פרק א פרק ב פרק ג פרק א
|
|
פרק ב
|
|
פרק ג
|
|
פרק א
פרק א - משנה א
כֵּיצַד הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין, מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא בֶן גְּרוּשָׁה {ג} אוֹ בֶן חֲלוּצָה {ד}, אֵין אוֹמְרִים יֵעָשֶׂה זֶה בֶן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה תַחְתָּיו, אֶלָּא לוֹקֶה אַרְבָּעִים. מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּב לִגְלוֹת {ה}, אֵין אוֹמְרִים יִגְלֶה זֶה תַחְתָּיו, אֶלָּא לוֹקֶה אַרְבָּעִים. מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁגֵּרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלֹא נָתַן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ, וַהֲלֹא בֵּין הַיּוֹם וּבֵין לְמָחָר סוֹפוֹ לִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ, אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּכְתֻבָּתָהּ {ו} שֶׁל זוֹ, שֶׁאִם נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, וְאִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה בַעְלָהּ. מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּב לַחֲבֵרוֹ אֶלֶף זוּז עַל מְנָת לִתְּנָן לוֹ מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, וְהוּא אוֹמֵר מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים, אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן וְיִהְיוּ בְיָדוֹ אֶלֶף זוּז, בֵּין נוֹתְנָן מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, בֵּין נוֹתְנָן מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים: ר"ע מברטנורה כֵּיצַד הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין. הָכִי קָאָמַר, אוֹתָן עֵדִים שֶׁנִּמְצְאוּ זוֹמְמִין וְאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן דִּין הֲזַמָּה, כְּלוֹמַר שֶׁאֵין מְקַיְּמִין בָּהֶם וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו {א}, כֵּיצַד הֵן נַעֲשִׂים זוֹמְמִים: מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי. כֹּהֵן: שֶׁהוּא בֶן גְּרוּשָׁה. בְּפָנֵינוּ נִתְגָּרְשָׁה אִמּוֹ קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד {ב} וַהֲרֵי הוּא חָלָל: אֵין אוֹמְרִים. אִם הוּזַמּוּ וְהֵם כֹּהֲנִים יֵעָשֶׂה זֶה בֶּן גְּרוּשָׁה לְקַיֵּם בּוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם, דְּהָא כְתִיב (דְּבָרִים יט) וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם, לוֹ וְלֹא לְזַרְעוֹ. וְאִם תַּעֲשֵׂהוּ חָלָל וְהוּא כֹהֵן, פָּסַלְתָּ אֶת זַרְעוֹ לְעוֹלָם. וְאִם תֹּאמַר נִפְסֹל אוֹתוֹ לְבַדּוֹ וְלֹא זַרְעוֹ, בָּעִינַן כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת וְלֵיכָּא, שֶׁהֲרֵי הוּא זָמַם לִפְסֹל הַנִּדּוֹן וְאֶת זַרְעוֹ: אֶלָּא לוֹקֶה אַרְבָּעִים. דְּאָמַר קְרָא (שָׁם כה) וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע, מִשּׁוּם דְּהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע, וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע, אֶלָּא, עֵדִים שֶׁהִרְשִׁיעוּ אֶת הַצַּדִּיק וַאֲתוּ עֵדֵי אַחֲרִינֵי וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק דְּמֵעִקָּרָא וְשַׁוִּינְהוּ לְהָנָךְ רְשָׁעִים, וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע: אֵין אוֹמְרִים יִגְלֶה זֶה. דִּכְתִיב בְּרוֹצֵחַ (שָׁם יט) הוּא יָנוּס, הוּא וְלֹא זוֹמְמָיו: שֶׁגֵּרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. בְּפָנֵינוּ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וְזֶה אוֹמֵר לֹא גֵרַשְׁתִּי וְאֵינִי חַיָּב לָהּ כְּתֻבָּה: וְהַלֹּא בֵּין הַיּוֹם וּבֵין לְמָחָר. כְּלוֹמַר מַה יְּשַׁלְּמוּ לוֹ, אִם תֹּאמַר כָּל הַכְּתֻבָּה, וַהֲלֹא שֶׁמָּא יָמוּת אוֹ שֶׁמָּא יְגָרְשֶׁנָּה הַיּוֹם אוֹ לְמָחָר וְסוֹפוֹ לִתֵּן לָהּ, נִמְצָא שֶׁלֹּא הָיוּ מַפְסִידִין אוֹתוֹ כְּלוּם: אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּכְתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ. מִסָּפֵק. שֶׁאִם נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה יִטְּלֶנָּה לוֹקֵחַ, וְאִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה בַעְלָהּ וְיַפְסִיד מְעוֹתָיו שֶׁנָּתַן, וְכָךְ יִתְּנוּ הָעֵדִים לַבַּעַל {ו}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} דְּתַנָּא קָאֵי אַדִּתְנַן בְּסִיּוּמָא דְסַנְהֶדְרִין דְּזוֹמְמֵי בַת כֹּהֵן אֵין עוֹשִׂין בָּהֶם דִּין הֲזַמָּה שֶׁזָּמְמוּ לַעֲשׂוֹת לָהּ. וְקָאָמַר הָכָא יֵשׁ עוֹד עֵדִים זוֹמְמִים אֲחֵרִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶם דִּין הֲזַמָּה כָל עִקָּר אֶלָּא מַלְקוּת אַרְבָּעִים. כֵּיצַד כוּ'. גְּמָרָא: {ב} כְּלוֹמַר קֹדֶם שֶׁהוֹלִידוֹ אָבִיו, שֶׁהוּא שְׁעַת הַהֵרָיוֹן. רַשִׁ"י: {ג} גְּרוּשָׁה. הָא דְלָא נָקַט מַמְזֵר דְּזֶה הֲוָה שַׁיָּךְ בֵּין בְּכֹהֲנִים בֵּין בְּיִשְׂרְאֵלִים, יֵשׁ לְיַשֵּׁב מִשּׁוּם דְּקָאֵי אַזּוֹמְמֵי בַת כֹּהֵן וּלְכָךְ נָקַט מִידֵי דְּשַׁיָּךְ בִּכְהֻנָּה. תּוֹסָפוֹת: {ד} בֶּן חֲלוּצָה. וְהוּא חָלָל מִדְּרַבָּנָן. הָרַ"ן: {ה} לִגְלוֹת. וְאִם תֹּאמַר הָאֵיךְ הֵם יְכוֹלִים לְחַיְּבוֹ גָלוּת בְּעֵדוּתָן, וְהָא יָכוֹל לוֹמַר מֵזִיד הָיִיתִי כוּ'. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּמַיְרֵי כְשֶׁרָאוּ בוֹ רַגְלַיִם לַדָּבָר, שֶׁנִּשְׁמַט הַבַּרְזֶל מִקַּתּוֹ, וְאִיכָּא לְמֵימַר דְּלֹא נִתְכַּוֵּן. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ו} בִּכְתֻבָּתָהּ. וְאִם תֹּאמַר וְלִחַיְּבוּ בִשְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה, דְּהָא מֻפְסָד לָאִשָּׁה. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּמַיְרֵי שֶׁמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁהֵן בְּיָדוֹ שָׁוִין כִּשְׁאָר כוּ'. עוֹד יֵשׁ לוֹמַר שֶׁאוֹמֶרֶת גֵּרַשְׁתַּנִי וְאִם כֵּן מָחֲלָה אוֹתָן לְבַעְלָהּ. תּוֹסָפוֹת. וּבְפֵרוּשׁ שְׁאֵר וְעוֹנָה, עַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ פֶּרֶק ד' דִּכְתֻבּוֹת מִשְׁנָה ד': {ז} וְרַשִׁ"י הִקְשָׁה, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר שֶׁאוֹתָן הַדָּמִים יִתְּנוּ הַזּוֹמְמִים, שֶׁהֲרֵי לֹא זְכוּת סְפֵקָהּ בָּאוּ לְהַפְסִידוֹ, אֶלָּא זְכוּת סְפֵקוֹ, שֶׁהוּא מְצַפֶּה שֶׁאִם תָּמוּת בְּחַיָּיו יִירָשֶׁנָּה, וְיָפֶה כֹחַ זְכוּתוֹ מִכֹּחַ זְכוּתָהּ, שֶׁהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת הַקַּרְקַע הַמְיֻחֶדֶת לִכְתֻבָּתָהּ תָּמִיד, וְלֹא הִיא. וְעוֹד, שֶׁהוּא מֻחְזָק וְהִיא מְחֻסֶּרֶת גּוֹבַיְנָא כוּ'. וְאִם בָּאוּ לִמְכֹּר זְכוּתָם, שֶׁלּוֹ נִמְכָּר יוֹתֵר מִשֶּׁלָּהּ, וְזֶה יִהְיוּ הַזּוֹמְמִים מְחֻיָּבִים לְשַׁלֵּם. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּהָכִי קָאָמַר, שָׁמִין זְכוּת סְפֵקָהּ כַּמָּה כוּ' וְאוֹתוֹ לֹא יְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי גַם עַתָּה יִתֵּן זֶה בְרָצוֹן, אֶלָּא הַשְּׁאָר שֶׁהָיוּ מַפְסִידִים אוֹתוֹ יִתְּנוּ. אִי נַמִּי אִין הָכִי נַמִּי דְּשָׁמִין זְכוּת סְפֵקוֹ קָאָמַר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כיצד העדים נעשים זוממין מעידין אנו באיש פלוני כו': אלו שמנו העדים חללים לפי שהם מעידין על זה שהוא חלל היינו פוסלים זרעם והתורה אמרה ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לזרעו וכן אין חייבין עדים זוממים גלות שנאמר הוא ינוס וגו' ולא זוממים אבל הם חייבין מלקות שנאמר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע למדנו מפי השמועה בפירוש פסוק זה שיש בזה רמז כי כשיעידו עדים והרשיעו צדיק והצדיקו רשע ואח"כ באו עדים אחרים והצדיקו צדיק והרשיעו רשע שמלקין את הרשע שהרשיעו את הצדיק והוא שנאמר אם בן הכות הרשע יהיה אותו דבר שהרשיעו בו איזה דבר שיהיה ואזהרה שלהם מה שנאמר לא תענה ברעך עד שקר ולפיכך מלקין אותן וכך פירש הש"ס: (רמב"ם)
פרק א - משנה ב
מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁחַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָאתַיִם זוּז, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, לוֹקִין וּמְשַׁלְּמִין, שֶׁלֹּא הַשֵּׁם הַמְבִיאוֹ לִידֵי מַכּוֹת, מְבִיאוֹ לִידֵי תַשְׁלוּמִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הַמְשַׁלֵּם אֵינוֹ לוֹקֶה: ר"ע מברטנורה שֶׁלֹּא הַשֵּׁם הַמְחַיְּבוֹ מַלְקוֹת. לֹא הַמִּקְרָא הַמְחַיְּבוֹ מַלְקוֹת מְחַיְּבוֹ תַשְׁלוּמִין. מַלְקוֹת, מִלֹּא תַעֲנֶה. תַּשְׁלוּמִין, מִוַּעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם: כָּל הַמְשַׁלֵּם אֵינוֹ לוֹקֶה. דִּכְתִיב כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ, עַל רִשְׁעָה אַחַת אַתָּה מְחַיְּבוֹ וְאִי אַתָּה מְחַיְּבוֹ עַל שְׁתֵּי רִשְׁעָיוֹת. וּמִדְּקָאָמְרֵי רַבָּנָן מְשַׁלֵּם וְאֵינוֹ לוֹקֶה וְלֹא אָמְרֵי לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם, שְׁמַע מִנַּהּ דְּכָל הֵיכָא {ח} דְאִיכָּא תַרְתֵּי מַלְקוֹת וְתַשְׁלוּמִין לֹא אָמְרִינַן יִלְקֶה וְלֹא יְשַׁלֵּם אֶלָּא מְשַׁלֵּם וְאֵינוֹ לוֹקֶה {ט}. וְכֵן הֲלָכָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ח} כְּלוֹמַר בְּעֵדִים זוֹמְמִין, דִּבְהוּ קָיְמִינַן. וְעַיֵּן פֶּרֶק ח' דְּבָבָא קַמָּא מִשְׁנָה ג' בְּדִבְרֵי הָרַ"ב: {ט} דִּבְפֵרוּשׁ רִבְּתָה תּוֹרָה עֵדִים זוֹמְמִין לְתַשְׁלוּמִין. מִכְּדֵי כְּתִיב וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם, יָד בְּיָד לָמָּה לִּי, דָּבָר הַנִּתָּן מִיָּד לְיָד, וּמַאי נִיהוּ, מָמוֹן. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחברו מאתים כו': ומשלם מאמרם כל המשלם אינו לוקה ולא אמרו כל הלוקה אינו משלם יתבאר לך העקר הקבוע אצלנו כי כשיעשה אדם חטא שהוא חייב עליו מלקות מצד א' ותשלום ממון מצד אחר משלם ואינו לוקה וזה בעדים זוממין והחובל בחברו בלבד כמו שנתבאר בכתובות והלכה כחכמים: (רמב"ם)
פרק א - משנה ג
מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּב מַלְקוּת אַרְבָּעִים, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, לוֹקִין שְׁמֹנִים, מִשּׁוּם לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר (שמות כ), וּמִשּׁוּם וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם (דברים יט), דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָן לוֹקִין אֶלָּא אַרְבָּעִים. מְשַׁלְּשִׁין בְּמָמוֹן וְאֵין מְשַׁלְּשִׁין בְּמַכּוֹת. כֵּיצַד, הֱעִידוּהוּ שֶׁהוּא חַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָאתַיִם זוּז, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶם. אֲבָל אִם הֱעִידוּהוּ שֶׁהוּא חַיָּב מַלְקוּת אַרְבָּעִים, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לוֹקֶה אַרְבָּעִים: ר"ע מברטנורה מִשּׁוּם לֹא תַעֲנֶה. שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיֵּם בָּעֵדִים וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם, כְּגוֹן מְעִידִים אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא בֶן גְּרוּשָׁה, לוֹקִים הָעֵדִים מִשּׁוּם לֹא תַעֲנֶה, הָכָא דְּאִיכָּא אַזְהָרַת לֹא תַעֲנֶה {י} וְאִיכָּא נַמִּי כַּאֲשֶׁר זָמַם, לוֹקִים שְׁמֹנִים. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: מְשַׁלְּשִׁין בְּמָמוֹן. עֵדִים זוֹמְמִין שֶׁחַיָּבִין בְּתַשְׁלוּמִין מְשַׁלְּמִין הַמָּמוֹן לְפִי מִסְפַּר הָעֵדִים. אִם הָיוּ שְׁלֹשָׁה עֵדִים {יא} וְהוּזַמּוּ, כָּל אֶחָד מְשַׁלֵּם שְׁלִישׁ הַמָּמוֹן שֶׁהָיוּ רוֹצִים לְהַפְסִידוֹ: וְאֵין מְשַׁלְּשִׁין בְּמַכּוֹת. שֶׁאֵין כָּל אֶחָד מֵהָעֵדִים לוֹקֶה שְׁלִישׁ מַלְקוֹת, אֶלָּא כָּל אֶחָד לוֹקֶה אַרְבָּעִים. דְּבָעִינַן וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם, וְכָל אֶחָד מֵהֶם מְבַקֵּשׁ לְהַלְקוֹת הַנִּדּוֹן מַלְקוֹת שָׁלֵם. וּמָמוֹן מִצְטָרֵף, כְּשֶׁיִּתֵּן כָּל אֶחָד מֵהֶם שְׁלִישׁ הֲרֵי קִבֵּל מַה שֶּׁרָצוּ לְהַפְסִידוֹ בֵּין כֻּלָּם, אֲבָל מַכּוֹת {יב} לֹא מִצְטָרְפִין: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {י} הָכִי קָאָמַר, דְּהוֹאִיל וּמַשְׁכַּחַת לַהּ שֶׁחִיְּבָהוּ הַכָּתוּב לְהַלְקוֹת מִשּׁוּם לֹא תַעֲנֶה (וְאַף עַל גַּב שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה) כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיֵּם כוּ', כֵּיוָן דְּגַלֵּי לָן קְרָא דִּוְהִצְדִּיקוּ דְּשַׁיָּךְ בֵּיהּ מַלְקוֹת, הִלְכָּךְ לְעוֹלָם נְחַיְּבֵהוּ מִשּׁוּם לֹא תַעֲנֶה אֲפִלּוּ כְשֶׁמִּתְקַיֵּם וַעֲשִׂיתֶם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יא} דְּהָא מַקְּשִׁינַן שְׁלֹשָׁה לִשְׁנַיִם, כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ז'. וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר דְּמִשּׁוּם מַלְקוֹת אִצְטְרִיךְ לְאַסְבּוֹרֵי בִשְׁלֹשָׁה, שֶׁיַּגִּיעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה וְאִי אֶפְשָׁר לַחֲצוֹת לִשְׁנַיִם: {יב} שֶׁלֹּא קִבֵּל כְּלוּם, אֶלָּא שֶׁמַּלְקִים לָעֵדִים כַּאֲשֶׁר זָמְמוּ לְהַלְקוֹתוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיוּ נִלְקִים בֵּין שְׁלָשְׁתָּן הַמַּלְקוֹת הָאַחַת לֹא נִתְקַיֵּם כַּאֲשֶׁר זָמַם, שֶׁאֵין כָּאן מַלְקוֹת אַחַת כְּלָל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמָמוֹן שֶׁמִּצְטָרֵף וְיֵשׁ כָּאן קַבָּלַת מָמוֹן כַּאֲשֶׁר זָמַם לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות כו': משלשין בממון ואין משלשין במכות כו': משלשין שיחשבו בתשלומי אותו הממון כפי מנינם ואמרה תורה במחויבי מיתה אשר הוא רשע למות ונאמר במחויבי מלקות אם בן הכות הרשע הנה כי כמו שיהרג כל אחד מהן כמו כן לוקה המלקות השלם ואין הלכה כרבי מאיר: (רמב"ם)
פרק א - משנה ד
אֵין הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין עַד שֶׁיָּזוֹמוּ אֶת עַצְמָן. כֵּיצַד, אָמְרוּ מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, אָמְרוּ לָהֶן הֵיאַךְ אַתֶּם מְעִידִין, שֶׁהֲרֵי נֶהֱרָג זֶה אוֹ הַהוֹרֵג הָיָה עִמָּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, אֵין אֵלּוּ זוֹמְמִין {יד}. אֲבָל אָמְרוּ לָהֶם הֵיאַךְ אַתֶּם מְעִידִין, שֶׁהֲרֵי אַתֶּם הֱיִיתֶם {טו} עִמָּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי {טז}, הֲרֵי אֵלּוּ זוֹמְמִין, וְנֶהֱרָגִין עַל פִּיהֶם {יז}: ר"ע מברטנורה עַד שֶׁיָּזוֹמוּ עַצְמָן. שֶׁיָּזוֹמוּ אוֹתָן בְּעִסְקֵי גוּפָן, לֹא בְעִסְקֵי הַהוֹרֵג [וְהֶהָרוּג], כְּדִמְפָרֵשׁ וְאָזֵיל. וְנָפְקָא לָן מִקְּרָא דִּכְתִיב (דְּבָרִים יט) וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד, עַד שֶׁיִּהְיֶה הַשֶּׁקֶר בְּגוּפָן שֶׁל עֵדִים {יג}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יג} מִדְּלֹא נֶאֱמַר עֵדוּת שֶׁקֶר. הָרַמְבַּ"ם: {יד} אֵין כוּ'. וְהִיא עֵדוּת מֻכְחֶשֶׁת, וְנִדְחוּ דִבְרֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ וְאֵלּוּ, וּכְאִלּוּ אֵין שָׁם עֵדוּת כָּל עִקָּר. הָרַמְבַּ"ם: {טו} אַתֶּם הֱיִיתֶם. וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם זֶה הָרַג אֶת זֶה בְּיוֹם זֶה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים אוֹ לֹא הֲרָגוֹ, הוֹאִיל וְהָעֵדִים שֶׁהִזִּמּוּם לֹא הִשְׁגִּיחוּ עַל עַצְמָהּ שֶׁל עֵדוּת כְּלָל אִם אֱמֶת הָיָה אוֹ שֶׁקֶר, הֲרֵי אֵלּוּ זוֹמְמִין. אֲבָל אִם אָמְרוּ בְּיוֹם זֶה וּבְמָקוֹם זֶה הָיִינוּ עִמָּכֶם וְעִם אֵלּוּ כָּל הַיּוֹם וְלֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, הוֹאִיל וְהַהַכְחָשָׁה בָעֵדוּת עַצְמָהּ, אֵינָם זוֹמְמִים כוּ'. הָרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב לְדַעַת הַטּוּר: {טז} בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. רָחוֹק מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים יוֹתֵר מִמַּהֲלַךְ יוֹם. הָרַ"ן: {יז} וְנֶהֱרָגִין כוּ'. רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁיֵּהָרְגוּ הָעֵדִים עַל פִּי אֵלּוּ שֶׁהִזִּימוּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם תְּרֵי וּתְרֵי, לְפִי שֶׁהָעֵדוּת עַל עַצְמָם שֶׁל עֵדִים וְלֹא בָאוּ לְהָעִיד עַל עַצְמָהּ שֶׁל עֵדוּת לֹא לְקַיְּמָהּ וְלֹא לְבַטְּלָהּ, לְפִי שֶׁהֵם אוֹמְרִים אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם זֶה הָרַג כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם חוֹשְׁבִים אוֹ שֶׁלֹּא הֲרָגוֹ, אֵין עָלֵינוּ לָדַעַת עֵדוּת. אֲבָל מַה שֶּׁאָנוּ מְעִידִין שֶׁאַתֶּם הֱיִיתֶם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי בְּיוֹם פְּלוֹנִי. לְפִיכָךְ שׁוֹמְעִין דִּבְרֵיהֶם וְיֵהָרְגוּ הָעֵדִים. הָרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו את עצמן כו': אמרה תורה והנה עד שקר העד ולא נאמר עדות שקר עד שתהיה העדות על עצם העדים ולא על הדבר שהעידו עליו והוא עדות מוכחשת ונדחו דבריהם של אלו וכאילו אין שם עדים כל עיקר: ואמרו ונהרגו על פיהם ר"ל שיהרגו העדים ע"פ אלו שהזימו ואע"פ שהם תרי ותרי לפי שהעדות על עצמם של עדות ולא באו להעיד על עצמה של עדות לא לקיימה ולא לבטלה לפי שהם אומרים אנו אין אנו יודעים אם זה הרג כמו שאתם חושבים או שלא הרג ואין עלינו לדעת עדותם אבל מה שאנו מעידים שאתם הייתם במקום פלוני ביום פלוני לפיכך שומעין דבריהם ויהרגו העדים: (רמב"ם)
פרק א - משנה ה
בָּאוּ אֲחֵרִים וְהִזִּימוּם, בָּאוּ אֲחֵרִים וְהִזִּימוּם, אֲפִלּוּ מֵאָה, כֻּלָּם יֵהָרֵגוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִסְטָסִית הִיא זוֹ, וְאֵינָהּ נֶהֱרֶגֶת אֶלָּא כַת הָרִאשׁוֹנָה בִלְבָד: ר"ע מברטנורה וַאֲפִלּוּ הָיוּ מֵאָה. כִּתּוֹת שֶׁהֵעִידוּ זוֹ אַחַר זוֹ בְּעֵדוּת אַחַת וְכַת אַחַת הֵזֵמָּה אֶת כֻּלָּן, כֻּלָּן יֵהָרֵגוּ: אִסְטָסִית הִיא זֹאת. כְּלוֹמַר זֹאת הַכַּת סָרָה וְסַטְיָא הִיא, שֶׁכָּךְ נָטְלוּ עֵצָה בֵינֵיהֶן לְהַזִּים כָּל הַבָּא לְהָעִיד בְּעֵדוּת זֹאת {יח}. פֵּרוּשׁ אַחֵר אִסְטָסִית הִיא זוֹ, וְכִי עֵדוּת זוֹ יוֹרָה שֶׁל אִסְטִיס הִיא שֶׁצּוֹבַעַת כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּהּ: וְאֵינָהּ נֶהֱרֶגֶת אֶלָּא כַת רִאשׁוֹנָה בִלְבָד. דִּסְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה דִּלְאַחַר דְּאִתַּזְּמָּא לַהּ כַת רִאשׁוֹנָה, תּוּ לֹא מְקַבְּלִים סָהֲדוּתָא דְכַת שְׁנִיָּה דְּאָתְיָא לְאַסְהִיד בָּתְרַהּ, וְאִי אַסָּהֲדָה וְאִתַּזְּמָּא לֹא קָטְלִינַן לַהּ, דְּלֹא קָרִינַן לַהּ וַעֲשִׂיתֶם לוֹ {יט}, דְּהָא לֹא קָטְלִינַן אַפֻּמָּה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יח} דְּאַטּוּ כֻלֵּי עָלְמָא גַּבַּיְהוּ הֲווּ קַיְמֵי. גְּמָרָא. וּפָרֵיךְ אֲפִלּוּ כַת רִאשׁוֹנָה נַמִּי לֹא כוּ'. קָשְׁיָא: {יט} וְכֵן פֵּרֵשׁ הָרַמְבַּ"ם. וְיֵשׁ לִתְמֹהַּ, מַאי אִסְטָסִית הִיא זוֹ, וְהָא לָאו מִשּׁוּם הַמַּזִּימִין קָאָתִינַן עֲלַיְהוּ, אֶלָּא מַשְׁמַע אִפְּכָא, דְּהָא מִשּׁוּם דְּתוּ לֹא מְקַבְּלִים סָהֲדוּתָא וְכוּ' הוּא, וּמַחֲזִיקִין לַמֻּזַמִּין וּלְכָל הַמְּעִידִים כְּמוֹתָם שֶׁהֵם שַׁקְרָנִים, וְשֶׁהַמַּזִּימִים הֵעִידוּ בֶאֱמֶת. וְנִרְאֶה דְיֵשׁ לְפָרֵשׁ דְּרַבִּי יְהוּדָה לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנָן קָאָמַר לְהוּ, לְדִבְרֵיכֶם דְּסָבְרִיתוּ דִמְקַבְּלִים סָהֲדוּתָא דְכַת שְׁנִיָּה כוּ', אֲפִלּוּ הָכִי לֹא הֲוָה לְכוּ לָדוּן לַהֲרִיגָה לְכָל הַמֻּזַמִּים, אֶלָּא הֲוָה לְכוּ לוֹמַר אִסְטָסִית הִיא זוֹ. אֲבָל לְדִידִי בְּלָאו הָכִי אֵינָהּ נֶהֱרֶגֶת אֶלָּא כַת הָרִאשׁוֹנָה בִלְבַד מִשּׁוּם דְּאֵין מְקַבְּלִין כוּ'. וְהֶאֱרִיךְ, וּמַסִּיק דִּסְבָרָא זוֹ הִיא בַגְּמָרָא לְהַסָּלְקָא דַעְתָּא. וּפֵרוּשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא לְהַמַּסְקָנָא, אֶלָּא דִלְהַסָּלְקָא דַעְתָּא לֹא קָשְׁיָא קוּשְׁיַת הַגְּמָרָא שֶׁהֵבֵאתִי. לְהָכִי פֵרֵשׁ הָרַמְבַּ"ם לְמַתְנִיתִין כְּהַסָּלְקָא דַעְתָּא. וְיָצָא לָנוּ דִּשְׁנֵי הַפֵּרוּשִׁים שֶׁכָּתַב הָרַב בְּמִלַּת אִסְטָסִית וְחִלּוּף הַגִּרְסָאוֹת עוֹלִים לִשְׁנֵי הַפֵּרוּשִׁים, וְאֵינוֹ נִתְלֶה כְלָל בְּפֵרוּשׁ הָעִנְיָן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם באו אחרים והזימום באו אחרים והזימום כו': פירוש זה המאמר כי כשיעידו העדים שראובן הרג את שמעון אחר כן בא קהת וחושים והזימו אותם עדים ואחר כך באו עדים אחרים והעידו אותו העדות בעצמו שהעידו העדים הראשונים והוא שראובן הרג את שמעון והזימו ג"כ קהת וחושים לאותם העדים השניים וכן השלישיים ורביעיים ואפילו באו אלף כתות זו אחר זו ויעידו כולם עדות אחת ושני עדים עומדין ומזימין את כולם יהרגו על פי שנים האלו ורבי יהודה אומר כאילו הוא תמה מזה איסטיסית היא זו גזור מן אסטיס והוא צבע שצובעים בו כעין תכלת ונקרא בערבי נל"ג פירוש זה אמר כאילו עדות אלה המזימין יורה של צבעים כל מי שנגע בה יצטבע כמו שזה אומר שכל מי שיעיד אותו עדות יהרג ואין נהרגין אלא כת ראשונה בלבד ואין שומעין מאותן שבאין אחר כן ואין הלכה כר' יהודה לפי שאילו נתבררה עדות העדים השניים ולא ימצא להם מזימין היה נהרג ראובן עם העדים הראשונים שהזימו וגם כן אילו באו עדים ויזימו קהת וחושים יהרג ראובן וקהת וחושים וינצלו העדים הראשונים ועל זה תקיש: (רמב"ם)
פרק א - משנה ו
אֵין הָעֵדִים זוֹמְמִין נֶהֱרָגִין, עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין, שֶׁהֲרֵי הַצְּדוֹקִין אוֹמְרִים, עַד שֶׁיֵּהָרֵג, שֶׁנֶּאֱמַר נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ {כ}. אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (דברים יט) וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו, וַהֲרֵי אָחִיו קַיָּם {כא}. וְאִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ, יָכוֹל מִשָּׁעָה שֶׁקִּבְּלוּ עֵדוּתָן {כב} יֵהָרֵגוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר, נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ, הָא אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין {כג}: ר"ע מברטנורה עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין. שֶׁל הַנִּדּוֹן שֶׁיֵּהָרֵג עַל פִּיהֶן, וְאַחַר כֵּן הוּזַמּוּ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כ} נֶפֶשׁ כוּ'. בְּעֵדִים זוֹמְמִין כָּתוּב וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ. רַשִׁ"י. וְלֹא גָרְסִינַן בַּמִּשְׁנָה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ, שֶׁאוֹתוֹ כְתִיב בְּפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים בְּכִי יִנָּצוּ: {כא} וַהֲרֵי כוּ'. מַשְׁמַע שֶׁהֲרֵי אָחִיו עֲדַיִן קַיָּם. רַשִׁ"י: {כב} שֶׁקִּבְּלוּ כוּ'. וּבָאת לָהֶם הֲזַמָּה מִיָּד קֹדֶם גְּמַר דִּין שֶׁל נִדּוֹן, יֵהָרֵגוּ. רַשִׁ"י: {כג} שֶׁיִּגָּמֵר כוּ'. דְּהַשְׁתָּא מִקַיְמָא שַׁפִּיר נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ, דְּמִשֶּׁיִּגָּמֵר דִּינוֹ מִקְּרֵי גַבְרָא קְטִילָא, כִּדְאַשְׁכְּחַן בְּמִשְׁנָה ד' פֶּרֶק ח' דְּסַנְהֶדְרִין: (עיקר תוי"ט). רמב"ם אין העדים זוממים נהרגין עד שיגמור הדין כו': כשנהרג אותו שהעידו עליו ואחר מותו הוזמו העדים לא יהרגו כמו שנאמר כאשר זמם לעשות לאחיו ועדיין אחיו קיים * (אבל החכמים מעידים שהרי הסמיכו עליו) [צריך תיקון רב ואפשר דצ"ל אבל החכמים מעידים ר"ל החכמים דסתרו לראיות הצדוקים מעידים כלומר מורים מתוך הפסוקים שנהרגין משנגמר הדין ועל זה נתן טעם שהרי הסמיכו עליו ר"ל דסנהדרין סמכו על עדותן של אלו דהשתא מתקיימת שפיר נפש בנפש דמשנגמר דינו מקרי גברא קטילא כדאיתא בסנהדרין ע"א: ואם משנגמר דינו]: (רמב"ם)
פרק א - משנה ז
עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת (שם יז), אִם מִתְקַיֶּמֶת הָעֵדוּת בִּשְׁנַיִם, לָמָּה פָרַט הַכָּתוּב בִּשְׁלשָׁה, אֶלָּא לְהַקִּישׁ שְׁלשָׁה לִשְׁנַיִם, מַה שְּׁלשָׁה מַזִּימִין אֶת הַשְּׁנַיִם {כד}, אַף הַשְּׁנַיִם יָזוֹמּוֹ אֶת הַשְּׁלשָׁה. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ מֵאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר, עֵדִים {כה}. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מַה שְּׁנַיִם אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם זוֹמְמִין, אַף שְׁלשָׁה אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁלָשְׁתָּן זוֹמְמִין. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ מֵאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר, עֵדִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא בָא הַשְּׁלִישִׁי {כז} אֶלָּא לְהַחְמִיר עָלָיו וְלַעֲשׂוֹת דִּינוֹ כַיּוֹצֵא בָאֵלּוּ. וְאִם כֵּן עָנַשׁ הַכָּתוּב לַנִּטְפָּל לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה כְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה יְשַׁלֵּם שָׂכָר לַנִּטְפָּל לְעוֹשֵׂי מִצְוָה כְעוֹשֵׂי מִצְוָה: ר"ע מברטנורה וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ מֵאָה. שֶׁשְּׁנַיִם מַזִּימִין מֵאָה שֶׁהֵעִידוּ יַחַד: מַה שְּׁנַיִם אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁהוּזַמּוּ שְׁנֵיהֶן. דִּכְתִיב (דְּבָרִים יט) וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד, וְאָמַר מַר, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמָר עֵד הֲרֵי כָאן שְׁנַיִם עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב אֶחָד: עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁלָשְׁתָּן זוֹמְמִין. וְהוּא שֶׁהֵעִיד כָּל אֶחָד בְּתוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר שֶׁל סִיּוּמוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. אֲבָל אִם הֵעִידוּ שְׁנַיִם וּלְאַחַר זְמַן הֵעִידוּ הָאֲחֵרִים, הֲרֵי הֵן שְׁתֵּי כִתּוֹת לְכָל דָּבָר {כו}: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר לֹא בָא הַשְּׁלִישִׁי אֶלָּא לְהַחְמִיר עָלָיו. שֶׁלֹּא תֹאמַר הוֹאִיל וּבְלֹא הַשְּׁלִישִׁי הָיְתָה הָעֵדוּת מִתְקַיֶּמֶת לֹא יַעֲשׂוּ בוֹ דִּין הֲזַמָּה, לִמֶּדְךָ הַכָּתוּב שֶׁאַף הוּא נִדּוֹן: עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. שֶׁמִּדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה עַל מִדַּת פֻּרְעָנוּת {כח}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כד} מַה שְּׁלֹשָׁה כוּ'. דְּהָא רֻבָּא נִינְהוּ. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {כה} עֵדִים. לוֹמַר אֲפִלּוּ מֵאָה אֵין לָהֶם אֶלָּא דִין שְׁנֵי עֵדִים. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כו} דַּוְקָא בַשְּׁלִישִׁי, וְכֵן אִם הֵן יוֹתֵר, אֲבָל לֹא בַשְּׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים. וְשִׁעוּר תּוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר, מְפֹרָשׁ רֵישׁ פֶּרֶק ד' דְּנָזִיר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כז} לֹא בָא כוּ'. לֹא הֻצְרַךְ לְלַמְּדֵנוּ זֹאת, דְּמִמֵּילָא יָדְעִינַן שֶׁשְּׁנַיִם מַזִּימִין אֶת הַשְּׁלֹשָׁה, שֶׁהֲרֵי שְׁנַיִם כְּשֵׁרִים לְכָל עֵדֻיּוֹת, וּמִמֵּילָא יָדְעִינַן שֶׁאֵין זוֹמְמִין עַד שֶׁיָּזוֹמוּ כֻלָּן, שֶׁהֲרֵי כֻלָּם כְּאֶחָד נַעֲשׂוּ עֵדִים, וּקְרָא כְתִיב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד, וְלֹא בָא כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב דֵּעוֹת הַפּוֹסְקִים אִי תַנָּא קַמָּא וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פְּלִיגֵי אַהֲדָדֵי: {כח} בְּמִדָּה טוֹבָה הוּא אוֹמֵר נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, בְּמִדַּת פֻּרְעָנוּת הוּא אוֹמֵר עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט). רמב"ם על פי שנים או שלשה עדים יומת המת כו': דברי ר"ע פירושו כי העדות היא מתקיימת בשנים וכשנלוה אליהם שלישי יהרג עמהם אם הוזמו שלשתן ואילו הוזם הוא לבדו לא יהרג ולא נתחייב מיתה אלא על שנצטרף לעוברי עבירה ודברי ר"ע ור' שמעון קיימין ואין עליהם חולק ואולם כל א' מהם ענין ברור: וזה שאמרנו עד שיזומו כולם ובלבד שיעיד כל אחד מהם בתוך כדי דבור חבירו ויהיה הכל עדות אחת וכאילו כולם העידו עדות בבת אחת: (רמב"ם)
פרק א - משנה ח
מַה שְּׁנַיִם נִמְצָא אַחַד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָסוּל עֵדוּתָן בְּטֵלָה {כט}, אַף שְׁלשָׁה נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָסוּל, עֵדוּתָן בְּטֵלָה. מִנַּיִן אֲפִלּוּ מֵאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר, עֵדִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת. אֲבָל בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, תִּתְקַיֵּם הָעֵדוּת בַּשְּׁאָר. רַבִּי אוֹמֵר, אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת. בִּזְמַן שֶׁהִתְרוּ {ל} בָהֶן, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְרוּ בָהֶן, מַה יַּעֲשׂוּ שְׁנֵי אַחִין שֶׁרָאוּ {לא} בְאֶחָד שֶׁהָרַג אֶת הַנָּפֶשׁ: ר"ע מברטנורה בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר לה) וְהִצִּילוּ הָעֵדָה, וּמְהַדְּרִינַן אַזְּכוּתָא: אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת. נַמִּי עֵדוּתָן בְּטֵלָה: בִּזְמַן שֶׁהִתְרוּ בָהֶן. בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת אָיְרֵי. כְּלוֹמַר, כִּי אָמְרִינַן דִּבְטֵלָה, זֶהוּ בִּזְמַן שֶׁהַקָּרוֹב אוֹ הַפָּסוּל נִשְׁתַּתֵּף מִתְּחִלָּה לִהְיוֹת מִן הַמַּתְרִין בְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, אֲבָל אִם לֹא הִתְרוּ בָהֶן וְלֹא כִוֵּן לִהְיוֹת עֵד בַּדָּבָר, לֹא בְטֵלָה עֵדוּת הָאֲחֵרִים בִּשְׁבִיל רְאִיָּתוֹ שֶׁל זֶה. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כט} בְּטֵלָה. נִרְאֶה לִי שֶׁזֶּה מִכְּלָל אָמְרָם זַ"ל הֲרֵי זֶה בָא לְלַמֵּד וְנִמְצָא לָמֵד. שֶׁהֲרֵי עֲדַיִן לֹא שָׁמַעְנוּ בִשְׁנַיִם שֶׁעֵדוּתָן בְּטֵלָה: {ל} שֶׁהִתְרוּ כוּ'. דִּבְרֵי רַבִּי הֵן. וְרַבִּי יוֹסֵי פָלֵיג וּסְבִירָא לֵיהּ אֲפִלּוּ בִזְמַן שֶׁלֹּא הִתְרוּ בָהֶן. גְּמָרָא. וְהִקְשׁוּ בַתּוֹסָפוֹת, אִם כֵּן הֵיאַךְ מָצִינוּ יָדֵינוּ וְרַגְלֵינוּ כְּשֶׁנּוֹתְנִין גֵּט שֶׁיֵּשׁ בַּמַּעֲמָד קְרוֹבִים. וְהָיָה לָנוּ לוֹמַר דְּעֵדוּת הַכְּשֵׁרִים בָּטֵל וְהַאי דּוּמְיָא דְדִינֵי נְפָשׁוֹת דְּשָׁרִינַן אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִיתַת בֵּית דִּין. וְגַם לְרַבִּי קָשֶׁה שֶׁפְּעָמִים יִתְכַּוֵּן אֶחָד מִן הַקְּרוֹבִים לְהָעִיד כוּ'. וְהַסְּמַ"ע סִימָן ל"ו מְתָרֵץ, שֶׁהֲרֵי יָכוֹל הַמְגָרֵשׁ לְהַזְמִין עֵדִים כְּשֵׁרִים וְאָז לֹא יִפְסֹל הַפּוֹסֵל בְּכַוָּנָתוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַטּוּר, דְּכֵיוָן שֶׁהִזְמִין עֵדָיו וְהוֹצִיא אֶת הָאֲחֵרִים מִכְּלָל הָעֵדוּת, לָאו כֹּל כְּמִנַּיְהוּ לְבַטֵּל הָעֵדוּת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לא} שֶׁרָאוּ. עִם שְׁלִישִׁי מִן הַשּׁוּק, בְּאֶחָד כוּ'. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט). רמב"ם מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול כו': ענין דברי רבי כי כשיבא קרוב ולא בא להעיד על האיש ההוא אבל בא לראות מה שיעשה ולא ידע אם יש שם קרוב וראה מה שראה תתקיים העדות בשנים כשרים מכלל הרואים ולא נשגיח לנשארים: והלכה כרבי: (רמב"ם)
פרק א - משנה ט
הָיוּ שְׁנַיִם רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן זֶה וּשְׁנַיִם רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן זֶה וְאֶחָד מַתְרֶה בוֹ בָּאֶמְצַע {לב}, בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, הֲרֵי אֵלּוּ עֵדוּת אַחַת. וְאִם לָאו {לד}, הֲרֵי אֵלּוּ שְׁתֵּי עֵדֻיּוֹת. לְפִיכָךְ אִם נִמְצֵאת אַחַת מֵהֶן זוֹמֶמֶת, הוּא וָהֵן נֶהֱרָגִין וְהַשְּׁנִיָּה פְּטוּרָה {לה}. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְעוֹלָם אֵין נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיְּהוּ פִּי שְׁנֵי עֵדָיו מַתְרִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז) עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים {לו}. דָּבָר אַחֵר, עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, שֶׁלֹּא תְהֵא סַנְהֶדְרִין שׁוֹמַעַת מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן {לז}: ר"ע מברטנורה וְאֶחָד מַתְרֶה בוֹ בָּאֶמְצַע. הַמַּתְרֶה מִצְטָרֵף עִם הַכַּת שֶׁל עֵדִים, שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתָם וְהֵם רוֹאִים אוֹתוֹ בִּשְׁעַת הַהַתְרָאָה. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ שְׁתֵּי הַכִּתּוֹת שֶׁבִּשְׁנֵי הַחַלּוֹנוֹת רוֹאִים אוֹתוֹ {לג}, מִצְטָרְפִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וְהֵם כֻּלָּם עֵדוּת אֶחָת: הוּא וָהֵן נֶהֱרָגִין. הוּא נֶהֱרָג דְּאַכַּתִּי אִיכָּא כַת אַחַת שֶׁלֹּא הוּזַמָּה, וְהֵם הַנִּזָּמִין נֶהֱרָגִין שֶׁהֲרֵי הוּזַמּוּ: שֶׁלֹּא תְהֵא סַנְהֶדְרִין שׁוֹמַעַת מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן. שֶׁצְּרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ הַדַּיָּנִים מַכִּירִים בִּלְשׁוֹן הָעֵדִים וְלֹא יִצְטָרְכוּ לְהַעֲמִיד מֵלִיץ בֵּינוֹתָם. וְכֵן הֲלָכָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {לב} וְאֶחָד כוּ'. תֵּימַהּ, אַמַּאי הֻצְרַךְ לוֹמַר וְאֶחָד מַתְרֶה שֶׁאֵין מִן הָעֵדִים כוּ'. וְנִרְאֶה לְמוֹרִי שֶׁיִּחְיֶה, דְּנָקַט לַאֲפוֹקֵי מִדִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי דְבַסֵּיפָא כוּ'. תּוֹסָפוֹת: {לג} וּלְשׁוֹן מִקְצָתָן לֹא דָיֵיק הָכִי. וּלְשׁוֹן הַתּוֹסָפוֹת, שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין כוּ' מִצְטָרְפִין אַף אוֹתָם שֶׁאֵין רוֹאִין: {לד} וְאִם לָאו. מַיְרֵי כְּשֶׁאֵין רוֹאִין הַמַּתְרֶה וְאֵין הַמַּתְרֶה רוֹאֶה אוֹתָם, אֶלָּא שָׁמְעוּ הַמַּתְרֶה שֶׁמַּתְרֶה כֵן. וּבְכָךְ סַגִּי, דְּהָא קָיְמִינַן לְרַבָּנָן דִּפְלִיגֵי אַדְּרַבִּי יוֹסֵי דִבְסָמוּךְ וְלֹא בָעֵי פִּי שְׁנֵי עֵדָיו מַתְרִין בּוֹ כְּמוֹ רַבִּי יוֹסֵי. תּוֹסָפוֹת. וּכְלוֹמַר דְּאִי הַמַּתְרֶה רוֹאֶה אוֹתָן אוֹ הֵן רוֹאִין אוֹתוֹ מִצְטָרְפִין. וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם בְּחִבּוּרוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לה} פְּטוּרָה. אִם הוּזַמָּה אַחַר שֶׁנֶּהֱרַג הָרוֹצֵחַ. דְּכֵיוָן שֶׁנֶּהֱרַג הַהוֹרֵג עַל פִּיהֶן שׁוּב אֵין נֶהֱרָגִין, דְּקַיְמָא לָן לֹא הָרְגוּ נֶהֱרָגִין, הָרְגוּ אֵין נֶהֱרָגִין. דִּכְתִיב כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת, וְלֹא כַאֲשֶׁר עָשָׂה. וּלְעִנְיַן מָמוֹן, אֲפִלּוּ כַאֲשֶׁר עָשָׂה נַמִּי מְחֻיָּבִים לְשַׁלּוּמֵי (עַיֵּן בָּבָא בַּתְרָא פ"ג מ"ד). וְדַעַת הָרַמְבַּ"ם דַּאֲפִלּוּ לְעִנְיַן מַלְקוֹת נַמִּי אֲפִלּוּ לָקָה זֶה שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו לוֹקִין אֵלּוּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לו} שֶׁנֶּאֱמַר כוּ'. כְּלוֹמַר שֶׁיְּהֵא הַדָּבָר כֻּלּוֹ שֶׁהוּא הָעֵדוּת וְהַהַתְרָאָה קָם עַל פִּי שְׁנַיִם הָעֵדִים. נִמּוּקֵי יוֹסֵף: {לז} שֶׁלֹּא כוּ'. שֶׁמָּא יַחֲלִיף הַמְתֻרְגְּמָן בִּלְשׁוֹן הָעֵדוּת. וְעוֹד כְּשֶׁיִּשְׁמְעוּ הֵם מִפִּי הָעֵדִים יִתָּכֵן לָהֶם לַחְקֹר אוֹתָם יוֹתֵר. נִמּוּקֵי יוֹסֵף. וְנִרְאֶה בְעֵינַי דְּאַף עַל גַּב דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא דְדָרֵישׁ טַעֲמָא דִקְרָא, בְּכָאן אָנוּ צְרִיכִין לְכָךְ, דְּאִי לָאו הָכִי מְנָא לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי לְהוֹצִיא שְׁתֵּי דְרָשׁוֹת מִן הַכָּתוּב, אֶלָּא דְּעִקָּרוֹ לְהַתְרָאָה אֲתָא, וְהַדָּבָר אַחֵר מִסְּבָרָא הוּא אֶלָּא דְּאַסְמְכֵיהּ אַקְּרָא: (עיקר תוי"ט). רמב"ם היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין כו': זה שהתרה בו כשראה העדים יצטרף עמהם ואם לא ראה אותם לא יצטרף ולפיכך כשיהיה זה המתרה רואה שני העדים שבחלון זה ושני העדים שבחלון אחר וכמו כן הם כולם רואים את המתרה הרי זה מצטרפין ויחזור הכל עדות אחת. ואין הלכה כרבי יוסי: ואמרו שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן הוא דבר ברור וראוי לסמוך עליה: (רמב"ם)
פרק א - משנה י
מִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ וּבָרַח וּבָא לִפְנֵי אוֹתוֹ בֵית דִּין {לח}, אֵין סוֹתְרִים אֶת דִּינוֹ. כָּל מָקוֹם שֶׁיַּעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיֹאמְרוּ, מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו {לט}, הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג. סַנְהֶדְרִין נוֹהֶגֶת בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ {מ}. סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד בְּשָׁבוּעַ נִקְרֵאת חָבְלָנִית. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֶחָד לְשִׁבְעִים {מב} שָׁנָה. רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, אִלּוּ הָיִינוּ בַסַּנְהֶדְרִין לֹא נֶהֱרַג אָדָם מֵעוֹלָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הֵן מַרְבִּין {מו} שׁוֹפְכֵי דָמִים בְּיִשְׂרָאֵל: ר"ע מברטנורה סַנְהֶדְרִין. הַסְּמוּכִים בָּאָרֶץ, יֵשׁ לָהֵן רְשׁוּת לָדוּן דִּינֵי קְנָסוֹת וְדִינֵי נְפָשׁוֹת, בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים יז) לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט, בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ כֹּהֵן מַקְרִיב עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ יֵשׁ שׁוֹפֵט שֶׁדָּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת {מא}, בִּזְמַן שֶׁאֵין כֹּהֵן אֵין שׁוֹפֵט: סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אַחַת בְּשָׁבוּעַ. אַחַת לְשֶׁבַע שָׁנִים: נִקְרֵאת חוֹבְלָנִית. שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְיַחְזִירוּ בְדִינֵי נְפָשׁוֹת לִזְכוּת: לֹא נֶהֱרַג אָדָם מֵעוֹלָם. שֶׁיִּבְדְּקוּ הָעֵדִים בְּדָבָר שֶׁלֹּא יֵדְעוּ לְהָשִׁיב. אִם רוֹצֵחַ הוּא, מָה רְאִיתֶם, טְרֵפָה הָרַג אוֹ שָׁלֵם הָרַג, וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר שָׁלֵם הָרַג {מג}, שֶׁמָּא בִמְקוֹם סַיִף נֶקֶב הָיָה {מד}. וְאִם מְגַלֶּה עֲרָיוֹת הוּא, רְאִיתֶם כְּמִכְחוֹל בַּשְּׁפוֹפֶרֶת {מה}: אַף הֵן מַרְבִּים שׁוֹפְכֵי דָמִים. מִתּוֹךְ כָּךְ אֵין מְכַלִּין הָרְשָׁעִים וּמַרְבִּים לִשְׁפֹּךְ דָּם: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {לח} אוֹתוֹ בֵית דִּין. שֶׁנִּתְחַיֵּב בּוֹ. אֵין סוֹתְרִין לַחֲזֹר וְלִשָּׂא וְלִתֵּן אוּלַי יִזְכֶּה. רַשִׁ"י. וּבַגְּמָרָא, הָא לִפְנֵי בֵית דִּין אַחֵר סוֹתְרִין, הָא תָנֵי סֵיפָא כָּל מָקוֹם שֶׁיַּעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיֹאמְרוּ מְעִידִין כוּ'. אָמַר אַבַּיֵי לֹא קָשְׁיָא כָּאן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כָּאן בְּחוּץ לָאָרֶץ. דְּתַנְיָא כוּ' מִחוּץ לָאָרֶץ לָאָרֶץ סוֹתְרִין אֶת דִּינוֹ מִפְּנֵי זְכוּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י אוּלַי תּוֹעִיל לִמְצֹא לוֹ פֶּתַח שֶׁל זְכוּת: {לט} וּפְלוֹנִי כוּ'. דְּדִלְמָא יֵשׁ לַהֲזִימָם אוֹ לְהַכְחִישָׁם: {מ} וּבְחוּצָה לָאָרֶץ. יָלֵיף לֵיהּ בַּגְּמָרָא מִקְּרָא: {מא} וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ הַסַּנְהֶדְרִין בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית כְּלוֹמַר בַּמִּקְדָּשׁ מַמָּשׁ. הָרַמְבַּ"ם. וְיָלְפִינַן לֵיהּ בְּפֶרֶק קַמָּא דַעֲבוֹדָה זָרָה דַּף ח', שֶׁנֶּאֱמַר, וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, מְלַמֵּד שֶׁהַמָּקוֹם גּוֹרֵם. וְאַף עַל גַּב דִּבְזָקֵן מַמְרֵא כְתִיב, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְזָקֵן מַמְרֵא דְהָא כְבָר כְּתִיב וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְכָל דִּינֵי נְפָשׁוֹת לוֹמַר שֶׁהַמָּקוֹם גּוֹרֵם. נִרְאֶה לִי. וְעַיֵּן שָׁם בְּרַשִׁ"י וְתוֹסָפוֹת: {מב} לְשִׁבְעִים כוּ'. בַּגְּמָרָא אִבַּעְיָא לְהוּ אַחַת לְשִׁבְעִים שָׁנָה נִקְרֵאת חוֹבְלָנִית, אוֹ אוֹרְחָא הוּא, תֵּיקוּ: {מג} שֶׁיֹּאמְרוּ בְּדַקְנוּהוּ לְאַחַר מִיתָתוֹ מִכָּל שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה טְרֵפוֹת. רַשִׁ"י: {מד} לָאו דְּחָיְשִׁינַן לְהָכִי, דְּהָא אָזְלִינַן בָּתַר רֻבָּא. אֶלָּא הָכִי קָאָמַר, רֹב פְּעָמִים לֹא הָיָה נֶהֱרָג, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁהוּא מַרְבֶּה בִּבְדִיקוֹת אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יַכְחִישׁ אֶחָד מֵהֶם אֶת חֲבֵרוֹ. תּוֹסָפוֹת: {מה} וְאֵין עֵדִים מִסְתַּכְּלִין בְּכָךְ. רַשִׁ"י. וְרַבָּנָן סַגִּי לְהוּ מִשֶּׁיֵּרָאוּ מְנָאֲפִים שֶׁיִּנְהֲגוּ עִנְיַן נִאוּף שֶׁשּׁוֹכְבִין בְּקֵרוּב בָּשָׂר וְנוֹהֲגִין בְּדֶרֶךְ תַּשְׁמִישׁ. וַעֲבוֹדָה זָרָה וְחִלּוּל שַׁבָּת לֹא שְׁכִיחֵי כָל כָּךְ כְּמוֹ שְׁפִיכוּת דָּמִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת. תּוֹסָפוֹת. וּרְאָיָה מִפֶּרֶק ח' דְּסוֹטָה מִשְׁנָה ט', מִשֶּׁרַבּוּ הָרַצְחָנִים, מִשֶּׁרַבּוּ הַמְנָאֲפִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מו} מַרְבִּין. קָפֵיד טְפֵי עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים מֵעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת לְפִי שֶׁהוּא רָע לַשָּׁמַיִם וְלַבְּרִיּוֹת. וַהֲרֵי חֻמְרָא יְתֵרָא נוֹדַעַת לִרְצִיחָה, שֶׁהֵמִית שֶׁלֹּא בְעֵדִים: (עיקר תוי"ט). רמב"ם מי שנגמר דינו וברח ובא לפני אותו ב"ד כו': כבר בארנו בפרק ראשון [הלכה ג] ממסכת סנהדרין כי הסמיכה בארץ ישראל ויש להם רשות לדון בארץ ובחוצה לארץ דיני קנסות ודיני נפשות אבל אין דנין דיני נפשות בחוצה לארץ אלא בזמן שדנין דיני נפשות בא"י כ"ש שאין דנין אלא בזמן שב"ד הגדול בלשכת הגזית כמו שנא' לבלתי שמוע אל הכהן או אל השופט בזמן שיש כהן מקריב ע"ג המזבח יש דיני נפשות ובלבד שיהיו הסנהדרין בלשכת הגזית כלומר במקדש ממש: וזה שזכר ממיעוט המיתה ראוי שיכוונו הסנהדרין זה בהתבוננות ומתון בדינין ואם אינן יכולין ונתקיימה העדות על מי שחייב מיתה יש להם להמית אפילו אלף איש ביום אחד כשיזדמן זה שיהיה ראוי ע"פ התורה: (רמב"ם)
פרק ב
פרק ב - משנה א
אֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין, הַהוֹרֵג נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. הָיָה מְעַגֵּל בְּמַעְגִּילָה וְנָפְלָה {א} עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ, הָיָה מְשַׁלְשֵׁל בְּחָבִית וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ, הָיָה יוֹרֵד {ב} בְּסֻלָּם וְנָפַל עָלָיו וַהֲרָגוֹ, הֲרֵי זֶה גוֹלֶה. אֲבָל אִם הָיָה מוֹשֵׁךְ בְּמַעְגִּילָה וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ, הָיָה דוֹלֶה בְחָבִית וְנִפְסַק הַחֶבֶל וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ, הָיָה עוֹלֶה בְסֻלָּם וְנָפַל עָלָיו וַהֲרָגוֹ, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גוֹלֶה. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ, גּוֹלֶה. וְשֶׁלֹּא בְדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ, אֵינוֹ גוֹלֶה. נִשְׁמַט הַבַּרְזֶל מִקַּתּוֹ וְהָרַג, רַבִּי אוֹמֵר, אֵינוֹ גוֹלֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, גּוֹלֶה. מִן הָעֵץ {ו} הַמִּתְבַּקֵּעַ, רַבִּי אוֹמֵר, גּוֹלֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ גוֹלֶה: ר"ע מברטנורה אֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין. הָיָה מְעַגֵּל בְּמַעְגִּילָה. אֶבֶן חֲלָקָה עֲגֻלָּה שֶׁמְּעַגְּלִין אוֹתָהּ עַל גַּבֵּי הַסִּיד אוֹ הַטִּיט שֶׁבָּעֲלִיָּה לְהַשְׁווֹת הַסְּדָקִים: הָיָה מְשַׁלְשֵׁל בְּחָבִית. מִלְמַעְלָה לְמַטָּה: אֲבָל אִם הָיָה מוֹשֵׁךְ בְּמַעְגִּילָה. מִמַּטָּה לְמַעְלָה: כֹּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ גּוֹלֶה. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר לה) וַיַּפֵּל עָלָיו, עַד שֶׁיְּהֵא דֶּרֶךְ נְפִילָה {ג}. וְכֹל, לַאֲתוֹיֵי אֲפִלּוּ יְרִידָה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ עֲלִיָּה {ד}: נִשְׁמַט הַבַּרְזֶל מִקַּתּוֹ. מִבֵּית יָד שֶׁהוּא תָקוּעַ בּוֹ: רַבִּי אוֹמֵר אֵינוֹ גוֹלֶה. רַבִּי סָבַר וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ זֶה עֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ, וְלֹא עֵצוֹ שֶׁהוּא תָקוּעַ בּוֹ {ה}. וְרַבָּנָן סָבְרֵי מִן הָעֵץ, מֵעֵצוֹ שֶׁהוּא תָקוּעַ בּוֹ. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים. דְּעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ כֹּחַ כֹּחוֹ הוּא {ז}, וְעַל יְדֵי כֹחַ כֹּחוֹ אֵינוֹ גוֹלֶה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} וְנָפְלָה. וְלֹא תָנֵי נִפְסַק הַחֶבֶל. וְנִרְאֶה לִי דְּנָפְלָה פֵּרוּשׁ שֶׁנִּשְׁמַט מִיָּדוֹ. וּלְכָךְ לֹא רָצָה לוֹמַר וְנִפְסַק, דְּאִם כֵּן לֹא אָתְיָא כְרַבִּי דְּאָמַר לְקַמָּן נִפְסַק אֵינוֹ גוֹלֶה. תּוֹסָפוֹת: {ב} יוֹרֵד. לֹא זוֹ אַף זוֹ קָתָנֵי. לֹא זוֹ מְעַגֵּל דְּוַדַּאי יֵשׁ לְחַיְּבוֹ גָלוּת, דִּלְמָא לֹא נִזְהַר, אֶלָּא אַף מְשַׁלְשֵׁל חָבִית דְּשַׁפִּיר מִזְהַר שֶׁלֹּא יְשַׁבֵּר חָבִיתוֹ, אִם נָפַל וְהָרַג חַיָּב. וְעוֹד דְּלֹא זוֹ אֶלָּא אַף יוֹרֵד בְּסֻלָּם דִּטְפֵי מִזְהַר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפֹּל, אִם הָרַג חַיָּב. תּוֹסָפוֹת: {ג} וְהָרַמְבַּ"ם הִטְעִים הַטַּעַם יָפֶה, שֶׁהֲרֵי דֶרֶךְ נְפִילָה מָצוּי בְּרֹב הָעִתִּים לְהַזִּיק, וְדָבָר קָרוֹב הוּא לִהְיוֹת, שֶׁהֲרֵי טֶבַע הַכָּבֵד לֵירֵד לְמַטָּה בִמְהֵרָה, וְהוֹאִיל וְלֹא זֵרַז עַצְמוֹ וְתִקֵּן מַעֲשָׂיו יָפֶה בִשְׁעַת יְרִידָה יִגְלֶה. אֲבָל דֶּרֶךְ עֲלִיָּה אֵין זֶה הַדָּבָר הַקָּרוֹב לִהְיוֹת בְּרֹב הָעִתִּים, אֶלָּא כְמוֹ פֶלֶא הוּא וְהוּא כְמוֹ אָנוּס: {ד} כְּגוֹן הָרוֹצֶה לְהָרִים יָדוֹ בְכֹחַ וְגַרְזֶן בְּיָדוֹ וּמַשְׁפִּיל תְּחִלָּה אֶת גּוּפוֹ וְשׁוֹחֶה לְפָנָיו כְּדֵי לְהָרִים בְּכֹחַ, וּבְהַשְׁפָּלָתוֹ הָרַג. דְּלֹא תֵימָא הוֹאִיל וְצֹרֶךְ עֲלִיָּה הִיא פָּטוּר מִגָּלוּת דְּהָא כְתִיב וַיַּפֵּל. רַשִׁ"י. וּכְשֶׁהָרַג בַּעֲלִיָּתוֹ לַאֲחוֹרָיו, פָּטוּר. וְהַיְנוּ דִתְנַן שֶׁלֹּא בְדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ אֵינוֹ גוֹלֶה: {ה} עַיֵּן בְּתוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁהֶאֱרִיךְ בְּטַעַם פְּלוּגְתָּתָן בַּקְּרָא עַל פִּי הַדִּקְדּוּק: {ו} מִן הָעֵץ כוּ'. יָצָא קֵיסָם וְנִתַּז לְמֵרָחוֹק וְהָרַג. רַשִׁ"י: {ז} כְּלוֹמַר וְרַבִּי סָבַר דְּהַאי לָאו כֹּחַ כֹּחוֹ הוּא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה היה מעגל כו': נשמט הברזל מקתו והרג כו': המעגל במעגלה היא אבן חלקה שהבנאין אצלנו מחליקין וממשמשין בו השטחים עד שמבהיקין: ואמרו כל שדרך ירידתו ואפי' ירידה שהיא לצורך עליה כמו שנאמר ויפל עליו וימות: ורבי אומר שזה שנאמר ונשל הברזל מן העץ ר"ל מן העץ המתבקע וחכמים אומרים מעצו: ופירוש קתו העץ שאוחזין ביד: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ב
הַזּוֹרֵק אֶבֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָרַג, הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אִם מִכְּשֶׁיָּצְאתָה הָאֶבֶן מִיָּדוֹ הוֹצִיא הַלָּז {ט} אֶת רֹאשׁוֹ וְקִבְּלָהּ, הֲרֵי זֶה פָטוּר. זָרַק אֶת הָאֶבֶן לַחֲצֵרוֹ וְהָרַג, אִם יֵשׁ רְשׁוּת לַנִּזָּק לִכָּנֵס לְשָׁם, גּוֹלֶה. וְאִם לָאו, אֵינוֹ גוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט) וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר, מַה הַיַּעַר רְשׁוּת לַנִּזָּק וְלַמַּזִּיק {י} לִכָּנֵס לְשָׁם, יָצָא חֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵין רְשׁוּת לַנִּזָּק וְלַמַּזִּיק לִכָּנֵס לְשָׁם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, מַה חֲטָבַת עֵצִים רְשׁוּת, יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ {יא}, וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ, וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין {יב}: ר"ע מברטנורה זָרַק אֶת הָאֶבֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאַף עַל גַּב דְּקָרוֹב לְמֵזִיד הוּא, שֶׁהָיָה לוֹ לַחְשֹׁב שֶׁבְּנֵי אָדָם מְצוּיִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים תָּמִיד, הָכָא עָסְקִינַן בְּאַשְׁפָּה הָעֲשׂוּיָה בִרְשׁוּת הָרַבִּים לְהִפָּנוֹת בָּהּ בַּלַּיְלָה, וְאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהִפָּנוֹת בָּהּ בַּיּוֹם, וְזִמְנִין דְּמִקְּרֵי דְיָתֵיב בָּהּ {ח}, וּמִשּׁוּם הָכִי גוֹלֶה, דְּלָאו פּוֹשֵׁעַ הוּא וְלֹא אָנוּס גָּמוּר הוּא: וְהוֹצִיא הַלָּה אֶת רֹאשׁוֹ וְקִבְּלָהּ פָּטוּר. דִּכְתִיב (דְּבָרִים יט) וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ, פְּרָט לַמַּמְצִיא אֶת עַצְמוֹ: אִם יֵשׁ רְשׁוּת לַנִּזָּק. שֶׁנָּתַן לוֹ בַּעַל הַבַּיִת רְשׁוּת לִכָּנֵס: מַה חֲטָבַת עֵצִים רְשׁוּת. דְּאִי בָעֵי עָיֵיל לַחְטֹב וְאִי בָעֵי לֹא עָיֵיל: יָצָא הָאָב הָרוֹדֶה אֶת בְּנוֹ. דְּמִצְוָה קָא עֲבִיד: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ח} כְּלוֹמַר וְזָרַק בָּהּ בַּיּוֹם. אֲבָל בְּאַשְׁפָּה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהִפָּנוֹת בָּהּ אַף בַּלַּיְלָה וְזָרַק בָּהּ בַּלַּיְלָה וּמִקְּרֵי וִיתֵיב כוּ', אָנוּס הוּא, דְּלֵית לֵיהּ לְאַסּוֹקֵי אַדַּעְתֵּיהּ דְּמִקְּרֵי וִיתֵיב כֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִפָּנוֹת כְּלָל. תּוֹסָפוֹת: {ט} הַלָּז. נִמְצָא בַכָּתוּב מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה (בְּרֵאשִׁית כד). וּבַיְרוּשַׁלְמִי (וְכֵן בַּבַּבְלִי. רַבֵּנוּ מֹשֶׁה זַכּוּתָא) גָּרַס הַלָּה: {י} וְלַמַּזִּיק. אִצְטְרִיךְ לְמִתְנֵי וְלַמַּזִּיק, דְּלֹא תֵימָא שֶׁאִם יֵשׁ לַמַּזִּיק גַּם כֵּן רְשׁוּת לִכָּנֵס דְּפָטוּר מִשּׁוּם דְּעַל הַנִּזָּק לְהַרְחִיק וְלִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מִן הַנֶּזֶק כְּשֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לְהַלָּה גַּם כֵּן רְשׁוּת לִכָּנֵס: {יא} אֶת בְּנוֹ. לְהַטּוֹתוֹ לְדֶרֶךְ אַחֶרֶת. רַשִׁ"י: {יב} וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. הַמַּלְקֶה אַרְבָּעִים לַחַיָּב מַלְקוֹת. וּלְשׁוֹן הָרַאֲבַ"ד, שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁהוּא מַלְקֶה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁאֲמָדוּהוּ. וְהָרַמְבַּ"ם כָּתַב שֶׁהִכָּה אֶת הַנִּמְנָע לָבֹא לַדִּין וֶהֱמִיתוֹ בִשְׁגָגָה: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הזורק אבן לרשות הרבים והרג הרי זה גולה כו': יעלה על הדעת שזה קרוב למזיד לפי שזרק לרשות הרבים ולא יגלה לפיכך הודיענו שהוא גולה ובלבד שזרק למקום שאין דרך בני אדם לשבת שם באותה שעה אלא על דרך זרות במקרה ולפיכך לא נחשבהו כמזיד וגולה: ור' אליעזר בן יעקב מביא ראיה ממה שנאמר ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו: והלכה כר' אליעזר בן יעקב וכאבא שאול: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ג
הָאָב גּוֹלֶה עַל יְדֵי הַבֵּן, וְהַבֵּן גּוֹלֶה עַל יְדֵי הָאָב. הַכֹּל גּוֹלִין עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִשְׂרָאֵל גּוֹלִין עַל יְדֵיהֶן, חוּץ מֵעַל יְדֵי גֵּר תּוֹשָׁב. וְגֵר תּוֹשָׁב אֵינוֹ גוֹלֶה אֶלָּא עַל יְדֵי גֵּר תּוֹשָׁב {טו}. הַסּוּמָא אֵינוֹ גוֹלֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, גּוֹלֶה. הַשּׂוֹנֵא אֵינוֹ גוֹלֶה. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר, הַשּׂוֹנֵא נֶהֱרָג, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמוּעָד {יח}. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יֵשׁ שׂוֹנֵא גוֹלֶה וְיֵשׁ שׂוֹנֵא שֶׁאֵינוֹ גוֹלֶה. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר לְדַעַת הָרַג {יט}, אֵינוֹ גוֹלֶה. וְשֶׁלֹּא לְדַעַת הָרַג, הֲרֵי זֶה גוֹלֶה: ר"ע מברטנורה הָאָב גּוֹלֶה עַל יְדֵי בְנוֹ. כְּשֶׁלֹּא הִכָּהוּ לְלַמְּדוֹ תוֹרָה אוֹ מוּסָר אוֹ אֻמָּנוּת {יג}: הַכֹּל גּוֹלִים עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל. וַאֲפִלּוּ עֶבֶד אוֹ כוּתִי: חוּץ מֵעַל יְדֵי גֵּר תּוֹשָׁב. שֶׁאִם הָרַג בֶּן יִשְׂרָאֵל בְּשׁוֹגֵג, אֵינוֹ גוֹלֶה אֶלָּא נֶהֱרָג {יד}: הַסּוּמָא אֵינוֹ גּוֹלֶה. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר לה) בְּלֹא רְאוֹת, פְּרָט לַסּוּמָא {טז}: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר גּוֹלֶה. בְּלֹא רְאוֹת לְרַבּוֹת אֶת הַסּוּמָא {יז}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: הַשּׂוֹנֵא. כָּל שֶׁלֹּא דִבֵּר עִמּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵחֲמַת אֵיבָה. וְאֵין הֲלָכָה לֹא כְרַבִּי יוֹסֵי בְרַבִּי יְהוּדָה וְלֹא כְרַבִּי שִׁמְעוֹן, אֶלָּא הַשּׂוֹנֵא אֵינוֹ נֶהֱרָג וְאֵינוֹ נִקְלָט, שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁהוּא קָרוֹב לְמֵזִיד: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יג} דְּמוּסָר נַמִּי כְתִיב יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ. וְאֻמָּנוּת הָא תְנַן בְּסוֹף קִדּוּשִׁין לְעוֹלָם יְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ כוּ': {יד} שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט, לָכֶם לְמִקְלָט וְלֹא לַגֵּרִים. גְּמָרָא. וְהָא דְנֶהֱרָג, מִשּׁוּם דְּקַיְמָא לָן דְּבֶן נֹחַ אֵין צָרִיךְ הַתְרָאָה, אֶלָּא אַזְהָרָתוֹ זוֹ הִיא מִיתָתוֹ. וּמְסַיֵּם הָרַמְבַּ"ם, אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֲרָגוֹ גּוֹלֶה. עַד כָּאן. וּמַתְנִיתִין הָכִי קָאָמַר, הַכֹּל כוּ', כְּלוֹמַר אִית בְּהוּ תַרְתֵּי, שֶׁבֵּין הוּא הַהוֹרֵג אוֹ הַנֶּהֱרָג יֵשׁ כָּאן גָּלוּת, חוּץ מֵעַל יְדֵי גֵר תּוֹשָׁב שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאִם יִשְׂרָאֵל הֲרָגוֹ גּוֹלֶה, מִכָּל מָקוֹם אִם הוּא הָרַג לְיִשְׂרָאֵל אֵינוֹ גוֹלֶה אֶלָּא נֶהֱרָג. כֵּן נִרְאֶה לִי. וְכֵן מַשְׁמַע בַּגְּמָרָא שֶׁהַהוּא עַל יְדֵי, לָאו כְּגַוְנָא דְאִינָךְ הוּא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טו} אֶלָּא כוּ'. וְעַל יָדוֹ מִיהָא גּוֹלֶה. דִּכְתִיב (בְּמִדְבַּר לה) לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים. גְּמָרָא: {טז} דְּמַשְׁמַע כָּאן לֹא רָאָה אֲבָל רוֹאֶה בְּמָקוֹם אַחֵר, פְּרָט לַסּוּמָא שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה בְּשׁוּם מָקוֹם. רַשִׁ"י: {יז} לָאו דִּבְלֹא רְאוֹת רִבּוּיָא הוּא. אֶלָּא הָכִי מְפָרְשִׁינַן בַּגְּמָרָא, בְּלֹא רְאוֹת לְמַעֵט, בִּבְלִי דַעַת לְמַעֵט, וְאֵין מִעוּט אַחַר מִעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יח} כְּמוּעָד. כְּמַתְרֶה עָלָיו וְעוֹבֵר עַל הַתְרָאָה, דְּוַדַּאי לְדַעַת הֲרָגוֹ. רַשִׁ"י. וּבַגְּמָרָא, וְהָא לֹא אַתְרוּ בֵיהּ כוּ', וּמְשָׁנֵי רַבִּי יוֹסֵי בַר יְהוּדָה הִיא דִּסְבִירָא לֵיהּ הַתְרָאָה לֹא נִתְּנָה אֶלָּא לְהַבְחִין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד: {יט} יָכוֹל כוּ'. כֵּיצַד, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן יֵשׁ שׂוֹנֵא כוּ'. נִפְסַק גּוֹלֶה, נִשְׁמַט אֵינוֹ גוֹלֶה. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י נִפְסַק הַחֶבֶל דּוּמְיָא דְנִשְׁמַט הַבַּרְזֶל מִקַּתּוֹ הוּא, שֶׁנִּשְׁאַר הָאֶגֶד בְּיָדוֹ. וְנִשְׁמַט, דּוּמְיָא דְמִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ, שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בְּיָדוֹ כְלוּם: (עיקר תוי"ט). רמב"ם האב גולה על ידי הבן והבן גולה על ידי האב כו': הסומא אינו גולה דברי ר"י ר"מ אומר גולה כו': כשהאב מכה את הבן שלא ללמדו תורה ולא מדה טובה ולא מלאכה שיתפרנס בה והרגו הוא גולה ואם הכהו על דבר מאלה אינו גולה וזו הסברא בעצמה ברב הרודה את תלמידו ושליח בית דין: ואמרו הכל גולין על ידי ישראל להביא כותי ועבד: ואמרו חוץ מגר תושב ר"ל שגר תושב כשהרג את ישראל אינו גולה אלא נהרג אבל כשהרג ישראל לגר תושב יגלה ישראל ואמרה תורה בהורג בשגגה בלא ראות רבי יהודה אומר מי שאפשר לו לראות יגלה ר"מ אומר אפי' מי שנעדר הראות יגלה: והשונא עונו גדול משיוכל להתכפר בגלות ולפיכך לא יגלה: ואין הלכה לא כר"ש ולא כר"מ ולא כר' יוסי בר' יהודה: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ד
לְהֵיכָן גּוֹלִין, לְעָרֵי מִקְלָט. לַשָּׁלשׁ שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְלַשָּׁלשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה) אֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְגוֹ'. עַד שֶׁלֹּא נִבְחֲרוּ שָׁלשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיוּ שָׁלשׁ שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן קוֹלְטוֹת {כב}, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה, עַד שֶׁיִּהְיוּ שֶׁשְׁתָּן קוֹלְטוֹת כְּאֶחָד: ר"ע מברטנורה לְהֵיכָן גּוֹלִין לְעָרֵי מִקְלָט. וְאַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר שֶׁל לְוִיִּים נַמִּי כֻּלָּן קוֹלְטוֹת {כ}. אֶלָּא שֶׁאֵלּוּ שֵׁשׁ {כא} עָרֵי מִקְלָט בֵּין נִכְנָס שָׁם רוֹצֵחַ לְדַעַת שֶׁתִּקְלְטֶנּוּ וּבֵין נִכְנָס שֶׁלֹּא לְדַעַת, קוֹלְטוֹת. וּשְׁתַּיִם וְאַרְבָּעִים עִיר, לְדַעַת קוֹלְטוֹת, שֶׁלֹּא לְדַעַת אֵינָן קוֹלְטוֹת, וְאִם הֲרָגוֹ גוֹאֵל הַדָּם לְשָׁם, פָּטוּר: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כ} דִּכְתִיב וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר, וּכְתִיב כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר, הִקִּישָׁן הַכָּתוּב זוֹ לְזוֹ לִקְלֹט. הָרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כא} גְּמָרָא. לְתָרוֹצֵי דְּלֹא תְנַן אֶלָּא שֵׁשׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כב} לֹא הָיוּ כוּ'. וּמִפְּנֵי מָה הִבְדִּילָם מֹשֶׁה, אָמַר מִצְוָה שֶׁבָּאָה לְיָדִי אֲקַיְּמֶנָּה. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט). רמב"ם להיכן גולין לערי מקלט לשלש שבעבר הירדן כו': וכן השתים וארבעים עיר ערי הלוים כולם קולטות אלא שאלה השש כל מי שנכנס לשם בין בכוונה בין שלא בכוונה נצול ואותן אם הגיע באחת מהן וידע שהיא קולטת תצילהו ואם אינו יודע שהיא קולטת אינו מצילתו אלא הורג אותו גואל הדם לשם: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ה
וּמְכֻוָּנוֹת לָהֶן דְּרָכִים מִזּוֹ לָזוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט) תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ וְגוֹ'. וּמוֹסְרִין לָהֶן שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ בַדֶּרֶךְ, וִידַבְּרוּ אֵלָיו. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף הוּא מְדַבֵּר עַל יְדֵי עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ: ר"ע מברטנורה וּמְכֻוָּנוֹת הָיוּ לָהֶן הַדְּרָכִים. שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים הַדְּרָכִים שֶׁיְּהוּ מְכֻוָּנוֹת לְעָרֵי מִקְלָט שֶׁלֹּא יְהֵא הָרוֹצֵחַ תּוֹעֶה בַדֶּרֶךְ. וּמִקְלָט מִקְלָט הָיָה כָתוּב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים {כג}, כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר הָרוֹצֵחַ וְיִפְנֶה לְשָׁם: וִידַבְּרוּ אֵלָיו. מְדַבְּרִים לְגוֹאֵל הַדָּם אַל תִּנְהַג מִנְהָג שֶׁל שׁוֹפְכֵי דָמִים, בִּשְׁגָגָה בָא מַעֲשֶׂה זֶה לְיָדוֹ {כד}: הוּא מְדַבֵּר עַל יְדֵי עַצְמוֹ. אֵין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים נִזְקָקִין לְדַבֵּר לְגוֹאֵל הַדָּם בַּעֲבוּרוֹ, אֶלָּא הוּא טוֹעֵן טַעֲנוֹת לְעַצְמוֹ {כה}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כג} בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיוּ שְׁנֵי דְרָכִים מְפֻצָּלִים, אֶחָד פּוֹנֶה לְעִיר מִקְלָט, הָיָה עֵץ תָּקוּעַ בְּאוֹתוֹ דֶרֶךְ וְכָתוּב בּוֹ מִקְלָט. גְּמָרָא. מַאי קְרָא, תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ, עֲשֵׂה הֲכָנָה לַדֶּרֶךְ: {כד} בַּגְּמָרָא. וְהַיְנוּ דְכָתַב הָרַמְבַּ"ם, כְּשֶׁמְּשִׁיבִין אוֹתוֹ מוֹסְרִים לוֹ כוּ' כְּדִתְנַן לְקַמָּן. וְלֹא מְפָרֵשׁ לַהּ דִּכְשֶׁמַּקְדִּימִין כוּ' כְּדִלְקַמָּן שֶׁמּוֹסְרִים לוֹ, מִשּׁוּם דְּאִי בִתְחִלַּת הַנִּיסָה הָאֵיךְ יוּכְלוּ לְהַחְלִיט וְלוֹמַר בִּשְׁגָגָה, דִּלְמָא לֹא הִיא: {כה} וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם. וּלְדִבְרֵיהֶם לֹא גָרְסִינַן אַף. וְכֵן הוּא בַבְּרַיְתָא. וְתוּ הָתָם, אָמְרוּ לוֹ הַרְבֵּה שְׁלִיחוּת עוֹשָׂה, פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י דְּבָרִים שֶׁאֵינָם נַעֲשִׂים עַל יְדֵי אָדָם נַעֲשִׂים וּמִתְקַבְּלִים עַל יְדֵי הַרְבֵּה שְׁלוּחִים: (עיקר תוי"ט). רמב"ם ומכוונות להן דרכים מזו לזו שנאמר תכין לך כו': אמרו וידברו אליו רוצה לומר שהם ידברו לגואל הדם אם בקש הרוצח ויאמרו לו בשגגה הרג ואסור להורגו בשלום ומה שראוי לדבר לו כדי לשכך חמתו: ור"מ אומר אינם חייבין להטפל בזה אלא הוא יטעון להציל עצמו. ואין הלכה כר"מ: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ו
רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר {כו}, בַּתְּחִלָּה {כז}, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד מַקְדִּימִין לְעָרֵי מִקְלָט, וּבֵית דִּין שׁוֹלְחִין וּמְבִיאִין אוֹתוֹ מִשָּׁם. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מִיתָה בְּבֵית דִּין, הֲרָגוּהוּ. וְשֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב מִיתָה, פְּטָרוּהוּ {כח}. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב גָּלוּת, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה) וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ וְגוֹ'. אֶחָד מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶחָד הַמְרֻבֶּה בִבְגָדִים וְאֶחָד שֶׁעָבַר מִמְּשִׁיחָתוֹ, מַחֲזִירִין אֶת הָרוֹצֵחַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מְשׁוּחַ מִלְחָמָה מַחֲזִיר אֶת הָרוֹצֵחַ. לְפִיכָךְ אִמּוֹתֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים מְסַפְּקוֹת לָהֶן מִחְיָה וּכְסוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ עַל בְּנֵיהֶם שֶׁיָּמוּתוּ. מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ מֵת כֹּהֵן גָּדוֹל, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גוֹלֶה. אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ מֵת כֹּהֵן גָּדוֹל וּמִנּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו, וּלְאַחַר מִכֵּן נִגְמַר דִּינוֹ, חוֹזֵר בְּמִיתָתוֹ שֶׁל שֵׁנִי {לג}: ר"ע מברטנורה וְאֶחָד הַמְרֻבֶּה בִּבְגָדִים. שֶׁאַחַר שֶׁנִּגְנְזָה צְלוֹחִית שֶׁל שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה לֹא הָיָה מִתְחַנֵּךְ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל אֶלָּא בִלְבִישַׁת שְׁמֹנָה בְגָדִים: וְאֶחָד שֶׁעָבַר מִמְּשִׁיחָתוֹ. שֶׁאֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וּמִנּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו {כט}. בְּמִיתַת כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ הוּא חוֹזֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהָאַחֵר חַי. דְּשָׁלֹשׁ פְּעָמִים כֹּהֵן גָּדוֹל כְּתִיב בַּפָּרָשָׁה: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף מְשׁוּחַ מִלְחָמָה. דִּקְרָא אַחֲרִינָא כְתִיב (בְּמִדְבָּר לה) לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן. וְרַבָּנָן, כֵּיוָן דְּלֹא כְתִיב בְּהַהוּא קְרָא הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לֹא דָרְשֵׁי לֵיהּ {ל}. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ עַל בְּנֵיהֶם שֶׁיָּמוּתוּ. וְהֵם פָּשְׁעוּ {לא}, שֶׁהָיָה לָהֶם לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל דּוֹרָם שֶׁלֹּא יֶאֱרַע בָּהֶן תַּקָּלָה וְלֹא בִקְשׁוּ: מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ. לְגָלוּת. דְּמִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ וְעוֹמֵד לְגָלוּת כְּאִלּוּ גָלָה {לב}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כו} רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר. הָכָא נִרְאֶה לִי דִּשְׁנָאוֹ בִלְשׁוֹן פְּלֻגְתָּא, שֶׁרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ מְחַבֵּר הַמִּשְׁנָיוֹת רוֹמֵז בָּזֶה שֶׁהוּא עַצְמוֹ חוֹלֵק עָלָיו בָּזֶה, וְכִדְאִיתָא בַבְּרַיְתָא, רַבִּי אוֹמֵר מֵעַצְמָן הֵן גּוֹלִין כִּסְבוּרִין הֵן אֶחָד מֵזִיד וְאֶחָד שׁוֹגֵג קוֹלְטוֹת, וְהֵן אֵינָן יוֹדְעִין כוּ' בְּמֵזִיד אֵינָן קוֹלְטוֹת: {כז} בַּתְּחִלָּה. תְּחִלַּת מִשְׁפָּטָן שֶׁל רוֹצְחִים וְעִקָּרוֹ, זֶהוּ, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד כוּ'. וְיָלֵיף טַעֲמָא מִקְּרָא וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס כוּ', מַשְׁמַע אִם הֲרָגוֹ בְכַוָּנָה יָנוּס. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְגוֹ'. רַשִׁ"י: {כח} הֲרָגוּהוּ. פְּטָרוּהוּ. בַּבְּרַיְתָא מֵבִיא קְרָאֵי עֲלַיְהוּ: {כט} וּכְשֶׁנִּתְרַפָּא כֹהֵן חוֹזֵר לַעֲבוֹדָתוֹ, וְעָבַר זֶה מִמְּשִׁיחָתוֹ. רַשִׁ"י: {ל} אֶלָּא חַד מֵהָנָךְ הוּא. גְּמָרָא: {לא} דְּאִי לָאו הָכִי, מַאי אִכְפַּת בְּקִלְלָתָם, וְהָכְתִיב כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם לוֹא תָבֹא. גְּמָרָא: {לב} וְתֵימַהּ מַאי סְבָרָא הִיא זוֹ לוֹמַר כֵּן לְקֻלָּא כוּ'. וּבַגְּמָרָא אָמְרִינַן בְּטַעֲמָא דְּאֵינוֹ גוֹלֶה, דְּמִיתַת כֹּהֵן מְכַפֶּרֶת. וּפֵרְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת, שֶׁהֲרֵי אִלּוּ גָלָה יוֹם אֶחָד וּמֵת כֹּהֵן גָּדוֹל הוּא חוֹזֵר, וְאִלּוּ לֹא מֵת אֲפִלּוּ שָׁהָה כַמָּה שָׁנִים אֵינוֹ חוֹזֵר, שְׁמַע מִנַּהּ דְּמִיתַת כֹּהֵן מְכַפֶּרֶת מִגָּלוּת. עַד כָּאן. וְהָוֵי קַל וָחֹמֶר, וּמָה מִי שֶׁגָּלָה כְבָר יֵצֵא עַכְשָׁיו, מִי שֶׁלֹּא גָלָה אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יִגְלֶה: {לג} שֶׁל שֵׁנִי. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לֵיהּ מִקְּרָא. וְטַעְמָא, דַּהֲוָה לֵיהּ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁיִּגָּמֵר דִּינוֹ לִזְכוּת. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם רבי יוסי בר' יהודה אומר בתחלה אחד שוגג כו': אחד משוח בשמן המשחה ואחד המרובה בבגדים כו': משנגמר דינו מת כהן גדול הרי זה אינו גולה כו': כהן שעבר ממשיחתו הוא כשיארע בו מום או אירע בו קרי בכהן גדול ביום הכפורים ומנו אחר תחתיו ובא בהורג נפש זכירת כ"ג ג' פעמים: ור' יהודה שאומר משוח מלחמה לפי שנאמר בהורג נפש לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן וחכמים אינם דורשים זה הפסוק לפי שלא אמר בו הכהן הגדול וכשימות אחד מאלה חוזר ואע"פ שהאחד חי: ואין הלכה כר' יהודה: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ז
נִגְמַר דִּינוֹ בְלֹא כֹהֵן גָּדוֹל, הַהוֹרֵג כֹּהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁהָרַג {לד}, אֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם. וְאֵינוֹ יוֹצֵא לֹא לְעֵדוּת מִצְוָה וְלֹא לְעֵדוּת מָמוֹן וְלֹא לְעֵדוּת נְפָשׁוֹת. וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים לוֹ, וַאֲפִלּוּ שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל כְּיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, אֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם {לה}, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה) אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה, שָׁם תְּהֵא דִירָתוֹ, שָׁם תְּהֵא מִיתָתוֹ, שָׁם תְּהֵא קְבוּרָתוֹ. כְּשֵׁם שֶׁהָעִיר קוֹלֶטֶת, כָּךְ תְּחוּמָהּ קוֹלֵט {לו}. רוֹצֵחַ שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם וּמְצָאוֹ גוֹאֵל הַדָּם, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, מִצְוָה {לז} בְיַד גּוֹאֵל הַדָּם, וּרְשׁוּת בְּיַד כָּל אָדָם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, רְשׁוּת בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם, וְכָל אָדָם אֵין חַיָּבִין עָלָיו. אִילָן שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וְנוֹפוֹ נוֹטֶה חוּץ לַתְּחוּם, אוֹ עוֹמֵד חוּץ לַתְּחוּם וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לְתוֹךְ הַתְּחוּם, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנּוֹף. הָרַג בְּאוֹתָהּ הָעִיר {לט}, גּוֹלֶה מִשְּׁכוּנָה לִשְׁכוּנָה. וּבֶן לֵוִי {מ}, גוֹלֶה מֵעִיר לְעִיר: ר"ע מברטנורה נִגְמַר דִּינוֹ בְּלֹא כֹהֵן גָּדוֹל. שֶׁלֹּא הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל בָּעוֹלָם: לֹא לְעֵדוּת מִצְוָה. כְּגוֹן לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ: וְכָל אָדָם. חוּץ מִגּוֹאֵל הַדָּם שֶׁהֲרָגוֹ חוּץ לְעִיר מִקְלָטוֹ, אֵינוֹ חַיָּב עָלָיו, דִּכְתִיב (שָׁם) אֵין לוֹ דָּם, וְגוֹאֵל הַדָּם רְשׁוּת בְּיָדוֹ לְהָרְגוֹ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא. וְהָנֵי מִלֵּי, שֶׁיָּצָא מֵזִיד. אֲבָל יָצָא שׁוֹגֵג, כָּל אָדָם שֶׁהֲרָגוֹ נֶהֱרָג עָלָיו {לח}: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנּוֹף. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דְּאַף אַחַר הַנּוֹף קָאָמַר, שֶׁאִם הָיָה עִקָּרוֹ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם שֶׁל עָרֵי מִקְלָט וְנוֹפוֹ נוֹטֶה חוּץ לַתְּחוּם, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס תַּחַת נוֹפוֹ, נִקְלָט, הוֹאִיל וְעִקָּרוֹ לִפְנִים שָׁדִינַן נוֹפוֹ בָּתַר עִקָּרוֹ. וְאִי עִקָּרוֹ בַחוּץ וְנוֹפוֹ בִּפְנִים, כִּי הֵיכִי דִבְנוֹפוֹ לֹא מָצֵי קָטֵיל לֵיהּ, בְּעִקָּרוֹ נַמִּי לֹא מָצֵי קָטֵיל לֵיהּ, דְּשָׁדֵינָא עִקָּרוֹ בָתַר נוֹפוֹ לְחֻמְרָא: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {לד} וְהַהוֹרֵג כוּ'. וּבְתַרְוַיְהוּ לֹא הָיָה שָׁם כֹּהֵן גָּדוֹל אַחֵר. הָרַמְבַּ"ם: {לה} לְעוֹלָם. עַד מוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל. וְאִם יָצָא הִתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה, כְּדִתְנַן בְּסָמוּךְ. הָרַמְבַּ"ם: {לו} קוֹלֵט. יָלֵיף לַהּ בַּגְּמָרָא מִקְּרָא: {לז} מִצְוָה. דִּכְתִיב וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם, וְלֹא כְתִיב אִם רָצַח. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר רְשׁוּת כוּ', מִי כְתִיב יִרְצַח. גְּמָרָא: {לח} מְפָרֵשׁ טַעֲמָא בַגְּמָרָא, שֶׁלֹּא יְהֵא סוֹפוֹ חָמוּר מִתְּחִלָּתוֹ, מַה תְּחִלָּתוֹ בְּמֵזִיד נֶהֱרָג בְּשׁוֹגֵג גּוֹלֶה, אַף סוֹפוֹ בְּמֵזִיד נֶהֱרָג בְּשׁוֹגֵג גּוֹלֶה: {לט} בְּאוֹתָהּ הָעִיר. רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט וְחָזַר וְהָרַג בְּאוֹתָהּ הָעִיר בְּשׁוֹגֵג, גּוֹלֶה מִשְּׁכוּנָה לִשְׁכוּנָה בְּתוֹךְ הָעִיר, כִּי מִן הָעִיר אֵינוֹ רַשַּׁאי לָצֵאת מִפְּנֵי רְצִיחָה רִאשׁוֹנָה. רַשִׁ"י. וּבַגְּמָרָא יָלְפִינַן לֵיהּ מִקְּרָא: {מ} וּבֶן לֵוִי. שֶׁהוּא מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר וְלֹא גָלָה לְשָׁם וְרַשַּׁאי לָצֵאת מִן הָעִיר. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט). רמב"ם נגמר דינו בלא כהן גדול וההורג כהן גדול כו': אילן שהוא עומד בתוך התחום ונופו נוטה כו': הרג באותה העיר גולה משכונה לשכונה כו': הלכה כרבי עקיבא כשיצא מעיר מקלטו במזיד אבל אם יצא בשוגג ההורג אותו יהרג והש"ס תקן זה הלשון ופירשו אף אחר הנוף וזה כי כשיהיה עקרו בתוך התחום ונופו נוטה לחוץ התחום כיון שנכנס תחת נופו נקלט כיון שעקרו בפנים אף נופו קולט וכן כשעקרו בחוץ ונופו בפנים קולט: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ח
כַּיּוֹצֵא בוֹ {מא}, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָטוֹ וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם רוֹצֵחַ אָנִי. אָמְרוּ לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט) וְזֶה דְּבַר {מב} הָרֹצֵחַ. מַעֲלִים הָיוּ שָׂכָר לַלְוִיִּם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר {מג}, לֹא הָיוּ מַעֲלִים לָהֶן שָׂכָר. וְחוֹזֵר לַשְּׂרָרָה {מד} שֶׁהָיָה בָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא הָיָה חוֹזֵר לַשְּׂרָרָה שֶׁהָיָה בָהּ: ר"ע מברטנורה מַעֲלִים הָיוּ שָׂכָר לַלְוִיִּים. בְּאַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר שֶׁגַּם הֵם קוֹלְטוֹת, מַעֲלֶה הָרוֹצֵחַ שָׂכָר לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁהוּא דָּר בּוֹ: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר וְכוּ'. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר. וְדַוְקָא בְּאַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר, אֲבָל בְּשֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט כֻּלֵּי עָלְמָא מוֹדוּ שֶׁאֵין מַעֲלֶה שָׂכָר לְבַעַל הַבַּיִת: לֹא הָיָה חוֹזֵר לַשְּׂרָרָה שֶׁהָיָה בָהּ. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כה) וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבוֹתָיו יָשׁוּב, לְמִשְׁפַּחְתּוֹ הוּא חוֹזֵר, וְאֵינוֹ חוֹזֵר לְמַה שֶּׁהֻחְזְקוּ אֲבוֹתָיו {מה}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה {מו}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {מא} כַּיּוֹצֵא בוֹ. וְנִרְאֶה לִי דִּסְרִיךְ בְּלִישְׁנָא דְּפֶרֶק ו' דִּשְׁבִיעִית: {מב} דְּבַר. כְּלוֹמַר דִּבּוּר בְּעָלְמָא: {מג} רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. בַּגְּמָרָא פְלִיגֵי בִדְרָשֵׁי דִקְרָאֵי. וְכֵן בִּפְלֻגְתָּא דִבְסָמוּךְ: {מד} לַשְּׂרָרָה. אִם הָיָה נָשִׂיא אוֹ רֹאשׁ בֵּית אָב, חוֹזֵר לִגְדֻלָּתוֹ כְשֶׁיָּשׁוּב לְעִירוֹ בְּמִיתַת כֹּהֵן גָּדוֹל. רַשִׁ"י: {מה} דְּקַיְמָא לָן כָּל שְׂרָרָה שֶׁבְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל הַזּוֹכֶה לָהּ זוֹכֶה לְעַצְמוֹ וּלְזַרְעוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מו} תֵּימַהּ, דְּרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. וְהָרַמְבַּ"ם פָּסַק בִּשְׁנֵיהֶם כְּרַבִּי יְהוּדָה: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלטו [כו'] שהיה בה כו': מחלוקתם היא בארבעים ושתים עיר אבל שש ערי מקלט אין בהם מחלוקת שישבו בהם בלא שכר והלכה כר' יהודה בשני המאמרים: ושררה מעלה וגדולה: (רמב"ם)
פרק ג
פרק ג - משנה א
וְאֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין, הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, וְעַל אֲחוֹת אָבִיו, וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל הַנִּדָּה, אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר. אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה, חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת. גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשֵּׁם אֶחָד בִּלְבָד: ר"ע מברטנורה אֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין. אֵלּוּ לָאו דַּוְקָא, דְּתָנָא וְשִׁיֵּר לוֹקִין טוּבָא. אֶלָּא תָנָא חַיָּבֵי כְרֵתוֹת, לְאַשְׁמוֹעִינַן דְּיֵשׁ מַלְקוֹת בְּחַיָּבֵי כְרֵתוֹת {א}. וְתָנָא אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה, לְאַשְׁמוֹעִינַן אַלְמָנָה וְהִיא גְרוּשָׁה חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת. וְתָנָא טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, דְּלֹא מִפָּרְשָׁא אַזְהָרָה דִידְהוּ בְהֶדְיָא. וְכֵן הֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדָּה. וְאַיְדֵי דְתָנָא הֶקְדֵּשׁ, תָּנֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, דְּתַרְוַיְהוּ מַלְקוֹת דִּידְהוּ מִשּׁוּם מְחֻסְּרֵי פְדִיָּה. וְכֵן בְּרֻבָּן אִיכָּא צַד חִדּוּשׁ: נְתִינָה. מִן הַגִּבְעוֹנִים הִיא. וּמַלְקוֹת דִּידָהּ מִלֹּא תִתְחַתֵּן בָּם {ב}: אַלְמָנָה. שֶׁנִּתְאַלְמְנָה מֵאִישׁ אַחֵר, וְהִיא גְרוּשָׁה, חַיָּב עָלֶיהָ שְׁתֵּי מַלְקֻיּוֹת: מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת. מִשּׁוּם שְׁתֵּי אַזְהָרוֹת. שֶׁשְּׁתֵּיהֶן מְפֹרָשׁוֹת בַּמִּקְרָא, וְאַזְהָרָה אַתַּרְוַיְהוּ קָאָמַר: גְּרוּשָׁה. וְהִיא חֲלוּצָה, אֵינוֹ חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת. שֶׁהַחֲלוּצָה אֵינָהּ כְּתוּבָה, אֶלָּא מֵרִבּוּיָא מַיְתִינַן לָהּ, דְּתַנְיָא, גְּרוּשָׁה, אֵין לִי אֶלָּא גְרוּשָׁה, חֲלוּצָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר וְאִשָּׁה {ג}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} פֵּרוּשׁ אִם הִתְרוּ בָהֶן מִשּׁוּם מַלְקוֹת. שֶׁאִם עָשׂוּ תְשׁוּבָה, בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה מוֹחֲלִין לָהֶם. אֲבָל חַיָּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין אֵינָן בִּכְלַל מַלְקוּת אַרְבָּעִים, שֶׁאִם עָשׂוּ תְשׁוּבָה אֵין בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה מוֹחֲלִין לָהֶם אֶת הַמִּיתָה, וּכְתִיב כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ, מִשּׁוּם רִשְׁעָה אַחַת אַתָּה מְחַיְּבוֹ וְאִי אַתָּה מְחַיְּבוֹ מִשּׁוּם שְׁתֵּי רִשְׁעָיוֹת. אֲבָל חַיָּבֵי כְרֵתוֹת כֵּיוָן דְּאִי עֲבִיד תְּשׁוּבָה מוֹחֲלִין לוֹ, הִלְכָּךְ לָקוּ. וְאַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא מִיהַת לֹא עֲבִיד תְּשׁוּבָה וְאַכַּתִּי עֹנֶשׁ כָּרֵת עָלָיו, לֹא פְסִיקָא מִלְּתָא לְכָרֵת הוֹאִיל וְהוּא תָלוּי בִּתְשׁוּבָה. גְּמָרָא: {ב} זוֹ הִיא שִׁיטַת הַתּוֹסָפוֹת שֶׁכָּתַבְתִּי בְּפֶרֶק קַמָּא דְשַׁבָּת (אוֹת כד). וְהָא דְלָא תָנֵי לָאו דִּבְגֵיוּתָן מִלֹּא תִקַּח, דְּתָנָא וְשִׁיֵּר. וּלְשִׁיטַת הָרַמְבַּ"ם, תָּנֵי נְתִינָה אַגַּב גְּרָרָא דְּמַמְזֶרֶת. כֵּן כָּתַב הַמַּגִּיד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} רַשִׁ"י. וּמַשְׁמַע דְּבַחֲלוּצָה לְחוֹדָא אִיכָּא מַלְקוֹת מִדְּאוֹרַיְתָא. וּכְבָר כָּתַבְתִּי בְּפֶרֶק ט' דִּיבָמוֹת דַּחֲלוּצָה לֹא מִתַּסְּרָא כְלָל מִדְּאוֹרַיְתָא: (עיקר תוי"ט). רמב"ם ואלו הן הלוקין הבא על אחותו כו': ראוי לך שתדע אלה העקרים הרבים שאזכרם בזה המקום והם כי כל מחוייבי כרת בלבד או מיתה בידי שמים ויהיה אותו חיוב בלא תעשה כשיהיה זה בעדים והתראה לוקה ואחר שנלקה ועשה תשובה נפטר מן הכרת וכל המחויבים כרת כולם מפורשים בתורה ומחויבי מיתה יש מהם מבוארים בתורה ויש מהם נרמזים וכבר הקדמנו זכרון כולם במסכת סנהדרין בפ"ט וי"א ובכגון זה נאמר אין חייב אדם בב' דינין כי כשהלקו אותו לא תחול עליו עונש כרת ולא עונש מיתה בידי שמים וידוע הוא כי כל התורה צווי ואזהרה והצווי היא מצות עשה ואזהרה היא מצות ל"ת והלשונות אשר באו בתורה להורות על אזהרה ונאמר בהם שהמצוה הפלונית היא מצות לא תעשה הם ארבעה לא ואל והשמר ופן ואמרו חז"ל [עירובין צו. וש"נ] כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא מצות לא תעשה. ואלה מצות ל"ת נחלקין (חלוק הראשון) לארבעה חלקים אחד מהם מחויבי כריתות. והחלק השני מחויבי מיתה בידי שמים וכבר זכרנו שאלו הב' הם חייבים מלקות. והחלק השלישי מחויבי מיתת ב"ד *[ואין בהם מלקות דקים ליה בדרבה מיניה]. והחלק הרביעי הם מחוייבי לאוין והם אותם שבאו בהם אזהרה בלבד וזה החלק יש ממנו אזהרות יתחייב עליהם מלקות ומהם אזהרות אין חייב העובר עליהן מלקות ואע"פ שעבר ועשה מעשה שיש בו איסור אבל הש"י יענישו על עברו במה שהוא יודע הש"י. ויודע לך מה שחייב מלקות עליו ומה שאין חייבין עליו מלקות במה שאומר לך והוא זה כי כל הלאוין הנזכרים בתורה נחלקו לשבעה חלקים הששה אין חייבין עליהם מלקות וחלק אחד חייבין עליו מלקות ומה שאני אומר בכאן לאוין ר"ל האזהרה בין שיהיה באחד מארבע לשונות או שיהיה אזהרה שהיא באה מכלל עשה כמו שנבאר. החלק הראשון מהם לאו שניתק לאזהרת מיתת ב"ד או לאזהרת כרת אין לוקין עליו כגון לא יקח איש את אשת אביו לא יהיה קדש בבני ישראל וכמו שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים וכיוצא בהן לפי שזה הלאו אמנם באה אזהרה על העיקר שאצלנו כי התורה אינה מחייבת מיתה ולא כרת עד שיהיה בענין ההוא לאו פשוט וזה מה שאמרו חכמים לא ענש הכתוב אא"כ הזהיר ולפיכך לא נעניש עונש מן העונשין אלא אחר התראה: חלק השני לאו שניתק לתשלומין אין לוקין עליו כגון מה שאמר לא תגנוב לא תעשוק את רעך ולא תגזול וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו לפי שמי שעבר על לאו זה הוא חייב בתשלומי ממון: והחלק השלישי לאו שאין בו מעשה כגון לא תלך רכיל בעמך לא תקלל חרש ולא תונו איש את עמיתו שהוא אונאת דברים וכל כיוצא בהם כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם ומקלל עצמו וזולת אלה השלשה אין לוקין עליו ובתוספתא דברכות כל מצות ל"ת שיש בה מעשה לוקין עליו את הארבעים ושאר כל ל"ת שבתורה הרי אלו באזהרה העובר עליו כעובר על גזירת המלך. הנה התבאר לך מזה המאמר ההפרש שיש בין אמרם במקומות לוקה או סופג את הארבעים ובין אמרם במקומות הרי אלו באזהרה ודע זה ושמרהו: והחלק הרביעי לאו שנתק לעשה אין לוקין עליו אלא אם לא קיים העשה שבו כגון מה שאמרה תורה לא תקח האם על הבנים הוא לאו ואם עבר ולקח כאחד אמרה שלח תשלח את האם וזה מצות עשה וכשישלח האם אינו חייב מלקות ולפיכך אינו חייב מלקות על לקיחתם כאחד לפי שיוכל לשלח האם ויקיים העשה ואם תפס אות' עד שמתה האם או ששחטה זולתו ולא יכול לקיים המצות עשה אותה שעה הוא חייב מלקות כ"ש אם המית הוא את האם או ששחטה שבטל העשה שבה שהוא חייב בלא ספק לדעת הכל וכמו כן אמרו לא תכלה פאת שדך וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט ואם עבר ועשה אמר לעני ולגר תעזוב אותם כלומר יעזוב אותם אחר שלקחם וכן ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה וכן לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו השב תשיב לו את העבוט כבא השמש הדין בכל אלה כדין שלוח הקן: החלק החמישי לאו הבא מכלל עשה בזה שנאמר בכהן גדול והוא אשה בבתוליה יקח מלמד שאסור לו ליקח בעולה כי לפי שלא נאמר בו לא יקח אם עבר ולקח בעולה אינו חייב מלקות כמו אם לקח אלמנה או גרושה או זונה או חללה וכן אמרו במצרי ואדומי בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם הודיע לנו שדור ראשון ודור שני לא יבא בקהל ואם עבר אינו חייב מלקות לפי שלא נאמר בו לאו בפירוש כמו שנאמר לא יבא ממזר לא יבא עמוני ומואבי: והחלק הששי לאו שבכללות אין לוקין עליו והוא לאו שלא נאמר בפירוש אלא שהוא נלמד מדבר אחר כמו שאמרו חכמים ז"ל במקומות רבות ולאו בפירוש איתמר אלא מכללא אתמר והמשל בזה ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וכשאכל הקלי זה אין מלקין אותו שתי מלקות אחד משום לחם לא תאכלו ואחד משום קלי לא תאכלו וכן אם אכל הכרמל משום כרמל וכמו כן הנזיר אם אכל חרצן או זג אינו חייב שתי מלקות אחד משום חרצן שבא בפירוש והשני משום כל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לפי (שזה) *[שזג] הוא לאו שבכללות אלא אם כן אמר בפירוש מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל מחרצנים ועד זג לא יאכל היה חייב על אכילת חרצן שתים וכמו כן על הזג וכמו כן על הענבים לחים וכן על הענבים יבשים על כל אחת שתי מלקיות אבל לפי שאין לוקין על לאו שבכללות אינו חייב על כל אחד מן הנזכרים אלא לאו אחד ולכן אמרו אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל כאילו אמר אל תאכלו ממנו אלא צלי וכשאכלוהו נא אינו חייב שתים אחד משום נא ואחד משום לא תאכלו אלא צלי לפי שזה הלאו השני מכלל לאו הוא יוצא והוא לאו שבכללות ואמנם על נא ועל מבושל מלקות אחת ודע זה הענין והבן בו היטב לפי שהוא הקשה שבכולן ומזה החלק גם כן שיבא לאו אחד יכלול לשנים שלשה איסורין כגון זה שנאמר לא תאכלו על הדם כי הלאו כלל דברים רבים למדנו ממנו [סנהדרין סג.] לא תאכלו מבהמה קודם שתצא נפשה ולמדנו ממנה לא תאכלו מבשר זבח ועדיין דם במזרק כלומר קודם זריקת הדם על המזבח ולמדנו ממנו אין מברין על הרוגי ב"ד ולמדנו ממנו שבית דין אין אוכלין ביום שהורגים את הנפש ולשון הש"ס באלה האיסורין כולם אין לוקין על אחד מהם וזה הוא לאו שבכללות ר"ל שבכללו איסורין הרבה ולא נתבאר מהם אחד שנוכל לומר לוקין על אותו שנתבאר מלקות אחד כמו שעשינו משל בחדש ופסח וזה יותר מבואר וקל להבין מן המשלים שהקדמנו: והחלק השביעי הוא לאו גרידא והוא שאין בו אחת מאלו השש סבות הנזכרות שלוקין עליו כגון שעטנז וכלאים ונבלה ובשר בחלב וכתובת קעקע ושרט לנפש וזולתם הרבה הנה נתבאר לך שאותן שמלקין אותן מלקות הם המחויבין מיתה בידי שמים ומחויבי כריתות על שעבר על מצות לא תעשה ומחויבי לאו כשלא יהיה באותו לאו אחת מן הסבות שזכרנו מלבד נשבע ומימר ומקלל חבירו בשם לוקין ואף על פי שהוא לאו שאין בו מעשה וכן לאו שניתק לעשה כשלא יתקיים העשה שבו לוקה: הנה נתבאר לך כי כל מה שזכר בזה הפרק אמנם זכר מחויבי מיתה או כרת או לאו מיוחד כמו שיחדנוהו ואין כונתו בזה הפרק לזכור כל מי שהוא מחויב מלקות אבל הוא זוכר קצתם מהם מי שזכר כמו שבא המשל והדמיון ומהם מי שזכר אותם לדין נוסף באותו הלאו שאינו מבואר בפשט המקרא או למחלוקת שנפל בו ובעקרים שהקדמנו לך תדע (כי) כל מחויבי מלקות בין שנזכר או לא נזכר ועדים זוממין חשב להם דבריהם מעשה לפי שהם נצרכים להגיד עדותן בבית דין: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ב
הַטָּמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ {ד}, וְהַבָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ טָמֵא, וְהָאוֹכֵל חֵלֶב, וְדָם, וְנוֹתָר, וּפִגּוּל, וְטָמֵא, הַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַחוּץ, וְהָאוֹכֵל חָמֵץ בְּפֶסַח, וְהָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהַמְפַטֵּם {ה} אֶת הַשֶּׁמֶן, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת, וְהַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְהָאוֹכֵל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, שְׁקָצִים {ז} וּרְמָשִׂים {ח}. אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. כַּמָּה יֹאכַל מִן הַטֶּבֶל וִיהֵא חַיָּב, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כָּל שֶׁהוּא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כַּזַּיִת. אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵין אַתֶּם מוֹדִים לִי בְּאוֹכֵל נְמָלָה כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כִבְרִיָּתָהּ. אָמַר לָהֶן, אַף חִטָּה אַחַת כִּבְרִיָּתָהּ: ר"ע מברטנורה הַמְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן. הָעוֹשֶׂה שֶׁמֶן דֻּגְמַת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה: וְהַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם {ו}: אָכַל טֶבֶל. אַזְהָרָתֵיהּ מִלֹּא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ (וַיִּקְרָא כב), בַּעֲתִידִין לִתְרֹם הַכָּתוּב מְדַבֵּר: וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ. שֶׁאַף הוּא בְמִיתָה כְּטֶבֶל, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר יח) וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְגוֹ' {ט}: וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלֹּא נִפְדָּה. מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא וַאֲפִלּוּ הוּא בִירוּשָׁלַיִם אָסוּר לְאָכְלוֹ עַד שֶׁיִּפָּדֶה, וְהָאוֹכְלוֹ בִירוּשָׁלַיִם {י} עַד שֶׁלֹּא נִפְדָּה לוֹקֶה. וְאַזְהָרָתוֹ מִוְּלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא {יא} (דְּבָרִים כו), בֵּין שֶׁאֲנִי טָמֵא וְהוּא טָהוֹר בֵּין שֶׁאֲנִי טָהוֹר וְהוּא טָמֵא. וּמִנַּיִן לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא שֶׁפּוֹדִין אוֹתוֹ בִירוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם יד) כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ, פֵּרוּשׁ, לֹא תוּכַל לְאָכְלוֹ, כְּדִכְתִיב (בְּרֵאשִׁית מג) וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו: וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדָּה. לֹא כְתִיב בֵּיהּ לָאו בְּהֶדְיָא, אֶלָּא אָתְיָא אַזְהָרָה דִידֵיהּ גְּזֵרָה שָׁוָה דְּחֵטְא חֵטְא מִתְּרוּמָה. וְאַף עַל גַּב דְּמִעֵט רַחֲמָנָא וּמֵתוּ בוֹ, וְלֹא בִמְעִילָה, מִמִּיתָה מִעֲטֵיהּ וְלֹא מֵאַזְהָרָה: בְּאוֹכֵל נְמָלָה שֶׁהוּא חַיָּב. מִשּׁוּם שֶׁרֶץ הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ (וַיִּקְרָא יא), וְאַף עַל גַּב דְּלֵית בָּהּ כַּשִּׁעוּר: אַף חִטָּה אַחַת כִּבְרִיָּתָהּ. וְלֵית הִלְכָתָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּלֹא קָרִינַן בְּרִיָּה אֶלָּא לִבְרִיָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ נְשָׁמָה בִלְבַד {יב}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ד} הַטָּמֵא כוּ'. כֻּלְּהוּ לָאוֵי דְמַתְנִיתִין מַיְתֵי לְהוּ קְרָאֵי לְאַזְהָרָתָן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} וְהַמְפַטֵּם. מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ, תַּרְגּוּם יְרוּשַׁלְמִי מְפַטֵּם. אִישׁ בָּרִיא, גְּבַר פָּטִים. עָרוּךְ: {ו} הָכִי יָלְפִינַן בַּגְּמָרָא מִדִּכְתִיב וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ, מֵאוֹתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. וְעוֹד תַּנְיָא הָתָם שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נַעֲשָׂה שֶׁמֶן אַחֵר, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכֻּלּוֹ קַיָּם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם: {ז} שְׁקָצִים. נִרְאֶה לִי דְּבִשְׁקָצִים נִכְלָל דָּג טָמֵא וְכֵן שֶׁרֶץ הַמַּיִם, וְהוּא הַבְּרִיּוֹת שֶׁבַּמַּיִם שֶׁלֹּא בְצוּרַת דָּג טָהוֹר וְלֹא דָג טָמֵא, כְּגוֹן כֶּלֶב הַמַּיִם וְהַצְּפַרְדְּעִים. וְעוֹף טָמֵא וְשֶׁרֶץ הָעוֹף, וְהַיְנוּ כְּגוֹן זְבוּב אוֹ יַתּוּשׁ אוֹ דְבוֹרָה וְכַיּוֹצֵא בָהֶן. וְשֶׁרֶץ הָאָרֶץ, הַיְנוּ כְּגוֹן הַחֹלֶד וְהַצָּב נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְחַפָשִׁים וְנַדָּל וְכַיּוֹצֵא בָהֶן כוּ' דִּבְכֻלָּן נֶאֱמַר בָּהֶן שֶׁקֶץ, דּוֹק בַּפָּסוּק. וְיִתָּכֵן שֶׁהַחֲכָמִים כּוֹלְלִים גַּם כֵּן בִּלְשׁוֹן שְׁקָצִים בְּהֵמָה טְמֵאָה וְחַיָּה טְמֵאָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כֵּן בִּלְשׁוֹן תּוֹרָה, דִּלְשׁוֹן חֲכָמִים לְחוּד. וְגַם בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים לָאו כְּלָלָא הוּא כוּ': {ח} וּרְמָשִׂים. וְהֵן הַמִּינִין הַנִּבְרָאִים בָּאַשְׁפָּה וּבְגוּפֵי הַנְּבֵלוֹת כְּגוֹן רִמָּה וְתוֹלֵעָה וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, שֶׁאֵינָם נִבְרָאִים מִזָּכָר וּנְקֵבָה אֶלָּא מִן הַגְּלָלִים שֶׁהִסְרִיחוּ וְכַיּוֹצֵא, וּבִכְלַל זֶה הַמִּינִין הַנִּבְרָאִים בָּעוֹפוֹת וּבְמַאֲכָלָם, אִם פָּרְשׁוּ וְיָצְאוּ לָאָרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ לְתוֹךְ הָאֹכֶל, שֶׁנֶּאֱמַר בְּכָל הַשֶּׁרֶץ: {ט} וּבִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר כְּתִיב, בְּסוֹף פָּרָשַׁת קֹרַח: {י} שֶׁאֵינוֹ חַיָּב מַלְקוֹת עַד שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ בִירוּשָׁלַיִם. דְּאָמַר רַחֲמָנָא בִּבְכוֹר שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם, בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ, וְאָמְרוֹ בְכָאן לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ, וּבָאָה הַקַּבָּלָה גַּם כֵּן בָּזֶה [הַתּוֹסֶפְתָּא] לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּירוּשָׁלַיִם כְּבִשְׁעָרֶיךָ, כְּלוֹמַר לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל מַעֲשֵׂר בְּטֻמְאָה בִירוּשָׁלַיִם כְּמוֹ שֶׁתֹּאכַל בְּכוֹר בְּטֻמְאָה בִּשְׁעָרֶיךָ. הָרַמְבַּ"ם: {יא} וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם. וְתֵימַהּ, דְּמַאי אַזְהָרָה שַׁיָּךְ בְּמַה שֶּׁהוּא עַצְמוֹ אוֹמֵר וּמִתְוַדֶּה שֶׁלֹּא עָשָׂה כֵן, וְדִלְמָא לֹא הֻזְהַר עָלָיו בְּלָאו אֶלָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה וְהָוֵי עֲשֵׂה. וּבַגְּמָרָא, וְהֵיכָן מֻזְהָר עַל אֲכִילָה, לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר בִּבְכוֹר בַּעַל מוּם כוּ'. וְקָאָמַר רַחֲמָנָא הַאי טָמֵא דְשָׁרֵי לָךְ גַּבֵּי בְכוֹר, הָכָא לֹא תֵיכוּל: {יב} וְהַתּוֹסָפוֹת הִקְשׁוּ עַל זֶה מִגִּיד הַנָּשֶׁה. וּמַסְּקֵי דְּרַבָּנָן לְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן קָאָמְרֵי, לְדִידָן כָּל דְּפָרֵישׁ הַכָּתוּב לֹא תֹאכַל גִּיד לֹא תֹאכַל עוֹף טָמֵא, כְּאִלּוּ פֵּרֵשׁ בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁלֵמִים, אֲבָל בְּטֶבֶל לֹא כָתַב חִטָּה. אֶלָּא לְדִידָךְ דְּחָשַׁבְתְּ חִטָּה בְּרִיָּה אַלְמָא לֵית לָךְ טַעֲמָא דִמְפָרֵשׁ, מִכָּל מָקוֹם לֹא דָמֵי לִנְמָלָה דְּאִיכָּא נְשָׁמָה: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הטמא שאכל את הקדש והבא אל המקדש כו': טבל ומעשר ראשון כשלא נטל תרומתו במיתה כמו שנאמר בתרומת מעשר ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו ודין מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ג"כ ודין תרומה שלא נטל ממנה מעשר אחד הוא והוא טבל כמו שנאמר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב: ומעשר שני והקדש שלא נפדו בא להם לאו גרידא והוא ממה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וגו' ודע כי אינו מחויב מלקות על מעשר שלא נפדה אלא כשאכלו אחר שראה פני ירושלים שנאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה לא תוכל לאכול בשעריך ולפיכך אינו חייב מי שאכל מעשר שני בגבולין מלקות עד שיכנס לירושלים כמו שאמרנו מאימתי חייבין משיראה פני הבית ואין הלכה כר' שמעון כי לא נאמר בברייתא אלא בריית נשמה בלבד: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ג
הָאוֹכֵל בִּכּוּרִים עַד שֶׁלֹּא קָרָא עֲלֵיהֶן, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים חוּץ לַקְּלָעִים, קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי חוּץ לַחוֹמָה, הַשּׁוֹבֵר אֶת הַעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָּהוֹר, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים. אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא, אֵינוֹ לוֹקֶה אַרְבָּעִים: ר"ע מברטנורה עַד שֶׁלֹּא קָרָא עֲלֵיהֶם. אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי וְגוֹ'. אֲבָל לְאַחַר שֶׁקָּרָא עֲלֵיהֶם, אֵינוֹ לוֹקֶה אִם אֲכָלָן, לְפִי שֶׁהֵן מָמוֹנוֹ שֶׁל כֹּהֵן. וְזוֹ דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּכּוּרִים הַנָּחָה מְעַכֶּבֶת בָּהֶן, קְרִיאָה אֵין מְעַכֶּבֶת בָּהֶן, וְהָאוֹכְלָן אַחַר הַנָּחָה בָעֲזָרָה אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא קָרָא עֲלֵיהֶן אֵינוֹ לוֹקֶה. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים. וְאַזְהָרָתָן מִדִּכְתִיב (דְּבָרִים יב) לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעֲשַׂר דְּגָנְךָ וְגוֹ' וּתְרוּמַת יָדֶךָ, וְאָמַר מַר, וּתְרוּמַת יָדֶךָ אֵלּוּ הַבִּכּוּרִים, דְּאִלּוּ תְרוּמָה אֵינָהּ טְעוּנָה הֲבָאַת מָקוֹם. וּבִכּוּרִים נַמִּי אֵינוֹ לוֹקֶה עֲלֵיהֶן אֶלָּא אִם אֲכָלָן אַחַר שֶׁרָאוּ פְנֵי יְרוּשָׁלַיִם קֹדֶם הַנָּחָתָן בָּעֲזָרָה, אֲבָל אֲכָלָן בַּגְּבוּלִין קֹדֶם שֶׁיִּכָּנְסוּ לִירוּשָׁלַיִם אֵינוֹ לוֹקֶה: קָדְשֵׁי קָדָשִׁים חוּץ לַקְּלָעִים קָדָשִׁים קַלִּים חוּץ לַחוֹמָה. כָּל הָנֵי אַזְהָרָתָן מִלֹּא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ וְגוֹ' וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר. שֶׁכָּל אֲכִילָה חוּץ לַמָּקוֹם הַקָּבוּעַ לָהּ מִקְּרֵי אֲכִילַת שְׁעָרֶיךָ: וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. לְעֵיל תְּנַן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי טָמֵא שֶׁלֹּא נִפְדָּה, כִּדְפָרְשִׁינַן, וְהָכָא תְנַן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי טָהוֹר שֶׁאֲכָלוֹ חוּץ לַחוֹמָה. וְדַוְקָא שֶׁאֲכָלוֹ חוּץ לַחוֹמָה אַחַר שֶׁרָאָה פְנֵי יְרוּשָׁלַיִם הוּא שֶׁלּוֹקֶה, אֲבָל הָאוֹכֵל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַגְּבוּלִים קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס לִירוּשָׁלַיִם אֵינוֹ לוֹקֶה, דִּכְתִיב (שָׁם) לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ, וְאַחַר כָּךְ לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ: הַמּוֹתִיר. אֵינוֹ לוֹקֶה, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת יב) לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ, בָּא הַכָּתוּב לִתֵּן עֲשֵׂה אַחַר לֹא תַעֲשֶׂה, לוֹמַר אִם עָבַרְתָּ עַל לָאו, קַיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ וְאֵינְךָ לוֹקֶה. וְעוֹד, לֹא תוֹתִירוּ הָוֵי לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, וְכָל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו: וְהַשּׁוֹבֵר. עֶצֶם בְּפֶסַח טָמֵא אֵינוֹ לוֹקֶה. דְּאָמַר רַחֲמָנָא (שָׁם) וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ, בַּכָּשֵׁר וְלֹא בַפָּסוּל: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם האוכל ביכורים עד שלא קרא עליהם וכו': כשאכל ביכורים אחר שקרא עליהם אינו חייב מלקות לפי שהם נכסי כהן כמו שבארנו במקומו אלו דברי ר' עקיבא אבל חכמים אומרים כי כיון שהניח אותן בעזרה אינו חייב על אכילתן מלקות ואע"פ שלא קרא. ודין ביכורים ג"כ כדין מעשר שני רוצה לומר שאינו חייב עליהם כשאכלם חוץ ובין כהן בין זר עד שיראו פני הבית וכשאכל ביכורים אחר שראו פני הבית קודם הנחה בעזרה לוקה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' ותרומת ידך אלו ביכורים וכבר בארנו בפרק שלישי [הלכה ז] מתרומות שזה שנאמר ותרומת ידך בכאן הוא נאמר על הביכורים על כל פנים לפי שלא הניח בזה הפסוק כלום מכל הדברים שטעונין הבאה ממקום למקום שלא זכר אותם בפירוש ולא זכר הביכורים והם טעונין הבאת מקום ואמר ותרומת ידך ואין התרומה טעונה הבאת מקום אם כן אינו רוצה לומר אלא הביכורים וכשאכל קדשים חוץ למקומם המסוים לאכילתם עבר על מה שכתוב בתורה לא תוכל לאכול בשעריך: ומה שאמר בכאן מעשר שני חוץ לחומה ואע"פ שמנה קודם לכן מעשר שני והקדש שלא נפדו אין זה כפל דבר אבל המאמר הזה הוא נאמר כשהיה מעשר טהור ואכלו אותו טהור ואכלו חוץ לחומה משיראה פני הבית כמו שפירשנוהו למעלה. ומה שאמר בהלכה שלפני זה מעשר שני והקדש שלא נפדו רוצה לומר כשהיה מעשר שנטמא ואכלו והוא טמא קודם שנפדה ואפילו אכלו בירושלים לפי שכשנטמא מעשר שני בירושלים אסור לאכלו עד שיפדה וזה מה שאמרו מניין למעשר שני שנטמא שפודין אותו בירושלים שנאמר כי לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה שנאמר וישא משאות מאת פניו אליהם ואזהרה על אכילת מעשר שני בטומאה הוא ממה שנאמר לא בערתי ממנו בטמא ולמדנו מפי הקבלה בין שאני טהור והוא טמא בין שאני טמא והוא טהור ואינו חייב מלקות על אכילת מעשר שני בטומאה עד שיאכלנו בירושלים דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו. ואמרו בכאן לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ובאה הקבלה ג"כ בזה התוספת לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שתאכל בכור בטומאה בשעריך: ואמר רחמנא לא תותירו ממנו עד בקר והוא לאו שאין בו מעשה ואמרו ועצם לא תשברו בו אמנם בא זה בפסח טהור כמו שבארנו במקומו: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ד
הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְשַׁלֵּחַ וְאֵינוֹ לוֹקֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה, אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ: ר"ע מברטנורה לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ. דִּסְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַח מֵעִקָּרָא מַשְׁמַע. וְאַף עַל גַּב דִּכְתִיב שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אַחַר לֹא תִקַּח, לָאו לְמֵימְרָא דְאִם לָקַחְתָּ תְּשַׁלַח, אֶלָּא לֹא תִקַּח אֲבָל שַׁלְּחֶנָּה קֹדֶם לְקִיחָה. וְאֵין זֶה לָאו הַנִּתָּק לַעֲשֵׂה: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מְשַׁלֵּחַ וְאֵינוֹ לוֹקֶה. קָסָבְרֵי שַׁלֵּחַ לְאַחַר לְקִיחָה מַשְׁמַע, וְהָוֵי לָאו הַנִּתָּק לַעֲשֵׂה. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה. שֶׁאָמְרָה תוֹרָה אִם עָבַרְתָּ עַל לָאו קַיֵּם הָעֲשֵׂה, כְּגוֹן לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים, וְאִם לָקַחְתָּ שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח. לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ, וְאִם בָּאתָ וְהַעֲבַטְתָּ עֲבֹטוֹ הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הָעֲבוֹט. כָּל אֵלּוּ, אִם קִיֵּם הָעֲשֵׂה, אֵינוֹ לוֹקֶה. אֲבָל לֹא קִיֵּם הָעֲשֵׂה, כְּגוֹן שֶׁלָּקַח הָאֵם עַל הַבָּנִים וּשְׁחָטָהּ אוֹ שֶׁמֵּתָה, לָקַח הָעֲבוֹט מִבֵּיתוֹ וְנִשְׂרַף שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַיֵּם הָעֲשֵׂה, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם הנוטל אם על הבנים ר"י אומר לוקה כו': רבי יהודה סבר שלאו שנתק לעשה לוקין עליו ואין הלכה אבל העיקר מה שזכרתי לך שאין לוקין אלא אם נא קיים העשה שבה: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ה
הַקּוֹרֵחַ קָרְחָה בְרֹאשׁוֹ, וְהַמַּקִּיף פְּאַת רֹאשׁוֹ, וְהַמַּשְׁחִית פְּאַת זְקָנוֹ, וְהַשּׂוֹרֵט שְׂרִיטָה אַחַת {טז} עַל הַמֵּת, חַיָּב. שָׂרַט שְׂרִיטָה אַחַת עַל חֲמִשָּׁה מֵתִים אוֹ חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת עַל מֵת אֶחָד, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. עַל הָרֹאשׁ, שְׁתַּיִם {יח}, אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן. עַל הַזָּקָן, שְׁתַּיִם מִכָּאן וּשְׁתַּיִם מִכָּאן וְאַחַת מִלְּמָטָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם נְטָלוֹ כֻלּוֹ כְאַחַת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ בְתָעַר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ לִקְּטוֹ בְמַלְקֵט אוֹ בִרְהִיטְנִי, חַיָּב {כב}: ר"ע מברטנורה הַקּוֹרֵחַ קָרְחָה. מִשּׁוּם דְּמִחַיַּב עַל כָּל קָרְחָה וְקָרְחָה {יג} וְעַל כָּל שְׂרִיטָה וּשְׂרִיטָה וְעַל כָּל פֵּאָה וּפֵאָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאוֹכֵל חֵלֶב וְחֵלֶב, מִשּׁוּם הָכִי תְּנִינְהוּ בְמַתְנִיתִין {יד}. אֲבָל שְׁאָר לָאוֵי גְרֵידֵי שֶׁאֵין בָּהֶן חִדּוּשׁ לֹא תָנָא: קָרְחָה. עַל מֵת. כְּדִכְתִיב (דְּבָרִים יד) וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת. וְאַף עַל גַּב דְּגַבֵּי כֹהֲנִים לֹא כְתִיב עַל מֵת, כְּבָר לָמְדוּ בִגְזֵרָה שָׁוָה מִקָּרְחָה קָרְחָה, מַה בְּיִשְׂרָאֵל עַל מֵת, אַף בְּכֹהֲנִים עַל מֵת. וְשִׁעוּר קָרְחָה כִגְרִיס: הַמַּקִּיף אֶת רֹאשׁוֹ. מַשְׁוֶה צְדָעָיו לַאֲחוֹרֵי אָזְנוֹ וּפַדַּחְתּוֹ {טו}. וַאֲפִלּוּ עַל גִּלּוּחַ שֶׁבְּמִסְפָּרַיִם שֶׁאֵין בּוֹ הַשְׁחָתָה חַיָּב עַל פְּאַת הָרֹאשׁ, דְּדַוְקָא בְזָקָן כְּתִיב הַשְׁחָתָה וְאֵינָהּ אֶלָּא בְּתַעַר, אֲבָל בִּפְאַת הָרֹאשׁ הַקָּפָה כְתִיב, בְּכָל עִנְיָן שֶׁהוּא מַקִּיף חַיָּב: שְׂרִיטָה אַחַת עַל חֲמִשָּׁה מֵתִים אוֹ חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת עַל מֵת אֶחָד. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יט) וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ {יז}, לְחַיֵּב עַל כָּל שְׂרִיטָה וּשְׂרִיטָה וְעַל כָּל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ, וְאַף עַל גַּב שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם אֶלָּא הַתְרָאָה אַחַת וְהָיוּ כָל חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת בְּבַת אַחַת, חַיָּב: עַל הָרֹאשׁ שְׁתַּיִם. אַחַת עַל יָמִין וְאַחַת עַל שְׂמֹאל: וְעַל הַזָּקָן שְׁתַּיִם מִכָּאן וּשְׁתַּיִם מִכָּאן. מְקוֹם חִבּוּר הַסַּנְטֵר לָעֶצֶם, אַחַת מִימִין הַסַּנְטֵר וְאַחַת מִשְּׂמֹאלוֹ, וְשִׁבֹּלֶת הַזָּקָן בָּאֶמְצַע, הֲרֵי שָׁלֹשׁ, וְחִבּוּר הַצְּדָעַיִם מִכָּאן וּמִכָּאן הֲרֵי חָמֵשׁ. לֶחִי הָעֶלְיוֹן {יט} הַמְחֻבָּר לַצְּדָעַיִם וְלֶחִי הַתַּחְתּוֹן שֶׁבַּיָּמִין, וְלֶחִי הָעֶלְיוֹן וְהַתַּחְתּוֹן שֶׁבַּשְּׂמֹאל, הֲרֵי שְׁתַּיִם מִכָּאן וּשְׁתַּיִם מִכָּאן, וְסוֹף הַזָּקָן שֶׁהַשֵּׂעָר יוֹצֵא מִמֶּנּוּ כְּעֵין שִׁבֹּלֶת, לְפִיכָךְ נִקְרָא שִׁבֹּלֶת הַזָּקָן, הֲרֵי זֶה חָמֵשׁ: אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. דְּכֵיוָן דְּלָאו אֶחָד הוּא, הֲרֵי הוּא כְּאוֹכֵל שְׁנֵי זֵיתִים שֶׁל חֵלֶב בְּהַתְרָאָה אַחַת: עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ בְתָעַר. אַפְּאַת זָקָן קָאֵי, דִּכְתִיב בֵּיהּ גִּלּוּחַ וְהַשְׁחָתָה {כ}: מַלְקֵט. כְּלִי הֶעָשׂוּי כְּעֵין מֶלְקָחַיִם, לִלְקֹט אֶת הַשֵּׂעָר: רְהִיטְנִי. הוּא מַעֲצָד בִּלְשׁוֹן מִקְרָא. כְּלִי שֶׁבּוֹ מַחֲלִיק חָרַשׁ עֵצִים פְּנֵי הַלּוּחַ {כא}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יג} כִּדְיָלְפִינַן מִדִּכְתִיב קָרְחָה יְתֵרָה, דַּהֲוָה מָצֵי לְמִכְתַּב לֹא יִקְרְחוּ בְרֹאשָׁם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יד} וְדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ב' וְהָאוֹכֵל חֵלֶב, טַעֲמָא מִשּׁוּם דְּאוֹכֵל חַיָּב כָּרֵת, וּתְנִינְהוּ לְחַיָּבֵי כְּרֵתוֹת מִטַּעַם שֶׁכָּתַב הָרַ"ב בְּרֵישׁ פִּרְקִין: {טו} אֲחוֹרֵי אָזְנוֹ אֵין שֵׂעָר כְּלוּם, וְכָךְ בְּמִצְחוֹ אֵין שֵׂעָר כְּלוּם, אֲבָל בִּצְדָעָיו שֶׁבָּאֶמְצַע יֵשׁ שֵׂעָר, וְאִם הוּא מַשְׁוֶה וְנוֹטֵל כָּל הַשֵּׂעָר שֶׁבִּצְדָעָיו לְמִדַּת אֲחוֹרֵי אָזְנָיו וּפַדַּחְתּוֹ זֶהוּ מַקִּיף פְּאַת הָרֹאשׁ. לְשׁוֹן רַבִּי יְהוּדָה בְרַבִּי נָתָן תַּלְמִיד רַשִׁ"י זַ"ל: {טז} אַחַת. הָכָא לָאו דַּוְקָא נָקַט שְׂרִיטָה אַחַת, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּבָעֵי לְפַלּוֹגֵי לְקַמֵּיהּ בֵּין שְׂרִיטָה אַחַת לִשְׁתֵּי שְׂרִיטוֹת, נָקֵיט לֵיהּ נַמִּי הָכָא. וְכִמְדֻמֶּה דְּלֹא גָרְסִינַן לֵיהּ. רִיבָ"ן הַנִּזְכָּר לְעֵיל: {יז} דְּמָצֵי לְמִכְתַּב לְנֶפֶשׁ לֹא תִשְׂרְטוּ. לִישָׁנָא אַחֲרִינָא מֵרִבּוּיָא דְּוָי"ו. רִיבָ"ן. וְמִדְרַבִּינַן מִלָּנֶפֶשׁ לְחַיֵּב עַל כָּל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ, נִרְאֶה לִי מִדְּלֹא כְתִיב לָמֵת כְּדִכְתִיב גַּבֵּי קָרְחָה, וּכְתִיב לָנֶפֶשׁ, אַף עַל גַּב דְּעִנְיָנוֹ לְנֶפֶשׁ הַמֵּת, אֶלָּא מִשּׁוּם הָכִי אַפְּקֵיהּ בִּלְשׁוֹן נֶפֶשׁ, לְחַיְּבוֹ עַל כָּל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ אֲפִלּוּ לֹא שָׂרַט עַל כֻּלָּן אֶלָּא שְׂרִיטָה אַחַת: {יח} שְׁתַּיִם. דִּשְׁתֵּי פֵאוֹת יֵשׁ לוֹ לָרֹאשׁ, שֶׁהָרֹאשׁ בִּשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת, מְקוֹם שֵׂעָר חֲתִיכָה אַחַת, וּמְקוֹם הַפָּנִים וְהַזָּקָן חֲתִיכָה אַחַת, וּמִתְחַבְּרוֹת זוֹ עִם זוֹ בְּצַד הָאֹזֶן מִלְּפָנָיו מָקוֹם שֶׁלּוֹעֲזִין טנפל"א (בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז שלא"ף), וְשָׁם נִקְרָא פֵאָה, שֶׁשָּׁם סוֹף הָרֹאשׁ מְקוֹם חִבּוּר הַפְּרָקִים. וְנִמְצָא שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי פֵאוֹת, צִדְעָה מִכָּאן וְצִדְעָה מִכָּאן, וְחַיָּב עֲלֵיהֶן שְׁתַּיִם אֲפִלּוּ נְטָלָן בְּבַת אַחַת בִּשְׁתֵּי יָדָיו. וְאַף עַל גַּב דְּחַד הַתְרָאָה קָא מַתְרֶה לֵיהּ, אַל תַּקִּיף, דְּזִיל הָכָא הָאִיכָּא פֵאָה וְזִיל הָכָא פֵּאָה אִיכָּא. רִיבָ"ן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יט} כְּדֵי לְהַסְבִּיר הָעִנְיָן יָפֶה הֶעְתִּיק שְׁנֵי לְשׁוֹנוֹת, וּשְׁנֵיהֶם לְדָבָר אֶחָד נִתְכַּוְּנוּ. הַלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן עַד הֲרֵי חָמֵשׁ, הוּא מִדִּבְרֵי הָרַ"ן בְּשֵׁם רַשִׁ"י זַ"ל. וְהַלָּשׁוֹן דְּמִלֶּחִי הָעֶלְיוֹן עַד וְסוֹף הַזָּקָן, הוּא מֵהָרַמְבַּ"ם. וְסַנְטֵר פֵּרֵשׁ הַתִּשְׁבִּי בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז קי"ן: {כ} אֲבָל בְּמִסְפָּרַיִם מֻתָּר, דְּלֵית בְּהוּ הַשְׁחָתָה, שֶׁהֲרֵי נִכָּר שָׁם הַשֵּׂעָר. הָרַ"ן: {כא} וּבְרֵישׁ פֶּרֶק י"ב דְּשַׁבָּת פֵּרֵשׁ דְּמַעֲצָד הוּא קוֹפִיץ קָטָן. וְזֶהוּ לֹא יִתָּכֵן לְפָרֵשׁ בְּכָאן. וְעַיֵּן בְּפֶרֶק י"ג דְּכֵלִים מִשְׁנָה ד' כוּ'. וְהָרַ"ן פֵּרֵשׁ, רְהִיטְנִי הוּא דֻּגְמַת הַמְּלַקֵט. וְעַל שֵׁם שֶׁהוּא רָץ בְּגִלּוּחוֹ וְקַל, נִקְרָא כָךְ, כְּדִמְתַרְגֵּם וַיָּרָץ וּרְהַט: {כב} חַיָּב. דְּהָנֵי נַמִּי עוֹשִׂין הַשְׁחָתָה וְדֶרֶךְ לְגַלֵּחַ בָּהֶן וַעֲבִיד בְּהוּ הַשְׁחָתָה וְגִלּוּחַ. וְתַנָּא קַמָּא סְבִירָא לֵיהּ אַף עַל גַּב דְּמַשְׁחִיתִים אֵין דֶּרֶךְ לְגַלֵּחַ בָּהֶן. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הקורח קרחה בראשו והמקיף פאת ראשו כו': לא יקרחו קרחה לחייב על כל קרחה וקרחה וכשימרט משערו על מת בלבד עד שיגלה מעור ראשו כגריס לוקה ואע"פ שלא פירש בכהנים קרחה במת למדנוהו בג"ש ממה שנאמר בישראל ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת ונאמר ושרט לנפש לא תתנו לחייב על כל שריטה ושריטה ועל כל נפש ונפש ואמרו לנפש לחייב על כל שרט ושרט ועל כל נפש ונפש. ואמרו על הזקן חמשה על השער שבלחי העליון מלקות ועל הלחי התחתון מלקות אלה שתי מלקיות מצד ימין וכמו כן שתים מצד שמאל ועל מה שנתלש מן השער מן הזקן אחד. וצריך אתה לידע כי המגלח בידו הוא המתחייב מלקות על הפאות ועל הזקן ואינו חייב המתגלח אא"כ עזר למגלח אותו ואז לוקין שניהם: ורהיטני כלי ברזל משרש השער ותולש אותו מעקרו. ומלקט כעין מלקחיים ואין הלכה כרבי אליעזר: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ו
הַכּוֹתֵב כְּתֹבֶת קַעֲקַע, כָּתַב וְלֹא קִעֲקַע, קִעֲקַע וְלֹא כָתַב, אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּכְתֹּב וִיקַעֲקֵעַ בִּדְיוֹ וּבִכְחֹל וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שָׁם {כג} הַשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט) וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה': ר"ע מברטנורה כְּתֹבֶת קַעֲקַע. מְקָרֵעַ בְּסַכִּין עַל בְּשָׂרוֹ כְּעֵין אוֹתִיּוֹת, וְאַחַר כָּךְ מְמַלֵּא אֶת הַקְּרָעִים דְּיוֹ אוֹ כְּחֹל: כָּתַב. עַל בְּשָׂרוֹ בִּדְיוֹ אוֹ בִּכְחֹל וְלֹא קָרַע בְּסַכִּין, אוֹ קָרַע בְּסַכִּין וְלֹא מִלֵּא בִדְיוֹ אוֹ בִּכְחֹל, אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּכְתֹּב וִיקַעְקֵעַ. לִישְׁנָא דִקְרָא נָקַט, דִּכְתִיב כְּתֹבֶת קַעֲקַע, כְּתִיבָה בָרֵישָׁא וַהֲדַר קַעֲקַע. אֲבָל לְעוֹלָם הַקַּעֲקַע תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַכְּתָב. וּקְרָא הָכִי מַשְׁמַע, וּכְתֹבֶת בְּתוֹךְ הַקַּעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם: שֶׁכָּתוּב שָׁם הַשֵּׁם. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה קָאָמַר. הָכִי מְפָרֵשׁ לַקְּרָא, לֹא תִתְּנוּ בָכֶם שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, כִּי אֲנִי ה' וְלֹא תְשַׁתְּפוּ אֲחֵרִים עִמִּי. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כג} שָׁם כוּ'. כְּלוֹמַר, עַל אוֹתָהּ שְׂרִיטָה יִכְתֹּב אֶת הַשֵּׁם. הָרַ"ן. וּקְרִיאַת מִלַּת שָׁם, בְּקָמָץ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הכותב כתובת קעקע כתב ולא כו': רבי שמעון אומר אינו חייב עד שיכתוב שם עבודת כוכבים על בשרו כאילו אמר לא תשתף עמי שום דבר ולא תקרב עצמך לזולתי וזו היא כוונתו ואין הלכה כר' שמעון: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ז
נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה בַיַּיִן כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ אַל תִּשְׁתֶּה אַל תִּשְׁתֶּה וְהוּא שׁוֹתֶה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת: ר"ע מברטנורה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. עַל מַה שֶּׁשָּׁתָה תּוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר שֶׁל הַתְרָאָה {כד}. וְאִם הָיָה לְפָנָיו כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה רְבִיעִיּוֹת יַיִן וְאָמְרוּ לוֹ אַל תִּשְׁתֶּה כְלִי זֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּךְ וְכָךְ שִׁעוּרִים שֶׁתִּלְקֶה כָּךְ וְכָךְ מַלְקֻיּוֹת, חַיָּב עַל כָּל שִׁעוּר וְשִׁעוּר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְרוּ בוֹ אֶלָּא הַתְרָאָה אַחַת: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כד} כִּדְאַשְׁכְּחַן בְּהַתְרָאַת מִיתַת בֵּית דִּין כוּ' שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיַּעֲבֹר וְיַעֲשֶׂה תֵכֶף לַהַתְרָאָה בְּתוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר, אֲבָל אַחַר תּוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר צָרִיךְ הַתְרָאָה אַחֶרֶת כוּ'. וְהֻצְרַךְ הָרַ"ב לְפָרֵשׁ זֶה בְכָאן שֶׁלֹּא נִטְעֶה בִלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה דְּאַחַת מִיהָא מִחַיַּב עַל אֵיזֶה שְׁתִיָּה שֶׁתִּהְיֶה בְּכָל אוֹתוֹ הַיּוֹם, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא מִחַיַּב אֶלָּא אוֹתָהּ שֶׁהִיא תוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר. וּמַתְנִיתִין הָא קָא מַשְׁמַע לָן, דַּאֲפִלּוּ שָׁתָה כָל הַיּוֹם בְּלֹא הֶפְסֵק אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. אֲבָל הַתְחָלַת הַשְּׁתִיָּה בְּתוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר בָּעִינַן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא כו': וכשהתרו לו גם כן ואמרו לו זה שאתה שותה שיעורו כך וכך ועל כל שיעור כך ממנו אתה חייב מלקות לוקה כפי השיעורין. וכך פי' בירושלמי: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ח
הָיָה מִטַּמֵּא לְמֵתִים כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ אַל תִּטַּמֵּא, אַל תִּטַּמֵּא, וְהָיָה מִטַּמֵּא, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת {כה}. הָיָה מְגַלֵּחַ כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ אַל תְּגַלֵּחַ אַל תְּגַלֵּחַ וְהוּא מְגַלֵּחַ, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. הָיָה לָבוּשׁ בְּכִלְאַיִם {כו} כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ אַל תִּלְבָּשׁ אַל תִּלְבָּשׁ וְהוּא פוֹשֵׁט וְלוֹבֵשׁ, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת: ר"ע מברטנורה וְהוּא פוֹשֵׁט וְלוֹבֵשׁ. וְלֹא פוֹשֵׁט לְגַמְרֵי, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ וְהֶחְזִירוֹ חַיָּב. וּבַגְּמָרָא קָאָמַר דְּאֵינוֹ פוֹשֵׁט מַמָּשׁ, אֶלָּא שֶׁשָּׁהָה בֵין הַתְרָאָה לְהַתְרָאָה כְּדֵי לִפְשֹׁט וְלִלְבֹּשׁ, הָוֵי כְפוֹשֵׁט וְחוֹזֵר וְלוֹבֵשׁ וְחַיָּב עַל כָּל הַתְרָאָה וְהַתְרָאָה {כז}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כה} עַל כָּל אַחַת. כְּשֶׁפֵּרַשׁ וְחָזַר וְנָגַע אוֹ נָשָׂא וְהֶאֱהִיל. וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר אֲפִלּוּ כְּשֶׁפֵּרַשׁ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בְּטֻמְאַת וּבִיאַת אֹהֶל שֶׁהֵם שְׁנֵי שֵׁמוֹת. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כו} בְּכִלְאַיִם. אֶחָד מִן הַשּׁוּק וְלֹא נָזִיר. רִיבָ"ן: {כז} פֵּרוּשׁ הָרִאשׁוֹן נַמִּי אִיתָא בַגְּמָרָא עַיּוֹלֵי וְאַפּוֹקֵי. אֶלָּא מִשּׁוּם דְּפֵרוּשׁ הָרִאשׁוֹן קָרוֹב יוֹתֵר לְמַשְׁמָעוּת הַמִּשְׁנָה, כְּתָבוֹ בִסְתָם, וַהֲדַר קָאָמַר דְּבַגְּמָרָא מְפָרֵשׁ יוֹתֵר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת כו': על כל שערה אחת יתחייב הנזיר מלקות כשקצץ אותו בהתראה כמו שנתבאר במקומו: אמרו פושט ולובש אינו כשיסור אותו מכל וכל אלא כיון שפשט ראשו והחזירו וכמו כן כשעמד עליו כדי לפשוט וללבוש חייב על כל התראה ואפילו שלא נפשט: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ט
יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם אֶחָד וְחַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם שְׁמֹנָה {כח} לָאוִין, הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וַחֲמוֹר, וְהֵן מֻקְדָּשִׁים, בְּכִלְאַיִם בַּכֶּרֶם, וּבַשְּׁבִיעִית, וְיוֹם טוֹב {לב}, וְכֹהֵן וְנָזִיר בְּבֵית הַטֻּמְאָה. חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר, אַף הַלּוֹבֵשׁ כִּלְאָיִם. אָמְרוּ לוֹ, אֵינוֹ הַשֵּׁם. אָמַר לָהֶם, אַף לֹא הַנָּזִיר הוּא הַשֵּׁם: ר"ע מברטנורה תֶּלֶם אֶחָד. שׁוּרָה אַחַת שֶׁל שָׂדֶה: וְחַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם שְׁמֹנָה לָאוִין. וְהוּא שֶׁהִתְרוּ בוֹ עַל כֻּלָּם: וְהֵן מֻקְדָּשִׁים. שׁוֹר קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, וַחֲמוֹר קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת. וּבְשׁוֹר אִית בֵּיהּ לָאו דְּלֹא תַּעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ {כט}, וּבַחֲמוֹר אַזְהָרָה דִמְעִילָה, וְנָפְקָא לָן חֵטְא חֵטְא מִתְּרוּמָה, וְלָאו דְּלֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו, הֲרֵי כָאן שְׁלֹשָׁה לָאוִין: וְכִלְאַיִם בַּכֶּרֶם. עַל יְדֵי שֶׁחוֹרֵשׁ מְחַפֶּה חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְחַרְצָן בְּעָפָר, וְעוֹבֵר מִשּׁוּם לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם. דְּקַיְמָא לָן הַמְחַפֶּה בְכִלְאַיִם לוֹקֶה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא זְרָעָן, אֶלָּא חִפָּה עָפָר עֲלֵיהֶן, הֲרֵי זֶה אַרְבָּעָה לָאוִין. וְהָרַמְבַּ"ם חָשַׁב כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם, שְׁנֵי לָאוִין, אֶחָד מִשּׁוּם כִּלְאֵי זְרָעִים, שֶׁהֵן שְׁנֵי מִינֵי זְרָעִים, חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְחַד מִשּׁוּם כִּלְאֵי הַכֶּרֶם בִּשְׁבִיל הַחַרְצָן, וְלֹא חָשֵׁיב מֻקְדָּשִׁים שֶׁל שׁוֹר וַחֲמוֹר אֶלָּא לְלָאו אֶחָד {ל}: שְׁבִיעִית. שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע {לא}: וְיוֹם טוֹב. כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: כֹּהֵן וְנָזִיר. וְהוּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. וְקָעָבַר לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו הָאָמוּר בַּכֹּהֲנִים, וְעַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא הָאָמוּר בַּנָּזִיר: אַף הַלּוֹבֵשׁ כִּלְאָיִם. בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה חוֹרֵשׁ: אֵינוֹ מִן הַשֵּׁם. לָאו שֶׁל לְבִישַׁת כִּלְאַיִם אֵינוֹ בִשְׁבִיל הַתֶּלֶם: אַף כֹּהֵן וְנָזִיר {לג}. דְּחָשְׁבִיתוּ לָאו, אֵינוֹ בִשְׁבִיל חֲרִישָׁה אֶלָּא בִשְׁבִיל הֲלִיכָה לִמְקוֹם טֻמְאָה. וּמִיהוּ תַּנָּא קַמָּא חָשֵׁיב לְהוּ בִּכְלַל לָאוֵי הַתֶּלֶם, לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲרֹשׁ בִּשְׁוָרִים אֶלָּא אִם כֵּן הוֹלֵךְ עִמָּהֶם וּמַנְהִיגָם: {לג}. דחשבתו לאו, אינו בשביל חרישה אלא בשביל הליכה למקום טומאה. ומיהו ת''ק חשיב להו בכלל לאוי התלם, לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אא''כ הולך עמהם ומנהיגם: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כח} יֵשׁ כוּ'. בַּגְּמָרָא פָרֵיךְ טוּבָא דְּמָצֵי לְמִחְשְׁבִינְהוּ נַמִּי, וְאִפְּרִיךְ דְּלֹא מְשָׁנֵי מִידֵי, וְצָרִיךְ לוֹמַר דְּתָנָא וְשִׁיֵּר. וְכָתַב הָרַמְבַּ"ם, אֵין בְּכָל אֵלּוּ אִסּוּר חָל עַל אִסּוּר. אֲבָל הֵם אִסּוּרִים הַרְבֵּה נִכְפְּלוּ בִזְמַן אֶחָד, וּלְפִיכָךְ אֵינוֹ מִן הַנִּמְנָע שֶׁיִּצְטָרְפוּ אֶל אֵלּוּ הַלָּאוִין זוּלָתָן הַרְבֵּה בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן בְּעַצְמוֹ: {כט} וְלָמַדְנוּ עַל כָּל הַקָּדָשִׁים שֶׁהֵם אֲסוּרִים בַּעֲבוֹדָה. הָרַמְבַּ"ם. וְתֵימַהּ כוּ' דְּתֵיפּוּק לֵיהּ בְּשׁוֹר נַמִּי מִשּׁוּם מְעִילָה כְּגוֹן שֶׁהוּא קָדְשֵׁי קָדָשִׁים כוּ'. וּלְכָךְ מַסְּקֵי הַתּוֹסָפוֹת כְּפֵרוּשׁ הָרַמְבַּ"ם. וְלֹא חָשֵׁיב נַמִּי מְעִילָה, מִשּׁוּם דְּלֹא לָקֵי בֵיהּ עַד שֶׁיַּחֲרֹשׁ בְּשָׁוֶה פְרוּטָה, וְלֹא קָחָשֵׁיב אֶלָּא הָנָךְ דְּלָקֵי אַחֲרִישָׁה כָל שֶׁהוּא: {ל} וּמֻקְדָּשִׁין מַתְנִיתִין לָאו דַּוְקָא דִשְׁנֵיהֶם מֻקְדָּשִׁין. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לא} וְחוֹרֵשׁ תּוֹלָדָה דְזוֹרֵעַ, כְּגוֹן חוֹרֵשׁ לְכַסּוֹת הַזְּרִיעָה. רַשִׁ"י: {לב} וְיוֹם טוֹב. וְשַׁבָּת לֹא תָנָא, מִשּׁוּם דְּלָאו שֶׁנִּתָּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין הוּא, דְּאֵין לוֹקִין עָלָיו. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לג} וּלְשׁוֹן הָרִיבָ"ן, אַף נָזִיר. נָזִיר וְכֹהֵן קָאָמַר, וְלֹא דָיֵיק: (עיקר תוי"ט). רמב"ם יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמנה כו': יהיה החמור הקדש כשהקדישו לבדק הבית וכבר ידעת לשון המקרא לא תעבוד בבכור שורך וגו' ולמדנו על כל הקדשים שהם אסורים בעבודה ולפיכך הוא חייב משום עבודה במוקדשין. ועל השור והחמור אחת משום חורש בכלאי בהמה ומלקות אחת משום עובד במוקדשין: ואמרו כלאים בכרם יהיה חייב שתים משום זורע כלאים ומשום כלאי הכרם כמו שנתבאר בספרי ושאר הלאוין מבוארים אין בכל אלה איסור חל על איסור אבל הם איסורים הרבה נכפלו בזמן אחד ולפיכך אינו מן הנמנע שיצטרפו אל אלו הלאוין זולתם הרבה באותו הזמן בעצמו ומעקרנו המחפה בכלאים חייב ולפיכך כשהחזיר העפר ברגלו על הדבר בעצמו שזרע כשהוא מהלך חייב משום לא תזרע כרמך כלאים: (רמב"ם)
פרק ג - משנה י
כַּמָּה מַלְקִין אוֹתוֹ, אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה) בְּמִסְפָּר אַרְבָּעִים, מִנְיָן שֶׁהוּא סָמוּךְ {לד} לְאַרְבָּעִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַרְבָּעִים שְׁלֵמוֹת הוּא לוֹקֶה. וְהֵיכָן הוּא לוֹקֶה אֶת הַיְתֵרָה, בֵּין כְּתֵפָיו {לה}: ר"ע מברטנורה מִנְיָן שֶׁהוּא סָמוּךְ לְאַרְבָּעִים. שֶׁגּוֹרֵם לוֹמַר אַחֲרָיו אַרְבָּעִים, דְּהַיְנוּ תֵּשַׁע וּשְׁלֹשִׁים. אִי הֲוָה כְתִיב אַרְבָּעִים בְּמִסְפָּר, הֲוָה אֲמֵינָא אַרְבָּעִים בְּמִנְיָנָא, הַשְׁתָּא דִכְתִיב בְּמִסְפָּר אַרְבָּעִים, בְּמִסְפָּר הַגּוֹרֵם לוֹמַר אַחֲרָיו אַרְבָּעִים, דְּהַיְנוּ תֵּשַׁע וּשְׁלֹשִׁים: וְהֵיכָן הוּא לוֹקֶה אֶת הַיְתֵרָה. שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְהִשְׁתַּלֵּשׁ. דְּתֵשַׁע וּשְׁלֹשִׁים רְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּלֵּשׁ, שְׁלִישׁ מִלְּפָנָיו וּשְׁתֵּי יָדוֹת אַחַת עַל כָּתֵף זוֹ וְאַחַת עַל כָּתֵף זוֹ, וְזוֹ שֶׁל אַרְבָּעִים הֵיכָן לוֹקֶה אוֹתָהּ: בֵּין כְּתֵפָיו. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {לד} סָמוּךְ. הָרַמְבַּ"ם יָהֵיב טַעֲמָא, שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה יַכֶּנּוּ בְמִסְפָּר, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא יַכֶּנּוּ בְלֹא שִׁעוּר אֶלָּא בְּמִנְיַן מְשֹׁעָר כְּפִי כֹחַ שֶׁיּוּכַל לִסְבֹּל, וּמַה שֶּׁאָמְרָה אַרְבָּעִים, הוּא שֶׁאֵין מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים אֲפִלּוּ הָיָה חָזָק וּבָרִיא כְּשִׁמְשׁוֹן, וּלְפִיכָךְ אֵין מְשַׁעֲרִין לְהַכּוֹת יוֹתֵר מִשְּׁלֹשִׁים וָתֵשַׁע. שֶׁאִם יֶאֱרַע שֶׁהוֹסִיף וְהִכָּה עוֹד אַחַת, נִמְצָא שֶׁלֹּא הִכָּהוּ אֶלָּא אַרְבָּעִים הָרְאוּיוֹת לוֹ, וְלֹא עָבַר עַל פֶּן יוֹסִיף: {לה} כְּתֵפָיו. דִּכְתִיב (זְכַרְיָה יג) מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה בֵּין יָדֶיךָ וְאָמַר אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי. וְרַבָּנָן הַהוּא בְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן הוּא דִכְתִיב. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט). רמב"ם במה מלקין אותו ארבעים חסר אחת כו': אילו אמר ארבעים במספר היה ראוי להיותם שלימים ולפי שהקדים במספר רוצה לומר שלא ילקה בלא שיעור אלא במנין ידוע כפי מה שיוכל לסבול כמו שנאמר כדי רשעתו במספר כלומר סוף ההלקאה ואמרו אחרי כן ארבעים יכנו רוצה לומר עד ארבעים כמו שלמדנו מפי הקבלה בדברי חכמים ז"ל הואיל וההכאה הוא כפי מה שיוכל לסבול ולא יוסיף על ארבעים לא נכה ארבעים ונניח ההכאה זו דרך שמירה כמו שבאר שהשמירה במיעוט הכאה בא. ורבי יהודה אין דעתו כן ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)
פרק ג - משנה יא
אֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְמַכּוֹת הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּלֵּשׁ. אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל אַרְבָּעִים, לָקָה מִקְצָת וְאָמְרוּ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל אַרְבָּעִים, פָּטוּר. אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה {לו}, מִשֶּׁלָּקָה אָמְרוּ שֶׁיָּכוֹל הוּא לְקַבֵּל אַרְבָּעִים, פָּטוּר. עָבַר עֲבֵרָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְׁנֵי לָאוִין, אֲמָדוּהוּ אֹמֶד אֶחָד, לוֹקֶה וּפָטוּר. וְאִם לָאו, לוֹקֶה וּמִתְרַפֵּא וְחוֹזֵר וְלוֹקֶה: ר"ע מברטנורה אֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ וְכוּ'. שֶׁכָּל הַלּוֹקִין בְּבֵית דִּין הָיוּ צְרִיכִין לְאָמְדָן בִּתְחִלָּה שֶׁלֹּא יָמוּתוּ מֵחֲמַת הַהַכָּאוֹת. מִדִּכְתִיב לֹא יוֹסִיף, מִכְּלָל שֶׁאִם צָרִיךְ לִגְרֹעַ גּוֹרְעִין: אֶלָּא בְמַכּוֹת הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּלֵּשׁ. וְאֵין מוֹסִיפִין לְעוֹלָם עַל הָאֹמֶד: אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל אַרְבָּעִים. חָסֵר אַחַת. אֶלָּא לִישְׁנָא דִּקְרָא נָקַט: אֲמָדוּהוּ אֹמֶד אֶחָד. לִשְׁתֵּי מַלְקֻיּוֹת. כְּגוֹן אֲמָדוּהוּ לִלְקוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם {לז}: וְאִם לָאו. שֶׁלֹּא אֲמָדוּהוּ אֶלָּא לְמַלְקוּת אַחַת: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {לו} שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה. כְּלוֹמַר שֶׁאֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל חֲצִי אַרְבָּעִים שֶׁהוּא עֶשְׂרִים, אֵין אוֹמְרִים יִלְקֶה עֶשְׂרִים וְאַחַת כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ יְכוֹלִין לְהִשְׁתַּלֵּשׁ, אֶלָּא יִלְקֶה שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה. הָרַמְבַּ"ם: {לז} גְּמָרָא. וּפֵרֵשׁ הָרִיבָ"ן, דַּחֲשׁוּבִין אוֹתָן שָׁלֹשׁ אֹמֶד לַלָּאו הָאַחֵר. אֲבָל אֲמָדוּהוּ אַרְבָּעִים וְאַחַת, שֶׁלֹּא הוֹסִיפוּ אֶלָּא שְׁתַּיִם, לוֹקֶה וּמִתְרַפֵּא כוּ', דְּמַכּוֹת שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְהִשְׁתַּלֵּשׁ לֹא מַלְקִין לֵיהּ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם ואין אומדין אותו אלא במכות הראויות כו': וידוע שזה שנאמר ארבעים יכנו אינו רצונו לומר שילקה ארבעים לא יותר והוא שאמר לא יוסיף וילקה למטה מן הארבעים כפי מה שיוכל לסבול כדי שלא ימות והוא שאמדו לו לפי כחו על רשעתו ויש להקל בזה כגון שאמדוהו היודעים במזגי בני אדם ואמרו שיוכל לסבול עשרים הלקאות ומעקרנו שלא ילקה אלא שמנה עשרה ואע"פ שיוכל לסבול עשרים ועל זה הדרך תקיש. ואמרו אמדוהו אומד אחד כשנתחייב שתי מלקיות או יותר ואמדוהו על דרך משל שיסבול שנים וארבעים ויפטר מן הכל כיון שתחלת האומד [לא] היה יכול לסבול הכל והם כך וכך הלקאות ואם אמדוהו למלקות אחת בלבד יניח אותו עד שיבריא ממלקותו ולוקה פעם שניה כפי מה שיסבול גם כן וכמעשה זה בעצמו יעשה כשעבר עבירה שיש בה לאוין הרבה ועל זה הדין שוה שיתבוננו בשעת האומד אם אמדוהו לסבול הכל או לסבול אחת לאחת: (רמב"ם)
פרק ג - משנה יב
כֵּיצַד מַלְקִין אוֹתוֹ, כּוֹפֵת שְׁתֵּי יָדָיו עַל הָעַמּוּד הֵילָךְ וְהֵילָךְ, וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹחֵז בִּבְגָדָיו, אִם נִקְרְעוּ נִקְרָעוּ, וְאִם נִפְרְמוּ נִפְרָמוּ, עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ {לט}. וְהָאֶבֶן נְתוּנָה מֵאַחֲרָיו, חַזַּן הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד עָלֶיהָ. וּרְצוּעָה שֶׁל עֵגֶל בְּיָדוֹ, כְּפוּלָה אֶחָד לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וּשְׁתֵּי רְצוּעוֹת עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת בָּהּ: ר"ע מברטנורה עַל הָעַמּוּד. שֶׁהוּא נָעוּץ בַּקַּרְקַע זָקוּף וְגָבוֹהַּ כְּדֵי לְהִשָּׁעֵן עָלָיו {לח}: וְחַזַּן. שַׁמָּשׁ שְׁלִיחַ בֵּית דִּין: נִפְרְמוּ. נִקְרְעוּ חוּטֵי הַתְּפִירָה: מֵאֲחוֹרָיו. שֶׁל הַלּוֹקֶה: וּרְצוּעָה שֶׁל עֵגֶל. שֶׁנֶּאֱמַר אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ, וּסְמִיךְ לֵיהּ לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ: כְּפוּלָה לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה. אַרְבַּע רְצוּעוֹת תְּפוּרוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ {מ}: וּשְׁתֵּי רְצוּעוֹת. דַּקּוֹת שֶׁל חֲמוֹר: עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת בָּהּ. כְּעֵין קִלְקְלֵי שֶׁל אֻכָּף {מא}. וְטַעֲמָא, מִשּׁוּם דִּכְתִיב (יְשַׁעְיָה א) יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יָבֹא מִי שֶׁמַּכִּיר אֵבוּס בְּעָלָיו וְיִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אֵבוּס בְּעָלָיו: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {לח} וְזֶה לְשׁוֹן הָרִיבָ"ן, נָעוּץ בַּקַּרְקַע וְגָבוֹהַּ כְּנֶגֶד שְׁתֵּי אַמּוֹת אוֹ אַמָּה וָחֵצִי, וְהוּא כָפוּף וּמֻטֶּה עַל אוֹתוֹ הָעַמּוּד כְּאָדָם הַסּוֹמֵךְ עַל בְּרִיחַ דֶּלֶת וְתוֹלֶה יָדָיו לְמַטָּה וְכוֹפְתִין לוֹ יָדָיו בְּצִדֵּי הָעַמּוּד: {לט} מְגַלֶּה כוּ'. שֶׁאֵינוֹ מַכֵּהוּ עַל כְּסוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְהִכָּהוּ, וְלֹא לִכְסוּתוֹ. הָרַמְבַּ"ם: {מ} וְאֵינוֹ בְמַשְׁמַע לְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה. וְזֶה לְשׁוֹן הָרִיבָ"ן, כְּפוּלָה אַחַת לִשְׁתַּיִם, וְעוֹד רְצוּעָה אַחֶרֶת כְּפוּלָה לִשְׁתַּיִם, הַיְנוּ שְׁתֵּי רְצוּעוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע. וּבַגְּמָרָא יָלֵיף לֵיהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מא} וְזֶה לְשׁוֹן הָרִיבָ"ן, כֵּן דֶּרֶךְ תְּפִירָה שֶׁל רְצוּעָה, תּוֹחֵב רֹאשׁ רְצוּעָה בַּנֶּקֶב כְּנֶגֶד מַטָּה, וְחוֹזֵר וְתוֹחֵב בְּנֶקֶב אַחֵר דֶּרֶךְ מַעְלָה, וְנִרְאֶה כְּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כיצד מלקין אותו כופת שתי ידיו על העמוד כו': אלה השתי רצועות של חמור לפי שעשה מעשה הבהמות יענש בעורותיהן כמו שנאמר על דרך משל (ישעיה א) ידע שור קונהו: (רמב"ם)
פרק ג - משנה יג
יָדָהּ טֶפַח וְרָחְבָּהּ טֶפַח, וְרֹאשָׁהּ מַגַּעַת עַל פִּי כְרֵסוֹ. וּמַכֶּה אוֹתוֹ שְׁלִישׁ מִלְּפָנָיו וּשְׁתֵּי יָדוֹת מִלְּאַחֲרָיו. וְאֵינוֹ מַכֶּה אוֹתוֹ לֹא עוֹמֵד וְלֹא יוֹשֵׁב אֶלָּא מֻטֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה) וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט. וְהַמַּכֶּה מַכֶּה בְיָדוֹ אַחַת בְּכָל כֹּחוֹ: ר"ע מברטנורה יָדָהּ טֶפַח. בֵּית יָד {מב} שֶׁהָרְצוּעָה תְלוּיָה בָהּ, אָרְכּוֹ טֶפַח: וְרָחְבָּהּ. שֶׁל רְצוּעָה שֶׁל עֵגֶל טֶפַח: וְרֹאשָׁהּ מַגַּעַת עַל פִּי כְרֵסוֹ. לְכָךְ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בְּבֵית יָד שֶׁל רְצוּעָה נֶקֶב, שֶׁהַחַזָּן הַמַּלְקֶה יָכוֹל לְהַאֲרִיךְ וּלְקַצֵּר הָרְצוּעָה כִרְצוֹנוֹ. שֶׁאֵין מַלְקִין לָאָדָם אֶלָּא בִרְצוּעָה שֶׁרֹאשָׁהּ מַגַּעַת עַל פִּי כְרֵסוֹ שֶׁהוּא טִבּוּרוֹ: שְׁלִישׁ מִלְּפָנָיו. דִּכְתִיב (דְּבָרִים כה) וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ, לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ אַחַת, וּלְאַחֲרָיו כְּדֵי שְׁתַּיִם. מִלְּפָנָיו, עַל לִבּוֹ. מֵאַחֲרָיו. שְׁלִישׁ עַל כָּתֵף זוֹ וּשְׁלִישׁ עַל כָּתֵף זוֹ: מַכֶּה בְיָדוֹ אַחַת. אֲבָל כְּשֶׁמַּגְבִּיהַּ הָרְצוּעָה מַגְבִּיהַּ בִּשְׁתֵּי יָדָיו: בְּכָל כֹּחוֹ. דִּכְתִיב (שָׁם) מַכָּה רַבָּה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {מב} וּלְשׁוֹן הָרִיבָ"ן, מַקֵּל שֶׁתְּלוּיָה בָהּ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם ידה טפח ורחבה טפח וראשה מגעת על פי כריסו: יהיה בבית היד של המלקות נקב שיהיו נתלים בו הרצועות וימשוך בו המלקה כשירצה ויקצר אותו לפי שאין לוקין לאדם אלא ברצועה שתגיע עד טבורו כמו שנזכר: ויגביה הרצועה בשעת ההלקאה בשתי ידיו ויכה בידו אחת לפי שזה יותר שלם בהכאה ויהיה המכה אדם משכיל ממוצע בכחו לא יהיה איש מתעורר ולא משתגע שיכה מכת נקמה באיש ההוא. וצריך שיכה שליש המכות על לבו והשליש בכתף האחת והשליש בכתף האחרת והרמז בזה דאמר רחמנא והכהו לפניו כדי רשעתו ולא לאחריו כדי רשעתו: (רמב"ם)
פרק ג - משנה יד
וְהַקּוֹרֵא קוֹרֵא {מג} (שם כח) אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת וְגוֹ' וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת וְגוֹ', וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא (שם כט) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וְגוֹ', וְחוֹתֵם (תהלים עח) וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְגוֹ', וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא. וְאִם מֵת תַּחַת יָדוֹ, פָּטוּר. הוֹסִיף לוֹ עוֹד רְצוּעָה אַחַת וָמֵת, הֲרֵי זֶה גוֹלֶה עַל יָדוֹ. נִתְקַלְקֵל בֵּין בְּרֶעִי בֵּין בְּמַיִם, פָּטוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאִישׁ בְּרֶעִי וְהָאִשָּׁה בְּמָיִם: ר"ע מברטנורה וְהַקּוֹרֵא קוֹרֵא. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יט) בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה, בִּקְרִיאָה תְהֵא, שֶׁקּוֹרִין עָלָיו אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת וְגוֹ'. וְגָדוֹל שֶׁבַּדַּיָּנִים קוֹרֵא, וְהַסָּמוּךְ לוֹ מוֹנֶה, וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר עַל כָּל הַכָּאָה וְהַכָּאָה {מד}. וּמִצְוָה עַל הַקּוֹרֵא לְצַמְצֵם לְהַשְׁלִים הַמִּקְרָאוֹת בְּסוֹף הַמַּלְקוֹת, וְאִם לֹא צִמְצֵם חוֹזֵר וְקוֹרֵא פַּעַם שְׁנִיָּה וּמְמַהֵר לִקְרֹא וּלְהַשְׁלִים כְּשֶׁיַּשְׁלִים הַמַּלְקֶה לְהַלְקוֹת: וְאִם מֵת תַּחַת יָדוֹ פָּטוּר. מִפְּנֵי שֶׁמַּכֵּהוּ בִרְשׁוּת {מה}: הוֹסִיף לוֹ. כְּגוֹן דְּטָעָה בְמִנְיָנָא {מו}: נִתְקַלְקֵל. שֶׁהוֹצִיא רֶעִי מֵחֲמַת הַהַכָּאָה: פָּטוּר. דִּכְתִיב (דְּבָרִים כה) וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ, וַהֲרֵי נִקְלָה, שֶׁנִּתְלַכְלֵךְ: וְאִשָּׁה אַף בְּמַיִם. דְּבָשְׁתָּהּ מְרֻבָּה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {מג} וְהַקּוֹרֵא כוּ'. הָא פְשִׁיטָא לָן דְּבָעֵי קְרִיָּה כִּדְאָמְרִינַן בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה, בִּקְרִיאָה תְהֵא. וּלְהָכִי קָתָנֵי הָכָא וְהַקּוֹרֵא. רִיבָ"ן: {מד} לְשׁוֹן הַבְּרַיְתָא, וְהַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר הַכֵּהוּ. וּמְסַיֵּם הָרַמְבַּ"ם, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁמַּכֶּה, עַל פִּיו הוּא מַכֶּה: {מה} וּתְנַן בְּמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק ב', יָצָא הָאָב כוּ' וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. רִיבָ"ן: {מו} דְּאִי לֹא טָעָה אֶלָּא שֶׁהִכָּהוּ בְמֵזִיד, אֵין מֵזִיד גּוֹלֶה. וּרְצוּעָה אַחַת דִּתְנַן הוּא כִנּוּי לְהַלְקָאָה, וּכְלוֹמַר, שֶׁהִלְקָהוּ עוֹד אַחַת. וְלֹא שֶׁהוֹסִיף רְצוּעָה עַל הָאַרְבַּע רְצוּעוֹת: (עיקר תוי"ט). רמב"ם והקורא קורא אם לא תשמור לעשות וגו' וכו': גדול הדיינין קורא אלה הפסוקים הנזכרים בשעה שמלקים את הלוקה והסמוך לו במעלה ימנה המכות והשלישי יצוה המכה להכות ויאמר לו הכה כל זמן שיכה אם יהיה מספר ההכאות מספר הרבה יתעכב בקריאת שני הפסוקים האלה ואם הוא מספר מועט ימהר ויכוין כל מה שאפשר שיקדים הקריאה כשתשלם ההכאה וחוזר לראש. ופירוש נתקלקל שיצא הרעי בשעת ההכאה וכבר נשלם בזיונו ורחמנא אמר ונקלה אחיך לעיניך וכיון שנתבזה נסתלק ממנו ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)
פרק ג - משנה טו
כָּל חַיָּבֵי כְרֵתוֹת שֶׁלָּקוּ, נִפְטְרוּ יְדֵי כְרֵתָתָן, שֶׁנֶאֱמַר (דברים כה) וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ, כְּשֶׁלָּקָה הֲרֵי הוּא כְאָחִיךָ, דִּבְרֵי רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל {מז}. אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל, מָה אִם הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, נוֹטֵל נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ, הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּנָּתֵן לוֹ נַפְשׁוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִמְּקוֹמוֹ הוּא לָמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח) וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת וְגוֹ', וְאוֹמֵר (שם) אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם. הָא, כָּל הַיּוֹשֵׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵרָה, נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים יב) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְגוֹ', וּמָה אִם הַדָּם שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה מִמֶּנּוּ, הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ מְקַבֵּל שָׂכָר {מט}, גָּזֵל וַעֲרָיוֹת שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמַּדְתָּן, הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו וּלְדוֹרוֹת דּוֹרוֹתָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת: ר"ע מברטנורה נִפְטְרוּ מִידֵי כְרֵתָתָן. אִם עָשׂוּ תְשׁוּבָה: הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אִית דִּמְפָרְשֵׁי דְּעַל חַיָּבֵי כְרֵתוֹת שֶׁלָּקוּ קָאָמַר, מִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו הַדִּין וְעָשָׂה מִצְוָה כְּשֶׁלָּקָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּנָּתֵן לוֹ נַפְשׁוֹ וְיִפָּטֵר מִידֵי כָרֵת, שֶׁמִּדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה עַל מִדַּת פֻּרְעָנוּת {מח}. וְאִית דִּמְפָרְשֵׁי דְּמִלְּתָא בְאַנְפֵּי נַפְשַׁהּ קָאָמַר, לְהוֹדִיעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת, קַל וָחֹמֶר מֵעָנְשָׁן שֶׁל עֲבֵרוֹת: מִמְּקוֹמוֹ הוּא לָמֵד. מֵחַיָּבֵי כְרֵתוֹת דְּאָיְרֵי בְהוּ אָנוּ לְמֵדִין שֶׁהַיּוֹשֵׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵרָה מַעֲלִין עָלָיו שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה. דִּכְתִיב בָּעֲרָיוֹת (וַיִּקְרָא יח) וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת, וְאוֹמֵר (שָׁם) אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, וּסְמִיךְ לֵיהּ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה, הֲרֵי שֶׁמִּי שֶׁיּוֹשֵׁב וְאֵינוֹ מְגַלֶּה עֶרְוָה הַכָּתוּב קוֹרְאוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה, וּכְתִיב בֵּיהּ וָחַי בָּהֶם, כְּדֶרֶךְ שֶׁהֶעֱנִישׁ כָּרֵת בְּמִי שֶׁעוֹשֶׂה עֲבֵרָה. וְזֶה דַוְקָא בְּמִי שֶׁבָּא עֲבֵרָה לְיָדוֹ וְכָבַשׁ יִצְרוֹ וְלֹא עֲשָׂאָהּ, כְּיוֹסֵף הַצַּדִּיק וְכַיּוֹצֵא בוֹ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {מז} דִּבְרֵי כוּ'. אַף עַל פִּי שֶׁבַּמִּשְׁנָה אֵין מַחֲלֹקֶת, הָא אָמְרִינַן בַּגְּמָרָא חֲלוּקִין עָלָיו חֲבֵרָיו עַל רַבִּי חֲנַנְיָא בֶן גַּמְלִיאֵל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מח} כְּמוֹ שֶׁאִיתָא פֶּרֶק קַמָּא מִשְׁנָה ז' דִּבְמִדַּת פֻּרְעָנוּת כוּ' וּבְמִדָּה טוֹבָה כְתִיב וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים, וּמְתַרְגְּמִינַן לְאַלְפֵי דָרֵי, אַרְבָּעָה דוֹרוֹת כְּנֶגֶד אַלְפַּיִם דּוֹרוֹת הַיְנוּ אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת. מִעוּט לַאֲלָפִים אֵינוֹ פָחוֹת מִשְּׁנֵי אֲלָפִים. וְכָל שֶׁכֵּן אִם כִּפְשׁוּטוֹ דְּמַשְׁמַע אֲלָפִים עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת: {מט} שָׂכָר. שֶׁנֶּאֱמַר לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן כו': כבר הקדמנו כי המלקות עם התשובה יכפר הכרת. ואמרו כל היושב ולא עבר עבירה הוא רוצה לומר שאפשר לו לעשותה ואין מונעו מעשותה בשום פנים זולתי שמירת מצות התורה כגון יוסף הצדיק וכיוצא בו ואתה יודע לשון התורה והמנע אדם מאכילת הדם והיאך ייעד על זה למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך כל שכן בהמנעו מן התענוגים הגופניים הגדולים שהאדם נוטה אליהן בטבעו כמו שזכר והתורה היא שהזהירנו שלא לעשותן כדי להרגיל הנפש שלא להוסיף על מה שהוא מדרך הטבע. ואין הלכה כרבי חנינא: (רמב"ם)
פרק ג - משנה טז
רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מב) יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר: ר"ע מברטנורה לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת. כְּגוֹן פָּרָשַׁת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, כְּדֵי לְהַרְבּוֹת שָׂכָר כְּשֶׁהֵן בְּדֵלִים מֵהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁבְּלָאו הָכִי לֹא הָיוּ אוֹכְלִין אוֹתָן, שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה בָהֶן: לְמַעַן צִדְקוֹ. לְהַצְדִּיק אֶת יִשְׂרָאֵל וּלְזַכּוֹת אוֹתָן: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה וכו' - מעקרי האמונה בתורה כשיקיים אדם מצוה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך הנה זכה בה לחיי העולם הבא ועל זה אמר רבי חנניא כי המצות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה וממה שיורה על העיקר הזה מה ששאל ר׳ חנניא בן תרדיון מה אני לחיי עוה״ב והשיבו המשיב כלום בא מעשה לידך כלומר נזדמן לך לעשות מצוה כהוגן השיבו כי נזדמנה לו מצות צדקה על דרך שלימות ככל מה שאפשר וזכה לחיי העוה׳׳ב ופירוש הפסוק ה׳ חפץ למען צדקו לצדק את ישראל למען כי יגדיל תורה ויאדיר: (רמב"ם)