משנה מסכת נדרים (מ)

פרק א - משנה א

כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים, וַחֲרָמִים {א} כַּחֲרָמִים, וּשְׁבוּעוֹת כִּשְׁבוּעוֹת, וּנְזִירוּת כִּנְזִירוּת. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, מֻדָּרְנִי מִמְּךָ, מֻפְרָשְׁנִי מִמְּךָ, מְרֻחָקְנִי מִמְּךָ, שֶׁאֵינִי אוֹכֵל {ג} לָךְ {ד}, שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָךְ, אָסוּר. מְנֻדֶּה {ה} אֲנִי לָךְ, רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵךְ בָּזֶה לְהַחֲמִיר {ו}. כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים, נָדַר בְּנָזִיר, וּבְקָרְבָּן, וּבִשְׁבוּעָה. כְּנִדְרֵי כְשֵׁרִים, לֹא אָמַר כְּלוּם. כְּנִדְבוֹתָם, נָדַר {י} בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן:

ר"ע מברטנורה כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים. בַּגְּמָרָא מוֹקְמִינַן דְּרֵישָׁא דְּמַתְנִיתִין חַסּוֹרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, כָּל יְדוֹת נְדָרִים כִּנְדָרִים, כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים. אֵלּוּ הֵן יְדוֹת נְדָרִים, הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מֻדָּר אֲנִי מִמְּךָ מֻפְרָשׁ אֲנִי מִמְּךָ וְכוּ'. אֵלּוּ הֵן כִּנּוּיֵי נְדָרִים, קוֹנָם, קוֹנָח, קוֹנָס וְכוּ'. יְדוֹת נְדָרִים, כְּמוֹ בֵּית יָד שֶׁל כְּלִי שֶׁאוֹחֲזִין אוֹתוֹ בּוֹ, כָּךְ יְדוֹת נְדָרִים שֶׁבָּהֶם הַנְּדָרִים נֶאֱחָזִים. כִּנּוּיֵי נְדָרִים, כְּמוֹ הַמְכַנֶּה שֵׁם לַחֲבֵרוֹ [בָּבָא מְצִיעָא נח:] שֶׁאֵינוֹ עִקָּרוֹ שֶׁל שֵׁם: מֻדָּרְנִי מִמְּךָ. אִם אָמַר אֶחָד מִלְּשׁוֹנוֹת הַלָּלוּ, מֻדָּר אֲנִי מִמְּךָ שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ וְשֶׁאֵינִי טוֹעֵם לְךָ, אוֹ מֻפְרָשׁ אֲנִי מִמְּךָ שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ וְשֶׁאֵינִי טוֹעֵם לְךָ, אוֹ מְרֻחָק אֲנִי מִמְּךָ שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ וְאֵינִי טוֹעֵם לְךָ, הוּא יְדוֹת נְדָרִים וְאָסוּר לֶאֱכֹל וְלִטְעֹם עִמּוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ מֻדָּר אֲנִי מִמְּךָ בִּלְבַד, אֵין בְּמַשְׁמָעוּת דְּבָרָיו אֶלָּא שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִמּוֹ. וּמֻפְרָשׁ אֲנִי מִמְּךָ בִּלְבַד, מַשְׁמַע שֶׁלֹּא יִשָּׂא וְיִתֵּן עִמּוֹ. וּמְרֻחָק אֲנִי מִמְּךָ בִּלְבַד, מַשְׁמַע שֶׁלֹּא יֵשֵׁב בְּאַרְבַּע אַמּוֹתָיו. וְאֵינוֹ אָסוּר לֶאֱכֹל עִמּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרֵשׁ וְאָמַר עִם כָּל אֶחָד מִלְּשׁוֹנוֹת הַלָּלוּ, שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ וְשֶׁאֵינִי טוֹעֵם לְךָ {ב}: רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵךְ וְכוּ'. כְּלוֹמַר מְחַכֵּךְ שְׂפָתָיו זוֹ בָזוֹ וְלֹא רָצָה לֶאֱסֹר בְּפֵרוּשׁ, אֲבָל הָיָה נִרְאֶה מִדַּעְתּוֹ שֶׁהָיָה אוֹסֵר: כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן וּבִשְׁבוּעָה. אִם אָמַר הֲרֵי עָלַי כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים, שֶׁנִּדְרֵיהֶם נָזִיר וְקָרְבָּן [וּ]שְׁבוּעָה {ז}, אִם אֹכַל כִּכָּר זוֹ, וְעָבַר וַאֲכָלָהּ, חַיָּב לִהְיוֹת נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם וּלְהָבִיא קָרְבַּן עוֹלָה וְחַיָּב מַלְקוֹת כְּעוֹבֵר עַל שְׁבוּעַת בִּטּוּי, שֶׁהֲרֵי הִזְכִּיר בְּנִדְרוֹ נָזִיר וְקָרְבָּן וּשְׁבוּעָה. וּמַה שֶּׁאָמַר כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים, לְפִי שֶׁהָרְשָׁעִים הֵם שֶׁנּוֹדְרִים וְנִשְׁבָּעִים, לֹא הַכְּשֵׁרִים, שֶׁהַכְּשֵׁרִים יְרֵאִים שֶׁלֹּא לַעֲבֹר עַל בַּל תְּאַחֵר {ח} וְנִזְהָרִים שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיהֶם {ט}, וּלְפִיכָךְ כְּנִדְרֵי כְּשֵׁרִים לֹא אָמַר כְּלוּם: כְּנִדְבוֹתָם נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן. אִם אָמַר כְּנִדְבוֹת כְּשֵׁרִים הֲרֵינִי נָזִיר וַהֲרֵי זֶה קָרְבָּן אִם אֹכַל כִּכָּר זוֹ, וַאֲכָלָהּ, חַיָּב בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן, שֶׁהַכְּשֵׁרִים פְּעָמִים נוֹדְרִים בְּנָזִיר לְאַפְרוֹשֵׁי מֵאִסּוּר. וּמִתְנַדְּבִים בְּקָרְבָּן שֶׁמְּבִיאִים קָרְבָּנָם לְפֶתַח הָעֲזָרָה וּמַקְדִּישִׁין אוֹתָהּ שָׁם כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹאוּ בָהּ לִידֵי מִכְשׁוֹל. וּנְדָבָה הִיא כְּשֶׁיֹּאמַר הֲרֵי זוֹ. וְנֶדֶר, הֲרֵי עָלַי. לְפִיכָךְ הַכְּשֵׁרִים מִתְנַדְּבִים אֲבָל אֵינָם נוֹדְרִים, כִּי הֵיכִי דְלָא לֵיתוּ לִידֵי תַקָּלָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} וַחֲרָמִים כוּ'. מִשּׁוּם דְּנֶדֶר וּשְׁבוּעָה גַּבֵּי הֲדָדֵי כָּתוּב כָּל נֶדֶר וְכָל שְׁבוּעַת כוּ', תָּנֵי לְהוּ לִשְׁבוּעוֹת נַמִּי הָכָא (מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּרֵישׁ נָזִיר), וְאַיְדֵי תָנֵי נַמִּי לְאִידָךְ כֻּלְּהוּ. וּנְדָרִים דְּמִתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ דְּאוֹמֵר קוֹנָם כִּכָּר זֶה עָלַי, שֶׁעוֹשֶׂה הַכִּכָּר הֶקְדֵּשׁ עָלָיו, וְגַבֵּי חֳרָמִים נַמִּי אָסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ, תָּנֵי לְהוּ גַּבֵּי הֲדָדֵי. מַה שֶּׁאֵין כֵּן שְׁבוּעָה דְּקָאָסַר נַפְשֵׁיהּ מֵחֶפְצָא כוּ'. תּוֹסָפוֹת: {ב} וְטַעֲמָא בַּגְּמָרָא דְּיָדַיִם שֶׁאֵינָן מוֹכִיחוֹת לֹא הָוֵי יָדַיִם כוּ'. וְאִם תֹּאמַר אִם כֵּן אַמַּאי אִקְּרֵי יָד, כָּתַב הָרַ"ן מִשּׁוּם דְּלֹא מַסִּיק דִּבּוּרֵיהּ לְמֵימַר כְּקָרְבָּן. אִי נַמִּי דְּלֹא אָמַר אָסוּר בְּהֶדְיָא. הָרַ"ן: {ג} שֶׁאֵינִי אוֹכֵל. וְלֹא דָמִי לְשֶׁאֵינִי יָשֵׁן שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר דְּרֵישׁ פֶּרֶק דִּלְקַמָּן דִּתְנַן דְּמֻתָּר מִדְּאוֹרַיְתָא דַּהֲוֵי דָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, דְּהָתָם אֵין בּוֹ מַמָּשׁ לֹא בְדִבּוּר וְלֹא בְּשֵׁנָה, אֲבָל הָכָא מִכָּל מָקוֹם בַּמַּאֲכָל שֶׁהוּא מַזְכִּיר יֵשׁ בּוֹ מַמָּשׁ וְהוּא קוֹנָם הַמַּאֲכָל עַצְמוֹ עִנְיָן זֶה שֶׁאֵינִי אוֹכֵל. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} לָךְ. פֵּרוּשׁ מִשֶּׁלְּךָ. כְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י לְמִי אַתָּה שֶׁל מִי אַתָּה: {ה} מְנֻדֶּה כוּ'. לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם מִי שֶׁיֹּאמַר מְנֻדֶּה כוּ' שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ כוּ'. אֲבָל הַתּוֹסָפוֹת כָּתְבוּ דְהָכָא אֵין צָרִיךְ לְסַיֵּם שֶׁאֵינִי אוֹכֵל, דְּאֵין לְסַפְּקוֹ בְּהַרְחָקַת אַרְבַּע אַמּוֹת, דְּאֵין לְפָרְשׁוֹ בִּלְשׁוֹן נִדּוּי לְפִי שֶׁאֵין אָדָם רָגִיל לְהַזְכִּיר נִדּוּי לְעַצְמוֹ כוּ', וְאִם כֵּן וַדַּאי לְשׁוֹן נֶדֶר הוּא לְשׁוֹן נָע וָנָד וּמְרֻחָק מֵהֲנָאָתוֹ: {ו} לְהַחֲמִיר. פֵּרוּשׁ לֶאֱכֹל בְּאַרְבַּע אַמּוֹתָיו. הָרַאֲבַ"ד. מַשְׁמַע אֲבָל לֹא לְעִנְיַן לֶאֱכֹל מִשֶּׁלּוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} וְכֵן פֵּרֵשׁ לְקַמָּן בִּנְדָבוֹת אִם אָמַר כְּנִדְבוֹת כְּשֵׁרִים הֲרֵינִי נָזִיר וַהֲרֵי זֶה קָרְבָּן, וּלְפִי זֶה רֵישָׁא פְּשִׁיטָא וְעִקָּרָהּ מִשּׁוּם סֵיפָא דִכְשֵׁרִים. אֲבָל בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ בְּאוֹמֵר כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים הֲרֵינִי עָלַי וְהֵימֶנּוּ, כְּלוֹמַר אִם אָמַר כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים הֲרֵינִי וְהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו. וְכָתַב הָרַ"ן וְלֹא אִצְטְרִיךְ אֶלָּא מִשּׁוּם סֵיפָא כוּ', דִּכְשֶׁאוֹמֵר כְּנִדְרֵי כְּשֵׁרִים בִּטֵּל לֵיהּ, אֲבָל כְּשֶׁאוֹמֵר הֲרֵינִי, אֲפִלּוּ דְּלֹא אָמַר כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים מַהֲנֵי כְדִתְנַן בְּרֵישׁ נָזִיר בְּאוֹמֵר אֱהֵא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ח} פֵּרוּשׁ שֶׁהַנֶּדֶר הוּא הֲרֵי עָלַי כִּדְמַסִּיק, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן אֲפִלּוּ כְשֶׁהִיא בְּפֶתַח הָעֲזָרָה אֵין נוֹדְרִין דְּהָא אִיכָּא חֲשָׁשָׁא שֶׁמָּא תָמוּת וְהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּת וְאָתֵי לִידֵי תַּקָּלָה בְּבַל תְּאַחֵר. תּוֹסָפוֹת: {ט} וְהָא דִכְתִיב נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ (תְּהִלִּים קיט), הַהִיא לְזָרוֹזֵי נַפְשֵׁיהּ בְּעָלְמָא שֶׁכְּבָר הֵם מְחֻיָּבִים לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה אוֹ שֶׁלֹּא לַעֲבֹר עַל לֹא תַעֲשֶׂה, שָׁרֵי לֵיהּ לְמִנְדַר, וְעַל זֶה שָׁנוּ חֲכָמִים (אָבוֹת פ"ג מי"ג) נְדָרִים סְיָג לִפְרִישׁוּת. הָרַמְבַּ"ם וְהָרֹא"שׁ: {י} נָדַר. בַּגְּמָרָא וְהָא אָמַרְתְּ אֵין נוֹדְרִין. תָּנֵי נָדַב. וּמַה שֶּׁכָּתַב הָרַ"ב נוֹדְרִין בְּנָזִיר, בְּדַוְקָא נָקַט, לְפִי שֶׁלֹּא שַׁיָּךְ בִּנְזִירוּת אֶלָּא נֶדֶר. וּפֵרֵשׁ הָרַ"ן דְּנֶדֶר פֵּרוּשׁוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בָּא לְגַמְרֵי בְּנִדְבַת הַלֵּב. וּנְדָבָה מַה שֶּׁאָדָם נוֹדֵר יוֹתֵר בְּנִדְבַת נַפְשׁוֹ וְשֶׁמַּעֲשָׂיו יוֹתֵר רְצוּיִים. וּמִשּׁוּם הָכִי אָמְרִינַן דְּנֶדֶר הוּא הֲרֵי עָלַי, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִתְנַדֵּב לְגַמְרֵי כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִפְרִישׁוֹ עַכְשָׁיו, וּנְדָבָה הִיא בְּאוֹמֵר הֲרֵי זוֹ, לְפִי שֶׁהוּא מִתְנַדֵּב וְנִדְרוֹ יוֹתֵר רָצוּי. וּלְפִי זֶה בְּנָזִיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַנֶּדֶר שֶׁל נְזִירוּת אֶלָּא בִּלְשׁוֹן נֶדֶר, מִי שֶׁכַּוָּנָתוֹ רְצוּיָה יוֹתֵר קָרוּי נְזִירוּתוֹ נְדָבָה וּמִי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ רְצוּיָה כָּל כָּךְ קָרוּי נֶדֶר, וְשֶׁל הַכְּשֵׁרִים נִקְרָא נְדָבָה כִּי אֵין בִּנְזִירוּתָם שׁוּם נִדְנוּד עֲבֵרָה: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כל כינויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כו'. כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן כו' -"מודר אני ממך", "מופרש אני ממך", "מרוחק אני ממך", אינם כינויי נדרים, אבל הם חלקים ממיני הנדרים, והם נקראים בלשונינו "ידות", רוצה לומר חלקים.

ושיעור זאת המשנה כך: כל ידות נדרים וכל כינויי נדרים – כנדרים. וביאר ידות נדרים, והם "מודר אני ממך", "מופרש אני ממך". ויתבאר אחר כך כינויי נדרים, כשיבאר כינויי חרמים וכינויי שבועות וכינויי נזירות (במשנה ב').

ואומרו: שאיני אוכל לך, שאיני טועם לך – אינם מחלקי הנדרים, אבל הוא מותנה עם חלקי הנדרים אשר זכר; עד שיאמר: "מודר אני ממך שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך", "מופרש אני ממך שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך", "מרוחק אני ממך שאיני אוכל ושאיני טועם לך", ואז יהיה אסור לאכול לו או לטעום לו.

אבל אם אמר לו "מודר אני ממך" בלבד, אינו אסור עליו לאכול אצלו, לפי שמשמעותו שלא ידבר עמו.וכמו כן "מופרש אני ממך", משמעותו שלא ישא ויתן עמו. ומשמעות "מרוחק אני ממך", שלא ישב עמו בארבע אמות קרקע.ולכך לא יהיה אסור מלאכול לו באומרו מאלה הדברים, עד שיאמר שאיני אוכל.

וענין אומרו: חוכך בזה להחמיר – שהוא היה קרוב לאסור, אבל לא היה פוסק לגמרי; ומי שאמר: "מנודה אני לך שאיני אוכל לך" או "שאיני טועם לך", לרבי עקיבא – אסור לאכול לו או לטעום לו, ואם עבר – אינו חייב מלקות, לפי שהוא אינו פוסק לגמרי לאסור, אבל הוא קרוב לו.

ונדרי רשעים הוא שיאמר: "כנדרי רשעים עלי אם אוכל לך", ומפרש ואומר מה שהוא ממשמעותם: "הריני נזיר", "הרי עלי קרבן", ו"שבועה".

וכשיאמר בזה הלשון, מיד יתחייב באלו העניינים כולם, אם עבר ואכל.רוצה לומר, יביא קרבן, והוא עולה; ויהיה נזיר לא פחות משלושים יום, כמו שיתבאר בנזירות; וילקה מפני שבועת ביטוי, כמו שיתבאר במסכת שבועות.בדפוס נאפולי נוסף בשולי הגליון:וכן אם אמר: "כנדרי רשעים הריני", והיה נזיר עובר לפניו – נתחייב בנזירות. וכן אם אמר: "כנדרי רשעים עלי" – נתחייב בקרבן. ואם אמר: "כנדרי רשעים ממנו שלא אוכל" – נתחייב בשבועה.עד כאן.

כנדרי כשרים לא אמר כלום – לפי שהחסידים אינם מחייבים עצמן בנדר, מפני שלא יכינו עצמם לעבירה, והוא מה שאמר הכתוב: "לא תאחר לשלמו" (דברים כג).

ו"כנדבותם" – נדר בנזיר ובקרבן, ובתנאי שיאמר כך: "כנדבות כשרים הרי זה קרבן"; "הריני נזיר עלי שאיני אוכל לך".והחסידים גם כן אינם מתנדבים בקרבן, ואפילו נדבה, מפני שלא יתאחר, ויעברו על מה שנאמר: "לא תאחר לשלמו" (שם). ואמנם היו מביאין הקרבן, והוא חולין, עד העזרה, ושם יתנדב בו כל מה שירצה. והלכה כרבי עקיבא:

(רמב"ם)

פרק א - משנה ב

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, קוֹנָם {יא} קוֹנָח, קוֹנָס, הֲרֵי אֵלּוּ כִנּוּיִין לְקָרְבָּן {יג}. חֵרֶק {יד} חֵרֶךְ, חֵר ֵף, הֲרֵי אֵלּוּ כִנּוּיִין לְחֵרֶם. נָזִיק {טו} נָזִיחַ, פָּזִיחַ, הֲרֵי אֵלּוּ כִנּוּיִין לִנְזִירוּת. שְׁבוּתָה, שְׁקוּקָה, נָדַר בְּמוֹתָא {טז}, הֲרֵי אֵלּוּ כִנּוּיִין לִשְׁבוּעָה:

ר"ע מברטנורה קוֹנָם קוֹנָח קוֹנָס הֲרֵי אֵלּוּ כִנּוּיִין לְקָרְבָּן. לְשׁוֹנוֹת שֶׁל גּוֹיִם הֵם, וְיֵשׁ מֵהֶם מִי שֶׁקּוֹרֵא לְקָרְבָּן כָּךְ וְיֵשׁ מִי שֶׁקּוֹרֵא כָּךְ, וּבְכָל לָשׁוֹן שֶׁיֹּאמַר מֵאֵלּוּ הוּא מַתְפִּיס בְּקָרְבָּן {יב}: נָדַר בְּמוֹתָא. כְּלוֹמַר נִשְׁבַּע בְּמוֹתָא, וְהוּא כִנּוּי שֶׁל מוֹמְתָא, שֶׁהִיא שְׁבוּעָה בִּלְשׁוֹן תַּרְגּוּם: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} קוֹנָם. שֶׁאָמַר קוֹנָם כִּכָּר זֶה עָלַי. רַשִׁ"י: {יב} וְהוּא הַדִּין לְכָל לָשׁוֹן הַנּוֹדֵר אָדָם מִחַיַּב, וְהָא דְקָא תָנֵי הָנֵי לְשׁוֹנוֹת, מִשּׁוּם דִּבְהָנֵי בְּקִיאִין. רַשִׁ"י. וְהָרַ"ן כָּתַב דִּרְבוּתָא אַשְׁמְעִינַן דְּלֹא מִבַּעְיָא בִּלְשׁוֹנוֹת לַעַז שֶׁהֵם לְשׁוֹנוֹת גְּמוּרִים שֶׁהַנּוֹדֵר בָּהֶן נִדְרוֹ נֶדֶר, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹנוֹת שֶׁאֵינָם גְּמוּרִים, שֶׁהֲרֵי לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הוּא אֶלָּא שֶׁנִּשְׁתַּבֵּשׁ, וְסָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא שֶׁלֹּא יְהֵא נֶדֶר כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ לָשׁוֹן גָּמוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, קָא מַשְׁמַע לָן: {יג} לְקָרְבָּן. לְהַתְפִּיס בְּקֳָרְבָּן, דְּאַכִּנּוּיִים דְּרֵישָׁא קָאֵי לְפָרוֹשֵׁי. הָרֹא"שׁ: {יד} חֵרֶק. הָאוֹמֵר כִּכָּר זֶה עָלַי חֵרֶק. רַשִׁ"י: {טו} נָזִיק. שֶׁאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיק אִם אֹכַל כִּכָּר זֶה, וּשְׁבוּתָה שֶׁלֹּא אֹכַל. רַשִׁ"י: {טז} בְּמוֹתָא. גִּרְסַת הָרַמְבַּ"ם בְּמוֹהָא, וּמְפָרֵשׁ נַמִּי שֶׁהוּא כִנּוּי בִּלְשׁוֹן תַּרְגּוּם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם האומר לחבירו קונם קונח קונס הרי אלו כו' – עיקר הפסָדַת אי זה לשון שיהיה, אמנם הוא כשמתערב בו משאר לשונות, וההשתתפות בו. ואלו הכינויין כולם היו מצויין אצל העילגים מן האומות, להשתבשם הלשון המורגל להוצאת האותיות ממוצאם, כמו הכושים והצרפתים וזולתם. והועתקו אלו הכינויים אל ההמון, עד שהיו אלו הכינויים מורים אצלם על מה שהיה מורה עליו העניין הראשון.

במותא – כינוי מומתא, שהוא תרגום שבועה: (רמב"ם)

פרק א - משנה ג

הָאוֹמֵר לֹא חֻלִּין {יז} {יח} לֹא אֹכַל לָךְ, לֹא כָשֵׁר, וְלֹא דְכֵי, טָהוֹר, וְטָמֵא {יט}, נוֹתָר, וּפִגּוּל {כ}, אָסוּר {כא}. כְּאִמְּרָא {כב}, כַּדִּירִין, כָּעֵצִים, כָּאִשִּׁים, כַּמִּזְבֵּחַ, כַּהֵיכָל, כִּירוּשָׁלָיִם, נָדַר בְּאֶחָד מִכָּל מְשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר קָרְבָּן, הֲרֵי זֶה נָדַר בְּקָרְבָּן {כה}. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאוֹמֵר יְרוּשָׁלַיִם, לֹא אָמַר כְּלוּם:

ר"ע מברטנורה לַחֻלִּין שֶׁאֹכַל לָךְ. הַלָּמֶ"ד נְקֻדָּה פַתַּח, וּמַשְׁמַע לֹא חֻלִּין יִהְיֶה מַה שֶּׁאֹכַל לָךְ אֶלָּא קֹדֶשׁ: לֹא כָשֵׁר. יִהְיֶה, אֶלָּא פָּסוּל. וְהַיְנוּ קָדָשִׁים דְּשַׁיָּךְ בְּהוּ כַּשְׁרוּת וּפַסְלוּת: וְלֹא דְכֵי. לֹא מֻתָּר. כְּמוֹ אֵיל קַמְצָא דָכָן, בַּעֲבוֹדָה זָרָה [דַּף לז]. וְאַף עַל גַּב דִּלְשׁוֹן מֻתָּר וְאָסוּר שַׁיָּךְ נַמִּי גַבֵּי נְבֵלָה וּטְרֵפָה, וַאֲנַן קָיְמָא לָן שֶׁאֵין מַתְפִּיסִין אֶלָּא בְּדָבָר הַנִּדָּר וְהַנִּדָּב, הוֹאִיל וְיֵשׁ בְּמַשְׁמָעוּת מֻתָּר גַּם בְּקָדָשִׁים, הָא תְנַן סְתַם נְדָרִים לְהַחְמִיר, דְּכֵיוָן דְּדַעְתּוֹ לְהַתְפִּיסוֹ בְּנֶדֶר אָמְרִינַן עַל דָּבָר הַנִּדָּר נִתְכַּוֵּן: טָהוֹר. אִם אָמַר לֹא טָהוֹר מַה שֶּׁאֹכַל לָךְ: טָמֵא נוֹתָר פִּגּוּל. אִם אָמַר טָמֵא מַה שֶּׁאֹכַל לָךְ, וְכֵן כֻּלָּם: אָסוּר. שֶׁכָּל אֵלּוּ דְּבָרִים הַנּוֹהֲגִים בַּקָּדָשִׁים הֵם: כְּאִימְּרָא. כַּשֶּׂה שֶׁל קָרְבָּן {כג}: כַּדִּירִים. כְּלִשְׁכַּת הָעֵצִים אוֹ כְלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים: כָּעֵצִים. כְּגִזְרֵי עֵצִים שֶׁל מַעֲרָכָה: כָּאִשִּׁים. כַּקָּרְבָּנוֹת שֶׁעַל הָאֵשׁ {כד}: כַּמִּזְבֵּחַ. כַּקָּרְבָּנוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ: כַּהֵיכָל. כַּקָּרְבָּנוֹת שֶׁבַּהֵיכָל: כִּירוּשָׁלָיִם. כַּקָּרְבָּנוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם. פֵּרוּשׁ אַחֵר, כְּחוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם, דְּקָסָבַר שֶׁחוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה קָא אָתוּ: בְּאֶחָד מִכָּל מְשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ. כְּגוֹן מִזְלָגוֹת מִזְרָקוֹת וּמַחְתּוֹת. אִם אָמַר כַּמִּזְלָגוֹת שֶׁאֹכַל לָךְ, אוֹ כַמִּזְרָקוֹת שֶׁאֹכַל לָךְ, וְכֵן כֻּלָּם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר קָרְבָּן, הֲרֵי זֶה כְנוֹדֵר בְּקָרְבָּן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הָאוֹמֵר יְרוּשָׁלַיִם. בְּלֹא כָּ"ף, לֹא אָמַר כְּלוּם. וְתַנָּא קַמָּא פָּלֵיג עֲלֵיהּ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יז} לֹא חֻלִּין לֹא כוּ'. הָכִי גָרַס הָרַמְבַּ"ם. וּמְפָרֵשׁ שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֹכַל לְךָ לֹא יִהְיֶה חֻלִּין, וַהֲוָה כְּאִלּוּ אָמַר כָּל שֶׁאֹכַל לְךָ יִהְיֶה קָרְבָּן. אֲבָל גִּרְסַת הָרַ"ב לַחֻלִּין שֶׁאֹכַל. וְכָתַב הָרֹא"שׁ שֶׁכֵּן מַשְׁמַע בַּגְּמָרָא כוּ', וְגַם מַתְנִיתִין מוּכַחַת דְּכָל הָנֵי דְּמַתְנִיתִין אַשֶּׁאֲנִי אוֹכֵל דְּרֵישָׁא קָיְמָא. עַד כָּאן: {יח} לֹא חֻלִּין. טַעֲמָא מִשּׁוּם דְּמִכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן כוּ'. וְאִם כֵּן לֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ. וְאֶפְשָׁר דְּמַתְנִיתִין לָאו מִשּׁוּם דְּמִכְּלַל כוּ' אֶלָּא דְכֵיוָן שֶׁאוֹמֵר לַחֻלִּין שֶׁמַּשְׁמָעוֹ לֹא חֻלִּין מִמֵּילָא מַשְׁמַע דְּקָרְבָּן יְהֵא, דְּהָאוֹמֵר דָּבָר זֶה אֵינוֹ מֻתָּר מַשְׁמַע שֶׁהוּא אָסוּר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יט} וְטָמֵא כוּ'. וּבְהָנֵי לֹא שַׁיָּךְ לָמֶ"ד פְּתוּחָה בִּתְחִלָּתָן, דְּאַדְּרַבָּה אִי אָמַר לְהוּ בְּלָמֶ"ד אִיכָּא לְמֵימַר דִּלְהֶתֵּרָא קָא מְכַוֵּן. וּבְהָנֵי נַמִּי אַף עַל גַּב דְּלֹא אֲמַר בְּהוּ כָּ"ף הַדִּמְיוֹן מִתַּסְרֵי, שֶׁכֵּיוָן שֶׁשְּׁמוֹ מוֹרֶה אִסּוּר, בְּלֹא כָּ"ף נַמִּי מִתְּסַר לְכֻלֵּי עָלְמָא. הָרַ"ן: {כ} נוֹתָר כוּ'. אַף עַל גַּב דַּהֲווּ דָּבָר הָאָסוּר, דְּמַתְפִּיס בְּעִקַּר קְדֻשַּׁת הַקָּרְבָּן שֶׁנַּעֲשָׂה נוֹתָר וּפִגּוּל. גְּמָרָא: {כא} אָסוּר. לְפִי שֶׁהִתְחִיל בְּכָ"ף הִפְסִיק בְּאִסּוּרָא. הָרֹא"שׁ: {כב} כְּאִימְּרָא. בְּכָ"ף. דְּהָנֵי כֻּלְּהוּ אֵין שְׁמָן מוֹרֶה עַל שֵׁם אִסּוּר. אִי נַמִּי, בְּלֹא כָּ"ף מַשְׁמַע דְּנִשְׁבַּע בְּחַיֵּי אִימְּרָא, וְכֵן אַשַּׁאֲרָא. הָרַ"ן. וְקַשְׁיָא עֵצִים. וְעַיֵּן אוֹת כ"ח: {כג} דִּסְתַם נְדָרִים לְהַחְמִיר, וְעוֹד דְּמַשְׁמַע דְּמִשֶּׂה הַיָּדוּעַ קָאָמַר. הָרַ"ן: {כד} שֶׁנִּקְרָאִים אִשֶּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ. תּוֹסָפוֹת: {כה} בְּקָרְבָּן. מִשּׁוּם דִּסְתַם נוֹדֵר בְּקָרְבָּן הוּא מַתְפִּיס. הָרֹא"שׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם האומר לא חולין לא אוכל לך לא כשר ולא כו'.[עניין] לא חולין לא אוכל לך – שכל מה שאוכל לך לא יהיה חולין, והוא כאילו אמר: כל שאוכל לך – הרי הוא כקרבן.וכמו כן כשאמר: לא כשר לא אוכל לך, לא דכי לא אוכל לך, לא טהור לא אוכל לך – שיעור זה, ופירושו: כל שאוכל לך טמא עלי.ופירוש מה שאמר: טמא נותר ופיגול – שיאמר לו כך: "טמא שאוכל לך", "נותר שאוכל לך", "פיגול שאוכל לך", "כאימריא שאוכל לך", "כדִירַיִם שאוכל לך", "כעצים שאוכל לך". ונאסר עליו באלה כולן לאכול עמו, לפי שהוא עשה כל מה שיאכל לו כמו הדברים שהם איסורי הנאה.

ואימריא – הם שני תמידין. ודירים – מקומות שבעזרה. ועצים – עצי מזבח.

ואישים – רוצה לומר, כמו הדברים שנקרבין לאישים, והם אימורי קדשים, שאינן מותרין באכילה.ומשמשי המזבח – הם יעיו ומזרקותיו ומזלגותיו. ואם אמר: "כיעים שאוכל לך", "כמזרקות שאוכל לך" – עשאו כקרבן, וכאילו אמר: "כל שאוכל לך – כקרבן". וכמו כן כשאמר: "כירושלים שאוכל לך".ואין הלכה כרבי יהודה.

וזה הצד מהנדרים, הוא הנרמז בפסוק באומרו: "לאסור אסר על נפשו" (במדבר ל, ג), רוצה לומר, שיאסור על עצמו הדבר המותר, ויעשנו כמו הדברים שהם אסורים לגמרי: (רמב"ם)

פרק א - משנה ד

הָאוֹמֵר, קָרְבָּן, עוֹלָה, מִנְחָה, חַטָּאת, תּוֹדָה, שְׁלָמִים שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ, אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. הַקָּרְבָּן, כְּקָרְבָּן, קָרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ, אָסוּר. לְקָרְבָּן לֹא אֹכַל {ל} לָךְ, רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, קוֹנָם {לא} פִּי הַמְדַבֵּר עִמָּךְ, יָדִי עוֹשָׂה עִמָּךְ, רַגְלִי מְהַלֶּכֶת עִמָּךְ, אָסוּר:

ר"ע מברטנורה הָאוֹמֵר קָרְבָּן עוֹלָה מִנְחָה חַטָּאת תּוֹדָה וּשְׁלָמִים. כָּל הָנֵי, קָרְבְּנוֹת חוֹבָה הֵם {כו}, וְתוֹדָה נַמִּי דָמְיָא לְחוֹבָה, דְּאַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת. וְסָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא דְּאֵין זֶה נוֹדֵר בְּדָבָר הַנָּדוּר {כז}: וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. מִשּׁוּם דַּאֲמָרָן בְּלֹא כָּ"ף דָּמֵי לְנִשְׁבָּע בְּחַיֵּי הַקָּרְבָּן וּבְחַיֵּי הָעוֹלָה {כח} וְאֵין כָּאן לֹא נֶדֶר וְלֹא שְׁבוּעָה. וְרֵישָׁא אַשְׁמוֹעִינַן דְּפָלֵיג תָּנָא קַמָּא עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה אֲפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם אִם הִזְכִּירָהּ בְּלֹא כָּ"ף וְאָמַר דַּהֲוֵי נֶדֶר. וְסֵיפָא אַשְׁמוֹעִינַן דְּפָלֵיג רַבִּי יְהוּדָה עֲלֵיהּ דְּתַנָּא קַמָּא אֲפִלּוּ בְּקָרְבָּן עוֹלָה וּמִנְחָה וְכוּ' כְּשֶׁהִזְכִּירָן בְּלֹא כָּ"ף דְּלֹא הָוֵי נֶדֶר: קָרְבָּן הַקָּרְבָּן כְּקָרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ אָסוּר. אַף עַל גַּב דְּכָל הָנֵי שָׁמְעִינַן לְהוּ כְבָר, הַקָּרְבָּן אִצְטְרִיכָא לֵיהּ, דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא בְּחַיֵּי הַקָּרְבָּן קָאָמַר. וְהָא דִּתְנַן לְקַמָּן בְּפֶרֶק ב' הַקָּרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ מֻתָּר, הָתָם הָא קָרְבָּן קָאָמַר, דְּמַשְׁמַע חַיֵּי קָרְבָּן {כט}: לְקָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. דְּנַעֲשָׂה כְאוֹמֵר לְקָרְבָּן יְהֵא לְפִיכָךְ לֹא אֹכַל לָךְ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: קוֹנָם פִּי מְדַבֵּר עִמָּךְ. וְאַף עַל גַּב דְּאֵין נְדָרִים חָלִים עַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, וְדִבּוּר אֵין בּוֹ מַמָּשׁ, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁאָמַר קוֹנָם פִּי מְדַבֵּר עִמָּךְ אָסַר הַפֶּה מִלְּדַבֵּר {לב}, וְהַפֶּה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ הוּא. וְכֵן יֵאָסְרוּ יָדַי לְמַעֲשֵׂיהֶם, וְרַגְלַי לְהִלּוּכָן, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כו} דְּעוֹלָה וּמִנְחָה מַשְׁכַּחַת לַהּ בִּתְמִידִין וּבְמוּסָפִים. וּשְׁלָמִים מַשְׁכַּחַת לְהוּ שַׁלְמֵי צִבּוּר דְּבִכּוּרִים, אִי נַמִּי שַׁלְמֵי נָזִיר: {כז} כְּלוֹמַר קָא מַשְׁמַע לָן דַּהֲוֵי דָבָר הַנָּדוּר. וְטַעֲמָא פֵּרֵשׁ רֵישׁ פֶּרֶק ב', וּמִסְתַּבֵּר לְפָרֵשׁ קָרְבַּן עוֹלָה כוּ' דְּקָרְבָּן לָאו מִלְּתָא בְאַנְפֵּי נַפְשֵׁיהּ הוּא דְּבֵיהּ לֹא שַׁיָּךְ חוֹבָה כוּ'. וְאִיכָּא לְמֵידַק עוֹלָה וּדְדָמֵי לֵיהּ לָמָּה אִצְטְרִיךְ, הָא מִשְׁתַּמְעִי לִתְרֵי אַנְפֵּי וְאָזְלִינַן לְחֻמְרָא, וְיֵשׁ לוֹמַר דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא דְּמִשּׁוּם הָכִי פֵּרֵט לְאֵלּוּ, לְהַתְפִּיס בְּמִילֵי דְחוֹבָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כח} וְאִיכָּא לְמֵידַק מִנְחָה שֶׁאֵינָהּ בָּאָה מִבַּעֲלֵי חַיִּים מַאי נִשְׁבַּע בְּחַיָּיו שַׁיָּךְ בֵּיהּ. וּמִלְּשׁוֹן הָרֹא"שׁ מַשְׁמַע דְּחַיֵּי דְאָמְרִינַן לָאו חַי מַרְגִּישׁ אָמְרִינַן אֶלָּא כָּל דָּבָר מַמָּשִׁי קוֹרֵא לָהּ חַי בִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם: {כט} זֶה לְשׁוֹן הַתּוֹסָפוֹת, הָא קָרְבָּן בִּשְׁתֵּי תֵבוֹת בְּחַיֵּי הַקָּרְבָּן קָאָמַר, וְהָכִי מַשְׁמַע הָא הִנֵּה בַּקָּרְבָּן אֲנִי נִשְׁבָּע. וְהַקָּרְבָּן שֶׁאָמַר בְּתֵבָה אַחַת אָסוּר, דְּלֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר שֶׁהוּא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה כֵּיוָן דְּאָמַר לֵיהּ בְּתֵבָה אַחַת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ל} לֹא כוּ'. וְהוּא הַדִּין דְּאִי אָמַר לְקָרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ, דְּמַשְׁמַע שַׁפִּיר לְקָרְבָּן יְהֵא מַה שֶּׁאֹכַל לְךָ. הָרַ"ן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לא} קוֹנָם. רַבִּי יְהוּדָה נַמִּי פָלֵיג בְּהָא כוּ' דְּהוּא הַדִּין בִּלְשׁוֹן קוֹנָם בְּלֹא כָּ"ף דְּמֻתָּר, דְּקוֹנָם פִּי לֹא עָדִיף מִלְּשׁוֹן קָרְבָּן עַצְמוֹ. וְעַיֵּן עוֹד תּוֹסָפוֹת: {לב} וְזֶה לְשׁוֹן הָרַ"ן, מַשְׁמַע דְּקוֹנָם קָאֵי אַדִּבּוּר, וּמַשְׁמַע נַמִּי דְקָאֵי אַפֶּה, הִלְכָּךְ כֵּיוָן דִּסְתַם נְדָרִים לְהַחְמִיר אָמְרִינַן דְּאַפֶּה קָאֵי. וְכָל זֶה מִדְּאוֹרַיְתָא, אֲבָל מִדְּרַבָּנָן אֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ חָל הַנֶּדֶר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם האומר קרבן עולה מנחה חטאת תודה כו', האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך ידי עושה כו', רוצה לומר גם כן בזה הדבר, כשאמר לו: קרבן שאיני אוכל לך עולה שאיני אוכל לך וכו', שהוא אוסר אם יאכל לו שום דבר, לפי ששיעור זה הדיבור ופירושו – שכל דבר שאוכל לך, עשיתי אותו על עצמי כמו עולה, או כמו חטאת או שלמים או תודה.

ורבי יהודה אומר: אינו אסור עליו שיאכל עמו, לפי ששיעור זה הלשון ופירושו – שהוא נשבע בחיי הקרבן או בחיי התודה, אם אוכל לך שום דבר, ואין זה נדר.

וכמו כן כשאמר: קרבן, כקרבן, הקרבן שאוכל לך – עניין זה הוא שווה כאילו אמר לו קרבן שאוכל לך או אמר לו כקרבן שאוכל לך, ואסר עליו, לפי שפירוש זה, כל שאוכל לך – הרי הוא עלי כקרבן.

אבל אם אמר: לא קרבן לא אוכל לך – לא אסר עליו האכילה; לפי שפירוש זה הדבר, בשביל הקרבן לא אוכל לך שום דבר, ואין זה נדר. ורבי מאיר אומר, שפירוש לא קרבן גם כן שלא יהיה קרבן הדבר שלא אוכל לך, אבל הדבר שאוכל לך – לקרבן יהיה, לפיכך לא אוכל לך, [ו]אסור.

והעיקר אצלנו שהנדרים אין חלין אלא על דבר שיש בו ממש.

וכבר ידעת שקונם, מכינויי קרבן. ואם אמר: "קונם שאיני מדבר עמך", או "שאיני עושה עמך", או "שאיני מהלך עמך", אינו אסור עליו זה, לפי שהדיבור ועיקר המלאכה שעשה בידיו – אינו גוף שיעשהו כקרבן. אבל אם אמר: "ייאסר פי לדיבורו", ו"ידי למעשהו", ו"רגלי להילוכו" – אז יחול עליהן הנדר.

ולכך דקדק בזאת המשנה, באומרו: פי מדבר עמך, ולא אמר "שאיני מדבר עמך" או "שאיני עושה עמך".

ודע, שאם אמר: "לכשאדבר עמך", או "אלך עמך", או מכיוצא בזה, מדברים שאין בהם ממש, "הרי עלי קרבן", הרי הוא מחוייב קרבן כשידבר עמו. ולא נאמר על זה: נדרים אין חלין אלא על דבר שיש בהם ממש, שזה הולך בדרך השבועה. אבל הנדרים שרמז עליהם, הוא שיאסור עצם הפעולה, או שיעשה איזה דבר שיהיה כמו קרבן, זהו שלא יחול אלא על דבר שיש בו ממש. אבל מי שאומר: "כל זמן שיהיה זה" או "אעשה זה הדבר" "הרי עלי קרבן" מאיזה מין שיהיה, זה הוא מחוייב בדיבורו, לפי שהוא מין ממיני השבועה. ודע זה והבינהו היטב, לפי שהוא מן המקומות המטעים בתכלית הטעות. ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי מאיר: (רמב"ם)

פרק ב

פרק ב - משנה א

וְאֵלּוּ מֻתָּרִין {א}. חֻלִּין שֶׁאֹכַל לָךְ, כִּבְשַׂר חֲזִיר {ג}, כַּעֲבוֹדָה זָרָה, כְּעוֹרוֹת לְבוּבִין, כִּנְבֵלוֹת, כִּטְרֵפוֹת, כִּשְׁקָצִים, כִּרְמָשִׂים {ד}, כְּחַלַּת {ה} אַהֲרֹן וְכִתְרוּמָתוֹ, מֻתָּר {ו}. הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִמָּא {ח}, פּוֹתְחִין לוֹ פֶתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, שֶׁלֹּא יָקֵל רֹאשׁוֹ לְכָךְ. קוֹנָם שֶׁאֵינִי {יא} יָשֵׁן, שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ, הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, קוֹנָם שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ, הֲרֵי זֶה בְלֹא יַחֵל דְּבָרוֹ. שְׁבוּעָה {יד} שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ, אָסוּר:

ר"ע מברטנורה וְאֵלּוּ מֻתָּרִין. חֻלִּין שֶׁאֹכַל לָךְ. לְסִימָן בְּעָלְמָא נַקְטֵיהּ, כְּשֵׁם שֶׁחֻלִּין שֶׁאֹכַל לָךְ אֵין צָרִיךְ שְׁאֵלָה לֶחָכָם, כָּךְ כָּל הָנֵי דְּאָמְרִינַן בְּמַתְנִיתִין בְּרֵישָׁא אֵין צְרִיכִין שְׁאֵלַת חָכָם {ב}: כְּעוֹרוֹת לְבוּבִין. הָיוּ נוֹקְבִים הַבְּהֵמָה מֵחַיִּים כְּנֶגֶד הַלֵּב וּמוֹצִיאִין הַלֵּב וּמַקְרִיבִין אוֹתוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְתִקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה אָסוּר בַּהֲנָאָה: כְּחַלַּת אַהֲרֹן. שֶׁהָיָה רִאשׁוֹן לַכֹּהֲנִים. וְלֹא הָוֵי דָּבָר הַנָּדוּר, שֶׁאֵין חַלָּה וּתְרוּמָה בָּאִין בְּנֶדֶר וּנְדָבָה: הֲרֵי זֶה מֻתָּר. דְּאָמַר קְרָא (בְּמִדְבָּר ל) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר, עַד שֶׁיִּדֹּר בְּדָבָר הַנָּדוּר {ז}. וְחַטָּאת שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ דְּאָמְרִינַן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּאָסוּר וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ דָּבָר הַנָּדוּר, הָוֵי טַעֲמָא, דְּאֶפְשָׁר שֶׁיָּבִיא חַטָּאת עַל יְדֵי נֶדֶר, כְּגוֹן שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר וּמִתְחַיֵּב לְהָבִיא חַטָּאת: הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִמָּא. אַף עַל גַּב דְּלָאו דָּבָר הַנָּדוּר הוּא, חָמוּר מִכָּל הָנֵי דִּלְעֵיל, דְּצָרִיךְ הֶתֵּרָא מִדְּרַבָּנָן אִם הוּא עַם הָאָרֶץ: פּוֹתְחִין לוֹ פֶתַח מִמָּקוֹם אַחֵר. כְּלוֹמַר מְבַקְּשִׁים לוֹ פֶּתַח וְטַעַם לַחֲרָטָתוֹ. וְלֹא סַגִּי בִכְדּוֹ תָּהִית {ט} אוֹ לִבָּךְ עֲלָךְ {י}. וְכָל זֶה שֶׁלֹּא יָקֵל רֹאשׁוֹ וְלֹא יַרְגִּיל לֶאֱסֹר אִשְׁתּוֹ עָלָיו: קוֹנָם שֶׁאֵינִי יָשֵׁן כוּ'. הֲרֵי זֶה בְּבַל יַחֵל מִדְּרַבָּנָן {יב}. אֲבָל מִן הַתּוֹרָה אֵין הַנֶּדֶר חָל, דִּנְדָרִים אֵין חָלִים אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ: קוֹנָם שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ. בַּגְּמָרָא מַקְשֶׁה, וְהָא מְשֻׁעְבָּד לָהּ וְהֵיאַךְ יָכוֹל לְהַפְקִיעַ שִׁעְבּוּדָהּ בְּנִדְרוֹ, וְהָא הָוֵי כְאוֹסֵר פֵּרוֹת חֲבֵרוֹ עַל חֲבֵרוֹ. וּמְשָׁנֵי, כְּגוֹן דְּאָמַר הֲנָאַת תַּשְׁמִישֵׁךְ עָלַי קוֹנָם {יג}, שֶׁאָסַר הַהֲנָאָה עָלָיו, וְאֵין מַאֲכִילִין לוֹ לָאָדָם דָּבָר הָאָסוּר לוֹ: שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי יָשֵׁן וְכוּ'. אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, דִּשְׁבוּעוֹת חָלִין בֵּין עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ בֵּין עַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ. וְאִם נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִישַׁן שְׁלֹשָׁה יָמִים רְצוּפִין לַיְלָה וָיוֹם, לוֹקֶה {טו} וְיִישַׁן מִיָּד, מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} מֻתָּרִין. הַלָּשׁוֹן אֵינוֹ עוֹלֶה שַׁפִּיר, דְּאַטּוּ הַנְהוּ דְפֶרֶק קַמָּא אֲסוּרִין הֵן שֶׁלֹּא יִדֹּר בָּהֶן. וְאֶפְשָׁר לִי לוֹמַר דְּסָתַם לָן תַּנָּא כְּרַבִּי מֵאִיר דְּדָרֵישׁ טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר וְגוֹ' (קֹהֶלֶת ה), טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה שֶׁאֵינוֹ נוֹדֵר כָּל עִקָּר, וְאַף עַל גַּב דְּהָתָם לְעִנְיַן נֶדֶר דְּאָמַר עָלַי לְחִיּוּבֵיהּ בְּקָרְבָּן קָאֵי, הָכָא נַמִּי אִיכָּא לְמֵיחַשׁ בְּכֻלְּהוּ נְדָרִים שֶׁמָּא יַעֲבֹר עַל אִסּוּרוֹ שֶׁאָסַר עַל נַפְשׁוֹ: {ב} הָרַ"ב לֹא גָּרַס בַּגְּמָרָא וּמִי אִיכָּא לְאַסּוֹקֵי כוּ' אֶלָּא מְחַוַּרְתָּא. וְכֵן הָרַמְבַּ"ם וְהָרֹא"שׁ לֹא גָּרְסֵי לֵיהּ: {ג} כִּבְשַׂר חֲזִיר. כָּל מִינֵי אִסּוּרִין קָתָנֵי. אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה כִּבְשַׂר חֲזִיר, וַאֲסוּרִים בַּהֲנָאָה כַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וַאֲסוּרִים בַּהֲנָאָה שֶׁאֵין לָהֶם בַּטָּלָה כְּעוֹרוֹת לְבוּבִין שֶׁהֵן תִּקְרֹבוֹת לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאֵין לָהֶם בִּטּוּל. וְתָנָא נַמִּי שֶׁאֲסוּרִים בַּאֲכִילָה בִּלְבַד וְיֵשׁ בָּהֶן טֻמְאָה כִּנְבֵלוֹת, וְשֶׁטֻּמְאָתָן חֲמוּרָה בְּכַעֲדָשָׁה כִּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. הָרַ"ן: {ד} כִּרְמָשִׂים. כְּדִכְתִיב וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ (וַיִּקְרָא יא): {ה} כְּחַלַּת כוּ'. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁחָל אִסּוּר עַל יְדֵי קְרִיאַת שֵׁם, לֹא מִקְּרֵי דָבָר הַנָּדוּר, דְּהָא מֵעִקָּרָא נַמִּי אָסוּר מִשּׁוּם טֶבֶל, וּפִיו לֹא אָסַר אֶלָּא הִתִּיר, שֶׁהוֹצִיא הַשִּׁירַיִם מִידֵי טֶבֶל. הָרֹא"שׁ: {ו} מֻתָּר. מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִתְנֵי הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ כוּ' דְּצָרִיךְ פֶּתַח, וְאִי לֹא הָדַר וְתָנֵי הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֹא יָדַעְנוּ וְאֵלּוּ מֻתָּרִין דְּרֵישָׁא כְּלוֹמַר שֶׁהֵן מֻתָּרִים בְּלֹא פֶתַח, אַהֵי מִנַּיְהוּ קָאֵי, אִי אַכֻּלְּהוּ אִי אַתַּרְתֵּי מִנַּיְהוּ. הָרַ"ן: {ז} וּלְכָךְ אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו הָאֲכִילָה בְּאָמְרוֹ הֲרֵי הוּא כִּבְשַׂר חֲזִיר וְכַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאָסַר עָלָיו כְּשֶׁאוֹמֵר כְּקָרְבָּן, לְפִי שֶׁהוּא יָכוֹל לִדֹּר קָרְבָּן וְלוֹמַר עַל מַה שֶּׁיִּרְצֶה הֲרֵי זֶה קָרְבָּן וְיִהְיֶה קָרְבָּן, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּדֹּר וְיֹאמַר עַל שׁוּם דָּבָר הֲרֵי זֶה בְּשַׂר חֲזִיר אוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. הָרַמְבַּ"ם: {ח} כְּאִמָּא. הוּא הַדִּין בְּמַתְפִּיס בִּשְׁאָר אִסּוּרֵי הֲנָאָה בַּעֲבוֹדָה זָרָה וְעָרְלָה כוּ'. וּבַגְּמָרָא נַמִּי תַנְיָא הָכִי, אֶלָּא הַאי דְּנָקַט כְּאִמָּא, חֲדָא דְּאִית בָּהּ תַּרְתֵּי אַשְׁמוֹעִינַן. חֲדָא, דְּאַף עַל גַּב דְּמַתְפִּיס בְּדָבָר הָאָסוּר, בְּעַם הָאָרֶץ מִדְּרַבָּנָן צָרִיךְ פֶּתַח. וְאַשְׁמוֹעִינַן תּוּ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיְּהֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, אֲבָל אֵין פּוֹתְחִין לוֹ בִּכְבוֹד אִמּוֹ, כְּלוֹמַר אִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יְהֵא כָבוֹד לְאִמּוֹ בְּכָךְ לֹא הָיָה נוֹדֵר. דְּלֹא תֵימָא נְהִי דְּאֵין פּוֹתְחִין לָאָדָם בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ הָנֵי מִלֵּי בִנְדָרִים דְּאוֹרַיְתָא אֲבָל הַאי דְּלֵיתָא אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן פּוֹתְחִין, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא. וְדַוְקָא בְּמַדִּיר אִשְׁתּוֹ וּמַתְפִּיס בְּדָבָר הָאָסוּר גָּזְרוּ אַטּוּ מַתְפִּיס בְּדָבָר הַנָּדוּר, אֲבָל שְׁאָר נְדָרִים שֶׁאֵינָן מְצוּיִין לֹא גָזְרוּ. הָרַ"ן: {ט} כְּלוּם אַתָּה מִתְחָרֵט חֲרָטָה דְּמֵעִקָּרָא, מִלְּשׁוֹן תּוֹהֶה עַל הָרִאשׁוֹנוֹת. הָרַ"ן: {י} כְּלוֹמַר עוֹמֵד אַתָּה עַל דַּעְתְּךָ הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁרְצוֹנְךָ עֲדַיִן בְּאוֹתוֹ הַנֶּדֶר: {יא} שֶׁאֲנִי. מִשּׁוּם דִּנְדָרִים מַתְפִּיס חֶפְצָא אַנַּפְשֵׁיהּ תָּנֵי בְהוּ בִּלְשׁוֹן שֶׁאֲנִי, כְּלוֹמַר מַה שֶּׁאֲנִי. וּמִשּׁוּם דִּשְׁבוּעוֹת אָסַר נַפְשֵׁיהּ תָּנֵי לְהוּ בִּלְשׁוֹן שֶׁאֵינִי בְּיוּ"ד. הָרַ"ן (וְעַיֵּן בַּתּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב): {יב} גְּמָרָא, דְּתַנְיָא דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָהֶם אִסּוּר אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַתִּירָן בִּפְנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת תֵּימַהּ מָה עִנְיָן זֶה לְנָהֲגוּ בוֹ אִסּוּר, וְיֵשׁ לוֹמַר דְּהַאי נַמִּי שֶׁנָּדַר וְנִתְכַּוֵּן לֶאֱסֹר עַצְמוֹ גַּם בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, אֵין לְךָ נָהֲגוּ גָּדוֹל מִזֶּה: {יג} וְאִם תֹּאמַר אַמַּאי מִתְּסַר, וְהָא מִצְוֹת לָאו לֵהָנוֹת נִתְּנוּ. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּהַיְנוּ לוֹמַר שֶׁאֵין קִיּוּם הַמִּצְוָה חָשׁוּב הֲנָאָה, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם אִי מִתְהַנֵי גוּפֵיהּ בַּהֲדֵי דִּמְקַיֵּם מִצְוָה הֲנָאָה מִקַּרְיָא. וּמִשּׁוּם הָכִי אָמְרִינַן בְּפֶרֶק רָאוּהוּ בֵּית דִּין הַנּוֹדֵר הֲנָאָה מִן הַמַּעְיָן טוֹבֵל בּוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה. הָרַ"ן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יד} שְׁבוּעָה כוּ'. מַתְמַהּ הַתּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב, אַמַּאי לֹא תָּנֵי שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ: {טו} מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר השם יתברך: "איש כי ידור נדר לה'", ובא בקבלה: עד שידור בדבר הנדור. ולכך אינו אוסר עליו האכילה באומרו: "הרי היא כבשר חזיר" ו"כעבודת כוכבים", ואסור עליו כשאמר "כקרבן", לפי שהוא יכול לידור קרבן ולומר על מה שירצה, "הרי זה קרבן" – ויהיה קרבן; ואי אפשר שידור ויאמר על שום דבר, "הרי זה בשר חזיר" או "עבודת כוכבים", ויהיה בשר חזיר או עבודת כוכבים.

וכמו כן לא "כחלת אהרן" ולא "כתרומתו", לפי שלא יתנדב אדם חלה ותרומה.

ויש בכאן קושיא גדולה, וזו היא: שהוא אמר בפרק הראשון, שאם אמר: "חטאת שאיני אוכל לך" – אסור. וידוע שהחטאת אינה באה בנדר ונדבה.

ותשובת זה, שקרבן חטאת, אף על פי שהוא עצמו אינו בא בנדר ונדבה, הרי הוא בא מחמת הנדר. שהרי הוא מבואר אצלנו: נודרין בנזיר, וכבר ידעת שהנזיר – כשנשלמו ימי הנזירות – יביא קרבן חטאת בכלל קרבנותיו; לכך עשינו קרבן חטאת כמו הדבר הנדור לה' לענין הנדרים.

ואם אמר לאשתו: "הרי את עלי כאימא", אינו אסור מן התורה, לפי שזה כמו האומר לחבירו: "מה שאוכל לך – כבשר חזיר", אשר אמרנו שזה אינו כלום. אבל אין אומרים לו "אשתך מותרת לך, שאין זה נדר"; אבל מראים שזה הדיבור קיים, שלא יקל ראשו לכך, ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירים לו הנדר, כמו שיתבאר במקומו בזאת המסכתא.

כבר נתבאר לך בפרק שלפני זה (נדרים פרק א משנה ד) שהנדרים אין חלין אלא על דבר שיש בו ממש, ושבועות חלות על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש. ולכך אמר: "'קונם שאיני ישן', 'שאיני מדבר', הרי זה בבל יחל דברו", ולא אמר: "הרי זה אסור", לפי ש"קונם" – מכינויי נדרים, ואלו הדברים הם דברים שאין בהם ממש, ולא יתחייב בהם שום דבר מדאורייתא; אבל מדרבנן אסור. ולכך אמר: "הרי זה בבל יחל דברו", לפי שהוא מדרבנן, שאמרו: דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור – אי אתה רשאי לנהוג בהם היתר כדי לבטלן, משום שנאמר: "לא יחל דברו". ולכך אמר באלו הדברים: "הרי זה ב'לא יחל דברו'", רוצה לומר בזה שאלו הדברים, אף על פי שהם בלתי חלות, אחר שבני אדם מחשבין אותם נדרים, הרי הן אסורות מטעם "לא יחל דברו", לפי מה שבא עליו הפירוש.

אבל באומרו: "שבועה שאיני ישן", כבר אמר בזה "אסור", כמו שהעיקר בידינו: שבועה חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש.

ודע, כי מי שנשבע שלא יישן שלושה ימים רצופין לילה ויום מהם, הרי זה לוקה וישן כשירצה, לפי שהוא נשבע על מה שאי אפשר. ועוד יתבארו עיקרי עונש השבועות במסכת שבועות. אבל בזאת המסכת יתבארו איזו מן השבועות והנדרים חלין, ואיזו אינם חלין: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ב

קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, קָרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ, לֹא קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, מֻתָּר. שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ, שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל לָךְ, לֹא שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ, אָסוּר {יז}. זֶה חֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים. וְחֹמֶר {יט} בַּנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת, כֵּיצַד, אָמַר, קוֹנָם סֻכָּה {כ} שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, לוּלָב שֶׁאֲנִי נוֹטֵל, תְּפִלִּין שֶׁאֲנִי מֵנִיחַ, בַּנְּדָרִים אָסוּר, בַּשְּׁבוּעוֹת מֻתָּר, שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבֹר {כג} עַל הַמִּצְוֹת:

ר"ע מברטנורה קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ כוּ'. מֻתָּר, דַּהֲוֵי כְנִשְׁבָּע בַּקָּרְבָּן {טז} וְנַעֲשָׂה כְאוֹמֵר בְּחַיֵּי הַקָּרְבָּן אִם אֹכַל לָךְ שׁוּם דָּבָר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל לָךְ. וְלֹא אָמְרִינַן בְּחַיֵּי שְׁבוּעָה קָאָמַר כִּדְאָמְרִינַן בְּקָרְבָּן, דִּשְׁבוּעָה לֵית בָּהּ מְשָׁשָׁא וְלֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר בָּהּ בְּחַיֵּי שְׁבוּעָה: שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל לָךְ. זִמְנִין דִּשְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל לָךְ דְּלֹא אָכִילְנָא מַשְׁמַע, כְּגוֹן שֶׁהָיָה חֲבֵרוֹ מְסָרֵב בּוֹ לֶאֱכֹל וְאָמַר לֹא אָכִילְנָא לֹא אָכִילְנָא, וְשׁוּב אָמַר שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל לָךְ, דְּלֹא אָכִילְנָא מַשְׁמַע, וְהָכִי קָאָמַר, בִּשְׁבוּעָה יְהֵא עָלַי אִי אָכִילְנָא לָךְ: זֶה חֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת. לֹא מָצִינַן לְאוֹקְמַהּ אַשְּׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל לָךְ וְכוּ', דְּמִדְּקָתָנֵי זֶה, חֹמֶר מַשְׁמַע, דְּנֶדֶר הָוֵי אֶלָּא דְּאֵינוֹ חָמוּר כִּשְׁבוּעָה, וְגַבֵּי קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ תְּנַן מֻתָּר, דְּלֹא הָוֵי נֶדֶר כְּלָל. מִשּׁוּם הָכִי צָרִיךְ לְאוֹקְמַהּ אַדִּלְעֵיל דִּתְנִינָא קוֹנָם שֶׁאֵינִי יָשֵׁן שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר הֲרֵי זֶה בְּבַל יַחֵל, וְאוֹקִימְנָא מִדְּרַבָּנָן, דְּמִדְּאוֹרַיְתָא אֵין הַנֶּדֶר חָל אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ {יח}, וְזֶה חֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים, שֶׁשְּׁבוּעָה חָלָה אֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ: תְּפִלִּין שֶׁאֲנִי מֵנִיחַ. מִשּׁוּם דְּאָסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ, וְאֵינוֹ נִרְאֶה כְּנוֹדֵר לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה, שֶׁהֲרֵי לֹא קִבֵּל עַל עַצְמוֹ אֶלָּא אָסַר הַחֵפֶץ עָלָיו, וְאִם יְקַיֵּם הַמִּצְוָה הַוְיָא מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה, וְדָמֵי לְמִי שֶׁחַיָּב לֶאֱכֹל מַצָּה בְּלֵילֵי פֶסַח וְלֹא מָצָא אֶלָּא מַצָּה שֶׁל טֶבֶל אוֹ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, שֶׁאָסוּר לְאָכְלָהּ. אֲבָל כָּל לְשׁוֹן שְׁבוּעָה הוּא אוֹסֵר אֶת עַצְמוֹ מִלַּעֲשׂוֹת הַדָּבָר {כא}, וְכֵיוָן שֶׁהוּא מְחֻיָּב לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה לָאו כֹּל כְּמִינֵיהּ לְהַפְקִיעַ עַצְמוֹ מֵחִיּוּב הַמִּצְוָה. וְאִם אָמַר הֲרֵי עָלַי קָרְבָּן אִם אָנִיחַ תְּפִלִּין, חָל הַנֶּדֶר וְחַיָּב לְהָבִיא קָרְבָּן אִם הֵנִיחַ תְּפִלִּין {כב}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טז} וְקָרְבָּן לָאו בַּר אִשְׁתְּבוֹעֵי הוּא, וְאִי אָמְרִינַן דְּקָרְבָּן יְהֵא מַה שֶּׁלֹּא אֹכַל לָךְ נַמִּי שָׁרֵי, דְּלֹא שַׁוְּיֵהּ אִסּוּר קָרְבָּן אֶלָּא מַה שֶּׁלֹּא יֹאכַל. הָרַ"ן. וְאִם תֹּאמַר כֵּיוָן דִּבְאוֹמֵר לֹא חֻלִּין לֹא אֹכַל לָךְ אָסוּר מִשּׁוּם דַּהֲוֵי כְּאוֹמֵר מַה שֶּׁאֹכַל לְךָ לֹא יְהֵא חֻלִּין אֶלָּא קָרְבָּן לְפִיכָךְ לֹא אֹכַל לְךָ, כְּשֶׁאוֹמֵר קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ נַמִּי נֵימָא הָכִי וְלִתְּסַר, וְיֵשׁ לוֹמַר דְּהָתָם שָׁאנֵי דְלֵיכָּא לְפָרוֹשֵׁי בֵּיהּ שֶׁנִּשְׁבַּע בְּקָרְבָּן שֶׁלֹּא יֹאכַל לֵיהּ, אֲבָל לִישָׁנָא דְהָכָא כֵּיוָן דְּאִיכָּא לְפַרְשִׁינְהוּ הָכִי אַף עַל גַּב דִּסְתַם נְדָרִים לְהַחְמִיר מֵאַחַר דְּפֵרוּשָׁא דִּלְקֻלָּא מִשְׁתַּמְּעִי טְפֵי בְּלִישָׁנָא הָכִי מְפָרְשִׁינַן לְהוּ וְלֹא לְחֻמְרָא. בֵּית יוֹסֵף: {יז} אָסוּר. וְאַף עַל גַּב דְּמַתְנִיתִין רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּלֵית לֵיהּ מִכְּלַל לָאו כוּ', אֲפִלּוּ הָכִי בִּשְׁבוּעָה אָסוּר. וְנִרְאֶה דְּהַיְנוּ טַעֲמָא דְּמַסְּקִינַן בְּסוֹף פֶּרֶק שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כוּ' דִּבְאִסּוּרָא גְּרֵידָא אִית לֵיהּ כוּ', וּשְׁבוּעוֹת אֵינָן אֶלָּא אִסּוּר גְּרֵידָא שֶׁהוּא חָל בְּגוּפוֹ, אֲבָל נְדָרִים אֵינָן חָלִים עַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ. הָרַ"ן: {יח} וְהַטַּעַם בָּזֶה, שֶׁהַשְּׁבוּעָה חָלָה עַל גּוּף הָאָדָם, וְהַגּוּף יֵשׁ בּוֹ מַמָּשׁ. טוּר: {יט} וְחֹמֶר כוּ'. לֹא דָיְקִינַן מִכְּלָל דִּשְׁבוּעָה מִיהָא אִיתָא, מִשּׁוּם דְּאִין הָכִי נַמִּי דְאִיתָא, וְלָקֵי בָּהּ מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא, אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ חָלָה לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה: {כ} סֻכָּה. וְהוּא הַדִּין נַמִּי כִּי אָמַר יְשִׁיבַת סֻכָּה עָלַי, דְּהוֹאִיל וְהִזְכִּיר הַחֵפֶץ, אַף עַל גַּב דְּבַיְשִׁיבָה אֵין בָּהּ מַמָּשׁ. הָרַ"ן: {כא} אֲפִלּוּ כִּי אָמַר יְשִׁיבַת סֻכָּה עָלַי שְׁבוּעָה כוּ' הָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֵשֵׁב בַּסֻּכָּה וְחָשְׁבִינַן לֵיהּ כְּיַד שְׁבוּעָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כב} וּמִלְּתָא דִּפְשִׁיטָא הִיא, דְּלָמָּה יִגָּרַע נִדְרוֹ שֶׁחִיֵּב עַצְמוֹ בְּקָרְבָּן מִשּׁוּם שֶׁתְּלָאוֹ בַעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה, וַהֲרֵי אֲפִלּוּ בִּתְלָאוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ שֶׁאֵין הַנֶּדֶר חָל עָלָיו חַיָּב בְּקָרְבָּן שֶׁחִיֵּב עַצְמוֹ בוֹ בְּנֶדֶר, כִּדְאִיתָא בָּרַמְבַּ"ם: {כג} לַעֲבֹר. וּלְקַיֵּם נַמִּי לֹא, כְּדִתְנַן לְקַמָּן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם קרבן לא אוכל לך וכו' - דע כי "שאוכל" יורה אצלם "שאוכל" על כל פנים, ומורה גם כן "שלא אוכל".

ומביא ראיה לזה, הדברים הנמשכים אחר העניינים. שאם היה מפייסו חבירו שיאכל, ולא רצה, ונשבע "שבועה שאוכל לך", אז אסור עליו שיאכל לו שום דבר.

ומבואר הוא, כי מה שאמר: קרבן לא אוכל לך, קרבן שאוכל לך, הקרבן לא אוכל לך, שאין כל זה מורה שהוא עושה כל מה שיאכל משלו כקרבן. ואמנם פירוש זה הדיבור - שהוא נשבע בקרבן, וכאילו אמר: "בחיי הקרבן אם אוכל לך שום דבר".

אמר קונם סוכה וכו' - ואמרו בנדרים אסור, לפי שהוא אסר גוף הדבר, שלא יתקיים המצווה אלא בהיותו דבר מותר, כגון שיאסר סוכה זו עליו, שחזרה ישיבתה עבירה. ויהיה עניינו בה כמו מי שלא ימצא בליל הפסח אלא מצה שהיא אסורה עליו באכילה, כגון שתהיה טבל או הקדש, שאסור עליו אכילתן לפי שהוא מצווה הבאה בעבירה.

וזאת היא הסברא בהיות הנדרים חלים על כל דבר שיחייב איסור גוף זה הדבר ביטול מצוַת עשה. אבל כל זמן שמחייב עצמו קרבן כל עת שיעשה מצווה, יוכל לקיים הנדר ולעשות המצווה. כגון שיאמר: "קרבן עלי כל זמן שאניח תפילין", הרי זה חל, וכל זמן שיניח תפילין יתחייב קרבן.

ואמנם החומרא שהוא בשבועות יותר מבנדרים, הוא מה שנקדם ביאורו: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ג

יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר, וְאֵין שְׁבוּעָה בְּתוֹךְ שְׁבוּעָה. כֵּיצַד, אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר {כד} אִם אֹכַל {כה}, הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֹכַל, וְאָכַל, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת {כז}:

ר"ע מברטנורה חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. וְיִהְיֶה נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם אִם אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר סְתָם, וְיָבִיא קָרְבַּן נָזִיר, וְיַחְזֹר לִהְיוֹת נָזִיר {כו} כְּמִסְפַּר הַפְּעָמִים שֶׁאָמַר שֶׁיִּהְיֶה נָזִיר. וּבִשְׁבוּעָה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת, שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מַלְקוּת אַחַת. אֲבָל אִם נִשְׁאַל עַל הַשְּׁבוּעָה הָרִאשׁוֹנָה, חָלָה הַשְּׁבוּעָה הַשְּׁנִיָּה, וְכֵן אִם נִשְׁאַל עַל הַשְּׁנִיָּה, חָלָה הַשְּׁלִישִׁית, וְאָסוּר לֶאֱכֹל עַד שֶׁיֻּתְּרוּ כֻּלָּם, מִדְּלֹא תְּנַן הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעָה אַחַת, אֶלָּא אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כד} נָזִיר. דִּנְזִירוּת נַמִּי אִקְּרֵי נֶדֶר, דִּכְתִיב נֶדֶר נָזִיר, וְלֹא סִיֵּם בְּמַאי דְּפָתַח, דְּאִי אָמַר כִּכָּר זֶה עָלַי קוֹנָם שְׁנֵי פְעָמִים אֵין אִסּוּר חָל עַל אִסּוּר, אֲבָל נְזִירוּת מִקְּרָא יָלֵיף לֵיהּ. תּוֹסָפוֹת: {כה} אִם אֹכַל. הוּא הַדִּין נַמִּי אִם אָמַר שְׁנֵי פְעָמִים הֲרֵינִי נָזִיר דְּחַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, וְאַיְדֵי דְּקָתָנֵי גַּבֵּי שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תָּנֵי נַמִּי גַּבֵּי נָזִיר אִם אֹכַל. הָרַ"ן: {כו} וְקָרִי לֵיהּ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר, לְפִי שֶׁהַנְּזִירוּת שְׁנִיָּה הִיא חָלָה בְּתוֹךְ זְמַן הָרִאשׁוֹנָה, אֶלָּא שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּמְנֶה אוֹתָהּ עַד שֶׁיִּמְנֶה אֶת הָרִאשׁוֹנָה. הָרַ"ן: {כז} אֶלָּא אֶחָת. דְּאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה דְּאֵין נִשְׁבָּעִין לְקַיֵּם הַמִּצְוֹת, דְּלֵיתָא בְּלָאו וְהֵן. הָרֹא"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם חייב על כל אחת ואחת, הוא שיהיה נזיר שלושים יום אם אמר "נזיר" סתם, כמו שיתבאר, או הזמן שקצב, ויביא קרבן נזיר. עוד יתחייב בשנית ויביא קרבן; וכמו כן השלישית והרביעית.

ואמרו בשבועה: אינו חייב אלא אחת – שהוא לוקה מלקות אחת בלבד. אבל אם ישאל לחכם והותרה לו שבועה ראשונה, יישאר הדבר שנשבע עליו אסור מצד השבועה השנייה. וכמו כן, אם הותרה שבועה שנייה, אסור עליו לאכול מצד השבועה שלישית. הלא תראה אומרו: אינו חייב אלא אחת, ולא אמר: "הרי זו שבועה אחת": (רמב"ם)

פרק ב - משנה ד

סְתָם נְדָרִים לְהַחְמִיר, וּפֵרוּשָׁם לְהָקֵל. כֵּיצַד, אָמַר הֲרֵי עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ, כְּיֵין נֶסֶךְ, אִם שֶׁל שָׁמַיִם נָדַר, אָסוּר. אִם שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה {ל} נָדַר, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כְּחֵרֶם, אִם כְּחֵרֶם שֶׁל שָׁמַיִם, אָסוּר. וְאִם כְּחֵרֶם שֶׁל כֹּהֲנִים, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כְּמַעֲשֵׂר, אִם כְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה נָדַר, אָסוּר. וְאִם שֶׁל גֹּרֶן, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כִּתְרוּמָה, אִם כִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה נָדַר, אָסוּר. וְאִם שֶׁל גֹּרֶן, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְתָם תְּרוּמָה בִּיהוּדָה אֲסוּרָה, בַּגָּלִיל מֻתֶּרֶת, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין אֶת תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. סְתָם חֲרָמִים, בִּיהוּדָה מֻתָּרִין, וּבַגָּלִיל אֲסוּרִין, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין אֶת חֶרְמֵי הַכֹּהֲנִים:

ר"ע מברטנורה וּפֵרוּשָׁם לְהָקֵל. אַף עַל גַּב דִּכְשֶׁפֵּרֵשׁ דְּבָרָיו אָזְלִינַן בָּתַר פֵּרוּשׁוֹ {כח}, כִּי סָתַם וְלֹא פֵּרֵשׁ אָזְלִינַן לְהַחְמִיר, דִּסְתָם נוֹדֵר דַּעְתּוֹ לְאִסּוּר {כט}: כְּבָשָׂר מָלִיחַ. הַיְנוּ קָרְבָּן, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ב) עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח: כְּחֵרֶם שֶׁל כֹּהֲנִים מֻתָּר. אַף עַל גַּב דְּחֶרְמֵי כֹהֲנִים מוֹעֲלִים בָּהֶם עַד שֶׁיָּבֹאוּ לִידֵי כֹהֲנִים וְהָוֵי דָבָר הַנָּדוּר, מִכָּל מָקוֹם סְתַם חֶרְמֵי כֹהֲנִים מַשְׁמַע שֶׁכְּבָר בָּאוּ לְיַד כֹּהֵן: אִם כְּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה אָסוּר. דַּהֲוֵי דָּבָר הַנָּדוּר, שֶׁצָּרִיךְ לְהַקְדִּישׁוֹ {לא}, וְאֵין מַעֲשַׂר בְּהֵמָה אוֹסֵר הַדִּיר כְּמוֹ שֶׁמַּעֲשַׂר דָּגָן אוֹסֵר הַגֹּרֶן: שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. לְפִי שֶׁהָיוּ רְחוֹקִים מִירוּשָׁלַיִם {לב}: שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין חֶרְמֵי כֹהֲנִים. וְכָל מַה שֶּׁהָיוּ מַחְרִימִין הָיוּ מַפְרִישִׁין לְבֶדֶק הַבַּיִת {לג}. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כח} קָשֶׁה, דְּמַה הֻצְרַךְ לִשְׁנוֹת וּפֵרוּשָׁן לְהָקֵל, וְעוֹד כוּ'. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁסְּתָם נְדָרִים לְהַחְמִיר הַיְנוּ כְּשֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ מָה הָיָה בְלִבּוֹ אֶלָּא אָמַר כָּךְ נָדַרְתִּי כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּהָ חֲכָמִים, אָנוּ מְפָרְשִׁים לְחֻמְרָא. אֲבָל אִם אָמַר הֲרֵי עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ וְחָזַר וְאָמַר בְּלִבִּי הָיָה כְּשֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אָזְלִינַן בָּתַר פֵּרוּשׁוֹ לְהָקֵל. הָרֹא"שׁ. וְעַיֵּן עוֹד: {כט} מִדְּלֹא שָׁתַק. הָרֹא"שׁ: {ל} עֲבוֹדָה זָרָה. דְּגַם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים רְגִילוּת הִיא לִמְלֹחַ, וּלְהָכִי לֹא קָתָנֵי שֶׁל חֻלִּין מִשּׁוּם דְּאֵין רְגִילוּת לִקְרוֹת בָּשָׂר מָלוּחַ אֶלָּא אֵלּוּ דְּקָתָנֵי שֶׁל שָׁמַיִם וְשֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְלֹא שֶׁל חֻלִּין. תּוֹסָפוֹת: {לא} וְאִם תֹּאמַר וַהֲלֹא עֲשִׂירִי מֵאֵלָיו הָוֵי קָדוֹשׁ. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּבָעִינַן הַעֲבָרַת מִנְיָן, וְאִם הָיוּ עֲשָׂרָה וְנָטַל אֶחָד בְּלֹא מִנְיָן אֵינוֹ קָדוֹשׁ כִּדְאָמַר פֶּרֶק ט' דִּבְכוֹרוֹת. תּוֹסָפוֹת: {לב} וְלֹא הָיוּ רְגִילִין בִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה, לֹא קָרוּ לַהּ תְּרוּמָה סְתָמָא, אֶלָּא תְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה קָרוּ לַהּ, הִלְכָּךְ כִּי נָדְרוּ בִתְרוּמָה סְתָם לֵיכָּא לְסַפּוֹקֵי כְּלָל בִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. הָרַ"ן: {לג} פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁלֹּא הָיוּ כֹּהֲנִים בֵּינֵיהֶם. וּמְסַיֵּם הָרַ"ן וּלְחֶרְמֵי כֹהֲנִים לֹא קָרוּ לְהוּ חֵרֶם סְתָם, הִלְכָּךְ כִּי נָדְרֵי בְחֵרֶם לֵיכָּא לְסַפּוֹקֵי בְמִידֵי, דְּוַדַּאי חֵרֶם גָּבוֹהַּ קָאָמְרֵי. וּבַגְּמָרָא, הָא מַכִּירִין מֻתָּרִין, אָתְיָא כְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק דְּפָלֵיג אָרֵישָׁא וּסְבִירָא לֵיהּ סְפֵקָא לְקֻלָּא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אם כמעשר בהמה נדר - כבר נתבאר, שהנדר לא יהיה אלא בדבר שנדר. ומעשר בהמה, אף על פי שלא יבוא בנדר, אבל קדושתו בידי אדם, כמו שנבאר במקומו; ויש לו לאדם לעשות זאת הבהמה מעשר, ותהיה קרבן.

ושאר הדברים מבוארים.

ואין הלכה כרבי מאיר:

אלא בחרמו של ים - חרמו של ים, היא מצודת הציידים. אמר הפסוק (חבקוק א), "יגורהו בחרמו יאספהו במכמרתו".

ואומרו עצמי קרבן - שיאמר לאחֵר: "עצמי עליך קרבן", בעניין שייאסר על זה הנאתו.

ואומרו על כולן: אין נשאלין להם - רוצה לומר, שהם אינם צריכים שאלה לחכם שיתירם, לפי שהם אינן חלין, [וזה כשהיה תלמיד חכם].

ואם היה עם הארץ, מיד שיבוא לשאול לנו ויבקש התרת אלו הנדרים, הרי זה אין מתירין לו, ואין פותחים לו פתח בחרטה. וזהו ענין אומרו: מחמירין עליהם.

ואם אנו רואין שעבר עליהם, משמתין אותו, וזהו ענין אומרו: ועונשין אותו. וזה כולו לאיים עליהם. זה דעת רבי מאיר.

אבל חכמים אומרים: מראין להם שהנדר קיים, ומה שהם מסכימים בינם לבין עצמם - אינו מועיל; ופותחין להם פתח מטעם אחר, ומתירים להם נדרם.

ואין הלכה כרבי מאיר: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ה

נָדַר בְּחֵרֶם {לד} וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְחֶרְמוֹ שֶׁל יָם. בְּקָרְבָּן, וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְקָרְבָּנוֹת שֶׁל מְלָכִים {לה}. הֲרֵי עַצְמִי קָרְבָּן, וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר {לו} בּוֹ. קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי, וְאָמַר לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְאִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּרַשְׁתִּי, עַל כֻּלָּן אֵין נִשְׁאָלִים לָהֶם. וְאִם נִשְׁאֲלוּ, עוֹנְשִׁין אוֹתָן וּמַחְמִירִין עֲלֵיהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פּוֹתְחִין לָהֶם פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, וּמְלַמְּדִים {לט} אוֹתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בַּנְּדָרִים:

ר"ע מברטנורה בְּחֶרְמוֹ שֶׁל יָם. לְשׁוֹן מְצוּדָה, כְּמוֹ אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים (קֹהֵלֵת ז): הֲרֵי עַצְמִי קָרְבָּן. אָסַר עַצְמוֹ כְּקָרְבָּן עַל חֲבֵרוֹ: אֵין נִשְׁאָלִים עֲלֵיהֶם. אֵין צְרִיכִין שְׁאֵלַת חָכָם, שֶׁאֵינָן חָלִים: וְאִם נִשְׁאֲלוּ. וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא זֶה {לז} שֶׁנָּדַר כְּהַאי גַּוְנָא וּבָא לִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ, אֵין פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח לַחֲרָטָה וְאֵין מַתִּירִין לוֹ. וְאִם עָבַר עַל נִדְרוֹ זֶה מְנַדִּין אוֹתוֹ {לח}: פּוֹתְחִין לוֹ פֶתַח מִמָּקוֹם אַחֵר. מַרְאִים לוֹ שֶׁהַנֶּדֶר קַיָּם וּפוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִטַּעַם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ נִדְרוֹ. אֲבָל לֹא עוֹנְשִׁין וְלֹא מַחְמִירִין. וְכֵן הֲלָכָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לד} בְּחֵרֶם. דְּאָמַר חֵפֶץ זֶה חֵרֶם עָלַי וְשׁוּב אָמַר לֹא נָדַרְתִּי. רַשִׁ"י: {לה} בְּקָרְבָּנוֹת כוּ'. דּוֹרוֹנוֹת שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִין לִפְנֵי מְלָכִים. רַשִׁ"י: {לו} נוֹדֵר. דֶּרֶךְ שְׂחוֹק. הָרַמְבַּ"ם. וְהַתּוֹסָפוֹת פֵּרְשׁוּ לְהַטְעוֹת הָעוֹלָם לְהַאֲמִין דְּבָרָיו שֶׁיִּהְיוּ סוֹבְרִים כִּי אֲנִי נוֹדֵר נֶדֶר גָּמוּר: {לז} וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ שְׁאֵלָה. הָרַ"ן. וְהַתּוֹסָפוֹת נִסְתַּפְּקוּ אִי אָמְרִינַן דַּוְקָא בְּבָא לִשָׁאֵל אֲבָל אִי לֹא בָא לִשָׁאֵל לֹא אָסְרִינַן לֵיהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לח} הָא דְכָתַב אֵין פּוֹתְחִין, הוּא פֵרוּשָׁא דְּמַחְמִירִין עָלָיו. וּמַה שֶּׁכָּתַב מְנַדִּין אוֹתוֹ הוּא פֵּרוּשׁ דְּעוֹנְשִׁים אוֹתוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לט} וּמְלַמְּדִין. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י מוֹכִיחִין אוֹתוֹ. וְהָא דְלָא תְנַן הָכִי בְּרֵישׁ פִּרְקִין גַּבֵּי אַתְּ עָלַי כְּאִמָּא, לְפִי שֶׁבְּכָאן הֲרֵי הוּא כְּעוֹשֶׂה כְּחוּכָא וְאִטְלוּלָא מֵהַנְּדָרִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאוֹמֵר כְּאִמָּא דְּאַף עַל גַּב שֶׁאֵינוֹ נֶדֶר מִשּׁוּם דְּלֹא חָל, מִכָּל מָקוֹם לֹא מַשְׁוֵי כְּחוּכָא וְאִטְלוּלָא וּלְכָךְ אֵין אָנוּ מְחֻיָּבִים לְהוֹכִיחָם: (עיקר תוי"ט).

פרק ג

פרק ג - משנה א

אַרְבָּעָה נְדָרִים הִתִּירוּ חֲכָמִים, נִדְרֵי זֵרוּזִין, וְנִדְרֵי הֲבַאי, וְנִדְרֵי שְׁגָגוֹת, וְנִדְרֵי אֳנָסִים. נִדְרֵי זֵרוּזִין, כֵּיצַד. הָיָה מוֹכֵר חֵפֶץ וְאָמַר, קוֹנָם שֶׁאֵינִי פוֹחֵת לְךָ מִן הַסֶּלַע, וְהַלָּה אוֹמֵר, קוֹנָם שֶׁאֵינִי מוֹסִיף לְךָ עַל הַשֶּׁקֶל, שְׁנֵיהֶן רוֹצִין בִּשְׁלֹשָׁה דִינָרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אַף הָרוֹצֶה לְהַדִּיר אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, אוֹמֵר, כָּל נֶדֶר {ב} שֶׁאֲנִי עָתִיד לִדֹּר הוּא בָטֵל, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר:

ר"ע מברטנורה אַרְבָּעָה נְדָרִים. כֻּלְּהוּ מְפָרֵשׁ לְהוּ וְאָזֵיל: קוֹנָם שֶׁאֵינִי פוֹחֵת לְךָ מִן הַסֶּלַע. קוֹנָם כִּכָּר זֶה עָלַי אִם אֲנִי פּוֹחֵת לְךָ מִן הַסֶּלַע. וְהַסֶּלַע הוּא אַרְבָּעָה דִּינָרִים: עַל הַשֶּׁקֶל. הוּא חֲצִי סֶלַע: שְׁנֵיהֶם רוֹצִים בִּשְׁלֹשָׁה דִינָרִים. וְלֹא הָיָה בְּלִבָּם לְשֵׁם נֶדֶר, אֶלָּא הַמּוֹכֵר נָדַר לְזָרֵז הַלּוֹקֵחַ שֶׁיּוֹסִיף דָּמִים, וְכֵן הַלּוֹקֵחַ כְּדֵי שֶׁיִּפְחֹת הַמּוֹכֵר בִּדְמֵי הַמִּקָּח, הִלְכָּךְ לֹא הָוֵי נֶדֶר. וְאַף עַל גַּב דִּדְבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים, הֵיכָא דְמוּכְחָא מִלְּתָא כִּי הָכָא, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ כָּל מוֹכְרִין וְלוֹקְחִין לַעֲשׂוֹת כֵּן, אָזְלִינַן בָּתַר דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר אַף הָרוֹצֶה לְהַדִּיר אֶת חֲבֵרוֹ כוּ'. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דְּחַסּוֹרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, הָרוֹצֶה שֶׁיֹּאכַל חֲבֵרוֹ אֶצְלוֹ וּמְסָרֵב בּוֹ וּמַדִּירוֹ {א}, נִדְרֵי זֵרוּזִין הוּא. וְהָרוֹצֶה שֶׁלֹּא יִתְקַיְּמוּ נְדָרָיו כָּל הַשָּׁנָה יַעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְיֹאמַר, כָּל נֶדֶר שֶׁאֲנִי עָתִיד לִדֹּר יְהֵא בָטֵל. וְיַעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא הוּא הַדִּין בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה וּלְכָל זְמַן שֶׁיִּקְבַּע: וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה זָכוּר. מִן הַתְּנַאי בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר וְדַעְתּוֹ עַל הַתְּנַאי שֶׁיִּהְיֶה קַיָּם, אָז הַנֶּדֶר בָּטֵל. אֲבָל אִם לֹא נִזְכַּר מִן הַתְּנַאי בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר וְלֹא בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר מִשָּׁעָה שֶׁנָּדַר, הַנֶּדֶר קַיָּם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נִזְכַּר מִן הַתְּנַאי בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר וְדַעְתּוֹ שֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי בָּטֵל וְהַנֶּדֶר קַיָּם, דִּפְשִׁיטָא שֶׁהַנֶּדֶר קַיָּם. וּמִשְׁפְּטֵי הַשְּׁבוּעוֹת וְהַנְּדָרִים שָׁוִין לְדִין זֶה. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} פֵּרוּשׁ שֶׁאָסַר עָלָיו הֲנָאָתוֹ: {ב} כָּל נֶדֶר. הַפֵּרוּשׁ דִּנְדַּרְנָא שֶׁאוֹמְרִים בְּכָל נִדְרֵי מַשְׁמַע נַמִּי לְהַבָּא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי כו' – זרוזין, רוצה לומר, שהוא מתכוין בנדר לחזק ההסכמה בלבד.

ונדרי הבאי – הגוזמא.וכבר הודעתיך פעמים הרבה שהסלע ארבע דינרים, ושקל חצי סלע.

ופירוש דברי רבי אליעזר בן יעקב כך:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: הרוצה שיאכל חבירו, ומסָרֵב בו, ומדיר בו, הרי אלו נדרי זרוזין.והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה, יעמוד בראש השנה ויאמר:"כל נדר שאני עתיד לידור כל השנה כולה, הרי בטל";ובלבד שיהיה זכור בשעת הנדר.ועניין זה הוא כשנשבע, ונזכר שקדם זה התנאי בליבו וכוונתו, הרי בטל הנדר.אבל אם נזכר מהתנאי אחר שייגמר הנדר כשיעור זמן כדי שאלת שלום לרב;או שנזכר מיד, ואז הסכים לבטל התנאי שהתנה מתחילת השנה וקיים את הנדר,הרי הנדר קיים.וכמו כן יכול לומר: "כל נדר שאני עתיד לידור עד עשר שנים", או איזה זמן שירצה;וכמו כן זה הדין בשבועות.

והלכה כרבי אליעזר בן יעקב. (רמב"ם)

פרק ג - משנה ב

נִדְרֵי הֲבַאי, אָמַר, קוֹנָם אִם לֹא רָאִיתִי בַדֶּרֶךְ הַזֶּה כְיוֹצְאֵי מִצְרָיִם, אִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבָּד {ד}. נִדְרֵי שְׁגָגוֹת, אִם אָכָלְתִּי וְאִם שָׁתִיתִי, וְנִזְכַּר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה. שֶׁאֲנִי אוֹכֵל וְשֶׁאֲנִי שׁוֹתֶה, וְשָׁכַח וְאָכַל וְשָׁתָה. אָמַר, קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית {ו} לִי, שֶׁגָּנְבָה אֶת כִּיסִי וְשֶׁהִכְּתָה אֶת בְּנִי, וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הִכַּתּוּ וְנוֹדַע שֶׁלֹּא גְנָבָתּוּ. רָאָה אוֹתָן אוֹכְלִים תְּאֵנִים וְאָמַר, הֲרֵי עֲלֵיכֶם קָרְבָּן, וְנִמְצְאוּ {ז} אָבִיו וְאֶחָיו, וְהָיוּ עִמָּהֶן אֲחֵרִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֵן מֻתָּרִין וּמַה שֶּׁעִמָּהֶן אֲסוּרִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מֻתָּרִין:

ר"ע מברטנורה נִדְרֵי הֲבַאי. גֻּזְמָא וּשְׂפַת יֶתֶר {ג}, וְהוּא בְּעַצְמוֹ יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא הָיָה כָּךְ: קוֹנָם אִם לֹא רָאִיתִי. קוֹנָם עָלַי כִּכָּר זֶה אִם לֹא רָאִיתִי וְכוּ': נִדְרֵי שְׁגָגוֹת. אָמַר קוֹנָם עָלַי כִּכָּר זֶה: אִם אָכַלְתִּי אִם שָׁתִיתִי וְנִזְכַּר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה. וּבִשְׁעַת הַנֶּדֶר הָיָה סָבוּר שֶׁלֹּא אָכַל וְלֹא שָׁתָה, לֹא הָוֵי נֶדֶר: קוֹנָם שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ וְאֵינִי שׁוֹתֶה, וְשָׁכַח וְאָכַל וְשָׁתָה. דִּבְשָׁעָה שֶׁהַנֶּדֶר חָל שֶׁהוּא בִשְׁעַת הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה שָׁכַח אֶת הַנֶּדֶר, מֻתָּר, דְּיָלְפִינַן מִשְּׁבוּעָה דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ה) הָאָדָם בִּשְׁבוּעָה, דְּבָעִינַן שֶׁיִּהְיֶה אָדָם בְּשָׁעָה שֶׁהַשְּׁבוּעָה חָלָה עָלָיו, כְּלוֹמַר שֶׁיִּהְיֶה זָכוּר מִן הַשְּׁבוּעָה {ה}, וְהוּא הַדִּין בְּנֶדֶר: קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי שֶׁגָּנְבָה אֶת כִּיסִי. הַיְנוּ נִדְרֵי שְׁגָגוֹת, דְּכֵיוָן שֶׁנּוֹדַע שֶׁלֹּא גָנְבָה לוֹ, נִמְצָא שֶׁלֹּא הָיָה נֶדֶר: אֵלּוּ וָאֵלּוּ מֻתָּרִין. דְּנֶדֶר שֶׁהֻתַּר מִקְצָתוֹ הֻתַּר כֻּלּוֹ, דְּאֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁיָּחוּל נִדְרוֹ אֶלָּא כְּעֵין שֶׁנָּדַר אוֹתוֹ, וְכֵיוָן שֶׁמִּקְצָתוֹ הָיָה שׁוֹגֵג נִתְבַּטֵּל כֻּלּוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ג} וְהָרַ"ן כָּתַב נֶדֶר שֶׁאֵינוֹ כְּלוּם. שָׁמִיר וָשָׁיִת (יְשַׁעְיָה ה) מְתַרְגְּמִינַן הֲבַאי וּבוּר. וְכָתַב הַתִּשְׁבִּי שֶׁגֻּזְמָא הִיא לְשׁוֹן יָוָן: {ד} בֵּית הַבָּד. תְּרֵי גַוְנֵי נָקַט, חַד דְּשַׁיָּךְ בֵּיהּ גֻּזְמָא דְּהַיְנוּ כְּעוֹלֵי מִצְרַיִם, דְּעָבֵיד אֱינַשׁ דְּכִי חָזֵי אֱינָשֵׁי טוּבָא גָּזִים וְאָמַר כְּעוֹלֵי מִצְרַיִם. וְחַד לֹא שַׁיָּךְ בֵּיהּ גֻּזְמָא, דְּהַיְנוּ נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד, דִּמְפָרְשִׁים בַּגְּמָרָא טָרוּף, וְאֵין שׁוּם נָחָשׁ טָרוּף כְּלָל. וְכִי תָלָה אִסּוּר פֵּרוֹת בְּחַד מֵהָנֵי נִדְרוֹ בָּטֵל, וְכָל חַד וְחַד טַעֲמֵיהּ לְחוּד כוּ'. הָרַ"ן: {ה} שֶׁיְּהֵא לִבּוֹ עָלָיו. רַשִׁ"י: {ו} נֶהֱנֵית. מִידֵי דְלָא מְשֻׁעְבָּד לַהּ. תּוֹסָפוֹת: {ז} וְנִמְצְאוּ כוּ'. וְטַעֲמָא דְּכֵיוָן שֶׁאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ כוּ' הָיָה מוֹצִיאָן מִן הַכְּלָל הֲרֵי זֶה מֻטְעֶה בְּעִקַּר הַנֶּדֶר, שֶׁלֹּא הָיָה דַעְתּוֹ מֵעוֹלָם עַל אָבִיו, וְכָל שֶׁיֵּשׁ בְּעִקַּר הַנֶּדֶר טָעוּת אֵין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין וּבָטֵל מֵעַצְמוֹ. וּמִשּׁוּם הָכִי בְּקוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי בָּעִינַן שֶׁיֹּאמַר בְּפֵרוּשׁ שֶׁגָּנְבָה אֶת כִּיסִי, דְּאִי לֹא אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה דַעְתּוֹ בִּשְׁבִיל כָּךְ מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן דִּלְהַדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ נִתְכַּוֵּן לֵיכָּא טָעוּת בְּעִקַּר הַנֶּדֶר, אֲבָל כָּאן שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְהַדִּיר אֶת זֶה מֵעוֹלָם הֲרֵי הַנֶּדֶר בָּטֵל מֵאֵלָיו. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אם לא ראיתי – הוא חיוב, לא שלילה, והרי הוא כאילו אמר "שראיתי". ואינו רוצה לומר כקורת בית הבד הגדולה, לפי שזה נמצא ברוב, ואין זה מן הגוזמא. ואמנם רוצה לומר על צורתה ובריאתה. וזה, שקורת בית הבד היתה צורתה אצלם, שהיה לה שטח פשוט, וגבה משולש, כמו שהולך ועולה – נעשה דק, כמו המצבה שעל הקבר; וזאת הצורה אינה נמצאת בנחשים כמותה ממש, ואמנם נמצא מה שקרוב לה, והוא אומרו כקורת בית הבד. (רמב"ם)

פרק ג - משנה ג

נִדְרֵי אֳנָסִים, הִדִּירוֹ חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְחָלָה {ח} הוּא אוֹ שֶׁחָלָה בְנוֹ {ט} אוֹ שֶׁעִכְּבוֹ {י} נָהָר, הֲרֵי אֵלּוּ נִדְרֵי אֳנָסִין:

ר"ע מברטנורה נִדְרֵי אֳנָסִין. דְּמֵעִקָּרָא לֹא הָיָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁיָּחוּל הַנֶּדֶר אִם יְעַכְּבֶנּוּ אֹנֶס, וּבִכְהַאי גַּוְנָא שֶׁהַדְּבָרִים מוֹכִיחִים, דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב הָווּ דְבָרִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ח} וְחָלָה כוּ'. בַּגְּמָרָא פָּרֵיךְ, הָא לָאו הָכִי לֹא, וְהָא הָוֵי נִדְרֵי זֵרוּזִין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב דְּרֵישׁ פִּרְקִין. וּמוֹקְמִינַן לְמַתְנִיתִין דְּהָכָא כְּשֶׁבִּקֵּשׁ הַמְזֻמָּן מֵהַמְזַמֵּן שֶׁיַּדִּירֵהוּ מִנְּכָסָיו אִם לֹא יֹאכַל אֶצְלוֹ, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ מְזַמְּנִים אוֹתוֹ גַּם בְּמָקוֹם אַחֵר וְחָפֵץ יוֹתֵר לֶאֱכֹל עִמּוֹ, הִלְכָּךְ לֵיכָּא לְמֵימַר דִּלְזָרוֹזֵי קָא מִכַּוֵּן כוּ': {ט} בְּנוֹ. וְצָרִיךְ לְשָׁמְרוֹ. הָרַ"ן: {י} שֶׁעִכְּבוֹ כוּ'. שֶׁגָּדַל הַנָּהָר מֵהַפְשָׁרַת שְׁלָגִים, דְּלֹא שְׁכִיחַ וְלֹא הֲוָה לֵיהּ לְאַסּוֹקֵי אַדַּעְתֵּיהּ לְהַתְנוֹת. הָרֹא"שׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם נדרי אונסים, הדירו חבירו שיאכל אצלו כו', זכר שני מינין מן האֳנסין: אחד מהם, שנשבע על דבר ונאנס; או שהשביעו אַנָּס, ואם הודה לו על האמת – הזיק לעצמו או לזולתו בממון או בנפשות, לפי שאם ישביענו בשביל אחר, כמו כן ישבע לו. (רמב"ם)

פרק ג - משנה ד

נוֹדְרִין לָהֳרָגִין וְלָחֳרָמִין וְלַמּוֹכְסִין שֶׁהִיא {יא} תְרוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְּרוּמָה, שֶׁהֵן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בַּכֹּל נוֹדְרִין, חוּץ מִבִּשְׁבוּעָה {יד}. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף בִּשְׁבוּעָה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִפְתַּח לוֹ בְנֶדֶר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף יִפְתַּח לוֹ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בְּמַה שֶּׁהוּא מַדִּירוֹ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ מַדִּירוֹ. כֵּיצַד, אָמְרוּ לוֹ, אֱמוֹר קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי, וְאָמַר קוֹנָם אִשְׁתִּי וּבָנַי נֶהֱנִין לִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת וּבָנָיו אֲסוּרִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מֻתָּרִין:

ר"ע מברטנורה לָהֳרָגִין. לִסְטִים שֶׁהוֹרְגִין הָאָדָם וְנוֹטְלִין אֶת מָמוֹנוֹ: וְלָחֳרָמִין. גַּזְלָנִים שֶׁאֵינָם הוֹרְגִים. וְלֹא זוֹ אַף זוֹ קָתָנֵי: וְלַמּוֹכְסִין. בְּמוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו. אֲבָל מוֹכֵס שֶׁהֶעֱמִידוֹ הַמֶּלֶךְ, בֵּין מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין מֶלֶךְ נָכְרִי, וְלוֹקֵחַ דָּבָר קָצוּב בְּחֹק הַמַּלְכוּת {יב}, דִּינָא דְמַלְכוּתָא דִינָא וְאָסוּר לִבְרֹחַ מִן הַמֶּכֶס, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לִדֹּר וְלִשָּׁבַע לוֹ לַשֶּׁקֶר: שֶׁהֵן שֶׁל תְּרוּמָה. אַף עַל פִּי שֶׁהוֹרְגִין וְגוֹזְלִין, אֵין אוֹכְלִין דָּבָר הָאָסוּר {יג}. אִי נַמִּי, תְּרוּמָה לֹא חֲשִׁיבָא לְהוּ, מִתּוֹךְ שֶׁאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לְכֹהֲנִים טְהוֹרִים נִמְכֶּרֶת בְּזוֹל הַרְבֵּה: לֹא יִפְתַּח לוֹ בְנֶדֶר. אִם לֹא שָׁאַל מִמֶּנּוּ הָאַנָּס שֶׁיִּדֹּר לֹא יַתְחִיל הוּא בַּנֶּדֶר: בְּמַה שֶּׁהוּא מַדִּירוֹ. אִם שָׁאַל מִמֶּנּוּ הָאַנָּס לִדֹּר לֹא יִדֹּר לוֹ אֶלָּא בְּמַה שֶּׁשָּׁאַל בִּלְבַד, וְלֹא יִדֹּר לוֹ בְּדָבָר אַחֵר. וְכָל הָנֵי אַרְבָּעָה נְדָרִים דְּתָנָא בְּמַתְנִיתִין, דִּין הַנְּדָרִים וְהַשְּׁבוּעוֹת שָׁוִים, וּמַה שֶּׁמֻּתָּר בְּנֶדֶר מֻתָּר בִּשְׁבוּעָה וְאֵין צְרִיכִים הַתָּרָה, חוּץ מִנִּדְרֵי זֵרוּזִין בִּלְבַד שֶׁצְּרִיכִים הַתָּרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, לְפִיכָךְ הַשְּׁבוּעָה אֲסוּרָה בָּהֶם: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} שֶׁהִיא כוּ'. בְּאוֹמֵר יֵאָסְרוּ פֵּרוֹת עוֹלָם עָלַי אִם אֵינָם תְּרוּמָה. וּמְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיַּחְשֹׁב בְּלִבּוֹ יֵאָסְרוּ עָלַי רַק הַיּוֹם, וְהָווּ דְבָרִים שֶׁבַּלֵּב דְּבָרִים כֵּיוָן דְּאֹנֶס הוּא: {יב} דְּאִלּוּ אֵין לוֹ קִצְבָּה לִקַּח לֹא. גְּמָרָא. וּפֵרֵשׁ הָרֹא"שׁ דְּהַאי לָאו דִּינָא, דְּדַוְקָא בְדָבָר שֶׁהוּא שָׁוֶה לְכֹל בְּנֵי הַמְּדִינָה יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת, אֲבָל לֹא בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה לְמַעֵט לָזֶה וּלְרַבּוֹת לָזֶה, אִי נַמִּי דְּכֵיוָן שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּה מַרְבֶּה לִקַּח יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהַמֶּלֶךְ חָפֵץ, הִלְכָּךְ כֻּלּוֹ גֶזֶל: {יג} וְהִקְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּתֵינַח הֳרָגִים וָחֳרָמִים דְּאֵינָם מִתְכַּוְּנִים כִּי אִם לְגֶזֶל, אֲבָל מוֹכְסִים מַאי אַהֲנֵי, לְעוֹלָם יִשְׁאַל הַמֶּכֶס, וְיֵשׁ לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיוּ רְגִילִים לִקַּח מֶכֶס מִמּוֹלִיכֵי תְּרוּמָה לַכֹּהֲנִים: {יד} חוּץ כוּ'. דַּחֲמִירָא, דִּכְתִיב בָּהּ לֹא יְנַקֶּה (כֵּן כָּתַב הָרַ"ן). וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁלֹּא יֹאמַר יֵאָסְרוּ פֵּרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם עָלַי בִּשְׁבוּעָה אִם אֵינָן שֶׁל תְּרוּמָה. וְהַיְנוּ דִתְנַן בִּשְׁבוּעָה וְלֹא תְנַן כוּ' דַּהֲוָה מַשְׁמַע דְּמַיְרֵי בְּנִשְׁבָּע שֶׁכִּדְבָרָיו כֵּן הוּא, וּבְהָכִי לֹא אָיְרֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ואומרו, בית שמאי אומרים, לא יפתח לו בנדר – רוצה לומר, לא יישבע עד שישביענו, ולא יתחיל; ובית הלל אומרים, יתחיל ויישבע קודם שישביענו.

וחרמין – מפסיקי הדרכים והגנבים.

ומוכסין – ידוע. ובתנאי שיהיה מוכס העומד מאליו; אבל אם העמידו המלך, הנה העיקר אצלינו: דינא דמלכותא – דינא, ואין מותר לו לברוח מן המכס, ואיך יישבע עליו? ואין הפרש בזה בין מלך גוי ומלך ישראל.

ודע, שאלו הארבעה נדרים כולם, אין הפרש בהם בין נדר ושבועה, ולכך אינן צריכין הפרה; אלא נדרי זירוזין, ולפיכך אין זה מותר בשבועות. (רמב"ם)

פרק ג - משנה ה

הֲרֵי נְטִיעוֹת {טו} הָאֵלּוּ קָרְבָּן אִם אֵינָן נִקְצָצוֹת, טַלִּית זוֹ קָרְבָּן אִם אֵינָהּ נִשְׂרֶפֶת, יֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן {יז}. הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן עַד שֶׁיִּקָּצְצוּ, טַלִּית זוֹ קָרְבָּן עַד שֶׁתִּשָּׂרֵף, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן:

ר"ע מברטנורה הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן אִם אֵינָן נִקְצָצוֹת. רָאָה רוּחַ סְעָרָה {טז} בָּאָה וְיָרֵא שֶׁמָּא יִקָּצְצוּ נְטִיעוֹתָיו וְאָמַר הֲרֵי אֵלּוּ קָרְבָּן אִם אֵינָן נִקְצָצוֹת. אוֹ שֶׁרָאָה דְּלֵקָה נָפְלָה בָעִיר וְיָרֵא עַל טַלִּיתוֹ שֶׁמָּא תִּשָּׂרֵף וְאָמַר הֲרֵי זוֹ קָרְבָּן אִם לֹא תִשָּׂרֵף: יֵשׁ לָהֶם פִּדְיוֹן. כִּשְׁאָר הֶקְדֵּשׁוֹת, וְיִפָּדוּ וְיִקְנֶה בִדְמֵיהֶן קָרְבָּן. דְּכֵיוָן דְּלֹא אָמַר הֲרֵי הֵן עָלַי כְּקָרְבָּן {יח}, לָאו לְמֵסְרִינְהוּ עֲלֵיהּ כְּקָרְבָּן אִכַּוַּן אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ לִקְנוֹת בִּדְמֵיהֶן קָרְבָּן: אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן. אֶלָּא הַמָּעוֹת נִתְפָּסִין בִּקְדֻשָּׁה וְהַנְּטִיעוֹת חוֹזְרוֹת לִהְיוֹת קְדוֹשׁוֹת, דְּכֵיוָן דְּאָמַר עַד שֶׁיִּקָּצְצוּ, הָכִי קָאָמַר, לִכְשֶׁאֶפְדֵּם יַחְזְרוּ וְיִקְדְּשׁוּ עַד שֶׁיִּקָּצְצוּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טו} נְטִיעוֹת. מַהוּ דְתֵימָא דַּהֲוֵי כְמוֹ נִדְרֵי שְׁגָגוֹת דְּאַדַּעְתָּא דְּהָכִי אַקְדְּשִׁינְהוּ שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּנָּצְלוּ וְלֹא גָמַר בְּלִבּוֹ לְהַקְדִּישָׁן קָא מַשְׁמַע לָן דִּדְבָרִים שֶׁבַּלֵּב כִּי הָנֵי דְּלֹא מוֹכְחֵי לֹא הַוְיָן דְּבָרִים. הָרֹא"שׁ: {טז} גְּמָרָא. דְּאִי לָאו הָכִי אֵימַת קַדְּשֵׁי: {יז} יֵשׁ כוּ'. בְּדִין הוּא דַּהֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי קְדוֹשׁוֹת כוּ', אֶלָּא אַיְדֵי דְסֵיפָא דְּתָנֵי אֵין לָהֶם כוּ'. גְּמָרָא: {יח} זֶה לְשׁוֹן הָרֹא"שׁ, וְלֹא אָמַר שֶׁאֲסָרָן עָלָיו כְּקָרְבָּן, כֵּיוָן דְּלֹא אָמַר עָלַי. עַד כָּאן. אֲבָל אִי אָמַר עָלַי קָרְבָּן, אַף עַל גַּב דְּלֹא אָמַר כְּקָרְבָּן הָוֵי נֶדֶר לֶאֱסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ וְלֹא לְהַקְדִּישׁוֹ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות כו' – ביאור זאת המשנה, שהוא כשאמר: "הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות היום", ועבר היום ולא נקצצו, יכול לפדותן מיד ההקדש, כדין קודשי בדק הבית כולם שנפדין מיד הגזבר.

אבל אם אמר: "הרי הנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו", אי אפשר לפדותן עד שיקצצו, לפי שאם פדאן קודם קציצתן, כשיצאו לחולין – חזרו הקדש, לפי שעשאן הקדש עד שיקצצו; וכשנקצצו – אז יכול לפדותן ותצא לחולין; ואם פדאן אחר ואפילו קודם שנקצצו, אינן חוזרות קדושות, אלא תצא לחולין. וכן הדין בטלית ובכל הדומה להן. (רמב"ם)

פרק ג - משנה ו

הַנּוֹדֵר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם, מֻתָּר בְּיוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה. מִיּוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה, אָסוּר בְּיוֹרְדֵי הַיָּם, שֶׁיּוֹרְדֵי הַיָּם בִּכְלָל יוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה. לֹא כָאֵלּוּ שֶׁהוֹלְכִין מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ, אֶלָּא בְמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְפָרֵשׁ {כב}:

ר"ע מברטנורה מֻתָּר בְּיוֹשְׁבֵי יַבָּשָׁה. שֶׁאֵין דַּרְכָּם לָרֶדֶת בַּיָּם {יט}: בִּכְלָל יוֹשְׁבֵי יַבָּשָׁה. שֶׁסּוֹפָם לָרֶדֶת וְלֵישֵׁב בַּיַּבָּשָׁה {כ}: לֹא כָאֵלּוּ הַהוֹלְכִים מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ. אִית דִּמְפָרְשִׁי לַהּ הָכִי, הָא דִתְנַן בָּרֵישָׁא דְמַתְנִיתִין הַנּוֹדֵר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם מֻתָּר בְּיוֹשְׁבֵי יַבָּשָׁה, דְּמַשְׁמַע הָא בְיוֹרְדֵי הַיָּם אָסוּר, לֹא כָאֵלּוּ שֶׁהוֹלְכִים מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ, שֶׁהַנּוֹדֵר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם אֵינוֹ אָסוּר בָּהֶם, דְּמִשּׁוּם דֶּרֶךְ מֻעָט כָּזֶה לֹא מִקְּרוּ יוֹרְדֵי הַיָּם. וְאִית דִּמְפָרְשִׁי, לֹא כָאֵלּוּ הַהוֹלְכִים מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ בִּלְבַד, דְּבִכְלַל יוֹרְדֵי הַיָּם הֵם לֵאָסֵר {כא} וְגַם יוֹשְׁבֵי יַבָּשָׁה מִקְּרוּ, אֶלָּא אַף בְּמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְפָרֵשׁ, לְפִי שֶׁסּוֹפוֹ לֵירֵד לַיַּבָּשָׁה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יט} לְשׁוֹן הָרַ"ן, בְּאוֹתָן שֶׁאֵין רְגִילִין לִהְיוֹת יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת: {כ} לְשׁוֹן הָרַ"ן, אֲפִלּוּ הֵם עַכְשָׁיו בַּיָּם, שֶׁסּוֹפָם לַעֲלוֹת לַיַּבָּשָׁה: {כא} וּמִסְתַּבְּרָא דְדַוְקָא בְּמִי שֶׁרָגִיל בָּזֶה תָדִיר אִי נַמִּי בְּמִי שֶׁהָיָה יוֹרֵד בִּשְׁעַת נִדְרוֹ מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ. הָרַשְׁבָּ"א: {כב} לְפָרֵשׁ. נִקְרָא הַיּוֹרֵד בַּיָּם בָּאֳנִיּוֹת גְּדוֹלוֹת וּמִתְרַחֵק מִן הָאָרֶץ רִחוּק גָּדוֹל. אֲבָל מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ הוֹלְכִים עַל חוֹף הַיָּם וְקָרוֹב לַיַּבָּשָׁה. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה וכו' – מפרש נקרא יורד בים באוניות הגדולות ומתרחק מן הארץ ריחוק גדול. אבל מעכו ליפו, הולכים על חוף הים, וקרוב מן היבשה. (רמב"ם)

פרק ג - משנה ז

הַנּוֹדֵר מֵרוֹאֵי הַחַמָּה, אָסוּר אַף בַּסּוּמִין, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְמִי שֶׁהַחַמָּה רוֹאָה אוֹתוֹ:

ר"ע מברטנורה מִי שֶׁהַחַמָּה רוֹאָה אוֹתוֹ. מִדְּלֹא קָאָמַר מִן הָרוֹאִים {כג}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כג} גְּמָרָא. וּמְסַיֵּם, לַאֲפוֹקֵי דָּגִים שֶׁבַּיָּם וְעֻבָּרִין שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן שֶׁאֵין חַמָּה רוֹאָה אוֹתָן שֶׁמֻּתָּר בָּהֶן כוּ'. וְהָעִקָּר בְּכָל זֶה בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם (ראו פירוש רבינו למשנה ח) (רמב"ם)

פרק ג - משנה ח

הַנּוֹדֵר מִשְּׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ, אָסוּר בַּקֵּרְחִין וּבְבַעֲלֵי שֵׂיבוֹת, וּמֻתָּר בַּנָּשִׁים וּבַקְּטַנִּים, שֶׁאֵין נִקְרָאִין שְׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ אֶלָּא אֲנָשִׁים:

ר"ע מברטנורה אָסוּר בַּקֵּרְחִים וּבְבַעֲלֵי הַשֵּׂיבוֹת. מִדְּלֹא קָאָמַר בְּבַעֲלֵי הַשֵּׂעָר {כד}: שֶׁאֵין נִקְרָאִים שְׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ אֶלָּא אֲנָשִׁים. לְפִי שֶׁהָאֲנָשִׁים פְּעָמִים מְכַסִּים רֹאשָׁם וּפְעָמִים מְגַלִּים וּמִשַּׁחֲרוּת רֹאשָׁם נִכָּר שֶׁהֵם אֲנָשִׁים, אֲבָל נָשִׁים לְעוֹלָם הוֹלְכוֹת וְרֹאשָׁם מְכֻסֶּה. וְהַקְּטַנִּים בֵּין זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת הוֹלְכִין בְּגִלּוּי הָרֹאשׁ וְאֵינָם נִכָּרִים בֵּין זָכָר לִנְקֵבָה, וּמִשּׁוּם הָכִי לֹא אִקְּרוּ שְׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ אֶלָּא הָאֲנָשִׁים הַגְּדוֹלִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כד} גְּמָרָא. וּמְפָרֵשׁ הָרַ"ן אַלְמָא אֲפִלּוּ קֵרְחִין בִּכְלָל, וְכֵיוָן דִּשְׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ לְגַבֵּי קֵרְחִין לָאו דַּוְקָא, לְבַעֲלֵי שֵׂיבוֹת נַמִּי לָאו דַּוְקָא, וּלְאוֹתָן שֶׁאָדָם מְתָאֵר אוֹתָם בִּשְׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ נִתְכַּוֵּן דְּהַיְנוּ אֲנָשִׁים כוּ': (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הנודר מרואי החמה וכו'. משחורי הראש אסור בקרחין ובעלי כו' – זה כולו מבואר. והוא מדבר לפי המילות המפורסמות המורות אצלם באותו הזמן. והעיקר בכל זה: בנדרים, הלך אחר לשון בני אדם. (רמב"ם)

פרק ג - משנה ט

הַנּוֹדֵר מִן הַיִּלּוֹדִים, מֻתָּר בַּנּוֹלָדִים. מִן הַנּוֹלָדִים {כו}, אָסוּר בַּיִּלּוֹדִים. רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר אַף בַּיִּלּוֹדִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא נִתְכַּוֵּן {כז} זֶה אֶלָּא בְמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְהוֹלִיד:

ר"ע מברטנורה מִן הַיִּלּוֹדִים. מַשְׁמַע שֶׁנּוֹלְדוּ כְבָר {כה}: מִן הַנּוֹלָדִים. מַשְׁמַע הָעֲתִידִין לְהִוָּלֵד: מִן הַנּוֹלָדִים רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר אַף בַּיִּלּוֹדִים. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דְּחַסּוֹרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, מִן הַנּוֹלָדִים אָסוּר בַּיִּלּוֹדִים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף הַנּוֹדֵר מִן הַנּוֹלָדִים מֻתָּר בַּיִּלּוֹדִים, כִּי הֵיכִי דְּהַנּוֹדֵר מִן הַיִּלּוֹדִים מֻתָּר בַּנּוֹלָדִים: אֶלָּא מִמִּי שֶׁדַּרְכּוֹ לְהוֹלִיד. כְּגוֹן אָדָם וּבְהֵמָה, לַאֲפוֹקֵי עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁאֵין מוֹלִידִים אֶלָּא מְטִילִים בֵּיצִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כה} מִשּׁוּם דְּבִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם כָּךְ הוּא, דְּאִלּוּ בִּלְשׁוֹן תּוֹרָה מַשְׁמַע נַמִּי בָּעֲתִידִים לְהִוָּלֵד כְּדִכְתִיב כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד. הָרַ"ן: {כו} הַנּוֹלָדִים. דִּלְשׁוֹן הַנּוֹלָדִים כּוֹלֵל שְׁנֵיהֶם אוֹתָם שֶׁנּוֹלְדוּ וְאוֹתָם שֶׁעֲתִידִים לְהִוָּלֵד. הָרַ"ן. וְרוֹצֶה לוֹמַר בִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם: {כז} לֹא כוּ'. לְפָרוֹשֵׁי טַעֲמֵיהּ דְּתַנָּא קַמָּא, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא בְמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְהוֹלִיד, בֵּין לְהַבָּא בֵּין לְשֶׁעָבַר. וְרַבִּי מֵאִיר סוֹבֵר דְּבִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם לֹא מִקְּרֵי נוֹלָדִים אֶלָּא עֲתִידִים לְהִוָּלֵד. הָרַ"ן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הנודר מן הילודים מותר בנולדים כו' – ילודים, היה משמעותו באותו הזמן אצל ההמון אותם שנולדו; ונולדים, היה משמעותו העתידים להיוולד. ושיעור זאת המשנה כך: הנודר מן הילודים – מותר בנולדים; מן הנולדים – אסור בילודים. רבי מאיר אומר: אף הנודר בנולדים מותר בילודים, כמו שהנודר בילודים מותר בנולדים. וחכמים אומרים שפירוש נולדים, מי שדרכו להוליד, רוצה לומר בזה – מי שדרכו להוליד כמותו, כגון אדם והולך על ארבע מן החיות, לא מי שדרכו להוליד ביצים, כמו רוב הדגים והעופות. (רמב"ם)

פרק ג - משנה י

הַנּוֹדֵר מִשּׁוֹבְתֵי שַׁבָּת, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בַּכּוּתִים {כח}. מֵאוֹכְלֵי שׁוּם, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בַּכּוּתִים. מֵעוֹלֵי יְרוּשָׁלַיִם, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בַּכּוּתִים:

ר"ע מברטנורה מֵאוֹכְלֵי שׁוּם. אֶחָד מֵעֶשֶׂר תַּקָּנוֹת שֶׁתִּקֵּן עֶזְרָא שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִים שׁוּם לֵילֵי שַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁמַּרְבִּים הַזֶּרַע וְלֵיל שַׁבָּת הוּא זְמַן עוֹנָה שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים: וּמֻתָּר בַּכּוּתִים. שֶׁאֵינָן עוֹלִים לָרֶגֶל, וְאַף עַל גַּב דְּמִדְּאוֹרַיְתָא הוּא, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שׂוֹנְאִים יְרוּשָׁלַיִם וּבָחֲרוּ לָהֶם הַר גְּרִיזִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כח} וְאָסוּר כוּ'. שֶׁאֵין בִּכְלַל דְּבָרָיו אֶלָּא מְצֻוִּין וְעוֹשִׂין, וַהֲרֵי כּוּתִים שֶׁהֵם גֵּרִים הֵם מְצֻוִּין וְעוֹשִׂין, מַה שֶּׁאֵין כֵּן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים דְּאַף עַל גַּב דְּמַשְׁכַּחַת דְּעוֹשִׂין אֵינָן מְצֻוִּין. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הנודר משובתי שבת אסור בישראל ואסור כו' – יתבאר לך בזאת המסכת שהיה מנהגם לאכול שום בערב שבת על כל פנים. והיות הכותים מואסים לירושלים ומקללין אותה, הרי הוא מפורסם בכל הארץ. וטעם זה, מה שנתבאר בעזרא; כל שכן שלא יעלו שם לרגל. (רמב"ם)

פרק ג - משנה יא

קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לִבְנֵי נֹחַ, מֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם. שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְזֶרַע אַבְרָהָם, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם. שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְיִשְׂרָאֵל {ל}, לוֹקֵחַ {לא} בְּיוֹתֵר וּמוֹכֵר בְּפָחוֹת. שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנִין לִי, לוֹקֵחַ בְּפָחוֹת וּמוֹכֵר בְּיוֹתֵר, אִם שׁוֹמְעִין לוֹ {לב}. שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָהֶן וְהֵן לִי, יְהַנֶּה לַנָּכְרִים {לג}. קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָעֲרֵלִים, מֻתָּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּמוּלֵי הַגּוֹיִם. קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לַמּוּלִים, אָסוּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בְּמוּלֵי הַגּוֹיִם, שֶׁאֵין הָעָרְלָה קְרוּיָה אֶלָּא לְשֵׁם הַגּוֹיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט) כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב, וְאוֹמֵר (שמואל א יז) וְהָיָה {לד} הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה, וְאוֹמֵר (שמואל ב א) פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, מְאוּסָה עָרְלָה שֶׁנִּתְגַּנּוּ בָהּ הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה שֶׁנִּכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְרִיתוֹת {לה}. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת הַחֲמוּרָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁלֹּא נִתְלָה לוֹ לְמֹשֶׁה הַצַדִּיק {לו} עָלֶיהָ מְלֹא שָׁעָה {לז}. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת הַנְּגָעִים. רַבִּי אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא נִקְרָא שָׁלֵם, עַד שֶׁמָּל, שֶׁנֱּאֶמַר (בראשית יז), הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים {לח}. דָּבָר אַחֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאִלְמָלֵא הִיא, לֹא בָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לג), כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה {לט}, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי:

ר"ע מברטנורה מֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל. שֶׁיָּצְאוּ מִכְּלַל בְּנֵי נֹחַ {כט}: וְאָסוּר בְּעוֹבְדֵי כוֹכָבִים. וַאֲפִלּוּ בְּאוֹתָם שֶׁהֵם מִזֶּרַע אַבְרָהָם: אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל. וְגֵרִים נַמִּי בִּכְלַל זֶרַע אַבְרָהָם נִינְהוּ, דִּכְתִיב (בְּרֵאשִׁית יז) כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: וּמֻתָּר בְּעוֹבְדֵי כוֹכָבִים. וַאֲפִלּוּ בְאוֹתָם שֶׁהֵם מִזֶּרַע אַבְרָהָם, דְּלֹא אִקְּרוּ זֶרַע אַבְרָהָם אֶלָּא בְּנֵי יַעֲקֹב בִּלְבַד, דִּכְתִיב (שָׁם כא) כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, בְּיִצְחָק וְלֹא כָּל יִצְחָק: שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְיִשְׂרָאֵל. מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל: שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נֶהֱנִים לִי. מִשֶּׁלִּי: וּמוֹכֵר בְּיוֹתֵר, אִם שׁוֹמְעִין לוֹ. גָּרְסִינַן. כְּלוֹמַר יִמְכֹּר הַדָּבָר בְּיוֹתֵר מִכְּדֵי שָׁוְיוֹ אִם יִרְצֶה חֲבֵרוֹ לִשְׁמֹעַ לוֹ, וְלִקְנוֹת מִמֶּנּוּ הַחֵפֶץ בְּיוֹתֵר מִמַּה שֶּׁשָּׁוֶה: לָעֲרֵלִים. דַּעְתּוֹ עַל מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בִּבְרִית מִילָה: מֻתָּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל. כְּגוֹן מִי שֶׁמֵּתוּ אֶחָיו מֵחֲמַת מִילָה: וְאָסוּר בְּמוּלֵי אֻמּוֹת. כְּגוֹן עֲרָבִי מָהוּל וְגִבְעוֹנִי מָהוּל: לַמּוּלִים. הַמַּאֲמִינִים בִּבְרִית מִילָה: שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְרִיתוֹת. נֶאֶמְרוּ בְּפָרָשַׁת מִילָה שֶׁנֶּאֶמְרָה לְאַבְרָהָם: שֶׁהִיא דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יב) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת: שֶׁהִיא דּוֹחָה אֶת הַנְּגָעִים. דְּדָרְשִׁינַן יִמּוֹל, וַאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם בַּהֶרֶת, וְאֵין כָּאן מִשּׁוּם קוֹצֵץ בַּהַרְתּוֹ שֶׁהוּא בְּלָאו דְּהִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת (דְּבָרִים כד): (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כט} כֵּיוָן דְּאִקַּדַּשׁ אַבְרָהָם אִתְקְרוּ עַל שְׁמֵיהּ. גְּמָרָא: {ל} לְיִשְׂרָאֵל. דַּוְקָא נָקַט אֻמָּה שְׁלֵמָה, דְּאִלּוּ מֵחֲבֵרוֹ תְּנַן בְּסוֹף פֶּרֶק דִּלְקַמָּן דְּלֹא יִמְכֹּר, וּפֵרֵשׁ הָרַ"ב גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקַּח כוּ', אֲבָל אֻמָּה שְׁלֵמָה לֹא גָזְרוּ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיִּפְרֹשׁ מִכֻּלָּם. כֵּן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם: {לא} לוֹקֵחַ כוּ'. מוֹקְמִינַן בַּגְּמָרָא בִּזְבִינָא מְצִיעָתָא. כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ חָרִיף בְּקוֹפְצִים הַרְבֵּה, וְאֵינוֹ מֻטָּל גַּם כֵּן דְּלֹא קָפִיץ עֲלֵיהּ כְּלָל, דְּאִיכָּא הֲנָאַת לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר כָּל שֶׁהוּא, נִמְכָּר שָׁוֶה בְּשָׁוֶה. וְכָל זֶה דַּוְקָא בְּשֶׁאָסַר עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יֶהֱנֶה מִיִּשְׂרָאֵל, דְּבִכְהַאי גַּוְנָא לֹא מִתְהַנֵי מִנַּיְהוּ, אֲבָל אִי אָסַר עַל עַצְמוֹ נִכְסֵיהֶם, אֲפִלּוּ לָקַח שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם אָסוּר לֵהָנוֹת מִמִּקָּחוֹ, שֶׁנִּדְרוֹ כְּבָר חָל עַל נִכְסֵיהֶם. הָרַ"ן: {לב} אִם שׁוֹמְעִים כוּ'. כִּי הֵיכִי דְלָא לְמִתְפַּס תַּנָּא בְּלִישָׁנָא דְּתֵימַר לֵיהּ אַטּוּ בְּשׁוּפְטָנֵי עָסְקִינַן, הִלְכָּךְ קָאָמַר תַּנָּא גוּפָא אִם שׁוֹמְעִין לוֹ: {לג} לַנָּכְרִים. קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא תֵימָא כֵּיוָן דְּאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲמֹד בְּנִדְרוֹ וַהֲוָה לֵיהּ כְּהַאי דְּפֶרֶק ב' שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אִישַׁן שְׁלֹשָׁה יָמִים לוֹקֶה וְיִישַׁן לְאַלְתַּר. וְהָכָא נַמִּי נֵימָא דְּיֶהֱנֶה לְאַלְתַּר, דְּדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד בּוֹ הוּא. קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא, כֵּיוָן דְּאִיכָּא תַּקַּנְתָּא בָאֻמּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא תַּקָּנָה רְחוֹקָה לוֹ. הָרַ"ן: {לד} וְהָיָה כוּ'. אִי מִקְּרָא קַמָּא אִיכָּא לִדְחוּיֵי דְעַרְלֵי לֵב קְאָמַר כוּ', מִשּׁוּם הֲכִי אָמַר וְאוֹמֵר, וְאַף עַל גַּב דְּאֶפְשָׁר שֶׁנּוֹלָד מָהוּל. וְכִי תֵימָא נוֹלָד מָהוּל לֹא שְׁכִיחַ, וְאוֹמֵר פֶּן כוּ', וּבְאֻמָּה וַדַּאי שְׁכִיח. הָרַ"ן. וַאֲפִלּוּ הֲכִי נָקַט קְרָא דְכָל הַגּוֹיִם, מִשּׁוּם דְּהַהוּא קְרָא נָבִיא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲמָרוֹ. וּמְהַאי טַעֲמָא אַקַדְּמֵיהּ, אַף עַל גַּב דְּיִרְמְיָהוּ בָּתַר דָּוִד הֲוָה: {לה} שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְרִיתוֹת. כְּלוֹמַר שֶׁלְּכָךְ בָּאוּ בְּמִסְפַּר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה, לוֹמַר לְךָ שֶׁזֹּאת הַמִּצְוָה שְׁקוּלָה וּגְדוֹלָה וּבְרִית כְּרוּתָה עָלֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁנִּכְרַת בְּרִית עַל הַשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְשָׁם נֶאֱמַר הִנֵּה אָנֹכִי כּוֹרֵת בְּרִית, שֶׁאֵין שׁוּם אַחַת מֵהֶן חוֹזֶרֶת רֵיקָם. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לו} לְמֹשֶׁה כוּ'. דְּיֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה, כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ד' פֶּרֶק ג' דְּסוֹטָה. וְנִרְאֶה לִי דְּהַיְנוּ טַעֲמָא דְּכָל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן הֵן חוּץ לְגוּפוֹ וְזוֹ מִצְוָה שֶׁבְּגוּפוֹ הִיא, וּלְפִיכָךְ אֵין כֹּחַ בְּשׁוּם מִצְוָה לִתְלוֹת עֹנֶשׁ עֲוֹנָהּ: {לז} מְלֹא שָׁעָה. כִּדְאָמַר רַבִּי בַּבְּרַיְתָא שֶׁלֹּא נִתְרַשֵּׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אֶלָּא כָּךְ אָמַר אָמוּל וְאֵצֵא, סַכָּנָה כוּ'. אָמוּל וְאֶשְׁהֶה שְׁלֹשָׁה יָמִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לִי לֵךְ שׁוּב מִצְרַיְמָה. אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁנִּתְעַסֵּק בַּמָּלוֹן תְּחִלָּה כוּ', וּשְׁמַע מִנַּהּ דִּמְלֹא שָׁעָה שֶׁל הִתְעַסְּקוּת בַּמָּלוֹן תְּחִלָּה לֹא נִתְלָה לוֹ. וְאוֹתוֹ מָלוֹן פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁסָּמוּךְ לְמִצְרַיִם הָיָה: {לח} תָּמִים. עַיֵּן פֵּרוּשׁ רַשִׁ"י. וְלִי נִרְאָה דְמִקְּרָא גוּפֵיהּ דַּיֵּק, דְּמַאי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, אֶלָּא שֶׁעַד שֶׁלֹּא הָיָה נִמּוֹל הָיָה נוֹפֵל עַל פָּנָיו כְּשֶׁנִּרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְטַעֲמָא לְפִי שֶׁהוּא בַעַל מוּם וְאֵין רָאוּי לְהַקְרִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא בִנְפִילַת אַפַּיִם כִמְכַסֵּה מוּמוֹ. וְעַל זֶה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִתְהַלֵּךְ כוּ' וְאֵינְךָ צָרִיךְ לִנְפִילַת אַפַּיִם, כִּי תִהְיֶה תָמִים בְּלֹא מוּם: {לט} וְלַיְלָה. וְאַף עַל גַּב דִּתְנַן בְּפֶרֶק ב' דִּמְגִלָּה דְּאֵין מָלִין אֶלָּא בַּיּוֹם, מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי מִשָּׁעָה שֶׁנִּמּוֹל הִנֵּה הַמִּצְוָה קַיֶּמֶת בְּגוּפוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם קונם שאיני נהנה לבני נח וכו', שאיני נהנה לישראל וכו' – מבואר הוא בלשון התורה, ש"זרע אברהם" על דרך כלל אמנם הוא זרע יעקב לבד. וזהו מה שאמר לו הבורא (בראשית טו), "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", וזה לא היה אלא זרע יעקב. ולכך מותר לו ליהנות ואפילו בעשו וישמעאל.

קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי כו' – זה גם כן מבואר, שרוצה לומר "במולים", במי שמאמין בברית מילה; ו"ערלים", מי שאינו מאמין בברית מילה. ושלש עשרה בריתות, הם מילת "ברית" ו"בריתי" הנכפלים במצות השם יתברך לאברהם אבינו בברית מילה במעמד אחד בפני עצמו (בראשית יז), ואלו מניינם:

א) "ואתנה בריתי ביני ובינך". ב) "אני הנה בריתי אתך". ג) "והקימותי את בריתי ביני וביניך". ד) "לברית עולם". ה) "ואתה את בריתי תשמור". ו) "זאת בריתי אשר תשמרו". ז) "והיה לאות ברית ביני וביניכם". ח) "והיתה בריתי בבשרכם". ט) "לברית עולם". י) "את בריתי הפר". יא) "והקימותי את בריתי אתו". יב) "לברית עולם". יג) "ואת בריתי אקים את יצחק".

הנה אלו י"ג בריתות נכפלו בזה הדיבור, ואז נסתלק ממנו הדיבור, כמו שאמר אחר כך: "ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם".

והיותה דוחה את הנגעים, כשיש נגע צרעת בראש הזכרות, יקצץ בעת המילה, אף על פי שקציצת הנגעים מצות לא תעשה שנאמר (דברים כד): "השמר בנגע הצרעת" וגו', רוצה לומר: לא תקצצה ולא תכרות אותה, אבל תסמוך על דברי הכהנים בלבד. ובא אלינו בקבלה: כל מקום שנאמר "השמר", "פן" ו"אל" – אינו אלא מצות לא תעשה. (רמב"ם)

פרק ד

פרק ד - משנה א

אֵין בֵּין הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לַמֻּדָּר הֵימֶנּוּ מַאֲכָל אֶלָּא דְרִיסַת הָרֶגֶל וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ. הַמֻּדָּר מַאֲכָל מֵחֲבֵרוֹ, לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר, אֲבָל מַשְׁאִיל לוֹ חָלוּק וְטַבַּעַת וְטַלִּית וּנְזָמִים, וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשִׂין בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ. מְקוֹם שֶׁמַּשְׂכִּירִין כַּיּוֹצֵא בָהֶן, אָסוּר:

ר"ע מברטנורה אֵין בֵּין הַמֻּדָּר. אֶלָּא דְרִיסַת הָרֶגֶל. לַעֲבֹר דֶּרֶךְ אַרְצוֹ, אוֹ לְהַשְׁאִיל כֵּלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶם {א} אֹכֶל נֶפֶשׁ, שֶׁמֻּתָּרִין בַּמֻּדָּר הֵימֶנּוּ מַאֲכָל, וַאֲסוּרִין בַּמֻּדָּר הֵימֶנּוּ הֲנָאָה: נָפָה וּכְבָרָה רֵחַיִם וְתַנּוּר. שֶׁמְּתַקְּנִים בָּהֶם אֹכֶל נֶפֶשׁ. וְכָל שֶׁכֵּן קְדֵרָה וְשַׁפּוּד שֶׁהָאֹכֶל עוֹמֵד בְּתוֹכוֹ. וּמֻדָּר מַאֲכָל דִּתְנַן בְּמַתְנִיתִין, הוּא שֶׁיֹּאמַר לוֹ הֲנָאַת מַאֲכָלְךָ עָלַי קוֹנָם: מְקוֹם שֶׁמַּשְׂכִּירִין כַּיּוֹצֵא בָהֶם. דְּכֵיוָן דְּדֶרֶךְ לְהַשְׂכִּיר כַּיּוֹצֵא בָּזֶה וְהוּא מוֹחֵל לוֹ הַשְּׂכִירוּת, בְּאוֹתָם הַדָּמִים יָכוֹל לִקְנוֹת אֹכֶל נֶפֶשׁ, וְהוּא הִדִּירוֹ מֵהֲנָאָה הַמְּבִיאָה לִידֵי מַאֲכָל {ב}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} וְאַף עַל גַּב דַּהֲוֵי רַק גּוֹרֵם דְּגוֹרֵם. הָרֹא"שׁ. וְצָרִיךְ לוֹמַר דְּתַנּוּר דְּקָתָנֵי לֹא שֶׁאוֹפִין בּוֹ, אֶלָּא שֶׁעוֹמְדִים קְדֵרוֹת וְשַׁפּוּדִים בְּתוֹכוֹ לְהִתְבַּשֵּׁל וְלִצָּלוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} בַּגְּמָרָא פָּרֵיךְ אֵימָא שֶׁלֹּא יִלְעַס חִטִּין וְיִתֵּן עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ. אָמַר רָבָא בְּאוֹמֵר הֲנָאָה הַמְּבִיאָה כוּ', וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ב בְּסָמוּךְ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם המודר מאכל הוא שיאמר לו: הנאת מאכלך עלי, ומיד יתחייב באלו הדינים המבוארים. (רמב"ם)

פרק ד - משנה ב

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, שׁוֹקֵל אֶת שִׁקְלוֹ, וּפוֹרֵעַ אֶת חוֹבוֹ, וּמַחֲזִיר לוֹ אֶת אֲבֵדָתוֹ. מְקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר {ו}, תִּפֹּל הֲנָאָה לַהֶקְדֵּשׁ:

ר"ע מברטנורה שׁוֹקֵל לוֹ שִׁקְלוֹ. מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל שֶׁחַיָּב כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּכָל שָׁנָה לְצֹרֶךְ קָרְבְּנוֹת צִבּוּר. וְהַמַּדִּיר יָכוֹל לִשְׁקֹל בִּשְׁבִילוֹ, דְּמִצְוָה בְּעָלְמָא קָעָבֵיד {ג}: וּפוֹרֵעַ לוֹ חוֹבוֹ. אִית דְּמוֹקְמִי לַהּ דַּוְקָא בְּחוֹב שֶׁהִתְנָה לֹוֶה עִם הַמַּלְוֶה שֶׁלֹּא יִפְרְעֶנּוּ אֶלָּא לִכְשֶׁיִּרְצֶה וְלֹא יוּכַל הַמַּלְוֶה לְלָחְצוֹ, וְהַשְׁתָּא לֹא אַהֲנֵי לֵיהּ מִידֵי בְּמַה שֶּׁפּוֹרֵעַ חוֹבוֹ. וְאִית דְּמוֹקְמִי לַהּ בְּכָל חוֹב שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מוֹנֵעַ אֶת בַּעַל חוֹבוֹ שֶׁלֹּא יִתְבְּעֶנּוּ, וּמְנִיעַת תְּבִיעָה אֵינָהּ בִּכְלַל הֲנָאָה {ד}: וּמַחֲזִיר לוֹ אֲבֵדָתוֹ. בֵּין שֶׁהָיוּ נִכְסֵי מַחֲזִיר אֲסוּרִים עַל בַּעַל אֲבֵדָה, בֵּין שֶׁהָיוּ נִכְסֵי בַּעַל אֲבֵדָה אֲסוּרִים עַל הַמַּחֲזִיר {ה}, מִשּׁוּם דְּמִצְוָה קָעָבֵיד: וּבִמְקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר תִּפֹּל הֲנָאָה לַהֶקְדֵּשׁ. כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם מֻדָּרִים הֲנָאָה זֶה מִזֶּה, אִם הוּא נוֹטֵל שָׂכָר נִמְצָא נֶהֱנֶה, וְאִם אֵינוֹ נוֹטֵל שָׂכָר נִמְצָא מְהַנֶּה, לְפִיכָךְ תִּפֹּל הֲנָאָה לַהֶקְדֵּשׁ. וְלֹא אָמְרִינַן יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיַם הַמֶּלַח, לְפִי שֶׁאָסַר עָלָיו הֲנָאָתוֹ כְּהֶקְדֵּשׁ {ז}, הִלְכָּךְ כָּל הֲנָאָה הַבָּאָה לְיָדוֹ מִמֶּנּוּ הֶקְדֵּשׁ הִיא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ג} וְקַשְׁיָא לִי דַּהֲרֵי מִכָּל מָקוֹם נִמְצָא שֶׁזֶּה נֶהֱנֶה וְנִצּוֹל מִתְּבִיעַת מָמוֹן, וַהֲרֵי מְהַנֵּהוּ כוּ'. הִלְכָּךְ נִרְאֶה כְּפֵרוּשׁ הָרַ"ן כְּגוֹן שֶׁשָּׁלַח אֶת שִׁקְלוֹ וְנִגְנַב אוֹ אָבַד מִשֶּׁנִּתְרְמָה תְרוּמָה, דְּפָטוּר מִלְּשַׁלֵּם כְּדִתְנַן רֵישׁ פֶּרֶק ב' דִּשְׁקָלִים, וְקָא מַשְׁמַע לָן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה דַּרְכָּן לִפְרֹעַ אוֹתוֹ שָׁרֵי, כֵּיוָן שֶׁאֵין הַגִּזְבָּרִים יְכוֹלִים לְכוּפוֹ, וּכְפֵרוּשׁ רַשִׁ"י: {ד} וְאָתְיָא מַתְנִיתִין כְּחָנָן דְּרֵישׁ פֶּרֶק י"ג דִּכְתֻבּוֹת מִשְׁנָה ב', דְּאִלּוּ לְרַבָּנָן גְּזֵרָה בְּחוֹב שֶׁהִתְנָה אַטּוּ חוֹב שֶׁלֹּא הִתְנָה. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} וְאַף עַל גַּב דְּמִתְהַנֵּי בִּפְרוּטָה דְּרַב יוֹסֵף דְּעוֹסֵק בְּמִצְוָה כוּ' וְלֹא בָעֵי לְמֵיתַב פְּרוּטָה לֶעָנִי כוּ', דְּלֹא שְׁכִיחַ דְּלֶהֱוֵי שָׁבֵיק וְלֹא יָהֵיב פְּרוּטָה לֶעָנִי בִּשְׁבִיל אוֹתָהּ מִצְוָה. רַשִׁ"י. וְהָרֹא"שׁ וְהָרַ"ן פֵּרְשׁוּ דְּלֹא שְׁכִיחַ שֶׁיִּזְדַּמֵּן לוֹ עָנִי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: {ו} שָׂכָר. דְּהַיְנוּ אִם הָיָה מַחֲזִיר בָּטֵל מִן הַסֶּלַע, דְּבִכְהַאי גַּוְנָא מִחַיַּב בַּעַל אֲבֵדָה לִתֵּן לוֹ שָׂכָר כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} וּמֻדָּר הַיְנוּ קוֹנָם, כְּלוֹמַר וְיֵשׁ מְעִילָה בְּקוֹנָמוֹת, שֶׁהוּא כִנּוּי לְקָרְבָּן. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם שוקל שקלו – שיתן בשבילו מחצית השקל שהוא מחוייב בו; לפי שאינו מגיע לו בזה הנאה, לפי שאינו נותן לו שום דבר. ואמנם מנע ממנו הזק; ואינו אסור על ראובן, כשנדר שלא יהנה ממנו שמעון, שימנע שלא יגיע הזק לשמעון. ואמנם אסור עליו שיהנהו במתכוין.

ומחזיר לו אבדתו – בין שהיו נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה, או נכסי בעל אבדה אסורין על המחזיר; לפי שהיא מצוה שהתורה מכריחתו עליה. ואם היה מנהג שהמחזיר אבדה מקבל שום דבר, הרי זה לא יקבל ממנו, לפי שבזה המנהג יצא מדין התורה, וכאילו החזירה מצד מה שיקבל ממנו; ונמצא שזה שנשבע שלא יהנהו, מהנה אותו מצד הדבר שהחזיר לו. ואם הניח לו כמו כן השכר הידוע, הרי זה מהנה אותו בזה השיעור שהניח לו. לפיכך לוקחין השכר ממנו, ותפול להקדש. (רמב"ם)

פרק ד - משנה ג

וְתוֹרֵם {ח} אֶת תְּרוּמָתוֹ וּמַעַשְׂרוֹתָיו לְדַעְתּוֹ. וּמַקְרִיב {י} עָלָיו קִנֵּי זָבִין {יא}, קִנֵּי זָבוֹת, קִנֵּי יוֹלְדוֹת, חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, וּמְלַמְּדוֹ מִדְרָשׁ, הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, אֲבָל לֹא יְלַמְּדֶנּוּ מִקְרָא. אֲבָל מְלַמֵּד הוּא אֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנוֹתָיו מִקְרָא {יב}, וְזָן אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו {יד} אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם. וְלֹא יָזוּן אֶת בְּהֶמְתּוֹ, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, זָן אֶת הַטְּמֵאָה {טו}, וְאֵינוֹ זָן אֶת הַטְּהוֹרָה. אָמְרוּ לוֹ, מַה בֵּין טְמֵאָה לִטְהוֹרָה. אָמַר לָהֶן, שֶׁהַטְּהוֹרָה נַפְשָׁהּ לַשָּׁמַיִם וְגוּפָהּ שֶׁלּוֹ, וּטְמֵאָה נַפְשָׁהּ וְגוּפָהּ לַשָּׁמָיִם {טז}. אָמְרוּ לוֹ, אַף הַטְּמֵאָה נַפְשָׁהּ לַשָּׁמַיִם וְגוּפָהּ שֶׁלּוֹ, שֶׁאִם יִרְצֶה, הֲרֵי הוּא מוֹכְרָהּ לְגוֹיִם אוֹ מַאֲכִילָהּ לִכְלָבִים:

ר"ע מברטנורה וְתוֹרֵם תְּרוּמָתוֹ וּמַעַשְׂרוֹתָיו לְדַעְתּוֹ. כְּגוֹן שֶׁאָמַר כָּל הָרוֹצֶה לִתְרֹם יָבֹא וְיִתְרֹם {ט}. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ לִתְרֹם, שֶׁהֲרֵי עוֹשֵׂהוּ שָׁלִיחַ וַהֲנָאָה הִיא לוֹ שֶׁעוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ: וּמַקְרִיב לוֹ קִנֵּי זָבִין וְזָבוֹת. כֹּהֵן שֶׁהִדִּיר אֶת יִשְׂרָאֵל הֲנָאָה מִמֶּנּוּ, יָכוֹל לְהַקְרִיב קָרְבְּנוֹתָיו שֶׁמֵּבִיא עַל זָב וְזָבָה וְיוֹלֶדֶת: וּמְלַמְּדוֹ מִדְרָשׁ. סִפְרָא וְסִפְרִי, שֶׁהוּא מִדְרַשׁ הַפְּסוּקִים: הֲלָכוֹת. הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי: אַגָּדוֹת. דִּבְרֵי חֲכָמִים שֶׁהִסְמִיכוּם עַל הַפְּסוּקִים. וְטַעֲמָא דְּשָׁרֵי לְלַמְּדוֹ כָּל הָנֵי, שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁאי לִקַּח שָׂכָר כְּדֵי לְלַמֵּד אֶת חֲבֵרוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה, וְאֵין כָּאן הֲנָאָה, דְּמִצְוָה קָעָבֵיד: אֲבָל לֹא יְלַמְּדֶנּוּ מִקְרָא. שֶׁמֻּתָּר לִטֹּל שָׂכָר עַל לִמּוּד הַמִּקְרָא, שֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא שְׂכַר פִּסּוּק טְעָמִים לְנַגֵּן הַמִּקְרָאוֹת כְּהִלְכָתָן, וְלָאו דְּאוֹרַיְתָא הוּא וְשָׁרֵי לִטֹּל שָׂכָר עָלָיו, וְאִם אֵינוֹ נוֹטֵל נִמְצָא מְהַנֵּהוּ, וְאִם נוֹטֵל נִמְצָא נֶהֱנֶה. וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִטֹּל שָׂכָר עַל הַמִּקְרָא, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין נוֹטְלִין שָׂכָר עַל הַמִּקְרָא אַף הַמִּקְרָא שָׁרֵי לְלַמְּדוֹ: אֲבָל מְלַמֵּד הוּא אֶת בָּנָיו. וְאַף עַל גַּב דְּמִצְוָה עַל הָאָב לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ וְזֶה מוֹצִיאוֹ מִידֵי חוֹבָתוֹ, לֹא מִקַּרְיָא הֲנָאָה, דְּמִצְוֹת לָאו לֶהֱנוֹת נִתְּנוּ {יג}. וְגַם אֶפְשָׁר שֶׁהָיָה מוֹצֵא אַחֵר שֶׁהָיָה מְלַמְּדוֹ חִנָּם: וְלֹא יָזוּן אֶת בְּהֶמְתּוֹ. דְּנִיחָא לֵיהּ בְּפִטּוּמָהּ וְקָא מְהַנֵּי לֵיהּ: טְמֵאָה נַפְשָׁהּ וְגוּפָהּ לַשָּׁמָיִם. דְּלִמְלָאכָה קָיְמָא וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ עַל פִּטּוּמָהּ: שֶׁאִם יִרְצֶה מוֹכְרָהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים. לַאֲכִילָה וְנוֹטֵל דָּמִים יְתֵרִים בִּשְׁבִיל פִּטּוּמָהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ח} וְתוֹרֵם. לֹא מַשְׁמַע אֶלָּא מִשֶּׁל בַּעַל הַפֵּרוֹת: {ט} דִּכְשֶׁאוֹמֵר כָּל הָרוֹצֶה לָאו שְׁלִיחוּת גָּמוּר הוּא וְלֹא הָוֵי כְּמוֹ כָּל הַשּׁוֹמֵעַ דַּהֲוֵי שְׁלִיחוּת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רֵישׁ פֶּרֶק ז' דִּכְתֻבּוֹת דִּלְשׁוֹן כָּל הַשּׁוֹמֵעַ שְׁלִיחוּת מְעַלְּיָא הָוֵי. הָרַ"ן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} וּמַקְרִיב כוּ'. שֶׁהַכֹּהֲנִים שְׁלוּחֵי שָׁמַיִם הֵם וְאֵינָם שְׁלוּחֵי בַּעַל הַקָּרְבָּן. הָרַמְבַּ"ם. וְנָקַט הָנֵי קָרְבָּנוֹת לִרְבוּתָא, דְּאַף עַל גַּב דְּמַתִּיר לִמְחֻסְּרֵי כִּפּוּרִים לֶאֱכֹל בַּקָּדָשִׁים אֲפִלּוּ הָכִי שָׁרֵי, דְּאֵין זֶה אֶלָּא גְרִימַת הֲנָאָה בְּעָלְמָא. הָרַ"ן: {יא} קִנֵּי כוּ'. לְפִי שֶׁכָּל אֵלּוּ מְבִיאִים שְׁתֵּי תּוֹרִים קְרָאָם כֵּן. הָרַ"ן: {יב} מִקְרָא. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם דְּנוֹטְלִים שָׂכָר עָלֶיהָ מִכָּל מָקוֹם לֹא הָיָה הַמֻּדָּר חַיָּב שְׂכַר מְלַמֵּד לְבָנָיו. תּוֹסָפוֹת: {יג} זֶה כְּלָל לְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ מִצְוָה קָא עָבֵיד, דְּהַיְנוּ אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה נֶהֱנֶה כְּשֶׁיּוֹצֵא בָזֶה יְדֵי מִצְוָתוֹ שֶׁאֵין צָרִיךְ עוֹד לַעֲשׂוֹתָהּ, לֹא מִקְּרֵי הֲנָאָה, דְּלָאו כוּ'. וּמִיהוּ הֲנָאָה אַחֶרֶת הַבָּאָה לוֹ עַל יְדֵי מִצְוָה מִקָּרְיָא הֲנָאָה כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּשֵׁם הָרַ"ן בְּרֵישׁ פֶּרֶק ב' גַּבֵּי קוֹנָם שֶׁאֲנִי מְשַׁמְּשֵׁךְ: {יד} אִשְׁתּוֹ כוּ'. לַפֵּרוּשׁ הַשֵּׁנִי שֶׁפֵּרֵשׁ הָרַ"ב מִשְׁנָה ב' דְּאָתְיָא אֲפִלּוּ כְּרַבָּנָן דְּחָנָן, הָכִי נַמִּי אִיכָּא לְאוֹקְמֵי מַתְנִיתִין דְּהָכָא אֲפִלּוּ כְּרַבָּנָן, וְכִדְפֵרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁהוּא מְעַנְּגָהּ בִּמְזוֹנוֹת יְתֵרִים וְהַבַּעַל נוֹתֵן לָהּ קִצְבָּה. וְהָרַ"ב לֹא מְפָרֵשׁ כְּלוּם מִשּׁוּם דַּהֲלָכָה כְּחָנָן וּבְכָל גַּוְנֵי מַיְירֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טו} הַטְּמֵאָה. הַיְנוּ לְזוּנָהּ מְזוֹנוֹת יְתֵרִים כְּדֵי לְפַטְּמָהּ, מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לֵיהּ כֵּיוָן דְּאֵינָהּ עוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה אֶלָּא לִמְלָאכָה אֵינָן נֶהֱנִין בְּעָלִים בְּפִטּוּמָהּ, דְּאַדְּרַבָּא מְפַנְּקָהּ טְפֵי וְלֹא עָבְדָה שַׁפִּיר, אֲבָל בִּמְזוֹנוֹת הַצְּרִיכִין לִכְדֵי חַיֶּיהָ לֹא שָׁרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּבִכְהַאי גַּוְנָא וַדַּאי מְהַנֵּהוּ. הָרַ"ן. וּמִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נִשְׁמָע לְתַנָּא קַמָּא דְּגַם כֵּן בְּהָכִי מַיְרֵי, וּמִזֶּה מֻכְרָח פֵּרוּשׁ רַשִׁ"י דִּבְסָמוּךְ לְעֵיל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} וְגוּפָהּ כוּ'. שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵהָנוֹת אֶלָּא בְּעוֹד נַפְשָׁהּ בָּהּ, הִלְכָּךְ לָאו הֲנָאָה הִיא, אֲבָל טְהוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁנַּפְשָׁהּ לַשָּׁמַיִם גּוּפָהּ שֶׁלּוֹ לִשְׁחֹט. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו וכו' וזן את אשתו ואת בניו אף על פי שהוא חייב וכו' – כבר ביארנו, שאם פרע הוא בשבילו שום דבר המחוייב בו, הרי זה מותר, ואינה נקראת הנאה; אמנם היא הנאה בדרך מקרה, לפי שהוא סילק ממנו היזק, והספקת מזונות יש לו בזה קורת רוח, אבל אינו מגיע לידו שום דבר.

ואמר: ולא ילמדנו מקרא – זה הוא במקום שמלמדין תורה שבכתב בשכר; אבל במקום שמלמדין תורה שבכתב בלא שכר, מותר לו ללמדו מקרא. ואין אנו צריכין להתנות שום דבר מזה בהלכות והגדות ומדרשות, לפי שאינו מותר בתורתנו כלל ללמד מין ממיני חכמת התורה בשכר, שנאמר (דברים ד יד): "ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם", ובא בקבלה: מה אני בחינם, אף אתם בחינם. ואמנם מותר ללמד תורה שבכתב בשכר במקומות שפשט המנהג בזה, לפי שזה השכר הוא מדין לימוד הטעמים והתנועות, ומדין שמירת התינוקות, שלא יהיו משולחים ונשחתים. ואני תמיה מאנשים גדולים, שיעוור אותם התאוות והכחישו האמת, ופסקו דין לעצמם ליטול שכר מן הדינים והתלמוד, ונתלו בחבלי השוא. ועוד יבוא הענין בזאת הכוונה במקום ידוע ממסכת אבות.

ואשר חייב שיהא אסור עליו לזון את בהמתו, לפי שכל מה שהוסיפה בשמנונית ובכוח, הוסיפה בדמיה. ורבי אליעזר אומר: אחר שהבהמה טמאה, אינה מותרת באכילה, לפיכך אין לו תועלת בשמנוניתה ובתוספת בשרה. וחכמים אומרים, שהוסיפה בדמיה או במשקלה, אם שחטה ומכרה לכלבים. ואין הלכה כרבי אליעזר. (רמב"ם)

פרק ד - משנה ד

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ וְנִכְנַס לְבַקְּרוֹ, עוֹמֵד, אֲבָל לֹא יוֹשֵׁב. וּמְרַפְּאֵהוּ רְפוּאַת נֶפֶשׁ, אֲבָל לֹא רְפוּאַת מָמוֹן {יט}. וְרוֹחֵץ עִמּוֹ בְאַמְבַּטִיָא גְדוֹלָה, אֲבָל לֹא בִקְטַנָּה. וְיָשֵׁן עִמּוֹ בְמִטָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר {כב}, בִּימוֹת הַחַמָּה, אֲבָל לֹא בִימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְהַנֵּהוּ. וּמֵסֵב עִמּוֹ עַל הַמִּטָּה {כג}, וְאוֹכֵל עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן {כד}, אֲבָל לֹא מִן הַתַּמְחוּי, אֲבָל אוֹכֵל הוּא עִמּוֹ מִן הַתַּמְחוּי הַחוֹזֵר. לֹא יֹאכַל עִמּוֹ מִן הָאֵבוּס {כה} שֶׁלִּפְנֵי הַפּוֹעֲלִים, וְלֹא יַעֲשֶׂה עִמּוֹ בְאֻמָּן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עוֹשֶׂה הוּא בְרִחוּק {כו} מִמֶּנּוּ:

ר"ע מברטנורה עוֹמֵד אֲבָל לֹא יוֹשֵׁב. מַתְנִיתִין אַיְרֵי כְּשֶׁנִּכְסֵי הַמְבַקֵּר אֲסוּרִים עַל הַחוֹלֶה {יז}, וּבִמְקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין שָׂכָר עַל הַיְשִׁיבָה {יח} עִם הַחוֹלֶה, שֶׁאִם יוֹשֵׁב עִמּוֹ וְאֵינוֹ נוֹטֵל שְׂכָרוֹ הַנָּהוּג הֲרֵי מְהַנֵּהוּ. אֲבָל עֲמִידָה, זְמַן מֻעָט הוּא וְאֵין רְגִילִין לִטֹּל עָלֶיהָ שָׂכָר: רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ. רְפוּאַת גּוּפוֹ: רְפוּאַת מָמוֹן. רְפוּאַת בְּהֶמְתּוֹ. לְפִי שֶׁחַיָּב אָדָם לְרַפְּאוֹת אֶת חֲבֵרוֹ כְּשֶׁחָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים כב) וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ, לְרַבּוֹת אֲבֵדַת גּוּפוֹ, וּמִצְוָה קָעָבֵיד, לְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁהִדִּירוֹ הֲנָאָה מִמֶּנּוּ מְרַפְּאוֹ בְיָדָיו {כ} כְּשֶׁחָלָה בְּגוּפוֹ. וְאִם חָלְתָה בְּהֶמְתּוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְרַפְּאָהּ בְּיָדַיִם מִפְּנֵי שֶׁמְּהַנֵּהוּ, אֲבָל אוֹמֵר לוֹ סַם פְּלוֹנִי יָפֶה לָהּ {כא}, סַם פְּלוֹנִי רַע לָהּ: אֲבָל לֹא בִקְטַנָּה. מִפְּנֵי שֶׁמְּהַנֵּהוּ כְּשֶׁמַּגְבִּיהַּ עָלָיו אֶת הַמַּיִם: אֲבָל לֹא בִימוֹת הַגְּשָׁמִים. מִפְּנֵי שֶׁמְּחַמְּמוֹ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: אֲבָל לֹא מִן הַתַּמְחוּי. לֹא יֹאכַל עִמּוֹ בִּכְלִי אֶחָד, שֶׁמָּא יַנִּיחַ מִלֶּאֱכֹל מָנָה יָפָה שֶׁבּוֹ כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל זֶה הַמֻּדָּר הֲנָאָה מִמֶּנּוּ, אוֹ שֶׁמָּא יְקָרֵב לְפָנָיו חֲתִיכָה שֶׁיֹּאכַל, וְנִמְצָא מְהַנֵּהוּ: אֲבָל אוֹכֵל הוּא [עִמּוֹ] מִן הַתַּמְחוּי הַחוֹזֵר. לְבַעַל הַבַּיִת. רְאוּבֵן אוֹכֵל בִּקְעָרָה שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁכְּשֶׁיַּחֲזִירֶנָּה לְבַעַל הַבַּיִת יַחֲזֹר בַּעַל הַבַּיִת וְיִשְׁלְחֶנָּה לְשִׁמְעוֹן שֶׁמֻּדָּר הֲנָאָה מִמֶּנּוּ, וְלֹא חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא יְשַׁיֵּר בַּקְּעָרָה כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנָּה שִׁמְעוֹן וְנִמְצָא מְהַנֵּהוּ: הָאֵבוּס שֶׁלִּפְנֵי הַפּוֹעֲלִים. כְּלִי גָּדוֹל שֶׁמְּמַלְּאִים אוֹתוֹ וְאוֹכְלִים בּוֹ כָּל הַפּוֹעֲלִים בְּיַחַד: לֹא יַעֲשֶׂה עִמּוֹ בְאֻמָּן. לֹא יִקְצֹר עִמּוֹ בְּאוֹתָהּ שׁוּרָה שֶׁהוּא קוֹצֵר, שֶׁגּוֹרֵם לוֹ שֶׁמְּמַהֵר לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ כְּשֶׁמּוֹצֵא הַמָּקוֹם פָּנוּי, וְנִמְצָא מְהַנֵּהוּ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יז} דְּאִי נִכְסֵי חוֹלֶה אֲסוּרִים עַל הַמְבַקֵּר סָבְרָה מַתְנִיתִין דְּנִכְנָס וּמְבַקְּרוֹ אֲפִלּוּ יוֹשֵׁב, דְּמִדָּבָר שֶׁחַיּוּתוֹ תָּלוּי בּוֹ לֹא אָסְרֵיהּ שֶׁלֹּא יֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ, וִישִׁיבָה נַמִּי חַיּוּתֵיהּ הוּא: {יח} שֶׁהוּא מֻתָּר, מִשּׁוּם דְּמִצְוַת בִּקּוּר דַּי לָהּ בַּעֲמִידָה. הָרַ"ן: {יט} לֹא כוּ'. פֵּרֵשׁ הָרַ"ן בְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם רוֹפֵא אַחֵר, דְּאִי לֹא שָׁרֵי לְרַפְּאוֹת, דְּהָתְנַן מַחֲזִיר אֲבֵדָתוֹ, וְאֵין לְךָ הֲשָׁבָה גְדוֹלָה מִזּוֹ. וַאֲפִלּוּ הָכִי מְרַפְּאֵהוּ רְפוּאַת גּוּפוֹ, לְפִי שֶׁלֹּא מִכָּל אָדָם זוֹכֶה לְהִתְרַפְּאוֹת: {כ} וּמִיהוּ דַּוְקָא שֶׁיְּהֵא מִשֶּׁל מֻדָּר, אֲבָל מִשֶּׁל מַדִּיר לֹא, דַּאֲפִלּוּ הֵיכָא דְאֵין לוֹ לַמֻּדָּר מִמַּה שֶּׁיִּתְרַפֵּא, דְּמִצְוָה קָא עָבֵיד, אֲפִלּוּ הָכִי כֵּיוָן דְּיָהֵיב לֵיהּ מִיָּד לְיָד אָסוּר, וּכְדִלְקַמָּן סוֹף פִּרְקִין כוּ'. הָרַ"ן. וּמַיְרֵי בְמָקוֹם שֶׁאֵין נוֹטְלִין שָׂכָר עַל הָרְפוּאָה, דְּאִי לָאו הָכִי פְּשִׁיטָא דְּאָסוּר לְרַפְּאוֹתוֹ בְּחִנָּם. הָרֹא"שׁ: {כא} וְהַיְנוּ טַעֲמָא כֵּיוָן דְּאִיהוּ לֹא יָהֵיב הַאי סַם עָלֶיהָ שָׁרֵי, דַּהֲנָאָה מִמֵּילָא אָתְיָא. הָרַ"ן. וְדַוְקָא בִּמְקוֹם שֶׁאֵין נוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר כוּ'. בֵּית יוֹסֵף: {כב} רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. פֵּרוּשָׁא קָמְפָרֵשׁ. וּבַבְּרַיְתָא פָּלֵיג עֲלֵיהּ רַבִּי מֵאִיר: {כג} הַמִּטָּה. וְלֹא חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא יִישַׁן אֶצְלוֹ. הָרֹא"שׁ: {כד} הַשֻּׁלְחָן. וְלֹא חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא יֹאכַל עִמּוֹ, דְּכֵיוָן שֶׁהִדִּירוֹ מִסְּתָמָא שׂוֹנְאִין זֶה אֶת זֶה טְפֵי מִשְּׁנֵי אַכְסְנָאִים עַל שֻׁלְחָן אֶחָד זֶה בָּשָׂר וְזֶה גְּבִינָה. הָרֹא"שׁ: {כה} הָאֵבוּס. שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהֵם עֲמֵלִים אוֹכְלִין הַרְבֵּה וְאוֹבְסִין אוֹתָם כִּבְהֵמוֹת, וּמִשּׁוּם הָכִי נִקְרָא אֵבוּס. וְאִם אֶחָד מֵהֶן אוֹכֵל מְעַט נִמְצָא מְהַנֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. וְאֵבוּס הַחוֹזֵר לֹא שַׁיָּךְ בְּהוּ. הָרַ"ן: {כו} בְּרִחוּק. בְּקָרוֹב כֻּלֵּי עָלְמָא לֹא פְלִיגֵי דְּאָסוּר, כִּי פְלִיגֵי בְּרָחוֹק אִי גָזְרִינַן רָחוֹק אַטּוּ קָרוֹב. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ונכנס לבקרו – זה שנכנס לבקר, הוא שאסר עליו שלא יהנה ממנו החולה.

ואמרו: אבל לא יושב – זה הוא במקום שלוקחים שכר מן הישיבה; רצה לומר, שמקבל שכר מי שמבקר החולה בישיבתו עמו, ומי שמרפא אותו או עושה לו צוות. לפיכך, אם נכנס זה וישב ולא קבל שום דבר, הרי נהנה בו החולה בדבר שיש לו דמים.

ורפואת נפשו הוא שירפא לגופו, ורפואת ממון – שירפא בהמתו. ומותר לו להגיד מה שיועיל לבהמתו; ואמנם אסור לו לרפאותה בידיו. ואין זה אסור לחולה עצמו, לפי שהוא מצוה; רוצה לומר, חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל, וזה נכלל בפירוש מה שאמר הפסוק (דברים כב ב): "והשבֹתו לו", לרפאות את גופו; שהוא כשרואה אתו מסוכן ויכול להצילו, או בגופו או בממונו או בחכמתו.

ואמבטי – כיור המרחץ. ואסור לרחוץ עמו בקטנה, לפי שהוא מגביה המים עליו, וזה הנאה הוא לו.

ולא יאכל עמו בכלי אחד, לפי שהוא חולק לו כבוד, וישים חתיכת בשר טובה לפניו, או יניחנה כדי שיאכלנה. וזה הוא הטעם גם כן שלא יאכל עמו מן הסלין שממלאין מפירות לאכול מהם כל הפועלים.

ועל דרך משל, כשנשבע ראובן שלא יהנה לשמעון, ואכלו שניהם עם לוי, וכשגמר ראובן לאכול מן הקערה – החזירה ללוי, ואחר כך נתנו לוי לפני שמעון – מותר לשמעון לאכול ממנו, ולא נאמר: שמא לא גמר ראובן אכילתו אלא כדי שיניח ללוי ממה שיתן לפני שמעון; וזה הוא ענין אמרו: אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר לבעל הבית.

ולא יעשה עמו באומן – שלא יקצור עמו בשורה אחת, כדי שלא יקל עליו מה שיקצור; כי בהיותו קוצר קרוב ממנו, הוא מוצא מקום לילך, וימצא מקום פנוי שיכול למהר מלאכתו. וכבר נתבאר לך פירוש לשון אומן בהרבה מקומות מזרעים (ראה פאה פרק ד משנה ה). והלכה כרבי יהודה, ואין הלכה כרבי מאיר. (רמב"ם)

פרק ד - משנה ה

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לִפְנֵי {כז} שְׁבִיעִית, לֹא יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַנּוֹטוֹת. וּבַשְּׁבִיעִית {כח} אֵינוֹ יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, אֲבָל אוֹכֵל הוּא מִן הַנּוֹטוֹת. נָדַר הֵימֶנּוּ מַאֲכָל לִפְנֵי שְׁבִיעִית, יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַפֵּרוֹת. וּבַשְּׁבִיעִית, יוֹרֵד וְאוֹכֵל:

ר"ע מברטנורה מִן הַנּוֹטוֹת. פֵּרוֹת תְּלוּיִין הַנּוֹטִין חוּץ מִן הַפַּרְדֵּס: וּבַשְּׁבִיעִית לֹא יֵרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ. אַף עַל גַּב דְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית רַחְמָנָא אַפְקְרִינְהוּ, גּוּף הַקַּרְקַע לֹא אַפְקַר רַחְמָנָא, וְחָיְשִׁינַן שֶׁמָּא בְשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ {כט} אוֹכֵל מִן הַפֵּרוֹת יִשְׁהֶה בַשָּׂדֶה וְיִתְעַכֵּב שָׁם וְיֵהָנֶה מִגּוּף הַקַּרְקַע שֶׁאֵינוֹ הֶפְקֵר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כז} לִפְנֵי. שֶׁהִדִּירוֹ חֲבֵרוֹ קֹדֶם שֶׁנִּכְנָס שְׁבִיעִית, אֵין יוֹרֵד כוּ' דְּאָסוּר בִּדְרִיסַת הָרֶגֶל, וְאֵין אוֹכֵל מִן הַנּוֹטוֹת כוּ' שֶׁיָּכוֹל לִקַּח מֵהֶן וְאֵין צָרִיךְ לִיכָּנֵס בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְאַף עַל גַּב דְּהֵן שְׁבִיעִית לֹא יֹאכַל מֵהֶן, דְּאָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ וַאֲפִלּוּ לִכְשֶׁיֵּצֵא מֵרְשׁוּתוֹ כוּ'. רַשִׁ"י: {כח} וּבַשְּׁבִיעִית. אֲבָל אִם הִדִּירוֹ בַשְּׁבִיעִית. רַשִׁ"י: {כט} דְּאִלּוּ בְשָׁעָה שֶׁאוֹכֵל אַרְעָא נַמִּי הֶפְקֵרָא הִיא. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם נוטות – פירות התלויין מן האילן הנוטים חוץ מן הפרדס. וכבר ידעת בלא ספק, שפירות שביעית – הפקר, ואין להם בעלים.

ואשר חייב שיהיה אסור על המודר ליכנס בשדה חבירו בשביעית לאכול מן הפירות, לפי שהיא נדרסת לאכילת הפירות, ולא נעשה גוף הקרקע הפקר; וכשעמד זה לשם, והוא אינו מתעסק באכילה וישהה לעמוד, נמצא נהנה ממה שאינו שלו. (רמב"ם)

פרק ד - משנה ו

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ וְלֹא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ, לֹא יַלְוֶנּוּ וְלֹא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ, וְלֹא יִמְכֹּר לוֹ וְלֹא יִקַּח מִמֶּנּוּ. אָמַר לוֹ, הַשְׁאִילֵנִי פָרָתֶךָ {לב}. אָמַר לוֹ, אֵינָהּ פְּנוּיָה {לג}. אָמַר קוֹנָם שָׂדִי שֶׁאֲנִי חוֹרֵשׁ בָּהּ לְעוֹלָם, אִם הָיָה דַרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ, הוּא אָסוּר וְכָל אָדָם מֻתָּרִין {לד}. אִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ, הוּא וְכָל אָדָם אֲסוּרִין:

ר"ע מברטנורה הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ, וְהוּא אָסַר הֲנָאַת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי עָלָיו {ל}. וְכֵן לֹא יַלְוֶנּוּ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ: וְלֹא יִמְכֹּר לוֹ. בְּפָחוֹת מִשָּׁוְיוֹ {לא}, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקַּח מִמֶּנּוּ נַמִּי בְּפָחוֹת מִשָּׁוְיוֹ וְנִמְצָא נֶהֱנֶה: אִם הָיָה דַרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ הוּא אָסוּר. דְּלֹא אִכַּוַּן אֶלָּא שֶׁלֹּא יַחֲרֹשׁ הוּא עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁהָיָה רָגִיל, אֲבָל אֲחֵרִים יַחְרְשׁוּ: וְאִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ. דַּעְתּוֹ הָיָה שֶׁלֹּא יַחְרְשׁוּ בָהּ לֹא הוּא וְלֹא אֲחֵרִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ל} וְנִרְאֶה לִי דְּלִרְבוּתָא נָקְטָה מַתְנִיתִין הַמֻּדָּר מֵחֲבֵרוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁחֲבֵרוֹ הִדִּירוֹ, דְּלֹא תֵימָא כֵּיוָן שֶׁהוּא לֹא פָּשַׁע שֶׁלֹּא נַחְמִיר עָלָיו לִגְזֹר שֶׁלֹּא יַשְׁאִיל מִשּׁוּם שֶׁמָּא יִשְׁאַל, וּלְשׁוֹן הָרַ"ב שֶׁלֹּא בְּדִקְדּוּק הוּא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לא} דְּאִלּוּ שָׁוֶה בְּשָׁוֶה אִיכָּא הֲנָאָה לַמּוֹכֵר וְלַלּוֹקֵחַ בִּזְבִינָא מְצִיעֲתָא: {לב} פָּרָתֶךָ. לָאו בְּמֻדָּר וּמַדִּיר עָסְקִינַן: {לג} אֵינָהּ כוּ'. דְּבִמְלַאכְתּוֹ הִיא, וְנִתְעַצֵּב הַשּׁוֹאֵל כְּנֶגֶד הַמַּשְׁאִיל וְאָמַר הוֹאִיל וְסֵרַבְתָּ לְהַשְׁאִילָהּ לִי קוֹנָם שָׂדִי שֶׁאֲנִי חוֹרֵשׁ בָּהּ שֶׁלֹּא אֶחְרֹשׁ שָׂדִי בְּפָרָתְךָ עוֹלָמִית, וְאַחַר כָּךְ הִשְׁאִילָהּ לוֹ. רַשִׁ"י: {לד} מֻתָּרִין. לַחְרֹשׁ לוֹ שָׂדֵהוּ בְּאוֹתָהּ פָּרָה. וְאִם אֵין דַּרְכּוֹ כוּ', שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֲרִיסִין הַחוֹרְשִׁין בִּשְׁבִילוֹ. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם

המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו ולא וכו' – אסור על מי שאסר עליו שלא יהנה מפלוני, שלא ילונו, שמא ילוה ממנו; וכמו כן שלא ישאילנו, שמא ישאל ממנו; ולא ימכור לו, שמא יקח ממנו. וזה עניין מאמרם כולה, משום גזירה. (רמב"ם)

פרק ד - משנה ז

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, הוֹלֵךְ אֵצֶל הַחֶנְוָנִי {לה} וְאוֹמֵר, אִישׁ פְּלוֹנִי מֻדָּר מִמֶּנִּי הֲנָאָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה, וְהוּא נוֹתֵן לוֹ וּבָא וְנוֹטֵל מִזֶּה. הָיָה בֵיתוֹ {לז} לִבְנוֹת, גְּדֵרוֹ לִגְדֹּר, שָׂדֵהוּ לִקְצֹר, הוֹלֵךְ אֵצֶל הַפּוֹעֲלִים וְאוֹמֵר, אִישׁ פְּלוֹנִי מֻדָּר מִמֶּנִּי הֲנָאָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה. הֵם עוֹשִׂין עִמּוֹ, וּבָאִין וְנוֹטְלִין שָׂכָר מִזֶּה:

ר"ע מברטנורה וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל. אוֹרְחָא דְמִלְּתָא נָקַט, וְהוּא הַדִּין אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ מַה יֹּאכַל: וּבָא זֶה וְנוֹטֵל מִזֶּה. אִם יִרְצֶה לִתֵּן לוֹ, וְאֵינוֹ עוֹבֵר עַל נִדְרוֹ {לו}. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְכוֹפוֹ לְשַׁלֵּם לוֹ, דְּהָא לֹא אָמַר לוֹ תֵּן לוֹ וַאֲנִי אֶפְרַע. וְאִם אָמַר לוֹ כֵן, אָסוּר, דְּהָא שָׁלִיחַ שַׁוְּיֵהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לה} הַחֶנְוָנִי. דְּלָאו שָׁלִיחַ שַׁוְּיֵהּ. וְהוּא הַדִּין אִם אוֹמֵר כָּל הַמְפַרְנֵס אֵינוֹ מַפְסִיד, דְּלֹא עַבְדֵּיהּ שְׁלִיחַ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רֵישׁ פֶּרֶק ז' דִּכְתֻבּוֹת, וְהָכִי קָאָמַר לֹא מִבַּעְיָא כָּל הַזָּן כוּ' דִּלְעָלְמָא קָאָמַר, אֲבָל חֶנְוָנִי כֵּיוָן דְּרָגִיל אֶצְלוֹ וְקָאָזֵיל קָאָמַר לֵיהּ כְּמַאן דְּאָמַר לֵיהּ זִיל הַב לֵיהּ אַתְּ דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לָן. גְּמָרָא: {לו} שֶׁהַחֶנְוָנִים וְהַפּוֹעֲלִים הֵם בַּעֲלֵי חוֹב וְהוּא מַה שֶּׁנָּתַן לָהֶם שְׂכָרָם פָּרַע לָהֶם חוֹבוֹ, וְזֶה מֻתָּר כִּדְאִיתָא בְּמִשְׁנָה ב'. הָרַמְבַּ"ם. וּלְפֵרוּשׁ רִאשׁוֹן שֶׁל הָרַ"ב שָׁם הָכָא דֶּרֶךְ מַתָּנָה הִיא וְשָׁרֵי. תּוֹסָפוֹת: {לז} בֵּיתוֹ. לֹא זוֹ אַף זוֹ קָתָנֵי, לֹא מִבַּעְיָא דִּלְצֹרֶךְ מְזוֹנוֹת שָׁרֵי, אֶלָּא אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ בִּנְיַן בֵּיתוֹ הִתִּירוּ. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך כו' – כל זה נמשך על העיקר שביארתי לך בזה הפרק, באמרו: שוקל לו שקלו ופורע לו את חובו. שהוא, כשנתן לו החנווני מה שנתן, ואחר שעשו לו הפועלים מה שעשו, חזרו כולם לו בעלי חובות; והוא מה שנתן להם שכרן, פרע לו חובו בלא ספק. (רמב"ם)

פרק ד - משנה ח

הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, נוֹתֵן לְאַחֵר לְשׁוּם מַתָּנָה {לח} וְהַלָּה מֻתָּר בָּהּ. אִם אֵין עִמָּהֶם אַחֵר, מַנִּיחַ עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הַגָּדֵר וְאוֹמֵר, הֲרֵי הֵן מֻפְקָרִים לְכָל מִי שֶׁיַּחְפֹּץ, וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר:

ר"ע מברטנורה וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. דְּכֵיוָן שֶׁאֵין שָׁם אַחֵר שֶׁיָּכוֹל לִזְכּוֹת אֶלָּא הוּא, הָוֵי כְמַתָּנָה {לט}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְדַוְקָא בְּאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל {מ} הוּא דְשָׁרוּ רַבָּנָן, אֲבָל בֶּאֱינִישׁ אַחֲרִינָא לֹא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לח} מַתָּנָה. הָכָא לֵיכָּא תַקָּנָה שֶׁיֹּאמַר אִם תָּזוּן לֹא תַפְסִיד, כֵּיוָן דִּלְיָחִיד הוּא אוֹמֵר הָוֵי כִּשְׁלוּחוֹ, דְּלֹא אָמְרִינַן בְּרֵישׁ פֶּרֶק ז' דִּכְתֻבּוֹת דְּלֹא הָוֵי שְׁלוּחוֹ אֶלָּא בְאוֹמֵר כָּל הַזָּן בִּלְשׁוֹן רַבִּים. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לט} כְּלוֹמַר דְּגָזְרִינַן מִשּׁוּם מַתָּנָה דְּבֵית חוֹרוֹן דְּסוֹף פֶּרֶק דִּלְקַמָּן. גְּמָרָא: {מ} וְטַעֲמָא מִשּׁוּם דְּהָכָא מוּכְחָא קְצָת הַעֲרָמָה, הִלְכָּךְ לֹא שָׁרֵי אֶלָּא דַוְקָא בְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם היו מהלכין בדרך וכו' רבי יוסי אוסר – רבי יוסי אומר: אחר שאין בהם שלישי, הרי זה המעשה דומה למתנה, ולכך הוא אסור. ואין הלכה כרבי יוסי. (רמב"ם)

פרק ה

פרק ה - משנה א

הַשֻּׁתָּפִין שֶׁנָּדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה, אֲסוּרִין לִכָּנֵס לֶחָצֵר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ. וּשְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לְהַעֲמִיד שָׁם רֵחַיִם וְתַנּוּר וּלְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִים. הָיָה אֶחָד מֵהֶם מֻדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ, לְתוֹךְ שֶׁלִּי אֲנִי נִכְנָס וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלָּךְ. וְכוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכֹּר אֶת חֶלְקוֹ:

ר"ע מברטנורה הַשֻּׁתָּפִין. שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶם בַּיִת בֶּחָצֵר, וְהֶחָצֵר שֶׁלִּפְנֵי הַבָּתִּים שְׁנֵיהֶם שֻׁתָּפִין בָּהּ. וּבִזְמַן שֶׁיֵּשׁ בֶּחָצֵר דִּין חֲלֻקָּה, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה לְכָל בַּיִת וּבַיִת אַרְבַּע אַמּוֹת בֶּחָצֵר לִפְנֵי הַבַּיִת וְיִשָּׁאֵר עוֹד מִן הֶחָצֵר אַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה וְאַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה, בְּהָא מוֹדוּ כֻלֵּי עָלְמָא דִּשְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לִכָּנֵס בֶּחָצֵר עַד שֶׁיַּחֲלֹקוּ, הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהּ דִּין חֲלֻקָּה. וְלֹא אַפְלִיגוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבָּנָן אֶלָּא בֶּחָצֵר שֶׁאֵין בָּהּ דִּין חֲלֻקָּה, רַבָּנָן אָמְרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶם בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ הוּא נִכְנָס, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר יֵשׁ בְּרֵרָה {א} וְהַאי בְּדִידֵיהּ קָאָזֵיל וְהַאי בְּדִידֵיהּ קָאָזֵיל: וּשְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לְהַעֲמִיד שָׁם רֵחַיִם וְכוּ'. וּמוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב בְּכָל הָנֵי דְּשֻׁתָּפִים מְעַכְּבִים זֶה עַל זֶה, דְּלֹא שַׁיָּךְ לְהַתִּיר מִטַּעַם בְּרֵרָה, דְּכֵיוָן דִּבְיָדוֹ לְעַכֵּב עָלָיו וְאֵינוֹ מְעַכֵּב נִמְצָא מְהַנֵּהוּ {ב}: וְכוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכֹּר אֶת חֶלְקוֹ. דְּחָיְשִׁינַן מֵאַחַר שֶׁרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ נִכְנָס יִשְׁכַּח וְיִכָּנֵס גַּם הוּא. אֲבָל כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לֹא חָיְשִׁינַן {ג}. וְדַוְקָא כְּשֶׁנָּדַר מֵעַצְמוֹ שֶׁלֹּא יֶהֱנֶה בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ הוּא דְּכוֹפִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר חֶלְקוֹ, אֲבָל אִם חֲבֵרוֹ הִדִּירוֹ שֶׁלֹּא יֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ, אָנוּס הוּא וְאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר {ד}, דְּמַאי אִית לֵיהּ לְמֶעְבַּד, וְאִם אָמַרְתְּ כֵּן כָּל שֻׁתָּף יַדִּיר אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא יֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיָּכוֹפוּ אוֹתוֹ לִמְכֹּר לוֹ חֶלְקוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} וּבְמַתְנִיתִין דִּלְקַמָּן פָּסַק הָרַ"ב כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, וְכֵן הוּא בַּגְּמָרָא. וְקַשְׁיָא הָא קָיְמָא לָן דְּבִדְאוֹרַיְתָא אֵין בְּרֵרָה, וְיֵשׁ לוֹמַר דְּהָכָא גַּבֵּי חָצֵר שֶׁזֶּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל הֶחָצֵר אֵין אֶפְשָׁר לוֹמַר הֻבְרַר הַדָּבָר שֶׁזֶּה בְּחֶלְקוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ, דַּהֲרֵי אָנוּ מַתִּירִין לוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֻלָּהּ, אֶלָּא בְּרֵרָה הָאֲמוּרָה כָּאן רוֹצֶה לוֹמַר כָּל אֶחָד בִּשְׁבִיל זְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ, כְּלָשׁוֹן שֶׁאוֹמֵר זֶה בְּחֶלְקוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ, וּבְרֵרָה דְּנָקַט זֶה אֶחָד מִן הַלְּשׁוֹנוֹת בַּגְּמָרָא, שֶׁהַלָּשׁוֹן אֶחָד וְהַפֵּרוּשׁ מִתְחַלֵּף. הָרַמְבַּ"ן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} דְּאַף עַל גַּב דְּאָמְרִינַן בְּפֶרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים דְּשֻׁתָּפִין אַהַעֲמָדָה כְּדִי לֹא קָפְדֵי, מִכָּל מָקוֹם אִי קָפְדֵי יְכוֹלִין לְעַכֵּב זֶה עַל זֶה. וְאַף עַל גַּב שֶׁדַּרְכָּן לְוַתֵּר, וִתּוּר אָסוּר בְּמֻדָּר הֲנָאָה. הָרַ"ן: {ג} דְּכָל חַד וְחַד מִזְדְּהַר בְּאִסּוּרֵיהּ. וְכֵן בְּאוֹסֵר נְכָסָיו עַל עַצְמוֹ מֵהַאי טַעֲמָא גוּפֵיהּ לֹא הָיוּ כוֹפִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר, דְּדַוְקָא בְּשֻׁתָּפִין כוּ', וַאֲפִלּוּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב כּוֹפִין אוֹתוֹ, דְּאִיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ מַעֲמִיד רֵחַיִם וְתַנּוּר יִתְקַנֵּא בּוֹ וְיָבֹא לַעֲשׂוֹת כֵּן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} וּמַשְׁמַע נַמִּי דַּחֲבֵרוֹ הַמַּדִּיר נַמִּי לֹא כָיְפִינַן לִמְכֹּר כוּ', מִשּׁוּם שֶׁאָסַר נְכָסָיו עַל חֲבֵרוֹ. הָרַמְבַּ"ן. וְכָתַב הָרַ"ן טַעֲמָא שֶׁאֵינוֹ בְדִין לָכוֹף אָדָם לִמְכֹּר אֶת שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאָסַר נְכָסָיו עַל חֲבֵרוֹ, אֲבָל לַנּוֹדֵר עַצְמוֹ רָאוּי לָכוֹף, דְּמַה הֲנָאָה יֵשׁ לוֹ לֶאֱסֹר עַל עַצְמוֹ נְכָסָיו, וְאִיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יִכָּשֵׁל: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם השותפין שנדרו זה מזה אסורין כו' - חצר נקרא רחבה של עיר שבבית. ואלו השני שותפין, אמנם הם שותפין בזה הבית, לכל אחד ואחד מהם בית ידוע, והם שותפין בזאת הרחבה שלפני הבתים, והיא הנקראת חצר. ואם אפשר שיחלקו זאת החצר, והוא שיהיה בה ד' אמות לזה וארבע אמות לזה או יותר, אחר שנניח לפני כל בית ארבע אמות כמו שיתבאר בבבא בתרא, הכל מודים שהם אסורין ליכנס לחצר עד שיחלוקו. ואמנם מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בחצר שאין בה דין חלוקה.

וכל זמן שאחד מן השותפין נשבע הוא בעצמו שלא יהנה בו חבירו, הרי זה כופין אותו למכור. אבל אם הדירו חבירו, והוא שנשבע ראובן שלא יהנה בשמעון, הרי זה אין כופין שמעון למכור, לפי שהוא אנוס והוא אינו אותו שנדר. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ב

הָיָה אֶחָד מִן הַשּׁוּק מֻדָּר מֵאֶחָד מֵהֶם הֲנָאָה, לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ, לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרְךָ אֲנִי נִכְנָס, וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלָּךְ:

ר"ע מברטנורה הָיָה אֶחָד מִן הַשּׁוּק וְכוּ'. לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב נָקַט לַהּ, דַּאֲפִלּוּ אֶחָד מִן הַשּׁוּק שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בֶּחָצֵר שָׁרֵי לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב לִכָּנֵס מִטַּעַם בְּרֵרָה. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם היה אחד מן השוק - כבר אמרנו שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ג

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, וְיֶשׁ לוֹ מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד מֻשְׂכָּרִים {ה} בָּעִיר, אִם יֶשׁ לוֹ בָהֶן תְּפִיסַת יָד, אָסוּר. אֵין לוֹ בָהֶן תְּפִיסַת יָד, מֻתָּר {ו}. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, קוֹנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֲנִי נִכְנָס {ז} וְשָׂדְךָ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ, מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ {ח} לְאַחֵר, מֻתָּר. קוֹנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס, שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ, מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר, אָסוּר:

ר"ע מברטנורה הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ וְיֶשׁ לוֹ מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד וְכוּ'. רְאוּבֵן שֶׁנֶּאֱסַר עָלָיו לֶהֱנוֹת בְּנִכְסֵי שִׁמְעוֹן וְיֵשׁ לְשִׁמְעוֹן בָּעִיר מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד שֶׁהִשְׂכִּירָן לַאֲחֵרִים, וּבָא רְאוּבֵן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, רוֹאִים אִם נִשְׁאָר לְשִׁמְעוֹן מָקוֹם בְּזֶה הַמֶּרְחָץ וּבֵית הַבַּד שֶׁלֹּא הִשְׂכִּירוֹ, כְּגוֹן בּוֹר בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אָסוּר לִרְאוּבֵן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. וְאִם לָאו, מֻתָּר: וּמֵת אוֹ שֶׁמְּכָרָם לְאַחֵר מֻתָּר. דְּכֵיוָן שֶׁאָמַר בֵּיתְךָ שָׂדְךָ, לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהֵם שֶׁלּוֹ. אֲבָל אִם אָמַר בַּיִת זֶה אוֹ שָׂדֶה זוֹ, אֲסָרָם עָלָיו לְעוֹלָם: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ה} מֻשְׂכָּרִים. פֵּרוּשׁ שֶׁהָיוּ מֻשְׂכָּרִים כְּבָר, אֲבָל הִשְׂכִּירָן אַחַר מִכֵּן לֹא, וְדַוְקָא בִּמְכִירָה תְּנַן בְּסָמוּךְ דְּשָׁרֵי אֲבָל בִּשְׂכִירוּת לֹא. הָרַשְׁבָּ"א וְהָרַ"ן: {ו} מֻתָּר. וְאַף עַל גַּב דְּקָיְמָא לָן דְּקוֹנָמוֹת מַפְקִיעִין מִידֵי שִׁעְבּוּד כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ב בְּמִשְׁנָה ד' פֶּרֶק י"א, כֵּיוָן דִּשְׂכִירוּת לְיוֹמָא מִמְכָּר הוּא הֲרֵי מָכַר הֲנָאָתוֹ, וְאֵין אִסּוּר קוֹנָם שֶׁהוּא אִסּוּר הֲנָאָה שֶׁאֵינוֹ חָל עַל גּוּף הַקַּרְקַע אֶלָּא עַל הֲנָאָה יָכוֹל לֶאֱסֹר הֲנָאָתוֹ הַמֻּשְׂכָּר בְּיַד אֲחֵרִים. הָרֹא"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} שֶׁאֲנִי כוּ'. הָכִי גָרְסִינַן בַּגְּמָרָא בְּכֻלְּהוּ, וּפֵרוּשׁ שֶׁאֲנִי נִכְנָס כְּלוֹמַר לְמַה שֶּׁאֲנִי נִכְנָס בּוֹ, שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ כְּלוֹמַר אִם אֶקָּחֶנּוּ. הָרַ"ן: {ח} שֶׁמְּכָרוֹ. וְהוּא הַדִּין אִם נְתָנָן לְאַחֵר נַמִּי שָׁרֵי, וְנָקַט מְכָרָן לְאַשְׁמְעִינַן דְּדַוְקָא מְכָרָן לְאַחֵר, אֲבָל מְכָרוֹ לוֹ אָסוּר. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד כו':תפיסת יד - שישאר לו תשמיש בזה הקרקע, כגון שישייר לעצמו שום דבר בזה הקרקע שלא ישכירנו, ואפילו שייר בו מים בזה המרחץ או הדומה לזה. ושאר הדברים מבוארים הם בעצמם: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ד

הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם {ט}, הַמֻּדָּר {יא} אָסוּר {יב}. הֲרֵי אַתְּ עָלַי חֵרֶם, הַנּוֹדֵר אָסוּר. הֲרֵינִי עָלֶיךָ וְאַתְּ עָלַי, שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין. וּשְׁנֵיהֶם מֻתָּרִין בְּדָבָר שֶׁל עוֹלֵי בָבֶל, וַאֲסוּרִין בְּדָבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר {יד}:

ר"ע מברטנורה הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם. הֲנָאָתִי תִהְיֶה אֲסוּרָה עָלֶיךָ בְּחֵרֶם שֶׁלֹּא תּוּכַל לֵהָנוֹת מִמֶּנִּי {י}: הַמֻּדָּר אָסוּר. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָנָה אָמֵן. שֶׁאָדָם יָכוֹל לֶאֱסֹר עַל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ: הֲרֵי אַתְּ עָלַי חֵרֶם. שֶׁאָסַר עַל עַצְמוֹ כָּל הֲנָאָה שֶׁתָּבֹא לוֹ מֵחֲבֵרוֹ, הַנּוֹדֵר אָסוּר: בְּדָבָר שֶׁל עוֹלֵי בָבֶל. כְּגוֹן בּוֹר שֶׁל עוֹלֵי רְגָלִים שֶׁהָיוּ עוֹלִים מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל, וְהָיָה אוֹתוֹ הַבּוֹר בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ וְיָדָן שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל שָׁוָה בּוֹ, וַהֲוֵי כְּהֶפְקֵר {יג}, וְלֹא כְּדָבָר שֶׁהוּא שֶׁל שֻׁתָּפִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ט} חֵרֶם. וּבַגָּלִיל מַיְרֵי, דִּסְתַם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת. הָרַ"ן: {י} וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר כֵּן בְּפֵרוּשׁ, דְּכֵיוָן דְּאָמַר הֲנָאָתִי כוּ' אֵין צָרִיךְ לְהַתְפִּיסוֹ בְּחֵרֶם כוּ', אֲבָל כַּוָּנָתוֹ לְפָרֵשׁ הֲרֵינִי דְּקָאָמַר, שֶׁרָצָה לוֹמַר הֲנָאָתִי: {יא} הַמֻּדָּר כוּ'. שֶׁהַשְּׁבוּעָה וְהַנְּדָרִים אָדָם מְחֻיָּב לְקַיְּמָן, וַאֲפִלּוּ שֶׁהוּא אֵינוֹ הַנִּשְׁבָּע וְהַנּוֹדֵר אֲבָל נִשְׁבַּע עָלָיו זוּלָתוֹ. וְרוֹצֶה לוֹמַר בְּדָבָר שֶׁהוּא שֶׁל הַמַּדִּיר, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ וַדַּאי לֹא אֶלָּא אִם כֵּן עָנָה אָמֵן. הָרַמְבַּ"ם: {יב} אָסוּר. אֲבָל מַדִּיר לֹא. וְאִם תֹּאמַר אַמַּאי לֹא מִתְּסַר מִשּׁוּם גְּזֵרָה כְּדִלְעֵיל פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה ו', וְכָל שֶׁכֵּן הוּא דְּהָכָא הַמַּדִּיר פָּשַׁע בְּנִדְרוֹ וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁנִּגְזֹר עָלָיו. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּדַוְקָא בְּהָנֵי דְּהָתָם דְּאִית בְּהוּ דֶּרֶךְ הַשְׁאָלָה וּמִקָּח וּמִמְכָּר, דְּלֹא מַשְׁמַע לֶאֱינָשֵׁי דְּלִתַּסְרוּ בְּמֻדָּר הֲנָאָה, אִיכָּא לְמִגְזַר, אֲבָל בַּהֲנָאָה גְמוּרָה כַּאֲכִילַת פֵּרוֹת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ לֵיכָּא לְמִגְזַר. הָרַ"ן: {יג} אַף עַל פִּי שֶׁהוֹצָאָה וְהַבִּנְיָן שֶׁלָּהֶם מִמָּמוֹן כָּל יִשְׂרָאֵל וְכָל אֶחָד מֵהֶן יֵשׁ בָּהֶן זְכוּת, אֵין זֶה כִּי אִם זְכוּת מֻעָט מְאֹד שֶׁאֵין לְאֶחָד מֵהֶם שׁוּם רְשׁוּת. הָרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן עוֹד: {יד} הָעִיר. שֶׁהֵם דָּרִים בָּה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לְאַנְשֵׁי עִיר אַחֶרֶת חֵלֶק בָּהֶן, שֶׁהֵם יְכוֹלִים לְמָכְרָן בְּשִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הריני עליך חרם, המודר אסור, הרי את עלי כו' המודר אסור - פירוש: שאם עבר המודר על הנדר – הוא הנקרא עבריין, כגון שנשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו, הרי שמחוייב שמעון שלא יכנס בבית ראובן, שהרי נשבע על מה שהיה ברשותו; לפיכך אם עבר שמעון ונכנס בביתו של ראובן, הוא הנקרא עבריין, וזהו פירוש המודר אסור, והבן זה העניין. ועשה לו היקש, שהשבועות והנדרים אדם מחוייב לקיימן, ואפילו שהוא אינו הנשבע והנודר, אבל נשבע עליו זולתו.

ועניין דבר של עולי בבל - הדבר שיש בו שותפות לעולי רגלים, והוא מה שזכר מהן. אף על פי שהיציאה והבניין שלהם ממון כל ישראל ולכל אחד מהן יש בהן זכות, אין זה כי אם זכות מעט מאוד, שאין לאחד מהן שום רשות.

ודבר של אותה העיר - הדברים שהם בשותפות לכל אנשי המדינה, כגון הרחובות והמרחצאות ומה שמנה. (רמב"ם)

פרק ה - משנה ה

וְאֵיזֶהוּ דָבָר שֶׁל עוֹלֵי בָבֶל, כְּגוֹן הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת {טו} וְהַבּוֹר שֶׁבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ. וְאֵיזֶהוּ דָבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר, כְּגוֹן הָרְחָבָה וְהַמֶּרְחָץ, וּבֵית הַכְּנֶסֶת {טז} וְהַתֵּבָה וְהַסְּפָרִים. וְהַכּוֹתֵב חֶלְקוֹ לַנָּשִׂיא {יז}. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶחָד כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא וְאֶחָד כּוֹתֵב לְהֶדְיוֹט. מַה בֵּין כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא לְכוֹתֵב לְהֶדְיוֹט, שֶׁהַכּוֹתֵב לַנָּשִׂיא אֵינוֹ צָרִיךְ לְזַכּוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה צְרִיכִין לְזַכּוֹת. לֹא דִבְּרוּ בַנָּשִׂיא אֶלָּא בַהֹוֶה {יח}. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין אַנְשֵׁי גָלִיל צְרִיכִין לִכְתֹּב, שֶׁכְּבָר {יט} כָּתְבוּ אֲבוֹתֵיהֶם עַל יְדֵיהֶם:

ר"ע מברטנורה הָרְחָבָה. הַשְּׁוָקִין שֶׁבָּעִיר: וְהַתֵּבָה. שֶׁמַּנִּיחִין בָּהּ סְפָרִים: וְהַסְּפָרִים. שֶׁקּוֹנִים בְּנֵי הָעִיר לִלְמֹד בָּהֶם: וְהַכּוֹתֵב חֶלְקוֹ לַנָּשִׂיא. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דְּהָכִי קָתָנֵי, וּמַה תַּקָּנָתָן, יִכְתְּבוּ חֶלְקָן לַנָּשִׂיא, כְּלוֹמַר אֵלּוּ שֶׁנָּדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה וַאֲסוּרִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר וּבַתֵּבָה וּבַסְּפָרִים, יִכְתֹּב כָּל אֶחָד מֵהֶם חֶלְקוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּרְחָבָה וּבַתֵּבָה וּבַסְּפָרִים לַנָּשִׂיא, וְאַחַר כָּךְ יוּכַל כָּל אֶחָד מֵהֶם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, שֶׁבְּמָמוֹן שֶׁל נָשִׂיא הֵם מִשְׁתַּמְּשִׁים וְאֵין אֶחָד מֵהֶם נֶהֱנֶה מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם יִרְצוּ יִכְתְּבוּ חֶלְקָם לְהֶדְיוֹט, אֶלָּא שֶׁאִם כָּתְבוּ לַנָּשִׂיא אֵין צָרִיךְ לְזַכּוֹת לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, דְּמִשּׁוּם חֲשִׁיבוּתוֹ שֶׁל נָשִׂיא קוֹנֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא זִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, וּבַהֶדְיוֹט לֹא קָנָה עַד שֶׁיְּזַכֶּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר: אַנְשֵׁי גָלִיל אֵין צְרִיכִין לְזַכּוֹת. אַנְשֵׁי גָּלִיל קַנְטְרָנִים הָיוּ וּבְכַעֲסָן הָיוּ נוֹדְרִים הֲנָאָה זֶה מִזֶּה, עָמְדוּ אֲבוֹתֵיהֶן וְכָתְבוּ חֶלְקֵיהֶן לַנָּשִׂיא, שֶׁאִם בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם יִדְּרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה לֹא יִהְיוּ אֲסוּרִים בָּרְחָבָה שֶׁל עִיר אוֹ בַּתֵּבָה אוֹ בַּסְּפָרִים, דִּמְמוֹן נָשִׂיא הֵם: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טו} וְהָעֲזָרוֹת. וְכָל הַמִּקְדָּשׁ, אֶלָּא שֶׁבְּאֵלּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל שָׁוִין וְרַשָּׁאִים לִכְנֹס שָׁם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} וּבֵית הַכְּנֶסֶת. כָּתַב הָרַ"ן רַבָּנָן הִיא וְלֹא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, דְּבֵית הַכְּנֶסֶת כֶּחָצֵר שֶׁאֵין בָּהּ דִּין חֲלֻקָּה דָּמֵי, הִלְכָּךְ כֵּיוָן דְּאִפְסַק הִלְכְתָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב לֵיתָא לְמַתְנִיתִין. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁהֶאֱרִיךְ לְיַשֵּׁב דְּכֻלֵּי עָלְמָא מוֹדִים בָּזֶה דַּאֲסוּרָה, דְּכֵיוָן שֶׁאֶפְשָׁר לִכְתֹּב חֶלְקוֹ לַנָּשִׂיא לֹא סָמְכִינַן אַבְּרֵרָה. וְכֵן כָּתַב הָרֹא"שׁ בְּרֵישׁ פִּרְקִין אַחָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דִּין חֲלֻקָּה דְּכֻלֵּי עָלְמָא מוֹדוּ: {יז} לַנָּשִׂיא. וְהָא דִּלְעֵיל גַּבֵּי חָצֵר לֹא קָאָמַר הַךְ תַּקַּנְתָּא, דְּחָצֵר שֶׁהוּא מְיֻחָד לָהֶם מַמָּשׁ אֵין תַּקָּנָה לָתֵת אוֹתָהּ לַנָּשִׂיא, אֲבָל הָכָא דְּמֵעִקָּרָא אֵין כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ מְיֻחָדִים לָהֶם לֹא יַפְסִידוּ אִם יִכְתְּבוּ חֶלְקָם לַנָּשִׂיא, שֶׁגַּם אַחַר כָּךְ יְכוֹלִים לֵילֵךְ וְלֵהָנוֹת, שֶׁהַנָּשִׂיא לֹא יַקְפִּיד עֲלֵיהֶם כֵּיוָן שֶׁגַּם לוֹ אֵינָהּ מְיֻחֶדֶת שֶׁהֲרֵי הִיא לְכָל בְּנֵי הָעִיר. תּוֹסָפוֹת: {יח} בַּהֹוֶה. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ לַחֲלֹק כָּבוֹד לַנְּשִׂיאִים, וְהָרַ"ן פֵּרֵשׁ שֶׁאֵין אָדָם סוֹמֵךְ לְהַקְנוֹת לְאָדָם אַחֵר דְּמִסְתְּפֵי שֶׁמָּא יַאַסְרֶנּוּ עָלָיו, וּלְפִיכָךְ נָהֲגוּ לִכְתֹּב לַנָּשִׂיא שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱסֹר הֲנָאָתוֹ עַל הַבְּרִיּוֹת: {יט} שֶׁכְּבָר כוּ'. כְּלוֹמַר מִדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים עָמְדוּ רָאשֵׁי בֵּית אָבוֹת שֶׁלָּהֶם וְהִכְרִיחוּם שֶׁיִּכְתְּבוּ חֶלְקֵיהֶם לַנָּשִׂיא. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אבל מה שאמר: זה כותב חלקו לנשיא - פירוש לפי העניין: הכותב כותב חלקו לנשיא. ועניין זה הדבר, שאלו האנשים שאסר כל אחד מהן הנאה לחבירו ואסר עליו ממונו באמרו כל אחד ואחד לחבירו: "הריני עליך ואת עלי", הרי הם מחוייבים מפני זה שלא ישתמשו במקומות המשותפין לכל אנשי המדינה, לפי שיש לכל אחד מהם זכות בהם, ונמצא כל אחד מהם נהנה בחבירו במה שמשתמש מרשותו. וצד התחבולה שיש להן וכיצד יהיו מותרין? שיכתוב כל אחד מהן חלק[ו] לנשיא וכל זכות שיש לו באלו המקומות המשותפין לכל, ונסתלק חלקו מהם, ולא נשאר לאחד מהן זכות לא ברחובה ולא במרחץ ולא בבית הכנסת ולא במה שדומה להם, ונמצאו שניהן נהנין כל אחד מהן בממון בני אדם וממון הנשיא, לא בממון חבירו.

ור' יהודה אומר, שהם גם כן כשסילקו זכותם מאלו המקומות ונתנום לאחד מבני אדם, שזה מותר, אבל צריך שיאמר לאחד: זכה לפלוני באלו הזכויות, ויתן לו השטר. ואנשי הגליל היו כותבין לנשיא כל המקומות המשותפין והדברים המשותפין כולן, כדי שלא יבואו לעבור על הנדרים והשבועות כשהיו נשבעין זה מזה, כמו שאמרנו, ולא יהיו צריכין לכתוב לא לנשיא ולא להדיוט. והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ו

הַמֻּדָּר {כ} הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, נוֹתְנוֹ לְאַחֵר לְשׁוּם מַתָּנָה, וְהַלָּה מֻתָּר בָּהּ. מַעֲשֶׂה בְאֶחָד בְּבֵית חוֹרוֹן שֶׁהָיָה אָבִיו מֻדָּר הֵימֶנּוּ הֲנָאָה, וְהָיָה מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ, וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ, חָצֵר וּסְעוּדָה נְתוּנִים לְךָ בְמַתָּנָה, וְאֵינָן לְפָנֶיךָ אֶלָּא כְדֵי שֶׁיָּבֹא אַבָּא וְיֹאכַל עִמָּנוּ בַּסְּעוּדָה. אָמַר לוֹ, אִם שֶׁלִּי הֵם, הֲרֵי הֵם מֻקְדָּשִׁין לַשָּׁמָיִם. אָמַר לוֹ, לֹא נָתַתִּי אֶת שֶׁלִּי שֶׁתַּקְדִּישֵׁם לַשָּׁמָיִם. אָמַר לוֹ, לֹא נָתַתָּ לִּי אֶת שֶׁלְּךָ אֶלָּא שֶׁתְּהֵא אַתָּה וְאָבִיךָ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּמִתְרַצִּים זֶה לָזֶה, וִיהֵא עָוֹן תָּלוּי בְּרֹאשׁוֹ {כא}. וּכְשֶׁבָּא דָבָר לִפְנֵי חֲכָמִים, אָמְרוּ, כָּל מַתָּנָה שֶׁאֵינָהּ {כב} שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, אֵינָהּ מַתָּנָה:

ר"ע מברטנורה מַעֲשֶׂה בְּבֵית חוֹרוֹן וְכוּ'. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דְּמַתְנִיתִין חַסּוֹרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, וְאִם הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ אָסוּר, וּמַעֲשֶׂה נַמִּי בְּבֵית חוֹרוֹן בְּאֶחָד שֶׁהוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ וְכוּ': וְאֵינָן לְפָנֶיךָ אֶלָּא כְדֵי שֶׁיָּבֹא אַבָּא וְיֹאכַל. אַלְמָא לֹא נְתָנָם אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבֹא אָבִיו וְיֹאכַל, וְאָסוּר. אֲבָל אִם אָמַר הֲרֵי הֵן לְפָנֶיךָ וְאִם רְצוֹנְךָ יָבֹא אַבָּא וְיֹאכַל, מֻתָּר. וְאִם סְעוּדָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו, שֶׁהִרְבָּה בַּסְּעוּדָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה צָרִיךְ וְנִכָּרִין הַדְּבָרִים שֶׁבִּשְׁבִיל אָבִיו עָשָׂה כְּדֵי שֶׁיָּבֹא וְיֹאכַל, אָסוּר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כ} הַמֻּדָּר כוּ'. לְעֵיל קָתָנֵי הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְהָכָא קָא מַשְׁמַע לָן דַּאֲפִלּוּ בָּעִיר אִם אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל מֻתָּר. הָרֹא"שׁ: {כא} בְּרֹאשׁוֹ. שֶׁיְּהֵא אָבִיו מֻדָּר הֲנָאָה אוֹכֵל עַל יָדוֹ. רַשִׁ"י: {כב} שֶׁאֵינָהּ כוּ'. כְּלוֹמַר נְהִי דְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחְזִיר שְׁמָהּ מַתָּנָה, שָׁאנֵי זוֹ דְּבֵית חוֹרוֹן דַּאֲפִלּוּ לִשְׁעָתָהּ אֵינָהּ, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְהַקְנוֹתָהּ כְּלָל אֶלָּא שֶׁתִּקָּרֵא עַל שְׁמוֹ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָבִיו מֻתָּר בָּהּ. וְהָכִי קָאָמַר, מַתָּנָה שֶׁאֵינָהּ כְּלוּם כָּזוֹ שֶׁהִיא בְּעָרְמָה שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ כוּ' אֵינָהּ מַתָּנָה. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו וכו' - זה המעשה לא זכרו לחזק הדבר שנקדם. ואמנם זכרו, לבאר מה שאנו אומרין: "והלה מותר בה", שיהיה בתנאי שלא יבאר בעל המתנה שם האיש הזה. והביא ראייה ממעשה בית חורון.

ודע שהוא, אם נתן המתנה סתם בלא שום תנאי, ואחר כך אמר לו דרך מקרה: רצונך שיבא פלוני ויאכל עמנו? הרי זה אסור, לפי שהעיקר אצלנו: אם הוכיח סופו על תחילתו, אסור.

ואמרו גם כן בזה המעשה: סעודתו מוכחת עליו, רוצה לומר שריבוי הסעודה וההכנה מעיד שלא נתנה במתנה אלא שיאכל אביו ממנה: (רמב"ם)

פרק ו

פרק ו - משנה א

הַנּוֹדֵר מִן הַמְבֻשָּׁל, מֻתָּר בַּצָּלִי וּבַשָּׁלוּק. אָמַר קוֹנָם תַּבְשִׁיל שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה {א} רַךְ, וּמֻתָּר בְּעָבֶה {ג} וּמֻתָּר בְּבֵיצַת טְרָמִיטָא, וּבִדְלַעַת הָרְמוּצָה:

ר"ע מברטנורה הַנּוֹדֵר מִן הַמְבֻשָּׁל. שֶׁאָמַר קוֹנָם מְבֻשָּׁל עָלַי: מֻתָּר בַּצָּלִי וּבַשָּׁלוּק. כָּל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל יוֹתֵר מִבִּשּׁוּלוֹ הָרָאוּי נִקְרָא שָׁלוּק: מַעֲשֵׂה קְדֵרָה רַךְ. שֶׁנֶּאֱכַל עִם הַפַּת {ב}: עָבֶה. שֶׁנֶּאֱכַל בְּלֹא פַּת: בֵּיצַת טְרָמִיטָא. מְבֻשֶּׁלֶת בְּמַיִם חַמִּים וּמְשַׁמְּרִים אוֹתָהּ שֶׁלֹּא תִּקְפֶּה {ד}: וּבִדְלַעַת הָרְמוּצָה. דְּלַעַת שֶׁטּוֹמְנִים אוֹתָהּ בָּרֶמֶץ, הוּא אֵפֶר חַם, וּמִתְמַתֵּק בְּכָךְ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} קְדֵרָה. הָרִיפוֹת וְגֶרֶשׂ כַּרְמֶל: {ב} דְּהַאי תַּנָּא כָּל מִידֵי דְּמִתְאָכְלֵי בֵיהּ רִיפְתָּא תַּבְשִׁיל קָרֵי לֵיהּ. וְאָסוּר בְּצָלִי וְשָׁלוּק, דְּהָא מִתְאָכְלֵי בֵיהּ רִיפְתָּא. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְהוּא הַדִּין בְּנוֹדֵר מִן הַתַּבְשִׁיל בְּלֹא שֶׁאֲנִי טוֹעֵם: {ג} בְּעָבֶה. וְהוּא הַדִּין דְּנוֹדֵר מִן הַמְבֻשָּׁל מֻתָּר בְּעָבֶה. יְרוּשַׁלְמִי. הָרַ"ן: {ד} וְצָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין אוֹכְלִין עִמָּהּ פַּת, וְנַעֲשֵׂית לִרְפוּאָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק כו'. מעשה קדירה - הריפות והגרש וכיוצא בהן. ופירוש רך, שאינו יכול לעמוד בעצמו, ועבה, שהוא עב שיכול לעמוד בעצמו. וביצת תרמיטא, ביצה מבושלת במים חמים ומשמרין אותה שימור גדול שלא יקפה וקוראין אותה הרופאים נימרשת.

ודלעת רמוצה, מין מן הדלועין שאינה ראויה לאכילה עד שטומנין אותה באפר חם. ושם האפר שנשאר בו חמימות, רמץ, וכבר ביארנו זה כמה פעמים במסכת כלאים: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ב

הַנּוֹדֵר מִמַּעֲשֵׂה קְדֵרָה, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִמַּעֲשֵׂה רְתַחְתָּה. אָמַר, קוֹנָם הַיּוֹרֵד לַקְּדֵרָה שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בְּכָל הַמִּתְבַּשְּׁלִין בַּקְּדֵרָה:

ר"ע מברטנורה מִמַּעֲשֵׂה רְתַחְתָּה. אֹכֶל עָשׂוּי מִקֶּמַח שֶׁהֻרְתַּח בַּקְּדֵרָה {ה}. וּכְלָלָא דְּמִלְּתָא, בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם לְפִי הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם, וְאִי אִיכָּא דוּכְתָּא דְּקָרוּ לְצָלִי מְבֻשָּׁל וְלִמְבֻשָּׁל צָלִי, הַנּוֹדֵר מִן הַמְבֻשָּׁל אָסוּר בְּצָלִי, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִי רֻבָּא קָרֵי לֵיהּ הָכִי וּמִעוּטָא קָרֵי לֵיהּ הָכִי, לֹא אָמְרִינַן זִיל בָּתַר רֻבָּא, אֶלָּא הָוֵי סְפֵק נְדָרִים, וְכָל סְפֵק נְדָרִים לְהַחְמִיר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ה} מְפָרֵשׁ בַּיְרוּשַׁלְמִי אֵיזֶהוּ מַעֲשֵׂה רְתַחְתָּה, כְּגוֹן חִילְקָא כוּ' סֹלֶת וְאֹרֶז כוּ' עַל שֵׁם שֶׁצָּרִיךְ לְהַרְתִּיחַ לְבַשֵּׁל הַרְבֵּה. וּלְפִי זֶה מַתְנִיתִין הָכִי מִפָרְשָׁה, הַנּוֹדֵר כוּ' מִמַּעֲשֵׂה רְתַחְתָּה דְּהַיְנוּ חִילְקָא כוּ', שֶׁרַק דְּבָרִים אֵלּוּ נִקְרָאִים מַעֲשֵׂה קְדֵרָה. אָמַר קוֹנָם הַיּוֹרֵד לַקְּדֵרָה אָסוּר בְּכָל הַמִּתְבַּשְּׁלִים בַּקְּדֵרָה, דְּכֻלְּהוּ בִּכְלַל הַיּוֹרֵד לַקְּדֵרָה הֵם. בֵּית יוֹסֵף. וְשֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָאו דַּוְקָא, וּכְדִלְעֵיל: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מעשה רתחתא - הוא המאכל שעושין מן הקמח ומן לביבות הפת במים רותחין. והעיקר שנגררים אחריו אלו הדינים ונסמכים, הוא מה שאמרו: "בנדרים הלך אחר לשון בני אדם". וזה גם כן תלוי לפי לשון הידוע והמורגל בין בני אדם שבאותו מקום שנשבע בו האדם, ולפי מה שמורה עליו באותו הזמן. ועל דרך משל, אם היה המקום שנשבע בו קוראין באותו זמן "מבושל" לצלי ושלוק, הרי הכל אסור עליו; ואם אין קוראין "מבושל" אלא המבושל ממש, הרי זה אסור עליו המבושל לבדו. ועל זה תעשה היקש מכל מה שיש בזו המסכתא באמרו: "הנודר מכך אסור בדבר פלוני ומותר בפלוני", לפי שכל זה אמנם אמרו התנא לפי מקומו ולפי לשונם באותו הזמן ולפי המפורסם אצל ההמון, ומסר לנו זה על דרך הדמיון. לפיכך הבן זה, ולא נצטרך להחזירו במה שאנו עתידים לומר: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ג

מִן הַכָּבוּשׁ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִן הַכָּבוּשׁ שֶׁל יָרָק. כָּבוּשׁ שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בְּכָל הַכְּבוּשִׁים. מִן הַשָּׁלוּק, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִן הַשָּׁלוּק שֶׁל בָּשָׂר. שָׁלוּק שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בְּכָל הַשְּׁלָקִים. מִן הַצָּלִי, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִן הַצָּלִי שֶׁל בָּשָׂר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. צָלִי שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בְּכָל הַצְּלוּיִים. מִן הַמָּלִיחַ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִן הַמָּלִיחַ שֶׁל דָּג. מָלִיחַ שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בְּכָל הַמְּלוּחִים:

ר"ע מברטנורה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִן הַכָּבוּשׁ שֶׁל יָרָק. דִּסְתַם כָּבוּשׁ שֶׁל יָרָק הוּא: כָּבוּשׁ שֶׁאֵינִי טוֹעֵם. מַשְׁמַע כָּל מִינֵי כָּבוּשׁ. וְכֵן שָׁלוּק, צָלוּי, מָלִיחַ, בְּלֹא הֵ"א, מַשְׁמַע כָּל מִינִים שֶׁל שָׁלוּק, וְשֶׁל צָלוּי וְשֶׁל מָלִיחַ {ו}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} וְשֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא לִרְבוּתָא נַקְטֵיהּ, דַּאֲפִלּוּ אוֹמֵר שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אִי אָמַר כָּבוּשׁ אִין, אִי לֹא לֹא. וְהַתּוֹסָפוֹת מְפָרְשִׁי דְּעִקַּר הַחִלּוּק הוּא שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, וְכֵן בְּהָנָךְ דִּלְעֵיל הַמִּתְבַּשְּׁלִים בַּקְּדֵרָה. הָרַ"ן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מן הכבוש אין אסור אלא מן הכבוש של ירק כו', מן הצלי אינו אסור אלא מן הצלי של בשר כו' - כבר ידעת ההפרש שיש בין השם הידוע לשאינו ידוע, לפיכך אם אמר: "מן השלוק" בה"א הידיעה, הרי זה מורה על השלוק הידוע, והוא ברוב מן הירקות; ואם אמר "שלוק" בלתי ה"א הידיעה, הרי זה מורה על כל מה ששולקים אותו. זה כלל ידוע בכל הלשונות, שהשם שאינו ידוע כולל כל המינין על דרך כלל, והשם הידוע פוטר. ולא תפשע בעיקר הידוע: "בנדרים הלך אחר לשון בני אדם". ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ד

דָּג דָּגִים שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בָּהֶן, בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, בֵּין מְלוּחִין בֵּין טְפֵלִין, בֵּין חַיִּין בֵּין מְבֻשָּׁלִין, וּמֻתָּר בְּטָרִית טְרוּפָה וּבְצִיר. הַנּוֹדֵר מִן הַצַּחֲנָה, אָסוּר בְּטָרִית טְרוּפָה, וּמֻתָּר בְּצִיר וּבְמֻרְיָס. הַנּוֹדֵר מִטָּרִית טְרוּפָה, אָסוּר בְּצִיר וּבְמֻרְיָס:

ר"ע מברטנורה דָּג דָּגִים שֶׁאֵינִי טוֹעֵם. לֹא דָג וְלֹא דָגִים וְהַכֹּל בַּמַּשְׁמָע {ז}: טְפֵלִין. מִבְּלִי מֶלַח {ח}: צַחֲנָה. תַּעֲרֹבֶת מִינֵי דָגִים טְרוּפִים נִקְרָאִים צַחֲנָה. וְדֻגְמָתוֹ בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה [דַּף מ.] הַהִיא אַרְבָּא דְּצַחַנְתָּא: בְּטָרִית טְרוּפָה. דָּג שֶׁחוֹתְכִים אוֹתוֹ חֲתִיכוֹת חֲתִיכוֹת וּמוֹכְרִים אוֹתוֹ, וְיֵשׁ לוֹ שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְאֵינוֹ בִּכְלַל דָּג וְדָגִים {ט}: וּמֻתָּר בְּצִיר וּבְמֻרְיָס. הוֹאִיל וְאֵין עִקַּר מַמָּשׁוּת הַדָּג מֻבְלָע בָּהֶם: הַנּוֹדֵר מִטָּרִית טְרוּפָה אָסוּר בְּצִיר וּבְמֻרְיָס. דְּכֵיוָן דְּהִזְכִּיר טְרוּפָה, מִכָּל דָּבָר שֶׁמְּעֹרָב בּוֹ מִין דָּג {י} מַשְׁמַע: צִיר. מַיִם הַיּוֹצְאִים מִן הַדָּגִים הַמְּלוּחִים: וּמֻרְיָס. שֻׁמָּן הַיּוֹצֵא מִדָּגִים מְלוּחִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ז} מִשּׁוּם דְּאָמַר תְּרֵי לִשָּׁנֵי, דָּג דָּגִים, דְּדָג מַשְׁמַע גָּדוֹל מִשּׁוּם דְּנִמְכָּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְדָגִים מַשְׁמַע קְטַנִּים לְפִי שֶׁאֵין נִמְכָּרִים אֶלָּא בְּיַחַד. הָרַ"ן. וְהָרַמְבַּ"ם כָּתַב דַּע כִּי בִלְשׁוֹנֵנוּ כְּשֶׁיִּתְחַבֵּר שֵׁם הַיָּחִיד עִם הָרַבִּים הוּא מוֹרֶה עַל הַכְּלָל וְעַל הַפְלָגָה בְּרִבּוּי כְּמוֹ הֲבֵל הֲבָלִים. שִׁיר הַשִּׁירִים. וְכֵן דָּג דָּגִים כָּלַל הַמִּין כֻּלּוֹ בְּאֵיזֶה עִנְיָן שֶׁיִּהְיֶה: {ח} כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח [אִיוֹב ו]. וְהַטֵּי"ת מִתְחַלֶּפֶת בְּתָי"ו שֶׁשְּׁנֵיהֶם מִמּוֹצָא הַלָּשׁוֹן: {ט} שֶׁכֵּן הוּא נִקְרָא, טָרִית: {י} וּלְשׁוֹן הָרֹא"שׁ, וּלְפִי זֶה דַּוְקָא בְּצִיר וּמֻרְיָס שֶׁל טָרִית הוּא שֶׁנֶּאֱסַר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם דג דגים שאיני טועם אסור בהן בין גדולים כו' - דע, כי בלשוננו כשיתחבר שם האחד עם הרבים, הרי זה מורה על הכלל ועל הפלגה בריבוי, כגון: "הבל הבלים", "שיר השירים". ואם אמר: "דג דגים", כלל כל המינים כולו באיזה ענין שיהיה.

ותפל - הוא הדבר שאין בו טעם.

וטרית טרופה - מין מן הדגים מחותך לחתיכות קטנות, מבואר בעבודה זרה.

וציר - רוצה לומר המים היוצאין מן הדגים המלוחין.

ומורייס - שם, הוא הנקרא בלשון ערבי אלטמאר"י, ופעמים נעשה מן הדגים, ועל זה המורייס הנעשה מן הדגים מדבר בזאת ההלכה.

וצחנה - רוצה לומר, הדג הכבוש שכבר נתעפש והסריח, מגזרת "ותעל צחנתו" (יואל ב כ): (רמב"ם)

פרק ו - משנה ה

הַנּוֹדֵר מִן הֶחָלָב, מֻתָּר בַּקּוּם. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר {יא}. מִן הַקּוּם, מֻתָּר בֶּחָלָב {יב}. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, הַנּוֹדֵר מִן הַגְּבִינָה, אָסוּר בָּהּ בֵּין מְלוּחָה בֵּין טְפֵלָה:

ר"ע מברטנורה קוּם. הוּא נַסְיוֹבֵי דַּחֲלָבָא, מַיִם הַיּוֹצְאִים מִן הַגְּבִינָה: אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר כוּ' בֵּין מְלוּחָה בֵּין טְפֵלָה. דְּלֹא תֵימָא הַגְּבִינָה הַמְיֻחֶדֶת שֶׁבַּגְּבִינָה מַשְׁמַע {יג} וְאֵין דֶּרֶךְ לְאָכְלָהּ בְּלֹא מֶלַח. וַהֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} אוֹסֵר. דְּקָסָבַר יֵשׁ בּוֹ צִחְצוּחַ חָלָב וְהָוֵי בִּכְלַל חָלָב. רַשִׁ"י. וְהַיְנוּ לְהַסָּלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא, דְּבַגְּמָרָא מַסִּיק דְּלֹא פְלִיגֵי אֶלָּא דְּכָל חַד כִּי אַתְרֵיהּ, דִּבְאַתְרָא דְּרַבִּי יוֹסֵי קָרֵי לְקוּמָא קוּמָא דַּחֲלָבָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} מֻתָּר כוּ'. דִּבְרֵי הַכֹּל, דְּחָלָב אֵינוֹ בִּכְלַל קוּם. רַשִׁ"י: {יג} וְאִם כֵּן דַּוְקָא הֵיכָא דְנָקַט בְּהֵ"א אִצְטְרִיךְ לְאַשְׁמוֹעִינַן. וְהָרַ"ן כָּתַב דְּלֹא תֵימָא מִפְּנֵי שֶׁרֹב הַגְּבִינוֹת מְלוּחוֹת הֵן סְתָמָא מְלוּחָה מַשְׁמַע, קָא מַשְׁמַע לָן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הנודר מן החלב מותר בקום ורבי יוסי אוסר כו' - קום נקרא המים היוצאין מן הגבינה, ובמערב אנו קורין אותה מיס"א. והלכה כאבא שאול: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ו

הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר, מֻתָּר בַּרֹטֶב וּבַקִּפָּה. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה וְאָסַר עָלַי רַבִּי טַרְפוֹן בֵּיצִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִמּוֹ. אָמְרוּ לוֹ, וְכֵן הַדָּבָר, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁיֹּאמַר בָּשָׂר זֶה עָלָי, שֶׁהַנּוֹדֵר מִן הַדָּבָר וְנִתְעָרֵב בְּאַחֵר, אִם יֶשׁ בּוֹ בְנוֹתֵן טַעַם, אָסוּר:

ר"ע מברטנורה מֻתָּר בְּרֹטֶב וּבַקִּפָּה. רֹטֶב הַנִּקְפֶּה בְּשׁוּלֵי הַקְּדֵרָה נִקְרָא קִפָּה {יד}: רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר. הוֹאִיל וְיֵשׁ בּוֹ טַעַם בָּשָׂר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁאָמַר בָּשָׂר זֶה עָלָי. דְּכֵיוָן שֶׁאָמַר בָּשָׂר זֶה, שַׁוְּיֵהּ עֲלֵיהּ חֲתִיכָה דְּאִסּוּרָא וְאָסוּר בְּטַעֲמוֹ. אֲבָל אִם אָמַר קוֹנָם בָּשָׂר עָלַי, לֹא אָסַר עַצְמוֹ אֶלָּא בְּדָבָר הַנִּקְרָא בָּשָׂר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יד} וְקַשְׁיָא, דְּאִי הָכִי הַיְנוּ רֹטֶב עַצְמוֹ כוּ'. וְהַתּוֹסָפוֹת פֵּרְשׁוּ דְּקִפָּה הַיְנוּ בָּשָׂר שֶׁנִּקְפָּה בְּשׁוּלֵי קְדֵרָה, וּמֻתָּר מִשּׁוּם דְּלֹא קָרוּ אֱינָשֵׁי בָּשָׂר אֶלָּא חֲתִיכוֹת שֶׁהֵן בָּשָׂר בְּעַיִן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה ורבי יהודה כו' - רוטב הוא המרק, קיפה הוא התבלין. וחכמים אומרים, כשאדם נשבע על דבר ידוע ומפרש אותו ומיחדו, הרי הוא עליו כמו הדבר האסור מעצמו, ומשערים אותו כשנתערב במין אחר בנותן טעם כדין שאר האיסורין כולן, מין במינו בכל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם. אבל אם נשבע על מין מן המינין, אינו אסור עליו אלא אותו המין בעצמו ובעינו בלתי תערובת זולתו, כמו שביאר בזאת ההלכה באמרו "הנודר מן היין" (משנה נדרים ו ט). ואין הלכה כר' יהודה: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ז

הַנּוֹדֵר מִן הַיַּיִן, מֻתָּר בְּתַבְשִׁיל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ טַעַם יַיִן. אָמַר קוֹנָם יַיִן זֶה {טו} שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, וְנָפַל לְתַבְשִׁיל, אִם יֶשׁ בּוֹ בְנוֹתֵן טַעַם, הֲרֵי זֶה אָסוּר. הַנּוֹדֵר מִן הָעֲנָבִים, מֻתָּר בְּיַיִן. מִן הַזֵּיתִים, מֻתָּר בְּשֶׁמֶן. אָמַר קוֹנָם זֵיתִים וַעֲנָבִים אֵלּוּ {טז} שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בָּהֶן וּבַיּוֹצֵא מֵהֶן:

ר"ע מברטנורה מֻתָּר בְּתַבְשִׁיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טַעַם יַיִן. כְּרַבָּנָן דְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טו} {טז} זֶה. וְאֵלּוּ. מַסִּיק בַּגְּמָרָא דְּזֶה וְאֵלּוּ וַדַּאי דַּוְקָא, וּבְלֹא שֶׁאֵינִי טוֹעֵם מַהֲנֵי לְאִסּוּר בְּנוֹתֵן טַעַם אוֹ בַיּוֹצֵא מֵהֶן, אֲבָל שֶׁאֵינִי טוֹעֵם מִבַּעְיָא אִי מַהֲנֵי נַמִּי בְּלֹא זֶה וְאֵלּוּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

פרק ו - משנה ח

הַנּוֹדֵר מִן הַתְּמָרִים, מֻתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים {יז}. מִסִּתְוָנִיּוֹת, מֻתָּר בְּחֹמֶץ סִתְוָנִיּוֹת. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, כָּל שֶׁשֵּׁם תּוֹלַדְתּוֹ קְרוּיָה עָלָיו וְנוֹדֵר הֵימֶנּוּ, אָסוּר אַף בַּיּוֹצֵא הֵימֶנּוּ. וַחֲכָמִים מַתִּירִין:

ר"ע מברטנורה סִתְוָנִיּוֹת. עֲנָבִים רָעִים הַנִּשְׁאָרִים בַּגְּפָנִים בִּימוֹת הַסְּתָו, וְאֵינָם רְאוּיִים לְיַיִן וְעוֹשִׂים מֵהֶם חֹמֶץ: כָּל שֶׁשֵּׁם תּוֹלַדְתּוֹ קְרוּיָה עָלָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּנָּה נִקְרָא עַל שֵׁם עִקָּרוֹ. כְּמוֹ, דְּבַשׁ תְּמָרִים, חֹמֶץ סִתְוָנִיּוֹת: וַחֲכָמִים מַתִּירִין. אִיכָּא בֵּין תַּנָּא קַמָּא לַחֲכָמִים, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר הַנּוֹדֵר בְּסִתְוָנִיּוֹת מֻתָּר בַּחֹמֶץ הַיּוֹצֵא מֵהֶן וְאָסוּר בְּסִתְוָנִיּוֹת, וַחֲכָמִים מַתִּירִין בַּסִּתְוָנִיּוֹת עַצְמָן, דְּכֵיוָן דְּסִתְוָנִיּוֹת לָאו בְּנֵי אֲכִילָה נִינְהוּ, כִּי נָדַר מִסִּתְוָנִיּוֹת דַּעְתּוֹ עַל הַחֹמֶץ הַיּוֹצֵא מֵהֶן, לֹא עַל הַסִּתְוָנִיּוֹת עַצְמָן. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים. פֵּרוּשׁ אַחֵר, וַחֲכָמִים מַתִּירִין חֹמֶץ הַסִּתְוָנִיּוֹת כְּמוֹ דְבַשׁ תְּמָרִים, דִּסְבִירָא לְהוּ לַחֲכָמִים דְּבֵין בִּדְבָרִים הָרְאוּיִים לַאֲכִילָה בֵּין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה הָאוֹסֵר דָּבָר אֶחָד עַל עַצְמוֹ מֻתָּר בַּיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ {יח}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יז} בִּדְבַשׁ כוּ'. פֵּרוּשׁ דְּאָמַר קוֹנָם תְּמָרִים עָלַי, מֻתָּר בַּדְּבַשׁ הַיּוֹצֵא מֵהֶם דִּדְבַשׁ מִקְּרֵי תְּמָרִים לֹא מִקְּרֵי. וְאַף דְּאָמְרִינַן לְעֵיל דַּאֲפִלּוּ רַבָּנָן מוֹדוּ הֵיכָא דְּקָרוּ לְקוּמָא קוּמָא דְּחַלְבָּא אָסוּר, וּדְבַשׁ תְּמָרִים וְחֹמֶץ סִתְוָנִיּוֹת לִתְּסַר מֵהַאי טַעֲמָא, וְיֵשׁ לוֹמַר דְּלֹא דָמִי דְּאִלּוּ גַבֵּי קוּם לֹא נִשְׁתַּנָּה מִצּוּרָה לְצוּרָה אֶלָּא מְעֹרָב הָיָה בֶּחָלָב בְּאוֹתָהּ צוּרָה עַצְמָהּ אֲבָל הָכָא הֲרֵי נִשְׁתַּנָּה הַגּוּף. הָרַשְׁבָּ"א. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יח} זֶה לְשׁוֹן הַתּוֹסָפוֹת, אִיכָּא בֵּינַיְהוּ, דְּתַנָּא קַמָּא נָקַט מִן הַתְּמָרִים מֻתָּר בִּדְבַשׁ, מַשְׁמַע דְּדַוְקָא בִּתְמָרִים וְסִתְוָנִיּוֹת שֶׁהֵן רְאוּיִין אָסוּר בָּהֶן וּמֻתָּר בַּיּוֹצֵא מֵהֶן, הָא נָדַר מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לֶאֱכֹל אָסוּר בֵּין בָּהֶם בֵּין בַּיּוֹצֵא מֵהֶם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הנודר מן הענבים מותר ביין, מן הזיתים כו', הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים כו' - תנא קמא אומר: הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים, לפי שהתמרים ראויין לאכילה, ונאמר שהוא לא נתכוין אלא לעצמן כמות שהן. וחכמים אומרים: אפילו היה הדבר שנשבע עליו אינו ראוי לאכילה כלל, שהיה לנו לומר שהוא לא נתכוין אלא על הדבר היוצא ממנו, עם כל זה מותר ביוצא ממנו, כגון הסתווניות, והם הפירות שבימות הגשמים, ושם ימות גשמים – סתיו, ואינם ראויין לאכילה, ועושין מן הענבים שבימות הגשמים חומץ. והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ט

הַנּוֹדֵר מִן הַיַּיִן, מֻתָּר בְּיֵין תַּפּוּחִים. מִן הַשֶּׁמֶן {יט}, מֻתָּר בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין. מִן הַדְּבַשׁ {כ}, מֻתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים. מִן הַחֹמֶץ, מֻתָּר בְּחֹמֶץ סִתְוָנִיּוֹת. מִן הַכְּרֵשִׁין, מֻתָּר בְּקַפְלוֹטוֹת. מִן הַיָּרָק, מֻתָּר בְּיַרְקוֹת הַשָּׂדֶה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֵׁם לְוָאי:

ר"ע מברטנורה קַפְלוֹטוֹת. מִין מִמִּינֵי הַכַּרְתִּיִּים הַגְּדֵלִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: שֶׁהוּא שֵׁם לְוָאי. הַבָּא לוֹמַר יַרְקוֹת שָׂדֶה צָרִיךְ לְחַבֵּר {כא} שֵׁם לַיָּרָק וְלוֹמַר יַרְקוֹת שָׂדֶה. וְכֵן כֻּלָּם. אֲבָל בַּשְּׁבִיעִית לְפִי שֶׁאֵין יַרְקוֹת גִּנָּה מְצוּיִין, שֶׁאֵין גְּדֵלִין בְּלֹא עֲבוֹדָה, וְאוֹכְלִים יַרְקוֹת שָׂדֶה, לְפִיכָךְ יְרָקוֹת סְתָם בִּשְׁבִיעִית הָווּ יַרְקוֹת שָׂדֶה. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר שְׁנֵי הַשָּׁבוּעַ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יט} מִן הַשֶּׁמֶן. מַשְׁמַע שֶׁמֶן זַיִת. רַשִׁ"י: {כ} הַדְּבַשׁ. סְתָם אֵינוֹ אֶלָּא דְּבַשׁ דְּבוֹרִים. טוּר: {כא} כְּמוֹ הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי [בְּרֵאשִׁית כט]: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הנודר מן היין מותר ביין תפוחים מן השמן כו'. שם לווי – שם מחובר, רוצה לומר שזה לא יודע אלא במה שנתחבר בו, והוא אמנם נשבע בדבר שנודע בזה השם בלא שם מחובר.

ושומשמין, נקרא בערבי אלסמ"ס. וכרשין, כרתי. וקפלוטות, שם הכרתין שבארץ ישראל: (רמב"ם)

פרק ו - משנה י

מִן הַכְּרוּב, אָסוּר בְּאִסְפַּרְגּוֹס. מִן הָאִסְפַּרְגּוֹס, מֻתָּר בִּכְרוּב. מִן הַגְּרִיסִים {כג}, אָסוּר מִן הַמִּקְפָּה, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. מִן הַמִּקְפָּה, מֻתָּר בִּגְרִיסִין {כה}. מִן הַמִּקְפָּה, אָסוּר בְּשׁוּם, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. מִן הַשּׁוּם, מֻתָּר בְּמִקְפָּה. מִן הָעֲדָשִׁים, אָסוּר בַּאֲשִׁישִׁין, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. מִן הָאֲשִׁישִׁים, מֻתָּר בַּעֲדָשִׁים. חִטָּה חִטִּים שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בָּהֶן בֵּין קֶמַח בֵּין פָּת. גְּרִיס גְּרִיסִין שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בָּהֶן בֵּין חַיִּין בֵּין מְבֻשָּׁלִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר {כז}, קוֹנָם גְּרִיס אוֹ חִטָּה שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, מֻתָּר לָכוֹס חַיִּים:

ר"ע מברטנורה אִסְפַּרְגּוֹס. מִין כְּרוּב הוּא, אֶלָּא שֶׁאֵין כְּרוּב נִקְרָא בְּשֵׁם אִסְפַּרְגּוֹס. פֵּרוּשׁ אַחֵר, אִסְפַּרְגּוֹס, הַמַּיִם שֶׁשָּׁלְקוּ בָּהֶם הַכְּרוּב {כב}: מִן הַגְּרִיסִין אָסוּר בַּמִּקְפָּה. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵם נְתוּנִים לְתוֹךְ הַמִּקְפָּה עֲדַיִן שֵׁם גְּרִיסִין עֲלֵיהֶם: וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. דְּקָסָבַר מִקְפָּה שֶׁל גְּרִיסִין מִקְּרוּ, גְּרִיסִין גְּרֵידָא לֹא מִקְּרוּ: מִקְפָּה. תַּבְשִׁיל עָב שֶׁל קִטְנִית אוֹ שֶׁל צִיקֵי קְדֵרָה {כד}: הַנּוֹדֵר מִן הַמִּקְפָּה אָסוּר בְּשׁוּם. רְגִילִים הָיוּ לָתֵת שׁוּם בְּכָל מִקְפָּה כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן טַעַם, וְהַשּׁוּם הוּא הַמִּקְפָּה: אָסוּר בַּאֲשִׁישִׁין. פְּסֹלֶת שֶׁל עֲדָשִׁים. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בִּתְלָתָא בָּבֵי דְּמַתְנִיתִין: חִטָּה חִטִּים שֶׁאֵינִי טוֹעֵם. חִטָּה מַשְׁמַע פַּת אֲפוּיָה, חִטִּים מַשְׁמַע לָכוֹס {כו}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כב} וְצָרִיךְ לְחַלֵּק בֵּין אִסְפַּרְגּוֹס שֶׁהֵם מֵי שְׁלִיקָה לְצִיר שֶׁהוּא מֵי מְלִיחָה, דִּבְדָג דָּגִים אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר שֶׁאֵינִי טוֹעֵם תְּנַן דְּמֻתָּר בְּצִיר. וְאֶפְשָׁר דְּבִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם כְּשֶׁאוֹמֵר כְּרוּב רוֹצֶה לוֹמַר אִסְפַּרְגּוֹס, וּבִנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם: {כג} הַגְּרִיסִים. שֵׁם נוֹפֵל עַל הַפּוֹלִים הַטְּחוּנִים. הָרַמְבַּ"ם: {כד} וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם מִקְפָּה שֵׁם הַתַּבְשִׁיל אֵיזֶה תַּבְשִׁיל שֶׁיְּהֵא, הֲלֹא תִרְאֶה שֶׁהֵם קוֹרְאִים תַּבְשִׁיל הַפּוֹלִים מִקְפָּה שֶׁל גְּרִיסִין: {כה} בִּגְרִיסִין. וְכֵן מִן הָאֲשִׁישִׁים מֻתָּר בָּעֲדָשִׁים דִּבְרֵי הַכֹּל. רַשִׁ"י: {כו} דְּפַת חִטָּה מִקְּרֵי דְּחַד גּוּפָא נַמִּי נִינְהוּ כוּ'. חִטִּים מַשְׁמַע לָכוֹס, שֶׁאָדָם כּוֹסֵס חִטִּים חֲלוּקִים יַחַד: {כז} רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. וְלֹא פְלִיגֵי אַתַּנָּא קַמָּא. וְאַל תִּתְמַהּ עַל לְשׁוֹן רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר דְּמַשְׁמַע דְּפָלֵיג, דְּהַרְבֵּה שְׁנוּיִים כָּזוֹ וְלֹא פְלִיגֵי: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מן הכרוב אסור באיספרגוס, מן האיספרגוס כו' - אספרגוס קוראים המים ששולקים בהן הירקות, אי זה ירק שיהיה. והוא רוצה לומר בכאן באמרו אספרגוס, המים ששולקים בו הכרוב.

גריסין, שם נופל על הפולים הטחונים. ומקפה, שם התבשיל, אי זה התבשיל שיהיה; הלא תראה שהם קוראים תבשיל הפולים "מקפה של גריסין". ואשישין, עדשים טחונים. ואין הלכה כרבי יוסי בכל מה שאמר: (רמב"ם)

פרק ז

פרק ז - משנה א

הַנּוֹדֵר מִן הַיָּרָק, מֻתָּר בִּדְלוּעִין. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר {א}. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, וַהֲלֹא אוֹמֵר אָדָם לִשְׁלוּחוֹ קַח לִי יָרָק וְהוּא אוֹמֵר לֹא מָצָאתִי אֶלָּא דְלוּעִין. אָמַר לָהֶם, כֵּן הַדָּבָר, אוֹ שֶׁמָּא אוֹמֵר הוּא לוֹ לֹא מָצָאתִי אֶלָּא קִטְנִית, אֶלָּא שֶׁהַדְּלוּעִין בִּכְלָל יָרָק, וְקִטְנִית אֵינָן בִּכְלָל יָרָק. וְאָסוּר בְּפוֹל הַמִּצְרִי לַח {ב}, וּמֻתָּר בַּיָּבֵשׁ:

ר"ע מברטנורה הַנּוֹדֵר מִן הַיָּרָק. לֹא מָצָאתִי אֶלָּא דְלוּעִין. וְאִם מִין יָרָק הוּא אַמַּאי לֹא זְבִין לֵיהּ: כֵּן הַדָּבָר. וּמִשָּׁם אֲנִי מֵבִיא רְאָיָה. שֶׁמָּא אוֹמֵר לֹא מָצָאתִי אֶלָּא קִטְנִית. וּמִדְּקָא אָתֵי לְהִמָּלֵךְ עַל הַדְּלוּעִין אַלְמָא מִין יָרָק הוּא. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} אוֹסֵר. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דְּלֹא אוֹסֵר אֶלָּא בְּאָמַר יָרָק הַמִּתְבַּשֵּׁל בַּקְּדֵרָה עָלַי, אָז אָסוּר בְּכָל יְרָקוֹת הַמִּתְבַּשְּׁלִים, אַף בַּדְּלַעַת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} לַח. דְּכֵיוָן שֶׁאֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ כְּרִי אֶלָּא כְשֶׁהוּא יָבֵשׁ, וּמִקָּמֵי הָכִי לֹא, עַד הַהִיא שַׁעְתָּא יָרָק הוּא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הנודר מן הירק מותר בדלועין. רבי עקיבא וכו' - רבי עקיבא אומר, כל מידי דמימליך עליה שלוחיה מיניה הוא, וחכמים חולקין בזה. והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ב

הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן, אָסוּר בְּפוֹל הַמִּצְרִי יָבֵשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בַחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר {ג}, הַנּוֹדֵר מִן הַתְּבוּאָה, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין. אֲבָל הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן, אָסוּר בַּכֹּל, וּמֻתָּר בְּפֵרוֹת הָאִילָן וּבְיָרָק:

ר"ע מברטנורה אָסוּר בְּפוֹל הַמִּצְרִי יָבֵשׁ. דְּדָגָן כָּל מִידֵי דְּמִדְּגַן מַשְׁמַע, כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשִׂין מִמֶּנּוּ כְּרִי, וְהָא נַמִּי מִדְּגַן הוּא: הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן אָסוּר בַּכֹּל. מִינֵי קִטְנִיּוֹת שֶׁעוֹשִׂין מֵהֶן כְּרִי. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ג} רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כוּ'. בְּהָא וַדַּאי מוֹדִינָא לָךְ שֶׁהַנּוֹדֵר מִן הַתְּבוּאָה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין, אֲבָל הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן אָסוּר בְּכָל מִין דְּמִדְּגַן. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש דברי כו' - חמשת המינים הם: החיטין והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון. כוסמין, מין חיטים, ושיבולת שועל ושיפון, מין שעורים, ופול המצרי מין ממיני הקטניות אינו נמצא אלא בארץ מצרים, וכן קוראין אותו הרופאים הפול המצרי ואינו הפול הידוע אצל ההמון. והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ג

הַנּוֹדֵר מִן הַכְּסוּת, מֻתָּר בְּשַׂק {ד}, בִּירִיעָה, וּבַחֲמִילָה. אָמַר קוֹנָם צֶמֶר עוֹלֶה עָלָי, מֻתָּר לְהִתְכַּסּוֹת בְּגִזֵּי צֶמֶר. פִּשְׁתָּן עוֹלֶה עָלָי, מֻתָּר לְהִתְכַּסּוֹת בַּאֲנִיצֵי {ה} פִשְׁתָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַכֹּל לְפִי הַנּוֹדֵר. טָעַן וְהִזִּיעַ וְהָיָה רֵיחוֹ קָשֶׁה {ו}, אָמַר קוֹנָם צֶמֶר וּפִשְׁתִּים עוֹלֶה עָלָי, מֻתָּר לְהִתְכַּסּוֹת וְאָסוּר לְהַפְשִׁיל לַאֲחוֹרָיו {ז}:

ר"ע מברטנורה בְּשַׂק בִּירִיעָה וּבַחֲמִילָה. מִינֵי בְגָדִים גַּסִּים וְעָבִים בְּיוֹתֵר, וְאֵין בְּנֵי אָדָם רְגִילִים לְהִתְכַּסּוֹת בָּהֶם: מֻתָּר בְּגִזֵּי צֶמֶר. שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְבֶגֶד צֶמֶר: הַכֹּל לְפִי הַנּוֹדֵר. לְפִי שְׁעַת הַנֶּדֶר. כֵּיוָן שֶׁנִּכָּר שֶׁמֵּחֲמַת כֹּבֶד מַשָּׂאוֹ נָדַר, מֻתָּר לְהִתְכַּסּוֹת. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ד} בְּשַׂק. שַׂק אָרוּג בְּמִטְוֵה שֵׂעָר. וִירִיעָה, בֶּגֶד גַּס וְעָבֶה שֶׁאֵינוֹ תָּפוּר. וַחֲמִילָה, מָסָךְ, וְהִיא אֵצֶל בְּנֵי אָדָם בְּתַכְלִית הָעֹבִי, שֶׁמֵּגֵן בָּהּ אָדָם רֹאשׁוֹ מֵהַמָּטָר, וּכְמוֹ כֵן יְרִיעָה הַנִּזְכֶּרֶת כָּאן. הָרַמְבַּ"ם: {ה} בַּאֲנִיצֵי כוּ'. דְּדָיֵק וְלֹא נְפִיץ. רַשִׁ"י: {ו} רֵיחוֹ קָשֶׁה כוּ'. אֲבָל בְּנוֹדֵר סְתָם דְּרֵישָׁא לֹא מַשְׁמַע אֶלָּא לִלְבֹּשׁ, וּבְהָא לֹא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה. הָרֹא"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} לַאֲחוֹרָיו. וְכָל שֶׁכֵּן לִטְעֹן לְפָנָיו, שֶׁהוּא בִּכְלַל הַנֶּדֶר, שֶׁהִיא טְעִינָה מְעֻלָּה שֶׁנִּשְׁמֶרֶת יוֹתֵר. אִי נַמִּי אוֹרְחָא דְּמִלְּתָא נָקַט: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הנודר מן הכסות מותר בשק וביריעה כו' - שק, ארוג במטוה שער. ויריעה, בגד גס ועבה שאינו תפור. וחמילה, מסך, והיא אצל בני אדם בתכלית העובי, מגין אדם בה ראשו מהמטר. וכמו כן יריעה הנזכרת בכאן. ור' יהודה אינו הולך אחר פשט הלשון, אבל מביא ראיה מן העניין שנופל עליו הנדר ומאיזו סיבה היה. והלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ד

הַנּוֹדֵר מִן הַבַּיִת, מֻתָּר בָּעֲלִיָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עֲלִיָּה בִּכְלָל {ח} הַבָּיִת. הַנּוֹדֵר מִן הָעֲלִיָּה, מֻתָּר בַּבָּיִת:

ר"ע מברטנורה הַנּוֹדֵר מִן הַבַּיִת. שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לַבַּיִת. מֻתָּר לִכָּנֵס לָעֲלִיָּה, דְּלָאו בִּכְלַל בַּיִת הוּא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ח} בִּכְלָל כוּ'. וְנִרְאֶה דַּחֲכָמִים מוֹדִים בְּחֶדֶר וְיָצִיעַ דְּלֹא הָווּ בִּכְלַל בַּיִת, דְּהַמּוֹכֵר אֶת הַבַּיִת לֹא מָכַר חֶדֶר וְיָצִיעַ, אַלְמָא בִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם לֹא הָווּ בִּכְלַל בַּיִת. הָרֹא"שׁ: (עיקר תוי"ט).

פרק ז - משנה ה

הַנּוֹדֵר מִן הַמִּטָּה, מֻתָּר בְּדַרְגָּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, דַּרְגָּשׁ בִּכְלָל מִטָּה. הַנּוֹדֵר מִן הַדַּרְגָּשׁ, מֻתָּר בְּמִטָּה. הַנּוֹדֵר מִן הָעִיר, מֻתָּר לִכָּנֵס לִתְחוּמָהּ {ט} שֶׁל עִיר, וְאָסוּר לִכָּנֵס לְעִבּוּרָהּ. אֲבָל הַנּוֹדֵר מִן הַבַּיִת, אָסוּר מִן הָאֲגַף וְלִפְנִים:

ר"ע מברטנורה דַּרְגָּשׁ. מִטָּה קְטַנָּה שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָהּ לִפְנֵי מִטָּה גְּדוֹלָה, וּמִמֶּנָּה עוֹלִין לַמִּטָּה הַגְּדוֹלָה: לִתְחוּמָהּ שֶׁל עִיר. אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ סְבִיבוֹתֶיהָ: עִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר. הַבָּתִּים הַיּוֹצְאִים מִמֶּנָּה בְּתוֹךְ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם. כְּאִשָּׁה מְעֻבֶּרֶת שֶׁכְּרֵסָהּ בּוֹלֵט לַחוּץ: הָאֲגַף. [מְקוֹם] נְעִילַת הַדֶּלֶת {י}. וְדֻגְמָתוֹ, יָגִיפוּ הַדְּלָתוֹת, בְּסֵפֶר (עֶזְרָא) [נְחֶמְיָה ז] וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר בְּכֻלָּהּ מַתְנִיתִין: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ט} לִתְחוּמָהּ כוּ'. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לְהוּ מִקְּרָאֵי: {י} אֲבָל מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ עַל עֳבִי הַמִּפְתָּן אֵינוֹ אָסוּר. רַשִׁ"י. וְהַיְנוּ דִּתְנַן אֲבָל, כְּלוֹמַר אַף עַל גַּב דָּעֳבִי הַמִּפְתָּן דּוֹמֶה לְעִבּוּרוֹ שֶׁל בַּיִת: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הנודר מן המטה מותר בדרגש דברי רבי כו' - דרגש, מטה קטנה נותנין אותה לפני המטה הגדולה שנקראת מטה, כמו הסולם שעולין בו אל המטה הגדולה. וכבר ביארנו בפרק ה ממסכת עירובין, שהבתים ודומיהן ממקומות הדירה היוצאות חוץ מן המדינה, אם היו קרובים מן המדינה ע' אמה או פחות מהם, הרי הם מתחברות אל המדינה, ונמדוד אותם כולם בריבוע, ואז מודדין חוץ מן המרובע אלפים אמה לכל רוח, והוא תחום שבת הנקרא תחום העיר. ואלו המקומות הנוספים שנתוספו אל המדינה כשנרבע מסוף הבתים היוצאים ממנה נקרא עבור העיר, והוא כמו המדינה ודינו כדין המדינה, וכבר ביארנו זו וציירנו בו צורה במקומו:

ואגף הוא נעילת הדלת, מגזרת "יגיפו הדלתות" (נחמיה ז ג). ואין הלכה כרבי מאיר בכל מה שאמר: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ו

קוֹנָם פֵּרוֹת הָאֵלּוּ {יא} עָלָי, קוֹנָם הֵן עַל פִּי, קוֹנָם הֵן לְפִי, אָסוּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן {יב}. שֶׁאֲנִי אוֹכֵל וְשֶׁאֲנִי טוֹעֵם, מֻתָּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן, בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלֶה {יד}. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה, אֲפִלּוּ גִדּוּלֵי גִדּוּלִין אֲסוּרִין:

ר"ע מברטנורה אָסוּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן. אִם הֶחְלִיפָן לְכַתְּחִלָּה {יג} אָסוּר הַמַּחְלִיף בִּדְמֵיהֶן, דְּרַבָּנָן גָּזְרוּ עַל דְּמֵי אִסּוּרֵי הֲנָאָה. וְגִדּוּלֵי קוֹנָם אֲסוּרִים כְּגִדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ: שֶׁאֵינִי אוֹכֵל שֶׁאֵינִי טוֹעֵם. לֹא אָסַר עָלָיו אֶלָּא אֲכִילָה וּטְעִימָה מֵהֶם בִּלְבַד: אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה. כְּגוֹן בְּצָלִים, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אֲפִלּוּ גִּדּוּלֵי גִדּוּלִים הָוֵי כְּמוֹ גּוּף הָאִסּוּר, כֵּיוָן שֶׁאֵין הַזֶּרַע כָּלֶה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} הָאֵלּוּ. וְהוּא הַדִּין נַמִּי אִם לֹא אָמַר הָאֵלּוּ, דְּכֵיוָן דַּאָמַר קוֹנָם וְלֹא הִזְכִּיר אֲכִילָה, אָסַר עַצְמוֹ בְּחִלּוּפֵיהֶן וְגִדּוּלֵיהֶן. וְהָא דְּקָאָמַר הָאֵלּוּ מִשּׁוּם דְּבָעֵי לְמֵימַר וּבְגִדּוּלֵיהֶן, דְּאִי אָסַר עַצְמוֹ בְּכָל הַפֵּרוֹת מַאי נָפְקָא מִינַהּ בְּגִדּוּלֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ, בְּלָאו הָכִי אָסַר עַצְמוֹ בְּכָל הַפֵּרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אִי לָאו דְּאָמְרִינַן בְּגִדּוּלִין קֹדֶם שֶׁהִגִּיעוּ לִכְלַל פֵּרוֹת. הַרֹא"שׁ: {יב} בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן. אַף עַל פִּי דִּשְׁנֵיהֶם לֹא הָיוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֲסָרָן עָלָיו, וְכָל שֶׁכֵּן בַּיּוֹצֵא מֵהֶן: {יג} שֶׁלֹּא קָנְסוּ אֶלָּא כְּשֶׁהַנּוֹדֵר עַצְמוֹ הֶחְלִיפָן לְכַתְּחִלָּה. בֵּית יוֹסֵף: {יד} כָּלֶה. וְאַכֻּלָּהּ מַתְנִיתִין קָאֵי, וְהָכִי קָאָמַר, מַאי דְּאָמְרִינַן בָּרֵישָׁא אָסוּר בְּגִדּוּלֵיהֶן מַשְׁמַע אֲבָל בְּגִדּוּלֵי גִדּוּלִין מֻתָּר וְכֵן בְּסֵיפָא מֻתָּר כוּ', דַּוְקָא בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלֶה, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה בֵּין בָּרֵישָׁא בֵּין בַּסֵּיפָא אֲפִלּוּ גִּדּוּלֵי גִדּוּלִין אֲסוּרִים, מִשּׁוּם דְּכֵיוָן דְּאֵין זַרְעוֹ כָלֶה הֲרֵי בְּגִדּוּלֵי גִדּוּלִין הַלָּלוּ מְעֹרָב מֵהָאִסּוּר, וּנְדָרִים הָוֵי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין וַאֲפִלּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָטֵיל. הָרַ"ן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם קונם פירות האלו עלי קונם הן על פי קונם הן כו' - דבר שזרעו כלה הוא מה שנפסד זרעו בארץ ונאבד, כמו החטה והשעורה ושאר הזרעים. ודבר שאין זרעו כלה, שיהיה הדבר שנשבע עליו בצל או שום או מה שדומה להם הוא, כשזרע זה הבצל או זה השום בעצמו צומח ממנו מה שצומח וישאר הגרעין הזרוע קיים בארץ, וכבר נתבאר זה בפרק התשיעי ממסכת תרומות וביאורו שם: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ז

הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, קוֹנָם מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ עָלָי, קוֹנָם הֵן עַל פִּי, קוֹנָם הֵן לְפִי, אָסוּר {טו} בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן. שֶׁאֵינִי אוֹכֵל, שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, מֻתָּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן, בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלֶה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה, אֲפִלּוּ גִדּוּלֵי גִדּוּלִין אֲסוּרִים:

ר"ע מברטנורה קוֹנָם מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ עָלָי. אָסַר כָּל מַה שֶּׁהִיא עוֹשָׂה וּמְכִינָה לוֹ. וְאִם נָטְעָה אִילָן, גִּדּוּלָיו אֲסוּרִין: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טו} אָסוּר כוּ'. הָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּאֵין צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר הָאֵלּוּ. וְדִתְנַן בְּמַתְנִיתִין דִּלְעֵיל הָאֵלּוּ לָאו דַּוְקָא, וְאַיְדֵי דְּנָסֵיב לֵיהּ רֵישָׁא נָסֵיב לַהּ נַמִּי לְכֻלַּהּ מַתְנִיתִין, כָּךְ נִרְאֶה לִי לְפֵרוּשׁ הָרֹא"שׁ דִּלְעֵיל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

פרק ז - משנה ח

שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה אֵינִי אוֹכֵל עַד הַפֶּסַח, שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה אֵינִי מִתְכַּסֶּה עַד הַפֶּסַח, עָשְׂתָה לִפְנֵי הַפֶּסַח, מֻתָּר לֶאֱכֹל וּלְהִתְכַּסּוֹת אַחַר הַפֶּסַח. שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה עַד הַפֶּסַח אֵינִי אוֹכֵל, וְשֶׁאַתְּ עוֹשָׂה עַד הַפֶּסַח אֵינִי מִתְכַּסֶּה, עָשְׂתָה לִפְנֵי הַפֶּסַח, אָסוּר לֶאֱכֹל וּלְהִתְכַּסּוֹת אַחַר הַפָּסַח:

ר"ע מברטנורה שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה אֵינִי אוֹכֵל עַד הַפֶּסַח. הָכִי מַשְׁמַע, שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה עַכְשָׁיו {טז} אֵינִי אוֹכֵל עַד הַפֶּסַח, אֲבָל לְאַחַר הַפֶּסַח אֲנִי אוֹכֵל. אֲבָל כָּל מַה שֶּׁאַתְּ עוֹשָׂה עַד הַפֶּסַח אֵינִי אוֹכֵל, מַשְׁמַע, כָּל מַה שֶּׁאַתְּ עוֹשָׂה מֵהַיּוֹם עַד שֶׁיָּבֹא הַפֶּסַח אֵינִי אוֹכֵל אוֹתוֹ לְעוֹלָם אֲפִלּוּ לְאַחַר הַפֶּסַח: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טז} לָאו דַּוְקָא עַכְשָׁיו, אֶלָּא כְּלוֹמַר קֹדֶם הַפֶּסַח, וּלְאַפּוֹקֵי לְעוֹלָם, וְכָל מִכָּאן עַד הַפֶּסַח בִּכְלַל עַכְשָׁיו, דִּמְנָלָן לְהָקֵל וְלוֹמַר דְּעַד הַפֶּסַח לֹא קָאֵי נַמִּי אַאַתְּ עוֹשֶׂה. וְכֵן מַשְׁמַע בְּהָרֹא"שׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם שאת עושה איני אוכל עד הפסח, שאת עושה כו' - זה כולו מבואר, אינו צריך זולת תקון הקריאה ולהפסיק הדבור במקום שראוי להפסיק. ולא דבר בו הש"ס כלל לרוב ביאורו, ולא זכרו התנא אלא מצד הבבא האחת בלבד, והוא מה שאמר: ואחר הפסח בלא יחל דברו, שהוא אפשר לו שאמר, אחר שהיתה השבועה על דרך משל בשבט, שלא תהנה בו עד הפסח אם תלכי לבית אביך מהיום ועד סוכות, ועבר הפסח, אניחנה שתלך לבית אביה, שכבר עבר הזמן שהתנתי בשבועתי שהיא לא תהנה כשתלך לבית אביה. ולמדנו שהעניין אינו כן, אבל הוא מחוייב למנוע אותה עד תשלום הזמן שנשבע, ואף על פי שנתבטל העונש שהתנה בו אם עברה אחר שעבר הפסח. וזה העניין בלבד רצה להשמיענו, אבל שאר הדברים הרי הם מבוארים: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ט

שֶׁאַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד הַפֶּסַח אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ עַד הֶחָג, הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח, אֲסוּרָה בַהֲנָאָתוֹ עַד הַפֶּסַח {יז}. אַחַר הַפֶּסַח, בְּלֹא יַחֵל דְּבָרוֹ. שֶׁאַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד הֶחָג אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ עַד הַפֶּסַח, וְהָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח, אֲסוּרָה בַהֲנָאָתוֹ עַד הֶחָג, וּמֻתֶּרֶת לֵילֵךְ אַחַר הַפָּסַח {יט}:

ר"ע מברטנורה שֶׁאַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד הַפֶּסַח אִם הוֹלֶכֶת אַתְּ לְבֵית אָבִיךְ עַד הֶחָג. מִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד אַחַר הֶחָג וְאָסַר הֲנָאָתוֹ עָלֶיהָ עַד הַפֶּסַח אִם תֵּלֵךְ לְבֵית אָבִיהָ עַד הֶחָג: לְאַחַר הַפֶּסַח בְּלֹא יַחֵל דְּבָרוֹ. כְּלוֹמַר, אִם הָלְכָה לְאַחַר הַפֶּסַח, עוֹבֶרֶת בְּבַל יַחֵל לְמַפְרֵעַ {יח} עַל מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית מִמֶּנּוּ קֹדֶם הַפֶּסַח: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יז} אֲסוּרָה כוּ'. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דִּכְשֶׁהָלְכָה אֲסוּרָה וְלוֹקָה עַל הֲנָאָתוֹ שֶׁלְּמַפְרֵעַ, וּלְעוֹלָם אֲסוּרָה לֵהָנוֹת קֹדֶם הַפֶּסַח, גְּזֵרָה שֶׁמָּא תֵּלֵךְ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ בְּסָמוּךְ: {יח} דְּרַחְמָנָא אָמַר אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, לֹא יִתְבַּטְּלוּ דְבָרָיו, וּמַה שֶּׁאָסַר בְּנֶדֶר חָל עָלָיו אִסּוּר בְּלֹא יַחֵל כְּאִלּוּ הִקְדִּישׁוֹ. אִם עַל עַצְמוֹ אֲסָרוֹ, עָבַר בְּבַל יַחֵל. וְאִם אֲסָרוֹ עַל אַחֵר, הַנֶּהֱנֶה מִמֶּנּוּ עוֹבֵר בְּבַל יַחֵל. הָרֹא"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יט} אַחַר הַפֶּסַח. וְלֹא חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא לֹא תִזְכֹּר שֶׁעָבְרָה עַל תְּנָאָהּ קֹדֶם הַפֶּסַח, וְאִי מַתִּירִין לָהּ לֵילֵךְ אָתְיָא לְאִתְהַנּוֹיֵי, סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא תִּתְּסַר בַּהֲלִיכָה מִדְּרַבָּנָן כְּדֵי שֶׁתִּזְכֹּר שֶׁאֲסוּרָה לֵהָנוֹת, קָא מַשְׁמַע לָן. הָרַ"ן. אֲבָל בַּתּוֹסָפוֹת מַשְׁמַע שֶׁאִם הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח אֲסוּרָה גַּם אַחַר פֶּסַח, כְּדֵי שֶׁתִּזְכֹּר שֶׁאֲסוּרָה לֵהָנוֹת: (עיקר תוי"ט).

פרק ח

פרק ח - משנה א

קוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַיּוֹם, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחְשָׁךְ. שַׁבָּת זוֹ, אָסוּר בְּכָל הַשַּׁבָּת, וְשַׁבָּת שֶׁעָבְרָה. חֹדֶשׁ זֶה, אָסוּר בְּכָל הַחֹדֶשׁ, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְהַבָּא. שָׁנָה זוֹ, אָסוּר בְּכָל הַשָּׁנָה, וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לֶעָתִיד לָבֹא {ב}. שָׁבוּעַ זֶה, אָסוּר בְּכָל הַשָּׁבוּעַ, וּשְׁבִיעִית שֶׁעָבְרָה. וְאִם אָמַר יוֹם אֶחָד, שַׁבָּת אֶחָת, חֹדֶשׁ אֶחָד, שָׁנָה אֶחָת, שָׁבוּעַ אֶחָד, אָסוּר מִיּוֹם לְיוֹם:

ר"ע מברטנורה קוֹנָם יַיִן. עַד שֶׁתֶּחְשָׁךְ. שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, כְּשֶׁאוֹמְרִים הַיּוֹם רוֹצִים לוֹמַר עַד הַשְׁלָמַת הַיּוֹם: שַׁבָּת זוֹ. הָיָה עוֹמֵד בְּאֶמְצַע הַשָּׁבוּעַ וְאָמַר שַׁבָּת זוֹ אָסוּר בְּכָל הַשָּׁבוּעַ: וְהַשַּׁבָּת לְשֶׁעָבַר. וְאָסוּר נַמִּי בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, כִּי הוּא בִּכְלַל הַשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר: חֹדֶשׁ זֶה אָסוּר בְּכָל הַחֹדֶשׁ. אִם עוֹמֵד בְּאֶמְצַע הַחֹדֶשׁ וְאָמַר חֹדֶשׁ זֶה, אָסוּר עַד תַּשְׁלוּם הַחֹדֶשׁ, וְיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ לְהַבָּא, וּמֻתָּר בְּיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּי הוּא נִמְנֶה עִם הַחֹדֶשׁ הַבָּא, וַאֲפִלּוּ הָיָה רֹאשׁ חֹדֶשׁ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים לַחֹדֶשׁ שֶׁעָבַר {א}. וְכֵן שָׁנָה זוֹ, אִם עָמַד בְּאֶמְצַע הַשָּׁנָה וְאָמַר שָׁנָה זוֹ, אָסוּר עַד תַּשְׁלוּם הַשָּׁנָה, וּמֻתָּר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהוּא נִמְנֶה עִם הַשָּׁנָה הָעֲתִידָה לָבֹא: שָׁבוּעַ זֶה. הָיָה עוֹמֵד בְּאֶמְצַע הַשְּׁמִיטָה וְאָמַר שָׁבוּעַ זֶה, אָסוּר עַד תַּשְׁלוּם הַשְּׁמִיטָה, וְהַשְּׁבִיעִית בִּכְלַל שְׁמִיטָה שֶׁעָבְרָה: אִם אָמַר יוֹם אֶחָד, שַׁבָּת אֶחָת, חֹדֶשׁ אֶחָד, שָׁנָה אֶחָת, שָׁבוּעַ אֶחָד, אָסוּר מִיּוֹם לְיוֹם. אִם עוֹמֵד בְּאֶמְצַע הַיּוֹם וְאוֹמֵר יוֹם אֶחָד, אָסוּר עַד לְמָחָר כָּעֵת הַזֹּאת. וְכֵן אִם עוֹמֵד בִּשְׁמֹנָה לַחֹדֶשׁ וְאָמַר חֹדֶשׁ עָלַי, אָסוּר עַד ח' לַחֹדֶשׁ הַבָּא. וְכֵן בְּשָׁנָה. וְכֵן בִּשְׁמִיטָה. וְכֵן אִם אָמַר קוֹנָם עָלַי יַיִן יוֹם סְתָם {ג}, אוֹ שַׁבָּת, אוֹ חֹדֶשׁ, אוֹ שָׁנָה סְתָם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר יוֹם אֶחָד, שַׁבָּת אֶחָת, חֹדֶשׁ אֶחָד, דִּינוֹ מֵעֵת לְעֵת {ד}. וְהָאוֹמֵר קוֹנָם עָלַי יַיִן הַיּוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר כְּשֶׁתֶּחְשַׁךְ, צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם, גְּזֵרָה כְּשֶׁאָמַר הַיּוֹם שֶׁמָּא יָבֹא לְהַתִּיר כְּשֶׁיֹּאמַר יוֹם סְתָם, דְּמִחַלַּף לֵיהּ בֵּין יוֹם לְהַיּוֹם, אוֹ בֵּין שַׁבָּת זוֹ לְשַׁבָּת סְתָם. וְכֵן כֻּלָּם: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} וּכְלוֹמַר שֶׁהֵם שְׁנֵי יָמִים רֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְנִמְצָא שֶׁהַיּוֹם הָרִאשׁוֹן נִמְנֶה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה שֶׁעָלָיו נָדַר, אֲפִלּוּ הָכִי מֻתָּר בּוֹ, דֶּאֱינָשֵׁי קָרוּ לֵיהּ רֵישׁ יַרְחָא, וּבִנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם: {ב} לֶעָתִיד לָבֹא. וּלְהָכִי קָרוּ לֵיהּ לֶעָתִיד לָבֹא, לְפִי שֶׁהוּא נִמְנֶה לְיָמִים וְלָחֳדָשִׁים הַנִּכְנָסִים שֶׁהוּא זְמַן אַחֵר, וּלְהָכִי קָאָמַר לֶעָתִיד וְלֹא קָאָמַר לְהַבָּא. רַשִׁ"י: {ג} הִיא אִיבַּעְיָא בַּגְּמָרָא וְלֹא אִפְשְׁטָא כוּ': {ד} הַיְנוּ לְאִסּוּרָא לְחוּד, מִשּׁוּם דִּסְפֵקָא לְחֻמְרָא. אֲבָל לִלְקוֹת לֹא, דְּלֹא מַלְקִין עַל הַסָּפֵק: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם קונם יין שאיני טועם היום אינו אסור כו' - עניין אמרו "ושבת שעבר", שאסור עליו היין גם כן יום השבת, לפי שהוא נמנה עם הימים שעברו לפניו, שאסור עליו בהן היין למה שאמר "שבת זו". וכמו כן הדין באמרו "שבוע זה", שנחשוב השביעית במדרגת מה שלפניה. ואינו כן ראש חדש וראש השנה, אבל מותר לו לשתות בהם.

ודע, כי מי שנשבע שאינו טועם היום, אינו מותר לו לשתות לכשתחשך עד שישאל לחכם. וזה גזירה, שמא ישבע פעם אחרת שאינו טועם יום אחד, שהוא מחויב לשהות מעת לעת, וישתה משתחשך, לא יפריש בין אמרו "היום" או "יום אחד". וכמו כן כשאמר: "קונם יין שאיני טועם יום" או "שנה" או "שבת" או "שבוע", דינו הוא כדין מי שאמר "יום אחד" או "שבוע אחד" או "שנה אחת", שצריך לשהות מעת לעת כשאמר "יום", ומיום ליום כשאמר "שבוע" או "שנה" או "שבת". ואם אמר "חודש", צריך לשהות שלושים יום שלמים: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ב

עַד הַפֶּסַח, אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ {ה}. עַד שֶׁיְּהֵא, אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא. עַד לִפְנֵי הַפֶּסַח, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא:

ר"ע מברטנורה עַד הַפֶּסַח אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ. דְּבִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, עַד וְלֹא עַד בִּכְלָל: עַד שֶׁיְּהֵא, אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא. דְּמַשְׁמַע כָּל זְמַן שֶׁהוּא הֹוֶה: עַד לִפְנֵי הַפֶּסַח רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ. דְּלֹא מְעַיֵּל אֱינַשׁ נַפְשֵׁיהּ אַסְּפֵקָא {ו}, וְדָבָר הַמְבֹרָר לִקְרוֹת פְּנֵי הַפֶּסַח קָאָמַר, וְהַיְנוּ עַד שֶׁיַּגִּיעַ. וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר, מְעַיֵּל אֱינַשׁ נַפְשֵׁיהּ לֶאֱסֹר בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל לְהִסְתַּפֵּק. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ה} אָסוּר כוּ'. כְּשֶׁיַּגִּיעַ מֻתָּר הֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי, אֶלָּא מִשּׁוּם דִּבְסֵיפָא שַׁיָּךְ לְמִתְנֵי אָסוּר נָקַט בָּרֵישָׁא נַמִּי אָסוּר. הָרֹא"שׁ: {ו} דְּיֵשׁ בְּמַשְׁמָעוּת זֶה הַלָּשׁוֹן שְׁלֹשָׁה עִנְיָנִים, אִיכָּא לְמֵימַר עַד פְּנֵי יָמִים הָרִאשׁוֹנִים דְּהַיְנוּ עַד שֶׁיַּגִּיעַ, וְאִיכָּא לְמֵימַר עַד פְּנֵי יָמִים הָאַחֲרוֹנִים וְיִהְיֶה מֻתָּר בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים, וְאִיכָּא לְמֵימַר עַד פְּנֵי פֶּסַח וְהַיְנוּ עַד שֶׁיֵּצֵא. הָרֹא"שׁ: (עיקר תוי"ט).

פרק ח - משנה ג

עַד הַקָּצִיר, עַד הַבָּצִיר, עַד הַמָּסִיק, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ {ח} וְאָמַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ, אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיּעַ. אָמַר עַד שֶׁיְּהֵא, אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא. וְכֹל שֶׁאֵין זְמַנּוֹ קָבוּעַ, בֵּין אָמַר עַד שֶׁיְּהֵא, בֵּין אָמַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ:

ר"ע מברטנורה עַד הַקָּצִיר. שֶׁל חִטִּים וּשְׂעֹרִים: עַד הַבָּצִיר. שֶׁל עֲנָבִים: עַד הַמָּסִיק. שֶׁל זֵיתִים: אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ. הוֹאִיל וְאֵין לְקָצִיר וּבָצִיר זְמַן קָבוּעַ, כְּדִמְפָרֵשׁ וְאָזֵיל, לֹא שְׁנָא אָמַר עַד שֶׁיְּהֵא לֹא שְׁנָא אָמַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ {ז}, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁאֵין זְמַנּוֹ קָצוּב אֵין בְּדַעַת הַנּוֹדֵר לְהַכְנִיס עַצְמוֹ בְאִסּוּר זְמַן שֶׁאֵין יָדוּעַ לוֹ, וּלְפִיכָךְ אָמְרִינַן דְּוַדַּאי עַד שֶׁיַּגִּיעַ קָאָמַר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ז} דְּכֵיוָן דְּתָנָא אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ, הֲוָה כְּאִלּוּ תָנָא עַד שֶׁיְּהֵא, דְּהָכִי מַשְׁמַע לִישָׁנָא בְּאֵיזֶהוּ לָשׁוֹן שֶׁיֹּאמַר אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ. הָרֹא"שׁ: {ח} קָבוּעַ. כְּלוֹמַר שֶׁיֵּשׁ לְהַמְשָׁכָתוֹ זְמַן קָבוּעַ, כְּגוֹן פֶּסַח שֶׁקָּבְעָה בּוֹ תּוֹרָה שִׁבְעָה יָמִים כִּי אָמַר שֶׁיְּהֵא אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא, דְּכֵיוָן דְּיָדַע זְמַן הֶמְשֵׁךְ אִסּוּרוֹ אוֹסֵר עַצְמוֹ בּוֹ. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם עד הפסח אסור עד שיגיע, עד שיהא אסור כו'. עד הקציר עד הבציר עד המסיק אינו אסור כו'. קציר – קציר החטים; ובציר – בצירת הענבים; ומסיק – חביטת הזיתים. והלכה כרבי יוסי: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ד

עַד הַקַּיִץ {ט}, עַד שֶׁיְּהֵא הַקַּיִץ, עַד שֶׁיַתְחִילוּ הָעָם לְהַכְנִיס בַּכַּלְכַּלּוֹת. עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַקַּיִץ, עַד שֶׁיְּקַפְּלוּ {י} הַמַּקְצוּעוֹת. עַד הַקָּצִיר {יא}, עַד שֶׁיַּתְחִיל הָעָם לִקְצֹר, קְצִיר חִטִּין אֲבָל לֹא קְצִיר שְׂעֹרִים. הַכֹּל לְפִי מְקוֹם נִדְרוֹ, אִם הָיָה בָהָר, בָּהָר, וְאִם הָיָה בַבִּקְעָה, בַּבִּקְעָה:

ר"ע מברטנורה עַד הַקַּיִץ עַד שֶׁיְּהֵא הַקַּיִץ. בֵּין אָמַר עַד הַקַּיִץ בֵּין אָמַר עַד שֶׁיְּהֵא הַקַּיִץ אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּתְחִילוּ הָעָם לְהַכְנִיס בַּכַּלְכַּלּוֹת, כְּלוֹמַר שֶׁקּוֹצְצִים תְּאֵנִים הַרְבֵּה וּמַכְנִיסִים אוֹתָם בַּסַּלִּים: עַד שֶׁיְּקַפְּלוּ הַמַּקְצוּעוֹת. הַמַּחְצְלָאוֹת שֶׁמְּיַבְּשִׁים עֲלֵיהֶם הַתְּאֵנִים, לְאַחַר שֶׁנִּתְיַבְּשׁוּ מְקַפְּלִין אוֹתָן מַחְצְלָאוֹת וּמַנִּיחִין אוֹתָן לַשָּׁנָה הַבָּאָה: הַכֹּל לְפִי מְקוֹם נִדְרוֹ. אִם רֹב תְּבוּאוֹת הַמָּקוֹם חִטִּין, עַד קְצִיר חִטִּים. וְאִם שְׂעֹרִים, עַד קְצִיר שְׂעֹרִים. וְכֵן אִם הָיָה בָּהָר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר {יב}, עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַקָּצִיר וְהַבָּצִיר בָּהָר. וְאִם בַּבִּקְעָה, עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַקָּצִיר וְהַבָּצִיר שֶׁל בִּקְעָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ט} הַקַּיִץ. שֵׁם לִימוֹת הַשָּׁרָב, אֲבָל הָיָה מְפֻרְסָם זֶה הַשֵּׁם אֶצְלָם עַל זְמַן בִּשּׁוּל הַתְּאֵנִים. הָרַמְבַּ"ם: {י} שֶׁיְּקַפְּלוּ. תָּנָא רֹב הַמַּקְצוּעוֹת. גְּמָרָא: {יא} הַקָּצִיר. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְצִיר חִטִּים וּקְצִיר שְׂעֹרִים, עַד שֶׁיַּתְחִיל קְצִיר חִטִּים, דְּקָצִיר הַמְיֻחָד קָאָמַר. תּוֹסָפוֹת: {יב} כְּלוֹמַר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאַחַר כָּךְ יָרַד לַבִּקְעָה וְהִגִּיעַ קָצִיר שֶׁל בִּקְעָה, כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ קָצִיר שֶׁל הַר אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ קָצִיר שֶׁל הַר. בַּגְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם עד הקיץ עד שיהא הקיץ, עד שיתחילו העם כו'. עד הקציר, עד שיתחיל העם לקצור קציר כו'. קיץ – שם לימות השרב, אבל היה מפורסם זה השם אצלם על זמן בישול התאנים, וכשמתחיל זמן אכילתם; ולכך פירשו, כי באמרו כלכלות, רוצה לומר סלי התאנים. ומקצועות הם המחצלאות ששוטחין עליהם התאנים להצטמק ולייבש. ומה שאמרו: עד שיקפלו רוב המקצועות – רוצה לומר, עד שמאספין בני אדם מה ששוטחין, ומקפלין המחצלאות ממקומות השטיחה.

ואמרו: אם היה בהר – רוצה לומר: אם נדר בהר, ימתין זמן הקציר או הבציר בהר, ואף על פי שירד לבקעה; וכמו כן אם היה בבקעה בשעת הנדר, ימתין זה הזמן בבקעה; ועל זה תעשה היקש בכל הנדרים. (רמב"ם)

פרק ח - משנה ה

עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁיִּהְיוּ הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה {יד}. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל רְבִיעָה. עַד שֶׁיִּפָּסְקוּ גְשָׁמִים, עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן כֻּלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַפֶּסַח. קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם הַשָּׁנָה {טו}, נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה, אָסוּר בָּהּ וּבְעִבּוּרָהּ. עַד רֹאשׁ אֲדָר, עַד רֹאשׁ אֲדָר הָרִאשׁוֹן. עַד סוֹף אֲדָר, עַד סוֹף אֲדָר הָרִאשׁוֹן {טז}. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קוֹנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַפֶּסַח, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵיל הַפֶּסַח, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ {יז} בְּנֵי אָדָם לִשְׁתּוֹת יָיִן:

ר"ע מברטנורה עַד הַגְּשָׁמִים עַד שֶׁיִּהְיוּ גְּשָׁמִים. בְּאֵיזֶה לָשׁוֹן מִשְּׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת הַלָּלוּ שֶׁהוֹצִיא מִפִּיו, מֻתָּר כֵּיוָן שֶׁהִתְחִילוּ הַגְּשָׁמִים לֵירֵד בִּרְבִיעָה שְׁנִיָּה, שֶׁהִיא בְּשָׁנָה הַמְאֻחֶרֶת בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו. הִלְכָּךְ הַנּוֹדֵר עַד הַגְּשָׁמִים {יג} אָסוּר עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו, אֶלָּא אִם כֵּן יָרְדוּ גְּשָׁמִים בִּתְחִלַּת זְמַנָּן שֶׁהוּא בַּשָּׁנָה הַמְבַכֶּרֶת בְּי"ז בְּמַרְחֶשְׁוָן, וּבַשָּׁנָה הַבֵּינוֹנִית בְּכ"ג בּוֹ. וְכֵן הֲלָכָה. וְלֹא כְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאוֹמֵר עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל רְבִיעָה: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַפָּסַח. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יג} נִרְאֶה לִי שֶׁיֵּשׁ טָעוּת סוֹפֵר וְצָרִיךְ לוֹמַר עַד הַגֶּשֶׁם, וְכֵן הוּא בְּפֵרוּשׁ הָרַמְבַּ"ם. וּכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא מַחֲלֹקֶת דְּאָמַר עַד הַגְּשָׁמִים, אֲבָל אָמַר עַד הַגֶּשֶׁם, עַד זְמַן גְּשָׁמִים קָאָמַר, כְּלוֹמַר אַף תַּנָּא קַמָּא מוֹדֶה שֶׁאֵין נוֹדֵר עַד שֶׁתֵּרֵד אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ, וּמִיהוּ לֹא סַגִּי עַד זְמַן אַחֲרוֹן שֶׁהוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו, אֲבָל כְּשֶׁיָּרְדוּ אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הָרִאשׁוֹן סַגִּי, וְכֵן פֵּרֵשׁ הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם. אֲבָל בְּעִקַּר דִּין מִשְׁנָתֵנוּ לֹא בֵאֵר הָרַ"ב אֵימָתַי זְמַן יְרִידַת גְּשָׁמִים שֶׁכְּשֶׁיָּרְדוּ עָבַר זְמַן נִדְרוֹ. וְהָרַמְבַּ"ם בְּחִבּוּרוֹ כָּתַב כְּשֶׁיָּרְדוּ מִכ"ג מַרְחֶשְׁוָן שֶׁהִיא הַבֵּינוֹנִית, וְהָרַ"ב סָמַךְ עַל הַמִּסְתַּבֵּר דְּמִסְּתָמָא בִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם הוּא עַל דָּבָר הַמְמֻצָּע. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יד} שְׁנִיָּה. דִּגְשָׁמִים מַשְׁמַע לְתַנָּא קַמָּא יְרִידַת גְּשָׁמִים, וְגַם מַשְׁמַע לְשׁוֹן רַבִּים, וּמִעוּט רַבִּים שְׁנַיִם, וּלְפִיכָךְ עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה, וַאֲפִלּוּ אָמַר עַד שֶׁיִּהְיוּ, לְפִי שֶׁאֵין זְמַן קָבוּעַ לְמֶשֶׁךְ יְרִידָתָן. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מֵקֵל טְפֵי וְאָמַר עַד זְמַן רְבִיעָה וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָרְדוּ גְּשָׁמִים. הָרֹא"שׁ: {טו} הַשָּׁנָה. נִרְאֶה לִי דִּרְבוּתָא דְמַתְנִיתִין דְּמִתְּסַר בְּעִבּוּרָהּ לְנוֹדֵר מִתְּחִלַּת הַשָּׁנָה אִצְטְרִיךְ, דְּאִי בְנוֹדֵר מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ שְׁבָט פְּשִׁיטָא דְּהַשָּׁנָה עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה מַשְׁמַע, אֶלָּא וַדַּאי בְּנוֹדֵר מִתְּחִלַּת הַשָּׁנָה אֲתָא לְאַשְׁמְעִינַן דְּמִתְּסַר בְּעִבּוּרָהּ כוּ', וְאֶפְשָׁר דַּאֲפִלּוּ בְּנָדַר שָׁנָה אַחַת סְתָם אָסוּר בְּעִבּוּרָהּ כָּל שֶׁקָּדַם נֶדֶר לְחֹדֶשׁ הָעִבּוּר, דְּמִסְּתָמָא שָׁנָה זוֹ מַשְׁמַע. הָרַ"ן. וְהָרֹא"שׁ כָּתַב דְּהַיְנוּ לוֹמַר שֶׁאִם אָמַר שָׁנָה אַחַת אָסוּר שְׁלֹשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא אָמְרִינַן לֹא הָיְתָה דַּעְתּוֹ עַל שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת אֶלָּא כִּסְתָם הַשָּׁנִים שֶׁהֵן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֶלָּא בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם וּבֵין פְּשׁוּטָה וּבֵין מְעֻבֶּרֶת קְרוּיָה שָׁנָה: {טז} הָרִאשׁוֹן. וְיֵשׁ דְּגָרְסֵי עַד סוֹף אֲדָר עַד סוֹף אֲדָר שֵׁנִי, וְכֵן עִקָּר, דְּלִשְׁנֵי הָאֲדָרִים חָשֵׁיב חַד יַרְחָא. דִּלְאִידָךְ גִּרְסָא רֹאשׁ וְסוֹף לָמָּה לִי, חֲדָא סַגִּי. הָרֹא"שׁ: {יז} שֶׁדֶּרֶךְ. דְּוַדַּאי רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן בְּלֵילֵי פֶּסַח שֶׁכָּל אָדָם שׁוֹתִין. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם והכל מודים, שהוא אם אמר "עד הגשם", ימתין זמן הגשם, לא ירידת המטר. וכבר ביארנו משנה פאה ח א#פירוש הרמב"ם|בפרק שמיני מפאה]], שזמן רביעה שניה הוא התחלת זמן הגשם בארץ ישראל, הוא בי"ז במרחשון. וזה בשנה מבכרת, אבל במאוחרת – בראש חודש כסליו, ובבינונית – בשלשה ועשרים במרחשון. לפיכך זה שנשבע "עד הגשם", אסור עד ראש חודש כסליו, אלא אם כן ירדו גשמים בתחילת הזמן. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, והלכה כר' יהודה:

קונם יין שאיני טועם לשנה, נתעברה השנה כו'. רבי יהודה אומר, קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח כו': (רמב"ם)

פרק ח - משנה ו

אָמַר קוֹנָם בָּשָׂר שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַצּוֹם, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵילֵי צוֹם, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לֶאֱכֹל בָּשָׂר. רַבִּי יוֹסֵי בְנוֹ אוֹמֵר, קוֹנָם שׁוּם שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁתְּהֵא שַׁבָּת, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד לֵילֵי שַׁבָּת, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לֶאֱכֹל שׁוּם:

ר"ע מברטנורה לֵילֵי הַצּוֹם. לֵיל צוֹם כִּפּוּר, שֶׁמִּצְוָה לְהַרְבּוֹת בִּסְעוּדָה בְּעֶרֶב צוֹם כִּפּוּר {יח}: קוֹנָם שׁוּם שֶׁאֵינִי טוֹעֵם וְכוּ'. שֶׁעֶזְרָא תִקֵּן שֶׁיְּהוּ אוֹכְלִים שׁוּם בְּלֵילֵי שַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁמַּרְבֶּה הַזֶּרַע {יט}. וְאֵין הֲלָכָה לֹא כְּרַבִּי יְהוּדָה וְלֹא כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּנוֹ, אֶלָּא כִּדְאָמְרִינַן לְעֵיל בְּמַתְנִיתִין, כָּל שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ, אָמַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ, אָסוּר עַד שֶׁיַּגִּיעַ. עַד שֶׁיְּהֵא, אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא {כ}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יח} וְהָא עֲדִיפָא מִקַּמַּיְתָא, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מַגִּיעַ אִסּוּרוֹ עַד הַצּוֹם, דְּלֵילֵי הַצּוֹם לָאו דַּוְקָא, שֶׁהֲרֵי אוֹכֵל הוּא מִבָּעֶרֶב, אֶלָּא עַד סְעוּדָה שֶׁל לֵילֵי הַצּוֹם קָאָמַר. הָרַ"ן: {יט} לְפִי מַאֲכָלָם וְאַרְצָם, וּכְבַר יָדַעְתָּ שֶׁעוֹנַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִלֵּילֵי שַׁבָּת עַד לֵילֵי שַׁבָּת, מוּסָף עִם הֱיּוֹת הַשַּׁבָּת בְּעַצְמוֹ מְחֻיָּב בּוֹ הָעוֹנֵג בְּכָל צַד מִצִּדֵּי הַהֲנָאָה לִבְנֵי אָדָם כֻּלָּם. הָרַ"מ: {כ} וְצָרִיךְ לְחַלֵּק בֵּין לֹא נִתְכַּוֵּן דְּהָכָא, לְשֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן דְּסוֹף פִּרְקִין, דְּהָכָא לֹא מוּכָח כְּמוֹ לְקַמָּן. הָרַ"ן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְהָרְאָ"ה דַּהֲלָכָה כְּמוֹתָם. וְאֵין צָרִיךְ לְחַלֵּק: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם לילי צום – רוצה לומר צום כיפור. והיה מנהגם לאכול השום בלילי שבתות בתחילת הלילה, לפי שהיה מסייע להם על התשמיש לפי מאכלם וארצם. וכבר ידעת שעונת תלמידי חכמים מלילי שבת ללילי שבת, מוסף עם היות השבת בעצמו מחוייב בו העונג בכל צד מצידי ההנאה לבני אדם כולם. ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי יוסי בנו, אבל העיקר מה שקדם מאמרו: כל שזמנו קבוע, אמר "עד שיגיע", אסור עד שיגיע; "עד שיהא", אסור עד שיצא: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ז

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קוֹנָם שֶׁאֲנִי {כא} נֶהֱנֶה לְךָ אִם אֵין אַתָּה בָא וְנוֹטֵל לְבָנֶיךָ {כב} כּוֹר אֶחָד שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן, הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהָפֵר {כג} אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְיֹאמַר לוֹ, כְּלוּם אָמַרְתָּ אֶלָּא מִפְּנֵי כְבוֹדִי {כד}, זֶהוּ כְבוֹדִי. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קוֹנָם שֶׁאַתָּה נֶהֱנֶה לִי {כה} אִם אֵין אַתָּה בָא וְנוֹתֵן לִבְנִי כּוֹר אֶחָד שֶׁל חִטִּין וּשְׁתֵּי חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אָסוּר עַד שֶׁיִּתֵּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף זֶה יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, וְיֹאמַר לוֹ, הֲרֵי אֲנִי {כו} כְאִלּוּ הִתְקַבָּלְתִּי {כז}. הָיוּ מְסָרְבִין בּוֹ לָשֵׂאת בַּת אֲחוֹתוֹ וְאָמַר קוֹנָם שֶׁהִיא נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם, וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לֵהָנוֹת לוֹ {ל}, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְשׁוּם אִישׁוּת {לא}. הָיָה מְסָרֵב בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, אָמַר קוֹנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֵינִי נִכְנָס, טִפַּת צוֹנֵן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָךְ, מֻתָּר לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ צוֹנֵן, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה {לב} אֶלָּא לְשׁוּם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה:

ר"ע מברטנורה זֶהוּ כְבוֹדִי. שֶׁאֲפַרְנֵס בָּנַי מִשֶּׁלִּי: הָיוּ מְסָרְבִין בּוֹ לָשֵׂאת אֶת בַּת אֲחוֹתוֹ. מַפְצִירִין בּוֹ {כח} שֶׁיִּשָּׂא אֶת בַּת אֲחוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא בַּת גִּילוֹ, וְאָמְרִינַן [יְבָמוֹת סב:] הַנּוֹשֵׂא אֶת בַּת אֲחוֹתוֹ עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (יְשַׁעְיָה נח) וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה {כט}: שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְשֵׁם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וּמִיהוּ גַּם בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה מֻתָּר, הוֹאִיל וְלֹא הוֹצִיא מִפִּיו אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, דְּבִנְדָרִים בָּעִינַן שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, כְּדִכְתִיב (בְּמִדְבָּר ל) כְּכָל הַיּוֹצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. וְלֹא דָמִי לָרֵישָׁא, דְּאִישׁוּת בִּכְלַל הֲנָאוֹת אִיתֵיהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כא} שֶׁאֲנִי כוּ'. קוֹנָם מַה שֶּׁאֲנִי נֶהֱנֶה מִשֶּׁלְּךָ. הָרַ"ן: {כב} לְבָנֶיךָ. דֶּרֶךְ כָּבוֹד הוּא שֶׁיִּקַּח מַתָּנָה לְבָנָיו, וְלֹא לְעַצְמוֹ. הָרֹא"שׁ: {כג} לְהָפֵר. צָרִיךְ עִיּוּן דְּלִישְׁנָא דַּהֲפָרָה לֹא שַׁיָּךְ אֶלָּא בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ וּבֵין אָב לְבִתּוֹ. וְלִי נִרְאֶה דְּבָרֵישָׁא וּבַסֵּיפָא כָּאן שַׁיָּךְ דַּוְקָא לְשׁוֹן הֲפָרָה, מִשּׁוּם דְּהַנֶּדֶר אֵינוֹ נֶעֱקָר מֵעִקָּרוֹ כְּנֶדֶר גַּבֵּי חָכָם, מִשּׁוּם דְּמַה שֶּׁאָמַר הֲרֵינִי כְּמוֹ שֶׁהִתְקַבַּלְתִּי אוֹ זֶהוּ כְבוֹדִי מִתְקַיֵּם הַנֶּדֶר, וְאִם כֵּן עַד אוֹתוֹ שָׁעָה קָם הַנֶּדֶר דּוּמְיָא דְּבַעַל דְּמֵפֵר לְהַבָּא. תּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים: {כד} כְּבוֹדִי. שֶׁאֶתְכַּבֵּד עַל יָדֶיךָ בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת שֶׁיִּרְאוּ שֶׁאֲנִי חָשׁוּב בְּעֵינֶיךָ שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לִתֵּן לִי מַתָּנָה, זֶהוּ כְבוֹדִי, שֶׁאֶתְכַּבֵּד יוֹתֵר כְּשֶׁיִּרְאוּ שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לִתֵּן וַאֲנִי אֵינִי רוֹצֶה לְקַבֵּל. הָרַ"ן: {כה} נֶהֱנֶה לִי. כְּלוֹמַר מִשֶּׁלִּי. וְכֵן דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם שֶׁנּוֹדְרִין וְאוֹסְרִין הֲנָאָתָן עַל מִי שֶׁלֹּא יְהַנֶּה אוֹתָם. וּבָרֵישָׁא שֶׁרוֹצֶה שֶׁהַלָּה יְקַבֵּל הֲנָאָה מִמֶּנּוּ הֲרֵי הוּא נוֹדֵר שֶׁלֹּא יֵהָנֶה הוּא מִמֶּנּוּ אִם לֹא יְקַבֵּל הַהֲנָאָה: {כו} הֲרֵי אֲנִי כוּ. הֲרֵינִי מַחֲזִיק לְךָ טוֹבָה כְּאִלּוּ הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ. רַשִׁ"י: {כז} כְּאִלּוּ כוּ'. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דְּהַיְנוּ טַעֲמָא מִשּׁוּם דִּלְהַרְוָחָה דִּידֵיהּ מְכַוֵּן וְהָא לֹא אִצְטְרִיךְ. וְדַוְקָא כְּשֶׁהַבָּנִים סְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, דְּבִכְהַאי גַּוְנָא אִכַּוֵּן שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְהוֹצִיא מִשֶּׁלּוֹ לְצָרְכָן, וְהָא לֹא אִצְטְרִיךְ וְיָכוֹל לוֹמַר כֵּן. אֲבָל אֵין הַבָּנִים סְמוּכִים כוּ' הָוֵי אִפְּכָא, דִּלְהַרְוָחָה דִּידְהוּ מְכַוֵּן, וְכָל שֶׁאָמְרוּ הֵם הֲרֵינִי כוּ' הִתִּירוּ הַנֶּדֶר, וְאִלּוּ אָמַר הָאָב כֵּן אֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם. הָרַ"ן: {כח} וְנִקְרָא סֵרוּב שֶׁהוּא תַּרְגּוּם מֵאוּן, לְפִי שֶׁגַּם הַמַּפְצִיר הוּא מְסָרֵב וּמְמָאֵן בְּמַה שֶּׁחֲבֵרוֹ רוֹצֶה, כְּגוֹן הָכָא שֶׁחֲבֵרוֹ רוֹצֶה שֶׁלֹּא יִשָּׂא בַּת אֲחוֹתוֹ וְזֶה הַמַּפְצִיר הוּא מְמָאֵן בְּרָצוֹן זֶה וְיִרְצֶה שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה: {כט} וְהוּא הַדִּין בַּת אָחִיו, אֲבָל אֲחוֹתוֹ נָקַט טְפֵי לְפִי שֶׁמְּשַׁדַּלְתּוֹ בִּדְבָרִים וּשְׁכִיחַ שֶׁנּוֹשֵׂא בִּתָּהּ. רַשְׁבַּ"ם: {ל} לֵהָנוֹת לוֹ. שְׁאָר הֲנָאָה: {לא} אִישׁוּת. שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא תֵּהָנֶה מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ אִישׁוּת. רַשִׁ"י: {לב} לֹא נִתְכַּוֵּן זֶה. הַמְסָרֵב בּוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה הַמְרֻבָּה, וְכִי אָמַר זֶה קוֹנָם לְבֵיתְךָ כוּ' לֹא נִתְכַּוֵּן לִדֹּר הֲנָאָה מִמֶּנּוּ אֶלָּא לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה הַמְרֻבָּה נִתְכַּוֵּן. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין כו'. מסרבין - מפצירין. ואמרו בת אחותו, לפי שהוא נהוג, ועוד שהיא מצוה וחייב אדם להשתדל בזה, ואמרו: "ומבשרך אל תתעלם" (ישעיהו נח ז), זה הנושא בת אחותו. ואין הלכה כרבי מאיר: (רמב"ם)

פרק ט

פרק ט - משנה א

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, פּוֹתְחִין לָאָדָם בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. אָמַר רַבִּי צָדוֹק, עַד שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ בִכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ, יִפְתְּחוּ לוֹ בִכְבוֹד הַמָּקוֹם, אִם כֵּן אֵין נְדָרִים. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּדָבָר שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו וְאִמּוֹ, שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ:

ר"ע מברטנורה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר פּוֹתְחִין לָאָדָם בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ. כְּגוֹן שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ אִלּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁיֹּאמְרוּ הָעוֹלָם לְאָבִיךָ וּלְאִמְּךָ רְאוּ גִדּוּלִים שֶׁגִּדַּלְתֶּם, כַּמָּה בִּנְכֶם קַל בִּנְדָרִים {א}, וְנִמְצֵאתָ מְזַלְזֵל בִּכְבוֹדָם, כְּלוּם הָיִיתָ נוֹדֵר: וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. דְּחָיְשִׁינַן שֶׁמָּא מְשַׁקֵּר, כִּי הוּא בּוֹשׁ לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיָה מַנִּיחַ מִלִּדֹּר בִּשְׁבִיל כְּבוֹדָם, וְנִמְצָא שֶׁחָכָם מַתִּיר נֶדֶר זֶה בְּלֹא חֲרָטָה. וּמַיְרֵי שֶׁהוּא אֵינוֹ מִתְחָרֵט מֵעִקָּרָא מֵעַצְמוֹ, דְּקָיְמָא לָן פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה וְאֵין צָרִיךְ לִמְצֹא לוֹ פֶּתַח בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מִתְחָרֵט מֵעַצְמוֹ מֵעִקָּרָא: יִפְתְּחוּ לוֹ בִכְבוֹד הַמָּקוֹם. עַל מִלְּתֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר קָא פָּרֵיךְ, כִּי הֵיכִי דְּפוֹתְחִין בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ וְלֹא חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא יְשַׁקֵּר, יִפְתְּחוּ לוֹ נַמִּי בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם וְיֹאמְרוּ לוֹ אִלּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁתִּקָּרֵא רַע לִפְנֵי הַמָּקוֹם כְּלוּם הָיִיתָ נוֹדֵר. וְאָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מֵהָא לֹא תְסַיְּעָן, דְּאַף רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוֹדֶה בְהָא, דְּוַדַּאי יְשַׁקֵּר, דְּלֹא חֲצִיף אֱינַשׁ כֻּלֵּי הַאי {ב} דְּיֹאמַר שֶׁלֹּא הָיָה מַנִּיחַ בִּשְׁבִיל כְּבוֹד הַמָּקוֹם, וְלֹא דָמִי לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּפָתַח לְהַהוּא גַבְרָא יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חֶרֶב כוּ', דְּהָתָם אוֹמֵר לוֹ מִן הַפְּסוּקִים כְּהַךְ דִּתְנַן בְּמַתְנִיתִין שֶׁעוֹבֵר עַל לֹא תִשְׂנָא וְלֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר. אֲבָל כְּשֶׁמַּזְכִּירִין לוֹ כְּבוֹד הַמָּקוֹם אָז וַדַּאי מְשַׁקֵּר. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו וְאִמּוֹ. כְּגוֹן שֶׁהִדִּיר אֶת אָבִיו מִנְּכָסָיו {ג}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} וְזֶה דָּבָר קַל וּפְרִיצוּת שֶׁכֵּן רְשָׁעִים דַּרְכָּן לִנְדֹּר, וְאִם אָמַר לָאו, דְּאִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר, מַתִּירִין לוֹ. רַשִׁ"י: {ב} זֶהוּ פֵּרוּשׁ דְּאִם כֵּן אֵין נְדָרִים, וּכְאַבַּיֵּי בַּגְּמָרָא דְּפֵרֵשׁ אִם כֵּן אֵין נְדָרִים נִתָּרִים יָפֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} דְּכֵיוָן דְּאַחֲצִיף כֻּלֵּי הַאי מֵעִקָּרָא דְּאַדְּרֵיהּ לְאָבִיו וְאִמּוֹ מִנְּכָסָיו, הָא אַחֲצִיף לֵיהּ, וְאִם אֵין לוֹ חֲרָטָה גְּמוּרָה יַחְצִיף פָּנָיו וְיֹאמַר שֶׁלֹּא הָיָה מַנִּיחַ בִּשְׁבִיל כְּבוֹדָם. גְּמָרָא, וּפֵרוּשׁ הָרֹא"שׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם רבי אליעזר אומר פותחין לאדם בכבוד אביו וכו'. אמר ר' אליעזר - שהוא כשאמר לו אביו או אמו: הכעסתנו בזאת השבועה, שאינך צריך שאילה לחכם ולא הפרה. ורבי צדוק אמר: אם הדבר כן, כבר ידוע שהקב"ה אינו חפץ בשבועות ובכעס, ולפיכך אומרים לו בכל שבועה, שהקב"ה מואס ממך זה הכעס שהביאך לידי שבועה. אם כן לא תהיה אצלנו שבועה בשום פנים שתצטרך שאלה לחכם כדי שיפר אותה, והוא אמרם בפירוש זה העניין: אם כן אין נדרים נשאלין לחכם. אבל חכמים אומרים: על כל פנים צריך שאלה לחכם, ויתיר לו נדרו. והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ב

וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, פּוֹתְחִין בְּנוֹלָד {ד}. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. כֵּיצַד. אָמַר, קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְאִישׁ פְּלוֹנִי, וְנַעֲשָׂה סוֹפֵר, אוֹ שֶׁהָיָה מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ בְקָרוֹב, וְאָמַר, אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה סוֹפֵר אוֹ שֶׁהוּא מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ בְקָרוֹב, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר. קוֹנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאֵינִי נִכְנָס, וְנַעֲשָׂה בֵית הַכְּנֶסֶת, וְאָמַר, אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה בֵית הַכְּנֶסֶת לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר {ה}, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:

ר"ע מברטנורה וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. קֻלָּא אַחֶרֶת בִּנְדָרִים: פּוֹתְחִין. בִּנְדָרִים בְּנוֹלָד, כְּגוֹן דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי וְנוֹלַד וְנִתְחַדֵּשׁ אַחַר שֶׁנָּדַר, וְאִלּוּ יָדַע בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר שֶׁיִּתְחַדֵּשׁ דָּבָר זֶה לֹא הָיָה נוֹדֵר: וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. דְּטַעְמָא דַחֲרָטָה, מִשּׁוּם שֶׁעַל יְדֵי חֲרָטָה נֶעֱקַר הַנֶּדֶר מֵעִקָּרוֹ, וּבְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי אֵינוֹ נַעֲשֶׂה נֶדֶר עָקוּר מֵעִקָּרוֹ, כִּי בִּשְׁבִיל זֶה לֹא הָיָה מַנִּיחַ מִלִּדֹּר כִּי הָיָה סָבוּר שֶׁלֹּא יָבֹא לְעוֹלָם: וְנַעֲשָׂה סוֹפֵר. תַּלְמִיד חָכָם וְהַכֹּל צְרִיכִים לוֹ: אוֹ שֶׁהָיָה מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ בְקָרוֹב לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר. וּכְגוֹן שֶׁנָּדַר לִזְמַן וְלֹא הָיָה סָבוּר שֶׁיַּשִּׂיא אֶת בְּנוֹ בְּתוֹךְ אוֹתוֹ זְמַן וְיִצְטָרֵךְ לֵילֵךְ לְחֻפַּת בְּנוֹ. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ד} בְּנוֹלָד. גְּמָרָא, מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאִלּוּ רַבָּנָן מִסְתַּבֵּר טַעֲמַיְהוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ב. אָמַר רַב חִסְדָּא דְּאָמַר קְרָא כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים [שְׁמוֹת ד], שֶׁהָיָה נִשְׁבַּע לְיִתְרוֹ שֶׁלֹּא לָשׁוּב מִצְרַיְמָה בִּשְׁבִיל אוֹתָן הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְּשִׁים אֶת נַפְשׁוֹ, וּפָתַח לוֹ הַמָּקוֹם בְּנוֹלָד דְּמִיתָה. וְרַבָּנָן קָאָמְרֵי דְּמֵתוּ דִּקְרָא הַיְנוּ עָנִי כוּ' וְשָׁאנֵי עֲנִיּוּת דִּשְׁכִיחַ וְלֹא הָוֵי נוֹלָד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כוּ'. מִשּׁוּם דְּנָקִיט גַּוְנֵי טוּבָא הָדַר וְתָנֵי, דִּבְכֻלְּהוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ועוד אמר ר' אליעזר פותחין בנולד כו' וחכמים כו' - רבי אליעזר מתיר אחר השאלה לחכם, ואפילו שהוא אינו מתחרט, אלא שהכריחו הכרח העניין המתחדש, ודעתו וכוונתו שלא יתחדש זה העניין אלא שיתמיד על מה שנשבע. וחכמים אוסרים, שהם מצריכים החרטה על כל פנים על גוף הדבר שנשבע ושינוי הכוונה בו, ואחר כך תועיל השאלה לחכם וההתרה. והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ג

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כְּנוֹלָד וְאֵינָן כְּנוֹלָד, וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ. כֵּיצַד. אָמַר, קוֹנָם שֶׁאֵינִי נוֹשֵׂא אֶת פְּלוֹנִית, שֶׁאָבִיהָ רָע. אָמְרוּ לוֹ, מֵת אוֹ שֶׁעָשָׂה תְשׁוּבָה. קוֹנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאֵינִי נִכְנָס, שֶׁהַכֶּלֶב רַע בְּתוֹכוֹ אוֹ שֶׁהַנָּחָשׁ בְּתוֹכוֹ. אָמְרוּ לוֹ, מֵת הַכֶּלֶב {ז} אוֹ שֶׁנֶּהֱרַג הַנָּחָשׁ, הֲרֵי הֵן כְּנוֹלָד וְאֵינָן כְּנוֹלָד, וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ:

ר"ע מברטנורה יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם כְּנוֹלָד. נִרְאִין כְּנוֹלָד: וְאֵינָן כְּנוֹלָד. וּפוֹתְחִין בָּהֶם {ו}: אָמְרוּ לוֹ מֵת וְכוּ'. וְאַף עַל גַּב דְּמִיתָה נוֹלָד הָוֵי, הוֹאִיל וּפֵרֵשׁ בִּשְׁעַת נִדְרוֹ בַּעֲבוּר מָה הָיָה נוֹדֵר, נַעֲשֶׂה כְּתוֹלֶה נִדְרוֹ בַּדָּבָר, כְּאִלּוּ פֵּרֵשׁ כָּל זְמַן שֶׁאָבִיהָ קַיָּם, הִלְכָּךְ לֹא הָוֵי נוֹלָד. אֲבָל תְּנַאי גָּמוּר לֹא הָוֵי, הִלְכָּךְ צָרִיךְ הַתָּרָה. וּבַיְרוּשַׁלְמִי מוֹכַח שֶׁאֵין צָרִיךְ הַתָּרָה. וְכֵן פֵּרֵשׁ רַמְבַּ"ם: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} וְאוֹמְרִים אִלּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ כוּ' וְהוּא אוֹמֵר לָאו. רַשִׁ"י: {ז} מֵת כוּ'. וְהוּא הַדִּין אִפְּכָא אֶלָּא נָקַט מִלְּתָא דִּשְׁכִיחָא, דְּגַבֵּי כֶּלֶב לֹא שְׁכִיחָא הֲרִיגָה וּלְגַבֵּי נָחָשׁ שְׁכִיחָא טְפֵי הֲרִיגָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ר' מאיר אומר יש דברים שהם כנולד ואינן כנולד כו' - מפני שביאר בעניין השבועה סיבת שבועתו, הרי הוא כמי שנשבע על תנאי ונתבטל התנאי, שאינו חייב בשבועה. וכאילו אמר: שבועה שאיני נושא פלונית אלא אם כן אני בטוח מהיזק אביה. וכן אמרו בש"ס: נעשה כתולה נדרו בדבר, ואינו צריך הפרה. ועל זה כולם נסמכים עליו, ועשה היקש עליו גם כן: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ד

וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר {ח} פּוֹתְחִין לוֹ מִן הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה וְאוֹמְרִים לוֹ, אִלּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה עוֹבֵר עַל לֹא תִקֹּם {ט} וְעַל לֹא תִטֹּר (ויקרא יט), וְעַל לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ (שם), וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (שם), וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ (שם כה), שֶׁמָּא יֵעָנִי וְאֵין אַתָּה {י} יָכוֹל לְפַרְנְסוֹ. אָמַר, אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כֵן, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר, הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

ר"ע מברטנורה אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁכֵּן הוּא לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר הֲרֵי זֶה מֻתָּר. אַחַר שֶׁיַּתִּירֶנּוּ הֶחָכָם. וְכָל הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, כְּשֶׁמַּתִּירִין לוֹ אֵין מַתִּירִין אֶלָּא בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת ד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שׁוּב, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, בְּמִדְיָן נָדַרְתָּ, בְּמִדְיָן לֵךְ וְהַתֵּר אֶת נִדְרְךָ. לְפִי שֶׁנִּשְׁבַּע מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ שֶׁלֹּא יָזוּז מִמִּדְיָן בְּלֹא רְשׁוּתוֹ, דִּכְתִיב (שָׁם ב) וַיּוֹאֵל מֹשֶׁה {יא} לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ, וְהִצְרִיכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָלֶכֶת לְהַתִּיר נִדְרוֹ בְּפָנָיו: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ח} וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר. קֻלָּא אַחֶרֶת. תּוֹסָפוֹת. וְלַגִּרְסָא דִּלְעֵיל וַחֲכָמִים מוֹדִים לוֹ הָכִי נַמִּי מוֹדִים לוֹ מִדְּקָתָנֵי וְעוֹד. כֶּסֶף מִשְׁנֶה: {ט} לֹא תִקֹּם. שֶׁאִם בִּקַּשְׁתָּ מִמֶּנּוּ כְּלִי וְלֹא הִשְׁאִילְךָ וְהִדַּרְתּוֹ הֲנָאָתְךָ, אוֹ שֶׁעָשָׂה לְךָ שֶׁלֹּא כַהֹגֶן וּמִתּוֹךְ שִׂנְאָה הִדַּרְתּוֹ, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה לֹא תִשְׂנָא כוּ' הַתּוֹרָה הִזְקִיקָתְךָ לְפַרְנְסוֹ וּלְאָהֳבוֹ וּלְהַחְיוֹתוֹ. רַשִׁ"י: {י} וְאֵין אַתָּה כוּ'. בַּגְּמָרָא פָּרֵיךְ דְּהָא מֻטָּל עַל הַגַּבָּאִים וְזֶה אֵינוֹ אָסוּר, דִּכְשֶׁנּוֹתֵן לַגַּבַּאי שֶׁיִּתֵּן לוֹ הָוֵי כְּנוֹתֵן מַתָּנָה לְאֶחָד כוּ', וּמְשָׁנֵי דְּכָל הַנּוֹפֵל אֵינוֹ נוֹפֵל לְיַד גַּבַּאי תְּחִלָּה, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י אֶלָּא קְרוֹבָיו מִתְגַּלְגְּלִין עִמּוֹ: {יא} וְאֵין אָלָה אֶלָּא שְׁבוּעָה, דִּכְתִיב [יְחֶזְקֵאל יז] וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה, וּכְתִיב וְגַם בַּמֶּלֶך נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵאלֹקִים [דִּבְרֵי הַיָּמִים ב לו]. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ועוד אמר ר' מאיר פותחין לו מן הכתוב שבתורה כו' - מה שאמר רבי מאיר הרי זה מותר, אחר השאלה לחכם. והיא הלכה, אלא על כל פנים צריך שאלה לחכם והתרה, וכמו כן צריך שיהיה נמצא שם זה האיש שנשבע שלא יהנה ממנו, לפי מה שאמרו: המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו, והביא ראיה על זה ממה שנאמר (שמות ד יט): "לך שוב מצרים", אמר לו: במדין נדרת, לך והתר נדרך במדין, דכתיב (שמות ב כא): "ויואל משה לשבת את האיש": (רמב"ם)

פרק ט - משנה ה

פּוֹתְחִין לָאָדָם בִּכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ. וּמַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁנָּדַר מֵאִשְׁתּוֹ הֲנָאָה וְהָיְתָה כְתֻבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת דִּינָרִין, וּבָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְחִיְּבוֹ לִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ. אָמַר לוֹ, רַבִּי, שְׁמֹנֶה מֵאוֹת דִּינָרִין הִנִּיחַ אַבָּא, וְנָטַל אָחִי אַרְבַּע מֵאוֹת וַאֲנִי אַרְבַּע מֵאוֹת, לֹא דַיָּהּ שֶׁתִּטֹּל הִיא מָאתַיִם, וַאֲנִי מָאתָיִם. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אֲפִלּוּ אַתָּה מוֹכֵר שְׂעַר רֹאשְׁךָ {יב}, אַתָּה נוֹתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ. אָמַר לוֹ, אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כֵן, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר, וְהִתִּירָהּ רַבִּי עֲקִיבָא:

ר"ע מברטנורה פּוֹתְחִין לוֹ בִּכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ. בְּפֵרָעוֹן כְּתֻבָּתָהּ אִם נָדַר לְגָרְשָׁהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יב} שְׂעַר רֹאשְׁךָ. הָעִקָּר אֶצְלֵנוּ מִטַּלְטְלֵי לֹא מִשְׁתַּעְבְּדֵי לִכְתֻבָּה אֶלָּא בְּתַקָּנַת בַּתְרָאֵי, וּלְכָךְ בֵּאֵר בַּגְּמָרָא שֶׁאֵלּוּ הַשְּׁמֹנֶה מֵאוֹת זוּז הָיָה לוֹ קַרְקַע שָׁוֶה זֶה הַסָּךְ וְאָמַר לוֹ אֲפִלּוּ לֹא יִשָּׁאֵר לְךָ שׁוּם דָּבָר אַחַר פֵּרְעוֹן הַכְּתֻבָּה אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל שֶׁתִּצְטָרֵךְ לִמְכֹּר שְׂעַר רֹאשְׁךָ לְצֹרֶךְ אֲכִילָה יֵשׁ לְךָ לִתֵּן כְּתֻבָּה. הָרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם פותחין לאדם בכתובת אשתו ומעשה באחד כו' - העיקר אצלנו: מטלטלי לא משתעבדי לכתובה אלא בתקנת רבנן בתראי. ולכך ביאר הש"ס, שאילו הארבעה מאה זוז שהיה לו, אמנם היה לו קרקע שוה זה הסך, ואמר לו: אפילו לא ישאר לך שום דבר אחר פרעון הכתובה, אלא על דרך משל שתצטרך למכור שער ראשך לצורך אכילה, יש לך ליתן כתובתה; ואינו רוצה לומר שיתן לה כתובתה מדמי המטלטלין: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ו

פּוֹתְחִין בְּיָמִים טוֹבִים וּבְשַׁבָּתוֹת. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, אוֹתָן הַיָּמִים מֻתָּרִין וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים אֲסוּרִין, עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד, שֶׁהַנֶּדֶר שֶׁהֻתַּר מִקְצָתוֹ {יד}, הֻתַּר כֻּלּוֹ:

ר"ע מברטנורה פּוֹתְחִין בְּיָמִים טוֹבִים וּבְשַׁבָּתוֹת. אִם נָדַר לְהִתְעַנּוֹת, אוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר לִזְמַן קָצוּב, אוֹמְרִים לוֹ אִלּוּ שַׂמְתָּ אֶל לִבְּךָ לְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים שֶׁבְּתוֹךְ זְמַן זֶה {יג} כְּלוּם הָיִיתָ נוֹדֵר. וְאֵין זֶה פּוֹתֵחַ בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם: אוֹתָן הַיָּמִים. שֶׁמָּצָא לָהֶם פֶּתַח לְהִתְחָרֵט: מֻתָּרִים. שֶׁהֶחָכָם מַתִּירָן: וּשְׁאָר הַיָּמִים. שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם חֲרָטָה, נִשְׁאָרִין בְּאִסּוּרָן: שֶׁנֶּדֶר שֶׁהֻתַּר מִקְצָתוֹ הֻתַּר כֻּלּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָצָא פֶּתַח עַל כֻּלּוֹ. דְּלֹא נָדַר מֵעִקָּרָא אֶלָּא עַל דַּעַת {טו} שֶׁיִּתְקַיֵּם כֻּלּוֹ, נִמְצָא הַתָּרַת מִקְצָתוֹ פֶּתַח לְכֻלּוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יג} שֶׁמְּחֻיָּב בּוֹ בַּאֲכִילַת בָּשָׂר לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג: {יד} מִקְצָתוֹ. עַל יְדֵי חֲרָטָה בְּהַתָּרַת חָכָם, אוֹ מֵעַצְמוֹ כְּגוֹן שֶׁהָיָה אָבִיו אֶחָד מֵהֶם. הָרֹא"שׁ: {טו} וּמִיהוּ לִמֵּד לֹא מַשְׁמַע דְּמִסְּבָרָא הוּא. וּבַיְרוּשַׁלְמִי יָלְפִינַן לַהּ מִקְּרָא דִּכְתִיב כְּכָל הַיּוֹצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה, דְּמַשְׁמַע דַּוְקָא כְשֶׁכֻּלּוֹ קַיָּם. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם פותחין בימים טובים ובשבתות. בראשונה היו כו' - כגון שנשבע שלא ישתה יין או שלא יאכל בשר כך וכך ימים. לכך אומר: אילו ידעת בשעת השבועה שהשבת או יום טוב שנכלל באלו הימים, אתה מחויב בו באכילת בשר ושתיית יין, לפי שנאמר (ישעיהו נח יג): "וקראת לשבת עונג", כלום היית נשבע? והוא אומר "לא"; מתירין לו שבועתו.

ואמרו: לזה קרבן ולזה קרבן, אמנם זה מאמר רבי שמעון, שאינו סובר החלוקים, עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד, כמו שיתבאר בשבועות עיקר דעתו. ואינה הלכה, אבל כשאומר שאינו נהנה לזה ולזה, צריכין פתח לכל אחד ואחד, אחר שלא הזכיר וי"ו הנוספת. והלכה כרבי עקיבא: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ז

כֵּיצַד. אָמַר, קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְכֻלְּכֶם, הֻתַּר אֶחָד מֵהֶן, הֻתְּרוּ כֻלָּן. שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה וְלָזֶה, הֻתַּר הָרִאשׁוֹן, הֻתְּרוּ כֻלָּן. הֻתַּר הָאַחֲרוֹן, הָאַחֲרוֹן מֻתָּר, וְכֻלָּן אֲסוּרִין. הֻתַּר הָאֶמְצָעִי, הֵימֶנּוּ וּלְמַטָּה מֻתָּר, הֵימֶנּוּ וּלְמַעְלָה אָסוּר. שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה קָרְבָּן וְלָזֶה קָרְבָּן, צְרִיכִין פֶּתַח לְכָל אֶחָד וְאֶחָד:

ר"ע מברטנורה לָזֶה וְלָזֶה. כְּגוֹן שֶׁאָסַר הָרִאשׁוֹן עָלָיו בְּקוֹנָם, וְאָמַר עַל הַשֵּׁנִי הֲרֵי זֶה כָּרִאשׁוֹן {טז} וְעַל הַשְּׁלִישִׁי הֲרֵי זֶה כַּשֵּׁנִי, וְכֵן כֻּלָּם. הֻתַּר הָרִאשׁוֹן הֻתְּרוּ כֻּלָּם, שֶׁכֻּלָּם תְּלוּיִין בּוֹ: לָזֶה קָרְבָּן וְלָזֶה קָרְבָּן. הָא מַתְנִיתִין רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּאָמַר גַּבֵּי שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן אִם הָיוּ חֲמִשָּׁה תּוֹבְעִים אוֹתוֹ וְכָפַר וְנִשְׁבַּע וְהוֹדָה שֶׁאֵינוֹ חַיָּב קָרְבָּן עַל כָּל אֶחָד עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְהָכָא נַמִּי צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לָזֶה קָרְבָּן וְלָזֶה קָרְבָּן. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים אִם אָמַר שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי חַיָּב לְךָ וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ, חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְהָכָא נַמִּי אִם אָמַר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר קָרְבָּן עַל כָּל אֶחָד, הָוֵי כָּל אֶחָד נֶדֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְכֵן הֲלָכָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טז} דְּאִי לֹא תֵימָא הָכִי שֶׁלֹּא אָמַר בְּכָ"ף אֶלָּא כְּלִישְׁנָא דְמַתְנִיתִין בְּוָי"ו, לֹא תְלָאָן זֶה בָּזֶה, אֶלָּא לְרַבָּנָן כָּל אֶחָד הָוֵי נֶדֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ כִּדְמַסִּיק הָרַ"ב בַּסֵּיפָא, וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן כְּלָלָא הָוֵי וְהֻתַּר לְאֶחָד מֻתָּר לְכֻלָּם. וּלְפִי זֶה רֵישָׁא דְּהָכָא רַבָּנָן, דְּאִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לְמַאי תְּנַן לְכֻלְּכֶם, לִתְנֵי לִרְבוּתָא שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה וְלָזֶה בְּלֹא כָּ"ף, וְתַבְרָא מִי שֶׁשָּׁנָה כוּ'. וּלְהָרַמְבַּ"ם שִׁיטָה אַחֶרֶת. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

פרק ט - משנה ח

קוֹנָם יַיִן {יז} שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, שֶׁהַיַּיִן רַע לַמֵּעָיִם, אָמְרוּ לוֹ, וַהֲלֹא הַמְיֻשָּׁן יָפֶה {יח} לַמֵּעָיִם, הֻתַּר בַּמְיֻשָּׁן. וְלֹא בַמְיֻשָּׁן בִּלְבַד הֻתַּר, אֶלָּא בְכָל הַיָּיִן. קוֹנָם בָּצָל שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, שֶׁהַבָּצָל רַע לַלֵּב. אָמְרוּ לוֹ, הֲלֹא הַכֻּפְרִי יָפֶה לַלֵּב, הֻתַּר בַּכֻּפְרִי. וְלֹא בַכֻּפְרִי בִלְבַד הֻתַּר, אֶלָּא בְכָל הַבְּצָלִים. מַעֲשֶׂה הָיָה, וְהִתִּירוֹ רַבִּי מֵאִיר בְּכָל הַבְּצָלִים:

ר"ע מברטנורה וְלֹא בַמְיֻשָּׁן בִּלְבַד הֻתַּר אֶלָּא בְכָל הַיָּיִן. וְדַוְקָא שֶׁאָמַר אִלּוּ יָדַעְתִּי כֵן לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר כְּלָל אוֹ הָיִיתִי אוֹמֵר יָשָׁן מֻתָּר וְחָדָשׁ אָסוּר {יט}. אֲבָל אָמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ הָיִיתִי אוֹמֵר כָּל יַיִן אָסוּר עָלַי חוּץ מִן הַיָּשָׁן, הֲרֵי זֶה אֵין מֻתָּר לוֹ אֶלָּא הַיָּשָׁן בִּלְבַד, וְכָל שְׁאָר יַיִן אָסוּר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יז} יַיִן כוּ'. צְרִיכָא כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם, דְּתָנָא נֶדֶר שֶׁהֻתַּר מִקְצָתוֹ כוּ' לְעִנְיַן זְמַן הַנֶּדֶר וּלְעִנְיַן דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁבָּעִים עֲלֵיהֶם וּמִן הָאָדָם שֶׁנִּשְׁבָּע עֲלֵיהֶם: {יח} יָפֶה. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דַּחֲדָא וְעוֹד קָאָמַר, דְּהָא לֹא נָדַר אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁהוּא רַע וְנִמְצָא שֶׁכְּשֶׁאֵינוֹ רַע אֵין נִדְרוֹ נֶדֶר, אֶלָּא הָכִי נַמִּי קָאָמַר, חֲדָא דְּאֵין רַע וּבְהָכִי שָׁרֵי, וְעוֹד מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָפֶה. וְכֵן מְפָרְשִׁינַן בְּבָצָל: {יט} וּבְכֻלְּהוּ נְדָרִים שֶׁהֻתְּרוּ מִקְצָתָן דִּינָא הָכִי, וְכֵן בְּנִמְצָא בָּהֶן אָבִיו וְאִמּוֹ דְּפֶרֶק ג', וְטַעֲמָא דִּכְשֶׁעַכְשָׁיו בַּחֲזָרָה עֲדַיִן הוּא אוֹמֵר הַכֹּל אָסוּר חוּץ כוּ' לֹא הוּרַע כֹּחַ הַנֶּדֶר: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם קונם יין שאיני טועם שהיין רע למעיים. אמרו כו' - אמרו רע למעיים ורע ללב, על דרך דמיון, וכן נתבאר בש"ס; ובא בדמיון מזמן הנדר, ומן הדברים שנשבע עליהם, ומן האדם שנשבע עליהם. וכל זמן שאמר הנודר: אילו ידעתי שהמיושן יפה הייתי מתנה על היין, והייתי אומר: ישן מותר והחדש אסור; או שיאמר: אילו ידעתי זה, לא הייתי נשבע כלל, הוא מותר בחדש ובישן בלא שאלה לחכם כמו שנזכר. ואם אמר: אילו הייתי יודע, הייתי אומר: כל יין עלי אסור חוץ מן הישן, יהיה הישן לבדו מותר לו. וזה היקש לכל הבבות: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ט

פּוֹתְחִין לָאָדָם בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּבִכְבוֹד בָּנָיו. אוֹמְרִים לוֹ, אִלּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁלְּמָחָר אוֹמְרִין עָלֶיךָ כָּךְ הִיא וִסְתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, מְגָרֵשׁ אֶת נָשָׁיו, וְעַל בְּנוֹתֶיךָ {כ} יִהְיוּ אוֹמְרִין בְּנוֹת גְּרוּשׁוֹת הֵן, מָה רָאֲתָה {כא} אִמָּן שֶׁל אֵלּוּ לְהִתְגָּרֵשׁ, וְאָמַר, אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁכֵּן, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר, הֲרֵי זֶה מֻתָּר {כב}:

ר"ע מברטנורה פּוֹתְחִין לָאָדָם בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּבִכְבוֹד בָּנָיו. אִם נָדַר לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ: מָה רָאֲתָה אִמָּן לְהִתְגָּרֵשׁ. אִם לֹא שֶׁנִּמְצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר, וְנִמְצָא פּוֹגֵם אֶת בָּנָיו. וְלֹא חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא יְשַׁקֵּר שֶׁהוּא אֵינוֹ מִתְחָרֵט אֶלָּא שֶׁהוּא בּוֹשׁ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לִכְבוֹד בָּנָיו: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כ} בְּנוֹתֶיךָ. כְּלוֹמַר וְלֹא יִמְצְאוּ מִי שֶׁיִּשָּׂא אוֹתָן, דְּאָמְרֵי אֱינָשֵׁי רְחֵלָא בָּתַר רְחֵלָא אָזְלָא, כְּאִמָּהּ כֵּן בִּתָּהּ: {כא} מָה רָאֲתָה. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ כְּלוֹמַר מָה רָאֲתָה לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁעָשְׂתָה שֶׁעַל יְדֵי כֵן נִתְגָּרְשָׁה: {כב} מֻתָּר. וְצָרִיךְ בְּכָל זֶה הֲפָרָה אַחַר שְׁאֵלָה לְחָכָם. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו כו' - וצריך בכל זה הפרה אחר שאלה לחכם: (רמב"ם)

פרק ט - משנה י

קוֹנָם שֶׁאֵינִי נוֹשֵׂא אֶת פְּלוֹנִית כְּעוּרָה, וַהֲרֵי הִיא נָאָה. שְׁחוֹרָה, וַהֲרֵי הִיא לְבָנָה. קְצָרָה, וַהֲרֵי הִיא אֲרֻכָּה, מֻתָּר בָּהּ. לֹא מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְעוּרָה וְנַעֲשֵׂית נָאָה, שְׁחוֹרָה וְנַעֲשֵׂית לְבָנָה, קְצָרָה וְנַעֲשֵׂית אֲרֻכָּה, אֶלָּא שֶׁהַנֶּדֶר טָעוּת. וּמַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁנָּדַר מִבַּת אֲחוֹתוֹ הֲנָיָה, וְהִכְנִיסוּהָ לְבֵית רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְיִפּוּהָ. אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, בְּנִי, לָזוֹ נָדָרְתָּ. אָמַר לוֹ, לָאו. וְהִתִּירוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּכָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאָמַר, בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל נָאוֹת הֵן, אֶלָּא שֶׁהָעֲנִיּוּת מְנַוַּלְתָּן. וּכְשֶׁמֵּת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הָיוּ בְנוֹת יִשְׂרָאֵל נוֹשְׂאוֹת קִינָה וְאוֹמְרוֹת, בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּכֶינָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּשָׁאוּל (שמואל ב א) בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל {כד} בְּכֶינָה:

ר"ע מברטנורה אֶלָּא שֶׁהַנֶּדֶר טָעוּת. מֵעִקָּרוֹ, שֶׁבִּשְׁעַת הַנֶּדֶר הָיְתָה לְבָנָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם: מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁנָּדַר וְכוּ'. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דְּחַסּוֹרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר אֲפִלּוּ כְּעוּרָה וְנַעֲשֵׂית יָפָה, שְׁחוֹרָה וְנַעֲשֵׂית לְבָנָה, וּמַעֲשֶׂה נַמִּי וְכוּ'. דְּתַנָּא קַמָּא לֹא שָׁרֵי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהָיָה הַנֶּדֶר טָעוּת מֵעִקָּרוֹ, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה יָפָה בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר, וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית יָפָה אֶלָּא לְאַחַר הַנֶּדֶר, הַנֶּדֶר מֻתָּר, דְּכֵיוָן שֶׁיְּכוֹלִין לְיַפּוֹתָהּ לֹא הָיְתָה כְעוּרָה מֵעִקָּרָא. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל {כג}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כג} וְאִם תֹּאמַר מַאי שְׁנָא מֵהָאוֹמֵר שֶׁאָבִיהָ רַע וְשָׁמַע שֶׁמֵּת אוֹ עָשָׂה תְשׁוּבָה דִּתְנַן בְּמִשְׁנָה ג' דַּהֲוֵי נֶדֶר טָעוּת, וְיֵשׁ לוֹמַר דְּהַיְנוּ טַעֲמָא מִשּׁוּם דְּאָדָם רַע עָשׂוּי לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וְעָשׂוּי לָמוּת, הִלְכָּךְ אוֹמְדִין דַּעְתּוֹ דְּכִי אָמַר שֶׁאָבִיהָ רַע כָּל זְמַן שֶׁאָבִיהָ רַע קָאָמַר. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאִשָּׁה כְעוּרָה שֶׁאֵין עֲשׂוּיָה לִהְיוֹת נָאָה הִלְכָּךְ לֹא הָיָה בְדַעְתּוֹ שֶׁתְּהֵא מֻתֶּרֶת לוֹ לִכְשֶׁתְּהֵא נָאָה. הָרַשְׁבָּ"א זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. אִי נַמִּי אִי אָמַר שֶׁהִיא כְעוּרָה הָכִי נַמִּי אֲבָל הָכָא דְּלִפְלוֹנִית כְּעוּרָה קָאָמַר לֹא מַשְׁמַע כְּתוֹלֶה נִדְרוֹ בְּדָבָר. רַבִּי שְׁמוּאֵל בֶּן רַבִּי יְהוּדָה בַּר חִסְדַּאי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: {כד} אֶל שָׁאוּל. וְסֵיפֵיהּ הַמַּלְבִּישְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים כוּ': (עיקר תוי"ט).

רמב"ם קונם שאיני נושא את פלונית כעורה והרי היא כו' - שהנדר טעות, ואינו צריך שאילה לחכם ולא התרה. ורבי ישמעאל חולק על זה העניין, ואומר שאפילו היתה כעורה ונעשית נאה, שהוא נולד, שאינו צריך התרה, והביא זה המעשה לדעת רבי ישמעאל. וכן נתבאר בש"ס, כשאמר: והתירו רבי ישמעאל, אינו רוצה לומר: התיר לו נדרו, אלא שהוא התיר והורה לו שלא חלה עליו השבועה; או יהיה זה נולד שפתח לו והתיר, כרבי אליעזר שכבר נקדם לך דעתו, שהנולד אצלו פותחין בו. ואין הלכה כרבי אליעזר: (רמב"ם)

פרק י

פרק י - משנה א

נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, אָבִיהָ {א} וּבַעְלָהּ מְפֵרִין נְדָרֶיהָ. הֵפֵר הָאָב וְלֹא הֵפֵר {ב} הַבַּעַל, הֵפֵר הַבַּעַל וְלֹא הֵפֵר הָאָב, אֵינוֹ מוּפָר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁקִּיֵּם אֶחָד מֵהֶן:

ר"ע מברטנורה נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה. בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת קְרוּיָה נַעֲרָה, עַד שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. וּבַת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, נְדָרֶיהָ נִבְדָּקִים, אִם יָדְעָה לְשֵׁם מִי נָדְרָה וּלְשֵׁם מִי הִקְדִּישָׁה, נִדְרָהּ נֶדֶר, וְאַף הִיא אָבִיהָ וּבַעֲלָהּ מְפֵרִין נְדָרֶיהָ: הֵפֵר הָאָב וְלֹא הֵפֵר הַבַּעַל. מִשּׁוּם דַּהֲוָה אֶפְשָׁר לְמִטְעֵי וּלְפָרֵשׁ אָבִיהָ וּבַעֲלָהּ מְפֵרִין נְדָרֶיהָ, אוֹ אָבִיהָ אוֹ בַּעֲלָהּ, תָּנָא הֵפֵר הָאָב וְלֹא הֵפֵר הַבַּעַל וְכוּ', לְאַשְׁמוֹעִינַן דְּתַרְוַיְהוּ צְרִיכִין לְהָפֵר: וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁקִּיֵּם אֶחָד מֵהֶם. שֶׁאִם קִיֵּם אֶחָד מֵהֶם אֵין הַשֵּׁנִי יָכוֹל לְהָפֵר. וְהָא קָמַשְׁמַע לָן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאַל הָאֶחָד מֵהֶם שֶׁקִּיֵּם עַל הֲקָמָתוֹ, כִּדְקָיְמָא לָן נִשְׁאָלִים עַל הַהֶקֵם, אֵין זֶה שֶׁנִּשְׁאַל עַל הַהֶקֵם יָכוֹל לְהָפֵר יוֹתֵר {ג}, הוֹאִיל וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים שְׁנֵיהֶם לְהָפֵר בְּבַת אַחַת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} אָבִיהָ. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לֵיהּ מִקְּרָא: {ב} וְלֹא הֵפֵר. אֶלָּא שָׁתַק מֵעֵת לְעֵת. רַשִׁ"י: {ג} וְהִקְשָׁה הָרַשְׁבָּ"א הָא כֵּיוָן דְּחָכָם עוֹקֵר הַנֶּדֶר מֵעִקָּרוֹ הֲרֵי הָוֵי כְּאִלּוּ לֹא הֵקִים כְּלָל, וְתֵרֵץ [הָרַ"ן] דְּשָׁאנֵי הֲפָרָה דִּקְלִישָׁה לָךְ טְפֵי דִּבְאַפֵּי נַפְשַׁהּ לֹא מִידֵי הִיא אֶלָּא בְצֵרוּפָא דְּאִידָךְ וּבִרְאוּיִים לְהִצְטָרֵף בְּיַחַד דַּוְקָא, וְכִדְתַּנְיָא דְּהֵפֵר אֶחָד מֵהֶם וָמֵת בָּטְלָה לָהּ הֲפָרָתוֹ, הִלְכָּךְ כֵּיוָן דַּהֲפָרָה דְּחַד אֲפִלּוּ כִּי לֹא הֵקִים חַבְרֵיהּ קְלִישָׁא טוּבָא כָּל הֵיכָא דְּהֵקִים כֵּיוָן דְּהַאי שַׁעְתָּא לֹא חַזְיָא לְאִצְטְרוּפֵי בָּטְלָה לָהּ לְגַמְרֵי, וְכֵיוָן דְּלֹא חַזְיָא הַהִיא זִמְנָא לֹא חַזְיָא בָּתַר זִמְנָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין כו' - מפני שאמר אביה ובעלה, יובן מזה הדיבור הבחירה, או זה או זה, ולכך חזר וביאר שכוונתו שיהיו שניהם. ואמרו: ואין צריך לומר שקיים אחד מהם, ואפילו חזר זה שקיים ונשאל לחכם ונתחרט על קיומו וחזר והפר לה, לפי שהעיקר אצלנו: נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר, וכשנשאל וחזר והפר לה – אינו מופר עד שיפירו שניהם בבת אחת. וראיה לזה הדין בנערה המאורסה, שמשתתפין בדינה האב והבעל, מה שאמר: "בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה" (במדבר ל, יז): (רמב"ם)

פרק י - משנה ב

מֵת הָאָב, לֹא נִתְרוֹקְנָה {ד} רְשׁוּת לַבָּעַל. מֵת הַבַּעַל, נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לָאָב. בָּזֶה יָפֶה כֹחַ הָאָב מִכֹּחַ הַבָּעַל. בְּדָבָר אַחֵר יָפֶה כֹחַ הַבַּעַל מִכֹּחַ הָאָב, שֶׁהַבַּעַל מֵפֵר {ו} בְּבֶגֶר, וְהָאָב אֵינוֹ מֵפֵר בְּבָגֶר:

ר"ע מברטנורה מֵת הָאָב לֹא נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לַבָּעַל. שֶׁאֵין הַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ עַד שֶׁתִּנָּשֵׂא: מֵת הַבַּעַל נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת לָאָב. וּמֵפֵר כָּל יְמֵי נַעֲרוּתָהּ, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ל) בִּנְעוּרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ {ה}: וְהָאָב אֵינוֹ מֵפֵר בְּבָגֶר. כְּדִכְתִיב (שָׁם) בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעוּרֶיהָ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ד} לֹא כוּ'. יָלֵיף לַהּ בַּגְּמָרָא מִדִּכְתִיב בִּנְעוּרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ, פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י כָּל זְמַן שֶׁהִיא נַעֲרָה שֶׁלֹּא בָּגְרָה לֹא תֵצֵא מֵרְשׁוּת אָבִיהָ וַאֲפִלּוּ הִיא אֲרוּסָה בְּמַשְׁמַע, עַל כָּרְחֲךָ דְּהַאי קְרָא מוֹקְמִינַן לֵיהּ בְּנַעֲרָה הַמְאֹרָסָה: {ה} דְּכֵיוָן שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁבְּמַשְׁמָעוֹ שֶׁכָּל יְמֵי נַעֲרוּתָהּ לֹא תֵצֵא מֵרְשׁוּת אָבִיהָ, שְׁמַע מִנַּהּ דְּבִרְשׁוּת אָבִיהָ הִיא. וְאֶלָּא מִיהַת כְּשֶׁרְשׁוּת אַחֵר שׁוֹלֵט עָלֶיהָ דְּהַיְנוּ הָאָרוּס קָאֲמַר רֵישָׁא דִּקְרָא בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ, אֲבָל כְּשֶׁאֵינוֹ שׁוֹלֵט עָלֶיהָ שֶׁכְּבָר מֵת לֹא יָצְאָה מֵרְשׁוּת אָבִיהָ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ו} מֵפֵר כוּ'. לֹא מַיְרֵי בְּקִדְּשָׁהּ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה וּבָגְרָה וּמִטַּעַם שֶׁנִּתְרוֹקֵן רְשׁוּת הָאָב, דְּמַאי שְׁנָא מִמִּיתַת הָאָב שֶׁלֹּא נִתְרוֹקְנָה, אֶלָּא בְקִדְּשָׁהּ כְּשֶׁהִיא בּוֹגֶרֶת אָמְרִינַן, וְאַף עַל גַּב דְּתָנִינָא חֲדָא זִמְנָא לְקַמָּן בְּמִשְׁנָה ה', אַיְדֵי דְּנָסֵיב רֵישָׁא בְּזוֹ יָפֶה כֹּחַ הָאָב כוּ' נָקַט סֵיפָא בְּזוֹ יָפֶה כֹּחַ הַבַּעַל כוּ'. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל, מת כו' - הבעל אין לו רשות בהפר נדרים אלא אחר כניסתה לחופה. אבל אחר מיתת הבעל ונשארה היא נערה בבית אביה, הרשות ביד האב בהפרת נדריה, למה שאמר: "בנעוריה בית אביה". וזה לשון התורה, שהאב לא יפר אלא בזמן הנערות, אבל הבעל מיפר לעולם. וכבר ביארנו בסוף פרק השלישי מכתובות מכמה שנים נקראת קטנה, ומכמה שנים נקראת נערה, ומתי תהיה בוגרת, ודקדקנו כל זה עד שלא הנחנו בו ספק כלל, ובקש אותו משם: (רמב"ם)

פרק י - משנה ג

נָדְרָה וְהִיא אֲרוּסָה, נִתְגָּרְשָׁה בוֹ בַיּוֹם, נִתְאָרְסָה בוֹ בַיּוֹם, אֲפִלּוּ לְמֵאָה, אָבִיהָ וּבַעְלָהּ הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ. זֶה הַכְּלָל {ט}, כֹּל שֶׁלֹּא יָצָאת לִרְשׁוּת עַצְמָהּ שָׁעָה אֶחָת, אָבִיהָ וּבַעְלָהּ הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ:

ר"ע מברטנורה נִתְגָּרְשָׁה בוֹ בַיּוֹם. שֶׁשָּׁמַע הָאָב {ז}, שֶׁאִם עָבַר הַיּוֹם שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר: וְנִתְאָרְסָה. לְאַחֵר, בּוֹ בַּיּוֹם: אָבִיהָ וּבַעְלָהּ הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ. שֶׁנָּדְרָה בִּפְנֵי הָאָרוּס הָרִאשׁוֹן, שֶׁהָאָרוּס מֵפֵר בַּקּוֹדְמִין {ח}: כֹּל זְמַן שֶׁלֹּא יָצְאָה לִרְשׁוּת עַצְמָהּ. לֹא מֵחֲמַת בֶּגֶר וְלֹא מֵחֲמַת נִשּׂוּאִין: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ז} בְּדַוְקָא נָקַט שֶׁשָּׁמַע הָאָב, כְּלוֹמַר וְלֹא הַבַּעַל, דְּהָכִי מוֹקְמִינַן לַהּ בַּגְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ח} בַּגְּמָרָא יָלֵיף לֵיהּ. וְדִקְדֵּק מִלַּת אָרוּס וְלֹא קָרֵי לֵיהּ מְאֹרָס. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} זֶה הַכְּלָל. לַאֲתוֹיֵי הָלַךְ הָאָב אוֹ שְׁלוּחוֹ עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם נדרה והיא ארוסה, נתגרשה בו ביום, נתארסה כו' - הנדרים שנדרה בפני ארוס ראשון, מפר אותם ארוס אחרון, אחר שאינה ברשות עצמה, לפי שהיא נשארה ברשות האב אחר היותה נערה: (רמב"ם)

פרק י - משנה ד

דֶּרֶךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, עַד שֶׁלֹּא הָיְתָה בִתּוֹ יוֹצְאָה מֵאֶצְלוֹ, אוֹמֵר לָהּ, כָּל נְדָרִים שֶׁנָּדַרְתְּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי, הֲרֵי הֵן מוּפָרִין. וְכֵן הַבַּעַל עַד שֶׁלֹּא תִכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ, אוֹמֵר לָהּ, כָּל נְדָרִים שֶׁנָּדַרְתְּ עַד שֶׁלֹּא תִכָּנְסִי לִרְשׁוּתִי, הֲרֵי הֵן מוּפָרִין, שֶׁמִּשֶּׁתִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר:

ר"ע מברטנורה עַד שֶׁלֹּא הָיְתָה בִתּוֹ יוֹצְאָה מֵאֶצְלוֹ. קֹדֶם שֶׁתָּבֹא לִרְשׁוּת הַבַּעַל. וְכֵן הָאָרוּס אוֹמֵר לָהּ כֵּן: עַד שֶׁלֹּא תִכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ. שֶׁמִּשֶּׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, שֶׁאֵין הַבַּעַל מֵפֵר בַּקּוֹדְמִין. וְשָׁמְעִינַן מִמַּתְנִיתִין שֶׁהַבַּעַל יָכוֹל לְהָפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲפִלּוּ בְּלֹא שְׁמִיעָה, מִדְּקָתָנֵי וְכֵן הַבַּעַל עַד שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ אוֹמֵר וְכוּ' {י}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {י} וְדִיֵּק מִמַּתְנִיתִין דִּסְתָמָא קָתָנֵי דְּמֵפֵר, דְּאִיכָּא בְּמַשְׁמַע וַאֲפִלּוּ לֹא שָׁמַע. וְהָרַ"ן פֵּרֵשׁ מִדְּקָאֲמַר כָּל נְדָרִים וְלֹא אָמַר נֶדֶר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְהוּא הַדִּין נַמִּי בָּרֵישָׁא גַּבֵּי אָב דִּינָא הָכִי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם דרך תלמידי חכמים, עד שלא היתה בתו יוצאה כו' - העיקר אצלנו: אין הבעל מפר בקודמין. וכשנכנסה לחופה, ויש לו לבדו רשות בהפר נדריה לעתיד, ונתרוקנה רשות האב, ואינו יכול להפר הנדרים שנדרה והיא ארוסה קודם שתינשא, מפני שאינו יכול להפר לה בעוד שהיא ארוסה אלא בשותפות האב, כמו שנתבאר. ומכאן תדע שהבעל מיפר בלא שמיעה, לפי שהוא אמר בכאן: יפר, אף על פי שהוא לא ידע השבועה ולא שמע על איזה דבר נשבעה. וכן ביאר התלמוד: (רמב"ם)

פרק י - משנה ה

בּוֹגֶרֶת שֶׁשָּׁהֲתָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאַלְמָנָה שְׁלשִׁים יוֹם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הוֹאִיל {יב} וּבַעְלָהּ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, יָפֵר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַבַּעַל מֵפֵר {יג}, עַד שֶׁתִּכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ {יד}:

ר"ע מברטנורה בּוֹגֶרֶת שֶׁשָּׁהֲתָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. בּוֹגֶרֶת שֶׁאֵין אָבִיהָ מֵפֵר נְדָרֶיהָ, וּתְבָעוּהָ לִנָּשֵׂא וְשָׁהֲתָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ {יא}, שֶׁמִּכָּאן וְאֵילָךְ בַּעֲלָהּ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ: וְאַלְמָנָה. שֶׁשָּׁהֲתָה שְׁלֹשִׁים יוֹם מִשֶּׁתְּבָעוּהָ לִנָּשֵׂא, שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת מִשֶּׁל בַּעֲלָהּ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הוֹאִיל וּבַעְלָהּ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. הוּא מֵפֵר אֶת נְדָרֶיהָ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} פֵּרוּשׁ תְּבָעָהּ בְּיוֹם הַבֶּגֶר, שֶׁאִם לֹא תְבָעָהּ בְּיוֹם הַבֶּגֶר אֵין לָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַתְּבִיעָה אֶלָּא מִיּוֹם הַבֶּגֶר, וְאִם כְּבָר עָבְרוּ עָלֶיהָ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אַחַר הַבֶּגֶר אֵין לָהּ אֶלָּא שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּדִין אַלְמָנָה דִּתְנַן בְּמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק ה' דִּכְתֻבּוֹת, וּמִשּׁוּם דְּזֶה הוּא פֵּרוּשׁ דָּחוּק בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה אָמְרִינַן בַּגְּמָרָא תָּנֵי בּוֹגֶרֶת וְשֶׁשָּׁהֲתָה כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} הוֹאִיל כוּ'. וּמַסִּיק בַּגְּמָרָא מִשּׁוּם דְּכָל הַנּוֹדֶרֶת עַל דַּעַת בַּעֲלָהּ נוֹדֶרֶת, כְּלוֹמַר מַה שֶּׁאָמְרָה הַתּוֹרָה דְּבַעַל מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם כֵּיוָן דְּהָאִשָּׁה נִזּוֹנֶת מִשֶּׁל בַּעֲלָהּ אֵינָהּ נוֹדֶרֶת אֶלָּא לְפִי דַעְתּוֹ וּכְאִלּוּ פֵּרְשָׁה אִם לֹא יִרְצֶה לֹא יְהֵא נֶדֶר, הִלְכָּךְ בְּקַל חָשְׁבִינַן לַהּ כִּכְנוּסָה לְעִנְיַן הֲפָרַת נְדָרִים כֵּיוָן דְּנִזּוֹנֶת מִשֶּׁלּוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יג} מֵפֵר. יְחִידִי. רַשִׁ"י: {יד} עַד שֶׁתִּכָּנֵס כוּ'. דְּלֹא אָמְרִינַן עַל דַּעַת בַּעֲלָהּ נוֹדֶרֶת כְּשֶׁנִּתְחַיֵּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ אֶלָּא מִשֶּׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתוֹ. הָרַ"ן. וּכְנִיסַת רְשׁוּתָהּ, לְהָרַמְבַּ"ם מְסִירָתָהּ לִשְׁלוּחָיו זוֹ הִיא כְּנִיסָתָהּ גַּם לַהֲפָרַת נְדָרִים, וּלְהַטּוּר לֹא סַגִּי בִּמְסִירַת שְׁלוּחָיו עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בוגרת ששהתה י"ב חדש ואלמנה ל' יום כו' - כבר נתבאר בפרק חמישי מכתובות, שהארוסה כשהגיע זמנה הנזכר ולא נישאת, אוכלת משלו. ויתבאר בזה הפרק, שנערה מאורסה, אביה ובעלה מפירין נדריה, אבל הבוגרת לא, כמו שבא העיקר בכתובות: כיון שבגרה אין לאביה רשות בה. ור' אליעזר אומר: אחר שזאת הבוגרת יצאת מרשות האב ונתחייב בעלה במזונותיה, כבר נתייחדה לרשותו ויפר. והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק י - משנה ו

שׁוֹמֶרֶת יָבָם, בֵּין לְיָבָם אֶחָד בֵּין לִשְׁנֵי יְבָמִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָפֵר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לְאֶחָד אֲבָל לֹא לִשְׁנָיִם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא לְאֶחָד וְלֹא לִשְׁנָיִם. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה אִם אִשָּׁה, שֶׁקָּנָה הוּא לְעַצְמוֹ, הֲרֵי הוּא מֵפֵר נְדָרֶיהָ, אִשָּׁה שֶׁהִקְנוּ לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, אֵינוֹ דִין שֶׁיָּפֵר נְדָרֶיהָ. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְאִשָּׁה שֶׁקָּנָה הוּא לְעַצְמוֹ, שֶׁאֵין לַאֲחֵרִים בָּהּ רְשׁוּת, תֹּאמַר בְּאִשָּׁה שֶׁהִקְנוּ לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁיֵּשׁ לַאֲחֵרִים בָּהּ רְשׁוּת. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, עֲקִיבָא, דְּבָרֶיךָ בִשְׁנֵי יְבָמִין. מָה אַתָּה מֵשִׁיב עַל יָבָם אֶחָד. אָמַר לוֹ, אֵין הַיְבָמָה גְמוּרָה לַיָּבָם כְּשֵׁם שֶׁהָאֲרוּסָה גְמוּרָה לְאִישָׁהּ:

ר"ע מברטנורה שׁוֹמֶרֶת יָבָם וְכוּ' רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יָפֵר. כְּשֶׁעָשָׂה בָּהּ יְבָמָהּ מַאֲמָר מַיְרֵי, דִּסְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַאֲמָר קוֹנֶה בִּיבָמָה קִנְיָן גָּמוּר מִן הַתּוֹרָה. וְאִם הִיא נַעֲרָה וְיֵשׁ לָהּ אָב, אָבִיהָ וִיבָמָהּ שֶׁעָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר מְפִירִין נְדָרֶיהָ: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר לְאֶחָד וְלֹא לִשְׁנָיִם. דְּלֹא סְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַאֲמָר קוֹנֶה קִנְיָן גָּמוּר, מִיהוּ סְבִירָא לֵיהּ דְּיֵשׁ זִיקָה, וְזִיקָה כִּכְנוּסָה {טו}, וּכְשֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא יָבָם אֶחָד מֵפֵר, אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ שְׁנֵי יְבָמִין אֵין שׁוּם אֶחָד מֵהֶם מֵפֵר, שֶׁאֵין בְּרֵרָה: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר לֹא לְאֶחָד וְלֹא לִשְׁנָיִם. דְּסָבַר זִיקָה אֵינָהּ כִּכְנוּסָה, וּמַאֲמָר אֵינוֹ קוֹנֶה קִנְיָן גָּמוּר מִן הַתּוֹרָה: אִשָּׁה שֶׁקָּנָה הוּא לְעַצְמוֹ. הַיְנוּ אֲרוּסָתוֹ: הֲרֵי הוּא מֵפֵר נְדָרֶיהָ. בְּשֻׁתָּפוּת עִם אָבִיהָ: אִשָּׁה שֶׁהִקְנוּ לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם. דְּהַיְנוּ יְבִמְתּוֹ: אֵינוֹ דִּין שֶׁיָּפֵר נְדָרֶיהָ. בְּשֻׁתָּפוּת עִם אָבִיהָ: שֶׁיֵּשׁ לַאֲחֵרִים רְשׁוּת בָּהּ. שֶׁגַּם הִיא זְקוּקָה לִשְׁאָר אַחִים {טז}: מָה אַתָּה מֵשִׁיב עַל יָבָם אֶחָד. כְּלוֹמַר תְּשׁוּבָתְךָ טוֹבָה עַל דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁאוֹמֵר שֶׁמֵּפֵר אֲפִלּוּ כְּשֶׁיֵּשׁ שְׁנֵי יְבָמִין, מַה תְּשִׁיבֵנִי עַל דְּבָרַי שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְאֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם: אֵין הַיְבָמָה גְמוּרָה לַיָּבָם. לְהִתְחַיֵּב מִיתָה הַבָּא עָלֶיהָ כְּשֵׁם שֶׁהָאֲרוּסָה גְּמוּרָה לְאִישָׁהּ לְעִנְיַן חִיּוּב מִיתָה {יז}. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טו} וּלְפִי זֶה אֲפִלּוּ לְבַדּוֹ מָצֵי מֵפֵר. וְתֵימַהּ מְנָא לָן לַעֲשׂוֹת מַחֲלֹקֶת שְׁנִיָּה בֵּין רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דִּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָא פָּרְשִׁינַן דְּמֵפֵר בְּשֻׁתָּפוּת וּלְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מָצֵי מֵפֵר לְבַדּוֹ. וְהָרַ"ן אַף עַל פִּי שֶׁגַּם הוּא מְפָרֵשׁ כֵּן כָּתַב אַחַר כָּךְ, אִי נַמִּי כִּי אָמְרִינַן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ קָסָבַר יֵשׁ זִיקָה לָאו לְמֵימְרָא דְּלֶהֱוֵי כִּכְנוּסָה, אֶלָּא דְּהַוְיָא כַּאֲרוּסָה וּמֵפֵר בְּשֻׁתָּפוּת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} שֶׁאִם עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר יָבָם זֶה וּבָא אָחִיו אַחַר כָּךְ וְעָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר תָּפִיס שֵׁנִי כִּדְאָמַר בְּפֶרֶק ה' דִּיבָמוֹת יֵשׁ מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר. רַשִׁ"י: {יז} לְפִי שֶׁדִּבְרֵי הַכֹּל יְבָמָה אֲרוּסָה אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ סְקִילָה כְּנַעֲרָה הַמְאֹרָסָה. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם שומרת יבם בין ליבם אחד בין לשני יבמין כו' - מאמר רבי אליעזר אמנם הוא ביבם שעשה מאמר ביבמתו, לפי שר' אליעזר סובר דעת בית שמאי בכל דבריו, כמו שביארנו כמה פעמים באמרם: "רבי אליעזר שמותי", ובית שמאי אומרים: מאמר ביבמה קונה קניין גמור; ואין הדבר כן, אלא כמו שנתבאר ביבמות:

ומה שאומר רבי עקיבא: אין היבמה גמורה לאישה, לפי שדברי הכל, יבמה ארוסה אין חייבין עליה סקילה כנערה מאורסה. והלכה כרבי עקיבא: (רמב"ם)

פרק י - משנה ז

הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, כָּל הַנְּדָרִים שֶׁתִּדְּרִי מִכָּאן {יח} עַד שֶׁאָבֹא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, הֲרֵי הֵן קַיָּמִין, לֹא אָמַר כְּלוּם. הֲרֵי הֵן מוּפָרִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מוּפָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מוּפָר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אִם הֵפֵר נְּדָרִים שֶׁבָּאוּ לִכְלָל אִסּוּר, לֹא יָפֵר נְדָרִים שֶׁלֹּא בָאוּ לִכְלָל אִסּוּר. אָמְרוּ לוֹ, הֲרֵי הוּא {יט} אוֹמֵר, אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ (במדבר ל), אֶת שֶׁבָּא לִכְלָל הָקֵם, בָּא לִכְלָל הָפֵר. לֹא בָא לִכְלָל הָקֵם, לֹא בָא לִכְלָל הָפֵר:

ר"ע מברטנורה הֲרֵי הֵן קַיָּמִין לֹא אָמַר כְּלוּם. דַּהֲוָה לֵיהּ קִיּוּם בְּטָעוּת, לְפִי שֶׁיֵּשׁ נְדָרִים שֶׁלֹּא יַחְפֹּץ בְּקִיּוּמָן: הֲרֵי הֵן מוּפָרִין רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מוּפָר. דְּמִסְּתָמָא אֵין אָדָם רוֹצֶה בְּנִדְרֵי אִשְׁתּוֹ: נְדָרִים שֶׁבָּאוּ לִכְלָל אִסּוּר. לְאַחַר שֶׁנָּדְרָה אֲסוּרָה בָּהֶם אִם לֹא יָפֵר לָהּ הַבַּעַל: שֶׁבָּאוּ לִכְלָל הָקֵם. נְדָרִים שֶׁחָלוּ כְּבָר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יח} מִכָּאן כוּ'. מֵאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁאֵצֵא מִכָּאן וְעַד כוּ', וְהַיְנוּ דְּלֹא קָתָנֵי מִיּוֹם זֶה לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ אֶלָּא מִיּוֹם שֶׁיֵּצֵא מִכָּאן. וּמִשּׁוּם הָכִי לֹא מֵפֵר לָהּ מֵהַשְׁתָּא, דְּחָיְשִׁינַן דִּלְמָא בְּעוֹדוֹ אֶצְלָהּ תִּדֹּר נְדָרִים שֶׁיִּרְצֶה בְּקִיּוּמָן. הָרַ"ן: {יט} הֲרֵי הוּא כוּ'. דְּאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא קַל וָחֹמֶר בְּעַל כָּרְחֲךָ הִקִּישָׁן הַכָּתוּב. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם האומר לאשתו כל הנדרים שתדורי מכאן עד כו'. שבאו לכלל איסור - רוצה לומר, אחר שבועתה, שחייב אותה זאת השבועה בלא ספקא, אלא אם כן ביטלו והפר לה; והיאך (לא) יפר קודם חיוב? והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק י - משנה ח

הֲפָרַת נְדָרִים, כָּל הַיּוֹם. יֵשׁ בַּדָּבָר לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. כֵּיצַד. נָדְרָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת, יָפֵר בְּלֵילֵי שַׁבָּת וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת {כב} עַד שֶׁתֶּחְשָׁךְ. נָדְרָה עִם חֲשֵׁכָה, מֵפֵר עַד {כג} שֶׁלֹּא תֶחְשַׁךְ. שֶׁאִם חָשְׁכָה וְלֹא הֵפֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר:

ר"ע מברטנורה הֲפָרַת נְדָרִים. שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה (בְּמִדְבָּר ל) וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ {כ}: כָּל הַיּוֹם. עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ. וְהָא דִּכְתִיב מִיּוֹם אֶל יוֹם, צְרִיכָא, דְּלֹא תֵימָא בִּימָמָא אִין בְּלֵילְיָא לֹא, קָא מַשְׁמַע לָן מִיּוֹם אֶל יוֹם, דְּזִמְנִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְמַן לְהָפֵר מֵעֵת לְעֵת, כְּגוֹן אִם נָדְרָה בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה: וְיֵשׁ בַּדָּבָר לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. כְּלוֹמַר פְּעָמִים שֶׁיֵּשׁ לַהֲפָרָה זְמַן מֻעָט וּפְעָמִים זְמַן מְרֻבֶּה: נָדְרָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת. הַאי דְּנָקַט בְּלֵילֵי שַׁבָּת לְאַשְׁמוֹעִינַן שֶׁמְּפִירִין נְדָרִים בְּשַׁבָּת וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת {כא}. וְהֶחָכָם אֵינוֹ מַתִּיר בְּשַׁבָּת אֶלָּא נְדָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לוֹ פְּנַאי מִבְּעוֹד יוֹם יָכוֹל לְהַתִּיר לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת: שֶׁאִם לֹא הֵפֵר וְחָשְׁכָה אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. שֶׁאֵין הֲפָרַת נְדָרִים מֵעֵת לְעֵת אֶלָּא אִם כֵּן נָדְרָה מִתְּחִלַּת הַלַּיְלָה. וּלְעִנְיַן הֲפָרָה אֵינוֹ מוֹעִיל עַד שֶׁיֹּאמַר מוּפָר לָךְ כְּלִישָׁנָא דִּקְרָא, דַּהֲפָרַת הַבַּעַל הוּא מִכָּאן וּלְהַבָּא בְּלֹא טַעַם, כְּמוֹ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר (בְּרֵאשִׁית יז). וְחָכָם הוּא שֶׁאוֹמֵר מֻתָּר לָךְ {כד} אֵין כָּאן נֶדֶר וְאֵין כָּאן שְׁבוּעָה, שֶׁהוּא עוֹקֵר הַנֶּדֶר מֵעִקָּרוֹ. וְאִם אָמַר הֶחָכָם בִּלְשׁוֹן הֲפָרָה וְהַבַּעַל בִּלְשׁוֹן הַתָּרָה, אֵינוֹ מֻתָּר וְאֵינוֹ מוּפָר. וְאִם אָמַר אִם לֹא נָדַרְתְּ מַדִּירֵךְ אֲנִי, דְּבָרָיו קַיָּמִים, וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר קַיָּם לִיכִי, הוֹאִיל וַאֲפִלּוּ שָׁתַק כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם הַנֶּדֶר קַיָּם, בְּדִבּוּר כָּל דְּהוּ נַמִּי הָוֵי קִיּוּם. וּבְשַׁבָּת יֹאמַר טְלִי אִכְלִי טְלִי שְׁתִי, וְלֹא יָפֵר כְּדֶרֶךְ שֶׁיֹּאמַר בְּחֹל, וְהַנֶּדֶר בָּטֵל מֵאֵלָיו. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַכְרִיחָהּ, מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ וְאֵין צָרִיךְ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו {כה}. וְדַוְקָא בִּטּוּל כְּגוֹן טְלִי אִכְלִי שֶׁהוּא מַכְרִיחָהּ לַעֲבֹר עַל נִדְרָהּ הוּא שֶׁמּוֹעִיל אִם חָשַׁב בְּלִבּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, אֲבָל הֲפָרָה שֶׁאֵינוֹ מַכְרִיחָהּ לַעֲבֹר עַל הַנֶּדֶר צָרִיךְ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְלֹא סַגִּי אִם הֵפֵר בְּלִבּוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כ} וְאַף עַל גַּב דְּגַבֵּי אָב דִּכְתִיב קֹדֶם כְּתִיב נַמִּי וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אוֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, נִיחָא לֵיהּ לְמִנְקַט קְרָא דְּגַבֵּי בַּעַל, מִשּׁוּם דְּגַבֵּיהּ כְּתִיב מִיּוֹם אֶל יוֹם: {כא} מִדְּקָתָנֵי נָדְרָה עִם חֲשֵׁכָה מַשְׁמַע שֶׁאֲפִלּוּ נְדָרִים שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת דִּכְבָר אָכְלָה וְדֶרֶךְ לְהַפְשִׁיט תַּכְשִׁיטֵי שַׁבָּת מִשֶּׁחָשְׁכָה וְתָלֵי טַעֲמָא שֶׁאִם חָשְׁכָה וְלֹא הֵפֵר כוּ' וְהָא אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַיּוֹם אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, אֶלָּא שְׁמַע מִנַּהּ דַּאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ מֵפֵר. גְּמָרָא: {כב} בְּלֵילֵי שַׁבָּת וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת. שֶׁהַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה, כְּדִכְתִיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר. רַשִׁ"י: {כג} מֵפֵר עַד כוּ'. וּבְדִין הוּא דְּלִתְנֵי אֵינוֹ מֵפֵר לִכְשֶׁתֶּחְשַׁךְ כֵּיוָן דִּלְהַחְמִיר קָתָנֵי, אֶלָּא לְהָכִי תָּנָא הַאי לִישָׁנָא מִשּׁוּם דְּשַׁיָּךְ בֵּיהּ טְפֵי מַאי דִּמְסַיֵּם מִלְּתֵיהּ שֶׁאִם קֹדֶם חֲשֵׁכָה לֹא הֵפֵר אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, לְאַשְׁמְעִינַן בְּהַאי לִישְׁנָא דִּמְפִירִין בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. הָרַ"ן: {כד} בַּגְּמָרָא. וּפֵרֵשׁ הָרַ"ן דְּמַשְׁמַע לֵיהּ מִדִּכְתִיב לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּלוֹמַר לֹא יַעֲשֶׂה דְּבָרָיו חֻלִּין, וְדָרְשִׁינַן אֲבָל אֲחֵרִים מְחַלִּין לוֹ שֶׁעוֹשִׂין אוֹתוֹ חֻלִּין, וּבְחֻלִּין מֻתָּר שַׁיָּךְ לְמֵימַר בְּהוּ: {כה} לֹא שֶׁאִם יָכוֹל לְהַכְרִיחָהּ שֶׁאֵין צָרִיךְ בִּטּוּל, דְּלֵיתָא, דִּלְעוֹלָם לֹא סַגִּי בְּלֹא בִּטּוּל שֶׁבַּלֵּב וְכִדְאָמַר בַּגְּמָרָא בְּהֶדְיָא כוּ'. וְדִבְרֵי הָרַ"ב הָכִי יְפֹרְשׁוּ, וְאִם אֵין יָכוֹל לְהַכְרִיחָהּ סַגִּי לֵיהּ בְּמַה שֶּׁמְּבַטֵּל בְּלִבּוֹ וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא לְשׁוֹן הֲפָרָה בִּשְׂפָתָיו, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהּ טְלִי אִכְלִי וּרְצוֹנוֹ לְהַכְרִיחָהּ אֶלָּא שֶׁאֵין בִּיכָלְתּוֹ, כִּי מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ סַגִּי, אֲבָל אֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּכְרִיחָהּ וְשׁוֹמַעַת לוֹ צָרִיךְ נַמִּי שֶׁיְּהֵא מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ וְכִדְאָמְרָן, אֶלָּא שֶׁזֶּה חִדּוּשׁ הוּא כְּשֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַכְרִיחָהּ שֶׁיְּהֵא סַגִּי בְּבִטּוּל זֶה הוּא שֶׁרוֹצֶה לְהַשְׁמִיעֵנוּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הפרת נדרים כל היום יש בדבר להקל כו' - מכאן תדע, שהפרת נדרים אינו מעת לעת, אבל ימתין בהם בלבד, לפי שנאמר בו (במדבר ל) "ביום שמעו". ומה שאמר "מיום אל יום" (במדבר ל, טו), עניינו שהוא מפר ביום ובלילה כשיזדמן כך, רוצה לומר: כשיהיה הנדר בלילה; ואפשר בו גם כן מיום אל יום אם נשבעה בתחילת הלילה.

ואמר על דרך משל יום שבת, להודיעך שהפרת נדרים מותר בשבת. וכן העיקר אצלינו, שהפרת נדרים מותר בשבת, בין לצורך השבת בין שלא לצורך השבת. אבל הם אמרו: לא יאמר אדם לאשתו בשבת: "מופר ליכי", כדרך שהוא אומר בחול, אלא אומר לה: "טלי אכלי, טלי שתי", והנדר בטל מאליו. וצריך שיבטל בליבו. ואם אי אפשר לו שיבטל נדרה בשבת במעשה שיכריחנה לעשותה, כמו שזכרנו, יבטל בליבו, לפי שכך הוא לשון התוספתא: "יבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו, בין בחול בין בשבת".

וממה שצריך שתדעהו, מה שאמרו: קיים בליבו – קיים, ומה שאמרו: הפר – יכול לקיים; רוצה לומר, שהוא אם הפר בליבו וחזר וקיים השבועה, קיומו קיום כמו כן. ואם שתק כששמע השבועה, והיה כוונתו להכעיס אותה על דרך השחוק, ולא הפר באותו היום, הרי הנדר קיים ולא יפר אחר כן; ואף על פי שלא היה שתיקתו לקיום הנדר, אלא כמשחק. והוא מה שאמרו בספרי: "ואם החרש יחריש", "בשותק על מנת לקיים הכתוב מדבר". אבל מה שאמר: "הפר בליבו אין הפר", שזה מורה שהוא צריך שיוציא בשפתיו בהפרה, זה אינו סותר מה שאמר: "מבטל בליבו ואין צריך להוציא בשפתיו"; לפי שהביטול קשה לבטל מן ההפרה. לפי שעניין ההפרה הוא, שיתיר הקשר שקשרה, ונשאר העניין כמו שהיה בתחילה קודם שבועתה, אם תרצה תעשהו, ואם לא תרצה לא תעשהו, הרשות בידה, אין עליה מניעה; והביטול הוא שיכריחנה לעשות הדבר שנשבעה שלא לעשותו, כמו שביארנו, אומר לה: "טלי אכלי, טלי שתי", ואינו צריך להוציא בשפתיו. והבן זה ההפרש שיש בין הביטול וההפרה, עד שלא יהיו הלשונות סותרים זה את זה, שהוא עניין נפלא.

אמנם היתר נדרים בשבת, זה לא יהיה אלא בנדרים שהן לצורך השבת. והעיקר אצלינו: נשאלין לנדרים מעומד, יחידי, ובלילה, ובשבת, ובקרובים. ואפילו היה להם פנאי מבעוד יום. ואמנם יחיד מומחה יתיר נדרים יחידי, אבל הדיוטות לא פחות משלושה. אם אמר החכם לאותו שמתיר נדרו: "מופר לך", או מה שמורה על זה העניין, או אמר הבעל לאשתו: "שרוי לך", או משמעות זאת הכוונה, הרי זה אינו כלום, לפי שהם אמרו: חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם, לא אמר כלום. ולשון ספרי: "חכם מתיר ואין בעל מתיר, בעל מפר ואין חכם מפר". לפי שעניין הפרה, ביטול השבועה מעיקרא וכאילו לא היתה כלל; וזה לא יעשנו זולתי האב והבעל, לפי מה שנתבאר בתורה ובש"ס. ועניין השאלה לחכם שאנו קורין אותה "היתר נדרים", הוא שיתיר השבועה הנקשרת והמחוייבת ויסתלק דינה מן העתיד; וזה לא יעשנו זולתי חכם מומחה או שלושה הדיוטות, כמו שזכרנו, לפי מה שבאה לנו בקבלה: "לא יחל דברו", הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו. וזה העניין – אין לו ראיה בתורה, וכן אמרו החכמים עליהם השלום, שזה העניין אין לו עיקר זולתי הקבלה; והוא מה שאמרו (משנה חגיגה א ח): "היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמכו".

ומעשה היתר השבועות, לפי מה שמסרו חכמים לנו מן הרבים מן החכמים, ולפי מה שראינו והתרנו בפני אבותינו, לפי מה שהיו עושין הם ז"ל בפני אבותם ורבותם. שזה אצלינו בערי המערב, רוצה לומר: היתר השבועות, מעשים בכל יום, לפי שבמקומינו אין נובעין בהן מים הרעים, רוצה לומר המינות. והוא כמו שאגיד לך, יבוא האיש או האשה שלא הופר נדרה אל החכם, או לשלושה הדיוטות, ויאמר: אני נשבעתי על עניין כך, ואני מתחרט משבועתי. ואומר לו: מה הסיבה שהביאך שתתחרט? ומודיען בנולד שנתחדש לו או פתח שנפתח לו, כמו שנתבאר בפרק שקודם זה, ואומר לו גדול הדיינין: אילו ידעת בשעת השבועה שיתחדש עליך כך וכך, או שהעניין כך וכך, כלום היית נשבע? והוא אומר: לא, אבל אילו היה מצוי אצלי זה העניין אז לא הייתי נשבע. ואומר לו: אתה מתחרט על זאת השבועה? והוא אומר: כן. והגדול מן השלושה הנמצאים שם אומר: שרוי לך ומחול לך, שרוי ומחול לך במתיבתא של מעלה ובמתיבתא של מטה, ככתוב (במדבר טו כו): "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם" וגו'. ואחר כן אומרים השנים הנשארים: שרוי לך ומחול לך, שרוי לך ומחול לך. ואחר כך יחזור גדול הדיינים ואומר: לא יהיה לך למנהג שתהיה פרוץ בנדרים, ואם תכעוס מכאן ואילך ותחזור לישבע, אנו לא נתיר לך. וזה ראינו אותו ועשינו בו מעשה, והבן אלו הפסקים כולם ושמרם ותתנהג בהם: (רמב"ם)

פרק יא

פרק יא - משנה א

וְאֵלּוּ נְדָרִים שֶׁהוּא מֵפֵר {א}, דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ {ב}, אִם אֶרְחָץ וְאִם לֹא אֶרְחָץ, אִם אֶתְקַשֵּׁט {ג} וְאִם לֹא אֶתְקַשֵּׁט. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵין אֵלּוּ נִדְרֵי עִנּוּי נָפֶשׁ {ד}:

ר"ע מברטנורה אֵלּוּ נְדָרִים. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דִּנְדָרִים וּשְׁבוּעוֹת קָתָנֵי, דְּבִלְשׁוֹן חֲכָמִים שְׁבוּעוֹת בִּכְלַל נְדָרִים הֵם: אִם אֶרְחָץ וְאִם לֹא אֶרְחָץ. הָכִי קָאָמַר, הֲנָאַת רְחִיצָה אֲסוּרָה עָלַי לְעוֹלָם אִם אֶרְחַץ הַיּוֹם, הֲרֵי נֶדֶר. אִם לֹא אֶרְחַץ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶרְחַץ, הֲרֵי שְׁבוּעָה. וְכֵן אִם אֶתְקַשֵּׁט, הֲנָאַת קִשּׁוּט אֲסוּרָה עָלַי לְעוֹלָם אִם אֶתְקַשֵּׁט הַיּוֹם, אִם לֹא אֶתְקַשֵּׁט, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶתְקַשֵּׁט: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אֵין אֵלּוּ נִדְרֵי עִנּוּי נֶָפֶשׁ. אַנֶּדֶר בִּלְבַד פָּלֵיג רַבִּי יוֹסֵי עַל תַּנָּא קַמָּא, וְאָמַר דַּהֲנָאַת רְחִיצָה אֲסוּרָה עָלַי לְעוֹלָם אִם אֶרְחַץ הַיּוֹם, אֵין זֶה נֶדֶר שֶׁל עִנּוּי נֶפֶשׁ, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לָהּ שֶׁלֹּא תִּרְחַץ הַיּוֹם וְלֹא תִהְיֶה הֲנָאַת רְחִיצָה אֲסוּרָה עָלֶיהָ לְעוֹלָם, וּמְנִיעַת יוֹם אֶחָד מֵרְחִיצָה אֵינוֹ עִנּוּי נֶפֶשׁ, דְּנִוּוּל שֶׁל יוֹם אֶחָד לֹא הָוֵי נִוּוּל. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וּבֵין הָאָב וּבֵין הַבַּעַל נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ הוּא דִּמְפֵרִין, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ל) בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ, מַקִּישׁ אָב לַבַּעַל, מַה בַּעַל אֵינוֹ מֵפֵר אֶלָּא נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ {ה}, אַף אָב אֵינוֹ מֵפֵר אֶלָּא נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ. וְרַמְבַּ"ם פָּסַק שֶׁהָאָב מֵפֵר כָּל נְדָרִים וּשְׁבוּעוֹת, אֲפִלּוּ אוֹתָן שֶׁאֵינָן שֶׁל עִנּוּי נֶפֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם) כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ {ו}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} מֵפֵר. בֵּין הָאָב וּבֵין הַבַּעַל, וּקְרָא כְּתִיב, כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ: {ב} עִנּוּי נֶפֶשׁ. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דְּהָכִי קָאָמַר, אֵלּוּ נְדָרִים שֶׁהוּא מֵפֵר בֵּין לְעַצְמוֹ בֵּין לַאֲחֵרִים, דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ כוּ': {ג} אֶתְקַשֵּׁט. קִשּׁוּט הַפָּנִים כְּגוֹן כָּחָל וּפִקּוּס, דִּבְהָא הוּא דִּסְבִירָא לְהוּ לְרַבָּנָן דְּמֵפֵר מִשּׁוּם נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ, אֲבָל קִשּׁוּט שֶׁל צִנְעָא אֲפִלּוּ רַבָּנָן מוֹדוּ לְרַבִּי יוֹסֵי דְּאֵין אֵלּוּ נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ, וְהָכִי נַמִּי מוֹכַח בַּגְּמָרָא: {ד} אֵין אֵלּוּ כוּ'. מִדְּלֹא קָאָמַר סְתָמָא לֹא יָפֵר שְׁמַע מִנַּהּ דְּהָכִי קָאָמַר, נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ הוּא דְּלֹא הָוֵי, הָא דְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ הָוְיָן. גְּמָרָא. וְעַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ בְּמִשְׁנָה ב': {ה} בַּסִּפְרִי מְפֹרָשׁ דְּהוּא הַדִּין נַמִּי דְבָרִים שֶׁבֵּינָהּ לְבֵינוֹ. וְהָרַ"ב הִשְׁמִיט מִשּׁוּם דְּאַכַּתִּי לֹא אַיְרִינַן בְּהוּ וְלֹא קָאָמַר אֶלָּא לַאֲפוֹקֵי דַּעַת הָרַמְבַּ"ם: {ו} וְהֶקֵּשָׁא אַנִּתְאָרְסָה וְנִתְאַרְמְלָה מוֹקֵי לַהּ. טוּר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ואלו נדרים שהוא מפר דברים שיש בהן כו' - השבועות נקראו גם כן נדרים, וכן אמרו בש"ס. והביאו ראיה על זה, ממה שאמר (משנה נדרים א א): "כנדרי רשעים, נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה". ולכך אמרו בכאן: אלו נדרים, והביא דמיון מנזיר ודמיון משבועה. אמנם דמיון הנדר באמרו: "אם ארחץ", והוא שתאמר: "נדר עלי שלא ארחץ לעולם אם ארחץ", והוא מה שאמר: "הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום". ועל זה חולק רבי יוסי ואמר: לא תרחץ היום, ניוול דיומא לאו שמיה ניוול, אחר שאמרה: "שבועה שלא ארחץ לעולם". וזה הוא עניין אמרו: "אם לא ארחץ". ולפי זה הפירוש גם כן, מה שאמר: "אם אתקשט, אם לא אתקשט". ואין הלכה כרבי יוסי: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ב

וְאֵלּוּ הֵם נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ. אָמְרָה, קוֹנָם פֵּרוֹת {ז} הָעוֹלָם עָלָי, הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהָפֵר. פֵּרוֹת מְדִינָה עָלָי, יָבִיא לָהּ מִמְּדִינָה אַחֶרֶת. פֵּרוֹת חֶנְוָנִי זֶה עָלָי, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. וְאִם לֹא הָיְתָה פַרְנָסָתוֹ אֶלָּא מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זֶה יָפֵר, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי:

ר"ע מברטנורה אִם לֹא הָיְתָה פַרְנָסָתוֹ אֶלָּא מִמֶּנּוּ. שֶׁהוּא מַאֲמִינוֹ עַד שֶׁיַּרְוִיחַ וְיִפְרַע לוֹ {ח}: הֲרֵי זֶה יָפֵר דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי יוֹסֵי לְטַעֲמֵיהּ דִּסְבִירָא לֵיהּ שֶׁאֵין הַבַּעַל מֵפֵר כָּל נֶדֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עִנּוּי נֶפֶשׁ, שֶׁהוּא מְחַלֵּק בֵּין עִנּוּי מְרֻבֶּה לְעִנּוּי מֻעָט וּבֵין עִנּוּי שֶׁל זְמַן מְרֻבֶּה לִזְמַן מֻעָט, וְכָל מַתְנִיתִין דְּהַאי פִּרְקָא אַזְלָא כְּוָתֵיהּ {ט}, וְאֵינָהּ הֲלָכָה. אֶלָּא הַבַּעַל מֵפֵר כָּל נֶדֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עִנּוּי נֶפֶשׁ, בֵּין שֶׁל יוֹם אֶחָד וַאֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת {י}, בֵּין שֶׁל זְמַן מְרֻבֶּה, בֵּין עִנּוּי גָּדוֹל בֵּין עִנּוּי קָטָן. וְכֵן מֵפֵר נְדָרִים וּשְׁבוּעוֹת בְּדָבָר שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ, כְּגוֹן אִם נִשְׁבְּעָה אוֹ נָדְרָה שֶׁלֹּא תִּכְחֹל אוֹ שֶׁלֹּא תִּתְקַּשֵּׁט {יא}. וְכֵן אִם נָדְרָה שֶׁלֹּא תֹּאכַל מִפֵּרוֹת מְדִינָה זוֹ, הַבַּעַל מֵפֵר, שֶׁטֹּרַח הוּא לוֹ לְהָבִיא לָהּ פֵּרוֹת מִמְּדִינָה אַחֶרֶת, וְהָוֵי דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ. וּמַה בֵּין נְדָרִים וּשְׁבוּעוֹת שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ לִנְדָרִים וּשְׁבוּעוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ, נְדָרִים וּשְׁבוּעוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ מֵפֵר לְעַצְמוֹ וְלַאֲחֵרִים, כְּגוֹן אִם נָדְרָה שֶׁלֹּא תֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא תִשְׁתֶּה יַיִן, מֵפֵר לָהּ וְהִיא מֻתֶּרֶת לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וַאֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁתִּתְאַלְמֵן אוֹ תִתְגָּרֵשׁ וְתִנָּשֵׂא לְאַחֵר. וּנְדָרִים וּשְׁבוּעוֹת שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ, כְּגוֹן אִם אָסְרָה עָלֶיהָ תַּשְׁמִישׁ שֶׁל כָּל אָדָם לְעוֹלָם אוֹ שֶׁלֹּא תִכְחֹל וְתִתְקַשֵּׁט לְעוֹלָם, מֵפֵר חֶלְקוֹ, וּתְהֵא מְשַׁמַּשְׁתּוֹ וְכוֹחֶלֶת וּמִתְקַשֶּׁטֶת כָּל זְמַן שֶׁהִיא תַּחְתָּיו, וּכְשֶׁתִּתְאַלְמֵן אוֹ תִתְגָּרֵשׁ תִּהְיֶה אֲסוּרָה בְּתַשְׁמִישׁ כָּל אָדָם וְלִכְחֹל וּלְהִתְקַשֵּׁט. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ז} פֵּרוֹת כוּ'. וּמִסְתַּבְּרָא דִּלְרַבִּי יוֹסֵי נַמִּי בְּנָדְרָה מִפֵּרוֹת מְדִינָה שֶׁהִיא דָּרָה בּוֹ יָפֵר, דְּלֹא גָּרְעָה מְדִינָתָהּ מֵחֶנְוָנִי הַמַּקִּיפוֹ, וְכִי קָתָנֵי יָבִיא לָהּ מִמְּדִינָה אַחֶרֶת, כְּשֶׁלֹּא נָדְרָה מִפֵּרוֹת מְדִינָתָהּ. הָרַ"ן: {ח} וְלֹא יִמְצָא אַחֵר שֶׁהוּא מַקִּיפוֹ, וּפְעָמִים שֶׁאֵין לוֹ מָעוֹת וְנִמְצֵאת הִיא מִתְעַנָּה. הָרַ"ן: {ט} גְּמָרָא. וְדָיְקִינַן לַהּ כֵּיוָן דְּקָתָנֵי רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֵין אֵלּוּ כוּ' וְאִיהוּ גּוּפֵיהּ אָמַר אֵלּוּ הֵן נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ, לָמָּה לָן לְמִתְנֵי הֲרֵי זֶה יָפֵר דְּרַבִּי יוֹסֵי, אֶלָּא לְאַשְׁמְעִינַן מִכָּאן וְאֵילָךְ נַמִּי רַבִּי יוֹסֵי הִיא: {י} הַיְנוּ טַעֲמָא דְּזֶה שֶׁכָּתַב לְעֵיל דְּנִוּוּל שֶׁל יוֹם אֶחָד לֹא הָוֵי נִוּוּל לְרַבִּי יוֹסֵי, דְּהָא לְרַבָּנָן הָוֵי נִוּוּל, הוּא הַדִּין שֶׁל שָׁעָה אַחַת, דְּלֹא שְׁנָא: {יא} תְּמִיהָה טוּבָא, כֵּיוָן שֶׁאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, וַהֲרֵי לְרַבָּנָן כָּל קִשּׁוּט הָוֵי בִּכְלַל עִנּוּי נֶפֶשׁ, וַאֲפִלּוּ לְרַבִּי יוֹסֵי כָּתַב הָרַ"ב דְּלֹא פָלֵיג בְּנִשְׁבְּעָה, וְעוֹד דְּמִידֵי הוּא טַעֲמָא דְּלֹא פָלֵיג בְּנִשְׁבְּעָה, אֶלָּא מִשּׁוּם דִּשְׁבוּעָה לֵיכָּא תְּנָאָה גַּבָּהּ אֶלָּא שְׁבוּעָה דְּלֹא יִרְחֹץ לְעוֹלָם קָאָמַר וּבְהָא לֹא פָלֵיג, וְאִם כֵּן הָכָא דִּסְתָמָא קָאָמַר וְלֹא הִתְנָה שֶׁנִּשְׁבְּעָה וְנָדְרָה לְפִי שָׁעָה, אִם כֵּן אַף רַבִּי יוֹסֵי מוֹדֶה דַּהֲוֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁהֶאֱרִיךְ וְהִנִּיחַ דִּבְרֵי הָרַ"ב בְּצָרִיךְ עִיּוּן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ואלו הן נדרי עינוי נפש, אמרה קונם פירות כו' - הכל מודים, שנדרים שבינו לבינה יפר, כגון שנשבעה על עניין מענייני הקישוט והפרנסה, ומה שתלוי בעניין התשמיש, למה שאמר: "בין איש לאשתו" (במדבר ל, יז). אבל נדרי עינוי נפש, יש בהם מחלוקת ומשא ומתן בש"ס בעניינים הכללים ושאינם כללים, והעולמי ושאינו עולמי, ומה שהוא תלוי בבעל עצמו ומה שתלוי בזולתו. והחילוק והפסק בכל זה, שהוא יפר הכל על איזה צד שיהיה, בין שיהיה עינוי נפש גדול או קטן, או עולמי או שאינו עולמי, בינו לבינה או בינה לבין אחרים. וכמו כן כל מה שתלוי בעניין הקישוט, והוא מה שאמרו: כל נדרים בעל מיפר לאשתו חוץ מהנאתי על פלוני שאין מיפר, אבל הנאת פלוני עלי מיפר. אבל נדרים שיש בהם עינוי נפש, אם הפר הפר לכל אדם, וכאילו לא נדרה מעולם. ודברים שבינו לבינה, אמנם ההפרה תלויה במה שמיוחד לו בלבד, אבל לשאר בני אדם, הנדר נשאר בחיובו:

ונתבאר לנו מזה המאמר, שאין צד שבועה ולא נדר שתדור האשה שלא יוכל הבעל לבטלו, לפי מה שיחייב, חוץ ממין אחד, והוא שתשבע על איש אחד או אנשים הרבה שלא יהנו ממנה, שזה לא יפר. ואף על פי שיש קושיא על זה המאמר במשניות רבות ממשניות זה הפרק, שמורה שהוא לא יפר במה שאפשר לו להחליט ולעשות תחבולה, ובדבר שאין בו עינוי גדול? יהיה התירוץ בזה, דמה שאמר בזה הפרק – כולו לרבי יוסי, שאמרנו שאין הלכה כמותו, והוא שאמרו: כוליה פרקא רבי יוסי הוא, והביאו ראיה על זה מה שחזר ושנה בסוף זאת ההלכה: דברי רבי יוסי, והוא כבר אמר בתחילה: אמר רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש, ואחר כך זכר הוא איזה דבר הוא אצלו עינוי נפש. ולכך אמרו, שהוא לא יחזור וישנה: דברי רבי יוסי, אלא להודיעך, שכל מה שעתיד לומר הוא דעת רבי יוסי. וזה הוא מה שאמרו: "שמע מינה מכאן ואילך ר' יוסי הוא". ושמור זה: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ג

קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנָה לַבְּרִיּוֹת {יב}, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, וִיכוֹלָה הִיא לֵהָנוֹת בְּלֶקֶט {יד} וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה. קוֹנָם כֹּהֲנִים {טז} וּלְוִיִּם נֶהֱנִים לִי, יִטְּלוּ עַל כָּרְחוֹ {יז}. כֹּהֲנִים אֵלּוּ וּלְוִיִּם אֵלּוּ נֶהֱנִים לִי, יִטְּלוּ אֲחֵרִים {יח}:

ר"ע מברטנורה קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֵית לַבְּרִיּוֹת אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. שֶׁאֵין זֶה מִנִּדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ, שֶׁהֲרֵי יְכוֹלָה לְהִתְפַּרְנֵס מִשֶּׁל בַּעַל {יג}, דְּבַעַל לָאו בִּכְלַל בְּרִיּוֹת הוּא. וְהָא מַתְנִיתִין נַמִּי רַבִּי יוֹסֵי הִיא, וְאֵין כֵּן הֲלָכָה כִּדְפָרִישְׁנָא לְעֵיל. וְלֹא מִבָּעְיָא אִי אָמְרָה קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֵית לַבְּרִיּוֹת שֶׁאָסְרָה הֲנָאַת כָּל הַבְּרִיּוֹת עָלֶיהָ, שֶׁהוּא מֵפֵר מִשּׁוּם נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ אַלִּיבָּא דַחֲכָמִים, אֶלָּא אֲפִלּוּ אָמְרָה קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֵית לִפְלוֹנִי, שֶׁלֹּא אָסְרָה עָלֶיהָ אֶלָּא הֲנָאַת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי בִּלְבַד, הַבַּעַל מֵפֵר מִשּׁוּם דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ, שֶׁטֹּרַח הוּא לוֹ כְּשֶׁלֹּא תֵהָנֶה מֵאוֹתוֹ פְּלוֹנִי, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, כָּל דָּבָר שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ הַבַּעַל מֵפֵר: וִיכוֹלָה לֵהָנוֹת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה. הָכִי קָאָמַר, וְעוֹד טַעְמָא אַחֲרִינָא שֶׁקּוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֵית לַבְּרִיּוֹת אֵין הַבַּעַל מֵפֵר, שֶׁהֲרֵי יְכוֹלָה לֵהָנוֹת מִלֶּקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, שֶׁאֵינָהּ נֶהֱנֵית מִן הַבְּרִיּוֹת, דְּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים נִינְהוּ, וְנִמְצָא שֶׁאֵין כָּאן עִנּוּי נֶפֶשׁ {טו}: קוֹנָם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם נֶהֱנִים לִי. כִּי הֵיכִי דְּקוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֵית לַבְּרִיּוֹת מֻתֶּרֶת בְּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים, הָכִי נַמִּי הַמַּדִּיר כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים מִנְּכָסָיו מֻתָּרִים בְּמַתְּנוֹת כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יב} לַבְּרִיּוֹת. קוֹנָם יְהֵא עָלַי כָּל מַה שֶּׁאֲנִי נֶהֱנָה לַבְּרִיּוֹת. רַשִׁ"י: {יג} וְכִי תֵימָא דְהָא וַדַּאי בַּעַל אֵין פַּרְנָסָתוֹ אֶלָּא מִן הַבְּרִיּוֹת וַהֲווּ לֵיהּ בְּרִיּוֹת כַּחֶנְוָנִי שֶׁאֵין פַּרְנָסָתוֹ אֶלָּא מִמֶּנּוּ דְּאָמַר יָפֵר, לֹא קַשְׁיָא, דְּהָתָם אָסַר לָהּ פֵּרוֹת חֶנְוָנִי אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁמְּבִיאָם לָהּ בַּעַל, הִלְכָּךְ יָפֵר, אֲבָל הָכָא לֹא אָסְרָה אַנַּפְשַׁהּ פֵּרוֹת הַבְּרִיּוֹת אֶלָּא הֲנָאַת הַבְּרִיּוֹת, הִלְכָּךְ כָּל הֵיכָא שֶׁהַבַּעַל לוֹקֵחַ אוֹתָם מֻתֶּרֶת בָּהֶן, שֶׁאֵינָהּ נֶהֱנָה מִן הַבְּרִיּוֹת אֶלָּא מִן הַבַּעַל. הָרַ"ן וְהָרֹא"שׁ: {יד} בְּלֶקֶט כוּ'. אֲפִלּוּ טוֹבַת הֲנָאָה לֵית בְּהוּ, דְּלֹא כְּתִיב בְּהוּ נְתִינָה. הָרֹא"שׁ. וּמֵהַאי טַעֲמָא מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דְּלֹא תְנַן נַמִּי מַעְשַׂר עָנִי, מִשּׁוּם דְּלֹא פְסִיקָא לֵיהּ, דְּדַוְקָא בְּמִתְחַלֵּק בְּתוֹךְ הַגְּרָנוֹת דִּכְתִיב גַּבֵּיהּ וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ שָׁרֵי לַהּ לְאִתְהַנוֹיֵי, אֲבָל בְּמִתְחַלֵּק בְּתוֹךְ הַבַּיִת דִּכְתִיב נְתִינָה וְנָתַתָּה לַלֵּוִי וְלַגֵּר אָסוּר לַהּ לְאִתְהַנוֹיֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טו} וְקָשֶׁה גַּבֵּי חֶנְוָנִי אַמַּאי יָפֵר וַהֲרֵי יְכוֹלָה לֵהָנוֹת מִלֶּקֶט כוּ'. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּמַיְרֵי בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים דְּלֵיכָּא לֶקֶט כוּ'. תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ: {טז} כֹּהֲנִים כוּ'. אֵין זֶה תָּלוּי בְּנֶדֶר אִשָּׁה וְאָמְרוּ בְּכָאן לְדִמְיוֹן הַדִּין כוּ'. הָרַמְבַּ"ם: {יז} עַל כָּרְחוֹ. אַף עַל גַּב (דְּגַבֵּי נְדָרִים) טוֹבַת הֲנָאָה מָמוֹן, כֵּיוָן שֶׁאָסַר כָּל הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּים בַּהֲנָאָה אִי אֶפְשָׁר לִתְּנוֹ לְשׁוּם כֹּהֵן וְלֵוִי, וְאֵין לוֹ בָּהֶם טוֹבַת הֲנָאָה וְאִי אֶפְשָׁר לְעַכְּבוֹ לְעַצְמוֹ, הִלְכָּךְ הָוֵי כְאִלּוּ אֵינָם שֶׁלּוֹ. וְעַיֵּן מִשְׁנָה י' פֶּרֶק ט' דְּבָבָא קַמָּא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יח} אֲחֵרִים. וְלֹא אֵלּוּ, וְטַעֲמָא דְּשַׁיָּךְ בְּהוּ טוֹבַת הֲנָאָה. וּלְהָכִי לֶקֶט כוּ' וּמַעְשַׂר עָנִי דְּגֹרֶן דְּלֹא שַׁיָּךְ בְּהוּ טוֹבַת הֲנָאָה כְּלָל תְּנַן דִּיכוֹלָה לֵהָנוֹת וְאַף עַל גַּב דַּהֲוֵי כְּמוֹ הָאוֹמֵר אֵלּוּ, שֶׁהֲרֵי לֹא נֶאֶסְרוּ אֶלָּא לְאִשָּׁה זוֹ מֵחֲמַת נֶדֶר עַצְמָהּ, אֶלָּא טַעֲמָא מִשּׁוּם דְּלֹא שַׁיָּךְ בְּהוּ כְּלָל שׁוּם טוֹבַת הֲנָאָה, וּלְהָכִי לֹא תְנַן נַמִּי עֲנִיִּים נֶהֱנִים לִי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם קונם שאיני נהנה לבריות אינו יכול להפר כו' - כבר הודעתיך, שזה כולו דברי רבי יוסי, והוא דחוי. שהוא יכול להפר כשנדרה שלא תהנה מפלוני, לפי שזה מדברים שבינו לבינה, לפי שבא לו טורח כשלא יגיע לה מאכל או כיוצא בזה מזה האיש. וכל שכן כשנדרה שלא תהנה מכל הבריות.

ואמרו: קונם כהנים ולוים נהנים לי, אין זה תלוי בנדר אשה, ואמנם הובאו בכאן לדמיון הדין, ממה שאמר, שמי שנדרה שלא תהנה מן הבריות – יכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה, שזה ממתנות העניים; אמר גם כן: הנודר שלא יהנו ממנו הכהנים והלוים, יטלו מתנותם ממנו, אלא אם כן פרט לאלו; שאם אמר כן, יכול ליתנם לאחרים: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ד

קוֹנָם שֶׁאֵינִי עוֹשָׂה עַל פִּי אַבָּא, וְעַל פִּי אָבִיךָ, וְעַל פִּי אָחִי, וְעַל פִּי אָחִיךָ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. שֶׁאֵינִי עוֹשָׂה עַל פִּיךָ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, יָפֵר, שֶׁמָּא תַעְדִּיף {כא} עָלָיו יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, יָפֵר, שֶׁמָּא יְגָרְשֶׁנָּה וּתְהִי אֲסוּרָה עָלָיו:

ר"ע מברטנורה קוֹנָם שֶׁאֵינִי עוֹשָׂה עַל פִּי אַבָּא. הֶקְדֵּשׁ יְהֵא כָּל מַה שֶּׁאֲנִי עוֹשָׂה מִלָּבֹא עַל פִּי אַבָּא, כְּלוֹמַר, שֶׁלֹּא יוּכַל אַבָּא לֵהָנוֹת מִמַּעֲשֵׂה יָדַי: אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. שֶׁאֵין זֶה דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ. וּבְהָא מוֹדוּ כֻלֵּי עָלְמָא שֶׁאוֹסֶרֶת הֲנָאָתָהּ עַל פְּלוֹנִי אֵין הַבַּעַל מֵפֵר. וְכֵן הֲלָכָה: עַל פִּיךָ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר. מִשּׁוּם דִּמְשַׁעְבְּדָא לֵיהּ {יט}. וְאַף עַל גַּב דְּהֶקְדֵּשׁ מוֹצִיא מִידֵי שִׁעְבּוּד {כ}, אַלְּמוּהָּ רַבָּנָן לְשִׁעְבּוּדָא דְּבַעַל שֶׁאֵין הַקּוֹנָם מַפְקִיעַ שִׁעְבּוּדוֹ: יָפֵר שֶׁמָּא תַעְדִּיף עָלָיו יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ. וְהַהֶקְדֵּשׁ חָל עַל הַחֵלֶק הָעוֹדֵף שֶׁאֵינוֹ תַּחַת שִׁעְבּוּדוֹ, לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהָפֵר, וְהַהֲפָרָה מוֹעֶלֶת בּוֹ מִשּׁוּם דַּהֲוֵי דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִתְעָרֵב אוֹתוֹ הָעֹדֶף בְּשֶׁל בַּעֲלָהּ: רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אָמַר יָפֵר שֶׁמָּא יְגָרְשֶׁנָּה. וְעִקַּר מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ צָרִיךְ הֲפָרָה, שֶׁמָּא יְגָרְשֶׁנָּה וְיִפָּקַע שִׁעְבּוּדֵיהּ דְּבַעַל וְאָז יָחוּל הַנֶּדֶר וּתְהֵא אֲסוּרָה לַחֲזֹר לוֹ {כב}. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, וּבְאוֹמֶרֶת יְקֻדְּשׁוּ יָדַי לְעוֹשֵׂיהֶם {כג}, דְּיָדַיִם אִיתַנְהוּ בָּעוֹלָם וְחָל עֲלֵיהֶם הֶקְדֵּשׁ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יט} וְאֵין לְהַקְשׁוֹת וַהֲרֵי יְכוֹלָה אִשָּׁה לוֹמַר אֵינִי נִזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בְּמִשְׁנָה ד' פֶּרֶק ה' דִּכְתֻבּוֹת, דְּהָא לֹא אָמְרָה אֶלָּא אֵינִי עוֹשָׂה וּלְפִיכָךְ הַוְיָא כְּמַפְקַעַת מִידֵי שִׁעְבּוּד, שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה: {כ} וְהָא דִתְנַן בְּמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק ו' דַּעֲרָכִין דְּאֵין הֶקְדֵּשׁ מוֹצִיא מִידֵי שִׁעְבּוּד מַלְוֶה, הָתָם הֶקְדֵּשׁ דָּמִים וְהָכָא קָרְבָּן דִּקְדֻשַּׁת הַגּוּף הוּא. רַשִׁ"י: {כא} תַּעְדִּיף. מוֹקְמִינַן לַהּ בַּגְּמָרָא בְּהַעְדָּפָה שֶׁעַל יְדֵי הַדְּחַק. הָרַ"ן. וְהַיְנוּ מִשּׁוּם דִּכְשֶׁנּוֹתֵן לָהּ מָעָה הַמּוֹתָר שֶׁלּוֹ: {כב} דְּכֵיוָן דְּמִדִּינָא חָיֵל אִי לָאו דְּאַלְּמוּהוּ רַבָּנָן לְשִׁעְבּוּדֵיהּ, כִּי אַלְּמוּהוּ הָנֵי מִלֵּי לְכָל הֵיכָא דְּקָיְמָא קַמֵּיהּ לֹא לָחוּל, אֲבָל נִתְגָּרְשָׁה כְּאִלּוּ חָיֵל מֵעִקָּרָא דָמִי כֵּיוָן דְּמִדִּינָא רָאוּי לָחוּל. הָרַ"ן וְתוֹסָפוֹת. וּמַשְׁמַע דַּהֲפָרָה מוֹעֶלֶת לְאַחַר הַגֵּרוּשִׁין: {כג} פֵּרוּשׁ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעֲשָׂאָם. אֲבָל אֵין לְפָרֵשׁ לִמְלַאכְתָּן, דְּאִם כֵּן הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר לְמַעֲשֵׂיהֶן כִּדְאַשְׁכְּחַן סוֹף פֶּרֶק קַמָּא דִּנְדָרִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם קונם שאיני עושה על פי אבא ועל פי אביך כו' - פירוש שאיני עושה לפי אבא, שכל מה שאעשה לא יאכל ממנו אבא מאומה, רוצה לומר: שלא יהנה בו; והרי הוא כאילו נדרה שלא יהנה יחיד או רבים במעשה ידיה. וכבר ביארנו במה שנקדם, שזה הנדר לבדו אינו יכול להפר בו, ואין שום חולק על זה. אבל כשנדרה שלא יהנה בעלה במה שתעשה, והוא מה שאמר: שאיני עושה לפיך, אינו צריך הפרה, לפי שכל מה שהיא עושה, זכה בו בעלה, כמו שהעיקר בתורתנו, שהאשה מעשה ידיה לבעלה, כמו שנתבאר בכתובות.

ור' עקיבא אומר שצריך הפרה, שמא תעשה יותר מהשיעור שיפסקו עליה בית דין, שזה התוספת הוא שלה, ויזכה בו ההקדש; לפי שהעניין בכאן, באשה שאמרה: "יקדישו ידי לעושיהן". ואומר ר' יוחנן בן נורי שהוא יפר זה, שאם לא יפר יתקיים הנדר, ואף על פי שמעשה ידיה לבעלה ויהיו משועבדין; לפי שהעיקר אצלנו: הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד, ויתקיים זה הדבר, ואף על פי שהיא תחת בעלה. ולכך גם כן צריך להפר. והלכה כר' יוחנן בן נורי במה שאמר: יפר שמא יגרשנה; אבל אם לא גירש, לא יפקיע ההקדש זה השיעבוד בלבד, לפי שזה שיעבוד מדבריהם, עשו חיזוק לדבריהם: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ה

נָדְרָה אִשְׁתּוֹ וְסָבוּר שֶׁנָּדְרָה בִתּוֹ {כד}, נָדְרָה בִתּוֹ וְסָבוּר שֶׁנָּדְרָה אִשְׁתּוֹ, נָדְרָה בְנָזִיר וְסָבוּר שֶׁנָּדְרָה בְקָרְבָּן, נָדְרָה בְקָרְבָּן וְסָבוּר שֶׁנָּדְרָה בְנָזִיר, נָדְרָה מִן הַתְּאֵנִים וְסָבוּר שֶׁנָּדְרָה מִן הָעֲנָבִים, נָדְרָה מִן הָעֲנָבִים וְסָבוּר שֶׁנָּדְרָה מִן הַתְּאֵנִים, הֲרֵי זֶה יַחֲזֹר וְיָפֵר:

ר"ע מברטנורה הֲרֵי זֶה יַחֲזֹר וְיָפֵר. דַּהֲפָרָה בְּטָעוּת לֹא הַוְיָא הֲפָרָה עַד שֶׁיְּכַוֵּן לָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ל) לֹא הֵנִיא אוֹתָהּ, עַד שֶׁתִּהְיֶה הַהֲפָרָה לְעַצְמָהּ שֶׁל הַנּוֹדֶרֶת. וְגַם שֶׁיְּכַוֵּן לַנֶּדֶר שֶׁנָּדְרָה, דִּכְתִיב (שָׁם) וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ, עַד שֶׁיֵּדַע אֵיזֶה נֶדֶר נָדְרָה {כה}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כד} בִּתּוֹ. וְהֵפֵר לְשֵׁם בִּתּוֹ. רַשִׁ"י: {כה} וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, וְעַל הַדָּבָר שֶׁנָּדְרָה עָלָיו וְשֶׁיֵּדַע (הַדָּבָר) [הַנֶּדֶר] שֶׁנָּדְרָה, וְהָרְאָיָה גַּם כֵּן לְמַה שֶּׁאָמַר וְשָׁמַע כוּ'. עַד כָּאן. לְפִי שֶׁיֵּשׁ שְׁנֵי שִׁנּוּיִים, אִם עַל אֵיזֶה דָּבָר שֶׁנָּדְרָה כְּלוֹמַר אוֹ תְאֵנִים אוֹ עֲנָבִים, אִם בְּאֵיזֶה (דָבָר) [נֶדֶר] נָדְרָה כְּלוֹמַר אוֹ בְנָזִיר אוֹ בְקָרְבָּן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו נדרה בתו כו' הרי זה יחזור ויפר - לאחר שהפר על איזו כוונה שיהיה, ואחר כך נתבאר שאין הדבר כן, לא תועיל זאת ההפרה, לפי שנאמר: "לא הניא אותה", עד שתהיה הפרה לה בעצמה, ועל הדבר שנדרה עליו, ושידע הנדר שנדרה. והראיה גם כן למה שאמר: "ושמע אביה את נדרה": (רמב"ם)

פרק יא - משנה ו

אָמְרָה, קוֹנָם תְּאֵנִים וַעֲנָבִים אֵלּוּ שֶׁאֵינִי {כו} טוֹעֶמֶת, קִיֵּם לַתְּאֵנִים, כֻּלּוֹ קַיָּם. הֵפֵר לַתְּאֵנִים, אֵינוֹ מוּפָר עַד שֶׁיָּפֵר אַף לָעֲנָבִים. אָמְרָה, קוֹנָם תְּאֵנִים שֶׁאֵינִי טוֹעֶמֶת וַעֲנָבִים שֶׁאֵינִי טוֹעֶמֶת, הֲרֵי אֵלּוּ שְׁנֵי נְדָרִים {ל}:

ר"ע מברטנורה קִיֵּם לַתְּאֵנִים כֻּלּוֹ קַיָּם כוּ'. וְטַעְמָא, דִּכְתִיב (שָׁם) אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ, יָקִים מִמֶּנּוּ, כְּשֶׁקִּיֵּם מִקְצָתוֹ קִיֵּם כֻּלּוֹ. אֲבָל יְפֵרֶנּוּ, דְּלֵיכָּא לְמִדְרַשׁ הָכִי, אֵינוֹ מוּפָר עַד שֶׁיָּפֵר כֻּלּוֹ {כז}. וְאֵלּוּ דִבְרֵי יָחִיד וְאֵינָהּ הֲלָכָה, אֶלָּא הֲלָכָה כַּחֲכָמִים שֶׁאוֹמְרִים מַקִּישׁ הֲקָמָה לַהֲפָרָה {כח}, מַה הֲפָרָה מַה שֶּׁהֵפֵר הֵפֵר וּמַה שֶּׁלֹּא הֵפֵר לֹא הֵפֵר, דְּהָא לֵיכָּא לְמִדְרַשׁ מִיְּפֵרֶנּוּ הֲפָרָה בְּמִקְצָת, אַף הֲקָמָה מַה שֶּׁקִּיֵּם קִיֵּם וּמַה שֶּׁלֹּא קִיֵּם לֹא קִיֵּם, דְּמִיְּקִימֶנּוּ נַמִּי לֹא דָרְשִׁינַן הֲקָמָה בְּמִקְצָת, אֶלָּא אוֹרְחֵיהּ דִּקְרָא לְמִכְתַּב הָכִי. וְאַף עַל גַּב דִּבְהַתָּרַת חָכָם אָמְרִינַן נֶדֶר שֶׁהֻתַּר מִקְצָתוֹ הֻתַּר כֻּלּוֹ {כט}, בַּהֲפָרַת הַבַּעַל וְהָאָב אֵינוֹ כֵן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כו} אֵלּוּ שֶׁאֵינִי כוּ'. לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם אָסְרָה עַצְמָהּ בִּתְאֵנִים וַעֲנָבִים, בֵּין בְּנֶדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה, בֵּין שֶׁאָסְרָה עַצְמָהּ בְּכָל הַמִּין בֵּין שֶׁאָמְרָה תְּאֵנִים וַעֲנָבִים אֵלּוּ. מַשְׁמַע שֶׁמְּפָרֵשׁ דְּמַתְנִיתִין תַּרְתֵּי קָאָמַר, אוֹ שֶׁאָמְרָה אֵלּוּ אוֹ שֶׁאָמְרָה שֶׁאֵינִי טוֹעֶמֶת, דְּהַיְנוּ בְּכָל הַמִּין. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כז} כְּלוֹמַר שֶׁאֵין הַנֶּדֶר מוּפָר עַד שֶׁיָּפֵר כֻּלּוֹ, אֲבָל מַה שֶּׁהֵפֵר מוּפָר כוּ' וְכֻלֵּי עָלְמָא מוֹדוּ בְּהָכִי. הָרַ"ן: {כח} דְּאִי לֹא תֵימָא הָכִי לִתְקַשׁ הֲפָרָה לַהֲקָמָה: {כט} מִשּׁוּם דְּנַעֲשָׂה הַנֶּדֶר טָעוּת מֵעִקָּרוֹ, הִלְכָּךְ כֵּיוָן דְּהֻתַּר מִקְצָתוֹ הֻתַּר כֻּלּוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה דַעְתּוֹ אֶלָּא שֶׁיְּהֵא כָּל הַנֶּדֶר קַיָּם. אֲבָל הֲפָרַת הַבַּעַל שֶׁהוּא מִכָּאן וּלְהַבָּא, מַה שֶּׁהֻתַּר הֻתַּר, וְהַשְּׁאָר עוֹמֵד בְּאִסּוּרוֹ. הָרֹא"שׁ.: {ל} שְׁנֵי נְדָרִים. בַּגְּמָרָא מוֹקְמִינַן לְמַתְנִיתִין דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, פֵּרֵשׁ הָרַ"ן הָכִי נַמִּי לֹא חֲשִׁיבֵי שְׁנֵי נְדָרִים עַד שֶׁתֹּאמַר שֶׁאֵינִי טוֹעֶמֶת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, אֲבָל אִם אָמְרָה קוֹנָם שֶׁאֵינִי טוֹעֶמֶת לֹא תְאֵנָה וְלֹא עֵנָב, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן נֶדֶר אֶחָד הָוֵי וּלְרַבָּנָן הֲוָה לְהוּ שְׁנֵי נְדָרִים: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאני טועמת כו' - זאת המשנה היא ליחידים, אבל דעת חכמים הוא: מה שהפר הפר, ומה שקיים קיים. והלכה כחכמים, ואפילו היה הנדר אחר, ולא יהיה דין זה דין נדר שהותר מכללו הותר כולו, לפי שהיתר נדרים אינו הפרת נדרים, כמו שביארנו ובררנו בפרק שקודם זה: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ז

יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ נְדָרִים, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ מְפֵרִין, יָפֵר. יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ מְפֵרִין אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה נֶדֶר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא יָפֵר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יָפֵר:

ר"ע מברטנורה אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ מְפֵרִין. שֶׁיֵּשׁ לִי רְשׁוּת לְהָפֵר: יָפֵר. בַּיּוֹם שֶׁנּוֹדַע לוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהָפֵר, שֶׁהוּא עָלָיו כְּיוֹם שָׁמְעוֹ: אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה נֶדֶר. וְצָרִיךְ הֲפָרָה: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר לֹא יָפֵר. דְּכֵיוָן שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לְהָפֵר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהוּא נֶדֶר, מִכָּל מָקוֹם הָיָה לוֹ לְהָפֵר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש כו' - ענין זאת המשנה, שהוא שמע נדר אשתו או בתו, ולא הפר ביום שמעו, אלא לאחר זמן מן הנדר ידע שיש לו רשות להפר, או שזה הנדר צריך הפרה, הרי זה יפר ביום ידיעתו במה שהיה מסופק, ויחזור לו זה היום במדריגת יום הנדר. והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ח

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲתָנוֹ {לא} וְהוּא רוֹצֶה לָתֵת לְבִתּוֹ מָעוֹת {לב}, אוֹמֵר לָהּ, הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ נְתוּנִים לָךְ בְּמַתָּנָה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַעְלֵךְ רְשׁוּת בָּהֶן, אֶלָּא {לג} מַה שֶּׁאַתְּ נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּפִיךְ:

ר"ע מברטנורה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַעְלֵךְ רְשׁוּת בָּהֶם. וּתְנָאוֹ קַיָּם, וְלֹא קָנָה הַבַּעַל. וְאַף עַל גַּב דִּבְמַתָּנָה זוֹ מַצִּילוֹ מִן הַטֹּרַח, שֶׁהֲרֵי אִשְׁתּוֹ נִזּוֹנֶת מִן הַמָּעוֹת הַלָּלוּ, וּמְזוֹנוֹתֶיהָ הָיוּ עָלָיו, אַצּוֹלֵי מִטִּרְחָא אֵינָהּ חֲשׁוּבָה הֲנָאָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לא} מֵחֲתָנוֹ. קְרֵי בֵּיהּ חֹתְנוֹ כְּמוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה: {לב} מָעוֹת. הָא דְּנָקַט מָעוֹת, מִשּׁוּם דְּאִי יָהֵיב לָהּ מְזוֹנוֹת אֵין צָרִיךְ לוֹמַר לָהּ כְּלוּם לְפִי שֶׁאֵין לַבַּעַל זְכִיָּה בָּהֶן, וְהַיְנוּ דִּתְנַן בְּפֶרֶק אֵין בֵּין הַמֻּדָּר וְזָן אֶת אִשְׁתּוֹ, וְלֹא הִצְרִיכוּהוּ לוֹמַר וּבִלְבַד כוּ', מִשּׁוּם דְּכֵיוָן דְּאִיהוּ זָכָה בִּמְקוֹם הַבַּעַל לֵית לֵיהּ לַבַּעַל שׁוּם זְכוּת בְּאוֹתָן מְזוֹנוֹת, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ נָתַן לָהּ בַּעֲלָהּ מְזוֹנוֹת הַקְּצוּבִים לָהּ וְצִמְצְמָה וְהוֹתִירָה אֵין לַבַּעַל זְכוּת בְּאוֹתוֹ מוֹתָר כְּלוּם. הָרַ"ן: {לג} אֶלָּא כוּ'. הָרַמְבַּ"ם וְהָרַ"ב לֹא פֵּרְשׁוּ אִי דַּוְקָא בָּעִינַן הָנֵי תְרֵי לִישָׁנָא אֲבָל עַל מְנָת שֶׁאֵין לְבַעֲלֵךְ רְשׁוּת בָּהֶם בִּלְחוֹד לֹא מַהֲנֵי, וְאִי לָאו דַּוְקָא. וְדַעַת הָרַ"ן לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם דְּעַל מְנָת שֶׁאֵין לַבַּעַל רְשׁוּת בִּלְחוֹד לֹא מַהֲנֵי, וּמַתְנִיתִין רַבִּי מֵאִיר הִיא כוּ'. וַאֲפִלּוּ בְּאוֹמֵר כָּל מַה שֶּׁתִּרְצִי עֲשִׂי, הוֹאִיל וְאָמַר שֶׁאֵין לַבַּעַל רְשׁוּת מַהֲנֵי לִשְׁמוּאֵל, דְּכִי הֵיכִי דִּמְיַחֵד לְדָבָר אֶחָד מַהֲנֵי הָכִי נַמִּי כֵּיוָן דִּמְיַחֵד לְאוֹתוֹ דָּבָר שֶׁתִּרְצֶה לַעֲשׂוֹת מֵהֶן כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה מַהֲנֵי, שֶׁאֵין קִנְיָן חָל אֶלָּא בְאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁתִּרְצֶה לַעֲשׂוֹת בָּהֶן אֵיזוֹ דָבָר לְאוֹתוֹ דָּבָר בִּלְחוֹד. וְלִי נִרְאֶה דְּהָרַמְבַּ"ם מְפָרֵשׁ דִּשְׁמוּאֵל סְבִירָא לֵיהּ דַּאֲפִלּוּ לְרַבָּנָן עַל מְנָת כוּ' בִּלְחוֹד לֹא מַהֲנֵי, וְסוֹבֵר נַמִּי דְּעַד כָּאן לֹא אָמַר שְׁמוּאֵל דְּבָעִינַן תְּרֵי לִישָׁנָא אֶלָּא בְּאוֹמֵר מַה שֶּׁתִּרְצִי עֲשִׂי, אֲבָל כִּי אָמַר מַה שֶּׁאַתְּ כוּ' אֲפִלּוּ לֹא אָמַר עַל מְנָת כוּ' מַהֲנֵי, שֶׁכְּשֶׁמְּיַחֵד תְּנַאי בַּמַּתָּנָה עַצְמָהּ סַגִּי לְרַבָּנָן. אֲבָל הָרַ"ב מְפָרֵשׁ בְּפֶרֶק א' דְּקִדּוּשִׁין מִשְׁנָה ג' דַּהֲלָכָה כַּחֲכָמִים וְלֹא הִצְרִיךְ אֶלָּא עַל מְנָת כוּ', וְכָאן סָתַם וּמַשְׁמַע דְּבָעִינַן תַּרְוַיְהוּ, וְצָרִיךְ עִיּוּן. וְעַיֵּן עוֹד בְּפֶרֶק ח' דְּסַנְהֶדְרִין בְּהָרַ"ב מִשְׁנָה ג': (עיקר תוי"ט).

רמב"ם המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות כו' - השמיענו בכאן, שהוא אם התנה תנאי, קיים ולא קנה הבעל. ואם אשתו נהנית, אינה הנאה לבעלה. ואף על פי שהוא מונע ממנו בזה חיוב וטורח, הרי נמשך על העיקר שבפרק רביעי מזאת המסכתא (משנה ג): (רמב"ם)

פרק יא - משנה ט

וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה יָקוּם עָלֶיהָ (במדבר ל). כֵּיצַד. אָמְרָה, הֲרֵינִי נְזִירָה לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. נָדְרָה וְהִיא בִרְשׁוּת הַבַּעַל, מֵפֵר לָהּ. כֵּיצַד. אָמְרָה, הֲרֵינִי נְזִירָה לְאַחַר שְׁלשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה בְתוֹךְ שְׁלשִׁים, הֲרֵי זֶה מוּפָר. נָדְרָה בוֹ בַיּוֹם {לד}, נִתְגָּרְשָׁה בוֹ בַיּוֹם, הֶחֱזִירָהּ בּוֹ בַיּוֹם, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. זֶה הַכְּלָל {לו}, כֹּל שֶׁיָּצָאת לִרְשׁוּת עַצְמָהּ שָׁעָה אַחַת, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר:

ר"ע מברטנורה וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כוּ'. לְגוּפֵיהּ לֹא צְרִיךְ קְרָא, דְּכֵיוָן דְּאֵין לָהּ בַּעַל מִי יָפֵר, אֶלָּא כְּשֶׁנָּדְרָה כְּשֶׁהִיא אַלְמָנָה לִזְמַן, וְלֹא הִגִּיעַ זְמַן הַנֶּדֶר עַד שֶׁנִּשֵּׂאת: אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. אַף עַל פִּי שֶׁהַנֶּדֶר חָל כְּשֶׁהִיא תַחְתָּיו, דְּבָתַר שְׁעַת הַנֶּדֶר אָזְלִינַן: נָדְרָה בוֹ בַיּוֹם, גֵּרְשָׁהּ בּוֹ בַיּוֹם, וְהֶחְזִירָהּ בּוֹ בַיּוֹם. וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע אֶת נִדְרָהּ: אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. כֵּיוָן שֶׁיָּצָאת לִרְשׁוּת עַצְמָהּ בֵּין נֶדֶר לַהֲפָרָה. דְּאֵין הַבַּעַל מֵפֵר בְּקוֹדְמִין {לה}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לד} בּוֹ בַיּוֹם. שֶׁנִּשֵּׂאת, כִּדְאוֹקֵי לַהּ בְּפֶרֶק נַעֲרָה בְּשֶׁנִּשֵּׂאת וְנִתְגָּרְשָׁה בּוֹ בַּיּוֹם, וְכִי קָתָנֵי נָדְרָה בּוֹ בַּיּוֹם לִרְבוּתָא נָקְטֵיהּ, דְּאַף עַל גַּב דְּבוֹ בַּיּוֹם הָיְתָה בִּרְשׁוּת אָבִיהָ קֹדֶם שֶׁנָּדְרָה, אֲפִלּוּ הָכִי כֵּיוָן שֶׁנִּשֵּׂאת אֵין לָהּ תַּקָּנָה אֲפִלּוּ לְאוֹתוֹ יוֹם עַצְמוֹ. הָרַ"ן: {לה} וְאִי הַךְ חֲזָרָה דְּאֵרוּסִין בִּלְחוֹד הִיא נַמִּי אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר בְּשֻׁתְּפוּת הָאָב, דְּכֵיוָן שֶׁנִּשֵּׂאת שׁוּב אֵין לְאָבִיהָ זְכוּת בָּהּ. הָרַ"ן: {לו} זֶה הַכְּלָל. לַאֲתוֹיֵי מָסַר הָאָב אוֹ שְׁלוּחָיו לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ונדר אלמנה וגרושה יקום עליה כיצד אמרה כו' - מה שאמר השם יתברך: "ונדר אלמנה וגרושה", אילו היה כפי פשוטן יהיה הדבר בטל; ומי הוא שיפר? והלא אין לה בעל. אמנם הכוונה, שהיא כשנדרה ואין לה בעל, והתנית שהנדר יהיה לזמן פלוני. אחר כך נשאת בזמן שהוא קודם מן הזמן שהתנית שיהיה הנדר בו, והגיע זמן הנדר והיא בעולת בעל, אינו יכול להפר. והעניין כולו מבואר: (רמב"ם)

פרק יא - משנה י

תֵּשַׁע נְעָרוֹת, נִדְרֵיהֶן קַיָּמִין. בּוֹגֶרֶת וְהִיא יְתוֹמָה, נַעֲרָה וּבָגְרָה וְהִיא יְתוֹמָה, נַעֲרָה שֶׁלֹּא בָגְרָה וְהִיא יְתוֹמָה, בּוֹגֶרֶת וּמֵת אָבִיהָ, נַעֲרָה בוֹגֶרֶת וּמֵת אָבִיהָ, נַעֲרָה שֶׁלֹּא בָגְרָה וּמֵת אָבִיהָ, נַעֲרָה שֶׁמֵּת אָבִיהָ וּמִשֶּׁמֵּת אָבִיהָ בָּגְרָה, בּוֹגֶרֶת וְאָבִיהָ קַיָּם, נַעֲרָה בוֹגֶרֶת וְאָבִיהָ קַיָּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמַּשִּׂיא בִתּוֹ הַקְּטַנָּה, וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה וְחָזְרָה אֶצְלוֹ, עֲדַיִן הִיא נַעֲרָה {לט}:

ר"ע מברטנורה תֵּשַׁע נְעָרוֹת נִדְרֵיהֶן קַיָּמִים. נְעָרוֹת לָאו דַּוְקָא {לז}: בּוֹגֶרֶת וְהִיא יְתוֹמָה. שֶׁנִּשֵּׂאת וּמֵת בַּעֲלָהּ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה, וְהִיא יְתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב, שֶׁאַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת אֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ, וּבָגְרָה אַחַר כָּךְ וְנָדְרָה, נִדְרָהּ קַיָּם, שֶׁאֵין הָאָב יָכוֹל לְהָפֵר, שֶׁהֲרֵי הִיא בּוֹגֶרֶת, וְעוֹד שֶׁהִיא יְתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב: נַעֲרָה וּבָגְרָה וְהִיא יְתוֹמָה. שֶׁנִּשֵּׂאת וּמֵת בַּעֲלָהּ. שֶׁנָּדְרָה כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה וּבָגְרָה לְאַחַר מִכָּאן, וְהִיא יְתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב כִּדְפָרִישְׁנָא: נַעֲרָה. בְּשָׁעָה שֶׁנָּדְרָה, שֶׁלֹּא בָּגְרָה עֲדַיִן, וְהִיא יְתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב. וְהָנָךְ תְּלָתָא, יְתוֹמָה בְּחַיֵּי אָב כָּיְלָא לְהוּ: בּוֹגֶרֶת וּמֵת אָבִיהָ. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנָּדְרָה הָיְתָה בּוֹגֶרֶת וּמֵת אָבִיהָ, דְּהַיְנוּ יְתוֹמָה מַמָּשׁ: נַעֲרָה וּבוֹגֶרֶת וְכוּ'. וְהָנָךְ תְּלָתָא נַמִּי, מֵת אָבִיהָ כָּיֵל לְהוּ: נַעֲרָה שֶׁמֵּת אָבִיהָ וּמִשֶּׁמֵּת אָבִיהָ בָּגָרָה כוּ'. הָנָךְ תְּלָתָא דְּקָתָנֵי, בּוֹגֶרֶת כָּיְלָא לְהוּ. וּבַגְּמָרָא אָמְרִינַן, דַּחֲכָמִים לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שָׁלֹשׁ נְעָרוֹת, בּוֹגֶרֶת וִיתוֹמָה וִיתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב {לח}: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כוּ'. דְּכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסָה לַחֻפָּה יָצָאתָה מֵרְשׁוּת אָבִיהָ בְּהַנְהוּ נִשּׂוּאִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לז} וְכֵן כָּתַב הָרֹא"שׁ. וְטַעֲמַיְהוּ שֶׁהֲרֵי יֵשׁ מֵהֶן שֶׁנִּדְרֵיהֶן קַיָּמִין מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר נִתְבַּגְּרָה. אֲבָל הָרַמְבַּ"ם כָּתַב רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁהֵן הָיוּ נְעָרוֹת בִּשְׁעַת קַבָּלַת הַקִּדּוּשִׁין, וְכָל מַה שֶּׁמּוֹנֶה מֵהֶן בּוֹגֶרֶת רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁהִיא בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר כְּבָר בָּגְרָה. וְהָרַ"ב הִתְחִיל בְּפֵרוּשׁ הָרֹא"שׁ וְסִיֵּם בְּפֵרוּשׁ הָרַמְבַּ"ם: {לח} הָנָךְ תֵּשַׁע כֻּלְּהוּ אִיתַנְהוּ בִּכְלַל תְּלַת דְּהַיְנוּ יְתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב וִיתוֹמָה מַמָּשׁ וּבוֹגֶרֶת כוּ'. אֶלָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה פָּלֵיג כָּל חַד לִתְלָתָא כְּדֵי לְחַדֵּד הַתַּלְמִידִים. הָרַ"ן: {לט} עֲדַיִן כוּ'. אַשְׁמוֹעִינַן דַּאֲפִלּוּ הָיְתָה קְטַנָּה כְּשֶׁנִּשְּׂאָה, יָצְתָה מֵרְשׁוּת אָבִיהָ בְּהַנְהוּ נִשּׂוּאִין, וְכִי קָתָנֵי וַעֲדַיִן הִיא נַעֲרָה הוּא הַדִּין נַמִּי אֲפִלּוּ הִיא קְטַנָּה כֵּיוָן שֶׁנִּשֵּׂאת אֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ, וְהַאי דְּנָקַט נַעֲרָה מִשּׁוּם דְּנִדְרֵי קְטַנָּה אֵינָם כְּלוּם. הָרַ"ן. וְהָרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה כְּשֶׁהָיְתָה קְטַנָּה וְחָזְרָה לְבֵית אָבִיהָ וַעֲדַיִן הִיא נַעֲרָה וְאַחַר כָּךְ נִתְקַדְּשָׁה, אָבִיהָ וּבַעֲלָהּ מְפֵרִין נְדָרֶיהָ, וּפָלֵיג עַל דִּין נַעֲרָה שְׁלִישִׁית שֶׁמָּנָה רַבִּי מֵאִיר. תּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם תשע נערות נדריהן קיימין בוגרת והיא יתומה כו' - תחילת מה שאתה צריך לידע, שיתומה נקראת בכאן מי שנתגרשה בחיי אביה, או מת בעלה, ובתנאי שתהיה המיתה או הגירושין אחר הנישואין; והוא שקורין אותה בתלמוד: "יתומה בחיי האב". ואחר כן תדע, כי באמרו תשע נערות, רוצה לומר שהן היו נערות בשעת קבלת הקידושין. וכל מה שמונה בהן בוגרת, רצה לומר שהיתה בשעת הנדר כבר בוגרת. וכבר נתבאר בפרק שקודם זה, שנערה מאורסה – אביה ובעלה מפירים נדריה, ושהאב אינו מפר בבגר, ואביה ובעלה האחרון מפירין נדריה אם כשנתגרשה מן האירוסין; אבל מן הנישואין, הרי היא יתומה בחיי האב כמו שביארנו. ונתבאר גם כן, שהבעל לא יפר אלא משתיכנס לחופה, וצריך שתהיה זכור לכל זה.

אמר, שתשע נשים מאורסות נדריהן קיימין, אמנם מצד מניעה שאין האב קיים, או בהיותה יתומה בחיי האב, שאין שם אב שיפר, וההפרה שלהן אמנם הוא מן הבעל או האב, או מצד היותה בוגרת, שלא יפר לא בעל ולא אב כמו שהקדמנו. והראשונה מהן, בוגרת והיא יתומה, והיא שנתארסה ועודה נערה, ואחר כך בגרה ונעשית יתומה בחיי האב, והיא נדרה אחר כך. הנה שנכללו ביחד שתי סיבות המונעות ההפרה: היותה בוגרת, ויתומה בחיי האב.

והשניה, נערה ובגרה והיא יתומה. וזה כגון שנשאת ונתגרשה, וחזר וקידש אותה אחר הגירושין, ואחר כך בגרה, הרי זה לא יפר הנדר הראשון שנדרה והיא נערה. שהיה מן הדין, לפי מה שביארנו, שיפר הוא ואביה, לפי שהוא בעל אחרון, לולא סיבת חזרתה היותה יתומה ובוגרת. וכוונת מה שאמרנו, שאביה ובעלה מפירין הנדר שנדרה בפני בעלה ראשון, כשהיא נערה בשעת ההפרה.

והשלישית, נערה שלא בגרה והיא יתומה. וזאת דוגמת הקודמת לה, אלא שהיא נשארה בתוך זמן הנערות, וחזרה סיבת מניעת הפרת נדריה בשותפות האב והבעל – היותה "יתומה בחיי האב", לפיכך אין לאב ולא לבעל דין שיפר נדריה עד שתכנס לחופה.

והרביעית, בוגרת ומת אביה, והוא שהשיאה נערה כמו שביארנו. ואין הפרש בין שנדרה ועודה נערה, ולא שמע הבעל אלא אחר מניעת ההפרה, מפני הבגרות, או במיתת האב, שכל אחד מהן בפרט סיבת מניעת ההפרה, או שהיה הנדר אחר הבגרות.

והחמישית, נערה ומת אביה. והוא שנתן לה קידושין והיא אצלו, ואז נדרה, אחר כן תבגור וימות אביה. וזאת הבבא היא שרמזנו עליה בבבא הקודמת לה.

והששית, נערה שלא בגרה ומת אביה. זאת גם כן דוגמא לקודמת לה, לבד שאין עמה אלא סיבה אחת שמונעת ההפרה, והוא מיתת האב.

השביעית, נערה שמת אביה ומשמת אביה בגרה. אין בין זאת ובין החמישית אלא קדימה מיתת האב על הבגרות.

והשמינית, בוגרת ואביה קיים. זאת נתקדשה נערה, כמו שביארנו, אבל בשעת הנדר היתה בוגרת.

והתשיעית, נערה בוגרת ואביה קיים. והוא, שיהיה הנדר בעוד שהיתה נערה, ואחר כך תבגור ואביה קיים, ואז שמע האב והבעל הנדר.

הרי נתבאר לך, שכל מה שזכר מאלו התשע נערות "נערה" בתחילת הבבא, שהוא רוצה לומר שהנדר היה והיא נערה המאורסה, אבל לא שמע עד שנתחדשה הסיבה שמונעת ההפרה. ובכל מקום שלא זכר בתחילה "נערה", רוצה לומר כשהנדר היה אחר שיצאת מדין הנערות, ואף על פי שהיא נערה בשעת הקידושין. וכבר נתבאר בפרק השלישי מכתובות על איזה עניין נקראת נערה ובאיזה זמן, ומתי נקראת בוגרת.

ונתקיים מזאת החלוקה, שנערה המאורסה, אם היתה בשעת הפרה עודה נערה ואביה קיים, ושתינצל מהיותה יתומה בחיי האב, אז אפשר שיותר נדרה בשותפות האב והבעל, כמו שביארנו. ולא מנה זה התנא בכלל מה שמנה מן הנערות שנדריה קיימין "יתומה" מיוחדת, רוצה לומר: אם קידש יתומה בחיי האב אבל שתק ממנה, ויהיה זה מורה שהיא מכלל הנערות שאין נדריהם קיימין, אלא אביה ובעלה מפירין נדריה. וזה אמנם הוא דעת רבי יהודה, שאומר: אף המשיא בתו והיא קטנה, ונתאלמנה או נתגרשה, וחזרה אצלו ועדיין היא נערה, ואם נתארסה אחר כך, אביה ובעלה מפירין נדריה. ורבי מאיר סובר כרבי יהודה במי שקידש יתומה, וחולק עליו במי שקידש נערה ואחר כך נעשית יתומה בחיי האב, והיא השלישית מתשע נערות, שרבי מאיר אומר: נדריה קיימין, ולכך נמנית בכלל תשע נערות. וכן אמרו: זו דברי רבי מאיר. וחלק בה רבי יהודה עליו ואמר: עדיין היא נערה, ואביה ובעלה האחרון מפירין נדריה הראשונים. וחכמים חולקין על זה, ואומרים: ג' נערות נדריהן קיימין: בוגרת, ויתומה, ויתומה בחיי האב. והלכה כחכמים.

ויהיה המגיע מזה, שהיא אם נתארסה והיא נערה, ונדרה והיא נערה, ולא שמע האב והארוס אלא אחר שבגרה או שנעשית יתומה בחיי האב, או מת האב ואז שמע הארוס, הרי הנדר קיים; ומה שהוא זולת זה, אביה ובעלה מפירים נדריה: (רמב"ם)

פרק יא - משנה יא

קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֵית לְאַבָּא וּלְאָבִיךָ אִם עוֹשָׂה אֲנִי עַל פִּיךָ, שֶׁאֵינִי נֶהֱנֵית לְךָ אִם עוֹשָׂה אֲנִי עַל פִּי אַבָּא, וְעַל פִּי אָבִיךָ, הֲרֵי זֶה יָפֵר:

ר"ע מברטנורה קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֵית לְאַבָּא וּלְאָבִיךָ כוּ' הֲרֵי זֶה יָפֵר. דְּכֵיוָן דְּנֶאֶסְרָה בַּהֲנָאַת אָבִיהָ וְאָבִיו עַל יְדֵי שֶׁהִיא עוֹשָׂה לְבַעֲלָהּ, גְּנַאי הוּא לַבַּעַל {מ} וְהָוֵי דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {מ} וְכֵן בַּסֵּיפָא, שֶׁכֵּן מַה שֶּׁאֵינָהּ רַשָּׁאָה לַעֲשׂוֹת לְאָבִיהָ וּלְאָבִיו כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּאָסֵר עָלָיו גַּם כֵּן גְּנַאי הוּא לוֹ. טוּר. וְיֵשׁ לוֹמַר שֶׁיּוֹתֵר הוּא גְּנַאי לוֹ שֶׁלֹּא תֵהָנֶה מִמַּה שֶּׁלֹּא תַעֲשֶׂה, אִי נַמִּי לְהֶפֶךְ, הִלְכָּךְ תַּרְוַיְהוּ צְרִיכֵי: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם קונם שאיני נהנית לאבא ולאביך אם עושה כו' - האמת אצלי, שזה הנדר אמנם זכרו בזה המקום, לפי שהוא נדר נערה המאורסה. ואומר, שהיא אם התנה בנדר שלא תעשה רצון אביה ובעלה, וכל זמן שתעשה רצון אחד מהם לא תהנה מן האחר. וזה הנדר, אמנם יפר אותו אביה ובעלה. יעלה על הדעת כשעושה רצון אחד מהם מהפרה, יאסר עליה ליהנות מן האחר, ויהיה זה הנדר שלא תועיל בו ההפרה; למדנו שהן מפירין, כדין כל נדר. ואפשר שיהיה זה הדין לכל אשה אשר תדור תחת בעלה: (רמב"ם)

פרק יא - משנה יב

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, שָׁלשׁ נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְנוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה, הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לְךָ, שָׁמַיִם בֵּינִי לְבֵינֶךָ, נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים. חָזְרוּ לוֹמַר, שֶׁלֹּא תְהֵא אִשָּׁה נוֹתֶנֶת עֵינֶיהָ בְאַחֵר {מד} וּמְקַלְקֶלֶת עַל בַּעְלָהּ. אֶלָּא הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לְךָ, תָּבִיא רְאָיָה {מה} לִדְבָרֶיהָ. שָׁמַיִם בֵּינִי לְבֵינֶךָ, יַעֲשׂוּ דֶרֶךְ בַּקָּשָׁה. נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים, יָפֵר חֶלְקוֹ, וּתְהֵא מְשַׁמַּשְׁתּוֹ, וּתְהֵא נְטוּלָה {מו} מִן הַיְּהוּדִים:

ר"ע מברטנורה הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לָךְ. בְּאֵשֶׁת כֹּהֵן מַיְרֵי, דְּנֶאֶסְרָה לְבַעֲלָהּ בְּאֹנֶס וְלֹא הִפְסִידָה כְּתֻבָּתָהּ {מא}. וְהֶאֱמִינוּהָ חֲכָמִים לֶאֱסֹר עַצְמָהּ עַל בַּעֲלָהּ. וְכֵיוָן דְּיוֹצֵאת בְּגֵט נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ, דְּמִסֵּפֶר כְּתֻבָּתָהּ נִלְמֹד, לִכְשֶׁתִּנָּשְׂאִי לְאַחֵר תִּטְּלִי מַה שֶּׁכָּתוּב לִיכִי: הַשָּׁמַיִם בֵּינִי וּבֵינֶךָ. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא, דְּאֵינוֹ יוֹרֶה כַּחֵץ, כְּלוֹמַר דְּבָרִים דְּקָמֵי שְׁמַיָּא גַּלְיָא וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְבָרֵר. וּמַיְרֵי בְּבָאָה מֵחֲמַת טַעֲנָה, דְּאָמְרָה בָּעִינָא חוּטְרָא לְיָדָא וּמָרָא לִקְבוּרָה {מב}, דְּאִי לָאו הָכִי, אָמְרִינַן לַהּ זִילִי, לֹא מִפַּקְדַת אַפְּרִיָּה וּרְבִיָּה: נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים. שֶׁאָסְרָה תַשְׁמִישׁ שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל עָלֶיהָ {מג}. וְאַף עַל גַּב דְּאָמְרִינַן בְּפֶרֶק הַמַּדִּיר הֵיכָא דְּנָדְרָה אִיהִי דְיוֹצְאָה בְּלֹא כְתֻבָּה, דְּהִיא נָתְנָה אֶצְבַּע בֵּין שִׁנֶּיהָ, רַשִׁ"י פֵּרֵשׁ בִּיבָמוֹת [דַּף קיב] כֵּיוָן שֶׁאָסְרָה הֲנָאַת תַּשְׁמִישׁ שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל עָלֶיהָ וַדַּאי אֲנוּסָה הִיא כִּי קָשֶׁה תַּשְׁמִישׁ לָהּ, וְסָבְרָה מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה דַּאֲפִלּוּ דְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ לֹא הָוֵי, דְּאֶפְשָׁר שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה: חָזְרוּ לוֹמַר כוּ'. נִתְקַלְקְלוּ הַדּוֹרוֹת וְחָשְׁשׁוּ שֶׁהִיא מְשַׁקֶּרֶת לְהַפְקִיעַ עַצְמָהּ מִתַּחַת בַּעֲלָהּ: תָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ. וְלֹא מְהֵימְנִינַן לָהּ בְּלִי רְאָיָה: יַעֲשׂוּ דֶרֶךְ בַּקָּשָׁה. יְבַקְשׁוּ מִמֶּנָּה שֶׁלֹּא תְדַבֵּר עוֹד בּוֹ. וּבַירוּשַׁלְמִי מְפָרֵשׁ יַעֲשׂוּ סְעוּדָה וִיפַיֵּס: יָפֵר חֶלְקוֹ וּתְהֵא מְשַׁמַּשְׁתּוֹ. דַּהֲוֵי דְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ, וּמֵפֵר לְעַצְמוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {מא} גְּמָרָא. דִּיכוֹלָה לְמֵימַר אָנָּא הָא חֲזִינָא, גַּבְרָא הוּא דְּנִסְתַּחְפָה שָׂדֵהוּ, כְּלוֹמַר קְדֻשַּׁת כְּהֻנָּתוֹ גָּרְמָה לוֹ, דְּהָא אֹנֶס בְּיִשְׂרָאֵל מִשְׁרֵי שָׁרֵי, הִלְכָּךְ מַזָּלוֹ גָּרַם וְיֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה: {מב} עֵץ שֶׁתִּשָּׁעֵן עָלָיו לְעֵת זִקְנָתָהּ וְאִם תָּמוּת יִקְבְּרֶנָּה. רַשִׁ"י: {מג} וּבַעַל בִּכְלָל. וְאַף עַל גַּב דִּבְמִשְׁנָה ג' לֹא הָוֵי בִּכְלַל כָּל הַבְּרִיּוֹת, הָכָא מוֹכְחָא מִלְּתָא, דְּהָא מִכַּוְּנָה לֶאֱסֹר הַמֻּתָּר, וּלְכָל יִשְׂרָאֵל הָא קָיְימָא בְּאִסּוּר אֵשֶׁת אִישׁ. גְּמָרָא: {מד} בְּאַחֵר. דְּשֶׁמָּא תֵּלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין בָּהּ וּבְנִדְרָהּ וְתִנָּשֵׂא. הָרַ"ן: {מה} תָּבִיא רְאָיָה כוּ'. אִיכָּא לְמֵידַק, כֵּיוָן דְּמִדִּינָא מִתַּסְרָא אַבַּעֲלָהּ כְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, אִסּוּר שֶׁבָּהּ לְהֵיכָן הָלַךְ, וְכִי תֵּימָא דְּכָל דִּמְקַדֵּשׁ אַדַּעְתָּא דְּרַבָּנָן מְקַדֵּשׁ וְכִי אָמְרָה טְמֵאָה אֲנִי אַפְקְעִינְהוּ רַבָּנָן כוּ', דְּהָתִינַח כְּשֶׁאוֹמֶרֶת לְכָשֵׁר נִבְעַלְתִּי, אֲבָל כְּשֶׁנִּבְעֶלֶת לְפָסוּל שֶׁנַּעֲשֵׂית חֲלָלָה אַכַּתִּי אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ, וּמַתְנִיתִין סְתָמָא קָתָנֵי. וְתֵרְצוּ דְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה לָאו דִּינָא קָתָנֵי, דְּמִדִּינָא וַדַּאי אֵין הָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר טְמֵאָה אֲנִי לְךָ לְהַפְקִיעַ עַצְמָהּ מִבַּעֲלָהּ שֶׁהִיא מְשֻׁעְבֶּדֶת לוֹ, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּהָא מִלְּתָא דִּטְמֵאָה אֲנִי לְךָ כְּסִיפָא לַהּ תַּקִּינוּ בְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה לְהֵימְנוּהַ, דְּאִי לָאו דְּקוּשְׁטָא קָאָמְרָה לֹא הֲוַת מְזַלְזְלָא נַפְשַׁהּ לְמֵימַר הָכִי, וּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה אוֹקְמוּהַ אַדִּינָא. הָרַ"ן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מו} וּתְהֵא נְטוּלָה כוּ'. בְּפֶרֶק ג' דִּכְרֵתוֹת מְפֹרָשׁ כַּמָּה גַּוְנֵי דְּאִסּוּר חָל עַל אִסּוּר, וּמִנַּיְהוּ אִסּוּר מוֹסִיף, וְהָכִי נַמִּי דִּכְוָתֵהּ, דְּאַף עַל גַּב דִּכְבָר הִיא אֲסוּרָה לְעָלְמָא בְּאִסּוּר אֵשֶׁת אִישׁ, מִגּוֹ דְּאִתּוֹסַף בְּנִדְרָהּ אִסּוּר עַל בַּעֲלָהּ, חָל נַמִּי עַל הָאֲחֵרִים, וּבְאִסּוּר מוֹסִיף אַף רַבִּי יוֹסֵי מוֹדֶה: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות כו' טמאה אני לך - רוצה לומר הוא שתאמר שהיא זנתה תחתיו. וממה שכבר ידעת, שאשת ישראל שזנתה, ונתאמת זנותה בעדים כמו שנבאר בתחילת סוטה, אי אפשר שתהיה זנותה אלא או באונס או ברצון. וכשזנתה באונס, הרי היא מותרת לבעלה כמו שביארנו בכתובות, ואם זנתה ברצון, אז תאסר לבעלה ואין לה כתובה. אבל אשת כהן, הרי היא אסורה לבעלה כל זמן שנבעלה בעילת זנות, בין באונס בין ברצון, כמו שנתבאר בכתובות. וכמו כן הדין אצלנו באשת כהן שנאנסה, הרי היא אסורה על בעלה, ואף על פי שהתורה אסרה, הרי הוא חייב בכתובתה, מפני שהיא יכולה לומר: אנא קא חזינא, את הוא דנסתחפה שדך. לפיכך מה שאמר בכאן: בראשונה היו אומרים האומרת טמאה אני לך נוטלת כתובתה ויוצאה, אי אפשר זה הדין באשת ישראל בשום פנים, לפי שאם אמרה שנטמאת באונס, הרי היא מותרת לבעלה, ואם אמרה ברצון, אין לה כתובה, לפי שכל מי שמודה שהיא זנתה ברצון, אבדה כתובתה וכל תנאי כתובתה, ואין לה אפילו ממה שהביאה מבית אביה, לא מנכסי מלוג ולא מנכסי צאן ברזל, אלא מה שהוא בעין נוטלת מה שבפניה ויוצאת. והבחירה לו, אם רצה לגרש, ואם רצה שתהיה תחתיו, אחר שאין שם עדים, כמו שמבואר בכאן, וכמו שנבאר במסכת סוטה. ולא נאמר לו: אילו היית מכחיש אותה, ומפני כך היית בא עליה, אם כן אתה מחוייב בכתובתה; לפי שהעיקר אצלנו פסוק ומוסכם עליו בכל התורה דפלגינן דיבורא, רוצה לומר שאנו נאמינהו הדבר בעצמו לאיזה עניין שיהיה ולא נאמינהו לעניין אחר, וכבר נקדם לך מזה משלים במסכת יבמות. לפיכך אין מאמרם בכאן: בראשונה היו אומרים, אלא באשת כהן שאמרה: נטמאתי באונס, שהם מאמינים אותה ואומרים שהיא אינה מותרת שיבא עליה, ואסורה עליו, וכן ביאר הש"ס. ואחר שזכרנו זה העניין, נגמור אותו.

דע, שזה שנזכר עליו בהש"ס שהאשה, כשאמרה לבעלה שהיא זנתה בפיתוי, או בטעות וכסבורה היא שהוא בעלה, אנו אומרים שאינה נאמנת. ונתנו טעם לזה, שמא עיניה נתנה באחר, שזה מורה שאם היתה נאמנת אסורה עליו. דין זה אינה אלא באשת כהן, והמעשיות שהביא בהש"ס בזה העניין, באשת כהן; אבל אשת ישראל, אפילו שנאמין אותה, תהיה מותרת, לפי שהטעות ופיתוי חלק מן האונס בלא ספק.

ואשוב לכוונת פירוש השמים ביני וביניך, שהיא טוענת בעניין שאי אפשר הידיעה אלא ליודע הנסתרות, כגון שאומרת שהוא אינו שלם לתשמיש ואינו יורה כחץ, אשר לא תתעבר ממנו בשום פנים. והעיקר אצלנו: היא קים לה ביורה כחץ, הוא לא קים ליה, לפי שהיא יודעת זה בהיותה מרגשת בו, והוא אינו יכול לשער זה, לפי שהוא לא ירגיש במה שמתחלק מגופו. ולולי שאנו חוששין שמא עיניה נתנה באחר, היינו מגרשין אותה ממנו, והיינו מחייבין אותו כתובה. ולפיכך אם הוא רוצה לגרשה ולהוציאה בלא כתובה, אחר ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה, כמו שביארנו ביבמות, יש בזה ג' דרכים:

אחד מהם שתאמר: איני יודעת מה זאת הסיבה, רוצה לומר: מניעת ההריון, אם ממנו או ממני, הרי היא יוצאה בלא כתובה, על העיקר בכל מקום שנפל בו הספק: "אוקי ממונא בחזקת מריה".

והשני, שתתאמת ותאמר שהסיבה ממנו ולא ממני, לפי שהוא אינו יורה כחץ, הרי זה מחוייב כתובה, אבל מחרים בשם מי שאינה יודעת אמתת הענין וטוענת. ואינו יכול להשביעה היסת, אחר שאינו יכול לומר שהוא יורה כחץ, ואחר שאינו יודע אמתת הדבר.

והשלישי, שהוא מודה (שהוא) [שאינו] יורה כחץ, וזה דין פשוט.

ואמרו: יעשו דרך בקשה, שתתפייס ותהיה מרוצה להשאר עמו, ואין כופין על הגירושין בשום פנים, וגם כן אין מכריחים שתשאר עמו, ואין דנין לה דין מורדת מבעלה, אבל מאריכין העניין וממצעין ביניהם על דרך השלום, ואין פוסקין ביניהם דין עד שיתרצו שניהם על מה שיתרצו.

ופירוש נטולה מן היהודים, שהיא אסרה הנאת עצמה על כל היהודים, ויהיו כולם מודרים הנאה ממנה. ואמרו יפר חלקו, מאמר דחוי, לפי שהוא מאמר רבי יוסי כמו שהודעתיך, וכן ביאר הש"ס. אבל חכמים אומרים שיפר הנדר כולו, לפי שהוא מן נדרי עינוי נפש. וכבר הודעתיך, שנדרה אינו קיים בשום דבר מזה העניין אלא כשאומרת: "הנאתי על פלוני"; אבל "כל היהודים", יפר. וביארנו שהלכה כחכמים: (רמב"ם)