משנה מסכת סוטה (מ)

פרק א - משנה א

הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְקַנֵּא לָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם, וּמַשְׁקָהּ עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ {ב} עַל פִּי עַצְמוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מְקַנֵּא לָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם וּמַשְׁקָהּ עַל פִּי שְׁנָיִם:

ר"ע מברטנורה הַמְּקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ. אַף עַל גַּב דְּהַמְּקַנֵּא מַשְׁמַע דִּיעֲבַד אִין לְכַתְּחִלָּה לֹא {א}, הַהֲלָכָה הִיא שֶׁחַיָּב אָדָם לְקַנְאוֹת לְאִשְׁתּוֹ אִם הִיא צְרִיכָה לְכָךְ. וּלְקַמָּן מְפָרֵשׁ כֵּיצַד מְקַנֵּא: מְקַנֵּא לָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם. אִם בָּא לְהַשְׁקוֹתָהּ מֵי הַמָּרִים, צָרִיךְ לְהָבִיא שְׁנֵי עֵדִים וְלוֹמַר לָהּ בִּפְנֵיהֶם אַל תִּסָּתְרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי. וְאִם לֹא קִנֵּא לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, אֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת עָלָיו בִּסְתִירָה זוֹ וְאֵינוֹ מַשְׁקֶה אוֹתָהּ: עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ. אֲפִלּוּ אֵין עֵדִים שֶׁנִּסְתְּרָה אֶלָּא עֵד אֶחָד, אוֹ הוּא עַצְמוֹ אוֹמֵר רְאִיתִיהָ שֶׁנִּסְתְּרָה אַחַר שֶׁקִּנֵּאתִי לָהּ, נֶאֶסְרָה בִּסְתִירָה זוֹ עַד שֶׁתִּשְׁתֶּה, שֶׁסְּתִירָתָהּ אוֹסַרְתָּהּ עָלָיו מִסָּפֵק {ג}: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר כוּ'. צָרִיךְ שְׁנֵי עֵדִים אַף לִסְתִירָה. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וְאַף עַל פִּי כֵן אָמְרִינַן בַּגְּמָרָא דְּבַזְּמַן הַזֶּה לֹא לֵימָא אֱינִישׁ לְבֵיתֵיהּ אֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אַל תִּסָּתְרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי, שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר מְקַנֵּא אָדָם לְאִשְׁתּוֹ עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ, וְאִם נִסְתְּרָה {ד} אַחַר שֶׁקִּנֵּא לָהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, נֶאֶסְרָה עָלָיו אִסּוּר עוֹלָם בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם מֵי הַמָּרִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} לָאו מֵהַמְּקַנֵּא דִּיֵּק, שֶׁיָּכוֹל לְפָרֵשׁ הַבָּא לְקַנְאוֹת, אֶלָּא כִּדְפֵרֵשׁ רַשִׁ"י, מִדְּלֹא תָּנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מְקַנֵּא אָדָם לְאִשְׁתּוֹ. תּוֹסָפוֹת. וְלִישְׁנָא דִמְקַנֵּא לְשׁוֹן כַּעַס הוּא, שֶׁמַּכְעִיסָהּ וּמַקְנִיטָהּ. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י כְּמוֹ הֵם קִנְאוּנִי [דְּבָרִים לב]. כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר [מִשְׁלֵי ו]. וְלַהֲלָכָה שֶׁכָּתַב הָרַ"ב דְּחַיָּב לְקַנְאוֹת לִישְׁנָא דְּהַתְרָאָה כְּמוֹ וַיְקַנֵּא ה' לְאַרְצוֹ [יוֹאֵל ב]. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} עַל פִּי כוּ'. דִּסְתִירָה אִתַּקַּשׁ לְטֻמְאָה, דִּכְתִיב וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה. וּבְטֻמְאָה כֻּלֵּי עָלְמָא מוֹדוּ דְּעֵד אֶחָד נֶאֱמָן לְאַחַר קִנּוּי כוּ'. גְּמָרָא: {ג} הָכִי יָלֵיף לָהּ בַּגְּמָרָא דַּף כ"ח: {ד} פֵּרוּשׁ, אֲפִלּוּ עַל פִּי שְׁנַיִם כוּ'. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ מֵי הַמָּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁאִם תִּסָּתֵר עַל פִּי עַצְמוֹ אוֹ עַל פִּי עֵד אֶחָד תֵּאָסֵר עָלָיו עוֹלָמִית, הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת שֶׁתִּסָּתֵר עַל פִּי שְׁנַיִם וְאָז יַשְׁקֶנָּה, לְפִיכָךְ רְשׁוּת אוֹ חוֹבָה לְקַנְאוֹת. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁתָּשׁוּב לְהֵתֵּרָהּ, אָסְרוּ לְקַנְאוֹת כְּלָל: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם המקנא לאשתו ר' אליעזר אומר מקנא לה על פי שנים כו': הקנוי הוא המניעה מהדברים הדומים להביא החשד וצריך שימנענה וימחה בידה בפני ב' עדים ואם נסתרה אח"כ בפני ב' עדים נאסרה עליו עד שישקנה מי המרים כמו שיתבאר ודע שאדם חייב לקנאות על אשתו ויקנא לה ולא יפשע בה וכן אמרנו וקנא את אשתו חובה ואמרו אין אדם מקנא את אשתו אא"כ נכנסה בו רוח טהרה ובאיסור האשה על בעלה ג' חלקים החלק הראשון שיקנא לה בפני שני עדים ואח"כ תסתר בפני שנים כמו שיתבאר הרי היא אסורה עליו עד שתשתה מי המרים ותבריא ואז תהיה מותרת והיום שאין לנו מי המרים אסורה עליו לעולם והוא מה שאמרו והאידנא ליכא מי סוטה למיבדקה ואסר לה איסורא דעלמא ותצא בלא כתובה בלא ספק. והחלק השני שיקנא לה בפני שנים ואח"כ זינתה בעד אחד עם עדי סתירה כמו שיתבאר הרי היא אסורה עליו איסור עולם ואין משקין אותה מי המרים אחר שיש שם עד בטומאה אלא תצא בלא כתובה וראיה לזה שהעיקר אצלנו שכל מקום שאמרה תורה עד אמנם הכוונה בו עדות שהוא משני עדים כמו עד שקר העד גבי עדים זוממין ולא תתקיים הזמה אלא בשני עדים כמו שיתבאר במסכת מכות וזה יסוד שבכל מקום שאמרה תורה עד הכוונה בו שני עדים ואמר בסוטה ועד אין בה והיא לא נתפשה ר"ל שאין עליה שני עדים כמו שאמרנו אלא עד אחד ועם כל זה לא נתפשה ר"ל שזינתה בלא אונס ונתפרסם הדבר נאסרה עליו ואינה שותה והוא ענין מה שאמרו והיא לא נתפשה הא נתפשה אסורה. והחלק הג' שלא נקדם לה קנוי אבל העידו עליה עדים שראו שזינתה הרי היא אסורה ותצא שלא בכתובה אבל אם העידו עליה שני עדים בסתירה ולא נקדם לה קנוי או שהעיד עליה עד אחד שראה שזינתה אינה אסורה עליו ולשונם זינתה אשתו בעד אחד הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואמרו גם כן טומאה בעלמא בלא קנוי ובלא סתירה מנלן דלא מהני עד אחד נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר וכו' ר"ל נאמר כאן מצא בה ערות דבר ונאמר על פי שנים עדים יקום דבר. וראיית הזנות לפי תורתנו כמו שאודיע והוא שיעידו על תכונת הענין והוא מה שאמרו במנאפים עד שיראו מנאפים ואינו צריך שיעידו כמכחול בשפופרת ושמור אלו העיקרים כולם והבינם. והלכה כרבי יהושע: (רמב"ם)

פרק א - משנה ב

כֵּיצַד מְקַנֵּא לָהּ. אָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, אַל תְּדַבְּרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי, וְדִבְּרָה עִמּוֹ, עֲדַיִן הִיא מֻתֶּרֶת לְבֵיתָהּ {ו} וּמֻתֶּרֶת לֶאֱכֹל בַּתְּרוּמָה. נִכְנְסָה עִמּוֹ לְבֵית הַסֵּתֶר וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ כְדֵי טֻמְאָה, אֲסוּרָה לְבֵיתָהּ וַאֲסוּרָה לֶאֱכֹל בַּתְּרוּמָה {ח}. וְאִם מֵת, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבָּמֶת:

ר"ע מברטנורה כֵּיצַד הוּא מְקַנֵּא לָהּ אָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אַל תְּדַבְּרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי כוּ'. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ לְמַתְנִיתִין הָכִי, אָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אַל תְּדַבְּרִי {ה} וְדִבְּרָה, אַל תְּדַבְּרִי וְנִסְתְּרָה, וְלֹא כְּלוּם הוּא וְאֵינָהּ אֲסוּרָה לֹא לְבַעְלָהּ וְלֹא לַתְּרוּמָה. אָמַר לָהּ אַל תִּסָּתְרִי וְדִבְּרָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא בַּסֵּתֶר, עֲדַיִן מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ וּמֻתֶּרֶת לֶאֱכֹל בַּתְּרוּמָה אִם אֵשֶׁת כֹּהֵן הִיא: נִכְנְסָה עִמּוֹ לְבֵית הַסֵּתֶר וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ כְדֵי טֻמְאָה אֲסוּרָה לְבֵיתָהּ וַאֲסוּרָה לֶאֱכֹל בַּתְּרוּמָה. וְשִׁעוּר כְּדֵי טֻמְאָה, כְּדֵי לִצְלוֹת {ז} בֵּיצַת תַּרְנְגֹלֶת וּלְגָמְעָהּ: וְאִם מֵת חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבָּמֶת. וְאִם מֵת בַּעְלָהּ קֹדֶם שֶׁיַּשְׁקֶנָּה, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. דִּכְתִיב בְּאִשָּׁה שֶׁמָּצָא בָּהּ עֶרְוַת דָּבָר (דְּבָרִים כד) וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר, וְדָרְשִׁינַן לְאִישׁ אַחֵר וְלֹא לַיָּבָם. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינָהּ מֻתֶּרֶת לְזָר בְּלֹא חֲלִיצָה, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאִם הָיָה בַּעְלָהּ חַי לֹא הָיְתָה מֻתֶּרֶת בְּלֹא גֵּט, כָּךְ אֵינָהּ מֻתֶּרֶת מִן הַיָּבָם בְּלֹא חֲלִיצָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ה} וְאָמַר לָהּ לָאו פֵּרוּשָׁא דְכֵיצַד מְקַנֵּא לָהּ הוּא, אֶלָּא תַּרְתֵּי קָתָנֵי, וְהָכִי קָאָמַר, לֹא תְדַבְּרִי כוּ'. רַשִׁ"י: {ו} לְבֵיתָהּ. כְּלוֹמַר לְבַעְלָהּ, שֶׁלֹּא אֲסָרָתָהּ תּוֹרָה מִסָּפֵק אֶלָּא עַל יְדֵי קִנּוּי: {ז} בְּאֵשׁ בֵּינוֹנִית. הָרַ"מ: {ח} בַּתְּרוּמָה. כִּדְיָלְפִינַן לְקַמָּן שְׁלֹשָׁה וְנִטְמְאָה אֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה, אֶחָד לַבַּעַל וְאֶחָד לַבּוֹעֵל וְאֶחָד לַתְּרוּמָה. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כיצד מקנא לה אומר לה בפני שנים אל תדברי כו': זאת ההלכה נכללת על שני מינין מהקנוי אחד מהם קנוי אמיתיה והוא שרמזנו [עליו] בהלכה הנקדמת והאחד הוא שמנעה מלדבר עם איש פלוני בפני שנים ואחר כך ראה אותה מדברת עמו בפני שנים הרי זה אינו קנוי ואינה אסורה על בעלה ולא תאסר בתרומה אם היתה ישראלית אשת כהן וכן כשנסתרה עמו בפני שנים לא תאסר עליו ג"כ אחר שלא מנעה אלא מן הדבור אבל אם אמר לה בפני שנים אל תסתרי עם איש פלוני זהו הקנוי הגמור הרמוז אליו ואם ראה אותה אח"כ מדברת עמו לא תאסר גם כן אבל היא מותרת לביתה ר"ל לבא עליה ואם נכנסה עמו לסתר בפני שנים ושהתה כדי טומאה ושיעור זה מן הזמן כשיעור לצלות ביצה של תרנגולת באש בינונית וכדי לגמעה אחר שנצלית ואז תאסר על בעלה ואינו מותר לה לאכול בתרומה עד שתשתה מי המרים ולפיכך אם מת בעלה קודם שישקנה חולצת ולא מתייבמת וזה למה שאמרה התורה באדם שמצא באשתו ערות דבר דומה לזה הענין ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ואמרו לאחר ולא ליבם ולכך לא תתייבם ועכ"פ צריכה חליצה לפי שהיתה צריכה גט מבעלה ולכך אנו מצריכין אותה חליצה ואז תהיה מותרת לשאר בני אדם. (רמב"ם)

פרק א - משנה ג

וְאֵלּוּ אֲסוּרוֹת מִלֶּאֱכֹל בַּתְּרוּמָה, הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לְךָ, וְשֶׁבָּאוּ עֵדִים {ט} שֶׁהִיא טְמֵאָה, וְהָאוֹמֶרֶת אֵינִי שׁוֹתָה, וְשֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ, וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַדֶּרֶךְ. כֵּיצַד עוֹשֶׂה לָהּ, מוֹלִיכָהּ לְבֵית דִּין שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם, וּמוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמָּא יָבֹא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּעְלָהּ נֶאֱמָן עָלֶיהָ:

ר"ע מברטנורה וְאֵלּוּ אֲסוּרוֹת לֶאֱכֹל בַּתְּרוּמָה. לְעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ הִיא בַּת כֹּהֵן. וְאִלּוּ שְׁאָר סוֹטוֹת אֵינָן אֲסוּרוֹת אֶלָּא עַד שֶׁיִּשְׁתּוּ וְיִמָּצְאוּ טְהוֹרוֹת: וְשֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה. וַאֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁשָּׁתְתָה וְלֹא בָּדְקוּהָ הַמַּיִם, אֲסוּרָה אִסּוּר עוֹלָם. לְפִי שֶׁאֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִים בְּאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֵדִים שֶׁנִּטְמֵאת, שֶׁנֶּאֱמַר (בְּמִדְבָּר ה) וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ {י}, דְּלֵיכָּא דְּיָדַע בָּהּ הוּא שֶׁהַמַּיִם בּוֹדְקִים, אֲבָל אִיכָּא דְּיָדַע בָּהּ, אֲפִלּוּ הָעֵדִים הֵם בִּמְדִינַת הַיָּם, אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִים: וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַדֶּרֶךְ. דְּשׁוּב אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִים אוֹתָהּ, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ה) וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן, בִּזְמַן שֶׁהָאִישׁ מְנֻקֶּה מֵעָוֹן, שֶׁלֹּא בָּא עָלֶיהָ לְאַחַר סְתִירָה, אָז וְהָאִשָּׁה הַהִיא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ. אֵין הָאִישׁ מְנֻקֶּה מֵעָוֹן, אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִים אֶת אִשְׁתּוֹ: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים. שֶׁיֵּדְעוּ לְהַתְרוֹת בּוֹ: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בַּעְלָהּ נֶאֱמָן עָלֶיהָ. אִם הַבַּעַל נֶאֱמָן עַל אִשְׁתּוֹ בְּאִסּוּר חָמוּר שֶׁל נִדָּה, לֹא יְהֵא נֶאֱמָן בְּאִסּוּר קַל שֶׁל לָאו גְּרֵידָא. וְטַעֲמַיְהוּ דְּרַבָּנָן, מִתּוֹךְ שֶׁאִסּוּר קַל הוּא, תַּקִּיף עֲלֵיהּ יִצְרֵיהּ {יא}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ט} עֵדִים. הוּא הַדִּין לְעֵד אֶחָד, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהֶאֱמִינָה תּוֹרָה לְעֵד אֶחָד הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ מִשְׁנָה ב' פֶּרֶק ט"ז דִּיבָמוֹת: {י} אַף עַל גַּב דְּדָרְשִׁינַן לֵיהּ לְעֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּסוֹטָה, אֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִיְדֵי פְשׁוּטוֹ וְדָרְשִׁינַן לֵיהּ נַמִּי הָכִי. רַשִׁ"י: {יא} וַהֲדַר אָמַר לְהוּ רַבִּי יְהוּדָה מִקְּרָא דִּכְתִיב וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן, מִן הַתּוֹרָה הָאִישׁ מֵבִיא אֶת אִשְׁתּוֹ. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ואלו אסורות מלאכול בתרומה האומרת כו': כיצד עושה לה מוליכה לב"ד שבאותו מקום כו': מה שאמרו ושבאו לה עדים שהיא טמאה ר"ל אחר ששתתה מי המרים אבל קודם שתיית מי המרים הרי זה מבואר ומה שחייב שמי המרים אינן ממיתין אותה לפי שמי המרים אינן ממיתין אלא כשאין עדות כשזינתה בשום פנים אבל אם יש עדים שזינתה ואפילו היו במדינת הים אינן ממיתין אחר שהעדים יגידו מעשיה ותתגרש והוא מה שאמרו והיא נטמאה טומאה דליכא שידע בה ר"ל שאין שם מי שיתאמת בזנותה אלא היא עצמה מיד ממיתין אותה מי המרים. ומה שהצריכו תלמידי חכמים לפי שהם יודעים ההתראה וימנעוהו שלא להתקרב עמה ור' יהודה אומר אחר שבעלה נאמן כשהיא נדה שהוא איסור כרת לא יהיה נאמן על איסור לאו וחכמים אומרים לקלות האיסור מתגבר עליו יצר הרע ואין הלכה כר' יהודה. (רמב"ם)

פרק א - משנה ד

הָיוּ מַעֲלִין אוֹתָהּ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וּמְאַיְּמִין עָלֶיהָ כְדֶרֶךְ {יב} שֶׁמְּאַיְּמִין עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת. וְאוֹמְרִים לָהּ, בִּתִּי, הַרְבֵּה יַיִן עוֹשֶׂה, הַרְבֵּה שְׂחוֹק עוֹשֶׂה, הַרְבֵּה יַלְדוּת עוֹשָׂה, הַרְבֵּה שְׁכֵנִים הָרָעִים עוֹשִׂים. עֲשִׂי לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה, שֶׁלֹּא יִמָּחֶה עַל הַמָּיִם. וְאוֹמְרִים לְפָנֶיהָ דְּבָרִים שֶׁאֵינָהּ כְּדַאי לְשׁוֹמְעָן, הִיא וְכָל מִשְׁפַּחַת {יד} בֵּית אָבִיהָ:

ר"ע מברטנורה הָיוּ מַעֲלִין אוֹתָהּ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל. דִּכְתִיב בְּסוֹטָה (שָׁם) וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֶת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וּכְתִיב הָתָם (דְּבָרִים יז) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, מַה לְּהַלָּן בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל אַף כָּאן בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל: וּמְאַיְּמִין עָלֶיהָ. כְּדֵי שֶׁתּוֹדֶה: הַרְבֵּה יַלְדוּת עוֹשָׂה. וְגוֹרֵם לְיַלְדָּה שֶׁתָּבֹא לִידֵי קִלְקוּל: דְּבָרִים שֶׁאֵינָן כְּדַאי לְשׁוֹמְעָן. שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִשְׁמֹעַ אוֹתָן הַדְּבָרִים שֶׁאוֹמְרִים לְפָנֶיהָ מִמַּעֲשֵׂיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים, כְּגוֹן יְהוּדָה הוֹדָה וְלֹא בּוֹשׁ בְּמַעֲשֵׂה תָּמָר, רְאוּבֵן הוֹדָה וְלֹא בּוֹשׁ בְּמַעֲשֵׂה בִּלְהָה {יג}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יב} כְּדֶרֶךְ. כְּלוֹמַר כְּמוֹ שֶׁמְּאַיְּמִין יוֹתֵר עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת מֵעַל עֵדֵי מָמוֹנוֹת, כִּדְאִיתָא בְּסַנְהֶדְרִין, כְּמוֹ כֵן מְאַיְּמִין יוֹתֵר עַל הָאִשָּׁה. אֲבָל לֹא שֶׁאוֹתוֹ אִיּוּם עַצְמוֹ אוֹמְרִים בָּאִשָּׁה, שֶׁאֵין עִנְיָנוֹ לְעִנְיָנָהּ כְּלָל: {יג} כְּשֶׁאָמַר יְהוּדָה צָדְקָה מִמֶּנִּי, עָמַד רְאוּבֵן וְאָמַר בִּלְבַּלְתִּי יְצוּעֵי אָבִי. תַּנְחוּמָא: {יד} וְכָל מִשְׁפַּחַת כוּ'. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיוּ נִמְצָאִין אַנְשֵׁי בֵּיתָהּ וּמִשְׁפַּחְתָּהּ בְּזִכְרוֹן אֵלּוּ הַדְּבָרִים. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים כו': כתוב בתורה בפרשת סוטה ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת ואמר בזקן ממרא על פי התורה לפיכך כמו הזקן ממרא בב"ד הגדול כמו שנתבאר מלשון התורה כפי שנבאר בסנהדרין כמו כן הסוטה בבית דין הגדול. ומאיימין עליה יתבאר איום עדי נפשות בפרק ד' מסנהדרין (הלכה ה'). וענין שאינה כדי לשומען שא"א שיהיו נמצאים באנשי ביתה ובמשפחתה בזכרון אלו הדברים שיאמר לה מעשי תמר ויהודה והענין שבא בראובן ומן הדומה לזה ממה שיש במקרא זה כולו לאיים עליה: (רמב"ם)

פרק א - משנה ה

אִם אָמְרָה טְמֵאָה אָנִי, שׁוֹבֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ וְיוֹצֵאת {טו}. וְאִם אָמְרָה טְהוֹרָה אָנִי, מַעֲלִין אוֹתָהּ לְשַׁעַר הַמִּזְרָח {טז} שֶׁעַל פֶּתַח שַׁעַר נִקָּנוֹר, שֶׁשָּׁם {יח} מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטוֹת, וּמְטַהֲרִין אֶת הַיּוֹלְדוֹת, וּמְטַהֲרִין אֶת הַמְּצֹרָעִים. וְכֹהֵן אוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ, אִם נִקְרְעוּ נִקְרָעוּ, אִם נִפְרְמוּ נִפְרָמוּ, עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבָּהּ, וְסוֹתֵר אֶת שְׂעָרָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה לִבָּהּ נָאֶה, לֹא הָיָה {כ} מְגַלֵּהוּ. וְאִם הָיָה שְׂעָרָהּ נָאֶה, לֹא הָיָה סוֹתְרוֹ:

ר"ע מברטנורה שׁוֹבֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ. כּוֹתֶבֶת שׁוֹבֵר עַל כְּתֻבָּתָהּ, זָנִיתִי וְאִבַּדְתִּי כְּתֻבָּתִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא תוּכַל לַחְזֹר וְלִתְבֹּעַ כְּתֻבָּתָהּ מִמֶּנּוּ. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתֻבָּה אֶלָּא סוֹמְכִין עַל תְּנַאי בֵּית דִּין הוּא שֶׁכּוֹתֶבֶת שׁוֹבֵר, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִים כְּתֻבָּה, מְקָרַעַת כְּתֻבָּתָהּ וְאֵינָהּ כּוֹתֶבֶת שׁוֹבֵר: מַעֲלִין אוֹתָהּ לְשַׁעַר הַמִּזְרָח. מַעֲלִין וּמוֹרִידִין אוֹתָהּ {יז} כְּדֵי לְיַגְּעָהּ, אוּלַי תִטָּרֵף דַּעְתָּהּ וְתוֹדֶה: שֶׁעַל פֶּתַח שַׁעַר נִקָּנוֹר. אָדָם שֶׁשְּׁמוֹ נִקָּנוֹר שֶׁהֵבִיא דְּלָתוֹת לְאוֹתוֹ פֶּתַח מֵאֶלֶכְּסַנְדְרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם וְנַעֲשׂוּ לוֹ נִסִּים וְנִקְרָא שַׁעַר נִקָּנוֹר עַל שְׁמוֹ כִּדְאָמְרִינַן בְּיוֹמָא [דַּף לח]: שֶׁשָּׁם מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטוֹת. דְּבָעִינַן לִפְנֵי ה': וּמְטַהֲרִין אֶת הַיּוֹלְדוֹת. כְּדֵי שֶׁיַּעַמְדוּ עַל גַּבֵּי קָרְבָּנָן {יט}. וְהוּא הַדִּין זָבִין וְזָבוֹת הַטְּעוּנִים קָרְבָּן: וּמְטַהֲרִין אֶת הַמְּצֹרָעִים. כְּדִכְתִיב (וַיִּקְרָא יד) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר וְכוּ' לִפְנֵי ה': אוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ. בְּבֵית הַצַּוָּאר שֶׁלָּהֶן: אִם נִקְרְעוּ. אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, וְאִם נִפְרְמוּ אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. פְּרִימָה גְּדוֹלָה מִקְּרִיעָה, שֶׁנִּקְרַע לִקְרָעִים הַרְבֵּה. לָשׁוֹן אַחֵר, פְּרִימָה מִן הַצְּדָדִין קְרִיעָה בָּאֹרֶךְ: עַד שֶׁמְּגַלֶּה אֶת לִבָּהּ. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ה) וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה, אֵין לִי אֶלָּא רֹאשָׁהּ, גּוּפָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר הָאִשָּׁה, אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֶת רֹאשׁ, מְלַמֵּד שֶׁסּוֹתֵר אֶת שְׂעָרָהּ: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כוּ'. שֶׁמָּא תֵּצֵא זַכָּאָה וְיִתְגָּרוּ בָּהּ פִּרְחֵי כְהֻנָּה {כא} שֶּׁרָאוּ לִבָּהּ נָאֶה וְשַׂעֲרָהּ נָאֶה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טו} וְיוֹצֵאת. וְאֵינָהּ נֶהֱרֶגֶת, שֶׁלֹּא הִתְרוּ בָּהּ עֵדִים בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה: {טז} הַמִּזְרָח. שַׁעַר הַחִיצוֹן שֶׁבּוֹ נִכְנָסִין לְהַר הַבַּיִת. לְשַׁעַר נִקָּנוֹר, וּמִשָּׁם לְשַׁעַר נִקָּנוֹר הוּא שַׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁבֵּין עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים. רַשִׁ"י: {יז} דְּאִי לָאו הָכִי מַאי מַעֲלִין, הָא הָתָם קָיְמָא לִפְנֵי הַסַּנְהֶדְרִין שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית שֶׁבָּעֲזָרָה. גְּמָרָא. וּרְצוֹנוֹ לוֹמַר מוֹרִידִין וּמַעֲלִין וּמוֹרִידִין: {יח} שֶׁשָּׁם כוּ'. וּבְמִשְׁנָה ג' פֶּרֶק ו' דִשְׁקָלִים פֵּרֵשׁ הָרַ"ב שַׁעַר הַנָּשִׁים לַעֲמֹד עַל קָרְבָּנָן, הַיְנוּ בְּנִדָּר וְנִדָּב אוֹ שְׁאָר חוֹבוֹת שֶׁאֵינָן מְחֻסְּרֵי כַפָּרָה: {יט} מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת עֲזָרָה עֹבִי חָלָל אוֹתוֹ שַׁעַר, מִפְּנֵי הַמְּצֹרָעִין שֶׁמַּכְנִיסִין יְדֵיהֶן לַבְּהוֹנוֹת לִתֵּן מִדַּם הָאָשָׁם עַל בֹּהֶן יָדָן, וּמְחֻסָּר כִּפּוּרִים שֶׁנִּכְנַס לָעֲזָרָה בְּכָרֵת, לְפִיכָךְ לֹא קִדְּשׁוּם, שֶׁיּוּכַל לַעֲמֹד בַּחֲלַל הַשַּׁעַר כוּ'. שֶׁאִם הָיָה כֹּהֵן מוֹצִיא אֶת דַּם הָאָשָׁם חוּץ לָעֲזָרָה הֲרֵי הוּא נִפְסַל בְּיוֹצֵא., לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהַכְנִיס יָדוֹ לְתוֹךְ חֲלַל הָעֲזָרָה, וּבִיאַת מִקְצָת שָׁרֵי רַחֲמָנָא. רַשִׁ"י: {כ} לֹא הָיָה כוּ'. אַף עַל גַּב דִּגְזֵרַת הַכָּתוּב הוּא, שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה לָאו מִעֲקַר הוּא. תּוֹסָפוֹת: {כא} עַל שֵׁם שֶׁהָיוּ מְצוּיִין שָׁם בָּעֲזָרָה יוֹתֵר מִשְּׁאָר הָעָם. רַשִׁ"י. וְאִם הָיוּ פּוֹרְסִין סָדִין בֵּינָהּ לְבֵין הָאֲנָשִׁים לֹא הָיָה נִוּוּל כָּל כָּךְ בִּפְנֵי הַנָּשִׁים כְּמוֹ בָּאֲנָשִׁים, שֶׁאֵין אִשָּׁה בּוֹשָׁה מִפְּנֵי חַבְרוֹתֶיהָ, וְלֹא יִוָּסְרוּ. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאת כו': מה שאמר מעלין אותה לשער המזרח ר"ל מעלין אותה ומורידין כדי שתתייגע אולי תודה לפי שהיא בשער המזרח לפיכך אי אפשר להעלותה אלא על הדרך שזכרנו ואם היתה כתובתה מצויה קורעין אותה ואם לא היתה מצויה תכתוב שובר והיא המחילה. ונקרעו שנקרעו באורך. ונפרמו שנקרעו מן הצדדין בהן. וסותר אם שערה שיתיר גדולי שער ראשה ויפרוש אותם ורבי יהודה אומר שמא תצא נקיה וישחקו בה פרחי כהונה וחכמים מקפידין בנוולה ובגנותה. והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק א - משנה ו

הָיְתָה מִתְכַּסָּה בִלְבָנִים, מְכַסָּהּ בִּשְׁחוֹרִים. הָיוּ עָלֶיהָ כְלֵי זָהָב וְקַטְלָיאוֹת, נְזָמִים {כב} וְטַבָּעוֹת, מַעֲבִירִים מִמֶּנָּה כְּדֵי לְנַוְּלָהּ. וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי וְקוֹשְׁרוֹ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ. וְכָל הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בָּא לִרְאוֹת, חוּץ מֵעֲבָדֶיהָ וְשִׁפְחוֹתֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס {כד} בָּהֶן. וְכָל הַנָּשִׁים מֻתָּרוֹת לִרְאוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כג) וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה:

ר"ע מברטנורה הָיְתָה מִתְכַּסָּה בִלְבָנִים מְכַסָּהּ בִשְׁחוֹרִים. וְאִם הָיוּ שְׁחוֹרִים יָפִין לָהּ, מְכַסָּהּ בִּבְגָדִים מְכֹעָרִים: קַטְלָיוֹת. עֲנָקִים שֶׁמְּשִׂימִים סְבִיב הַצַּוָּאר. וּמִפְּנֵי שֶׁהָאִשָּׁה חוֹנֶקֶת עַצְמָהּ בָּהֶם כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה בַּעֲלַת בָּשָׂר נִקְרָאִים קַטְלָיוֹת: נְזָמִים וְטַבָּעוֹת מַעֲבִירִים מִמֶּנָּה. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דְּלֹא תֵימָא שֶׁיָּנִיחוּ לָהּ הַנְּזָמִים וְהַטַּבָּעוֹת אַחַר שֶׁקָּרְעוּ בְּגָדֶיהָ וְגִלּוּ אֶת לִבָּהּ, שֶׁזֶּה יוֹתֵר גְּנַאי לָהּ, כְּמוֹ שֶׁגְּנַאי יוֹתֵר לְאָדָם עָרוּם שֶׁיֵּלֵךְ בְּמִנְעָלִים בְּרַגְלָיו מִלֵּילֵךְ יָחֵף, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא: חֶבֶל מִצְרִי. מְפָרֵשׁ בַּיְרוּשַׁלְמִי, לְפִי שֶׁעָשְׂתָה מַעֲשֵׂה מִצְרַיִם {כג}. וְאִם אֵין חֶבֶל מִצְרִי מֵבִיא שְׁאָר חֲבָלִים: וְקוֹשְׁרוֹ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ. שֶׁלֹּא יִפְּלוּ בְּגָדֶיהָ וְתִשָּׁאֵר עֲרוּמָה: וְכָל הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בָּא לִרְאוֹת. וְדַוְקָא בַּאֲנָשִׁים רְשׁוּת וְאֵינוֹ חוֹבָה. אֲבָל בְּנָשִׁים, חוֹבָה עַל כָּל הַנָּשִׁים הַמְּצוּיוֹת שָׁם לָבֹא וְלִרְאוֹת, כְּדִכְתִיב וְנִוַּסְּרוּ כָל הַנָּשִׁים: וְכָל הַנָּשִׁים מֻתָּרוֹת לִרְאוֹתָהּ. חַיָּבִין לִרְאוֹתָהּ. הָכִי מְפָרֵשׁ לַהּ בַּגְּמָרָא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כב} נְזָמִים. הֵם תַּכְשִׁיטֵי הָאַף. הָרַמְבַּ"ם. וּמִלְּשׁוֹן הָרַ"ב פֶּרֶק ו' דְּשַׁבָּת גַּם דְּאֹזֶן בִּכְלַל: {כג} לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בִּתְחִלַּת פָּרָשַׁת עֲרָיוֹת כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם וְגוֹ'. וְאַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר כְּמוֹ כֵן וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן וְגוֹ', וְיִקְּחוּ חֶבֶל שֶׁבַּמְּדִינָה, כָּל הַשִּׁנּוּיִים שֶׁנּוּכַל לַעֲשׂוֹת עוֹשִׂין כְּדֵי לְנַוְּלָהּ, וּלְפִיכָךְ לוֹקְחִין חֶבֶל מִצְרִי שֶׁלֹּא מֵהַמְּדִינָה. תּוֹסָפוֹת. וְכֵן יֵשׁ לְפָרֵשׁ כְּפִיפָה מִצְרִית דְּרֵישׁ פֶּרֶק ב'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כד} גַּס. כְּשֶׁהָאָדָם רוֹאֶה בְּנֵי בֵיתוֹ דַּעְתּוֹ מִתְגַּבֶּרֶת עָלָיו וְלֹא תִירָא וְלֹא תוֹדֶה. וְאָנוּ מְבַקְּשִׁין שֶׁתּוֹדֶה וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁם הַקָּדוֹשׁ עַל הַמַּיִם. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם היתה מתכסה בלבנים מכסה בשחורים כו': בארו בתוספתא אם הבגדים שחורין היו מיפין אותה מלבישין אותה בגדים שמגנין אותה ויעלה על הדעת שמגנין אותה בבגדיה ומניחין עליה תכשיטין שזה גם כן גנאי למיעוט השתתפותם ודמיונם למדנו שאין דרך להניח לה תכשיט. ופירוש קטליות ענקים והם חרוזי זהב מכניסין אותם לחוט ועונקים בהם הצואר. נזמים הם תכשיטי האף. טבעת ידוע. וניוול הוא לפי הלשון הגיעול והגנאי. ומה שאמר הרוצה לראות ר"ל האנשים אבל הנשים מחוייבות בהכרח שיהיו מצויות שם והוא מה שאמרו נשים חייבות לראותה שנאמר (יחזקאל כ"ג) ונוסרו כל הנשים. וענין לבה גס בהן רגיל שהיא יש לה נחת רוח כשהיא רואה למי שמכרת. ואם אין שם חבל מצרי באיזה חבל שיזדמן לפי שהכוונה בזה כדי שלא ישמטו בגדיה אחר שנקרע השפה שלהם ובירושלמי פירשו למה חבל מצרי שעשתה מעשה מצרים: (רמב"ם)

פרק א - משנה ז

בַּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ. הִיא קִשְּׁטָה אֶת עַצְמָהּ לַעֲבֵרָה, הַמָּקוֹם נִוְּלָהּ. הִיא גִלְּתָה אֶת עַצְמָהּ לַעֲבֵרָה, הַמָּקוֹם גִּלָּה עָלֶיהָ. בַּיָּרֵךְ הִתְחִילָה בָעֲבֵרָה תְחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן, לְפִיכָךְ תִּלְקֶה הַיָּרֵךְ תְּחִלָּה {כה} וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן. וּשְׁאָר כָּל הַגּוּף לֹא פָלֵט:

ר"ע מברטנורה הַמָּקוֹם נִוְּלָהּ. שֶׁמְּגַלֶּה כֹּהֵן אֶת רֹאשָׁהּ וְסוֹתֵר אֶת שַׂעֲרָה וְקוֹרֵעַ אֶת בְּגָדֶיהָ: הִיא גִלְּתָה אֶת עַצְמָהּ. יָשְׁבָה בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים וְגִלְּתָה עַצְמָהּ לַנּוֹאֵף: הַמָּקוֹם גִּלָּה עָלֶיהָ. שֶׁכֹּהֵן מַעֲמִידָהּ עַל שַׁעַר נִקָּנוֹר וּמַרְאֶה קְלוֹנָהּ לַכֹּל: בַּיָּרֵךְ הִתְחִילָה בָעֲבֵרָה תְחִלָּה. בְּדֶרֶךְ תַּשְׁמִישׁ הַיָּרֵךְ נֶהֱנֶה תְּחִלָּה בְּקֵרוּב בָּשָׂר: וּשְׁאָר כָּל הַגּוּף לֹא פָלֵט. שְׁאָר אֶבְרֵי גּוּפָהּ אֵינָם פְּלֵטִים מִן הַחֹלִי, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻזְכְּרוּ בַּמִּקְרָא אֶלָּא בֶּטֶן וְיָרֵךְ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כה} תְּחִלָּה. לְקַלֵּל אוֹתָהּ, דִּכְתִיב בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נוֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה. רַשִׁ"י. וּבַגְּמָרָא הָא כְּתִיב וְצָבְתָה בִּטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ. אָמַר אַבַּיֵי כִּי לָיֵיט לָיֵיט תְּחִלָּה יָרֵךְ וַהֲדַר בֶּטֶן, וּמַיָּא כִּי אוֹרְחַיְהוּ בַּדְקֵי בֶּטֶן בָּרֵישָׁא וַהֲדַר יָרֵךְ. בִּקְלָלָה נַמִּי הָכְתִּיב לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ, הַהִיא דְמוֹדַע לָהּ כֹּהֵן דְּבֶטֶן בָּרֵישָׁא וַהֲדַר יָרֵךְ, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל מַיִם הַמָּרִים: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם במדה שאדם מודד בה מודדין לו כו': קשטה ענין הקשוט ידוע. והמקום ניוולה הוא מה שנקדם מגילוי ראשה וסתירת שערה וקריעת בגדיה וקשירתה בחבל. היא גלתה עצמה רומז שהיתה יושבת בפתחי הבתים ומיעוט היותה נסתרת מן האנשים עד שחשדה בעלה עם מי שחשדה ועונשה בזה שתהא מגולה לעיני האנשים והנשים והוא מה שאמרו המקום גילה עליה וכמו כן באר הגמרא תלקה הירך תחילה ואח"כ הבטן כשהיה מארר אותה הכהן והוא אמרו בתת ה' ירכך נופלת ואת בטנך צבה. ואמרם ושאר הגוף לא פלט ר"ל ששאר אברי גופה אינם פלטים מן החולי אלא מגיע לכולם הנזק אבל הירך תחלה ואח"כ הבטן ואח"כ האברים כמו שנתבאר: (רמב"ם)

פרק א - משנה ח

שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחַר עֵינָיו {כו}, לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים טז) וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו. אַבְשָׁלוֹם נִתְגָּאָה בִשְׂעָרוֹ {כז}, לְפִיכָךְ נִתְלָה {כח} בִשְׂעָרוֹ. וּלְפִי שֶׁבָּא עַל עֶשֶׂר פִּילַגְשֵׁי אָבִיו, לְפִיכָךְ נִתְּנוּ בוֹ עֶשֶׂר לוֹנְבִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב יח) וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב. וּלְפִי שֶׁגָּנַב שְׁלשָׁה לְבָבוֹת, לֵב אָבִיו, וְלֵב בֵּית דִּין, וְלֵב יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם טו) וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ נִתְקְעוּ בוֹ שְׁלשָׁה שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יח) וַיִּקַּח שְׁלשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם:

ר"ע מברטנורה לוֹנְבִיּוֹת. חֲנִיתוֹת: לֵב אָבִיו. אָמַר לוֹ אַבְשָׁלוֹם לְאָבִיו, כְּתֹב לִי שֶׁיֵּלְכוּ עִמִּי שְׁנַיִם אִישׁ שֶׁאֶבְחַר מִכָּל יִשְׂרָאֵל, כָּתַב לוֹ. וְהָיָה מַרְאֶה חוֹתָמוֹ שֶׁל אָבִיו לִשְׁנַיִם, וְהוֹלְכִים אַחֲרָיו, לִשְׁנַיִם אֲחֵרִים וְהוֹלְכִים אַחֲרָיו, עַד שֶׁכִּנֵּס מָאתַיִם אִישׁ, כֻּלָּן רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת. הֲרֵי שֶׁגָּנַּב לֵב אָבִיו וְלֵב בֵּית דִּין. וְלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב וַיְּגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כו} עֵינָיו. שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי [שׁוֹפְטִים יד]: {כז} בִּשְׂעָרוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה וְגוֹ', וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְגוֹ' [שְׁמוּאֵל ב יד]: {כח} נִתְלָה. שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי וְגוֹ', וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר [שְׁמוּאֵל ב יח]. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו כו': הלך אחר עיניו רומז למה שהיה לוקח מן הנשים הישרות בעיניו יופיין וזה כולו מבואר בפסוקי המקרא: (רמב"ם)

פרק א - משנה ט

וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה. מִרְיָם הִמְתִּינָה לְמשֶׁה שָׁעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב) וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק, לְפִיכָךְ נִתְעַכְּבוּ לָהּ יִשְׂרָאֵל שִׁבְעָה יָמִים בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב) וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם. יוֹסֵף זָכָה לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, וְאֵין בְּאֶחָיו {ל} גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית נ) וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים. מִי לָנוּ גָדוֹל מִיּוֹסֵף {לא}, שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא משֶׁה. משֶׁה זָכָה בְעַצְמוֹת יוֹסֵף, וְאֵין בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג) וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ. מִי גָדוֹל מִמּשֶׁה, שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לד) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְא. לֹא עַל משֶׁה בִלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא עַל כָּל הַצַּדִּיקִים {לב}, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח) וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ:

ר"ע מברטנורה וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה. נוֹתְנִים לוֹ לָאָדָם שָׂכָר מֵעֵין הַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה. וּמִיהוּ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁעָשָׂה מִשְׁתַּלֵּם, דְּמִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה בְּתַשְׁלוּמִין מִמִּדַּת פֻּרְעָנוּת {כט}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כט} דְּהָתָם חֲדָא שַׁעְתָּא, הָכָא שִׁבְעָה יוֹמֵי. גְּמָרָא. וְקָשֶׁה, דְּבַמְּרַגְּלִים נִפְרַע מֵהֶם יוֹם לְשָׁנָה, אִם כֵּן הָיְתָה מִדַּת פֻּרְעָנֻיּוֹת מְרֻבָּה מִמִּדָּה טוֹבָה שֶׁל מִרְיָם. תּוֹסָפוֹת. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּלֹא קָשְׁיָא, שֶׁמִּפְּנֵי מִדָּה טוֹבָה הֻצְרַךְ הַפֻּרְעָנֻיּוֹת לְהִתְאַחֵר כָּל כָּךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּת אֶחָד מֵהֶם פָּחוֹת מִבֶּן שִׁשִּׁים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ל} וְאֵין בְּאֶחָיו כוּ'. שֶׁהָיָה שַׁלִּיט. הֲרֵי מִדָּה שֶׁמָּדַד שֶׁנִּקְבַּר אָבִיו בִּגְדוֹלִים, וּבוֹ בַמִּדָּה מָדְדוּ לוֹ שֶׁנִּקְבַּר הוּא בִּגְדוֹלִים. רַשִׁ"י: {לא} גָּדוֹל מִיּוֹסֵף. מִי לָנוּ לְעִנְיַן כְּבוֹד קְבוּרָה לִקָּבֵר בִּגְדוֹלִים גָּדוֹל מִיּוֹסֵף שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא מֹשֶׁה שֶׁהוּא גָּדוֹל מִיִּשְׂרָאֵל וְאֵין בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ. הֲרֵי מִדָּה שֶׁמָּדַד לִקְבֹּר אֶת יוֹסֵף עַל יְדֵי גָּדוֹל בָּהּ מָדְדוּ לוֹ, שֶׁאֵין גָּדוֹל בִּכְבוֹדוֹ מִמֹּשֶׁה, שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רַשִׁ"י: {לב} עַל כָּל כוּ'. וּמִכָּל מָקוֹם בְּהָא עָדִיף מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁעִמּוֹ לֹא נִתְעַסֵּק אֶלָּא הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר הַצַּדִּיקִים שֶׁכְּבוֹד ה' יַאַסְפֵהוּ וְעִם כָּל זֶה מִתְעַסְּקִים בּוֹ (גַּם) בְּנֵי אָדָם כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם וכן לענין הטובה מרים המתינה למשה שעה אחת כו': וכן רצונו לומר דמיון השכר לא בשוה לפי שהשכר יותר לפי שהיא המתינה שעה אחת והמתינה לה שכינה שבעת ימים כמו שנתבאר. (רמב"ם)

פרק ב

פרק ב - משנה א

הָיָה מֵבִיא אֶת מִנְחָתָהּ בְּתוֹךְ כְּפִיפָה מִצְרִית וְנוֹתְנָהּ עַל יָדֶיהָ כְּדֵי לְיַגְּעָהּ. כָּל הַמְּנָחוֹת תְּחִלָּתָן וְסוֹפָן בִּכְלִי שָׁרֵת, וְזוֹ תְּחִלָּתָהּ בִּכְפִיפָה מִצְרִית וְסוֹפָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת. כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבֹנָה, וְזוֹ אֵינָהּ טְעוּנָה לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבֹנָה. כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מִן הַחִטִּין, וְזוֹ בָאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין. מִנְחַת הָעֹמֶר אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין הִיא הָיְתָה בָאָה גֶרֶשׂ, וְזוֹ בָאָה קֶמַח. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְהֵמָה, כָּךְ קָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה:

ר"ע מברטנורה הָיָה מֵבִיא. הַבַּעַל: אֶת מִנְחָתָהּ. כְּדִכְתִיב (בְּמִדְבָּר ה) וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ: בִּכְפִיפָה מִצְרִית. סַל עָשׂוּי מִצּוּרֵי הַדֶּקֶל מִן (הָרַךְ) [זְרָדִים] הַגְּדֵלִים סְבִיבוֹת הַדֶּקֶל: כְּדֵי לְיַגְּעָהּ. שֶׁתּוֹדֶה וְלֹא יִמָּחֶה הַשֵּׁם עַל הַמַּיִם. וּלְמַאן דְּאָמַר שֶׁבִּתְחִלָּה הָיָה מַשְׁקֶה אוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא מִנְחָתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְחַק הַשֵּׁם, מְיַגְּעָהּ כְּדֵי שֶׁתּוֹדֶה וְלֹא תָמוּת מִיתָה מְנֻוֶּלֶת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּמְחֲקָה הַמְּגִלָּה אִם אָמְרָה טְמֵאָה אֲנִי אֵינָהּ שׁוֹתָה: תְּחִלָּתָן וְסוֹפָן בִּכְלִי שָׁרֵת. לָאו בִּכְלִי שָׁרֵת מַמָּשׁ קָאָמַר, שֶׁאֵין אָדָם מֵבִיא מִנְחָתוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ בִּכְלִי שָׁרֵת, אֶלָּא בִּקְלָתוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב שֶׁהֵם רְאוּיִים לִכְלֵי שָׁרֵת: וְזוֹ בִּכְפִיפָה מִצְרִית. שֶׁאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנָּה כְּלִי שָׁרֵת, דְּדָמִי לְהַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ (מַלְאָכִי א): כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבֹנָה. בַּגְּמָרָא פָּרֵיךְ, וְהָא אִיכָּא מִנְחַת חוֹטֵא דִּכְתִיב בָּהּ (וַיִּקְרָא ה) לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה. וְכֵן הָא דִּתְנִינַן כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת חִטִּים, קָשֶׁה, דְּהָא מִנְחַת הָעֹמֶר בָּאָה מִן הַשְּׂעֹרִים. וּמְתֹרָץ בַּגְּמָרָא לֹא תִתְנֵי מִלְּתָא בְּאַנְפֵּי נַפְשֵׁיהּ אֶלָּא כְּרֹךְ וְתָנֵי, וְהָכִי קָאָמַר, כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבֹנָה, וְאוֹתָן שֶׁאֵינָם טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבֹנָה בָּאוֹת מִן הַחִטִּין וּבָאוֹת סֹלֶת. מִנְחַת חוֹטֵא אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה שֶׁמֶן וּלְבֹנָה בָּאָה חִטִּין וּבָאָה סֹלֶת. מִנְחַת הָעֹמֶר אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִן הַשְּׂעֹרִין טְעוּנָה שֶׁמֶן וּלְבֹנָה: וּבָאָה גֶרֶשׂ. וְזוֹ אֵינָהּ טְעוּנָה שֶׁמֶן וּלְבֹנָה וּבָאָה מִן הַשְּׂעֹרִים וּבָאָה קֶמַח: גֶּרֶשׂ. מְבֹרָר וּמְנֻפֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה כְּעֵין סֹלֶת בַּחִטִּים: קֶמַח. הַכֹּל מְעֹרָב כְּמוֹ שֶׁנִּטְחַן: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם היה מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית כו': כדי ליגעה כדי שתיעף כדי שתודה ולא תשתה מי המרים. ר"ל במה שאמר תחילתן בכלי שרת הראויין לכלי שרת כלומר כלים של כלי זהב ושל כסף לפי שכל המנחות אמנם באות בכלי זהב וכסף ואז נתנות בכלי שרת. ומה שאמר כל המנחות טעונות שמן ולבונה אינו רוצה לומר שזאת המנחה הפך כל המנחות בכל אחד מאלו שתי המעשים אבל ר"ל שהיא הפך המנחות בכל ענינם לפי שמנחת חוטא ואם היא בלא שמן ולבונה הרי היא נעשית מסולת חיטין ומנחת העומר אם היא מן שעורים הרי היא גרש וטעונה שמן ולבונה וכבר נכלל בה האפשריות כולם: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ב

הָיָה מֵבִיא פְיָלִי שֶׁל חֶרֶס חֲדָשָׁה {א}, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֲצִי לֹג {ב} מַיִם מִן הַכִּיּוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רְבִיעִית. כְּשֵׁם שֶׁמְּמַעֵט בַּכְּתָב, כָּךְ מְמַעֵט בַּמָּיִם. נִכְנַס לַהֵיכָל וּפָנָה לִימִינוֹ {ג}, וּמָקוֹם הָיָה שָׁם אַמָּה עַל אַמָּה, וְטַבְלָא שֶׁל שַׁיִשׁ, וְטַבַּעַת הָיְתָה קְבוּעָה בָהּ. וּכְשֶׁהוּא מַגְבִּיהָהּ, נוֹטֵל עָפָר מִתַּחְתֶּיהָ וְנוֹתֵן כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל הַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה) וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם:

ר"ע מברטנורה הָיָה מֵבִיא. הַכֹּהֵן: פְּיָלִי. כּוֹס בִּלְשׁוֹן יְוָנִי: מִן הַכִּיּוֹר. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ה) מַיִם קְדוֹשִׁים, וְאֵין קְדוֹשִׁים אֶלָּא שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ בִּכְלִי: כְּשֵׁם שֶׁמְּמַעֵט. רַבִּי יְהוּדָה בִּכְתַב הַמְּגִלָּה, לְקַמָּן בְּמַתְנִיתִין, כָּךְ מְמַעֵט כָּאן בַּמַּיִם. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: מָקוֹם הָיָה שָׁם. נִכָּר מִתּוֹךְ שְׁאָר רִצְפַּת הַהֵיכָל: וְטַבַּעַת קְבוּעָה בָהּ. לְאוֹחֲזָהּ בְּטַבַּעְתָּהּ וּלְהַגְבִּיהָהּ מִשְּׁאָר הָרִצְפָּה שֶׁהִיא כֻּלָּהּ בְּאַבְנֵי שַׁיִשׁ: כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה. צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן בָּהּ שִׁעוּר שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה וְנִכָּר עַל פְּנֵי הַמַּיִם: וְנָתַן אֶל הַמַּיִם. מִדְּלֹא כְּתִיב וְנָתַן בַּמַּיִם, אֶלָּא אֶל הַמַּיִם, מַשְׁמַע שֶׁלֹּא יְהֵא נִבְלָע בְּתוֹכָן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} חֲדָשָׁה. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לֵיהּ מִקְּרָא, וְהוּא אַלִּיבָּא דְּכֻלֵּי עָלְמָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} חֲצִי לֹג. הִלְכָתָא גְּמִירֵי לָהּ. רַשִׁ"י. וְצָרִיךְ לוֹמַר דְּהָכִי גְּמִירֵי לָהּ, שֶׁצָּרִיךְ הַמַּיִם לִמְחוֹת הַכְּתָב יָפֶה יָפֶה בְּקַלּוּת. וּלְפִיכָךְ רַבִּי יְהוּדָה שֶׁמְּמַעֵט בַּכְּתָב מְמַעֵט בַּמַּיִם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} לִימִינוֹ. דְּאָמַר מַר כָּל פִּנּוֹת שֶׁאַתָּה פּוֹנֶה לֹא יְהוּ אֶלָּא דֶּרֶךְ יָמִין: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם היה מביא פיילי של חרס חדשה ונותן לתוכה כו': פיילי של חרס כלי שהוא מחרס וצריך שיהיה זו הכלי שלא ישתנה שנוי הרבה באורך הזמן. ומה שאמר חדשה שלא נעשה בהם מלאכה כלל ואפי' בדבר מועט כגון כלי חרס של מצורע שנאמר בו אל כלי חרס על מים חיים מים ואמרו מה חיים שלא נעשה בהם מלאכה אף כלי שלא נעשה בה מלאכה. ואין הלכה כר' יהודה: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ג

בָּא לוֹ {ד} לִכְתֹּב אֶת הַמְּגִלָּה, מֵאֵיזֶה מָקוֹם הוּא כוֹתֵב, (במדבר ה) מֵאִם לֹא שָׁכַב אִישׁ וְגוֹ', וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְגוֹ'. וְאֵינוֹ כוֹתֵב וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה וְגוֹ'. וְכוֹתֵב יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה וְגוֹ', וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ. וְאֵינוֹ כוֹתֵב וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא הָיָה מַפְסִיק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל עַצְמוֹ אֵינוֹ כוֹתֵב, אֶלָּא יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה וְגוֹ' וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ וְגוֹ'. וְאֵינוֹ כוֹתֵב וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן:

ר"ע מברטנורה מֵאִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אוֹתָךְ וְגוֹ'. הִנָּקִי. שֶׁהֵן קְלָלוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמַת בְּרָכוֹת, דְּמַשְׁמַע הָא אִם שָׁכַב לֹא תִנָּקִי {ה}: וְאֵינוֹ כּוֹתֵב וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה וְגוֹ'. שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא מִצְוָה עַל הַכֹּהֵן לְהַשְׁבִּיעָהּ: וְלֹא הָיָה כּוֹתֵב וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא קַבָּלָה שֶׁהָאִשָּׁה מְקַבֶּלֶת עָלֶיהָ הָאָלוֹת. וְיָלֵיף לַהּ מִדִּכְתִיב הָאָלוֹת הָאֵלֶּה. הָאָלוֹת, לְרַבּוֹת קְלָלוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמַת בְּרָכוֹת {ו}. הָאֵלֶּה, לְמִעוּטֵי צַוָּאוֹת וְקַבָּלוֹת: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֵינוֹ מַפְסִיק. מִשֶּׁהִתְחִיל אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אוֹתָךְ עַד אָמֵן אָמֵן. וְכוֹתֵב צַוָּאוֹת דִּוְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה וְקַבָּלוֹת דִּוְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן, דְּדָרֵישׁ אֶת, לְרַבּוֹת צַוָּאוֹת וְקַבָּלוֹת: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כָּל עַצְמוֹ אֵינוֹ כוֹתֵב. כְּלוֹמַר הָיָה זָהִיר בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא לִכְתֹּב אֶלָּא אָלוֹת בִּלְבַד, וְלֹא קְלָלוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמַת בְּרָכוֹת, וְלֹא צַוָּאוֹת, וְלֹא קַבָּלוֹת. דְּדָרֵישׁ הָאָלוֹת וְלֹא קְלָלוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמַת בְּרָכוֹת. הָאֵלֶּה, לְמִעוּטֵי צַוָּאוֹת וְקַבָּלוֹת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ד} בָּא כוּ'. הָכָא וַדַּאי תְּנַן שֶׁלֹּא כַּסֵּדֶר, דְּהָא צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁבִּיעָהּ קֹדֶם שֶׁיִּכְתֹּב כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא דַּף י"ז. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} הָכִי סַלְקָא דַּעְתָּא דִּגְמָרָא, אֲבָל לְמַסְקָנָא הֲוָה טַעְמָא דְדָרִישׁ הִנָּקִי (בְּלֹא יו"ד) דְּמַשְׁמַע חִנָּקִי וְקָאֵי אַקְּרָא דְּבָתְרֵיהּ דִּכְתִיב וְאַתְּ כִּי שָׂטִית לְמִשְׁמַע הָכִי, חִנָּקִי מִמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה וְאַתְּ כִּי שָׂטִית. רַשִׁ"י: {ו} בַּגְּמָרָא. וְהָכִי דָרִישׁ. אָלוֹת אָלוֹת מַמָּשׁ, הָאָלוֹת לְרַבּוֹת קְלָלוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמַת בְּרָכוֹת. אֵלֶּה לְמִעוּטֵי קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֶה תּוֹרָה, הָאֵלֶּה לְמִעוּטֵי צַוָּאוֹת וְקַבָּלוֹת. דְּהֵ"י דְגַבֵּי מִעוּטָא לְמִעוּטָא דָּרְשִׁינַן לַהּ. וְרַבִּי יוֹסֵי הֵ"י דְהָאָלָה אֵינוֹ מְמַעֶטֶת, דְּאוֹרְחֵיהּ הוּא. וְרַבִּי יְהוּדָה הֵ"י דְהָאָלוֹת נַמִּי לְמִעוּטָא דָרִישׁ לַהּ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בא לו לכתוב את המגילה מאיזה מקום הוא כותב כו': תנא קמא אומר שהוא כותב אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך וגו' לפי שאלו הפסוקים אע"פ שאין בהם קללות מ"מ משמעותן קללות כי מה שאמר אם לא שכב הנקי ואם (לא) שכב לא הנקי ועל דרך ההקש הנעשה בתורה ואלו הם קוראים אותם קללות הבאות מחמת ברכות אבל מה שאמר והשביע הכהן את האשה היא צוואה וכולם חולקין בפירוש מה שכתב וכתב האלות האלה ת"ק אומר (האלה) [האלות] לרבות קללות הבאות מחמת ברכות האלה למעוטי צוואות ור' יוסי אמר את לרבות הצוואות ולכך אומר אינו מפסיק אלא כותב וכותב ג"כ והשביע הכהן ור' יהודה אומר [האלה] [האלות] למעוטי קללות הבאות מחמת ברכות ולכך אינו כותב הפסוק כולו והוא והשביע [אותה] הכהן. (רמב"ם)

פרק ב - משנה ד

אֵינוֹ כוֹתֵב לֹא עַל הַלּוּחַ וְלֹא עַל הַנְּיָר וְלֹא עַל הַדִּפְתְּרָא, אֶלָּא עַל הַמְּגִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בַּסֵּפֶר. וְאֵינוֹ כוֹתֵב לֹא בְקוֹמוֹס וְלֹא בְקַנְקַנְתּוֹם וְלֹא בְכָל דָּבָר שֶׁרוֹשֵׁם, אֶלָּא בִדְיוֹ {ט}, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וּמָחָה, כְּתָב שֶׁיָּכוֹל לְהִמָּחֵק:

ר"ע מברטנורה לוּחַ. שֶׁל עֵץ: נְיָר. שֶׁל עֲשָׂבִים שֶׁכּוֹתְשִׁים אוֹתָם {ז} וְעוֹשִׂים כְּמִין עוֹר: דִּפְתְּרָא. עוֹר שֶׁאֵינוֹ מְעֻבָּד כָּל צָרְכּוֹ, דִּמְלִיחַ וְקָמִיחַ וְלֹא עָפִיץ {ח}: בַּסֵּפֶר. בַּקְּלָף: קוֹמוֹס. שְׂרַף הָאִילָן, וּמַתִּיכוֹ בְמַיִם: קַנְקַנְתּוֹם. אירמנ"ט. וּבְלַעַ"ז ודריאו"לו: וְלֹא בְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם. וְנִבְלַע בַּקְּלָף וְאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת, דְּקוֹמוֹס וְקַנְקַנְתּוֹם עָבְדֵי רֹשֶׁם: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ז} וּמַדְבִּיקִים אוֹתָן בְּדֶבֶק שֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ גלי"ד וְעוֹשִׂין כוּ'. רַשִׁ"י: {ח} שֶׁהָיוּ מְעַבְּדִים הַקְּלָפִים בַּעֲפָצִים שֶׁקּוֹרִין גלי"ש: {ט} בִּדְיוֹ. מְלֶאכֶת עֲשִׂיָּתוֹ מְבֹאָר בְּמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק ב' דִּמְגִלָּה. וְאֶלָּא מִיהוּ שָׁאנֵי דְּיוֹ דְּהָכָא מִדְּהָתָם, דְּהָכָא דִּכְתִיב וּמָחָה קָפֵיד קְרָא אַכְּתָב שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִמָּחוֹת, וּלְפִיכָךְ כְּשֶׁהֻטַּל קַנְקַנְתּוֹם בַּדְּיוֹ שֶׁעַל יְדֵי כֵן מִתְקַיֵּם הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְפָרָשַׁת סוֹטָה. אֲבָל לִדְהָתָם אֵינָהּ פְּסוּלָה, דְּהָתָם לֹא קָפְדִינַן שֶׁתְּהֵא יְכוֹלָה לְהִמָּחֵק. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר כו': לא יקשה עליך זה המאמר עם מה שאמרנו בפרק שלישי דיומא (דף ל"ז.) אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה בה לפי שזאת הפרשה הכתובה בלוח של זהב אמנם היתה כדי לכתוב ממנה פרשת סוטה על הספר כמו שנזכר ולא נצטרך להביא ס"ת לכתוב ממנו כשהיתה אצלנו סוטה וכבר בארו בגמרא (שם) שפרשת סוטה שהיתה כתובה על לוח של זהב היתה כתובה כך והטעם בזה שאינו מותר אצלנו לכתוב פסוק מן התורה על הסדר בשעה אחת אלא בספר לפי תנאי הכתיבה המבואר בספר תורה תפילין ומזוזה אבל על הלוחות אין כותבין אלא תיבה תחת תיבה או שתי תיבות תחת שתי תיבות ומשלים דף אחת ויתחיל דף אחרת על הצורה אשר בארנו וכשהיה הכהן כותב ספר מזה הלוח יכתוב כתיבה ישרה וממה שצריך שתדעהו מה שאמרו מגלת סוטה שכתבה בלילה פסולה לפי שנאמר את כל התורה הזאת ואמר על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט ולא יהיה המשפט אלא ביום כמו שבארנו בר"ה (פ"ג הל' א') ואמרו כתבה למפרע פסולה לפי שנאמר האלה כמו שהיא מסודרת ואמרו כתבה קודם שתקבל עליה שבועה פסולה לפי שנאמר והשביע וכתב ואמרו כתבה אגרת פסולה בספר אמר רחמנא כתבה על שני דפין פסולה ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים. ומה שאמר כאן שהיא לא תכתב אלא בדיו ונתן טעם לזה כתב שהוא יכול להמחק ובכ"מ שאנו מצריכין כן בספרי תורה וזולתם שלא יכתבו אלא בדיו ראיה שספרי תורה ג"כ צריך שיהיו כתיבתם כתב שהוא יכול להמחק ולכך ראיתי בא"י מרחיקין כתיבת ספרי תורה באחת ממיני הדיו נקרא בערבי חיב"ר אלא בדיו ממש ומי שהורה להם בכך אינו אצלי אלא טועה הרבה מאוד שאומר שספרי תורה הכתובים באלחיב"ר פסולות מפני שאינם נמחקות והנה טעה בפסק ההלכה שהוא לא ידע הדרכים שמתקיים בהם פסק ההלכה מן הגמרא שהדבר האחרון הבא בגמרא בזה הענין הוא מה שאמרו בכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה שבמקדש ואחר שהדבר היא כך אין אצלנו מה שיאסר כתיבתו באלחיב"ר אלא מפרשת סוטה שבמקדש בלבד למה שאמר ומחה כמו שאמרנו. וממה שראוי שתדעהו מה שאמרו צריך שיתן מר לתוך מים דאמר קרא מי המרים שמרים כבר כלומר שהוא מטיל במים מה שימר טעמם ואז תמחק בהם הפרשה: אמר המעתיק ראיתי לבאר בכאן מהו חיב"ר ומה הוא דיו כפי שפירשו אותו הגאונים בחבוריהם כדי שיתבאר למי שאינו יודע זאת המלה וענינה מה בין החיב"ר והדיו. החיב"ר הוא הדיו של עפצים ומטילין בתוכו הקנקנתום והוא מין ממיני העפר המשחיר ואינו נמחק וכ"כ ר"ח ז"ל וכן רבינו יעקב שדיו סתם אין בו עפצים. והדיו הוא הנעשה מפחם הגפנים ומעשן השמנים אבל אין בו עפצים וקנקנתום כלל והוא קרוב לימחק לפי שהעפצים והקנקנתום מעמידין הדיו ואינו יכול להמחק וכן כתב הרב המחבר ז"ל בהלכות תפילין ומזוזות וספר תורה (פ"א הלכה ד') וזה לשונו אם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים ועוד כתב (שם) על מעשה הדיו שורהו במי עפצא שאם תמחקנו לא ימחק ראיה שהדיו שאינו נמחק הוא העשוי מן העפצא והקנקנתום הנקרא חיב"ר והדיו הנמחק הוא שאין בו לא עפצא ולא קנקנתום ע"כ: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ה

עַל מַה הִיא אוֹמֶרֶת אָמֵן אָמֵן. אָמֵן עַל הָאָלָה, אָמֵן עַל הַשְּׁבוּעָה. אָמֵן מֵאִישׁ זֶה, אָמֵן מֵאִישׁ אַחֵר. אָמֵן שֶׁלֹּא שָׂטִיתִי אֲרוּסָה {י} וּנְשׂוּאָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם וּכְנוּסָה, אָמֵן שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי. וְאִם נִטְמֵאתִי, יָבֹאוּ בִי. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אָמֵן שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי, אָמֵן שֶׁלֹּא אֶטָּמֵא:

ר"ע מברטנורה אָמֵן שֶׁלֹּא שָׂטִיתִי אֲרוּסָה וּנְשׂוּאָה. עַל יְדֵי גִּלְגּוּל שְׁבוּעָה הוּא מְגַלְגֵּל עָלֶיהָ זְנוּת שֶׁל אֵרוּסִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ בְּקִנּוּי וּסְתִירָה. וּמִכָּאן לְגִלְגּוּל שְׁבוּעָה מִן הַתּוֹרָה: שׁוֹמֶרֶת יָבָם וּכְנוּסָה. וְאִם הָיְתָה יְבִמְתּוֹ וּכְנָסָהּ, וְקִנֵּא לָהּ וְנִסְתְּרָה, מְגַלְגֵּל עָלֶיהָ טֻמְאָה שֶׁנִּטְמְאָה כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם. וּמַתְנִיתִין רַבִּי עֲקִיבָא הִיא דְּאָמַר שׁוֹמֶרֶת יָבָם עֶרְוָה. וְאֵינָהּ הֲלָכָה, אֶלָּא שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁזִּנְּתָה מֻתֶּרֶת לַיָּבָם, לְפִיכָךְ אֵינוֹ מַתְנֶה עָלֶיהָ אִם זִנְּתָה שׁוֹמֶרֶת יָבָם: אָמֵן שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי וְכוּ'. פֵּרוּשֵׁי קָמְפָרֵשׁ לָאָמֵן עַל הָאָלָה אָמֵן עַל הַשְּׁבוּעָה דִּתְנִינַן לְעֵיל. וְהָכִי קָאָמַר, אָמֵן שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי הוּא אָמֵן עַל הַשְּׁבוּעָה שֶׁהִשְׁבִּיעָהּ הַכֹּהֵן מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עָלַיִךְ שֶׁלֹּא נִטְמֵאת: וְאִם נִטְמֵאתִי יָבֹאוּ בִי. הַיְנוּ קַבָּלַת אָלָה, שֶׁאָמַר לָהּ הַכֹּהֵן וְאִם נִטְמֵאת יָבֹאוּ בָּךְ כָּל הַקְּלָלוֹת הַלָּלוּ: אָמֵן שֶׁלֹּא אֶטָּמֵא. שֶׁאִם תִּטָּמֵא לְאַחַר זְמַן מַיִם מְעַרְעֲרִים אוֹתָהּ {יא}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {י} אֲרוּסָה כוּ'. אַף עַל פִּי שֶׁעַל הָאֲרוּסָה הֲוָה הַגִּלְגּוּל, וְעִקַּר שְׁבוּעָה רָאוּי לְהַקְדִּים, מִכָּל מָקוֹם הוֹאִיל וַאֲרוּסָה קוֹדֵם בַּזְּמַן הִקְדִּימָהּ הַמִּשְׁנָה: {יא} חוֹזְרִין לָהּ לְתוֹךְ גְּרוֹנָהּ כְּאָדָם הַנֶּחְנָק עַל יְדֵי מַשְׁקֶה נִרְאֶה כְּעוֹשֶׂה עַרעַר. וְהוּא לָשׁוֹן זַעֲקַת שֶׁבֶר יְעוּעֲרוּ. וְכֵן הוּא בַּגְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם על מה היא אומרת אמן אמן אמן על האלה כו': זאת המשנה לרבי עקיבא שאמר שומרת יבם ערוה וכבר נתפרסם לו זה הדעת במקומות מיבמות ולפיכך אם זינתה אסורה על יבמה ולכך היה צריך שיתנה עמה שלא זינתה שומרת יבם ואין הלכה כר"ע אלא פסק ההלכה שומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה ולפיכך אין צריך להתנות עליה כשהיתה שומרת יבם ור"מ אומר שהיא נשבעת על העתיד לבא ולפיכך כל זמן שזינתה מכאן ולהבא תמות והשם הוא היודע: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ו

הַכֹּל שָׁוִין שֶׁאֵינוֹ מַתְנֶה עִמָּהּ לֹא עַל קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס וְלֹא עַל מֵאַחַר שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ. נִסְתְּרָה לְאַחֵר וְנִטְמֵאת וְאַחַר כָּךְ הֶחֱזִירָהּ, לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ. זֶה הַכְּלָל {יג}, כֹּל שֶׁתִּבָּעֵל וְלֹא הָיְתָה אֲסוּרָה לוֹ, לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ:

ר"ע מברטנורה וְלֹא מִשֶׁנִּתְגָּרְשָׁה {יב}. שֶׁאִם זִנְּתָה לְאַחַר שֶׁגֵּרְשָׁה וְחָזַר וְהֶחְזִירָה וְקִנֵּא לָהּ וְנִסְתְּרָה, אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִים עַל זְנוּת שֶׁלְּאַחַר גֵּרוּשִׁין, דִּגְרוּשָׁה שֶׁזִּנְּתָה מֻתֶּרֶת לַחְזֹר לְבַעְלָהּ, דִּבְקִדּוּשִׁין תָּלָה רַחֲמָנָא הָאִסּוּר, לֹא בְבִיאָה, דִּכְתִיב (דְּבָרִים כד) וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר. לְפִיכָךְ, נִתְקַדְּשָׁה לְאִישׁ אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה, אֲסוּרָה לַחְזֹר לְבַעְלָהּ. וְאִם נִבְעֲלָה בְּלֹא קִדּוּשִׁין, מֻתֶּרֶת לַחְזֹר לְבַעְלָהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יב} הָכִי גָּרְסִינַן לֵיהּ בַּמִּשְׁנָה. וְהָכִי קָאָמַר, לֹא עַל קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס, כְּלוֹמַר אִם בַּנִּשּׂוּאִין הָרִאשׁוֹנִים הִשְׁבִּיעָהּ אֵינוֹ מְגַלְגֵּל עַל קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס, וְכֵן לֹא מִשֶׁנִּתְגָּרְשָׁה וְנִסְתְּרָה כוּ'. וְאַחַר כָּךְ הֶחְזִירָהּ וְהִשְׁבִּיעָהּ לְאַחַר נִשּׂוּאִין שְׁנִיִּים לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ עַל אַחַר הַגֵּרוּשִׁין, וּמִלֵּי מִלֵּי קָתָנֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יג} הַכְּלָל כוּ'. הָא הָיְתָה אֲסוּרָה, כְּגוֹן אִם הִיא יְבָמָה וְאִם זִנְּתָה בְּנִשּׂוּאֵי אָחִיו נֶאֶסְרָה עָלָיו, כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק קַמָּא וְאִם מֵת חוֹלֶצֶת כוּ', וְאִי נַמִּי בְּמַחְזִיר גְּרוּשָׁתוֹ וְאִם זִנְּתָה בַּנִּשּׂוּאִין הָרִאשׁוֹנִים נֶאֶסְרָה עָלָיו, לְפִיכָךְ יָכוֹל לְהַתְנוֹת עַל כָּל זֶה. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הכל שוין שאין מתנה עמה לא על קודם שתתארס כו': ממה שצריך שתדעהו שכל מי שגירש אשתו וזנתה אח"כ אינה אסורה עליו להחזירה ואם קבלה קידושין מאחר נאסרה עליו אף על פי שלא נבעלה לפי שלא תלה הדבר בבעילה ואמנם תלה אותו בקידושין אמר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ולא אמר ובעלה איש אחר ודע זה ושומרהו: (רמב"ם)

פרק ג

פרק ג - משנה א

הָיָה נוֹטֵל אֶת מִנְחָתָהּ מִתּוֹךְ כְּפִיפָה מִצְרִית וְנוֹתְנָהּ לְתוֹךְ כְּלִי שָׁרֵת, וְנוֹתְנָהּ עַל יָדָהּ. וְכֹהֵן מֵנִיחַ יָדוֹ מִתַּחְתֶּיהָ וּמְנִיפָהּ:

ר"ע מברטנורה הָיָה נוֹטֵל. בַּעְלָהּ אֶת הַמִּנְחָה, שֶׁאֵין מִצְוַת כְּהֻנָּה בִּמְנָחוֹת אֶלָּא מִקְּמִיצָה וָאֵילָךְ. וְהַגָּשָׁה נַמִּי תְּחִלַּת קְמִיצָה הִיא, שֶׁאֵין זָר קָרֵב לַמִּזְבֵּחַ. אֲבָל קִדּוּשֵׁי כְּלִי וִיצִיקָה וּבְלִילָה, בִּמְנָחוֹת הַטְּעוּנוֹת שֶׁמֶן, כָּשֵׁר בְּזָר: וְנוֹתְנָהּ עַל יָדָהּ. לְהָנִיף: וְכֹהֵן מֵנִיחַ יָדוֹ תַּחְתֶּיהָ. שֶׁנֶּאֱמַר בִּשְׁלָמִים (וַיִּקְרָא ז) יָדָיו תְּבִיאֶנָה, וְנֶאֱמַר בְּמִנְחַת סוֹטָה (בְּמִדְבָּר ה) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה, מַה בִּשְׁלָמִים כֹּהֵן מֵנִיחַ יָדוֹ תַּחַת יַד הַבְּעָלִים וּמֵנִיף, כָּךְ בְּמִנְחַת סוֹטָה כֹּהֵן מֵנִיחַ יָדוֹ תַּחַת יַד הָאִשָּׁה {א} וּמֵנִיף: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} יְרוּשַׁלְמִי, וְאֵין הַדָּבָר כִּעוּר, וּמֵנִיחַ מַפָּה וְאֵינוֹ חוֹצֵץ, וּמֵבִיא כֹּהֵן זָקֵן. וַאֲפִלּוּ תֵּימָא כֹּהֵן יֶלֶד, שֶׁאֵין יֵצֶר הָרַע מָצוּי לְשָׁעָה. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית כו': נאמר בקרבן שלמים ידיו תביאנה ונאמר בסוטה ולקח הכהן מיד האשה לפיכך כמו שיש בשלמים תנופה בבעלים ובכהן כמו כן במנחת סוטה. ואין הלכה כרבי שמעון: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ב

הֵנִיף וְהִגִּישׁ, קָמַץ וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים. הָיָה מַשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב {ב} אֶת מִנְחָתָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ הָיָה מַשְׁקָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה) וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם. אִם הִשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ הִקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ, כְּשֵׁרָה:

ר"ע מברטנורה וְהִגִּישׁ. לְקֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית: וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים. שֶׁכָּל הַנִּקְמָצוֹת שְׁיָרֵיהֶן נֶאֱכָלִים: הָיָה מַשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ. תְּלָתָא קְרָאֵי כְּתִיבֵי. וְהִשְׁקָהּ קַמָּא, וְאַחַר יַשְׁקֶה, וְהִשְׁקָהּ בַּתְרָא. וְהִשְׁקָהּ קַמָּא, לְגוּפֵיהּ, שֶׁמַּשְׁקֶה אַחַר שֶׁנִּמְחֲקָה הַמְּגִלָּה קֹדֶם הַקְטָרַת הַמִּנְחָה. וְאַחַר יַשְׁקֶה, אַף עַל גַּב דְּמַשְׁמַע דַּוְקָא, עַל כָּרְחָךְ מִקְרָא הָאָמוּר רִאשׁוֹן נִדְרָשׁ לְגוּפוֹ, וּמִקְרָאוֹת יְתֵרוֹת הָאֲמוּרוֹת אַחֲרָיו נִתְּנוּ לִדָּרֵשׁ, הִלְכָּךְ וְאַחַר יַשְׁקֶה אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְתַּב אַחַר הַקְטָרַת הַמִּנְחָה אַקֹּדֶם הַקְטָרָה קָאֵי, וְאַמְּחִיקָה הַכְּתוּבָה לְמַעְלָה קָאֵי, וְקָאָמַר דְּאִם לֹא נִמְחֲקָה יָפֶה וַעֲדַיִן רִשּׁוּמָן שֶׁל אוֹתִיּוֹת נִכָּר לֹא יַשְׁקֶנָּה {ג}. וְהִשְׁקָהּ בַּתְרָא, לְאַשְׁמוֹעִינַן שֶׁאִם נִמְחֲקָה הַמְּגִלָּה וְאָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה, מְעַרְעֲרִים אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ מַשְׁקָהּ. עַל כָּרְחֲךָ וְאַחַר יַשְׁקֶה דַּוְקָא הוּא וְדַוְקָא כָּתְבֵיהּ לְאַחַר הַקְטָרָה. וְהִשְׁקָהּ קַמָּא, שֶׁאִם בְּדִיעֲבַד הִשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ הִקְרִיב מִנְחָתָהּ, כְּשֵׁרָה. וְהִשְׁקָהּ בַּתְרָא, שֶׁאִם נִמְחֲקָה הַמְּגִלָּה וְאָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה, מְעַרְעֲרִין אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ב} מַקְרִיב. גְּמָרָא, הָא אַקְרְבָה, הָכִי קָאָמַר כוּ', וּבַהַשְׁקָאָה גּוּפָהּ פְּלִיגֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנָן: {ג} לָאו דַּוְקָא נָקַט, דִּקְרָא אֲתָא לְרִשּׁוּמָן נִכָּר, דְּכֵיוָן דִּכְתִיב וּמָחָה מִמֵּילָא שָׁמְעִינַן אַרִשּׁוּמוֹ נִכָּר דְּלָאו מִחוּי הוּא כוּ', אֶלָּא עִקַּר קְרָא אִם הִקְרִיב מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ הִשְׁקָהּ כְּשֵׁרָה, כִּדְדָרִישׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהִשְׁקָהּ. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם נאמר בקרבן שלמים ידיו תביאנה ונאמר בסוטה ולקח הכהן מיד האשה לפיכך כמו שיש בשלמים תנופה בבעלים ובכהן כמו כן במנחת סוטה. ואין הלכה כרבי שמעון: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ג

עַד שֶׁלֹּא נִמְחֲקָה הַמְּגִלָּה אָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה {ד}, מְגִלָּתָהּ נִגְנֶזֶת {ה}, וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזֶּרֶת עַל הַדָּשֶׁן. וְאֵין מְגִלָּתָהּ כְּשֵׁרָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת. נִמְחֲקָה הַמְּגִלָּה וְאָמְרָה טְמֵאָה אָנִי, הַמַּיִם נִשְׁפָּכִין וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזֶּרֶת עַל הַדָּשֶׁן. נִמְחֲקָה הַמְּגִלָּה וְאָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה, מְעַרְעֲרִים {ז} אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ:

ר"ע מברטנורה מְגִלָּתָהּ נִגְנֶזֶת. בְּצַד הַהֵיכָל: וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזֶּרֶת עַל הַדָּשֶׁן. וְנִשְׂרֶפֶת עַל בֵּית הַדֶּשֶׁן שֶׁהָיָה בָּעֲזָרָה שֶׁשּׂוֹרְפִים שָׁם פְּסוּלֵי קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, דְּהוֹאִיל וְקָדְשָׁה בִּכְלִי שָׁרֵת טְעוּנָה שְׂרֵפָה בָּעֲזָרָה {ו}: וְאֵין מְגִלָּתָהּ כְּשֵׁרָה לְהַשְׁקוֹת [בָּהּ] סוֹטָה אַחֶרֶת. דְּבָעִינַן כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ, דִּכְתִיב (שָׁם) וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן, כָּל עֲשִׂיָּתָהּ לִשְׁמָהּ: הַמַּיִם נִשְׁפָּכִין. דְּכֵיוָן דְּאָמְרָה טְמֵאָה אֲנִי, בְּדוּקָה וְעוֹמֶדֶת הִיא. וּמַיִם הַמָּרִים לֹא נִתְּנוּ אֶלָּא לְבָרֵר בָּהֶם אֶת הַסָּפֵק: מְעַרְעֲרִים אוֹתָהּ. דְּדִלְמָא טְהוֹרָה הִיא, וּמֵחֲמַת בְּעִיתוּתָא קָאָמְרָה {ח}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ד} אֵינִי כוּ'. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ אוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי שֶׁאֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לִשְׁתּוֹת. הָרַמְבַּ"ם: {ה} נִגְנֶזֶת. דְּכָל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁאֵינָן [רְאוּיִין] לִקְרֹא בָּהֶן נִגְנָזִין, שֶׁלֹּא יִתְבַּזּוּ. רַשִׁ"י: {ו} וְהַאי מִתְפַּזֶּרֶת הַיְנוּ נִשְׂרֶפֶת כִּדְאָמַר לְקַמָּן וְאֵלּוּ שֶׁמִּנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת כוּ': {ז} מְעַרְעֲרִים. לְשׁוֹן עַרְעֵר תִּתְעַרְעַר [יִרְמְיַה נא]. שֶׁאִם נִמְחֲקָה מְגִלָּה וְאָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה מְעַרְעֲרִין אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ: {ח} רַשִׁ"י. וְנִרְאֶה שֶׁנִּתְכַּוְּנוּ לְהַעֲמִיד הַמִּשְׁנָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּסָבַר דְּאוֹמֶרֶת אֵינִי שׁוֹתָה כִּי אוֹמֶרֶת מֵחֲמַת בִּעֲתוּתָא הוּא דִמְעַרְעֲרִין, וְהָכָא מֵחֲמַת בִּעֲתוּתָא קָיְמִינַן. וְאִי נַמִּי לְרַבִּי יְהוּדָה דְּסָבַר דִּלְעוֹלָם מְעַרְעֲרִין, וְטַעְמָא מְפָרְשִׁים אַלִיבֵּיהּ דִּלְעוֹלָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ רוֹאִין בִּעֲתוּתָא יֵשׁ לָנוּ לָחוּשׁ דִּלְמָא מֵחֲמַת בִּעֲתוּתָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ( אין פירוש ) (רמב"ם)

פרק ג - משנה ד

אֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁפָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת וְעֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת וְהִיא מִתְמַלֵּאת גִּידִין, וְהֵם אוֹמְרִים הוֹצִיאוּהָ הוֹצִיאוּהָ, שֶׁלֹּא תְטַמֵּא הָעֲזָרָה. אִם יֶשׁ לָהּ זְכוּת, הָיְתָה תוֹלָה לָהּ. יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁנָה {יד} אַחַת, יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שְׁתֵּי שָׁנִים {טו}, יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁלשׁ שָׁנִים. מִכָּאן אוֹמֵר בֶּן עַזַּאי, חַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תוֹרָה, שֶׁאִם תִּשְׁתֶּה, תֵּדַע {טז} שֶׁהַזְּכוּת תּוֹלָה לָהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תוֹרָה, כְּאִלּוּ מְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, רוֹצָה אִשָּׁה בְקַב וְתִפְלוּת מִתִּשְׁעָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת. הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָסִיד שׁוֹטֶה, וְרָשָׁע עָרוּם, וְאִשָּׁה פְרוּשָׁה, וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁין, הֲרֵי אֵלּוּ מְכַלֵּי עוֹלָם {כ}:

ר"ע מברטנורה אֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִשְׁתּוֹת וְכוּ'. בַּגְּמָרָא מוֹכִיחַ דְּמַתְנִיתִין רַבִּי עֲקִיבָא הִיא דְּסָבַר כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן {ט} דְּאָמַר מַקְרִיב מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ מַשְׁקֶה אוֹתָהּ, דְּכַמָּה דְּלֹא קָרְבָה מִנְחָתָהּ לֹא בָּדְקֵי לָהּ מַיָּא, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ה) מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן: מִתְמַלֵּאת גִּידִין. מִתּוֹךְ שֶׁבְּשָׂרָהּ נָפוּחַ נִרְאֵית כִּמְלֵאָה גִּידִים: שֶׁלֹּא תְטַמֵּא אֶת הָעֲזָרָה. לֹא מִטֻּמְאַת מֵת קָאָמַר, אֶלָּא שֶׁלֹּא תִפְרֹס נִדָּה {י} וּתְטַמֵּא שַׁעַר נִקָּנוֹר וְעֶזְרַת נָשִׁים שֶׁתֵּצֵא דֶּרֶךְ שָׁם, שֶׁנִּדָּה וְזָבָה אֲסוּרִין לִכְנֹס בְּהַר הַבַּיִת {יא}. אֲבָל הַמֵּת עַצְמוֹ מֻתָּר לְהַכְנִיסוֹ לְהַר הַבַּיִת וּלְשַׁעַר נִקָּנוֹר, שֶׁלֹּא נִתְקַדְּשׁוּ בִּקְדֻשַּׁת הָעֲזָרָה {יב}: יֶשׁ לָהּ זְכוּת וְכוּ'. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דִּזְכוּת דְּתוֹרָה הוּא דְּתוֹלֶה לָהּ, שֶׁהוֹלִיכָה בָּנֶיהָ לְבֵית הַסֵּפֶר וְהִמְתִּינָה לְבַעְלָהּ שֶׁיָּצָא חוּץ לָעִיר לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה {יג}: כְּאִלּוּ מְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת. חִבּוּר מִשְׁכַּב אֲנָשִׁים {יז}. שֶׁמִּתּוֹךְ הַתּוֹרָה הִיא מְבִינָה עַרְמִימוּת וְעוֹשָׂה דְּבָרֶיהָ בְּהֶצְנֵעַ. כְּדִכְתִיב (מִשְׁלֵי ח) אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה {יח}: רוֹצָה אִשָּׁה בְקַב. לִזּוֹן מְזוֹנוֹת מֻעָטִים, וִיהֵא תַּשְׁמִישׁ מָצוּי לָהּ: מִתִּשְׁעָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת. לִפְרֹשׁ מִן הַתַּשְׁמִישׁ, הִלְכָּךְ אֵין טוֹב שֶׁתִּלְמֹד תּוֹרָה: חָסִיד שׁוֹטֶה. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא כְּגוֹן דְּטָבְעָה אִשָּׁה בַּנָּהָר וְאָמַר לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְאִסְתַּכּוּלֵי בְּאִתְּתָא וּלְאַצּוֹלַהּ: רָשָׁע עָרוּם. כְּגוֹן הַמַּטְעִים דְּבָרָיו לַדַּיָּן קֹדֶם שֶׁיָּבֹא בַּעַל דִּין חֲבֵרוֹ. וּמִשֶּׁנִּפְתְּחוּ בְּלֵב הַדַּיָּן שַׁעֲרֵי זְכוּת לְדִבְרֵי זֶה, קָשֶׁה לְסַלְּקָן, וַהֲרֵי רִשְׁעָתוֹ וְעָרְמָתוֹ שֶׁל זֶה שֶׁעָבַר עַל לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא (שְׁמוֹת כג): וְאִשָּׁה פְרוּשָׁה. כְּגוֹן אִשָּׁה כַּשְׁפָנִית שֶׁהָיְתָה עוֹצֶרֶת רֶחֶם הַנָּשִׁים הַיּוֹלְדוֹת בִּכְשָׁפֶיהָ, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיְתָה הַיּוֹלֶדֶת מַקְשָׁה בְּלִדְתָּהּ הָיְתָה אוֹמֶרֶת אֵלֵךְ וְאֶתְפַּלֵּל אוּלַי תְּקֻבַּל תְּפִלָּתִי, וְסוֹתֶרֶת כְּשָׁפֶיהָ וְיוֹלֶדֶת: וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁים. שֶׁמַּכֶּה עַצְמוֹ לְהַרְאוֹת שֶׁהוּא עָנָו וְצָנוּעַ {יט}, כְּגוֹן שֶׁמְּהַלֵּךְ עָקֵב בְּצַד גֻּדָּל וְאֵינוֹ מֵרִים רַגְלוֹ מִן הָאָרֶץ וּמִתּוֹךְ כָּךְ מְנַקֵּף אֶצְבְּעוֹתָיו בָּאֲבָנִים, וְהוּא שֶׁנִּקְרָא בַּגְּמָרָא פָּרוּשׁ נַקְפִּי. אוֹ מִי שֶׁעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּעוֹצֵם עֵינָיו שֶׁלֹּא לְהִסְתַּכֵּל בַּנָּשִׁים, וּמִתּוֹךְ כָּךְ מַכֶּה רֹאשׁוֹ בַּכֹּתֶל וְיוֹצֵא מִמֶּנּוּ דָּם, וְהוּא הַנִּקְרָא פָּרוּשׁ קוֹזָאִי, כְּלוֹמַר שֶׁמַּקִּיז דָּם מֵרֹאשׁוֹ מֵחֲמַת פְּרִישׁוּתוֹ: הֲרֵי אֵלּוּ מְכַלֵּי עוֹלָם. שֶׁרוֹצִים לְהַרְאוֹת לַבְּרִיּוֹת שֶׁהֵם חֲסִידִים, וְאֵין תּוֹכָם כְּבָרָם: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ט} אֵימָא סֵיפָא אִם יֵשׁ לָהּ זְכוּת תּוֹלָה, וְהָא רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר דְּאֵין זְכוּת תּוֹלָה. וּמְשָׁנֵי בִּזְכוּת כְּרַבָּנָן סְבִירָא לֵיהּ: {י} דְמֵחֲמַת בְּעִיתוּתָא פִּתְאוֹמִית רְגִילָה לִפְרֹס, שֶׁמַּרְפִּים הַדָּמִים וְנִפְתַּח הַמָּקוֹר. וְלֹא דָּמֵי לַחֲרָדָה מְסַלֶּקֶת הַדָּמִים דִּתְנַן סוֹף פֶּרֶק ד' דְנִדָּה, שֶׁהִיא דְּאָגָה [שֶׁ]אֵינָהּ בָּאָה פִתְאוֹם. גְּמָרָא: {יא} וְטַעְמָא שֶׁהוּא נִקְרָא מַחֲנֵה לְוִיָּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} לְפִי שֶׁעַד שַׁעַר נִקָּנוֹר הוּא מַחֲנֵה לְוִיָּה, וְקוֹרְאֵהוּ בִּכְלַל הַר הַבַּיִת, וְשַׁעַר נִקָּנוֹר עַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לֹא נִתְקַדֵּשׁ כוּ', וּקְדֻשַּׁת עֲזָרָה רְצוֹנוֹ לוֹמַר עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וּמִשָּׁם וָאֵילַךְ שֶׁהוּא מַחֲנֶה שְׁכִינָה: {יג} אֶלָּא מִיהַת הַכֹּל לְפִי זְכוּתָהּ, שֶׁאֵינָהּ דּוֹמָה עוֹשָׂה מְרֻבֶּה לְעוֹשָׂה מֻעָט: {יד} שָׁנָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר, דִּכְתִיב [דָּנִיֵּאל ד] וַחֲטָיָךְ בְּצִדְקָה פְּרֻק וְגוֹ' הֵן תֶּהֱוֵה אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ. וּכְתִיב כֹּלָא מְּטָה עַל נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא וְגוֹ' לִקְצָת יַרְחִין תְּרֵי עֲשָׂר. גְּמָרָא: {טו} שְׁתֵּי שָׁנִים כוּ'. יְרוּשַׁלְמִי. שָׁנָה אַחַת מִנְבוּכַדְנֶצַּר. שְׁתֵּי שָׁנִים מֵאַמְנוֹן, וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים [שְׁמוּאֵל ב יג]. שָׁלֹשׁ שָׁנִים מֵאַחְאָב, וַיֵּשְׁבוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֵין מִלְחָמָה [מְלָכִים א כב]: {טז} תֵּדַע כוּ'. תִּרְאֶה וְתִלְמֹד בְּפָרָשַׁת סוֹטָה, דְּיָלְפִינַן וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זֶרַע. וְנִקְּתָה עַל יְדֵי זְכֻיּוֹת כְּדֵי זְרִיעַת זֶרַע תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים יוֹתֵר כְּדִמְפָרֵשׁ בִּגְמָרָא: {יז} כְּאִלּוּ כְּתִיב בְּטֵי"ת, מֵעִנְיַן חָבִית שֶׁנִּתְרוֹעֲעָה וּטְפָלָה בִּגְלָלִים, וּטְפֵלָה שֶׁל תַּנּוּר. כִּי הַתָּי"ו וְהַטֵּי"ת מִתְחַלְּפִין בְּמוֹצָא דטלנ"ת. וְהָרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ תִּפְלוּת דִּבְרֵי הֲבַאי וְדִבְרֵי מְשָׁלִים, מִלְּשׁוֹן הֲיֵאָכֵל תָּפֵל בְּלִי מֶלַח [אִיּוֹב ו], שֶׁעִנְיָנוֹ דָּבָר חָסֵר וְגָרוּעַ: {יח} וְרַבָּנָן כְּלוֹמַר בֶּן עַזַּאי, מִבַּעְיָא לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא דְּאָמַר אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בִּידֵי מִי שֶׁמַּעֲמִיד עַצְמוֹ עָרוּם עָלֶיהָ. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁפָּרַשׁ מִכָּל עֲסָקָיו וְנַעֲשָׂה עָלֶיהָ עָנִי וַחֲסַר כֹּל. לִישָׁנָא אַחֲרִינָא שֶׁמַּעֲרִים שֶׁיִּתְקַיֵּם תּוֹרָתוֹ לִקְבֹּץ עַל יָד לִלְמֹד מִכָּל אָדָם: {יט} לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, הַחֲכָמִים קוֹרִין עַצְמָם פְּרוּשִׁים לֶהֱיוֹתָם מֻפְרָשִׁים מִבְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֶסְרוֹנוֹת וְהַמִּדּוֹת הַפְּחָתִיּוֹת וְהָרְדִיפָה אַחַר תַּאֲוַת הָעוֹלָם. הֵם מְיַחֲלִים לִשְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא וְלַמִּדּוֹת הַמְּעֻלּוֹת: {כ} מְבַלֵּי כוּ'. אוֹ מְכַלֵּי עוֹלָם. שֶׁאֵלּוּ הַדְּבָרִים הַמַּפְסִידִים מְצִיאוּת הָאָדָם. הָרַמְבַּ"ם. וְרָצָה מְצִיאוּת הָאָדָם לְפִי שֶׁהוּא עִקַּר הַבְּרִיאָה בָּעוֹלָם הַשָּׁפֵל. וְכֵן אָמְרוּ עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות כו': מה שאמר אין מספקת לשתות וכו' הוא דברי ר"ע לפי שהוא סובר ג"כ מקריב מנחתה ואח"כ משקה כמו שאומר ר"ש ואינה הלכה ומה שאמר יש לה זכות ר"ל זכות תורה ואע"פ שהיא אינה מצווה בכך לפי שאין מצות ת"ת אלא על האנשים שנאמר ולמדתם אותם את בניכם בניכם ולא בנותיכם. ואמרו מלמדה תפלות הוא דברי הבאי ודברי משלים. וענין מאמר רבי יהושע הוא שהאשה רוצה באיש זנאי מאנשי השקר ואפי' שאינו נותן לה אלא קב בכל יום למזונותיה יותר מאדם חסיד פרוש מן העבירות ואפי' שנותן לה תשעה קבין בכל יום חסיד שוטה אמרו בגמ' שענין זה הוא (המדבק) [המרבה] בניוול ומדקדק על עצמו עדש הוא כבד בעיני בני אדם ויעשה מעשים שאינם מחוייבים כאילו הוא שוטה בחסידותו ואמר בגמ' שבת ירושלמי מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט. ורשע ערום אנשי התחבולה וזה שהחכמים קוראין עצמן פרושין להיותם מופרשין מבני אדם שיש להם חסרונות והמדות הפחותיות והרדיפה אחר תאות העולם והם מוחלין לשכר העולם הבא ולמדות המעלות ויש מבני אדם שמתפארים ומראין לבני אדם שהוא פרוש מן המעשים המגונים ומן המדות הפחותיות והוא מתבודד בהן בעצמו ואמנם נפרש מהם לכוונה מכוונות העולם וכן אמרו רבותינו ע"ה שבעה פרושים הם ומנו בהם כל מי שיתפאר ביהרות לסבה מסבות העולם כדי שיכבדוהו העם או בשביל שלא יאבד הבורא ממונו ויפסיד עניניו ואין אצלם פרוש אמיתי אלא עובד מאהבה כמו אברהם אבינו והששה הם גרועין והם מוסיפין בחיוב ומפליגין בחניפות כדי שיגנבו דעת הבריות וכינוי התוספת שלהם והכבדות שנוהגין בתורה בלשון מכות ואמרו מכות פרושין. ומה שאמר מבלי עולם או מכלי עולם שאלו הדברים מפסידין מציאות האדם. ומדהה לפי לשונם הוא הגוון החסר שאינו בתכלית הלובן ואין לו זוהר ולא בריקות וזה הרבה במסכת נגעים וענין אומרו בכאן מדהה שאתה מחשיך אורם ותסיר זהרם מעיני בני אדם. ומתנוונת שתחלה בחולי השחפת ונעשית כחושה. וכבר אמרתי פעמים רבות כשיש מחלוקת בין החכמים בסברת אמונה אין תכליתו מעשה מן המעשים שאין אומרים שם הלכה כפלוני. ואין הלכה כבן עזאי: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ה

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין זְכוּת תּוֹלָה בַמַּיִם הַמָּרִים. וְאִם אַתָּה אוֹמֵר, הַזְּכוּת תּוֹלָה בַמַּיִם הַמְאָרְרִים, מַדְהֶה אַתָּה אֶת הַמַּיִם בִּפְנֵי כָל הַנָּשִׁים הַשּׁוֹתוֹת, וּמוֹצִיא אַתָּה שֵׁם רַע עַל הַטְּהוֹרוֹת שֶׁשָּׁתוּ, שֶׁאוֹמְרִים טְמֵאוֹת הֵן אֶלָּא שֶׁתָּלְתָה לָהֶן זְכוּת. רַבִּי אוֹמֵר, הַזְּכוּת תּוֹלָה בַמַּיִם הַמְאָרְרִים, וְאֵינָהּ יוֹלֶדֶת וְאֵינָהּ מַשְׁבַּחַת, אֶלָּא מִתְנַוְּנָה {כא} וְהוֹלֶכֶת, לְסוֹף הִיא מֵתָה בְּאוֹתָהּ מִיתָה:

ר"ע מברטנורה מַדְהֶה אַתָּה אֶת הַמַּיִם. מְחַסֵּר וּמַחְשִׁיךְ. הַגָּוֶן הֶחָסֵר נִקְרָא דִּהָה בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה: מִתְנַוְּנָה וְהוֹלֶכֶת. נֶחֱלֵית וְהוֹלֶכֶת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כא} מִתְנַוְּנָה. פְלִיגֵי בָּהּ, רַב יוֹסֵף סְבִירָא לֵיהּ דִּלְתַנָּא קַמָּא מִתְנַוְּנָה נַמִּי לֹא, וְרַב שֵׁשֶׁת סוֹבֵר דְּתַנָּא קַמָּא נַמִּי סְבִירָא לֵיהּ דְּתוֹלָה אֲבָל מִתְנַוְּנָה וְכוּ'. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י וְלֹא פְלִיגֵי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלָּא בְּסוֹף שֶׁהִיא מֵתָה בְּאוֹתָהּ מִיתָה לְחוּד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ( ראה משנה ד' ) (רמב"ם)

פרק ג - משנה ו

נִטְמֵאת מִנְחָתָהּ עַד שֶׁלֹּא קָדְשָׁה בַכְּלִי, הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת וְתִפָּדֶה, וְאִם מִשֶּׁקָּדְשָׁה בַכְּלִי, הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת וְתִשָּׂרֵף. וְאֵלּוּ שֶׁמִּנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת, הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לְךָ, וְשֶׁבָּאוּ לָהּ עֵדִים {כב} שֶׁהִיא טְמֵאָה, וְהָאוֹמֶרֶת אֵינִי שׁוֹתָה, וְשֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ, וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַדֶּרֶךְ. וְכָל הַנְּשׂוּאוֹת לְכֹהֲנִים, מִנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת:

ר"ע מברטנורה נִטְמֵאת מִנְחָתָהּ עַד שֶׁלֹּא קָדְשָׁה בַכְּלִי הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת. שֶׁנִּטְמְאוּ עַד שֶׁלֹּא קִדְּשׁוּ בִכְלִי: וְתִפָּדֶה. וְתֵצֵא לְחֻלִּין, וּמִן הַמָּעוֹת יִקְנֶה אַחֶרֶת: וְתִשָּׂרֵף. שֶׁקָּדְשָׁה קְדֻשַּׁת הַגּוּף וְאֵינָהּ יוֹצְאָה עוֹד לְחֻלִּין: וְכָל הַנְּשׂוּאוֹת לְכֹהֲנִים מִנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת. וַאֲפִלּוּ קָרַב קֹמֶץ כְּהִלְכָתוֹ וְלֹא נִטְמֵאת, נִשְׂרָפִים שְׁיָרֶיהָ עַל בֵּית הַדֶּשֶׁן וְאֵינָן נֶאֱכָלִים, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לַכֹּהֵן בַּעְלָהּ חֵלֶק בָּהּ, שֶׁמִּשֶּׁלּוֹ הִיא בָּאָה, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה (וַיִּקְרָא ו) וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל, וְאֵין כֻּלָּהּ כָּלִיל מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ חֵלֶק בָּהּ שֶׁלְּכַפָּרָתָהּ הִיא בָּאָה, הָא כֵּיצַד, הַקֹּמֶץ קָרֵב בְּעַצְמוֹ וְהַשִּׁירַיִם קְרֵבִין בְּעַצְמָן {כג}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כב} עֵדִים כוּ' בָּא עָלֶיהָ. וְאַף עַל גַּב דְּבְהָנֵי אִגַּלֵּי מִלְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּכִי קַדּוּשׁ בְּטָעוּת קַדּוּשׁ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ מוֹצִיאִים מִכְּלֵי שָׁרֵת לְחֻלִּין. גְּמָרָא. תּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים: {כג} שֶׁלֹּא בְדִקְדּוּק כָּתַב כֵּן, דִּקְרֵיבָה הַיְנוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְאִלּוּ בֵּית הַדֶּשֶׁן הַיְנוּ מָקוֹם בָּעֲזָרָה לִפְסוּלֵי מֻקְדָּשִׁים הַנִּשְׂרָפִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ב לְעֵיל מִשְׁנָה ג'. אֶלָּא כְּתַנָּאֵי. וְכֻלֵּי עָלְמָא כָּל שֶׁמִּמֶּנּוּ לָאִשִּׁים הֲרֵי זֶה בְּבַל תַּקְטִירוּ מִדִּכְתִיב לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ כוּ'. כָּל שֶׁמִּמֶּנּוּ כוּ'. דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר מַקְרִיב הַשְּׁיָרִים עַל הַמִּזְבֵּחַ וּלְשֵׁם עֵצִים. וּלְרַבָּנָן לֵית לְהוּ הַאי סְבָרָא אֶלָּא נִשְׂרָפִים שְׁיָרֶיהָ עַל בֵּית הַדֶּשֶׁן. כִּדְאִיתָא בִּגְמָרָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם נטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי כו': מנחת םוטה אמנם מביא בעלה וכשהיה בעלה כהן חייב בשריפת זאת המנחה כולה לפי שנאמר וכל מנחת כהן כליל תהיה: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ז

בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן, מִנְחָתָהּ נִשְׂרֶפֶת. וְכֹהֶנֶת שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל, מִנְחָתָהּ נֶאֱכֶלֶת. מַה בֵּין כֹּהֵן לְכֹהֶנֶת, מִנְחַת כֹּהֶנֶת נֶאֱכֶלֶת, מִנְחַת כֹּהֵן אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת. כֹּהֶנֶת מִתְחַלֶּלֶת, וְכֹהֵן אֵין מִתְחַלֵּל. כֹּהֶנֶת מִטַּמְּאָה לְמֵתִים, וְאֵין כֹּהֵן מִטַּמֵּא לְמֵתִים. כֹּהֵן אוֹכֵל בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְאֵין כֹּהֶנֶת אוֹכֶלֶת בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים:

ר"ע מברטנורה וְכֹהֶנֶת שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל. בַּת כֹּהֵן: מִנְחָתָהּ נֶאֱכֶלֶת. דְּכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה כְּתִיב, כֹּהֵן וְלֹא כֹּהֶנֶת. וְכֵן כֹּהֶנֶת אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה שֶׁהֵבִיאָה מִנְחַת נְדָבָה, נֶאֱכֶלֶת {כד}: כֹּהֶנֶת מִתְחַלֶּלֶת. מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַכְּהֻנָּה, אִם נִבְעֲלָה לַפְּסוּלִים {כה} שׁוּב אֵינָהּ חוֹזֶרֶת לְכַשְׁרוּתָהּ לְעוֹלָם: כֹּהֵן אֵינוֹ מִתְחַלֵּל. אִם נָשָׂא גְּרוּשָׁה חֲלָלָה אוֹ זוֹנָה, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהוּא עִמָּהּ הוּא פָּסוּל לָעֲבוֹדָה {כו}, מִשֶּׁגֵּרְשָׁהּ חוֹזֵר לְהֶכְשֵׁרוֹ, דִּכְתִיב (שָׁם כא) וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ, זַרְעוֹ חָלָל, וְהוּא אֵינוֹ חָלָל: כֹּהֶנֶת מִטַּמְּאָה לְמֵתִים. דִּכְתִיב (שָׁם) בְּנֵי אַהֲרֹן, וְלֹא בְנוֹת אַהֲרֹן: וְאֵין כֹּהֶנֶת אוֹכֶלֶת בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים. דְּחַטָּאת וְאָשָׁם וּמִנְחָה בְּכוּלְהוּ כְּתִיב (שָׁם ו) כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן {כז} יֹאכְלֶנוּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כד} לָאו דַּוְקָא, דְּהוּא הַדִּין חוֹבָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כה} כִּדְדָרְשִׁינַן בְּקִדּוּשִׁין דַּף ע"ז: {כו} וּלְשׁוֹן סִפְרָא, לְהֵחַלּוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא נוֹהֵג מִנְהָג זֶה הֲרֵי הוּא חֻלִּין: {כז} וְאַף עַל גַּב דְּמִבְּנֵי אַהֲרֹן מְמַעֲטִינַן וְלֹא בְנוֹת אַהֲרֹן, טָרַח קְרָא וְכָתַב זָכָר לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין לְמַחֲלוֹקֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ב בְּרֵישׁ פֶּרֶק י"ב דִּזְבָחִים: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בת ישראל שנשאת לכהן מנחתה נשרפת כו': נאמר בתורה וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל ובא בקבלה כהן ולא כהנת ונאמר ולא יחלל זרעו בעמיו זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל וענין אינו מתחלל שאינו נעשה חלל לעולם אבל הוא פסול כל זמן שהוא עומד עם זאת האשה שעשאה חללה כגון כהן שנשא גרושה כיון שבא עליה נעשית חללה כמו שנבאר במסכת קידושין (פ"ד הלכה ו') בין שהיתה כהנת ולויה או ישראלית ומה שאמר בכהן כהנת מתחללת אין ענינו שכהנת בלבד תהיה חללה ואמנם ענינו שהיא מתחללת בכלל מי שתתחלל וכשהיתה זאת האשה חללה תעמוד חללה לעולם בין שמת בעלה או גרשה וזה הכהן כל זמן שהוא עמה הוא פסול לעבודה ואם גרשה ונדר שלא ישא אשה בעבירה כמו שיתבאר בפרק שביעי מבכורות (הלכה ז') חוזר לכשרותו ולשון ספרא להחלו בזמן שהוא נוהג מנהג זה הרי הוא חולין וכתוב בתורה אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן אבל קדשי הקדשים והם החטאת והאשם כמו שקרא אותם התורה קדשי קדשים מבואר בתורה כל זכר בכהנים יאכלנה: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ח

מַה בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה {כח}. הָאִישׁ פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם, וְאֵין הָאִשָּׁה פוֹרַעַת וּפוֹרֶמֶת. הָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ בְּנָזִיר, וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת אֶת בְּנָהּ בְּנָזִיר. הָאִישׁ מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו, וְאֵין הָאִשָּׁה מְגַלַּחַת עַל נְזִירוּת אָבִיהָ. הָאִישׁ מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ {ל}, וְאֵין הָאִשָּׁה מוֹכֶרֶת אֶת בִּתָּהּ {לא}. הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה מְקַדֶּשֶׁת {לג} אֶת בִּתָּהּ. הָאִישׁ נִסְקָל עָרֹם, וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרֻמָּה. הָאִישׁ נִתְלֶה, וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית. הָאִישׁ נִמְכָּר בִּגְנֵבָתוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה נִמְכֶּרֶת בִּגְנֵבָתָהּ:

ר"ע מברטנורה הָאִישׁ פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם. כְּשֶׁהוּא מְנֻגַּע פּוֹרֵעַ אֶת רֹאשׁוֹ וּפוֹרֵם אֶת בְּגָדָיו, דִּכְתִיב (שָׁם יג) אִישׁ צָרוּעַ הוּא וְכוּ', אִישׁ פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם, וְאֵין אִשָּׁה פּוֹרַעַת וּפוֹרֶמֶת: הָאִישׁ מַדִּיר בְּנוֹ בְּנָזִיר. בְּנוֹ קָטָן. וְחָלָה נְזִירָתוֹ עָלָיו וַאֲפִלּוּ לִכְשֶׁיִּגְדַּל {כט}. וְזוֹ הֲלָכָה הִיא בַּנָּזִיר, וְאֵין לָהּ סֶמֶךְ מִן הַתּוֹרָה: הָאִישׁ מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו. אִם נָדַר אָבִיו בִּנְזִירוּת וְהִפְרִישׁ קָרְבְּנוֹתָיו וּמֵת וְהָיָה בְּנוֹ נָזִיר, אוֹ שֶׁנָּדַר בִּנְזִירוּת לְאַחַר מִיתַת אָבִיו, הֲרֵי הַבֵּן מְגַלֵּחַ בְּיוֹם מְלֹאֹת וּמֵבִיא קָרְבָּנוֹת שֶׁהִפְרִישׁ אָבִיו. וְגַם זוֹ הֲלָכָה וְאֵין לָהּ סֶמֶךְ: הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ. מְקַבֵּל קִדּוּשֵׁי בִּתּוֹ קְטַנָּה {לב} שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ, דִּכְתִיב (דְּבָרִים כב) אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה: הָאִישׁ נִסְקָל עָרֹם. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כד) וְרָגְמוּ אוֹתוֹ, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אוֹתוֹ וְלֹא אוֹתָהּ, דְּהָא כְּתִיב (דְּבָרִים יז) וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִיא, אֶלָּא אוֹתוֹ בְּלֹא כְּסוּתוֹ אֲבָל אוֹתָהּ בִּכְסוּתָהּ {לד}: הָאִישׁ נִתְלֶה. דִּכְתִיב (שָׁם כא) וְתָלִיתָ אוֹתוֹ עַל עֵץ, אוֹתוֹ וְלֹא אוֹתָהּ: הָאִישׁ נִמְכָּר בִּגְנֵבָתוֹ. דִּכְתִיב (שְׁמוֹת כב) וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ, וְלֹא בִגְנֵבָתָהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כח} מַה בֵּין כוּ'. שִׁיֵּר טוּבָא, הָנָךְ דְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין, וְכֵן הָא דְּאֵין אִשָּׁה מֵפֵרָה נִדְרֵי בִתָּהּ: {כט} עַיֵּן פֵּרוּשׁוֹ פֶּרֶק ד' דְּנָזִיר מִשְׁנָה ו' כוּ'. וְנִרְאֶה לִי דְּפֵרוּשׁ לִכְשֶׁיִּגְדַּל כְּלוֹמַר לְאַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה גָּדוֹל לְעִנְיָן נְדָרִים, וּמִיהוּ עַד שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַחַר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים וְתוּ לֹא, דִפְשִׁיטָא דְּמִכֵּיוָן שֶׁיָּצָא מֵרְשׁוּתוֹ לְגַמְרֵי פָּקְעָה לָהּ הַדָּרַת אָבִיו וּמִמֵּילָא אֵין צָרִיךְ לְהַשְׁלִים עוֹד נְזִירוּתוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ל} בִּתּוֹ. לְאָמָה כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה. רַשִׁ"י: {לא} בִּתָּהּ. דִּכְתִיב כִּי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ [שְׁמוֹת כא]. גְּמָרָא: {לב} לָאו לַאֲפוֹקֵי נַעֲרָה, דִּבְהֶדְיָא תְּנַן הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה. אֶלָּא לַאֲפוֹקֵי בּוֹגֶרֶת: {לג} מְקַדֶּשֶׁת. מֵרֵישָׁא דִּקְרָא דְּאֶת בִּתִּי נָתַתִּי לְאִישׁ יָלֵיף לֵיהּ, וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל הַזְּקֵנִים, מַשְׁמַע לְמַעֵט אִמָּהּ דְּאֵינָהּ זַכָּאָה בְּבִתָּהּ לָתֵת. תּוֹסָפוֹת: {לד} אוֹתוֹ לְגוּפֵיהּ אִצְטְרִיךְ, דִּבְלֹא כְּסוּתוֹ, וְעִקַּר טַעְמָא מִשּׁוּם בִּזְיוֹנָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מה בין איש לאשה האיש פורע ופורם כו': כתיב בתורה והצרוע אשר בו הנגע יכבס בגדיו וגו' ואמר איש צרוע הוא וגו' לפיכך לא יהיה דין פריעה ופרימה אלא באיש צרוע ואמנם אלו השני דינין שייחד האנשים בהם ולא הנשים בענין הנזירות היא הלכה למשה מסיני אין רמז להם בלשון התורה וכבר בארנו זה בסוף פרק רביעי מנזיר ונאמר בתורה כשמשיא האב את בתו ואמר אבי הנערה אל הזקנים וגו' ואמר וכי ימכור איש את בתו לאמה ואמר וסקלתם אותו באבנים ובא בקבלה אותו ולא כסותו הא אותה בכסותה ואמר ותלית אותו על עץ ובא בקבלה אותו ולא אותה וכמו כן נאמר בגנב ונמכר בגניבתו: (רמב"ם)

פרק ד

פרק ד - משנה א

אֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם, לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה), אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ, פְּרָט לַאֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם. אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, וּבַת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין {ב}, לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה:

ר"ע מברטנורה אֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם. אֲרוּסָה שֶׁקִּנֵּא לָהּ אָרוּס וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁקִּנֵּא לָהּ יָבָם: לֹא שׁוֹתוֹת. דְּמַעֲטִינְהוּ קְרָא: וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה. שֶׁהִיא גָרְמָה לֶאֱסֹר עַצְמָהּ עָלָיו, שֶׁנִּסְתְּרָה אַחַר קִנּוּי, דְּמִקִּנּוּי וְאִסּוּר לֹא אִמְעִיט, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ה) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כוּ', לְרַבּוֹת אֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם לְקִנּוּי {א}: תַּחַת אִישָׁהּ. בְּיוֹשֶׁבֶת תַּחְתָּיו הַכָּתוּב מְדַבֵּר: נְתִינָה. מִן הַגִּבְעוֹנִים. וַאֲסוּרִים לָבֹא בַּקָּהָל: לֹא שׁוֹתוֹת. דְּלֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה אֶלָּא בָּרְאוּיָה לְקַיְּמָהּ {ג}, דִּכְתִיב (שָׁם) כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, בָּרְאוּיָה לְאִישׁוּת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, פְּרָט לְאַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל וְכוּ': וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה. וְאַף עַל גַּב דִּשְׁאָר אַלְמָנוֹת לְכֹהֵן גָּדוֹל גּוֹבוֹת כְּתֻבָּתָן כִּדְאָמְרִינַן בִּכְתֻבּוֹת [ק: וְכֵן בִּיבָמוֹת פד.], זוֹ אֵין לָהּ כְּתֻבָּה, שֶׁסְּתִירָתָהּ גָּרְמָה לָהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} דִּוְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם רִבּוּיָא: {ב} אַלְמָנָה כוּ'. מִשּׁוּם דַּחֲלוּקִין בְּטַעֲמָא הֻצְרַךְ לְחַלְּקָן. תּוֹסָפוֹת: {ג} וְלֹא צְרִיכִין לוֹמַר דַּחֲלוּצָה מִשּׁוּם אַשִּׁגְרַת לִישָׁנָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּרֵישׁ פֶּרֶק ט' דִּיבָמוֹת. אֶלָּא כָּל עָוֹן קָאָמַר וְעָוֹן דְּדִבְרֵי סוֹפְרִים נַמִּי בִּכְלַל, כִּדְאַשְׁכְּחַן לְעִנְיַן הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, דִּסְבִירָא לֵיהּ דְּיִרְאַת עֲבֵרָה דְּדִבְרֵי סוֹפְרִים בִּכְלַל זוֹ. נִרְאֶה לִי. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְעַיֵּן עוֹד: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כו': עוד יתבאר לך כשאדם בעל אחר שהגדיל בעילה אסורה אי זה איסור שיהיה המים המאררים אין עושין רושם באשתו. לפיכך אלמנה לכה"ג והדומה לה בשנתבאר עליהם הקנוי והסתירה כמו שבארנו יוצאת בלא כתובה לפי שיש להן כתובה ואף על פי שנשואיהן באיסור כמו שנתבאר בסוף פרק אחד עשר מכתובות: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ב

וְאֵלּוּ לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה. הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אָנִי, וְשֶׁבָּאוּ לָהּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה, וְהָאוֹמֶרֶת אֵינִי שׁוֹתָה. אָמַר בַּעְלָהּ אֵינִי מַשְׁקָהּ, וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַדֶּרֶךְ, נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ וְלֹא שׁוֹתָה. מֵתוּ בַעֲלֵיהֶן עַד שֶׁלֹּא שָׁתוּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה וְלֹא שׁוֹתוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת {ה} כְּתֻבָּה:

ר"ע מברטנורה אָמַר בַּעְלָהּ אֵינִי מַשְׁקָהּ וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַדֶּרֶךְ. שֶׁהוּא גוֹרֵם לָהּ שֶׁלֹּא תִשְׁתֶּה, נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ: מֵתוּ בַעֲלֵיהֶן. שֶׁל כָּל סוֹטוֹת הָרְאוּיוֹת לִשְׁתּוֹת, וְלֹא הִסְפִּיקוּ לְהַשְׁקוֹתָן עַד שֶׁמֵּתוּ: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה. דִּשְׁטָר הָעוֹמֵד לִגָּבוֹת כְּגָבוּי דָּמֵי {ד}: וְלֹא שׁוֹתוֹת. דִּכְתִיב (שָׁם) וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ: וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּתָן. כְּלוֹמַר מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא שׁוֹתוֹת אֵין נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּתָן, דִּשְׁטָר הָעוֹמֵד לִגָּבוֹת לָאו כְּגָבוּי דָּמֵי: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ד} וְלֹא דָּמֵי לְמִשְׁנָה ג' פֶּרֶק ד' דִּיבָמוֹת. דְּהָתָם סְפֵק נְשׂוּאָה, וְהָוֵי סָפֵק אִי עוֹמֵד לִגָּבוֹת כְּלָל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן הָכָא דִּכְשֶׁמֵּת הַבַּעַל וַדַּאי עוֹמֵד לִגָּבוֹת אֶלָּא מִטַּעַם אַחֵר נָבֹא לְהַפְסִידָהּ, הָוֵי הִיא כְּגָבְתָה וּמֻחְזֶקֶת. גְּמָרָא: {ה} וְלֹא נוֹטְלוֹת. וְלֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר הַעֲמֵד אִשָּׁה עַל חֶזְקָתָהּ כְּמוֹ בְּפֶרֶק קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת מִשְׁנָה ו' ח' וְאֵימָא לֹא זִנְּתָה, שֶׁהֲרֵי רַגְלַיִם לַדָּבָר, שֶׁקִּנֵּא לָהּ וְנִסְתְּרָה, וְהַכָּתוּב הוֹצִיאָהּ מֵאוֹתָהּ חֲזָקָה וַעֲשָׂאָהּ סָפֵק. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה כו': בית שמאי סברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי וכאילו תגיע זה הממון לידה ולפיכך נוטלת כתובתה לפי דעתם: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ג

מְעֻבֶּרֶת חֲבֵרוֹ וּמֵינֶקֶת חֲבֵרוֹ, לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יָכוֹל הוּא {ו} לְהַפְרִישָׁהּ וּלְהַחֲזִירָהּ לְאַחַר זְמַן. אַיְלוֹנִית וּזְקֵנָה וְשֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד, לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָכוֹל הוּא לִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת וְלִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת הֵימֶנָּה. וּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים, אוֹ שׁוֹתוֹת אוֹ לֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה:

ר"ע מברטנורה מְעֻבֶּרֶת חֲבֵרוֹ. שֶׁמֵּת אוֹ גֵּרְשָׁהּ וְהִנִּיחָהּ מְעֻבֶּרֶת אוֹ מֵנִיקָה. וַאֲסָרוּהָ חֲכָמִים לִנָּשֵׂא עַד שֶׁיִּהְיֶה הַוָּלָד בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים. וְהָלַךְ זֶה וּנְשָׂאָהּ קֹדֶם הַזְּמַן, וְקִנֵּא לָהּ וְנִסְתְּרָה: לֹא שׁוֹתָה. שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ רְאוּיָה לְקַיְּמָהּ, דִּסְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר הַנּוֹשֵׂא מְעֻבֶּרֶת חֲבֵרוֹ אוֹ מֵינֶקֶת חֲבֵרוֹ יוֹצִיא וְלֹא יַחְזִיר עוֹלָמִית. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: יָכוֹל הוּא לְהַפְרִישָׁהּ. עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים וּלְהַחְזִירָהּ, הִלְכָּךְ רְאוּיָה לְאִישׁוּת קָרִינָא בָּהּ: אַיְלוֹנִית. דּוּכְרָנִיתָא דְּלֹא יָלְדָה: וְשֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד. שֶׁשָּׁתְתָה כּוֹס עֲקָרִין. וְאָסוּר לְקַיְּמָן לְמִי שֶׁאֵין לוֹ בָנִים: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יָכוֹל הוּא לִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת. וְיִהְיֶה מֻתָּר לְקַיֵּם אֶת זֹאת, הִלְכָּךְ רְאוּיָה לְאִישׁוּת הִיא. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} יָכוֹל הוּא כוּ'. וְהָכִי סְבִירָא לְהוּ לְרַבָּנָן, אוֹ אִשָּׁה אוֹ בָּנִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּמִשְׁנָה ה' פֶּרֶק ו' דִּיבָמוֹת. וְכִי תֵּימָא הָא רַבָּנָן אִית לְהוּ הַךְ סְבָרָא בִּמְעֻבֶּרֶת וּמַאי שְׁנָא, נִרְאֶה לִי דְּהָא דְּאַיְלוֹנִית אִסּוּרַיְהוּ דְּמִפְקַד אַפִּרְיָה וּרְבִיָּה וּלְהַחְזִיק מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה אֲסָרוּהָ, אֲבָל מְעֻבֶּרֶת וּמֵינֶקֶת לֹא גָּזְרוּ לְהַחְזִיק שׁוּם מִצְוָה אֶלָּא מִפְּנֵי חֲשַׁשׁ הַתִּינוֹק שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר שֵׁנִית בִּזְמַן הַהֲנָקָה כוּ', וּלְפִיכָךְ לֹא הֶחְמִירוּ בָּהּ, וְזֶהוּ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם שֶׁאֵין כָּאן עֲבֵרָה, כְּלוֹמַר אֶלָּא תַּקָּנָה, וּמִכָּל מָקוֹם אָסוּר לַעֲבֹר. אֲבָל אַיְלוֹנִית הִיא גְּזֵרָה וּבִכְלָל עֲשׂוּ מִשְׁמֶרֶת לְמִשְׁמֶרֶת, וְהוּא עֲבֵרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא שותות כו': רבי מאיר סבר מי שנשא מעוברת חבירו ומינקת חבירו יוציא ולא יחזיר עולמית ולפיכך הוא אצלו עובר עבירה כמו ישראל שנשא נתינה והדומות לה ולפיכך לא ישקה אותה וחכמים אומרים שיגרשנה עד תשלום זמן הנקה והוא כ"ד חדשים כמו שבארנו בגיטין (פ"ז הלכה ו') חוץ מיום שנולד ומיום שנתארסה בו ויחזיר. ור' אליעזר אומר מה שכתוב בתורה ונקתה ונזרעה זרע רוצה לומר תיקון זריעה שתלד בריוח אם היתה מנהגה שתלד בצער או תלד זכרים אם היתה מנהגה שתלד נקבות לפיכך לפי דעתו איילונית וזקנה שותות ואם תאמר שבעלה עמה באיסור מפני שהוא נמנע מפריה ורביה ולא ישקנה מזה הטעם הרי זה אינו אמת שהוא יכול לישא אשה אחרת וחכ"א ונקתה ונזרעה זרע את שראויה להזריע ואין הלכה כרבי אליעזר והלכה כחכמים. (רמב"ם)

פרק ד - משנה ד

אֵשֶׁת כֹּהֵן שׁוֹתָה וּמֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. אֵשֶׁת סָרִיס {ח} שׁוֹתָה. עַל יְדֵי כָל עֲרָיוֹת מְקַנִּין, חוּץ מִן הַקָּטָן, וּמִמִּי שֶׁאֵינוֹ אִישׁ:

ר"ע מברטנורה אֵשֶׁת כֹּהֵן שׁוֹתָה וּמֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. אִם נִמְצֵאת נְקִיָּה. דְּמַהוּ דְּתֵימָא הוֹאִיל וְאֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנֶּאֶנְסָה אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ, נָחוּשׁ לָהּ שֶׁמָּא נֶאֶנְסָה וּלְכָךְ לֹא בָּדְקוּהָ הַמַּיִם, קָא מַשְׁמַע לָן {ז}: אֵשֶׁת סָרִיס שׁוֹתָה. דְּלֹא תֵימָא מִבִּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהַאי לָאו בַּר הָכִי הוּא, קָא מַשְׁמַע לָן {ט}: עַל יְדֵי כָל הָעֲרָיוֹת מְקַנְּאִים. אִם קִנֵּא לָהּ מֵאָבִיהָ אוֹ מֵאָחִיהָ וּמֵאֶחָד מִכָּל עֲרָיוֹת, וְנִסְתְּרָה, הָוֵי קִנּוּי וְנֶאֱסֶרֶת עָלָיו וְשׁוֹתָה. דְּלֹא תֵימָא נִטְמְאָה נִטְמְאָה שְׁתֵּי פְּעָמִים, אֶחָד לַבַּעַל וְאֶחָד לַבּוֹעֵל, הֵיכָא דְמִתַּסְרָא עֲלֵיהּ בְּהַאי זְנוּת, לַאֲפוֹקֵי הָא דַאֲסִירָא עֲלֵיהּ וְקַיְמָא אֵימָא לֹא, קָא מַשְׁמַע לָן {י}: חוּץ מִן הַקָּטָן. פָּחוֹת מִבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, שֶׁאֵין בִּיאָתוֹ בִיאָה, כָּךְ פֵּרֵשׁ רַמְבַּ"ם {יא}. וְלִי נִרְאֶה קָטָן פָּחוֹת מִבֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְלֹא הֵבִיא סִימָנִים, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ה) וְשָׁכַב אִישׁ אוֹתָהּ, אִישׁ וְלֹא קָטָן: וּמִמִּי שֶׁאֵינוֹ אִישׁ. לְמִעוּטֵי בְהֵמָה {יב}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ז} וְקָשְׁיָא, דְּאֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁשָּׁתְתָה מֻתֶּרֶת מִבַּעְיָא לֵיהּ. וּבַגְּמָרָא, אֵשֶׁת כֹּהֵן שׁוֹתָה פְּשִׁיטָא, מַהוּ דְּתֵימָא אֵשֶׁת כֹּהֵן דַּאֲפִלּוּ כִּי נִתְפְּשָׂה אֲסוּרָה אֵימָא לֹא תִשְׁתֶּה, קָא מַשְׁמַע לָן. וּמֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ פְּשִׁיטָא בְּמִתְנַוְּנָה דֶּרֶךְ אֵבָרִים כוּ' אֵימָא דְּנֶאֶנְסָה כוּ', קָא מַשְׁמַע לָן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ח} אֵשֶׁת סָרִיס. לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, סְרִיס חַמָּה אוֹ סְרִיס אָדָם, הַמֻּתָּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן. וּסְרִיס אָדָם כְּשֶׁשָּׁתָה כּוֹס שֶׁל עֲקָרִין, שֶׁמֻּתֶּרֶת לוֹ, וְקָרֵי לֵיהּ סְרִיס אָדָם לְפִי שֶׁעַל יְדֵי אָדָם בָּא לוֹ. כֶּסֶף מִשְׁנֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} וּמִבִּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ לְקָדְמָה שְׁכִיבַת הַבַּעַל. תּוֹסָפוֹת: {י} וְתֵימַהּ, הָא שָׁמְעִינַן לַהּ מֵאַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל דַּאֲסוּרָה וְקַיְמָא לַבַּעַל, וַאֲפִלּוּ הָכִי אִצְטְרִיךְ קְרָא דְּכִי תִשְׂטֶה לְמִעוּטֵי הָא לָאו הָכִי שׁוֹתָה. תּוֹסָפוֹת: {יא} מַשְׁמַע לֵיהּ כוּ' דְּבֶן תֵּשַׁע וְיוֹם אֶחָד אִישׁ מִקְרֵי לְגַבֵּי שְׁכִיבָה. כֶּסֶף מִשְׁנֶה. וּבָזֶה מְסֻלָּק מַה שֶּׁהֵשִׁיב עָלָיו הָרַ"ב: {יב} כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ג' פֶּרֶק ז' דִּתְמוּרָה. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אשת כהן שותה ומותרת לבעלה אשת סריס כו': שמא יעלה על הדעת אשת ישראל כשזינתה באונס שהיא מותרת לבעלה היא שותה ותהיה מותרת לבעלה אבל אשת כהן שזינתה באונס שהיא אסורה עליו היה לנו לומר שלא תהיה מותרת לו אחר שתשתה שמא באונס זינתה ולכך הוצלה והיא אסורה עליו ולכך למדנו שהיא שותה ומותרת לבעלה וכמו כן אשת סריס ואע"פ שאין לו שכיבה. ומה שאמר על ידי כל העריות מקנאין שמא יעלה על דעתינו שהוא אם קנא לה עם אחיה או אביה או אחד מן העריות הדומין להם אינו קנוי לפי שאמר ונטמאה ב"פ ובא בקבלה טומאה לבעל טומאה לבועל לפיכך האיש שהיא אסורה עליו בזה הזנות הוא שתשתה על ידו אבל זה האיש שהוא אסור עליה לעולם קודם זה הקנוי הרי זה אינה שותה בשבילו לכך למדנו שהוא משקה אותה וקטן הוא פחות מבן תשע שנים ויום אחד כמו שנתבאר ביבמות (פ"י הלכה ז') ומי שאינו איש ר"ל בזה בהמה למה שנאמר ושכב איש אותה פרט לקטן ולבהמה: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ה

וְאֵלּוּ שֶׁבֵּית דִּין מְקַנִּין לָהֶן, מִי שֶׁנִּתְחָרֵשׁ בַּעְלָהּ אוֹ נִשְׁתַּטָּה, אוֹ שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין. לֹא לְהַשְׁקוֹתָהּ אָמְרוּ, אֶלָּא לְפָסְלָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף לְהַשְׁקוֹתָהּ, לִכְשֶׁיֵּצֵא בַעְלָהּ מִבֵּית הָאֲסוּרִין יַשְׁקֶנָּה:

ר"ע מברטנורה אֵלּוּ שֶׁבֵּית דִּין מְקַנְּאִין לָהֶם. אִם רוֹאִים אוֹתָם שֶׁמִּתְנַהֲגוֹת בִּפְרִיצוּת: וְלֹא לְהַשְׁקוֹתָהּ אָמְרוּ. דְּהָא בָּעִינַן וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְלֵיכָּא. וּבַעְלָהּ נַמִּי לִכְשֶׁיָּבֹא אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁקוֹתָהּ בְּקִנּוּי זֶה, דְּבָעִינַן וְקִנֵּא וְהֵבִיא. וְרַבִּי יוֹסֵי לֹא בָּעֵי וְקִנֵּא וְהֵבִיא. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְסוּמָא אֵינוֹ מַשְׁקֶה אֶת אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם) מֵעֵינֵי אִישָׁהּ. וּמִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר (שָׁם) אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ, לָמַדְנוּ שֶׁכָּל הַמּוֹנֵעַ הַבַּעַל מִלְּהַשְׁקוֹת מוֹנֵעַ הָאִשָּׁה מִלִּשְׁתּוֹת אִם הָיָה אוֹתוֹ הַדָּבָר בָּאִשָּׁה, לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה הִיא סוּמָא אֵינָהּ שׁוֹתָה {יג}. וְאִם הָיְתָה חִגֶּרֶת אֵינָהּ שׁוֹתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם) וְהֶעֱמִיד אוֹתָהּ הַכֹּהֵן. וְכֵן אִם הָיְתָה גִדֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם) וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ. אוֹ אִלֶּמֶת, דְּבָעִינַן וְאָמְרָה הָאִשָּׁה. וְכֵן אִם הָיָה הַבַּעַל חִגֵּר אוֹ גִּדֵּם אוֹ אִלֵּם אֵינוֹ מַשְׁקֶה מִדִּכְתִיב אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ כִּדְאָמְרָן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יג} וּמַשְׁמַע דְּחֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה שֶׁאֵין מוֹנֵעַ לְהַשְׁקוֹתָהּ אֶלָּא מִמַּה שֶּׁאֵינָן בְּנֵי קִנּוּי וְלֹא שֶׁמִּעֲטָם הַכָּתוּב מִצַּד הַמּוּם שֶׁבָּהֶם, שֶׁאֵינָם בִּכְלַל הַהֶקֵּשׁ דְּאִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ. וְהָרַמְבַּ"ם בְּחִבּוּרוֹ כָּתַב דְּחֵרֵשׁ וְחֵרֶשֶׁת אֵינָן שׁוֹתוֹת, דְּאָמַר קְרָא וְאָמַר וְגוֹ' שֶׁתְּהֵא שׁוֹמַעַת. וְהִשְׁמִיט שׁוֹטִית. וְלֹא יָדַעְתִּי מִנַּיִן לוֹ זֶה הַלִּמּוּד, דְּבַגְּמָרָא תַּלְמוּד לוֹמַר אִישׁ לְרַבּוֹת אֵשֶׁת חֵרֵשׁ וְאֵשֶׁת שׁוֹטֶה כוּ': (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ואלו שב"ד מקנין להן מי שנתחרש בעלה כו': רבי יוסי אומר כל מי שיקנא ישקנה לפי שנאמר וקנא והביא *ואין הלכה כרבי יוסי ומה שצריך שתדעהו שאם היה בעלה סומא לא היה משקה אותה שנאמר מעיני אישה וכמו כן אם היתה היא חגרת או שאין לה ידים או אלמת אינה שותה לפי שנאמר והעמיד את האשה ונתן על כפיה ואמרה האשה ונאמר גם כן אשה תחת אישה מתחייב מזה שיהיה כל מה שימנענו מלהשקותה ימנענה גם כן מלשתות וכן. מה שימנענה מלשתות ימנענו מלהשקותה לפיכך אם היתה סומא או היה הוא חיגר או שאין לו ידים או אלה אינה שותה אבל בכל זאת יוצאות שלא בכתובה: (רמב"ם)

פרק ה

פרק ה - משנה א

כְּשֵׁם שֶׁהַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ, כָּךְ הַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה) וּבָאוּ, וּבָאוּ. כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל, כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) נִטְמְאָה, וְנִטְמָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כָּךְ הָיָה דוֹרֵשׁ זְכַרְיָה בֶן הַקַּצָּב. רַבִּי אוֹמֵר, שְׁנֵי פְעָמִים הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה אִם נִטְמְאָה נִטְמָאָה, אֶחָד לַבַּעַל וְאֶחָד לַבּוֹעֵל:

ר"ע מברטנורה כָּךְ בּוֹדְקִים אוֹתוֹ. אֶת הַבּוֹעֵל {א}: וּבָאוּ וּבָאוּ. שְׁנֵיהֶם בְּוָי"ו יְתֵרָא לִדְרָשָׁא {ב}: נִטְמְאָה וְנִטְמָאָה. וָי"ו יְתֵרָא דִּבְוְנִטְמְאָה שְׁנִיָּה לִדְרָשָׁא: רַבִּי אוֹמֵר שְׁנֵי פְעָמִים וְכוּ'. רַבִּי לֹא דָרֵישׁ וָי"ו יְתֵרָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא רִבּוּי דִקְרָאֵי קָא דָרֵישׁ, בֵּין בְּוּבָאוּ וּבָאוּ, בֵּין בְּנִטְמְאָה וְנִטְמָאָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} דְּאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר הַבַּעַל אִם אֵינוֹ מְנֻקֶּה מֵעָוֹן, דְּהָא כְּשֶׁאֵינוֹ מְנֻקֶּה מֵעָוֹן לֹא בָּדְקֵי לָהּ מַיָּא לְדִידָהּ. וְהָא דְּלֹא תְּנַן לַבּוֹעֵל כִּדְקָתָנֵי בַּסֵּיפָא, דְּהָכָא אַיְדֵי דְּתָנֵי אוֹתָהּ תָּנֵי אוֹתוֹ, וְסֵיפָא אַיְדֵי דְּתָנֵי בַּעַל תָּנֵי בּוֹעֵל. גְּמָרָא: {ב} דִּלְבִיאַת מַיִם תְּלָתָא כְּתִיבֵי. וּצְרִיכִי, חַד לְצַוָּאָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר שֶׁיָּבֹאוּ בָּהּ הַמַּיִם, וְחַד לַעֲשִׂיָּה מוֹדִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַבְטִיחַ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּבְדְּקוּהָ הַמַּיִם, וְחַד לִידִיעָה דְּבֶטֶן וַהֲדַר יָרֵךְ שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז כֵּיוָן דְּבִקְלָלָה מַזְכִּיר יָרֵךְ תְּחִלָּה. וּתְלָתָא וָי"ו לְצַוָּאָה וַעֲשִׂיָּה וִידִיעָה לַנּוֹאֵף. גְּמָרָא. וּמִשּׁוּם הָכִי בְאִסּוּרָא דְּנוֹאֵף סַגִּי בְּחַד וָי"ו לִדְרָשָׁא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כשם שהמים בודקין אותה כו': בודקין אותו ר"ל בזה שימות מי שזנה עמו כמו שתמות היא כששותה ואין בין רבי ובין ר"ע מחלוקת בדין ואמנם חולקין בראיית הדין וסבת מחלוקתם וראיית כל אחד מהם נכונה לפי שיטת הגמרא ולא נזכיר מהם בזה המקום כדי שלא יאריך הדבור ותמעט התועלת. (רמב"ם)

פרק ה - משנה ב

בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא, (ויקרא יא) וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא, אֵינוֹ אוֹמֵר טָמֵא אֶלָּא יִטְמָא, לְטַמֵּא אֲחֵרִים, לִמֵּד עַל כִּכָּר שֵׁנִי שֶׁמְּטַמֵּא אֶת הַשְּׁלִישִׁי {ג}. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ, רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר, עָתִיד דּוֹר אַחֵר לְטַהֵר כִּכָּר שְׁלִישִׁי, שֶׁאֵין לוֹ {ד} מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טָמֵא. וַהֲלֹא עֲקִיבָא {ה} תַּלְמִידְךָ מֵבִיא לוֹ מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר, כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא:

ר"ע מברטנורה בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ. כָּל הֵיכִי דִּתְנִינַן בּוֹ בַיּוֹם, בַּיּוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה לִנְשִׂיאוּת, שֶׁנִּתְרַבּוּ הַתַּלְמִידִים, שֶׁנָּתְנוּ רְשׁוּת לַכֹּל לִכָּנֵס. וּמִשּׁוּם דְּהַךְ דְּרָשָׁה דְנִטְמְאָה וְנִטְמָאָה נַמִּי בּוֹ בַיּוֹם נִדְרְשָׁה, נַקְטִינְהוּ לְכָל הָנָךְ הָכָא: כְּלִי חֶרֶס. הוּא רִאשׁוֹן, שֶׁנִּטְמָא מִן הַשֶּׁרֶץ שֶׁהוּא אָב. וְהָאֹכֶל שֶׁבְּתוֹכוֹ שֵׁנִי, שֶׁטִּמְּאוֹ הַכְּלִי: אֵינוֹ אוֹמֵר טָמֵא. כָּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ טָמֵא. אֶלָּא יִטְמָא, לְמִדְרָשׁ בֵּיהּ נַמִּי יְטַמֵּא, שֶׁמְּטַמֵּא אֶת אֲחֵרִים: לִמֵּד עַל כִּכָּר שֵׁנִי. לְהָכִי נָקַט כִּכָּר, לְפִי שֶׁהוּא מָצוּי בַּתַּנּוּר: שֶׁמְּטַמֵּא אֶת הַשְּׁלִישִׁי. וַאֲפִלּוּ בְּחֻלִּין. דִּקְרָא סְתָמָא כְּתִיב: דּוֹר אַחֵר. מִן הָעֲתִידִים לָבֹא. שֶׁיְּטַהֵר אֶת הַשְּׁלִישִׁי, וְאַף בִּתְרוּמָה, שֶׁאֵין לוֹ מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה: וַהֲרֵי עֲקִיבָא תַּלְמִידְךָ מֵבִיא לוֹ רְאָיָה מִן הַמִּקְרָא שֶׁהוּא טָמֵא. אַף בְּחֻלִּין. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחֻלִּין, אֶלָּא בִּתְרוּמָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ג} אֶת הַשְּׁלִישִׁי. לְפִי מַה שֶּׁכָּתַב הָרַ"ב בְּפֶרֶק קַמָּא דִּפְסָחִים מִשְׁנָה ו' דְּאֵין אֹכֶל מְטַמֵּא אֹכֶל מִן הַתּוֹרָה אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא נַמִּי, פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם דִּשְׁלִישִׁי דְּהָכָא הַיְנוּ מַשְׁקִין: {ד} שֶׁאֵין לוֹ כוּ'. גְּמָרָא. וּמֵאַחַר דְּאֵין לוֹ לָמָה טָמֵא. וּמְשָׁנֵי, מִן הַתּוֹרָה אֵין לוֹ, מִדִּין קַל וָחֹמֶר יֵשׁ לוֹ, וְדוֹר אַחֵר פָּרֵיךְ עֲלֵיהּ: {ה} עֲקִיבָא כוּ'. וְלֹא נִמְנָה בֵּין הַתַּלְמִידִים הַחֲשׁוּבִים שֶׁהָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁמְּנָאָם בְּמִשְׁנָה ח' פֶּרֶק ב' דְּאָבוֹת, שֶׁלֹּא תַּלְמִידוֹ הָיָה אֶלָּא תַּלְמִיד תַּלְמִידוֹ, וְהוּא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוּרְקְנוֹס: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בו ביום דרש ר"ע וכלי חרש אשר יפול מהם כו': השרץ מאבות הטומאות וכשנפל לאויר כלי חרס ואפילו שלא נגע בגבו נטמא זה הכלי כמו שיתבאר בפרק שני מכלים ויחזור זה הכלי ראשון לטומאה והאוכל שבו שני לטומאה מפני שנטמא בכלי שהוא ראשון ואמר שכל מה שיש בזה הכלי שהוא שני כמו שבארנו יטמא זולתו ר"ל שהוא יטמא אוכל אחר הרי למד על ככר השני שהוא מטמא את השלישי ולדעת ר"ע שני עושה שלישי בחולין ואינה הלכה אלא אין שני עושה שלישי בחולין אלא בתרומה ויתבארו אלו העקרים כולם וראיותם במקומם מסדר טהרות. ובכ"מ שאומר במשנה בו ביום ר"ל בו ביום שהשיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ג

בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא (במדבר לה) וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְגוֹ', וּמִקְרָא אַחֵר אוֹמֵר (שם) מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב. אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אֶלֶף אַמָּה, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר אַלְפַּיִם אַמָּה, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אַלְפַּיִם אַמָּה, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר אֶלֶף אַמָּה. הָא כֵיצַד, אֶלֶף אַמָּה מִגְרָשׁ, וְאַלְפַּיִם אַמָּה תְּחוּם שַׁבָּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אֶלֶף אַמָּה מִגְרָשׁ, וְאַלְפַּיִם אַמָּה שָׂדוֹת וּכְרָמִים:

ר"ע מברטנורה מִגְרָשׁ. רְחָבָה פְּנוּיָה מִזְּרִיעָה וּמֵאִילָנוֹת לְנוֹי הָעִיר: וְאַלְפַּיִם. לֹא הֻזְכַּר לְתִתָּם לַלְוִיִּם, וְלֹא נֶאֶמְרוּ אֶלָּא לִיצִיאַת תְּחוּם שַׁבָּת: שָׂדוֹת וּכְרָמִים. וְאַלְפַּיִם סָבִיב נִתְּנוּ לַלְוִיִּם. מֵהֶם הִנִּיחוּ אֶלֶף סָבִיב הָעִיר לַמִּגְרָשׁ, וְהַשְּׁאָר {ו} שָׂדוֹת וּכְרָמִים. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, שֶׁתְּחוּם אַלְפַּיִם אַמָּה דְּרַבָּנָן {ז}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} וְנִרְאֶה לִי מִשּׁוּם דְּתָפַסְתָּ מֻעָט תָּפַסְתָּ, כֵּיוָן דִּבְחַד עִנְיָנָא הוּא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אֲבָל לְרַבִּי עֲקִיבָא דִּקְרָא דְּאֶלֶף בְּשֶׁל לְוִיִּים וּקְרָא דְּאַלְפַּיִם בְּשֶׁל שַׁבָּת, דִּתְרֵי עִנְיָנֵי נִינְהוּ, מִקַּיְּמוּ הַמִּקְרָאוֹת שְׁנֵיהֶם כְּמוֹת שֶׁהֵן: {ז} שְׁמַע מִנָּהּ דִּלְרַבִּי עֲקִיבָא אַלְפַּיִם דְּאוֹרַיְתָא הֵן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁהִנִּיחַ בְּצָרִיךְ עִיּוּן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בו ביום דרש ר"ע ומדותם מחוץ לעיר כו': ר"ע סבר שאיסור תחומין מדאורייתא ואמר שהם מפורשות בפסוק ור"א אומר תחומין מדרבנן ר"ל שאין להם גדר אלא שיעור תחום שבת דרבנן. והלכה כר"א בנו של ר' יוסי הגלילי שאומר תחומין דרבנן: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ד

בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא (שמות טו), אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר לֵאמֹר, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר לֵאמֹר, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹנִין אַחֲרָיו שֶׁל משֶׁה עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כְּקוֹרִין אֶת הַהַלֵּל, לְכָךְ נֶאֱמַר לֵאמֹר. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, כְּקוֹרִין אֶת שְׁמַע {ט} וְלֹא כְקוֹרִין {י} אֶת הַהַלֵּל:

ר"ע מברטנורה שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר לֵאמֹר. שֶׁאֵין דּוֹמֶה לִשְׁאָר לֵאמֹר שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהַשְּׁכִינָה מְדַבֶּרֶת לְמֹשֶׁה לֵאמֹר הַדִּבּוּר לְיִשְׂרָאֵל, אֲבָל כָּאן אֵין לוֹמַר כֵּן: כְּקוֹרִין אֶת הַהַלֵּל. רָאשֵׁי פְרָקִים בִּלְבַד הָיוּ עוֹנִים אַחֲרָיו {ח}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ח} מְסַיֵּם בַּבְּרָיְתָא מֹשֶׁה אָמַר אָשִׁירָה לַה' וְהֵן אוֹמְרִים אָשִׁירָה לַה'. מֹשֶׁה אָמַר כִּי גָּאֹה גָּאָה וְהֵן אוֹמְרִים אָשִׁירָה לַה'. וְלִישְׁנָא דְּרָאשֵׁי פְרָקִים קָשְׁיָא, וְלָכֵן נִרְאֶה לִי שֶׁהַשִּׁירָה מִתְחַלֶּקֶת לְעִנְיָנִים וּפְרָקִים, וּבְכָל פֶּרֶק הָיוּ עוֹנִין אוֹתוֹ רֹאשׁ פֶּרֶק. וּבְהַלֵּל פְּלִיגֵי רַשִׁ"י וְתוֹסָפוֹת, דִּלְרַשִׁ"י בְּרָאשֵׁי פְרָקִים עוֹנִים רָאשֵׁי פְרָקִים וְלֹא יוֹתֵר, וְעַל כָּל דָּבָר חוּץ מֵרָאשֵׁי פְרָקִים עוֹנִים הַלְלוּיָהּ, עַד שֶׁיִּגְמֹר אֶת הַלֵּל. וּלְהַתּוֹסָפוֹת מִתְּחִלַּת הַפֶּרֶק עַד סוֹפוֹ עוֹנֶה רֹאשׁוֹ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר עַד סוֹפוֹ, וְכֵן פֶּרֶק שֵׁנִי כוּ': {ט} אֶת שְׁמַע. כְּסוֹפֵר הַפּוֹרֵס עַל שְׁמַע בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ תְּחִלָּה וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י וְקוֹרִין כֻּלָּן יַחַד, וְכָךְ שָׁרְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל כֻּלָּם וְכִוְּנוּ יַחַד אֶת הַשִּׁירָה כִּכְתָבָהּ. וּמְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא טַעְמָא דְּרַבִּי נְחֶמְיָה דְּדָרְשִׁינַן וַיֹאמְרוּ, דְּאָמוּר כֻּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, לֶאֱמֹר, דְּפָתַח מֹשֶׁה בְּרֵישָׁא: {י} וְלֹא כְקוֹרִין. נִרְאֶה לִי לְהָכִי קָאָמַר תּוּ, לַאֲפוֹקֵי נַמִּי מִדַּעַת שְׁלִישִׁית, כְּקָטָן הַמַּקְרֵא אֶת הַהַלֵּל, וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו כָּל מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר, מֹשֶׁה אָמַר אָשִׁירָה לַה' וְהֵן אוֹמְרִים אָשִׁירָה לַה' כוּ'. לְהָכִי אָמַר כוּ', דַּאֲפִלּוּ כִּקְרִיאָה זוֹ נַמִּי לֹא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בו ביום דרש ר"ע אז ישיר משה ובני ישראל כו': רבי נחמיה אומר כי מה שאמר ויאמרו ראיה שכולם היו אומרים ביחד השירה אלא שמשה היה מתחיל בדבור תחילה לבד כמו שעושה שליח ציבור בקריאת שמע ור"ע אומר ראשי פרקים בלבד היו אומרים אחריו כמו שעושין בקריאת ההלל: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ה

בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן הוּרְקְנוֹס, לֹא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מֵאַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יג) הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל. וַעֲדַיִן הַדָּבָר שָׁקוּל, לוֹ אֲנִי מְצַפֶּה אוֹ אֵינִי מְצַפֶּה, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם כז) עַד אֶגְוָע לֹא אָסִיר תֻּמָּתִי מִמֶּנִּי, מְלַמֵּד שֶׁמֵּאַהֲבָה עָשָׂה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ, רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁהָיִיתָ דוֹרֵשׁ כָּל יָמֶיךָ שֶׁלֹּא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַמָּקוֹם אֶלָּא מִיִּרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם א) אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע, וַהֲלֹא יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִיד תַּלְמִידְךָ לִמֵּד שֶׁמֵּאַהֲבָה עָשָׂה:

ר"ע מברטנורה מֵאַהֲבָה. שֶׁאָהַב אֶת הַמָּקוֹם: שָׁקוּל. מִשְׁקָלוֹ שָׁוֶה, אֵינוֹ מַכְרִיעַ לְכָאן וּלְכָאן. יֵשׁ לוֹ הַכָּתוּב בְּוָי"ו וּמַשְׁמָעוּתוֹ כְאִלּוּ הָיָה לֹא בְאָלֶ"ף. וְיֵשׁ לֹא בְאָלֶ"ף וּמַשְׁמָעוּתוֹ כְּאִלּוּ כָּתוּב בְּוָי"ו {יא}. הֵן יִקְטְלֵנִי, הַלֹּא הוּא הוֹרְגֵנִי, לֹא אֲיַחֵל לוֹ עוֹד. אוֹ לוֹ אֲנִי מְיַחֵל: מִיִּרְאָה. מִדַּאֲגַת פֻּרְעָנוּת שֶׁלֹּא תָבֹא עָלָיו: יְרֵא אֱלֹהִים. וְלֹא אוֹהֵב אֱלֹהִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם. וּבַגְּמָרָא לֹא מַיְתֵי אֶלָּא בְּכָל צָרָתָם לֹא צָר (יְשַׁעְיָה סג) דִּכְתִיב בְּאָלֶ"ף כוּ' (שָׁם) וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם, אֶלָּא דְּמַשְׁמַע הָכִי וּמַשְׁמַע הָכִי: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בו ביום דרש ר' יהושע בן הורקנוס לא עבד איוב את הקדוש ברוך הוא כו': לו אפילו שהוא כתוב באל"ף הנה הוא מורה לפעמים על הין ואפילו שהוא כתוב בוי"ו הרי הוא מורה על הלאו לפעמים וכבר זכר טעם זה המדבר באותיות הנח ולפיכך מה שאמר לא איחל לא היה כתיבתו אצלו באל"ף או בוי"ו ממה שיסור הספק בין הלאו וההין. ואמר בשביל ר"ע תלמידך לרוב מעלתו לפי שר"ע תלמיד רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי אליעזר תלמיד רבן יוחנן בן זכאי ולא חשש לזה השיעור בר' יהושע בן הורקנוס אבל אמר תלמיד תלמידך כמו שהיה: (רמב"ם)

פרק ו

פרק ו - משנה א

מִי שֶׁקִּנֵּא לְאִשְׁתּוֹ וְנִסְתְּרָה, אֲפִלּוּ שָׁמַע מֵעוֹף {א} הַפּוֹרֵחַ, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּשְׂאוּ {ב} וְיִתְּנוּ בָהּ מוֹזְרוֹת בַּלְּבָנָה:

ר"ע מברטנורה מִי שֶׁקִּנֵּא לְאִשְׁתּוֹ וְנִסְתָּרָה אֲפִלּוּ שָׁמַע מֵעוֹף הַפּוֹרֵחַ. שֶׁנִּסְתְּרָה: יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעֲמֵיהּ דְּאָמַר בְּפֶרֶק קַמָּא סְתִירָה לֹא בַּעְיָא עֵדוּת, וַאֲפִלּוּ עֶבֶד וַאֲפִלּוּ שִׁפְחָה נֶאֱמָנִים, דְּהַיְנוּ נַמִּי כְּעוֹף הַפּוֹרֵחַ, דְּאִתַּקַּשׁ סְתִירָה לְטֻמְאָה דְּכֻלְּהוּ מְהֵימוֹנֵי בָהּ, הִלְכָּךְ נֶאֶסְרָה עָלָיו. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר עַד שֶׁיִּשְׂאוּ וְיִתְּנוּ בָהּ מוֹזְרוֹת בַּלְּבָנָה. נָשִׁים הַטֹּווֹת לְאוֹר הַלְּבָנָה {ג}. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר מַשְׁקֶה עַל פִּי שְׁנַיִם. מִיהוּ מִשֶּׁיִּשְּׂאוּ וְיִתְּנוּ בָּהּ מוֹזְרוֹת בַּלְּבָנָה בִּפְרִיצוּתָהּ מְכֹעָר הַדָּבָר וְתֵצֵא, דְּהָא אֲפִלּוּ מַיָּא תּוּ לֹא בָּדְקֵי לָהּ כִּדְתַנְיָא בְּפֶרֶק קַמָּא. וּטְהוֹרָה הִיא. וְלֹא שֶׁיִּשְּׂאוּ וְיִתְּנוּ בָּהּ מוֹזְרוֹת בַּלְּבָנָה. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} מֵעוֹף. אֲפִלּוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְאָיָה מִצִּפְצוּף הָעוֹף. רַמְבַּ"ם: {ב} עַד שֶׁיִּשְׂאוּ כוּ'. כְּלוֹמַר מִשּׁוּם סְתִירָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁנֵי עֵדִים אֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת עָלָיו. רַשִׁ"י: {ג} שֶׁהוֹאִיל וְטֹווֹת בַּלַּיְלָה הִנֵּה מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת מִתְקַבְּצוֹת לִטְווֹת בְּקִבּוּץ וּמְשִׂיחוֹת בְּיַחַד: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מי שקנא לאשתו ונסתרה אפילו שמע מעוף כו': אמנם נאמנים פסולי עדות לפוסלה מכתובתה כמו שזכר או הנשים השונאות אותה שלא תשתה כשהעידו בראית הזנות אחר הקנוי והסתירה בעדים לפי מה שבארנו בתחילת המסכתא: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ב

אָמַר עֵד אֶחָד, אֲנִי רְאִיתִיהָ שֶׁנִּטְמֵאת, לֹא הָיְתָה שׁוֹתָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין אַף לְפָסְלָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ. חֲמוֹתָהּ וּבַת חֲמוֹתָהּ וְצָרָתָהּ וִיבִמְתָּהּ וּבַת בַּעְלָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנוֹת, וְלֹא לְפָסְלָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא תִשְׁתֶּה:

ר"ע מברטנורה אֲנִי רְאִיתִיהָ שֶׁנִּטְמֵאת. בְּאוֹתָהּ סְתִירָה, שֶׁהִיא עַל פִּי עֵדִים לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אוֹ עַל פִּי עוֹף הַפּוֹרֵחַ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לֹא הָיְתָה שׁוֹתָה. דְּעֵד אֶחָד נֶאֱמָן בָּהּ אַף לְהַפְסִידָהּ כְּתֻבָּתָהּ, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר {ד}: אַף לְפָסְלָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ. שֶׁלֹּא תִשְׁתֶּה וְלֹא תִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ: יְבִמְתָּהּ. אֵשֶׁת אֲחִי בַּעְלָהּ: וּבַת בַּעְלָהּ. מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת: הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנוֹת. לְעֵדוּת זוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן פְּסוּלוֹת לְכָל שְׁאָר עֵדוּת שֶׁהוּא לְרָעָתָהּ, לְפִי שֶׁהַתּוֹרָה הֶאֱמִינָה כָּל עֵדוּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ. וּמִיהוּ לֹא לְפָסְלָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ, הוֹאִיל וְשׂוֹנְאוֹת אוֹתָהּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא תִשְׁתֶּה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ד} בַּגְּמָרָא. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מִפְּנֵי מַה הֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵד אֶחָד בְּסוֹטָה, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר, שֶׁהֲרֵי קִנֵּא לָהּ וְנִסְתְּרָה, וְעֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא טְמֵאָה: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת כו': אמנם נאמנים פסולי עדות לפוסלה מכתובתה כמו שזכר או הנשים השונאות אותה שלא תשתה כשהעידו בראית הזנות אחר הקנוי והסתירה בעדים לפי מה שבארנו בתחילת המסכתא: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ג

שֶׁהָיָה בְדִין, וּמָה אִם עֵדוּת רִאשׁוֹנָה שֶׁאֵין אוֹסַרְתָּהּ אִסּוּר עוֹלָם, אֵינָהּ מִתְקַיֶּמֶת בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם, עֵדוּת אַחֲרוֹנָה שֶׁאוֹסַרְתָּהּ אִסּוּר עוֹלָם, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תִתְקַיֵּם בְּפָחוֹת מִשְּׁנָיִם, תַּלְמוּד לוֹמַר וְעֵד אֵין בָּהּ, כָּל עֵדוּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ. קַל וָחֹמֶר לָעֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה מֵעַתָּה, וּמָה אִם עֵדוּת אַחֲרוֹנָה {ו} שֶׁאוֹסַרְתָּהּ אִסּוּר עוֹלָם, הֲרֵי הִיא מִתְקַיֶּמֶת בְּעֵד אֶחָד, עֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאֵין אוֹסַרְתָּהּ אִסּוּר עוֹלָם, אֵינוֹ דִין שֶׁתִּתְקַיֵּם בְּעֵד אֶחָד, תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כד) כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (שם יט), עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים יָקוּם דָּבָר, מַה לְּהַלָּן עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, אַף כָּאן עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים:

ר"ע מברטנורה שֶׁהָיָה בְדִין. שֶׁלֹּא יְהֵא נֶאֱמָן בָּהּ עֵד אֶחָד, אִם לֹא מִגְּזֵרַת הַכָּתוּב: עֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה. סְתִירָה: שֶׁאֵין אוֹסַרְתָּהּ אִסּוּר עוֹלָם. אֶלָּא עַד שֶׁתִּשְׁתֶּה: אֵינָהּ מִתְקַיֶּמֶת בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם. כִּדְבָעִינַן לְמֵימַר מִגְּזֵרָה שָׁוָה, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא: עֵדוּת הָאַחֲרוֹנָה. טֻמְאָה: כָּל עֵדוּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ. נֶאֱמָן בָּהּ, דִּכְתִיב וְעֵד אֵין בָּהּ, וְכָל עֵד הָאָמוּר בַּתּוֹרָה סְתָם אֵינוֹ אֶלָּא שְׁנַיִם, מִדְּאִצְטְרִיךְ קְרָא לוֹמַר (דְּבָרִים יט) לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ, שְׁמַע מִנָּהּ דְּעֵד שְׁנַיִם בַּמַּשְׁמָע, עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב אֶחָד. וְהָכִי קָאָמַר קְרָא, תְּרֵי לֵית בָּהּ אֶלָּא חַד, וְקָאָמַר וְהִיא לֹא נִתְפָּסָה, לְאוֹסְרָהּ {ה}, אַלְמָא עֵד אֶחָד מְהֵימָן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ה} וְכֵן לְשׁוֹן רַשִׁ"י. וּבַגְּמָרָא, אֲסוּרָה. וּכְלוֹמַר קְרָא דְּקָאָמַר וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה לוֹמַר דְּאִלּוּ הֲוָה בָּהּ עֵד אֶחָד וְהִיא לֹא נִתְפְּשָׂה הָיְתָה אֲסוּרָה: {ו} וּמָה כוּ'. תֵּימַהּ דַּהֲוֵי מָצֵי לְמִפְרַךְ הָתָם אִיכָּא רַגְלַיִם לַדָּבָר. וּלְפִי מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי בְּרֵישׁ פֶּרֶק קַמָּא דְּאִתַּקַּשׁ סְתִירָה לַטֻּמְאָה יֵשׁ לוֹמַר דְּאַהָא סָמִיךְ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם שהיה בדין ומה אם עדות ראשונה כו': עדות הראשונה עדות סתירה אחר הקנוי כמו שנקדם וכבר בארנו בתחילת המסכת שלא תתקיים אלא בשנים עדים ושהיא אסורה אחר הסתירה על בעלה עד שתשתה מי המרים ואין זה איסור עולם. ועדות האחרונה היא עדות טומאה וכבר בארנו בתחילת המסכת שתתקיים בעד אחד ותאסר עליו לעולם וכבר בארנו ראיה לזה והוא מה שאמר ועד אין בה רוצה לומר אין שם עדות שלימה אבל יש שם עד אחד בלבד שהוא קצת עדות ואמר והיא לא נתפשה רוצה לומר שאינה אנוסה ולכך היא אסורה לעולם לפי שסלוק התפיסה מחייב האיסור והראיה שיהיה עד עדות ואין הכוונה בעד אחד ממה שאמר לא יקום עד אחד ואילו היה גם כן עד מורה על האחד לא היה צריך שיפרש אותו באחד וזה שאנו אומרים שעד אחד נאמן בסוטה לפוסלה מכתובתה ולא תשתה אמנם הוא כשנקדם הקנוי והסתירה כמו שבארנו בתחילה המסכת וכבר זכרנו שערות דבר הוא גם כן דבר זמה: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ד

עֵד אוֹמֵר נִטְמֵאת וְעֵד אוֹמֵר לֹא נִטְמֵאת, אִשָּׁה אוֹמֶרֶת נִטְמֵאת וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא נִטְמֵאת, הָיְתָה שׁוֹתָה. אֶחָד אוֹמֵר נִטְמֵאת וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא נִטְמֵאת, הָיְתָה שׁוֹתָה. שְׁנַיִם אוֹמְרִים נִטְמֵאת וְאֶחָד אוֹמֵר לֹא נִטְמֵאת, לֹא הָיְתָה שׁוֹתָה:

ר"ע מברטנורה עֵד אוֹמֵר נִטְמֵאת וְעֵד אוֹמֵר לֹא נִטְמֵאת. אוֹקֵי חַד לַהֲדֵי חַד, וַהֲרֵי הִיא בִּסְפֵקָה וְשׁוֹתָה. וְדַוְקָא כִּי אָתוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, אֲבָל בָּזֶה אַחַר זֶה, כְּשֶׁאָמַר הָרִאשׁוֹן נִטְמֵאת, הָוֵי מְהֵימָן כְּבִתְרֵי {ז}, וְהַשֵּׁנִי הָאוֹמֵר לֹא נִטְמֵאת הָוֵי לֵיהּ חַד, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם: וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא נִטְמֵאת. כְּלוֹמַר לֹא נִטְמֵאת בְּפָנֶיךָ, שֶׁכְּשֶׁבָּאתָ וּמָצָאת שֶׁנִּסְתְּרוּ יַחַד גַּם אָנוּ הָיִינוּ עִמְּךָ וּבְפָנֵינוּ לֹא נִטְמֵאת {ח}, הֲרֵי נִסְתַּלֵּק הָעֵד וּבָטְלוּ דְּבָרָיו מִפְּנֵי הַשְּׁנַיִם, וַהֲרֵי הִיא בִּסְפֵקָה אִם נִטְמֵאת קֹדֶם שֶׁבָּאוּ אֵלּוּ וּמְצָאוּם, וּלְפִיכָךְ שׁוֹתָה. וְאַשְׁמוּעִינַן תַּנָּא בְּהָנֵי תְּרֵי בָּבֵי דְּמַתְנִיתִין דְּבִפְסוּלֵי עֵדוּת הֲלֵךְ אַחַר רֹב דֵּעוֹת {ט} בֵּין לְקֻלָּא בֵּין לְחֻמְרָא, כְּלוֹמַר בֵּין לְהַשְׁקוֹתָהּ בֵּין שֶׁלֹּא לְהַשְׁקוֹתָהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ז} וְנִרְאֶה לְפָרֵשׁ בָּזֶה אַחַר זֶה שֶׁקִּבְּלוּ עֵדוּת הָרִאשׁוֹן וְהוֹרוּ עַל פִּי עֵדוּתוֹ. תּוֹסָפוֹת: {ח} אֲבָל בִּיבָמוֹת פֶּרֶק ט"ו לֹא פֵּרֵשׁ כֵּן. מִשּׁוּם דִּכְשֶׁאוֹמְרִים לֹא מֵת מַכְחִישִׁים אוֹתוֹ, אֲבָל הָכָא אֶפְשָׁר שֶׁנִּטְמְאָה קֹדֶם שֶׁבָּאוּ. וְהָיָה יָכוֹל לְפָרֵשׁ שֶׁאוֹמְרִים עִמָּנוּ הָיִיתָ בְּמָקוֹם אַחֵר, וּבִדְיֵשׁ עֵדֵי סְתִירָה, וּמִיהוּ אָתְיָא בְּמִכָּל שֶׁכֵּן דְּהָא כְּשֶׁמְּעִידִין כָּךְ, מְזִימִין הָרִאשׁוֹן, וּפְשִׁיטָא דִּמְהֵימְנוּ מִדִּין מְזִימִין, שֶׁהֶאֱמִינָם הַתּוֹרָה אֲפִלּוּ לְגַבֵּי שְׁנַיִם: {ט} דְּבִפְסוּלֵי עֵדוּת אָיְרִינַן כִּדְמוֹקִים בַּגְּמָרָא. דְּאִי לֹא תֵימַהּ הָכִי פְּשִׁיטָא דְּאֵין עֵד אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם. וְכָתַב בֵּית יוֹסֵף דְּאַף עַל גַּב דְּחַד דְּמֵעִקָּרָא מַשְׁוִּינַן לֵיהּ כִּתְרֵי, הָוֵי תְּרֵי וּתְרֵי וְשׁוֹתָה. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י וְכִי מוֹקְמִינַן בִּפְסוּלֵי עֵדוּת בֵּין בְּבַת אַחַת בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה. וְעַל כָּרְחֲךָ בָּזֶה אַחַר זֶה אִצְטְרִיךְ לְאַשְׁמְעִינַן, דְּאִי בְּבַת אַחַת מַאי הֲלֵךְ אַחַר רֹב דֵּעוֹת אִיכָּא, בְּחַד וְחַד נַמִּי הָיְתָה שׁוֹתָה. עַד כָּאן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת כו': מה שאמר עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת היתה שותה בתנאי שיעידו שניהם כאחד אבל אם אמר עד אחד נטמאת ואח"כ בא אחר אחריו ואמר לא נטמאת אין משגיחין לעדות האחרון ואינה שותה לפי שכבר אמרנו התורה האמינה עד אחד בסוטה והעיקר אצלינו כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא במקום שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ומה שאמר עד אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת שהדבר תלוי באחרון אמנם זה בפסולי עדות כגון שהיו עבדים או נשים או אחד מן הפסולין שאז חוששין לרוב המנין אבל אם היה עד כשר ושנים פסולין הרי הוא כמו עד אחד ועד אחד והשמיענו באלו השתי בבות שבפסולי עדות הלך אחר רוב דעות בין לקולא בין לחומרא. (רמב"ם)

פרק ז

פרק ז - משנה א

אֵלּוּ נֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן, פָּרָשַׁת סוֹטָה, וּוִדּוּי מַעֲשֵׂר, קְרִיאַת שְׁמַע, וּתְפִלָּה {ה}, וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן:

ר"ע מברטנורה אֵלּוּ נֶאֱמָרִין. פָּרָשַׁת סוֹטָה. דִּכְתִיב {א} (בְּמִדְבָּר ה) וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה, בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁהוּא אוֹמֵר {ב}: וּוִדּוּי מַעֲשֵׂר. בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת כוּ', אוֹמֵר בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיִּרְצֶה, דִּכְתִיב (דְּבָרִים כו) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה אוֹמֵר {ג}: קְרִיאַת שְׁמַע. דִּכְתִיב (שָׁם ו) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ {ד}: וּתְפִלָּה. צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין, מִתְפַּלְּלִין בְּכָל לָשׁוֹן. אֲבָל יָחִיד אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ {ו}: וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. דִּכְתִיב (שָׁם ח) וּבֵרַכְתָּ, בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה מְבָרֵךְ {ז}: וּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת וּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן. בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁהִשְׁבִּיעוּם וְלֹא הוֹדוּ, חַיָּבִין. שְׁבוּעַת הָעֵדוּת יָלְפִינַן לַהּ דִּכְתִיב בָּהּ (וַיִּקְרָא ה) וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה {ח}, בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ. וּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן גָּמַר תֶּחֱטָא תֶחֱטָא {ט} מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} דְּאִי לָאו קְרָא הֲוָה אֲמִינָא נֵילַף בְּקַל וָחֹמֶר מִיְבָמָה דְּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. רַשִׁ"י: {ב} וְרַשִׁ"י כָּתַב דְּהָכִי גָּרְסִינַן, וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁהִיא שׁוֹמַעַת, אֶל הָאִשָּׁה מַשְׁמַע דְּבָרִים הַנִּכְנָסִין בְּלִבָּהּ, שֶׁתְּהֵא מַכֶּרֶת בַּלָּשׁוֹן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} וְיָלֵיף אֲמִירָה מִסּוֹטָה. גְּמָרָא. וְאָתֵי שַׁפִּיר לְגִרְסַת רַשִׁ"י, דְּאִם לֹא כֵן מַאי אוּלְמֵיהּ דְּהַאי מֵהַאי: {ד} וְאִצְטְרִיךְ לַאֲפוֹקֵי מֵרַבִּי דְּאָמַר בַּגְּמָרָא וְהָיוּ כִּכְתָבָם כוּ'. גְּמָרָא: {ה} וּתְפִלָּה. גְּמָרָא, רַחֲמֵי הוּא, כָּל דְּבָעֵי מְצַלֵּי. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י דְּהָא רַחֲמֵי נִינְהוּ, וְהַהוּא לִישָׁנָא דְּיָדַע לְכַוֵּן לְצַלֵּי: {ו} דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל הַשּׁוֹאֵל צְרָכָיו בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי אֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזְקָקִין לוֹ. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י יָחִיד צָרִיךְ שֶׁיְּסַיְּעוּהוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, צִבּוּר לֹא צְרִיכִי לְהוּ, דִּכְתִיב הֵן אֵל כַּבִּיר לֹא יִמְאַס [אִיּוֹב לו], אֵינוֹ מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים. וּמַשְׁמַע לְהָרַ"ב דְּכָל שֶׁכֵּן שְׁאָר לְשׁוֹנוֹת דְּלֹא, דְּהָא אֲרַמִּי קָרוֹב לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הוּא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב דִּלְגִרְסָא שֶׁלָּנוּ צָרִיךְ לוֹמַר דְּתָנֵי וְשִׁיֵּר (אַף עַל פִּי שֶׁתָּנֵי אֵלּוּ) הַלֵּל וְקִדּוּשׁ וּבִרְכַּת הַפֵּרוֹת וְהַמִּצְוֹת: {ז} וְלֹא יָלְפִינַן מִבִּרְכוֹת הַר גְּרִזִּים כִּדְיָלְפִינַן מִנֵּיהּ בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, לְהָכִי כְּתִיב וּבֵרַכְתָּ אֶת ה', כְּלוֹמַר מֵאַחַר שֶׁהַבְּרָכָה וְהַשֶּׁבַח כְּלַפֵּי הַשְּׁכִינָה תּוּכַל לְבָרֵךְ בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁתִּרְצֶה, וּמִסְתָמָא בְּלָשׁוֹן שֶׁאַתָּה מַכִּיר שֶׁתִּתֵּן שֶׁבַח לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּלֵב שָׁלֵם לַהֲנָאָתְךָ: {ח} מִדְּלֹא כְּתִיב וְהִשְׁבִּיעוֹ בְּאָלָה. וְאִי לָאו קְרָא הֲוָה אֲמִינָא נֵילַף קוֹל קוֹל מִמֹּשֶׁה כְּדִלְקַמָּן מִשְׁנָה ג'. תּוֹסָפוֹת: {ט} אַגַּב דְּיָלְפִינַן בִּשְׁבוּעוֹת גְּזֵרָה שָׁוָה זוֹ לְעִנְיָן אַחֵר נָקַט לָהּ נַמִּי הָכָא. דִּמְהֵיכִי תֵּיתֵי דְּנִבְעֵי בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה כו': נאמר בסוטה ואמר הכהן לאשה ובא בקבלה בכל לשון שהוא אומר ואומר בוידוי מעשר ואמרת לפני ה' אלהיך בכל לשון שאתה אומר וכבר בארנו וידוי מעשר בפרק האחרון ממסכת מעשר שני ואמר בקרית שמע [שמע] בכל לשון שאתה שומע. ותפלה ידוע ומתפללין בני אדם בכל לשון ואמנם זה בצבור אבל יחיד יזהר בעצמו שלא יתפלל אלא בלשון הקודש. ואמר בברכת המזון וברכת בכל לשון שאתה מברך. ושבועת העדות נאמר בה ושמעה קול אלה בכל לשון ששומעת ולמדנו משבועת העדות שבועת הפקדון לפי שנאמר בכל אחת מהן תחטא: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ב

וְאֵלּוּ נֶאֱמָרִין בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. מִקְרָא בִכּוּרִים, וַחֲלִיצָה, בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת, בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וּבִרְכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, וּפָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ, וּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה, וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַבֵּר אֶל הָעָם:

ר"ע מברטנורה מִקְרָא בִכּוּרִים. שֶׁהָיָה קוֹרֵא מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי (דְּבָרִים כו) עַד סוֹף הַפָּרָשָׁה: וַחֲלִיצַת יְבָמָה. הִיא אוֹמֶרֶת (שָׁם כה) מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ, וְאַחַר הַחֲלִיצָה אוֹמֶרֶת כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ: בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת. שֶׁאָמְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּהַר גְּרִזִּים וּבְהַר עֵיבָל: בִּרְכַּת כֹּהֲנִים. נְשִׂיאַת כַּפַּיִם: בִּרְכוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַחַר עֲבוֹדַת הַיּוֹם שֶׁלִּפְנַי וְלִפְנִים הוּא קוֹרֵא אֶת הַפָּרָשָׁה בַּתּוֹרָה, וּמְבָרֵךְ שְׁמֹנֶה בְרָכוֹת הַמְּפֹרָשׁוֹת בְּמַתְנִיתִין: וּפָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ. הִיא פָּרָשַׁת הַקְהֵל, כְּדִמְפָרֵשׁ בְּסוֹף פִּרְקִין: וּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה. (שָׁם כא) יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְגוֹ': פָּרָשַׁת מְשׁוּחַ מִלְחָמָה. (שָׁם כ) וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם וְגוֹ' שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם וְגוֹ': (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם ואלו נאמרין בלשון הקודש מקרא ביכורים כו': וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם ואמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש ולמד ר' יהודה חליצה ממה שאמר ככה לפי שבכל מקום שאמר בתורה ככה או כה רוצה לומר בלשון הזה לא להוסיף ולא לגרוע: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ג

מִקְרָא בִכּוּרִים כֵּיצַד, (דברים כו) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (שם כז) וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ, מָה עֲנִיָּה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ:

ר"ע מברטנורה כֵּיצַד. כְּמוֹ מִנַּיִן {י}: וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר. בַּבְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת שֶׁל הַר גְּרִזִּים: מָה עֲנִיָּה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. דִּכְתִיב (שָׁם כז) וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם, וּכְתִיב הָתָם {יא} (שְׁמוֹת יט) וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְּקוֹל, מַה לְּהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {י} וְאַיְדֵי דְּמִשְׁנָה ה' וּלְהַלָּן, תָּנֵי נַמִּי הָכָא כֵּיצַד: {יא} בְּמַתַּן תּוֹרָה. וּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ נִתְּנָה. רַשִׁ"י. וְלֹא יָלֵיף קוֹל קוֹל מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת, דַּעֲנִיָּה וְקוֹל יָלֵיף. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

פרק ז - משנה ד

חֲלִיצָה כֵּיצַד, (שם כה) וְעָנְתָה וְאָמְרָה, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ, מָה עֲנִיָּה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה, עַד שֶׁתֹּאמַר בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה {יב}:

ר"ע מברטנורה וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה. אֵינוֹ צָרִיךְ לְלַמְּדָהּ בִּגְזֵרָה שָׁוָה, שֶׁמֵּעַצְמָהּ הִיא לְמֵדָה, וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה, כַּלָּשׁוֹן הַזֶּה תֹּאמַר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יב} עַד כוּ'. וְהָא דִּבְמִשְׁנָה ג' פֶּרֶק י"ב דִּיבָמוֹת קְרִיאָה אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת בֵּין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא, וְאִם קָרָא בִּלְשׁוֹן חֹל מְעַכֵּב, כָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּיֵשׁ לוֹמַר דִּסְבִירָא לְהוּ דִקְרִיאָה מְעַכֶּבֶת, וְקָסָבַר לֹא נֶחְלְקוּ רַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּדָבָר זֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

פרק ז - משנה ה

בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת כֵּיצַד. כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן וּבָאוּ אֶל הַר גְּרִזִּים וְאֶל הַר עֵיבָל שֶׁבְּשׁוֹמְרוֹן שֶׁבְּצַד שְׁכֶם שֶׁבְּאֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יא) הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְגוֹ', וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (בראשית יב) וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה, מָה אֵלוֹן מוֹרֶה הָאָמוּר לְהַלָּן שְׁכֶם, אַף אֵלוֹן מוֹרֶה הָאָמוּר כָּאן שְׁכֶם. שִׁשָּׁה שְׁבָטִים עָלוּ לְרֹאשׁ הַר גְּרִזִּים וְשִׁשָּׁה שְׁבָטִים עָלוּ לְרֹאשׁ הַר עֵיבָל, וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהָאָרוֹן עוֹמְדִים לְמַטָּה בָאֶמְצַע, הַכֹּהֲנִים מַקִּיפִין אֶת הָאָרוֹן, וְהַלְוִיִּם אֶת הַכֹּהֲנִים, וְכָל יִשְׂרָאֵל מִכָּאן וּמִכָּאן, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ח) וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרָיו וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן וְגוֹ' {יג}. הָפְכוּ פְנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַר גְּרִזִּים וּפָתְחוּ בַבְּרָכָה {יד}, בָּרוּךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה, וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ {טו} עוֹנִין אָמֵן. הָפְכוּ פְנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַר עֵיבָל וּפָתְחוּ בַקְּלָלָה {טז}, (דברים כז) אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה, וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ עוֹנִין אָמֵן, עַד שֶׁגּוֹמְרִין בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת. וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ אֶת הָאֲבָנִים וּבָנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְסָדוּהוּ בְסִיד, וְכָתְבוּ עָלָיו אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן {יז}, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בַּאֵר הֵיטֵב {יט}, וְנָטְלוּ {כ} אֶת הָאֲבָנִים וּבָאוּ וְלָנוּ בִמְקוֹמָן:

ר"ע מברטנורה שֶׁבְּשׁוֹמְרוֹן. אֵצֶל שׁוֹמְרוֹן: מִכָּאן וּמִכָּאן. עַל הֶהָרִים: בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן. בִּכְתָב שֶׁל שִׁבְעִים אֻמּוֹת {יח}, וְכָל הָרוֹצֶה לְלָמְדָהּ יָבֹא וְיִלְמֹד. שֶׁלֹּא יִהְיֶה פִּתְחוֹן פֶּה לָאֻמּוֹת לוֹמַר לֹא הָיָה לָנוּ מֵהֵיכָן לִלְמֹד: אֶת הָאֲבָנִים. סָתְרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ לְאַחַר שֶׁהֶעֱלוּ הָעוֹלוֹת וְהַשְּׁלָמִים {כא}: וְלָנוּ בִמְקוֹמָן. בְּבֵית מְלוֹנָם בַּגִּלְגָּל, וְשָׁם הֵקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יג} וְגוֹ'. וְסֵיפָא דִּקְרָא, נֶגֶד הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם: {יד} בַּבְּרָכָה. כָּל הָאֲרוּרִים הָיוּ אוֹמְרִים תְּחִלָּה בִּלְשׁוֹן בְּרָכָה. רַשִׁ"י. וּבַגְּמָרָא מַפִּיק לָהּ מִקְּרָא: {טו} אֵלּוּ וָאֵלּוּ. שֶׁבְּהַר גְּרִזִּים וּבְהַר עֵיבָל. וְהָא דִּכְתִיב וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ, לֹא שֶׁהָיוּ הַשְּׁבָטִים מְבָרְכִין וּמְקַלְּלִין, אֶלָּא הַלְוִיִּם הָעוֹמְדִים בֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים הוֹפְכִין פְּנֵיהֶם לְהַר גְּרִזִּים בַּבְּרָכָה וּלְהַר עֵיבָל בַּקְּלָלָה. רַשִׁ"י. שֶׁנֶּאֱמַר וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ: {טז} וּפָתְחוּ כוּ'. בַּגְּמָרָא שָׁם, יָכוֹל יִהְיוּ כָּל הַבְּרָכוֹת קוֹדְמוֹת לַקְּלָלוֹת. תַּלְמוּד לוֹמַר בְּרָכָה וּקְלָלָה, בְּרָכָה אַחַת קוֹדֶמֶת לַקְּלָלָה וְאֵין כָּל הַבְּרָכוֹת קוֹדְמוֹת לַקְּלָלוֹת. וּלְהָקִישׁ בְּרָכָה לַקְּלָלָה, שֶׁשְּׁנֵיהֶם בַּלְוִיִּם, וּבְקוֹל רָם, וּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וּבִכְלָל וּפְרָט, וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ עוֹנִין אָמֵן: {יז} בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן. כָּתַב רַבֵּנוּ בְּחַיֵּי וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת, זֶה יוֹרֶה שֶׁכָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ כְּתוּבָה עֲלֵיהֶן. וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם שֶׁכָּל הַתּוֹרָה הָיְתָה כְּתוּבָה מִבְּרֵאשִׁית עַד לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתָגֶיהָ וְזִיּוּנֶיהָ, וּמִשָּׁם נֶעְתְּקוּ. וְדֶרֶךְ נֵס הָיָה בְּלֹא סָפֵק לְמַלְאוֹת שִׁבְעִים לָשׁוֹן בְּכָל הַתּוֹרָה עַל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים וּכְתִיבָתָם בְּיוֹם אֶחָד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יח} כְּלוֹמַר בִּכְתָב וְלָשׁוֹן: {יט} הֵיטֵב. דְּאִם לֹא כֵן בַּאֵר הֵיטֵב לָמָּה לִי. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים תֵּבַת הֵיטֵב עוֹלָה שִׁבְעִים כָּזֶה ה' ה"י הי"ט הֵיטֵ"ב (וְכֵן הִיא גִּרְסָא הַנְּכוֹנָה): {כ} וְנָטְלוּ כוּ'. וּבַיְרוּשַׁלְמִי, עוֹד הוּא מַעֲשֵׂה נִסִּים, נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּינָה בְּלֵב כָּל אֻמָּה וְאֻמָּה וְהִשִּׂיאוּ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁהָיְתָה כְּתוּבָה בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן: {כא} כְּדִכְתִיב וְהֶעֱלֵיתָ עָלָיו עוֹלוֹת. רַשִׁ"י. וּכְתִיב וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים. וְקָשֶׁה לִי, דַּעֲדִיפָא הֲוָה לֵיהּ לְפָרֵשׁ דְּאַף הַכְּתִיבָה הָיְתָה אַחַר הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁכֵּן סִדְרָן הַכָּתוּב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ברכות וקללות כיצד כיון שעברו ישראל את הירדן כו': מה שאמר בשבעים לשון רוצה לומר בכתיבת כל אומה מאלו האומות: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ו

בִּרְכַּת כֹּהֲנִים {כב} כֵּיצַד, בַּמְּדִינָה אוֹמְרִים אוֹתָהּ שָׁלשׁ בְּרָכוֹת, וּבַמִּקְדָּשׁ בְּרָכָה אֶחָת. בַּמִּקְדָּשׁ אוֹמֵר אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ, וּבַמְּדִינָה בְכִנּוּיוֹ. בַּמְּדִינָה כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת יְדֵיהֶן כְּנֶגֶד כִּתְפֵיהֶן, וּבַמִּקְדָּשׁ עַל גַּבֵּי רָאשֵׁיהֶן, חוּץ מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ מַגְבִּיהַּ אֶת יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף כֹּהֵן גָּדוֹל מַגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ט) וַיִּשָּׂא {כו} אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם:

ר"ע מברטנורה בַּמְּדִינָה אוֹמֵר אוֹתָהּ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת. שֶׁמַפְסִיקִין הַכֹּהֲנִים בֵּין פָּסוּק לְפָסוּק, וְעוֹנִים הַצִּבּוּר אָמֵן: וּבַמִּקְדָּשׁ בְּרָכָה אֶחָת. לְפִי שֶׁאֵין עוֹנִים אָמֵן בַּמִּקְדָּשׁ וְאֵין כָּאן שׁוּם הֶפְסֵק {כג}: כִּכְתָבוֹ. בְּיוּ"ד הֵ"א: בְּכִנּוּיוֹ. בְּאַלֶ"ף דָּלֶ"ת. שֶׁאֵין מַזְכִּירִין הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר (שְׁמוֹת כ) בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ, סָרֵס הַמִּקְרָא וְדָרְשֵׁהוּ, בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָבֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ, דְּהַיְנוּ בַּמִּקְדָּשׁ, שָׁם אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי: כְּנֶגֶד כִּתְפֵיהֶן. מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ נְשִׂיאַת כַּפַּיִם {כד}, דִּכְתִיב וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם, וּכְתִיב (דְּבָרִים יח) הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים {כה}, מָה הוּא בִּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם, אַף בָּנָיו בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם כָּל הַיָּמִים: וּבַמִּקְדָּשׁ. שֶׁמְּבָרְכִים אֶת הָעָם בַּשֵּׁם הַמְּפֹרָשׁ וּשְׁכִינָה לְמַעְלָה מִקִּשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם, מַגְבִּיהִים יְדֵיהֶם לְמַעְלָה מֵרָאשֵׁיהֶם: שֶׁאֵין מַגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ. מִפְּנֵי שֶׁהַשֵּׁם כָּתוּב בּוֹ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כב} בִּרְכַּת כֹּהֲנִים. וְתֵימַהּ דְּלֹא פֵּרֵשׁ מְנָלָן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וּבַבְּרַיְתָא, כֹּה תְבָרְכוּ, בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, נֶאֱמַר כָּאן תְּבָרְכוּ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כג} תֵּימַהּ, וַהֲלֹא עוֹנִין בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִין אֶת הַשֵּׁם, כְּדִתְנַן מִשְׁנָה ח' פֶּרֶק ג' דְּיוֹמָא, וְזֶה הָיָה הֶפְסֵק גָּדוֹל מֵעֲנִיַּת אָמֵן. וְשֶׁמָּא הָיוּ עוֹנִין בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד לְאַלְתַּר כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִין הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא וְלֹא הָיוּ מַמְתִּינִין עַד סוֹף הַפָּסוּק. וּלְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ מַפְסִיקִין בֵּין פָּסוּק לְפָסוּק חָשֵׁיב לְהוּ בְּרָכָה אַחַת. אֲבָל בֵּין בְּרָכָה לִבְרָכָה לֹא הָיוּ עוֹנִין בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, דְּלֹא הָיוּ עוֹנִין רַק כְּשֶׁהַמְּבָרֵךְ הָיָה אוֹמֵר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי כוּ': {כד} וּמִיהוּ נְשִׂיאַת כַּפַּיִם הַגְבָּהָה בְּעָלְמָא בְּמַשְׁמָע: {כה} וּבָא וְשֵׁרֵת (דְּבָרִים יח) אִתַּקַּשׁ בְּרָכָה לְשֵׁירוּת, דִּכְתִיב (שָׁם י) לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ: {כו} וַיִּשָּׂא. נִרְאֶה לִי דְּלָאו רַבִּי יְהוּדָה אֲמָרָהּ, דְּאִי הָכִי לְדִידֵיהּ בִּגְבוּלִין נַמִּי לִבָּעֵי נְשִׂיאַת כַּפַּיִם לְמַעְלָה מֵרָאשֵׁיהֶן, אֶלָּא אַרֵישָׁא מְהַדַּר גַּם כֵּן מְנָלָן שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּשָּׂא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ברכת כהנים כיצד במדינה אומרים אותה כו': אמר בברכת כהנים כה תברכו ואמר אלה יעמדו לברך את העם כמו שאלו הברכות בלשון הקודש כמו כן זאת בלשון הקודש. ככתבו הוא הדבר הנקרא מיו"ד ה"א וי"ו ה"א וזהו [שם]המפורש הגדול ודע זה ואל תטה מחשבתך במה שמהבלין בו כותבי הקמיעות והמשוגעים מבני אדם. וכינויו הוא אותו שאנו קוראין היום. ומה שראוי שתדעהו שאינו מותר בשום פנים שיקרא בשם המפורש ולא ידבר בו והוא יו"ד ה"א וי"ו ה"א אלו במקדש בלבד והרמיזה בזה בתורה במה שאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי ואמרו סרס המקרא ודרשהו בכל המקום אשר אבא אליך וברכתיך אזכיר את שמי. ומה שחייב שהיו עושין אותה ברכה אחת ולא היו עונין אמן על כל ברכה כמו שאנו עושין בכל המקומות לפי שהעיקר אצלינו אין עונין אמן במקדש אלא כך היו עונין ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם וראיה לזה מה שאמר קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם ועד העולם. ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ז

בִּרְכוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל {כז} כֵּיצַד. חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנָהּ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת, וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנָהּ לַסְּגָן, וְהַסְּגָן נוֹתְנָהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְקַבֵּל וְקוֹרֵא עוֹמֵד, וְקוֹרֵא אַחֲרֵי מוֹת (שם טז), וְאַךְ בֶּעָשׂוֹר (שם כג). וְגוֹלֵל אֶת הַתּוֹרָה וּמַנִּיחָהּ בְּחֵיקוֹ וְאוֹמֵר, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁקָּרִיתִי לִפְנֵיכֶם כָּתוּב כָּאן. וּבֶעָשׂוֹר שֶׁבְּחֻמַּשׁ הַפִּקּוּדִים (במדבר כט) קוֹרֵא עַל פֶּה, וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ שְׁמֹנֶה בְרָכוֹת, עַל הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל הַהוֹדָיָה, וְעַל מְחִילַת הֶעָוֹן, וְעַל הַמִּקְדָּשׁ, וְעַל יִשְׂרָאֵל {כח}, וְעַל הַכֹּהֲנִים, וְעַל שְׁאָר הַתְּפִלָּה:

ר"ע מברטנורה בִּרְכוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, לְאַחַר שֶׁכָּלְתָה עֲבוֹדַת הַיּוֹם קוֹרֵא בַתּוֹרָה וּמְבָרֵךְ שְׁמֹנֶה בְּרָכוֹת: חַזַּן הַכְּנֶסֶת. שַׁמַּשׁ הַכְּנֶסֶת שֶׁטֹּרַח עִסְקֵי הַכְּנֶסֶת עָלָיו לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא לְהַפְשִׁיט אֶת הַתֵּבָה וּלְהָכִין [הַכֹּל]: רֹאשׁ הַכְּנֶסֶת. עַל פִּיו נֶחְתָּכִין דִּבְרֵי הַכְּנֶסֶת, מִי יִפְרֹס עַל שְׁמַע, מִי יַפְטִיר בַּנָּבִיא, מִי יֵרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה: סְגָן. הַמּוּכָן תַּחַת כֹּהֵן גָּדוֹל. שֶׁאִם יֶאֱרַע בּוֹ פְּסוּל יְשַׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו: וְהַסְּגָן לְכֹהֵן גָּדוֹל. וְכֻלָּן מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, דִּכְתִיב (מִשְׁלֵי יד) בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ: וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְקַבֵּל. מִכְּלָל דְּיוֹשֵׁב הָיָה, שְׁמַע מִנָּהּ בְּעֶזְרַת נָשִׁים הָיָה קוֹרֵא. דְּאִי בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל קָיְמָא לָן אֵין יְשִׁיבָה בָּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵּית דָּוִד בִּלְבַד: וְקוֹרֵא אַחֲרֵי מוֹת. שֶׁהוּא מִסֵּדֶר יוֹם הַכִּפּוּרִים: וְאַךְ בֶּעָשׂוֹר. שֶׁבְּפָרָשַׁת שׁוֹר אוֹ כֶּשֶׂב, דִּסְמוּכָה הִיא לְפָרָשַׁת אַחֲרֵי מוֹת וְיָכוֹל לִגְלֹל סֵפֶר תּוֹרָה לְשָׁם בְּעוֹד שֶׁהַמְּתֻרְגְּמָן מְתַרְגֵּם פָּסוּק אַחֲרוֹן שֶׁל פָּרָשַׁת אַחֲרֵי מוֹת, וְאֵין כָּאן שָׁהוּת כְּדֵי שֶׁיַּפְסִיק הַמְּתֻרְגְּמָן: וְגוֹלֵל אֶת הַתּוֹרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא קָרָא בֶּעָשׂוֹר שֶׁל חֻמָּשׁ הַפְּקוּדִים, יִקְרָא אוֹתָהּ עַל פֶּה וְלֹא יִגְלֹל סֵפֶר תּוֹרָה לְשָׁם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָחוֹק וְיֵשׁ שָׁהוּת שֶׁיַּפְסִיק הַתֻּרְגְּמָן וְאִיכָּא גְּנַאי לַצִּבּוּר. וְלִקְרוֹת בִּשְׁנֵי סִפְרֵי תּוֹרָה אִי אֶפְשָׁר, לְפִי שֶׁאֵין אָדָם אֶחָד קוֹרֵא בִּשְׁנֵי סִפְרֵי תּוֹרָה בַּצִּבּוּר, מִשּׁוּם פְּגָמוֹ שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה הָרִאשׁוֹן: יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁקָּרִיתִי לִפְנֵיכֶם. מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לִקְרוֹת עוֹד עַל פֶּה, אַל תֹּאמְרוּ שֶׁחָסֵר מִן הַסֵּפֶר הַזֶּה לְכָךְ אֵינִי גּוֹלְלוֹ שָׁם. וְכָל כָּךְ לָמָּה, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל סֵפֶר תּוֹרָה: עַל הַתּוֹרָה. בְּרָכָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ: וְעַל הָעֲבוֹדָה. רְצֵה ה' אֱלֹהֵינוּ: וְעַל הַהוֹדָיָה. מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ: וְעַל מְחִילַת עָוֹן. אַתָּה בְחַרְתָּנוּ, שֶׁחוֹתֵם בָּהּ מֶלֶךְ מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ לַעֲוֹנוֹתֵינוּ: וְעַל הַמִּקְדָּשׁ. שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְחוֹתֵם בָּהּ בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹכֵן בְּצִיּוֹן: וְעַל הַכֹּהֲנִים. שֶׁיְּקֻבַּל קָרְבְּנוֹתֵיהֶם בְּרָצוֹן. וְחוֹתֵם בָּהּ מְקַדֵּשׁ הַכֹּהֲנִים: וְעַל שְׁאָר הַתְּפִלָּה. שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל נוֹשָׁעִין מֵאוֹיְבֵיהֶם. וְחוֹתֵם בָּהּ עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים יְשׁוּעָה בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כז} בִּרְכוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל. לֹא אִתְפָּרֵשׁ מְנָלָן דְּאֵין נֶאֱמָרִין אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וּלְפִיכָךְ נִרְאֶה בְּעֵינַי דְּאַף עַל גַּב דְּקָאָמַר בִּרְכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא קָפֵיד אַבְּרָכוֹת עַצְמָן אֶלָּא עַל הַקְּרִיאָה מַה שֶּׁהוּא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא תְהֵא אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְעַל זֶה אֵין צָרִיךְ רְאָיָה כְּלָל, דְּכֵיוָן שֶׁהוּא בְּסֵפֶר תּוֹרָה וְהִיא אֵינָהּ כְּתוּבָה אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וְקַיְמָא לָן נַמִּי דְּבָרִים שֶׁבִּכְתָב אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאָמְרָן עַל פֶּה, מְבֹאָר כְּשֶׁהָיָה קוֹרֵא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיָה קוֹרֵא. וּרְאָיָה מֵהָרַמְבַּ"ם בְּחִבּוּרוֹ כוּ': {כח} וְעַל יִשְׂרָאֵל. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י מִתְפַּלֵּל עַל יִשְׂרָאֵל, וְחוֹתֵם בָּרוּךְ הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ברכת כהן גדול כיצד חזן הכנסת נוטל ספר תורה כו': קורא על פה לפי שמעקרנו אין גוללין ס"ת בצבור ואי אפשר גם כן שיקרא בשתי תורות לפי שלא יקרא אדם אחד בשתי ס"ת בצבור משום פגם ספר ראשון. ומה שאמר עומד ומקבל ראיה שהוא היה יושב וזה אי אפשר אלא בעזרת נשים לפי שהישיבה אינה מותרת בעזרה אלא למלכי בית דוד כמו שבארנו בפרק שביעי ממסכת כיפורים (הלכה א') א"כ זאת הקריאה היתה בעזרת נשים. ונתינת הספר איש לאיש משום כבוד שנאמר ברוב עם הדרת מלך. ולשון אלו הברכות הראשונה אשר בחר בנו מכל העמים וכו' וקורא בס"ת ומשלים הקריאה ומברך הברכה השניה והיא אשר נתן לנו תורתו תורת אמת וכו' והשלישית רצה ה' אלהינו והרביעית מודים אנחנו לך והחמישית סלח לנו אבינו והששית מתפלל שיתמיד הקב"ה השכינה במקדש וחותם השוכן בציון השביעית מתפלל בקבלת הקרבנות הכהנים ושיברכם האל וירבה אותם וחותם מקדש הכהנים והשמינית מתחנן במה שאפשר לו ומבקש ומתפלל על ישראל שיושיעם הבורא ויתמיד ממשלתם ויגביר אותם על אויביהם וחותם עמך ישראל צריכין להושע בא"י שומע תפלה ומן המפורסם שכל זה היה ביום צום כיפור אחר שהיה משלים עבודת היום כמו שבארנו בפרק שביעי מכיפורים: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ח

פָּרָשַׁת הַמֶּלֶךְ {כט} כֵּיצַד. מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג, בַּשְּׁמִינִי {ל} בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, עוֹשִׂין לוֹ בִימָה {לב} שֶׁל עֵץ בָּעֲזָרָה, וְהוּא יוֹשֵׁב עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לא) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד וְגוֹ'. חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנָהּ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת, וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנָהּ לַסְּגָן, וְהַסְּגָן נוֹתְנָהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל נוֹתְנָהּ לַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ עוֹמֵד וּמְקַבֵּל וְקוֹרֵא {לג} יוֹשֵׁב {לד}. אַגְרִיפָּס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד, וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים. וּכְשֶׁהִגִּיעַ (שם יז) לְלֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. אָמְרוּ לוֹ, אַל תִּתְיָרֵא אַגְרִיפָּס, אָחִינוּ אָתָּה {לה}, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה. וְקוֹרֵא מִתְּחִלַּת אֵלֶּה הַדְּבָרִים (דברים א) עַד שְׁמַע, וּשְׁמַע (שם ו), וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ (שם יא), עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר (שם יד), כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר (שם כו), וּפָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ (שם יז), וּבְרָכוֹת וּקְלָלוֹת (שם כח), עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה. בְּרָכוֹת שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מְבָרֵךְ אוֹתָן, הַמֶּלֶךְ מְבָרֵךְ אוֹתָן, אֶלָּא שֶׁנּוֹתֵן שֶׁל רְגָלִים תַּחַת מְחִילַת הֶעָוֹן:

ר"ע מברטנורה בַּשְּׁמִינִי. בְּשָׁנָה שְׁמִינִית שֶׁל שְׁמִיטָה שֶׁעָבְרָה, שֶׁהִיא מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית זוֹ. בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, דִּכְתִיב (דְּבָרִים לא) בְּחַג הַסֻּכּוֹת, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב אַחֲרוֹן שֶׁל חָג, תַּלְמוּד לוֹמַר שָׁם בְּבֹא כָּל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת, מִתְּחִלַּת חֹל הַמּוֹעֵד {לא}: אַגְרִיפָּס הַמֶּלֶךְ. מִזַּרְעוֹ שֶׁל הוֹרוֹדוּס הָיָה, וּבְיָמָיו נֶחְרַב בַּיִת שֵׁנִי: זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. שֶׁהַמִּקְרָא הַזֶּה פְּסָלוֹ מִן הַמַּלְכוּת: אָחִינוּ אָתָּה. שֶׁאִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל: וְקוֹרֵא מִתְּחִלַּת אֵלֶּה הַדְּבָרִים עַד שְׁמַע. שֶׁבְּוָאֶתְחַנַּן. וּמְחַבֵּר עִם פָּרָשַׁת שְׁמַע פָּרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, שֶׁיֵּשׁ בְּפָרָשַׁת שְׁמַע קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם וּבְפָרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ קַבָּלַת עֹל מִצְוֹת. וּמְדַלֵּג, וְקוֹרֵא עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר. וּמִשָּׁם מְדַלֵּג וְקוֹרֵא כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא זְמַן אָסִיף וּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים {לו} וְהַפְרָשַׁת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּרָשַׁת הַמֶּלֶךְ בֵּין עַשֵּׂר לְכִי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר הָיָה קוֹרֵא אוֹתָם יַחַד {לז}, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בְּמַעַשְׂרוֹת. וְאַחַר כָּךְ בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת, שֶׁהֵן קַבָּלַת גְּזֵרוֹת וָעֳנָשִׁים שֶׁל תּוֹרָה. וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא פָּרָשַׁת הַמֶּלֶךְ {לח}, שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כט} פָּרָשַׁת הַמֶּלֶךְ כוּ'. וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, הַקְּרִיאָה וְהַבְּרָכוֹת בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת כִּלְשׁוֹנָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם לוֹעֲזוֹת. וְיֵשׁ לִתְמֹהַּ בְּרָכוֹת מְנָלָן, וְעוֹד דְּמִשְׁנָתֵנוּ דָּיְקָא פָּרָשַׁת כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ל} בַּשְּׁמִינִי. בַּשְּׁמִינִי סַלְקָא דַּעְתָּךְ, הָא אָמַרְתְּ בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן, וּמְשָׁנִינַן אֵימָא בַּשְּׁמִינִית. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לא} דִּבְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן לֹא, דִּבְמוֹעֵד מַשְׁמַע בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד. תּוֹסָפוֹת: {לב} בִּימָה. נִגְזַר מִשֵּׁם בָּמָה. עָרוּךְ: {לג} וְקוֹרֵא. אוֹתָהּ קְרִיָּה עַל יְדֵי מֶלֶךְ הִיא כִּדְתַנְיָא בְּסִפְרִי בְּפָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לד} יוֹשֵׁב. בַּגְּמָרָא, דִּבְעֶזְרַת נָשִׁים הָיָה כוּ', דְּלֹא נִמְצָא מֶלֶךְ בְּבַיִת שֵׁנִי לְבֵית דָּוִד: {לה} אָחִינוּ כוּ'. תְּלָתָא זִמְנֵּי, שֶׁכֵּן לְשׁוֹן חֲכָמִים. וּבְיֵשׁ סְפָרִים כָּפוּל וְלֹא מְשֻׁלָּשׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לו} וּקְצָת קָשֶׁה, הָא אַחַר שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה מִיָּד בְּחַג הַסֻּכּוֹת עֲדַיִן אֵין אָסִיף וְאֵין מַתְּנוֹת עֲנִיִּים. וּבַיְרוּשַׁלְמִי, עַל יְדֵי שֶׁיֵּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִשְּׁבִיעִית לַשְּׁמִינִית, שֶׁלֹּא לִשְׁכֹּחַ אֶת הַמַּעַשְׂרוֹת: {לז} וְאִי מִשּׁוּם דְּיֵשׁ כָּאן דִּלּוּג בַּתּוֹרָה יוֹתֵר בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יַפְסִיק הַמְּתֻרְגְּמָן, אֵין לַמֶּלֶךְ מְתֻרְגְּמָן וְאֵין מְתַרְגְּמִין אַחֲרָיו. רַשִׁ"י. וְקָשֶׁה דְּכָל שֶׁכֵּן דְּאִיכָּא גְּנַאי, וְלִי נִרְאֶה דְּהָכָא הַיְנוּ טַעְמָא דְּבִמְקוֹם הַמֶּלֶךְ וּכְבוֹדוֹ אֵין מַקְפִּידִין עַל שְׁהִיַּת הַצִּבּוּר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לח} וְכֵן פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י. וְצָרִיךְ עִיּוּן מְנָלָן לְשַׁנּוֹת סֵדֶר הַמִּשְׁנָה פָּרָשַׁת הַמֶּלֶךְ וְאַחַר כָּךְ בְּרָכוֹת כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם פרשת המלך כיצד מוצאי יום טוב הראשון של חג כו': (בשמינית) אמרו בשמינית רוצה לומר שנה שמינית מהשמיטה והיא תחילת השמיטה שניה בלי ספק והקריאה היתה ביום שני מסוכות מזאת השנה והוא מה שאמרו אי כתב רחמנא בחג הסוכות הוה אמינא אפילו ביום טוב האחרון כתב רחמנא בבא כל ישראל מאתחלתא דמועדא רוצה לומר תחילת חולו של מועד ואמנם היו נותנין ס"ת מיד ליד לכבוד ולתפארת. ומה שאומר קורא ויושב תדע שבעזרת הנשים היתה הקריאה שהישיבה מותרת בה אלא אם היה המלך מבית דוד שהוא היה יושב בעזרת ישראל כמו שבארנו ביומא (פ"ז הלכה א'). ואגריפס היה מקהל גרים ולא היה לו (אב) [אם] מישראל ולא היה מותר למנותו בשום פנים לפי שנא' שום תשים עליך מלך מקרב אחיך ובא בקבלה כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך ואמנם אמרו לו אחינו אתה משום שלום המלכות ואמרו באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה מפני שהחניפו לו לאגריפס והעיקר אצלינו מלך שמחל על כבודו אינו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ואמנם שבחו לו העמידה מפני שהיא מצוה. ומה שהיה קורא מהתורה הוא מאלה הדברים עד סוף פרשת שמע ומחבר אותה עם פרשת והיה עם שמוע עד *סוף הפרשה ומחבר אותה בפרשת עשר תעשר וקורא על הסדר עד סוף הברכות והקללות שנאמר אשר כרת אתם בחורב: (רמב"ם)

פרק ח

פרק ח - משנה א

מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַבֵּר {א} אֶל הָעָם, בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיָה מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ) וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן, זֶה כֹּהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה {ב}, וְדִבֶּר אֶל הָעָם, בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְאָמַר אֲלֵיהֶם (שם) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם, וְלֹא עַל אֲחֵיכֶם, לֹא יְהוּדָה עַל {ד} שִׁמְעוֹן, וְלֹא שִׁמְעוֹן עַל בִּנְיָמִין, שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְיָדָם יְרַחֲמוּ עֲלֵיכֶם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (דה"ב כח) וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשֻׁם וַיַּנְעִלּוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן. עַל אוֹיְבֵיכֶם אַתֶּם הוֹלְכִים, שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְיָדָם אֵין מְרַחֲמִין עֲלֵיכֶם. אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְגוֹ' (דברים כ). אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, מִפְּנֵי צָהֳלַת סוּסִים וְצִחְצוּחַ {ה} חֲרָבוֹת. אַל תִּירְאוּ, מִפְּנֵי הֲגָפַת תְּרִיסִין וְשִׁפְעַת {ו} הַקַּלְגַּסִּין. אַל תַּחְפְּזוּ, מִקּוֹל קְרָנוֹת. אַל תַּעַרְצוּ, מִפְּנֵי קוֹל צְוָחוֹת. כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, הֵן בָּאִין בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, וְאַתֶּם בָּאִים בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. פְּלִשְׁתִּים בָּאוּ בְנִצְחוֹנוֹ שֶׁל גָּלְיָת, מֶה הָיָה סוֹפוֹ, לְסוֹף נָפַל בַּחֶרֶב וְנָפְלוּ עִמּוֹ. בְּנֵי עַמּוֹן בָּאוּ בְנִצְחוֹנוֹ שֶׁל שׁוֹבַךְ, מֶה הָיָה סוֹפוֹ, לְסוֹף נָפַל בַּחֶרֶב וְנָפְלוּ עִמּוֹ. וְאַתֶּם אִי אַתֶּם כֵּן. כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם וְגוֹ', זֶה מַחֲנֵה הָאָרוֹן:

ר"ע מברטנורה מְשׁוּחַ מִלְחָמָה. וְדִבֶּר אֶל הָעָם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. נֶאֱמַר כָּאן (דְּבָרִים כ) וְדִבֵּר אֶל הָעָם, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (שְׁמוֹת יט) מֹשֶׁה יְדַבֵּר {ג}, מַה לְּהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: לְכָל כּוֹשֵׁל. כָּל הַכּוֹשְׁלִים שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לָלֶכֶת בְּרַגְלֵיהֶן: הֲגָפַת תְּרִיסִין. הַכָּאַת הַמָּגִנִּים זוֹ בְּזוֹ לְהַשְׁמִיעַ קוֹל וּלְאַיֵּם: הַקַּלְגַּסִּין. מַקְלוֹת שֶׁרָאשֵׁיהֶן עֲקוּמִים וּמַכִּין בָּהֶם עַל גַּבֵּי אֲבָנִים וְהֵם מְנַתְּזִים עַל הָאוֹיְבִים: שׁוֹבַךְ. שַׂר צָבָא הֲדַדְעֶזֶר בִּשְׁמוּאֵל (ב י): (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} בְּשָׁעָה כוּ'. הַאי דְּלֹא תָּנֵי הָכָא נַמִּי כֵּיצַד כִּדְקָתָנֵי פֶּרֶק דִּלְעֵיל מִקְרָא בִּכּוּרִים כֵּיצַד, מִשּׁוּם דְּהָתָם סְלִיק מִנֵּיהּ דְּקָתָנֵי לְעֵיל מִנֵּיהּ וְאֵלּוּ נֶאֱמָרִין בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. תּוֹסָפוֹת: {ב} מְשׁוּחַ כוּ'. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דּוּמְיָא דְּשׁוֹטְרִים, דִּכְתִיב וְדִבְּרוּ הַשּׁוֹטְרִים מַה שּׁוֹטְרִים בִּמְמֻנֶּה וְיֵשׁ מְמֻנֶּה עַל גַּבָּיו, אַף כֹּהֵן מְמֻנֶּה וְיֵשׁ מְמֻנֶּה עַל גַּבָּיו. אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל אַף עַל פִּי שֶׁהַמֶּלֶךְ מְמֻנֶּה עַל גַּבָּיו, מִיהוּ בָּעֲבוֹדָה לֵיכָּא. וְאֵימָא סְגָן, סְגָן לָאו מְמֻנֶּה הוּא, שֶׁכָּל עוֹד שֶׁלֹּא אֵרַע פְּסוּל בְּכֹהֵן גָּדוֹל אֵין לַסְּגָן גְּדֻלָּה שֶׁל כְּלוּם מִן הַתּוֹרָה וְאֵינוֹ אֶלָּא כְּעֵין מִנּוּי אֲמַרְכָּל וְגִזְבָּר שֶׁגִּדְּלוּהוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים. תּוֹסָפוֹת: {ג} יְרוּשַׁלְמִי, הֲרֵי קְרִיאַת שְׁמַע דִּכְתִיב בָּהּ וְדִבַּרְתָּ בָּם, וְהִיא נֶאֱמֶרֶת בְּכָל לָשׁוֹן. וּמְשָׁנֵי נֶאֱמַר כָּאן הַגָּשָׁה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן הַגָּשָׁה, וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי [דְּבָרִים כא], מַה לְּהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְאִיכָּא דְּיָלֵיף הַגָּשָׁה הַגָּשָׁה מִוְנִגַּשׁ מֹשֶׁה אֶל הָעֲרָפֶל [שְׁמוֹת כ]. תּוֹסָפוֹת: {ד} יְהוּדָה עַל כוּ'. כְּשֶׁאָמַר יְהוּדָה עַל שִׁמְעוֹן הַיְנוּ נַמִּי לְהֶפֶךְ. וּלְפִיכָךְ אָמַר תּוּ וְלֹא שִׁמְעוֹן עַל בִּנְיָמִין: {ה} וְצִחְצוּחַ. הוּא מְרִיטַת כְּלֵי הַמִּלְחָמָה כְּגוֹן הַסַּיִּף וְהָרְמָחִים. הָרַמְבַּ"ם. וְהוּא מִלָּשׁוֹן נְחֹשֶׁת מְמֹרָט [מְלָכִים א ז], עִנְיָן זֹךְ וְלָטוּשׁ: {ו} וְשִׁפְעַת. לְשׁוֹן רִבּוּי כְּמוֹ וְשִׁפְעַת מַיִם תְּכַסֶּךָּ [אִיּוֹב כב]. עָרוּךְ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ודברו השוטרים אל העם ואמרו מי האיש כו': אמר במשוח מלחמה ודבר אל העם ואמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש. וצחצוח חרבות הוא מריטת כלי המלחמה כגון הסייף והרמחים. והגפת התריסין הכאת המגינים זה עם זה. ושפעת הקלגסים העמדת השרביטין שראשיהן עקומין והם מקלות מכין בהם האבנים וע"י כך קופצין ומכין בקרסול האנשים והסוסים ומפילין גבורתן וכחן: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ב

וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְגוֹ' (שם). אֶחָד {ז} הַבּוֹנֶה בֵית הַתֶּבֶן, בֵּית הַבָּקָר, בֵּית הָעֵצִים, בֵּית הָאוֹצָרוֹת {ח}. אֶחָד הַבּוֹנֶה, וְאֶחָד הַלּוֹקֵחַ, וְאֶחָד הַיּוֹרֵשׁ, וְאֶחָד שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ וְגוֹ' (שם). אֶחָד הַנּוֹטֵעַ הַכֶּרֶם וְאֶחָד הַנּוֹטֵעַ חֲמִשָּׁה אִילָנֵי {ט} מַאֲכָל, וַאֲפִלּוּ מֵחֲמֵשֶׁת מִינִין. אֶחָד הַנּוֹטֵעַ, וְאֶחָד הַמַּבְרִיךְ, וְאֶחָד הַמַּרְכִּיב, וְאֶחָד הַלּוֹקֵחַ, וְאֶחָד הַיּוֹרֵשׁ, וְאֶחָד שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְגוֹ' (שם). אֶחָד הַמְאָרֵס אֶת הַבְּתוּלָה {י}, וְאֶחָד הַמְאָרֵס אֶת הָאַלְמָנָה, אֲפִלּוּ שׁוֹמֶרֶת יָבָם, וַאֲפִלּוּ שָׁמַע שֶׁמֵּת אָחִיו בַּמִּלְחָמָה, חוֹזֵר וּבָא לוֹ. כֹּל אֵלּוּ שׁוֹמְעִין {יא} דִּבְרֵי כֹהֵן מֵעֶרְכֵי מִלְחָמָה וְחוֹזְרִין, וּמְסַפְּקִין מַיִם וּמָזוֹן וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים:

ר"ע מברטנורה אֶחָד הַבּוֹנֶה וְאֶחָד הַלּוֹקֵחַ. בַּיִת בָּנוּי, שֶׁהֲרֵי אֶצְלוֹ הוּא חָדָשׁ: וְאֶחָד הַנּוֹטֵעַ חֲמִשָּׁה אִילָנֵי מַאֲכָל. דִּבְהָכִי הָוֵי כֶּרֶם, שְׁתַּיִם כְּנֶגֶד שְׁתַּיִם, וְאַחַת יוֹצֵאת זָנָב: וַאֲפִלּוּ מֵחֲמֵשֶׁת מִינִים. מִצְטָרְפִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ז} אֶחָד כוּ'. בַּגְּמָרָא יָלְפִינַן לְכֻלְּהוּ מִקְרָאֵי: {ח} הָאוֹצָרוֹת. לֶאֱצֹר יַיִן וְשֶׁמֶן וּתְבוּאָה. רַשִׁ"י: {ט} חֲמִשָּׁה אִילָנֵי. בַּגְּמָרָא יָלְפִינַן לְכוּלְּהוּ מִקְּרָאֵי: {י} אֶחָד כוּ'. בַּגְּמָרָא יָלְפִינַן לְהוּ מִקְּרָאֵי: {יא} שׁוֹמְעִין כוּ'. כְּמוֹ שׁוֹמְעִין דִּבְרֵי מַעַרְכֵי מִלְחָמָה שֶׁל כֹּהֵן. כְּלוֹמַר שֶׁהַכֹּהֵן אוֹמֵר לָהֶן. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

פרק ח - משנה ג

וְאֵלּוּ שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין. הַבּוֹנֶה בֵית שַׁעַר {יב}, אַכְסַדְרָה, מִרְפֶּסֶת. הַנּוֹטֵעַ אַרְבָּעָה אִילָנֵי מַאֲכָל, וַחֲמִשָּׁה אִילָנֵי סְרָק. הַמַּחֲזִיר אֶת גְּרוּשָׁתוֹ. אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה {יד} לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין, לֹא הָיָה חוֹזֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַבּוֹנֶה בַיִת עַל מְכוֹנוֹ, לֹא הָיָה חוֹזֵר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַבּוֹנֶה בֵית לְבֵנִים בַּשָּׁרוֹן, לֹא הָיָה חוֹזֵר:

ר"ע מברטנורה אִילָנֵי סְרָק. כְּגוֹן אֲרָזִים וְשִׁקְמִים שֶׁאֵינָם עוֹשִׂים פְּרִי: וְהַמַּחֲזִיר אֶת גְּרוּשָׁתוֹ. וְאֵרְסָהּ, אֵינוֹ חוֹזֵר, שֶׁאֵינָהּ חֲדָשָׁה לוֹ, וּקְרָא כְּתִיב אִשָּׁה חֲדָשָׁה: אַלְמָנָה. וְאֵרְסָהּ כֹּהֵן גָּדוֹל, אֵינוֹ חוֹזֵר בִּשְׁבִילָהּ, דִּכְתִיב וְלֹא לְקָחָהּ {יג}, וְהָיָה אֶפְשָׁר לוֹמַר וְלֹא לָקַח, מַאי לְקָחָהּ, שֶׁתְּהֵא רְאוּיָה לוֹ לִלְקִיחָה: עַל מְכוֹנוֹ. סְתָרוֹ וּבְנָאוֹ כְּמִדָּה רִאשׁוֹנָה. אֵינוֹ חוֹזֵר, דְּלָאו חָדָשׁ הוּא, וְגָרַע מֵהַלּוֹקֵחַ וְהַיּוֹרֵשׁ: הַבּוֹנֶה בֵית לְבֵנִים בַּשָּׁרוֹן. מָקוֹם הוּא שֶׁשְּׁמוֹ שָׁרוֹן, וְאֵין הַקַּרְקַע שֶׁלּוֹ יָפָה לִלְבֵנִים, וְלֹא הָוֵי דָּבָר שֶׁל קְיָמָא, שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לְחַדְּשָׁהּ שְׁנֵי פְּעָמִים כָּל שֶׁבַע שָׁנִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יב} בֵּית שַׁעַר. בֵּית כְּנִיסַת שַׁעַר הֶחָצֵר לְהִסְתּוֹפֵף שָׁם שׁוֹמֵר הַפֶּתַח. רַשִׁ"י. כְּלוֹמַר וְאֵינוֹ רָאוּי לְדִירָה אֶלָּא לְהִסְתּוֹפֵף לְפִי שָׁעָה: {יג} וְאַף עַל גַּב דִּבְאַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל כְּתִיב לֹא יִקַּח, אֲפִלּוּ הָכִי אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּבְעֹל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יד} וַחֲלוּצָה. לִכְאוֹרָה יִהְיֶה חוֹזֵר, שֶׁהֲרֵי מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים הִיא הַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, וְלֹא שְׁנָאָהּ אֶלָּא מִשּׁוּם אַשִּׁגְרַת לִישָׁן. אֲבָל הָרַמְבַּ"ם הֶעְתִּיקָהּ. וְנִרְאֶה דִּסְבִירָא לֵיהּ דְּאֵינוֹ חוֹזֵר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, דְּהָא בְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת הִיא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ואלו שאינן חוזרין הבונה בית שער אכסדרה כו': כתוב בתורה אשר בנה בית ר"ל בנה בית הראוי לדירה [לדור]. ואמר אשר לקח אשה אשה שלקחה לפי מה שמחייב הדין. ובית לבנים בשרון מפני שמחדשין אותו פעמיים בשבוע. ואין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' אליעזר: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ד

וְאֵלּוּ שֶׁאֵין {טו} זָזִין מִמְּקוֹמָן. בָּנָה בַיִת וַחֲנָכוֹ, נָטַע כֶּרֶם וְחִלְּלוֹ, הַנּוֹשֵׂא אֶת אֲרוּסָתוֹ, הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד), נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת. לְבֵיתוֹ, זֶה בֵּיתוֹ. יִהְיֶה, זֶה כַּרְמוֹ. וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ, זוֹ אִשְׁתּוֹ. אֲשֶׁר לָקָח, לְהָבִיא אֶת יְבִמְתּוֹ. אֵינָן מַסְפִּיקִין מַיִם וּמָזוֹן וְאֵינָן מְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים:

ר"ע מברטנורה וְאֵלּוּ שֶׁאֵין זָזִין מִמְּקוֹמָן. דְּהָנָךְ דִּלְעֵיל הוֹלְכִים עַד הַגְּבוּל וְשָׁם שׁוֹמְעִין דִּבְרֵי כֹהֵן, וְחוֹזְרִים מִן הַמַּעֲרָכָה לְתוֹךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין חוֹזְרִין לְבָתֵּיהֶן אֶלָּא עוֹסְקִים לְסַפֵּק מַיִם וּמָזוֹן לַהוֹלְכִים לַמִּלְחָמָה. וְאֵלּוּ אֵין זָזִין מִמְּקוֹמָן וַאֲפִלּוּ לָלֶכֶת עַד הַסְּפָר וְלָשׁוּב עַל פִּי כֹּהֵן: הַבּוֹנֶה בַיִת וַחֲנָכוֹ. וְלֹא דָּר בּוֹ עֲדַיִן שָׁנָה. וְכֵן הַנּוֹטֵעַ כֶּרֶם וְחִלְּלוֹ, וַעֲדַיִן לֹא עָבְרָה שָׁנָה רְבִיעִית שְׁלֵמָה עָלָיו: נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ. בִּשְׁבִיל בֵּיתוֹ: יִהְיֶה. לְרִבּוּיָא הוּא. הוֹסִיף לְךָ הַכָּתוּב הֲוָיָה אַחֶרֶת לִהְיוֹת כָּזוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טו} שֶׁאֵין כוּ'. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לְהוּ. וְלַעֲבֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ואלו שאין זזין ממקומן בנה בית וחנכו כו': מה שאמר שאינן זזין ממקומן רוצה לומר שהן אינן חייבין לצאת מבתיהם לעורכי המלחמה ואח"כ יחזרו כמו אלו שקדם זכרם אלא שאינם חייבין לטרוח בשום פנים שנה שלימה. (רמב"ם)

פרק ח - משנה ה

(שם כ) וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, כְּמַשְׁמָעוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה וְלִרְאוֹת חֶרֶב שְׁלוּפָה. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב זֶהוּ הַמִּתְיָרֵא {יז} מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ, לְפִיכָךְ תָּלְתָה לוֹ הַתּוֹרָה אֶת כָּל אֵלּוּ, שֶׁיַּחֲזֹר בִּגְלָלָן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה {יח} לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין, הֲרֵי הוּא הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב:

ר"ע מברטנורה וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים. עַל דִּבְרֵי כֹּהֵן {טז}: בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה. כְּשֶׁמִתְקַשְּׁרִין לַעֲמֹד צְפוּפִין שֶׁלֹּא יְפָרְקוּם אֹיְבִים: לְפִיכָךְ. שֶׁהַיָּרֵא זֶהוּ הַיָּרֵא מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ, תָּלְתָה תּוֹרָה בְּבָנָה וְנָטַע וְאֵרֵס לַחְזֹר בִּגְלָלָן, כְּדֵי שֶׁיִּתְלוּ בְּכָךְ הַחֲזָרָה וְלֹא יִתְבַּיֵּשׁ לוֹמַר עָלָיו מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ הוּא יָרֵא וְחוֹזֵר: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל וְכוּ'. לְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אֲפִלּוּ עָבַר עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים חוֹזֵר. וּלְרַבִּי יוֹסֵי עַד שֶׁיַּעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, דּוּמְיָא דְּאַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טז} כְּלוֹמַר דִּוְדִבְּרוּ הַשּׁוֹטְרִים אֵינָן דִּבְרֵי עַצְמָן אֶלָּא דִבְרֵי כֹּהֵן וְהַשּׁוֹטֵר מַשְׁמִיעַ. מִוְּנִגַּשׁ עַד וְדִבְּרוּ כֹּהֵן מְדַבֵּר וְכֹהֵן מַשְׁמִיעַ. מִוְּדִבְּרוּ עַד וְיָסְפוּ כֹּהֵן מְדַבֵּר וְשׁוֹטֵר מַשְׁמִיעַ. מִוְּיָסְפוּ וָאֵילָךְ שׁוֹטֵר מְדַבֵּר וְשׁוֹטֵר מַשְׁמִיעַ. גְּמָרָא: {יז} הַמִּתְיָרֵא כוּ'. וּמִיהַת מוֹדוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא נַמִּי דְּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה שֶׁחוֹזֵר, כְּדִכְתִיב וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ, כִּדְאִיתָא בַגְּמָרָא: {יח} וַחֲלוּצָה. הָא וַדַּאי אַשִּׁגְרַת לִישָׁנָא הִיא. דְּהָא פֵּרֵשׁ הָרַ"ן דִּלְרַבִּי יוֹסֵי עֲבֵרָה דְּדִבְרֵי סוֹפְרִים לֹא הַ[וְ]יָא בִּכְלַל הַיָּרֵא מֵעֲבֵרוֹת: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ויספו השוטרים לדבר אל העם וגו' ר"ע אומר הירא כו': רבי יוסי הגלילי אומר המתיירא מן העבירות בין שהיו עבירות דאורייתא בין עבירות דרבנן ר' יוסי אומר עבירות דאורייתא בלבד ולכך אמר אלמנה לכ"ג וכו'. והלכה כר"ע: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ו

(שם) וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם, וּבַעֲקֵבוֹ שֶׁל עָם. מַעֲמִידִין זְקִיפִין לִפְנֵיהֶם, וַאֲחֵרִים מֵאֲחוֹרֵיהֶם {כ}, וְכַשִּׁילִין שֶׁל בַּרְזֶל בִּידֵיהֶן, וְכָל הַמְבַקֵּשׁ לַחֲזֹר, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לְקַפֵּחַ {כא} אֶת שׁוֹקָיו, שֶׁתְּחִלַּת נִיסָה נְפִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ד) נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם, וּלְהַלָּן {כב} הוּא אוֹמֵר (שם לא) וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים וְגוֹ':

ר"ע מברטנורה וּבַעֲקֵבוֹ שֶׁל עָם. בְּסוֹפוֹ שֶׁל עָם, שֶׁמְּשַׁמְּרִים שֶׁלֹּא יַחְזְרוּ הָאַחֲרוֹנִים לַאֲחוֹרֵיהֶם לָנוּס: זְקִיפִים. גִּבּוֹרִים מְמֻנִּים לְכָךְ {יט} שֶׁאִם יִפֹּל אֶחָד מִן הַנִּלְחָמִים יַעֲמִידוּהוּ וְיִזְקְפוּהוּ: וַאֲחֵרִים מֵאֲחוֹרֵיהֶם וְכַשִּׁילִין שֶׁל בַּרְזֶל בִּידֵיהֶם. לִשְׁמֹר שֶׁלֹּא יָנוּסוּ: כַּשִּׁילִין. קַרְדוֹמוֹת שֶׁל בַּרְזֶל: לְקַפֵּחַ אֶת שׁוֹקָיו. לַחֲתֹּךְ אֶת שׁוֹקָיו: שֶׁתְּחִלַּת נִיסָה נְפִילָה. לָשׁוֹן מְסֹרָס הוּא, שֶׁתְּחִלַּת נְפִילָה נִיסָּה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יט} וְזֶה לְשׁוֹן רַשִׁ"י, בְּרֹאשָׁם שֶׁל צַד הַמִּלְחָמָה מַעֲמִידִין בְּנֵי אָדָם גִּבּוֹרִים מְמֻנִּים כוּ', וְיִזְקְפוּ וְיַגְבִּירוּ אֶת אַנְשֵׁי הַצָּבָא בְּדִבְרֵיהֶם: {כ} מֵאֲחוֹרֵיהֶם. פֵּרוּשׁ מֵאֲחוֹרֵי עַם הַמִּלְחָמָה. וּלְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, מֵאָחוֹר כָּל מַעֲרָכָה וּמַעֲרָכָה: {כא} לְקַפֵּחַ. פֵּרֵשׁ הָרַ"ב לַחְתֹּךְ. תַּרְגּוּם וַעֲרַפְתּוֹ וְתַקְפִּיחַ: {כב} וּלְהַלָּן כוּ'. דְּאִי מִקְּרָא קַמָּא לֹא סַגִּי, דְּכֵיוָן דִּכְתִיב וְגַם מַשְׁמַע דְּמִלְתָא בְּאַפֵּי נַפְשָׁהּ וְלֹא תַלְיָא בַּנִּיסָה. וְעוֹד דְּמַגֵּפָה מַשְׁמַע בִּידֵי שָׁמָיִם יוֹתֵר מִדְּמַשְׁמַע בִּידֵי אָדָם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם ובעקיבו של עם כו': שתחילת ניסה נפילה ר"ל שתחילת הנצוח אמנם מתחיל מן הניסה ואח"כ הנפילה והוא מה שאמרו אימא מפני שתחילת נפילה ניסה. (רמב"ם)

פרק ח - משנה ז

בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת חוֹבָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ:

ר"ע מברטנורה בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. שֶׁחוֹזְרִים מִן הַמַּעֲרָכָה, וְיֵשׁ שֶׁאֵין זָזִין מִמְּקוֹמָם. בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת: אֲבָל מִלְחֶמֶת מִצְוָה הַכֹּל יוֹצְאִים. מִלְחֶמֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהִיא חוֹבָה וְהַכֹּל יוֹצְאִים בָּהּ. וּמִלְחֶמֶת בֵּית דָּוִד שֶׁהִיא לִרְוָחָה לְהַרְחִיב גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְלָקַחַת מַס מֵהָעַמִּים כְּגוֹן מִלְחֶמֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וַאֲרַם צוֹבָה, הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהִיא רְשׁוּת. לֹא נֶחְלְקוּ תַּנָּא קַמָּא וְרַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא בְּמִלְחָמָה שֶׁנִּלְחָמִים יִשְׂרָאֵל עִם אוֹיְבֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּבְּרוּ עֲלֵיהֶם וְיָצֵרוּ לָהֶם. תַּנָּא קַמָּא קָרֵי לָהּ מִלְחֶמֶת רְשׁוּת {כג} וְסוֹבֵר שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהִתְבַּטֵּל מִן הַמִּצְוָה כְּדֵי לְהִלָּחֵם בְּמִלְחָמָה כָּזוֹ {כד}. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר שֶׁגַּם זוֹ מִלְחֶמֶת מִצְוָה, מֵאַחַר שֶׁהוּא לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שׂוֹנְאֵיהֶם, וְהָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כג} גְּמָרָא. רְשׁוּת דְּרַבָּנָן זוֹ הִיא מִצְוָה דְּרַבִּי יְהוּדָה, מִצְוָה דְּרַבָּנָן זוֹ הִיא חוֹבָה דְּרַבִּי יְהוּדָה. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י זוֹ הִיא מִצְוָה דְּרַבִּי יְהוּדָה, וּבְאוֹתָהּ מִלְחָמָה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהִיא רְשׁוּת וְאֵין חָתָן יוֹצֵא לָהּ אָמַר נַמִּי רַבִּי יְהוּדָה דְּאֵין חָתָן יוֹצֵא לָהּ, אֶלָּא שֶׁרַבִּי יְהוּדָה קוֹרֵא אוֹתָהּ מִצְוָה, וְנָפְקָא מִנַּהּ לְפוֹטְרוֹ מִשְּׁאָר מִצְוֹת בְּעוֹדוֹ עָסוּק בָּהּ כְּדִמְפָרֵשׁ וְאָזֵיל. מִצְוָה דְּרַבָּנָן דְּאָמְרֵי בָהּ הַכֹּל יוֹצְאִין אוֹמֵר נַמִּי רַבִּי יְהוּדָה הַכֹּל יוֹצְאִין, אֶלָּא דְּקָרִי לָהּ חוֹבָה, וְלָאו מִידֵי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא אֶלָּא כֻּלָּהּ מִשּׁוּם מִצְוָה וּרְשׁוּת נַקְטִי פְּלוּגְתַיְהוּ. וְעַיֵּן עוֹד: {כד} וְתֵימַהּ, דְּכֻלֵּי עָלְמָא הָא סְבִירָא לְהוּ הָעוֹסֵק בַּמִּצְוָה פָּטוּר כוּ', וְאִם כֵּן אֲפִלּוּ בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהִתְבַּטֵּל מִמִּצְוָה, דְּהָא אַחָתָן מֵחֶדְרוֹ לֹא קָיְמָא פְּלוּגְתַיְהוּ כְּלָל. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ דְּהָכִי קָאָמַר וְסוֹבֵר שֶׁלֹּא הָיָה רַשַּׁאי לְהִתְבַּטֵּל מִן הַמִּצְוָה הַבָּאָה לְיָדוֹ כְּשֶׁהוּא עוֹסֵק בְּמִלְחָמָה זוֹ מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר הוּא עוֹסֵק בְּמִצְוָה וּפָטוּר מִזּוֹ הַבָּאָה לְיָדוֹ, דְּמִלְחָמָה זוֹ לָאו דְּמִצְוָה הִיא, וּלְפִיכָךְ לֹא יִתְבַּטֵּל מֵהַמִּצְוָה הַבָּאָה לְיָדוֹ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בד"א במלחמות הרשות אבל במלחמות מצוה הכל יוצאים כו': אין מחלוקת ביניהן שמלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק חובה ואין מחלוקת ביניהן שהריגת שאר אנשי המקומות משאר האומות רשות ואמנם מחלוקתם בהריגת ההורגים אותם ולהחליפם עד שלא יהרגו ישראל ולא ילחמו בארצם תנא קמא קורא לזה רשות ור' יהודה קורא לזאת ההריגה מצוה ולפי דעת רבי יהודה מי שהיה מתעסק בזאת ההריגה או בענינה פטור מן המצוה לפי שהעיקר אצלנו כמו שידעת העוסק במצוה פטור מן המצוה על דעת תנא קמא אינו עוסק במצוה. ואין הלכה כר' יהודה: (רמב"ם)

פרק ט

פרק ט - משנה א

עֶגְלָה עֲרוּפָה, בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא) כִּי יִמָּצֵא {א} חָלָל בָּאֲדָמָה וְגוֹ' וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ, שְׁלשָׁה {ב} מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הָיוּ יוֹצְאִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר זְקֵנֶיךָ, שְׁנַיִם, וְשֹׁפְטֶיךָ, שְׁנַיִם {ג}, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד:

ר"ע מברטנורה עֶגְלָה עֲרוּפָה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. מַה שֶּׁהַזְּקֵנִים אוֹמְרִים יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְהַכֹּהֲנִים אוֹמְרִים כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הֻזְקְקוּ לְאָמְרָן: שֶׁנֶּאֱמַר כִּי יִמָּצֵא כוּ'. וּבְאוֹתוֹ פָּרָשָׁה נֶאֱמָר וְעָנוּ וְאָמְרוּ, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דְּבָרִים כז) וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ, מַה לְּהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: הָיוּ יוֹצְאִים. וּבָאִים שָׁם וּמוֹדְדִים מִן הֶחָלָל לְצַד הָעֲיָרוֹת שֶׁסְּבִיבוֹתָיו לֵידַע אֵיזוֹ קְרוֹבָה: אֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל. אֵין בֵּית דִּין עֲשׂוּיִין שֶׁיְּהֵא אֶפְשָׁר לַחְלֹק שָׁוֶה בְּשָׁוֶה, אֶלָּא שֶׁיְּהֵא הָרֹב לְצַד אֶחָד לְקַיֵּם אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת. (שְׁמוֹת כג): (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} כִּי יִמָּצֵא. הָכִי קָאָמַר, שֶׁנֶּאֱמַר וְעָנוּ וְאָמְרוּ כוּ', וְסֵדֶר עֶגְלָה עֲרוּפָה כֵּיצַד, כִּי יִמָּצֵא. גְּמָרָא: {ב} שְׁלֹשָׁה כוּ'. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא זְקֵנֶיךָ שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד, הֲרֵי כָּאן שְׁלֹשָׁה: {ג} שְׁנַיִם. וְתַנָּא קַמָּא הַהוּא מִבַּעְיָא לֵיהּ לִמְיֻחָדִין שֶׁבְּשֹׁפְטֶיךָ. וְרַבִּי יְהוּדָה וָי"ו דִּוְשֹׁפְטֶיךָ דָרֵישׁ לְמִנְיָנָא לְהָבִיא עוֹד שְׁנַיִם, וְתַנָּא קַמָּא וָי"ו לֹא דָרֵישׁ. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם עגלה ערופה בלשון הקודש שנאמר כי ימצא כו': נאמר בעגלה ערופה וענו ואמרו ונאמר וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל מה להלן בלשון הקודש כמו שבארנו במה שנקדם (פ"ז הלכה ב דמכלתין) אף כאן בלשון הקודשי ומה שאמר שנא' אמנם רצה להביא ראיה ממה שנאמר וענו אלא התחיל בתחילת סדר מעשה ובאר איך תהיה והלכה כרבי יהודה. וענין בית דין שקול שיהיה מנין מיוחד עד שאפשר להיות בו אחרי רבים להטות כמו שנבאר בתחילת סנהדרין: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ב

נִמְצָא טָמוּן בְּגַל, אוֹ תָלוּי בְּאִילָן, אוֹ צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם, לֹא הָיוּ עוֹרְפִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בָּאֲדָמָה, וְלֹא טָמוּן בְּגַל. נֹפֵל, וְלֹא תָלוּי בְּאִילָן. בַּשָּׂדֶה, וְלֹא צָף עַל פְּנֵי הַמָּיִם. נִמְצָא סָמוּךְ לַסְּפָר, אוֹ לְעִיר שֶׁרֻבָּהּ נָכְרִים, אוֹ לְעִיר שֶׁאֵין בָּהּ בֵּית דִּין {ד}, לֹא הָיוּ עוֹרְפִין. אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא מֵעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית דִּין. נִמְצָא מְכֻוָּן בֵּין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת, שְׁתֵּיהֶן מְבִיאוֹת שְׁתֵּי עֲגָלוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר {ה}. וְאֵין יְרוּשָׁלַיִם מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה:

ר"ע מברטנורה נִמְצָא סָמוּךְ לַסְּפָר. אֵצֶל גְּבוּל הַגּוֹיִם: לֹא הָיוּ מוֹדְדִים. דִּכְתִיב כִּי יִמָּצֵא חָלָל, פְּרָט לְמַמְצִיא אֶת עַצְמוֹ, שֶׁסָּמוּךְ לִגְבוּל הַגּוֹיִם כְּאִלּוּ הִמְצִיא עַצְמוֹ לְמִיתָה הוּא: לְעִיר שֶׁאֵין בָּהּ בֵּית דִּין לֹא הָיוּ מוֹדְדִין. אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא מֵעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית דִּין. הָכִי קָאָמַר, נִמְצָא סָמוּךְ לְעִיר שֶׁאֵין בָּהּ בֵּית דִּין, אֵין מוֹדְדִין לָהּ, אֶלָּא לְעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית דִּין מוֹדְדִין, אֵיזוֹ עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית דִּין קְרוֹבָה לוֹ. וְאִי לֹא הַדַר תַּנְיֵהּ, הֲוָה אֲמִינָא אֵין מוֹדְדִין כְּלָל, תַּלְמוּד לוֹמַר וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר, מִכָּל מָקוֹם, דְּהַאי הָעִיר קְרָא יְתֵרָא הוּא, דְּמָצֵי לְמִכְתָּב וְהָיָה הָעִיר הַקְּרוֹבָה אֶל הֶחָלָל וְיָצְאוּ זְקֵנֶיהָ: מְכֻוָּן. מְצֻמְצָם, שֶׁאֵין זוֹ קְרוֹבָה לוֹ מִזּוֹ אֲפִלּוּ מְלֹא חוּט: שְׁתֵּיהֶן מְבִיאוֹת שְׁתֵּי עֲגָלוֹת דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְאֵין כֵּן הֲלָכָה, אֶלָּא שְׁתֵּיהֶן מְבִיאוֹת עֶגְלָה אַחַת בְּשֻׁתְּפוּת. וְהָכִי אָמְרִינַן בַּגְּמָרָא בִּבְכוֹרוֹת: אֵין יְרוּשָׁלַיִם מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה. דִּכְתִיב (דְּבָרִים כא) בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נוֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, פְּרָט לִירוּשָׁלַיִם שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ד} בֵּית דִּין. דְּבָעִינַן זִקְנֵי הָעִיר וְלֵיכָּא. גְּמָרָא: {ה} דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. גְּמָרָא, קָסָבַר אִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם, וּקְרוֹבָה וַאֲפִלּוּ קְרוֹבוֹת, פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י כְּמוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה [יוֹנָה ד]: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם נמצא טמון בגל או תלוי באילן או צף על פני המים כו': נאמר בתורה כי ימצא וכשהיה קרוב לעיירות העכו"ם השכרם לנו והם נקראות ספר הרי הוא כאילו המציא עצמו למיתה. ואמר ולקחו זקני העיר ההיא לפיכך אין מודדין לעיר שאין בה בית דין ומה שחזר ושנה לא היו מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד שלא תחשוב שהוא כשנמצא קרוב לעיר שאין בה בית דין בטל דין עגלה ערופה אלא מניחין זאת המדינה ומודדין לעיר אחרת שיש בה ב"ד. ונאמר בתורה באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה וירושלים לא נתחלקה לשבטים ולכך אין מביאה עגלה ערופה. ור"א אומר שהוא יכול לדקדק במדידה ומה שאמר הקרובה ואפי' קרובות ות"ק אומר צריך שיהיה קרוב לאחת יותר מן השניה כמו שיראה מן המדידה לפי שאי אפשר לדקדק עד שתאמר שיהיה רחוקות מאלו ב' העיירות בשוה וכבר דקדקו בגמ' בכורות (דף יח.) כשנמצא מכוון בין ב' העיירות יביאו עגלה אחת בשותפות. וכן הלכה: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ג

נִמְצָא רֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד וְגוּפוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, מוֹלִיכִין הָרֹאשׁ אֵצֶל הַגּוּף, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַגּוּף אֵצֶל הָרֹאשׁ:

ר"ע מברטנורה נִמְצָא רֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד. הַשְׁתָּא לֹא מַיְרֵי תַּנָּא לְעִנְיַן מְדִידָה. דְּמִדְּקָתָנֵי סֵיפָא מֵאַיִן הָיוּ מוֹדְדִין, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו בַּמְּדִידָה עָסְקִינַן {ו}. אֶלָּא בְּמֵת מִצְוָה קָנָה מְקוֹמוֹ עָסְקִינַן, דְּהֵיכָא דְנִמְצָא רֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד וְגוּפוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, מוֹלִיכִין רֹאשׁוֹ אֵצֶל גּוּפוֹ וְקוֹבְרִין אוֹתוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּמְצָא הַגּוּף, דְּגוּפֵיהּ בְּדוּכְתֵּיהּ נָפַל וְרֵישָׁא הוּא דְּנָיֵיד, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מוֹלִיכִין הַגּוּף אֵצֶל הָרֹאשׁ. דְּרֵישָׁא הֵיכָא דְּנָפֵיל נָפֵיל וְגוּפֵיהּ רָהֵיט וְאָזֵיל. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} דְּזֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה תְּנָאִים שֶׁהִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ [בָּבָא קַמָּא פ"א]. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם נמצא ראשו במקום אחר וגופו במקום אחר כו': מחלוקתם בכאן אינו תלוי בענין המדידה עוד יבא המשא והמתן בזה ואמנם מחלוקתם במת מצוה שהעיקר אצלנו קנה מקומו ונקבר בארבע אמות שלו אם במקום שנמצא בו ראשו או במקום שנמצא בו ראשו או במקום שנמצא בו גופו ודין קבורת זה ההרוג כמת מצוה לפי שהוא נקבר במקום שנמצא. והלכה כרבי עקיבא: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ד

מֵאַיִן הָיוּ מוֹדְדִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִטִּבּוּרוֹ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מֵחָטְמוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, מִמְּקוֹם שֶׁנַּעֲשֶׂה חָלָל, מִצַּוָּארוֹ:

ר"ע מברטנורה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מִטִּבּוּרוֹ. קָסָבַר עִקַּר חַיּוּתָא בְטִבּוּרֵיהּ הוּא {ז}: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מֵחָטְמוֹ. עִקַּר חַיּוּתָא מֵחָטְמוֹ הוּא, דִּכְתִיב (בְּרֵאשִׁית ז) כָּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו: מִמְּקוֹם שֶׁנַּעֲשֶׂה חָלָל מִצַּוָּארוֹ. דְּאֵין קָרוּי חָלָל אֶלָּא מִן הַצַּוָּאר, כְּדִכְתִיב (יְחֶזְקֵאל כא) עַל צַוְּארֵי חַלְלֵי רְשָׁעִים, הִלְכָּךְ מִמֶּנּוּ הָיוּ מוֹדְדִים, כְּדִכְתִיב אֶל הֶחָלָל. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ז} לְפִי שֶׁהוּא אֶמְצָעוּת הַגּוּף, שֶׁכּוֹלֵל כְּלֵי הַמָּזוֹן שֶׁבָּהֶם נִמְשָׁךְ הַמַּאֲכָל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מְקוֹם שְׁאִיפַת הָרוּחַ הוּא הַצֹּרֶךְ הַגָּדוֹל בְּחַיּוּת, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר כָּל וְכוּ'. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מאין היו מודדין ר' אליעזר אומר מטיבורו כו': רבי אליעזר אומר עיקר החיות טבורו לפי שהוא אמצעות הגוף הכולל כלי המזון שבהם נמשך המאכל רבי עקיבא אומר מקום שאיפת הרוח הוא הצורך הגדול בחיות לפי שנאמר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. והלכה כרבי עקיבא: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ה

נִפְטְרוּ זִקְנֵי יְרוּשָׁלַיִם וְהָלְכוּ לָהֶן. זִקְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר מְבִיאִין עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל (שם), וְאֵין הַמּוּם {ח} פּוֹסֵל בָּהּ, וּמוֹרִידִין אוֹתָהּ לְנַחַל אֵיתָן. וְאֵיתָן כְּמַשְׁמָעוֹ, קָשֶׁה {ט}. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אֵיתָן, כָּשֵׁר. וְעוֹרְפִין אוֹתָהּ בְּקוֹפִיץ מֵאֲחוֹרֶיהָ. וּמְקוֹמָהּ אָסוּר מִלִּזְרֹעַ וּמִלַּעֲבֹד, וּמֻתָּר לִסְרֹק שָׁם פִּשְׁתָּן וּלְנַקֵּר שָׁם אֲבָנִים:

ר"ע מברטנורה נִפְטְרוּ זִקְנֵי יְרוּשָׁלַיִם. שֶׁאֵינָן בָּאִין אֶלָּא לִמְדֹּד, כְּדִכְתִיב וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ: אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אֵיתָן כָּשֵׁר. שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֵיתָן לְעִכּוּבָא אֶלָּא לְמִצְוָה {י}: בְּקוֹפִיץ. סַכִּין גָּדוֹל: מֵאֲחוֹרֶיהָ. מִמּוּל עָרְפָּהּ {יא}: מְקוֹמָהּ אָסוּר. לְעוֹלָם: וּמֻתָּר לִסְרֹק שָׁם פִּשְׁתָּן. עֲבוֹדָה שֶׁאֵינָהּ בְּגוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע, דִּכְתִיב (דְּבָרִים כא) אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד וְלֹא יִזָּרֵעַ, מַה זְּרִיעָה מְיֻחֶדֶת שֶׁהִיא בְּגוּפוֹ שֶׁל קַרְקַע, אַף כָּל עֲבוֹדָה שֶׁהִיא בְּגוּפוֹ שֶׁל קַרְקַע: לְנַקֵּר שָׁם אֲבָנִים. לְסַתֵּת שָׁם אֲבָנִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ח} וְאֵין הַמּוּם כוּ'. דְּמַהוּ דְּתֵימָא נֵילַף מִקַּל וָחֹמֶר וּמַה פָּרָה כוּ', קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא, דְּשָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, בָּהּ מוּם פּוֹסֵל וְאֵין מוּם פּוֹסֵל בָּעֶגְלָה. כָּךְ לָמַדְתִּי מֵהַגְּמָרָא: {ט} קָשֶׁה. פֵּרֵשׁ הָרַמְבַּ"ם חָזָק הַהַמְשָׁכָה. וְכֵן כָּתַב בְּחִבּוּרוֹ, נַחַל שֶׁשּׁוֹטֵף בְּחָזְקָה, וְזֶהוּ אֵיתָן הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. אֲבָל רַשִׁ"י מְפָרֵשׁ נַחַל אֵיתָן קָשֶׁה, שֶׁלֹּא נֶעֱבַד. לִדְבָרָיו נַחַל הָאָמוּר כָּאן אֵינוֹ שֶׁל מַיִם אֶלָּא עֵמֶק. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} וּקְצָת קָשֶׁה, דַּהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר וְאִם אֵינוֹ אֵיתָן כָּשֵׁר, שֶׁזֶּה לָשׁוֹן דִּיעֲבַד וְלָשׁוֹן קָצָר כוּ'. וְהָרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ עִנְיָן אֵיתָן גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר גּוֹי אֵיתָן הוּא [יִרְמְיָה ה], וְאוֹמֵר אִם הָיָה חָזָק הַהַמְשָׁכָה וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא הָיָה גְּדוֹל הַשִּׁעוּר כָּשֵׁר. בָּא לוֹמַר שֶׁאֵיתָן יֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פֵּרוּשִׁים, גָּדוֹל וְחָזָק, וְשֶׁאָמַר הַתַּנָּא דִּקְפֵדַת הַכָּתוּב עַל הַחֹזֶק וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ גָּדוֹל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יא} דְּגָמַר עֲרִיפָה עֲרִיפָה מֵחַטַּאת הָעוֹף. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם נפטרו זקני ירושלים והלכו להן זקני אותה העיר כו': ענין איתן גדול כמו שאמר (ירמיה ה') גוי איתן הוא ואומר אם היה חזק ההמשכה ואפי' שלא היה גדול השיעור כשר וכבר פירשו איתן הוא קדמון וקופיץ הוא סכין הגדול והרחב שמחתכין בו הבשר נקרא בערבי סאטורי"ר ונאמר בתורה אשר לא יעבד בו ולא יזרע ובא בקבלה מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע אף כל שהיא בגופה של קרקע יצא סורק שם פשתן ומנקר שם אבנים ופירוש סורק שמנפץ שם הפשתן ומנקר שם אבנים שמסתתין שם אבנים: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ו

זִקְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר רוֹחֲצִין אֶת יְדֵיהֶן בַּמַּיִם בִּמְקוֹם {יב} עֲרִיפָה שֶׁל עֶגְלָה, וְאוֹמְרִים, (שם) יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכֻה אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. וְכִי עַל דַּעְתֵּנוּ עָלְתָה, שֶׁזִּקְנֵי בֵית דִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים הֵן, אֶלָּא שֶׁלֹּא בָא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְלֹא מָזוֹן {יג}, וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ בְלֹא לְוָיָה {יד}. וְהַכֹּהֲנִים אוֹמְרִים {טו}, (שם) כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל. לֹא הָיוּ צְרִיכִים {טז} לוֹמַר (שם) וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם, אֶלָּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבַשַּׂרְתָּן, אֵימָתַי שֶׁתַּעֲשׂוּ כָּכָה, הַדָּם מִתְכַּפֵּר לָהֶם:

ר"ע מברטנורה לֹא בָא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ. בְּלֹא מְזוֹנוֹת: וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ. בְּלֹא לְוָיָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יב} בִּמְקוֹם. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לֵיהּ: {יג} בְּלֹא מָזוֹן. וְהֻצְרַךְ לְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת וּלְכָךְ נֶהֱרַג. רַשִׁ"י: {יד} בְּלֹא לְוָיָה. יְחִידִי בְּלֹא חֲבוּרָה. רַשִׁ"י: {טו} אוֹמְרִים. כְּדִכְתִיב לְעֵיל וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, וְלֹא פֵּרֵשׁ עַל מָה הֵם נִגָּשִׁים. רַשִׁ"י: {טז} לֹא הָיוּ כוּ'. כְּלוֹמַר וְנִכַּפֵּר דִּכְתִיב בַּקְּרָא לָאו אַוְעָנוּ וְאָמְרוּ קָאֵי שֶׁיְּהֵא אַף זֶה בִּכְלַל אֲמִירָה, אֶלָּא מִלְּתָא בְּאַנְפֵּי נַפְשָׁהּ הִיא שֶׁרוּחַ הַקֹּדֶשׁ בִּשְּׂרָהּ כוּ'. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן כמים כו': אלו הכנוין שאומר פטרנוהו וראינוהו והנחנוהו חוזרין על ההרוג רוצה לומר בכך שאנו לא פשענו בו ולא חטאנו בענינו שנהיה כאילו סבבנו הריגתו והוא מה שאמר לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ז

נִמְצָא הַהוֹרֵג עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה, תֵּצֵא וְתִרְעֶה {יז} בָעֵדֶר. מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה הָעֶגְלָה, תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁעַל סָפֵק בָּאתָה מִתְּחִלָּתָהּ, כִּפְּרָה סְפֵקָהּ וְהָלְכָה לָהּ. נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הַהוֹרֵג, הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג:

ר"ע מברטנורה תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר. כִּשְׁאָר חֻלִּין: כִּפְּרָה סְפֵקָהּ. הִיא עָשְׂתָה אֶת שֶׁלָּהּ: וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הַהוֹרֵג הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג. דִּכְתִיב בְּסוֹף פָּרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה (דְּבָרִים כא) וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יז} וְתִרְעֶה. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י דִּסְבִירָא לֵיהּ הַאי תַּנָּא דְּאֵין יְרִידָתָהּ לְנַחַל אֵיתָן אוֹסַרְתָּהּ אֶלָּא עֲרִיפָתָהּ. וְהָרַמְבַּ"ם פָּסַק דִּירִידָתָהּ אוֹסַרְתָּהּ בַּהֲנָאָה, וַאֲפִלּוּ הָכִי תֵּצֵא כוּ' דְּאַדַּעְתָּא דְּהָכִי לֹא אַקְדְּשָׁהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה כו': נאמר בתורה בסוף פרשת עגלה ערופה ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר לפיכך יהרג ההורג אחר שנערפה העגלה: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ח

עֵד אֶחָד אוֹמֵר רָאִיתִי אֶת הַהוֹרֵג, וְעֵד אֶחָד אוֹמֵר לֹא רָאִיתָ, אִשָּׁה אוֹמֶרֶת רָאִיתִי וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא רָאִית, הָיוּ עוֹרְפִין. עֵד אֶחָד אוֹמֵר רָאִיתִי, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא רָאִיתָ, הָיוּ עוֹרְפִין. שְׁנַיִם אוֹמְרִים רָאִינוּ וְאֶחָד אוֹמֵר לָהֶן לֹא רְאִיתֶם, לֹא הָיוּ עוֹרְפִין:

ר"ע מברטנורה עֵד אֶחָד אוֹמֵר רָאִיתִי וְעֵד אֶחָד אוֹמֵר לֹא רָאִיתָ. וּכְגוֹן שֶׁבָּאוּ שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת, [אָז] הָיוּ עוֹרְפִים. אֲבָל אִם בָּא אֶחָד תְּחִלָּה וְאָמַר רָאִיתִי אֶת הַהוֹרֵג, וְהֵימְנוּהוּ כְּבֵי תְּרֵי, שֶׁהַתּוֹרָה הֶאֱמִינַתְהוּ דִּכְתִיב (שָׁם) לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ, הָא נוֹדַע אֲפִלּוּ עַל פִּי עֵד אֶחָד אֵין עוֹרְפִין, אַף עַל פִּי שֶׁבָּא עֵד אֶחָד אַחַר כָּךְ וְהִכְחִישׁוֹ, אֵינוֹ נֶאֱמָן הַשֵּׁנִי, שֶׁאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם: עֵד אֶחָד אוֹמֵר רָאִיתִי וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא רָאִיתָ הָיוּ עוֹרְפִים. וּכְגוֹן שֶׁהַשְּׁנַיִם וְהָאֶחָד פְּסוּלֵי עֵדוּת הֵן, דְּבִפְסוּלֵי עֵדוּת הֲלֵךְ אַחַר רֹב דֵּעוֹת: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם עד אחד אומר ראיתי את ההורג כו': לפי שנאמר בתורה לא נודע מי הכהו ואפילו עד אחד אין עורפין וכבר הודעתיך בזאת המסכתא (פ"ו הלכה ד') שבכל מקום שהאמינה תורה עד אחד שהוא במקום שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ומה שאמר בכאן באלו הבבות היו עורפין אמנם הוא כשהכחיש עד לעד בבת אחת אבל אם אמר אחד אני ראיתי ההורג אח"כ בא אחר והכחישו ואמר לא ראית לא היו עורפין לפי שהעיקר אצלנו אין דבריו של אחד במקום שנים. ומה שאמר עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית אמנם זה בפסולי עדות כמו שבארנו בסוף פרק ששי מזאת המסכתא בפסולי עדות הלך אחר רוב דעות: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ט

מִשֶּׁרַבּוּ הָרַצְחָנִים, בָּטְלָה עֶגְלָה עֲרוּפָה, מִשֶּׁבָּא {יט} אֶלִיעֶזֶר בֶּן דִּינַאי, וּתְחִינָה בֶּן פְּרִישָׁה הָיָה נִקְרָא, חָזְרוּ לִקְרוֹתוֹ בֶּן הָרַצְחָן {כ}. מִשֶּׁרַבּוּ הַמְנָאֲפִים, פָּסְקוּ הַמַּיִם הַמָּרִים, וְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הִפְסִיקָן, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד) לֹא אֶפְקוֹד {כא} עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי הֵם וְגוֹ'. מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם, בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז) אֵין אֶשְׁכּוֹל {כג} לֶאֱכֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי:

ר"ע מברטנורה בָּטְלָה עֶגְלָה עֲרוּפָה. לְפִי שֶׁמַּכִּירִין הָיוּ בָּהֶם מִי רָגִיל לַהֲרֹג {יח}: בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת. אִישׁ שֶׁהַכֹּל בּוֹ. כְּלוֹמַר תּוֹרָתָם אֱמֶת מִבְּלִי דֹפִי {כב}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יח} כִּדְתָנוּ רַבָּנָן לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ, הָא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ אֲפִלּוּ אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם הִכִּיר בּוֹ לֹא הָיוּ עוֹרְפִין: {יט} מִשֶּׁבָּא כוּ'. וְרַצְחָן מְפֻרְסָם הָיָה: {כ} בֶּן הָרַצְחָן. בְּרִיָּה קָטִילָא. יְרוּשַׁלְמִי: {כא} לֹא אֶפְקוֹד כוּ'. תָּנוּ רַבָּנָן וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן, בִּזְמַן שֶׁהָאִישׁ מְנֻקֶּה מֵעָוֹן הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ, וְאוֹמֵר לֹא אֶפְקוֹד וְגוֹ', מַאי וְאוֹמֵר, וְכִי תֵימָא עָוֹן דִּידֵיה אִין, דְּבָנֵיה וְדִבְנָתֵיהּ לֹא, תָּא שְׁמַע לֹא אֶפְקוֹד וְגוֹ', וְכִי תֵימָא עָוֹן אֵשֶׁת אִישׁ אִין עָוֹן דִּפְנוּיָה לֹא, תָּא שְׁמַע כִּי הֵם עִם הַזּוֹנוֹת יִפָּרֵדוּ [הוֹשֵׁע ד], הֵם עַצְמָם נוֹאֲפִים כִּפְרָדִים הַלָּלוּ. רַשִׁ"י: {כב} וְשִׁכְחָה וּמַחֲלֹקֶת. וְעַד יְמֵיהֶן לֹא הָיָה מַחֲלֹקֶת בְּחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּן הָיוּ אוֹמְרִים דְּבָרִים כִּנְתִינָתָן לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וְהֵן הָרִאשׁוֹנִים שֶׁנֶּחְלְקוּ בִּסְמִיכַת קָרְבְּנוֹת יוֹם טוֹב כִּדְאִיתָא בַּחֲגִיגָה, וְהוּא מַחֲלֹקֶת רִאשׁוֹן שֶׁהָיָה בְּיִשְׂרָאֵל בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. רַשִׁ"י: {כג} אֵין אֶשְׁכּוֹל וְגוֹ'. לָרְאָיָה שֶׁאֶשְׁכּוֹל נֶאֱמַר לְכִנּוּי אָדָם הֶחָשׁוּב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים יִתְבָּרַךְ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה כו': כתוב בתורה ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו. ואשכולות כנוי על אדם הכולל המדות ומעלות והחכמות לפי מיניהם והוא מה שאמרו אשכולות איש שהכל בו: (רמב"ם)

פרק ט - משנה י

יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָיַת הַמַּעֲשֵׂר. אַף הוּא בִטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִין וְאֶת הַנּוֹקְפִין. עַד יָמָיו הָיָה פַטִּישׁ מַכֶּה בִירוּשָׁלַיִם. וּבְיָמָיו אֵין אָדָם צָרִיךְ לִשְׁאֹל עַל הַדְּמָאי:

ר"ע מברטנורה הוֹדָיַת מַעֲשֵׂר. וִדּוּי מַעֲשֵׂר, בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵוִי. לְפִי שֶׁעֶזְרָא קָנַס אֶת הַלְוִיִּם שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לָהֶם מַעֲשֵׂר כְּשֶׁעָלָה מִן הַגּוֹלָה וּבְנֵי לֵוִי לֹא עָלוּ עִמּוֹ, וְצִוָּה שֶׁיִּתְּנוּ הַמַּעֲשֵׂר לַכֹּהֲנִים. וְיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל בִּטֵּל הַוִּדּוּי, שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לוֹמַר וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי: בִּטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִים. שֶׁהָיוּ הַלְוִיִּם בְּכָל יוֹם אוֹמְרִים עַל הַדּוּכָן עוּרָה לָמָּה תִישַׁן ה', אָמַר וְכִי יֵשׁ שֵׁינָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, וְעָמַד וּבִטְּלָן: אֶת הַנּוֹקְפִין. שֶׁהָיוּ מְסַרְטִין לָעֵגֶל שֶׁל קָרְבָּן בֵּין קַרְנָיו כְּדֵי שֶׁיִּפֹּל לוֹ דָּם בְּעֵינָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֶה וִיהֵא נוֹחַ לְכָפְתוֹ וּלְשָׁחְטוֹ. וְעָמַד הוּא וּבִטְּלוֹ, שֶׁנִּרְאֶה כְּבַעַל מוּם. וְהִתְקִין לָהֶם טַבָּעוֹת בַּקַּרְקַע לְהַכְנִיס צַוַּאר הַבְּהֵמָה לְתוֹכָהּ: נוֹקְפִין. מַכִּין. וְדֻגְמָתוֹ [חֻלִּין ז:] אֵין אָדָם נוֹקֵף אֶצְבָּעוֹ מִלְּמַטָּה: הָיָה פַטִּישׁ מַכֶּה בִירוּשָׁלַיִם. בְּחֹל הַמּוֹעֵד. חָרָשֵׁי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל הָיוּ מַכִּין בַּפַּטִּישׁ לַעֲשׂוֹת מְלֶאכֶת הָאָבֵד שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת בַּמּוֹעֵד. וְעָמַד הוּא וּבִטְּלָן, מִשּׁוּם דְּאַוְּשָׁא מִלְּתָא טוּבָא וְאִיכָּא זִלְזוּל מוֹעֵד: וּבְיָמָיו אֵין אָדָם צָרִיךְ לִשְׁאֹל עַל הַדְּמָאי. שֶׁהוּא אָמַר לִבְנֵי דוֹרוֹ כְּשֵׁם שֶׁתְּרוּמָה גְדוֹלָה עֲוֹן מִיתָה, כָּךְ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְטֶבֶל עֲוֹן מִיתָה. וְתִקֵּן שֶׁיּוֹצִיאוּ מִן הַדְּמַאי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבַד, וְלֹא יוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְלֹא מַעֲשַׂר עָנִי, שֶׁיְּכוֹלִין לוֹמַר לַלֵּוִי אוֹ לָעָנִי הָבֵא רְאָיָה שֶׁהוּא טֶבֶל וְטֹל. וּמִתַּקָּנָה זוֹ וָאֵילָךְ הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מִן הַשּׁוּק לֹא הָיָה שׁוֹאֵל אִם הֵן מְתֻקָּנִין אִם לָאו, אֶלָּא מִיָּד מַפְרִישׁ מֵהֶם תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְאוֹכֵל אֶת הַשְּׁאָר, שֶׁכָּל הַלּוֹקֵחַ מֵעַם הָאָרֶץ פֵּרוֹת הֵם בְּחֶזְקַת שֶׁהֵם דְּמַאי: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר כו': זאת ההלכה בעצמה באה בסוף מעשר שני וכבר פירשנוה לשם ענינה אות באות ובקש אותה לשם. אמר המעתיק ראיתי לכתוב פירוש ההלכה הזאת בכאן לפי שהיא בסדר אחר ואכתוב אותה כמו שבאר אותה המחבר עצמו אות באות בסוף מעשר שני למען ירוץ קורא בו. העביר רוצה לומר העביר הודיית המעשר לפי שלא היו יכולין לומר ככל מצותך אשר צויתני לפי שהקב"ה צוה לתת המעשר ראשון ללוים והם היו נותנין באותו הזמן לכהנים וזה היה בגזירה בית דינו של עזרא הסופר לפי שכשעלה עזרא לא עלה עמו [משבט] לוי כמו שבאר הכתוב ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם וקנס הלוים שלא יתנו להם מעשר ושיותן לכהנים י ומעוררים הם הלוים שהיו אומרים בכל יום בשעת קריאת השיר על הקרבן עורה למה תישן ה' והוא שתקום מזה וצוה שלא לאומרה עוד לפי שהם היו אומרים זה הפםוק כאילו היו מדברים עם הש"י והיו צועקים אליו בזה הפסוק וזה מה שאינו ראוי לעשות ולומר כלפי מעלה ונוקפין הם בני אדם שהיו שורטין שריטות לשוורים שהיו מקריבין על גבי המזבח כדי שיהיה הדם יורד ושותת בין עיניהם ולא יראו ועל ידי כך יוכלו לכפותו ולשחטו. ונוקף הוא העושה מכה ואמר בגמרא אין אדם נוקף באצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה והוא מגזרת כנוקף זית לפי שנוקף הזית משבר אותה כשמנענה בחוזק וזה הנזכר בטל זה המעשה לפי שהיה נראה אותו השור הקרב כאילו הוא בעל מום ונתן שלשלאות של ברזל תקועות בארץ והיו מכניסין בהן רגלי הקרבן והיו יכולין לשחטן כמו שיתבאר במסכת מדות. עד ימיו היה טפיש מכה בירושלים רוצה לומר בזה בחולו של מועד והוא בטל זה המעשה ומנען שיהו מכין בפטיש שלא יעשו מלאכתן בחולו של מועד. ואמר ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי מפני הטעם שאגיד לך והוא כי בימיו היו בני אדם מקילין במתנות ולא היו מוציאין מהזרעים אלא תרומה גדולה בלבד והיו אוכלין השאר והאנשים שהיו מדקדקין על עצמן הוי שואלין וחוקרין אם מעושר אם לא או מעשר דמאי וכשהיה יודע שהיה דמאי היה מניחו ולא היה לוקחו מפני שהיה צריך להוציא ממנו המעשרות ומי שלא היה מדקדק היה אוכלו דמאי לפי שהיה די לו בהוצאת תרומה גדולה בלבד וזה הכהן אמר לאנשי דורו כשם שתרומה גדולה עון מיתה כך תרומת מעשר וטבל עון מיתה אבל אתקן לכם דבר שיהיה קל לכם לסובלו ובני אדם יוכלו לעמוד בו ותנצלו מעון המיתה ואמר כי הדמאי אין מוציאין ממנו אלא תרומת מעשר [ומע"ש תרומת מעשר] תנתן לכהן ומעשר שני יאכלו אותו בעליו הדמאי אבל אומר ראשון ומעשר עני באותן השנים שמוציאין בהם מעשר עני אינו חייב להוציאו מן בירושלים אבל מעשר ללוי או לעני הבא ראיה שהוא טבל וטול המתנה והזכות שלך על העיקר שהוא אצלנו המוציא מחבירו עליו הראיה וכאשר התקינו זה התיקון היו בני אדם כל מי שלקח פירות מעם הארץ לא היה שואל אותו כלל אם היו טבל או לאו אבל היה מוציא מהן תרומת מעשר ומעשר שני ואוכל השאר כיון שפירות עם הארץ דמאי עד כאן: (רמב"ם)

פרק ט - משנה יא

מִשֶּׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין, בָּטְלָה הַשִּׁיר {כד} מִבֵּית הַמִּשְׁתָּאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כד) בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן וְגוֹ':

ר"ע מברטנורה סַנְהֶדְרִין. שֵׁם הַדַּיָּנִים. וְנִקְרָאִים סַנְהֶדְרִין שֶׁשּׂוֹנְאִים הַדְרַת פָּנִים בַּדִּין: בָּטַל הַשִּׁיר. דִּכְתִיב (אֵיכָה ה) זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ {כה} בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם, בַּזְּמַן שֶׁבָּטְלוּ הַזְּקֵנִים הַיּוֹשְׁבִים בַּשַּׁעַר {כו} שֶׁהֵם הַסַּנְהֶדְרִין, בָּטְלוּ הַבַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם גַּם כֵּן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כד} הַשִּׁיר כוּ'. פֵּרְשׁוּ הַפּוֹסְקִים בְּשֵׁם רַב הַאי גָּאוֹן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה דְּהַיְנוּ שִׁיר שֶׁל אַהֲבָה שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וּלְשַׁבֵּחַ יָפֶה בְּיָפְיוֹ. אֲבָל שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וְזִכְרוֹן חֲסָדִים שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִנְהָג כָּל יִשְׂרָאֵל לְאָמְרָן בְּבֵית חֲתֻנָּה וּבְבֵית הַמִּשְׁתָּאוֹת בְּקוֹל נְגִינוֹת וּבְקוֹל שִׂמְחָה: {כה} מִשּׁוּם דִּמְנָלָן דְּמִשֶּׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין כְּתִיב כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא, וּמִשּׁוּם דִּבְהַאי קְרָא לֹא כְּתִיב בֵּיהּ דְּאָסוּר אֶלָּא מַשְׁמַע דְּנִשְׁבַּת מֵאֵלָיו, לְהָכִי מַיְתֵי מַתְנִיתִין קְרָא בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ, דִּלְמֵיסַר מַשְׁמַע: {כו} וְהֵם הַזְּקֵנִים שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶן תִּתֵּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם משבטלה סנהדרין בטלה השיר מבית המשתאות כו': כתוב (איכה ה') זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם וכשפסקו הסנהדרין והם הזקנים שאמר הקב"ה עליהן תתן לך בכל שעריך נפסק השיר גם כן. ועוד אומר בענין הסנהדרין דבר ממה שצריך שיאמר במסכת סנהדרין: (רמב"ם)

פרק ט - משנה יב

מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים, בָּטְלוּ אוּרִים וְתֻמִּים. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בָּטַל הַשָּׁמִיר וְנֹפֶת צוּפִים, וּפָסְקוּ אַנְשֵׁי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יב) הוֹשִׁיעָה ה' כִּי גָמַר {כט} חָסִיד וְגוֹ'. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֵין יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ קְלָלָה, וְלֹא יָרַד הַטַּל לִבְרָכָה, וְנִטַּל טַעַם הַפֵּרוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף נִטַּל שֹׁמֶן הַפֵּרוֹת:

ר"ע מברטנורה מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים. כָּל הַנְּבִיאִים נִקְרָאִים נְבִיאִים רִאשׁוֹנִים, חוּץ מֵחַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי וְחַבְרֵיהֶן דְּאַחֲרוֹנִים נִינְהוּ, שֶׁהָיוּ בְּבִנְיַן בַּיִת שֵׁנִי: בָּטַל הַשָּׁמִיר. כְּמִין תּוֹלַעַת, בְּרִיָּתוֹ כִּשְׂעֹרָה, שֶׁהָיוּ מַרְאִים אוֹתוֹ עַל הָאֲבָנִים הָרְשׁוּמוֹת בַּדְּיוֹ וְהֵן נִבְקָעוֹת מֵאֵלֵיהֶן, וּבוֹ פִּתְּחוּ אַבְנֵי הָאֵפוֹד וְהַחֹשֶׁן, דִּכְתִיב בְּהוּ בְּמִלֻּאוֹתָם, שֶׁיִּהְיוּ שְׁלֵמוֹת שֶׁלֹּא יְחַסְּרוּ בָּהֶם, אֶלָּא כּוֹתֵב עֲלֵיהֶן בִּדְיוֹ וּמַרְאֶה לָהֶם שָׁמִיר עַל פְּנֵי הַדְּיוֹ בַּחוּץ: וְנֹפֶת צוּפִים. דְּבַשׁ הַבָּא מִמָּקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ צִיפִיאָה {כז}, וּמְשֻׁבָּח מְאֹד: וּפָסְקוּ אַנְשֵׁי אֲמָנָה. אֲנָשִׁים שֶׁמַּאֲמִינִים בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא {כח}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כז} וּמִדִּקְדּוּק הַלָּשׁוֹן שֵׁם הָעֶצֶם לֹא יִתְרַבֶּה, וְאִם כֵּן הָאֵיךְ אָמְרוּ צוּפִים. וְנִרְאֶה לְפָרֵשׁ לְדִבְרֵי הָרַ"ב שֶׁהַמָּקוֹם הוּא נִקְרָא צוֹפִים בִּלְשׁוֹן מִקְרָא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר הָרָמָתַיִם צוֹפִים [שְׁמוּאֵל א א], וְכֵן נִקְרָא בִּימֵי הַתַּנָּאִים, אֶלָּא שֶׁנִּשְׁתַּבֵּשׁ אַחֲרֵי כֵן בְּפִי הֶהָמוֹן וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתָהּ צוֹפִיאָה. וּלְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, דְּבַשׁ הַבָּא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נִקְרָא צוּפִים. מַשְׁמַע שֶׁרְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁהַדְּבַשׁ נִקְרָא צוּפִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כח} לְוַתֵּר מָמוֹנָם לְנוֹי הִדּוּר מִצְוָה וְלִצְדָקָה וּלְהוֹצָאַת שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים. רַשִׁ"י: {כט} גָּמַר. וְסֵיפֵיהּ כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם. וְאַף עַל גַּב דְּדָוִד אֲמָרוֹ, מָצִינוּ לוֹ כַּמָּה מִזְמוֹרִים שֶׁאֲמָרָן עַל הֶעָתִיד: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים כו': נביאים הראשונים הם נביאי בית ראשון אבל נביאי בית שני והם חגי זכריה ומלאכי וחביריהן קורין אותן נביאים האחרונים. ושמיר נחש חופר אבנים ובו פתחו אורים ותומים והיה מצוי בזמן מן הזמנים. ונופת צופים מין דבש שהיה בא מארץ ישראל נקראת צופים היה מאד נפלא במראה ובטעמו ובריחו:

רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע מיום שחרב בית המקדש אין יום כו': טעם הנאה. ושומן ידוע ר"ל בזה פירות ארץ ישראל וכן אנו מוצאים אותם היום בעונות: (רמב"ם)

פרק ט - משנה יג

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הַטָּהֳרָה נָטְלָה אֶת הַטַּעַם וְאֶת הָרֵיחַ. הַמַּעַשְׂרוֹת נָטְלוּ אֶת שֹׁמֶן הַדָּגָן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַזְּנוּת וְהַכְּשָׁפִים כִּלּוּ אֶת הַכֹּל:

ר"ע מברטנורה הַטָּהֳרָה בִּטְּלָה אֶת הַטַּעַם. טָהֳרָה שֶׁפָּסְקָה מִיִּשְׂרָאֵל, בִּטְלָהּ טַעַם הַפֵּרוֹת וְרֵיחָם. שֶׁבִּזְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל טְהוֹרִים וְעוֹסְקִים בַּטָּהֳרָה אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מְטַהֵר אֶת הַפֵּרוֹת מִטַּעַם רַע וְרֵיחַ רַע: מַעֲשֵׂר בִּטֵל שֹׁמֶן דָּגָן. דְּמַעֲשֵׂר אִקְּרֵי חֵלֶב, כְּדִכְתִיב (בְּמִדְבָּר יח) כָּל חֵלֶב יִצְהָר {ל}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ל} וְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן. וְאַף עַל גַּב דִּקְרָא בִּתְרוּמָה מִשְׁתָּעֵי, הֻשְׁאַל שֵׁם מַעַשְׂרוֹת לְכָל הַמַּתָּנוֹת. וְנָקַט דָּגָן לְפִי שֶׁהוּא צֹרֶךְ לִבְנֵי אָדָם יוֹתֵר מֵהַכֹּל, וְהוּא הַדִּין לְתִירוֹשׁ וְיִצְהָר: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם רבן שמעון בן אלעזר אומר הטהרה נטלה את הטעם כו': רצה לומר בזה בטול הטהרה ובטול המעשרות בטלו זה התענוג: (רמב"ם)

פרק ט - משנה יד

בַּפֻּלְמוֹס שֶׁל אַסְפַּסְיָנוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים, וְעַל הָאֵרוּס. בַּפֻּלְמוֹס שֶׁל טִיטוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת כַּלּוֹת, וְשֶׁלֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ יְוָנִית. בַּפֻּלְמוֹס הָאַחֲרוֹן גָּזְרוּ שֶׁלֹּא תֵצֵא הַכַּלָּה בָּאַפִּרְיוֹן בְּתוֹךְ הָעִיר, וְרַבּוֹתֵינוּ {לה} הִתִּירוּ שֶׁתֵּצֵא הַכַּלָּה בָּאַפִּרְיוֹן בְּתוֹךְ הָעִיר:

ר"ע מברטנורה בַּפֻּלְמוֹס שֶׁל אַסְפַּסְיָנוּס. חַיִל {לא} שֶׁהֵבִיא אַסְפַּסְיָנוּס עַל יְרוּשָׁלַיִם: גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים. הָיוּ עוֹשִׂים לַחֲתָנִים עֲטָרוֹת מֵאֶבֶן מֶלַח {לב} שֶׁהוּא צָלוּל כְּעֵין הַבְּדֹלַח וְצוֹבְעִין אוֹתָהּ בְּגָפְרִית כְּעֵין צִיּוּרִין שֶׁקּוֹרִין ניי"ל. וְאִית דִּמְפָרְשֵׁי עֲטָרוֹת שֶׁל הֲדַס וְשֶׁל וֶרֶד. וּשְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים, וְאֵין מֻתָּר אֶלָּא עֲטָרוֹת שֶׁל קָנִים: וְעַל הָאֵרוּס. עָשׂוּי כְּמִין נָפָה שֶׁדָּפְנוֹתֶיהָ עֲגֻלּוֹת וְשׁוֹטְחִים עַל פִּיהָ עוֹר דַּק וּמַכִּין עָלָיו בְּמַקֵּל דַּק וּמוֹצִיא קוֹל צָלוּל. וּבְלַעַ"ז קוֹרִין לוֹ טַנְבּוּרוֹ: עַטְרוֹת כַּלּוֹת. כְּעֵין עִיר עֲשׂוּיָה מִזָּהָב: וְשֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ יְוָנִית. פֵּרוּשׁ, חָכְמָה יְוָנִית. וְהֵם רְמָזִים וְחִידוֹת שֶׁהָיוּ לַיְּוָנִים, וְלֹא הָיוּ מַכִּירִים בָּהֶם אֶלָּא הָרְגִילִים בָּהֶם. וּבַגְּמָרָא מְפָרֵשׁ טַעְמָא מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה (כְּשֶׁיָּצְאוּ) [כְּשֶׁצָּרוּ] מַלְכֵי חַשְׁמוֹנַאי {לג} זֶה עַל זֶה, הָיוּ אוֹתָן שֶׁבִּפְנִים מְשַׁלְשְׁלִים לְאוֹתָן שֶׁבַּחוּץ בְּכָל יוֹם דִּינָרִין בַּקֻּפָּה וְמַעֲלִין לָהֶן תְּמִידִין. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד, וְלָעַז לָהֶם בְּחָכְמָה יְוָנִית, כָּל זְמַן שֶׁהֵם עֲסוּקִין בָּעֲבוֹדָה אֵין נִמְסָרִין בְּיֶדְכֶם. אוֹתוֹ הַיּוֹם שִׁלְשְׁלוּ לָהֶם דִּינָרִים בַּקֻּפָּה וְהֶעֱלוּ לָהֶם חֲזִיר. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ אָרוּר אָדָם שֶׁיְּגַדֵּל חֲזִיר {לד}, וְאָרוּר אָדָם שֶׁיְּלַמֵּד לִבְנוֹ חָכְמָה יְוָנִית: בַּפֻּלְמוֹס הָאַחֲרוֹן. הוּא חֻרְבַּן הַבַּיִת. וְשֶׁל טִיטוּס נַמִּי הֲוָה: בָּאַפִּרְיוֹן. כְּמוֹ אֹהֶל שֶׁל מְעִילִין וְטַלִּיתוֹת מֻזְהָבוֹת: וְרַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּ שֶׁתֵּצֵא כַּלָּה בָּאַפִּרְיוֹן. מִשּׁוּם צְנִיעוּתָא. וְכֵן הֲלָכָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לא} וְאֶל מִצִנִּים יִקָּחֵהוּ [אִיּוֹב ה], מְתֻרְגָּם וּפֻלְמוֹסִין בְּמָאנֵי זְיָנָא יְדַבְּרוּנֵיהּ: {לב} וּפֵרְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת עֲטָרוֹת שֶׁעוֹשִׂין כְּעֵין כִּפָּה לְמַעְלָה מֵרֹאשׁוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לג} וְתֵימַהּ, דְּקָדְמוּ טוּבָא לְטִיטוּס כוּ', וְיֵשׁ לוֹמַר דְּמֵעִקָּרָא גָּזְרוּ וְלֹא קִבְּלוּ מִנַּיְהוּ כוּ'. תּוֹסָפוֹת: {לד} וְתֵימַהּ דְּלֹא תְּנַן לַהּ נַמִּי. וְיֵשׁ לוֹמַר דִּשְׁנוּיָה הִיא בַּהֲדֵי אִסּוּר גִּדּוּלִין דְּסוֹף פֶּרֶק ז' דְּבָבָא קַמָּא, וְלֹא הֻצְרַךְ לִשְׁנוֹתָהּ בְּכָאן: {לה} וְרַבּוֹתֵינוּ. רְצוֹנוֹ לוֹמַר רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ הַמְּחַבֵּר. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים כו': פולמוס הוא תאריך בלשון ערבי כלומר זמן זה האיש וזמן ממשלתו. וארוס צורת אסטואה והיתה חלולה וקושרין על אחת מצדדיה עור עבה ומכין בו והוא מין מהשחוק והגעגועין קורין אותו בארץ המערב אלט"ר. ועטרות הכלה עיר של זהב וכבר בארנו זה בשבת (פ"ו הלכה א') וכמו כן העטרה וכל כיוצא בה. אפריון הוא כמו אהל והתירו שתצא הכלה בזה האהל מפני שיש בו הסתרה וצניעות. ומה שאמר פולמוס האחרון ר"ל הממשלה שהיתה בימיו. ורבותינו ז"ל ר"ל רבינו הקדוש המחבר. ומה שאמר יוונית ר"ל חכמה יוונית וזה שהם קורין חכמה יוונית הרמזים שהם בלשונות והלשונות שנוטים מדרך הישרה לפי הנראה מהם ויש להם פנים ובגמרא אמרו רבי משתעי בלשון חכמה וכבר בא לנו בלשונות ובחידות כמו שמבואר בגמרא והיו אצל היוונים לשונות מזה הענין מיוסדין באומתם שהיו נושאין ונותנין בהם כל מה שהיו רוצים כמו הרמזים והחידות. וטעם שאסרו זה מפני שבזמן בית שני צר אחד ממלכות בית חשמונאי ירושלים והיו אנשי ירושלים משלשלים להם במחנה קופה של דינרין בכל יום והיו נותנין להם בה שני תמידין לקרבן והיה שם איש אחד שהיה יודע אלו הלשונות שבדו מלבם היוונים ודבר להם בה וזה נוסח התלמוד לעז להם בחכמת יוונית שהם בעוד שיקריבו קרבן לא ינצחו ומנעיו מהם הקרבן וזה הענין אין ספק שנאבד ולא נשאר ממנו היום בעולם לא מעט ולא הרבה: (רמב"ם)

פרק ט - משנה טו

מִשֶּׁמֵּת רַבִּי מֵאִיר, בָּטְלוּ מוֹשְׁלֵי מְשָׁלִים. מִשֶּׁמֵּת בֶּן עַזַּאי, בָּטְלוּ הַשַּׁקְדָּנִים. מִשֶּׁמֵּת בֶּן זוֹמָא, בָּטְלוּ הַדַּרְשָׁנִים. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פָּסְקָה טוֹבָה מִן הָעוֹלָם. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בָּא גוֹבַי וְרַבּוּ צָרוֹת. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, פָּסַק הָעשֶׁר {לח} מִן הַחֲכָמִים. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי עֲקִיבָא, בָּטַל כְּבוֹד הַתּוֹרָה. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, בָּטְלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יוֹסֵי קַטְנוּתָא, פָּסְקוּ חֲסִידִים. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ קַטְנוּתָא, שֶׁהָיָה קַטְנוּתָן שֶׁל חֲסִידִים. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, בָּטַל זִיו הַחָכְמָה {מ}. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן, בָּטַל כְּבוֹד הַתּוֹרָה וּמֵתָה {מא} טָהֳרָה וּפְרִישׁוּת. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן פָּאבִי, בָּטַל זִיו הַכְּהֻנָּה {מב}. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי, בָּטְלָה עֲנָוָה וְיִרְאַת חֵטְא. רַבִּי פִנְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר, מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בּוֹשׁוּ חֲבֵרִים {מג} וּבְנֵי חוֹרִין, וְחָפוּ רֹאשָׁם, וְנִדַּלְדְּלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה, וְגָבְרוּ בַעֲלֵי זְרוֹעַ וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן, וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ, וְאֵין שׁוֹאֵל, עַל מִי לָנוּ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שָׁרוּ חַכִּימַיָּא לְמֶהֱוֵי כְסָפְרַיָּא, וְסָפְרַיָּא כְּחַזָּנָא, וְחַזָּנָא כְּעַמָּא דְאַרְעָא, וְעַמָּא דְאַרְעָא אָזְלָא וְדַלְדְּלָה, וְאֵין מְבַקֵּשׁ {מד}, עַל מִי יֵשׁ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא {מה} חֻצְפָּא יִסְגֵּא, וְיֹקֶר יַאֲמִיר {מו}, הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר {מז}, וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכֵחָה, בֵּית וַעַד יִהְיֶה לִזְנוּת, וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָּנוּ, וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים. (מיכה ז) בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו. וְעַל מִי יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. רַבִּי פִנְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר, זְרִיזוּת {מח} מְבִיאָה לִידֵי נְקִיּוּת, וּנְקִיּוּת מְבִיאָה לִידֵי טָהֳרָה {מט}, וְטָהֳרָה מְבִיאָה לִידֵי פְרִישׁוּת {נ}, וּפְרִישׁוּת מְבִיאָה לִידֵי קְדֻשָּׁה {נא}, וּקְדֻשָּׁה מְבִיאָה לִידֵי עֲנָוָה {נב}, וַעֲנָוָה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא {נג}, וְיִרְאַת חֵטְא מְבִיאָה לִידֵי חֲסִידוּת {נד}, וַחֲסִידוּת מְבִיאָה לִידֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ {נה}, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבִיאָה לִידֵי תְחִיַּת הַמֵּתִים {נו}, וּתְחִיַּת הַמֵּתִים בָּא עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב {נז}, אָמֵן:

ר"ע מברטנורה בָּטְלוּ מוֹשְׁלֵי מְשָׁלִים. כְּגוֹן מִמְּשָׁלוֹת שׁוּעָלִים {לו}, דְּאָמְרִינַן בְּסַנְהֶדְרִין [לח:] כִּי הָוֵי דָרִישׁ רַבִּי מֵאִיר בְּפִרְקָא הֲוָה דָרִישׁ תִּלְתָא שְׁמַעְתָּתָא וְתִלְתָא אַגַּדְתָּא וְתִלְתָא מַתְלֵי: הַשַּׁקְדָּנִים. שׁוֹקְדִים עַל דַּלְתוֹת בֵּית הַמִּדְרָשׁ לַיְלָה וָיוֹם {לז}, כִּדְאָמְרִינַן בִּיבָמוֹת [סג:] דְּאָמַר בֶּן עַזַּאי מָה אֶעֱשֶׂה וְנַפְשִׁי חָשְׁקָה בַּתּוֹרָה: הַדַּרְשָׁנִים. שֶׁהָיָה בָּקִי בְּמִדְרַשׁ טַעֲמֵי מִקְרָאוֹת, כִּדְאָמַר [בְּרָכוֹת יב:] וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא: בָּטַל כְּבוֹד תּוֹרָה. שֶׁהָיָה נוֹתֵן לֵב לִדְרֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ [מְנָחוֹת כח:]. וְזֶהוּ כְּבוֹד תּוֹרָה גָּדוֹל, שֶׁאֵין בָּהּ דָּבָר לְבַטָּלָה: בָּטְלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה. שֶׁעוֹשִׂים מַעֲשִׂים מֻפְלָאִים כִּדְאָמְרִינַן בְּתַעֲנִיּוֹת [כה.] יֹאמַר לַחֹמֶץ וְיִדְלַק, וְלָעִזִּים לְהָבִיא זְאֵבִים בְּקַרְנֵיהֶם: קַטְנוּתָם שֶׁל חֲסִידִים. שֶׁהָיוּ הַחֲסִידִים הוֹלְכִים וּמִתְקַטְנִין, וְהוּא הָיָה מִקְּטַנֵיהֶן וְסוֹפָן {לט}: מִשֶּׁמֵּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן בָּטַל כְּבוֹד הַתּוֹרָה. שֶׁעַד שֶׁמֵּת הוּא, הָיָה בְּרִיאוּת בָּעוֹלָם, וְהָיוּ לוֹמְדִים תּוֹרָה מְעֻמָּד [מְגִלָּה כא.], וּמִשֶּׁמֵּת בָּאת תְּשׁוּת כֹּחַ לָעוֹלָם וְהִתְחִילוּ לִלְמֹד מְיֻשָּׁב. וְזֶהוּ בָּטַל כְּבוֹד תּוֹרָה: מִשֶּׁמֵּת רַבִּי בָּטְלָה עֲנָוָה. תַּלְמִידָיו שֶׁל רַבִּי הוֹסִיפוּ וְכָתְבוּ זֶה בַּמִּשְׁנָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {לו} וְזֶה לְשׁוֹן רַשִׁ"י, מוֹשְׁלֵי מְשָׁלוֹת לָתֵת אוֹת אַמִּלְתָא וְטַעַם לַחָכְמָה לִיכָּנֵס בָּהּ בְּשַׁעֲרֵי בִינָה, כְּגוֹן מִמְּשָׁלוֹת שׁוּעָלִים. וּמֵ"ם רִאשׁוֹנָה בִּמְקוֹם מִן: {לז} וּלְשׁוֹן הַכָּתוּב לִשְׁקֹד עַל דַּלְתוֹתַי יוֹם יוֹם [מִשְׁלֵי ח]. וּמְפָרֵשׁ בְּשָׁרְשֵׁי [רַבִּי דָּוִד] קִמְחִי, עִנְיַן הַמְּהִירוּת וְהַהִשְׁתַּדְּלוּת וְהַהַתְמָדָה עַל הַדָּבָר: {לח} הָעֹשֶׁר. כִּדְאָמְרִינַן תְּרֵיסָר אַלְפֵי עֶגְלֵי הֲוָה מְעַשֵּׂר מֵעֶדְרֵיהּ כָּל שַׁתָּא. רַשִׁ"י: {לט} וְלִבִּי מְהַסֵּס, שֶׁאִם כֵּן כִּנּוּי הַשֵּׁם שֶׁלֹּא לִכְבוֹדוֹ. וְהָרַמְבַּ"ם כָּתַב, וּפֵרוּשׁ קַטְנוּתָם שֶׁל חֲסִידִים בִּכְלָלָם וְשָׁרְשָׁם, לְפִי שֶׁשֹּׁרֶשׁ הַדָּבָר וּתְחִלָּתוֹ קָטָן. עַד כָּאן. וּבַיְרוּשַׁלְמִי גָּרַס שֶׁהָיָה תַּמְצִיתָן שֶׁל חֲסִידִים: {מ} זִיו הַחָכְמָה. כָּתַב רַשִׁ"י זֶה לֹא יָדַעְנָא מָה הִיא. עַד כָּאן. וַאַנָּא לֹא יָדַעְנָא אַמַּאי לֹא מְפָרֵשׁ כְּעֵין שֶׁמְּפָרֵשׁ לְזִיו הַכְּהֻנָּה: {מא} וּמֵתָה. לֹא יָדַעְנָא אַמַּאי נָקַט לָשׁוֹן מְשֻׁנֶּה וְלֹא קָאָמַר וּבָטְלָה: {מב} זִיו הַכְּהֻנָּה. שֶׁהָיָה חָכָם וְעָשִׁיר וְכֹהֲנִים רַבִּים אוֹכְלִים עַל שֻׁלְחָנוֹ. רַשִׁ"י. וְזֶה שֶׁכָּתַב חָכָם צָרִיךְ לוֹמַר כֹּהֵן: {מג} חֲבֵרִים. רְצוֹנוֹ לוֹמַר תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנִּקְרְאוּ כֵן עַל שֵׁם חֶבְרָתָם חֶבְרָה נֶאֱמֶנֶת: וּבְנֵי חוֹרִין. מְיֻחָסִים. רַשִׁ"י: חָפוּ רֹאשָׁם. שֶׁגָּבְרָה יְדֵי עַזֵּי פָנִים שֶׁהֵם עֲשִׁירִים וְאֵלּוּ עֲנִיִּים: וְנִדַּלְדְּלוּ כוּ'. אֵין חָשׁ לָהֶם: וְאֵין דּוֹרֵשׁ. לְיִשְׂרָאֵל: וְאֵין מְבַקֵּשׁ. עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. עַד כָּאן לְשׁוֹן רַשִׁ"י: וְאֵין שׁוֹאֵל. בִּשְׁלוֹם חֲבֵרוֹ. נִרְאֶה לִי: הַגָּדוֹל. הוּא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוּרְקְנוֹס תַּלְמִיד רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: שָׁרוּ חַכִּימַיָּא. הִתְחִילוּ הַחֲכָמִים: סָפְרַיָּא. מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת, שֶׁהֵם קְטַנִּים מִן הַחֲכָמִים: כְּחַזָּנָא. עַיֵּן רֵישׁ פֶּרֶק ז' דְּיוֹמָא: כְּעַמָּא דְאַרְעָא. כְּעַמֵּי הָאָרֶץ, דְּהַיְנוּ כָּאֲנָשִׁים הַנִּבְעָרִים מִדַּעַת וּמִיִּרְאַת ה': {מד} מְבַקֵּשׁ. וְלֹא קָשְׁיָא דְּלֹא אָמַר וְאֵין דּוֹרֵשׁ, כֵּיוָן דִּתְרֵי תַּנָּאֵי נִינְהוּ, וְלִישְׁנָא דְּמַר הָכֵין וְלִישָׁנָא דְּמַר הָכֵין: {מה} בְּעִקְּבוֹת כוּ'. בְּסוֹף הַגָּלוּת לִפְנֵי בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ. רַשִׁ"י: {מו} יַאֲמִיר. בְּפֶרֶק חֵלֶק גָּרַס יְעַוֵּת. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁלֹּא יְכַבְּדוּ זֶה אֶת זֶה (מִלְשׁוֹן יְקַר, כָּבוֹד). לִישָׁנָא אַחֲרִינָא מְכֻבָּד שֶׁבָּהֶן יְהֵא עַוְּתָן וְרַמַּאי, עַד כָּאן. אוֹ יַאֲמִיר מֵעִנְיָן גַּבְהוּת כוּ', וְיִהְיֶה עִנְיָנוֹ הַיֹּקֶר יִגְדַּל עַד לְמַעְלָה, כְּאָדָם הָאוֹמֵר יֵשׁ יַקְּרוּת שֶׁאֵין לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מז} בְּיֹקֶר. שֶׁהַכֹּל עוֹסְקִין בְּמִשְׁתָּאוֹת: וְהַמַּלְכוּת. שֶׁל גּוֹיִם הַשּׁוֹלֶטֶת בָּעוֹלָם: וְאֵין תּוֹכֵחָה. אֵין לְךָ אָדָם שֶׁיּוּכַל לְהוֹכִיחַ, שֶׁכֻּלָּם נִכְשָׁלִים בְּחַטָּאוֹת, וּכְשֶׁמּוֹכִיחָן אוֹמְרִים לוֹ אַתָּה כָּמוֹנִי: בֵּית וַעַד. שֶׁל חֲכָמִים יִהְיֶה לְבֵית זְנוּת, שֶׁכָּלוּ הַחֲכָמִים וְאֵין לוֹמֵד תּוֹרָה, וִיהֵא חָרֵב מֵאֵין אִישׁ, וּבַעֲלֵי זִימָה מִתְגוֹדְדִים שָׁם, מִפְּנֵי שֶׁחוּץ לָעִיר הָיוּ בָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁלָּהֶם. רַשִׁ"י: {מח} זְרִיזוּת כוּ'. פֵּרוּשׁ זְרִיזוּת שֶׁהוּא זָהִיר וּמָהִיר בְּמִצְוֹת, כִּדְאָמְרִינַן זְרִיזִין מַקְדִּימִין לְמִצְוֹת. הָרַ"ן. וְכֵן בִּכְלָלוֹ שֶׁהוּא זָרִיז לְהִשָּׁמֵר עַצְמוֹ שֶׁלֹּא תָּבֹא עֲבֵרָה לְיָדוֹ. רַשִׁ"י. וּפֵרוּשׁ נְקִיּוּת, נָקִי בְּאֵין חֵטְא: {מט} טָהֳרָה. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י צַח וּמְלֻבָּן, וְעָדִיף מִנָּקִי. וְהַנִמּוּקֵי יוֹסֵף מְפָרֵשׁ טָהֳרַת הַלֵּב, כְּשֶׁיִּמְנַע עַצְמוֹ מֵעֲבֵרוֹת יִגְרֹם לוֹ שֶׁאֲפִלּוּ בְּמַחְשַׁבְתּוֹ לֹא יֶחְטָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {נ} פְּרִישׁוּת. אַף מִדָּבָר הַמֻּתָּר פּוֹרֵשׁ, לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ. רַשִׁ"י: {נא} קְדֻשָּׁה. שֶׁהוּא פְּרִישׁוּת טְפֵי לְהִתְקַדֵּשׁ אֲפִלּוּ מֵהַצָּרִיךְ לְגוּפוֹ, כְּגוֹן נְזִירוּת יַיִן וְתַעֲנִיּוֹת. יְפֵה מַרְאֶה. וְיִהְיֶה פֵּרוּשׁ קַדֵּשׁ עַצְמְךָ בַּמֻּתָּר לְךָ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כְּלוֹמַר בַּמֻּתָּר וְצָרִיךְ לְךָ: {נב} עֲנָוָה. מִתּוֹךְ שֶׁהוּא מְבַזֶּה עִנְיְנֵי הָעוֹלָם בָּא לִידֵי עֲנָוָה. הָרַ"ן: {נג} יִרְאַת חֵטְא. הַיְנוּ שֶׁמִּצַּד הַחֵטְא בְּעַצְמוֹ מִתְיָרֵא. וְלֹא מִיִּרְאַת הַפֻּרְעָנוּת, אֶלָּא מֵאַהֲבַת הַמָּקוֹם אוֹ מִפְּנֵי מוֹרָאוֹ, וְאֵין זֶה מוֹרָא פֻרְעָנוּת אֶלָּא שֶׁמּוֹרָאוֹ וְגָדְלוֹ וְאֵימָתוֹ מֻטֶּלֶת עָלָיו. אִי נַמִּי רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁמְּדַקְדֵּק מְאֹד פֶּן יִכָּשֵׁל בַּחֵטְא אֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג. יְפֵה מַרְאֶה: {נד} חֲסִידוּת. פֵּרוּשׁ שֶׁכָּל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמָיִם. הָרַ"ן. וְלִי נִרְאֶה לְפָרֵשׁ דְּהַיְנוּ וִתּוּרוֹ עִם חֲבֵרָיו לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין בְּמַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ. יְפֵה מַרְאֶה: {נה} רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. לְהַשְׁרוֹת עָלָיו שְׁכִינָה. רַשִׁ"י: {נו} תְּחִיַּת הַמֵּתִים. בַּיְרוּשַׁלְמִי, דִּכְתִיב וְנָתַתִּי רוּחִי בָּכֶם וִחְיִיתֶם [יְחֶזְקֵאל לז], שֶׁבִּתְחִלָּה יִתֵּן בָּהֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְעַל יְדֵי זֶה יִחְיוּ. וְכֵן פֵּרֵשׁ נִמּוּקֵי יוֹסֵף, וְנָתַתִּי רוּחִי בָּכֶם, שֶׁרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נִדְבֶּקֶת בָּהֶם. וְאַף עַל גַּב דִּפְשׁוּטוֹ נְתִינַת הָרוּחַ בְּגוּפָם כְּדֵי שֶׁיִּחְיוּ, מִדִּכְתִיב רוּחִי וְלֹא רוּחַ מַשְׁמַע הָרוּחַ הַמְּיֻחָד לַה' דְּהַיְנוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. יְפֵה מַרְאֶה: {נז} עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב. וּבַיְרוּשַׁלְמִי, תְּחִיַּת הַמֵּתִים מְבִיאָה לִידֵי אֵלִיָּהוּ, וְמַיְתֵי מִדִּכְתִיב הִנֵּה אָנֹכִי שׁוֹלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא לִפְנֵי בֹּא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא [מַלְאָכִי ג']. וּפֵרֵשׁ הָרַ"ן וְכֵיוָן דְּבִשְׁבִיל אוֹתוֹ יוֹם אָתֵי אֵלִיָּהוּ, נִמְצָא שֶׁתְּחִיַּת הַמֵּתִים גּוֹרֶמֶת לְאֵלִיָּהוּ שֶׁיָּבֹא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם משמת ר' מאיר בטלו מושלי משלים משמת בן עזאי בטלו השקדנים כו' על ידי אליהו זכור לטוב אמן: שקדנין שוקדים בקריאה ובלימוד וענין בן עזאי מבואר בבראשית רבה (וביבמות דף סג:) שלא נשא אשה לעולם ונשאל על זאת הסבה ואמר אני בתורה חשקה נפשי. ובזמן רבן גמליאל הזקן היו בני אדם לומדין התורה מעומד ואחר מיתתו החלישו גופות האנשים וחזר הלימוד מיושב וזהו שרומז אליו בביטול כבוד התורה. ואמנם אמר בר' עקיבא גם כן בטל כבוד התורה ר"ל רוב החכמה והוא מה שאמרו משמת ר"ע בטלו זרועי התורה ונסתמו מעיינות החכמה. ופירוש קטנותן של חסידים כללם ושרשם לפי ששורש הדבר והתחלתו קטן. ואשר היו אחר רבינו הקדוש הם שהוסיפו בכאן משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא: (רמב"ם)