בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א ולויקיטקסט על פ' הרמב''ם

משנה מסכת סנהדרין (מ)

 פרק א    פרק ב    פרק ג    פרק ד    פרק ה    פרק ו    פרק ז    פרק ח    פרק ט    פרק י    פרק יא  


  פרק א
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו

  פרק ב
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה

  פרק ג
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח

  פרק ד
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה

  פרק ה
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה

  פרק ו
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו

  פרק ז
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט   משנה י   משנה יא

  פרק ח
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז

  פרק ט
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו

  פרק י
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו

  פרק יא
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו



פרק א


פרק א - משנה א

דִּינֵי מָמוֹנוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה. גְּזֵלוֹת וַחֲבָלוֹת {ג}, בִּשְׁלֹשָׁה. נֶזֶק וַחֲצִי נֶזֶק, תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, בִּשְׁלֹשָׁה. הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע, בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מוֹצִיא שֵׁם רַע, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ דִינֵי נְפָשׁוֹת:

 ר"ע מברטנורה  דִּינֵי מָמוֹנוֹת. דְּהַיְנוּ הוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת: בִּשְׁלשָׁה. הֶדְיוֹטוֹת. וְלֹא אַצְרְכוּהוּ רַבָּנָן לִשְׁלֹשָׁה מֻמְחִין {א}, שֶׁלֹּא תִנְעֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין, שֶׁמָּא יִכְפֹּר הַלֹּוֶה וְלֹא יִמְצָא מֻמְחִין לְכוֹפוֹ לַדִּין אֶלָּא יָחִיד מֻמְחֶה אוֹ שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת. אֲבָל גְּזֵלוֹת וַחֲבָלוֹת בִּשְׁלשָׁה מֻמְחִין, דֵּאלֹהִים כְּתִיב בְּפָרָשַׁת שׁוֹמְרִים {ב} בְּוְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים שָׁלשׁ פְּעָמִים. וּמִנַּהּ יָלְפִינַן שְׁלֹשָׁה מֻמְחִין: נֶזֶק. אָדָם אוֹ שׁוֹר הַמּוּעָד שֶׁהִזִּיקוּ, דִּמְשַׁלְּמִים נֶזֶק שָׁלֵם: חֲצִי נֶזֶק. שׁוֹר תָּם שֶׁהִזִּיק. וְאַף עַל גַּב דְּהַיְנוּ חֲבָלוֹת {ד}, אַיְדֵי דְבָעֵי לְמִתְנֵי תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם כְּמוֹ מַה שֶּׁהִזִּיק, שֶׁמְּשַׁלֵּם יוֹתֵר, תָּנָא נַמִּי חֲצִי נֶזֶק שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם כְּמוֹ שֶׁהִזִּיק, שֶׁהֲרֵי מְשַׁלֵּם פָּחוֹת. וְאַיְדֵי דְתָנָא חֲצִי נֶזֶק תָּנָא נַמִּי נֶזֶק: וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע. לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף: דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דְּאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר וְזִנְּתָה תַחְתָּיו וּסְקָלוּהָ. וְדִינֵי נְפָשׁוֹת בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה כְּדִלְקַמָּן. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} כְּלוֹמַר דֵּאלֹהִים דִּכְתִיב גַּבֵּי שׁוֹמְרִים הָוֵי כְאִלּוּ כְתוּבִים גַּם כֵּן בְּפָרָשַׁת אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה, דְּעֵרוּב פָּרָשִׁיּוֹת כָּתוּב כָּאן כִּדְאִיתָא בַגְּמָרָא: {ב} שֶׁזֶּה טוֹעֲנוֹ שֶׁשָּׁלַח יָד בְּפִקְדוֹנוֹ, דְּהַיְנוּ גְזֵלוֹת. אֲבָל לָוָה וְלֹא שִׁלֵּם לֹא מִקְּרֵי גַזְלָן, דְּמִלְוָה לְהוֹצָאָה נִתְּנָה. וֵאלֹהִים מַשְׁמַע לְשׁוֹן שְׂרָרָה וְרַבָּנוּת. כְּדִמְתַרְגְּמִינָן רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה (שְׁמוֹת ז) לְשׁוֹן רַבָּנוּת. רַשִׁ"י: {ג} וַחֲבָלוֹת. נִרְאֶה לְרַבֵּנוּ תָם דְּכֹפֶר וּשְׁלשִׁים דְּעֶבֶד וְעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רָאשֵׁי אֵבָרִים דְּעֶבֶד, בִּכְלַל חֲבָלוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} דְּשׁוֹר הַמּוּעָד דְּאָמְרָן דְּלָאו דְּשֵׁן וָרֶגֶל אֶלָּא דְּקֶרֶן דְּלֹא מַגְבִּין בְּבָבֶל שֶׁאֵין מֻמְחִין. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  דיני ממונות בשלשה גזילות וחבלות בשלשה כו' - דיני ממונות הם הגזלות והחבלות בלי ספק אלא שדיני ממונות כולם מלבד גזלות והחבלות יתכן לדון בהם שלשה שאינם מומחין ואחד אם הוא מומחה לרבים [וענין מומחה לרבים] שתהיה חכמתו ומעלתו בתורה מפורסמת אצל ההמון כמו שיודעים זה החכמים אשר בחנוהו וקבלו דינו, אבל גזלות וחבלות אין דנין בהם אלא שלשה מומחין ולפיכך חלק המאמר ולא אמר דיני ממונות גזלות וחבלות בשלושה. והוי יודע שלא נקרא בית דין מומחה כדי שיוכל לדון גזלות וחבלות אלא מי שהיה סמוך בא"י מן בית דין שלשם בא"י.

ואמרו נזק וחצי נזק, ואע"פ שנזק [וחצי נזק] מכלל החבלות כי לפי שרצה לדבר בנזקים שמשלם העושה אותם יותר ממה שעבר עליו והם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, דיבר במה שמשלם המזיק פחות ממה שהזיק והוא חצי נזק וכיוון שזכר חצי נזק זכר נזק שלם ואע"פ שהוא מכלל החבלות.

והואיל ודיבר באלו הקנסות דיבר בשאר הקנסות והם אונס ומפתה ומוציא שם רע, והוא שיטעון טענת בתולים ולא נתבררה טענתו ר"מ אומר יהיה נדון בשלשה, לפי שאינו מחויב אלא מלקות ועונש מה כסף וזה אפשר לדון בשלשה ואם הוצרך לדיני נפשות יוסיפו על השלשה עשרים וחכמים אומרים אין ראוי לעשות כן שמא יצא לעג על השלשה הראשונים שאינן מומחין או שהן פסולין ולפיכך הוסיפו דיינין ורבי מאיר לא היה חושש לזה.

והטעם להיות אלה הדברים בשלשה אנשים הוא מה שאמר רחמנא בדיני ממונות עד אלהים יבא דבר שניהם ואין אלהים פחות משנים ומעיקר דתנו שהדיינים לא יהא מניינם לעולם אלא מנין נפרד רצוני לומר שלא יהיו זוגין כדי שאם נפל ביניהם מחלוקת בדין מן הדינים על כל פנים צריך שיהיו רובם מסכימים על דעת אחת והמיעוט על חלופו ונלך אחר הרוב כמו שציותה התורה בזה שנאמר אחרי רבים להטות ולפיכך לא יהיה ב"ד פחות משלשה, ואין הלכה כרבי מאיר. (רמב"ם)


פרק א - משנה ב

מַכּוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. עִבּוּר הַחֹדֶשׁ, בִּשְׁלֹשָׁה. עִבּוּר הַשָּׁנָה, בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בִּשְׁלֹשָׁה מַתְחִילִין, וּבַחֲמִשָּׁה נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין, וְגוֹמְרִין בְּשִׁבְעָה. וְאִם גָּמְרוּ בִשְׁלֹשָׁה, מְעֻבֶּרֶת:

 ר"ע מברטנורה  מַכּוֹת. מַלְקוֹת אַרְבָּעִים: בִּשְׁלֹשָׁה. דִּכְתִיב (דְּבָרִים כה) וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם, שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד, הֲרֵי כָאן שְׁלֹשָׁה: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה. אַתְיָא רָשָׁע רָשָׁע, כְּתִיב הָכָא (שָׁם) וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע, וּכְתִיב הָתָם (בְּמִדְבָּר לה) אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת. מַה לְהַלָּן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה, אַף כָּאן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה: עִבּוּר הַחֹדֶשׁ. קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ {ה}. וְאַיְדֵי דְבָעֵי לְמִתְנֵי עִבּוּר שָׁנָה תָּנָא נַמִּי עִבּוּר הַחֹדֶשׁ: בִּשְׁלשָׁה מַתְחִילִין. לִרְאוֹת אִם יֵשׁ לְהוֹשִׁיב בֵּית דִּין עַל כָּךְ. אִם אֶחָד מֵהַשְּׁלשָׁה אוֹמֵר צָרִיךְ בֵּית דִּין לֵישֵׁב וּלְעַיֵּן אִם צְרִיכָה שָׁנָה לְעַבֵּר, מִפְּנֵי הַתְּקוּפָה וְהָאָבִיב וְהַפֵּרוֹת {ו}, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים אֵין צָרִיךְ, שֶׁאֵין כָּאן סָפֵק, דְּוַדַּאי אֵינָהּ צְרִיכָה עִבּוּר, בָּטֵל יָחִיד בְּמִעוּטוֹ. שְׁנַיִם אוֹמְרִים לֵישֵׁב וְאֶחָד אוֹמֵר שֶׁלֹּא לֵישֵׁב, הוֹלְכִין אַחַר הַשְּׁנַיִם, וּמוֹסִיפִין עוֹד שְׁנַיִם אֲחֵרִים שֶׁיִּשְׂאוּ וְיִתְּנוּ בַדָּבָר, וַהֲרֵי כָאן חֲמִשָּׁה. שְׁנַיִם אוֹמְרִים צָרִיךְ לְעַבֵּר וּשְׁלשָׁה אוֹמְרִים אֵין צָרִיךְ, בָּטְלוּ שְׁנַיִם בְּמִעוּטָן. שְׁנַיִם אוֹמְרִים אֵינָהּ צְרִיכָה וּשְׁלשָׁה אוֹמְרִים צְרִיכָה, הוֹלְכִים אַחַר הָרֹב, וּמוֹסִיפִין עוֹד שְׁנַיִם שֶׁיִּהְיוּ שִׁבְעָה וּמְעַבְּרִין אוֹתָהּ. וּבַגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דְּהָנֵי שְׁלֹשָׁה חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעָה כְּנֶגֶד בִּרְכַּת כֹּהֲנִים {ז}, שֶׁיֵּשׁ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן שָׁלשׁ תֵּבוֹת, וּבַשֵּׁנִי חָמֵשׁ, וּבַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַע. וַהֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ה} דְּאֵין צָרִיךְ לְעַבֵּר הַחֹדֶשׁ אֶלָּא כִּי מִקְדַּשׁ יוֹם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מִמֵּילָא מִעַבַּר הַחֹדֶשׁ שֶׁעָבַר. דְּיוֹם שְׁלשִׁים בָּתְרֵיהּ שָׁדֵית לֵיהּ. רַשִׁ"י. אֲבָל בְּעִבּוּר שָׁנָה לֹא סַגִּי בְלֹא אֲמִירָה, דְּצָרִיךְ שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁתְּהֵא הַשָּׁנָה מְעֻבֶּרֶת. תּוֹסָפוֹת, וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ו} הַתְּקוּפָה, בֵּין עַל תְּקוּפַת תַּמּוּז שֶׁמִּתְעַכֶּבֶת וְנִמְשֶׁכֶת, שֶׁאֵין תְּקוּפַת תִּשְׁרֵי נוֹפֶלֶת עַד עֲבֹר הֶחָג, מְעַבְּרִין, דְּנָפְקָא לָן מִקְּרָא וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה. בֵּין עַל תְּקוּפַת טֵבֵת שֶׁנִּמְשָׁךְ זְמַנָּהּ עַד טז בְּנִיסָן שֶׁהֲבָאַת עֹמֶר דִּילַהּ בְּתוֹךְ תְּקוּפַת טֵבֵת, מְעַבְּרִין. וְעַל הָאָבִיב, אִם לֹא בָשְׁלָה הַתְּבוּאָה מְעַבְּרִין, דִּקְרָא כְתִיב בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב. וְעַל פֵּרוֹת הָאִילָן [אִם] מִתְאַחֵר בִּשּׁוּלָם יוֹתֵר מִזְּמַן הָעֲצֶרֶת מְעַבְּרִין, שֶׁעֲצֶרֶת זְמַן הַבִּכּוּרִים כוּ'. רַשִׁ"י: {ז} וְלֹא אִתְפָּרֵשׁ טַעֲמָא מַאי. וְאֶפְשָׁר לִי לוֹמַר כְּדֵי לְעוֹרֵר הַבְּרָכוֹת לְהַשְׁלִים הַמְכֻוָּן שֶׁמְּעַבְּרִין לִהְיוֹת הָאָבִיב וְהַפֵּרוֹת וְהָאָסִיף בִּזְמַנָּן. וּמָצִינוּ כַיּוֹצֵא בָזֶה שֶׁמְּעוֹרְרִין זְכוּת הָאָבוֹת בְּהַזְכָּרַת שְׁאֵלָה עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מכות בשלשה, משום רבי ישמעאל אמרו בכ"ג. עיבור החדש וכו' עיבור השנה בשלושה דברי ר"מ, רשב"ג אומר וכו' - אמרו בברייתא כיצד אמר רבן שמעון בן גמליאל? בשלשה מתחילין, בחמשה נושאין ונותנין, וגומרין בשבעה. אחד אומר לישב שנים אומרים שלא לישב- בטל יחיד במיעוטו. שנים אומרים לישב ואחד אומר שלא לישב- מוסיפים עליהם שנים ונושאין ונותנין בדבר. שנים אומרים צריכה לעבור ושלשה אומרים אינה צריכה- מוסיפין עליהם עוד שנים וכשיהיו שבעה יהיו נושאין ונותנין עד שיסכימו הארבעה לדבר אחד ויעשו מעשה והלכה כרבן שמעון בן גמליאל. (רמב"ם)

פרק א - משנה ג

סְמִיכַת זְקֵנִים וַעֲרִיפַת {י} עֶגְלָה, בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּחֲמִשָּׁה. הַחֲלִיצָה וְהַמֵּאוּנִין {יב}, בִּשְׁלֹשָׁה. נֶטַע רְבָעִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין, בִּשְׁלֹשָׁה {יג}. הַהֶקְדֵּשׁוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה. הָעֲרָכִין הַמִּטַּלְטְלִין, בִּשְׁלֹשָׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן. וְהַקַּרְקָעוֹת, תִּשְׁעָה וְכֹהֵן. וְאָדָם, כַּיּוֹצֵא בָהֶן:

 ר"ע מברטנורה  סְמִיכַת זְקֵנִים. עַל רֹאשׁ פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר. וְיֵשׁ בְּמַשְׁמָעוּת הַדְּבָרִים גַּם מִנּוּי הַדַּיָּן, שֶׁהַגָּדוֹל הַסּוֹמֵךְ צָרִיךְ שֶׁיְּצָרֵף עִמּוֹ שְׁנַיִם כְּשֶׁרוֹצֶה לִסְמֹךְ חָכָם כְּדֵי שֶׁיִּקָּרֵא רַבִּי וְיָדוּן דִּינֵי קְנָסוֹת. וּלְשׁוֹן סְמִיכָה, מִשּׁוּם דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר כז) וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו. וְלָאו דְּבָעֵי מִסְמָךְ יְדֵיהּ עֲלֵיהּ, אֶלָּא בִשְׁמָא קָרוּ לֵיהּ רַבִּי {ח}. וְאֵין סְמִיכָה בְחוּצָה לָאָרֶץ, אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁהַסּוֹמֵךְ וְהַנִּסְמָךְ יִהְיוּ כֻלָּן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאָז יִהְיֶה לוֹ רְשׁוּת לָדוּן דִּינֵי קְנָסוֹת וַאֲפִלּוּ בְחוּץ לָאָרֶץ, לְפִי שֶׁסַּנְהֶדְרִין נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּץ לָאָרֶץ, אַחַר שֶׁנִּסְמְכוּ בָאָרֶץ. וְכָתַב הָרַמְבַּ"ם שֶׁנִּרְאֶה לוֹ שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין לָנוּ סָמוּךְ אִישׁ מִפִּי אִישׁ עַד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, אִם הָיוּ מַסְכִּימִים כָּל הַחֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִסְמֹךְ יָחִיד אוֹ רַבִּים, הֲרֵי אֵלּוּ סְמוּכִים וִיכוֹלִים לָדוּן דִּינֵי קְנָסוֹת וְיֵשׁ לָהֶן לִסְמֹךְ לַאֲחֵרִים {ט}. וְהַדָּבָר צָרִיךְ הֶכְרֵעַ: וַעֲרִיפַת הָעֶגְלָה בִּשְׁלשָׁה. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ד) זִקְנֵי הָעֵדָה {יא}, מִעוּט זִקְנֵי שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, הוֹסֵיף עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד הֲרֵי שְׁלשָׁה: וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בַּחֲמִשָּׁה. וְסָמְכוּ, שְׁנַיִם. זִקְנֵי, שְׁנַיִם. וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, הוֹסֵיף עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד, הֲרֵי חֲמִשָּׁה. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: מִצְוַת חֲלִיצָה בִּשְׁלשָׁה. דִּכְתִיב (דְּבָרִים כה) וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, זְקֵנִים, שְׁנַיִם. וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, הוֹסֵיף עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד, הֲרֵי שְׁלשָׁה. וּשְׁנַיִם אֲחֵרִים שֶׁמּוֹסִיפִים אֵינוֹ אֶלָּא לְפִרְסוּמֵי מִלְּתָא: מֵאוּנִין. קְטַנָּה יְתוֹמָה שֶׁהִשִּׂיאוּהָ אִמָּהּ וְאַחֶיהָ לְדַעְתָּהּ וְיוֹצְאָה בְמֵאוּן שֶׁמְּמָאֶנֶת בְּבַעְלָהּ, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בִשְׁלשָׁה. וּבִיבָמוֹת מוּכָח דְּמֵאוּן בִּפְנֵי שְׁנַיִם מַסְפִּיק: נֶטַע רְבָעִי. אִם בָּא לְחַלְּלוֹ עַל הַמָּעוֹת, וְכֵן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְאֵין דְּמֵיהֶן יְדוּעִים. כְּגוֹן פֵּרוֹת וְהִרְקִיבוּ שֶׁאֵין לָהֶם שַׁעַר יָדוּעַ: הַהֶקְדֵּשׁוֹת. הַבָּא לִפְדּוֹתָן צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה לְשׁוּמָן: הָעֲרָכִין הַמִּטַּלְטְלִין. הֲרֵי שֶׁאָמַר עֵרֶךְ פְּלוֹנִי עָלַי, וְאֵין לוֹ מָעוֹת לִתֵּן כְּפִי הַדָּמִים הַקְּצוּבִים בַּפָּרָשָׁה, וּבָא לִתֵּן מִטַּלְטְלִין, צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה לָשׁוּם אוֹתָן מִטַּלְטְלִים {יד}: אֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן. דְּבַעֲרָכִין {טו} כֹּהֵן כְּתִיב (וַיִּקְרָא כז) כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן: וְהַקַּרְקָעוֹת. וְאִם אֵין לוֹ מִטַּלְטְלִין וּבָא לִתֵּן קַרְקַע {טז}, צָרִיךְ שֶׁיָּשׁוּמוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים וְאֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן אוֹתָהּ קַרְקַע שֶׁיִּהְיֶה כְּפִי הָעֵרֶךְ שֶׁיֵּשׁ עָלָיו לִתֵּן: וְאָדָם כַּיּוֹצֵא בָהֶן. וְאִם אָמַר דְּמֵי פְלוֹנִי עָלַי, שֶׁשָּׁמִין אוֹתוֹ כַּמָּה הוּא יָפֶה לִמָּכֵר בַּשּׁוּק וְנוֹתֵן דָּמָיו, צָרִיךְ גַּם כֵּן שֶׁיִּהְיוּ עֲשָׂרָה וְאֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן בְּשׁוּמָא זוֹ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ח} וְיָהִיב לֵיהּ רְשׁוּתָא [לְמֵידַן דִּינֵי קְנָסוֹת]. גְּמָרָא: {ט} שֶׁאִם לֹא תֹאמַר כֵּן אִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּמְצָא בֵית דִּין הַגָּדוֹל לְעוֹלָם, לְפִי שֶׁנִּצְטָרֵךְ שֶׁיִּהְיֶה כָל אֶחָד מֵהֶם סָמוּךְ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִעֵד שֶׁיָּשׁוּבוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְגוֹ' כוּ'. עַד כָּאן לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם בְּפֵרוּשׁוֹ. וּבְחִבּוּרוֹ סִיֵּם, וְהַדָּבָר צָרִיךְ הֶכְרֵעַ. וְנִרְאֶה לִי, לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר לִדְחוֹת הָרְאָיָה, שֶׁהֲרֵי יִעֵד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גַּם כֵּן הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא כוּ', וְהוּא סָמוּךְ בְּלִי סָפֵק וְיָכוֹל לִסְמֹךְ בְּצֵרוּף שְׁנַיִם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} וַעֲרִיפַת. עֲרִיפָה לָאו דַּוְקָא, דִּמְדִידָה הוּא דְהַוְיָא בִשְׁלֹשָׁה. תּוֹסָפוֹת: {יא} תֵּימַהּ, שֶׁזֶּה הַכָּתוּב בִּסְמִיכַת זְקֵנִים לְפַר הֶעְלֵם דָּבָר כָּתוּב, אֲבָל בְּעֶגְלָה נָפְקָא לָן מִדִּכְתִיב זְקֵנֶיךָ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} וְהַמֵּאוּנִין בִּשְׁלשָׁה. דְּכָל דְּתַקּוּן רַבָּנָן כְּעֵין דְּאוֹרַיְתָא תַקּוּן. וּמֵאוּנִין דְּרַבָּנָן, דְּמִדְּאוֹרַיְתָא אֲפִלּוּ מֵאוּן לֹא בַעְיָא, דְּאֵין קִדּוּשֵׁי קְטַנָּה כְלוּם אֶלָּא אִם כֵּן קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ. דִּכְתִיב אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ. רַשִׁ"י: {יג} בִּשְׁלשָׁה. דְּמָמוֹנָא הוּא: {יד} סְבָרָא הוּא, מַה לִּי עַיּוֹלֵי מַה לִּי אַפּוֹקֵי, אַפּוֹקֵי מַאי טַעֲמָא, דִּלְמָא טָעֵי, עַיּוֹלֵי נַמִּי דִּלְמָא טָעֵי. גְּמָרָא: {טו} וְהוּא הַדִּין נַמִּי דְּפָלֵיג אַהֶקְדֵּשׁוֹת, דִּבְהוּ נַמִּי כֹּהֵן כְּתִיב: {טז} וּבְפֶרֶק ד' דִּמְגִלָּה מִשְׁנָה ג' פֵּרֵשׁ הָרַ"ב, אִם בָּא לִפְדּוֹתָן. וְכֵן פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י. וְהָכִי מִסְתַּבְּרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלשה וכו' - סמיכת הזקנים הוא מינוי הדיינין והרמז על זה מה שנאמר ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו ואין אנו צריכין סמיכה בידים אבל האיש אשר ראוי למנותו יאמרו לו הבית דין הממנים אותו אתה רבי פלוני סמוך אתה ורשאי אתה שתדון דיני קנסות ובזה יהיה האיש ההוא סמוך והוא נקרא אלהים וידון כל הדינין, ודבר זה לא יהיה כי אם בארץ ישראל ואמרו ז"ל אין סמיכה בחוצה לארץ אבל צריך שיהיה הממונה ואותו שרוצין למנותו כולם בארץ ישראל וכשתהיה לו סמיכה בארץ ישראל הוא רשאי לדון דיני קנסות ואפילו בחו"ל לפי שמעקרנו סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ כמו שנבאר לפנים. ולענין אם צריך שיהיו השלשה סמוכין ואז יהיו יכולים לסמוך שום אדם יש בזה ספק ומה שנתברר מן התלמוד שיהיה הגדול שבהם סמוך ויצרף עמו שנים ויסמוך מי שירצה. ויראה לי כי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים להקדים עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש ובלבד שיהא זה בא"י כמו שזכרנו הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך ויסמוך הוא אחר כן מי שירצה, שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא ב"ד הגדול לעולם לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך על כל פנים והקב"ה יעד שישובו כמו שנאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק וזה יהיה בלא ספק כשיכון הבורא יתברך לבות בני אדם ותרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה ותגדל חכמתם לפני בא המשיח כמו שיתבאר זה בפסוקים הרבה במקרא. נאמר בעגלה ערופה, וסמכו זקני העדה ר"י אומר וסמכו אין פחות משנים זקני אין פחות משנים אחרים ואין ב"ד שקול וצריך שיהיו הזקנים מנין נפרד מוסיפין עוד אחד, ור' שמעון סבר זקני שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עוד אחד והלכה כרבי יהודה.

ומה שאמר חליצה בשלשה, והוא המצוה. ומה שאנו עושים חליצה בחמשה לגלויי מלתא בעלמא וכבר בארנו בפ' שלשה עשר מיבמות כי המיאון אפשר לעשות בפני שנים.

ואמר נטע רבעי, ר"ל פדיון נטע רבעי. ומעשר שני שאין דמיו ידועים הוא כשיתחילו אותן פירות להרקיב ולפיכך צריך להראותם לסוחרים שידעו שיעור אותו קלקול.

ואמרו ההקדשות בשלשה, כלומר מי שרוצה לפדות שום דבר מן ההקדשות שיש להם פדיון והם מה שהוקדש לבדק הבית צריך שלשה שידעו דמי אותו הדבר. וכמו כן מי שאמר ערכו עליו ובא הכהן לקבל ערכו ואין לו מעות ויש לו מטלטלין יקח ממנו שיעור ערכו ע"פ ג' שידעו שאותו הדבר שוה ערך שעליו ואם אין לו אלא קרקע יקח ממנו שיעור ערכו על פי עשרה אנשים והאחד מהן כהן ויעריכו שאותו הקרקע שוה ערך שעליו וכן מי שאמר דמיו עליו שראוי להעריכו כעבד הנמכר בשוק יעריכו אותו גם כן עשרה בני אדם והאחד מהן כהן וישלם מה שאומרים שהוא שוה, וזה פירוש אמרו ואדם כיוצא בהם כלומר שיעריך האדם כמו שיעריך הקרקעות. (רמב"ם)


פרק א - משנה ד

דִּינֵי נְפָשׁוֹת, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶאֱמַר (ויקרא כ) וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה, וְאוֹמֵר (שם) וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ {יז}. שׁוֹר הַנִּסְקָל, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא) הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת, כְּמִיתַת בְּעָלִים כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר. הַזְּאֵב וְהָאֲרִי, הַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ {יט}, מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל הַקּוֹדֵם לְהָרְגָן, זָכָה {כ}. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה:

 ר"ע מברטנורה  וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה. הַיְנוּ רוֹבֵעַ. וְאִתַּקַּשׁ לְאִשָּׁה, מָה אִשָּׁה בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה אַף בְּהֵמָה בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה: וְאוֹמֵר וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ. בְּנִרְבָּע כְּתִיב. לָמַדְנוּ רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע: כְּמִיתַת הַבְּעָלִים. כְּלוֹמַר כְּמוֹ שֶׁהָיָה הַבַּעַל נִדּוֹן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, אִם הָיָה חַיָּב מִיתָה {יח}: כָּל הַקּוֹדֵם לְהָרְגָן זָכָה. כְּשֶׁהֵמִיתוּ אֶת הָאָדָם. וְאֵין צָרִיךְ לַהֲבִיאָם לְבֵית דִּין: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר וְכוּ'. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דְּאִיכָּא בֵּין תַּנָּא קַמָּא לְרַבִּי עֲקִיבָא, נָחָשׁ. דִּלְתַנָּא קַמָּא נָחָשׁ מִיתָתוֹ בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, וּלְרַבִּי עֲקִיבָא הַזְּאֵב וְהָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, אֲבָל נָחָשׁ, הַקּוֹדֵם לְהָרְגוֹ זָכָה, שֶׁסִּלֵּק הַמַּזִּיק מִן הָעוֹלָם. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יז} תַּהֲרֹגוּ. בְּנִרְבָּע כְּתִיב. רַשִׁ"י. וּכְלוֹמַר דְּאִתַּקַּשׁ לְאִישׁ: {יח} דְּלֵיכָּא לְמֵימַר דִּקְרָא כִפְשָׁטֵיהּ לְחַיֵּב מִיתָה לִבְעָלָיו, דְּהָא אָמַר קְרָא מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא, עַל רְצִיחָתוֹ אַתָּה הוֹרְגוֹ וְאִי אַתָּה הוֹרְגוֹ עַל רְצִיחַת שׁוֹרוֹ. גְּמָרָא: {יט} הַזְּאֵב כוּ'. שֶׁהֵמִיתוּ אָדָם וְנִדּוֹנִין בִּסְקִילָה כְּשׁוֹר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כ} זָכָה. לַשָּׁמַיִם. (צְדָקָה עָשָׂה. רַשִׁ"י). דְּלֵיכָּא לְמֵימַר לְעוֹרָן, דְּכֵיוָן שֶׁהֵמִיתוּ אָדָם שַׁוִּינְהוּ רַבָּנָן (דְּלֹא הִצְרִיכוּ לְדוּנָן בְּבֵית דִּין) כְּמַאן דְּנִגְמַר דִּינַיְהוּ, וְאִסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  דיני נפשות בכ"ג הרובע והנרבע בכ"ג וכו' - הביא ראיה ממה שנאמר ואת הבהמה תהרוגו; ואם תאמר שזה שאמר ואת הבהמה תהרוגו בא ללמד שהבהמה גם כן חייבת מיתה ולא להקיש, זה לא היה צריך ללמד לפי שכבר ביאר הריגת הבהמה, והוא מה שנאמר והרגת את האשה ואת הבהמה. ודברי ר' אליעזר כל הקודם להרגם זכה, כשהרג אחד מהם- ההורג אותו זכה לשמים בלא ב"ד. ור' עקיבא סבר כי נחש אין מיתתו בעשרים ושלשה, אלא שימית אותו יחיד. והטעם היות דיני נפשות בעשרים ושלושה עוד יתבאר בעה"י, והלכה כרבי עקיבא. (רמב"ם)

פרק א - משנה ה

אֵין דָּנִין לֹא אֶת הַשֵּׁבֶט וְלֹא אֶת נְבִיא הַשֶּׁקֶר וְלֹא אֶת כֹּהֵן גָּדוֹל, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. וְאֵין מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. אֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. אֵין עוֹשִׂין סַנְהֶדְרִיּוֹת לַשְּׁבָטִים {כד}, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. אֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. וְאֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת בַּסְּפָר, וְלֹא שְׁלֹשָׁה {כז}, אֲבָל עוֹשִׂין אַחַת אוֹ שְׁתָּיִם {כח}:

 ר"ע מברטנורה  אֶת הַשֵּׁבֶט. רֻבּוֹ שֶׁל שֵׁבֶט שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה בְּמֵזִיד, אֵין דָּנִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. דִּכְתִיב (דְּבָרִים יז) וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִיא אֶל שְׁעָרֶיךָ, אִישׁ וְאִשָּׁה אַתָּה מוֹצִיא אֶל שְׁעָרֶיךָ, וְאִי אַתָּה מוֹצִיא אֶת הַשֵּׁבֶט אֶל שְׁעָרֶיךָ, אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל: וְלֹא אֶת נְבִיא הַשֶּׁקֶר. גָּמַר דָּבָר דָּבָר מִזָּקֵן מַמְרֵא, כְּתִיב הָכָא (שָׁם יח) אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר, וּכְתִיב בְּזָקֵן מַמְרֵא (שָׁם יז) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָּבָר, מַה זָּקֵן מַמְרֵא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל דִּכְתִיב (שָׁם) וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ {כא}, אַף נְבִיא שֶׁקֶר בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל: וְלֹא אֶת כֹּהֵן גָּדוֹל. דְּאָמַר קְרָא (שְׁמוֹת יח) כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, דְּבָרָיו שֶׁל גָּדוֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ. וּמֹשֶׁה בִּמְקוֹם שִׁבְעִים וְאֶחָד קָאֵי {כב}: וְאֵין מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. כָּל מִלְחָמָה חוּץ מִמִּלְחֶמֶת שִׁבְעָה עֲמָמִין וּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק, קְרוּיָה מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת: אֶלָּא בְבֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. דִּכְתִיב בְּדָוִד (דִּבְרֵי הַיָּמִים א כז) וְאַחֲרֵי אֲחִיתֹפֶל בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע. אֲחִיתֹפֶל זֶה יוֹעֵץ, בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע זוֹ סַנְהֶדְרִין, שֶׁהָיָה מֻפְלָא שֶׁבְּכֻלָּן וְכֻלָּן נִגְרָרִים אַחֲרָיו: עַל הָעִיר. יְרוּשָׁלַיִם. שֶׁקְּדֻשָּׁתָהּ גְּדוֹלָה מִשְּׁאָר קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: וְהָעֲזָרוֹת. קְדֻשָּׁתָן גְּדוֹלָה מִקְּדֻשַּׁת יְרוּשָׁלָיִם. וְאִי אֶפְשָׁר לְחַדֵּשׁ קְדֻשָּׁה אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, דְּאָמַר קְרָא (שְׁמוֹת כה) כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ וְגוֹ' וְכֵן תַּעֲשׂוּ {כג}, לְדוֹרוֹת. מַה מִּשְׁכָּן קָדוֹשׁ עַל פִּי מֹשֶׁה שֶׁהוּא בִמְקוֹם סַנְהֶדְרִי גְדוֹלָה, אַף לְתוֹסֶפֶת עִיר וַעֲזָרוֹת עַל פִּי סַנְהֶדְרִי גְדוֹלָה: וְאֵין עוֹשִׂין סַנְהֶדְרָאוֹת לַשְּׁבָטִים כוּ'. כִּדְאַשְׁכְּחַן בְּמֹשֶׁה דְּאוֹקֵי סַנְהֶדְרָאוֹת, וּמֹשֶׁה בִּמְקוֹם שִׁבְעִים וְאֶחָד קָאֵי: אֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת כוּ'. דִּכְתִיב (דְּבָרִים יז) וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִיא, אִישׁ וְאִשָּׁה אַתָּה מוֹצִיא אֶל שְׁעָרֶיךָ, לְבֵית דִּין שֶׁבְּעִירְךָ, וְאִי אַתָּה מוֹצִיא אֶת כָּל הָעִיר אֶל שְׁעָרֶיךָ, אֶלָּא לַשַּׁעַר הַמְיֻחָד {כה}: בַּסְּפָר. עִיר הַמַּבְדֶּלֶת בֵּין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ הָעַמִּים, דִּכְתִיב מִקִּרְבֶּךָ, וְלֹא מִן הַסְּפָר. וְטַעֲמָא דִקְרָא {כו}, שֶׁמָּא יִשְׁמְעוּ נָכְרִים וְיָבֹאוּ וְיַחֲרִיבוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ אֵין מַנִּיחִין הָעִיר תֵּל עוֹלָם כְּמִשְׁפַּט עִיר הַנִּדַּחַת, אֲבָל הוֹרְגִין אֶת יוֹשְׁבֶיהָ בִּלְבָד: וְלֹא שָׁלֹשׁ. עֲיָרוֹת. עִיר הַנִּדַּחַת בְּבֵית דִּין אֶחָד וּבְמָקוֹם אֶחָד, כְּלוֹמַר קְרוֹבִים זוֹ לָזוֹ. אֲבָל בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת עוֹשִׂים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כא} פֵּרוּשׁ, עֲלִיָּתוֹ הוּא דַּהֲוֵי בְשִׁבְעִים וְאֶחָד, אֲבָל מִיתָתוֹ בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה כִּשְׁאָר דִּינֵי נְפָשׁוֹת, כִּדְאִיתָא בַגְּמָרָא. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י דְּהָא לֹא תָנֵי לֵיהּ בְּמַתְנִיתִין. וּמִשּׁוּם דִּגְמָרוֹ לֹא הָיָה בְשִׁבְעִים וְאֶחָד, לְהָכִי לֹא תָנֵי הַמְרָאָתוֹ וְכֵן מִיתָתוֹ, וְאַף עַל גַּב דְּדַוְקָא בְּשִׁבְעִים וְאֶחָד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כב} שֶׁהוּא הָיָה דָן קֹדֶם מִנּוּי הַסַּנְהֶדְרִין כָּל מַה שֶּׁהָיוּ הַסַּנְהֶדְרִין דָּנִין אַחַר כָּךְ, וְלֹא נִתְמַנּוּ הַסַּנְהֶדְרִין אֶלָּא לְהָקֵל מֵעָלָיו. וְרַשִׁ"י פֵרֵשׁ שֶׁהָיָה שׁוֹפֵט וְדָן עַל פִּי הַדִּבּוּר וְשָׁקוּל כוּ': {כג} וּבְסַנְהֶדְרִין כָּתַב הָרַ"ב כִּדְאַשְׁכְּחַן בְּמשֶׁה, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא כְתִיב וְכֵן תַּעֲשׂוּ, מִשּׁוּם דְּהָכָא מְרַבִּינַן נַמִּי מֶלֶךְ וְנָבִיא כִּדְאִיתָא פֶּרֶק ב' דִּשְׁבוּעוֹת. וְלֹא תָנֵי לְהוּ הָכָא, דְּלֹא חָשֵׁיב אֶלָּא מִלֵּי דְסַנְהֶדְרִין. תּוֹסָפוֹת. וְכֵן צָרִיךְ לוֹמַר בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת דְּלֹא תָנֵי הָכָא מֶלֶךְ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כד} סַנְהֶדְרִיּוֹת לַשְּׁבָטִים. שֶׁנֶּאֱמַר [דְּבָרִים טז] שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ לִשְׁבָטֶיךָ: {כה} וַאֲפִלּוּ הָכִי אִצְטְרִיךְ לְעֵיל לִמְעוּטֵי שֵׁבֶט. כְּגוֹן אִם יֵשׁ בְּעִיר אַחַת מִשְּׁנֵי שְׁבָטִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כו} הָרַמְבַּ"ם. וְכָתַב הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא קַיְמָא לָן כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּדָרֵישׁ טַעֲמָא דִקְרָא, רָאָה רַבֵּנוּ לְכָתְבוֹ, שֶׁזֶּה טַעַם מִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׂכֶל וְאֵין בּוֹ נַפְקוּתָא לְדִינָא: {כז} וְלֹא שָׁלֹשׁ. דִּכְתִיב עָרֶיךָ, הֲרֵי שְׁתַּיִם אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם אַחַת, אַחַת וְלֹא שָׁלשׁ. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת, אִית לְהַקְשׁוֹת דְּלִשְׁתּוֹק מֵאַחַת וַאֲנָא יָדַעְנָא מֵעָרֶיךָ שְׁתַּיִם וְלֹא שָׁלשׁ, דְּתָפַסְתָּ מֻעָט תָּפַסְתָּ: {כח} אַחַת כוּ'. לְדַעַת הָרַ"ב וְהָרַמְבַּ"ם דְּמַחְמִירִין לַעֲשׂוֹת בִּשְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת וְגַם בִּשְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה בָּתֵּי דִינִין, נִרְאֶה לִי דְּתָנָא אַחַת לְאַשְׁמְעִינַן שְׁתַּיִם דּוּמְיָא דְאַחַת, דְּאַף עַל גַּב שֶׁהֵן כְּאַחַת שֶׁמְּקֹרָבִים וְעוֹמְדִים עַל הַסְּפָר שֶׁבֵּין גָּלִיל לִיהוּדָה אַחַת מִזֶּה וְאַחַת מִזֶּה, עוֹשִׂין. וְדַוְקָא שְׁתַּיִם, אֲבָל שָׁלֹשׁ בִּכְהַאי גַּוְנָא לֹא, וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר וכו' - דין שבט הוא שיודח כולו ולא דנין אותו לא בבית דין הגדול, לפי שאמר הכתוב והוצאת את האיש ההוא וגו'- היחידים בלבד כגון איש ואשה הם שנהרגים בשעריך בבית דין של שלושה ועשרים אבל כל השבט לא אלא בבית דין הגדול.

ונביא שקר, למדנוהו מזקן ממרא בהיקש לפי שמצינו בנביא שקר דבר, והוא אמרו אך הנביא אשר יזיד לדבר וגו', ובזקן ממרא נאמר כי יפלא ממך דבר, וכמו שזקן ממרא בבית דין הגדול, כמו שבא הכתוב עליו וקמת ועלית וגו', כן נביא שקר. אמנם כהן גדול, הוא למד ממה שנאמר כל הדבר הגדול יביאו אליך, ר"ל דבר האיש הגדול ואין לנו גדול זולתי כ"ג כמו שנאמר והכהן הגדול מאחיו.

ומלחמת הרשות, למדנוה ממה שהיה דוד נוהג שלא היה יוצא למלחמת הרשות עד שהיה נועץ עם סנהדרי גדולה, כמו שהוא מפורסם אצלנו ממנהגם עליהם השלום. ומלחמת הרשות היא מלחמת עמון ומואב וישמעאל ודומיהן, ומלחמת מצוה היא מלחמת עמלק ושבעה עממין בלבד.

ואין מוסיפין על העיר, כלומר שלא יוסיפו בירושלים מקומות שיש להם קדושה קלה לעשותה קדושה חמורה ממנה, כי העזרות קדושתם גדולה משאר ירושלים וירושלים קדושתה מעולה משאר א"י כמו שיתבאר בפרק ראשון מטהרות (משנה ח'), וא"א לחדש קדושה אלא בב"ד הגדול, כמו שאמר הקב"ה למשה ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו, הצווי היה לו ולבית דינו וסנהדראות לשבטים עשה אותם משה ובבית דינו כמו שאמר הכתוב ואתה תחזה מכל העם וגו'.

וטעם עיר הנדחת ושבט שהודח אחד, לפי שאין נהרגין בכל שער אלא יחידים.

וספר, הוא המקום הקרוב לאויב תרגום לחוף ימים על ספר ימא. והטעם בזה כי אם יהיו קצוות הארץ חרבות, יבואו בהם העכו"ם ויחריבו א"י. ואין פירוש אין עושין שלא יהרגו יושביה, אבל פירושו שלא יעשו בו כל מצות עיר הנדחת והוא מה שנאמר והיתה תל עולם, וזה שהזהיר שלא להחריב שלש עיירות אין זה אלא בב"ד אחד ומקום אחד כלומר שלא יהיו קרובות זה לזה. (רמב"ם)


פרק א - משנה ו

סַנְהֶדְרִי גְדוֹלָה הָיְתָה שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וּקְטַנָּה שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וּמִנַּיִן לַגְּדוֹלָה שֶׁהִיא שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא) אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֹשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן, הֲרֵי שִׁבְעִים וְאֶחָד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁבְעִים. וּמִנַּיִן לַקְּטַנָּה שֶׁהִיא שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם לה) וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה וְגוֹ' וְהִצִּילוּ הָעֵדָה, עֵדָה שׁוֹפֶטֶת וְעֵדָה מַצֶּלֶת, הֲרֵי כָאן עֶשְׂרִים. וּמִנַּיִן לָעֵדָה שֶׁהִיא עֲשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יד) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב. וּמִנַּיִן לְהָבִיא עוֹד שְׁלֹשָׁה, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת, שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁאֶהְיֶה עִמָּהֶם לְטוֹבָה, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר (שם) אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת, לֹא כְהַטָּיָתְךָ לְטוֹבָה הַטָּיָתְךָ לְרָעָה. הַטָּיָתְךָ לְטוֹבָה עַל פִּי אֶחָד, הַטָּיָתְךָ לְרָעָה עַל פִּי שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל {לא}, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד {לב}, הֲרֵי כָאן עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וְכַמָּה יְהֵא בְעִיר וּתְהֵא רְאוּיָה לְסַנְהֶדְרִין, מֵאָה וְעֶשְׂרִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, מָאתַיִם וּשְׁלשִׁים, כְּנֶגֶד שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת:

 ר"ע מברטנורה  וּמֹשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶם הֲרֵי שִׁבְעִים וְאֶחָד. דְּאָמַר קְרָא (בְּמִדְבָּר יא) וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ, וְאַתְּ בַּהֲדַיְהוּ {כט}: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שִׁבְעִים. דְּדָרֵישׁ אִתְּךָ, בְּדוֹמִין לְךָ {ל}, וְלֹא שֶׁיִּהְיֶה הוּא יוֹשֵׁב עִמָּהֶן בַּדִּין. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: עֵדָה שׁוֹפֶטֶת. עֲשָׂרָה מְחַיְּבִין: עֵדָה מַצֶּלֶת. עֲשָׂרָה מְזַכִּין. וְשָׁמְעִינַן מִנַּהּ דְּצָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ עֶשְׂרִים, שֶׁאִם יֵחָלְקוּ יִהְיוּ עֲשָׂרָה מְחַיְּבִין וַעֲשָׂרָה מְזַכִּין: הַטָּיָתְךָ לְרָעָה עַל פִּי שְׁנַיִם. וְהָכִי קָאָמַר קְרָא, לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעוֹת, לְחַיֵּב עַל פִּי אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה יָתֵר עַל הַמְזַכִּין. אֲבָל אַחֲרֵי רַבִּים, לְהַטּוֹת בִּשְׁנַיִם, אֲפִלּוּ לְרָעוֹת, כְּשֶׁיִּהְיוּ שְׁנַיִם מְחַיְּבִין יוֹתֵר עַל הַמְזַכִּין. הִלְכָּךְ עַל כָּרְחֲךָ עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה בָּעִינַן, דִּבְצִיר מֵעֲשָׂרָה מְזַכִּין לֵיכָּא לְמֵימַר, דְּהָא כְתִיב וְהִצִּילוּ הָעֵדָה, וְתוּ לֹא מַשְׁכַּחַת חוֹבָה בִּבְצִיר מִשְּׁנֵים עָשָׂר: וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל. אֵין עוֹשִׂין בֵּית דִּין זוּגוֹת, שֶׁאִם יֵחָלְקוּ לַחֲצָאִים הָוֵי לְהוּ פַּלְגָּא וּפַלְגָּא וְלֹא מַשְׁכַּחַת לַהּ הַטָּיָתְךָ לְטוֹבָה עַל פִּי אֶחָד. הִלְכָּךְ מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד וְהָווּ לְהוּ עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה: מֵאָה וְעֶשְׂרִים. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא, עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, סַנְהֶדְרִי קְטַנָּה. וְשָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה יוֹשְׁבִים לִפְנֵיהֶם, שֶׁאִם הֻצְרְכוּ לְהוֹסִיף עַל הַדַּיָּנִים מוֹסִיפִים מֵהֶם. וַעֲשָׂרָה בַטְלָנִים {לג}, עֲשָׂרָה בְנֵי אָדָם בְּטֵלִים מִכָּל מְלָאכָה שֶׁיּוֹשְׁבִים תָּמִיד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. וּשְׁנֵי סוֹפְרִים לִכְתֹּב דִּבְרֵי הַמְזַכִּין וְדִבְרֵי הַמְחַיְּבִין. וּשְׁנֵי חַזָּנִים, שַׁמָּשֵׁי בֵית דִּין לְהַלְקוֹת הַחַיָּב וּלְהַזְמִין {לד} בַּעֲלֵי הַדִּין. וּשְׁנֵי בַעֲלֵי דִינִין {לה}. וּשְׁנֵי עֵדִים. וּשְׁנֵי זוֹמְמִין {לו}. וּשְׁנֵי זוֹמְמֵי זוֹמְמִין {לז}. וּשְׁנֵי גַבָּאִים, וּשְׁלִישִׁי לְחַלֵּק הַצְּדָקָה, שֶׁצְּדָקָה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה. וְרוֹפֵא {לח} אֻמָּן לְהַקִּיז דָּם. וְלַבְלָר {לט}. וּמְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת. הֲרֵי מֵאָה וְעֶשְׂרִים: מָאתַיִם וּשְׁלֹשִׁים כְּנֶגֶד שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת. דְּהַיְנוּ עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה עֲשִׂירִיּוֹת, שֶׁיְּהֵא כָל דַּיָּן שַׂר שֶׁל עֲשָׂרָה. דִּבְצִיר מִשָּׂרֵי עֲשָׂרָה לֹא אַשְׁכְּחַן שְׂרָרָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי נְחֶמְיָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כט} וּכְשֶׁהוּא עִמָּם לֵיכָּא לְמֵימַר שֶׁיְּהֵא שָׁקוּל כְּשִׁבְעִים וְאֶחָד וּלְדוֹרוֹת לִבָּעֵי שִׁבְעִים וְשִׁבְעִים וְאֶחָד, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר שָׁקוּל אֶלָּא כְשֶׁהוּא לְבַדּוֹ עוֹמֵד כְּנֶגֶד כֻּלָּם. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ל} מְיֻחָסִין וּמְנֻקִּים מִמּוּם. רַשִׁ"י. וְרַבָּנָן, מִוְּהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ נָפְקָא לְהוּ. גְּמָרָא. וְאִם תֹּאמַר מִכָּל מָקוֹם תֵּיפּוּק לֵיהּ דְּאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, וְכֵן נַמִּי לְרַבָּנָן לָמָּה לִּי קְרָא. וּבַגְּמָרָא דַּף ג' עַמּוּד ב', אֵימַר דְּשָׁמַעְתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה (דְּלֹא סְבִירָא לֵיהּ אֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל) בְּסַנְהֶדְרִי גְדוֹלָה דִּכְתִיבֵי קְרָאֵי (לְקַמָּן בְּשִׁלְהֵי פִרְקִין. רַשִׁ"י) כוּ'. וְלוּלֵי דְמִסְתְּפִינָא הָיִיתִי אוֹמֵר דְּצָרִיךְ לוֹמַר דִּכְתִיבֵי בַקְּרָא, וְהָכִי פֵרוּשׁוֹ, דִּבְהֶדְיָא כְתִיבֵי בַקְּרָא שִׁבְעִים אִישׁ, וּנְחֵית לְמִנְיָנָא, וְדָרֵישׁ אִתְּךָ בְּדוֹמִים לָךְ, וּלְהָכִי נַמִּי רַבָּנָן בָּעוּ קְרָא, דְּמִנְיָנָא לָאו דַּוְקָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לא} וְאֵין כוּ'. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת, הַתּוֹרָה אָמְרָה עֲשֵׂה לְךָ בֵית דִּין נוֹטֶה. גְּמָרָא: {לב} עוֹד אֶחָד. סוֹף סוֹף לְרָעָה עַל פִּי שְׁנַיִם לֹא מַשְׁכַּחַת לַהּ, אִי אַחַד עָשָׂר מְזַכִּים וּשְׁנֵים עָשָׂר מְחַיְּבִים אַכַּתִּי חַד הוּא, אִי עֲשָׂרָה מְזַכִּין וּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר מְחַיְּבִין תְּלָתָא הֲווּ. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא בְמוֹסִיפִין, דְּעוֹשִׂין בֵּית דִּין שָׁקוּל לְכַתְּחִלָּה. וְקָא מַשְׁמַע לָן דְּאוֹתוֹ שֶׁאוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ כְּמַאן דְּלֵיתָא, וְאִי אֲמַר מִלְּתָא לֹא שָׁמְעִינַן לֵיהּ. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה. וְכֵן דַּעַת הָרַאֲבַ"ד. אֲבָל הָרַמְבַּ"ם לֹא כָתַב אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד חוֹבָה כוּ'. וְעוֹד נִפְלֵאתִי שֶׁבְּסוֹף פֶּרֶק ה' שָׁנִינוּ כְּשֶׁהוֹסִיפוּ עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד, שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה מְזַכִּין וּשְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה כוּ', שְׁמַע מִנַּהּ דְּמָצֵי לְמִהְדַּר בֵּיהּ זֶה שֶׁאָמַר אֵינִי יוֹדֵעַ, וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לג} דְּקַיְמָא לָן כָּל כְּרַךְ שֶׁאֵין בּוֹ עֲשָׂרָה בַטְלָנִים נִדּוֹן כִּכְפַר: {לד} כְּלוֹמַר שֶׁאִם הָאֶחָד מַלְקֶה יָכוֹל הַשֵּׁנִי לְהַזְמִין. וְהוּא הַדִּין אִפְּכָא: {לה} דְּאִם לֹא כֵן אֶת מִי הֵם דָּנִים: {לו} שֶׁיִּתְיָרְאוּ הָעֵדִים לְהָעִיד שֶׁקֶר, שֶׁלֹּא יִזּוֹמוּ: {לז} שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב בַּעַל דִּין עַל פִּי עֵדִים וְיִשְׂכֹּר שְׁנַיִם לַהֲזִמָּן. וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ שְׁנַיִם אֲחֵרִים בָּעִיר שֶׁיִּתְיָרְאוּ אֵלּוּ מֵהֶם, אִם נָבֹא לְהָזִים הָעֵדִים יָבֹאוּ אֵלּוּ וְיָזִימוּ אוֹתָנוּ: {לח} (לָמוּל תִּינוֹקוֹת): {לט} לִכְתֹּב סְפָרִים. כָּל זֶה מִפֵּרוּשׁ רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  סנהדרין גדולה היתה של שבעים ואחד וכו' - רבי יהודה לא היה מונה משה רבינו עליו השלום מכלל הסנהדרין, לפי שסבר שמה שנאמר ונשאו אתך במשא העם, אין רוצה לומר שידונו עמך, אלא רוצה לומר שידונו במקומך, וחכמים אומרים שענינו ידונו עמך והלכה כחכמים.

ומה שאמר עדה שופטת ועדה מצלת, ר"ל עדה תאמר זכאי והיא המצלת אותו ועדה תאמר חייב והיא השופטת ולא יתחייב עד שיהיו המחייבים יותר על המזכין שנים, ולפיכך צריך להוסיף עוד שנים כדי שיהיו עדה שופטת ועדה מצלת ושנים שופטים כלומר מחייבין ואין בית דין שקול מוסיפין עוד אחד הרי שלושה מוסף על השתי עדות.

ודברי רבנן מאה ועשרים, מבואר בתלמוד וזה מנינם סנהדרי קטנה כ"ג, ושלושה שורות של עשרים ושלושה, ועשרה בטלנין של בית הכנסת והם בני אדם שאין להם עסק אלא מלאכת שמים, רוצה לומר, לקרות בתורה וישיבת בתי כנסיות, שני סופרים ושני חזנים ושני בעלי דינים ושני עדים ושני זוממין ושני זוממי זוממין ושני גבאי צדקה, ושלישי לחלק צדקה, ורופא אומן ולבלר ומלמד תינוקות, הרי מאה ועשרים. ורבי נחמיה אומר שהפחותין מכל הממונין במעלה הם שרי עשרה, ושלשה ועשרים דיינים הם שרי עשרות למאתים ושלושים ואין הלכה כר' נחמיה. (רמב"ם)


פרק ב


פרק ב - משנה א

כֹּהֵן גָּדוֹל דָּן וְדָנִין {א} אוֹתוֹ, מֵעִיד {ב} וּמְעִידִין אוֹתוֹ, חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, וּמְיַבְּמִין אֶת אִשְׁתּוֹ, אֲבָל הוּא אֵינוֹ מְיַבֵּם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָסוּר בָּאַלְמָנָה. מֵת לוֹ מֵת, אֵינוֹ יוֹצֵא אַחַר הַמִּטָּה, אֶלָּא הֵן נִכְסִין וְהוּא נִגְלֶה, הֵן נִגְלִין וְהוּא נִכְסֶה, וְיוֹצֵא עִמָּהֶן עַד פֶּתַח הָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ יוֹצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא) וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא. וּכְשֶׁהוּא מְנַחֵם אֲחֵרִים, דֶּרֶךְ כָּל הָעָם עוֹבְרִין בָּזֶה אַחַר זֶה וְהַמְמֻנֶּה מְמַצְּעוֹ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם. וּכְשֶׁהוּא מִתְנַחֵם מֵאֲחֵרִים, כָּל הָעָם אוֹמְרִים לוֹ אָנוּ כַפָּרָתְךָ, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶן תִּתְבָּרְכוּ מִן הַשָּׁמָיִם. וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ, כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל הַסַּפְסָל {ו}:

 ר"ע מברטנורה  כֹּהֵן גָּדוֹל. אֵינוֹ יוֹצֵא אַחַר הַמִּטָּה. דִּלְמָא אָתֵי לְמִנְגַּע מִתּוֹךְ טִרְדָּתוֹ, וְרַחֲמָנָא אָמַר (וַיִּקְרָא כא) וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא: הֵן נִכְסִין וְהוּא נִגְלֶה. כֵּיוָן שֶׁנִּתְכַּסּוּ נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה מִן הַמָּבוֹי, כְּלוֹמַר שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ, הוּא נִגְלֶה וְנִכְנָס בְּתוֹכוֹ. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁהֵן נִגְלִין וְנִרְאִין בַּמָּבוֹי, הוּא נִכְסֶה מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹכוֹ: וְיוֹצֵא עִמָּהֶן עַד פֶּתַח הָעִיר. שֶׁבָּעִיר מְצוּיִין מְבוֹאוֹת וְיָכוֹל לְהִתְכַּסּוֹת מֵהֶן. אֲבָל חוּץ לָעִיר לֵיכָּא הֶכֵּרָא: שֶׁנֶּאֱמַר וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא. רַבִּי יְהוּדָה דָרֵישׁ וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא כָל עִקָּר. וְרַבִּי מֵאִיר דָּרֵישׁ {ג} וּמִקְּדֻשָּׁתוֹ לֹא יֵצֵא, כְּלוֹמַר יִזְדְּהַר שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי מַגָּע, וּבְתוֹךְ הָעִיר שֶׁיֵּשׁ מְבוֹאוֹת אִיכָּא הֶכֵּרָא וּמִזְדְּהַר. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: וּכְשֶׁהוּא מְנַחֵם אֶת אֲחֵרִים. דִּבְמֵת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ כֻּלֵּי עָלְמָא מוֹדוּ דְּיָכוֹל הוּא לֵילֵךְ, דְּלֹא טְרִיד וְלֹא אָתֵי לְמִנְגַּע. וּכְשֶׁחוֹזְרִין מִן הַקְּבָרוֹת וְעוֹמְדִין בְּשׁוּרָה לְנַחֵם הָאֲבֵלִים וְכָל הָעָם עוֹבְרִים זֶה אַחַר זֶה וּמְנַחֲמִין הָאָבֵל שֶׁעוֹמֵד בְּמַעֲמָדוֹ וְכָל אֶחָד אוֹמֵר לוֹ תִּתְנַחֵם מִן הַשָּׁמַיִם, וְהַמְמֻנֶּה מְמַצְּעוֹ. שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִימִין כֹּהֵן גָּדוֹל וְכָל הָעָם מִשְּׂמֹאלוֹ, נִמְצָא כֹּהֵן גָּדוֹל בָּאֶמְצַע {ד}: הַמְמֻנֶּה. הוּא הַסְּגָן, שֶׁהוּא מְמֻנֶּה לַעֲבֹד תַּחַת כֹּהֵן גָּדוֹל אִם יֶאֱרַע פְּסוּל בְּכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים {ה}: אָנוּ כַפָּרָתְךָ. בָּנוּ תִתְכַּפֵּר אַתָּה וַאֲנַחְנוּ תַחְתֶּיךָ לְכָל הָרָאוּי לָבֹא עָלֶיךָ: וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ. שֶׁאָבֵל אָסוּר לֶאֱכֹל סְעֻדָּה רִאשׁוֹנָה מִשֶּׁלּוֹ, וּקְרוֹבָיו וְאוֹהֲבָיו מַאֲכִילִין אוֹתוֹ: מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ. הֵן מְצֵרִין וּמִתְאַבְּלִין בְּצַעֲרוֹ: וְהוּא מֵסֵב. בְּכָבוֹד עַל הַסַּפְסָל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} וְדָנִין כוּ'. פְּשִׁיטָא (אַטּוּ מִשּׁוּם חֲשִׁיבוּתוֹ מִגְרַע גָּרַע, וְכֵיוָן דְּדָן אִיהוּ נַמִּי דָנִין אוֹתוֹ מִשּׁוּם הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ. תּוֹסָפוֹת). אַיְדֵי דְקָא בָעֵי לְמִתְנֵי מֶלֶךְ לֹא דָן וְלֹא דָנִין אוֹתוֹ, תָּנֵי נַמִּי כֹהֵן גָּדוֹל. וְאִי בָעֵית אֵימָא הָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּכָל שְׁאָר דִּינִין חוּץ מִדִּינֵי נְפָשׁוֹת דָּן וְדָנִין אוֹתוֹ כְהֶדְיוֹט בִּשְׁלשָׁה כוּ'. גְּמָרָא: {ב} מֵעִיד. דַּוְקָא כְשֶׁהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב שָׁם, שֶׁאִם הַכֹּהֵן גָּדוֹל יוֹדֵעַ עֵדוּת לִבְנוֹ הוֹלֵךְ הַמֶּלֶךְ לְשָׁם מִשּׁוּם יְקָרָא דְכֹהֵן גָּדוֹל, וְקָא אָתֵי וּמַסְהִיד. אֲבָל בְּלָאו הָכִי אֵינוֹ מֵעִיד, דְּזִילוּתָא הוּא לְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁיָּבֹא וְיָעִיד, דְּתַנְיָא וְהִתְעַלַּמְתָּ, פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מִתְעַלֵּם, כְּגוֹן זָקֵן וְאֵינוֹ לְפִי כְבוֹדוֹ. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לֵיהּ דְּאִי הָכִי אֲפִלּוּ לְבֵיתוֹ נַמִּי לֹא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} גְּמָרָא. וּפֵרוּשׁ בֵּינוֹ, רְצוֹנוֹ לוֹמַר בֵּין עַצְמוֹ שֶׁהוּא הַמְמֻנֶּה לְבֵין הָעָם: {ה} דְּאִלּוּ בְיוֹם אַחֵר אֵין מִצְוָה בְכֹהֵן גָּדוֹל דַּוְקָא וְרַשַּׁאי כֹּהֵן הֶדְיוֹט לַעֲבֹד אִם אֵרַע פְּסוּל בְּכֹהֵן גָּדוֹל וְאֵין צָרִיךְ לְהַמְמֻנֶּה: {ו} הַסַּפְסָל. הוּא כִסֵּא קָטָן. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כהן גדול דן ודנין אותו מעיד ומעידין כו': מה שאמר מעיד אינו בכל עדות שיזדמן אלא בעדות שיהיה מיוחדת במלך בלבד לגודל מעלתו וכל בני אדם מעיינין בו לא יניח בעבור זה והלכה כרבי יהודה. [וכשהוא מנחם וכו']. מה שאומר לבני אדם כשמנחם אותם הוא תנחומו. ופירוש מברין מאכילין. וספסל הוא כסא קטן: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ב

הַמֶּלֶךְ לֹא דָן וְלֹא דָנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ {ט}, לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ {י}. לֹא מְיַבֵּם וְלֹא מְיַבְּמִין לְאִשְׁתּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רָצָה לַחֲלֹץ אוֹ לְיַבֵּם, זָכוּר לָטוֹב. אָמְרוּ לוֹ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאֵין נוֹשְׂאִין אַלְמָנָתוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נוֹשֵׂא הַמֶּלֶךְ אַלְמָנָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְדָוִד שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָתוֹ שֶׁל שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב יב) וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ:

 ר"ע מברטנורה  הַמֶּלֶךְ לֹא דָן וְלֹא דָנִין אוֹתוֹ. וְדַוְקָא מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינָם נִשְׁמָעִים לְדִבְרֵי חֲכָמִים {ז}. אֲבָל מֶלֶךְ מִמַּלְכֵי בֵית דָּוִד, דָּן וְדָנִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (יִרְמְיָה כא) בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט {ח}: אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. דְּמֶלֶךְ שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל {יא}, וּגְנַאי הוּא לוֹ שֶׁתַּחְלֹץ וְיָרְקָה בְּפָנָיו. וְכָל שֶׁאֵינָהּ בַּת חֲלִיצָה אֵינָהּ בַּת יִבּוּם {יב}. וְכֵן הֲלָכָה: מֶלֶךְ נוֹשֵׂא אַלְמָנָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּהָא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ז} כְּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְעַבְדּוֹ שֶׁל יַנַּאי הַמֶּלֶךְ שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, שָׁלְחוּ לוֹ לָבֹא וְלַעֲמֹד בִּפְנֵי סַנְהֶדְרִין כְּדִכְתִיב [שְׁמוֹת כא] וְהוּעַד בִּבְעָלָיו, וְעַבְדּוֹ כְּמָמוֹנוֹ דָמֵי, וּכְשֶׁבָּא וְיָשַׁב אָמְרוּ לוֹ עֲמֹד, שֶׁנֶּאֱמַר [דְּבָרִים יט] וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים, וְלֹא רָצָה כוּ' וְאֵרַע תְּקָלָה שֶׁמֵּתוּ הַסַּנְהֶדְרִין עַל יְדֵי שֶׁהֶעֱנִישָׁם שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח, עַל שֶׁכָּבְשׁוּ פְנֵיהֶם בַּקַּרְקַע מִיִּרְאָתָם אֶת יַנַּאי הַמֶּלֶךְ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ח} וְאִי לֹא דָיְנִינַן לְהוּ הֵיכִי דָנִין, הָא כְתִיב [צְפַנְיָה ב] הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ. גְּמָרָא. וְכֵיוָן שֶׁהִזְכִּיר הַכָּתוּב בָּהֶם דִּינוּ לַבֹּקֶר, כְּשֶׁגָּזְרוּ לֹא גָזְרוּ אֶלָּא עַל הַמְּלָכִים הָעוֹמְדִים מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא קָאֵי עַל בֵּית דָּוִד, כְּדֵי שֶׁלֹּא לַחֲלֹק עַל הַכָּתוּב בָּהֶם. כֶּסֶף מִשְׁנֶה: {ט} לֹא מֵעִיד כוּ'. מֵאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה עַצְמוֹ שֶׁהָיָה עַל יְדֵי קַבָּלַת עֵדוּת בִּפְנֵי יַנַּאי הַמֶּלֶךְ וְלֹא רָצָה לַעֲמֹד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} וְלֹא חוֹלְצִין כוּ'. מִפְּנֵי שֶׁאֲסוּרָה לִנָּשֵׂא. רַשִׁ"י: {יא} שֶׁנֶּאֱמַר שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ. וְרַבִּי יְהוּדָה, מִצְוָה שָׁאנֵי. גְּמָרָא: {יב} וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם. וְלֹא מָצִינוּ אֶלָּא כָל שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לְיִבּוּם אֵינוֹ עוֹלֶה לַחֲלִיצָה. וְרַשִׁ"י פֵרֵשׁ הַטַּעַם דְּאֵינוֹ מְיַבֵּם שֶׁגְּנַאי לוֹ לָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא בו': זה במלכי ישראל בלבד לפי שהיו עבריינין במלכותם לא היו משבחין השפלות ולא היו נכנעין לדברי תורה אבל מלכי בית דוד דנין ודנין אותם לפי שהם יודעים התורה ולא היה רע בעיניהם השפלות וההכנע לדברי תורה לפי שמלכותם על פי התורה לא יגרע ממנו ענותנותם אמר הכתוב על בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט ודוד ע"ה מכלל סנהדרי גדולה היה והלכה כרבי יהודה במה שאמר נושא הוא אלמנותו של מלך אבל חליצה ויבום אין שומעין לו לפי שזה קלון לו וירקה בפניו והואיל ואין שם חליצה אין שם יבום ומעקרנו מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ולפיכך אין שומעין לו: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ג

מֵת לוֹ מֵת, אֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח פַּלְטְרִין שֶׁלּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רוֹצֶה לָצֵאת אַחַר הַמִּטָּה, יוֹצֵא, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְדָוִד שֶׁיָּצָא אַחַר מִטָּתוֹ שֶׁל אַבְנֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ג) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה. אָמְרוּ לוֹ, לֹא הָיָה הַדָּבָר אֶלָּא לְפַיֵּס אֶת הָעָם {יג}. וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ, כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל הַדַּרְגָּשׁ:

 ר"ע מברטנורה  אֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח פַּלְטְרִין שֶׁלּוֹ. שֶׁגְּנַאי הוּא לַמֶּלֶךְ לְהַרְאוֹת עָגְמַת נֶפֶשׁ לִפְנֵי הָעָם: לְפַיֵּס אֶת הָעָם. כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּ שֶׁלֹּא בַעֲצַת דָּוִד הָרַג יוֹאָב אֶת אַבְנֵר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: דַּרְגָּשׁ. מִטָּה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יג} לֹא הָיָה כוּ'. וְצֹרֶךְ שָׁעָה הָיָה מִפְּנֵי שְׁלוֹם הַמַּלְכוּת כוּ'. אֲבָל בְּלֹא טַעֲנָה זוֹ אִם רָצָה אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. כֶּסֶף מִשְׁנֶה: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מת לו מת אינו יוצא מפתח פלטרין שלו כו': פלטרין שלו הוא ארמונו: לפייסו לדבר על לב העם ולהודיעם כי לא היתה כונתו להרגו: ודרגש הוא ממיני הכסאות והמטות והוא גדול מספסל ואין הלכה כר' יהודה: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ד

וּמוֹצִיא לְמִלְחֶמֶת {יד} הָרְשׁוּת עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. וּפוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶרֶךְ, וְאֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ אֵין לוֹ שִׁעוּר {טו}. וְכָל הָעָם בּוֹזְזִין וְנוֹתְנִין לְפָנָיו, וְהוּא נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ. לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים (דברים יז), אֶלָּא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַרְבֶּה הוּא לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ מְסִירוֹת {יז} אֶת לִבּוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אַחַת וּמְסִירָה אֶת לִבּוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה {יח}. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר (דברים יז) וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, אֲפִלּוּ כַאֲבִיגָיִל. לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים (שם), אֶלָּא כְדֵי {יט} מֶרְכַּבְתּוֹ. וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד (שם), אֶלָּא כְדֵי לִתֵּן אַפְסַנְיָא. וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ. יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה, מוֹצִיאָהּ עִמּוֹ. נִכְנָס, מַכְנִיסָהּ עִמּוֹ. יוֹשֵׁב בַּדִּין {כב}, הִיא עִמּוֹ. מֵסֵב, הִיא כְנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו:

 ר"ע מברטנורה  לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. מִלְחֶמֶת שְׁאָר אֻמּוֹת חוּץ מִמִּלְחֶמֶת עֲמָלֵק וּמִלְחֶמֶת שִׁבְעָה עֲמָמִין: וּפוֹרֵץ. גָּדֵר שֶׁל אֲחֵרִים: לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶרֶךְ. לָלֶכֶת לְכַרְמוֹ וּלְשָׂדֵהוּ: וְאֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ. אֵין מְעַכְּבִין עָלָיו: חֵלֶק בָּרֹאשׁ. חֵלֶק הַיָּפֶה בּוֹרֵר רִאשׁוֹן. וְנוֹטֵל מֶחֱצָה {טז} מִכָּל הַבִּזָּה: אֶלָּא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה. שֶׁהֲרֵי דָוִד הָיוּ לוֹ שֵׁשׁ נָשִׁים וְקָאָמַר לֵיהּ נָבִיא וְאִם מְעָט וְאֹסִיפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה, כָּהֵנָּה קַמָּא שִׁית, בַּתְרָא שִׁית, הֲרֵי שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה: מַרְבֶּה הוּא לוֹ. יוֹתֵר מִשְּׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה. וְשָׁלֹשׁ מַחֲלוֹקוֹת יֵשׁ בַּדָּבָר. תַּנָּא קַמָּא סָבַר נוֹשֵׂא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה וַאֲפִלּוּ פְרוּצוֹת, וְיוֹתֵר מִשְּׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לֹא יִשָּׂא וַאֲפִלּוּ כְשֵׁרוֹת, שֶׁכָּךְ הוּא גְזֵרַת הַכָּתוּב. רַבִּי יְהוּדָה סָבַר נוֹשֵׂא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה וַאֲפִלּוּ פְרוּצוֹת, וְיוֹתֵר מִשְּׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה פְרוּצוֹת לֹא יִשָּׂא, וּכְשֵׁרוֹת וַהֲגוּנוֹת יִשָּׂא כְמוֹ שֶׁיִּרְצֶה. וּפָלֵיג אַתַּנָּא קַמָּא בַּחֲדָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר אֲפִלּוּ אַחַת פְּרוּצָה לֹא יִשָּׂא, וּכְשֵׁרוֹת וַהֲגוּנוֹת לֹא יִשָּׂא יוֹתֵר מִשְּׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה. וּפָלֵיג אַתַּנָּא קַמָּא בַּחֲדָא וְאַדְּרַבִּי יְהוּדָה בְּתַרְתֵּי. וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא: אֶלָּא כְדֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. דַּוְקָא סוּסִים בְּטֵלִים לְהַרְחִיב דַּעְתּוֹ וּלְהִתְגַּדֵּל בְּרֹב סוּסִים [אָסוּר]. אֲבָל כְּדֵי רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו לְהִלָּחֵם בְּאוֹיְבָיו מֻתָּר: אַפְסַנְיָא. שְׂכַר חֵילוֹת הַנִּכְנָסִים וְיוֹצְאִים עִמּוֹ כָל הַשָּׁנָה {כ}: וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ. חוּץ מִסֵּפֶר תּוֹרָה שֶׁחַיָּב כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל לִהְיוֹת לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה {כא}, וְהוּא מֻנָּח בְּבֵית גְּנָזָיו. וְסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכּוֹתֵב לִשְׁמוֹ כְשֶׁהוּא מֶלֶךְ נִכְנָס וְיוֹצֵא עִמּוֹ תָמִיד: מֵסֵב. עַל הַשֻּׁלְחָן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יד} וּמוֹצִיא כוּ'. מַשְׁמַע דְּבֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד לְבַדָּם אֵין לָהֶם כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חַיִל לְהוֹצִיאָם לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת אֶלָּא בְמַאֲמַר הַמֶּלֶךְ, דְּאִי אָמַרְתְּ שֶׁאֵין לַמֶּלֶךְ בָּזֶה שׁוּם מַעֲלָה אִם כֵּן לְמַאי תְּנִינַן הָכָא גַּבֵּי מַעֲלוֹתָיו שֶׁל מֶלֶךְ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טו} אֵין כוּ'. אֶלָּא כְפִי מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ, אֵינוֹ מְעַקֵּם הַדְּרָכִים מִפְּנֵי כַרְמוֹ שֶׁל זֶה אוֹ מִפְּנֵי שָׂדֶה שֶׁל זֶה, אֶלָּא הוֹלֵךְ בְּשָׁוֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} פֵּרוּשׁ, וְאוֹתוֹ הַמֶּחֱצָה הָיָה בוֹרֵר הַיָּפֶה שֶׁבִּשְׁנֵי הַחֲצָיִין. וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, וְהוּא נוֹטֵל מֶחֱצָה בָרֹאשׁ. וּבַגְּמָרָא עוֹד, דְּאוֹצְרוֹת מְלָכִים כֻּלָּם לַמֶּלֶךְ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יז} וּבִלְבַד כוּ'. דְּהָא קְרָא קָאָמַר וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ. גְּמָרָא: {יח} אֲפִלּוּ אַחַת כוּ'. דְּמִכְּדֵי בְעָלְמָא דָרְשִׁינַן טַעֲמָא דִקְרָא, אִם כֵּן לִכְתּוֹב קְרָא וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלִשְׁתּוֹק, וַאֲנָא אֲמֵינָא מַה טַּעַם לֹא יַרְבֶּה, מִשּׁוּם דְּלֹא יָסוּר. לֹא יָסוּר לָמָּה לִּי, אֶלָּא אֲפִלּוּ אַחַת וּמְסִירָה. גְּמָרָא: {יט} כְּדֵי מֶרְכַּבְתּוֹ כוּ' אַסְפַּנְיָא. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לְהוּ מִקְּרָאֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כ} וְכָתַב הֶעָרוּךְ, שֶׁבִּלְשׁוֹן יָוָן קוֹרִין לְהוֹצָאָה אַפְסַנְיָא: {כא} שֶׁנֶּאֱמַר [דְּבָרִים לא] וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה (וְכָל הַתּוֹרָה בְמַשְׁמַע, דְּאֵין כּוֹתְבִין הַתּוֹרָה פָּרָשִׁיּוֹת פָּרָשִׁיּוֹת. הָרַמְבַּ"ם). וּבְמֶלֶךְ כְּתִיב [שָׁם יז] וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה, שְׁתַּיִם בְּמַשְׁמַע. גְּמָרָא: {כב} בַּדִּין. [אִם הוּא רָאוּי כְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד, אִי נַמִּי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל] קֹדֶם הַתַּקָּנָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ומוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של כו': לא ירבה לו נשים אלא שמונה עשרה כו': לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו וכסף כו': מלחמת הרשות מלחמת של שאר האומות זולתי של שבעה עממים ומלחמת עמלק כמו שבארנו בשמיני מסוטה (הלכה ו) ומתנאי מלחמת הרשות שלא תהיה אלא במלך וסנהדרין: ופירוש אין ממחין שאין חולקין עליו: וחלק בראש הוא שיקח חצי כל השלל ששוללין כל העם מוסיף על כל מה שהיה לאותו המלך: מותר למלך להרבות סוסים כל מה שירצה לרכוב החיילים שלו ולהרבות סוסים במלחמותיו כדי להרעיד האויב אבל מה שאסרה תורה להיות לו סוסים לבטלה בארוות מוכנות לרכוב הוא בהם באיזה יום שירצה או להנהיג אותם לפניו כמו שעושין שאר מלכים אבל אינו מותר שיהיה לו זולתי סוס אחד לרכוב בו כאחד העם: אספניא הגבורים והחיילים: ואין אסור גם כן עליו להרבות כסף וזהב אלא לעצמו כלומר הראוי לו בארצו ובגבוליו וצרכיו אבל אוצרות הנכסים המוכנות לצרכי ישראל מצוה להרבות ויכתוב שני ספרי תורה שלמים האחד יהיה עמו תמיד לא ימוש ממנו כמו שזכר בכאן והשני יהיה מונח בבית גנזיו ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי שמעון: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ה

אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ, וְאֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְאוֹ, וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ {כג}, וְאֵין רוֹאִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא מִסְתַּפֵּר וְלֹא כְשֶׁהוּא עָרֹם וְלֹא בְבֵית הַמֶּרְחָץ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ:

 ר"ע מברטנורה  כְּשֶׁהוּא מִסְתַּפֵּר. כְּשֶׁמְּגַלֵּחַ שְׂעַר רֹאשׁוֹ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כג} בְּשַׁרְבִיטוֹ. וְלֹא בְכִתְרוֹ וְלֹא בְאֶחָד מִכָּל כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ. הָרַמְבַּ"ם. וּבְשַׁרְבִיטוֹ כְּדִכְתִיב [אֶסְתֵּר ד] מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין כו': כשהוא מסתפר פירוש כשהוא מגלח שער ראשו ושאר המאמר מבואר: (רמב"ם)

פרק ג


פרק ג - משנה א

דִּינֵי מָמוֹנוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה. זֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד {א} וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד, וּשְׁנֵיהֶן בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שְׁנֵי דַיָּנִין בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד. זֶה פּוֹסֵל דַּיָּנוֹ {ד} שֶׁל זֶה וְזֶה פּוֹסֵל דַּיָּנוֹ שֶׁל זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁמֵּבִיא עֲלֵיהֶן רְאָיָה שֶׁהֵן קְרוֹבִין אוֹ פְסוּלִין, אֲבָל אִם הָיוּ כְשֵׁרִים אוֹ מֻמְחִין, אֵינוֹ יָכוֹל לְפָסְלָן. זֶה פּוֹסֵל עֵדָיו שֶׁל זֶה וְזֶה פּוֹסֵל עֵדָיו שֶׁל זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהוּא מֵבִיא עֲלֵיהֶם רְאָיָה שֶׁהֵן קְרוֹבִים אוֹ פְסוּלִים. אֲבָל אִם הָיוּ כְשֵׁרִים, אֵינוֹ יָכוֹל לְפָסְלָן:

 ר"ע מברטנורה  זֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד. אֶחָד מֵהַבַּעֲלֵי דִינִין בּוֹרֵר לוֹ דַּיָּן אֶחָד לְדוּנוֹ וּלְהַפֵּךְ בִּזְכוּתוֹ, וְכֵן הַשֵּׁנִי בּוֹרֵר לוֹ דַיָּן אֶחָד. וּשְׁנֵי הַבַּעֲלֵי דִינִים בְּיַחַד בּוֹרְרִים לָהֶם עוֹד דַּיָּן שְׁלִישִׁי, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יֵצֵא דִין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, דְּצָיְתֵי בַעֲלֵי דִינִים דִּינָא וְאָמְרֵי קוּשְׁטָא קָא דָיְנֵי לָן, דְּסָבַר הַחַיָּב הֲרֵי אֲנִי בְעַצְמִי בָּרַרְתִּי הָאֶחָד וְאִם הָיָה יָכוֹל לְהַפֵּךְ בִּזְכוּתִי הָיָה מְהַפֵּךְ {ב}. וְהַדַּיָּן הַשְּׁלִישִׁי בְּעַצְמוֹ נוֹחַ לוֹ לְהַפֵּךְ בִּזְכוּת שְׁנֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁנֵיהֶם בָּרְרוּ אוֹתוֹ: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים שְׁנֵי הַדַּיָּנִים בּוֹרְרִים לָהֶם אֶחָד. בְּלֹא דַעַת הַבַּעֲלֵי דִינִים {ג}. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִבּוֹ שֶׁל זֶה הַשְּׁלִישִׁי נוֹטֶה אֵצֶל אֶחָד מֵהֶן. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: זֶה פּוֹסֵל דַּיָּנוֹ שֶׁל זֶה. יָכוֹל הוּא לוֹמַר לֹא אָדוּן לִפְנֵי בֵית דִּין {ה} שֶׁבָּרַרְתָּ: בִּזְמַן שֶׁמֵּבִיא עֲלֵיהֶן רְאָיָה. שֶׁזֶּה מֵבִיא רְאָיָה עַל דַּיָּן שֶׁבָּרַר זֶה, לְפָסְלוֹ: אֲבָל אִם הֵם כְּשֵׁרִים וּמֻמְחִים. הָכִי קָאָמַר, אֲבָל אִם הָיוּ כְשֵׁרִים שֶׁאֵינָן לֹא קְרוֹבִים וְלֹא פְסוּלִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת נַעֲשׂוּ כְמֻמְחִין וְאֵינוֹ יָכוֹל לְפָסְלָן. וּפְסַק הַהֲלָכָה בָזֶה, כְּשֶׁקִּבְּלוּ בַעֲלֵי הַדִּין מִי שֶׁיָּדִין לָהֶם בֵּין יָחִיד בֵּין רַבִּים, וּפָסַק עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין, דִּינוֹ דִין וְאֵין סוֹתְרִין דִּינוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה לָרַבִּים. וְאִם נוֹדַע שֶׁטָּעָה, אִם בִּדְבַר מִשְׁנָה טָעָה אוֹ בְדָבָר הַמְפֹרָשׁ בַּגְּמָרָא, מַחֲזִירִים הַדָּבָר כְּשֶׁהָיָה וְדָנִין בּוֹ כַהֲלָכָה. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר, כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ זֶה שֶׁנָּטַל הַמָּמוֹן שֶׁלֹּא כַדִּין לִמְדִינַת הַיָּם, פָּטוּר הַדַּיָּן מִלְּשַׁלֵּם {ו} מֵאַחַר שֶׁקִּבְּלוּהוּ עֲלֵיהֶם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁגָּרַם לְהַזִּיק {ז}, לֹא נִתְכַּוֵּן לְהַזִּיק. וְאִם טָעָה בְשִׁקּוּל הַדַּעַת, וְהוּא בְדָבָר שֶׁנֶּחְלְקוּ בוֹ תַנָּאִים אוֹ אָמוֹרָאִים אוֹ גְאוֹנִים, וְסוּגְיָא דְעָלְמָא כְחַד מִנַּיְהוּ {ח} וְדָן זֶה הַדַּיָּן כְּדִבְרֵי אוֹתוֹ הַגָּאוֹן שֶׁאֵין סוּגְיַת הָעוֹלָם כְּמוֹתוֹ, אִם לֹא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד יַחֲזֹר הַדִּין, וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר יְשַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ, וְאִם נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ {ט}. וְדַיָּן שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אוֹתוֹ בַעֲלֵי הַדִּין אֶלָּא שֶׁעָמַד מֵאֵלָיו אוֹ מִנָּה אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ אוֹ קְצָת זִקְנֵי הַקָּהָל הֶעֱמִידוּהוּ, אִם אֵינוֹ מֻמְחֶה לָרַבִּים, אַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל רְשׁוּת מֵרֹאשׁ הַגּוֹלָה, אֵין דִּינָיו דִּין, בֵּין טָעָה בֵּין לֹא טָעָה {י}, וְאֵינוֹ בִכְלַל הַדַּיָּנִין אֶלָּא בִכְלַל בַּעֲלֵי זְרוֹעַ, וְכָל אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִינִין אִם רָצָה סוֹתֵר דִּינוֹ וְחוֹזֵר וְדָן בִּפְנֵי בֵית דִּין. וְאִם טָעָה וְלֹא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד יַחֲזִיר הַדִּין, וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר יְשַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ כְּדִין כָּל גּוֹרֵם לְהַזִּיק {יא}, וְאִם נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד יְשַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ וְחוֹזֵר וְנוֹטֵל מִבַּעַל דִּין זֶה שֶׁנָּתַן לוֹ שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה. וּמֻמְחֶה לָרַבִּים שֶׁקִּבְּלוּ אוֹתוֹ בַעֲלֵי דִינִים אוֹ שֶׁנָּטַל רְשׁוּת מֵרֹאשׁ גּוֹלָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אוֹתוֹ בַעֲלֵי דִינִים, הוֹאִיל וְהוּא מֻמְחֶה, אִם טָעָה בֵּין בִּדְבַר מִשְׁנָה בֵּין בְּשִׁקּוּל הַדַּעַת וְאִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר הַדִּין, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. וּמֻמְחֶה שֶׁנָּטַל רְשׁוּת מֵרֹאשׁ גּוֹלָה יֵשׁ לוֹ לָכוֹף לְבַעֲלֵי הַדִּין שֶׁיָּדוּנוּ לְפָנָיו, בֵּין רָצוּ בֵּין לֹא רָצוּ, בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּץ לָאָרֶץ. וּמִי שֶׁנָּטַל רְשׁוּת מִן הַנָּשִׂיא שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ יָכוֹל לָכוֹף לְבַעֲלֵי הַדִּין אֶלָּא בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבָד {יב}. וּמֻמְחֶה הוּא מִי שֶׁלָּמַד בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה וְיוֹדֵעַ לִסְבֹּר לְהַקִּישׁ וּלְהָבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר [הוּא הַנִּקְרָא מֻמְחֶה]. וּכְשֶׁהוּא נִכָּר וְיָדוּעַ וְיָצָא טִבְעוֹ אֶל אַנְשֵׁי דוֹרוֹ, נִקְרָא מֻמְחֶה לָרַבִּים, וְהוּא יָכוֹל לָדוּן יְחִידִי וַאֲפִלּוּ לֹא נָקַט רְשׁוּת מֵרֹאשׁ הַגּוֹלָה {יג}: זֶה פּוֹסֵל עֵדָיו שֶׁל זֶה. פְּלוּגְתַיְהוּ דְרַבִּי מֵאִיר וְרַבָּנָן מוֹקֵי לַהּ בַּגְּמָרָא, כְּשֶׁאָמַר בַּעַל דִּין יֵשׁ לִי שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים בַּדָּבָר, וְהֵבִיא כַת רִאשׁוֹנָה, וְעָמַד בַּעַל דִּין שֶׁכְּנֶגְדּוֹ עִם אַחֵר וְאָמַר פְּסוּלִין הֵן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר יָכוֹל הוּא עִם אַחֵר לְפָסְלָן, וְלָאו נוֹגֵעַ בָּעֵדוּת הוּא שֶׁהֲרֵי אָמַר יֵשׁ לִי כַת אַחֶרֶת. וְאִם בִּקֵּשׁ וְלֹא מָצָא, יַפְסִיד {יד}. וְרַבָּנָן סָבְרֵי אַף עַל גַּב דְּאָמַר תְּחִלָּה יֵשׁ לִי שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים יָכוֹל לַחֲזֹר וְלוֹמַר אֵין לִי אֶלָּא אֵלּוּ, וְנִמְצָא זֶה שֶׁבָּא לְפָסְלָן נוֹגֵעַ בָּעֵדוּת הוּא, וְלֹא מִפַּסְלֵי אַפֻּמֵיהּ. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} זֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד. וְהָא דְכָתַב הָרַ"ב בְּרֵישׁ פֶּרֶק קַמָּא, דִּשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת כּוֹפִין לָדוּן בִּפְנֵיהֶם, מַיְרֵי בִמְסָרֵב וְאֵינוֹ רוֹצֶה לָדוּן כְּלָל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} רַשִׁ"י. וּפֵרֵשׁ הָרֹא"שׁ דִּרְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁסּוֹבֵר כָּךְ שֶׁיַּהֲפֹךְ בִּזְכוּתוֹ יוֹתֵר מִבִּזְכוּת הָאַחֵר, וּמִתּוֹךְ כָּךְ צָיְתֵי לְדִינַיְהוּ. אֲבָל הַדַּיָּן עַצְמוֹ חָלִילָה לִמְצֹא סְבָרָא לְזַכּוֹתוֹ אִם לֹא שֶׁיֵּרָאֶה לוֹ דִּין גָּמוּר. אֲבָל אִם הָיָה יָכוֹל לְהַטְעוֹת אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיְּקַבֵּל אֶת סְבָרָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְסֻפָּק בָּהּ, הוּא בִכְלַל מַטֶּה מִשְׁפָּט. אֲבָל דַּעַת הָרַ"ב מִתּוֹךְ שֶׁזֶּה בוֹרְרוֹ מֵבִין דְּבָרָיו לַאֲשׁוּרוֹ כוּ' נִמְצָא שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר שׁוּם צַד זְכוּת נֶעְלָם מֵעֵינֵי הַדַּיָּנִים שְׁנֵיהֶם, וְהַשְּׁלִישִׁי שׁוֹמֵעַ מַשָּׂא וּמַתָּן שֶׁל שְׁנֵיהֶם וּמַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם וְיוֹצֵא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ. עַד כָּאן: {ג} וּבַגְּמָרָא מַסְּקִינַן דְּכֻלֵּי עָלְמָא דַּעַת הַדַּיָּנִים בָּעִינַן שֶׁיְּבָרְרוּ מִי שֶׁיֵּשֵׁב עִמָּהֶן אָדָם הָגוּן, וְכִי פְלִיגֵי בְּדַעַת בַּעֲלֵי דִינִין, רַבִּי מֵאִיר סָבַר דַּעַת בַּעֲלֵי דִינִין נַמִּי בָעִינַן כוּ': {ד} פּוֹסֵל דַּיָּנוֹ. בַּגְּמָרָא, כֹּל כְּמִנֵּיהּ דְּפָסֵיל דַּיָּנֵי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁבְּסוּרְיָא שָׁנוּ, שֶׁהֵם הֶדְיוֹטוֹת שֶׁאֵין יוֹדְעִין דִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא שֶׁהֻרְגְּלוּ לָדוּן. וְרַבִּי מֵאִיר יָהֵיב לְהוּ דִין יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, וְיָכוֹל לְפָסְלָן. וְרַבָּנָן סָבְרֵי כֵּיוָן שֶׁהִמְחוּם רַבִּים עֲלֵיהֶם לֹא כֹל הֵימֶנּוּ לְפָסְלָן, וַעֲדִיפֵי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. אַחֲרוֹנִים: {ה} זֶה הוּא לְשׁוֹן רַשִׁ"י בְּאוֹקִימְתָא קַמַּיְתָא. אֲבָל בַּמַּסְקָנָא כָתַב לֹא אָדוּן לְפָנָיו: {ו} וַאֲפִלּוּ נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} וְקַיְמָא לָן כְּמַאן דְּדָאֵין דִּינָא דְגַרְמֵי: {ח} וְלֹא יָדַע שֶׁכְּבָר פָּשַׁט הַמַּעֲשֶׂה בְּכָל הָעוֹלָם כְּדִבְרֵי הָאֶחָד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} וְחוֹזֵר וְנוֹטֵל כוּ' בְּמִכָּל שֶׁכֵּן מֵהָא דִּלְקַמָּן: {י} נָפְקָא מִנֵּיהּ לְעִנְיַן זְמָן. אִי נַמִּי זִמְנִין דְּלֵיכָּא לְבָרוֹרֵי טָעוּתָא לֹא מֵהַמִּשְׁנָה וְלֹא מֵהַסּוּגְיָא דְעָלְמָא, וַאֲפִלּוּ הָכִי אֶפְשָׁר שֶׁאֵינוֹ דִין צֶדֶק וִיכוֹלִים הַדַּיָּנִים לִפְסֹק דְּלֹא כְמוֹ שֶׁפָּסַק זֶה הַדַּיָּן, דְּאַטּוּ כֻלְּהוּ דִינֵי נִשְׁנוּ בַמִּשְׁנָה וְסוּגְיָא דְעָלְמָא: {יא} שֶׁזֶּה מִתְכַּוֵּן לְהַזִּיק הוּא כֵּיוָן דְּלָאו דַּיָּנָא הוּא: {יב} דְּהָכָא בְּבָבֶל שֵׁבֶט, לְשׁוֹן שְׂרָרָה, וְיֵשׁ לָהֶם רְשׁוּת [לְהַפְקִיר, דְּהֶפְקֵר בֵּית דִּין הֶפְקֵר]. וְהָתָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְחוֹקֵק, שְׂרָרָה מֻעֶטֶת. כִּדְאִיתָא בַגְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יג} כְּלוֹמַר וְדִינָיו דִּין. אֲבָל אִם טָעָה, אֵינוֹ פָטוּר, הוֹאִיל וְלֹא נָקַט רְשׁוּתָא: {יד} רַשִׁ"י. וּקְצָת קָשֶׁה לוֹמַר כֵּן דְּמִפְּנֵי שֶׁסָּבוּר הָיָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים וְאָמַר כֵּן וְאַחַר כָּךְ בִּקֵּשׁ וְלֹא מָצָא יַפְסִיד. וְהָרַמְבַּ"ם מְפָרֵשׁ דִּפְלוּגְתַיְהוּ כְּשֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים שֶׁאַחַר שֶׁהֵעִידוּ כַת אַחַת כִּדְבָרָיו הֵבִיא עוֹד אַחֶרֶת וְהֵעִידוּ גַּם כֵּן כְּמוֹ הָרִאשׁוֹנִים, וְטָעַן הַלָּה שֶׁאַרְבָּעָה הָעֵדִים פְּסוּלִים הֵם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר שׁוֹמְעִים לוֹ, וְנֹאמַר לְזֶה שֶׁהֱבִיאָם הָבֵא רְאָיָה שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים, לְפִי שֶׁאַתָּה לֹא הָיִיתָ מֵבִיא עֵדִים אַחַר עֵדִים אֶלָּא שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מִי שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר, וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע אֵיזֶהוּ הָרִאשׁוֹנִים אוֹ הָאַחֲרוֹנִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין חוֹשְׁשִׁים לָזֶה, לְפִי שֶׁלֹּא עָשָׂה זֶה אֶלָּא לְחַזֵּק טַעֲנוֹתָיו וּלְהוֹדִיעַ כִּי זֶה יָדוּעַ לָרַבִּים: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד כו': הטעם במה שאמרו חכמים כי שני הדיינין הם שבוררין השלישי לפי שהדיין שיברור האחד מן השני בעלי דינים יהפך בזכותו וכן הדיין השני יהפך בזכות הבעל דין השני שברר והשלישי יכריע ביניהם ולא יהיה נוטה עם אחד מן השני בעלי דינין לפי שלא בררו אחד מהם ומחלוקת ר' יהודה וחכמים אינו בדיינין מומחין אלא בדיינין שאינן מומחין לפי שר' מאיר אומר כיון שהם אינם מומחין יש לו לטעון ולערער בדיניהם וחכמים אומרים כיון שהם כשרים הרי הן כמומחין שאינו יכול לפוסלן: וענין מה שאמרו חכמים כיון שהם כשרים וברורים הוא פירוש וכאלו אמר אם היו כשרים הרי הם כמומחין שאינו יכול לפוסלן: והמתברר מכל התלמוד מזה הענין מה שאני אומר לך וזה שהבעלי דינין כשיתרצו בדין מי שבררו בני אדם וקבלו עליהם דינם ואפילו לא היו אותם בני אדם מומחין רצה לומר אלא הדיוטות דינם מקובל עליהם אלא אם כן טעו בדין שחוזר ובטעות הדיינין בדין יש דרכים ומחלוקת ואין זה מקומו ואם הבעלי דינין לא בררו אותם הדיינין ולא מנו אותם עליהם אלא שהם מאליהם עמדו להם לדון בין בני אדם או שמנה אותם מלך או שלטון או קצת זקני הקהל ולא מנו אותם הבעלי דינין אם היו מומחין דיניהם דין ומקובל כיון שלא טעו כמו שבארנו וענין מומחין שיהיו חכמים בתורה יודעים במקראות הכתובים בה יכולים לסבור ולהוציא דבר מתוך דבר כמו שביאר בתלמוד אומר כגון אנא דגמירנא וסבירנא רצוני לומר שאני יודע וזוכר לתורה שבכתב ושבעל פה ויש לי יכולת לסבור ולהקיש ואני מבין הענינים וכל איש שהוא כזה יש לו לדון ואפילו יחיד ואע"ג דלא נקיט רשותא מריש גלותא ובלבד שיהא מפורסם אצל בני אדם שהוא כן וזהו ענין מומחה לרבים ואם אינו מומחה אין דינו דין ואפי' שידון דין אמת ואפילו נטל רשות מבית ראש גולה שאין הרשות מועלת אלא למומחה כמו שיתבאר בתלמוד אבל זה המומחה דלא נקט רשות אין לו רשות להכריח הבעלי דינין שידונו לפניו אבל מי שדן הוא לא יקבל עליו דינו אבל המומחה דנקיט רשות מריש גלותא ידין בעלי דינין בין רצה כל אחד מהם או לא רצה ואין יכול אחד מהם לצאת מדינו בכל ארץ ישראל וראש ישיבה הוא דן גם כן על בעלי דינין ואפילו לא רצו אבל זה בארץ ישראל בלבד זהו המתבאר בזה הענין: ומה שאמר זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה אין מחלוקתו עם החכמים במי שהביא שני עדים שיעידו לו בדבר מן הדברים שבעל דינו יפסול אותם ושומעין לו כי זה מבואר שאין שומעין לו אלא אם הביא ראיה שהם קרובים או פסולים אבל מחלוקת רבי מאיר עם חכמים כשיתבע ראובן לשמעון שיש לו אצלו ממון והביא ראובן שני עדים והעידו שהוא כדבריו אחר כך הביא שני עדים אחרים והעידו גם כן כמו עדות השני עדים הראשונים ואם טען שמעון ואמר אלה הארבעה עדים פסולים רבי מאיר אומר שומעין לו ונאמר לראובן הבא ראיה שהם כשרים לפי שאתה לא היית מביא עדים אחר עדים על ענין אחד בעצמו אלא שאתה יודע שיש בהן מי שאינו כשר לעדות ואנחנו לא נדע איזו כת מהם הפסולים אם הם הראשונים או הם האחרונים אם כן יש לך לקיים הכשרות באחת הכתות וחכמים אומרים אין אנו חוששין בהביאו עדים אחר עדים לפי שלא עשה זה לפי שאחד מהן פסול אלא לחזק טענותיו ולהודיע כי זה ידוע אצל רבים ואין שומעין לשמעון אלא אם ברר הדבר שיש בהם פסול. והלכה כחכמים בכל הדברים: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ב

אָמַר לוֹ נֶאֱמָן עָלַי אַבָּא, נֶאֱמָן עָלַי אָבִיךָ, נֶאֱמָנִין עָלַי שְׁלֹשָׁה רוֹעֵי בָקָר {טז}, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. הָיָה חַיָּב לַחֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה וְאָמַר לוֹ דּוֹר לִי בְחַיֵּי רֹאשְׁךָ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ:

 ר"ע מברטנורה  נֶאֱמָן עָלַי אַבָּא. לִהְיוֹת דַּיָּן {טו}, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָסוּל מִן הַתּוֹרָה לְדוּנֵנִי לֹא לִזְכוּת וְלֹא לְחוֹבָה, כִּדְנָפְקָא לָן מִלֹּא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים: נֶאֱמָנִים עָלַי שְׁלֹשָׁה רוֹעֵי בָקָר. לָדוּן. דְּאִלּוּ לְעֵדוּת, רוֹעֵי בָקָר כְּשֵׁרִים הֵן: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. אֲפִלּוּ לְאַחַר גְּמַר דִּין, לְאַחַר שֶׁקִּבֵּל הַדַּיָּן הָעֵדוּת וְאָמַר אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי {יז}: אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. לְאַחַר גְּמַר דִּין בִּלְבָד הוּא דִפְלִיגֵי רַבָּנָן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר. דְּאִלּוּ קֹדֶם גְּמַר דִּין מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר דְּיָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ נַמִּי שֶׁמְּקַבֵּל עָלָיו עֵדוּת אִישׁ פְּלוֹנִי אוֹ דִינוֹ שֶׁל אִישׁ פְּלוֹנִי, אֲפִלּוּ קֹדֶם גְּמַר דִּין אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, שֶׁאֵין לְאַחַר קִנְיָן כְּלוּם. וְכֵן הֲלָכָה: דּוֹר לִי בְחַיֵּי רֹאשְׁךָ. נְדֹר לִי בְחַיֵּי רֹאשְׁךָ וְאֶתֵּן לְךָ מַה שֶּׁאַתָּה תוֹבֵעַ {יח}. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר וּמָחוּל לְךָ {יט} מַה שֶּׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ. וְנָדַר לוֹ אוֹ קָנוּ מִיָּדוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָדַר, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, כְּדִבְרֵי חֲכָמִים. וְכֵן הֲלָכָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טו} וְכָל שֶׁכֵּן לְהָעִיד. עַיֵּן פֶּרֶק ו' דְּנִדָּה מִשְׁנָה ד': {טז} רוֹעֵי בָקָר. הוּא הַדִּין כָּל בֵּי תְלָתָא דְּלֹא גְמִירֵי דִינָא פְּסוּלִים. וְלִרְבוּתָא נָקַט רוֹעֵי בָקָר, דְּלֹא שְׁכִיחֵי בְיִשּׁוּב וְלֹא רָאוּ וְלֹא שָׁמְעוּ עִסְקֵי דִין בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וַאֲפִלּוּ לְעֵדוּת נַמִּי פַסְלִינְהוּ רַבָּנָן, דְּקָא חָזוּ רַבָּנָן דְּקָא מְכַוְּנֵי וְשָׁרֵי לְהוּ לִרְעוֹת בִּשְׂדוֹת אֲחֵרִים. גְּמָרָא: {יז} וְכֵן דַּעַת נִמּוּקֵי יוֹסֵף דִּלְגַבֵּי עֵדוּת נַמִּי הָוֵי גְמַר דִּין כְּשֶׁפָּסְקוּ בֵית דִּין הַדָּבָר עַל פִּיהֶן. אֲבָל הָרִיבָ"שׁ וּגְאוֹנִים סְבִירָא לְהוּ דִּלְגַבֵּי עֵדוּת הָוֵי גְמַר דִּין כָּל שֶׁנִּתְקַבֵּל עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יח} וּבְרֵישָׁא נַמִּי בְּאֶתֵּן לְךָ מַחֲלֹקֶת, אֲבָל בְּמָחוּל לְךָ אֲפִלּוּ רַבִּי מֵאִיר מוֹדֶה. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יט} לָאו דַּוְקָא. דְּאִם כֵּן פְּשִׁיטָא, דְּהָא בִלְאַחַר גְּמַר דִּין מַיְרֵי וּמְחִילָה גְמוּרָה הִיא. אֶלָּא מַיְרֵי כְּגוֹן דְּאָמַר לֵיהּ תּוֹבֵעַ לַנִּתְבָּע הֲרֵי עָלַי לַעֲשׂוֹת מִתְּבִיעָה זוֹ כְּכָל מַה שֶּׁיֹּאמְרוּ אַבָּא אוֹ אָבִיךְ הֵן לִפְטוֹר הֵן לְחִיּוּב. שֶׁאֵין בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן מְחִילָה. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין כו': מחלוקת רבי מאיר וחכמים לאחר גזר דין וגזר דין הוא לאחר שיקבל הדיין העדות ויאמר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אבל קודם לכן יכול לחזור בו ואפילו לדברי חכמים וכשנטל בקנין שהוא מקבל עליו עדות איש פלוני או דין איש פלוני אינו יכול לחזור בו לפי שאמרו חכמים אין לאחר קנין כלום ואין הפרש בין שיאמר לו דור לי בחיי ראשך ואתן לך מה שאתה תובע כיון שהשביעו הדיין על הדרך שאמר לו או שקנו מידו שנתרצה בשבועתו אינו יכול לחזור בו לפי שהלכה כחכמים: ופירוש דור נדור לי בחיי ראשך מגזרת נודר: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ג

וְאֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִין {כ}, הַמְשַׂחֵק בְּקֻבְיָא, וְהַמַּלְוֶה בְרִבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בִּתְחִלָּה הָיוּ קוֹרִין אוֹתָן אוֹסְפֵי שְׁבִיעִית, מִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִין, חָזְרוּ לִקְרוֹתָן סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה {ל}, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם אֻמָּנוּת אֶלָּא הִיא, אֲבָל יֵשׁ לָהֶן אֻמָּנוּת שֶׁלֹּא הִיא, כְּשֵׁרִין {לא}:

 ר"ע מברטנורה  וְאֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִים. לָדוּן וּלְהָעִיד: הַמְשַׂחֵק בְּקֻבְיָא. פָּסוּל לְעֵדוּת לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִתְעַסֵּק בְּיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּתְעַסֵּק בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא אוֹ בְתוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, אוֹ בִסְחוֹרָה וְאֻמָּנוּת וּמְלָאכָה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן יִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם: וְהַמַּלְוֶה בְרִבִּית. אֶחָד הַלֹּוֶה {כא} וְאֶחָד הַמַּלְוֶה שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין, דְּקַיְמָא לָן הַמַּלְוֶה וְהַלֹּוֶה שְׁנֵיהֶם עוֹבְרִים בְּלֹא תַעֲשֶׂה {כב}: וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים. אִית דִּמְפָרְשֵׁי מִין מִמִּינֵי הַשְּׂחוֹק, אִם תַּקְדִּים יוֹנָתְךָ לְיוֹנָתִי אֶתֵּן לְךָ כָּךְ וְכָךְ {כג}. וְאִית דִּמְפָרְשֵׁי שֶׁמְּגַדֵּל יוֹנָה מְלֻמֶּדֶת לְהָבִיא יוֹנִים לְבֵית בְּעָלֶיהָ בְּעַל כָּרְחָן. וְיֵשׁ בָּהֶן גָּזֵל מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם, וְלֹא גָזֵל גָּמוּר {כד}: וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית. עוֹשִׂין סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית. וְהַתּוֹרָה אָמְרָה (וַיִּקְרָא כה) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, וְלֹא לִסְחוֹרָה: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר וְכוּ'. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ מִלְּתֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הָכִי, בַּתְּחִלָּה הָיוּ קוֹרְאִים אוֹתָם אוֹסְפֵי שְׁבִיעִית, כְּלוֹמַר אוֹסְפֵי פֵרוֹת שְׁבִיעִית לְעַצְמָן הָיוּ פְסוּלִים לְעֵדוּת כְּמוֹ סוֹחֲרֵי פֵרוֹת שְׁבִיעִית: מִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִין. הַשּׁוֹאֲלִין מְנַת הַמֶּלֶךְ כָּךְ וְכָךְ כּוֹרִין תְּבוּאָה בְכָל שָׁנָה, וְהָיוּ צְרִיכִין לֶאֱסֹף תְּבוּאָה שֶׁל שְׁבִיעִית לִפְרֹעַ מִמֶּנָּה מְנַת הַמֶּלֶךְ, חָזְרוּ לוֹמַר סוֹחֲרֵי פֵרוֹת שְׁבִיעִית בִּלְבָד הֵם פְּסוּלִים, אֲבָל אוֹסְפֵי תְבוּאַת שְׁבִיעִית לָתֵת לַמֶּלֶךְ כְּשֵׁרִים לְעֵדוּת, כֵּיוָן שֶׁאֵין אוֹסְפִים לֶאֱצֹר לְעַצְמָן. וּלְעִנְיַן פְּסַק הֲלָכָה, כָּל מִי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה שֶׁחַיָּב עָלֶיהָ מִיתַת בֵּית דִּין אוֹ כָרֵת אוֹ מַלְקוֹת, פָּסוּל לְעֵדוּת {כה}. דִּמְחֻיָּב מִיתָה נִקְרָא רָשָׁע, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר לה) אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת, וּבְחַיָּבֵי מַלְקוֹת כְּתִיב (דְּבָרִים כה) וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה (שְׁמוֹת כג) אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס, וְדָרְשִׁינַן אַל תָּשֶׁת רָשָׁע עֵד. וְאִם לָקָה חָזַר לְהֶכְשֵׁרוֹ, דִּכְתִיב וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ, כֵּיוָן שֶׁלָּקָה הֲרֵי הוּא כְאָחִיךָ. וְאִם לָקַח מָמוֹן שֶׁלֹּא כַדִּין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בֵּיהּ לֹא מִיתָה וְלֹא מַלְקוֹת, פָּסוּל לְעֵדוּת, כְּגוֹן גַּנָּב וְגַזְלָן וּמַלְוֶה בְרִבִּית {כו}. וְאִם לָקַח מָמוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אִסּוּר דְּרַבָּנָן, פָּסוּל לְעֵדוּת מִדְּרַבָּנָן, כְּגוֹן מַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְחַמְסָן דְּיָהֵיב דְּמֵי {כז} וְלוֹקֵחַ הַחֵפֶץ שֶׁאֵין הַבְּעָלִים רוֹצִים לְמָכְרוֹ, וְהַגַּבָּאִים וְהַמּוֹכְסִים שֶׁלּוֹקְחִים לְעַצְמָן {כח}, וּמְקַבְּלֵי צְדָקָה מִן הַנָּכְרִים בְּפַרְהֶסְיָא {כט}, אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָהֶן פְּסוּלִין לְעֵדוּת מִדְּרַבָּנָן, וְאֵין עֵדוּתָן בְּטֵלָה עַד שֶׁיַּכְרִיזוּ עֲלֵיהֶם וִיפַרְסְמוּ אוֹתָן. אֲבָל פְּסוּלֵי עֵדוּת שֶׁל תּוֹרָה אֵין צְרִיכִין הַכְרָזָה. וְכָל הַפְּסוּלִין לְעֵדוּת, בֵּין שֶׁל תּוֹרָה בֵּין שֶׁל דִּבְרֵיהֶם, אִם נוֹדַע מֵעִנְיָנָם שֶׁעָשׂוּ תְשׁוּבָה גְמוּרָה וְהַמָּמוֹן שֶׁלָּקְחוּ שֶׁלֹּא כַדִּין הֶחֱזִירוּהוּ וְעָשׂוּ סְיָג וְגָדֵר לְעַצְמָן בְּאוֹתוֹ דָבָר שֶׁחָטְאוּ בוֹ שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ לַעֲשׂוֹתוֹ עוֹד, הֲרֵי אֵלּוּ חָזְרוּ לְהֶכְשֵׁרָן. וּמְשַׂחֵק בְּקֻבְיָא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּזֶה גָזֵל אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם, הֵם פְּסוּלִים לְעֵדוּת, לְפִי שֶׁאֵין מִתְעַסְּקִין בְּיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין בָּהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם. וְדַוְקָא שֶׁאֵין לָהֶם מְלָאכָה וְאֻמָּנוּת אֶלָּא הִיא, כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, וְכֵן הֲלָכָה. וְאֵימָתַי חֲזָרָתָן, מִשֶּׁיְּשַׁבְּרוּ פַסְפַּסֵּיהֶן {לב} וִיקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם דַּאֲפִלּוּ בְחִנָּם לֹא עָבְדֵי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כ} הַפְּסוּלִין. פְּסוּלֵי דְרַבָּנָן קָא חָשֵׁיב. וּמִשּׁוּם הָכִי לֹא גָרְסִינַן וַעֲבָדִים, דְּאִינְהוּ פְסוּלִים מִדְּאוֹרַיְתָא מִקַּל וָחֹמֶר. תּוֹסָפוֹת: {כא} וְהָא דִתְנַן מַלְוֶה בְרִבִּית. מִלְוָה הַבָּאָה בְרִבִּית. גְּמָרָא: {כב} וְאַף עַל גַּב דְּעָרֵב וְעֵדִים עוֹבְרִים נַמִּי בְלֹא תְשִׂימוּן, לֹא תְשִׂימוּן לֶאֱנָשֵׁי, לְמַלְוֶה וְלֹוֶה מַשְׁמַע לְהוּ. הָרֹא"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כג} וְאַף עַל גַּב דְּהַיְנוּ מְשַׂחֵק בְּקֻבְיָא, תָּנָא תוֹלֶה בְדַעַת יוֹנוֹ וְתָנָא תוֹלֶה בְדַעַת עַצְמוֹ. וּצְרִיכֵי כוּ'. בַּגְּמָרָא: {כד} דְּלֹא זָכָה בַעַל הַשּׁוֹבָךְ, דְּמִמֵּילָא קָאָתוּ וְרָבוּ לְהָתָם. רַשִׁ"י: {כה} וְכָל שֶׁכֵּן לָדוּן: {כו} בְּרִבִּית קְצוּצָה. וּמַתְנִיתִין בַּאֲבַק רִבִּית. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כז} דְּלֹא תַחְמֹד לֶאֱנָשֵׁי בְּלֹא דְמֵי מַשְׁמַע לְהוּ: {כח} וּמַיְרֵי שֶׁהֶחֱזִירוּ, דְּאִם לֹא כֵן פְּסוּלִים מִדְּאוֹרַיְתָא, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלֹא יָדְעֵי לְמַאן נְהַדְרֵי, אִי נַמִּי שֶׁמָּא יַחְזְרוּ לְקִלְקוּלָם. תּוֹסָפוֹת: {כט} וְאֶפְשָׁר לֵיהּ לְאִתְזוֹנֵי בְצִנְעָא וּמְבַזֵּי נַפְשֵׁהּ בְּפַרְהֶסְיָא. דְּאִי לֹא אֶפְשָׁר לֵיהּ, חַיּוּתֵיהּ הוּא. גְּמָרָא: {ל} אָמַר רַבִּי יְהוּדָה. אַמְּשַׂחֵק בְּקֻבְיָא קָאֵי. אִי נַמִּי אַמַּפְרִיחֵי יוֹנִים לְפֵרוּשׁ הָרִאשׁוֹן: {לא} כְּשֵׁרִין. וְדַוְקָא כְשֶׁהַמָּעוֹת עַל הַדַּף. אֲבָל הַמְשַׂחֲקִים בַּאֲמָנָה, אֲפִלּוּ הִקְנוּ, אַסְמַכְתָּא גְמוּרָה הִיא וְאֵין קִנְיָן מוֹעִיל בָּהּ. תּוֹסָפוֹת: {לב} שִׁבְרֵי עֵצִים. [רַשִׁ"י]. וְנִמּוּקֵי יוֹסֵף כָּתַב לְפִי שֶׁהַקֻּבְיָא מְרֻבַּעַת כְּאֶבֶן פַּסְפָּס קָרוּי כֵּן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ואלו הן הפסולין המשחק בקוביא והמלוה כו': לפי שאמר במה שקדם נמצא אחד מהם קרוב או פסול בא עכשיו לבאר מי הוא הפסול ומי הוא הקרוב ואמר המשחק בקוביא והוא שחוק ידוע והוא הנקרא בערבי גר"ר ושרטנ"ג על תנאי שמשימין כספים למי שיעשה כך או שלא יעשה שיקח אותן כפי שמסכימין באותו השחוק ואסור זה לפי שהוא מתעסק בדבר שאין בו תועלת לישוב העולם ומיסודי התורה שהאדם אין ראוי לו להתעסק בעולם הזה אלא באחד משני דברים או בתורה כדי שתשלם נפשו בחכמתה או במלאכה שתועיל לו בהתמדת המציאות או האומניות והסחורות אלא שראוי למעט מאלו ולהרבות בתורה כמו שאמרו רז"ל (אבות פ"ד משנה יו"ד) הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. ואשוב לענין ההלכה. מלוה ברבית בין הלוקח בין הנותן שניהם פסולין: ומפריחי יונים הם לוקחין ממון שאינו שלהם לפי שהם מושכין הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים כמו שהוא מפורסם אצל המתעסקים בזה וכן סוחרי שביעית לוקחין ממון שאינו שלהם לעשות סחורה: ופירוש דברי ר"ש מה שאבאר לך בזה כי בראשונה היו אצלם אוספי שביעית פסולין וסוחרי שביעית פסולין וכאשר גברו הגוים ואנסו ישראל והכריחום לתת להם סעודות בכל שנה חזרו בני אדם לאסוף זרע שביעית רוצה לומר התבואות הנעשות באותה השנה ומוציאין אותה במנת המלך ובאותה שעה אמרו אוספי שביעית כשרים לפי שלא היו אוספים לעצמם וסוחרי שביעית בלבד הם הפסולים וזהו שאמר חזרו לקרות' סוחרי שביעית כלומר חזרו לומר שלא יהיה פסול אלא סוחרי שביעית: ולא יעלה על דעתך שאלו בלבד פסולי עדות אבל הם רבים יארך לפרשם. והנה לך שני עיקרים שכוללים רובם אבל לא ימצא יוצא משני אלה העיקרים אלא מעטים וזה כי כל מי שיעשה עון שיתחייב עליו מלקות הוא פסול לעדות ואפילו שלא יהיה באותו העון שום פני' לממון כלל כגון אוכל בשר בחלב אוכל נבלה או משחית פאה או לובש שעטנז וכיוצא בהם לפי שהתורה האמיתית קראה כל מחויב מלקות רשע כמו שנאמר והיה אם בן הכות הרשע והזהירה שלא לקבל עדות רשע כמו שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ומפי השמועה למדנו בפירוש דבר זה אל תשת רשע עד וכשהלקו אותו חזר כשר לעדות כמו שנאמר ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא אחיך זהו העיקר האחד. והעיקר השני הוא כי כל מי שיקח ממון שלא כדין ואף על פי שאינו מחויב מלקות הוא פסול לעדות כגון גנב וגזלן ומלוה ברבית ומצד לקיחת ממון שלא כדין גם כן שמו מפריחי יונים והחמסנין והגבאין והמוכסין והרועים ואוכלי צדקה של כותי' פסולי עדות לפי שהגבאים יש שלוקחים לעצמן וכמו כן המוכסין והרועין משלחים מקניהם בשדות בני אדם. וצדקה של כותים אינה מותרת לישראל ולאכול אותה בפרהסיא מבלי צורך הוא עבירה אבל אלו הם פסולי עדות מדרבנן ולפיכך לא תתקיים בהם הפסלנות כדי שתהא עדותן פסולה אלא אחר ההכרזה ושידעו בני אדם שהם פסולין ופסולי עדות דאורייתא אינן צריכין הכרזה אמנם עד זומם הוא פסול לעדות לפי שפעמים יהיה מחויב מלקות ופעמים יהיה מחויב ממון כמו שנתבאר בפרק שלישי מכתובות ואין צריך לומר במחויבי מיתות בית דין שהם פסולין כיון שיבא בהם גם כן שם רשע והוא שנאמר אשר הוא רשע למות וחזרת זה המין השני עד שיהיו כשרים להעיד שיחזרו מה שלקחו מממון שלא כדין לבעלים ואם אפשר לו ראוי שיחזיר הדבר שלקח בעין ואחר כן שיסורו ממעשיהם הרעים מכל וכל ואפילו על הדרך המותר להם כגון שיחזיר הרבית שלקח ולא יתעסק ברבית ואפי' עם הגוים ואף על פי שהוא מותר וכמו כן המשחק בקוביא לא ישחק בו ואפי' בלא תנאי ממון ומפריחי יונים לא יתעסק בהם ואפי' במדבר שאין שם גזילה ועל זה תקיש וכשיתפרסם על אחד מהם שחזר בתשובה כזאת והעידו עליו עדים בכך וכי הוא היה יכול לעשות כמו שהיה עושה מתחלה מן העבירה ולא עשה מפני התשובה הנה חזר להיות כשר והלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ד

וְאֵלּוּ הֵן הַקְּרוֹבִין {לג}, אָבִיו {לד} וְאָחִיו וַאֲחִי אָבִיו וַאֲחִי אִמּוֹ וּבַעַל אֲחוֹתוֹ וּבַעַל אֲחוֹת אָבִיו וּבַעַל אֲחוֹת אִמּוֹ וּבַעַל אִמּוֹ וְחָמִיו וְגִיסוֹ, הֵן וּבְנֵיהֶן וְחַתְנֵיהֶן, וְחוֹרְגוֹ לְבַדּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, זוֹ מִשְׁנַת רַבִּי עֲקִיבָא. אֲבָל מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, דּוֹדוֹ וּבֶן דּוֹדוֹ {לז}. וְכָל הָרָאוּי לְיָרְשׁוֹ, וְכָל הַקָּרוֹב לוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. הָיָה קָרוֹב וְנִתְרַחֵק, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מֵתָה בִתּוֹ וְיֶשׁ לוֹ בָנִים מִמֶּנָּה, הֲרֵי זֶה קָרוֹב:

 ר"ע מברטנורה  וּבַעַל אֲחוֹתוֹ וְכוּ'. מִשּׁוּם דְּבַעַל כְּאִשְׁתּוֹ {לה}: וְגִיסוֹ. בַּעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ: הֵם וּבְנֵיהֶן וְחַתְנֵיהֶן. וְדַוְקָא בָנִים וּבָנוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְגִיסוֹ מֵאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ. אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ בָנִים מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת, אוֹ חֲתָנִים נְשׂוּאִים לְבָנוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת, אֵינָן חֲשׁוּבִין קְרוֹבִין {לו}: וְחוֹרְגוֹ. בֶּן אִשְׁתּוֹ מֵאִישׁ אַחֵר. הוּא בִלְבָד חָשׁוּב קָרוֹב, אֲבָל בֶּן חוֹרְגוֹ וַחֲתַן חוֹרְגוֹ לֹא. וְאֵשֶׁת חוֹרְגוֹ לֹא יָעִיד לָהּ, דְּאִשָּׁה כְבַעְלָהּ. וְהָאַחִים זֶה עִם זֶה, בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם, הֲרֵי הֵן רִאשׁוֹן בְּרִאשׁוֹן. וּבְנֵיהֶם זֶה עִם זֶה, שֵׁנִי בְשֵׁנִי. וּבְנֵי בְנֵיהֶם זֶה עִם זֶה, שְׁלִישִׁי בִשְׁלִישִׁי. וּלְעוֹלָם שְׁלִישִׁי בְרִאשׁוֹן כָּשֵׁר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁלִישִׁי בְשֵׁנִי. אֲבָל שֵׁנִי בְשֵׁנִי וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֵׁנִי בְרִאשׁוֹן, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים. וּכְדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מוֹנֶה בַזְּכָרִים כָּךְ אַתָּה מוֹנֶה בַנְּקֵבוֹת, וְכָל אִשָּׁה שֶׁאַתָּה פָסוּל לָהּ כָּךְ אַתָּה פָסוּל לְבַעְלָהּ, וְכָל אִישׁ שֶׁאַתָּה פָסוּל לוֹ כָּךְ אַתָּה פָסוּל לְאִשְׁתּוֹ: אֲבָל מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה דּוֹדוֹ וּבֶן דּוֹדוֹ. וְאֵין הֲלָכָה כְמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה: וְכָל הָרָאוּי לְיָרְשׁוֹ. תַּשְׁלוּם מִשְׁנָתוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא הִיא וְלֹא מִמִּשְׁנָה רִאשׁוֹנָה {לח}. וְכָל הָרָאוּי לְיָרְשׁוֹ, דְּהַיְנוּ קְרוֹבֵי הָאָב. אֲבָל קְרוֹבֵי הָאֵם כְּגוֹן אֲחִי אִמּוֹ שֶׁהִזְכַּרְנוּ, כָּשֵׁר לוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵין אֲחִי אִמּוֹ {לט} רָאוּי לְיָרְשׁוֹ. אֲבָל הוּא רָאוּי לִירַשׁ אֲחִי אִמּוֹ, לְפִיכָךְ הוּא פָסוּל לְהָעִיד לוֹ: הָיָה קָרוֹב. כְּגוֹן חֲתָנוֹ וְרָאוּי לְיָרְשׁוֹ מֵחֲמַת אִשְׁתּוֹ: וְנִתְרַחֵק. שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ קֹדֶם שֶׁרָאָה עֵדוּת זוֹ: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר וְכוּ'. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לג} הַקְּרוֹבִים. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לְהוּ מִקְּרָא דִּפְסוּלִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, בֵּין בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת בֵּין בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת: {לד} אָבִיו. סְפָרִים אֲחֵרִים לֹא גָרְסִינַן. וְהַטַּעַם שֶׁלֹּא מָנָה אוֹתוֹ בַמִּשְׁנָה, לְפִי שֶׁהוּא מְבֹאָר בַּקְּרָא, וְלֹא לָמַדְנוּ אִסּוּר עֵדוּת הַקְּרוֹבִים אֶלָּא מִמַּה שֶּׁהִזְהִיר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִלְּהָעִיד הָאָב עַל הַבֵּן אוֹ הַבֵּן עַל הָאָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר [דְּבָרִים כד] לֹא יוּמְתוּ כוּ'. הָרַמְבַּ"ם: {לה} בַּגְּמָרָא יָלֵיף לֵיהּ מִקְּרָא: {לו} וְהוּא הַדִּין לְכֻלְּהוּ בַעַל כְּאִשְׁתּוֹ כוּ'. אֶלָּא נָקַט גִּיסוֹ דִּסְמִיךְ: {לז} דּוֹדוֹ וְכוּ'. לַאֲפוֹקֵי אֲחֵי הָאֵם וּקְרוֹבֵי הָאִישׁוּת. עַיֵּן בְּנִמּוּקֵי יוֹסֵף: {לח} הָרַמְבַּ"ם. וְכָתַב רַשַׁ"ל שֶׁכֵּן נִרְאֶה לוֹ דְּלֹא כְפֵרוּשׁ רַשִׁ"י כוּ'. וּפָשׁוּט הוּא, דְּהָא בִכְלַל דּוֹדוֹ וּבֶן דּוֹדוֹ אַף מִן הָאֵם וְאֵינָם רְאוּיִים לְיָרְשׁוֹ. וְכִי תֵימָא דְאַדְּרַבָּא וְכָל הָרָאוּי לְיָרְשׁוֹ פֵּרוּשׁ דּוֹדוֹ וּבֶן דּוֹדוֹ דְּדַוְקָא מִן הָאָב, אִם כֵּן לֹא לִתְנֵי דוֹדוֹ וּבֶן דּוֹדוֹ כְּלָל. וּמִיהוּ בַּעַל אֲחוֹתוֹ רָאוּי לִירַשׁ הָאָחוֹת וְהִיא רְאוּיָה לְיָרְשׁוֹ וּבַעַל כְּאִשְׁתּוֹ. וְכֵן בַּעַל אֲחוֹת אָבִיו, וְגִיסוֹ, נַמִּי הָאֲחָיוֹת רְאוּיוֹת לִירַשׁ זוֹ אֶת זוֹ, וּבַעַל כְּאִשְׁתּוֹ, רִאשׁוֹן בְּרִאשׁוֹן אֲפִלּוּ בִתְרֵי בַעַל לְכֻלֵּי עָלְמָא: {לט} כְּדִתְנַן בְּרֵישׁ פֶּרֶק ח' דְּבָבָא בָתְרָא, אֲחֵי הָאֵם מַנְחִילִין וְלֹא נוֹחֲלִין: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ואלו הן הקרובים אביו ואהיו ואחי אביו ואחי כו': חמיו אבי אשתו וגיסו בעל אחותו וחתנו בעל בתו ואמרו הם ובניהם וחתניהם רוצה לומר בעלי בנותיו לפי שבעל בתו של אדם כמו בתו לפי שהבעל כאשתו וכן בנו של אדם או חתנו כעדות אחד הוא וזה שאמרנו בן גיסו וחתנו רצונו לומר שבן גיסו קרוב כשיהיה אותו הבן או הבת מאחות אשתו אבל בן גיסו וחתנו מאשה אחרת שאינה אחות אשתו הוא רחוק: וחורגו בן אשתו מאיש אחר הוא וזה קרוב אבל בן חורגו וחתן חורגו לא ואשת חורגו לא יעיד לה לפי שהיא כבעלה והעיקר שיתבאר לך ממנו איזה קרוב כשר להעיד איזה פסול להעיד הוא כמו שאבאר לך וזה כי אותם בני אדם היוצאים משרש אחד תחלה והם האחים נקראים ראשון בראשון ואינם יכולים להעיד זה על זה והמעלה השנית והם בני אחות האב אלו על אלו או בני אחות האם קצתם על קצתם או בני אחי האם עם בני אחי האם או עם בני אחי האב אלו עם אלו נקראים שני בשני ואין עדותם כשרה קצתם עם קצתם והמדרגה השלישית והם בני בני האיש עם בני בני אחיו או אחותו נקראים שלישי בשלישי ועדותם כשרה קצתם על קצתם ועדות שלישי בראשון ג"כ עדותם כשרה כגון עדות אחי האב על בן בנו של אחיו וכמו כן עדות בן בן האח על אחי אביו שתהא עדות שני בשלישי כשרה והאיש כאשתו והאשה כבעלה לענין העדות כגון האיש עם בעל אחותו ראשון בראשון לפי שהבעל כאשתו וכן הוא עם אשת אחיו ראשון בראשון לפי שאשה כבעלה והאב ובנו הם ראשון בראשון והטעם שלא מנה אותו במשנה ואמר אביו לפי שהוא מבואר במקרא ולא למדנו אסור עדות הקרובים אלא ממה שהזהיר השם יתעלה מלהעיד האב על בן או הבן על האב כמו שנאמר לא יומתו אבות על בנים וגו' כלומר לא יומתו בעדותם: ואמרו וכל הראוי לו ליורשו אינו מדברי משנה ראשונה אבל הוא תשלום משנת רבי עקיבא: וקרוב ונתרחק הוא שתמות אשתו או יגרשנה שהיא הקורבה בינו ובין משפחה אחרת ואין הלכה כמשנה ראשונה ולא כר' יהודה: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ה

הָאוֹהֵב {מ} וְהַשּׂוֹנֵא. אוֹהֵב, זֶה שׁוּשְׁבִינוֹ. שׂוֹנֵא, כָּל שֶׁלֹּא דִבֶּר עִמּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּאֵיבָה. אָמְרוּ לוֹ, לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל כָּךְ:

 ר"ע מברטנורה  שׁוּשְׁבִינוֹ. רֵעֵהוּ בִימֵי חֻפָּתוֹ, פָּסוּל לוֹ כָּל יְמֵי הַחֻפָּה: לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל כָּךְ. לְהָעִיד שֶׁקֶר מִשּׁוּם אֵיבָה וְאַהֲבָה. וְכֵן הֲלָכָה. וְדַוְקָא בְעֵדוּת פְּלִיגֵי רַבָּנָן עֲלֵיהּ. אֲבָל בְּדִין מוֹדוּ רַבָּנָן דְּפָסוּל לוֹ לָדוּן {מא}, דְּאִי רָחֵים לֵיהּ אֵינוֹ רוֹאֶה לוֹ חוֹבָה, וְאִי סָנֵי לֵיהּ לֹא מָצֵי לְאַפּוֹכֵי בִזְכוּתָא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {מ} הָאוֹהֵב. סִיּוּמָא דְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה הוּא כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מא} וּבַגְּמָרָא יָלְפִינַן נַמִּי שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁשּׂוֹנְאִין זֶה אֶת זֶה, שֶׁאֵין יוֹשְׁבִין בְּדִין אֶחָד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  האוהב והשונא אוהב זה שושבינו שונא כל כו': שושבינו הוא רעהו כגון הריעות שעושין בזמן הנשואים ונקראין שושבינין ואין הלכה כר' יהודה אלא אוהב ושונא כשר לעדות אבל הוא פסול לדון כלומר שאסור לו לדון לאוהבו ולשונאו ולא לידון איניש לא למאן דמרחם ליה ולא למאן דסני ליה והרבה מעשיות בתלמוד מחזקי' עקר זה ומאמצין אותו ומזהירין עליו ואין ראוי להבזות בכל זה במחשבות שאין בהם אמת: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ו

כֵּיצַד בּוֹדְקִים אֶת הָעֵדִים, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן {מב} וּמוֹצִיאִין אֶת כָּל {מד} הָאָדָם לַחוּץ, וּמְשַׁיְּרִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן, וְאוֹמְרִים לוֹ אֱמֹר הֵיאַךְ אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה חַיָּב לָזֶה. אִם אָמַר, הוּא אָמַר לִי שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ, אִישׁ {מה} פְּלוֹנִי אָמַר לִי שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיֹּאמַר, בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ מָאתַיִם {מו} זוּז. וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִים אוֹתוֹ. אִם נִמְצְאוּ דִבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים, נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר. שְׁנַיִם אוֹמְרִים זַכַּאי, וְאֶחָד אוֹמֵר חַיָּב, זַכַּאי. שְׁנַיִם אוֹמְרִים חַיָּב, וְאֶחָד אוֹמֵר זַכַּאי, חַיָּב. אֶחָד אוֹמֵר זַכַּאי, וְאֶחָד אוֹמֵר חַיָּב, וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ שְׁנַיִם מְחַיְּבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, יוֹסִיפוּ {מז} הַדַּיָּנִין:

 ר"ע מברטנורה  וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶם. מוֹדִיעִים אוֹתָם שֶׁהַשּׂוֹכְרִים עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן עַצְמָן מְבַזִּין אוֹתָן וְקוֹרְאִים לָהֶן רְשָׁעִים, דִּכְתִיב בְּנָבוֹת (מְלָכִים א כא), וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ, שֶׁיּוֹעֲצֵי הַמֶּלֶךְ {מג} שֶׁהָיוּ יוֹעֲצִים לְשָׂכְרָן קוֹרְאִים לָהֶן בְּנֵי בְלִיַּעַל: הוּא אָמַר לִי. הַלֹּוֶה אָמַר לִי: לֹא אָמַר כְּלוּם. דַּעֲבִיד אֱינִישׁ דְּאָמַר פְּלוֹנִי נוֹשֶׁה בִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחֲזִיקוּהוּ עָשִׁיר: הוֹדָה לוֹ. שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּפָנֵינוּ, וּלְהוֹדוֹת לוֹ נִתְכַּוֵּן, לִהְיוֹת לוֹ עֵדִים בַּדָּבָר: אֲפִלּוּ שְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ מְחַיְּבִים וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ יוֹסִיפוּ דַיָּנִים. וְאַף עַל גַּב דְּאִי הֲוָה פָלֵיג עֲלַיְהוּ הֲוָה בָטֵל בְּמִעוּטוֹ, כִּי אָמַר אֵינִי יוֹדֵעַ הָוֵי כְמוֹ שֶׁלֹּא יָשַׁב בַּדִּין, נִמְצָא הַדִּין בִּשְׁנַיִם וַאֲנַן שְׁלֹשָׁה בָּעִינַן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {מב} וּמְאַיְּמִין כוּ'. בִּפְנֵי הַכֹּל. וְעַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה ה': {מג} וְכֵן לְשׁוֹן רַשִׁ"י וְנִמּוּקֵי יוֹסֵף. וְאַגַּב רִהֲטָא כָּתְבוּ כֵן. שֶׁהֲוָה לְהוּ לִכְתֹּב אִיזֶבֶל שֶׁיָּעֲצָה: {מד} כָּל כוּ'. כְּדֵי לַחְקֹר הָעֵדִים לְבַדָּן, שֶׁחֲקִירָה כָזוֹ עֲדִיפָא. לְבוּשׁ. וּמִסְתַּבְּרָא דְּהַיְנוּ חוּץ מִבַּעֲלֵי הַדִּינִין, דְּאַדְּרַבָּה עֲדִיפָא שֶׁיִּהְיוּ שָׁם בִּשְׁעַת הַחֲקִירָה. וּלְנֻסַּח אַחֵר [דְּגָרַס מוֹצִיאִין אוֹתָן לַחוּץ], סְבָרָא, דַּחֲקִירָה נַמִּי עֲדִיפָא כְּשֶׁהִיא בִּפְנֵי רַבִּים, אֶלָּא שֶׁהָעֵדִים לְבַד מוֹצִיאִין וְאֵין מְשַׁיְּרִין אֶלָּא אֶחָד, מִשּׁוּם דִּמְרַמְזֵי רַמּוֹזֵי: {מה} אִישׁ. לְשׁוֹן חֲשִׁיבוּת, כִּדְאַשְׁכְּחַן בְּאָבוֹת, אִישׁ סוֹכוֹ כוּ'. נִרְאֶה לִי: {מו} מָאתַיִם. נָקַט שִׁעוּר הַמַּסְפִּיק לָאָדָם. שֶׁכֵּן שָׁנִינוּ בְּפֵאָה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז לֹא יִטֹּל כוּ': {מז} יוֹסִיפוּ כוּ'. שְׁנַיִם. הָרַמְבַּ"ם פֶּרֶק ח' מֵהִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין. רְצוֹנוֹ לוֹמַר דְּהָכִי פֵרוּשָׁא דְמַתְנִיתִין, הַדַּיָּנִים יוֹסִיפוּ, וְכַמָּה, שְׁנַיִם. וּמְסַיֵּם הָרַמְבַּ"ם, וְאִם אֵרַע עוֹד כוּ' יוֹסִיפוּ כוּ' עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כיצד בודקין את העדים היו מכניסין אותן כו': מאיימין מיראין מפחידין ויכבידו עליהם גדולת העדות מבארין להם מה שיש בעדות שקר מן הבזוי וכובד העונש למעיד אותה: ופירוש בפנינו הודה לו שאמר לנו הוו עלי עדים שאני חייב לו מנה או כיוצא בזה או אמר לנו דרך הודאה ומסירת עדות אבל אם הודה בפניהם בדרך ספור דברים ולא אמר להם הוו עלי עדים וזהו מה שאמר הוא אמר לי שאני חייב לו שאין עדות זו מועלת. ויוסיפו הדיינין הוא שיוסיפו שנים ויהיו חמשה. ואם אירע עוד כגון זה המאורע בעצמו ואמרו שנים זכאי ושנים חייב ואחד איני יודע או שאמרו הארבעה זכאי או חייב ואחד איני יודע יוסיפו שנים כן יעשו תמיד עד שיהו שם מנין שיאמר סברתו ומנין גדול ממנו שיאמר הפך אותה סברא: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ז

גָּמְרוּ אֶת הַדָּבָר, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן. הַגָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּנִים אוֹמֵר {נ}, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב. וּמִנַּיִן לִכְשֶׁיֵּצֵא אֶחָד מִן הַדַּיָּנִים לֹא יֹאמַר אֲנִי מְזַכֶּה וַחֲבֵרַי מְחַיְּבִין אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁחֲבֵרַי רַבּוּ עָלָי, עַל זֶה נֶאֱמַר לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ (ויקרא יט), וְאוֹמֵר {נא} הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד (משלי יא):

 ר"ע מברטנורה  הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן. לְבַעֲלֵי דִינִין. שֶׁלְּאַחַר שֶׁשָּׁמְעוּ טַעֲנוֹתֵיהֶן הָיוּ מוֹצִיאִין אוֹתָן {מח} לַחוּץ כְּדֵי שֶׁיִּשְׂאוּ וְיִתְּנוּ בַדָּבָר וְלֹא יִשְׁמְעוּ הַבַּעֲלֵי דִינִים מִי מְחַיֵּב וּמִי מְזַכֶּה {מט}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {מח} אַחַר קַבָּלַת עֵדוּת. דְּבִשְׁעַת קַבָּלַת עֵדוּת וַדַּאי בַּעֲלֵי דִין הָתָם קַיְמֵי. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. וְהָרַ"ב נָקַט מִלְּתָא דִפְסִיקָא, דְּלִפְעָמִים אֵין כָּאן עֵדִים כְּלָל: {מט} כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַדַּיָּנִים אֲהוּבִים אֵצֶל בְּנֵי אָדָם. הָרַמְבַּ"ם: {נ} הַגָּדוֹל כוּ'. לַחֲלֹק לוֹ כָבוֹד. שֶׁכֵּן מִדַּת חֲכָמִים שֶׁאֵינָם מְדַבְּרִים בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ, כִּדְאִיתָא בְאָבוֹת [פ"ה מ"ז]. וּמַה שֶּׁכָּתַב הַסְּמַ"ע סִימָן י"ט, לֹא נִרְאֶה לִי: {נא} וְאוֹמֵר כוּ'. יֵשׁ לוֹמַר דְּאִי מִלֹּא תֵלֵךְ רָכִיל הֲוָה אֲמֵינָא דְּדַוְקָא כְשֶׁהוֹלֵךְ לְרַגֵּל וּלְגָרוֹת מָדוֹן הוּא דְאָסוּר, אֲבָל לְזַכּוֹת אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִשְׂנָאֵהוּ הַלָּה לֹא אָסַר קְרָא, תָּא שְׁמַע הוֹלֵךְ כוּ' שְׁמַע מִנַּהּ הַמְגַלֶּה סוֹד מִקְּרֵי הוֹלֵךְ רָכִיל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לְגָרוֹת מָדוֹן. וְיֵשׁ סְפָרִים דְּלֹא גָרְסֵי אֶלָּא הוֹלֵךְ רָכִיל. וְכֵן מַשְׁמַע בַּגְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  גמרו את הדבר היו מכניסין אותן הגדול בו': מכניסין אותם כלומר לבעלי דינין וזה כי הדיינין ישאו ויתנו בדין ובעלי דינין יוציאו אותם מעליהם אחר ששמעו טענותיהם והטעם בזה כדי שלא ישאו פנים לאחד מבעלי דינין ועוד שלא ידע החייב מי חייב אותו כדי שיהיו הדיינין אהובים אצל בני אדם ולא ידע אחד מהם מי הוא אשר חייב ולא אשר זכה ולפיכך אמרו במי שמגלה הסוד מהם ומודיע ומי הוא המזכה ומי הוא המחייב הולך רכיל מגלה סוד א) והלכה כרבן שמעון בן גמליאל: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ח

כָּל זְמַן שֶׁמֵּבִיא רְאָיָה, סוֹתֵר {נב} אֶת הַדִּין. אָמְרוּ לוֹ, כָּל רְאָיוֹת שֶׁיֶּשׁ לְךָ הָבֵא מִכָּאן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. מָצָא בְתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, סוֹתֵר. לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֵינוֹ סוֹתֵר. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַה יַּעֲשֶׂה זֶה שֶׁלֹּא מָצָא בְתוֹךְ שְׁלֹשִׁים וּמָצָא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים {נג}. אָמְרוּ לוֹ הָבֵא עֵדִים וְאָמַר אֵין לִי עֵדִים, אָמְרוּ הָבֵא רְאָיָה וְאָמַר אֵין לִי רְאָיָה, וּלְאַחַר זְמָן הֵבִיא רְאָיָה וּמָצָא עֵדִים, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְלוּם. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַה יַּעֲשֶׂה זֶה שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ עֵדִים וּמָצָא עֵדִים, לֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ רְאָיָה וּמָצָא רְאָיָה. אָמְרוּ לוֹ הָבֵא עֵדִים, אָמַר אֵין לִי עֵדִים, הָבֵא רְאָיָה וְאָמַר אֵין לִי רְאָיָה, רָאָה שֶׁמִּתְחַיֵּב בַּדִּין וְאָמַר קִרְבוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהַעִידוּנִי, אוֹ שֶׁהוֹצִיא רְאָיָה מִתּוֹךְ אֲפֻנְדָּתוֹ, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְלוּם:

 ר"ע מברטנורה  הָבֵא רְאָיָה. שְׁטַר זְכוּת: הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְלוּם. שֶׁהֲרֵי אָמַר אֵין לִי. וְחָיְשִׁינַן שֶׁמָּא זִיֵּף אוֹ שָׂכַר עֵדֵי שֶׁקֶר: אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְכוּ'. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: קִרְבוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהַעִידוּנִי. בְּהָא אֲפִלּוּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מוֹדֶה. דְּכֵיוָן שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ בָּהֶן וְאָמַר אֵין לִי, וַדַּאי שַׁקְרָן הוּא. אֲבָל {נד} הַטּוֹעֵן יֵשׁ לִי עֵדִים אוֹ רְאָיָה בִמְדִינַת הַיָּם, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ לְעַנּוֹת הַדִּין עַד שֶׁיִּשְׁלַח לִמְדִינַת הַיָּם, אֶלָּא פוֹסְקִין אֶת הַדִּין כְּפִי מַה שֶּׁרוֹאִין מִמֶּנּוּ עַכְשָׁיו, וּכְשֶׁיָּבִיא עֵדִים אוֹ רְאָיָה סוֹתֵר אֶת הַדִּין וְחוֹזְרִים וְדָנִים כְּפִי הָעֵדִים אוֹ הָרְאָיָה שֶׁהֵבִיא: אֲפֻנְדָּתוֹ. חֲגוֹרָתוֹ {נה}. וְאִית דִּמְפָרְשֵׁי מַלְבּוּשׁ הַסָּמוּךְ לִבְשָׂרוֹ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {נב} סוֹתֵר. בֵּית דִּינוֹ סוֹתְרִין אֶת דִּינוֹ וּמְחַיְּבִין אֶת שֶׁכְּנֶגְדּוֹ. רַשִׁ"י: {נג} אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל כוּ' לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. בַּגְּמָרָא פָסְקִינַן בְּהָא הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. וְהָרַ"ב קָאֵי אַבָּבָא אַחֲרוֹנָה. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {נד} מוּסָב עַל מַה שֶּׁסִּיֵּם וּכְשֶׁיָּבִיא כוּ': {נה} כְּלוֹמַר אֵזוֹר חָלוּל: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין אמרו כו': פונדתו הוא הבגד שלובש סמוך לבשרו ואין הלכה כרשב"ג לפי שמאחר שאמר אין לי עדים ואין לי ראיה אין שומעין לו אם הביא ראיה אחר כן לפי שיש לנו לומר אין טוב ראיה זו או באלו העדים כיון שכבר אמר תחלה שאין לו ראיה בשום פנים אבל כשיאמר יש לי עדים במדינת הים או יש לי שטר לשם אין שומעין לו אלא חותכין הדין כפי המצוי וכשיביא עדיו או שטריו סותר הדין וידונו לו במה שנראה הואיל ולא אמר להם בתחלה אין לי עדים ואין לי ראיה: (רמב"ם)

פרק ד


פרק ד - משנה א

אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת, בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד) מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם. מַה בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת {ב}. דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת פּוֹתְחִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת פּוֹתְחִין לִזְכוּת {ג} וְאֵין פּוֹתְחִין לְחוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַטִּין עַל פִּי אֶחָד בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת מַטִּין עַל פִּי אֶחָד לִזְכוּת וְעַל פִּי שְׁנַיִם לְחוֹבָה {ד}. דִּינֵי מָמוֹנוֹת מַחֲזִירִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַחֲזִירִין לִזְכוּת וְאֵין מַחֲזִירִין לְחוֹבָה {ה}. דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַכֹּל מְלַמְּדִין זְכוּת וְחוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת הַכֹּל מְלַמְּדִין זְכוּת וְאֵין הַכֹּל מְלַמְּדִין חוֹבָה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת וְהַמְלַמֵּד זְכוּת מְלַמֵּד חוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת, אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵין יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה {ז}. דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם {ח} וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה {ט}, דִּינֵי נְפָשׁוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּיּוֹם. דִּינֵי מָמוֹנוֹת גּוֹמְרִין בּוֹ בַיּוֹם בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת גּוֹמְרִין בּוֹ בַיּוֹם לִזְכוּת וּבְיוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו לְחוֹבָה, לְפִיכָךְ אֵין דָּנִין לֹא בְעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְעֶרֶב יוֹם טוֹב:

 ר"ע מברטנורה  אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְכוּ' שֶׁנֶּאֱמַר מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם. וּבְדִינֵי נְפָשׁוֹת כְּתִיב (דְּבָרִים יג) וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ. וְזֶהוּ דִין תּוֹרָה. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאֵין מַאֲרִיכִין {א} בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שֶׁלֹּא תִנְעֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין. אֶלָּא אִם כֵּן רָאוּ בֵית דִּין שֶׁהַדִּין מְרֻמֶּה. וּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה הוּא הַשְּׁאֵלָה בָעִנְיָן בְּעַצְמוֹ, כְּגוֹן כַּמָּה הִלְוָהוּ וּמָתַי הִלְוָהוּ וּבְאֵיזֶה עִנְיָן הִלְוָהוּ וּבְאֵיזֶה מָקוֹם הִלְוָהוּ. וְיֵשׁ מִין אַחֵר מִן הַשְּׁאֵלָה שֶׁנִּקְרֵאת בְּדִיקָה, וְאֵינוֹ בָעִנְיָן בְּעַצְמוֹ, כְּגוֹן שֶׁיִּשְׁאֲלוּ לוֹ מֶה הָיָה לָבוּשׁ, כֵּלִים שְׁחוֹרִים אוֹ כֵלִים לְבָנִים, עוֹמֵד הָיָה אוֹ יוֹשֵׁב בְּשָׁעָה שֶׁהִלְוָהוּ: פּוֹתְחִים. מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ שֶׁל דִּין. בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה: מַחֲזִירִין. סוֹתְרִין אֶת הַדִּין אַחַר שֶׁגְּמָרוּהוּ וְיָדְעוּ שֶׁטָּעוּ: וְאֵין הַכֹּל מְלַמְּדִין חוֹבָה. שֶׁאִם אָמַר אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים {ו} יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ: דָּנִים בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה. דִּכְתִיב (שְׁמוֹת יח) וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת, וּכְתִיב (דְּבָרִים כא) וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו {י}, הָא כֵיצַד, יוֹם לִתְחִלַּת דִּין, וְלַיְלָה לִגְמַר דִּין {יא}: דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּיּוֹם. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר כה) וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ: גּוֹמְרִים בּוֹ בַיּוֹם בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה [וְכוּ']. דְּאָמַר קְרָא (יְשַׁעְיָה א) מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ: לְפִיכָךְ אֵין דָּנִים לֹא בְעֶרֶב שַׁבָּת. שֶׁנִּמְצָא גְמַר דִּינוֹ בְשַׁבָּת, וּלְהַשְׁהוֹתוֹ אַחַר שַׁבָּת {יב} אִי אֶפְשָׁר מִפְּנֵי עִנּוּי הַדִּין, וּלְדוּנוֹ בוֹ בַיּוֹם אִי אֶפְשָׁר, שֶׁאֵין אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (שְׁמוֹת לה) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכָל מֹשְׁבֹתֵיכֶם {יג} בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, לִמֵּד עַל מְחֻיָּבֵי שְׂרֵפָה שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין אוֹתָן בְּשַׁבָּת, וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר חַיָּבֵי מִיתוֹת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} הָרַמְבַּ"ם בְּפֵרוּשׁוֹ. אֲבָל בְּחִבּוּרוֹ כָתַב אֵין עֵדֵי מָמוֹן צְרִיכִין דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה. וְכֵן הוּא בַגְּמָרָא: {ב} מַה בֵּין כוּ'. אַף עַל גַּב דְּשָׁוִין בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה מִדִּכְתִיב מִשְׁפַּט אֶחָד כוּ', לְעִנְיַן מִלֵּי דְתָלְיָא בִּזְכוּת וְחוֹבָה אֵין לְהַשְׁווֹתָם, דְּלֹא שַׁיָּךְ בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת. תּוֹסָפוֹת: {ג} לִזְכוּת. שֶׁנֶּאֱמַר [בְּמִדְבָּר ה] אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ כוּ' הִנָּקִי, דִּתְחִלַּת הַתְּנַאי לִזְכוּת. וְכֵן אוֹמְרִים לְכָל הַנִּדּוֹן, אִם לֹא עָבַרְתָּ אַל תִּירָא. גְּמָרָא: {ד} שְׁנַיִם כוּ'. כִּדְיָלְפִינַן בְּמַתְנִיתִין בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת [בְּמִדְבָּר ה] כוּ', וְלֵיכָּא לְאוֹקְמַהּ בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, כִּדְאָמַר לְקַמָּן לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ, אֲבָל אַתָּה מַטֶּה מִשְׁפַּט שׁוֹר הַנִּסְקָל, וְכָל שֶׁכֵּן שְׁאָר דִּינֵי מָמוֹנוֹת. רַשִׁ"י: {ה} לִזְכוּת כוּ'. בַּגְּמָרָא יָלְפִינַן לֵיהּ מִקְּרָא: {ו} הַיּוֹשְׁבִין לִפְנֵי הַדַּיָּנִין וְלֹא נִתְמַנּוּ בֵית דִּין עַל כָּךְ. רַשִׁ"י: {ז} אֵין יָכוֹל כוּ'. סְבָרָא הִיא, דְּבָעִינַן וְהִצִּילוּ. וּבַגְּמָרָא מוֹקִים לַהּ בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן הוּא דְלֹא יַחֲזֹר, דְּמִתּוֹךְ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לוֹ שֶׁלֹּא לַחֲזֹר הוּא מְחַזֵּר אַחֲרֵי רְאָיוֹת לְהַעֲמִיד דְּבָרָיו וְשֶׁמָּא יִמְצָא רְאָיוֹת נְכוֹנוֹת. אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין שֶׁכְּבָר חָזַר עַל כָּל צְדָדִין וְנִרְאֶה לוֹ שֶׁאֵין דְּבָרָיו נְכוֹנִים, חוֹזֵר וּמְלַמֵּד חוֹבָה. רַשִׁ"י: {ח} בַּיּוֹם. וּתְחִלַּת דִּין בַּלַּיְלָה אֲפִלּוּ בְדִיעֲבַד אֵינוֹ דִין. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} בַּלַּיְלָה. אִם רָצוּ. רַשִׁ"י: {י} פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, מִשְׁפַּט נַחֲלוֹת, דְּהַיְנוּ דִינֵי מָמוֹנוֹת, בַּיּוֹם: {יא} דִּכְתִיב וְשָׁפְטוּ, וְעִקַּר מִשְׁפָּט הַיְנוּ גְּמַר דִּין. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} הָכִי קָאָמַר, שֶׁאִם יִרְאוּהוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת לְחוֹבָה בָּעוּ לְמֶעֱבַד הֲלָנָה וְנִמְצָא גְמַר דִּינוֹ בְּשַׁבָּת, וְיִצְטָרְכוּ לְהַשְׁהוֹתוֹ מִלַּהֲמִיתוֹ עַד אַחַר שַׁבָּת, דְּבוֹ בַיּוֹם אִי אֶפְשָׁר וְכוּ'. וְהַשְּׁהִיָּה מִלַּהֲמִיתוֹ אַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ הוּא עִנּוּי הַדִּין. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יג} וַדַּאי לְגוּפֵיהּ אִצְטְרִיךְ, אִי לְחַלֵּק אִי לְלָאו, אֶלָּא מוֹשָׁבוֹת קָשֶׁה לֵיהּ, דְּמִכְּדֵי חוֹבַת הַגּוּף הוּא כוּ'. אֶלָּא מַה לְּהַלָּן מַאי מוֹשָׁבוֹת בֵּית דִּין, אַף מוֹשָׁבוֹת הָאָמוּר כָּאן בֵּית דִּין. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות כו': אמרו אחד דיני ממונות בדרישה וחקירה זהו דבר תורה אבל כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אמרו שלא יאריכו הדרישה והחקירה בדיני ממונות אבל הבדיקה אין לסמוך עליה בדיני ממונות כלל וכלל אלא אם כן היה באותו הדין דבר נסתר כמו שאמרו דין מרומה וההפרש בין חקירה ודרישה והבדיקה כי החקירה והדרישה הם הדברים המורים אל הענין בדין כגון כמה הלוה לו ומתי הלוה לו ועל אי זה דרך הלוהו ובאיזה מקום הלוהו לו כלומר באי זה עיר. ובדיקה הוא בדברים שאינם מורים בענין כגון שנאמר איזה בגד היה לבוש המלוה או לוה בשעה שלקח המעות או עומד היה אחד מהם או יושב והמעות אם היו בבגד משי או בבגד צמר וכיוצא בדברים אלו שהן בדיקות שאינן מועילות בענין הדין: וע"פ שנים לחובה כגון שיהיו אחד עשר דיינין אומרים זכאי ושלשה עשר דיינין אומרים חייב דמוסיף מנין המחייבים על המזכים שנים ואז יהרג. ואם תאמר איך יתכן זה וב"ד הם כ"ג בלבד כמו שקדם באורו וא"א שיוסיפו המחייבין על המזכין שנים אלא כשהב"ד הם (כ"ה) [כד*] כמו שזכרנו התשובה על זה היא כי כשיאמרו אחד עשר זכאי ואחד עשר חייב ואחד איני יודע שראוי שיוסיפו הדיינים שנים כמו שהקדמנו ויהיו אותם שנושאין ונותנין (כ"ה) [כד*] ויתכן בהם מה שזכרנו מתוספת המחייבים על השנים וסמכו זה הענין למה דאמר רחמנא לא תהיה אחרי רבים לרעות כלומר שיהיו הרבים לרעה לא תשמע להם אלא כשיהיו אותם הנוספי' רבים הם שיוסיפו הדיינים לרעות שנים או יותר. ולפיכך אין דנין בערב שבת לפי שגמר דין יבא בשבת ואין מותר להמית בשבת כמו שנא' לא תבערו אש בכל מושבותיכם רוצה לומר ואפי' במושבות ב"ד לא ישרפו בו מי שנתחייב שריפה וכן שאר העונשין אין גומרין בשבת: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ב

דִּינֵי הַטֻּמְאוֹת וְהַטָּהֳרוֹת {יד} מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל, דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַתְחִילִין מִן הַצָּד. הַכֹּל כְּשֵׁרִין לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֵין הַכֹּל כְּשֵׁרִין לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת, אֶלָּא כֹהֲנִים, לְוִיִּם, וְיִשְׂרְאֵלִים הַמַּשִּׂיאִין לַכְּהֻנָּה {יח}:

 ר"ע מברטנורה  מִן הַצָּד. מִן הַקְּטַנִּים בְּחָכְמָה שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים בַּצַּד. דְּאָמַר קְרָא (שָׁם כג) וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב, וּכְתִיב רַב, כְּלוֹמַר לֹא תַעֲנֶה עַל מֻפְלָא שֶׁבְּבֵית דִּין וְלִנְטוֹת מִדְּבָרָיו {טו}, לְפִיכָךְ אֵין שׁוֹמְעִין דְּבָרָיו אֶלָּא בַסּוֹף: הַכֹּל כְּשֵׁרִים לָדוּן. וַאֲפִלּוּ גֵר. וְהוּא שֶׁתְּהֵא אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל {טז}. וּמַמְזֵר נַמִּי כָּשֵׁר לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת {יז}: וְאֵין הַכֹּל כְּשֵׁרִים לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּכְתִיב (שְׁמוֹת יח) וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ, בְּדוֹמִין לְךָ, מַה מֹּשֶׁה רַבֵּנוּ מְיֻחָס אַף בֵּית דִּין מְיֻחָסִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יד} הַטֻּמְאוֹת כוּ'. אִם בָּא אָדָם לִשְׁאֹל עַל דְּבַר טָהֳרוֹת, מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל, שׁוֹאֲלִין תְּחִלָּה לַגָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּנִין מָה הוּא אוֹמֵר בַּדָּבָר. רַשִׁ"י. וְיֵשׁ לִתְמֹהַּ אַמַּאי לֹא תָנֵי נַמִּי הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר, דְּמִסְּתָמָא נַמִּי דִינָא הָכִי. וְכֵן בַּבְּרַיְתָא בַגְּמָרָא וּבָרַמְבַּ"ם לֵיתָא. אַךְ הָרַמְבַּ"ם לְעִנְיַן הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב חָשֵׁיב לְהוּ נַמִּי: {טו} מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁאוֹמְרִים הַקְּטַנִּים תְּחִלָּה, אֵינָם נוֹטִים מִדִּבְרֵי הַמֻּפְלָא שֶׁאוֹמֵר לְאַחֲרֵיהֶם, אֶלָּא שֶׁעוֹמְדִים בְּדִבְרֵיהֶם. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּאֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ דִּקְרָא בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת הוּא דִכְתִיב. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} דִּכְתִיב שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, כָּל מְשִׂימוֹת שֶׁאַתָּה מֵשִׂים עָלֶיךָ לֹא יְהוּ אֶלָּא מִקֶּרֶב אַחֶיךָ. וְכֵיוָן דְּאִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל מִקֶּרֶב אַחֶיךָ קָרֵינָא בֵיהּ. הָרִי"ף. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת, דְּכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁאָבִיו מִיִּשְׂרָאֵל: {יז} הַיְנוּ חוּץ מִירוּשָׁלַיִם. כְּמוֹ שֶׁאִיתָא פֶּרֶק ד' דְּקִדּוּשִׁין מִשְׁנָה ה': {יח} הַמַּשִּׂיאִין כוּ'. הַמְיֻחָסִים וּרְאוּיִים לְהַשִּׂיא בְנוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  דיני (ממונות)[1] הטמאות והטהרות מתחילין מן כו': בדיני נפשות אין שומעין דברי הגדול אלא עד לאחר הכל לפי שאם יתחיל הגדול אסור לנשארים לחלוק עליו כמו שנאמר לא תענה על ריב והוא כתוב רב כלומר מה שידבר בו הגדול בחכמה לא תחלוק עליו ולפיכך אין שומעין דעתו אלא בסוף. ומה שאמר הכל כשרים לדון ואפילו גר הוא כשאמו מישראל וכמו כן ממזר כשר לדון דיני ממונות: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ג

סַנְהֶדְרִין {יט} הָיְתָה כַּחֲצִי גֹרֶן עֲגֻלָּה, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ רוֹאִין זֶה אֶת זֶה. וּשְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּנִין עוֹמְדִין לִפְנֵיהֶם, אֶחָד מִיָּמִין וְאֶחָד מִשְּׂמֹאל, וְכוֹתְבִין דִּבְרֵי הַמְזַכִּין וְדִבְרֵי הַמְחַיְּבִין {כב}. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה, אֶחָד כּוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְזַכִּין, וְאֶחָד כּוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְחַיְּבִין, וְהַשְּׁלִישִׁי כוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְזַכִּין וְדִבְרֵי הַמְחַיְּבִין:

 ר"ע מברטנורה  כַּחֲצִי גֹרֶן עֲגֻלָּה כְּדֵי שֶׁיְּהוּ רוֹאִים זֶה אֶת זֶה {כ}. דְּאָמַר קְרָא (שִׁיר ז) שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר. שָׁרְרֵךְ אַגַּן זוֹ סַנְהֶדְרִין שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בְּטַבּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם {כא} וּמְגִנָּה עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְהִיא דוֹמָה לְסַהַר, שֶׁיּוֹשְׁבִים בְּעִגּוּל כַּחֲצִי יָרֵחַ. תַּרְגּוּם יָרֵחַ, סִיהֲרָא. וּבַעֲגֻלָּה שְׁלֵמָה אֵין יוֹשְׁבִים, מִפְּנֵי שֶׁצְּרִיכִים בַּעֲלֵי דִינִים וְהָעֵדִים לִכָּנֵס וּלְדַבֵּר בִּפְנֵי כֻלָּם: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שְׁלֹשָׁה הָיוּ. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי עֵדִים {כג} עַל הַמְזַכִּין וּשְׁנֵי עֵדִים עַל הַמְחַיְּבִין. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יט} סַנְהֶדְרִין. אַף שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה. רַשִׁ"י: {כ} לְפִי שֶׁאִם הָיוּ יוֹשְׁבִין בְּשׁוּרָה אֵין פְּנֵי הָרִאשׁוֹנִים רוֹאִים זֶה אֶת זֶה. רַשִׁ"י: {כא} שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּאֶמְצַע שֶׁל עוֹלָם. רַשִׁ"י. וְשָׁרְרֵךְ הוּא הַטַּבּוּר. וּכְמוֹ שֶׁהַטַּבּוּר אֵינוֹ מַמָּשׁ בָּאֶמְצַע כֵּן גַּם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵינוֹ מַמָּשׁ בָּאֶמְצַע, אֲבָל עַל צַד הַקֵּרוּב הוּא: {כב} הַמְזַכִּין כוּ'. פְּלוֹנִי חִיֵּב וּמִן הַטַּעַם הַזֶּה, וּפְלוֹנִי זִכָּה וּמִן הַטַּעַם הַזֶּה. רַשִׁ"י. וְטַעֲמָא, כְּדֵי שֶׁאִם יֹאמְרוּ שְׁנַיִם טַעַם אֶחָד מִשְּׁנֵי מִקְרָאוֹת לֹא יִמְנוּ אֶלָּא אֶחָד (כִּדְיָלְפִינַן לֵיהּ מִקְּרָא). אִי נַמִּי נָפְקָא מִנַּהּ לַמְחַיְּבִין, דְּאִי לְמָחָר יַחֲזֹר מִטַּעְמוֹ וִיחַיְּבוֹ מִטַּעַם אַחֵר, לִבָּעֵי עוֹד הֲלָנַת דִּין. גְּמָרָא: {כג} הָרַמְבַּ"ם. וּתְמֵהַנִי דְּשַׁפִּיר קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה. וְרַשִׁ"י פֵרֵשׁ בִּדְתַנָּא קַמָּא שֶׁשְּׁנֵיהֶם כּוֹתְבִין דִּבְרֵי הַמְזַכִּין וְגַם דִּבְרֵי הַמְחַיְּבִין. וְרַבִּי יְהוּדָה חָיֵשׁ שֶׁמָּא מֵרֹב הַטֹּרַח יִטְעוּ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו כו': עגולה סביב. וטעם דברי רבי יהודה כדי שיהיו שני עדים על המזכין ושני עדים על המחייבים והלכה כחכמים ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ד

וְשָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים יוֹשְׁבִין לִפְנֵיהֶם {כה}, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ. הָיוּ צְרִיכִין לִסְמֹךְ, סוֹמְכִין מִן הָרִאשׁוֹנָה. אֶחָד מִן הַשְּׁנִיָּה בָּא לוֹ לָרִאשׁוֹנָה וְאֶחָד מִן הַשְּׁלִישִׁית בָּא לוֹ לַשְּׁנִיָּה, וּבוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד מִן הַקָּהָל וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בַשְּׁלִישִׁית. וְלֹא הָיָה יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, אֶלָּא יוֹשֵׁב בְּמָקוֹם הָרָאוּי לוֹ:

 ר"ע מברטנורה  וְשָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת. וְכָל שׁוּרָה שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה תַלְמִידֵי חֲכָמִים. שֶׁמָּא יֵחָלְקוּ הַדַּיָּנִים וְיִהְיוּ רֻבָּן מְחַיְּבִין וּמִעוּטָן מְזַכִּין, וְהַטָּיָה לְרָעָה אֵינָהּ עַל פִּי אֶחָד כְּדִכְתִיב (שְׁמוֹת כג) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת, וְצָרִיךְ לְהוֹסִיף שְׁנַיִם שְׁנַיִם עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד, שֶׁלְּעוֹלָם אֵין מוֹסִיפִין עַל הַדַּיָּנִים יוֹתֵר מִשִּׁבְעִים וְאֶחָד, הִלְכָּךְ צָרִיךְ לְהוֹשִׁיב לִפְנֵיהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה לְהַשְׁלָמַת שִׁבְעִים וְאֶחָד. וְלָאו אֹרַח אַרְעָא לַעֲשׂוֹת שׁוּרוֹת תַּלְמִידִים מְרֻבֶּה מִשֶּׁל דַּיָּנִים {כד}, הִלְכָּךְ עָבְדִינַן שָׁלשׁ שׁוּרוֹת: וְכָל אֶחָד מַכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ. לְפִי שֶׁכְּסֵדֶר חָכְמָתָם הָיוּ מוֹשִׁיבִים אוֹתָם, לְפִיכָךְ הָיָה כָל אֶחָד צָרִיךְ לְהַכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ: הֻצְרְכוּ לִסְמֹךְ. כְּגוֹן שֶׁמֵּת אֶחָד מִן הַדַּיָּנִים: וְלֹא הָיָה יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן. וְלֹא הָיָה אוֹתוֹ שֶׁנִּבְרַר מִן הַקָּהָל יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, אֶלָּא בְמָקוֹם הָרָאוּי לוֹ בְּסוֹף שׁוּרָה הַשְּׁלִישִׁית {כו}. לְפִי שֶׁהַקָּטָן מִן הַתַּלְמִידִים שֶׁבַּשּׁוּרוֹת, גָּדוֹל מִן הַגָּדוֹל שֶׁבַּקָּהָל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כד} כְּלוֹמַר לַעֲשׂוֹת שְׁתַּיִם שֶׁל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. וּמְסַיֵּם רַשִׁ"י וְלֹא לַעֲשׂוֹת שׁוּרוֹת קְטַנּוֹת, וְלֹא שְׁתַּיִם שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה וְאַחַת שֶׁל שְׁנֵי תַלְמִידִים, הִלְכָּךְ עֲבְדֵי שָׁלשׁ שׁוּרוֹת: {כה} לִפְנֵיהֶם. אַף הֵן כַּעֲגֻלָּה. אֶלָּא שֶׁהַגְּדוֹלִים יוֹשְׁבִין עַל הַסַּפְסָלִים וְהַתַּלְמִידִים עַל הַקַּרְקַע. רַשִׁ"י: {כו} וְכֵן אוֹתוֹ שֶׁנִּסְמַךְ מִן הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָיָה יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, אֶלָּא כֻלָּן בְּסוֹף הַשּׁוּרוֹת, וְכָל בְּנֵי הַשּׁוּרָה נִמְשָׁכִין אִישׁ אִישׁ לְמַעְלָה מִמְּקוֹמוֹ וּמְמַלְּאִין זֶה מְקוֹמוֹ שֶׁל זֶה. מִפְּנֵי שֶׁהַקָּטָן כוּ'. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ושלש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהן כו': כבר נתבאר מדברנו בפרק ראשון מזו המסכת שכל ב"ד של שלשה ועשרים יש לו לפניהם שלש שורות ובכל שורה מהם ג"כ כ"ג מסודרין ראשון ושני ושלישי עד סופם כפי מעלתם בחכמה: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ה

כֵּיצַד מְאַיְּמִין אֶת הָעֵדִים עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן {כז}. שֶׁמָּא תֹאמְרוּ מֵאֹמֶד {כח}, וּמִשְּׁמוּעָה, עֵד מִפִּי עֵד {כט} וּמִפִּי אָדָם נֶאֱמָן שָׁמַעְנוּ {ל}, אוֹ שֶׁמָּא אִי אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁסּוֹפֵנוּ לִבְדֹּק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה. הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא כְדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, אָדָם נוֹתֵן מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. דִּינֵי נְפָשׁוֹת, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְקַיִן שֶׁהָרַג אֶת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד) דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים, אֵינוֹ אוֹמֵר דַּם אָחִיךָ אֶלָּא דְּמֵי אָחִיךָ, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו. דָּבָר אַחֵר, דְּמֵי אָחִיךָ {לא}, שֶׁהָיָה דָמוֹ מֻשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים. לְפִיכָךְ {לב} נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. וּמִפְּנֵי {לג} שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ. וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין אוֹמְרִים, הַרְבֵּה רָשֻׁיּוֹת בַּשָּׁמָיִם. וּלְהַגִּיד {לד} גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם {לה} אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן {לו} וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם {לז}. וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ וְלַצָּרָה הַזֹּאת, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (ויקרא ה) וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְגוֹ'. וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ לָחוּב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (משלי יא) וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה:

 ר"ע מברטנורה  מְאַיְּמִין עַל הָעֵדִים. שֶׁלֹּא יָעִידוּ שֶׁקֶר: מֵאֹמֶד. שֶׁהַדַּעַת נוֹטָה שֶׁהוּא כֵן: דִּינֵי מָמוֹנוֹת. אִם הֵעִיד לְחַיֵּב לָזֶה מָמוֹן שֶׁלֹּא כַדִּין, מַחֲזִירוֹ לוֹ וּמִתְכַּפֵּר: לְפִיכָךְ נִבְרָא יְחִידִי. לְהַרְאוֹתְךָ שֶׁמֵּאָדָם אֶחָד נִתְיַשֵּׁב מִלּוּאוֹ שֶׁל עוֹלָם: רָשֻׁיּוֹת הַרְבֵּה. אֱלֹהוּת הַרְבֵּה יֵשׁ וְכָל אֶחָד בָּרָא אֶת שֶׁלּוֹ: מַה לָּנוּ וְלַצָּרָה הַזֹּאת. לְהַכְנִיס רֹאשֵׁנוּ בִדְאָגָה זוֹ וַאֲפִלּוּ עַל הָאֱמֶת {לח}: וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר וְהוּא עֵד. וְחַיָּבִין אַתֶּם לְהַגִּיד מַה שֶּׁרְאִיתֶם: וְשֶׁמָּא תֹאמְרוּ מַה לָּנוּ לָחוּב. לִהְיוֹת מְחֻיָּבִים בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה, נוֹחַ לָנוּ לַעֲמֹד בְּאִם לֹא יַגִּיד: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה. וְאִם רָשָׁע הוּא אֵין כָּאן עָוֹן כְּלָל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כז} וּמְאַיְּמִין כוּ'. אַחֲרֵי שֶׁאָמְרוּ הָעֵדִים רָאִינוּ זֶה אוֹ פְלוֹנִי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה פְלוֹנִית, אָמְרוּ לָהֶם מַכִּירִים אַתֶּם אוֹתוֹ הִתְרֵיתֶם בּוֹ, וְאָמְרוּ הָעֵדִים הָיְתָה לוֹ הַתְרָאָה וּמַכִּירִין אָנוּ אוֹתוֹ. הָרַמְבַּ"ם. וְכֵן נַמִּי בְדִינֵי מָמוֹנוֹת כִּדְמוּכָח לְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה ו' פֶּרֶק ג'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כח} מֵאֹמֶד. לָאו דִּבְדִינֵי מָמוֹנוֹת אָמְדִינַן, דְּהָא תָנָא בְמִשְׁנָה ו' פֶּרֶק ג' אִם אָמַר הוּא כוּ' לֹא אָמַר כְּלוּם. אֶלָּא אַף עַל גַּב דִּפְסִילֵי בְדִינֵי מָמוֹנוֹת אָמְרִינַן לְהוּ בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת. גְּמָרָא: {כט} מִפִּי עֵד. כְּלוֹמַר שָׁמַעְנוּ עֵד מֵעִיד בְּבֵית דִּין אַחֵר: {ל} מִפִּי אָדָם נֶאֱמָן שָׁמַעְנוּ. כְּלוֹמַר מִפִּי אָדָם יָדוּעַ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִשְּׁמוּעָה דְּהַיְנוּ שָׁמַעְנוּ אוֹמְרִים וְלֹא יָדַעְנוּ מִי הוּא אוֹמֵר, שֶׁזֶּה אֵינוֹ מְבֹרָר כְּלָל. וּבַגְּמָרָא לֹא גָרְסִינַן שָׁמַעְנוּ. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּמִפִּי עֵד וּמִפִּי אָדָם פֵּרוּשׁ דְּמִשְּׁמוּעָה הוּא: {לא} דָּבָר אַחֵר כוּ'. אֵין זֶה מִן הָאִיּוּם, אֶלָּא דְמַתְנִיתִין מְפָרֵשׁ לַקְּרָא: {לב} לְפִיכָךְ כוּ'. כָּל זֶה אוֹמֵר לָהֶם. רַשִׁ"י: {לג} וּמִפְּנֵי כוּ'. הָרַמְבַּ"ם לֹא הֶעְתִּיקוֹ: {לד} וּלְהַגִּיד. לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים. רַשִׁ"י: {לה} בְּחוֹתָם. הַיְנוּ אוֹתוֹ בַרְזֶל שֶׁהַצּוּרָה חֲקוּקָה בוֹ. רַשִׁ"י: {לו} אָדָם הָרִאשׁוֹן. חוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן הוּא צוּרַת מִין הָאָדָם אֲשֶׁר בָּהּ הָאָדָם אָדָם, בּוֹ יִשְׁתַּתְּפוּ כָל הָאָדָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּל מְקַבְּלִים אוֹתָהּ צוּרָה, יִשְׁתַּנּוּ אִישֵׁיהֶם בִּמְאוֹרָעוֹת רַבִּים כְּמוֹ שֶׁהוּא מָצוּי וְנִרְאֶה. הָרַמְבַּ"ם: {לז} בִּשְׁבִילִי כוּ'. כְּלוֹמַר חָשׁוּב אֲנִי כְּעוֹלָם מָלֵא, לֹא אֶטְרֹד אֶת עַצְמִי מִן הָעוֹלָם בַּעֲבֵרָה אַחַת, וְיִמָּשֵׁךְ מִמֶּנָּה. רַשִׁ"י: {לח} כְּלוֹמַר אַף עַל פִּי שֶׁאָנוּ יוֹדְעִין הָאֱמֶת, לֵב אָדָם נוֹקֵף עָלָיו שֶׁמָּא לֹא כִוֵּן אֶל הָאֱמֶת, וְיֵשׁ לוֹ לִדְאֹג עַל כָּל הָאִיּוּמִים הַלָּלוּ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כיצד מאיימין את העדים על עדי נפשות כו': מאומד הוא מה שנוטה עליו המחשבה ברוב והראיה בדברים הדומים לענין וחותמו של אדם הראשון הוא צורת מין האדם אשר בה האדם אדם ובה ישתתפו כל האדם ואע"פ שהכל מקבלין אותה צורה ישתנו אישיהם במאורעים רבים כמו שהוא מצוי ונראה. ומינין הם היוצאים מכלל דת כל אומה ואומה וכבר בארנו במה שהקדמנו שזה השם אינו נופל (אלא) על צדוקים וביתוסים בלבד:
  • ^ [בדפוס נאפולי שנת רנ"ב ובדפוס וויניציאה שנת הש"ז ליתא לתיבת ממונות וכן בסה"מ ג"כ ליתא.]
  • (רמב"ם)


    פרק ה


    פרק ה - משנה א

    הָיוּ בוֹדְקִין {א} אוֹתָן בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת {ב}, בְּאֵיזֶה שָׁבוּעַ, בְּאֵיזוֹ שָׁנָה, בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ, בְּכַמָּה בַחֹדֶשׁ, בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם {ח}. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם {ט}. מַכִּירִין אַתֶּם אוֹתוֹ. הִתְרֵיתֶם בּוֹ. הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה {י}, אֶת מִי עָבַד, וּבַמֶּה עָבָד:

     ר"ע מברטנורה  הָיוּ בוֹדְקִין אוֹתָן. אַחַר שֶׁאִיְּמוּ עֲלֵיהֶן הָיוּ בוֹדְקִין אוֹתָן: בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת. כְּנֶגֶד שִׁבְעָה לְשׁוֹנוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַמִּקְרָא {ג} בְּחַיָּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין, וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב (דְּבָרִים יג), הֲרֵי כָאן שְׁלֹשָׁה. וְשָׁאַלְתָּ אֵינוֹ מִן הַמִּנְיָן {ד}, שֶׁמִּמֶּנּוּ לָמַדְנוּ בְדִיקוֹת. וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר {ה} (שָׁם יז) וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב, יֵשׁ כָּאן שְׁנַיִם אֲחֵרִים, הֲרֵי לְךָ חֲמִשָּׁה, וּבְמָקוֹם אַחֵר אוֹמֵר {ו} (שָׁם יט) וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב, שְׁנַיִם אֲחֵרִים, הֲרֵי כָאן שִׁבְעָה: בְּאֵיזֶה שָׁבוּעַ. שֶׁל יוֹבֵל: בְּאֵיזוֹ שָׁנָה. שֶׁל שָׁבוּעַ: בְּאֵיזֶה יוֹם. שֶׁל שַׁבָּת {ז}: בְּאֵיזוֹ שָׁעָה. שֶׁל יוֹם. שֶׁכָּל שֶׁבַע חֲקִירוֹת הַלָּלוּ מְבִיאוֹת אוֹתָן לִידֵי הֲזָמָּה, וְשֶׁמָּא אֵין עֵדִים לַהֲזִמָּן לְכָל הַיּוֹם וְיֵשׁ עֵדִים לַהֲזִמָּן לְאוֹתָהּ שָׁעָה: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. אֵין צָרִיךְ אֶלָּא שָׁלֹשׁ חֲקִירוֹת, בְּאֵיזֶה יוֹם בְּאֵיזוֹ שָׁעָה בְּאֵיזֶה מָקוֹם. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, אֶלָּא אֲפִלּוּ אָמְרוּ הָעֵדִים אֶתְמוֹל הֲרָגוֹ, בּוֹדְקִין אוֹתָן בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת, כְּדֵי שֶׁתִּטָּרֵף דַּעְתָּן עֲלֵיהֶן וְיוֹדוּ אִם יֵשׁ פְּסוּל בְּעֵדוּתָן: מַכִּירִין אַתֶּם אוֹתוֹ. הֶהָרוּג. שֶׁמָּא נָכְרִי הוּא. וְזוֹ אֵינָהּ מִן הַחֲקִירוֹת שֶׁמְּבִיאוֹת לִידֵי הֲזָמָּה, אֶלָּא כִשְׁאָר בְּדִיקוֹת שֶׁאֵינָן אֶלָּא לַעֲשׂוֹת הָעֵדוּת מֻכְחֶשֶׁת, שֶׁמָּא לֹא יֹאמַר הָאֶחָד כְּדִבְרֵי חֲבֵרוֹ, וְהוּא וְהֵן יִהְיוּ פְטוּרִים: אֶת מִי עָבַד. לִפְעוֹר אוֹ לְמַרְקוּלִיס: וּבַמֶּה עָבָד. בְּזִבּוּחַ אוֹ בְהִשְׁתַּחֲוָיָה: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {א} הָיוּ בוֹדְקִין. לָאו בְּפַעַם אַחַת וְזֶה בִּפְנֵי זֶה: {ב} חֲקִירוֹת. נָקַט חֲדָא מִתַּרְתֵּי דִקְרָא. אַף עַל גַּב דִּבְרֵישׁ פֶּרֶק דִּלְעֵיל נָקַט תַּרְתֵּי, הָכָא סַגִּי לֵיהּ בַּחֲדָא. וְנָקַט חֲקִירָה אַף עַל גַּב דִּכְתִיב אַחַר דְּרִישָׁה, לְפִי שֶׁהַחֲקִירָה הוּא מוֹרֶה יוֹתֵר עַל הָעֲמִידָה עַל אֲמִתַּת הָעִנְיָן מִדְּרִישָׁה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר [אִיּוֹב כה] וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר: {ג} בְּעִיר הַנִּדַּחַת: {ד} דִּוְשָׁאַלְתָּ לֹא מַשְׁמַע חֲקִירָה אֶלָּא עַד דְּאִיכָּא הֵיטֵב בַּהֲדֵיהּ. אֲבָל וְדָרַשְׁתָּ בְּלֹא הֵיטֵב מַשְׁמַע דְּרִישָׁה מְעַלְּיָא. רַשִׁ"י: {ה} בְּיָחִיד הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה: {ו} בְּעֵדִים זוֹמְמִין. וּמַסְּקִינַן בַּגְּמָרָא דְּכֻלְּהוּ יָלְפִינַן מֵהֲדָדֵי לִתֵּן אֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ בְּכָךְ וְכָךְ בַּחֹדֶשׁ, אַף עַל פִּי כֵן שׁוֹאֲלִין לָהֶם בְּאֵיזֶה יוֹם בְּשַׁבָּת הָיָה, לְפִי שֶׁכָּל הַשֶּׁבַע הַלָּלוּ בָּאוֹת לַהֲבִיאָן לִידֵי הֲזָמָּה, וְאֵין מַעֲלִין עַל לִבָּן חֶשְׁבּוֹן שֶׁל חֹדֶשׁ אִם הָיוּ אֵלּוּ עִמָּהֶן אוֹתוֹ יוֹם בְּמָקוֹם אַחֵר, וּכְשֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתָן בְּאֵיזֶה יוֹם וְהֵם אוֹמְרִים בְּיוֹם פְּלוֹנִי, נִזְכָּרִים עֵדֵי הֲזָמָּה לַהֲזִמָּם. רַשִׁ"י: {ח} מָקוֹם. שֶׁזּוֹ הִיא הַמּוֹעֶלֶת לְהָבִיא אֶת כָּל הַחֲקִירוֹת לַהֲזָמָּה, דִּבְלָאו הָכִי לֹא מִתַּזְמֵי. רַשִׁ"י: {ט} רַבִּי יוֹסֵי כוּ'. בַּגְּמָרָא מוּכָח דְּרַבִּי יוֹסֵי לֹא פָלֵיג אֶלָּא כְשֶׁמִּתּוֹךְ עֵדוּתָן נִכָּר שֶׁאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁמְּעִידִין עָלָיו בְּכַמָּה בַחֹדֶשׁ וּבְאֵיזֶה חֹדֶשׁ וְשָׁנָה וְשָׁבוּעַ, דְּאִי לָאו הָכִי אִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִמָּם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} הָעוֹבֵד כוּ'. אִם מְעִידִין בְּכָךְ, שׁוֹאֲלִין אֶת מִי עָבַד. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  היו בודקין אותן בשבע חקירות באיזו וכו' - רבי יוסי אומר שאין צריך לשאול אם באי זה שבוע באי זה חודש בכמה לחודש אלא באי זה יום באי זה שעה באי זה מקום בלבד.

    ואמרו מכירין אתם אותו התריתם בו, אין זה מכלל החקירות והדרישות אבל הוא דבר שאין שם עדות שיצטרך הדרישות וחקירות אלא שידע אמתתו. וחיוב אלו השבע חקירות ממה שנאמר באותם אנשים שחייבים מיתה ודרשת וחקרת ושאלת והוגד לך ושמעת ודרשת היטב ודרשו השופטים, אלה השבעה חיזוקים לעמוד על אמתת הדבר ולעשות תכלית הדרישה והחקירה. ואין הלכה כרבי יוסי אלא אפילו אמרו העדים אתמול הרגו ראוי לומר להם באי זה שבוע באי זו שנה באי זה חודש באי זה יום באי זו שעה וזה לפי מה שהם אומרים מסיעין את העדים ממקום למקום כדי שתטרף דעתם עליהם ויחזקו בהם רוצה לומר שמאריכים עליהם ומוציאין אותם מסיפור לסיפור ויכבידו בשאלות עד שיקוצו ואם יש בעדות פסלות יחזרו בהם. (רמב"ם)


    פרק ה - משנה ב

    כָּל הַמַּרְבֶּה בִבְדִיקוֹת, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. מַעֲשֶׂה וּבָדַק בֶּן זַכַּאי בְּעֻקְצֵי תְאֵנִים. וּמַה בֵּין חֲקִירוֹת לִבְדִיקוֹת. חֲקִירוֹת, אֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, עֵדוּתָן בְּטֵלָה. בְּדִיקוֹת, אֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם {יג} אוֹמְרִים אֵין אָנוּ יוֹדְעִין, עֵדוּתָן קַיָּמֶת. אֶחָד חֲקִירוֹת וְאֶחָד בְּדִיקוֹת, בִּזְמַן שֶׁמַּכְחִישִׁין {יד} זֶה אֶת זֶה, עֵדוּתָן בְּטֵלָה:

     ר"ע מברטנורה  בֶּן זַכַּאי. רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. וְתַלְמִיד דָּן לִפְנֵי רַבּוֹ הָיָה {יא} בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, לְכָךְ קוֹרְאוֹ בֶּן זַכַּאי: בְּעֻקְצֵי תְאֵנִים. שֶׁהָיוּ מְעִידִים עָלָיו שֶׁהֲרָגוֹ תַחַת הַתְּאֵנָה. וּבָדַק בֶּן זַכַּאי, תְּאֵנָה זוֹ עֻקְצֶיהָ דַקִּים אוֹ גַסִּים. עֹקֶץ, זְנַב הַפְּרִי מְקוֹם חִבּוּרוֹ לָאִילָן: אָמַר אֶחָד אֵינִי יוֹדֵעַ עֵדוּתָן בְּטֵלָה. דְּשׁוּב אִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִמָּן בְּאוֹתָהּ חֲקִירָה, וְכָל זְמַן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיֵּם תּוֹרַת הֲזָמָּה בְאֶחָד מִן הָעֵדִים, כָּל הָעֵדוּת בְּטֵלָה {יב}, וַאֲפִלּוּ הֵן מֵאָה, דְּאֵין הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִים עַד שֶׁיִּזּוֹמוּ כֻלָּן: בְּדִיקוֹת. אֲפִלּוּ אָמְרוּ כֻלָּן אֵין אָנוּ יוֹדְעִים, מִצְוַת הֲזָמָּה רְאוּיָה לְהִתְקַיֵּם, דְּאֵין הֲזָמָּה תְלוּיָה אֶלָּא בַחֲקִירָה לוֹמַר עִמָּנוּ הֱיִיתֶם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּמָקוֹם אַחֵר: עֵדוּתָן בְּטֵלָה. כָּל עֵדוּתָן בְּטֵלָה. [שֶׁבַּגְּמָרָא], הוּא וְהֵן פְּטוּרִים: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {יא} בִּפְנֵי הִלֵּל רַבּוֹ. וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ כָּתַב אוֹתוֹ בִּשְׁעַת חִבּוּרוֹ כְּמוֹ שֶׁקִּבֵּל אוֹתוֹ. הָרַמְבַּ"ם: {יב} דְּרַחֲמָנָא אָמַר [דְּבָרִים יט] וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד וְגוֹ' וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת וְגוֹ', עֵדוּת שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְקַיֵּם בָּהּ תּוֹרַת הֲזָמָּה הָוֵי עֵדוּת, וְאִי לֹא לֹא. רַשִׁ"י: {יג} וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם. וּבַגְּמָרָא, מַאי אֲפִלּוּ, פְּשִׁיטָא דְּכֵיוָן דְּאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ הַשֵּׁנִי לֹא מַעֲלֶה בִידִיעָתוֹ. וּמַסִּיק דְּהָכִי קָאָמַר, אֲפִלּוּ בַחֲקִירוֹת שְׁנַיִם אוֹמְרִים יָדַעְנוּ וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ עֵדוּתָן קַיֶּמֶת, פֵּרוּשׁ אִם יֵשׁ שְׁלשָׁה עֵדִים. וְעַד שֶׁיִּזּוֹמוּ כֻלָּן יֵשׁ לְפָרֵשׁ דְּהַיְנוּ כְּשֶׁכִּוְּנוּ עֵדוּתָן. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יד} שֶׁמַּכְחִישִׁין. בֵּין שֶׁהֵם שְׁנַיִם, אוֹ שְׁלשָׁה וְהַשְּׁלִישִׁי מַכְחִישׁ. דְּהַכְחָשָׁה עֲדִיפָא מֵאֵינִי יוֹדֵעַ. וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח וכו' - בן זכאי הוא רבן יוחנן בן זכאי, ולא היה אותו שבדק אבל זה המעשה היה לפני רבו הלל הזקן והוא היה תלמיד לפניו ואמר הלל לעדים באיזה מקום אמרו לו במקום פלוני תחת אילן תאנה ואמר ריב"ז יש לשאול תואר התאנים היאך היו עוקציהן שהם תלוים בהן מן העץ אם עוקציהם ארוכים או קצרים ואם הם עבות או דקות וכל זה כדי להאריך על העדים כמו שזכרנו וראה דבריו נכוחים וטובים ושאלם כמו שאמר ובאותה שעה לא היו קורים אותו אלא בן זכאי בלבד ונזכר המעשה בלשון בן זכאי ורבינו הקדוש כתב אותו בשעת חיבורו כמו שקבל אותו.

    ואמרו ואפילו שנים אומרים, רוצה לומר אפילו בחקירות שהם העיקר כששנים אומרים אנו יודעים ואחד אומר איני יודע עדותן קיימת וכן פירשו התלמוד והטעם אשר בגללו אם אמר אחד מן העדים בחקירות איני יודע עדותן בטלה ואם אמרו כולם בבדיקות אין אנו יודעים עדותן קיימת הוא מה שאומר לך והוא זה כי מעיקרנו כל עדות שאין אתה יכול להזימה אינה עדות והזמה אי אפשר אלא כשסיים הזמן והמקום שבהן היה המעשה ההוא כדי שיוכל לומר להם אותו כת שיזים אותם והלא עמנו הייתם באותה שעה במקום פלוני כמו שיבאר עוד ושבע חקירות הם לסיים הזמן והמקום ואם אמר בחקירות איני יודע אי אפשר בהם הזמה בשום פנים ולפיכך עדותן בטלה ונאמר עדות שקר הוא וזה שאומר בחקירות איני יודע הוא כדי שלא תתקיים עליהם ההזמה. (רמב"ם)


    פרק ה - משנה ג

    אֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁנַיִם בַּחֹדֶשׁ וְאֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁלֹשָׁה בַחֹדֶשׁ {טו}, עֵדוּתָן קַיֶּמֶת, שֶׁזֶּה יוֹדֵעַ בְּעִבּוּרוֹ {טז} שֶׁל חֹדֶשׁ וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּעִבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ. אֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁלֹשָׁה וְאֶחָד אוֹמֵר בַּחֲמִשָּׁה, עֵדוּתָן בְּטֵלָה {יז}. אֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת וְאֶחָד אוֹמֵר בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, עֵדוּתָן קַיֶּמֶת {יח}. אֶחָד אוֹמֵר בְּשָׁלֹשׁ וְאֶחָד אוֹמֵר בְּחָמֵשׁ, עֵדוּתָן בְּטֵלָה {יט}. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קַיָּמֶת. אֶחָד אוֹמֵר בְּחָמֵשׁ וְאֶחָד אוֹמֵר בְּשֶׁבַע, עֵדוּתָן בְּטֵלָה, שֶׁבְּחָמֵשׁ חַמָּה בַמִּזְרָח וּבְשֶׁבַע חַמָּה בַמַּעֲרָב {כ}:

     ר"ע מברטנורה  שֶׁזֶּה יָדַע בְּעִבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ. זֶה שֶׁאָמַר בִּשְׁנַיִם יָדַע שֶׁהַחֹדֶשׁ שֶׁעָבַר מָלֵא הָיָה, וְיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל חֹדֶשׁ שֶׁהוּא יוֹם שְׁלֹשִׁים, מֵחֹדֶשׁ שֶׁעָבַר הָיָה. וְדַוְקָא עַד חֲצִי הַחֹדֶשׁ, אֲבָל מֵחֲצִי הַחֹדֶשׁ וָאֵילָךְ עֵדוּתָן בְּטֵלָה, שֶׁחֲזָקָה אֵין עוֹבֵר חֲצִי הַחֹדֶשׁ עַד שֶׁכָּל הָעוֹלָם יוֹדְעִים מָתַי קִדְּשׁוּ בֵית דִּין הַחֹדֶשׁ: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר קַיֶּמֶת. דַּעֲבִיד אֱינָשׁ דְּטָעֵי כֻלֵּי הַאי: חַמָּה בַמִּזְרָח. מִמְּקוֹם זְרִיחַת הַחַמָּה עַד אֶמְצַע הָרָקִיעַ קָרוּי מִזְרָח, וּמֵאֶמְצַע הָרָקִיעַ עַד מְקוֹם הַשְּׁקִיעָה קָרוּי מַעֲרָב: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {טו} אֶחָד אוֹמֵר כוּ'. בָּרְבִיעִי בְשַׁבָּת בִּשְׁנַיִם לַחֹדֶשׁ, וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר בָּרְבִיעִי בְשַׁבָּת בִּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ: {טז} בְּעִבּוּרוֹ כוּ'. וְהוּא הַדִּין דַּהֲוָה מָצֵי לְמֵימַר זֶה יָדַע בְּחֶסְרוֹנוֹ דְּחֹדֶשׁ שֶׁעָבַר חָסֵר הָיָה. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יז} בְּטֵלָה. דְּבִתְרֵי עִבּוּרֵי לֹא טָעוּ אֱנָשֵׁי. גְּמָרָא. וַהֲוָה מָצֵי לְמֵימַר אֶחָד אוֹמֵר בְּב' וְאֶחָד בְּד', אֶלָּא דְמַתְחִיל בְּמַאי דְּסִיֵּם: {יח} קַיֶּמֶת. דְּאָדָם טוֹעֶה שְׁתֵּי שָׁעוֹת חָסֵר מַשֶּׁהוּ, דְּכִי נַמִּי אָמַרְתְּ זֶה שֶׁאָמַר שְׁתַּיִם בִּתְחִלַּת שְׁתַּיִם וְזֶה שֶׁאָמַר שָׁלֹשׁ בְּסוֹף שָׁלֹשׁ כָּל רְגָעִים שֶׁבֵּינְתַיִם שֶׁאֵרַע הַמַּעֲשֶׂה בָהֶן יֵשׁ לְאֵלּוּ לִטְעוֹת וְלוֹמַר כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יט} בְּטֵלָה. וְאִם תֹּאמַר וְנִשְׁאָלֵם דִּלְמָא הַאי דְּקָאָמַר שָׁלֹשׁ סוֹף שָׁלֹשׁ, (אִי נַמִּי) הַאי דְּקָאָמַר חָמֵשׁ תְּחִלַּת חָמֵשׁ. וְיֵשׁ לוֹמַר דִּלְבַטֵּל עֵדוּת בָּדְקִינַן לְהוּ מִשּׁוּם דִּכְתִיב וְהִצִּילוּ הָעֵדָה, וְלֹא לְקַיֵּם עֵדוּתָן. תּוֹסָפוֹת: {כ} שֶׁבְּחָמֵשׁ כוּ'. וְאֵין לְהַקְשׁוֹת דִּבְמִשְׁנָה ד' פֶּרֶק קַמָּא דִפְסָחִים גָּזַר רַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם יוֹם הַמְעֻנָּן דְּטָעֵי עַל הַשְּׁבִיעִית לוֹמַר חֲמִישִׁית וּפָסַק הָרַ"ב כֵּן הֲלָכָה. דְּהָתָם לְחֻמְרָא וְהָכָא לְחֻמְרָא, דְּלֹא גָזְרִינַן וְלֹא קָטְלִינַן מִסְּפֵקָא: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  אחד אומר בשנים בחודש ואחד אומר בשלושה וכו' - זו שאמרנו שכשיהיה מחלוקת ביום אחד עדותן קיימת אמנם דין זה עד חצי החודש בלבד אבל אם אמר האחד בששה עשר בחודש והאחד בשבעה עשר עדותן בטלה ואע"פ שהסכימו על היום מן השבוע לפי שאי אפשר שיעבור חצי חודש שלא ידעו כל העולם איזה יום היה ראש חודש. ומפאת המזרח עד אמצע הרקיע נקרא מזרח, ומאמצע השמים עד פאת המערב נקרא מערב, וכבר בארנו במסכת ברכות (פ"א ה"ב) שכל השעות הנזכרות בכל המשנה שעות זמניות. (רמב"ם)

    פרק ה - משנה ד

    וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ. אִם נִמְצְאוּ דִבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִין, פּוֹתְחִין בִּזְכוּת. אָמַר אֶחָד מִן הָעֵדִים יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת, אוֹ אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. אָמַר אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת, מַעֲלִין אוֹתוֹ וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בֵינֵיהֶן, וְלֹא הָיָה יוֹרֵד מִשָּׁם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. אִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, שׁוֹמְעִין לוֹ. וַאֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת, שׁוֹמְעִין לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו:

     ר"ע מברטנורה  נִמְצְאוּ דִבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִין. וּמֵעַתָּה צְרִיכִין לִשָּׂא וְלִתֵּן בַּדָּבָר: פּוֹתְחִין בִּזְכוּת. אִם לֹא עָבַרְתָּ אַל תִּירָא: אָמַר אַחַד מִן הָעֵדִים יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת. אֲפִלּוּ זְכוּת, וְכָל שֶׁכֵּן חוֹבָה. מְשַׁתְּקִים אוֹתוֹ, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר לה) וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה, בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה {כא}: אָמַר אַחַד מִן הַתַּלְמִידִים. הַיּוֹשְׁבִים לִפְנֵי הַדַּיָּנִים. יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה: מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. דִּכְתִיב (שָׁם) וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת, לָמוּת הוּא דְאֵינוֹ עוֹנֶה, הָא לִזְכוּת עוֹנֶה: אֵינוֹ יוֹרֵד מִשָּׁם כָּל הַיּוֹם. וַאֲפִלּוּ שֶׁאֵין מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו {כב}. אֲבָל יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, אֵינוֹ יוֹרֵד מִשָּׁם לְעוֹלָם {כג}: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {כא} וְאַף עַל גַּב דִּקְרָא מְסַיֵּם לָמוּת כוּ', מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דִּבְעֵד לֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי מִשּׁוּם דְּמֵחֲזֵי כְּנוֹגֵעַ בְּעֵדוּתוֹ, פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁמִּתְחָרֵט בּוֹ וְדוֹאֵג שֶׁמָּא יִגָּמֵר הַדִּין לְחוֹבָה וְיָבִיא זֶה עֵדִים לַהֲזִמָּן. וּמִהְדַּר לֹא מָצֵי הָדְרֵי בְהוּ לְאַחַר כְּדֵי דִבּוּר, דְּכֵיוָן שֶׁהִגִּיד כוּ': {כב} גְּמָרָא. כְּדֵי שֶׁלֹּא תְהֵא עֲלִיָּתוֹ יְרִידָה לוֹ. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁאִם יוֹרִידוּהוּ הַיּוֹם לְעֵין כֹּל בּוּשָׁה הוּא לוֹ: {כג} גְּמָרָא. וְנִרְאֶה וַדַּאי דְּאֵינוֹ נִמְנֶה עִמָּהֶן, שֶׁאִם כֵּן יִהְיֶה בֵית דִּין זוּגוֹת. אֶלָּא זוֹכֶה לִהְיוֹת בְּמוֹשָׁב בֵּית דִּין וְעַל הַסַּפְסָל כְּמוֹתָם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  ואחר כך מכניסין את השני ובודקים אותו וכו' - אינו יורד משם כל היום אמנם הוא זה כשלא היה ממש בדבריו אבל אם היה ממש בדבריו אינו יורד משם לעולם.

    ואין שומעין מן העד דבר בין לזכות בין לחובה משום שנאמר ועד אחד לא יענה; ואמר בנפש למות הוא חוזר על אחד כאילו אמר אחד לא יענה בנפש למות ולפיכך אינו נהרג עד שיהיו המחייבין יותר על המזכין שנים או יותר כמו שבארנו בפרק שלפני זה (משנה א'). (רמב"ם)


    פרק ה - משנה ה

    אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פְּטָרוּהוּ. וְאִם לָאו, מַעֲבִירִין דִּינוֹ לְמָחָר. הָיוּ מִזְדַּוְּגִין {כד} זוּגוֹת זוּגוֹת, וּמְמַעֲטִין בְּמַאֲכָל, וְלֹא הָיוּ שׁוֹתִין יַיִן כָּל הַיּוֹם, וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין כָּל הַלַּיְלָה {כה}, וְלַמָּחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין לְבֵית דִּין. הַמְזַכֶּה {כו} אוֹמֵר אֲנִי מְזַכֶּה וּמְזַכֶּה אֲנִי בִמְקוֹמִי, וְהַמְחַיֵּב אוֹמֵר אֲנִי מְחַיֵּב וּמְחַיֵּב אֲנִי בִמְקוֹמִי. הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת, אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה {כז}. טָעוּ בְדָּבָר {כח}, שְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּנִין מַזְכִּירִין אוֹתָן. אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פְּטָרוּהוּ. וְאִם לָאו, עוֹמְדִים לְמִנְיָן. שְׁנֵים עָשָׂר מְזַכִּין וְאַחַד עָשָׂר מְחַיְּבִין, זַכַּאי. שְׁנֵים עָשָׂר מְחַיְּבִין וְאַחַד עָשָׂר מְזַכִּין, וַאֲפִלּוּ אַחַד עָשָׂר מְזַכִּין וְאַחַד עָשָׂר מְחַיְּבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, וַאֲפִלּוּ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ מְחַיְּבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, יוֹסִיפוּ הַדַּיָּנִין. עַד כַּמָּה מוֹסִיפִין, שְׁנַיִם שְׁנַיִם עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד. שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מְזַכִּין וּשְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְחַיְּבִין, זַכַּאי. שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מְחַיְּבִין וּשְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְזַכִּין, דָּנִין אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ עַד שֶׁיִּרְאֶה אֶחָד מִן הַמְחַיְּבִין דִּבְרֵי הַמְזַכִּין {לא}:

     ר"ע מברטנורה  מַעֲבִירִין אוֹתוֹ לְמָחָר. מַעֲבִירִין אֶת הַדִּין עַד לְמָחָר, מִשּׁוּם הֲלָנַת הַדִּין: שְׁנֵים עָשָׂר מְחַיְּבִין וְאַחַד עָשָׂר מְזַכִּין. וְהַטָּיָתְךָ לְרָעָה עַל פִּי אֶחָד לֵיתָא, הִלְכָּךְ יוֹסִיפוּ דַיָּנִים: וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים מְזַכִּין אוֹ מְחַיְּבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ יוֹסִיפוּ דַיָּנִים. דְּהַאי דְּאָמַר אֵינִי יוֹדֵעַ כְּמַאן דְּלֵיתֵיהּ דָּמִי {כט}, וְאֵין דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת לֹא לִזְכוּת וְלֹא לְחוֹבָה בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים: שְׁנַיִם שְׁנַיִם. אִם נִתְחַלְּקוּ הַשְּׁנַיִם שֶׁהוֹסִיפוּ זֶה לְכָאן וְזֶה לְכָאן, דְּאַכַּתִּי לֵיכָּא הַטָּיָה לֹא לְטוֹבָה עַל פִּי אֶחָד וְלֹא לְרָעָה עַל פִּי שְׁנַיִם, צָרִיךְ לְהוֹסִיף עוֹד שְׁנַיִם. וְכֵן עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד: עַד שֶׁיִּרְאֶה אֶחָד מִן הַמְחַיְּבִים דִּבְרֵי הַמְזַכִּין. דְּאִיכָּא הַטָּיָה לְטוֹבָה עַל פִּי אֶחָד. וְהוּא הַדִּין אִם יִרְאֶה אֶחָד מִן הַמְזַכִּים דִּבְרֵי הַמְחַיְּבִים {ל}, דְּבִשְׁעַת גְּמַר דִּין קַיְמָא לָן דְּאַף הַמְלַמֵּד זְכוּת יָכוֹל לְלַמֵּד חוֹבָה. וְהַאי דְּלֹא תָנֵי אוֹ עַד שֶׁיִּרְאֶה אֶחָד מִן הַמְזַכִּין דִּבְרֵי הַמְחַיְּבִין, דְּתַנָּא אַזְּכוּת קָמְהַדַּר: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {כד} מִזְדַּוְּגִים. בְּיוֹם רִאשׁוֹן לְאַחַר שֶׁהֶעֱבִירוּהוּ (הֵן) לָדוּן מִמְּקוֹם הַיְשִׁיבָה, מִזְדַּוְּגִים בְּבָתֵּיהֶן אוֹ בַשּׁוּק וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר. רַשִׁ"י: {כה} הַלַּיְלָה. אִישׁ אִישׁ לְעַצְמוֹ. רַשִׁ"י. אוֹ עִם זוּג שֶׁלּוֹ. הָרַמְבַּ"ם: {כו} הַמְזַכֶּה. אֶתְמוֹל, אוֹמֵר אֲנִי הוּא הַמְזַכֶּה אֶתְמוֹל וַעֲדַיִן מְזַכֶּה אֲנִי, עַל כָּרְחוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וְהַמְחַיֵּב אוֹמֵר אִם לֹא מָצָא הַלַּיְלָה זְכוּת, אֲנִי הַמְחַיֵּב וּמְחַיֵּב אֲנִי בִמְקוֹמִי. רַשִׁ"י: {כז} אֵינוֹ יָכוֹל כוּ'. בַּהַשְׁכָּמָה שֶׁנּוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר. אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין יָכוֹל לַחֲזֹר: {כח} טָעוּ כוּ'. וְלֹא יָדוּעַ מִי הֵם שֶׁחִיְּבוּ אוֹ זִכּוּ מִטַּעַם אֶחָד, שֶׁאֵין נֶחֱשָׁבִין אֶלָּא כְאֶחָד. הָרַמְבַּ"ם: {כט} וְהָא דְמַשְׁמַע דְּמַתְנִיתִין רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לָן בְּהָא כִּדְקָתָנֵי וַאֲפִלּוּ כוּ' וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ. יֵשׁ לוֹמַר דִּלְפִי שֶׁאַף אִם אָמַר חַיָּב לֹא מְחַיְּבִין כֵּיוָן שֶׁאֵין הָרֹב הָיָה אֶלָּא בְאֶחָד, וְאִם כֵּן נַחְשְׁבֵהוּ כְּאִלּוּ הָיָה מִן הַמְזַכִּין שֶׁמַּטִּין לִזְכוּת עַל פִּי אֶחָד, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא: {ל} דַּהֲווּ לְהוּ שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה מְחַיְּבִים. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לא} עַד שֶׁיִּרְאֶה כוּ'. לֹא רָאוּ מַאי, פּוֹטְרִין אוֹתוֹ. וּפָרֵיךְ וְלִפְטְרֵיהּ מֵעִקָּרָא מִשֶּׁהוֹסִיפוּ עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד וְנֶחְלְקוּ, לָמָּה מְאַחֲרִין הַדָּבָר לָדוּן אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ, מִי אִית לָן לְאַהְדּוֹרֵי בָתַר חוֹבָה. וּמְשָׁנֵי כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מִבֵּית דִּין מְעֻרְבָּבִין. גְּנַאי לְבֵית דִּין שֶׁיֵּצְאוּ בְמַחֲלֹקֶת וְאֵין יוֹדְעִין לִגְמֹר אֶת הַדִּין. גְּמָרָא וְרַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  אם מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו מעבירין וכו' - כל זה מבואר, וכבר הקדמנו זכרון עקריו כי הטיתך לטובה ע"פ עד א' ולרעה ע"פ ב' או יותר. (רמב"ם)

    פרק ו


    פרק ו - משנה א

    נִגְמַר הַדִּין {א}, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסָקְלוֹ. בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְבֵית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד) הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל. אֶחָד עוֹמֵד עַל פֶּתַח בֵּית דִּין וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ, וְאָדָם אֶחָד רוֹכֵב הַסּוּס רָחוֹק מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאֵהוּ {ג}. אוֹמֵר אֶחָד יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת, הַלָּה מֵנִיף בַּסּוּדָרִין וְהַסּוּס רָץ וּמַעֲמִידוֹ {ד}. וַאֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים {ה}, וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ {ו} בִּדְבָרָיו. מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פְּטָרוּהוּ, וְאִם לָאו, יוֹצֵא לִסָּקֵל. וְכָרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו, אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי יוֹצֵא לִסָּקֵל עַל שֶׁעָבַר עֲבֵרָה פְלוֹנִית, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת יָבֹא וִילַמֵּד עָלָיו:

     ר"ע מברטנורה  נִגְמַר הַדִּין. חוּץ לְבֵית דִּין. רָחוֹק מִבֵּית דִּין {ב}. שֶׁמָּא בְעוֹד שֶׁמּוֹלִיכִין אוֹתוֹ לְבֵית הַסְּקִילָה, יִמְצְאוּ לוֹ זְכוּת וְיִפָּטֵר: וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ. לְהָנִיף. וְהוּא סִימָן לְהַחֲזִירוֹ: וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו. וְאִם אֵין מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה בִלְבָד מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, דִּלְמָא מֵחֲמַת בִּיעֲתוּתָא נִסְתַּתְּמוּ טַעֲנוֹתָיו וְאוּלַי תִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ עָלָיו וְיִזְכֹּר טַעֲנוֹתָיו, יוֹתֵר עַל כָּךְ אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. וּמוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיְּעַיְּנוּ אִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, שֶׁאָז מַחֲזִירִין אוֹתוֹ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ פְּעָמִים: וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו. שֶׁעָבַר עֲבֵרָה פְלוֹנִית בְּיוֹם פְּלוֹנִי בְּשָׁעָה פְלוֹנִית בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי {ז}. דִּלְמָא אִיכָּא דְמֵזִים לְהוּ: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {א} נִגְמַר. לְחוֹבָה. וְאַיְדֵי דִסְקִילָה רֵישָׁא דְכֻלְּהוּ אַרְבַּע מִיתוֹת הִיא, מְפָרֵשׁ מִלֵּי דִידָהּ בְּרֵישָׁא. רַשִׁ"י: {ב} כְּמוֹ שִׁשָּׁה מִילִין, כְּמוֹ שֶׁהָיָה בֵין בֵּית דִּין שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁהָיָה לִפְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. הָרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} רָחוֹק כוּ'. מִתְרַחֵק מִזֶּה שֶׁהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ מְלֹא עֵינָיו, וּבִלְבָד שֶׁיּוּכַל לִרְאוֹתוֹ אִם יָנִיף בַּסּוּדָרִין. רַשִׁ"י: {ד} וּמַעֲמִידוֹ. עַד שֶׁיַּחְקְרוּ בֵית דִּין אִם יְהֵא טַעַם בִּדְבָרָיו שֶׁל זֶה. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} אַרְבַּע וְחָמֵשׁ. הָרַמְבַּ"ם כָּתַב אֲפִלּוּ כַמָּה פְעָמִים. וּבְרֵישׁ פֶּרֶק י"ח דְּשַׁבָּת כָּתַב גַּם כֵּן הָרַ"ב דְּלָאו דַּוְקָא: {ו} מַמָּשׁ. קְצָת רְאָיָה הַדּוֹמָה לִזְכוּת. רַשִׁ"י: {ז} הָכִי אָמַר אַבַּיֵי בַגְּמָרָא. וְלִישְׁנָא דְרַבִּי יוֹסֵי דְּרֵישׁ פֶּרֶק ה' נָסֵיב. אֲבָל וַדַּאי כְשֶׁמַּזְכִּיר בְּיוֹם פְּלוֹנִי מַזְכִּירוֹ בְסִגְנוֹן שֶׁיְּהֵא נִכָּר מִתּוֹכוֹ בְּכַמָּה בַחֹדֶשׁ, בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ, שָׁנָה וְשָׁבוּעַ. וְאַף רַבָּנָן מוֹדוּ דְסַגִּי בְהָכִי, דְּלֹא שַׁיָּךְ טַעֲמָא דִכְדֵי שֶׁתִּטָּרֵף כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  נגמר הדין מוציאין אותו לסוקלו בית בו': מצאו לו זכות פטרוהו ואם לא יוצא ליסקל וכרוז כו': (דף מג ע"א) הסבה אשר בגללה היה בית הסקילה חוץ לב"ד הוא כדי שלא יהיה נראה שיש לדיינין חריצות להמית ובעוד שמוליכין אותו לבית הסקילה אפשר שיהיה שם מי שילמד עליו זכות: ופירוש הסודרין מפות: ומה שאמר שיהא ממש בדבריו ואז מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים אמנם פעם ראשונה ושניה מחזירין אותו כשיאמרו אחרים עליו אבל אם אמר הוא יש לי ללמד על עצמי זכות ואפילו לא היה ממש בדבריו מחזירין שיש לומר מחמת הפחד שכח טענתו ואפשר שכשיחזור לב"ד תתיישב דעתו ויזכור טענתו: ובתוך ההכרזה יאמר והעידו עליו עדים שהם פלוני ופלוני שעשה כך וכך ביום פלוני בשעה פלונית במקום פלוני אולי יהיה שם מי שיזים אותם וכמו שעושין בסקילה כן עושין בכל מיתות ב"ד: (רמב"ם)

    פרק ו - משנה ב

    הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת, אוֹמְרִים לוֹ הִתְוַדֵּה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַמּוּמָתִין מִתְוַדִּין, שֶׁכָּל הַמִּתְוַדֶּה יֶשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְעָכָן שֶׁאָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ, בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה וְגוֹ' וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וְגוֹ' (יהושע ז). וּמִנַּיִן שֶׁכִּפֶּר לוֹ וִדּוּיוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכָּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה. הַיּוֹם הַזֶּה אַתָּה עָכוּר, וְאִי אַתָּה עָכוּר לָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְוַדּוֹת, אוֹמְרִים לוֹ, אֱמֹר תְּהֵא מִיתָתִי כַפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתָי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְזֻמָּם, אוֹמֵר תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי חוּץ מֵעָוֹן זֶה. אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן, יְהוּ כָל אָדָם אוֹמְרִים כָּךְ כְּדֵי לְנַקּוֹת אֶת עַצְמָן:

     ר"ע מברטנורה  הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה. דְּקָרוֹב לְבֵית הַסְּקִילָה שֶׁמָּא תִטָּרֵף דַּעְתּוֹ וְלֹא יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת: וְתֶן לוֹ תוֹדָה. וְאַף עַל גַּב דְּאֵין אָדָם נֶהֱרָג עַל פִּי עַצְמוֹ, הֲרִיגַת עָכָן הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה: כָּזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ שֶׁמָּעַל בַּחֲרָמִים בִּימֵי מֹשֶׁה: שֶׁהוּא מְזֻמָּם. שֶׁעֵדָיו הֵן זוֹמְמִין {ח}: לְנַקּוֹת אֶת עַצְמָן. מִן הַבְּרִיּוֹת, וְיוֹצִיאוּ לַעַז עַל הַדַּיָּנִים וְעַל הָעֵדִים. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {ח} לְשׁוֹן הַכָּתוּב כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת, וְהָכִי פֵרוּשׁוֹ, שֶׁעֵדָיו הֵם שֶׁזָּמְמוּ לְהָעִיד עָלָיו. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  היה רחוק מבית הסקילה בעשר אמות אומרים בו': מה שהצריך להתודות רחוק מבית הסקילה כדי שלא יפחד ותטרף דעתו ולא יוכל לדבר כשיהיה קרוב ממקום המיתה: ודע שהריגת יהושע לעכן היתה הוראת שעה לפי שתורתנו האמיתית אינה מחייבת מיתה על החוטא בהודאתו בעצמו ולא בנבואת נביא שיאמר שעשה זה המעשה. ואין הלכה כר"י: (רמב"ם)

    פרק ו - משנה ג

    הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה אַרְבַּע אַמּוֹת, מַפְשִׁיטִין {ט} אוֹתוֹ אֶת בְּגָדָיו. הָאִישׁ, מְכַסִּין אוֹתוֹ מִלְּפָנָיו {י}. וְהָאִשָּׁה, מִלְּפָנֶיהָ וּמֵאַחֲרֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הָאִישׁ נִסְקָל עָרֹם וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרֻמָּה {יב}:

     ר"ע מברטנורה  מַפְשִׁיטִין אֶת בְּגָדָיו. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כד) וְרָגְמוּ אֹתוֹ, וְלֹא כְסוּתוֹ: מְכַסִּין אוֹתוֹ מִלְּפָנָיו. פֶּרֶק אֶחָד {יא} כְּלוֹמַר מְעַט מִמֶּנּוּ מִלְּפָנָיו. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {ט} מַפְשִׁיטִין. לְפִי שֶׁהוּא מְמַהֵר לָמוּת. הָרַמְבַּ"ם: {י} מִלְּפָנָיו. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י עֶרְוָתוֹ: {יא} הוּא לְשׁוֹן הַבְּרַיְתָא וּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י שֶׁעָלֶיהָ: {יב} וְאֵין הָאִשָּׁה כוּ'. טַעֲמָא דְלָא עָבְדִינַן לָהּ תַּרְתֵּי, לַהֲמִיתָהּ וּלְיַסְּרָהּ בְּבִזָּיוֹן כָּזֶה, דִּכְתִיב [וַיִּקְרָא יט] וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, בְּרֹר לוֹ מִיתָה יָפָה וְלֹא תְבַזֵּהוּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  היה רחוק מבית הסקילה ארבע אמות כו': יכסה האיש מתחת הטבור ומה שהצריך שיסקל ערום לפי שהוא ממהר למות. ואין הלכה כר"י: (רמב"ם)

    פרק ו - משנה ד

    בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה גָבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת {יג}. אֶחָד מִן הָעֵדִים דּוֹחֲפוֹ {יד} עַל מָתְנָיו. נֶהְפַּךְ עַל לִבּוֹ {טו}, הוֹפְכוֹ עַל מָתְנָיו. אִם מֵת בָּהּ, יָצָא. וְאִם לָאו, הַשֵּׁנִי נוֹטֵל אֶת הָאֶבֶן וְנוֹתְנָהּ {יז} עַל לִבּוֹ. אִם מֵת בָּהּ, יָצָא. וְאִם לָאו, רְגִימָתוֹ בְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז) יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה {יח} לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה. כָּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ נִתְלֶה אֶלָּא הַמְגַדֵּף וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. הָאִישׁ תּוֹלִין אוֹתוֹ פָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם, וְהָאִשָּׁה פָּנֶיהָ כְלַפֵּי הָעֵץ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הָאִישׁ נִתְלֶה וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית {יט}. אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲלֹא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח תָּלָה נָשִׁים בְּאַשְׁקְלוֹן. אָמְרוּ לוֹ, שְׁמֹנִים נָשִׁים תָּלָה, וְאֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד. כֵּיצַד תּוֹלִין אוֹתוֹ, מְשַׁקְּעִין אֶת הַקּוֹרָה בָאָרֶץ וְהָעֵץ יוֹצֵא מִמֶּנָּה, וּמַקִּיף שְׁתֵּי יָדָיו זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְתוֹלֶה אוֹתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַקּוֹרָה מֻטָּה עַל הַכֹּתֶל, וְתוֹלֶה אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַטַּבָּחִין עוֹשִׂין. וּמַתִּירִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְאִם לָן, עוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא) לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְגוֹ'. כְּלוֹמַר, מִפְּנֵי מָה זֶה תָלוּי, מִפְּנֵי שֶׁבֵּרַךְ אֶת הַשֵּׁם, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל {כג}:

     ר"ע מברטנורה  הָיָה גָבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת. וּמַפִּילוֹ מִשָּׁם לָאָרֶץ: הוֹפְכוֹ עַל מָתְנָיו. שֶׁכְּשֶׁהוּא מֻשְׁכָּב פְּרַקְדָּן {טז} מְגֻנֶּה יוֹתֵר: הַמְגַדֵּף. מְבָרֵךְ אֶת ה': וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. נַמִּי מְגַדֵּף הוּא. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר טו) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה וְגוֹ' אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף, וְאוֹתָהּ פָּרָשָׁה בַּעֲבוֹדָה זָרָה מְדַבֶּרֶת: וְאֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד. בְּבֵית דִּין אֶחָד. מִשּׁוּם דְּלֹא מָצֵי לְאַפּוֹכֵי בִזְכוּתַיְהוּ דְכָל חַד וְחַד. אֶלָּא תְלִיָּתָן שֶׁל נָשִׁים הַלָּלוּ הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה {כ} וְאֵין לְמֵדִים מִמֶּנָּה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מְשַׁקְּעִין. נוֹעֲצִים: וְהָעֵץ יוֹצֵא מִמֶּנָּה. כְּמִין יָתֵד הָיָה יוֹצֵא מִן הַקּוֹרָה סָמוּךְ לְרֹאשָׁהּ: וּמַקִּיף. סוֹמֵךְ זוֹ אֵצֶל זוֹ. כְּמוֹ לִתְרֹם שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף [עֵרוּבִין דַּף לב]: וְתוֹלִין אוֹתוֹ. בְּיָדָיו: הַקּוֹרָה מֻטָּה עַל הַכֹּתֶל. לֹא הָיְתָה נְעוּצָה בָאָרֶץ אֶלָּא רֹאשָׁהּ אֶחָד עַל הָאָרֶץ וְרֹאשָׁהּ אֶחָד מֻטֶּה וְנִסְמָךְ עַל הַכֹּתֶל. וְטַעֲמָא דְרַבִּי יוֹסֵי, לְפִי שֶׁהָעֵץ שֶׁנִּתְלָה עָלָיו נִקְבָּר עִמּוֹ {כא}, וְאָמְרָה תוֹרָה כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ, מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא קְבוּרָה, יָצָא זֶה שֶׁמְּחֻסָּר חֲפִירָה תְּלִישָׁה וּקְבוּרָה. וְרַבָּנָן, חֲפִירָה לָאו כְּלוּם הִיא, וְלֹא מִעֲטָה תוֹרָה אֶלָּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָעֵץ בִּמְחֻבָּר מֵעִקָּרוֹ {כב}. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {יג} שְׁתֵּי קוֹמוֹת. תָּנָא וְקוֹמָה שֶׁלּוֹ, הֲרֵי כָאן שָׁלֹשׁ. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יד} דּוֹחֲפוֹ כוּ'. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לְהוּ מִקְּרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טו} עַל לִבּוֹ. לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, דּוֹחֲפוֹ עַל מָתְנָיו מֵאֲחוֹרָיו וְהוּא נֶהְפָּךְ וְנוֹפֵל עַל לִבּוֹ לָאָרֶץ: {טז} פֵּרֵשׁ בֶּעָרוּךְ, אַפּוֹי בְּקִידָה: {יז} וְנוֹתְנָהּ. נְתִינָה זוֹ לָאו דַּוְקָא, דִּסְקִילָה מַשְׁמַע עַל יְדֵי הַשְׁלָכָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יח} בָּרִאשֹׁנָה. לְפִי שֶׁאוֹתוֹ הַדָּבָר אֶצְלָם אֱמֶת שֶׁהִשִּׂיגוּהוּ בְחוּשֵׁיהֶם, וְהוּא אֶצְלֵנוּ סִפּוּר דְּבָרִים, שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אֶלָּא מַה שֶּׁשָּׁמַעְנוּ מֵהֶם, וּלְפִיכָךְ צִוָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים מְמֻנִּים עַל הָעִנְיָן. וְזֶהוּ עִנְיָן נִרְאֶה. הָרַמְבַּ"ם: {יט} כָּל הַנִּסְקָלִין. וְאֵין הָאִשָּׁה כוּ'. בַּגְּמָרָא פְלִיגֵי בִדְרָשָׁא דִקְרָאֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כ} שָׁעָה הֻצְרְכָה לְכָךְ. שֶׁהָיוּ בְנוֹת יִשְׂרָאֵל פְּרוּצוֹת בִּכְשָׁפִים, וְעָשָׂה סְיָג לְשָׁעָה וּתְלָאָן לְפִרְסוּמָא לְמִלְּתָא. וְדָן אֶת כֻּלָּן בְּיוֹם אֶחָד מִפְּנֵי קְרוֹבֵיהֶן, שֶׁלֹּא יִתְקַשְּׁרוּ לְהַצִּילָן. רַשִׁ"י: {כא} מִקָּבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ יְתֵרָא נָפְקָא לָן. רַשִׁ"י: {כב} כְּלוֹמַר שֶׁמְּחֻסַּר קְצִיצָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כג} מִתְחַלֵּל. שֶׁמַּזְכִּירִין שֶׁזֶּה בֵרְכוֹ. רַשִׁ"י. וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ בַגְּמָרָא שֶׁמַּשְׁהִין אוֹתוֹ עַד סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה וְגוֹמְרִין אֶת דִּינוֹ וּמְמִיתִין אוֹתוֹ, וְאַחַר כָּךְ תּוֹלִין אוֹתוֹ, אֶחָד קוֹשֵׁר וְאֶחָד מַתִּיר כוּ': (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  בית הסקילה היה גבוה שתי קומות אחד מן כו': הסקילה או הדחיפה ממקום גבוה *הוא לפי שנפילת האבן עליו או שיפול הוא עליה הצער אחד הוא שאתה רואה מה שאמר סקל יסקל או ירה יירה:

    כל הנסקלין נתלין דברי רבי אליעזר וחכמים כו': מגדף בלבד ועובד ע"ז נקרא גם כן מגדף הוא מה שנאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף ופירשו זה בספרי כי אותה פרשה כולה בע"ז מדברת: ונתלו אלה הנשים בשביל הכשוף והריגתן כלן ביום אחד הוראת שעה וכן תלייתן הוראת שעה ואין למדין דין מהוראת שעה כמו שקבענו עקר בהקדמת חבורינו זה א) ואין הלכה כרבי אליעזר:

    כיצד תולין אותו משקעין את הקורה בארץ כו': חכמים אומרים אסור לתלות על אילן נטוע לפי מה שנאמר תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר קבורה וקציצה [ר' יוסי אומר הקורה מוטה] לפי שמן העיקרים המקובלים שהעץ שנתלה עליו הוא נקבר עמו אפי' העץ המשוקע בארץ לפי שהוא מחוסר חפירה ולפיכך הוא אומר מוטה על הכותל ולא תשקע בארץ וחכמים אומרים חפירה לאו מילתא הוא *והלכה כחכמים: (רמב"ם)


    פרק ו - משנה ה

    אָמַר רַבִּי מֵאִיר, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, שְׁכִינָה מַה הַלָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת כִּבְיָכוֹל {כד}, קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי. אִם כֵּן הַמָּקוֹם מִצְטַעֵר עַל דָּמָם שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ, קַל וָחֹמֶר עַל דָּמָם שֶׁל צַדִּיקִים. וְלֹא זוֹ בִלְבַד, אֶלָּא כָּל הַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה {כו}. הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. וְלֹא הָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתָיו, אֶלָּא שְׁתֵּי בָתֵּי קְבָרוֹת הָיוּ מְתֻקָּנִין לְבֵית דִּין, אַחַת לַנֶּהֱרָגִין וְלַנֶּחֱנָקִין וְאַחַת לַנִּסְקָלִין וְלַנִּשְׂרָפִין:

     ר"ע מברטנורה  בִּזְמַן שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר. שֶׁפֻּרְעָנוּת בָּאָה עָלָיו בַּעֲוֹנוֹ: מַה לָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת. בְּאֵיזֶה לָשׁוֹן שְׁכִינָה קוֹבֶלֶת וּמְנוֹדֶדֶת עָלָיו: קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי. רֹאשִׁי כָבֵד עָלַי וּזְרוֹעִי כָבֵד עָלַי. כְּאָדָם שֶׁהוּא עָיֵף: קַלַּנִי. אֵינִי קַל מֵרֹאשִׁי {כה}: וְלֹא זֶה בִלְבַד. עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה אִם הֱלִינוֹ: לֹא הָיוּ קוֹבְרִין אוֹתָן בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתֵיהֶן. לְפִי שֶׁאֵין קוֹבְרִין רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק {כז}: שְׁנֵי קְבָרוֹת הָיוּ מְתֻקָּנִין לְבֵית דִּין. לְפִי שֶׁאֵין קוֹבְרִים מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מִיתָה חֲמוּרָה אֵצֶל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מִיתָה קַלָּה. וְהִלְכָתָא גְמִירָא לַהּ שְׁנַיִם וְלֹא אַרְבָּעָה: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {כד} כִּבְיָכוֹל. נֶאֱמַר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאָדָם שֶׁיָּכוֹל לְהֵאָמֵר בּוֹ כֵן. רַשִׁ"י. וְנִמְצָא כ"ב מְשַׁמְּשִׁים בְּיַחַד בִּתְחִלַּת הַתֵּבָה [יְשַׁעְיָה א] וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה. תִּשְׁבִּי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כה} וּמִדִּכְתִיב קִלְלַת מַפִּיק לֵיהּ רַבִּי מֵאִיר, וּכְמַאן דְּאָמַר קִיל לֵית. וּפָרֵיךְ הַאי כָּבֵד עָלַי כוּ' מִבָּעֵי לֵיהּ, כְּלוֹמַר וּלְמַאי מְכַנֶּה וְאוֹמֵר אֵינִי קַל. וּמַסִּיק אֶלָּא כְמוֹ דְּאָמַר קִיל לִי עָלְמָא. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י אֲנִי מְכַנֶּה וְאֵינִי רוֹצֶה לְהַזְכִּיר כְּבֵדוּת בְּעַצְמִי. גְּמָרָא: {כו} עוֹבֵר. מֵרִבּוּיָא דְתִקְבְּרֶנּוּ. גְּמָרָא: {כז} בַּגְּמָרָא מוֹכְחֵי לֵיהּ מִקְּרָא: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  אמר ר"מ בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון כו': מה הלשון אומרת כלומר איזה דבר הוא מנהג בני אדם לומר כשהוא רוצה לענות מי שמצטער בצערו אין הנאה בזה המעשה ולא בהנחתו והדברים שהיו אומרים בימי ר"מ קלני מראשי קלני מזרועי כך אמר הכתוב שבמיתת זה החוטא יש חורבן המציאות ולהניח אותו בחיים אין טוב ואם זה אומר במחויב מיתה כ"ש מי שנהרג נקי. ואלה השתי קברות הלכה גמירי לה ואין לה ראיה ולא סמך בכתוב אלא קבלה בלבד: (רמב"ם)

    פרק ו - משנה ו

    נִתְעַכֵּל הַבָּשָׂר, מְלַקְּטִין אֶת הָעֲצָמוֹת וְקוֹבְרִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן. וְהַקְּרוֹבִים בָּאִים וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם הַדַּיָּנִים וּבִשְׁלוֹם הָעֵדִים, כְּלוֹמַר שֶׁאֵין בְּלִבֵּנוּ עֲלֵיכֶם כְּלוּם, שֶׁדִּין אֱמֶת דַּנְתֶּם. וְלֹא הָיוּ מִתְאַבְּלִין, אֲבָל אוֹנְנִין {ל}, שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַלֵּב:

     ר"ע מברטנורה  נִתְעַכֵּל הַבָּשָׂר. כְּבָר נִתְכַּפֵּר לוֹ בְמִיתָתוֹ וּבְבִזְיוֹנוֹ {כח}: מְלַקְּטִין אֶת הָעֲצָמוֹת. וְקוֹבְרִים אוֹתָן בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתָן: וְלֹא הָיוּ מִתְאַבְּלִים. כְּדֵי שֶׁיְּהֵא בִזְיוֹנָן כַּפָּרָה לָהֶם. וְאִית דְּאָמְרֵי, לְפִי שֶׁהָאֲבֵלוּת חָלָה מִשֶּׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה אֵין מִתְאַבְּלִים עֲלֵיהֶם, שֶׁלֹּא נִגְמְרָה כַפָּרָתָן עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל {כט} הַבָּשָׂר, וְהוֹאִיל וְאִדְּחֵי הָאֲבֵלוּת אִדְּחֵי: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {כח} רַשִׁ"י. וּרְצוֹנוֹ לוֹמַר בִּזְיוֹן הָעִכּוּל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כט} פֵּרוּשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא פֵרוּשׁ רַשִׁ"י בַמִּשְׁנָה. וּפֵרוּשׁ הַשֵּׁנִי הוּא מֵהָרַמְבַּ"ם לְפִי הַמַּסְקָנָא, שֶׁהַכַּפָּרָה נִגְמֶרֶת בְּצַעֲרָא דְחִבּוּט הַקֶּבֶר פּוּרְתָּא. וּבֵין לְהַסָּלְקָא דַּעְתָּא וּבֵין לְהַמַּסְקָנָא אֲבֵלוּת הַלִּקּוּט יֵשׁ לוֹ. אֶלָּא דִּלְהַסָּלְקָא דַעְתָּךְ עַד שְׁעַת הַלִּקּוּט שֶׁהוּא בָתַר הָעִכּוּל אֵין מִתְאַבְּלִין כְּדֵי שֶׁתְּהֵא בִזְיוֹנָן כַּפָּרָה (וְהָרַמְבַּ"ם מְפָרֵשׁ שֶׁאֵין רָאוּי לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן כְּשֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְכַּפְּרוּ), וְאֵין כָּאן דִּחוּי כְּלָל שׁוּם אֲבֵלוּת. וּלְהַמַּסְקָנָא טַעַם דְּשֶׁתְּהֵא בִזְיוֹנָן (אוֹ שֶׁאֵין רָאוּי כוּ') אֵין מַסְפִּיק אֶלָּא עַד הַתְחָלַת הָעִכּוּל דְּכֵיוָן שֶׁאָז נִגְמְרָה כַפָּרָתָן רָאוּי לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן, וְהֻצְרַךְ לְטַעַם דְּהוֹאִיל וְאִדְּחֵי. וּלְפִי זֶה מַה שֶּׁכָּתַב הָרַ"ב וְכֵן הָרַמְבַּ"ם עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל לָאו דַּוְקָא הוּא, אֶלָּא כְלוֹמַר עַד שֶׁיַּתְחִיל לְהִתְעַכֵּל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ל} אוֹנְנִין. דְּאֵין זֶה כָבוֹד לֶהָרוּג וְאֵין כַּפָּרָתוֹ נִמְנַעַת בְּכָךְ, שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַלֵּב. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין כו': הקרובים באים כשנגמר הדין עליו ליהרג ואין ראוי להתאבל על הרוגי ב"ד לפי שאין עונותיהם מכופרים עד שיתעכל הבשר והאבלות אין חיובו אלא כשסותמים הקבר כמו שאמרנו משיסתם הגולל ובאותה שעה אינן בני אבילות והואיל ונדחו ידחו: (רמב"ם)

    פרק ז


    פרק ז - משנה א

    אַרְבַּע מִיתוֹת נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג, וָחֶנֶק {ב}. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׂרֵפָה, סְקִילָה, חֶנֶק, וָהֶרֶג. זוֹ מִצְוַת הַנִּסְקָלִין:

     ר"ע מברטנורה  אַרְבַּע מִיתוֹת. סְקִילָה שְׂרֵפָה הֶרֶג וָחֶנֶק. סְקִילָה חֲמוּרָה מִשְּׂרֵפָה, וּשְׁתֵּיהֶן מֵהֶרֶג וּשְׁלָשְׁתָּן מֵחֶנֶק. וְנָפְקָא מִנַּהּ לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁתֵּי מִיתוֹת, דְּקַיְמָא לָן דְּנִדּוֹן בַּחֲמוּרָה {א}: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר וְכוּ'. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: זוֹ מִצְוַת הַנִּסְקָלִין. הָא דְפָרִישְׁנָא בְפִרְקִין דִּלְעֵיל: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {א} מִשְׁנָה ד' פֶּרֶק ט'. וְהָא דְּלֹא נָקַט הַמִּשְׁנָה דִלְעֵיל מֵהַהִיא דִשְׁנַיִם מֵחַיָּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין שֶׁנִּתְעָרְבוּ נִדּוֹנִין בַּקַּלָּה. וְיֵשׁ לוֹמַר דִּרְבוּתָא דַּחֲמִירָא עֲדִיפָא. וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר דְּנִיחָא לְמִנְקַט נַפְקוּתָא בְּאָדָם אֶחָד: {ב} חֶנֶק. אַף עַל גַּב דְּלֹא כְתִיב בְּהֶדְיָא, אַרְבַּע מִיתוֹת גְּמָרָא גְמִירֵי לַהּ. וְכָל מִיתָה הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה בִסְתָם אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַחֲמִיר עָלֶיהָ, אֶלָּא לְהָקֵל עָלֶיהָ. וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן כוּ', מַה מִּיתָה בִידֵי שָׁמַיִם אֵין בָּהּ רֹשֶׁם אַף כוּ'. וְאֵימָא שְׂרֵפָה, מִדְּבַת כֹּהֵן בִּשְׂרֵפָה מִכְּלָל כוּ'. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  ארבע מיתות נמסרו לב"ד סקילה כו': הסבה במחלוקתם בארבע מיתות בית דין בהיותם מוקדם או מאוחר לפי שמקדימים במאמר מיתה חמורה לפני מיתה קלה וחכמים ורבי שמעון חולקין בשריפה וסקילה איזה מהם חמור וכן בחנק והרג ותועלתנו לידע איזו מיתה חמורה לפי שמי שנתחייב שתי מיתות ידון בחמורה לדברי הכל: ואמרו זו מצות הנסקלין רומז למה שקדם מענין זה בפרק שקודם לזה ואין הלכה כר' שמעון: (רמב"ם)

    פרק ז - משנה ב

    מִצְוַת הַנִּשְׂרָפִין, הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בַזֶּבֶל עַד אַרְכֻּבּוֹתָיו {ג} וְנוֹתְנִין סוּדָר קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה וְכוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ. זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה {ה} מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ עַד שֶׁפּוֹתֵחַ אֶת פִּיו, וּמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו וְחוֹמֶרֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הוּא אִם מֵת בְּיָדָם לֹא הָיוּ מְקַיְּמִין בּוֹ מִצְוַת שְׂרֵפָה, אֶלָּא פוֹתְחִין אֶת פִּיו בִּצְבָת {ז} שֶׁלֹּא בְטוֹבָתוֹ וּמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו וְחוֹמֶרֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן צָדוֹק, מַעֲשֶׂה בְּבַת כֹּהֵן אַחַת שֶׁזִּנְּתָה, וְהִקִּיפוּהָ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וּשְׂרָפוּהָ. אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בֵית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ שָׁעָה בָּקִי:

     ר"ע מברטנורה  מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ. שֶׁלֹּא יִתְהַפֵּךְ אָנָה וָאָנָה וְתִפֹּל הַפְּתִילָה עַל בְּשָׂרוֹ: קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה. כּוֹרְכִים סוּדָר קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה. קָשָׁה מִבִּפְנִים לַחֲנֹק, וְרַכָּה מִבַּחוּץ לְהָגֵן {ד}: אֶת הַפְּתִילָה. פְּתִילָה שֶׁל אֲבָר מַדְלִיק. וּמַתִּיךְ לְתוֹךְ פִּיו: וְחוֹמֶרֶת. כּוֹוֶצֶת. לְשׁוֹן חֳמַרְמְרוּ מֵעַי (אֵיכָה ב). וְיָלְפִינַן מִבְּנֵי אַהֲרֹן שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (וַיִּקְרָא י) כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה, וְלֹא נִשְׂרְפוּ גוּפָתָם דְּהָא כְתִיב (שָׁם) וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם, הָכָא נַמִּי מִתְקַיֶּמֶת מִצְוַת שְׂרֵפָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נִשְׂרָפִים אֶלָּא בְנֵי מֵעַיִם בִּלְבָד. וְהָכִי עֲדִיף טְפֵי, דִּכְתִיב (שָׁם יט) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, בְּרֹר לוֹ מִיתָה יָפָה: אַף הוּא אִם מֵת בְּיָדָם. כְּלוֹמַר אִם הָיָה מֵת בְּיָדָם עַל יְדֵי חֲנִיקָתָם {ו} קֹדֶם זְרִיקַת הַפְּתִילָה: לֹא הָיוּ מְקַיְּמִים מִצְוַת שְׂרֵפָה. לְפִיכָךְ לֹא הָיוּ חוֹנְקִים אוֹתוֹ: אֶלָּא פוֹתְחִים אֶת פִּיו בִּצְבָת. טנאלוויי"א בְּלַעַ"ז. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: שֶׁלֹּא הָיָה בֵית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ שָׁעָה בָּקִי. צְדוֹקִין הָיוּ, שֶׁאֵין לָהֶם גְּזֵרָה שָׁוָה אֶלָּא קְרָא כְמַשְׁמָעוֹ: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {ג} אַרְכֻּבּוֹתָיו. לְשׁוֹן וְאַרְכֻבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן [דַּנִיֵּאל ה], וְהוּא הַפֶּרֶק הָאֶמְצָעִי שֶׁבֵּין הָרֶגֶל וְהַיָּרֵךְ: {ד} לְשׁוֹן רַשִׁ"י. מִפְּנֵי שֶׁהָרַכָּה אֵינָהּ חוֹנֶקֶת לִפְתֹּחַ פִּיו וְהַקָּשָׁה מְחַבֶּלֶת אֶת גְּרוֹנוֹ וּמְנַוַּלְתּוֹ, וּלְפִיכָךְ קָשָׁה מִבִּפְנִים. וְהָרַמְבַּ"ם כָּתַב כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטַעֵר בְּשָׂרוֹ בַּלֶּבֶד (מִלְּשׁוֹן לְבָדִין) הַקָּשֶׁה בִּשְׁעַת חֶנְקוֹ: {ה} זֶה כוּ'. הַיְנוּ שְׁנֵי עֵדָיו. הָרַמְבַּ"ם: {ו} וְאַף. לִישָׁנָא בְעָלְמָא הוּא, כְּלוֹמַר אִם יַחַנְקוּהוּ אַף הוּא יָמוּת בְּיָדָם וְאֵין זוֹ שְׂרֵפָה. רַשִׁ"י: {ז} בִּצְבָת. תַּרְגּוּם וּמַלְקָחֶיהָ, וּצְבָתָהָא: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  מצות הנשרפין היו משקעין אותו בזבל עד כו': פתילה דבר נתך מן המתכות והם היו שורפין בעופרת מותכת לפי ששריפת מה שתוך הגוף נקרית שריפה וכך קבלנו בבני אהרן שלא נשרפו הנראה מגופותיהם ואמר הכתוב בהם יבכו את השריפה אשר שרף ה' וזה שאנו עושין כן לחמלה על האיש ההוא לפי שזה ממהר מיתתן ואמר רחמנא ואהבת לרעך כמוך לפי שהאדם כשהוא חייב מיתה הוא בוחר לנפשו הקלה שבמיתות ואשר צערה מועט כמו כן נעשה בזולתנו אם הוא חייב סקילה נסקל באבן אחת כמו שהקדמנו ואם נתחייב שריפה נשרוף אותו כמו שזכרנו: וסודרין קשה בתוך הרכה רצוני לומר שנותן סודר קשה חזק בסודר רך כדי שלא יצטער בשרו בבגד הקשה בשעת חנקו: ופירוש חומרת את בני מעיו מחממת בני מעיו ושורפת אותן וכן אמרו ז"ל בעוף שנפל לאש נפלה לאור ונחמרו בני מעיה ויש גורם מגזרת חמרמרו מעי. ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' אליעזר: (רמב"ם)

    פרק ז - משנה ג

    מִצְוַת הַנֶּהֱרָגִים, הָיוּ מַתִּיזִין אֶת רֹאשׁוֹ בְסַיִף כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת עוֹשָׂה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִוּוּל הוּא זֶה, אֶלָּא מַנִּיחִין אֶת רֹאשׁוֹ עַל הַסַּדָּן וְקוֹצֵץ בְּקוֹפִיץ. אָמְרוּ לוֹ, אֵין מִיתָה מְנֻוֶּלֶת מִזּוֹ. מִצְוַת הַנֶּחֱנָקִין, הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בַזֶּבֶל עַד אַרְכֻּבּוֹתָיו וְנוֹתְנִין סוּדָר קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה וְכוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ, זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ, עַד שֶׁנַּפְשׁוֹ יוֹצְאָה:

     ר"ע מברטנורה  רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נִוּוּל הוּא זֶה. שֶׁהֹרְגוֹ מְעֻמָּד וְנוֹפֵל: סַדָּן. עֵץ עָבֶה תָּקוּעַ בָּאָרֶץ כְּמוֹת שֶׁל נַפָּחִים. וּבַבְּרַיְתָא פֵרְשׁוּ, דְּטַעֲמָא דְפָלֵיג רַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבָּנָן {ח}, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרָה תוֹרָה (שָׁם יח) וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. וְאָמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן, כֵּיוָן דִּכְתִיב סַיִף בְּאוֹרַיְתָא, דְּאָמַר קְרָא נָקֹם יִנָּקֵם {ט} (שְׁמוֹת כא), לֹא מִנַּיְהוּ גָמְרִינַן. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {ח} הָכִי תַנְיָא, אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוּדָה לְרַבָּנָן אַף אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁמִּיתָה מְנֻוֶּלֶת הִיא, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תוֹרָה כוּ'. וְנִמְצֵינוּ לְמֵדִין דְּרַבִּי יְהוּדָה לֹא יִקְרָא נִוּוּל לַמִּיתָה שֶׁאָמְרוּ רַבָּנָן כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} נְקִימָה זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מָה הִיא, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר [וַיִּקְרָא כו] וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית הֱוֵי אוֹמֵר נְקִימָה זוֹ סַיִף: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  מצות הנהרגין היו מתיזין את ראשו בסייף כו': מצות הנחנקים היו משקעין אותו בזבל עד כו': אמרו בברייתא אמר להם רבי אף יודע אני שמיתה מנוולת היא אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחקותיהם לא תלכו וחכמים אומרים הואיל וכתב בתורה הריגה בסייף מן התורה למדנו לא' מהם. וכבר ידעת שהעדים הם שממיתין בידים איזו מיתה שתהיה לפי שאותו הדבר אצלם אמת שהשיגוהו בחושיהם והוא אצלנו ספור דברים שאין אנו יודעים אלא מה ששמענו מהם ולפיכך צוה השם יתברך שיהיו העדים ממונין על הענין וזהו ענין נאה. ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

    פרק ז - משנה ד

    אֵלּוּ הֵן הַנִּסְקָלִין, הַבָּא עַל הָאֵם, וְעַל אֵשֶׁת הָאָב, וְעַל הַכַּלָּה, וְעַל הַזְּכוּר {יא}, וְעַל הַבְּהֵמָה {יב}, וְהָאִשָּׁה הַמְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה, וְהַמְגַדֵּף, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, וּבַעַל אוֹב וְיִדְּעוֹנִי, וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְהַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, וְהַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, וְהַמֵּסִית, וְהַמַּדִּיחַ, וְהַמְכַשֵּׁף, וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. הַבָּא עַל הָאֵם {יג}, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵם וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב {יד}. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם הָאֵם {טו} בִּלְבָד. הַבָּא עַל אֵשֶׁת אָב חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ {טז}, בֵּין בְּחַיֵּי אָבִיו בֵּין לְאַחַר מִיתַת אָבִיו {יז}, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין. הַבָּא עַל כַּלָּתוֹ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם כַּלָּתוֹ וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ, בֵּין בְּחַיֵּי בְנוֹ בֵּין לְאַחַר מִיתַת בְּנוֹ, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין. הַבָּא עַל הַזְּכוּר {יט} וְעַל הַבְּהֵמָה, וְהָאִשָּׁה הַמְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה, אִם אָדָם חָטָא, בְּהֵמָה מֶה חָטָאת {כ}, אֶלָּא לְפִי שֶׁבָּאת לָאָדָם תַּקָּלָה {כא} עַל יָדָהּ, לְפִיכָךְ אָמַר הַכָּתוּב תִּסָּקֵל. דָּבָר אַחֵר, שֶׁלֹּא תְהֵא בְּהֵמָה עוֹבֶרֶת בַּשּׁוּק וְיֹאמְרוּ זוֹ הִיא שֶׁנִּסְקַל פְּלוֹנִי עַל יָדָהּ:

     ר"ע מברטנורה  אֵלּוּ הֵן הַנִּסְקָלִין. אִית מִנַּיְהוּ דִכְתִיב בְּהוּ סְקִילָה בְהֶדְיָא, וְהָנָךְ דְּלֹא כְתִיבָא בְהוּ סְקִילָה כְּתִיב בְּהוּ דָּמָיו בּוֹ דְּמֵיהֶם בָּם {י}, וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר דָּמָיו בּוֹ דְּמֵיהֶם בָּם אֵינוֹ אֶלָּא סְקִילָה, דְּיָלְפִינַן מֵאוֹב וְיִדְּעוֹנִי דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כ) בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם: וְהַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ. קָסָבַר הַאי תַּנָּא מֹלֶךְ לָאו עֲבוֹדָה זָרָה הוּא אֶלָּא חֹק הָאֻמּוֹת בְּעָלְמָא הוּא. מִדְּתָנָא עֲבוֹדָה זָרָה, וְתָנָא מֹלֶךְ: וְהַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ. חָמוּר מִמַּכֶּה, דְּאִיכָּא תַרְתֵּי קְלוֹן אָבִיו וְאִמּוֹ וּמוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה, דְּהָא תְנַן אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּקַלְּלֵם בַּשֵּׁם: וְהַמֵּסִית. אֶת הַיְחִידִים: וְהַמַּדִּיחַ. עִיר הַנִּדַּחַת: וְהַמְכַשֵּׁף. דִּכְתִיב (שְׁמוֹת כב) מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה, וּסְמִיךְ לֵיהּ כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת, מַה שּׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה בִּסְקִילָה, אַף מְכַשֵּׁפָה בִּסְקִילָה: הַבָּא עַל הָאֵם חַיָּב עָלֶיהָ. שְׁתֵּי חַטָּאוֹת. דִּבְכֻלְּהוּ עֲרָיוֹת [כְּתִיב בְּהוּ כָרֵת וּכְתִיב בְּהוּ חִלּוּק חַטָּאוֹת]. וַאֲפִלּוּ בְגוּף אֶחָד. וְכֵן הֲלָכָה: בֵּין מִן הָאֵרוּסִין. דְּכֵיוָן שֶׁקִּדְּשָׁהּ, אִשְׁתּוֹ הִיא, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כ) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה, מִשְּׁעַת לְקִיחָה נִקְרֵאת אִשְׁתּוֹ. וְהַךְ קִיחָה קִדּוּשִׁין הֵן, דְּגָמַר קִיחָה קִיחָה מִשְּׂדֵה עֶפְרוֹן {יח}: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {י} וְנִשְׁאֲרוּ מִקְצָת שֶׁלֹּא נִכְתַּב בָּהֶן דָּמָיו כוּ', וְהֵם הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה וְהָאִשָּׁה הַמְּבִיאָה כוּ', וְיָלְפִינַן לְהוּ בַגְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יא} הַזְּכוּר. נֶקֶב הַמִּשְׁכָּב מִקְּרֵי זְכוּר. רַשִׁ"י. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּהָא דְלָא קָתָנֵי וְהֵבִיא זָכָר עָלָיו, אַף עַל גַּב דִּכְתִיב בְּהֶדְיָא מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם, אִיכָּא לְמֵימַר דְּלִישְׁנָא דִקְרָא נָקַט דִּכְתִיב וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב: {יב} וְעַל הַבְּהֵמָה. וְהַמֵּבִיא בְהֵמָה עָלָיו נַמִּי חַיָּב. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּמִשּׁוּם דְּלֹא כְתִיב בְּהֶדְיָא אֶלָּא מִדְּרָשָׁא, לֹא קָתָנֵי לַהּ: {יג} הַבָּא כוּ'. בְּשׁוֹגֵג. רַשִׁ"י: {יד} וּמִשּׁוּם כוּ'. הָא דְלָא קָתָנֵי אֵשֶׁת אִישׁ, מִשּׁוּם דְּהָכָא לְאַחַר מִיתָה אַיְרֵי. תּוֹסָפוֹת: {טו} אֶלָּא כוּ'. בַּגְּמָרָא פְלִיגֵי בִּדְרָשָׁא דִּקְרָאֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} וּמִשּׁוּם כוּ'. וְרַבִּי יְהוּדָה פָּלֵיג נַמִּי בְהָא, כִּדְאִיתָא בַגְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יז} לְאַחַר מִיתַת כוּ'. אַחִיּוּב דְּאֵשֶׁת הָאָב קָאֵי, דִּמְרַבֵּי לֵיהּ קְרָא. אֲבָל שֵׁם אֵשֶׁת אִישׁ לְאַחַר מִיתָה לֹא קָאָמַר. רַשִׁ"י: {יח} כְּלוֹמַר דְּקִיחָה זוֹ לָאו קִיחַת חֻפָּה הִיא, אֶלָּא קִיחַת קִדּוּשֵׁי כֶסֶף, דְּגָמַר מִשְּׂדֵה עֶפְרוֹן: {יט} הַזְּכוּר. תֵּימַהּ לְמַאי נָפְקָא מִנַּהּ נָקַט לֵיהּ הָכָא: {כ} אִם אָדָם כוּ'. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁנָה מְפֹרָשׁ בְּמִשְׁנָתֵנוּ שֶׁהַבְּהֵמָה נֶהֱרֶגֶת, מִכָּל מָקוֹם בְּכֹחַ מַה שֶּׁנִּשְׁנָה שֶׁהַשּׁוֹכֵב עִמָּהּ בִּסְקִילָה שֶׁלֹּא לְמַדְנוּהוּ אֶלָּא מִמַּה שֶׁהַבְּהֵמָה נִסְקֶלֶת (כִּדְאִיתָא בַגְּמָרָא), שַׁיָּךְ שַׁפִּיר לְמִתְנֵי הָא דְּאִם אָדָם חָטָא כוּ': {כא} תַּקָּלָה. מִכְשׁוֹל עָוֹן. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  אלו הן הנסקלין הבא על האם ועל אשת האב כו': הבא על הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה כו': בכל מקום שנאמר בתורה דמיהם בם בסקילה ולמדנו סקילה לשוכב עם בהמה כמו שנאמר מות יומת ואת הבהמה תהרוגו: ונאמר במסית כי הרג תהרגנו הנה כמו שמסית נסקל כמו כן הבהמה וכמיתת הבהמה כך מיתת השוכב עמה. ומן המבואר כי מי שהביא זכור על עצמו בסקילה והוא הנקרא נרבע לזכור וכמו כן איש שהביא בהמה על עצמו וזה נקרא נרבע לבהמה והוא כלל באמרו יתברך שוכב עם בהמה וכן אשה המביאה הבהמה על עצמה אין הפרש שתביא על עצמה כדרכה או שלא כדרכה וכן הבא על הבהמה בין כדרכה בין שלא כדרכה: והנה הגיע לי מקום שאזכיר בו עקרים גדולים מאד מעניני העריות ואע"פ שהן מפוזרות במקומות מן המשנה וכבר בארנו כל עיקר מהם במקומו אבל אקבץ אותם בכאן כדי שיהיו כולם מצויין במקום אחד למי שירצה לראות אותם בו גם אזכור בו ענינים שלא נתבארו במשנה להשלים הכוונה כולה ואומר מתחלה שכל מה שאני אומר במקום זה בשביל איש גדול רצוני לומר שיהיה בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות שזהו הגדול השלם אצל התורה וכמו כן בת י"ב שנה ויום אחד שהביאה שתי שערות אנו קוראין אותה גדולה וכל מה שהיה פחות מאלה השנים או בשנים האלה ולא יביאו שתי שערות אנו קוראין אותם קטן וקטנה וכל מי שאומר בו שהוא ראוי עונש או עונשין רצוני לומר שהוא חייב מלקות או אחת ממיתות ב"ד:

    ואחר שהקדמתי אלה הדברים אחל לזכור הדברים אשר יעדנו להביאם בכאן ואומר כי בכל העריות אין הפרש בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה וכמו כן מערה בזכור ומערה בבהמה ומערה נקרא המכניס כל העטרה והמשמש הוא המכניס כל האבר כלו אבל הכנסת קצת עטרה הנה הוא כמו שבא דרך אברים ואין להוצאת שכבת זרע בענין חיוב העונשין סרך בשום פנים אלא כיון שהכניס האבר יתחייב העונש עליה ואפי' פירש מיד ואין הפרש בעריות כולם בין שיהיה האיש מלמעלה והאשה מלמטה או שתהיה האשה מלמעלה והאיש מלמטה וזהו שקורין ז"ל משכב הפוך וכמו כן שאר ההנחות כלם על איזה הנחה שתהיה הביאה יענישו בהכנסת העטרה היאך שיהיה זה ואם בא אדם על ערוה מן העריות באבר זולתי הזכרות אינו חייב עונש ואפי' הוציא שכבת זרע לפי שהוא דבר שנחלקו עליו ולא פסק בו התלמוד ואין לענוש אלא על דבר מפורש שאין בו ספק ומ"מ הוא דבר ערוה וזהו שקורין חכמים משמש מת כלומר שמשמש באבר מת אמנם מי שמשמש ערוה כשהיא מתה זה אינו חייב שום דבר לדברי הכל וזהו שקורין מעשה הורדוס ומי שבא דרך אברים בערוה מן העריות או נשק אחד מן העריות או חבק או משמש באבר מאבריו לכונת הנאה באיזה אבר שנגע מאברי גופו כאותן המתענגים ביד ורגל וזה המעשה מן הזנות קוראין אותן חכמים ע"ה מנאפין ביד וברגל וכן המשחק עם אחת מן העריות והקריצה בעין במתכוין להנאת כל זה אסור ומכין לעובר מלקות. וכל אלו נכללין בשני לאוין נזכרים בתורה האחד זה שאמר הכתוב לא תקרבו לגלות ערוה כלומר הזהרו והתרחקו מן הדברים המקריבים ומביאים לגלות ערוה וכך פירשו ע"ה לא תקרבו ולא לגלות ערוה והשני מה שנאמר לבלתי עשות מחוקות התועבות אבל אין חייב כרת אלא על הביאה הנזכרת כמו שאמרו על עצמן של תועבות ענוש כרת וכו' וכן אסור להריח בבשמים שעל הערוה וליהנות בראיית העין בצורתה במתכוין להנאה אבל אינו חייב על זה מלקות ואע"פ שאמרו לא תנאף לא תהנה לאף לפי שאין לוקין מדרשה ומותר להסתכל בכלה בשעת ברכה ואע"פ שהיא אשת איש והיא ערוה ואסור להסתכל בה אחרי כן אא"כ לא נתכוון לידע צורתה ואשה הפנויה מותר לאותם שאינה לו ערוה ליהנות בהסתכל ביופים ואין בזה איסור אלא על דרך צניעות והפרישות והוא מן הדברים המותרים כדי שלא יגע באיסור כי החסידים מרחיקין דברים כאילו ואע"פ שהן מותרים מחשש שתנשא אותה אשה וירגיל עמה כמו שהיה עושה לפנים וכן פירשו בפירוש זה שאמר איוב (ל"א) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה אבל אינו אסור אבל אם היה מסתכל בה לידע אם היא יפת מראה כדי שישאנה או אם היא כעורה ולא ישאנה זה ראוי לעשות והתורה מצוה על זה ואנשי מעשה מבעלי תורה מכוונים לעשותו: והבא על אשה שאין לה בעל הוא חייב מלקות אבל תשמיש הפנויה דרך אברים ושאר מה שאמרנו שמחייבין עליו מלקות בערוה אין בו חיוב מלקות בפנויה לפי שהביאה עצמה במלקות אבל כל זה אין ראוי לעשותו בשום פנים ויתחייב מלקות על ייחוד פנויה מדרבנן וכמו כן שאר העריות אין מותר לאדם שיתיחד עם שום אחד מהן זולתי עם זכור ובהמה לפי שכך אמרו חכמים לא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה לפי שהגוי הטהור הזה אין יצרם תקפם להרהר בשני הדברים האלה המכוערין שהם חוץ מן המנהג הטבעי וכשיתיחד עם הערוה מן העריות שאסור להתיחד עמהם או עם פנויה שאינה ערוה מלקין לשניהם אלא אשת איש בלבד כי מי שיתייחד עמה ואע"פ שהוא אסור אינו לוקה לא הוא ולא היא שלא להוציא לעז על בניה שהם ממזרים: ומותר לאדם להתייחד עם אמו או עם בתו בלבד ומה שזולתן מן הנשים שהן עריות אסור היחוד עמהם וכבר בארנו כל דיני היחוד בפ' אחרון מקדושין [הלכה יג] ונשיקת הקרובים שטבע בעלי התורה לא תתאוה להם ואין נהנין מהם כגון אחותו ואחות אמו ואחות אביו ובת בתו ובת בנו שנאוי עד מאד ואסור אבל אין חייבין עליו מלקות כשלא יתכוין בזה הנאה אבל עם כל זה אסור הוא. ואחד מהחכמים עליו השלום היה מנשק (בתי ידי) אחותו הגדולה ממנו או ידיה כשהיה בא מן המדרש ונמנע מזה ונזהר ממנו לפי שראה שאין בו צד היתר ואמרו לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב ואין בכל העריות שיהיה מותר עמה בכגון זה אלא עם בתו בלבד כי האם מותרת לנשק לבנה ותמשמש בו עד שישלים שתים עשרה שנה אחר כן הוא אסור עליה כשאר עריות וכמו כן האב ינשק לבתו וימשמש בה עד שתשלים תשע שנים אחר כן היא אסורה עליו ואסור לאדם שישתמש באשה לתת לו משקה או מאכל או לרחוץ ידיו וכיוצא בזה בין שהיא זקנה או בת שלש שנים ויום אחד בין בת חורין בין שפחה קטנה או גדולה בין בתולה בין בעולה בין שהיא ערוה עליו בין אינה ערוה עליו אלא האם והבת כמו שזכרנו ואין משגיחין בזה לשנים וזהו שאמרו אין משתמשין באשה כלל והטעם בזה שלא יבא לידי הרהור אבל בזה אין מלקות: וכבר הזהירו חכמים הרבה על ההרהור והרחיקו מן הדברים המביאים אליו והאריכו לשון לאיים ולהפחיד כל המקשה עצמו לדעת והמוציא שכבת זרע לבטלה וביארו שכל זה אסור אבל אינם מחייבין מלקות בשום דבר מכיוצא בזה. וכמו כן זה המעשה המגונה הנוהג בין הנשים ג"כ מביאות אשה על אשה הוא מעשה תועבה אבל אין בו עונש לא מן התורה ולא מדרבנן ואין אחת משתיהם נקראת זונה ואינה נאסרת על בעלה ואינה אסורה לכהן וזה שקורין חכמים נשים המסוללות זו בזו והוא נגזר מן מסלול והוא הדרך הכבוש ועם היות שאין בו עונש כבר מנו זה המעשה מכלל תועבות המצרים ואמרו בביאור כמעשה ארץ מצרים מה היו עושין איש נושא איש ואשה נושאת אשה ואשה נשאת לשני אנשים: ומותר לאיש שיבא על אשתו שלא כדרכה ודרך אברים וכפי מה שירצה וכך השיב אחד מן החכמים לאשה ששאלה לו על זה ואמר לה התורה התירה לו וקצת חכמים רצו לגזור שיהיה דבר זה מרוחק ומתועב כלומר שלא יעשה האיש עם אשתו כמעשים האלה שלא יתעלל עמה על הדרכים כמו שעושין עמי הארץ לרוב התאוה כמו שזכרנו ממשכב הפוך ונשיקת מקומות מן הגוף והזהירו על זה ואמרו שהן חולקין עליו כלומר על החכם שאמר לה התורה התירתך לו וכו' וחכמים אומרים כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה ופסק התלמוד בזה הלכה כחכמים אבל אע"פ שכל זה מותר כמו שזכרנו החסידים הצנועים ירחיקו כל אלה הדברים המתועבים הבהמיים ומחזיקין אותו ברשעות ומרשיעין המתכונים לתכלית תענוגם כגון אלה הדברים לפי שנתבאר שתכלית התשמיש להעמיד המין לא לתענוג התשמיש בלבד והתענוג בזה הושם לעורר בעלי החיים על הכוונה הראשונה והוא הזרע והראיה הברורה על זה שתסור התאוה ויכרית התענוג ביציאת שכבת זרע לפי שלזה בלבד התנועעו הטבעים כי אם היה התענוג במשגל הוא הכונה היה מתמיד כל זמן שירצה האדם שיתענג ואין הדבר כן ולכן יכונו החסידים דרך כונת הטבע בלבד והחכמים משבחין זה ומאהבין אותו וקוראין זו הכונה מקדש עצמו בשעת תשמיש והוא שיכוין להוציא אותו מותר בלבד ואמרו בזה מה שמזכה הבנים זכות בצניעות ומדות טובות וכבר שבחו קצת מן החכמים שהיה לו אשה שהיו בה מומין גלוים נראים והוא לא היה יודע בהם לפי שהיתה מחשבתו במה שמחשבים החסידים הטהורים בהיותו בשעת צרכו עמה לא יכוין אלא מה שהיתה כוונת הטבע כחכמת האלהית ואין זה חולק על מה שקדם ממאמרם כל מה שרוצה לעשות באשתו עושה לפי שענין האסור והמותר אינן בענין המרוחק והשנוא והמרוצה והאהוב ומה שראוי לעשות מדרך הצניעות ותכלית הפרישות וכן אסרו חכמים לשמש אדם מטתו עם אשתו לאור הנר ואין בזה עונש. וכמו כן אסרו לבא על אשתו בשוקים ובגנות ובפרדסים וכיוצא בהן מן המקומות שאין בהם בית דירה ומחייבין עליו מכת מרדות וכן הוא אצלם דבר שנוא לשמש מטתו ביום ולהרבות התשמיש ולהרבות נשים ולשאת בת עם הארץ או להתחתן בו ולישא אשה קודם שתהיה בת שתים עשרה שנה ולהשיא קטנה לזקן או זקנה לבחור כל זה שנוא בתורה:

    ואחזור להשלים העקרים שאנחנו מתעסקים בספורם כשיזנה איש גדול באשה קטנה אם היתה מבת שלש שנים ויום אחד ומעלה חייב עונש ואין עליה עונש אלא אם היא גדולה ואם זנתה אשה גדולה עם נער קטן אם היה מבן תשע שנים ויום אחד ולמעלה היא חייבת עונש ואין עונש עליו אלא אם הוא גדול והאיש הגדול אם בא על הזכור או הביא הזכור עליו אם הוא מבן תשע שנים ויום אחד ולמעלה יהרג האיש ולא ימות הקטן אלא אם הוא גדול. ואשה המביאה הבהמה עליה אם היתה מבת שלש שנים ויום אחד ומעלה תהרג הבהמה ולא תהרג היא אלא אם היתה גדולה ואם היא פחותה מן השנים הנזכרות לא תהרג הבהמה וכן הבא על הבהמה או נרבע מן הבהמה אם הוא מבן תשע שנים ויום אחד ומעלה תהרג הבהמה ואין חיוב מיתה עליו אלא אם הוא גדול ואין משגיחין בבהמה אלא הקטנה והגדולה שוה בין שתהיה רובעת או נרבעת בין שתהיה זכר או נקבה. וכל מי שהוא פחות מבן תשע שנים ויום אחד אין ביאתו ביאה וכאלו לא עשה דבר לענין העונש אבל הוא אסור בין שיבא על אחר או שיביא אחר עליו ואינו נענש בביאתו וכן פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אין ביאתה ביאה בין לאדם בין לבהמה: וממה שראוי לך לידע שהאשה הנרבעת מן הבהמה אינה אסורה על בעלה ואפי' היה כהן וכבר בארנו כי ב"ד עונשים האיש כשהוא גדול והאשה כשהיא גדולה בעדים והתראה: וכל מה שבארנו אע"פ שלא ידעוהו בית דין ולא הענישום כי לא נתברר העדות עונותיהם כתובות אצל הבורא יתברך הוא יעניש העושה הרעה כרעתו כמו שיראה לו כפי חכמתו אבל מפי השמועה למדנו שהקב"ה לא יעניש החייב כרת אלא אחר עשרים שנה ואין הפרש בזה בין זכרים לנקבות: וממה שצריך שתדע שאשת אדם שאינו גדול אינה אשת איש וכן אשת איש חרש שוטה כשנשאה והוא חרש או שוטה אבל חרשת או קטנה אשת הגדול שהשיאה אביה היא אשת איש וחרשת ושוטה אינה אשת איש לענין מיתה ולא לקרבן: ודע כי ג"כ כשיזנה האדם עם אשה ואמה או עם שתי אחיות או זולתה מן הקרובות הוא זה כמו שמזנה עם שתי נשים נכריות שאין קורבה ביניהן לפי שאותה קורבה האסורה בתורה אינה אלא כשאחת מהן היא אשתו ומותר לו לישא אשה אחת מהן אחר שזנה עמהן ועל התנאים שבארנו בפ' י"א [הלכה א] מיבמות וכשיזנה אדם עם קרובות אשתו כגון אמה ואחותה ובתה וזולתם אין אשתו אסורה עליו ואע"פ שנתחייב כרת או מיתה אבל האשה כשתנאף ברצונה נאסרת לבעלה בין עם ישראל בין עם נכרי ואם היתה אנוסה היא מותרת לבעלה אלא אם היא אשת כהן זהו מה שנראה לנו לזכרו בכאן מסתרי העריות וכיוצא בהן מקלקולי הביאות והשנוא מהן והאסור והמרוצה והאהוב. והלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)


    פרק ז - משנה ה

    הַמְגַדֵּף אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ {כב} הַשֵּׁם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, בְּכָל יוֹם דָּנִין אֶת הָעֵדִים בְּכִנּוּי יַכֶּה יוֹסֵי אֶת יוֹסֵי. נִגְמַר הַדִּין, לֹא הוֹרְגִים בְּכִנּוּי, אֶלָּא מוֹצִיאִים כָּל אָדָם לַחוּץ וְשׁוֹאֲלִים אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן וְאוֹמְרִים לוֹ אֱמֹר {כה} מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ בְּפֵרוּשׁ, וְהוּא אוֹמֵר, וְהַדַּיָּנִים עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיהֶן וְקוֹרְעִין וְלֹא מְאַחִין {כו}. וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ {כז}, וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ:

     ר"ע מברטנורה  עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁם. וִיבָרֵךְ הַשֵּׁם בַּשֵּׁם. שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם כד) וְנֹקֵב שֵׁם ה', (שָׁם) בְּנָקְבוֹ שֵׁם, שֶׁיִּנְקֹב הַשֵּׁם בַּשֵּׁם {כג}: בְּכָל יוֹם. כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בִּבְדִיקַת הָעֵדִים: הָיוּ דָנִין אוֹתָן בְּכִנּוּי. כָּל אָדָם שֶׁמְּהַפֵּךְ דָּבָר וּמְדַבֵּר כְּמִי שֶׁמְּקַלֵּל וְתוֹלֶה בְאַחֵר קָרוּי כִּנּוּי בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים. וּבִלְשׁוֹן מִקְרָא, כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲכַנֶּה (אִיּוֹב לב): יַכֶּה יוֹסֵי אֶת יוֹסֵי. אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי שֶׁהוּא בֶן אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת וְעוֹלֶה בְגִימַטְרִיָּא אֱלֹהִי"ם, לְכָךְ מְכַנֶּה שֵׁם בֶּן אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת לְיוֹסֵי {כד}: נִגְמַר הַדִּין. וּבָאִים בֵּית דִּין לוֹמַר חַיָּב הוּא, לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לְהָרְגוֹ עַל פִּי עֵדוּת זוֹ שֶׁשָּׁמְעוּ, שֶׁהֲרֵי לֹא שָׁמְעוּ מִפִּיהֶם אֶלָּא קִלְלַת כִּנּוּי: אֶלָּא מוֹצִיאִים אֶת כָּל הָאָדָם לַחוּץ. דִּגְנַאי הוּא לְהַשְׁמִיעַ בִּרְכַּת הַשֵּׁם לָרַבִּים: וְקוֹרְעִין וְלֹא מְאַחִין. עוֹלָמִית. תְּפִירָה אַלֶכְּסַנְדְּרִית שֶׁאֵין הַקְּרִיעָה נִכֶּרֶת, אֲבָל שְׁאָר תְּפִירוֹת מֻתָּר: אַף אֲנִי שָׁמַעְתִּי כָמוֹהוּ. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַזְכִּיר בִּרְכַּת שֵׁם בַּשֵּׁם: וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר. אָתְיָא כְמַאן דְּאָמַר מַה שְּׁנַיִם עֵדוּת אַחַת אַף שְׁלֹשָׁה עֵדוּת אַחַת: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {כב} שֶׁיְּפָרֵשׁ. שֶׁיַּזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם. אֲבָל אִם לֹא הוֹצִיא שֵׁם מִפִּיו אֶלָּא שָׁמַע שֵׁם יוֹצֵא מִפִּי אַחֵר וּבֵרְכוֹ, פָּטוּר. רַשִׁ"י: {כג} וּבַגְּמָרָא יָלְפִינַן דְּהַאי נוֹקֵב לִישְׁנָא דְבָרוֹכֵי הוּא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כד} כָּל זֶה כָתוּב בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י. וּלְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, שֵׁם בֶּן אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת, אָלֶף דָּלֶ"ת נוּ"ן יוּ"ד, וְיֵשׁ מִי שֶׁמְּפָרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל שֵׁם הֲוָיָ"ה, וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁעַל שְׁנֵיהֶם הוּא נִסְקָל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כה} אֱמֹר כוּ'. בַּיְרוּשַׁלְמִי פָרֵיךְ, וְאָמְרִינַן לֵיהּ גְּדֹף. וּמְשָׁנֵי אֶלָּא אוֹתוֹ הַשֵּׁם שֶׁאָמַרְתִּי לִפְנֵיכֶם קִלֵּל, וּבוֹ קִלֵּל, כְּלוֹמַר מַזְכִּיר שֵׁם בֶּן אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת, וְאוֹמֵר הַשֵּׁם הַזֶּה הִזְכִּיר הַמְגַדֵּף וְקִלֵּל בּוֹ, כְּלוֹמַר יַכֶּה יוֹסֵי אֶת יוֹסֵי. וְלֹא יָדַעְתִּי לָמָּה לֹא כְתָבוֹ הָרַמְבַּ"ם. כֶּסֶף מִשְׁנֶה. וְלִי נִרְאֶה דְּהָרַמְבַּ"ם סְבִירָא לֵיהּ דִּגְמָרָא דִידָן פָּלֵיג. וְקֻשְׁיַת הַיְרוּשַׁלְמִי לֹא קַשְׁיָא, דְּמִידִי דַהֲוָה אַמְּחִיקַת שֵׁם בְּסוֹטָה, דְּכָךְ צִוְּתָה הַתּוֹרָה הֵיכָא דְאִי אֶפְשָׁר בְּלָאו הָכִי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כו} עוֹמְדִין כוּ' וְקוֹרְעִין וְלֹא מְאַחִין. בַּגְּמָרָא יָלְפִינַן כָּל זֶה מִקְּרָאֵי (שׁוֹפְטִים ג וּמְלָכִים ב יח). וְהָא דְלָא תְנַן שֶׁהָעֵדִים קוֹרְעִים, לְפִי שֶׁכְּבָר קָרְעוּ בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ, וְשׁוּב אֵין חַיָּבִים כִּדְיָלְפִינַן מִקְּרָא. גְּמָרָא: {כז} כָּמוֹהוּ. שְׁמַע מִנַּהּ דְּכָשֵׁר בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת וּבְדִינֵי נְפָשׁוֹת, וּמַעֲלָה הוּא דְּעָבוּד רַבָּנָן. וְהָכָא כֵּיוָן דְּלֹא אֶפְשָׁר אוֹקְמוּהוּ רַבָּנָן אַדְּאוֹרַיְתָא. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ פָּסוּל, הָכָא מִשּׁוּם דְּאִי אֶפְשָׁר קָטְלִינַן לְגַבְרָא, בִּתְמִיהָה. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  המגדף אינו חייב עד שיפרש השם אמר כו': לא מאחין ענין חבור כעין אריגה שאין הקריעה נכרת אבל התפירה מותר: והטעם שמספיק באמרו אף אני כמותו כדי שלא יחזור פעם אחרת ברכת ה': ואמרו והשלישי להודיעך ששלשה כשנים צריך שתהיה עדותם כולו עדות אחת ומאמר רבי יהושע בן קרחה נכון: (רמב"ם)

    פרק ז - משנה ו

    הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אֶחָד הָעוֹבֵד, וְאֶחָד הַזּוֹבֵחַ, וְאֶחָד הַמְקַטֵּר, וְאֶחָד הַמְנַסֵּךְ {כח}, וְאֶחָד הַמִּשְׁתַּחֲוֶה, וְאֶחָד הַמְקַבְּלוֹ עָלָיו לֶאֱלוֹהַּ, וְהָאוֹמֵר לוֹ אֵלִי אָתָּה. אֲבָל הַמְגַפֵּף וְהַמְנַשֵּׁק וְהַמְכַבֵּד וְהַמְּרַבֵּץ וְהַמַּרְחִיץ, הַסָּךְ, הַמַּלְבִּישׁ וְהַמַּנְעִיל, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ וְהַמְקַיֵּם בִּשְׁמוֹ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לְבַעַל פְּעוֹר, זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ. הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס {לג}, זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ:

     ר"ע מברטנורה  אֶחָד הָעוֹבֵד. עֲבוֹדָה זָרָה בְּדָבָר שֶׁדֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ בְכָךְ: וְאֶחָד הַזּוֹבֵחַ כוּ'. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ בְּאַחַת מֵאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת הַלָּלוּ, חַיָּב. וְכָל שְׁאָר עֲבוֹדוֹת חוּץ מֵאֵלּוּ, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲבֹד כְּדֶרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ: וְהַמְקַבְּלוֹ עָלָיו לֶאֱלוֹהַּ. אֲפִלּוּ בַאֲמִירָה בְעָלְמָא. דְּאִתַּקַּשׁ לִזְבִיחָה, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת לב) וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ: וְהָאוֹמֵר לוֹ אֵלִי אָתָּה. בְּפָנָיו. וַאֲתָא סֵיפָא לְגַלּוֹיֵי רֵישָׁא. דְּאִי תָנָא רֵישָׁא הֲוָה אֲמֵינָא הָנֵי מִלֵּי בְּפָנָיו אֲבָל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו לֹא, תָּנָא סֵיפָא בְּפָנָיו, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וַאֲפִלּוּ הָכִי חַיָּב: הַמְגַפֵּף. מְחַבֵּק {כט}: עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. לֹא תָעָבְדֵם יְתֵרָה כְתִיב: הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ. קוֹנָם עָלַי כָּל פֵּרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה פְלוֹנִי {ל}: הַמְקַיֵּם. נִשְׁבָּע {לא}: עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ (שָׁם כג): הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ. מַתְרִיז רְעִי לְפָנָיו: זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ. וַאֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לְבַזּוֹתוֹ, הוֹאִיל וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ חַיָּב חַטָּאת {לב}: וְהַזּוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס. שֶׁעוֹבְדִים אוֹתוֹ בִּזְרִיקַת אֲבָנִים. וְהַמְסַלֵּק אֶבֶן מִלְּפָנָיו נַמִּי חַיָּב, שֶׁעוֹבְדִים אוֹתוֹ נַמִּי בְּסִלּוּק אֲבָנִים: מַרְקוּלִיס. חִלּוּף הַשֶּׁבַח. מַר לְשׁוֹן חִלּוּף הוּא, כְּמוֹ בְּמַר דְּכַנְתָּא, בְּמַר דִּשְׁחוּטָה. קִלּוּס, שֶׁבַח: זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ. וַאֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לְרָגְמוֹ, חַיָּב חַטָּאת: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {כח} הַמְנַסֵּךְ. וּבִכְלָלוֹ נַמִּי זוֹרֵק. כְּדִכְתִיב [תְּהִלִים טז] בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כט} תַּרְגּוּם וַיְחַבֶּק לוֹ, וְגַפֵּף לֵיהּ. הָרַמְבַּ"ם: {ל} אִם אֶרְחַץ. רַשִׁ"י: {לא} נִשְׁבָּע מְתַרְגֵּם מְקַיֵּם. רַשִׁ"י: {לב} וְכֵן פָּסַק הָרַמְבַּ"ם. דְּאִלּוּ בְמֵזִיד וּלְחִיּוּב מִיתָה אִי אֶפְשָׁר, דְּהָא מֻטְעֶה הוּא. כֶּסֶף מִשְׁנֶה. וְדַעַת רַשִׁ"י דְּחַיָּב מִיתָה בְמֵזִיד כֵּיוָן דְּהִתְרוּ בוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לג} לְמַרְקוּלִיס. מְצַדְּדִין שָׁלֹשׁ אֲבָנִים אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִלְמַעְלָה עַל גַּבֵּיהֶן, וְקוֹרִין אוֹתוֹ מַרְקוּלִיס. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  העובד עבודת אלילים אחד העובד ואחד כו': אמרו אחד העובד תשלום לשון זה ראוי להיות כן אחד העובד אותה בדבר שעובדין אותה בו ואחד הזובח והמקטר והמנסך והמשתחוה ואפי' שלא כדרכה לפי שאלו ארבעה מינין מן העבודות כשעבד אותם באחת מהן חייב ואפי' לא עבדה כמו שהוא דרכה שתעבד אלא שהקריב לה מה שאינו קרבנה או יקטר לה זולתי ההקטרת שנעבדה בה ושאר העבודות אינו חייב עד שיעבדם כמו שדרכם לעבדם כגון פוער עצמו לפעור וזורק אבן למרקולים ודע כי עובד ע"א מאהבה או מיראה פטור ואם קבלה עליו באלוה חייב: והמגפף הוא שיחבוק אותה צורה תרגום ויחבק לו וגפף ליה: ואלה העבודות שאמר שהוא עובר עליהם בלא תעשה כמו כן נכלל בזה שאמר לא תעבדם אבל אינו לוקה עליו לפי שאין איסורו איסור מבואר אבל חייב מלקות: הנודר בשמו והמקיים בשמו כמו שאמר הכתוב ושם אלהים אחרים לא תזכירו. ואפי' כוון הפוער עצמו לפעור וזורק אבן למרקוליס לבזוי אותו הנעבד וקלונו חייב חטאת ואין הפרש בין זורק אבן למרקוליס או מסלק אבן מלפניו לפי שבשני הדרכים הוא נעבד: (רמב"ם)

    פרק ז - משנה ז

    הַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּמְסֹר לַמֹּלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ. מָסַר לַמֹּלֶךְ וְלֹא הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ, הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ וְלֹא מָסַר לַמֹּלֶךְ, אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּמְסֹר לַמֹּלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ. בַּעַל אוֹב זֶה פִתּוֹם {לו} הַמְדַבֵּר מִשֶּׁחְיוֹ, וְיִדְּעוֹנִי זֶה הַמְדַבֵּר בְּפִיו, הֲרֵי אֵלּוּ בִסְקִילָה, וְהַנִּשְׁאָל בָּהֶם בְּאַזְהָרָה:

     ר"ע מברטנורה  שֶׁיִּמְסֹר לַמֹּלֶךְ. מוֹסְרוֹ בְּיַד הַכְּמָרִים: וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ. מַעֲבִירוֹ מִצַּד זֶה לְצַד זֶה {לד}: עַד שֶׁיִּמְסֹר וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (וַיִּקְרָא יח) לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר {לה}, וּכְתִיב הָתָם (דְּבָרִים יח) לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, מַה הַעֲבָרָה הָאֲמוּרָה שָׁם בָּאֵשׁ, אַף הַעֲבָרָה הָאֲמוּרָה כָאן בָּאֵשׁ: אוֹב זֶה פִתּוֹם. לוֹקֵחַ גֻּלְגֹּלֶת שֶׁל מֵת לְאַחַר שֶׁנִּתְאַכֵּל הַבָּשָׂר וּמַקְטִיר לָהּ וְשׁוֹאֵל מִמֶּנָּה עֲתִידוֹת וְהִיא מְשִׁיבָה {לז}: וְהַמְדַבֵּר {לח} מִשֶּׁחְיוֹ. וְיֵשׁ שֶׁעוֹשִׂים שֶׁיָּשִׁיב הַמֵּת דֶּרֶךְ בֵּית הַשֶּׁחִי {לט}: וְיִדְּעוֹנִי. חַיָּה שֶׁשְּׁמָהּ יַדּוּעַ, וְצוּרָתָהּ כְּצוּרַת אָדָם בְּפָנֶיהָ וְיָדֶיהָ וְרַגְלֶיהָ, וְהִיא מְחֻבֶּרֶת בְּטַבּוּרָהּ לְחֶבֶל הַיּוֹצֵא מִן הַשֹּׁרֶשׁ שֶׁנִּשְׁרַשׁ בָּאָרֶץ שֶׁמִּשָּׁם חִיּוּתָהּ, וּכְשֶׁרוֹצִים לָצוּד אוֹתָהּ מוֹרִים בְּחִצִּים אֶל הַחֶבֶל עַד שֶׁהוּא נִפְסָק וְהִיא מֵתָה מִיָּד {מ}. וְהִיא קְרוּיָה בִלְשׁוֹן חֲכָמִים בַּר נָשׁ דְּטוּר: וְהַנִּשְׁאָל בָּהֶם. שֶׁבָּא וְשׁוֹאֵל בָּהֶם לְהַגִּיד לוֹ דְבַר הֶעָתִיד [כְּגוֹן שָׁאוּל]: בְּאַזְהָרָה. דְּאַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת {מא}: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {לד} הַעֲבָרָה זוֹ אֵינָהּ שְׂרֵפָה כְּמוֹ שֶׁחָשַׁב הָמוֹן רַב לִמְאֹד. אֲבָל עִקָּרוֹ הוּא כְּשֶׁהָיוּ מַבְעִירִין אֵשׁ וְהָיוּ מְלַהֲטִין אוֹתוֹ לְשֵׁם אוֹתוֹ הַפֶּסֶל הַיָּדוּעַ שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין אוֹתוֹ בְכָךְ וְהוּא הַנִּקְרָא מֹלֶךְ, וְהָיָה אוֹחֵז אֶחָד מִבָּנָיו וְנָתַן אוֹתוֹ בְּיַד הַמְשַׁמֵּשׁ בְּעֵסֶק אוֹתוֹ הַנֶּעֱבָד וְהָיָה מַעֲבִירוֹ עַל הָאֵשׁ מִצַּד זֶה לְצַד זֶה. הָרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לה} מַשְׁמַע לֵיהּ לְתַנָּא נְתִינָה הַבָּאָה לִכְלַל הַעֲבָרָה. וְלֹא מַשְׁמַע לֵיהּ נְתִינָה עַל מְנָת לְהַעֲבִיר לְחַיּוֹבֵיהּ עַל נְתִינָה לְחוּדָהּ. רַשִׁ"י: {לו} פִּתּוֹם. שֵׁם הַמְכַשֵּׁף. רַשִׁ"י: {לז} וְאֵין זֶה דּוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, לְפִי שֶׁדּוֹרֵשׁ אֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה אֶלָּא כִדְתַנְיָא וְדוֹרֵשׁ כוּ' זֶה הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ וְהוֹלֵךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת כְּדֵי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ טֻמְאָה. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שֵׁד שֶׁל בֵּית הַקְּבָרוֹת יְהֵא אוֹהֲבוֹ וּמְסַיְּעוֹ בִכְשָׁפָיו. וְהָרַמְבַּ"ם כָּתַב כְּדֵי שֶׁיּוֹדִיעֵהוּ הַמֵּת בַּחֲלוֹם מַה שֶּׁשָּׁאַל עָלָיו: {לח} בְּוָי"ו. וְכֵן מַשְׁמַע בַּגְּמָרָא דְּתַרְתֵּי נִינְהוּ: {לט} לְשׁוֹן רַשִׁ"י, מַעֲלֶה הַמֵּת מִן הָאָרֶץ וּמוֹשִׁיב לוֹ בַשֶּׁחִי תַּחַת זְרוֹעוֹתָיו וּמְדַבֵּר מִשֶּׁחְיוֹ: {מ} עַיֵּן פֶּרֶק ח' דְּכִלְאַיִם מִשְׁנָה ה'. וּבַגְּמָרָא, יִדְּעוֹנִי זֶה הַמַּנִּיחַ עֶצֶם יַדּוּעַ בְּפִיו וְהוּא מְדַבֵּר מֵאֵלָיו. (עַל יְדֵי כְשָׁפִים. רַשִׁ"י): {מא} וְאַזְהָרָה דִמְכַשְּׁפִים גּוּפַיְהוּ מִלֹּא יִמָּצֵא בְךָ. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  הנותן מזרעו למולך אינו חייב עד שימסור כו': בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו וידעוני כו': זו ההבערה אינה שריפה כמו שחשב המון רב למאד אבל עקרו הוא כשהיו מבערין אש והיו מלהטין אותו לשם אותו הפסל הידוע שהיו עובדין אותו בכך והוא הנקרא מולך והיה אוחז אחד מבניו ונותן אותו ביד המשמש בעסק אותו הנעבד והיה מעבירו על האש מצד זה לצד זה וכיון שעשה זה נתחייב סקילה ומתנאי שימסור ויעביר מקצת זרעו לפי שנא' מזרעך ולא כל זרעך ואם עשה כגון זה לשם ע"ז אחרת משאר הנעבדים אינו חייב מיתה לפי שזו היא עבודת המולך וזהו המתברר מלשון התלמוד: ובעל אוב מפורסם בלשון המקרא מין ממינים ולא יתערב לך בדורש אל המתים לפי שדורש אל המתים אינו עושה מעשה בשום פנים אבל הוא מין ממיני הבודים בעתידות דברים מלבם וזה כשיצום וילין בקברים וידבר דברים והוא רואה בחלומות עתידות כפי מחשבתו. ובעל אוב הנזכר במקרא יהיה בעשיית מעשים ויש ממנו מין אחר והוא שלוקח גולגולת אדם אחד שנתעכל ממנו הבשר ויצניע אותה ויקטר לה ובודה דברים בה והוא שומע ממנה דברים כמו ששומעין מן המת במלאכת בעל אוב וכל מה שאתה רואה ממאמר מדבר ושומע בענין זה הוא שמיעה כוזבת כפי מה שישים מחשבתו בזה כמו שיארע לבני אדם הרבה במקום הפנוי רוצה לומר בשעת התיחדות: ידעוני אמרו מניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו וידוע שם עוף: ואמרו ג"כ בכאן מדבר משחיו יתדמה לו שמיעת קול מתחת שחיו: (רמב"ם)

    פרק ז - משנה ח

    הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, בְּדָבָר שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָרֵת {מב} וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. הַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּקַלְּלֵם בַּשֵּׁם. קִלְּלָם בְּכִנּוּי, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין {מג}:

     ר"ע מברטנורה  עַד שֶׁיְּקַלְּלֵם בַּשֵּׁם. בְּאֶחָד מִן הַשֵּׁמוֹת הַמְיֻחָדִים: קִלְּלָם בְּכִנּוּי. רַחוּם, חַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {מב} בְּדָבָר כוּ'. מִכְּלָל דְּאִיכָּא מִידֵי דְּחִלּוּל שַׁבָּת הָוֵי וְאֵין חַיָּבִין לֹא חַטָּאת וְלֹא כָרֵת, מַאי נִיהוּ, תְּחוּמִין וְאַלִּיבָּא דְרַבִּי עֲקִיבָא, הַבְעָרָה וְאַלִּיבָּא דְרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר לְלָאו יָצְאָה: {מג} פּוֹטְרִין. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לֵיהּ מִקְּרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  המחלל את השבת בדבר שחייבין על זדונו כו': המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם כו': משנה זו לדעת רבי עקיבא שסובר שיש שם חלול שבת שאין חייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת והוא איסור תחומין אצל רבי עקיבא דאורייתא אבל חכמים אומרים איסור תחומין דרבנן ואין קורין אותו חלול אלא המלאכות בלבד שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת כמו שנתבאר במקומו והלכה כחכמים: (רמב"ם)

    פרק ז - משנה ט

    הַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁתְּהֵא נַעֲרָה בְתוּלָה מְאֹרָסָה וְהִיא בְבֵית אָבִיהָ. בָּאוּ עָלֶיהָ שְׁנַיִם, הָרִאשׁוֹן בִּסְקִילָה {מו} וְהַשֵּׁנִי בְּחֶנֶק:

     ר"ע מברטנורה  עַד שֶׁתְּהֵא נַעֲרָה. וְלֹא קְטַנָּה {מד} פְּחוּתָה מִבַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, וְלֹא בוֹגֶרֶת שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְיוֹם אֶחָד: בְּתוּלָה. וְלֹא בְעוּלָה. וְאִם נִבְעֲלָה שֶׁלֹּא כְדַרְכָּהּ עֲדַיִן בְּתוּלָה הִיא. וַאֲפִלּוּ בָאוּ עָלֶיהָ עֲשָׂרָה בְנֵי אָדָם כֻּלָּם שֶׁלֹּא כְדַרְכָּהּ, כֻּלָּם בִּסְקִילָה {מה}: מְאֹרָסָה. וְלֹא נְשׂוּאָה: וְהִיא בְבֵית אָבִיהָ. שֶׁאִם מָסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, הַבָּא עָלֶיהָ אַחַר כָּךְ אֵינוֹ בִסְקִילָה אֶלָּא בְחֶנֶק: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {מד} זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר דִּקְטַנָּה אֵין לָהּ קְנָס, דְּנַעֲרָה דַוְקָא וְלֹא קְטַנָּה. אֲבָל חֲכָמִים שֶׁנֶּחְלְקוּ עָלָיו חֲלוּקִין עָלָיו אַף כָּאן. דְּלֹא מִעֵט הַכָּתוּב אֶלָּא בוֹגֶרֶת. גְּמָרָא: {מה} בְּרֵישׁ פֶּרֶק ו' דִּיבָמוֹת אִתְרַבֵּי שֶׁלֹּא כְדַרְכָּהּ לְכָל עֲרָיוֹת. וְהָא דְכֻלָּם בִּסְקִילָה לָאו כֻּלֵּי עָלְמָא הִיא, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ בָּאוֹת שֶׁאַחֲרֵי זֶה: {מו} הָרִאשׁוֹן כוּ'. כְּשֶׁבָּא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ. הָרַמְבַּ"ם. וְקָשֶׁה לִי מַאי קָא מַשְׁמַע לָן, פְּשִׁיטָא בְּתוּלָה תְנַן. וְרַשִׁ"י פֵּרֵשׁ כְּגוֹן שֶׁבָּאוּ עָלֶיהָ שֶׁלֹּא כְדַרְכָּהּ, הָרִאשׁוֹן בִּסְקִילָה דְּמִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה כְתִיב, וְהַשֵּׁנִי בְחֶנֶק דִּבְעוּלָה הִיא. וְהָא סְתָמָא רַבִּי הִיא דְּאָמַר שֶׁלֹּא כְדַרְכָּהּ נָפְקָא לֵיהּ מִכְּלַל בְּתוּלָה כוּ': (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  הבא על נערה המאורסה אינו חייב עד כו': כבר בארנו פעמים רבות שנערה נקראת משעת שהביאה שתי שערות אחר שתים עשרה שנה ועד אחר תשלום ששה חדשים: ואמרו הראשון בסקילה והשני בחנק כשבא עליה ראשון כדרכה ואם באו עליה עשרה שלא כדרכה ועדיין היא בתולה כלם בסקילה. (רמב"ם)

    פרק ז - משנה י

    הַמֵּסִית, זֶה הֶדְיוֹט. הַמֵּסִית אֶת הַהֶדְיוֹט, אָמַר לוֹ יֵשׁ יִרְאָה בְמָקוֹם פְּלוֹנִי, כָּךְ אוֹכֶלֶת, כָּךְ שׁוֹתָה, כָּךְ מֵטִיבָה, כָּךְ מְרֵעָה. כָּל {מט} חַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין מַכְמִינִין עֲלֵיהֶם, חוּץ מִזּוֹ. אָמַר לִשְׁנַיִם {נא} וְהֵן עֵדָיו, מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. אָמַר לְאֶחָד, הוּא אוֹמֵר {נב} יֶשׁ לִי חֲבֵרִים רוֹצִים בְּכָךְ. אִם הָיָה עָרוּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵיהֶם, מַכְמִינִין לוֹ עֵדִים {נג} אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ אֱמֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִּי בְיִחוּד, וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ הֵיאַךְ נַנִּיחַ אֶת אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְנֵלֵךְ וְנַעֲבֹד עֵצִים וַאֲבָנִים. אִם חוֹזֵר בּוֹ, הֲרֵי זֶה מוּטָב. וְאִם אָמַר כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ וְכָךְ יָפֶה לָנוּ, הָעוֹמְדִין מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. הָאוֹמֵר אֶעֱבֹד, אֵלֵךְ וְאֶעֱבֹד {נה}, נֵלֵךְ {נו} וְנַעֲבֹד. אֲזַבֵּחַ, אֵלֵךְ וַאֲזַבֵּחַ, נֵלֵךְ וּנְזַבֵּחַ. אַקְטִיר, אֵלֵךְ וְאַקְטִיר, נֵלֵךְ וְנַקְטִיר. אֲנַסֵּךְ, אֵלֵךְ וַאֲנַסֵּךְ, נֵלֵךְ וּנְנַסֵּךְ. אֶשְׁתַּחֲוֶה, אֵלֵךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה, נֵלֵךְ וְנִשְׁתַּחֲוֶה. הַמַּדִּיחַ, זֶה הָאוֹמֵר, נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה:

     ר"ע מברטנורה  זֶה הֶדְיוֹט שֶׁהֵסִית. דַּוְקָא הֶדְיוֹט שֶׁהֵסִית. שֶׁנָּבִיא הַמֵּסִית מִיתָתוֹ בְחֶנֶק {מז}: וְהַמֵּסִית אֶת הַהֶדְיוֹט. לָאו דַּוְקָא, שֶׁלֹּא מָצִינוּ חִלּוּק בֵּין מֵסִית אֶת הַהֶדְיוֹט לְמֵסִית אֶת הַנָּבִיא. אֶלָּא לִמְעוּטֵי מֵסִית אֶת הָרַבִּים, כְּגוֹן מַדִּיחֵי עִיר מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁמִּיתָתָן בְּחֶנֶק {מח}: מַכְמִינִין. לְשׁוֹן מַאֲרָב {נ}: אִם הָיָה הַמֵּסִית עָרוּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵיהֶם. כְּלוֹמַר אוֹמֵר לַנִּסָּת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵיהֶם מִפְּנֵי יִרְאַת בֵּית דִּין: בְּיִחוּד. כְּלוֹמַר, אֵין אִישׁ עִמָּנוּ וְיָכוֹל אַתָּה לוֹמַר עַתָּה מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִי כְבָר: הָאוֹמֵר אֶעֱבֹד. בְּאֶחָד מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת הַלָּלוּ הָוֵי מֵסִית וְחַיָּב {נד}: הַמַּדִּיחַ. וְאִם מַדִּיחַ אֶת הָרַבִּים {נז} הוּא, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאמַר בִּלְשׁוֹן רַבִּים נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {מז} דְּמִיתָה כְּתִיבָא בֵיהּ, וּסְתָם מִיתָה אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק. גְּמָרָא: {מח} דְּגָמְרִינַן הַדָּחָה הַדָּחָה מִנָּבִיא, וְלֹא גָמְרִינַן הַדָּחָה הַדָּחָה מִמֵּסִית, דְּדָנִין מֵסִית רַבִּים מִמֵּסִית רַבִּים, וְאֵין דָּנִין מֵסִית רַבִּים מִמֵּסִית יָחִיד. וְכִי תֵימָא דָּנִין הֶדְיוֹט מֵהֶדְיוֹט וְאֵין דָּנִין הֶדְיוֹט מִנָּבִיא, כֵּיוָן שֶׁהִדִּיחַ אֵין לְךָ הֶדְיוֹט גָּדוֹל מִזֶּה. גְּמָרָא: {מט} כָּל כוּ'. כְּלוֹמַר שֶׁכָּל חַיָּבֵי מִיתוֹת צְרִיכִין הַתְרָאָה. רַשִׁ"י. וְחוּץ מִזּוֹ, כְּלוֹמַר חוּץ מִמִּיתָה זוֹ. וְהָרַמְבַּ"ם הֶעְתִּיק חוּץ מִזֶּה: {נ} דִּמְתַרְגְּמִינַן וְאָרַב לוֹ, וּכְמַן לֵיהּ. רַשִׁ"י: {נא} לִשְׁנַיִם. יַחַד, הֵן עַצְמָן נַעֲשׂוּ עֵדִים, וְאֵין צָרִיךְ לְהַתְרוֹת בּוֹ כִּשְׁאָר חַיָּבֵי מִיתוֹת, אֶלָּא מְבִיאִים אוֹתוֹ לְבֵית דִּין, כְּדִכְתִיב וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו. רַשִׁ"י: {נב} הוּא אוֹמֵר. הַנִּסָּת צָרִיךְ לַהֲשִׁיבוֹ יֵשׁ לִי חֲבֵרִים כוּ'. רַשִׁ"י: {נג} עֵדִים. וְלֹא סַגִּי בְּחַד וְאוֹתוֹ שֶׁאוֹמֵר לוֹ, כֵּיוָן שֶׁמְּקִלִּין בְּהַכְמָנָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר מִיתוֹת בֵּית דִּין. וּמִשּׁוּם הָכִי נַמִּי בְּיָחִיד צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ הֵיאַךְ נַנִּיחַ כוּ': {נד} דְּהַיְנוּ שֶׁאוֹמֵר אֶעֱבֹד אֲנִי בִתְחִלָּה וְאַתָּה אַחֲרַי. כֶּסֶף מִשְׁנֶה. וּתְמֵהַנִי, דְּבַגְּמָרָא מוּכָח דִּבְנִסָּת הָאוֹמֵר מַיְרֵי, וּכְלוֹמַר שֶׁנִּתְרַצָּה לוֹ, חַיָּב אַף הַנִּסָּת וַאֲפִלּוּ לֹא עָבַד, וְלֹא דָמֵי לְנִסָּת מֵעַצְמוֹ דְּצָרִיךְ שֶׁיַּעֲבֹד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {נה} אֵלֵךְ כוּ'. שֶׁמְּחֻסַּר הֲלִיכָה. אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמֵימַר אַדְּהָכִי הֲדַר בֵּיהּ. רַשִׁ"י: {נו} נֵלֵךְ. אַף עַל פִּי שֶׁכָּלַל עַצְמוֹ עִם אֲחֵרִים, דְּאִיכָּא לְמֵימַר הָנֵי אֲחֵרִים לֹא אָזְלֵי וְאִיהוּ נַמִּי לֹא לֵיזוּל. רַשִׁ"י: {נז} וְטַעֲמָא דְבִסְקִילָה, דְּגָמְרִינַן הַדָּחָה הַדָּחָה מִמֵּסִית. וְאַל תַּקְשֶׁה דְּלִגְמַר מִנָּבִיא, דְּהַךְ סֵיפָא רַבָּנָן דִּסְבִירָא לְהוּ דְּנָבִיא נַמִּי בִסְקִילָה, וְרֵישָׁא (דְּמַדִּיחַ עִיר וְנָבִיא) בְחֶנֶק, רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, כִּדְאִיתָא בַגְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  המסית זה הדיוט המסית את ההדיוט אמר כו': המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע"א כו': אמרו זה הדיוט המסית את ההדיוט לפי שנביא המסית מיתתו בחנק. המסית את הרבים והם מדיחי עיר הנדחת אין מכמינין עליהם אבל מכמינים למסית את ההדיוט בלבד ואלה הדברים כלם כשאמרה ליחיד הוא מסית ואם אמרם לרבים אינו מדיח עד שידבר עמהם בלשון רבים ויאמר להם נלכה ונעבדה ע"ז פלונית שכן אמרה תורה בענין זה נלכה ונעבדה וגו': (רמב"ם)

    פרק ז - משנה יא

    הַמְכַשֵּׁף הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה חַיָּב, וְלֹא הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינָיִם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר {נט} מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שְׁנַיִם לוֹקְטִין קִשּׁוּאִין, אֶחָד לוֹקֵט פָּטוּר וְאֶחָד לוֹקֵט חַיָּב, הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה חַיָּב, הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם פָּטוּר:

     ר"ע מברטנורה  הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה. מַמָּשׁ, בִּסְקִילָה: וְלֹא הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינָיִם. מַרְאֶה לַבְּרִיּוֹת כְּאִלּוּ עוֹשֶׂה, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה כְלוּם {נח}: שְׁנַיִם לוֹקְטִים קִשּׁוּאִים. בִּמְכַשְּׁפוּת בְּפָנֵינוּ, אֶחָד מֵהֶן לָקַט וְחַיָּב מִיתָה, וַחֲבֵרוֹ לָקַט וּפָטוּר מִן הַמִּיתָה. כֵּיצַד, הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה שֶׁלָּקַט מַמָּשׁ בִּכְשָׁפִים, חַיָּב. וְהָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם, הֶרְאָה לָנוּ כְּאִלּוּ נִתְקַבְּצוּ כֻלָּן לְמָקוֹם אֶחָד וְהַקִּשּׁוּאִים לֹא זָזוּ מִמְּקוֹמָן, פָּטוּר מִן הַמִּיתָה: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {נח} לוֹמַר שֶׁאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁנִּרְאֶה לִבְנֵי אָדָם שֶׁעוֹשֶׂה, לֹא עֲשָׂאוֹ בֶאֱמֶת אֶלָּא שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם כָּךְ, אֲבָל וַדַּאי שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה כְּדֵי לֶאֱחֹז הָעֵינַיִם. כֶּסֶף מִשְׁנֶה: {נט} רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר. לִכְאוֹרָה נִרְאֶה דְּרַבִּי עֲקִיבָא לַאֲפְלוֹגֵי אֲתָא, וְאִיכָּא לְמֵימַר דִּלְתַנָּא קַמָּא אוֹחֵז מְמַעֵט מִסְּקִילָה וְלֹא מִמַּלְקוֹת, דְּחַיָּב מִשּׁוּם (וַיִּקְרָא יט) לֹא תְעוֹנֵנוּ, וּפָלֵיג רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר פָּטוּר אַף מִמַּלְקוֹת. אֲבָל בַּגְּמָרָא מוּכָח דְּלָאו לַאֲפְלוֹגֵי אֲתָא, וְגַם לְתַנָּא קַמָּא פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. וְלֹא קַשְׁיָא לִישְׁנָא דְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, דְּטוּבָא אִיכָּא כְוָתֵיהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  המכשף העושה מעשה חייב ולא האוחז את כו': אמרו פטור הוא פטור אבל אסור כגון פטורי שבת וחייבי מלקות [דרבנן]: (רמב"ם)

    פרק ח


    פרק ח - משנה א

    בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, מֵאֵימָתַי נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְעַד שֶׁיַּקִּיף זָקָן, הַתַּחְתּוֹן וְלֹא הָעֶלְיוֹן, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא), כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן, בֵּן וְלֹא בַת, בֵּן וְלֹא אִישׁ. הַקָּטָן פָּטוּר, שֶׁלֹּא בָא לִכְלָל מִצְוֹת:

     ר"ע מברטנורה  בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. וְהוּא בֶן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד. דְּמִקַמֵּי הָכִי אֵין הַשְּׂעָרוֹת סִימָן אֶלָּא שׁוּמָא: עַד שֶׁיַּקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן. הַאי זָקָן דְּאַמוּר רַבָּנָן, הַתַּחְתּוֹן אָמְרוּ, שֶׁיַּקִּיף הַשֵּׂעָר סְבִיבוֹת הַגִּיד: וְלֹא הָעֶלְיוֹן. זָקָן מַמָּשׁ: שֶׁנֶּאֱמַר בֵּן וְלֹא אִישׁ. מִשֶּׁהִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן אִישׁ הוּא. וְאַף עַל גַּב דְּמִקַּטְנוּתוֹ הוּא קָרוּי בֵּן, לֹא מָצִינוּ לְחַיְּבוֹ מִקַמֵּי שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, דְּקָטָן פָּטוּר, שֶׁלֹּא בָא לִכְלַל הַמִּצְוֹת, הִלְכָּךְ חִיּוּבֵיהּ בָּתַר הָכִי הוּא. וְהָכִי קָאָמַר קְרָא, כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן, בֵּן הַסָּמוּךְ לִגְבוּרָתוֹ שֶׁל אִישׁ, בִּתְחִלַּת אִישׁוּתוֹ חַיְּבֵיהּ קְרָא {א}. וּמִשֶּׁהִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן, אִישׁ גָּמוּר הוּא: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {א} וְאִם תֹּאמַר, דִּלְמָא שָׁנָה שֶׁלִּפְנֵי גַדְלוּת, כִּדְאַשְׁכְּחַן בְּמֻפְלָא הַסָּמוּךְ לְאִישׁ [נִדָּה פ"ה מ"ו]. וּמְפָרֵשׁ רַבֵּנוּ תָם דְּהָכָא דָרֵישׁ, לְאִישׁ דְּמַשְׁמַע גִּבּוֹר, כְּדִכְתִיב וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ [מְלָכִים א ב] (מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּנְדָרִים דְּאִישׁ מְרֻחָק מִיַּפְלִיא). וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  בן סורר ומורה מאימתי נעשה בן כו': מה שכנו שער הערוה בזקן הוא לשון נקיה וכבר ידעת שהבאת שתי שערות הוא אחר שתים עשרה שנה ויום אחד ומי שהוא פחות מאלה השנים נקרא קטן ואין השתי שערות בהם סימן אלא שומא וכבר בארנו ענין זה ביבמות פעמים רבות וכיון שישלים שלשה חדשים אחר ביאת שתי שערות אינו נעשה בן סורר ומורה ואפי' לא הקיף זקן התחתון לפי שנאמר בן ולא אב ואחר שלשה חדשים אפשר שיהיה לו בן כיון שיביא שתי שערות אפשר שתתעבר ממנו אשה ולשלשה חדשים יתפרסם ההריון ולפי שבזמן הזה אפשר לו להיות אב לא יעשה בן סורר ומורה ואפי' לא הקיף תכף הבאת שתי שערות: (רמב"ם)

    פרק ח - משנה ב

    מֵאֵימָתַי חַיָּב, מִשֶּׁיֹּאכַל טַרְטֵימַר בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה חֲצִי לֹג יַיִן הָאִיטַלְקִי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מָנֶה בָּשָׂר וְלֹג יָיִן. אָכַל בַּחֲבוּרַת מִצְוָה, אָכַל בְּעִבּוּר הַחֹדֶשׁ, אָכַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, אָכַל טֶבֶל {ב} וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, אָכַל דָּבָר שֶׁהוּא מִצְוָה וְדָבָר שֶׁהוּא עֲבֵרָה, אָכַל {ג} כָּל מַאֲכָל וְלֹא אָכַל בָּשָׂר, שָׁתָה כָל מַשְׁקֶה וְלֹא שָׁתָה יַיִן, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, עַד שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא) זוֹלֵל וְסֹבֵא. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה {ד} לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג) אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ:

     ר"ע מברטנורה  טַרְטֵימַר. חֲצִי מָנֶה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַבָּשָׂר בָּשִׁיל וְלֹא בָשִׁיל, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַלִּסְטִים אוֹכְלִים: מִן הַיַּיִן הָאִיטַלְקִי. שֶׁהוּא מְשֻׁבָּח וּמִמְּשִׁיךְ בָּתְרֵיהּ. וְהוּא דְשָׁתֵי לֵיהּ מְזִיג וְלֹא מְזִיג: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כוּ'. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: אָכַל בַּחֲבוּרַת מִצְוָה. בִּסְעֻדָּה שֶׁל מִצְוָה: אָכַל בְּעִבּוּר הַחֹדֶשׁ. אַף עַל גַּב דְּאֵין עוֹלִין לְאוֹתָהּ סְעֻדָּה אֶלָּא בְּפַת וְקִטְנִית בִּלְבָד וְאִיהוּ אַסִּיק בָּשָׂר וְיַיִן, הוֹאִיל וּבְמִצְוָה קָעָסֵיק לֹא מִמְּשִׁיךְ: אָכַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם. כֵּיוָן דִּכְדֶרֶךְ מִצְוָתוֹ הוּא, דִּכְתִיב בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי (דְּבָרִים יד) בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר, לֹא מִמְּשִׁיךְ: נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. דִּכְתִיב אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, וְלֹא זֶה שֶׁאֲפִלּוּ בְקוֹלוֹ שֶׁל הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ: דָּבָר שֶׁהוּא מִצְוָה. דְּרַבָּנָן, לַאֲתוֹיֵי תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים. דְּאִי מֵרֵישָׁא, הֲוָה אֲמֵינָא חֲבוּרַת מִצְוָה הַיְנוּ כֹהֲנִים שֶׁאוֹכְלִים קָדָשִׁים אוֹ אֲכִילַת פְּסָחִים: וְדָבָר שֶׁהוּא עֲבֵרָה. לַאֲתוֹיֵי תַּעֲנִית צִבּוּר שֶׁאִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {ב} אָכַל וְכוּ'. יְרוּשַׁלְמִי לֹא גָרַס לַהּ. וְכֵן הָרַמְבַּ"ם לֹא הֶעְתִּיקוֹ בְחִבּוּרוֹ. וּפָשׁוּט הוּא, דְּהָא אֵינוֹ בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה עַד שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה יַיִן. וְנִשְׁתַּבְּשׁוּ הַסְּפָרִים מִמַּסֶּכֶת בְּרָכוֹת, שַׁבָּת, עֵרוּבִין וּפְסָחִים: {ג} אָכַל כוּ'. לַאֲתוֹיֵי דְּבֵילָה קְעִילִית. כָּל מַשְׁקֶה, לַאֲתוֹיֵי דְּבַשׁ וְחָלָב. דְּתַנְיָא אָכַל דְּבֵילָה קְעִילִית וְשָׁתָה דְבַשׁ וְחָלָב וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ, חַיָּב. (מִשּׁוּם יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ. וּבְכֹהֵן עָסְקִינַן). גְּמָרָא: {ד} שֶׁאֵין כוּ'. דְּדִלְמָא מִמַּאֲכָל אַחֲרִינָא נַמִּי קָרֵי לֵיהּ זוֹלֵל, וּמִיהוּ שְׁלֹמֹה אַהָא אַזְהֲרֵיהּ דְּמִמְּשִׁיךְ טְפֵי, זֵכֶר לַדָּבָר דִּבְבָשָׂר מִקְּרֵי זוֹלֵל וּבְיַיִן מִקְּרֵי סֹבֵא. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  מאימתי חייב משיאכל טרטימר בשר וישתה כו': טרטימר בשר חצי מנה ומתנאיו עד שיהיה אותו הבשר בשיל ולא בשיל וכמו כן יין מזוג ולא מזוג: ואמרו דבר שהוא לו מדרבנן כגון תנחומי אבלים וכל דבר שהוא לו עבירה כגון שאכל ביום תענית צבור לפי שנאמר איננו שומע בקולנו ועד שלא יהיה באותו המעשה שלו אלא המרות אביו ואמו בלבד לא המרות התורה. ואין הלכה כרבי יוסי: (רמב"ם)

    פרק ח - משנה ג

    גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְאָכַל בִּרְשׁוּת אָבִיו, מִשֶּׁל אֲחֵרִים וְאָכַל בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים, מִשֶּׁל אֲחֵרִים וְאָכַל בִּרְשׁוּת אָבִיו, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, עַד שֶׁיִּגְנֹב מִשֶּׁל אָבִיו וְיֹאכַל בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים. רַבִּי יוֹסֵי בַר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּגְנֹב מִשֶּׁל אָבִיו וּמִשֶּׁל אִמּוֹ:

     ר"ע מברטנורה  גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְאָכַל בִּרְשׁוּת אָבִיו. אַף עַל גַּב דִּשְׁכִיחַ לֵיהּ לִגְנֹב מִשֶּׁל אָבִיו, הוֹאִיל וְאָכַל בִּרְשׁוּת אָבִיו מִתְפַּחֵד וּמִתְבַּעֵת מֵאָבִיו שֶׁמָּא יִרְאֶנּוּ, וְלֹא מִמְּשִׁיךְ: גָּנַב מִשֶּׁל אֲחֵרִים. לֹא שְׁכִיחַ לֵיהּ שֶׁיּוּכַל בְּכָל עֵת לִגְנֹב מִשֶּׁל אֲחֵרִים, וְלֹא מִמְּשִׁיךְ: עַד שֶׁיִּגְנֹב מִשֶּׁל אָבִיו. דִּשְׁכִיחַ לֵיהּ לִגְנֹב בְּכָל עֵת: וְיֹאכַל בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים. שֶׁאֵינוֹ מִתְבַּעֵת שָׁם מֵאָבִיו, דְּבִכְהַאי גַּוְנָא וַדַּאי מִמְּשִׁיךְ: וּמִשֶּׁל אִמּוֹ. מִנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהּ שֶׁאֵין לְאָבִיו רְשׁוּת בָּהֶן. כְּגוֹן שֶׁנָּתַן לָהּ אַחֵר נְכָסִים בְּמַתָּנָה עַל מְנָת שֶׁאֵין לְבַעְלָהּ רְשׁוּת בָּהֶן. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בְרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

     רמב"ם  גנב משל אביו ואכל ברשות אביו משל אחרים כו': ר"ל ר' יוסי באמרו שיגנוב מדמי סעודה המוכנת לאביו ולאמו או מנכסי האם אם היה לה נכסים שאין זכות לאביו בהם וזהו כגון שנתן לה אדם מתנה על מנת שאין לבעלה רשות בהן וזה יתכן לעשות ומתנאיו עוד שיקח בעצמו באותו ממון הגנוב בשר ויין בזול ויאכלם במקום שאמרנו על הפנים הנזכרים ואין הלכה כרבי יוסי בר' יהודה: (רמב"ם)

    פרק ח - משנה ד

    הָיָה אָבִיו רוֹצֶה וְאִמּוֹ אֵינָהּ רוֹצָה, אָבִיו אֵינוֹ רוֹצֶה וְאִמּוֹ רוֹצָה, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם רוֹצִים {ה}. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם לֹא הָיְתָה אִמּוֹ רְאוּיָה לְאָבִיו, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. הָיָה אֶחָד מֵהֶם גִּדֵּם אוֹ חִגֵּר אוֹ אִלֵּם אוֹ סוּמָא אוֹ חֵרֵשׁ, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא) וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, וְלֹא גִדְּמִין. וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ, וְלֹא חִגְּרִין. וְאָמְרוּ, וְלֹא אִלְּמִין. בְּנֵנוּ זֶה, וְלֹא סוּמִין. אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, וְלֹא חֵרְשִׁין. מַתְרִין בּוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה וּמַלְקִין אוֹתוֹ. חָזַר וְקִלְקֵל, נִדּוֹן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וְאֵינוֹ נִסְקָל עַד שֶׁיְּהוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בְּנֵנוּ זֶה, זֶהוּ שֶׁלָּקָה בִּפְנֵיכֶם. בָּרַח עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן, פָּטוּר. וְאִם מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ בָּרַח וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן, חַיָּב:

     ר"ע מברטנורה  רְאוּיָה לְאָבִיו. שָׁוָה וְדוֹמָה לְאָבִיו בְּקוֹל בְּמַרְאֶה וְקוֹמָה. דִּכְתִיב אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, מִדְּלֹא כְתִיב בְּקוֹלוֹתֵינוּ {ו}, שְׁמַע מִנַּהּ קוֹל אֶחָד לִשְׁנֵיהֶם. וּמִדְקוֹל בָּעִינַן שָׁוִים, מַרְאֶה וְקוֹמָה נַמִּי בָּעִינַן שָׁוִים {ז}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: גִּדֵּם. יָדוֹ קְטוּעָה: בְּנֵנוּ זֶה. מַשְׁמַע שֶׁמַּרְאִין אוֹתוֹ: חֵרְשִׁים. אִם אָמַר לָהֶם אֵינִי מְקַבֵּל מִכֶּם אֵינָם שׁוֹמְעִים אוֹתוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁרוֹאִים אַחַר כָּךְ שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּם מִצְוָתָן, מִכָּל מָקוֹם הַתּוֹרָה אָמְרָה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵנוּ, דְּמַשְׁמַע דְּבִשְׁעַת הַקּוֹל קָאָמְרִי {ח} דְּלֹא שָׁמַע, שֶׁשְּׁמָעוּהוּ שֶׁאָמַר אֵינִי מְקַבֵּל מִכֶּם: וּמַתְרִין בּוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה. הָכִי קָאָמַר, וּמַתְרִין בּוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם {ט} שֶׁלֹּא יַרְגִּיל. וְאִם לֹא שָׁמַע, מַלְקִין אוֹתוֹ בְבֵית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה, כְּדִתְנַן בְּפֶרֶק קַמָּא, מַכּוֹת בִּשְׁלשָׁה. דִּוְיִסְּרוּ אוֹתוֹ הָאָמוּר בְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה מַלְקוֹת הוּא, כְּתִיב הָכָא (דְּבָרִים כא) בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, וּכְתִיב הָתָם (שָׁם כה) וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע: זֶה הוּא שֶׁלָּקָה בִּפְנֵיכֶם. וְאַף עַל גַּב דְּמִבָּעֵי לֵיהּ זֶה וְלֹא סוּמִין, אִי אִיתָא דִלְהַךְ מִלְּתָא לְחוֹד אֲתָא, לְזֶה הוּא שֶׁלָּקָה בִּפְנֵיכֶם, לִכְתּוּב בְּנֵנוּ הוּא {י}, מַאי בְּנֵנוּ זֶה, שָׁמַעְתְּ מִנַּהּ תַּרְתֵּי: וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן פָּטוּר. כֵּיוָן דְּאִלּוּ עֲבִיד הַשְׁתָּא לָאו בַּר קְטָלָא הוּא: וְאִם מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ בָּרַח. הָוֵי כְגַבְרָא קְטִילָא וְחַיָּב אֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {ה} שְׁנֵיהֶם כוּ'. שֶׁנֶּאֱמַר וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ. הָרַמְבַּ"ם: {ו} אוֹ בְקוֹלֵינוּ בְיוּ"ד. רַשִׁ"י: {ז} גְּמָרָא. וְנִרְאֶה לִי לְפִי שֶׁכֵּן אַתָּה מוֹצֵא בִשְׁנַיִם שֶׁהִשְׁוָה אוֹתָן הַכָּתוּב בִּדְבָרִים וְהִצְרִיכוּם גַּם כֵּן שֶׁיִּהְיוּ שָׁוִים בְּמַרְאֶה וְקוֹמָה, וְהֵן שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ח} וְזֶה לְשׁוֹן רַשִׁ"י, וְאִיכָּא לְהַפּוֹכֵי לִזְכוּתָא וּלְמִדְרַשׁ דְּבִשְׁעַת הַקּוֹל כוּ': {ט} דְּבָעִינַן עֵדִים שֶׁהוֹכִיחוּ [אוֹתוֹ] וְעָבַר, שֶׁאֵין אָבִיו וְאִמּוֹ נֶאֱמָנִים לְהָרְגוֹ, דִּכְתִיב עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יוּמַת הַמֵּת. רַשִׁ"י. וְכָתַב עוֹד מַתְרִין בּוֹ לָאו הַתְרָאָה גְמוּרָה הִיא כוּ' אֶלָּא מוֹכִיחִין אוֹתוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} וּמַשְׁמַע הוּא שֶׁלָּקָה בִּפְנֵיכֶם. רַשִׁ"י. וְלֹא קַשְׁיָא דִּלְמָא לְסוּמִין לְחוֹד אֲתָא, דִּלְעוֹלָם לֹא מַפְּקִינַן קְרָא מִמַּשְׁמָעוּתֵיהּ דְּמַשְׁמַע שֶׁמְּעִידִין אוֹתוֹ בִּפְנֵי בֵית דִּין וְאוֹמְרִין שֶׁזֶּהוּ שֶׁלָּקָה כוּ': (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה אביו אינו כו': היה אחד מהם גידם או חיגר או אלם או סומא כו': ברח עד שלא נגמר דינו ואחר כך הקיף זקן כו': ראויה לאביו ר"ל שתהיה דומה במראה ובקומה לפי שנאמר א) אביו ואמו: ואמרו ומתרים בו בפני ג' כלומר ומתרים בו ולוקה לפני שלשה לפי שהתראתו בשנים כמו שאר התראות: ומעיקרנו שהאדם כשנגמר דינו גברא קטילא הוא ונהרג כל זמן שימצא ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

    פרק ח - משנה ה

    בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נִדּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ, יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּב, שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. יַיִן וְשֵׁנָה לָרְשָׁעִים, הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. פִּזּוּר לָרְשָׁעִים, הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. כִּנּוּס לָרְשָׁעִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים, הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים, הֲנָאָה לָהֶן {יא} וַהֲנָאָה לָעוֹלָם:

     ר"ע מברטנורה  נִדּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ. סוֹף שֶׁמְּכַלֶּה מָמוֹן אָבִיו וּמְבַקֵּשׁ מַה שֶּׁהֻרְגַּל בּוֹ וְאֵינוֹ מוֹצֵא, וְיוֹשֵׁב בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת, אָמְרָה תוֹרָה יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּב: הֲנָאָה לָהֶן. שֶׁאֵינָן מוֹסִיפִין לַחֲטֹא: וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. שָׁקְטָה כָל הָאָרֶץ: רַע לָהֶן. שֶׁהָיוּ מוֹסִיפִים זְכֻיּוֹת: וְרַע לָעוֹלָם. שֶׁהָיוּ מְגִנִּים עַל דּוֹרָן וּמוֹכִיחִין אֶת הַדּוֹר: יַיִן וְשֵׁנָה לָרְשָׁעִים. כָּל זְמַן שֶׁשּׁוֹתִים וִישֵׁנִים אֵין חוֹטְאִין וְאֵין מְרֵעִין לַבְּרִיּוֹת: לַצַּדִּיקִים רַע לָהֶן. שֶׁאֵינָם עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה: וְרַע לָעוֹלָם. שֶׁכְּשֶׁהֵן מִתְבַּטְּלִים, פֻּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם: פִּזּוּר. שֶׁהֵן נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה וְאֵין יְכוֹלִים לְהִוָּעֵץ וּלְסַיֵּעַ זֶה אֶת זֶה: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {יא} הֲנָאָה כוּ'. שֶׁיֵּשׁ לָהֶם פְּנַאי לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת. רַשִׁ"י. כְּלוֹמַר וְלֹא שֶׁיִּהְיוּ שְׁקֵטִים גַּם מִטִּרְדַּת תּוֹרָה וּמִצְוֹת: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  בן סורר ומורה נדון על שם סופו ימות זכאי כו': נדון על שם סופו כלומר כי התורה העידה מי שהוא בימי קטנותו מרוב התאוה בזה התכלית שאמר אי אפשר לבסוף שלא יגזול בני אדם וישפוך דמים לקחת ממון שיעשה בו מה שהרגיל והש"י צוה שיהרג מפני זה ויהרג הוא לפני שיהרוג לאחרים: (רמב"ם)

    פרק ח - משנה ו

    הַבָּא בַמַּחְתֶּרֶת נִדּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ. הָיָה בָא בַמַּחְתֶּרֶת וְשָׁבַר אֶת הֶחָבִית, אִם יֶשׁ לוֹ {יג} דָמִים, חַיָּב. אִם אֵין לוֹ דָמִים, פָּטוּר:

     ר"ע מברטנורה  הַבָּא בַמַּחְתֶּרֶת. שֶׁאָמְרָה תוֹרָה יֵהָרֵג: נִדּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ. שֶׁסּוֹפוֹ לַהֲרֹג אֶת בַּעַל הַבַּיִת אִם יַעֲמֹד {יב} כְּנֶגְדּוֹ לְהַצִּיל אֶת שֶׁלּוֹ: אִם יֶשׁ לוֹ דָמִים חַיָּב. כְּגוֹן הָאָב הַבָּא בַמַּחְתֶּרֶת עַל הַבֵּן, בְּיָדוּעַ שֶׁרַחֲמֵי הָאָב עַל הַבֵּן, לְפִיכָךְ אֵין הַבֵּן רַשַּׁאי לְהָרְגוֹ. וְאִם שָׁבַר הָאָב הֶחָבִית, חַיָּב לְשַׁלֵּם: אֵין לוֹ דָמִים פָּטוּר. וּשְׁאָר כָּל אָדָם הַבָּא בַמַּחְתֶּרֶת שֶׁאִם הֲרָגוֹ בַעַל הַבַּיִת אֵין לוֹ דָמִים, אִם שָׁבַר אֶת הֶחָבִית פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין {יד}, שֶׁאֵין אָדָם מֵת וּמְשַׁלֵּם: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {יב} דַּחֲזָקָה אֵין אָדָם מַעֲמִיד עַצְמוֹ עַל מָמוֹנוֹ, וְאָמַר אִם יַעֲמֹד כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יג} יֵשׁ לוֹ כוּ'. כְּחַי הוּא חָשׁוּב, וּרְצִיחָה הוּא אִם יַהַרְגֶנּוּ בַעַל הַבַּיִת. רַשִׁ"י: {יד} וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּצּוֹל, פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין. דְּקַיְמָא לָן חַיָּבֵי מִיתוֹת שׁוֹגְגִין כְּגוֹן שֶׁלֹּא הִתְרוּ בָהֶן אֵין מְשַׁלְּמִין מָמוֹן שֶׁעִם הַמִּיתָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נֶהֱרָגִין. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  הבא במחתרת נדון על שם סופו היה בא כו': וכן הבא במחתרת ידוע הוא שכונתו שאם יעמוד בעל הבית להציל ממונו מידו שיהרגנו ולפיכך מותר להרגו ואין הפרש בין שבא במחתרת או בדרך החצר ודרך גג ודרך קרפף אבל דבר הכתוב בהווה ברוב וכבר נתבאר בכתובות וזולתו כי מעיקרנו אין אדם מת ומשלם ולפיכך הבא במחתרת אם שבר חבית בעת כניסתו ולא יהיו שם עדים שאז דמו מותר כמו שנאמר אין לו דמים והוא פטור מדמי החבית ואם שבר אותה בצאתו וכבר פנה ללכת לדרכו שאין מותר להרגו אם יש שם עדים כמו שנאמר דמים לו הוא חייב בדמי החבית: (רמב"ם)

    פרק ח - משנה ז

    וְאֵלּוּ הֵן שֶׁמַּצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן {טו}, הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ, אַחַר הַזְּכוּר וְאַחַר הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָסָה. אֲבָל הָרוֹדֵף אַחַר בְּהֵמָה, וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אֵין מַצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן:

     ר"ע מברטנורה  וְאֵלּוּ הֵן שֶׁמַּצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן. שֶׁמַּצִּילִין אוֹתָן מִן הָעֲבֵרָה בְּנַפְשָׁן, שֶׁנִּתַּן רְשׁוּת לְכָל אָדָם לְהָרְגָם כְּדֵי לְהַצִּילָן מִן הָעֲבֵרָה: הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ. דִּכְתִיב אֵצֶל נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה (דְּבָרִים כב) כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, מַקִּישׁ רוֹצֵחַ לְנַעֲרָה מְאֹרָסָה, מַה נַּעֲרָה מְאֹרָסָה נִתָּן לְהַצִּילָהּ בְּנַפְשׁוֹ, אַף רוֹצֵחַ נִתָּן לְהַצִּילוֹ בְנַפְשׁוֹ. וְנַעֲרָה מְאֹרָסָה נָפְקָא לָן מִקְּרָא דִּכְתִיב (שָׁם) צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ, הָא יֵשׁ מוֹשִׁיעַ לָהּ חַיָּב לְהוֹשִׁיעָהּ בְּכָל דָּבָר שֶׁיָּכוֹל לְהַצִּילָהּ: וְאַחַר הַזְּכוּר. נָפְקָא לָן דְּאָמַר קְרָא (שָׁם) וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר, נַעַר כְּתִיב חָסֵר הֵ"א, זֶה זְכוּר {טז}. וְהוּא הַדִּין לְכָל חַיָּבֵי כְרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין שֶׁבַּעֲרָיוֹת {יז}, שֶׁמַּצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן, דִּכְתִיב (שָׁם) חֵטְא מָוֶת. חֵטְא, אֵלּוּ חַיָּבֵי כְרֵתוֹת. מָוֶת, אֵלּוּ חַיָּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין {יח}: אֲבָל הָרוֹדֵף אַחַר הַבְּהֵמָה. אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמֶה לַעֲרָיוֹת: וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם כּוֹפְרִים בָּעִקָּר: אֵין מַצִּילִין אוֹתָם בְּנַפְשָׁן. וְכָל שֶׁכֵּן שְׁאָר חַיָּבֵי כְרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין שֶׁאֵינָן שֶׁל עֲרָיוֹת, שֶׁאֵין מַצִּילִין אוֹתָם בְּנַפְשָׁם, וְאֵין מֻתָּר לְהָרְגָן כְּלָל עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עֲבֵרָה בְעֵדִים וְיִהְיוּ חַיָּבִים מִיתָה בְּבֵית דִּין: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {טו} בְּנַפְשָׁן. דּוּמְיָא דְמַתְנִיתִין דִּלְעֵיל דְּנִתָּן רְשׁוּת לַהֲרֹג הַבָּא בַמַּחְתֶּרֶת, שֶׁהוּא כְדֵי לְהַצִּיל, שֶׁבְּיָדוּעַ שֶׁלְּהָרְגֵהוּ בָא: {טז} וְנִדְרָשׁ מִקְרָא וּמָסֹרֶת. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יז} דְּלֹא נִתָּן לְהַצִּיל בְּנַפְשָׁם אֶלָּא מִדָּבָר שֶׁהוּא עֶרְוָה וְיֵשׁ בָּהּ קָלוֹן וּפְגָם לַנִּרְדָּף. רַשִׁ"י. דּוּמְיָא דְּנַעֲרָה הַמְאֹרָסָה: {יח} וְאִי כָתַב רַחֲמָנָא חֵטְא, הֲוָה אֲמֵינָא אֲפִלּוּ חַיָּבֵי לָאוִין, כְּתַב רַחֲמָנָא מָוֶת כוּ'. וְלִכְתּוּב חֵטְא מָוֶת וְלֹא לִכְתּוּב נַעַר נַעֲרָה (שֶׁהֲרֵי הֵן בַּכְּלָל), אִין הָכִי נַמִּי, וְנַעַר נַעֲרָה חַד לִמְעוּטֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְחַד לִמְעוּטֵי בְהֵמָה. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  ואלו הן שמצילין אותן בנפשן הרודף אחר כו': 22 (דף עג ע"א) כל חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד מן העריות מצילין אותם בנפשם אבל זכר אלה השלשה בלבד לפי שהם מבוארין יותר מאותן הבאין בלמוד לפי שלמדנו ההצלה מדאמר רחמנא בנערה המאורסה אין מושיע לה הא יש מושיע לה מושיעה בכל דבר שהוא יכול להושיעה ואפי' במיתת אותו האיש האונס אותה ולמדנו זכור מנערה המאורסה לפי שכתוב ולנערה לא תעשה דבר ולמדנו ממנה רוצח ג"כ לפי שנאמר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה ולמדנו משם חייבי כריתות ומיתות ב"ד וכל זה בעריות אבל שאר עבירות כגון אוכל חלב ודם או מכשף וכיוצא בהם אין צריך לומר שאין מצילין אותם בנפשם ואמנם הוצרך להזכיר שבת וע"ז ואע"פ שהם מזולתי העריות לגודל שני העונות האלה ושהם יסודות לכל התורה וכשאדם עובר עליהם חשוב כעובד עבודת כוכבים לכל דבר ואינו מישראל כמו שבארנו בפרק חמישי מעירובין והיה עולה על הדעת שמצילין בהם ג"כ בנפשם כמו שהיו סוברין קצת החכמים לכך הודיענו שאין הדבר כן אלא שהם כשאר העבירות לענין ההצלה וכתב רחמנא רוצח וזכור למעוטי בהמה וע"ז ושבת כמו שזכרנו וענין ההצלה זו היא שמצוה עלינו להציל זה האיש הנרדף מיד הרודף שהוא מבקש להרגו או לעבור בו עבירה באיזה פנים שיתכן ואפי' במיתת הרודף ואע"פ שעדיין לא עשה העבירה וזהו פירוש בנפשו כלומר בנפש הרודף וכיון שעבר ועשה העבירה אסור להרגו אלא בב"ד ועדים ועל הפנים שהקדמנו ביאורם ואינו כן אם ראינוהו כשהוא רודף אחר בהמה או רוצה לחלל שבת או ע"ז אבל אנו צריכין להזהירו ולמונעו ולהצילו בכל מה שנוכל זולתי מיתתו שהוא אסור עד שיעבור בעדים והתראה והורגים אותו ב"ד וכן שאר העבירות מלבד העריות ורוצח כמו שבארנו: (רמב"ם)

    פרק ט


    פרק ט - משנה א

    וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין, הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ, וּבַת כֹּהֵן שֶׁזִּנְּתָה. יֵשׁ בִּכְלָל אִשָּׁה וּבִתָּהּ, בִּתּוֹ, וּבַת בִּתּוֹ, וּבַת בְּנוֹ, וּבַת אִשְׁתּוֹ, וּבַת בִּתָּהּ, וּבַת בְּנָהּ, חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו. וְאֵלּוּ הֵן הַנֶּהֱרָגִים, הָרוֹצֵחַ וְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדָּחַת {א}. רוֹצֵחַ שֶׁהִכָּה אֶת רֵעֵהוּ בְאֶבֶן אוֹ בְבַרְזֶל, וְכָבַשׁ עָלָיו לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם, וָמֵת, חַיָּב {ב}. דְּחָפוֹ לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר וְיָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם, וָמֵת, פָּטוּר. שִׁסָּה בוֹ אֶת הַכֶּלֶב, שִׁסָּה בוֹ אֶת הַנָּחָשׁ, פָּטוּר. הִשִּׁיךְ בּוֹ אֶת הַנָּחָשׁ, רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בֵּין בְּאֶבֶן בֵּין בְּאֶגְרוֹף {ד} וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה, וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה וּלְאַחַר מִכָּאן הִכְבִּיד וָמֵת, חַיָּב. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, פָּטוּר, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר:

     ר"ע מברטנורה  וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִים. הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ. עַל אִשָּׁה שֶׁכְּבָר נָשָׂא בִתָּהּ, דְּהַיְנוּ חֲמוֹתוֹ: וּבַת כֹּהֵן. וְכֵן בַּת כֹּהֵן שֶׁזִּנְּתָה הִיא בִשְׂרֵפָה: יֵשׁ בִּכְלָל אִשָּׁה וּבִתָּהּ. כְּלוֹמַר בְּאִשָּׁה וּבִתָּהּ כְּתִיבָא שְׂרֵפָה בְּהֶדְיָא (וַיִּקְרָא כ) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ וְגוֹ' בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ, וּמִנַּהּ יָלְפִינַן כֻּלְּהוּ הָנָךְ נַמִּי דְּאִיתְנְהוּ בִשְׂרֵפָה: בִּתּוֹ. מֵאֲנוּסָתוֹ, דְּלָאו בַּת אִשְׁתּוֹ הִיא דִּלְחַיַּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם בַּת אִשְׁתּוֹ, דְּהָא לָאו בַּת אִשְׁתּוֹ הִיא: בַּת בִּתּוֹ וּבַת בְּנוֹ. שֶׁהָיוּ לוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ: בַּת אִשְׁתּוֹ. בֵּין שֶׁהִיא בִתּוֹ בֵּין שֶׁהִיא חוֹרַגְתּוֹ: וַחֲמוֹתוֹ. אַף עַל גַּב דְּתָנָא לַהּ רֵישָׁא בְהֶדְיָא הַבָּא עַל אִשָּׁה שֶׁנָּשָׂא בִתָּהּ, וְלֹא מִדְּרָשָׁא אָתְיָא, אַיְדֵי דְתָנֵי בְהַךְ כְּלָלָא אֵם חֲמוֹתוֹ וְאֵם חָמִיו דְּאָתְיָא מִדְּרָשָׁא, תָּנָא נַמִּי אַגַּב רִהֲטָא חֲמוֹתוֹ בַּהֲדַיְהוּ: כָּבַשׁ עָלָיו. אָחַז רֹאשׁוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וּתְקָפוֹ בְתוֹךְ הַמַּיִם שֶׁלֹּא יוּכַל לְהָרִים רֹאשׁוֹ: שִׁסָּה. גֵּרָה: הִשִּׁיךְ. שֶׁאָחַז הַנָּחָשׁ בְּיָדוֹ וְהוֹלִיכוֹ וְהִגִּיעַ שִׁנֵּי הַנָּחָשׁ לַגּוּף שֶׁל חֲבֵרוֹ: רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב. דְּסָבַר אֶרֶס נָחָשׁ בְּשִׁנָּיו עוֹמֵד, וּמִכֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ שִׁנֵּי הַנָּחָשׁ בִּבְשָׂרוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ הָוֵי כְאִלּוּ הֲרָגוֹ וְחַיָּב: וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. דְּקָא סָבְרֵי אֶרֶס נָחָשׁ מֵעַצְמוֹ הוּא מֵקִיא, הִלְכָּךְ לָאו אִיהוּ קַטְלֵיהּ אֶלָּא גְרָמָא בְעָלְמָא הוּא {ג} וּפָטוּר. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה. אֲבָל אֲמָדוּהוּ תְחִלָּה לְחַיִּים, אֲפִלּוּ לְרַבָּנָן פָּטוּר: וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה. וְחָזְרוּ וַאֲמָדוּהוּ לְחַיִּים: שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר. שֶׁלֹּא מֵת מֵחֲמַת מַכָּה זוֹ: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {א} הָרוֹצֵחַ כוּ'. יָלְפִינַן לְהוּ בַגְּמָרָא דִּבְסַיִף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} וְכָבַשׁ כוּ' חַיָּב. דְּאָמַר קְרָא [בְּמִדְבָּר לה] אוֹ בְאֵיבָה, לְרַבּוֹת אֶת הַמְצַמְצֵם, הַיְנוּ כוֹבֵשׁ שֶׁצִּמְצְמוֹ שָׁם שֶׁלֹּא יָקוּם. גְּמָרָא. וּמִלַּת כָּבַשׁ עִבְרִית, כְּמוֹ [שְׁמוּאֵל ב ח] הַגּוֹיִם אֲשֶׁר כִּבֵּשׁ: {ג} אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהָקִיא, מִיהוּ לָאו מִכֹּחוֹ מָיֵית. רַשִׁ"י: {ד} בְּאֶבֶן כוּ'. הָכָא דִפְלִיגֵי בְּאִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ כוּ' דִּכְתִיב בְּפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים, וּבְאוֹתָהּ פָּרָשָׁה כְתִיב בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף. וְרֵישָׁא נָסֵיב אֶבֶן אוֹ בַרְזֶל, כְּדִכְתִיב בְּפָרָשַׁת רוֹצֵחַ בְּפָרָשַׁת מַסְעֵי: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  ואלו הן הנשרפין הבא על אשה כו': ואלו הנהרגין הרוצח ואנשי עיר הנדחת כו': המכה את חבירו בין באבן בין באגרוף ואמדוהו כו': שיסה בו הוא שירמוז על אותה חיה בידו או בקולו עד שיזיקו: והשיך הוא שיגרה בו אותה חיה וידביק שניו בגופו. והלכה כחכמים: (רמב"ם)

    פרק ט - משנה ב

    נִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם {ה}, לַנָּכְרִי וְהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל, לִנְפָלִים {ו}, וְהָרַג בֶּן קְיָמָא, פָּטוּר. נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ, וָמֵת, פָּטוּר. נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ וְהָלְכָה לָהּ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו, וָמֵת, פָּטוּר. נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת הַגָּדוֹל וְלֹא הָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית הַגָּדוֹל וְהָלְכָה לָהּ עַל הַקָּטָן וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַקָּטָן, וָמֵת, פָּטוּר. נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת הַקָּטָן וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַקָּטָן וְהָלְכָה לָהּ עַל הַגָּדוֹל וְלֹא הָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַגָּדוֹל, וָמֵת, פָּטוּר. אֲבָל נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת עַל מָתְנָיו וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ, וָמֵת, חַיָּב. נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת הַגָּדוֹל וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַגָּדוֹל וְהָלְכָה לָהּ עַל הַקָּטָן, וָמֵת, חַיָּב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה, פָּטוּר:

     ר"ע מברטנורה  וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ וָמֵת פָּטוּר. דְּתַרְתֵּי בָעִינַן, שֶׁיְּהֵא מִתְכַּוֵּן לְמַכַּת מִיתָה וְגַם שֶׁיַּכֶּנּוּ מַכַּת מִיתָה {ז}: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת זֶה. לָאו אַסֵּיפָא דְמִלְּתָא דְתַנָּא קַמָּא קָאֵי, אַהָא דְקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת הַגָּדוֹל וְהָיָה בָהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַגָּדוֹל וְהָלְכָה עַל הַקָּטָן וָמֵת חַיָּב, דְּאִי אַהָא קָאֵי, רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר מִבָּעֵי לֵיהּ, וְלָמָּה לֵּיהּ לְמִהְדַּר וּלְפָרוֹשֵׁי אֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה, הָא בְּפֵרוּשׁ אֲמָרוֹ תַנָּא קַמָּא, וּמַאי אֲפִלּוּ. אֶלָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן אַרֵישָׁא קָאֵי, נִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם פָּטוּר, הָא נִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת הָאָדָם {ח} וְהָרַג אָדָם אַחֵר חַיָּב, וַעֲלַהּ קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה פָּטוּר. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {ה} נִתְכַּוֵּן כוּ'. הָיָה עוֹמֵד אָדָם אֵצֶל בְּהֵמָה וְנִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג בְּהֵמָה וְהָרַג אָדָם, פָּטוּר, מִשּׁוּם דְּכִי אַתְרוּ בֵיהּ הַתְרָאַת סָפֵק הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו הַתְרָאָה שֶׁאָמַר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא בֶן בְּרִית וְעַל מְנָת כֵּן אֲנִי עוֹשֶׂה שֶׁאִם אֶהֶרְגֶנּוּ אֲנִי חַיָּב מִיתָה, פָּטוּר, דְּשֶׁמָּא לֹא יַהַרְגֶנּוּ. רַשִׁ"י: {ו} לִנְפָלִים. אַנְּפָלִים לֹא מִחַיַּב, דִּכְמַאן דִּקְטִיל דָּמֵי. רַשִׁ"י: {ז} דְּאִם לֹא נִתְכַּוֵּן לְמַכַּת מִיתָה, הַתְרָאַת סָפֵק הִיא, דְּהִתְרוּ בוֹ אַל תִּזְרֹק שֶׁמָּא תֵלֵךְ עַל לִבּוֹ. רַשִׁ"י: {ח} וְהִתְרוּ בוֹ עָלָיו, דְּהַתְרָאַת וַדַּאי הוּא, וְהָרַג אֶת זֶה, חַיָּב, דְּאִיכָּא הַתְרָאָה עַל בֶּן בְּרִית וְהָוֵי מִתְכַּוֵּן עַל בֶּן בְּרִית. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כוּ'. וְהַאי דְּשָׁבֵיק רַבִּי שִׁמְעוֹן לְסֵיפָא בְהֶדְיָא וְהַדַר אַדִּיּוּקָא דְרֵישָׁא, דְּלֹא תֵימָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר אַכֻּלְּהוּ וַאֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן עַל מָתְנָיו וְהָלְכָה לוֹ עַל לִבּוֹ. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם כו': מחלוקת ר' שמעון היא על מה שנלמד מהלכה ראשונה והוא אמרו נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור שנשמע מזה שאם נתכוין להכות אדם והכה אדם אחר חייב ור' שמעון חולק על זה ואומר אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור והלכה כרבי שמעון: (רמב"ם)

    פרק ט - משנה ג

    רוֹצֵחַ שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, כֻּלָּן פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כּוֹנְסִין אוֹתָן לְכִפָּה. כָּל חַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ זֶה בָזֶה, נִדּוֹנִין בַּקַּלָּה. הַנִּסְקָלִין בַּנִּשְׂרָפִין, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, נִדּוֹנִין בִּסְקִילָה, שֶׁהַשְּׂרֵפָה חֲמוּרָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נִדּוֹנִין בִּשְׂרֵפָה, שֶׁהַסְּקִילָה חֲמוּרָה. אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִלּוּ לֹא הָיְתָה שְׂרֵפָה חֲמוּרָה, לֹא נִתְּנָה לְבַת כֹּהֵן {י} שֶׁזִּנְּתָה. אָמְרוּ לוֹ, אִלּוּ לֹא הָיְתָה סְקִילָה חֲמוּרָה, לֹא נִתְּנָה לַמְגַדֵּף וְלָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה {יא}. הַנֶּהֱרָגִין בַּנֶּחֱנָקִין, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּסַיִף. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּחֶנֶק:

     ר"ע מברטנורה  רוֹצֵחַ שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים. כְּגוֹן שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים וְיָצָא חֵץ מִבֵּינֵיהֶם וְהָרַג, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִים. וַאֲפִלּוּ אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם מֻחְזָק בַּחֲסִידוּת וּבְיָדוּעַ שֶׁהוּא לֹא זָרַק הַחֵץ, אֲפִלּוּ הָכִי לֹא מְחַיְּבִין לֵיהּ לְאִידָךְ בַּחֲזָקָה זוֹ: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כּוֹנְסִין אוֹתָן לְכִפָּה. מַתְנִיתִין חֲסוּרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, וְשׁוֹר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁוָרִים אֲחֵרִים, סוֹקְלִים אוֹתָם, דְּהָא עַל כָּרְחֲךָ כֻּלְּהוּ אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה וַאֲפִלּוּ הֵן אֶלֶף, מִפְּנֵי זֶה הַמְעֹרָב בָּהֶן, הִלְכָּךְ סוֹקְלִין אֶת כֻּלָּם כְּדֵי שֶׁתִּתְקַיֵּם מִצְוַת סְקִילָה בַּמְחֻיָּב בָּהּ. [רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר] כּוֹנְסִין אוֹתָן לְכִפָּה, וְאֵין צָרִיךְ לְסָקְלָן {ט}, אֶלָּא כוֹנְסִין אוֹתָן לְחֶדֶר וְהֵן מֵתִים בָּרָעָב. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בְּסַיִף. שֶׁהַחֶנֶק חָמוּר {יב}: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בְּחֶנֶק. שֶׁהַסַּיִף חָמוּר {יג}: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {ט} שֶׁלֹּא לְהַטְרִיחַ בֵּית דִּין. רַשִׁ"י: {י} לְבַת כֹּהֵן. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעֲמֵיהּ דִּסְבִירָא לֵיהּ דַּאֲרוּסָה גַּם כֵּן בִּשְׂרֵפָה, וּמִדְּאַפְּקַהּ מֵאֲרוּסָה בַת יִשְׂרָאֵל שֶׁבִּסְקִילָה שְׁמַע מִנַּהּ כוּ'. גְּמָרָא: {יא} לַמְגַדֵּף כוּ'. שֶׁפּוֹשְׁטִין יָדָן בָּעִקָּר. וּבַת כֹּהֵן לֹא יָצָאת אֶלָּא נְשׂוּאָה, וּמִכְּלַל בַּת יִשְׂרָאֵל נְשׂוּאָה שֶׁהִיא בְחֶנֶק. רַשִׁ"י: {יב} רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעֲמֵיהּ דִּסְבִירָא לֵיהּ מַדִּיחֵי עִיר הַנִּדַּחַת בְּחֶנֶק, דְּדָנִין הַדָּחָה הַדָּחָה מִנָּבִיא, וּמָצִינוּ לְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת עַצְמָן שֶׁהֵן בְּסַיִף, אָמַרְתְּ וְכִי אֵיזֶה כֹחַ מְרֻבֶּה, כְּלוֹמַר אֵיזֶה עָוֹן חָמוּר, כֹּחַ הַמַּדִּיחַ אוֹ כֹּחַ הַנִּדָּח, הֲוֵי אוֹמֵר כֹּחַ הַמַּדִּיחַ, שְׁמַע מִנַּהּ דְּחֶנֶק חָמוּר מִסַּיִף. גְּמָרָא: {יג} שֶׁכֵּן אַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת שֶׁפּוֹשְׁטִים יָדָם בָּעִקָּר נִדּוֹנִין בְּסַיִף. וּמִמַּדִּיחִים אֵין לְהָשִׁיב, דְּרַבָּנָן סְבִירָא לְהוּ דְּמַדִּיחֵי עִיר הַנִּדַּחַת בִּסְקִילָה כוּ' גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  רוצח שנתערב באחרים בולן פטורין רבי יהודה כו': דברי ר' יהודה אמורים על כונת דברים נסתרים והוא זה כגון שיצא אבן או חץ מבין אנשים הרבה והרג ואין ידוע מי הוא אותו שיירה אותו החץ כולם פטורין ואין בזה מחלוקת אבל שור שהרג ונגמר דינו ונתערב בשוורים אחרים סוקלים את כולם ור' יהודה חולק בזה ואומר כונסין אותן לכיפה ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי שמעון: (רמב"ם)

    פרק ט - משנה ד

    מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בִּשְׁתֵּי מִיתוֹת בֵּית דִּין, נִדּוֹן בַּחֲמוּרָה. עָבַר עֲבֵרָה שֶׁנִּתְחַיֵּב בָּהּ שְׁתֵּי מִיתוֹת, נִדּוֹן בַּחֲמוּרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נִדּוֹן בַּזִקָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבָּאָה עָלָיו:

     ר"ע מברטנורה  מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁתֵּי מִיתוֹת. כְּגוֹן שֶׁעָבַר עֲבֵרָה קַלָּה וְנִגְמַר דִּינוֹ לַעֲבֵרָה קַלָּה, וְחָזַר וְעָבַר עֲבֵרָה חֲמוּרָה, סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא כֵּיוָן דְּנִגְמַר דִּינוֹ לַעֲבֵרָה קַלָּה, הַאי גַּבְרָא קְטִילָא הוּא, קָמַשְׁמַע לָן {יד}: עָבַר עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁתֵּי מִיתוֹת. כְּגוֹן חֲמוֹתוֹ, וְהִיא אֵשֶׁת אִישׁ: נִדּוֹן בַּחֲמוּרָה. בִּשְׂרֵפָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא חֲמוֹתוֹ, וְלֹא כְאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁהִיא בְחֶנֶק: נִדּוֹן בַּזִּקָּה הָרִאשׁוֹנָה. בְּאוֹתוֹ אִסּוּר שֶׁהֻזְקַק תְּחִלָּה לְהִזָּהֵר וְלִפְרֹשׁ מִמֶּנּוּ הוּא נִדּוֹן. אֲבָל לֹא בָאִסּוּר הַבָּא עָלָיו אַחֲרוֹן, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָמוּר, דְּקָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי אֵין אִסּוּר חָל עַל אִסּוּר, וַאֲפִלּוּ חָמוּר עַל הַקַּל. וְאִם נָשָׂא בַת אַלְמָנָה שֶׁהָיְתָה תְחִלָּה חֲמוֹתוֹ {טו} כְּשֶׁהָיְתָה פְנוּיָה וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת, נִדּוֹן בִּשְׂרֵפָה {טז}. וְאִם הָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ וְאַחַר כָּךְ נַעֲשֵׂית חֲמוֹתוֹ, נִדּוֹן בְּחֶנֶק כְּמִיתָה שֶׁל אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁהָיְתָה תְחִלָּה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {יד} בַּגְּמָרָא יָלְפִינַן לַהּ: {טו} הָכִי קָאָמַר, שֶׁנִּמְצָא עַכְשָׁיו שֶׁהָיְתָה תְחִלָּה כוּ': {טז} וְאַף עַל גַּב דִּבְאִסּוּר מוֹסִיף מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ח' פֶּרֶק ג' דִּכְרֵתוֹת, הָכָא בַחֲמוֹתוֹ וְנַעֲשֵׂית אֵשֶׁת אִישׁ אַף עַל גַּב דְּמוֹסִיף אִסּוּרָא לְעָלְמָא, שֶׁהָיְתָה מֻתֶּרֶת לָהֶם קֹדֶם שֶׁנַּעֲשֵׂית אֵשֶׁת אִישׁ, וּבְמִגּוֹ תֵּאָסֵר נַמִּי עָלָיו בְּאֵשֶׁת אִישׁ, תְּרֵי קְטָלֵי לֹא מָצֵית קָטֵיל לֵיהּ וְנִדּוֹן בַּחֲמוּרָה שֶׁהִיא בַחֲמוֹתוֹ. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  מי שנתחייב בשתי מיתות ב"ד נדון בחמורה עבר כו': דברי הראשון באדם שעבר עברה ונגמר דינו למיתה קלה ואח"כ עבר עברה חמורה סלקא דעתך שיהא נדון בקלה לפי שהוא גברא קטילא ולא ישגיחו למה שעשה אח"כ קמ"ל שהוא נדון בחמורה: וענין זיקת ראשונה כמו שאבאר כגון שתהיה חמותו אשת אביו ויבא עליה הנה הוא מצד שהיא חמותו חייב שריפה ומצד שהיא אשת אביו חייב סקילה ואם היתה חמותו קודם שישאנה אביו ידון בשריפה ואם נשאה אביו ראשון ואחר שהיתה אשת אביו נעשית חמותו ידון בסקילה ועל דרך זה תקיש ואין הלכה כרבי יוסי: (רמב"ם)

    פרק ט - משנה ה

    מִי שֶׁלָּקָה וְשָׁנָה, בֵּית דִּין מַכְנִיסִים אוֹתוֹ לְכִפָּה וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׂעֹרִין עַד שֶׁכְּרֵסוֹ מִתְבַּקָּעַת. הַהוֹרֵג נֶפֶשׁ {כא} שֶׁלֹּא בְעֵדִים, מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְכִפָּה וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ לֶחֶם צַר וּמַיִם לָחַץ:

     ר"ע מברטנורה  מִי שֶׁלָּקָה וְשָׁנָה. שֶׁלָּקָה שְׁתֵּי פְעָמִים עַל עֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִים עָלֶיהָ כָרֵת {יז}, שֶׁכָּל חַיָּבֵי כְרֵתוֹת לוֹקִים. כְּשֶׁיַּחֲזֹר וְיַעֲשֶׂה אוֹתָהּ עֲבֵרָה עַצְמָהּ {יח} פַּעַם שְׁלִישִׁית {יט}: מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְכִפָּה. מָקוֹם כְּשִׁעוּר קוֹמַת אָדָם וְלֹא יוֹתֵר {כ}. וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ תְחִלָּה לֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ עַד שֶׁיֻּקְטְנוּ בְנֵי מֵעָיו, וַהֲדַר מַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׂעֹרִים שֶׁנּוֹפְחוֹת בְּמֵעָיו עַד שֶׁכְּרֵסוֹ נִבְקַעַת: שֶׁלֹּא בְעֵדִים. שֶׁלֹּא בְעֵדוּת שֶׁיִּהְיֶה מְחֻיָּב עָלֶיהָ מִיתָה. וּמִכָּל מָקוֹם יָדוּעַ לְבֵית דִּין שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת שֶׁבְּוַדַּאי הָרַג, אֶלָּא שֶׁהֻכְחֲשׁוּ הָעֵדִים בִּבְדִיקוֹת אוֹ שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם הַתְרָאָה מַסְפֶּקֶת: וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ לֶחֶם צַר וּמַיִם לָחַץ. תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׂעֹרִים עַד שֶׁכְּרֵסוֹ נִבְקַעַת. וְהַיְנוּ רֵישָׁא. וּמַה שֶּׁחִסֵּר זֶה גִּלָּה זֶה: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {יז} דְּגַבְרָא בַר קְטָלָא הוּא בִידֵי שָׁמַיִם, וְקָרוֹבֵי הוּא דְּלֹא מִקָּרַב קְטָלֵיהּ. וְכֵיוָן דְּקָא מְוַתֵּר לֵיהּ לְנַפְשֵׁיהּ לַעֲבֵרוֹת שֶׁל כָּרֵת, מְקָרְבִינַן לֵיהּ לִקְטָלֵיהּ עֲלוֹהִי. וּרְמִיזָא בַקְּרָא, דִּכְתִיב [תְּהִלִּים לד] תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י מִי שֶׁהֻחְזַק רָשָׁע תְּמִיתָתוֹ רָעָתוֹ, אַלְמָא מֻחְזָק רָשָׁע בַּר מִיתָה הוּא. וּרְמִיזָה הוּא דַהֲוֵי, וְעִקָּרָא דְמִלְּתָא דְּכִפָּה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי הִיא: {יח} גְּמָרָא. אֲבָל שֶׁל שְׁתַּיִם וְשֶׁל שָׁלֹשׁ כְּרֵתוֹת אִסּוּרֵי הוּא דְּקָא טָעֵים. כְּלוֹמַר אֵינוֹ מְוַתֵּר עַצְמוֹ לְכָרֵת אֶלָּא שֶׁרוֹצֶה לִטְעֹם כָּל הָאִסּוּרִים: {יט} דְּכֵיוָן דְּשָׁנָה הֻחְזַק דְּשׁוּב לֹא יִתְיַסֵּר, וּכְרַבִּי אָתְיָא דְּקִים לֵיהּ דְּבִתְרֵי זִמְנֵי הָוֵי חֲזָקָה: {כ} וְאֵין לוֹ שָׁם מָקוֹם לְהִתְפַּשֵּׁט וְלֹא לִישַׁן. הָרַמְבַּ"ם. וְכִפָּה מִלָּה אֲרַמִּית. וְנָתַתָּה אֹתוֹ אֶל הַמַּהְפֶּכֶת [יִרְמְיָה כט] מְתַרְגְּמִינַן כִּפָּתָא: {כא} הַהוֹרֵג כוּ'. וְאֵין עוֹשִׂין זֶה לִשְׁאָר מְחֻיָּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין, אֶלָּא אִם אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה פּוֹטְרִין אוֹתוֹ. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עֲוֹנוֹת חֲמוּרִים מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים, אֵין בָּהֶן הַשְׁחָתַת יִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים, אֲפִלּוּ עֲבוֹדָה זָרָה וַעֲרָיוֹת וְשַׁבָּת אֵינָן כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁאֵלּוּ הֵן בֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, אֲבָל שְׁפִיכוּת דָּמִים מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ עָוֹן זֶה הֲרֵי הוּא רָשָׁע גָּמוּר, וְאֵין כָּל מִצְוֹת שֶׁעָשָׂה כָּל יָמָיו שְׁקוּלִים כְּנֶגֶד עָוֹן זֶה, וְלֹא יַצִּילוּהוּ מִן הַדִּין כוּ'. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  מי שלקה ושנה ב"ד מכניסין אותו לכיפה ומאכילין כו': ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה ומאכילין כו': כיפה מושב מאסר שעושין בבית הסהר גבהו כשיעור קומת האדם שוה בשוה ואין לו שם מקום להתפשט ולא לישן. וזהו שאמרנו בכאן לקה ושנה ר"ל מלקות של כרת ובאותו עון בעצמו כגון שאכל חלב פעם אחר פעם אבל כריתות חלוקים לא לפי שכל מחויב כרת לוקה וכבר זכרנו זה ועוד יתבאר עקרו לפנים אבל מלקות דלאו מלקין אותו כל זמן שיעבור ואפי' אלף פעמים ואמרו שלא בעדים רצונו לומר שלא בעדות חייב מיתה והוא שלא תתקיים העדות בשום פנים שהמיתה נמנעת בשביל אותה עדות ואע"פ שהיא אמת כגון קלקול ההתראה או ספיקות שארעו בבדיקות ובחקירות ובכיוצא בהן וכל מי אשר יתחייב בכגון זה נותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיכשלו כחותיו ויכחש בשרו ואחר כך מאכילין אותו פת שעורים עד שכריסו נבקעת: (רמב"ם)

    פרק ט - משנה ו

    הַגּוֹנֵב אֶת הַקַּסְוָה וְהַמְקַלֵּל בַּקּוֹסֵם וְהַבּוֹעֵל אֲרַמִּית, קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ {כג}. כֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּטֻמְאָה, אֵין אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין {כו}, אֶלָּא פִרְחֵי כְהֻנָּה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לָעֲזָרָה {כז} וּמַפְצִיעִין אֶת מֹחוֹ בִּגְזִירִין. זָר שֶׁשִּׁמֵּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּחֶנֶק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּידֵי שָׁמָיִם:

     ר"ע מברטנורה  הַגּוֹנֵב אֶת הַקַּסְוָה. אֶחָד מִכְּלֵי שָׁרֵת. מִלְּשׁוֹן קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ {כב} (בְּמִדְבָּר ד): וְהַמְקַלֵּל בַּקּוֹסֵם. הַמְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה: וְהַבּוֹעֵל אֲרַמִּית. נָכְרִית: קַנָּאִים פּוֹגְעִים בּוֹ. הַמְקַנְּאִים קִנְאָתוֹ שֶׁל מָקוֹם הָיוּ הוֹרְגִים אוֹתוֹ {כד}. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה הַנָּכְרִית בַּת נָכְרִית, וּבִשְׁעַת מַעֲשֶׂה, וּבִפְנֵי עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל. וְאִם חָסֵר אֶחָד מִן הַתְּנָאִים הַלָּלוּ אָסוּר לְהָרְגוֹ. אֲבָל עָנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ עַל פִּי נָבִיא, יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה. וּמַלְקִין אוֹתוֹ אַרְבַּע מַלְקֻיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מִשּׁוּם נִדָּה, מִשּׁוּם שִׁפְחָה מִשּׁוּם נָכְרִית, מִשּׁוּם זוֹנָה {כה}: פִּרְחֵי כְהֻנָּה. בַּחוּרִים שֶׁמַּתְחִיל שְׂעַר זְקָנָם לִפְרֹחַ בָּהֶם: בִּגְזִירִין. בְּקָעִיּוֹת שֶׁל עֵצִים: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר בְּחֶנֶק. נֶאֱמַר כָּאן (בְּמִדְבָּר א) וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דְּבָרִים יג) וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת, מַה לְהַלָּן בְּחֶנֶק אַף כָּאן בְּחֶנֶק: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בִּידֵי שָׁמָיִם. נֶאֱמַר כָּאן יוּמָת, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (בְּמִדְבָּר יז) כָּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת, מַה לְהַלָּן בִּידֵי שָׁמַיִם {כח} אַף כָּאן בִּידֵי שָׁמַיִם. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים. וּמִיתָה בִידֵי שָׁמַיִם הוּא פָחוֹת מִן הַכָּרֵת, שֶׁהַכָּרֵת יֵשׁ עָלָיו עֹנֶשׁ לְאַחַר מִיתָה אִם לֹא עָשָׂה תְשׁוּבָה כָרָאוּי, וּמִיתָה בִידֵי שָׁמַיִם אֵין לְאַחַר מִיתָה עָלָיו כְּלוּם. וְרַשִׁ"י כָתַב בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שַׁבָּת דַּף כה) דְּמִיתָה בִידֵי שָׁמַיִם יָמָיו נִקְצָרִים וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ עֲרִירִי, כָּרֵת אִית בֵּיהּ תַּרְתֵּי, יָמָיו נִכְרָתִים וְהוֹלֵךְ עֲרִירִי. וּמְחֻיָּבֵי מִיתָה בִידֵי שָׁמַיִם שֶׁעַל עִסְקֵי מִקְדָּשׁ וְקָדָשִׁים הֵם אַחַד עָשָׂר, וְאֵלּוּ הֵן, הָאוֹכֵל טֶבֶל, וְכֹהֵן טָמֵא שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְהוֹרָה, וְזָר שֶׁאָכַל תְּרוּמָה, וְזָר וְטָמֵא {כט} וּטְבוּל יוֹם שֶׁשִּׁמְּשׁוּ, וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, וּמְחֻסַּר בְּגָדִים, וְשֶׁלֹּא קִדֵּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וּשְׁתוּיֵי יַיִן, וּפְרוּעֵי רֹאשׁ. קְצָת מֵהֶם נֶאֱמַר מִיתָה בָהֶם בְּפֵרוּשׁ, וּקְצָתָם לְמָדוּם רַבּוֹתֵינוּ מִפִּי הַקַּבָּלָה בִּגְזֵרָה שָׁוָה וּבְהֶקֵּשׁ: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {כב} כְּלוֹמַר שֶׁהַקַּסְוָה הוּא שֵׁם מֻשְׁאָל: {כג} קַנָּאִין כוּ'. גּוֹנֵב קַסְוָה, רָמֵיז לֵיהּ קְרָא, וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ [בְּמִדְבָּר ד]. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י כְּבַלַּע לְשׁוֹן גַּנָּב שֶׁמַּבְלִיעִין וּמַחְבִּיאִין. וְרֶמֶז בְּעָלְמָא הוּא כוּ'. וְהַמְקַלֵּל בַּקּוֹסֵם, דְּמֵחֲזֵי כִמְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם. גְּמָרָא. וּבוֹעֵל אֲרָמִית, דְּהָא אַשְׁכְּחַן דְּבַר כָּרֵת הוּא [מַלְאָכִי ב] יַכְרֵת ה' לָאִישׁ: {כד} כְּמוֹ לֵךְ פְּגַע בּוֹ (מְלָכִים א ב). רַשִׁ"י: {כה} אִם הוּא כֹהֵן. תּוֹסָפוֹת: {כו} לְבֵית דִּין. כְּלוֹמַר לְהַלְקוֹת בְּדִין לָאו שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חִיּוּב מִיתָה בִידֵי שָׁמַיִם, אֶלָּא מוֹצִיאִין כוּ', וְאֵין מְמַחִין עֲלֵיהֶם. הָרַמְבַּ"ם: {כז} חוּץ כוּ'. דִּבְהַר הַבַּיִת מֻתָּרִים טְמֵאֵי מֵתִים וּמֵת עַצְמוֹ: {כח} דִּבְמָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים אִישׁ (בַּשְּׂרוּפִים דְּקֹרַח) כְּתִיב. רַשִׁ"י. וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר אֵין דָּנִין יוּמָת מִיָּמוּת כוּ' גְּמָרָא: {כט} וְאִם תֹּאמַר וְתֵיפּוּק לֵיהּ שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ דִּבְכָרֵת. וְיֵשׁ לוֹמַר שֶׁנִּטְמָא בִּפְנִים וְלֹא שָׁהָה כַשִּׁעוּר אֶלָּא בָא בִקְצָרָה וְהָפַךְ בְּצִנּוֹרָא. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב אַמַּאי לֹא חָשֵׁיב נַמִּי פְּרוּמֵי בְגָדִים: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית כו': קסוה כלי שרת נגזר מן קשות הנסך ומקלל בקוסם הוא שיברך את השם בשם ע"ז: ובועל ארמית שיבעול בת עובדי ע"ז בפרהסיא בעשרה מישראל או יותר ובשעת מעשה כגון פנחס אבל אחר שבא עליה ופירש או שלא יהיה בקהל ישראל או שאינה עובדת ע"ז אסור להרגו לפי שהוא מחויב כרת על בת עובדי ע"ז ואע"פ שלא נזכר בתורה ולא מנה זה בכלל הכריתות קבלה היא ונתבאר במקרא ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וגו' וכבר בארנו ג"כ שהבא על הנכריות חייב מלקות הרבה וכולם מדרבנן ואם ישאל לנו הקנאי אם יפגע בו אם לא ואפילו הוא בשעת מעשה אין מורין לו ואם פשט ידו והרגו אין עליו עונש וכמו כן אם התחזק הבועל בשעת המעשה והרג את הקנאי להציל נפשו ממנו אינו חייב מיתה לפי שהוא רודף אחריו להרגו והתורה לא גזרה הדין להרגו אלא על הדרך הנזכר: אמרה תורה והזר הקרב יומת רבי עקיבא אומר מיתת חנק וחכמים אומרים מיתה בידי שמים וזו המיתה בידי שמים הוא פחות מן הכרת לפי שהמחויב כרת ישאר העונש עליו אחר המיתה כמו שנבאר בפרק שאחר זה ומחויב מיתה כשמת נתכפר לו ואלה המחויבין מיתה גם כן לוקין מדאורייתא כשיתברר החטא בעדים והתראה כמו מחויבי כרת בשוה ובלבד שיהיו עוברים על לאו. ומחויבי מיתה הוא אוכל טבל וכהן טמא שאכל תרומה טהורה וזר שאכל תרומה וזר ששמש וטמא ששמש וטבול יום ששמש ומחוסר בגדים ששמש ומחוסר כפורים ושלא רחוץ ידים ורגלים ושתויי יין ופרועי ראש אמנם טמא שאכל תרומה הוא שנאמר ומתו בו כי יחללוהו ונאמר בטבל ולא יחללו את קדשי בני ישראל וכמו שהחלול האמור בתרומה במיתה כך חלול האמור בטבל במיתה וזר שאכל תרומה לפי שאחר שאמר ומתו בו כי יחללוהו אמר וכל זר לא יאכל קדש וזר ששמש מבואר שנא' והזר הקרב יומת וטמא ששמש הוא מה שנאמר בטמאים וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו וזה החלול כמו החלול הנזכר באמרו ומתו בו כי יחללוהו וטבול יום מפי הקבלה סמכוהו לזה שאמר הכתוב קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו ומחוסר בגדים שנאמר בכהנים וחגרת אותם אבנט וגו' והיתה להם כהונה לחקת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אבל כשיחסר מהם דבר הנה הוא כזר. ומחוסר כפורים לפי שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה מכאן ראיה לפני הבאת כפרה טמאה נקראת ונתבאר שאין עבודה לטמא ואם עבד במיתה ושלא רחוץ ידים ורגלים מבואר שנא' ירחצו מים ולא ימותו יין ושכר אל תשת אתה ובניך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו. ואין הלכה כרבי עקיבא: (רמב"ם)

    פרק י


    פרק י - משנה א

    כָּל {א} יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ {ב} נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה {ג}, וְאֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם, וְאֶפִּיקוֹרֶס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף הַקּוֹרֵא בַסְּפָרִים הַחִיצוֹנִים, וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה {ה} וְאוֹמֵר (שמות טו) כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו:

     ר"ע מברטנורה  כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. אֲפִלּוּ אֵלּוּ שֶׁנִּתְחַיְּבוּ מִיתָה בְּבֵית דִּין מִפְּנֵי רִשְׁעָתָן, יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְעוֹלָם הַבָּא הָאָמוּר כָּאן הוּא הָעוֹלָם הַבָּא אַחַר תְּחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁעֲתִידִים לִחְיוֹת וְלַעֲמֹד בְּגוּפָם וּבְנַפְשָׁם חַיִּים נִצְחִיִּים, כַּחַמָּה וְכַלְּבָנָה וְכַכּוֹכָבִים, כִּדְמַיְתֵי בַגְּמָרָא בְּהַאי פִּרְקָא, מֵתִים שֶׁעֲתִידִים לִחְיוֹת אֵין חוֹזְרִין לַעֲפָרָן. וְהָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גוּף וּגְוִיָּה, אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין וְעַטְרוֹתֵיהֶן בְּרָאשֵׁיהֶן וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. וּמִפְּנֵי שֶׁאֵין כָּל יִשְׂרָאֵל שָׁוִין בּוֹ, אֶלָּא הַגָּדוֹל לְפִי גָּדְלוֹ וְהַקָּטָן לִפְנֵי קָטְנוֹ, מִשּׁוּם הָכִי קָתָנֵי יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק: הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. בַּגְּמָרָא קָאָמַר, וְכָל כָּךְ לָמָּה, תָּנָא, הוּא כָפַר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, לְפִיכָךְ לֹא יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים. וּמִכָּאן אֲנִי מוֹכִיחַ שֶׁעוֹלָם הַבָּא הָאָמוּר בְּמִשְׁנָה זוֹ אֵינוֹ הָעוֹלָם שֶׁהַנְּשָׁמוֹת מֻנָּחוֹת בּוֹ בַּזְּמַן הַזֶּה, אֶלָּא הָעוֹלָם שֶׁל תְּחִיַּת הַמֵּתִים כְּדִפְרֵשִׁית: אֶפִּיקוֹרֶס. שֶׁמְּבַזֶּה תַלְמִידֵי חֲכָמִים. וְכָל שֶׁכֵּן הַמְבַזֶּה הַתּוֹרָה עַצְמָהּ: בַּסְּפָרִים הַחִיצוֹנִים. סִפְרֵי מִינִים, כְּגוֹן סִפְרֵי אַרִיסְט"וֹ הַיְוָנִי וַחֲבֵרָיו {ד}. וּבִכְלַל זֶה הַקּוֹרֵא בְסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים שֶׁל מַלְכֵי נָכְרִים וּבְשִׁירִים שֶׁל עֲגָבִים וְדִבְרֵי חֵשֶׁק שֶׁאֵין בָּהֶם חָכְמָה וְלֹא תוֹעֶלֶת אֶלָּא אִבּוּד זְמַן בִּלְבָד: וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה. וּבְרוֹקֵק בִּלְבָד הוּא דְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, לְפִי שֶׁאֵין מַזְכִּירִין שֵׁם שָׁמַיִם עַל הָרְקִיקָה: וְהַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם. שֶׁל אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת כְּמוֹ שֶׁהוּא נִכְתָּב: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {א} כָּל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁהֶאֱרִיךְ בְּסִדּוּרוֹ שֶׁל פֶּרֶק זֶה לִפְנֵי אֵלּוּ הֵן הַנֶּחֱנָקִין: {ב} אָרֶץ. זוֹ מָשָׁל, כְּלוֹמַר אֶרֶץ הַחַיִּים, וְהוּא הָעוֹלָם הַבָּא. הָרַמְבַּ"ם: {ג} אֵין כוּ'. שֶׁכּוֹפֵר בַּמִּדְרָשִׁים דְּדָרְשִׁינַן בַּגְּמָרָא מִנַּיִן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. וַאֲפִלּוּ יְהֵא מוֹדֶה וּמַאֲמִין שֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, אֶלָּא דְלָא רְמִיזָא בְאוֹרַיְתָא, כּוֹפֵר הוּא, הוֹאִיל וְעוֹקֵר שֶׁיֵּשׁ תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה מַה לָּנוּ וְלֶאֱמוּנָתוֹ, וְכִי מֵהֵיכָן הוּא יוֹדֵעַ, הִלְכָּךְ כּוֹפֵר גָּמוּר הוּא. רַשִׁ"י: {ד} וּבְמִשְׁנָה כ"ב פֶּרֶק ה' דְּאָבוֹת הִתִּיר בְּבֵית הַכִּסֵּא וּבַמֶּרְחָץ: {ה} הַמַּכָּה. נִרְאֶה לִי דִּרְבוּתָא הוּא אַף שֶׁיֵּשׁ מַכָּה שֶׁאֵין בָּהּ חֹלִי כָּל הַגּוּף. וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁחוֹלֶה כָל גּוּפוֹ: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  הלכה זו מבוארת בהקדמתו של הרמב"ם לפרק זה. (רמב"ם)

    פרק י - משנה ב

    שְׁלֹשָׁה מְלָכִים וְאַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. שְׁלֹשָׁה מְלָכִים, יָרָבְעָם {ו}, אַחְאָב, וּמְנַשֶּׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְנַשֶּׁה יֶשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לג) וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלַיִם לְמַלְכוּתוֹ. אָמְרוּ לוֹ, לְמַלְכוּתוֹ הֱשִׁיבוֹ וְלֹא לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא הֱשִׁיבוֹ. אַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת, בִּלְעָם {ז}, וְדוֹאֵג, וַאֲחִיתֹפֶל, וְגֵחֲזִי:

     ר"ע מברטנורה  שְׁלֹשָׁה מְלָכִים וְאַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁגְּדוֹלִים וַחֲכָמִים הָיוּ, אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁלֹּא הָיְתָה אֱמוּנָתָם שְׁלֵמָה. וְאַף עַל גַּב דְּבִלְעָם מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם הֲוָה, וַאֲנַן כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא תְּנַן, מִשּׁוּם דְּקַיְמָא לָן חֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, אַשְׁמְעִינַן דְּבִלְעָם לָאו מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם הוּא: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {ו} יָרָבְעָם כוּ'. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לְהוּ מִקְּרָאֵי: {ז} בִּלְעָם כוּ'. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לְהוּ מִקְּרָאֵי, לְבַד מֵאֲחִיתֹפֶל דְּלֹא אִתְפְּרַשׁ בַּגְּמָרָא. וְנִרְאֶה לִי מִדִּכְתִיב (תְּהִלִים נה) אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וּדְרָשׁוּהוּ בַגְּמָרָא עַל דּוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל, מִכְּלָל דְּשָׁוִים הֵם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק כו' — אולם זכר אלה לגודל מעלתם בחכמה. ושמא יחשוב החושב כי לרוב חכמתם וזכות התורה שהיו יודעים אותה ידיעה גדולה יש להם חלק, לכן הודיענו שיסודי האמונה נתקלקלו אצל הנזכרים, ונסתפקו בקצתם, ולפיכך נדחו מחיי העולם הבא.

    וזכר בלעם, והוא אינו מישראל, לפי שחסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא. והודיעו כי בלעם מרשעי אומות העולם, ואין לו חלק לעולם הבא. (רמב"ם)


    פרק י - משנה ג

    דּוֹר הַמַּבּוּל אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וְאֵין עוֹמְדִין בַּדִּין {ח}, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו) לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, לֹא דִין וְלֹא רוּחַ. דּוֹר הַפַּלָּגָה אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יא) וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה', לָעוֹלָם הַבָּא. אַנְשֵׁי סְדוֹם אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יג) וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד. רָעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְחַטָּאִים, לָעוֹלָם הַבָּא. אֲבָל עוֹמְדִין בַּדִּין {ט}. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, אֵלּוּ וָאֵלּוּ {י} אֵין עוֹמְדִין בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א) עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים. עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט, זֶה דּוֹר הַמַּבּוּל {יא}. וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים, אֵלּוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם. אָמְרוּ לוֹ, אֵינָם עוֹמְדִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים אֲבָל עוֹמְדִין בַּעֲדַת רְשָׁעִים. מְרַגְּלִים אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה' (במדבר יד). וַיָּמֻתוּ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. בַּמַּגֵּפָה, בָּעוֹלָם הַבָּא. דּוֹר הַמִּדְבָּר אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וְאֵין עוֹמְדִין בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (תהלים נ) אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח. עֲדַת קֹרַח אֵינָהּ עֲתִידָה לַעֲלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז) וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, בָּעוֹלָם הַזֶּה, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל, לָעוֹלָם הַבָּא, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (שמואל א ב) ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים {יב} אֵינָן עֲתִידִין לַחֲזֹר {יג}, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כט) וַיַּשְׁלִכֵם {יד} אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה, מַה הַיּוֹם הַזֶּה הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ חוֹזֵר, אַף הֵם הוֹלְכִים וְאֵינָם חוֹזְרִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כַּיּוֹם הַזֶּה, מַה הַיּוֹם מַאֲפִיל {טו} וּמֵאִיר, אַף עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁאָפַל לָהֶן, כָּךְ עָתִיד לְהָאִיר לָהֶן:

     ר"ע מברטנורה  שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם, לֹא דִין וְלֹא רוּחַ. שֶׁאֵין עוֹמְדִים בַּדִּין וְאֵין לָהֶם רוּחַ לִחְיוֹת עִם הַצַּדִּיקִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֵלֶק: כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח. שֶׁכָּרְתוּ בְרִית עִם הַמָּקוֹם עֲלֵי זְבָחִים וּשְׁלָמִים, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת כד) וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים, וּכְתִיב (שָׁם) וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית: אֵין עֲתִידִים לַחֲזֹר. מִמָּקוֹם שֶׁגָּלוּ. וְהָא דְאָמְרִינַן שֶׁיִּרְמְיָה הֶחֱזִירָן וְיֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מָלַךְ עֲלֵיהֶם, לֹא כֻלָּן חָזְרוּ אֶלָּא מִקְצָתָן: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {ח} בַּדִּין. לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁאַחַר הַתְּחִיָּה. וּכְעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דַּנִיֵּאל יב) וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת וּלְדִרְאוֹן עוֹלָם. וּמְנָא אֲמֵינָא לַהּ דְּמַתְנִיתִין בְּדִין זֶה מַיְרֵי וְלֹא בְדִין שֶׁאַחַר הַמָּוֶת, שֶׁכֵּן פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י לְקַמָּן אֲבָל עוֹמְדִין בַּעֲדַת רְשָׁעִים, שֶׁחַיִּין וְנִדּוֹנִין: {ט} עוֹמְדִין כוּ'. מִשּׁוּם דְּלֵית בְּהוּ שׁוּם מִעוּטָא וְדוֹר הַפַּלָּגָה נַמִּי עוֹמְדִין בַּדִּין וְלֹא הֻצְרַךְ לְמִתְנַיְהוּ. וּדְנָקַט לַהּ הָכָא מִשּׁוּם רַבִּי נְחֶמְיָה: {י} אֵלּוּ וָאֵלּוּ. אַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל וְאַנְשֵׁי סְדוֹם. וּבַחֲדָא פָלֵיג. רַשִׁ"י: {יא} דּוֹר הַמַּבּוּל. דִּכְתִיב (בְּרֵאשִׁית ו) כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם. חַטָּאִים, אַנְשֵׁי סְדוֹם דִּכְתִיב בְּהוּ רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד: {יב} עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים. שֶׁהֶגְלָה סַנְחֵרִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (מְלָכִים ב יח) וַיַּנְחֵם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי. רַשִׁ"י: {יג} אֵין כוּ'. לֹא בִבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם קָאָמַר, אֶלָּא אוֹתָן שֶׁגָּלוּ עַצְמָן אֵין לָהֶם חֵלֶק, שֶׁרְשָׁעִים גְּמוּרִים הֵם. אֲבָל בְּנֵיהֶם וְהַדּוֹרוֹת הַבָּאִים זוֹכִין וּמְזַכִּין. רַשִׁ"י. כִּדְמוֹכְחֵי קְרָאֵי בְּסוֹף יְחֶזְקֵאל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יד} וַיַּשְׁלִכֵם. מַשְׁמַע שֶׁיְּהוּ כֻלָּם גּוֹלִין בְּמָקוֹם אֶחָד אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת. וְהַיְנוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁהֶגְלָם סַנְחֵרִיב וְהוֹשִׁיבָם בְּמָקוֹם אֶחָד כִּדְאָמְרִינַן שֶׁהוֹלִיכָם לִמְדִינוֹת אַפְרִיקָ"א. אֲבָל שְׁנֵי הַשְּׁבָטִים לֹא גָלוּ בְמָקוֹם אֶחָד אֶלָּא נִתְפַּזְּרוּ בְכָל אֲרָצוֹת, וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (זְכַרְיָה י) אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם. רַשִׁ"י: {טו} מַאֲפִיל. בַּבֹּקֶר, וּבַצָּהֳרַיִם מֵאִיר. אִי נַמִּי בָּעֶרֶב אָפֵל וְהוֹלֵךְ וּלְמָחֳרָתוֹ מֵאִיר. אַף עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים עֲתִידִין לַחֲזֹר לִהְיוֹת לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין כו' — כבר זכרתי לך פעמים רבות, שכל מחלוקת שיהיה בין החכמים שאינו בא לידי מעשה, אלא שהוא אמונת דבר בלבד, אין צד לפסוק הלכה כאחד מהם. ונזכר זה העניין כולו בזו המסכת, לפי שקדם לו זכרון מיתות בית דין ומחוייב כרת ומיתה. והודיעך כי כשיחטא האדם ונהרג באחד מהמיתות, שלא תחשוב שאין לו חלק, אבל יש לו חלק, ולפיכך סמך לזה המאמר: ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, וחזר לכוונת המסכת, והוא לידע מי הם הנהרגים והיאך נהרגים, ואומר (משנה ד): אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעולם הבא וכו'. (רמב"ם)

    פרק י - משנה ד

    אַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת אֵין לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא {טז}, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יג) יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת ישְׁבֵי עִירָם. וְאֵינָן נֶהֱרָגִים עַד שֶׁיִּהְיוּ מַדִּיחֶיהָ מֵאוֹתָהּ הָעִיר וּמֵאוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט, וְעַד שֶׁיֻּדַּח רֻבָּהּ, וְעַד שֶׁיַּדִּיחוּם אֲנָשִׁים {יז}. הִדִּיחוּהָ נָשִׁים וּקְטַנִּים אוֹ שֶׁהֻדַּח מִעוּטָהּ אוֹ שֶׁהָיוּ מַדִּיחֶיהָ חוּצָה לָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ כִיחִידִים. וּצְרִיכִין שְׁנֵי עֵדִים {יח} וְהַתְרָאָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. זֶה חֹמֶר בַּיְּחִידִים מִבַּמְּרֻבִּים, שֶׁהַיְּחִידִים בִּסְקִילָה, לְפִיכָךְ מָמוֹנָם פָּלֵט. וְהַמְּרֻבִּים בְּסַיִף, לְפִיכָךְ מָמוֹנָם אָבֵד:

     ר"ע מברטנורה  יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל. בָּנִים שֶׁאֵינָם עוֹלִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְנִדָּחִין כַּמַּדִּיחִין: עַד שֶׁיִּהְיוּ מַדִּיחֶיהָ מֵאוֹתָהּ הָעִיר. דִּכְתִיב וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם, וְלֹא יוֹשְׁבֵי עִיר אַחֶרֶת: וּמֵאוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט. דִּכְתִיב מִקִּרְבֶּךָ, מִקֶּרֶב הַשֵּׁבֶט עַצְמוֹ: וְעַד שֶׁיֻּדַּח רֻבָּהּ. שֶׁל עִיר. דִּכְתִיב יוֹשְׁבֵי עִירָם, דְּמַשְׁמַע יִשּׁוּבָהּ שֶׁל עִיר דְּהַיְנוּ רֻבָּהּ: הֲרֵי אֵלּוּ כִיחִידִים. שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה. וְיִדּוֹנוּ בִסְקִילָה וּמָמוֹנָן פָּלֵט: וּצְרִיכִים. אַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת: שְׁנֵי עֵדִים וְהַתְרָאָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. שֶׁהָיוּ מַרְבִּים לָהֶם בָּתֵּי דִינִין {יט}, וְכָל מִי שֶׁנִּמְצָא שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה מַפְרִישִׁים אוֹתָן עַד שֶׁיִּרְאוּ אִם הֵם רֻבָּהּ שֶׁל עִיר, מְבִיאִין אוֹתָן לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל {כ} וְגוֹמְרִין דִּינָן שָׁם, וְהוֹרְגִים אוֹתָם בְּסַיִף וּמָמוֹנָן אָבֵד. וְאִם לֹא נִמְצְאוּ רֻבָּהּ שֶׁל עִיר, דָּנִין אוֹתָן בִּסְקִילָה וּמָמוֹנָן פָּלֵט: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {טז} אֵין לָהֶם כוּ'. וּמַאי שְׁנָא מִשְּׁאָר מְחֻיָּבֵי בֵית דִּין שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֵלֶק כוּ' כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ב רֵישׁ פִּרְקִין, וְכֵן מַשְׁמַע בְּסוֹף פֶּרֶק ו' נִתְעַכֵּל הַבָּשָׂר כוּ' עַיֵּן שָׁם בְּהָרַ"ב, וְהָתָם עַל כָּל הֲרוּגֵי בֵית דִּין קָאֵי. הָא מִלְּתָא מִתָּרְצָא דְּהָא דִתְנַן הָכָא שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק כוּ', הָנֵי מִלֵּי דְּלֹא אִקְּטִיל, אֲבָל אִם דָּנוּ אוֹתָם וַהֲרָגוּם יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יז} אֲנָשִׁים כוּ'. דְּתָנוּ רַבָּנָן, יָצְאוּ אֲנָשִׁים, אֲנָשִׁים וְלֹא נָשִׁים, אֲנָשִׁים וְלֹא קְטַנִּים. גְּמָרָא: {יח} שְׁנֵי עֵדִים. יָלְפִינַן לַהּ בַּגְּמָרָא: {יט} לָאו מִשּׁוּם שֶׁאֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד כְּדִתְנַן בְּפֶרֶק ו' מִשְׁנָה ד', דְּהָא אָמְרִינַן הָתָם דִּבְמִיתָה אַחַת וּבַעֲבֵרָה אַחַת דָּנִין כוּ'. אֶלָּא מִשּׁוּם דִּנְפִישֵׁי עֵדִים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד וְאֵין פְּנַאי לַחֲקֹר כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיוֹם אֶחָד, מַרְבִּין לָהֶם בָּתֵּי דִינִין כְּדֵי שֶׁיְּקֻבַּל עֵדוּתָן בְּיוֹם אֶחָד וְיֻגְמַר דִּין כֻּלָּם בְּיוֹם אֶחָד וְאִי אַתָּה מְעַנֶּה אֶת דִּינָן. רַשִׁ"י: {כ} כְּדִתְנַן בְּפֶרֶק קַמָּא מִשְׁנָה ה': (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעולם הבא כו' — מחוייבי מיתות בית דין היחידים, ממונם ליורשיהם. אבל המרובים, רוצה לומר: אנשי עיר הנדחת, התורה אמרה לאבד את ממונם וכל שללם. (רמב"ם)

    פרק י - משנה ה

    הַכֵּה תַכֶּה אֶת וְגוֹ' (דברים יג). הַחַמֶּרֶת וְהַגַּמֶּלֶת הָעוֹבֶרֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, הֲרֵי אֵלּוּ מַצִּילִין אוֹתָהּ. הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב (שם), מִכָּאן אָמְרוּ נִכְסֵי צַדִּיקִים {כב} שֶׁבְּתוֹכָהּ אוֹבְדִין {כג}, שֶׁבְּחוּצָה לָהּ פְּלֵטִין. וְשֶׁל רְשָׁעִים, בֵּין שֶׁבְּתוֹכָהּ בֵּין שֶׁבְּחוּצָה לָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ אוֹבְדִין:

     ר"ע מברטנורה  הַחַמֶּרֶת וְהַגַּמֶּלֶת. שַׁיָּרָא שֶׁל חַמָּרִים וְשֶׁל גַּמָּלִים שֶׁנִּשְׁתַּהוּ בָעִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם {כא}, הָוֵי לְהוּ בִכְלַל יוֹשְׁבֵי עִירָם: הֲרֵי אֵלּוּ מַצִּילִין. אִם רֹב אַנְשֵׁי הָעִיר הֻדְּחוּ וּמִעוּט לֹא הֻדְּחוּ, וְחַמָּרִים וְגַמָּלִים שֶׁלֹּא הֻדְּחוּ מַשְׁלִימִין אֶת הַמֻּעָט לַעֲשׂוֹתָן רֹב, הֲרֵי אֵלּוּ מַצִּילִין, שֶׁאֵין מָמוֹנָן אָבֵד אֶלָּא נִדּוֹנִין כִּיחִידִים. וְהוּא הַדִּין דְּגוֹרְמִין נַמִּי לַעֲשׂוֹת עִיר הַנִּדַּחַת, אִם הֻדְּחוּ עִמָּם לַעֲשׂוֹתָם רֹב, אֶלָּא דְתַנָּא אַזְּכוּתָא קָא מְהַדַּר. וְעוֹד דְּהָא פְּסִיקָא לֵיהּ טְפֵי, דִּסְתַם חַמֶּרֶת וְגַמֶּלֶת אֵין דַּעְתָּן מְעֹרֶבֶת עִם בְּנֵי הָעִיר שֶׁיִּהְיוּ נִדָּחִין עִמָּהֶן: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {כא} גְּמָרָא, וּרְמִינְהוּ, וְכַמָּה יְהֵא בָעִיר וִיהֵא כְאַנְשֵׁי הָעִיר, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אָמַר רָבָא לֹא קַשְׁיָא, הָא לְמִהְוֵי כִבְנֵי מָתָא לָתֵת לְצָרְכֵי הָעִיר, הָא לְמֶהֱוֵי מִיָּתְבֵי מָתָא סַגִּי בִשְׁלֹשִׁים יוֹם, וְקָרִינַן בְּהוּ אֶת יוֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִיא: {כב} צַדִּיקִים כוּ'. וְהֵם שְׁאָר יוֹשְׁבֵי הָעִיר שֶׁלֹּא הֻדְּחוּ עִם רֻבָּהּ. הָרַמְבַּ"ם: {כג} אוֹבְדִין. בַּגְּמָרָא, אוֹתָהּ, פְּרָט לְנִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁחוּצָה לָהּ. כָּל, לְרַבּוֹת שֶׁבְּתוֹכָהּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תוֹרָה נִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ יֹאבֵדוּ, מִי גָרַם לָהֶם שֶׁיָּדוּרוּ בְתוֹכָהּ, מָמוֹנָם, לְפִיכָךְ מָמוֹנָם אָבֵד. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב וְתוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  הכה תכה את יושבי העיר הזאת לפי חרב כו' — אמרו: החמרת והגמלת העוברת, כולם תוארים והמתואר חסר, וכאילו אמר: השיירא החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום. (רמב"ם)

    פרק י - משנה ו

    וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְגוֹ' (דברים יג). אִם אֵין לָהּ רְחוֹב, עוֹשִׂין לָהּ רְחוֹב {כד}. הָיָה רְחוֹבָהּ חוּצָה לָהּ, כּוֹנְסִין אוֹתוֹ לְתוֹכָהּ. וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ (שם). שְׁלָלָהּ, וְלֹא שְׁלַל שָׁמָיִם. מִכָּאן אָמְרוּ, הַהֶקְדֵּשׁוֹת שֶׁבָּהּ יִפָּדוּ {כה}, וּתְרוּמוֹת יֵרָקְבוּ, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ יִגָּנֵזוּ {כח}. כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם אַתֶּם עוֹשִׂים דִּין בְּעִיר הַנִּדַּחַת, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ אַתֶּם מַעֲלִין עוֹלָה כָלִיל לְפָנָי. וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד (דברים יג), לֹא תֵעָשֶׂה אֲפִלּוּ גַנּוֹת וּפַרְדֵּסִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא תִבָּנֶה עוֹד, לִכְמוֹ שֶׁהָיְתָה אֵינָהּ נִבְנֵית, אֲבָל נַעֲשֵׂית הִיא גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים. וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם (שם), שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָרְשָׁעִים {כט} בָּעוֹלָם, חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם. אָבְדוּ רְשָׁעִים מִן הָעוֹלָם, נִסְתַּלֵּק חֲרוֹן אַף מִן הָעוֹלָם:

     ר"ע מברטנורה  רְחוֹב. פְּלַטְיָא גְדוֹלָה: הָיָה רְחוֹבָהּ חוּצָה לָהּ. אִם מְקוֹם קִבּוּץ בְּנֵי הָעִיר הָיָה חוּצָה לָהּ, כּוֹנְסִים אוֹתָהּ לְתוֹךְ הָעִיר, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהּ רְחוֹב בְּתוֹכָהּ: הֶקְדֵּשׁוֹת שֶׁבְּתוֹכָהּ יִפָּדוּ. כְּלוֹמַר אֵין נִשְׂרָפִים אֶלָּא צְרִיכִים פְּדִיָּה כִּשְׁאָר כָּל הַהֶקְדֵּשׁוֹת: וּתְרוּמוֹת יֵרָקְבוּ. בַּגְּמָרָא מוֹקְמִינַן לַהּ בִּתְרוּמָה בְיַד כֹּהֵן, דְּמָמוֹן כֹּהֵן הוּא וְחָל עֲלֵיהּ אִסּוּר דְּעִיר הַנִּדַּחַת. וּמִיהוּ לֹא הָיוּ הַתְּרוּמוֹת נִשְׂרָפִים כִּשְׁאָר שְׁלָלָהּ, דְּלֹא מְזַלְזְלִינַן בָּהּ כֻּלֵּי הַאי, לְפִיכָךְ יֵרָקְבוּ. וְאִם תְּרוּמָה בְיַד יִשְׂרָאֵל הִיא, שְׁלַל גָּבוֹהַּ הוּא וְתִנָּתֵן לְכֹהֵן שֶׁבְּעִיר אַחֶרֶת {כו}: וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. אַף עַל גַּב דְּמָמוֹן יִשְׂרָאֵל הוּא {כז} שֶׁהֲרֵי הוּא נֶאֱכָל לְיִשְׂרָאֵל, הוֹאִיל וְקֹדֶשׁ אִקְּרֵי, לֹא יִשָּׂרֵף אֶלָּא יִגָּנֵז: כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן וְכוּ' גָּרְסִינַן. וְלֹא גָרְסִינַן שֶׁנֶּאֱמַר כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ: לֹא תֵעָשֶׂה גַנּוֹת וּפַרְדֵּסִים. דְעוֹד, לְגַמְרֵי מַשְׁמַע: לִכְמוֹ שֶׁהָיְתָה. בְּיִשּׁוּב בָּתִּים: אֲבָל נַעֲשֵׂית הִיא גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {כד} עוֹשִׂין כוּ'. דִּרְחוֹבָהּ דְּהַשְׁתָּא נַמִּי מַשְׁמַע. גְּמָרָא: {כה} יִפָּדוּ. אִם הֵם בֶּדֶק הַבַּיִת: {כו} מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִכְסֵי שָׁמַיִם וּקְדֻשָּׁתָן קְדֻשַּׁת הַגּוּף. הָרַמְבַּ"ם. כְּלוֹמַר וְלֹא דָמֵי לְהֶקְדֵּשׁוֹת דִּתְנַן בָּהֶם יִפָּדוּ, דְּאוֹתָן הֵן דְּבֶדֶק הַבַּיִת שֶׁאֵין לָהֶם אֶלָּא קְדֻשַּׁת דָּמִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב, וְתוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים: {כז} לֹא דְקַיְמָא לָן הָכִי, אֶלָּא אֲפִלּוּ לְמַאן דְּאָמַר דְּמָמוֹן יִשְׂרָאֵל הוּא קָאָמַר: {כח} יִגָּנֵזוּ. וְלֹא סַגִּי לְהַנִּיחָם שֶׁיֵּרָקְבוּ כְּמוֹ בִתְרוּמָה, מִשּׁוּם דְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכֵן כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ הַכֹּל מֻתָּרִין וְנֶהֱנִין בָּהֶן, חָשְׁשׁוּ שֶׁאִם יַנִּיחוּם שֶׁיֵּהָנוּ מֵהֶם. מַה שֶּׁאֵין כֵּן תְּרוּמָה דְּלֵיתָא אֶלָּא לַכֹּהֲנִים, וְכֹהֲנִים זְרִיזִין הֵן וְלֹא יֵהָנוּ מִמֶּנָּה: {כט} שֶׁהָרְשָׁעִים. מַאן רְשָׁעִים, גַּנָּבֵי. גְּמָרָא דַּף קי"ג: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  שנאמר ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחבה כו' — תרומות ירקבו. אם הגיעו ליד הכהן זכה בהן, לפי שחשבו ממונו. אבל כשהן בידי ישראל, תנתן לכהן ממדינה אחרת, לפי שהם של שמים. והלכה כר' עקיבא. (רמב"ם)

    פרק יא


    פרק יא - משנה א

    אֵלּוּ הֵן הַנֶּחֱנָקִין, הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ {א}, וְגוֹנֵב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וְזָקֵן מַמְרֵא {ב} עַל פִּי בֵית דִּין, וּנְבִיא הַשֶּׁקֶר, וְהַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, וְזוֹמְמֵי בַת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ. הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בָהֶן חַבּוּרָה {ג}. זֶה חֹמֶר בַּמְקַלֵּל מִבַּמַּכֶּה, שֶׁהַמְקַלֵּל לְאַחַר מִיתָה חַיָּב, וְהַמַּכֶּה לְאַחַר מִיתָה פָּטוּר. הַגּוֹנֵב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ {ה}. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד) וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ {ו}. הַגּוֹנֵב אֶת בְּנוֹ, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. גָּנַב מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין, רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:

     ר"ע מברטנורה  אֵלּוּ הֵן הַנֶּחֱנָקִין. מַמְרֵא עַל פִּי בֵית דִּין. שֶׁמְּסָרֵב עַל דִּבְרֵי בֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית: וְזוֹמְמֵי בַת כֹּהֵן. אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בָּאִים לְחַיְּבָהּ שְׂרֵפָה, אֵין נִדּוֹנִים אֶלָּא בַמִּיתָה שֶׁהָיוּ מְחַיְּבִים אֶת בּוֹעֲלָהּ שֶׁהוּא בְחֶנֶק, כִּשְׁאָר הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כא) הִיא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף, הִיא וְלֹא בוֹעֲלָהּ. וְזוֹמְמֶיהָ יָלְפִינַן מִכַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו, וְלֹא לַאֲחוֹתוֹ: וּבוֹעֲלָהּ. לְבַת כֹּהֵן כְּשֶׁהִיא נְשׂוּאָה. אֲבָל אֲרוּסָה, הִיא וּבוֹעֲלָהּ בִּסְקִילָה: שֶׁהַמְקַלֵּל לְאַחַר מִיתָה חַיָּב. דִּכְתִיב (שָׁם כ) אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל, וּקְרָא יְתֵרָא הוּא לְרַבּוֹת לְאַחַר מִיתָה: וְהַמַּכֶּה לְאַחַר מִיתָה פָּטוּר. דְּהָא לֹא מִחַיַּב עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בוֹ חַבּוּרָה, וְאֵין חַבּוּרָה לְאַחַר מִיתָה {ד}: עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ. דִּכְתִיב (שְׁמוֹת כא) וְנִמְצָא בְיָדוֹ, וְאֵין יָדוֹ אֶלָּא רְשׁוּתוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (בְּמִדְבָּר כא) וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ: וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ. תַּשְׁמִישׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה. וְתַנָּא קַמָּא מְחַיֵּב אֲפִלּוּ בְתַשְׁמִישׁ שֶׁהוּא פָחוֹת מִשָּׁוֶה פְרוּטָה. וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא: הַגּוֹנֵב אֶת בְּנוֹ. טַעֲמַיְהוּ דְרַבָּנָן דְּפָטְרֵי, דִּכְתִיב וְנִמְצָא בְיָדוֹ, וּקְרָא יְתֵרָא הוּא, דְּהָא כְתִיב (דְּבָרִים כד) כִּי יִמָּצֵא אִישׁ, אֶלָּא לְמִדְרַשׁ מִנַּהּ פְּרָט לָזֶה שֶׁהוּא מָצוּי. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב. דִּכְתִיב (שָׁם) מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֶחָיו לִמְעוּטֵי עֲבָדִים, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִי כָתַב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲוָה מְמַעֲטִינַן מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, הַשְׁתָּא דִכְתִיב מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִעוּטָא אַחֲרִינָא, וְאֵין מִעוּט אַחַר מִעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת. וְרַבָּנָן סָבְרֵי, מֵאֶחָיו לָאו לִמְעוּטֵי עֲבָדִים {ז}, דְּהָא אַחִים הֵם בַּמִּצְוֹת, אֶלָּא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְעוּטֵי עֲבָדִים, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְעוּטֵי מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {א} הַמַּכֶּה כוּ'. דִּכְתִיב (שְׁמוֹת כא) וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת. וְכָל מִיתָה הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה סְתָם אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק. גְּמָרָא. וְכֵן בְּכֻלָּם כְּתִיב מִיתָה סְתָם: {ב} מַמְרֵא. כְּמוֹ מַמְרִים הֱיִיתֶם (דְּבָרִים ט). רַשִׁ"י: {ג} חַבּוּרָה. וְאֵימָא אַף עַל גַּב דְּלֹא עֲבִיד חַבּוּרָה, כְּתִיב בְּמַכֵּה בְהֵמָה נֶפֶשׁ (דְּמַשְׁמַע דָּם דַּהֲוֵי חַבּוּרָה. רַשִׁ"י), וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לִבְהֵמָה, דְּהָא אִי נַמִּי הִכְחִישָׁהּ בַּאֲבָנִים (דְּלֹא עָשָׂה בָהּ חַבּוּרָה) חַיָּב, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְנֶפֶשׁ אָדָם (דְּהַיְנוּ אָבִיו). גְּמָרָא. וּתְמִיהָא לִי, דְּלֹא כְתִיב נֶפֶשׁ בִּבְהֵמָה אֶלָּא בְהוֹרְגָהּ וְלֹא בְמַזִּיקָהּ, כִּדְמוֹכְחֵי קְרָאֵי סוֹף פָּרָשַׁת אֱמֹר. וּבִמְכִילְתָּא דָּרְשֵׁי הָכִי, וּמָה אִם מִדַּת נְזָקִין מְרֻבָּה אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בָהּ חַבּוּרָה (דְּאִי לָאו הָכִי אֵין כָּאן נֵזֶק), מִדַּת עֳנָשִׁין מְעוּטָה לֹא יִהְיֶה חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בָהֶן חַבּוּרָה כוּ': {ד} אֲבָל אִי לָאו הָכִי הֲוָה אֲמֵינָא נֵילַף מִמְּקַלֵּל בְּהֶקֵּשׁ. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} לִרְשׁוּתוֹ. וְנִסְתַּפְּקוּ הַתּוֹסָפוֹת אִי הָכָא נַמִּי הִגְבִּיהוֹ כְּמוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ דָמֵי, אוֹ דִלְמָא הָכָא שָׁאנֵי, דְּהָא אַשְׁכְּחַן לְקַמָּן דִּמְכָרוֹ לִקְרוֹבִים פָּטוּר, דְּבָעִינַן שֶׁיּוֹצִיאֶנּוּ מֵרְשׁוּת אֶחָיו, כָּל שֶׁכֵּן דְּבִרְשׁוּת בְּעָלִים לֹא מַהֲנֵי כְלָל: {ו} וְהִתְעַמֶּר כוּ'. וְתַנָּא קַמָּא נַמִּי בָעֵי עִמּוּר, כִּדְפֵרֵשׁ הָרַ"ב, וְכָל שֶׁכֵּן מְכִירָה, דְּבָהּ לֵית פְּלֻגְתָּא. וְלֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ לְהָבִיא הַכָּתוּב, כָּל שֶׁכֵּן וּמְכָרוֹ: {ז} וְאֶלָּא לִמְעוּטֵי מַאי. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּכֵיוָן דְּמֵ"ם דְּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל דָּרְשִׁינַן לֵיהּ, אִם כֵּן לֹא סַגִּי דְלָא לִכְתּוּב מֵ"ם אַחֶרֶת לְגוּפֵיהּ דִּקְרָא דְגוֹנֵב נֶפֶשׁ מִן, וּלְהָכִי כָתַב מֵאֶחָיו, מִשּׁוּם הַמֵּ"ם. וְרַבִּי יְהוּדָה לָאו מֵ"ם דָּרֵישׁ אֶלָּא דְמִמֵּילָא אִמַּעַטוּ עֲבָדִים, דְּאֵינָן בִּכְלָל אֶחָיו. וְעוֹד נִרְאֶה לִי, דְּאִצְטְרִיךְ אֶחָיו, כִּדְתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מֵאֶחָיו, עַד שֶׁיּוֹצִיאֶנּוּ מֵרְשׁוּת אֶחָיו, לַאֲפוֹקֵי מְכָרוֹ לִקְרוֹבִים דְּפָטוּר. וּלְרַבִּי יְהוּדָה תַּרְתֵּי בְמַשְׁמַע מֵאֶחָיו. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  אלו הן הנחנקין המכה אביו ואמו כו': המכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהן כו': הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו כו': לפי שאמרו אינו חייב עד שיעשה בו חבורה ונלמד מזה המכה את המת פטור לפי שאינו בן חבורה באותה שעה: וסמך על הענין הזה זה חומר במקלל וכו': ור"י אומר עד שישתמש בו שוה פרוטה וחכמים אומרים כיון שנשתמש בו אפילו פחות משוה פרוטה ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי יוחנן בן ברוקא: (רמב"ם)

    פרק יא - משנה ב

    זָקֵן מַמְרֵא עַל פִּי בֵית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יז) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט וְגוֹ'. שְׁלֹשָׁה בָתֵּי דִינִין הָיוּ שָׁם, אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וְאֶחָד יוֹשֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. בָּאִים לָזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאוֹמֵר, כָּךְ דָּרַשְׁתִּי {ט} וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵרָי, כָּךְ לִמַּדְתִּי וְכָךְ לִמְּדוּ חֲבֵרָי. אִם שָׁמְעוּ {י}, אוֹמְרִים לָהֶם. וְאִם לָאו, בָּאִין לָהֶם לְאוֹתָן שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וְאוֹמֵר, כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵרָי, כָּךְ לִמַּדְתִּי וְכָךְ לִמְּדוּ חֲבֵרָי. אִם שָׁמְעוּ, אוֹמְרִים לָהֶם. וְאִם לָאו, אֵלּוּ וָאֵלּוּ בָּאִים לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצֵאת תּוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה'. חָזַר לְעִירוֹ וְשָׁנָה וְלִמֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה לָמֵד, פָּטוּר. וְאִם הוֹרָה לַעֲשׂוֹת, חַיָּב {יא}, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיּוֹרֶה לַעֲשׂוֹת. תַּלְמִיד שֶׁהוֹרָה לַעֲשׂוֹת, פָּטוּר, נִמְצָא חֻמְרוֹ קֻלּוֹ:

     ר"ע מברטנורה  שְׁלֹשָׁה בָתֵּי דִינִין הָיוּ שָׁם. בִּירוּשָׁלַיִם, דְּמִשְׁתַּעֵי בָהּ קְרָא וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ: אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת. הוּא שַׁעַר מִזְרָחִי שֶׁלִּפְנִים מִן הַחֵיל, לִפְנֵי עֶזְרַת נָשִׁים {ח}: וְאֶחָד יוֹשֵׁב. לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, כְּשֶׁעָבְרוּ עֶזְרַת נָשִׁים וּבָאִים לְפֶתַח עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל: וְאֶחָד יוֹשֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. שֶׁהִיא בְנוּיָה בְתוֹךְ הָעֲזָרָה חֶצְיָהּ בַּקֹּדֶשׁ וְחֶצְיָהּ בַּחֹל: בָּאִים לָזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת. זָקֵן זֶה שֶׁהוֹרָה בְעִירוֹ וְנֶחְלְקוּ בֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ עָלָיו וְהִזְקִיקָן הַכָּתוּב לַעֲלוֹת לִירוּשָׁלַיִם, בָּאִים הוּא וּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ לָזֶה בֵית דִּין שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, שֶׁהֲרֵי בוֹ פוֹגְעִים תְּחִלָּה: תַּלְמִיד שֶׁהוֹרָה לַעֲשׂוֹת. תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְנֶחֱלַק עַל בֵּית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ וּבָאוּ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל וְשָׁאֲלוּ וְחָזַר לְעִירוֹ וְהוֹרָה כְבַתְּחִלָּה, פָּטוּר, שֶׁאֵין לָהֶם לִסְמֹךְ עַל הוֹרָאָתוֹ, וְהַתּוֹרָה לֹא חִיְּבָה אֶלָּא מֻפְלָא וּמֻמְחֶה {יב} לְבֵית דִּין, כִּדְיָלְפִינַן מִכִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ, בַּמֻּפְלָא שֶׁבְּבֵית דִּין הַכָּתוּב מְדַבֵּר: נִמְצָא חֻמְרוֹ קֻלּוֹ. חֹמֶר הָעֲבֵרָה שֶׁעָבַר וְהוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה מוּסָף עַל הַהַמְרָאָה שֶׁהִמְרָה עַל פִּי בֵית דִּין, הִיא נַעֲשֵׂית לוֹ קֻלָּא לְפָטְרוֹ מִן הַמִּיתָה, שֶׁאִם הָיָה זָקֵן שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְהִמְרָה עַל פִּי בֵית דִּין הָיָה חַיָּב מִיתָה: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {ח} רַשִׁ"י. וְנִרְאֶה שֶׁסְּבָרָתָם כְּדֵי לְקָרֵב הַבָּתֵּי דִינִין אֶל הַמָּקוֹם הַיּוֹתֵר מְקֻדָּשׁ שֶׁבְּאֶפְשָׁר. וּלְפִיכָךְ פֵּרֵשׁ פֶּתַח הַר הַבַּיִת הוּא הַפֶּתַח אֶל הָעֵבֶר שֶׁלִּפְנִים שֶׁשָּׁם מַתְחֶלֶת עֶזְרַת נָשִׁים. וְלֹא בַפֶּתַח שֶׁאֶל הָעֵבֶר שֶׁבַּחוּץ: {ט} דָּרַשְׁתִּי כוּ'. לְשׁוֹן דְּרָשָׁה, כְּלוֹמַר לָרַבִּים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. וּלְשׁוֹן לִמּוּד, לְתַלְמִידָיו שֶׁמְּשַׁמְּשִׁין לְפָנָיו בְּבֵיתוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} אִם שָׁמְעוּ כוּ'. רְצוֹנוֹ לוֹמַר אִם הֵם יוֹדְעִים אוֹתוֹ הַדִּין וְשָׁמְעוּ דִין הַתּוֹרָה בוֹ יַגִּידוּ כוּ'. עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַדָּבָר לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל. וְאִם בֵּית דִּין הַגָּדוֹל מְקֻבָּלִים בַּדָּבָר הַהוּא יוֹדִיעוּם מַה שֶּׁהֵם יוֹדְעִים מִן הַקַּבָּלָה. וְאִם לֹא שָׁמְעוּ בוֹ, יָדוּנוּ בוֹ כְּפִי הַסְּבָרוֹת וְהֶקֵּשׁוֹת הַתּוֹרִיּוֹת הַיְדוּעוֹת אֶצְלָם עַד שֶׁיַּסְכִּימוּ כֻלָּם אוֹ רֻבָּם שֶׁהַדִּין כָּךְ, וְיֹאמְרוּ לָהֶם שֶׁיִּתְחַיְּבוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן. הָרַמְבַּ"ם. וְלוֹמַר שֶׁהַשְּׁנֵי בָתֵּי דִינִין אֵינָן רַשָּׁאִים לְהוֹרוֹת מִלִּבָּם אֶלָּא מַה שֶּׁקִּבְּלוּ וְשָׁמְעוּ יֹאמְרוּ וְלֹא זוּלַת כוּ', וְאִם כֵּן אֵינוֹ נַעֲשֶׂה מַמְרֵא אֲפִלּוּ לֹא יִשְׁמַע לְדִבְרֵיהֶם. וְקַשְׁיָא, אִם כֵּן מָה הוֹעִילוּ בְמַאֲמָרָם שֶׁעַל פִּי קַבָּלָתָם כוּ'. וְנִרְאֶה לִי, שֶׁזֶּה הִכְרִיחוֹ לְהָרַמְבַּ"ם שֶׁבְּחִבּוּרוֹ כָתַב בְּעִנְיָן אַחֵר כוּ'. וְכָתַב הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה, נִרְאֶה שֶׁהוּא מְפָרֵשׁ אִם שָׁמְעוּ הַזָּקֵן [וּבֵית דִּינוֹ] וְקִבְּלוּ לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי אוֹתוֹ בֵית דִּין אוֹמְרִים לָהֶם סְבָרָתָם. עַד כָּאן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יא} חַיָּב. וַאֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר גַּם כֵּן מִפִּי הַקַּבָּלָה. וְהַטַּעַם, שֶׁהַתּוֹרָה חָלְקָה לָהֶם כָּבוֹד, כְּמוֹ שֶׁחִיְּבָה הַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מִיתָה לִכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ. הָרַמְבַּ"ם: {יב} מְסַיֵּם רַשִׁ"י לִמְעוּטֵי תַלְמִיד. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת, וְאֵין זֶה כִשְׁאָר מֻפְלָא דִבְכָל דּוּכְתֵי. וְהָרַמְבַּ"ם כָּתַב, בַּמֻּפְלָא, מִמִּי שֶׁלֹּא יִפָּלֵא מִמֶּנּוּ אֶלָּא הַדָּבָר הַנִּפְלָא הַקָּשֶׁה: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  זקן ממרא על פי ב"ד שנאמר כי יפלא ממך דבר כו': זקן ממרא ע"פ ב"ד הוא אותו שאומר כך דרשתי וכך דרשו לי חכמים כך למדתי וכך למדו לי: ואמרו אם שמעו רוצה לומר אותו הב"ד אם הם יודעים אותו הדין ושמעו דין התורה בו יגידו מה שיודעים לזקן ממרא ולאותן שחולקים עליו ויודעים האמת עם מי הוא ואם אין אצל אותו הב"ד ידיעת אותן הדברים שואלין מאותם שהם למעלה מהם עד שיגיע הדבר לב"ד הגדול ואם בית דין הגדול מקובלים בדבר ההוא יודיעם מה שהם יודעים מן הקבלה ואם לא שמעו בו שום דבר ידינו בו כפי הסברות והקישות התוריות הידועות אצלם עד שיסכימו כלם או רובם שהדין כך ויאמרו להם שיתחייבו לעשות כן ומי שיחלוק על מה שאמרו או הוציא אותו בסברא הוא זקן ממרא דאמר רחמנא על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה וזה הדבר שלומדים אותה בהיקש ויביאום אליו העיון צוה השם יתברך שנעשה כדברים שנאמר תעשה אחר כן אמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל וזהו המקובל אצלם ב"ד מפי ב"ד והוא שיאמרו כך קבלנו ולכן אמרו יגידו לך שאין להם בזה אלא ההגדה בלבד שיגידו לך במה שהם יודעים בלבד שהוא מן הקבלה ולא יתכן היותו זקן ממרא שיהא "חייב מיתה עד שידין הפך דינם בדברים הנעשים בהיקש וסברא בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת או שיתגלגל מצד דינו לזה כגון שיחלוק עליהן באילן פלוני אם הוא חייב בערלה או אינו חייב ובזה יוצא מעיקר הכוונה אם היא חייבת בערלה אם לאו לפי שזה המחלוקת יצא לדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת לפי שמי שקדש אשה באותן הפירות לדעת מי שאמר שהיא ערלה אינה מקודשת והבא עליה פטור ועל דעת מי שאומר אינה ערלה הרי היא מקודשת והבא עליה בשוגג חייב חטאת במזיד חייב כרת וכמו כן אם הנגע הזה טהור או טמא יתגלגל ממנו בטומאת מקדש וקדשיו דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועל דרך זה תקיש ודע זה הענין כי הוא דק וצריך לחזרו הרבה מאד ובמעשים שיתחברו לו בכל הקבלה או בקצתה יהיה הבא ממנו בסוף לדבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת וכן כשיחלק עליהם בפירוש מקובל שאין בו היקש ואפילו לא יצא ממנו לבסוף אלא לאסור לאו או עשה יהרג מצד שאינו מאמין ובחמש טוטפות יהיה זקן ממרא ג"כ במצות עשה זו בלבד לפי שנתקבצו בו תנאים אינם מצויים בזולתם כמו שנתבאר בתלמוד וכבר בארנו בפתיחת חבורינו זה עיקרים גדולים מועילים בזה השער ממה שבארנו בפירוש המקובל ואפילו הלמד בהיקש: ולא יתכן היות זקן ממרא עד שיהיה חכם שהגיע להוראה לפי שדבריו נשמעים והיה ראוי לדון כמו שנאמר כי יפלא ממך דבר וגו' ממי שלא יפלא ממנו אלא הדבר הנפלא הקשה אבל תלמיד שלא הגיע להוראה אסור לו לדון ואפי' דין אמת שאין בו מחלוקת ולפי שעבר והורה בהמראה שזה תוספת כי הנה עבר שתי עבירות אסור ההוראה ואסור ההמראה נפטר מן המיתה ובא בזה המאמר שאינו חייב מיתה: (רמב"ם)

    פרק יא - משנה ג

    חֹמֶר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים {יג} מִבְּדִבְרֵי תוֹרָה, הָאוֹמֵר אֵין תְּפִלִּין, כְּדֵי לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, פָּטוּר {יד}. חֲמִשָּׁה טוֹטָפוֹת, לְהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, חַיָּב:

     ר"ע מברטנורה  הָאוֹמֵר אֵין תְּפִלִּין וְכוּ' פָּטוּר. שֶׁאֵין זוֹ הוֹרָאָה. דְּזִיל קְרֵי בֵי רַב הוּא: חָמֵשׁ טוֹטָפוֹת. יֵשׁ הוֹרָאָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין דָּבָר זֶה אֶלָּא לְהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, חַיָּב, שֶׁבְּמִדְרַשׁ סוֹפְרִים [לְטֹטָפֹת לְטֹטֶפֶת] לְטוֹטָפֹת {טו} כְּתִיב, הֲרֵי כָאן אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {יג} בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים. לֹא שֶׁאַרְבָּעָה בָתִּים הֵם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְשֶׁמִּדִּבְרֵי תוֹרָה אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, דְּאִם כֵּן הֵיאַךְ תְּחַיְּבֵהוּ הַתּוֹרָה מִיתָה מַה שֶּׁהוֹרָאַת הַתּוֹרָה עַצְמָהּ הִיא כָךְ, אֶלָּא כָּל שֶׁאֵינוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דְאוֹרַיְתָא דִּבְרֵי סוֹפְרִים קָרִינַן לֵיהּ, כְּלוֹמַר שֶׁאִלּוּלֵי קִבְּלוּ סוֹפְרִים פֵּרוּשׁוֹ לֹא הָיִינוּ מְבִינִים אוֹתוֹ כָךְ: {יד} פָּטוּר. כְּשֶׁהוֹדָה בְחִיּוּבוֹ בָהֶם, אֲבָל הוּא יְבַטֵּל אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁאָמַר לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה עַד שֶׁיּוֹדֶה שֶׁהִיא עֲבֵרָה, וּלְפִיכָךְ אֵינוֹ חַיָּב מִיתַת בֵּית דִּין, לְפִי שֶׁלֹּא יֵהָרֵג מִי שֶׁבִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. אֲבָל אִם אָמַר אֵין תְּפִלִּין עַל דֶּרֶךְ כְּפִירָה יֵהָרֵג מִצַּד שֶׁהוּא מִין. הָרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טו} כֵּן הוּא הַגִּרְסָא בִּזְבָחִים דַּף ל"ג. וְעַיֵּן בְּאוֹר תּוֹרָה וּבְמִנְחַת שַׁי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  חומר בדברי סופרים מבדברי תורה האומר אין כו': 22 (דף פח ע"ב) אמרו פטור כשהודה בחיובו בהם אבל הוא יבטל אותם בהוראה כמו שנאמר לעבור על דברי תורה עד שיודה שהיא עבירה ולפיכך אינו חייב מיתת ב"ד לפי שלא יהרג מי שבטל מצות עשה אבל אם אמר אין תפילין על דרך כפירה יהרג מצד שהוא מין לא מצד שהוא זקן ממרא ודע זה הענין היטב לפי שנסתפק על רבים מן החכמים זה הענין וחושבין שזה שאומרים בתלמוד בזקן ממרא אינו חייב עד שיאמר כן ויעשה כן ובתנאי כן וכשלא ישלמו אותו התנאי שהוא ניצל בעצמו אין הדבר כן אבל פירושו אינו חייב משום זקן ממרא ופטור מדין זקן ממרא אבל הוא חייב מיתה מפני' אחרים האתה סובר שיאמר אדם שדעתו ואמונתו השניות או דבר אחר וזה בלי ספק מכחיש למה שכתוב בתורה ה' אלהינו ה' אחד שנאמר שאדם כזה אינו נהרג או שהוא זקן ממרא ודאי זה יהרג משום שיצא מן הכלל כלומר מכלל ישראל אשר מהם יהיו החוטאים שאחד מהם כלומר אחד מן החוטאים זקן ממרא לפי שאין זקן ממרא ההורס לחומת התורה ולא המכחיש לכל הקבלה מכל וכל כגון צדוק ובייתוס אלא אדם שהוא רואה דבריו יותר מדברי ב"ד הגדול ולכן חייבתו תורה מיתה לכבוד ב"ד ומעלתה כמו שחייב המקלל אביו ואמו מיתה לכבוד אביו ואמו ולפיכך אמר א' מן החכמים זקן ממרא ע"פ ב"ד שרצו ב"ד למחול לו מוחלין לו אבל אין הדבר כן מן הטעם שזכרוהו כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל אבל צדוקין ובייתוסין שמכחישין את הקבלה מכל וכל ומסתפקין על הכתוב בתורה וסברתם בהם אינם מזה הכת אבל הן מן הכת שאומרים אין תורה מן השמים כמו שבארנו בפ' עשירי מזו המסכת כשמנינו יסודי התורה אבל הן נהרגין על הכפירה כמו שנהרג המכחש באלהות או מי שמכחש משה רבינו ע"ה כי כל ההורס יסוד מאותן היסודות שאמרתי לך יצא מדין בעל התורה ואמנם הארכתי בדבר זה לפי שגם הוא יש בו עקרם מן האמונה אין כל אחד מתעורר עליהם: (רמב"ם)

    פרק יא - משנה ד

    אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ לֹא בְבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ {טז} וְלֹא בְבֵית דִּין שֶׁבְּיַבְנֶה, אֶלָּא מַעֲלִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ עַד הָרֶגֶל וּמְמִיתִין אוֹתוֹ בָרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז) וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְעַנִּין {יט} אֶת דִּינוֹ שֶׁל זֶה, אֶלָּא מְמִיתִין אוֹתוֹ מִיָּד, וְכוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין שְׁלוּחִים בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת, אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּב מִיתָה בְּבֵית דִּין:

     ר"ע מברטנורה  וְלֹא בְבֵית דִּין שֶׁבְּיַבְנֶה. שָׁאֲלוּ לְבֵית דִּין שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְאָמְרוּ לוֹ, וְחָזַר לְעִירוֹ וְשָׁהָה שָׁם יָמִים רַבִּים עַד שֶׁגָּלְתָה סַנְהֶדְרִי גְדוֹלָה לְיַבְנֶה וְאַחַר כָּךְ הוֹרָה כְבַתְּחִלָּה, אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ בְיַבְנֶה {יז}, אַף עַל פִּי שֶׁסַּנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה שָׁם, וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הַבַּיִת קַיָּם, כֵּיוָן שֶׁסַּנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה אֵינָהּ יוֹשֶׁבֶת בִּמְקוֹמָהּ {יח} בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {טז} אֵין מְמִיתִין כוּ'. אֲבָל דָּנִין אוֹתוֹ בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ. גְּמָרָא. וְעַיֵּן פֶּרֶק קַמָּא מִשְׁנָה ה': {יז} רַשִׁ"י. וְצָרִיךְ לְפָרֵשׁ אֶלָּא מַעֲלִין כוּ' כְּשֶׁהַבֵּית דִּין חוֹזֵר. וְהַתּוֹסָפוֹת הִקְשׁוּ וְהֶעֱלוּ דְּדַוְקָא כְשֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ קֹדֶם שֶׁגָּלְתָה, דִּלְאַחַר שֶׁגָּלְתָה בָּטְלָה דִינֵי נְפָשׁוֹת. וְלִי נִרְאֶה דְּאֶלָּא מַעֲלִין אֵינוֹ חוֹזֵר אֶלָּא עַל בֵּית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ: {יח} דְּתַנְיָא, אֶל הַמָּקוֹם, מְלַמֵּד שֶׁהַמָּקוֹם גּוֹרֵם: {יט} רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כוּ'. בַּגְּמָרָא, אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה, וְכִי נֶאֱמַר יִרְאוּ וְיִירָאוּ. וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא יִשְׁמְעוּ וְיִירָאוּ, לָמָּה מְעַנִּין וְכוּ': (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו כו': מבואר הוא שאין ממיתין ולא דנין אלא בעדים והתראה לפי שאין בכל מחויבי מיתות או כרת מי שאינו צריך התראה אלא מסית ועדים זוממין לפי שמציאות דין מסית אי אפשר בו התראה כמו שנתבאר בפרק שביעי וכן עדים זוממין אילו התרינו בהם במה שהם מעידים היה נעדר מציאות דין זה והתורה המציאו ודן בו. והלכה כרבי עקיבא: (רמב"ם)

    פרק יא - משנה ה

    נְבִיא הַשֶּׁקֶר הַמִּתְנַבֵּא עַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע וּמַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ, מִיתָתוֹ בִידֵי אָדָם. אֲבָל הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ, וְהַמְוַתֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא {כא}, וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ, מִיתָתוֹ בִידֵי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יח) אָנֹכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ:

     ר"ע מברטנורה  מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע. מַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר בִּנְבוּאָה לְשׁוּם נָבִיא בָעוֹלָם. וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר לַחֲבֵרוֹ וְלֹא לוֹ, וּשְׁמָעָהּ מִפִּי חֲבֵרוֹ וּבָא וְאָמַר שֶׁנֶּאֶמְרָה לוֹ, שְׁנֵי אֵלּוּ נְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר הֵם וּמִיתָתָן בְּחֶנֶק. דִּכְתִיב (דְּבָרִים יח) אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי, זֶה הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע מֵעוֹלָם. אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו, הָא לַחֲבֵרוֹ צִוִּיתִי, זֶה הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ וְנֶאֱמַר לַחֲבֵרוֹ {כ}. וּכְתִיב וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא, וְכָל מִיתָה הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה סְתָם אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק: מִיתָתָן בִּידֵי שָׁמַיִם. דִּכְתִיב (שָׁם) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי, קָרֵי בֵיהּ לֹא יִשְׁמַע, וּקְרִי בֵיהּ לֹא יַשְׁמִיעַ, וּקְרִי בֵיהּ לֹא יִשָּׁמַע הוּא עַצְמוֹ אֶל דְּבָרַי, הֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן בַּכְּלָל {כב}. וּכְתִיב (שָׁם) אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ, בִּידֵי שָׁמַיִם: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {כ} וּמִיהוּ לְהַתְרָאָתוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ נְבִיאִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כא} וְהַמְוַתֵּר כוּ'. הַמַּפְקִירָם, שֶׁלֹּא חָשַׁשׁ לְמַה שֶּׁאָמַר לוֹ הַנָּבִיא. רַשִׁ"י. וּלְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, שֶׁיָּקֵל וְיַעֲלִים עַיִן מִדִּבְרֵי הַנְּבִיאִים וְלֹא יַעֲשֶׂה מִצְוָתָם עַל הַדִּיּוּק וְהַדִּקְדּוּק: {כב} וּבַגְּמָרָא לֹא אָמְרוּ בַלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן קָרֵי בֵיהּ, אֶלָּא דִכְתִיב וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע וּקְרִי בֵיהּ לֹא יַשְׁמִיעַ אֶל דְּבָרַי. וְהָכִי פֵרוּשׁוֹ, דִּכְתִיב וְהָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע, הַיְנוּ הַמְוַתֵּר, שֶׁהוּא מַשְׁמָעוּת הַכָּתוּב כְּמִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לְדִבְרֵי ה' שֶׁדִּבֵּר הַנָּבִיא בִּשְׁמוֹ. וּקְרִי בֵיהּ לֹא יַשְׁמִיעַ הַיְנוּ כּוֹבֵשׁ כוּ'. וּקְרִי בֵיהּ לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי, כְּלוֹמַר פָּסְקִינַן לִקְרָא בְּסַכִּינָא חָרִיפָא וְלֹא מַתְחִיל לִקְרוֹת וְהָיָה הָאִישׁ, אֶלָּא אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע, וּבַנָּבִיא גוּפֵיהּ קָאָמַר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  נביא השקר המתנבא מה שלא שמע ומה שלא כו': מה שלא שמע הוא שיאמר מה שלא באה בו נבואה מאת הש"י מעולם ומה שלא נאמר לו הוא שיתנבא בנבואת זולתו ויאמר לי אמר הש"י זה הדבר ולא (אמרו) [נאמר] לו אבל נאמר לזולתו: וכבר בארנו בפתיחת ספרינו זה חלוקי הנביאים כשאומרים שהם נביאים והיאך יודע אמתתו משקרו ומוותר על דברי הנביא שיקל ויעלים עין בדברי הנביאים ולא יעשה מצותם על הדיוק והדקדוק אמר רחמנא והיה האיש אשר לא ישמע את דברי כלומר מי שלא שמע ממני קרי ביה אשר לא ישמיע כשישמיע לאחרים כי הוא עצמו כשלא השמיע לזולתו מה שצוה להשמיעו או שלא שמע הוא עצמו מה שצוה בו וחלק על נבואת (על) הכל שנאמר אנכי אדרוש מעמו וזה מיתה בידי שמים וכבר בארנו בפ' תשיעי ענין מיתה בידי שמים מה הוא: (רמב"ם)

    פרק יא - משנה ו

    הַמִּתְנַבֵּא בְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה {כג} וְאוֹמֵר, כָּךְ אָמְרָה עֲבוֹדָה זָרָה, אֲפִלּוּ כִוֵּן אֶת הַהֲלָכָה, לְטַמֵּא אֶת הַטָּמֵא וּלְטַהֵר אֶת הַטָּהוֹר. הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל לַנִּשּׂוּאִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה, הַבָּא עָלֶיהָ הֲרֵי זֶה בְחֶנֶק. וְזוֹמְמֵי בַת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ, שֶׁכָּל הַזּוֹמְמִין מַקְדִּימִין {כד} לְאוֹתָהּ מִיתָה, חוּץ מִזּוֹמְמֵי בַת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ {כה}:

     ר"ע מברטנורה  לִרְשׁוּת הַבַּעַל. כְּגוֹן שֶׁמָּסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל וַעֲדַיִן הִיא בַדֶּרֶךְ, תּוּ לֹא קָרֵינָא בָהּ בֵּית אָבִיהָ: לְאוֹתָהּ מִיתָה. שֶׁהָיוּ מְחַיְּבִין אֶת הַנִּדּוֹן: וּבוֹעֲלָהּ. כְּלוֹמַר, וְכָל הַבּוֹעֲלִים נִדּוֹנִים כְּמִיתַת הַנִּבְעֶלֶת, חוּץ מִבּוֹעֵל בַּת כֹּהֵן, שֶׁהִיא בִשְׂרֵפָה וְהוּא בְחֶנֶק: (ר"ע מברטנורה).

     עיקר תוי"ט  {כג} בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים. גְּמָרָא: {כד} מַקְדִּימִין. כְּלוֹמַר אֵין לָהֶם לְצַפּוֹת מִיתָה אַחֶרֶת, אֶלָּא מַשְׁכִּימִין לְאוֹתָהּ שֶׁנִּגְמַר לָהּ דִּינוֹ שֶׁל נִדּוֹן. רַשִׁ"י. וְהַתּוֹסָפוֹת פֵּרְשׁוּ דִּלְהָכִי קָאָמַר מַקְדִּימִין, כְּלוֹמַר וַדַּאי אַתָּה צָרִיךְ לַהֲמִיתָם בַּמִּיתָה שֶׁרָצוּ לַהֲמִיתוֹ, אֲבָל וַדַּאי אִם אֵינְךָ יָכוֹל, אֲפִלּוּ הָכִי נַמִּי נְמִיתֵם בְּכָל מִיתָה שֶׁנּוּכַל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כה} וּבוֹעֲלָהּ. נִרְאֶה דְּהָכִי קָאָמַר, חוּץ מִשֶּׁכְּשֶׁהוּזַמּוּ לְבַת כֹּהֵן עִם בּוֹעֲלָהּ, שֶׁגַּם בּוֹעֲלָהּ נִדּוֹן, דְּמִתְקַיֵּם בְּהוּ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו. אֲבָל כְּשֶׁלֹּא זָמְמוּ לְאָחִיו, כְּגוֹן שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ אוֹ לֹא הִתְרוּ בוֹ כוּ', דְּהַשְׁתָּא אֵין לָנוּ לְהַקִּישָׁם לוֹ, דְּאִין הָכִי נַמִּי דְּמַקְדִּימִין אוֹתָם לַדִּין שֶׁלָּהּ. וְזֶה נִרְאֶה בִּלְשׁוֹן רַשִׁ"י וְהָרַמְבַּ"ם. אֶלָּא שֶׁהַתּוֹסָפוֹת הוֹכִיחוּ דְּאַף עַל פִּי שֶׁאֵין דִּין בַּבּוֹעֵל, נִדּוֹנִים בְּחֶנֶק. וּלְדִבְרֵיהֶם צָרִיךְ לוֹמַר דְּתַנָּא מִסְּרַךְ סְרִיךְ בְּלִישְׁנָא דְרֵישׁ פִּרְקִין, וְנָקַט וּבוֹעֲלָהּ אַף עַל גַּב דְּלֹא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ הָכָא: (עיקר תוי"ט).

     רמב"ם  המתנבא בשם ע"א ואומר כך אמרה ע"א אפילו כו': 22 (שם) אמרו אע"פ שלא נבעלה כשהיא נערה בתולה לא יעלה על דעתך שהיא בסקילה לפי שהיא בתולה אלא כיון שנכנסה לרשות הבעל יצאה מעונש נערה המאורסה וחזר דינה כדין כל אשת איש והיא בחנק ונתברר לנו שבועל בת כהן מן הכלל כמו שנא' ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו' ונשאר בועלה בכלל לפי שזוממי בת כהן מיוחסין לבועלה לא לה שנא' (דברים יט) כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו ר"ל כי כשתהיה העדות כוללת איש ואשה רואין מה שיתחייב האיש בעדותם והוא מה שהם חייבים וזאת בת כהן בין שהיא אשת איש או אשת נתין וממזר ואע"פ שיש באישות זו עבירה כיון שהיא אשת איש כשזנתה בשריפה:סליקא לה פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת סנהדרין (רמב"ם)