משנה מסכת כתובות (מ)

פרק א - משנה א

בְּתוּלָה נִשֵּׂאת לַיּוֹם הָרְבִיעִי, וְאַלְמָנָה לַיּוֹם הַחֲמִישִׁי. שֶׁפַּעֲמַיִם {א} בַּשַּׁבָּת בָּתֵּי דִינִין יוֹשְׁבִין בָּעֲיָרוֹת, בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי {ב} וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי, שֶׁאִם הָיָה לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים, הָיָה מַשְׁכִּים לְבֵית דִּין:

ר"ע מברטנורה בְּתוּלָה נִשֵּׂאת לַיּוֹם רְבִיעִי. וְלֹא בְלֵיל חֲמִישִׁי, דְּאִיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יִהְיֶה טָרוּד בַּנִּשּׂוּאִים וְלֹא מָצֵי בָּעֵיל: שֶׁאִם יֵשׁ לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים. כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר בָּעַלְתִּי וְלֹא מָצָאתִי דָם, לֹא שְׁנָא אִם הִיא קְטַנָּה אוֹ נַעֲרָה אוֹ בּוֹגֶרֶת. אוֹ פֶּתַח פָּתוּחַ מָצָאתִי, אִם הִיא קְטַנָּה אוֹ נַעֲרָה, אֲבָל בּוֹגֶרֶת אֵין לָהּ טַעֲנַת פֶּתַח פָּתוּחַ: יַשְׁכִּים וְיָבֹא לְבֵית דִּין. בְּעוֹד כַּעֲסוֹ עָלָיו, שֶׁמָּא יִתְפַּיֵּס וְתִתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וִיקַיְּמֶנָּה, וְשֶׁמָּא זִנְּתָה תַּחְתָּיו {ג} וַהֲרֵי הִיא אֲסוּרָה עָלָיו. וּבַגְּמָרָא פָּרֵיךְ וְתִנָּשֵׂא בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת וְאִם יֶשׁ לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים יַשְׁכִּים בְּיוֹם שֵׁנִי לְבֵית דִּין. וּמְשָׁנֵי, שָׁקְדוּ חֲכָמִים עַל תַּקָּנַת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהֵא טוֹרֵחַ בַּסְּעֻדָּה שְׁלֹשָׁה יָמִים, אֶחָד בְּשַׁבָּת וְשֵׁנִי בְשַׁבָּת וּשְׁלִישִׁי בְשַׁבָּת, וּבִרְבִיעִי כּוֹנְסָהּ. וּבִזְמַן שֶׁאֵין בָּתֵּי דִינִין יוֹשְׁבִים בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, אִשָּׁה נִשֵּׂאת בְּכָל יוֹם {ד}, וְהוּא שֶׁטָּרַח בַּסְּעֻדָּה שְׁלֹשָׁה יָמִים. וּמִפְּנֵי תַּקָּנַת עֲנִיִּים נוֹהֲגִים בִּקְצָת מְקוֹמוֹת לִשָּׂא בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְטַעֲמָא דְּאַלְמָנָה לְיוֹם חֲמִישִׁי, שָׁקְדוּ חֲכָמִים עַל תַּקָּנַת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהֵא שָׂמֵחַ עִמָּהּ שְׁלֹשָׁה יָמִים {ה}, חֲמִישִׁי בְשַׁבָּת וְשִׁשִּׁי בְשַׁבָּת וְשַׁבָּת. וְהַנּוֹשֵׂא אֶת הָאַלְמָנָה אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה שְׁלֹשָׁה יָמִים. וְהַנּוֹשֵׂא אֶת הַבְּתוּלָה כָּל שִׁבְעָה. וּלְעִנְיַן בִּרְכַּת חֲתָנִים, בֵּין בָּחוּר שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָה בֵּין אַלְמָן שֶׁנָּשָׂא בְּתוּלָה מְבָרְכִים בִּרְכַּת חֲתָנִים כָּל שִׁבְעָה, וְאַלְמָן שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָה, יוֹם אֶחָד: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} שֶׁפַּעֲמַיִם כוּ'. אַבְּתוּלָה קָאֵי. רַשִׁ"י. וְכָתַב הָרַ"ן דְּמַקְשׁוּ הָכָא, דְּלִתְנֵי נַמִּי טַעֲמָא דְּשָׁקְדוּ לְמִעוּטֵי יוֹם רִאשׁוֹן בְּשַׁבָּת, וְטַעֲמָא דְּאַלְמָנָה בְּיוֹם חֲמִישִׁי כוּ'. עוֹד יֵשׁ לוֹמַר דְּמִשּׁוּם שָׁקְדוּ לֹא הֲווֹ מְתַקְּנֵי רַבָּנָן לְעִכּוּבֵי מִצְוָה דְנִשּׂוּאִין, אֶלָּא מִשּׁוּם טַעֲמָא דִבְתוּלִים דְּמִלְּתָא דְאִסּוּרָא הִיא הֻצְרְכוּ לְיַחֵד לַבְּתוּלָה יָמִים, וְכֵיוָן שֶׁהֻצְרְכוּ לְיַחֵד יִחֲדוּ לַבְּתוּלָה רְבִיעִי דְּמַעֲלֵי טְפֵי מֵאֶחָד בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם שָׁקְדוּ, וְאַגַּב, יִחֲדוּ לָאַלְמָנָה גַּם כֵּן, דְּאִי לֹא, אָתוּ לְמֵימַר דְּנִשּׂוּאֵי אַלְמָנָה זִילוּ לְרַבָּנָן וְלֹא מְתַקְּנֵי בְהוּ מִלְּתָא, וּמִשּׁוּם הָכִי תָּנֵי טַעֲמָא דִבְתוּלִים, לוֹמַר דְּעִקַּר הַתַּקָּנָה הָיְתָה בִּשְׁבִילָהּ. וְעַיֵּן עוֹד: {ב} הַשֵּׁנִי כוּ'. דִּשְׁכִיחֵי, דְּאָתוּ לְמִקְרֵי בְּסִפְרָא. גְּמָרָא: {ג} פֵּרוּשׁ, לְאַחַר שֶׁנִּתְאָרְסָה, וַהֲרֵי הִיא אֲסוּרָה עָלָיו, כְּגוֹן אֵשֶׁת כֹּהֵן, אוֹ שֶׁקִּבֵּל בָּהּ אָבִיהָ קִדּוּשֶׁיהָ פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ, דְּלֵיכָּא אֶלָּא חַד סְפֵקָא, בְּכֹהֵן, שֶׁמָּא קֹדֶם שֶׁנִּתְאָרְסָה, וּבִפְחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ, שֶׁמָּא בְּאֹנֶס. וּמִשּׁוּם הָכִי אַף בִּשְׁאָר נָשִׁים דְּאִיכָּא סְפֵק סְפֵקָא וְאֵינָהּ אֲסוּרָה עָלָיו לֹא פְּלוּג רַבָּנָן בְּתַקַּנְתָּא. תּוֹסָפוֹת: {ד} גְּמָרָא. וְהָכִי קָאָמַר, מִצַּד תַּקָּנָה זוֹ דְמִשְׁנָתֵנוּ נִשֵּׂאת בְּכָל יוֹם. אֲבָל וַדַּאי יֵשׁ יָמִים דְּאִסּוּר אַחֵר חָל עֲלַיְהוּ, כְּגוֹן שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וְחֹל הַמּוֹעֵד: {ה} וְאִי נִשֵּׂאת בְּיוֹם אַחֵר לֹא מִקַּיְמָא תַּקַּנְתָּא אֶלָּא מַשְׁכִּים לְמָחָר לִמְלַאכְתּוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי כו' - מה שחייב שתנשא בתולה ביום רביעי ולא תנשא באחד בשבת כדי שיטרח בצרכי החופה ויכין שלשה ימים קודם ההכנסה ואי אפשר פחות מזה לבנות ישראל. ואלמנה ביום ה' כדי שישמח עמה ג' ימים חמישי וששי ושבת. וזה במקומות שאין ב"ד יושבין בהם אלא בה' וב', אבל אם היה ב"ד קבוע בכל יום יכול לישא כל זמן שירצה חוץ מיום א' ויום ו' והטעם שמא יחלל שבת מפני צורך הסעודה, ושאר הימים מותרים ובתנאי שיטרח לצרכי הסעודה ג' ימים קודם לכן.

ואינו ראוי לו לעשות מלאכה ג' ימים אם נשאה בעולה, ואם היתה בתולה שבעת ימים שהן ימי שמחה. ואין הפרש בנשואין בין בחור או אלמון לענין שמחה, אבל יש הפרש בנשואין לענין ברכה, לפי שאם היה הבעל בחור ואפילו היתה בעולה, או היתה האשה בתולה ואפילו היה הוא אלמון- יתחייב בברכה שבעת ימים, ואם היה אלמון שנשא אלמנה- יהיה הברכה יום א' בלבד ר"ל ברכת חתנים.

ופירוש טענת בתולים - חשש הבתולים, והוא שיטעון שהוא לא מצאה בתולה. (רמב"ם)

פרק א - משנה ב

בְּתוּלָה, כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם {ו}. וְאַלְמָנָה, מָנֶה. בְּתוּלָה אַלְמָנָה, גְּרוּשָׁה, וַחֲלוּצָה {ז}, מִן הָאֵרוּסִין, כְּתֻבָּתָן מָאתַיִם, וְיֵשׁ לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִים. הַגִּיּוֹרֶת, וְהַשְּׁבוּיָה, וְהַשִּׁפְחָה שֶׁנִּפְדּוּ {ח} וְשֶׁנִּתְגַּיְּרוּ, וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ, פְּחוּתוֹת {ט} מִבְּנוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, כְּתֻבָּתָן מָאתַיִם, וְיֵשׁ לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִים:

ר"ע מברטנורה בְּתוּלָה אַלְמָנָה גְּרוּשָׁה. כְּלוֹמַר, בְּתוּלָה שֶׁהִיא אַלְמָנָה אוֹ גְרוּשָׁה אוֹ חֲלוּצָה מִן הָאֵרוּסִין, וְחָזְרָה וְנִשֵּׂאת, כְּתֻבָּתָהּ מִן הַשֵּׁנִי מָאתַיִם: וְיֵשׁ לָהּ טַעֲנַת בְּתוּלִים. אִם לֹא מָצָא לָהּ הַשֵּׁנִי בְּתוּלִים, אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ, דְּמֶקַּח טָעוּת הוּא שֶׁהֲרֵי בְּחֶזְקַת בְּתוּלָה נְשָׂאָהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} מָאתַיִם. בְּסוֹף פֶּרֶק י"ג פָּסַק הָרַ"ב דִּכְתֻבַּת אִשָּׁה דְּרַבָּנָן, וְהַשְׁתָּא הָנֵי מָאתַיִם בְּכֶסֶף מְדִינָה הֵם, שֶׁכֵּן כָּל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם, וְיֵשׁ בְּכָל דִּינָר שִׁבְעָה חֲלָקִים נְחֹשֶׁת וּשְׁמִינִית כֶּסֶף, נִמְצָא מָאתַיִם, עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה שֶׁל כֶּסֶף טָהוֹר, וְזוֹ דַעַת הָרַמְבַּ"ם. וְהָרֹא"שׁ סוֹבֵר דְּבִכְתֻבָּה תִּקְּנוּ בְּסֶלַע שֶׁל תּוֹרָה שֶׁכֻּלּוֹ כֶּסֶף טָהוֹר, דְּזֶה הַכְּלָל לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּסֶלַע, וְלֹא בְזוּזֵי וּמָנֶה: {ז} וַחֲלוּצָה. לִרְבוּתָא נָקַט, דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא כֵּיוָן דְּשׁוֹמֶרֶת יָבָם לֹא מִחַסְּרָה כְּנִיסָה לַחֻפָּה שֶׁהֲרֵי יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ בְּעַל כָּרְחָהּ וַהֲוָה אֲמִינָא דְּכִנְשׂוּאָה דַּמְיָא, קָמַשְׁמַע לָן. תּוֹסָפוֹת: {ח} שֶׁנִּפְדּוּ כוּ'. בְּשֵׁם רַבֵּנוּ מוהר"ר לִיוָאֵי ז"ל שָׁמַעְתִּי טַעַם שֶׁשּׁוֹנֶה שֶׁנִּפְדּוּ [וְכוּ'], שֶׁכֵּן מִצְוַת פִּדְיוֹן שְׁבוּיִם קוֹדֶמֶת. וּלְהִתְגַּיֵּר אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹחִין אוֹתוֹ בִּתְחִלָּה, אֵין מַרְבִּין עָלָיו וְאֵין מְדַקְדְּקִין עָלָיו, אֲבָל לְשַׁחְרֵר עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה דִּוְהִתְנַחַלְתֶּם אוֹתָם: {ט} פְּחוּתוֹת כוּ'. שֶׁאֲפִלּוּ נִבְעֲלוּ, בְּתוּלֵיהֶן חוֹזְרִין. רַ"ן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה כו': הגיורת והשבויה והשפחה כו': העיקר אצלנו שכל מי שנבעלה והיא פחותה משלש שנים ויום אחד הרי היא כאילו לא נבעלה ויש לה טענת בתולים ואמרו בכאן גדול ר"ל בן תשע שנים ויום אחד כמו שנתבאר במסכת יבמות בכמה מקומות שביאתו ביאה והקטן שאין ביאתו ביאה מי שהוא פחות מאלו השנים וגדולה שהיא בת שלש שנים ויום אחד ולמעלה אשר ביאתה ביאה והקטנה נקראת כאן מי שהיתה פחותה מאלו השנים וכבר ידעת שהשבויה וגיורת ושפחה בחזקת בעולות לעולם. והיה מנהגם בערי יהודה כשאדם מקדש אשה שעושים לו סעודה בבית אביה ר"ל סעודת ארוסין ומתייחד עם ארוסתו ולכך אם נשאה אחר כך אינו יכול לטעון טענת בתולים והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק א - משנה ג

הַגָּדוֹל שֶׁבָּא עַל הַקְּטַנָּה, וְקָטָן שֶׁבָּא עַל הַגְּדוֹלָה, וּמֻכַּת עֵץ, כְּתֻבָּתָן מָאתַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מֻכַּת עֵץ, כְּתֻבָּתָהּ מָנֶה:

ר"ע מברטנורה שֶׁבָּא עַל הַקְּטַנָּה. פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, שֶׁאֵין בִּיאָתָהּ בִּיאָה: וְקָטָן. פָּחוֹת מִבֶּן תֵּשַׁע, שֶׁאֵין בִּיאָתוֹ בִּיאָה, וּבָא עַל הַגְּדוֹלָה {י}: וּמֻכַּת עֵץ. שֶׁנִּתְקַע לָהּ עֵץ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם: כְּתֻבָּתָן מָאתַיִם. אִם נִשְּׂאוּ סְתָם: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מֻכַּת עֵץ כְּתֻבָּתָהּ מָנֶה. וְהִלְכָתָא כְּוָתַיְהוּ. וַאֲפִלּוּ לֹא הִכִּיר בָּהּ, כְּתֻבָּתָהּ מָנֶה, וְלֹא הֲוֵי מֶקַּח טָעוּת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {י} וּמִכָּל מָקוֹם לֹא דָמִי לִקְטַנָּה הַנִּבְעֶלֶת, דְּהָתָם בְּתוּלֶיהָ חוֹזְרִין, אֲבָל קָטָן וְהִשִּׁיר הַבְּתוּלִין לֹא עֲדִיפָא מִמֻּכַּת עֵץ, אֶלָּא הָכָא בְּלֹא הִשִּׁיר בְּתוּלִים אַיְרֵי. תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הגדול שבא על הקטנה כו': העיקר אצלנו שכל מי שנבעלה והיא פחותה משלש שנים ויום אחד הרי היא כאילו לא נבעלה ויש לה טענת בתולים ואמרו בכאן גדול ר"ל בן תשע שנים ויום אחד כמו שנתבאר במסכת יבמות בכמה מקומות שביאתו ביאה והקטן שאין ביאתו ביאה מי שהוא פחות מאלו השנים וגדולה שהיא בת שלש שנים ויום אחד ולמעלה אשר ביאתה ביאה והקטנה נקראת כאן מי שהיתה פחותה מאלו השנים. וכבר ידעת שהשבויה וגיורת ושפחה בחזקת בעולות לעולם: (רמב"ם)

פרק א - משנה ד

בְּתוּלָה אַלְמָנָה, גְּרוּשָׁה, וַחֲלוּצָה, מִן הַנִּשּׂוּאִין {יא}, כְּתֻבָּתָהּ מָנֶה, וְאֵין לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִים. הַגִּיּוֹרֶת, וְהַשְּׁבוּיָה, וְהַשִּׁפְחָה, שֶׁנִּפְדּוּ, וְשֶׁנִּתְגַּיְּרוּ, וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ, יְתֵרוֹת עַל בְּנוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, כְּתֻבָּתָן מָנֶה, וְאֵין לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִין {יב}:

ר"ע מברטנורה בְּתוּלָה שֶׁהִיא אַלְמָנָה אוֹ גְרוּשָׁה אוֹ חֲלוּצָה מִן הַנִּשּׂוּאִים. אִם חָזְרָה וְנִשֵּׂאת סְתָם, כְּתֻבָּתָהּ מָנֶה, דִּבְחֶזְקַת בְּעוּלָה קָיְמָא מִשֶּׁנִּכְנְסָה לַחֻפָּה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} הַנִּשּׂוּאִין. שֶׁנִּכְנְסָה לַחֻפָּה וְיֵשׁ לָהּ עֵדִים שֶׁלֹּא נִסְתְּרָה. אִי נַמִּי נִסְתְּרָה וְלֹא שָׁהֲתָה כְּדֵי בִיאָה. גְּמָרָא: {יב} וְאֵין כוּ'. אֵין יָכוֹל לְהַפְסִידָהּ אוֹתָהּ מָנֶה וְלוֹמַר בְּחֶזְקַת בְּתוּלָה נְשָׂאתִיךְ וַהֲרֵי מִקְחִי מֶקַּח טָעוּת. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הרמב"ם פירש משנה זו בסוף המשנה הקודמת. (רמב"ם)

פרק א - משנה ה

הָאוֹכֵל {יג} אֵצֶל חָמִיו בִּיהוּדָה שֶׁלֹּא בְעֵדִים, אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן טַעֲנַת בְּתוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁמִּתְיַחֵד עִמָּהּ. אַחַת אַלְמְנַת יִשְׂרָאֵל וְאַחַת אַלְמְנַת כֹּהֵן {יד}, כְּתֻבָּתָן מָנֶה. בֵּית דִּין שֶׁל כֹּהֲנִים הָיוּ גוֹבִין לַבְּתוּלָה {טו} אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וְלֹא מִחוּ {טז} בְיָדָם חֲכָמִים:

ר"ע מברטנורה הָאוֹכֵל אֵצֶל חָמִיו בִּיהוּדָה. כְּשֶׁהָיוּ עוֹשִׂין סְעֻדַּת אֵרוּסִין בְּבֵית אֲבִי הַכַּלָּה בִּיהוּדָה, הָיוּ נוֹהֲגִים שֶׁהָאָרוּס מִתְיַחֵד עִם אֲרוּסָתוֹ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִבּוֹ גַּס בָּהּ, לְפִיכָךְ כְּשֶׁנִּשֵּׂאת אַחַר כָּךְ אֵין לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יג} הָאוֹכֵל. מִדְּקָתָנֵי הָאוֹכֵל, מִכְּלַל דְּאִיכָּא דוּכְתָּא בִּיהוּדָה [נַמִּי] (עַצְמוֹ) דְּלֹא אָכֵיל, וְנַפְקָא מִנָּהּ דְּהֵיכָא דְּלֹא נְהִיגֵי לְיַחֵד יָכוֹל לִטְעֹן. גְּמָרָא וְרַשִׁ"י: {יד} אַלְמְנַת כֹּהֵן. אַלְמָנָה בַת כֹּהֵן. רַשִׁ"י: {טו} לַבְּתוּלָה. בַּת כֹּהֵן כְּשֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן. וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל: {טז} וְלֹא מִחוּ כוּ'. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָתַב בִּלְשׁוֹן תּוֹסֶפֶת, אֶלָּא אַרְבַּע מֵאוֹת דְּחָזוּ לִיכִי, וְקָא סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּלֹא תִגְבֶּה דְּלֹא חָזוּ [לָהּ], וּבִלְשׁוֹן תּוֹסֶפֶת לֹא כָתַב, קָמַשְׁמַע לָן דְּמִנְהָג טוֹב [הוּא] וְרָאוּי לִהְיוֹת בַּכְּהֻנָּה, וְשַׁיָּךְ בְּהוּ דַּחֲזוּ לִיכִי. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם האוכל אצל חמיו כו': והיה מנהגם בערי יהודה כשאדם מקדש אשה שעושים לו סעודה בבית אביה ר"ל סעודת ארוסין ומתייחד עם ארוסתו ולכך אם נשאה אחר כך אינו יכול לטעון טענת בתולים והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק א - משנה ו

הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה וְלֹא מָצָא לָהּ בְּתוּלִים, הִיא אוֹמֶרֶת, מִשֶּׁאֵרַסְתַּנִי נֶאֱנַסְתִּי, וְנִסְתַּחֲפָה שָׂדֶךָ. וְהַלָּה אוֹמֵר, לֹא כִי {יז}, אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא אֵרַסְתִּיךְ, וְהָיָה מִקָּחִי מֶקַּח טָעוּת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים, נֶאֱמֶנֶת {יט}. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין {כג}, אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְחֶזְקַת בְּעוּלָה עַד שֶׁלֹּא תִתְאָרֵס, וְהִטְעַתּוּ, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ:

ר"ע מברטנורה וְנִסְתַּחֲפָה שָׂדֶךָ. מָטָר סוֹחֵף בָּא עַל שָׂדְךָ וְהִפְסִידָהּ, כְּלוֹמַר מַזָּלְךָ גָּרַם וְתֶן לִי כְּתֻבָּתִי: וְהָיָה מִקָּחִי מֶקַּח טָעוּת. וְאֵין לָךְ כְּתֻבָּה מִמֶּנִּי {יח}: נֶאֱמֶנֶת. וּמַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁכֵּן הוּא כִדְבָרֶיהָ, וְתִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ {כ}. וְכֵן הֲלָכָה. וְאִי אָמְרָה בְּתוּלָה מְצָאָנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת {כא}, דְּהֵימְנוּהוּ רַבָּנָן לַבַּעַל וַאֲפִלּוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה, דַּחֲזָקָה אֵין אָדָם טוֹרֵחַ בִּסְעֻדָּה וּמַפְסִידָהּ {כב}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יז} לֹא כִי. אִי אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ שֶׁמַּכְחִישָׁהּ בְּבָרִי, דְּמֵהֵיכָא יָדַע, וְעוֹד, לָמָּה כְּנָסָהּ וּבְעָלָהּ. אֶלָּא הָכִי קָאָמַר, שֶׁמָּא לֹא כִי: {יח} אֲפִלּוּ מָנֶה. דְּלֹא דָמִי לְמֻכַּת עֵץ דִּלְעֵיל. גְּמָרָא: {יט} נֶאֱמֶנֶת. דְּמוֹקְמִינַן אִתְּתָא אַחֲזָקָה. דִּמְסַפְּקִינַן אַשְּׁעַת אֵרוּסִין אִי בְּתוּלָה הֲוַאי, וְהַעֲמֵד הָאִשָּׁה אַחֶזְקָתָהּ וּבְתוּלָה נוֹלְדָה, וְהַךְ שָׁעָה הוּא דְּאִיתְנִיסָא לְאַחַר אֵרוּסִין. גְּמָרָא: {כ} הָרַמְבַּ"ם. אֲבָל בְּחִבּוּרוֹ כָּתַב, וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁטּוֹעֵן שֶׁקֶר כוּ'. וְזֶה עִקָּר, דְּכֵיוָן שֶׁאֵינוֹ טוֹעֵן עָלֶיהָ בְּבָרִי, אֵין כָּאן מָקוֹם לִשְׁבוּעָה אֲפִלּוּ הֶסֵּת, שֶׁלֹּא מְצָאנוּהָ אֶלָּא בְּבָרִי: {כא} גְּמָרָא. וְכָתַב הָרֹא"שׁ וְאֵין לְהַאֲמִינָהּ בְּמִגּוֹ דְנֶאֱנַסְתִּי, דְּלֹא בַעְיָא לְמִפְסָל נַפְשָׁהּ מִכְּהֻנָּה. וְאֵין לְהַאֲמִין בְּמִגּוֹ דְמֻכַּת עֵץ, דְּלֹא שְׁכִיחַ. אִי נַמִּי, לֹא אָמְרִינַן מִגּוֹ לְאַפּוּקֵי מָמוֹנָא: {כב} פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, וְאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִטְעֹן אָדָם כָּךְ אֶלָּא בֶּאֱמֶת, שֶׁאִם הָיָה שׂוֹנְאָהּ מִתְּחִלָּה לֹא הָיָה טוֹרֵחַ בַּסְּעֻדָּה בְּחִנָּם, אֶלָּא הָיָה מְגָרְשָׁהּ תְּחִלָּה. וְכָתַב הָרַ"ן דְּאֵין לְהַקְשׁוֹת דְּתֵיפּוֹק לֵיהּ דְּהוֹאִיל וְאִיהוּ טוֹעֵן נַמִּי בָּרִי, מֵהֵיכָא תֵּיתֵי שֶׁתְּהֵא הִיא נֶאֱמֶנֶת לְאַפּוּקֵי מָמוֹנָא. דְּלָאו קוּשְׁיָא הִיא כְּלָל, דְּכֵיוָן דְּטַעֲמָא דִכְתֻבָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תְהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ, אִם אַתָּה אוֹמֵר נֶאֱמָן וַעֲלָהּ דִּידָהּ רָמֵי לְבֵרוּרֵי וְאִי אֶפְשָׁר לָהּ לְהָבִיא רְאָיָה, הֲרֵי הִיא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ, הִלְכָּךְ צָרִיךְ לְטַעֲמָא דַּחֲזָקָה וְכוּ': {כג} לֹא כוּ'. דְּהָכָא נָמִי אוֹקֵי מָמוֹנָא בְּחֶזְקַת מָרֵיהּ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי כו': והלכה כר"ג שאמר נאמנת אבל יש לו להשביעה שבועת היסת שאמת היא טוענת כדין כל טוען ואם היא מכחשת ואומרת בתולה מצאני הוא נאמן ואינו חייב שבועה ותפסיד שטר הכתובה כמו שאמרו חכמים תקנו כתובה לאשה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וממה שאתה צריך לידע שהבוגרת הוא שהיו לה ששה חדשים שלמים אחר הבאת ב' שערות ובתנאי כמו כן שיצמחו הב' שערות אחר י"ב שנה אין לה טענת בתולים ר"ל טענת דמים לפי שכלו בתוליה אבל יש לה טענת פתח פתוח כן הורו כל הגאונים שידענו דבריהם ומה שנתבאר אצלי הוא שהדבר בהפך וטענת דמים יש לו פתח פתוח אין לו: (רמב"ם)

פרק א - משנה ז

הִיא אוֹמֶרֶת מֻכַּת עֵץ אָנִי, וְהוּא אוֹמֵר, לֹא כִי, אֶלָּא דְרוּסַת אִישׁ אָתְּ, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים, נֶאֱמֶנֶת. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין, אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְחֶזְקַת דְּרוּסַת אִישׁ, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ:

ר"ע מברטנורה דְּרוּסַת אִישׁ. בְּעוּלַת אִישׁ: נֶאֱמֶנֶת. וְלֹא הִפְסִידָה כְּתֻבָּתָהּ {כד}. וּמִכָּל מָקוֹם אִי אֵשֶׁת כֹּהֵן הִיא וּלְאַחַר זְמַן הָאֵרוּסִין כְּשֶׁנִּשְּׂאָה טָעַן דְּרוּסַת אִישׁ אַתְּ, מַפְּקִינַן לָהּ מִנֵּיהּ, דְּשֶׁמָּא לְאַחַר שֶׁאֵרַס אוֹתָהּ נִבְעֲלָה, וּמִכִּי אָמַר דְּרוּסַת אִישׁ אַתְּ שַׁוְיַהּ אַנַּפְשֵׁיהּ חֲתִיכָה דְאִסּוּרָא {כה}. וַאֲפִלּוּ נִבְעֲלָה בְּאֹנֶס, הָא קַיְמָא לָן אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנֶּאֶנְסָה אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ. וּמְגָרֵשׁ לָהּ וְיָהֵיב לָהּ כְּתֻבָּתָהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כד} כִּדְפֵרֵשׁ בְּמִשְׁנָה ג' דְּאִית לָהּ מָנֶה אֲפִלּוּ לֹא הִכִּיר בָּהּ. וּמִשּׁוּם הָכִי אִצְטָרִיךְ לְמִתְנֵי פְּלוּגְתַּיְהוּ בְּמֻכַּת עֵץ אַף עַל גַּב דְּשָׁמְעִינַן בְּנֶאֱנַסְתִּי, לְאַשְׁמְעִינַן הָא דְּמָנֶה יֵשׁ לָהּ. וְנֶאֱנַסְתִּי אִצְטָרִיךְ לְאַשְׁמְעִינַן, דְּאִם הוֹדֵית מִקְחָהּ מֶקְּח טָעוּת וְאֵין לָהּ כְּלוּם. גְּמָרָא: {כה} וְהָכִי נַמִּי בְּאֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל וְקִבֵּל בָּהּ אָבִיהָ קִדּוּשִׁין בְּפָחוֹת מִבַּת שָׁלֹשׁ, וְטַעֲמָא, דְּלֵיכָּא אֶלָּא חַד סְפֵקָא. וְכָתַב הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה, וְסָפֵק דְּשֶׁמָּא מֻכַּת עֵץ הִיא אֵינוֹ מָצוּי וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש כו': מדברת כנוי על הייחוד וטיב היא סיבה ובכמה מקומות הם אומרים טיב גיטין וקדושין טיב עבודת כוכבים ומשמשיה ר"ל סיבתם. ור' יהושע מחמיר ואמר אע"פ שהיא נתיחדה עם אדם ידוע והוא בתכלית הכשרות אינה נאמנת אלא היא בחזקת בעולה לפסולים ותהיה פסולה לכהונה לפי שהיא בחזקת שנבעלה בעילת זנות והלכה כר"ג. וממה שאתה צריך לידע שהכהן אם ארס בתולה ואחר הארוסין לזמן נשואין טוען שלא מצאה בתולה הרי היא אסורה עליו וכופין אותו לגרשה לפי ששוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא שאנו חוששין שמא אחר הקדושין היא נבעלה והיא זונה ואסורה על הכהן בין שנבעלה באונס או ברצון על העיקר הידוע אונס בישראל מישרא שרי ובכהנים אסור: (רמב"ם)

פרק א - משנה ח

רָאוּהָ מְדַבֶּרֶת עִם אֶחָד בַּשּׁוּק, אָמְרוּ לָהּ מַה טִּיבוֹ {כז} שֶׁל זֶה. אִישׁ פְּלוֹנִי וְכֹהֵן הוּא. רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים, נֶאֱמֶנֶת {כח}. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין, אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְחֶזְקַת בְּעוּלָה לְנָתִין וּלְמַמְזֵר, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ:

ר"ע מברטנורה מְדַבֶּרֶת. מִתְיַחֶדֶת {כו}: וְכֹהֵן הוּא. מְיֻחָס: נֶאֱמֶנֶת. כְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כו} וְתָנֵי לָהּ לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא רָאוּהָ שֶׁנִּבְעֲלָה, פְּסוּלָה. גְּמָרָא: {כז} טִיבוֹ. טִיב הִיא סִבָּה כְּמוֹ טִיב גִּטִּין וְקִדּוּשִׁין. הָרַמְבַּ"ם: {כח} נֶאֱמֶנֶת. לְפִי שֶׁהִיא בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ראוה מדברת עם אחד כו': מדברת כנוי על הייחוד וטיב היא סיבה ובכמה מקומות הם אומרים טיב גיטין וקדושין טיב עבודת כוכבים ומשמשיה ר"ל סיבתם. ור' יהושע מחמיר ואמר אע"פ שהיא נתיחדה עם אדם ידוע והוא בתכלית הכשרות אינה נאמנת אלא היא בחזקת בעולה לפסולים ותהיה פסולה לכהונה לפי שהיא בחזקת שנבעלה בעילת זנות והלכה כר"ג. וממה שאתה צריך לידע שהכהן אם ארס בתולה ואחר הארוסין לזמן נשואין טוען שלא מצאה בתולה הרי היא אסורה עליו וכופין אותו לגרשה לפי ששוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא שאנו חוששין שמא אחר הקדושין היא נבעלה והיא זונה ואסורה על הכהן בין שנבעלה באונס או ברצון על העיקר הידוע אונס בישראל מישרא שרי ובכהנים אסור: (רמב"ם)

פרק א - משנה ט

הָיְתָה מְעֻבֶּרֶת {כט}, וְאָמְרוּ לָהּ מַה טִּיבוֹ שֶׁל עֻבָּר זֶה. מֵאִישׁ פְּלוֹנִי וְכֹהֵן הוּא. רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים, נֶאֱמֶנֶת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין, אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְחֶזְקַת מְעֻבֶּרֶת לְנָתִין וּלְמַמְזֵר, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ:

ר"ע מברטנורה מַה טִּיבוֹ שֶׁל עֻבָּר זֶה וְכוּ'. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר נֶאֱמֶנֶת, וּכְשֵׁרִים לַכְּהֻנָּה הִיא וּבִתָּהּ. אֲבָל לְעִנְיַן יְרוּשָׁה לֹא אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁזֶּה הָעֻבָּר יִירָשֶׁנּוּ. וַהֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּכָל הָנֵי בָּבֵי דְמַתְנִיתִין. וַאֲפִלּוּ הָכִי לְכַתְּחִלָּה לֹא תִנָּשֵׂא לַכְּהֻנָּה {ל} לֹא הַמְדַבֶּרֶת עִם אֶחָד וְלֹא הַמְעֻבֶּרֶת, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ רֹב אַנְשֵׁי הָעִיר מְיֻחָסִים וְנִבְעֲלָה זֹאת הָאִשָּׁה מֵאֶחָד מֵהֶם שֶׁפֵּרַשׁ חוּץ לָעִיר וּבָעַל, דְּאָמְרִינַן כָּל דְּפָרֵישׁ מֵרֻבָּא פָּרֵישׁ {לא}, וְאָז תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה לַכְּהֻנָּה בֵּין הִיא בֵּין בִּתָּהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כט} מְעֻבֶּרֶת. לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְרַבָּן גַּמְלִיאֵל. וְעוֹד, דַּאֲפִלּוּ בִּתָּהּ מַכְשְׁרִינַן: {ל} רוֹצֶה לוֹמַר הִיא, אֲבָל בִּתָּהּ הָא פָּסְקִינַן הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל בְּפֶרֶק ד' דְּקִדּוּשִׁין, דִּלְכַתְּחִלָּה הֵקֵלּוּ. וְטַעֲמָא, לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר דַּאֲפִלּוּ לַקָּהָל פְּסוּלָה, וְאִם הָיוּ מַחְמִירִין בָּהּ שֶׁלֹּא לָבֹא בַקָּהָל לֹא הָיָה לָהּ תַּקָּנָה, הִלְכָּךְ לֹא הֶחְמִירוּ שֶׁלֹּא תִנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה. הָרַ"ן וְהַמַּגִּיד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לא} אֲבָל בָּעִיר, אֲפִלּוּ פֵּרַשׁ הַבּוֹעֵל וְאָזֵיל לְגַבָּהּ, לֹא אָמְרִינַן כָּל דְּפָרִישׁ כוּ', אֶלָּא חָשְׁבִינַן לֵיהּ כְּקָבוּעַ דִּכְמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמֵי, גְּזֵרָה אַטּוּ הֵיכָא דְאַזְלָא אִיהִי לְגַבַּיְהוּ. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה כו': כשאמר ר"ג נאמנת אין ענינו שתהא נאמנת שזה העובר בן פלוני וירשנו אבל עניינו שהיא נאמנת שנבעלה לכשר והיא כשרה לכהונה וכן העובר אם היתה בת הנה היא ג"כ כשרה לכהונה והלכה כר"ג אבל לכתחלה אין אנו מורין לזאת המעוברת או לכל מי שנבעלה לספק שתנשא לכהן שיש לנו לחוש שמא נבעלה לפסול אא"כ היו רוב כשרים אצלה והוא שיהיו רוב אנשי העיר ישראלים כשרים ויפרוש אחד מן הרוב ויבעול זו חוץ לעיר ואז תנשא לכתחלה לכהן היא ובתה: (רמב"ם)

פרק א - משנה י

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַעֲשֶׂה בְתִינוֹקֶת שֶׁיָּרְדָה לְמַלֹּאת מַיִם מִן הָעַיִן {לב}, וְנֶאֱנְסָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, אִם רֹב אַנְשֵׁי הָעִיר מַשִּׂיאִין {לג} לַכְּהֻנָּה, הֲרֵי זוֹ תִנָּשֵׂא לַכְּהֻנָּה:

ר"ע מברטנורה אִם רֹב הָעִיר מַשִּׂיאִין לַכְּהֻנָּה. אַף עַל גַּב דְּרֻבָּא חַד סַגִּי בְּעַלְמָא, מַעֲלָה עָשׂוּ בְּיוֹחֲסִין, וְהָכָא אַצְרְכוּהָ רַבָּנָן תְּרֵי רֻבֵּי {לד}, רֹב סִיעָה {לה} הָעוֹבֶרֶת שָׁם וְרֹב הָעִיר. וְאֵין מַשִּׂיאִין לְכַתְּחִלָּה לַכְּהֻנָּה אֶלָּא בִּתְרֵי רֻבֵּי, וְכֵן הֲלָכָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לב} הָעַיִן. כְּדִכְתִיב [בְּרֵאשִׁית טז] עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר: {לג} מַשִּׂיאִין. בְּנוֹתֵיהֶן וְאַלְמְנוֹתֵיהֶן. שֶׁאֵין רֹב בְּנֵי הָעִיר פּוֹסְלִין אִשָּׁה לַכְּהֻנָּה בְּבִיאָתָן. רַשִׁ"י: {לד} וּבְמַתְנִיתִין דִּלְעֵיל הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְלֹא פֵרֵשׁ דְּבָעִינַן תְּרֵי רֻבֵּי. מְחַלְּקִים הָרֹא"שׁ וְהָרַ"ן, דִּלְעֵיל בְּטוֹעֶנֶת וְהָכָא בְּאֵינָהּ טוֹעֶנֶת. וּסְתָמָא דְמִלְּתָא הָכִי אִיתָא, דְּתִינוֹקֶת הֲוָה וְלֹא יָדְעָה לְמִטְעָן, וְכֵיוָן דַּהֲוֵי לֵיהּ שֶׁמָּא, אֲפִלּוּ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בָּעֵי תְּרֵי רֻבֵּי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב פֵּרוּשׁ אַחֵר: {לה} רַשִׁ"י פֵּרֵשׁ, רֹב סִיעָה שֶׁל כְּשֵׁרִים הַבָּאִים מִמָּקוֹם אַחֵר עוֹבְרִים שָׁם. וְהָרַמְבַּ"ם מְפָרֵשׁ דְּרֹב סִיעָה הֵם שֶׁפָּרְשׁוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעוֹבְרִים שָׁם בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים אוֹ בִקְרָנוֹת שֶׁבַּשָּׂדוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. פֵּרוּשׁ סִיעָה, שַׁיָּרָא. מִלְּשׁוֹן וַאֲחוּזַת מֵרֵעֵהוּ [בְּרֵאשִׁית כו] תִּרְגֵּם אוּנְקְלוּס וְסִיעַת מְרַחֲמוֹהִי: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר רבי יוסי מעשה בתינוקת כו': זה המעשה היה חוץ מן המדינה שרובה כשרים והיה חוץ מזאת המדינה סיעה רובן כשרים כמו כן ופירש אחד מזאת הסיעה ואנסה והיו תרי רוב רוב העיר ורוב סיעה של מקום שנאנסה בו וזאת היא חומרא שאין אנו צריכים אלא חד רובא אבל מעלה עשו ביוחסין שהיא לא תנשא לכתחלה אלא בתרי רובי והלכה כרבי יוסי: (רמב"ם)

פרק ב

פרק ב - משנה א

הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַרְמְלָה אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, הִיא אוֹמֶרֶת בְּתוּלָה נְשָׂאתַנִי, וְהוּא אוֹמֵר, לֹא כִי אֶלָּא אַלְמָנָה נְשָׂאתִיךְ, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיָּצָאת בְּהִנּוּמָא וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ, כְּתֻבָּתָהּ מָאתָיִם. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, אַף חִלּוּק קְלָיוֹת {ב} רְאָיָה:

ר"ע מברטנורה הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה. וְתוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ: הוּא אוֹמֵר. קָאֵי אַנִּתְגָּרְשָׁה. וְאִי אַנִּתְאַרְמְלָה, הַיּוֹרְשִׁים אוֹמְרִים אַלְמָנָה נְשָׂאָךְ אָבִינוּ וְאֵין לָךְ אֶלָּא מָנֶה: הִנּוּמָא. אִיכָּא מַאן דְּאָמַר חֻפָּה שֶׁל הֲדַס שֶׁעוֹשִׂים לַבְּתוּלוֹת. וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר צָעִיף שֶׁנּוֹתְנִים עַל הָעֵינַיִם וּמִתְנַמְנֶמֶת בּוֹ {א}: וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ. שַׂעֲרָהּ עַל כְּתֵפָהּ. כָּךְ הָיוּ נוֹהֲגִים לְהוֹצִיא הַבְּתוּלוֹת מִבֵּית אֲבִיהֶן לְבֵית הַחֲתוּנָה: אַף חִלּוּק קְלָיוֹת. בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא הָיוּ נוֹהֲגִים לְחַלֵּק קְלָיוֹת בְּנִשּׂוּאֵי הַבְּתוּלוֹת. וְאִי לֵיכָּא סַהֲדֵי שֶׁעָשׂוּ בְנִשּׂוּאֶיהָ כְּמִנְהַג נִשּׂוּאֵי הַבְּתוּלוֹת, וּשְׁטַר הַכְּתֻבָּה אָבַד, בַּעַל מְהֵימָן {ג} וְאֵינָהּ גוֹבָה אֶלָּא מָנֶה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} וּלְכָךְ נִקְרָא הִנּוּמָא עַל שֵׁם תְּנוּמָה. וְהֶעָרוּךְ פֵּרֵשׁ הִנּוּמָא לְשׁוֹן יָוָן הוּא, תּוֹרָה, כְּלוֹמַר חֹק הַבְּתוּלוֹת: {ב} קְלָיוֹת. כְּשֶׁהַשִּׁבֳּלִין לַחִין מְיַבְּשִׁין אוֹתָן בַּתַּנּוּר וְהֵן קְלָיוֹת וּמְתוּקוֹת לְעוֹלָם. רַשִׁ"י: {ג} דְּאַף עַל גַּב דִּבְמִשְׁנָה ו' פֶּרֶק קַמָּא אִיהִי מְהֵימְנָה, הָתָם בָּרִי וְשֶׁמָּא, אֲבָל הָכָא בָּרִי וּבָרִי וְאֵין לָהּ עָלָיו אֶלָּא שְׁבוּעָה. וְכִי תֵימָא וְכִי אִיכָּא עֵדִים נַמִּי לְהֵימְנֵיהּ לַבַּעַל בְּמִגּוֹ דְפָרַעְתִּי. תֵּרְצוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּמִגּוֹ בִּמְקוֹם עֵדִים הוּא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם האשה שנתארמלה או שנתגרשה היא אומרת כו': הינומא *מפה ממשי היה מנהגם שנושאים בו בתולות מבית אביה לבית בעלה והעיקר בזה הדין כל זמן שנאבדה הכתובה הוא נאמן באמרו אלמנה נשאתיך אלא אם נמצאו עדים שהעידו שנשאת בתולה או ממי שהיה מצוי בחופתה וראה שנעשה לה ממעשה אנשי המקום ההוא שעושין לבתולה ממיני הקישוט או ממיני השחוק וזולת זה והיה מנהגם במקומו של ר' יוחנן חילוק קליות: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ב

וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שָׂדֶה זוֹ שֶׁל אָבִיךָ הָיְתָה וּלְקַחְתִּיהָ הֵימֶנּוּ, שֶׁהוּא נֶאֱמָן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁל אָבִיו וְהוּא אוֹמֵר לְקַחְתִּיהָ הֵימֶנּוּ, אֵינוֹ נֶאֱמָן:

ר"ע מברטנורה וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אַף עַל גַּב דִּלְעֵיל בְּפֶרֶק קַמָּא גַּבֵּי הִיא אוֹמֶרֶת מִשֶּׁאֵרַסְתַּנִי נֶאֱנַסְתִּי פָּלֵיג רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אַרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאָמַר דְּלֹא מְהֵמְנִינַן לָאִשָּׁה בְּמַאי דְאָמְרָה מִשֶּׁאֵרַסְתַּנִי נֶאֱנַסְתִּי וּפָסְלָה עַצְמָהּ מִן הַכְּהֻנָּה בְּמִגּוֹ דְּאִי בַּעְיָא אָמְרָה מֻכַּת עֵץ אֲנִי וְהָיְתָה כְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה, הָנֵי מִילֵי הֵיכָא דְאִיכָּא אִסּוּר וְהֶתֵּר לִפְסוֹל לַכְּהֻנָּה אוֹ לְהַכְשִׁיר, בְּהָא פָּלֵיג רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אַרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאָמַר דְּלֹא מְהֵימְנִינַן לָהּ בְּמִגּוֹ {ד}, אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא אִסּוּר וְהֶתֵּר אֶלָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא, כְּגוֹן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שָׂדֶה זוֹ שֶׁל אָבִיךָ הָיְתָה וּלְקַחְתִּיהָ מִמֶּנּוּ, מוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל דְּבִכְהַאי גַוְנָא מְהֵימְנִינַן לֵיהּ בְּמִגּוֹ דְּאִי בָּעֵי אָמַר שֶׁלִּי הִיא וְאָמַר שֶׁל אָבִיךָ הָיְתָה וּלְקַחְתִּיהָ מִמֶּנּוּ נֶאֱמָן: וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁל אָבִיו אֵינוֹ נֶאֱמָן. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דְּהָא מַתְנִיתִין אָתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן {ה} כְּגוֹן שֶׁלֹּא אֲכָלָהּ אֶלָּא שְׁתֵּי שָׁנִים בִּפְנֵי הָאָב וְשָׁנָה אַחַת בִּפְנֵי הַבֵּן, כֵּיוָן דְּלֹא שָׁלְמוּ לוֹ שָׁלֹשׁ שְׁנֵי חֲזָקָה בְּחַיֵּי הָאָב, הַשָּׁנָה שֶׁאֲכָלָהּ בִּפְנֵי הַבֵּן אֵינוֹ עוֹלֶה לְמִנְיַן שְׁנֵי חֲזָקָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ד} וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם. כְּלוֹמַר מִכֵּיוָן דִּלְעִנְיַן אִסּוּר וְהֶתֵּר לֹא מְהֵימְנָה בְּמִגּוֹ, הָכִי נַמִּי לְעִנְיַן הַכְּתֻבָּה, דְּלֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר שֶׁתְּהֵא נֶאֱמֶנֶת לִכְתֻבָּה וּלְעִנְיַן אִסּוּר וְהֶתֵּר לֹא. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל סוֹבֵר דִּלְעִנְיַן אִסּוּר וְהֶתֵּר נַמִּי נֶאֱמֶנֶת, מִשּׁוּם דְּאוֹקֵי הַחֶזְקַת כַּשְׁרוּת כְּדִלְעֵיל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} דְּאַדְּתָנֵי בַּאֲבוּהָ, לִתְנֵי בְּדִידֵיהּ, בְּאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שָׂדֶה זוֹ שֶׁלְּךָ הָיְתָה כוּ': (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ומודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו כו': אמרו מודה ר' יהושע ר"ל מודה לר"ג שחולק עליו בפרק הראשון במה שדומה לדין זה באמרו היא אומרת משארסתני נאנסתי לפי שאינה נאמנת אליבא דר' יהושע אפי' שיש שם מיגו דיכולה למימר מוכת עץ אני וכשרה לכהונה וקאמרה נבעלתי דפסלה עצמה לכהונה נאמנת לומר משארסתני נאנסתי אבל אינה נאמנת אליבא דר' יהושע לפי שהוא אינו מחייב הבעל בכתובה מטעם שהיא יכולה לומר מיגו במה שתלוי בדרך אסור והיתר לפי שפסולה לכהונה או כשרה לכהונה הוא אסור והיתר אבל בכאן מודה ר' יהושע לפי דמיגו דהכא תלוי בנתינת ממון שהוא מיגו דיכול למימר שלי הוא וקאמר של אביך הוא ולקחתיה ממנו נאמן ואם יש עדים שהוא של אביו אינו נאמן בתנאי שיהיה אכילת הפירות ב' שנים בחיי האב ושנה בחיי הבן שלא נשלמו לו שני חזקה בחיי האב ולכך אינו נאמן לפי שהעיקר בידינו אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל ר"ל כל זמן שהתחיל שני חזקה והוא קטן ואפי' נשאר זה המחזיק באכילת הפירות עד שנשלמו לו שני חזקה אחר שגדל הקטן אינה חזקה וזה הוא שרצה להשמיענו: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ג

הָעֵדִים שֶׁאָמְרוּ כְּתַב יָדֵינוּ הוּא זֶה, אֲבָל אֲנוּסִים הָיִינוּ, קְטַנִּים הָיִינוּ, פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיִינוּ, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים {ח}. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהוּא כְתַב יָדָם אוֹ שֶׁהָיָה כְתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, אֵינָן נֶאֱמָנִין {י}:

ר"ע מברטנורה אֲנוּסִים הָיִינוּ. אֹנֶס נְפָשׁוֹת שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ. אֲבָל אֹנֶס מָמוֹן שֶׁמָּא יִקַּח מָמוֹנוֹ [מָמוֹנֵנוּ], וְכָל שֶׁכֵּן אִם אָמְרוּ בִּשְׁבִיל רֹב מָמוֹן שֶׁנָּתַן לָנוּ, אֵינָן נֶאֱמָנִין, דְּאֵין אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע, דְּאָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל עַצְמוֹ לֹא לִזְכוּת וְלֹא לְחוֹבָה {ו}. וְכֵן פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיִינוּ, מֵחֲמַת קֻרְבָה {ז}. אֲבָל מֵחֲמַת עֲבֵרָה אֵינָן נֶאֱמָנִים: יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר. חֲתוּמִים בִּשְׁטָר אַחֵר שֶׁהֻחְזַק בְּבֵית דִּין {ט}, וּבָא אוֹתוֹ שְׁטָר לְפָנֵינוּ עִם זֶה, וּכְתַב חוֹתְמָן דּוֹמִין זֶה לְשֶׁל זֶה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} מְסַיֵּם רַשִׁ"י, בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת. כְּלוֹמַר, דְּוַדַּאי נֶאֱמָן עַל עַצְמוֹ בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, דְּהוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי: {ז} [וּדְקָא אָמְרֵי] הָיִינוּ, מַשְׁכַּחַת לָה כְּשֶׁהָיוּ קְרוֹבִים בִּנְשׁוֹתֵיהֶם וְנִתְרַחֲקוּ. הָרַ"ן: {ח} נֶאֱמָנִין. כְּשֶׁאָמְרוּ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר. דְּאִי לָאו הָכִי, הָא הֲוֵי כִּכְתַב יָדָן יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר הוֹאִיל וְהוֹדוּ שֶׁזֶּה כְּתַב יָדָן: {ט} וְכָתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק. רַשִׁ"י: {י} אֵינָן נֶאֱמָנִין. גְּמָרָא, דְּעֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר כְּמוֹ שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין דָּמֵי, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיד שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַגִּיד. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת, דְּמִשּׁוּם הָכִי נַמִּי לֵיכָּא לְאַקְשׁוֹיֵי דִּלְהֵימְנוֹ בְּמִגּוֹ דְפָרוּעַ הוּא, דַּהֲווּ כְּחוֹזְרִים וּמַגִּידִים. וְעוֹד, דַּהֲוֵי מִגּוֹ בִּמְקוֹם עֵדִים. וְעוֹד, דְּבִשְׁנֵי עֵדִים לֹא אָמְרִינַן מִגּוֹ, דְּהַאֵיךְ נֹאמַר שֶׁזֶּה נֶאֱמָן בְּמִגּוֹ שֶׁגַּם חֲבֵרוֹ הָיָה יָכוֹל לוֹמַר כָּךְ וְכָךְ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה כו': אנוסים הוא אונס נפשות כגון שיאמרו פחדנו שיהרגנו אבל אם אמרו אנוסי ממון היינו (או) שפחדנו שאם לא נעיד לו שיקח ממונינו ולכך העדנו לו אינם נאמנים לפי שהעיקר אצלנו אין אדם משים עצמו רשע וכשאומרים שהם הצילו ממונם בממון חבירם הוא רשעה כל שכן כשאמרו שהם לוקחים שוחד מפני זה העדות שאינם נאמנים וכמו כן כשפסלו עצמם בעבירה אינם נאמנים אבל נאמין אותם בכאן באמרם פסולי עדות היינו כשפסלו עצמן מחמת קורבה כגון שיאמרו קרובים היינו באותה שעה ולא היינו ראויין לעדות זה השטר ואמנם קיום העדות כשכתב ידם יוצא ממקום אחר הרי זה יתקיים על שלשה דרכים. הדרך הראשון הוא שיהיה בזה השטר עדים ראובן ושמעון ונראה לקיים חתימתן ממקום אחר שנמצא שטר אחר שיש בו עדים כמו כן לראובן ושמעון והעידו שני עדים שזו חתימת ראובן ושמעון ונמצאת הכתיבה כמו הכתיבה ר"ל חתימת העדים שהם בשטר האחר שהעידו עדים שהיא חתימת פלוני ופלוני שהיא כמו החתימה שאנו רוצים לקיים. והדרך השני שיהיה שטר ובו אלה העדים בעצמם ר"ל ראובן ושמעון שהוחזקו כבר בב"ד ועליו קיום ב"ד והיה כבר קרא עליו ערער ואח"כ הוחזק ומצינו כתיבת זה השטר מקוים ר"ל חתימת העדים כמו החתימה שבשטר שאנו רוצים לקיים הרי זה כמו כן יתקיים בזה הדרך. והדרך השלישי שנמצא שטרי שני שדות במקח וממכר בזה העדות ר"ל באלו העדים בעצמם והלוקחים אכלו פירות אלו השדות שני חזקה גמורים ר"ל שלש שנים בפני המוכרים ולא נפל ערעור ולא הכחשה ולא שום דיחוי בעדות או שהיה כמו כן עדותן בשני שטרות כתובות ונמצא חתימת העדים אשר בשטר שאנו רוצין לקיים כמו חתימתן אשר בשני שטרי שדות או שני שטרי כתובות הרי יתקיים השטר כמו כן ובתנאי שיהיו בשני השטרות שאנו רוצים לקיים מהם שלא ברשות התובע זולת השטר שאנו רוצים לקיימו לפי שאם יהיו השטרות כולם בידו ניחוש שמא דימה הכתב וזייפו: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ד

זֶה אוֹמֵר זֶה כְתַב יָדִי וְזֶה כְתַב יָדוֹ שֶׁל חֲבֵרִי, וְזֶה אוֹמֵר זֶה כְתַב יָדִי וְזֶה כְתַב יָדוֹ שֶׁל חֲבֵרִי, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. זֶה אוֹמֵר זֶה כְתַב יָדִי וְזֶה אוֹמֵר זֶה כְתַב יָדִי, צְרִיכִים לְצָרֵף עִמָּהֶם אַחֵר, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָן צְרִיכִין לְצָרֵף עִמָּהֶם אַחֵר, אֶלָּא נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר זֶה כְתַב יָדִי:

ר"ע מברטנורה הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים. דְּהָא אִיכָּא תְּרֵי סַהֲדֵי עַל כָּל כְּתָב וּכְתָב: צְרִיכִים לְצָרֵף עִמָּהֶם אַחֵר. שֶׁעַל כְּתַב יָדָן הֵן מְעִידִין לֹא עַל מָנֶה שֶׁבַּשְּׁטָר. וְצָרִיךְ תְּרֵי סַהֲדֵי עַל כָּל כְּתָב וּכְתָב: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינָם צְרִיכִין לְצָרֵף עִמָּהֶם אַחֵר. שֶׁעַל מָנֶה שֶׁבַּשְּׁטָר הֵם מְעִידִים {יא}, וּכְשֶׁזֶּה אוֹמֵר זֶה כְתַב יָדִי וְזֶה אוֹמֵר זֶה כְתַב יָדִי נִמְצְאוּ שְׁנֵי עֵדִים עַל מָנֶה שֶׁבַּשְּׁטָר. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} שֶׁהֲרֵי הֵם כְּאִלּוּ אוֹמְרִים אֲנַחְנוּ רָאִינוּ הַמִּלְוֶה וְחָתַמְנוּ. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי כו': ואין הלכה כרבי: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ה

הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה אֵשֶׁת אִישׁ הָיִיתִי וּגְרוּשָׁה אָנִי, נֶאֱמֶנֶת {יב}, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ וְהִיא אוֹמֶרֶת גְּרוּשָׁה אָנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. אָמְרָה נִשְׁבֵּיתִי {יג} וּטְהוֹרָה אָנִי, נֶאֱמֶנֶת, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית וְהִיא אוֹמֶרֶת טְהוֹרָה אָנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְאִם מִשֶּׁנִּשֵּׂאת בָּאוּ עֵדִים, הֲרֵי זוֹ לֹא תֵצֵא:

ר"ע מברטנורה אִם מִשֶּׁנִּשֵּׂאת. לֹא נִשֵּׂאת מַמָּשׁ, אֶלָּא אִם מִשֶּׁהִתִּירוּהָ לִנָּשֵׂא בָּאוּ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית: לֹא תֵצֵא. מֵהֶתֵּרָהּ הָרִאשׁוֹן, וְתִנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה. אֲבָל אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁנִּטְמֵאת, אֲפִלּוּ הָיוּ לָהּ כַּמָּה בָנִים {יד}, תֵּצֵא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יב} נֶאֱמֶנֶת. פְּלִיגֵי הַפּוֹסְקִים, יֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לְאַחַר כְּדֵי דִבּוּר נֶאֱמֶנֶת, כֵּיוָן שֶׁעוֹמֶדֶת בִּדְבָרֶיהָ הָרִאשׁוֹנִים אֶלָּא שֶׁפּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ מִצַּד אַחֵר, וְהַכֹּל אֶפְשָׁר שֶׁהוּא אֱמֶת. דְּאִם לֹא כֵן, אַדְּתָנֵי סֵיפָא וְאִם יֵשׁ עֵדִים, לְאַשְׁמְעִינַן רְבוּתָא טְפֵי בִּלְאַחַר כְּדֵי דִבּוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּתוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר, וְהָכִי מַשְׁמַע לִישָׁנָא, דִּבְבַת אַחַת אוֹמֶרֶת כֵּן, וְתָנֵי וְאִם יֵשׁ עֵדִים מִשּׁוּם סֵיפָא דְסֵיפָא: {יג} נִשְׁבֵּיתִי. לְבֵין הַנָּכְרִים. וּטְהוֹרָה אָנִי, שֶׁלֹּא נִבְעַלְתִּי לַנָּכְרִים. נֶאֱמֶנֶת וּמֻתֶּרֶת לַכֹּהֵן. רַשִׁ"י: {יד} אֲפִלּוּ הָיוּ לָהּ כַּמָּה בָנִים מִן הַכֹּהֵן הַזֶּה שֶׁנְּשָׂאָהּ. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת כו': אם משנשאת ר"ל אם משהתירוה להנשא הרי זו לא תצא מהיתרא ואפי' באו עדים שנשבית אבל אם באו עדים שנטמאת אפי' היו לה כמה בנים תצא וכשאמרה אשת איש אני ואח"כ לזמן אמרה פנויה אני אבל מה שאמרתי שאשת איש הייתי מטעם כך וכך היה הרי זו נאמנת ודבריה נשמעים ובלבד שתתן אמתלא לדבריה הראשונים ובלבד שלא יהיו שם עדים: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ו

שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁנִּשְׁבּוּ, זֹאת אוֹמֶרֶת נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אָנִי, וְזֹאת אוֹמֶרֶת נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אָנִי, אֵינָן נֶאֱמָנוֹת. וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְעִידוֹת זוֹ אֶת זוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנוֹת:

ר"ע מברטנורה שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁנִּשְׁבּוּ. שֶׁיֵּשׁ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבּוּ {טו}: שֶׁמְּעִידוֹת זוֹ אֶת זוֹ. כָּל אַחַת אוֹמֶרֶת חֲבֶרְתִּי טְהוֹרָה: הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנוֹת. דְּבִשְׁבוּיָה הֵקֵלּוּ לְהַכְשִׁיר {טז} עֵד אֶחָד וַאֲפִלּוּ עֶבֶד וַאֲפִלּוּ אִשָּׁה וַאֲפִלּוּ קָטָן מֵסִיחַ לְפִי תֻמּוֹ. וּבִלְבָד שֶׁיָּעִיד הָעֵד שֶׁלֹּא פֵרַשׁ מִמֶּנָּה מִשָּׁעָה שֶׁנִּשְׁבֵּית עַד שֶׁיָּצְאָה מֵרְשׁוּת הַגּוֹיִם: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טו} אוֹמֵר רִ"י דְּלֹא גָרְסִינַן זֹאת אוֹמֶרֶת נִשְׁבֵּיתִי כוּ', אֶלָּא זֹאת אוֹמֶרֶת טְהוֹרָה אָנִי. וּמִיהוּ יֵשׁ לוֹמַר דְּאַיְרֵי דְּאִינְהוּ לֹא יָדְעוּ דְּאִיכָּא עֵדִים, וְאַשְׁמְעִינַן דַּאֲפִלּוּ הָכִי לֹא מְהֵימְנֵי: {טז} דְּהָא דִשְׁבוּיָה אֲסוּרָה לַכֹּהֵן, מִפְּנֵי שֶׁהִיא סָפֵק זוֹנָה, שֶׁמָּא נִבְעֲלָה לְנָכְרִים, וְהוֹאִיל וְאִסּוּר הַסָּפֵק מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְפִיכָךְ הֵקֵלּוּ. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם שתי נשים שנשבו זאת אומרת נשביתי וטהורה אני וזאת אומרת כו' וכן שני אנשים כו': ענין אמרו שנשבו ר"ל שיש ידיעה ברורה בעדים שנשבו ועם כל זה הם נאמנות והם מותרות כשהעידה כל אחת מהן על חברתה שהיא טהורה לפי שכשרים בעדות אשה שבויה שהיא טהורה אשה וקרוב וקטן המסיח לפי תומו ומתקיים העדות בשבויה שהיא טהורה כשיעיד העד (שלה) [הלזה] שהוא לא פירש ממנה מזמן שנשבית עד שיצאת מרשות העובד כוכבים: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ז

וְכֵן שְׁנֵי אֲנָשִׁים {יז}, זֶה אוֹמֵר כֹּהֵן אָנִי וְזֶה אוֹמֵר כֹּהֵן אָנִי, אֵינָן נֶאֱמָנִין. וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְעִידִין זֶה אֶת זֶה, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין:

ר"ע מברטנורה אֵינָן נֶאֱמָנִים. לִתֵּן לָהֶם תְּרוּמָה {יח}: וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְעִידִין זֶה עַל זֶה. שֶׁכָּל אֶחָד אוֹמֵר אֲנִי וַחֲבֵרִי כֹּהֵן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יז} וְכֵן כוּ'. וּצְרִיכֵי [כָּל הָנֵי דְמַתְנִיתִין], דְּאִי תָּנֵי מוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא, פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י הִלְכָּךְ אִי לָאו פְּשִׁיטָא דְמִלְּתָא שֶׁלָּקַח מֵאָבִיו לֹא הָיָה אוֹמֵר שֶׁל אָבִיךָ וְגוֹרֵם לְעַצְמוֹ הֶפְסֵד מָמוֹן, וְרַ"ח פֵּרֵשׁ דְּאִיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא שֶׁהָאוֹמֵר הוּא מֻחְזָק בַּשָּׂדֶה, אֲבָל עֵדִים דְּלֵיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא אֵימָא לֹא. וְאִי תָּנֵי עֵדִים, מִשּׁוּם דִּלְעָלְמָא, אֲבָל אִיהוּ דִּלְנַפְשֵׁיהּ אֵימָא לֹא. וְאִי תָּנֵי הָנֵי תַּרְתֵּי, מִשּׁוּם דְּמָמוֹנָא, אֲבָל אֵשֶׁת אִישׁ דְאִסּוּרָא אֵימָא לֹא. וְנִשְׁבֵּיתִי כוּ' מִשּׁוּם סֵיפָא וְאִם מִשֶּׁנִּשֵּׂאת כוּ'. וּשְׁתֵּי נָשִׁים כוּ' לְאַשְׁמְעִינַן דְּלֹא חָיְשִׁינַן לְגוֹמְלִין. וְכֵן שְׁנֵי אֲנָשִׁים מִשּׁוּם פְּלֻגְתָּא דְרַבִּי יְהוּדָה. גְּמָרָא: {יח} דְאוֹרַיְתָא. דְּכָל עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִסּוּרָא וְכָל שֶׁכֵּן בְּמִלְּתָא דַעֲבִידָא לְגַלּוֹיֵי. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הרמב"ם לא פירש משנה זו. (רמב"ם)

פרק ב - משנה ח

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מַעֲלִין לַכְּהֻנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אֵימָתַי, בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ עוֹרְרִין. אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹרְרִין, מַעֲלִין לַכְּהֻנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגָן, מַעֲלִין לַכְּהֻנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד:

ר"ע מברטנורה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין מַעֲלִין לַכְּהֻנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד. אֲפִלּוּ הֵיכָא דְלֵיכָּא גּוֹמְלִין, וְכָל שֶׁכֵּן הָכָא דְּאִיכָּא לְמֵיחַשׁ לְגוֹמְלִין, הָעֵד אַתָּה עָלַי וַאֲנִי עָלֶיךָ {יט}: עוֹרְרִין. שֶׁקּוֹרִין עָלָיו שֵׁם פְּסוּל. וְאֵין עִרְעוּר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם {כ}: מַעֲלִין. הֵיכָא דְלֵיכָּא גּוֹמְלִים. וְהַיְנוּ דְּאִיכָּא בֵּין רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְתַנָּא קַמָּא דְרַבִּי יְהוּדָה: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מַעֲלִין לַכְּהֻנָּה. בַּגְּמָרָא פָּרֵיךְ, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הַיְנוּ רַבִּי אֶלְעָזָר. וּמַסִּיק, דִּבְמִצְטָרְפִין לְעֵדוּת קָמִפַּלְגֵּי, כְּגוֹן דְּמֻחְזָק לָן בַּאֲבוּהָ דְּהַאי דְּכֹהֵן הוּא, וְנָפַק עֲלֵיהּ קָלָא {כא} דְּבֶן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה הוּא וְאַחְתִּינֵיהּ, וְאָתָא עֵד אֶחָד וְאָמַר יָדַעְנָא בֵיהּ דְּכֹהֵן הוּא וְאַסְקִינֵיהּ {כב}, וְאָתוּ בֵי תְּרֵי וְאָמְרֵי בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה הוּא וְאַחְתִּינֵיהּ, וְאָתָא עֵד אֶחָד וְאָמַר יָדַעְנָא בֵיהּ דְּכֹהֵן הוּא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מַעֲלִין לַכְּהֻנָּה עַל פִּי זֶה הָעֵד הָאַחֲרוֹן מִפְּנֵי שֶׁמְּצָרְפִין אוֹתוֹ עִם הָעֵד הָרִאשׁוֹן שֶׁבִּטֵּל הַקּוֹל וְאָמַר יָדַעְנָא בֵיהּ דְּכֹהֵן הוּא, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵעִידוּ עֵדוּתָן בְּבַת אַחַת עֵדוּתָן מִצְטָרֶפֶת, וְאָמְרִינַן אוֹקֵי הָנֵי תְּרֵי דְּאָמְרֵי כֹּהֵן הוּא לַהֲדֵי תְּרֵי דְּאָמְרֵי דְּבֶן גְּרוּשָׁה הוּא, וְאוֹקֵי גַּבְרָא אַחֶזְקָתֵּיהּ {כג}. וּלְרַבִּי אֶלְעָזָר לֹא מַסְּקִינַן לֵיהּ עַד שֶׁיָּעִידוּ שְׁנֵי עֵדִים בִּזְמַן אֶחָד דְּכֹהֵן הוּא. וַהֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָעֵדִים מִצְטָרְפִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵעִידוּ עֵדוּתָן כְּאֶחָד: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יט} וּבַגְּמָרָא רָמִינַן דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנָן אַדְּרַבָּנָן, מִדִּתְנַן בְּסוֹף פֶּרֶק ד' דִּדְמַאי, הַחַמָּרִים שֶׁנִּכְנְסוּ לָעִיר וְאָמַר אֶחָד מֵהֶן שֶׁלִּי חָדָשׁ כוּ' אֵינוֹ נֶאֱמָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נֶאֱמָן. וּמְשָׁנֵי, דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לֹא קַשְׁיָא, בִּדְמַאי הֵקֵלּוּ. וְרַבָּנָן אַדְּרַבָּנָן לֹא קַשְׁיָא כוּ'. אִי בָּעֵית אֵימָא בְּמַעֲלִין מִתְּרוּמָה לְיוֹחֲסִין קָמִפַּלְגֵּי. וְעַיֵּן בַּגְּמָרָא וּבְתוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כ} גְּמָרָא. וּפֵרְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת, לַאֲפוֹקֵי חַד דְּלֹא הֲוֵי עִרְעוּר. אֲבָל קוֹל נַמִּי פּוֹסֵל בִּתְחִלָּה בַּתְּרוּמָה קֹדֶם שֶׁבָּא עֵד הַמַּכְשִׁיר כְּדִלְקַמָּן: {כא} פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, קוֹל בְּעָלְמָא וְלֹא עֵדוּת, וְאַחְתִּינֵיהּ עַד שֶׁיִּבְדְּקוּ אֶת הַדָּבָר, דְּמַעֲלָה הוּא לַכְּהֻנָּה: {כב} דְּבִמְקוֹם קוֹל הֲוָה חַד מְהֵימָן: {כג} דְּחֶזְקַת אֲבוּהָ מַהֲנְיָא לֵיהּ לְאִצְטְרוּפֵי גַּבֵּי סַהֲדֵי. הָרַ"ן. וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, וַהֲרֵי שְׁנַיִם מְעִידִין שֶׁהוּא כָּשֵׁר וּשְׁנַיִם מְעִידִין שֶׁהוּא פָּסוּל, יִדָּחוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ וְיִדָּחֶה הַקּוֹל, שֶׁשְּׁנַיִם כְּמֵאָה, וְיִשָּׁאֵר הַכֹּהֵן בְּחֶזְקַת אָבִיו. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם רבי יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד כו': עוררין חולקים ואומרים שהוא אינו כהן והעיקר אצלנו אין ערעור פחות משנים ומחלוקת רשב"ג עם ת"ק אמנם הוא בצרוף עדות כמו שאומר והוא שיש כאן אדם שידוע לנו שאביו כהן הוא ואח"כ יצא קול על זה הבן שהוא חלל ונדחה מן הכהונה ואח"כ העיד עד אחד שהוא כשר והחזרנו אותו לכהונה לפי שהעיקר אצלנו מעלין לכהונה על פי עד אחד ואין הלכה כר"י ואחר כך העידו שני עדים שהוא חלל ונדחה מן הכהונה פעם שניה ואח"כ העיד א' שהוא כשר רשב"ג אומר יצטרף זה העד עם העד הראשון ואע"פ שיש ביניהם זמן ומעלין אותו לכהונה לפי שעדות השנים שהעידו שהוא כשר והשנים שהעידו שהוא פסול תבטל עדותן וישאר הבן בחזקת אביו שהוא כהן כשר ות"ק אמר לא יצטרף ואין מעלין אותו לכהונה עד שיעידו שני עדים בזמן אחד שהוא כשר לפי שנעמיד אלו שהעידו שהוא חלל כנגד אלו שהעידו שהוא כשר ויעמוד בחזקתו. והלכה כרשב"ג לפי שהעיקר אצלנו שהעדות מצטרף ואפי' היו ביניהם כמה שנים וכמו כן העדים יכולים להעיד זה שלא בפני זה בכל העדיות חוץ מגט כמו שיתבאר ובעדות נפשות כמו כן יש להם דינים יתבארו במקומם בסנהדרין: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ט

הָאִשָּׁה שֶׁנֶּחְבְּשָׁה בִידֵי גוֹיִם עַל יְדֵי מָמוֹן, מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. עַל יְדֵי נְפָשׁוֹת, אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ. עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ כַּרְכּוֹם, כָּל כֹּהֲנוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ בְתוֹכָהּ, פְּסוּלוֹת {כו}. וְאִם יֵשׁ לָהֶן עֵדִים, אֲפִלּוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה {כט}, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. וְאֵין נֶאֱמָן אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ. אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה {ל} בֶן הַקַּצָּב, הַמָּעוֹן הַזֶּה, לֹא זָזָה יָדָהּ מִתּוֹךְ יָדִי מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גוֹיִם לִירוּשָׁלַיִם וְעַד שֶׁיָּצָאוּ. אָמְרוּ לוֹ, אֵין אָדָם מֵעִיד עַל יְדֵי עַצְמוֹ:

ר"ע מברטנורה עַל יְדֵי מָמוֹן מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. שֶׁמְּפַחֲדִין לְהַפְסִיד מָמוֹנָם וְלֹא מַפְקְרֵי לָהּ. וְדַוְקָא כְּשֶׁיַּד יִשְׂרָאֵל תַּקִּיפָה עַל הָעוֹבְדֵי כוֹכָבִים, אָז מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ אֲפִלּוּ בַּעְלָהּ כֹּהֵן, וְלֹא דָמִי לִשְׁבוּיָה, מִשּׁוּם דְּמִרְתְתֵי לְהַפְסִיד מָמוֹנָן. אֲבָל כְּשֶׁיַּד הָעוֹבְדֵי כוֹכָבִים תַּקִּיפָה, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי מָמוֹן אֲסוּרָה {כד} לְבַעְלָהּ אִם בַּעְלָהּ כֹּהֵן. וְאִם בַּעְלָהּ יִשְׂרָאֵל מֻתֶּרֶת בְּכָל עִנְיָן, דְּאֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶנְסָה מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ: עַל יְדֵי נְפָשׁוֹת. שֶׁהָיְתָה נִדּוֹנֶת לְמָוֶת, אֲסוּרָה אֲפִלּוּ לְבַעְלָהּ יִשְׂרָאֵל, דְּחָיְשִׁינַן שֶׁמָּא נִבְעֲלָה בְּרָצוֹן {כה} לְאֶחָד מֵהֶן: כַּרְכּוֹם. תַּרְגּוּם מָצוֹר, כַּרְכּוֹמָא: פְּסוּלוֹת. אֲסוּרוֹת לְכֹהֵן, דְּאֵשֶׁת כֹּהֵן אֲסוּרָה כְּשֶׁנֶּאֶנְסָה {כז}. וְאִם יֵשׁ בָּעִיר מַחֲבוֹאָה אַחַת שֶׁיְּכוֹלָה אִשָּׁה אַחַת לְהֵחָבֵא שָׁם, כָּל אַחַת וְאַחַת מִנְּשֵׁי הָעִיר נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר בַּמַּחֲבוֹאָה נֶחְבֵּאתִי וְלֹא נִטְמֵאתִי {כח}, וּמִתּוֹךְ שֶׁיְּכוֹלָה לוֹמַר נֶחְבֵּאתִי, נֶאֱמֶנֶת גַּם כֵּן כְּשֶׁאָמְרָה לֹא נֶחְבֵּאתִי וְלֹא נִטְמֵאתִי: הַמָּעוֹן הַזֶּה. שְׁבוּעָה הִיא {לא}: אֵין אָדָם מֵעִיד עַל יְדֵי עַצְמוֹ. וְאִם הֵעִיד אָדָם עַל שְׁבוּיָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה אִם הוּא כֹּהֵן, מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. וְאִם פָּדָה אוֹתָהּ מִן הַשֶּׁבִי בְּמָמוֹנוֹ, הֲרֵי זֶה מֵעִיד עָלֶיהָ וְנוֹשְׂאָהּ, דְּלֹא שָׁדֵי אֶינַשׁ זוּזֵי בִּכְדִי, וְאִם לֹא יָדַע שֶׁהִיא טְהוֹרָה לֹא נָתַן מָמוֹנוֹ עָלֶיהָ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כד} אֶלָּא אִם כֵּן הֵעִיד לָהּ עֵד אֶחָד, כִּשְׁבוּיָה. הָרַמְבַּ"ם: {כה} כְּדֵי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינָיו שֶׁלֹּא יַהַרְגֶנָּה. תּוֹסָפוֹת: {כו} פְּסוּלוֹת. דְּלִבְעֹל יֵשׁ פְּנַאי, דְּתַקִּיף לְהוּ יִצְרַיְהוּ, וְלֹא דָמִי לְהָא דִתְנַן בְּמִשְׁנָה ה' פֶּרֶק ה' דַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאֵין פְּנַאי לְנַסֵּךְ. גְּמָרָא: {כז} כִּדְיָלְפִינַן בִּיבָמוֹת דַּף נ"ו: {כח} דְּמִי יֵימַר דְּאִיטְמֵי. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁנֵי שְׁבִילִין דְּמִשְׁנָה ה' פֶּרֶק ח' דְּטָהֳרוֹת, דְּהָתָם וַדַּאי אִיכָּא טֻמְאָה. וּמֵהַאי טַעֲמָא נַמִּי נֶאֱמֶנֶת בְּמִגּוֹ, דְּכֵיוָן דְּאֵין כָּאן אֶלָּא חֲשָׁשָׁא, לֹא הֲוֵי כְּמִגּוֹ בִּמְקוֹם עֵדִים. גְּמָרָא: {כט} שִׁפְחָה. חוּץ מִשִּׁפְחָתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בָּהּ. וּבִמְסִיחָה לְפִי תֻמָּהּ נֶאֱמֶנֶת. גְּמָרָא: {ל} רַבִּי זְכַרְיָה. וְהָיָה כֹהֵן. רַשִׁ"י: {לא} רוֹצֶה לוֹמַר, הַמִּקְדָּשׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים ע"י ממון מותרת לבעלה כו' עיר שכבשוה כרכום כו': א"ר זכריה בן הקצב כו': כשעובדי כוכבים ידם תקיפה על ישראל אפי' ע"י ממון אסורה לבעלה וזה כלו כשבעלה כהן אבל ישראל העיקר אצלנו אונס בישראל מישרי שרי וכרכום הוא גייס ואם יש בעיר מקום להחבא ואין בני המלחמה יכולים להגיע שם נאמנת כל אחת מהן באמרה לא נטמאתי ואפי' אין לה עדים לפי שנאמר בכל אחת מהן מיגו דיכולה למימר נחביתי נאמנת לומר לא נחביתי ולא נטמאתי וכבר בארנו שהקרוב והאשה כשרים להעיד לאשה שהיא לא נטמאה חוץ מבעלה ושפחתה המשמשתה ואדם שהעיד לשבויה שהיא טהורה והוא כהן לא ישאנה אבל ישאנה כהן אחר כמו שיתבאר בספ"ב מיבמות אבל אם פדאה בממונו והעיד עליה שלא נטמאת ישאנה שאם לא נתברר לו כן לא היה נותן ממונו עליה בפדיונה: (רמב"ם)

פרק ב - משנה י

וְאֵלוּ נֶאֱמָנִין לְהָעִיד בְּגָדְלָן מָה שֶׁרָאוּ בְקָטְנָן. נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר, זֶה כְתַב יָדוֹ שֶׁל אַבָּא, וְזֶה כְתַב יָדוֹ שֶׁל רַבִּי {לג}, וְזֶה כְתַב יָדוֹ שֶׁל אָחִי. זָכוּר הָיִיתִי בִפְלוֹנִית שֶׁיָּצְתָה בְהִנּוּמָא, וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ. וְשֶׁהָיָה אִישׁ פְּלוֹנִי יוֹצֵא מִבֵּית הַסֵּפֶר לִטְבֹּל לֶאֱכֹל בַּתְּרוּמָה. וְשֶׁהָיָה חוֹלֵק עִמָּנוּ עַל הַגֹּרֶן. וְהַמָּקוֹם הַזֶּה {לו} בֵּית הַפְּרָס. וְעַד כָּאן הָיִינוּ בָאִין בְּשַׁבָּת {לז}. אֲבָל אֵין אָדָם נֶאֱמָן לוֹמַר, דֶּרֶךְ {לח} הָיָה לִפְלוֹנִי בַמָּקוֹם הַזֶּה, מַעֲמָד וּמִסְפֵּד הָיָה לִפְלוֹנִי בַמָּקוֹם הַזֶּה:

ר"ע מברטנורה זֶה כְתַב יָדוֹ שֶׁל אַבָּא. וּמְקַיְּמִין הַשְּׁטָר עַל פִּיו, שֶׁקִּיּוּם שְׁטָרוֹת דְּרַבָּנָן {לב} וְהֵימְנוּהוּ רַבָּנָן בִּדְרַבָּנָן: שֶׁיָּצְתָה בְהִנּוּמָא וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ. וְנוֹטֶלֶת כְּתֻבָּה מָאתַיִם. וְאַף עַל גַּב דְּלֹא מַפְקִינַן מָמוֹנָא אֶלָּא בְּעֵדוּת בְּרוּרָה, הָכָא שָׁאנֵי, הוֹאִיל וְרֹב נָשִׁים בְּתוּלוֹת נִשָּׂאוֹת, גִּלּוּי מִלְּתָא {לד} בְּעַלְמָא הוּא: וְשֶׁהָיָה אִישׁ פְּלוֹנִי יוֹצֵא מִבֵּית הַסֵּפֶר. כְּשֶׁהָיִינוּ לוֹמְדִין תִּינוֹקוֹת בְּבֵית רַבָּן: לֶאֱכֹל בַּתְּרוּמָה. וְעַל פִּי עֵדוּת זוֹ מַאֲכִילִין לֵיהּ תְּרוּמָה דְּרַבָּנָן, כְּגוֹן תְּרוּמָה שֶׁמּוֹצִיאִין מֵעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב וְכַיּוֹצֵא בָזֶה. אֲבָל תְּרוּמָה דְאוֹרַיְיתָא אֵין מַאֲכִילִין עַל פִּי עֵדוּת כָּזֶה. וְלֹא חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא עֶבֶד כֹּהֵן הָיָה {לה}, שֶׁאָסוּר לְלַמֵּד אֶת הָעֶבֶד תּוֹרָה: וְשֶׁהָיָה חוֹלֵק עִמָּנוּ עַל הַגֹּרֶן. וְלֹא חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא עֶבֶד כֹּהֵן הָיָה, שֶׁאֵין חוֹלְקִים תְּרוּמָה לְעֶבֶד אֶלָּא אִם כֵּן רַבּוֹ עִמּוֹ: וְשֶׁהַמָּקוֹם הַזֶּה בֵּית הַפְּרָס. הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס מֵאָה אַמָּה, שֶׁכָּךְ שִׁעֲרוּ שֶׁהַמַּחֲרֵשָׁה מוֹלֶכֶת עַצְמוֹת הַמֵּת. וְטֻמְאַת בֵּית הַפְּרָס דְּרַבָּנָן: וְעַד כָּאן הָיִינוּ בָאִין בְּשַׁבָּת. דִּתְחוּמִים דְּרַבָּנָן: מַעֲמָד וּמִסְפֵּד. מָקוֹם הָיָה לוֹ כָּאן לְהַסְפִּיד מֵתָיו וְלַעֲשׂוֹת מַעֲמָדוֹת וּמוֹשָׁבוֹת שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין לַמֵּת, בְּהָא לֹא מְהֵימָן, שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁבְּמָמוֹן וְצָרִיךְ עֵדוּת גְּמוּרָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לב} דְּמִדְּאוֹרַיְתָא לֹא בָּעִינַן קִיּוּם, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, עֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר נַעֲשֶׂה כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין, דְּלֹא חָצִיף אֶינַשׁ לְזִיּוּפָא. רַשִׁ"י. וְהִלְכָּךְ אֵין זֶה עוֹקֵר דָּבָר מִן הַתּוֹרָה, שֶׁהֵם אָמְרוּ צָרִיךְ קִיּוּם, וְהֵם אָמְרוּ שֶׁאֵלּוּ כְּשֵׁרִים לְהָעִיד: {לג} שֶׁל רַבִּי. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן אָבִיו, מִשּׁוּם דִּשְׁכִיחַ גַּבֵּיהּ וְנָתַן עֵינָיו בְּקַטְנוּתוֹ בִּכְתַב יָדוֹ. וְאִי תָּנֵי רַבּוֹ, דְּאִית לֵיהּ אֵימְתֵיהּ דְּרַבֵּיהּ, אֲבָל אָחִיו דְּלֵית לֵיהּ לֹא הָא וְלֹא הָא אֵימָא לֹא, קָא מַשְׁמַע לָן. גְּמָרָא. וְכָתַב הָרֹא"שׁ, וְדַוְקָא אֵלּוּ דִּשְׁכִיחַ גַּבַּיְהוּ, אֲבָל עַל אַחֵר לֹא: {לד} גְּמָרָא. כְּלוֹמַר, וְאַף עַל גַּב דְּקַיְמָא לָן דְּאֵין הוֹלְכִין בְּמָמוֹן אַחַר הָרֹב, כֵּיוָן דְּאִיכָּא רֻבָּא וְהוּא דָּבָר שֶׁל פִּרְסוּם, גִּלּוּי מִלְּתָא בְּעָלְמָא הוּא. הָרַ"ן: {לה} פֵּרוּשׁ, וְעַכְשָׁיו נִשְׁתַּחְרֵר וְנוֹטֵל שֶׁלֹּא כַדִּין. תּוֹסָפוֹת: {לו} הַזֶּה כוּ'. וְלֹא יוֹתֵר. וּבָא לְטַהֵר. תּוֹסָפוֹת: {לז} בְּשַׁבָּת. שֶׁצִּמְצוּם הַתְּחוּם עַד אַלְפַּיִם אַמָּה בִּלְבָד מִדִּבְרֵיהֶם. הָרַמְבַּ"ם: {לח} דֶּרֶךְ כוּ'. וְסָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא דְּהָנֵי מְפַרְסְמֵי טְפֵי וְלֹא מְשַׁקְּרֵי בְהוּ אֱינָשֵׁי, וִיהֵא נֶאֱמָן לְהָעִיד עַל מַה שֶּׁרָאָה בְּקַטְנוּתוֹ, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן כו': ואלו הענינים כולם אמנם הם ענינים צריך בהם פרסום בעלמא בלבד והם כולם מדרבנן לפי שקיום שטרות דרבנן ותקנת כתובה מנה מאתים ותחומין וטומאת בית הפרס דרבנן וכמו כן זאת התרומה אשר תנתן לזה הכהן שיעלה לכהונה בזאת העדות הקלה אמנם היא תרומה דרבנן ר"ל שיהיה זה הדבר שיוציאו ממנו התרומה צומח בעציץ שאינו נקוב כמו שבארנו במס' תרומות ומה שהוא דומה לזה ולא תתקיים זאת העדות באמרם דרך ומעמד היה לפלוני לפי שהוא ממון ועכ"פ צריך בו עדות גמורה ואינו מותר לנו ללמוד לעבד כנעני תורה וכמו כן מן העקרים שבידינו שאין חולקין תרומה לעבד בגורן אא"כ רבו עמו ולכך אין לנו לחוש ולומר שמא עבד כהן הוא לפי שהעבד לא ילמוד לפי שאינו מותר ללמדו כמו שבארנו וכמו כן לא יחלוק על הגורן: (רמב"ם)

פרק ג

פרק ג - משנה א

אֵלּוּ נְעָרוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קְנָס. הַבָּא עַל הַמַּמְזֶרֶת, וְעַל הַנְּתִינָה, וְעַל הַכּוּתִית. הַבָּא עַל הַגִּיּוֹרֶת, וְעַל הַשְּׁבוּיָה, וְעַל הַשִּׁפְחָה, שֶׁנִּפְדּוּ וְשֶׁנִּתְגַּיְּרוּ וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ פְּחוּתוֹת מִבְּנוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, וְעַל אֲחוֹת אָבִיו, וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל הַנִּדָּה, יֵשׁ לָהֶן קְנָס. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּהִכָּרֵת, אֵין בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין:

ר"ע מברטנורה אֵלּוּ נְעָרוֹת. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן {א} פְּסוּלוֹת {ב} יֵשׁ לָהֶן קְנָס. אִם אָנַס אָדָם אַחַת מֵהֶן נוֹתֵן לְאָבִיהָ חֲמִשִּׁים כֶּסֶף: הַנְּתִינָה. מִן הַגִּבְעוֹנִים. וְעַל שֵׁם שֶׁנְּתָנָם יְהוֹשֻׁעַ חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם נִקְרָאִים נְתִינִים. וְהֵם אֲסוּרִים לָבֹא בַקָּהָל: וְעַל הַכּוּתִית. הַאי תַּנָּא סָבַר כּוּתִים גֵּרֵי אֲרָיוֹת הֵם וּכְגוֹיִם הֵם חֲשׁוּבִים {ג}: פְּחוּתוֹת מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים. דִּבְחֶזְקַת בְּתוּלוֹת הֵן, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּבְעֲלוּ בַּשִּׁבְיָה אוֹ בְגֵיּוּתָן, בְּתוּלֵיהֶן חוֹזְרִים: וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו. שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְאֶחָד מֵהֶן וְנִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין, וַעֲדַיִן בְּתוּלָה הִיא {ד}: שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּהִכָּרֵת אֵין בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין. וְכָרֵת אֵינוֹ פוֹטֵר מִן הַתַּשְׁלוּמִין. וְהָנֵי מִילֵי, שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם הַתְרָאָה. אֲבָל אִם הָיְתָה שָׁם הַתְרָאָה פָּטוּר מִן הַקְּנָס, דְּקַיְמָא לָן כָּל חַיָּבֵי כְּרֵתוֹת שֶׁהִתְרוּ בָּהֶן לוֹקִין, וְאֵין אָדָם לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם {ה}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} דְּרַבִּינַן לָהּ מִקְּרָאֵי בַּגְּמָרָא: {ב} כְּלוֹמַר, וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֵׁרוֹת: {ג} וְתֵימַהּ, דְּאִם כֵּן נָכְרִית נַמִּי, וְלִתְנֵי לָהּ דַּהֲוָה רְבוּתָא טְפֵי כוּ'. אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּגֵרֵי אֱמֶת הֵן, אִיצְטְרִיךְ, דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא דִּלְקָנְסִינְהוּ שֶׁלֹּא יְהֵא לָהֶם קְנָס, שֶׁלֹּא יִטָּמְעוּ בְהוּ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל נָכְרִית אֵין לִקְנֹס. תּוֹסָפוֹת: {ד} מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו צָרִיךְ לְפָרֵשׁ וְנִתְגָּרְשָׁה, דְּאִי נִתְאַלְמְנָה, יְבָמָה הִיא לוֹ וּזְקוּקָה לוֹ. וְהַתּוֹסָפוֹת כָּתְבוּ דְּמַיְרֵי בְּיֵשׁ לוֹ בָּנִים [מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת] וּבְנִתְאַלְמְנָה. אוֹ דְמַיְרֵי בְּאֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ. תּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים: {ה} בַּגְּמָרָא יָלְפִינַן לֵיהּ מִקְּרָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת כו': שיעור המשנה כך ואלו נערות פסולות שיש להן קנס ור"ל באמרו קנס מה שנאמר (דברים כב) ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף וכבר ידעת שהכותי והעובד כוכבים היום אצלנו שוין כמו שבארנו במסכת ברכות (סוף פ"ח) ואמרו אשת אחיו ואשת אחי אביו אפשר זה כגון שאחיו או אחי אביו ארס אשה והיא בתולה ונתגרשה מן הארוסין והתנאי באלו הלאוים כולם שהם מחוייבי כרת שלא יהיה שם התראה לפי שאם התרו בהן חייב מלקות לפי שהעיקר כל חייבי כריתות לוקין כמו שיתבאר ומן העיקר שסומכין עליו אין אדם לוקה ומשלם: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ב

וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶן קְנָס, הַבָּא עַל הַגִּיּוֹרֶת וְעַל הַשְּׁבוּיָה {ו} וְעַל הַשִּׁפְחָה שֶׁנִּפְדּוּ וְשֶׁנִּתְגַּיְּרוּ וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ יְתֵרוֹת עַל בְּנוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁבוּיָה שֶׁנִּפְדֵּית, הֲרֵי הִיא בִקְדֻשָּׁתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁגְּדוֹלָה. הַבָּא עַל בִּתּוֹ, עַל בַּת בִּתּוֹ, עַל בַּת בְּנוֹ, עַל בַּת אִשְׁתּוֹ {ח}, עַל בַּת בְּנָהּ, עַל בַּת בִּתָּהּ, אֵין לָהֶן קְנָס, מִפְּנֵי שֶׁמִּתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁמִּיתָתוֹ בִידֵי בֵית דִּין. וְכָל הַמִּתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, אֵין מְשַׁלֵּם מָמוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא) וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ:

ר"ע מברטנורה יְתֵרוֹת עַל בְּנוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים. דְּכֵיוָן דִּרְאוּיוֹת לְבִיאָה בְּחֶזְקַת הֶפְקֵר הֵן {ז}, וְנִבְעֲלוֹת בְּגֵיּוּתָן, וְהַשְּׁבוּיָה בְּשִׁבְיָתָהּ: הֲרֵי הִיא בִקְדֻשָּׁתָהּ. וְאֵינָהּ בְּחֶזְקַת בְּעוּלָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁבֵּית כְּשֶׁהִיא גְּדוֹלָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ. הָא אִם יִהְיֶה אָסוֹן בְּאֶחָד מִשְּׁנֵי אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים הַמְּרִיבִין, שֶׁנֶּהֱרַג אֶחָד מֵהֶן, לֹא יֵעָנֵשׁ הָהוֹרֵג בְּמָמוֹן, שֶׁהֲרֵי הוּא חַיָּב מִיתַת בֵּית דִּין כֵּיוָן שֶׁהֲרָגוֹ לָזֶה. וְאֵין הֶפְרֵשׁ בַּעֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ מִיתַת בֵּית דִּין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד, לְעוֹלָם פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִין {ט}. אֲבָל בַּעֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת אוֹ מַלְקוֹת {י}, אֵינוֹ פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין עַד שֶׁיִּהְיֶה שָׁם עֵדִים וְהַתְרָאָה וְיִלְקֶה, וְאָז אֵינוֹ מְשַׁלֵּם: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} הַשְּׁבוּיָה. אַף עַל גַּב דְּמִדְּאוֹרַיְתָא שְׁבוּיָה לֹא הַוְיָא בְּחֶזְקַת בְּעוּלָה, כִּדְאָמְרִינַן בְּכָל דּוּכְתֵּי בִּשְׁבוּיָה הֵקֵלּוּ, מִכָּל מָקוֹם אֵין לָהּ קְנָס, דְּמִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁלֹּא תִנָּשֵׂא לְכֹהֵן עֲשָׂאוּהָ כִּבְעוּלָה לְכָל דְּבָרֶיהָ. תּוֹסָפוֹת: {ז} וְהוּא הַדִּין לְשִׁפְחָה בְּעוֹדָהּ שִׁפְחָה, שֶׁגַּם הִיא כְהֶפְקֵר, כִּדְאִיתָא בַגְּמָרָא דַּף י"א: {ח} עַל בַּת אִשְׁתּוֹ. הֲוָה מָצֵי לְמִתְנֵי אֵשֶׁת אָבִיו וְכַלָּתוֹ, דְּהָא חָשִׁיב נַמִּי עֲרָיוֹת דְּעַל יְדֵי קִדּוּשִׁין. אֶלָּא תָּנָא וְשִׁיֵּר, תּוֹסָפוֹת: {ט} עִקַּר דְּרָשָׁא מִמַּכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת (וַיִּקְרָא כד), הִקִּישָׁן הַכָּתוּב, מַה מַכֵּה בְהֵמָה לֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד כוּ'. גְּמָרָא דַּף ל"ה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} פֵּרוּשׁ, מַלְקוֹת בְּלֹא כָרֵת. אֲבָל כָּרֵת בְּלֹא מַלְקוֹת לֹא מַשְׁכַּחַת, דְּכָל חַיָּבֵי כְּרֵתוֹת לוֹקִין: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ואלו שאין להם קנס הבא על הגיורת ועל השבויה כו': מה שנא' (שמות כא) לא יהיה אסון ענינו שלא יהא אסון בין שני האנשים הנצים ענוש יענש הנוגף ואם אסון יהיה בין שני הנצים רוצה לומר שימות אחד מהן יהרג ההורג ולא יהיה שם עונש כלל והוא אמר (שם) ונתתה נפש וגו' ויסתלק מן התשלומים לפי שאין אדם מת ומשלם ואפי' היה שוגג שאין בו חיוב מיתה לפי שכל עבירה שיש בה מיתת ב"ד אין תשלומין ואפי' לשוגג וזה הוא ההפרש שיש בין מחוייבי מלקות ובין מחוייבי מיתת ב"ד ואין הלכה כרבי יהודה והלכה כרבי עקיבא: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ג

נַעֲרָה שֶׁנִּתְאָרְסָה וְנִתְגָּרְשָׁה {יא}, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אֵין לָהּ קְנָס {יב}. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, יֶשׁ לָהּ קְנָס, וּקְנָסָהּ לְעַצְמָהּ {יג}:

ר"ע מברטנורה רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר אֵין לָהּ קְנָס. דְּאָמַר קְרָא (דְּבָרִים כב) אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה, הָא אֹרָשָׂה פַּעַם אַחַת שׁוּב אֵין לָהּ קְנָס: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר יֶשׁ לָהּ קְנָס וּקְנָסָהּ לְעַצְמָהּ. דְּדָרְשִׁינַן אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה, לְאָבִיהָ, הָא אֹרָשָׂה, לְעַצְמָהּ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} וְנִתְגָּרְשָׁה. דְּאִלּוּ שֶׁלֹּא נִתְגָּרְשָׁה חַיָּב מִיתָה וְאֵין שָׁם קְנָס. רַשִׁ"י. וְדַוְקָא נִתְאָרְסָה, אֲבָל נִשֵּׂאת שֶׁנִּכְנְסָה לַחֻפָּה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה אֵין לָהּ קְנָס [טוּר]. וְנִתְגָּרְשָׁה לָאו דַּוְקָא, וְהוּא הַדִּין נִתְאַלְמְנָה: {יב} אֵין כוּ'. וּבְרֵישׁ פִּרְקִין דְּקָתָנֵי אֵשֶׁת אָחִיו כוּ' יֵשׁ לָהּ קְנָס, רַבִּי עֲקִיבָא הִיא. רַשִׁ"י: {יג} לְעַצְמָהּ. מַשְׁמַע אֲבָל צַעַר וּבֹשֶׁת וּפְגָם לְאָבִיהָ. הָרַמְבַּ"ם. וְטַעֲמָא, דְּבַקְּרָא [דְּלֹא אֹרָשָׂה] לֹא כְּתִיב בְּהֶדְיָא אֶלָּא קְנָס. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הרמב"ם פסק הלכה כרבי עקיבא בסוף פירושו למשנה הקודמת. (רמב"ם)

פרק ג - משנה ד

הַמְפַתֶּה נוֹתֵן שְׁלֹשָׁה דְבָרִים, וְהָאוֹנֵס אַרְבָּעָה. הַמְפַתֶּה נוֹתֵן בֹּשֶׁת וּפְגָם וּקְנָס. מוֹסִיף עָלָיו אוֹנֵס, שֶׁנּוֹתֵן אֶת הַצַּעַר. מַה בֵּין אוֹנֵס לִמְפַתֶּה. הָאוֹנֵס נוֹתֵן אֶת הַצַּעַר, וְהַמְפַתֶּה אֵינוֹ נוֹתֵן אֶת הַצַּעַר. הָאוֹנֵס נוֹתֵן מִיָּד, וְהַמְפַתֶּה לִכְשֶׁיּוֹצִיא. הָאוֹנֵס שׁוֹתֶה בַעֲצִיצוֹ, וְהַמְפַתֶּה אִם רָצָה לְהוֹצִיא, מוֹצִיא:

ר"ע מברטנורה הָאוֹנֵס נוֹתֵן אֶת הַצַּעַר. שֶׁאֵינוֹ דוֹמֶה נִבְעֶלֶת בְּאֹנֶס לְנִבְעֶלֶת בְּרָצוֹן, וְהַמְפֻתָּה אֵין לָהּ צַעַר {יד}, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר עִנּוּי בַּתּוֹרָה אֵצֶל אֹנֶס וְלֹא נֶאֱמַר עִנּוּי אֵצֶל מְפֻתָּה: הָאוֹנֵס נוֹתֵן מִיָּד. לְאָבִיהָ אַף עַל פִּי שֶׁכּוֹנְסָהּ: לִכְשֶׁיּוֹצִיא. כְּלוֹמַר לִכְשֶׁלֹּא יִכְנֹס. שֶׁאִם יִכְנֹס אֵינוֹ נוֹתֵן קְנָס {טו}, כְּדִכְתִיב (שְׁמוֹת כב) מָהֹר יִמְהָרֶנָּה וְאִם מָאֵן יְמָאֵן כֶּסֶף יִשְׁקֹל. אֲבָל גַּבֵּי אוֹנֵס כְּתִיב (דְּבָרִים כב) וְנָתַן חֲמִשִּׁים כֶּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה: שׁוֹתֶה בַעֲצִיצוֹ. בִּכְלִי מָאוּס שֶׁבָּחַר בּוֹ, כְּלוֹמַר עַל כָּרְחוֹ יִשָּׂאֶנָּה {טז}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יד} הָכִי קָאָמַר, שֶׁאֵינוֹ דוֹמֶה כוּ' שֶׁהַמְפֻתָּה אֵין לָהּ צַעַר. וְהָכִי אִיתָא בַּגְּמָרָא, אֵין דּוֹמֶה כוּ' לְפִי שֶׁפִּקְחוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת מְפֻתָּה אֵין לָהּ צַעַר: {טו} דְּאִלּוּ בֹּשֶׁת וּפְגָם נוֹתֵן מִיָּד. גְּמָרָא: {טז} כְּדִכְתִיב לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם המפתה נותן ג' דברים והאונס ארבעה המפתה כו': אונס נותן את הצער פירשו בהש"ס ואמרו אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון ומן העיקר אצלם מפותה אין לה צער וכמו כן לשון התורה זכרה באנוסה עינוי ולא זכרה במפותה. ומפתה לכשיוציא ר"ל לכשלא יכנוס אבל אם רצתה היא ורצה אביה וכנס נותן בשת ופגם בלבד ולא יתן קנס: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ה

כֵּיצַד שׁוֹתֶה בַעֲצִיצוֹ, אֲפִלּוּ הִיא חִגֶּרֶת, אֲפִלּוּ הִיא סוּמָא, וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מֻכַּת שְׁחִין. נִמְצָא {יז} בָהּ דְּבַר עֶרְוָה, אוֹ שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לָבֹא בְיִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּמָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים כב) וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה, אִשָּׁה הָרְאוּיָה לוֹ:

ר"ע מברטנורה מֻכַּת שְׁחִין. מְצֹרַעַת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יז} נִמְצָא כוּ'. אַחַר שֶׁכְּנָסָהּ. הָרַמְבַּ"ם. דְּאִלּוּ זִנְּתָה קֹדֶם שֶׁכְּנָסָהּ, עֲדַיִן אִשָּׁה הָרְאוּיָה לוֹ הִיא, שֶׁהֲרֵי כָּל שֶׁלֹּא כְּנָסָהּ לָאו אִשְׁתּוֹ הִיא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כיצד שותה בעציצו אפי' היא חיגרת אפי' היא סומא כו': עציץ הוא כלי חרס קדירה שמשתמשין בה בדברים המלוכלכים. ומוכת שחין מצורעת: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ו

יְתוֹמָה שֶׁנִּתְאָרְסָה וְנִתְגָּרְשָׁה, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הַמְפַתֶּה פָטוּר, וְהָאוֹנֵס חַיָּב:

ר"ע מברטנורה יְתוֹמָה שֶׁנִּתְאָרְסָה וְנִתְגָּרְשָׁה הָאוֹנֵס חַיָּב וְהַמְפַתֶּה פָטוּר. דְּכֵיוָן דִּיתוֹמָה הִיא וּקְנָסָהּ שֶׁלָּהּ הוּא, הָא אַחִילְתֵּיהּ גַּבֵּיהּ, דְּמִדַּעְתָּהּ נִתְפַּתְּתָה לוֹ, וּפָטוּר. וְלֹא יְתוֹמָה בִּלְבָד, אֶלָּא כָּל נַעֲרָה שֶׁנִּתְאָרְסָה וְנִתְגָּרְשָׁה אוֹנֵס חַיָּב וּמְפַתֶּה פָּטוּר כִּיתוֹמָה {יח}, דְּהָא קְנָסָהּ לְעַצְמָהּ כִּדְאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא לְעֵיל, וְכֵן הֲלָכָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יח} גְּמָרָא. וּמִכָּאן הוֹכִיחַ הָרֹא"שׁ דְּלֹא כְהָרַמְבַּ"ם שֶׁכָּתַב בְּמִשְׁנָה ג' דִּקְנָסָהּ דַּוְקָא לְעַצְמָהּ הָא בֹּשֶׁת וּפְגָם לְאָבִיהָ, דְּאִי הָכִי לֹא הֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי דִּמְפַתֶּה פָּטוּר בִּסְתָם, כֵּיוָן דְּחַיָּב בֹּשֶׁת וּפְגָם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם יתומה שנתארסה ונתגרשה כו': והלכה כרבי *אליעזר ואפי' לא היתה יתומה: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ז

אֵיזוֹהִי בֹשֶׁת, הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ. פְּגָם, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא שִׁפְחָה נִמְכֶּרֶת, כַּמָּה הָיְתָה יָפָה וְכַמָּה הִיא יָפָה. קְנָס, שָׁוֶה בְכָל אָדָם. וְכֹל שֶׁיֶּשׁ לוֹ קִצְבָּה מִן הַתּוֹרָה, שָׁוֶה בְכָל אָדָם:

ר"ע מברטנורה הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ. אָדָם בֵּינוֹנִי הַמְבַיֵּשׁ, בָּשְׁתּוֹ קָשָׁה מֵאָדָם בָּזוּי וּמֵאָדָם חָשׁוּב. כָּךְ מָצָאתִי בְּפֵרוּשֵׁי רַבּוֹתַי. וּבְפֶרֶק הַחוֹבֵל מָצָאתִי דְּאָדָם קַל שֶׁבִּיֵּשׁ, בָּשְׁתּוֹ מְרֻבָּה. וְכֵן עִקָּר: וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ. לְפִי חֲשִׁיבוּתוֹ בָּשְׁתּוֹ: כְּאִלּוּ הִיא שִׁפְחָה. אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בֵּין שִׁפְחָה {יט} בְּתוּלָה לְשִׁפְחָה בְּעוּלָה לְהַשִּׂיאָהּ לְעַבְדּוֹ שֶׁיֵּשׁ לְרַבּוֹ קוֹרַת רוּחַ הֵימֶנּוּ {כ}. וּבַגְּמָרָא פָּרֵיךְ מְנָלָן דְּנוֹתֵן בֹּשֶׁת וּפְגָם וָצַעַר, אֵימָא חֲמִשִּׁים כֶּסֶף אָמַר רַחֲמָנָא לְכָל מִילֵי. וּמְתָרֵץ, אָמַר קְרָא (דְּבָרִים כב) וְנָתַן הָאִישׁ הַשּׁוֹכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כֶּסֶף, הֲנָאַת שְׁכִיבָה לְבַד הִיא חֲמִשִּׁים כֶּסֶף {כא}, חוּץ מֵהַבֹּשֶׁת וְהַפְּגָם וְהַצַּעַר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יט} תֵּימַהּ, דְּמַה שׁוּמָא הִיא, וְכִי אִשָּׁה חֲשׁוּבָה מִמִּשְׁפָּחָה גְדוֹלָה אֵינָהּ נִפְסֶדֶת בִּפְגָמָהּ אֶלָּא שְׁוֵה שִׁפְחָה הַנִּשֵּׂאת לְעֶבֶד. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּכָל אִשָּׁה שָׁמִין לְפִי מַה שֶּׁהִיא בְּעִנְיָן זֶה, כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בֵּין בְּתוּלָה לִבְעוּלָה לְהַשִּׂיא לְעַבְדּוֹ אִשָּׁה כָּזֹאת הַנִּפְגֶּמֶת. וְהָא דְנָקַט שִׁפְחָה, אוֹרְחָא דְמִלְּתָא נָקַט, דְּאֵין דֶּרֶךְ לְהַשִּׂיא לְעַבְדּוֹ בַּת מְלָכִים. תּוֹסָפוֹת: {כ} פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, שֶׁזָּהִיר בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְאַף הוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת לוֹ נַחַת רוּחַ לְהַטְעִימוֹ טַעַם בְּתוּלָה: {כא} הַאי קְרָא בְּאוֹנֵס כְּתִיב. מְפַתֶּה מְנָלָן. וְנִרְאֶה לִי דְּכֵיוָן דְּאַשְׁכְּחָן דְּבֹשֶׁת וּפְגָם לָאו בִּכְלַל קְנָס דְּאוֹנֵס נִינְהוּ, וְהַנְהוּ שְׁקָלִים דִּכְתִיבֵי בִּמְפַתֶּה יָלְפִינַן בִּגְזֵרָה שָׁוָה מֵהָנֵי דְגַבֵּי אוֹנֵס, אִם כֵּן הַנְהוּ דִּמְפַתֶּה נַמִּי לָאו בִּכְלַל קְנָס נִינְהוּ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם איזהו בושת הכל לפי המבייש והמתבייש פגם כו': אמרו (דברים כב) השוכב עמה הנאת שכיבה חמשים כסף אבל בשת ופגם אינו בכלל וכמו כן צער אנוסה חוץ מן הקנס והקצבה הוא חק ידוע: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ח

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר, אֵין קְנָס. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס, אֵין מֶכֶר. קְטַנָּה יֶשׁ לָהּ מֶכֶר וְאֵין לָהּ קְנָס. נַעֲרָה יֶשׁ לָהּ קְנָס וְאֵין לָהּ מֶכֶר {כג}. הַבּוֹגֶרֶת אֵין לָהּ לֹא {כה} מֶכֶר וְלֹא קְנָס:

ר"ע מברטנורה כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר. לָאָב בְּבִתּוֹ, דְּהַיְנוּ בְּקַטְנוּתָהּ, אֵין לוֹ בָהּ קְנָס, דְּאֵין קְנָס לִקְטַנָּה. וְלֵית הִלְכָתָא כְּהָא מַתְנִיתִין, דְּהָא מַתְנִיתִין רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר קְטַנָּה אֵין לָהּ קְנָס. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים קְטַנָּה יֶשׁ לָהּ קְנָס {כב}, וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים. וּקְטַנָּה לְעִנְיַן זֶה הִיא מִבַּת שָׁלֹשׁ עַד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְתָבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת: כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס. מִשֶּׁהִיא נַעֲרָה. וְהִיא כְּשֶׁתִּהְיֶה בַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, שֶׁזּוֹ יֶשׁ לָהּ קְנָס: אֵין מָכֶר. שֶׁאֵין אָדָם מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה: הַבּוֹגֶרֶת. מִבַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְיוֹם אֶחָד וְהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הִיא הַנִּקְרֵאת בּוֹגֶרֶת {כד}, וְאֵין אָבִיהָ יָכוֹל לְמָכְרָהּ, וְאֵין לָהּ קְנָס: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כב} בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ טַעֲמַיְהוּ מִקְּרָאֵי: {כג} מֶכֶר. דְּתַנְיָא, יָכוֹל יִמְכֹּר אָדָם בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה, אָמַרְתָּ, מְכוּרָה כְּבָר יוֹצְאָה, עַכְשָׁיו שֶׁאֵינָהּ מְכוּרָה אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תִמָּכֵר. רַשִׁ"י: {כד} אִישׁ שָׂעִיר, תַּרְגּוּם יְרוּשַׁלְמִי גְּבַר בְּגַר: {כה} אֵין לָהּ כוּ'. וְדַיְקִינַן מִנָּהּ, הָא בֹּשֶׁת וּפְגָם אִית לָהּ. וְדַוְקָא אֲנוּסָה, אֲבָל מְפֻתָּה אֵין לָהּ כְּלוּם. הָרִי"ף. דְּהָא בּוֹגֶרֶת אֵין לְאָבִיהָ כְּלוּם, וְאִי מְפֻתָּה מָחֲלָה: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כל מקום שיש מכר אין קנס וכל מקום שיש קנס אין מכר כו': בכאן אבאר לך אלו השמות על מה הם נופלים ולא יצטרך להחזירם בכ"מ וזה שהאשה מיום לידתה עד שנשלמו לה י"ב שנה שלימים ויום אחד נקראת קטנה בין שהביאה ב' שערות או לא הביאה (ואם הביאה) ב' שערות אחר אלו השנים נקראת נערה כשתביא שתי שערות ואם לא תביא שתי שערות הרי היא עומדת בקטנותה כ"ז שלא תביא עד שנשלמה כ' שנה וכששלמה כ' שנה ולא הביאה ב' שערות ונראה בה סימני איילונית הרי היא איילונית ואם לא נראו בה סימני איילונית תעמוד עד תשלום ל"ה שנה והיא כמו כן נקראת קטנה כל זה הזמן ודינה כדין קטנה עד שתביא שתי שערות ואם לא תביא תהיה איילונית ואפי' לא נראו סימני איילונית וכל זמן שהביאה ב' שערות אחר י"ב שנה ויום א' עד תשלום ל"ה שנה מיד שתביא נקראת נערה ותעמוד אחר הבאת ב' שערות ששה חדשים והיא נערה וזהו זמן הנערות ואחר הששה חדשים נקראת בוגרת ושמור זה הלשון אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד וס"ל לר"מ שקטנה ימכור אותה אביה והבא עליה אינו נותן קנס ונערה אין לאביה בה רשות למוכרה והבא עליה נותן קנס והמשנה שאמרה כל מקום שיש מכר אין קנס הוא אליבא דר"מ וחכמים חולקין עליו ואמרו הבא על הקטנה אחר ג' שנים ויום אחד עד שתבגר חייב בקנס ולפיכך יש מכר במקום קנס לפי סברתם אבל בוגרת אין מחלוקת ביניהם שהיא אין לה לא מכר ולא קנס אבל בשת ופגם יש לה כשנאנסה אבל כשנתפתתה אין לה כלום ואין הלכה כר"מ: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ט

הָאוֹמֵר פִּתִּיתִי אֶת בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, מְשַׁלֵּם בֹּשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס. הָאוֹמֵר גָּנַבְתִּי וְטָבַחְתִּי וּמָכָרְתִּי, מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן עַל פִּי עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. הֵמִית שׁוֹרִי אֶת פְּלוֹנִי אוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ. הֵמִית שׁוֹרִי עַבְדּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ. זֶה הַכְּלָל {כח} כָּל הַמְשַׁלֵּם יָתֵר {כט} עַל מַה שֶּׁהִזִּיק, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ:

ר"ע מברטנורה הָאוֹמֵר פִּתִּיתִי אֶת בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי. לֹא מִבַּעְיָא הָאוֹמֵר אָנַסְתִּי שֶׁאֵינוֹ פּוֹגֵם אוֹתָהּ כָּל כָּךְ, שֶׁאֵין לַעַז שֶׁל אֲנוּסָה גָּדוֹל כָּל כָּךְ, דִּפְשִׁיטָא דִּמְשַׁלֵּם בֹּשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי עַצְמוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ הָאוֹמֵר פִּתִּיתִי, דְּפָגִים לָהּ טְפֵי, שֶׁלַּעַז שֶׁל מְפֻתָּה גָּדוֹל וְסָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא דְּלֹא מְהֵימְנִינַן לֵיהּ לְהַחֲזִיק הַלַּעַז, קָא מַשְׁמַע לָן דְּנִיחָא לָהּ לְדִידָהּ לְהַחֲזִיק הַלַּעַז כְּדֵי לְהִשְׂתַּכֵּר הַמָּמוֹן {כו}: וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס. דְּמוֹדֶה בִקְנָס פָּטוּר, דְּאָמַר קְרָא (שְׁמוֹת כב) אֲשֶׁר יַרְשִׁיעוּן אֱלֹהִים, פְּרָט לַמַּרְשִׁיעַ אֶת עַצְמוֹ: הֵמִית שׁוֹרִי אֶת פְּלוֹנִי. וַהֲרֵינִי חַיָּב בַּכֹּפֶר, מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, דְּקָסָבַר כֻּפְרָא מָמוֹנָא {כז}: עַבְדּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי. וַהֲרֵינִי חַיָּב שְׁלֹשִׁים סֶלַע, פָּטוּר, דִּקְנָס נִינְהוּ, שֶׁאֲפִלּוּ אֵינוֹ שָׁוֶה סֶלַע נוֹתֵן שְׁלֹשִׁים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כו} וּתְמֵהַנִי, הָתִינַח בִּמָקוֹם שֶׁהַבֹּשֶׁת וּפְגָם לְעַצְמָהּ. אֲבָל מִשְׁנָה סְתָמָא תְּנַן, וְכִי הֲווּ לְאָבִיהָ מַאי נָיְיחָא אִיכָּא לָהּ כוּ'. וּבַגְּמָרָא לֵיתָא אֶלָּא קָא מַשְׁמַע לָן. וְנִרְאֶה לִי דְּהָכִי קָאָמַר, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא אִכְפַּת לָן בְּהַחְזָקַת הַלַּעַז, אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא מוֹדֶה בְמָמוֹן מְחַיְּבִין לֵיהּ לְשַׁלֵּם: {כז} וּבְאוֹמֵר גָּנַבְתִּי קָמַשְׁמַע לָן דְּאַף עַל גַּב דְּבִכְלַל הַכֶּפֶל יֶשׁ בּוֹ קֶרֶן וַהֲוָה אֲמִינָא דְּאַגַּב דְּחַיָּב בַּקֶּרֶן יְשַׁלֵּם גַּם כֵּן הַקְּנָס, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא. וְרֵישָׁא אַשְׁמְעִינַן דְּלֹא חָיְשִׁינַן לְהַחְזָקַת לַעַז, דַּהֲוָה אֲמִינָא אֲפִלּוּ מִקֶּרֶן לִיפְטַר: {כח} זֶה הַכְּלָל. מוֹצִיא שֵׁם רַע וְיוֹצֵא בְּשֵׁן וָעַיִן דְּלֹא תָנֵי, אִיכָּא לְמֵימַר דְּאַתְיָא בְּזֶה הַכְּלָל. תּוֹסָפוֹת: {כט} יָתֵר כוּ'. פָּחוֹת נַמִּי מַשְׁכַּחַת לֵיהּ, דְּקַיְמָא לָן פַּלְגָא נִזְקָא קְנָסָא. וְעַיֵּן בַּגְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם האומר פיתיתי את בתו של פלוני משלם בושת ופגם על פי עצמו ואין משלם קנס כו': ומעקרינו שאין אדם משלם קנס ע"פ עצמו: (רמב"ם)

פרק ד

פרק ד - משנה א

נַעֲרָה שֶׁנִּתְפַּתְּתָה, בָּשְׁתָּהּ וּפְגָמָהּ וּקְנָסָהּ שֶׁל אָבִיהָ, וְהַצַּעַר בַּתְּפוּסָה {א}. עָמְדָה בַדִּין עַד שֶׁלֹּא מֵת הָאָב, הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב. מֵת הָאָב, הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין. לֹא הִסְפִּיקָה לַעֲמֹד בַּדִּין עַד שֶׁמֵּת הָאָב, הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ {ג}. עָמְדָה בַדִּין עַד שֶׁלֹּא בָגְרָה, הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב. מֵת הָאָב, הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין. לֹא הִסְפִּיקָה לַעֲמוֹד בַּדִּין עַד שֶׁבָּגְרָה, הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם לֹא הִסְפִּיקָה לִגְבּוֹת עַד שֶׁמֵּת הָאָב, הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ. מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמְצִיאָתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָבְתָה, מֵת הָאָב, הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין:

ר"ע מברטנורה נַעֲרָה. וְהַצַּעַר בַּתְּפוּסָה. וְהַצַּעַר נַמִּי לְאָבִיהָ בַּאֲנוּסָה: מֵת הָאָב. מִשֶּׁעָמְדָה בַדִּין בְּנַעֲרוּתָהּ, בֵּין בָּגְרָה קֹדֶם מִיתָה בֵּין לֹא בָגְרָה, הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין, דְּכֵיוָן דְּעָמְדָה בַדִּין זָכָה בָהֶן אָב: לֹא הִסְפִּיקָה לַעֲמֹד בַּדִּין וְכוּ'. כֵּיוָן דְּלֹא עָמַד בַּדִּין לָאו מָמוֹן הוּא לְהוֹרִישׁוֹ לְבָנָיו {ב}: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. אַף עַל פִּי שֶׁעָמְדָה בַּדִּין לֹא הֲוֵי מָמוֹן דְּאָב לְהוֹרִישׁוֹ לְבָנָיו עַד דְּמָטֵי לִידֵיהּ, דִּכְתִיב (דְּבָרִים כב) וְנָתַן הָאִישׁ הַשּׁוֹכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף, לֹא זִכְּתָה תּוֹרָה לָאָב אֶלָּא מִשְּׁעַת נְתִינָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ. שֶׁעָשְׂתָה בְּחַיֵּי אָבִיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָבְתָה, כְּגוֹן שְׂכַר פְּעֻלָּה: וּמְצִיאָתָהּ. בַּגְּמָרָא פָּרֵיךְ, מְצִיאָתָהּ מִמַּאן גַּבְיָא. וּמְשָׁנֵי, הָכִי קָאָמַר, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ כִּמְצִיאָתָהּ, מַה מְּצִיאָתָהּ בְּחַיֵּי הָאָב לָאָב אַחַר מִיתַת הָאָב לְעַצְמָהּ {ד}, כְּלוֹמַר שֶׁאֵין הָאַחִים זוֹכִים בְּמַה שֶּׁמָּצְאָה הַבַּת לְאַחַר מִיתַת הָאָב, כָּךְ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ בְּחַיֵּי הָאָב לָאָב, וְזָכוּ בָהֶן הָאַחִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָבְתָה שְׂכַר פְּעֻלָּתָהּ. אֲבָל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלְּאַחַר מִיתַת הָאָב לְעַצְמָהּ {ה}, וְאֵין לָאַחִין זְכוּת בְּמַעֲשֵׂי יְדֵי הַבַּת שֶׁעוֹשָׂה לְאַחַר מִיתַת הָאָב: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} בַּתְּפוּסָה. בַּגְּמָרָא, מַאי קָמַשְׁמַע לָן, תָּנִינַן הַמְפַתֶּה נוֹתֵן שְׁלֹשָׁה דְבָרִים (וּמִידֵי הוּא טַעֲמָא דִּלְאָבִיהָ מִשּׁוּם דְּאִי בָּעֵי מָסַר לָהּ לִמְנֻוָּל כוּ' מִמֵּילָא יָדְעִינַן נַמִּי דְהַצַּעַר בַּתְּפוּסָה לְאָבִיהָ מֵהַאי טַעֲמָא גּוּפֵיהּ דְּאִי בָּעֵי כוּ' שֶׁנִּבְעֲלָה לוֹ בְּעַל כָּרְחָהּ וּמְצַעֲרָהּ). עָמְדָה בַדִּין אִצְטְרִיכָא לֵיהּ, פְּלֻגְתָּא דְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנָן, וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְהַלָּשׁוֹן בַּתְּפוּסָה, לִישְׁנָא דִקְרָא, וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ. רַשִׁ"י: {ב} דְּאֵין אָדָם מוֹרִישׁ לִבְנוֹ זְכוּת שֶׁזִּכְּתָה לוֹ תּוֹרָה בְּבִתּוֹ. וְיָלֵיף לָהּ בַּגְּמָרָא מִקְּרָא: {ג} שֶׁל עַצְמָהּ. תֵימַהּ, תֵּינַח קְנָס, אֶלָּא בֹּשֶׁת וּפְגָם דְּמָמוֹנָא הוּא, דְּאַחִין בָּעֵי לְמֶהֱוֵי. וְשֶׁמָּא מִקְּרָאֵי דִּלְעֵיל דְּנָפְקֵי בֹּשֶׁת וּפְגָם אִתְּקִישׁ אַהֲדָדֵי. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} דִּפְשִׁיטָא לָן דִּלְעַצְמָהּ, דְּהָא אֲפִלּוּ בְחַיֵּי הָאָב לֹא זָכָה בָהֶן אָב אֶלָּא אִם כֵּן סְמוּכָה עַל שֻׁלְחָנוֹ, מִשּׁוּם אֵיבָה, דְּאִי אָמַרְתְּ מְצִיאָתָהּ לְעַצְמָהּ לֹא יָהֵיב לָהּ מְזוֹנוֹת. אֲבָל אַחִין עַל כָּרְחַיְהוּ מִתַּזְנָן מִנִּכְסֵי הָאָב: {ה} וְטַעֲמָא יָלֵיף בַּגְּמָרָא מִקְּרָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה של אביה והצער בתפוסה כו': אמרו מעשה ידיה ומציאתה ר"ל מעשה ידיה כמציאתה כמו שמציאתה בחיי אביה לאביה כמו כן מעשה ידיה שעשתה בחיי אביה לאחים ואע"פ שלא נגבו אלא לאחר מיתת האב וזה אמת ואין הלכה כרבי שמעון: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ב

הַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ, וְגֵרְשָׁהּ {ו}, אֵרְסָהּ וְנִתְאַרְמְלָה, כְּתֻבָּתָהּ שֶׁלּוֹ. הִשִּׂיאָהּ וְגֵרְשָׁהּ, הִשִּׂיאָהּ וְנִתְאַרְמְלָה, כְּתֻבָּתָהּ שֶׁלָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל אָב. אָמְרוּ לוֹ, מִשֶּׁהִשִּׂיאָהּ, אֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ:

ר"ע מברטנורה כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל אָב. כְּתֻבָּתָהּ שֶׁהִיא גוֹבָה מִשְּׁנֵי אֵרוּסִין הַלָּלוּ. וְקָסָבַר יֵשׁ כְּתֻבָּה לַאֲרוּסָה {ז}. וּבִימֵי נַעֲרוּת וְקַטְנוּת קָאָמַר: כְּתֻבָּתָהּ שֶׁלָּהּ. דְּמִשֶּׁהִשִּׂיאָהּ פָּקַע רְשׁוּתוֹ, וּבָתַר גּוֹבַיְנָא אָזְלִינַן, וְגוֹבַיְנָא בָּתַר הָכִי הוּא. וְלֹא אָזְלִינַן בָּתַר כְּתִיבָה לוֹמַר הוֹאִיל וְהָרִאשׁוֹנָה נִכְתְּבָה בְּעוֹדָהּ בִּרְשׁוּת הָאָב תֶּהֱוֵי דְּאָב: הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל אָב. דְּקָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה בָּתַר כְּתִיבָה אָזְלִינַן, וְהוֹאִיל וּכְתֻבָּה רִאשׁוֹנָה נִכְתְּבָה לִפְנֵי הַנִּשּׂוּאִין בְּעוֹד שֶׁהַבַּת בִּרְשׁוּת הָאָב, הַוְיָא דְּאָב. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} וְגֵרְשָׁהּ כוּ'. וְלֹא קָתָנֵי וְנִתְאַרְמְלָה בְּתַרְוַיְהוּ, דְּאַגַּב אוֹרְחֵיהּ דָּק בְּמִלְּתֵיהּ דְּלֹא לִינְקָט בְּדֶרֶךְ פֻּרְעָנוּת, וְסָתַם לָן כְּרַבִּי דְּאָמַר נִשֵּׂאת לְאֶחָד וּמֵת, לְשֵׁנִי וּמֵת, לִשְׁלִישִׁי לֹא תִנָּשֵׂא, דְּבִתְרֵי הֲוֵי חֲזָקָה לְמֶהֱוֵי קַטְלָנִית. וְלָאו דַּוְקָא נִשֵּׂאת, אֶלָּא הוּא הַדִּין נִתְאָרְסָה וְנִתְאַרְמְלָה שְׁתֵּי פְעָמִים. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} רַשִׁ"י. אִי נַמִּי בְּשֶׁכָּתַב לָהּ. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם המארס את בתו וגרשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלו כו': רבי יהודה אומר שהכתובה הראשונה שיש לו בה זכות היא של אביה הואיל וברשותו היתה בשעה שנכתבה לה אותה כתובה ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ג

הַגִּיּוֹרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּרָה בִתָּהּ {ח} עִמָּהּ, וְזִנְּתָה, הֲרֵי זוֹ בְּחֶנֶק. אֵין לָהּ {ט} לֹא פֶתַח בֵּית הָאָב, וְלֹא מֵאָה סָלַע. הָיְתָה הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִקְדֻשָּׁה וְלֵדָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה, הֲרֵי זוֹ בִסְקִילָה. אֵין לָהּ לֹא פֶתַח בֵּית הָאָב וְלֹא מֵאָה סָלַע. הָיְתָה הוֹרָתָהּ וְלֵדָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה, הֲרֵי הִיא כְבַת יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר. יֶשׁ לָהּ אָב וְאֵין לָהּ פֶּתַח בֵּית הָאָב, יֶשׁ לָהּ פֶּתַח בֵּית הָאָב וְאֵין לָהּ אָב, הֲרֵי זוֹ בִסְקִילָה. לֹא נֶאֱמַר פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ, אֶלָּא לְמִצְוָה:

ר"ע מברטנורה וְזִנְּתָה. מִן הָאֵרוּסִין וְהִיא נַעֲרָה: הֲרֵי זוֹ בְּחֶנֶק. וַאֲפִלּוּ נִתְגַּיְּרָה פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים דִּבְחֶזְקַת בְּתוּלָה הִיא. דְּכִי כְּתִיבָא סְקִילָה בְּנַעֲרָה מְאֹרָסָה בְּבַת יִשְׂרָאֵל כְּתִיב, דִּכְתִיב (דְּבָרִים כב) כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל: וְלֹא מֵאָה סָלַע. אִם נִמְצָא הַבַּעַל שַׁקְרָן. דְּכֻלָּהּ פָּרָשָׁה בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיבָא: וְלֵדָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה הֲרֵי זוֹ בִסְקִילָה. דְּאָמַר קְרָא (שָׁם) וּסְקָלוּהָ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה, שֶׁאֵין צָרִיךְ לוֹמַר וָמֵתָה אֶלָּא לְרַבּוֹת הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִקְדֻשָּׁה {י}. וּמִיהוּ לִקְנָס לֹא מְרַבִּינַן לָהּ, דִּלְמִיתָה נִתְרַבֵּית וְלֹא לִקְנָס: יֶשׁ לָהּ אָב. בְּיִשְׂרְאֵלִית קָמַיְרֵי: וְאֵין לָהּ פֶּתַח בֵּית אָב. כְּגוֹן שֶׁאֵין לָאָב בַּיִת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ח} בִּתָּהּ. הָא דְּלֹא נָקַט שֶׁנִּתְגַּיְּרָה סְתָמָא, מִשּׁוּם דְּאַיְרֵי בְּפָחוֹת מִבַּת שָׁלֹשׁ דְּאֵין דַּרְכָּהּ לְהִתְגַּיֵּר אֶלָּא עִם אִמָּה כוּ'. וְעוֹד, מִשּׁוּם דְּבָעֵי לְמִתְנֵי הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִקְדֻשָּׁה וְלֵידָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה. תּוֹסָפוֹת: {ט} אֵין לָהּ כוּ'. אֵין צָרִיךְ לְהוֹצִיאָהּ אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ. רַשִׁ"י: {י} וְאֵימָא לְרַבּוֹת הוֹרָתָהּ וְלֵדָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה, הַהִיא יִשְׂרְאֵלִית מַעַלְיָתָא הִיא. וְאֵימָא לְרַבּוֹת הוֹרָתָהּ וְלֵדָתָהּ שֶׁלֹּא בִקְדֻשָּׁה, הָא כְּתִיב בְּיִשְׂרָאֵל. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזנתה הרי זו בחנק כו': וזנתה ר"ל שזנתה לאחר שנתגיירה והיא נערה המאורסה ולא נמצאו לה בתולים מיתתה בחנק כמו כל אשת איש שזנתה לפי שהיא אינה בחזקת בעולה מפני שהיא גיורת ובעלה אינו חייב מאה סלע אם הוציא עליה שם רע ואפי' נתפרסם שקרו: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ד

הָאָב זַכַּאי בְבִתּוֹ בְקִדּוּשֶׁיהָ, בַּכֶּסֶף בַּשְּׁטָר וּבַבִּיאָה {יג}, וְזַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ, וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. וּמְקַבֵּל אֶת גִּטָּהּ {טז}, וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ. נִשֵּׂאת, יָתֵר עָלָיו הַבַּעַל שֶׁאוֹכֵל פֵּרוֹת {יח} בְּחַיֶּיהָ, וְחַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ {יט}, בְּפִרְקוֹנָהּ {כ}, וּבִקְבוּרָתָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, לֹא יִפְחֹת {כא} מִשְּׁנֵי חֲלִילִים וּמְקוֹנָנֶת:

ר"ע מברטנורה הָאָב זַכַּאי בְבִתּוֹ. בְּקַטְנוּתָהּ וּבְנַעֲרוּתָהּ {יא}: בְּקִדּוּשֶׁיהָ בַּכֶּסֶף. שֶׁכֶּסֶף קִדּוּשֶׁיהָ שֶׁלּוֹ, דִּכְתִיב בָּאָמָה הָעִבְרִיָּה (שְׁמוֹת כא) וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף, וְדָרְשִׁינַן, אֵין כֶּסֶף לְאָדוֹן זֶה, כְּלוֹמַר לָאָדוֹן שֶׁקְּנָאָהּ שֶׁיָּצְאָה מֵאִתּוֹ חִנָּם בְּסִימָנֵי נַעֲרוּת, אֲבָל יֵשׁ כֶּסֶף לְאָדוֹן אַחֵר {יב}, וּמַנּוּ, אָב, שֶׁכֶּסֶף קִדּוּשֶׁיהָ שֶׁלּוֹ אֲפִלּוּ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה עַד שֶׁתִּבָּגֵר: בַּשְּׁטָר וּבַבִּיאָה. שֶׁמְּקַבֵּל שְׁטַר קִדּוּשִׁין עָלֶיהָ וּמוֹסְרָהּ לְבִיאָה לְשֵׁם קִדּוּשִׁין לְמִי שֶׁיִּרְצֶה, דִּכְתִיב וְהָיְתָה, אִתַּקּוּשׁ הֲוָיוֹת לַהֲדָדֵי, מַה כֶּסֶף שֶׁהוּא אֶחָד מִן הַהֲוָיוֹת, בִּרְשׁוּת אָבִיהָ, אַף קִדּוּשֵׁי שְׁטָר וּבִיאָה בִּרְשׁוּת אָבִיהָ: בִּמְצִיאָתָהּ. מִשּׁוּם אֵיבָה: וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ. דִּכְתִיב (שְׁמוֹת כא) וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה, מַה אָמָה מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְרַבָּהּ, אַף בַּת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְאָבִיהָ {יד}: וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ל) בִּנְעוּרֶיהָ {טו} בֵּית אָבִיהָ: וּמְקַבֵּל גִּטָּהּ. דִּכְתִיב (דְּבָרִים כד) וְיָצְאָה וְהָיְתָה, אִיתַּקַּשׁ יְצִיאָה לַהֲוָיָה, כְּשֵׁם שֶׁהָאָב מְקַבֵּל קִדּוּשֶׁיהָ בְּקַטְנוּתָהּ וְנַעֲרוּתָהּ, כָּךְ מְקַבֵּל גִּטָּהּ: וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ. אִם נָפְלוּ לָהּ קַרְקָעוֹת מִבֵּית אֲבִי אִמָּהּ, אֵין אָבִיהָ אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בְּחַיֶּיהָ {יז}, אֶלָּא אִם כֵּן מֵתָה וְהוּא יוֹרְשָׁהּ: יָתֵר עָלָיו הַבַּעַל. שֶׁהוּא זוֹכֶה בְּכָל הַשְּׁנוּיִים לְמַעְלָה שֶׁהָאָב זַכַּאי בְּבִתּוֹ, וְאוֹכֵל פֵּרוֹת הַנְּכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לָהּ בִּירֻשָּׁה מִשֶּׁנִּשֵּׂאת לוֹ: וּבְפִרְקוֹנָהּ. אִם נִשְׁבֵּית חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ: בִּקְבוּרָתָהּ. שֶׁחֲכָמִים תִּקְּנוּ קְבוּרָתָהּ תַּחַת יְרוּשָׁתָהּ שֶׁהוּא יוֹרְשָׁהּ אִם מֵתָה: מִשְּׁנֵי חֲלִילִים. לְהֶסְפֵּד: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} וּלְעִנְיַן בִּיאָה אֵינָהּ מִתְקַדֶּשֶׁת עַד שֶׁתִּהְיֶה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, כְּדִתְנַן פֶּרֶק ה' דְּנִדָּה מִשְׁנָה ד'. וּלְעִנְיַן כֶּסֶף וּשְׁטָר, עַיֵּן מִשְׁנָה ה' פֶּרֶק ג' דְּקִדּוּשִׁין: {יב} כְּשֶׁיּוֹצְאָה מֵרְשׁוּתוֹ, וּמַנּוּ, הָאָב, שֶׁאֵין אָדוֹן לְבַת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אָבִיהָ חוּץ מִזֶּה שֶׁנִּמְכְּרָה לוֹ. רַשִׁ"י: {יג} וּבַבִּיאָה. יְרוּשַׁלְמִי, נִיחָא בַּכֶּסֶף וּבַשְּׁטָר דִּזְכוּת הוּא לוֹ כְּשֶׁמְּקַבֵּל הַכֶּסֶף לְעַצְמוֹ, וְכֵן הַשְּׁטָר לְעַצְמוֹ לָצוּר עַל פִּי צְלוֹחִיתוֹ. בַּבִּיאָה מַאי זַכַּאי שַׁיָּךְ בֵּיהּ, תִּפָּתֵר שֶׁאָמַר לוֹ לִכְשֶׁתַּקְנֶה לִי בִּתְּךָ יִהְיֶה לְךָ כֶּסֶף זֶה: {יד} גְּמָרָא. וּמַסִּיק דְּלִקְטַנָּה לֹא צְרִיכָא קְרָא, דְּהַשְׁתָּא זְבוּנֵי מְזַבֵּן לָהּ, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ מִבַּעְיָא. כִּי אִצְטָרִיךְ קְרָא לְנַעֲרָה, דְּלֹא מָצֵי מְזַבֵּן לָהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טו} גְּמָרָא. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י דְּהָכִי קָאָמַר, בִּנְעוּרֶיהָ בִּרְשׁוּת אָבִיהָ הִיא. דְּכִי הֵנִיא אָבִיהָ אוֹתָהּ [בְּמִדְבָּר ל] הֲוָה אֲמִינָא דְּבִקְטַנָּה מִשְׁתָּעֵי: {טז} אֶת גִּטָּהּ. וּזְכוּת יֶשׁ לוֹ בַּגֵּט כְּמוֹ בִשְׁטַר הַקִּדּוּשִׁין לָצוּר כוּ'. וְכָתַב רַשִׁ"י, מִן הָאֵרוּסִין. כְּדִתְנַן לְעֵיל מִשְׁנָה ב'. וַהֲוָה מָצֵי לְמִתְנֵי [בְּמַתְנִיתִין] דְּזַכַּאי בִּכְתֻבָּתָהּ, וְאוּלַי סְבִירָא לֵיהּ לְהַאי תַּנָּא דְּאֵין כְּתֻבָּה לַאֲרוּסָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יז} אֶלָּא עוֹשֶׂה לָהּ סְגֻלָּה. רַשִׁ"י: {יח} שֶׁאוֹכֵל פֵּרוֹת. טַעֲמָא, כִּי הֵיכִי דְּלִפְרְקָהּ. וְהָאָב אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת, דִּבְלָאו הָכִי פָּרֵיק לָהּ. גְּמָרָא. וּמִזֶּה כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהַבַּעַל יוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יט} בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. דְּתַנְיָא, שְׁאֵרָהּ, אֵלּוּ מְזוֹנוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עוֹנָתָהּ, זוֹ מְזוֹנוֹת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיְּעַנְּךָ וַיַּרְעִיבֶךָ. וְשִׁיֵּר עוֹנָה וּכְסוּתָהּ. וּתְנָאֵי כְּתֻבָּה תָּנֵי לְהוּ לְקַמָּן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כ} בְּפִרְקוֹנָהּ. תִּקְנוּ תַּחַת פֵּרוֹת. גְּמָרָא: {כא} לֹא יִפְחֹת. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דִּפְלוּגְתַּיְהוּ כְּגוֹן דְּאוֹרְחַיְהוּ דִבְנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ לְהַסְפִּיד בַּחֲלִילִין וְלֹא אוֹרְחַיְהוּ דִבְנֵי מִשְׁפַּחְתָּהּ, תַּנָּא קַמָּא סָבַר כִּי אָמְרִינַן עוֹלָה עִמּוֹ הָנֵי מִילֵי בַּחַיִּים, אֲבָל לְאַחַר מִיתָה לֹא. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתָה. וְאִפְסִיק הִלְכָתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה כו': אלו הענינים שהאב זכאי בהם כל זמן שבתו נערה לפי שנאמר (במדבר ל) בנעוריה בית אביה ובא בקבלה כל שבח נעוריה לאביה אבל משתבגור אין לאביה בה רשות ואין לו דין עליה כלל: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ה

לְעוֹלָם הִיא בִרְשׁוּת הָאָב, עַד שֶׁתִּכָּנֵס לִרְשׁוּת הַבַּעַל לַנִּשּׂוּאִין {כד}. מָסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, הֲרֵי הִיא בִרְשׁוּת הַבָּעַל. הָלַךְ הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ שֶׁהָלְכוּ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל, הֲרֵי הִיא בִרְשׁוּת הָאָב. מָסְרוּ שְׁלוּחֵי הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, הֲרֵי הִיא בִרְשׁוּת הַבָּעַל:

ר"ע מברטנורה לְעוֹלָם הִיא בִרְשׁוּת הָאָב. אִם בַּת יִשְׂרָאֵל מְאֹרֶסֶת לְכֹהֵן הִיא אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה {כב}, וַאֲפִלּוּ הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁקָּבְעוּ לַנִּשּׂוּאִין וְלֹא נִשֵּׂאת שֶׁהַבַּעַל חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה {כג}: עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה. לְשֵׁם נִשּׂוּאִין, שֶׁתְּהֵא מְסוּרָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל: מָסְרוּ שְׁלוּחֵי הָאָב. שֶׁפָּגְעוּ שְׁלוּחֵי הָאָב בִּשְׁלוּחֵי הַבַּעַל וּמְסָרוּהָ לָהֶם: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כב} וְזַכַּאי בָהּ בְּכָל זְכוּת הָאָב בְּבִתּוֹ. רַשִׁ"י: {כג} וְהַיְנוּ דְתָנֵי לְעוֹלָם. וּכְמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה, רֵישׁ פֶּרֶק ה' מִשְׁנָה ג'. גְּמָרָא: {כד} לַנִּשּׂוּאִין. הָכִי גָּרַס רַשִׁ"י. וּמְפָרֵשׁ, כְּלוֹמַר שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה. וְנֻסָּח אַחֵר גָּרַס בְּהֶדְיָא, עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה. וּכְרַב דְּאָמַר אַסֵּיפָא מְסִירָתָהּ לַכֹּל חוּץ מִתְּרוּמָה, דְּהָא בְּרֵישָׁא תְּנַן עַד שֶׁתִּכָּנֵס כוּ'. וְכֵן נִרְאֵית גִּרְסַת הָרַ"ב כְּנֻסְחָא אַחֲרִינָא. וְאַף עַל פִּי כֵן מְפָרֵשׁ לָהּ כְּרַב אַסִי דְּאָמַר גַּם בְּסֵיפָא אַף לַתְּרוּמָה, וּמְסִירָתָהּ (הַיְנוּ) [זוֹ הִיא] כְּנִיסָתָהּ. וְנִרְאֶה בְּעֵינַי שֶׁיֵּשׁ טָעוּת סוֹפֵר בִּדְבָרָיו, וְשֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת כְּגִרְסַת רַשִׁ"י וּפֵרוּשׁוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנישואין כו': היה העיקר אצלם בראשונה שבת ישראל כשנתארסה לכהן תאכל בתרומה והיא בבית אביה לפי שהיא כבר חזרה לכהן קניין כספו אבל נאסר זה שאנו חוששים שמא תאכל אחרת עמה והיא אצל אביה ולכך אמרו לא תאכל בתרומה עד שתכנס לחופה ולזה רמז באמרו לעולם היא ברשות האב ואע"פ שהגיע זמן ולא נשאת שחזר חיוב מזונותיה על בעלה כמו שיתבאר בפ' הבא אחר זה (הלכה ב): (רמב"ם)

פרק ד - משנה ו

הָאָב אֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת בִּתּוֹ. זֶה מִדְרָשׁ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה לִפְנֵי חֲכָמִים בַּכֶּרֶם בְּיַבְנֶה, הַבָּנִים יִירְשׁוּ וְהַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ, מָה הַבָּנִים אֵינָן יוֹרְשִׁין אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת הָאָב, אַף הַבָּנוֹת אֵינָן נִזּוֹנוֹת אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן:

ר"ע מברטנורה הָאָב אֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת בִּתּוֹ. בְּחַיָּיו. דְּאִלּוּ לְאַחַר מִיתָה נִזּוֹנוֹת הַבָּנוֹת מִנְּכָסָיו מִתְּנַאי כְּתֻבָּה. וּבִתּוֹ לָאו דַּוְקָא, דְּהוּא הַדִּין בְּנוֹ, שֶׁאֵין הָאָב חַיָּב לָזוּן לֹא בָנָיו וְלֹא בְנוֹתָיו כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים, אֶלָּא אִם הוּא גַבְרָא דְאָמִיד, כְּלוֹמַר שֶׁהוּא אִישׁ עָשִׁיר, בֵּית דִּין נוֹטְלִים מִמֶּנּוּ בְּעַל כָּרְחוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁכּוֹפִין כָּל שְׁאָר בְּנֵי הָעִיר עַל הַצְּדָקָה וּמְפַרְנְסִים בָּהּ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַקְּטַנִּים, וְאִם אֵינוֹ גַבְרָא דְאָמִיד בֵּית דִּין מְחָרְפִים אוֹתוֹ וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ שֶׁאַכְזָרִיּוּת הִיא לוֹ אִם לֹא יְפַרְנֵס אֶת בָּנָיו, וְשֶׁהוּא פָּחוּת מִן הַחַיּוֹת הַמִּדְבָּרִיּוֹת שֶׁהֵם מְרַחֲמִין עַל בְּנֵיהֶם, אֲבָל אֵין יְכוֹלִין לְכוֹפוֹ עַל זֶה, בֵּין שֶׁהַבָּנִים זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת. וְדַוְקָא שֶׁהַבָּנִים קְטַנִּים, אֲבָל קְטַנֵּי קְטַנִּים וְהֵם הַפְּחוּתִים מִבְּנֵי שֵׁשׁ, בֵּית דִּין כּוֹפִין אֶת הָאָב וּמוֹצִיאִים מִיָּדוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ {כה} כְּדֵי לְפַרְנֵס בָּנָיו שֶׁהֵם קְטַנֵּי קְטַנִּים, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת: בַּכֶּרֶם. עַל שֵׁם שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת כְּכֶרֶם {כו}: הַבָּנִים יִירְשׁוּ וְהַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ. מִתְּנַאי כְּתֻבָּה, שֶׁהַבָּנִים זְכָרִים יִירְשׁוּ כְּתֻבַּת אִמָּן וְהַבָּנוֹת נְקֵבוֹת יִזּוֹנוּ מִנְּכָסָיו: מָה הַבָּנִים. זְכָרִים: אֵין יוֹרְשִׁין. כְּתֻבַּת אִמָּן אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן: כָּךְ הַבָּנוֹת אֵינָן נִזּוֹנוֹת. מִנִּכְסֵי הָאָב מִכֹּחַ תְּנַאי כְּתֻבָּה אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כה} וְאִם תֹּאמַר וְאִי אֵינוֹ אָמִיד מָה מוֹצִיאִים מִיָּדוֹ. וְיֵשׁ לוֹמַר כְּמוֹ בְחִיּוּב הָאִשָּׁה דַּאֲפִלּוּ לֵית לֵיהּ אֶלָּא מְזוֹנֵי דְחַד יוֹמָא חַיָּב לְמִיזְנָהּ מִנַּיְהוּ אוֹ לְמֵיכָל בַּהֲדָהּ בְּמַאי דְאָכִיל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּטּוּר סִימָן ע'. אֲבָל וַדַּאי אֵינוֹ חַיָּב לְהַשְׂכִּיר עַצְמוֹ בְּפוֹעֵל לְפַרְנְסָם, אֲפִלּוּ לְמַאן דְּסָבַר דְּבָאִשָּׁה חַיָּב, הַיְנוּ טַעֲמָא דְּמִסֵּפֶר כְּתֻבָּה נִלְמַד, אֲנָא אַפְלַח: {כו} וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ קָרָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כֶּרֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי [יְשַׁעְיָה ה]. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם האב אינו חייב במזונות בתו זה כו': כרם הוא שם הקיבוץ מן החכמים שהיו מתקבצים ביבנה באותו הזמן שנא' (ישעיה כז) כרם חמר ענו לה והלכה כר"א בן עזריה אבל יש בזה דינין ואני אבארם לך בכאן וזה שהאדם חייב במזונות בניו עד שישלמו שש שנים ירצה או לא ירצה וכופין אותו על זה בין שהוא עשיר או עני. וכשהוסיפו הבנים על אלו השנים ואינו רוצה לזונם ראוי לו לדיין לכופו בדברים ולהוכיחו על זה בפני ראשי הקהל ויאריך דבריו בזאת הכוונה ואם לא ירצה להוציא עליהם בשום פנים יראה הדיין בענינו אם יש לו ממון היו כופין אותו ולוקחין ממנו מה שיצטרך להוציא לפי שיעור ממונו כמו שעושין במזון האבות לא שיהיה חייב במזונותיהם ר"ל באביו ובבניו שיש להם יותר משש שנים אבל הוא מחוייב בצדקה לפי שיעור ממונו וכשאנו לוקחין ממנו זאת הצדקה אנו מוציאין אותו על בניו או על אביו לפי שהם בני צדקה ויש להם בה דין יותר לפי שנאמר (דברים טו) לאחיך לענייך ומן הידוע שיש לו לדיין לכפות בני אדם על נתינת הצדקה לפי שהיא מכלל מצות עשה שהיה מן החיוב להלקות האדם עד שיעשה מצוה זאת שיש לו לעשותה באותו זמן או ימות וזה היה עיקר בכל מצות עשה ואין הפרש בזה בין הזכרים ובין הנקבות בענין ההוצאה: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ז

לֹא כָתַב לָהּ כְּתֻבָּה, בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה מָנֶה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין. כָּתַב לָהּ, שָׂדֶה שָׁוֶה מָנֶה תַּחַת מָאתַיִם זוּז, וְלֹא כָתַב לָהּ, כָּל נְכָסִים דְּאִית לִי אַחֲרָאִין לִכְתֻבְּתִיךְ, חַיָּב, שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין:

ר"ע מברטנורה וְלֹא כָתַב לָהּ כָּל נִכְסִים כוּ' חַיָּב. לִהְיוֹת כָּל נְכָסָיו אַחֲרָאִין לָהּ {כז}. וְלֹא יָכוֹל לְמֵימַר אֵין לִיךְ אֶלָּא שָׂדֶה הַכְּתוּבָה לִיךְ בִּכְתֻבְּתִיךְ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כז} וְהִיא תִטְרֹף כָּל מַה שֶּׁיִּמְכֹּר אוֹ יִתֵּן. הָרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה כו': אפילו היה לו לאדם קרקע באלף דינרי זהב כולם תחת שעבוד הכתובה ואפי' היתה מנה והיא תטרוף כל מה שימכור או יתן אא"כ תסתלק ידה משעבודה וזה תקנת שמעון בן שטח בכתובת אשה: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ח

לֹא כָתַב לָהּ, אִם תִּשְׁתַּבָּאִי אֶפְרְקִנָּךְ וְאוֹתְבִנָּךְ לִי לְאִנְתּוּ, וּבְכֹהֶנֶת, אֲהַדְרִנָּךְ לִמְדִינְתָּךְ, חַיָּב, שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין:

ר"ע מברטנורה וּבְכֹהֶנֶת. שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַיְּמָהּ מִשֶּׁנִּשְׁבֵּית, שֶׁאֵשֶׁת כֹּהֵן אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ מִשֶּׁנֶּאֶנְסָה, כּוֹתֵב לָהּ אֶפְרְקִנָּךְ וַאֲהַדְרִנָּךְ לִמְדִינְתָּךְ. וְחַיָּב לָתֵת לָהּ כְּתֻבָּתָהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּעַל כָּרְחוֹ צָרִיךְ לְגָרְשָׁהּ: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם לא כתב לה אם תשתבאי אפרקיניך ואותביניך לי לאינתו כו': כבר ידעת שהכהן נאסרת עליו השבויה ואמרו בכאן ובכהנת ר"ל אם היתה אשת כהן שהיא אסורה עליו הרי הוא מחויב לפדותה ולהחזירה למדינתה אשר נשאת שם וחייב בכתובתה ואע"פ שהיא אנוסה כמו שנבאר בפרק אחרון ממסכת נדרים (הלכה יב) ואין דינה כדין האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו עדים ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה שאין לה כתובה אחר שנאסרה על בעלה ואפילו שהיא אנוסה ומאי הוי לה למיעבד: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ט

נִשְׁבֵּית, חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ. וְאִם אָמַר, הֲרֵי גִטָּהּ וּכְתֻבָּתָהּ, תִּפְדֶה אֶת עַצְמָהּ, אֵינוֹ רַשָּׁאי. לָקְתָה, חַיָּב לְרַפֹּאתָהּ. אָמַר, הֲרֵי גִטָּהּ וּכְתֻבָּתָהּ, תְּרַפֵּא אֶת עַצְמָהּ, רַשָּׁאי:

ר"ע מברטנורה אֵינוֹ רַשָּׁאי. שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּב בְּפִרְקוֹנָהּ מִשֶּׁנִּשְׁבֵּית: חַיָּב לְרַפֹּאתָהּ. שֶׁהָרְפוּאָה כִּמְזוֹנוֹת: רַשָּׁאי. שֶׁאֵין חַיָּב לָזוּן גְּרוּשָׁתוֹ {כח}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כח} וְקָשֶׁה לִי, אִם כֵּן פִּדְיוֹנָהּ נַמִּי כוּ', וַהֲרֵי אֲפִלּוּ מֵת קֹדֶם שֶׁנִּפְדֵּית אֵין הַיּוֹרְשִׁים חַיָּבִין לִפְדּוֹתָהּ כִּדְמַסִּיק בַּגְּמָרָא. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּהָתָם כְּדִמְפָרֵשׁ בַּבְּרַיְתָא, שֶׁאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָהּ וְאוֹתְבִנָּךְ לִי לְאִנְתּוּ, אֲבָל הָכָא אַף עַל פִּי שֶׁגֵּרְשָׁהּ יָכוֹל לְקַיֵּם בָּהּ וְאוֹתְבִנָּךְ לִי לְאִנְתּוּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הרמב"ם לא פירש משנה זו. (רמב"ם)

פרק ד - משנה י

לֹא כָתַב לָהּ, בְּנִין דִּכְרִין דְּיֶהֱווֹן לִיכִי מִנַּאי אִנּוּן יִרְתוּן כְּסַף כְּתֻבְּתִיךְ יָתֵר עַל חוּלְקֵיהוֹן דְּעִם אֲחוּהוֹן, חַיָּב {ל} שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין:

ר"ע מברטנורה יָתֵר עַל חוּלְקֵיהוֹן דְּעִם אֲחוּהוֹן. אִם תָּמוּתִי בְּחַיַּי וְאִירָשֵׁךְ, יִטְּלוּ בָנַיִךְ כְּתֻבָּתֵךְ אַחֲרֵי מוֹתִי כְּשֶׁיָּבֹאוּ לַחֲלֹק בִּנְכָסַי עִם בָּנִים שֶׁיִּהְיוּ לִי מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת. וְנַפְקָא מִנָּהּ, כְּגוֹן שֶׁכְּתֻבָּה שֶׁל זוֹ מְרֻבָּה מִשֶּׁל אַחֶרֶת אוֹ שֶׁבְּנֵי הָאִשָּׁה אַחֶרֶת מְרֻבִּים מִבָּנֶיהָ שֶׁל זֹאת, וְטוֹב לָאֵלּוּ שֶׁיִּטְּלוּ כְּתֻבַּת אִמָּן וַאֲפִלּוּ הַכְּתֻבּוֹת שָׁווֹת. וְאֵין כְּתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין נִגְבֵּית אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה {כט} אֶלָּא מִמְּקַרְקְעֵי, אֲבָל לֹא מִמְּטַלְטְלֵי. וְדַוְקָא כְּשֶׁהִנִּיחַ הָאָב שִׁעוּר שְׁתֵּי הַכְּתֻבּוֹת וְדִינָר יוֹתֵר, אָז יוֹרְשִׁין הַבָּנִים כְּתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין, הוֹאִיל וְנִשְׁאָר מָקוֹם לִירֻשָּׁה שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁאַחַר שֶׁיִּטֹּל כָּל אֶחָד מֵהַבָּנִים כְּתֻבַּת אִמּוֹ נִשְׁאָר דִּינָר לַחֲלֹק וְלִירָשׁ בְּנִכְסֵי אֲבִיהֶן, אֲבָל אִם לֹא הִנִּיחַ הָאָב אֶלָּא כְשִׁעוּר שְׁתֵּי הַכְּתֻבּוֹת אוֹ פָּחוֹת מִזֶּה חוֹלְקִים הַנְּכָסִים בְּשָׁוֶה וְאֵין כְּתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין נוֹהֶגֶת בָּהֶם: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כט} וּכְתֻבָּה עַצְמָהּ נִגְבֵּית מִמְּטַלְטְלֵי. וְטַעֲמָא, דִּכְתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין אֵינוֹ פָּשׁוּט בְּכָל הַיְשִׁיבוֹת, לְפִיכָךְ הֶעֱמִידוּהָ עַל דִּין הַגְּמָרָא. הָרַמְבַּ"ם: {ל} חַיָּב כוּ'. טַעֲמָא בַגְּמָרָא, כְּדֵי שֶׁיִּקְפֹּץ אָדָם וְיִכְתֹּב לְבִתּוֹ כִּבְנוֹ, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר [יִרְמְיָה כט] קְחוּ נָשִׁים וְגוֹ' וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים, בִּשְׁלָמָא בָּנִים בְּיָדֵיהּ קַיְּמָא כוּ' אֶלָּא בָּנוֹת מִי קַיְּמִין בְּיָדֵיהּ, וְכִי דֶרֶךְ אִשָּׁה לְחַזֵּר אַחֲרֵי אִישׁ, אֶלָּא הָא קָמַשְׁמַע לָן דִּנְלַבְּשָׁהּ וּנְכַסָּהּ וְנֵיתֵיב לָהּ מִידֵי כִּי הֵיכִי דְקָפְצֵי עֲלָהּ וְנָסְבֵי לָהּ, וְאִי לֹא תִּקְּנוּ דְלֵירוֹת אֶלָּא הַנְּדוּנְיָא אֲבָל מָנֶה וּמָאתַיִם וְתוֹסֶפֶת לֹא לֵירוֹת, אַכַּתִּי מִמְּנַע אָב וְלֹא כָתַב, אַחֲרֵי שֶׁזֶּה מַקְפִּיד עַל שֶׁלּוֹ מִלְּהוֹרִישׁ לָהֶם [לִבְנֵי בִתִּי, אַף אֲנִי אֶמְשֹׁךְ יָדַי מִלְהַרְבּוֹת לוֹ] נְדוּנְיָא, הִלְכָּךְ הֻצְרְכוּ לְתַקֵּן לֵירַת כֶּסֶף כְּתֻבָּתָהּ. וְלֹא פְּלוּג רַבָּנָן בֵּין יָהֵיב הָאָב נְדוּנְיָא בֵּין לֹא יָהֵיב. וְלֹא תִקְּנוּ אֶלָּא בְּנִין דִּכְרִין. אֲבָל בַּת, אֲפִלּוּ בֵּין הַבָּנוֹת לֹא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם לא כתב לה בנין דיכרין דיהויין ליכי מינאי אינון ירתון כו': דין זה התנאי כמו שאפרש לך וזה כי האדם כשנשא אשה ויש לו בנים ממנה בן זכר או בנים זכרים ואח"כ מתה היא בחייו ונשא אח"כ אשה אחרת ויש לו ממנה כמו כן בנים זכרים ואח"כ מתה ואח"כ מת הוא והניח קרקע שיעור כתובת הראשונה ושניה ודינר יותר ירשו כל בני אחת מהן כתובת אמן ואז יחלקו כולם שאר הממון בשוה ואם מתה אחת בחייו ואחת אחר מותו אותה שמתה אחר מותו אין יורשיה יורשים כתובתה אלא אם נשבעה ואח"כ מתה ובכך יורשיה יורשין כתובתה תחלה ואחר כך ירשו כמו כן כתובת אמם הבנים שמתה אמם בחייו אם נשאר אליהם מה שירשו ואם הותיר שום דבר על שתי הכתובות חולקין השאר בשוה ואם מתו שניהם אחר מותו ואחר שנשבעו כמו שאמרנו הרי יורשי הראשונה קודמים ליורשי אחרונה וזה מבואר כמו שיתבאר בפרק העשירי מזאת המסכתא (הלכה א): (רמב"ם)

פרק ד - משנה יא

בְּנָן נֻקְבִין {לא} דְּיֶהֶוְיָן לִיכִי מִנַּאי, יֶהֶוְיָן יָתְבָן בְּבֵיתִי וּמִתְּזָנָן {לב} מִנִּכְסַי עַד דְּתִנַּסְּבָן לְגֻבְרִין, חַיָּב {לג}, שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין:

ר"ע מברטנורה עַד דְּתִנַּסְּבָן. עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ. וְאִם בָּגְרוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְאָרְסוּ אֵין לָהֶם מְזוֹנוֹת, דְּקַיְמָא לָן בּוֹגֶרֶת אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לא} בְּנָן נֻקְבִין. תַּרְגּוּם וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת, בְּנִין וּבְנָן. וַאֲפִלּוּ הָכִי תְּנַן נֻקְבִין, אַף עַל גַּב דְּלֹא צְרִיכָא, אַיְדֵי דְתָנָא בְּנִין דִּכְרִין, דְּהָתָם צָרִיךְ לְמִתְנֵי דִּכְרִין, דִּבְנִין שֵׁם לְיוֹצְאֵי חֲלָצֵי הָאִישׁ בֵּין זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בָּנִים אַתֶּם וְגוֹ': {לב} וּמִתְּזָנָן כוּ'. אַחַר מוֹתוֹ. הָרַמְבַּ"ם. דְּאִי בְחַיָּיו, הָתְנַן בְּמִשְׁנָה ו' הָאָב אֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת בִּתּוֹ: {לג} חַיָּב. פֵּרוּשׁ, אֲפִלּוּ לֹא כָתַב לָהּ. וְעַל לֹא כָתַב דִּלְעֵיל קָאֵי: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בנן נוקבין דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי כו': עד דתנסבן עד שיתארסו ומשיתארסו אין להם מזונות וכמו כן אם בגרו אין להם מזונות ואפי' לא נתארסו וזה הוא פסק הלכה שבוגרת אין לה מזונות ואפי' לאחר מיתת אביה: (רמב"ם)

פרק ד - משנה יב

אַתְּ תְּהֵא יָתְבָא בְּבֵיתִי וּמִתְּזָנָא מִנִּכְסַי, כָּל יְמֵי מִגַּד אַלְמְנוּתִיךְ בְּבֵיתִי {לה}, חַיָּב, שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין. כָּךְ הָיוּ אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם כּוֹתְבִין. אַנְשֵׁי גָלִיל הָיוּ כוֹתְבִין כְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלָיִם. אַנְשֵׁי יְהוּדָה הָיוּ כוֹתְבִין, עַד שֶׁיִּרְצוּ הַיּוֹרְשִׁים לִתֵּן לִיךְ כְּתֻבְּתִיךְ. לְפִיכָךְ אִם רָצוּ הַיּוֹרְשִׁין, נוֹתְנִין לָהּ כְּתֻבָּתָהּ וּפוֹטְרִין אוֹתָהּ:

ר"ע מברטנורה מִגַּד אַלְמְנוּתִיךְ. מֶשֶׁךְ אַלְמְנוּתִיךְ {לד}: אַנְשֵׁי יְהוּדָה כוֹתְבִין כוּ'. וְאֵין הֲלָכָה כְּאַנְשֵׁי יְהוּדָה, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת וְשֶׁלֹּא תָבְעָה כְּתֻבָּתָהּ בְּבֵית דִּין נִזּוֹנִית מִשֶּׁל בַּעְלָהּ וְדָרָה בַּבַּיִת שֶׁהָיְתָה דָרָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וּמִשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּכָל הַכֵּלִים שֶׁהָיְתָה מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בָּהֶן בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לד} וְהַגִּרְסָא בְּדָלֶ"ת. וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף [בְּרֵאשִׁית לז], תַּרְגּוּמוֹ וּנְגִידוּ: {לה} בְּבֵיתִי. יְתֵרָא הוּא. אָמְרִינַן בַּגְּמָרָא, לְמִדְרָשׁ בְּבֵיתִי וְלֹא בְּבִיקָתִי (פֵּרוּשׁ בַּיִת צַר וְקָטָן), דִּיכוֹלִין הַיּוֹרְשִׁים לִדְחוֹתָהּ מֵהֶם כְּשֶׁאֵין לָאָב אֶלָּא בִּיקְתָא, וְלֹא קָאֵי דִּיּוּקָא דִבְבֵיתִי אַמְּזוֹנֵי, דִּלְפִי בִּרְכַּת הַבַּיִת מִיהָא יֵשׁ לָהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמִשְׁנָה ג' פֶּרֶק י"ב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך כו': ואין הלכה כאנשי יהודה אלא כל זמן שאינה תובעת כתובתה בב"ד ולא תינשא תדור בבית שהיתה דרה בה עם בעלה בחייו והרי היא משתמשת בכל המטלטלין והכלים שהיתה משתמשת בהם עמו בחייו ויתבאר שלימות זה הדין לקמן (פי"ב הלכה ג) ופי' מיגר אלמנותיך בביתי ר"ל אחר מותו: (רמב"ם)

פרק ה

פרק ה - משנה א

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, בְּתוּלָה גוֹבָה מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מָנֶה, אִם רָצָה לְהוֹסִיף {א}, אֲפִלּוּ מֵאָה מָנֶה, יוֹסִיף. נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין, גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה {ב} אוֹמֵר, מִן הַנִּשּׂוּאִין, גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. מִן הָאֵרוּסִין, בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מָנֶה, שֶׁלֹּא כָתַב לָהּ אֶלָּא עַל מְנָת לְכָנְסָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רָצָה, כּוֹתֵב לִבְתוּלָה שְׁטָר שֶׁל מָאתַיִם, וְהִיא כוֹתֶבֶת {ג}, הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָנֶה, וּלְאַלְמָנָה, מָנֶה, וְהִיא כוֹתֶבֶת, הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ חֲמִשִּׁים זוּז. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַפּוֹחֵת לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מִמָּנֶה, הֲרֵי זוֹ בְעִילַת זְנוּת:

ר"ע מברטנורה אַף עַל פִּי. אִם רָצָה לְהוֹסִיף אֲפִלּוּ מֵאָה מָנֶה יוֹסִיף. וְלֹא אָמְרִינַן שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי כְּדֵי שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ: שֶׁלֹּא כָתַב לָהּ. תּוֹסֶפֶת מִדַּעְתּוֹ, אֶלָּא עַל מְנָת לְכָנְסָהּ: וְהִיא כוֹתֶבֶת. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַבְּלָה מוֹחֶלֶת וְכוֹתֶבֶת שֶׁנִּתְקַבְּלָה: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כוּ'. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר בִּגְזֵרוֹתָיו: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} לְהוֹסִיף. מַשְׁמַע נוֹסָף עַל הַכְּתֻבָּה שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים וְשֵׁם כְּתֻבָּה עָלָיו גַּם הוּא לַמּוֹכֶרֶת וְלַמּוֹחֶלֶת כוּ'. בַּגְּמָרָא: {ב} רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה כוּ'. מַסְקִינַן בַּגְּמָרָא הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: {ג} כּוֹתֶבֶת. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דְּאִלּוּ בַּאֲמִירָה בְּעָלְמָא הֲוֵי כְּמַתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה דִּתְנָאוֹ בָּטֵל, וְרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ נַמִּי דִּכְתֻבָּה דְּרַבָּנָן כִּדְקַיְמָא לָן בְּסוֹף מְכִילְתָּא, אֶלָּא דַּחֲכָמִים עָשׂוּ חִזּוּק לְדִבְרֵיהֶם כְּשֶׁל תּוֹרָה: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף כו': דין זאת המשנה לפי מה שאבאר לך וזה כשאדם קדש בתולה או אלמנה ועמד אחר הקדושין זמן ואפי' עשר שנים על דרך המשל ואח"כ תבעה לינשא נותנין לה משעת תביעה לבתולה שנים עשר חדש ולאלמנה שלשים יום וכמו כן אם תבעתו היא שיכניסנה ואם תבעה אחר שבגרה או קדשה ביום הבגר נותנין לה י"ב חדש מיום הבגר וכשעמדה י"ב חדש אחר הבגרות מיד שנתקדשה ותבעה אחר הקידושין נותנין לה ל' יום כאלמנה וכל אשה שתאמר לבעלה איני רוצה ליקח כל מזונותי תרומה לפי שאני צריכה זריזות ושמירה לאכלה בטהרה לכן נותנין לה מחצה חולין ומחצה תרומה כר' עקיבא ובזה המחלוקת ר"ע ור' טרפון ור"ל אחר הנישואין בין שתהיה כהנת או אשת כהן והיא ישראלית אבל בת ישראל מאורסת לכהן כבר בארנו בפ' שקודם זה (הלכה ה) שהיא אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ב

נוֹתְנִין לִבְתוּלָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִשֶּׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ. וּכְשֵׁם שֶׁנּוֹתְנִין לָאִשָּׁה, כָּךְ נוֹתְנִין לָאִישׁ {ה} לְפַרְנֵס אֶת עַצְמוֹ. וּלְאַלְמָנָה {ו} שְׁלֹשִׁים יוֹם. הִגִּיעַ זְמָן וְלֹא נִשָּׂאוּ, אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בַּתְּרוּמָה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, נוֹתְנִין {ז} לָהּ הַכֹּל תְּרוּמָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מֶחֱצָה חֻלִּין וּמֶחֱצָה תְרוּמָה:

ר"ע מברטנורה נוֹתְנִין לִבְתוּלָה. זְמַן לְכָנְסָהּ לַחֻפָּה מִיּוֹם שֶׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל לְאַחַר שֶׁקִּדְּשָׁהּ, לְהַזְהִירָהּ עַל עִסְקֵי חֻפָּה לְהָכִין תַּכְשִׁיטֶיהָ: לְפַרְנֵס עַצְמָהּ. בְּתַכְשִׁיטֶיהָ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, דִּכְתִיב (בְּרֵאשִׁית כד) תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָה אִתָּנוּ יָמִים {ד}, וּמַאי יָמִים, שָׁנָה, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כד) יָמִים תִּהְיֶה גְּאֻלָּתוֹ: לְפַרְנֵס עַצְמוֹ. בְּצָרְכֵי סְעֻדָּה וְחֻפָּה: וּלְאַלְמָנָה שְׁלֹשִׁים יוֹם. שֶׁאֵינָהּ טוֹרַחַת כָּל כָּךְ בְּתַכְשִׁיטֶיהָ, שֶׁכְּבָר יֵשׁ בְּיָדָהּ: וְלֹא נִשָּׂאוּ. שֶׁהַבְּעָלִים מְעַכְּבִים. וְאַיְדֵי דְתָנָא רֵישָׁא בְּדִידְהִי תָּנָא סֵיפָא נַמִּי בְּדִידְהִי: וְאוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה. וְאִם כֹּהֵן הוּא וְהִיא יִשְׂרְאֵלִית, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁקִּדְּשָׁהּ אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב (שָׁם כב) וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ, וְהַאי קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא, אֶלָּא דְּרַבָּנָן גָּזוּר עַל בַּת יִשְׂרָאֵל הַמְאֹרֶסֶת לְכֹהֵן שֶׁלֹּא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִמְזְגוּ לָהּ כּוֹס בְּבֵית אָבִיהָ וְתַשְׁקֶה לְאַחֶיהָ וּלְאַחְיוֹתֶיהָ, וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא נִשֵּׂאת, שֶׁאוֹכֶלֶת מִשֶּׁלּוֹ, אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בְּבֵית אָבִיהָ, אֶלָּא בַּעְלָהּ כֹּהֵן מְיַחֵד לָהּ מָקוֹם וּמַאֲכִילָהּ שָׁם, וְלֵיכָּא לְמִגְזָר תּוּ שֶׁמָּא תַשְׁקֶה מִכּוֹס שֶׁל תְּרוּמָה לְאַחֶיהָ וּלְאַחְיוֹתֶיהָ: נוֹתְנִים לָהּ הַכֹּל תְּרוּמָה. אִם יִרְצֶה. וּכְשֶׁיַּגִּיעוּ יְמֵי טֻמְאָתָהּ תִּמְכְּרֶנָּה וְתִקַּח חֻלִּין: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מֶחֱצָה חֻלִּין. לֶאֱכֹל בִּימֵי טֻמְאָתָהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ד} אוֹ עָשׂוֹר, וְלֹא מִשְׁתַּעֵי אֱינִישׁ מֵעִקָּרָא תְּרֵי יוֹמֵי וְאָמַר לֵיהּ לֹא וְהָדָר לִישְׁתַּעֵי אוֹ עָשׂוֹר, אֶלָּא מַאי יָמִים, שָׁנָה כוּ'. גְּמָרָא: {ה} לָאִישׁ. כַּמָּה שֶׁנּוֹתְנִין לָהּ, אִם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאִם שְׁלֹשִׁים יוֹם שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ אִם הוּא בָּחוּר אוֹ אַלְמָן. הָרַמְבַּ"ם: {ו} וּלְאַלְמָנָה. פֵּרְשׁוּ הַפּוֹסְקִים מִן הַנִּשּׂוּאִין: {ז} נוֹתְנִין כוּ'. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּבַת כֹּהֵן לְכֹהֵן (בְּקִיאָה בִּשְׁמִירַת תְּרוּמָה וּלְמָכְרָהּ בִּימֵי טֻמְאָה). אֲבָל בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן דִּבְרֵי הַכֹּל מֶחֱצָה חֻלִּין וּמֶחֱצָה תְּרוּמָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּאֲרוּסָה (וּבַת כֹּהֵן) דְּהוֹאִיל וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ טָרַח אָבִיהָ לְמָכְרָהּ בִּימֵי טֻמְאָה לְפִי שֶׁהוּא רָגִיל בְּכָךְ, אֲבָל בִּנְשׂוּאָה (שֶׁנּוֹתֵן לָהּ בַּעְלָהּ מְזוֹנוֹת בְּבֵיתָהּ), דִּבְרֵי הַכֹּל מֶחֱצָה חֻלִּין וּמֶחֱצָה תְּרוּמָה, דְּכָל כְּבוּדָּה בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה, וְאָבִיהָ וְאַחֶיהָ אֵינָן אֶצְלָהּ שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בִצְרָכֶיהָ. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם נותנין לבתולה י"ב חדש כו': דין זאת המשנה לפי מה שאבאר לך וזה כשאדם קדש בתולה או אלמנה ועמד אחר הקדושין זמן ואפי' עשר שנים על דרך המשל ואח"כ תבעה לינשא נותנין לה משעת תביעה לבתולה שנים עשר חדש ולאלמנה שלשים יום וכמו כן אם תבעתו היא שיכניסנה ואם תבעה אחר שבגרה או קדשה ביום הבגר נותנין לה י"ב חדש מיום הבגר וכשעמדה י"ב חדש אחר הבגרות מיד שנתקדשה ותבעה אחר הקידושין נותנין לה ל' יום כאלמנה וכל אשה שתאמר לבעלה איני רוצה ליקח כל מזונותי תרומה לפי שאני צריכה זריזות ושמירה לאכלה בטהרה לכן נותנין לה מחצה חולין ומחצה תרומה כר' עקיבא ובזה המחלוקת ר"ע ור' טרפון ור"ל אחר הנישואין בין שתהיה כהנת או אשת כהן והיא ישראלית אבל בת ישראל מאורסת לכהן כבר בארנו בפ' שקודם זה (הלכה ה) שהיא אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ג

הַיָּבָם אֵינוֹ מַאֲכִיל בַּתְּרוּמָה. עָשְׂתָה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בִּפְנֵי הַבַּעַל וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בִּפְנֵי הַיָּבָם, וַאֲפִלּוּ כֻלָּן בִּפְנֵי הַבַּעַל חָסֵר יוֹם אֶחָד בִּפְנֵי הַיָּבָם, אוֹ כֻלָּן בִּפְנֵי הַיָּבָם חָסֵר יוֹם אֶחָד בִּפְנֵי הַבַּעַל, אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה. זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה. בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶן אָמְרוּ, אֵין הָאִשָּׁה אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה, עַד שֶׁתִּכָּנֵס {ט} לַחֻפָּה:

ר"ע מברטנורה הַיָּבָם אֵינוֹ מַאֲכִיל בַּתְּרוּמָה. בְּעוֹדָהּ שׁוֹמֶרֶת יָבָם, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כב) וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ, וְהַאי קִנְיַן אָחִיו הוּא: עָשְׂתָה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בִּפְנֵי הַבַּעַל. מֵהָנָךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הַקְּבוּעִים לָהּ מִשֶּׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל: אוֹ אֲפִלּוּ כֻלָּן בִּפְנֵי הַבַּעַל וְאֶחָד בִּפְנֵי הַיָּבָם. אַף עַל גַּב דְּרֻבָּא בִּפְנֵי הַבַּעַל, סוֹף סוֹף לֹא נִתְחַיֵּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ בְּחַיָּיו. וְהוּא הַדִּין נַמִּי אִם נִתְחַיֵּב בְּחַיָּיו לֹא אָכְלָה מִשֶּׁמֵּת {ח}, דְּקִנְיַן כַּסְפּוֹ פָּקַע, אֶלָּא דְּאִי כֻלָּם בִּפְנֵי הַבַּעַל הֲוָה אָכְלָה מִיהָא בְּחַיָּיו: אוֹ כֻלָּן בִּפְנֵי הַיָּבָם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיוּ כֻלָּן בִּפְנֵי הַיָּבָם: זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה. דְּמִשֶּׁהִגִּיעַ זְמַן אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה: אֵין הָאִשָּׁה אוֹכֶלֶת. דְּחָיְשִׁינַן שֶׁמָּא יִמְצָא בָהּ מוּם וְנִמְצֵאת זָרָה לְמַפְרֵעַ, שֶׁהָיָה מִקְחוֹ מֶקַּח טָעוּת. וּלְמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה שֶׁמָּא יִמְצָא בָהּ מוּם לֹא חָיְשִׁינַן, וְלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ נַמִּי שֶׁמָּא תַשְׁקֶה לְאַחֶיהָ וּלְאַחְיוֹתֶיהָ, דְּהָא מְיַחֵד לָהּ דּוּכְתָּא, הִלְכָּךְ שָׁרֵי לָהּ לֶאֱכֹל בַּתְּרוּמָה מִשֶּׁהִגִּיעַ זְמָן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ח} כֵּן כָּתַב רַשִׁ"י. וְהִקְשָׁה רַבֵּנוּ תַּם, דְּאִם כֵּן אֲפִלּוּ אָכְלָה כַּמָּה שָׁנִים בִּפְנֵי הַבַּעַל אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בִּפְנֵי הַיָּבָם, וְהֵיכִי קָתָנֵי חָסֵר יוֹם אֶחָד בִּפְנֵי הַיָּבָם. וְעוֹד, דַּהֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי הַיְבָמָה אֵינָהּ אוֹכֶלֶת כוּ'. לְפִיכָךְ פֵּרֵשׁ רַבֵּנוּ תַּם דְּדַוְקָא כְּשֶׁלֹּא אָכְלָה בִּפְנֵי הַבַּעַל הוּא דְּלֹא אָכְלָה בִּפְנֵי הַיָּבָם, דְּהַיָּבָם אֵינוֹ מַאֲכִיל, אֲבָל אָכְלָה בִּפְנֵי הַבַּעַל אוֹכֶלֶת נַמִּי בִּפְנֵי הַיָּבָם. וְטַעֲמָא עַיֵּן בְּתוֹסָפוֹת וּבְתוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} שֶׁתִּכָּנֵס. שֶׁמִּתְיַּחֵד עִמָּהּ וְיַפְרִישֶׁנָּה לוֹ. הָרַמְבַּ"ם. וְהָרַ"ן פֵּרֵשׁ, דְּחֻפָּה לָאו הַיְנוּ יִחוּד, אֶלָּא כָּל שֶׁהֱבִיאָהּ הַבַּעַל מִבֵּית אָבִיהָ לְבֵיתוֹ לְשֵׁם נִשּׂוּאִין: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם היבם אינו מאכיל בתרומה עשתה ששה חדשים בפני הבעל כו': מעקרינו שתקנו מזונות תחת מעשה ידיה ולכך עושה ואוכלת לדברי הכל. א] ומן העיקר שסומכין עליו אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולכך הלכה כר' יוחנן הסנדלר: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ד

הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי זוֹ עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת. הַמּוֹתָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֶקְדֵּשׁ. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר, חֻלִּין:

ר"ע מברטנורה הֲרֵי זוֹ עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת. שֶׁתִּקְּנוּ מְזוֹנוֹת תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, לְפִיכָךְ עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת לְדִבְרֵי הַכֹּל: הַמּוֹתָר. הִקְדִּישׁ אֶת מוֹתַר מַעֲשֵׂה יְדֵי אִשְׁתּוֹ מַה שֶּׁהִיא עוֹשָׂה יוֹתֵר עַל הָרָאוּי לִמְזוֹנוֹתֶיהָ {י}, וְלֹא הִקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ עַצְמָן: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר הֶקְדֵּשׁ. דְּסָבַר אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָא לָעוֹלָם. וְאֵין כֵּן הֲלָכָה, אֶלָּא הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן הַסַּנְדְלָר דְּאָמַר חֻלִּין, שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָא לָעוֹלָם: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {י} וְהַמּוֹתָר קָנוּי לוֹ בְּמָעָה כֶסֶף שֶׁתִּקְּנוּ לוֹ חֲכָמִים שֶׁיִּתֵּן לָהּ בְּכָל שַׁבָּת מָעָה כֶסֶף לִצְרָכֶיהָ לְבַד הַמְּזוֹנוֹת. וּלְמַאי דְקַיְמָא לָן דִּיכוֹלָה לוֹמַר אֵינִי נִזּוֹנִית וְאֵינִי עוֹשָׂה, הוּא הַדִּין וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיְּכוֹלָה לוֹמַר אֵינִי נוֹטֶלֶת הַמָּעָה וְאֵינִי נוֹתֶנֶת מוֹתָר כוּ'. וְהָא דְקָדִישׁ, מוֹקֵי רַב וּשְׁמוּאֵל דְּהַיְנוּ לְאַחַר מִיתָה כְּשֶׁיִּירָשֶׁנָּה, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מָעָה. וְנָקַט מוֹתָר דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא שְׁכִיחַ דְּמַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָא לָעוֹלָם, וְכָל שֶׁכֵּן מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ עַצְמָן. הָרַ"ן. וּמַה שֶּׁכָּתַב הָרַ"ב וְלֹא הִקְדִּישׁ כוּ', רוֹצֶה לוֹמַר אֲפִלּוּ לֹא הִקְדִּישׁ כוּ', דְּאִלּוּ הִקְדִּישׁ כָּל שֶׁכֵּן הוּא דְקָדִישׁ לְאַחַר מִיתָה: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם המקדיש מעשה ידי אשתו כו': מעקרינו שתקנו מזונות תחת מעשה ידיה ולכך עושה ואוכלת לדברי הכל. א] ומן העיקר שסומכין עליו אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולכך הלכה כר' יוחנן הסנדלר: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ה

אֵלּוּ מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ, טוֹחֶנֶת, וְאוֹפָה {יב}, וּמְכַבֶּסֶת, מְבַשֶּׁלֶת, וּמֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ, מַצַּעַת לוֹ הַמִּטָּה, וְעוֹשָׂה בַצֶּמֶר {יג}. הִכְנִיסָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת, לֹא טוֹחֶנֶת {יד}, וְלֹא אוֹפָה וְלֹא מְכַבֶּסֶת. שְׁתַּיִם, אֵינָהּ מְבַשֶּׁלֶת וְאֵינָהּ מֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ. שָׁלֹשׁ, אֵינָהּ מַצַּעַת לוֹ הַמִּטָּה וְאֵינָהּ עוֹשָׂה בַצֶּמֶר. אַרְבָּעָה, יוֹשֶׁבֶת בַּקַּתֶּדְרָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הִכְנִיסָה לוֹ מֵאָה שְׁפָחוֹת, כּוֹפָהּ לַעֲשׂוֹת בַּצֶּמֶר, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִמָּה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף {יז} הַמַּדִּיר {יח} אֶת אִשְׁתּוֹ מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה, יוֹצִיא {יט} וְיִתֵּן כְּתֻבָּתָהּ, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי שִׁעֲמוּם:

ר"ע מברטנורה טוֹחֶנֶת. בְּרֵחַיִם שֶׁל יָד שֶׁהֵם קְטַנִּים. וְאִם רֵחַיִם גְּדוֹלִים הֵם, מְכִינָה כָּל צָרְכֵי הַטְּחִינָה, כְּגוֹן נוֹתַנְתּוֹ בָּאֲפַרְכֶּסֶת {יא} וְקוֹלֶטֶת הַקֶּמַח: הִכְנִיסָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת. מָעוֹת אוֹ נְכָסִים כְּדֵי לִקְנוֹת בָּהֶם שִׁפְחָה אַחַת: יוֹשֶׁבֶת בַּקַּתֶּדְרָא. עַל כִּסֵּא מְנוּחָה וְאֵינָהּ הוֹלֶכֶת בִּשְׁלִיחוּתוֹ {טו} לְכָאן וּלְכָאן, וְאַף עַל פִּי כֵן מוֹזֶגֶת לוֹ אֶת הַכּוֹס וּמַצַּעַת לוֹ אֶת הַמִּטָּה {טז} וְרוֹחֶצֶת לוֹ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, שֶׁמְּלָאכוֹת אֵלּוּ אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם בְּאִשָּׁה אֶלָּא בְּאִשְׁתּוֹ בִּלְבָד: שִׁעֲמוּם. בֶּהָלָה. תַּרְגּוּם וּבְתִמְהוֹן לֵבָב (דְּבָרִים כח) וּבְשַׁעֲמִימוּת לִבָּא. וּפְלוּגְתַּיְהוּ דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הֲוֵי בְּאִשָּׁה שֶׁאֵינָה בְּטֵלָה אֶלָּא מְשַׂחֶקֶת בְּמִינֵי הַצְּחוֹק, דְּלִידֵי זִמָּה אִיכָּא, לִידֵי שִׁעְמוּם לֵיכָּא, שֶׁאֵין שִׁעְמוּם אֶלָּא בְּיוֹשֵׁב וְתוֹהֶה וּבָטֵל לְגַמְרֵי. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} רַשִׁ"י. וּפֵרוּשׁוֹ, נוֹתַנְתּוֹ לְאוֹתוֹ דָבָר שֶׁטּוֹחֶנֶת: {יב} וְאוֹפָה. פַּת. רַשִׁ"י: {יג} בַּצֶּמֶר. דְּאִלּוּ בַּפִּשְׁתָּן לֹא פְּסִיקָא לֵיהּ, דְּהַיְנוּ כִּיתָּנָא רוֹמִיתָא, שֶׁאֵינוֹ כּוֹפָהּ לַעֲשׂוֹת בּוֹ לְפִי שֶׁמַּסְרִיחַ אֶת הַפֶּה וּמְשַׁרְבֵּט אֶת הַשְּׂפָתַיִם. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י פּוֹשְׁטָן כְּמִין שַׁרְבִיט עַד שֶׁנַּעֲשׂוֹת גְּדוֹלוֹת, עַל יְדֵי שֶׁהִיא צְרִיכָה לִשְׁרוֹת הַחוּט תָּמִיד בְּרֹק. גְּמָרָא: {יד} לֹא טוֹחֶנֶת. גְּמָרָא, הָא שְׁאָרָא עָבְדָה. וְתֵימָא לֵיהּ עַיְלִית לָךְ אִשָּׁה אַחֶרֶת בִּמְקוֹמִי. מִשּׁוּם דְּאָמַר לָהּ הָא טָרְחֵי לְדִידִי וּלְדִידָהּ, קַמֵּי דִידָךְ מַאן טָרַח. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טו} לְשׁוֹן רַשִׁ"י, לֵילֵךְ בִּשְׁלִיחוּת לְהָבִיא לוֹ מִבַּיִת לָעֲלִיָּה: {טז} בַּגְּמָרָא. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י, לִפְרֹס לוֹ סָדִין וּלְבָדִין, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ טֹרַח. וּבִכְפִיָּה הָנֵי לֹא כָפֵי לָהּ, אֶלָּא חֲכָמִים הִשִּׂיאוּהָ עֵצָה טוֹבָה לְהַנְהִיג זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יז} אַף כוּ'. כְּלוֹמַר, אַף עַל פִּי שֶׁבִּרְצוֹנוֹ אֵינָהּ עוֹשָׂה מְלָאכָה, יוֹצִיא כוּ'. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם אֵין רְצוֹנוֹ שֶׁלֹּא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה שֶׁיָּכוֹל לְכוֹפָהּ. אֲבָל לְעִנְיַן הַטַּעַם לֹא קָאֵי עֲלֵיהּ אַף דְּטַעֲמוֹ שֶׁל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל פּוֹחֵת מִטַּעֲמוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: {יח} הַמַּדִּיר. וְדַע שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּרְאֶה הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ, רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁהוּא אוֹסֵר הֲנָאָתוֹ עָלֶיהָ אִם תַּעֲשֶׂה כָּךְ. אֲבָל אִם אוֹמֵר לָהּ הֲרֵינִי אוֹסֵר עָלַיִךְ שֶׁלֹּא תַעֲשֶׂה כָּךְ אֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם. הַמַּגִּיד: {יט} יוֹצִיא. לֹא נִזְכַּר בַּגְּמָרָא כַּמָּה זְמַן הַהַדָּרָה. וּבַטּוּר כָּתַב שִׁבְעָה יָמִים. וְהַיְנוּ בְּהִדִּירָהּ מֵהֲנָאָתוֹ. אֲבָל מִנְּכָסָיו עַיֵּן רֵישׁ פֶּרֶק ז'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו': בין שיש לה שפחות כפי זה המנין בין שהכניסה לו ממון שיקח מהם אלו השפחות הדין א' ומחויב עליה לעשות על כל פנים שתהיה רוחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה אפי' היו אצלה אלף שפחות לפי שאלו הענינים אינו מותר לו לאדם שישתמש לו אלא מאשתו לפי שמעיקר תורתנו אין משתמשים באשה ואין הפרש בין שפחה או זולתה בין גדולה בין קטנה וענין אמרו טוחנת שתהיה ממונה על ענין הטחינה ותנועע את הריחיים וקתדרא אהל נעשה ממשי וממיני הבגדים ומן העצים יושבין בו המלכים כשהולכים בדרכים ופי' שעמום בהלה תרגום ובתמהון לבב (דברים כח) ובשעממות לבא ומקום המחלוקת בין ר' אלעזר ורבן שמעון בן גמליאל כשהיא מתעסקת במיני השחוק והגיעגועים לפי שהיא בזה תבא לידי זימה ולא תבא לידי שעמום והלכה כרבי אלעזר: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ו

הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, שַׁבָּת אֶחָת. הַתַּלְמִידִים יוֹצְאִין לְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, שְׁלֹשִׁים יוֹם {כא}. הַפּוֹעֲלִים, שַׁבָּת אֶחָת. הָעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה {כב}, הַטַּיָּלִין, בְּכָל יוֹם. הַפּוֹעֲלִים, שְׁתַּיִם בַּשַּׁבָּת. הַחַמָּרִים, אַחַת בַּשַּׁבָּת. הַגַּמָּלִים, אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. הַסַּפָּנִים, אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:

ר"ע מברטנורה הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. כְּגוֹן שֶׁאָמַר יֵאָסֵר הֲנָאַת תַּשְׁמִישֵׁךְ עָלַי. אֲבָל הֲנָאַת תַּשְׁמִישִׁי אָסוּר עָלַיִךְ, לֹא מִתַּסְרָא, דְּהָא מְשֻׁעְבָּד לָהּ, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת כא) וְעוֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. אִם הִדִּירָהּ שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת תַּמְתִּין, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּיוֹלֶדֶת נְקֵבָה שֶׁטְּמֵאָה שְׁבוּעַיִם: וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים שַׁבָּת אֶחָת. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַּנִּדָּה שֶׁטְּמֵאָה שִׁבְעָה. וְגָמְרִינַן מִידֵי דִשְׁכִיחַ, הַכַּעַס שֶׁכּוֹעֵס אָדָם עַל אִשְׁתּוֹ וּמַדִּירָהּ דְּהוּא מִידֵי דִשְׁכִיחַ, מִנִּדָּה שֶׁהוּא מִידֵי דִשְׁכִיחַ, לַאֲפוֹקֵי לֵדָה דְּלֹא שְׁכִיחַ כֻּלֵּי הַאי. וּבֵית שַׁמַּאי סָבְרֵי גָּמְרִינַן מִידֵי דְּהוּא גָּרַם לָהּ, נֶדֶר הָאִישׁ שֶׁהוּא גוֹרֵם לָהּ לִשְׁהוֹת, מִלֵּדָה שֶׁעַל יָדוֹ בָאָה לָהּ. לַאֲפוֹקֵי נִדָּה דְּמִמֵּילָא קָאָתֵי לָהּ. וְיוֹתֵר עַל שַׁבָּת אַחַת לְבֵית הִלֵּל אוֹ שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת לְבֵית שַׁמַּאי יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה, וַאֲפִלּוּ הָיָה גַּמָּל {כ} שֶׁעוֹנָתוֹ לִשְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ סַפָּן שֶׁעוֹנָתוֹ לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים: הַתַּלְמִידִים וְכוּ' שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּמַתְנִיתִין רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא. וּפְלִיגֵי רַבָּנָן עֲלֵיהּ וְאוֹמְרִים אֲפִלּוּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים, וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: הַטַּיָּלִים. שֶׁאֵין לָהֶם מְלָאכָה וְלֹא סְחוֹרָה {כג}: הַחַמָּרִים. שֶׁיּוֹצְאִים לַכְּפָרִים לְהָבִיא תְּבוּאָה: הַגַּמָּלִים. מְבִיאִין חֲבִילוֹת עַל הַגְּמַלִּים מִמָּקוֹם רָחוֹק: הַסַּפָּנִים. הַמְפָרְשִׁים לַיָּם הַגָּדוֹל. וּמִי שֶׁהָיָה בִתְחִלָּתוֹ בַּעַל אֻמָּנוּת שֶׁעוֹנָתוֹ קְרוֹבָה וּבִקֵּשׁ לֵעָשׂוֹת בַּעַל אֻמָּנוּת שֶׁעוֹנָתוֹ רְחוֹקָה, אִשְׁתּוֹ מְעַכֶּבֶת עָלָיו, חוּץ מִתַּלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁאֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לְעַכֵּב עַל בַּעְלָהּ שֶׁהָיָה טַיָּל אוֹ פּוֹעֵל שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה תַּלְמִיד חָכָם: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כ} גְּמָרָא. וְיָהֵיב טַעֲמָא, דְּאֵינוֹ דוֹמֶה מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ לְמִי שֶׁאֵין לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י, אַף כָּאן, בְּלֹא נֶדֶר דַּעְתָּהּ נוֹחָה לְבַעְלָהּ שֶׁמָּא יָבֹא בְּתוֹךְ הַזְּמַן, אֲבָל זוֹ מִשֶּׁהִדִּירָהּ הֲרֵי הִיא כְּמִי שֶׁאֵינָהּ מְצַפָּה לַבַּעַל: {כא} שְׁלֹשִׁים יוֹם. אַף עַל פִּי שֶׁמְּבַטְּלִין בָּזֶה עוֹנָתָן כִּדְמוֹכָח מַתְנִיתִין. וּבַגְּמָרָא, שֶׁעוֹנַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁהוּא לֵיל תַּעֲנוּג וְשִׂמְחָה וּשְׁבִיתָה כוּ'. וְדַעַת הָרַ"ן דִּלְכָךְ לֹא הֻזְכַּר בְּמַתְנִיתִין עוֹנַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, לְפִי דְעוֹנָתָן מִשְׁתַּנֵּית כְּפִי מַה שֶּׁהֵם צְרִיכִים בְּעֵסֶק לִמּוּדָם לְנַדֵּד שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶם, וְאֵין כָּל הַזְּמַנִּים שָׁוִים בָּזֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כב} הָאֲמוּרָה כוּ'. כְּלוֹמַר מִצְוַת עוֹנָה שֶׁהִיא אֲמוּרָה בַתּוֹרָה, כָּךְ הִיא הַמִּדָּה. אֲבָל אֵין מִלַּת הָאֲמוּרָה מוּסֶבֶת עַל זְמַנָּם שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁזֶּה לֹא מִקְרֵי אֲמוּרָה בַתּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סֶמֶךְ מִן הַמִּקְרָאוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כג} וְזֶה לְשׁוֹן הַתּוֹסָפוֹת, עַל שֵׁם שֶׁדַּרְכָּם לֵישֵׁב בְּטוּלָא דְאַפַּדְנַיְיהוּ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם המדיר את אשתו מתשמיש המטה בש"א כו': שבת אחת בלבד יקיים את נדרו ויותר על זה יוציא ויתן כתובה ואפי' היה גמל או ספן. ואמרו התלמידים יוצאין בלא רשות נשותיהן שלשים יום אמנם זה דברי רבי אליעזר אבל לדעת חכמים שתים שלש שנים והלכה כחכמים וטיילין הם הבטלים שאין להם טורח ומשא משום אדם המעונגים שאינם עוסקים לא בסחורה ולא במלאכה ודע כי יש לאשה למנוע לבעלה שלא יפרש בים ולא יצא בשיירא כי אם למקום קרוב מפני שלא יגרע עונתה וכמו כן תמנע ממנו שלא ישנה עצמו מאומנות לאומנות שתגרע בסיבת זה העונה אלא תלמוד תורה בלבד: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ז

הַמּוֹרֶדֶת עַל בַּעְלָהּ, פּוֹחֲתִין לָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ שִׁבְעָה דִינָרִין בַּשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁבְעָה טַרְפְּעִיקִין. עַד מָתַי הוּא פוֹחֵת, עַד כְּנֶגֶד כְּתֻבָּתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְעוֹלָם הוּא פוֹחֵת וְהוֹלֵךְ, שֶׁמָּא תִפּוֹל לָהּ יְרֻשָּׁה מִמָּקוֹם אַחֵר, גּוֹבֶה הֵימֶנָּה. וְכֵן הַמּוֹרֵד עַל אִשְׁתּוֹ, מוֹסִיפִין {כה} {כו} לָהּ עַל כְּתֻבָּתָהּ שְׁלֹשָׁה {כז} דִינָרִין בַּשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה טַרְפְּעִיקִין:

ר"ע מברטנורה הַמּוֹרֶדֶת. מִתַּשְׁמִישׁ. אֲבָל מִמְּלָאכָה כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה {כד} וְלֹא דַיְנִינַן לָהּ כְּמוֹרֶדֶת: טַרְפְּעִיקִין. כָּל טַרְפְּעִיק הוּא מִשְׁקַל אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה שְׂעוֹרוֹת שֶׁל כֶּסֶף צָרוּף, כְּמִשְׁקַל שְׁלֹשָׁה דַרְכְּמוֹנִים שֶׁקּוֹרִין בַּעֲרָבִי דראה"ם, שֶׁכָּל דַּרְכְּמוֹן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׂעוֹרוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת שֶׁל כֶּסֶף: עַד כְּנֶגֶד כְּתֻבָּתָהּ. וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לָהּ גֵּט וְיוֹצְאָה בְּלֹא כְתֻבָּה. אֲבָל אֵינוֹ מַשְׁהֶה אוֹתָהּ כְּדֵי לִפְחוֹת עַל הַנְּכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לָהּ מִבֵּית אָבִיהָ וּלְהַפְסִידָם מִמֶּנָּה: מוֹסִיפִין עַל כְּתֻבָּתָהּ שְׁלֹשָׁה דִינָרִים. מִשּׁוּם דְּצַעֲרָא דְגַבְרָא קָשֶׁה כְּשֶׁהוּא נִמְנָע מִן הַתַּשְׁמִישׁ יוֹתֵר מִצַּעֲרָא דְאִתְּתָא, לְפִיכָךְ כְּשֶׁהִיא מוֹרֶדֶת וּמְצַעַרְתּוֹ פּוֹחֲתִין לָהּ שִׁבְעָה דִינָרִין, וּכְשֶׁהוּא מוֹרֵד וּמְצַעֲרָהּ אֵין מוֹסִיפִין לָהּ אֶלָּא שְׁלֹשָׁה דִינָרִים. וְהֵיכָא דְמוֹרֶדֶת אָמְרִינַן בַּגְּמָרָא חָזְרוּ וְנִמְנוּ שֶׁיִּהְיוּ מַכְרִיזִין עָלֶיהָ אַרְבַּע שַׁבָּתוֹת {כח} זוֹ אַחַר זוֹ בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְאוֹמֵר פְּלוֹנִית מָרְדָה בְּבַעְלָהּ, וְשׁוֹלְחִין לָהּ מִבֵּית דִּין הֱוֵי יוֹדַעַת שֶׁאֲפִלּוּ כְּתֻבָּתֵךְ מֵאָה מָנֶה הִפְסַדְתְּ אֶת כֻּלָּן, אַחַת אֲרוּסָה וְאַחַת נְשׂוּאָה, וַאֲפִלּוּ נִדָּה {כט} וַאֲפִלּוּ חוֹלָה וַאֲפִלּוּ שׁוֹמֶרֶת יָבָם. וְקֹדֶם הַכְרָזָה מוֹדִיעִים לָהּ שֶׁרוֹצִים לְהַכְרִיז עָלֶיהָ, וְאַחַר הַכְרָזָה מוֹדִיעִין אוֹתָהּ שֶׁכְּבָר שָׁלְמָה הַהַכְרָזָה, וְאִם עָמְדָה בְמִרְדָּהּ תֵּצֵא בְּלֹא כְתֻבָּה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כד} הָרַמְבַּ"ם. וְאַף עַל גַּב דִּסְבִירָא לֵיהּ דִּיכוֹלָה אִשָּׁה לוֹמַר אֵינִי נִזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה, יֵשׁ לוֹמַר שֶׁסּוֹבֵר דְּלֹא אָמְרִינַן שֶׁיְּכוֹלָה לוֹמַר כָּךְ אֶלָּא כְּדֵי לְהִפָּטֵר מִטְּוִיַּת צֶמֶר שֶׁהוּא מִידֵי דְקַיִּיץ כוּ', אֲבָל כָּל שְׁאָר מְלָאכוֹת צְרִיכָה לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ אָמְרָה אֵינִי נִזּוֹנִית: {כה} מוֹסִיפִין. וְלֹא דָמִי לְמַדִּיר, לְפִי שֶׁהַמּוֹרֵד כָּל שָׁעָה עוֹמֵד בְּמִרְדּוֹ וּכְדֵי שֶׁיַּחֲזֹר מִמִּרְדּוֹ מוֹסִיפִין, אֲבָל מַדִּיר כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא פֶּתַח לְנִדְרוֹ מָה בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת, וּלְפִיכָךְ אֵין מוֹסִיפִין אֶלָּא יוֹצִיאָהּ וְיִתֵּן כְּתֻבָּה לְסוֹף שָׁבוּעַ אֶחָד. הָרַ"ן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כו} מוֹסִיפִין כוּ'. מִלְּבַד מֵאִסּוּר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שֶׁעוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יִגְרָע. שֶׁאִם שְׂנָאָהּ יְשַׁלַּח, אֲבָל לְעַנּוֹת אָסוּר. הָרַמְבַּ"ם: {כז} שְׁלֹשָׁה. בַּגְּמָרָא, דִּלְכָךְ לֹא אָמְרוּ שְׁלֹשָׁה וָחֵצִי, שֶׁיְּהֵא מַחֲצִית שִׁעוּרָא דְאִתְּתָא, לַחֲצָאִין אִי אֶפְשָׁר, דְּהַאי דְפוֹחֲתִין לָאִשָּׁה שִׁבְעָה דִינָרִין הַיְנוּ דִּינָר לְיוֹם, אֲבָל בָּאִישׁ דְּמוֹסִיפִין לָהּ אִי יָהֵיב לָהּ עוֹד חֲצִי דִינָר כְּנֶגֶד יוֹם הַשַּׁבָּת מֵחֲזֵי כִּשְׂכַר שַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי אֵין מוֹסִיפִין לְכָל הַשָּׁבוּעַ בְּיַחַד שֶׁיְּהֵא שְׂכַר שַׁבָּת מֻבְלָע בַּכְּלָל, אֶלָּא מַה שֶּׁעוֹלֶה בְּכָל יוֹם וָיוֹם, שֶׁמָּא יִתְפַּיֵּס בְּאֶמְצַע הַשָּׁבוּעַ. וּבַיְרוּשַׁלְמִי מְפָרֵשׁ, כְּנֶגֶד שֶׁבַע מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ. וְגַבֵּי הַמּוֹרֵד דְּמוֹסִיפִין שְׁלֹשָׁה, כְּנֶגֶד שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעוֹנָתָהּ. תּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים: {כח} פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שַׁבָּתוֹת מַמָּשׁ, שֶׁהֵם יָמִים שֶׁאֵינָם שֶׁל מְלָאכָה וְהַכֹּל מְצוּיִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וּבְבֵית הַמִּדְרָשׁ: {כט} דְּאֵינוֹ דוֹמֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת כוּ': (עיקר תוי"ט).

רמב"ם המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת כו': טרפעיק שלשה דרכמונים נקראים דרהאם בלשון ערבי והטרפעיק הוא משקל שלשה דרכמונים מכסף צרוף מן הדרכמונים שכל דרכמון ודרכמון מהם יש בו משקל שש עשרה שעורות הכסף וכבר בארנו פעמים רבות שהדינר ששה דרכמונים נמצא שהשלשה טרפעיקין דינר ומחצה ואמרו בש"ס רבותינו חזרו ונמנו ואמרו מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו ושולחין לה מבית דין הוי יודעת שאפי' כתובתך מאה מנה הפסדת אחת ארוסה ואחת נשואה ואפי' נדה ואפי' חולה ואפילו שומרת יבם ותהיה זאת ההכרזה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל יום ויום רצופין ואומר פלונית מרדה על בעלה ושולחין לה קודם ההכרזה ויאמרו לה אנו רוצין להכריז ואחרי תשלום ההכרזה יודיעוה ג"כ ויאמרו לה נשלמה ההכרזה ואז הפסידה כתובתה ומורדת נקראת בכאן הנמנעת מתשמיש המטה בלבד אבל אם אינה רוצה לעשות שום דבר מן המלאכות שאשה עושה לבעלה אינה מורדת אלא היו כופין אותה על כך בכל צד מיני הכפייה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ח

הַמַּשְׁרֶה אֶת אִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי שָׁלִישׁ, לֹא יִפְחֹת לָהּ מִשְּׁנֵי קַבִּין {ל} חִטִּין, אוֹ מֵאַרְבָּעָה קַבִּין שְׂעוֹרִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא פָסַק לָהּ שְׂעוֹרִים אֶלָּא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁהָיָה סָמוּךְ לֶאֱדוֹם. וְנוֹתֵן לָהּ חֲצִי קַב קִטְנִית {לא} וַחֲצִי לֹג שֶׁמֶן, וְקַב גְּרוֹגָרוֹת, אוֹ מָנֶה דְבֵלָה. וְאִם אֵין לוֹ, פּוֹסֵק לְעֻמָּתָן פֵּרוֹת מִמָּקוֹם אַחֵר. וְנוֹתֵן לָהּ מִטָּה, מַפָּץ, וּמַחֲצֶלֶת {לב}. וְנוֹתֵן לָהּ כִּפָּה לְרֹאשָׁהּ, וַחֲגוֹר לְמָתְנֶיהָ, וּמִנְעָלִים מִמּוֹעֵד לְמוֹעֵד, וְכֵלִים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז {לד} מִשָּׁנָה לְשָׁנָה. וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ, לֹא חֲדָשִׁים בִּימוֹת הַחַמָּה, וְלֹא שְׁחָקִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ כֵּלִים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְהִיא מִתְכַּסָּה בִבְלָאוֹתֵיהֶן בִּימוֹת הַחַמָּה, וְהַשְּׁחָקִים {לה} שֶׁלָּהּ:

ר"ע מברטנורה הַמַּשְׁרֶה אֶת אִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי שָׁלִישׁ. שֶׁנּוֹתֵן מְזוֹנוֹתֶיהָ עַל יְדֵי אַפּוֹטְרוֹפּוֹס וְאֵינָהּ אוֹכֶלֶת עִמּוֹ. תַּרְגּוּם וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה גְדוֹלָה (מְלָכִים ב ו), שֵׁירוּתָא: לֹא יִפְחֹת לָהּ. בְּשָׁבוּעַ: לֹא פָסַק לָהּ שְׂעוֹרִים. כִּפְלַיִם מִן הַחִטִּים: אֶלָּא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁהָיָה סָמוּךְ לֶאֱדוֹם שֶׁשָּׁם הַשְּׂעוֹרִים רָעוֹת בְּיוֹתֵר: דְּבֵלָה. תְּאֵנִים דְּרוּסוֹת בְּעִגּוּל וְנִמְכָּרוֹת בְּמִשְׁקָל וְלֹא בְמִדָּה: מַפָּץ. רַךְ מִמַּחֲצֶלֶת: כִּפָּה. צָעִיף אֶחָד: וּמִנְעָלִים מִמּוֹעֵד לְמוֹעֵד. מִנְעָלִים חֲדָשִׁים לְכָל שָׁלֹשׁ רְגָלִים {לג}: חֲדָשִׁים. קָשִׁים לָהּ בִּימוֹת הַחַמָּה לְפִי שֶׁהֵם חַמִּים, וְיָפִים לָהּ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים: וְהַשְּׁחָקִים שֶׁלָּהּ. אַף כְּשֶׁיִּקְנֶה לָהּ חֲדָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁמִּתְכַּסָּה בָהֶן בִּימֵי נִדָּתָהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ל} מִשְּׁנֵי קַבִּין. הֵם שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה סְעֻדּוֹת, וּשְׁתֵּי סְעֻדּוֹת יְתֵרוֹת לְאָרְחֵי וּפָרְחֵי. גְּמָרָא: {לא} קִטְנִית. וְכֵן גְּרוֹגָרוֹת אוֹ דְּבֵלָה לֶאֱכֹל בָּהֶן אֶת הַפַּת. וְשֶׁמֶן לַאֲכִילָה וּלְהַדְלָקַת הַנֵּר. הָרַמְבַּ"ם: {לב} מִטָּה כוּ'. לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם מִטָּה מֻצַּעַת. וְכֵן לְשׁוֹן רַשִׁ"י בַּגְּמָרָא, עוֹר שָׁטוּחַ עַל מִטָּה. וּפָרֵיךְ בַּגְּמָרָא, וְתִסְגֵּי לָהּ בְּכָךְ. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת, דְּמִמַּפָּץ לֹא פָּרֵיךְ, דִּנְהִי דְלִשְׁכִיבָה אֵינָהּ צְרִיכָה דְּאִית לָהּ מִטָּה, לִסְמִיכָה מִיהָא צְרִיכָה (עַד כָּאן). וּלְגִרְסַת הֶעָרוּךְ פָּרֵיךְ גַּם מִמַּפָּץ. גַּם הָרַמְבַּ"ם הֶעְתִּיק מַפָּץ אוֹ מַחֲצֶלֶת: {לג} דְּמִמּוֹעֵד לְמוֹעֵד לֹא קָאֵי אֶלָּא אַמִּנְעָלִים. דְּתַנָּא בִּמְקוֹם הָרִים קָאֵי, דְּלֹא סַגִּי בְּלֹא תְלָתָא זוּגֵי מְסָאנֵי, וְאַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָמַשְׁמַע לָן דְּנִתְבִינְהוּ נִיהֲלָהּ בַּמּוֹעֵד, כִּי הֵיכִי דְּלֶהֱוֵי לָהּ שִׂמְחָה בְּגַוַּיְהוּ. גְּמָרָא. וּמֵהַאי טַעֲמָא דְבִמְקוֹם הָרִים קָאֵי, לֹא תְנַן דְּיָהֵיב לָהּ צִיבֵי לְבַשֵּׁל, לְפִי שֶׁיֵּשׁ לָהּ. אִי נַמִּי הַאי תַּנָּא לֹא חָשִׁיב מִידֵי דְאַכְשׁוֹרֵי אֲכִילָה. הָרַ"ן: {לד} חֲמִשִּׁים זוּז. בְּשֶׁל מְדִינָה קָאָמַר וְכוּ'. וְאֵינָן עוֹלִין אֶלָּא עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה זוּזֵי צוֹרִי. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לה} וְהַשְּׁחָקִים. וְהֵם מוֹתַר הַכְּסוּת. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם המשרה את אשתו ע"י שליש לא יפחות לה משני קבין כו': שיעור זאת המשנה לא פסק לה שעורים כפלים בחטין אלא רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום ששעורים שלהם רעות וזה כולו מבואר והדין בזה כולו חוזר לפי ראות עיני הדיין לפי ענינו וענינה כפי מה שנוהגים אנשי המדינה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ט

נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶסֶף לְצָרְכָּהּ, וְאוֹכֶלֶת עִמּוֹ מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת. וְאִם אֵין {לח} נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶסֶף לְצָרְכָּהּ, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ. וּמַה הִיא {לט} עוֹשָׂה לוֹ, מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים שְׁתִי בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל, אוֹ מִשְׁקַל עֶשֶׂר סְלָעִים עֵרֶב בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשְׂרִים סְלָעִים בַּגָּלִיל. וְאִם הָיְתָה מֵנִיקָה, פּוֹחֲתִים לָהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּמוֹסִיפִין {מא} לָהּ עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. אֲבָל בִּמְכֻבָּד, הַכֹּל לְפִי כְבוֹדוֹ {מב}:

ר"ע מברטנורה נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶסֶף. בְּכָל שַׁבָּת לְצֹרֶךְ דְּבָרִים קְטַנִּים {לו}: וְאוֹכֶלֶת עִמּוֹ לֵילֵי שַׁבָּת. אַף עַל גַּב דִּבְכָל שְׁאָר הַיָּמִים יָכוֹל לָתֵת מְזוֹנוֹתֶיהָ עַל יְדֵי שָׁלִישׁ אִם יִרְצֶה, בְּלֵיל שַׁבָּת שֶׁהוּא לֵיל עוֹנָה {לז} חַיָּב לֶאֱכֹל עִמָּהּ: מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ. מוֹתַר מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, כְּלוֹמַר מַה שֶּׁעוֹשָׂה יוֹתֵר עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ: שְׁתִי. קָשֶׁה לִטְווֹת כִּפְלַיִם כְּשֶׁל עֵרֶב {מ}. וּמִשְׁקָל שֶׁל יְהוּדָה כִּפְלַיִם כְּשֶׁל גָּלִיל: הַכֹּל לְפִי כְבוֹדוֹ. וּכְפִי מִנְהַג הַמְּדִינָה נַמִּי: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לו} כְּגוֹן פְּרוּטָה לְכִבּוּס אוֹ לְמֶרְחָץ וְכַיּוֹצֵא בָהֶן. הָרַמְבַּ"ם: {לז} וְסָתַם לָן תַּנָּא כְּמִדַּת תַּלְמִיד חָכָם. וְאֶפְשָׁר נַמִּי שֶׁמִּצַּד עֹנֶג שַׁבָּת מְחֻיֶּבֶת הָעוֹנָה בוֹ לְכָל אָדָם: {לח} וְאִם אֵין כוּ'. לָאו לְמֵימְרָא דִבְדִידֵיהּ תַּלְיָא כוּ', אֶלָּא הָכִי קָאָמַר, שֶׁאִם שָׁתְקָה הִיא וְלֹא תָבְעָה מָעָה כֶסֶף לִצְרָכֶיהָ וְעָשְׂתָה מוֹתָר, הֲרֵי הוּא לְעַצְמָהּ וְאֵין הַבַּעַל יָכוֹל לוֹמַר וִתְּרָה. וְהוּא הַדִּין וְכָל שֶׁכֵּן בִּמְזוֹנוֹת וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ דְּאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר וִתְּרָה. רַ"ן: {לט} וּמַה הִיא כוּ'. הָכִי קָאָמַר, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ כַּמָּה הֲוֵי דְלֵידַע מוֹתַר דִּידָהּ כַּמָּה. גְּמָרָא: {מ} דִּבְצֶמֶר אַיְרִינַן כְּדִתְנַן לְעֵיל. אֲבָל בְּפִשְׁתָּן אֵין חִלּוּק, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָר"ב בְּמִשְׁנָה א' פֶּרֶק י"א דִּנְגָעִים: {מא} וּמוֹסִיפִין כוּ'. יַיִן וּדְבָרִים שֶׁיָּפִים לֶחָלָב. הָרַמְבַּ"ם: {מב} כְּבוֹדוֹ. דְּעוֹלָה עִמּוֹ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם נותן לה מעה כסף לצרכה ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת כו': יש לו לאדם רשות שלא יאכל עם אשתו ולא ידור עמה אלא משרה אותה על יד שליש אבל ישלים העונה המחוייבת ביום או בלילה לפי מה שהוא ראוי אבל אוכל עמה מלילי שבת ללילי שבת על כל פנים כמו שזכר: (רמב"ם)

פרק ו

פרק ו - משנה א

מְצִיאַת {א} הָאִשָּׁה וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, לְבַעְלָהּ. וִירֻשָּׁתָהּ, הוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ. בָּשְׁתָּהּ וּפְגָמָהּ {ב}, שֶׁלָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, בִּזְמַן שֶׁבַּסֵּתֶר {ג}, לָהּ שְׁנֵי חֲלָקִים, וְלוֹ אֶחָד. וּבִזְמַן שֶׁבַּגָּלוּי, לוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים, וְלָהּ אֶחָד. שֶׁלּוֹ, יִנָּתֵן מִיָּד. וְשֶׁלָּהּ, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע {ד}, וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת:

ר"ע מברטנורה מְצִיאַת הָאִשָּׁה. וִירֻשָּׁתָהּ. אִם נָפְלָה לָהּ יְרֻשָּׁה: הוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ. וְהַקֶּרֶן שֶׁלָּהּ: וּפְגָמָהּ. חַבָּלָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ פְּחַת דָּמִים שֶׁשָּׁמִין אוֹתָהּ כַּמָּה הָיְתָה יָפָה לִמָּכֵר בַּשּׁוּק וְכַמָּה הִיא שָׁוָה עַכְשָׁיו: וּבִזְמַן שֶׁבַּגָּלוּי. שֶׁהַבֹּשֶׁת שֶׁלּוֹ. וְעוֹד, שֶׁנִּמְאֶסֶת עָלָיו וְהוּא סוֹבְלָהּ: יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. בְּחַיֶּיהָ, וְהַקֶּרֶן שֶׁלָּהּ לִכְשֶׁיָּמוּת אוֹ יְגָרְשֶׁנָּה. וְאִם תָּמוּת הִיא, יוֹרְשָׁהּ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} מְצִיאַת כוּ'. מַאי קָמַשְׁמַע לָן, תָּנִינָא כוּ'. בָּשְׁתָּהּ וּפְגָמָהּ אִצְטְרִיכָא לֵיהּ, וּפְלֻגְתָּא דְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא וְרַבָּנָן. גְּמָרָא: {ב} וּפְגָמָהּ. וְשֶׁבֶת מִלְּתָא דִּפְשִׁיטָא הוּא דַּהֲוֵי דְּבַעַל, שֶׁהִיא מִתְבַּטֶּלֶת מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ. וְצַעַר פְּשִׁיטָא דַּהֲוֵי דִּידָהּ כִּדְאָמַר בְּפֶרֶק הַחוֹבֵל צַעֲרָא דְגוּפָא לֹא תַקִּינוּ לֵיהּ רַבָּנָן. וְרִפּוּי נוֹתֵן לָרוֹפֵא לְרַפְּאוֹתָהּ. הָרֹא"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} שֶׁבַּסֵּתֶר. פְּגָם שֶׁבַּסֵּתֶר, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם יְכוֹלִין לִרְאוֹת. שֶׁבַּגָּלוּי, שֶׁפְּגָמָהּ בְּמָקוֹם שֶׁנִּרְאֶה לַכֹּל. בֹּשֶׁת שֶׁבַּסֵּתֶר, שֶׁבִּיְּשָׁהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. שֶׁבַּגָּלוּי, שֶׁבִּיְּשָׁהּ בִּפְנֵי כָל אָדָם. תּוֹסָפוֹת: {ד} קַרְקַע. שֶׁהֲרֵי זֶה כִּשְׁאָר נְכָסִים הַנּוֹפְלִים לָהּ, שֶׁהֵן תְּלוּיִין. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וירושתה כו': פגמה הוא שיחתוך אבר מאבריה או שיחדש מום בגופה מסבת מכות או כל כיוצא בזה רואין אותה כאילו היא שפחה הנמכרת בשוק וכל מה שנפחת מדמיה זה הוא פגמה והלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ב

הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ, וּמֵת חֲתָנוֹ, אָמְרוּ חֲכָמִים, יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר, לְאָחִיךָ הָיִיתִי רוֹצֶה לִתֵּן, וּלְךָ אִי אֶפְשִׁי לִתֵּן:

ר"ע מברטנורה וּמֵת חֲתָנוֹ. וְנָפְלָה לִפְנֵי יָבָם: יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר. אוֹ חֲלֹץ אוֹ יַבֵּם. וְאִלּוּ לְאָחִיו, אוֹ יִתֵּן מַה שֶּׁפָּסַק אוֹ תֵשֵׁב עַד שֶׁתַּלְבִּין רֹאשָׁהּ {ה}. וְאַף עַל גַּב דְּאָחִיו עַם הָאָרֶץ וְהוּא תַּלְמִיד חָכָם, יָכוֹל הוּא לוֹמַר לְאָחִיךָ הָיִיתִי רוֹצֶה לִתֵּן וּלְךָ אֵינִי רוֹצֶה לִתֵּן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ה} רַשִׁ"י. וְהוּא תֵּימַהּ, דְּהָא קַיְמָא לָן כְּאַדְמוֹן בְּמִשְׁנָה ה' פֶּרֶק י"ג יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר אוֹ כְּנֹס אוֹ פְּטֹר. אֶלָּא הָכִי פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁאִלּוּ הָיָה אָחִיו קַיָּם הָיָה כוֹנֵס וּמוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּדַיָּנִים, דִּדְבָרִים הַנִּקְנִים בַּאֲמִירָה הֵן. אֲבָל יָבָם לֹא, שֶׁלֹּא פָסַק אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיַּכְנִיס הָאָח. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הרמב"ם לא פירש משנה זו. (רמב"ם)

פרק ו - משנה ג

פָּסְקָה לְהַכְנִיס לוֹ אֶלֶף דִּינָר, הוּא פוֹסֵק כְּנֶגְדָּן חֲמִשָּׁה עָשָׂר מָנֶה. וּכְנֶגֶד הַשּׁוּם, הוּא פוֹסֵק פָּחוֹת חֹמֶשׁ. שׁוּם בְּמָנֶה וְשָׁוֶה מָנֶה, אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה. שׁוּם בְּמָנֶה, הִיא נוֹתֶנֶת שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד סֶלַע וְדִינָר. וּבְאַרְבַּע מֵאוֹת, הִיא נוֹתֶנֶת חֲמֵשׁ מֵאוֹת. מַה שֶּׁחָתָן פּוֹסֵק, הוּא פוֹסֵק פָּחוֹת חֹמֶשׁ:

ר"ע מברטנורה וְהוּא פוֹסֵק כְּנֶגְדָּן חֲמִשָּׁה עָשָׂר מָנֶה. אֶלֶף דִּינָר הֵן עֲשָׂרָה מָנֶה, וּכְשֶׁבָּא הֶחָתָן לְקַבֵּל עָלָיו וְלִכְתֹּב בַּכְּתֻבָּה, כּוֹתֵב שְׁלִישׁ יוֹתֵר, שֶׁהֵן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מָנֶה, אִם הִכְנִיסָה לוֹ הַכַּלָּה דִּינָרִין בְּעַיִן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִשְׂתַּכֵּר בָּהֶן {ו}: וּכְנֶגֶד הַשּׁוּם. וְאִם הִכְנִיסָה לוֹ בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִים שֶׁצְּרִיכִין שׁוּמָא, הוּא פוֹסֵק פָּחוֹת חֹמֶשׁ, שֶׁאִם הִכְנִיסָה שׁוּם שֶׁל אֶלֶף זוּז אֵינוֹ מְקַבֵּל עָלָיו אֶלָּא שְׁמֹנֶה מֵאוֹת, שֶׁדֶּרֶךְ הַבָּאִים לָשׁוּם הַבְּגָדִים וּנְכָסִים שֶׁל הַכַּלָּה לְשׁוּמָם יוֹתֵר מִשָּׁוְיָם לִכְבוֹד הַכַּלָּה וּלְחַבְּבָהּ עַל בַּעְלָהּ: שׁוּם בְּמָנֶה וְשָׁוֶה מָנֶה. כְּלוֹמַר אִם לֹא שָׁמוּ נִכְסֵי הַכַּלָּה וְתַכְשִׁיטֶיהָ אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁהֵם שָׁוִים בַּשּׁוּק {ז}: אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה. לֹא יִכְתְּבוּ בִּשְׁטַר הַכְּתֻבָּה אֶלָּא מָנֶה כְּמוֹ שֶׁשָּׁמוּ: שׁוּם בְּמָנֶה הִיא נוֹתֶנֶת שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד סֶלַע וְדִינָר. שׁוּם שֶׁהוּא מְקַבְּלָהּ בְּמָנֶה, שֶׁאָמְרוּ לוֹ כְּתֹב מָנֶה בַּכְּתֻבָּה וְהִיא תַכְנִיס לְךָ שׁוּם שֶׁל מָנֶה, צָרִיךְ שֶׁיָּשׁוּמוּ אוֹתוֹ בְּבֵית הַחֲתוּנָה שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד סֶלַע וְדִינָר, שֶׁהוּא מָנֶה וְחֻמְשׁוֹ: וּבְאַרְבַּע מֵאוֹת. שׁוּם, כְּשֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו הֶחָתָן לִכְתֹּב אַרְבַּע מֵאוֹת. הִיא נוֹתֶנֶת חֲמֵשׁ מֵאוֹת לְפִי שׁוּמַת הַנּוֹעָדִים: וּכְשֶׁחָתָן פּוֹסֵק וְכוּ'. וְאִם שָׁמוּ הֵם תְּחִלָּה וְהִכְנִיסָה לוֹ, בֵּין שׁוּם קָטָן בֵּין שׁוּם גָּדוֹל, הוּא כּוֹתֵב בַּשְּׁטָר פָּחוֹת חֹמֶשׁ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} טַעֲמָא דְמַתְנִיתִין בַּיְרוּשַׁלְמִי, מָה רָאוּ לוֹמַר בִּכְסָפִים כוּ', דְּמִדִּינָא כָּל מַה שֶּׁהָאִשָּׁה מַכְנֶסֶת בֵּין כְּסָפִים בֵּין כֵּלִים אֵין הַבַּעַל רַשַּׁאי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ מְיֻחָדִים לָהּ, וְכֵן הִיא אֵינָהּ רַשָּׁאָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֵלֶיהָ, אֶלָּא עָשׂוּ חֲכָמִים תַּקָּנָה בֵּינֵיהֶם שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ הוּא בַּכְּסָפִים וְיַרְוִיחַ בָּהֶן וְיוֹסִיף שְׁלִישׁ, וּכְשֶׁהִכְנִיסָה לוֹ שׁוּם דְּהַיְנוּ בְּגָדִים וְכֵלִים הַנִּשּׁוֹמִין, שָׁמוּ דַּעְתָּהּ שֶׁרוֹצָה הִיא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֵלֶיהָ וְשֶׁיִּפְחֹת הַבַּעַל בִּכְתֻבָּתָהּ חֹמֶשׁ מִשָּׁוְיָן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} וְר"ח פֵּרֵשׁ דְּמַיְרֵי כְּגוֹן שֶׁפָּסְקָה לְהַכְנִיס לוֹ בְּזֶה הַלָּשׁוֹן. דִּכְשֶׁאָמְרָה שׁוּם בְּמָנֶה שָׁוֶה מָנֶה, מַשְׁמַע שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁוֶה אֶלָּא מָנֶה יִכְתֹּב לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ מָנֶה, וּלְפִיכָךְ אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה בִּלְבָד וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁוֶה שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד סֶלַע וְדִינָר, אֲבָל שׁוּם בְּמָנֶה סְתָם, הִיא נוֹתֶנֶת שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד סֶלַע וְדִינָר, דְּהָכִי קָאָמְרָה לֵיהּ, שֶׁתַּכְנִיס לוֹ שׁוּם, בְּמָנֶה שֶׁיִּכְתֹּב לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ, הִלְכָּךְ צְרִיכָה לְהוֹסִיף חֹמֶשׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הרמב"ם לא פירש משנה זו. (רמב"ם)

פרק ו - משנה ד

פָּסְקָה לְהַכְנִיס לוֹ כְסָפִים, סֶלַע כֶּסֶף נַעֲשֶׂה שִׁשָּׁה דִינָרִים. הֶחָתָן מְקַבֵּל עָלָיו עֲשָׂרָה דִינָרִין לַקֻּפָּה, לְכָל מָנֶה וּמָנֶה. רַבָּן שְׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה:

ר"ע מברטנורה פָּסְקָה לְהַכְנִיס לוֹ כְסָפִים. דִּינָרִים בְּעַיִן, שֶׁמּוּכָנִין לְהִשְׂתַּכֵּר בָּהֶן מִיָּד: סֶלַע. שֶׁהוּא אַרְבָּעָה דִינָרִין נַעֲשֶׂה לִכָּתֵב בִּשְׁטַר הַכְּתֻבָּה בְּשִׁשָּׁה דִינָרִין, בְּתוֹסֶפֶת שְׁלִישׁ. וְאַשְׁמְעִינַן תַּנָּא דִּבְדִינָרִין בְּעַיִן, בֵּין שֶׁהֵן מְרֻבִּים כְּגוֹן אֶלֶף דִּינָר דְּקָתָנֵי בְּרֵישָׁא, בֵּין שֶׁהֵם מֻעָטִים {ח} כְּגוֹן סֶלַע דְּקָתָנֵי בְּסֵיפָא, לְעוֹלָם נִכְתָּבִים בִּשְׁטַר הַכְּתֻבָּה בִּשְׁלִישׁ יוֹתֵר, מִפְּנֵי שֶׁעוֹמְדִין לְהִשְׂתַּכֵּר בָּהֶן מִיָּד. וּבִדְבָרִים שֶׁצְּרִיכִין שׁוּמָא כְּגוֹן בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִים, בֵּין שֶׁהֵם מְרֻבִּים כְּגוֹן וּכְנֶגֶד הַשּׁוּם דְּקָתָנֵי דְקָאֵי אַאֶלֶף זוּז דְּאָמַר בְּרֵישָׁא, בֵּין שֶׁהֵם מֻעָטִים {ט} כְּגוֹן הָא דְקָתָנֵי שׁוּם בְּמָנֶה, הִיא נוֹתֶנֶת שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד סֶלַע וְדִינָר, לְעוֹלָם פּוֹחֲתִין חֹמֶשׁ בִּשְׁטַר הַכְּתֻבָּה מִמַּה שֶּׁשָּׁמוּ אוֹתָם בְּבֵית הַחֲתוּנָה, לֹא שְׁנָא אִם שָׁמוּ אוֹתָם תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ בָּאִין לִכְתֹּב הַכְּתֻבָּה, שֶׁאָז צָרִיךְ לִפְחוֹת בִּשְׁטַר הַכְּתֻבָּה הַחֹמֶשׁ מִן הַשּׁוּמָא שֶׁשָּׁמוּ בְּבֵית הַכַּלָּה כִּדְקָתָנֵי וּכְשֶׁהֶחָתָן פּוֹסֵק וְכוּ', וְלֹא שְׁנָא אִם הוּא כָּתַב תְּחִלָּה הַכְּתֻבָּה, שֶׁאָז צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה הַשּׁוּמָא בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ מִמַּה שֶּׁכָּתוּב בַּכְּתֻבָּה כִּדְקָתָנֵי וּבְאַרְבַּע מֵאוֹת שׁוּם הִיא נוֹתֶנֶת חֲמֵשׁ מֵאוֹת: לַקֻּפָּה. שֶׁיִּתֵּן לָהּ עֲשָׂרָה זוּז עַל כָּל מָנֶה וּמָנֶה שֶׁהִיא מְבִיאָה לוֹ, כְּדֵי לִקְנוֹת לָהּ מֵהֶם בְּשָׂמִים וְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים. וְלֹא אִתְפָּרֵשׁ בְּמַתְנִיתִין אִם לְכָל שָׁבוּעַ אוֹ לְכָל חֹדֶשׁ אוֹ לְכָל שָׁנָה {י}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ח} דְּלֹא תֵּימָא מְרֻבֶּה דְּנָפֵישׁ רִוְחָא לְפִיכָךְ רָאוּי לְהוֹסִיף שְׁלִישׁ, אִי נַמִּי בְּמֻעָטִים מִשּׁוּם דְּזוּטָר זִיּוּנָא, פֵּרוּשׁ הוֹצָאוֹת וְאַחְרָיוּת. גְּמָרָא: {ט} פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, דְּלֹא תֵימָא שׁוּמָא רַבָּה הוּא דֶּרֶךְ הַשַּׁמָּאִים לְהַעֲלוֹתוֹ עַל שָׁוְיוֹ, אִי נַמִּי שׁוּמָא זוּטָא אִיכָּא דְּמַעֲלוּ לָהּ טְפֵי שֶׁלֹּא תִתְבַּזֶּה בְּעֵינֵי הַנּוֹעָדִים: {י} אִבַּעְיָא בַּגְּמָרָא, וּפֵרְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת, דְּוַדַּאי נִרְאֶה דַּעֲשָׂרָה דִינָר יִתֶּן לָהּ לְכָל מָנֶה לְהִתְקַשֵּׁט לְעוֹלָם. דְּאִי לֹא תֵימָא הָכִי בִּמְהֵרָה יִכְלֶה הַמָּמוֹן. וְהָכִי מִבַּעְיָא לְהוּ, אִם יִתֵּן בְּבַת אַחַת וְהִיא תִשְׁמְרֶנּוּ לְהִתְקַשֵּׁט בּוֹ עַד שֶׁתִּכְלֶה וּמִשָּׁם וְאֵילָךְ אֵין קִצְבָה לְתַכְשִׁיטִין וְיִתֵּן לְפִי כְבוֹדָהּ, אוֹ לֹא יִתֵּן בְּבַת אַחַת אֶלָּא כְּדֵי קִשּׁוּטָהּ לְיוֹם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם פסקה להכניס לו כספים כו': אמר אם הביאה האשה בנדוניא זהב בעין כותב לה בתוספת החצי ואם הביאה בגדים ותכשיטין והדומה להם מן החפצים כותב לה בפחות החומש ושום הוא הערך והשיעור שמשערין בו הענינים שהביאה וטעם לזה שהזהב בעצמו ירויח בו ויתעסק בו והבגדים והתכשיטין התועלת לעצמה שהיא לובשת אותם ומתקשטת בהם ולכך אם פסקה אלף דינר כותב לה חמשה עשר מנה שהוא אלף וחמש מאות. ואמרו שום במנה נותנת אחד ושלשים ודינר ר"ל שהיא כשהכניסה שום לא יכתוב לה מנה בכתובה אלא אם היו דמי אלו הבגדים ותכשיטיהן ודומיהן אחד ושלשים סלע ודינר אחד שסך הכל מאה וכ"ה דינרין שהסלע ד' דינרין וזהו לפי מה שאמרנו שהוא כותב פחות חומש וכמו כן אם הכניסה שיעור חמש מאות כותב לה ארבע מאות ואמנם זכר שני דמיונים להודיעך שהשום לעולם בפחות חומש בין מעט בין הרבה ואמרו ג"כ סלעים יעשה ששה דינר ר"ל מה שבארנו שהממון בעצמו ג"כ בתוספת החצי לפי שהסלע ארבעה דינרים ואמנם חזר זה הענין ואע"פ שהקדימו בדמיון פסקה להכניס אלף דינר כותב לה חמש עשרה מנה להודיעך כמו כן בתוספת שהוא החצי בין במעט בין בהרבה ואפי' לא הכניסה אלא סלע כותב לה ששה דינרים וקופה היא קופה של בשמים ר"ל מה שהיא צריכה מן הבשמים ודומיהן והלכה כרשב"ג בכל מה שזכרנו מן התוספת והפחות וזולתה: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ה

הַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ סְתָם, לֹא יִפְחֹת לָהּ מֵחֲמִשִּׁים זוּז {יא}. פָּסַק לְהַכְנִיסָהּ עֲרֻמָּה, לֹא יֹאמַר הַבַּעַל כְּשֶׁאַכְנִיסָהּ לְבֵיתִי אֲכַסֶּנָּה בִכְסוּתִי, אֶלָּא מְכַסָּהּ וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ. וְכֵן הַמַּשִּׂיא אֶת הַיְתוֹמָה, לֹא יִפְחֹת לָהּ מֵחֲמִשִּׁים זוּז. אִם יֵשׁ בַּכִּיס, מְפַרְנְסִין אוֹתָהּ לְפִי כְבוֹדָהּ {יב}:

ר"ע מברטנורה וְכֵן הַמַּשִּׂיא אֶת הַיְתוֹמָה. גַּבַּאי צְדָקָה: אִם יֵשׁ בַּכִּיס. שֶׁל צְדָקָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} מֵחֲמִשִּׁים זוּז. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא כֶּסֶף מְדִינָה, כְּדִתְנַן אִם יֵשׁ בַּכִּיס כוּ', וְאִי אָמַרְתְּ צוֹרִי, כַּמָּה יָהֲבִינַן לָהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} לְפִי כְבוֹדָהּ. וְאֶפְשָׁר שֶׁחֲמִשִּׁים זוּז נוֹתְנִין לָהּ אֲפִלּוּ אֵינָם בַּכִּיס, שֶׁמְּחַיְּבִין אֶת הַגַּבָּאִים לִלְווֹת. דְּאִי בְּיֶשְׁנָן בַּכִּיס דַּוְקָא, מַאי אִירְיָא חֲמִשִּׁים, אֲפִלּוּ טוּבָא נַמִּי לְפִי כְבוֹדָהּ. הָרַ"ן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשים זוזפסק כו': ר"ל באומרו אם יש בכיס כיס של צדקה והלכה כר' יהודה דסבר שמין דעת האב לפי מה שנדע מדעת האב בה וכבודו ואם אין לנו ראיה שנוכל לעמוד על דעת האב ינתן לה עשור מכל הנכסים ובתנאי מגוף הקרקעות או משכירות קרקעות אבל מטלטלין אין להם עשור וזה הענין של נדוניא בין שהיא באומדן או עשור הוא הנקרא פרנסה סתם וזה שהבת כשהיא ניזונת מנכסי אביה לפי מה שבארנו ונשאת הרי היא מוציאה אחר נשואיה מה שראוי לה מן הפרנסה ואפי' לא הזהירה לאחים בשעת הנשואין ולא תבעה מהם הפרנסה ואם לא היתה ניזונת מנכסי יתומים ונשאת והיא קטנה ולא ערערה על האחין ולא תבעה פרנסה לא נאמר כבר נתפייסה דעתה ולא תוכל להוציא מן האחין אחר הנשואין שום דבר אלא הרי היא מוציאה לפי שהיא קטנה ואם לא נשאת אלא אחר שהיא נערה ופסקו מלתת מזונותיה ולא תבעה הפרנסה כבר נתפייסה ואם לא פסקו האחין מלתת לה מזונותיה לא אבדה פרנסתה וכשבגרה אין לה מזונות כמו שבארנו בפרק רביעי (הלכה י) ואח"כ נשאת הרי זו צריכה למחות ואפי' פייסה אותם והיתה נזונת מנכסיהם ואם לא מחתה הרי זו נתפייסה ואין לה פרנסה אחר הנשואין ואינ' יכולה להוציאה: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ו

יְתוֹמָה שֶׁהִשִּׂיאַתָּה אִמָּהּ אוֹ אַחֶיהָ מִדַּעְתָּהּ {יג}, וְכָתְבוּ לָהּ בְּמֵאָה אוֹ בַחֲמִשִּׁים {יד} זוּז, יְכוֹלָה הִיא מִשֶּׁתַּגְדִּיל לְהוֹצִיא מִיָּדָן מַה שֶּׁרָאוּי לְהִנָּתֵן לָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הִשִּׂיא אֶת הַבַּת הָרִאשׁוֹנָה, יִנָּתֵן לַשְּׁנִיָּה כְדֶרֶךְ שֶׁנָּתַן לָרִאשׁוֹנָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פְּעָמִים {יז} שֶׁאָדָם עָנִי וְהֶעֱשִׁיר אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי, אֶלָּא שָׁמִין {יח} אֶת הַנְּכָסִים וְנוֹתְנִין לָהּ:

ר"ע מברטנורה מַה שֶּׁרָאוּי לִתֵּן לָהּ. עִשּׂוּר נְכָסִים: אִם הִשִּׂיא. הָאָב בְּחַיָּיו: אֶת הַבַּת הָרִאשׁוֹנָה יִנָּתֵן וְכוּ'. בֵּין שֶׁהוּא פָּחוּת מֵעִשּׂוּר בֵּין שֶׁהוּא יוֹתֵר. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָזְלִינַן בָּתַר אֻמְדָן דַּעְתֵּיהּ דְּאָב. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל אֻמְדָן דַּעְתּוֹ שֶׁל אָב {טו}, יָהֲבִינַן לָהּ עִשּׂוּר נְכָסִים דְּמִשְׁתַּכְּחֵי הַשְׁתָּא בִּשְׁעַת נִשּׂוּאֶיהָ מִמְּקַרְקְעֵי. אֲבָל מִמְּטַלְטְלֵי אֵין לָהּ עִשּׂוּר. וְאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּבַזְּמַן הַזֶּה מִמְּטַלְטְלֵי נַמִּי אִית לָהּ עִשּׂוּר. וְאִם נִשֵּׂאת וְלֹא תָבְעָה מִן הַיּוֹרְשִׁים, תּוֹבַעַת לְאַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת, וְלֹא אָמְרִינַן אַחוֹלֵי אַחֲלָה גַּבַּיְהוּ. וְדַוְקָא כְּשֶׁהָיְתָה נִזּוֹנִית מִנִּכְסֵי אָבִיהָ, אֲבָל אִם פָּסְקוּ הַיּוֹרְשִׁים מִלָּתֵת לָהּ מְזוֹנוֹת [אַחוֹלֵי אַחֲלָה {טז} אֶלָּא אִם כֵּן מָחֲתָה]. וְאִם הָיְתָה בוֹגֶרֶת שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת וְעָמְדָה וְנִשֵּׂאת וְלֹא תָבְעָה מַה שֶּׁרָאוּי לָהּ לִנְדֻנְיָתָהּ מִנִּכְסֵי אָבִיהָ, אַחוֹלֵי אַחֲלָה גַּבֵּי יוֹרְשִׁים וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לִתְבֹּעַ עוֹד, וַאֲפִלּוּ הָיְתָה נִזּוֹנֶת מִנִּכְסֵיהֶם: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יג} מִדַּעְתָּהּ. רְבוּתָא קָמַשְׁמַע לָן, דְּאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְרַצֵּית אֵין מְחִילָתָהּ מְחִילָה. רַשִׁ"י: {יד} בְּמֵאָה אוֹ בַחֲמִשִּׁים. אִצְטָרִיךְ לְמִתְנֵי בְּמֵאָה, דְּלֹא תֵימָא שֶׁפָּטְרוּ עַצְמָן בְּהוֹסָפָה זוֹ הוֹאִיל וְהוֹסִיפוּ עַצְמָן עַל שִׁעוּר הָרָאוּי. וְאִצְטָרִיךְ נַמִּי בַחֲמִשִּׁים, לְמֵימַר דַּאֲפִלּוּ הָכִי אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהוֹצִיא מִיָּדָן אֶלָּא כְּשֶׁתַּגְדִּיל וְלֹא קֹדֶם לָכֵן, אַף עַל פִּי שֶׁהִשִּׂיאוּהָ וְלֹא נָתְנוּ לָהּ אֶלָּא הַפָּחוּת שֶׁבַּשִּׁעוּרִין, אֲפִלּוּ הָכִי אֵין לָהּ עֲלֵיהֶם דִּין הַפַּרְנָסָה אֶלָּא לְאַחַר שֶׁתַּגְדִּיל. נִרְאֶה לִי: {טו} וְלֹא כָתַב בִּקְצָרָה וְאִם לֹא הִשִּׂיא כוּ', מִשּׁוּם דְּלֹא תַלְיָא מִידֵי בְּהִשִּׂיא וְלֹא הִשִּׂיא, אֶלָּא בְּאֻמְדְּנָא אִי וַתְרָן אוֹ קַמְצָן, אַף עַל גַּב דְּלֹא הִשִּׂיא וְלֹא גִלָּה דַּעְתּוֹ בְּהַשָּׂאַת בַּת. וְהָא דְנָקַט הִשִּׂיא, לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּרַבָּנָן דִּפְלִיגֵי עֲלֵיהּ אֲפִלּוּ בְּהִשִּׂיא. כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא. וְהָכִי מְפָרֵשׁ לְשׁוֹן הָרַ"ב: {טז} כָּל זֶה אַיְרֵי בִּגְדוֹלָה הַנִּשֵּׂאת, רוֹצֶה לוֹמַר כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה. אֲבָל קְטַנָּה לָאו בַּת מְחִילָה הִיא, וַאֲפִלּוּ לֹא מָחֲתָה וְלֹא מִתַּזְּנָה אֲפִלּוּ הָכִי כְּשֶׁתַּגְדִּיל יְכוֹלָה לְהוֹצִיא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יז} פְּעָמִים כוּ'. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דְּלֵיכָּא לְמֵימַר עָנִי וְעָשִׁיר בִּנְכָסִים. דְּאִם כֵּן הֵיכִי קָאָמַר תַּנָּא קַמָּא כִּדְמֵעִקָּרָא, וּבְעָשִׁיר וְהֶעֱנִי הָא לֵית לֵיהּ, אֶלָּא, עָנִי בְּדַעַת, שֶׁאֵין בְּדַעְתּוֹ לִתֵּן לָהּ נְדֻנְיַת עָשִׁיר אֶלָּא נְדֻנְיַת עָנִי. וְכֵן עָשִׁיר, [עָשִׁיר] בְּדַעַת: {יח} שָׁמִין. כְּלוֹמַר רוֹאִין שֶׁכְּנֶגְדּוֹ הַאֵיךְ מִתְפַּרְנְסוֹת מִנְּכָסִים כָּאֵלּוּ. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם יתומה שהשיאה אמה או אחיה מדעתה כו': ר"ל באומרו אם יש בכיס כיס של צדקה והלכה כר' יהודה דסבר שמין דעת האב לפי מה שנדע מדעת האב בה וכבודו ואם אין לנו ראיה שנוכל לעמוד על דעת האב ינתן לה עשור מכל הנכסים ובתנאי מגוף הקרקעות או משכירות קרקעות אבל מטלטלין אין להם עשור וזה הענין של נדוניא בין שהיא באומדן או עשור הוא הנקרא פרנסה סתם וזה שהבת כשהיא ניזונת מנכסי אביה לפי מה שבארנו ונשאת הרי היא מוציאה אחר נשואיה מה שראוי לה מן הפרנסה ואפי' לא הזהירה לאחים בשעת הנשואין ולא תבעה מהם הפרנסה ואם לא היתה ניזונת מנכסי יתומים ונשאת והיא קטנה ולא ערערה על האחין ולא תבעה פרנסה לא נאמר כבר נתפייסה דעתה ולא תוכל להוציא מן האחין אחר הנשואין שום דבר אלא הרי היא מוציאה לפי שהיא קטנה ואם לא נשאת אלא אחר שהיא נערה ופסקו מלתת מזונותיה ולא תבעה הפרנסה כבר נתפייסה ואם לא פסקו האחין מלתת לה מזונותיה לא אבדה פרנסתה וכשבגרה אין לה מזונות כמו שבארנו בפרק רביעי (הלכה י) ואח"כ נשאת הרי זו צריכה למחות ואפי' פייסה אותם והיתה נזונת מנכסיהם ואם לא מחתה הרי זו נתפייסה ואין לה פרנסה אחר הנשואין ואינ' יכולה להוציאה: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ז

הַמַּשְׁלִישׁ מָעוֹת לְבִתּוֹ, וְהִיא אוֹמֶרֶת נֶאֱמָן {יט} בַּעְלִי עָלָי, יַעֲשֶׂה הַשָּׁלִישׁ מַה שֶׁהֻשְׁלַשׁ בְּיָדוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, וְכִי אֵינָהּ אֶלָּא שָׂדֶה וְהִיא רוֹצָה לְמָכְרָהּ, הֲרֵי הִיא מְכוּרָה {כב} מֵעַכְשָׁיו. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּגְדוֹלָה. אֲבָל בִּקְטַנָּה, אֵין מַעֲשֵׂה קְטַנָּה כְלוּם:

ר"ע מברטנורה הַמַּשְׁלִישׁ מָעוֹת לְבִתּוֹ. מָסַר מָעוֹת בְּיַד שָׁלִישׁ לְצֹרֶךְ בִּתּוֹ לִקְנוֹת לָהּ שָׂדֶה אוֹ נְדוּנְיָא לִכְשֶׁתִּנָּשֵׂא: נֶאֱמָן בַּעְלִי עָלָי. וּתְנֵם לוֹ: יַעֲשֶׂה שָׁלִישׁ כוּ'. יִקְנֶה הַשָּׂדֶה. וְאֵין שׁוֹמְעִין לָהּ, דְּמִצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת {כ}: וְכִי אֵינָהּ אֶלָּא שָׂדֶה. כְּלוֹמַר אֲפִלּוּ כְּבָר נִקְנָה הַשָּׂדֶה וְהִיא רוֹצָה לְמָכְרָהּ יְכוֹלָה לִמְכֹּר, הִלְכָּךְ שׁוֹמְעִין לָהּ. וּפְלֻגְתָּא דְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי מֵאִיר דַּוְקָא בִּגְדוֹלָה מִן הָאֵרוּסִין, דְּאִלּוּ לְאַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת דִּבְרֵי הַכֹּל שׁוֹמְעִין לָהּ {כא}. וּבִקְטַנָּה נַמִּי מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי דְּאֵין בְּמַעֲשֵׂה קְטַנָּה כְּלוּם וְאֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יט} נֶאֱמָן כוּ'. שֶׁלֹּא יְעַכֵּב לְעַצְמוֹ. תְּנֵם לוֹ וְהוּא יִקְנֶה לִי שָׂדֶה לִכְשֶׁאֶרְצֶה. רַשִׁ"י. וְלִרְבוּתָא לְרַבִּי מֵאִיר מְפָרֵשׁ כָּךְ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כ} וַאֲפִלּוּ צִוָּה כְּשֶׁהוּא בָּרִיא. דְּאִי לֹא תֵימָא הָכִי, מַה מִצְוָה דְקָאָמַר, הֲרֵי דִּבְרֵי שְׁכִיב מֵרַע כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין דָּמוּ, וְלֹא שַׁיָּךְ מִצְוָה כוּ' אֶלָּא דְּבָרָיו שְׁרִירִין וְקַיָּמִין. וְנַפְקָא מִנָּהּ דְּלֹא אָמְרִינַן מִצְוָה כוּ' אֶלָּא כְּשֶׁהֻשְׁלַשׁ מִתְּחִלָּה לְכָךְ. אִי נַמִּי, דַּוְקָא בְּמֵת נוֹתֵן בְּחַיֵּי מְקַבֵּל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כא} גְּמָרָא. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁאַף הָאָב לֹא עָלָה בְּדַעְתּוֹ לְמָסְרָהּ בְּיַד שָׁלִישׁ אֶלָּא עַד שֶׁתִּנָּשֵׂא, דְּמִשֶּׁנִּשֵּׂאת הַבַּעַל זַכַּאי לֶאֱכֹל פֵּרוֹת: {כב} מְכוּרָה. וְרַבִּי מֵאִיר סָבַר דְּאֵינָהּ יְכוֹלָה לְמָכְרָהּ. תּוֹסָפוֹת. כְּלוֹמַר וּבְהָא הוּא דִפְלִיגֵי. אֲבָל בְּמִצְוָה לְקַיֵּם, אַף רַבִּי יוֹסֵי מוֹדֶה, אֶלָּא דִּבְכִי הָא שָׁאנֵי כֵּיוָן שֶׁיְּכוֹלָה לְמָכְרָהּ. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי כו': יעשה שליש מה שהושלש בידו הוא שיעשה בו מה שצוה האב ואין שומעין לה ואין נותנין לבעל שום דבר וזה כשהיא מאורסת אבל אחר הנשואין הרי היא עושה מנכסיה מה שהיא רוצה אלא אם היתה קטנה כי אין המחלוקת ר"מ ור' יוסי אלא בגדולה מן האירוסין והלכה כר"מ: (רמב"ם)

פרק ז

פרק ז - משנה א

הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלֵּהָנוֹת לוֹ, עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם {ד}, יַעֲמִיד פַּרְנָס. יָתֵר מִכֵּן, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּיִשְׂרָאֵל, חֹדֶשׁ {ו} אֶחָד יְקַיֵּם, וּשְׁנַיִם, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּבְכֹהֶנֶת {ז}, שְׁנַיִם יְקַיֵּם, וּשְׁלֹשָׁה, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:

ר"ע מברטנורה הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלֵּהָנוֹת לוֹ. עַל הֲנָאַת תַּשְׁמִישׁ אֵין הַנֵּדֶר חָל {א}, מִשּׁוּם דִּמְשֻׁעְבָּד לָהּ וְלָאו כָּל כְּמִינֵיהּ לְהַפְקִיעַ שִׁעְבּוּדוֹ. וְעַל הֲנָאַת מְזוֹנוֹת {ב} אַף עַל גַּב דִּמְשֻׁעְבָּד לָהּ אַשְׁכְּחָן דְּחָל הַנֵּדֶר, כְּגוֹן שֶׁמַּסְפִּיקִין מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לִמְזוֹנוֹתֶיהָ. וּבַגְּמָרָא פָּרֵיךְ אִם כֵּן לָמָּה יַעֲמִיד פַּרְנָס, וּמְשָׁנֵי, כְּגוֹן שֶׁאֵין מַסְפִּיקִין לִדְבָרִים שֶׁהָיְתָה רְגִילָה בָהֶם בְּבֵית אָבִיהָ, וְעַל זֶה בִּלְבָד יַעֲמִיד פַּרְנָס שֶׁיְּפַרְנְסֶנָּה. וְלֹא שֶׁיַּעֲמִיד שָׁלִיחַ לְפַרְנְסָהּ, שֶׁהֲרֵי שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, אֶלָּא שֶׁאוֹמֵר כָּל הַמְפַרְנֵס אֵינוֹ מַפְסִיד {ג}: יָתֵר מִכֵּן יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. דְּעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם לֹא שָׁמְעֵי אֱינָשֵׁי וְלֵיכָּא זִילוּתָא {ה}. טְפֵי מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם שָׁמְעֵי אֱינָשֵׁי וְאִיכָּא זִילוּתָא: בְּיִשְׂרָאֵל. אִם יִשְׂרָאֵל הוּא שֶׁיָּכוֹל לְהַחֲזִיר אֶת גְּרוּשָׁתוֹ: וּבְכֹהֶנֶת. שֶׁאִם יְגָרְשֶׁנָּה לֹא יוּכַל לְהַחֲזִירָהּ, יָהֲבוּ לֵיהּ רַבָּנָן זִימְנָא טְפֵי. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} כֵּיוָן שֶׁהוּא מַדִּיר אוֹתָהּ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לֵהָנוֹת מִשֶּׁלוֹ כוּ', דְּאִלּוּ בְּתַשְׁמִישׁ לָאו כָּל כְּמִינֵיהּ, אֶלָּא בְּאוֹמֵר הֲנָאַת תַּשְׁמִישֵׁךְ עָלַי, לְפִי שֶׁאֵין מַאֲכִילִין לָאָדָם דָּבָר הָאָסוּר לוֹ. הָרַ"ן: {ב} וְתֵימַהּ, דַּאֲפִלּוּ אִם מַסְפִּיקִים אֵיךְ יָחוּל הַנֶּדֶר, דְּהָא קַיְמָא לָן דְּעִקַּר תַּקַּנְתָּא מְזוֹנוֹת וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּפֶרֶק ה' מִשְׁנָה ד', וְנִמְצָא שֶׁהוּא מְשֻׁעְבָּד לָהּ לִמְזוֹנוֹת, אֶלָּא שֶׁחֲכָמִים תִּקְּנוּ לוֹ כְּנֶגֶד זֶה שֶׁיִּהְיֶה מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלּוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהוּא מְשֻׁעְבָּד לָהּ אֵין [כֹּחַ] בַּנֶּדֶר לְהַפְקִיעַ אַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיֶה מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ מַסְפִּיקִין לָהּ כוּ'. הִלְכָּךְ קִצּוּר לָשׁוֹן אֲנִי רוֹאֶה בְּכָאן, שֶׁהָיָה לוֹ לְהָרַ"ב לְהַתְנוֹת עוֹד כִּדְאַתְנֵי בַּגְּמָרָא בְּאוֹמֵר לָהּ צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ, וְכֵיוָן דְּמַסְפִּיקִין לָהּ יָכוֹל לְהַדִּירָהּ וְהַנֶּדֶר חָל כוּ'. וּמַיְרֵי שֶׁשָּׁתְקָה (דְּאִם לֹא כֵן אֵינוֹ מִיפְטַר בְּכָךְ, דְּאִם כֵּן מַה הוֹעִילוּ חֲכָמִים בְּתַקָּנָתָן) דְּאִלּוּ לֹא רָצְתָה בְּדָבָר זֶה וְלֹא סָמְכָה דַּעְתָּהּ הֲוָה לָהּ לְתָבְעוֹ, אוֹ לוֹמַר אֵין מַעֲשֵׂה יָדַי מַסְפִּיקִין לִי: {ג} כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר כָּל הַשּׁוֹמֵעַ יָזוּן לֹא עֲבֵיד שָׁלִיחַ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמִשְׁנָה ו' פֶּרֶק ו' דְּגִטִּין בְּאוֹמֵר כָּל הַשּׁוֹמֵעַ קוֹלִי יִכְתֹּב גֵּט דְּעַבְדִינְהוּ שְׁלוּחִים. גְּמָרָא. וְדַוְקָא נַמִּי כְּשֶׁאוֹמֵר כָּל הַמְפַרְנֵס, דִּלְעָלְמָא קָאָמַר. אֲבָל אִם אוֹמֵר לְיָחִיד אִם תָּזוּן לֹא תַפְסִיד, הֲוֵי שְׁלוּחוֹ, כִּדְמוּכָח בְּסוֹף פֶּרֶק ד' דִּנְדָרִים. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי שָׁם. וְשָׁרֵי נַמִּי עַל יְדֵי חֶנְוָנִי: {ד} שְׁלֹשִׁים יוֹם כוּ'. כְּלוֹמַר עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם מַמְתִּינִין, בֵּין אִם פֵּרֵשׁ נִדְרוֹ וְשִׁלְּמוֹ, אוֹ לֹא פֵרֵשׁ וְהִתִּיר נִדְרוֹ. דַּהֲלָכָה כִּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר אֲפִלּוּ בִּסְתָם כוּ': {ה} וְהָא דְהַמַּשְׁרֶה בְּמִשְׁנָה ח' פֶּרֶק ה', שֶׁלֹּא עַל יְדֵי נֶדֶר הוּא. הָרַמְבַּ"ם. וּבַיְרוּשַׁלְמִי, דִּלְעֵיל דַּוְקָא כְּשֶׁקִּבְּלָה עָלֶיהָ: {ו} חֹדֶשׁ. אַבַּיֵי אָמַר, בְּכֹהֶנֶת לְחוּד פָּלֵיג. וְחֹדֶשׁ הַיְנוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם כִּדְאָמַר תַּנָּא קַמָּא. וְרָבָא אָמַר, חֹדֶשׁ מָלֵא וְחֹדֶשׁ חָסֵר [נַמִּי] אִיכָּא בֵּינַיְהוּ. גְּמָרָא: {ז} וּבְכֹהֶנֶת. רוֹצֶה לוֹמַר אֵשֶׁת כֹּהֵן. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם המדיר את אשתו מלהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס כו': בפחות מל' יום אפשר שלא ישמע הדבר ולא יגיענה בזה בזוי ויותר מזה ישמעו בני אדם ותתבזה אצלם ולכך יוציא ויתן כתובה ואפי' היו מעשה ידיה מספיקים למזונותיה. ואמר יעמיד פרנס אינו ר"ל שיעמיד ממונה לפי ששלוחו של אדם כמותו ואמנם באורו שיאמר כל הזן אינו מפסיד. וענין מאמר ר' יהודה בכהנת ר"ל אשת כהן לפי שהכהן כל זמן שיגרש את אשתו נאסרה עליו ולכך אין ממהרין עליו הגירושין: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ב

הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִטְעֹם אַחַד מִכָּל הַפֵּרוֹת, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּיִשְׂרָאֵל, יוֹם אֶחָד יְקַיֵּם, שְׁנַיִם, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּבְכֹהֶנֶת, שְׁנַיִם יְקַיֵּם, שְׁלֹשָׁה, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:

ר"ע מברטנורה אַחַד מִכָּל הַפֵּרוֹת. כְּגוֹן שֶׁאָמְרָה הִיא קוֹנָם פְּרִי פְּלוֹנִי עָלַי, וְהוּא קִיֵּם לָהּ {ח}: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כוּ'. וְלֵית הִלְכָתָא כְּוָתֵיהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ח} גְּמָרָא. דְּאִי לֹא תֵימָא הָכִי, מַאי שְׁנָא לְעֵיל דִּתְנַן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם וּמַיְרֵי אֲפִלּוּ בִּסְתָם כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי שָׁם, וְטַעֲמָא דְשָׁאנֵי הֵיכָא דְנָדַר אִיהוּ, דְּסָבְרָה מִרְתַּח רָתַח עָלַי וְהַשְׁתָּא מוֹתִיב דַּעְתֵּיהּ. אֲבָל הָכָא דְּנָדְרָה אִיהִי וְשָׁתַק לָהּ, סָבְרָה מִסְנָא הוּא דְּסָנֵי לִי הוֹאִיל וְאִשְׁתִּיק וְלֹא הֵפֵר, וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לָגוּר אֶצְלוֹ כְּלָל כוּ': (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הרמב"ם לא פירש משנה זו. (רמב"ם)

פרק ז - משנה ג

הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִתְקַשֵּׁט בְּאַחַד מִכָּל הַמִּינִין, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בַּעֲנִיּוֹת, שֶׁלֹּא נָתַן קִצְבָּה. וּבַעֲשִׁירוֹת, שְׁלֹשִׁים יוֹם:

ר"ע מברטנורה שֶׁלֹּא תִתְקַשֵּׁט בְּאַחַד מִכָּל הַמִּינִים. [שֶׁאָמְרָה הִיא] קוֹנָם בֹּשֶׂם פְּלוֹנִי עָלַי, וְהוּא קִיֵּם לָהּ: בַּעֲנִיּוֹת שֶׁלֹּא נָתַן קִצְבָּה. לַדָּבָר, עַד מָתַי אֲסָרוֹ עָלֶיהָ, הוּא דְיוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. אֲבָל אִם נָתַן קִצְבָּה, תַּמְתִּין עַד אוֹתוֹ זְמָן. וְכַמָּה קִצְבָּה, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ: וּבַעֲשִׁירוֹת שְׁלֹשִׁים יוֹם. שֶׁכֵּן אִשָּׁה חֲשׁוּבָה נֶהֱנֵית מֵרֵיחַ קִשּׁוּטֶיהָ שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְזֹאת תֵּהָנֶה מֵרֵיחַ הַקִּשּׁוּטִים שֶׁנִּתְקַשְּׁטָה לִפְנֵי הַנֵּדֶר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם רבי יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה כו': ופירוש קצבה דבר מוגבל והוא י"ב חדש לפי שאם היה עני ונשבע עליה שלא תתקשט י"ב חדש שומעין לו. והלכה כר' יוסי ואין הלכה כר' יהודה: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ד

הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תֵלֵךְ {ט} לְבֵית אָבִיהָ, בִּזְמַן שֶׁהוּא עִמָּהּ בָּעִיר, חֹדֶשׁ {י} אֶחָד יְקַיֵּם. שְׁנַיִם, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בְעִיר אַחֶרֶת {יא}, רֶגֶל אֶחָד יְקַיֵּם. שְׁלֹשָׁה, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:

ר"ע מברטנורה רֶגֶל אֶחָד יְקַיֵּם, שְׁלֹשָׁה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. הָא מַתְנִיתִין מְפָרְשִׁים לָהּ בַּגְּמָרָא הָכִי, רֶגֶל אֶחָד יְקַיֵּם, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּאֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בְּכֹהֶנֶת, שְׁנַיִם יְקַיֵּם, שְׁלֹשָׁה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּמַתְנִיתִין רַבִּי יְהוּדָה הִיא דִמְפַלֵּיג בֵּין יִשְׂרָאֵל לְכֹהֶנֶת, וְלֵית הִלְכָתָא כְּוָתֵיהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ט} שֶׁלֹּא תֵלֵךְ כוּ'. שֶׁאָמְרָה קוֹנָם [תַּשְׁמִישְׁךָ] עָלַי. דְּאִם לֹא כֵן אֶלָּא אָמְרָה קוֹנָם בֵּית אָבִי עָלַי אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. טוּר: {י} חֹדֶשׁ. עַל כָּרְחֲךָ בִּמְפָרֶשֶׁת [בְּהֶדְיָא] חֹדֶשׁ אַיְרֵי. דְּאִי בִסְתָם, הָא קַיְמָא לָן לְעֵיל נָדְרָה אִיהִי וְקִיֵּם אִיהוּ יוֹצִיא מִיָּד. בֵּית יוֹסֵף: {יא} אַחֶרֶת. דֶּרֶךְ בִּתָּם לָלֶכֶת אֶצְלָם בָּרְגָלִים. רֶגֶל אֶחָד מָצְיָא מוֹקְמַת אַנַּפְשָׁהּ, [שְׁלֹשָׁה לֹא מָצְיָא מוֹקְמָא]. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהוא עמה בעיר חדש אחד כו': שיעור זאת המשנה כך רגל א' יקיים שנים יוציא ויתן כתובה בד"א בישראל אבל בכהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה. ומתני' ר' יהודה שמחלק בין דין ישראל ודין כהן כמו שנתבאר ואין הלכה כר' יהודה אלא בכולם יוציא ויתן כתובה: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ה

הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תֵלֵךְ לְבֵית הָאֵבֶל {יב} אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹעֵל בְּפָנֶיהָ. וְאִם הָיָה טוֹעֵן מִשּׁוּם דָּבָר אַחֵר, רַשָּׁאי. אָמַר לָהּ, עַל מְנָת {יג} שֶׁתֹּאמְרִי לִפְלוֹנִי מַה שֶּׁאָמַרְתְּ לִי אוֹ מַה שֶּׁאָמַרְתִּי לָךְ, אוֹ שֶׁתְּהֵא מְמַלְּאָה וּמְעָרָה לָאַשְׁפָּה, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:

ר"ע מברטנורה שֶׁנּוֹעֵל בְּפָנֶיהָ. דֶּלֶת שֶׁל שִׂמְחָה וַהֲסָרַת יָגוֹן. וּלְבֵית הָאֵבֶל נוֹעֵל בְּפָנֶיהָ, שֶׁלְּמָחָר הִיא מֵתָה וְאֵין אָדָם סוֹפְדָהּ: מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר. כְּגוֹן דְּאִתְחַזַּק שֶׁבְּנֵי אָדָם פְּרוּצִים מְצוּיִין שָׁם: שֶׁתֹּאמְרִי לִפְלוֹנִי וְכוּ'. דְּבָרִים שֶׁל קַלּוּת: שֶׁתְּהֵא מְמַלְּאָה וּמְעָרָה לָאַשְׁפָּה. אִית דִּמְפָרְשֵׁי לְאַחַר שֶׁתְּשַׁמֵּשׁ וִימַלֵּא רַחְמָהּ שִׁכְבַת זֶרַע תְּנַפְּצֶנּוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְלֹט הַזֶּרַע וְתִתְעַבֵּר. וְאִית דִּמְפָרְשֵׁי שֶׁתְּמַלֵּא עֲשָׂרָה כַדֵּי מַיִם וּתְעָרֶה לָאַשְׁפָּה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֵית כְּשׁוֹטָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יב} הָאֵבֶל. שֶׁנָּדְרָה הִיא וְתָלְתָה בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְקִיֵּם לָהּ הוּא. טוּר: {יג} עַל מְנָת. שֶׁנָּדְרָה הִיא נֶדֶר שֶׁל עִנּוּי נֶפֶשׁ אוֹ מִדְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ שֶׁעָלָיו לְהָפֵר, וְאָמַר לָהּ אֲנִי מֵפֵר לָךְ עַל מְנָת כוּ', וְזֶה אֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת וְאֵין נִדְרָהּ מוּפָר, וַהֲרֵי דְּנָדְרָה הִיא וְקִיֵּם לָהּ הוּא. טוּר: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה כו': טוען משום דבר אחר פירשו בו משום בני אדם הפרוצים המצויין שם ובתנאי שיתקיים שם הקול שיש שם אנשים חשודים או אנשים מראין עצמן כנשים. ואמרו שתאמר לפלוני מה שאמרת לי הוא שיכריחנה שתאמר לא' מבני אדם דבר שא"א לה שתאמר אותו כי אם לבעלה מענייני התשמיש וזהו ענין *ביאורם דברים של קלון אבל שתהא ממלא ומערה לאשפה הוא מעשה ממעשה השוטים והמשוגעים וכמו כן ר"ל כל זמן שיכריח אותה שתעשה מעשים שתחשב בעשייתן שהיא שוטה יוציא ויתן כתובה: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ו

וְאֵלּוּ יוֹצְאוֹת שֶׁלֹּא בִכְתֻבָּה, הָעוֹבֶרֶת עַל דַּת מֹשֶׁה וִיהוּדִית {יד}. וְאֵיזוֹ הִיא דַּת מֹשֶׁה, מַאֲכִילָתוֹ שֶׁאֵינוֹ מְעֻשָּׂר {טו}, וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ נִדָּה, וְלֹא קוֹצָה לָהּ חַלָּה, וְנוֹדֶרֶת וְאֵינָהּ מְקַיֶּמֶת {יט}. וְאֵיזוֹהִי דַת יְהוּדִית, יוֹצְאָה וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ {כ}, וְטוֹוָה בַשּׁוּק, וּמְדַבֶּרֶת עִם כָּל אָדָם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף הַמְקַלֶּלֶת יוֹלְדָיו בְּפָנָיו. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אַף הַקּוֹלָנִית. וְאֵיזוֹ הִיא קוֹלָנִית, לִכְשֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ וּשְׁכֵנֶיהָ שׁוֹמְעִין קוֹלָהּ:

ר"ע מברטנורה מַאֲכִילָתוֹ שֶׁאֵינוֹ מְעֻשָּׂר. וְלֹא נוֹדַע לוֹ אֶלָּא אַחַר שֶׁאֲכָלוֹ {טז}, כְּגוֹן דְּאָמְרָה לֵיהּ פְּלוֹנִי כֹּהֵן {יז} תִּקֵּן לִי אֶת הַכְּרִי, וְאָזַל שַׁיְילֵיהּ וְאִשְׁתַּכַּח שִׁקְרָא {יח}: וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ נִדָּה. כְּגוֹן שֶׁהֻחְזְקָה נִדָּה בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ שֶׁרָאוּהָ לוֹבֶשֶׁת בִּגְדֵי נִדּוּת, וּלְבַעְלָהּ אָמְרָה טְהוֹרָה אֲנִי: וְלֹא קוֹצָה לָהּ חַלָּה. דְּאָמְרָה לֵיהּ פְּלוֹנִי תִּקֵּן לִי אֶת הָעִסָּה, וְאָזַל שַׁיְילֵיהּ וְאִשְׁתַּכַּח שִׁקְרָא: וְטוֹוָה בַשּׁוּק. וּמַרְאָה זְרוֹעוֹתֶיהָ לִבְנֵי אָדָם: וּמְדַבֶּרֶת עִם בְּנֵי אָדָם. מְשַׂחֶקֶת עִם הַבַּחוּרִים: וּמְקַלֶּלֶת יוֹלְדָיו בְּפָנָיו. מְקַלֶּלֶת וּמְחָרֶפֶת אֲבִי בַעְלָהּ בִּפְנֵי בַעְלָהּ: הַקּוֹלָנִית. תּוֹבַעַת תַּשְׁמִישׁ בְּקוֹל רָם עַד שֶׁשְּׁכֵנוֹתֶיהָ שׁוֹמְעוֹת אוֹתָהּ. וְכָל הַנֵּי צְרִיכוֹת עֵדִים וְהַתְרָאָה לְהַפְסִידָן כְּתֻבָּתָן. וְאֵין לָהֶן לֹא כְּתֻבָּה וְלֹא תּוֹסֶפֶת, וְאֵינָן נוֹטְלוֹת אֶלָּא בְּלָאוֹתֵיהֶן הַקַּיָּמִים בִּלְבָד: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יד} וִיהוּדִית. שֶׁנָּהֲגוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא כְתִיבָא. רַשִׁ"י: {טו} שֶׁאֵינוֹ מְעֻשָּׂר. וְכָל שֶׁכֵּן שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. הָרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} דְּאִי רָצְתָה לְהַאֲכִילוֹ וְלֹא אָכַל, מָצְיָא אָמְרָה מְשַׂחֶקֶת הָיִיתִי בְךָ וּכְשֶׁהָיִיתָ בָא לֶאֱכֹל הָיִיתִי מוֹנַעֲךָ. תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ. וְהוּא הַדִּין בְּאִינָךְ דְּמַתְנִיתִין דַּוְקָא לְאַחַר שֶׁעָבַר הוּא: {יז} וְכֵן הוּא בַּגְּמָרָא. וְיֵשׁ לְגַמְגֵּם לָמָּה [נָקַט] כֹּהֵן. וּבָרֹא"שׁ לֵיתָא כֹּהֵן. וְכֵן בַּיְרוּשַׁלְמִי: {יח} וּכְגוֹן דְּאָתוּ סַהֲדֵי וְאָמְרוּ עִמָּנוּ הָיָה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁאָמַרְתְּ שֶׁתִּקֵּן לָךְ. אוֹ, לֹא זָזָה יָדוֹ מִתּוֹךְ יָדֵינוּ וְלֹא תִקְּנוֹ. אֲבָל עַל פִּי הַכְחָשַׁת הַכֹּהֵן עַצְמוֹ אֵינָהּ מַפְסֶדֶת כְּתֻבָּתָהּ, דְּעֵד אֶחָד הוּא. פּוֹסְקִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יט} וְאֵינָהּ כוּ'. דְּבַעֲוֹן נְדָרִים בָּנִים מֵתִים. גְּמָרָא. וּמִזֶּה דִּקְדֵּק הָרֹא"שׁ דִּכְשֶׁהִיא בְּעַצְמָהּ אוֹכֶלֶת דְּבַר אִסּוּר לֹא הִפְסִידָה כְּתֻבָּתָהּ. וְדַת יְהוּדִית מִשּׁוּם חֲצִיפוּתָא וַחֲשַׁד זְנוּת הִיא: {כ} פָּרוּעַ. דְּמִדְּאוֹרַיְתָא כְּשֶׁמְּכֻסֶּה בְּמִטְפַּחַת שַׁפִּיר דָּמֵי, וַאֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבְמָבוֹי הַמְפֻלָּשׁ וְכוּ', וּמִדַּת יְהוּדִית שֶׁלֹּא תֵצֵא לְכָל אֵלּוּ אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁיֵּשׁ עַל רֹאשָׁהּ רָדִיד [כְּכָל הַנָּשִׁים]: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית כו': יתאמת שהיא עוברת על דת משה שסומך עליה באלו הדברים הנימנין וישאלנה ואומרת לו שהן מותרין ואחר הדרישה והחקירה הרגיש שהן אסורים וצריך בכל אלו הדברים עדים והתראה ואז תפסיד כתובתה. ואמרו וראשה פרוע ואפי' במטפחת על ראשה ובתנאי שתצא בה לשוק או למבוי מפולש. ואמרו טווה בשוק שמראה זרועותיה לבני אדם או שהיא טווה ונתנה וורד או הדס או רמון וכן הדומה לזה בגבות עיניה או על לחיה וכל כיוצא בזה מן הפריצות ומיעוט הצניעות. ואמרו מדברת עם כל אדם פירוש משחקת עם הבחורים ומקללת יולדיו בפניו שמקללת אבי בעלה בפני בעלה באי זה צד יהיה מן הקללה והחרוף. וקולנית תובעת תשמיש בקול רם עד ששמעו אותה שכינותיה ואלו הדברים כולם מבוארים אבל אחר עדים והתראה כמו שבארנו. ודע שעוברת על דת אין לה לא כתובה ולא תוספת ולא תוציא מבעלה ממה שנאבד מנדוניתה אבל יש לה בלאותיה הקיימין בלבד: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ז

הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. כְּנָסָהּ סְתָם {כב} וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים, תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִכְתֻבָּה {כג}. עַל מְנָת שֶׁאֵין בָּהּ מוּמִין {כד} וְנִמְצְאוּ בָהּ מוּמִין, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. כְּנָסָהּ סְתָם וְנִמְצְאוּ בָהּ מוּמִין, תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִכְתֻבָּה. כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בַּכֹּהֲנִים, פּוֹסְלִין בַּנָּשִׁים:

ר"ע מברטנורה שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים. בְּאֵילוּ נְדָרִים אָמְרוּ, שֶׁלֹּא תֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא תִשְׁתֶּה יַיִן וְלֹא תִתְקַשֵּׁט בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִים. אֲבָל בִּשְׁאָר נְדָרִים, מְקֻדֶּשֶׁת {כא}: כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בַּכֹּהֲנִים. בִּבְכוֹרוֹת קָא מָנֵי לְהוּ. וְהוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן בַּנָּשִׁים זֵעָה. וְרֵיחַ הַפֶּה {כה} אוֹ רֵיחַ רַע בְּמָקוֹם אַחֵר בְּגוּפָהּ. וְשׁוּמָא {כו} שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֵׂעָר, בֵּין קְטַנָּה בֵּין גְּדוֹלָה כְּשֶׁהִיא כְּנֶגֶד פָּנֶיהָ, וּכְגוֹן שֶׁהִיא תַּחַת כִּפָּה שֶׁבְּרֹאשָׁהּ, דְּזִמְנִין מִתְחַזְיָא וְזִמְנִין דְּלֹא מִתְחַזְיָא, שֶׁאִם הִיא בְּמָקוֹם הַמְגֻלֶּה תָּמִיד הֲרֵי רָאָה וְנִתְפַּיֵּס, וְאִם הַשּׁוּמָא אֵין בָּהּ שֵׂעָר אֵינָהּ מוּם עַד שֶׁתְּהֵא גְדוֹלָה כְּאִיסָר. וְקוֹלָהּ עָבֶה וּמְשֻׁנֶּה מִקּוֹל שְׁאָר הַנָּשִׁים. וּנְשָׁכָהּ כֶּלֶב וְנַעֲשָׂה בִּמְקוֹם הַנְּשִׁיכָה צַלֶּקֶת, כְּלוֹמַר כִּוּוּץ כְּמוֹ מִכְוַת אֵשׁ. וְדַדֶּיהָ גַּסִּים מֵחַבְרוֹתֶיהָ טֶפַח. וְשֶׁדַּדֶּיהָ רְחוֹקִים זֶה מִזֶּה עַד שֶׁיֵּשׁ טֶפַח בֵּין דַּד לְדַד. אֵלּוּ מוּמִין בַּנָּשִׁים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מוּמִין בַּכֹּהֲנִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כא} דְּמִידֵי דְקָפְדֵי בֵיהּ אֱינָשֵׁי הֲוֵי קְפֵידֵיהּ קְפֵידָא, מִידֵי דְּלֹא קָפְדֵי אֱינָשֵׁי לֹא הֲוֵי קְפֵידֵיהּ קְפֵידָא. גְּמָרָא. וְאִי פֵרֵשׁ, אֲפִלּוּ לֹא קָפְדֵי. תּוֹסָפוֹת. וְכָתַב הָרַ"ן, וְהוּא הַדִּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ אַף עַל גַּב דְּלֹא פֵרֵשׁ: {כב} סְתָם. אַרֵישָׁא קָאֵי, דְּקִדְּשָׁהּ עַל תְּנַאי וּכְנָסָהּ סְתָם, דְּדִלְמָא אַחוּלֵי אַחֲלֵיהּ לִתְנָאָה כֵּיוָן שֶׁכְּנָסָהּ בִּסְתָם. כִּדְרַב בַּגְּמָרָא: {כג} שֶׁלֹּא כוּ'. וְגֵט מִיהָא בַּעְיָא, דִּמְסַפְּקָא לָן אִי אַחוּלֵי אַחֲלֵיהּ לִתְנָאָה, וּלְאִסּוּרָא לְחֻמְרָא, וּלְמָמוֹנָא הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. הָרַ"ן: {כד} עַל מְנָת כוּ'. אֲפִלּוּ בִסְתָם נַמִּי. דְּהָא בְּפֶרֶק ה' מִשְׁנָה ג' גָּזְרִינַן דַּאֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה שֶׁמָּא יִמְצָא בָהּ מוּם כוּ'. וּמִשּׁוּם סֵיפָא דִּכְנָסָהּ סְתָם, נָקַט קִדְּשָׁהּ עַל מְנָת, לְאַשְׁמְעִינַן דְּאַף עַל גַּב דְּקִדְּשָׁהּ עַל מְנָת בַּעְיָא גֵּט. תּוֹסָפוֹת: {כה} דְּאַף דִּלְגַבֵּי כֹּהֲנִים אֶפְשָׁר דְּנָקַט פִּלְפְּלָא בְּפוּמֵיהּ וַעֲבֵיד עֲבוֹדָה. אֲבָל לְגַבֵּי אִשָּׁה שֶׁהוּא מְדַבֵּר עִמָּהּ בְּכָל שָׁעָה לֹא אֶפְשָׁר: {כו} רַשִׁ"י פֵּרֵשׁ שׁוּמָא וורוא"ה בְּלַעַ"ז. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהוּא בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז וָוארְ"ץ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת כו': אלו הנדרים הם שלא תאכל בשר ולא תשתה יין או שלא תתקשט בבגדי צבעונין חוץ מאלו הג' נדרים אין חל עליו מזה כלום אבל הקדושין קיימין. ומומי כהנים מבוארים כולם בפרק שביעי ממסכת בכורות ומומי הנשים יתרים על אלו המומין אשר מבואר לשם שמונה מומין הראשון ריח רע והוא שיצא מא' ממקומות גופה ריח רע נמאס והב' שתהיה רבת הזיעה והג' שתהיה בפניה שומא כאיסר האיטלקי או שתהיה בפניה שומא קטנה פחותה מכאיסר אבל יש בה שער צומח והרביעי שיש לה ריח הפה והה' שקולה עבה ומשונה מקולות הנשים והששי שיהיו שדיה גסין יותר משאר שדי הנשים טפח באורך והז' שיהיו השדים רחוקים טפח זה מזה עד שיהיה ביניהן טפח והח' שנשכתה חיה ונעשה מכה במקום א' ואח"כ נתרפא ונשאר המקום קבוץ נשתנה מראהו דומה למכות אש: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ח

הָיוּ בָהּ מוּמִין וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ, הָאָב צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁמִּשֶּׁנִּתְאָרְסָה נוֹלְדוּ בָהּ מוּמִין הַלָּלוּ וְנִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ. נִכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל, הַבַּעַל צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא {כח} נִתְאָרְסָה הָיוּ בָהּ מוּמִין אֵלּוּ וְהָיָה מִקָּחוֹ מֶקַּח טָעוּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר. אֲבָל בְּמוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי {כט}, אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן. וְאִם יֵשׁ מֶרְחָץ בְּאוֹתָהּ הָעִיר, אַף מוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בוֹדְקָהּ בִּקְרוֹבוֹתָיו:

ר"ע מברטנורה הָאָב צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה. אִם בָּא לִתְבֹּעַ כְּתֻבָּתָהּ מִן הָאֵרוּסִין מִזֶּה שֶׁמְּמָאֵן לְקַחְתָּהּ, צָרִיךְ שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁלְּאַחַר שֶׁנִּתְאָרְסָה הָיוּ בָהּ מוּמִין הַלָּלוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָאִשָּׁה חֲזָקָה דְגוּפָהּ {כז}, הוֹאִיל וְנִמְצְאוּ הַמּוּמִין בִּרְשׁוּת הָאָב וְאִיכָּא לְמֵימַר כָּאן הָיוּ קֹדֶם אֵרוּסִין, וּלְפִיכָךְ אִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה, בַּעַל מְהֵימָן: נִכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל. נִשְּׂאָה, וְעַתָּה בָּא לְהוֹצִיאָהּ בְּלֹא כְּתֻבָּה עַל מוּמִין שֶׁבָּהּ, עָלָיו לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁקֹּדֶם שֶׁנִּתְאָרְסָה הָיוּ בָהּ מוּמִין הַלָּלוּ. דְּכֵיוָן דְּלֹא נִמְצְאוּ מוּמִין הַלָּלוּ אֶלָּא בִרְשׁוּתוֹ, אוֹמְרִים כָּאן נִמְצְאוּ כָּאן הָיוּ וּלְאַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת בָּאוּ לָהּ וְנִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ: אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן. דְּיָדַע וְנִתְפַּיֵּס: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כז} כְּלוֹמַר וְהָא קַיְמָא לָן כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּמִשְׁנָה ו' פֶּרֶק קַמָּא, דְּהַעֲמֵד אִשָּׁה עַל חֶזְקָתָהּ, וְהָכָא נַמִּי יֵשׁ לָהּ חֲזָקָה שֶׁבְּלֹא מוּמִין נוֹלְדָה. הָכָא שָׁאנֵי הוֹאִיל כוּ'. וּבְפֶרֶק קַמָּא [נַמִּי] פְּלוּגְתַּיְהוּ בְּנִכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל הוּא, וּבָהּ אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל דְּלֹא הוּרַע חֶזְקַת אָבִיהָ בְּכָךְ. רַשִׁ"י. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת, וְאַיְירֵי בְּעִנְיָן שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת שֶׁנֶּאֶנְסָה תַּחַת בַּעְלָהּ כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב בְּשֵׁם הָרַ"ן: {כח} שֶׁעַד שֶׁלֹּא כוּ'. אֲבָל אִם הֵבִיא רְאָיָה שֶׁמִּשֶּׁנִּתְאָרְסָה לֹא סַגִּי, וְלֹא אָמְרִינַן כָּאן נִמְצְאוּ בְּבֵית אָבִיהָ כָּאן הָיוּ, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי, הַעֲמֵד הַגּוּף כוּ' וַחֲזָקָה אֵין אָדָם שׁוֹתֶה בְּכוֹס אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹדְקוֹ וְרָאָה וְנִתְפַּיֵּס. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כט} שֶׁבַּגָּלוּי כוּ'. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהִתְנָה, דְּאַמַּתְנִיתִין דִּלְעֵיל קָאֵי, לֹא עַל מוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי נִתְכַּוֵּן, דְּאוֹתָן רָאָה וְנִתְפַּיֵּס, אֶלָּא עַל מוּמִין שֶׁלֹּא רָאָה נִתְכַּוֵּן, וּכְשֶׁיֵּשׁ נַמִּי מֶרְחָץ נַמִּי לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא עַל מוּמִין שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבָדְקָן עַל יְדֵי מֶרְחָץ, כְּגוֹן רֵיחַ הַפֶּה. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה נולדו בה מומין הללו כו': מומין גדולים אצל ר"ש בן גמליאל הוא אם נסמית עינו נקטעה ידו נשברו רגליו ואין הלכה כרשב"ג והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ט

הָאִישׁ שֶׁנּוֹלְדוּ {ל} בוֹ מוּמִין, אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּמּוּמִין הַקְּטַנִּים. אֲבָל בַּמּוּמִין הַגְּדוֹלִים, כּוֹפִין {לב} אוֹתוֹ לְהוֹצִיא:

ר"ע מברטנורה שֶׁנּוֹלְדוּ בוֹ מוּמִין. מִשֶּׁנְּשָׂאָהּ {לא}: מוּמִין גְּדוֹלִים. נִסְמֵית עֵינוֹ נִקְטְעָה יָדוֹ נִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וַאֲפִלּוּ בְּמוּמִין גְּדוֹלִים אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ל} שֶׁנּוֹלְדוּ. וְכָל שֶׁכֵּן הָיוּ. גְּמָרָא: {לא} וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם, אַחַר שֶׁנְּשָׂאָהּ. וְנִרְאֶה דְרוֹצֶה לוֹמַר דְּאִי לְאַחַר שֶׁאֵרְסָהּ, אַף עַל גַּב דְּאֵין כּוֹפִין לְהוֹצִיא, הָכִי נַמִּי אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ שֶׁתִּכָּנֵס. מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִשֶּׁנְּשָׂאָהּ, דְּאִם אֵינָהּ רוֹצָה שֶׁתֵּשֵׁב עִמּוֹ הָיוּ דָנִין אוֹתָהּ דִּין מוֹרֶדֶת כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם שָׁם: {לב} כּוֹפִין כוּ'. דְּגַבֵּי אִישׁ לֵיכָּא לְמֵימַר נִסְתַּחֲפָה שָׂדֶה שֶׁל אִשָּׁה, דְּאִישׁ אֵינוֹ שָׂדֶה שֶׁל אִשְׁתּוֹ. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא כו': מומין גדולים אצל ר"ש בן גמליאל הוא אם נסמית עינו נקטעה ידו נשברו רגליו. ואין הלכה כרשב"ג והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ז - משנה י

וְאֵלּוּ שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, מֻכֵּה שְׁחִין, וּבַעַל פּוֹלִיפּוֹס, וְהַמְקַמֵּץ, וְהַמְצָרֵף נְחֹשֶׁת, וְהַבֻּרְסִי, בֵּין שֶׁהָיוּ בָם עַד שֶׁלֹּא נִשְּׂאוּ וּבֵין מִשֶּׁנִּשְּׂאוּ נוֹלָדוּ. וְעַל כֻּלָּן אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ, יְכוֹלָהּ הִיא שֶׁתֹּאמַר, סְבוּרָה {לג} הָיִיתִי שֶׁאֲנִי יְכוֹלָהּ לְקַבֵּל, וְעַכְשָׁיו אֵינִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְקַבֶּלֶת הִיא עַל כָּרְחָהּ, חוּץ מִמֻּכֵּה שְׁחִין, מִפְּנֵי שֶׁמְּמִקָּתוֹ {לד}. מַעֲשֶׂה בְצִידוֹן בְּבֻרְסִי אֶחָד שֶׁמֵּת וְהָיָה לוֹ אָח בֻּרְסִי, אָמְרוּ חֲכָמִים, יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר, לְאָחִיךָ הָיִיתִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל, וּלְךָ אֵינִי יְכוֹלָה {לה} לְקַבֵּל:

ר"ע מברטנורה מֻכֵּה שְׁחִין. מְצֹרָע: בַּעַל פּוֹלִיפּוֹס. רֵיחַ הַחֹטֶם: וְהַמְקַמֵּץ. מְקַבֵּץ צוֹאַת כְּלָבִים: וְהַמְצָרֵף נְחֹשֶׁת. הַמְחַתֵּךְ נְחֹשֶׁת מִמְּקוֹם מוֹצָאוֹ מִן הָאָרֶץ, וּמַסְרִיחַ הוּא: וְהַבֻּרְסִי. מְעַבֵּד עוֹרוֹת: מִפְּנֵי שֶׁמְּמִקָּתוֹ. מְמַסְמַסְתּוֹ. לְשׁוֹן הָמֵק בְּשָׂרוֹ (זְכַרְיָה יד). וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לג} סְבוּרָה כוּ'. מַקְשִׁים הַתּוֹסָפוֹת, דְּאִם כֵּן כָּל אִשָּׁה תַּעֲרִים וְתִשָּׂאֶנּוּ כְדֵי שֶׁיִּתֵּן לָהּ כְּתֻבָּה. וְשֶׁמָּא, כְּשֶׁיֵּשׁ חֲשַׁשׁ עָרְמָה אֵין לָהּ כְּתֻבָּה. וְלִי לֹא קָשֶׁה כְּלָל, דְּכֵיוָן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ מוּמוֹ אִיהוּ דְּאַפְסִיד אַנַּפְשֵׁיהּ שֶׁלְּקָחָהּ וְיוֹדֵעַ שֶׁיְּכוֹלָה לִטְעֹן כוּ': {לד} שֶׁמְּמִקָּתוֹ. וּלְפִיכָךְ אֲפִלּוּ מִדַּעְתָּהּ שֶׁלֹּא בְעַל כָּרְחָהּ, אֵין מַנִּיחִין אוֹתָהּ שֶׁתֵּשֵׁב עִמּוֹ, כֵּיוָן שֶׁסַּכָּנָה הִיא לוֹ: {לה} אֵינִי יְכוֹלָה כוּ'. וְיַחֲלֹץ וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחושת והבורסי כו': מוכה שחין המצורע. בעל פוליפוס סרחון האף. מקמץ שמקבץ צואת הכלבים לעבד בו עורות. מצרף נחשת המחצב נחשת ממחצב שלו. ובורסי הוא מעבד העורות והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ח

פרק ח - משנה א

הָאִשָּׁה שֶׁנָּפְלוּ {א} לָהּ נְכָסִים עַד שֶׁלֹּא תִתְאָרֵס, מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁמּוֹכֶרֶת וְנוֹתֶנֶת וְקַיָּם. נָפְלוּ לָהּ מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תִּמְכֹּר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא תִמְכֹּר {ב}. אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוֹדִים, שֶׁאִם מָכְרָה וְנָתְנָה, קַיָּם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אָמְרוּ לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הוֹאִיל וְזָכָה בָאִשָּׁה, לֹא יִזְכֶּה בַנְּכָסִים. אָמַר לָהֶם, עַל הַחֲדָשִׁים אָנוּ בוֹשִׁין, אֶלָּא שָׁאַתֶּם מְגַלְגְּלִין עָלֵינוּ אֶת הַיְשָׁנִים. נָפְלוּ לָהּ מִשֶּׁנִּשֵּׂאת, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁאִם מָכְרָה וְנָתְנָה שֶׁהַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. עַד שֶׁלֹּא {ג} נִשֵּׂאת וְנִשֵּׂאת, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם מָכְרָה וְנָתְנָה, קַיָּם. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקִיבָא, אָמְרוּ לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הוֹאִיל וְזָכָה בָאִשָּׁה, לֹא יִזְכֶּה בַנְּכָסִים. אָמַר לָהֶם, עַל הַחֲדָשִׁים אָנוּ בוֹשִׁין, אֶלָּא שֶׁאַתֶּם מְגַלְגְּלִים עָלֵינוּ אֶת הַיְשָׁנִים:

ר"ע מברטנורה הָאִשָּׁה. עַד שֶׁלֹּא תִתְאָרֵס. וְנִתְאָרְסָה: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים תִּמְכֹּר. בְּעוֹדָהּ אֲרוּסָה, אֲבָל מִשֶּׁנִּשֵּׂאת לֹא: הוֹאִיל וְזָכָה בָאִשָּׁה. שֶׁהִיא אֲרוּסָתוֹ: לֹא יִזְכֶּה בַנְּכָסִים. בִּתְמִיהָּ: עַל הַחֲדָשִׁים. שֶׁנָּפְלוּ לָהּ מִשֶּׁנִּשֵּׂאת אָנוּ בוֹשִׁין מָה רָאוּ חֲכָמִים לוֹמַר אִם מָכְרָה וְנָתְנָה הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת, אֶלָּא שֶׁאַתֶּם מְגַלְגְּלִים עָלֵינוּ נְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לָהּ בְּעוֹדָהּ אֲרוּסָה לוֹמַר שֶׁאִם מָכְרָה מִכְרָהּ בָּטֵל לְפִי שֶׁזָּכָה בָהֶם הַבַּעַל: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} שֶׁנָּפְלוּ כוּ'. כְּלוֹמַר בִּירֻשָּׁה. וְלָאו דַּוְקָא, אֶלָּא הוּא הַדִּין אֲפִלּוּ נִתְּנוּ לָהּ בְּמַתָּנָה אוֹ שֶׁמָּצְאָה מְצִיאָה, כָּל שֶׁשַּׁיָּךְ הַבַּעַל לִזְכּוֹת בָּהֶן מִדִּין נִכְסֵי מְלוֹג. רַשְׁבָּ"א בְּבֵית יוֹסֵף. וְהוּא הַדִּין בְּכָל מָקוֹם שֶׁשּׁוֹנֶה שֶׁנָּפְלוּ: {ב} לֹא תִמְכֹּר. דְּאֵרוּסִין עוֹשֶׂה סְפֵק נִשּׂוּאִין, שֶׁמָּא תָּבֹא לִידֵי נִשּׂוּאִין שֶׁמָּא לֹא תָבֹא, וּלְפִיכָךְ לְכַתְּחִלָּה לֹא תִמְכֹּר, וְאִם מָכְרָה וְנָתְנָה קַיָּם. גְּמָרָא. וְהִקְשׁוּ בַּתּוֹסָפוֹת, דְּכֵיוָן שֶׁהִיא מֻחְזֶקֶת הֲוֵי סָפֵק וּוַדַּאי וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא כוּ', כִּדְאַשְׁכְּחָן בְּשׁוֹמֶרֶת יָבָם בְּמִשְׁנָה ו'. וְתֵרְצוּ, דְּהָכָא וַדַּאי קַיֶּמֶת לִנָּשֵׂא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הָתָם דְּכָךְ עוֹמֶדֶת לַחֲלִיצָה כְּמוֹ לְיִבּוּם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} עַד כוּ'. מַשְׁמַע שֶׁנָּפְלוּ לִפְנֵי נִשּׂוּאִין וְאֵין דָּבָר מַפְסִיק בֵּין נְפִילַת נְכָסִים לַנִּשּׂוּאִין. וְהוּא הַדִּין אֲפִלּוּ נָפְלוּ לָהּ קֹדֶם אֵרוּסִין דְּלֹא תִמְכֹּר מִשֶּׁנִּסֵּת. וְהָא דְנָקַט עַד שֶׁלֹּא נִסֵּת דְּמַשְׁמַע דְּמִשֶּׁנִּתְאָרְסָה, לְאַשְׁמְעִינַן דַּאֲפִלּוּ הָכִי אִם מָכְרָה וְנָתְנָה קַיָּם. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים כו': אמרו שמוכרת ונותנת וקיים ר"ל ואפי' אחר שנתארסה. ואמרו הואיל וזכה באשה ר"ל בארוסה הואיל וזכה בה יזכה בנכסים ויהיה מכרה בטל כאילו נפלו לה והיא נשואה ואמר להם רב"ג על החדשים אנו בושים והם נכסים שנפלו לה והיא נשואה לפי שאני ג"כ דעתי באלו הנכסים שאם מכרה קיים אלא שאתם מגלגלין עלינו נכסים שנפלו לה והיא ארוסה ותאמרו הואיל וזכה באשה זכה בנכסים ויהיה מכרה בטל ופסק ההלכה בין שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס ובין שנפלו לה משנתארסה ומכרה אחר שנשאת מוציא הבעל הפירות מיד הלקוחות בחייה ומוציא הקרקע אחר מיתתה:

נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא מיד הלקוחות כו': פסק ההלכה כבר נקדם לן ונכסים הידועים לבעל הוא מה שיש לה מן הנכסים באותה המדינה שהיא יושבת שם או במקומות הקרובים מזאת המדינה המיוחסת אליה ונכסים שאינם ידועים לבעל הוא מה שראוי לה מן הנכסים במדינה אחרת והלכה כר"ש: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ב

רַבִּי שִׁמְעוֹן חוֹלֵק בֵּין נְכָסִים לִנְכָסִים. נְכָסִים הַיְדוּעִים לַבַּעַל, לֹא תִמְכֹּר. וְאִם מָכְרָה וְנָתְנָה, בָּטֵל. שֶׁאֵינָן יְדוּעִים לַבַּעַל, לֹא תִמְכֹּר. וְאִם מָכְרָה {ה} וְנָתְנָה, קַיָּם:

ר"ע מברטנורה נְכָסִים יְדוּעִים לַבַּעַל וּנְכָסִים שֶׁאֵין יְדוּעִים. אִית דִּמְפָרְשִׁים נְכָסִים יְדוּעִים, מְקַרְקְעֵי {ד}. וְשֶׁאֵין יְדוּעִים, מִטַּלְטְלֵי. וְאִית דְּאָמְרֵי, אֵלּוּ וָאֵלּוּ יְדוּעִים הֵם. וְאֵלּוּ הֵם שֶׁאֵינָם יְדוּעִים, כָּל שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת כָּאן וְנָפְלוּ לָהּ נְכָסִים בִּמְדִינַת הַיָּם. וּפְסַק הַהֲלָכָה, בֵּין נְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לָהּ עַד שֶׁלֹּא תִתְאָרֵס וּבֵין שֶׁנָּפְלוּ לָהּ מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה, אִם מָכְרָה אוֹתָם אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת, הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ, וְגוּף הַקַּרְקַע לְאַחַר מִיתָתָהּ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁחוֹלֵק בֵּין נְכָסִים הַיְדוּעִים לַבַּעַל לִנְכָסִים שֶׁאֵינָם יְדוּעִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ד} שֶׁעַל מְנָת אוֹתָם נְכָסִים נְשָׂאָהּ, לְפִיכָךְ מִכְרָהּ בָּטֵל, שֶׁהָיָה מְצַפֶּה שֶׁתִּפֹּל לָהּ אוֹתָהּ יְרֻשָּׁה. רַשִׁ"י: {ה} וְאִם כוּ'. נִרְאֶה דְּאַכֻּלְּהוּ בָּבֵי דִּלְעֵיל מְהַדַּר וַאֲפִלּוּ אַמִּשֶּׁנִּסֵּת, דְּמִדְּתָלִינַן בְּאֵין יְדוּעִין לַבַּעַל דְּכֵיוָן שֶׁאֵינָן יְדוּעִים לוֹ לֹא זָכָה בָהֶן, אִם כֵּן מַה לִּי שֶׁנָּפְלוּ לָהּ קֹדֶם שֶׁנִּסֵּת אוֹ לְאַחַר שֶׁנִּסֵּת, כֵּיוָן שֶׁלֹּא יָדַע בָּהֶן לֹא זָכָה בְּהוּ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הרמב"ם פירש משנה זו בפירושו לסוף המשנה הקודמת. (רמב"ם)

פרק ח - משנה ג

נָפְלוּ לָהּ כְּסָפִים, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. פֵּרוֹת הַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. וְהַמְחֻבָּרִין בַּקַּרְקַע, אָמַר רַבִּי מֵאִיר, שָׁמִין אוֹתָן כַּמָּה הֵן יָפִין בְּפֵרוֹת וְכַמָּה הֵן יָפִין בְּלֹא פֵרוֹת, וְהַמּוֹתָר, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַמְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע, שֶׁלּוֹ. וְהַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע, שֶׁלָּהּ, וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת:

ר"ע מברטנורה שָׁמִין אוֹתָן. דְּקָסָבַר מַה שֶּׁגָּדֵל בִּרְשׁוּתוֹ הֲווּ פֵּרוֹת וּמַה שֶּׁלֹּא גָדֵל בִּרְשׁוּתוֹ הֲוֵי קֶרֶן. וּלְפִיכָךְ מַה שֶּׁדְּמֵי הַקַּרְקַע יְקָרִים עַכְשָׁיו בִּשְׁבִיל תְּבוּאָה זוֹ, הֲוֵי קֶרֶן, וְצָרִיךְ לִתֵּן לָהּ דָּמִים וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. אַף אֵלּוּ שֶׁלֹּא גָדְלוּ בִרְשׁוּתוֹ תּוֹרַת פֵּרוֹת נָתְנוּ בָהֶם, הוֹאִיל וְהַקַּרְקַע קַיְמָא לָהּ. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות כו': כל זמן שנפל מחלוקת בין הבעל ובין האשה בקרקע שלוקחין מאלו הדמים ילקח בהן קרקע שמוציא פירות יותר והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ד

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מְקוֹם שֶׁיָּפֶה כֹחוֹ בִכְנִיסָתָהּ, הוּרַע כֹּחוֹ בִיצִיאָתָהּ. מְקוֹם שֶׁהוּרַע כֹּחוֹ בִכְנִיסָתָהּ, יָפֶה כֹחוֹ בִיצִיאָתָהּ. פֵּרוֹת הַמְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע, בִּכְנִיסָתָהּ שֶׁלּוֹ וּבִיצִיאָתָהּ שֶׁלָּהּ. וְהַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע, בִּכְנִיסָתָהּ שֶׁלָּהּ וּבִיצִיאָתָהּ שֶׁלּוֹ:

ר"ע מברטנורה בִּיצִיאָתָהּ. אִם בָּא לְגָרְשָׁהּ: פֵּרוֹת הַמְחֻבָּרִים לַקַּרְקַע, בִּכְנִיסָתָהּ שֶׁלּוֹ. כְּלוֹמַר בִּשְׁעַת נְפִילָתָן שֶׁלּוֹ, כְּדִבְרֵי חֲכָמִים. וְאִיכָּא בֵּין חֲכָמִים לְרַבִּי שִׁמְעוֹן פֵּרוֹת הַמְחֻבָּרִין בִּשְׁעַת יְצִיאָה, דְּלֹא אַיְרֵי בְּהוּ חֲכָמִים, וְלֵית לְהוּ הָא דְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּיצִיאָתָהּ שֶׁלָּהּ, דְּקָסָבְרֵי מַה שֶּׁגָּדֵל בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁלּוֹ {ו}. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} וְתָלוּשׁ בִּשְׁעַת יְצִיאָה לֵיכָּא לְמֵימַר דִּפְלִיגֵי עֲלֵיהּ וְנֵימְרוּ שֶׁלָּהּ, דְּכֵיוָן דִּתְלָשָׁן הַכֹּל מוֹדִים שֶׁזָּכָה בָהֶן. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם רש"א מקום שיפה כחו בכניסתה הורע כחו ביציאתה כו': ר"ש חולק עם חכמים בפירות מחוברין בשעת יציאה ר"ל כשמגרשה ויש לה פירות מחוברין לקרקע שצמחו בעודה תחתיו ר"ש אומר של אשה וחכ"א במה שקדם מחוברין לקרקע שלו לעולם בין בכניסתה בין ביציאתה והלכה כר"ש: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ה

נָפְלוּ לָהּ עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת זְקֵנִים, יִמָּכְרוּ {ז} וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא תִמְכֹּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁבַח {ח} בֵּית אָבִיהָ. נָפְלוּ לָהּ זֵיתִים וּגְפָנִים זְקֵנִים, יִמָּכְרוּ לְעֵצִים וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר {ט}, לֹא תִמְכֹּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁבַח בֵּית אָבִיהָ. הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, הוֹצִיא הַרְבֵּה וְאָכַל קִמְעָא, קִמְעָא וְאָכַל הַרְבֵּה, מַה שֶּׁהוֹצִיא הוֹצִיא, וּמַה שֶּׁאָכַל אָכָל. הוֹצִיא וְלֹא אָכַל, יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטֹּל:

ר"ע מברטנורה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר לֹא תִמְכֹּר. יְכוֹלָה הִיא לְעַכֵּב. וְהִלְכָתָא כְּוָתֵיהּ: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא תִמְכֹּר. וְהִלְכָתָא כְּוָתֵיהּ: קִמְעָא. דָּבָר מֻעָט וַאֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא: יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטֹּל. וּשְׁבוּעָה זוֹ כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה הִיא {י}, וְהַנֵּי מִילֵי, שֶׁהָיָה הַשֶּׁבַח כְּנֶגֶד הַהוֹצָאָה אוֹ יוֹתֵר, אֲבָל אִם הָיְתָה הַהוֹצָאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבַח יִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה {יא} שֶׁהוֹצִיא כְּנֶגֶד הַשֶּׁבַח, וְיִטֹּל כְּנֶגֶד הַשֶּׁבַח בִּלְבָד וְהַשְּׁאָר יַפְסִיד. וְכָל זֶה כְּשֶׁגֵּרְשָׁהּ הַבַּעַל, אֲבָל אִם מָרְדָה הִיא, בֵּין אָכַל הַבַּעַל בֵּין לֹא אָכַל, יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטֹּל {יב} כְּנֶגֶד הַשֶּׁבַח. וּבְנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, כָּל הַשֶּׁבַח שֶׁל בַּעַל, דְּאָמְרִינַן אִם הוֹסִיפוּ הוֹסִיפוּ לוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ז} יִמָּכְרוּ כוּ'. כְּלוֹמַר שֶׁאִם יִרְצֶה הָאִישׁ אוֹ הָאִשָּׁה לִמְכֹּר אֵין יְכוֹלִין לְעַכֵּב זֶה עַל זֶה. הָרְמָ"ה. וְהָרֹא"שׁ חוֹלֵק וְסוֹבֵר דְּהַכֹּל בִּרְשׁוּת הַבַּעַל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ח} שְׁבַח כוּ'. דְּהַוְיָא לָהּ וּלְבֵית אָבִיהָ לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת. רַשִׁ"י: {ט} רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אָמַר לְמִלְּתֵיהּ בְּרֵישָׁא וְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר בְּסֵיפָא כוּ'. וּקְבָעָן רַבִּי בְּמִשְׁנָתֵנוּ כִּשְׁמוּעָתָן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} שֶׁכֵּן כָּל שְׁבוּעוֹת הַמִּשְׁנָה כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה תִּקְּנוּהָ: {יא} לָאו לְמֵימְרָא שֶׁהִיא שְׁבוּעָה מִן הַתּוֹרָה, דְּהָא כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין, אֶלָּא כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה קָאָמַר: {יב} דְּאַדַּעְתָּא לְמִשְׁקָל וּלְמֵיפַק לֹא אַקְנֵי [לָהּ]. הָרִי"ף: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות כו': והלכה כרבן שמעון בן גמליאל וכר' יהודה:

המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא כו': קמעא דבר מועט ואפי' כל שהוא ואמרו ישבע כמה יוציא ויטול ר"ל שבועה כעין תורה ובתנאי שיהיה שבח כנגד הוצאה או יותר אבל אם היתה הוצאה יתירה על השבח ישבע שבועת התורה שהוציא כנגד השבח ונוטל כנגד השבח בלבד ויפסיד השאר וזה כולו בנכסי מלוג והוא כשגרשה הבעל אבל כשמרדה בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול כנגד השבח כמו שבארנו אבל בנכסי צאן ברזל כל השבח לו כמו שבארנו אם הוסיפו הוסיפו לו: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ו

שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים, מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁמּוֹכֶרֶת {יג} וְנוֹתֶנֶת וְקַיָּם. מֵתָה, מַה יַּעֲשׂוּ בִכְתֻבָּתָהּ וּבַנְּכָסִים הַנִּכְנָסִין וְהַיּוֹצְאִין עִמָּהּ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲלֹקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן, כְּתֻבָּה בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְהַיּוֹצְאִים עִמָּהּ בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב:

ר"ע מברטנורה שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים. מִבֵּית אָבִיהָ, בְּעוֹדָהּ שׁוֹמֶרֶת יָבָם: מַה יַּעֲשׂוּ בִכְתֻבָּתָהּ. מָנֶה וּמָאתַיִם וְתוֹסֶפֶת וּנְדוּנְיָא שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ וְקִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת: וּבַנְּכָסִים הַנִּכְנָסִין וְהַיּוֹצְאִין. נִכְסֵי מְלוֹג, שֶׁכְּשֶׁהִיא נִכְנֶסֶת נִכְנָסִים עִמָּהּ וּכְשֶׁיּוֹצֵאת מִבַּעְלָהּ יוֹצְאִים עִמָּהּ: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יַחֲלֹקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב. דְּסָפֵק נְשׂוּאָה לַיָּבָם הִיא וְזוֹכֶה בַּחֲצִי יְרֻשָּׁתָהּ מִסָּפֵק: נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן. נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בְּחֶזְקָתָן. וְלֹא אִתְפָּרֵשׁ בְּחֶזְקַת מִי, אִי בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל הוֹאִיל וְאַחֲרָיוּתָן עָלָיו, אִי בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה שֶׁהָיוּ שֶׁלָּהּ. וּבְפֶרֶק ד' מִיבָמוֹת תִּמְצָא הַמִּשְׁנָה הַזֹּאת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יג} שֶׁמּוֹכֶרֶת. בַּתְּחִלָּה. וְלֹא דָמִי לַאֲרוּסָה דִּבְרֵישׁ פִּרְקִין, לְפִי שֶׁאֲרוּסָה קְנוּיָה עַד שֶׁנִּתְחַיֵּב הַבָּא עָלֶיהָ סְקִילָה הִלְכָּךְ כְּמוֹ כֵן זָכָה בָהּ שֶׁאֵין לָהּ לִמְכֹּר לְכַתְּחִלָּה. אֲבָל שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁהַבָּא עָלֶיהָ לֹא נִתְחַיֵּב אֶלָּא מַלְקוֹת, אֵימוּר וַדַּאי דְּבִזְכוּתָהּ נָפְלוּ, הִלְכָּךְ מוֹכֶרֶת לְכַתְּחִלָּה. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. וְעַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ [בְּאוֹת ב] בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים כו': כבר נקדם לך פירוש זאת ההלכה אות באות בפרק ד' ממסכת יבמות (הלכה ג) ועייין אותה לשם: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ז

הִנִּיחַ אָחִיו מָעוֹת, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. פֵּרוֹת הַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. הַמְחֻבָּרִין בַּקַּרְקַע, אָמַר רַבִּי מֵאִיר, שָׁמִין אוֹתָן כַּמָּה הֵן יָפִין בְּפֵרוֹת וְכַמָּה הֵן יָפִין בְּלֹא פֵרוֹת, וְהַמּוֹתָר, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פֵּרוֹת הַמְחֻבָּרִים בַּקַּרְקַע, שֶׁלּוֹ. וְהַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע, כָּל הַקּוֹדֵם זָכָה בָהֶן. קָדַם הוּא, זָכָה. קָדְמָה הִיא, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. כְּנָסָהּ, הֲרֵי הִיא כְאִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא כְתֻבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַעְלָהּ הָרִאשׁוֹן:

ר"ע מברטנורה יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע. לְפִי שֶׁכְּתֻבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַעְלָהּ הָרִאשׁוֹן, לְפִיכָךְ נִכְסֵי הַמֵּת אַחֲרָאִין לִכְתֻבָּתָהּ, אֶלָּא שֶׁהַיָּבָם אוֹכֵל פֵּרוֹת אִם מְיַבֵּם אוֹתָהּ, וְסָבַר מִטַּלְטְלֵי מִשְׁתַּעְבְּדֵי לַכְּתֻבָּה: שָׁמִין אוֹתָם. דְּכָל מַה שֶּׁגָּדֵל בִּרְשׁוּת הַמֵּת אַחֲרָאִין לַכְּתֻבָּה: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים פֵּרוֹת הַמְחֻבָּרִים לַקַּרְקַע שֶׁלּוֹ. בַּגְּמָרָא פָּרֵיךְ, וְהָא כָּל נְכָסָיו אַחֲרָאִין וְעַרְבָאִין לַכְּתֻבָּה {יד}, וּמְשָׁנֵי, תָּנֵי שֶׁלָּהּ: כָּל הַקּוֹדֵם זָכָה. קָסָבְרֵי מִטַּלְטְלֵי לַכְּתֻבָּה לֹא מִשְׁתַּעְבְּדֵי אֶלָּא אִם כֵּן תָּפְסָה. וּמֵחַיִּים דְּבַעַל בָּעִינַן תְּפִיסָה. וְהוּא הַדִּין נַמִּי דִּפְלִיגֵי אַכְּסָפִים, דְּמַאי שְׁנָא כְּסָפִים מִפֵּרוֹת תְּלוּשִׁין. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: הֲרֵי הִיא כְאִשְׁתּוֹ. שֶׁמְּגָרְשָׁהּ בְּגֵט, וּמַחֲזִירָהּ. וְלֹא אָמְרִינַן וְיִבְּמָהּ אָמַר רַחֲמָנָא וַעֲדַיִן יִבּוּמִין רִאשׁוֹנִים עָלֶיהָ וְלֹא תִסְגֵּי לָהּ בְּגֵט. וְהָכִי נַמִּי כְּשֶׁגֵּרְשָׁהּ הֲוָה אֲמִינָא מִצְוָה דְּרַמְיָא רַחֲמָנָא עָלֶיהָ הָא קָעָבְדָה, וְתֵיקוּ עֲלֵיהּ בְּאִסּוּר אֵשֶׁת אָח וְלֹא מָצֵי לְהַחֲזִירָהּ {טו}, קָא מַשְׁמַע לָן דְּאָמַר רַחֲמָנָא (דְּבָרִים כה) וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה, כֵּיוָן שֶׁלְּקָחָהּ הֲרֵי הִיא כְאִשְׁתּוֹ {טז}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יד} פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, וְהַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע כְּקַרְקַע. וְלֹא דָמִי לִמְחֻבָּרִים דְּנִכְסֵי מְלוֹג בְּמִשְׁנָה ג', דְּהָתָם פֵּירָא תַּקִּינוּ לֵיהּ רַבָּנָן הֵיכָא דְּאִיכָּא קֶרֶן קַיָּם, וְהַנֵּי נַמִּי פֵּירֵי נִינְהוּ דְּגָמְרוּ בִרְשׁוּתֵיהּ, אֲבָל הָכָא קַרְנָא וּפֵירֵי דִּידֵיהּ הוּא, וְשִׁעְבּוּדָא הוּא דְּאִית לָהּ עֲלַיְהוּ, וּמַאי דְאִשְׁתַּעְבֵּד לָהּ מֵחַיִּים דְּבַעַל לֹא אָמְרִינַן פֵּירֵי הוּא לְאַפְקוּעֵי שִׁעְבּוּדָא. וּמְשָׁנֵי, תָּנֵי שֶׁלָּהּ, וְלֹא פְּלִיגֵי רַבָּנָן אֶלָּא אַתְּלוּשִׁין וּכְסָפִים, וּלְמֵימְרָא דְּלֹא מִשַּׁעְבְּדֵי מִטַּלְטְלֵי לַכְּתֻבָּה [וְהָכָא לֹא פְּלִיגֵי רַבָּנָן. אֶלָּא מִשּׁוּם דִּלְעֵיל בְּמִשְׁנָה ג' בְּנִכְסֵי מְלוֹג פְּלִיגֵי רַבָּנָן בְּהָא, הִלְכָּךְ נָקְטִינְהוּ נַמִּי הָכָא. וּמִשּׁוּם כָּךְ אִישְׁתַּבַּשׁ תַּנָּא וְתָנָא שֶׁלּוֹ כְּדִלְעֵיל]: {טו} אַף עַל גַּב דִּכְשֶׁיִּבְּמָהּ מֻתֶּרֶת לוֹ בְּכָל עֵת כוּ', דִּסְבָרָא הוּא דְּלֹא אָמַר רַחֲמָנָא וְיִבְּמָהּ כְּדֵי לְגָרְשָׁהּ לְאַלְתַּר. תּוֹסָפוֹת: {טז} וְהַאי וְיִבְּמָהּ, דָּרְשִׁינַן לָהּ בִּיבָמוֹת לִבְעַל כָּרְחָהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות כו': אלו הפירות והמעות מנכסי אחיו לפי שכל מה שהניח מנכסים אם הותירו ואם פחתו הם תחת שעבוד הכתובה וזה כולו דעת מי שסובר מטלטלי משתעבדי לכתובה ואינה הלכה ואף על גב דרבנן בתראי כבר תקנו לגבות כתובה מן המטלטלין תכלית כח האחרונים לגבות אבל שיהיו המטלטלין מונחין ולא יהיה כח לאח שהוא היבם להשתמש בהן אחר היבום זהו אצלי בלתי אמת ואין דעתי בזה ואין נוטה לזה דעת התוריים בשום פנים. ואמרו פירות המחוברין לקרקע שלו פירשו ואמרו תני שלה. וענין אמרו כאשתו לכל דבר שהוא כשגרשה מותר לו להחזירה אחר כן כמו שבארנו בפרק ד' מיבמות (הלכה ד) ואין הלכה כר"מ: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ח

לֹא יֹאמַר לָהּ, הֲרֵי כְתֻבְּתִיךְ מֻנַּחַת עַל הַשֻּׁלְחָן {יז}, אֶלָּא כָּל נְכָסָיו אַחֲרָאִין לַכְּתֻבָּה. וְכֵן לֹא {יח} יֹאמַר אָדָם לְאִשְׁתּוֹ, הֲרֵי כְתֻבְּתִיךְ מֻנַּחַת עַל הַשֻּׁלְחָן, אֶלָּא כָל נְכָסָיו אַחֲרָאִין לִכְתֻבָּתָהּ. גֵּרְשָׁהּ, אֵין לָהּ אֶלָּא כְתֻבָּתָהּ. הֶחֱזִירָהּ, הֲרֵי הִיא כְּכָל הַנָּשִׁים וְאֵין לָהּ אֶלָּא כְתֻבָּתָהּ בִּלְבָד:

ר"ע מברטנורה כָּל נְכָסָיו. שֶׁיָּרַשׁ מֵאָחִיו, אַחֲרָאִין לִכְתֻבָּתָהּ: גֵּרְשָׁהּ אֵין לָהּ אֶלָּא כְּתֻבָּתָה. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא גֵרֵשׁ הָיוּ כָל הַנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים לָהּ {יט}: הֲרֵי הִיא כְּכָל הַנָּשִׁים. שֶׁהַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וּמַחֲזִירָהּ, עַל מְנָת כְּתֻבָּה הָרִאשׁוֹנָה הֶחֱזִירָהּ. וְאִצְטְרִיךְ לְאַשְׁמוֹעִינַן הָא בִּיבָמָה {כ}, דְּלֹא תֵימָא אִשְׁתּוֹ הִיא דְּאִיהוּ כָּתַב לָהּ כְּתֻבָּה מִמָּמוֹנוֹ, אֲבָל יְבִמְתּוֹ דְּלָאו אִיהוּ כָּתַב לָהּ אֶלָּא נִכְסֵי בַעְלָהּ הָרִאשׁוֹן הוּא דַהֲווּ אַחֲרָאִין וְעַרְבָאִין, הֵיכָא דְגֵרְשָׁהּ וְאַהְדְּרָהּ. אֵימָא כְּתֻבָּתָהּ מִנֵּיהּ, קָמַשְׁמַע לָן {כא}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יז} עַל הַשֻּׁלְחָן. הֵן מָעוֹת שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן אִם הוּא שֻׁלְחָנִי. רַשִׁ"י: {יח} וְכֵן לֹא כוּ'. דְּמַהוּ דְתֵימָא דְטַעֲמָא דְּלֹא יְיַחֵד לָהּ לַיְבָמָה כְּדֵי לִמְכֹּר שְׁאָר נְכָסִים דְּאֵינוֹ יָכוֹל לְמָכְרָם, כֵּיוָן דְּלֹא כָתַב לָהּ דְּקַנָאִי, אֲבָל בְּאִשְׁתּוֹ לֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יוּכַל לִמְכֹּר מֵהַאי טַעֲמָא, דְּהָא כָּתַב לָהּ דְּקַנָאִי, וְסָמְכָה דַּעְתָּהּ כְּשֶׁמְּיַחֵד, קָמַשְׁמַע לָן. גְּמָרָא כְּפִי פֵּרוּשׁ הַתּוֹסָפוֹת: {יט} כְּלוֹמַר וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לִמְכֹּר כְּלוּם. גְּמָרָא. דְּאִי מִשּׁוּם גּוּפָהּ פְּשִׁיטָא דְּאֵין לָהּ אֶלָּא כְּתֻבָּתָהּ, אֶלָּא וַדַּאי לְדִיּוּקָא דִּילֵיהּ תַּנְיָא לְמֵידַק הָא לֹא גֵרְשָׁהּ לֹא. וְרֵישָׁא דִּתְנַן כָּל נְכָסָיו אַחֲרָאִין, עֵצָה טוֹבָה קָמַשְׁמַע לָן, דְּהָא בְּאִשְׁתּוֹ דְּיָכוֹל לִמְכֹּר, וּתְנַן דְּלֹא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כ} כְּלוֹמַר אַף עַל גַּב דְּבִשְׁאָר הַנָּשִׁים תְּנַן לְהָא בְּסוֹף פֶּרֶק דִּלְקַמָּן: {כא} כְּלוֹמַר מִלְּבַד מַה שֶּׁיֵּשׁ לָהּ עַל הָרִאשׁוֹן, לְפִי שֶׁעַכְשָׁיו כְּשֶׁלְּקָחָהּ בְּנִשּׂוּאֵי עַצְמוֹ יִהְיֶה מְחֻיָּב לַעֲשׂוֹת לָהּ כְּתֻבָּה מִמֶּנּוּ, וְהָרִאשׁוֹנָה בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. קָמַשְׁמַע לָן דְּאֵין לָהּ אֶלָּא כְּתֻבָּתָהּ, פֵּרוּשׁ, הָאַחַת שֶׁהָיָה לָהּ כְּבָר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה כו': זה כולו מבואר: (רמב"ם)

פרק ט

פרק ט - משנה א

הַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ, דִּין וּדְבָרִים {ה} אֵין לִי {ו} בִנְכָסַיִךְ, הֲרֵי זֶה אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ. וְאִם מֵתָה, יוֹרְשָׁהּ. אִם כֵּן לָמָּה כָתַב לָהּ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִנְכָסַיִךְ, שֶׁאִם {ז} מָכְרָה וְנָתְנָה, קַיָּם. כָּתַב לָהּ, דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִנְכָסַיִךְ וּבְפֵרוֹתֵיהֶן, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ. וְאִם מֵתָה, יוֹרְשָׁהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְעוֹלָם אוֹכֵל פֵּרֵי פֵרוֹת, עַד שֶׁיִּכְתֹּב לָהּ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִנְכָסַיִךְ וּבְפֵרוֹתֵיהֶן וּבְפֵרֵי פֵרוֹתֵיהֶן עַד עוֹלָם {ח}. כָּתַב לָהּ, דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִנְכָסַיִךְ וּבְפֵרוֹתֵיהֶן וּבְפֵרֵי פֵרוֹתֵיהֶן בְּחַיַּיִךְ וּבְמוֹתֵךְ, אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ. וְאִם מֵתָה, אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם מֵתָה, יִירָשֶׁנָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְכָל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, תְּנָאוֹ בָטֵל {ט}:

ר"ע מברטנורה הַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִנְכָסַיִךְ. בְּעוֹדָהּ אֲרוּסָה כּוֹתֵב לָהּ, לִכְשֶׁתִּנָּשְׂאִי לִי דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִנְכָסַיִךְ. אַף עַל גַּב דְּלֹא קָנוּ מִנֵּיהּ {א}, מוֹכֶרֶת וְנוֹתֶנֶת וּמִכְרָהּ קַיָּם, שֶׁנַּחֲלָה הַבָּאָה לָאָדָם מִמָּקוֹם אַחֵר {ב}, אָדָם מַתְנֶה עָלֶיהָ שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה {ג}. וְאִי קָנוּ מִנֵּיהּ, אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת {ד} מִכְרָהּ קַיָּם, אֲבָל פֵּרוֹת אוֹכֵל, וְאִם מֵתָה יוֹרְשָׁהּ, דְּהָכִי מַשְׁמַע, בִּנְכָסַיִךְ אֵין לִי דִין, אֲבָל בְּפֵרוֹתֵיהֶן יֵשׁ לִי דִין, וְכָל זְמַן שֶׁהֵן נְכָסַיִךְ, שֶׁאַתְּ בַּחַיִּים, אֵין לִי דִין וּדְבָרִים בָּהֶם, הָא לְאַחַר מִיתָה יֵשׁ לִי בָהֶם דִּין וּדְבָרִים: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לְעוֹלָם הוּא אוֹכֵל פֵּרֵי פֵרוֹת. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ אֵלּוּ הֵן פֵּרוֹת וְאֵלּוּ הֵן פֵּרֵי פֵרוֹת, הִכְנִיסָה לוֹ קַרְקַע וְעָשְׂתָה פֵרוֹת אֵלּוּ הֵן פֵּרוֹת, מָכַר אֵלּוּ הַפֵּרוֹת וְלָקַח בָּהֶן קַרְקַע וְעָשְׂתָה פֵרוֹת הֲרֵי הֵן פֵּרֵי פֵרוֹת. וּכְשֶׁאָמַר לָהּ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִנְכָסַיִךְ וּבְפֵרוֹתֵיהֶן בִּלְבָד, אוֹכֵל פֵּרֵי פֵרוֹת לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, דְּהָא לֹא סְלִיק נַפְשֵׁיהּ אֶלָּא מִן הַפֵּרוֹת בִּלְבָד. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה מִפְּנֵי שֶׁמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר כז) וְיָרַשׁ אוֹתָהּ, מִכָּאן שֶׁהַבַּעַל יוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. אֲבָל מַסְקָנָא דְמִלְּתָא, שֶׁיְּרֻשַּׁת הַבַּעַל אֶת אִשְׁתּוֹ אֵינוֹ מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעַלְמָא. וְאַף עַל פִּי כֵן הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא מִפְּנֵי שֶׁמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, אֶלָּא שֶׁחֲכָמִים עָשׂוּ לָהּ חִזּוּק כְּשֶׁל תּוֹרָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} וְהוּא הַדִּין לָאוֹמֵר בִּלְבָד, דְּמַהֲנֵי, כִּדְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא הָאוֹמֵר. גְּמָרָא: {ב} פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, כֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ יְרֻשַּׁת אֲבוֹתָיו אֶלָּא עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו תָּבֹא לוֹ, כְּגוֹן נַחֲלַת אִשְׁתּוֹ הַבָּאָה לוֹ עַל יְדֵי נִשּׂוּאִין שֶׁלּוֹ, דְּהוֹאִיל וּמִשּׁוּם תַּקַּנְתָּא דִידֵיהּ תַּקּוּן רַבָּנָן, וְהוּא בָא לִמְחֹל עָלֶיהָ, מָחוּל. וּמַקְשֶׁה בַגְּמָרָא, אִי הָכִי אֲפִלּוּ נְשׂוּאָה נַמִּי. וּמְשָׁנֵי, דְּכֵיוָן שֶׁנְּשָׂאָהּ הֲרֵי הוּא כְשֻׁתָּף בִּנְכָסֶיהָ, וְכֵיוָן שֶׁהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ צָרִיךְ לְשׁוֹן מַתָּנָה וְאֵין מוֹעִיל לְשׁוֹן דִּין וּדְבָרִים: {ג} וְהוּא הַדִּין נַמִּי לִשְׁאָר תְּנָאִים שֶׁיָּכוֹל לְהַתְנוֹת וּמַהֲנֵי: {ד} דְּמִגּוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע קָנוּ מִיָּדוֹ, וּמַתָּנָה גְמוּרָה הִיא. גְּמָרָא: {ה} דִּין וּדְבָרִים. נִרְאֶה לִי דְּבִלְשׁוֹן דִּין אֵין לִי, הֲוָה סַגִּי, שֶׁהֲרֵי מְסַלֵּק עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ דִּין עַל אֵלּוּ הַנְּכָסִים, וּמַה לּוֹ עוֹד. וְלֹא נָקַט וּדְבָרִים אֶלָּא לְשׁוּפְרָא בְּעַלְמָא. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְלִי נִרְאֶה דְּדִין אֵין לִי לְחוּד, יֵשׁ לוֹמַר דְּלֹא רוֹצֶה לְתָבְעָהּ לְדִין בִּשְׁבִיל הַנְּכָסִים אִם לֹא תִתֵּן לוֹ מִדַּעְתָּהּ, אֲבָל לֹא סִלֵּק מֵעִקַּר הַנְּכָסִים, מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁאִם הוּא יְהֵא מֻחְזָק כְּגוֹן גַּבֵּי פֵרוֹת שֶׁאָכַל שֶׁלֹּא יַחֲזִיר, דְּבַעַל הַשְּׁטָר יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה כִּדְאִיתָא בַגְּמָרָא, לְכָךְ צָרִיךְ לִכְתֹּב גַּם כֵּן וּדְבָרִים. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ו} אֵין לִי. לְשׁוֹן חֲכָמִים לוֹמַר אֵין לִי בִּמְקוֹם לֹא יְהֵא לִי. רַשְׁבַּ"ם: {ז} שֶׁאִם כוּ'. וְהִקְשָׁה הָרַ"ן דְּהָא בְּלָאו תְּנַאי נַמִּי דִּינָא הָכִי, כְּדִתְנַן רֵישׁ פֶּרֶק דִּלְעֵיל, עַד שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת וְנִשֵּׂאת אִם מָכְרָה וְנָתְנָה קַיָּם כוּ'. וְיֵשׁ לוֹמַר, דְּמֵהָא שָׁמְעִינַן דְּהַאי תְּנַאי מַהֲנֵי אֲפִלּוּ לִנְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לָהּ אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת, דִּלְכֻלֵּי עַלְמָא מִכְרָהּ בָּטֵל, וְאִם כָּתַב לָהּ דִּין וּדְבָרִים בְּעוֹדָהּ אֲרוּסָה מִכְרָהּ קַיָּם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ח} עַד עוֹלָם. דְּאִי לֹא כָתַב עַד עוֹלָם, הֲוָה אֲמִינָא פֵּרֵי דְפֵרֵי פֵרוֹת אָכֵיל, לְהָכִי אִצְטָרִיךְ עַד עוֹלָם. וְאִי כָתַב לָהּ עַד עוֹלָם וְלֹא כָתַב לָהּ פֵּרֵי פֵרוֹת, הֲוָה אֲמִינָא לְעוֹלָם אַפֵּרוֹתֵיהֶן קָאֵי. גְּמָרָא: {ט} בָּטֵל. מַסְקֵי הַפּוֹסְקִים, דְּהָכָא דִבְמָמוֹן, אֲפִלּוּ בְּשֶׁל תּוֹרָה תְּנָאוֹ קַיָּם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה כו': זאת הכתיבה מועלת לה כשכתב לה ועודה ארוסה על העיקר אשר אצלנו נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה או אם קנו מידו אפי' לאחר הנשואין. ופירי פירות הוא שתמכור האשה הפירות אשר נסתלק מהם הבעל וילקח בדמיהן קרקע הנה בעל יאכל פירות זה הקרקע ואע"פ שאין לו בגוף הקרקע כלום שהוא לא סילק נפשו אלא מן הפירות הראשונים בלבד כי מה שאמר אין לי בנכסיך ובפירותיהן אבל פירי פירות אוכל לפי דעת ר' יהודה עד שיכתוב ובפירי פירותיהן עד לעולם. ומה שאמר רשב"ג שהתנה על מה שכתוב בתורה הוא טעם שאינו אמיתי לפי שהעיקר אצלנו ירושת הבעל דרבנן אבל עשו חיזוק לה כשל תורה ולכך הלכה כרשב"ג במה שאמר יירשנה מצד הטעם שזכרנו והלכה כר' יהודה: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ב

מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב וְיוֹרְשִׁין, וְהָיָה לוֹ פִקָּדוֹן אוֹ מִלְוֶה {י} בְּיַד אֲחֵרִים, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ לַכּוֹשֵׁל שֶׁבָּהֶן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין מְרַחֲמִין בַּדִּין, אֶלָּא יִנָּתְנוּ לַיּוֹרְשִׁין, שֶׁכֻּלָּן צְרִיכִין שְׁבוּעָה וְאֵין הַיּוֹרְשִׁין צְרִיכִין שְׁבוּעָה:

ר"ע מברטנורה יִנָּתְנוּ לַכּוֹשֵׁל שֶׁבָּהֶן. אִית דִּמְפָרְשֵׁי, לְמִי שֶׁשְּׁטָרוֹ מְאֻחָר, שֶׁהוּא כּוֹשֵׁל וְחַלָּשׁ שֶׁבְּכֻלָּן, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִטְרֹף לָקוֹחוֹת הַקּוֹדְמִים לוֹ {יא}. וְאִית דִּמְפָרְשֵׁי, לִכְתֻבַּת אִשָּׁה {יב}, וְהִיא קְרוּיָה כּוֹשֵׁל שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לַחֲזֹר אַחַר נִכְסֵי הַמֵּת וּלְבַקֵּשׁ הֵיכָן יֶשׁ לוֹ קַרְקַע כְּמוֹ הָאִישׁ. וְאַף עַל גַּב דְּמִטַּלְטְלֵי דְיַתְמֵי לֹא מִשְׁתַּעְבְּדֵי לְבַעַל חוֹב וְלֹא לִכְתֻבַּת אִשָּׁה, הָכָא דְלָאו בִּרְשׁוּתַיְהוּ מַנְחֵי, סְבִירָא לְרַבִּי טַרְפוֹן דְּמוֹצִיאִין מִיַּד הַלֹּוֶה אוֹ מִיַּד שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ וְנוֹתְנִין לְבַעַל חוֹב וְלִכְתֻבָּה {יג}: יִנָּתְנוּ לַיּוֹרְשִׁים. וְלֹא מַהֲנְיָא תְּפִיסָה {יד}: שֶׁכֻּלָּן צְרִיכִין שְׁבוּעָה. שֶׁהַבָּא לִפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה, וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא נִשְׁבְּעוּ אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם יֵשׁ לָהֶם עָלָיו כְּלוּם, הִלְכָּךְ מִשֶּׁמֵּת הַמֵּת זָכוּ בָהֶן הַיּוֹרְשִׁים וּבִרְשׁוּתָן הֵן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {י} פִּקָּדוֹן אוֹ מִלְוֶה. צְרִיכָא. דְּאִי תָּנָא מִלְוֶה, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי טַרְפוֹן מִשּׁוּם דְּמִלְוֶה לְהוֹצָאָה נִתְּנָה וְאֵינָהּ קָיְמָא בְעַיִן, דְּמִחַסְּרָא גוֹבַיְנָא, מִשּׁוּם הָכִי אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן דְּלֹא מַנְחֵי בִרְשׁוּתָא דְיַתְמֵי, אֲבָל פִּקָּדוֹן דְּאִיתָא בְּעֵינֵיהּ אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּכָל הֵיכִי דְאִיתָא בִרְשׁוּתָא דְיַתְמֵי אִיתָא. וְאִי תָּנָא הָא, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא כוּ'. גְּמָרָא: {יא} מְסַיֵּם בַּגְּמָרָא, וְהוּא כָּשֵׁר. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, הַדָּבָר כָּשֵׁר וְהָגוּן לַעֲשׂוֹת כֵּן: {יב} [מְסַיֵּם בַּגְּמָרָא] מִשּׁוּם חִנָּא. וּפֵרְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּמְצְאוּ הַנָּשִׁים חֵן בְּעֵינֵי הָאֲנָשִׁים וְיִהְיֶה לָהֶן קוֹפְצִים יוֹתֵר: {יג} וְצָרִיךְ לוֹמַר דִּסְבִירָא לֵיהּ דְּמִטַּלְטְלֵי מִשְׁתַּעְבְּדֵי לִכְתֻבָּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יד} אֶלָּא אִם כֵּן מֵחַיִּים דְּבַעַל, דְּהַהִיא שַׁעְתָּא לֹא שָׁיְכָא שְׁבוּעָה וְלֹא קָרִינַן בֵּיהּ הַבָּא לִפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים כוּ', וְכֵיוָן דְּאֵין צְרִיכִין שְׁבוּעָה זָכוּ בְּמַה שֶּׁבְּיָדָם. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים כו': כושל נקרא בעל חוב ונקרא בזה השם לפי שאינו גובה את חובו מן המטלטלין לפי שאלו הדינים ניבנים על זה העיקר והוא שהמטלטלין לא משתעבדי לב"ח וזה הדין אין אנו דנין אותו היום אבל דנין שהמטלטלין משתעבדי לב"ח ואין ליורש ירושה עד שיגבו החובות והכתובה או חוב מן החובות ואם הניח הקרקע כל מי שקדם חובו יגבה חובו ראשון ראשון והמותר יגבה הבא אחריו ואם זמן החובות כולם בזמן אחד ואין הממון מספיק לכל החובות יקח כל אחד ואחד כפי חלקו ועוד יתבאר כיצד יחלוקו בפרק של אחר זה (הלכה ג) ואם הניח מטלטלין אין הפרש בין בחוב המוקדם ובין המאוחר אלא כל הקודם בהן זכה ואין מוציאין מרשות מי שזכה במטלטלין ואם לא קדם אחד מהן יחלקו המטלטלין כפי מה שיתבאר בפרק שלאחר זה (הלכה ד): (רמב"ם)

פרק ט - משנה ג

הִנִּיחַ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע, כָּל הַקּוֹדֵם {טו} זָכָה בָהֶן. זָכְתָה אִשָּׁה יוֹתֵר מִכְּתֻבָּתָהּ, וּבַעַל חוֹב יוֹתֵר עַל חוֹבוֹ, הַמּוֹתָר, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ לַכּוֹשֵׁל שֶׁבָּהֶן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין מְרַחֲמִין בַּדִּין, אֶלָּא יִנָּתְנוּ לַיּוֹרְשִׁים {יז}, שֶׁכֻּלָּם צְרִיכִין שְׁבוּעָה וְאֵין הַיּוֹרְשִׁים צְרִיכִין שְׁבוּעָה:

ר"ע מברטנורה כָּל הַקּוֹדֵם בָּהּ זָכָה. קָדְמוּ יוֹרְשִׁים, זָכוּ וְאֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם, דְּמִטַּלְטְלֵי דְיַתְמֵי לֹא מִשְׁתַּעְבְּדֵי לְבַעַל חוֹב וְלִכְתֻבָּה. קָדַם אֶחָד מֵהֶם הָאִשָּׁה אוֹ הַמַּלְוֶה, זָכָה הוּא, דְּרַבִּי טַרְפוֹן אִית לֵיהּ תְּפִיסָה דִּלְאַחַר מִיתָה מַהֲנְיָא: זָכְתָה אִשָּׁה יוֹתֵר עַל כְּתֻבָּתָהּ. אִם קָדְמָה וְתָפְסָה וְיֵשׁ יוֹתֵר מִן הַכְּתֻבָּה, אוֹ קָדַם בַּעַל חוֹב וְתָפַס וְיֵשׁ יוֹתֵר עַל חוֹבוֹ: הַמּוֹתָר כוּ' יִנָּתְנוּ לַכּוֹשֵׁל. זֶה בַּעַל הַשְּׁטָר {טז} שֶׁיָּדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וְאִם יָבֹאוּ לְיַד הַיְתוֹמִים שׁוּב לֹא יוֹצִיאוּ מֵהֶם לֹא אִשָּׁה וְלֹא בַעַל חוֹב. וְהָאִידְנָא דִּנְהִיגֵי בְּכָל בָּתֵּי דִינִים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל דְּמִטַּלְטְלֵי דְיַתְמֵי מִשַּׁעְבְּדֵי לְבַעַל חוֹב, מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ מִטַּלְטְלִין וְהָיָה עָלָיו בַּעַל חוֹב וּכְתֻבַּת אִשָּׁה, כָּל הַקּוֹדֵם זָכָה, בֵּין בַּעַל חוֹב מֻקְדָּם בֵּין בַּעַל חוֹב מְאֻחָר, שֶׁאֵין דִּין קְדִימָה בְּמִטַּלְטְלִין. וְאִם לֹא קָדַם אֶחָד מֵהֶם, יְחַלְּקוּ הַמִּטַּלְטְלִין בֵּינֵיהֶם, כִּדְאָמְרִינַן לְקַמָּן בְּפֶרֶק מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טו} הַקּוֹדֵם. וּבַגְּמָרָא אִיפְלִיגֵי אֲמוֹרָאֵי אִי בָעֵי דַּוְקָא שֶׁתָּפְסוּ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁאֵינוֹ מְקוֹם קְנִיָּה [כְּלָל] וְלֵיכָּא לְמֵימַר שֶׁזָּכוּ בָהֶן יוֹרְשִׁים, אוֹ אֲפִלּוּ תָּפְסוּ מִסִּמְטָא, וְלֹא אָמְרִינַן דְּכֵיוָן שֶׁסִּמְטָא מָקוֹם רָאוּי לְקִנְיָן זָכוּ בָהֶן יוֹרְשִׁים מִשְּׁעַת מִיתָה: {טז} רוֹצֶה לוֹמַר שְׁטַר חוֹב אוֹ שְׁטַר כְּתֻבָּה, דִּשְׁנֵיהֶן כּוֹשֵׁל הֵן כְּנֶגֶד הַיְתוֹמִים: {יז} יִנָּתְנוּ לַיּוֹרְשִׁים וְכוּ'. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דִּלְרַבִּי עֲקִיבָא אֲפִלּוּ כֻּלְּהוּ נַמִּי דְיַתְמֵי, וְאִי תָּפַס לֹא מַהֲנֵי וּמַפְּקִינַן מִנֵּיהּ. וְאַיְדֵי כוּ': (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הרמב"ם לא פירש משנה זו. (רמב"ם)

פרק ט - משנה ד

הַמּוֹשִׁיב אֶת אִשְׁתּוֹ {יח} חֶנְוָנִית אוֹ שֶׁמִּנָּהּ אַפּוֹטְרוֹפָּא, הֲרֵי זֶה מַשְׁבִּיעָהּ {יט} כָּל זְמָן שֶׁיִּרְצֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עַל פִּלְכָּהּ וְעַל עִסָּתָהּ:

ר"ע מברטנורה חֶנְוָנִית. לִמְכֹּר וְלִקְנוֹת בֶּחָנוּת: אַפּוֹטְרוֹפָּא. לְהִתְעַסֵּק בְּמָמוֹנוֹ וְלִשָּׂא וְלִתֵּן: מַשְׁבִּיעָהּ כָּל זְמָן שֶׁיִּרְצֶה. שְׁבוּעָה כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה עַל טַעֲנַת שֶׁמָּא, וְיָכוֹל לְגַלְגֵּל עָלֶיהָ שֶׁלֹּא עָשְׂתָה אוֹנָאָה {כ} עַל פִּלְכָּהּ וְעַל עִסָּתָהּ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר. אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא עַל יְדֵי גִלְגּוּל יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ עַל פִּלְכָּהּ וְעַל עִסָּתָהּ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יח} אִשְׁתּוֹ כוּ'. הַאי דִינָא לָאו דַּוְקָא בְּאִשְׁתּוֹ, דְּכָל אָדָם נַמִּי שֶׁמִּנָּה אוֹתוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס מַשְׁבִּיעוֹ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה, כְּדִתְנַן בְּפֶרֶק כָּל הַנִּשְׁבָּעִים כוּ' וְהָאַפּוֹטְרוֹפְּסִין. וְנָקַט אִשְׁתּוֹ לִרְבוּתָא כֵּיוָן שֶׁיֶּשׁ לָהּ לְהַשְׁבִּיעָהּ לִבְסוֹף כְּשֶׁתִּתְבַּע כְּתֻבָּתָהּ. הָרַ"ן: {יט} מַשְׁבִּיעָהּ כוּ'. שֶׁלֹּא עִכְּבָה מִשֶּׁלּוֹ כְּלוּם. רַשִׁ"י: {כ} כְּלוֹמַר שֶׁהוֹנֵית אוֹתוֹ שֶׁלֹּא נָתְנָה לוֹ הַכֹּל. וְלֹא שַׁיָּךְ בָּזֶה דִּין שְׁתוּת הָאוֹנָאָה: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם המושיב את אשתו חנונית או שמינה אפוטרופא הרי זה משביעה כו': חנונית שיניחנה בחנותו כדי שתקנה ותמכור לו. ואפוטרופא ממונה לעמוד למשא ומתן ולהתעסק בממונו וכמו כן אם הניח ממונו או סחורתו בידה ישביענה כל זמן שירצה שבועת התורה בטענת שמא ויגלגל עליה פלכה ועיסתה ר"ל שהיא לא עשתה לו אונאה בפלכה ועיסתה ואין נשבעת לכתחלה על פלכה ועיסתה לפי שאין הלכה כר' אליעזר: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ה

כָּתַב לָהּ {כא}, נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי עָלָיִךְ, אֵין יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ, אֲבָל מַשְׁבִּיעַ הוּא אֶת יוֹרְשֶׁיהָ וְאֶת הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ. נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי עָלַיִךְ וְעַל יוֹרְשַׁיִךְ וְעַל הַבָּאִים בִּרְשׁוּתִיךְ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ, לֹא הִיא וְלֹא יוֹרְשֶׁיהָ וְלֹא אֶת הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ. אֲבָל יוֹרְשָׁיו {כד} מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ, וְאֶת יוֹרְשֶׁיהָ וְאֶת הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ. נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי וְלֹא לְיוֹרְשַׁי וְלֹא לַבָּאִים בִּרְשׁוּתִי עָלַיִךְ וְעַל יוֹרְשַׁיִךְ וְעַל הַבָּאִים בִּרְשׁוּתִיךְ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ, לֹא הוּא וְלֹא יוֹרְשָׁיו וְלֹא הַבָּאִים בִּרְשׁוּתוֹ, לֹא אוֹתָהּ וְלֹא יוֹרְשֶׁיהָ וְלֹא הַבָּאִין בִּרְשׁוּתָהּ:

ר"ע מברטנורה מַשְׁבִּיעַ הוּא אֶת יוֹרְשֶׁיהָ. אִם גֵּרְשָׁהּ וּמֵתָה וְיוֹרְשֶׁיהָ תּוֹבְעִין הֵימֶנּוּ כְּתֻבָּתָהּ, נִשְׁבָּעִים שְׁבוּעַת הַיּוֹרְשִׁים שֶׁלֹּא פְקַדְתָּנוּ בִּשְׁעַת מִיתָה וְלֹא אָמְרָה לָנוּ קֹדֶם לָכֵן וְלֹא מָצִינוּ בֵּין שְׁטָרוֹתֶיהָ שֶׁשְּׁטַר כְּתֻבָּתָהּ פָּרוּעַ {כב}: וְאֶת הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ. אִם מָכְרָה כְתֻבָּתָהּ לַאֲחֵרִים וְנִתְגָּרְשָׁה וּמֵתָה {כג} וְהַלָּקוֹחוֹת תּוֹבְעִים כְּתֻבָּתָהּ, נִשְׁבָּעִים אַף הֵן שְׁבוּעַת הַיּוֹרְשִׁים: אֲבָל יוֹרְשָׁיו מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. אִם נִתְאַלְמְנָה וְהִיא אוֹ יוֹרְשֶׁיהָ נִפְרָעִין מִן הַיְתוֹמִים, צְרִיכִים שְׁבוּעָה {כה}, שֶׁהֲרֵי לֹא פְטָרָן אֶלָּא מִמֶּנּוּ אִם תִּגְבֶּה כְתֻבָּתָהּ בְּחַיָּיו: לַבָּאִין בִּרְשׁוּתִי. אִם אֶמְכֹּר נְכָסַי וְאַתְּ בָּאָה לִפָּרַע מִן הַלָּקוֹחוֹת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כא} כָּתַב לָהּ. וְהוּא הַדִּין בַּאֲמִירָה, כָּל שֶׁהוּא פוֹטְרָהּ, דִּמְחִילָה בַּאֲמִירָה בְּעַלְמָא סַגִּי. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {כב} וּבַגְּמָרָא, שֶׁהוּא טוֹעֵן שֶׁפָּרַע וּמְבַקֵּשׁ שְׁבוּעָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כג} כָּךְ פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י. וְטַעֲמָא, אִם הִיא בַּחַיִּים אֵיךְ יִשָּׁבְעוּ הַלָּקוֹחוֹת שֶׁשְּׁטָר זֶה אֵינוֹ פָרוּעַ, וַהֲלֹא לְמָחָר תֹּאמַר שֶׁהוּא פָרוּעַ וּמְהֵימְנָה מִגּוֹ שֶׁיְּכוֹלָה לַחֲזֹר וְלִמְחֹל. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {כד} יוֹרְשָׁיו כוּ'. וְהָא דְלֹא תְנַן אֲבָל יוֹרְשָׁיו וְהַבָּאִים בִּרְשׁוּתוֹ מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ כוּ', דְּכָל שֶׁכֵּן הוּא שֶׁהַבָּאִים בִּרְשׁוּתוֹ יְכוֹלִין לְהַשְׁבִּיעָהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כה} וְתֵימַהּ, דִּבְרֵישׁ פֶּרֶק דִּלְקַמָּן מְפָרֵשׁ הָרַ"ב דִּכְשֶׁהִיא חַיֶּבֶת שְׁבוּעָה וּמֵתָה קֹדֶם שֶׁנִּשְׁבְּעָה אֵין לְיוֹרְשֶׁיהָ כְּלוּם. וְהַטּוּר כָּתַב, כְּגוֹן אִם נִתְגָּרְשָׁה וּמֵתָה. אֲבָל נִתְאַלְמְנָה וּמֵתָה קֹדֶם שֶׁנִּשְׁבְּעָה, אֵין יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁים כְּתֻבָּתָהּ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין יכול להשביעה כו': זה כולו מבואר ואמת והעיקר מה שזכרתי לך כל תנאי שבממון קיים ובאים ברשותה הם הלקוחות או מקבלי המתנה: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ו

הָלְכָה מִקֶּבֶר בַּעְלָהּ לְבֵית אָבִיהָ אוֹ שֶׁחָזְרָה לְבֵית חָמִיהָ, וְלֹא נַעֲשֵׂית אַפּוֹטְרוֹפָּא, אֵין הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. וְאִם נַעֲשֵׂית אַפּוֹטְרוֹפָּא, הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ עַל הֶעָתִיד לָבֹא וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ עַל מַה שֶּׁעָבָר {כז}:

ר"ע מברטנורה הָלְכָה מִקֶּבֶר בַּעְלָהּ. זוֹ שֶׁפְּטָרָהּ בַּעְלָהּ מִן הַשְּׁבוּעָה: לְבֵית אָבִיהָ. שֶׁלֹּא נִתְעַסְּקָה שׁוּב בַּנְּכָסִים: אֵין הַיּוֹרְשִׁים מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. בְּמַה שֶּׁנִּתְעַסְּקָה בֵּין מִיתָה לִקְבוּרָה. שֶׁאִם הָיוּ יוֹרְשִׁים יְכוֹלִים לְהַשְׁבִּיעָהּ עַל כָּךְ, מִתּוֹךְ שֶׁהִיא צְרִיכָה לְהָבִיא עֵדִים בְּמַה שֶּׁהִיא מוֹכֶרֶת וְקוֹנָה לְצֹרֶךְ קְבוּרַת הַמֵּת, יִשְׁהֶה הַמֵּת וְיִתְנַוֵּל: עַל הֶעָתִיד לָבֹא. שֶׁלֹּא עִכְּבָה בְיָדֶיהָ כְּלוּם מִן הָעֵסֶק שֶׁנַּעֲשֵׂית אַפּוֹטְרוֹפָּא עָלָיו לְאַחַר קְבוּרַת בַּעְלָהּ, דְּלֹא מַהֲנְיָא בֵיהּ פְּטוּר דִּידֵיהּ, שֶׁהֲרֵי הַנְּכָסִים שֶׁל יְתוֹמִים הֵם {כו}: עַל שֶׁעָבָר. עַל עֵסֶק שֶׁבְּחַיֵּי בַעְלָהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כו} וְנִשְׁבַּעַת שְׁבוּעַת אַפּוֹטְרוֹפְּסִין: {כז} שֶׁעָבָר. הָא כְּבָר תָּנָא לְעֵיל, אֶלָּא גִלְגּוּל שְׁבוּעָה אָתָא לְאַשְׁמְעִינַן. הָרֹא"שׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לבית חמיה כו': זה מבואר כשנתעסקה בממון אחר מיתת בעלה הנה היורשים משביעין אותה שבועה על כל מה שהתעסקה בו אחר שנקבר בעלה ואין משביעין אותה במה שהתעסקה בין מיתה לקבורה לפי שאילו היינו משביעין אותה שבועה על כך לא תתעסק בקבורתו אלא בעדים שיעיד במה שהיא מכרה [ואם מכרה] בשויו אם לא כדי שלא יחייבוה שבועה וישהה המת מלהקבר ויש בזה זילותא הלא ידעת כי מן העקרים הידועים לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנין בלא אכרזתא לפי שהם ענינים נחפזים אינם סובלים המתנה ועכוב: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ז

הַפּוֹגֶמֶת {כח} כְּתֻבָּתָהּ, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. עֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְרוּעָה, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים וּמִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִין וְשֶׁלֹּא בְפָנָיו {ל}, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה:

ר"ע מברטנורה לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. הַנִּפְרָע מֵחֲבֵרוֹ אֵינוֹ מְדַקְדֵּק לָשׂוּם לֵב עַל כָּל מַה שֶּׁפְּרָעוֹ, וְזוֹ הוֹאִיל וְנִפְרְעָה בְּמִקְצָת אֶפְשָׁר שֶׁנִּפְרְעָה הַכֹּל, וְרָמוּ רַבָּנָן שְׁבוּעָה עֲלָהּ כִּי הֵיכִי דְתִידוֹק: עֵד אֶחָד מֵעִיד שֶׁהִיא פְרוּעָה לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא, כְּדֵי לְהָפִיס דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל. וּשְׁבוּעוֹת הַלָּלוּ אַף עַל פִּי שֶׁתַּקָּנַת חֲכָמִים הֵן, אֵינָן אֶלָּא כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, שֶׁכָּל שְׁבוּעוֹת שֶׁתִּקְּנוּ בַּמִּשְׁנָה כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה הֵן: מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים. מִשּׁוּם דְּאִי הֲוָה גָבֵי מִן הַלֹּוֶה גּוּפֵיהּ וַהֲוָה טָעֵין לֹוֶה אִשְׁתַּבַּע לִי דְּלֹא פְרַעְתִּיךָ, מַשְׁבְּעִינַן לֵיהּ, וַאֲנַן טָעֲנִינַן בִּשְׁבִיל לָקוֹחוֹת דִּלְמָא אִי הֲוָה גָבִית מִן הַלֹּוֶה {כט} הֲוָה טָעֵין לָךְ, אִשְׁתַּבַּע לִי דְּלֹא פְרַעְתִּיךָ, וּבָעֵית אִשְׁתַּבּוֹעֵי, הַשְׁתָּא נַמִּי אִשְׁתַּבַּע: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כח} הַפּוֹגֶמֶת כוּ'. וַאֲפִלּוּ לֹא טָעֵין הִשָּׁבְעִי לִי. אֲבָל כִּי לֹא פָגוּם צָרִיךְ שֶׁיִּטְעַן הִשָּׁבְעִי לִי, וְאִי לֹא טָעֵין לֹא, הוֹאִיל וְנָקְטָה שְׁטָרָא. רַשִׁ"י: {כט} וְהַךְ דִּינָא אִתְמַר בַּגְּמָרָא דִשְׁבוּעוֹת גַּבֵּי שְׁטַר חוֹב דְּעַלְמָא, מִשּׁוּם הָכִי אַסְבְּרָא לְהוּ בְּלֹוֶה, וְלֹא בְבַעַל הַטּוֹעֵן כָּךְ כְּנֶגֶד הַכְּתֻבָּה, אַף עַל גַּב דְּמִשְׁנָתֵנוּ בָּהּ קַיְמָא. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ל} וְשֶׁלֹּא בְפָנָיו. כְּשֶׁהִיא מוֹצִיאָה כְתֻבָּה וְגֵט וְהָיָה בַעְלָהּ בְּמָקוֹם רָחוֹק דְּאִי אֶפְשָׁר לְהוֹדִיעוֹ. אֲבָל אִם הָלַךְ בַּעְלָהּ וְלֹא גֵרְשָׁהּ, לֹא תִפָּרַע מִן הַכְּתֻבָּה, לְפִי שֶׁהָעִקָּר אֶצְלֵנוּ לֹא נִתְּנָה כְתֻבָּה לִגְבּוֹת מֵחַיִּים. אֲבָל יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה כו': נפרעת שלא בפניו כשהיא מוציאה כתובה וגט והיה בעלה בדרך רחוקה הרי היא נשבעת שבועת התורה ותפרע מנכסיו אבל אם הלך בעלה ולא גרשה לא תפרע מן הכתובה לפי שהעיקר אצלנו לא נתנה כתובה לגבות מחיים אבל יש לה מזונות בלבד כמו שיתבאר בפרק האחרון מזאת המסכתא (הלכה א) וכמו כן בעל חוב נפרע שלא בפני בעל חובו בשבועה וידקדקו בדבר דקדוקים הרבה ואם אפשר לשלוח לו ולהודיעו מוטב וישתדלו להודיעו בכל השתדלות שאפשר ולא נצטרך לבאר לך שזאת השבועה שבועת התורה לפי שזה העיקר יהיה אצלך שכל שבועה שנזכר במשנה הנה היא שבועת התורה או דרבנן כעין דאורייתא בנקיטת חפץ כמו שנבאר במס' שבועות (פ"ו הל' א) והיא שאנו קורין אותה שבועת התורה ור"ש חולק על ההלכה השלישית (משנה ד אצלנו) מזה הפרק שחולקין בה תנא קמא ור"א וא"ר שמעון שהאשה לא תשבע כלל ואע"פ שעשאה אפוטרופא אינו משביעה אא"כ תובעת כתובתה ואין הלכה כר"ש: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ח

הַפּוֹגֶמֶת כְּתֻבָּתָהּ כֵּיצַד, הָיְתָה כְתֻבָּתָהּ אֶלֶף זוּז, וְאָמַר לָהּ הִתְקַבַּלְתְּ כְּתֻבָּתֵךְ, וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא הִתְקַבַּלְתִּי אֶלָּא מָנֶה, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. עֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְרוּעָה כֵּיצַד, הָיְתָה כְתֻבָּתָהּ אֶלֶף זוּז, וְאָמַר לָהּ הִתְקַבַּלְתְּ כְּתֻבָּתֵךְ, וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא הִתְקַבָּלְתִּי, וְעֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְרוּעָה, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים כֵּיצַד, מָכַר נְכָסָיו לַאֲחֵרִים, וְהִיא נִפְרַעַת מִן הַלָּקוֹחוֹת, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים כֵּיצַד, מֵת וְהִנִּיחַ נְכָסָיו לַיְתוֹמִים, וְהִיא נִפְרַעַת מִן הַיְתוֹמִים, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו כֵּיצַד, הָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, וְהִיא נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בְפָנָיו, אֵינָהּ נִפְרַעַת אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁהִיא תוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ, הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. וְאִם אֵינָהּ תּוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ, אֵין הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ:

ר"ע מברטנורה רַבִּי שִׁמְעוֹן. קָאֵי לְעֵיל אַרַבָּנָן דְּאָמְרֵי הַמּוֹשִׁיב אֶת אִשְׁתּוֹ חֶנְוָנִית אוֹ אַפּוֹטְרוֹפָּא מַשְׁבִּיעָהּ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה, וְאִם כָּתַב לָהּ נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי וְלֹא לְיוֹרְשַׁי עָלַיִךְ אֵין יוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ, וַאֲתָא הוּא לְאַפְלוֹגֵי וְאָמַר דְּכָל זְמַן שֶׁהִיא תוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ יוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ וַאֲפִלּוּ כָּתַב לָהּ נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי וְלֹא לְיוֹרְשַׁי עָלַיִךְ {לא}. וְאִם אֵינָהּ תּוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ אֵין יוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ עַל אַפּוֹטְרוֹפָּא שֶׁבְּחַיֵּי בַעְלָהּ {לב}, וַאֲפִלּוּ לֹא פְטָרָהּ מִן הַשְּׁבוּעָה, דְּלֵית לֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּמַחֲלֻקְתּוֹ דְּאָמְרֵי לְעֵיל בְּמַתְנִיתִין מַשְׁבִּיעָהּ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן {לג}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לא} מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא (דַּף פ"ז ע"א), דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ כְּאַבָּא שָׁאוּל בֶּן מִרְיָם דְּאָמַר בֵּין דְּלֹא נֶדֶר בֵּין נַקִי נֶדֶר כוּ' אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים הַבָּא לִפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י, דִּלְעוֹלָם יוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ אִם מֵת הוּא וְהִיא נִפְרַעַת מֵהֶם: {לב} וְאִית לָן לְמֵימַר דְּהַאי דְנָקַט אֵין הַיּוֹרְשִׁים כוּ', לָאו דַּוְקָא, דְּהוּא הַדִּין הוּא עַצְמוֹ כוּ', וְאַיְדֵי דְנָקַט בְּרֵישָׁא דְמִלְּתָא תּוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ כוּ', דְּהָתָם יוֹרְשִׁים דַּוְקָא, תָּנֵי נַמִּי סֵיפָא יוֹרְשִׁים. תּוֹסָפוֹת: {לג} וְרַבֵּנוּ תַּם פּוֹסֵק הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הרמב"ם פירש משנה זו בסוף פירושו למשנה הקודמת. (רמב"ם)

פרק ט - משנה ט

הוֹצִיאָה גֵט וְאֵין {לד} עִמּוֹ כְתֻבָּה, גּוֹבָה כְתֻבָּתָהּ. כְּתֻבָּה וְאֵין עִמָּהּ גֵּט, הִיא אוֹמֶרֶת אָבַד גִּטִּי וְהוּא אוֹמֵר אָבַד שׁוֹבְרִי {לו}, וְכֵן בַּעַל חוֹב שֶׁהוֹצִיא שְׁטָר חוֹב וְאֵין עִמּוֹ פְרוֹזְבּוּל, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִפָּרֵעוּ {לז}. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִן הַסַּכָּנָה וְאֵילָךְ, אִשָּׁה גוֹבָה כְתֻבָּתָהּ שֶׁלֹּא בְגֵט, וּבַעַל חוֹב גּוֹבֶה שֶׁלֹּא בִפְרוֹזְבּוּל. שְׁנֵי גִטִּין {לח} וּשְׁתֵּי כְתֻבּוֹת, גּוֹבָה שְׁתֵּי כְתֻבּוֹת. שְׁתֵּי כְתֻבּוֹת וְגֵט {לט} אֶחָד, אוֹ כְתֻבָּה וּשְׁנֵי גִטִּין, אוֹ כְתֻבָּה וְגֵט וּמִיתָה, אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא כְתֻבָּה אַחַת, שֶׁהַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶחֱזִירָהּ, עַל מְנָת כְּתֻבָּה הָרִאשׁוֹנָה מַחֲזִירָהּ. קָטָן שֶׁהִשִּׂיאוֹ אָבִיו, כְּתֻבָּתָהּ קַיֶּמֶת, שֶׁעַל מְנָת כֵּן קִיְּמָהּ {מ}. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, כְּתֻבָּתָהּ קַיֶּמֶת, שֶׁעַל מְנָת כֵּן קִיְּמָהּ:

ר"ע מברטנורה הוֹצִיאָה גֵט וְאֵין עִמּוֹ כְתֻבָּה. בִּמְקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִים כְּתֻבָּה וְסוֹמְכִים עַל תְּנַאי בֵית דִּין {לה}: גּוֹבָה כְתֻבָּתָהּ. דִּתְנַאי כְתֻבָּה מַעֲשֵׂה בֵית דִּין הוּא, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין כְּמַאן דְּנָקֵיט שְׁטָרָא דָּמֵי. וְדַוְקָא מָנֶה מָאתַיִם הוּא דְגַבְיָא, אֲבָל תּוֹסֶפֶת אֵין לָהּ עַד שֶׁתּוֹצִיא שְׁטַר כְּתֻבָּה: פְּרוֹזְבּוּל. הִלֵּל תִּקֵּן פְּרוֹזְבּוּל כְּדֵי שֶׁלֹּא תַשְׁמֵט שְׁבִיעִית, שֶׁמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין שֶׁיִּגְבֶּה מִן הַלֹּוֶה חוֹבוֹ כָּל זְמַן שֶׁיִּתְבְּעֶנּוּ, דְּהַשְׁתָּא לֹא קָרֵינָא בֵיהּ לֹא יִגֹּשׂ, שֶׁאֵינוֹ תוֹבְעוֹ כְלוּם אֶלָּא בֵּית דִּין תּוֹבְעִין: הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִפָּרֵעוּ. חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא כְּבָר גָּבְתָה כְתֻבָּתָהּ, וְזֶה הִשְׁמִיטָתוֹ שְׁבִיעִית: מִן הַסַּכָּנָה. שֶׁגָּזְרוּ גּוֹיִם עַל הַמִּצְוֹת וְהָיוּ יְרֵאִים לִשְׁמֹר גִּטֵּיהֶן, וּמִשֶּׁקִּבְּלָתוֹ שׂוֹרַפְתּוֹ. וְכֵן פְּרוֹזְבּוּלֵיהֶן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לד} גֵּט וְאֵין כוּ'. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דְּקָרְעִינַן לְגִטָּא וְכוֹתְבִין אַגַּבֵּיהּ, גִּטָּא דְּנָן דִּקְרַעְנוּהוּ לָאו מִשּׁוּם דְּגִטָּא פְסוּלָא הוּא אֶלָּא דְּלֹא תֶהֱדַר וְתִגְבֵּי בֵיהּ זִמְנָא אַחֲרִינָא, הִלְכָּךְ הוֹאִיל וְהוֹצִיאָה הַגֵּט וְלֹא נִקְרַע, גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ: {לה} [דְּאִלּוּ בִּמְקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין כְּתֻבָּה אֵינָהּ גּוֹבָה], וְאַף עַל גַּב דְּקַיְמָא לָן כּוֹתְבִין שׁוֹבָר, מִשּׁוּם דְּרֵיעָא טַעֲנָתָהּ, שֶׁהַדָּבָר מוֹכִיחַ שֶׁפְּרָעָהּ וְהֶחֱזִירָה לוֹ הַכְּתֻבָּה. הָרַ"ן: {לו} אָבַד שׁוֹבְרִי. וְלֹא מִבַּעְיָא לְמַאן דְּאָמַר כּוֹתְבִין שׁוֹבָר שֶׁהֻצְרַךְ לִפְרֹעַ עַל יְדֵי שׁוֹבָר, אֶלָּא אֲפִלּוּ לְמַאן דְּאָמַר אֵין כּוֹתְבִין אַתְיָא מַתְנִיתִין, דְּכֵיוָן דְּבִמְקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין [כְּתֻבָּה] אַיְרִינַן, הִלְכָּךְ כְּשֶׁהוֹצִיאָה גֵט אַף עַל גַּב דְּטָעַן דְּאִיהוּ כָתַב לָהּ כְּתֻבָּה אֵינוֹ נֶאֱמָן אֶלָּא אִם כֵּן הֵבִיא עֵדִים שֶׁכָּתַב, וְכֵיוָן דְּלֹא אַיְתֵי סַהֲדֵי אָמְרִינַן לֵיהּ זִיל פְּרַע, וְכֵיוָן שֶׁפָּרַע בִּקֵּשׁ לִכְתֹּב לוֹ שׁוֹבָר. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לז} לֹא יִפָּרֵעוּ. וּלְעִנְיַן תּוֹסֶפֶת [שֶׁלֹּא פְרָעָהּ עַל יְדֵי הַגֵּט בְּלֹא כְתֻבָּה], מַסְקִינַן בַּגְּמָרָא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּשֶׁאֵין שָׁם עֵדֵי גֵרוּשִׁין, מִגּוֹ דְּיָכוֹל לוֹמַר לֹא גֵרַשְׁתִּיהָ יָכוֹל לוֹמַר גֵּרַשְׁתִּיהָ וְנָתַתִּי לָהּ כְּתֻבָּה. [וְחִסּוּרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִפָּרֵעוּ, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵין שָׁם עֵדֵי גֵרוּשִׁין, אֲבָל יֵשׁ שָׁם עֵדֵי גֵרוּשִׁין גָּבְיָא תּוֹסֶפֶת כוּ']. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לח} שְׁנֵי גִטִּין וְכוּ'. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, זְמַן כְּתֻבָּה רִאשׁוֹנָה קָדְמָה לִזְמַן גֵּט רִאשׁוֹן וּזְמַן כְּתֻבָּה שְׁנִיָּה קוֹדֵם לְגֵט שֵׁנִי, גּוֹבָה שְׁתֵּי כְתֻבּוֹת, שֶׁהֲרֵי גֵּרְשָׁהּ וְהֶחֱזִירָהּ וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה שְׁנִיָּה. אֲבָל קָדְמוּ שְׁתֵּי הַכְּתֻבּוֹת לְגֵט רִאשׁוֹן לֹא, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁהֶחֱזִירָהּ לֹא כָתַב לָהּ כְּתֻבָּה, וּתְנַן בְּסֵיפָא שְׁתֵּי כְתֻבּוֹת [וְגֵט] אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא אַחַת כוּ': {לט} שְׁתֵּי כְתֻבּוֹת וְגֵט. שֶׁקָּדְמוּ שְׁתֵּיהֶן לַגֵּט. וְעַיֵּן בַּגְּמָרָא. כְּתֻבָּה וּשְׁנֵי גִטִּין. כְּתֻבָּה בַּנִּשּׂוּאִין הָרִאשׁוֹנָה וְגֵרְשָׁהּ וְהֶחֱזִירָהּ וְלֹא כָתַב לָהּ כְּתֻבָּה וְחָזַר וְגֵרְשָׁהּ. וּמִיתָה. וְעֵדֵי מִיתָה. וּבָאָה לִגְבּוֹת שְׁתֵּי כְתֻבּוֹת, אַחַת בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין וְאַחַת בְּתוֹרַת אַלְמְנוּת. רַשִׁ"י: {מ} שֶׁעַל מְנָת כֵּן וְכוּ'. וְלֹא לְכֻלֵּי מִלְּתָא קַיֶּמֶת, דְּאִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּטְרֹף מִן הַלָּקוֹחוֹת, דִּשְׁטָר מֻקְדָּם הוּא, דְּקָטָן אֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁעְבֵּד, וּפָסוּל לִטְרֹף בּוֹ מֵהַלָּקוֹחוֹת. וּבַגְּמָרָא נַמִּי, דְּלֹא שָׁנוּ אֶלָּא מָנֶה וּמָאתַיִם, אֲבָל תּוֹסֶפֶת אֵין לָהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה כתובה ואין עמה גט כו': אמרו גובה כתובתה במקום שנוהגין שלא יכתבו שטר כתובה אלא מעידין עליו על זה וסומכין על תנאי ב"ד וזה מותר אבל במקום שנהגו לכתוב שטר כתובה עכ"פ יש לה להוציא שטר כתובה עם הגט ואז תגבה כתובתה. ושובר הוא שמשמעותו שזה החוב כבר פרעו או נתנו לו. וכבר בארנו הפרוזבול ודינו בפרק האחרון ממסכת שביעית (הלכה ג ד ה ו) ומבואר הוא שזה החוב כבר עבר עליו שמיטה ומה שחייב שיהיה נאמן בעל חוב כשהוא אומר אבד פרוזבולי כיון דתקינו רבנן פרוזבול לא שביק היתירא ואכל איסורא וחל עליו איסור מטעם השמיטה והבעל כמו כן מגו דיכול למימר לא גרשתיה נאמן לומר אבד שוברי אבל ישבע שבועת היסת שפרעה ודע שזה שאמרנו שהאשה גובה שלא בגט א] עיקר כתובה בלבד אבל תוספת עד שתביא עידי גירושין ואז תגבה התוספת בין במקום שכותבין כתובה בין במקום שאין כותבין כתובה ומה שאמרנו במה שקדם כשהוציאה גט במקום שאין כותבין כתובה גובה כתובתה אמנם זה עיקר כתובה בלבד אבל התוספת אינו נגבה בלא כתובה או עדים יעידו עליה והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות שתי כתובות וגט אחד כו': קטן שהשיאו אביו כו': כתובתה קיימת ר"ל עיקר כתובה מנה ומאתים אבל תוספת אינו חייב אלא א"כ העידו עליו בזה אחר שנעשה גדול ועל זה ראוי להעיד עליו: (רמב"ם)

פרק י

פרק י - משנה א

מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וּמֵת, הָרִאשׁוֹנָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁנִיָּה, וְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה קוֹדְמִין לְיוֹרְשֵׁי שְׁנִיָּה. נָשָׂא אֶת הָרִאשׁוֹנָה וָמֵתָה, נָשָׂא שְׁנִיָּה וּמֵת הוּא, שְׁנִיָּה וְיוֹרְשֶׁיהָ קוֹדְמִים לְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה:

ר"ע מברטנורה מִי שֶׁהָיָה. יוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה קוֹדְמִים לְיוֹרְשֵׁי הַשְּׁנִיָּה. אִם מֵתוּ נָשָׁיו אַחֲרָיו עַד שֶׁלֹּא הִסְפִּיקוּ לִגְבּוֹת: שְׁנִיָּה וְיוֹרְשֶׁיהָ קוֹדְמִים. שֶׁהִיא בַּעֲלַת חוֹב, וְיוֹרְשֵׁי רִאשׁוֹנָה בָּאִים לִירָשׁ מֵאֲבִיהֶן כְּתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין, דְּהָא אִינוּן יִרְתוּן תְּנַן, לְפִיכָךְ פּוֹרְעִין אֶת הַחוֹב תְּחִלָּה, וּמַה שֶּׁנִּשְׁאַר יִירְשׁוּ {א}. וְדַוְקָא כְּשֶׁנִּשְׁבְּעָה הַשְּׁנִיָּה עַל כְּתֻבָּתָהּ, אָז הִיא אוֹ יוֹרְשֶׁיהָ נוֹטְלִים כְּתֻבָּתָהּ. אֲבָל אִם מֵתָה הִיא לְאַחַר שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְלֹא נִשְׁבְּעָה עַל כְּתֻבָּתָהּ, אֵין יוֹרְשֶׁיהָ נוֹטְלִים כְּלוּם מִכְּתֻבָּתָהּ, דְּקַיְמָא לָן אֵין אָדָם מוֹרִישׁ שְׁבוּעָה לְבָנָיו, כְּלוֹמַר מָמוֹן שֶׁאֵין אָדָם זוֹכֶה בוֹ אֶלָּא בִשְׁבוּעָה וּמֵת קֹדֶם שֶׁנִּשְׁבַּע, אוֹתוֹ מָמוֹן אֵין אָדָם מוֹרִישׁוֹ לְבָנָיו: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא שָׁם מוֹתַר דִּינָר דִּתְנַן לְקַמָּן, דְּמִידֵי הוּא טַעֲמָא לְהִתְקַיֵּם נַחֲלָה דְאוֹרַיְתָא, וְהָכָא בְּפִרְעוֹן כְּתֻבַּת הַשְּׁנִיָּה מִתְקַיֵּם נַחֲלָה דְאוֹרַיְתָא, שֶׁכְּשֶׁמֵּת נָפְלוּ נְכָסִים לִפְנֵי יוֹרְשִׁים, וּכְשֶׁיּוֹצֵא שְׁטַר חוֹב עַל אֲבִיהֶן אֵלּוּ וָאֵלּוּ עוֹשִׂין מִצְוָה לִפְרֹעַ חוֹבוֹת אֲבִיהֶם, וְהִיא הִיא יְרֻשָּׁתָן. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מי שהיה נשוי שתי נשים ומת הראשונה קודמת לשניה ויורשי הראשונה קודמים כו': כשנשבעה האלמנה שבועת התורה כמו שנשבעת כל אלמנה כאשר תגבה כתובתה כמו שיתבאר לפנים ואם אח"כ מתה אז יתבעו יורשיה כתובתה אבל אם מתה קודם השבועה הפסידה כתובתה כולה לפי שהעיקר אצלנו אין אדם מוריש שבועה לבניו ואמרו שנייה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה ר"ל לירושת בנין דכרין שיורשי שרה יורשין כתובת אמן ואחר כן ירשו יורשי ראשונה כתובת אמן אם נשאר להם שום דבר ואמנם דין זה כשמתה האחת בחייו והשניה אחר מותו אבל כשמתו שתיהן בחייו אין דין לכתובת בנין דכרין עד שיניח יותר על ב' כתובות דינר כמו שיתבאר בזה הפרק (הלכה שאחר זה): (רמב"ם)

פרק י - משנה ב

מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וּמֵתוּ וְאַחַר כָּךְ מֵת הוּא, וִיתוֹמִים מְבַקְשִׁים כְּתֻבַּת אִמָּן וְאֵין שָׁם אֶלָּא שְׁתֵּי כְתֻבּוֹת, חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. הָיָה שָׁם מוֹתַר דִּינָר {ב}, אֵלּוּ נוֹטְלִין כְּתֻבַּת אִמָּן וְאֵלּוּ נוֹטְלִין כְּתֻבַּת אִמָּן. אִם אָמְרוּ יְתוֹמִים, אֲנַחְנוּ מַעֲלִים עַל נִכְסֵי אָבִינוּ יָתֵר דִּינָר, כְּדֵי שֶׁיִּטְּלוּ כְתֻבַּת אִמָּן, אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן, אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים בְּבֵית דִּין:

ר"ע מברטנורה וִיתוֹמִים מְבַקְשִׁים כְּתֻבַּת אִמָּן. שֶׁכְּתֻבָּה שֶׁל אַחַת מְרֻבָּה מִשֶּׁל חֲבֶרְתָּהּ, וְאוֹמְרִים בָּנֶיהָ כְּתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין נִטֹּל, וְכֵן אַתֶּם, וְהַשְּׁאָר נַחֲלֹק: חוֹלְקִים בְּשָׁוֶה. כִּשְׁאָר כָּל הַיְרֻשּׁוֹת, וְאֵין נוֹטְלִים כְּתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין: אִם אָמְרוּ יְתוֹמִים. בְּנֵי הַכְּתֻבָּה הַגְּדוֹלָה: הֲרֵי אָנוּ מַעֲלִין עַל נִכְסֵי אָבִינוּ. מַעֲלִין דְּמֵיהֶן לְקַבְּלָם עָלֵינוּ בְּיֹקֶר, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה שָׁם מוֹתַר דִּינָר וְיִטְּלוּ כְתֻבַּת אִמָּן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ב} דִּינָר. מַשְׁמַע בַּגְּמָרָא דְּדַוְקָא מוֹתַר דִּינָר בָּעִינַן, אֲבָל פָּחוֹת מִדִּינָר לֹא הֲוֵי מוֹתָר: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מי שהיה נשוי ב' נשים ומתו ואח"כ מת הוא ויתומים מבקשין כתובת אמן ואין שם אלא ב' כתובות כו': אמרו אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן ויחלקו כולם הדינר או מה שיש להם בה יותר על זה בשוה. וראוי הוא הדבר שעדיין לא הגיע לידו אבל אפשר הוא וקרוב שיגיע לידו כגון שהניח חובות או סחורות ביד מתעסקים או ממון בעיר אחרת והלכה כר"ש: (רמב"ם)

פרק י - משנה ג

הָיוּ שָׁם נְכָסִים בָּרָאוּי, אֵינָן כְּבַמֻּחְזָק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ יֶשׁ שָׁם נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת, אֵינוֹ כְלוּם, עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת {ג} יוֹתֵר עַל שְׁתֵּי הַכְּתֻבּוֹת דִּינָר:

ר"ע מברטנורה הָיוּ שָׁם נְכָסִים בָּרָאוּי. כְּגוֹן עִסְקָא שֶׁבְּיַד אֲחֵרִים אוֹ הַלְוָאָה: אֵינָן כְּבַמֻּחְזָק. אֵינָן נֶחְשָׁבִים לִהְיוֹת כְּאִלּוּ הֵן מֻחְזָקִים בְּיָדוֹ וְיֵשׁ כָּאן מוֹתַר דִּינָר: שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת. מִטַּלְטְלִים: שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת. קַרְקָעוֹת. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְאַף בַּזְּמַן הַזֶּה דִּנְהִיגֵי דְּמִטַּלְטְלֵי דְיַתְמֵי מְשַׁעְבְּדֵי לְבַעַל חוֹב, אֵין כְּתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין נוֹהֶגֶת בְּמִטַּלְטְלִין אֶלָּא בְקַרְקָעוֹת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ג} אַחֲרָיוּת. וְרַבָּנָן לֹא פְלִיגֵי עֲלֵיהּ בְּשִׁעוּר שְׁתֵּי כְתֻבּוֹת עַצְמָן דְּבָעִינַן שֶׁיְּהֵא בִּמְקַרְקְעֵי כְּשִׁעוּרָן, דִּתְנַאי כְתֻבָּה כִּכְתֻבָּה. וְלֹא פְלִיגֵי אֶלָּא בַמּוֹתָר, מִשּׁוּם דְּסָבְרֵי דְּאַף בְּמִטַּלְטְלֵי מִתּוֹקְמָא נַחֲלָה דְאוֹרַיְתָא. הָרֹא"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הרמב"ם פירש משנה זו בסוף המשנה הקודמת. (רמב"ם)

פרק י - משנה ד

מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שָׁלשׁ נָשִׁים וּמֵת, כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ מָנֶה וְשֶׁל זוֹ מָאתַיִם וְשֶׁל זוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְאֵין שָׁם אֶלָּא מָנֶה, חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה. הָיוּ שָׁם מָאתַיִם, שֶׁל מָנֶה נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים, שֶׁל מָאתַיִם וְשֶׁל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה שֶׁל זָהָב. הָיוּ שָׁם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, שֶׁל מָנֶה נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים, וְשֶׁל מָאתַיִם, מָנֶה, וְשֶׁל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, שִׁשָּׁה שֶׁל זָהָב. וְכֵן שְׁלֹשָׁה {ט} שֶׁהִטִּילוּ לְכִיס, פִּחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ, כָּךְ הֵן חוֹלְקִין:

ר"ע מברטנורה שֶׁל זוֹ מָנֶה וְשֶׁל זוֹ מָאתַיִם כוּ'. וּשְׁלָשְׁתָּן נֶחְתְּמוּ בְּיוֹם אֶחָד. דְּאִי בִּתְלָתָא יוֹמֵי, הַקּוֹדֶמֶת בַּשְּׁטָר קוֹדֶמֶת בַּגִּבּוּי. אוֹ שֶׁלֹּא הִנִּיחַ אֶלָּא מִטַּלְטְלִין, שֶׁאֵין דִּין קְדִימָה בְּמִטַּלְטְלִין {ד}: חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה. שֶׁהֲרֵי כֹּחַ שְׁלָשְׁתָּן שָׁוֶה בְּשִׁעְבּוּד מָנֶה, דִּבְכֻלְּהוּ אִיכָּא מָנֶה: הָיוּ שָׁם מָאתַיִם. אֵין לְבַעֲלַת מָנֶה שִׁעְבּוּד אֶלָּא בְּמָנֶה, אֲבָל בְּמָנֶה שֵׁנִי אֵין שִׁעְבּוּד לַשְּׁטָר שֶׁל בַּעֲלַת מָנֶה: שֶׁל מָנֶה נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים. בַּגְּמָרָא פָּרֵיךְ, שְׁלִישִׁית מָנֶה הָיָה רָאוּי שֶׁתִּטֹּל, וְהֵיאַךְ נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים שֶׁהוּא חֲצִי מָנֶה. וּמְשָׁנֵי, דְּמַתְנִיתִין אַיְרֵי דְּאָמְרָה לָהּ בַּעֲלַת מָאתַיִם לְבַעֲלַת מָנֶה, דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמָּךְ {ה} בַּמָּנֶה הַמְשֻׁעְבָּד לָךְ וְלֹא יִתְמַעֵט חֶלְקֵךְ בִּשְׁבִילִי, הִלְכָּךְ הִיא וּבַעֲלַת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חוֹלְקוֹת אוֹתוֹ. וּמִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָתְנָה בַּעֲלַת הַמָּאתַיִם לְבַעֲלַת הַמָּנֶה חֶלְקָהּ בְּמַתָּנָה {ו} אֶלָּא אָמְרָה לָהּ שֶׁלֹּא תָרִיב עִמָּהּ וּבִשְׁבִילָהּ לֹא יִתְמַעֵט חֶלְקָהּ, לְאַחַר שֶׁלָּקְחָה בַּעֲלַת הַמָּנֶה חֲמִשִּׁים נִשְׁאַר זְכוּת בַּעֲלַת הַמָּאתַיִם שָׁוֶה עִם זְכוּת בַּעֲלַת הַשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת בַּמָּנֶה וָחֵצִי הַנִּשְׁאָר, וְכָל אַחַת מֵהֶן נוֹטֶלֶת שְׁלֹשָׁה דִינְרֵי זָהָב שֶׁהֵן שִׁבְעִים וַחֲמִשָּׁה דִינָרִים שֶׁל כֶּסֶף, שֶׁכָּל דִּינָר זָהָב הוּא עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה דִינָרִים שֶׁל כֶּסֶף: הָיוּ שָׁם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת. מָנֶה רִאשׁוֹן מְשֻׁעְבָּד לְכֻלָּם, וְהַשֵּׁנִי לְבַעֲלַת מָאתַיִם וּלְבַעֲלַת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וְהַשְּׁלִישִׁי לְבַעֲלַת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת בִּלְבָד: שֶׁל מָנֶה נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים וְשֶׁל מָאתַיִם מָנֶה. כְּגוֹן דְּאָמְרָה לְהוּ בַּעֲלַת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת לְבַעֲלַת מָנֶה וּלְבַעֲלַת מָאתַיִם, דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמָּכֶם בַּמָּנֶה {ז}, הִלְכָּךְ מָנֶה הָרִאשׁוֹן חוֹלְקוֹת בַּעֲלַת מָאתַיִם וּבַעֲלַת מָנֶה, נִמְצֵאת בַּעֲלַת מָנֶה נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים, וּמָנֶה הַשֵּׁנִי חוֹלְקוֹת בַּעֲלַת מָאתַיִם וּבַעֲלַת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, נִמְצֵאת בַּעֲלַת מָאתַיִם נוֹטֶלֶת מָנֶה, חֲמִשִּׁים שֶׁחָלְקָה מֵהַמָּנֶה הָרִאשׁוֹן עִם בַּעֲלַת הַמָּנֶה, וַחֲמִשִּׁים מֵהַמָּנֶה הַשֵּׁנִי שֶׁחָלְקָה עִם בַּעֲלַת הַשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת. וְהַמָּנֶה הַשְּׁלִישִׁי נוֹטֶלֶת כֻּלּוֹ בַּעֲלַת הַשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת, נִמְצֵאת נוֹטֶלֶת שִׁשָּׁה דִינְרֵי זָהָב שֶׁהֵם מָנֶה וּמֶחֱצָה, הַמָּנֶה הַשְּׁלִישִׁי כֻּלּוֹ שֶׁנִּשְׁאַר לָהּ וַחֲצִי הַמָּנֶה שֶׁחָלְקָה עִם בַּעֲלַת הַמָּאתַיִם. וּבַגְּמָרָא מַסִּיק דְּמַתְנִיתִין רַבִּי נָתָן הִיא וְאֵינָהּ הֲלָכָה, דְּאָמַר רַבִּי אֵין אֲנִי רוֹאֶה דְבָרָיו שֶׁל רַבִּי נָתָן בָּזֶה, אֶלָּא חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה, דְּהוֹאִיל וְכָל נְכָסָיו אַחֲרָאִין לַכְּתֻבָּה, כָּל שְׁלֹשֶׁת הַמָּנִים מְשֻׁעְבָּדִים לְבַעֲלַת הַמָּנֶה כִּשְׁאָר חַבְרוֹתֶיהָ, עַד שֶׁתִּגְבֶּה כָּל כְּתֻבָּתָהּ, הִלְכָּךְ חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה, וְכָךְ נוֹטֶלֶת בַּעֲלַת הַמָּנֶה כְּמוֹ בַעֲלַת הַמָּאתַיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת. אֲבָל בִּשְׁלֹשָׁה שֶׁהִטִּילוּ מָעוֹת לַכִּיס זֶה מָנֶה וְזֶה מָאתַיִם וְזֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, דְּהָתָם שֶׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחוּ מְעוֹתֵיהֶן קָא שָׁקְלֵי, דִּינָא הוּא שֶׁכָּל אֶחָד יִטֹּל לְפִי מְעוֹתָיו. וְדַוְקָא כְּשֶׁהִשְׁבִּיחוּ מֵחֲמַת הַמָּעוֹת עַצְמָן, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁתַּנָּה הַמַּטְבֵּעַ אוֹ הוֹסִיפוּ עָלָיו אוֹ פִחֲתוּ {ח}, אָז חוֹלְקִים הַשֶּׁבַח וְהַהֶפְסֵד לְפִי הַמָּמוֹן. אֲבָל אִם קָנוּ סְחוֹרָה מִן הַמָּעוֹת שֶׁהִטִּילוּ לַכִּיס וְהִרְוִיחוּ בַסְּחוֹרָה אוֹ הִפְסִידוּ, אֵין מְחַלְּקִים הָרֶוַח וְהַהֶפְסֵד אֶלָּא לְפִי מִסְפַּר הַשֻּׁתָּפִין וְלֹא לְפִי הַמָּמוֹן, וְכָךְ נוֹטֵל בַּהֶפְסֵד וּבַשֶּׁבַח מִי שֶׁנּוֹתֵן בַּכִּיס מָעוֹת מֻעָטִים כְּמוֹ אוֹתוֹ שֶׁנָּתַן מָעוֹת מְרֻבִּים, אִם לֹא הִתְנוּ תְּחִלָּה שֶׁיְּחַלְּקוּ לְפִי מָמוֹן. וְכֵן דָּנִים בְּכָל בָּתֵּי דִינִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ד} כֵּן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם. וּכְשֶׁתָּפְסוּ מֵחַיִּים, דְּאִי לֹא תֵימָא הָכִי, מַתְנִיתִין דְּלֹא כְהִלְכָתָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב פִּלְפּוּל נָאֶה לְאָמְרוֹ: {ה} וְנִרְאֶה בְּעֵינַי דְּמַיְרֵי נַמִּי בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדָהּ כְּדִלְקַמָּן רֵישׁ מִשְׁנָה ו', דְּמַאי שְׁנָא. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ו} וְזֶה לְשׁוֹן רַשִׁ"י, מִדִּין וּדְבָרִים סְלִיקִית נַפְשַׁאי, לֹא נָתַתִּי חֶלְקִי בְּמַתָּנָה, וּמַה שֶׁגָּבָת לֹא בִשְׁלִיחוּתִי גָּבְתָה שֶׁתֹּאמַר לִי נָטְלָה זוֹ חֶלְקֵךְ, אֲנִי סִלַּקְתִּי עַצְמִי מִלָּרִיב לָהּ וּמִלְּמַעֵט חֶלְקָהּ בַּמָּנֶה וְגָבַר יָדָהּ לִגְבּוֹת חֲצִי הַמָּנֶה בְּשִׁעְבּוּד שְׁטָרָהּ, עַכְשָׁיו אֲנִי בָאָה לַחֲלֹק עִמָּךְ בַּנּוֹתָר, שֶׁלֹּא סִלַּקְתִּי עַצְמִי מִלָּרִיב עִמָּךְ, וְשִׁעְבּוּדִי וְשִׁעְבּוּדֵךְ שָׁוִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} וְאַשְׁמוֹעִינַן דְּלֹא תֵימָא בִּשְׁלָמָא רֵישָׁא כֵּיוָן דְּאִסְתַּלְּקָה לָהּ בַּעֲלַת מָנֶה לְגַמְרֵי וַדַּאי דַּעַת בַּעֲלַת מָאתַיִם הָיָה שֶׁתִּטֹּל בַּעֲלַת מָנֶה חֲמִשִּׁים, שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ לַחֲלֹק עִמָּהּ עוֹד, אֲבָל בְּסֵיפָא דְּמָצֵי אָמְרָה בַּעֲלַת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת לְבַעֲלַת מָאתַיִם לֹא לְהוֹסִיף עַל חֶלְקֵךְ נִסְתַּלַּקְתִּי מִמָּנֶה רִאשׁוֹן אֶלָּא לֹא רָצִיתִי לִטְרֹחַ כָּל כָּךְ בַּחֲלוּקוֹת, וְסָמַכְתִּי שֶׁאָבֹא לְחֶשְׁבּוֹן עִמָּךְ בְּמָנֶה שֵׁנִי שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לַחֲלֹק, קָמַשְׁמַע לָן. הָרַ"ן: {ח} מְסַיֵּם הָרַמְבַּ"ם, אוֹ הוֹסִיפוּ עָלָיו בְּחִלּוּף אוֹ פִחֲתוּ עַל דֶּרֶךְ זֶה. וְדַעְתּוֹ כְדַעַת רַשִׁ"י שֶׁמְּפָרֵשׁ שֶׁנָּשְׂאוּ וְנָתְנוּ בַּמָּעוֹת, וַאֲפִלּוּ הָכִי חוֹלְקִין לְפִי הַמָּעוֹת וְכָל חַד מַאי דְיָהֵיב שָׁקֵיל. וּפֵרֵשׁ הַטּוּר, הוֹאִיל וְאֵין לָהֶם אֶלָּא סְכוּם הָרִאשׁוֹן. וְזֶה לְשׁוֹן הַתּוֹסָפוֹת, שֶׁלְּדַעַת כֵּן הִשְׁתַּתְּפוּ יַחַד, שֶׁאִם לֹא יַרְוִיחוּ אֶלָּא חִלּוּף הַמָּעוֹת, שֶׁבִּשְׁבִיל רֶוַח מֻעָט כָּזֶה לֹא יַקְפִּידוּ, אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד יִקַּח חֶשְׁבּוֹן מְעוֹתָיו. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} וְכֵן שְׁלֹשָׁה. כְּלוֹמַר, כַּד אִתְרְמֵי כְּבָבָא דְסֵיפָא דְמַתְנִיתִין. הָרִי"ף. דְּוַדַּאי שֶׁאֵין דִּינֵיהֶם שָׁוִין, דְּבִכְתֻבָּה דַּוְקָא כְּשֶׁכָּתְבָה כוּ'. אֶלָּא כְּלוֹמַר כַּד אִתְרְמֵי כוּ'. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מי שהיה נשוי ג' נשים ומת כתובתה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות ואין שם אלא מנה כו': מנה הוא ארבעה דינרין של זהב וכל מנה הנזכר במשנה הם מאה דינרין של כסף לפי מה שנתבאר בסוף פאה וכמו כן כשהם אומרים מאתים וד' מאות וזולת זה מחשבון המאות וזאת החלוקה מחוייבת בזמן שהכתובות ביום אחד או כשלא הניח להן [אלא] מטלטלין כמו שנבאר שהעיקר אצלנו אין דין קדימה במטלטלין. ואמרו היו שם מאתים היו שם ג' מאות כבר אמרו בש"ס שרבינו הקדוש אומר אף אלו חולקות בשוה וכן הלכה. וצריך שתעיין בזה העיקר שנופל עליו דין החלוקה לעולם בין בעלי חובות ועל זה תעשה היקש בענין הכתובות והוא שהאדם אם הניח ממון ובעלי חובות הרבה ונתחייבו לחלוק לפי מה שהקדמנו רואין בכלל כל החובות ומה שהניח ואם הניח ממון כפי החובות יקח כאו"א חלקו וזה מבואר ואם היה הממון פחות רואין אם כשיתחלק ביניהם בשוה יגיע לפחות שבהם שיעור חובו או פחות מכאן חולקין בשוה ואם כשיתחלק בשוה יגיע לפחות שבהם יותר מן החוב שיש לו מסלקין זה התוספת וחולקין השאר ביניהם בשוה עד שיגיע לפחות שבהם שיעור חובו ויסתלק. אח"כ חוזרין לזה התוספת שנסתלק וחולקין אותו לאותן בעלי חובות שנשארו כמו שחלקו בתחלה עד שיגמר כל הממון ומשל זה בזאת הבבא הנזכרת במשנה כשהניח שלש מאות או פחות חולקין בשוה ואם הניח ד' מאות חולקין ג' מאות בשוה ותסתלק בעלת המנה מהכל ויחלקו זה המנה היתר בעלת המאתים ובעלת שלש מאות בשוה ואם הניח חמש מאות חולקין ג' מאות בשוה ותסתלק בעלת המנה מהכל והמאתים חולקות אותן בעלת המאתים ובעלת הג' מאות בשוה ונמצאת הראשונה והשניה שיגיע להם כל חלקם ונמצאת השלישית שהגיע לה מאתים ועל זה תעשה היקש ואפי' היו בעלי חובות אלף. ואמנם מה שאמר וכן ג' שהטילו לכיס הוא חוזר אל הבבא אחרונה שהם יחלקו ביניהם הריוח וההפסד לפי מה שיש לכל אחד מהם בקרן וזה כשיש ריוח והפסד וגוף הממון קיים והענין בזה לפי מה שאני מבאר כגון שנשתנה המטבע או הוסיפו עליו בחילוף או פחתו על דרך זה חולקין לפי המעות אבל אם לקחו השותפין סחורה והרויחו בה או הפסידו יהיה הריוח וההפסד ביניהם בשוה בלתי שנשגיח למה שיש לכל או"א מהם בעיקר הקרן וזה הוא הדין המוסכם הנאות ללשון המשנה לפי מה שביאר הש"ס והוא פסק מן הגאונים האחרונים: (רמב"ם)

פרק י - משנה ה

מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי אַרְבַּע נָשִׁים {י} וּמֵת, הָרִאשׁוֹנָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁנִיָּה, וּשְׁנִיָּה לַשְּׁלִישִׁית, וּשְׁלִישִׁית לָרְבִיעִית. הָרִאשׁוֹנָה נִשְׁבַּעַת לַשְּׁנִיָּה, וּשְׁנִיָּה לַשְּׁלִישִׁית, וּשְׁלִישִׁית לָרְבִיעִית, וְהָרְבִיעִית נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה. בֶּן נַנָּס אוֹמֵר, וְכִי מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַחֲרוֹנָה נִשְׂכֶּרֶת, אַף הִיא לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. הָיוּ יוֹצְאוֹת כֻּלָּן בְּיוֹם אֶחָד {יד}, כָּל הַקּוֹדֶמֶת לַחֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, זָכְתָה. וְכָךְ הָיוּ כוֹתְבִין בִּירוּשָׁלַיִם שָׁעוֹת. הָיוּ כֻלָּן יוֹצְאוֹת בְּשָׁעָה אַחַת וְאֵין שָׁם אֶלָּא מָנֶה {טו}, חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה:

ר"ע מברטנורה הָרִאשׁוֹנָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁנִיָּה. אוֹתָהּ שֶׁזְּמַן כְּתֻבָּתָהּ מֻקְדָּם קוֹדֶמֶת לַשְּׁנִיָּה שֶׁזְּמַנָּהּ מְאֻחָר. וְכֵן כֻּלָּם: הָרִאשׁוֹנָה נִשְׁבַּעַת לַשְּׁנִיָּה. אִם שְׁנִיָּה טוֹעֶנֶת הִשָּׁבְעִי לִי {יא} שֶׁלֹּא גָבִית מִשֶּׁל בַּעְלִי כְּלוּם, דִּלְמָא לֹא יִשָּׁאֵר לִי מִמַּה שֶּׁאֶגְבֶּה כְתֻבָּתִי. וְאַף שְׁלִישִׁית תֹּאמַר כֵּן לַשְּׁנִיָּה, וּרְבִיעִית לַשְּׁלִישִׁית. אֲבָל הָרְבִיעִית נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה, וּכְגוֹן שֶׁאֵין שָׁם יוֹרֵשׁ {יב} אוֹ בַעַל חוֹב אַחֵר שֶׁיַּשְׁבִּיעָהּ: בֶּן נַנָּס אוֹמֵר כוּ'. פְּלוּגְתַּיְהוּ דְּתַנָּא קַמָּא וּבֶן נַנָּס מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא, כְּגוֹן שֶׁנִּמְצֵאת שָׂדֶה אַחַת מֵאֵלּוּ הַשָּׂדוֹת שֶׁגָּבוּ הַשָּׁלֹשׁ נָשִׁים הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, שֶׁנּוֹדַע שֶׁגְּזָלָהּ {יג} וְסוֹף שֶׁיָּבֹאוּ בְעָלֶיהָ וְיִטְּלוּהָ, וּכְשֶׁבָּאָה הָרְבִיעִית לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מִשָּׂדֶה רְבִיעִית בָּאָה זֹאת וְאוֹמֶרֶת לָהּ לְמָחָר יָבֹא הַנִּגְזָל וְיִטֹּל שָׂדֵהוּ מִיָּדִי, רְצוֹנִי שֶׁתִּשָּׁבְעִי לִי שֶׁלֹּא גָבִית כְּתֻבְּתִיךְ בְּחַיֵּי הַבַּעַל. תַּנָּא קַמָּא סָבַר בַּעַל חוֹב מְאֻחָר שֶׁקָּדַם וְגָבָה, מַה שֶּׁגָּבָה לֹא גָבָה, הִלְכָּךְ לָמָּה תִּשָּׁבַע, אִם יָבֹא הַנִּגְזָל וְיִטְרֹף מִזּוֹ תַּחֲזֹר הִיא עַל הָרְבִיעִית וְתִטֹּל מִמֶּנָּה מַה שֶּׁגָּבְתָה, דְּהַוְיָא לָהּ רְבִיעִית בַּעַל חוֹב מְאֻחָר. וּבֶן נַנָּס סָבַר, בַּעַל חוֹב מְאֻחָר שֶׁקָּדַם וְגָבָה, מַה שֶּׁגָבָה גָּבָה, וְאִם תַּחֲזִיק זֹאת אֵין הַשְּׁלִישִׁית יְכוֹלָה לַחֲזֹר עָלֶיהָ, וּלְכָךְ תִּשָּׁבַע לָהּ שֶׁלֹּא גָבְתָה מִנִּכְסֵי בַעְלָהּ כְּלוּם. וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא. וּמִמֵּילָא שָׁמְעִינַן שֶׁאִם תָּפְסָה מִטַּלְטְלִין שֶׁצְּרִיכָה לִשָּׁבַע לְדִבְרֵי הַכֹּל, כֵּיוָן שֶׁאֵין דִּין קְדִימָה בְּמִטַּלְטְלִין וּמַה שֶּׁגָבָה גָּבָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {י} אַרְבַּע נָשִׁים. אַף עַל גַּב דִּפְלוּגְתָּא דְתַנָּא קַמָּא וּבֶן נַנָּס שַׁיְּכָא בִּשְׁתֵּי נָשִׁים, נָקַט טְפֵי, לְאַשְׁמְעִינַן דִּשְׁבוּעָה לְאֶחָד שְׁבוּעָה לְמֵאָה, וְכִי נִשְׁבְּעָה רִאשׁוֹנָה לַשְּׁנִיָּה אֵינָהּ צְרִיכָה לִשָּׁבַע לַשְּׁלִישִׁית, וְאִצְטָרִיךְ לְאַשְׁמוֹעִינַן בְּאַרְבַּע, דְּלֹא תֵימָא מִשּׁוּם דִּשְׁלִישִׁית אֵינָהּ נִשְׁבַּעַת עוֹד כֵּיוָן שֶׁהִיא אַחֲרוֹנָה, שֶׁמָּא כְּבָר נִתְקַבְּלָה כְתֻבָּתָהּ, וּלְכָךְ אָמְרוּ שֶׁהָרִאשׁוֹנָה אֵינָהּ נִשְׁבַּעַת עוֹד לַשְּׁלִישִׁית, אֲבָל אִם הָיְתָה נִשְׁבַּעַת אוֹתָהּ שְׁלִישִׁית, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ רְבִיעִית, דְּהַשְׁתָּא יָדְעִינַן דְּלֹא נִתְקַבְּלָה כְתֻבָּתָהּ, הֲוָה אֲמִינָא דְּנַחְמִיר טְפֵי וְתִשָּׁבַע גַּם לַשְּׁלִישִׁית אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נִשְׁבְּעָה לַשְּׁנִיָּה, לְהָכִי תְּנִינַן אַרְבַּע נָשִׁים. תּוֹסָפוֹת: {יא} וְצָרִיךְ עִיּוּן, דְּמִידֵי הוּא טַעֲמָא דְנִשְׁבַּעַת בְּטַעֲנַת שֶׁמָּא אֶלָּא לְפִי שֶׁזֶּהוּ בִּכְלַל נְכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים דְּלֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה, וְאִם כֵּן אֲפִלּוּ בְּלֹא טָעֲנָה תְּהֵא נִשְׁבַּעַת, דַּאֲנַן טָעֲנִינַן שֶׁתִּשָּׁבַע. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְעַיֵּן בִּפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: {יב} פֵּרוּשׁ, אֲפִלּוּ גָדוֹל. דְּהָא דִתְנַן בְּמִשְׁנָה ז' פֶּרֶק דִּלְעֵיל, מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, הַיְנוּ אַף גְּדוֹלִים: {יג} וְקָשֶׁה לְרַבִּי, דְּמִסְּתָמָא כְּשֶׁמַּשְׁבִּיעִין הָרְבִיעִית מַשְׁמַע שֶׁעֲדַיִן לֹא גָבְתָה כוּ', וְהוֹאִיל וְכֵן, הַקּוֹדֶמֶת לָהּ לָמָּה אֵינָהּ לוֹקַחַת אוֹתָהּ שָׂדֶה דִּבְבֵרוּר שֶׁלּוֹ כוּ'. וְנִרְאֶה כְּפֵרוּשׁ רַ"ח, דַּאֲפִלּוּ לֹא נִמְצֵאת פְּלִיגֵי, דְּקָאָמַר בֶּן נַנָּס שֶׁנִּשְׁבַּעַת הָרְבִיעִית מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ שֶׁמָּא תִּמָּצֵא אַחַת מֵהֶן שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ וְלֹא יוּכְלוּ אַחַר כָּךְ לַחֲזֹר עָלֶיהָ, דְּמַה שֶּׁגָּבְתָה גָּבְתָה: {יד} בְּיוֹם אֶחָד. כְּלוֹמַר, יוֹצְאוֹת לְפָנֵינוּ וּמְלַמְּדוֹת שֶׁכֻּלָּן נִכְתְּבוּ בְּיוֹם אֶחָד. רַשִׁ"י: {טו} מָנֶה. שֶׁהִיא הַכְּתֻבָּה הַפְּחוּתָה בְּתוֹרָתֵנוּ. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מי שהיה נשוי ד' נשים ומת הראשונה קודמת לשניה ושניה לשלישית ושלישית לרביעית כו': כשיש שם יורש או בעל חוב אין בו מחלוקת שאין לאחת מהן לגבות כתובתה עד שתשבע ואמנם מחלוקת בן ננס *כשיש שם מערער שהוא אומר כשנמצאת שדה אחת מאותן ג' שדות שזכו בהן ג' נשים הראשונות שאינה שלו והוציאו אותו קרקע מתחת ידה אין מוציאין מיד הרביעית שדה שבידה ואע"פ שהיא מאוחרת ממנה לפי שהוא סובר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ואין לזאת שיצאה הקרקע מתחת ידה עם הרביעית אלא שבועה בלבד שבדין תפסה ולכך תשבע שבועת התורה ומיד תרד לזה הקרקע שלא תצטרך שבועה כשיתבעו ממנה ות"ק סבר שהיא לא תשבע לפי שהעיקר אצלנו בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה וכשיצא הקרקע מיד אחת מהג' הקודמות תחזור ותגבה מה שביד אחרים ומוציאין הקרקע שהיא ביד הרביעית ולכך אין תועלת לשבועתה אחר כשהורדנו אותה לזה הקרקע אינה הורדה גמורה לפי שהיא מזומנת לצאת ממנו ומתוך דברינו יתבאר לך כי אלו הד' נשים כשתפסו מטלטלין אם תפסה הרביעית מטלטלין בכתובתה שהיא נשבעת לדברי הכל לפי שאין מחלוקת במטלטלין שאין מוציאין מתחת ידה וכבר בארנו פעמים הרבה שהעיקר אצלנו אין דין קדימה במטלטלין והלכה כת"ק במה שאמר מה שגבה לא גבה ומה שאמר אין שם אלא מנה חולקות בשוה הוא דבר מחוייב הכרחי על העיקר שהקדמנו באיכות החלוקה לפי שהכתובה הפחותה בתורתנו מנה כמו שנתבאר בתחלת המסכת בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה: (רמב"ם)

פרק י - משנה ו

מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים, וּמָכַר אֶת שָׂדֵהוּ, וְכָתְבָה רִאשׁוֹנָה לַלּוֹקֵחַ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמָּךְ, הַשְּׁנִיָּה מוֹצִיאָה מֵהַלּוֹקֵחַ, וְרִאשׁוֹנָה מִן הַשְּׁנִיָּה, וְהַלּוֹקֵחַ מִן הָרִאשׁוֹנָה, וְחוֹזְרוֹת חֲלִילָה עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְשָׁרָה בֵינֵיהֶם. וְכֵן בַּעַל חוֹב {יח}. וְכֵן אִשָּׁה בַעֲלַת חוֹב:

ר"ע מברטנורה וְכָתְבָה רִאשׁוֹנָה לַלּוֹקֵחַ וְכוּ'. וּכְגוֹן שֶׁקָּנוּ מִיָּדָהּ {טז}. וּבַגְּמָרָא פָּרֵיךְ, וְתֵימָא נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי {יז}. וּמְשָׁנֵי, כְּגוֹן שֶׁמָּכַר הַבַּעַל שָׂדֶה זוֹ לְאִישׁ אַחֵר קֹדֶם לָזֶה וְלֹא רָצְתָה הָאִשָּׁה לַחְתֹּם לוֹ, וְלָזֶה חָתְמָה, דְּאִם אִיתָא דְנַחַת רוּחַ עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ הָיְתָה חוֹתֶמֶת לָרִאשׁוֹן: פְּשָׁרָה. בִּצּוּעַ. לֹא כֻלּוֹ לָזֶה וְלֹא כֻלּוֹ לָזֶה. וּלְשׁוֹן פּוֹשְׁרִין הוּא, לֹא חַמִּים וְלֹא קָרִים: וְכֵן בַּעַל חוֹב. וּשְׁנֵי לָקוֹחוֹת. רְאוּבֵן נוֹשֶׁה בְשִׁמְעוֹן מָנֶה וְלוֹ שְׁתֵּי שָׂדוֹת, וּמְכָרָן לִשְׁנַיִם זוֹ בַּחֲמִשִּׁים וְזוֹ בַּחֲמִשִּׁים, וְכָתַב בַּעַל חוֹב לְלוֹקֵחַ שֵׁנִי דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמָּךְ, בַּעַל חוֹב נוֹטֵל מִיַּד הָרִאשׁוֹן, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ הִנַּחְתִּי לְךָ מָקוֹם שֶׁתִּגְבֶּה מִמֶּנּוּ, שֶׁחוֹבוֹ כְּנֶגֶד שְׁנֵיהֶם, וְלוֹקֵחַ רִאשׁוֹן מוֹצִיא מִיַּד הַשֵּׁנִי, וּבַעַל חוֹב חוֹזֵר וּמוֹצִיא אַף זוֹ מִן הָרִאשׁוֹן, וְלוֹקֵחַ שֵׁנִי מִבַּעַל חוֹב, וְחוֹזְרִין חֲלִילָה עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְשָׁרָה: וְכֵן אִשָּׁה בַעֲלַת חוֹב. שֶׁהָיָה לָהּ כְּתֻבָּתָהּ עַל בַּעְלָהּ וּמָכַר שְׁתֵּי שְׂדוֹתָיו לִשְׁנַיִם וְאֵין בִּשְׁנֵיהֶם אֶלָּא כְּדֵי כְתֻבָּתָהּ, וְכָתְבָה לַשֵּׁנִי דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמָּךְ, הָאִשָּׁה מוֹצִיאָה מִיַּד לוֹקֵחַ רִאשׁוֹן, וְהוּא מִן הַשֵּׁנִי, וְהַשֵּׁנִי מִן הָאִשָּׁה [וְהָאִשָּׁה מִן הָרִאשׁוֹן] וְלוֹקֵחַ רִאשׁוֹן מִיַּד הַשֵּׁנִי, וְחוֹזְרִים חֲלִילָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טז} פֵּרְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת, דְּדַמְיָא לַנְּשׂוּאָה דְרֵישׁ פֶּרֶק דִּלְעֵיל, שֶׁאֵין הַבַּעַל מִסְתַּלֵּק אֶלָּא עַל יְדֵי קִנְיָן, וְהָכִי נַמִּי הִיא אֵינָהּ מִסְתַּלֶּקֶת אֶלָּא עַל יְדֵי קִנְיָן: {יז} דִּבְמַתְנִיתִין מַשְׁמַע דְּאַחַר מְכִירַת הַשָּׂדֶה כָּתְבָה לַלּוֹקֵחַ, דְּהָכִי קָתָנֵי, וּמָכַר שָׂדֵהוּ וְכָתְבָה: {יח} וְכֵן בַּעַל חוֹב וְכוּ'. צְרִיכָא. דְּאִי מִקַּמַּיְתָא, הֲוָה אֲמִינָא הָרִאשׁוֹנָה מוֹצִיאָה מִיַּד הַשְּׁנִיָּה כֵּיוָן דְּאֵין לַשְּׁנִיָּה כָּל כָּךְ פְּסֵידָא, שֶׁתּוּכַל לִגְבּוֹת מִבַּעְלָהּ, וְשִׁעְבּוּדָא שֶׁל רִאשׁוֹנָה קוֹדֵם וּבְדִין הוֹצִיאָה, אֲבָל בַּעַל חוֹב מִלּוֹקֵחַ לֹא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן בַּעַל חוֹב מִלּוֹקֵחַ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִנְעֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין, אֲבָל אִשָּׁה בַּעֲלַת חוֹב מִלּוֹקֵחַ לֹא. לְהָכִי צְרִיכֵי כֻּלְּהוּ. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה ראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך כו': זאת הכתיבה שכתבה הראשונה היא בקנין עכ"פ ובתנאי שהיא לא רצתה להקנות ללוקח אחר זולתי לזה הלוקח כדי שלא תטעון ותאמר נחת רוח עשיתי לבעלי שאנו אומרים לה אין מנהגך לעשות נחת רוח לבעליך לפי כשרצית שלא להקנות לא הקנית ולכך כל הקנאה שתקנה האשה במכירת בעלה בקרקעותיו או בנכסי צאן ברזל אינו עשוי ואינו מועיל לפי שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ולכך הקניתי אלא אם מכר בעלה לראובן ולא רצתה להקנות ואחר כך מכר בעלה אותו שדה בעצמו לשמעון והקניתה שאנו נאמר לה זה היה ברצונך שאם לא כן היית נמנעת מלהקנות כמו שנמנעת מלהקנות לראובן. ופירוש פשרה על אמתת הלשון ביצוע הענין ר"ל תיקון וכן קורין למים שאינן קרים ולא חמין פושרין ואמרו וכן ב"ח פירשו ואמרו וכן ב"ח וב' לקוחות וכן אשה בעלת חוב וב' לקוחות כשתרצה לטרוף כתובה והיא כבר הקנית לא' מב' הלקוחות ולא הקנית לשני: (רמב"ם)

פרק יא

פרק יא - משנה א

אַלְמָנָה נִזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, מַעֲשֵׂה {ב} יָדֶיהָ שֶׁלָּהֶן, וְאֵין חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ {ג}. יוֹרְשֶׁיהָ, יוֹרְשֵׁי כְתֻבָּתָהּ, חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ:

ר"ע מברטנורה אַלְמָנָה נִזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִין. בֵּין קַרְקָעוֹת בֵּין מִטַּלְטְלִין {א}. דִּתְנַאי כְתֻבָּה הוּא, וְאַתְּ תְּהֵא יַתְבָא בְּבֵיתִי וּמִתַּזְּנָא מִנְּכָסַי: וְאֵין חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ. שֶׁהַבַּעַל חַיָּב בִּקְבוּרָתָהּ תַּחַת יְרֻשָּׁתָהּ, וְעַכְשָׁיו שֶׁיּוֹרְשֶׁיהָ גּוֹבִין כְּתֻבָּתָהּ מִיּוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, הֵם יִקְבְּרוּהָ. וּמִמֵּילָא שָׁמְעִינַן שֶׁאִם מֵתָה וְלֹא נִשְׁבְּעָה עַל כְּתֻבָּתָהּ, שֶׁעַכְשָׁיו אֵין יוֹרְשֶׁיהָ גּוֹבִין כְּתֻבָּתָהּ, עַל יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל מֻטָּל לְקָבְרָהּ {ד}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} הַיְנוּ אַחַר תַּקָּנַת הַגְּאוֹנִים דִּכְתֻבָּה נִגְבֵּית מִמִּטַּלְטְלֵי, וּתְנַאי כְתֻבָּה כִּכְתֻבָּה דָּמֵי. אֲבָל לֹא מִדִּין הַגְּמָרָא: {ב} מַעֲשֵׂה. הָכִי גָרְסֵי הַתּוֹסָפוֹת, וְלֹא גָרְסֵי וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ בְּוָי"ו. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} וְאֵין חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ. מַסְקֵי הַתּוֹסָפוֹת דְּאִצְטָרִיךְ לְאַשְׁמוֹעִינַן אֲפִלּוּ הֵיכָא דְּלֹא שָׁקְלָה אַלְמָנָה כְּתֻבָּתָהּ, כְּגוֹן דְּלֵיכָּא אֶלָּא מִטַּלְטְלֵי, אֵינָן חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ, וְאַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא הֲווֹ כְּיוֹרְשֵׁי כְתֻבָּתָהּ, כֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ גּוֹבָה אוֹתָהּ מֵהֶם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} הָרַמְבַּ"ם. כִּדְאַשְׁכְּחָן בְּשׁוֹמֶרֶת יָבָם דְּיוֹרְשֵׁי כְתֻבָּתָהּ וְהֵן יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ. אֲבָל הָרַאֲבַ"ד הִשִּׂיג עָלָיו דְּשָׁאנֵי שׁוֹמֶרֶת יָבָם דְּיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל הֵן יוֹרְשֵׁי הַכְּתֻבָּה מַמָּשׁ, אֲבָל זוֹ שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁלֹּא נִשְׁבְּעָה הוּא שֶׁאֵין יוֹרְשֶׁיהָ נוֹטְלִים הַכְּתֻבָּה, לֹא מִפְּנֵי כֵן נוּכַל לִקְרֹא לְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל יוֹרְשֵׁי כְתֻבָּתָהּ, וַהֲלֹא הֵם אוֹמְרִים שֶׁכְּבָר נִפְרְעָה וְנָטְלָה צְרָרֵי וְהוֹרִישָׁה, אֶלָּא וַדַּאי יוֹרְשֵׁי נְדוּנְיָתָהּ וְנִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ קוֹבְרִים אוֹתָהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָרְשׁוּ כְלוּם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן כו': כבר נתבאר (פ"ד הל' יא) כי מתנאי הכתובה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי וכבר בארנו (פ"י הל' א) כמו כן שיורשיה לא יורשין כתובתה אלא א"כ נשבעה ומתה אבל אם עתה והיא לא נשבעה אבדה כתובתה ויתעסקו בקבורתה יורשי בעלה: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ב

אַלְמָנָה, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין, מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִן הַנִּשּׂוּאִין, מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין. מִן הָאֵרוּסִין, לֹא תִמְכֹּר אֶלָּא בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת, וְכָל שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת, לֹא תִמְכֹּר אֶלָּא בְּבֵית דִּין:

ר"ע מברטנורה בֵּין מִן הָאֵרוּסִין. שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת וּמוֹכֶרֶת לִכְתֻבָּתָהּ: בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין. שֶׁהִיא מוֹכֶרֶת לִמְזוֹנוֹת: מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין. כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא בְבֵית דִּין מֻמְחִין. וּמִכָּל מָקוֹם צְרִיכָה לִמְכֹּר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה שֶׁיִּהְיוּ בְקִיאִין בְּשׁוּמַת קַרְקַע: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִן הַנִּשּׂוּאִין. שֶׁהִיא מוֹכֶרֶת לִמְזוֹנוֹת, מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְבֵית דִּין, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לִהְיוֹת יוֹשֶׁבֶת וּמִתְעַנָּה עַד שֶׁיִּזְדַּקְקוּ לָהּ בֵּית דִּין. אֲבָל מִן הָאֵרוּסִין שֶׁאֵין מְכִירָתָהּ אֶלָּא לִכְתֻבָּה, אֵינָהּ מוֹכֶרֶת אֶלָּא בְבֵית דִּין. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד כו': שלא בב"ד ר"ל שלא בב"ד מומחין אבל הרשות בידה בב"ד הדיוטות ובתנאי שיהיו יודעים בשומת הקרקעות שמכרה וממה שראוי שתדעהו שהאלמנה ניזונת מן המטלטלין כמו כן ואפי' שאין המטלטלין תחת ידה ואין הלכה כר"ש: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ג

מָכְרָה כְתֻבָּתָהּ אוֹ מִקְצָתָהּ, מִשְׁכְּנָה כְתֻבָּתָהּ אוֹ מִקְצָתָהּ, נָתְנָה כְתֻבָּתָהּ לְאַחֵר {ה} אוֹ מִקְצָתָהּ, לֹא תִמְכֹּר אֶת הַשְּׁאָר אֶלָּא בְּבֵית דִּין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מוֹכֶרֶת הִיא אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, וּמוֹכֶרֶת לִמְזוֹנוֹת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין {ו}, וְכוֹתֶבֶת, לִמְזוֹנוֹת מָכָרְתִּי {ז}. וּגְרוּשָׁה לֹא תִמְכֹּר אֶלָּא בְּבֵית דִּין:

ר"ע מברטנורה מָכְרָה כְתֻבָּתָהּ. מָנֶה מָאתַיִם: לֹא תִמְכֹּר אֶת הַשְּׁאָר. הַתּוֹסֶפֶת, אֶלָּא בְבֵית דִּין. וּמַתְנִיתִין רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּאָמַר אֵין מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְבֵית דִּין אֶלָּא לִמְזוֹנוֹת, וְזוֹ הוֹאִיל וְגָבְתָה מִקְצַת כְּתֻבָּתָהּ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מוֹכֶרֶת הִיא. לִכְתֻבָּה, אֲפִלּוּ לִפְרָקִים. וְאַף עַל פִּי כֵן מוֹכֶרֶת הִיא בֵּינְתַּיִם לִמְזוֹנוֹת, שֶׁלֹּא אִבְּדָה מְזוֹנוֹתֶיהָ, וְאַף עַל פִּי שֶׁגָּבְתָה קְצַת כְּתֻבָּתָהּ: וְכוֹתֶבֶת. בִּשְׁטַר הַמְּכִירָה, לִמְזוֹנוֹת מָכַרְתִּי: וּגְרוּשָׁה לֹא תִמְכֹּר. לִכְתֻבָּה, אֶלָּא בְבֵית דִּין. דְּטַעֲמָא מַאי אָמוּר רַבָּנָן אַלְמָנָה בֵּין מִן הָאֵרוּסִין מִן הַנִּשּׂוּאִין מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְבֵית דִּין, לְפִי שֶׁאֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אִשְׁתּוֹ בְּבֵית דִּין, וְזוֹ הוֹאִיל וּגְרוּשָׁה הִיא לֹא אִכְפַּת לֵיהּ. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים שֶׁאִשָּׁה מוֹכֶרֶת בֵּין לִכְתֻבָּה בֵּין לִמְזוֹנוֹת שֶׁלֹּא בְבֵית דִּין מֻמְחִים, וַאֲפִלּוּ הִתְקַבְּלָה מִקְצַת כְּתֻבָּתָהּ מוֹכֶרֶת לִמְזוֹנוֹת עַד שֶׁתִּתְקַבֵּל כָּל כְּתֻבָּתָהּ. וּכְשֶׁמּוֹכֶרֶת, בֵּין לִכְתֻבָּה בֵּין לִמְזוֹנוֹת, צְרִיכָה שְׁבוּעָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה הַכְרָזָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ה} לְאַחֵר. וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁמָּחֲלְתָּהּ לַיְתוֹמִים, דְּכֵיוָן שֶׁאֵין לָהּ עֲלֵיהֶן כְּתֻבָּה הָא אִסְתַּלְּקָא מִבֵּיתַיְהוּ וְאֵין לָהּ עֲלֵיהֶם מְזוֹנוֹת. הָרַ"ן: {ו} שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין. אַשְׁמְעִינַן שֶׁמּוֹכֶרֶת לִמְזוֹנוֹת וְלֹא אִבְּדָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} לִמְזוֹנוֹת. בַּגְּמָרָא מְפָרְשִׁים דְּעֵצָה טוֹבָה קָמַשְׁמַע לָן, דְּלֹא לִקְּרוֹ לָהּ רַעַבְתָּנוּתָא, שֶׁהָרוֹאֶה שֶׁמּוֹכֶרֶת כָּל קַרְקָעוֹת אֵלּוּ סָבַר שֶׁמּוֹכַרְתָּן לִמְזוֹנוֹת מוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רַעַבְתָּנוּת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מכרה כתובתה או מקצתה משכנה כתובתה או מקצתה כו': כבר ביארנו [הלכה הקודמת] כי מה שאמרו חכמים שלא בב"ד ר"ל בב"ד מומחין ואמרו שהיא מוכרת מקרקעות בעלה בב"ד הדיוטות למזונות או לעיקר כתובה ואפי' שלא נשאר לה מן כתובתה אלא חלק מעט ודע שפסק הלכה מוכרת שלא בבית דין צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה ר"ל שהיא תשבע שבועת התורה שלא הניח לה מזונות והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ד

אַלְמָנָה שֶׁהָיְתָה כְתֻבָּתָהּ מָאתַיִם וּמָכְרָה שָׁוֶה {ח} מָנֶה בְמָאתַיִם אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה, נִתְקַבְּלָה כְתֻבָּתָהּ. הָיְתָה כְתֻבָּתָהּ מָנֶה וּמָכְרָה שָׁוֶה מָנֶה וְדִינָר {י} בְּמָנֶה, מִכְרָהּ בָּטֵל. אֲפִלּוּ הִיא אוֹמֶרֶת אַחֲזִיר אֶת הַדִּינָר לַיּוֹרְשִׁין, מִכְרָהּ בָּטֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְעוֹלָם מִכְרָהּ קַיָּם עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם כְּדֵי שֶׁתְּשַׁיֵּר בְּשָׂדֶה בַּת תִּשְׁעָה קַבִּים, וּבְגִנָּה בַּת חֲצִי קַב, וּכְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא {יב} בֵּית רֹבַע. הָיְתָה כְתֻבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת {יג} זוּז, וּמָכְרָה לָזֶה בְמָנֶה וְלָזֶה בְמָנֶה וְלָאַחֲרוֹן יָפֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה, שֶׁל אַחֲרוֹן בָּטֵל וְשֶׁל כֻּלָּן מִכְרָן קַיָּם:

ר"ע מברטנורה שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה נִתְקַבְּלָה כְתֻבָּתָהּ. דְּאָמְרִינַן לָהּ אַתְּ אַפְסַדְתְּ. וְשָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם אַף עַל גַּב דְּהִיא הִרְוִיחָה לֹא מָצֵית לְמֵימַר אֲנָא אַרְוָחֵי, שֶׁהַשּׁוֹלֵחַ שְׁלוּחוֹ לַשּׁוּק לִסְחוֹרָה וְלָקַח בְּזוֹל הַכֹּל לְבַעַל הַמָּעוֹת. וְלֹא שָׁמְעִינַן מֵהָכָא אֶלָּא בְדָבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה, כְּגוֹן קַרְקַע שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִמָּכֵר בְּאֹמֶד זֶה בְּפָחוֹת וְזֶה בְּיָתֵר, אֲבָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה וְקָנָה הַשָּׁלִיחַ בְּפָחוֹת, לֹא אִתְבְּרִירָא לָן דִּינָא מֵהָכָא. וְחָזִינָא לְרַבְּוָתָא דְּאִפְלִיגוּ בָהּ. וּמַסְקָנָא לְפוּם מַאי דְּחָזֵי לָן, שֶׁחוֹלְקִין הַשָּׁלִיחַ וְהַמְשַׁלֵּחַ {ט}: מִכְרָהּ בָּטֵל. שֶׁאוֹתוֹ דִינָר אֵין לָהּ רְשׁוּת לִמְכֹּר, נִמְצָא שֶׁכָּל הַמֶּכֶר טָעוּת, שֶׁהֲרֵי בְּבַת אַחַת הָיָה: לְעוֹלָם מִכְרָהּ קַיָּם. וְהִיא תַחֲזִיר אֶת הַדִּינָר לַיּוֹרְשִׁין, דְּמַה הִפְסִידָתָן. עַד שֶׁיְּהֵא בָּאוֹנָאָה כְּדֵי שֶׁאִלּוּ לֹא הָיְתָה הָאוֹנָאָה הָיָה מִשְׁתַּיֵּר שָׂדֶה בַּת תִּשְׁעָה קַבִּין, שֶׁהוּא שִׁעוּר שָׂדֶה {יא}: וּבְגִנָּה בַּת חֲצִי קַב. שֶׁהוּא שִׁעוּר גִּנָּה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ח} שָׁוֶה כוּ'. מַחֲלֹקֶת הַפּוֹסְקִים, אִיכָּא דְסָבְרֵי דְּאֵין אוֹנָאָה לְקַרְקָעוֹת כְּלָל, וּלְדִידְהוּ מַתְנִיתִין דְּהָכָא כִּפְשָׁטָהּ. וְאִיכָּא דְסָבְרֵי דְּאֵין אוֹנָאָה עַד פְּלַג אֲבָל בִּפְלַג אִיתָא אוֹנָאָה. וּמְפָרֵשׁ בַּיְרוּשַׁלְמִי, דְּהָכָא שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם מַיְרֵי שֶׁהוּקַר וְעָמַד בְּמָאתַיִם וְהַלּוֹקֵחַ רוֹצֶה לְקַיֵּם הַמֶּקָּח, וְשָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה כְּשֶׁהוּזַל וְעוֹמֵד עַל מָנֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} דְּהַמּוֹתָר מַתָּנָה הִיא, וְיֵשׁ לוֹמַר לַשָּׁלִיחַ נִתְּנָה, וְיֵשׁ לוֹמַר לַמְשַׁלֵּחַ. רַשִׁ"י: {י} וְדִינָר. יֵשׁ מְפָרְשִׁים דִּינָר דַּוְקָא. וְלֹא נְהִירָא, כֵּיוָן דַּאֲפִלּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה בָּטֵל, אֵין חִלּוּק בֵּין דִּינָר לְפָחוֹת. הָרֹא"שׁ: {יא} מְסַיֵּם רַשִׁ"י, אוֹ הָאוֹנָאָה עַצְמָהּ תִּשְׁעָה קַבִּין. וְהוּא הַדִּין אִם נִשְׁאַר לַיְתוֹמִים שָׁם לְבַד הָאוֹנָאָה תִּשְׁעָה קַבִּין, דְּכֵיוָן דְּיֵשׁ לַיְתוֹמִים קַרְקַע שָׁם כְּשִׁעוּר שָׂדֶה, יֹאמְרוּ אֵין רְצוֹנֵנוּ לִמְכֹּר קַרְקַע הָרָאוּי לָנוּ. אֲבָל אִם אֵין הָאוֹנָאָה רָאוּי לְהִצְטָרֵף לִכְדֵי שָׂדֶה, לֹא הִפְסִידָתָן כְּלָל: {יב} רַבִּי עֲקִיבָא. שֶׁשָּׁמַעְנוּ מִמֶּנּוּ בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְבָבָא בַתְרָא דְּבֵית רֹבַע הוּא שִׁעוּר גִּנָּה. רַשִׁ"י: {יג} אַרְבַּע מֵאוֹת. אִצְטָרִיךְ, דְּלֹא תֵימָא דַּוְקָא בְּרֵישָׁא דְּכִי מָכְרָה מָנֶה בְּמָאתַיִם דְּאִסְתַּלְּקָא מֵהַאי בֵיתָא לְגַמְרֵי, אֲבָל הָכָא נֵימָא דְּאִם טָעֲתָה בְּמָנֶה רִאשׁוֹן יְהֵא מִכְרָהּ בָּטֵל אַטּוּ מָנֶה אַחֲרוֹן, דְּלֹא נֵיתֵי לְמֵימַר מִכְרָהּ קַיָּם, קָמַשְׁמַע לָן. גְּמָרָא, וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה כו': רשב"ג אומר שאם מכרה שדה בדמים פחות ממה שהוא שוה בענין שאם אנו לוקחין אותו ממנה בשווי נשאר מן השדה חתיכה שתהא מדתה בת תשעה קבין ובגנה אם מכרה גנה ישאר חצי קב הנה המכר בטל וכבר ביארנו בסדר זרעים בכמה מקומות (סוף פאה הל' ז' וכלאים פ"ב הל' א') כי סאה ו' קבין ומדת בית סאה אלפים וחמש מאות אמה ותשבורת בית קב ד' מאות ושבע עשרה אמה פחות שליש ובית רובע הוא רובע הקב ואין הלכה כרשב"ג: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ה

שׁוּם {יד} הַדַּיָּנִין שֶׁפִּחֲתוּ שְׁתוּת {טו} אוֹ הוֹסִיפוּ שְׁתוּת, מִכְרָן בָּטֵל {טז}. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִכְרָן קַיָּם {יז}. אִם כֵּן מַה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה. אֲבָל אִם עָשׂוּ אִגֶּרֶת {יח} בִּקֹּרֶת, אֲפִלּוּ מָכְרוּ שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם {יט}, אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה, מִכְרָן קַיָּם:

ר"ע מברטנורה אִגֶּרֶת בִּקֹּרֶת. הַכְרָזָה. שֶׁעַל יְדֵי הַהַכְרָזָה בְּנֵי אָדָם מְבַקְּרִים בָּהּ. וּבְהָא מוֹדֶה תַּנָּא קַמָּא לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יד} שׁוּם. בְּשִׁי"ן יְמָנִית. כְּמוֹ [תְּהִלִּים נ] וְשָׁם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים, דְּשָׁיֵם אוֹרְחֵיהּ סַגֵּי שָׁוֶה. עָרוּךְ: {טו} שְׁתוּת. הָכָא בְּיַתְמֵי תַּקּוּן שֶׁיְּהֵא בָטֵל, אַף עַל גַּב דְּקַיְמָא לָן דִּשְׁתוּת קָנָה וּמַחֲזִיר אוֹנָאָה. כֵּן כָּתַב מוהר"ר פַאלְק כֹּהֵן: {טז} בָּטֵל. הַיְנוּ בִּדְבָרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ הַכְרָזָה. וְאֵילוּ הֵם, עֲבָדִים, שֶׁמָּא יִשְׁמְעוּ וְיִבְרְחוּ, מִטַּלְטְלִים וּשְׁטָרוֹת, שֶׁמָּא יִגָּנְבוּ. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יז} קַיָּם. עַד פַּלְגָא. וְתַנְיָא נַמִּי הָכִי. גְּמָרָא: {יח} אִגֶּרֶת. שְׁטָר. לְפִי שֶׁכָּל הַקּוֹנֶה נִיחָא לֵיהּ דְּלִקְרוֹיֵיהּ אִנְשֵׁי לְהַאי שְׁטָרָא, כִּי הֵיכִי דְּלֵידְעוּ כֻּלֵּי עַלְמָא שֶׁעַל יְדֵי הַבֵּית דִּין וּבְדִקְדּוּק הָיְתָה הַקְּנִיָּה כוּ', וּלְפִיכָךְ נֹחַ לוֹ בְּיוֹתֵר שֶׁזֶּה הַשְּׁטָר יְהֵא גָלוּי לַכֹּל, לָכֵן קְרָאוּהָ אִגֶּרֶת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ אִגֶּרֶת לְפָשְׁטָהּ וְלֹא לְסָתְמָהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים גַּבֵּי הַמְּגִלָּה. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יט} מָנֶה בְּמָאתַיִם וְכוּ'. דַּוְקָא מָאתַיִם בְּמָנֶה. אֲבָל בְּפָחוֹת מִמָּנֶה לֹא. הָרַמְבַּ"ן. וְאֶפְשָׁר שֶׁזֶּה כְדַעַת הַסּוֹבְרִים דְּהָא דִבְקַרְקָעוֹת אֵין לָהֶם אוֹנָאָה הַיְנוּ עַד מֶחֱצָה דַּוְקָא. כֶּסֶף מִשְׁנֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב פִּלְפּוּל נָאֶה: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם שום הדיינין שפיחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן בטל כו': אגרת בקרת הוא שטר חקירה ועיון והוא שתהיה שם שומא והכרזה ויכתבו שהם הפליגו בקיום ובחקירה בכל כחם ואלו דברי ת"ק והלכה כמותו: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ו

הַמְמָאֶנֶת, הַשְּׁנִיָּה {כ}, וְהָאַיְלוֹנִית, אֵין לָהֶם כְּתֻבָּה וְלֹא פֵרוֹת, וְלֹא מְזוֹנוֹת, וְלֹא בְלָאוֹת. וְאִם מִתְּחִלָּה נְשָׂאָהּ לְשֵׁם אַיְלוֹנִית, יֶשׁ לָהּ כְּתֻבָּה {כו}. אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל {כז}, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר, יֶשׁ לָהֶן כְּתֻבָּה:

ר"ע מברטנורה הַשְּׁנִיָּה. שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת, שֶׁהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים: אֵין לָהֶם כְּתֻבָּה. מָנֶה מָאתַיִם. מְמָאֶנֶת, מִשּׁוּם דְּמֵעַצְמָהּ יוֹצְאָה. שְׁנִיָּה, קְנָסוּהָ רַבָּנָן מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַרְגִּילָתוֹ לְנָשְׂאָהּ {כא}, שֶׁאֵינָהּ נִפְסֶדֶת כְּלוּם בַּנִּשּׂוּאִין שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ נִפְסֶלֶת בָּהֶן וּוְלָדָהּ כָּשֵׁר. אַיְלוֹנִית, מִשּׁוּם דְּמֶקַּח טָעוּת הוּא: וְלֹא פֵרוֹת. הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל הַבַּעַל אֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ {כב}: וְלֹא מְזוֹנוֹת. כְּגוֹן אִם לָוְתָה וְאָכְלָה בְּעוֹדָהּ תַּחְתָּיו וְאַחַר כָּךְ מֵאֲנָה, אֵין הַבַּעַל חַיָּב לְשַׁלֵּם. אֲבָל חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ בְּעוֹדָהּ תַּחְתָּיו. וְהַשְּׁנִיָּה וְהָאַיְלוֹנִית אֵין לָהֶם מְזוֹנוֹת בְּעוֹדָן תַּחְתָּיו {כג}, וְכָל שֶׁכֵּן אִם לָווּ וְאָכְלוּ שֶׁאֵין הַבַּעַל חַיָּב לְשַׁלֵּם: וְלֹא בְלָאוֹת. שֶׁנֶּאֶבְדוּ וּבָלוּ לְגַמְרֵי, בֵּין מִנִּכְסֵי מְלוֹג בֵּין מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל {כד}, אֵין הַמְמָאֶנֶת יְכוֹלָה לְהוֹצִיא מִיַּד בַּעְלָהּ. אֲבָל בְּלָאוֹתֶיהָ הַקַּיָּמִים נוֹטֶלֶת לְעוֹלָם, בֵּין הַמְמָאֶנֶת בֵּין הַשְּׁנִיָּה בֵּין הָאַיְלוֹנִית, וַאֲפִלּוּ זִנְּתָה לֹא הִפְסִידָה בְּלָאוֹתֶיהָ הַקַּיָּמִים. וְהַשְּׁנִיָּה אֵין לָהּ בְּלָאוֹת שֶׁל נִכְסֵי מְלוֹג, אֲבָל בְּלָאוֹת שֶׁל נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל יֶשׁ לָהּ {כה}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כ} הַשְּׁנִיָּה. בֵּין הִכִּיר בָּהּ בֵּין לֹא הִכִּיר בָּהּ: {כא} דְּאִשָּׁה רוֹצָה לְהִנָּשֵׂא יוֹתֵר מֵהָאִישׁ. רַשִׁ"י: {כב} וּבִמְמָאֶנֶת הַיְנוּ טַעֲמָא מִשּׁוּם דְּכֵיוָן דְּתַקּוּן רַבָּנָן נִשּׂוּאִין לִקְטַנָּה מִשּׁוּם תַּקַּנְתָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בָהּ מִנְהַג הֶפְקֵר, זִכּוּ פֵּרוֹת נְכָסִים לַבַּעַל. וּבִשְׁנִיָּה מִשּׁוּם קְנָס. וּבְאַיְלוֹנִית הַיְנוּ טַעֲמָא מִשּׁוּם דְּאַף עַל גַּב דְּנִשּׂוּאֵי טָעוּת הוּא כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ, אֲפִלּוּ הָכִי כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה הָאִשָּׁה בַּעְלָהּ אוֹכֵל פֵּרוֹת וְשָׁתְקָה, מָחֲלָה. הָרַ"ן: {כג} אַיְלוֹנִית כִּשְׁנִיָּה. הָרַמְבַּ"ם. וְאִי בְּיוֹשֶׁבֶת תַּחְתָּיו לְאַחַר שֶׁנִּמְצֵאת אַיְלוֹנִית, אַמַּאי לֵית לָהּ, וַהֲרֵי הִיא כִּנְשָׂאָהּ מִתְּחִלָּה לְשֵׁם אַיְלוֹנִית, שֶׁיֶּשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת. הָרַ"ן: {כד} דְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, יָכוֹל לוֹמַר שֶׁלִּי הוֹצֵאתִי, שֶׁהֲרֵי בִרְשׁוּת בֵּית דִּין נְשָׂאתִיהָ, וּכְשֶׁאוֹצִיאֶנָּה מִדַּעְתִּי אַחֲזִיר מַה שֶּׁקִּבַּלְתִּי. וְנִכְסֵי מְלוֹג, קַיְמָא לָן דְּעַיְלָא גְלִימָא פֵּרֵי הֲוֵי וּמְכַסֵּי בֵיהּ עַד דְּבָלֵי, וּלְפִיכָךְ כְּשֶׁהוֹצִיאָם בִּרְשׁוּת הוֹצִיאָם. הָרַ"ן: {כה} שֶׁזֶּה הַדִּין אָמְנָם קְנָס הוּא לַשְּׁנִיָּה עַל הָעֲבֵרָה, לְפִי שֶׁהַדַּעַת נוֹטָה אַחַר שֶׁאֵין לָהּ כְּתֻבָּה שֶׁלֹּא יִהְיֶה לַבַּעַל חֻקֵּי הַנִּשּׂוּאִין וְלֹא יֵהָנֶה מִנִּכְסֵי מְלוֹג, אֲבָל מִצַּד הַקְּנָס עָשִׂינוּ נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ כְּנִכְסֵי שְׁאָר הַנָּשִׁים, שֶׁהָעִקָּר אֶצְלֵנוּ עַיְלָא גְלִימָא פֵּרֵי הֲוֵי. הָרַמְבַּ"ם: {כו} כְּתֻבָּה. וְהוּא הַדִּין לְכָל תְּנָאֶיהָ, דִּתְנַאי כְתֻבָּה כִּכְתֻבָּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כז} לְכֹהֵן גָּדוֹל. אַהִכִּיר בָּהּ דְּאַיְלוֹנִית קָאֵי, וְקָאָמַר דְּאַלְמָנָה כוּ' נַמִּי כִּי הִכִּיר בָּהּ יֶשׁ לָהּ כְּתֻבָּה. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הממאנת והשניה והאילונית אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות כו': כבר בארנו זאת ההלכה בפ' התשיעי מיבמות (הל' ה) ונחזור לפרשה גם בכאן עד שלא ישאר בה ספק ונבאר דיניה אחד אחד ותחלת זה כי ממאנת ושניה ואילונית שלא הכיר בה אין להן כתובה ר"ל מנה מאתים אבל תוספת כתובה יש להן וענין לא פירות שהפירות שאכל הבעל אין מוציאין ממנו ואמנם אמרם ולא מזונות בממאנת ר"ל כגון שהלך בעלה למדינת הים ולוותה ואכלה ואח"כ מיאנה אינו חייב לשלם מה שאכלה אחר הליכתו וקודם המיאון אחר שמיאנה אבל שניה ואילונית אינו חייב במזונות כלל ואפילו הוא מצוי בעיר והם תחתיו אבל אמרם ולא בלאות הוא לפי מה שאבאר וזה שבלאותיה כשהם מצוין ואיתנהו בעינייהו אין ספק שנוטלת בלאותיה בין היתה ממאנת או אילונית ואפי' זנתה תחת בעלה ברצון הפסידה הממון ולא הפסידה בלאותיה המצוים והוא מה שאמרו זנתה לא הפסידה בלאותיה קיימים אבל חילוק הדינים כשהבלאות נפסדו ונאבדו ע"י שנשתמש בהן אם תוציאם מיד הבעל ויתן מה שהיו שוין הבלאות או לא וכל מקום שיאמר יש לה בלאות ר"ל שתוציא ממנו ערך דמיהן וכל מקום שיאמר אין לה בלאות ר"ל שלא תוציאם ממנו ואמרו בכאן בממאנת אין לה בלאות ר"ל מה שנאבד מממונה בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל אין לה בלאות והשניה אין לה בלאות של נכסי מלוג אבל בלאות של נכסי צאן ברזל יש לה וזה הדין אמנם הוא קנס לשניה על הצד אשר ביארנו בפ' התשיעי מיבמות (שם) והעיקר אצלנו בנכסי מלוג והוא פסק ההלכה עיילא ליה גלימא פירא הוי ומיכסי בה עד דבלי ולכך אין האדם חייב בבלאות נכסי מלוג בשום פנים ונגמר בזה הענין דין שניה וזולתה ודע זה ודין האילונית כשלא הכיר בה שאמרנו בה ג"כ אין לה בלאות הם בלאות של נכסי צאן ברזל לפי שהן ברשותו וכל מה שנאבד מהן אינו חייב בו אבל בלאות של נכסי מלוג יש לה לפי שהם ברשותה ולא היה לו להשתמש בהן עד שנאבדו מכל וכל אא"כ נגמרו הנישואין ונתקיימו אבל הכיר בה דינה כדין שאר הנשים אבל אלמנה לכהן גדול וחברותיה אשר אמר בהן יש להן כתובה וכמו כן פירות מזונות ובלאות ר"ל שהיא תוציא ממנו הפירות שאכל בין מנכסי צאן ברזל בין מנכסי מלוג וכמו כן יש לה מזונות לאחר מיתה אבל בחייו כופין אותו לגרש ואין נותנין לה מזונות ויש לה בלאות נכסי צאן ברזל כדין כל אשה וכל זה כשהכיר בהן אבל אם נישאו בטעות ולא נודעו איסורן אלא אחר כן דינם כדין האילונית שלא הכיר בה בכתובה ובבלאות ובמזונות ובפירות והכלל מכל זה בדיני הבלאות כשהן בעין אין ספק שיש לה בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל יהיו הנישואין על איזה דרך שיהיו ואם הבלאות אינן בעין כלל והנישואין גמורין ואין בהם שום הפסד או שהיתה שניה בין הכיר בה בין לא הכיר בה או שהיתה אלמנה לכה"ג ושאר חייבי לאוין והכיר בהן הדין בהן אחד בלאות נכסי צאן ברזל יש להן בלאות נכסי מלוג אין להן אבל הממאנת אין לה בלאות בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל ואילונית שלא הכיר בה ואלמנה לכהן גדול ושאר חייבי לאוין שלא הכיר בהן הדין לכולן אחד הוא בלאות נכסי צאן ברזל אין להן בלאות נכסי מלוג יש להן הפך מן השניה והטעם שהשניה אין לה כתובה ואפילו הכיר בה ואלמנה לכהן גדול והדומות לה יש להן כתובה כשהכיר בהן לפי שהשניה מדרבנן וחייבי לאוין מדאורייתא והללו צריכין חזוק והללו אין צריכין חזוק: (רמב"ם)

פרק יב

פרק יב - משנה א

הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה וּפָסְקָה עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁיָּזוּן אֶת בִּתָּהּ חָמֵשׁ שָׁנִים {ב}, חַיָּב לְזוּנָהּ חָמֵשׁ שָׁנִים. נִשֵּׂאת לְאַחֵר {ג} וּפָסְקָה עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁיָּזוּן אֶת בִּתָּהּ חָמֵשׁ שָׁנִים, חַיָּב לְזוּנָהּ חָמֵשׁ שָׁנִים. לֹא יֹאמַר הָרִאשׁוֹן לִכְשֶׁתָּבֹא אֶצְלִי אֲזוּנָהּ, אֶלָּא מוֹלִיךְ לָהּ מְזוֹנוֹתֶיהָ לִמְקוֹם אִמָּהּ. וְכֵן לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם הֲרֵי אָנוּ זָנִין אוֹתָהּ כְּאֶחָד, אֶלָּא אֶחָד זָנָהּ וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת:

ר"ע מברטנורה הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה וּפָסְקָה עִמּוֹ. בִּשְׁטָר וְקִנְיָן, אוֹ שֶׁאָמַר לְעֵדִים אַתֶּם עֵדַי {א} שֶׁאֲנִי מְחַיֵּב עַצְמִי לָזוּן אֶת בִּתָּהּ שֶׁיֶּשׁ לָהּ מֵאִישׁ אַחֵר: לִכְשֶׁתָּבֹא אֶצְלִי. כְּלוֹמַר אִם הָיִיתִי מְקַיֵּם אֶת אִמָּהּ הָיִיתִי זָנָהּ: מוֹלִיךְ לָהּ מְזוֹנוֹתֶיהָ לִמְקוֹם שֶׁאִמָּהּ שָׁם. דְּקַיְמָא לָן בַּת אֵצֶל אִמָּהּ בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה כָּל זְמַן שֶׁהָאֵם רוֹצָה, וְהַבֵּן עַד שֵׁשׁ שָׁנִים אֵצֶל אִמּוֹ, וְחַיָּב הָאָב לְפַרְנְסוֹ וְהוּא אֵצֶל אִמּוֹ אִם הָאֵם רוֹצָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} דְּאִי לֹא אָמַר אַתֶּם עֵדַי פָּטוּר, מִטַּעַם שֶׁלֹּא לְהַשְׁבִּיעַ אֶת עַצְמוֹ כִּדְפֵרֵשׁ הָרַ"ב בְּמִשְׁנָה ו' פֶּרֶק ג' דְּסַנְהֶדְרִין. וְהַתּוֹסָפוֹת כָּתְבוּ דְּפָטוּר גַּם כֵּן מִטַּעַם מְשַׁטֶּה אֲנִי בָךְ. אֲבָל בְּטוּר חֹשֶׁן מִשְׁפָּט סִימָן פ"א כָּתַב בְּלֹא שׁוּם חוֹלֵק דְּלֵיתָא טַעֲנָה זוֹ אֶלָּא כְּשֶׁהָיְתָה הַהוֹדָאָה עַל יְדֵי תְבִיעָה. וּבַנִּידוֹן דִּידָן לֹא מַשְׁמַע שֶׁהָיְתָה שׁוּם תְּבִיעָה, וּמִכִּי אָמַר מִיהַת מִתְחַיֵּב אַף עַל פִּי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה חַיָּב לָהּ כְּלוּם. הָרַמְבָּ"ם: {ב} חָמֵשׁ שָׁנִים. דִּבְּרוּ בַּהֹוֶה, שֶׁכֵּן מַקְפֶּדֶת שֶׁתְּהֵא נִזּוֹנֶת עַד שֶׁתְּהֵא בַת שֶׁבַע שָׁנִים, וְאֵין הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת עַד אַחַר זְמַן יְנִיקָה דְּהַיְנוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ כִּדְאִיתָא בְּאֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן י"ג. [וּלְעֵיל בְּפֶרֶק ד' מִשְׁנָה ו' פֵּרֵשׁ הָרַ"ב] דִּקְטַנֵּי קְטַנִּים נִקְרֵאת בַּת שֵׁשׁ שָׁנִים, וּמַקְפֶּדֶת עוֹד עַל שָׁנָה. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} לְאַחֵר. שֶׁגֵּרְשָׁהּ הָרִאשׁוֹן. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים ניסת לאחר כו': העיקר אצלנו בת אצל אמה בין גדולה בין קטנה וזהו כשרצתה האם אבל אם לא תרצה אין כופין אותה על זה אבל יטרח בה אביה ובתנאי שהיא כבר נגמלה וכמו כן שאינה מכרת אמה ולכך אין כופין אותה להניק אותה אבל כל זמן שהוולד מכיר אמו בין שיהיה זכר או נקבה הרי היא מניקתו בהכרח עד שיגמל ולה הבחירה בבת ולאב הבחירה בבן אחר שש שנים אם רצה להניחו אצל אמו ויתן מזונותיו ורצתה היא בזה ואם רצה יאמר לה לא אתן הפרנסה אא"כ הוא אצלי וכבר ביארנו במה שקדם (פ"ד הל' ו) שאין האב חייב במזונות הבנים אלא עד שש שנים וזה שאנו מחייבין בעל האם במזונות בתה כמו שחייב עצמו בתנאי שהיה בשעת הנישואין או שיאמר לעדים אתם עדיי שאני חייב לזון את בתה או שיאמר הרי עלי חוב בשטר לזון את בתה וכמו כן כל מי שחייב עצמו בשום דבר שאינו חייב בו באחד מאלו הצדדים הרי הוא מחוייב בו אמנם בקנין ושטר אין בזה שום ספק שהוא חייב: (רמב"ם)

פרק יב - משנה ב

נִשֵּׂאת, הַבַּעַל {ד} נוֹתֵן לָהּ מְזוֹנוֹת וְהֵן {ה} נוֹתְנִין לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת. מֵתוּ {ו}, בְּנוֹתֵיהֶן נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין וְהִיא נִזּוֹנֶת מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְבַעֲלַת חוֹב {ז}. הַפִּקְחִים הָיוּ כוֹתְבִים, עַל מְנָת שֶׁאָזוּן אֶת בִּתֵּךְ חָמֵשׁ שָׁנִים כָּל זְמַן שֶׁאַתְּ עִמִּי:

ר"ע מברטנורה בְּנוֹתֵיהֶן נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. וְלֹא מִמְּשֻׁעְבָּדִים, שֶׁאֵין מוֹצִיאִים לִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם, שֶׁאֵין הַלָּקוֹחוֹת יוֹדְעִים כַּמָּה יַעֲלוּ הַמְּזוֹנוֹת כִּי הֵיכִי דְּלִיזָהֲרוּ לְהַנִּיחַ לָהֶם מָקוֹם לִגְבּוֹת: וְהִיא נִזּוֹנֶת. אוֹתָהּ הַבַּת: שֶׁהִיא כְבַעֲלַת חוֹב. שֶׁיֵּשׁ לָהּ עֲלֵיהֶן שְׁטַר מְזוֹנוֹת {ח}: כָּל זְמַן שֶׁאַתְּ עִמִּי. וְלֹא אִם אָמוּת אוֹ תָמוּתִי אוֹ אֲגָרְשֵׁךְ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ד} הַבַּעַל כוּ'. סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּלֹא מִחַיַּב, דְּכֵיוָן דְּיֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת מֵאַחֵר, כְּאִלּוּ הִתְנָה עִמָּהּ עַל מְנָת שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו מְזוֹנוֹת, קָמַשְׁמַע לָן. תּוֹסָפוֹת: {ה} וְהֵן כוּ'. אִצְטָרִיךְ, סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּלֹא פָסְקוּ אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת. תּוֹסָפוֹת: {ו} מֵתוּ. מִשּׁוּם בְּנוֹתֵיהֶן דְּאֵין לָהֶם מְזוֹנוֹת אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה אִצְטָרִיךְ לְמִתְנֵי אִם מֵתוּ, וּלְאַשְׁמוֹעִינַן דְּאֵין לָהֶם אֶלָּא מִבְּנֵי חוֹרִין וַאֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ. אֲבָל בְּבַת אִשְׁתּוֹ הוּא הַדִּין דַּאֲפִלּוּ בְּחַיֵּיהֶם הָיָה יָכוֹל לְהַשְׁמִיעֵנוּ שֶׁהִיא נִזּוֹנֶת מֵהַמְשֻׁעְבָּדִין. הַמַּגִּיד: {ז} כְּבַעֲלַת חוֹב. וּמִיהוּ לָאו בַּעֲלַת חוֹב מַמָּשׁ קָאָמַר, שֶׁאִם מֵתָה אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. וְלֹא דַמְיָא לְנִשֵּׂאת, דְּנִשֵּׂאת בַּת מְזוֹנוֹת, וְזוֹ אֵינָהּ כֵּן: {ח} הַיְנוּ כַּמַּסְקָנָא בַּגְּמָרָא דְּמוֹקֵי לְמַתְנִיתִין בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ אוֹ שֶׁחִיֵּב עַצְמוֹ בִּשְׁטָר, כְּלוֹמַר, אִם צִוָּה לִכְתֹּב שְׁטָר. אֲבָל בְּהַהוּא גַוְנָא שֶׁכָּתַב הָרַ"ב לְעֵיל שֶׁאָמַר לְעֵדִים אַתֶּם עֵדַי, לֹא, דְּמִלְוֶה עַל פֶּה בְּעֵדִים לֹא גָבֵי מִמְּשַׁעְבְּדֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם נישאת הבעל נותן לה מזונות והן נותנין לה דמי מזונות מתו כו': זה כולו מבואר וכבר הקדמנו העיקרים שמזון האשה והבנות מנכסים בני חורין אבל אינה מוציאה מיד הלקוחות ונכסים משועבדים הם מה שיצא מרשות זה והגיע תחת שעבוד אחר: (רמב"ם)

פרק יב - משנה ג

אַלְמָנָה שֶׁאָמְרָה אִי אֶפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית בַּעְלִי, אֵין הַיּוֹרְשִׁין יְכוֹלִין לוֹמַר לָהּ לְכִי לְבֵית אָבִיךְ וְאָנוּ זָנִין אוֹתָךְ, אֶלָּא זָנִין אוֹתָהּ בְּבֵית בַּעְלָהּ וְנוֹתְנִין לָהּ מָדוֹר לְפִי כְבוֹדָהּ. אָמְרָה אִי אֶפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית אַבָּא, יְכוֹלִים הַיּוֹרְשִׁים לוֹמַר לָהּ, אִם אַתְּ אֶצְלֵנוּ יֶשׁ לִיךְ מְזוֹנוֹת, וְאִם אֵין אַתְּ אֶצְלֵנוּ אֵין לִיךְ {יא} מְזוֹנוֹת. אִם הָיְתָה טוֹעֶנֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא יַלְדָּה וְהֵן יְלָדִים, זָנִין אוֹתָהּ וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ:

ר"ע מברטנורה וְנוֹתְנִין לָהּ מָדוֹר. וְכֵן כְּלֵי תַשְׁמִישׁ וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת שֶׁהָיְתָה מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בָּהֶם בְּחַיֵּי בַעְלָהּ. וְאִם נָפַל הַבַּיִת אֵין חַיָּבִים לִבְנוֹת לָהּ בַּיִת אַחֵר, דְּאַתְּ תְּהֵא יַתְבָא בְּבֵיתִי תְּנַן {ט}. וַאֲפִלּוּ רָצְתָה לִבְנוֹתוֹ מִמָּמוֹנָהּ אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ: אִם אַתְּ אֶצְלֵנוּ יֶשׁ לִיךְ מְזוֹנוֹת. שֶׁבִּרְכַּת הַבַּיִת בְּרֻבָּהּ {י}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ט} וּדְבַר תֵּימַהּ הוּא לְדַיֵּק הָכִי, וְכִי סַגִּי לֵיהּ לִכְתֹּב אַתְּ תְּהֵא יַתְבָא, אֶלָּא לֹא סַגִּי לֵיהּ בְּלָאו הָכִי וְלֵיכָּא לְמֵידָק מִנֵּיהּ כוּ'. אֲבָל בַּגְּמָרָא הָכִי אִיתָא, נָקְטִינַן מְדוֹר אַלְמָנָה שֶׁנָּפַל כוּ', שָׁמַעְתְּ מִנֵּיהּ דְּלֹא דִיֵּק כְּלָל, אֶלָּא דְּהָכִי נָקְטִינַן מִקַּמָּאי. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְעַיֵּן עוֹד: {י} פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, בְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹזְרִין זֶה אֶת זֶה וּמִשְׂתַּכְּרִין, וּמַזָּל דְּרַבִּים עָדִיף. וּלְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, חֲמִשָּׁה שֶׁהָיָה מְזוֹנוֹת כָּל אֶחָד מֵהֶן קַב כְּשֶׁיֹּאכַל לְבַדּוֹ, אִם הָיוּ חֲמִשְׁתָּן בְּבַיִת אֶחָד וְאוֹכְלִין בְּעֵרוּב, מַסְפִּיק לָהֶן אַרְבָּעָה קַבִּין. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר צָרְכֵי הַבַּיִת: {יא} אֵין לִיךְ כוּ'. כִּי אִם לְפִי בִּרְכַּת הַבַּיִת. אֲבָל בְּפוֹסֵק לְבַת אִשְׁתּוֹ דִּלְעֵיל תְּנַן דְּמוֹלִיךְ לָהּ מְזוֹנוֹתֶיהָ כְּלוֹמַר כָּל הַמְּזוֹנוֹת מִשָּׁלֵם, וְהַיְנוּ טַעֲמָא, דְּהָתָם מְחַיֵּב עַצְמוֹ בְּחוֹב, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הָכָא דְּבֵין כָּתַב וּבֵין לֹא כָתַב מִתְחַיֵּב מִכֹּחַ תְּנַאי בֵית דִּין, וּמֵעִקָּרָא כִּי אִתְקּוּן הָכִי תַּקִּינוּ. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי אין היורשין יכולין לומר לה כו': וכמו כן מניחין לה הכלים והבגדים שהיתה משתמשת בהן ואפי' היו של משי וזהב וכמו כן העבדים והשפחות שהיו משמשין אותה אין מונעין ממנה וכבר נתבאר לך (פ"ד הל' י"א) שזה מתנאי הכתובה ואם נפל הבית שהיתה יושבת בו אבדה זכות הדירה מכל נכסיו לפי שהתנאי הוא את תהא יתבא בביתי ואין לה רשות לבנותו אפי' מממונה ולא לטוח אותו ואתה יודע כי הרבים שנתחברו בהוצאה יעזרו קצתם אל קצתם ולכך יכולין לומר לה אם את אצלנו יש לך מזונות ואם אין את אצלנו אין לך מזונות אלא אם רצתה בחלק המגיע לה כשהיתה עמהם בכלל הרי היא נוטלת זה בלא ספק: (רמב"ם)

פרק יב - משנה ד

כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְבֵית אָבִיהָ, גּוֹבָה כְתֻבָּתָהּ לְעוֹלָם. כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ, גּוֹבָה כְתֻבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים, שֶׁיֵּשׁ בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים שֶׁתַּעֲשֶׂה טוֹבָה כְנֶגֶד כְּתֻבָּתָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ, גּוֹבָה כְתֻבָּתָהּ לְעוֹלָם. כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ, גּוֹבָה כְתֻבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים {יג}. מֵתָה, יוֹרְשֶׁיהָ מַזְכִּירִין {יד} כְּתֻבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים:

ר"ע מברטנורה כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְבֵית אָבִיהָ. וְהַיּוֹרְשִׁים נָתְנוּ לָהּ מְזוֹנוֹתֶיהָ שָׁם: גּוֹבָה כְתֻבָּתָהּ. כְּשֶׁתִּרְצֶה: שֶׁתַּעֲשֶׂה טוֹבָה. מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, נוֹתֶנֶת לֶחֶם וּמֶלַח לִשְׁכֵנוֹתֶיהָ כְּדֵי כְתֻבָּתָהּ {יב}: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. לֹא הֻזְכְּרוּ חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה לְהַפְסִידָהּ כְּתֻבָּתָהּ בִּשְׁבִיל הַטּוֹבָה שֶׁתַּעֲשֶׂה מִנִּכְסֵי הַיְתוֹמִים, אֶלָּא לְעִנְיַן הַמְּחִילָה הֻזְכְּרוּ, דְּהוֹאִיל וְשָׁתְקָה וְלֹא תָבְעָה כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ מָחֲלָה, הִלְכָּךְ כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְבֵית בַּעְלָהּ אֵין שְׁתִיקָתָהּ מְחִילָה, שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁמְּכַבְּדִים אוֹתָהּ הִיא בּוֹשָׁה לִתְבֹּעַ כְּתֻבָּתָהּ, אֲבָל בְּבֵית אָבִיהָ מִשֶּׁשָּׁתְקָה עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים מְחִילָה הִיא: מֵתָה, יוֹרְשֶׁיהָ מַזְכִּירִין כְּתֻבָּתָהּ. כְּלוֹמַר צְרִיכִין לִתְבֹּעַ כְּתֻבָּתָהּ בְּתוֹךְ עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה. וְדַוְקָא כְּשֶׁנִּשְׁבְּעָה עַל כְּתֻבָּתָהּ קֹדֶם שֶׁמֵּתָה הוּא דְיוֹרְשֶׁיהָ יְכוֹלִים לִתְבֹּעַ כְּתֻבָּתָהּ. אֲבָל אִם לֹא נִשְׁבְּעָה עַל כְּתֻבָּתָהּ, אֵין יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁים מִכְּתֻבָּתָהּ כְּלוּם, שֶׁאֵין אָדָם מוֹרִישׁ שְׁבוּעָה לְבָנָיו: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יב} וַאֲפִלּוּ מַרְתָא בַת בַּיְתוֹס דִּכְתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה, דִּלְפוּם גַּמְלָא שִׁיחְנָא, כְּלוֹמַר לְפִי הָעֹשֶׁר הָיוּ מַתְּנוֹתֶיהָ מְרֻבּוֹת. גְּמָרָא: {יג} עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים. בַּגְּמָרָא פָּרֵיךְ, אַמַּאי, קֹדֶם שְׁקִיעַת הַחַמָּה גּוֹבָה כְתֻבָּתָהּ, לְאַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה לֹא גַבְיָא, בְּהַהִיא פּוּרְתָּא אַחִילְתָּא, וּמְשָׁנֵי, כְּל מִדַּת חֲכָמִים כָּךְ הִיא כוּ'. וּמַסְקִינַן בַּגְּמָרָא דְּמַחֲלֹקֶת כְּשֶׁאֵין כְּתֻבָּה יוֹצֵאת מִתַּחַת יָדֶיהָ, כְּגוֹן בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין, דְּאִי כְּתֻבָּה בְּיָדָהּ דִּבְרֵי הַכֹּל דְּגוֹבָה לְעוֹלָם בֵּין שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ בֵּין שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: {יד} מַזְכִּירִין. הָכָא וַדַּאי אִיבָּעֵי לְמִתְנֵי מַזְכִּירִין, דְּאִי תָנֵי זוֹכְרִין, הֲוָה מַשְׁמַע אֲפִלּוּ בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם, וְלֵיתָא, אֶלָּא שֶׁיִּתְבְּעוּ. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם כל זמן שהיא כו': אין מחלוקת בין אחד מהם אם שטר כתובה יוצא מתחת ידה שגובה כתובתה לעולם בכל מקום שתהיה אבל מחלוקתם בשאין שם שטר כתובה והיא תובעת מנה ומאתים שחכמים אומרים שהיא אם היתה בבית בעלה גובה לעולם מפני ששתיקתה מן התביעה אמנם הוא בעבור שהיא ניזונית עמהם מתביישת מהם אבל בבית אביה שתיקתה זה הזמן הארוך אמנם הוא לפי שמחלה כתובתה וכבר בארנו (פ"י הל' א') שיורשיה אין להם כתובה על איזה ענין שיהיה אלא אם נשבעה קודם מיתתה והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק יג

פרק יג - משנה א

שְׁנֵי דַיָּנֵי גְזֵרוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלַיִם, אַדְמוֹן וְחָנָן בֶּן אֲבִישָׁלוֹם. חָנָן אוֹמֵר שְׁנֵי דְבָרִים, אַדְמוֹן אוֹמֵר שִׁבְעָה. מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאִשְׁתּוֹ תוֹבַעַת מְזוֹנוֹת, חָנָן אוֹמֵר, תִּשָּׁבַע בַּסּוֹף וְלֹא תִשָּׁבַע בַּתְּחִלָּה. נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים וְאָמְרוּ, תִּשָּׁבַע בַּתְּחִלָּה וּבַסּוֹף. אָמַר רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינָס כְּדִבְרֵיהֶם. אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, יָפֶה אָמַר חָנָן, לֹא תִשָּׁבַע אֶלָּא בַסּוֹף:

ר"ע מברטנורה שְׁנֵי דַיָּנֵי גְזֵלוֹת. שֶׁהָיוּ גוֹזְרִין גְּזֵרוֹת עַל הַגַּזְלָנִים {א} וְקוֹנְסִים עֲלֵיהֶם קְנָסוֹת: שְׁנֵי דְבָרִים. שֶׁאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ: תִּשָּׁבַע בַּסּוֹף. כְּשֶׁיִּשְׁמְעוּ בוֹ שֶׁמֵּת וְתָבֹא לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ, תִּשָּׁבַע שֶׁלֹּא עִכְּבָה בְיָדָהּ מִשֶּׁל בַּעְלָהּ כְּלוּם {ב}: וְלֹא תִשָּׁבַע בַּתְּחִלָּה. בִּשְׁעַת גְּבִיַּת מְזוֹנוֹת. וְרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ, תִּשָּׁבַע בַּסּוֹף, כְּשֶׁיָּבֹא בַּעְלָהּ וְיַכְחִישֶׁנָּה וְיֹאמַר הִנַּחְתִּי לָךְ מְזוֹנוֹת, תִּשָּׁבַע שֶׁלֹּא הִנִּיחַ לָהּ כְּלוּם: רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אוֹמֵר. וַהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ. וְדַוְקָא אַחַר שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים לִיצִיאַת הַבַּעַל פּוֹסְקִין מְזוֹנוֹת לָאִשָּׁה אִם תָּבְעָה מְזוֹנוֹת, אֲבָל קֹדֶם זְמַן זֶה לֹא, שֶׁחֲזָקָה אֵין אָדָם מַנִּיחַ בֵּיתוֹ רֵיקָן וְיוֹצֵא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} חִלּוּפֵי גִרְסָאוֹת יֵשׁ, אִי תָנֵי גְּזֵרוֹת אוֹ גְּזֵלוֹת: {ב} וְצָרִיךְ עִיּוּן, דְּהָכָא אָמְרִינַן דִּמְזוֹנוֹת גַּבְיָא בְּלֹא שְׁבוּעָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּתֻבָּה, וּלְעִנְיַן מְשַׁעְבְּדֵי חָיְשִׁינַן בִּמְזוֹנוֹת טְפֵי לִצְרָרֵי מִבִּכְתֻבָּה, דִּכְתֻבָּה נִפְרַעַת בִּשְׁבוּעָה מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִין וּמְזוֹנֵי לֹא גַבְיָא כְּלָל אֲפִלּוּ בִּשְׁבוּעָה. תּוֹסָפוֹת גִּטִּין דַּף נ"א: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם שני דייני גזירות היו בירושלים אדמון וחנן בן אבישלום חנן אומר שני דברים אדמון אומר כו': תשבע בתחלה הוא שישביעוה ב"ד שבועת התורה ומיד פוסקין לה מזונותיה ובסוף הוא כשיבא בעלה ויהיה מצוי ויכחישנה ויאמר לה אני הנחתי לך מזונות או אין את צריכה כלום וכל כיוצא בהן והלכה כרבן יוחנן בן זכאי. וממה שאתה צריך לידע שהרשות ביד האדם לומר לאשתו צאי מעשה ידיך במזונותיך כל זמן שאיני מצוי ואין לה מזונות וזה כשאינו מצוי עמה אבל כשהוא מצוי עמה אינו יכול לומר כן והרשות בידה לומר כל זמן שתרצה איני ניזונת ואיני עושה ואין פוסקין מזונות לאשה כשבעלה אינו מצוי אלא אחר ג' חדשים מיום הליכתו שהוא לא יניח ביתו ריקן ואם תבעה האשה לבעל המזונות והוא טוען אני הנחתי לה מזונותיה והיא טוענת לא הניח לי שום דבר ורוצה להוציא ממנו נשבע שבועת היסת שהוא הניח לה מזונות: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ב

מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְעָמַד אֶחָד וּפִרְנֵס אֶת אִשְׁתּוֹ, חָנָן אוֹמֵר, אִבֵּד {ג} אֶת מְעוֹתָיו. נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים וְאָמְרוּ, יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטֹּל. אָמַר רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינָס כְּדִבְרֵיהֶם. אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, יָפֶה אָמַר חָנָן, הִנִּיחַ מְעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי {ד}:

ר"ע מברטנורה אִבֵּד אֶת מְעוֹתָיו. דְּאָמַר, לֹא אָמַרְתִּי לְךָ הַלְוֵנִי וַאֲנִי אֶפְרַע. אֲבָל אִם הִלְוָה אֶת הָאִשָּׁה מָעוֹת לִמְזוֹנוֹתֶיהָ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁלֵּם לוֹ, הוּא תוֹבְעָהּ וְהִיא תוֹבַעַת אֶת הַבַּעַל וִישַׁלֵּם. וְאִם הַבַּעַל טוֹעֵן הִנַּחְתִּי לָהּ מְזוֹנוֹת, וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא הִנִּיחַ וְרוֹצָה לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ, נִשְׁבַּע הַבַּעַל שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְנִפְטָר, וְיִהְיוּ הַמָּעוֹת חוֹב עָלֶיהָ לִכְשֶׁתִּתְאַלְמֵן אוֹ תִתְגָּרֵשׁ. וּבְהָא מַתְנִיתִין נַמִּי הֲלָכָה כְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ג} אִבֵּד כוּ'. כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ב בְּמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק ד' דִּנְדָרִים, שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא מְנִיעַת תְּבִיעָה, וְכֵיוָן שֶׁאֵין מֵבִיא לוֹ תּוֹעֶלֶת אֶלָּא מְסַלֵּק מִמֶּנּוּ נֶזֶק חִיּוּבוֹ, אֵין זֶה חַיָּב לוֹ כְּלוּם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} קֶרֶן הַצְּבִי. שֶׁהַצְּבִי קַל לָרוּץ כְּדִתְנַן פֶּרֶק ה' דְּאָבוֹת, וְנִמְצָא שֶׁזֶּה שֶׁמַּנִּיחַ מְעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי הוּא מְזֻמָּן לְהֶפְסֵד: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו כו': אבל אם לוותה ואכלה אין שום חולק שהמלוה לא אבד מעותיו ואם הודה הבעל שלא הניח לה מזונות הרי הוא יפרע ואם כפר ישבע כמו שזכרנו ויתקיים החוב עליה והלכה כרבן יוחנן בן זכאי: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ג

אַדְמוֹן אוֹמֵר שִׁבְעָה. מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת, בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּין, הַבָּנִים יוֹרְשִׁים {ה} וְהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת. וּבִנְכָסִים מֻעָטִים, הַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ וְהַבָּנִים יְחַזְּרוּ עַל הַפְּתָחִים. אַדְמוֹן אוֹמֵר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר הִפְסָדְתִּי. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן:

ר"ע מברטנורה וּבִנְכָסִים מֻעָטִים. שֶׁאֵין בָּהֶם פַּרְנָסָה {ו} שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ לִזְכָרִים וְלִנְקֵבוֹת {ז}. וְרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ, כָּל שֶׁאֵין בָּהֶם לְפַרְנֵס הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת עַד שֶׁיִּבָּגְרוּ הַבָּנוֹת, קָרוּי נְכָסִים מֻעָטִים {ח}: בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר הִפְסָדְתִּי. כְּלוֹמַר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר וְרָאוּי לִירָשׁ בִּנְכָסִים מְרֻבִּים הִפְסַדְתִּי בִּנְכָסִים מֻעָטִים. וְאֵין הֲלָכָה כְּאַדְמוֹן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ה} יוֹרְשִׁים כוּ'. פֵּרוּשׁ, הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת תַּחַת יַד אַחֵיהֶן וְכָל הַנְּכָסִים עוֹמְדִים בִּרְשׁוּתָם. הַמַּגִּיד: {ו} [בִּלְשׁוֹן פַּרְנָסָה] רוֹצֶה לְרַבּוֹת גַּם כְּסוּת וּמַלְבּוּשׁ. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {ז} וְהִקְשׁוּ בַגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט' דְּבָבָא בַתְרָא, וְאִי לֵיכָּא לְכֻלְּהוּ יִקְחוּ הַבָּנוֹת אֶת הַכֹּל, דְּוַדַּאי מַה שֶּׁהוּא עוֹדֵף עַל מְזוֹן הַבָּנוֹת לֹא יִטְּלוּהוּ הַבָּנוֹת. וּמְתָרֵץ, מוֹצִיאִין מֵהֶם מְזוֹנוֹת לַבָּנוֹת עַד שֶׁיִּבָּגְרוּ, וְהַשְּׁאָר לַבָּנִים, וְאִי לֵיכָּא שְׁאָר, יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים: {ח} הָכִי סָתִים לָהּ בְּרֵישׁ פֶּרֶק ט' דְּבָבָא בַתְרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אדמון אומר שבעה מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים כו': שיעור נכסים מרובין מזונות כל הבנים זכרים ונקבות עד שיבגרו הבנות ואם הם פחות מזה הרי הם מועטין ואדמון אמר לא יהיה הזכר פחות מן הנקבה ויזון עם הבנות מהנכסים מועטין ואין הלכה כאדמון: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ד

הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵרוֹ כַדֵּי שֶׁמֶן, וְהוֹדָה בַקַּנְקַנִּים {ט}, אַדְמוֹן אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהוֹדָה בְמִקְצָת הַטַּעֲנָה, יִשָּׁבֵעַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין זוֹ הוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן:

ר"ע מברטנורה וְהוֹדָה בַקַּנְקַנִּים. רֵיקִים בְּלֹא שֶׁמֶן. וּכְגוֹן שֶׁטְּעָנוֹ חֲבֵרוֹ עֲשָׂרָה כַדֵּי שֶׁמֶן יֵשׁ לִי אֶצְלְךָ {י}: אַדְמוֹן אוֹמֵר. יֵשׁ בְּמַשְׁמָעוּת טַעֲנָה זוֹ שֶׁמֶן וְכַדִּים, וּכְשֶׁהוֹדָה לוֹ בְּכַדִּים רֵיקִים הֲוֵי הוֹדָאָה בְמִקְצָת וְחַיָּב שְׁבוּעָה: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. אֵין בְּמַשְׁמָעוּת טַעֲנָה זוֹ אֶלָּא שֶׁמֶן בִּלְבָד שִׁעוּר עֲשָׂרָה כַדִּים, וּכְשֶׁהוֹדָה לוֹ בְּכַדִּים רֵיקִים, מַה שֶּׁטְּעָנוֹ לֹא הוֹדָה לוֹ וּמַה שֶּׁהוֹדָה לוֹ לֹא טְעָנוֹ, וְאֵין כָּאן הוֹדָאָה בְמִקְצָת מִמִּין הַטַּעֲנָה וְאֵינוֹ חַיָּב שְׁבוּעָה. וַהֲלָכָה כְּאַדְמוֹן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ט} בַּקַּנְקַנִּים. נִרְאֶה לִי לְפָרֵשׁ, דְּכַד וְקַנְקַן שְׁנֵי מִינִים הֵם, וְלֹא שֶׁטַּעֲנוֹת שְׁנֵיהֶם הָיָה זֶה טוֹעֵן כַּד וְזֶה מֵשִׁיב קַנְקַן, דְּאִם כֵּן פְּשִׁיטָא דְּלֹא הֲוֵי מִמִּין הַטַּעֲנָה, [אֶלָּא שְׁנֵיהֶם טוֹעֲנִים אוֹ כַּד אוֹ קַנְקַן], תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְעַיֵּן עוֹד: {י} כְּלוֹמַר, לַאֲפוֹקֵי אִם אָמַר עֲשָׂרָה כַדִּים מְלֵאִים, דִּלְכֻלֵּי עַלְמָא טוֹעֲנוֹ שֶׁמֶן וְכַדִּים. בַּגְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הטוען את חברו כדי שמן והודה בקנקנים אדמון אומר הואיל כו': מעיקר תורתנו מי שטוענין לו מטלטלין והודה במקצת מה שטוענין לו וכפר במקצת חייב שבועת התורה על החלק שכפר וזה הוא הנקרא מודה במקצת ואם כפר הכל ואינו מודה בשום דבר או הודה במין אחר שאינו ממין הטענה כגון שיטעון ראובן על שמעון עשר מדות של חטין ושמעון אומר לו אין לך אצלי כי אם בגדים או כך וכך מדות שעורים או פולין הרי זה פטור ורוצה לומר פטור משבועת התורה וישבע שבועת היסת ואלו הם עקרים שאין בהם ספק ויתבארו כל דינם ותולדותם במקומם ולפי אלו העקרים אם טוען ראובן על שמעון ואמר לו יש לי אצלך י' חביות מלאות שמן ואמר לו שמעון אין לך אצלי אלא י' חביות בלא שמן הרי זה פטור ואפי' לאדמון לפי שהוא טוען בשמן והודה לו בקנקנים מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו אבל הם חולקים אם היה לשון טענת ראובן עשרה כדי שמן יש לי אצלך אדמון אומר משמעות הטענה השמן והכלים והודאתו בכלים הודאתו במקצתו וחכמים אומרים אין משמעות זה אלא שמן בלבד והלכה כאדמון: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ה

הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ וּפָשַׁט לוֹ אֶת הָרֶגֶל, תֵּשֵׁב עַד שֶׁיַּלְבִּין רֹאשָׁהּ. אַדְמוֹן אוֹמֵר, יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר, אִלּוּ אֲנִי פָסַקְתִּי לְעַצְמִי, אֵשֵׁב עַד שֶׁיַּלְבִּין רֹאשִׁי. עַכְשָׁיו שֶׁאַבָּא פָסַק עָלַי, מָה אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת, אוֹ כְנֹס אוֹ פְטֹר. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן:

ר"ע מברטנורה וּפָשַׁט לוֹ אֶת הָרֶגֶל. לְשׁוֹן בִּזָּיוֹן, כְּלוֹמַר טֹל טִיט וְאָבָק שֶׁתַּחַת רַגְלַי. פֵּרוּשׁ אַחֵר, תְּלֵה אוֹתִי בְרַגְלִי עַל הָעֵץ, שֶׁאֵין לִי מַה לִּתֵּן לְךָ. וְרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ וּפָשַׁט לוֹ אֶת הָרֶגֶל, שֶׁהָלַךְ בַּדֶּרֶךְ מֵרָחוֹק {יא}: עַד שֶׁתַּלְבִּין רֹאשָׁהּ. עַד שֶׁתַּזְקִין. וְאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לֹא לִכְנֹס וְלֹא לִפְטֹר: אַדְמוֹן אוֹמֵר כוּ'. וַהֲלָכָה כְּאַדְמוֹן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} לְכָל הַפֵּרוּשִׁים מַיְרֵי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ כָּאן נְכָסִים, לְפִי דְמַיְרֵי שֶׁהַפְּסִיקָה הָיְתָה בְּעִנְיַן שֶׁקָּנָה וּמְחֻיָּב לְשַׁלֵּם, וְאִלּוּ הָיָה לוֹ נְכָסִים הָיָה הֶחָתָן מוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּדִין. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שתלבין ראשה כו': פשט הרגל פירוש על אריכות הליכתו. עד שתלבין ראשה דרך גוזמא והכוונה עד שיביא מה שפסק והלכה כאדמון: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ו

הָעוֹרֵר עַל הַשָּׂדֶה וְהוּא חָתוּם עָלֶיהָ בְעֵד, אַדְמוֹן אוֹמֵר, יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר, הַשֵּׁנִי נֹחַ לִי וְהָרִאשׁוֹן קָשֶׁה הֵימֶנּוּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ {יב}. עֲשָׂאָהּ סִימָן לְאַחֵר {יג}, אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ:

ר"ע מברטנורה הָעוֹרֵר עַל הַשָּׂדֶה וְכוּ'. רְאוּבֵן מְעַרְעֵר עַל הַשָּׂדֶה שֶׁבְּיַד שִׁמְעוֹן וְאוֹמֵר לוֹ, לֵוִי שֶׁמָּכַר לְךָ גְּזָלָהּ מִמֶּנִּי, וְהוּא חָתוּם עַל שְׁטַר הַמְּכִירָה שֶׁכָּתַב לֵוִי לְשִׁמְעוֹן שֶׁמָּכַר לוֹ: אַדְמוֹן אוֹמֵר יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר. מַה שֶּׁלֹּא עִרְעַרְתִּי בְּשָׁעָה שֶׁלָּקַחְתָּ שָׂדֶה זוֹ מִלֵּוִי וְחָתַמְתִּי עֵד בְּתוֹךְ הַשְּׁטָר, לְפִי שֶׁלֵּוִי אָדָם חָזָק וְקָשֶׁה לְהוֹצִיאָהּ מִיָּדוֹ וְנֹחַ לִי שֶׁתְּהֵא בְּיָדְךָ שֶׁאוֹצִיאֶנָּה מִמְּךָ בְּדִין: אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ. דְּהוֹאִיל וְחָתַם הוֹדָה שֶׁאֵין לוֹ עֵסֶק בָּהּ. וְאֵין הֲלָכָה כְּאַדְמוֹן. וְדַוְקָא כְּשֶׁחָתַם בָּהּ בְּעֵד הוּא דִפְלִיגֵי אַדְמוֹן וַחֲכָמִים, אֲבָל אִם הוּא חָתוּם בְּדַיָּן לְקַיֵּם אֶת הַשְּׁטָר, הַכֹּל מוֹדִים שֶׁלֹּא אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַה שֶּׁכָּתוּב בַּשְּׁטָר, שֶׁהַדַּיָּן הַחוֹתֵם עַל הַהֶנְפֵּק לְקַיֵּם אֶת הַשְּׁטָר אֵין צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע מַה שֶּׁכָּתוּב בַּשְּׁטָר אֶלָּא שֶׁיַּכִּיר חֲתִימַת הָעֵדִים בִּלְבָד: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יב} זְכוּתוֹ. פֵּרוּשׁ, אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ עֵדֵי זְכוּת אוֹ עֵדֵי גְזֵלָה וְאֵין לַחֲבֵרוֹ עֵדֵי מֶקָּח. בֵּית יוֹסֵף: {יג} עֲשָׂאָהּ כוּ'. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, עֲשָׂאָהּ הַמֻּחְזָק בָּהּ סִימָן לְאַחֵר, לֹא לִרְאוּבֵן זֶה הָעוֹרֵר עָלָיו, אֶלָּא לְאִישׁ אַחֵר הָיָה מוֹכֵר שָׂדֶה בְּצַד זֶה, וּמָסַר לוֹ אַרְבָּעָה מְצָרֵי הַשָּׂדֶה וְכָתַב לוֹ מְצָרִים, מֵצַר פְּלוֹנִי שָׂדֶה שֶׁלִּי, וְזֶה חָתַם עַל הַשְּׁטָר וְלֹא עִרְעֵר, אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ אֲפִלּוּ לְאַדְמוֹן, דְּאֵין לוֹמַר כָּאן הַשֵּׁנִי נֹחַ לִי. וְהַתּוֹסָפוֹת מְפָרְשִׁים, עֲשָׂאָהּ הַמְעַרְעֵר סִימָן לְאַחֵר, כְּגוֹן שֶׁכָּתַב בַּמְּצָרִים מֵצַר פְּלוֹנִי שָׂדֶה שֶׁל שִׁמְעוֹן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם העורר על השדה והוא חתום עליה בעד אדמון אומר כו': נבאר זאת ההלכה בדרך משל ראובן מכר הקרקע לשמעון והיה לוי מכלל העדים שהעידו בשטר קרקע המכירה אחר כן בא לוי העד ומערער לשמעון בזה הקרקע שהוא שלו וראובן עשה לו בה שלא כדין אדמון אומר יכול הוא לטעון ואין מבטלין טענתו מפני שהיה עד במכירה לפי שיכול לומר מפני כן העידותי שתצא מיד ראובן שהוא קשה ותקיף ממני עד שיגיע ליד שמעון שהוא נשמע לדין ואני עכשיו אתבע אותו בדין כדי להוציא מתחת ידו וחכמים אומרים שעדות בשטר קיום למכירת ראובן וחיזוק לקיום הקרקע בידו ואין לו לערער על שמעון והכל מודים שלוי אם עשאו סימן לאחר כגון שהוא ממצר הקרקע ואומר לצד המערב קרקע פלוני שהוא לשמעון וכמו כן אם היה שטר מכירה איש מאיש ובכלל מצרי מקומות הזכיר הקרקע של שמעון והיה לוי עד בזה השטר הרי הוא אינו יכול לערער על שמעון בזה הקרקע בשום פנים לפי שהוא כל זמן שהעיד כבר קיימה בידו וכל זה כשהעיד בגוף השטר אבל אם היה דיין והעיד בקיום השטר לא אבד את זכותו לפי שיכול לומר לא הייתי יודע מה שהיה בכלל בשטר שאינן מחוייבים הדיינים שיקראו את השטר ואז יקיימוהו אלא שיכירו העדות בלבד ואין הלכה כאדמון: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ז

מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאָבְדָה דֶרֶךְ שָׂדֵהוּ, אַדְמוֹן אוֹמֵר, יֵלֵךְ בַּקְּצָרָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִקְנֶה לוֹ דֶרֶךְ בְּמֵאָה מָנֶה, אוֹ יִפְרַח בָּאֲוִיר:

ר"ע מברטנורה וְאָבְדָה דֶרֶךְ שָׂדֵהוּ. שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָהּ בַּעֲלֵי הַשָּׂדוֹת שֶׁבִּמְצָרָיו: יֵלֵךְ לוֹ בַּקְּצָרָה. עַל כָּרְחָם יִטֹּל לוֹ דֶּרֶךְ לְשָׂדֵהוּ, אֲבָל יִבְרֹר לוֹ דֶּרֶךְ קְצָרָה שֶׁלֹּא יַרְבֶּה לִטֹּל. וּבִזְמַן שֶׁאַרְבָּעָה בְנֵי אָדָם מַקִּיפִים אוֹתוֹ מֵאַרְבַּע רוּחוֹת מוֹדֶה אַדְמוֹן לַחֲכָמִים שֶׁכָּל אֶחָד יָכוֹל לוֹמַר אַיְתֵי רְאָיָה דְּדַרְכָּךְ גַּבַּאי וּשְׁקוֹל. וְאִם אָדָם אֶחָד הִקִּיפָהוּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹת מוֹדִים חֲכָמִים לְאַדְמוֹן דְּמִמָּה נַפְשָׁךְ אוֹרְחֵיהּ גַּבֵּיהּ הוּא. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא כְּשֶׁהִקִּיפָהוּ אָדָם אֶחָד שֶׁבָּא מִכֹּחַ אַרְבָּעָה בְנֵי אָדָם. אַדְמוֹן אוֹמֵר, מָצֵי אָמַר לֵיהּ מִמָּה נַפְשָׁךְ אוֹרְחִי גַבָּךְ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מָצֵי אָמַר לֵיהּ הִיאַךְ, אִי שָׁתַּקְתָּ שָׁתַּקְתָּ {יד}, וְאִי לֹא, מְהַדַּרְנָא שְׁטָרָא לְמָרַיְהוּ וְלֹא מָצֵית לְאִשְׁתַּעוֹיֵי דִינָא בַּהֲדַיְהוּ. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יד} פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, וְאוֹזִיל גַּבָּךְ כְּשֶׁתִּקְנֶה הַדֶּרֶךְ מִמֶּנִּי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו אדמון אומר כו': כשהקיפו שדהו ארבעה בני אדם אדמון אין חולק עם חכמים שכל אחד מהם יכול לומר לו הבא ראיה שיש לך עלי דרך ויהיה לך דרך בשדה שלי וכשהקיפו ג"כ אחד מארבע רוחותיו אין חולקין חכמים על אדמון שהוא יכול לומר לו מכל מקום ארחי גבך אבל המחלוקת שלהם באחד שבא מכח ארבעה שהיו מצרניו שלו מארבע רוחות ארבעה אנשים ומכר כל אחד מהם שדהו ולקח אחד הארבע שדות אדמון אומר יכול לומר לו מ"מ ארחי גבך והרי מחוייב לתת לו דרך הפחותה שבדרכים וחכמים אומרים יכול לומר לו אם תניחני מוטב ואם לאו אקרע שטרי המקח וישוב כל אחד ואחד לשדהו ואין לך ממי שתתבע כמו שבארנו והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ח

הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ, וְהַלָּה הוֹצִיא שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה, אַדְמוֹן אוֹמֵר, יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר, אִלּוּ הָיִיתִי חַיָּב לְךָ, הָיָה לְךָ לְהִפָּרַע אֶת שֶׁלְּךָ כְּשֶׁמָּכַרְתָּ לִי אֶת הַשָּׂדֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה הָיָה פִקֵּחַ שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הַקַּרְקַע, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְמַשְׁכְּנוֹ:

ר"ע מברטנורה וְהַלָּה הוֹצִיא שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה. הַלֹּוֶה הוֹצִיא עָלָיו שְׁטַר מְכִירָה מְאֻחֶרֶת לִשְׁטַר הַהַלְוָאָה, וְאוֹמֵר שְׁטָרְךָ מְזֻיָּף אוֹ פָרוּעַ, שֶׁאִם הָיִיתִי חַיָּב לְךָ לֹא הָיִיתָ מוֹכֵר לִי אֶת הַשָּׂדֶה, שֶׁהָיָה לְךָ לִגְבּוֹת חוֹבְךָ: זֶה הָיָה פִקֵּחַ שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה. לְפִי שֶׁהָיָה זֶה מַבְרִיחַ מִטַּלְטְלָיו, וְלֹא הָיָה לוֹ מֵהֵיכָן יְמַשְׁכְּנֶנּוּ עַל חוֹבוֹ, וְעַכְשָׁיו יִטֹּל אֶת הַקַּרְקַע. וּבְאַתְרָא דְהַלּוֹקֵחַ יָהֵיב זוּזֵי וַהֲדַר כָּתְבֵי שְׁטַר מְכִירָה כֻּלֵּי עַלְמָא לֹא פְלִיגֵי שֶׁהָיָה לַמּוֹכֵר לְעַכֵּב בְּחוֹבוֹ הַמָּעוֹת שֶׁקִּבֵּל {טו} וְלֹא יִכְתֹּב לוֹ הַשְּׁטָר, וְכֵיוָן שֶׁכְּתָבוֹ הוֹכִיחַ שֶׁאֵין לוֹ עָלָיו חוֹב. כִּי פְלִיגֵי בְּאַתְרָא דְכָתְבֵי שְׁטָרָא וַהֲדַר יָהֵיב הַלּוֹקֵחַ זוּזֵי. אַדְמוֹן סָבַר, אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמִמְסָר מוֹדָעָה אֵינִי מוֹכֵר לוֹ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְמַשְׁכְּנוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַאי דְּלֹא מָסַר מוֹדָעָא כִּי יָרֵא שֶׁמָּא יִשְׁמַע הַדָּבָר וְיִמָּנַע מִלִּקְנוֹת אֶת הַשָּׂדֶה {טז}. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טו} וּכְשֶׁהִגִּיעַ זְמַן פִּרְעוֹן הַחוֹב קֹדֶם. הָרַ"ן: {טז} דְּאַף שֶׁצָּרִיךְ זֶה לִמְכֹּר, הָיָה מוֹצֵא הַרְבֵּה, דְּקוֹנִים מְצוּיִים הֵם, דְּאָמְרֵי אֱנָשֵׁי, זָבֵין קָנִית זָבֵינְתְּ אַפְסַדְתְּ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם המוציא שטר חוב על חבירו והלה הוציא שמכר לו את השדה אדמון אומר כו': הכל מודים באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא שהיה לו לומר שהיה לך להפרע את שלך אבל מחלוקתן באתרא דלא יהיב לוקח מעות עד שיכתוב השטר אדמון אומר היה לו למסור מודעה ואח"כ יכתוב השטר ואחר שלא מסר מודעה אבד את זכותו וחכמים אומרים לא יכול לעשות מודעה כי חשש שמא ישמע הלוקח וימנע מן המקח דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה ואין הלכה כאדמון: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ט

שְׁנַיִם שֶׁהוֹצִיאוּ שְׁטָר חוֹב זֶה עַל זֶה {יז}, אַדְמוֹן אוֹמֵר, אִלּוּ הָיִיתִי חַיָּב לְךָ, כֵּיצַד אַתָּה לֹוֶה מִמֶּנִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה גוֹבֶה שְׁטַר חוֹבוֹ וְזֶה גּוֹבֶה שְׁטַר חוֹבוֹ:

ר"ע מברטנורה וַחֲכָמִים אוֹמְרִים זֶה גוֹבֶה שְׁטַר חוֹבוֹ. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יז} זֶה עַל זֶה. רְאוּבֵן עַל שִׁמְעוֹן וְשִׁמְעוֹן עַל רְאוּבֵן. וּשְׁטָר שֶׁהוֹצִיא רְאוּבֵן מֻקְדָּם וְשֶׁל שִׁמְעוֹן מְאֻחָר. אַדְמוֹן אוֹמֵר יָכוֹל לוֹמַר אִלּוּ כוּ' כֵּיצַד כוּ' הָיָה לְךָ לִתְבֹּעַ חוֹבְךָ מִמֶּנִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים זֶה גּוֹבֶה כוּ', שֶׁאַף הָרִאשׁוֹן גּוֹבֶה. וּפָרְכִינַן בַּגְּמָרָא, אִי דְמָטֵי זִמְנֵיהּ שֶׁל חוֹב הָרִאשׁוֹן מַאי טַעֲמָא דְרַבָּנָן שֶׁהָרִאשׁוֹן גּוֹבֶה חוֹבוֹ. וְאִי לֹא מָטֵי זִמְנָא מַאי טַעֲמָא דְאַדְמוֹן דְּהָא לֹא מָצֵי אָמַר לֵיהּ אִלּוּ כוּ', דְּמִשּׁוּם דְּלֹא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ הֻצְרַךְ לִלְוֹת מִמֶּנּוּ. וּמוֹקְמִינַן לָהּ בַּגְּמָרָא כְּגוֹן שֶׁלָּוָה מִמֶּנּוּ בַּיּוֹם דְּמִשְׁלִים זִמְנֵיהּ. וּפְלִיגֵי אִי עֲבֵיד אֱינַשׁ דְּיַזִּיף לְיוֹמָא אוֹ לֹא. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה אדמון אומר אילו הייתי חייב לך כיצד כו': והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק יג - משנה י

שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת {יח} לַנִּשּׂוּאִין, יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל. אֵין מוֹצִיאִין מֵעִיר לְעִיר וּמִכְּרַךְ לִכְרַךְ. אֲבָל בְּאוֹתָהּ הָאָרֶץ, מוֹצִיאִין מֵעִיר לְעִיר וּמִכְּרַךְ לִכְרַךְ, אֲבָל לֹא מֵעִיר לִכְרַךְ וְלֹא מִכְּרַךְ לְעִיר. מוֹצִיאִין מִנָּוֶה הָרָעָה לְנָוֶה הַיָּפָה, אֲבָל לֹא מִנָּוֶה הַיָּפָה לְנָוֶה הָרָעָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף לֹא מִנָּוֶה רָעָה לְנָוֶה יָפָה, מִפְּנֵי שֶׁהַנָּוֶה הַיָּפָה בוֹדֵק:

ר"ע מברטנורה שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַנִּשּׂוּאִין. שֶׁאִם נָשָׂא אִשָּׁה בְּאַחַת מֵהֶן {יט}, אֵינוֹ יָכוֹל לְכוֹפָהּ לָצֵאת אַחֲרָיו מֵאֶרֶץ אֶל אֶרֶץ: כְּרַךְ. גָּדוֹל מֵעִיר. וְהוּא מְקוֹם שְׁוָקִים, וּמִכָּל סְבִיבָיו בָּאִין שָׁם לִסְחוֹרָה, וְכָל דָּבָר מָצוּי בוֹ: אֲבָל לֹא מֵעִיר לִכְרַךְ. שֶׁיְּשִׁיבַת הַכְּרַכִּין קָשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁהַכֹּל מִתְיַשְּׁבִים שָׁם וְדוֹחֲקִים וּמְקָרְבִים הַבָּתִּים זוֹ לְזוֹ וְאֵין שָׁם אֲוִיר: וְלֹא מִכְּרַךְ לְעִיר. דְּבַכְּרַךְ שְׁכִיחֵי כָּל מִילֵי, בָּעִיר לֹא שְׁכִיחֵי כָּל מִילֵי: מִפְּנֵי שֶׁהַנָּוֶה הַיָּפָה בוֹדֵק. אֶת הַגּוּף וּמַחֲלִיאוֹ, שֶׁשִּׁנּוּי וֶסֶת אֲפִלּוּ לְטוֹבָה תְּחִלַּת חֹלִי מֵעַיִם. וַהֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. וְאִם אִישׁ מֵאֶרֶץ הַגָּלִיל נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה אוֹ אִפְּכָא, כּוֹפִין אוֹתָהּ לָצֵאת עִמּוֹ, שֶׁעַל מְנָת כֵּן נְשָׂאָהּ. וּבְכָל מָקוֹם מוֹצִיאִים מֵעִיר שֶׁרֻבָּהּ עוֹבְדֵי כוֹכָבִים לְעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא מֵעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל לְעִיר שֶׁרֻבָּהּ עוֹבְדֵי כוֹכָבִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יח} שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת כוּ'. הֵן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲלוּקוֹת לְעִנְיַן נִשּׂוּאֵי אִשָּׁה. רַשִׁ"י: {יט} וְהוּא מֵאוֹתָהּ הָאָרֶץ שֶׁנְּשָׂאָהּ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ג' ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל אין מוציאין כו': מעיר לעיר הם הכפרים שהם סביבות המדינה וכרך היא המדינה הגדולה המוקפת חומה ופירוש בודק מחפש ומבקש דבר הנאה לו ואמרו בהש"ס שנוי ווסת תחלת חולי מעים פירוש שינוי המנהג תחלת סבת החולי ואפי' שינה אותו לטובה והלכה כרבן שמעון בן גמליאל וכשנשא אשה איש מארץ יהודה בארץ הגליל או מן הגליל ביהודה כופין אותה לצאת עמו שהוא לכוונה זאת נשאה ודין פשוט בכל אלו המקומות מוציאין מעיר שרובה עובדי כוכבים לעיר שרובה ישראל ולא מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה עובדי כוכבים: (רמב"ם)

פרק יג - משנה יא

הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם, וְאֵין הַכֹּל {כ} מוֹצִיאִין, אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים (וְאֶחָד עֲבָדִים). נָשָׂא אִשָּׁה בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל {כא}. נָשָׂא אִשָּׁה בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקִיָּא {כב}, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אִשָּׁה בְקַפּוֹטְקִיָּא וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקִיָּא. נָשָׂא {כד} אִשָּׁה בְקַפּוֹטְקִיָּא וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקִיָּא, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקִיָּא:

ר"ע מברטנורה הַכֹּל מַעֲלִין. אֶת כְּל בְּנֵי בֵיתוֹ אָדָם כּוֹפֶה לַעֲלוֹת עִמּוֹ לִירוּשָׁלַיִם, וַאֲפִלּוּ אִם קָנָה עֶבֶד עִבְרִי יֵלֵךְ הָעֶבֶד אַחֲרָיו עַל כָּרְחוֹ, וַאֲפִלּוּ מִנָּוֶה הַיָּפֶה לְנָוֶה הָרַע, וַאֲפִלּוּ מֵעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל לְעִיר שֶׁרֻבָּהּ עוֹבְדֵי כוֹכָבִים: וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. וְאֵין מוֹצִיאִין שׁוּם אָדָם: אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים. אִם הוּא אוֹמֵר לַעֲלוֹת וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא לַעֲלוֹת, תֵּצֵא בְּלֹא כְתֻבָּה. וְאִם הִיא אוֹמֶרֶת לַעֲלוֹת וְהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא לַעֲלוֹת, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה: קַפּוֹטְקִיָּא. הִיא כַּפְתּוֹר. וְקוֹרִין לָהּ בַּעֲרָבִי דמא"ת. וּמְעוֹתֶיהָ גְּדוֹלוֹת וְשׁוֹקְלוֹת יוֹתֵר מִשֶּׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּמִשּׁוּם דִּכְתֻבַּת אִשָּׁה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, הֵקֵלּוּ בָהּ לִפְרֹעַ אוֹתָהּ בַּפָּחוּת שֶׁבַּמָּעוֹת. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר כְּתֻבָּה דְּאוֹרַיְתָא, וּמִשּׁוּם הָכִי אָזֵיל בָּהּ לְחֻמְרָא {כג}. וְלֵית הִלְכָתָא כְּוָתֵיהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כ} וְאֵין הַכֹּל כוּ'. לַאֲתוֹיֵי עֶבֶד [כְּנַעֲנִי] שֶׁבָּרַח מֵחוּצָה לָאָרֶץ, דְּאָמְרִינַן לֵיהּ זַבְּנֵיהּ הָכָא וְזִיל. גְּמָרָא: {כא} אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יְהֵא פָּחוֹת מִתַּקָּנַת חֲכָמִים, לִבְתוּלָה מָאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מָנֶה, שֶׁכָּל הַפּוֹחֵת כוּ' [כְּדִתְנַן רֵישׁ פֶּרֶק ה]: {כב} בְּקַפּוֹטְקִיָּא. וְיִחֵד אוֹתָהּ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, מִפְּנֵי שֶׁהִיא קְרוֹבָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הָרַמְבַּ"ם: {כג} הִלְכָּךְ בָּתַר שִׁעְבּוּדָא אָזְלִינַן כְּדִין שִׁטְרֵי חוֹב. רַשִׁ"י. וְכָתַב עַל זֶה הָרַ"ן, וְאִי תֵימָא אִם כֵּן הֵיכָא דְנָשָׂא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דְּנוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאִם כֵּן לְעוֹלָם יְהֵא לָהּ מָאתַיִם דְּצוֹרִי, כְּמוֹ בְאוֹנֵס וּמְפַתֶּה דְּהֵן שֶׁל צוֹרִי כוּ', אֶלָּא [יֵשׁ לוֹמַר] דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר דְּאַף דִּכְתֻבָּה לְאִשָּׁה מִן הַתּוֹרָה, אֲבָל אֵיזוֹ כְתֻבָּה שֶׁיַּסְכִּימוּ בָהּ שְׁנֵיהֶן מִשְׁתַּעְבֵּד לָהּ, וּלְפִיכָךְ חָל שִׁעְבּוּדוֹ בִּמְקוֹם הַנִּשּׂוּאִין. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כד} נָשָׂא כוּ'. אֲתָאן לְכֻלֵּי עַלְמָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין כו': אמרו הכל מעלין ואפילו מנוה היפה לנוה הרע ואפילו מעיר שרובה ישראלים לעיר שרובה עובדי כוכבים ואמרו אין הכל ר"ל ולא שום אדם יוציא מארץ ישראל ואפי' מנוה הרע לנוה היפה ואפילו מעיר שרובה עובדי כוכבים לעיר שרובה ישראלים וכל אחד ואחד משניהם כופה זה לזה לעלות לארץ ישראל או לירושלים ואם היא מעכבו תצא בלא כתובה ואם הוא מעכב יוציא ויתן כתובה וקפוטקיא הוא כפתור ונקרא בלשון ערב טמיאט"י וייחד אותה על דרך משל מפני שהיא קרובה לארץ ישראל ומפני שהכתובה היא מדרבנן הקילו בה שיפרע פעם לפי מקום הנשואין ופעם לפי מקום הגירושין וכוונתנו בכל זה להקל עליו הפרעון ורבי שמעון בן גמליאל אומר יפרע לפי מקום השעבוד קסבר כתובה דאורייתא ואין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת כתובות (רמב"ם)