בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א ולויקיטקסט על פ' הרמב''ם

משנה מסכת בבא בתרא (מ)

 פרק א    פרק ב    פרק ג    פרק ד    פרק ה    פרק ו    פרק ז    פרק ח    פרק ט    פרק י  


  פרק א
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו

  פרק ב
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט   משנה י   משנה יא   משנה יב   משנה יג   משנה יד

  פרק ג
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח

  פרק ד
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט

  פרק ה
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט   משנה י   משנה יא

  פרק ו
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח

  פרק ז
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד

  פרק ח
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח

  פרק ט
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט   משנה י

  פרק י
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח



פרק א


פרק א - משנה א

הַשֻּׁתָּפִין {א} שֶׁרָצוּ לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה בֶּחָצֵר, בּוֹנִין אֶת הַכֹּתֶל בָּאֶמְצַע. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִבְנוֹת גָּוִיל, גָּזִית, כְּפִיסִין, לְבֵנִים, בּוֹנִים {ו}, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. בְּגָוִיל, זֶה נוֹתֵן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְזֶה נוֹתֵן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים {ט}. בְּגָזִית, זֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה, וְזֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה. בִּכְפִיסִין, זֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם, וְזֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם. בִּלְבֵנִים, זֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה, וְזֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה. לְפִיכָךְ אִם נָפַל הַכֹּתֶל, הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁל שְׁנֵיהֶם:

 ר"ע מברטנורה  הַשֻּׁתָּפִין שֶׁרָצוּ לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה. בְּחָצֵר שֶׁאֵין בָּהּ דִּין חֲלֻקָּה מַיְרֵי, שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי אַרְבַּע אַמּוֹת לְכָל אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין. לְהָכִי קָתָנֵי שֶׁרָצוּ {ב}, דְּמַשְׁמַע דַּוְקָא שְׁנֵיהֶם רוֹצִים, אֲבָל אֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לָכוֹף אֶת חֲבֵרוֹ. דְּאִלּוּ בְּחָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דִּין חֲלֻקָּה, כָּל אֶחָד יָכוֹל לָכוֹף אֶת חֲבֵרוֹ לַחֲלֹק. וְהַשְׁתָּא אַשְׁמוֹעִינַן דְּכֵיוָן שֶׁרָצוּ לַחֲלֹק וְהֶחֱזִיק {ג} כָּל אֶחָד {ד} מֵהֶם בָּרוּחַ הַמַּגִּיעַ לוֹ כְּפִי מַה שֶּׁנִּתְפַּשְּׁרוּ, בּוֹנִין אֶת הַכֹּתֶל בָּאֶמְצַע. שֶׁזֶּה נוֹתֵן מֵחֶלְקוֹ חֲצִי מָקוֹם עֳבִי הַכֹּתֶל {ה} וְכֵן זֶה: גָּוִיל. אֲבָנִים שֶׁאֵינָם מְשֻׁפּוֹת וּמְתֻקָּנוֹת: גָּזִית. אֲבָנִים מְשֻׁפּוֹת וּמְגֹרָרוֹת בִּמְגֵרָה: כְּפִיסִין. אָרִיחַ. שֶׁהוּא חֲצִי לְבֵנָה, וְהוּא טֶפַח וּמֶחֱצָה. וְהַלְּבֵנָה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים: הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. הַכֹּל לַאֲתוֹיֵי אַתְרָא דִּנְהִיגֵי לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה בְּלוּלְבֵי גְּפָנִים וְעַנְפֵי עֵצִים, שֶׁעוֹשִׂים כְּפִי הַמִּנְהָג {ז}. וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא הַמְּחִצָּה עָבָה שֶׁלֹּא יוּכַל אֶחָד מֵהֶם לְהַבִּיט בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ, דְּהֶזֵּק רְאִיָּה שְׁמֵיהּ הֶזֵּק. וְגֹבַהּ הַכֹּתֶל וְהַמְּחִצָּה {ח} אֵין פָּחוּת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת: זֶה נוֹתֵן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. שֶׁכֹּתֶל הַגָּוִיל צָרִיךְ טֶפַח יוֹתֵר מִכֹּתֶל הַגָּזִית, בִּשְׁבִיל רָאשֵׁי הָאֲבָנִים שֶׁבּוֹלְטוֹת לַחוּץ שֶׁאֵינָן חֲלָקוֹת: וּבִכְפִיסִים זֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם. שֶׁעֳבִי כֹּתֶל הַכְּפִיסִים טֶפַח יוֹתֵר מֵעֳבִי כֹּתֶל הַלְּבֵנִים, לְפִי שֶׁמֵּשִׂים אָרִיחַ מִכָּאן וְאָרִיחַ מִכָּאן, שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְטֶפַח בָּאֶמְצַע שֶׁנּוֹתֵן שָׁם טִיט לְחַבְּרָן. וְכֹתֶל הֶעָשׂוּי מִלְּבֵנִים נוֹתֵן לְבֵנָה שְׁלֵמָה לָעֳבִי הַכֹּתֶל, שֶׁהִיא שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְאֵין צָרִיךְ טִיט בָּאֶמְצַע: הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁל שְׁנֵיהֶם. הָא קָמַשְׁמַע לָן דְּאַף עַל גַּב דְּנָפְלוּ הָאֲבָנִים לִרְשׁוּתָא דְּחַד מִנַּיְהוּ, אִי נַמִּי דְּקָדֵים חַד וּפָנִינְהוּ לִרְשׁוּתֵיהּ, מַהוּ דְּתֵימָא לֶהֱוֵי אִידָךְ הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, קָא מַשְׁמַע לָן {י}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} הַשֻּׁתָּפִין. שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חָצֵר בְּשֻׁתָּפוּת וּבָתֵּי שְׁנֵיהֶם פְּתוּחִין לְתוֹכוֹ. וְכָל חֲצֵרוֹת שֶׁשָּׁנוּ חֲכָמִים לִפְנֵי הַבָּתִּים הֵן. וְרֹב תַּשְׁמִישָׁן בֶּחָצֵר. רַשִׁ"י: {ב} וּמַאי מְחִצָּה, פְּלֻגְתָּא. דִּכְתִיב [בְּמִדְבָּר לא] וַתְּהִי מֶחֱצַת הָעֵדָה. וְשֶׁרָצוּ לַחְצוֹת מִבַּעְיָא לֵיהּ, אֶלָּא כִּדְאָמְרֵי אֱינָשֵׁי תָּא נַעֲבִיד פְּלֻגְתָּא. גְּמָרָא: {ג} דְּאִי לֹא הֶחְזִיק כִּי רָצוּ מַאי הֲוָה, נְהַדְרוּ בְּהוּ. גְּמָרָא: {ד} לָאו דַּוְקָא שֶׁהֶחְזִיק כָּל אֶחָד, אֶלָּא כְּשֶׁהֶחְזִיק הָאֶחָד קָנוּ שְׁנֵיהֶם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} וְלֹא מָצֵי אָמַר לֵיהּ כִּי אִתְרָצִי לָךְ בִּמְחִצָּה דִּנְסָרִים שֶׁהִיא דַקָּה, אֲבָל עָבָה דַּאֲבָנִים שֶׁמְּמַעֵט הַתַּשְׁמִישׁ, לֹא, קָא מַשְׁמַע לָן. גְּמָרָא: {ו} בּוֹנִים. וְטַעְמָא דְּבָעִינַן שִׁעוּרִים גְּדוֹלִים כָּל כָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא הֶזֵּק רְאִיָּה, מִשּׁוּם דְּחַיְשִׁינַן שֶׁמָּא יִפֹּל וְיִצְטָרֵךְ לְהִתְעַצֵּם עִמּוֹ בְּבֵית דִּין, וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יְהֵא מַזִּיקוֹ בְּהֶזֵּק רְאִיָּה. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {ז} וְדַוְקָא בְּהוּצָא וְדַפְנָא. אֲבָל פָּחוֹת מִכָּאן אֲפִלּוּ נָהֲגוּ מִנְהַג הֶדְיוֹט הוּא וְאֵין הוֹלְכִים אַחֲרָיו. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ח} כֹּתֶל קָרֵי לְשֶׁל אֲבָנִים וּלְבֵנִים, וּמְחִצָּה קָרֵי לְשֶׁל לוּלְבֵי גְּפָנִים: {ט} שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וְהָא דְּלֹא קָאָמַר שִׁשָּׁה טְפָחִים, מִשּׁוּם דְּלֹא נִטְעֶה לְמֵימַר שִׁשָּׁה לְכָל אֶחָד. וְכָתַב הָרֹא"שׁ דְּהָנָךְ דְּמַתְנִיתִין לֹא תָלֵי בַּמִּנְהָג, דְּקִים לְהוּ לְרַבָּנָן דִּבְצִיר מֵהָכִי לֹא קָאֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} גְּמָרָא. דְּשֻׁתָּפִין לֹא קָפְדֵי אַהֲדָדֵי, וַאֲפִלּוּ נִשְׁתַּהָה בִּרְשׁוּתוֹ. הָרֹא"שׁ. וּמָקוֹם, אַגַּב נַקְטֵיהּ. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את כו': זו החצר שזכר בכאן הוא חצר שאין בה דין חלוקה ולפיכך אין חולקין אותה אלא ברצון שניהם אבל אם יש בה דין חלוקה ורוצה האחד לחלוק כופין לשני על זה וכיון שרצו לחלוק ונתרצה כל אחד משניהם ברוח פלוני כגון שהחזיק בקרקע ברגלו וכיוצא בו אין אחד מהם יכול לחזור בו אלא כופין אותו לבנות כמנהג המדינה וצריך להיות גובה הכותל שחייבין לבנות ארבע אמות כדי שלא יראה כל אחד מהם לחבירו כי הראיה היזק ויהיה הכותל שלם בלא חורים כדי שלא יזיקו זה את זה בראיה: וגויל אבן שאינו משופה ומוחלק. וגזית אבן שוה וחלקה. כפיסין חצי לבנה. ולבנים שלמים. ומה שהצריך להיות הכותל הבנוי מכפיסין רחב יותר מרחב הכותל הנבנה מלבנים טפח לפי שעל כל פנים צריך להניח ריוח בין הכפיסין כדי לשום בו הטיט ושיעור זה עם הסיד שטחים על הכותל הכל כפי המנהג ואם מנהג המדינה לעשות מחיצה בקנים ובהוצים כופין אותו על זה ובלבד שתהא אותה מחיצה מעובה כדי שלא יראה אחד מהם לחבירו. המקום והאבנים של שניהם אע"פ שהם ברשות אחד מהם ולא נאמר המוציא מחבירו עליו הראיה כיון שהוחזק בשניהם: (רמב"ם)

פרק א - משנה ב

וְכֵן בְּגִנָּה, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִגְדֹּר {יג} מְחַיְּבִין אוֹתוֹ. אֲבָל בְּבִקְעָה {יד}, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִגְדֹּר אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ, אֶלָּא אִם רוֹצֶה כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּבוֹנֶה, וְעוֹשֶׂה חֲזִית מִבַּחוּץ. לְפִיכָךְ אִם נָפַל הַכֹּתֶל, הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁלּוֹ. אִם עָשׂוּ מִדַּעַת שְׁנֵיהֶן, בּוֹנִין אֶת הַכֹּתֶל בָּאֶמְצַע, וְעוֹשִׂין חָזִית {טז} מִכָּאן וּמִכָּאן {יז}. לְפִיכָךְ אִם נָפַל הַכֹּתֶל, הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁל שְׁנֵיהֶם:

 ר"ע מברטנורה  וְכֵן בְּגִנָּה. הָכִי קָאָמַר, וְכֵן בְּגִנָּה סְתָם כִּמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִגְדֹּר הוּא {יא}, וּמְחַיְּבִים אוֹתוֹ שֶׁלָּקַח מָקוֹם שָׁם {יב} לִגְדֹּר: אֲבָל בְּבִקְעָה. סְתָם, הֲרֵי הוּא כִּמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִגְדֹּר, וְאֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ. אֶלָּא אִם רָצָה חֲבֵרוֹ לִגְדֹּר, כּוֹנֵס בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ: וְעוֹשֶׂה לוֹ חֲזִית. סִימָן {טו}, לְהֶכֵּר שֶׁהַכֹּתֶל שֶׁלּוֹ. וְהַסִּימָן מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא, שֶׁטָּח רֹאשׁ הַכֹּתֶל אַמָּה בְּסִיד לְצַד חֲבֵרוֹ. וְלֹא לַצַּד שֶׁלּוֹ, שֶׁמָּא יָטוּחַ גַּם חֲבֵרוֹ מִן הַצַּד שֶׁלּוֹ, וְיֹאמַר שֶׁהַכֹּתֶל שֶׁל שְׁנֵיהֶם הוּא. אֲבָל כְּשֶׁטָּח לְצַד חֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ טָח לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ, הָוֵי סִימָן שֶׁהַכֹּתֶל שֶׁלּוֹ. וְאִם יְקַלְּפֶנּוּ חֲבֵרוֹ, קִלּוּפָהּ מֵידָע יְדִיעַ: וְעוֹשִׂין חֲזִית מִכָּאן וּמִכָּאן. לְהוֹדִיעַ שֶׁשְּׁנֵיהֶם עָשׂוּ אוֹתוֹ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יא} גְּמָרָא. דְּאִי לָאו הָכִי קַשְׁיָא, דִּבְגִנָּה מַשְׁמַע דְּאִי סְתָמָא לֹא מְחַיְּבִין, וּבְבִקְעָה מַשְׁמַע דְּאִי סְתָמָא מְחַיְּבִין, וְהָא גִּנָּה חֲמוּרָה מִבִּקְעָה: {יב} זֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם בְּפֵרוּשׁוֹ. מִי שֶׁמָּכַר גִּנָּה סְתָם וְלֹא זָכַר שֶׁהִיא מְעֹרֶבֶת עִם גִּנַּת פְּלוֹנִי, מְחַיְּבִין לַלּוֹקֵחַ לַעֲשׂוֹת מְחִצַּת הַגָּדֵר, וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִגְדֹּר, אֲבָל בִּקְעָה כוּ'. וְעַיֵּן סוֹף פֶּרֶק ז' מִשְׁנָה ד'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יג} לִגְדֹּר. אֲבָל בֶּחָצֵר לֹא אַדְכָּר תַּנָּא מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ כְּלָל, מִשּׁוּם דְּהֶזֵּק רְאִיָּה דְּחָצֵר שֶׁהוּא מְקוֹם תַּשְׁמִישׁוֹ שֶׁל אָדָם חָמִיר טְפֵי, דְּמַקְפִּידִין בּוֹ יוֹתֵר מִבְּגִנָּה שֶׁהִיא מִשּׁוּם עַיִן הָרַע בִּלְבַד. הָרַשְׁבָּ"א: {יד} בְּבִקְעָה. שְׂדֵה לָבָן. רַשִׁ"י. שֶׁהִיא שְׂדֵה תְּבוּאָה שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֵט בָּהּ כָּל כָּךְ כְּמוֹ בְּגִנָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יָרָק הַרְבֵּה. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {טו} פֵּרוּשׁ חָזִית, מַחֲזֶה, כְּלוֹמַר דָּבָר הַנִּרְאֶה לְהוֹדִיעַ לְמִי הוּא הַכֹּתֶל. הָרַמְבַּ"ם: {טז} וְעוֹשִׂין כוּ'. וּבַגְּמָרָא, לֹא יַעֲשֶׂה לֹא זֶה וְלֹא זֶה. וּמְשָׁנֵי כְּגוֹן דְּקָדִים אֶחָד וְנִכְנַס לִרְשׁוּת חֲבֵרוֹ וְעָשָׂה שָׁם חָזִית, אַשְׁמְעִינַן שֶׁיַּעֲשֶׂה גַּם הַשֵּׁנִי. וּפָרֵיךְ וְתַנָּא תַּקַּנְתָּא לָרַמַּאי קָא מַשְׁמַע לָן, בִּתְמִיָּה. בִּשְׁלָמָא רֵישָׁא דְּתָנֵי דִּינֵי דְּכוֹנֵס תָּנָא תַּקַּנְתָּא, אֲבָל הָכָא בִּשְׁנֵיהֶם רוֹצִים לֹא אִצְטְרִיךְ לְדִינָא. אָמַר רָבִינָא, בְּהוּצָא עָסְקִינַן. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י מְחִצַּת נְסָרִים. וְקָא מַשְׁמַע לָן דְּמַהֲנֵי חָזִית, וְלֹא אָמְרִינַן קוּפְלָא דְּטִינָא מֵעִלּוּי הוּצָא לֹא יָדַע. וּלְפִי זֶה כָּתַב הָרֹא"שׁ דְּהוּא הַדִּין דְּחָזִית מַהֲנֵי לְחָצֵר שֶׁאֵין בּוֹ דִּין חֲלֻקָּה. וְלֹא תָּנֵי לֵיהּ מִשּׁוּם דְּלֹא תָּנֵי דִּינָא גַּבֵּיהּ: {יז} וּמִכָּאן. לְשׁוֹן הַטּוּר יַעֲשֶׂה כָּל אֶחָד וְאֶחָד סִימָן כָּזֶה לְצַד חֲבֵרוֹ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו כו': פשט משנה זה יש בו חסרון ופירושה כמו שזכרו וזה כי מי שמכר גינה סתם ולא זכר שהיא מעורבת עם גינה פלונית מחייבין ללוקח לעשות מחיצת הגדר ואפי' במקום שנהגו שלא לגדור אבל מי שמכר בבקעה סתם אין כופין את הלוקח לגדור ואפי' במקום שנהגו לגדור סתם בקעה כמקום שנהגו שלא לגדור: ופירוש חזית מחזה כלומר דבר הנראה להודיע למי הוא הכותל שיטוח בסיד מן הכותל שיעור אמה בראש הכותל לצד חלק חבירו וטעם היותו מבחוץ כלומר לצד חבירו לפי שאם לא יטיח כלל יוכל חבירו לטעון שהכותל של שניהם ואם טח אותו לצד חלקו כלומר מבפנים היה חבירו טח מצד אחר סמוך לחלקו ויטעון שהוא משותף ביניהם וא"ת יקציע אותה הטיחה כיון שהיא בצד חלקו ויטעון שיש לו חלק בכותל זה אי אפשר לפי שמקום הגרירה היה ניכר ושאר המשנה מובן ממה שקדם מן הפירוש: (רמב"ם)

פרק א - משנה ג

הַמַּקִּיף אֶת חֲבֵרוֹ מִשְּׁלשׁ רוּחוֹתָיו {יח}, וְגָדַר אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְאֶת הַשְּׁנִיָּה וְאֶת הַשְּׁלִישִׁית, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם עָמַד וְגָדַר אֶת הָרְבִיעִית, מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל:

 ר"ע מברטנורה  אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ. דְּהָא לֹא אַהֲנֵי לֵיהּ מִידֵי, שֶׁעֲדַיִן קַרְקַע שֶׁלּוֹ פְּתוּחָה. אֲבָל אִם גָּדַר אֶת הָרְבִיעִית, דְּהַשְׁתָּא וַדַּאי אַהֲנֵי לֵיהּ, מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְשַׁלֵּם {יט} מַחֲצִית דְּמֵי קָנִים בְּזוֹל. אֲבָל לֹא חֲצִי יְצִיאוֹתָיו, דְּאָמַר לֵיהּ לְדִידִי סַגִּי לִי בִּמְחִצָּה שֶׁל קָנִים וְאִי אֶפְשִׁי בִּיצִיאָה שֶׁל גֶּדֶר אֲבָנִים: מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל. מַחֲצִית יְצִיאוֹתָיו כְּפִי מַה שֶּׁגָּדַר. וְהַיְנוּ דְּאִיכָּא בֵּין תַּנָּא קַמָּא לְרַבִּי יוֹסֵי. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הַנִּקָּף הוּא שֶּׁגָּדַר רוּחַ רְבִיעִית, דְּגַלֵּי דַּעְתֵּיהּ דְּנִיחָא לֵיהּ בְּמַה שֶּׁגָּדַר חֲבֵרוֹ, שֶׁמְּגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל וּמְשַׁלֵּם לַחֲבֵרוֹ חֲצִי יְצִיאוֹתָיו: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יח} מִשְּׁלֹשׁ וְכוּ'. שֶׁקָּנָה שָׁלֹשׁ שָׂדוֹת סְבִיב שְׂדֵה חֲבֵרוֹ לְשָׁלֹשׁ מְצָרֶיהָ, וְגָדַר אֶת שְׁלָשְׁתָּן, וְנִמְצָא שָׂדֵהוּ שֶׁל אֶמְצָעִי זֶה מֻקָּף מִשָּׁלֹשׁ רוּחוֹתָיו. רַשִׁ"י: {יט} וְאַף עַל גַּב דְּאָמְרִינַן לְעֵיל דִּסְתָם בִּקְעָה מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִגְדֹּר הוּא, הָנֵי מִילֵי בֵּין בִּקְעָה לְבִקְעָה, וְכֹתֶל גָּבוֹהַּ אַרְבַּע אַמּוֹת לְשָׁם הוּא דְּלֹא בָּעִינַן, מַאי טַעֲמָא דְּלֵיכָּא הֶזֵּק רְאִיָּה, אֲבָל בִּשְׁבִיל הֶזֵּק בְּהֵמוֹת שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לַשָּׂדֶה צָרִיךְ לִגְדֹּר גָּדֵר שֶׁלּוֹ עֲשָׂרָה טְפָחִים הַמּוֹנֵעַ מִלִּכָּנֵס הַבְּהֵמוֹת. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המקיף את חבירו משלש רוחותיו וגדר את כו': מה שאמר ר' יוסי אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל בין שהיה זה הגודר הרביעית אותו שגדר השלש רוחות בין שהיה האיש ההוא שהוקף מג' רוחותיו הוא שהקיף רוח רביעית כיון שנבנית הרביעית ונגמרה התועלת לדעת רבי יוסי מגלגלין עליו את הכל. וענין הגלגול שיראה כמה הוציא בארבע רוחות וישלם החצי וזה הבנין הוא כשהיה לצד רשות הרבים וכל זמן שלא בנה הרוח הרביעית אינו חייב כלום לפי שלא הגיעה לו תועלת שהרי קרקעו פתוח כמו שהיה והלכה כר' יוסי: (רמב"ם)

פרק א - משנה ד

כֹּתֶל חָצֵר שֶׁנָּפַל, מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִבְנוֹתוֹ עַד אַרְבַּע אַמּוֹת {כ}, בְּחֶזְקַת שֶׁנָּתַן, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁלֹּא נָתָן. מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וּלְמַעְלָה, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ {כב}. סָמַךְ לוֹ כֹתֶל אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן עָלָיו אֶת הַתִּקְרָה, מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל, בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נָתַן {כד}, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנָּתָן:

 ר"ע מברטנורה  כֹּתֶל חָצֵר. שֶׁל שֻׁתָּפִין: עַד אַרְבַּע אַמּוֹת. דִּבְהָכִי סַגִּי לֵיהּ לְהֶזֵּק רְאִיָּה: בְּחֶזְקַת שֶׁנָּתַן. כְּשֶׁזֶּה תּוֹבְעוֹ חֲצִי הַיְצִיאָה וְזֶה אוֹמֵר כְּבָר נָתַתִּי חֶלְקִי, נֶאֱמָן, עַד שֶׁיָּבִיא הַתּוֹבֵעַ עֵדִים שֶׁתְּבָעוֹ וְלֹא נָתַן {כא}. דְּמִשְׁפָּט זֶה גָּלוּי לַכֹּל שֶׁחוֹבָה עָלָיו לְסַיְּעוֹ, וְלֹא הָיָה זֶה בּוֹנֵהוּ מִשֶּׁלּוֹ אֶלָּא הָיָה מְבִיאוֹ לְבֵית דִּין: סָמַךְ לוֹ כֹתֶל אַחֵר. לְאַחַר שֶׁבָּנָה הָאֶחָד לְמַעְלָה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת הַרְבֵּה וְלֹא רָצָה לְסַיְּעוֹ בְּהַגְבָּהָתוֹ, סָמַךְ הַשֵּׁנִי כֹּתֶל אַחֵר כְּנֶגֶד כֹּתֶל זֶה כְּדֵי לְסַכֵּךְ וְלָתֵת תִּקְרָה מִכֹּתֶל לְכֹתֶל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן עָלָיו עֲדַיִן הַתִּקְרָה: מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל. דְּגַלֵּי דַּעְתֵּיהּ דְּנִיחָא לֵיהּ בַּהַגְבָּהָה דְּהַאִיךְ {כג}: בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נָתַן. אִם בָּא הָרִאשׁוֹן וּתְבָעוֹ לַדִּין לְאַחַר שֶׁסָּמַךְ אֶת כָּתְלוֹ לְכֹתֶל רִאשׁוֹן, וְאוֹמֵר לוֹ תֵּן חֶלְקְךָ בְּמַה שֶּׁהִגְבַּהְתִּי אוֹתוֹ, וְזֶה אוֹמֵר נָתַתִּי חֶלְקִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן אֶלָּא בְּעֵדִים. שֶׁאֵין מִשְׁפָּט זֶה גָּלוּי, וְעַד שֶׁחִיְּבוּהוּ בֵּית דִּין אֵינוֹ עָשׂוּי לִתֵּן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כ} עַד כוּ'. מְשַׁמֵּשׁ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. כֹּתֶל חָצֵר שֶׁנָּפַל מְחֻיָּב לִבְנוֹתוֹ עַד אַרְבַּע אַמּוֹת וְהָדָר קָתָנֵי עַד אַרְבַּע אַמּוֹת בְּחֶזְקַת כוּ'. בֵּית יוֹסֵף. כְּלוֹמַר וְהָדָר קָתָנֵי עַד אַרְבַּע אַמּוֹת כוּ' אֲפִלּוּ בִּתְחִלַּת בִּנְיַן הַכֹּתֶל וְדוֹ"ק: {כא} וְתֵימַהּ הוּא, דְּמִשּׁוּם שֶׁלֹּא נָתַן מִיָּד בְּשָׁעָה שֶׁתּוֹבְעוֹ הֲוָה לֵיהּ בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נָתַן לְעוֹלָם, וְדִלְמָא אִשְׁתְּמוּטֵי מִשְׁתַּמֵּט כוּ'. אֶלָּא הָכָא כְּגוֹן שֶׁבָּאוּ עֵדִים וְאָמְרוּ עִמָּנוּ הָיָה שִׁמְעוֹן בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי מִיּוֹם שֶׁהֵחֵל רְאוּבֵן בִּנְיַן כֹּתֶל זֶה, וְיוֹדְעִין אָנוּ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ. אִי נַמִּי כְּגוֹן שֶׁעָמַד שִׁמְעוֹן בַּדִּין וְחִיְּבָהוּ בֵּית דִּין לִבְנוֹת עַד אַרְבַּע אַמּוֹת, וְסֵרֵב עַל צִוּוּי בֵּית דִּין, הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נָתַן, כְּדִין גַּזְלָן. הָרֹא"שׁ: {כב} אֵין כוּ'. וְאַף עַל גַּב דְּמִתְּחִלָּה הִסְכִּים לְכָךְ, הַשְׁתָּא לֹא בָּעֵי. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {כג} וּבְכִי הָא לֹא אָמְרִינַן זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר פָּטוּר. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כד} שֶׁלֹּא כוּ'. אַיְרֵי כְּגוֹן דְּיַדְעִינַן דְּקָדִים חַד וְאַרְצֵיהּ לְחַבְרֵיהּ וְהָיָה מְסַרְהֵב, כִּדְמַשְׁמַע לִישָׁנָא אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ, וּלְכָךְ הֲוֵי בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נָתַן. וְאֵין צָרִיךְ לְהַעֲמִיד כְּשֶׁעָשָׂה חָזִית. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו כו': כשהכותל משותף בין שניהם כאחת יש לכוף לכל אחד מהם לבנות כשיתבענו חבירו ואם בנאו אחד מהם וטען השני שנתן חלקו נאמן עד שיביא ראיה האחר שלא נתן כלום והטעם לפי שהואיל ששניהם חייבין לבנות וזה ידוע לכל העולם יש לומר שנתן חלקו ואם רצה אחד מהם להוסיף על ד' אמות ברום הכותל הרשות בידו אבל לא יוכל לכוף לחבירו שיבנה עמו. ואם חזר חבירו ובנה כותל אחר והגביהו יותר מד"א סמוך לכותל שבנה חבירו כותל אחר שסמך כגון זה כופין אותו לתת חצי מה שהוציא חבירו באותו הגובה לפי שגלה דעתו שהוא רוצה במה שהגביה חבירו על הד' אמות ואע"פ שלא נהנה עדיין באותו הכותל שלא נתן התקרה אלא הואיל ודעתו כן חייב לתת חלקו ומה שטוען שנתן מה שמגלגל עליו אינו נאמן לפי שנאמר לו היאך ידעת שאתה חייב לשלם כדי שתתן לו קודם שתעמדו בדין: (רמב"ם)

פרק א - משנה ה

כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת בֵּית שַׁעַר וְדֶלֶת לֶחָצֵר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָל הַחֲצֵרוֹת רְאוּיוֹת לְבֵית שָׁעַר. כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת לָעִיר חוֹמָה וּדְלָתַיִם וּבְרִיחַ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָל הָעֲיָרוֹת רְאוּיוֹת לְחוֹמָה. כַּמָּה יְהֵא בָעִיר וִיהֵא כְאַנְשֵׁי הָעִיר, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. קָנָה בָהּ בֵּית דִּירָה, הֲרֵי הוּא כְאַנְשֵׁי הָעִיר מִיָּד:

 ר"ע מברטנורה  כּוֹפִין אוֹתוֹ. אֶת בֶּן הֶחָצֵר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְסַיֵּעַ לִבְנֵי הֶחָצֵר: לִבְנוֹת. לֶחָצֵר בֵּית שַׁעַר לִהְיוֹת שׁוֹמֵר הַפֶּתַח יוֹשֵׁב שָׁם בַּצֵּל וּמַרְחִיק אֶת בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים מִלְּהָצִיץ בֶּחָצֵר: וְדֶלֶת. לְשַׁעַר הֶחָצֵר: לֹא כָל הַחֲצֵרוֹת רְאוּיוֹת לְבֵית שָׁעַר. חָצֵר שֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֵינָהּ רְאוּיָה לְבֵית שַׁעַר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. דַּאֲפִלּוּ שֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים זִמְנִין דְּדַחְקֵי רַבִּים וְעָיְלוּ וְאָתוּ: לֹא כָל הָעֲיָרוֹת רְאוּיוֹת לְחוֹמָה. עִיר שֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה לִגְבוּל הָאוֹיְבִים אֵינָהּ צְרִיכָה לְחוֹמָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. דַּאֲפִלּוּ אֵינָהּ סְמוּכָה לִגְבוּל הָאוֹיְבִים צְרִיכָה לְחוֹמָה, דְּזִמְנִין דְּמִקְרוּ וְאָתוּ גְּיָסוֹת: וִיהֵא כְאַנְשֵׁי הָעִיר. לָשֵׂאת עִמָּהֶם בָּעֹל {כה}: שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְהָאִידְנָא דְּנַיְדֵי, נָהוּג עָלְמָא שְׁלֹשִׁים יוֹם: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כה} כְּלוֹמַר לְמַס. דְּאִלּוּ לִצְדָקָה זְמַנִּים אֲחֵרִים יֵשׁ לֵחָשֵׁב כְּאַנְשֵׁי הָעִיר, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר כו': רבן שמעון בן גמליאל אומר שהעיירות הסמוכות לאויבים הן שצריכות חומה או דלתים ובריח אבל העיירות שאינן סמוכות לארצות האויבים אינן צריכות לכך וחכמים אומרים שמא יעבור חיל עליהם וישללום ומה שאמר כופין ר"ל כל אחד ואחד מבני העיר יכוף לחבירו על זה והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק א - משנה ו

אֵין חוֹלְקִין אֶת הֶחָצֵר, עַד שֶׁיְּהֵא אַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה וְאַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה. וְלֹא {כז} אֶת הַשָּׂדֶה, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ תִּשְׁעָה קַבִּין לָזֶה וְתִשְׁעָה קַבִּין לָזֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ תִּשְׁעַת חֲצָאֵי קַבִּין לָזֶה וְתִשְׁעַת חֲצָאֵי קַבִּין לָזֶה. וְלֹא אֶת הַגִּנָּה, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ חֲצִי קַב לָזֶה וַחֲצִי קַב לָזֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בֵּית רֹבַע. וְלֹא אֶת הַטְּרַקְלִין, וְלֹא אֶת הַמּוֹרָן, וְלֹא אֶת הַשּׁוֹבָךְ, וְלֹא אֶת הַטַּלִּית, וְלֹא אֶת הַמֶּרְחָץ, וְלֹא אֶת בֵּית הַבַּד, עַד שֶׁיְּהֵא בָהֶן כְּדֵי לָזֶה וּכְדֵי לָזֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁיֵּחָלֵק וּשְׁמוֹ עָלָיו, חוֹלְקִין. וְאִם לָאו, אֵין חוֹלְקִין. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶם רוֹצִים. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים, אֲפִלּוּ בְפָחוֹת מִכָּאן, יַחֲלֹקוּ {לא}. וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ {לב}, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים, לֹא יַחֲלֹקוּ:

 ר"ע מברטנורה  אֵין חוֹלְקִין אֶת הֶחָצֵר. אֵין אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין יָכוֹל לָכוֹף אֶת חֲבֵרוֹ לַחְלֹק הֶחָצֵר עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת לְכָל אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין חוּץ מִן הַפְּתָחִים, שֶׁכָּל בַּיִת שֶׁבֶּחָצֵר צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לִפְנֵי פִּתְחוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת לְפָרֵק מַשָּׂאוֹ מֵעַל חֲמוֹרוֹ, וְחוּץ מֵאוֹתָן אַרְבַּע אַמּוֹת צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בֶּחָצֵר אַרְבַּע אַמּוֹת אֲחֵרוֹת לְכָל אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין לִשְׁאָר תַּשְׁמִישִׁים, וְאָז יִהְיֶה בֶּחָצֵר דִּין חֲלֻקָּה {כו}: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר תִּשְׁעָה חֲצָאֵי קַבִּין. מָר כִּי אַתְרֵיהּ וּמָר כִּי אַתְרֵיהּ. וְלֹא פְּלִיגֵי. בְּאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה הָיְתָה עוֹשָׂה תְּבוּאָה שָׂדֶה בַּת תִּשְׁעָה חֲצָאֵי קַבִּין כְּשָׂדֶה בַּת תִּשְׁעָה קַבִּין בְּאַתְרַיְהוּ דְּרַבָּנָן: בֵּית רֹבַע. מָקוֹם לִזְרֹעַ בּוֹ רֹבַע הַקַּב. וּפְסַק הַהֲלָכָה, אֵין דִּין חֲלֻקָּה בְּקַרְקָעוֹת הָעוֹמְדוֹת לַחֲרִישָׁה וְלִזְרִיעָה אֶלָּא אִם כֵּן יִשָּׁאֵר לְכָל אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִים קַרְקַע כְּדֵי עֲבוֹדַת יוֹם אֶחָד {כח} בַּחֲרִישָׁה [אוֹ בִּזְרִיעָה] וְכַיּוֹצֵא בָהֶן {כט}: מוֹרָן וּטְרַקְלִין. מִינֵי פְּלָטִין הֵן: כְּדֵי לָזֶה וּכְדֵי לָזֶה. כְּדִמְפָרֵשׁ וְאָזִיל שֶׁלְּאַחַר שֶׁיַּחֲלֹקוּ וְיִטֹּל כָּל אֶחָד חֶלְקוֹ יִהְיֶה בְּחֵלֶק כָּל אֶחָד מֵהֶם מָקוֹם רָאוּי שֶׁיִּקָּרֵא טְרַקְלִין אוֹ מוֹרָן, שֶׁיִּשָּׁאֵר בִּקְצָתוֹ הַשֵּׁם שֶׁהָיָה בְּכֻלּוֹ: בִּזְמַן שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶם רוֹצִין. אֵין יָכוֹל הָאֶחָד לָכוֹף אֶת חֲבֵרוֹ לַחְלֹק עַל כָּרְחוֹ. אֲבָל יָכוֹל לְכוֹפוֹ לְעִנְיַן גּוֹד אוֹ אֱגוֹד, כְּלוֹמַר, קְנֵה חֶלְקִי אוֹ מְכֹר לִי חֶלְקְךָ {ל} בְּמַה שֶּׁהוּא שָׁוֶה: וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ. תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים: לֹא יַחֲלֹקוּ. וְדַוְקָא כְּשֶׁהֵם בְּכֶרֶךְ אֶחָד. אֲבָל בִּכְרָכִים הַרְבֵּה כָּל סֵפֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אִם רָצוּ חוֹלְקִים {לג}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כו} וּבְכָל שֻׁתָּפוּת קָאָמַר, בֵּין שֶׁזָּכוּ מִן הַהֶפְקֵר, בֵּין שֶׁלָּקְחוּ אוֹ יָרְשׁוּ. הָרְמָ"ה: {כז} וְלֹא כוּ'. מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לֵיהּ דְּבִבְצִיר מֵהָכִי לֹא חָשִׁיב לְמִטְרָח עָלֶיהָ. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {כח} הָרַמְבַּ"ם בְּפֵרוּשׁוֹ. אֲבָל בְּחִבּוּרוֹ כָּתַב, דְּהַיְנוּ דַּוְקָא בְּבָבֶל. וְכֵן הוּא בַּגְּמָרָא, דְּתַנָּא דִּידָן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָאֵי: {כט} כְּגוֹן פַּרְדֵּס אוֹ שָׂדֶה שֶׁמַּשְׁקִין אוֹתוֹ בִּכְלִי, שֶׁיִּהְיֶה כְּדֵי עֲבוֹדַת יוֹם אֶחָד לְכָל אֶחָד. הָרַמְבַּ"ם בְּחִבּוּרוֹ: {ל} וְגוֹד, מִלְּשׁוֹן קְצִיצָה. כְּמוֹ קֹץ דָּמִים. וְיִהְיֶה מֵעִנְיַן גֹּדּוּ אִילָנָא. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לא} אֲבָל כוּ'. לֹא הָדָר תָּנֵי לֵיהּ אֶלָּא מִשּׁוּם סֵיפָא וּבְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ כוּ'. גְּמָרָא: {לב} וְכִתְבֵי כוּ'. עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים. וְהָיוּ רְגִילִין לְכָתְבָן בְּגִלָיוֹן כְּסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁלָּנוּ. לְפִיכָךְ גְּנַאי הַדָּבָר לְחָתְכָן. רַשִׁ"י: {לג} וּכְשֶׁהֵם שְׁנֵי עִנְיָנִים, דְּכָל חַד וְחַד צָרִיךְ לְהַאי וּלְהַאי. וּלְפִיכָךְ רָצוּ אִין, לֹא רָצוּ לֹא. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה כו': הקרקעות המשותפות בבבל וכיוצא בו אין בהן דין חלוקה עד שיהיה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה כלומר בחצר השותפין אחר שיניח לפני פתח כל בית ובית ארבע אמות לתשמיש למדנו מזה כי כשיהיה בחצר שני בתים זה כנגד זה אין חולקין עד שיהיה מפתח בית זה לפתח הבית השני שש עשרה אמה ודין זה הוא בחצר שהדין בה במדינות. אימתי בזמן ששניהם אין מרוצים אבל בזמן ששניהם מרוצים יחלוקו אף על פי שאין בחצר ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה. ורבי יהודה אינו חולק על חכמים אבל הוא מדבר כפי מקומו לפי שבמקום רבי יהודה היה עושה תבואה שדה של ט' חציי קבין כשדה שהיה בו תשעה קבין במקום חכמים ובית רובע רוצה לומר מדת בית רובע הוא רביע מדת בית קב וכבר בארנו בפרק שני מכלאים שמשיחת בית רובע מאה אמה וחמש אמות וכמו כן משיחת בית תשעה קבין שלשת אלפים ושבע מאות וחמשים אמה ותשעת חציי קבין משיחת אלף ושבע מאות וחמשים אמה ופסק ההלכה שאין חולקין הקרקעות המשותפות אלא אם יהיה בכל אחד מהם כדי עבודת העובד יום אחד כלומר בחרישה או זריעה וכיוצא בהן. וטרקלין ומורן מין ממיני ארמונים וכדי לזה וכדי לזה הוא שיקרא שם כל אותו דבר על כל חלק וחלק מחלקיו כגון שיהו הטרקלין כל כך גדול שיגיע לכל אחד מן השותפין בחלקו מקום שיקרא טרקלין וכן השאר ואם לא יתכן החלוקה באותו קרקע בין לשינוי חלקיו או שתתבטל צורתו כשהוא נחלק לקטנותו כמו שביארנו אין אחד מהם יכול לכוף את חבירו לחלוק אבל כופין אותו על דרך אחר שיאמר לו קנה חלקי ממני או מכור לי חלקך בכמה שהוא שוה וזה ענין גוד או אגוד ופירושו קנה לך חלקי או אני אקנה חלקך. וכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו כשהם בכרך אחד אבל כשהם כרכים הרבה מחוברים ביחד ורצו לחלוק שיקח אחד מהם ספר זה וחבירו ספר אחר אינם נמנעים: (רמב"ם)

פרק ב


פרק ב - משנה א

לֹא יַחְפֹּר אָדָם בּוֹר {א} סָמוּךְ לְבוֹרוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְלֹא שִׁיחַ, וְלֹא מְעָרָה, וְלֹא אַמַּת הַמַּיִם, וְלֹא נִבְרֶכֶת כּוֹבְסִין {ב}, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִכֹּתֶל חֲבֵרוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְסָד בְּסִיד. מַרְחִיקִין אֶת הַגֶּפֶת וְאֶת הַזֶּבֶל וְאֶת הַמֶּלַח וְאֶת הַסִּיד וְאֶת הַסְּלָעִים מִכָּתְלוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְסָד בְּסִיד {ו}. מַרְחִיקִין אֶת הַזְּרָעִים {ז}, וְאֶת הַמַּחֲרֵשָׁה {ח}, וְאֶת מֵי רַגְלַיִם מִן הַכֹּתֶל שְׁלשָׁה טְפָחִים. וּמַרְחִיקִין אֶת הָרֵחַיִם שְׁלשָׁה מִן הַשֶּׁכֶב, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הָרָכֶב. וְאֶת הַתַּנוּר {יב}, שְׁלשָׁה מִן הַכִּלְיָא, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הַשָּׂפָה:

 ר"ע מברטנורה  לֹא יַחְפֹּר. בּוֹר. עָגֹל: שִׁיחַ. אָרֹךְ וְקָצָר: מְעָרָה. מְקֹרָה בְּקֵרוּי: נִבְרֶכֶת הַכּוֹבְסִין. חֲפִירָה מְרֻבַּעַת וּמֵי גְּשָׁמִים מִתְקַבְּצִים בָּהּ. עֲשׂוּיָה לְכַבֵּס בְּגָדִים: אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִכָּתְלוֹ. מִכֹּתֶל בּוֹרוֹ קָאָמַר. וְכֹתֶל הַבּוֹר אֵין עָבְיוֹ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים. נִמְצָא מֵחֲלַל בּוֹרוֹ לַחֲלַל בּוֹר שֶׁל חֲבֵרוֹ שִׁשָּׁה טְפָחִים {ג}. וְאָסוּר לָאָדָם לִסְמֹךְ אֶחָד מִן הַנְּזָקִים לְסוֹף הַמֵּצַר שֶׁלּוֹ בְּשָׁוֶה אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק הַשִּׁעוּר הָרָאוּי, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לַחֲבֵרוֹ שָׁם כֹּתֶל, שֶׁמָּא יִמָּלֵךְ חֲבֵרוֹ וְיִבְנֶה {ד} בְּצַד הַמֵּצַר שֶׁלּוֹ וְנִמְצָא זֶה מַזִּיקוֹ: וְסָד בְּסִיד. אֶת כָּתְלֵי חֲפִירָתוֹ: הַגֶּפֶת. פְּסֹלֶת הַזֵּיתִים לְאַחַר שֶׁנֶּעֶצְרוּ בְּבֵית הַבַּד: הַסְּלָעִים. אֲבָנִים שֶׁהָאוּר יוֹצֵא מֵהֶן. שֶׁכָּל אֵלּוּ קָשִׁים לַחוֹמָה {ה} וּמְרַפִּין אֶת הַכֹּתֶל. וְלֹא בְּכֹתֶל דְּבוֹר קָאֵי הַשְׁתָּא: זְרָעִים. קָשִׁים לַכֹּתֶל, שֶׁמַּחְלִידִים אֶת הַקַּרְקַע וּמַעֲלִין עָפָר תִּחוֹחַ: וְאֶת הַמַּחֲרֵשָׁה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין זְרָעִים, כְּגוֹן שֶׁחוֹרֵשׁ לָאִילָנוֹת, קָשֶׁה לַכֹּתֶל: מֵי רַגְלַיִם. מְמַסְמְסִים אֶת הַלְּבֵנִים שֶׁהֵם שֶׁל טִיט יָבֵשׁ. לְכָךְ הַמַּטִּיל מַיִם סָמוּךְ לְכֹתֶל עָשׂוּי מִלְּבֵנִים צָרִיךְ לְהַרְחִיק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים {ט}. וּבְכֹתֶל שֶׁל אֲבָנִים מַרְחִיק טֶפַח. וְשֶׁל אֶבֶן קָשָׁה כְּגוֹן צוּנְמָא {י}, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק כְּלָל: הָרֵחַיִם. קָשִׁים לַכֹּתֶל, שֶׁמְּנִידִים אֶת הַקַּרְקַע בְּגִלְגּוּל חֲבִיטָתָן: מִן הַשֶּׁכֶב. הִיא הָרֵחַיִם הַתַּחְתּוֹנָה {יא}: הָרָכֶב. הִיא הָעֶלְיוֹנָה הָרוֹכֶבֶת עַל זוֹ. וְהִיא קְצָרָה טֶפַח מִן הַתַּחְתּוֹנָה: שְׁלֹשָׁה מִן הַכִּלְיָא. בָּסִיס שֶׁבּוֹנִים מִטִּיט וַאֲבָנִים שֶׁמּוֹשִׁיבִים הַתַּנּוּר עָלָיו, וְהוּא רָחָב מִלְּמַטָּה וְצַר מִלְּמַעְלָה, וְשָׂפָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל כִּלְיָא שֶׁעָלֶיהָ הַתַּנּוּר יוֹשֵׁב הִיא כְּמִדַּת הַתַּנּוּר. וְצָרִיךְ שֶׁיַּרְחִיק בָּסִיס זֶה מִן הַכֹּתֶל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים מִתַּחְתִּיתוֹ, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִשְּׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה, לְפִי שֶׁהֶבֶל הַתַּנּוּר מַזִּיק לַכֹּתֶל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} בּוֹר. וְהוּא הַדִּין חֲרִיצִין וּנְעִיצִין. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} אַמַּת כוּ' נִבְרֶכֶת כוּ'. צְרִיכָא, דְּאִי תָּנָא אַמַּת הַמַּיִם מִשּׁוּם דִּקְבִיעָא, אֲבָל נִבְרֶכֶת כוּ' דְּלֹא קְבִיעָא אֵימָא לֹא. וְאִי תָּנָא נִבְרֶכֶת מִשּׁוּם דְּקָווּ וְקַיְּמִי (וְלִחְלוּחָן קָשֶׁה יוֹתֵר מִשֶּׁל מַיִם חַיִּים. רַשִׁ"י), אֲבָל אַמַּת הַמַּיִם לֹא, צְרִיכָא, גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} וְהָא דְּלֹא קָאָמַר אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִבּוֹרוֹ שִׁשָּׁה טְפָחִים, לְאַשְׁמוֹעִינַן דִּסְתָם כֹּתֶל בּוֹר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וְנָפְקָא מִנַּהּ לְמִקָּח וּמִמְכָּר. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} פֵּרוּשׁ בּוֹר. דְּהָא בְּמִשְׁנָה ד' לֹא חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא יִבְנֶה כוּ'. וּבַגְּמָרָא, וַאֲפִלּוּ לְרַבִּי יוֹסֵי דְּמִשְׁנָה י"א, הָתָם בְּעִדָּנָא דְּקָא נָטַע לֵיתְנְהוּ לַשָּׁרָשִׁים דְּמַזְקֵי לַבּוֹר, אֲבָל הָכָא כָּל מָרָא וּמָרָא קָא מַרְפִּית לְאַרְעָא. וּרְצוֹנוֹ לוֹמַר דְּאָז מַתְחֶלֶת הַהֶזֵּק וַהֲוָה גִּירֵי דִּילֵיהּ שֶׁיַּזִּיקוּ הַמַּיִם אַחַר כָּךְ, וּלְהָכִי נָקַט סָד בַּסִּיד. וּמִיהוּ אִי לֹא מַיָּא לֹא הָיָה צָרִיךְ הַרְחָקָה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. תּוֹסָפוֹת: {ה} שֶׁמּוֹצִיאִין הֶבֶל. רַשִׁ"י: {ו} וְסָד כוּ'. דִּדְבָרִים אֵלּוּ מְרַפִּין אֶת הַכֹּתֶל כְּשֶׁנּוֹגְעִים בּוֹ. הָרַמְבַּ"ם. כְּלוֹמַר דְּלֹא אָמְרוּ וְסָד בְּסִיד כְּשֶׁהִרְחִיק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, דְּאוֹ סָד בְּסִיד קָתָנֵי כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} הַזְּרָעִים. גְּמָרָא, וְתֵיפּוּק לֵיהּ מִשּׁוּם מַיָּא, שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׁקוֹתָן תָּמִיד כוּ'. וּמְשָׁנֵי תַּנָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָאֵי דִּכְתִיב לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מַיִם: {ח} הַמַּחֲרֵשָׁה. מְרַפֶּה אֶת יְסוֹדוֹ וְנוֹפֵל. רַשִׁ"י: {ט} וְלִדְבָרָיו מַתְנִיתִין בְּכֹתֶל לְבֵנִים מַיְרֵי: {י} פֵּרוּשׁ צָחִיחַ סֶלַע. הָרַמְבַּ"ם. וּלְשׁוֹן נִמּוּקֵי יוֹסֵף, כֹּתֶל שֶׁל אֲבָנִים בָּנוּי עַל גַּבֵּי סֶלַע. וּמִיהוּ בְּכֹתֶל לְבֵנִים לֹא מַהֲנֵי צוּנְמָא, שֶׁהֲרֵי הָאֲבָנִים עַצְמָן נִמּוֹקִין וְהוֹלְכִין: {יא} רַשִׁ"י. וּרְצוֹנוֹ לוֹמַר מִכָּל צַד. אֲבָל כָּל הָרֹחַב שֶׁהַתַּחְתּוֹנָה רְחָבָה יוֹתֵר מֵהָעֶלְיוֹנָה הִיא שְׁנֵי טְפָחִים: {יב} הַתַּנּוּר. תַּנּוּר כְּלִי חֶרֶס הוּא צָרוּף בַּכִּבְשָׁן כִּשְׁאָר קְדֵרוֹת וּפִיו לְמַעְלָה, וְהַבָּא לְקוֹבְעוֹ בָּאָרֶץ עוֹשֶׂה בִּנְיַן טִיט וַאֲבָנִים שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְבָסִיס וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ עָלָיו שֶׁלֹּא יִצְטַנְּנוּ שׁוּלָיו מֵחֲמַת קַרְקַע. רַשִׁ"י. וּבַיְרוּשַׁלְמִי, שֶׁמּוֹדֵד מִשָּׂפָה הַפְּנִימִית, שֶׁעֳבִי כָּתְלֵי הַתַּנּוּר בִּכְלָל הַשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים. טוּר: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו כו': נברכת של כובסין הבריכה ששורין בה הכובסין הבגדים עם הדברים המלבנים אותם: ומה שאמר מכותלו רוצה לומר מכותל בורו של חבירו וכותל הבור אין פחות משלשה טפחים הנה נתבאר לך שצריך להיות מחלל בורו של זה לחלל בורו של חבירו ששה טפחים ושיסלק כל אחד משניהם מן המיצר המפסיק ביניהם שלשה טפחים ואז יחפור בורו וזה על העיקר שיש לנו אין סומכין בצד המיצר וזה כי אסור לו לאדם שיסמוך א' מאלו הנזקים הנזכרים בסוף מצרו בשוה אא"כ ירחיק השיעור הנזכר ואע"פ שאין סמוך לו כותל לחבירו לפי שאפשר שלאחר זמן שיבנה חבירו כותל בסוף מצרו ויהיה סמוך לאלו הנזקים ואם שדה חבירו אינה עשויה לבורות מותר לו שיחפור בורו בצד המיצר מבלי הרחקה. ומה שאמר נברכת ואמת המים הוצרכו שניהם כדי שלא נאמר באמת המים בלבד צריך להרחיק שלשה טפחים לפי שהמים נגרים לשם תמיד אבל נברכת כובסין לא ואם אמר נברכת כובסין ולא אמר אמת המים היינו אומרין בנברכת בלבד צריך הרחקה לפי שהמים מכונסים ושקטים ונבלעים בכותלים אבל אמת המים שהמים נגרים אין צריך הרחקה שלשה טפחים קמ"ל שהדין בשניהם שוה. וגפת הוא פסולת הזיתים אחר שמוציאין השמן ודברים אלו מרפין את הכותל כשנוגעין בו ולפיכך צריך לסוד בסיד ומה שאמר מחרישה ואפילו חרש לאילנות אבל לזרעים זה מבואר הוא לפי שכבר אמר מרחיקין זרעים. ומה שאמר גם כן מרחיקין זרעים ואפילו היו שותים מן המטר אבל אם משקין אותם מאמת המים זה מבואר לפי שכבר קדם לנו שמרחיקין אמת המים. ומה שאמר מי רגלים ואפי' של איש אחד לפי שאסור לאדם שישתין מים בצד כותלו של חבירו עד שירחיק שלשה טפחים אם הכותל מלבנים שרופים אבל כותל אבנים מרחיק ממנו טפח בלבד ואם הוא אבן חזקה אין מרחיק ממנו לפי שלא יזיק לו השריה ומרחיקין הריחים מן הכותל לפי שהקול מזיק הבנין. ושכב הוא האבן התחתונה והיא רחבה מן האבן העליונה וכמו כן התנור כל מה שהוא עולה הוא צר: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ב

לֹא יַעֲמִיד אָדָם תַּנּוּר בְּתוֹךְ הַבַּיִת, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עַל גַּבָּיו גֹּבַהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. הָיָה מַעֲמִידוֹ בָעֲלִיָּה, צָרִיך שֶׁיְּהֵא תַחְתָּיו מַעֲזִיבָה שְׁלשָׁה טְפָחִים. וּבַכִּירָה, טֶפַח {יג}. וְאִם הִזִּיק, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ כָל הַשִּׁעוּרִין הָאֵלּוּ, אֶלָּא שֶׁאִם הִזִּיק, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם:

 ר"ע מברטנורה  גֹּבַהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. חָלָל מִפִּי הַתַּנּוּר עַד הַתִּקְרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאחַז הָאוּר בַּתִּקְרָה: עַד שֶׁיְּהֵא תַחְתָּיו מַעֲזִיבָה. טִיחַ שֶׁל טִיט שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, שֶׁלֹּא תִּבְעַר תִּקְרָה תַּחְתּוֹנָה שֶׁל עֲלִיָּה. וְעַל גַּבָּיו גֹּבַהּ אַרְבַּע אַמּוֹת: וּבַכִּירָה. שֶׁשּׁוֹפְתִין קְדֵרָה עַל חֲלָלָהּ וְאֵין עוֹשִׂין בְּתוֹכָהּ הֶסֵּק גָּדוֹל כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂין לַתַּנּוּר: וְאִם הִזִּיק. אַחַר שֶׁהָיוּ שָׁם כָּל הַשִּׁעוּרִים הַלָּלוּ: מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. וְאַף עַל פִּי כֵן מְעַכְּבִין עָלָיו בְּכָל הַשִּׁעוּרִים הַלָּלוּ, שֶׁמָּא יַדְלִיק בָּתֵּיהֶם וְאֵין לוֹ מַה לְשַׁלֵּם. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן {יד}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יג} טֶפַח. בֵּין מִלְּמַעְלָה בֵּין מִלְּמַטָּה. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {יד} וְלֹא דָּמֵי לְפֶרֶק ו' דְּבָבָא קַמָּא מִשְׁנָה ד', דְּהָתָם מַדְלִיק לְפִי צֹרֶךְ הַשָּׁעָה, וְכֵיוָן שֶׁהִרְחִיק כְּשִׁעוּר אָנוּס הוּא כוּ'. אֲבָל הָכָא דְּתָדִיר אִבָּעֵי לֵיהּ לְעִיּוּנִי אִי אִיכָּא הֶזֵּקָא לְסַלְּקוֹ וַהֲוֵי פּוֹשֵׁעַ. הָרִי"ף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אא"כ יש כו': כבר בארנו שהכירה בנין עשוי לבשל ששופתין בו שתי קדירות. ואין הלכה כרבי שמעון: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ג

לֹא יִפְתַּח אָדָם חֲנוּת שֶׁל נַחְתּוֹמִין וְשֶׁל צַבָּעִין תַּחַת אוֹצָרוֹ {טו} שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְלֹא רֶפֶת בָּקָר. בֶּאֱמֶת, בְּיַיִן הִתִּירוּ, אֲבָל {טז} לֹא רֶפֶת בָּקָר. חֲנוּת {יז} שֶׁבֶּחָצֵר, יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ, אֵינִי יָכוֹל לִישֹׁן מִקּוֹל הַנִּכְנָסִין וּמִקּוֹל הַיּוֹצְאִין. אֲבָל עוֹשֶׂה כֵלִים, יוֹצֵא וּמוֹכֵר בְּתוֹךְ הַשּׁוּק, אֲבָל {יח} אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ, אֵינִי יָכוֹל לִישֹׁן, לֹא מִקּוֹל הַפַּטִּישׁ, וְלֹא מִקּוֹל הָרֵחַיִם, וְלֹא מִקּוֹל הַתִּינוֹקוֹת:

 ר"ע מברטנורה  בְּיַיִן הִתִּירוּ. שֶׁהֶעָשָׁן הַיּוֹצֵא מִן הַחֲנוּת שֶׁל נַחְתּוֹמִין וְשֶׁל צַבָּעִין אֵינוֹ קָשֶׁה לַיַּיִן, שֶׁהַחֹם מַשְׁבִּיחַ לַיַּיִן שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּבְמָקוֹם שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהַחֹם מַזִּיק לַיַּיִן, אַף תַּחַת אוֹצָר שֶׁל יַיִן לֹא יִפְתַּח חֲנוּת שֶׁל צַבָּעִים וְשֶׁל נַחְתּוֹמִין: חֲנוּת שֶׁבֶּחָצֵר. אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר שֶׁבָּא לִפְתֹּחַ חֲנוּת בֶּחָצֵר, בְּנֵי הֶחָצֵר מְעַכְּבִין עָלָיו: וְלֹא מִקּוֹל הַתִּינוֹקוֹת. שֶׁל בֵּית רַבָּן {יט}. וְאַף עַל גַּב דְּקוֹל הַבָּא מֵחֲמַת אֲחֵרִים הוּא, לֹא מָצֵי מָחִי, מִשּׁוּם יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר. וְאִם אֵינוֹ מְלַמֵּד הַתִּינוֹקוֹת תּוֹרָה, אֶלָּא אֻמָּנוּת אוֹ חֶשְׁבּוֹן אוֹ תִּשְׁבֹּרֶת, מָצֵי מָחִי וְלוֹמַר לוֹ אֵינִי יָכוֹל לִישַׁן מִפְּנֵי הַתִּינוֹקוֹת שֶׁנִּכְנָסִים וְיוֹצְאִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טו} אוֹצָרוֹ. מִפְּנֵי שֶׁהַחֹם מַפְסִיד פֵּרוֹת הָאוֹצָר. הָרַמְבַּ"ם: {טז} אֲבָל כוּ'. שֶׁהָרֵיחַ קָשֶׁה לַיַּיִן. רַשִׁ"י: {יז} חֲנוּת כוּ'. מִדְּלֹא קָתָנֵי לֹא יִפְתַּח אָדָם חֲנוּת בֶּחָצֵר כוּ' כְּדִתְנַן בָּרֵישָׁא, שְׁמַע מִנַּהּ אֲפִלּוּ חֲנוּת שֶׁבֶּחָצֵר שֶׁנַּעֲשָׂה בִּרְשׁוּת, אֲפִלּוּ הָכִי יְכוֹלִין לִמְחוֹת וְלוֹמַר סְבוּרִין הָיִינוּ שֶׁיְּכוֹלִין אָנוּ לְקַבֵּל וְעַכְשָׁיו אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לְקַבֵּל. הָרַשְׁבָּ"א וְנִמּוּקֵי יוֹסֵף: {יח} אֲבָל כוּ'. וְהִקְשָׁה הָרַמְבַּ"ם דְּמַה טַּעַם כוּ' וַהֲלֹא יוֹתֵר מוֹנֵעַ הַשֵּׁנָה קוֹל הַפַּטִּישׁ מִקּוֹל הַנִּכְנָסִים כוּ'. וְנִרְאֶה לִי דְּמַתְנִיתִין כְּשֶׁהֶחְזִיק, וּלְפִיכָךְ אֵצֶל הַנִּכְנָסִים שֶׁהֵם אֲחֵרִים אֵין חֶזְקָתָן חֲזָקָה, אֲבָל חֶזְקָתוֹ חֲזָקָה בִּמְלֶאכֶת עַצְמוֹ. אֲבָל דַּעַת הָרַ"ב נִרְאֶה דְּקוֹל הַפַּטִּישׁ אֲפִלּוּ בְּלֹא הֶחְזִיק אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת. וְכֵן כָּתַב הַמַּגִּיד. אֶלָּא שֶׁפֵּרֵשׁ קוֹל הַנִּכְנָסִים לָאו קוֹל מַמָּשׁ אֶלָּא מִפְּנֵי רִבּוּי הַדֶּרֶךְ, כְּלוֹמַר אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד וְלִישֹׁן מִפְּנֵי רֶגֶל הָרַבִּים שֶׁמַּרְבִּים עָלָיו הַדֶּרֶךְ: {יט} שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה יָכוֹל לְלַמְּדָם בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת הַמְּיֻחָדִין לְכָךְ, לֹא מַטְרְחִינַן לֵיהּ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַמְּלַמְּדִים מְצוּיִים. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין כו': חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו כו': ר"ל כי כשיהיה אוצר יין לחבירו יכול לעשות תחתיו חנות של נחתומין ושל צבעין אבל לא רפת בקר לפי שהוא מבאיש ריח היין וזה היה בימי זה התנא ובמדינתו שלא היה החום מזיק ליין שלהן וכל מקום שיזיק החום הדין הוא כדין אוצר יין. וטעם למחות כלומר שימנעו מזה ולמה אינו מוחה עליו בהכנס התינוקות ואע"פ שהם נכנסים ויוצאים. להרבות התורה בישראל ולפיכך אין הדין הזה נוהג אלא במלמד התינוקות תורה אבל אם היה מלמד חשבון או תשבורת יש לו רשות למנעו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ד

מִי שֶׁהָיָה כָתְלוֹ סָמוּךְ לְכֹתֶל חֲבֵרוֹ, לֹא יִסְמֹךְ לוֹ כֹתֶל אַחֵר, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת {כד}. וְהַחַלּוֹנוֹת, מִלְּמַעְלָן וּמִלְּמַטָּן, וּמִכְּנֶגְדָּן, אַרְבַּע אַמּוֹת:

 ר"ע מברטנורה  מִי שֶׁהָיָה כָתְלוֹ סָמוּךְ לְכֹתֶל חֲבֵרוֹ. כְּמִין גַּא"ם. וּבָא לַעֲשׂוֹת כֹּתֶל שֵׁנִי כְּנֶגֶד כֹּתֶל חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה הַשְּׁלֹשָׁה כְּתָלִים כְּמִין בֵּי"ת {כ}, הֲרֵי חֲבֵרוֹ מְעַכֵּב עָלָיו עַד שֶׁיַּרְחִיק מִכְּנֶגְדּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַמָּקוֹם בֵּין שְׁנֵי הַכְּתָלִים רָחָב וְיוּכְלוּ לָדוּשׁ בּוֹ רַבִּים, שֶׁדְּרִיסַת הָרֶגֶל בַּקַּרְקַע הַסָּמוּךְ לַכֹּתֶל מְחַזֶּקֶת יְסוֹדוֹת הַכְּתָלִים וּמַעֲמִידָה אוֹתָם. וְדַוְקָא בְּכֹתֶל גִּנָּה אוֹ בְּכֹתֶל חָצֵר שֶׁבְּעִיר חֲדָשָׁה דְּלֹא דָּשׁוּ בָּהּ רַבִּים וְלֹא נִתְחַזֵּק הַקַּרְקַע כָּל צָרְכּוֹ עַל יְדֵי דְּרִיסַת הָרֶגֶל. אֲבָל בְּכֹתֶל חָצֵר שֶׁבְּעִיר יְשָׁנָה {כא} סוֹמֵךְ וְאֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק. וְכֵן אִם לֹא הָיָה בְּכֹתֶל חֲבֵרוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת {כב} אוֹ יוֹתֵר {כג} אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק, שֶׁכֹּתֶל שֶׁהוּא פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת אֵינוֹ צָרִיךְ חִזּוּק: וּבַחַלּוֹנוֹת מִלְמַעְלָן וּמִלְּמַטָּן וּמִכְּנֶגְדָּן אַרְבַּע אַמּוֹת. הָיְתָה לוֹ חַלּוֹן לְמַעְלָה {כה} בְּכָתְלוֹ וּבָנָה חֲבֵרוֹ כֹּתֶל כְּנֶגֶד הַחַלּוֹן מִלְּמַטָּה, אִם נִשְׁאַר מֵרֹאשׁ הַכֹּתֶל שֶׁבָּנָה עַד הַחַלּוֹן פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת בַּגֹּבַהּ, הֲרֵי זֶה כּוֹפֵהוּ לְמַעֵט הַכֹּתֶל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲמֹד עַל רֹאשׁ הַכֹּתֶל וְיַשְׁקִיף בְּעַד הַחַלּוֹן: מִלְּמַטָּן. הָיְתָה הַחַלּוֹן לְמַטָּה בַּכֹּתֶל, כּוֹפֶה אֶת חֲבֵרוֹ לְהַגְבִּיהַּ הַכֹּתֶל שֶׁבָּנָה כְּנֶגְדּוֹ בְּגֹבַהּ אַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַחַלּוֹן כְּדֵי שֶׁלֹּא יַבִּיט בּוֹ: וּמִכְּנֶגֶד. דְּצָרִיךְ לְהַרְחִיק הַכֹּתֶל מִן הַחַלּוֹן אַרְבַּע אַמּוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יַאֲפִיל אוֹרוֹ {כו}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כ} וְיֵשׁ לִתְמֹהַּ דִּלְמַאי נָפְקָא מִנַּהּ קָאָמַר כְּמִין גַּא"ם, לִתְנֵי לֹא יִסְמֹךְ כָּתְלוֹ לְכֹתֶל חֲבֵרוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת כוּ'. וְהַמְּחֻוָּר פֵּרוּשׁ הַנִּמּוּקֵי יוֹסֵף. מִי שֶׁהָיָה כָּתְלוֹ סָמוּךְ כוּ', שֶׁהִרְשָׁהוּ לִסְמֹךְ, לֹא יִסְמֹךְ לוֹ כֹּתֶל אַחֵר סָמוּךְ לַכֹּתֶל עַצְמוֹ שֶׁסָּמַךְ אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק כוּ'. מִשּׁוּם שֶׁדִּישָׁה הָכָא שֶׁבֵּין שְׁנֵי כְּתָלִים אֵלּוּ מַעֲלֵי לַכֹּתֶל שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁמְּחַזְּקוֹ כְּשֶׁמַּקְשֶׁה הַקַּרְקַע, דְּמִשּׁוּם הָכִי מָחַל לוֹ לִסְמֹךְ מִשּׁוּם דִּישָׁה זוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כא} וְלֹא פֵּרְשׁוּ בַּגְּמָרָא אֵיזֶהוּ יְשָׁנָה. נִרְאֶה לִי דְּסָמַךְ אַמִּשְׁנָה ב' פֶּרֶק ט"ז דְּאֳהָלוֹת, עַיֵּן שָׁם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כב} הָרַמְבַּ"ם. וְרָצָה לוֹמַר בָּאֹרֶךְ: {כג} לָשׁוֹן יָתֵר הוּא. וְהָרַמְבַּ"ם כְּתָבוֹ בַּחֲלֻקָּה שְׁנִיָּה, שֶׁאִם הָיָה אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ יוֹתֵר: {כד} אֶלָּא אִם כֵּן כוּ'. וְדַוְקָא בְּלוֹקֵחַ מִן הַמֶּלֶךְ אוֹ בְּזוֹכֶה מִן הַהֶפְקֵר, דְּאָז נִשְׁתַּעְבֵּד לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת קַרְקַע חוּץ לְכָתְלוֹ, וְהַבָּא אַחֲרֵי כֵן צָרִיךְ לְהַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת. וְאַף רַבִּי יוֹסֵי דְּמִשְׁנָה י"א מוֹדֶה הָכָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כה} הָרַמְבַּ"ם. וְיוֹתֵר נִרְאֶה כְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י דִּלְמַעֲלָן מוּסָב עַל הַכֹּתֶל שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהֶנָּה מִלְמַעְלָן שֶׁל הַחַלּוֹנוֹת כוּ', וְאָתֵי שַׁפִּיר מֵ"ם דְּמִלְּמַעְלָה כוּ', וְכֵן מִכְּנֶגְדָּן דַיֵּק טְפֵי: {כו} וּבַגְּמָרָא, וְתֵיפּוּק לֵיהּ מִשּׁוּם דַּוְשָׁא, וּמַסִּיק דְּהָכָא בְּבוֹנֶה בִּשְׁתֵּי רוּחוֹת הַחַלּוֹן שְׁתֵּי כְּתָלִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה, וְעוֹשֶׂה רֹאשׁ כָּתְלוֹ מִדְרוֹן לְצַד הַחַלּוֹנוֹת, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַעֲמֹד עָלָיו וּלְהָצִיץ לְהַחַלּוֹן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא כו': פירוש משנה זו היא קשה כמו שאומר לך וזה כשהיה לראובן כותל ובנה שמעון כותל אחר סמוך לו כמו צורה זו ואח"כ רצה שמעון לבנות כותל אחר סמוך לכותל של עצמו שיהיה כנגד כותל ראובן יכול ראובן למנעו מזה אא"כ הרחיק מנכחו ארבע אמות כגון זה וזהו כשיהיה בכותל ראובן ד"א או יותר כמו שבארנו בשתי הצורות אבל אם יהיה קצת הכותל שסמך לו שמעון פחות מד' אמות מותר לו לבנות נכחו מבלי הרחקה לפי שסוף הטעם שהוא מונעו כשמבטל ממנו דושא דיותר מארבע אמות אבל כשמבטל ממנו דושא דפחות מארבע אמות לא ימנענו מזה ודושא הוא דריסת הרגל וכן אמרו דשו בה רבים וענין זה שדריסת בני אדם בין שני הכתלים מעבה גוף הקרקע ומקשה אותו ויועיל לכותל וזה שאמרו דושא דהתם מעלי הבלא ואלו הדינים בכותל גינה או כותל חצר בעיר חדשה אבל כותל חצר שבעיר ישנה סומך בלי הרחקה לפי שכבר נתקשה ונתחזק הקרקע. ודיני החלונות על דרך זה שאומר והוא שיהיה בכותל חבירו חלון חייב להרחיק ממנו היזק הראיה שעיקר הוא אצלינו היזק ראיה שמיה היזק לפיכך יש לו להרחיק בינו ובין החלון ד' אמות כדי שלא יאפיל עליו וימנע האור ואם היה החלון למטה בכותל יאמר לאותו שבנה כנגדו הגבה כותלך ארבע אמות כדי שכשתעמוד לא תביט בחלון וכמו כן כשיהיה החלון למעלה בכותל יאמר למי שבנה הכותל כנגד כותלו הגבה כותלך ארבע אמות שמא תעלה על ראש הכותל ותשקיף בביתי וזהו טעם מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות וכשיבנה בצד החלון כותל מצד אחד ירחיק אותו מן החלון ארבע אמות כדי שאם ישב עליו לא ישקיף עליו מן החלון או ישפע כותלו כלומר שיהיה ראש הכותל משופע ודק שלא יוכל לישב עליו ולהציץ ואם בנה שני כתלים משני צדי החלון ישים ביניהם ארבע אמות והחלון יהיה באמצע כגון זאת הצורה : (רמב"ם)

פרק ב - משנה ה

מַרְחִיקִין {כז} אֶת הַסֻּלָּם מִן הַשּׁוֹבָךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִקְפֹּץ הַנְּמִיָּה, וְאֶת הַכֹּתֶל מִן הַמַּזְחִילָה אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא זוֹקֵף אֶת הַסֻּלָּם {כט}. מַרְחִיקִין אֶת הַשּׁוֹבָךְ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה {לא}. וְלֹא יַעֲשֶׂה אָדָם שׁוֹבָךְ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ {לב}, אֶלָּא אִם כֵּן יֶשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בֵּית אַרְבַּעַת כּוֹרִין, מְלֹא שֶׁגֶר הַיּוֹנָה. וְאִם לְקָחוֹ, אֲפִלּוּ בֵית רֹבַע, הֲרֵי הוּא בְחֶזְקָתוֹ {לד}:

 ר"ע מברטנורה  מַרְחִיקִין אֶת הַסֻּלָּם. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוֹבָךְ שֶׁל יוֹנִים בַּחֲצֵרוֹ סָמוּךְ לְכֹתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, וּבָא חֲבֵרוֹ לְהַעֲמִיד סֻלָּם אֵצֶל הַכֹּתֶל, צָרִיךְ לְהַרְחִיק הַסֻּלָּם מִן הַשּׁוֹבָךְ אַרְבַּע אַמּוֹת: כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּקְפֹּץ הַנְּמִיָּה. הִיא חַיָּה קְטַנָּה, מִן הַסֻּלָּם לַשּׁוֹבָךְ, וְתַהֲרֹג אֶת הַיּוֹנִים: מַזְחִילָה. הוּא צִנּוֹר גָּדוֹל הַמֻּנָּח עַל אֹרֶךְ הַכֹּתֶל וּמֵימֵי הַגַּג זָבִים לְתוֹכוֹ {כח}. וְאִם כָּתְלוֹ מְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי חֲצַר חֲבֵרוֹ וּמַזְחִילָה עָלָיו, צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִמֶּנָּה אִם בָּא לִבְנוֹת כֹּתֶל בְּצִדָּהּ: אַרְבַּע אַמּוֹת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא זוֹקֵף שָׁם סֻלָּם. לַעֲלוֹת וּלְתַקֵּן מַזְחִילָתוֹ לְנַקּוֹתָהּ מֵעָפָר וּמִצְּרוֹרוֹת הַנּוֹפְלִים בָּהּ וּמְעַכְּבִים אֶת קִלּוּחַ הַמַּיִם: מַרְחִיקִים אֶת הַשּׁוֹבָךְ מִן הָעִיר. שֶׁהַיּוֹנִים מַפְסִידִים זֵרְעוֹנֵי הַגַּגּוֹת {ל}: אֶלָּא אִם כֵּן יֶשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה. שֶׁלֹּא יַפְסִידוּ הַיּוֹנִים בִּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ: בֵּית אַרְבַּעַת כּוֹרִין. בֵּית כּוֹר לְכָל רוּחַ, וְהַכּוֹר שְׁלֹשִׁים סְאִין. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: מְלֹא שֶׁגֶר הַיּוֹנִים. מְרוּצַת פְּרִיחָתָן בְּפַעַם אַחַת {לג}: וְאִם לְקָחוֹ. כְּמוֹת שֶׁהוּא עִם הַקַּרְקַע, אֲפִלּוּ אֵין לוֹ כָּל סְבִיבָיו אֶלָּא בֵּית רֹבַע הַקַּב: הֲרֵי הוּא בְחֶזְקָתוֹ. שֶׁהֲרֵי הֻחְזַק בּוֹ הָרִאשׁוֹן כָּךְ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כז} מַרְחִיקִין כוּ'. וַאֲפִלּוּ לְרַבִּי יוֹסֵי דְּמִשְׁנָה י"א דְּפִרְקִין, דְּמוֹדֶה בְּגִירֵי דִּילֵיהּ. וְזִמְנִין בַּהֲדֵי דְּמַנַּח לֵיהּ יָתְבָא בַּחוֹר וְקָפְצָה וַהֲוָה גְרָמָא דְּגִירֵיהּ וְאָסוּר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כח} וְנִזְחָלִים מִמֶּנּוּ עַל הָאָרֶץ. וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָא מַזְחִילָה: {כט} כְּדֵי כוּ'. כְּשֶׁמָּכַר וְנָתַן לוֹ זְקִיפַת הַסֻּלָּם בַּחֲצֵרוֹ אַיְרֵי. וְקָא מַשְׁמַע לָן דְּבָעֵי אַרְבַּע אַמּוֹת. תּוֹסָפוֹת, וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ל} וּבְפֵרוּשׁ רַשִׁ"י, הַגִּנּוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לא} חֲמִשִּׁים אַמָּה. וּמַקְשֶׁה בַּגְּמָרָא מֵהַהִיא דִּתְנַן בְּסוֹף פֶּרֶק ז' דְּבָבָא קַמָּא דְּאֵין פּוֹרְסִים כוּ' אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה רָחוֹק שְׁלֹשִׁים רִיס, דְּמַשְׁמַע דְּאָזְלֵי טְפֵי. וּמְשָׁנֵי מֵישַׁט שַׁיְטֵי טוּבָא, כְּרֵסַיְהוּ בַּחֲמִשִּׁין אַמְתָא מַלְיָן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לב} וְלֹא כוּ'. אַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ לוֹ סְבִיב הַשּׁוֹבָךְ גִּנּוֹת הַרְבֵּה שֶׁיּוּכְלוּ לֶאֱכֹל מִשָּׁם. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לג} וְלֹא פְּלִיגֵי בְּשֶׁגֶר הַיּוֹנָה כַּמָּה הוּא. אֶלָּא רַבָּנָן סָבְרֵי כֵּיוָן דְּבַחֲמִשִּׁים אַמָּה מַלְיָא כְּרֵסַיְהוּ תוּ לֹא מַזְקֵי טְפֵי. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר דְּכִמְלֹא שֶׁגֶר מַזְקֵי. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לד} בְּחֶזְקָתוֹ. דְּטַעֲנִינַן לַלּוֹקֵחַ וְנֵימָא אוֹתוֹ שֶׁלְּקָחָהּ מִמֶּנּוּ נִתְפַּיֵּס עִם סְבִיבָיו בְּמָעוֹת עַד שֶׁנֵּאוֹתוּ. אִי נַמִּי אֲחוּלֵי אָחֵיל גַּבֵּיהּ. גְּמָרָא וְרַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כו': מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה כו': שובך מגדל היונים. ושגר היונה הם צבור היורם שמפריחין ביחד כמו שגר אלפיך שפירושו עדרי הצאן. ואמרו ואם לקחו אפילו בית רובע וזהו שיעור עשר אמות וחומש אמה בקרוב [על עשר אמות וחומש אמה] אינו חייב להרחיק אבל ישאר כמו שהוא וזהו שאמר הרי הוא בחזקתו וכבר ידעת שהכור שלשים סאה ורבי יהודה אומר בית כור לכל רוח [צ"ל והוא שעור רע"ג אמה ושש שביעיות על רע"ג אמה ושש שביעיות בקירוב וכן הגיה התוי"ט] בקירוב ואין הלכה כרבי יהודה ומזחילה צנור גדול שיורדין בה מימי גשמים: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ו

נִפּוּל הַנִּמְצָא בְתוֹךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַשּׁוֹבָךְ. חוּץ מֵחֲמִשִּׁים אַמָּה, הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ {לו}. נִמְצָא בֵין שְׁנֵי שׁוֹבָכוֹת, קָרוֹב לָזֶה, שֶׁלּוֹ {לז}. קָרוֹב לָזֶה, שֶׁלּוֹ. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, שְׁנֵיהֶם יַחֲלֹקוּ:

 ר"ע מברטנורה  נִפּוּל. גּוֹזָל {לה}: הַנִּמְצָא בְתוֹךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה. שֶׁל שׁוֹבָךְ: בֵּין שְׁנֵי שׁוֹבָכוֹת. בְּתוֹךְ חֲמִשִּׁים לִשְׁנֵיהֶם: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לה} כְּלוֹמַר גּוֹזָל קָטָן שֶׁמְּדַדֶּה בְּרַגְלָיו וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְרֹחַ. דְּכָל הַמְּדַדֶּה אֵין מְדַדֶּה יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים אַמָּה, הִלְכָּךְ הֲוֵי שֶׁל בַּעַל הַשּׁוֹבָךְ, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר נֵיזִיל בָּתַר רֻבָּא דְּעָלְמָא וְנֵימָא מֵעוֹבְרֵי דְּרָכִים נָפַל וִיהֵא שֶׁל מוֹצְאוֹ, דְּמַתְנִיתִין מַיְרֵי בִּשְׁבִיל שֶׁל כְּרָמִים, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ עוֹבְרֵי דְּרָכִים לְשָׁם. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {לו} שֶׁל מוֹצְאוֹ. מִשּׁוּם דְּוַדַּאי לֹא מֵהַנְּהוּ שׁוֹבָכִין כֵּיוָן שֶׁמְּדַדֶּה אֵינוֹ מְדַדֶּה יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים אַמָּה, וְעַל כָּרְחֲךָ מֵעוֹבְרֵי דְּרָכִים נָפַל וְאִיָּאֵשׁ, שֶׁאֵין בָּזֶה סִימָן שֶׁיִּהְיֶה צָרִיךְ לְהַכְרִיז, וַהֲוֵי שֶׁל מוֹצְאוֹ. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לז} קָרוֹב כוּ'. מַתְנִיתִין בְּשָׁוִין מַיְרֵי, שֶׁקִּנֵּי הַשּׁוֹבָכִין שָׁוִין זֶה כָּזֶה. דְּאִי לָאו הָכִי רֹב וְקָרוֹב הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה הרי הוא של בעל כו': ניפול אפרוח היונים כשיפול ושאר הדברים מובן: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ז

מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הָעִיר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, וּבְחָרוּב וּבְשִׁקְמָה חֲמִשִּׁים אַמָּה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, כָּל אִילַן סְרָק, חֲמִשִּׁים אַמָּה. אִם הָעִיר קָדְמָה, קוֹצֵץ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים. וְאִם הָאִילָן קָדַם, קוֹצֵץ וְנוֹתֵן דָּמִים {לט}. סָפֵק זֶה קָדַם, סָפֵק זֶה קָדַם, קוֹצֵץ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים:

 ר"ע מברטנורה  מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הָעִיר. לְפִי שֶׁנּוֹי הוּא לָעִיר כְּשֶׁיֵּשׁ מֶרְחָב פָּנוּי לְפָנֶיהָ {לח}: חָרוּב וְשִׁקְמָה. עַנְפֵיהֶן מְרֻבִּים: אִילַן סְרָק. גְּנַאי הוּא לָעִיר: וְנוֹתֵן דָּמִים. מִי שֶׁהָעִיר שֶׁלּוֹ {מ}: סָפֵק וְכוּ' קוֹצֵץ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים. דְּכֵיוָן דְּדִינָא הָוֵי דְּבֵין זֶה קָדַם וּבֵין זֶה קָדַם קוֹצֵץ, לְאַחַר שֶׁקָּצַץ אָמְרִינַן לֵיהּ לְבַעַל הָאִילָן אַיְתֵי רְאָיָה שֶׁהָאִילָן קָדַם וּשְׁקֹל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לח} וּלְפִיכָךְ אֵין דִּין זֶה נוֹהֵג בְּחוּץ לָאָרֶץ. טוּר. וְנִרְאֶה דְּגַם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּיַד יִשְׂרָאֵל. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לט} קוֹצֵץ כוּ'. דְּאִי נוֹתֵן דָּמִים וְהָדָר יָקֹץ, לְעוֹלָם לֹא יָקֹץ, דְּמִי יָהֵיב דְּמֵי, דִּקְדֵרָא דְּבֵי שֻׁתְּפֵי לֹא חֲמִימָא וְלֹא קְרִירָא. גְּמָרָא: {מ} רַשִׁ"י. וְלֹא שֶׁהָעִיר הִיא שֶׁל יָחִיד, אֶלָּא כְּלוֹמַר כָּל מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ זְכוּת בָּעִיר. וְלִישְׁנָא דְּנוֹתֵן שֶׁהוּא לְשׁוֹן יָחִיד דַּיֵּק: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה כו': הטעם להרחיק אלה מן העיר כדי שיהיה מראה העיר יפה וזהו שאמרו משום נויי העיר והלכה כאבא שאול. ומה שאמר אם אילן קודם קוצץ ונותן דמים כלומר יקוץ אותו מי שקוצץ מבני המדינה ויתן לבעל האילן הדמים. ואמרו ספק זה וכו' לפי שאילן זה יקוץ על כל אחד משני הפנים בין קדם האילן בין קדמה העיר וכשיקוץ יאמרו לו הבא ראיה שהוא קדם וטול דמים ולפיכך אמרנו קוצץ ואינו נותן דמים: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ח

מַרְחִיקִין גֹּרֶן קָבוּעַ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה. לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם גֹּרֶן קָבוּעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יֶשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ, וּמַרְחִיק מִנְּטִיעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וּמִנִּירוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק {מב}:

 ר"ע מברטנורה  גֹּרֶן קָבוּעַ. גֹּרֶן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּרִי גָּדוֹל שֶׁזּוֹרִים אוֹתוֹ בְּרַחַת, קָרוּי גֹּרֶן קָבוּעַ. וְשֶׁאֵין הַכְּרִי גָּדוֹל וְאֵין בּוֹ לִזְרוֹת הַמֹּץ בְּרַחַת אֶלָּא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בַּכְּרִי וְהַמֹּץ נִדָּף מֵאֵלָיו, קָרוּי גֹּרֶן שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ {מא}: חֲמִשִּׁים אַמָּה. מִפְּנֵי הַמֹּץ שֶׁמַּזִּיק אֶת בְּנֵי הָעִיר. כְּשֶׁהוּא זוֹרֶה: וּמִנִּירוֹ. שֶׁל חֲבֵרוֹ. נִיר, הִיא חֲרִישָׁה שֶׁחוֹרְשִׁים בִּימוֹת הַקַּיִץ כְּדֵי שֶׁיָּמוּתוּ שָׁרְשֵׁי הַקּוֹצִים וְהָעֲשָׂבִים: כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק. מַה טַּעַם קָאָמַר, מַה טַּעַם מַרְחִיק מִנְּטִיעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וּמִנִּירוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק הַמֹּץ לִנְטִיעוֹתָיו וּלְנִירוֹ, שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה זֶבֶל וּמְקַלְקֵל הַנִּיר {מג} וּמְיַבֵּשׁ הַנְּטִיעוֹת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {מא} לֹא קְבִיעֵי הֶזֵּקוֹ, שֶׁלְּפִי שָׁעָה נִסְתַּלֵּק. וְעוֹד שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ לְמֵרָחוֹק. וּמִשּׁוּם הֶזֵּק מֻעָט זֶה לֹא חָשׁוּ לְחַיְּבוֹ לְהַרְחִיק כְּלָל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מב} כְּדֵי כוּ'. וְהָא דְּפֵרֵשׁ טַעֲמָא הָכָא טְפֵי מִבְּאִינָךְ, מִשּׁוּם דִּלְעֵיל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָאֵי, קָא מַשְׁמַע לָן דְּהָכָא אֲפִלּוּ בְּחוּץ לָאָרֶץ כוּ'. הָרַשְׁבָּ"א. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מג} אַף עַל גַּב שֶׁהַגָּלָל מַשְׁבִּיחַ הַקַּרְקַע, כְּשֶׁהִיא כֻּלָּהּ גָּלָל מַזִּיק. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מרחיקין את גורן קבוע מן העיר חמשים אמה כו': הסבה להרחיק הגורן מן העיר כדי שלא יגיע הקש והמוץ אל העיר ומה שאמר כדי שלא יזיק הוא טעם ההרחקה מנטיעותיו ומנירו הרחקה הידועה שהוא חמשים אמה כדי שלא יזיק לפי שמפסיד עליו הנטיעות וכמו כן מפסיד עליו החרישה ויעשה הניר זבל: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ט

מַרְחִיקִין אֶת הַנְּבֵלוֹת וְאֶת הַקְּבָרוֹת וְאֶת הַבֻּרְסְקִי מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה. אֵין עוֹשִׂין בֻּרְסְקִי אֶלָּא לְמִזְרַח הָעִיר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְכָל רוּחַ הוּא עוֹשֶׂה, חוּץ מִמַּעֲרָבָהּ, וּמַרְחִיק חֲמִשִּׁים אַמָּה:

 ר"ע מברטנורה  אֶת הַנְּבֵלוֹת וְאֶת הַקְּבָרוֹת. מִשּׁוּם רֵיחַ רַע: הַבֻּרְסְקִי. מְקוֹם עִבּוּד הָעוֹרוֹת: אֶלָּא לְמִזְרַח הָעִיר. שֶׁאֵין רוּחַ מִזְרָחִית קָשָׁה אֶלָּא אִם כֵּן בָּאָה לְפֻרְעָנוּת. אֲבָל כְּשֶׁהִיא בָּאָה כְּדַרְכָּהּ הִיא חַמָּה וּמְנַשֶּׁבֶת בְּנַחַת, לְפִיכָךְ אֵינָהּ מְבִיאָה הָרֵיחַ לָעִיר: חוּץ מִמַּעֲרָבָהּ. לְכָל רוּחַ הוּא עוֹשֶׂה וּמַרְחִיק חֲמִשִּׁים אַמָּה, חוּץ מֵרוּחַ מַעֲרָבִית שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כָּל עִקָּר, מִפְּנֵי שֶׁמִּתְפַּלְּלִים לְאוֹתָהּ הָרוּחַ, שֶׁשְּׁכִינָה בַּמַּעֲרָב {מד}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {מד} וּמַפֵּיק לֵיהּ מִקְּרָא בַּגְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מרחיקין את הנבילות ואת הקברות כו': בורסקי בית העבדנין ומה שייחד רוח מזרחי יש בו שני טעמים לפי דעתי האחד כי הרוח המזרחית נושבת על המיעוט באלה הארצות רוצה לומר במערבי של הישוב שהם ארץ ישראל ומה שאחריהם לצד מערב וכמו כן בבבל והקרוב אליה מרוח המזרח כמהלך חדש או קרוב לזה. והשני כי רוח מזרחית יתכן שתתקן ביאוש ריח הבורסקי ולא יגיע מזה נזק לבני אדם ורבי עקיבא לא היה חושש משאר הרוחות אלא רוח מערבית לפי שהוא הרוח שאנו מתפללין לעומתו לפי שההיכל במערב והוא ענין מה שאמר רבי עקיבא שכינה במערב ולפיכך אסור לעשות בורסקי במערב ואפילו בתכלית מה שאפשר מן ההרחקה ואין הלכה כרבי עקיבא: (רמב"ם)

פרק ב - משנה י

מַרְחִיקִין אֶת הַמִּשְׁרָה מִן הַיָּרָק {מה}, וְאֶת הַכְּרֵשִׁין מִן הַבְּצָלִים, וְאֶת הַחַרְדָּל מִן הַדְּבוֹרִים {מו}. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בַּחַרְדָּל:

 ר"ע מברטנורה  הַמִּשְׁרָה. מָקוֹם שֶׁשּׁוֹרִים בּוֹ פִּשְׁתָּן. וּמַפְסִיד אֶת הַיְרָקוֹת הַסְּמוּכוֹת לוֹ: וְאֶת הַכְּרֵשִׁין. כַּרְתִּי בִּלְשׁוֹן תַּלְמוּד. וְהֵם מַזִּיקִין לַבְּצָלִים הַסְּמוּכִים לָהֶם: וְאֶת הַחַרְדָּל מִן הַדְּבוֹרִים. שֶׁהוּא מַפְסִיד הַדְּבַשׁ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ חָרִיף וָחַד: רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בַּחַרְדָּל. שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ עַד שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לִי הַרְחֵק חַרְדָּלְךָ מִן דְּבוֹרַי, הַרְחֵק דְּבוֹרֶיךָ מֵחַרְדָּלִי {מז}, מִפְּנֵי שֶׁבָּאוֹת וְאוֹכְלוֹת פִּרְחֵי חַרְדָּלִי. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {מה} מַרְחִיקִין כוּ'. חֲמִשִּׁים אַמָּה דּוּמְיָא דִּנְבֵלוֹת כִּדְאִיתָא בַּתּוֹסֶפְתָּא בְּחַרְדָּל. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. וְעַיֵּן אוֹת מ"ז: {מו} הַדְּבוֹרִים. הֲוָה מָצֵי לְמִתְנֵי מִן הַתְּבוּאָה, דְּקָא מַזְקֵי לָהּ נַמִּי, וַהֲוָה דּוּמְיָא דְּיָרָק כוּ', אֶלָּא מִשּׁוּם דִּלְרַבִּי יוֹסֵי אַף הַדְּבוֹרִים מַזִּיקִים לַחַרְדָּל, קָא מַשְׁמַע לָן דַּאֲפִלּוּ הָכִי לֹא יִסְמֹךְ: {מז} בַּגְּמָרָא מַסִּיק דְּרַבִּי יוֹסֵי סְבִירָא לֵיהּ עַל הַנִּזָּק לְהַרְחִיק אֶת עַצְמוֹ. וּלְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנָן קָאָמַר, לְדִידִי אֲפִלּוּ מִשְׁרָה וְיַרְקָא לֹא בָּעֵי רִחוּקֵי, אֶלָּא לְדִידְכוּ אוֹדוּ לִי מִיהַת בְּחַרְדָּל כוּ'. וְרַבָּנָן, דְּבוֹרִים לַחַרְדָּל לֹא מַזְקֵי לֵיהּ. וְכָתַב הָרֹא"שׁ, וְהָנֵי לֹא הֲווּ גִּירֵי דִּילֵיהּ, דִּבְהָכִי מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי כוּ'. וְדַעַת הָרַמְבַּ"ם דְּאַף בִּכְרֵשִׁין וְחַרְדָּל צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, דְּאִם לֹא כֵן הֲוֵי גִּירֵי דִילֵיהּ. וּפֵרֵשׁ הָרַמְבַּ"ם גִּירֵי דִילֵיהּ, כְּמִי שֶׁיּוֹרֶה בְּחֵץ מֵרְשׁוּתוֹ לַחֲצַר חֲבֵרוֹ כוּ'. (וְעַיֵּן דַּעַת הַנִּמּוּקֵי יוֹסֵף לְעֵיל אוֹת מ"ה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב): (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין כו': מה שאמר רבי יוסי מתיר בחרדל אין דעתו שיודה לחכמים שמרחיקין משרה וכרישין אבל רבי יוסי סבר שעל הניזק להרחיק את עצמו ולא ירחיק לא בעל המשרה ולא בעל הכרישין ולא בעל החרדל אלא מי שיגיע לו הנזק לדעת רבי יוסי עליו לעשות מחיצה בינו ובין המזיק אם הוא יכול ובזה הלכה כרבי יוסי ואם הנזק מגיע מן המזיק לניזק בלא אמצעי שר' יוסי מודה שהמזיק בכגון זה חייב להרחיק היזיקו וחכמים אומרים על המזיק לסלק את עצמו ולפיכך אומרים מרחיקין את המשרה וכו' ואמר להם רבי יוסי אמנם חרדל ודבורים כל אחד משניהם מזיק לחבירו כי כמו שמזיק החרדל דבורים ומפסיד דבשו ועושה אותו חריף וחד כמו כן מפסידין הדבורים החרדל ואוכלין אותו ואפילו לדבריכם אין מרחיקין החרדל מן הדבורים ומשרה הוא מקום ששורין בו הפשתים ומפסיד הירקות בהפסד מימיה וכרישין הוא החציר בלשון המשנה ובלשון הגמרא כרתי וכן הוא בלשון ערבי והוא גורע מחום הבצלים כשהוא קרוב מהם: (רמב"ם)

פרק ב - משנה יא

מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הַבּוֹר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, וּבְחָרוּב וּבְשִׁקְמָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה, בֵּין מִלְמַעְלָה בֵּין מִן הַצָּד. אִם הַבּוֹר קָדַם, קוֹצֵץ וְנוֹתֵן דָּמִים. וְאִם אִילָן קָדַם, לֹא יָקֹץ. סָפֵק זֶה קָדַם, וְסָפֵק זֶה קָדַם, לֹא יָקֹץ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהַבּוֹר קוֹדֶמֶת לָאִילָן, לֹא יָקֹץ, שֶׁזֶּה {מט} חוֹפֵר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְזֶה נוֹטֵעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ:

 ר"ע מברטנורה  וּבְחָרוּב וּבְשִׁקְמָה. שָׁרְשֵׁיהֶן מְרֻבִּין: בֵּין מִלְמַעְלָה. שֶׁהָאֶחָד מֵהֶן מִלְּמַעְלָה בְּגֹבַהּ שִׁפּוּעַ הַר וְהַשֵּׁנִי בְּשִׁפּוּלוֹ {מח}: בֵּין מִן הַצָּד. בְּקַרְקַע שָׁוָה: וְנוֹתֵן דָּמִים. דְּכֵיוָן דְּבִרְשׁוּת נָטַע, שֶׁאֵינוֹ מַזִּיק עַד זְמַן גָּדוֹל, לֹא חִיְּבוּהוּ חֲכָמִים לָקֹץ בְּלֹא דָּמִים בִּשְׁבִיל הֶזֵּקָא דְּיָחִיד: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר וְכוּ'. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {מח} וּכְלוֹמַר אֵיזֶה מֵהֶן בֵּין שֶׁהָאִילָן לְמַעְלָה בֵּין שֶׁהַבּוֹר לְמַעְלָה. וּמְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דִּכְשֶׁהָאִילָן לְמַעְלָה קָאָזְלֵי שָׁרָשִׁין וּמַזְקֵי לֵיהּ לַבּוֹר, וּכְשֶׁהַבּוֹר לְמַעְלָה מַחְלִידִין הַשָּׁרָשִׁים אֶת הַקַּרְקַע וּמַלְקִין קַרְקָעִיתָה שֶׁל בּוֹר: {מט} שֶׁזֶּה כוּ'. שֶׁאֵין זֶה הַנֶּזֶק בָּא לוֹ מִיָּד אֶלָּא לְאַחַר זְמַן כְּשֶׁיִּגְדַּל. אֲבָל שְׁאָר כָּל הַרְחָקוֹת חָשְׁבִינַן לְהוּ כְּאִלּוּ הַנֶּזֶק בָּא לוֹ מִיָּד, לְפִיכָךְ חַיָּב מַזִּיק לְהַרְחִיק. טוּר: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מרחיקין את האילן מן הבור כ"ה אמה כו': אומר חרוב ושקמה מתפשטין יונקותיהם בקרקע הרבה וחרוב ידוע נקרא בלשון ערב כרוב ושקמה הוא עצי תאנה מדברית נקרא בערבי גמיז ומה שאמר בין מלמעלה בין מן הצד רצה לומר בין שהבור למעלה והאילן למטה בין האילן למעלה מן הבור לפי ששרשיו מגיעין לקרקע הבור ומרפה עפרו ומה שאמר לא יקוץ לפי שספק ממון חומרא לתובע וקולא לנתבע והלכה כר' יוסי: (רמב"ם)

פרק ב - משנה יב

לֹא יִטַּע אָדָם אִילָן סָמוּךְ לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת, אֶחָד גְּפָנִים וְאֶחָד כָּל אִילָן. הָיָה גָדֵר בֵּינְתַיִם, זֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר מִכָּאן, וְזֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר מִכָּאן. הָיוּ שָׁרָשִׁים יוֹצְאִין לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, מַעֲמִיק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעַכֵּב אֶת הַמַּחֲרֵשָׁה. הָיָה חוֹפֵר בּוֹר, שִׁיחַ וּמְעָרָה, קוֹצֵץ וְיוֹרֵד, וְהָעֵצִים שֶׁלּוֹ {נד}:

 ר"ע מברטנורה  סָמוּךְ לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ. בֵּין שְׂדֵה לָבָן בֵּין שְׂדֵה אִילָן: אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת. כְּדֵי עֲבוֹדַת הַכֶּרֶם. שֶׁכְּשֶׁיַּחֲרֹשׁ אֶת אִילָנוֹתָיו לֹא יְהֵא צָרִיךְ לְהַכְנִיס מַחֲרֵשָׁתוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ {נ}. וְהָנֵי מִלֵּי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכַיּוֹצֵא בָּהּ שֶׁמַּחֲרֵשָׁתָן אֲרֻכָּה. אֲבָל בְּבָבֶל וּבִשְׁאָר אֲרָצוֹת שֶׁמַּחֲרֵשָׁתָן קְצָרָה, בְּהַרְחָקַת שְׁתֵּי אַמּוֹת סַגִּי. וְדַוְקָא בִּגְפָנִים לִגְפָנִים וְאִילָנוֹת לְאִילָנוֹת הוּא דְּסַגִּי בִּשְׁתֵּי אַמּוֹת, אֲבָל הַבָּא לִטַּע שְׂדֵה אִילָן סָמוּךְ לַגְּפָנִים {נא}, אֲפִלּוּ בְּבָבֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהּ צָרִיךְ לְהַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת {נב}: מַעֲמִיק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. בַּעַל הַשָּׂדֶה שֶׁיָּצְאוּ שָׁרְשֵׁי אִילָנוֹת חֲבֵרוֹ לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, קוֹצְצָן {נג} בְּעֹמֶק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ: וְהָעֵצִים שֶׁלּוֹ. שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמָּקוֹם שֶׁחוֹפֵר רָחוֹק מֵאִילַן חֲבֵרוֹ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה אוֹ יוֹתֵר. אֲבָל פָּחוֹת מִכֵּן, הָעֵצִים לְבַעַל הָאִילָן. דְּעַד שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִנַּק יָנְקֵי, טְפֵי לֹא יָנְקֵי {נה}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {נ} וְנִמְצָא מִשְׁתַּמֵּשׁ בַּקַּרְקַע שֶׁל חֲבֵרוֹ וְיִדְרֹס עָלָיו. וּלְפִי זֶה אַתְיָא שַׁפִּיר מַתְנִיתִין אֲפִלּוּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, שֶׁאֵין לוֹ רְשׁוּת לִדְרֹס קַרְקַע חֲבֵרוֹ. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {נא} הוּא הַדִּין לִשְׂדֵה לָבָן וּמִטַּעַם דִּבְסָמוּךְ: {נב} וְלֹא מִשּׁוּם עֲבוֹדַת הַכֶּרֶם אֶלָּא מִשּׁוּם דַּהֲווּ אִילָנוֹת גְּרָמָא דְּגִירֵי לַגְּפָנִים, דִּכְשֶׁעוֹלֶה לְמִגְדְרֵיהּ לַדֶּקֶל מַפְרִיחַ הָעוֹפוֹת עַל הַגְּפָנִים וַהֲוָה לֵיהּ גִּירֵי, שֶׁכֵּן נוֹחַ לָהֶן לִפְרֹחַ מִן הָאִילָנוֹת שֶׁהֵן גְּבוֹהִים לַגְּפָנִים שֶׁהֵם נְמוּכִים, יוֹתֵר מֵאִילָנוֹת לָאִילָנוֹת אוֹ מִגְּפָנִים לַגְּפָנִים. וּבְאַרְבַּע אַמּוֹת סַגִּי, מִשּׁוּם דִּטְפֵי מֵהַאי שִׁעוּרָא לֹא הֲוֵי גִּירֵיהּ. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. וּמֵהַאי טַעֲמָא כָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּהָכָא בְּנוֹטֵעַ דְּקָלִים, אֲבָל בְּנוֹטֵעַ גַּרְעִין לֹא, דְּלֹא הֲוֵי גִּירֵי דִילֵיהּ: {נג} וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יִיבַשׁ הָאִילָן שֶׁל חֲבֵרוֹ, שֶׁזֶּה בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ הוּא חוֹפֵר. הָרַמְבַּ"ם: {נד} שֶׁלּוֹ. קָאֵי אַשְּׁנֵי בָּבוֹת, בְּחוֹפֵר וְכֵן בְּחוֹרֵשׁ. סְמַ"ע: {נה} כְּלוֹמַר דְּמֵהַאי טַעֲמָא דְּשִׁעוּר יְנִיקָתָן הִיא עַד שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִשּׁוּם הָכִי אָמְרִינַן שֶׁהֶחְזִיק בִּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁיִּינְקוּ מִמֶּנּוּ עַד שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, וּלְפִיכָךְ כָּל שֶׁהוּא מוֹצִיא בְּתוֹךְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה הָעֵצִים לְבַעַל הָאִילָן כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בְּשִׁעוּר זֶה שֶׁיִּינְקוּ מִמֶּנּוּ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו כו': אומר כי כשהיה בשדה חבירו אילן לא יטע אילן סמוך לו אא"כ הרחיק ד' אמות וכן אם היה בשדה חבירו גפנים לא יטע גפנים סמוך לו אלא א"כ הרחיק ארבע אמות וזה בארץ ישראל אבל בשאר ארצות אין מרחיקין הגפנים מן הגפנים אלא שתי אמות לפי שבארצות השמנים יפשטו שרשיהם בקרקע ואם היה שדה חבירו גפנים ובא לסמוך לו שדה האילן מרחיק ד' אמות בכל מקום ומה שאמר מעמיק שלשה הוא בעל השדה שיצאו שרשין לתוך שדהו יעמיק שלשה ויקוץ מה שימצא ואינו חושש וכשירצה בעל השדה לחפור בשדהו בור ושיח ומערה יקוץ כל מה שימצא משרשי אילני חבירו והעצים שלו ובלבד שיהיה הבור שחפר רחוק משדה חבירו שש עשרה אמה ואם היה בינו ובין אילן חבירו פחות מזה העצים לבעל האילן: (רמב"ם)

פרק ב - משנה יג

אִילָן שֶׁהוּא נוֹטֶה לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ, קוֹצֵץ מְלֹא הַמַּרְדֵּעַ עַל גַּבֵּי הַמַּחֲרֵשָׁה. וּבְחָרוּב וּבְשִׁקְמָה, כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקֹלֶת. בֵּית הַשְּׁלָחִין, כָּל הָאִילָן כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקֹלֶת. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, כָּל אִילַן סְרָק, כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקֹלֶת:

 ר"ע מברטנורה  קוֹצֵץ. הָעֲנָפִים עַד גֹבַהּ מְלֹא מַרְדֵּעַ, שֶׁלֹּא יְעַכְּבוּהוּ מִלְּהוֹלִיךְ מַחֲרֵשָׁתוֹ שָׁם: מַרְדֵּעַ. מַלְמַד הַבָּקָר: הֶחָרוּב וְהַשִּׁקְמָה. שֶׁצִּלָּן מְרֻבֶּה וְקָשֶׁה לַשָּׂדֶה: כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקֹלֶת. קוֹצֵץ כָּל מַה שֶּׁנּוֹטֶה לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ {נו}. מִשְׁקֹלֶת, חוּט שֶׁבּוֹנֵי הַחוֹמָה תּוֹלִים בָּהּ מִשְׁקֹלֶת שֶׁל אֲבָר: וְאִם בֵּית הַשְּׁלָחִין הִיא. אֶרֶץ צְמֵאָה לְמַיִם: כָּל הָאִילָן כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקֹלֶת. אֲפִלּוּ אֵינוֹ חָרוּב וְשִׁקְמָה, קוֹצֵץ כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקֹלֶת. שֶׁהַצֵּל רַע לְבֵית הַשְּׁלָחִין {נז}: אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר כוּ'. אַרֵישָׁא קָאֵי, דְּאָמַר תַּנָּא קַמָּא קוֹצֵץ מְלֹא מַרְדֵּעַ וַאֲפִלּוּ הִיא אִילַן סְרָק, חוּץ מֵחָרוּב וְשִׁקְמָה, וְאָמַר לֵיהּ אַבָּא שָׁאוּל כָּל אִילַן סְרָק שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵּרוֹת קוֹצֵץ כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקֹלֶת. וְאֵין הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {נו} כְּלוֹמַר שֶׁיָּקוּצוּ הָעֲנָפִים כְּנֶגֶד הַמֵּצַר שֶׁבֵּין שְׁנֵי הַשָּׂדוֹת. הָרַמְבַּ"ם: {נז} לְפִי שֶׁמּוֹנֵעַ הַטַּל מִמֶּנָּה. הָרַמְבַּ"ם. וְנִמּוּקֵי יוֹסֵף כָּתַב שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ טוֹב לַלֵּחוּת שֶׁל הַשְׁקָאָה: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אילן שהוא נוטה לשדה חבירו קוצץ כו': מרדע הוא עץ המלמד שיש בשתי קצותיו שיני ברזל ומנהיגים בו הבקר בעת החרישה ומחרישה הוא שיש בקצתו שיני הברזל וכאילו אמר גובה המרדע כשהוא עומד על המחרישה בראשי הברזל ובית השלחין היא ארץ עיפה וצמאה והיא שאין לה נהר וצל האילנות מזיק לה לפי שמונע הטל ממנה ולפיכך אמר כל האילן כנגד המשקולת וטעם כנגד המשקולת ההשואה כלומר שיקוצו הענפים כנגד המצר שבין שני השדות ואבא שאול חולק על מה שאמר בחרוב ובשקמה כנגד המשקולת למיעוט תועלתו לפי שאילן סרק הוא כל שאינו עושה פירות כמו הארז והברוש והדומה להם ואין הלכה כאבא שאול: (רמב"ם)

פרק ב - משנה יד

אִילָן שֶׁהוּא נוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, קוֹצֵץ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא גָמָל עוֹבֵר וְרוֹכְבוֹ {נח}. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, גָּמָל טָעוּן פִּשְׁתָּן אוֹ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הָאִילָן כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקֹלֶת, מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה:

 ר"ע מברטנורה  אִילָן הַנּוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. קוֹצֵץ אֶת הָעֲנָפִים כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַגָּמָל עוֹבֵר וְרוֹכְבוֹ: גָּמָל טָעוּן פִּשְׁתָּן. וְאֵין צָרִיךְ לָקֹץ כְּדֵי גָּמָל וְרוֹכְבוֹ, דְּרוֹכֵב גָּחֵין וְחָלֵיף תּוּתֵיהּ: מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה. שֶׁמָּא יַאֲהִילוּ הָעֲנָפִים עַל כַּזַּיִת מִן הַמֵּת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ וְיִטַּמָּא הָאָדָם הָעוֹבֵר שָׁם. וַהֲלָכָה כַּתַּנָּא קַמָּא בִּלְבַד: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {נח} כְּדֵי כוּ'. וַאֲפִלּוּ רַבָּנָן דְּסוֹף פֶּרֶק ג' דִּסְבִירָא לְהוּ דְּאֵין עוֹשִׂין חָלָל תַּחַת רְשׁוּת הָרַבִּים אֲפִלּוּ כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עֲגָלָה טְעוּנָה מְהַלֶּכֶת מִשּׁוּם דְּסוֹפָהּ שֶׁתַּתְלִיעַ וְתִפְחַת, וְהָכָא נַמִּי הָעֲנָפִים חוֹזְרִים וּגְדֵלִים לְאַחַר זְמַן וַהֲוָה לֵיהּ לְמֵיקַץ כָּל הָאִילָן, דְּהָכָא שָׁאנֵי, דְּקַמָּא קַמָּא קוֹצֵץ לֵיהּ, כָּל עָנָף וְעָנָף שֶׁיַּקְדִּים וְיַצְמִיחַ יְקַצְּצֶנּוּ. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אילן שהוא נוטה לרה"ר קוצץ כדי שיהא גמל כו': רבי יהודה אומר טעון פשתן בלי רוכב והוא פחות משיעור רבנן ומאמר ר' שמעון מפני הטומאה ר"ל טומאת אהל שמא יאהל על כזית מן המת וכיוצא בו מן הדברים המטמאים באהל ויטמא האדם העובר תחת אותם ענפים כמו שיתבאר במקומו במסכת אהלות והלכה כתנא קמא בלבד: (רמב"ם)

פרק ג


פרק ג - משנה א

חֶזְקַת הַבָּתִּים וְהַבּוֹרוֹת וְהַשִּׁיחִין וְהַמְּעָרוֹת וְהַשּׁוֹבָכוֹת וְהַמֶּרְחֲצָאוֹת וּבֵית הַבַּדִּין וּבֵית הַשְּׁלָחִין וְהָעֲבָדִים וְכָל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה פֵרוֹת תָּדִיר, חֶזְקָתָן שָׁלֹשׁ שָׁנִים מִיּוֹם לְיוֹם {ד}. שְׂדֵה הַבַּעַל, חֶזְקָתָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְאֵינָהּ מִיּוֹם לְיוֹם {ה}, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים בָּרִאשׁוֹנָה וּשְׁלֹשָׁה בָּאַחֲרוֹנָה וּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בָאֶמְצַע, הֲרֵי {ו} שְׁמֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, חֹדֶשׁ בָּרִאשׁוֹנָה וְחֹדֶשׁ בָּאַחֲרוֹנָה וּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בָּאֶמְצַע, הֲרֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר חֹדֶשׁ. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּשְׂדֵה לָבָן. אֲבָל בִּשְׂדֵה אִילָן, כָּנַס אֶת תְּבוּאָתוֹ, מָסַק אֶת זֵיתָיו, כָּנַס אֶת קֵיצוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים:

 ר"ע מברטנורה  חֶזְקַת הַבָּתִּים. מִי שֶׁאָבַד שְׁטָרוֹ וְהֵבִיא עֵדִים שֶׁהֶחֱזִיק שָׁלֹשׁ שָׁנִים בְּכָל הָנָךְ דִּכְתִיבֵי בְּמַתְנִיתִין, נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁהֵם לְקוּחִים בְּיָדוֹ, וְלֹא אָמְרִינַן לֵיהּ אַיְתֵי שְׁטָר מְכִירָה שֶׁמְּכָרוּהָ לְךָ {א}, דְּעַד תְּלַת שָׁנִים מִזְדְּהַר אֱינִישׁ בִּשְׁטָרֵיהּ, טְפֵי מִתְּלַת שָׁנִים לֹא מִזְדְּהַר, וְאָמְרִינַן לִכְשֶׁנֶּגְדּוֹ, אִם אִיתָא דְּלֹא זְבַנְתָּהּ הָיָה לְךָ לִמְחוֹת וְלוֹמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם דְּעוּ שֶׁפְּלוֹנִי אָכֵיל לָהּ לְאַרְעָאִי בְּגַזְלָנוּתָא, וְהָיָה הַדָּבָר מַגִּיעַ לְאָזְנָיו {ב} וְהָיָה נִזְהָר בִּשְׁטָרוֹ, דַּחֲבֵרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ, וְחַבְרָא דַּחֲבֵרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ, וּמִדְּלֹא מָחִית אַתְּ הוּא דְּאַפְסַדְתְּ: שׁוֹבָכוֹת. שֶׁמְּגַדְּלִים בָּהֶם יוֹנִים: בֵּית הַבַּדִּים. שֶׁעוֹצְרִים בָּהֶם זֵיתִים לַעֲשׂוֹת שֶׁמֶן: בֵּית הַשְּׁלָחִין. מִתּוֹךְ שֶׁמַּעְיָן בְּתוֹכוֹ שֶׁמַּשְׁקִין אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ תָּמִיד, עוֹשֶׂה פֵּרוֹת תָּדִיר. וְכָל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה פֵּרוֹת תָּדִיר חֶזְקָתוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים מִיּוֹם לְיוֹם {ג}: וְהָעֲבָדִים. וְאַף עַל גַּב דְּקַיְמָא לָן הַגּוֹדְרוֹת אֵין לָהֶם חֲזָקָה, כְּלוֹמַר הַצֹּאן, מִלְּשׁוֹן גִּדְרוֹת צֹאן, אֵין לָהֶם חֲזָקָה, וְהוּא הַדִּין לְכָל בַּעֲלֵי חַיִּים, הַיְנוּ חֲזָקָה לְאַלְתַּר הוּא דְּאֵין לָהֶם, שֶׁאִם הָיוּ הַצֹּאן וְהָעֶבֶד יְדוּעִים שֶׁהֵם שֶׁל אָדָם אֶחָד וְנִכְנְסוּ בְּבֵיתוֹ שֶׁל אָדָם אַחֵר וְטָעַן זֶה שֶׁנִּכְנְסוּ בְּבֵיתוֹ לְקוּחִים הֵם בְּיָדִי וַהֲרֵי אֲנִי מֻחְזָק בָּהֶם, אֵין זוֹ חֲזָקָה, שֶׁכֵּן דַּרְכָּם לָלֶכֶת מִבַּיִת לְבַיִת. אֲבָל אִם הֶחֱזִיק הָעֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים הַוְיָא חֲזָקָה וְאֵין צָרִיךְ לִשְׁטַר מְכִירָה: שְׂדֵה הַבַּעַל. הַמִּסְתַּפֶּקֶת מִמֵּי גְּשָׁמִים, אֵינָהּ עוֹשָׂה פֵּרוֹת אֶלָּא פַּעַם אַחַת בְּשָׁנָה: חֶזְקָתָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. וְאֵינָהּ צְרִיכָה מִיּוֹם לְיוֹם: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וְכוּ'. שֶׁיֵּשׁ תְּבוּאָה גְּדֵלָה לִשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, כְּגוֹן שְׂעֹרִים וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וַעֲדָשִׁים, וְנִמְצָא אוֹכֵל שָׁלֹשׁ תְּבוּאוֹת בִּשְׁמֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר. יֵשׁ דָּבָר שֶׁגָּדֵל לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, כְּגוֹן שַׁחַת וִירָקוֹת. לְפִיכָךְ אִם אָכְלָה אַרְבָּעָה עָשָׂר חֹדֶשׁ הַוְיָא חֲזָקָה. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר, דְּבַאֲכִילַת שַׁחַת וִירָקוֹת לֹא הַוְיָא חֲזָקָה, אֶלָּא בַּאֲכִילַת תְּבוּאָה וּפֵרוֹת גְּמוּרִים: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. שֶׁצָּרִיךְ שְׁמֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ לִשְׂדֵה הַבַּעַל: בִּשְׂדֵה הַלָּבָן. שֶׁכָּל פֵּרוֹתֶיהָ נִלְקָטִין בְּפֶרֶק אֶחָד, לְפִיכָךְ צָרִיךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים: אֲבָל בִּשְׂדֵה הָאִילָן. שֶׁפֵּרוֹתֶיהָ נִלְקָטִים לִפְרָקִים, עֲנָבִים בְּפֶרֶק אֶחָד, וְזֵיתִים בְּפֶרֶק אֶחָד, וּתְאֵנִים בְּפֶרֶק אֶחָד: כָּנַס אֶת תְּבוּאָתוֹ. יַיִן שֶׁל גְּפָנִים {ז}: מָסַק אֶת זֵיתָיו וְכָנַס אֶת קֵיצוֹ. לִקֵּט תְּאֵנִים וְיִבְּשָׁן וְהִכְנִיסָן לְבֵיתוֹ, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה כְּאִלּוּ הֵן שָׁלֹשׁ שָׁנִים. וְאֵין הֲלָכָה לֹא כְּרַבִּי עֲקִיבָא וְלֹא כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל {ח}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה אוֹתָהּ שָׂדֶה יְדוּעָה לְשִׁמְעוֹן הַמְּעַרְעֵר וְיֵשׁ עֵדִים לְשִׁמְעוֹן שֶׁהִיא יְדוּעָה לוֹ. הָרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} לְפִי שֶׁמְּחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו הֲוֵי מְחָאָה. הָרַמְבַּ"ם: {ג} לֹא יָדַעְתִּי לָמָּה הֶעְתִּיק לְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה וְלֹא פֵּרֵשׁ בּוֹ כְּלוּם. וְרַשִׁ"י הֶעְתִּיקוֹ בְּרֵישׁ מַתְנִיתִין וּפֵרֵשׁ בּוֹ הַאי דְּאִם אָבַד שֶׁכָּתַב הָרַ"ב בִּתְחִלַּת הַמִּשְׁנָה: {ד} לְיוֹם. לְאַשְׁמְעִינַן דְּבָעִינַן רְצוּפִים. וּבָתִּים דְּדַיְרֵי בְּהוּ אַף בַּלֵּילוֹת, מַאן יָדְעֵי לְהָעִיד. שְׁכֵנִים מֵידַע יָדְעֵי אַף בְּלֵילַיָּא וִיכוֹלִין לְהָעִיד עַל שָׁלֹשׁ שָׁנִים רְצוּפוֹת. גְּמָרָא: {ה} וְאֵינָהּ צְרִיכָה כוּ'. וּמַה הִיא חֶזְקָתָהּ, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר כוּ'. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ו} הֲרֵי כוּ'. קָשֶׁה, וְכִי מִנְיָנָא אָתֵי לְאַשְׁמְעִינַן. וְנִרְאֶה דִּרְצוּפִין אָתָא לְאַשְׁמְעִינַן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} לְהָכִי קָרֵי לְכֶרֶם תְּבוּאָה, מִשּׁוּם דִּכְתִיב וּתְבוּאַת הַכֶּרֶם: {ח} כְּלוֹמַר אֶלָּא דִּלְעוֹלָם בְּפָחוֹת מִשָּׁלֹשׁ שָׁנִים לֹא סַגִּי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  חזקת הבתים והבורות והשיחין כו': טעם אלה השלש שנים לפי שאדם שומר שטר המכר או של מתנה שנה הראשונה ושניה ושלישית לא יותר ועוד לא ישים לבו לשטר ואם אבד השטר לא יאבד ממונו ולפיכך כשיביא ראובן ראיה שאכל פירות זו השדה שלש שנים רצופות תתקיים בידו אותה השדה ואף ע"פ שהיתה אותה השדה ידועה לשמעון ויש עדים לשמעון שהיא ידועה לו טענת ראובן שטוען שלקחה ממנו נאמן בזה ולא נאמר לראובן הבא שטרך על כל פנים לפי שאבדו ואנחנו נאמר לשמעון אם לא מכרת לו כמו שאתה טוען למה הנחתו לאכול פירותיה ואם אמר לא ידעתי לפי שהייתי בדרך רחוקה נאמר לו תוך זמן שלש שנים אי אפשר שלא הגיע לך הדבר שפלוני משתמש בשדך ובעת שהגיע לך הדבר היה לך למחות בכל מקום שתהיה לפי שעיקרנו מחאה שלא בפניו הויא מחאה ואי אפשר שלא הגיע לו הדבר לפי שחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה: וענין המחאה שיאמר לשנים דעו כי אני לא מכרתי קרקע פלוני לפלוני ולא נתתיו לו במתנה אבל הוא אוכל פירותיו כמו שאמרו לי בתורת גזלנות וכיון שלא עשה כן נתקיימה החזקה וזה כשלא יהיה חירום שאין השיירות מצויות מחמת מלחמות וכיוצא בהן אבל אם הדרכים נפסקים יש לו לטעון לא הגיע לי דבר: ומה שאמר שהעבדים יש בם חזקה הלכה היא ואף על פי שאמרו הגודרות אין להם חזקה הוא קורא הגודרות כל דבר שהוא. מתנועע מעצמו והם כל בעלי חיים כשיהיה זה העבד ידוע שהוא לאיש פלוני או זה השור ואחר כך אנו רואים אותו בבית איש אחר לא תהיה לשני חזקה לפי שנאמר הוא הלך ובא לזה מחמת עצמו אבל אמרו אין להם חזקה לאלתר אבל יש להם חזקה לאחר שלש שנים: שמנה עשר חדש רצופות וכמו כן ארבעה עשר חדש לדעת ר"ע והטעם לכל אחד מהם בזה כדי שיאכל שלש תבואות רבי ישמעאל אומר פירות הקטניות ואינן באין בפחות משלשה חדשים ורבי עקיבא אומר אפילו פירות הירקות והם באים לשלשים יום ואמרו אבל בשדה האילן רצה לומר שישער עם זרע האילן כי כשאסף כל תבואתו כאילו אכל פירות כל הקרקע מחטים וכן כשמסק את זיתיו מאותה השדה עצמה כאילו אכל פירות כל הקרקע מפירות הזיתים וכן כשכנס את קייצו. כאילו אכל אותה כולה וכן מפירות תאנים וענבים ונתקיימה לו חזקה בזו הקרקע שאכל ממנה שלשה פירות ואע"פ שאכלן בשנה אחת ואין הלכה כרבי ישמעאל ולא כרבי עקיבא אלא כמו שאמר שלש שנים: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ב

שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַחֲזָקָה, יְהוּדָה וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְהַגָּלִיל. הָיָה בִיהוּדָה וְהֶחֱזִיק בַּגָּלִיל, בַּגָּלִיל וְהֶחֱזִיק בִּיהוּדָה, אֵינָהּ חֲזָקָה, עַד שֶׁיְּהֵא עִמּוֹ בַמְּדִינָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לֹא אָמְרוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּהֵא בְאַסְפַּמְיָא {י}, וְיַחֲזִיק שָׁנָה {יא}, וְיֵלְכוּ וְיוֹדִיעוּהוּ שָׁנָה, וְיָבֹא {יב} לְשָׁנָה אַחֶרֶת:

 ר"ע מברטנורה  שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַחֲזָקָה. שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲלוּקוֹת זוֹ מִזּוֹ לְעִנְיַן חֲזָקָה, שֶׁאִם הֶחֱזִיק בְּאֶחָד מֵאֵלּוּ הָאֲרָצוֹת וְהָיָה בַּעַל הַקַּרְקַע בְּאַחֶרֶת, אֵין חֶזְקָתוֹ חֲזָקָה, לְפִי שֶׁאֵין שְׁיָרוֹת מְצוּיוֹת מִזּוֹ לָזוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שְׁעַת חֵרוּם וּמִלְחָמָה, כִּשְׁעַת חֵרוּם דָּמִי {ט}, וְאִם הָיָה בַּעַל הַקַּרְקַע מוֹחֶה לֹא הָיָה מִי שֶׁיּוֹדִיעַ לְזֶה הַמַּחֲזִיק, לְפִיכָךְ הָיָה רָאוּי לְזֶה הַמַּחֲזִיק לִזָּהֵר בִּשְׁטָרוֹ, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא נִזְהַר הִפְסִיד: עַד שֶׁיְּהֵא עִמּוֹ בַמְּדִינָה. שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם בִּיהוּדָה אוֹ שְׁנֵיהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה בְּעִיר אַחַת וְזֶה בְּעִיר אַחֶרֶת, דְּכֵיוָן דִּשְׁיָרוֹת מְצוּיוֹת הָיָה לוֹ לִמְחוֹת, וְכֵיוָן דְּלֹא מִחָה הִפְסִיד: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה וְכוּ'. קָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה טַעְמָא דַּחֲזָקָה לַאו מִשּׁוּם דְּעַד תְּלַת שְׁנִין מִזְדְּהַר אֱינָשׁ בִּשְׁטָרֵיהּ, טְפֵי לֹא מִזְדְּהַר, אֶלָּא טַעְמָא דַּחֲזָקָה לְדִידֵיהּ, מִשּׁוּם דְּלֹא שָׁבִיק אֱינִישׁ דְּאָכְלֵי אַרְעָא דִּידֵיהּ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת וְשָׁתֵיק, וְהַאי דְּהִרְחִיקוּ תְּלַת שְׁנִין כְּדֵי שֶׁאִם הָיָה בְּאַסְפַּמְיָא וְכוּ', אֲבָל אִם הָיָה עִמּוֹ בָּעִיר, לְאַלְתַּר הָוֵי חֲזָקָה. וּבְשָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת הַלָּלוּ שֶׁאֵין שְׁיָרוֹת מְצוּיוֹת, בִּתְלַת שְׁנִין מִיהָא הָוֵי חֲזָקָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ט} וְאַף עַל גַּב דִּבְרֵישׁ גִּטִּין אָמְרִינַן כֵּיוָן דִּקְבִיעֵי בֵּית דִּין שְׁכִיחֵי שַׁיָּרוֹת, הַיְנוּ לְעִנְיַן עֵדֵי קִיּוּם, לְפִי שֶׁהָאִשָּׁה רְגִילָה לַחֲזֹר אַחֲרֵיהֶם, אֲבָל הָכָא אֵין הַמַּחְזִיק מַחֲזִיר עַל הַמְּחָאָה, וְאִי לָאו דִּשְׁכִיחֵי טוּבָא לְעוֹלָם לֹא יִשְׁמַע מִמְּחָאָתוֹ. תּוֹסָפוֹת: {י} בְּאַסְפַּמְיָא. שֶׁהוּא רָחוֹק מַהֲלַךְ שָׁנָה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְיוֹתֵר מִזֶּה אֵין דֶּרֶךְ לְהַרְחִיק מִבֵּיתוֹ, וְתִקְּנוּ לְפִי הַהֹוֶה. רַשְׁבַּ"ם. וְאִם הִרְחִיק יוֹתֵר לֹא פְּלוּג. תּוֹסָפוֹת: {יא} שָׁנָה. וּבְתוֹךְ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה יֵצֵא הַקּוֹל. רַשְׁבַּ"ם. כְּלוֹמַר לֹא דָּמֵי לְמַחְזִיק בְּפָנָיו דִּלְאַלְתַּר הֲוֵי חֲזָקָה, מִשּׁוּם דְּאִיהוּ יָדַע בְּדִידֵיהּ וְשָׁבִיק לְאַחֲרִינָא לְאַחְזוּקֵי בֵּיהּ. הִלְכָּךְ כְּשֶׁשָּׁתַק שָׁעָה אַחַת הֲוֵי חֲזָקָה, אֲבָל לַאֲחֵרִים דְּלֹא רַמְיָא עֲלַיְהוּ לָדַעַת שֶׁאֲחֵרִים מַחְזִיקִים בְּשֶׁל זֶה קָבְעוּ זְמַן שָׁנָה אַחַת: {יב} וְיָבֹא. לָאו דַּוְקָא, דְּכֻלֵּי עָלְמָא דִּמְחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו הֲוֵי מְחָאָה. אֶלָּא עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לָן כוּ'. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל כו': מה שהתנה עד שיהא עמו הוא בשעת חירום לפי שהיו הדרכים משובשים בשעת חבור המשנה. ובאומרו יהודה רוצה לומר ארץ יהודה ואע"פ שלא יהיה עמו בתוך אותה מדינה כמו שביארנו מחאה שלא בפניו הוי מחאה ומחאה בפני שנים ושלא בשעת חירום אפילו הוא באספמיא וזה המחזיק בירושלים תהיה חזקה ואפילו לדעת תנא קמא ורבי יהודה סבר שאפילו בשעת חירום הויא חזקה בשלש שנים וסבר גם כן שאם היה עמו במדינה תהיה לו חזקה מיד ואינו צריך שלש שנים ולא זמן מועט מזה אלא הואיל והוא לפניו לאלתר הויא חזקה ואין הלכה כרבי יהודה בשום דבר מזה: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ג

כָּל חֲזָקָה שֶׁאֵין עִמָּהּ טַעֲנָה, אֵינָהּ חֲזָקָה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה בְתוֹךְ שֶׁלִּי, וְהוּא אָמַר לוֹ, שֶׁלֹּא אָמַר לִי אָדָם דָּבָר מֵעוֹלָם {יג}, אֵינָהּ חֲזָקָה. שֶׁמָּכַרְתָּ לִי, שֶׁנָּתַתָּ לִי בְמַתָּנָה, אָבִיךָ מְכָרָהּ לִי, אָבִיךָ נְתָנָהּ לִי בְמַתָּנָה, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. וְהַבָּא מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה, אֵינוֹ צָרִיךְ טַעֲנָה. הָאֻמָּנִין וְהַשֻּׁתָּפִים {יח} וְהָאֲרִיסִין וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין {כב}, אֵין לָהֶם חֲזָקָה. אֵין לָאִישׁ חֲזָקָה בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ {כג}, וְלֹא לָאִשָּׁה חֲזָקָה בְּנִכְסֵי בַעְלָהּ, וְלֹא לָאָב בְּנִכְסֵי הַבֵּן, וְלֹא לַבֵּן בְּנִכְסֵי הָאָב {כד}. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמַחֲזִיק, אֲבָל בְּנוֹתֵן מַתָּנָה {כו}, וְהָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, וְהַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר, נָעַל וְגָדַר וּפָרַץ כָּל שֶׁהוּא {ל}, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה:

 ר"ע מברטנורה  כָּל חֲזָקָה שֶׁאֵין עִמָּהּ טַעֲנָה. שֶׁיִּטְעֹן לָמָּה מַחֲזִיק בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ, אֵינָהּ חֲזָקָה: וְהַבָּא מֵחֲמַת יְרֻשָּׁה. שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים מִכֹּחַ יְרֻשַּׁת אָבִיו, שֶׁהָיְתָה שֶׁל אָבִיו בְּיוֹם מוֹתוֹ: אֵין צָרִיךְ טַעֲנָה. לְבָרֵר אֵיךְ בָּאָה לְיַד אָבִיו {יד}. וּמִיהוּ רְאָיָה בָּעֵי שֶׁרָאוּ אָבִיו דָּר בּוֹ יוֹם אֶחָד: הָאֻמָּנִים. שֶׁמְּתַקְּנִים כֵּלִים. אֵין לָהֶם חֲזָקָה. אִם הֵם מֻחְזָקִים בְּכֵלִים שֶׁל אֲחֵרִים {טו} אֵין יְכוֹלִים לִטְעֹן לְקוּחִים הֵם בְּיָדִי, וַאֲפִלּוּ הֵם כֵּלִים שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר. וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁהַכְּלִי מָצוּי בְּפָנֵינוּ בְּיַד הָאֻמָּן {טז}. אֲבָל אִם לֹא נִמְצָא הַכְּלִי בְּפָנֵינוּ בְּיַד הָאֻמָּן אֶלָּא שֶׁבָּא אֶחָד מִן הַשּׁוּק וְטָעַן לָאֻמָּן כְּלִי יֵשׁ לִי אֶצְלְךָ שֶׁנָּתַתִּי לְךָ לְתַקֵּן, הַחֲזִירֵהוּ לִי, וְטָעַן הָאֻמָּן אֱמֶת שֶׁהוּא אֶצְלִי אֲבָל אַתָּה מָכַרְתָּ לִי, נֶאֱמָן הָאֻמָּן בִּשְׁבוּעָה, בְּמִגּוֹ דְּאִי בָּעֵי אָמַר לֹא הָיָה דְּבָרִים מֵעוֹלָם אוֹ הֶחֱזַרְתִּי לְךָ {יז}. וְכֵן טָעַן הָאֻמָּן כָּךְ פָּסַקְתָּ לִי בִּשְׂכַר תִּקּוּנוֹ, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא פָּסַקְתִּי אֶלָּא פָּחוֹת. אִם הַכְּלִי מָצוּי בְּפָנֵינוּ בְּיַד הָאֻמָּן בַּעַל הַכְּלִי נֶאֱמָן. וְאִם אֵין הַכְּלִי מָצוּי בְּפָנֵינוּ בְּיַד הָאֻמָּן הֲרֵי הָאֻמָּן נֶאֱמָן בִּשְׁבוּעָה וַאֲפִלּוּ מָסַר לוֹ בְּעֵדִים, בְּמִגּוֹ דְּאִי בָּעֵי אָמַר הֶחֱזַרְתִּיו לְךָ. וְהַשֻּׁתָּפִים. שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קַרְקַע בְּשֻׁתָּפוּת וְאָכַל אֶחָד מֵהֶן שָׁלֹשׁ שָׁנִים כָּל הַפֵּרוֹת, אֵינָהּ חֲזָקָה {יט}. וְהָנֵי מִלֵּי, דְּאֵין בַּקַּרְקַע דִּין חֲלֻקָּה. אֲבָל אִם יֵשׁ בַּקַּרְקַע דִּין חֲלֻקָּה וַאֲכָלָהּ אֶחָד מֵהֶן שָׁלֹשׁ שָׁנִים, הָוֵי חֲזָקָה {כ}: וְהָאֲרִיסִים. שֶׁיּוֹרְדִים לַקַּרְקַע לְמֶחֱצָה לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ, וְאָכַל כָּל הַפֵּרוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים, אֵינָהּ חֲזָקָה. וְדַוְקָא בַּאֲרִיסֵי בָּתֵּי אָבוֹת {כא}, שֶׁהוּא כְּמוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל הַבֵּן, אֲבָל הָאָרִיס שֶׁהוֹרִידוֹ בַּעַל הַקַּרְקַע עַצְמוֹ וְאָכַל כָּל הַפֵּרוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה: וְאֵין לָאִישׁ חֲזָקָה בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ. וַאֲפִלּוּ כָּתַב לָהּ בְּעוֹדָהּ אֲרוּסָה דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִךְ וְלֹא בְּפֵרוֹתֵיהֶן, דְּהַשְׁתָּא אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת מִן הַדִּין, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא רְאָיָה שֶׁאָכַל פֵּרוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים, לֹא הַוְיָא חֲזָקָה, דְּאוֹרְחָא דְּאִתְּתָא לְהָנִיחַ לְבַעְלָהּ שֶׁיֹּאכַל פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ בֵּין כַּדִּין בֵּין שֶׁלֹּא כַּדִּין: וְאֵין לָאִשָּׁה חֲזָקָה בְּנִכְסֵי בַעְלָהּ. וַאֲפִלּוּ יִחֵד לָהּ קַרְקַע לִמְזוֹנוֹתֶיהָ וְאָכְלָה פֵּרוֹת מִקַּרְקַע אַחֶרֶת שֶׁל בַּעְלָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, אֲפִלּוּ הָכִי לֹא הַוְיָא חֲזָקָה, שֶׁדֶּרֶךְ הָאִישׁ לְהָנִיחַ לְאִשְׁתּוֹ שֶׁתֹּאכַל בִּנְכָסָיו אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין לָהּ בּוֹ זְכוּת: וְלֹא לָאָב בְּנִכְסֵי הַבֵּן וְלֹא לַבֵּן וְכוּ'. לְפִי שֶׁהֵם כְּאַפּוֹטְרוֹפְּסִים זֶה עַל זֶה: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. דְּאֵינָהּ חֲזָקָה {כה}: בְּמַחֲזִיק. בַּחֲזָקָה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ עִרְעוּר, שֶׁחֲבֵרוֹ טוֹעֵן גְּזוּלָה הִיא בְּיָדְךָ: אֲבָל הַנּוֹתֵן מַתָּנָה. בְּפָנֵינוּ {כז}, וְאָמַר לִמְקַבֵּל הַמַּתָּנָה לֵךְ חֲזֵק וּקְנֵה, כָּל הָנָךְ דְּאָמְרִינַן לְעֵיל בְּמַתְנִיתִין דְּאֵין לָהֶם חֲזָקָה, מִשֶּׁהֶחֱזִיקוּ כִּשְׁאָר מְקַבְּלֵי מַתָּנָה, קָנוּ, וְאֵין הַנּוֹתֵן יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וְהָאִשָּׁה שֶׁנָּתְנָה אוֹ שֶׁמָּכְרָה לְבַעְלָהּ נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ, מִשֶּׁהֶחֱזִיק בָּהֶן הַבַּעַל קָנָה, וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי. דְּדַוְקָא בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אוֹ בְּקַרְקַע שֶׁיִּחֵד לָהּ בַּעְלָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ אָמְרִינַן שֶׁאֵין מִכְרָהּ מֶכֶר וְאֵין מַתְּנָתָהּ מַתָּנָה מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלָה לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לְבַעְלָהּ שַׁיָּכוּת בָּהֶן. אֲבָל בְּנִכְסֵי מְלוּג שֶׁאֵין לְבַעְלָהּ בְּעִקָּרָן שׁוּם שַׁיָּכוּת, אֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי. וְכֵן הָאִישׁ שֶׁמָּכַר לְאִשְׁתּוֹ מִנְּכָסָיו, אִם הַמָּעוֹת שֶׁקָּנְתָה בָּהֶן הָאִשָּׁה אוֹתָן נְכָסִים לֹא הָיוּ טְמוּנִים אֶצְלָהּ, הַמֶּכֶר קַיָּם, וְיִהְיוּ אוֹתָן הַנְּכָסִים לָאִשָּׁה וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת. וְאִם הָיוּ אוֹתָן מָעוֹת טְמוּנִים אֶצְלָהּ, הַמֶּכֶר בָּטֵל, דְּאָמַר, לִגְּלוּיֵי זוּזֵי שֶׁהָיוּ טְמוּנִים אֶצְלָהּ אָמַרְתִּי שֶׁאֲנִי מוֹכֵר לָהּ: וְהָאַחִין שֶׁחָלְקוּ. וְהֶחֱזִיק כָּל אֶחָד מֵהֶן {כח} בְּחֶלְקוֹ, אֵין יְכוֹלִים לַחֲזֹר: וְהַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר. שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים, וְכָל הַקּוֹדֵם לְהַחֲזִיק בִּנְכָסָיו זָכָה: נָעַל. שֶׁעָשָׂה דֶּלֶת: וְגָדַר. אוֹ שֶׁעָשָׂה חוֹמָה: וּפָרַץ. אוֹ שֶׁפָּרַץ בָּהּ פִּרְצָה {כט}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יג} שֶׁלֹּא כוּ'. אַף עַל גַּב דְּזוֹ פְּשִׁיטָא, קָא מַשְׁמַע לָן דְּמַהוּ דְּתֵימָא דִּלְמָא שְׁטָרָא הֲוָה לֵיהּ וְאִרְכָּס, וְאִיהוּ סָבַר אִי אֲמֵינָא מִזְבָּן זַבְנָא לִי הַאי אַרְעָא אָמְרוּ לִי אַחֲוֵי שְׁטָרָךְ, הִלְכָּךְ נֵימָא לֵיהּ אֲנַן דִּלְמָא שְׁטָרָא הֲוָה לָךְ וְאִרְכָּס, כְּגוֹן זֶה פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם הוּא, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא. גְּמָרָא: {יד} דְּאֵין אָדָם בָּקִי בְּקַרְקְעוֹת אָבִיו הַאֵיךְ בָּאוּ לְיָדוֹ. הָרַ"שׁ: {טו} וְלֹא בְּחֶזְקַת שָׁלֹשׁ שָׁנִים מַיְרֵי, דִּסְתָם אֻמָּן לֹא שַׁיָּךְ אֶלָּא בְּמִטַּלְטְלִין וְחֶזְקַת שָׁלֹשׁ שָׁנִים לֹא נֶאֶמְרָה אֶלָּא בִּמְקַרְקְעֵי, אֲבָל בְּמִטַּלְטְלֵי מִי שֶׁהוּא מֻחְזָק בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת וְאָנוּ רוֹאִים שֶׁיּוֹצְאִים מִתַּחַת יָדוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לַחֲבֵרוֹ עֵדִים שֶׁהָיָה שֶׁלּוֹ, נֶאֱמָן זֶה הַמֻּחְזָק לוֹמַר לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי, דִּסְתָם לוֹקֵחַ מִטַּלְטְלִין מֵחֲבֵרוֹ בְּלֹא עֵדִים הוּא קוֹנֶה וּבְלֹא שְׁטָר, חוּץ מִדְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין כוּ' וְאָמַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי דְּאֵינוֹ נֶאֱמָן. הָרַ"שׁ, וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} אֵין הַכַּוָּנָה בְּפָנֵינוּ בֵּית דִּין כְּשֶׁהוּא טוֹעֵן עָלָיו, דְּוַדַּאי הוּא נֶאֱמָן בְּמִגּוֹ דְּלֹא הֶרְאָהוּ. אֶלָּא כְּלוֹמַר שֶׁהוּא מָצוּי בְּפָנֵינוּ בֵּית דִּין עַל יְדֵי עֵדִים שֶׁרָאוּ בְּיָדוֹ קֹדֶם שֶׁבָּאוּ לְפָנֵינוּ בְּסָמוּךְ מִיָּד, שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לְהַחֲזִיר בֵּינֵי הָכִי קֹדֶם שֶׁבָּאוּ לִטְעֹן בִּפְנֵי בֵּית דִּין: {יז} אִם נְתָנוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים הֲוֵי מָצֵי לְמֵימַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם, וְאִם נְתָנוֹ בְּעֵדִים יָכוֹל לוֹמַר הֶחְזַרְתִּיו לְךָ, הָרַמְבַּ"ם. וְכָתַב עוֹד וְהַאי נֶאֱמָן רְצוֹנוֹ לוֹמַר אַחַר שֶׁיִּשָּׁבַע כוּ', בְּטַעֲנַת לָקוּחַ, נִשְׁבַּע הֶסֵּת וְנִפְטַר. וּלְטַעֲנַת כָּךְ פָּסַקְתָּ, נִשְׁבַּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל: {יח} הַשֻּׁתָּפִים כוּ'. כְּשֶׁיָּדוּעַ בְּעֵדִים שֶׁהוּא שֻׁתָּפוֹ אוֹ אֲרִיסוֹ אוֹ אַפּוֹטְרוֹפְּסוֹ. אֲבָל אִם אֵין יָדוּעַ זֶה בְּעֵדִים אֶלָּא שֶׁהוֹדָה מֵעַצְמוֹ וְאָמַר הֵן, הוּא שֻׁתָּפִי וּמָכַר לִי, נֶאֱמָן בְּמִגּוֹ שֶׁהָיָה יָכוֹל לוֹמַר לֹא הָיָה שֻׁתָּפִי מֵעוֹלָם. הָרַמְבַּ"ם: {יט} שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַשֻּׁתָּפִין לֶאֱכֹל זֶה פֵּרוֹת שָׁלֹשׁ אוֹ אַרְבַּע שָׁנִים וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל זֶה כְּמוֹ כֵן. הָרַ"שׁ: {כ} מַשְׁמַע שֶׁאֲכָלָהּ כֻּלָּהּ וְלֹא חֶצְיָהּ, וְרוֹצֶה לְהַחְזִיק בְּאוֹתָהּ הַחֵצִי שֶׁנָּפְלָה לְחֶלְקוֹ. וְנָפְקָא מִנַּהּ כְּשֶׁהַחֵצִי הַהִיא טוֹבָה מֵהַחֵצִי הַשְּׁנִיָּה. וְכֵן הוּא דַּעַת הַתּוֹסָפוֹת דְּבָעִינַן דְּנָחִית לְכֻלָּהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כא} שֶׁרְגִילִין לִשְׁמֹר שָׂדוֹת שֶׁל מִשְׁפָּחָה זוֹ מֵעוֹלָם הֵן וַאֲבוֹתֵיהֶן בַּאֲרִיסוּת וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לְהַחְלִיף בַּאֲרִיסִים אֲחֵרִים. הָרַ"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כב} וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין. שֶׁהֲרֵי הַכֹּל בְּיָדָם וְיוּכְלוּ לֶאֱכֹל כִּרְצוֹנָם. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {כג} אֵין כוּ'. בְּנִכְסֵי מְלוֹג. אֲבָל בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל כְּבָר הֵן כְּתוּבִים עָלָיו. הָרַמְבַּ"ם: {כד} לָאָב כוּ'. כָּל הֵיכָא שֶׁלֹּא חָלְקוּ וְלֹא נִתְפָּרְדוּ זֶה מִזֶּה אֵינָן מַקְפִּידִין זֶה עַל זֶה בַּמֶּה שֶׁמַּחְזִיקִין זֶה מִזֶּה. גְּמָרָא: {כה} וְגַם יֵשׁ מֵהֶן דְּהַוְיָן חֲזָקָה וְצָרִיךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. הָרַ"שׁ: {כו} מַתָּנָה. וְהוּא הַדִּין לְמוֹכֵר, דְּקָנָה לוֹקֵחַ בַּחֲזָקָה: {כז} לָאו דַּוְקָא, דְּהוּא הַדִּין אִם מוֹדֶה לוֹ. רַ"שׁ: {כח} עַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי רֵישׁ פֶּרֶק קַמָּא אוֹת ד': {כט} כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס בָּהּ. הָרַ"שׁ: {ל} כָּל שֶׁהוּא. כְּלוֹמַר כָּל שֶׁהוֹעִיל בְּגִדְרוֹ וּפִרְצָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעֲשׂוּיָה כְּבָר אֶלָּא שֶׁהִשְׁלִימָהּ וְהוֹעִיל בְּהַשְׁלָמָתוֹ. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  האומנין והשותפין והאריסין כו': הבא משום ירושה הוא שירש אותה קרקע וכשיתברר שאכלו אביו שלש שנים או שאכלו הוא שלש שנים או שאכל אביו מקצת השלש והבן אכל תשלום השלש נתקיימה החזקה לבן: אומנין בעלי האומניות אריסין שעובדין השדה למחצה לשליש לרביע. אפוטרופסין הם הממונים על עסקי היתומים במצות האב. ודע שמה שאמר אומנין אין להן חזקה אינו רוצה לומר בקרקעות בלבד אלא גם במטלטלין כמו כן ובזה יש דינין חלוקין כמו שאומר וזה כי האומן כשיהיה בידו כלי ויאמר לו אחד העם זה הכלי שאתה עושה בו או שאתה מתקן אותו שלי הוא ואני נתתיו לך לתקנו והביא עדים והעידו לו שזה הכלי הוא ידוע לו ואם אמר לו האומן אמת שהיה שלך אבל לקחתיו ממך אינו נאמן בין שמסר לו הכלי בעדים או שלא בעדים ואם תבע אדם לאומן ואמר לו דבר פלוני שהוא אצלך הוא שלי ואני נתתיו לך שתעשה לי בו מעשה כך וכך והשיב לו האומן לקחתי' ממך האומן נאמן בין שנתנו לו בעדים או שלא בעדים אחר שאין הכלי מצוי לפי שאם נתנו לו בעדים יכול הוא לטעון החזרתיו לך ואם נתנו לו שלא בעדים היה יכול לומר לו לא היו דברים מעולם ומעקרינו מגו כמו שבארנו פעמים רבות וכגון זה נקבל טענת מגו מן האומן וכן אם ראה אדם כלי מכליו אצל האומן ואמר לו הנה נתתיו לך לתקן וכפר האומן ואמר לא נתת לי כלום האומן נאמן אבל אם אמר לקוח הוא בידי כלומר שיאמר לו אתה מכרתו לי אינו נאמן כיון שהוא מצוי לפנינו ויש שם עדים מעידין שהוא ידוע לו ובכיוצא בזה אמרנו אומנין אין להם חזקה ולא נקבל מהם טענת מגו דיכול למימר לא היו דברים מעולם אבל יפול מהם בכאן דין מגו ואם הביא בעל הבית עדים שזה הכלי שלו הוא נוציאהו מיד האומן ואע"פ שיטעון לא נתת לי כלום אלו הן הדינין הנאותין למה שנתבררו מן הגמרא בזה הענין: וכיון שאלו הדברים כן אם נפלה הכפירה בשכירות בין האומן ובין בעל הבית שהאומן אומר כך פסקתי עמך ובעל הבית אומר לא פסקתי אלא בפחות אם היה הכלי מצוי לפנינו אין האומן נאמן כמו שזכרנו ויהיה בעל הבית נאמן ואם הכלי אינו מצוי בפנינו האומן נאמן ואפילו מסר לו בעדים כי מגו דיכול לומר החזרתיו לך נאמן הוא לומר לא החזרתיו לך וכך וכך פסקת לי וכל מה שאמרנו בזה נאמן ר"ל אחר שישבע בנקיטת חפץ לפי שאנו משביעין אותו על עיקר מגו בתקנת חכמים עם שבועת השכיר שהוא נשבע ונוטל ר"ל האומן ומה שאמר אריסין ובלבד שיהא אריס אבותיו שהבן מניח לו כל הנכסים ברשותו לפי שהוא כמו אפוטרופוס עליו ולפיכך אין לו חזקה אבל אם היה זה האריס בקרקע לאיש בעצמו ואכלה כולה שלש שנים נתקיימה בידו החזקה: ואין לאיש חזקה בנכסי אשתו בנכסי מלוג אבל בנכסי צאן ברזל כבר הם כתובים עליו ואפילו כתב לה בעודה ארוסה שלא יאכל לה פירות שנתקיים זה התנאי ואין לו פירות כמו שבארנו בט' מכתובות עם כל זה אין לו חזקה כשטען והביא ראיה שאכלה שלש שנים לפי שהאשה תוותר לבעלה מנכסיה ואפילו דברים שאין לו בהם זכות אבל אם הביא ראיה בשטר או בעדים שהיא מכרה לו שום דבר מנכסי מלוג אותה מכירה קיימת ואין האשה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. וכן כשקבלה אחריות עם בעלה בנכסי מלוג כמו שיכולה לומר זה בנכסי בעלה עצמם ובנכסי צאן ברזל רצה לומר נכסי בעלה כגון שדה שכתב לה בכתובתה או שייחד לה בכתובתה לפי שאין לו בנכסי מלוג כלום כדי שתאמר מחמת שציער לי עשיתי זה. ואין לאשה חזקה בנכסי בעלה בכל נכסיו ואפילו ייחד לה מקום שתקח ממנו מזונות והיא אכלה ממקום אחר שלש שנים לא עלתה לה חזקה לפי שהאיש גם הוא מוותר לאשתו ואפילו במה שאין לה בו זכות אבל כשתוציא ראיה בשטר או בעדים שהוא מכר לה אם הכספים שלקחה בהם היו טמונים אצלה המכר בטל לפי שיאמר כדי שאראה הממון שהיה טמון אצלה מכרתי לה כדי שאקחנו לא שיהיה שלה. ואם היו הנכסים ידועים נתקיים המכר והבעל אוכל פירות. ואם נתן הבעל לאשתו שום דבר במתנה אין לו פירות באותה מתנה וכל אלו שאמרנו שאין להם זה על זה חזקה הוא בגוף הקרקע עצמו כדי שיקנה אותו באותה חזקה אבל שאר הדברים שיש להם חזקה כשמתרצים זה לזה כגון לטעון בכותלים ולפתוח מזחילות ואמות המים ופתיחת חלונות יש להם חזקה בדברים האלה האיש בנכסי אשתו ולאשה בנכסי בעלה וכן שאר הנזכרים. ואמרו במה דברים אמורים וכו' רצה לומר שזה שאמרנו שאין להם חזקה הוא כשטען שלקח או שנתן לו במתנה ואבד השטר והוא מביא ראיה בחזקה ובעל הקרקע מכחיש טענתו בזה אמרנו שאין שומעין לו אבל אם נתן הבעל לאשתו או האשה לבעלה מתנה וקנה אותה בחזקה יש לו חזקה כמו שקבענו עיקר בריש קדושין כי כשיעשה שום דבר בגוף הקרקע קנה אותה. ונעל הוא שיסתום שום מקום בקרקע. וגדר שיבנה. ופרץ שיהרוס. ומעיקרנו שהגר שאין לו יורשין כל הקודם זכה בנכסיו וכשהחזיק באחד מאלו הפנים וכיוצא בהן קנה. וכן האחין שחלקו נתקיימה חלוקתם ואינם יכולים לחזור כיון שהחזיק אחד מהן בחלקו: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ד

הָיוּ שְׁנַיִם מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, מְשַׁלְּמִין לוֹ אֶת הַכֹּל {לא}. שְׁנַיִם בָּרִאשׁוֹנָה {לב}, וּשְׁנַיִם בַּשְּׁנִיָּה, וּשְׁנַיִם בַּשְּׁלִישִׁית, מְשָׁלְשִׁין בֵּינֵיהֶם. שְׁלֹשָׁה אַחִים וְאֶחָד מִצְטָרֵף עִמָּהֶם, הֲרֵי אֵלּוּ שָׁלֹשׁ עֵדֻיּוֹת, וְהֵן עֵדוּת אַחַת לַהֲזָמָה:

 ר"ע מברטנורה  מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶם. כָּל כַּת יִתֵּן הַשְּׁלִישׁ. שֶׁהֲרֵי הֵן שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים: שְׁלֹשָׁה אַחִים. לְכָל שָׁנָה אָח אֶחָד וְאַחֵר עִם הָאָח, שֶׁאוֹתוֹ אַחֵר מֵעִיד עִם כֻּלָּן: הֲרֵי כָּאן שָׁלֹשׁ עֵדֻיּוֹת. דְּמַאי דְּמַסְהֵיד הַאי לֹא מַסְהֵיד הַאי, וּלְכָךְ עֵדוּתָן כְּשֵׁרָה: וְהֵן עֵדוּת אַחַת. לְעִנְיַן הֲזָמָה, שֶׁאִם הוּזְמוּ מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶן, וְאֵין נַעֲשִׂים זוֹמְמִין עַד שֶׁיּוּזְמוּ כֻּלָּן {לג}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לא} אֶת הַכֹּל. כְּפִי דְּמֵי הַקַּרְקַע שֶׁהָיוּ רוֹצִים לְהַפְסִידוֹ יִגְבֶּה מֵהֶן, לְבַד קַרְקַע שֶׁלּוֹ שֶׁיִּטֹּל מִן הַמַּחְזִיק. רַ"שׁ. וְהָרֹא"שׁ כָּתַב דְּאִם יֵשׁ לַמְּעַרְעֵר עֵדוּת כַּמָּה פֵּרוֹת אָכַל, מְשַׁלְּמִין נַמִּי דְּמֵי פֵּרוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לב} בָּרִאשׁוֹנָה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדוּתָם מוֹעִיל לְעִנְיַן חֲזָקָה, מִכָּל מָקוֹם נָפְקָא מִנַּהּ בְּעֵדוּתָן לְשִׁלּוּמֵי פֵּירֵי, וְדָבָר שָׁלֵם הוּא, כְּלוֹמַר וְלֹא הֲוֵי בִּכְלָל הָא דְּאָמְרִינַן דָּבָר וְלֹא חֲצִי דָּבָר. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לג} וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, שֶׁאִם הוּזְמוּ כֻּלָּן הֲרֵי שְׁלֹשָׁה הָאַחִין מְשַׁלְּמִין חֲצִי דְּמֵי הַשָּׂדֶה, וְזֶה שֶׁנִּצְטָרֵף עִם כָּל אֶחָד מְשַׁלֵּם חֲצִי דָּמֶיהָ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  היו שנים מעידין אותו שאכלה ג' שנים כו': משלשין כלומר יחלקו ביניהם ישלם כל אחד שתות הממון וכיצד אחד מצטרף עמהם כגון שיעיד משה עם ראובן שאכלה שנה ראשונה ואחר כן יעיד אותו משה עצמו עם שמעון שאכלה שנה שניה אחר כן יעיד אותו משה עם לוי שאכלה שנה שלישית עדות זו קיימת ועלתה חזקה בצרוף אלו השלש עדיות: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ה

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֲזָקָה {לד}, וְאֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם חֲזָקָה. הָיָה מַעֲמִיד בְּהֵמָה בֶחָצֵר, תַּנּוּר, וְכִירַיִם {לו}, וְרֵחַיִם, וּמְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִין, וְנוֹתֵן זִבְלוֹ בֶחָצֵר, אֵינָהּ חֲזָקָה. אֲבָל עָשָׂה מְחִצָּה לִבְהֶמְתּוֹ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְכֵן לַתַּנּוּר, וְכֵן לַכִּירַיִם, וְכֵן לָרֵחַיִם, הִכְנִיס תַּרְנְגוֹלִין {לט} לְתוֹךְ הַבַּיִת, וְעָשָׂה מָקוֹם לְזִבְלוֹ עָמֹק שְׁלֹשָׁה {מ} אוֹ גָבוֹהַּ שְׁלֹשָׁה, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה {מא}:

 ר"ע מברטנורה  שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֲזָקָה. אִם הֶחֱזִיק בְּקַרְקַע חֲבֵרוֹ לְעִנְיָן זֶה שָׁלֹשׁ שָׁנִים הַוְיָא חֲזָקָה: הָיָה מַעֲמִיד בְּהֶמְתּוֹ בֶּחָצֵר. הַאי תַּנָּא בַּחֲצַר הַשֻּׁתָּפִים קָא מַיְרֵי, דְּלֹא קָפְדֵי אַהֲדָדֵי {לה} אַהַעֲמָדַת בְּהֵמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, וּמִשּׁוּם הָכִי לֹא הַוְיָא חֲזָקָה אֲפִלּוּ כִּי הֶחֱזִיק לְהַאי מִלְּתָא שָׁלֹשׁ שָׁנִים: אֲבָל אִם עָשָׂה מְחִצָּה וְכוּ'. דִּבְכִי הַאי גַּוְנָא וַדַּאי קָפְדֵי, אִי שָׁתִיק לָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְלֹא מִחָה, וַדַּאי הַוְיָא חֲזָקָה. וְרַבֵּינוּ מֹשֶׁה בַּר מַיְמוֹנִי פֵּרֵשׁ, דִּבְשֻׁתָּף דְּקָפֵיד אַעֲשִׂיַּת מְחִצָּה, אִם עָשָׂה שֻׁתָּפוֹ מְחִצָּה וְלֹא מִחָה לְאַלְתַּר הַוְיָא חֲזָקָה. אֲבָל אֱינָשׁ דְּעָלְמָא אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה מְחִצָּה וְלֹא מִחָה לֹא הַוְיָא חֲזָקָה {לז} עַד לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים {לח}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לד} שֶׁיֵּשׁ כוּ'. וְיָכוֹל לִטְעֹן אַתָּה נָתַתָּ לִי לְתַשְׁמִישׁ זֶה בְּמַתָּנָה אוֹ מָכַרְתָּ לִי. רַ"שׁ: {לה} הָא אִי קָפְדֵי הֲוָה חֲזָקָה. וְהָא דְּמִשְׁנָה ג' דְּהַשֻּׁתָּפִין אֵין לָהֶם חֲזָקָה, בְּנָחוּת לְכֻלָּהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי שָׁם. אִי נַמִּי כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לו} תַּנּוּר כוּ'. מִטַּלְטְלִין הֵן. וְכֵן רֵחַיִם, בְּרֵחַיִם דְּיָדָא. רַ"שׁ: {לז} שֶׁאִם תֹּאמַר הֶחְזִיק, אֵין לְךָ אָדָם שֶׁמַּשְׁאִיל מָקוֹם לַחֲבֵרוֹ. הָרַמְבַּ"ם: {לח} וּבְבָא בְּטַעֲנָה. הַמַּגִּיד בְּשֵׁם אִבְּן מִיגַשׁ: {לט} תַּרְנְגוֹלִין. אַף עַל גַּב דְּלֹא עֲבִיד מַעֲשֶׂה מַקְפִּיד אָדָם בָּהֶם, מִשּׁוּם דִּמְטַנְּפֵי כָּל מַה שֶּׁבַּבַּיִת. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {מ} עָמֹק שְׁלֹשָׁה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּזֵּר. הָרַ"שׁ: {מא} חֲזָקָה. לְכָל מָקוֹם תּוֹךְ הַמְּחִצּוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אלו דברים שיש להם חזקה ואלו דברים כו': מה שמדבר בכאן הוא בחצר השותפין שמקפידין על עשיית המחיצה אבל חצר חבירו אפילו עשה המחיצה לא עלתה לו חזקה באותו מקום עד לאחר ג' שנים: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ו

הַמַּרְזֵב אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְיֵשׁ לִמְקוֹמוֹ חֲזָקָה. הַמַּזְחִילָה יֶשׁ לָהּ חֲזָקָה. סֻלָּם הַמִּצְרִי אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְלַצּוֹרִי יֶשׁ לוֹ חֲזָקָה. חַלּוֹן הַמִּצְרִית אֵין לָהּ חֲזָקָה, וְלַצּוֹרִית יֶשׁ לָהּ חֲזָקָה. אֵיזוֹ הִיא חַלּוֹן הַמִּצְרִית, כָּל שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֶשׁ לָהּ מַלְבֵּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. הַזִּיז, עַד טֶפַח, יֶשׁ לוֹ חֲזָקָה, וְיָכוֹל לִמְחוֹת. פָּחוֹת מִטֶּפַח, אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְאֵין יָכוֹל לִמְחוֹת:

 ר"ע מברטנורה  הַמַּרְזֵב. צִנּוֹר קָטָן שֶׁנּוֹתְנִים אוֹתוֹ בְּסוֹף צִנּוֹר הַגָּדוֹל הַהוֹלֵךְ עַל פְּנֵי כָּל הַגַּג: מַרְזֵב. מָקוֹם שֶׁהַטִּפָּה שֶׁל גְּשָׁמִים זָבָה מִמֶּנּוּ. מָר, טִפָּה. כְּמוֹ הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי (יְשַׁעְיָה מ): אֵין לוֹ חֲזָקָה וְיֵשׁ לִמְקוֹמוֹ חֲזָקָה. אִם הָיָה שָׁם מַרְזֵב וּבָא בַּעַל הֶחָצֵר לְעָקְרוֹ לְגַמְרֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁפְכוּ מֵי הַגַּג לְתוֹךְ חֲצֵרוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל, שֶׁכְּבָר יֶשׁ לוֹ חֲזָקָה לָזֶה שֶׁיִּהְיוּ מֵימֵי גַּגּוֹ שׁוֹפְכִים דֶּרֶךְ אוֹתוֹ מַרְזֵב. אֲבָל אִם בָּא לְהָפְכוֹ, שֶׁהָיָה מֻנָּח לְרוּחַ דְּרוֹמִי וּבָא לָתֵת אוֹתוֹ לְרוּחַ צְפוֹנִי, אֵין בַּעַל הַמַּרְזֵב יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו, דְּלַאו מִידֵי אַפְסְדֵיהּ, וְאֵין לוֹ חֲזָקָה שֶׁיִּהְיֶה תָּמִיד עוֹמֵד בְּרוּחַ זוֹ: מַזְחִילָה. צִנּוֹר גָּדוֹל הַמַּחֲזִיק כָּל אֹרֶךְ הַגַּג. וְהָוֵי מִלְּתָא דִּקְבִיעוּתָא, לְכָךְ יֶשׁ לוֹ חֲזָקָה: סֻלָּם הַמִּצְרִי. קָטָן {מב} וְאֵינוֹ קָבוּעַ, וְלֹא קָפֵיד עֲלֵיהּ אִם נוֹתֵן אוֹתוֹ לְתוֹךְ חֲצַר חֲבֵרוֹ כְּדֵי לַעֲלוֹת בּוֹ לְגַגּוֹ וּלְשׁוֹבָכוֹ, לְכָךְ אֵין לוֹ חֲזָקָה: חַלּוֹן הַמִּצְרִית. חַלּוֹן קָטָן שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם נִכְנָס בּוֹ: אֵין לוֹ חֲזָקָה. וְאִי בָּעֵי בַּעַל הֶחָצֵר לִבְנוֹת כְּנֶגֶד הַחַלּוֹן וּלְסָתְמוֹ, לֹא מָצֵי בַּעַל הַחַלּוֹן לוֹמַר כְּבָר הֶחֱזַקְתִּי בּוֹ וְאֵינְךָ יָכוֹל לִסְתֹּם, דְּאָמַר לֵיהּ הִיאַךְ, לֹא נִתְפַּיַּסְתִּי אֶלָּא לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה לִי בּוֹ הֶזֵּק. וַאֲפִלּוּ הָכִי אִי הֲוָה בָּעֵי מֵעִקָּרָא כְּשֶׁפְּתָחוֹ הָוֵי מָצֵי מְעַכֵּב עָלָיו שֶׁלֹּא יִפְתְּחֶנּוּ {מג}, וַאֲפִלּוּ הָיָה גָּבוֹהַּ יוֹתֵר מֵאַרְבַּע אַמּוֹת {מד}, דְּמָצֵי אָמַר לֵיהּ שֶׁמָּא תָּשִׂים סַפְסָל סָמוּךְ לַחַלּוֹן וְתַבִּיט בִּי, וְאַחַר שֶׁהִנִּיחוֹ נַמִּי וּפָתַח, אֵין לוֹ חֲזָקָה: וְלַצּוֹרִית יֶשׁ לוֹ חֲזָקָה. חַלּוֹן שֶׁרֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם נִכְנָס בּוֹ, וַאֲפִלּוּ הוּא לְמַעְלָה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת. אוֹ חַלּוֹן הֶעָשׂוּי לְאוֹרָה {מה}, וַאֲפִלּוּ הוּא קָטָן מְאֹד. אוֹ חַלּוֹן שֶׁהוּא לְמַטָּה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת. כָּל אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה חַלּוֹנוֹת הַלָּלוּ אִם הִנִּיחוֹ וּפָתַח, יֶשׁ לוֹ חֲזָקָה וְשׁוּב אֵין יָכוֹל לִבְנוֹת כְּנֶגְדּוֹ וּלְסָתְמוֹ, דְּיֵשׁ חֲזָקָה לִנְזָקִין. חוּץ מֵעָשָׁן וְאָבָק וּבֵית הַכִּסֵּא כְּלוֹמַר רֵיחַ רַע, שֶׁאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה אֵין לָהֶם חֲזָקָה אֲפִלּוּ הֶחֱזִיק בָּהֶם כַּמָּה שָׁנִים. אֲבָל הֶזֵּק רְאִיָּה יֶשׁ לָהּ חֲזָקָה {מו}. וְלֹא בָּעֵי חֲזָקָה לִנְזָקִין שָׁלֹשׁ שָׁנִים, אֶלָּא מִכִּי קָאֵי נִזְקָא כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לוֹמַר לַנִּזָּק כְּבָר יָדַעְתָּ בַּנֵּזֶק וְלֹא מָחִיתָ, הַוְיָא חֲזָקָה: מַלְבֵּן. בִּנְיָן מִבַּחוּץ כְּעֵין מַשְׁקוֹף מִלְּמַעְלָה וְאַסְקוּפָּה מִלְּמַטָּה: זִיז. עֵץ אוֹ אֶבֶן הַיּוֹצֵא מִכָּתְלוֹ לַאֲוִיר חֲצַר חֲבֵרוֹ {מז}, אִם יֶשׁ בּוֹ טֶפַח אוֹ יוֹתֵר, יֶשׁ לוֹ חֲזָקָה וְאֵין יָכוֹל בַּעַל הֶחָצֵר לִבְנוֹת כְּנֶגְדּוֹ לִסְתֹּם הַזִּיז, מֵאַחַר שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ: וְיָכוֹל לִמְחוֹת בּוֹ. כְּשֶׁבָּא בַּעַל הַכֹּתֶל לְהוֹצִיא הַזִּיז שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֶפַח אוֹ יוֹתֵר, יָכוֹל בַּעַל הֶחָצֵר לִמְחוֹת בּוֹ שֶׁלֹּא יוֹצִיאֶנּוּ {מח}: פָּחוֹת מִטֶּפַח. לֹא הָוֵי מִידֵי דִּקְבִיעוּתָא, לְכָךְ לֹא הָוֵי חֲזָקָה וְיָכוֹל לִבְנוֹת כְּנֶגְדּוֹ וּלְסָתְמוֹ, וּכְשֶׁבָּא בַּעַל הַכֹּתֶל לְהוֹצִיאוֹ לְכַתְּחִלָּה, אֵין בַּעַל הֶחָצֵר יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו {מט}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {מב} כָּל שֶׁאֵין לָהּ אַרְבַּע שְׁלִיבוֹת. גְּמָרָא: {מג} גְּמָרָא. וְטַעְמָא, לְפִי שֶׁיֵּשׁ הֶזֵּק רְאִיָּה מִכָּל מָקוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בִּשְׁבִיל כֵּן: {מד} כְּלוֹמַר דְּהַשְׁתָּא לֹא הַוְיָא חֲזָקָה. וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁהוּא לְמַטָּה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת דְּיֵשׁ לוֹ חֲזָקָה כִּדְפֵרֵשׁ הָרַב, דְּיָכוֹל לִמְחוֹת וּלְעַכֵּב: {מה} גְּמָרָא. וּמַתְנִיתִין בְּחַלּוֹן הֶעָשׂוּי לִשְׁמֹר גִּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן. רַ"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מו} וְלֹא דָּמֵי לַחֲצַר הַשֻּׁתָּפִין דְּרֵישׁ פֶּרֶק קַמָּא דְּכוֹפֵהוּ לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה, דְּהָתָם הַהֶזֵּק תָּדִיר (יוֹתֵר מִבַּחַלּוֹן שֶׁאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ) וּפְסִיק רֵישֵׁיהּ וְדָמֵי לְעָשָׁן כוּ'. הָרֹא"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מז} כְּלוֹמַר שֶׁבּוֹלֵט מִתִּקְרַת הַגַּג וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁיָּכוֹל לַעֲמֹד עַל הַגַּג וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּזִּיז. דְּאִלּוּ לִפְנֵי הַחַלּוֹן בְּלָאו הָכִי רוֹאֵהוּ מֵהַחַלּוֹן. וּפֵרְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּהַזִּיז הוּא בְּקֶרֶן זָוִית בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֲקֶה גָּבוֹהַּ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלֹּא יֵרָאֶה בְּחָצֵר: {מח} שֶׁהֲרֵי מַזִּיקוֹ בִּרְאִיָּה בְּעֵת שֶׁתּוֹלֶה וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ. הָרַמְבַּ"ם: {מט} כְּרַב יְהוּדָה בַּגְּמָרָא. וְטַעְמָא דְּאָמַר לֵיהּ בַּעַל הַגַּג לְשׁוּם תַּשְׁמִישׁ לֹא חֲזִי לִי שֶׁאֵלֵךְ וְאֶעֱמֹד עָלָיו וְאֶרְאֶה בַּחֲצֵרְךָ בַּעֲלִילָה זוֹ אֶלָּא לְמִתְלֵי בֵּיהּ חֲפָצַי וּכְשֶׁאֶרְצֶה לִתְלוֹת מַהֲדַרְנָא אֲפָּאִי וְאוֹשִׁיט זְרוֹעִי וְאֶתְלֶה, דְּכֵיוָן דִּיכוֹלַנִי לִתְלוֹת בְּהַחְזָרַת פָּנִים, אִם אֶסְתַּכֵּל בַּחֲצֵרְךָ אֶהֵא נִתְפַּס כְּגַנָּב, וְהִלְכָּךְ לֵיכָּא הֶזֵּק רְאִיָּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה כו': הזיז עד טפח יש לו חזקה כו': פירוש מרזב צנור קטן. ופירוש אין לו חזקה ויש למקומו חזקה רצה לומר כי כשיהיה לראובן מרזב ששופכין מימיו לבית שמעון אין ראובן יכול לומר לשמעון לא יסור זה המרזב מזה המקום כיון שהוחזק שם אבל יש לשמעון להסיר אותו ממקומו ולהחזירו במקום אחר לפי שיכול לומר לו אין לך עלי אלא שירדו מימי גגך בחצרי ואין לך היזק שירדו מצד זה או מצד זהו: ומזחילה צנור מעץ גדולה ורחבה עומדת על הכותל ומימי הגג יורדין שם כדי שלא יתקלקל הכותל. ואמרו בחלון ובסולם יש לו חזקה ואין לו. הוא כי כשפתח אותו חלון או העמיד אותו סולם כשאמרנו אין לו חזקה אינו יכול לטעון כבר חזקתי ולא תפס פעולתי אבל יש רשות לחבירו לבנות סמוך אותו חלון כשהוא חלון מצרי ולהסיר אותו סולם מצרי וכשאמרנו יש לו חזקה לא יבנה חברו סמוך לאותו כותל עד שירחיק כמו שקדם. ומלבן הוא בנין עשוי מבחוץ כעין משקוף מלמטה ומלמעלה. וזיז הוא הבנין היוצא מן הכותל מקורות ואם יש בו טפח יש לו חזקה ויכול בעל הזיז למנוע לבעל החצר הסמוך לו לבנות סמוך לאותו הזיז שלא יסיר אותו ויכנסהו בבנין. ואם הוא פחות מטפח אין לו חזקה ובעל הזיז אינו יכול למנוע לבעל החצר מלבנות אבל בעל החצר יכול למנוע לבעל הזיז מלהשתמש עליו כדי שלא יביט בו בעת שמשתמש לשם וכבר בארנו כי מעקרי דיננו היזק ראיה שמיה היזק ומעיקרנו גם כן יש חזקה לנזקין זולתי העשן והאבק וכיוצא בהן והריח הנבאש. ובכלל הנזקין שיש להם חזקה היזק ראיה. ואין צריך בחזקה לנזקין שלש שנים והוא מה שאמרנו אין דין חזקה בנזקין וגם כן לא הויא חזקה בהם לאלתר אלא כשיעמוד אותו הנזק כדי שיוכל לומר לאותו שהוזק כבר נתפייסת כיון שלא מחית עליו ולפיכך כשיפתח אדם חלון שאין ראשו של אדם יכול ליכנס ממנו למעלה מד' אמות אין לו חזקה לפי שיאמר לו השכן אצלו לא נתרצתי לך אלא לפי שלא היה לי בו היזק כיון שלא תציץ עלי ולפיכך אם ירצה לבנות כנגד אותו חלון ולסתוה אותו הרשות בידו ולא יוכל בעל החלון למנעו לפי שלא עלתה לו חזקה ויש לשמעון רשות למנעו מלפתוח זה החלון מתחלה אפילו למעלה מארבע אמות לפי שיאמר לו תעלה על כסא ותביט עלי ואם הניחו ופתח אין לו חזקה ויש לו רשות לבנות כנגדו. אבל אם היה החלון למטה מארבע אמות או שהיה חלון צורית והוא שראשו של אדם נכנס ממנה ואפילו היה למעלה מארבע אמות או שפתח חלון ליכנס בו האור ואפילו הוא קטן מאד ולמעלה מארבע אמות כל השלשה חלונות יש להן חזקה וכיון שנתפייס שמעון לראובן לא יוכל שמעון לבנות בסמוך לאותו חלון עד שירחיק ארבע אמות כמו שנתבאר בפרק שלפני זה: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ז

לֹא יִפְתַּח אָדָם חַלּוֹנוֹתָיו לַחֲצַר הַשֻּׁתָּפִין. לָקַח בַּיִת בְּחָצֵר אַחֶרֶת, לֹא יִפְתְּחֶנָּה לַחֲצַר הַשֻּׁתָּפִין. בָּנָה עֲלִיָּה עַל גַּבֵּי בֵיתוֹ, לֹא {נא} יִפְתָּחֶנָּה לַחֲצַר הַשֻּׁתָּפִין. אֶלָּא אִם רָצָה, בּוֹנֶה אֶת הַחֶדֶר לִפְנִים מִבֵּיתוֹ, וּבוֹנֶה {נב} עֲלִיָּה עַל גַּבֵּי בֵיתוֹ וּפוֹתְחָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. לֹא {נג} יִפְתַּח אָדָם לַחֲצַר הַשֻּׁתָּפִין פֶּתַח כְּנֶגֶד פֶּתַח וְחַלּוֹן כְּנֶגֶד חַלּוֹן. הָיָה קָטָן, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ גָדוֹל. אֶחָד, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ שְׁנָיִם. אֲבָל פּוֹתֵחַ הוּא לִרְשׁוּת הָרַבִּים {נז} פֶּתַח כְּנֶגֶד פֶּתַח וְחַלּוֹן כְּנֶגֶד חַלּוֹן {נח}. הָיָה קָטָן, עוֹשֶׂה אוֹתוֹ גָדוֹל. אֶחָד, עוֹשֶׂה אוֹתוֹ שְׁנָיִם:

 ר"ע מברטנורה  לַחֲצַר הַשֻּׁתָּפִים. לְחָצֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֻׁתָּפוּת בָּהּ, וְכָל שֶׁכֵּן לַחֲצַר חֲבֵרוֹ. מִשּׁוּם הֶזֵּק רְאִיָּה: לָקַח בַּיִת בְּחָצֵר אַחֶרֶת. הַסְּמוּכָה לְחָצֵר זוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּהּ שֻׁתָּפוּת. לֹא יִפְתַּח לוֹ פֶּתַח לְחָצֵר זוֹ. שֶׁמַּרְבֶּה עֲלֵיהֶם דְּרִיסַת הָרֶגֶל מִדַּיָּרֵי אוֹתוֹ בַּיִת {נ}: בּוֹנֶה חֶדֶר לִפְנִים מִבֵּיתוֹ. שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף כְּלוּם אֶלָּא חוֹלֵק בֵּיתוֹ לִשְׁנַיִם. דִּבְלָאו הָכִי יָכוֹל לְמַלְּאוֹת בֵּיתוֹ דִּיּוּרִין אִם יִרְצֶה: פֶּתַח כְּנֶגֶד פֶּתַח. דְּאָמַר קְרָא (בְּמִדְבָּר כד) וַיִּשָּׂא בִּלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שׁוֹכֵן לִשְׁבָטָיו. מָה רָאָה, רָאָה שֶׁלֹּא הָיוּ פִּתְחֵיהֶן מְכֻוָּנִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה {נד}: קָטָן לֹא יַעֲשֶׂנּוּ גָדוֹל. דְּאָמַר לֵיהּ בְּפִתְחָא זוּטָא מָצִינָא לְאִצְטַנּוּעֵי מִנָּךְ {נה}, בְּפִתְחָא רַבָּא לֹא מָצִינָא לְאִצְטַנּוּעֵי מִנָּךְ: אֶחָד לֹא יַעֲשֶׂנּוּ שְׁנָיִם. דְּאָמַר לֵיהּ בְּחַד פִּתְחָא מָצִינָא לְאִצְטַנּוּעֵי, בִּתְרֵי פִּתְחֵי לֹא מָצִינָא לְאִצְטַנּוּעֵי {נו}: אֲבָל פּוֹתֵחַ הוּא לִרְשׁוּת הָרַבִּים. דְּאָמַר לֵיהּ, סוֹף סוֹף קָא בָּעֵית לְאִצְטַנּוּעֵי מִבְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {נ} וּפֵרוּשׁ לֹא יִפְתְּחֶנָּה שֶׁיּוּכָל לִכָּנֵס לַחֲצַר הַשֻּׁתָּפוּת, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁיִּפְתַּח לְבֵיתוֹ אָסוּר, לְפִי שֶׁיִּכָּנֵס לַחֲצַר הַשֻּׁתָּפִים. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {נא} לֹא כוּ'. מֵהַאי טַעֲמָא גּוּפָא שֶׁמַּרְבֶּה דִּיּוּרִין. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {נב} וּבוֹנֶה כוּ'. שֶׁבּוֹנֶה מַעֲזִיבָה בְּאֶמְצָעוּת גָּבְהוֹ שֶׁל חֶדֶר וְנִמְצֵאת עֲלִיָּה בְּנוּיָה מֵאֵלֶיהָ. רַשְׁבָּ"ם: {נג} לֹא כוּ'. אֲפִלּוּ הֵיכָא דְּיֵשׁ חֲזָקָה. רַ"שׁ: {נד} וּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל כַּחֲצַר הַשֻּׁתָּפִים דָּמֵי דְּלֹא הָיָה רְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה. רַ"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {נה} וּכְגוֹן דַּהֲוָה לֵיהּ שְׁנֵי פְּתָחִים שֶׁל שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם וְרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אֶחָד שֶׁל אַרְבַּע. גְּמָרָא: {נו} כְּשֶׁהָיָה לוֹ פֶּתַח בַּר שְׁמֹנֶה אַמּוֹת וְרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת שְׁתַּיִם שֶׁל אַרְבַּע אַרְבַּע. דְּאָמַר לֵיהּ בְּחַד פִּתְחָא כְּשֶׁהוּא נָעוּל יְכוֹלַנִּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּחָצֵר אִי נַמִּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ שֶׁלֹּא כְּנֶגְדּוֹ, אֲבָל בִּשְׁנֵי פְּתָחִים לֹא מָצִינָא לְאִצְטַנּוּעֵי כָּל כָּךְ, דַּאֲפִלּוּ אִם הָאֶחָד נָעוּל יִהְיֶה הַשֵּׁנִי פָּתוּחַ. רַ"שׁ: {נז} לִרְשׁוּת הָרַבִּים. הַנִּמּוּקֵי יוֹסֵף וְטוּר כָּתְבוּ דְּלֹא בָּעִינַן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לְכָל אָדָם לֵילֵךְ הֲוֵי רְשׁוּת הָרַבִּים. וְכָתַב עוֹד בְּשֵׁם הָרִ"י בַּרְצְלוֹנִי דְּמָבוֹי מְפֻלָּשׁ כִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְשֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ כְּחָצֵר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {נח} כְּנֶגֶד כוּ'. מַיְרֵי בְּחַלּוֹן נָמוּךְ כְּעֵין פֶּתַח דְּאֶפְשָׁר דְּחָזוּ לֵיהּ בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים לְהֶדְיָא. הַנִּמּוּקֵי יוֹסֵף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין כו': לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח כו': הטעם בכל זה שלא יציץ עליו וכשיהיו שני בתים וביניהם רשות הרבים יש לו לפתוח חלון כנגד חלון ויוסיף בפתחים לפי שיכול לומר אין אני מזיק לך בראותי יותר מראיית כל באי עולם העוברים ברשות הרבים: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ח

אֵין עוֹשִׂין {נט} חָלָל {ס} תַּחַת רְשׁוּת הָרַבִּים, בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עֲגָלָה מְהַלֶּכֶת וּטְעוּנָה אֲבָנִים. אֵין מוֹצִיאִין זִיזִין וּגְזֻזְטְרָאוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֶלָּא אִם רָצָה כּוֹנֵס {סג} לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּמוֹצִיא. לָקַח חָצֵר וּבָהּ זִיזִין וּגְזֻזְטְרָאוֹת, הֲרֵי זוֹ בְחֶזְקָתָהּ:

 ר"ע מברטנורה  אֵין עוֹשִׂין חָלָל תַּחַת רְשׁוּת הָרַבִּים. אֲפִלּוּ קָבִיל עֲלֵיהּ כָּל הֶזֵּקָא דְּאָתֵי מֵחֲמָתֵיהּ. שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם רוֹצִים [לִזּוֹק וְלֵירֵד לַדִּין] לָדוּן עַל עֵסֶק מָמוֹנָם: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר. וּבִלְבַד שֶׁיְּכַסֶּנּוּ בְּחֹזֶק כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עֲגָלָה מְהַלֶּכֶת עָלָיו טְעוּנָה אֲבָנִים. וְלֹא חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא לְיָמִים יִתְקַלְקֵל הַכִּסּוּי {סא}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: זִיזִין. רָהִיטִים קְטַנִּים: גְּזֻזְטְרָאוֹת. קוֹרוֹת גְּדוֹלוֹת. שֶׁמָּא יִכָּשְׁלוּ בָּהֶן בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים {סב}: כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ. שֶׁמַּכְנִיס בַּקַּרְקַע שֶׁלּוֹ כְּשִׁעוּר הוֹצָאַת הַזִּיזִין וּמוֹצִיא: הֲרֵי זוֹ בְחֶזְקָתָהּ. דְּטוֹעֲנִין לַלּוֹקֵחַ וְאָמְרִינַן שֶׁמָּא זֶה שֶׁמְּכָרָהּ לוֹ כָּנַס בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ {סד}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {נט} אֵין כוּ'. לְכַתְּחִלָּה. וְאִם עָשָׂה וְכִסָּה כָּרָאוּי פָּטוּר. הַמַּגִּיד: {ס} חָלָל. וּמְפָרֵשׁ וְאָזִיל מַה הוּא אוֹתוֹ חָלָל, בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. רַ"שׁ. וְאַף עַל גַּב דִּבְרֵישׁ פֶּרֶק ב' מְפָרֵשׁ הָרַ"ב מְעָרָה מְקֹרָה וְלֹא אִינָךְ, הָכָא מַיְרֵי בִּמְקֻרוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {סא} וְרַבָּנָן, זִמְנִין דְּמִפְחַת, שֶׁיְּתַלֵּעַ מִתּוֹכוֹ, וְלָאו אַדַּעְתֵּיהּ דְּעוֹבֵר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְיַעֲבֹר וְיִפֹּל. גְּמָרָא: {סב} וּלְפִיכָךְ לְמַעְלָה מִגָּמָל וְרוֹכְבוֹ שָׁרֵי. הָרִי"ף: {סג} כּוֹנֵס. וְלָא תֵימָא שֶׁלֹּא יְהֵא רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת כֵּן לְפִי דְּדָחֲקוּ רַבִּים וְאַזְלֵי לְהָתָם וְיֻזְּקוּ, קָא מַשְׁמַע לָן כֵּיוָן דִּבְשֶׁלּוֹ הוּא עוֹשֶׂה כֵן, עַל הָרַבִּים לְהַרְחִיק עַצְמָן אוֹ לַעֲשׂוֹת גָּדֵר לְהַפְסִיק שֶׁלֹּא יִזֹּקוּ. נִרְאֶה לִי: {סד} וּמַשְׁמַע דְּאִלּוּ לִטְעֹן שֶׁמָּא רַבִּים מָחֲלוּ לוֹ כוּ' לֹא טַעֲנִינַן, דְּמַאן מָחִיל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אין עושין חלל תחת רשות הרבים כו': חכמים אומרים לפי שברוב הימים מרקיבין הקורות והבנין שהוא מתחת הארץ ויפחות המקום מחמת ההולכים עליו וגזוזטראות הם קורות גדולות שיוצאין מן הכותל שיכולין לקבל תקרה ומעזיבה ומעיקרנו טוענין ליורש וטוענין ללוקח ולפיכך כשיקחם הרי היא בחזקתה לפי שאנו נטעון בשבילו נאמר אפשר שאותו הראשון שבנאו בתוך שלו הוציא כמו שהוא ראוי ונעמיד אותה כמות שהיה: (רמב"ם)

פרק ד


פרק ד - משנה א

הַמּוֹכֵר אֶת הַבַּיִת, לֹא מָכַר הַיָּצִיעַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא פְתוּחָה לְתוֹכוֹ, וְלֹא אֶת הַחֶדֶר שֶׁלִּפְנִים מִמֶּנּוּ, וְלֹא אֶת הַגַּג {ב} בִּזְמַן שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַעֲקֶה גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֶשׁ לוֹ צוּרַת פֶּתַח, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵינוֹ מָכוּר:

 ר"ע מברטנורה  הַמּוֹכֵר אֶת הַבַּיִת. הַיָּצִיעַ. כְּמִין חֶדֶר שֶׁעוֹשִׂין סְבִיבוֹת כָּתְלֵי הַבַּיִת מִבַּחוּץ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה בַּמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב (מְלָכִים א ו) וְהַיָּצִיעַ הַתַּחְתּוֹנָה. וְיֵשׁ שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָהּ בָּעֳבִי הַכֹּתֶל. וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּתוּחַ לַבַּיִת וְתַשְׁמִישׁוֹ בְּתוֹכוֹ, אֲפִלּוּ הָכִי אֵינוֹ מָכוּר. וְהוּא דַּהֲוֵי אַרְבַּע אַמּוֹת. אֲבָל אִי לֹא הָוֵי אַרְבַּע אַמּוֹת, לֹא חָשִׁיב, וְנִמְכָּר עִם הַבַּיִת: וְלֹא אֶת הַחֶדֶר שֶׁלִּפְנִים. מִן הַבַּיִת. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּתוּחַ לַבַּיִת וּדְרִיסָתוֹ עָלָיו {א}: בִּזְמַן שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַעֲקֶה גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה. חָשׁוּב בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְלֹא בָּטֵל לְגַבֵּי בַּיִת: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר וְכוּ'. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} דְּכֵיוָן דְּאֵין תַּשְׁמִישׁוֹ כְּשֶׁל בַּיִת, שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי אֶלָּא לְהַצְנִיעַ שָׁם חֲפָצָיו לִשְׁמֹר, כְּמִין תֵּבָה, הִלְכָּךְ אֵינוֹ בִּכְלָל בַּיִת. רַ"שׁ. וּבַגְּמָרָא, הַשְׁתָּא יָצִיעַ, חֶדֶר מִבַּעְיָא. לֹא צְרִיכָא דְּאַף עַל גַּב דְּמָצַר לֵיהּ אַבְּרָאִי, שֶׁכָּתַב לוֹ הַמֵּצַר שֶׁחוּץ לַחֶדֶר, אֲפִלּוּ הָכִי לֹא אָמְרִינַן שֶׁקָּנָה הַחֶדֶר כֵּיוָן שֶׁהוּא בְּתוֹךְ הַמֵּצַר, אֶלָּא אָמְרִינַן מְצָרִים הִרְחִיב, שֶׁמֵּצַר חֶדֶר אֵינוֹ נִכָּר: {ב} הַגַּג. אֲבָל עֲלִיָּה בִּכְלָל הַבַּיִת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המוכר את הבית לא מכר את היציע כו': יציע הוא חלל בין שני כותלין כגון צורה זו ומלת ממנו הוא חוזר אל הבית ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ב

לֹא אֶת הַבּוֹר, וְלֹא אֶת הַדּוּת, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ עֻמְקָא וְרוּמָא {ד}. וְצָרִיךְ לִקַּח לוֹ דֶרֶךְ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא, בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ חוּץ מֵאֵלּוּ, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ. מְכָרָן לְאַחֵר, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיך לִקַּח לוֹ דֶרֶךְ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ:

 ר"ע מברטנורה  בּוֹר. חֲפִירָה בַּקַּרְקַע: דּוּת. בִּנְיָן שֶׁל אֲבָנִים עַל גַּבֵּי קַרְקַע עָשׂוּי כְּעֵין בּוֹר {ג}: אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ עֻמְקָא וְרוּמָא. לֹא קָנָה בּוֹר וָדוּת, הוֹאִיל וְתַשְׁמִישָׁן חָלוּק מִן הַבַּיִת, שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין אֶלָּא לִשְׁאֹב מַיִם. עַד שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ מֵאַרְעִית תְּהוֹמָא עַד רוּם רְקִיעָא: וְצָרִיךְ. הַמּוֹכֵר: לִקַּח לוֹ דֶרֶךְ. מִן הַלּוֹקֵחַ, לֵילֵךְ לְבוֹר וָדוּת. דְּמוֹכֵר בְּעַיִן יָפָה הוּא מוֹכֵר וְלֹא שִׁיֵּר לְעַצְמוֹ כְּלוּם: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ צָרִיךְ. דְּסַבְרֵי מוֹכֵר בְּעַיִן רָעָה הוּא מוֹכֵר, וּכְשֶׁמָּכַר הַבַּיִת שִׁיֵּר לְעַצְמוֹ דֶּרֶךְ שֶׁיֵּלֵךְ לַבּוֹר וְלַדּוּת: בִּזְמַן שֶׁאָמַר חוּץ מֵאֵלּוּ. חוּץ מִבּוֹר וָדוּת, דִּתְנַאי שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הוּא וּלְאַטְפוּיֵי דֶּרֶךְ קָאָתֵי {ה}: מְכָרָן לְאַחֵר. מָכַר הַבּוֹר וָדוּת לְאַחֵר, וְשִׁיֵּר הַבַּיִת לְעַצְמוֹ: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֵין הַלּוֹקֵחַ צָרִיךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ דָרֶךְ. דְּמוֹכֵר בְּעַיִן יָפָה מוֹכֵר, וּכְשֶׁמָּכַר לוֹ הַבּוֹר וְהַדּוּת, דֶּרֶךְ נַמִּי מָכַר לוֹ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא {ו}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ג} אֲבָל הָרַ"שׁ פֵּרֵשׁ בּוֹר, חָפוּר בְּקַרְקַע קָשָׁה, שֶׁמַּחְזִיק מַיִם בְּלֹא בִּנְיָן. דּוּת, חוֹפְרִין בּוֹר בְּעָפָר תִּחוֹחַ וּבוֹנִין לוֹ כֹּתֶל אֲבָנִים וּמִקְרֵי דּוּת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} וְרוּמָא כוּ'. נִמְשַׁךְ גַּם עַל וְלֹא אֶת הַגַּג. הַמַּגִּיד. וְכָתַב עוֹד וּכְשֶׁכָּתַב לוֹ עֹמֶק וְרוּם אִם בָּא לְהַגְבִּיהַּ וְלִבְנוֹת בָּאֲוִיר אוֹ לְהַעֲמִיק וְלַחְפֹּר, מַגְבִּיהַּ וּמַעֲמִיק. אֲבָל לֹא קָנָה בַּבִּנְיָנִים שֶׁבָּעֲמָקִים וּבָאֲוִיר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} וּלְרַבָּנָן לֹא אָתֵי לִטְפוּיֵי כְּלָל דִּבְלָאו הָכִי שִׁיֵּר לְעַצְמוֹ דֶּרֶךְ, וּלְרַוְחָא דְּמִלְּתָא אָמַר כֵּן שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹקֵחַ כָּל הַבַּיִת מָכַרְתָּ לִי וְלֹא עִכַּבְתָּ דֶּרֶךְ, שֶׁאֵין כָּל מוֹכְרִין בְּקִיאִין בַּדִּינִין, וְהִלְכָּךְ פֵּרֵשׁ כָּל כָּךְ. רַ"שׁ: {ו} גְּמָרָא. וְאַכֻּלָּהּ מַתְנִיתִין קָאֵי: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  לא את הבור ולא את הדות אף על פי שכתב לו כו': בור הוא חפירה בקרקע. והדות בנוי על הקרקע לפי שלא יועיל עומקא ורומא אלא להקנות מה שהוא נראה על הארץ או מה שעל הגג ואין מקנה לו בור ודות כשיאמר עומקא ורומא עד שיכתוב לו קני מארעית תהומא עד רום רקיעא. ואמרו מכרן לאחר אין ר"ל שמכר הבור והדות אחר שמכר הבית סתם כי היאך יתכן שהוא עצמו אין לו דרך ומי שלקח ממנו יש לו דרך שדי לו ללוקח שיהיה כמוכר אבל רצה לומר מכרן לאחר שמכר הבור והדות לפני מכירת הבית או מכר הבית לאיש אחד והבור והדות לאיש אחר בשעה אחת. וטעם מחלוקת רבי עקיבא ורבנן שר' עקיבא סבר מוכר בעין יפה הוא מוכר ולא שייר לעצמו כלום ולפיכך צריך ליקח לו דרך ורבנן סברי כי המוכר בעין רעה הוא מוכר והוא משייר לעצמו ולפיכך א"צ ליקח לו דרך כרבי שמעון וכבר קדם לנו שהלכה כרבי עקיבא: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ג

הַמּוֹכֵר אֶת הַבַּיִת, מָכַר אֶת הַדֶּלֶת, אֲבָל לֹא אֶת הַמַּפְתֵּחַ. מָכַר אֶת הַמַּכְתֶּשֶׁת הַקְּבוּעָה, אֲבָל לֹא אֶת הַמִּטַּלְטֶלֶת. מָכַר אֶת הָאִצְטְרֻבָּל, אֲבָל לֹא אֶת הַקֶּלֶת, וְלֹא אֶת הַתַּנּוּר, וְלֹא אֶת הַכִּירָיִם. בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ, הוּא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, הֲרֵי כֻלָּן מְכוּרִין:

 ר"ע מברטנורה  הַמּוֹכֵר אֶת הַבַּיִת. סְתָם: מָכַר אֶת הַדֶּלֶת. שֶׁכָּל תַּשְׁמִישֵׁי הַבַּיִת הַקְּבוּעִים בּוֹ בִּכְלָל הַבַּיִת הֵם: אֲבָל לֹא אֶת הַמַּפְתֵּחַ. דְּמִידִי דְּמִטַּלְטֵל הוּא {ז}: הַמַּכְתֶּשֶׁת. הַקְּבוּעָה בַּקַּרְקַע: הָאִצְטְרֻבָּל. עִגּוּל שֶׁל עֵץ שֶׁעָלָיו מַעֲמִידִים הָרֵחַיִם. וְקָבוּעַ הוּא: הַקֶּלֶת. אֲפַרְכֶּסֶת שֶׁעוֹשִׂים סָבִיב לָרֵחַיִם לְקַבֵּל הַקֶּמַח הַנִּטְחָן שֶׁלֹּא יִפֹּל לָאָרֶץ. וּמִטַּלְטֵל הוּא: וְלֹא אֶת הַתַּנּוּר וְלֹא אֶת הַכִּירָיִם. דְּמִטַּלְטְלִים הֵם. וְאִית סְפָרִים דְּגָרְסֵי, מָכַר תַּנּוּר מָכַר כִּירַיִם. וּמַיְרֵי בִּקְבוּעִים וּמְחֻבָּרִים בַּקַּרְקַע: הֲרֵי כֻלָּם מְכוּרִים. כָּל הָנֵי תַּשְׁמִישֵׁי דְּבֵיתָא. אֲבָל שְׁאָר מָאנֵי תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ אֵינָם מְכוּרִים, אֲפִלּוּ אָמַר וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, לֹא רִבָּה אֶלָּא תַּשְׁמִישִׁים הַמְיֻחָדִים לַבַּיִת כְּגוֹן מַפְתֵּחַ וָקֶלֶת וְכַיּוֹצֵא בָהֶן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ז} כְּלוֹמַר אַף עַל גַּב דִּקְבִיעָה, כִּדְאָמְרִינַן בַּגְּמָרָא דְּקָתָנֵי מַפְתֵּחַ דּוּמְיָא דְּדֶלֶת, מִכָּל מָקוֹם אֵינָהּ מְכוּרָה מִשּׁוּם דְּאֵין קְבִיעוּתָהּ קְבִיעוּת גְּמוּרָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המוכר את הבית מכר את הדלת כו': מכתשת הוא כלי שכותשין ושוחקין בו הדברים הגסים כגון מכתשת אבן וזולתה. ואצטרובל הוא עץ כעין רחים מעמידים עליו הרחים לטחון וקלת עגול מעץ שעושין סביב לרחים כדי שלא יתפזר כלום מן הדבר הנטחן: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ד

הַמּוֹכֵר אֶת הֶחָצֵר, מָכַר בָּתִּים, בּוֹרוֹת, שִׁיחִין, וּמְעָרוֹת {ח}, אֲבָל לֹא אֶת הַמִּטַּלְטְלִין {ט}. בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ, הִיא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, הֲרֵי כֻלָּן מְכוּרִין. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, לֹא מָכַר אֶת הַמֶּרְחָץ {י}, וְלֹא אֶת בֵּית הַבַּד שֶׁבְּתוֹכָהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַמּוֹכֵר אֶת הֶחָצֵר, לֹא מָכַר אֶלָּא אֲוִירָהּ {יא} שֶׁל חָצֵר:

 ר"ע מברטנורה  מָכַר אֶת הַבָּתִּים. הַפְּתוּחִים לֶחָצֵר: וּבוֹרוֹת שִׁיחִים וּמְעָרוֹת. שֶׁבְּתוֹךְ הַבָּתִּים. וְאַף עַל גַּב דְּהַמּוֹכֵר בַּיִת לֹא מָכַר בּוֹר שִׁיחַ וּמְעָרָה, לְגַבֵּי חָצֵר מִיהָא בְּטֵלִים הֵן: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ. אֲפִלּוּ אָמַר כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, לֹא מָכַר אֶת הַמֶּרְחָץ וְכוּ'. דְּאֵינָן בִּכְלָל חָצֵר: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר וְכוּ'. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ח} בּוֹרוֹת כוּ'. לְפִי שֶׁהֶחָצֵר עָשׂוּי לִכְבִיסָה וּלְהַשְׁקוֹת בְּהֵמוֹת, וְתַשְׁמִישׁ הֶחָצֵר וְהַבּוֹר הוּא תַּשְׁמִישׁ אֶחָד, וּלְפִיכָךְ נִמְכָּרִין עִמָּהּ. אֲבָל בַּיִת אֵינוֹ עָשׂוּי לִכְבִיסָה כוּ' אֶלָּא לְדִירָה וְאֵין תַּשְׁמִישָׁן שָׁוֶה. רַשְׁבָּ"א. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} הַמִּטַּלְטְלִין. תַּשְׁמִישֵׁי הַבַּיִת שֶׁאֵינָן קְבוּעִין כָּל כָּךְ, הָנָךְ דְּאָמְרָן לְעֵיל דְּאֵינָן מְכוּרִין בִּכְלַל בַּיִת. וְכָל שֶׁכֵּן שְׁאָר מִטַּלְטְלִין שֶׁאֵינָם בִּכְלָל תַּשְׁמִישֵׁי בַּיִת. רַ"שׁ: {י} הַמֶּרְחָץ. דְּאֵין דֶּרֶךְ הַחֲצֵרוֹת שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם כֵּן וְאֵינוֹ תַּשְׁמִישׁ מְיֻחָד לְחָצֵר אַחַת. דְּהַרְבֵּה חֲצֵרוֹת מִשְׁתַּמְּשׁוֹת בְּמֶרְחָץ אֶחָד וְכֵן בְּבֵית הַבַּד. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {יא} אֲוִירָהּ. אֲבָל בָּתִּים וּבוֹרוֹת לֹא. וְדָמִים מוֹדִיעִים לֵיכָּא לְמֵימַר, דְּאֵין אוֹנָאָה לַקַּרְקָעוֹת. רַ"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המוכר את החצר מכר בתים בורות שיחין כו': אין הלכה כר"א: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ה

הַמּוֹכֵר אֶת בֵּית הַבַּד {יב}, מָכַר אֶת הַיָּם {יג} וְאֶת הַמַּמָּל וְאֶת הַבְּתוּלוֹת, אֲבָל לֹא מָכַר אֶת הָעֲכִירִין וְאֶת הַגַּלְגַּל וְאֶת הַקּוֹרָה. בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ, הוּא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, הֲרֵי כֻלָּן מְכוּרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַמּוֹכֵר בֵּית הַבַּד, מָכַר אֶת הַקּוֹרָה {טו}:

 ר"ע מברטנורה  מָכַר אֶת הַיָּם. הָאֶבֶן שֶׁנּוֹתְנִים בְּתוֹכָהּ הַזֵּיתִים בִּשְׁעַת טְחִינָתָן: הַמַּמָּל. הָרֶכֶב הָעֶלְיוֹנָה שֶׁבָּהּ מְפָרְכִים הַזֵּיתִים: הַבְּתוּלוֹת. כְּלוּנְסוֹת שֶׁל אֶרֶז שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהֶם קוֹרוֹת בֵּית הַבַּד {יד}: עֲכִירִין. נְסָרִים כְּבֵדִים שֶׁנּוֹתְנִים עַל הָאַמְתָּחוֹת שֶׁשָּׂמִים בָּהֶם הַזֵּיתִים הַכְּתוּשִׁים כְּדֵי לְכָבְשָׁן: הַגַּלְגַּל. שֶׁמְּגַלְגֵּל הָאֶבֶן וּמַכְבִּיד עַל הַזֵּיתִים הַכְּתוּשִׁים לְהוֹצִיא שַׁמְנָן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יב} בֵּית הַבַּד. בַּיִת שֶׁהַבַּד בּוֹ, וְאוֹתוֹ בַּיִת לְתַשְׁמִישׁ בַּד לְבַדּוֹ עָשׂוּי. רַ"שׁ: {יג} הַיָּם. כָּל הָנָךְ דְּקָתָנֵי בְּהוּ מָכַר קְבוּעִין הֵן שָׁם. וְאִידָךְ דְּאֵינָן מְכוּרִין מִטַּלְטְלֵי הֵן. רַ"שׁ: {יד} שֶׁנּוֹעֲצִין בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הַגַּת מִכָּאן וּמִכָּאן. וְנוֹקְבִין זֶה כְּנֶגֶד זֶה וְנוֹתְנִים בְּרִיחִים מִזֶּה לָזֶה וּמַעֲמִידִים הַקּוֹרָה עַל הַבְּרִיחַ. הָרַ"שׁ: {טו} הַקּוֹרָה. שֶׁלֹּא נִקְרָא בֵּית הַבַּד אֶלָּא עַל שֵׁם הַקּוֹרָה. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המוכר את בית הבד מכר את הים כו': ים האבן שטוחנין בתוכו הזיתים וממל הוא האבן שטוחנין בו הזיתים למעלה. בתולות הן כלונסות של ארז שמעמידין בהם את הקורה מהבד. עבירין הם הנסרים הכבדים שמכבידין אותן על האמתחות ששמים בהם הזיתים הכתושים ועליהן נתלית האבן וכובשן. וגלגל שמגלגל האבן ומגביה אותה ומכביד על הזיתים הכתושים והשמן יוצא: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ו

הַמּוֹכֵר אֶת הַמֶּרְחָץ, לֹא מָכַר אֶת הַנְּסָרִים {טז} וְאֶת הַסַּפְסָלִים וְאֶת הַוִּילָאוֹת. בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ, הוּא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, הֲרֵי כֻלָּן מְכוּרִין. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, לֹא מָכַר אֶת הַמְּגֻרוֹת {יז} שֶׁל מַיִם וְלֹא אֶת הָאוֹצָרוֹת שֶׁל עֵצִים:

 ר"ע מברטנורה  הַנְּסָרִים. לוּחוֹת שֶׁמְּשִׂימִין עֲלֵיהֶם הַבְּגָדִים: הַסַּפְסָלִים. שֶׁיּוֹשְׁבִים עֲלֵיהֶם. וְיֵשׁ גּוֹרְסִים סְפָלִים, שֶׁנּוֹתְנִים בָּהֶם מַיִם לִרְחֹץ: וִילָאוֹת. מָסָךְ כְּנֶגֶד הַפֶּתַח. פֵּרוּשׁ אַחֵר, אֲלוּנְטִית שֶׁמִּסְתַּפְּגִין בָּהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים סִנָּר שֶׁמְּכַסִּין בּוֹ הָעֶרְוָה כְּשֶׁיּוֹשְׁבִין בַּמֶּרְחָץ: מְגֻרוֹת שֶׁל מַיִם. בְּרֵכוֹת הַשּׁוֹפְכוֹת מַיִם לַמֶּרְחָץ: אוֹצָרוֹת שֶׁל עֵצִים. שֶׁמְּחַמְּמִין בּוֹ הַמֶּרְחָץ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טז} הַנְּסָרִים. מִשּׁוּם דְּמִטַּלְטְלֵי לֹא מִזְדַּבְּנֵי. רַשִׁ"י: {יז} הַמְּגֻרוֹת כוּ'. דְּאֵין אֵלּוּ תַּשְׁמִישִׁין הַמְּיֻחָדִים לְמֶרְחָץ כִּי הָנָךְ דִּלְעֵיל. וְאֵין אֵלּוּ מָאנֵי תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ אֶלָּא מָמוֹנוֹ הֵם לֵהָנוֹת בָּהֶם אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, דִּכְשֶׁקּוֹנֶה אוֹתוֹ קוֹנֶה לְהַסִּיק בְּבֵיתוֹ כוּ' כְּמוֹ חִטֵּי וּשְׂעָרֵי [דִּבְפֵרוּשׁ הָרַ"ב בַּמִּשְׁנָה דִּלְקַמָּן]. מְגוּרָה כְּמוֹ נֶהֶרְסוּ מַמְגוּרוֹת [יוֹאֵל א]. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המוכר את המרחץ לא מכר את הנסרין כו': נסרים לוחות ששמין עליהם הבגדים. וספסלים כסאות. וילאות כעין יריעות שחוגרין כעין סינר לכסות הערוה בהן במרחץ: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ז

הַמּוֹכֵר אֶת הָעִיר, מָכַר בָּתִּים, בּוֹרוֹת, שִׁיחִין, וּמְעָרוֹת, מֶרְחֲצָאוֹת וְשׁוֹבָכוֹת, בֵּית הַבַּדִּין וּבֵית הַשְּׁלָחִין, אֲבָל לֹא אֶת הַמִּטַּלְטְלִין. וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ, הִיא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, אֲפִלּוּ הָיוּ בָהּ בְּהֵמָה וַעֲבָדִים, הֲרֵי כֻלָּן מְכוּרִין {יט}. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַמּוֹכֵר אֶת הָעִיר, מָכַר אֶת הַסַּנְטֵר:

 ר"ע מברטנורה  מָכַר בָּתִּים. וְכָל שֶׁכֵּן חֲצֵרוֹת שֶׁהֵן עִקַּר הָעִיר: בֵּית הַשְּׁלָחִין. גִּנּוֹת וּפַרְדֵּסִין הַשַּׁיָּכִין לָעִיר {יח}: אֲבָל לֹא הַמִּטַּלְטְלִין. מָאנֵי תַּשְׁמִישְׁתָּא, כְּגוֹן מַפְתֵּחַ וָקֶלֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא מָכַר חִטֵּי וּשְׂעָרֵי: הֲרֵי כֻלָּן מְכוּרִים. אֲפִלּוּ עֲבָדִים וּבְהֵמוֹת דְּמִטַּלְטְלֵי דְּנַיְדֵי נִינְהוּ. וְכָל שֶׁכֵּן חִטֵּי וּשְׂעָרֵי דַּהֲווּ מִטַּלְטְלֵי דְּלֹא נַיְדֵי: הַסַּנְטֵר. הָעֶבֶד הַמְמֻנֶּה לִשְׁמֹר הָעִיר {כ}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יח} שֶׁנֶּאֱמַר שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים [שִׁיר הַשִּׁירִים ד]. וּפֵרֵשׁ רַשְׁבַּ"ם שְׁלָחַיִךְ גִּנּוֹת הַמְּשַׁלְּחִים פֵּרוֹת בְּכָל שָׁנָה. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת, וְאִם תֹּאמַר דִּבְכֻלֵּי גְּמָרָא מְפֹרָשִׁין שְׁלָחִין בָּאגֵי שָׂדוֹת שֶׁמַּשְׁקִין אוֹתָן כוּ'. וְיֵשׁ לוֹמַר דִּפְשִׁיטָא לַגְּמָרָא דְּאֵין חִלּוּק בֵּין בָּאגֵי לְבַעַל לְעִנְיַן מֶכֶר כוּ', וְהַשְׁתָּא דִּמְפָרֵשׁ פַּרְדֵּס, מְמַעֲטֵי שְׂדֵה שְׁלָחִין וּבַעַל. וְכָתַב הָרַ"שׁ מִשּׁוּם דְּגַן רָאוּי לְטַיֵּל וְשַׁיָּךְ טְפֵי לָעִיר מִבָּאגֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יט} מְכוּרִין. דְּכֵיוָן דְּיָצָא מִכָּל הָעִיר לָלֶכֶת לְעִיר אַחֶרֶת, הוֹצָאַת הַמִּטַּלְטְלִין הֲוֵי מְרֻבָּה מִשֶּׁבַח. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {כ} לְשׁוֹן נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים [שִׁיר הַשִּׁירִים א]. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁחוֹלֵק עַל תַּנָּא קַמָּא בְּמַה שֶּׁאָמַר דְּבָאגֵי לֹא. אֲבָל בַּגְּמָרָא מַסְּקִינַן דִּלְמַאן דְּאָמַר שְׁלָחִין פַּרְדֵּס, סַנְטֵר בָּאגֵי. וּלְמַאן דְּאָמַר סַנְטֵר שׁוֹמֵר, שְׁלָחִין בָּאגֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המוכר את העיר מכר בתים בורות שיחין כו': בית השלחין הם הנהרות שהמים נמשכים עליהם להשקות אילני העיר. וסנטר הוא עבד ממונה לשמור העיר. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ח

הַמּוֹכֵר אֶת הַשָּׂדֶה, מָכַר אֶת הָאֲבָנִים שֶׁהֵם לְצָרְכָּהּ, וְאֶת הַקָּנִים שֶׁבַּכֶּרֶם {כב} שֶׁהֵם לְצָרְכּוֹ, וְאֶת הַתְּבוּאָה שֶׁהִיא מְחֻבֶּרֶת לַקַּרְקַע, וְאֶת מְחִצַּת הַקָּנִים שֶׁהִיא פְחוּתָה מִבֵּית רֹבַע, וְאֶת הַשּׁוֹמֵרָה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה בְטִיט, וְאֶת הֶחָרוּב שֶׁאֵינוֹ מֻרְכָּב, וְאֶת בְּתוּלַת הַשִּׁקְמָה:

 ר"ע מברטנורה  הָאֲבָנִים שֶׁהֵם לְצָרְכָּהּ. לַעֲשׂוֹת גָּדֵר {כא}: וְאֶת הַקָּנִים. שֶׁקּוֹשְׁרִים בָּהֶם הַגְּפָנִים: וְאֶת מְחִצַּת הַקָּנִים. קָנִים הַרְבֵּה גְּדֵלִים בְּקֶלַח אֶחָד, כְּשֶׁהִיא פְּחוּתָה מִבֵּית רֹבַע אָז הִיא בְּטֵלָה לְגַבֵּי הַשָּׂדֶה: שׁוֹמֵרָה. סֻכַּת שׁוֹמְרִים הַמְחֻבֶּרֶת לַקַּרְקַע בְּטִיט {כג}: וְאֶת הֶחָרוּב. בְּבַחֲרוּתוֹ שֶׁעֲדַיִן לֹא הֻרְכָּב. דִּכְשֶׁמַּזְקִין מִתְגַּבֵּר וּמַרְכִּיבִין אוֹתוֹ וְיֵשׁ לוֹ שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְלֹא בָּטֵיל לְגַבֵּי שָׂדֶה: וְאֶת בְּתוּלַת הַשִּׁקְמָה. בְּבַחֲרוּתָהּ קֹדֶם שֶׁחָתְכוּ עֲנָפֶיהָ. דִּכְשֶׁמַּזְקִין קוֹצְצִים הָעֲנָפִים וּגְדֵלִין הַרְבֵּה בִּמְקוֹמָן וְקָרוּי סַדַּן שִׁקְמָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כא} וְאַף עַל גַּב דְּתַשְׁמִישִׁין הַמִּטַּלְטְלִין הֵן, כֵּיוָן דִּקְבִיעֵי לְהַאי תַּשְׁמִישׁ וְאֵין מְזִיזִין אוֹתָן מֵהַאי שָׂדֶה לְעוֹלָם, כִּמְחֻבָּר חָשִׁיב לְהוּ. רַ"שׁ: {כב} שֶׁבַּכֶּרֶם. וּמִמֵּילָא שָׁמְעִינַן הַמּוֹכֵר אֶת הַשָּׂדֶה מָכַר אֶת הַכֶּרֶם. שֶׁכָּל אִילָנוֹת בִּכְלָל שָׂדֶה, אֶחָד גְּפָנִים וְאֶחָד כָּל אִילָן, חוּץ מֵחָרוּב הַמֻּרְכָּב וְסַדַּן הַשִּׁקְמָה. רַ"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כג} גָּרַס כְּגִרְסַת הָרַמְבַּ"ם. אֲבָל הָרַמְבַּ"ם לֹא כָּתַב הַמְּחֻבָּרִים לַקַּרְקַע. דְּבַגְּמָרָא אָמְרִינַן עֲלַהּ אַף עַל גַּב דְּלֹא קְבִיעָא בְּאַרְעָא. וּפֵרֵשׁ הַנִּמּוּקֵי יוֹסֵף, שֶׁמְּכֻסָּה וְטוּחָה מִלְּמַעְלָה, וְאַף עַל גַּב שֶׁלֹּא שָׂם סְבִיבוֹתֶיהָ הַרְבֵּה כְּמִנְהַג הָעוֹלָם [וְעַיֵּן לְקַמָּן אוֹת כז]: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המוכר את השדה מכר את האבנים כו': אבנים שהם לצרכה לגדרים. וקנים שהם לצרכו לסמוך בהם הגפנים. ומחיצת הקנים המקום שנטועין בו הקנים בלבד ושומירה סוכת קנים וכיוצא בה שיושבים בה השומרים פירות. ובתולת שקמה הוא אילן משקמה קודם שיכרתו אותה לפי שדרכה לכורתה ואחר שכורתים אותה תחליף שנית ויגדל גוף העץ אחר שנכרתה: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ט

אֲבָל לֹא מָכַר לֹא אֶת הָאֲבָנִים שֶׁאֵינָן לְצָרְכָּהּ, וְלֹא אֶת הַקָּנִים שֶׁבַּכֶּרֶם שֶׁאֵינָן לְצָרְכּוֹ, וְלֹא אֶת הַתְּבוּאָה {כד} שֶׁהִיא תְלוּשָׁה מִן הַקַּרְקַע. בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ, הִיא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, הֲרֵי כֻלָּן מְכוּרִין. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, לֹא מָכַר לֹא אֶת מְחִצַּת הַקָּנִים שֶׁהִיא בֵית רֹבַע, וְלֹא אֶת הַשּׁוֹמֵרָה שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה בְטִיט {כו} {כז}, וְלֹא אֶת הֶחָרוּב הַמֻּרְכָּב, וְלֹא אֶת סַדַּן הַשִּׁקְמָה, וְלֹא אֶת הַבּוֹר {כח}, וְלֹא אֶת הַגַּת {כט}, וְלֹא אֶת הַשּׁוֹבָךְ, בֵּין חֲרֵבִין בֵּין יְשׁוּבִין. וְצָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא, בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ חוּץ מֵאֵלּוּ, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ. מְכָרָן לְאַחֵר, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמוֹכֵר. אֲבָל בְּנוֹתֵן מַתָּנָה, נוֹתֵן אֶת כֻּלָּם. הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, זָכוּ בַשָּׂדֶה, זָכוּ בְכֻלָּם. הַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר, הֶחֱזִיק {ל} בַּשָּׂדֶה, הֶחֱזִיק בְּכֻלָּם. הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה, הִקְדִּישׁ אֶת כֻּלָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה, לֹא הִקְדִּישׁ אֶלָּא אֶת הֶחָרוּב הַמֻּרְכָּב וְאֶת סַדַּן הַשִּׁקְמָה:

 ר"ע מברטנורה  לֹא מָכַר אֶת מְחִצַּת הַקָּנִים וְכוּ'. שֶׁכָּל אֵלֶּה חֲשׁוּבִים כְּשָׂדֶה בִּפְנֵי עַצְמָן {כה}: לֹא מָכַר אֶת הַבּוֹר. אַף עַל פִּי שֶׁמָּכַר לוֹ הַשָּׂדֶה אֵין אֵלּוּ מְכוּרִין: וְצָרִיךְ הַמּוֹכֵר לִקַּח לוֹ דֶרֶךְ מִן הַלּוֹקֵחַ. לָבֹא לַבּוֹר וְלַגַּת. דְּמוֹכֵר בְּעַיִן יָפָה מוֹכֵר כִּדְפָרִישְׁנָא לְעֵיל: נָתַן אֶת כֻּלָּן. וַאֲפִלּוּ לְמַאן דְּאָמַר מוֹכֵר בְּעַיִן רָעָה מוֹכֵר וְצָרִיךְ הַלּוֹקֵחַ לִקַּח לוֹ דֶּרֶךְ הֵיכָא דְּמָכַר לוֹ אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ וְשִׁיֵּר הַשָּׂדֶה לְעַצְמוֹ, דַּוְקָא בְּמוֹכֵר אָמְרִינַן הָכִי, מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ לַלּוֹקֵחַ לְאַתְנוּיֵי וּלְפֵרוּשֵׁי, וְכֵיוָן דְּלֹא אַתְנֵי אִיהוּ הוּא דְּאַפְסִיד, אֲבָל גַּבֵּי נוֹתֵן שֶׁמְּקַבֵּל הַמַּתָּנָה מִתְבַּיֵּשׁ לוֹמַר לַנּוֹתֵן פָּרֵשׁ לִי מַה שֶּׁאַתָּה נוֹתֵן לִי, לֹא אָמְרִינַן מִדְּלֹא פֵּרֵשׁ אִיהוּ הוּא דְּאַפְסִיד, אֶלָּא אָמְרִינַן בְּעַיִן יָפָה נָתַן וְאֵין צָרִיךְ מְקַבֵּל הַמַּתָּנָה לִקַּח לוֹ דֶּרֶךְ. וְכֵן נַמִּי כָּל הָנֵי דְּאָמְרִינַן לְעֵיל לֹא מָכַר לְפִי שֶׁאֵינָן בִּכְלָל שָׂדֶה, וַאֲפִלּוּ הָנֵי דְּאֵינָן בִּכְלָל כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ כְּגוֹן חָרוּב וְסַדַּן הַשִּׁקְמָה וּבוֹר וָגַת, אִם נָתַן הַשָּׂדֶה מַתָּנָה, נָתַן אֶת כֻּלָּן, מִשּׁוּם דִּבְעַיִן יָפָה יוֹתֵר מִדַּאי הוּא נוֹתֵן: זָכוּ בַשָּׂדֶה זָכוּ בְכֻלָּן. אֲפִלּוּ בּוֹר וָגַת וְשׁוֹבָךְ שֶׁבַּשָּׂדֶה. מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֶחָד זוֹכֶה בְּשֶׁלּוֹ וּמִסְתַּלֵּק מֵחֲבֵרוֹ מִכֹּל וָכֹל: הֶחֱזִיק בְּכֻלָּם. וְאַף עַל גַּב דְּחָרוּב וְשִׁקְמָה {לא} לֹא בְּטִילֵי לְגַבֵּי שָׂדֶה, הֲווּ כִּשְׁתֵּי שָׂדוֹת וְאֵין מֵצַר בֵּינֵיהֶן, דְּאִם הֶחֱזִיק בְּאַחַת מֵהֶן קָנָה חֲבֶרְתָּהּ: הִקְדִּישׁ אֶת כֻּלָּם. דְּמַקְדִּישׁ בְּעַיִן יָפָה מַקְדִּישׁ: לֹא הִקְדִּישׁ אֶלָּא אֶת הֶחָרוּב. מִכָּל הָנָךְ דְּאָמְרִינַן בְּמַתְנִיתִין גַּבֵּי מֶכֶר לֹא מָכַר, גַּבֵּי הֶקְדֵּשׁ נַמִּי לֹא הִקְדִּישׁ, דְּדַעַת מַקְדִּישׁ כְּדַעַת מוֹכֵר, לְבַד מֵחָרוּב הַמֻּרְכָּב וְסַדַּן הַשִּׁקְמָה, דְּאַף עַל גַּב דִּבְמֶכֶר לֹא מָכַר, בְּהֶקְדֵּשׁ קַדְּשֵׁי. וְטַעְמָא, הוֹאִיל וּמִשְּׂדֵה הֶקְדֵּשׁ קָא יָנְקֵי {לב}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כד} הַתְּבוּאָה כוּ'. וְאַף עַל גַּב דִּצְרִיכָא לְאַרְעָא. גְּמָרָא. וּפֵרֵשׁ לְשָׁטְחָהּ בַּשָּׂדֶה לְאַחַר קְצִירָה לְהִנָּפֵחַ הַתְּבוּאָה מֵרֵיחַ הַקַּרְקַע וּלְיַבֵּשׁ. רַ"שׁ: {כה} וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ שְׁתֵּי שָׂדוֹת וְיֵשׁ לוֹ שָׂדֶה אַחֶרֶת בְּתוֹךְ הַשְּׁתַּיִם. וְאִם אָמַר לוֹ שְׁתֵּי הַשָּׂדוֹת וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָן אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, דְּלֹא מָכַר הַשָּׂדֶה הַשְּׁלִישִׁית שֶׁבֵּינֵיהֶן, אַף כָּאן שָׂדֶה אַחַת מָכַר לוֹ וְלֹא שְׁתֵּי שָׂדוֹת. וּמְחִצַּת קָנִים וְכוּ' חֲשׁוּבִין שָׂדֶה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. רַ"שׁ: {כו} בְּטִיט. וְאַף עַל גַּב דִּמְחַבְּרָא לְאַרְעָא. גְּמָרָא. דְּכֵיוָן דְּטוּחָה בְּטִיט אֵינָהּ מִטַּלְטֶלֶת עוֹד וַחֲשִׁיבָה וְיֵשׁ לָהּ שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וַהֲרֵי זֶה כְּמוֹכֵר הַשָּׂדֶה שֶׁלֹּא מָכַר אֶת הַבַּיִת כוּ'. רַ"שׁ [זֶה לְפִי הַגִּרְסָא בָּרַ"ב כָּאן: שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה בְּטִיט, וּלְעֵיל בְּמִשְׁנָה ח' גָּרַס: שֶׁעֲשׂוּיָה בְּטִיט. וְכֵן בְּאוֹת כ"ז לְקַמָּן, וְכֵן בְּאוֹת כ"ג לְעֵיל]: {כז} וְזֶה לְשׁוֹן הַנִּמּוּקֵי יוֹסֵף, וְאַף עַל גַּב דִּמְחֻבָּר בְּטִינָא, כְּלוֹמַר הַכְּלוֹנְסוֹת, כֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ טוּחָה וּמְכֻסָּה מִלְּמַעְלָה בְּטִיט: {כח} הַבּוֹר. וְהוּא הַדִּין דּוּת, וְחָדָא מִנַּיְהוּ נָקַט וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כט} הַגַּת. גַּת שְׁכִיחַ בַּשָּׂדֶה, דְּהַיְנוּ כֶּרֶם בִּכְלָל כְּדִלְעֵיל. אֲבָל בֵּית הַבַּד שְׁכִיחַ בָּעִיר. וּלְפִיכָךְ בְּמוֹכֵר הָעִיר תְּנַן בֵּית הַבַּדִּין וְלֹא תְּנַן גַּת, וּבַשָּׂדֶה תְּנַן גַּת וְלֹא בֵּית הַבַּד: {ל} הֶחֱזִיק. בְּגֵר דְּאֵין דַּעַת אַחֶרֶת מַקְנָה וְאֵין צַד שֶׁיִּקְנֶה אֶלָּא בַּחֲזָקָה, תָּנֵי הֶחְזִיק. אֲבָל בְּאַחִין דְּאִיכָּא נַמִּי קִנְיָן אִי נַמִּי חֲזָקָה גְּרוּעָה, תְּנַן זָכוּ: {לא} מִשּׁוּם דִּכְשֶׁאֵינָן בִּכְלַל שָׂדֶה הַוְיָן כְּשָׂדֶה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְדָמֵי כִּשְׁתֵּי שָׂדוֹת, לְהָכִי נַקְטִינְהוּ לְאַשְׁמוֹעִינַן דַּהֲווּ כְּאֵין מֵצַר בֵּינֵיהֶן, וְאַף עַל גַּב דְּבוֹר וְגַת הֲווּ רְבוּתָא טָפֵי לְעִנְיַן זֶה כוּ'. וּבְאַחִין נָקַט בּוֹר וְגַת וְלֹא נָקַט הָא דִּשְׁתֵּי שָׂדוֹת, מִשּׁוּם דְּלֹא שַׁיְכָא אֶלָּא בְּדִין חֲזָקָה. אֲבָל בִּשְׁאָר קִנְיָנִין לֹא שַׁיָּךְ חִלּוּק מֵצַר מַפְסִיק כוּ', דַּהֲוָה כְּנָתַן דְּמֵי כֻּלָּן, דְּקָנָה כֻּלָּן אֲפִלּוּ מֵצַר מַפְסִיק: {לב} וְגִדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ נִינְהוּ. רַ"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אבל לא מכר לא את האבנים שאינן לצרכה כו': לא את הבור ולא את הגת ולא את השובך כו': טעם מחלוקת רבי עקיבא וחכמים כבר זכרנוהו במה שקדם. ואמרו בנותן מתנה שנתן את כולם לפי שהוא עיקר אצלנו נותן בעין יפה נותן ואפילו לחכמים שאומרים מוכר בעין רעה מוכר ויש לו דרך הוא לפי שהלוקח היה לו לבאר מה שהוא לוקח אבל מי שמקבל המתנה בושת הוא לו לומר באר מה שאתה נותן לי ונתבאר גם כן כי נכסי הגר שמת ואין לו יורשין הפקר וכל הקודם בהם זכה כלומר כשקדם והחזיק בהם. ופירוש דברי רבי שמעון המקדיש את השדה לא הקדיש את הקרקע אלא חרוב המורכב והוא שכבר הוא עושה פירות וסדן השקמה אבל אבנים של שדה שאינן לצרכה וכיוצא בהן אין מוקדשין: (רמב"ם)

פרק ה


פרק ה - משנה א

הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה, מָכַר אֶת הַתֹּרֶן וְאֶת הַנֵּס וְאֶת הָעוֹגִין וְאֶת כָּל הַמַּנְהִיגִין אוֹתָהּ, אֲבָל לֹא מָכַר לֹא אֶת הָעֲבָדִים {א}, וְלֹא אֶת הַמַּרְצוּפִין, וְלֹא אֶת הָאַנְתִּיקִי. וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ הִיא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, הֲרֵי כֻלָּן מְכוּרִין. מָכַר אֶת הַקָּרוֹן, לֹא {ג} מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת. מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת, לֹא מָכַר אֶת הַקָּרוֹן. מָכַר אֶת הַצֶּמֶד {ה}, לֹא מָכַר אֶת הַבָּקָר {ו}. מָכַר אֶת הַבָּקָר, לֹא מָכַר אֶת הַצֶּמֶד {ז}. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַדָּמִים מוֹדִיעִין. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ מְכוֹר לִי צִמְדְּךָ בְּמָאתַיִם זוּז, הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין הַצֶּמֶד בְּמָאתַיִם זוּז. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַדָּמִים רְאָיָה:

 ר"ע מברטנורה  הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה. סְתָם: מָכַר אֶת הַתֹּרֶן. עֵץ גָּבוֹהַּ שֶׁתּוֹלִין עָלָיו אֶת הַנֵּס. וְהַנֵּס הוּא כְּמִין וִילוֹן שֶׁתּוֹלִין בַּתֹּרֶן לְנֶגֶד הָרוּחַ: עוֹגִין. בַּרְזֶל שֶׁקּוֹשְׁרִין אוֹתוֹ בַּחֶבֶל וְזוֹרְקִין אוֹתוֹ בְּעֹמֶק הַמַּיִם לְעַכֵּב וּלְעַגֵּן הַסְּפִינָה: מַנְהִיגִים. אֵלּוּ הַמְּשׁוֹטוֹת שֶׁבָּהֶם מוֹלִיכִין הַסְּפִינָה לַמָּקוֹם שֶׁרוֹצִים: מַרְצוּפִין. אַמְתָּחוֹת שֶׁנּוֹתְנִים בָּהֶם הַסְּחוֹרָה: אַנְתִּיקִי. הַפְּרַקְמַטְיָא שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּפִינָה. וְכָל הָנֵי דְּחָשֵׁיב הָכָא דִּבְמֶכֶר לֹא מָכַר, אִם נָתַן וְהִקְדִּישׁ אֶת הַסְּפִינָה לֹא הֲווּ הָנָךְ בִּכְלָל הַמַּתָּנָה וְהַהֶקְדֵּשׁ. וְלֹא דָּמֵי לְבוֹר וְדוּת וְגַת דְּפִרְקִין דִּלְעֵיל דְּכֻלְּהוּ מְקַרְקְעֵי נִינְהוּ וּבָטְלֵי לְגַבֵּי שָׂדֶה {ב} לְעִנְיַן הֶקְדֵּשׁ וּמַתָּנָה, אֲבָל הָנָךְ לֹא בָּטְלֵי כְּלָל: פְּרָדוֹת. בְּהֵמוֹת הַמּוֹשְׁכוֹת אֶת הַקָּרוֹן. וְהוּא שֶׁאֵין אֲדוּקִים בּוֹ {ד} בִּשְׁעַת הַמְּכִירָה. וְאִית דִּמְפָרְשֵׁי פְּרָדוֹת, עֵצִים הַנִּפְרָדִים מִן הָעֲגָלָה שֶׁמּוֹשְׁכִים אֶת הָעֲגָלָה בָּהֶם. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ קְשׁוּרִים בָּהּ בִּשְׁעַת הַמְּכִירָה: צֶמֶד. הוּא הָעֹל שֶׁצּוֹמֵד וּמְחַבֵּר אֶת הַשְּׁוָרִים יַחַד: אֵין הַדָּמִים רְאָיָה. וְהָא דְּאָמַר דִּשְׁתוּת קָנָה וּמַחֲזִיר אוֹנָאָה יוֹתֵר מִשְּׁתוּת בָּטֵל מִקָּח, הָנֵי מִלֵּי בִּכְדֵי שֶׁהַדַּעַת טוֹעָה, דְּסָבוּר הַלּוֹקֵחַ שֶׁשָּׁוֶה כָּךְ, וְהָוֵי מִקַּח טָעוּת, אֲבָל בִּכְדֵי שֶׁאֵין הַדַּעַת טוֹעָה, כְּגוֹן דְּקָנָה צֶמֶד שֶׁשָּׁוֶה זוּז בְּמָאתַיִם {ח}, אָמְרִינַן בְּמַתָּנָה נְתָנָם לוֹ וְאֵין כָּאן בִּטּוּל מִקָּח. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} הָעֲבָדִים. שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְבַעַל הַסְּפִינָה לְהַנְהִיגָהּ וְלִשְׁמֹר פְּרַקְמַטְיָא שֶׁלּוֹ בְּתוֹכוֹ. רַ"שׁ. וּפְשִׁיטָא הִיא. וְכֵן הָאַנְתִּיקִי כָּל שֶׁכֵּן הִיא מִן הַמַּרְצוּפִין, אֶלָּא מִשּׁוּם סֵיפָא בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ כוּ' נַקְטִינְהוּ. תּוֹסָפוֹת. וְנִמּוּקֵי יוֹסֵף: {ב} מִלָּשׁוֹן זֶה יֵרָאֶה דַּאֲפִלּוּ לְעֵיל נַמִּי לֹא הֲווּ בִּכְלַל מַתָּנָה וְהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא הֶחָשׁוּב כְּקַרְקַע, לַאֲפוֹקֵי פֵּרוֹת תְּלוּשִׁים וְכָל שֶׁכֵּן מִטַּלְטְלִין דְּלֹא, אַף עַל פִּי שֶׁכְּשֶׁאָמַר הִיא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ הַכֹּל מָכוּר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} מָכַר אֶת הַקָּרוֹן לֹא כוּ'. וַאֲפִלּוּ אִיכָּא דָּמִים יְתֵרִים מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה, מִשּׁוּם דִּלְעוֹלָם אֵין קָרוֹן וּפְרָדוֹת נִקְרָאִים בְּשֵׁם אֶחָד. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {ד} אֲבָל מָכַר הַפְּרָדוֹת אֲפִלּוּ אֲדוּקִין לֹא מָכַר הַקָּרוֹן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} הַצֶּמֶד. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דְּאַיְרֵי בְּאַתְרָא דְּקָרֵי לְצַמְדָא צַמְדָא וּלְבָקָר בָּקָר, וְאִיכָּא נַמִּי דְּקָרֵי לַבָּקָר צַמְדָא. דְּאִי בְּאַתְרָא דְּלֵיכָּא דְּקָרֵי לַבָּקָר צַמְדָא, פְּשִׁיטָא צַמְדָא זַבֵּין לֵיהּ בָּקָר לֹא זַבֵּין לֵיהּ. וְאִי דְּקָרֵי כֻּלְּהוּ נַמִּי לַבָּקָר צַמְדָא, כֻּלְּהוּ זַבֵּין לֵיהּ. וּפֵרֵשׁ הָרַ"שׁ דְּבִכְהַאי גַּוְנָא וַדַּאי הַדָּמִים מוֹדִיעִים כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ו} לֹא כוּ'. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁאֲדוּקִים בּוֹ נַמִּי לֹא קָנָה. רַ"שׁ. וְהָרִ"י הַלֵּוִי פֵּרֵשׁ דְּהָכָא נַמִּי דַּוְקָא כְּשֶׁאֵין אֲדוּקִים, אֲבָל בַּאֲדוּקִים, מְכוּרִים. וְהָכִי מִסְתַּבְּרָא. טוּר: {ז} הַצֶּמֶד. דִּבְרֵי הַכֹּל הוּא. אֶלָּא דִּפְלִיגֵי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנָן בְּפֵרוּשָׁא דְּהַךְ מִלְּתָא. דִּלְרַבִּי יְהוּדָה זִמְנִין מָכַר זִמְנִין לֹא מָכַר, וּלְרַבָּנָן לְעוֹלָם לֹא מָכַר. רַ"שׁ. וּכְלוֹמַר דְּלֹא תַקְשֶׁה חֲכָמִים הַיְנוּ תַּנָּא קַמָּא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ח} שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ נִמְכַּר בְּמָאתַיִם זוּז. מַה שֶּׁאֵין כֵּן סֵפֶר תּוֹרָה בְּהֵמָה וּמַרְגָּלִיּוֹת דְּסָבְרֵי חֲכָמִים בְּמִשְׁנָה ט' פֶּרֶק ד' דְּבָבָא מְצִיעָא דְּיֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה, וּמִמֵּילָא דְּהוּא הַדִּין דַּהֲוֵי נַמִּי בִּטּוּל מִקָּח, מִשּׁוּם דְּהַוְיָן דְּבָרִים שֶׁהַדַּעַת טוֹעָה בָּהֶן. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {ט} דְּתַכְשִׁיטֵי חֲמוֹר הֲווּ וְקָנִי לְהוּ הֵיכָא דְּאִיתְנְהוּ. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המוכר את הספינה מכר את התורן כו': מכר את הקרון לא מכר את הפרדות כו': התורן הוא עץ גבוה שתולין עליו הנס והנס בלשון גמרא וילון ובלשון הפסוק קלע וכן בערבי קלאע: עוגין הברזלים שקושרין אותם בחבלים ומשליכין אותם בים כדי להעמיד הספינה. מנהיגים אלו המשוטות ומרצופין אמתחות שנושאין בהם הסחורות בספינות יש מהן עשוין משער או מעורות ומנעורת הפשתן או מעץ. אנתיקי הסחורות עצמן שנושאין בספינה וקרון מין מן העגלות. ופרדות עצים הנפרדים ממנו שמושכות אותו ובלבד שיהיו הפרדות נבדלות ממנו בשעת המכירה ויש מפרשין הפרדות קבוץ פרדה כלומר הבהמות שמושכות את הקרון. צמד הוא העול שבצוארי השורים המחבר אותם. וזה שאמרנו אין הדמים ראיה לענין קיום המכר אבל להיות בו דין אונאה או בטול מקח הדמים ראיה ובלבד שיהיו הדמים בקירוב אבל אם יש ביניהם הרחקה יתרה אין בהם אונאה ולא בטול מקח לפי שהריחוק הגדול אין טועים בכיוצא בו וזה עיקר גדול וזכור אותו כי יש לנו לומר ברצונו נתן לו מתנה. ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ב

הַמּוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר, לֹא מָכַר כֵּלָיו. נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר, מָכַר כֵּלָיו {יא}. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, פְּעָמִים מְכוּרִין וּפְעָמִים אֵינָן מְכוּרִין. כֵּיצַד, הָיָה חֲמוֹר לְפָנָיו וְכֵלָיו עָלָיו, וְאָמַר לוֹ מְכוֹר לִי חֲמוֹרְךָ זֶה, הֲרֵי כֵלָיו מְכוּרִין. חֲמוֹרְךָ הוּא, אֵין כֵּלָיו מְכוּרִין:

 ר"ע מברטנורה  לֹא מָכַר אֶת כֵּלָיו. בְּכֵלִים הָעֲשׂוּיִים לִרְכִיבָה כְּגוֹן אֻכָּף וּמִרְדַּעַת, כֻּלֵּי עָלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דְּקָנָה אֲפִלּוּ אֵינָם עָלָיו בִּשְׁעַת מְכִירָה {ט}. כִּי פְּלִיגֵי בְּכֵלִים שֶׁל מַשְּׂאוֹי, כְּגוֹן שַׂק וְדִיסְקְיָא, תַּנָּא קַמָּא סָבַר לֹא מָכַר הַכֵּלִים שֶׁל מַשְּׂאוֹי שֶׁעָלָיו, וְנַחוּם הַמָּדִי סָבַר מָכַר {י} הַכֵּלִים שֶׁל מַשְּׂאוֹי שֶׁעָלָיו. וַהֲלָכָה כַּתַּנָּא קַמָּא, וְלֹא קָנָה הַכֵּלִים שֶׁל מַשְּׂאוֹי וַאֲפִלּוּ הָיוּ עָלָיו בִּשְׁעַת מְכִירָה: חֲמוֹרְךָ זֶה. מַשְׁמַע כְּמוֹת שֶׁהוּא עִם כֵּלָיו: חֲמוֹרְךָ הוּא. הָוֵי כְּשׁוֹאֵל לוֹ חֲמוֹרְךָ הוּא, מְכֹר אוֹתוֹ לִי. וְהָוֵי כְּמוֹכֵר חֲמוֹר סְתָם, וְאֵין כֵּלָיו מְכוּרִים {יב} וַאֲפִלּוּ הֵן עָלָיו בִּשְׁעַת מְכִירָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {י} דְּקָסָבַר חֲמוֹר לִרְכִיבָה קָאֵי וְלֹא לְמַשְּׂאוֹי, וְאִבָּעֵי לְהוּ אִי בְּעוֹדָן עָלָיו מַחֲלֹקֶת כוּ'. וְלֹא אִפְשִׁיטָא. הָרִי"ף וְהָרֹא"שׁ. וְהַיְנוּ שֶׁהָרַ"ב לֹא פֵּרֵשׁ בַּתְּחִלָּה הַאֵיךְ מַיְרֵי, וְלַסּוֹף מַסִּיק וַאֲפִלּוּ הָיוּ עָלָיו. אֲבָל הוּא מִטַּעַם הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יא} נַחוּם כוּ'. סָבַר סְתָם חֲמוֹר לְמַשְּׂאוֹי קָאֵי. פֵּרֵשׁ הָרַ"שׁ, וְקָנָה כֻּלָּן גַּם הָאֻכָּף וְהַמַּרְדַּעַת, דְּלִטְעֹן מַשְּׂאוֹי עַל גַּבָּהּ עֲשׂוּיִין אֻכָּף וּמַרְדַּעַת בֵּין לִרְכִיבָה בֵּין לְמַשְּׂאוֹי: {יב} לְשׁוֹן הָרַ"שׁ, דִּסְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה דְּהַמּוֹכֵר חֲמוֹר סְתָם כוּ': (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המוכר את החמור לא מכר כליו כו': אמנם הכלים העשויים לרכיבה כגון האוכף והמרדעת דברי הכל מכורין בין שהן עליו בשעת המכר בין שאינם עליו אבל כלי הטעינה יש בהם מחלוקת חכמים אומרים אינם מכורין במכירתו אפילו הם עליו בשעת מכירה והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ג

הַמּוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר, מָכַר אֶת הַסְּיָח. מָכַר אֶת הַפָּרָה, לֹא מָכַר אֶת בְּנָהּ. מָכַר אַשְׁפָּה, מָכַר זִבְלָהּ. מָכַר בּוֹר {יד}, מָכַר מֵימָיו. מָכַר כַּוֶּרֶת, מָכַר דְּבוֹרִים. מָכַר שׁוֹבָךְ, מָכַר יוֹנִים. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת שׁוֹבָךְ מֵחֲבֵרוֹ, מַפְרִיחַ בְּרֵכָה רִאשׁוֹנָה. פֵּרוֹת כַּוֶּרֶת, נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה נְחִילִין {כ} וּמְסָרֵס. חַלּוֹת דְּבַשׁ {כא}, מַנִּיחַ שְׁתֵּי חַלּוֹת. זֵיתִים לָקֹץ, מַנִּיחַ שְׁתֵּי גְרוֹפִיּוֹת:

 ר"ע מברטנורה  הַמּוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר מָכַר אֶת הַסְּיָח. בְּנוֹ שֶׁל חֲמוֹר {יג}. וּבַגְּמָרָא מוֹקֵי לָהּ כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ חֲמוֹר מֵנִיקָה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. דַּחֲלֵב הָאָתוֹן לְמַאי מַהֲנֵי, אֶלָּא וַדַּאי הִיא וּבְנָהּ קָאָמַר לֵיהּ. וְסֵיפָא דְּאָמַר פָּרָה מֵנִיקָה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ לֹא קָנָה אֶת בְּנָהּ, דְּפָרָה לַחֲלָבָהּ עוֹמֶדֶת, וּפָרָה וַחֲלָבָהּ קָאָמַר לֵיהּ: מָכַר אַשְׁפָּה. מָקוֹם גָּבוֹהַּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ יוֹתֵר, אוֹ עָמֹק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ יוֹתֵר, שֶׁרָגִיל לְהָנִיחַ שָׁם זֶבֶל בְּהֵמוֹתָיו: מָכַר בּוֹר מָכַר מֵימָיו. מַתְנִיתִין יְחִידָאָה הִיא, וּפְלִיגֵי רַבָּנָן עֲלָהּ וְאָמְרֵי מָכַר בּוֹר לֹא מָכַר מֵימָיו. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת שׁוֹבָךְ. מַה שֶּׁיָּלְדוּ הַיּוֹנִים כָּל הַשָּׁנָה {טו}: מַפְרִיחַ. הַלּוֹקֵחַ: בְּרֵכָה רִאשׁוֹנָה. וְיַנִּיחֶנָּה לַמּוֹכֵר. וְכָל שְׁנֵי וְלָדוֹת קְרוּיִין בְּרֵכָה {טז}. וּמַנִּיחָן עִם אִמָּם כְּדֵי לִהְיוֹת לְצַוְתָּא לְאִמָּם שֶׁלֹּא יִבְרְחוּ: פֵּרוֹת כַּוֶּרֶת. דְּבוֹרִים הַנּוֹלָדִים מִן הַכַּוֶּרֶת זֹאת הַשָּׁנָה. נוֹטֵל הַלּוֹקֵחַ שְׁלֹשָׁה נְחִילִים, שְׁלֹשָׁה חֲבוּרוֹת מִוְּלָדוֹת הַדְּבוֹרִים הָרִאשׁוֹנִים הַיּוֹצְאִים מִן הַכַּוֶּרֶת, וּמַכְנִיסָן לְתוֹךְ הַכַּוֶּרֶת שֶׁלּוֹ. שֶׁהָרִאשׁוֹנִים הֵם חֲשׁוּבִים, וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן גָּרוּעַ. וּמִשָּׁם וָאֵילַךְ מְסָרֵס, כְּלוֹמַר נוֹטֵל אַחַת וּמַנִּיחַ אַחַת {יז} לַמּוֹכֵר, כְּדֵי שֶׁיִּגְדְּלוּ וְיִתְחַבְּרוּ עִם הָאָבוֹת כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּׁב הַכַּוֶּרֶת {יח}. וְכֵן לְעוֹלָם {יט}: חַלּוֹת דְּבַשׁ. הַדְּבַשׁ עִם הַשַּׁעֲוָה יַחַד מְעֹרָבִים עָשׂוּי חַלּוֹת חַלּוֹת: מַנִּיחַ שְׁתֵּי חַלּוֹת. שֶׁמִּתְפַּרְנְסִים הַדְּבוֹרִים מֵהֶם כָּל יְמוֹת הַגְּשָׁמִים {כב}: גְּרוֹפִיּוֹת. עֲנָפִים {כג}. וְחוֹזֵר וְצוֹמֵחַ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יג} וְאַף עַל גַּב דְּבִנְקֵבָה מַיְרֵי, נָקַט בְּנוֹ, עַל שֵׁם שֶׁהַחֲמוֹר בִּלְשׁוֹן זָכָר הוּא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יד} בּוֹר. שֶׁל מַיִם הַמְּכֻנָּסִים, רַ"שׁ: {טו} וַאֲפִלּוּ לְמַאן דְּאָמַר אֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מִכָּל מָקוֹם הֵיכָא שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין וְרוֹצִין לְקַיֵּם הַמִּקָּח, צָרִיךְ הַתַּנָּא לְאַשְׁמְעִינַן הַדִּין. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} וְזֶה לְשׁוֹן הָרַ"שׁ, דֶּרֶךְ הַיּוֹנִים לְהוֹלִיד שְׁנֵי וְלָדוֹת בְּכָל חֹדֶשׁ זָכָר וּנְקֵבָה, חוּץ מֵחֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁאֵין יוֹלְדוֹת. וְהַנְּהוּ וְלָדוֹת גַּם הֵם לְסוֹף שְׁנֵי חֳדָשִׁים עוֹשִׂין וְלָדוֹת בְּכָל חֹדֶשׁ. וְכָל שְׁנֵי כוּ' שֶׁלֹּא יִבְרְחוּ הָאִמָּהוֹת וְהוּא שׁוֹבָכוֹ לֹא מָכַר, הִלְכָּךְ מִסְּתָמָא גַּם בְּרֵכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל זוֹ עִכֵּב עִם הַשּׁוֹבָךְ, דְּזוֹהִי קִיּוּם הַשּׁוֹבָךְ: {יז} מִפְּנֵי שֶׁמִּשְּׁלֹשָׁה הָרִאשׁוֹנִים וָאֵילַךְ הֵם גְּרוּעִים. וּמִשּׁוּם הָכִי יִקָּח מֵהֶם הַמּוֹכֵר בְּסֵרוּס לְצֹרֶךְ כַּוַּרְתּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר רֵיקָן וְיַפְסִיד, וְלָכֵן יִשָּׁאֲרוּ לוֹ גַּם מִן הַטּוֹבִים קְצָת כוּ'. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {יח} לְפִי שֶׁהוּא לֹא מָכַר לוֹ כַּוֶּרֶת כְּדִלְקַמָּן: {יט} אִם הַמְּכִירָה הִיא לְעוֹלָם. אִי נַמִּי לְעוֹלָמוֹ שֶׁל מְכִירָה קָאָמַר, דְּהַיְנוּ שָׁנָה: {כ} שְׁלֹשָׁה נְחִילִין. כִּי מִתִּשְׁעָה יָמִים לְתִשְׁעָה יָמִים יוֹצֵא מִן כַּוֶּרֶת נְחִיל שֶׁל דְּבוֹרִים וְיוֹשְׁבִין עַל עֲנַף אִילָן, וּמֵבִיא כַּוֶּרֶת חֲדָשָׁה וּמַכְנִיסָן לְתוֹכָהּ. הָרַ"שׁ: {כא} חַלּוֹת כוּ'. אִם לָקַח חַלּוֹת דְּבַשׁ. שֶׁהַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת כַּוֶּרֶת אֵין הַחַלּוֹת בִּכְלָל אֶלָּא הַדְּבוֹרִים הָעוֹשִׂים פֵּרוֹת. וְהַלּוֹקֵחַ הַחַלּוֹת מַנִּיחַ שְׁתֵּי חַלּוֹת: {כב} כְּדֵי שֶׁלֹּא תֶּחֱרַב כַּוַּרְתּוֹ. שֶׁהוּא לֹא מָכַר לוֹ הַכַּוֶּרֶת. רַ"שׁ: {כג} רַ"שׁ. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שְׁתֵּי אֶגְרוֹפִין. וְהוּא יוֹתֵר נָכוֹן. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. וְכֵן הוּא בְּפֵרוּשׁ הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המוכר את החמור מכר את הסיח כו': הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח כו': זהו כשאמר פרה מניקה אני מוכר לך חמור מניקה אני מוכר לך וידוע שחלב האתון לא יצלח לכל א"כ לאיזה תועלת אמר חמור מניקה אלא כדי שימכור הסיח עמה ואמר מכר בור מכר מימיו [הוא] דעת יחיד והוא דחוי. ואמרו מפריח בריכה ראשונה הטעם כדי שישובו לשובך ויישבו אותו. נחיל ולדות הדבורים להכניסם בכוורת אחרת ואמר נוטל שלשה נחילות זה אחר זה ואח"כ נוטל פעם אחת האפרוחים ויניח האפרוחים פעם שניה כדי שיגדלו ויתחברו עם האבות כדי ליישב הכוורת כך יעשה תמיד וזה פירוש מסרס נגזר מסריס כלומר כורת. וחלות דבש הם הבתים שעושים הדבורים מן השעוה ויצניעו בהם הדבש. ושתי גרופיות שיעור שני טפחים על הארץ: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ד

הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה קַרְקַע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, קָנָה קַרְקַע. הִגְדִּילוּ, לֹא יְשַׁפֶּה. וְהָעוֹלֶה מִן הַגֶּזַע, שֶׁלּוֹ. וּמִן הַשָּׁרָשִׁים, שֶׁל בַּעַל הַקַּרְקַע. וְאִם מֵתוּ, אֵין לוֹ קַרְקַע. קָנָה שְׁלֹשָׁה, קָנָה קַרְקַע. הִגְדִּילוּ, יְשַׁפֶּה {ל}. וְהָעוֹלֶה מִן הַגֶּזַע וּמִן הַשָּׁרָשִׁין, שֶׁלּוֹ. וְאִם מֵתוּ, יֶשׁ לוֹ קַרְקַע:

 ר"ע מברטנורה  הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת. סְתָמָא, לֹא קָנָה קַרְקַע כְּלָל {כד} סְבִיבוֹתָיו: הִגְדִּילוּ. הִרְחִיבוּ הָעֲנָפִים: לֹא יְשַׁפֶּה. לֹא יִכְרֹת {כה} אוֹתָם בַּעַל הַקַּרְקַע אַף עַל פִּי שֶׁהַצֵּל שֶׁלָּהֶם מַזִּיק לַקַּרְקַע שֶׁלּוֹ, דְּכֵיוָן דְּאֵין לוֹ קַרְקַע לְבַעַל הָאִילָנוֹת הֲרֵי בַּעַל הַקַּרְקַע שִׁעְבֵּד לוֹ קַרְקָעוֹ לְכָל צָרְכָּן כָּל זְמַן שֶׁהֵם קַיָּמִים: גֶּזַע. כָּל שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הָאָרֶץ שֶׁרוֹאֶה פְּנֵי חַמָּה: שָׁרָשִׁין. כָּל שֶׁהֵן לְמַטָּה מִן הָאָרֶץ: שֶׁלּוֹ. שֶׁל בַּעַל הָאִילָן. וְלֹא שֶׁיַּנִּיחֶנּוּ שָׁם וְיִגְדַּל, דְּחָיְשִׁינַן שֶׁמָּא תַּגְבִּיהַּ הַקַּרְקַע עַד שֶׁיִּתְכַּסֶּה הָאִילָן הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּזַע מִקְצָתוֹ בַּקַּרְקַע וְיֵרָאוּ כִּשְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת {כו}, וְיֹאמַר לוֹ הַלּוֹקֵחַ שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת מָכַרְתָּ לִי וְיֵשׁ לִי קַרְקַע, אֶלָּא יָקֹץ אוֹתוֹ וְיִשְׂרְפֶנּוּ: וְאִם מֵתוּ. שֶׁיָּבַשׁ הָאִילָן: אֵין לוֹ קַרְקַע. שֶׁיּוּכַל לִטַּע אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ: קָנָה קַרְקַע. דַּחֲשִׁיבֵי שְׂדֵה הָאִילָן, וְקָנָה בַּקַּרְקַע שֶׁיֵּשׁ בֵּין אִילָן לְאִילָן, וְתַחְתֵּיהֶן וְחוּצָה לָהֶן כִּמְלֹא אוֹרֶה {כז} וְסַלּוֹ, כְּדֵי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמֹד מְלַקֵּט הַפֵּרוֹת עִם הַסַּל שֶׁלּוֹ. וְהָנֵי מִלֵּי, כְּשֶׁיֵּשׁ בֵּין אִילָן לְאִילָן לֹא פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת {כח} וְלֹא יוֹתֵר עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה {כט}, אָז קָנָה בַּקַּרְקַע שֶׁבֵּין אִילָן לְאִילָן וְתַחְתֵּיהֶן וְחוּצָה לָהֶן כִּדְאָמְרָן. אֲבָל אִם יֵשׁ בֵּין אִילָן לְאִילָן פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ יוֹתֵר מִשֵּׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, לֹא קָנָה קַרְקַע: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כד} בְּפֶרֶק קַמָּא דְּבִכּוּרִים מִשְׁנָה ו' כָּתַב הָרַ"ב דִּמְסָפְקָא לֵיהּ אִי קָנָה קַרְקַע. אֶלָּא דְּהָכָא לֹא נָפְקָא מִנַּהּ בָּזֶה, לְהָכִי סָתַם כָּאן: {כה} וּמִלָּה זוֹ דּוֹמָה לַאֲרַמִּי. תַּרְגּוּם וָאֶכֹּת אוֹתוֹ טָחוֹן [דְּבָרִים ט], וְשָׁפִית יָתֵיהּ: {כו} וּכְגוֹן שֶׁיֵּשׁ בֵּין הַגֶּזַע לָאִילָן כְּשִׁעוּר הַמְּפֹרָשׁ לְפָנֵינוּ. הָרַ"שׁ. וְכָתַב הַנִּמּוּקֵי יוֹסֵף, וְאַף עַל פִּי שֶׁעַל הַלּוֹקֵחַ לְהָבִיא רְאָיָה כִּי הוּא הַמּוֹצִיא, מִיהַת מַיְתֵי לֵיהּ לִידֵי דִּינָא וְדַיְנָא: {כז} פֵּרוּשׁ אוֹרֶה, מְלַקֵּט. כְּמוֹ [תְּהִלִּים פ] וְאָרוּהָ כָּל עוֹבְרֵי דֶּרֶךְ: {כח} שֶׁתְּהֵא רְאוּיָה הַמַּחְרֵשָׁה לַחְרֹשׁ בֵּינְתַיִם. הָרַ"שׁ: {כט} דַּחֲשִׁיבֵי מְפֻזָּרִים כִּדְאַשְׁכְּחָן בְּכִלְאַיִם סוֹף פֶּרֶק ד' כוּ'. וְאַף עַל גַּב דְּהָתָם פָּסְקוּ הָרַמְבַּ"ם וְהָרַ"ב כְּרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּסַגִּי בִּשְׁמֹנֶה עַל שְׁמֹנֶה, כָּתַב הַנִּמּוּקֵי יוֹסֵף דְּצָרִיךְ לוֹמַר דְשִׁעוּרָא דְּכִלְאַיִם וְדִקְנִיָּה אֵינָם שָׁוִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ל} יְשַׁפֶּה. דְּכֵיוָן דְּאֵין נְטוּעִין בְּשֶׁל מוֹכֵר כִּי אִם בְּקַרְקַע שֶׁל לוֹקֵחַ, וְהַמּוֹכֵר לֹא שִׁעְבֵּד לוֹ קַרְקַע שֶׁלּוֹ, אֵינוֹ מַנִּיחָן לִכָּנֵס בְּשֶׁלּוֹ, מֵאַחַר שֶׁמַּזִּיקִין לוֹ. רַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הקונה שני אילנות בתוך שדה חבירו כו': לא ישפה לא יכרות רוצה לומר אין ראוי ללוקח שיכרות הענף הצומח ואין הלכה שנחוש שימשוך שרשו בקרקע ויעלה אילן שלישי ויאמר לו שלשה אילנות מכרת לי ויש לי קרקע ולפיכך חייב הלוקח שישפה ומלה זו דומה לארמי תרגום ואכות אותו טחון ושפית יתיה. וגזע הוא הנראה מן האילן למעלה מן הארץ ושרשיו מה שתחת לארץ: ואמרו הגדילו ישפה לפי שיאמר לו המוכר כיון שיש לך קרקע ואיני יכול לטעון עליך בו אחר שיש לך שלשה אילנות למה תניח הענפים שמתפשטים וממלאים שאר קרקע. ומה שאמר יש לו קרקע שיעור אותו קרקע שהוא רחוק אילן מאילן וחוץ לאילנות שיעור שיעמוד אורה הפירות וסלו שמאסף בו וזהו כשיהיה רחוק אילן מאילן מד' אמות עד שש עשרה אמות אבל היה בין אילן לאילן פחות מארבע אמות או יותר משש עשרה אמה אין לו מן הקרקע סביבות כל אילן אלא מלא האורה וסלו חוצה לו: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ה

הַמּוֹכֵר רֹאשׁ בְּהֵמָה גַסָּה {לא}, לֹא מָכַר אֶת הָרַגְלָיִם. מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם, לֹא מָכַר אֶת הָרֹאשׁ. מָכַר אֶת הַקָּנֶה, לֹא מָכַר אֶת הַכָּבֵד. מָכַר אֶת הַכָּבֵד, לֹא מָכַר אֶת הַקָּנֶה. אֲבָל בְּדַקָּה, מָכַר אֶת הָרֹאשׁ, מָכַר אֶת הָרַגְלָיִם. מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם, לֹא מָכַר אֶת הָרֹאשׁ. מָכַר אֶת הַקָּנֶה, מָכַר אֶת הַכָּבֵד. מָכַר אֶת הַכָּבֵד, לֹא מָכַר אֶת הַקָּנֶה:

 ר"ע מברטנורה  לֹא מָכַר אֶת הָרַגְלָיִם. בַּתּוֹסֶפְתָּא תַּנְיָא, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא נָהֲגוּ, אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה {לב}: מָכַר אֶת הַקָּנֶה. אֶת הָרֵאָה. וְנִקְרֵאת עַל שֵׁם הַקָּנֶה שֶׁלָּהּ {לג}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לא} גַּסָּה. בְּגַסָּה אֵין דֶּרֶךְ לִמְכֹּר אֶלָּא כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אֲבָל בְּדַקָּה דֶּרֶךְ לִמְכֹּר הָרַגְלַיִם עִם הָרֹאשׁ, דְּלֹא חֲשִׁיבֵי כֻּלֵּי הַאי. וְכֵן הַכָּבֵד עִם הָרֵאָה, אֲבָל אִפְּכָא לֹא, שֶׁהֶחָשׁוּב אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא טָפֵל לְשֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {לב} הוּא הַדִּין בְּכָל הַשְּׁנוּיִים בְּפִרְקִין הַלָּלוּ, שֶׁאִם יֵשׁ מִנְהָג יָדוּעַ יָדוּעַ שֶׁהוֹלְכִין אַחֲרָיו. הָרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לג} אֲבָל הַתּוֹסָפוֹת כָּתְבוּ, קָנֶה הִיא רֵאָה עִם הַלֵּב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המוכר ראש בהמה גסה לא מכר את כו': בהמה גסה הבקר בלבד: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ו

אַרְבַּע {לד} מִדּוֹת בַּמּוֹכְרִין. מָכַר לוֹ חִטִּים יָפוֹת וְנִמְצְאוּ רָעוֹת, הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. רָעוֹת וְנִמְצְאוּ יָפוֹת {לו}, מוֹכֵר יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. רָעוֹת וְנִמְצְאוּ רָעוֹת, יָפוֹת וְנִמְצְאוּ יָפוֹת, אֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. שְׁחַמְתִּית {לז} וְנִמְצֵאת לְבָנָה, לְבָנָה וְנִמְצֵאת שְׁחַמְתִּית, עֵצִים שֶׁל זַיִת וְנִמְצְאוּ שֶׁל שִׁקְמָה, שֶׁל שִׁקְמָה וְנִמְצְאוּ שֶׁל זַיִת, יַיִן וְנִמְצָא חֹמֶץ, חֹמֶץ וְנִמְצָא יַיִן, שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִין לַחֲזֹר בָּהֶן:

 ר"ע מברטנורה  אַרְבַּע מִדּוֹת. דִּינִים חֲלוּקִים זֶה מִזֶּה: מָכַר לוֹ חִטִּים יָפוֹת. הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ חִטִּין יָפוֹת וְנִמְצְאוּ רָעוֹת, הָוֵי כְּאוֹנָאָה {לה}, וּלְכָךְ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, מִי שֶׁנִּתְאַנָּה בִּלְבַד, דְּהוּא לוֹקֵחַ, אֲבָל מוֹכֵר אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וַאֲפִלּוּ הוּקְרוּ הַחִטִּין הַרְבֵּה: אֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וַאֲפִלּוּ הוּקְרוּ אוֹ הוּזְלוּ. וְלֹא מָצֵי לוֹקֵחַ לְמֵימַר אֲנִי לְיָפוֹת נִתְכַּוַּנְתִּי וְהַאי דַּאֲמֵינָא רָעוֹת מִשּׁוּם דְּרַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה. וְכֵן אִפְּכָא לֹא מָצֵי מוֹכֵר לְמֵימַר אֲנִי לְרָעוֹת נִתְכַּוַּנְתִּי וְהַאי דַּאֲמֵינָא יָפוֹת דְּדֶרֶךְ הַמּוֹכֵר לוֹמַר לָרַע טוֹב: שְׁחַמְתִּית. אֲדֻמָּה. וְכָל חוּם (בְּרֵאשִׁית ל) מְתַרְגְּמִינַן שָׁחוּם: וְנִמְצֵאת לְבָנָה. וְאִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּהַאי וְאִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּהַאי. וְכָל כְּהַאי גַּוְנָא הָוֵי מִקַּח טָעוּת לִשְׁנֵיהֶם וּשְׁנֵיהֶם יְכוֹלִים לַחֲזֹר. דְּאִלּוּ בְּיָפוֹת וְנִמְצְאוּ רָעוֹת כֻּלֵּי עָלְמָא נִיחָא לְהוּ בְּיָפוֹת: יַיִן וְנִמְצָא חֹמֶץ. אִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּחַמְרָא וְאִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּחַלָּא {לח}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לד} אַרְבַּע. מִנְיָנָא לֹא לְמִעוּטֵי מִידֵי אָתָא. אֶלָּא לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁצָּרִיךְ לָתֵת טַעַם לְכָל הָאַרְבַּע לָמָּה הֵם חֲלוּקִים זֶה מִזֶּה. רַ"שׁ: {לה} כְּלוֹמַר אַף עַל גַּב דְּלֹא נִתְאַנָּה בְּדָמִים כְּלָל, אֲפִלּוּ הָכִי הֲוֵי כְּאוֹנָאָה, לְפִי שֶׁיֹּאמַר דְּלֹא נִיחָא לֵיהּ בְּרָעוֹת אֲפִלּוּ בְּזוֹל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לו} יָפוֹת. שֶׁהִטְעָהוּ הַלּוֹקֵחַ וְאָמַר לוֹ חִטִּין הַלָּלוּ נֶחְשָׁבִים רָעוֹת בָּעִיר הַזֹּאת וּבַעֲבוּר זֶה מְכָרָן, וְאַחַר כָּךְ מָצָא שֶׁהָיוּ מְחַשְּׁבִין אוֹתָן לְיָפוֹת. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {לז} שְׁחַמְתִּית. עוֹשָׂה קֶמַח מְרֻבֶּה. וּלְבָנָה עוֹשָׂה הַפַּת יוֹתֵר נָאָה וְיָפָה. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {לח} לְפִי שֶׁהוּא צָרִיךְ עַכְשָׁיו לְחֹמֶץ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ארבע מדות במוכרין מכר לו חטים יפות כו': שחמתית חטים אדומים והטעם בזה כי כשיהיו רעות ואמר לו הלוקח אני מתרצה בו ואין המוכר יכול להחזירם אבל חומץ ונמצא יין או יין ונמצא חומץ וכיוצא בהן יש לכל אחד מהם לחזור בו לפי שיש בני אדם שרוצין יין יותר מחומץ ואפשר שיהיה המוכר יצטרך לחומץ ולא יצטרך ליין: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ז

הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ, מָשַׁךְ וְלֹא מָדַד, קָנָה. מָדַד וְלֹא מָשַׁךְ, לֹא קָנָה. אִם הָיָה פִקֵּחַ, שׂוֹכֵר אֶת מְקוֹמָן. הַלּוֹקֵחַ פִּשְׁתָּן מֵחֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה עַד שֶׁיְּטַלְטְלֶנּוּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וְאִם הָיָה בִמְחֻבָּר לַקַּרְקַע וְתָלַשׁ כָּל שֶׁהוּא, קָנָה:

 ר"ע מברטנורה  מָשַׁךְ. מֵרְשׁוּת הָרַבִּים בְּסִמְטָא אוֹ בְּחָצֵר {לט} שֶׁל שְׁנֵיהֶם, קָנָה. אֲבָל מְשִׁיכָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים לֹא מַהֲנְיָא: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָדַד. וּכְגוֹן שֶׁפָּסַק לוֹ מִתְּחִלָּה הַדָּמִים בְּכָךְ וְכָךְ יִתֵּן לוֹ הַמִּדָּה. אֲבָל לֹא פָּסַק לוֹ הַדָּמִים, אֲפִלּוּ מָדַד וּמָשַׁךְ לֹא קָנָה, דְּלֹא סַמְכָא דַּעְתַּיְהוּ, שֶׁהַמּוֹכֵר יָכוֹל לְהַעֲלוֹת הַדָּמִים כְּמוֹ שֶׁרוֹצֶה, וְהַקּוֹנֶה אוֹמֵר אֵינִי קוֹנֶה אֶלָּא בְּזוֹל: מָדַד. הַמּוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲפִלּוּ בְּכֵלָיו שֶׁל לוֹקֵחַ, לֹא קָנָה, שֶׁאֵין כֵּלָיו שֶׁל אָדָם קוֹנִים לוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים {מ}. וְאִם לוֹקֵחַ עַצְמוֹ מָדַד, אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים קָנָה בְּהַגְבָּהָה: אִם הָיָה פִקֵּחַ. הַלּוֹקֵחַ: שׂוֹכֵר אֶת מְקוֹמוֹ. אִם הוּא בִּרְשׁוּת בְּעָלִים {מא}. וּמְקוֹמוֹ קוֹנֶה לוֹ. וּבְמַשָּׂאוֹת גְּדוֹלוֹת אַיְרֵי, דְּאֵין דַּרְכָּן לְהַגְבִּיהַּ, לְכָךְ קָנִי בִמְשִׁיכָה: עַד שֶׁיְּטַלְטְלֶנּוּ. הַיְנוּ הַגְבָּהָה {מב}. וְאוֹרְחָא דְּמִלְּתָא נָקַט, דְּדֶרֶךְ מַגְבִּיהַּ לְטַלְטֵל מִמָּקוֹם לְמָקוֹם {מג}: וְאִם הָיָה מְחֻבָּר לַקַּרְקַע. בַּגְּמָרָא מוֹקֵי לַהּ כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ מוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ לֵךְ וְיַפֵּה לִי קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא וּקְנֵי כָּל מַה שֶּׁעָלֶיהָ, דְּכֵיוָן שֶׁשְּׂכָרוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בַּקַּרְקַע שֶׁלּוֹ וְעָשָׂה בּוֹ מְלָאכָה כָּל שֶׁהוּא, קָנָה שְׂכִירוּתוֹ, וְקָנָה נַמִּי אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁרוֹצֶה לְהַקְנוֹת לוֹ עִם הַשְּׂכִירוּת {מד}, לְפִיכָךְ אִם תָּלַשׁ כָּל שֶׁהוּא קָנָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לט} כֵּן הִיא בָּרַ"שׁ, בְּבֵי"ת. אֲבָל לֹא נָקַט מֵרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבַרַמְבַּ"ם כָּתַב מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְסִמְטָא, בְּלָמֶ"ד כוּ': {מ} לְפִי שֶׁאֵין לוֹ רְשׁוּת לְהַנִּיחָן שָׁם: {מא} וּמִלְּתָא בְּאַפֵּי נַפְשָׁהּ הִיא. הָרַ"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מב} וְאַף עַל גַּב דְּמַתְנִיתִין בְּמַשָּׂאוֹת גְּדוֹלוֹת, וּבְפִשְׁתָּן נַמִּי מִי לֹא עֲבִידֵי שְׁלִיפֵי רַבְרְבֵי, שָׁאנֵי פִּשְׁתָּן דְּמִשְׁתַּמֵּט, כְּלוֹמַר שֶׁאֶפְשָׁר לְשׁוֹמְטוֹ מְעַט מְעַט וּלְהַגְבִּיהוֹ, וְאֵין בּוֹ טֹרַח. וְלֹא אָמְרוּ מַשָּׂאוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁאֵין צְרִיכִים הַגְבָּהָה אֶלָּא כְּגוֹן טָעוּן שֶׁל אֱגוֹזִים אוֹ פִּלְפְּלִים אוֹ שְׁקֵדִים, וְהָיָה גָּדוֹל שֶׁאֵין אֶחָד יָכוֹל לְהַגְבִּיהַּ, וְאִם יַתִּירוֹ יִתְפָּרֵד וְיִהְיֶה לוֹ בּוֹ טֹרַח גָּדוֹל. הָרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מג} לְשׁוֹן הָרַ"שׁ, דְּאֵין דֶּרֶךְ לְהַגְבִּיהַּ מִקְּחוֹ אֶלָּא כְּדֵי לִטְּלוֹ וְלֵילֵךְ: {מד} הָרַמְבַּ"ם. וּמְפָרֵשׁ לֵיהּ בְּפִשְׁתָּן שֶׁנִּתְיַבֵּשׁ וְעוֹמֵד לִתָּלֵשׁ, דִּכְתָלוּשׁ דָּמֵי, אֲפִלּוּ הָכִי בִּתְלִישַׁת וְהַגְבָּהַת הַמִּקְצָת קָנָה הַשְּׁאָר עַל יְדֵי קִנְיַן הַשְּׂכִירוּת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד כו': יש אצלנו עיקר במקח וממכר ראוי שתדע אותו ואז תבין עניני הלכה זו מן העקרים ההם ואלו הן משיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם והגבהה (ומשיכה אין קונין ועיקר אחר והוא שכל מה שאמרנו) קונה בכ"מ והמקום שנקנין בו המטלטלין במסירה אין מועיל בו המשיכה והמקום שמועיל בו המשיכה אין קונין בו במסירה ועיקר אחר והוא שכל מה שאמרנו כל מקום שהוא קונה במשיכה ואפילו במקום שתועיל בו המשיכה זהו בדבר שאי אפשר בו הגבהה אבל דברים שיתכן בהם הגבהה אינן נקנין אלא בהגבהה וכן כשישכור המקום שאותן הפירות בו חזר אותו מקום כשלו וקנה אות? פירות ועיקר אחר והוא שכליו של אדם כל מקום שיש לו רשות להניחו קונה ולפיכך אין קונין לו כליו לא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד של מוכר אלא א"כ אמר לו מוכר זיל קני או אם לקח עמנו את הכלי והגביהו קודם שיקבל הפירות הלקוחים מאותו האיש בעצמו לפי שבשביל הנאה שהיתה לו במכירת הכלי אין מקפיד עליו במקומו ואלה הפירות שמדברת בהן המשנה בכאן הם ברשות הרבים ולפיכך כשמדד ולא משך לא קנה ואפילו היה אותו הדבר בכליו של לוקח לפי שאינו קונה ברשות הרבים כמו שקבענוהו עיקר וזהו כשהמוכר הוא המודד אבל אם מדד הלוקח קנה בהגבהה כמו שאמרנו אבל אם מדד המוכר ללוקח בסימטא יקנה. ואמרו משך רצה לומר משך מרשות הרבים לרשותו או לסימטא לפי שהמשיכה ברשות הרבים אינה מועלת ודע כי אפילו משך קצת החפץ והוציאו מרה"ר [לא] קנה כיון שאפשר באלה הפירות הגבהה אלא אם היו משואות גדולות כמו שאמרנו בעיקרנו ולפיכך אמרו בפשתן לא קנה עד שיטלטלנו לפי שאע"פ שהמשואות גדולות אפשר להגביהן מעט מעט ולא יתפזר ולפיכך אין נקנין במשיכה אלא בהגבהה ועיקר ג"כ אצלנו כל העומד ליבצר כבצור דמי ולכן הפשתן המחובר לקרקע כשיבש במקומו וצריך לתלשו דינו כדין המטלטלין. וכבר פירש הגמרא מה שאמר בכאן ותלש ממנה כל שהוא קנה זהו כשיאמר לו זכה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה ולפיכך זה שקנאו הוא כדרך שכירות לפי ששכרו לעבודת זה המקום בדבר ידוע וכשעבד כמו שפסק עמו קנה שכירותו וקנה אותו הדבר הידוע וזכור כל אלה העקרים שהבאתי בזה המקום ואל יליזו מעיניך: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ח

הַמּוֹכֵר יַיִן וָשֶׁמֶן {מה} לַחֲבֵרוֹ וְהוּקְרוּ אוֹ שֶׁהוּזְלוּ {מו}, אִם עַד שֶׁלֹּא נִתְמַלְּאָה הַמִּדָּה, לַמּוֹכֵר. מִשֶּׁנִּתְמַלְּאָה הַמִּדָּה, לַלּוֹקֵחַ. וְאִם הָיָה סַרְסוּר בֵּינֵיהֶן, נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית, נִשְׁבְּרָה לַסַּרְסוּר. וְחַיָּב לְהַטִּיף לוֹ שָׁלֹשׁ טִפִּין. הִרְכִּינָהּ וּמִצָּה, הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹכֵר {נ}. וְהַחֶנְוָנִי אֵינוֹ חַיָּב לְהַטִּיף שָׁלֹשׁ טִפִּין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, פָּטוּר:

 ר"ע מברטנורה  עַד שֶׁלֹּא נִתְמַלְּאָה הַמִּדָּה לַמּוֹכֵר. בְּמִדָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם מַיְרֵי {מז}, וְהַמַּשְׁאִיל הִשְׁאִילָהּ לִשְׁנֵיהֶם, וַהֲרֵי הִיא שְׁאוּלָה לַמּוֹכֵר עַד שֶׁיְּמַלְּאֶנָּה, וּמִשָּׁם וָאֵילַךְ הִיא שְׁאוּלָה לַלּוֹקֵחַ. לְפִיכָךְ עַד שֶׁלֹּא נִתְמַלְּאָה הַמִּדָּה, שֶׁהַכְּלִי שָׁאוּל לַמּוֹכֵר, לֹא קָנָה לוֹקֵחַ, וּמִשֶּׁנִּתְמַלְּאָה הַמִּדָּה, שֶׁהַכְּלִי שָׁאוּל לַלּוֹקֵחַ, קָנָה לוֹקֵחַ, שֶׁקָּנוּ לוֹ כֵּלָיו. וּבְסִמְטָא מַיְרֵי אוֹ בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ {מח}: הָיָה סַרְסוּר בֵּינֵיהֶם וְנִשְׁבְּרָה הֶחָבִית. וְהָיְתָה הֶחָבִית שֶׁלּוֹ: נִשְׁבְּרָה לַסַּרְסוּר. וְלֹא אָמְרִינַן שְׁלוּחוֹ שֶׁל לוֹקֵחַ הוּא {מט} וְנִשְׁבְּרָה לַלּוֹקֵחַ: וְחַיָּב לְהַטִּיף לוֹ שָׁלֹשׁ טִפִּין. הַמּוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ, מִן הַנִּדְבָּק בְּדָפְנֵי הַמִּדָּה לְאַחַר שֶׁעֵרָה הַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן: הִרְכִּינָהּ וּמִצָּה. הִטָּה אֶת הַמִּדָּה עַל צִדָּהּ לְאַחַר שֶׁעֵרָה הַשֶּׁמֶן וְהַיַּיִן וְהִטִּיף שָׁלֹשׁ טִפִּין, וְנִתְאַסֵּף מִצַּת הַמִּדָּה לְשׁוּלֵי הַכְּלִי אֶל מָקוֹם אֶחָד: הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹכֵר. שֶׁהֲרֵי נִתְיָאֵשׁ הַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ: וְהַחֶנְוָנִי אֵינוֹ חַיָּב לְהַטִּיף שָׁלֹשׁ טִפִּין. לְפִי שֶׁהוּא טָרוּד, שֶׁמּוֹכֵר כָּל שָׁעָה: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. לֹא אָמְרוּ שֶׁחֶנְוָנִי פָּטוּר מִלְּהַטִּיף שָׁלֹשׁ טִפִּין, אֶלָּא עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {מה} יַיִן וָשֶׁמֶן. וְהוּא הַדִּין לְפֵרוֹת. אֶלָּא אַגַּב דְּבָעֵי לְאוֹרוֹיֵי בְּסֵיפָא חַיָּב לְהַטִּיף שְׁלֹשָׁה טִפִּין נָקַט יַיִן וָשֶׁמֶן. רַ"שׁ: {מו} וְהוּקָרוּ כוּ'. לָאו דַּוְקָא. אֶלָּא שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לַחֲזֹר בְּחִנָּם. תּוֹסָפוֹת: {מז} דְּאִי שֶׁל לוֹקֵחַ, רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קָנָה כְּשֶׁיֵּשׁ שְׁנָתוֹת בַּמִּדָּה. וּסְתָמָא תְּנַן אֲפִלּוּ בְּמִדָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנָתוֹת. וְאִי דְּמוֹכֵר, אֲפִלּוּ מִשֶּׁנִּתְמַלֵּאת לֹא קָנָה וַאֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ, דִּכְשֵׁם שֶׁכֵּלָיו שֶׁל לוֹקֵחַ אֵין קוֹנוֹת בִּרְשׁוּת מוֹכֵר, כָּךְ כֵּלָיו שֶׁל מוֹכֵר אֵין קוֹנוֹת בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ: {מח} הָרַמְבַּ"ם. וּלְאַשְׁמְעִינַן דַּאֲפִלּוּ הָכִי לֹא קָנָה אֶלָּא אִם כֵּן הַמִּדָּה אֵינָהּ שֶׁל מוֹכֵר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מט} הָרַ"שׁ. וְתֵימַהּ, דְּאִם כֵּן אַמַּאי שָׁבִיק יֻקְרָא וְזוֹלָא דְּאַיְרֵי בָּהּ. וּפֵרֵשׁ רִיבַ"ם, שֶׁדֶּרֶךְ הַסַּרְסוּר לִמְדֹּד בְּשָׂכָר, וְנִשְׁבְּרָה עַל יְדֵי הַמְּדִידָה וּבְלֹא אֹנֶס. תּוֹסָפוֹת: {נ} שֶׁל מוֹכֵר. לְפִי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. הָרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המוכר יין ושמן לחבירו והוקרו או שהוזלו כו': הוקרו שהוסיפו דמיהם הוזלו שפחתו דמיהן. וסרסור הוא איש אחד סוחר שלוקח מבעל הבית ומוכר לאיניש מעלמא וזה כשהיתה המדה של סרסור ובסימטא או ברשות הלוקח והתבונן זה בעקרים שהקדמנו. הרכינה רוצה לומר הרכין המדה ומה שיתמצה ממנו לבעל החנות לפי שנתיאשו הבעלים. ומה שאמר רבי יהודה פטור רוצה לומר מליתן שלש טפין לדוחק השעה. ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ט

הַשּׁוֹלֵחַ אֶת בְּנוֹ אֵצֶל חֶנְוָנִי וּפֻנְדְּיוֹן בְּיָדוֹ, וּמָדַד לוֹ בְּאִסָּר שֶׁמֶן וְנָתַן לוֹ אֶת הָאִסָּר, שָׁבַר אֶת הַצְּלוֹחִית וְאִבֵּד אֶת הָאִסָּר, חֶנְוָנִי חַיָּב. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר, שֶׁעַל מְנָת כֵּן שְׁלָחוֹ {נב}. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה {נג} בִּזְמַן שֶׁהַצְּלוֹחִית בְּיַד הַתִּינוֹק וּמָדַד חֶנְוָנִי לְתוֹכָהּ, חֶנְוָנִי פָטוּר:

 ר"ע מברטנורה  הַשּׁוֹלֵחַ בְּנוֹ. קָטָן אֵצֶל הַחֶנְוָנִי וּבְיָדוֹ פֻּנְדְּיוֹן שֶׁהֵם שְׁנֵי אִסָּרִין, לְהָבִיא לוֹ בְּאִסָּר שֶׁמֶן וְאִסָּר אֶחָד יִתֵּן לוֹ, וְכֵן עָשָׂה, וְשָׁבַר הַתִּינוֹק אֶת הַצְּלוֹחִית וְנִשְׁפַּךְ הַשֶּׁמֶן וְאִבֵּד אֶת הָאִסָּר שֶׁנָּתַן לוֹ הַחֶנְוָנִי: חֶנְוָנִי חַיָּב. בַּשֶּׁמֶן וּבַצְּלוֹחִית וּבָאִסָּר. דְּלֹא שָׁלַח הָאָב אֶת בְּנוֹ הַקָּטָן אֶל הַחֶנְוָנִי אֶלָּא לְאוֹדוּעֵי לֵיהּ שֶׁהוּא צָרִיךְ לַשֶּׁמֶן, לֹא שֶׁיִּשְׁלַח הַשֶּׁמֶן עַל יָדוֹ. וּבַגְּמָרָא פָּרֵיךְ, אַמַּאי חַיָּב הַחֶנְוָנִי עַל הַצְּלוֹחִית, אֲבֵדָה מִדַּעַת הִיא {נא}. שֶׁהֲרֵי הוּא עַצְמוֹ שְׁלָחָהּ בְּיַד בְּנוֹ. וּמְשָׁנֵי, כְּגוֹן שֶׁנְּטָלָהּ חֶנְוָנִי לָמֹד בָּהּ שֶׁמֶן לַאֲחֵרִים, הִלְכָּךְ נַעֲשֶׂה גַּזְלָן עֲלֵיהּ וְקָמָה לֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ עַד דִּמְהַדֵּר לָהּ לְמָרָהּ, וְאַף עַל גַּב דְּאַהַדְרָהּ לַתִּינוֹק לֹא מִפְטַר מִנַּהּ: רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר שֶׁעַל מְנָת כֵּן שְׁלָחוֹ. כִּי הֵיכִי דְּלִשְׁדַר לֵיהּ חֶנְוָנִי בְּיַד בְּנוֹ: שֶׁהוּא פָטוּר. מִדְּמֵי צְלוֹחִית. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {נא} אֲבָל בְּחִיּוּב הַפֻּנְדְּיוֹן, לֹא קַשְׁיָא, דְּכֵיוָן שֶׁעִכְּבוֹ הַחֶנְוָנִי בְּיָדוֹ נִתְחַיֵּב בַּחֲלִיפָיו וּבְתַשְׁלוּמִין גְּמוּרִים כוּ'. דְּאִם הָיָה מַחֲזִיר אוֹתוֹ הַפֻּנְדְּיוֹן עַצְמוֹ הָכִי נַמִּי דְּפָטוּר. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {נב} שֶׁעַל מְנָת כוּ'. וַאֲפִלּוּ צְלוֹחִית שֶׁלָּקַח לָמֹד בָּהּ לַאֲחֵרִים לֹא מְחַיֵּב בֵּיהּ רַבִּי יְהוּדָה, דִּסְבִירָא לֵיהּ דְּלֹא הֲוֵי אֶלָּא שׁוֹאֵל, וְכִי מַחֲזִירוֹ לְמָקוֹם שֶׁשְּׁאָלוֹ מִשָּׁם דַּי. גְּמָרָא: {נג} וּמוֹדִים כוּ'. הֵיכָא דְּלֹא נְטָלָהּ לָמֹד בָּהּ לַאֲחֵרִים אֲפִלּוּ נְטָלָהּ לָמֹד לַתִּינוֹק כוּ', וְאִם כֵּן לֹא אַפְקָהּ מֵרְשׁוּת בְּעָלִים, וּמִשּׁוּם הָכִי פָּטוּר מִן הַצְּלוֹחִית. רַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  השולח את בנו אצל חנוני ופונדיון בידו כו': זה הבן הוא קטן בשנים בלא ספק וחכמים אומרים שלא שלח לו בנו אלא להודיעו כדי שישלח לו עם מי שראוי לשלוח לו ולפיכך חייב החנוני כשנתן לו השמן או כשאין לו שמן ונתן לו איסר ליקח בו מזולתו ומה שחייבו חכמים החנוני לשלם הצלוחית זהו כשיקחנה מיד הקטן למדוד בה לשאר בני אדם לפי שהוא שאלה שלא מדעת ושואל שלא מדעת חייב באחריות אותו הדבר שעבר עליו ולפיכך הוא חייב באחריות הצלוחית אבל כשיתן השמן בה כשהיא בידו ושבר אותה התינוק הוא פטור מדמי הצלוחית. ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה י

הַסִּיטוֹן מְקַנֵּחַ מִדּוֹתָיו אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, וּבַעַל הַבַּיִת אַחַת לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, חִלּוּף {נד} הַדְּבָרִים. חֶנְוָנִי מְקַנֵּחַ מִדּוֹתָיו פַּעֲמַיִם בַּשַּׁבָּת {נה}, וּמְמַחֶה מִשְׁקְלוֹתָיו פַּעַם אַחַת בַּשַּׁבָּת, וּמְקַנֵּחַ מֹאזְנַיִם עַל כָּל מִשְׁקָל וּמִשְׁקָל:

 ר"ע מברטנורה  הַסִּיטוֹן. סוֹחֵר שֶׁקּוֹנֶה הַרְבֵּה בְּיַחַד וְחוֹזֵר וּמוֹכֵר לַחֶנְוָנִים מְעַט מְעַט: מְקַנֵּחַ מִדּוֹתָיו. בִּשְׁבִיל הַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן שֶׁנִּקְרָשׁ בְּתוֹכָם וְהַמִּדָּה מִתְמַעֶטֶת: וּבַעַל הַבַּיִת. שֶׁאֵינוֹ מוֹכֵר תָּדִיר כַּסִּיטוֹן, מְקַנֵּחַ פַּעַם אַחַת בְּשָׁנָה: פַּעֲמַיִם בַּשַּׁבָּת. שֶׁהַחֶנְוָנִי אֵינוֹ חַיָּב לְהַטִּיף שָׁלֹשׁ טִפִּין כְּמוֹ שֶׁחַיָּב הַסִּיטוֹן וּבַעַל הַבַּיִת, וּמִשְׁתַּיֵּר בַּכְּלִי וְנִדְבָּק בּוֹ: וּמְמַחֶה. מְקַנֵּחַ {נו} אַבְנֵי מִשְׁקְלוֹתָיו שֶׁשּׁוֹקֵל בָּהֶן דָּבָר לַח {נז}: עַל כָּל מִשְׁקָל וּמִשְׁקָל. כָּל פַּעַם שֶׁשּׁוֹקֵל מְקַנֵּחַ {נח}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {נד} חִלּוּף כוּ'. סִיטוֹן פַּעַם אַחַת בְּשָׁנָה. דְּכֵיוָן שֶׁמּוֹכֵר תָּדִיר אֵין הַמַּשְׁקֶה נִקְרָשׁ בְּתוֹכוֹ. אֲבָל בַּעַל הַבַּיִת כוּ'. רַ"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {נה} חֶנְוָנִי כוּ' בַּשַּׁבָּת. וַאֲפִלּוּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מוֹדֶה. רַ"שׁ וְנִמּוּקֵי יוֹסֵף: {נו} כְּמוֹ וּמָחָה ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים [יְשַׁעְיָה כה]. רַ"שׁ: {נז} כְּבָשָׂר וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ וְדָג מָלִיחַ, מִפְּנֵי שֶׁנִּדְבַּק בּוֹ מֵהַלִּכְלוּךְ וּמַכְבִּיד הַמִּשְׁקָל. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {נח} לְפִי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן בֵּית קִבּוּל נִדְבָּק בָּהֶן יוֹתֵר. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הסיטון מקנה מדותיו אחת לשלשים יום כו': סיטון הוא המחלק הסחורות של בעלי הסחורות על בעלי החנויות. ומקנח שמסיר החלודה ומה שנדבק בכלי. וממחה שרוחץ במים: (רמב"ם)

פרק ה - משנה יא

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּלַּח. אֲבָל בַּיָּבֵשׁ {נט}, אֵינוֹ צָרִיךְ. וְחַיָּב לְהַכְרִיעַ לוֹ טֶפַח. הָיָה שׁוֹקֵל לוֹ עַיִן בְּעַיִן, נוֹתֵן לוֹ גֵרוּמָיו {סב}, אֶחָד לַעֲשָׂרָה בַּלַּח וְאֶחָד לְעֶשְׂרִים בַּיָּבֵשׁ. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָמֹד בַּדַּקָּה, לֹא יָמֹד בַּגַּסָּה. בַּגַּסָּה, לֹא יָמֹד בַּדַּקָּה {סו}. לִמְחֹק, לֹא יִגְדֹּשׁ. לִגְדֹּשׁ, לֹא יִמְחֹק:

 ר"ע מברטנורה  וְחַיָּב לְהַכְרִיעַ טֶפַח. מִמִּשְׁקַל לִיטְרָא וָאֵילַךְ {ס}. אֲבָל פָּחוֹת מִלִּיטְרָא אֵין צָרִיךְ הֶכְרֵעַ טֶפַח {סא}: הָיָה שׁוֹקֵל עַיִן בְּעַיִן. כְּגוֹן בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא נָהֲגוּ לְהַכְרִיעַ וּמַעֲמִיד קְנֵה הַמֹּאזְנַיִם בְּשָׁוֶה: נוֹתֵן לוֹ אֶת גֵּרוּמָיו. הַכְרָעוֹתָיו {סג}. לְכָל עֲשָׂרָה לִיטְרָא מוֹסִיף לוֹ עֲשִׂירִית לִיטְרָא, שֶׁהוּא אֶחָד לְמֵאָה {סד} כְּשֶׁיִּמְכֹּר בַּלַּח. וּבַיָּבֵשׁ מוֹסִיף [חֲצִי] עֲשִׂירִית לִיטְרָא לְכָל עֶשְׂרִים לִיטְרָא: לָמֹד בַּדַּקָּה. בְּמִדָּה קְטַנָּה: לֹא יָמֹד בַּגַּסָּה. בְּמִדָּה גְּדוֹלָה. דַּהֲוֵי פְּסֵדָא דְּלוֹקֵחַ, שֶׁאֵין נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא הֶכְרֵעַ אֶחָד {סה} וְהָיָה צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ הַכְרָעוֹת רַבּוֹת: לִמְחֹק. לְהָסִיר מַה שֶּׁעוֹלֶה עַל שְׂפַת הַמִּדָּה: לֹא יִגְדֹּשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיף לוֹ בַּדָּמִים {סז}: לֹא יִמְחֹק. וְאַף עַל פִּי שֶׁפּוֹחֵת לוֹ מִן הַדָּמִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {נט} בַּיָּבֵשׁ. כְּגוֹן פֵּרוֹת כַּמּוֹן וּפִלְפְּלִין אֵין צָרִיךְ לְקַנֵּחַ, שֶׁלֹּא נִדְבַּק בָּהֶן מְאוּמָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ס} וְהוּא הַדִּין לַעֲשָׂרָה לִיטְרִין בְּיַחַד, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא, הֶכְרֵעַ אֶחָד לְכֻלָּם. וּמוֹקֵי לָהּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַכְרִיעַ: {סא} מִשּׁוּם דְּנָפִישׁ יוֹתֵר מִדַּאי הֶכְרֵעַ טֶפַח בְּדָבָר קַל. נִרְאֶה לִי. הָרֹא"שׁ: {סב} נוֹתֵן כוּ'. דְּאָמַר קְרָא [דְּבָרִים כה] אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק. וָצֶדֶק מְיֻתָּר הוּא, לְמִדְרָשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵיפָה שְׁלֵמָה מָדַדְתָּ, צַדֵּק מִשֶּׁלְּךָ וְתֵן לוֹ. גְּמָרָא: {סג} וְכֵן הַגְּרָמָה דִּשְׁחִיטָה לְשׁוֹן הַכְרָעָה וְהַטָּיָה הִיא, שֶׁמַּטֶּה הַסַּכִּין חוּץ לִמְקוֹם שְׁחִיטָה. הָרַ"שׁ: {סד} מִדְּלֹא קָתָנֵי אֶחָד מֵעֲשָׂרָה כוּ', דַּיְקִינַן לָהּ בַּגְּמָרָא דַּחֲסוּרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לַעֲשָׂרָה כוּ'. וְנִרְאֶה מִפְּנֵי שֶׁהַלַּח נִדְבָּק יוֹתֵר וְאֵינוֹ מַטִּיף לוֹ הַכֹּל, צָרִיךְ לְהוֹסִיף לוֹ יוֹתֵר מִבְּיָבֵשׁ. הָרַ"שׁ: {סה} וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁמּוֹחֲקִים, נַמִּי אִי אֶפְשָׁר לִמְחֹק כָּל כָּךְ בְּצִמְצוּם. הָרַ"שׁ: {סו} בַּדַּקָּה. דְּמַפְסִיד מוֹכֵר מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחֹק כָּל כָּךְ, וּבַגַּסָּה מוֹחֵק יוֹתֵר כוּ'. רַ"שׁ: {סז} מִדִּכְתִיב אֵיפָה כוּ' וָצֶדֶק, לְאַטְפוּיֵי אָתָא, מִכָּל מָקוֹם, שֶׁאַף זֶה יָכוֹל לָבֹא לְרַמָּאוּת. דְּאִיכָּא דְּחָזֵי בַּמְּדִידָה וְלֹא יָדַע לֹא בַּפָּחוֹת וְלֹא בַּתּוֹסֶפֶת, וְיֹאמַר כָּךְ הַמִּנְהָג. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אמר רשב"ג במה דברים אמורים כו': חייב להכריע לו טפח במקום שנהגו אבל במקום שלא נהגו ישקול עין בעין כלומר שיעמיד קנה המאזנים בשוה. וגירומיו התוספת שהוא מוסיף במכר ושיעורו עשירית ליטרא כשמוכר עשרה ליטרין מן הלח וחצי עשירית ליטרא כשימכור עשרים ליטרין מן היבש. וגסה מדה גדולה ודקה מדה קטנה. למחוק שימדוד ויסיר מה שעל שפת המדה ולגדוש שמוסיף על מלוי המדה. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל: (רמב"ם)

פרק ו


פרק ו - משנה א

הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ וְלֹא צִמְּחוּ, וַאֲפִלּוּ זֶרַע פִּשְׁתָּן, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, זֵרְעוֹנֵי גִנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן {ב}:

 ר"ע מברטנורה  הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת. סְתָם, וְלֹא פֵּרֵשׁ לַאֲכִילָה אוֹ לִזְרִיעָה: אֲפִלּוּ זֶרַע פִּשְׁתָּן. דְּרֻבָּא קוֹנִים אוֹתוֹ לִזְרִיעָה, מָצֵי לְמֵימַר אֲנִי לַאֲכִילָה מְכַרְתִּיו. דְּאֵין הוֹלְכִין בְּמָמוֹן אַחַר הָרֹב {א}: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר וְכוּ'. בַּגְּמָרָא מוֹקֵי כֻּלָּהּ מַתְנִיתִין אַלִּיבָּא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. וַחֲסוּרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, אֲפִלּוּ זֶרַע פִּשְׁתָּן אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, הָא זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. שֶׁרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, דַּהֲוֵי מִקַּח טָעוּת, דְּוַדַּאי לִזְרִיעָה זַבְּנִינְהוּ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} אֶלָּא הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה: {ב} חַיָּב כוּ'. וְהָנֵי מִלֵּי דְּלֹא צִמְּחוּ מֵחֲמַת עַצְמָן. אֲבָל מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר, כְּגוֹן שֶׁלָּקוּ בַּבָּרָד אוֹ כַּיּוֹצֵא בוֹ, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. הָרִי"ף. וְאִם תֹּאמַר אִם כֵּן פְּשִׁיטָא. וְנִרְאֶה לִי דְּאַשְׁמְעִינַן דְּלֹא מָצֵי אָמַר לֵיהּ הַב לִי חִטַּי וְאַחְזִיר לְךָ דְּמֵיהֶם. בֵּית יוֹסֵף: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המוכר פירות לחבירו וזרען ולא צמחו כו': אפילו זרע פשתן שאין לוקחין אותו על הרוב אלא לזריעה והכל מודים שזרעוני גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן ליתן (להם) [לו] דמיהם בלבד. ורבן שמעון בן גמליאל אומר הדמים וכל מה שהפסיד בשביל הזרע כאילו אמר חייב באחריות ההוצאה. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ב

הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל עָלָיו רֹבַע טִנֹּפֶת לִסְאָה. תְּאֵנִים, מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר מְתֻלָּעוֹת לְמֵאָה. מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן, מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר קוֹסְסוֹת לְמֵאָה. קַנְקַנִּים בַּשָּׁרוֹן, מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר פִּיטַסְיָאוֹת לְמֵאָה:

 ר"ע מברטנורה  הַמְקַבֵּל פֵּרוֹת. שֶׁקָּנָה תְּבוּאָה מֵחֲבֵרוֹ. הַלּוֹקֵחַ {ג} מְקַבֵּל עָלָיו רֹבַע טִנֹּפֶת לְכָל סְאָה, דְּדֶרֶךְ תְּבוּאָה בְּכָךְ. וְלֹא יוֹתֵר: עֶשֶׂר מְתֻלָּעוֹת. אֲכוּלוֹת מִתּוֹלָעִים. לְכָל מֵאָה, דְּהַיְנוּ אֶחָד מֵעֶשֶׂר {ד}: קוֹסְסוֹת. יַיִן רַע {ה}. אִם הַמַּרְתֵּף שֶׁל חָבִיּוֹת גְּדוֹלוֹת מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר חָבִיּוֹת גְּדוֹלוֹת. וְאִם הַמַּרְתֵּף שֶׁל כַּדּוֹת, מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר כַּדּוֹת. וְדַוְקָא כְּשֶׁאָמַר מַרְתֵּף זֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, וּלְמִקְפָּה, כְּלוֹמַר לָשִׂים בְּתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל. אֲבָל אִם אָמַר מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן אֲנִי מוֹכֵר לְךָ לְמִקְפָּה, צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ יַיִן שֶׁכֻּלּוֹ יָפֶה. שֶׁיַּיִן שֶׁל מִקְפָּה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה יָפֶה וּמִתְקַיֵּם, שֶׁאֵין מִסְתַּפְּקִים מִמֶּנּוּ אֶלָּא מְעַט מְעַט. וְאִם אָמַר סְתָם יַיִן {ו} אֲנִי מוֹכֵר לְךָ וְלֹא זָכַר לְמִקְפָּה, נוֹתֵן לוֹ יַיִן בֵּינוֹנִי הַנִּמְכָּר בַּחֲנוּת. וְאִם אָמַר מַרְתֵּף זֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ וְלֹא הִזְכִּיר יַיִן, אֲפִלּוּ כֻּלּוֹ חֹמֶץ, הִגִּיעוֹ: קַנְקַנִּים בַּשָּׁרוֹן. בְּאֶרֶץ הַמִּישׁוֹר: מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר פִּיטַסְיָאוֹת. שֶׁאֵינָן מְבֻשָּׁלוֹת כָּל צָרְכָּן. וְהֵן שׁוֹאֲבוֹת הַיַּיִן וּמַזִּיעוֹת אוֹתוֹ {ז}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ג} לְפִי גִּרְסַת הָרַ"ב, הַמְקַבֵּל, לֹא הָיָה צָרִיךְ לְפָרֵשׁ הַלּוֹקֵחַ, דְּהוּא הַמְקַבֵּל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} כְּלוֹמַר דְּמַתְנִיתִין דִּתְנַן מִסְפָּר גָּדוֹל, לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא הוּא הַדִּין מִסְפָּר קָטָן, וְלֹא אָמְרִינַן דְּמִסְפָּר קָטָן מַקְפִּיד וְרוֹצֶה שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם טוֹבִים. וְכֵן כָּתְבוּ הָרַ"שׁ וְנִמּוּקֵי יוֹסֵף וְהַטּוּר, דְּהוּא הַדִּין אַחַת לְעֶשֶׂר. וּקְצָת קָשֶׁה מִפֶּרֶק ז' מִשְׁנָה ב' דְּאִצְטְרִיךְ לְמִתְנֵי מִסְפָּר קָטָן וְאִי לָאו הָכִי הֲוָה אֲמֵינָא דְּלֹא, וְאִם כֵּן הָכָא נַמִּי אֵימָא דְּאִין הָכִי נַמִּי דְּלֹא: {ה} כְּמוֹ וְאֶת פִּרְיָהּ יְקוֹסֵס וְיָבֵשׁ [יְחֶזְקֵאל ז]. הָרַ"שׁ: {ו} צָרִיךְ לוֹמַר מַרְתֵּף זֶה שֶׁל יַיִן כוּ' אֲבָל בְּיַיִן סְתָם וְלֹא אָמַר לְמִקְפָּה, פְּלִיגֵי אָמוֹרָאֵי בַּגְּמָרָא. וּפָסְקוּ הַפּוֹסְקִים כְּמַאן דְּאָמַר דִּמְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר לְמֵאָה. וְהָכִי אוֹקְמָהּ הָרִי"ף לְמַתְנִיתִין: {ז} כְּלוֹמַר שֶׁשּׁוֹאֲבוֹת הַיַּיִן לְפִי שֶׁמַּזִּיעוֹת אוֹתוֹ דֶּרֶךְ דָּפְנוֹתֵיהֶן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו וכו': טנופת מטונפות בעפר. מתליעות אכולות מתולעים. קוססות מחמיצות אם היה המרתף חביות עשר חביות ואם המרתף כדים עשר כדים זהו כשאמר לו מרתף זה של יין אני מוכר לך ולמקפה כלומר לשמשו בתבשיל אבל אם אמר לו מרתף של יין למקפה אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ואם אמר לו מרתף [זה] של יין אני מוכר לך ולא זכר מקפה נותן לו יין הנמכר בחנות שאינו בתכלית היופי ואם אמר לו מרתף יין אני מוכר לך ולא זכר מקפה ולא יחדו שלא אמר לו זה הוא ג"כ מקבל עליו עשרה קוססות למאה כמו שאמרה המשנה אבל אמר לו מרתף זה ולא זכר יין אפילו כולו חומץ הגיעו. קנקנים בשרון במישור. ופירוש פוטסיאות רוצה לומר כעורות שאינם מבושלות כל צרכם ובלבד שיהיו נאות: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ג

הַמּוֹכֵר יַיִן לַחֲבֵרוֹ וְהֶחְמִיץ, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. וְאִם יָדוּעַ שֶׁיֵּינוֹ מַחְמִיץ {י}, הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת. וְאִם אָמַר לוֹ יַיִן מְבֻשָּׂם {יא} אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ עַד הָעֲצֶרֶת {יב}. וְיָשָׁן, מִשֶּׁל אֶשְׁתָּקַד. וּמְיֻשָּׁן, מִשֶּׁל שָׁלֹשׁ שָׁנִים {יד}:

 ר"ע מברטנורה  אֵינוֹ חַיָּב. הַמּוֹכֵר בְּאַחֲרָיוּתוֹ. דְּבִשְׁעַת מְכִירָה יַיִן הֲוָה. וְדַוְקָא שֶׁנַּעֲשֶׂה חֹמֶץ בְּכֵלָיו דְּלוֹקֵחַ {ח}, דְּאִי בְּכֵלָיו שֶׁל מוֹכֵר, מָצֵי אָמַר לֵיהּ הָא חָמָרָךְ וְהָא קַנְקַנָּךְ, וְלֹא מָצֵי מוֹכֵר אָמַר לֵיהּ לָמָּה הִשְׁהֵיתָ אוֹתוֹ בַּקַּנְקַנִּים כָּל כָּךְ, אַתְּ הוּא דְּאַפְסַדְתְּ, דְּמָצֵי הִיאַךְ אָמַר לֵיהּ הָא מֵעִקָּרָא הוֹדַעְתִּיךָ {ט} שֶׁלֹּא הָיָה בְּדַעְתִּי לְהִסְתַּפֵּק מִן הַיַּיִן אֶלָּא מְעַט מְעַט: וְאִם יָדוּעַ שֶׁיֵּינוֹ מַחְמִיץ. שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם. וְאִידָךְ אָמַר לֵיהּ דְּלֹא בָּעֵי לַיַּיִן אֶלָּא לַמִּקְפָּה וְלַשְׁהוֹתוֹ לִקַּח מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט: הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת. דַּהֲוָה לֵיהּ לְאוֹדוּעֵי שֶׁאֵין יֵינוֹ מִתְקַיֵּם: מְבֻשָּׂם. דַּרְכּוֹ לְהִתְקַיֵּם עַד עֲצֶרֶת. וּמִשָּׁם וָאֵילַךְ הַחֹם מְקַלְקְלוֹ: וְיָשָׁן. אִם מָכַר לוֹ יַיִן עַל מְנָת שֶׁהוּא יָשָׁן, נוֹתֵן לוֹ מִשֶּׁל אֶשְׁתָּקַד, מִן הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה הַקּוֹדֶמֶת לָזוֹ {יג}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ח} דְּאִיכָּא לְמֵימַר כֵּלָיו גָּרְמוּ. הָרַ"שׁ: {ט} דִּבְהָכִי מַיְרֵי כְּדִמְפָרֵשׁ הָרַ"ב בַּסֵּיפָא וְאִם יָדוּעַ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} מַחְמִיץ. בְּכָל שָׁנָה. רַ"שׁ: {יא} מְבֻשָּׂם. שֶׁיִּתְקַיֵּם כְּדֶרֶךְ הַמִּתְקַיְּמִין. רַ"שׁ: {יב} עַד הָעֲצֶרֶת. קָשֶׁה דְּהָא בְּכֵלָיו דְּלוֹקֵחַ אַיְרִינַן כוּ'. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּוַדַּאי אִם נִמְצָא חָמֵץ מָצֵי אָמַר לֵיהּ קַנְקַנֶּךָ גָּרְמוּ. אֲבָל הָכָא לֹא אַיְרֵי בְּהָכִי אֶלָּא אַשְׁמְעִינַן דְּצָרִיךְ לִתֵּן לוֹ יַיִן הָרָאוּי לְהִתְקַיֵּם עַד הָעֲצֶרֶת. תּוֹסָפוֹת. וְכֵן כָּתְבוּ הַטּוּר וְהָרֹא"שׁ. וּבָרַ"שׁ לֹא נִרְאֶה כֵּן. וְהַבֵּית יוֹסֵף לֹא הֶעְתִּיק מִכָּל זֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יג} וְהוּא שֵׁם מֻרְכָּב, שַׁתָּא קָדְמֵיתָא. עָרוּךְ: {יד} שָׁלֹשׁ שָׁנִים. מִשָּׁנָה דְּקֹדֶם אֶשְׁתָּקַד, דַּהֲוָה לְהוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים עִם שָׁנָה שֶׁאָנוּ עוֹמְדִים בָּהּ. רַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב כו': ובלבד שיהיו בכלים דלוקח ויבאר עליו שיש בלבו שהוא לוקח ממנו לבשל בו מעט מעט ובכן לא יהיה המוכר חייב באחריות אבל אם הוא בקנקני המוכר יאמר לו הא חמרך והא קנקנך ולא יוכל לומר לו המוכר למה הנחתו עד שנפסד לפי שכבר הודיע לו שהוא צריך לבשל מעט מעט: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ד

הַמּוֹכֵר מָקוֹם לַחֲבֵרוֹ לִבְנוֹת לוֹ בַיִת, וְכֵן הַמְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ לִבְנוֹת {טו} לוֹ בֵית חַתְנוּת לִבְנוֹ וּבֵית אַלְמְנוּת לְבִתּוֹ {טז}, בּוֹנֶה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל שֵׁשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, רֶפֶת בָּקָר הוּא זֶה. הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת רֶפֶת בָּקָר {יז}, בּוֹנֶה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל שֵׁשׁ. בַּיִת קָטָן, שֵׁשׁ עַל שְׁמֹנֶה. גָדוֹל, שְׁמֹנֶה עַל עֶשֶׂר. טְרַקְלִין, עֶשֶׂר עַל עֶשֶׂר. רוּמוֹ כַּחֲצִי אָרְכּוֹ וְכַחֲצִי רָחְבּוֹ. רְאָיָה לַדָּבָר, הֵיכָל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל כְּבִנְיַן הֵיכָל:

 ר"ע מברטנורה  בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ. שֶׁדֶּרֶךְ אָדָם לַעֲשׂוֹת לִבְנוֹ בַּיִת כְּשֶׁנּוֹשֵׂא אִשָּׁה: בֵּית אַלְמְנוּת לְבִתּוֹ. כְּשֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ. אֲבָל בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ הִיא אֵצֶל בַּעְלָהּ, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ חָתָן לָדוּר עִם חָמִיו: רֶפֶת בָּקָר הוּא זֶה. וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹתוֹ גָּדוֹל יוֹתֵר: בַּיִת קָטָן. הַפָּחוּת שֶׁבַּבָּתִּים הוּא שֵׁשׁ עַל שְׁמֹנֶה. וְהַמּוֹכֵר מָקוֹם לַחֲבֵרוֹ סְתָם לַעֲשׂוֹת לוֹ בַּיִת צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה שֵׁשׁ עַל שְׁמֹנֶה: גָּדוֹל. וְאִם פֵּרֵשׁ לַעֲשׂוֹת לוֹ בַּיִת גָּדוֹל: טְרַקְלִין. עָשׂוּי לְמוֹשַׁב שָׂרִים: רוּמוֹ כַּחֲצִי אָרְכּוֹ וְכַחֲצִי רָחְבּוֹ. אַכֻּלְּהוּ קָאֵי, דְּהַיְנוּ בְּבַיִת קָטָן רוּמוֹ שִׁבְעָה, וּבְבַיִת גָּדוֹל תִּשְׁעָה, וּטְרַקְלִין עֶשֶׂר: רְאָיָה לַדָּבָר הֵיכָל. שֶׁהָיָה אָרְכּוֹ אַרְבָּעִים וְרָחְבּוֹ עֶשְׂרִים וְרוּמוֹ שְׁלֹשִׁים {יח}, שֶׁהֵם חֲצִי אָרְכּוֹ וְרָחְבּוֹ: הַכֹּל כְּבִנְיַן הֵיכָל. אִיכָּא דְּאָמְרֵי הָא דִּתְנַן לְעֵיל רוּמוֹ כַּחֲצִי אָרְכּוֹ וְכַחֲצִי רָחְבּוֹ, רְאָיָה לַדָּבָר הֵיכָל, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל קָתָנֵי לַהּ, שֶׁרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר הַכֹּל כְּבִנְיַן הֵיכָל. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל פָּלֵיג אַתַּנָּא קַמָּא וְאַתְּמוֹהִי קָא מִתַּמֵּהּ, וְכִי הַכֹּל בּוֹנִים כְּבִנְיַן הֵיכָל, אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בְּמִנְהַג הַמְּדִינָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טו} לִבְנוֹת. דְּלָא טְרִיחַ בִּבְצִיר מֵאַרְבַּע עַל שֵׁשׁ. אֲבָל לַחֲלֻקַּת אַחִין אוֹ שֻׁתָּפִין בְּאַרְבַּע עַל אַרְבַּע הֲוֵי בַּיִת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} בֵּית כוּ'. גְּמָרָא, וְלִתְנֵי בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ. מִלְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לָן, דְּלָא דַרְכָּא דְּחַתְנָא לְמֵידָר בֵּית חֲמוֹהִי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יז} הָרוֹצֶה כוּ'. אִיכָּא דְּאָמְרֵי בַּגְּמָרָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא נַמִּי מוֹדֶה בָּזֶה, אֶלָּא שֶׁסְּבִירָא לֵיהּ שֶׁלִּפְעָמִים אָדָם עוֹשֶׂה דִּירָתוֹ רֶפֶת בָּקָר. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יח} וּבְשֶׁל בַּיִת רִאשׁוֹן קָאָמְרֵי, כַּכָּתוּב בִּמְלָכִים א' ו'. דְּאִלּוּ בַּיִת שֵׁנִי תְּנַן פֶּרֶק ד' דְּמִדּוֹת שֶׁהָיָה גָּבְהוֹ אַרְבָּעִים. וְאִם תֹּאמַר אִי הָכִי לֵיזַל בָּתַר אוֹתוֹ בִנְיָן. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּאֵין לָנוּ לֵילֵךְ אֶלָּא אַחַר הַפָּחוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המוכר מקום לחבירו לבנות לו בית חתנות כו': רפת בקר גדרות הבקר. והיכל שלמה ארכו ארבעים ורחבו עשרים ורומו שלשים וזהו חצי האורך והרחב ואמרו בגמרא שרבן שמעון בן גמליאל אפשר שהוא מסייע סברת ת"ק שרוב הבתים צריך שיהיה חצי ארכן וחצי רחבן ואפשר שהוא חולק עליו וכאילו הוא תמה תמיהת הרחקה ואומר וכי ראויים כל הבנינים שיהיו כבנין ההיכל אינו כן רק הדבר חוזר כמנהג שנוהגין שם אבל ההיכל מדותיו מאת השם יתברך: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ה

מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ בוֹר {יט} לִפְנִים מִבֵּיתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, נִכְנָס בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין וְיוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם יוֹצְאִין, וְאֵינוֹ מַכְנִיס בְּהֶמְתּוֹ וּמַשְׁקָהּ מִבּוֹרוֹ, אֶלָּא מְמַלֵּא וּמַשְׁקָהּ מִבַּחוּץ, וְזֶה עוֹשֶׂה לוֹ פוֹתַחַת וְזֶה עוֹשֶׂה לוֹ פוֹתָחַת:

 ר"ע מברטנורה  בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם נִכְנָסִים. בַּיּוֹם. וְלֹא שֶׁיַּטְרִיחֵהוּ לַעֲמֹד בַּלַּיְלָה: זֶה עוֹשֶׂה לוֹ פוֹתַחַת. שֶׁלֹּא יִגְנֹב בַּעַל הַבַּיִת מִמֵּי בּוֹרוֹ. וּבַעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה לוֹ פּוֹתַחַת אַחֶרֶת בְּאוֹתוֹ פֶּתַח הַפָּתוּחַ לַבּוֹר, שֶׁלֹּא יוּכַל לָבֹא לִשְׁאֹב בְּלֹא דַּעַת בַּעַל הַבַּיִת, וְלֹא יָבֹא לְעוֹלָם בְּבֵיתוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אֶלָּא אִם כֵּן יֶשְׁנוֹ לְבַעַל הַבַּיִת בְּבֵיתוֹ. וּמִשּׁוּם חֲשַׁד אִשְׁתּוֹ תִּקְּנוּ כֵּן {כ}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יט} בּוֹר. דַּוְקָא נָקַט בּוֹר, דְּאִלּוּ חֶדֶר דַּרְכּוֹ לִכָּנֵס שָׁם בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כ} גְּמָרָא. דְּמִשּׁוּם גְּנֵבָה שֶׁלֹּא יִגְנֹב חֲפָצָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת לֹא חָיְשִׁינַן, שֶׁהָאִשָּׁה מְשַׁמֶּרֶת הַבַּיִת. רַ"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו כו': שער שמשם נכנסין זה לבורו וזה לביתו: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ו

מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ גִנָּה לִפְנִים מִגִּנָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, נִכְנָס בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִים וְיוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם יוֹצְאִין, וְאֵינוֹ מַכְנִיס לְתוֹכָהּ תַּגָּרִין {כג}, וְלֹא יִכָּנֵס מִתּוֹכָהּ לְתוֹךְ שָׂדֶה אַחֶרֶת {כד}, וְהַחִיצוֹן זוֹרֵעַ אֶת הַדָּרֶךְ. נָתְנוּ לוֹ דֶרֶךְ {כה} מִן הַצַּד מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, נִכְנָס בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹצֶה וְיוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹצֶה, וּמַכְנִיס לְתוֹכָהּ תַּגָּרִין, וְלֹא יִכָּנֵס מִתּוֹכָהּ לְתוֹךְ שָׂדֶה אַחֶרֶת {כו}, וְזֶה וָזֶה אֵינָם רַשָּׁאִים לְזָרְעָהּ:

 ר"ע מברטנורה  מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ גִנָּה. וְנִתְרַצָּה {כא} חִיצוֹן לָתֵת לַפְּנִימִי דֶּרֶךְ בְּאֶמְצַע שָׂדֵהוּ {כב}: לֹא יִכָּנֵס מִתּוֹכָהּ. דְּכֵיוָן דְּמַזִּיקוֹ הֶזֵּק גָּדוֹל שֶׁעוֹבֵר בְּאֶמְצַע שָׂדֵהוּ, אֲנַן סַהֲדֵי דְּלֹא נִתְרַצָּה לוֹ אֶלָּא לְצֹרֶךְ גִּנָּה בִּלְבַד, וְלֹא שֶׁיִּכָּנֵס לְצֹרֶךְ תַּשְׁמִישׁ אַחֵר: וְהַחִיצוֹן זוֹרֵעַ. דְּכֵיוָן דִּבְאֶמְצַע שָׂדֵהוּ הוּא, אֲנַן סַהֲדֵי דְּלֹא מָחַל לוֹ הַדֶּרֶךְ לְגַמְרֵי וְשֶׁלֹּא יוּכַל הוּא לְזָרְעָהּ: וְזֶה וָזֶה אֵין רַשָּׁאִין לְזָרְעָהּ. דְּכֵיוָן דְּמִן הַצַּד הוּא, לְהִלּוּךְ גְּרֵידָא יִחֲדוּהוּ לוֹ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כא} לְשׁוֹן הָרַ"שׁ, כְּגוֹן יוֹרְשִׁים אוֹ שֻׁתָּפִים שֶׁחִלְּקוּ וְנִתְרַצָּה כוּ'. עַד כָּאן. אֲבָל בְּלוֹקֵחַ גִּנָּה לִפְנִים מִגִּנָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, נִרְאֶה דְּאֵין צָרִיךְ לְרִצּוּי, אֶלָּא מִמֵּילָא יֵשׁ לוֹ דֶּרֶךְ, דְּהָכָא נַמִּי אִיכָּא לְמֵימַר דִּבְעַיִן יָפָה מָכַר כְּמוֹ בְּבוֹר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כב} וְכֵן בְּמַתְנִיתִין תְּנַן לְתוֹךְ שָׂדֶה אַחֶרֶת וְאֶפְשָׁר דְּבִלְשׁוֹן מִשְׁנָה נִכְלַל גִּנָּה בְּשֵׁם שָׂדֶה. וְעַיֵּן מִשְׁנָה ז' פֶּרֶק ד' [בָּרע"ב ד"ה בֵּית הַשְּׁלָחִין]: {כג} תַּגָּרִין. לִקְנוֹת מִיַּרְקוֹת גִּנָּתוֹ. רַ"שׁ: {כד} אַחֶרֶת. כְּלוֹמַר לֹא יִכָּנֵס בְּתוֹכָהּ לְכַתְּחִלָּה כְּשֶׁאֵין צָרִיךְ לְזוֹ הַגִּנָּה כְּלוּם, אֶלָּא לִכָּנֵס דֶּרֶךְ עָלֵיהָ לְשָׂדֶה אַחֶרֶת שֶׁלּוֹ כְּדֵי לְקַצֵּר אֶת דַּרְכּוֹ לְהַכְנָסַת תַּגָּרִין. רַ"שׁ: {כה} נָתְנוּ כוּ'. כְּלוֹמַר נָתְנוּ לוֹ בֵּית דִּין דֶּרֶךְ מִן הַצַּד מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם כוּ'. וְזֶה וְזֶה אֵין רַשָּׁאִים לְזָרְעָהּ הוֹאִיל כוּ', וּבָחֲרוּ לָהֶם דֶּרֶךְ זֶה עַל יְדֵי בֵּית דִּין. רַ"שׁ. וְהַטּוּר הֶעְתִּיק נָתַן וְכוּ': {כו} וְלֹא כוּ'. וְאַף עַל פִּי שֶׁנָּתְנוּ לוֹ מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, לְפִי שֶׁהוּא מַרְבֶּה עֲלֵיהֶם הַדֶּרֶךְ, וְלֹא נְתָנוֹ לוֹ אֶלָּא לְצֹרֶךְ גִּנָּתוֹ. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו כו': הטעם שלא יכנס מתוכה לשדה אחרת ואע"פ שנתנו לו מדעת שניהם דרך לפי שהוא מרבה עליהם הדרך ולא נתנו לו אלא לצורך גינתו: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ז

מִי שֶׁהָיְתָה דֶרֶךְ הָרַבִּים עוֹבֶרֶת בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, נְטָלָהּ וְנָתַן לָהֶם מִן הַצַּד, מַה שֶּׁנָּתַן נָתַן, וְשֶׁלּוֹ לֹא הִגִּיעוֹ. דֶּרֶךְ הַיָּחִיד {כט}, אַרְבַּע אַמּוֹת {ל}. דֶּרֶךְ הָרַבִּים {לא}, שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ, אֵין לָהּ שִׁעוּר. דֶּרֶךְ הַקֶּבֶר, אֵין לָהּ שִׁעוּר. הַמַּעֲמָד, דַּיָּנֵי צִפּוֹרִי אָמְרוּ, בֵּית אַרְבַּעַת קַבִּין:

 ר"ע מברטנורה  מִי שֶׁהָיְתָה דֶרֶךְ הָרַבִּים עוֹבֶרֶת בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ. שֶׁהֶחֱזִיקוּ {כז} רַבִּים לַעֲבֹר שָׁם לְעוֹלָם: וְשֶׁלּוֹ לֹא הִגִּיעוֹ. וְיֵשׁ לָרַבִּים שְׁנֵי הַדְּרָכִים. דְּקַיְמָא לָן מֵצַר שֶׁהֶחֱזִיקוּ בּוֹ רַבִּים אָסוּר לְקַלְקְלוֹ {כח}: דֶּרֶךְ הַיָּחִיד. הַמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ דֶּרֶךְ תּוֹךְ שָׂדֵהוּ צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת: דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ אֵין לוֹ שִׁעוּר. שֶׁהַמֶּלֶךְ פּוֹרֵץ גָּדֵר לְפָנָיו לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶּרֶךְ: דֶּרֶךְ הַקֶּבֶר. שֶׁנּוֹשְׂאִין הַמֵּת לְקָבְרוֹ, אֵין לוֹ שִׁעוּר. תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא, מִשּׁוּם יְקָרָא דְּמֵת. וְלֹא שֶׁיְּכוֹלִים לִפְרֹץ גָּדֵר כְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ {לב}, אֶלָּא שֶׁיְּכוֹלִים הַמְלַוִּין אֶת הַמֵּת לַעֲבֹר עַל גַּבֵּי זְרָעִים וְאֵין צְרִיכִים לִנְטוֹת לְכָאן וּלְכָאן: בֵּית אַרְבַּעַת קַבִּין. הוּא [שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת וּשְׁנֵי טְפָחִים] רֹחַב בְּאֹרֶךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה. וּמְקוֹם הַמַּעֲמָד הוּא שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים שִׁבְעָה מַעֲמָדוֹת שִׁבְעָה מוֹשָׁבוֹת כְּשֶׁהָיוּ חוֹזְרִין מִלִּקְבֹּר הַמֵּת, כְּנֶגֶד שִׁבְעָה הֲבָלִים שֶׁבִּתְחִלַּת סֵפֶר קֹהֶלֶת {לג}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כז} שֶׁהִשְׁווּהוּ וְתִקְּנוּהוּ לְהִלּוּךְ, וְהַבְּעָלִים יָדְעוּ וְשָׁתְקוּ, אָסוּר לְקַלְקְלוֹ, דְּוַדַּאי לָרַבִּים מָחַל. רַ"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כח} וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בְּטָעוּת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כט} הַיָּחִיד. לֵילֵךְ אָדָם אֶחָד לַשָּׂדֶה שֶׁלּוֹ. רַ"שׁ: {ל} אַרְבַּע אַמּוֹת. כְּרֹחַב עֲגָלָה. רַ"שׁ: {לא} הָרַבִּים. כְּגוֹן עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַעֲבָר שֶׁבָּאִין דֶּרֶךְ שָׁם מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה. שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, דִּסְתָם דֶּרֶךְ שֶׁבַּתּוֹרָה שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת, כִּדְיָלְפִינַן מֵעֲגָלוֹת דְּמִשְׁכָּן. רַ"שׁ: {לב} לִפְרֹץ בִּנְיָנִים לְהַפְסִיד מָמוֹן אֲחֵרִים, אֶלָּא כוּ'. רַ"שׁ: {לג} הוֹלְכִין מְעַט וְיוֹשְׁבִין לְנַחֵם הָאָבֵל אוֹ לְהַרְבּוֹת צַעַר עַל הַמֵּת שֶׁמֵּת וּלְהַרְבּוֹת בִּבְכִי וְלָתֵת אִישׁ אֶל לִבּוֹ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה כִּי חַיֵּי הָאָדָם הֶבֶל כוּ'. רַ"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו כו': מעמד מקום שמתקבצים שם להספד וכבר בארנו במה שקדם משיחת בית קב. וטעם שמה שלו לא הגיעו ולא יוכל להסיר הדרך ממנו לפי שיש בידינו עיקר מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ח

הַמּוֹכֵר מָקוֹם לַחֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ קֶבֶר {לד}, וְכֵן הַמְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ קֶבֶר, עוֹשֶׂה תוֹכָהּ שֶׁל מְעָרָה {לה} אַרְבַּע אַמּוֹת עַל שֵׁשׁ, וּפוֹתֵחַ {לו} לְתוֹכָהּ שְׁמֹנָה כוּכִין, שְׁלֹשָׁה מִכָּאן וּשְׁלֹשָׁה מִכָּאן וּשְׁנַיִם מִכְּנֶגְדָּן, וְכוּכִין אָרְכָּן אַרְבַּע אַמּוֹת {לז} וְרוּמָן שִׁבְעָה {לח} וְרָחְבָּן שִׁשָּׁה {לט}. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עוֹשֶׂה תוֹכָהּ שֶׁל מְעָרָה שֵׁשׁ אַמּוֹת עַל שְׁמֹנֶה, וּפוֹתֵחַ לְתוֹכָהּ שְׁלֹשָׁה עָשָׂר כּוּךְ, אַרְבָּעָה מִכָּאן וְאַרְבָּעָה מִכָּאן וּשְׁלֹשָׁה מִכְּנֶגְדָּן וְאֶחָד מִימִין הַפֶּתַח {מ} וְאֶחָד מִן הַשְּׂמֹאל. וְעוֹשֶׂה חָצֵר עַל פִּי הַמְּעָרָה שֵׁשׁ עַל שֵׁשׁ, כִּמְלֹא הַמִּטָּה וְקוֹבְרֶיהָ {מא}, וּפוֹתֵחַ לְתוֹכָהּ שְׁתֵּי מְעָרוֹת {מב}, אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַרְבַּע {מג}, לְאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ {מד}. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל לְפִי הַסָּלַע:

 ר"ע מברטנורה  הַמְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ. בְּקִבֹּלֶת שֶׁיַּחְפֹּר לוֹ קֶבֶר: אַרְבַּע אַמּוֹת. רֹחַב, וְשֵׁשׁ בָּאֹרֶךְ: שְׁמֹנָה כוּכִין. שְׁמֹנָה קְבָרִים: שְׁלֹשָׁה מִכָּאן שְׁלֹשָׁה מִכָּאן. לִשְׁנֵי צְדָדִין שֶׁל אֹרֶךְ הַמְּעָרָה. וּשְׁנַיִם כְּנֶגֶד הַנִּכְנָס לַמְּעָרָה. וְכָל קֶבֶר וָקֶבֶר אַרְבַּע אַמּוֹת אֹרֶךְ וְרֹחַב שִׁשָּׁה טְפָחִים וְרוּם שִׁבְעָה. נִמְצָא בֵּין כָּל קֶבֶר וָקֶבֶר שֶׁמִּן הַצְּדָדִים אַמָּה וּמֶחֱצָה. וּבֵין הַשְּׁנַיִם שֶׁמִּכְּנֶגֶד שְׁתֵּי אַמּוֹת: הַכֹּל לְפִי הַסָּלַע. אִם הַמָּקוֹם קָשֶׁה אֵין הַמְקַבֵּל חַיָּב לַחְפֹּר אֶלָּא שֵׁשׁ אַמּוֹת בָּאֹרֶךְ וְאַרְבַּע בָּרֹחַב כְּדִבְרֵי תַּנָּא קַמָּא. וְאִם הַמָּקוֹם רַךְ וְתִחוֹחַ חַיָּב הַמְקַבֵּל לַחְפֹּר שֵׁשׁ עַל שְׁמֹנֶה כְּדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לד} קֶבֶר. וְהֵם לֹא הָיוּ רְגִילִין לִקָּבֵר אֶחָד אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֶלָּא כָּל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה נִקְבָּרִין בִּמְעָרָה אַחַת כָּל אֶחָד בְּכוּךְ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, הִלְכָּךְ הַמּוֹכֵר כוּ' מָכַר לוֹ מָקוֹם לִשְׁתֵּי מְעָרוֹת וְחָצֵר בֵּינֵיהֶן וּמְקוֹם הַכּוּכִין חוּץ מִן הַמְּעָרוֹת אַרְבַּע אַמּוֹת תַּחַת הַקַּרְקַע לְכָל כָּתְלֵי הַמְּעָרוֹת. וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן אַרְבַּע מְעָרוֹת. רַ"שׁ: {לה} עוֹשֶׂה כוּ'. כְּלוֹמַר עוֹשֶׂה חֲלָלָהּ שֶׁל מְעָרָה אַרְבַּע אַמּוֹת רֹחַב בְּאֹרֶךְ שֵׁשׁ. וְגֹבַהּ הַמְּעָרָה מְפָרֵשׁ בַּתּוֹסֶפְתָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. הָרַשְׁבַּ"ם. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּלָאו דַּוְקָא אַרְבַּע אַמּוֹת רֹחַב אֶלָּא יוֹתֵר מְעַט. דְּאִי לָא תֵימָא הָכִי הֵיאַךְ הָיוּ מַכְנִיסִין הָאָרוֹן שֶׁהוּא אַרְבַּע אַמּוֹת כוּ': {לו} וּפוֹתֵחַ. חוֹפֵר בְּכָתְלֵי הַמְּעָרָה וְנִמְצְאוּ פְּתוּחִין לַחֲלָלָהּ. רַ"שׁ: ר''ש {לז} אַרְבַּע אַמּוֹת. דְּשִׁעוּר אָדָם בֵּינוֹנִי שָׁלֹשׁ אַמּוֹת מִלְּבַד רֹאשׁוֹ וְצַוָּארוֹ. וְעוֹד דַּפֵּי הָאָרוֹן הִצְרִיכוּ אַרְבַּע אַמּוֹת: {לח} וְרוּמָן שִׁבְעָה. לְהַכְנִיס הָאָרוֹן בְּרֶוַח וְגַם לִהְיוֹת אֲוִיר טֶפַח בֵּין הַקַּרְקַע לָאָרוֹן שֶׁלֹּא לְטַמֵּא הָעוֹבְרִין דֶּרֶךְ הַמְּעָרָה. רַ"שׁ. וְקַרְקַע, רְצוֹנוֹ לוֹמַר תִּקְרַת הַכּוּךְ שֶׁהִיא קַרְקַע עוֹלָם. וְהַתּוֹסָפוֹת הֶעְתִּיקוּ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא פּוֹתֵחַ טֶפַח בָּאֲרוֹן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לט} שִׁשָּׁה. וְאַף עַל פִּי דְּגַבְרָא בְּאַמְתָא יְתִיב, הַיְנוּ כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ, אֲבָל מֵת שֶׁאֵינוֹ לָבוּשׁ כָּל כָּךְ אַף עִם הָאָרוֹן לֹא הֲוֵי כִּי אִם אַמָּה. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מ} מִימִין הַפֶּתַח. מַסְּקִינַן בַּגְּמָרָא שֶׁלֹּא הָיוּ בְּאוֹתוֹ כֹּתֶל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַפֶּתַח, דְּאִם כֵּן הָיוּ תַּחַת הֶחָצֵר וְיִהְיוּ נִדְרָסִין מֵרַגְלֵי נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה וְקוֹבְרֶיהָ כוּ', אֶלָּא שֶׁהָיוּ בִּשְׁנֵי הַזָּוִיּוֹת שֶׁכְּנֶגֶד הַפֶּתַח, חֲצִי כּוּךְ בְּכֹתֶל זוֹ וַחֲצִי כּוּךְ בְּכֹתֶל זוֹ. וְהַיְנוּ מִימִין הַפֶּתַח, כְּלוֹמַר בַּזָּוִיּוֹת שֶׁכְּנֶגֶד יְמִין הַפֶּתַח, וְהָיָה בְּכָל זָוִית פָּנוּי חֲצִי אַמָּה מִזֶּה וַחֲצִי אַמָּה מִזֶּה, שֶׁאֲלַכְסוֹן לֹא יַגִּיעַ לְאַמָּה. הִלְכָּךְ עוֹשֶׂה הַכּוּכִין שֶׁבַּזָּוִיּוֹת בָּעֹמֶק כְּעֵין עִלִּית וְתַחְתִּית כוּ'. וּמִזֶּה מֻכְרָח שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהָרַ"ב וְכֵן הָרַמְבַּ"ם מְפָרְשִׁים בְּדִבְרֵי תַּנָּא קַמָּא שֶׁאֵין מָקוֹם פָּנוּי בַּזָּוִיּוֹת, בְּדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן מְפָרְשִׁים כְּפֵרוּשׁ הָרַ"שׁ שֶׁהָיָה מָקוֹם פָּנוּי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מא} וְקוֹבְרֶיהָ. כְּלוֹמַר נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה. הָרַ"שׁ: {מב} שְׁתֵּי מְעָרוֹת. הַךְ מְעָרָה דִּלְעֵיל וְעוֹד מְעָרָה אַחֶרֶת כְּנֶגְדָּהּ, דַּהֲווּ לֵיהּ שְׁתֵּי מְעָרוֹת בֵּין הַכֹּל לֶחָצֵר, וּבְכָל אַחַת יֵשׁ בָּהּ שְׁמֹנָה כּוּכִין. וְעַכְשָׁיו יוּכְלוּ נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה לָבֹא מִכָּאן וּמִכָּאן מִן הַצְּדָדִין שֶׁאֵין שָׁם מְעָרָה לֶחָצֵר, וְלֹא יִהְיוּ דּוֹרְסִים עַל גַּבֵּי הַמְּעָרוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מג} אַרְבַּע כוּ'. וְאוֹתָן כּוּכִין שֶׁבַּמִּקְצוֹעוֹת שֶׁסְּמוּכָה מְעָרָה לַחֲבֶרְתָּהּ צָרִיךְ לְהַעֲמִיק כוּ'. אִי נַמִּי לִנְפָלִים. וּכְדִלְעֵיל בְּאוֹתָן שֶׁבַּזָּוִיּוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מד} לְאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ. וְאֵין לָחוּשׁ לִדְרִיסַת נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה כִּדְחָיְשִׁינַן בֶּחָצֵר, דְּהָכָא לֵיכָּא הִלּוּךְ אֶלָּא לְפִי שָׁעָה לְהָבִיא הַמִּטָּה לֶחָצֵר, וְלֵיכָּא לְמִקְפָּד. הָרַ"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכן כו': כוך הוא הקבר החופה גוף המת וזו היא צורת המערה שזכר ת"ק מזו הצורה יתבאר לך תאר המערה שזכר רבי שמעון ומאמר רבן שמעון בן גמליאל הכל לפי הסלע רוצה לומר קושי הארץ ורכותה כי אם היא קשה אין המקבל חייב לחפור אלא מערה קטנה והוא שש על ארבע כמו שציירנו ואם היא רכה יחפור מערה גדולה כמו שזכר רבי שמעון והלכה כתנא קמא: (רמב"ם)

פרק ז


פרק ז - משנה א

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמֻקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵינָן נִמְדָּדִין {ד} עִמָּהּ. פָּחוֹת מִכָּאן, נִמְדָּדִין עִמָּהּ. וְאִם אָמַר לוֹ כְּבֵית כּוֹר עָפָר, אֲפִלּוּ הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמֻקִּים יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִין יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, הֲרֵי אֵלּוּ נִמְדָּדִין עִמָּהּ:

 ר"ע מברטנורה  הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר. מִדַּת בֵּית כּוֹר הוּא חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אֶלֶף אַמָּה. שֶׁחֲצַר הַמִּשְׁכָּן הָיָה בֵּית סָאתַיִם, וְהָיָה מֵאָה עַל חֲמִשִּׁים, וְכוֹר שְׁלֹשִׁים סְאִין {א}: עָפָר. הָרָאוּי לִזְרִיעָה מַשְׁמַע. אֲבָל אִם אָמַר בֵּית כּוֹר סְתָם, אוֹ בֵּית כּוֹר קַרְקַע, אֲפִלּוּ הָיָה כֻּלּוֹ סְלָעִים הִגִּיעוֹ, דְּשֶׁמָּא לִבְנוֹת בַּיִת אוֹ לְמִשְׁטַח בֵּיהּ פֵּרוֹת בָּעֵי לֵיהּ: נְקָעִים. בְּקָעִים עֲמֻקִּים אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה. וּכְגוֹן שֶׁרְחָבִים אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה {ב}, דַּהֲוֵי מָקוֹם חָשׁוּב {ג}: אֵין נִמְדָּדִין עִמָּהּ. וְצָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן לוֹ בֵּית כּוֹר שָׁלֵם מִקַּרְקַע חָלָק. שֶׁאֵין אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן מְעוֹתָיו בְּמָקוֹם אֶחָד וְיֵרָאוּ לוֹ כִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת {ה}: כְּבֵית כּוֹר. מַשְׁמַע כְּמוֹ שֶׁהִיא, בֵּין סְלָעִים בֵּין עָפָר {ו}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} כִּדְמוּכָח מִקְּרָאֵי דִיחֶזְקֵאל מ"ה. צֵא וַחֲשֹׁב חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה פְּעָמִים מֵאָה עַל חֲמִשִּׁים. רַ"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} פֵּרוּשׁ, טְפָחִים: {ג} בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אֲפִלּוּ לְעִנְיַן רְשׁוּת הַיָּחִיד דְּשַׁבָּת. רַ"שׁ: {ד} נִמְדָּדִין. דְּאֵין שָׂדֶה בְּלֹא טְרָשִׁים וּנְקָעִים פּוּרְתָּא, וּבָטְלֵי לְהוּ. וּבַגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דְּעַד אַרְבָּעָה קַבִּין בָּטְלֵי בְּבֵית כּוֹר, וְתוּ לֹא. וְעַיֵּן עוֹד בַּגְּמָרָא: {ה} הִלְכָּךְ אֲפִלּוּ אֵינָם מְלֵאִים מַיִם וּרְאוּיִם לִזְרִיעָה. כִּי אֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁיֵּרֵד לְמַטָּה וְיַחֲרֹשׁ וְאַחַר כָּךְ יַעֲלֶה לְמַעְלָה וְיַחֲרֹשׁ. אֲבָל קַרְקַע הַשָּׁוָה יִמְדֹּד לוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר אֵינִי רוֹצֶה קַרְקַע שֶׁתְּהֵא מֻפְסֶקֶת מִסְּלָעִים וּנְקָעִים. וְכֵן מַשְׁמַע לִישְׁנָא דְּאֵין נִמְדָּדִים עִמָּהּ כוּ'. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ מַפְסִיקוֹת כָּל הַשָּׂדֶה כוּ', אֶלָּא שֶׁנִּשְׁאַר רֶוַח בֵּינֵיהֶם שֶׁיּוּכַל לְהַעֲבִיר הַמַּחֲרֵשָׁה כוּ'. הָרֹא"שׁ. וְעַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ בַּמִּשְׁנָה דִּלְקַמָּן: {ו} דְּהָכִי מַשְׁמַע, כְּבֵית כּוֹר עָפָר וְלֹא בֵּית כּוֹר עָפָר מַמָּשׁ. רַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר כו': נמדדין הוא שימוד גב ההר וקרקע הנקח כשהיא פחותה מעשרה טפחים ויחשוב בכלל מדת בית כור חמשה ושבעים אלף אמה: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ב

בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ מִדָּה בַחֶבֶל, פִּחֵת כָּל שֶׁהוּא, יְנַכֶּה {ז}. הוֹתִיר כָּל שֶׁהוּא, יַחֲזִיר. אִם אָמַר, הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר, אֲפִלּוּ פִחֵת רֹבַע לַסְּאָה אוֹ הוֹתִיר רֹבַע לַסְּאָה, הִגִּיעוֹ. יוֹתֵר מִכָּאן, יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן. מַה הוּא מַחֲזִיר לוֹ, מָעוֹת. וְאִם רָצָה, מַחֲזִיר לוֹ קַרְקַע. וְלָמָּה אָמְרוּ מַחֲזִיר לוֹ מָעוֹת, לְיַפּוֹת כֹּחוֹ שֶׁל מוֹכֵר, שֶׁאִם שִׁיֵּר בַּשָּׂדֶה בֵּית תִּשְׁעָה קַבִּין וּבַגִּנָּה בֵּית חֲצִי קַב, וּכְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא בֵּית רֹבַע, מַחֲזִיר לוֹ אֶת הַקַּרְקַע. וְלֹא אֶת הָרֹבַע בִּלְבַד הוּא מַחֲזִיר, אֶלָּא אֶת כָּל הַמּוֹתָר:

 ר"ע מברטנורה  מִדָּה בַחֶבֶל. כְּלוֹמַר בְּצִמְצוּם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ שָׂדֶה זוֹ שֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית כּוֹר עָפָר, כְּמוֹ שֶׁמּוֹדְדִים בְּמִדַּת הַחֶבֶל, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר: פִּחֵת כָּל שֶׁהוּא. שֶׁלֹּא הָיָה בְּאוֹתוֹ שָׂדֶה בֵּית כּוֹר שָׁלֵם, הַמִּקָּח קַיָּם, וִינַכֶּה הַמּוֹכֵר כְּפִי הַפְּחָת: הוֹתִיר. קַרְקַע כָּלְשֶׁהוּ עַל בֵּית כּוֹר, יַחֲזִיר לַמּוֹכֵר הַקַּרְקַע שֶׁהוֹתִיר אוֹ דְּמֵי הַקַּרְקַע, כְּדִמְפָרֵשׁ וְאָזִיל {ח}: אִם אָמַר לוֹ. מוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ, בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר, בְּכָךְ וְכָךְ דָּמִים, וְלֹא אָמַר לוֹ מִדָּה בַּחֶבֶל: אֲפִלּוּ פִחֵת אוֹ הוֹתִיר רֹבַע קַב. לְכָל סְאָה, דְּהַיְנוּ שְׁלֹשִׁים רְבִיעִיּוֹת לְבֵית כּוֹר, הִגִּיעוֹ. וּמִדְּתָנֵי תַּנָּא אֲפִלּוּ פִּחֵת רֹבַע לַסְּאָה, וְלֹא תָּנֵי אֲפִלּוּ פִּחֵת שִׁבְעָה קַבִּין וּמֶחֱצָה לְכוֹר, שָׁמְעִינַן מִנַּהּ דַּאֲפִלּוּ בִּמְכִירָה מֻעֶטֶת, כְּגוֹן בֵּית סְאָה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר, אִם פִּחֵת רֹבַע אוֹ הוֹסִיף רֹבַע, הִגִּיעוֹ. וְאִם אָמַר בֵּית כּוֹר סְתָם, סְתָמָא נַמִּי כְּהֵן חָסֵר הֵן יָתֵר דָּמִי {ט}: יוֹתֵר מִכָּאן. יוֹתֵר מֵרֹבַע לְכָל סְאָה אִם הוֹתִיר, יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן, יַחְשֹׁב כַּמָּה הוֹתִיר עַל בֵּית כּוֹר וְכַמָּה שָׁוִין לְפִי חֶשְׁבּוֹן שֶׁמָּכַר אֶת בֵּית כּוֹר {י}: וְלָמָּה אָמְרוּ יַחֲזִיר לוֹ מָעוֹת. שֶׁמִּן הַדִּין אֵין לְהַחֲזִיר לוֹ אֶלָּא קַרְקַע שֶׁהֲרֵי לֹא קָנָה הַלּוֹקֵחַ אֶלָּא בֵּית כּוֹר בִּלְבַד. וְלֹא תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּתֵּן לוֹ מָעוֹת כְּנֶגֶד זֶה הַיֶּתֶר, אֶלָּא לְיַפּוֹת כֹּחוֹ שֶׁל מוֹכֵר, שֶׁלֹּא יַפְסִיד אוֹתוֹ קַרְקַע מֻעָט דְּלֹא חֲזִי לֵיהּ לְמִידִי: שֶׁאִם שִׁיֵּר. בְּבֵית כּוֹר שָׂדֶה בֵּית תִּשְׁעָה קַבִּין, דְּהַשְׁתָּא חֲזִי לֵיהּ הַאי קַרְקַע, כִּדְאָמְרִינַן דַּף י"א, דְּבֵית תִּשְׁעָה קַבִּין חָשׁוּב לִהְיוֹת נִקְרָא שָׂדֶה, אָז אֵין מַחֲזִיר לוֹ מָעוֹת, אֶלָּא הַמּוֹכֵר נוֹטֵל אֶת הַקַּרְקַע שֶׁלּוֹ. וְשָׁמְעִינַן מִמַּתְנִיתִין דְּשִׁבְעַת קַבִּין וּמֶחֱצָה לְכוֹר, שֶׁהוּא רֹבַע הַקַּב לְכָל סְאָה, הָוֵי מְחִילָה. מִשִּׁבְעָה קַבִּין וּמֶחֱצָה עַד תִּשְׁעָה קַבִּין וְלֹא עַד בִּכְלָל, יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן. תִּשְׁעָה קַבִּין אוֹ יוֹתֵר, יַחֲזִיר קַרְקַע: וְלֹא אֶת הָרֹבַע. הָכִי קָאָמַר {יא}, הֵיכָא דַּאֲמָרַן יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן אוֹ יַחֲזִיר קַרְקַע, לֹא אֶת הַמּוֹתָר בִּלְבַד הוּא מַחֲזִיר, אֶלָּא גַּם כָּל הַשְּׁלֹשִׁים רְבִיעִיּוֹת שֶׁל בֵּית כּוֹר הַיְתֵרִים הוּא מַחֲזִיר, דְּכֵיוָן דְּאִיכָּא קַרְקַע חָשׁוּב בֵּין הַכֹּל, לֹא מָחִיל מִידֵי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ז} יְנַכֶּה. וְאַף עַל גַּב דְּאֵין אוֹנָאָה לְקַרְקַע, הָנֵי מִילֵי כְּשֶׁיִּמְכֹּר לוֹ בְּיֹקֶר יוֹתֵר מִשְּׁתוּת, אֲבָל הֵיכָא דְּמַטְעִין זֶה אֶת זֶה בַּמִּדָּה, צָרִיךְ לְנַכּוֹת מִן הַדָּמִים. רַ"שׁ. וְלֹא אָמְרִינַן דְּבָטֵל הַמִּקָּח, דְּכָל לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר לָאו בְּדַוְקָא מַעֲמִידִים דִּבְרֵיהֶם אֶלָּא לְפִי מִשְׁקָל וּלְפִי מִנְיָן. הַמַּגִּיד: {ח} דְּהַיְנוּ מַה הוּא מַחֲזִיר לוֹ כוּ' דְּקָאֵי נַמִּי אַהַךְ דְּרֵישָׁא. אֲבָל בִּנְקָעִים וּסְלָעִים דְּאֵין נִמְדָּדִין עִמָּהּ בְּמַתְנִיתִין דִּלְעֵיל יֵשׁ מַחֲלֹקֶת בֵּין הַפּוֹסְקִים, לְהָרַמְבַּ"ם הֵם שֶׁל לוֹקֵחַ בְּלֹא דָּמִים, וְלָרַ"שׁ נִשְׁאֲרוּ לַמּוֹכֵר. וְכֵן הִסְכִּים הָרֹא"שׁ. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {ט} גְּמָרָא. וְדַוְקָא בְּעוֹמֵד בְּתוֹכָה, דְּאִי לָאו הָכִי קַשְׁיָא רֵישָׁא דְּמַתְנִיתִין דִּלְעֵיל, אֶלָּא דִּלְעֵיל בְּאֵינוֹ עוֹמֵד בְּתוֹכָהּ כוּ'. תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ: {י} אֲבָל פִּחֵת יָתֵר מֵרֹבַע לֹא שַׁיָּךְ שׁוּם עֲשִׂיַּת חֶשְׁבּוֹן אֶלָּא יְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים, דְּכֵיוָן דְּלֵיכָּא בְּהַאי שָׂדֶה טְפֵי, לֵיכָּא לְחִיּוּבֵיהּ לִתֵּן לוֹ מִשָּׂדֶה אַחֵר. רַ"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יא} כְּלוֹמַר וְתָנֵי הָכִי. דְּהָכִי מְתָרְצוּ לָהּ בַּגְּמָרָא, תָּנֵי לֹא כוּ': (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל כו': כבר ידעת כי רובע לסאה הוא חלק מארבעה ועשרים. ומדה בחבל מורה על הקפדה על מדידת אותה קרקע. ואמרו הן חסר הן יתר יורה שנתפייסו שניהם בקרוב המדה הנזכרת ביתר או חסר. אחר כן אמר שכשפסק עמו במדה בחבל והותיר איזה שיעור שיהיה או שפסק עמו בקרוב והיה התוספת יותר מרובע לסאה הלוקח חייב למוכר דמי אותו התוספת שנשארו אצלו משומת מקחן לכל הקרקע ואם רצה המוכר שיחזיר לו קרקע באותה התוספת הרשות בידו ולא יוכל הלוקח לחייבו במכירת אותה התוספת לפי שההנאה זו למוכר לפי שהוא לא תועיל לו אותה חלקה קטנה שאינו יכול לזרעה ולפיכך חייב הלוקח לקנותה שיצרף אותה לשאר הקרקע שלקח ולא יפסיד כלום ואם היה השיור הנשאר למוכר שיעור שיוכל לזרוע ויקרא שם שדה עליו אין הלוקח חייב להחזיר לו מעות אלא קרקע וזהו טעם מה שאמר שאם שייר בשדה בית תשעה קבין וכו'. ומה שאמר ולא את הרובע בלבד וכו' כבר תקן הגמרא זה הלשון ואמר שהכוונה לא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא את כל הרבעים כולם כגון שמכר לו שדה זרע עשר סאין אם חסר או יתר וכשמדדו מצאו עשר סאין ועשרה רבעים ומותר על הרבעים יחזיר לו הלוקח אותו המותר עם העשרה רבעים כולם ולא יקח אלא מדה בחבל: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ג

מִדָּה בַחֶבֶל אֲנִי מוֹכֵר לְךָ הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר, בִּטֵּל הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר מִדָּה בַחֶבֶל. הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר מִדָּה בַחֶבֶל, בִּטֵּל מִדָּה בַחֶבֶל הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר, דִּבְרֵי בֶן נַנָּס. בְּסִימָנָיו וּבִמְצָרָיו, פָּחוֹת מִשְּׁתוּת, הִגִּיעוֹ. עַד שְׁתוּת, יְנַכֶּה {טו}:

 ר"ע מברטנורה  מִדָּה בַחֶבֶל וְכוּ'. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת הַלָּלוּ הַסּוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה, מִדָּה בַּחֶבֶל דְּמַשְׁמַע בְּצִמְצוּם, הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר דְּמַשְׁמַע דְּלֹא קָפֵיד עַל מְעַט פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר. בִּטֵּל לָשׁוֹן אַחֲרוֹן שֶׁהוּא הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר, אֶת לָשׁוֹן רִאשׁוֹן שֶׁהוּא מִדָּה בַּחֶבֶל. וַאֲפִלּוּ פִּחֵת רֹבַע לִסְאָה אוֹ הוֹתִיר רֹבַע לִסְאָה, הִגִּיעוֹ: דִּבְרֵי בֶן נַנָּס. דִּסְבִירָא לֵיהּ תְּפוֹס לָשׁוֹן אַחֲרוֹן. וּפְלִיגֵי רַבָּנָן עֲלֵיהּ, וְאָמְרֵי הַלֵּךְ אַחַר פָּחוּת שֶׁבַּלְּשׁוֹנוֹת, בֵּין רִאשׁוֹן בֵּין אַחֲרוֹן. דִּמְסָפְקָא לְהוּ אִי תְּפוֹס לָשׁוֹן רִאשׁוֹן אוֹ לָשׁוֹן אַחֲרוֹן, וְנוֹטֵל הַלּוֹקֵחַ כַּפָּחוּת שֶׁבַּשִּׁעוּרִין {יב}. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: בְּסִימָנָיו וּבִמְצָרָיו. אָמַר לוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ בְּתוֹךְ הַסִּימָנִים וְהַמְּצָרִים הָאֵלֶּה: הָכִי גָּרְסִינַן פָּחוֹת מִשְּׁתוּת הִגִּיעוֹ עַד שְׁתוּת יְנַכֶּה. וְהָכִי פֵּרוּשָׁא, אִם פִּחֵת מִן הַבֵּית כּוֹר שְׁתוּת וְכָל שֶׁכֵּן פָּחוֹת מִשְּׁתוּת, הִגִּיעוֹ {יג}. אֲבָל יוֹתֵר עַל שְׁתוּת וּלְמַטָּה עַד שְׁתוּת וְלֹא שְׁתוּת בִּכְלָל, יְנַכֶּה {יד}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יב} וְיַד הַמּוֹכֵר שֶׁהוּא מֻחְזָק בַּקַּרְקַע שֶׁלּוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה כוּ'. רַ"שׁ. וּמַשְׁמַע שֶׁאֲפִלּוּ עֲדַיִן לֹא נָתַן הַלּוֹקֵחַ אֶת הַמָּעוֹת. וְכֵן כָּתַב הַמַּגִּיד. וְהַטַּעַם לְפִי שֶׁהַמִּקָּח נִגְמַר וְנִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם חוֹבוֹ כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יג} כֵּיוָן דְּהֶרְאָה לוֹ הַמְּצָרִים, כְּשָׂדֶה זוֹ סְתָמָא דָּמֵי, כְּמוֹת שֶׁהִיא, אֶלָּא דְּאַהֲנֵי בֵּית כּוֹר שֶׁיְּהֵא קָרוֹב לְבֵית כּוֹר שֶׁאֵינוֹ חָסֵר אוֹ יָתֵר מִשְּׁתוּת. הָרַ"שׁ: {יד} כְּרַב הוּנָא בַּגְּמָרָא. וּמְפָרֵשׁ הָרַ"שׁ דְּמַשְׁמַע לֵיהּ מִדְּקָתָנֵי עַד שְׁתוּת יְנַכֶּה דְּעַד וְלֹא עַד בִּכְלָל, וּמִשּׁוּם הָכִי מְפָרֵשׁ דְּפָחוֹת מִשְּׁתוּת דְּקָתָנֵי דְּהָכִי קָאָמַר אִם פִּחֵת כוּ'. וּמַה שֶּׁכָּתַב הָרַ"ב הָכִי גָּרְסִינַן כוּ', כְּלוֹמַר לַאֲפוֹקֵי מִגִּרְסַת הַתּוֹסָפוֹת פָּחוֹת שְׁתוּת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טו} יְנַכֶּה. מִן הַדָּמִים. וְאִם הוֹתִיר יַחְזִיר לוֹ קַרְקַע. רַ"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר כו': בסימניו ובמצריו פחות משתות הגיעו כו': ינכה יפחות מן הדמים שיעור מה שחסר מן המדה ואין הלכה כבן ננס אבל יקח הלוקח בכגון זה הדבר כולו הפחות שבשעורין וזהו שאמר הלך אחר הפחות שבלשונות. וכבר ידעת כי המצרים הם הגבולים וכשאמר לו בית כור אני מוכר לך והגבילו והוא מה שאמר במצריו כלומר שיגביל אותו מכל צדדיו יראו המקום ההוא המוגבל אם כן הוא בית כור או פחות שתות או יותר שתות ודין שתות כדין פחות משתות: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ד

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ חֲצִי שָׂדֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן וְנוֹטֵל חֲצִי שָׂדֵהוּ. חֶצְיָהּ בַּדָּרוֹם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן וְנוֹטֵל חֶצְיָהּ בַּדָּרוֹם, וְהוּא מְקַבֵּל עָלָיו מְקוֹם הַגָּדֵר, חֲרִיץ וּבֶן חֲרִיץ. וְכַמָּה הוּא חֲרִיץ, שִׁשָּׁה טְפָחִים {כא}. וּבֶן חֲרִיץ, שְׁלֹשָׁה:

 ר"ע מברטנורה  מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן. רוֹאִין הַמָּקוֹם הַשָּׁמֵן שֶׁבְּשָׂדֶה זוֹ, וְנוֹטֵל אוֹתוֹ הַמּוֹכֵר, דְּיַד לוֹקֵחַ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וּכְנֶגְדּוֹ נוֹתֵן לַלּוֹקֵחַ מִן הַמָּקוֹם הַגָּרוּעַ כְּמוֹ שֶׁשָּׁוֶה הַמָּקוֹם הַשָּׁמֵן {טז} שֶׁנָּטַל הַמּוֹכֵר. דְּכִי קָאָמַר לֵיהּ חֲצִי שָׂדֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, כְּדֵי דְּמֵי חֲצִי שָׂדֶה קָאָמַר לֵיהּ. וְאִם הָיְתָה בַּת מֵאָה אַמָּה בְּמֵאָה דִּינָרִין, וְיֵשׁ בָּהּ שְׁלֹשִׁים אַמָּה מָקוֹם שָׁמֵן שֶׁשָּׁוֶה חֲמִשִּׁים דִּינָרִין, נוֹטְלוֹ הַמּוֹכֵר, וְנוֹתֵן לַלּוֹקֵחַ שִׁבְעִים אַמָּה מִן הַגָּרוּעַ בַּחֲמִשִּׁים דִּינָרִין. וְנַפְקָא מִנַּהּ, דְּרוֹצֶה אָדָם בְּקַב עִדִּית מִשְּׁנֵי קַבִּין זִבּוּרִית, וְאַף עַל פִּי שֶׁדְּמֵי שְׁנֵיהֶן שָׁוִין: חֶצְיָהּ שֶׁבַּדָּרוֹם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. אֵין שָׁמִין כָּל הַשָּׂדֶה כְּהַהִיא דְּרֵישָׁא, אֶלָּא שָׁמִין כַּמָּה שָׁוֶה חֲצִי הַשָּׂדֶה שֶׁבַּדָּרוֹם בֵּין טוֹב וּבֵין רַע, וּכְנֶגֶד מַה שֶּׁשָּׁוֶה חֶצְיָהּ שֶׁבַּדָּרוֹם נוֹתֵן לוֹ מוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ בְּכָל רוּחַ {יז} שֶׁיִּרְצֶה מִן הַגָּרוּעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ. דְּיַד לוֹקֵחַ עַל הַתַּחְתּוֹנָה, וְשֶׁמָּא הָכִי קָאָמַר לֵיהּ, מַה שֶּׁשָּׁוֶה חֲצִי שֶׁבַּדָּרוֹם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ בַּקַּרְקַע שֶׁלִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֶרְצֶה: וּמְקַבֵּל עָלָיו. הַלּוֹקֵחַ, לָתֵת מָקוֹם בַּחֲצִי שָׂדֶה זֶה שֶׁקָּנָה לַעֲשׂוֹת גָּדֵר, וְחָרִיץ וּבֶן חֲרִיץ, תַּרְוַיְהוּ אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר מִבַּחוּץ {יח}, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא חַיָּה קוֹפֶצֶת וְנִכְנֶסֶת בַּשָּׂדֶה. דְּאִי עֲבִיד חֲרִיץ וְלֹא עֲבִיד בֶּן חֲרִיץ, אַיְדֵי דַּחֲרִיץ רָוַח, נִכְנֶסֶת בְּתוֹכוֹ {יט} וְקוֹפֶצֶת לְמַעְלָה עַל שְׂפָתוֹ הַשֵּׁנִי. וְאִי עֲבִיד בֶּן חֲרִיץ וְלֹא עֲבִיד חֲרִיץ, אַיְדֵי דְּקָטִין קַיְמָא אַשְּׂפָתָא וְקָפְצָא {כ}. וְכַמָּה בֵּין חֲרִיץ לְבֵין בֶּן חֲרִיץ, טֶפַח: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טז} וּמַאי מְשַׁמְּנִין. הַשָּׁמֵן יְהֵא בֵּינֵיהֶן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יז} וְהַרִ"י בַּר בָּרוּךְ פֵּרֵשׁ, וְנוֹתֵן לוֹ בִּדְמֵי חֶצְיָהּ לְרוּחַ דָּרוֹם בֵּין שֶׁהוּא כָּחוּשׁ אוֹ שָׁמֵן, בְּהַשְׁוָאַת חֲלָקִים בְּעִלּוּי וְגֵרְעוֹן קַרְקַע. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יח} וּבֶן חֲרִיץ הוּא סָמוּךְ לַגָּדֵר וַאֲחוֹרָיו הַחֲרִיץ. רַ"שׁ: {יט} וְנִמְשֶׁכֶת מְעַט לְאַחֲרֶיהָ וְקוֹפֶצֶת. לְשׁוֹן הָרַ"שׁ: {כ} וּכְשֶׁהֵם שְׁנַיִם אֵינָם יְכוֹלִים לְהִכָּנֵס בַּקָּטָן לְמִעוּט רָחְבּוֹ. וְלֹא תִּקְפֹּץ לְרֹחַב הַשְּׁנֵי חֲרִיצִין. הָרַמְבַּ"ם: {כא} שִׁשָּׁה טְפָחִים. רָחְבּוֹ בְּאֹרֶךְ כָּל הַשָּׂדֶה. רַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך כו': השדות ישתנו דמיהם כפי שמנן וכחשן ואמרו בכאן משמנין הוא שידעו כמה שוה כל השדה וכמה דמים ראוי לחצי השדה במדה מן הכחוש שבה והוא נותן ללוקח כגון שיהיה מדת השדה מאה אמה ויהיה בה מקום שמדתו שלשים אמה שוה ל' דינרין ימשח לו נ' אמה מן השבעים ויתן לו (נ') [כ] דינרין ואם פסק עמו (בריוח) [ברוח] ובאותה (הריוח) [הרוח] על דרך משל היו אלה השלשים אמה השמנים ימשח לו מאותן השלשים אמה תשעה ועשרים בתשעה ועשרים דינרים שהוא חצי חבל והבין זה הענין. והלוקח הוא שיקבל עליו חריץ ובן חריץ ובכן יתן לו החצי והוצרכנו לעשות שני חריצין גדול וקטן לפי שאילו היה הגדול בלבד היתה הנמיה וכיוצא בה יורדת לקרקעיתו והיתה עולה משפת החריץ ותבא אל השדה ואילו היה הקטן בלבד היתה קופצת עליו ונכנסת בשדה וכשהם שנים אינה יכולה להיכנס בקטן למיעוט רחבו ולא תקפוץ לרוחב השני חריצין ובין חריץ וחריץ רוחב טפח והשנים מבחוץ לגדר (על זו הצורה) וכל זה בחציו של לוקח כמו שביארנו: (רמב"ם)

פרק ח


פרק ח - משנה א

יֵשׁ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין {א}, וְיֵשׁ נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין, מַנְחִילִין וְלֹא נוֹחֲלִין, לֹא נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין. וְאֵלּוּ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין, הָאָב אֶת הַבָּנִים וְהַבָּנִים אֶת הָאָב וְהָאַחִין מִן הָאָב {ד}, נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין. הָאִישׁ {ה} אֶת אִמּוֹ וְהָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וּבְנֵי אֲחָיוֹת {יב}, נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין. הָאִשָּׁה {יג} אֶת בָּנֶיהָ וְהָאִשָּׁה אֶת בַּעְלָהּ וַאֲחֵי הָאֵם, מַנְחִילִין וְלֹא נוֹחֲלִין. וְהָאַחִים מִן הָאֵם, לֹא נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין:

 ר"ע מברטנורה  יֵשׁ נוֹחֲלִין. יֵשׁ קְרוֹבִים שֶׁנּוֹחֲלִין אֶת קְרוֹבֵיהֶם כְּשֶׁהֵם מֵתִים. וְאַף כְּשֶׁמֵּתִים הֵם, מַנְחִילִין לָהֶם אֶת מָמוֹנָם: הָאָב אֶת הַבָּנִים. דִּכְתִיב (בַּמִדְבָּר כז) אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ, בִּמְקוֹם בַּת אַתָּה מַעֲבִיר נַחֲלָה מֵאָב {ב}, וְאִי אַתָּה מַעֲבִיר נַחֲלָה מִן הָאָב בִּמְקוֹם אַחִין {ג}: וְהַבָּנִים אֶת הָאָב. דִּכְתִיב אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ, הָא יֵשׁ לוֹ בֵּן, בֵּן קוֹדֵם: וְהָאַחִין מִן הָאָב. דִּכְתִיב (שָׁם) מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אוֹתָהּ, וּמִשְׁפַּחַת אָב קְרוּיָה מִשְׁפָּחָה, דִּכְתִיב (שָׁם א) לְמִשְׁפְּחוֹתָם לְבֵית אֲבוֹתָם: הָאִישׁ אֶת אִמּוֹ. דִּכְתִיב (בַּמִדְבָּר לז) וְכָל בַּת יוֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל {ו}, הֵיאַךְ בַּת יוֹרֶשֶׁת שְׁנֵי מַטּוֹת. אֶלָּא זוֹ שֶׁאָבִיהָ מִשֵּׁבֶט אֶחָד {ז} וְאִמָּהּ מִשֵּׁבֶט אַחֵר, וִירַשְׁתָּן. וּמִדִּכְתִיב מַטּוֹת {ח}, הִקִּישׁ מַטֵּה הָאֵם לְמַטֵּה הָאָב, מַה מַּטֵּה הָאָב בֵּן קוֹדֵם לַבַּת, אַף מַטֵּה הָאֵם בֵּן קוֹדֵם לַבַּת: וְהָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. דִּכְתִיב שְׁאֵרוֹ, זוֹ אִשְׁתּוֹ {ט}. וְקָרִינַן הָכִי, וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלַת שְׁאֵרוֹ לוֹ, וְגוֹרְעִין וּמוֹסִיפִין וְדוֹרְשִׁין {י}. יָכוֹל אַף הִיא תִּירְשֶׁנּוּ {יא} תַּלְמוּד לוֹמַר וְיָרַשׁ אוֹתָהּ, הוּא יוֹרֵשׁ אוֹתָהּ וְאֵין הִיא יוֹרֶשֶׁת אוֹתוֹ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} וּמַנְחִילִין. וְהַאי דְּלֹא קָתָנֵי יֵשׁ נוֹחֲלִין זֶה אֶת זֶה מִשּׁוּם דְּבָעֵי לְמִתְנֵי סֵיפָא נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין, תָּנָא נַמִּי רֵישָׁא נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין. רַ"שׁ: {ב} מִדְּשָׁנֵי קְרָא בְּדִבּוּרֵיהּ וְלֹא אָמַר וּנְתַתֶּם כִּדְאָמַר בְּכָל הַפָּרָשָׁה גַּבֵּי הָאַחִין, שְׁמַע מִנַּהּ דְּאָתָא לְאַשְׁמְעִינַן שֶׁיֵּשׁ אֶחָד הָרָאוּי לִירַשׁ תֵּכֶף אַחַר הַבֵּן, וּמַאן נִיהוּ, אָב. דְּאִלּוּ אַחִין הָא כְּתִיבֵי. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {ג} כְּלוֹמַר מִדְּלֹא כְּתִיב הַעֲבָרָה גַּם כֵּן בְּאַחִין. תּוֹסָפוֹת: {ד} מִן הָאָב. כְּגוֹן רְאוּבֵן וְיוֹסֵף בְּנֵי יַעֲקֹב, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִלֵּאָה וְרָחֵל יוֹרְשִׁים זֶה אֶת זֶה, בִּשְׁבִיל שֶׁהֵן אַחִין מִן הָאָב. וּכְגוֹן שֶׁמֵּת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. אֲבָל אִם יַעֲקֹב חַי, הוּא קוֹדֵם כְּדִתְנַן לְקַמָּן. רַ"שׁ: {ה} הָאִישׁ. אַיְדֵי דְּסֵיפָא תָּנֵי הָאִישׁ, אַף עַל גַּב דַּהֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי הַבֵּן. סְמַ"ע: {ו} קָשֶׁה לָמָּה לִי קְרָא, אָטוּ נִכְסֵי נָשִׁים יִהְיוּ הֶפְקֵר. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּבֵן אִצְטְרִיךְ לֵיהּ, לְפִי שֶׁנִּסֶּבֶת נַחֲלָה עַל יְדֵי הַבֵּן. תּוֹסָפוֹת: {ז} וּכְשֶׁנִּשֵּׂאת אִמָּהּ לְאָבִיהָ הָיוּ לָהּ אַחִין לְאִמָּהּ שֶׁל בַּת זוֹ, שֶׁיִּירְשׁוּ נַחֲלַת אֲבִיהֶן דְּלֵיכָּא הֲסָבַת נַחֲלַת אֵם לָאָב בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין, דְּלֹא קָפֵיד קְרָא אֶלָּא שֶׁבִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין לֹא תְּהֵא רְאוּיָה לִירַשׁ נִכְסֵי אָבִיהָ. וּמִיהוּ אַחַר כָּךְ מֵתוּ אַחֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיהָ וְיָרְשָׁה אוֹתוֹ, וּמֵתוּ הָאֵם וְהָאָב וְלֹא הָיוּ לָהֶם כִּי אִם בַּת אַחַת וִירַשְׁתָּן. רַ"שׁ. אֵין לִי אֶלָּא בַּת, בֵּן מִנַּיִן, קַל וָחֹמֶר כוּ'. גְּמָרָא: {ח} וְלֹא כְּתִיב שְׁנֵי מַטּוֹת. הָרַ"שׁ: {ט} דִּכְתִיב וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. וּכְתִיב נַמִּי שְׁאֵרָהּ וְגוֹ' לֹא יִגְרַע. הָרַ"שׁ. וְהַיְנוּ אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר שְׁאֵר זוֹ עוֹנָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} גָּרַע וָי"ו מִנַּחֲלָתוֹ. וְלַמֶ"ד מִלִּשְׁאֵרוֹ וּמוֹסִיפִים שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ תֵּבָה אַחַת, וְהִיא, לוֹ: {יא} דְּעִקַּר פַּשְׁטֵיהּ הָכִי מַשְׁמַע, וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ, לְאִשְׁתּוֹ, וְנִדְרְשָׁה הָכִי, וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ אִם יָמוּת, לִשְׁאֵרוֹ, וְיָרַשׁ, כְּלוֹמַר וְגַם הוּא יִירַשׁ אֶת שְׁאֵרוֹ כוּ', תַּלְמוּד לוֹמַר כוּ', דְּאוֹתָהּ מְיֻתָּר וְאָתָא לְגִלּוּי אַרֵישָׁא דְּגוֹרְעִין כוּ'. הָרַ"שׁ: {יב} וּבְנֵי אֲחָיוֹת. בְּנֵי דִּינָה נוֹחֲלִין אֶת רְאוּבֵן, שֶׁהֲרֵי דִּינָה יוֹרֶשֶׁת אֶת אַחֶיהָ וּבָנֶיהָ בָּאִין מִכֹּחָהּ. אֲבָל לֹא מַנְחִילִין לִרְאוּבֵן, שֶׁהֲרֵי רְאוּבֵן מִכֹּחַ אֲחוֹתוֹ דִּינָה בָּא לִירַשׁ, וַהֲלֹא דִּינָה עַצְמָהּ אֵין יוֹרַשְׁתָּן כִּדְאָמְרָן דְּהָאֵם אֵין נוֹחֶלֶת אֶת בְּנָהּ. רַ"שׁ: {יג} הָאִשָּׁה כוּ'. גְּמָרָא, הָא תוּ לָמָּה לִי, הָא תָּנָא לֵיהּ רֵישָׁא הָאִישׁ כוּ' דְּנוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין. הָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּאִשָּׁה אֶת בְּנָהּ דּוּמְיָא דְּאֶת בַּעֲלָהּ, מַה הַבַּעַל אֵין יוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ בַּקֶּבֶר (אִם מֵת הוּא קֹדֶם וְאַחַר כָּךְ מֵתָה הִיא, יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁין אוֹתָהּ וְלֹא יוֹרְשָׁיו), אַף אִשָּׁה כוּ' אֵין הַבֵּן יוֹרֵשׁ אֶת אִמּוֹ בַּקֶּבֶר לְהַנְחִיל לָאַחִין מִן הָאָב, אֶלָּא יוֹרְשֵׁי אָבִיהָ יוֹרְשִׁין אוֹתָהּ כוּ'. וַאֲחֵי הָאֵם אַגַּב נָקַט לְהוּ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  יש נוחלין ומנחילין ויש נוחלין ולא מנחילין כו': כל המשנה הזאת מבוארת וירושת האב קבלנו מפי השמועה וכן ירושת הבעל לאשתו ורמז לירושת יוצאי יריכו ממה שנאמר לשארו ונאמר שאר אביך וירושת אשתו ממה שנאמר וירש אותה: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ב

סֵדֶר נְחָלוֹת כָּךְ הוּא, (במדבר כז) אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ, וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ, בֵּן קוֹדֵם לַבַּת, וְכָל יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ שֶׁל בֵּן קוֹדְמִין {יד} לַבַּת. בַּת קוֹדֶמֶת לָאַחִין. יוֹצְאֵי יְרֵכָהּ שֶׁל בַּת, קוֹדְמִין לָאַחִין. אַחִין קוֹדְמִין לַאֲחֵי הָאָב. יוֹצְאֵי יְרֵכָן שֶׁל אַחִין, קוֹדְמִין לַאֲחֵי הָאָב. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַקּוֹדֵם בַּנַּחֲלָה, יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ קוֹדְמִין. וְהָאָב קוֹדֵם לְכָל יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ:

 ר"ע מברטנורה  כָּל הַקּוֹדֵם לַנַּחֲלָה יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ קוֹדְמִין. וְאִם אֵין יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ קַיָּמִין, חָזְרָה נַחֲלָתָן אֵצֶל הָאָב. כֵּיצַד, רְאוּבֵן שֶׁמֵּת, חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרוֹן וְכַרְמִי [בָּנָיו] יוֹרְשִׁין אוֹתוֹ. וְאִם מֵת אֶחָד מִן הַבָּנִים קֹדֶם רְאוּבֵן, וְהַהוּא בֵּן הִנִּיחַ בֵּן אוֹ בַּת [אוֹ בֶּן בֵּן אוֹ בַּת בֵּן] אוֹ בֶּן בַּת אוֹ בַּת בַּת] עַד מֵאָה דּוֹרוֹת, יִירַשׁ בִּמְקוֹם אָבִיו בְּנִכְסֵי אָבִיו רְאוּבֵן, וְיִטֹּל כְּאֶחָד מִבְּנֵי רְאוּבֵן. וְאִם אֵין לִרְאוּבֵן בָּנִים וְלֹא בְּנֵי בָנִים וְאַף לֹא בְּנוֹת בָּנִים, אָז יוֹרְשׁוֹת בְּנוֹת רְאוּבֵן אֶת רְאוּבֵן. וְאִם אֵין לִרְאוּבֵן בָּנוֹת וְלֹא בְּנֵי בָּנוֹת וְלֹא בְּנוֹת בָּנוֹת עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, אָז יִירַשׁ יַעֲקֹב אֶת רְאוּבֵן בְּנוֹ. וְאִם אֵין יַעֲקֹב קַיָּם, יִירְשׁוּ אֶת רְאוּבֵן אֶחָיו בְּנֵי אָבִיו, שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה [יוֹסֵף וּבִנְיָמִין] וְכוּ'. וְאִם אֵינָן קַיָּמִין, יִירְשׁוּ אֶת רְאוּבֵן בְּנֵי שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וְכוּ'. וְאִם אֵין לָהֶם בָּנִים וְלֹא בְּנֵי בָנִים, יִירְשׁוּ בְּנוֹתֵיהֶן אוֹ בְּנֵי בְנוֹתֵיהֶן אוֹ בְּנוֹת בְּנוֹתֵיהֶן. דִּבְכָל מָקוֹם הַזָּכָר וְיוֹרְשָׁיו קוֹדְמִין לַנְּקֵבָה {טו}. וְאִם מֵתוּ אֶחָיו שֶׁל רְאוּבֵן בְּלֹא זֶרַע אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אָח מֵעוֹלָם, תִּירְשֶׁנּוּ אֲחוֹתוֹ דִּינָה בַּת יַעֲקֹב אוֹ בָּנֶיהָ אוֹ בְּנֵי בָנֶיהָ [אוֹ בְּנוֹתֶיהָ וּבְנוֹת בְּנוֹתֶיהָ] עַד סוֹף הָעוֹלָם. וְאִם אֵין לִרְאוּבֵן אָחוֹת וְלֹא זֶרַע אָחוֹת, תַּחֲזֹר יְרֻשָּׁתוֹ לַאֲבִי אָבִיו דְּהַיְנוּ לְיִצְחָק. וְאִם אֵין יִצְחָק קַיָּם, תַּחֲזֹר יְרֻשַּׁת רְאוּבֵן לְעֵשָׂו בֶּן יִצְחָק, שֶׁהוּא אֲחִי אָבִיו שֶׁל רְאוּבֵן. וְאִם אֵין עֵשָׂו קַיָּם, תַּחֲזֹר יְרֻשַּׁת רְאוּבֵן לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו אוֹ לְבָנָיו וְלִבְנֵי בָנָיו אוֹ לִבְנוֹתָיו וְלִבְנוֹת בְּנוֹתָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו שֶׁל רְאוּבֵן וְלֹא מִבְּנֵי בְנֵיהֶן, תַּחֲזֹר יְרֻשַּׁת רְאוּבֵן לַאֲחוֹת אָבִיו אוֹ לְבָנֶיהָ וְלִבְנֵי בָנֶיהָ אוֹ לִבְנוֹתֶיהָ עַל הַסֵּדֶר שֶׁאָמַרְנוּ. וְאִם אֵין לְאָבִיו שֶׁל רְאוּבֵן לֹא אַחִים וְלֹא בְּנֵי אַחִים וְלֹא אָחוֹת וְלֹא בְּנֵי אָחוֹת, תַּחְזֹר יְרֻשַּׁת רְאוּבֵן לְאַבְרָהָם אֲבִי אֲבִי אָבִיו. וְכֵן לְעוֹלָם עַד אָדָם הָרִאשׁוֹן: הָאָב קוֹדֵם. לְעוֹלָם לַאֲחֵי הָאָב {טז} וְלִבְנֵיהֶם, [וַאֲחֵי הָאָב קוֹדְמִים לַאֲחוֹת הָאָב], וַאֲחֵי הָאָב וַאֲחוֹת הָאָב קוֹדְמִים [לַאֲבִי הָאָב. וַאֲבִי הָאָב קוֹדֵם לַאֲחֵי אֲבִי הָאָב. וַאֲחֵי אֲבִי הָאָב וְאַף אֲחוֹתוֹ קוֹדְמִין] לַאֲבִי אֲבִי הָאָב. וְכֵן לְעוֹלָם: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יד} יוֹצְאֵי כוּ'. מִדִּכְתִיב בֵּן אֵין לוֹ, עַיֵּן עָלָיו. וְכֵן בְּכֻלָּם כְּתִיב אֵין לוֹ, לְמִדְרָשׁ עַיֵּן עָלָיו אִם יֵשׁ יוֹצְאֵי יָרֵךְ, עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת יוֹצְאֵי יָרֵךְ קוֹדְמִין לְשֶׁל אַחֲרָיו. וְכִי הֵיכִי דְּאָמְרִינַן עַיֵּן עָלָיו לְמַטָּה, הָכִי נַמִּי אָמְרִינַן עַיֵּן עָלָיו לְמַעְלָה, שֶׁאִם כָּלָה זַרְעוֹ לְגַמְרֵי הַעֲבִירֶנּוּ לְיוֹרְשֵׁי הָאָב לְמַעְלָה וְכוּ': {טו} בַּגְּמָרָא יָלִיף לֵיהּ מִקְּרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} רַשַׁ"ל הִגִּיהַּ שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר אֲחֵי הַמֵּת כוּ'. וְהָכִי קָאָמַר, קוֹדֵם לַאֲחֵי הַמֵּת מִן הָאָב כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  סדר נחלות כך הוא איש כי ימות ובן אין לו כו': יש לך לזכור בסדר הנחלות שלשה עקרים. האחד כי כשימות אדם בניו קודמים לנחלתו ואם אין בנים תשוב הירושה לאב. והעיקר השני כי כל הזוכה בירושה אם הוא בחיים יירש הוא עצמו ואם מת נפלה ירושתו ליורשיו לחשוב כאילו זה הזוכה בירושה הוא אותו שנפטר והעיקר השלישי כי הזכרים קודמין לנקבות כשקורבתם אצל המת שוה. ואלה השלשה העיקרים הם יסוד הענין לידע מי יירש ומי לא יירש. והנני עושה לך משל יתבאר לך ממנו היאך ראוי על אלה העקרים לירש האחים והאחות ואחי האב ואחות האב ואבות האבות בענין שכשימות האדם על דרך משל יירש אותו אבי אבי זקנו ושים בלבך כי עמרם נפטר והיה ראוי לירש אותו משה ואהרן ואינם מצויים בחיים נבקש בניהם הזכרים ואם לא נמצאם נבקש בניהם הנקבות לא נמצא תשוב הירושה למרים להעדר הזכרים וזרעם. לא מצאנו מרים שכבר מתה נבקש אם הניחה בן זכר או זרע זכר ואם לא נמצא נחזור אחר כן לבקש אם יש לה בת או זרע הבת ואם לא נמצא חזרה הירושה לקחת שהוא אבי עמרם אם נמצא קהת יירש ואם לא נמצא נחשוב שקהת הוא הנפטר לא עמרם ונחקור על יורשיו רצוני לומר יורשי קהת ועל דרך שעשינו בזרע עמרם ואם מצאנו יצהר וחברון ועוזיאל אחי עמרם נוריש אותם נכסי עמרם לפי שהם יורשי קהת ועל זה הצד ירושת האחים. ואם נעדרו נחקור על זרע הזכרים לפני הנקבות ואם נעדר זרעם נבקש בת קהת שהיא אחות עמרם ואם נמצאת תירש ואם נעדרה יבוקש זרעה הזכרים לפני הנקבות ואם לא נמצא לה זרע ויהיה זרע קהת נעדר חזרה הירושה לאביו והוא לוי אם נמצא לוי יירש ואם נעדר אז נשים כאילו לוי הוא הנפטר ונבקש זרעו והם גרשון ומררי אם נמצאו ירשו לפי שהם בני לוי שראוים לירש והוא שזכה בנחלת קהת על דרך זה ירשו אחי האב ואם נעדרו גרשון ומררי וזרעם הזכרים והנקבות חזרה הירושה ליוכבד ואם נעדרה נבקש זרעה הזכרים לפני הנקבות ואם לא נמצא לה זרע חזרה הירושה ליעקב נחזור על יורשיו והם הבנים לא נמצא אותם ולא תולדותם חזרנו לדינה לא נמצא אותה ולא זרעה חזרה הירושה ליצחק ונחשוב כאילו יצחק הוא המת נחזור על יורשיו והוא עשו נעדר הוא וזרעו זכריהם ונקבותיהם חזרה הירושה לאברהם והזכרים קודמין לנקבות בכל זה ועל זה הדרך הולכת תמיד זהו שאמרו נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן. הנה התבאר לך היאך יירש אברהם לעמרם ונתבאר לך שאין ירושה לאחים בחיי האב ולא לאחי אבי האב בחיי אבי האב ולא לאחי אבי אבי האב בהמצא זקנו של אבי האב ועל דרך זה תעלה תמיד ושמור העקרים האלה ולא יסורו ממך: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ג

בְּנוֹת צְלָפְחָד נָטְלוּ שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים {יז} בַּנַּחֲלָה. חֵלֶק אֲבִיהֶן שֶׁהָיָה עִם יוֹצְאֵי מִצְרַיִם, וְחֶלְקוֹ עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי חֵפֶר. וְשֶׁהָיָה בְכוֹר נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים:

 ר"ע מברטנורה  נָטְלוּ שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים בַּנַּחֲלָה. בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְסָבַר הַאי תַּנָּא לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ {יח}, דִּכְתִיב (בַּמִדְבָּר כו) לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבוֹתָם יִנְחָלוּ. וּצְלָפְחָד וְחֵפֶר אָבִיו שְׁנֵיהֶם נָטְלוּ חֵלֶק בָּאָרֶץ, שֶׁמִּיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם. וְנָטְלוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד חֵלֶק אֲבִיהֶם שֶׁהָיָה מַגִּיעַ לוֹ בָּאָרֶץ, וְחֵלֶק הַמַּגִּיעַ לוֹ מִירֻשַּׁת חֵפֶר אָבִיו, וְחֵלֶק בְּכוֹרָתוֹ שֶׁהָיָה בְּכוֹר וְנוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא יָרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בָּרָאוּי לָבֹא לְאַחַר מִיתָה, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֻחְזֶקֶת הָיְתָה {יט}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יז} שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים. יָלְפִינַן לְהוּ בַּגְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יח} כְּלוֹמַר לְבָאֵי הָאָרֶץ נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ כְּפִי הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁל יוֹצְאֵי מִצְרַיִם, שֶׁנְּטָלוּהָ בְּתוֹרַת יְרֻשָּׁה מֵאֲבוֹתֵיהֶם. רַ"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יט} לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. דִּכְתִיב [שְׁמוֹת ו] וְנָתַתִּי אוֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה. כְּלוֹמַר אֲנִי נָתַתִּי לָכֶם יְרֻשָּׁה. רַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה כו': כל היוצאים ממצרים היה להם חלק בארץ ואם יצא אב ובנו לכל אחד מהם היה חלק אחד בשוה. והיו צלפחד וחפר מיוצאי מצרים והיה לצלפחד חלקו והיה לו בירושת חפר שני חלקים לפי שהוא בכור וארץ ישראל מוחזקת היתה ולפיכך ירש בה חלק בכורה: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ד

אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת בַּנַּחֲלָה, אֶלָּא שֶׁהַבֵּן נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם. וְהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת מִנִּכְסֵי הָאָב {כ} וְאֵינָן נִזּוֹנוֹת מִנִּכְסֵי הָאֵם:

 ר"ע מברטנורה  אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת בַּנַּחֲלָה. הָכִי קָאָמַר, אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת שָׁוִין בִּירֻשַּׁת נִכְסֵי הָאֵם כְּבִירֻשַּׁת נִכְסֵי הָאָב, וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין יְרֻשַּׁת נִכְסֵי הָאֵם לִירֻשַּׁת נִכְסֵי הָאָב, אֶלָּא שֶׁהַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כ} נִזּוֹנוֹת כוּ'. בִּתְנַאי כְּתֻבָּה. כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה י"א פֶּרֶק ד' דִּכְתֻבּוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אחד הבן ואחד הבת בנחלה אלא שהבן כו': רוצה לומר שהם שוים בירושת האב כלומר שדין ירושת הזכרים והנקבות בנכסי האם כענין ירושתם בנכסי האב והתורה הקדימה הזכרים על הנקבות ואין בין ירושת הבנים לאב או לאם הפרש אלא שהבכור נוטל פי שנים בנכסי האב: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ה

הָאוֹמֵר אִישׁ פְּלוֹנִי בְנִי בְּכוֹר לֹא יִטֹּל פִּי שְׁנַיִם, אִישׁ פְּלוֹנִי בְנִי לֹא יִירַשׁ {כא} עִם אֶחָיו, לֹא אָמַר כְּלוּם, שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה {כב}. הַמְחַלֵּק נְכָסָיו לְבָנָיו עַל פִּיו, רִבָּה לְאֶחָד וּמִעֵט לְאֶחָד {כג} וְהִשְׁוָה לָהֶן אֶת הַבְּכוֹר, דְּבָרָיו קַיָּמִין. וְאִם אָמַר מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה, לֹא אָמַר כְּלוּם. כָּתַב בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בָּאֶמְצַע בֵּין בַּסּוֹף מִשּׁוּם מַתָּנָה, דְּבָרָיו קַיָּמִין. הָאוֹמֵר אִישׁ פְּלוֹנִי יִירָשֵׁנִי בִּמְקוֹם שֶׁיֵשׁ בַּת {כה}, בִּתִּי תִירָשֵׁנִי בִּמְקוֹם שֶׁיֶּשׁ בֵּן, לֹא אָמַר כְּלוּם, שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, אִם אָמַר עַל מִי שֶׁהוּא רָאוּי לְיָרְשׁוֹ, דְּבָרָיו קַיָּמִין. וְעַל מִי שֶׁאֵין רָאוּי לְיָרְשׁוֹ, אֵין דְּבָרָיו קַיָּמִין. הַכּוֹתֵב אֶת נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְהִנִּיחַ אֶת בָּנָיו, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי {כז}, אֲבָל אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם לֹא הָיוּ בָנָיו נוֹהֲגִין כַּשּׁוּרָה, זָכוּר לְטוֹב:

 ר"ע מברטנורה  לֹא אָמַר כְּלוּם. וְאֵין יָכוֹל לְסַלְּקוֹ מִן הַיְרֻשָּׁה אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁיִּתֵּן בְּמַתָּנָה נְכָסָיו לִשְׁאָר בָּנָיו: עַל פִּיו. מִשּׁוּם דִּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה, וּשְׁכִיב מְרַע דְּבָרָיו כִּכְתוּבִים וְכִמְסוּרִים וְאֵינוֹ צָרִיךְ קִנְיָן. מִשּׁוּם הָכִי תָּנֵי עַל פִּיו: וְהִשְׁוָה לָהֶן אֶת הַבְּכוֹר. בִּלְשׁוֹן מַתָּנָה: דְּבָרָיו קַיָּמִין. וְאֵין כָּאן מַתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה {כד}, שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ בָּאָדָם לִתֵּן מָמוֹנוֹ בְּמַתָּנָה לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה: וְאִם אָמַר מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה. וְאִם רִבָּה לְאֶחָד וּמִעֵט לְאֶחָד בְּתוֹרַת יְרֻשָּׁה, שֶׁאָמַר פְּלוֹנִי בְּנִי יִירַשׁ שָׂדֶה בֵּית כּוֹר, וּפְלוֹנִי [בְּנִי] יִירַשׁ שָׂדֶה בֵּית לֶתֶךְ, וְעַל בְּנוֹ בְּכוֹר אָמַר שֶׁיִּירַשׁ כְּשֶׁל חֲבֵרוֹ, לֹא אָמַר כְּלוּם, מִפְּנֵי שֶׁמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: כָּתַב בֵּין בַּתְּחִלָּה וְכוּ'. תִּנָּתֵן שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי וְיִירָשֶׁנָּה, זֶהוּ בַּתְּחִלָּה. יִירָשֶׁנָּה וְתִנָּתֵן לוֹ, זוֹ הִיא בַּסּוֹף. יִירַשׁ שָׂדֶה פְּלוֹנִית וְתִנָּתֵן לוֹ וְיִירָשֶׁנָּה, זוֹ הִיא מַתָּנָה בָּאֶמְצַע: אִם אָמַר עַל מִי שֶׁרָאוּי לְיָרְשׁוֹ. כְּגוֹן עַל בֵּן בֵּין הַבָּנִים, וְעַל בַּת בֵּין הַבָּנוֹת, פְּלוֹנִי יִירָשֵׁנִי: דְּבָרָיו קַיָּמִין. דִּכְתִיב (דְּבָרִים כא) וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו {כו}, הַתּוֹרָה נָתְנָה רְשׁוּת לָאָב לְהַנְחִיל לַבָּנִים לְמִי שֶׁיִּרְצֶה. וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹחָנָן דְּעַל אָח בִּמְקוֹם בַּת וְעַל בַּת בִּמְקוֹם בֵּן, לֹא אָמַר כְּלוּם, שֶׁאֵין הַבַּת רְאוּיָה לִירַשׁ בִּמְקוֹם בֵּן, וְלֹא הָאָח בִּמְקוֹם בַּת. וְכֵן מוֹדֶה רַבִּי יוֹחָנָן, שֶׁאִם הִשְׁוָה אֶת הַבְּכוֹר לַבָּנִים לֹא אָמַר כְּלוּם, דִּכְתִיב (שָׁם) לֹא יוּכַל לְבַכֵּר וְכוּ'. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה: אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. אֵין לַחֲכָמִים נַחַת רוּחַ בְּמַעֲשָׂיו, וַאֲפִלּוּ אֵין בָּנָיו נוֹהֲגִים כַּשּׁוּרָה, דִּלְמָא נָפֵיק מִנַּיְהוּ זַרְעָא מַעַלְיָא. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כא} לֹא יִירַשׁ. וַאֲפִלּוּ לְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה דְּאִם אָמַר עַל מִי כוּ'. וְאַף עַל גַּב דְּמִמֵּילָא מַשְׁמַע שֶׁיִּהְיֶה הַשְּׁאָר לָאַחִין, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאָמַר בִּלְשׁוֹן לֹא יִירַשׁ, מַשְׁמַע כְּמַתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {כב} שֶׁהִתְנָה כוּ'. וַאֲפִלּוּ לְמַאי דְּמַסְּקִינַן סוֹף פֶּרֶק ז' דְּבָבָא מְצִיעָא דִּבְדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן תְּנָאוֹ קַיָּם, אָמְרִינַן בַּגְּמָרָא, שָׁאנֵי הָכָא דְּלֹא מָחִיל. וּפֵרְשׁוּ הָרַשְׁבָּ"א וְנִמּוּקֵי יוֹסֵף, דְּדָבָר שֶׁלֹּא בָּא לְיָדוֹ שֶׁל בֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לְמוֹכְרוֹ וְלֹא לְמוֹחְלוֹ. וַאֲפִלּוּ אִי מָצֵי מָחִיל וַדַּאי לָן דְּלֹא מָחִיל, דְּמַה הֲנָאָה יֵשׁ לוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹתֵק, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכְעִיס אָבִיו הוּא דַעֲבִיד: {כג} רִבָּה כוּ'. עַל יְדֵי שֶׁרִבָּה לְאֶחָד מִעֵט לְאַחֵר. אִי נַמִּי אוֹ אוֹ קָתָנֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כד} שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁאַר לוֹ לְאַחַר מִיתָתוֹ כְּלוּם לְהוֹרִישׁ לְבָנָיו בְּתוֹרַת יְרֻשָּׁה. רַ"שׁ: {כה} אִישׁ כוּ' בִּמְקוֹם בַּת כוּ'. הָא בֵּן בֵּין הַבָּנִים וּבַת בֵּין הַבָּנוֹת דְּבָרָיו קַיָּמִין, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא הִיא, וַחֲסוּרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, הָאוֹמֵר כוּ' הָא בֵּן כוּ' שֶׁרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר כוּ'. גְּמָרָא: {כו} וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר יוֹרְשִׁים שֶׁבִּמְקוֹם בָּנָיו: {כז} עָשׂוּי. מִלְּתָא דִּפְשִׁיטָא הִיא. וּמִשּׁוּם סֵיפָא נָקַט לַהּ, דְּאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי כו': האומר איש פלוני ירשני במקום שיש בת כו': הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו כו': רבי יוחנן בן ברוקה אומר כי יש לו לאדם רשות להוסיף לאחד מאחיו אם הוא מורישם וכמו כן יוסיף בירושת אחד הבנים כשמוריש את בניו אלא אם היה אחד מהבנים בכור שאינו יכול לומר על אחר משום ירושה ואם אמר כן אין שומעין לו אלא יטול חלק בכורה לפי שנאמר לא יוכל לבכר ונאמר בבנים ביום הנחילו התורה נתנה רשות לאב להנחיל מי שירצה. ואמרו בתחלה ובאמצע ובסוף. ר"ל כי כשיזכור לשון מתנה ואמר אחר כן יירשנה או אמר יירשנה ואחר כן אמר תנתן או אמר יירשנה ותנתן לו כיון שזכר מתנה אם היא צוואה בלא שטר או בגוף השטר דבריו קיימין. ואין הלכה כרבן גמליאל והלכה כרבי יוחנן בן ברוקה: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ו

הָאוֹמֵר זֶה בְּנִי, נֶאֱמָן. זֶה אָחִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן וְנוֹטֵל עִמּוֹ בְּחֶלְקוֹ. מֵת, יַחְזְרוּ נְכָסִים לִמְקוֹמָן. נָפְלוּ לוֹ נְכָסִים מִמָּקוֹם אַחֵר, יִירְשׁוּ אֶחָיו עִמּוֹ. מִי שֶׁמֵּת וְנִמְצֵאת דְּיָתֵיקֵי קְשׁוּרָה עַל יְרֵכוֹ, הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ כְּלוּם {ל}. זִכָּה בָהּ לְאַחֵר {לא}, בֵּין מִן הַיּוֹרְשִׁין בֵּין שֶׁאֵינוֹ מִן הַיּוֹרְשִׁין, דְּבָרָיו קַיָּמִין:

 ר"ע מברטנורה  זֶה בְּנִי נֶאֱמָן. לְיוֹרְשׁוֹ וְלִפְטֹר אֶת אִשְׁתּוֹ מִן הַיִּבּוּם: זֶה אָחִי אֵינוֹ נֶאֱמָן. לְהוֹרִישׁוֹ עִם אֶחָיו {כח}, שֶׁהֲרֵי אֵינָן מַכִּירִים אוֹתוֹ: וְנוֹטֵל עִמּוֹ בְּחֶלְקוֹ. כְּגוֹן אִם הֵם שְׁנֵי אַחִים לְבַד הַסָּפֵק, וְיֵשׁ לָהֶם לְחַלֵּק שָׁלֹשׁ שָׂדוֹת, זֶה נוֹטֵל שָׂדֶה וּמֶחֱצָה וְזֶה נוֹטֵל שָׂדֶה וּמֶחֱצָה, וְזֶה שֶׁמֵּעִיד עַל הַסָּפֵק שֶׁהוּא אָחִיו, נוֹתֵן לוֹ חֲצִי הַשָּׂדֶה, וְהָאַחֵר אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ כְּלוּם, דְּאָמַר לֵיהּ הָבֵא רְאָיָה וּשְׁקוֹל: מֵת. הַסָּפֵק: יַחְזְרוּ. אוֹתָן הַנְּכָסִים שֶׁנָּתַן לוֹ אָחִיו: לִמְקוֹמָן. כְּלוֹמַר לְמִי שֶׁנְּתָנָם לוֹ. אֲבָל שְׁאָר אַחִים אֵין יוֹרְשִׁים עִמּוֹ: נָפְלוּ לוֹ. לַסָּפֵק: נְכָסִים מִמָּקוֹם אַחֵר. בְּחַיָּיו {כט}. אוֹ קָנָה נְכָסִים וְעַכְשָׁיו מֵת: יִירְשׁוּ אֶחָיו. שֶׁל זֶה שֶׁהָיָה מֵעִיד שֶׁהוּא אָחִיו: עִמּוֹ. דְּהָא קָא מוֹדִי לְהוּ שֶׁאֲחִיהֶם הוּא. וְהָנֵי מִלֵּי בִּדְלָא כָּפְרוּ שְׁאָר הָאַחִין לוֹמַר וַדַּאי שֶׁאֵינוֹ אֲחִיהֶן, אֶלָּא טוֹעֲנִים שֶׁאֵינָן מַכִּירִים אוֹתוֹ. אֲבָל אִם כָּפְרוּ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ אֲחִיהֶם, לֹא יִירָשֶׁנּוּ אֶלָּא זֶה שֶׁהֵעִיד לוֹ בִּלְבַד: דְּיָתֵיקֵי. צַוָּאַת שְׁכִיב מְרַע. וּלְשׁוֹן דְּיָתֵיקֵי דָּא תְּהֵא לְמֵיקַם וּלְמֵהֱוֵי: קְשׁוּרָה עַל יְרֵכוֹ. דְּלֵיכָּא לְמֵימַר אַחֵר כְּתָבָהּ וּנְתָנָהּ שָׁם, אֲפִלּוּ הָכִי הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי לֹא גָּמַר לְהַקְנוֹת אֶלָּא בְּקַבָּלַת הַשְּׁטָר, וְאֵין שְׁטָר לְאַחַר מִיתָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כח} וְלֹא פֵּרֵשׁ לְעִנְיַן לְאוֹסְרָהּ לַשּׁוּק. מִשּׁוּם דְּהָכָא בְּמֻחְזָק לָן בַּאֲחֵי כִּדְכָתְבִינַן בְּפֶרֶק ג' דְּקִדּוּשִׁין מִשְׁנָה ח'. וְהִלְכָּךְ אֲסוּרָה אֲפִלּוּ שָׁתַק. כֵּיוָן שֶׁמֻּחְזָק לָן בַּאֲחֵי וְלֹא בִּבְנֵי. וּמִיהוּ יֵשׁ לְפָרֵשׁ נַמִּי אֵינוֹ נֶאֱמָן לְאוֹסְרָהּ, וְסֵיפָא בְּאֵינוֹ מֻחְזָק בַּאֲחֵי וְלֹא בִּבְנֵי. רַ"שׁ: {כט} רַ"שׁ. וְלֹא יָדַעְתִּי לָמָּה דִּקְדֵּק לִכְתֹּב כֵּן: {ל} אֵינָהּ כְּלוּם. דְּאַף עַל גַּב דְּצַוָּאַת שְׁכִיב מְרַע קוֹנָה לְאַחַר מִיתָה, הָנֵי מִילֵי כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטְרֹף דַּעְתּוֹ עָלָיו, אֲבָל כֹּחַ הַשְּׁטָר לֹא עָדִיף כְּצַוָּאָתוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא גָּמַר לְהַקְנוֹת כוּ'. הָרַ"שׁ: {לא} לְאַחֵר. וְאָמַר לֵיהּ זְכֵה בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּזֶה הַשְּׁטָר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ כְּתוּבָה עַל שְׁמוֹ, שֶׁכָּתַב עַל שֵׁם רְאוּבֵן וְאָמַר לְשִׁמְעוֹן זְכֵה בַּמֶּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ, קָנָה. דְּלֹא גָּרַע מִשְּׁאָר צַוָּאָתוֹ שֶׁהִיא כִּכְתוּבָה וְכִמְסוּרָה, וּרְבוּתָא קָתָנֵי לְאַחֵר. רַ"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  האומר זה בני נאמן זה אחי אינו נאמן כו': מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה על יריכו כו': נאמן לירש אותו ושלא תצטרך אשתו חליצה ולא יבום. ומה שאמר באח אינו נאמן לענין יבום וחליצה אבל לירושה יורש נכסיו. ואמרו אחר כן ונוטל עמו בחלקו הוא ענין אחר ואינו תלוי במה שלפניו וזה כי אדם שיודה שיש לו אח יירש עמו בחלקו שיירש מאביו כמו שאבאר והוא כשמת אדם והניח ד' בנים וששים דינרין והודה אחד מן האחין שיש לו אח חמישי ואמר אחינו הוא זה וחמשה בנים הניח אבינו כשמת ושאר האחים אומרים אין אנו יודעים אם הוא אחינו או אינו אחינו יקח זה שהודה שזהו אחיו שנים עשר דינרין ויתן לאותו שהודה עליו השלשה דינרים מהרובע שלו ואם נפטר האחד המסופק בו ישובו אותם הג' דינרים למי שנתנם וזהו שאמרו יחזרו נכסים למקומם ואם הרויח זה האח נכסים מלבד השלשה דינרים ונפטר יירשו אותו כל האחין הארבעה בין אותו שהודה בו בין אותן שנסתפקו בו לפי שיאמרו אתה מודה לנו שהוא אחינו וזה כשלא כפרו האחים כשאמר להם זה אחינו אלא שאמרו לא נדע ולפיכך כשימות יירשוהו אבל אם כפרו בו ואמרו אינו אחינו לא יירשנו אלא המודה בו בלבד. ודאיתיקי. מלה מורכבת פירושו דא תהא למיקם ולקנות וזה הדאיתיקי הוא צוואת החולה מתנת שכיב מרע וזולתם משאר הצוואות: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ז

הַכּוֹתֵב {לב} נְכָסָיו לְבָנָיו, צָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ לְאַחַר מוֹתוֹ, הָאָב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּתוּבִין לַבֵּן, וְהַבֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת הָאָב. מָכַר הָאָב, מְכוּרִין עַד שֶׁיָּמוּת. מָכַר הַבֵּן, אֵין לַלּוֹקֵחַ בָּהֶן כְּלוּם עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב. הָאָב תּוֹלֵשׁ וּמַאֲכִיל לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה. וּמַה שֶּׁהִנִּיחַ תָּלוּשׁ, הֲרֵי הוּא שֶׁל יוֹרְשִׁין {לו}. הִנִּיחַ בָּנִים {לז} גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, אֵין הַגְּדוֹלִים מִתְפַּרְנְסִים עַל הַקְּטַנִּים וְלֹא הַקְּטַנִּים נִזּוֹנִין עַל הַגְּדוֹלִים, אֶלָּא חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. נָשְׂאוּ הַגְּדוֹלִים, יִשְׂאוּ הַקְּטַנִּים. וְאִם אָמְרוּ קְטַנִּים הֲרֵי אָנוּ נוֹשְׂאִים כְּדֶרֶךְ שֶׁנְּשָׂאתֶם אַתֶּם, אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם, אֶלָּא מַה שֶּׁנָּתַן לָהֶם אֲבִיהֶם נָתָן:

 ר"ע מברטנורה  צָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה. דְּמַשְׁמַע גּוּף הַקַּרְקַע יְהֵא קָנוּי לְךָ מֵהַיּוֹם, וְלֹא תֹאכַל הַפֵּרוֹת עַד לְאַחַר מִיתָה {לג}. וְאִם לֹא כָּתַב מֵהַיּוֹם, לֹא נָתַן לוֹ כְּלוּם, דְּאֵין מַתָּנָה לְאַחַר מִיתָה: אֵינוֹ צָרִיךְ. לִכְתֹּב מֵהַיּוֹם. דְּכֵיוָן שֶׁכָּתַב בַּשְּׁטָר בְּכָךְ וְכָךְ בְּשַׁבָּת אָמַר לָנוּ פְּלוֹנִי הֲווּ עָלַי עֵדִים, זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו שֶׁמֵּאוֹתוֹ הַיּוֹם הִתְחִילָה הַמַּתָּנָה, דְּאִי לָא תֵימָא הָכִי, זְמַן שֶׁנִּכְתַּב בַּשְּׁטָר לָמָּה נִכְתַּב. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: לְאַחַר מוֹתוֹ. מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה {לד}: הָאָב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר. בְּלֹא הַבֵּן. שֶׁהַגּוּף קָנוּי לַבֵּן: וְהַבֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר. בְּלֹא הָאָב. שֶׁהַפֵּרוֹת קְנוּיִין לָאָב: מָכַר הָאָב. סְתָמָא, מְכוּרִים הַפֵּרוֹת לַלּוֹקֵחַ עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב {לה}: מָכַר הַבֵּן. בְּחַיֵּי הָאָב, אֵין לַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב: הָאָב. שֶׁכָּתַב נְכָסָיו לִבְנוֹ מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה: תּוֹלֵשׁ וּמַאֲכִיל. הַפֵּרוֹת לְמִי שֶׁיִּרְצֶה בְּחַיָּיו. אֲבָל מַה שֶּׁהִנִּיחַ בִּמְחֻבָּר בִּשְׁעַת מִיתָה אַף עַל פִּי שֶׁעוֹמֵד לִתָּלֵשׁ הֲרֵי הֵן שֶׁל בְּנוֹ מְקַבֵּל הַמַּתָּנָה. אֲבָל הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְאַחֵר, אֲפִלּוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ הֲרֵי הוּא שֶׁל יוֹרְשִׁים, שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנוֹ יוֹתֵר מֵאַחֵר: מִתְפַּרְנְסִין. לְבוּשׁ וּכְסוּת. לְפִי שֶׁפַּרְנָסַת הַגְּדוֹלִים מְרֻבָּה מִפַּרְנָסַת הַקְּטַנִּים: נִזּוֹנִים. אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. לְפִי שֶׁמְּזוֹנוֹת הַקְּטַנִּים מְרֻבִּים מִשֶּׁל גְּדוֹלִים, שֶׁאוֹכְלִים פְּעָמִים רַבּוֹת וּמְפַזְּרִים, לְפִיכָךְ הַקְּטַנִּים מְעַכְּבִים עַל הַגְּדוֹלִים מִלְּהִתְפַּרְנֵס מִתְּפוּסַת הַבַּיִת, וְהַגְּדוֹלִים מְעַכְּבִין עַל הַקְּטַנִּים מִלִּזּוֹן, אֶלָּא יִתְפַּרְנֵס וְיִזּוֹן כָּל אֶחָד מֵחֶלְקוֹ: נָשְׂאוּ גְּדוֹלִים. וְעָשׂוּ צָרְכֵי חֻפָּה מִתְּפוּסַת הַבַּיִת לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶם: יִשְּׂאוּ גַּם הַקְּטַנִּים. מִתְּפוּסַת הַבַּיִת: וְאִם אָמְרוּ הַקְּטַנִּים. לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶם, הֲרֵי אָנוּ נוֹשְׂאִים כְּדֶרֶךְ שֶׁנְּשָׂאתֶם אַתֶּם בְּחַיֵּי אָבִינוּ: אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם. אֶלָּא מַה שֶּׁנָּתַן לָהֶם אֲבִיהֶם בְּחַיָּיו, נָתַן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לב} הַכּוֹתֵב. בְּבָרִיא אַיְרֵי, דְּדַעְתּוֹ לְאַקְנוּיֵי גּוּף הַקַּרְקַע מֵהַיּוֹם וּפֵרוֹת לְאַחַר מִיתָה, אֲבָל שְׁטָר שְׁכִיב מְרַע אֵינוֹ קוֹנֶה מֵחַיִּים, שֶׁהֲרֵי אֵין דַּעְתּוֹ לִתֵּן בְּחַיָּיו כְּלוּם, וְכֵיוָן דְּמִית תוּ לֹא מָצֵי לְאַקְנוּיֵי מִידֵי, דְּהָא לֵיתֵיהּ דְּלִקְנֵי נֵיהָלֵיהּ, וַאֲפִלּוּ רַבִּי יוֹסֵי כוּ'. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לג} וּלְפִיכָךְ לֹא דָּמֵי לְהָא דִּתְנַן בְּמִשְׁנָה ג' פֶּרֶק ז' דְּגִטִּין, מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה גֵּט וְאֵינוֹ גֵּט, דְּהָתָם לֵיכָּא לְמֵימַר אֶלָּא אִי תְּנָאָה אִי חֲזָרָה. גְּמָרָא: {לד} וּמִיהוּ לְרַבִּי יְהוּדָה כִּדְאִית לֵיהּ וּלְרַבִּי יוֹסֵי כִּדְאִית לֵיהּ: {לה} פֵּרוּשׁ, אִם יִרְצֶה הַלּוֹקֵחַ. שֶׁאִם אֵינוֹ רוֹצֶה חוֹזֵר בּוֹ וּמְבַטֵּל הַמִּקָּח. דְּכֵיוָן דְּזַבֵּין לֵיהּ סְתָמָא, גּוּף וּפֵרוֹת מַשְׁמַע לֵיהּ לַלּוֹקֵחַ, וְכֵיוָן דְּלֹא יָדַע שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא פֵּרוֹת הֲוֵי לֵיהּ מִקָּח טָעוּת, וְלֹא שַׁיָּךְ הָכָא אֵין אוֹנָאָה לַקַּרְקָעוֹת כוּ'. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {לו} שֶׁל יוֹרְשִׁין. וְלֹא לַמְּקַבֵּל מַתָּנָה לְבַדּוֹ. רַ"שׁ: {לז} בָּנִים. בִּדְלֹא כָּתַב נְכָסִים מַיְרֵי. רַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב כו': האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה כו': הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים כו': הגדולים צריכין פרנסה והוא שצרכיהם יותר מן הקטנים לפי שלובשין ומשתמשין יותר מהם והקטנים צריכים מזונות יותר מן הגדולים לפי שהם אוכלים פעמים רבות ומפזרין בעת האכילה וכשישאו הגדולים נשים אחר מות האב ישאו כמו כן הקטנים מנכסי השותפות ומה שאמר אין שומעין להם כשנשא גדול אשה בחיי האב: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ח

הִנִּיחַ בָּנוֹת גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת, אֵין הַגְּדוֹלוֹת מִתְפַּרְנְסוֹת עַל הַקְּטַנּוֹת וְלֹא הַקְּטַנּוֹת נִזּוֹנוֹת עַל הַגְּדוֹלוֹת, אֶלָּא חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה. נָשְׂאוּ גְדוֹלוֹת, יִשְׂאוּ קְטַנּוֹת. וְאִם אָמְרוּ קְטַנּוֹת, הֲרֵי אָנוּ נוֹשְׂאוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁנְּשָׂאתֶם אַתֶּם, אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן. זֶה חֹמֶר {לח} בַּבָּנוֹת מִבַּבָּנִים, שֶׁהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת עַל הַבָּנִים וְאֵין נִזּוֹנוֹת עַל הַבָּנוֹת:

 ר"ע מברטנורה  הִנִּיחַ בָּנוֹת. וְלֹא בָּנִים: שֶׁהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת מִן הַבָּנִים. בִּתְנָאֵי כְּתֻבָּה. וְאֵין בָּנוֹת קְטַנּוֹת נִזּוֹנוֹת מִן הַגְּדוֹלוֹת. דְּבִמְקוֹם שֶׁאֵין בָּנִים יוֹרְשִׁים אֵין הַבָּנוֹת אוֹכְלוֹת בִּתְנַאי כְּתֻבָּה, אֶלָּא חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה וְכָל אַחַת נִזּוֹנֵת מִשֶּׁלָּהּ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לח} זֶה חֹמֶר. הֵיכָא דְּבָנוֹת יוֹרְשׁוֹת מֵהֵיכָא דְּבָנִים יוֹרְשִׁים וְאִיכָּא נַמִּי בָּנוֹת בַּהֲדַיְהוּ, שֶׁהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת כוּ'. רַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הניח בנות גדולות וקטנות אין הגדולות כו': שהבנות ניזונות על הבנים. אם הניח בנות קטנות ובנים גדולים יאכלו כולם בלא חשבון ואף על פי שהקטנים מפזרים בעיקר הנכסים ומקלקלין ואינו כן כשלא הניח אלא בנות שאז חולקות הבנות ביניהן בשוה ותאכל כל אחת מהם משלה: (רמב"ם)

פרק ט


פרק ט - משנה א

מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת, בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּים, הַבָּנִים יִירְשׁוּ וְהַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ. נְכָסִים מֻעָטִין, הַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ וְהַבָּנִים יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים. אַדְמוֹן אוֹמֵר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר הִפְסַדְתִּי. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן:

 ר"ע מברטנורה  מִי שֶׁמֵּת. שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּים. כְּדֵי שֶׁיִּזּוֹנוּ הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ הַבָּנוֹת: שֶׁהַנְּכָסִים מֻעָטִין. שֶׁאֵין בָּהֶם כְּשִׁעוּר זֶה: בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר הִפְסַדְתִּי. בִּתְמִיהָה. אֶלָּא לֹא אַפְסִיד, וְנִזּוֹן כֻּלָּנוּ יַחַד. וְאֵין הֲלָכָה כְּאַדְמוֹן. וְעָשׂוּ אַלְמָנָה אֵצֶל הַבַּת בִּנְכָסִים מֻעָטִים, כְּבַת אֵצֶל הָאַחִין, מַה בַּת אֵצֶל הָאַחִין הַבַּת נִזּוֹנֵת וְהַבָּנִים יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים, אַף אַלְמָנָה אֵצֶל הַבַּת הָאַלְמָנָה נִזּוֹנֵת וְהַבַּת תִּשְׁאַל עַל הַפְּתָחִים: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  מי שמת והניח בנים ובנות בזמן כו': שיעור הנכסים מרובים כדי שיזונו בהם אלו ואלו עד שיבגרו [הבנות] ומה שהוא פחות מזה הן מועטין ואין הלכה כאדמון: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ב

הִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת וְטֻמְטוּם, בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּים, הַזְּכָרִים דּוֹחִין {א} אוֹתוֹ אֵצֶל נְקֵבוֹת. נְכָסִים מֻעָטִין, הַנְּקֵבוֹת דּוֹחוֹת אוֹתוֹ אֵצֶל זְכָרִים. הָאוֹמֵר אִם תֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר יִטֹּל מָנֶה, יָלְדָה זָכָר, נוֹטֵל מָנֶה. נְקֵבָה מָאתַיִם {ג}, יָלְדָה נְקֵבָה, נוֹטֶלֶת מָאתָיִם. אִם זָכָר מָנֶה אִם נְקֵבָה מָאתַיִם, וְיָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה, זָכָר נוֹטֵל מָנֶה וְהַנְּקֵבָה נוֹטֶלֶת מָאתָיִם. יָלְדָה טֻמְטוּם, אֵינוֹ נוֹטֵל. אִם אָמַר כָּל מַה שֶּׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי יִטֹּל, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. וְאִם אֵין שָׁם יוֹרֵשׁ אֶלָּא הוּא, יוֹרֵשׁ אֶת הַכֹּל:

 ר"ע מברטנורה  וְטֻמְטוּם. סָפֵק זָכָר סָפֵק נְקֵבָה: הַזְּכָרִים דּוֹחִין אוֹתוֹ אֵצֶל הַנְּקֵבוֹת. דְּאָמְרֵי לֵיהּ אַיְתֵי רְאָיָה דְּזָכָר אַתְּ וּשְׁקוֹל: הַנְּקֵבוֹת דּוֹחוֹת אוֹתוֹ אֵצֶל הַזְּכָרִים. דְּאָמְרֵי לֵיהּ אַיְתֵי רְאָיָה דִּנְקֵבָה אַתְּ וְתִזּוֹן עִמָּנוּ: יָלְדָה זָכָר נוֹטֵל מָנֶה. וְאַף עַל גַּב דְּקַיְמָא לָן הַמְזַכֶּה לָעֻבָּר לֹא קָנָה, הָכָא בִּשְׁכִיב מְרַע שֶׁזָּכָה לִבְנוֹ קָנָה, שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנוֹ {ב}: יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה. תְּאוֹמִים יַחַד {ד}: יָלְדָה טֻמְטוּם אֵינוֹ נוֹטֵל. הַאי מַתְנִיתִין אִדַּחְיָא לַהּ, וְהִלְכָתָא שֶׁטֻּמְטוּם נוֹטֵל כַּפָּחוּת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם {ה}: יוֹרֵשׁ אֶת הַכֹּל. דְּלָא תֵימָא בִּרְיָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הוּא וְלָאו בַּר יְרֻשָּׁה הוּא, קָמַשְׁמַע לָן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} דּוֹחִין כוּ'. לָאו לְמֵימְרָא שֶׁכָּל אֶחָד יִדְּחֶנּוּ עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה. דְּמִמַּה נַּפְשָׁךְ אִם זָכָר הוּא יִטֹּל כְּזָכָר, וְאִם נְקֵבָה יִטֹּל כִּנְקֵבָה. הִלְכָּךְ לְעוֹלָם נוֹטֵל כַּפָּחוּת שֶׁבָּהֶם, וּבִנְכָסִים מְרֻבִּים נִזּוֹן כִּנְקֵבָה, וּבִנְכָסִים מֻעָטִים שָׁקִיל עִם הַזְּכָרִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} תִּקְּנוּ שֶׁיִּטֹּל כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו כוּ'. דְּהָא מִשּׁוּם גְּרִיעוּתָא דְּעֻבָּר הוּא וְלֹא מִשּׁוּם גְּרִיעוּתָא דְּמַקְנֶה, וְאִם כֵּן כִּי דַּעַת הָאָב קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנוֹ מַאי הֲוֵי לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה כַּזּוֹכֶה, אֶלָּא וַדַּאי מִשּׁוּם שֶׁדַּעְתּוֹ קְרוֹבָה חָשְׁשׁוּ לְטֵרוּף דַּעְתּוֹ. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} מָאתַיִם. דִּלְעִנְיַן הָרְוָחָה בִּתּוֹ עֲדִיפָא לֵיהּ, שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לַחֲזֹר אַחַר מְזוֹנוֹתֶיהָ כְּזָכָר. גְּמָרָא: {ד} וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְנָה כִּי אִם עַל זָכָר לְבַד וְעַל נְקֵבָה לְבַד, נוֹטֵל הַזָּכָר כְּאִלּוּ נוֹלַד לְבַדּוֹ וְהַנְּקֵבָה כְּאִלּוּ נוֹלְדָה לְבַדָּהּ, דְּלֹא עָשָׂה הַלֵּידָה תְּנַאי אֶלָּא רוֹצֶה לִתֵּן מַתָּנָה לְבָנָיו וְרִבָּה לַנְּקֵבָה, וְאַף אִם יָלְדָה תְּאוֹמִים חֲבִיבִים עָלָיו וְרוֹצֶה שֶׁיִּטְּלוּ כְּפִי תְּנָאוֹ. הָרֹא"שׁ: {ה} אֲבָל אַנְדְּרוֹגִינוֹס אֵינוֹ נוֹטֵל כְּלָל בִּמְקוֹם בֵּן אוֹ בַּת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים כו': מעיקרנו המזכה לעובר לא קנה לפי שלא תתקיים הקנאה אלא למי שהוא אדם נמצא בפועל והעובר אינו כן ומה שהצריך בכאן שיקנה מה שנתן לו אביו בלבד אם מתנה זו היא מתנת שכיב מרע תתקיים באמירה בלבד: וזה שאמר ילדה טומטום אינו נוטל כלום דחוי הוא אבל נוטל כפחות משניהם וסלקא דעתין שהטומטום בריה בפני עצמה ואינו ממין האדם השלם ולפיכך לא יירש ואפילו היה הוא לבדו קא משמע לן שאין הדבר אלא אם אין לו יורש אלא הוא יורש את הכל: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ג

הִנִּיחַ בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים {ו}, הִשְׁבִּיחוּ גְּדוֹלִים אֶת הַנְּכָסִים, הִשְׁבִּיחוּ לָאֶמְצַע. אִם אָמְרוּ {ז} רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לָנוּ אַבָּא, הֲרֵי אָנוּ עוֹשִׂים וְאוֹכְלִין, הִשְׁבִּיחוּ לְעַצְמָן. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהִשְׁבִּיחָה אֶת הַנְּכָסִים, הִשְׁבִּיחָה לָאֶמְצַע. אִם אָמְרָה רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לִי בַּעְלִי, הֲרֵי אֲנִי עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת, הִשְׁבִּיחָה לְעַצְמָהּ {ט}:

 ר"ע מברטנורה  הִשְׁבִּיחוּ גְּדוֹלִים אֶת הַנְּכָסִים. בְּעוֹדָן בִּתְפוּסַת הַבַּיִת: הִשְׁבִּיחוּ לָאֶמְצַע. וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁשָּׁבְחוּ הַנְּכָסִים מֵחֲמַת נְכָסִים עַצְמָן, שֶׁלֹּא הוֹצִיאוּ מִשֶּׁלָּהֶן כְּלוּם אֶלָּא מִנִּכְסֵי אֲבִיהֶן שָׂכְרוּ פּוֹעֲלִים וְהִשְׁבִּיחוּ הַנְּכָסִים מֵחֲמַת עַצְמָן. אֲבָל אִם חָפְרוּ וְנָטְעוּ וְהוֹצִיאוּ מִשֶּׁלָּהֶן, מַה שֶּׁהִשְׁבִּיחוּ הִשְׁבִּיחוּ לְעַצְמָן: וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהִשְׁבִּיחָה. בַּגְּמָרָא מוֹקְמִינַן לַהּ בְּאִשָּׁה יוֹרֶשֶׁת. כְּגוֹן שֶׁנָּשָׂא רְאוּבֵן אֶת בַּת שִׁמְעוֹן אָחִיו, וּמֵת בְּלֹא בָנִים, וּבְנוֹת שִׁמְעוֹן אָחִיו יוֹרְשׁוֹת אוֹתוֹ, נִמְצֵאת אִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא בַּת שִׁמְעוֹן אָחִיו יוֹרֶשֶׁת אוֹתוֹ עִם שְׁאָר אַחְיוֹתֶיהָ, וְסָלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמֵינָא דִּבְהַהִיא הֲנָאָה דְּנָפֵיק עֲלַהּ קָלָא שֶׁשּׁוֹלֶטֶת וּמַשְׁבַּחַת אֲפִלּוּ כִּי אָמְרָה רְאוּ מַה הִנִּיחַ לִי בַּעְלִי וְכוּ' אֲפִלּוּ הָכִי מָחֲלָה וְרוֹצָה שֶׁיִּהְיֶה הַשֶּׁבַח לָאֶמְצַע, קָמַשְׁמַע לָן דְּהִשְׁבִּיחָה לְעַצְמָהּ {ח}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ו} וּקְטַנִּים. וְלֹא מִבַּעְיָא גְּדוֹלִים וּגְדוֹלִים דִּפְשִׁיטָא דְּמַחֲלֵי אַהֲדָדֵי, דְּאִם זֶה מִתְעַסֵּק בַּנְּכָסִים הַיּוֹם, גַּם זֶה יִתְעַסֵּק לְמָחָר, אֶלָּא אֲפִלּוּ קְטַנִּים כוּ' הַגְּדוֹלִים מוֹחֲלִין טֹרַח מְעַט כָּזֶה לִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {ז} אָמְרוּ. בִּפְנֵי בֵּית דִּין. דְּכֵיוָן שֶׁלֹּא חָשְׁשׁוּ הַבֵּית דִּין לַחְלֹק וְהִנִּיחוּ לָהֶם כָּל הַנְּכָסִים, רָאוּ בֵּית דִּין שֶׁיֵּשׁ תּוֹעֶלֶת לַיְתוֹמִים בַּדָּבָר. וּבְכֻלָּם גְּדוֹלִים אֵין חִלּוּק בֵּין בֵּית דִּין לְעֵדִים. הָרֹא"שׁ: {ח} וְרֵישָׁא שֶׁהִשְׁבִּיחָה לָאֶמְצַע אַשְׁמְעִינַן דְּמַהוּ דְתֵימָא כֵּיוָן דְּלָאו דַּרְכָּהּ לְמִטְרָח אַף עַל גַּב דְּלֹא פָּרֵישׁ כְּפָרֵישׁ דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לָן. גְּמָרָא: {ט} לְעַצְמָהּ. וְהוּא דְּלָא שָׁקְלָה מְזוֹנֵי, דְּאִי שָׁקְלָה מְזוֹנֵי, לֹא, דִּתְנַן בְּפֶרֶק י"א דִּכְתֻבּוֹת, אַלְמָנָה נִזּוֹנֵית מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהֶן. רַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הניח בנים גדולים וקטנים השביחו כו': כשהוציאו מקצת הנכסים על קצתם והשביחו הנכסים השבח לאמצע אבל אם הוסיף א' מהם משלו להשביח הנכסים השבח לאותו שהשביח ואף על פי שהוא אינו ממונה עליהם ואמרו האשה שהשביחה זה הוא כשהיא יורשת בעלה עם שאר יורשיו כגון שהיא בת ראובן שנשאת לשמעון ומת ראובן ולא הניח בנים זולתי אשת שמעון ואח"כ מת שמעון דודה ואשתו הנה היא יורשת אותו עם שאר אחי שמעון. והוצרך זה הענין האחרון לפי שיעלה על הדעת הואיל שיש לה בזו שם טוב שהיא שולטת ומשבחת הנכסים שתמחול קא משמע לן: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ד

הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין {י} שֶׁנָּפַל אֶחָד מֵהֶן לָאֻמָּנוּת, נָפַל לָאֶמְצַע. חָלָה וְנִתְרַפָּא, נִתְרַפָּא מִשֶּׁל עַצְמוֹ. הָאַחִין שֶׁעָשׂוּ מִקְצָתָן שׁוּשְׁבִינוּת {יג} בְּחַיֵּי הָאָב, חָזְרָה שׁוּשְׁבִינוּת, חָזְרָה לָאֶמְצַע, שֶׁהַשּׁוּשְׁבִינוּת נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין. אֲבָל הַשּׁוֹלֵחַ לַחֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, אֵינָן נִגְבִּין בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים:

 ר"ע מברטנורה  שֶׁנָּפַל אֶחָד מֵהֶן לָאֻמָּנוּת. לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ. שֶׁכֵּן מִנְהַג הַמֶּלֶךְ לְהַעֲמִיד מִכָּל בָּתֵּי הָעִיר אָדָם אֶחָד לְמוֹכֵס חֹדֶשׁ אֶחָד אוֹ שְׁנֵי חֳדָשִׁים: נָפַל לָאֶמְצַע. כָּל הָרֶוַח. מִפְּנֵי שֶׁמֵּחֲמַת אֲבִיהֶם בָּאָת לוֹ. אֲבָל אִם מֵחֲמַת עַצְמוֹ, מִפְּנֵי חֲרִיפוּתוֹ וַחֲשִׁיבוּתוֹ וְחָכְמָתוֹ נִלְקַח לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ {יא}, מַה שֶּׁהִרְוִיחַ הִרְוִיחַ לְעַצְמוֹ: חָלָה וְנִתְרַפָּא. אִם חָלָה בְּאֹנֶס, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא פָּשַׁע הוּא בְּעַצְמוֹ, מִתְרַפֵּא מִן הָאֶמְצַע. אֲבָל אִם חָלָה מִצִּנִּים פַּחִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם {יב}, דִּכְתִיב בְּהוּ (משלי כב) שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם, בְּהָא אָמְרִינַן בְּמַתְנִיתִין דְּאֵינוֹ מִתְרַפֵּא אֶלָּא מִשֶּׁל עַצְמוֹ: שׁוּשְׁבִינוּת. דֶּרֶךְ שׁוּשְׁבִינוּת נוֹטֵל {יד} סְעוּדָה וְדוֹרוֹן לַחֻפָּה וְאוֹכֵל עִמּוֹ, וְזֶה חוֹזֵר וְעוֹשֶׂה כֵן לָזֶה גַּם כֵּן כְּשֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה. וְאִם שָׁלַח הָאָב שׁוּשְׁבִינוּת בִּסְתָם עַל יַד אֶחָד מִבָּנָיו וְחָזְרָה הַשּׁוּשְׁבִינוּת אַחַר כָּךְ לְאַחַר שֶׁמֵּת הָאָב, חָזְרָה לָאֶמְצַע {טו}, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּמִלְוָה, שֶׁהֲרֵי נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין, שֶׁיָּכוֹל הַמּוֹלִיךְ שׁוּשְׁבִינוּת לַחֲבֵרוֹ לַחֲזֹר וְלִתְבֹּעַ מִמֶּנּוּ בְּבֵית דִּין שֶׁיִּתֵּן לוֹ שׁוּשְׁבִינוּת כְּדֶרֶךְ שֶׁנָּתַן לוֹ. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ נִשּׂוּאֵי הַשֵּׁנִי כְּנִשּׂוּאֵי הָרִאשׁוֹן, אִם בְּתוּלָה בְּתוּלָה, וְאִם אַלְמָנָה אַלְמָנָה, וְאִם פַרְהֶסְיָא פַרְהֶסְיָא, וְאִם בְּצִנְעָא בְּצִנְעָא. שֶׁיָּכוֹל הַשֵּׁנִי לוֹמַר לָרִאשׁוֹן, אֵינִי עוֹשֶׂה עִמְּךָ אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשִׂיתָ עִמִּי: אֲבָל הַשּׁוֹלֵחַ לַחֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן. בְּלֹא חֻפָּה. אוֹ אִי נַמִּי בְּחֻפָּה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ לֶאֱכֹל עִמּוֹ, אֵין זוֹ שׁוּשְׁבִינוּת אֶלָּא מַתָּנָה, וְאֵינָהּ נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {י} הָאַחִין כוּ'. הָאַחִין שֶׁהֵן שֻׁתָּפִין. שֶׁאִם אֵין שֻׁתָּפוּת יַחַד בִּתְפִיסַת הַבַּיִת, אוֹ שֻׁתָּפִין דְּעָלְמָא שֶׁאֵינָם אַחִים, אֵין שָׁוִין בְּדִין זֶה. וּמִסְּתָמָא מִקְרוּ אַחִין שֻׁתָּפִין כְּשֶׁעוֹמְדִין יַחַד בְּלֹא חֲלֻקָּה אֲפִלּוּ עַד שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. אֲבָל הָרֹא"שׁ וְהַטּוּר גָּרְסֵי וְהַשֻּׁתָּפִין, דִּסְבִירָא לְהוּ דְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר שֻׁתָּפִין. וְכֵן הוּא דַּעַת הָרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יא} פֵּרוּשׁ לְפֵרוּשׁוֹ, דְּדַוְקָא כְּשֶׁפֵּרְשׁוּ בִּשְׁעַת לְקִיחָתוֹ שֶׁמִּפְּנֵי חֲרִיפוּתוֹ כוּ' לוֹקְחִים אוֹתוֹ. דְּאִי לָאו הָכִי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָרִיף, אִם הַמִּנְהָג לְהַעֲמִיד מִכָּל בָּתֵּי הָעִיר כוּ', הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע. בַּגְּמָרָא: {יב} כְּגוֹן שֶׁאָכַל הַמַּאֲכָלוֹת שֶׁהֵם מְפֻרְסָמוֹת בְּרָעָה וְהִתְמִיד בָּהֶם, אוֹ שֶׁעָמַד זְמַן רַב לְחֹם הַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַקֹּר. הָרַמְבַּ"ם. וְחֹם הַיְנוּ פַּחִים, מִלְּשׁוֹן עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם [שִׁיר הַשִּׁירִים ב]. נִמּוּקֵי יוֹסֵף וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יג} שׁוּשְׁבִינוּת. רֵעֶה דָּוִד [שְׁמוּאֵל ב טו] מְתַרְגְּמִינַן שׁוּשְׁבִינֵי דְּדָוִד. רַ"שׁ. וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, הַמָּעוֹת שֶׁמְּשַׁלְּחִין נִקְרָאִים שׁוּשְׁבִינוּת. וְאוֹתָם שֶׁשָּׁלְחוּ הַמָּעוֹת וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין עִם הֶחָתָן נִקְרָאִים שׁוּשְׁבִינִים: {יד} לְשׁוֹן הָרַ"שׁ. וְעִנְיָנוֹ נוֹשֵׂא סְעוּדָה: {טו} וְאֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר הַכֹּל בְּנִשּׂוּאֵי הָרִאשׁוֹן, אֶלָּא מְשַׁלֵּם לְכָל אֶחָד חֶלְקוֹ כְּשֶׁנּוֹשֵׂא. טוּר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות כו': האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב כו': זו האומנות עבודת המלך היתה והוא שהוציא על עבדי המלך מן האמצע כדי שיבא לו ריוח מן המלך אותה התועלת לאמצע הואיל שבא התועלת ההיא בשביל מה שהוציא מן האמצע אבל אם עשה סחורה לעצמו או עשה מלאכה והרויח אותו הריוח הוא לו לבדו: וזה שאמרנו שיתרפא מנכסי עצמו לא מן האמצע הוא כשהוא סבב עליו אותו החולי בכוונה והוא שינהוג בעצמו במנהג שהוא ידוע אצל המון העם שהחולי יבא בסבתו בהכרח כגון שאכל המאכלות שהם מפורסמות ברעה והתמיד בהם או שעמד זמן רב לחום השמש או לקור כי דין זה כדין מי שפוצע בעצמו ובידו. ושושבינות הוא המתנות שנותנין קצת בני אדם לקצתם ממונם בעת הנשואין ואם נשא על דרך משל ראובן בתולה ויהיו אלה הנישואין באשתו שניה ונתן לו שמעון דינר בשעת אלו הנשואין כדי לעזרו בהוצאת חופתו ונשא שמעון אשה אחר כן חייב ראובן לתת לו מתנה כמו שנתן לו ואם לא נתן יכול שמעון לתבוע לראובן ויוציא ממנו הדינר ובלבד שיהיה שמעון נושא בתולה ותהיה האשה השניה לפי שראובן יכול לומר לו לא אעשה עמך אלא כדרך שעשית עמי ואם היה יעקב על דרך משל שנתן שושבינות בנשואי אדם אחד ואחר כך נשא יעקב אשה ובא לשם האיש ההוא ואכל ושתה ולא נתן מה שהיה ראוי לו לתת מן השושבינות ומת יעקב אותה השושבינות תחזור לאמצע בלי ספק ואם ראובן הוא ששלח השושבינות לאיש בחיי האב ולא הודיע שהוא שלח אותו משלו בלבד אלא שלח אותה מנכסי אביו סתם במקום אביו ואח"כ מת יעקב כמו שאמרנו כשתחזור השושבינות חזרה לאמצע ואולי פירש הוא או אביו כי זה הדבר הוא מתנה משל ראובן היה הדין שתחזור לראובן: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ה

הַשּׁוֹלֵחַ סִבְלוֹנוֹת לְבֵית חָמִיו, שָׁלַח שָׁם מֵאָה מָנֶה {טז} וְאָכַל שָׁם סְעוּדַת חָתָן אֲפִלּוּ בְדִינָר, אֵינָן נִגְבִּין. לֹא אָכַל שָׁם סְעוּדַת חָתָן, הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּין. שָׁלַח סִבְלוֹנוֹת מְרֻבִּין שֶׁיַּחְזְרוּ עִמָּהּ לְבֵית בַּעְלָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּין. סִבְלוֹנוֹת מֻעָטִין שֶׁתִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּבֵית אָבִיהָ, אֵינָן נִגְבִּין:

 ר"ע מברטנורה  הַשּׁוֹלֵחַ סִבְלוֹנוֹת. מִנְהַג חֲתָנִים לְמָחֳרַת הַקִּדּוּשִׁין שׁוֹלְחִין לְבֵית הָאֲרוּסָה תַּכְשִׁיטִים וּמִינֵי מִגְדָּנוֹת וְכַדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, וּפְעָמִים הוֹלֵךְ הֶחָתָן וְאוֹכֵל שָׁם: אֵינָן נִגְבִּין. אִם מֵת הוּא אוֹ מֵתָה הִיא אוֹ שֶׁבָּא לְגָרְשָׁהּ. דְּמֵחֲמַת חִבַּת שִׂמְחַת אֲכִילָה מָחַל. וְדַוְקָא שֶׁאָכַל בְּדִינָר, אֲבָל אָכַל פָּחוֹת מִדִּינָר לֹא מָחַל וְגוֹבֶה הַסִּבְלוֹנוֹת: שָׁלַח סִבְלוֹנוֹת מְרֻבִּים. וַאֲפִלּוּ מֻעָטִים, אִם פֵּרֵשׁ עַל מְנָת שֶׁיָּבֹאוּ עִמָּהּ לְבֵית בַּעְלָהּ הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּין. וְאוֹרְחָא דְּמִלְּתָא נָקַט, שֶׁדֶּרֶךְ הַסִּבְלוֹנוֹת שֶׁשּׁוֹלְחִין כְּדֵי שֶׁיָּבֹאוּ לְבֵית בַּעְלָהּ לִהְיוֹת מְרֻבִּין, וְאוֹתָן שֶׁשּׁוֹלְחִין כְּדֵי שֶׁתִּתְקַשֵּׁט בָּהֶן בְּבֵית אָבִיהָ דַּרְכָּן לִהְיוֹת מֻעָטִין: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טז} שָׁלַח כוּ'. וּבִסְתָם. דְּהָא בְּסֵיפָא מַפְלִיג בִּמְפָרֵשׁ. רַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  השולח סבלונות לבית חמיו שלח כו': סבלונות משאות וגזרתן מענין נושא סבל שנושאין אותו מיד זה ליד זה ומה שאמר אפילו בדינר אין רצונו לומר למעט אלא לדקדק לפי שאם אכל פחות מדינר יגבה ופסק ההלכה שכל מה שישלח יגבה בין מרובין בין מועטין בין אכל בין שלא אכל בין מת הוא בין מתה היא יחזור הכל מלבד מה שאכלו ושתו שאינו חוזר ואם הדרא היא תחזיר אפילו המאכל והמשתה ואפילו דמי הירק תשלם וכל שכלה או אבד דינו כדין המאכל והמשתה: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ו

שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב {יז} כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְשִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. לֹא שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אֵין {יט} מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. לֹא כָתַב בָּהּ שְׁכִיב מְרַע, הוּא אוֹמֵר שְׁכִיב מְרַע הָיָה וְהֵן אוֹמְרִים בָּרִיא הָיָה, צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:

 ר"ע מברטנורה  וְשִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא. וְהוּא הַדִּין אִם שִׁיֵּר לְעַצְמוֹ מִטַּלְטְלִין, מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה, וְאִם עָמַד אֵינוֹ חוֹזֵר. וְהוּא שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ עַל אוֹתוֹ מַתָּנָה, דְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצָת בָּעֵי קִנְיָן בֵּין עָמַד בֵּין לֹא עָמַד. וְאִם לֹא קָנוּ מִיָּדוֹ לֹא קָנָה מְקַבֵּל הַמַּתָּנָה אֲפִלּוּ מֵת הַשְּׁכִיב מְרַע. וְדַוְקָא כְּשֶׁבָּא לְהַקְנוֹת הַמַּתָּנָה מֵחַיִּים {יח}. אֲבָל אִם אָמַר יִתְּנוּ לִפְלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ אַחַר מוֹתוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ קִנְיָן, וַאֲפִלּוּ שִׁיֵּר לְעַצְמוֹ. וּשְׁכִיב מְרַע שֶׁבָּא לִתֵּן מַתָּנָה מֵחַיִּים, אִם לֹא שִׁיֵּר לְעַצְמוֹ כְּלוּם וְעָמַד, חוֹזֵר וַאֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ. וּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה דִּשְׁמַעְנָא לֵיהּ דְּקָאָמַר וַי לֵיהּ דְּמָיֵת, לְעוֹלָם חוֹזֵר, בֵּין שִׁיֵּר בֵּין לֹא שִׁיֵּר, וַאֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ. וְאִם מֵת, קָנָה {כ} מְקַבֵּל הַמַּתָּנָה וַאֲפִלּוּ בְּלֹא קִנְיָן: לֹא כָתַב בָּהּ שְׁכִיב מְרַע. כַּד קָצִיר וְרָמֵי בְּעַרְסֵיהּ. וְאַף לֹא לְשׁוֹן מַתְּנַת בָּרִיא, כַּד הָלַךְ עַל רַגְלוֹהִי בְּשׁוּקָא. וְלֹא שִׁיֵּר כְּלוּם: הוּא אוֹמֵר שְׁכִיב מְרַע הָיִיתִי. וְחוֹזְרַנִי בִּי. וְהַלָּה אוֹמֵר בָּרִיא הָיִיתָ וְלֹא תַחֲזֹר: צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע. דְּבָתַר הַשְׁתָּא אַזְלִינַן, דְּהָאִידְנָא בָּרִיא הוּא, וְעָלָיו לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע בִּשְׁעַת הַמַּתָּנָה: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. לֹא אַזְלִינַן בָּתַר הַשְׁתָּא אֶלָּא אָמְרִינַן הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, וּמְקַבֵּל הַמַּתָּנָה שֶׁבָּא לְהוֹצִיא מִיַּד הַנּוֹתֵן שֶׁהוּא מֻחְזָק, עָלָיו לְהָבִיא רְאָיָה וְעֵדִים שֶׁבָּרִיא הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יז} שֶׁכָּתַב. וְהוּא הַדִּין אִם חִלֵּק עַל פִּיו בְּלֹא כְּתִיבָה, שֶׁאָמַר נְכָסַי לִפְלוֹנִי כוּ'. רַ"שׁ: {יח} וְלֹא שֶׁמְּפָרֵשׁ, דְּמִלְּתָא דִּפְשִׁיטָא הוּא וְלֹא צְרִיכָא לְמֵימַר, שֶׁהִיא מַתְּנַת בָּרִיא. אֶלָּא הָכִי קָאָמַר, דַּוְקָא כְּשֶׁנּוּכַל לוֹמַר שֶׁבָּא לְהַקְנוֹת הַמַּתָּנָה מֵחַיִּים, דְּהַיְנוּ שֶׁהִקְנָה בִּסְתָם וְלֹא פֵּרֵשׁ לְאַחַר מוֹתוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יט} אֵין כוּ'. כְּלוֹמַר וְאִם עָמַד חוֹזֵר. וְהוּא שֶׁכָּתַב הָרַ"ב וּשְׁכִיב מְרַע שֶׁבָּא לִתֵּן מֵחַיִּים כוּ'. וְטַעְמָא דְּחוֹזֵר, דְּלֹא שָׁבִיק נַפְשֵׁיהּ עַרְטִלַאי: {כ} קָאֵי גַּם אַשְּׁכִיב מְרַע שֶׁבָּא לִתֵּן מֵחַיִּים: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר כו': לא כתב בה שכיב מרע הוא אומר כו': כששייר קרקע נאמר שדעתו היה שיעמוד מחליו ולפיכך שייר לעצמו מה ששייר ולפיכך לא יחזור בו ובלבד שקנו מידו על כל פנים ואם לא קנו מידו יכול לחזור ואפילו שייר לעצמו ואפילו מת שכיב מרע לא יקנה אותה מתנה משעת קיומה ככל מתנת בריא הואיל ואין שם קנין לפי שמעקרנו מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין בין עמד בין לא עמד כשרוצה להקנותו אותו המקצת מחיים אבל אם אמר יהיו לפלוני כך וכך אחר מותו הרי זה קיים ודע כי אם שייר לעצמו מטלטלין כל שהוא דינו כדין מי ששייר קרקע ואם לא שייר לעצמו כלום יכול לחזור בו ממה שנתן ואפילו קנו מידו ושכיב מרע הוא החולה אבל אם הוא מצוה מחמת מיתה יש לו לחזור בכל מה שנתן כשיעמוד ואפילו נטל קנין ואפילו שייר דבר לעצמו אבל אם מת קנה כל מי שצוה לו שום דבר ואע"פ שלא קנו מידו על זה. וענין מצוה מחמת מיתה שיהיה החולה שיחשוב שימות על כל פנים מאותו חולי. וחכמים אומרים עליו הראיה הוא שיביאו ראיה אותם שיש בידם שטר מתנה בעדים שהיה שכיב מרע בעת כתיבתו וממה שצריך שתדע כי כשימות שכיב מרע ונמצא במתנתו קנין בין שהוא מתנה במקצת או בכל הנכסים אותה המתנה בטלה שיש לומר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אלא אם יהיה כמייפה את כחו והוא שיכתוב בשטר וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא או שזכה לו ע"י אחר כבר שלא יוכל לחזור ואפילו נתן כל הנכסים ואע"פ שיש שם קנין לפי שזכו על ידי אחר כבר נתקיימה בו המתנה ובא הקנין ליפות את כחו. ואין הלכה כרבי מאיר: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ז

הַמְחַלֵּק נְכָסָיו עַל פִּיו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֶחָד בָּרִיא וְאֶחָד מְסֻכָּן {כא}, נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, וְשֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִמְשִׁיכָה. אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֶׂה בְאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל {כג} שֶׁהָיְתָה חוֹלָה וְאָמְרָה תְּנוּ כְבִינָתִי לְבִתִּי וְהִיא בִשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, וָמֵתָה, וְקִיְּמוּ אֶת דְּבָרֶיהָ. אָמַר לָהֶן, בְּנֵי רוֹכֵל תְּקַבְּרֵם אִמָּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּשַׁבָּת, דְּבָרָיו קַיָּמִין {כה}, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְתּוֹב. אֲבָל לֹא בְחֹל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בְּשַׁבָּת אָמְרוּ {כו}, קַל וָחֹמֶר בְּחֹל. כַּיּוֹצֵא בוֹ, זָכִין לַקָּטָן {כט}, וְאֵין זָכִין לַגָּדוֹל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לַקָּטָן אָמְרוּ {ל}, קַל וָחֹמֶר לַגָּדוֹל:

 ר"ע מברטנורה  רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֶחָד בָּרִיא וְאֶחָד מְסֻכָּן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לֵית לֵיהּ דִּבְרֵי שְׁכִיב מְרַע כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין דָּמוּ, וַאֲפִלּוּ מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה {כב} סְבִירָא לֵיהּ דְּאֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה אֶלָּא בְּקִנְיָן, כְּמַתְּנַת בָּרִיא. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כְּבִינָתִי. תַּרְגּוּם רְדִידִים כְּבִנְתָּא: תְּקַבְּרֵם אִמָּם. כְּלוֹמַר אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מֵהֶם, שֶׁרְשָׁעִים הָיוּ {כד}, וּקְנָסָא קָנְסוּ רַבָּנָן לַבָּנִים לְקַיֵּם לַבַּת מַתְּנַת אִמָּן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה מִן הַדִּין: אֲבָל לֹא בְחֹל. אִם חִלֵּק הַשְּׁכִיב מְרַע נְכָסָיו בְּחֹל: קַל וָחֹמֶר בְּחֹל. וְכֵן הֲלָכָה דְּבֵין בְּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת דִּבְרֵי שְׁכִיב מְרַע כִּכְתִיבֵי וְכִמְסִירֵי דָּמוּ {כז}, וְאֵין צָרִיךְ קִנְיָן. וְאִם שָׁאַל שֶׁיִּקְנוּ מִיָּדוֹ, קוֹנִים מִמֶּנּוּ בֵּין בְּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת {כח}, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כא} רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר כוּ'. כְּלוֹמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר דְּעַל פִּיו לֹא מַהֲנֵי: {כב} דְּהָא מַעֲשֶׂה דִּבְנֵי רוֹכֵל מַתָּנָה בְּמִקְצָת הֲוָאִי, וְאִי בִּשְׁכִיב מְרַע הָא לְכֻלֵּי עָלְמָא בַּעְיָא קִנְיָן כְּדִלְעֵיל. אֶלָּא בִּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה הָיְתָה, וְאִם כֵּן עַל כָּרְחֲךָ פָּלֵיג רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֲפִלּוּ בִּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה. רַ"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כג} רוֹכֵל. שֵׁם אֲבִיהֶם. רַ"שׁ: {כד} וְהַלְוַאי שֶׁתִּקְבְּרֵם אִמָּם. וְרַבָּנָן קָאָמְרֵי דְּלֹא הָיוּ רְשָׁעִים וּלְפִיכָךְ אֵין לוֹמַר שֶׁקְּנָסוּם. בַּגְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כה} בְּשַׁבָּת כוּ'. שֶׁלֹּא תִטָּרֵף דַּעְתּוֹ. שֶׁמִּן הַדִּין אֵין יָכוֹל לִקְנוֹת וְלִכְתּוֹב. אֲבָל לֹא בְּחֹל, שֶׁיֵּשׁ תַּקָּנָה בְּקִנְיָן וּכְתִיבָה, וְלָמָּה תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ. רַ"שׁ: ר''ש {כו} אָמְרוּ. אַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא לְמֵימַר מִגּוֹ דְּיָכוֹל לִקְנוֹת וְלִכְתֹּב, קַל וָחֹמֶר בְּחֹל, דְּכָל הָרָאוּי לְבִילָה כוּ'. רַ"שׁ: {כז} נָקַט כִּכְתוּבִים, מִשּׁוּם קַרְקָעוֹת דְּנִקְנִין בִּשְׁטָר. וְכִמְסוּרִים, מִשּׁוּם מִטַּלְטְלִין דְּנִקְנִין בִּמְסִירָה: {כח} וְאַף עַל גַּב דְּקִנְיָן יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם מִקָּח וּמִמְכָּר דְּאָסוּר מִשּׁוּם שְׁבוּת, בִּשְׁכִיב מְרַע הִתִּירוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִטָּרֵף דַּעְתּוֹ: {כט} לַקָּטָן. הוֹאִיל וְאֵין לוֹ יָד לִזְכּוֹת לְעַצְמוֹ מָמוֹן שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ, תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיְּהֵא אַחֵר זוֹכֶה וּמְקַבֵּל לְצָרְכּוֹ. וְאֵין זָכִין לַגָּדוֹל, שֶׁהֲרֵי יָכוֹל לִזְכּוֹת בְּעַצְמוֹ: {ל} אָמְרוּ. מִשּׁוּם דְּזָכִין לוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְכָל שֶׁכֵּן לַגָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ יָד לְקַבֵּל וְלִזְכּוֹת, וְשָׁלִיחַ נַמִּי מָצֵי מַשְׁוֵי. וְהִלְכָּךְ כָּל שֶׁכֵּן דְּזָכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. רַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המחלק נכסיו על פיו רבי אלעזר אומר אחד בריא כו': [רבי אליעזר אומר] בשבת דבריו קיימין מפני כו': כבר בארנו בפרק ראשון ממסכת קדושין הפנים שיתקיים בהם קנין הקרקע וקנין המטלטלין ר"א אומר שאי אפשר לשום אדם לקנות שום דבר אלא באותם הפנים ואפילו אם יהיה המקנה לזולתו במשיכה לא בדבור בלבד. ואמרם אבל לא בחול רוצה לומר החולה כשחילק נכסיו בחול. ופסק ההלכה שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו ואין הפרש בין דבורו בחול או בשבת ואין צריך קנין כמו שהקדמנו אבל אם רצה הוא שיקנו מידו קונין ממנו אפילו בשבת שמא תטרף דעתו עליו אם היינו מטריחין עליו לחפש אחר עדים שידעו לכתוב ולחתום והלכה כחכמים והלכה זכין לגדול: ותרגום הרדידים כבינתא: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ח

נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אָבִיו אוֹ עָלָיו וְעַל מוֹרִישָׁיו, וְהָיְתָה עָלָיו {לא} כְּתֻבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב, יוֹרְשֵׁי הָאָב {לב} אוֹמְרִים, הַבֵּן מֵת רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת הָאָב, בַּעֲלֵי הַחוֹב אוֹמְרִים, הָאָב מֵת רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבֵּן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲלֹקוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן:

 ר"ע מברטנורה  יוֹרְשֵׁי הָאָב אוֹמְרִים הַבֵּן מֵת רִאשׁוֹן. וְאֵין בַּעַל חוֹב יָכוֹל לְהִפָּרַע מִנְּכָסִים אֵלּוּ, שֶׁהֲרֵי לֹא זָכָה בָּהֶן הַבֵּן מֵעוֹלָם: וּבַעֲלֵי הַחוֹב אוֹמְרִים הָאָב מֵת רִאשׁוֹן. וְנָפְלוּ הַנְּכָסִים שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הַבֵּן, וְהֵם מְשֻׁעְבָּדִים לִכְתֻבַּת אִשָּׁה וּבַעֲלֵי חוֹב: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יַחֲלֹקוּ. דְּקָסָבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי שְׁטָר הָעוֹמֵד לִגָּבוֹת כְּגָבוּי דָּמֵי, וְיוֹרְשֵׁי הָאָב וּבַעֲלֵי חוֹב תַּרְוַיְהוּ מֻחְזָקִים הֲווּ, לְפִיכָךְ יַחֲלֹקוּ: וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים. הַנְּכָסִים בְּחֶזְקַת יוֹרְשִׁים וּכְמֻחְזָקִים דָּמוּ {לג} וּבַעַל חוֹב בָּא לְהוֹצִיא מִיָּדָם וְעָלָיו לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָאָב מֵת תְּחִלָּה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לא} עָלָיו. עַל הַבֵּן, כְּתֻבַּת אִשָּׁה אוֹ בַּעַל חוֹב, וְאֵין לוֹ מִמַּה לִּפְרֹעַ. רַ"שׁ: {לב} הָאָב. בְּנָפַל עָלָיו וְעַל אָבִיו קָאֵי. וּלְעִנְיַן עָלָיו וְעַל מוֹרִישָׁיו שַׁיָּךְ לְמִתְנֵי יוֹרְשֵׁי מוֹרִישָׁיו. רַ"שׁ: {לג} וְזֶה לְשׁוֹן הָרַ"שׁ, בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב, שֶׁהֲרֵי הֵם יוֹרְשִׁים וַדַּאי כוּ' וּכְמֻחְזָקִים דָּמוּ, שֶׁהֲרֵי יַעֲקֹב מֻחְזָק בִּנְכָסָיו הֲוָה וְאֵלּוּ בָּאִים מִכֹּחוֹ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  נפל הבית עליו ועל אביו או עליו ועל כו': מה שאומרים יורשי האב הבן מת ראשון ואח"כ האב אין להם תועלת על יורשי הבן לפי שיורשי הבן ירשו זקנם כשמת כמו שקבענו עיקר בפרק שלפני זה אבל אומרים זה לבעלי חוב דבן יורשי הבן רצונו לומר שאותם שזכו בנכסיו כמו שזוכים בהם היורשים. ומה שאומרים בית הלל בחזקתן רצונו לומר בחזקת יורשי האב: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ט

נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִשְׁתּוֹ {לד}, יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל אוֹמְרִים, הָאִשָּׁה מֵתָה רִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבַּעַל, יוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה אוֹמְרִים, הַבַּעַל מֵת רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵתָה הָאִשָּׁה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲלֹקוּ {לה}. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן, כְּתֻבָּה בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְהַיּוֹצְאִין עִמָּהּ בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב {לח}:

 ר"ע מברטנורה  הָאִשָּׁה מֵתָה תְּחִלָּה. וְאֵין לְיוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי הַבַּעַל מֵת אַחֲרוֹן וְיָרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ: נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן. נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בְּחֶזְקָתָן. וְלֹא פֵּרְשׁוּ בֵּית הִלֵּל אִי בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה שֶׁהָיוּ שֶׁלָּהּ {לו}, אִי בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל שֶׁאַחֲרָיוּתָן עָלָיו, הִלְכָּךְ נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל יַחֲלֹקוּ: וּכְתֻבַּת אִשָּׁה. שֶׁהֵם מָנֶה מָאתַיִם וְתוֹסֶפֶת, נִשְׁאָרִים בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל {לז}: וּנְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְיוֹצְאִים עִמָּהּ. הֵם נִכְסֵי מְלוֹג. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהִיא נִכְנֶסֶת נִכְנָסִים עִמָּהּ וּכְשֶׁהִיא יוֹצֵאת יוֹצְאִים עִמָּהּ, אִם פָּחֲתוּ פָּחֲתוּ לָהּ וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לָהּ. אֵלּוּ הֵם בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה. נִמְצְאוּ יוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה נוֹטְלִים כָּל נִכְסֵי מְלוֹג וַחֲצִי נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לד} וְעַל אִשְׁתּוֹ. וְאֵין לָהּ בָּנִים מִמֶּנּוּ. רַ"שׁ: {לה} יַחֲלֹקוּ. עַיֵּן מִשְׁנָה ג' פֶּרֶק ד' דִּיבָמוֹת וּמַה שֶּׁכָּתַבְתִּי שָׁם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לו} וְכֵיוָן שֶׁהַנְּכָסִים בְּחֶזְקָתָהּ יְכוֹלָה הִיא לְהוֹרִישׁ שְׁבוּעַת הַכְּתֻבָּה לְבָנֶיהָ אַף עַל גַּב דִּבְעָלְמָא אֵין אָדָם מוֹרִישׁ שְׁבוּעָה לְבָנָיו. תּוֹסָפוֹת. וְהַטּוּר כָּתַב, דְּמַיְרֵי בְּיִחֵד לָהּ קַרְקַע כוּ', דְּאֵינָהּ צְרִיכָה לִשָּׁבַע: {לז} דְּהָא בְּחֶזְקָתָן לָאו לְקַמֵּיהּ קָאֵי, אֶלָּא הָכִי גָּרְסִינַן וּכְתֻבַּת וְכוּ'. רַ"שׁ: {לח} הָאָב. יוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר, אֶלָּא אַיְדֵי דְּבִיבָמוֹת וּכְתֻבּוֹת תָּנֵי הָאָב (עַיֵּן שָׁם מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ), תָּנֵי הָכָא נַמִּי הָכִי: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל כו': כבר בארנו במקומות מסדר נשים ששם כתובה נופל על מנה ומאתים שהוא שטר כתובה עם התוספת שהוסיף לה משלו ונכסים הם הנכנסים והיוצאים עמה נכסי מלוג וכבר בארנו זה לשם ומה שאמר בכאן נכסים בחזקתן הוא נכסי צאן ברזל ולא נחבאר בגמרא בחזקת מי והיתה המסקנא יחלוקו ולמדנו מזה שיורשי האשה נוטלין כל נכסי מלוג וחצי נכסי צאן ברזל בלבד וכבר נתבאר בפרק שביעי מיבמות ובהרבה מקומות אחרים איזה נכסים הם הנקראים נכסי מלוג ואיזה מהם נקראים נכסי צאן ברזל: (רמב"ם)

פרק ט - משנה י

נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִמּוֹ, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁיַּחֲלֹקוּ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מוֹדֶה {מב} אֲנִי בָזֶה שֶׁהַנְּכָסִים בְּחֶזְקָתָן. אָמַר לוֹ בֶן עַזַּאי, עַל הַחֲלוּקִין אָנוּ מִצְטַעֲרִין, אֶלָּא שֶׁבָּאתָ לְחַלֵּק עָלֵינוּ אֶת הַשָּׁוִין:

 ר"ע מברטנורה  נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִמּוֹ. וְאֵין לָהּ בֵּן אַחֵר אֶלָּא זֶה {לט}. יוֹרְשֵׁי הַבֵּן {מ} אוֹמְרִים הָאִשָּׁה מֵתָה תְּחִלָּה וְיָרַשׁ הַבֵּן נְכָסֶיהָ וְאָנוּ יוֹרְשִׁים הַבֵּן. וְיוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית אָבִיהָ אוֹמְרִים הַבֵּן מֵת תְּחִלָּה וְאָנוּ יוֹרְשִׁים אֶת הָאִשָּׁה: אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוֹדִים. בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל: שֶׁיַּחֲלֹקוּ. דְּכֵיוָן שֶׁשְּׁנֵיהֶם בָּאִים מִכֹּחַ יְרֻשָּׁה הָוֵי סָפֵק וְסָפֵק, וְיַחְלֹקוּ. וְלֹא דָּמֵי לְנָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִשְׁתּוֹ, דְּהָתָם יֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי נְכָסִים, יֵשׁ שֶׁהַבַּעַל מֻחְזָק וְיֵשׁ שֶׁהָאִשָּׁה מֻחֶזֶקֶת, אֲבָל הָכָא הַכֹּל בְּחֶזְקַת הָאִשָּׁה כֵּיוָן שֶׁהָיְתָה אַלְמָנָה, וּשְׁנֵיהֶם בָּאִים מִכֹּחַ יְרֻשָּׁה {מא} לִירַשׁ הַכֹּל, הִלְכָּךְ יַחֲלֹקוּ: מוֹדֶה אֲנִי בָזֶה. דִּלְדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל הָכָא נַמִּי אָמְרִינַן נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן, בְּחֶזְקַת יוֹרְשֶׁיהָ מִן הָאָב, שֶׁהֲרֵי בְּחַיֶּיהָ מִשֶּׁמֵּת בַּעְלָהּ אַחַר שֵׁבֶט אָבִיהָ {מג} הִיא מִתְיַחֶסֶת, וּמָמוֹנָהּ נַמִּי בְּחַיֶּיהָ הָיָה בְּחֶזְקַת שֵׁבֶט אָבִיהָ. הִלְכָּךְ יוֹרְשֶׁיהָ מִן הָאָב יוֹרְשִׁים אוֹתָהּ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: עַל הַחֲלוּקִין אָנוּ מִצְטַעֲרִין. כְּלוֹמַר, עַל מַחֲלֹקֶת דִּלְעֵיל דְּבֵית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל אָנוּ מִצְטַעֲרִים שֶׁלֹּא הִשְׁווּ דַּעְתָּן, וְאַתָּה אוֹמֵר שֶׁגַּם בָּזֶה חֲלוּקִין וּבָאתָ לַחְלֹק עַל תַּנָּא קַמָּא שֶׁאוֹמֵר שֶׁהֵם שָׁוִין: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לט} הָרַ"שׁ. דְּאִלּוּ הֲוָה לָהּ בֵּן מֵאִישׁ אַחֵר, אוֹתוֹ הַבֵּן הוּא יוֹרֵשׁ וַדַּאי בַּחֲצִי הַנְּכָסִים שֶׁל אִמּוֹ, וְיוֹרְשֵׁי הַבֵּן סָפֵק, וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי. אֲבָל הַתּוֹסָפוֹת הִקְשׁוּ עַל זֶה, דְּהָא אֵינוֹ וַדַּאי בַּחֵצִי הַשֵּׁנִי כוּ'. וּמַסְּקֵי דַּאֲפִלּוּ הָיָה לָהּ בֵּן מֵאִישׁ אַחֵר, אֶלָּא שֶׁאֵין לָהּ עוֹד בֵּן מֵאֲבִי הַבֵּן הַזֶּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מ} רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁאֵינָם יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מא} מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, דִּירֻשַּׁת הַבַּעַל אֵינָהּ מִן הַתּוֹרָה: {מב} מוֹדֶה. מִשּׁוּם דְּנָקַט תַּנָּא קַמָּא לִישְׁנָא דְּמוֹדִים, אָמַר אִיהוּ נַמִּי מוֹדֶה, כְּלוֹמַר וַאֲנִי מוֹדֶה וְחוֹלֵק עָלֶיךָ דִּלְדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל כוּ'. רַ"שׁ: {מג} לָשׁוֹן מְגֻמְגָּם הוּא. וְזֶה לְשׁוֹן הָרַ"שׁ, שֶׁכָּל יְמֵי חַיֵּי הָאִשָּׁה לְאַחַר שֶׁמֵּת בַּעֲלָהּ הָיָה כָּל מָמוֹנָהּ בְּחֶזְקָתָהּ, וַהֲרֵי הִיא מִשֵּׁבֶט אָבִיהָ, וַאֲפִלּוּ כְּתֻבָּתָהּ וְתוֹסַפְתָּהּ שֶׁגָּבְתָה מִבַּעֲלָהּ מִשֶּׁבָּאוּ לְיָדָהּ הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת שֵׁבֶט אָבִיהָ, שֶׁהִיא מִתְיַחֶסֶת אַחַר שֵׁבֶט אָבִיהָ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים כו': זה שאמר רבי עקיבא בחזקתן רוצה לומר בחזקת יורשי האם והלכה כרבי עקיבא: (רמב"ם)

פרק י


פרק י - משנה א

גֵּט פָּשׁוּט, עֵדָיו מִתּוֹכוֹ. וּמְקֻשָּׁר, עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו. פָּשׁוּט שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו וּמְקֻשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים. רַבִּי חֲנִינָא בֶן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מְקֻשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ, כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ פָשׁוּט. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה:

 ר"ע מברטנורה  גֵּט פָּשׁוּט. שְׁטָר פָּשׁוּט, כְּעֵין שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵינָן תְּפוּרִים וּמְקֻשָּׁרִין. וְכָל שְׁטָר קָרוּי גֵּט: עֵדָיו מִתּוֹכוֹ. מִבִּפְנִים כְּעֵין שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים: מְקֻשָּׁר מֵאֲחוֹרָיו. כּוֹתֵב שִׁיטָה אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם וְכוֹרְכָן עַל הֶחָלָק וְתוֹפֵר, וְעֵד אֶחָד חוֹתֵם עַל הַכֶּרֶךְ מִבַּחוּץ {א}, וְחוֹזֵר וְכוֹתֵב שְׁנֵי שִׁיטִין אוֹ יוֹתֵר מִבִּפְנִים וְכוֹרְכָן עַל הֶחָלָק, וְחוֹתֵם עֵד שֵׁנִי עַל הַכֶּרֶךְ מִבַּחוּץ, וְכֵן עֵד שְׁלִישִׁי. וְתִקְּנוּ רַבָּנָן גֵּט מְקֻשָּׁר, מִשּׁוּם כֹּהֲנִים קַפְּדָנִים שֶׁהָיוּ כּוֹתְבִים גֵּט פִּתְאוֹם לִנְשׁוֹתֵיהֶם וּמִתְחָרְטִים וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהַחְזִירָן, וְהִתְקִינוּ לָהֶם גֵּט מְקֻשָּׁר שֶׁאֵינוֹ נוֹחַ לִכָּתֵב מְהֵרָה, שֶׁמָּא בְּתוֹךְ כָּךְ יִתְפַּיֵּס. וּכְשֵׁם שֶׁתִּקְּנוּ מְקֻשָּׁר בְּגֵט, כָּךְ תִּקְּנוּ בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת, שֶׁלֹּא חִלְּקוּ חֲכָמִים: שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין. שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ כְּתִקּוּן חֲכָמִים: שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ פָשׁוּט. שֶׁאִם יִקְרַע הַתְּפִירוֹת וְיִפְתַּח הַשְּׁטָר יִהְיֶה פָּשׁוּט: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. פְּלֻגְתָּא דְּתַנָּא קַמָּא וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּאַתְרָא דִּנְהִיגֵי בְּפָשׁוּט וּבִמְקֻשָּׁר, וְאָמַר לֵיהּ עֲבֵד לִי מְקֻשָּׁר, וְאָזִיל וְעָבַד לֵיהּ פָּשׁוּט, אוֹ פָּשׁוּט וְעָבַד לֵיהּ מְקֻשָּׁר, תַּנָּא קַמָּא סָבַר מִקְפַּד קָפֵיד וּפָסוּל. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר הוֹאִיל וּמִנְהַג הַמְּדִינָה בְּתַרְוַיְהוּ, לֹא קָפֵיד וְכָשֵׁר. וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} וְאֵלּוּ הַכְּפֵלוֹת כָּל כֵּפֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְנִרְאֶה מִבַּחוּץ בֵּין כֵּפֶל לְכֵפֶל כְּעֵין קֶסֶת הַסּוֹפֵר. רַ"שׁ. וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, כְּעֵין כֵּלִים כוּ' מִקְּלָף שֶׁמְּנַשְּׁבִים בָּהֶם לְהָסִיר הַזְּבוּבִים: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  גט פשוט עדיו מתוכו מקושר עדיו כו': גט נקרא כל שטר וכבר בארנו זה פעמים. ומקושר שטר מקופל כעין אותם הכלים המקופלים העשויים אצלנו במערב והם מקלף שמנשבים בהם להסיר הזבובים וטעם תקון אלה השטרות מפני שהיו באותם הדורות קופצים לגרש והתקינו לו גט מקושר כדי שיתעכב בעשייתו ומתוך כך שמא יעבור על כעסו בזמן עשיית אותם קשרים ולא רצו לשום הפרש בין (שאר) גיטי נשים ושאר השטרות והתקינו ג"כ שיהיה גט מקושר במקח וממכר וזולתם למי שירצה לעשותם כן והכל מודים כי כשיהיה מנהג המקום שאין כותבין אלא גט מקושר ואמר לסופר כתוב לי גט סתם ולא פירש לו לא פשוט ולא מקושר וכתב הסופר פשוט שהוא פסול ואם היה מנהג העיר לכתוב פשוט ומקושר ואמר הוא לסופר כתוב לי גט פשוט או אמר לו גט מקושר וכתב לו הסופר בהפך מה שאמר לו רבן גמליאל מכשיר הואיל ומנהג המדינה לכתוב כמו שכתב הסופר ולא יקפיד הבעל כגון זה וחכמים אומרים פסול עד שיכתוב כמו שאמר לו והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק י - משנה ב

גֵּט פָּשׁוּט, עֵדָיו בִּשְׁנָיִם {ב}. וּמְקֻשָּׁר, בִּשְׁלֹשָׁה. פָּשׁוּט שֶׁכָּתוּב בּוֹ עֵד אֶחָד, וּמְקֻשָּׁר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שְׁנֵי עֵדִים, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין. כָּתַב בּוֹ זוּזִין מְאָה דְאִנּוּן סִלְעִין עֶשְׂרִין, אֵין לוֹ אֶלָּא עֶשְׂרִין. זוּזִין מְאָה דְאִנּוּן תְּלָתִין סִלְעִין, אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה. כְסַף זוּזִין דְּאִנּוּן, וְנִמְחַק, אֵין פָּחוּת מִשְּׁתָּיִם {ד}. כְּסַף סִלְעִין דְּאִנּוּן, וְנִמְחַק, אֵין פָּחוּת מִשְּׁנָיִם. דַּרְכּוֹנוֹת {ה} דְּאִנּוּן, וְנִמְחַק, אֵין פָּחוּת מִשְּׁתָּיִם. כָּתוּב בּוֹ מִלְמַעְלָה מָנֶה וּמִלְּמַטָּה מָאתַיִם, מִלְמַעְלָה מָאתַיִם וּמִלְּמַטָּה מָנֶה, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּחְתּוֹן {ו}. אִם כֵּן, לָמָּה כוֹתְבִין אֶת הָעֶלְיוֹן, שֶׁאִם תִּמָּחֵק אוֹת אַחַת מִן הַתַּחְתּוֹן, יִלְמַד מִן הָעֶלְיוֹן:

 ר"ע מברטנורה  פָּשׁוּט שֶׁכָּתוּב בּוֹ עֵד אֶחָד. הָכִי קָאָמַר, כְּשֵׁם שֶׁפָּשׁוּט שֶׁכָּתוּב בּוֹ עֵד אֶחָד פָּסוּל מִדְּאוֹרַיְתָא, כָּךְ מְקֻשָּׁר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שְׁנֵי עֵדִים פָּסוּל מִדְּאוֹרַיְתָא {ג}: אֵין לוֹ אֶלָּא עֶשְׂרִים. וְאַף עַל גַּב דְּזוּזִים מֵאָה, חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים סְלָעִים הֵם, יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וְהָכִי מְפָרְשִׁינַן לֵיהּ לִשְׁטָרָא, מֵאָה זוּזִים גְּרוּעִים, שֶׁאֵינָם שָׁוִין אֶלָּא עֶשְׂרִים סְלָעִים: אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה. עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה סְלָעִים. דְּהָכִי מְפָרְשִׁינַן לִשְׁטָרָא, מֵאָה זוּזִין דְּאִנּוּן תְּלָתִין סְלָעִים קַלִּים וּגְרוּעִים, שֶׁהֵם עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה מִן הַטּוֹבִים: וְנִמְחַק. שֶׁנִּמְחַק הַמִּנְיָן שֶׁנִּכְתַּב אַחֲרָיו: וּמִלְּמַטָּה מָאתַיִם. כְּשֶׁכּוֹפֵל אֶת דְּבָרָיו בַּשְּׁטָר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּחְתּוֹן. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּתוּב בְּשִׁיטָה אַחֲרוֹנָה {ז}: לָמָּה כוֹתְבִין אֶת הָעֶלְיוֹן. הוֹאִיל וּבְסוֹף הַשְּׁטָר חוֹזֵר וְכוֹפֵל, וְאַחֲרָיוּת מָמוֹן זֶה כָּךְ וְכָךְ קִבַּלְתִּי עָלַי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ב} בִּשְׁנָיִם. אֵין צָרִיךְ לְהַחְתִּים בּוֹ אֶלָּא שְׁנֵי עֵדִים. וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מְקֻשָּׁר צָרִיךְ לְהַחְתִּים בּוֹ שְׁלֹשָׁה, שֶׁכָּךְ תִּקְּנוּ חֲכָמִים. רַ"שׁ: {ג} גְּמָרָא. וּפֵרֵשׁ רַ"שׁ, הֵטִילוּ חֲכָמִים עָלָיו פְּסוּלָא דְּאוֹרַיְתָא: {ד} אֵין פָּחוּת מִשְּׁנָיִם. וְיָתֵר נַמִּי לֹא, דְּיַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {ה} זוּזִין. סְלָעִים. דַּרְכּוֹנוֹת. צָרִיךְ עִיּוּן לְמַאי צְרִיכֵי. וּמִשּׁוּם הָכִי הַטּוּר כָּתַב מַטְבֵּעַ פְּלוֹנִי דְּאִינוּן: {ו} הַתַּחְתּוֹן. וְלָמָּה אֵין הוֹלְכִין אַחַר הַפָּחוּת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם, לְפִי שֶׁאֵין הָאֶחָד תָּלוּי בַּחֲבֵרוֹ כְּמוֹ בְּכוֹתֵב זוּזֵי מֵאָה דְּאִינוּן כוּ'. הָרַמְבַּ"ם: {ז} שֶׁאֵין לְמֵדִין מִשִּׁיטָה אַחֲרוֹנָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָעֵדִים יְכוֹלִין לְקָרֵב חֲתִימָתָן, וְיָכוֹל אָדָם לְזַיֵּף וּלְהוֹסִיף בֵּינְתַיִם שִׁיטָה אַחַת. גְּמָרָא. וּלְאַפְקוּעֵי מִבַּעַל הַשְּׁטָר לְמֵדִין. וְהַאי וּבִלְבַד כוּ' לֹא קָאֵי אֶלָּא אַלְּמַעְלָה מָנֶה וּמִלְּמַטָּה מָאתַיִם. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  גט פשוט עדיו בשנים ומקושר בשלשה כו': כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעין עשרין כו': הודיענו כי כמו שגט פשוט בעד אחד פסול מדאורייתא כך גט מקושר פסול בשני עדים וכבר בארנו כי גט שם לכל שטר ולכך אמר כתוב בו. ואלה הזוזין הנזכרים בכאן הם דינרים שיש ארבעה מהם בסלע כמו שזכרנו פעמים כי הסלע ארבעה דינרין: (רמב"ם)

פרק י - משנה ג

כּוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ {ח}, וְהַשּׁוֹבֵר לָאִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּעְלָהּ עִמָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּירָן, וְהַבַּעַל נוֹתֵן שָׂכָר {יא}. כּוֹתְבִין שְׁטָר לְלֹוֶה {יב} אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַלְוֶה עִמּוֹ, וְאֵין כּוֹתְבִין לְמַלְוֶה {יג}, עַד שֶׁיְּהֵא לֹוֶה עִמּוֹ, וְהַלֹּוֶה נוֹתֵן שָׂכָר. כּוֹתְבִין שְׁטָר לְמוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ עִמּוֹ {טו}. וְאֵין כּוֹתְבִין לְלוֹקֵחַ {טז}, עַד שֶׁיְּהֵא מוֹכֵר עִמּוֹ, וְהַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן שָׂכָר {יז}:

 ר"ע מברטנורה  כּוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ. וְחוֹתְמִין, וְהוּא יְגָרֵשׁ מָתַי שֶׁיִּרְצֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, שֶׁהֲרֵי הִיא מִתְגָּרֶשֶׁת בְּעַל כָּרְחָהּ: וְשׁוֹבֵר לָאִשָּׁה. שֶׁהִיא עוֹשָׂה לְבַעֲלָהּ עַל כְּתֻבָּתָהּ, דְּחוֹב הוּא לָהּ וּזְכוּת לְבַעֲלָהּ, וְזָכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו {ט}: וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּירָן. שֶׁיְּהֵא הַסּוֹפֵר וְהָעֵדִים מַכִּירִין הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה, בֵּין בְּגֵט בֵּין בְּשׁוֹבֵר {י}. שֶׁאִם אֵינוֹ מַכִּירָן, שֶׁמָּא יִכְתֹּב גֵּט עַל שֵׁם אֵשֶׁת אִישׁ אַחֵר שֶׁשְּׁמוֹ כִּשְׁמוֹ וְתוֹצִיא אוֹתוֹ הַגֵּט אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת בּוֹ. וְכֵן בְּשׁוֹבֵר: וְהַלּוֶֹה נוֹתֵן שָׂכָר. וַאֲפִלּוּ הִיא עִסְקָא דְּפַלְגָּא מִלְוָה וּפַלְגָּא פִּקָּדוֹן, אֲפִלּוּ הָכִי מְקַבֵּל הָעִסְקָא הוּא נוֹתֵן כָּל הַשָּׂכָר לַסּוֹפֵר {יד}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ח} שֶׁאֵין כוּ'. וְלֹא חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא לֹא יִתְּנֶנָּה לָהּ עַד לְאַחַר זְמַן וְיָבֹא לְחַפּוֹת עָלֶיהָ, אוֹ תִּטְרֹף הִיא שֶׁלֹּא כַּדִּין פֵּרוֹת נְכָסִים שֶׁמָּכַר בַּעֲלָהּ בֵּין כְּתִיבָה לִנְתִינָה, שֶׁהֲרֵי כָּל אִשָּׁה צְרִיכָה לְהָבִיא רְאָיָה אֵימַת מַטִּי גִּטָּא לְיָדָהּ. הָרְאָ"ה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} כְּלוֹמַר וְאֵין צָרִיךְ מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם כְּמוֹ בַּמִּשְׁנָה דִּלְקַמָּן. וְלָאו לְמֵימְרָא דְּעַכְשָׁיו זוֹכֶה לַבַּעַל שֶׁיְּהֵא פָּטוּר מֵעַכְשָׁיו, דְּהָא לֹא הֲוֵי דּוּמְיָא דְּגֵט שֶׁאֵינוֹ חָל אֶלָּא לִכְשֶׁיָּבֹא לְיָדָהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} גְּמָרָא. דְּחָשְׁשׁוּ שֶׁמָּא תַּעֲרִים וְתִתֵּן שׁוֹבֵר זֶה לְיַד אִישׁ שֶׁשְּׁמוֹ כְּשֵׁם בַּעֲלָהּ וְתַפְסִיד כְּתֻבַּת אִשְׁתּוֹ. אֲבָל כְּשֶׁמַּכִּירִין שְׁנֵיהֶם, לֹא חָשׁוּ כֻּלֵּי הַאי שֶׁמָּא יֵשׁ עוֹד אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁשְּׁמוֹתָם כִּשְׁמוֹת אֵלּוּ שֶׁלְּפָנֵינוּ. אֲבָל בְּמִלְוָה וּמֶכֶר אֵין צָרִיךְ לְהַכִּיר שְׁנֵיהֶם, דִּשְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן אֵין מוֹצִיאִין עֲלֵיהֶן שְׁטַר חוֹב, וְכָל שֶׁכֵּן שְׁטַר מֶכֶר. הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה. וּכְלוֹמַר מַה שֶּׁאֵין כֵּן שׁוֹבֵר דְּיָכוֹל לִפְטֹר עַצְמוֹ מֵאֵיזֶה יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן שֶׁיִּרְצֶה: {יא} שָׂכָר. הַגֵּט, דִּכְתִיב וְכָתַב וְנָתַן. וּשְׂכַר הַשּׁוֹבֵר, דִּזְכוּתוֹ הוּא, דְּלֹא תֶּהְדַּר וְתִגְבֶּה כְּתֻבָּתָהּ זִמְנָא אַחֲרִינָא. הָרַ"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} לְלֹוֶה. וְנֵחוּשׁ שֶׁמָּא כָּתַב לִלְווֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרֵי וְאָתָא לְמִטְרַף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כְּדִין. אָמַר רַב אַסִי בִּשְׁטָר אַקְנֵיתָא, דְּהָא שִׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ. אַבַּיֵי אָמַר עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ. גְּמָרָא: {יג} וְאֵין כוּ'. וְאַף אִם בָּא מַלְוֶה לָעֵדִים וְאָמַר לָהֶם אֲנִי מַלְוֶה לִפְלוֹנִי מָנֶה, כִּתְבוּ הַשְּׁטָר וְיִהְיֶה בְּיֶדְכֶם וְאִם יָבֹא לֹוֶה הַיּוֹם וְיֹאמַר לָכֶם כִּי כֵן הוּא הָאֱמֶת תִּקְנוּ מִמֶּנּוּ וְתִתְנוּהוּ לִי וְאִם אַיִן תִּקְרָעוּהוּ, אַף עַל פִּי כֵן אֵין כּוֹתְבִין, לְפִי שֶׁבִּשְׁעַת כְּתִיבָה הוּא שִׁקֵּר וְיֵשׁ לָחוּשׁ אוּלַי מַעֲרִים הוּא. הַמַּגִּיד. וְכֻלָּהּ קְפֵידָא בַּחֲתִימָה הִיא. בֵּית יוֹסֵף: {יד} מִשּׁוּם דִּמְקַבֵּל הָעִסְקָא הוּא הַמְּבַקֵּשׁ וְרוֹצֶה בָּעִסְקָא יוֹתֵר מִן הַנּוֹתֵן. וְדוּמְיָא דַאֲרִיסוּת כוּ' לְקַמָּן: {טו} אַף עַל פִּי כוּ'. לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַפְסִיד לַלּוֹקֵחַ, שֶׁכְּתִיבַת הַשְּׁטָר אֵין מְחַיֵּב לַלּוֹקֵחַ לִתֵּן מָעוֹת שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, דְּכֵיוָן דְּכוֹתְבִין שְׁטָר לְמוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ עִמּוֹ, פְּשִׁיטָא שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ נִכְתַּב הַשְּׁטָר. טוּר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} לְלוֹקֵחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִן הַמּוֹכֵר שֶׁהִקְנָה לִפְלוֹנִי שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַלּוֹקֵחַ וּבָא הַלּוֹקֵחַ שֶׁיִּכְתְּבוּ לוֹ הַשְּׁטָר, אֵין כּוֹתְבִין, דְּלֹא אָמְרִינַן סְתָם קִנְיָן לִכְתִיבָה עוֹמֵד שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. הָרַמְבַּ"ן. וְלַפּוֹסְקִים דְּעוֹמֵד לִכְתִיבָה אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, יֵשׁ לוֹמַר כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי גַּבֵּי מַלְוֶה (אוֹת יג): {יז} וְהַלּוֹקֵחַ כוּ'. פְּשִׁיטָא, לֹא צָרִיךְ בְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ. גְּמָרָא. פֵּרֵשׁ רַ"שׁ, מוּם גָּדוֹל שֶׁבָּהּ כוּ'. סָלְקָא דַּעְתֵּךְ אֲמֵינָא דַּהֲנָאָה דִּידֵיהּ הוּא כוּ', קָא מַשְׁמַע לָן כִּדְאָמְרֵי אֱינָשֵׁי זָבַנְתָּ קָנִיתָ, זָבִין אוֹבִיד: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו כו': כבר בארנו פעמים כי השובר הוא מחילה. ומה שאמר לאשה רצונו לומר שטר שיהיה כתוב בו שאשתו מחלה לו כתובתה. ובלבד שידעו העדים שזה הוא פלוני וששם אשתו היא אותה שזכר שיש לחוש שמא יכתוב גט על שם אשת איש אחר ששמו כשמו ויוציא אותו הגט אשה והיא אינה גרושה וכמו כן השובר צריך שידע כי פלוני שם בעלה ובכן יוכל להעיד עליו וזהו פירוש מה שאמר ובלבד שיהא מכירן. ומה שאמר והלוה נותן שכר ואפילו הוא שותפות כגון שיתן לו ממון לעשות בו סחורה ולא יהיה אצל אותו שמתעסק בו נכסים כלל וזהו הנקרא עסקא ודינו אצלנו פלגא מלוה ופלגא פקדון ואע"פ שחציו בלבד הוא שהוא בתורת מלוה הוא משלם כל השכר: (רמב"ם)

פרק י - משנה ד

אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי אֵרוּסִין {יח} וְנִשּׂוּאִין {יט} אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם {כ}, וְהֶחָתָן נוֹתֵן שָׂכָר {כא}. אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי אֲרִיסוּת וְקַבְּלָנוּת אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וְהַמְקַבֵּל נוֹתֵן שָׂכָר {כב}. אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי בֵרוּרִין וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וּשְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין שָׂכָר {כג}. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם כּוֹתְבִין שְׁנַיִם {כד}, לָזֶה לְעַצְמוֹ וְלָזֶה לְעַצְמוֹ {כה}:

 ר"ע מברטנורה  שְׁטָרֵי אֲרִיסוּת. הַיּוֹרֵד לְקַרְקַע לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ לְמֶחֱצָה לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ: קַבְּלָנוּת. בְּכָךְ וְכָךְ כּוֹרִין לְשָׁנָה, בֵּין עָשְׂתָה בֵּין לֹא עָשְׂתָה: שְׁטָרֵי בֵרוּרִין. זֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד שֶׁיָּדוּן לוֹ וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד, וְכוֹתְבִין בִּכְתָב, פְּלוֹנִי בֵּרֵר דַּיָּן פְּלוֹנִי וְטַעֲנוֹתָיו כָּךְ וְכָךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ חוֹזְרִים וְטוֹעֲנִים: כּוֹתְבִים שְׁנַיִם. לְכָל אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִים שְׁטָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ שֶׁיִּהְיוּ טַעֲנוֹתָיו סְדוּרִים בּוֹ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אֶלָּא בִּשְׁטָר אֶחָד כּוֹתְבִין טְעָנוֹת שֶׁל שְׁנֵי בַּעֲלֵי דִּינִים, וְשֶׁפְּלוֹנִי בֵּרֵר פְּלוֹנִי דַּיָּן שֶׁיָּדוּן לוֹ וּפְלוֹנִי בֵּרֵר פְּלוֹנִי דַּיָּן אַחֵר שֶׁיָּדוּן לוֹ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יח} אֵרוּסִין. שְׁטָרֵי פְּסִיקְתָּא כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ כָּךְ וְכָךְ כוּ'. גְּמָרָא: {יט} וְנִשּׂוּאִין. כְּתֻבָּה: {כ} שְׁנֵיהֶם. אֲבִי חָתָן וַאֲבִי כַּלָּה. רַ"שׁ: {כא} וְהֶחָתָן כוּ'. שֶׁהֲרֵי הוּא קוֹנֶה וְגַם מַרְוִיחַ בְּקַבָּלַת נְדוּנְיַת הָאִשָּׁה. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. וּבַגְּמָרָא, פְּשִׁיטָא. לֹא צְרִיכָא דַּאֲפִלּוּ (הֶחָתָן) צוּרְבָא מִדְּרַבָּנָן דְּנִיחָא לֵיהּ לְחָמוּהּ לְקֵרוּבֵיהּ לְהַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, וְסָלְקָא דַּעְתֵּךְ אֲמֵינָא שֶׁחָמִיו יִתֵּן כָּל הַשָּׂכָר. וְכָתַב נִמּוּקֵי יוֹסֵף, דְּמַתְנִיתִין כְּשֶׁכָּתְבוּ הַכֹּל בִּשְׁטָר אֶחָד, אֲבָל אִם כָּתְבוּ לְכָל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כָּל אֶחָד פּוֹרֵעַ שֶׁלּוֹ: {כב} וְהַמְּקַבֵּל כוּ'. פְּשִׁיטָא, לֹא צְרִיכָא בְּבוּרָה, שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹבִירָהּ שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם, וְאֵין רֶוַח עַתָּה לַמְּקַבֵּל: {כג} וּשְׁנֵיהֶם כוּ'. בְּשִׁטְרֵי בֵרוּרִין. רַ"שׁ. וְכֵן נִרְאֶה בָּרַמְבַּ"ם דְּלֹא קָאֵי אַמַּעֲשֶׂה בֵּית דִּין: {כד} שְׁנֵיהֶם כוּ'. שְׁנֵי הָעֵדִים כּוֹתְבִין שְׁנֵי שְׁטָרוֹת. רַ"שׁ: {כה} לָזֶה כוּ'. מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ לֹא נִיחָא לִי דְּתֶהֱוֵי זְכוּתְךָ גַּבֵּי זְכוּתִי, דְּדָמִית עָלַי כְּאַרְיֵא אַרְבָא, שֶׁתְּחַפֵּשׂ כָּל עִלָּה בִּזְכוּתִי בִּרְאוֹתְךָ אוֹתוֹ כוּ'. גְּמָרָא. וְקָשֶׁה מַאי טַעֲמָא דְּרַבָּנָן. וְתֵרְצוּ הַמְּפָרְשִׁים כְּגוֹן שֶׁחֲבֵרוֹ אָמַר לוֹ יַעֲמֹד הַשְּׁטָר בְּיָדְךָ וּכְשֶׁאֶצְטָרֵךְ תַּרְאֵהוּ לִי. הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין כו': אריסות הוא שותפות בפירות הקרקע. וקבלנות הוא שמקבל הארץ בחלק מפירותיה ולפיכך הוא נותן השכירות ואפילו הוביר אותו כמו שנתבאר בתשיעי ממציעא: ושטרי ברורין התרצות כל אחד מבתי דינין באיזה איש שיהיה שידין לו כמו שיתבאר במסכתא שאחר זו זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד וכמו כן לכתוב טענותיהם רבן שמעון בן גמליאל אומר שהוא יכתוב לכל אחד מבעלי דינין שטר אחד שיהיה בו טענותיו וזכיותיו ולחבירו אחד כמו כן ואינה הלכה אבל יכתוב שטר אחד ויהיה בו טענות כל אחד משניהם ואיך פלוני נתרצה בפלוני הדיין וטען כך וכך ופלוני נתרצה בפלוני וטען כך וכך: (רמב"ם)

פרק י - משנה ה

מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ וְאָמַר לוֹ {כו}, אִם לֹא נָתַתִּי לְךָ מִכָּאן וְעַד יוֹם פְּלוֹנִי תֶּן לוֹ שְׁטָרוֹ, הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נָתַן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִתֵּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יִתֵּן:

 ר"ע מברטנורה  וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ. הַמַּלְוֶה וְהַלֹּוֶה מָסְרוּ הַשְּׁטָר בְּיַד שָׁלִישׁ. שֶׁטֹּרַח הָיָה לָהֶם לִכְתֹּב שׁוֹבֵר וְסָמְכוּ עַל הַשָּׁלִישׁ: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יִתֵּן. דִּסְבִירָא לֵיהּ אַסְמַכְתָּא קַנְיָא. הַמַּבְטִיחַ לַחֲבֵרוֹ דָּבָר עַל מְנָת שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ דָּבָר לֶעָתִיד וְסוֹמֵךְ בְּלִבּוֹ בִּשְׁעַת הַתְּנַאי שֶׁיּוּכַל לְקַיֵּם וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן אֵינוֹ יָכוֹל לְקַיֵּם, זוֹ קְרוּיָה אַסְמַכְתָּא, וּלְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי קַנְיָא. וּלְעִנְיַן פְּסַק הֲלָכָה, אַסְמַכְתָּא לֹא קַנְיָא, אֶלָּא אִם כֵּן קָנוּ מִיָּדוֹ בְּבֵית דִּין חָשׁוּב, וְהִתְפִּיס זְכֻיּוֹתָיו בְּאוֹתוֹ בֵּית דִּין שֶׁמָּסַר שְׁטָרוֹתָיו וּרְאָיוֹתָיו, וְאָמַר אִי לֹא אֲתִינָא מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם לִבָּטְלָן זְכֻיּוֹתַי. וְרַבּוֹתַי מְפָרְשִׁים שֶׁכָּל בֵּית דִּין שֶׁבְּקִיאִים וְיוֹדְעִים בְּדִינֵי אַסְמַכְתָּא נִקְרָאִים בֵּית דִּין חָשׁוּב לְעִנְיָן זֶה. אֲבָל הָרַמְבַּ"ם אוֹמֵר שֶׁאֵין בֵּית דִּין חָשׁוּב אֶלָּא בֵּית דִּין הַסָּמוּךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כו} אָמַר לוֹ. לַשָּׁלִישׁ. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו כו': רבי יוסי סבר אסמכתא קניא והוא שיאמר אדם כשתעשה כך או כשיהיה דבר פלוני על ענין זה יש לפלוני עלי כך וכך מזהב וכיוצא בזה וכל מה שיהיה על דרך זה יקרא אסמכתא ואין מתקיים מזה כלום ואינו ראוי בשום פנים אלא א"כ נטל קנין על זה בב"ד חשוב ויתפוס זכיותיו באותו ב"ד ויאמר כשיהיה הדבר תעשה ממה שבזכיותי האלה כך וכך וראוי שיעיינו בזה הדבר שמא הוא אנוס ומצד האונס אינו יכול לקיים אסמכתא ואין שום ב"ד חשוב אלא כשיהיו סמוכין בארץ ישראל כמו שנבאר עוד: (רמב"ם)

פרק י - משנה ו

מִי שֶׁנִּמְחַק שְׁטַר חוֹבוֹ, מְעִידִין עָלָיו עֵדִים, וּבָא לִפְנֵי בֵית דִּין {כז} וְעוֹשִׂין לוֹ קִיּוּם, אִישׁ {כח} פְּלוֹנִי בֶן פְּלוֹנִי נִמְחַק שְׁטָרוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו. מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יַחֲלִיף. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִכְתּוֹב שׁוֹבֵר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, נִמְצָא זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת שׁוֹמֵר {כט} שׁוֹבְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, כָּךְ יָפֶה לוֹ, וְלֹא יוּרַע כֹּחוֹ שֶׁל זֶה:

 ר"ע מברטנורה  מִי שֶׁנִּמְחַק שְׁטַר חוֹבוֹ. וְיֵשׁ עֵדִים שֶׁרָאוּ כְּשֶׁנִּמְחַק מֵעַצְמוֹ אוֹ נִטַּשְׁטֵשׁ עַל יְדֵי מַיִם: מַעֲמִיד עָלָיו עֵדִים. שֶׁיּוֹדְעִים מֵאֵימָתַי נִכְתַּב וּמֶה הָיָה כָּתוּב בּוֹ, וְהֵן עוֹשִׂין לוֹ קִיּוּם בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְכוֹתְבִין לוֹ כָּל מַה שֶּׁהָיָה כָּתוּב בְּאוֹתוֹ שְׁטָר: יַחֲלִיף. יִקְרַע אוֹתוֹ שְׁטָר וְיִכְתְּבוּ לוֹ אַחֵר כְּפִי הַחֶשְׁבּוֹן הַנִּשְׁאָר: נִמְצָא זֶה. הַלֹּוֶה צָרִיךְ לִשְׁמֹר שׁוֹבְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים {ל}, שֶׁאִם יֹאבַד, יִגְבֶּה הַמַּלְוֶה אֶת כָּל חוֹבוֹ: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי וְכֵן יָפֶה לוֹ. לַמַּלְוֶה, שֶׁיְּהֵא הַלֹּוֶה צָרִיךְ לִשְׁמֹר שׁוֹבְרוֹ וִימַהֵר לִפְרֹעַ לוֹ, וְלֹא יֵרַע כֹּחוֹ שֶׁל מַלְוֶה לִכְתֹּב שְׁטָר אַחֵר, שֶׁהָיָה זְמַן חוֹבוֹ מֻקְדָּם וְיָשׁוּב עַתָּה מְאֻחָר וְלֹא יוּכַל לִטְרֹף לָקוֹחוֹת אֶלָּא מִזְּמַן הַשְּׁטָר הַשֵּׁנִי. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי שֶׁכּוֹתְבִין שׁוֹבֵר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כז} בֵּית דִּין. דְּאִי לָאו הָכִי אֵין עֵדוּתָן מוֹעֶלֶת לַעֲשׂוֹת שְׁטָר, דַּהֲוֵי מִפִּיהֶם וְלֹא מִפִּי כְּתָבָם. אֲבָל עֵד מִפִּי עֵד לֹא הֲווּ כְּמוֹ שֶׁכָּתַב נִמּוּקֵי יוֹסֵף, דְּעַל עִקַּר הַכְּתָב הֵם מְעִידִים וְלֹא עַל הַמָּנֶה, וְזוֹ עֵדוּת גְּמוּרָה, וְקִיּוּם גָּמוּר הוּא, וַהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ הָעֵדוּת נִתְבָּרֵר לָנוּ שֶׁהָיָה לִפְלוֹנִי שְׁטַר מֶכֶר אוֹ שְׁטַר מַתָּנָה. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {כח} אִישׁ כוּ'. כָּל זֶה כּוֹתְבִין הַמְּקַיְּמִין. וְאַחַר כָּךְ כּוֹתְבִין אֶת שְׁמוֹתָן בַּסּוֹף. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כט} שׁוֹמֵר. וּמִשּׁוּם כֵּן לֹא רָצוּ לְתַקֵּן דְּלִכְתֹּב פֵּרָעוֹן בֵּינֵי שִׁטֵּי וְאִם נִמְצָא מְחַק שָׁם שֶׁיִּפְסֹל הַשְּׁטָר, מִשּׁוּם דְּשׁוֹבֵר בְּעָלְמָא יְהֵא צָרִיךְ לְשׁוֹמְרוֹ כוּ'. רַמְבַּ"ן סִימָן ק': {ל} דְּעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה. גְּמָרָא. וְלָאו דַּוְקָא לֹוֶה, אֶלָּא הוּא הַדִּין בְּכָל חוֹב, כְּמוֹ כְּתֻבָּה וְכֵן שִׁטְרֵי מִקָּח. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים כו': מי שפרע מקצת חובו רבי יהודה אומר יחליף כו': ולא ירע כחו של זה הוא רומז אל המלוה לפי שהיה זמן חובו מוקדם וישוב עתה מאוחר ענין הנזק בזה ידוע והוא שלא יטרוף מן הלקוחות אלא מזמן השטר השני והלכה כרבי יוסי וכותבין שובר על איזה ענין שיהיה: (רמב"ם)

פרק י - משנה ז

שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, וְהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד, עֲשָׂאָן לְשָׂכָר, הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע. עֲשָׂאָן לְעַצְמָן, הֲרֵי הֶעָשִׁיר אוֹמֵר לֶעָנִי, קַח לְךָ עֲבָדִים וְיִרְחֲצוּ בַמֶּרְחָץ, קַח לְךָ זֵיתִים וּבֹא וַעֲשֵׂם {לב} בְּבֵית הַבָּד. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בְעִיר אַחַת, שֵׁם אֶחָד יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן וְשֵׁם אַחֵר יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, אֵין יְכוֹלִין לְהוֹצִיא שְׁטָר חוֹב זֶה עַל זֶה וְלֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן שְׁטָר חוֹב. נִמְצָא לְאֶחָד בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שְׁטָרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן פָּרוּעַ {לד}, שְׁטָרוֹת שְׁנֵיהֶן פְּרוּעִין. כֵּיצַד יַעֲשׂוּ, יְשָׁלֵשׁוּ. וְאִם הָיוּ מְשֻׁלָּשִׁים, יִכְתְּבוּ סִימָן. וְאִם הָיוּ מְסֻמָּנִין, יִכְתְּבוּ כֹּהֵן {לו}. הָאוֹמֵר לִבְנוֹ {לז}, שְׁטָר בֵּין שְׁטָרוֹתַי פָּרוּעַ וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ {לח}, שְׁטָרוֹת כֻּלָּן פְּרוּעִין. נִמְצָא לְאֶחָד שָׁם שְׁנַיִם, הַגָּדוֹל פָּרוּעַ וְהַקָּטָן אֵינוֹ פָרוּעַ. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי עָרֵב {לט}, לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. וְאִם אָמַר עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה, יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. וְכֵן {מב} הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ וְהָיָה בַעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ, יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה, שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסִים שֶׁל זֶה וְיַחֲזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ:

 ר"ע מברטנורה  קַח לְךָ עֲבָדִים. שֶׁיְּחַמְּמוּ לְךָ הַמֶּרְחָץ. דִּכְמוֹ שֶׁהִנִּיחָהּ אָבִינוּ כֵּן תִּהְיֶה לְעוֹלָם. וְאַף עַל גַּב דְּאִית לָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִּבְמִידֵי דְּלֵית בָּהּ דִּין חֲלֻקָּה יָכוֹל לְמֵימַר גּוֹד אוֹ אֱגוֹד, כְּלוֹמַר מְכֹר לִי חֶלְקְךָ אוֹ אֲנִי אֶמְכֹּר לְךָ חֶלְקִי, שָׁאנֵי הָכָא, שֶׁאֵין הֶעָנִי יָכוֹל לוֹמַר אֱגוֹד, שֶׁאֵין לוֹ בַּמֶּה לִקְנוֹת {לא}: אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא שְׁטָר חוֹב זֶה עַל זֶה. דְּכָל אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לִטְעֹן זֶה הַשְּׁטָר שֶׁבְּיָדְךָ אֲנִי הֶחֱזַרְתִּי לְךָ כְּשֶׁפָּרַעְתָּ לִי הַמָּעוֹת שֶׁהִלְוִיתִיךָ {לג}: וְלֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא שְׁטָר חוֹב עֲלֵיהֶם. דְּכָל אֶחָד מָצֵי מַדְּחֵי לֵיהּ לְגַבֵּי חַבְרֵיהּ: יְשַׁלֵּשׁוּ. יִכְתֹּב שֵׁם אֲבִי אָבִיו: וְאִם הָיוּ מְשֻׁלָּשִׁים. שֶׁשְּׁמוֹתָן וּשְׁמוֹת אֲבוֹתֵיהֶן וַאֲבוֹת אֲבוֹתֵיהֶן שָׁוִין: יִכְתְּבוּ סִימָן. פְּלוֹנִי, שֶׁהוּא גִּיחוֹר {לה} אוֹ אָרֹךְ אוֹ גּוּץ. וְאִם הֵן שָׁוִין בַּסִּימָנִין, יִכְתְּבוּ כֹּהֵן. אִם אֶחָד כֹּהֵן וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל: נִמְצָא. לְלֹוֶה אֶחָד שָׁם שְׁנֵי שְׁטָרוֹת מִשְּׁתֵּי הַלְוָאוֹת שֶׁלָּוָה מִמֶּנּוּ: הַקָּטָן אֵינוֹ פָרוּעַ. דִּשְׁטָר אֶחָד בֵּין שְׁטָרוֹתָיו קָאָמַר, וְלֹא שְׁנַיִם: לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. תְּחִלָּה, עַד שֶׁיִּתְבַּע אֶת הַלֹּוֶה לַדִּין וִיחַיְּבוּ אוֹתוֹ בֵּית דִּין, וְאִם אֵין לוֹ מַה לְּשַׁלֵּם אָז יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה. לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. לַאו מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב, אֶלָּא מַתְנִיתִין חֲסוּרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי עָרֵב לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב, וְאִם אָמַר עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה, יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵין נְכָסִים לַלֹּוֶה {מ}, אֲבָל יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. וְקַבְּלָן, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה יִפָּרַע מִן הַקַּבְּלָן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֶחָד עָרֵב וְאֶחָד קַבְּלָן, אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה לֹא יִפָּרַע מֵהֶן. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. עָרֵב, הוּא שֶׁאוֹמֵר תֵּן לוֹ וַאֲנִי עָרֵב. קַבְּלָן, הוּא שֶׁאוֹמֵר תֵּן לוֹ וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ {מא}: הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ. וְאֵין לַבַּעַל נְכָסִים, וְצָרִיךְ הֶעָרֵב לִפְרֹעַ כְּתֻבָּתָהּ, לֹא יִפְרַע הַכְּתֻבָּה עַד שֶׁיַּדִּירֶנָּה הַבַּעַל תְּחִלָּה הֲנָאָה עַל דַּעַת רַבִּים, נֶדֶר שֶׁאֵין לוֹ הַתָּרָה, שֶׁלֹּא יוּכַל לְהַחֲזִיר אוֹתָהּ, דְּחַיְשִׁינַן שֶׁמָּא דַּעְתּוֹ לְהַחֲזִירָהּ וְלֶאֱכֹל כְּתֻבָּתָהּ לְאַחַר שֶׁתִּגְבֶּנָּה מִן הֶעָרֵב. וּלְעִנְיַן דִּינָא, עָרֵב דִּכְתֻבָּה לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד וְאֵינוֹ חַיָּב לִפְרֹעַ, וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ נְכָסִים לַבַּעַל {מג}. מַאי טַעְמָא, דְּמִצְוָה עָבַד וְלָאו מִידֵי חִסְּרָהּ {מד}. וְאִי עָרֵב כְּתֻבָּתָא דִּבְרֵיהּ הוּא, מִשְׁתַּעְבֵּד, דְּאַבָּא לְגַבֵּיהּ בְּרֵיהּ שַׁעְבּוֹדֵי שַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ. וְקַבְּלָן דִּכְתֻבָּה מִשְׁתַּעְבֵּד {מה}, וִיכוֹלָה הָאִשָּׁה שֶׁתִּתְבַּע מִמֶּנּוּ תְּחִלָּה, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ נְכָסִים לַבַּעַל. וְהוּא שֶׁיַּדִּירֶנָּה הַבַּעַל הֲנָאָה תְּחִלָּה עַל דַּעַת רַבִּים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לא} רַשִׁ"י מְפָרֵשׁ, אֱגוֹד, אֶקְנֶה. וְכֵן מְפָרֵשׁ הָרַ"ב בְּעַצְמוֹ סוֹף פֶּרֶק קַמָּא: {לב} וַעֲשֵׂם. מִלְּשׁוֹן עִשּׂוּ דַּדֵּי בְּתוּלֵיהֶן (יְחֶזְקֵאל כג), שֶׁהוּא לְשׁוֹן מֵעוּךְ וּכְתִישָׁה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לג} וּלְאַבַּיֵי דְּכָל שְׁטָר כּוֹתְבִין לְלֹוֶה בְּלֹא מַלְוֶה אֵין מוֹצִיאִין, שֶׁמָּא כָּתַב לִלְווֹת וְלֹא לָוָה, וּמוֹצִיאוֹ עַל הַשֵּׁנִי וְאוֹמֵר שֶׁהוּא לָוָה מִמֶּנּוּ. כִּדְאִיתָא נַמִּי בַּגְּמָרָא: {לד} נִמְצָא כוּ'. לַלֹּוֶה (שׁוֹבֵר. רַ"שׁ) שְׁטָרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן עָלַי פָּרוּעַ. גְּמָרָא: {לה} אָדֹם כְּאַרְגָּמָן: {לו} כֹּהֵן. וּצְרִיכִין הָעֵדִים לֵידַע אִם כֹּהֵן הוּא, הוֹאִיל וְכוֹתְבִין כֵּן כְּדֵי לְהַכִּירוֹ, אַף עַל גַּב דִּבְלָאו הָכִי אֵין מְדַקְדְּקִין עֵדֵי הַשְּׁטָר עַל זֶה, דְּלֹא מְסָהֲדֵי אֶלָּא עַל מָנֶה שֶׁבַּשְּׁטָר. תּוֹסָפוֹת: {לז} לִבְנוֹ. מְצַוֶּה בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ. רַ"שׁ: {לח} וְאֵינִי יוֹדֵעַ כוּ'. וְהַלֹּוֶה הֶאֱמִינַנִי וְלֹא הֶחְזַרְתִּי שְׁטָרוֹ וְאֵינִי רוֹצֶה לֵעָנֵשׁ. רַ"שׁ: {לט} עָרֵב. בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּקָא מְהֵימָן לֵיהּ, גָּמַר וּמְשַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ. גְּמָרָא. וְעַיֵּן עוֹד: {מ} וּלְעֵיל פֵּרֵשׁ עַד שֶׁיִּתְבַּע כוּ' וְאִם אֵין לוֹ אָז כוּ'. וְכֵן לְשׁוֹן הָרַ"שׁ. וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם. וְכָתַב הַמַּגִּיד וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, וְאִם תִּשְׁאַל מַה חִלּוּק בֵּין עָרֵב לְזֶה שֶׁהִתְנָה כוּ', תְּשׁוּבָתְךָ שֶׁהֶעָרֵב סְתָם אֲפִלּוּ אֵין לַלֹּוֶה נְכָסִים יְדוּעִים יָכוֹל הֶעָרֵב לִדְחוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתְבַּע אֶת הַלֹּוֶה בְּדִין, וְאִם יִתְחַיֵּב לוֹ וְאֵין לוֹ אָז יִפְרְעֶנּוּ הֶעָרֵב. וּכְשֶׁהִתְנָה מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה, אֵינוֹ יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לַלֹּוֶה נְכָסִים יְדוּעִים: {מא} וְטַעְמָא כָּתַב הָרַ"שׁ, דְּתֵן לוֹ, מְסֹר הַמָּמוֹן בְּיָדוֹ וַאֲנִי אֶפְרְעֶנּוּ לְךָ, אֵין כָּאן לְשׁוֹן הַלְוָאָה, אֶלָּא שְׁלִיחוּתֵיהּ דְּהַאי דְּקָאָמַר תֵּן לוֹ, עֲבִיד הַמַּלְוֶה. רַ"שׁ: {מב} וְכֵן וְכוּ'. כְּלוֹמַר כְּמוֹ שֶׁבְּהַאי פְּלֻגְתָּא מֵקֵל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל עַל הֶעָרֵב שֶׁלֹּא יַפְסִיד, אַף בָּזֶה הָיָה מְתַקֵּן שֶׁלֹּא יַפְסִיד. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {מג} כְּלַפֵּי דִּשְׁאָר עָרֵב נַמִּי אֵינוֹ חַיָּב לִפְרֹעַ אֶלָּא כְּשֶׁאֵין לַלֹּוֶה כְּמוֹ שֶּׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל, כָּתַב כָּאן דַּאֲפִלּוּ אֵין לוֹ כוּ' פָּטוּר. אֲבָל לְעִנְיַן הַשִּׁעְבּוּד אִפְּכָא מִסְתַּבְּרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מד} דְּטַב לְמֵיתַב טַן דּוּ. וּלְטוֹבָתָהּ נִתְכַּוֵּן וּלְמִצְוָה נִתְכַּוֵּן, שֶׁעַל יְדֵי הָעַרְבוּת יִתְרַצּוּ לְשַׁדֵּךְ, וְלֹא נִתְכַּוֵּן לִפְרֹעַ הָעַרְבוּת. הָרַ"שׁ: {מה} וְאֵיזֶהוּ קַבְּלָן. זֶה שֶׁאָמַר לָאִשָּׁה הִנָּשְׂאִי לָזֶה וַאֲנִי נוֹתֵן כְּתֻבָּה זוֹ. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שני אחין אחד עני ואחד עשיר והניח להן כו': האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע כו': המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב כו': אמרו לא יפרע מן הערב רוצה לומר שלא יתבענו קודם שיתבע הלוה. ודברי רבן שמעון בן גמליאל אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב אין מחלוקת בזה אבל מחלוקת חכמים בקבלן ופירוש המשנה כך המלוה את חבירו לא יפרע בהן. קבלן הוא שיאמר לו תן לו ואני נותן לך וערב הוא שיאמר לו הלוהו ואני ערב או תן לו ואני ערב או הלוהו ואני נותן לך. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל: וממה שצריך שתדע כי ערב דכתובה אינו חייב כלל על איזה ענין שיהיה וקבלן דכתובה הוא חייב שיתן ויתבע ממנו תחילה אבל זה אחר שידירנה בעלה הנייה ואחר כך יגרשנה כמו שזכר רבן שמעון בן גמליאל: (רמב"ם)

פרק י - משנה ח

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּשְׁטָר, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים. עַל יְדֵי עֵדִים, גוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין {מו}. הוֹצִיא עָלָיו כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. עָרֵב הַיּוֹצֵא לְאַחַר חִתּוּם שְׁטָרוֹת, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. מַעֲשֶׂה בָא לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאָמַר, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. אָמַר לוֹ בֶּן נַנָּס, אֵינוֹ גוֹבֶה לֹא מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים וְלֹא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. אָמַר לוֹ, לָמָּה. אָמַר לוֹ, הֲרֵי הַחוֹנֵק {מח} אֶת אֶחָד בַּשּׁוּק וּמְצָאוֹ חֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ הַנַּח לוֹ, פָּטוּר {מט}, שֶׁלֹּא עַל אֱמוּנָתוֹ הִלְוָהוּ. אֶלָּא אֵיזֶהוּ עָרֵב שֶׁהוּא חַיָּב, הַלְוֵהוּ וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ, חַיָּב, שֶׁכֵּן עַל אֱמוּנָתוֹ הִלְוָהוּ. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים, יַעֲסוֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שֶׁאֵין לְךָ מִקְצוֹעַ בַּתּוֹרָה גָּדוֹל מֵהֶן, שֶׁהֵן כְּמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ. וְהָרוֹצֶה שֶׁיַּעֲסוֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, יְשַׁמֵּשׁ אֶת שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס:

 ר"ע מברטנורה  הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּשְׁטָר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּתוּב בּוֹ אַחֲרָיוּת נְכָסִים גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים, דְּקַיְמָא לָן אַחֲרָיוּת טָעוּת סוֹפֵר הוּא אִם לֹא כְּתָבוֹ בִּשְׁטָר, וַהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ נִכְתַּב: הוֹצִיא עָלָיו כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ. וְאֵין שָׁם עֵדוּת אַחֵר: גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. וְלֹא מִמְּשֻׁעְבָּדִים. דְּכֵיוָן דְּאֵין בּוֹ עֵדִים לֵית לֵיהּ קָלָא וְלֹא יָדְעֵי בֵּיהּ לָקוֹחוֹת כִּי הֵיכִי דְּלִזְדַּהֲרוּ: אַחַר חִתּוּם שְׁטָרוֹת. אַחַר שֶׁחָתְמוּ הָעֵדִים בִּשְׁטָר, כָּתַב אֲנִי פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי עָרֵב: גּוֹבֶה. מִן הֶעָרֵב, מִבְּנֵי חוֹרִין בִּלְבַד. דְּכֵיוָן דְּלֹא חֲתִימֵי סַהֲדֵי עַל הָעַרְבוּת הַוְיָא לָהּ מִלְוָה עַל פֶּה: אָמַר לוֹ בֶּן נַנָּס וְכוּ'. דְּקָסָבַר כָּל עָרֵב שֶׁאַחַר מַתַּן מָעוֹת לֹא הָוֵי עָרֵב, שֶׁלֹּא עַל אֱמוּנַת הֶעָרֵב וְהַבְטָחָתוֹ הִלְוָהוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁקִּלֵּס רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת בֶּן נַנָּס, הֲלָכָה כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל. וְעָרֵב דִּלְאַחַר מַתַּן מָעוֹת בָּעֵי קִנְיָן, וְאִי לֹא לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד {מז}. וְשֶׁלִּפְנֵי מַתַּן מָעוֹת לֹא בָּעֵי קִנְיָן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {מו} בְּנֵי חוֹרִין. דְּלֹא גּוֹבֶה מִמְּשֻׁעְבָּדִים אֶלָּא מִלְוָה הַכָּתוּב בִּשְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֵדִים. דְּכֵיוָן דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי, שְׁטָר וְעֵדִים, מַפְקֵי לֵיהּ לְקָלָא, וְלָקוֹחוֹת הוּא דְּאַפְסִידוּ אַנַּפְשַׁיְהוּ שֶׁלֹּא חָקְרוּ בַּדָּבָר וְיַנִּיחוּ בְּנֵי חוֹרִין לַמּוֹכֵר לִגְבּוֹת מֵהֶם. רַ"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מז} וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּקִנְיָן דַּוְקָא מַיְרֵי. וַאֲפִלּוּ הָכִי אֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא מִבְּנֵי חוֹרִין, דְּקִנְיָן דְּעָרֵב לֵית לֵיהּ קָלָא כְּמוֹ קִנְיָן דְּלֹוֶה. בֵּית יוֹסֵף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מח} הַחוֹנֵק. פֵּרוּשׁ שֶׁמַּחְזִיק בְּבַעַל חוֹבוֹ שֶׁיִּפְרְעֵהוּ, וְעָבַר שִׁמְעוֹן וְאָמַר הַנִּיחֵהוּ וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ. הַגָּאוֹן. מַשְׁמַע דְּלָאו חוֹנֵק מַמָּשׁ קָאָמַר. בֵּית יוֹסֵף: {מט} פָּטוּר. בַּגְּמָרָא, חָלוּק הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אַף בְּחוֹנֵק, וּבְקִנְיָן דַּוְקָא. וְאַף עַל גַּב דְּמִצְוָה קָעָבֵד, לֹא דָּמֵי לְעָרֵב דִּכְתֻבָּה דַּאֲפִלּוּ בְּקִנְיָן לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד. וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם, דְּהָכָא מִשּׁוּם צַעֲרָא דְּחַבְרֵיהּ שֶׁחָנַק, גָּמַר וּמַקְנֵי. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים כו': יאמר כי המלוה גובה מנכסים בני חורין של ערב כשיהיה הערב קודם חתום שטרות וזה כגון שיהיה הערב בגוף השטר ואחר כן חתמו העדים ואם היה בו ופלוני ערב סמוך אל הלוה גובה המלוה מן הערב מנכסים משועבדים וכשלא נטל הערב בקנין איננו מחויב כלל בכל מה שזכרנו וזה כי פסק ההלכה שכל ערב צריך קנין על איזה דרך שיהיה אלא ערב דבית דין או ערב בשעת מתן מעות ובאיזה צד שיהיה זולת שני הפנים האלה לא יתכן בלא קנין: והלכה כרבי ישמעאל: (רמב"ם)