילה, מרגיש נועם ומתיקות, ואור ה' נגה עליו, מרגיש הוא את פניו השוחקות של הקב''ה - כמובן אין עונג גדול מזה. כל מילה מתוקה לו מדבש, ומתענג הוא על כל אימרה, על כל ברכה, מרגיש עריבות נפלאה גם כשתפילתו נמשכת זמן רב, ובפרט אם לאחר מכן עוד לומד כמה שעות בחשק רב ובהתלהבות, ומה גם כשדבר זה נמשך לא יום ולא יומיים.

באופן טבעי, מהי הרגשת האדם לאחר תופעה כזו?

מה חסר לי! ברוך ה' אני צועד במעלות צדיקים וקדושים, הולך אני בדרך המלך, הקב''ה מרוצה ממני, שבע רצון ממני, אין הוא דורש ממני מאומה. הכל קל, הכל הולך כרצוני ורצון קוני.

שוכח הוא דבר אחד. ישנו מושג ''עקירת הרע'' וישנו מושג ''כפיית הרע''. יתכן ואדם עדיין ברצונות וחשקים רעים ומתועבים, אלא שהוא כופה אותם, וזה מסייעתא דשמיא המסייעת לבא ליטהר שיצליח לכפות את הרע ולכובשו, אבל לעקור את הרע משורשו, זוהי עבודה קשה מאד. כי הרע חבוי הוא עמוק וסבוך בנפש האדם, ויכול האדם בהחלט לטעות ולחשוב כאילו והרע נעלם ממנו, ולהלך כך בדמיונותיו גבוה גבוה, ולהעפיל בדימויו העצמי עד אולי להחשיב עצמו כגדולים אשר בארץ.

ונמחיש את הדבר, למשל אדם שקיבל עליו שלא לכעוס, השקיע על כך עמל, לימוד מוסר, והנה זכה לסייעתא דשמיא, וה' עוזרו לכוף את יצרו, ובכן כשמצליח הוא בכפיית יצרו זמן וזמנים, הלא יתכן ויבוא לטעות שעקר מידה זו, ולא שכפאה בלבד, ויתכן שירום ויגס לבבו בשביל כך, וכמו כן ממחשבה כזו יבוא לטעות שמעתה אין עליו יותר לעבוד על מידה זו אחר שכבר עקרה לגמרי ממנו, ויחדל מגדריו וסייגיו במידה זו, יחדל מלימוד המוסר על מידה זו, יחדל מזהירות מבוא לנסיון בזה, אחר שהוא בטוח שעקר הרע מעצמו.

ובכן, בא אדם זה לביתו לאחר יום של תפילה ותורה כראוי, ובני מעיו ששים מרוב הצלחה, והרגשתו כמלאך ה' ממש. מגיע הוא לביתו, אשתו מקניטתו בדברים, ויתכן שגם מחרפתו, והנה יוצא הוא מכליו - פושט צורה ולובש צורה - ''ויפתח ה' את פי האתון'' - ממלאך נהפך לאתון, פוער פיו בכעס, בהשמצה, בהשפלה, וכך שעה ארוכה של כעס וקצף על דברים של מה בכך.

לאחר מכן עושה הוא ''חושבין'': רגע! מה קורה איתי? איך התהפכתי לכעסן וקפדן ולמלבין פני אדם? הלא חשבתי שהנני מלאך ה', והנה רואה אני שטעיתי, ואיני אלא אולי מלאך חבלה.

נתבונן!

מי גילה לאדם זה את מצבו האמיתי, מי הציל את חייו של אותו אדם, למי הזכות על שלא ניתן לאותו אדם לטעות כל ימיו במחשבת שקר שכאילו והוא הצליח לעקור את מידה מגונה זו, אם לא אותה מעידה ונפילה שנפל בה לכעס ולשיפלות, והיא שהראתה לו מה תמונת מצבו, וכל אחד מקבל את תמונת מצבו לפי מה שהוא באמת. והראיה, כשאדם כבר מתקדם וניצח את יצרו בדברים הגסים והמפורסמים כחילול שבת, גזלנות מאכלות אסורים, הרי שלא יפילו אותו שוב לאותם דברים לחטוא בהם במזיד, לאחר שכבר הינו מעבר למבחן בחירה בדברים אלו, ובאמת עקר את יצר הגס הזה מלבו לנסוע ולחלל שבת וכיוצא שהרי יצרו כלל אינו נוקפו על כגון אלו, ומעתה מעידותיו בענייני מידות וכדומה. ואכן כשאדם בתחילת דרכו ורק עכשיו ניתק עצמו מעבירות המפורסמות, ועדיין חושק הוא בהם בפנימיותו, הרי שיצטרך ליפול להם, כדי שיבין שעדיין יש עליו לעבוד להתנתק מהם.

הלא אדם זה יכול היה לחיות כל ימיו בטעות ובגאווה, ולחשוב עצמו כמלאך ה' צבאות. ולאחר 120 שנה, כשהיה בא לעולם האמת, ורק אז היו מראים לו ומוכיחים לו מהו תוארו ומדריגתו באמת - היאך טעה לחשוב שעקר הרע מקרבו ולא השכיל שרק הסייעתא דשמיא היא שליותה אותו בדרכו ואולם עדיין הרע שוכן בו - היש אכזריות גדולה מזו, הלא גם בין בני אדם, לניוולות תיחשב כשאדם מראה לחבירו פנים של אוהב, פנים של שביעות רצון, ובקרבו מחשיבו לנבל ומושחת ועוד בדעתו לנקום ממנו נקמות גדולות, היש ניוולות גדולה מזו בין חברת בני אדם?! ואם בין חברת בני אדם פשע הוא לנהוג בהנהגה כזו, היתכן שהבורא הרחמן כך ינהג עם האדם להראות לו פנים שוחקות - ''יאר ה' פניו אליך'' - וכאילו והוא מלאך קדוש, ולבסוף לאחר מותו יוכיחו על פניו בעונשי הגיהנום הנוראים?! חלילה לשופט כל הארץ מלעשות כזאת!

ולכך, מה יש חסד גדול מזה שמתחסד הקב''ה עם בריותיו, מראה הוא לו, לאדם, בשעת נסיון כיצד הוא נראה באמת, או אפילו לא בשעת נסיון, יתכן ומתרפה אדם מעבודתו בתפילה, בתורה, בקדושת עצמו וכדומה. ובכך מכיר הוא את עצמו באמת, ויודע בכך מה הן התחייבויותיו עדיין כלפי הבורא, עדיף לו להקב''ה שיכשל אדם ויחיה עם האמת ולא שילך לו בקל ויחיה בשקר במחשבות של יוהרא.

האלקים חשבה לטובה והאדם חשבה לרעה: על מה עשה לי אלקים כזאת? מה חטאי ומה פשעי להקשות עלי את העבודה בנסיונות ומעידות וליפול לחלישות הדעת? למה הרעות לי? למה לא עוזרני ה' להשאר במעמד הנפלא שהייתי בו? כולי נכסף ונערג לאל חי, למה להפיל אותי לראות את עצמי בשיפלותי? אבל האלקים חשבה לטובה, להצילך מנצחון מדומה, לגלות אזנך שאמנם אתה בשלבי עליה, אבל עדיין המלחמה לפניך וזו תמונת מצבך. ובכן, האדם הנבון מבין: לא יגעתי לריק, התקדמתי, אלא שאין זה מספיק. חייב אני להשתלם בהשתלמות נוספת. והטיפש חושב: אם ככה, הרי שלא התחלתי, ועל מה אתחיל שוב? הלא יודע אני שאמעד פעם נוספת. ואינו מבין שככל שיתקדם יותר, המעידות יהיו פחות תלולות, ומעט מעט יגרש את הרע מקרבו.

יג. תועלת ב' - הוכחת אמונה כנה ונאמנת:

במה תיווכח אמונת האדם האם היא כנה ואמיתית או אינטרסנטית? הלא עבור קיום מצוות מובטח הרבה שכר ועונג בעולם הזה ובעולם הבא, ולעומת זאת - הרבה עונשים קשים לממרה את פי ה'. במה, אם כן, תיווכח כנות האמונה של האדם בבוראו? הלא כאשר עבודתו של האדם מצליחה, תורתו ותפילתו מבורכת, וכן הארת פני ה' אליו, מהי הסיבה שלא יאמין בו ויהא נאמן לו. אולם מתי נבחן הבן כאוהב ונאמן אמיתי וכנה, כאשר אביו דוחהו ומרחקו, והוא הבן נאמן שוב דוחק עצמו לבוא לקראת אביו, ומתעקש להאמין: אבא זה אבא! אבא תמיד אוהב! אבא אף פעם לא בוגד! יש לי אמון מלא באבי! ולכן, מתוך אמון מלא זה, חוזר אליו, על אף שנדחה מפניו. מבין, יש לאבי סיבות על מעשה זה בדחותו אותי, בין אם אני יורד לסוף דעתו זו בין לא, אין בכך כל סיבה להתכחש באמון שיש לי בו לעולם.

אדם שנדחה כביכול בנפילות ומעידות בעבודת ה', ושוב מתחיל התחלות חדשות, מראה את אמונתו בבוראו, אמונה תמימה ופשוטה, זה אלוקי שבראני, אב הרחמן מלא רחמים, הוא לעולם לא יבגוד בי, וזה בעצם חיוב מצות ''הבטחון'' - לבטוח בה' ולסמוך עליו בכל מקרה שאכן הוא רוצה את הכי טוב בשבילי, והתנאים שהוא מנהיג אותי ואני מוקף ומסובב בהם - הם הכי טובים בשבילי, ואינו מתייאש גם אם מאה פעמים מנסים לדחותו, שוב חוזר ומתרפס לשוב לחיק אביו שבשמים.

נתבונן!

היש ילד שעשועים יותר מאדם כזה?! היש לך שעשועים להקב''ה יותר מאדם כזה?! אדם כזה הוא תכלית ונזר הבריאה. וכי הקב''ה ברא עולמו למלאכים שאין להם נסיונות ללא דחיות ומעידות? העולם הלא נברא לאדם ילוד אשה, קרוץ מחומר, חלש אופי, מוקף בכוחות רשע וטומאה לאין סוף, ובכל זאת עקשן בדעתו: יש לי אבא - אחזתיו ולא ארפנו, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, וגם אם נפלתי, מעדתי, הרי זה לא היה בכוונה להכעיסו, ועדיין חביבותיה גבן, הוא נשאר אבי, ואני נשארתי בנו. לעולם אשוב אליו, וגם אם צריך אני לקבל גיהנום על חטאי, מה בכך להיות סיבה לכרות את הקשר בין נשמתי שחוצבה מתחת כסא כבודו - ממקורה.

כאן מפגין האדם אמונה תמימה ופשוטה המשעשעת את הבורא יותר מהכל. ועל זה היה אומר ר' זושא, אחיו של ר' אלימלך מליזנסק זצוק''ל (מובא ב''שומר אמונים''): מצפה אני לחיי העולם הבא ואקווה שאגיע לזה, ולציפיה וקיווי זה מחכה אני לא בזכות הימים הטובים שעבדתי את ה' במוחין דגדלות, לאחר שידעתי את כבודו יתברך כפי כוחי, ואז הנסיונות והדחיות נעלמו ממני, אלא מצפה אני לעולם הבא מהימים הראשונים של מוחין דקטנות, שהיו לי דחיות רבות, מעידות רבות, חלישות דעת גדול, וחשבתי שאני נדחה ומוקצה, טעם מיתה היה לי בתפילה, טעם מיתה בתורה, ובכל זאת התעקשתי להיות נאמן לבורא. מימים אלו מצפה אני לזכות לחיי עולם הבא, כי הימים שלאחר מכן - מוחין דגדלות - שהרגשתי נועם וכלות הנפש בתפילתי, זהו שכרי בעולם הזה מעין עולם הבא - על זה מגיע לי לצפות לשכרי בעולם הבא? הלא עונג כזה כל הון שבעולם לא ישווה לו ולא ידמה לו. העל זה אבקש שכר עוד?! אם כן, האדם הנבון מנצל את הנפילות להפגנת אמונה, ושמח על ההזדמנות שנזדמנה לו לשוב לאביו שבשמים, לשעשעו בהראותו לו את אמונו בו ובטחונו השלם שאכן אביו לא יבגוד בו. וכאמור שזהו סוד אמיתות הבטחון בה', להיות בטוח בה' שלעולם עושה את הטוב עבורו, ושלא ידחהו מעל פניו לעולם מצידו יתברך, ודומה לחייל שנפצע במלחמה למען מלכו, ובכל זאת מתאושש מיד וממשיך בחרוף נפש לקום מפצעיו ולחובשם בדרך עראית ולהמשיך להלחם, וכמה שמשכנעים אותו: לך להבראה, נטוש את כלי נשקך מעליך - אינו שומע, וכאומר: למען מלכי אלחם עד טיפת דם אחרונה. לזה דומה הקם מנפילתו ומתאבק לקום קימה חדשה למען מלכו ואלקיו, היש נאמנות גדולה מזו?!

יד. תועלת ג' - הנפילות מוציאות מהסטנדרט:

הסתפקות במועט עבודה גדולה היא - אולם לא ברוחניות. אסור לאדם להסתפק בשגרה במצות אנשים מלומדה ולעבוד מתוך הרגל, כי אז מה תהיינה התוצאות: שמירת העינים והלשון, פעם כן פעם לא... הקביעות בלימוד פעם כן פעם לא... פעם מתפללים טוב, פעם ככה - איך שבא... פעמים מתגברים על המידות פעמים שלא, וכך יכול האדם להמשיך שנים על גבי שנים מבלי להתקדם, ולא עוד אלא גם להיות שבע רצון ממצבו מבלי לתבוע כלום מעצמו. ובפרט כשלפעמים ישנה גם התלהבות קצת בתורה ותפילה, כמה מסוכן אדם זה להעביר את חייו בטעות. מתי יתעורר אדם זה ויבין שמצבו מסוכן, וצועד הוא בכיוון לבאר שחת ואין להקב''ה נחת רוח ממנו, ומקפיד הוא עליו על היותו חסר לב וכולו חיצוניות בלבד, הלא רק כשימעד ויפול גם מהסטנדרט שלו, רק אז יבין שעם עבודת ה' סטנדרטית אי אפשר להיות בטוח מיצר הרע, ועבודה כזו אינה בר קיימא, וחייבים להתאמץ ולגדור גדרים וסייגים, ולהיות יותר רציני.

טו. תועלת ד' - הנפילה - לימוד להכנעה ולענווה:

בעצם, ההתמרדות של האדם בשעת נפילה והיותו קץ בעבודתו עקב מעידה, אינה אלא גאוה, ואינו אלא כאומר: לי היתה מגיעה נפילה כזו?!

לאיש אשר כמוני שהגיע למדרגה, מגיעה סטירת לחי כזו מן השמים לדחותני מעל פניו?! הלא לאיש אשר כמוני לא מתאים כלל להכשל, זהו לא לכבודי, זה מתאים לאנשים השפלים והירודים ממני, לא לאיש במעלה כמוני.

יתכן עובד ה' שלא קיימות אצלו הסיבות למעידה שמנינו לעיל, וכגון שעובד הוא את ה' באמת מכל לבו ובכל כוחו, ואינו נצרך למעידות בשביל הסיבה - ללמדו לצאת מהסטנדרט לפי שעובד את ה' למעלה מהסטנדרט, ולא נצרכה לו מעידה מפני הסיבה האחרת שמנינו לעיל - להפגין אמונה וכנות, לפי שאכן אמונתו תמימה פשוטה וכנה, וכמו כן לא נצרכה לו מעידה בשביל להראות לו את תמונת מצבו הגרועה, לפי שאינו גרוע כלל. אולם עדיין תיתכן הצדקה המכרחת להפילו, והוא בשביל הרהורי יוהרא שצצים בקרבו להחשיב עצמו מעל כולם, גם זו סיבה המביאה שיתחסד ה' עמו להפילו כדי שיבין שאם הגיע למה שהגיע, זהו רק בסייעתא דשמיא, ולא בכוחות עצמו בלבד, וכשרק הסייעתא דשמיא מרפה ממנו - אינו שווה כלום.

והם הם דברי החובת הלבבות בשער התשובה פ''ח: דפעמים תזיק הצידקות לצדיק יותר ממה שתזיק החובה לבעל תשובה, ופעמים שתועיל החובה לבעל התשובה יותר מה שתועיל הצידקות לצדיק, והוא באם הצדיק מתגאה ודבק בחנופה ובשקר. הרי שעדיף לו לבורא כניעתו של האדם ואף שיהא זה בדרך חטאו, יותר מהצדיק בצידקותו כאשר דבק הוא בגאווה.

טז. כי יצר לב האדם רע מנעוריו - צפוי ובלתי נמנע שיחטא האדם - תפקידנו להתנער מהחטא ולפרוש ממנו בכל פעם

ועוד נשוב ונתבונן, הלא נאמר: ''כי יצר לב האדם רע מנעוריו''. ראה הקב''ה שהצדיקים מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור. מראש ידע הקב''ה יצרנו, זכור כי עפר אנחנו. מראש המציא לנו את רווחת והצלת ה''תשובה'' שנבראת קודם שנברא העולם, כי ידע הבורא, לא יתכן שאדם יצליח לעמוד במלחמה הקשה מבלי מעידות ונפילות. ללא ספק לקח הקב''ה בחשבון שגם הצדיק הגדול ביותר פעמים שיאכזב בתוצאות הלחימה - ''אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא''.

וההסבר לכך הוא במה ששִׂכלנו יכול להגיע ולהפשיט לעצמנו ענין עמוק זה אחר שבודאי הנסתרות בו לה' אלוקינו, הוא דהאדם מחוייב לתקן עצמו, ולהשלים עצמו בכל אשר ידרש ממנו, ולכך חייב שיתחיל האדם לתקן עצמו מן הרע אשר בו, ועם אותם תכונות לרע אשר בקרבו מהם יקום לתקן עצמו. ובזה לא ידמו בני אדם זה לזה, דיש שנפל ברע הרבה, ויצטרך מעומק הרע ליכנס ולצאת, ויש אשר לא נכנס כ''כ עמוק ברע, ולכן לא יצטרך ליכנס לעומק הרע כ''כ כדי לצאת ממנו. ואלו הם נסתרות ה' לכל אחד ואחד, עד כמה נצרך הוא ליכנס עמוק ברע כדי לצאת ממנו. וכן עד כמה פעמים ליפול ולהיטלטל ולפרך עצמו בקימות ונפילות עד שיתייצב ויבוא למנוחה מיצרו.

אם כן, השאלה נשאלת:

מה נדרש מהאדם, שלא ליפול לעולם?! תמיד תמיד לנצח ללא כשלון אחד?! הרי זה לא יתכן, ואם זה לא יתכן מאחר והכשלון במערכת המלחמה מחוייב המציאות, הרי שלא על כך עצם התביעה, ואם כן, מהו עצם התביעה? בהכרח עלינו לומר, שהתביעה היא להלחם בלבד. להשתדל כפי האפשרויות שישנן ביד האדם, ולנצלן בכל כוחו, וגם אם התרפה וגבר עליו יצרו ונכשל, הרי שזה צפוי היה מראש ללא שום ספק. נכון, הבחירה ביד האדם, אבל האדם עם כל זכות בחירתו, לא יתכן שתמיד ינצח, ולכן אמנם ייתבע על חטאו, ויצטרך לסבול יסורים עליו, אבל זהו כדי לנקותו ולחטאותו מכתם החטא, אבל בשום אופן לא יעלה על הדעת שבשביל כשלונו - אבדו שכרו וסיכוייו, ונחתם עליו ''שובו בנים שובבים חוץ ממנו'', חס ושלום. כי הלא היה צפוי שיחטא, ואם החטא גורם לדחיה, היאך יתכן במציאות מי שלא ידחה - היש צדיק בארץ... אלא כאמור דכל הנדרש הוא שוב לקום ולהתחיל מחדש.

יז. העובד ה' לעולם אין שייך בו מושג ''הליכה לאחור'', גם מעידותיו הינם לצורך ולתועלת עליה נוספת, ורק שידע היאך להתייחס לאותן מעידות

לאחר הראנו האלקים את כל זאת, נשכיל להבין שאין בעצם מושג של הליכה אחורה. למי שבאמת לא נופל ברוח ואף שנופל בכשלון המעשה, לעולם הוא במצב של התקדמות לקראת השלימות, ודומה הוא לקבלן השני שהמשלנו למעלה; בונה הוא קומה אחת, אמנם קורסת לו - ארעה לו נפילה - בקימתו ממנה עושה שתי פעולות יחד: א. בונה את הריסותיו. ב. מכין הוא תשתית לקומה החדשה, ובהגיעו לפסגת הקומה החדשה אמנם קורסת היא לו, אולם זו נפילה של הקומה השניה - לא של הראשונה. הראשונה כדקיימא - קיימא. שוב קם הוא מנפילה שניה, משקם את הריסותיה. בכך עשה שתי פעולות: א. שיקם את הריסות הקומה השניה. ב. הכין תשתית לקומה השלישית. ובהגיעו לפסגת הקומה השלישית - ביציקת גגה - אכן קורסת לו, אולם זו נפילה בקומה השלישית - לא בראשונה ולא בשניה. אלו כבר בכיסו עומדים לנצח, ואין שום יד שתוכל לגעת בהם. וכן על זה הדרך.

והסיבה לכך - לפי שהוא מתחסן בכל נפילה וקימה, וכל קימה מהנפילה היא יצירה חדשה לגמרי, כמבואר לעיל מתועלות הנפילות, ובכל קימה הרי שהוא:

א. מכיר את מצבו האמיתי ומחפש דרך להשתלמות יתירה, ומבין שככל שהוא נצרך לעלות יותר ולהשתלם, יותר נצרך הוא שוב לנסיון חדש וקשה מקודמו, ואין זה גורע ממעמדו הקודם כלל, אלא להיפך - בכך שיקום ולא ייחלש בדעתו, מתקדם הוא הלאה.

ב. בכל קימה מפגין הוא נאמנות כנה ואמיתית לבורא, דבר שיזכה אותו למעלה עליונה יותר, ונמצא שבקימה זו זכאי הוא להעפיל לקומה נוספת.

ג. ברור שבקימה זו יוצא מהסטנדרט המבואר לעיל בתועלת ג'.

ד. וכן בכך למוד הוא במידת הענווה וההכנעה, שהמה התנאי היחיד להארת פני ה', ומבלי זה כל עבודתו תועבה - ''תועבת ה' כל גבה לב''.

יח. בתחילה נופל האדם ומועד מתוך מצב עלייתו מחמת יצרו שגבר עליו, אולם ירידה הבאה היא מחמת שנחלשה דעתו ועל כך אין הצדקת אונס היצר

כך שרק אם יתחזק שלא ליפול ויקום להתחלה חדשה - כל הרווח שלו, כי בזה הפך את נפילותיו לתועלות, ומחשבת הרע והרשע להרחיקו נהפכה עליהם על ראשם, כי המה חשבו לרעה והוא הפכם לטובה, וכמו כן עשה את המוטל עליו שהוא להלחם ולא לנצח. ובמלחמתו הרי שהוא ממשיך בנדרש ממנו והינו בדרך המובילה בית אל, והעונש באמת הוא על המשך הנפילות שנבעו מתוך היאוש, נפילה ראשונה לא היתה מתוך יאוש שהרי היה במצב של עליה אלא שגבר יצרו עליו, נפילה שכזו אם יתייחס אליה כראוי ובדרך הנכונה היא דוקא יכולה להביאו לידי עליות נוספות כמבואר בתועלות שהזכרנו למעלה. אולם משלא נוצלה לתועלת, אלא פגה רוחו וקץ בעבודתו - על זאת ייענש, ואז יחשיבו לו לחובה גם את הנפילה הראשונה כיון שלא יצאה ממנה שום תועלת.

ולכן אין מה להעניש אדם כפושע על עבירה ראשונה שנפל לה מתוך מצב עלייתו ומתוך מצב השתדלותו כראוי להינצל מהעבירה, לפי שגבר יצרו עליו להכשילו בתאווה או במידה שעדיין האדם קשור בה, ולא התנתק ממנה לגמרי, וכאמור - עליו לעשות תשובה על אותה עבירה כי אשם הוא בה בגלל עבירות קודמות שהשאירו את רישומן הרע בקרבו, אולם אין לדונו כפושע מצד הכשלון עתה - כשעושה הוא את אשר בכוחו לעשות, אדרבא, אם ידע לנצל מעידתו תהא זו ירידה לצורך עליה, ורק אם יתפתה לכח הרע ותחלש דעתו בגללה ולא יבין מהתועלות הנזכרות שבה, הרי הוא המתחייב בנפשו.

וכך הוא בדרך כלל. אין שום קושי לקום מצד הנפילה עצמה, רק הקושי מחלישות הדעת שנצמחה בעקבותיה, ולזה צריך אמונה פשוטה, ועל זה ייענש אדם, כיון שמילא, נפילה ראשונה היתה מכח יצר תאוותו וחשקו לרע שעדיין בתוקפו. אולם מנפילה שניה ואילך, זהו כבר לא מחמת תאוותו ותשוקתו, שהרי כבר מילא סיפוקו בנפילה הראשונה, ואם כן, היה עליו לקום תיכף ממנה בקלות. אלא הסיבה שהמשיך להתחזק ברע וליפול שוב, זהו מחמת שברון רוחו, שנבע מחוסר אמונה פשוטה כנזכר למעלה, ועל כך אין שום הצדקה.

יט. לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל - כאשר אותו אוון ועמל מביא לתועליות הנזכרות

ומעתה נבוא ליישוב כל הקושיות שהקשינו בראשית דברינו:

''לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל'' - שכשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוון שלהם. צפוי וגלוי להקב''ה שיתאכזב כביכול מהאדם, גלוי וידוע לפניו שאכן יכשל וימעד, אולם אין בזה עמל להקב''ה ואינו מדקדק להתבונן בנפילתו אחר שיודע לנצלה לתועלת, וכמו שבארנו למעלה ארבע תועלות הנפילות, שהרי בעצם קימתו מנפילתו משלים הוא את הנפילה, ובנוסף לכך בונה תשתית לקומה הבאה, ורק מתקדם הוא כלפי מעלה, ולכן אין הקב''ה מדקדק עמו, כיון שעם עצם הנפילות משתמש בהם המשכיל להבנות ולהשתלם, וכמבואר בדברי ה''פחד יצחק'' דהצדיק נבנה מנפילותיו.

כ. ''עמי מה הלאתיך ענה בי'' - אין להתעייף מהמעידות אחר שהם לצורך עליה - בבניית קומות נוספות

וכן טענת הקב''ה לישראל: ''עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך'', מה עייפתי אותך ומה הטרחתי אותך. ואם תאמר, בודאי טרחה עצומה היא זו שאדם צריך להתמודד על דבר אחד פעמים רבות לקום וליפול, לקום וליפול, ושוב לקום - על כך טוען הקב''ה, מה עייפתיך בכך, הלא בכל נפילה וקימה אתה עובד בכיתה גבוהה יותר, ואם קודם טרחת בכיתה א', עכשיו שנפלת וקמת - זוהי בניית קומה ב', שהיא בעצם כיתה ב', רמה אחרת לגמרי. ומה ששוב תיפול ותקום, זוהי קימה ובניה לצורך קומה ג', שהיא כיתה ג', וכן הלאה. ואם כן, אומר הקב''ה, אם אני כביכול לא נלאה מעבודתך ורואה אני את התקדמותך הלאה, למה אתה נלאה ומתעייף, צא לך מטעותך מלחשוב שהינך הורס ובונה באותה קומה. הבן ודע שהינך בכל פעם טורח בקומה גבוהה יותר, ואין בכך שום לאות, לפי שהעבודה שהינך עובד הינה תכליתית ואיננה פרך.

כא. תכלית הגלויות הינן לתועלת - מצד אחד מסלקות את הקטרוג מהחטא, ומאידך מרוממות את הסנגוריא מכל נצחון והתגברות

וכמו כן תכלית הגלויות היא התועלת שיוצאת מהם בסופו של דבר. דאמנם ללא ספק שהיה עדיף שלא היו ישראל חוטאים ולא נצרכים לגלויות, אבל עכשיו שחטאו ופגמו למאד, הוצרכו הדורות שקלקלו לחזור ולבוא ולתקן בדרך של גלות, ולהשתעבד אצל אומות העולם, והוא כי כדי לתקן את אשר קלקלו בהכרח הוא שהתיקון יהא ממצב של קילקול, דמאחר וקילקלו בע''ז וג''ע וכיוצא, חייבים ליפול בדור חדש ולרדת לאותו מצב ומשם לתקן, כי כך תשובת המשקל, ובכך בהכרח שרצופה גלותם אצל האומות בליווי של כשלונות רבים, ובכך תהא תשובתם שיקומו וישובו מכשלונם, ואף התיקון נעשה, כיון שהכשלונות לא להכעיס המה, וסבל הגלות, הרדיפות, ההשמדות, עושים ופועלים את תיקונם בעם ישראל, ומביאים אותם לידי תשובה ולפחות לידי כניעה לה', כך שהקטרוג שנוצר מהמעידות הוא דל וחלש להיותו מקוצר רוח וקושי השעבוד המסיר את היישוב דעת - לעומת הסנגוריא העצומה מכל חיזוק והתגברות שמתגברים ישראל על יצרם בתוקף גלותם.

והעובדה - שעם ישראל תוקן בגלות מצרים, ועם כל מה שנשקעו במ''ט שערי טומאה - תוך מ''ט יום יצאו למ''ט שערי קדושה, ועצם פגמיהם שהיו להם במצרים הלכו כענן כלה, ונשאר להם בידם התיקון בלבד, ודין היחיד כדין הרבים. גם יחיד שנסיבת סבלו גרמה לו ליפול ולבסוף שב הוא ומתקן את פגמיו - חוזר כל סבלו להיות לו לתיקון, ונותר לו בידו רק טוב ותיקון, והרע שהיה הלך לו.

כב. מעביר ראשון ראשון - עבירה ראשונה שלאחר קימה מחדש אינה נחשבת, אולם עבירה שמחמת יאוש מעוררת לדון גם על עבירה ראשונה

ובזה נבין את מה שאנו אומרים בתפילה - ''מעביר ראשון ראשון'', עבירה ראשונה שנפל לה אדם, הרי שהיא מתוך קימה שהיה בה קודם לכן, ומדוע אם כן נפל לה מעמדתו הטובה - גבר עליו יצרו, וחשקו לרע השתלט עליו, שמע לו, נתפתה, והרגיע את יצריו, כי מצד השתדלותו עשה הוא את המוטל עליו, ומעידתו היתה רק מחמת טומאת עוונותיו הקודמים שעדיין מקשקשים בקרבו לחזור ולשנותם, כך שהפשע הוא לא מצד העוון של עתה מצד עצמו, וזהו בגדר ''ראשון'' לגביו, ולכך עדיין אינה נחשבת לו לחשבון עוונותיו מצד להחשב פושע עליה, ואף שמחוייב הוא לשוב ממנה להתנקות, אבל אם לאחריה נפל שוב, הרי למה נפל לאחריה עוד נפילה, הלא לאחר שסיפק את יצריו וחום תוקף חשקו לעבירה כבר פג ממנו - היה צריך תיכף לרגוז על יצרו שהכשילו ולקום מחדש? אלא נפילה שניה היתה כבר מתוך יאוש, לא מתוך חשק ורצון הרע שהרי כבר פג מקרבו. נמצא, עבירה ראשונה שבאה מתוך מצבו הטוב, שהרי ראשונה היא לאחר שהיה במצב קימה, בזה אין הקב''ה מדקדק באוון של ישראל, דאומנם צריכים תשובה על כך, אולם אינם בגדר פושעים בזה, לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו, וכמו כן ישנן תועלות בנפילות, אולם זאת בתנאי שינצלם לקום מחדש ולא ליפול שוב מחלישות הדעת. נמצא, נפילה שניה הסמוכה לראשונה ללא הבדל קימה באמצע, זו נפילה מחמת יאוש, וזו חמורה יותר.

ואין הכי נמי, אם לאחר הנפילה הראשונה אכן יקום מיד ויתחדש ושוב יפול, נחשבת נפילה זו כמו כן נפילה ראשונה, כיון שראשונה היא לאחר הקימה ולא קדמה לה נפילה שתיחשב לשניה. וגם עליה יש לדונו לזכות ולראות תועלת בנפילה זו.

וזהו ''מעביר ראשון ראשון''. מתי מעביר הקב''ה על עוונותיהם של ישראל? כשהם בבחינת ראשון ראשון. דהיינו שלאחר כל נפילה קם מחדש, שנפילה שכזו הסמוכה לקימה נחשבת לראשונה, על זאת מעביר, אולם כשהנפילות סמוכות, הרי זה לא מתחיל מחמת חשק העבירה, שהרי סיפק יצריו בעבירה ראשונה והיה לו לקום ממנה, ומה שנפל עוד, זה לסיבת יאושו וחוסר אמונתו ובטחונו בבוראו, ובכך שנתייאש ממנו, נכשל, ועל זה אין הקב''ה מעביר ואינה נקראת ראשונה, כיון שלא הפסיקה קימה באמצע, ואין הצדקה לנפילה זו, אחר שנובעת היא מחוסר אמונה ובטחון באימון בה' שציוה על התשובה.

כג. עבר אדם עבירה מתוך שגבר יצרו עליו - ושנה בה מתוך שנשבר ונחלשה דעתו - נעשית לו כהיתר - וקשה יהיה לו לשוב ממנה

וזהו גם מה שאמרו חז''ל ביומא פ''ו: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר. עבירה ראשונה שנכשל בה אדם לאחר קימתו זהו מחמת תשוקתו לעבירה, וזה חמור בעיניו ולבו דווה עליה, אולם נפילה שניה הרי היא מתוך יאוש שכבר נכשל בראשונה, ויאוש נחשב להותרה לו. שהרי מה כח היאוש אומר לאדם: זה לא בשבילך, זה למעלה מהשגתך, ואפשר לא יתבעו ממך זאת בשמים, וכדומה טענות של שקר כאלו, ומראה לו כהיתר את הדבר.

כד. אין הצדקה לנפילה לחטא מתוך יאוש

הדברים הנ''ל מאד מעודדים לראות רחמנות הבורא וחסדיו אתנו, היאך לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ולעולם ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו.

אולם מאידך, מחייב הדבר מאד, לפי שבזה נסתמו כל ההצטדקויות של האדם: ניסיתי, השתדלתי ולא הלך לי, נפלתי, התייאשתי וכו', כיון שכאן מגלה הוא חוסר אמונה ברחמי ה' לקבל כל אחד, חוסר אמונה שהנפילות בעצם גם מהשמים ליתנם למי שמגיע לו מסיבות המצדיקות וכמו למען התועלות שבהם שביארנום לעיל, ועולה על הכל הגאווה שביאוש, שהרי המתייאש מתייאש הוא מכיון שאינו רואה שיאות לאיש כמוהו ליפול, וכשנופל - חלק מיאושו הוא סיבת פגיעת נפילתו.

חייבים להבין שתרמית היצר היא, והיא התרמית המוצלחת ביותר, והאדם - אחר שהוא בר דעת, נתבע על היותו בן מביש שלא השכיל להבין מלכודות כוחות הטומאה הרוצים לדחותו מאלקיו, ועליו - כבן נאמן - להיות איתן בבטחונו על אלוקיו, ולראותו כנאמן ואמיתי לישראל בניו.

כה. מה הצעד הראשון הנכון לעשותו מיד לאחר הנפילה

ומהי, באמת, הפעולה הנדרשת לאחר הנפילה?

פעולת התגמול הראשונה לאחר הנחתת מכת האוייב, היא התפילה. מיד לאחר המעידה והכשלון, אין להתחיל בשום פעולה אחרת, אלא רק עבודת התפילה. לגשת מיד להתחנן על נפשו בחרטה על העבר ובזעקה על העתיד לבל ימוט שוב. זו הפעולה היחידה הנדרשת לאחר מצב הירידה, ובזה כבר מקצץ אתה תיכף את כנפי האוייב אשר בא עליך כאשר ידאה נשר, כיון שמיד מפנים הנך לעצמך: נכשלתי, זה לא איבד לי את תקוותי! את הקשר עם בוראי לא איבדתי ולא אאבד לעולם! שוב הקשרים התחדשו! והזהר לעשות זאת בהקדם, כי כמה שיהא זה בהקדם, אזי הפער בין היאוש להתאוששות יהא קטן. ובכן, כדי שלא לתת לדמיון להתפתח אצלך שכאילו ואבדה תקוותך, עליך לקרב עצמך מיד להתאוששות ולתקווה, ובדרך זו של התפילה מיד לבורא, הרי קיצרת את הפער, כי מיד בזה שבת להתקשר עם בוראך ללא שהיות. כל פסק זמן יכול להיות רק לרועץ, כי בכך תתן אפשרות החדרת מחשבות יאוש וחולשת הדעת למוחך. אל תתן זמן מחשבת האוייב להשיג את מטרתו, שהוא היאוש. שוב תיכף לאלוקיך האוהבך תמיד, כי כל פסק זמן מהווה סכנה שמא תשוכנע מכח המפתה שיוכיח לך בראיות ברורות וחזקות שאבדה תקוותך ולשווא עמלך, כי זו מגמת כח הרע בהחטאתו את האדם - לא בעצם החטא מסתפק היצר, כי הלא על עצם החטא אפשר לשוב. לעסקה מוצלחת יותר מצפה היצר, והיא - להאבידך לגמרי במחשבות יאוש.

כו. ''פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם - תכתב זאת לדור אחרון'', מסר נשגב לדור אחרון שלא תבוזה תפילתם בשום מצב

לכן עשה זאת איפוא, והנצל!

שוב יום אחד לפני מיתתך. שוב מהר לבוראך לפני מיתתך - לפני שימיתך היצר במחשבות מרמה. קדם אתה אותו, ובכך תשב לו גמולו בראשו והיית רק למעלה. ועצה זו נאמרה לנו מפי רבנו האר''י הקדוש ביד תלמידו מוהרח''ו כמובא בסוף ספר ''שער הגלגולים'' שעיקר העבודה והתיקון בעקבות משיחא תהא התפילה. ומקור לדבריו אפשר למצוא מהפסוק: ''פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם תכתב זאת לדור אחרון'': בדורות האחרונים, הגם שיהיו במצב ''ערער'', בדיוטא התחתונה - מובטח להם שיפנה האלקים לתפילתם ולא יבזה לה.

מסר חשוב זה ראה הפסוק לבשר דוקא ל''דור אחרון'', שהכשלונות יתרבו אצלם ויהיו בבחינת ''ערער'', שהוא ענין יובש כענין ''והיה כערער בערבה'', שהוא ענין היאוש שמיבש כל לחלוחית של חיות שהיא התקוה והבטחון, אזי בדור זה טבעי הדבר שהיאוש יצמח בליבותם, ועליהם לאחוז בענף ההצלחה היחיד - תפילה, בהבטחת בשורה שלא תבוזה תפילתם.

כז. גוון עבודת ''דור התמורות'' הוא המשלים את החסר במגוון סוגי עבודות ה' שהיו בכל הדורות שחסרו גוון זה, שיושלם על ידי דור עקבות משיחא

עלינו ללמוד היטב להיות מלומדי מלחמה, כיצד לתפוש בקשת ובחרב עד טיפת דם האחרונה, ולהדוף את האוייב, גם כשהינו מנפנף בחרבו במחשבה לתת את מכת החיסול - מכת היאוש ההרסנית, ועם דבריהם של רבותינו נקום על עומדנו, נילחמה בעד אלוקינו ובעד תורתנו, ובכך ננציח את נשמותינו לחיי עד במחיצתן של כל גיבורי הרוח של עמנו שעברו את מלחמתם בנצחון ולשלום, כי זאת בחר וברר האלקים לנו לעובדו בתקופת עקבתא דמשיחא, עבודה מתוך חוסר סיפוק דוקא, מתוך עגמת נפש דוקא, לקום ולעובדו בכל לבבנו עם המעט שנשאר בנו - כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני.

ובזאת ניבחן!

בזאת ניבחן אם כנים אנחנו ונאמנים לבוראנו בכל מצב.

ואם מאבותינו ביקשו לעמוד בגוון מבחן זה מעט, עלינו הוטל לעמוד בגוון מבחן זה הרבה, ועלינו לראות במבחן זה כעיקר ונסיון דורנו, צו השעה, לקום בשארית הכח ולעשות את מה שנשאר לעשות, ובזאת צדיקים וחסידים אנחנו, כי את המוטל עלינו עשינו.

ואפשר לומר שזה החלק שהיה חסר מכל עבודת הדורות הקודמים, דהיינו, סוג עבודה שכזו דוקא מתוך מעידות וחלישות הדעת, וכדי להשלים ולהכין את העולם לקראת תיקונו במלכות שדי, נדרש מגוון כל אופני העבודה לעבוד את ה', וחלק זה עדיין לא הושלם מכל הדורות שקדמונו, והושלם הוא בדורנו ''דור התמורות'', כך שבעצם נצחוננו בסוג עבודה מפרכת שכזו, משלמת את החסר ממגוון עבודות ה' למיניהם שעבדוהו בכל הדורות, והוא הגוון האחרון הסוגר את כל מגווני העבודה, מה שגורם להכשיר בשלימות את ההכנה לקראת עולם הנצח.

---

פרשת בלק ב' - מאמר פא - ליום פטירת אור החיים הקדוש

חזון אוה''ח הק' לסוף הימים

מצוה לחזור ולהזכיר דבריו הק' של האוה''ח הק' שנאמרו על זמנינו.

ואלו דבריו (שמות ג' ח'):

הנה למה שקדם לנו כי עיקר הגלות הוא לברר הניצוצות שנטמאו בנ' שערי טומאה, וכמו שציינתי דבר זה כמה פעמים, בזה ינוח דעת בב' השאלות, כי אם היה מוציאם קודם זה היו מפסידים בירור החלק ההוא. ותדע שעַם ה' השיגו בבחינת כללותם הכלול במשה שנתייחס בשם עמו השגת מ''ט שערי בינה, וטעם שלא השיג שער החמישים, הוא לצד שאין המושג אלא בהשתדלות המשיג, ולצד שישראל לא נכנסו בנ' שערי טומאה לברר אותו, לא השיגו בחינת הקודש שכנגדו, והובטחנו כי לעתיד לבוא ישפיע בנו אל עליון תורת חיים שבשער החמישים, והשגתו הוא באמצעות הגלויות, ובפרט בגלות האחרון אנו משיגים הדבר.

וטעם שנסתכנו ישראל במצרים בבירור שער הנ', לצד שלא היו בני תורה, מה שאין כן דורות האחרונים באמצעות תורתם ישיגו ליכנס לשער הנ' ולהוציא בלעו מפיו, ואז ספו תמו בחינת הטומאה.

ב. גם שליטת כח הרע בעולם עד כמה ועל מי - נתון הוא בהשגחה עליונה

לקמן בפרשת ''כי תצא'' הארכנו הרבה בדבריו הק', להיותם אקטואליים לזמנינו. ונוסיף בזה עוד הרגשה שקיצרנו בה לקמן.

ונקדים לכך הקדמה.

השגחתו יתברך גם על הרע, גם כוחות הרע שתפקידם להחטיא את הבריות בכל מיני פיתויים וגרויים, כפופים המה להשגחתו העליונה ולרשותו של הבורא, לבל יפעילו כוחותיהם ונשקיהם להחטיא את הבריות מבלי רשות מהבורא על מי עד כמה ועד מתי, כי הוא ''עושה שלום ובורא רע'' (ישעיה מה, ז), וכאומרנו: ''ואתה מחיה את כולם'', ומבואר בדברי האר''י הק' שהכוונה לכוחות הטומאה, וכן מובא בהרמ''ק בספרו ''תומר דבורה'', שכן הקב''ה מחיה את כוחות הטומאה, כי מבלעדיו ית' לא יתכן חיות ומציאות לשום כח בעולם.

ג. השגחה העליונה על כח הרע עד כמה ישלוט בעולם בכללות

וזאת רואים אנו בחוש בין ביחס לכלל בין ביחס לפרט.

ביחס לכלל - שהרי כוחות הפיתוי והרוע להחטיא את הבריות של היום, אינם כפי שהיו בדורות עברו, בדורות עברו לא היה בנמצא כלל מסוגי הפיתוי המשוכללים שישנם היום, ואם פעם כדי לחטוא היה צריך האדם לטרוח כדי להשיג את תאות לבו, וגם אם השיגה ידו - היה עושה מעשהו בהחבא כי לא היה בנמצא לו בנקל חברים המזדהים למעשיו, ואילו היום בישיבה על כורסא, בלחיצת כפתור אחת ואפילו ממרחק דרך ''שלט'', יכול האדם לקפח את נשמתו ואת צלם האלקים שבו, ולשחוק את קדושת נשמתו ברגע אחד.

נתבונן, מדוע כל הטכנולוגיה שהומצאה לאחרונה לא יכלה להמצא לפני שנים רבות, הלא אין כל חדש תחת השמש, חומרי הגלם ליצור החדשנות היו תמיד, חכמה באדם היתה תמיד, מה היה חסר אז מאשר היום, ולמה אם כן לא נתן הבורא בבני האדם של אז כבר חכמה ורצון להמציא את הנמצא היום, היפלא מה' דבר?!

ועוד, וכי כח הרע שחשקו וטבעו להחטיא את הבריות - חשקו פעם להחטיא היה פחות מאשר היום?! ואם כן מה היה לו שאז היה עצל ובטלן ועוסק באופנים פרימיטיביים ביותר להחטאת הבריות והיום נעשה מודרני ומתקדם.

אלא ברור שפועל הוא לפי ההורמנות הניתנת לו מהשגחה העליונה, ואינו יכול לפעול אלא כפי שהורשה.

ואם כן יש להבין, הלא דבר הוא, למה הורשה כהיום לשכלל את נשקו ולשלוף את מיטב רשתותיו על הבריות יותר מדורות שעברו?

ד. השגחה עליונה על כח הרע עד כמה ועל מי ישלוט, הוא בפרטות על כל יחיד ויחיד

וכמו כן ביחס לפרט, רואים אנו דבר פלא, גם כאשר נמצא אדם בירידה רואים אנו בחוש שנעצר הוא בהתדרדרות לבלי רדת שאול מטה, על אף שהוא מצידו בזמני ירידה יתכן וברצונו לעשות הכל, מיואש הוא מעצמו, ומצידו יש נכונות לכל עבירה שתבוא לידו, חושף הוא את עצמו לכל תענוג ואפילו באיסור חמור שיבוא לידו, ואדרבא, הכסיל בחושך הולך אימתי יבוא לידי ואקיימנו... בחינת מי יתן לי ת''ח ואנשכנו... ועם כל זה - להפתעתו - נמנע ממנו, וכאן שואל הבן השני שבהגדה, היתכן, הלא היצר הרע חשקו ורצונו להחטיא את הבריות, ואם כן מדוע נבצר ממני עשות ככל אשר יעלה על לבי, מי הוא המונע, הלא ליצרי הטוב אין בכוחי לשמוע, וליצרי הרע מוכן אני להטות אוזן, והיאך אם כן נבצר ממני עשות אשר יעלה על רוחי?

ובפרט מצוי הדבר אצל בעלי תשובה המספרים כי בחילוניותם שמרו על עקרונות מסויימים מבלי להבין מהיכן התעקשו על עקרונות אלו, כאלה המספרים שמעולם לא בא בשר פיגול לפיהם, וכאלה המספרים שמעולם לא חטאו בחטא חמור מסויים השייך לעריות או לע''ז וכדומה, מבלי להבין למה.

מגלה לנו אוה''ח הק' סוד נפלא, דכשם שיש מדריגות מדריגות בקדושה, כמו כן ישנם מדריגות שונות זו מזו בטומאה, ולעולם אי אפשר לזכות למדריגה מסויימת בקדושה מבלי שנתמודד קודם במדריגת הטומאה המקבילה לה. ולכך בדורות קודמים שהתגלות האור של שער החמישים של הקדושה היתה עדיין רחוקה מזמן התגלותו, כי עדיין היינו רחוקים מזמן הקץ - ''בעתה'', לכך כמו כן טרם הגיע הזמן של התמודדות בשער הטומאה שכנגדו, וכיון שעתה אנו סמוכים להתגלות האור הגדול שהוא שער החמישים של הקדושה, אי אפשר שנזכה לה מבלי שנתמודד בשער שכנגדה.

ה. שונה היא ההתמודות לקראת הגאולה שהוטלה על דורות הקודמים, לעומת מה שהוטלה על דורות האחרונים

אלא שיש כאן לשאול שאלה גדולה, הלא מצות ''אחכה לו בכל יום שיבוא'' להאמין ולצפות לגואל, היתה גם בזמנים היפים ביותר ברוחניות שהיו לעם ישראל, כמו בתקופת מרן השו''ע ויתר קדושי ומקובלי צפת, או בתקופת הראשונים ובעלי התוספות, שאז כח הטומאה לא היה תקיף כהיום, וא''כ אם אז היו זוכים לגאולה, היאך היו זוכים לשער החמישים אחר שא''א לזכות לו אלא בהתמודדות השער הטומאה שכנגדו, והלא לא ידעוהו הם בדורות עברו מבלתי היום בימינו, והרי גם עליהם היתה חובה להאמין - במצבם הרוחני הנעלה של אז - שיתכן והגאולה תהא תיכף, ואם אכן הגאולה היתה בימיהם, הרי שהיה זה ללא צורך בהתמודדות עם שער החמישים של הטומאה?!

ו. בדורות קודמים הוטלה עליהם ההתמודדות בריבוי חלק ה''עשה טוב'', ובדורות האחרונים ההתמודדות היא בעיקר בחלק ה''סור מרע''

אלא, ידוע הוא שישנם ב' זמנים לגאולתן של ישראל, האחד הוא ''בעתה'' והשני ''אחישנה'', ובכן אם היינו זוכים לביאת הגואל בדורות קודמים טרם זמן ''בעתה'', הרי שהיה זה בזכות ההתאמצות היתרה בתורה ומצוות שהיה בכוחה להכניע את שער החמישים של הטומאה, דזה ברור דככל שיהא ברצונינו שיוקדם זמן ה''אחישנה'' - נדרש יותר התעצמות גדולה בתורה ומצוות, ומצד ה''עשה טוב'' בעוצמה רבה - היינו מכניעים את שער החמישים של הטומאה, אולם ככל שמתקרב זמן ה''בעתה'' ולא זכינו ל''אחישנה'', הוטל עלינו להיות עבודתנו בהכנעת שער החמישים של הטומאה בדרך ''סור מרע'', כי החמצנו במחדלנו לזכות לגאולה מכח ה''עשה טוב'' מחמת שלא הספיקו מעשינו הטובים להחיש את הגאולה, ונדרש מאתנו מעתה להתמודד בדרך ה''סור מרע'', וכדי שתהא גאולתנו לפחות לסיבת ה''סור מרע'', חייב שתהא התמודדות קשה עם הרע בהתאם לכך שתצדיק לנו את הזכיה בשער החמישים של הקדושה.

ז. בדורות הקודמים שתפקידם היה בהתמודדות בחלק ה''עשה טוב'', היו להם כלים מתאימים לכך

ולכך בדורות קודמים היו בעלי השגה וקדושה יתירה, ולבחינת ה''עשה טוב'' אצלם היה אפשרות וכשרון רב, והרע היה אצלם פחות בתוקף מאשר היום, והיה סיכוי שתבוא הגאולה בזמנם מכח התעצמותם בעשה טוב, ומכח זה להכניע ולבטל את שער החמישים של הטומאה, ובזה היינו חושׂכים מעצמנו את ההתמודדות החזיתית עם קצה הטומאה, וכיון שלא הספיקו במעשיהם הטובים אז להביא את הגואל, הוצרכה הגאולה להתעכב ולהתקרב ל''בעתה'', ול''בעתה'' נזכה גם בלי תורה ומצוות, כמובא באוה''ח, דכשיגיע זמן ה''בעתה'' נזכה לגאולה גם אם לא יהיו בנו מעשים כלל, ואם כן ככל שמתרחק בחינת ה''אחישנה'' מאתנו, ומתקרבים אנו לבחינת ה''בעתה'', הרי שמתמעטת ההשגה והקדושה, ומתחזק הרוע בעולם, כי אז התפקיד הוא להביא את הגאולה מכח ה''סור מרע'' ולא מתגבורת העשה טוב בדרגות של אז - אחר שהחמצנו הזדמנות זו.

ח. היום שעיקר ההתמודדות הוא בסור מרע, הרי שהעשה טוב שנצרך היום הלואי שיועיל לנו לסור מרע

וזה מה שהיה אומר הגאון הצדיק מקלויזנבורג, שאם פעם היה נדרש לישב אדם בבית ה' כל ימיו רק מי שרצה להיות ''ראש ישיבה'' או ''פוסק'', הרי שכהיום נדרש לישב בבית ה' בשביל לא להיות פושע ח''ו, דהיינו, מכיון שעיקר ההתמודדות היום הוא בחלק ה''סור מרע'', לכך גם ה''עשה טוב'' שעלינו להתחזק בו הוא לצורך השמירה מה''סור מרע'', שהרי לא שייך להישמר מ''סור מרע'' מבלי ה''עשה טוב'', אלא שבדורות הקודמים הוטל עליהם להתעצם ב''עשה טוב'', וה''עשה טוב'' יביאם להתרוממות ולנצח את הרע, אך היום אין בכוחינו להביא לנצחון הקדושה בכח ה''עשה טוב'' בלבד, אלא בהתעלמות ה''סור מרע'' במסירות נפש, כך שה''עשה טוב'' הוא לצורך הכח לנצח את הרע שהם המידות והתאוות שהינן בתוקף נורא, וא''כ חלק ה''עשה טוב'' המוכרח שנקיימו הלואי ויועיל לנו לסור מרע שהיא תכלית העבודה היום.

וכמובן שהדברים אמורים בדרך כלל, למעט יחידים המיוחדים והם הבני עליה המועטים.

ט. לכולם חלק בהתמודדות עם שער הנו''ן של הטומאה, אלא שיש שיצטרכו לירד ולהתמודד עד תחתיתו של שער זה, ויש בפחות מכך

ולכך ירידתם של ישראל ממדריגתם היא לצורך עלייתם, דדוקא בכך שירדו לדיוטא תחתונה בנסיונות קשים ומפרכים ויעלו משם - ישלימו לתקן את הנצרך לזכיית שער הנו''ן של הקדושה, ולפי זה ירידתם או נסיונותיהם למעמקי הטומאה היא בדיוק כפי הנצרך מהם לתקן חלק הסור מרע, ולכך, בדורות קודמים שעיקר המשימה היתה לתקן מכח ה''עשה טוב'' לא היה צורך לרדת או להתנסות במעמקי שאול, אולם עתה שנתרחקנו מזכות ה''אחישנה'' והמשימה היא לתקן בכח ה''סור מרע'', ככל שמתקרבים יותר ל''בעתה'' יורדים אנו שאולה ממש, כדי שבעלייתנו משם נתקן את עצמנו ממקום שיפלותנו הירוד, על מנת להגיע למקביל לו בקדושה, וכמו כן אלו שאינם יורדים בפועל, מכל מקום גם הם היום מתנסים ונוטלים את מנת חלקם בהתמודדות מהרע המשוטט בעולם וסובב הוא בכל פינה להשליך בכל מקום מאותה מדריגה שפילה של שער החמישים שבטומאה, והוא משום שחייב שיתפשט כח זה של טומאה כפי הקדושה המקבילה לה.

ולכך זה עתה מתחזק כח הרע, כי בהכנעתו תהא סיבת הגאולה, וכפי האור הגדול של הגאולה כך נדרש מאתנו לרדת לעומק הטומאה המקבילה לה להוציא בולעה מפיה.

וכן לגבי כל יחיד ויחיד יש לו את התפקיד שלו כחלק בהכנת העולם לתיקונו, ולכן כל יחיד כפי המדריגה הנתבעת ממנו באופן פרטי לתקן בקדושה, כך לעומתה נצרך הוא להתמודד בחלק הרע שכנגדה.

והדבר תלוי בכמה קילקל שבשביל כך נתבע ממנו לתקן, וכמו כן עד כמה יצטרך ליכנס בשער החמישים זה של הטומאה, יש הנצרך ליכנס לתחתיתו ממש ומשם להוציא בולעו מפיו בתשובה שלימה, ויש אשר לא יצטרך ליכנס כ''כ בעומקו להיות שלא קילקל כל-כך, הרי שבסך הכל שער החמישים שבטומאה זהו השער השולט היום, אלא עד כמה שולט הוא על כל אחד - זהו כבר משתנה לכל אחד כפי מעשיו.

וכאמור, היות ומילוי תפקידנו זה עתה בחלק ה''סור מרע'', ובזה נשלם חלק המוטל על כל איש פרטי להשלים, ולכן יש ונצרך להם לפי מעשיהם לירד בפועל ממש לתוך הטומאה למשל עד תחתית שער החמישים, כי במעשיהם קילקלו עד שם ותפקידם לעלות ממנה, ובזה מעלים את כח הקדושה המקביל לאותה טומאה. ויש שלפי מעשיהם לא מגיע עונשם לירד כי אם למשל עד אמצעיתו של שער זה - כי גם בשער זה עצמו ישנם הרבה מדריגות, ולכך גם אם ירצו לחטוא יותר ולירד יותר - ימנע מהם, כי אין הם צריכים לירד עמוק יותר ממה שירדו, כי עד שם קילקלו בבחירתם, ולמה שיוטל עליהם לירד יותר? אולם הצד השווה שכולנו מתמודדים בכח טומאה זה שלא היה מעולם - אם זה בפועל ממש, ואם זה בנסיונות המאיימים עלינו להפילנו.

י. מהות שער החמישים של הטומאה היא מינות ואפיקורסות

עוד ביארנו לקמן בפרשת ''כי תצא'' בדברי האוה''ח הק', דמהות שער החמישים של הטומאה היא מינות ואפיקורסות, והראיה הפשוטה לכך שהרי כל הבטחת האושר והשלימות המובטחת לנו באחרית הימים, היא שלימות הדעת, וכנאמר: ''ומלאה הארץ דעת את ה''', ו''לא ילמדו עוד איש את רעהו לדעת את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם'', ועוד הרבה פסוקים כיוצא בזה, וזו כל בקשתנו בימים הנוראים במטרת בקשת ''ותמלוך אתה הוא ה' לבדך'' - על מנת - ''וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו'' וכו'.

וכן מבואר ברמב''ם סוף הלכות מלכים, שכל מה שנתאוו החכמים לימות המשיח הוא כדי לדעת את ה', ואם כן נוכחנו לדעת שתכלית פסגת ההישג שיהא לעתיד שהוא שער החמישים של הקדושה הוא ה''לדעת את ה''', אם כן שער החמישים של הטומאה שהוא הופכו, מהותו של שער זה הוא להעלים את ידיעת ה' ולהתכחש לאמונה.

וכן מבואר ברמח''ל, שתכלית ההשגה לעתיד הוא שיתגלה סוד יחודו השלם שאין עוד מלבדו ממש. ראה שם שהארכנו עוד בראיות ברורות לכך, מדברי הקאמרנא, החפץ חיים, הגר''י לוינשטיין ועוד.

יא. אף שרואים אנו שעיקר הפיתוי הוא לעריות ותאוות, בעצם תכלית כח הרע בזה הוא להפיל במינות

ומה שיש להוסיף הארה בזה, דלכאורה רואים אנו דעיקר הרשע והטומאה מתמקד בחלק התאוות ובמיוחד בעריות ולא במינות, ואם פסגת הטומאה היא המינות, הרי שעל כך היה צורך שנראה את עיקר המלחמה כהיום, ולכאורה על אמונה ועיקריה אין מי שנלחם אתנו.

אולם בעצם אכן גם היום עיקר המלחמה היא על האמונה, ואף שכלפי חוץ לא נראה שמישהו לוחם עמנו על היותנו מאמינים לבוא ולסתור לנו, או לכפותנו לנטוש את אמונתנו, שהרי אדרבא, ישיבות ובתי כנסיות הולכים ונבנים מיום ליום כ''י, ואין פוצה פה ומצפצף. והנראה הוא לכאורה, שכל המלחמה של היצר וכל השקעתו הוא בעריות ובחמדות העולם, אולם האמת היא אינו כן, דבאמת עיקר היצר הוא להדיח מהאמונה, אלא דאי אפשר לבוא לעם ישראל באופן ישר לכפירה ומינות, וכמבואר בגמ' (סנהדרין סג): ''יודעין ישראל בע''ז שאין בה ממש ולא עבדוה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא'', [ומה שיש לדקדק במאמר זה, דמאחר שיודעין שאין בה ממש היאך מטפשין עצמן בעל כרחם? ראה בדברינו לעיל פרשת בראשית מאמר א'], הרי שהעריות הוא השוחד היעיל ביותר לעוור ולטמטם מוחו ולבו של האדם, גם מהאמונה הפשוטה ביותר, הא למדת שתכלית מטרת כח הרע בפיתוי לעריות הוא לא לעריות גרידא, אלא למינות ואפיקורסות וערעור י''ג עיקרי האמונה, דזהו שער החמישים של הטומאה, ופיתוי העריות - מלבד היותו רע כשלעצמו, אסונו הוא שהינו אמצעי להביא למינות, וכמו שיתבאר עוד להלן.

יב. העריות הוא שוחד המעוור עיני חכמים לאופן ע''ז השפל והמטומטם ביותר

ויש להתבונן ביותר, לאיזה אופן של ע''ז הגיעו עם ישראל ע''י חטא העריות - ע''ז של פעור, שהרי מה מהותה של ע''ז זו? אומרת הגמרא: ''אוכלין תרדין ומתריזין כנגדה''. ומעשה באחד שהתריז וקינח בחוטמה והיללוהו וקילסוהו על כך.

ויש להבין מהי הטיפת היגיון שבע''ז זו? מסביר הגאון הגר''ח שמולאביץ זצ''ל, האידיאל שבע''ז זו הוא לסלק מרות מכל וכל, לחיות חיי הפקר מוחלטים מבלי להתחשבן עם שום אדם בעולם, לעשות את המעשים הכי נבזים וגועליים לעין כל, מבלי שתהא שום מרות של מאן דהוא בעולם, ולהסיר מסווה הבושה כבהמה, ובזה לחיות בחופשיות המקסימלית ביותר שבדרך כלל מוגבלת אותה חופשיות מפני הבושה, והוא מין ע''ז שבחרו להם עובדיה להיות כופרים בכל מרות שבעולם.

והוא נורא! לאיזו מינות שפילה ונבזית הגיעו מעם ישראל, ומה הביאם לטמטום ואטימות כזו - העריות. הנה לנו לראות עד היכן כח שוחד העריות להביא את האדם לדיוטא התחתונה ביותר.

וזה לצערנו היום בעקבתא דמשיחא, חיים הרבה בינינו באותו רעיון של ''פעור'', והוא מה שרואים אנו הכיצד חיים אלו המרוחקים מתורה ומצוות ממש על אותו רעיון לחיות בהתעלמות התנכרות והתכחשות, ולהסיר מעליהם כל עול שבעולם, בימינו רואים אנו את פיסגת ושיא ''החוצפא יסגי'' שיכולה להיות, להחליט אינני מאמין בכלום גם לא בכח כוכבים ומזלות, ולא בשום כח עליון רוחני איזה שיהיה, אלא אני ואפסי עוד. וחיים מתוך הרגשה, אני היחיד שיכול לעזור לעצמי, ואם אין אני לי מי לי, שאין חוצפה גדולה ממנה, להתעלם מכל מרות ולחיות כחיית השדה ללא חשבון לכלום, זו הרי מינות שלא היתה כמותה בעולם, והמוביל אליה הוא העריות שבו משקיע השטן את מרבית כוחו ונשקו וכאמור, דמלבד שכוונתו להחטיא בעצם העוון שהוא אחד מהג' עבירות החמורות - מטרתו בזה להביא למינות השפילה והבזויה - פעור - הן מצד המעשי שבה, והן מצד העוורון שיש בטמטום וחוסר ההגיון שבה, לקום ולהצדיק את הדבר השגעוני ביותר ולעשותו ''אידיאל''?! שהרי היאך אפשר להתעלם מכוחו העליון והנעלם של הבורא, הלא בכוחו זה מאמינים גם אומות העולם - ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה', רם על כל גויים ה'.

יג. ע''ז של בעל פעור החלה בדרך הזימה שהביאה לטמטום הפעור

והדבר מבואר בפרשתנו: ''וישב העם בשיטים ויחל לזנות אל בנות מואב'', דקשה מהו לשון ויחל מלשון התחלה? והיינו משום שאכן היתה זו רק התחלה של מטרת הרע, כי לא נגמר סיפור החטאתם של בנות מואב את בני ישראל בזימה בלבד אלא בעבודה זרה, וכנאמר: ''ותקראן לעם לאכול וישתחוו לאלוהיהן ויצמד ישראל לבעל פעור'', זוהי תוצאת שוחד העריות, וכמבואר ברש''י שם היאך עשו הדבר.

והראיה לכך, שרואים בפסוקים שעיקר עונשם של ישראל היה בעבור העבודה זרה ולא עבור העריות, וכנאמר: ''ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל'', ''ויצמד'' - לשון צמד ובן זוג, הבן זוג של העריות הוא הע''ז, התוצאה הישירה הנצמדת מעוון העריות הוא הע''ז.

ועוד אחר כך נאמר: ''ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אחיו הנצמדים לבעל פעור'', דהיינו רק אלו שנצמדו מהעריות לפעור, אולם אלו שפרשו אחר העריות ולא נצמדו לפעור כתוצאה מהעריות, לא נהרגו, ולכן נקטה התורה לישנא ''דנצמדו'', דהיינו אלו שכתוצאה ישירה מהעריות נצמדו לפעור.

וזה מבואר ברש''י, שהמתים על עבודת פעור היו אלו שמתו על ידי דייני ישראל, שכל דיין הרג שנים בסקילה ותליה כדין עובד עבודה זרה, ואלו חוץ מהמתים במגיפה שמתו מטעם הזנות, וקצת מדוייק הדבר יותר, דלקמן בפרשת פינחס (כה, יח) נאמר: ''המוכה ביום המגיפה על דבר פעור'', ופירש רש''י שם: על דבר פעור - שהפקירו בנותיהם לזנות להטעות אחר פעור, משמע דאיירי שם רק באלו שזנו בלבד, ולא נכשלו במטרת ההפקרות של בנות מואב שהיא ע''ז, והוא לשון רש''י: שהפקירו בנותיהם לזנות להטעות אחר פעור, דהיינו לאלו שנכשלו באמצעי למטרה ולא במטרה עצמה - אלו מתו במגפה ולא בסקילה ותליה, כיון שלא הגיעו לעבודה זרה ממש, ואילו אלו שנצמדו לפעור נהרגו על ידי דייני ישראל בסקילה ותליה.

יד. מחטא פעור שהגורם לו הוא העריות, יש לנו לשאת ק''ו לזמנינו כמה מסוכן העריות להביא למינות

ומעתה נישא קל וחומר!

ומה עַם ישראל, עַם שעמדו רגליהם על הר סיני ושמעו דבר ה', ומחזה מתן תורה עדיין חרוט בין עיניהם, ענני כבוד חופפים עליהם, מן ובאר מתלווים עמם במדבר הנורא, עם שחווה ניסים מופלאים ביציאת מצרים, ועוד ועוד, ועל אף הכל הצליח כח שוחד העריות להביאם לכפירה ועבודה זרה, ולטשטש להם את כל המחזה הקדוש שהיה חקוק בעצמותם, אנו מרוחקי הדורות בזמן ובדעה, כמה ברור שיהא כח בעריות המשתולל כהיום בייתר שאת ובחציפות נוראה שלא היתה כמותה מעולם - לטשטש את האמונה הדלה שלנו - חלושי הדעה תשושי הבינה, היאך נעיז עם החושים הכהים שלנו והרגשות היבשים שלנו להיות אמיצים מול כח הרע - העריות - השוחד הגדול ביותר - להחשף לו מבלי פחד, הלא אנו בדור שפחדו מנסיונותיו עולא ורבי יוחנן באומרם: ייתי ולא אחמיניה (סנהדרין צ''ח ע''ב), ואילו אנו הולכים בשאננות, חושפים עצמנו מול הרחוב הפרוץ בבטחון של שווא שבודאי לא ניכשל.

טו. אנו בעיצומם של הימים שפחדו מהם התנאים הקדושים

עלינו לזכור שאנו בעוצמת התקופה המאויימת ביותר שניבאו עליה קדמונינו - ''עקבתא דמשיחא'', והם שהיו מרוחקים מתקופה זו פחדו מלחשוב עליה, ואנו שחיים בתוכה - שאננים?!

בתיקוני זוהר מובא: זקף ר''ש ידוי ובכה ואמר: ''ווי מאן דיזדמן בההוא זימנא'' - מסכן הוא זה שיזדמן באותה תקופה, זה אמר רשב''י כשראה ברוח קודשו את התקופה, ומסיים רשב''י: ''וזכאה איהו מאן דיזדמן בההוא זימנא במהימנותא'', כלומר מאידך, אשרי חלקו של זה שיזדמן באותו זמן - באמונה.

טז. אמונה וקדושה תלויים זה בזה

ובעצם, העריות והמינות קשר אחד הם, והקדושה והאמונה קשר אחד הם. העין היא סיבת העריות ובה תלויה שלימות הדעת, כמו שאומרים אנו בתפילה: ''והאר עינינו בתורתך'', אם כן תולים אנו בבקשתנו את הצלחת הדעת בתורה ואמונה בלשון ''הארת העינים''.

יז. לעתיד כל אחד יחזה בשכינה כפי עוצם התמודדותו בקושי הנסיונות שתקפו עליו

ואחר שלעתיד מובטחים אנו לשלימות הדעת, הרי שככל אשר יתעצם האדם לחזק את דעתו לדעת את ה' ולהאמין בו עתה בעידן אשר החושך יכסה ארץ - כן יזכה לעתיד שיאיר לו אור ה' במדריגה עליונה, וכל יחיד ויחיד הלוחם על אמונתו כהיום לחזקה ולהבריקה, הרי לוחם הוא במלחמה שמעולם לא היה כמותה, מלחמה בשער החמישים של הטומאה, שלא לחמו עליה אף לא התנאים והאמוראים וכל חכמי הדורות, ועיני כל הדורות נשואות אלינו ומצפות לנצחוננו במלחמה זו המכרעת לתיקון עולם במלכות שדי, ולכן סיים רשב''י: ואשריו של מי שיזדמן באותו זמן באמונה. והוא המבואר בדברי החפץ חיים בספרו ''מחנה ישראל'' שער אחרון פ''ג: ''שכל מדריגות הבני אדם לעתיד תהא כפי מדריגת אמונתם בגלות''.

ויסוד דבריו מהגמרא בסוטה מ''ח: אמר רבי אליעזר הגדול: מפני מה מתבזבז שולחנם של צדיקים לעתיד לבוא? מפני קטנות אמונה שהיתה בהם, כהא דאמר רבי אלעזר: מי שיש לו פת בסלו היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה. והטעם, היות ותכלית ה''לעתיד לבוא'' הוא שלימות הדעת בידיעתו יתברך שהיא שלימות האמונה - כל אחד יזכה כפי בחינת התעצמותו קודם הגאולה, וכל אחד כפי שישתלם בזה עתה בגלות - כן ישתלם שולחנו לעתיד לבוא.

יח. נסיונות העוני מהקשים שבנסיונות האמונה

והנה רואים אנו שהעניות מתרבה בכמות ובאיכות, כי בעניות נמצא נסיון האמונה בתוקף גדול, שהרי עניות מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו למצוא היתרים רבים להתפשר בהם, אדם בהול על ממונו, וזה לצורך המבחן הגדול באמונה שיהא בסוף הימים להכשירנו לשלימות הדעת שהוא שלימות האמונה, שאי אפשר שנזכה לו מבלי שנתמודד בפיתוי שכנגדו, ונסיונות העוני הלא הם מהקשים שבנסיונות האמונה, וכמו שאמרו במדרש (שמו''ר לא, יא): ''כל היסורים בכף מאזניים אחת ועניות בכף שניה מכרעת את כולם''. והעומד בהם - לגיבור נוצח יחשב לנצח, והוא בעצם אות ומופת להתקרבות זמן הקץ בבירור והצירוף הנורא שמתהדק ביותר היום על עוסקי התורה לצרפם בצירוף נוקב וחד יותר מהעבר, ומסננת הבירור בימינו הינה עם חורים קטנים יותר מאשר פעם, ובנפה זו של היום כבר לא עוברים כאלו שעברו פעם, להיות שהקץ ממש הגיע לקיצו, והזוכים לו יצטרכו להצטרף ולהיברר כסולת נקיה ממש.

וכמו כן איתא ב''תיקוני זוהר'': בסוף הימים יעשו ישראל תשובה, ובהיות שיש בהם הרבה מחוייבי כריתות ומיתות בית דין, ימיר להם הקב''ה עונש זה בעונש העוני, שהעני חשוב כמת. והוא סימן נוסף שיש לנו להתעורר שהננו לקראת התיקון השלם, מה שמחייב לפשפש ולבדוק כל אחד את עצמו איזה כלים הכין לעצמו, וידע שבהתאם לכך יזכה לאור העתיד.

---

פרשת פינחס א' - מאמר פב - כח היחיד להציל את הרבים

''פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל וכו' ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי'' (כה, יא)

א. המקנא לה' משיב חימה מכלל ישראל

יש להבין, אם מידת הדין מחייבת את החוטאים, הרי שיש לדונם ולהענישם, מה בכך שיש איזה צדיק שהוא מושלם לעצמו - שיהא בשל כך בכוחו מלהציל את החייבים, הלא כל אחד נידון לעצמו, הצדיק כצדקתו והרשע כרשעתו?

ועוד, מהו ''השיב את חמתי'', מילא אצל בשר ודם שייך לומר שכשהמלך כועס מאד על עמו ובא אחד משריו החשובים והאהובים ופייסו ועשה לו נחת רוח, הרי שבכך הרגיע את כעסו, ובכך נשקט כעסו, ואין כבר כח באותו כעס, תש כח הכעס מלנקום בבני עמו לפי שכבר נתקרר חומו ואין בו שיעור נקמה, אולם אצל הקב''ה - ''לא איש אל ויכזב'', יכול הוא לעשות כמה פעולות יחד, לתת דין על אומה זו ובאותו זמן להתחסד עם אומה אחרת. אם כן, מידת החסד תמשיך חסד לפינחס, ובד בבד מידת הדין תמשיך דין ונקמה ברשעים, ומה שייך גבי קודשא בריך הוא שמידה תכבה מידה? ובפרט שהלא ידוע ומפורסם שהמידות של הקב''ה אינם במהותו ח''ו, אלא המה הנהגותיו עם בריותיו, ואם כן מה מעכב שמידת החסד תפעל למי שצריך - בו בזמן שמידת הדין גם תפעל למי שמגיע לו, ומהו אם כן לשון ''השיב את חמתי''?

ב. המקנא לה' מוכיח על כדאיות התמדת מלכות שמים בעולם, ובזה משתיק את מידת הדין התובעת לכלות את העם בטענה שאין משמעות למלכות מעַם שכזה שאינו מציית למלכות שמים

אלא, אמת שמידותיו של הקב''ה אינם אלא הנהגות שמחוצה למהותו, אמנם פועלות המה כפי הנהגת התחתונים, וכאומרם ז''ל: צדיקים מהפכים מידת הדין למידת הרחמים, ורשעים מהפכים מידת הרחמים למידת הדין, ובפרט הנהגת ''מידה כנגד מידה'' היא הנהגת הצדק שבה מנהיג הקב''ה את עולמו, וכנאמר: ''לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו'' (ירמיהו לב, יט), וכהתפעלות יתרו מהנהגת הקב''ה במידה זו, וכנאמר: ''כי בדבר אשר זדו עליהם'' (שמות יח, יא), והיא שהביאתו להכיר באמת.

ומעתה נבאר מה כוחה של קנאות פינחס לפעול בהנהגת ''מידה כנגד מידה'', לבטל את החימה של מידת הדין ולעוצרה בעוצמת פורעניותה.

ונקדים דברי המדרש בספר ''מרכבה שלימה'' לרבי ישמעאל כהן גדול (דף ג' סוף ע''א):

''אמר רבי ישמעאל: סח לי ססגיא''ל המלאך - שר הפנים: ידידי, שב בחיקי ואגיד לך מה תהא על ישראל. וישבתי בחיקו, והיה בוכה והיו דמעות יורדות מעיניו ונופלות עלי, אמרתי לו: הדר זיוי, מפני מה אתה בוכה? אמר לי: ידידי, בוא ואכניסך ואראך מהגנוז לישראל - עם הקודש. תפסני בידו, והכניסני לחדרי חדרים ולגנזי גנזים ולאוצרות, ונטל את הפנקסין והראני אגודות כתובות צרות משונות זו מזו. אמרתי לו: הללו למי הן? אמר לי: לישראל. אמרתי לו: יכולין ישראל לעמוד בהן? אמר לי: בוא למחר ואודיעך צרות משונות מאלו. למחר הכניסני לבית גנזי גנזים ולחדרי חדרים, והראני צרות משונות מן הראשונות וקשות, אשר למוות למוות, ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי. אמרתי לו: הדר זיוי, כל כך חטאו ישראל? אמר לי: בכל יום מתחדשות גזירות קשות מאלו, וכיון שנכנסים ישראל לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין ''אמן יהא שמיה רבא'' - אין אנו מניחין אותן לצאת מחדרי חדרים''.

ויש להבין, מהו הכח הגדול כל כך של עניית ''אמן יהא שמיה רבא'' לעצור את כל הגזירות מעם ישראל?

אלא, ''אין מלך בלא עם'' - כלל מוסכם ופשוט, אין טעם למלכות, אין תוקף למלכות, ובכלל לא שייך לקרוא למלכות בשם מלכות כשאין עם.

והבאור ''בלא עם'', אינו דוקא שאין עם כלל, דאז פשיטא דלא שייך מלכות, אלא גם כשהעם מתמרד להנהגת המלך ואינו מציית למלכו, פשוט הוא שלמלכותו אין שם מלכות כלל, לפי שאין ראש המאחד את העם לגזירותיו ואיש הישר בעיניו יעשה, ממילא אין משמעות למלכות המלך אחר שהעם לא מציית לו. וכשרואה המלך שמלכותו איננה תכליתית, מחליט להעניש בגזירות את בני מדינתו להחזירם לציות משמעתו כדי להשיב את מלכותו על כנה. אולם כשעדיין מוצא נחת מאי אלו נאמנים הנכנעים למלכותו, ובאהבה וציפיה מחכים וממתינים למלכותו השלימה - משככים בכך כעסו להמתין ברחמנות עד שגם שאר עמו ישובו להכנע למלכותו. ואז, כיון שרואה הוא שסוף סוף מלכותו אינה לבטלה, ויש טעם למלכותו להקרא מלכות אחר שישנם עדיין עבדים הנאמנים לו, אינו מזדרז כל כך לאבד את המרדנים, ויש לו כח להאריך אף ולהמתין לסדר את המרד באופנים אחרים.

ג. ''אמן יהא שמיה רבא'' בקול רם מבטל גזירות, להיותו מוכיח על נאמנות העם לאלוקיו וצפייתם למלכותו במהרה

הנהגת מידת הדין תובעת להוציא גזירות קשות ורעות על עם ישראל, כיון שבמעשיהם הרעים מוחים המה את שם ''מלכות'' ממלכו של עולם, להיותם מתמרדים מלהכנע להבורא, ומה אם כן משמעות יש למלכות כשאין עם, ואם בין כה אין משמעות למלכות, לאיזה צורך יש בעם? וכשבאים עדיין רבים לבתי כנסיות וצועקים: ''יהא שמיה רבא מברך'', שמשמעות שבח זה הוא הכרזה על מלכות שמים שביום מן הימים תהא נגלית במלואה במחיית עמלק מן העולם, ואז יהא שמו שלם וכסאו שלם, וציפיה זו - בכוונה עמוקה - של חלק מעמו של הבורא המבטאים את נאמנותם בציפייתם למלכותו השלימה שתתגלה לעין כל, היא המשככת את מידת הדין, בטענה - מלכותו של הבורא תכליתית היא ואינה לבטלה, ואם כן אין סיבה להחריב את העולם, לפי שלעומת אלו המתמרדים מקבלת עול מלכות שמים, כנגדם יש שקמים המצפים לזמן בו יסכימו כולם - כל פעול וכל יצור - להמליך את ה' ולקבל מרותו, ואז כביכול חוזר בו הקב''ה, ומתרצה למלוך על עמו ונחלתו, ומאריך עמהם אף ואינו מזדרז לכלותם.

ד. פילוג בעם ישראל שהינו תוצאה של שנאת חינם, תובע כליון, להיות שבכך אין משמעות למלכות שמים

וכמו כן נבין עד כמה חמורה שנאת חינם, אנו עתה בשבועות של בין המצרים, מתאבלים על חורבן בית המקדש שחרב בעוון שנאת חינם, והסיבה שיש בכח שנאת חינם להחריב את הבית המקדש, מכיון שהלא בית המקדש הינו סמל למלכותו יתברך, שבו משכין הבורא את משכנו בתוך עמו למלוך עליהם, ולמלכות יש לה תוקף רק כשהעם מאוגד ובדעה אחת, אולם כשיש התמרדות ופילוג בעם, הרי שבכך נהרסת אחדות המלך, הכיצד כשהעם מפולג יבוא באחדות אחת בלב אחד להמליך את מלכם? שהרי כבודו של המלך הוא דוקא שמתאסף כל העם כאחד, ובדעה אחת, לאהבה את מלכם ולקבל מרותו, וכשהעם מפולג ואין בינם אחדות זו לבוא כאחד לשבח ולרומם את מלכם, וכל מפלגה עושה זאת בינה לבין עצמה עם ביקורת על המפלגה השניה, הרי בכך כבודו של המלך מפוזר בין עמו בקבוצות קטנות, במקום שיהא ברוב עם כאיש אחד בלב אחד, אם כן ''שנאת חינם'' הגורמת לפילוג העם גורמת מיעוט במלכות שמים, ולכן הסיר הקב''ה שכינתו מבית המקדש, ומאס מלשכון בין עם שעובד אותו עדרים עדרים ואינם מתאחדים לקיים ''ברוב עם הדרת מלך''.

ה. מעשה פינחס הוכיח על הישרדות נאמנה בעם ישראל עד כדי מסירות נפש, מה שמצדיק את משמעות מלכות שמים ובמילא את קיום האומה

ונחזור לענין שהתחלנו. עם ישראל החלו להתמרד מלציית למצוות ה', ''ויחל העם לזנות אל בנות מואב'', מלכות שמים מתפרקת - אין מלך בלא עם, ובכן החל הנגף להחריב את העולם, אם אין תכלית במלכות מה צורך יש בעם? קם פינחס, ובקנאו קנאת ה' השיב את תכלית המלכות, בהראותו יש עם, יש קנאים, יש נאמנים למלך עד כדי מסירות נפש, ואם כן יש טעם להמלכות להמשיך, ובכך השיב את החימה שבאה לעקור את העם לגמרי, וכנאמר: ''ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי'', משמע שהיה ברצון מידת הדין לכלות לגמרי את עם ישראל מחוסר תכלית המלכות לגמרי, ובמעשהו הוכיח למידת הדין בטענה ניצחת, יש עדיין נאמנים הראויים למלכות שמים ובשבילם כדאי להשאיר את העם, ולהאריך אף עמהם עד שישובו.

מעשה פינחס זה היה בגדר תשובה למה שעם ישראל חטא, שהמה חטאו בהתמרדות, ובא פינחס והעיד על עבדות נאמנה, ובתשובה זו כיפר על כל ישראל, שכיון שהואיל פינחס לסכן עצמו לה', והעיד בכך על עבדות נאמנה, עד כדי שמן הראוי למסור עליה נפש, וכדאית היא מלכות שמים עד כדי למות עליה, חוזרת בכך אותה מידת הדין מכעסה, בראותה שיש סיבה למלכות, אחר שישנו עם התואם לכתר המלכות עליו.

ו. כשישנו מחדל בעם ישראל התובע גזירת כליון, אין מספיק בכך שישנם עובדי ה' במצב הסטנדרט כדי לבטלו, אלא דוקא מעשה מסירות נפש - היוצא מגדר הרגיל

אלא שעדיין יש להבין, מדוע מידת הדין לא שככה אלא במעשה מסירותו של פינחס, והלא עדיין היו רבים בישראל שלא נכשלו בחטא זנות מואב, היכן זכותם של משה רבנו והזקנים וכל יתר הצדיקים שבעם ישראל, ומדוע לא היה בזכותם להגן על עם ישראל עד שהוצרך למעשה קנאותו של פינחס דוקא?

והתשובה, כאשר ישנו חילול הקדושה בעם ישראל ובפרט כשהוא באופן שיש בו חילול ה' גדול בפומבי כמעשה זימרי - לעיני העדה, הרי שאז ישנה סטיה גדולה מהסטנדרט לכיוון השלילי, ולכך כמו כן דרושה הפגנת קדושה שיש בה קידוש ה' גדול מעבר לסטנדרט, כדי שיהא בכוחה לכפר ולהחזיר את קידוש ה' לעומת מה שנתחלל, ובפרט כשכבר העונש והגזירה על החילול בתוקף עיצומו, מעשים סטנדרטיים אינם מספיקים לבטל את הגזירה, ובפרט כשהיא בתוקפה כמגיפה שהיתה בעם ישראל, שבאה מסיבת החילול ה' הגדול בעוון ע''ז וג''ע, לפי שבמעשים הסטנדרטיים יש בהם הרגל, שכן הורגלו כבר בתורה ומצוות, ואין כאן מעשה של מסירות נפש, אזי יש בכוחם לשמור ולהגן על עם ישראל כשהינו במצבו הקיים, אולם כשנעשה חילול ה' גדול בישראל ובשביל כך נגזרה עליהם גזירה, נצרך כדי לבטלה מעשה שיוצא מטבע ההרגל, רק מעשה חריג וקיצוני הוא זה שיש בכוחו להשיב חרון אף, כי מעתה נדרש מעשה המוכיח בפירסום את אמינותו של עם ישראל לאלוקיו.

וכמו כן נצרכת הקנאות באופן קיצוני דוקא, כדי לעורר ולהשיב את עם ישראל לדרך הישרה, ולכך נצרך מעשה חריג דוקא ולא מספיק מעשים המורגלים, שהרי עובדה, עם ישראל היה אז עם משה רבנו והזקנים, ובכל זאת העזו לקום ולחטוא בבנות מואב, הרי שלא הספיקה להם מרותם של משה והזקנים להטיל עליהם אימת שמים ולהחריד אותם בזעזוע ממעשה נורא כזה. ואילו כאשר בא פינחס, וקינא לה' במסירות נפש, החדיר עמוק בליבותם כמה חמור מעשה שכזה לזנות את בת אל נכר, עד כדי שראוי החוטא לעונש נורא זה להידקר בחרב, ובכך הוכיח להם חומר עוון זה, עד כדי שנפלה עליהם אימתה ופחד מיראת העונש, והרהור תשובה או לפחות הזעזוע שעלה בליבם ממעשה קנאות זה הוא שהשיב את החרון אף, ובזה עשה שלום בין הפילוג שהיה בעם בהסירו את המורדים והפושעים, ובעל כרחם של החוטאים השיבם לאמת, ובכך ישובו כולם לדעה אחת להתנזר מתועבת ה'.

ואפשר עוד להסביר לשלימות הענין בתועלת הקנאות של פינחס להשיב מחרון-אף, לטעם נוסף: במעשה חריג של קנאות לכבוד ה' מעל הטבע - במסירות נפש דוקא, בכך מהממים ומרעישים את זכויותיהם של ישראל, ומפילים את כל כח מידת הדין, שאינו נמנע מלקטרג אף על הזכאים שיש בישראל, שהרי כל ישראל עריבים זה לזה, וכשישראל חוטאים ישנה אשמה אף על הזכאים שבהם שלא פעלו מספיק לכך שלא יקרו בישראל חטאים שכאלה, ורק בהראות מעשה חריג של תוכחה כראוי כמעשה כזה של מסירות נפש, נשתק ונידם תוקף מידת הדין מלקטרג על ישראל, לפי שהתוכחה והקנאות נדרשת להיות בהתאם לגודל החטא.

הרי לנו מכאן לימוד נורא, כשעם ישראל חוטא לאלוקיו, נוצר קטרוג חלילה להאבידם ולהשמידם, הגם היות בהם גדולים וצדיקים, עם כל זה מידת הדין - שבטבעה למצות הדין ברשעים - רואה שיש מקום לתבוע ולהעניש, ועוד מוכח מכאן שלא מספיק במצב שכזה המצב הסטנדרטי של עובדי ה' לבטל את הגזירה, מידת הדין עדיין יוצאת מוצדקת במשפטה להאביד ולהשמיד. מה העצה היחידה שנותרה - לקום בקנאות לה' ולגדור פירצה במסירות נפש למעלה מהטבע - הפגנה של קידוש ה' לעומת הפגנה של חילול ה', ובכך לזעזע את ליבות עם ישראל להחרד לדבר ה' - מה שלא היה קודם על אף מציאות החסידים והצדיקים שבתוכם, כי המצב שקודם הקנאות עדיין נחשב למצב הטבעי, ואינו מספיק לעקור את מידת הדין אלא רק כשבא מצב לא טבעי - חריג, ואז בכח עוצמת קידוש ה' המופגנת במסירות נפש מתגברים על מידת הדין, היות שבכך לכל הפחות נוצר מצב של זעזוע בעם, שיש בו כדי להשיבם לדעה אחת שווה עם שומרי התורה.

ז. זכות קיומינו עתה הינו בזכות השרידים שבידיהם מעין מעשה פינחס - קנאות

וכאן נבוא לתירוץ נפלא על קיום עם ישראל ושרידתו. הרי בחטא בנות מואב נגזרה גזירת כליה לולי פינחס שעמד בפרץ נתבונן, וכי הכי עתה אין בינינו חטא בנות מואב? הלא ההתבוללות נוראה הן בארץ וביותר בחו''ל, חטא בנות מואב שהיה בזמן עם ישראל במדבר הינו קטן ביחס לחטא בת אל נכר המצוי ביננו היום, והיאך על אף זאת אנו נשרדים, וכי מי הוא ה''פינחס'' היום שמשיב את חרון אף ה', וכי התורה נשתנתה, וכי מידת הדין החליטה על פשרנות חלילה, והלא ''כל האומר הקב''ה וותרן וכו''', ובפרט שאנו עתה בתקופת חבלי משיח. ואיתא במדרש בשוחר טוב (מזמור טז):

אמר רבי לוי בשם רבי אידי, שלושה חלקים נחלקו היסורים: אחד, נטלו אבות העולם וכל הדורות, ואחד דורו של שמד [פירוש: כל הדורות של גזירות ושמדות קרוי במדרש - דור של שמד, כידוע לבקיאים במדרש], ואחד נטל דורו של משיח.

אם כן, דורו של משיח בלבד - דור אחד - יצטרך לעבור ולספוג כמות ואיכות יסורים שבעבר התפרשׂו על פני דורות רבים, ואילו דור זה בלבד יעבור את אותם גלים, אם כן מהו הכח היום שמזכה אותנו להישרד בתקופה קשה עם עוונות שכאלו, ה''י.

אלא על כרחך לומר, שישנם קנאים המונעים ועוצרים את חמת מידת הדין ומשככים אותה, ומי הם קנאים אלו?

קנאות היא לאו דוקא בהריגה בחרב את החוטאים, כח וזכות הקנאה היא בכך שקם אדם לכבוד ה', ואינו מתחשבן עם שום חשבון לא של יחיד ולא של ציבור, קם בתמימות לכבוד ה' ומפגין את נאמנותו למלכו ואף שיעבור עליו מה שיעבור, וזהו מעשה פינחס. וכיוצא בו, אדם שקם בעוז רוח לשוב בתשובה שלימה לעשות רצון ה', על אף שבכך נתקל בלגלוגים ובלעג השאננים, מריבות, בעיות שלום בית, פיטורים מהעבודה, יחס עויין במשפחה בחברה ועוד ועוד, ומחליט, מדלג אני על פני כל הרים אלו לעשות רצון אבי שבשמים, זוהי קנאות לשם השם המזעזעת את המרוחקים כשם שזיעזע פינחס בקנאותו את החוטאים, זוהי קנאות המשככת את מידת הדין וסותמת את פיה בטענה ''יש עם'', יש סיבה למלך לקבוע את מלכותו ולא לפרקה, אחר שעדיין יש לו עם נאמן ומסור, וכאמור יש כאן הפגנת קדושה המסלקת את מידת הדין מהפגנת החילול.

ח. ביאור ''יחיד העושה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו'' (יומא פו:)

ועל פי זה יובנו דברי הגמרא ביומא פ''ו: יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו. ועל אימרה זו יתמה כל מתמיה, הכיצד הוא שבעבור יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו? אלא אין הכוונה הבטחה למחילת עוונות החוטאים והפושעים שבדור, אלא הביאור הוא, אם נגזרה גזירה להשמיד להרוג ולאבד, ומידת הדין עומדת לבצע זממה, אזי בקנאות תשובתו של יחיד למחול לעצמו ולעמו מאותה גזירה של כיליון, ולהמתין עוד לתשובתן של ישראל ולא להכריתם. ומוחלין לו ולכל העולם, הכוונה מוחלין מלהביא עליהם את הנגזר עליהם, וכמו שמצינו שאמר ה' למשה: ''סלחתי כדבריך'', והסליחה היתה בהארכת אף שלא להשמיד את ישראל, ולא הכוונה לסליחה של ויתור, שהרי נענשו אחר כך על מעשה העגל, והוא בכך שמידת הדין נשתקת בטענה - יש עם הנכנע ומקנא לאלוקיו, ואם יש עם - יש סיבה להאריך אף עם כל העולם ולא להשמידו, כי הנה יש למלכות שמים עדיין תוקף שמן הראוי שתתקיים בכך המלכות לפחות על אלו הנאמנים, וכביכול יש כיסוי לחילול ה' הנורא שנעשה מהחוטאים מכח הקידוש ה' שנעשה על ידי אלו המוסרים נפשם לה'.

כמה, אם כן, מעלת כל עובד ה' היום עם הנסיונות התקיפים והתכופים הסובבים אותנו, עובד ה' המחליט להתמרד נגד כל כוחות הטומאה ולשוב לאביו שבשמים, ועושה עצמו כעיוור וכחרש וכאילם מכל המפריעים שעומדים בדרכו, ובקנאות רץ לתורה ולמצוותיה, ודוקר בחרב עזותו דקדושה את כל המשטינים שעומדים עליו לשטנו מימינו ומשמאלו, הרי בכך שמתמרד נגדם אין דקירת חרב גדולה מזו, ובזה לא רק שמתקן את עצמו אלא מגן על כל העולם כולו כפינחס, שימחל להם ה' וישוב מחרון אפו אשר חשב להשחיתם ולכלותם.

וזהו סוד קיומנו בכל הדורות, ובפרט עתה בחבלי משיח, על אף שלפי מידת הדין לא היה ראוי להשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, אולם הרי כל יום קמים לו להקב''ה מתוך העדה פינחס פלוני או פינחס אלמוני, העושים מעשה פינחס בן אלעזר לקנא קנאת ה', שהרי אין פחות מסירות נפש היום לקום באומץ נפשי ולנהוג נגד הזרם בהשקפות, בצניעות, בשמירת העינים - מה שנחשב אצל הרבה לחוכא ואיטלולא, ובבחינה מסויימת יש בזה קושי יותר ממעשה פינחס, שהרי במעשה שעשה, הרבה הצדיקוהו על כך, שהרי היו הרבה בישראל צדיקים ובפרט שהם מראשי ישראל - משה רבנו והזקנים שהם היו השליטים והמנהיגים בעם, שבהחלט הזדהו עם מעשהו זה, והיה לו גיבוי למעשהו ממנהיגי ישראל, מה שאין כן היום שהגיבוי הוא למחללי התורה, והקיצוניות היום נחשבת לפנאטיות המאוסה גם אצל רבים משומרי התורה רח''ל, הרי היום יש משנה משמעות למסירות נפש ובפרט שהדבר נעשה יום יום אצל רבים עובדי ה', ובפרט בעלי תשובה שבכך משתקים את מידת הדין מחרונה, בפייסם אותה, הנה יש עם, ישנם כאלה מסורים ונאמנים למלכם. ובכך מרעישים ומהממים את כל כוחות הדין, כי כן משפט כל מעשה חריג שיוצא מגדר הרגיל, להרעיש ולהפעיל שינוי משמעותי הן לטובת הפועל עצמו והן לטובת הסובבים אותו, ובפרט כשמתפעלים ומתעוררים אחרים ממעשהו, לפחות להזדעזע בראותם מסירות נפשו, שלפחות קידוש ה' יש פה לראות היאך אדם מוקף בנסיונות ובטרדות ועם כל זה מדלג על הכל לקיום תורה ומצוות, בוודאי שיועיל מצב זה להאריך אף עם הרבים ולהמתין לתשובתם.

ט. ככל שהמעשה חריג ביותר או פומבי כן השפעתו הן לרע והן לטוב

וברור הדבר, שככל שהמעשה החריג הוא פומבי יותר - הרי שהוא מרשים ומפעיל יותר, הן בשלילי כמעשה זימרי בן סלוא שהיה בכח מעשהו המתועב הפומבי והחריג להמיט שואה על כלל ישראל, והן במעשה הפומבי והחריג החיובי של פינחס להציל את כלל ישראל, וכמו כן גם כאשר מעשה חריג נעשה ביחיד ואף שלא בפומבי, לפחות פועל הוא להציל את אותו יחיד, ולא מעט כוחו מלזכות את עושהו בישועה למעלה מהטבע, וכמו שיבואר עוד להלן.

י. הנהגת מידה כנגד מידה בעובדי ה' העומדים בעבודת ה', היא כפי מסירות נפשם אם בדרך טבעית או בדרך שמעל הטבע

וביאור הדברים על פי הרב ''באר מים חיים'', שמגלה לנו יסוד נפלא בהנהגת הקב''ה עם האדם. שהרי ישנה הנהגת חסד טבעית הפועלת אצל בני האדם בדרך העולם, וישנה הנהגת חסד מעל הטבע המכונה - נס, ואימתי זוכה אדם להנהגת חסד זו - מעל הטבע, ואימתי אינו זוכה לה? זה תלוי במעשיו של האדם עצמו. כשהאדם עושה רצון ה' רק בנסיבות טבעיות בלבד, כגון, כשהוא ישן די צורכו ואוכל די שובעו, ורק לאחר שרחץ וסך רק אז הולך הוא לעסוק בתורה, וכן רק אז קם הוא לתפילה בזמנה, ואילו כשלא ישן מספיק - מתאחר מלקום, וכן למשל כשיש בידו ממון מיותר מוציא ממנו לצדקה וגמ''ח או להידור מצוה כתפילין וציצית מהודרים, וכשלא, אינו מתאמץ להדחק בשביל הוצאות מצוות, וכן רק כשהוא רענן רגוע ושליו מכבד הוא את הבריות ומאיר להם פנים, וכשהוא לחוץ וכעוס יחסו לבריות גרוע וכדומה, אם כן, עובד הוא את ה' רק במהלכים טבעיים בלבד. ולעומתו ישנו אדם שעובד ה' מלמעלה מהסיבות הטבעיות, לעולם לא מוותר על ההשכמה ואף שלא ישן מספיק, לעולם לא מוותר על עסק תורה ואף שעדיין לא ישן ועדיין לא אכל, לעולם לא מוותר על נתינת צדקה ועל הידור מצוה, ועל אף שאין בידו כסף מספיק, דוחק עצמו - לוו עלי ואני פורע (ורק באופן שיודע שיוכל להחזיר), יחסו לבריות לעולם בסבר פנים יפות בכל מצב ובכל עת, אזי, הראשון - הנהגת מידת החסד עמו בדרך טבע - מידה כנגד מידה, וכשנופל הוא חס ושלום באיזה קטרוג וצרה וצריך הוא לישועה, אם אפשרית הצלתו בדרך טבעית כגון בניתוח, רפואות וכדומה, יצילוהו מן השמים, ואילו אם אין אפשרות טבעית להצלתו ודרוש לכך נס - מעל הטבע - אין לו זכות לזה, שכן עבודתו את קונו הינה בדרך טבע בלבד. ולעומתו העובד ה' מעל הטבע, יזכה להיוושע גם כשנמנע מדרכי הטבע להצילו, יושיעוהו בדרכי נס למעלה מהטבע.

יא. פינחס שעשה מעשה הנוגד את הטבע ומסר נפשו, כמו כן ביטל גזירה בדרך שאינה טבעית

וזהו נלמד גם מפרשתנו, ''פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל'', ואומר ה''אור החיים'' הקדוש, שנעשתה כאן פעולה מופלאת, שהרי יש מצב של קודם גזר דין, זהו מצב אחד. וישנו מצב שני של אחר גזר דין קודם ביצוע הדין, שאותו יותר קשה לבטל מאשר קודם גזר דין. אולם יש מצב שלישי הרבה יותר קשה, והוא, לאחר שכבר מתחיל להתבצע הגזר דין בפועל ממש - לקום ולדחותו ולסלקו, זהו נס גמור ומופלא, וזאת הצליח לפעול פינחס מידה כנגד מידה, כשם שהוא קינא לה' לגמרי שלא בדרך הטבע, אלא הכניס עצמו לסכנה עצומה, כמובא בגמ' סנהדרין (פ''ב ע''ב), שהסתכן בנפשו בעשותו זאת ולא חשש משבט שמעון שיהרגוהו, ולכן זכה בכך לדחות ולסלק את מידת הדין אף שהיתה באמצע ביצועה בפועל ממש - השיבה לאחור מעל בני ישראל, שאין לך שינוי וביטול טבע גדול מזה.

יב. הנוטלים שכר כפינחס

הבה ונתבונן, היום בימינו כשחטא בנות מואב, ועוד רבים הם העוונות בדומה לזה רח''ל, מצויים בעמנו, המחזיק בצדקותו להיות נאמן במסירות נפש לה' לעמוד בכל הנסיונות בתוקף ועוז בקדושה, הרי הוא בחינת פינחס בשעתו לבטל גזירות רעות וקשות מעצמו ומכלל ישראל, ושכרו לאין קץ, שכל העולם ניזון בזכותו.

יג. יסוד הקנאות - אהבה מקלקלת את השורה

וכיון שדברנו על קנאות, נבוא לבאר מה הן התנאים לקנאות הרצויה?

בכל צבא ישנם חיילים שאינם מסתפקים בעשיית החיוב המוטל עליהם ודיו. חיילים הבאים לצבא מאהבת מלכם התקועה עמוק בליבם, מצפים המה לארוע שבו יצטרכו להראות מסירות נפש למלכם האהוב והנערץ עליהם, כדי להוכיח לו את ליבם הטהור והמסור אליו, ולא ישקטו ולא ינוחו במהלך החיים הסטנדרטי, אלא מקווים ומצפים הם להזדמנות בה יצטרכו לעשות מעשה חריג לכבוד מלכם לענגו ולעשות לו נחת רוח.

ומאין נובעת נכונות וטהרת לב כזו? מהתבוננות בגודל עוצמת המלך, יכולתו, גבורתו, יופיו, חינו, עושרו, וככל שיתבוננו יותר במעלות המלך, יותר תיחרט ותיקבע אהבת המלך בליבם של עבדיו. וכשרואים המה, כאלה המורדים במלכם האהוב ואינם חשים לכבוד מלכם, ובראותם את צער מלכם האהוב עליהם, אינם יכולים לסבול זאת בליבם, ותיכף מקנאים לכבודו של מלכם להשקיט כעסו ולתת מרגוע לנפשו ונחת רוח לפניו, ונוקטים במעשי מסירות חריגים ומסוכנים - אהבה מקלקלת את השורה, קנאה טהורה מתוך אהבת המלך ללא שום שיתוף רצון עצמי אחר, זוהי קנאות לשמה שיש בכוחה לעצור את הנגף גם כשהוא בעוצמתו.

יד. מידת הקנאות לה' אינה מידה שנקנית בנקל, הרבה פניות יכולות להתגנב מתחתיה

במידת הקנאות מצינו כמה סיבות המטעות הדוחפות לכך:

א. מסיבה שפלוני אינו דוגל בשיטה שלי ראוי הוא לעונש.

ב. בכך שאאבד אוייבי ה', יתעלה שמי ויתקלס כבודי בעיני ה'.

ג. יוגדל שכרי בעולם הזה ובעולם הבא.

ד. אינו יכול לראות מעשי רשע ושחיתות, וזאת מחוסר הנוחיות שהוא שרוי בה - ומאהבתו את עצמו - אין הוא יכול לראות את הנעשה, לפי שזה נגד מנהגו ואורח חייו, ולכך קם ומאבד את עושי רשע.

ה. מתוך שנאה לרשע, דהיינו שכתוצאה ממעשה הרשע של הרשע נכנסה בלבו שנאה לרשע, וזו נגיעה, שהרי אסור לשנוא את הרשעים אלא את רשעותם בלבד.

כל סיבות אלו אינם נקיות ומטוהרות במעשה הקנאות, שהרי משותף בהם רצון עצמי.

התנאי לקנאות אמיתית, היא אך ורק זו הנובעת מאהבת ה' עמוקה בתוך הלב, ולכבוד קונו בלבד קם הוא בלב חם ומקנא, המקנא לא בשביל שמחומם הוא על כבוד שמים שמחולל כתוצאה מהמורדים בה', אלא על היות שאינם דוגלים בשיטה שלו, או על מנת שיתעלה שמו וקיומו על חשבון חורבנם של אחרים, אין קנאותו למען האמת אלא לכבוד עצמו.

וכמו כן, כאמור, המקנא משום שמצפה הוא לגמול בעולם הזה ובעולם הבא, או כדי לחיות בחיי נחת והרווחה, ולהיות שאינו יכול לסבול נוהג אחר ממנהגו וגורם לו הדבר צער לעצמו, קם ומקנא, כל אלו סיבות שאינם טהורות. ואל נחשוב שמידה זו קלה היא, הרבה פניות יכולות להתגנב מתחתיה להיות מקנא באופן שלא תתערב בלבו שום שנאה לחוטא, אלא מתוך לב מלא אהבת ישראל, ולעשות מעשהו רק מתוך קנאת ה', זהו מעשה יחידים דוקא.

והתגנבות פניות אלו בקנאות הינם כמו כן בחינוך הבנים, כשבן סוטה מדרך ה', והאב או האם נוקטים נגדו בקנאות, הרבה פעמים הסיבה היא כדי לשמור על כבודם וכבוד המשפחה שלא יצא להם שם לא טוב, או שמתביישים בבנם זה המחלל כבודם בכל יום במעשיו המכוערים. באופן שכזה, סיכוי הצלחת ההורים ליישר דרך בניהם נמוכה, הקנאות צריכה להיות טהורה לכבוד ה', ואז יש סיכוי יותר שיצליחו בקנאותם, ומי יודע אם לא בגלל הפניות שיש להם בקנאותם ואפילו בתפילתם לה' שישוב לדרך הטובה, מי יודע אם לא מחמת זה שכאבם הוא בעיקר על כבודם ולא על כבוד שמים, אולי בשל כך לא מועילה כל כך תפילתם וקנאותם.

הקנאות האמיתית והטהורה בהיותו מקנא מאהבת ה' טהורה, וזאת רק יודע תעלומות יודע ויכול להעיד על המקנא, והוא אומרו: ''בקנאו את קנאתי'', מעיד יודע תעלומות על פינחס שקינא את קנאת ה', ובא להוציא לפועל את מה שהיה צריך כביכול הקב''ה לפעול ברשעים, ואם כן כמו דאם הקב''ה פועל במידת הדין ברשעים בוודאי - אין שייך פניות בפורענות זו, כן מעיד הכתוב על פינחס שקם הוא ועשהו בכוונה כנה ללא פניות כפי האפשרי במידה האנושית, אלא לכבוד שמים ולעשות לו נחת רוח, ללא שום תערובת רצון עצמי שלו, ללא מטרת שכר בעולם הזה, ואפילו ללא מטרת שכר בעולם הבא, וזו ההדגשה ''בקנאו את קנאתי'', דקשה מהו ''את קנאתי'', אלא הכוונה שקינא לה' בנקיות כמו אילו היה הקב''ה מקנא, שהוא בוודאי לכבודו יתברך, כן מעיד הכתוב על פינחס שקינא כמו כן - כאמור כפי שיא יכולת האנושית לכבוד שמים בלבד. וכמובן ביחס ליכולת אנוש לצמצם מעשיו לכבוד ה' בלבד, כן הצליח פינחס.

טו. צדיק אמיתי הוא זה שעושה ומדבר דברו באמיתות

ועל פי זה אפשר אולי להסביר דברי הגמרא (נדה טז ע''ב): אמר רבי שמעון בר יוחאי, שלושה הקב''ה שונאן ואני איני אוהבן. דקשה, אם הקב''ה שונאן, יש לו לרבי שמעון בר יוחאי גם לשנאותן, ולמה אמר שהינו בגדר ''אינו אוהבן'' בלבד? אלא רבי שמעון בר יוחאי להיותו איש אמת, והאמת נר לרגלו, נתכווין לומר שבודאי מן הראוי גם לי לשנאותן אחר שהקב''ה שונאן, אולם, אומר רשב''י, חושש אני מאד לשנאותן מחמת שירא אני שמא תתערב לי מחשבת עצמי, לכך איני שונאן, אולם לפחות הנני במדריגת ''שאיני אוהבן'', ומה שאיני אוהבן זהו באמת מתוך אהבת ה' לגמרי, ללא שום תערובת רצון עצמי. כי להגיע למדרגה כזו לשנאות את הרשעים לגמרי מתוך קנאות לה' ללא שום תערובת רצון עצמי, זוהי מידה שאף הצדיקים חשדו בעצמם שמא תתערב להם מחשבת עצמם.

ובדרך אחרת גם ניתן להסביר דברי רבי שמעון בר יוחאי, והוא שצריך ליזהר המקנא קנאת ה' שתהא קנאותו טהורה מתערובת שנאה לזולת, ומחוייב הוא להשאר בלב מלא באהבת ישראל, ורק לעשות מעשהו מקנאת ה', וזהו שאומר רבי שמעון בר יוחאי: ג' דברים הקב''ה שונאן - לפי שהוא יש לו רשות לשנאותם לפי שחוטאים המה כנגדו, ואילו אני, מאין לי רשות לשנאותם? ואם אני שונאם, בהכרח שיש איזו נגיעה עצמית שלי לשנאות ולמאוס את העושה מעשים מכוערים שכאלו מחמת המיאוס של מעשיו, כי אין בגדר אנוש להגיע למדריגה זו ללא תערובת, ועל כך אין לי רשות, דמילא ''משנאיך ה''' אותם ראוי לשנאות, והמה מחטיאי הרבים המשניאים את שם ה' על בני אדם, בשכאלו יתכן שימלט האדם מפניה אישית, כי לגודל מעשיהם הרעים ניתן לייחד את השנאה ללא פניה, או לפחות אחוזים גדולים משנאה על כך יתכנו ללא פניה, אולם על מעשים כאלו המובאים שם בגמ', גם אם הם שנואי ה', מגלה לנו רשב''י שלנו לא התיר הקב''ה לשנאותם - כי בהכרח לא נוכל להמלט מהפניה, ולכך הנהגתנו צריכה להיות כלפיהם בגדר ''אין אוהבין'' בלבד.

טז. המקנא האמיתי רחוק משנאה, והראיה מפינחס שקינא לה' הגם שסיכן בכך את חייו למען הצלת כלל ישראל, ואין לך אהבת ישראל גדולה מזו

והראיה לכך היא מדרגת משה רבנו רעיא מהימנא, בכל משך מנהיגותו את עם ישראל 40 שנה, עם כל מעידותיהם של עם ישראל במדבר בחטאים שונים, ואף בחטא הנורא של העגל, הנציחה התורה את לבו הטהור במאמר: ''מחני נא מספרך אשר כתבת'', אמר לו משה לקב''ה: אם אין אתה מוחל להם, ימחק שמי גם מחיי עולם הבא, ולא די שהיה רחוק משנאת הרשעים אלא אף מסר נפשו עליהם, הרי שהמקנא צריך להיות לבו טהור עד כדי מסירות נפש למען כלל ישראל, שהרי אף פינחס סיכן עצמו למות בקנאותו, אם כן הרי מוכח שקנאותו היתה קנאות אמיתית עד כדי למות, והעיקר לבער הרע מישראל, כמובא בחז''ל שרצו להורגו, וזו היתה אמיתות כוונתו, ולכך נשתבח בקנאות זו בתורתנו הק' לשבח לדורי דורות.

---

פרשת פינחס ב' - מאמר פג - הסיבות לצער חורבן הבית

א. העדר אמונה ויראת שמים בעקבות חורבן בית המקדש

שבועות אלו המה ימי בין המצרים, ויש ליתן את הדעת ואת הלב מה בעצם איבדנו בחורבן בית המקדש. אם תאמר שאין לנו קרבנות, הרי יש לנו תורה שעולה על כל הקרבנות, כמו שדרשו חז''ל (מנחות ק''י ע''א) על פסוק (ויקרא ז, לז): ''זאת התורה לעולה ולחטאת'', כיון שעוסק אדם בדברי תורה אין צריך הוא לא לעולה ולא לחטאת, וכמו שאמרו חז''ל (שבת ל' ע''א): שאמר הקב''ה לדוד: ''כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי'' - טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה מאלף פרים שיקריב שלמה בנך על גבי המזבח. אם כן יש לנו להתבונן, מה החסרון הגדול שחסרנו בחורבן הבית?

ובהמשך הדברים תתיישב השאלה המפורסמת, מדוע קינא לה' פינחס דוקא ולא משה ואהרון שהיו גדולים ממנו.

התשובה לכך בפשטות היא, דמיום שחרב הבית קשתה עלינו עבודת ה' בייתר שאת, שהרי עשרה ניסים נעשו לאבותינו בזמן שבית המקדש היה קיים, ואם כן יהודי בזמן הבית כשהיה מרגיש רפיון בעבודת ה' לא היה צריך הרבה לעשות כדי לצאת מחשכותו, פשוט היה אומר שלום לבני ביתו, בעוד כמה ימים אני חוזר הביתה, היה הולך לבית המקדש, ורואה שם הכיצד מעולם לא כיבו שום גשמים ושלגים שבעולם את המערכה הקטנה של עצים שבמזבח החיצון, שהיתה אש זו רבוצה ע''ג המזבח בדמות אריה, (ויקרא רבה ט, כד), והיתה אש זו ברה כחמה ואוכלת לחים כיבשים, ואינה מעלה עשן (יומא כא), וכל ישראל היו רואים אש זו כשיורדת, וכורעים על פניהם אפים ארצה כמובא בדברי הימים (ב, ז). ועל אש זו שהיתה בגודל אמה על אמה - הקריב שלמה המלך יותר מאלף עולות ולא כבתה האש. וכן רואה הוא ששום רוחות שבעולם לא הזיזו את העשן של המזבח שהיה מיתמר ועולה כדקל, וכמו כן היה נכנס לבית המטבחיים של בית המקדש ורואה ששום זבוב לא נכנס שם, והוא פלא עצום, וכן רואה הוא בימי הקיץ הכיצד בשר שלמים מונח בימי תמוז תחת השמש יומיים ואינו מסריח, וכן רואה הוא בזמן שכל ישראל בעזרה בצפיפות גדולה והנה כשנצרכים להשתחוות מוצא לו כל אחד ד' אמות לפניו כדי להשתחוות בפישוט ידים ורגלים, ועוד ניסים המבוארים בפרקי אבות (פרק ה', ז').

ועוד הרבה ניסים מבוארים בגמרא ובמדרשים שהיו בזמן שבית המקדש היה קיים.

וכמו המובא (בירושלמי פאה ג, ז,), דבזמן שהיו ישראל עולים לרגל ומשאירים בביתם את נשיהם וטפם, היה הקב''ה עושה עמהם ניסים, ומזמן אריות ונחשים וכן מלאכים בדמות בני אדם, לשמור בהמותיהם ורכושם שלא יבואו גייסים להזיק להם.

וכן בשבתות היו רואים דלת שבשער דרום שנפתחת מאליה ויודעים שהוא שבת, כמובא במס' מידות (פי''ד מ''ב), וכן כל כלי חרס שבישלו בהם במקדש שהיו רבים מאד ובפרט ברגלים, ופעם מנה אגריפס את עולי הרגלים והיו למעלה משנים עשר מיליון איש, והיו מבשלים קודשיהם בכלי חרס, ולאחר מכן היו טעונים שבירה מפני איסור נותר הבלוע בהם, ולא היה צורך לפנותם, כי מקום היה בעזרה שהיו נבלעים שם במקומן (יומא כא).

וכן נס לחם הפנים, שהיה נשאר חם משבת לשבת כיום הנחתו. וכן נס לשון של זהורית שהיה מלבין ביום הכפורים. וכן נס הכרובים שהיו מקשה אחת עם הכפורת והיו מסובבים עצמם - פניהם איש אל אחיו, או אחורה כשאין ישראל עושין רצונו של מקום.

וכן נס נר המערבי שהיה דולק מהדלקה להדלקה, ואף שהיו נותנים בו שמן ככל הנרות.

וכן נס השקאת הסוטה לברר אם נטמאה או לא, ועוד ועוד.

אם כן הגילוי פנים בזמן הבית בבחינת ''יאר ה' פניו אליך'', היה במלוא הדרו, ובכך למדו ליראה את ה', וכמו שדרשו חז''ל ב''ספרי'' על הפסוק: ''למען תלמד ליראה'' (דברים יד, כג) זהו מעשר שני, שהיו עולים לירושלים לאוכלו ומתוך כך כוונו לבם ליראת שמים וללמוד תורה (בבא בתרא כ''א ע''א תוס' ד''ה ''כי מציון תצא תורה'').

נתבונן היום באיזה הסתר פנים נורא נמצאים אנו, כשחסר אצל האדם יראת שמים והינו בירידה, כמה מאמץ צריך הוא כדי להחזיר לעצמו את מדריגתו הקודמת, ויותר מכך כמה מאמץ נדרש לו כדי להשיג עוד טיפת יראת שמים נוספת או יראת חטא או אהבת ה', כמה ספרי מוסר צריך הוא לגמור וכולי האי ואולי, ואילו כשהיה בית המקדש קיים זכה כל אדם לראות את השכינה בעיניו, ולבבו היה חזק לאהבה וליראה את ה' אלקיו.

ובפרט בענין האמונה, שהיתה כל כך ברורה ופשוטה בזמן אבותינו - כמה קשה היא להשגה היום, אמונה פשוטה בי''ג עיקרי התורה כמה היא סבוכה אצלנו, כמה סבל ויסורים מתייסרים אנו בשביל טיפת אמונה שמצד אחד נחוצה היא כאויר לנשימה ממש היום בימינו, ומאידך קשה להשיגה מאד מחמת ההסתר פנים העבה והחשוך שאנו בו.

והכאב שבזה צריך להיות, היאך הרחיקנו הקב''ה מלידבק בו, והיאך גרמו עוונותינו שימנעו מאתנו האמצעים לידבק בה', כי הלא יש לנו לראות בזה הרבה עלבון והשפלה היאך הקב''ה דחה והרחיק אותנו מעל שולחנו, והננו כמנודים ונזופים מלפני ה', ודבר זה צריך שיביאנו למהר ולהתפייס עם הבורא ולהתחנן שיקרבנו אליו.

ב. העדר כבוד שמים נורא נוצר במהלך הגלות

סיבה נוספת יש לנו להתאבל על חורבן הבית, והיא מסיבת הכאב על העדר כבוד שמים.

בן שיש לו אב חשוב ביותר, מלומד בכל מיני חכמות, גיבור בכל מיני גבורות, תאב הוא שיכירו את אביו, וקשה בעיניו על היות בני אדם מזלזלים באביו ואינם מכירים אותו באמת, וכמו שרואים אנו כל אחד שאוחז באיזה אדם גדול מסויים או כמו חסידים האוחזים באדמ''וריהם, חפצים המה לפאר את רבם ולהשתבח בו ולפרסמו, ודאב לבם כאשר יזלזלו ברבם מחוסר הכרה בו, כן צריך שיכאב לנו על העדר כבוד שמים, ועל העדר כבוד התורה וחכמיה, שעל כבודם אנו מוסרים נפשנו זמננו וממוננו, והנה באים קלי דעת ומזלזלים בכל הקדוש לנו, על זה צריך שידאב ויכאב לבנו.

וביותר כמה צריך שיכאב לנו לראות אנשים שמחללים שבת ועוברים על כריתות ומיתות בית דין לעיני הבורא, וכביכול הקב''ה נעלב ואינו משיב, סובל חרפה מבלי להגיב, הדבר צריך לכאוב לנו מאד, שהרי לא רק שאין מכבדים ומוקירים המה את היקר לנו, אלא גם מכפישים מבזים ורומסים בזדון את התורה וחכמיה.

ג. העדר כבוד שמים מחמת הפורקי עול, גורם השפעה ישירה גם על שומרי התורה

ומעוד טעם והוא העיקר, שיש לנו להצטער על כבוד שמים בכך שירד כבוד שמים גם בעינינו מחמת הפורקי עול הרבים שמסביבנו, כי אל נחשוב שהדברים לא משפיעים עלינו במישרים או בעקיפין, המינות שאנו מוקפים בה מחלחלת למוחותינו, והיא הגורמת לטרדות מחשבות המציקות, ובפרט בשעת תורה ותפילה, וצרה זו היא בעקבות החורבן, כי בזמן שביהמ''ק היה קיים, היה אדם מביא עולה על הרהורי הלב ומתכפר לו, וזוכה ע''י כך לזַכּוּת המחשבה שהיא עיקר האדם, וכמו כן עצם זה שהיה בית המקדש קיים היתה השפעת הקדושה מסובבת את עם ישראל, מה שהיה מביא טהרה גדולה ומחשבות נקיות.

וכמו שראיתי מעשה באחד שבא לסטייפלר בשאלה, אחר שהוא מזכה הרבים בשכונתו, ושם גרים חילוניים, והדבר משפיע לרעה על בניו, האם יעתיק מקומו משם או לא? וענהו: אינך חושב נכון, הדבר לא מפריע רק לבניך אלא גם לך עצמך.

כמובן הלכה למעשה - כל מקרה נידון לפי פרטיו, אולם לנו נדמה שאנו מחוסנים מפני הרחוב ואין זה נכון, הדבר משפיע עלינו ביודעים ובלא יודעים.

והעובדה, יכולים אנו להתבונן בנקיות מחשבה, כמה קשה היא אצלנו להיות מבעלי מחשבה נקיה, הרי איננו ניצולים ממחשבות רעות בכל יום, ומאין חודרים אלינו מחשבות כאלה ובפרט לאלה העוסקים בתורה והינם בבית ה', אם לא מההשפעה החילונית שאנו מוקפים ממנה בכל פינה, ולפחות מוטרדים אנו מאד במחשבות טורדות בתורה ותפילה שלוקחים מאיתנו את הישוב דעת והריכוז בעבודת ה'.

ד. כיצד יש להתייחס למחשבה הן רעה והן טובה

וכיון שעיקר האדם הוא המחשבה שהיא הפנימיות, נבוא במאמר זה לדבר קצת בענין הטרדת מחשבות המציקות בזמן תורה ותפילה, כיצד יש להתייחס להם, וגם נבאר תקנה ועצה כיצד להקל מעלינו סבל זה.

בענין הטרדת מחשבות איסור כהרהורי כפירה ומינות או עריות, הפורצים לתיבת מוחו של האדם, ובפרט בזמני תורה ותפילה, גילו לנו רבותינו סוד נפלא כיצד יש להתייחס לאותן מחשבות טורדות, והוא שלא כמו שהעולם חושב, והענין מבואר בפרט ב''נפש החיים'' (שער א'), שהאריך הרבה בפרק זה בכחה של מחשבה ומקורו מדברי האר''י ז''ל, אלא שנפשט הדברים כדי שיובנו גם לאנשים פשוטים כמונו.

אדם שחטא בעוון שיש בו מעשה, מפורש בתורה עונשו הראוי למעשה שעשה, כגון מלקות, כרת, מיתות בית דין, או כשאין קרבנות יסורים מכפרים והיסורים המה במשקל העבירה, ובזה גם נתקן עוונו.

אולם אדם שחטא במחשבות והרהורים לא טובים, יש לעיין מה עונשו ביסורי המשקל, ומה תיקונו בתשובת המשקל לכפר חטאו?

ונקדים הקדמה, אדם שהרבה במחשבות מינות, בין שזה במחשבות כפירה להדיא, או אפילו כשהיו השקפותיו שלא כהשקפות התורה וחכמיה שזה גם נכלל במחשבות מינות, וכן מחשבות עריות שחשב והרהר, שהמה עוון מצד עצמו ללא קשר למעשה העבירה, לנו נראה שהמוטל עלינו הוא לתקן מעשה איסור, ואילו חטאי המחשבה לא עולה בדעתנו שיש לתקן. אמנם זו טעות, מחשבה היא קומה שלימה, כלומר גם ממחשבה של איסור או כמו כן ממחשבה טובה של מצוה כתורה ותפילה בהרהור, יוצר האדם בזה מציאות מסויימת, והיא מציאות של קדושה או של סיטרא אחרא כפי מחשבתו, ואין מחשבה שהולכת לאיבוד, כלשון הזוהר הקדוש: ''לית רעותא טבא דאתאביד'' - אין רצון טוב שהולך לאיבוד, הרי שאף מחשבת ''רצון'' יש לה משמעות ומציאות, שאינה הולכת לאבוד. וכיון שמחשבת איסור היא יוצרת מציאות של ממש, צריכה היא תיקון כמו מעשה העבירות של גזל ונזק וחבלה, והארכנו לעיל (בפרשת ''חוקת'' במאמר עז) הרבה עד היכן השלכות המחשבה לפעול לרע או לטוב. ואם כן היאך מתקנים מחשבה? מילא שאר איסורים כחייבי מלקויות כריתות ומיתות בית דין, מפורש עונשן בתורה, ועונשן הוא תיקונם, או באמצעות העונש או בתשובה ויסורים, אולם היאך מתקנים מחשבות של איסור מלבד חרטה ועזיבה שזה ישנו בכל חטא? אלא שבנוסף לכך נצרכת ''תשובת המשקל'', דהיינו צער כנגד העונג, שיצטער האדם כנגד מה שהתענג בעבירה, וזה ישנו בחייבי כריתות ומיתות בית דין, אולם היאך מתבצע זה בחטא הרהורי עבירה.

ה. היאך מתקנים חטא פגם מחשבה ב''תשובת המשקל''

ובכן מבואר בספרים, והאריך בזה בספר ''שומר אמונים'', שתיקונם של מחשבות איסור הם בכך שחוזרים ונשנים לאדם בעל כרחו ובפרט בשעת תורה ותפילה, מציקות לו ומטרידות את מנוחתו, והוא משתדל לדחותם, זהו גופא תיקונם של אותם מחשבות.

והוא עונש מידה כנגד מידה, כנגד שפעם היה האדם מביא מחשבות אסורות לעצמו ברצון ובחשק, הרי שעתה יתוקן הדבר בכך שמתייסר הוא שבאים לו אותם מחשבות בעל כורחו שלא לרצונו, ובצערו זה מתכפר לו, וכידוע ל''עובדים'' עד כמה קשה ומצער הטרדת מחשבות איסור באמצע עבודתם את ה'.

ולכן אל יקוץ האדם וילאה מעבודתו בראותו כי מחשבות האיסור מטרידות את מוחו בשעת תורה ותפילה, וכן אל יאשים עצמו ויחשוב לעוון לעצמו את מחשבות אלו הבאים לאונסו, אדרבא, ישמח, כי זהו סימן שבאות המה על תיקונם, ובזה עצמו שמשתדל לדחותם ולהסיח דעתו מהם, ובפרט בזה שמצטער מהם ונטרד מהם ומהווים המה לו יסורים של ממש, זהו עצמו תיקונם לאותם מחשבות שכאמור המה מציאות לעצמם הנצרכת תיקון.

ו. כיצד יש לדחות את המחשבות הטורדות בעידן תורה ותפילה

והעצה להפטר ממחשבות איסור אלה התוקפים ובפרט בשעת תורה ותפילה, הוא לא להלחם עמם ישירות, כי לא תוכל להם ונפול תפול לפניהם, אלא לדחוס מחשבות טובות, להשתדל להתרכז בדבורי התפילה מתוך הסדור, וכמו כן עצה טובה להתפלל בקול רם שישמעו אוזניו מה שמוציא מפיו, שאז המחשבות פחות משתלטות, וכן בתורה ללמוד עם חברותא ובקול באופן שבהכרח יתרכז המוח, או לשמוע הרבה שיעורי תורה שאז אפשר יותר בנקל להשתלט על המחשבה מאשר כאשר יושב הוא לבדו, ובדחיסת מחשבות טובות וטהורות ממילא יתנדפו אותם מחשבות איסור. אולם חלילה מלבוא במשא ומתן קושיות ותרוצים עם אותם מחשבות מינות וספיקות העולים בלב האדם, אלא חד משמעית להחליט אני איני משיב לאותם מחשבות, ואין רצוני לשאת ולתת עמם, להשתדל לחשוב בטוב וממילא הרע יסתלק.

ז. הרהורי עבירה בלתי נמנעים הם בכל יום, ורק בסבלנות ואמונה יצא מהם במשך הזמן

וגם אם תראה שאינך מצליח, אל תחלש דעתך מכך, אלא יַשֵּׁב דעתך ברגיעה להבין שבזה עצמו שאתה מצטער מהם ואינך חפץ בהם ומבטלם - נתקנים המה, וכל אותם מחשבות איסור וציורי איסור שמצטיירים לך בתפילה והנך מצטער מהם, המה נתקנים, כי כאמור זהו עונש מידה כנגד מידה, שאותם מחשבות שפעם חשבת במזיד ופשעת בהרהוריך בהם, באים המה עתה לאונסך ובעל כרחך להציק לך, ובעצם באים המה לקבל תיקונם ממך וזהו תיקונם, ובהמשך הזמן תדע שתחלץ מבעיה זו, זו בעיה זמנית בלבד, וכמו שהעיד הרב ''שומר אמונים'', מרבים שצעקו לפניו ממצוקת המחשבות וכך יעץ להם, ובסבלנות ואמונה נחלצו מהם כל אחד כפי זמנו וזריזות תיקונו.

וכהא דאיתא בבא בתרא (קסד ע''ב): שלושה דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום: הרהור עבירה, לשון הרע, ועיון תפילה. הרי שבעיקרון ענין הרהור עבירה הוא בלתי נמנע, אלא שיש מי שהרהורי עבירה מתגברים עליו ביותר, ועל כך צריך סבלנות ואמונה שיש על כך השגחה עליונה לצערו בצער זה.

ח. מסירת מודעה לביטול מחשבות זרות

וכמו כן יש לעשות עצת ה''בן איש חי'' הנפלאה, והיא מסירת מודעה וגילוי דעת כמובא בסידורים הספרדים, והכוונה שהינו מוסר מודעה שהוא מבטל כל המחשבות של מינות ועריות ובלבולים אחרים שיבואו לו שלא לרצונו, ובפרט בשעת תורה ותפילה. ויאמר זאת כל יום בבוקר קודם התפילה, ויועיל לו שלא ייחשב לו לכלום אותם מחשבות אלא יהיו כחרס הנשבר שאין בו ממש.

ט. מהנסיונות הקשים של ימינו, להחליש את החשק ולשבור את הרצון מרצף עבודת ה' מחמת מחשבות איסור הנדחקות לתיבת המוח

ובימינו במיוחד אוחז הבלבול והטירוף ממחשבות הטורדות, אם זה ממחשבות של איסור, או ממחשבות של חלישות הדעת מהאכזבות הרבות והעדר ההצלחה מהציפיות והתקוות שלנו, מה שגורם לנו להיות מושפלים בעיני עצמנו, אבודי ומחוסרי התקווה, ומטרתו של היצר בזה להדיח את האדם לגמרי, כי אם יתחזק האדם זמן מה לבלי שתשבר רוחו, סוף שיסתלקו ממנו כל אותם מחשבות, ובדוק ומנוסה הדבר אצל הרבה צעירים, שהתלוננו על הטרדות במחשבתם, ולבסוף נעלמו מהם לגמרי, וכאמור, להאמין שלכל חושך ונסיון יש לו קץ, ועד כמה ועד מתי, זהו בהשגחה עליונה בפרטי פרטות, ורק הנדרש הוא סבלנות ואמונה ולהמשיך להתעקש שלא לעזוב את העבודה, ולהמשיך בה כפי כוחו.

ועלינו לדעת שיש כח בנשמותינו בדור עקבתא דמשיחא להתמודד בקשיים אלו, שאנו בהם יותר מכל הדורות הקודמים שלא היו מסוגלים לעבודה מסוכנת שהוטלה עלינו.

י. ג' מסרים נפלאים וחשובים שיש לנו היום לדעת

והביאור לכך ראיתי בספר ''שערי המוסר'', שסיפר הגאון רבי רפאל דוד אוירבאך זצ''ל אחיו של הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ''ל, שלפני כשמונים שנה כאשר אביו הגאון רבי חיים לייב זצ''ל היה צעיר לימים, התקרב אל מסיק התנורים בבית כנסת אחד בעיר העתיקה. ואותו מסיק תנורים היה כבר זקן למעלה מתשעים שנה, ומתוך שיחה עמו נודע להגאון רבי חיים לייב כי אביו של אותו זקן היה נוסע לרבי אלימלך מליזנסק זי''ע, וסיפר אותו זקן בשם אביו לרבי חיים לייב, כמה מאמרים ששמע מאביו ששמע מרבי אלימלך עצמו, ומתוכם זוכר הוא שלושה מאמרים, שיבוארו בג' קטעים הסמוכים.

יא. בדור האחרון יהא כח בנשמות של אותו דור לשאת סבל השיפלות ורמיסות מבחוץ ומבפנים מה שלא יכלו לסבול בדורות קודמים לרוב עדינותם

הדבר האחד שאמר הרבי רבי אלימלך זי''ע: שבדור לפני הגאולה ירמסו את החרדים לדבר ה' בצורה כזו, שאילו היו עושים כן בדור הבעל שם טוב זי''ע, לא היו בני אותו הדור מסוגלים לשאת זאת מחמת עדינות הרגש שהיתה להם, אך בדור שלפני הגאולה ירדו לעולם נשמות שיש להם טמטום המוח והלב וחסרי הרגש, שלא יהיה אכפת להם כל כך, ויוכלו לשאת מצב כזה של השפלה ורמיסה.

ויש להוסיף דזה כולל רצף של מעידות במהלך העבודה השובר ומשפיל את האדם בעיני עצמו לשוברו מהמשך עבודתו, דורנו יהא מסוגל עם כל זה להמשיך בעבודתו במצב שכזה, וכנראה זאת בחוש שישנם רבים כאלה הממשיכים בעבודתם עם כל מעידותיהם, כביכול כאילו ואינם רואים את נפילתם אלא רק את הצלחותיהם.

יב. נסיונות האמונה יהיו קשים, ורק המחזיק בכל כוחו ישרד

הדבר השני: המשיל משל, שבדורו של משיח ימתח הקב''ה כביכול חבל ארוך מסוף העולם ועד סופו, וכל בני ישראל כביכול יאחזו בחבל זה, ואז יאחז כביכול בקצהו, וינער ויטלטל את החבל עד שיטולטלו כולם באויר, ולא כולם יוכלו להחזיק מעמד בטילטול כזה, ורבים יפלו ארצה, והשוטים עוד יתחזקו לומר, אם הקב''ה מנער אותנו, בודאי רצונו שנרפה מן החבל, וצריך לעשות ''רצון'' השם יתברך, ועל כן ירפו מן החבל ויפלו גם הם ארצה, והחכמים המעטים יחזיקו בחבל נחלתו בכל כוחם ומאודם ולא ירפו ממנו, וזהו ''חבלו'' של משיח, והכוונה לנסיונות הקשים והתקיפים שיהיו בתקופת חבלי משיח, ורק המחזיק באמונתו הוא יחיה.

ויש להוסיף, דככל שמתקדמים אנו לקיצו של הקץ, רואים אנו שהנסיונות הולכים ומתחזקים ותוקף הנסיונות הולך ומחמיר.

יג. המסננת תרקד לנפות ולסנן את הנאמנים לדבר ה', וככל שיתקרב הקץ החורים שבנפה יוקטנו ויהא קשה יותר המעבר בהם

הדבר השלישי: שבדורו של משיח תהיה בורות נוראה ובלבול בין טוב לרע, והבירור יהיה באופן הדומה לניפוי הקמח בנפה וכברה, כי כאשר שמים את הקמח בנפה - מטלטלין אותה הנה והנה, וכל חלקי הקמח, הן הנקי והן הפסולת, כולם נחבטים בדפנות הנפה, ואחר כך כל הקמח הנקי העובר בנקבי הנפה, נופל לכלי שתחתיה ונחבט שוב בנפילתו, ואילו למעלה נשארת כל הפסולת. והפסולת, כשרואה שהקמח הנקי - הוא הסולת - נפל למטה ונחבט פעם נוספת, היא מתגאה עליו לאמור: ראה גודל שיפלותך שאתה נפלת למטה ונוספה לך על ידי זה עוד חבטה, ואילו אני - הפסולת - גם נשארתי למעלה וגם לא קבלתי עוד חבטה. אך באותה שעה אין הפסולת יודעת שנשארה היא למעלה רק לרגע קטן, כי בעבור רגע יהפכו את הנפה וישליכו את כל הפסולת לאשפה.

כן באופן הזה יהיה הבירור בין טוב לרע בדורו של משיח. שבתחילה יטלטלו וייחבטו כולם, טובים ורעים כאחד כדרך הניפוי, ואז יפלו יראי ה', ויהיו בצער וביסורים, ויאמרו להם (הפורקי עול): ראו שנפלתם כל כך למטה ונחבטתם, ואילו אנו עומדים מעליכם ורומסים ודורסים עליכם. וזה סימן שאנחנו טובים מכם. אך אוי ואבוי לאותם רשעים, שאינם יודעים שכל היותם למעלה הוא כדרך הפסולת הנשארת בנפה, שהוא ביד המנפה, וכשם שהמנפה, בגומרו לנפות, משליך את כל הפסולת כי אין לו חפץ בה, כך לאחר הבירור של ימות המשיח יטול השם יתברך את כל הרשעים שעלו למעלה ורמסו את החרדים על דברו, וישליכם מעל פניו כהשליך את הפסולת שבנפה, או-אז יתברר להם, שהיותם שולטים על החרדים לדבר ה' לא היה לטובתם ולמעלתם, אלא אדרבא - נהפך להם לרוע. עד כאן דבריו.

וזו תשובה לשאלה, מדוע דרך רשעים צלחה? שזו הצלחתם היא עצמה המביאתם לאבדון - לשלם שכרם על פניהם.

ועל כך יש להוסיף, שככל שמתקרבים אנו לקץ הסופי, החורים שבנפה הולכים ונהיים דקים יותר, ומי שעבר קודם בחורים אלו ספק אם יעבור בהם היום או מחר, מחמת שהסינון וההקפדה הינם עתה בנפה שקשה כבר לעבור בה מחמת תוקף הנסיונות הקשים שהולכים ומסתבכים עלינו ביותר.

יד. הזכות קיום שלנו היום - כפינחס בשעתו - בזכות אלו העומדים בנסיונות מבחוץ, וכמו כן אין מתחשבים במשברים הפנימיים שעוברים עליהם, וממשיכים הלאה בעבודתם את קונם

נחזור למה שהתייחסנו בפרט הראשון שנאמר שם, שהיום ישנם נשמות המסוגלות לשאת השפלה ורמיסה, ועם כל זה לעבוד את ה' במסירות נפש, אם כן רואים אנו שיש כח בנשמות אפילו ירודות לעשות מה שאין ביד נשמות גדולות יותר לעשות לרוב עדינותם וזכותם.

וכאמור הסברנו שרמיסה זו תתכן בב' אופנים, אם מצד הרחוקים שמבזים ומשפילים מבחוץ, ואם מצד כח הרע המשתלט בכל כוחו עלינו מבפנים, להוריד אותנו לדיוטות תחתונות ושפילות כאלו שמעולם לא ירדו עם ישראל למעמקים שכאלה, מכח חלישות הדעת ומרצף המעידות והתמורות החולפות עלינו, ועם כל זה נוכל לסבול זאת מה שלא יכלו לסבול זאת הקודמים לנו מרוב דקותם ועדינותם.

וכמו שהסברנו במאמר הקודם, דכשם שהיה אז איש גיבור - פינחס - וקינא קנאת ה' ובזה השיב את החימה מעל בנ''י, כמו כן היום יש לנו הרבה הדומים לו המקנאים לה', ובזכותם אנו חיים וקיימים, וכוחם מיוחד זה הוא ממהות איכות נשמותיהם של דור ''עקבות משיחא'', שהינם בעלי כח סבל שׂאת חרפה ובוז.

נבוא להתבונן, וכי פינחס שהשיב החימה מעל בני ישראל, זהו מצד מעשה הדקירה גרידא, בודאי לא, אלא מצד שלא התיירא ולא התחשב בסובבים אותו, ועשה מעשה לנגד עיני החוטאים. ולפי זה מהי המשמעות של ''קנאות'', וכי דוקא לדקור בחרב את החוטאים, הלא לא פחות תיחשב לקנאות להנשאר חזק ותקיף כאשר מוקף הוא בליצנים ובמלגלגים, או במציקים היורדים לחייו על שמירת הדת.

יהודי חרדי השומר על לשונו לבושו ושמו, וכן על יתר מנהגיו כיהודי כשר, ואינו בוש מפני המלעיגים עליו, ובעוז רוח גבה לבו בדרכי ה', הרי שזו קנאות לה', שהרי מקור ענין הקנאות הוא שאדם אינו מתחשב בסובבים אותו ותוקף את אוייבי ה', וזה היום בימינו יכול לעשות זאת כל עובד ה' לא בחרב ולא במריבה, ואדרבא, הקטנים שבעם מסוגלים לזה יותר מהגדולים, אחר שאינם מוגבלים בחשבונות של הגדולים, שאפשר יש להם חשבונות צודקים להימנע מקנאות פן יהרוס בקנאותו בדבר אחר ויצא שכרם בהפסדם, או לרוב עדינותם כאמור, אולם הקטנים אין להם שום חשבונות, ועושים מעשיהם מבלי להתחשבן כלל, ולכך עשה זאת פינחס ולא הגדולים ממנו כמשה ואהרון.

ומה שיש להוסיף עוד לכח הזכות שמקיימת אותנו היום מלבד המבואר, הוא עצם זה שאיננו חשים בכבוד עצמינו, ואף שמושפלים אנו בירידות ומעידות ממשיכים אנו בעבודתנו, זו גופא נקראת קנאות, דזהו לא פחות מלעג החיצוני ואימת המלגלגים עלינו מבחוץ, שהרי אין לך דבר ששובר את האדם יותר מאשר זה שהינו מועד ונופל במהלך עבודתו, והרהורי עבירה נצמדים אליו, וחש הוא בחוסר סיפוק בעבודתו את קונו, ועם כל זה ממשיך לקום כל פעם מנפילתו לכבוד קונו, זו היא קנאות לה', דמה לי המקנא לכבוד ה' שלא לעוזבו על אף משברים חיצוניים שפוקדים אותו, לבין המקנא לכבוד ה' שלא לעוזבו על אף המשברים האישיים שלו במשברי הנפש שעובר הוא במעידותיו במהלך עבודתו, ועם כל זה ובמסירות נפש קם כל פעם מחדש, שכמו כן בזה מפגין הוא עוז וקנאה נגד היצר הפרטי שלו הנלחם בו להחלישו ולייאשו, לשוברו בכל מיני לעג והשפלות שמשפילו בינו לבינו, וקם זה העובד ה' ודוחהו מעל פניו להמשיך עבודתו בנאמנות לבורא, זהו כמו כן קנאות.

טו. דור ''עקבתא דמשיחא'' תפקידו כתפקיד העקב בגוף האדם

וזהו תפקידנו כהיום.

רבותינו ז''ל, כינו את דורנו בשם ''עקבתא דמשיחא''. עקבים - סוף הגוף. מה תפקידם? להלך על גבי רפש וטיט. אין מוטל עליהם תפקיד המחשבה כהמוח, או הראיה כאיבר העין. תפקידם של העקבים הוא הפשוט והעבה ביותר - להלך על רפש וטיט, עבודת כח ולא מוח, עיקר העבודה היום היא לא לשמוע ולא לראות ולא לחשוב מה אומרים עלינו, אלא לעשות את שלנו במצות ה' כפי הנדרש, כתפקיד העקב בגוף האדם, שאין לו לא תפקיד שמיעה ולא ראיה ולא מחשבה, אלא ללכת ותו לא.

טז. תפקידנו - דור של תכלית ירידת הדורות - לסיים ולגמור את ההכנה לקראת עולם התיקון, שבעיקרו הוא ביותר ''כח'' - מסירות נפש, ולא כ''כ ב''מוח'' דהיינו רגש והתלהבות

אם נמשיל זאת לבניית בנין מופלא וענק, הרי שבתחילה משקיעים בו אדריכלים, מהנדסים וקבלנים, את מיטב מוחותיהם של שנות למידה עשרות שנים, עד שלבסוף מעמידים את הבנין על יסודות מוצקים, גומרים את הסדרת והתקנת החשמל והמים, את הצביעה וכן את יתר העבודות הנצרכות. אולם עדיין הכל מלא בלכלוך ובעפר ובכתמי צבע. את סיום הגמר ממש של כל הנקיון, המאפשר את כניסת הדיירים לבנין - מי מבצע? חברה בשם ''פוליש''. הלא המה אנשים ללא הרבה מוח, אולם עם הרבה כח, המשפשפים את כל הכתמים והלכלוך, לא למדו אותם אנשים כל כך הרבה חכמה זו. זו עבודת כח הרבה יותר מאשר עבודת מח. אבל היא - ורק היא - המכשירה ומאפשרת את כניסת הדיירים לבנין, כי רק אז הבנין מוכן, ורק אז אפשר להניח את המיטה במקומה, את הארון במקומו, וכן את כל יתר הרהיטים, והכל מסודר על מקומו בשלום. ואילו בהשלמת עבודתם של אותם אדריכלים ומהנדסים, עם כל חשיבותה של עבודתם ומעלתה, עדיין לא התאפשרה בכך הכניסה לדיירי הבנין.

כן הוא לענייננו, מיום שחטא אדם הראשון הוצרך העולם להיתקן על ידי הדורות שיבואו, וכל דור ודור מוטל עליו לעשות מלאכתו, אבות העולם, הנביאים, התנאים, האמוראים, תיקנו את מה שצריכים לתקן במהלך ההכנה לתיקון העולם במלכות שדי, ועבודתם לאין ערוך ולאין שיעור, שהרי עבודתם במוחותיהם הגדולים - עבודת תיקון העיקרי במהלך תיקון והכשרת העולם לתיקונו הנצחי, הם עבדו לנצח את יצרם בדברים עדינים ודקים למאד, כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, יצרם לא היה בדברים הגסים והשפילים, ובמחשבתם הרמה והגבוהה העפילו ותיקנו תיקונים נפלאים ונשגבים, אולם עדיין אין זה המסיים, אין זה המאפשר את גמר התיקון, עדיין יש לסקל את הלכלוך שהוא סוג הרע שמהותו תאווה לשם תאווה, יצר גס ומגושם בעריות ומינות ללא הגיון. את עבודת סיקולו ייעד הבורא יתברך לדורנו - ''דור עקבתא דמשיחא'', דור שיצטרך לתקן זאת לא במוחו הגדול. היום אין אנו בעלי מוחות כקדמונינו, וכמו כן יצרנו לא עובד עמנו עבודת מוח, אלא פיתוייו הינם גסים וחומריים לחטוא ללא מחשבה כלל, לרמוס ולדרוך ולהשפיל, ונצחוננו אינו אלא בכח מסירות נפשנו, ובכח פשוט, לא בעמקות ולא בחריפות, אלא דוקא בתמימות ובאמונה פשוטה, ורק עם כח ועזות דקדושה וחציפות גדולה כלעומת חוצפתו - רק בכך נצליח, בכך נברח מהרע ונסור ממנו, ובכך אנו גומרים את ה''פוליש'' בהכשרת תיקון העולם לתיקונו הנצחי במלכות שדי.

וכך ראיתי פירוש בשם הרבי מסאטמר, על ''חוצפא יסגי'' שנאמרה שתהא בדורו של משיח, דקאי על חוצפא יסגי של החרדים לדבר ה', שיצטרכו להיות חצופים ועזים נגד כח הרע, שכמו כן נוהג בחציפות יתירה שלא היה כמותה מעולם.

כי סוג עבודה כזו של שמירת מצוות, ואפילו בדרגה של איכות נמוכה אולם מתוך בוץ ורפש, דהיינו מתוך נסיונות מפתים ומגרים, נסיונות ללא הגיון, אלא לעבור על התורה מתוך טמטום והתנכרות לאמת, והוא מה שאנו רואים כהיום לא היה מעולם, ונצרכת גם סוג עבודה שכזו כדי להשלים את כתרו של הקב''ה במגוון כל סוגי העבודה שאפשר לעובדו, וסוג עבודה זו היא מנת חלקנו מסיבות הידועות לו ית'.

סוג עבודה שכזו לא עבדו מעולם, ואפילו לא התנאים והאמוראים, זוהי מהות עבודה כשלעצמה לעבוד את ה' מתוך חלישות הדעת דוקא, מתוך טמטום, מתוך חושים כהים, מתוך חוסר סיפוק, מתוך רגשות יבשים, ללא התפעלות וללא התרגשות, ועם כל זה להמשיך ולסחוב את עצמנו בשמירת תורה ומצוות הן בחלק ה''סור מרע'' והן ב''עשה טוב''. היום כל ה''עשה טוב'' נצרך לצורך ה''סור מרע'', שלא כמו פעם, שאם פעם ה''סור מרע'' כמעט והיה מובן מאליו וה''עשה טוב'' היה מגדיל ומרומם את עושהו, היום נצרך ה''עשה טוב'' לצורך ה''סור מרע'', וכולי האי ואולי, והלואי שיועיל ויספיק להצילנו מן הרע. וזה בנוסף לפיתויים והגרויים הנוראים שיש בימינו שלא היו מעולם, ובנוסף לירידת הדורות שאנו בתכלית סוף ירידת הדורות מלראות דמויות ואישיות של גדולי ישראל כמו שהיו בעבר, ואנו היום בבחינת ''ראוי הלל הזקן שתשרה עליו שכינה כמשה רבנו, אלא שאין דורו ראוי לכך'' (סנהדרין יא).

יז. הסבוך וסרוך ביותר בבילבולים, רב חלקו ושותפותו בנצחון הקדושה במלחמת סוף הימים - מלחמת הקדושה והסט''א

דוקא זה שאחוז ואפילו בחלק ממה שהזכרנו, זהו היום חייל הלוחם בשער הקשה - שער החמישים של הטומאה, וכמה שהאדם יותר מסובך וסרוך בבילבולים ומניעות, כן יותר יש לו יד וחלק בנצחון מלחמה זו, ולא כמו שחושבים העולם שהיום זה זמן של ישוב הדעת, וכל מי שיש לו פחות נסיונות הוא המשובח. אינו כן, היום כמה שאדם יותר מסובך בנסיונות, ועם כל זה עובד את עבודתו, ואף שהתוצאות הינם דלים וחסרים, זהו עובד נאמן הממגר ומביס את האוייב במלחמה אחרונה זו.

יח. ''והיה הנשאר בציון... קדוש יאמר לו'' - התנאים לתואר ''קדוש'' בתקופה שקודם הגאולה

אם כן, כמה אחריות מצד אחד, וזכות מצד שני נזדמן לכל אשר נלחם היום בחירוף נפש להעמיד את עיקרי הדת על תילם, והנזהר מעבירות מפורשות של דאורייתא ודרבנן, בזה כבר זוכה לתואר ''קדוש'', כי זוהי העבודה של דורנו - לעבוד בכח ובמסירות על יסודי התורה המוכרחים.

אין מתבקש מאתנו היום להתחרות במעלות קדמונינו הנשגבות, אלא לשמור על ''אל''ף בי''ת'' של היהדות, אבל בכח ובמסירות, שהרי ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'', שהמה מחשבות עריות וכפירה - מיסודי התורה הן, ולא חסידות. ולכאורה, הנזהר בהן לא היה צריך לקבל תואר נשגב על כך, אולם בדורנו המסיים, זו מעלה נשגבה ומפוארת, מפאת ריבוי הגרויים והפיתויים המתערמים סביב קיום מצוות אלו, ובזכות מלאה מזכה הוא את עצמו בהנאמר: ''והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים ''קדוש'' יאמר לו''. הנשארים והנשרדים לעתיד, יצטרכו להגיע לתואר ''קדוש''. מצב התקופה מזכה בנקל לתואר ''קדוש''. כל מי שרק נלחם ומתמודד עם כח הרע, ואינו נכנע על אף כל נסיגותיו ונפילותיו, רושם על יומן גם את ימי נצחונותיו, ומהם שואב עידוד להתחיל כל פעם התחלה חדשה, זהו קדוש.

כמה בנקל הוא היום להחשב כבעל תשובה יום יום, שהרי אמנם היום נכשלת, אך למחר, כשהנך שוב עובר ברחובה של עיר בחיזוק ובגבורה, הרי שתיקנת את האתמול בבחינת: ''איזהו בעל תשובה? באותה אשה באותו מקום באותה שעה''.

תקופתנו הרת הנסיונות, תקופה שפחדו ממנה גם האמוראים הקדושים - עולא ורבי יוחנן, עד שאמרו (סנהדרין צ''ח ע''ב): ''ייתי ולא אחמיניה'' - יבוא מלך המשיח כשיבוא, עם כל הניסים והנפלאות שיעשה ויהפוך את העולם לעולם אחר, ועם כל זה מוותרים אנו מלהיות באותה תקופה - כך אמרו אותם האמוראים ביודעם תוקף הנסיונות שיהיו אז. כוונת האמוראים לא לנסיונות לעבירה גרידא. על נסיונות של עבירה יכלו גם הם להתגבר. עומק פחדם היה מנסיונות נפילת הרוח, שכנגדם צריך סייעתא דשמיא מיוחדת להיות איתן ויציב, וכמו שמסביר המהר''ל שפחדם היה מנסיונות התקופה.

לנו ולבנינו החיים פה היום, שנזרקנו לעולם מלא בנסיונות אלו, והננו בתוכם ממש, לא ניתנה לנו האפשרות לסרב ליפול אליהם כאותם אמוראים שסרבו מליפול לדור כזה. אשרינו אם נהא איתנים ויציבים. עיני כל הדורות נשואות אלינו - כמסיימים - לראות בנו כמבצעים מלאכת הסיום בגבורה ובמסירות, ואם קטנים אנו בעינינו - חלק גדול נטלנו עלינו בסיום הכנת התיקון לצורך עולם חדש.

וכאמור, היום שמירת התורה והמצוות אצל רבים מעם ישראל, הינם בגדר ''קנאות'' ממש, ובזכותם אנו נשרדים ונשמרים מכליון ומשמד, וכח זה לא ימוש מעם ישראל לעולם, עד כי יבוא התיקון השלם במהרה.

וכאמור אלו הם התנאים להיכלל בהבטחת שרידת ''קדוש יאמר לו'', להישרד לנצח ולחזות בנועם שוב ה' לציון ברחמים.

ובזה יובן, במה יהא זכאי דורנו לגילויים נפלאים שיהיו לעתיד מה שלא זכו דורות הקודמים, דאכן מצוותינו, מעשינו ותורתנו, כנר לפני האבוקה ביחס לקדמונינו. אולם מעשינו שהמה כנרות בלבד, המה נר בלילה, ונר בלילה ערכו גדול מאבוקה ביום.

---

פרשת מטות א' - מאמר פד - אין המטרה מקדשת את האמצעים

''ויקצוף משה על פקודי החיל'' (לא, יד)

א. לא יתכן שירצה ה' שלימות המעשה כשהוא על חשבון עבירה כל שהיא

ופירש רש''י (בפסוק כא): ''לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי עובדי כוכבים, וכן אתה מוצא בשמיני למילואים, שנאמר: ''ויקצוף משה על אלעזר ועל איתמר'', בא לכלל כעס בא לכלל טעות, וכן ב''שמעו נא המורים'' ''ויך את הסלע'' - על ידי הכעס טעה''.

ברור הוא שכעסו של משה היה לשם שמים גמור, ועם כל זה בא לכלל טעות, למדנו מכאן יסוד גדול, לעולם לא נכון לעשות עתה מעשה שאינו רצוי בעיני ה' ואפילו מעשה קטן - מסיבה שאחר כך יושלם מעשה מצוה גדול יותר, אין רצון ה' שתחטא לו עתה בשביל להיות מושלם לאחר מכן, את האמת בשום פנים אי אפשר להשיג בדרך שקר, ואף שלכאורה נראה שאם אוותר עתה על איסור מסויים - ואפילו קטן יחסית - ישתלם לי הדבר מאד אחר כך ואגיע להישגים גדולים, זו טעות! והסיבה היא כי רצון ה' שיהא האדם עובדו בכל עת ובכל רגע במה שלפניו, ואין לך אלא הרגע שאתה בו לפי אותם תנאים שאתה נתון בהם, וכמו שנבאר בהרחבה להלן.

אנו עתה ב''תקופת בין המצרים'', מן הראוי להתבונן בחטאי ישראל בזמן חורבן הבית שהוא בדומה לענייננו.

ב. ישנם סוגי ''צדיקים'' שאין הקב''ה חפץ בהם

הנצי''ב מוולוז'ין בהקדמת ספרו ''העמק דבר'', מסביר את חטאי דור חורבן בית שני:

בזמן החורבן היו עם ישראל דור עיקש ופתלתול, ואף שהיו צדיקים וחסידים עמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולם, על כן מפני שנאת חינם שבלבם, זה את זה חשדו את מי שראו נוהג שלא כדעתם ביראת ה' - שהוא צדוקי ואפיקורוס, ובאו על ידי זה לשפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית, ועל זה היה צידוק הדין, כי הקב''ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות אף על גב שהוא לשם שמים, שהוא גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ, עכ''ל.

הרי לנו ענין דומה למבואר לעיל, והוא, שיש בכח היצר להטעות גם צדיקים וחסידים עמלי תורה, ולהביאם לשנאת חינם ולקנאות על מי שאינו הולך ודבק בדעתם ובשיטתם, ובשביל כך מעדיפים לדרוך ולרמוס כדי להשיג את מטרתם.

ג. הכעס לעולם גרוע, ואף שיתכן שמחמת זה שתכעס תרוויח איזושהי מדריגה רוחנית

והדברים אמורים הן בתחום העשה טוב והן בסור מרע.

אדם מעוניין לקום בהשכמה ולשם כך מחליט לישון מוקדם, והנה מופרע הוא מהסובבים אותו באופן שלא מתאפשר לו לישון מוקדם, הדבר מעורר את כעסו, מרשה הוא לעצמו לכעוס ולהקפיד כדי למנוע את ההפרעות על מנת לקיים את שאיפתו לקום בהשכמה. זו טעות, מעולם לא התיר לך הקב''ה לעבור על רצונו ולעשות נגד רצונו עתה על מנת שתצטיין לו אחר כך, ולכן עתה שהנך בנסיון כעס עליך להבין שרצון ה' שתתמודד עתה עם נסיון הכעס להזהר לבל תכעס, ותבין שזה רצון ה' ממך שתעבוד אותו בנסיון זה עתה, ואין רצונו שבמזיד תחטא לו כעת על מנת להיות מושלם אחר כך שתקום בהשכמה, כי בכך הינך בונה את האמת על ידי שקר, ולא יתכן שידרוש ה' ממך סוג עבודה כזאת, דאז הינך כאומר: סגר עלי הבורא לעובדו רק בדרך שאעבור על רצונו, וכביכול זהו רצונו שאעבור על רצונו עתה כדי שאעשה רצונו אחר כך, הכי יעלה על הדעת כדבר הזה?!

ועל אחת כמה וכמה שאין מן הראוי לכעוס על דבר שכבר נעשה, מסיבה - ללמד לקח לבני ביתו שלהבא לא יעשו טעות נוספת. הרוצה להוכיח את בני ביתו על טעותם, צריך הוא שיוכיחם לאחר שנח כעסו ודיבורו בנחת כי הכי דלתשמעו מיליה, אבל כשמוכיחם מתוך כעס על מחדלם - מן ההכרח הוא שיתערב כאן כוונה להאשים אותם ולקרר זעמו על הנהגתם.

ד. בטל רצונך מפני רצונו ואף כשנדמה לך שעדיף לעבור עתה על דבר קל

וזה הרי ציווי חז''ל: ''בטל רצונך מפני רצונו''. שנצטווינו על מה שכבר נעשה להיות שלמים ומרוצים אחר שכבר נעשה, ולהאמין שאז הנסיון הוא לקבל את הנעשה מבלי טרוניא וקובלנא על הנהגת ה'.

וכמו שראיתי מעשה על אחד מהגדולים, שביקש ממשמשו להקיצו בבקר מוקדם כי היה נחפז לדבר מצוה והיה נצרך לנסוע מיד אחר התפילה, משמשו נרדם ולא הקיצו כפי שביקש ובכך הפסיד לו את המצוה שנמנעה ממנו עקב כך, ואמר אותו גדול: מי יודע, שמא הנחת רוח שזכיתי לעשות לה' בכך שלא כעסתי על משמשי היתה הרבה יותר מהנחת שהייתי עושה לבוראי במצוה שחפצתי לעשות.

וכמו מעשה נוסף (מובא בשומר אמונים), בחסיד אחד שקנה בשארית כספו אתרוג מהודר, ואשתו בכעסה על שנטל פרוטות האחרונות מהבית והשאירה ללא כלום בחג, מה עשתה? נטלה האתרוג ונשכתו, אמר אותו חסיד: רבונו של עולם ב' מצוות ציוויתנו בתורתך: א. ליטול אתרוג נאה בחג הסוכות. ב. שלא לכעוס. את האתרוג הפסדתי, ואם אכעס הרי שאעבור גם על ציוויך השני, וחדל מלכעוס.

והוא ענין בטל רצונך מפני רצונו, דכלל גדול הוא, דכל מה שנעשה כבר הוא רצון ה', והעובדה שכך נעשה, דלא יתכן שיעשה משהו מבלי השגחת ה', בין טוב בין רע, כי גם רע כשנעשה - הוא מוכרח להעשות אחר שהאדם נתחייב כך מדין עבירה גוררת עבירה, או מדין הבא ליטמא פותחין לו, או מדין מגלגלין חובה על ידי חייב, כך שלעולם חייב אדם לבטל רצונו מפני רצון ה' ולהיכנע לו על שחטא, או על שנמנע ממנו זכות מלעשות איזו מצוה, ולהאמין שחובתו גרמה לו עניינים אלו, ובודאי שלא לכעוס על כך.

עלינו להאמין שכאשר יש אפשרות לפנינו לקיים מצוה באופן שנעבור על חטא לפניה, ברור הוא שרצון ה' עתה במקרה שכזה שלא נחטא, ועדיף לו כביכול להבורא להכניס לאדם בנסיון זה של עתה - יותר מאשר בנסיון על עצם קיום המצוה שרצה לעשות, כי בכך רואה הבורא את הצלחת שלימותו יותר.

ה. אין להשתמש בשקר על מנת לקרב רחוקים לאמת

וזכורני שסיפר לי ידיד ששאל את אחד מהגדולים, היות והוא עוסק בזיכוי הרבים, האם מותר לו כאשר מספר הוא סיפורים למתקרבים לתשובה, להוסיף ולהגזים בדברים שאינם כל כך אמיתיים לתועלת שמכך יתפעלו השומעים ויתקרבו ליהדות. ואמר לו אותו גדול, דאין זה נכון לעשות, וגם זה לא יועיל, דקיימא לן, משקר לעולם לא תצא שום תועלת, ויש מספיק אמת בתורתנו כדי להוכיח את עצמה ואינה זקוקה היא לשקר שיעזור לה, ואין לנו לנקוט באמצעי חסר כדי להגיע למטרה שלימה.

וכן הוא לענייננו, אין לאדם לעזור לעצמו להגיע לאמת בדרך השקר, ולא יתכן שידרוש הקב''ה מהאדם להגיע לשלימותו בדרך שיעבור על רצונו, כי לא חיסר הבורא דרכים להביא את האדם להגיע לשלימות בדרכים של אמת, אם כן פשוט הוא שכשהינך שואף לשלימות ובדרכך עומדים מפריעים שכביכול יכול אתה ליפטר מהם בדרך שאינה של תורה, תבין שרצון ה' שתתמודד עם הנסיונות המזדמנים לך עתה, ותעשה עתה מה שהתורה דורשת, ואף שנראה לך שיפגע הדבר בשלימות ששאפת לה. ואדרבה המצוה שמזדמנת לך עקב נסיון החטא שקודם לה, היא גופא לצורך סיבוך הנסיון להגדילו עליך לראות הישך עושה רצון ה' ואינך עובר על רצונו גם כאשר יבוא אחריו פיתוי של מצוה גדולה.

ו. כמו שפשוט שאין לגזול או חלילה לרמות במשא ומתן על מנת לעשות צדקה וחסד, כן אין לעבור על שום עבירה על מנת להרוויח מצוה גדולה

ולמה הדבר דומה? לאדם שנזדמן לו נסיון של גזל, הרי ברור שחייב הוא להתגבר, וכמה שיתחסד ויחמיר על עצמו שלא להכשל בפגיעה בממון השני הרי זה משובח, והרי ברור לכל אחד שאסור לו לאדם להתיר לעצמו היתרים לא אמיתיים כדי לזכות בממון שלא שלו, על מנת שבכסף זה יעשה מצוות גדולות, דפשיטא שזו שטות גמורה, ואם כן מאי שנא לכעוס, או לדבר לשון הרע על חבירו, על מנת לזכות באפשרות זו לעשיית מצוות גדולות על חשבון בזיון חבירו, וכן בהלבנת פני חבירו חלילה, מי יעלה על דעתו להתיר זאת על מנת לקיים מצוות על חשבון שפיכת דמו של חבירו.

ויסוד זה הוא פשוט, וכי יעלה על הדעת שיהא מותר לאדם לכבות דליקה בשבת, על מנת להציל הון רב העומד לישרף, כדי שבהון זה יעשה צדקות לרוב ויפרנס בזה עניים וישיבות?! הרי פשוט שהמוטל עליו עתה הוא לעמוד בנסיון שריפת כספו. או וכי יעלה על הדעת שיותר לאדם לגעל נפשו במאכלות אסורות בזמני עוני וצנע, כדי שיהא לו כח לעבוד את קונו?! אם כן, כמו שדברים אלו פשוטים ואינם צריכים שום ראיה כן הוא בכל מה שאסרה תורה.

ואפשר על זה כיוונו חז''ל בדבריהם: ''והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות'', דהיינו לבל תיכשל עתה במצוה קלה על מנת לזכות בחמורה, לפי שאי אתה יודע מה עדיף, ולכך הוי זהיר עתה במצוה קלה שנזדמנה לך, ואף שנדמה לך שבשל כך תפסיד את החמורה.

ז. הקב''ה לא דורש תוצאות אלא השתדלויות

וטעות זו שהזכרנו, נובעת מטעות שורשית אחרת, והיא במה שטועים אנו מלהבין מה רצון ה' מאתנו, אנו מבינים שרצון ה' הוא דוקא התוצאה הסופית מהאדם וההצלחה בפועל בקיום המצוות, וזו טעות, הקב''ה לא דורש בדוקא את התוצאות, הקב''ה דורש בדוקא השתדלות ומאמץ ותו לא, וכדי שלבסוף תצא השתדלותך לפועל זה כבר תלוי ברצון ה', אם יחפוץ בך ה' וירצה שהשתדלותך תבוא לידי ביצוע מעשי, תצליח בכך, ואם לאו לאו, זה תלוי בס''ד שתהיה לך מאתו, אולם הנדרש ממך זה לא סוף המעשה אלא ההשתדלות והמסירות, ולכך אין על אחריותך לדאוג לסוף המעשה, ואם המצוה שאתה חפץ לקיימה דורשת כמה שלבים של הכנה למצוה, צריך אתה לראות בכל שלב בפני עצמו כמטרה בפני עצמה ולעשותו בשלימות הראויה, ולא בשביל התוצאה שהיא המצוה שתעשה לבסוף - תזלזל בשלבים מלקיימם לפי ההלכה, והוא הכלל הידוע ''אין המטרה מקדשת את האמצעים''.

והארכנו לבאר לעיל פרשת ''ויקרא'' (מאמר מ''ז) כי זה כלל גדול, בעבודת ה' אין אמצעי לבד ומטרות לבד, כל אמצעי הוא מטרה כשלעצמו, וכגון אדם מתאמץ להבין סוגיא ויגע ועמל בה מאד להבינה, ולבסוף לא הגיע להבנת הסוגיא, וכי לא יקבל שכר על עמלו?! וכי עמלו יחשב כאמצעי שלא הגיע למטרה?! בודאי שלא.

ח. בענייני חומריות - בין ההשתדלות ובין התוצאה אינן תלויות בבחירה אלא בגזירה, ובענייני רוחניות ההשתדלות תלויה בבחירה והתוצאה בגזירה

ויסוד הדברים מבוארים בחובת הלבבות שער הבטחון פרק ד', דיש הבדל בחובת הבטחון בה' בין ענייני חומריות לענייני רוחניות, דבענייני החומר חובת הבטחון הוא בין על ההשתדלות ובין על התוצאה, אין לאדם בחירה גם במה יעסוק במשא ומתן - מן השמים מכוונים אותו לאשר גזר עליו ה', ואילו בענייני רוחניות אמנם לא שייך בטחון על הבחירה אחר שנתבארה לנו בתורה, ולכן עלינו לבחור בטוב מצידנו, אולם לגבי תוצאת המעשה של המצוות להוציאם לפועל - חלה חובת הבטחון, דהיינו כמו שבענייני החומר עליך לבטוח בה' שיעשה אשר ירצה, כן במעשה המצוות לגבי הוצאתן לפועל עליך לבטוח בה' שיעשה הטוב בעיניו, ואם תזכה תוציא מחשבתך הטובה לפועל, ואם לא, שכר רצון בידך, וכבר אמרו (קידושין מ' ע''א): חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה - כאילו עשאה.

ט. בטחון בה' בתוצאות המעשה מביא לרוגע ושלוה במהלך עבודת ה' ללא לחץ ובהלה

לו היה ברור לנו יסוד זה, כמה היתה עבודתנו את ה' ברוגע ובשלוה ובדרכי נועם, ולא היינו בהולים ולחוצים במעשי המצוות לראות רק את המטרה ובעבורה לקדש ולטהר את השרץ שבמהלך האמצעים להשגת המטרה, אלא היינו מבינים שכל מהלך ומהלך עד להגיע למצוה, הינו מקודש, ויש להתייחס אליו כמטרה בפני עצמה ולא כאמצעי, ומתוך כך נבוא לעשותו בתכלית האמת כמטרה עצמה.

י. בידיעה הנזכרת ישנו עוד רווח נוסף, והוא בכך שהיה לנו סיפוק מעצם ההשתדלות גם מבלי לראות את התוצאות

ומידיעה ברורה זו יצא לנו עוד רווח גדול נוסף: המון עוגמת נפש היינו חוסכים מעצמנו בראותנו כאשר הרבה משאיפותינו לא יוצאות לפועל גם לאחר שהשתדלנו עליהם כראוי, כי היינו מבינים שההשתדלות היא גם מטרה, כל שלב ושלב בהכנה לביצוע המצוה הוא מטרה כשלעצמה, ואם היינו רואים בכל השתדלות והשתדלות מטרה לעצמה, היינו מודים לה' על עצם הצלחתנו בהשתדלות, והיינו רואים בה כהצלחה על אף שרחוקים אנו עדיין מסיום גמר המעשה, והיינו מבינים כי המושג שלימות אינו לאפוקי שכל אשר נעשה עד השלימות אינו שווה כלום, וכמו שחושבים טועים רבים, להיפך, כל פסיעה ופסיעה קדימה לקראת השלימות, היא מטרה כשלעצמה והיא שלימות כשלעצמה, ויש להתייחס אליה כהצלחה ולשמוח בה (וכמו שהארכנו בזה בפרשת ''ויקרא'' מאמר מ''ז).

יא. המאמין שמחוייבותו היא ההשתדלות, לא ימנע מעשות אשר יוכל גם כאשר יודע שלא יוכל להגיע לפיסגת שלימות המעשה

וכמו כן היינו ניצולים מאחד מפיתויי היצר הגדולים המלפת בו את בני האדם, והוא שאם אדם לא רואה שיוכל לקיים בשלימות את המעשה, אינו עושה אף מה שביכולתו לעשות, הלא בזה יפשע האדם בנפשו וישאר ערום מהמצוות ומהתורה, כי בעצם מה שהקב''ה דורש ממך זו ההשתדלות, ולבסוף הוא מברך את המשתדל ליתן לו מתנה מה שאין ידו משגת בכוחות עצמו, אולם החי בטעות שהמטרה היא רק סוף המעשה ואילו את האמצעים אינו רואה כמטרה, חדל הוא מלעשות את האמצעים כאשר יראה לו שלא יוכל להשלים מעשהו - ובכך גם מה שהוא כן יכול לעשות, נמנע מלעשות. וטעותו גדולה, כי במה שדוקא מחוייב הוא - מבטל מעצמו בשביל מה שאיננו מחוייב כלל, שהרי נמנע ממחוייבותו שהיא ההשתדלות, בגלל שאינו רואה יכולת לסוף המעשה שזה בכלל לא ממחוייבותו כמבואר.

יב. השמח בחלקו שייך גם ברוחניות והוא מקנייני התורה

כי כלל גדול הוא בידינו, ש''השמח בחלקו'' נאמר גם בחלק הרוחני, וכמובן אין הדברים אמורים שישמח אדם במועט ויסתפק בו כשיכול הוא לעשות יותר, דברוחניות אופן העבודה שונה מהחומריות, דבחומריות יש לו לאדם לעבוד על עצמו להתחזק בבטחון בה' ולהשתדל מה שפחות ולהשאיר מה שיותר על בטחונו בה', ואילו ברוחניות להיפך, על האדם להשתדל ולהתאמץ מה שיותר, אלא שלאחר שהשתדל ישמח בחלקו במה שהשיגה ידו, ולא ייצר לו על הצלחת חבריו יותר ממנו, אלא ישמח בחלקו אשר נתן לו ה', ואף שחבריו מעלים הרבה בידם עם טורח מועט, והוא אף בטורח מרובה מעלה מעט בידו, יזכור הא דאיתא באבות דרבי נתן: ''פעם אחת בצער יותר ממאה פעמים שלא בצער''.

יג. השמח בחלקו עושה מצוותיו כאשר יוכל בסבר פנים יפות, והחפץ אך ורק בשלימות המעשה, מצוותיו בסבר פנים לא יפות

וכשנעמיק יותר נראה עד כמה מאכזב האדם בעבודתו את בוראו כשהוא מחוסר סיפוק מעצמו לאחר שהשתדל, שהרי מאמינים אנו שהקב''ה הוא מסייע לנו בקיום המצוות, ויצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלי הקב''ה עוזרו אינו יכול לו, ואם כן אדם החסר סיפוק מקיים מצוות בפנים זועפות ומביאם לפני הבורא, וכששואלו הבורא: מדוע אתה מביא לי מצוות בפנים זועפות? אומר הוא: על שלא קבלתי מתנות יותר חשובות, דהיינו על שלא עזרהו להביא מצוות יותר מושלמות. הרי לבושה תחשב טענה שכזו.

ולעומת זו כשמביא האדם מצוותיו בסבר פנים יפות, ומודה לה' על שעזרהו לפחות לקיים את מה שהוא מקיים, זוהי הדרך הנאותה. וכי יכול לבוא האדם בטרוניא לפני ה': מדוע כשרונותיו ותנאיו הם כאלה וכאלה ולא כאחרים? הלא זהו סוד ה' בברואיו, לתת לכל איש תנאים מסויימים באותו מקום באותה שעה, והכל לפי מה שהוא יתברך יודע שכך נצרך לטובת האדם ולשלימותו.

יד. אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה - שמא אין רצון ה' שתיפנה

והנה הזהירונו חז''ל (אבות ב, יד): אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה, וידוע מה שמסביר הרבי מקוצק, אל תאמר לכשאפנה וירווח לי, אז אשנה הרבה, שמא לא תיפנה - שמא רצון ה' שתעבדהו באופן שלא תיפנה, ואף שבעקבות טרדותיך תשנה מעט - רוצה הוא וחפץ בכך שתשנה מעט מתוך שאינך פנוי ומוטרד, יותר מאשר תביא לו הרבה, כי כאמור מי כמוהו יודע מה הטוב והנצרך ביותר לשלימות האדם בעבודתו.

טו. התחכמות שהפילה אישים ענקים - שאול, חזקיהו

והוא ממש תוכחת ה' לשאול המלך כשלא הכרית את עמלק והשאיר את מיטב הצאן (שמואל-א, טו, כב): ''החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה''' - וכי חפץ ה' שתביא לו קרבנות ותשתלם לו בכך על חשבון שתחטא לו כעת משמוע בקול ה', הלא לשמוע בקול ה' עתה - כביכול שווה לו מכל אשר תביא לו אחר כך על ידי שתעבור על דבריו קודם.

ויותר מכך ראינו גבי חזקיהו (ברכות י' ע''א), שלא רצה לשאת אשה כי ראה ברוח קודשו שיצאו לו בנים שאינם מהוגנים, ובא אליו ישעיה בנבואה: מות תמות ולא תחיה, משום בהדי כבשי דרחמנא למה לך, והיינו דאף שראה שיצאו ממנו בנים שאינם מהוגנים מכעיסי ה', ובשביל כך רק בשב ואל תעשה - רצה לבטל מצות פריה ורביה, הוכיחו ישעיה דאין נכון לעשות כן, כי כמו שאין לעשות מה שלא ראוי בשביל שיצא אחר כך דבר הראוי, כמו כן אין לבטל דבר ממה שראוי לעשות, כדי שלא יצא אחר כך דבר שאינו ראוי לפי ראות עינינו. אלא אם עתה מחוייב אתה במצוה - עשה אותה כמצווה עליך מבלי לחשב חשבונות. דהיינו אפשר חזקיהו חשב דודאי לעשות עבירה בקום ועשה על מנת לזכות במצוה בודאי שאינו נכון, אולם לבטל מצוה בשב ואל תעשה כדי למנוע תוצאות שליליות - כגון שלא לשאת אשה ולמנוע בשב ואל תעשה בנים שיהיו רשעים - אפשר דשפיר למיעבד, ועל זה הוכיחו ישעיהו.

טז. משה רבנו לא הסכים למצוה הגדולה ביותר - לגאול את ישראל, מפני חששו שיהא זה על חשבון פגיעה באחיו

וכן גבי משה רבינו שנמנע משליחות ה' לילך לגאול את עם ישראל, והוא פלא, והלא עם ישראל בצער בעבודת פרך, ומה עוד שהקב''ה מצווה לו לילך אל פרעה, אלא מבואר ברש''י (שמות ד, י'): ''וכל זה שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרון אחיו שהיה גדול ממנו ונביא'', מה יכולה להיות מצוה יותר גדולה ואפילו חובה הגדולה ביותר מאשר לגאול את ישראל משעבוד מצרים ולהכניסם לארץ ישראל, ולתת להם תורה - על הכל התנגד משה, התווכח עם הקב''ה עד שחרה אף ה' בו, וכל זה בשביל שהבין משה, אין לי לעשות שום מצוה על חשבון פגיעה באהרון אחי שהוא גדול ממני, ובודאי שבסירוב זה שסירב משה לה' ידע שיענש, שהרי לא יתכן אחרת, ובאמת כן הוא שנענש כמבואר בחז''ל, דמי זה שיסרב לה' ולא יענש? אולם הסכים להענש על סירובו לה' והעיקר שלא לפגוע באחיו אהרון.

ובזה יובן מה שאמר משה לה' בפסוק זה: ''לא איש דברים אנכי ... כי כבד פה וכבד לשון אנכי'', וזה קשה, וכי משה קטן אמנה היה להאמין שכושר הלשון היא המצילה, עד שאומר לו הקב''ה: ''מי שם פה לאדם'' וגו', אלא משה התכווין לטעון הלא בזה שתיעשה הישועה על ידי אהרון אחי, תהא באופן מקובל יותר שפחות נצרך לנס מאשר כשאלך אני שהנני כבד פה, וכל זה כדי לגלגל שיסכים ה' לעשות השליחות על ידי אהרון, כי זו היתה עיקר מטרתו בטענותיו ובסירובו כדי שלא יפגע אהרון אחיו.

ורק לאחר שהודיעו ה' והבטיחו כי אהרון אחיו הוא דבר ידבר, וכן הבטיחו ''וגם הנה יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו'', ואם כן אין כאן מצוה על חשבון פגיעה באחיו - נתרצה לילך.

יז. יעקב אבינו נטל את הברכות במרמה כי כך נמסר לרבקה בנבואה

ואם תקשה, יעקב אבינו שמידתו מידת אמת, היאך הסכים להתברך מיצחק אביו בדרך שקר? כבר פירש התרגום על הפסוק (כז, יג): ''ותאמר לו אמו עלי קללתך בני'' - ''ואמרת ליה אימיה עלי אתאמר בנבואה דלא ייטון לוטיא עלך'', והרי אם הוצרך להאמר לו בנבואה שלא יבואו עליו קללות, משמע שהיה עלול לבוא עליו הקללות והיינו מתוך המרמה, א''כ שמע מינה שגם עסק המרמה היה בנבואה ולכך נתרצה, והבן.

ואם תאמר, והלא עדיין גם למשה נאמר מפי הגבורה לגאול את ישראל, ולמה נמנע? אלא הבדל גדול יש בין הנאמר למשה רבינו להנאמר ליעקב אבינו, והוא על פי יסוד הדברים שנאמרו בחובת הלבבות לעיל, הקב''ה לא מבקש מאתנו את סוף המעשה - זהו מתנה מה', אנו נדרשים לחזק לעצמנו הבחירה בטוב ולהשתדל, ולכך משה רבינו ניסה להתנגד להקב''ה להוציא את ישראל ממצרים על מנת שלא לפגוע באהרון אחיו, והיינו משום שמשה הבין, הלא בפועל המוציא את ישראל זה הקב''ה שהרי הפעולה והתוצאה הסופית זה רק השי''ת, ואם כן, וכי בסירובי לילך לפרעה תימנע גאולתן של ישראל?! בודאי שלא, שהרי גם כשאלך לא אני הוא המוציא את ישראל ממצרים, ואם כן לכל היותר אני אענש על סירובי, מוכן היה להיענש על סירובו בשביל שלא ליטול גדולה על אהרון אחיו. מה שאין כן יעקב אבינו שעסקו היה עם אחיו עשו, שהיה רמאי ושקרן שמשקר וצד את אביו בפיו ומטעהו, ונאמר לאמו בנבואה שיעשה במרמה ליטול את הברכות ממי שמרמה ולא מגיעות לו הברכות, והוא ענין לגנוב מהגנב על מנת להחזיר לבעלים, דודאי מצוה קעביד וחובה נמי איכא.

יח. פנינה נענשה - אין לעשות שום מצוה על חשבון עבירה

ובזה תובן סיבת עונשה של פנינה וכנאמר: ''וכיעסתה צרתה'' (שמואל-א, א, ו,), שהיתה מקניטתה לחנה בדברים, ואמרו בגמרא (בבא בתרא טז ע''א): פנינה לשם שמים נתכוונה כדי שתתפלל חנה ותענה, עם כל זה נענשה, שכל בן שהיתה יולדת חנה, כנגדה היתה קוברת פנינה, וכנאמר: ''עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה'', והטעם, לפי שאין לנו רשות לזכות את השני בדרך של העלבה וצער, דלא יתכן שנצטווינו להוציא דבר טוב בדרך של איסור, ולכך פנינה הזיקה לעצמה מאד ואף שכוונתה היתה לטובה אולם בדרך איסור.

(וראה עוד בדברינו לעיל בפרשת ''ויגש'' (מאמר כב) בגדרי תוכחה וזיכוי הזולת אימתי כשרים הם ואימתי לא).

וכמו המעשה המפורסם ברבי ישראל מסלנט זצ''ל, שראה בערב כפור אדם הולך לתפילת כל נדרי בפנים חמורות ורציניות, ואץ במהירות לבית הכנסת מבלי להתבונן בבני אדם שבדרכים. אמר לו רבי ישראל: לא טוב אתה עושה, זה שהינך ירא וחרד מאימת יום הדין - הוא טוב, אולם מדוע בני אדם צריכים לסבול בשביל כך, עליך להזהר באופן הילוכך ולהאיר פנים לבריות גם בעידן כזה, וכמובא בחובת הלבבות: ''החכם דאגתו בלבו וצהלתו בפניו''.

יט. ''כל הגדול מחבירו'' ויכול לפעול גדולות ונצורות - ''יצרו גדול'' להשתמש בהיתרים קלים ביחס לתוצאות המבורכות שביכולתו לעשותם

ובזה יובן מה שאמרו חז''ל: ''כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו'', דהוא תמוה, שהרי אין נראה הדבר כן, ואדרבא, כל הגדול מחבירו לכאורה יצרו יותר כבוש תחתיו, אזי מלבד הביאור הפשוט דיצרו של הגדול - הינו גדול ומפולפל ובא בערמומיות גדולה להיות שעסקו עם הגדול, עוד לדברינו יבואר ביאור נוסף, דכל הגדול מחבירו יש ביכולתו לפעול פעולות גדולות ונצורות עבור עלייתו של עצמו ועבור כלל ישראל, וחייב הוא להמנע פעמים מכך בשביל סיבות לכאורה קטנות, כגון של פגיעה בכבוד הזולת כנ''ל, וזה נסיון גדול וקשה. וע''ז יצרו גדול מאד להורות היתר לעצמו: וכי בשביל איסור כזה קטן אמנע זיכוי עצום לכלל ישראל, וחייב הוא לעמוד בפיתוי שכזה.

וכמו כן מצינו סיפורים רבים על גדולי ישראל, ומכללם החפץ חיים והחזון איש, אשר יסופר עליהם כי ראום משוחחים עם אנשים דברים בטלים שאין בהם שום ענין וריח של תורה, וכשנשאלו על כך ענו: בני אדם אלו ששוחחנו אתם, היו אנשים שבורים ומדוכאי רוח, וכי אין זה גמ''ח לשוחח אתם ולהרנין את לבם?! הבינו גדולי ישראל, זהו מה שהקב''ה רוצה עכשיו מאתנו - לשמח יהודי, ולכן חייבים אנו לעשות זאת ואף שיהא זה על חשבון ביטול תורה, ואין ראוי להרשיע עתה ולהתעלם מהמסכנים על מנת להצטיין ואפילו באותה שעה בלימוד תורה.

וכן מצינו בגדולי ישראל שוויתרו על משרות חשובות כראשי ישיבות ומשגיחים, כדי שלא תהא משרתם על חשבון פגיעה כל שהיא בזולת.

ומעשה היה עם הגר''י לוינשטיין, כשנשאל ממשגיח קטן האם מותר לו לומר שיחות כשיש חשש לפגיעה במשגיח הגדול של הישיבה? וענה: קבלנו בקבלה ברורה, כי אם נוצר מצב כזה של הזדמנות לבנות את בית המקדש, אבל יש בזה חשש של חלישות הדעת למישהו, כי אז מוטב להניח ולא לבנותו! וכבר הזכרנו שהראיה לכך היא ענין סירובו של משה מלגאול את ישראל מחשש פגיעה באהרון אחיו.

וכן הלכה רווחת, במצוה שאינה יכולה להעשות על ידי אחרים חייבים לבטל תורה בשבילה, ומי יהין לחשוב שעסק התורה באותה שעה יחשב לו למצוה, אם כן קל וחומר הוא, אם אסור לבטל מצוה ואף שבאותה שעה יושב ועוסק בתורה, כל שכן שאסור לבטל מצוה או לעשות עבירה בשביל שאחר כך יושלם בעשיית איזו מצוה אחרת.

וכמו כן מסופר על הגאון מוילנא שאמו התענתה משבת לשבת, דהיינו ממוצאי שבת עד לערב שבת הבאה, ואמר לה הגאון שאין תעניתה שווה להפסד זה שמבטלת היא סעודה רביעית במוצאי שבת.

וכן כידוע ומפורסם דעתו של הגאון רבי חיים מוולוז'ין לסגור את הישיבה בוולוז'ין שהיתה ישיבה השוקקת תורה, בשביל הרוסים שרצו לחייב ללמוד את השפה הרוסית בישיבות, וכששאלוהו: והלא תיבטל תורה מישראל?! ענה: את זה הקב''ה יסדר, אנו צריכים לעשות את שלנו ומצידנו אין לפתוח ישיבה עם לימודי חול.

כ. כל הגדול מחבירו קשה לו לדקדק במצוות שאדם דש בעקביו מחמת סיפוקו הרחב ביצירותיו המבורכות, מה שאין כן הקטן מחבירו, זהיר בנקל לדקדק בכל פרט, כי חשוב הוא לו גם הפרט הקטן ביותר

ובזה יבוא ביאור נוסף בענין ''כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו'', דככל שהאדם גדול יותר, מצליח הוא להוציא לפועל וליישם פעולות מבורכות בעלי פירות מוצלחים, שכל אחד רגיל אין ביכולתו לעשות, והדבר יכול להביאו לסיפוק ולשביעה, דבר שיכול לגרום לו להקל במצוה אחרת, כי כח ההטעיה ביישום המצוה בפועל קשה מאד להטעות את האדם לחשוב, הנה! עשיתי, פעלתי יצרתי יצירה כל שהיא, בזכותי קמה ישיבה, בזכותי חזרו בתשובה וכדומה, וסיפוק עצמי זה יכול להביאו למחדלים, לזלזל בדברים שנראים לו כקטנים בייחס לפעולותיו הגדולות, ורחוק הוא מלהשתלם בהם, והם הם המצוות שאדם דש בעקביו, ובעצם טועה הוא, שהרי מה שהצליח בפועל ליישם את שאיפותיו זה כלל לא על ידו אלא מתנת וגזירת שמים, ואם כן מתנחם הוא במה שאינו מעשה ידיו - אלא גזירת שמים, וחודל הוא בשביל כך מלעשות את אשר מוטל עליו שזו עבודת תיקון המידות והתאוות וכדומה, שעל אלו האדם מחוייב להתאמץ ולהשתדל ביגיעה ועמל גדול, מה שאין כן הקטן, שאינו כל כך מוצלח בליישם את מזימותיו, קל לו יותר לדקדק בדברים הנראים קטנים, ואינו מזלזל במצוות שבני אדם גדולים דשים בעקביהם, כי בשבילו חשוב כל פרט קטן אחר שאין עובר תחת ידו פעולות ותוצאות מבורכות בגודלן כמו לאחר שגדול ממנו.

כא. כל הגדול מחבירו סכנת זחות הדעת אצלו סכנה גדולה היא

וכן מבחינת הזחות הדעת, אצל הגדול שמצליח ליישם דברים בנקל, עלול שתזוח דעתו עליו, מה שאין כן הקטן בנקל לו לעשות מעשיו בהכנעה ובשברון לב, וכאמור הכל נובע מאי ברירות יסוד החובת הלבבות, דהתוצאה הסופית הינה מתנה ותו לא, ומהאדם נדרש רק ההשתדלות.

כב. מעשה שהיה!

ואספר מעשה שאמנם הוא בקיצוניות, אבל ממנו נלמד עד לעניינים הדקים. באחת הפעמים כשחזרתי מדרשתי בעיר נתניה, ניגשו אלי ב' בחורים המתקרבים לתשובה, ושאלו אותי: מאחר והם כבר בגיל ה- 30 ועדיין לא מצאו זיווגם, האם מותר להם להוריד הכיפה עד שימצאו זיווג כי בעירם קשה למצוא זיווג לבחורים בגילם ובמצבם עם כיפה.

אמרתי להם: מאמינים אתם בה'? אמרו לי: ודאי, בעלי תשובה אנו. שוב שאלתי: האם אתם מאמינים בהשגחה פרטית? ענו לי: בודאי! המשכתי ואמרתי להם: אם כן במלים אחרות, הצעתכם להוריד הכיפה היא איננה שאלה כלפי, אלא היא שאלה להצעה כלפי הבורא שאתם מאמינים בו, דהיינו באים אתם בהצעה לבורא עולם: היות ומתקשה השידוך שלכם, האם מרשה הוא לכם לילך בגילוי ראש על מנת ''לסייעו'' למצוא עבורכם שידוך. ובכן הגידו לי, האם הקב''ה צריך את עצתכם ''לעזור'' לו למצוא לכם שידוך בכך שתעברו על רצונו?!

על אותו רעיון, זהו בעצם מעשה האדם הרוצה ליישם את רצון ה' בפועל על חשבון שיפסח על אחת ממצוותיו.

---

פרשת מסעי א' - מאמר פה - בין המצרים

א. מה ענין הבכיה על בית המקדש שהיה ואבד ואיננו

יש להבין, מה ענין האבילות על בית המקדש, מילא להשתוקק שיבנה, או לבקש שיבנה - אין הכי נמי, אולם מה הענין לבכות על מה שכבר נחרב?

ואם נאמר שהתשובה היות העדר אור של הבית המקדש רודף אותנו עד היום, ובכייתנו היא על היות חסרון הבית המקדש מכה בנו יום יום בזוכרנו את הימים היפים וגילוי השכינה שהיה בעבר, ועכשיו חסר מאתנו, זה קשה לומר, שהרי גם אדם שנפטר לו מישהו, הכאב והחסרון מלווהו יום יום, ועם כל זה מקבלים תנחומים, כידוע שגזירה על המת שישתכח מהלב, וכמו גבי יעקב אבינו שמאן להנחם על יוסף, היות שיוסף חי היה רק שנאבד ממנו.

וגם גבי בן שנאבד, שקשה להתנחם, הרי אין בכך כל הגיון, שהרי כשסובר האבל שבנו טרף טורף ואינו - על מה יש להמשיך ולבכות, מה יתן ומה יוסיף בכי שכזה, אזי גם אם הטבע לא נותן שיהא שקט וניחום בלבו של המתאבל, אולם היגיון אין בכך שימשיך לבכות ולהתאבל, וכמו גבי דוד המלך שכל זמן שבנו היה חי היה בוכה שיבריא, ולא אבה לאכול לחם, וכשמת נאמר (שמואל-ב, יב, כ): ''וישאל וישימו לו לחם לאכול'', משום דוכי אפשר להחיותו, כמבואר שם (פסוק כג): ''ועתה מת, למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד?''.

ב. הבכיה הינה בכיית תחינה מתוך תקוה שיבנה כבן שאבד ואביו יודע שהינו חי בשבי

התשובה - הבכיה על המת היא מעין בכיה של יאוש, בכיה על דבר שאינו וגם לא יחזור, ואין שום תכלית בבכיה, ולכן אין לבכות על המת יותר מדאי, וכמעשה המובא בגמרא (מו''ק כז ע''ב) שיש סכנה כשבוכים על המת יותר מדאי, והיינו משום שאין תכלית בבכיה זו, ולכך המוטל הוא על הָאָבֵל להשלים עם אסונו ולקבלו באמונה ובתמימות, וגם על בן האובד וסובר המתאבל שהוא מת, אין הגיון בבכיה, אולם בית המקדש הוא לא בבחינת ''מת'' מאתנו אלא ''אבד'' מאתנו, ובנוסף לכך יודעים אנו שהוא נמצא וישנו אלא שאבד מאתנו, והוא דומה לאב שנאבד לו בנו ויודע הוא שהוא שבוי בשבי האוייב אולם חי וקיים, ועל כך בודאי שלא יתנחם לעולם עד שישוב בנו, כן הוא ענין חורבן בין המקדש שאיבדנו ויודעים אנו שהוא קיים, שהרי אור ה' שהיה עלינו באופן גלוי ואבד מאתנו - חי וקיים, ולא נשרף ונחרב לנו אלא העצים והאבנים, אולם השכינה שהיתה עמנו גלתה ואבדה מעינינו, אם כן הבכיה על בית המקדש היא בכיה של תקווה, דהיינו לא זאת בלבד שאנו זוכרים את הטוב של בית המקדש שהיה לנו, אלא גם יודעים אנו שהוא ישנו וקיים אלא שבוי הוא בידי האוייב, וממילא בכייתנו היא על מנת לפתח ולעורר אצלנו את הגעגועים עד כדי שתבוא לנו בכיה - להתחנן שיבנה. ובכיה זו בונה לנו את בית המקדש החרב לפחות באופן עראי להרגיש את אור ה', וכמו כן בבכייתנו זו שיש בה גם חרטה ותשובה, שזו השתדלות התלויה בנו, ובזה מקרבים אנו את בנין בית המקדש שיבנה לנו בפועל במהרה, ואין אנו מעוררים את הגעגועים לימים שעברו בשביל לבכות על מה שעבר בלבד.

והוא המסופר (בספר ''תורת העולה'' להרמ''א מובא ב''לב אליהו'' סוף ח''א ''שביבי לב'' קנ''ה) על הפילוסוף אפלטון שבא לירושלים עם נבוכדנצר, ונכנס להר הבית ומצא שם את ירמיהו מקונן תמרורים על החורבן, ואמר לו: מה הענין לבכות על עצים ואבנים, ועוד שאל לו: הלא אין מתאים לחכם כמוך לבכות על העבר, הרי בית המקדש נשרף ואיננו, ואמר לו ירמיה: אכן אתה פילוסוף, ובכן הצע לפני את ספיקותיך בענייני הפילוסופיה שלך, והציע לו אפלטון את ספיקותיו, ופשט לו אותם ירמיה כלאחר יד, ולתדהמתו של אפלטון מחכמתו, אמר לו ירמיה: שחכמה זו שראה אצלו זה מהעצים והאבנים של בית המקדש שאתה שואל על מה אני בוכה עליהם, ועל שאלתו השניה מדוע חכם כמוך בוכה על מה שכבר חרב, על כך ענהו ירמיהו: איני יכול להשיב לך, לפי שלא תבין אותי לעולם. וההסבר הוא, כי משמעות האבילות שלנו על בית המקדש היא לא סתם בכיה על העבר שאינו, וכן אינה בכיה של רגש ללא תכלית, אלא בכייתנו כוללת השתוקקות וצפייה לתקווה לדבר שישנו וקיים אלא שיש מחסומים החוסמים אותנו מלהתקרב אליו, וכדי לפתח אצלנו את הרצון לבנין בית המקדש - שזו ודאי תכלית לעצמה המלאה תקווה, מעוררים אנו את זכרוננו על הטוב והיפה שהיה לנו בעבר, וזה שמעורר אותנו להתעצם במוטל עלינו כדי לבנותו, דהיינו בתשובה תורה ומעשים טובים.

ולפי זה בכייתנו על העדר גילוי השכינה בבית המקדש, זוהי בחינת: אין מקבלים תנחומים על החיים כשיודעים שהאבד הוא בחיים, לפי שחורבן בית המקדש זהו לא דבר שחרב ומת ואינו, שאז מקבלים תנחומין על המתים, אלא זהו דבר שאבד והינו חי וקיים, ויודעים אנו בקיומו, ויכול להמצא ולחזור בכל רגע ורגע, הרי שאין שייך תנחומים על אבידה שכזו.

ג. בכייתנו היא כאב היודע שבנו חי בשבי ובידו לפדותו אם יתאמץ, שאז הכאב גדול ביותר

וביותר יגדל הכאב בכך שהמונע לגילוי השכינה בבית המקדש שאבד לנו תלוי בנו, ומעשינו הם הגורמים לעיכוב בניינו, והוא דומה לבן שהלך בשבי, ואביו לא רק שיודע שבנו חי בשבי, אלא גם יודע שתלוי בו הדבר לפדותו ורק צריך שיתאמץ לעשות זאת, שאז הכאב יגדל למאד, כי יש מצב שאין ביד האב לעשות כלום למען בנו השבוי, שאז יתכן והאב ינחם עצמו במחשבה: מה אצטער כל כך על דבר שאין בידי לעשות מאומה, אולם ביודעו שיש בידו לעשות והוא מתעצל, הרי שרגשי הצער והאשמה יבערו בו ביותר, כך שבבכיה זו נכללת גם בקשה ותחינה חרטה ותשובה - התנאים לבנין המקדש, שאלו הם האמצעים התלויים בנו כדי להחיש את בניינו.

ד. בזכרון החורבן מתבוננים אנו לאיזה שיפלות ודיוטא תחתונה ירדנו והוא מה שיביא אותנו להתרומם ממקום שיפלותנו

ובעצם יש בזכרון חורבן הבית ענין הרבה יותר עמוק מהמבואר לעיל, ונקדים דברי הגמרא (יומא נד): כשנכנסו האוייבים להיכל ראו שהיו כרובין מעורין זה בזה, וידוע (גמרא ב''ב צ''ט) דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום כרובים פניהם איש אל אחיו ומעורין זה בזה, וכשאין עושין רצונו של מקום - פניהם אל הבית. וכן איתא על הפסוק (איכה א'): ''קרא עלי מועד'', שתשעה באב נקרא ''מועד''.

והוא תימה גדולה, היאך בזמן שחרב הבית שהוא זמן החרון אף הגדול על ישראל דוקא, אז היו הכרובים איש אל אחיו, וכן מדוע נקרא תשעה באב - מועד.

אלא הביאור הוא, הבורא רוצה שנעבדהו בדרכי נועם ונתעלה מעלה בדרך התורה והמצוות, אולם אם בחרנו לנו דרך אחרת - לעזוב את התורה והמצוות, אין הקב''ה מזניחנו בשל כך, אלא עושה שנבוא ונשוב אליו בדרך שבחרנו לנו, ויתכן שדוקא הנפילה גורמת להתעלות, וכמו שמצינו ביוסי משיתא (בראשית רבה בראשית סה, יח) על הפסוק: ''וירח את ריח בגדיו ויברכהו'', אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו, דבשעה שנכנסו אוייבים להיכל, אמרו: יכנס קודם אחד מיהודאי, והבטיחו לו שמה שיוציא מההיכל יהא שלו במתנה, ונכנס יוסף משיתא והוציא המנורה, ולא חפצו לעמוד בדיבורם ולתתה לו, אמרו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, ואמרו לו להכנס שוב וליטול חפץ אחר, אמר: לא די שהכעסתי לאלקי פעם אחת עוד אכעיסנו פעם שניה?! ולא הסכים ליכנס, ונתנוהו בספסל (פי' רש''י) של חרשים והיו מנסרים בו, והיה מצווח ואומר: ווי, אוי, ווי שהכעסתי את בוראי.

אם כן דוקא הנפילה לדיוטא התחתונה להוציא מנורה של זהב מבית המקדש בזמן שאוייבים באים להחריב את היכלו, דוקא שיפלות נוראה זו גרמה לו להתבונן על שיפלותו הנוראה, וממנה בא להתעורר בגאוותו היהודית שהביאתו לעליה שלאחריה.

וכמו לגבי רבי אלעזר בן דורדיא, מובא בגמרא (ע''ז יז ע''א) שלא הניח זנות שלא חטא בה, ושמע שיש זונה בכרכי הים ועבר שבע נהרות והלך אצלה עם כיס דינרים, ואמרה לו שאינו חוזר לעולם, כלומר אותה גויה כשראתה שכל כך אדוק הוא בזימה, אמרה לו שבודאי ישאר בכך לעולם. וכששמע זאת מגויה, שאף היא התפעלה ממסירותו לעבירה, הבין שהגיע לדיוטא שאין למטה ממנה, מיד חזר בו מן העבירה ועשה תשובה בבכיה גדולה, עד שיצתה נשמתו מתוך תשובה.

הרי לנו לראות, שדוקא הנפילה הרוחנית לדיוטא תחתונה יכולה גם היא לפעול לתחיה מחדש אצל בר ישראל, אלא שהיא בדרך מכוערת ומיוסרת להיות ומאסנו בדרך הנעימה של שמירת התורה והמצוות.

ולכך יושבים אנו ובוכים על החורבן לשחזר לעצמינו את מצב ההשפלה שחווינו אז, כדי לעורר אצלנו את הגאוה של יהדותנו מתוך התבוננות להיכן ירדנו ונתרחקנו.

ה. מסיבה הנ''ל אין פלא מדוע דוקא בימינו דור הפיתויים והגרויים - שבים הרבה בתשובה, והוא מסיבת הירידה לדיוטות שפילות המעוררות להתבוננות

וזה מצבנו היום בעקבתא דמשיחא, ששרויים אנו בעיצומה של מלחמת הטומאה לעומת הקדושה, והנפילות והירידות הם עד לדיוטא תחתונה ממש, והנה רואים אנו להפתעתנו שדוקא בדור שכזה שכח הטומאה כל כך תקיף וחזק, דוקא עתה צומחים בעלי תשובה לרוב, מהיכן כוחם?

התשובה היא, משיפלות ירידתם הבינו שיותר לא שייך לרדת, וההתעוררות באה דוקא מנפילתם לדיוטא תחתונה, זה מה שהביאם להבנה שהגיעו לשיפלות זולה ביותר שלא מתאים להם לרדת יותר, ואף שהם לא כל כך מבינים בבירור ענין שיפלות זו - נשמתם מרגשת בכך ומבלי להבין סולדים ומסתייגים מירידה נוספת, ומכך שבים הם לתחיה חזרה.

הרי לנו שהקב''ה לכל דור ודור נתן אפשרות תיקון באופן הראוי להם, וכמו כן בפרטות לכל יחיד ויחיד נותן הקב''ה אפשרות תיקון באופן הראוי לו, שהרי בדורות קודמים שלא היו פיתויים וגירויים כימינו, היתה אפשרות להכניע את כח הטומאה בדרך יפה ונעימה של - ''עשה טוב'', דהיינו להרבות בקדושה ולדחות את הסיטרא אחרא, ומשהחמצנו דרך יפה זו, הוטל עלינו לעבוד בדרך מכוערת, והיא שנכיר את האמת מהנפילה והמעידה, אבל בסך הכל הקב''ה מרוויח כביכול את שלו, ולעולם הקדושה לא יוצאת נפסדת, כי לעולם משיג הוא שלא יצא מישראל נידח, וגם בגלויות הקשים, שלכאורה מסיבתם מעדנו והדרדרנו למטה מטה, מזה גופא באנו לתכלית כאמור, בהיותינו מבינים שאי אפשר לרדת יותר לדיוטות שפילות, והוצרך הדבר שיהיה בדרך זו מאחר שמעשינו גרמו שתהא זאת בדרך מכוערת וכמבואר.

ואגב יש לנו מכאן לראות כמה חשוב לא להמנע מלומר משפט של התעוררות איש לחבירו, ובפרט למרוחקים מהיהדות, כי הלא המה בתכליתה של שיפלות, וכל מילה יתכן והנה היא ברגע הנכון לעוררם תיכף ומיד, וכמעשה דיוסי משיתא ורבי אלעזר בן דורדיא שהזכרנו לעיל, וכמו המעשה ביקום איש צרורות (המבוא במדרש בראשית רבה סה י''ח), שממשפט אחד שבו מיד.

ודברינו דלעיל, שכהיום עיקר עבודתנו ב''סור מרע'', עם כל זה יכולים אנו להקל מעלינו עבודה קשה זו ככל שנרבה ב''עשה טוב'', שהרי בלי עשה טוב לא יתכן שיהא אדם סר מרע, אלא שתכלית העשה טוב שלנו כהיום הוא בעיקר על מנת שיהא לנו כח לסור מרע, ולא דוקא לשם מדריגות והשגות, למעט בני עליה ששתלם הקב''ה בכל דור ודור שמעטים הם, אולם לגבי כולנו, באיזו מדריגה שאנו, בודאי ככל שנרבה ונתעצם בעשה טוב נוכל לחסוך מעצמנו את הקושי בחוזק המלחמה עם הרע.

ו. בכל שנה בוכים אנו בתשעה באב שבו חווינו את תכלית שיפלותנו, על מנת להפיק את התועלת מתכלית הגלויות, שמטרתן להתבונן ב''רחקנו מעל אדמתינו'' וכו'

וזו היתה הרגשת כל ישראל בשעת החורבן, שהנה והגיעו לשפל המדריגה, לראות את בית המקדש נשרף מול עיניהם והמה הולכים בשלשלאות של ברזל לבבל, והרהרו בנפשם על סיבת ירידתם, ובכו על כך, וכנאמר: ''על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו'', ועשו בכיה גדולה, וכמו שאמר להם ירמיה אלמלי בכיתם קודם לכן לא היה נעשה לכם כך, אז בזה התחילה הצמיחה והחיות שלהם, לפי שתכלית חורבן בית המקדש היה למען יבינו מה גרמו במעשיהם, וכשהגיעו לתכלית זו כשראו אוייבים נכנסים להיכל ונשבר לבם בקרבם, נחשבו אז לעושים רצונו של מקום, והיו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ולכן נקרא תשעה באב ''מועד'', כי בו הגיעו ישראל על תכליתם להבין מה היה דבר ה' בפי נביאיו כל השנים שעברו על התורה, ולכן דוקא אז היו פני הכרובים לפני הבית ולא איש אלאחיו, וכשבאו לתכלית הנרצית, אז נבנו וקמו לתחיה חדשה דוקא מהחורבן, הרי שהכליון והחורבן הוא שהביא לתחיה.

וזו תכלית כל הגלויות והיסורים של הכלל והפרט בעם ישראל, לעורר אצלם את האמת שהיתה חשוכה אצלם, ובעצם הגלות והחושך גואלים ומאירים לעצמם את אור ה', אלא שבמיוחד היתה התעוררות זו בשעת חורבן בית המקדש שאז ראו במו עיניהם שהנה נחרב ונהרס להם היקר להם ביותר - מקום משכן ה' שהיה בתוכם, והסיקו מכך שעוונותיהם גרמו להם שפלות עד הדיוטא התחתונה, שהרי מה היה גרוע להם יותר מסילוק השכינה מבית המקדש ושריפתו לעיניהם, ועל דרך זה נצרכת הגלות והשלכותיה כי הם הם המעוררים את עם ישראל להבין לאיזו דיוטא תחתונה הגיעו במעשיהם הרעים, וחרטה זו גואלת אותנו לשוב ממעשינו, וכאמור מתבוננים אנו במצב הירוד והשפל ביותר שחווינו שהוא חורבן בית המקדש, לעוררנו על גודל מעידתנו לדיוטא תחתונה, ומכך נבוא להפיק תועלת מתכלית מטרת הגלויות שמטרתן לעורר על נקודה זו.

וזו צריכה להיות הסתכלות כל יחיד בגלות הפרטית שלו, כשיסוריו בעיניני החומר, עליו להבין שהשפלה זו היא מאת ה' לייסרו ולהכניעו וללטש את נשמתו מכל חלאת עוונותיו, ובפרט יסורי העוני, שנאמר במדרש (שמו''ר לא, יא): כל היסורים בכף מאזניים אחת ועניות בכף שניה - מכרעת את כולם. וכמו כן כשמעידת האדם ברוחניות, החכם רואה זאת כהבהרה לעמדת מצבו, שהנה ומן השמים מראים לו באיזו דרגה הוא, שהרי פיתוי היצר לא יבוא לאדם בדבר שהוחלט אצלו לבלתי עשותו, וכמו מאכלות אסורות או חילול שבת במזיד, וכדומה. נפילותיו של האדם המה בדברים שעדיין הוא לא החלטי בהם לבלתי עשותם. ונפילתו בהם היא למטרה שמעתה ישמר ויגדור גדרים וסייגים לבל יפול שוב, וזו מטרת הגלויות שמהם נתבונן בדרגת מצבנו ונשוב לה', ואילו הטיפש מסיק מסקנות הפוכות, דהיינו כאשר נפל או מעד אם זה בחומריות או ברוחניות, חושב הוא: הנה ה' רחק מעלי והסיר השגחתו ממני ואינו חפץ לקרבני אליו, ולכך מרחק אותי בכל מיני אופנים. והרי זה שקר גדול, ובזה מחריב האדם את כל מטרת הגלויות שנועדו להכשירנו לקראת הגאולה שתבוא אחריהן. וזה כאמור בהיותנו מבינים שבהרחקה שמרחק ה' אותנו בגלות, ישנה מטרה שנכנע ונדחק להתקרב, וכמו ביוסי משיתא ורבי אלעזר בן דורדיא, שהרחקתם ומעשה שיפלותם החריג דוקא הוא שהביאם להתבונן על גודל ריחוקם, וכן הוא לגבי כל יחיד ויחיד במדרגתו, יבין שמעידתו היא על מנת להכניעו, ולהבינו באיזו מדריגה נמצא הוא, וכמה עדיין סכנתו מרובה באם לא יגדור גדרים ויסייג סייגים לבל יכשל.

ז. מעלת הנהרגין על קידוש ה'

ובזה נבין ענין מעלת הנהרגים על קידוש ה', או אפילו אלו שנהרגו על ידי גוי, דמובא בדברי מוהרח''ו (''שער הכוונות'' בהקדמה), דישנו מצב שבני אדם מרשיעים ביותר ואין באפשר שיתוקנו בדרך מיתה רגילה של חייבי כריתות ומיתות בית דין, אלא דוקא בכך שימותו על ידי גוי, ובכך אפילו מתו כרשעים מתכפרים להם עוונותיהם (ועיין בזה ב''שומר אמונים'' מאמר השגחה פרטית פרק י''ב שהאריך בזה). וזה מה שהיה בחורבן בית ראשון, ובגמרא (פסחים נ' ע''א): אמרו הרוגי מלכות אין בריה יכולה לעמוד במחיצתן, ובזוהר איתא: דישנו היכל מיוחד טמיר ונעלם לאלו שמתו על קידוש ה' והיינו על ידי גויים. ולכאורה מה הטעם שבהריגת גוי נעשית פעולה נפלאה לנהרג ומה בכך שגוי הרגו?

ולפי מה שביארנו לעיל יובן, דהנהרג על ידי גוי הרי שנהרג על סיבת יהדותו דוקא ולא מסיבה אחרת, ובזה נחרב בניינו הפרטי, שהרי בכך נחרב ונהרס קיום מציאות יהדותו, כמובן במובן הפיזי, דוגמת חורבן בית המקדש שהיה בעצים ובאבנים, כמובא בחז''ל על פסוק: ''מזמור לאסף אלוקים באו גויים בנחלתך'' דמהו ''מזמור'' - קינה מבעי ליה? אלא מזמור שכילה הקב''ה חמתו על העצים והאבנים שבמקדש. וזו שפל מדרגה הפחותה ביותר שהגיע לה האדם בראותו היאך קוטעים אותו ממציאות יהדותו שתלויה בחייו בגופו, ובכך שמצדיק הוא דין שמים, ומקבל בהבנה ובהכנעה את חורבן בניינו שלו הפרטי, הרי שאז מגיע הוא למסקנא כואבת ביותר, והיא שבגדיעתו נגדע קשרו עם הבורא התלוי בחיי גופו המאפשר קיום תורה ומצוות, וזאת מסיבה שראה הבורא בגזירה זו כצדק להשפילו בתכלית, ואז מתעורר הוא על נקודת יהדותו כיצד מאס בה הקב''ה? הלא בודאי זה להיותו הוא הגורם לכך, ורגע זה הוא עמוק ותכליתי ביותר עד שנעשה בהצדקה ובקבלת דין שמים עליו על צדק זה, הרי שזה הוא הגורם לתיקונו ברגע אחד, ועליו נאמר: ''יש קונה עולמו בשעה אחת'', וכמעשה דרבי אלעזר בן דורדיא, ויקום איש צרורות, שהגיעו לרגע כזה בסוף ימיהם וקנו את עולמם בשעה אחת.

והתועלת היא בודאי להנהרג עצמו באם הספיק להתבונן בעצמו קודם שנהרג בהתבוננות זו, וכן גם אם לא הספיק להתבונן, וכגון שנהרג באופן פתאומי, מעלתו גדולה בהיות והחיים שראו או שמעו מהריגתו, הביאתם הריגתו זו להתבוננות בשיפלות ודיוטא תחתונה עדיה הגענו, וזכות זו נזקפת לאותו נהרג, ולכך יזכה גם הוא לתיקון מסויים בהתעוררות זו שנסבה על ידו.

ח. מדוע מידת הדין מתוחה בעקבתא דמשיחא

הערה נוספת יש להוסיף, דעתה שאנו קרובים לקץ הימים, כל עיכוב קטן שקול הוא כעיכוב ארוך של ימים עברו, והדבר דומה לחתן העומד לשאת את כלתו, דככל שירחק זמן חופתם ניתן להיסבל דחייתו, ולמשל אם עומדים הם היום כשמועד חופתם נקבע לעוד ששה חודשים - ניתן להיסבל לדחותו לשבעה חודשים, אולם ככל שיתקרב מועד חופתם שנקבע, וכמו למשל שעומדים הם חודש או שבועיים סמוך למועד חופתם, הרי שלא ניתן להיסבל דחייה למועד זה, ועל אחת כמה וכמה כשמועד חופתם סמוך לעוד ימים אחדים, שכבר הוזמנו כל המוזמנים והוכנו כל ההכנות, בודאי שלא יסבל דחייה. כן הוא עתה שאנו קרובים מאד לעידן הקץ האחרון, וישנם הרי הרבה קיצים בסמוך לקץ האחרון שהינם בעלי סיכוי לגאולה, לכך היום מידת הדין מתוחה מאד להעניש החוטאים - כנראה בחוש, לפי שבכך גורמים הם דחייה לקיצים שקרוב סיכויים לגאולת ישראל.

---

פרשת מטות מסעי ב' - מאמר פו - כל מצוותיך אמונה

''לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה'' (ל, ג)

א. חומרת עוון נדרים

''כל מצוותיך אמונה'' - מכל המצוות יש ללמוד אמונה, כי אמונה היא תכלית כל המצוות. הבה ונראה כמה אמונה יש ללמוד ממצות ''לא יחל דברו''.

התורה החמירה מאד בענין נדרים ושבועות, ואמרו חז''ל (שבת ל''ב ע''ב, וכן בכתובות ע''ב ע''א, ועוד בר''ה דף ו' ע''א): בעוון נדרים בנים מתים כשהם קטנים, בעוון נדרים אשתו של אדם נלקחת מן העולם.

ויש להבין, מהי סיבת חומר ענין נדרים עד כדי עונשים חמורים כנ''ל שלא מצינו דוגמתם ואפילו לא בהרבה לאוין ועשין שבתורה, וכן יש להבין מה ה''מידה כנגד מידה'' שיש בעונשין אלו דוקא? ומה אשמים אשתו ובניו שימותו בחטאו?

ב. הנודר - שבא מיוזמתו ועמד לפני בוראו בהצעת התחייבות, והפר דיבורו, הרי שזילזולו חמור מהעובר על מצוה שנתחייב עליה שלא מיוזמתו

ונראה כי יסוד האיסור הוא משום ד''אמירה לגבוה כמסירה להדיוט'', וכמו שהמוסר משהו לחבירו במתנה וכבר באה המתנה לרשות חבירו, הרי שאינו רשאי לשוב ולקחתו מחבירו לאחר שזכה בה חבירו, ולגזל גמור ייחשב, כן האמירה לגבי גבוה, אדם שנודר להקב''ה, זהו כמו שנתן בפועל כביכול ואינו רשאי לחזור בו.

וזאת רצתה התורה שיומחש אצלנו ענין קרבת האדם לבורא, להבין שהיא קירבה של ממש, והמדבר עם הקב''ה, ובפרט המבטיח לעשות לכבודו יתברך לאסור איסר על נפשו - הרי הוא כנושא ונותן ממש עם הקב''ה ועסקו עם הבורא פנים בפנים, ועליו להתייחס לכך במלוא הרצינות, ואם חלילה לא יעמוד בדיבורו, הוא ממש מיפר הבטחה שהבטיח למלכו פנים בפנים, ומלכו הקשיב לו וקיבל את הבטחתו.

אם כן המקבל עליו דבר בנדר, חמור הוא מצד אחד מייתר מצוות התורה שנטווינו עליהם בציווי מה', ומוטלת עליו אחריות גדולה לקיים נדרו אחר שבא הוא מרצונו להבטיח הבטחה לבוראו, דבשאר מצוות גם אם לא יקיימם באמת כראוי - התביעה עליו פחות, אחר שמחוייב הוא בהם ולא מרצונו נטל על עצמו לקום ולקיימם, אולם כאשר נטל על עצמו לקיים דבר מרצונו, הרי שכאן ניגש הוא לפני הבורא מעצמו, כאן חייב להיות הדבר באמת מכל לבו, דאם לא כן משקר הוא את בוראו, ואין לך חמור יותר מזה, דכאן חוצפתו כלפי שמיא חמורה יותר.

ואם כן, הדבר מורה על רקבון שורשי באמונתו של זה שאינו מתייחס לדיבור שדיבר עם הקב''ה בעצמו והבטיחו, ומוכח כי אמונה זו של קירבת הבורא לנברא ובמקביל קירבת הנברא לבורא רחוקה מלבו, ואם כן מוכיח הוא על עצמו שגם את יתר המצוות שמקיים זה אינו מתוך אמונה הנטועה בקרבו אלא מצד ה''הרגל'' וה''מלומדה'', כי המבחן האמיתי של האדם למדוד את כנות אמונתו, זהו כאשר מתייחד הוא בינו לבין קונו מצד רצונו האישי, שבא הוא מעצמו לאסור איסר על נפשו, וכאן נבחן הוא האם ישמור מוצא פיו לבלתי חללו, מתוך אמונה ברורה שהבטחתו היא למלכו של עולם, ואכן יודע הוא עם מי הוא מדבר ולמי הוא מבטיח, ואם מזלזל הוא בדבר שכזה, מורה הדבר שכל מצוותיו הינם מקופיא וחיצוניות בעלמא חסרי פנימיות.

ג. שורש וענף - ב' חלקים בכל מצוה ומצוה

ונבאר הענין בייתר הרחבה.

ב' חלקים ישנם בקיום כל מצוה ומצוה, שהם ''שורש'' ו''ענף'', השורש של כל מצוה הוא האמונה, ועצם המצוה היא ענף האמונה, שהרי הינו מקיים מצוה מתוך האמונה שבו.

שורש - היינו טעם כללי השווה לכל המצוות, והוא להיות שאנו עבדי המקום ומצווים לעשות רצונו. ענף - היינו דלכל מצוה בפרטות יש לה טעם פרטי השייך לקיומה של אותה מצוה, וכשם שכל הענפים הרבים של האילן תלויים בשורש אחד, כן כל פרטי המצוות תלויים באמונה שהיא השורש.

למשל, המקיים מצות ציצית, ראשית, קודם קיום המצוה יש עליו לכווין שמצוה זו נצטווינו לה מהבורא ועתה אנו עושים מצוותו, וזה שורש השווה לכל פרטי המצוות, וכמו כן ישנו טעם פרטי למצות ציצית - למען תזכרו את כל מצוות ה' אלקיכם. וכן ישנו טעם פרטי שונה לכל מצוה בפרטות, ולמשל, במצות תפילין סוכה לולב וכיוצא, ישנו טעם פרטי לכל מצוה, אומנם זהו בפרטות הענף שהיא המצוה עצמה, אולם השורש של כל מצוה הוא טעם השווה לכל המצוות, והוא שעלינו לקיים המצוה מתוך שאנו עבדי המקום ומקיימים מצוותיו שציוונו.

וכוונת ה''שורש'' שהיא כוונה כללית כאמור לעשות רצון ה' כעבד העושה רצון אדונו, אין זה שייך לדין מצוות צריכות כוונה או לא, דתליא בפלוגתא, דהמחלוקת האם מצוות צריכות כוונה הינו לגבי כוונת הענפים שהוא טעם פרטי שישנו לכל מצוה - עליה קאי הפלוגתא, האם צריך לכווין לפני כל מצוה את טעמה של המצוה, או האם די לייחד כוונה על אותה המצוה בכך שאני בא לקיימה לשם קיום מצות עשה זו או לא תעשה זו, דזהו חילוק בענף שהוא המצוה, אולם הכוונה הכללית הזו שאני עתה עושה מצות ה' ועובדו בקיום מצוה - בודאי שמבלי זה הרי מעשהו כמעשה קוף או כמעשה שיכור שלא ידע ולא יבין במעשהו.

וכידוע מדברי הרב מבריסק גבי תפילה, לכתחילה בודאי יש לכווין ''בשמונה עשרה'' פירוש המילות, אולם לפחות יש לכווין שהינו עומד בתפילה לפני ה' שהוא שורש הכוונה בתפילה.

ד. כל פגם קטן בשורש יכול להביא לפגמים גדולים בענפים, ומאידך כל מעשה גרוע בענף מורה על ריקבון גדול בשורש

וברור הוא שפגם בענף לא ישווה לפגם בשורש, כל קילקול קטן בענף הינו מורה על קילקול גדול בשורש, שהרי אדם מתאפק מלעשות ככל אשר יעלה על תאוותו וחשקו מסיבות חיצוניות כגון בושה או פחד, כך שאם בכל זאת גוברת עליו תאוותו לעשותה, מורה הוא על קילקול גדול בשורשו.

ומאידך כל פגם קטן בשורש יכול הוא לגרום לפגמים גדולים בענפים.

כי הנכון הוא שהענפים אינם אלא גילוי מילתא למידת חוזק השורש, ככל שהשורש חזק כן הענפים והפירות שיצאו מאותו שורש יהיו איכותיים ביותר. (וראה עוד בזה בדברינו לקמן פרשת ''האזינו'' מאמר קו)

ומצד שני כל פגם בחיצוניות ואפילו קטן, מורה על ריקבון גדול בשורש, כמו כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, בחיצוניות הנראה הוא כעס בלבד, אולם בשורשו הוא עבודה זרה, וכאמור כי כלפי חוץ ימנע האדם מסיבות חיצוניות לבצע מזימותיו, אולם את פנימיותו ניתן להכיר ממעשה חיצוניותו.

כך שהעיקר הוא לעבוד על הלב, שיהא לב חזק באמונה, ולא די להסתפק במעשים חיצוניים ואף הנעשים בהידור רב אלא שלבו בל עמו בעת עשייתם.

ה. רחמנא ליבא בעי - העיקר הוא לשתף את הלב בהרגשה עם מעשה החיצוני של המצוה

עבד שעושה רצון מלכו ומשרתו כראוי, הרי עושה לו נחת רוח. ונתבונן וכי מה חסר היה למלך מבלי שירותו של עבדו זה, וכי חסר למלך עבדים ומשרתים? אלא פשוט שהנחת של המלך היא בזה שעבדו אוהבו ומעריצו, ומתוך כך עושה רצונו, והנחת העיקרית למלך מעבדו זה, הוא מפנימיותו של העבד, ומעשיו החיצונים מהווים נחת למלך לא מתוך שצריך הוא להם אלא מתוך שמורים הם על פנימיותו הנאמנה למלכו. וכן כאשר עבדו ממרה את פיו של מלכו ולא עושה רצונו, מדוע יכעס עליו המלך, וכי חסר למלך מי שימלא מקום עבדו זה? אלא פשוט שכעסו של המלך הוא על מרדנותו הפנימית של העבד, ועל הזלזול שמזלזל הוא במלכו, ומחדלו במעשה החיצוני מורה הוא על פנימיותו הרקובה בערך מלכו.

ועובדה, שאם אותו עבד יעשה רצון מלכו בפנים זועפות - לא יקבל המלך שירות זה, כי אין המלך צריך את המעשה החיצוני, שהרי לא חסר מי שיעשהו עבור המלך, רצון המלך הוא את הלב הטהור המעריץ והאוהב של עבדו.

וכמו כן להיפך, עבד שלא עשה ציווי מלכו מתוך אונס שלא יכל עשותו, והמלך יודע שעבדו זה נאמן ואוהב ומצטער על שלא עלה בידו לבצע את רצון מלכו, בודאי שיכבדהו המלך על רצונו ויחבבהו למאד, ואף שבפועל לא נעשה רצון המלך על ידו, אולם העיקר הוא שיודע המלך את פנימיותו הטהורה של עבדו.

הרי שהעיקר הוא השורש הטמון בתוך מכמני הלב, וכשאותו שורש הינו טהור ונקי, יש ערך למעשים החיצוניים הנפעלים מאותו שורש, אולם כשהשורש הוא רקוב אדיש ואטום, כן יהא ערך המעשים הנפעלים משורש שכזה.

ו. עיקר האדם הוא כח הבחירה שבו, כל מעשה שלא נעשה בהשתמשות בכח זה של הבחירה אינו בגדר ''עבדות''

ומאחר שעיקר האדם הוא הבחירה שבו, והוא מוֹתַר האדם ומעלתו, וכל עסק האדם בעולם הוא לבחור בטוב ולרצותו ולהשתדל להוציאו לפועל, וכל אשר יעשה האדם בדרך הרגל ללא התמודדות לחימה במעשהו, אלא והיה מעשהו כאילו יוצא ונפעל מאליו, מבלי הרגשת נצחון כמנצח המנצח במלחמתו, הרי שמעשהו זה אינו נחשב ל''עבודת ה''', אחד שכזה אינו נקרא ''עובד'', ואף שקיים המצוה, מכל מקום אין זו נקראת ''עבודה''.

ואלו דברים שאין להם שיעור - איש כפי מהללו, יש מי שידקדק במעשיו הקטנים ויקפיד על קלה, וכגון לכווין בברכותיו לאומרם בכוונה כראוי, ואם כן זה האיש נכנס במלחמה עם יצרו על אותה ברכה, וכשאמרה בכוונה ירגיש הרגשת נצחון כמנצח המנצח במלחמתו.

לעומתו זה אשר יוציא ברכותיו מפיו ללא כוונה, אלא מתוך הרגל, והרי אין לו שום צורך במלחמה עבור תנועת שפתיים קלה, ואין יצרו מסיטו כלל להימנע מכך, ובנקל - כטבע בגופו יעשה זאת, ואין קול ענות מלחמה ולא קול ענות נצחון במעשהו, הרי זה מוכיח שלא פעל במעשהו זה להחשב עובד ה' - כלום, שהרי לא נשתמש בכח ''האדם'' שבו שהוא הבחירה שבו, שהרי לכווין בתפילתו - אינו מכווין, ועל תנועת שפתיו אינו נלחם כלל, אם כן היכן השתמש זה בכח ה''בוחר'' שבו, שהוא העיקר שבאדם.

והוא פשוט דכל מעשה שנעשה ללא מציאות של ב' צדדי בחירה לבחור בטוב או ברע, אלא עושהו האדם מאליו מבלי שבתוכו ילחמו ב' צדדים רע וטוב, יש לו לבדוק מהיכן נובע מעשה זה, וגם כשנובע הוא מה''הרגל'', הרי שייחשב בכך למקיים מצוה אולם אינו בגדר ''עובד''.

ואל תבטח בעצמך לומר: דסוף סוף מאחר והמעשה הוא טוב, מה נפקא מינה בכך שלא קדמה לכך הלחימה בין ב' צדדי הבחירה, ומה יש להסתפק מהיכן נובע מעשה זה, דפשיטא שנובע הוא מבחירה בטוב, דאחרת לא הייתי עושהו?

דע דאין הדבר כך, וכפי שנבאר.

ז. לצד המעשי שבמצוות יש להתפלל על הרגל, אולם יש ליזהר ביותר שלא יפגע הרגל מעשי זה בכח ''ההרגשה'' שהוא הלב שבמצוה

לכאורה יש להבין, בתפילתנו בברכות השחר מבקשים אנו: ''ותרגילנו בתורתך'', משמע שההרגל הינו דבר חיובי, והרי ההרגל הוא רעה שאין כמוה - מצות אנשים מלומדה?!

אלא, ניקח לדוגמא את מצות השבת, וכי מי עולה על לבו להדליק אש בשבת או לנסוע בשבת, או כמו כן למשל במצות הצדק והיושר, וכי מי עולה על לבו לגנוב מחבירו את כספו, בכגון אלו אין בחירה לאדם לגנוב או לא לגנוב אלא מוחלט אצלו, לא לגנוב! וכן אין לו בחירה ליסוע בשבת או לא ליסוע, מוחלט אצלו, לא ליסוע בשבת! אולם ''מורגל'' הוא בכך לנצח ולאסור איסר על נפשו בדברים שכאלו מבלי שתוקדם לחימה לנצחון זה.

וזאת משום שהוחק איסור זה על לוח לבו בהחלטיות גמורה, שבשום אופן שבעולם לא יעשה מעשה רע שכזה, ודחה את יצרו בב' ידיו דחייה גמורה ומוחלטת מבלי לבוא עמו בטוען ונטען.

ובכן יש לנו לחקור, האם דרך זו היא טובה בעיני ה' או לא, דמצד אחד הנהגה זו טובה שהרי האדם חקק בעצמו בהחלטיות שלא לעשות מעשה שכזה עד שנהפך לו לטבע, אולם מאידך נתבונן דיש ריעותא בהנהגה כזו, לפי שאין האדם זוכר כלל שמקיים בכך את רצון ה', ואינו חש בעבדות המקום בקיום מצוה זו, ולא ידע ולא ירגיש האדם כלום בקיומה או בביטולה.

צא וראה! רבים הם השומרים שבת כהלכתה מתוך הרגלם, מבלי שיזכרו במשך השבת מה משמעותה ומה טעם ציוויה, וכמו כן בתפילין ובקיום מצוות אחרות.

אלא כאמור, לצד המעשי שבמצוות, יש לאדם להתרגל בהם ולהיות זריז וקל כצבי בקיומם, וכמו כן באיסורים שאסרה תורה, בוודאי יש להיות החלטי - חד משמעי באופן שלא יעלה על הדעת להכשל בהם, אלא שעליו ליזהר שלא יפגע הרגל זה של צד המעשי בכח ''ההרגשה'', שהוא הלב של המצוה.

ח. במיוחד באיסורים שבטבע האדם לקוץ בהם, וכן במצוות שבטבע האדם להתאוות לקיימם - יש להשמר מ''ההרגל''

ויותר מכך ראינו בחז''ל (מובא בתורת כהנים כ' קכ''ח, הביאו רש''י פרשת קדושים כ' כ''ו):

רבי אלעזר בן עזריה אומר: מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי ואפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר: ''ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי'', שתהא הבדלתכם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים.

הרי דאין לאדם להחליט על דבר שהוא מאוס אצלו ולהחליט שהוא דוחהו לגמרי מעצמו ומתנתק ממנו מתוך מאיסותו, כי אז מתרגל הוא להחלטה זו ומאבד את ההרגשה שבציווי, ועל אותו דרך, דבר שמתועב אצל האדם בטבעו ונפשו קצה בו כשקצים ורמשים, שלא יאמר ''אי אפשי'', כלומר דאמנם מתועב הוא אצלו הדבר, אולם חייב כשפורש מתועבות אלו לזכור שפורש הוא מהם כי ה' ציוה, ומתוך עבדותו למקום מקיים מצוותו.

וביותר יש להתבונן בלשון המדרש: ''שלא יאמר נפשי קצה בבשר חזיר, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי'', ולכאורה תמוה, והיאך יאמר ''נפשי קצה'' על דבר שנפשו מחמדתו, וכי ישקר עצמו, ומה תועלת יש מכך שאין פיו ולבו שווים? אלא וודאי איירי שהחליט בהחלטה גמורה לפרוש מדבר זה, וההחלטה הביאתו לראות בשר חזיר כשקצים ורמשים, שהוא לכאורה מורה על החלטה נחרצת בקיום מצות ה', אומנם זהו מחמת הרגלו, והרגל זה טוב הוא מצד המעשי שבדבר, אולם לא טוב אם הרגלו יכהה את ''ההרגשה'' שבמצוה, שהיא לעשות נחת לבורא ולקיים מצוותו כעבד העושה רצון קונו, כי בכך משתלט ההרגל עליו וניטל ממצוה זו חלק ''העבודה'', אם כן כולל הדבר שקצים ורמשים שהם על אותו רעיון שאדם קץ בהם, אזי שלא יאמר נפשי קצה וכו', ואף שהלא באמיתות נפשו קצה בהם.

הרי שבכאן העבודה היא להיפך, דאף שבטבעו נפשו קצה בשקצים ורמשים, לא יפרוש מהם מפני כך, אלא מפני ציווי ה' דוקא, והטעם הוא דאמנם מצד טבעו של אדם קץ הוא בדברים אלו, אולם מאחר דאין שום מצוה ממצוות ה' שאין בה ''עבדות ה''', ועבדות ה' משתמעת רק כאשר יש לאדם רצון לרע, ופועלת בו פעולת הבחירה לטוב ולרע והוא מנצח, ומבלי זה לא תהא מצוותו או פרישותו נחשבת ''כעבודה''. אם כן על האדם מוטל לזכור במחשבתו כאשר פורש הוא אף מדבר שנפשו קצה, שהינו פורש מתוך ציווי ה' ולא מפני טבעו, והיינו שיצהיר בפרישותו מדברים שנפשו קצה בהם: איני פורש מפני שנפשי ואופי טבעי קץ בהם, אלא ''אפשי ואפשי'', כלומר, גם אילו נפשי היתה מחמדתם, עם כל זה מצהיר הנני שהייתי פורש מהם, לקיים גזירת בוראי. ובזה גופא מתקיימת ''העבדות'' גם במצוות כאלו.

ומעתה נישא קל וחומר:

ומה דם ושרצים שנפשו של אדם קצה בהן מטבעו של אדם, אינו ראוי שיפרוש מהם מתוך טבעו אלא מתוך גזירת המקום, על אחת כמה וכמה בדוגמאות שהבאנו לעיל: להבעיר אש בשבת, או לגנוב ממון חבירו, שאלו דברים שנפשו של אדם בטבעו אינה קצה בהם, קל וחומר שיש לו לאדם להימנע מהם מפני גזירת המקום, ואף שהורגל באיסורם, יש לו לזכור ציווי המקום שאסרם עליו, ולהימנע מהם מפני ציוויו ולא מתוך הרגלו.

ובעצם רעת המקיים מצוות מתוך הרגל ו''מלומדה'', גרועה היא מצד אחד יותר מהנכשל לפעמים ממעשה המצוה וחוטא בביטולה. דהחוטא ''ירגיש'' בהפרת העבדות, ואם כן זכור הוא ב''עבדות ה''' אמנם מצד השלילה, וידע כי מרד באדונו, מה שאין כן המקיים המצוות בדרך מלומדה, אינו זכור בעבדות כלל. ואין לבו נוקפו כלל על כך, דמתברך הוא בלבבו לאמר: די לי במה שיצאתי ידי חובה במצוה שקיימתי, ושכוח הוא לגמרי מלהרגיש שהינו עבד לאדונו.

וכמו למשל, המתפלל תפילתו ללא כוונה כהרגלו, לא ירגיש ברעתו כמו אילו ביטל היום תפילתו לגמרי, שאז ירגז ויחוש הרגשה עגומה, היאך עברתי על מצות קוני.

והוא הנאמר בישעיה (כ''ט יג-יד):

''ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ונבונת נבוניו תסתתר''.

הרי כאמור, ההקפדה על ההרגל קשה מההקפדה על ההעדר לגמרי, והיינו משום שבהרגל הוכחש כח ההרגש לגמרי.

אם כן בבקשתנו ''ותרגילנו בתורתך ודבקנו במצוותיך'', כוונתנו שנגיע למדרגת ''אי אפשי'' בחלק המעשי דוקא, כלומר, כמו ש''אי אפשי'' בשקצים ורמשים, כך שיהא ''אי אפשי'' בחילול שבת או בגזל, וכן בייתר המצוות והאיסורים, שנחליט החלטה גמורה לדחות בב' ידים את צד הרע, באופן שלא תהא בחירתנו ברע כלל, וכל בקשתנו שיהא זה אצלנו מצד המעשי בלבד, דהיינו שתהא בטבענו מציאות כזו שנתרחק מהעבירות שלבנו מחמדתן כמו משקצים ורמשים, אולם בדרך ''העבודה'' שהוא ההרגשה של ''עבדות'', בודאי שמוטל עלינו גם במה שאנו מורגלים - לומר ''אפשי ואפשי''. ויותר מכך אף בדברים שבטבעו של אדם לקוץ בהם, צריך לזכור להימנע מהם מתוך עבדות, והוא בכך שנשים דעתנו שאנו פורשים מפני ציווי ה', דאמנם נתחסד עמנו ה' וקדשנו וטיהרנו באופן שטבענו יקוץ בדברים המאוסים, אמנם מצד הרע שברא הקב''ה בעולמו יש בהם ממש, והעובדה שהגויים לא יקוצו בהם, ויזכור בשעת פרישתו שפורש הוא מן הרע הנחשק שברא הבורא בעולמו, מתוך גזירת ה', גם אילו היה חושק ברע זה בטבעו.

וכמו שאנו אומרים בפסח שבאים אנו לקיים מצות עשה ולא תעשה בפסח להשבית חמץ ושלא לאכול חמץ, וכי מי יעלה על דעתו לאכול חמץ בפסח, ומי יתאוו למטעמותיו, הלא כרעל ייחשב לו. עם כל זה חייבים אנו לקיים מצוה זו מתוך ''עבדות'', וכאמור שהוא בקל וחומר מדם ושקצים.

וכמו כן מוטל עלינו לכווין לשם עבדות בדברים שנפשו של אדם במילא חושקת בהם כאכילה ושינה, ואף בדברים של מצוה כגון כבוד עונג שבת ויום טוב, וייתר מצוות שיש לאדם עונג בגופו לקיימם, צריך לכווין בזה ההיפך מדם ושרצים, דהיינו לכווין ''אי אפשי'' בהם, ומה אעשה שבוראי גזר עלי, כלומר דגם אילו היתה נפשו קצה בהם, הייתי מקיימם מפני גזירת הבורא.

דכמו בשקצים ורמשים שנפשו של אדם קצה בהם יש עליו לומר ''אפשי ואפשי בהם'', ולזכור שיש צד רע בעולם המחשיק אותם, והעובדה כי הנה יש בהם טעם ערב לאומות העולם, וכוונתו שגם אילולי הוא עצמו היה מתאווה להם, עם כל זה היה פורש מהם מצד ציווי ה' ולא מצד טבעו.

כן הוא בדברים שנפשו של אדם מחמדתן ויש בהם עונג הגוף, יכווין אי אפשי בהם, כלומר דגם אילו היתה נפשי קצה בהם הייתי מקיימם לצד ציווי ה', אזי גם עתה שנפשי מחמדתן, איני מקיימן לצד טבעי אלא לצד רצון ה'.

כי אם לא יכניס אדם ענין הלחימה במעשהו, ולא יעשה מעשהו כמנצח במלחמה וכעבד העושה רצון אדונו, לא ייחשב מעשהו ל''מעשה חושב'', אלא כמתעסק בעלמא שפטור הוא בשבת, ואפילו תשובה אין צריך לעשות כמבואר בפוסקים (ביניהם תשובת רע''א), דאין במעשה המתעסק כלום, אחר שמתוך הרגלו עושה מעשהו.

ואמנם אין מעשה הנעשה בלא כוונת הלב דומה למתעסק אלא דומה יותר לדבר שאינו מתכווין, לפי שסוף סוף מכווין לאיזו שהיא עשיה, אולם זה מצד המעשה, אומנם מבחינת המחשבה שאינה מונחת כלל במעשה הרי שיבוא כענין ''מתעסק'' במעשה זה שאין מתכווין בו, וגם בדבר שאין מתכווין מותר, דקי''ל כר''ש, וכמו שפסק הרמב''ם (הלכות שבת פ''א ה''ה), הרי שכשאין מתכווין אין מעשהו נחשב למעשה.

ועל דרך זו שביארנו דהעיקר הוא להפעיל את ''כח החושב'' שבאדם היא הפנימיות, יבואר חומר הענין המבואר בגמרא פסחים קי''ג ע''ב: שלושה הקב''ה שונאן וא' מהם מי שהוא מדבר אחד בפה ואחד בלב.

והיינו משום דהעיקר הוא טהרת הלב, הוא ענין כת שקרנים שחמור עונשם שאינם מקבלים פני שכינה, שבזה שאין פיו ולבו שווים מכתים הוא את טוהר הלב, ומייחס הוא את עצמיותו לחיצוניות פיו, ולבו שהוא פנימיותו רחוק מלהיות עצמיותו, והרי כל עצמיות האדם הוא פנימיותו.

ט. פנימיות האדם בכח ''ההרגשה'' שלו, מתבטאת ביותר בעת בואו לנדור נדר

ומעתה נחזור לענין חומר איסור נדרים שפתחנו בו. נתבונן, אימתי בעיקר מתגלית פנימיותו של אדם, הלא כאשר בא הוא מנדבת לבו לה', מבלי שתהא חובה או כפייה עליו מאיזה צד שהוא, והוא ענין הנדר.

ויש לראות עד כמה מועיל הנדר שנתחייב בו האדם מעצמו יותר ממה שהאדם מחוייב מצד התורה.

הנה גבי יעקב אבינו מצינו שנאמר (בראשית כח, כ-כב): ''וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך וגו' והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך''.

יעקב אבינו נמצא בצרה, בורח מעשו אחיו, במה רואה הוא לנכון לסלק הדין הקשה מעליו? במה שיאסור על עצמו איסר מעצמו ומרצונו. וראינו הכיצד התייחס לכך הקב''ה כשבא אליו מלאך ה' בחלום (בראשית לא, יג): ''אנכי הא-ל בית א-ל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר'', הרי שהקב''ה מתייחס לנדרו של יעקב, ומזכיר לו מעשה זה של נדרו יותר מכל דבר אחר.

וכמו כן מצינו עוד (במדבר כא, א-ג): ''וישמע הכנעני מלך ערד וגו' וילחם בישראל וישב ממנו שבי. וידר ישראל נדר לה' ויאמר, אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם'', הרי שהבינו שהנדרש עתה בעת צרה דוקא נדר מיוזמתם להקדיש הכל לשמים. ונאמר שם: ''וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני וגו'''.

י. התייחסות האלקים לנודר נדר ואינו מקיימו

וכמו כן כשעוברים על הנדר, רואים אנו היאך התייחסות העונש קשה ביותר, יותר ממכשול עבירה אחרת שנצטווינו עליה, וכמו שמצינו גבי יהושע שהחרים את יריחו, ונאמר (יהושע ז, א): ''וימעלו בני ישראל מעל בחרם ויקח עכן וכו''', ונפלו מעם ישראל במלחמתם בעי, ונאמר (שם ז, ו): ''ויקרע יהושע את שמלותיו ויפול על פניו ארצה וגו' הוא וזקני ישראל ויעלו עפר על ראשם''.

והנה התייחסות ה' למעל זה שמעלו בחרם:

''ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך, חטא ישראל, וגם עברו את בריתי אשר ציויתי אותם, וגם לקחו מן החרם, וגם גנבו, וגם כחשו, וגם שמו בכליהם. ולא יכלו בני ישראל לקום לפני אוייביהם, ערף יפנו לפני אוייביהם כי היו לחרם, לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם''.

ונורא לראות שם בהמשך, שלא נתקררה מידת הדין עד שתבעה מעם ישראל להסיר החרם, וכנאמר: ''קום קדש את העם וגו' כי כה אמר ה' חרם בקרבך ישראל, לא תוכל לקום לפני אוייביך עד הסירכם החרם מקרבכם. ונקרבתם בבקר לשבטיכם וגו' והיה הנלכד בחרם ישרף באש אותו ואת כל אשר לו כי עבר את ברית ה' וכי עשה נבלה בישראל''.

וכשנתפס עכן נאמר (כה): ''ויאמר יהושע מה עכרתנו, יעכרך ה' ביום הזה, וירגמו אותו כל ישראל אבן וישרפו אותם באש ויסקלו אותם באבנים, ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה, וישב ה' מחרון אפו''.

והטעם כמו שביארנו, דהנודר מבטא את הקשר האישי שלו עם בוראו, וסח לו את לבו ומבטיחו כאשר יבטיח איש לרעהו, ובנדר שנודר הריהו כמתייחד עם קונו, ואם כן בשעה כזו עליו לדבר רק את האמת, דמילא בשאר מצוות שחייב הוא מן התורה לקיימם, גם אם נכשל וחטא מלקיימם, יש איזשהו לימוד זכות עליו, ותשובתו יותר בקלות מאשר כשבא מיוזמתו לשוח עם קונו ולשטוח את לבבו, כאן תוכפל האחריות עליו לבוא באמת, אחר שלא נתחייב בדבר אלא מרצונו בא הוא לקראת בוראו, ואם כן הריהו כעושה עין של מעלה כאילו אינה רואה, ואוזן של מעלה כאילו אינה שומעת.

והוא הנאמר בנדרים: ''אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלקים על קולך וחבל את מעשה ידיך'', שדרשו פסוק זה על הנודר ואינו משלם (שבת ל''ב ע''ב).

וכן קראוהו (בעירובין סד ע''ב): ''יש בוטה כמדקרות חרב'', כל הבוטה נדר ראוי לדוקרו בחרב דילמא לא מקיים נדרו עיי''ש. ראה היאך התייחסות חז''ל לנודר, שביטויו בנדרו הוא ''בוטה'', דהיינו דיבורו בנדר זה דוקר ונוקב והנפעל ממנו הוא בעל משמעות רבה. ולכך מידה כנגד מידה כשמיפר נידרו ראוי לדוקרו בחרב על שהיפר נדר שבא מנדבת לבו ומיוזמתו שכמו כן היה נידרו זה כמדקרות חרב במשמעותו הרבה והנוקבת במובן החיובי, וכשהיפר נידרו אותה משמעות חיובית כשנתאכזבה מלהתבצע, אזי כגודל משמעותה החיובית לוּ היתה מתבצעת, כן עתה משמעותה השלילית באכזבת הפרתה.

יא. עונש מידה כנגד מידה למייחל דברו ואינו מקיים נדרו

והנשאר לנו לבאר, מהו ה''מידה כנגד מידה'' להענש בעוון נדרים במיתת אשתו ובניו.

והנראה לבאר הוא, שהרי האדם נולד בגפו, ואם כן מחוייב הוא להחיות את עצמו, אולם כשבוגר נוטל עליו מרצונו להתחייב להיטיב עם אשתו ובניו, לכלכלם ולהחיותם לרחם עליהם ולהגן עליהם, וזוהי משימה שנטל הוא על עצמו מנדבת לבו ומרצונו להיטיב לאחרים, מבלי שיכפוהו על כך, ואדרבא, כל עונגו וסיפוק חייו למלאות את חובתו כלפיהם הרבה יותר ממה שיהא מתענג להיטיב עם עצמו, ויוותר על הרבה מצרכיו על מנת להיטיב עם בני ביתו.

וההבדל כאמור, לעצמו מחוייב הוא להיטיב על מנת להתקיים, ואין כאן שום כוונה להתחסד עם מישהו, ואין לו שום עבודת בחירה על כך, ולכן אין לו שום סיפוק מכך, כיון שאין כאן שום הרגשת ''נצחון'', אינו מרגיש ''נצחתי מישהו'' בזה שאכלתי ושתיתי וישנתי, אולם כאשר מיטיב הוא עם בני ביתו, ישנה כאן מעין הרגשת נצחון, הנה נצחתי וקיימתי את הבטחתי להיטיב עם מי שהתחייבתי מיוזמתי להיטיב, וממילא יוצא מכאן שגם הנאת בני ביתו ממנו גדולה ביותר, אחר שיודעים שנעשה זאת עבורם מתוך הקרבה, ובודאי יהנו מכך עונג רב הרבה יותר משיהנו הם את עצמם, אחר שבא זה והקריב עבורם הטבות. ואמנם נכון שבטבע האדם להיטיב עם אשתו ובניו, וביחס להיטיב לזרים הרי שלאשתו ובניו נחשב כטבעי, אמנם זהו פחות טבע ממה שלהיטיב ולהחיות את עצמו, וכן כל כמה שיהא המוטב רחוק מהמיטיב, כן ירגיש המיטיב סיפוק יותר, כי ככל שרחוק הוא ממחוייבותו למוטב הרי שעושה זאת ביותר הרגשת נצחון, וככל שיוגבר הרגשת הנצחון כן תגדל מידת הסיפוק שלו מנצחונו. וכמו כן מצד הנאת המוטב כנראה בחוש - דככל שהמוטב רחוק מהמיטיב כן יהנה המוטב ויתענג מהקרבתו של המיטיב.

ולכך הנודר שבא מנדבת לבו ומרצונו לעשות נחת רוח לבורא, מבטא הוא בכך את רחשי לבו האוהב לקונו, וכאשר מבטל הוא את נדרו ולא מקיימו הרי שבזה בוגד הוא במה שנתחייב מעצמו. וברור הוא שתוגדל ה''בגידה'' באדם כאשר לא יזון את אשתו ובניו הרבה יותר מכאשר לא יזון את עצמו, דלגבי עצמו חיובו הוא באופן טבעי ואין לו התחייבות לכך מתוך הבטחה כל שהיא, ולכן גם במחדלו מהטבת גופו לא יחשב לו בכך בגידה. מה שאין כן במחדלו מלזון את אשתו ובניו, שיש אצלו התחייבות כלפיהם, בודאי יחשב לו בגידה כשבוגד בהם.

לכן ''מידה כנגד מידה'' כשבגד בהקב''ה ולא קיים את הבטחתו לבורא ונמנע מליישם את התחייבותו, ובכך מנע עונג מיוחד כביכול מה', כי היה לו לבורא עונג מיוחד בכך שנתחייב זה מיוזמתו לבוראו כביכול כהנאת המוטב מהמיטיב כשאינו מחוייב לו אלא מפאת הבטחתו, כן יהא עונשו, שיימנע ממנו מלקיים את הבטחתו והתחייבותו לבניו ואשתו, וימנע ממנו מלהרגיש את נועם הסיפוק שבהטבה כלפי מי שנתחייב להם, כשם שמנע עונג שכזה מהבורא בהפרתו הבטחתו כלפי בוראו.

וששאלנו מה אשמים אשתו ובניו שימותו בעוון נדרו, התשובה היא, שהוא באופן שכל מציאותם להיות ניזונים הוא לא בזכותם אלא מכח זכותו של זה המפרנס, שיש לו זכות שמגיע לו בשל כך סיפוק זה שיזון אשה ובנים, ועתה שמנע כביכול את עונג ההקרבה שהבטיח להקריב לבוראו, כמו כן ימנע ממנו עונג ההקרבה שהיה לו עד כה מתזונת אשתו ובניו, ואין הכי נמי דאם יש להם זכות מצד עצמם להיות ניזונים - ינצלו בזכות עצמם.

יב. השלימים במעשיהם מנטרלים את כח ההרגל מהם גם מדברים ההכרחיים כאכילה שינה רחיצה וכו'

עד כאן דברנו בהשייך כלפי כל בני האדם, אולם האדם השלם, יוצא מהרגליו ומה''מלומדה'' שלו, ועושה הכל לשם שמים מתוך הרגשת התחייבות.

וכמו שמצינו גבי הלל (ויקרא רבא פרק ל''ד ג'), דכשהיה נכנס לאכול, היה נפטר מתלמידיו ואומר להם שהולך הוא לעשות חסד עם הגוף, ולכאורה הוא חסר הבנה במשמעות הדבר. אולם לדברינו יובן, הלל רצה לצאת מההרגל, ולעשות כל מעשיו לשם שמים גם באכילתו ושתייתו, ולא להרגיש מחוייבות טבעית בשום דבר, וגם בדברים שהטבע של הגוף דורש אותם, היה חפץ לעשות גם מעשים אלה לעצמו בהרגשה כמו שעושה זאת לאחרים, וכמו שלגבי אחרים מרגיש הוא בעשיית חסד כלפיהם, כן רצה לנטרל עצמו מכל חפץ אישי, ולעשות עם גופו חסד כעושה עם אחר, והוא בכך שכיוון לשם שמים ולא להנאת וצורך עצמו. כי התבונן הלל בדעתו שבעצם אין לאדם בעולם שום דבר שנברא לצורך עצמו אלא רק לעבוד את קונו, וגם גופו של אדם לא נברא לצורך עצמו של האדם אלא כאמצעי לעבוד את קונו, ולכך התכווין להתחסד הוא עם גופו כי ראהו כאינו שלו, ולכך רצה שלא להרגיש מחוייב להיטיב עם גופו מצד הרגלו אלא מצד שהוא אמצעי לעזר לו לעבודת ה', וזאת בכח זה שניטרל עצמו מחפצו האישי ולא ראה לנגד עיניו אלא מצות ה', ובכך הטיל ''עבדות'' גם בדברים שטבע הגוף דורשם.

וכן עוד שם כשהיה נכנס להתרחץ, היה אומר שהולך לעשות מצוה לרחוץ גופו לרחוץ איקונין של מלך.

והבה ונראה כמה רווח וסיפוק היה לו להלל, דכמו שכל בני האדם מרגישים הרגשת סיפוק ועונג בהיטיבם לנשותיהם ולבניהם, וכל שכן בהיטיבם לזרים, כך הרגיש הלל בהיטיבו לגופו שלו.

יג. החכם - מתענג בכל מעשה אשר יעשה ואף ממעשה הרשות

ומכאן נבוא לסיבת חוסר סיפוק שהוא המכה האנושה על האנושות כולה.

רבים המה מקיימים מצוות מידי יום, אולם מקיימים זאת מצד מחוייבותם מבלי לתת את הלב האוהב בעשיית המצוה, ולכן נחשבים המה לאוכל ושותה לבדו, או כמו למתענג לבדו עם עצמו בממונו וברכושו בלבד שאין לו שום סיפוק בחייו מכך, מה שאין כן הנותן את הלב האוהב במצוה שעושה ומתכווין לעשות רצון ה' במצוה שעושה, שזו אמנם חובת האיש היהודי, אולם זה בבחינת תרומה, שהרי יכל הוא להסתפק במעשהו לצאת ידי חובה בלבד, והוא כמו נדר שנודר הנודר מנדבת לבו, וכמו המתחייב לזרים מיוזמתו שאין לו התחייבות מוכרחת לכך, ואז הרי הוא מרגיש בחוש הרגשת שמחה בכך שהוא כמשמח אחרים כביכול, ולא רק לצאת ידי חובת עצמו בלבד, וכמו כן בנדר שבא מיוזמתו מרגיש בקיומו הרגשה שהינו עושה נחת רוח ליוצרו, וכביכול מרגיש הוא שהינו נודב נדבת הלב להקב''ה, ולכזה בודאי שבכל מעשה מצוותיו ילווה הסיפוק והנחת בכל אשר יעשה.

כי זה אפילו בצרכיו החומריים ירגיש סיפוק בכך שמפזר הוא על מעשים כגון אלו ''עבדות'' מיוזמתו.

והוא המובא בשו''ע (או''ח סי' רל''א ס''א): ''כל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכווין הנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך''. ועוד שם: ''כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתיה והישיבה והקימה והשיחה, וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו''.

וכמה נפלאת היא הנהגה זו, לבני אדם נראית היא כעול, ובעצם בהנהגה זו של עבדות גם במותר - טמון תכלית העונג והסיפוק שילווה את האדם גם במצוותיו המחוייבות עליו, כמו במעשים טובים שמקבלם עליו מיוזמתו, כי זה תכלית רצון ה' שנעשה מצוותיו שלא בכפייה, אלא מנדבת הלב, וכאילו מיוזמתנו באים אנו לקיים מצוותיו, והוא כאמור שהמצוות צריכות להעשות בהרגשה שגם אילו לא היינו מצטווים על כך, היינו שמחים לעשותם מעצמנו לנחת רוח ליוצרנו.