פרק א פרק ב פרק ג פרק ד פרק א
|
|
פרק ב
|
|
פרק ג
|
|
פרק ד
|
|
פרק א
פרק א - משנה א
הָאִשָּׁה נִקְנֵית {א} בְּשָׁלשׁ דְּרָכִים {ג}, וְקוֹנָה {ד} אֶת עַצְמָהּ בִּשְׁתֵּי {ה} דְרָכִים. נִקְנֵית בְּכֶסֶף {ו}, בִּשְׁטָר, וּבְבִיאָה. בְּכֶסֶף, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בְּדִינָר {ט} וּבְשָׁוֶה {י} דִינָר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְרוּטָה. וְכַמָּה {יא} הִיא פְרוּטָה, אֶחָד מִשְּׁמֹנָה בָאִסָּר הָאִיטַלְקִי {יב}. וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּגֵט {יג} וּבְמִיתַת הַבָּעַל. הַיְבָמָה נִקְנֵית בְּבִיאָה. וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בַּחֲלִיצָה {טו} וּבְמִיתַת הַיָּבָם {טז}: ר"ע מברטנורה הָאִשָּׁה נִקְנֵית. לְפִי שֶׁאֵין הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת אֶלָּא מִדַּעְתָּהּ, תָּנָא הָאִשָּׁה נִקְנֵית וְלֹא תָנָא הָאִישׁ קוֹנֶה {ב}. וְאַיְידֵי דְּתָנָא רֵישָׁא הָאִשָּׁה נִקְנֵית, תָּנָא סֵיפָא הַיְבָמָה נִקְנֵית, וְאַף עַל גַּב דִּיבָמָה נִקְנֵית לַיָּבָם בֵּין מִדַּעְתָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ: נִקְנֵית בְּכֶסֶף. דְּגָמְרִינַן קִיחָה קִיחָה מִשְּׂדֵה עֶפְרוֹן, כְּתִיב הָכָא (דְּבָרִים כד) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, וּכְתִיב הָתָם (בְּרֵאשִׁית כו) נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי: בִּשְׁטָר. כְּגוֹן שֶׁכָּתַב לָהּ עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה, בִּתְּךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי {ז}, בִּתְּךָ מְאֹרֶסֶת לִי, בִּתְּךָ לִי לְאִנְתּוּ, וּנְתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים. וְיָלְפִינַן לַהּ דִּכְתִיב (דְּבָרִים כד) וְיָצְאָה וְהָיְתָה, מַה יְּצִיאָה בִּשְׁטָר, כְּדִכְתִיב (שָׁם) וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת, אַף הֲוָיָה בִּשְׁטָר: וּבְבִיאָה. בָּא עָלֶיהָ {ח} בִּפְנֵי עֵדִים לְשֵׁם קִדּוּשִׁין, דִּכְתִיב (שָׁם) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לְךָ קִדּוּשִׁין מְפֹרָשִׁים בַּתּוֹרָה יוֹתֵר מִקִּדּוּשֵׁי בִיאָה, אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהַמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת, שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל פְּרוּצִין: בִּפְרוּטָה. הִיא חֲצִי שְׂעֹרָה שֶׁל כֶּסֶף: הַיְבָמָה נִקְנֵית. לַיָּבָם לִהְיוֹת כְּאִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר, בְּבִיאָה. אֲבָל כֶּסֶף וּשְׁטָר לֹא מְהַנּוּ בָּהּ מִדְּאוֹרַיְתָא {יד}, אֶלָּא רַבָּנָן הוּא דְתַקּוּן דְּמַהֲנֵי בָּהּ מַאֲמָר לְפָסְלָהּ עַל שְׁאָר הָאַחִין, אֲבָל לֹא לְפָטְרָהּ מִן הַחֲלִיצָה, וְלֹא לְהִטַּמֵּא לָהּ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} נִקְנֵית. לְבַעְלָהּ לְהַצְרִיכָהּ מִמֶּנּוּ גֵט. הָרַ"ן: {ב} וְאַכַּתִּי קָשְׁיָא דְלִתְנֵי מִתְקַדֶּשֶׁת. וּמְתָרֵץ בַּגְּמָרָא מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִתְנֵי כֶסֶף, דְּיָלְפִינַן קִיחָה קִיחָה, וְקִיחָה אִקְּרֵי קִנְיָן דִּכְתִיב הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} בְּשָׁלֹשׁ כוּ'. מִנְיָנָא לְמַעוֹטֵי חֲלִיפִין. דְּלֹא תֵימָא הוֹאִיל וְגָמְרִינַן מִשְּׂדֵה עֶפְרוֹן, מָה הָתָם בַּחֲלִיפִין אַף כָּאן בַּחֲלִיפִין, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא, דְּאִשָּׁה בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְרוּטָה לֹא מַקְנְיָא נַפְשָׁהּ, וַחֲלִיפִין אֲפִלּוּ בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְרוּטָה. וְלֹא דִּבֵּר הַכָּתוּב בְּקִיחָה דְאִשָּׁה אֶלָּא בְקִנְיַן דָּמִים. גְּמָרָא: {ד} וְקוֹנָה. לִהְיוֹת בִּרְשׁוּתָהּ לְהִנָּשֵׂא לְאַחֵר. רַשִׁ"י: {ה} בִּשְׁתֵּי. מִנְיָנָא לְמַעוֹטֵי חֲלִיצָה דְּלָא תֵּיתֵי מִקַּל וָחֹמֶר מִיבָמָה שֶׁאֵינָהּ יוֹצְאָה בְגֵט כוּ', תַּלְמוּד לוֹמַר כוּ'. גְּמָרָא: {ו} בְּכֶסֶף. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לְשֵׁם קִדּוּשִׁין וְלִפְנֵי עֵדִים. וְתֵימַהּ עַל הָרַ"ב וְהָרַמְבַּ"ם שֶׁלֹּא פֵרְשׁוּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} אִיבְרָא דְבַגְּמָרָא הָכִי אִיתָא, אֲבָל הָרַ"ב מְסַיֵּם וּנְתָנוֹ לָהּ, מִשּׁוּם דְּהוּא הַדִּין בְּמִתְקַדֶּשֶׁת שֶׁלֹּא עַל יְדֵי אָבִיהָ אָיְרֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ח} וְלָאו דַוְקָא, אֶלָּא נִתְיַחֵד עִמָּהּ: {ט} בְּדִינָר. טַעֲמַיְיהוּ דְבֵית שַׁמַּאי שֶׁלֹּא יְהוּ בְנוֹת יִשְׂרָאֵל כְּהֶפְקֵר. גְּמָרָא. וּמָצָאנוּ שִׁעוּר דִּינָר שֶׁהוּא שִׁעוּר חָשׁוּב: {י} וּבְשָׁוֶה. וְהַטַּעַם דְּכֵיוָן שֶׁהִיא מִתְרַצֵּית בַּדָּבָר וְנִיחָא לָהּ בְּשָׁוֶה כֶסֶף כְּכֶסֶף דָּמֵי, וְאֵין צָרִיךְ קְרָא לְרַבּוֹיֵי. הָרַ"ן: {יא} וְכַמָּה כוּ'. הָא דְלָא מְפָרֵשׁ כַּמָּה הוּא דִינָר מִשּׁוּם דְּדִינָר הָיוּ יוֹדְעִים כַּמָּה הָיָה כוּ'. וְעוֹד דְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל דְּקָיְמָא לָן כְּוָתֵיהּ אִיבָּעֵי לֵיהּ לְפָרוֹשֵׁי טְפֵי. תּוֹסָפוֹת: {יב} הָאִיטַלְקִי. הִיא אִיטַלְיָא שֶׁל יָוָן. הָרַ"ב: {יג} בְּגֵט כוּ'. בַּגְּמָרָא יָלְפִינַן לְהוּ מִקְּרָאֵי: {יד} כִּדְיָלֵיף לַהּ בַּגְּמָרָא מִקְּרָאֵי: {טו} בַּחֲלִיצָה. יָלֵיף לֵיהּ בַּגְּמָרָא מִקְּרָא: {טז} וּבְמִיתַת כוּ'. קַל וָחֹמֶר, וּמָה אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁהִיא בְחֶנֶק מִיתַת הַבַּעַל מַתִּירָתָהּ, יְבָמָה שֶׁהִיא בְלָאו לֹא כָל שֶׁכֵּן כוּ'. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט). רמב"ם האשה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים כו': דרך טפל בין על לשון זכור בין על לשון נקבה כתוב בתורה את הדרך (אשר) ילכו בה וכתוב בדרך אחד יצאו אליך. ומה שאמר האשה נקנית ולא אמר האיש קונה ללמדינו שהיא אינה נישאת ותהיה אשת איש אלא בעצונה אבל אם קדשה בעל כרחה אינה מקודשת. ולמדנו שהיא מתקדשת בכסף לפי שנאמר כי יקח איש אשה ונאמר בעפרון נתתי כסף השדה קח ממני גמר קיחה קיחה. והקידושין בשטר הוא שיכתוב לה על איזה דבר שיזדמן ואפילו על גב החרס או על עלי הצמחים הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי ומה שדומה לזה הענין ויתן לה זה הדבר הכתוב בפני שני עדים והראיה על זה מה שאמר ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר כמו שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות אף הויה בשטר. וענין הקדושין בביאה הוא שיבא עליה בפני שני עדים לשם קידושין ואין שם דרך מבואר בקדושין יותר מזו והוא הכתוב בתורה שנאמר ובא עליה ובעלה בביאה נעשית בעולת בעל אבל מי שקדש בביאה או בלא שדוכין שקדמו לקדושין יש לו לדיין להלקותו מכת מרדות כדי שלא יהיו בני אדם פרוצין ואף על פי שהם נשואים קיימין ויכנוס את אשתו: ומשקל הדינר ששה ותשעים גרעיני שעורה מכסף ואיסר הוא רובע הדרכמון נקרא דרהם בערבי. והדינר ששה דרכמונים א"כ משקל האיסר ארבעה גרעינין ופרוטה חצי גרעין מכסף. ומפני שאמר האשה נקנית אמר ג"כ היבמה נקנית והיה מן הדין שיאמר היבם קונה לפי שהעיקר אצלנו שהאונס יבמתו ובא עליה בלא כוונה שקנאה כמו שנתבאר בסוף פרק ששי מיבמות: (רמב"ם)
פרק א - משנה ב
עֶבֶד עִבְרִי נִקְנֶה בְכֶסֶף {יז} וּבִשְׁטָר, וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַּשָּׁנִים וּבַיּוֹבֵל {כא} וּבְגִרְעוֹן כֶּסֶף {כב}. יְתֵרָה עָלָיו אָמָה הָעִבְרִיָּה, שֶׁקּוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּסִימָנִין. הַנִּרְצָע נִקְנֶה בִרְצִיעָה, וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַיּוֹבֵל וּבְמִיתַת הָאָדוֹן: ר"ע מברטנורה עֶבֶד עִבְרִי נִקְנֶה בְכֶסֶף. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כה) מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ, מְלַמֵּד שֶׁהוּא נִקְנֶה בְּכֶסֶף {יח}: וּבִשְׁטָר. שֶׁנֶּאֱמַר בְּאָמָה הָעִבְרִיָּה (שְׁמוֹת כא) אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ, הִקִּישָׁהּ הַכָּתוּב לְאַחֶרֶת. מָה אַחֶרֶת בִּשְׁטָר {יט}, אַף הָאָמָה בִּשְׁטָר. וְיִלְמֹד עֶבֶד עִבְרִי מֵאָמָה הָעִבְרִיָּה, דִּכְתִיב (דְּבָרִים טו) הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה, מַקִּישׁ עִבְרִי לְעִבְרִיָּה: בַּשָּׁנִים. לְסוֹף שֵׁשׁ שָׁנִים יֵצֵא חָפְשִׁי, וַאֲפִלּוּ הָיְתָה שְׁמִטָּה בְּתוֹךְ שֵׁשׁ שָׁנִים, עוֹבֵד, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת כא) שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִיעִית. פְּעָמִים שֶׁהוּא עוֹבֵד בַּשְּׁבִיעִית {כ}: וּבַיּוֹבֵל. אִם פָּגַע יוֹבֵל בְּתוֹךְ שֵׁשׁ שָׁנִים, מוֹצִיאוֹ: וּבְגִרְעוֹן כֶּסֶף. דִּכְתִיב בְּאָמָה הָעִבְרִיָּה (שָׁם) וְהֶפְדָּהּ, וְהֻקַּשׁ עִבְרִי לְעִבְרִיָּה, אִם קְנָאוֹ רַבּוֹ בְּשֵׁשׁ מָנִים וְהוּא עָתִיד לָצֵאת לְסוֹף שֵׁשׁ, נִמְצָא קוֹנֶה עֲבוֹדַת כָּל שָׁנָה בְּמָנֶה, כְּשֶׁבָּא לִפְדּוֹת עַצְמוֹ מְגָרֵעַ לוֹ רַבּוֹ מִפִּדְיוֹנוֹ דְּמֵי עֲבוֹדַת הַשָּׁנִים שֶׁעָבַד: יְתֵרָה עָלָיו אָמָה. שֶׁקּוֹנָה עַצְמָהּ בְּכָל אֵלֶּה {כג} וּבְסִימָנֵי נַעֲרוּת, כִּדְיָלְפִינַן מִוְיָצְאָה חִנָּם, רִבָּה לָהּ יְצִיאָה לָזוֹ, שֶׁיוֹצְאָה בְסִימָנִים: וּבְמִיתַת הָאָדוֹן. דִּכְתִיב וַעֲבָדוֹ לְעוֹלָם, לוֹ וְלֹא לַבֵּן. אֲבָל הַנִּמְכָּר וּמֵת הָאָדוֹן בְּתוֹךְ שֵׁשׁ, עוֹבֵד לַבֵּן, דִּכְתִיב שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד, בֵּין לוֹ בֵּין לִבְנוֹ. וְדַוְקָא לְבֵן עוֹבֵד כָּל שֵׁשׁ אִם מֵת הָאָדוֹן, אֲבָל לְבַת וּלְאָח וְלִשְׁאָר יוֹרְשִׁים אֵינוֹ עוֹבֵד, דִּכְתִיב (דְּבָרִים טז) וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, לְךָ וְלֹא לַיּוֹרְשִׁים. וְאָמָה הָעִבְרִיָּה קוֹנָה עַצְמָהּ בְּמִיתַת הָאָדוֹן כַּנִּרְצָע, דִּכְתִיב גַּבֵּי נִרְצָע (שָׁם) וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן {כד}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יז} בְּכֶסֶף. וְלֹא פֵרְשָׁה מִשְׁנָתֵנוּ זוֹ בְּכַמָּה. וְהָרַמְבַּ"ם כָּתַב בְּאָמָה, וְאֵינָהּ נִקְנֵית בִּפְרוּטָה מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לִקְנוֹתָהּ בְּדָמִים שֶׁרְאוּיִים לְגֵרָעוֹן כְּדֵי שֶׁתִּגְרַע פִּדְיוֹנָהּ וְתֵצֵא. וּמָצָאתִי לוֹ רְאָיָה כוּ', וּבְעֶבֶד עִבְרִי לֹא כָתַב כֵּן. וְכָתַב הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה מַשְׁמַע דְּדִינוֹ בִּפְרוּטָה, וְקָשֶׁה דְהָא אִתַּקַּשׁ לְעִבְרִיָּה: {יח} וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם. וּבַגְּמָרָא, אַשְׁכְּחַן עֶבֶד עִבְרִי הַנִּמְכָּר לְנָכְרִי כוּ', נִמְכָּר לְיִשְׂרָאֵל מְנָלָן. אָמַר קְרָא וְהֶפְדָּהּ, מְלַמֵּד שֶׁמְּגָּרֵעַ[ת] פִּדְיוֹנָהּ וְיוֹצְאָה. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י אַלְמָא בְּכֶסֶף נִקְנָה, דְּאִי לֹא קְנָאָהּ בְּדָמִים מַאי מְגָרְעָא. וְהֻקַּשׁ עִבְרִי לְעִבְרִיָּה. אַשְׁכְּחַן מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין הוֹאִיל וְנִמְכָּר בְּעַל כָּרְחוֹ, מוֹכֵר עַצְמוֹ מְנָלָן, יָלֵיף שָׂכִיר שָׂכִיר. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י נֶאֱמַר בְּמוֹכֵר עַצְמוֹ כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ, וְנֶאֱמַר בִּמְכָרוּהוּ בֵּית דִּין כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר: {יט} כְּלוֹמַר קִיחַת קִדּוּשִׁין. וּלְפִי זֶה שְׁטָר דְּאָמָה נַמִּי הַקּוֹנֶה כוֹתֵב בִּתְּךָ קְנוּיָה לִי. וּבַגְּמָרָא פְלִיגֵי בָהּ. וְהָרַמְבַּ"ם פּוֹסֵק כְּמַאן דְּאָמַר דְּכוֹתֵב בִּתִּי קְנוּיָה לְךָ: {כ} וְהַךְ קְרָא בִּמְכָרוּהוּ בֵּית דִּין כְּתִיב, אֲבָל בְּמוֹכֵר עַצְמוֹ דִּינוֹ שֶׁמּוֹכֵר עַצְמוֹ אֲפִלּוּ לְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְאִם פָּגַע בּוֹ יוֹבֵל אֲפִלּוּ אַחַר שָׁנָה אַחַת יוֹצֵא, שֶׁנֶּאֱמַר עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ. וְנִרְאֶה לִי דְּהוֹאִיל וּמִכָּל מָקוֹם יוֹצֵא בַּשָּׁנִים שֶׁקָּצַב בִּמְכִירָתוֹ, שַׁפִּיר תָּנֵי סְתָם דְּעֶבֶד עִבְרִי יוֹצֵא בַּשָּׁנִים, וְאֶלָּא מִיהָא הָא כִדְאִיתָא וְהָא כִדְאִיתָא: {כא} וּבַיּוֹבֵל. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לְהוּ מִקְּרָא: {כב} וּבְגִרְעוֹן כֶּסֶף. תָּנָא וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כֶסֶף. וְיָלֵיף לֵיהּ מִקְּרָא כוּ'. וְדַע דְּבַבְּרַיְתָא תָנֵי וּבִשְׁטָר, כְּלוֹמַר שְׁטַר שִׁחְרוּר. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּתַנָּא דְמַתְנִיתִין לֹא חָשֵׁיב אֶלָּא יְצִיאוֹת שֶׁהֵם בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁל הָאָדוֹן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כג} מֵהֶקֵּישָׁא דְעִבְרִי וְעִבְרִיָּה. הָרַמְבַּ"ם: {כד} וְכֵיוָן דְּאִיתָא נַמִּי בָּאִישׁ לֹא קָתָנֵי. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט). רמב"ם עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה עצמו כו': כתוב בתורה בעבד עברי מכסף מקנתו מלמד שהוא נקנה בכסף ונאמר באמה העבריה והפדה מלמד שמגרעת מפדיונה ויוצאה ואמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה מקיש עברי לעבריה ונאמר באמה העבריה אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת בשטר אף אמה העבריה נקנית בשטר וילמוד עבד עברי מאמה עבריה שהוא נקנה בשטר כמותה ויצא בגרעון כסף ונלמוד אמה עבריה מעבד עברי שהיא נקנית בכסף כמותו ותצא בשנים. ומה שאמר בשנים ר"ל עבודת שש שנים מיום שנמכר עד תשלום ששה שנים ואפילו היה בכלל השש שנים שמטה והוא מה שאמר שש שנים יעבוד ובשביעית ר"ל פעמים שהוא עובד בשביעית ואם נזדמן שנת היובל בתוך השש שנים יצא לחירות. וגרעון כסף הוא שיחשוב הקונה לפי חשבון השנים שעבד אצלו וגורע מה שמגיע להם מדמיו ונותן לו השאר ויצא כיצד הרי שלקחו בששים דינרין ועבד אצלו שתי שנים נותן לו ארבעים דינרין ויצא בן חורין ואל זה הענין רמז באמה העבריה כשאמר והפדה: ובסימנין ר"ל שתביא שתי שערות אחר תשלום י"ב שנה ויום אחד וזה בא בקבלה ויצאה חנם אלו ימי הבגרות. אין כסף אלו ימי הנערות וימי הנערות הם אחר שהביאה ב' שערות עד ששה חדשים כמו שבארנו בפ' שלישי מכתובות (הל"ח). ואמר בנרצע ואף לאמתך תעשה כן ולכך האמה העבריה גם כן יוצאה במיתת האדון ולא זכר אותה התנא מפני שהיא משותפת עם הנרצע בזה הענין. ואמנם עבד עברי כשמת האדון אם הניח בן עובד את הבן עד תשלום שש שנים ואם לא הניח בן יוצא לחירות ואינו עובד לא את הבת ולא את האח ולא שאר יורשים. ודע שעבד עברי כשמכר הוא את עצמו מפני העניות הוא שנאמר עליו בתורה כי ימכר לך אחיך העברי וכשמכרוהו ב"ד נאמר בו ונמכר בגנבתו ואם היו דמיו יותר מן הסך שנשאר עליו מקרן גניבתו אינו נמכר. וכבר נקדם לך בפ' ג' (הל"ח) מסוטה האיש נמכר בגנבתו ולא האשה נמכרת בגנבתה ואמנם מוכר אותה אביה בעודה קטנה כמו שבארנו בפרק שלישי מכתובות (הל"ח). ואמרו שטר אמה עבריה מי כותבו האב כותבו כגון שיכתוב לו בתי מכורה לך בתי קנויה לך ונותן לו השטר בפני עדים. ואחר שזכרנו קצת מדיני עבד עברי נשלים אותם דרך העברה אחר שתדע שהנמכר לעובד כוכבים יוצא גם כן במיתת האדון ומזה הענין הוא מה שאמרו המוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש מכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לשש המוכר את עצמו אינו נרצע מכרוהו ב"ד נרצע המוכר עצמו אין מעניקין לו מכרוהו ב"ד מעניקין לו המוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית מכרוהו בית דין רבו מוסר לו שפחה כנענית והיא מותרת לו כל זמן שהוא עבד והבנים שיש לו ממנה עבדים והוא מה שאומר בתורה האשה וילדיה תהיה לאדוניה ויש לו רשות לאדון להכריחו על זה אם לא רצה העבד. ואמרו ואלו מעניקין להם היוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון ואמה עבריה בסימנין אבל יוצא בגרעון כסף אין מעניקין לו ושיעור הדבר שיגיע לו מממונו לא פחות ממה ששוה ל' סלעים והסלע ד' דינרין וכבר בארנו הלכה קודמת שיעור הדינר ואמרו מנין לבורח שחייב להשלים שנאמר שש שנים יעבוד. ואמרו ענק אמה עבריה ומציאתה לאביה לפי שהיא עדיין נערה כמו שבארנו והיא ברשות אביה ואם מת אביה הרי היא לעצמה לפי שהעיקר אצלנו אין אדם מוריש זכות בתו לבנו לפיכך אין לאחיה בזה שום דבר וענק ע"ע לעצמו ואין לב"ח שום זכות בו ולא יגבה חובו מזה וכל זמן שחלה ע"ע והוא אצל רבו והיה חולה פחות מד' שנים רצופין או מקוטעין יחשב לו זמן החולי מכלל שש שנים ואם התמיד בחליו ד' שנים חייב להשלים לפי שהוא כמו השכיר והנך רואה מה שכתוב בתורה (דברים טו) כי משנה שכר שכיר: וכבר ידעת לשון התורה באמה העבריה אשר לא יעדה ואמרו כיצד מצות יעוד אומר לה בפר שנים הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאינתו אפילו בסוף שש ואפילו סמוך לשקיעת החמה ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג מנהג שפחות. וכתוב בתורה ואם לבנו ייעדנה והוא שיאמר לה הרי את מקודשת לבני אבל צריך שיהיה הבן גדול וירצה בכך וכן אמרו אין יעוד אלא בגדול ואין יעוד אלא מדעתה ומכר אמה העבריה אינו קיים אלא לאדם שיש לה עליו קידושין או יש לה על בנו קידושין ואף על פי שאין לה עליו כגון שימכור את בתו לאביו שאי אפשר שייעד אותה אלא לבנו מפני שהיא בת אחיו ואמרו לאמה מלמד שמוכרה לפסולין. וכשיעדה לו או לבנו אינה יוצאה אלא בגט ואמנם יוצאה בכל אלו הדרכים כשלא יעדה לא לו ולא לבנו. ודע שמחייבין האב לפדות את בתו כשמכרה משום פגם משפחה והוא מה שאמר מפדין אותה בעל כרחו ואמרו אינה נמכרת ונשנית. וממה שצריך שתדעהו שהגנב כשגנב מראובן ונמכר בגניבתו אח"כ גנב פעם שניה מראובן עצמו הרי זה אינו נמכר פעם שניה לפי שלא ימכרנו ראובן שתי פעמים אמרו כיון שנמכר פעם אחת אי אתה רשאי למוכרו. ולא יהיה המרצע אלא של מתכת ואין רוצעין אלא בגובה של אוזן ועבד עברי כהן אינו נרצע מפני שנעשה בעל מום אבל לוקח שפחה כנענית מפני שהיא מותרת לו כל זמן העבדות ואמרו בכל עבד עברי יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית ואמרו אם אמר יאמר העבד עד שיאמר וישנה העבד עד שיאמר כשהוא עבד ועד שיאמר בתחלת שש ובסוף שש. לו אשה ובנים ולרבו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר את אשתי ואת בני הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו אינו נרצע שנאמר כי טוב לו עמך רבו אוהבו והוא אינו אוהב. רבו אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך הוא חולה ורבו אינוו חולה אינו נרצע שנאמר כי טוב לו רבו חולה והוא אינו חולה אינו נרצע שנאמר עמך ת"ר כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה. שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא פת קיבר אתה שותה יין ישן והוא יין חדש אתה ישן על גבי המוכין והוא ישן על גבי התבן מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו ואמרו רבו חייב במזון אשתו ובניו ולכך אמר ויצאה אשתו עמו ויצא מעמך הוא ובניו עמו לפי שאין לו עליהם רשות ואמנם ר"ל שהם יוצאים מטרתו וכמו כן אינו מותר לו שישתעבד בו בכל ימי העבדות בענינים שיש בהם גנאי גדול כגון שינעול מנעליו או יוליך כליו לבית המרחץ לפי שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד ואמרו אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג: (רמב"ם)
פרק א - משנה ג
עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בְכֶסֶף {כה} וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְכֶסֶף {כז} עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּבִשְׁטָר {כח} עַל יְדֵי עַצְמוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּכֶסֶף עַל יְדֵי עַצְמוֹ וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַכֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים: ר"ע מברטנורה עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בְכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כה) וְהִתְנַחַלְתֶּם אוֹתָם לִבְנֵיכֶם [אַחֲרֵיכֶם] לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה {כו}, הִקִּישׁ עֲבָדִים לְקַרְקָעוֹת, מַה קַּרְקַע נִקְנֶה בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, אַף עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. וְחֶזְקַת הָעֶבֶד, כְּגוֹן שֶׁהִתִּיר מִנְעָל לְרַבּוֹ, אוֹ הִנְעִילוֹ, אוֹ הוֹלִיךְ כֵּלָיו אַחֲרָיו לְבֵית הַמֶּרְחָץ, הִפְשִׁיטוֹ, הִרְחִיצוֹ, סָכוֹ, גֵּרְדוֹ, הִלְבִּישׁוֹ, הִגְבִּיהוֹ אוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ הָרַב אֶת הָעֶבֶד, קְנָאוֹ: בְּכֶסֶף עַל יְדֵי אֲחֵרִים. שֶׁיִּתְּנוּהוּ לְרַבּוֹ עַל מְנָת שֶׁיִּהְיֶה זֶה בֶן חוֹרִין. אֲבָל הוּא עַצְמוֹ לֹא יְקַבֵּל מֵהֶם, וַאֲפִלּוּ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְרַבּוֹ רְשׁוּת בּוֹ, דְּקָסָבַר אֵין קִנְיָן לְעֶבֶד בְּשׁוּם צַד בְּלֹא רַבּוֹ: וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי עַצְמוֹ. דְּסָבַר חוֹבָה הוּא לְעֶבֶד שֶׁיֵּצֵא מִתַּחַת יְדֵי רַבּוֹ לְחֵרוּת, שֶׁאִם עֶבֶד כֹּהֵן הוּא, פּוֹסְלוֹ מִלֶּאֱכֹל בַּתְּרוּמָה, וְאִם עֶבֶד יִשְׂרָאֵל הוּא, אוֹסְרוֹ בְּשִׁפְחָה. וּמִשּׁוּם הָכִי קָאָמַר דְּאֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת בִּשְׁטָר עַל יְדֵי אֲחֵרִים אֶלָּא עַל יְדֵי עַצְמוֹ, דְּכֵיוָן דְּחוֹבָה הִיא לוֹ אֵין חָבִין לְאָדָם אֶלָּא בְפָנָיו. וְכֶסֶף דְּעַל יְדֵי אֲחֵרִים שָׁאנֵי, שֶׁכֵּן קַבָּלַת רַבּוֹ גָּרְמָה לוֹ לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵאֵלָיו, וְאֵין אֲחֵרִים הַלָּלוּ חָבִין לוֹ, אֶלָּא קַבָּלַת הָרַב, וְהָרַב אֵינוֹ נַעֲשֶׂה שְׁלוּחוֹ, אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, וּמַקְנֵהוּ מֵאֵלָיו: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בְּכֶסֶף עַל יְדֵי עַצְמוֹ. דְּקָסָבְרֵי יֵשׁ קִנְיָן לְעֶבֶד בְּלֹא רַבּוֹ, הִלְכָּךְ קוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְכֶסֶף אֲפִלּוּ עַל יְדֵי עַצְמוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן עַל יְדֵי אֲחֵרִים: וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי אֲחֵרִים. דְּסָבְרֵי זְכוּת הוּא {כט} לְעֶבֶד שֶׁיֵּצֵא מִתַּחַת יְדֵי רַבּוֹ לְחֵרוּת, וְזָכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְפָנָיו. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים. וְהָעֶבֶד כְּנַעֲנִי קוֹנֶה עַצְמוֹ אִם סִמֵּא רַבּוֹ אֶת עֵינוֹ אוֹ הִפִּיל אֶת שִׁנּוֹ אוֹ קָטַע מִמֶּנּוּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רָאשֵׁי אֵבָרִים {ל}, שֶׁהֵם [רָאשֵׁי] אֶצְבְּעוֹת יָדַיִם, וְאֶצְבְּעוֹת רַגְלַיִם, וְרָאשֵׁי אָזְנַיִם, וְרֹאשׁ הַחֹטֶם, וְרֹאשׁ הַזַּכְרוּת, וְרָאשֵׁי שָׁדַיִם בָּאִשָּׁה. וְהָא דְלָא חָשִׁיב לְהוּ בְּמַתְנִיתִין בִּכְלַל הַדְּבָרִים שֶׁהָעֶבֶד קוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ, מִשּׁוּם דְּהַיּוֹצֵא בְרָאשֵׁי אֵבָרִים צָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר {לא} מֵרַבּוֹ, וְהַיְנוּ קוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בִשְׁטָר: וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַכֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים. דְּעֶבֶד אֵין לוֹ כְלוּם, דְּאַף מְצִיאָה וְקַבָּלַת מַתָּנָה הַכֹּל לְרַבּוֹ. וְאִם בָּא לְהִפָּדוֹת עַל יְדֵי עַצְמוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת הַכֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים שֶׁיִּתְּנוּהוּ לוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְרַבּוֹ רְשׁוּת בּוֹ {לב}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כה} בְּכֶסֶף כוּ'. בַּגְּמָרָא דְּהוּא הַדִּין בַּחֲלִיפִין וּבִמְשִׁיכָה, וּמִלְּתָא דְאִיתָא בְּמִטַּלְטְלֵי לֹא קָתָנֵי: {כו} וְהַאי קְרָא בְפָרָשַׁת בְּהַר כְּתִיב: {כז} בְּכֶסֶף. וּבַיּוֹבֵל לֹא. וְאַף עַל גַּב דְּאִתַּקִּישׁ לְקַרְקָעוֹת לִשְׂדֵה אֲחֻזָּה, וּשְׂדֵה אֲחֻזָּה יוֹצֵאת בַּיּוֹבֵל כַּמְּפֹרָשׁ בַּכָּתוּב, בְּעֶבֶד כְּתִיב לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ, כִּדְאִיתָא בַגְּמָרָא: {כח} וּבִשְׁטָר. דְּגָמַר לָהּ לָהּ מֵאִשָּׁה: {כט} וּלְפִי זֶה כָּל שֶׁכֵּן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. וְאִם תֹּאמַר לִיעָרְבִינְהוּ וְלִתְנֵי בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר בֵּין עַל יְדֵי עַצְמוֹ בֵּין עַל יְדֵי אֲחֵרִים. בַּגְּמָרָא מְשַׁנִּינַן דְּהַךְ בָּבָא וּבִשְׁטָר כוּ' לָאו חֲכָמִים אָמְרֵי לַהּ אֶלָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא, וְשָׁלֹשׁ מַחֲלֹקוֹת בַּדָּבָר. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י הָכִי קָאָמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן לְרַבִּי מֵאִיר, אַף בְּכֶסֶף עַל יְדֵי עַצְמוֹ, דְּיֵשׁ קִנְיָן, וְכָל שֶׁכֵּן עַל יְדֵי אֲחֵרִים דִּזְכוּת הוּא לוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן שְׁטָר דִּזְכוּת. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר בִּשְׁטָר עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וְהָכִי קָאָמַר, אַף בִּשְׁטָר, וְכָל שֶׁכֵּן בְּכֶסֶף, דְּעַל יְדֵי אֲחֵרִים דַּוְקָא: {ל} יָלֵיף לֵיהּ בַּגְּמָרָא מִכְּלָל וּפְרָט וּכְלָל: {לא} יָלֵיף לַהּ שִׁלּוּחַ שִׁלּוּחַ מֵאִשָּׁה: {לב} שָׁמְעִינַן מִנָּהּ דִּסְבָרַת הָרַ"ב דַּהֲלָכָה כִּי אָמַר עַל מְנָת שֶׁאֵין לְרַבּוֹ רְשׁוּת בּוֹ מַהֲנֵי וְלֹא קָנָה רַבּוֹ, וְאִם כֵּן כָּל שֶׁכֵּן אִשָּׁה שֶׁאִם אָמְרוּ לָהּ כֵּן שֶׁלֹּא קָנָה בַּעְלָהּ. שֶׁהֲרֵי הָעֶבֶד גּוּפוֹ קָנוּי לְרַבּוֹ וְלֹא כֵן הָאִשָּׁה לְבַעְלָהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כו': כתוב בתורה בעבד כנעני והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה הקיש עבדים לקרקעות מה קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כמו שיתבאר עתה כמו כן עבד כנעני נקנה באלו הדרכים בעצמם. ושמור בלבך שני עיקרים אחד מהן זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו והעיקר השני מחלוקת ר"מ וחכמים שהוא בפ' ראשון מגיטין (הל"ח) בענין יציאת עבד לחירות שר"מ אומר חובה הוא לו וחכמים אומרים זכות הוא לו ומן הידוע מה שקנתה אשה קנה בעלה ומה שקנה עבד קנה רבו ובזה אין חולק בו שום אדם ר"מ סבר כשנתן שום אדם ממון לעבד ואמר לו קנה אותו על מנת שתצא בו לחירות קנה אותו רבו ואינו יוצא לחירות לפי שכל זמן שאמר לו קנה אותו קנה רבו ואינו מועיל לו תנאו אחר כך לפיכך אמר רבי מאיר שהוא לא יצא בכסף לחירות אלא על ידי אחרים כגון שיתן אחד מבני אדם ממון לרבו כדי לפדותו וחכמים אומרים שתנאו מועיל ולא קנה העבד מזה הממון שום דבר עד שיצא לחירות ולכך אפשר לפי סברתם בכסף על ידי עצמו וכל שכן על ידי אחרים ורבי מאיר ג"כ סבר שאינו יוצא לחירות עד שיגיע גט שחרור לידו אבל אם זכה לו על ידי אחר לא יצא לחירות לפי שהיא חובה לו ולכך אמר בשטר על ידי עצמו וחכמים אומרים שהוא קונה את עצמו אפילו בשטר על ידי אחרים לפי שזכות הוא לו. והלכה כחכמים. ומה שאמר בכאן בחזקה כבר בארוהו ואמרו כיצד בחזקה התיר מנעל רבו או הנעילו הוליך אחריו כליו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו סכו גרדו הלבישו הגביהו או שהגביה הרב את העבד קנאו. ועבד כנעני גם כן יקנה עצמו בראשי אברים והוא שיכה אותו רבו ויבטל ממנו אחד מעשרים וארבעה אברים והם אצבעות הידים והרגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראשי שדים שבאשה וראש הזכרות או שיבטל פעולת עינו או שינו כמו שכתוב בתורה ומה שחייב שלא מנה אותם בכלל מה שיקנה בו העבד עצמו לפי שהוא צריך גט חירות מרבו אחר שעשאן בעל מום כמו שזכרנו: (רמב"ם)
פרק א - משנה ד
בְּהֵמָה גַסָּה נִקְנֵית בִּמְסִירָה, וְהַדַּקָּה בְּהַגְבָּהָה {לד}, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּהֵמָה דַקָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה: ר"ע מברטנורה בִּמְסִירָה. בְּעָלִים מוֹסְרִין {לג} אוֹתָהּ לַלּוֹקֵחַ בָּאַפְסַר אוֹ בְּשַׂעֲרָהּ: בְּהַגְבָּהָה. וְלֹא בִּמְשִׁיכָה: נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה. וְאַף עַל גַּב דְּאֶפְשָׁר בְּהַגְבָּהָה, מִכָּל מָקוֹם נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה, מִשּׁוּם דְּמִסַּרְכָא, שֶׁהִיא מִתְחַזֶּקֶת בְּצִפָּרְנֶיהָ תָמִיד לֵאָחֵז עַל גַּבֵּי קַרְקַע. וּפְסַק הַהֲלָכָה, בֵּין בְּהֵמָה דַּקָּה בֵין בְּהֵמָה גַּסָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה וְכָל שֶׁכֵּן בְּהַגְבָּהָה {לה}. וּמְשִׁיכָה קוֹנָה בְּסִמְטָא שֶׁהִיא זָוִית שֶׁל רְשׁוּת הָרַבִּים, וּבְחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם {לו}. וּמְסִירָה קוֹנָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם {לז}. וְהַגְבָּהָה קוֹנָה בְכָל מָקוֹם. וְכָל מַה שֶּׁדַּרְכּוֹ בְהַגְבָּהָה אֵינוֹ נִקְנֶה אֶלָּא בְהַגְבָּהָה {לח}. וְדָבָר הַנִּקְנֶה בִמְסִירָה אֵינוֹ נִקְנֶה בִמְשִׁיכָה {לט}. וְכֵן דָּבָר הַנִּקְנֶה בִמְשִׁיכָה אֵינוֹ נִקְנֶה בִמְסִירָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {לג} לָאו דַוְקָא, דְּאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּמְסְרֶנָּה מִיָּד לְיָד. אֶלָּא כָּל שֶׁאֲחָזָהּ בְּמִצְוָתוֹ סַגִּי. הָרַ"ן: {לד} בְּהַגְבָּהָה. שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, דְּנָפְקָא לֵיהּ מִתּוֹרַת לָבוּד. רַשִׁ"י. וְלֹא דָּמֵי לְעֵרוּב דְּמִשְׁנָה ו' פֶּרֶק ז' דְּעֵרוּבִין דְּהַגְבָּהָה טֶפַח סַגִּי לִזְכּוֹת בּוֹ. דְּשָׁאנֵי שִׁתּוּפֵי מְבוֹאוֹת דְּרַבָּנָן לֹא הִצְרִיכוּ קְנִיָּה כָּל כָּךְ. וְרַבֵּנוּ תָּם מְפָרֵשׁ דְּכָל הַגְבָּהָה בְּטֶפַח קָנֵי: {לה} מַשְׁמַע דְּבִמְסִירָה לֹא. שְׁמַע מִנָּהּ דִּמְשִׁיכָה עֲדִיפָא מִמְּסִירָה: {לו} טַעֲמָא דְמִלְּתָא, מִשּׁוּם דִּמְשִׁיכָה הַיְנוּ שֶׁמּוֹשֵׁךְ הַדָּבָר לִרְשׁוּתוֹ, וְאִלּוּ רְשׁוּת הָרַבִּים לָאו רְשׁוּתוֹ הוּא, שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ רְשׁוּת לְהָבִיא שָׁם כֵּלָיו. וְאַף דְּבִכְלַל מְשִׁיכָה מְסִירָה, שֶׁהֲרֵי אֵין צָרִיךְ מִיָּד לְיָד (וּמְשִׁיכָה צְרִיכָה נַמִּי לִהְיוֹת בְּמִצְוַת הַמּוֹכֵר, אִי נַמִּי בְפָנָיו, וְכֵן דִּין הַמְּסִירָה). וְכֵיוָן שֶׁהַמְּסִירָה קוֹנָה בִרְשׁוּת הָרַבִּים אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁהַמְּשִׁיכָה לֹא תִקְנֶה. לָאו קֻשְׁיָא הִיא, דְּכֵיוָן שֶׁמָּשַׁךְ גַּלֵּי דַעְתֵּיהּ דְּלֹא נִיחָא לֵיהּ דְּלִקְנֵי בִמְסִירָה אֶלָּא בִמְשִׁיכָה, וּמְשִׁיכָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים לָאו מִידֵי הִיא. וְהָא דִמְסִירָה לֹא קָנֵי בְּסִמְטָא וּבְחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם, מִשּׁוּם דְּאֶפְשָׁר בִּמְשִׁיכָה, אִי נַמִּי כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לז} הַיְנוּ כְּשֶׁהִכְנִיסָהּ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת בַּעַל הֶחָצֵר. דְּאִם לֹא כֵן הֲוֵי חָצֵר שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁל שְׁנֵיהֶם. הַמַּגִּיד: {לח} מְסַיֵּם הָרַמְבַּ"ם וַאֲפִלּוּ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בּוֹ דְּנִקְנֶה בִמְשִׁיכָה. וּמִכָּל מָקוֹם יָצָא מִן הַכְּלָל בְּהֵמָה דַקָּה, מִשּׁוּם דְּמִסַּרְכָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לט} לֹא יָדַעְתִּי טַעַם הַדָּבָר, דְּוַדַּאי דִּמְשִׁיכָה דַעֲדִיפָא מִמְּסִירָה כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי מַהֲנֵי בְּדָבָר הַנִּקְנֶה בִמְסִירָה דִּגְרִיעָה מִנָּהּ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם בהמה נסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה כו': מסירה הוא שימסור לו בהמה או שתלך בראש הבהמות ונמשכות אחריה על ידי ההלוך ופסק ההלכה בין בהמה דקה בין בהמה גסה נקנית במשיכה וכל שכן בהגבהה ומן העיקרים שאנו עתידין לבארם בב"ב (פ"ה הל"ט) הם אלו שהמשיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם ומסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם והגבהה קונה בכל מקום וכל מה שדרכו בהגבהה אינו נקנה אלא בהגבהה ואפילו שאנו אומרים בו שנקנה במשיכה ואשר חייב שתקנה בהמה דקה במשיכה ואע"פ שאפשר בה בהגבהה מפני שהיא מחזקת עצמה בקרקע ואינה נעתקת הוא מה שאמרו משום דמסרכה ובמקומות שאמרו שקונין בהם במסירה לא תועיל בהם המשיכה והמקומות שתועיל בהם המשיכה לא תועיל בהם המסירה ושמור אלו העקרים תמיד: (רמב"ם)
פרק א - משנה ה
נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת נִקְנִין בְּכֶסֶף {מא} וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. וְשֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת, אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִמְשִׁיכָה {מט}. נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת, נִקְנִין עִם {נא} נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת, בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. וְזוֹקְקִין {נב} נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת לִשָּׁבַע עֲלֵיהֶן: ר"ע מברטנורה נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת. הַיְנוּ קַרְקָעוֹת, שֶׁהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶם לְפִי שֶׁקַּיָּמִים וְעוֹמְדִים. וּפֵרוּשׁ אַחֲרָיוּת, חֲזָרָה, שֶׁחוֹזֵר הַמַּלְוֶה עֲלֵיהֶם {מ} וְטוֹרֵף אוֹתָם מִן הַלָּקוֹחוֹת כְּשֶׁלֹּא יִמְצָא כְלוּם לַלֹּוֶה: נִקְנִין בְּכֶסֶף. דִּכְתִיב (יִרְמְיָה לב) שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ {מב}. וְהָנֵי מִלֵּי בְּמָקוֹם שֶׁאֵין רְגִילִין לִכְתֹּב שְׁטָר, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁרְגִילִין לִכְתֹּב שְׁטָר לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּכְתֹּב שְׁטָר {מג}: בִּשְׁטָר. שֶׁכּוֹתֵב עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס שָׂדִי נְתוּנָה לְךָ שָׂדִי קְנוּיָה לְךָ {מד}, וּמוֹסְרוֹ לַקּוֹנֶה. וְדַוְקָא בְּמַתָּנָה נִקְנֶה הַקַּרְקַע בִּשְׁטָר. אֲבָל בִּמְכִירָה, עַד שֶׁיִּתֵּן אֶת הַכֶּסֶף {מה}, אֶלָּא אִם כֵּן מוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ {מו}, דִּבְהָא קָנָה בִּשְׁטָר לְחוּדֵיהּ. וּמְנָלָן דִּמְקַרְקְעֵי נִקְנִין בִּשְׁטָר, דִּכְתִיב (יִרְמְיָה לב) וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם {מז}: וּבַחֲזָקָה. כְּגוֹן שֶׁחָפַר בַּקַּרְקַע מְעַט, אוֹ נָעַל, וְגָדַר, וּפָרַץ {מח} כָּל שֶׁהוּא בִּפְנֵי הַמּוֹכֵר. וְאִם הָיָה שֶׁלֹּא בְפָנָיו, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לוֹ לֵךְ חֲזֵק וּקְנֵי. וּמְנָא לָן שֶׁקַּרְקַע נִקְנֶה בַחֲזָקָה, דִּכְתִיב (דְּבָרִים יא) וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, בַּמֶּה יְרַשְׁתֶּם, בִּישִׁיבָה: וְשֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִמְשִׁיכָה. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כה) אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ, דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְתִתּוֹ מִיָּד לְיַד אֵינוֹ נִקְנֶה אֶלָּא בִנְתִינָה מִיָּד לְיָד {נ}: נִקְנִין עִם נְכָסִים כוּ'. אִם מָכַר מִטַּלְטְלִין עִם הַקַּרְקַע, כֵּיוָן שֶׁקָּנָה לוֹקֵחַ הַקַּרְקַע בְּאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה קִנְיָנִים הַלָּלוּ, נִקְנוּ מִטַּלְטְלִין עִמָּהּ, וְהוּא שֶׁיֹּאמַר לוֹ קְנֵי [הָנֵי] אַגַּב קַרְקַע. וְנָפְקָא לָן מִקְּרָא דִכְתִיב בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (ב כא) וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם מַתָּנוֹת רַבּוֹת לְכֶסֶף וּלְזָהָב וּלְמִגְדָּנוֹת עִם עָרֵי מְצֻרוֹת: וְזוֹקְקִין נְכָסִים הַלָּלוּ שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת כוּ'. אַף עַל גַּב דְּאֵין נִשְׁבָּעִין עַל הַקַּרְקָעוֹת, הֵיכָא דִטְעָנוֹ מִטַּלְטְלִין וְקַרְקָעוֹת וְנִתְחַיֵּב לִשָּׁבַע עַל הַמִּטַּלְטְלִין, זוֹקְקִין הַמִּטַּלְטְלִין אֶת הַקַּרְקָעוֹת לִשָּׁבַע עֲלֵיהֶם עַל יְדֵי גִלְגּוּל שְׁבוּעָה. וְלָמַדְנוּ גִלְגּוּל שְׁבוּעָה מִסּוֹטָה, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ה) וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן, אָמֵן מֵאִישׁ זֶה, אָמֵן מֵאִישׁ אַחֵר. אָמֵן שֶׁלֹּא שָׂטִיתִי אֲרוּסָה, אָמֵן שֶׁלֹּא שָׂטִיתִי נְשׂוּאָה, שׁוֹמֶרֶת יָבָם, וּכְנוּסָה {נג}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {מ} וּכְלוֹמַר שֶׁחוֹזֵר לְאָחוֹר. וּלְשׁוֹן הֶעָרוּךְ וַאַחֲרִיתֵךְ תֵּאָכֵל בָּאֵשׁ (יְחֶזְקֵאל כג), תַּרְגּוּם וּשְׁפַר אַרְעֵךְ תִּתּוֹקַד בְּנוּרָא: {מא} בְּכֶסֶף. בְּשָׁוֶה פְרוּטָה. דִּבְפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְרוּטָה לֹא מִקְּרֵי כֶסֶף. בֵּית יוֹסֵף: {מב} וְאֵימָא עַד דְּאִיכָּא שְׁטָר, דִּכְתִיב וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם. אִי כְתִיב יִקְנוּ לְבַסּוֹף, כִּדְקָאָמַרְתְּ, הַשְׁתָּא דִכְתִיב יִקְנוּ מֵעִקָּרָא, כֶּסֶף קָנֵי, שְׁטָר רְאָיָה בְעָלְמָא הוּא. גְּמָרָא: {מג} כֵּיוָן שֶׁרְגִילִים בְּהָכִי לֹא סָמְכָה דַעְתֵּיהּ דְּלוֹקֵחַ עַד דְּנָקֵיט שְׁטָרָא וְעִקַּר דַּעְתּוֹ לִקְנוֹת עַל הַשְּׁטָר הוּא. רַשִׁ"י. וּבְכָל שְׁטָר עָסְקִינַן, וַאֲפִלּוּ בִשְׁטַר הוֹדָאָה (כְּלוֹמַר שְׁטַר רְאָיָה. בֵּית דָּוִד). וּמִיהוּ כְּשֶׁרְגִילִין בִּשְׁטַר קִנְיָן תּוֹלֶה קְנִיָּתוֹ בַּשְּׁטָר וְאֵינוֹ קוֹנֶה מִשְּׁעַת נְתִינַת הַכֶּסֶף. וּכְשֶׁרְגִילִין בִּשְׁטַר רְאָיָה, כְּשֶׁנִּכְתַּב הַשְּׁטָר קָנָה לְמַפְרֵעַ מִשְּׁעַת נְתִינַת הַכֶּסֶף. הָרַ"ן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מד} אוֹ אוֹ קָאָמַר. וּמַשְׁכַּחַת לֵיהּ דְּקַנְיֵהּ, בְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ, כְּדִמְפָרֵשׁ וְאָזֵיל: {מה} דְּלֹא גָמַר מוֹכֵר וּמַקְנֶה עַד שֶׁמְּקַבֵּל דָּמִים, וְאַף עַל גַּב דְּקַבֵּיל דָּמִים בָּעֵי שְׁטָרָא כְדִלְעֵיל. רַשִׁ"י: {מו} דְּנִיחָא לֵיהּ דְּלִקְּנֵי לֵיהּ שְׁטָרָא לַלּוֹקֵחַ כִּי הֵיכִי דְלָא מָצֵי לְמִהֲדַר בֵּיהּ. רַשִׁ"י: {מז} וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם. וְתֵימַהּ דְּהָא אָמְרָן לְעֵיל דְּהַאי קְרָא לִשְׁטַר רְאָיָה בְעָלְמָא הוּא. וּבַגְּמָרָא, אֶלָּא מֵהָכָא וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה, פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י אַלְמָא יֵשׁ קִנְיָן אַף בְּסֵפֶר לְבַדּוֹ: {מח} וְשִׁיֵּר קִנְיַן חֲלִיפִין: {מט} בִּמְשִׁיכָה. לֹא אֲתָא לְמַעוֹטֵי אֶלָּא קִנְיָנִין דִּנְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת, דְּהַיְנוּ כֶּסֶף שְׁטָר וַחֲזָקָה. אֲבָל אִין הָכִי נַמִּי דְנִקְנִין בִּמְסִירָה וְהַגְבָּהָה. וְנָקַט מְשִׁיכָה מִשּׁוּם דְּרֹב קְנִיַּת מִטַּלְטְלִין בִּמְשִׁיכָה כוּ'. הָרַ"ן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {נ} וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם. וְתֵימַהּ דִּבְמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק ד' דְּבָבָא מְצִיעָא מְפָרֵשׁ דְּבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת וַחֲכָמִים תִּקְּנוּ מְשִׁיכָה כוּ', וּבַגְּמָרָא סְתָמָא דְתַלְמוּדָא קָאָמַר דִּכְתִיב קָנֹה מִיַּד כוּ', וַהֲדַר אָמְרִינַן וּלְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר דְּבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת מַאי אִיכָּא לְמֵימַר, תַּנָּא תַּקַּנְתָּא דְרַבָּנָן קָתָנֵי: {נא} עִם. מַסְּקִינַן בַּגְּמָרָא דְלָא בָעִינַן צְבוּרִין וּמֻנָּחִין בַּקַּרְקַע: {נב} וְזוֹקְקִין. גּוֹרְרִין. הָרַ"ב פֶּרֶק ו' דִּשְׁבוּעוֹת מִשְׁנָה ג': (עיקר תוי"ט). רמב"ם נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף כו': נכסים שיש להם אחריות הם הקרקעות ואמנם נקראו כך לפי שאחריות הוא חזרה והשגה והחזרה וההשגה אמנם הוא על קרקע בלבד כיצד ראובן מכר שדה לשמעון וראובן חייב ללוי חוב שהוא קודם לזאת המכירה הנה לוי מוציא השדה המכור מיד שמעון אם לא תמצא אצל ראובן ממה שיגבה חובו וזהו ענין אחריות ושאין להם אחריות הם המטלטלין כולם לפי שאין יכול לוי להוציא מיד שמעון המטלטין שמכר ראובן אחר שקבל החוב מלוי. ואמנם שתהיה הקרקע נקנה בנתינת המעות הוא מה שנא' (ירמיה לב) שדות בכסף יקנו ועל מנת שלא יהיה מנהגם בזה המקום לכתוב את השטר אבל המקומות שנוהגין בהם לכתוב השטרות במקח וממכר לא קנה עד שיכתוב השטר אלא א"כ פירש שהוא בנתינת המעות בלבד יקנה. וענין קניית הקרקע בשטר הוא שיכתוב באיזה דבר שירצה שדי נתונה לך שדי קנויה לך או כל כיוצא בזה וזהו במתנה בלבד שיקנה בשטר אבל במקח וממכר לא קנה עד שיתן הדמים אלא אם כן היה מוכר שדהו מפני רעתה ומביאין אנו ראיה שקונין בשטר ממה שכתוב (שם) וכתוב בספר וחתום. והחזקה קונין בה לבדה לעולם בכל ענין ואנו עתידין לבאר מיניה בבבא בתרא במקומה ומהם שיבנה שום דבר או יהרוס איזה שיעור שיהיה בזה הקרקע שרוצה לקנותו בפני בעל הקרקע וכל זמן שיעשה שום דבר בגוף הקרקע ובעל הקרקע לא ימחה בידו נתקיים המקח ומחייב לזה המוכר בזה המכר ואם היה שלא בפניו צריך שיאמר לו לך חזק וקני והראיה שקונין בחזקה מה שנאמר וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה. ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה הביאו ראיה על זה ממה שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד רוצה לומר שהדבר שאפשר לתתו מיד ליד לא יתקיים קנינו אלא בנתינה מיד ליד. ומה שאמר שהמטלטלין נקנין עם נכסים שיש להן אחריות כגון שימכור ראובן לשמעון ככר של פלפלין ובית פלוני בכך וכך מעות כשקנה שמעון הבית באחד משלשה דרכים שהקרקעות נקנין בהם קנה הפלפלין עם זה הבית ואע"פ שלא משך אותן ואפילו שהיו הפלפלין במדינה אחרת ועל מנת שיאמר לו קני הני אגב הקרקע והביאו ראיה על זה ממה שנאמר (דה"ב כא) ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערים מצורות ביהודה. וכבר זכרנו בזה הסדר במסכת כתובות (פ"ט הל"ז) שבכל מקום שנאמר במשנה שבועה שהיא שבועה בתורה או שבועה בתקנת חכמים כעין דאורייתא ואין מחייבין שבועת התורה בטענות קרקעות ועוד יתבאר זה במקומו במסכת שבועות (פ"ו ה"א) אבל נשבעין שבועת התורה על המטלטלין שנאמר כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וגו' ואמר ונקרב בעל הבית אל האלהים וכבר זכרנו שמודה במקצת הוא המחוייב שבועת התורה אבל אם כפר בכל זה הוא פטור ר"ל שישבע היסת כמו שבארנו בסוף כתובות ואם היה טוען ראובן לשמעון מנה ובית פלוני והודה לו במקצת המנה חייב שבועת התורה על כפירת קצת המנה וישבע ג"כ על כפירת הבית על ידי גלגול וגלגול שבועה מן התורה לפי שנאמר בסוטה אמן אמן ובא בקבלה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר וכו' כמו שביארנו במקומו (פ"ב ה"ה דסוטה) לפיכך כל מי שנתחייב שבועה יכול המשביעו לגלגל עליו בכלל שבועתו כל מה שירצה ממה שיתלה בטענה הראשונה או לא יתלה בה ומכח דברי יתבאר לך שכל מי שטוען לחבירו קרקעות והודה באחד מהם או טען עליו כלים וקרקעות והודה במטלטלין וכפר בקרקעות כולם או הודה בקצתם וכפר בכל המטלטלין הרי הוא בכל אלו החלקים פטור מן התורה משבועה וחייב בשבועת היסת בכל טענה מהם וכמו כן מי שטען על חבירו במטלטלין והזמין קצתם ואמר לו זהו שיש לך בידי טול והילך אינו מחוייב אלא שבועת היסת ושמור אלו העיקרים כולם ודי בהם: (רמב"ם)
פרק א - משנה ו
כָּל הַנַּעֲשֶׂה דָמִים בְּאַחֵר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה, נִתְחַיֵּב זֶה בַחֲלִיפָיו. כֵּיצַד. הֶחֱלִיף שׁוֹר בְּפָרָה אוֹ חֲמוֹר בְּשׁוֹר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה, נִתְחַיֵּב זֶה בַחֲלִיפָיו. רְשׁוּת הַגָּבוֹהַּ, בְּכֶסֶף {נו}, וּרְשׁוּת הַהֶדְיוֹט, בַּחֲזָקָה. אֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ, כִּמְסִירָתוֹ לַהֶדְיוֹט: ר"ע מברטנורה כָּל הַנַּעֲשֶׂה דָמִים בְּאַחֵר. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא כָּל הַנִּשּׁוֹם דָּמִים בְּאַחֵר, כָּל דָּבָר שֶׁאִם בָּא לְתִתּוֹ דָּמִים בְּאַחֵר צָרִיךְ לְשׁוּמוֹ, דְּהַיְנוּ כָּל מִטַּלְטְלִין בַּר מִמַּטְבֵּעַ: כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה. כְּלוֹמַר כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ הָאֶחָד נִתְחַיֵּב הָאַחֵר בַּחֲלִיפִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם אִם מֵתוּ אוֹ אָבְדוּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ, לְפִי שֶׁבִּמְשִׁיכַת הַמּוֹכֵר אֶת הַסּוּדָר {נד} אוֹ אֶת הַחֵפֶץ, נִקְנֶה הַמִּקָּח לַלּוֹקֵחַ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּחֵפֶץ שֶׁקּוֹנִים בּוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה מַטְבֵּעַ אוֹ פֵרוֹת, שֶׁאֵלּוּ אֵין קוֹנִין בָּהֶם. וְכָל הַדְּבָרִים נִקְנִים בַּחֲלִיפִין, מִטַּלְטְלִין עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת, חוּץ מֵהַמַּטְבֵּעַ שֶׁאֵינוֹ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין, מִשּׁוּם דְּדַעְתֵּיהּ דֶּאֱנָשׁ אַצּוּרְתָא דְמַטְבֵּעַ לֹא עַל גּוּפֵיהּ, וְצוּרְתָא עֲבִידָא דְבָטְלָה {נה}. לְפִיכָךְ אִם לָקַח אָדָם מַטְבֵּעַ בְּלֹא מִשְׁקָל וּבְלֹא מִנְיָן, וְאָמַר אֵלּוּ חֲלִיפֵי שָׂדֶה פְלוֹנִית, אוֹ עֶבֶד פְּלוֹנִי, אוֹ חֵפֶץ פְּלוֹנִי, כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ זֶה, נִתְחַיֵּב הָאַחֵר בַּחֲלִיפָיו, דְּהָא גַּלֵּי דַעְתֵּיהּ דְּלָאו אַצּוּרְתָא קָפֵיד הוֹאִיל וְלֹא שָׁקַל וְלֹא מָנָה. וְאֵין שׁוּם דֶּרֶךְ שֶׁיּוֹעִיל בִּקְנִיַּת הַמַּטְבֵּעַ הֵיכָא דְּלֵיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ, אֶלָּא לְהַקְנוֹתוֹ אַגַּב קַרְקַע: רְשׁוּת הַגָּבוֹהַּ בְּכֶסֶף. גִּזְבָּר שֶׁנָּתַן מָעוֹת בִּבְהֵמָה לְצֹרֶךְ הֶקְדֵּשׁ, אֲפִלּוּ הִיא בְסוֹף הָעוֹלָם, קָנָה. וּבְהֶדְיוֹט לֹא קָנָה אֶלָּא בַּחֲזָקָה, כְּלוֹמַר עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ {נז}. וְאִם נָתַן הַהֶדְיוֹט דָּמִים עַל הַחֵפֶץ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא מָשַׁךְ הַחֵפֶץ לֹא קָנָה, וּמַחֲזִיר הַמּוֹכֵר אֶת הַדָּמִים אִם חוֹזֵר בּוֹ מִמְּכִירַת הַחֵפֶץ, וְצָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו מִי שֶׁפָּרַע. אֲבָל אִם מָשַׁךְ הַלּוֹקֵחַ הַחֵפֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָתַן הַדָּמִים שֶׁהִתְנָה, אֵין שׁוּם אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וְאִם לֹא נָתַן דָּמִים וְלֹא מָשַׁךְ הַחֵפֶץ, אֶלָּא שֶׁנִּתְפַּשְׁרוּ עַל הַמִּקָּח בִּפְנֵי עֵדִים וְנִתְרַצָּה זֶה שֶׁיִּקְנֶה בְּכָךְ וְכָךְ, וְנִתְרַצָּה חֲבֵרוֹ לִמְכֹּר בְּכָךְ וּבְכָךְ, אֲפִלּוּ אָמַר אַתֶּם עֵדַי, אֵין בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים כְּלוּם, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁפָּרַע אֵין כָּאן: אֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ כִּמְסִירָתוֹ לַהֶדְיוֹט. הָאוֹמֵר שׁוֹר זֶה עוֹלָה {נח}, בַּיִת זֶה הֶקְדֵּשׁ, אֲפִלּוּ בְּסוֹף הָעוֹלָם, קָנָה. וּבְהֶדְיוֹט לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ בַּבְּהֵמָה, וְיַחֲזִיק בַּבַּיִת: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {נג} וְאַף עַל גַּב דְּסוֹטָה אִסּוּרָא, יָלְפִינַן מִנָּהּ לְמָמוֹנָא, וּבְקַל וָחֹמֶר, וּמַה סּוֹטָה שֶׁלֹּא נִתְּנָה לְהִתָּבַע בְּעֵד אֶחָד מְגַלְגְּלִין, מָמוֹן שֶׁנִּתָּן לְהִתָּבַע בְּעֵד אֶחָד (לְהַשְׁבִּיעוֹ) אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּגַלְגְּלִין. גְּמָרָא: {נד} כְּדִכְתִיב שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ [רוּת ד]: {נה} שֶׁהַמֶּלֶךְ פּוֹסְלָהּ לִפְעָמִים וְגוֹזֵר לָצוּר צוּרָה אַחֶרֶת, הִלְכָּךְ הֲוֵי לֵיהּ כְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מְסֻיָּם וְשָׁלֵם, דִּמְמַעֲטִינַן דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְסֻיָּם מִדִּכְתִיב נַעַל. רַשִׁ"י. וְטַעַם דִּבְפֵרוֹת לֹא, מִדִּכְתִיב נַעֲלוֹ, נַעַל אִין מִידֵי אַחֲרִינָא לֹא. גְּמָרָא. וְקָשֶׁה דִּלְמַאן דְּאָמַר אֵין קוֹנִין בְּפֵרוֹת לֹא קָיְמָא הַךְ אוֹקִימְתָא דְכָל הַנִּשּׁוֹם דְּהַיְנוּ כָּל מִטַּלְטְלִין שֶׁכָּתַב הָרַ"ב בָּרֵישָׁא. וּמוֹקְמִינַן שֶׁנִּתְחַיֵּב לוֹ דְּמֵי שׁוֹר וְאַחַר כָּךְ קוֹנֶה אֶצְלוֹ פָרָה בְאוֹתָן הַדָּמִים, וּמִשּׁוּם דְּלֹא שְׁכִיחַ לֹא תִקְּנוּ בוֹ רַבָּנָן שֶׁלֹּא יִהְיוּ מָעוֹת קוֹנוֹת כוּ'. וְהָרַמְבַּ"ם מְפָרֵשׁ כָּל הַנִּשּׁוֹם כוּ' כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר אֵלּוּ בְהֵמוֹת אוֹ זוֹ הַשָּׂדֶה שָׁוִים כָּךְ וְכָךְ לִטְרִין פִּלְפְּלִין, לְפִיכָךְ כְּשֶׁהֶחֱלִיף הַפִּלְפְּלִים עִם הַבְּהֵמָה כוּ' (כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ זֶה נִתְחַיֵּב כוּ') וְלֹא יִתְקַיֵּם הַקִּנְיָן, לֹא בְּפֵרוֹת וְלֹא בְמַטְבֵּעַ. וְלֹא קָשֶׁה מִידֵי, לְפִי דְלִדְבָרָיו הָרִאשׁוֹנִים אֵין הַקִּנְיָן כְּמוֹ קִנְיַן סוּדָר שֶׁבּוֹ אָמְרוּ אֵין קוֹנִין בְּפֵרוֹת דְּאִמַּעֲטוּ מִנַּעַל, אֲבָל דְּבָרָיו הָרִאשׁוֹנִים בְּתוֹרַת שִׁוּוּי דָּמִים הֵן וּסְבִירָא לֵיהּ דְּבִכְהַאי גַוְנָא כֻּלֵּי עָלְמָא סְבִירָא לְהוּ דְּקוֹנִין זֶה אֶת זֶה. וּמַה שֶּׁכָּתַב הָרַ"ב הוֹאִיל וְלֹא שָׁקַל כוּ', כֵּן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם. וְקָשֶׁה, דְּהָא אֶפְשָׁר דְּאַף עַל פִּי כֵן דַּעְתּוֹ אַצּוּרָה. וּבַגְּמָרָא אָמְרוּ מִשּׁוּם דְּלֹא שְׁכִיחַ כוּ'. וְלִי נִרְאֶה שֶׁלָּשׁוֹן הָרַ"ב מְסֹרָס, שֶׁמַּה שֶּׁכָּתַב וְכָל וְכוּ' עַד בַּחֲלִיפִין, צָרִיךְ לוֹמַר אַחַר וְלֹא מָנָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {נו} בְּכֶסֶף. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לֵיהּ: {נז} וַחֲזָקָה לָאו דַּוְקָא. וְהוּא הַדִּין מְשִׁיכָה לָאו דַּוְקָא: {נח} מַשְׁמַע דִּבְמִקָּח וּמִמְכָּר לֹא מַשְׁכַּחַת לַהּ. וּמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק ח' דַּעֲרָכִין, מִדִּבְרֵיהֶם הִיא. הַמַּגִּיד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה כו': רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה כו': כל הנעשה דמים באחר פי' כל הנישום דמים באחר ופי' זה כל מה שאפשר שמשערים בו והוא דמי ענין מהענינים כגון שיאמר אדם אלו הבהמות או זה השדה שוים כך וכך ליטרין מפלפלין לפיכך כשהחליף הפלפלין עם הבהמות כיון שמשך זה נתחייב האחר בחליפיו ואפילו לא משך השני וזהו ענין הקנין שאתה רואה שנוהג תמיד בבעלי המקר. והממכר שהלוקח נותן למוכר זה הדבר ויתקיים בו הקנין חליפין על הדבר שלקח ממנו וכל זמן שהגיע זה הדבר ביד המוכר קנה הלוקח ואע"פ שהוא לא משך ובהיות הדבר שנפל בו החליפין אין לו שיעור אנו אומרים קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה ולא יתקיים הקנין לא בפירות ולא במטבע רוצה לומר מטבע הדרכמוני שיש בהם צורה והדינרים כמו כן כל הדברים נקנים בחליפין רוצה לומר הקנין כמו שבארנו בין שהיה הדבר הלקוח מקרקעי או מטלטלי או עבדים אלא המטבע. שהוא אינו נקנה בחליפין והוא אינו ראוי שיהיה חליפין לקנות בו דבר אחר אא"כ לקח האדם הדרכמונים הרבה או דינרים בלתי שאינו חושש למשקלם וחשבונם ואמר אלו חליפי דבר פלוני בין מטלטלי או עבדים ונתן לו אלו הרי זה יתקיים הקנין ותתקיים המכירה בזה ויהיה זה המטבע דינו כדין החליפין וכבר בארנו שבכל מקום שאנו אומרים חליפין או קנין שהענין כולו אחד ולכך נאמר קנין ומה שחייב שלא יתקיים הקנין במטבע משום דדעתיה אצורתא רוצה לומר הפיתוח והציור שבו וצורתא עבידא דבטלה לפיכך אם לקח מזה המטבע באומד ואינו חושש שיגיע למשקלו ולמנינו הרי נתבאר מדעתו שהוא אינו מעיין אותו מטעם שהוא מצוייר ומפותח אלא שמעיין שיעור גופו והרי הוא כאילו היה לשון של זהב או חתיכות כסף שמתקיים בו הקנין בלא ספק ואי אפשר לו לאדם שיקנה מטבע שאיט בעין אא"כ קונה אותו אגב קרקע כמו שנקדם ויתקיים לו קניית זה הקרקע בכסף ובשטר ובחזקה ובקנין לפי מה שנקדם באורו: ומה שאמר רשות הגבוה בכסף רוצה לומר שהגזבר כשלוקח שום דבר לצורך הקדש ונותן דמיו קונה ואפילו שלא ימשוך ובהדיוט עד שימשוך והוא פירוש מה שאמר ההדיוט בחזקה וכבר נתבאר לקח הדיוט מהדיוט מטלטלין ונתן הלוקח דמים קצתם או כולם אבל לא תפס המטלטלין ולא באו לידו המקח אינו קיים ואינו חייב המוכר על המכר וכל אחד מהם יכול לחזור מהמקח וממכר אבל על החוזר לקבל מי שפרע ויתזיר הדמים לחבירו והסחורה תשאר ביד בעלים אא"כ נתן הממון בתורת חליפין והוא שיתן לו באומד כמו שבארנו ואם תפס במטלטלין וקנה אותן בדרך מן הדרכים שהמטלטלין נקנין בהם וכבר זכרנו אותם נתקיים המקח והממכר ונתחייב הלוקח בנתינת המעות ונתחייב המוכר ליתן הסחורה אם היא מצויה אצלו. וכשיאמר אדם שור פלוני הקדש קנה אותו הקדש כמו שקנה אותו הלוקת אחר המשיכה כשהוא הדיוט והוא ענין מה שאמרו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והמקח והממכר בדברים והסכמה על הסך אינו כלום בשום ענין מהענינים לא בקרקע ולא במטלטלי ואינו מועיל בו העדים ואפילו שיאמר אתם עדים שלקחתי ממנו כך וכך או מכרתי לו כך וכך בכך דמים ואפילו מי שפרע אינו חייב בזה מי שיחזור ואמנם יתקיים קניית הדברים כולם בדרכים הנזכרים בזה הפרק והבן אלו העקרים כולם שזכרתי בזה הפרק שהם עקרי הדינים ולא תשאל ממני להחזירם לך בכל מקום כדי שלא נאריך החיבור בחזרת הדברים וכל זמן שיבא מהם שום עיקר במה שאנו עתידין לומר אעורר על זה הפרק ולכך הארכתי בבאור ענינו: (רמב"ם)
פרק א - משנה ז
כָּל מִצְוֹת הַבֵּן עַל הָאָב, אֲנָשִׁים חַיָּבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת. וְכָל מִצְוֹת הָאָב עַל הַבֵּן, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין {סד}. וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָהּ, אֲנָשִׁים חַיָּבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת {סו}. וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמָן גְּרָמָהּ, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין. וְכָל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, בֵּין שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָהּ בֵּין שֶׁלֹּא הַזְּמָן גְּרָמָהּ, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין, חוּץ מִבַּל תַּשְׁחִית וּבַל תַּקִּיף וּבַל תִּטַּמָּא לְמֵתִים: ר"ע מברטנורה כָּל מִצְוֹת הַבֵּן עַל הָאָב. כָּל מִצְוֹת הַבֵּן הַמֻּטָּלוֹת {נט} עַל הָאָב לַעֲשׂוֹת לִבְנוֹ. וְהֵן שִׁשָּׁה דְבָרִים {ס}, לְמוּלוֹ, לִפְדּוֹתוֹ אִם הוּא בְכוֹר, לְלַמְּדוֹ תוֹרָה, לְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת, לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה, לְהָשִׁיטוֹ בַּנָּהָר {סא}: אֲנָשִׁים חַיָּבִים. הָאָב חַיָּב בַּמִּצְוֹת הַלָּלוּ לִבְנוֹ, וְהָאֵם פְּטוּרָה: וְכָל מִצְוֹת הָאָב. הַמֻּטָּלוֹת עַל הַבֵּן לַעֲשׂוֹת לְאָבִיו, שֶׁהֵם מוֹרָא וְכָבוֹד. מוֹרָא, לֹא יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ {סב}, וְלֹא יִסְתֹּר אֶת דְּבָרָיו, וְלֹא יַכְרִיעַ אֶת דְּבָרָיו {סג}. כָּבוֹד, מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה. מַלְבִּישׁ וּמְכַסֶּה, מַכְנִיס וּמוֹצִיא: אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִים. הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת חַיָּבִים: וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָהּ. שֶׁהַזְּמַן גָּרַם לַמִּצְוָה שֶׁתָּבֹא, כְּגוֹן שׁוֹפָר, סֻכָּה, לוּלָב, וְצִיצִית {סה}: שֶׁלֹּא הַזְּמָן גְּרָמָהּ. כְּגוֹן מְזוּזָה, מַעֲקֶה {סז}, אֲבֵדָה {סח}, וְשִׁלּוּחַ הַקֵּן {סט}. וְהָנֵי תְּרֵי כְלָלֵי לָאו דַוְקָא, כִּדְקָיְמָא לָן אֵין לְמֵדִין מִן הַכְּלָלוֹת {ע} אֲפִלּוּ בְמָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם חוּץ, שֶׁהֲרֵי מַצָּה בְּלֵיל הַפֶּסַח {עא}, וְשִׂמְחָה בַמּוֹעֲדִים, וְהַקְהֵל בְּחַג הַסֻּכּוֹת {עב}, כֻּלָּן מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ הֵן, וְנָשִׁים חַיָּבוֹת. וְתַלְמוּד תּוֹרָה, וּפְרִיָּה וּרְבִיָּה {עג}, וּפִדְיוֹן הַבֵּן {עד}, מִמִּצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָהּ הֵן, וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת. אֲבָל כְּלָלָא בַתְרָא דְכָל מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִים, חוּץ מִבַּל תַּקִּיף וּבַל תַּשְׁחִית וּבַל תִּטַּמָּא לַמֵּתִים, כְּלָלָא דַוְקָא הוּא, וְיָלְפִינַן לֵיהּ מִדִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ה) אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם, הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ לְכָל עֳנָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה {עה}: חוּץ מִבַּל תַּקִּיף וּבַל תַּשְׁחִית. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יט) לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם, וְלֹא תַשְׁחִית אֶת פְּאַת זְקָנֶךָ. כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְהַשְׁחָתָה יֶשְׁנוֹ בְהַקָּפָה, וְכָל שֶׁאֵינוֹ בְהַשְׁחָתָה אֵינוֹ בְהַקָּפָה. וְהָנֵי נָשֵׁי הוֹאִיל וְלֵיתַנְהוּ בְהַשְׁחָתָה לֵיתַנְהוּ בְהַקָּפָה. וּמְנָלָן דְּלֵיתַנְהוּ בְהַשְׁחָתָה, דִּכְתִיב פְּאַת זְקָנֶךָ, וְלֹא כְתִיב פְּאַת זְקַנְכֶם, מַאי זְקָנֶךָ, זְקָנְךָ וְלֹא זְקַן אִשְׁתֶּךָ {עו}: וּבַל תִּטַּמָּא לְמֵתִים. דִּכְתִיב (שָׁם כא) אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן, בְּנֵי אַהֲרֹן וְלֹא בְנוֹת אַהֲרֹן: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {נט} וְעִקֵּם הַתַּנָּא לְשׁוֹנוֹ לוֹמַר דְּמִצְוֹת הַבֵּן הֵם, שֶׁאִם לֹא עֲשָׂאָן לוֹ אָבִיו חַיָּב הוּא בְעַצְמוֹ לַעֲשׂוֹתָן כִּדְאִיתָא בַגְּמָרָא. וּבַסֵּיפָא אַגַּב רֵישָׁא נָקַט הַאי לִישָׁנָא: {ס} כֻּלְּהוּ יָלְפִינַן לְהוּ בַגְּמָרָא מִקְּרָאֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {סא} חַיּוּתֵיהּ הוּא, שֶׁמָּא יִפְרֹשׁ בַּסְּפִינָה וְתִטְבַּע וְיִסְתַּכֵּן אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לָשׁוּט: {סב} כְּלָלִים הֵם וּלְדֻגְמָא נַקְטִינְהוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם: {סג} אִם הָיָה חוֹלֵק עִם אַחֵר בִּדְבַר הֲלָכָה לֹא יֹאמַר נִרְאִים לִי דִבְרֵי פְלוֹנִי. רַשִׁ"י. וְהָרָמָ"ה כָּתַב, זֶה אֵין צָרִיךְ, דְּהַיְנוּ סוֹתֵר אֶת דְּבָרָיו, אֶלָּא אֲפִלּוּ נִרְאִין לוֹ דִּבְרֵי אָבִיו אֵין לוֹ לוֹמַר נִרְאִין דִּבְרֵי אַבָּא, שֶׁנִּרְאֶה כְמַכְרִיעַ דִּבְרֵי אָבִיו, אֶלָּא אִם יֵשׁ לוֹ תְשׁוּבָה לְהָשִׁיב עַל הַחוֹלְקִים יָשִׁיב. טוּר: {סד} חַיָּבִין. דִּכְתִיב תִּירָאוּ. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר אִישׁ, שֶׁהוּא סִפֵּק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת (שֶׁאֵין מוֹחֶה בְיָדוֹ). אִשָּׁה רְשׁוּת אֲחֵרִים (בַּעְלָהּ. רַשִׁ"י) עָלֶיהָ. גְּמָרָא: {סה} וְאַף דְּבַיְרוּשַׁלְמִי אָמְרִינַן כְּסוּת יוֹם שֶׁלְּבָשָׁהּ בַּלַּיְלָה חַיֶּבֶת בְּצִיצִית, אֲפִלּוּ הָכִי כֵּיוָן שֶׁחִיּוּבוֹ תָלוּי בְּמַה שֶּׁהַזְּמַן גָּרַם לְבִישָׁתוֹ בַיּוֹם, יֵשׁ לָהּ לֵיחָשֵׁב זְמַן גְּרָמָהּ, שֶׁזְּמַן לְבִישָׁתָהּ גּוֹרֵם הַחִיּוּב. תּוֹסָפוֹת: {סו} פְּטוּרוֹת. מַה תְּפִלִּין נָשִׁים פְּטוּרוֹת, אַף כָּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ נָשִׁים פְּטוּרוֹת. גְּמָרָא: {סז} אַף עַל גַּב דְּאִית בֵּיהּ לָאו, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים, וְאִם כֵּן תֵּפּוּק לֵיהּ דְּנָשִׁים חַיָּבוֹת מִשּׁוּם הַלָּאו, מַסִּיק הָרַ"ן, דְּלָאו וַעֲשֵׂה אֵינָן בָּאִין כְּאֶחָד, דְּלֹא תָשִׂים דָּמִים, הַהוּא כְּשֶׁבָּנָה עַל מְנָת שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, וְאַף עַל פִּי כֵן מְחֻיָּב אַחַר כָּךְ לַעֲשׂוֹת מַעֲקֶה מִשּׁוּם הָעֲשֵׂה: {סח} נַמִּי לָאו דְּלֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם כְּשֶׁנְּטָלָהּ עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְהַחְזִירָהּ עָבַר הַלָּאו, וּמִכָּל מָקוֹם מְחֻיָּב לְקַיֵּם הָעֲשֵׂה דְהָשֵׁב תְּשִׁיבֵם: {סט} אִם נְטָלָהּ עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְשַׁלְּחָהּ עוֹבֵר מִשּׁוּם לֹא תִקַּח הָאֵם, וְאַחַר כָּךְ חַיָּב בַּעֲשֵׂה. דְּשַׁלֵּחַ לְרַבָּנָן לָאו מֵעִקָּרָא מַשְׁמַע. הָרַ"ן: {ע} וּמַה שֶּׁאָמַר כָּל, אָמְנָם רְצוֹנוֹ לוֹמַר הָרֹב. הָרַמְבַּ"ם: {עא} דִּזְמַן גָּרַם וְנָשִׁים חַיָּבוֹת, כִּדְאִיתָא בִּפְסָחִים דַּף מ"ג. וְשִׂמְחָה בַמּוֹעֲדִים דִּכְתִיב וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ [דְּבָרִים טז]. רַשִׁ"י: {עב} כְּדִכְתִיב הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים [שָׁם לא]: {עג} כְּתַנָּא קַמָּא דְּסוֹף פֶּרֶק ו' דִּיבָמוֹת, דְּהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ: {עד} בַּגְּמָרָא יָלְפִינַן לַהּ: {עה} וְלָאוִין עָנְשֵׁי מַלְקוֹת הֵן. וּבַגְּמָרָא, אִי מֵהָכָא אֵימָא דַוְקָא מִשּׁוּם כַּפָּרָה חָס רַחֲמָנָא עֲלָהּ. פֵּרְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת כְּגוֹן עֲרָיוֹת דִּכְתִיב בְּנָשִׁים עֳנָשִׁין כָּתַב רַחֲמָנָא אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם, הִשְׁוָה כוּ' לְכָל דִּינִים. וְאִי מֵהָא הֲוָה אֲמִינָא מִשּׁוּם דְּחַיּוּתָהּ הִיא, דְּאִי אֵין עָלֶיהָ דִין הַכֹּל גּוֹזְלִים אוֹתָהּ וְהִיא גוֹזֶלֶת אֲחֵרִים וְהַכֹּל בְּדֵלִין הֵימֶנָּה, כָּתַב רַחֲמָנָא וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה בְּשׁוֹר הַמּוּעָד שֶׁהָרַג, הִשְׁוָה כוּ'. וְאִי מֵהָא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא אִבּוּד נְשָׁמָה חָס רַחֲמָנָא, אֲבָל הָנָךְ תַּרְתֵּי אֵימָא לֹא, צְרִיכָא: {עו} אֲפִלּוּ הֶעֱלְתָּה זָקָן. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות כו': מצות האב על הבן שש מצות והם אלו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות ולהשיטו בנהר והביאו על כולם ראיות מן הפסוקים יאריך פירושם ותמעט התועלת בזה ואלו כולם מחויב האב לעשות לבן. ואין האם חייבת לעשותם לבנה והוא ענין מה שאמרו האנשים חייבים והנשים פטורות. ומצות הבן על האב הרבה מלהביאם בכאן והענין ארוך מאד אבל כולל אותן שני עקרים מורא וכבוד ומסרו לנו מהם דוגמא ואמרו מורא לא ישב במקומו ולא עומד במקומו ולא סותר דבריו. כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא ואלו כולם והנגרר אחריהם מחוייב על הבנים ועל הנקבות כולם שיעשו אותם לאביהם אלא אם היתה האשה בעולת בעל שאין חיוב עליה מתורת הכבוד אלא מה שאפשר בידה לעשות מפני עסקי בעלה המחוייבין לה מתורת הזווג לפי מה שנתבאר בכתובות (פ"ה הל"ה): ומצות עשה שהזמן גרמא הן מצות שאדם חייב לעשותם בזמן מוגבל וכשלא יהיה זה הזמן נתבטל חיובם כמו הסוכה והלולב שופר תפילין וציצית שהם מחוייבין ביום ולא בלילה וכל מה שדומה לזה. ומצות עשה שלא הזמן גרמא הם המצות המחוייבות בכל הזמנים כגון מזוזה ומעקה והצדקה וכבר ידעת שהעיקר אצלנו אין למדין מן הכללות ומה שאמר כל אמנם רוצה לומר הרוב ואמנם מה שהנשים מחוייבות ממצות עשה ומה שאינן מחוייבות ממה שמגיע אליהן אינו תלוי בכלל ואמנם נמסרים על פה והם דברים שבאו בקבלה הלא ידעת שאכילת מצה בלילי פסחים ושמחה במועדים והקהל ותפלה מקרא מגילה ונר חנוכה ונר שבת וקידוש היום אלו כולם מצות עשה שהזמן גרמא וכל אחד מהם מחוייבות על הנשים כמו שהם מחוייבות לאנשים וכמו כן מצות פריה ורביה ות"ת ופדיון הבן כל אחד מהם מצות עשה שלא הזמן גרמא ואע"פ כן אין הנשים חייבות בהן ואמנם נמסרים על פה כמו שזכרנו אמנם העיקר שזכר במצות לא תעשה הוא אמתי שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם ובארו השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה חוץ מאלו השלשה שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך ולא תטמא למתים לפיכך מי שיש לו זקן ואפשר למנעו מתגלחת הוא שאסור עליו גילוח כל הראש והוא מה שאמר הני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה ואמרו אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם בני אהרן ולא בנות אהרן: (רמב"ם)
פרק א - משנה ח
הַסְּמִיכוֹת {עז}, וְהַתְּנוּפוֹת, וְהַהַגָּשׁוֹת, וְהַקְּמִיצוֹת, וְהַהַקְטָרוֹת, וְהַמְּלִיקוֹת, וְהַהַזָּאוֹת {עח}, וְהַקַּבָּלוֹת, נוֹהֲגִין בַּאֲנָשִׁים וְלֹא בְנָשִׁים, חוּץ מִמִּנְחַת סוֹטָה {עט} וּנְזִירָה, שֶׁהֵן מְנִיפוֹת: ר"ע מברטנורה הַסְּמִיכוֹת וְהַתְּנוּפוֹת. אֵינָהּ סוֹמֶכֶת, וְאֵינָהּ מְנִיפָה, וְאֵינָהּ מַגֶּשֶׁת מִנְחָה בְקֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית כְּמִשְׁפָּטָהּ, אִם הִיא כֹהֶנֶת, וְאֵינָהּ קוֹמֶצֶת וְלֹא מַקְטֶרֶת, וְאֵינָהּ מוֹלֶקֶת עוֹף, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת דָּם בַּמִּזְרָק, וְאֵינָהּ מַזָּה דָם: חוּץ מִסּוֹטָה וּנְזִירָה שֶׁהֵן מְנִיפוֹת. מִנְחָתָן בְּעַצְמָן, שֶׁמִּנְחָתָן טְעוּנָה תְנוּפָה בַבְּעָלִים: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {עז} סְמִיכוֹת. נִרְאֶה דְמֵהַגָּשׁוֹת וָאֵילָךְ מַיְרֵי בְּכֹהֲנִים, אֲבָל סְמִיכוֹת וּתְנוּפוֹת אָיְרֵי בְיִשְׂרָאֵל. תּוֹסָפוֹת. וּבַגְּמָרָא יָלְפִינַן לְכֻלְּהוּ, מֵהֶן מִקְּרָאֵי וּמֵהֶן בְּהֶקֵּשׁ, וּבְקַל וָחֹמֶר. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת, וְאַף עַל גַּב דְּאֵינָן כְּשֵׁרִים אֶלָּא בַּיּוֹם וַהֲווּ מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא, אִיצְטְרִיכוּ קְרָאֵי לְמִפְסַל הַקָּרְבָּן. וּסְמִיכָה דְלָא מִפְסַל הַקָּרְבָּן בִּסְמִיכָתָהּ, אִיצְטְרִיךְ, דַּהֲוָה אֲמִינָא דְאִתַּקַּשׁ לִשְׁחִיטָה דִכְשֵׁרָה בְנָשִׁים מִשּׁוּם דִּכְתִיב וְסָמַךְ וְשָׁחַט. וּתְנוּפָה, הֲוָה אֲמִינָא דְּנֵילַף מִסּוֹטָה כוּ'. וְכָתְבוּ עוֹד, וּמְחֻסְּרֵי בְגָדִים לֹא הֲווּ, כֵּיוָן דְּלֹא נִצְטַוּוּ בָּהֶם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {עח} וְהַהַזָּאוֹת. וְהוֹלָכָה וּזְרִיקָה לֹא קָתָנֵי, דְּהוֹלָכָה בִּכְלַל קַבָּלָה, שֶׁהֲרֵי מִן וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן נָפְקָא נַמִּי קַבָּלָה, וּזְרִיקָה בִּכְלַל הַזָּאָה. תּוֹסָפוֹת: {עט} סוֹטָה. מְפֹרָשׁ רֵישׁ פֶּרֶק ג' דְּסוֹטָה. וּנְזִירָה, אָתְיָא כַּף כַּף מִסּוֹטָה. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות כו': כל אלו המנויות באו בלשון זכר אמר וסמך ידו והניף והגיש וקמץ והקטיר ומלק ואמר והקריבו בני אהרן ואמר בתורת כהנים והקריבו זה קבלת הדם ואמר והזה מן הדם ואמר במנחת סוטה ולקח הכהן מיד האשה ואמר במי שמביא קרבן שלמים ידיו תביאנה את אשי מה שלמים תנופה בבעלים אף סוטה תנופה בבעלים ומעשה תנופה בבעלים כמו שזכרנו כהן מכניס ידו תחת יד הבעלים ומניף ולמדנו הנזיר מסוטה לפי שנאמר בסוטה ונתן על כפיה את מנחת הזכרון ונאמר בנזיר ונתן על כפי הנזיר ודין הנזירה והנזיר בענין הקרבן שוה למה שנאמר בתחלת הפרשה איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר והוא מה שאמר אתיא כף כף מסוטה: (רמב"ם)
פרק א - משנה ט
כָּל מִצְוָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בָאָרֶץ אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָאָרֶץ. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בָאָרֶץ נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, חוּץ {פב} מִן הָעָרְלָה וְכִלְאָיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף מִן הֶחָדָשׁ: ר"ע מברטנורה כָּל מִצְוָה שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בָאָרֶץ. כָּל מִצְוָה שֶׁהִיא חוֹבַת הַגּוּף {פ} מִקְּרֵי אֵינָהּ תְּלוּיָה בָאָרֶץ. וְשֶׁהִיא חוֹבַת קַרְקַע {פא} מִקְּרֵי תְלוּיָה בָאָרֶץ: חוּץ מִן הָעָרְלָה. שֶׁנּוֹהֶגֶת בְּחוּצָה לָאָרֶץ הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם בְּחוּצָה לָאָרֶץ מִדְּרַבָּנָן. וְכִלְאֵי זְרָעִים מֻתָּרִין לְזָרְעָם בְּחוּצָה לָאָרֶץ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אַף הֶחָדָשׁ. אָסוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ מִן הַתּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חוֹבַת קַרְקַע. שֶׁנֶּאֱמַר (וַיִּקְרָא כג) בְּכָל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתֶּם יוֹשְׁבִים {פג}. וַהֲלָכָה כְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {פ} שֶׁמֻּטָּל עַל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם כְּגוֹן שַׁבָּת תְּפִלִּין עֲבוֹדָה זָרָה פֶּטֶר חֲמוֹר מִילָה עֲרָיוֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶם. רַשִׁ"י: {פא} פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁמֻּטֶּלֶת עַל הַקַּרְקַע אוֹ גִדּוּלָיו, כְּגוֹן תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת חַלָּה לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה שְׁבִיעִית חָדָשׁ עָרְלָה כִּלְאַיִם, וּבַגְּמָרָא יָלֵיף לְהוּ מִקְּרָאֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {פב} חוּץ כוּ'. בַּיְרוּשַׁלְמִי פָרֵיךְ אַמַּאי לֹא תָנֵי לַהּ חַלָּה, וּמְשָׁנֵי לְפִי שֶׁאֵינָהּ בְּעִסָּה שֶׁל נָכְרִים, וְלֹא מַיְרֵי מַתְנִיתִין אֶלָּא בַדְּבָרִים הַנּוֹהֲגִים בְּיִשְׂרָאֵל וְנָכְרִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב אַמַּאי לֹא פָרֵיךְ נַמִּי מִתְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת: {פג} וְתַנָּא קַמָּא, מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דִּסְבִירָא לֵיהּ דְּבָא לוֹמַר שֶׁאַף בָּאָרֶץ לֹא נִתְחַיְּבוּ כָּל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁהָיוּ בַּגִּלְגָּל שֶׁכָּבְשׁוּ וְשֶׁחִלְּקוּ עַד שֶׁנִּתְיַשְּׁבוּ בָּהּ וְהִכִּיר כָּל אֶחָד אֶת שֶׁלּוֹ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהנת אלא בארץ כו': שאינה תלויה בארץ המצות שאינם תלויות בארץ ואמנם הם חובת הגוף. שהיא תלויה בארץ הם הדברים שהם חובת קרקע וכבר בארנו בסוף מסכת ערלה שאיסור הערלה בח"ל הלכה למשה מסיני וכלאי הכרם מדרבנן אבל כלאי זרעים מותר לזורען בחוצה לארץ והלכה כרבי אליעזר שאומר החדש אסור מן התורה בכל מקום ואע"פ שהוא תלוי בארץ כמו שנתבאר בסוף מסכת ערלה: (רמב"ם)
פרק א - משנה י
כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, מְטִיבִין לוֹ וּמַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וְנוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. וְכָל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, אֵין מְטִיבִין לוֹ וְאֵין מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וְאֵינוֹ נוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ, לֹא בִמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ד) וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק. וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא בַמִּקְרָא וְלֹא בַמִּשְׁנָה וְלֹא בְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב: ר"ע מברטנורה כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת. יְתֵרָה עַל זְכֻיּוֹתָיו, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ זְכֻיּוֹתָיו מְרֻבִּין מֵעֲוֹנוֹתָיו: מְטִיבִין לוֹ וּמַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו. לָעוֹלָם הַבָּא {פד}: וְנוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. אֶרֶץ הַחַיִּים {פה}: וְכָל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת. שֶׁהָיוּ עֲוֹנוֹתָיו מְרֻבִּין מִזְּכֻיּוֹתָיו, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת שֶׁיִּהְיֶה מֶחֱצָה זַכַּאי וּמֶחֱצָה חַיָּב, אֶלָּא נִשְׁאֲרוּ עֲוֹנוֹתָיו מְרֻבִּין {פו}: וְלֹא בְדֶרֶךְ אֶרֶץ. שֶׁאֵין מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת: אֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב. אֵינוֹ מוֹעִיל לְיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם. וַהֲוֵי מוֹשָׁבוֹ מוֹשַׁב לֵצִים {פז}, וּפָסוּל לְעֵדוּת {פח}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {פד} וּכְלוֹמַר שֶׁזּוֹכֶה לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרוֹךְ, שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם קִצּוּר יָמִים כְּלָל. וְאִם תֹּאמַר דְּהַיְנוּ וְנוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ, לֹא קַשְׁיָא, דְּהָכִי קָאָמַר, דְּבָעוֹלָם הַזֶּה מְתַקְּנִין לוֹ כְּדֵי לְהֵטִיב וּלְהַאֲרִיךְ יָמָיו לָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְאִיתָא בַגְּמָרָא שֶׁנִּפְרָעִין מִמֶּנּוּ מִעוּט עֲוֹנוֹתָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּמִי שֶׁזְּכֻיּוֹתָיו מֻעָטִים מְשַׁלְּמִין לוֹ שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה: {פה} מְסַיֵּם הָרַמְבַּ"ם, רְצוֹנוֹ לוֹמַר הָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן כָּתַב רַשִׁ"י, חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְהָא דִתְנַן בְּרֵישׁ מַסֶּכֶת פֵּאָה אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא וְאֵלּוּ הֵן כוּ', דְּלֵיכָּא לְמֵימַר דַּאֲפִלּוּ לֹא קִיֵּם שְׁאָר מִצְוֹת, דְּהָא רֻבּוֹ עֲוֹנוֹת הוּא וְאַמַּאי תְּנַן דַּוְקָא לְאֵלּוּ. מוֹקְמִינַן בַּגְּמָרָא שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, פֵּרוּשׁ הַכַּף מֹאזְנַיִם, וְיֵשׁ בַּמֶּחֱצָה זְכֻיּוֹת אַחַת מֵאֵלּוּ, מַכְרַעַת, פֵּרוּשׁ מַכְרַעַת אֶת הַכַּף כְּאִלּוּ רֻבּוֹ זְכֻיּוֹת וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְמִצְוָה יְתֵרָה דְמַתְנִיתִין אֶלָּא יֵשׁ לוֹ דִּין עוֹשֶׂה מִצְוָה יְתֵרָה: {פו} וְכֵן פֵּרֵשׁ הָרַמְבַּ"ם. וְנִרְאֶה בְעֵינַי שֶׁהֻכְרְחוּ לְפָרֵשׁ כֵּן אַף עַל גַּב דְּקָשְׁיָן דִּיּוּקֵי אַהֲדָדֵי. דְּמֵרֵישָׁא דְפֵרְשׁוּ מִצְוָה אַחַת יְתֵרָה כְּדִמְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא שָׁמְעִינַן דְּבָעִינַן מְרֻבֶּה בִזְכֻיּוֹת, וְהַשְׁתָּא מְפָרְשִׁינַן דְּלֹא בָעִינַן אֶלָּא מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה. לְפִי שֶׁמַּסְקִינַן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (דַּף יז) בֵּינוֹנִים כוּ' בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים וְרַב חֶסֶד מַטֵּה כְלַפֵּי חֶסֶד. וּבָרֵישָׁא דִּמְפָרְשִׁינַן מִצְוָה אַחַת יְתֵרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁמֶּחֱצָה סַגִּי, לְפִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַטֶּה כְלַפֵּי חֶסֶד. מִכָּל מָקוֹם עָדִיף צַדִּיק מְרֻבֶּה בִזְכֻיּוֹתָיו מִמִּי שֶׁהוּא בֵינוֹנִי, אֶלָּא שֶׁעַל יְדֵי חֶסֶד נַעֲשֶׂה כִמְרֻבֶּה. וּכְלַפֵּי הָא אָמְרוּ בַגְּמָרָא דְּרֵישָׁא מַיְרֵי בִיתֵרָה, מִשּׁוּם דְּבָהּ מְטִיבִין כוּ' עַל פִּי שׁוּרַת הַדִּין. אֲבָל בַּסֵּיפָא דִתְנַן אֵין מְטִיבִין, עַל כָּרְחֲךָ כְּשֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרֻבִּין, דְּהָא אֲפִלּוּ אֵין לוֹ יְתֵרָה נַמִּי מְטִיבִין לוֹ מִצַּד הַחֶסֶד כִּדְאָמְרָן: {פז} וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁזֶּה שֶׁאֵינוֹ בְּאַחַת מֵאֵלּוּ בַּמֶּה יִתְעַסֵּק אִם לֹא בְלֵיצָנוּת: {פח} דְּכֵיוָן שֶׁאֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב אֵינוֹ מַקְפִּיד עַל עַצְמוֹ וְאֵין לוֹ בֹשֶׁת פָּנִים. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כל העושה מצוה אחת מטיבין לו כו': כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ כו': רוצה לומר באמרו כל העושה מצוה אחת שיעשה אותה יתירה על זכיותיו שהיו נגד עונותיו עד שחזרו זכיותיו מרובין מעונותיו בזאת המצוה ואמר כל שאינו עושה מצוה אחת ר"ל מי שעוונותיו מרובין מזכיותיו ולא עשה מצוה אחת כדי להשוותם אלא נשארו עונותיו מרובין מזכיותיו. אמר מטיבין ומאריכין את ימיו בעולם הזה וענין נוחל את הארץ ארץ החיים רוצה לומר העולם הבא ואנו עתידין לבאר אותו בסנהדרין בפרק עשירי: ודרך ארץ הוא חבורת בני אדם חבורה טובה בנחת ובמוסר: וענין אין זה מן הישוב שאין תועלת בו בישוב העולם אבל להוציאו מן המקום תועלת למדינה ואמרו באדם שאלו מעשיו מושבו מושב לצים ופסול לעדות: (רמב"ם)
פרק ב
פרק ב - משנה א
הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ {א} בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ. הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בָּהּ וּבִשְׁלוּחָהּ. הָאִישׁ {ג} מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה {ד}, בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ. הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה, הִתְקַדְּשִׁי לִי בִתְמָרָה זוֹ, הִתְקַדְּשִׁי לִי בְזוֹ, אִם יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְרוּטָה, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. בְּזוֹ וּבְזוֹ וּבְזוֹ, אִם יֵשׁ שָׁוֶה פְרוּטָה בְּכֻלָּן, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הָיְתָה אוֹכֶלֶת רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, עַד שֶׁיְּהֵא בְאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְרוּטָה: ר"ע מברטנורה הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ. בּוֹ תְחִלָּה וְאַחַר כָּךְ בִּשְׁלוּחוֹ, שֶׁמִּצְוָה בּוֹ יוֹתֵר מִבִּשְׁלוּחוֹ, דְּכִי עָסִיק גּוּפוֹ בַּמִּצְוָה מְקַבֵּל שָׂכָר טְפֵי. וְיָלְפִינַן שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ מִקְּרָא, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת יב) וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, וְכִי כָּל יִשְׂרָאֵל שׁוֹחֲטִין {ב}, אֶלָּא מִכָּאן שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ: הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה. וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה. וְהַאי דְנָקַט נַעֲרָה, אוֹרַח אַרְעָא אַשְׁמוֹעִינַן, שֶׁאָסוּר לָאָדָם לְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֹאמַר בִּפְלוֹנִי אֲנִי רוֹצָה: וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. דְּכֵיוָן דְּאָמַר הִתְקַדְּשִׁי הִתְקַדְּשִׁי, כָּל חַד הֲוֵי קִדּוּשִׁין בְּאַפֵּי נַפְשַׁיְהוּ: עַד שֶׁיְּהֵא בְאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְרוּטָה. הַאי אַחַת מֵהֶן לֹא מִתּוֹקְמָא אֶלָּא בָאַחֲרוֹנָה שֶׁבָּהֶן, דְּכִי אָמַר לָהּ הִתְקַדְּשִׁי לִי בָּזוֹ וּבָזוֹ וּבָזוֹ וְהָיְתָה אוֹכֶלֶת אַחַת אַחַת, כָּל אוֹתָן שֶׁאָכְלָה הֲווּ מִלְוֶה גַבָּהּ, וְכִי מָטְיָא אַחֲרוֹנָה שֶׁבָּהּ נִגְמָרִין הַקִּדּוּשִׁין, אִי אִית בָּהּ שָׁוֶה פְרוּטָה הֲוֵי לֵיהּ מְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה וּפְרוּטָה, וְקָיְמָא לָן הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה וּפְרוּטָה דַּעְתָּהּ אַפְּרוּטָה וּמְקֻדֶּשֶׁת. אֲבָל אִי לֵית בָּאַחֲרוֹנָה שָׁוֶה פְרוּטָה, אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא בְּקַמָּאֵי שָׁוֶה פְרוּטָה, כִּי מָטֵי גְמַר קִדּוּשִׁין הֲוֵי לֵיהּ מְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה, וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת {ה}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} מְקַדֵּשׁ. וְנִתְנֵי הָאִישׁ קוֹנֶה (כְּדִתְנַן הָאִשָּׁה נִקְנֵית). מֵעִקָּרָא תָנֵי לִישָׁנָא דְאוֹרַיְתָא, כַּמְפֹרָשׁ שָׁם, וּלְבַסּוֹף תָּנֵי לִישָׁנָא דְרַבָּנָן, דְּאָסַר לָהּ אַכֻּלֵּי עָלְמָא כְּהֶקְדֵּשׁ. גְּמָרָא. וְלָשׁוֹן הִתְקַדְּשִׁי לִי, כְּלוֹמַר לִהְיוֹת לִי מְקֻדֶּשֶׁת לָעוֹלָם בִּשְׁבִילִי, כְּמוֹ הֲרֵי הֵן מְקֻדָּשִׁים לַשָּׁמַיִם, לִהְיוֹת לַשָּׁמַיִם. וּפְשָׁטָא דְמִלְּתָא מְקֻדֶּשֶׁת לִי, מְיֻחֶדֶת לִי וּמְזֻמֶּנֶת לִי. תּוֹסָפוֹת: {ב} וַהֲלֹא אֵינוֹ שׁוֹחֵט אֶלָּא אֶחָד. פֵּרֵשׁ הָרַ"ן דְּנָפְקָא לָן מִדִּכְתִיב תִּזְבַּח, שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁנַיִם שׁוֹחֲטִין זֶבַח אֶחָד כִּדְאִיתָא בְּחֻלִּין, וַאֲפִלּוּ הָכִי אָמַר רַחֲמָנָא וְשָׁחֲטוּ כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} הָאִישׁ כוּ'. וְלֹא הִיא. וְאַף עַל גַּב דְּרַבָּנָן פְּלִיגֵי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בְּגֵרוּשִׁין, כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק ו' דְּגִטִּין, שָׁאנֵי קִדּוּשִׁין דְּמִדַּעְתָּהּ, דְּהָא בָעִינַן דַּעַת הַמַּקְנֶה, הִלְכָּךְ אָבִיהָ וְלֹא הִיא, שֶׁהַתּוֹרָה זִכְּתָה לוֹ. אֲבָל גֵּרוּשִׁין שֶׁיֶּשְׁנָן בְּעַל כָּרְחָהּ, בֵּין הִיא בֵּין אָבִיהָ. דְּמַה לָּנוּ וּלְדַעְתּוֹ, כִּי מְקַבֵּל לֵיהּ אִיהוּ נַמִּי בְּעַל כָּרְחָהּ הוּא. גְּמָרָא: {ד} נַעֲרָה. דְּמִדְּזַכַּאי בְּכֶסֶף קִדּוּשֶׁיהָ כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ד' פֶּרֶק ד' דִּכְתֻבּוֹת, סְבָרָא הוּא דְאִיהוּ נַמִּי מְקַדֵּשׁ, דְּהַשְׁתָּא אָבִיהָ מְקַבֵּל כֶּסֶף קִדּוּשִׁין וְאִיהִי תְקַדֵּשׁ נַפְשָׁהּ. תּוֹסָפוֹת: {ה} וְיָהֵיב טַעֲמָא בַּגְּמָרָא דַּף מ"ו דְּמִלְוֶה לְהוֹצָאָה נִתְּנָה, וְכֵיוָן שֶׁרַשַּׁאי לְהוֹצִיאָהּ אֵינָהּ שֶׁל הַמַּלְוֶה כְּלָל וְלָאו מִידֵי יָהֵיב לָהּ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם האיש מקדש בו וכשלוהו כו': האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו כו': העיקר אצלנו שלוחו של אדם כמותו והביאו ראיה על זה ממה שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל (ואע"פ) שמותרת שחיטת כל הפסחים לאחד לפי שהוא שליח צבור אבל הנכון אצלנו שיקדש האדם בעצמו יותר משיקדש לו שלוחו לפי שמעיקרנו לא ישא אדם אשה עד שיראנה לפי שאנו חוששין אולי לא תישר בעיניו ויעמוד עמה ולא יאהבנה וזה אסור לפי שנאמר ואהבת לרעך כמוך ולפיכך הקדים בו על שלוחו ומזה הטעם בעצמו אנו אומרים לא ישיא אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה ולפיכך הקדים בה על שלוחה ואמר כשהיא נערה ולא כשהיא קטנה ואע"פ שיש רשות לאב שיקדש בתו בת יום א' ותהיה אשת איש מן הטעם שאמרנו כי נשואי קטנה הוא דבר מכוער: ומה שאמר עד שיהא בא' מהן שו"פ בתנאי שתהיה זאת האחת שיהא בה שו"פ היא שנשארה באחרונה ויהיה כל מה שאכלה כאילו הוא מלוה והעיקר אצלנו המקדש במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה אבל אם היה במה שאכל שו"פ ומה שנשאר פחות משו"פ אינה מקודשת לפי שהם קדושין במלוה ואינן קדושין: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ב
הִתְקַדְּשִׁי לִי בְכוֹס זֶה שֶׁל יַיִן, וְנִמְצָא {ו} שֶׁל דְּבָשׁ {ז}. שֶׁל דְּבָשׁ, וְנִמְצָא שֶׁל יַיִן. בְּדִינָר זֶה שֶׁל כֶּסֶף, וְנִמְצָא שֶׁל זָהָב. שֶׁל זָהָב, וְנִמְצָא שֶׁל כֶּסֶף. עַל מְנָת שֶׁאֲנִי עָשִׁיר, וְנִמְצָא עָנִי. עָנִי, וְנִמְצָא עָשִׁיר, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם הִטְעָהּ לְשֶׁבַח {ט}, מְקֻדֶּשֶׁת: ר"ע מברטנורה שֶׁל זָהָב וְנִמְצָא שֶׁל כֶּסֶף כוּ'. דְּאִיכָּא דְנִיחָא לָהּ בְּהָא וְאִיכָּא דְנִיחָא לָהּ בְּהָא {ח}: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אִם הִטְעָהּ לְשֶׁבַח הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. לֹא פָלִיג רַבִּי שִׁמְעוֹן אֶלָּא עַל שֶׁבָח דְּמָמוֹן, דְּמִסְּתָּמָא נִיחָא לָהּ בְּאוֹתוֹ שֶׁבָח. אֲבָל עַל שֶׁבָח דְּיוֹחֲסִין, כְּגוֹן לֵוִי וְנִמְצָא כֹהֵן, מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן דַּאֲפִלּוּ הִטְעַתוּ אוֹ הִטְעָה הוּא אוֹתָהּ לְשֶׁבָח אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, דְּלֹא נִיחָא לָהּ בִּשְׁבָחוֹ מִפְּנֵי שֶׁמִּתְגָּאֶה עָלֶיהָ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ו} וְנִמְצָא כוּ'. כְּגוֹן שֶׁהָיָה מְכֻסֶּה וְלֹא הִכִּירָה בוֹ עַד אַחַר כָּךְ. שֶׁאִלּוּ רָאֲתָה וְקִבְּלַתּוּ, סָבְרָה וְקִבְּלָה. טוּר: {ז} דְּבָשׁ. פֵּרוּשׁ מַשְׁקֶה הַנַּעֲשֶׂה מִדְּבַשׁ שֶׁקּוֹרִין מע"ד כוּ', דּוּמְיָא דְיַיִן. וְכֵן נַמִּי אֵין רְגִילוּת לָתֵת בְּכוֹס שֶׁל שְׁתִיָּה דְבַשׁ שֶׁעֲדַיִן לֹא נַעֲשָׂה מִמֶּנּוּ הַמַּשְׁקֶה. נִרְאֶה לִי: {ח} גְּמָרָא. וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, אֶפְשָׁר שֶׁדַּעְתָּהּ וּרְצוֹנָהּ בְּזֶה הַדָּבָר הַפָּחוּת לְכַוָּנַת שׁוּם עִנְיָן יוֹתֵר מִמָּה שֶׁרוֹצֶה הַדָּבָר הָאַחֵר. וְזֶה לְשׁוֹן הַתּוֹסָפוֹת, כְּגוֹן שֶׁצְּרִיכָה כֶסֶף לְהַשְׁלִים תַּכְשִׁיט שֶׁל כֶּסֶף שֶׁעוֹשָׂה: {ט} לְשֶׁבַח כוּ'. פָּרְכִינַן בַּגְּמָרָא, וְלֵית לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן יַיִן וְנִמְצָא חֹמֶץ חֹמֶץ וְנִמְצָא יַיִן שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִין לַחֲזֹר, וּמְשָׁנֵי הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן שֶׁאָמְרָה הִיא לִשְׁלוּחָהּ צֵא וְקַבֵּל לִי קִדּוּשִׁין מִפְּלוֹנִי שֶׁאָמַר לִי הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּדִינָר שֶׁל כֶּסֶף, וְהָלַךְ וְנָתַן לוֹ דִּינָר שֶׁל זָהָב. וּמַאי נִמְצָא, דְּקָא צָיֵיר בִּבְלִיתָא כְּשֶׁנְּתָנוֹ לַשָּׁלִיחַ, מַר סָבַר קְפֵידָא וּמַר סָבַר מַרְאֶה מָקוֹם. וְהֵיכִי דְּטָעֵי אִיהִי גוּפָהּ, מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן: (עיקר תוי"ט). רמב"ם התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש כו': אפשר שדעתה ורצונה בזה הדבר הפחות לכוונת שום ענין יותר ממה שרוצה הדבר האחר ולפיכך אין הלכה כרבי שמעון: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ג
עַל מְנָת שֶׁאֲנִי כֹהֵן, וְנִמְצָא לֵוִי. לֵוִי, וְנִמְצָא כֹהֵן. נָתִין, וְנִמְצָא מַמְזֵר. מַמְזֵר, וְנִמְצָא נָתִין. בֶּן עִיר, וְנִמְצָא בֶן כְּרַךְ {י}. בֶּן כְּרַךְ, וְנִמְצָא בֶן עִיר. עַל מְנָת שֶׁבֵּיתִי קָרוֹב לַמֶּרְחָץ, וְנִמְצָא רָחוֹק. רָחוֹק, וְנִמְצָא קָרוֹב. עַל מְנָת שֶׁיֶּשׁ לִי בַת אוֹ שִׁפְחָה גַדֶּלֶת, וְאֵין לוֹ. אוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לִי, וְיֶשׁ לוֹ {יב}. עַל מְנָת שֶׁאֵין לִי בָנִים, וְיֶשׁ לוֹ. אוֹ עַל מְנָת שֶׁיֶּשׁ לִי, וְאֵין לוֹ. וּבְכֻלָּם, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרָה, בְּלִבִּי הָיָה לְהִתְקַדֵּשׁ לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן {יג}, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן הִיא שֶׁהִטְעַתּוּ: ר"ע מברטנורה שִׁפְחָה גוֹדֶלֶת. קוֹלַעַת שְׂעַר הַנָּשִׁים {יא}. פֵּרוּשׁ אַחֵר, דַּבְּרָנִית וּבַעֲלַת לָשׁוֹן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יְחֶזְקֵאל לה) וַתַּגְדִּילוּ עָלַי בְּפִיכֶם: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרָה בְּלִבִּי הָיָה לְהִתְקַדֵּשׁ כוּ'. דִּדְבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {י} בֶּן כְּרַךְ. יְשִׁיבַת הַכְּרַכִּים קָשָׁה שֶׁהוּא מְקוֹם שְׁוָקִים וְהַיֹּקֶר מָצוּי בּוֹ, וְדֹחַק עוֹבְרִים וְשָׁבִים. רַשִׁ"י: {יא} כְּמוֹ מְגַדְּלָא שְׂעַר נְשַׁיָּא. תּוֹסָפוֹת. וְלִי מִשְׁנָה שְׁלֵמָה סוֹף פֶּרֶק י' דְּשַׁבָּת וְכֵן הַגּוֹדֶלֶת: {יב} וְיֶשׁ לוֹ. דְּנִיחָא לָהּ בְּאֵין לוֹ, דְּמִתּוֹךְ שֶׁהוֹלֶכֶת מִבַּיִת לְבַיִת לִקְלֹעַ מְסַפֶּרֶת כָּל הַדְּבָרִים מִמֶּנָּה. תּוֹסָפוֹת: {יג} אַף עַל פִּי כוּ'. לְשׁוֹן רַשִׁ"י, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא כְמוֹ שֶׁהוּא עַכְשָׁיו, שֶׁאֵין תְּנָאוֹ אֱמֶת: (עיקר תוי"ט). רמב"ם על מנת שאני כהן ונמצא לוי כו': גדלת אמרו בגמרא גדלת רוצה לומר מקשטת הנשים ור' שמעון אינו חולק בהטעת יוחסין שהיא אינה מקודשת ואפילו הטעה או הטעתו לשבח לפי שאפשר שאינו אוהב אחד מהם אלא הדומה לו ביחס או פחות ממנו ומהעיקרים שבידינו דברים שבלב אינם דברים: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ד
הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ, צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה פְלוֹנִית בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת {יד}. הֲרֵי הִיא בְמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת: ר"ע מברטנורה וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר כוּ'. דְּמַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ. וְאֵין זֶה תְנַאי: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יד} אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. דְּדַוְקָא קָאָמַר לֵיהּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁיֵּשׁ לִי שָׁם אוֹהֲבִים, וְאִם בָּא אָדָם לוֹמַר דְּבָרִים עָלַי בִּפְנֵיהֶם, יִמְחוּ בְיָדוֹ. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית כו': כשאמר לו הרי היא במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר מראה מקום הוא לו ואין זה תנאי וכבר נתבאר זה הדעת בעצמו בפרק ששי מגיטין (ה"ד): (רמב"ם)
פרק ב - משנה ה
הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. כְּנָסָהּ סְתָם וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים, תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִכְתֻבָּה. עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ מוּמִין וְנִמְצְאוּ בָהּ מוּמִין, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. כְּנָסָהּ סְתָם וְנִמְצְאוּ בָהּ מוּמִין, תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִכְתֻבָּה. כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִים בַּכֹּהֲנִים, פּוֹסְלִים בַּנָּשִׁים: ר"ע מברטנורה תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִכְתֻבָּה. דְּאָמַר אִי אֶפְשִׁי בְאִשָּׁה נַדְרָנִית. אֲבָל גִּטָּא בָּעְיָא מִסָּפֵק, כֵּיוָן דְּלֹא פֵּרֵשׁ, דִּלְמָא דַעְתֵּיהּ נַמִּי אַנַּדְרָנִית: הַפּוֹסְלִים בַּכֹּהֲנִים. מְפֹרָשׁ בִּכְתֻבּוֹת [דַּף עה]: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים כו': כבר נקדם לשון זה ההלכה בפרק השביעי מכתובות ושם בארנוהו: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ו
הַמְקַדֵּשׁ שְׁתֵּי נָשִׁים בְּשָׁוֶה פְרוּטָה, אוֹ אִשָּׁה אַחַת בְּפָחוֹת {טו} מִשָּׁוֶה פְרוּטָה, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁלַח סִבְלוֹנוֹת לְאַחַר מִכָּאן, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁמֵּחֲמַת קִדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים שָׁלַח. וְכֵן קָטָן שֶׁקִּדֵּשׁ: ר"ע מברטנורה סִבְלוֹנוֹת. דּוֹרוֹנוֹת {טז} שֶׁדֶּרֶךְ חָתָן לִשְׁלֹחַ לַאֲרוּסָתוֹ: אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְלֹא אָמְרִינַן יוֹדֵעַ הָיָה שֶׁאֵין קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין וְגָמַר וְשָׁלַח סִבְלוֹנוֹת לְשֵׁם קִדּוּשִׁין, אֶלָּא אָמְרִינַן מֵחֲמַת קִדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים שָׁלַח: וְכֵן קָטָן שֶׁקִּדֵּשׁ. וְשָׁלַח סִבְלוֹנוֹת מִשֶּׁהִגְדִּיל: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {טו} בְּפָחוֹת כוּ'. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן שָׁוֶה פְרוּטָה, אַיְידֵי דְּקָא נָפֵיק מָמוֹנָא מִנֵּיהּ טָעֵי, אֲבָל פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְרוּטָה אֵימָא יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִים בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְרוּטָה, וְכִי קָא מְשַׁדַּר סִבְלוֹנוֹת אַדַּעְתָּא דְקִדּוּשִׁין קָא מְשַׁדַּר. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנֵי תַרְתֵּי, מִשּׁוּם דְּבֵין פְּרוּטָה לְפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְרוּטָה לֹא קִים לְהוּ לֶאֱנָשֵׁי, אֲבָל קָטָן שֶׁקִּדֵּשׁ הַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁאֵין קִדּוּשֵׁי קָטָן כְּלוּם, אֵימָא כִּי קָא מְשַׁדַּר סִבְלוֹנוֹת אַדַּעְתָּא דְקִדּוּשִׁין קָא מְשַׁדַּר, קָא מַשְׁמַע לָן. גְּמָרָא: {טז} וְנִגְזַר זֶה הַשֵּׁם מִסַּבָּל, וְהוּא נוֹשֵׂא הַמַּשָּׂא שֶׁנּוֹשְׂאִים אוֹתָהּ מִיַּד זֶה לְיַד זֶה. הָרַמְבַּ"ם. וְהַתִּשְׁבִּי הוֹסִיף, וְכֵן פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, סִבְלוֹת מִצְרַיִם, מַשָּׂא מִצְרַיִם, וְנִמְצָא מַשָּׂא בִּלְשׁוֹן מַתָּנָה, כְּמוֹ וַיִּשָּׂא מַשְּׂאוֹת פֵּרוּשׁ וַיִּתֵּן מַתָּנוֹת: (עיקר תוי"ט). רמב"ם המקדש שתי נשים בשוה פרוטה כו': מה שאמר קטן שקדש ר"ל ושלח סבלונות משהגדיל וסבלונות הם המגדנות והדורונות ונגזר זה השם מסבל והוא נושא המשא והוצרך לאלו השלשה דמיונות ואע"פ שעניניהם א' משום דלא נפיק חד מחבריה שאילו השמיענו הבבא הראשונה בלבד ה"א איידי דנפק מיניה ממונא טעי ויחשוב שהם קדושין גמורין ואמנם בבא השניה יש לנו לומר אדעתא דקדושין שלח הסבלונות ואילו השמיענו אלו שתי הבבות יש לנו לומר בכל כיוצא בזה נופל הטעות בין פרוטה לפחות משו"פ אבל קטן שקידש הכל יודעין שאין קדושי קטן כלום ואלו הדברים ששלח אחרי כן אמנם אדעתא דקדושי שלחם מפני שהוא ידע הפסד הקדושין הראשונים ולכך למדנו שכונת כולם על הקדושין הראשונים והם אינם שוין כלום: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ז
הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה וּבִתָּהּ אוֹ אִשָּׁה וַאֲחוֹתָהּ, כְּאַחַת, אֵינָן מְקֻדָּשׁוֹת. וּמַעֲשֶׂה בְחָמֵשׁ נָשִׁים וּבָהֶן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְלִקֵּט אֶחָד כַּלְכָּלָה שֶׁל תְּאֵנִים, וְשֶׁלָּהֶם הָיְתָה וְשֶׁל שְׁבִיעִית הָיְתָה, וְאָמַר הֲרֵי כֻלְּכֶם מְקֻדָּשׁוֹת לִי בְכַלְכָּלָה זוֹ, וְקִבְּלָה אַחַת מֵהֶן עַל יְדֵי כֻלָּן, וְאָמְרוּ חֲכָמִים, אֵין הָאֲחָיוֹת מְקֻדָּשׁוֹת: ר"ע מברטנורה אֵינָן מְקֻדָּשׁוֹת. דְּאָמַר קְרָא (וַיִּקְרָא יח) וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר, בְּשָׁעָה שֶׁנַּעֲשׂוּ צָרוֹת זוֹ לְזוֹ אֵין לְךָ לִקּוּחִין אֲפִלּוּ בְּאַחַת מֵהֶן. וְהוּא הַדִּין לְכָל שְׁאָר עֲרָיוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כָּרֵת, שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהֶם {יז}: וְשֶׁלָּהֶן הָיְתָה. שָׁמְעִינַן מֵהָא מַתְנִיתִין דְּהַמְקַדֵּשׁ בְּגָזֵל וַאֲפִלּוּ בְּגָזֵל דִּידָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, וְלֹא אָמְרִינַן מִדְּקַבִּילְתֵּיהּ אַחִילְתֵּיהּ. מִדְּקָתָנֵי וְשֶׁלָּהֶן הָיְתָה וְשֶׁל שְׁבִיעִית הָיְתָה, מִשּׁוּם דְּשֶׁל שְׁבִיעִית הָיְתָה שֶׁהַפֵּרוֹת הֶפְקֵר מִשׁוּם הָכִי הַנָּשִׁים מְקֻדָּשׁוֹת, אֶלָּא שֶׁאֵין אֲחָיוֹת מְקֻדָּשׁוֹת, אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה שְׁבִיעִית, הוֹאִיל וְשֶׁלָּהֶן הָיְתָה לֹא הָיוּ קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִים בְּאַחַת מֵהֶן. וְדַוְקָא בְּגָזֵל שֶׁלִּפְנֵי יֵאוּשׁ בְּעָלִים אָמְרִינַן דְּלֹא הֲווּ קִדּוּשִׁין, אֲבָל הַמְקַדֵּשׁ בְּגָזֵל שֶׁלְּאַחַר יֵאוּשׁ, קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וְשָׁמְעִינַן נַמִּי שֶׁהַמְקַדֵּשׁ בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית מְקֻדֶּשֶׁת, וְלֹא אָמְרִינַן אֵינָן מָמוֹנוֹ לִזְכּוֹת בָּהֶן, אֶלָּא כֵיוָן שֶׁזָּכָה בָּהֶן מָמוֹנוֹ הֵם לְכָל דָּבָר. וְשָׁמְעִינַן נַמִּי שֶׁאִשָּׁה נַעֲשֵׂית שָׁלִיחַ לַחֲבֶרְתָּהּ, וַאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם שֶׁנַּעֲשֵׂית לָהּ צָרָה. וְאַף עַל גַּב דִּבְכָל עֵדוּת שֶׁהָאִשָּׁה כְשֵׁרָה לָהּ אֵין הַצָּרָה כְשֵׁרָה לָהּ, שְׁלִיחוּתָא מִיהָא כֵיוָן דְּעָבְדָא עָבְדָא, דְּהָא הָכָא בַקִּדּוּשִׁין הַלָּלוּ הֵן נַעֲשׂוֹת צָרוֹת עַל יְדֵי זוֹ שֶׁקִּבַּלְתָּהּ, וְקָתָנֵי אֵין הָאֲחָיוֹת מְקֻדָּשׁוֹת, הָא נָכְרִיּוֹת מְקֻדָּשׁוֹת. וּמַתְנִיתִין מִתָּרְצָא בַגְּמָרָא אַלִיבָּא דְהִלְכְתָא הָכִי, הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה וּבִתָּהּ אוֹ אִשָּׁה וַאֲחוֹתָהּ, שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת אֵינָן מְקֻדָּשׁוֹת, הָא אַחַת מֵאִשָּׁה וּבִתָּהּ, אַחַת מֵאִשָּׁה וַאֲחוֹתָהּ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר לִשְׁתֵּיהֶן אַחַת מִכֶּם מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְלֹא פֵרֵשׁ לְאֵיזוֹ מֵהֶן מְקַדֵּשׁ, וְקִבְּלָה אַחַת מֵהֶן הַקִּדּוּשִׁין עַל יְדֵי חֲבֶרְתָּהּ {יח}, אוֹ שְׁתֵּיהֶן קִבְּלוּ קִדּוּשִׁין כְּאַחַת, מְקֻדָּשׁוֹת, וּשְׁתֵּיהֶן צְרִיכוֹת גֵּט. וְאִם אָמַר הָרְאוּיָה מִכֶּם לְבִיאָה מְקֻדֶּשֶׁת לִי, אֵינָן מְקֻדָּשׁוֹת, דְּכָל אַחַת מֵהֶן אִיכָּא לְסַפּוּקָהּ בַּאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ וְאֵין שׁוּם אַחַת מֵהֶן רְאוּיָה לְבִיאָה. וּמַעֲשֶׂה נַמִּי בְחָמֵשׁ נָשִׁים וּבָהֵן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְלִקֵּט אֶחָד כַּלְכָּלָה שֶׁל תְּאֵנִים וְאָמַר הָרְאוּיָה מִכֶּם לְבִיאָה תִתְקַדֵּשׁ לִי, וְאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין אֲחָיוֹת מִתְקַדְּשׁוֹת, הָא נָכְרִיּוֹת שֶׁהָיוּ רְאוּיוֹת לְבִיאָה, מִתְקַדְּשׁוֹת. אֲבָל אִם אָמַר כֻּלְּכֶם מִתְקַדְּשׁוֹת לִי, לֹא הָיְתָה שׁוּם אַחַת מֵהֶן מְקֻדֶּשֶׁת, דְּכִי הֵיכִי דְאֵין אֲחָיוֹת מְקֻדָּשׁוֹת כָּךְ אֵין הָאֲחֵרוֹת מְקֻדָּשׁוֹת הֵיכָא דְאָמַר כֻּלְּכֶם {יט}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יז} וּבַגְּמָרָא מַסִּיק, דְּהַךְ קְרָא בְּזוֹ אַחַר זוֹ מִשְׁתַּעֵי. וּמִסְּבָרָא אָמְרִינַן כָּל שֶׁאֵינוֹ בָּזֶה אַחַר זֶה אֲפִלּוּ בְּבַת אַחַת אֵינוֹ. וְגַם מַסִּיק דִּשְׁאָר עֲרָיוֹת יָלְפִינַן, דְּאָמַר קְרָא כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ, הֻקְּשׁוּ כָל עֲרָיוֹת כוּ' חוּץ מִנִּדָּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יח} וּרְצוֹנוֹ לוֹמַר גַּם בִּשְׁבִיל חֲבֶרְתָּהּ, שֶׁחֲבֶרְתָּהּ עָשַׂאְתָּה שָׁלִיחַ, וְהוּא אָמַר לָהּ אַחַת מִכֶּם וְלֹא פֵרֵשׁ: {יט} וְטַעְמָא מִשּׁוּם דַּהֲוֵי כְאוֹמֵר קְנֵי אַתְּ וַחֲמוֹר, וְאַתְּ וַחֲמוֹר לֹא קָנָה, שֶׁהֲרֵי לֹא הִקְנָה לָזֶה בְלֹא זֶה, וַחֲמוֹר לֹא קָנָה, אַתְּ נַמִּי לֹא קָנָה. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת כו': העיקר אצלינו אין קדושין תופסין בעריות לפי שנאמר ואשה אל אחותה לא תקח לצרור בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהיו לך לקוחין אפילו באחת מהן ונלמוד כל שאר העריות משתי אחיות ולמדנו מזאת המשנה שלשה עיקרים אחד מהם שמקדשין בפירות שביעית והשני שהמקדש בגזל אינה מקודשת מפני תנאו שהתנה בכלכלה זאת שהיתה שלהם שהיה זה הזמן שביעית שפירות שביעית הפקר ואינו גזל ולפיכך לא נתבטלו הקדושין מזה הטעם והשלישית אשה נעשית שליח לחבירתה ואפילו במקום שנעשית לה צרה ודע שגזל שלה כגון שחטף מידה שום דבר אח"כ נתנו לה ואמר לה הרי את מקודשת בזה אינה מקודשת אא"כ קדם ביניהן שדוכין ומה שאנו אומרים קדשה בגזל אינה מקודשת דווקא כשלא נתייאשו הבעלים אבל אם נתייאשו הבעלים הקדושין קיימין ומה שאמר כאן אין האחיות מקודשות שיראה מזה שהנכריות מקודשות אמנם הוא זה כשאמר להן הראויה מכם לביאה מקודשת לי אבל אם אמר כולכם מקודשות לי אין אחת מהן מקודשת ודע שאם אמר לשתי אחיות או אשה ובתה והדומות להן הרי אחת מכם מקודשת לי ונתן הקידושין לשתיהן יחד או קבלה אחת מהן על יד חבירתה הנה הקידושין תפסו בהן וצריכות שני גיטין [ממנו]: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ח
הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד, לֹא קִדֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּשׁוֹגֵג לֹא קִדֵּשׁ {כג}, בְּמֵזִיד קִדֵּשׁ. וּבְהֶקְדֵּשׁ, בְּמֵזִיד קִדֵּשׁ וּבְשׁוֹגֵג לֹא קִדֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּשׁוֹגֵג קִדֵּשׁ, בְּמֵזִיד לֹא קִדֵּשׁ: ר"ע מברטנורה הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ. שֶׁחָלַק עִם אֶחָיו הַכֹּהֲנִים: אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. דְּכֹהֲנִים מִשֻּׁלְחָן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ, וְאָמַר קְרָא {כ} (בְּמִדְבָּר יח) זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקָּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ, מָה אֵשׁ אֵין אַתָּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה {כא}, כָּךְ מַתָּנוֹת הַלָּלוּ לֹא תִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן אֶלָּא לַאֲכִילָה, וּבְמַעֲשֵׂר כְּתִיב לַה' הוּא, בַּהֲוָיָתוֹ יְהֵא {כב}: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מֵזִיד קִדֵּשׁ. בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. הוֹאִיל וְיוֹצֵא לְחֻלִּין עַל יְדֵי פִדְיוֹן, וַהֲרֵי הוֹצִיאוֹ לְחֻלִּין עַל יְדֵי קִדּוּשִׁין הַלָּלוּ. וְרַבִּי מֵאִיר סָבַר לֵית דֶּרֶךְ חִלּוּל בְּכָךְ: וּבְהֶקְדֵּשׁ. שֶׁל בֶּדֶק הַבַּיִת: מֵזִיד קִדֵּשׁ. שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּדַע שֶׁהוּא הֶקְדֵּשׁ וְהוֹצִיאוֹ לַחֻלִּין בְּכַוָּנָה, נִתְחַלְלָה קְדֻשָּׁתוֹ {כד}: וּבְשׁוֹגֵג. דְּלֹא יָדַע שֶׁהוּא הֶקְדֵּשׁ וְלֹא נִיחָא לֵיהּ דְּלִתְחַלֵּל הֶקְדֵּשׁ עַל יְדֵיהּ, לֹא נִתְחַלְלָה קְדֻשָּׁתוֹ, וְאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר אִפְּכָא. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר בְּמַעֲשֵׂר, וּכְרַבִּי יְהוּדָה בְּהֶקְדֵּשׁ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כ} וְכֵן פֵּרֵשׁ הָרַמְבַּ"ם. וּתְמֵהַנִי דְּכֵיוָן דִּקְרָא כְתִיב לְמַאי צְרִיכִינַן לְטַעֲמָא דְּמִשֻּׁלְחָן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ. וּבַגְּמָרָא לֵיתָא הָא דְּמִשֻּׁלְחָן כוּ' אֶלָּא לְטַעֲמָא דְרַבִּי יוֹסֵי דְסָבַר מֵחַיִּים מָמוֹנָא הֵם אֲבָל לְאַחַר שְׁחִיטָה מִשֻּׁלְחָן גָּבוֹהַּ כוּ'. וּלְהָכִי תְּנַן נַמִּי בְּחֶלְקוֹ, דִּלְאַחַר שְׁחִיטָה אָיְרֵי: {כא} כֵּן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם. וְתֵימַהּ שֶׁהֲרֵי לִמְלָאכָה גַּם כֵּן אַתָּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, וְכֵן לְהִתְחַמֵּם בִּמְדוּרַת עֵצִים וְאֵשׁ. וּבַגְּמָרָא, כְּאֵשׁ, מָה אֵשׁ לַאֲכִילָה אַף הוּא נַמִּי לַאֲכִילָה. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י, כְּאֵשׁ, חֶלְקוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הֻשְׁוָה לְחֶלְקוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, מַה מִּזְבֵּחַ לַאֲכִילָה, אַף כֹּהֵן לַאֲכִילָה וְלֹא לְדָבָר אַחֵר: {כב} וּמִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה דְלָא אִיצְטְרִיךְ אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה. אֲבָל לְרַבִּי מֵאִיר הָא סְבִירָא לֵיהּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא: {כג} לֹא קִדֵּשׁ. וּבְהֶקְדֵּשׁ סָבַר רַבִּי מֵאִיר דְּלֹא קִדֵּשׁ. וְאָמְרוּ בַגְּמָרָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּטַעֲמַיְהוּ תַּרְתֵּי, חֲדָא לְפִי שֶׁאֵין אִשָּׁה רוֹצָה (אִם הָיְתָה יוֹדַעַת שֶׁהוּא כֵן לֹא קִבְּלַתּוּ לְשֵׁם קִדּוּשִׁין וַהֲווּ לְהוּ קִדּוּשֵׁי טָעוּת), וַחֲדָא לְפִי שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶם רוֹצִים, וּפְלִיגֵי אָמוֹרָאֵי בְּהֵי מִנַּיְהוּ הוּא רוֹצֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כד} דְּרַבִּי מֵאִיר לְטַעֲמֵיהּ דְּאָמַר הֶקְדֵּשׁ בְּמֵזִיד מִתְחַלֵּל. וּמַפִּיק לֵיהּ מִקְּרָא אוֹ מָעֲלָה מַעַל (צָרִיךְ לוֹמַר דְּתִמְעֹל מַעַל. מהר"י), וְאֵין מְעִילָה אֶלָּא בְשִׁנּוּי, כְּלוֹמַר בְּמֵזִיד, דְּאִם יִרְצֶה לְגָזְלוֹ יִקְנֶנּוּ מִיָּד, וְזֶה שִׁנָּה הֵיכָא דְקִדֵּשׁ בְּמֵזִיד כוּ'. וּבִמְעִילָה הוּא דְגַלֵּי קְרָא דִּבְמֵזִיד מִתְחַלֵּל, אֲבָל מַעֲשֵׂר כָּל הֵיכָא דְאִיתָא, שֵׁם מַעֲשֵׂר עָלָיו. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר מָמוֹן בְּעָלִים הוּא וּלְכָךְ בְּמֵזִיד קִדֵּשׁ. וּבְשׁוֹגֵג לֹא, מִשּׁוּם טִרְחָא דְאוֹרְחָא. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם המקדש בחלקו בין קדשי קדשים כו': הדברים שלוקח הכהן מקדשי הקדשים ומקדשים קלים ממון גבוה הם וכהנים משלחן גבוה קא זכו ולא נתן להם הקב"ה אלו החלקים אלא לאכילה לא שיעשה בהם אלא זה והוא מה שאמר וזה יהיה לך מקודש הקדשים מן האש וגו' כמו שהאש אין אתה משתמש בה אלא לצורך אכילה ג"כ אלו המתנות שאתה לוקח מקדשי המזבח לא תשמש בהן אלא לאכילה וכתוב בתורה בענין מעשר לה' הוא בהוייתו יהא ולכך אינה מקודשת ורבי יהודה אומר כשקדש בו במזיד רוצה לומר שהוא יודע שזה הדבר מעשר שני הרי חללו לפי שמעשר שני מתחלל כמו שבארנו במס' מעשר שני [פ"ב הל"ו] ואם נתחלל הרי היא מתקדשת בו בלי ספק ורבי מאיר אומר אין דרך חלול בכך רוצה לומר אין זה דרך חילול המעשר והם חולקים בהקדש בדק הבית להפך רבי מאיר אומר במזיד מתחלל בשוגג אין מתחלל ורבי יהודה אומר הפך זה והלכה כרבי מאיר במעשר וכרבי יהודה בהקדש: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ט
הַמְקַדֵּשׁ בְּעָרְלָה {כה}, בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל, וּבְעֶגְלָה עֲרוּפָה, בְּצִפֳּרֵי מְצֹרָע, וּבִשְׂעַר נָזִיר, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וּבָשָׂר בְּחָלָב, וְחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָעֲזָרָה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. מְכָרָן וְקִדֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן, מְקֻדֶּשֶׁת {לב}: ר"ע מברטנורה הַמְקַדֵּשׁ בְּעָרְלָה וְכוּ' אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. דְּכֻלְּהוּ אִסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ. עָרְלָה, דִּכְתִיב לֹא יֵאָכֵל, אֶחָד אִסּוּר אֲכִילָה וְאֶחָד אִסּוּר הֲנָאָה בְּמַשְׁמָע: וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם. דִּכְתִיב (דְּבָרִים כב) פֶּן תִּקְדַּשׁ, פֶּן תּוּקַד אֵשׁ: וּבְשׁוֹר הַנִּסְקָל. דִּכְתִיב בֵּיהּ (שְׁמוֹת כא) וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ {כו}: וּבְעֶגְלָה עֲרוּפָה. דִּכְתִיב בָּהּ כַּפָּרָה כְּקָדָשִׁים {כז}, שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים כא) וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם: בְּצִפֳּרֵי מְצֹרָע. דְּתַנְיָא, נֶאֱמַר מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר בִּפְנִים, אֲשָׁמוֹ שֶׁל מְצֹרָע שֶׁהוּא מַכְשִׁיר אוֹתוֹ לֶאֱכֹל בְּקָדָשִׁים, וְחַטָּאתוֹ שֶׁמְּכַפֵּר, וּשְׁנֵיהֶם נַעֲשִׂים בִּפְנִים. וְנֶאֱמַר מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר בַּחוּץ, מַכְשִׁיר, צִפֳּרֵי מְצֹרָע שֶׁמַּכְשִׁירִין הַמְצֹרָע לָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה, וּמְכַפֵּר, עֶגְלָה עֲרוּפָה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם, וּשְׁנֵיהֶם נַעֲשִׂים חוּץ לָעֲזָרָה. מַה מַּכְשִׁיר וּמְכַפֵּר הָאָמוּר בִּפְנִים, שֶׁהֵם אֲשָׁמוֹ וְחַטָּאתוֹ שֶׁל מְצֹרָע, עָשָׂה בוֹ מַכְשִׁיר כִּמְכַפֵּר, דְּתַרְוַיְהוּ קָדָשִׁים נִינְהוּ וַאֲסוּרִים בַּהֲנָאָה, אַף מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר הָאֲמוּרִים בַּחוּץ, שֶׁהֵם צִפֳּרֵי מְצֹרָע וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, עָשָׂה בּוֹ מַכְשִׁיר כִּמְכַפֵּר לִהְיוֹת אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה. וּמֵאֵימָתַי אֲסוּרִין צִפֳּרֵי מְצֹרָע בַּהֲנָאָה, מִשְּׁעַת שְׁחִיטָה. וְהַצִּפּוֹר הַשְּׁחוּטָה בִלְבַד הִיא שֶׁאֲסוּרָה בַּהֲנָאָה {כח}. וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, יְרִידָתָהּ אֶל נַחַל אֵיתָן אוֹסְרַתָּהּ: וּבִשְׂעַר הַנָּזִיר. דְּאָמַר קְרָא (בְּמִדְבָּר ו) קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ, גִּדּוּלוֹ פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ יִהְיֶה קָדוֹשׁ {כט}: וּפֶטֶר חֲמוֹר. נֶאֱמַר בּוֹ (שְׁמוֹת יג) וַעֲרַפְתּוֹ, וְנֶאֱמַר בְּעֶגְלָה עֲרוּפָה וְעָרְפוּ, מָה עֶגְלָה עֲרוּפָה אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה, אַף פֶּטֶר חֲמוֹר אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְאֵינוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה אֶלָּא אַחַר עֲרִיפָה {ל}: וּבָשָׂר בְּחָלָב. נֶאֱמַר שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ, אֶחָד לְאִסּוּר אֲכִילָה, וְאֶחָד לְאִסּוּר הֲנָאָה, וְאֶחָד לְאִסּוּר בִּשּׁוּל: וּבְחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָעֲזָרָה. דִּכְתִיב (דְּבָרִים יב) כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם וְזָבַחְתָּ, בְּרִחוּק מָקוֹם אַתָּה זוֹבֵחַ וְאִי אַתָּה זוֹבֵחַ בְּקֵרוּב מָקוֹם {לא}. יָכוֹל לֹא יֹאכְלֶנּוּ אֲבָל יַשְׁלִיכֶנּוּ לַכְּלָבִים, תַּלְמוּד לוֹמַר (שְׁמוֹת כב) לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ, אוֹתוֹ אַתָּה מַשְׁלִיךְ לַכֶּלֶב וְאִי אַתָּה מַשְׁלִיךְ לַכֶּלֶב חֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה: מְכָרָן וְקִדֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן מְקֻדֶּשֶׁת. שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁתּוֹפֵס אֶת דָּמָיו לִהְיוֹת כָּמוֹהוּ אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה וּשְׁבִיעִית. עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים ז) וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ, כָּל מַה שֶּׁאַתָּה מְהַוֶּה מִמֶּנּוּ הֲרֵי הוּא כָמוֹהוּ. וּשְׁבִיעִית, שֶׁנֶּאֱמַר קֹדֶשׁ הִיא, תּוֹפֶסֶת דָּמֶיהָ כְּהֶקְדֵּשׁ. וַהֲווּ עֲבוֹדָה זָרָה וּשְׁבִיעִית שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד, וְכָל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כה} בְּעָרְלָה. וְהָא דְלָא תָנֵי אִסּוּרֵי עֲבוֹדָה זָרָה, מִשּׁוּם דְּבָעֵי לְמִתְנֵי מְכָרָן וְקִדֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן מְקֻדֶּשֶׁת. וּמִיהוּ שִׁיֵּר חָמֵץ בְּפֶסַח וְנוֹתָר וּפִגּוּל, שֶׁאִם קִדֵּשׁ בָּהֶן אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, מְכָרָן כוּ' מְקֻדֶּשֶׁת. הָרַ"ן: {כו} אֶת בְּשָׂרוֹ, אַף עַל גַּב דְּשַׁחֲטֵיהּ, כְּעֵין בָּשָׂר. גְּמָרָא: {כז} וְקָדָשִׁים אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה, שֶׁהֲרֵי מוֹעֲלִין בָּהֶן. רַשִׁ"י: {כח} וְהַמְשֻׁלַּחַת מֻתֶּרֶת. וּלְפִי זֶה קַשְׁיָא לִישְׁנָא דְצִפֳּרֵי, דַהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר צִפּוֹר. וּמֵהַאי טַעֲמָא כָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת וּמְשֻׁלַּחַת נַמִּי מִתַּסְרָא מִשְּׁחִיטַת חֲבֶרְתָּהּ עַד הַשִּׁלּוּחַ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כט} בַּגְּמָרָא, אִי מַה קֹּדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו וְיוֹצֵא לְחֻלִּין אַף שְׂעַר נָזִיר כוּ', וּבַסֵּיפָא תְנַן דְּאֵין תּוֹפֵס דָּמָיו. וּמְשָׁנֵי מִי קָרִינַן קֹדֶשׁ דְּמַשְׁמַע שֵׁם קְדֻשָּׁה, קָדוֹשׁ קָרִינַן, מַשְׁמַע הוּא קָדוֹשׁ. גְּמָרָא: {ל} דְּהָא מִוַעֲרַפְתּוֹ יָלְפִינַן. וּמִיהוּ אֵין כֵּן הֲלָכָה כְּמוֹ שֶׁאֶכְתֹּב בַּמִּשְׁנָה ג' פֶּרֶק קַמָּא דִּבְכוֹרוֹת: {לא} יָכוֹל לֹא יִשְׁחֹט וְאִם שָׁחַט יְהֵא מֻתָּר, תַּלְמוּד לוֹמַר כִּי יִרְחַק מִמְּךָ וְגוֹ' וְזָבַחְתָּ וְאָכַלְתָּ, מַה שֶּׁאַתָּה זוֹבֵחַ בְּרִחוּק מָקוֹם אַתָּה אוֹכֵל, וְאִי אַתָּה אוֹכֵל מַה שֶּׁאַתָּה זוֹבֵחַ בְּמָקוֹם קָרוֹב. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לב} מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם תֹּאמַר וְהָא הָנֵי זוּזֵי לָאו דִידֵיהּ נִינְהוּ, שֶׁצָּרִיךְ לְהַחֲזִיר הַדָּמִים כֵּיוָן שֶׁמָּכַר לוֹ אִסּוּרֵי הֲנָאָה. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּמַיְרֵי כְּשֶׁמְּכָרוֹ לְנָכְרִי אוֹ לְיִשְׂרָאֵל וְהִכִּיר בָּהֶם, דַּהֲווּ מָעוֹת מַתָּנָה. הָרֹא"שׁ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם המקדש בערלה בכלאי הכרם בשור הנסקל כו': אלו הדברים שזכר כולם אסורים בהנאה וזה מעיקר תורתנו כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה וכל מה שאנו אוסרין אכילתו ומתירין ליהנות בו יש ראיה עכ"פ על היתר הנאתו או מלשון התורה או מן ההקש וכתוב בתורה בערלה שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ונאמר בכלאי הכרם פן תקדש פן תוקד אש וכבר בארנו זה בסוף כלאים ואמר בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו ואמר בעגלה ערופה ונכפר להם הדם ואמר כפרה כתיב בה כקדשים: וצפורי מצורע הם ממכשירי מצורע ומעשיהם חוץ למקדש כמו שמבואר בתורה וכמו כן עגלה ערופה מכפרת והיא חוץ למקדש ואשם מצורע ג"כ הוא ממכשירי מצורע והוא בפנים ר"ל במקדש וכמו כן חטאת מצורע מכפרת והיא בפנים [כמו] שדין המכפר והמכשיר שבפנים אחד והוא אשם מצורע וחטאתו כמו כן דין המכפר והמכשיר שבחוץ אחד והם צפורי מצורע ועגלה ערופה וצפורי מצורע תאסר בהנאה משעת השחיטה ר"ל הצפור השחוטה בלבד ועגלה ערופה ירידתה אצל נחל איתן אוסרתה. ונאמר בנזיר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו ואמר גדולו יהיה קדוש. ופטר חמור נאמר בו וערפתו וכתיב וערפו שם את העגלה ולא יאסר בהנאה אלא אחר עריפה. ונאמר בבשר בחלב לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים א' לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בשול. וכתוב בתורה בבשר תאוה והוא חולין כי ירחק ממך המקום ואמרו בת"כ ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום פרט לחולין שנשחטו בעזרה ושם אמר יכול לא יאכלנו אבל יטילנו לכלב ת"ל לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה ואם מכר שום דבר מאלו שהם איסורי הנאה כבר עבר אבל דמיהן אינן אסורין בהנאה לפי שאין אצלנו שום דבר שיהיו דמיו במקומו אלא עבודת כוכבים ופירות שביעית נאמר בעבודת כוכבים והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהוה אחריו הרי הוא כמוהו פירוש כל מה שנשאר מחליפיה הרי הוא כמותם ונאמר בשביעית קודש (היא) מה קדש תופס דמיו אף שביעית תופסת את דמיה וכבר בארנו זה בשלימות בפרק שני משביעית ואין מלמדין מעבודת כוכבים ושביעית לשאר האיסורים לפי שהן שני כתובין הבאין כאחד וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין לפי עקרי ההקשים שבידנו: המקדש כתרומות וכמעשרות ובמתנות כו': (דף נח) (רמב"ם)
פרק ב - משנה י
הַמְקַדֵּשׁ בִּתְרוּמוֹת {לג} וּבְמַעַשְׂרוֹת וּבְמַתָּנוֹת וּבְמֵי חַטָּאת וּבְאֵפֶר חַטָּאת, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל: ר"ע מברטנורה הַמְקַדֵּשׁ בִּתְרוּמוֹת. תְּרוּמָה גְדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר: וּבְמַעַשְׂרוֹת. מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעְשַׂר עָנִי: וּמַתָּנוֹת. הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה: וּבְמֵי חַטָּאת. וּבְמֵי אֵפֶר חַטָּאת {לד}. וּרְאוּיִים לְמָכְרָם לַטְּמֵאִים לִקַּח מֵהֶם שְׂכַר הֲבָאָה וּשְׂכַר מִלּוּי הַמַּיִם. אֲבָל שְׂכַר הַזָּאָה וּשְׂכַר קִדּוּשׁ, וְהוּא נְתִינַת הָאֵפֶר בַּמַּיִם, אָסוּר {לה}: וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל. הָכִי קָאָמַר, וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּפְלוּ לוֹ תְּרוּמוֹת וּמַתָּנוֹת מִבֵּית אֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן, שֶׁזָּכָה בָּהֶם וְיָכוֹל לְמָכְרָם לַכֹּהֲנִים {לו}, אִם קִדֵּשׁ בָּהֶם אֶת הָאִשָּׁה, מְקֻדֶּשֶׁת. וַאֲפִלּוּ לֹא נָפְלוּ לוֹ תְרוּמוֹת אֶלָּא טְבָלִים {לז} שֶׁעֲדַיִן לֹא הוּרְמוּ, הוֹאִיל וּמוֹרִישׁוֹ כֹהֵן הָיָה עוֹמֵד לַהֲרִימָם וְהַתְּרוּמוֹת שֶׁלּוֹ, וְזֶה הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁיָּרַשׁ אוֹתָם נַמִּי יַפְרִישׁ מֵהֶם הַתְּרוּמָה וְהִיא שֶׁלּוֹ, וְיָכוֹל לְמָכְרָהּ לַכֹּהֲנִים, דְּמַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמוּ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {לג} בִּתְרוּמוֹת. דִּתְרוּמוֹת לֹא מִשֻּׁלְחָן גָּבוֹהַּ זָכוּ כִּדְאִיתָא בַגְּמָרָא סוֹף פֶּרֶק ט' דִּיבָמוֹת וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י תְּרוּמָה הִיא קְנוּיָה לַכֹּהֲנִים שֶׁאֵינָהּ שְׁיָרֵי שֻׁלְחַן מֶלֶךְ. אֲבָל שְׁיָרֵי קָדָשִׁים הֲרֵי הֵן כְּמַשְׂאוֹת מֵאֵת פְּנֵי אֱלֹהִים שֶׁהֵן שְׁיָרֵי שֻׁלְחָן: {לד} וְנִרְאֶה דְלָא גָרְסִינַן וּבְאֵפֶר חַטָּאת. אֲבָל לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם וְאֵפֶר פָּרָה אֲדֻמָּה, וְהַמַּיִם שֶׁהוּא מַזֶּה עָלָיו: {לה} גְּמָרָא. וְכָתַב רַשִׁ"י שְׂכַר הֲבָאָה וּמִלּוּי, דְּמִלְּתָא דְטִרְחָא הוּא וְרַחֲמָנָא לֹא רַמְיַהּ עֲלֵיהּ וְשָׁרֵי לְמִשְׁקַל אַגְרָא, מְקֻדֶּשֶׁת. וּמַתְנִיתִין דִּבְכוֹרוֹת בִּשְׂכַר הַזָּאָה וְקִדּוּשׁ דְּלֵיכָּא טִרְחָא, וּשְׂכַר לִמּוּד מִצְוָה הוּא נוֹטֵל, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם וְגוֹ' מָה אֲנִי בְחִנָּם אַף אַתֶּם בְּחִנָּם. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּאַסְמַכְתָּא בְעָלְמָא הִיא: {לו} דְּאִי מִתְּבוּאָה וּבְהֵמָה שֶׁלּוֹ לֵית לֵיהּ בִּתְרוּמוֹת וּמַתָּנוֹת אֶלָּא טוֹבַת הֲנָאָה, וְטוֹבַת הֲנָאָה לָאו מָמוֹן: {לז} וְהָכִי אוֹקְמוּהָ בַּגְּמָרָא. וְכָתַב רַשִׁ"י וְהוּא הַדִּין דַּהֲוָה מָצֵי לְאוֹקְמֵי בִתְרוּמוֹת כוּ'. אֶלָּא דְקַשְׁיָא לֵיהּ מַאי קָא מַשְׁמַע לָן: (עיקר תוי"ט).
פרק ג
פרק ג - משנה א
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה פְלוֹנִית וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ לְעַצְמוֹ, מְקֻדֶּשֶׁת {ד}. וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה, הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי {ה}. בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה {ו}. מֵעַכְשָׁיו וּלְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת {ז}. בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן אוֹ בַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה: ר"ע מברטנורה הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה פְלוֹנִית וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ לְעַצְמוֹ. אָמְרִינַן בַּגְּמָרָא מַאי וְהָלַךְ {א}, שֶׁהָלַךְ בְּרַמָּאוּת. וּלְהָכִי תְנַן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ וְלֹא תְנַן הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ {ב}, לְאַשְׁמוֹעִינַן דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא עֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ מִתְּחִלָּה לְכָךְ, אֶלָּא שֶׁאָמַר לוֹ קַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה פְלוֹנִית {ג}, אִם קִדְּשָׁהּ לְעַצְמוֹ קָרִינַן בֵּיהּ שֶׁהָלַךְ בְּרַמָּאוּת וְרַמַּאי הֲוֵי: וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. וְיָכוֹל לְכָנְסָהּ אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ אֵלּוּ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם: מְקֻדֶּשֶׁת. וּצְרִיכָה גֵט מִתַּרְוַיְהוּ: בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל. אִם בַּת כֹּהֵן הִיא זֹאת שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, כָּל אוֹתָן שְׁלֹשִׁים יוֹם תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה, שֶׁלֹּא נִפְסְלָה מִלֶּאֱכֹל בִּתְרוּמַת בֵּית אָבִיהָ. וְאִם בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן הִיא, לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה, שֶׁעֲדַיִן אֵינָהּ אֵשֶׁת כֹּהֵן: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} דְּאִלּוּ בְּמִשְׁנָה ד' דְּפֶרֶק ב' דִּתְנַן הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ כוּ' וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר שַׁפִּיר תְּנַן וְהָלַךְ, כְּלַפֵּי הָא דְעָבַר עַל דַּעַת מְשַׁלְּחוֹ שֶׁאָמַר לוֹ וְקַדֵּשׁ לִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי: {ב} כְּלוֹמַר כְּהַאי דִּלְעֵיל. וּמַסִּיק בַּגְּמָרָא דִּלְעֵיל דִּתְנַן שְׁלוּחוֹ הֲוֵי נַמִּי לִרְבוּתָא, דְקָא מַשְׁמַע לָן דַּאֲפִלּוּ בִּשְׁלוּחוֹ דְּטָרַח לְבַקֵּשׁ בְּמָקוֹם אַחֵר, הוֹאִיל וַעֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ לֹא אָמְרִינַן מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ וְלֹא עֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ אֶלָּא בְאוֹתוֹ מָקוֹם: {ג} שֶׁלֹּא שְׁלָחוֹ לְשֵׁם כָּךְ, אֶלָּא אִם יִזְדַּמֵּן לוֹ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי דֶּרֶךְ אֶצְלָהּ: {ד} מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם תֹּאמַר מַאי קָא מַשְׁמַע לָן, פְּשִׁיטָא, וְכִי מִפְּנֵי שֶׁנָּהַג בָּהּ רַמָּאוּת לֹא תְהֵא מְקֻדֶּשֶׁת. יֵשׁ לוֹמַר דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה שֶׁלֹּא כַהֹגֶן לִפְקְעוּ רַבָּנָן לְקִדּוּשֵׁי מִנֵּיהּ כוּ', אִי נַמִּי סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא קִדּוּשֵׁי טָעוּת נִינְהוּ שֶׁאִלּוּ יָדְעָה שֶׁהַלָּה עֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ לְקַדְּשָׁהּ לֹא הָיְתָה מִתְקַדֶּשֶׁת לוֹ, קָא מַשְׁמַע לָן. הָרַ"ן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} לַשֵּׁנִי. בַּגְּמָרָא, אָמַר רַב לְעוֹלָם. וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁקִּדְּשָׁהּ הַשֵּׁנִי לֹא הָיְתָה מְקֻדֶּשֶׁת, וְתָפְסוּ בָהּ קִדּוּשֵׁי שֵׁנִי וְנַעֲשֵׂית אֵשֶׁת אִישׁ, וּלְאַחַר הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם כְּשֶׁיָּבֹאוּ קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן יִמְצְאוּ אוֹתָהּ אֵשֶׁת אִישׁ, וְנִמְצָא הָרִאשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁקִּדֵּשׁ אֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁאֵין הַקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ: {ו} בַּתְּרוּמָה. לְאַשְׁמְעִינַן דְּלֹא תֵימָא דְכִי אָמְרִינַן מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי הָנֵי מִלֵּי לְחֻמְרָא בִלְבַד, דְּלֵיתָא, אֶלָּא מְקֻדֶּשֶׁת לְגַמְרֵי וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן כְּלָל. אֲבָל בְּפֵרוּשׁ הָרַמְבַּ"ם מָצָאתִי וּמַה שֶּׁאָמַר בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה חוֹזֵר לַפִּסְקָא הָרִאשׁוֹנָה, וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה כָּל אוֹתָן שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְאִם אָמַר לָהּ מֵעַכְשָׁיו כוּ', אֵינָהּ אוֹכֶלֶת מֵעֵת שֶׁקִּבְּלָה הַקִּדּוּשִׁין. עַד כָּאן. וְנִרְאֶה שֶׁגּוֹרֵס בָּרֵישָׁא בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה, וּמְפָרֵשׁ כְּשֶׁלֹּא בָּא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ, וְסָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא שֶׁלֹּא תֹאכַל מִשּׁוּם דְּמִיחַלְּפָא בְמֵעַכְשָׁיו, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא. הָרַ"ן. וּצְרִיכִין אָנוּ לְפֵרוּשׁ הָרַ"ן בְּהָרַמְבַּ"ם, גַּם לְהָרַ"ב שֶׁגַּם כֵּן גּוֹרֵס כְּהָרַמְבַּ"ם: {ז} מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וּבַגְּמָרָא אָמַר רַב לְעוֹלָם וַאֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם עוֹמֶדֶת בְּסָפֵק קִדּוּשֵׁי שְׁנֵיהֶם, וַאֲסוּרָה לִשְׁנֵיהֶם בְּלֹא גֵט הָאֶחָד. וְטַעְמָא מִשּׁוּם דִּמְסַפְּקָא לָן הַאי וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים אִי תְנָאָה הֲוֵי, אִם לֹא אֶחְזֹר בִּי בְתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יִהְיוּ קִדּוּשִׁין מֵעַכְשָׁיו, אִי חֲזָרָה הֲוֵי מִמַּאי דְאָמַר מֵעַכְשָׁיו, וְקָאָמַר אֵינִי אוֹמֵר מֵעַכְשָׁיו אֶלָּא הִתְקַדְּשִׁי לִי לְאַחַר שְׁלֹשִׁים (דְּכֵיוָן שֶׁלֹּא אָמַר מֵעַכְשָׁיו מַשְׁמַע שֶׁרוֹצֶה הוּא לִמָּלֵךְ, אֶלָּא שֶׁאוֹמֵר מֵעַכְשָׁיו כְּדֵי שֶׁלֹּא תוּכַל הִיא לַחֲזֹר בָּהּ. הָרַ"ן), הִלְכָּךְ לְעוֹלָם הִיא בִסְפֵקָא. דְּאִי תְנַאי הוּא, קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן חָיְלֵי קִדּוּשֵׁי שֵׁנִי לֹא חָיְלֵי. וְאִי חֲזָרָה הוּא, קִדּוּשֵׁי שֵׁנִי חָיְלֵי קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן לֹא חָיְלֵי. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט). רמב"ם האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית כו': אמר חבירו ולא אמר שלוחו להודיעך ואפילו שהוא אוהבו שלא היה מרמה אותו כמו שרימהו מה שעשה עשוי: ואמר מקודשת לשני שהרשות בידו לישאנה כל זמן שירצה ואפילו בתוך אלו השלשים יום או אחר כן. ואמר בת כהן לישראל (לא) תאכל בתרומה חוזר על הבבא הראשונה שאמר הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום לפיכך אוכלת בתרומה כל אלו השלשים יום לפיכך אם אמר לה מעכשיו ולאחר שלשים יום אינה אוכלת בתרומה משקבלה אלו הקדושין: ואמר מקודשת ואינה מקודשת ואפילו אחר ל' יום הרי היא מקודשת ואינה מקודשת לכל אחד מהם וצריכה גט מזה ומזה דלמא מחלפא באשת איש: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ב
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה, הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לָךְ מָאתַיִם זוּז, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְהוּא יִתֵּן. עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לָךְ מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, נָתַן לָהּ בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת {ח}. עַל מְנָת שֶׁיֶּשׁ לִי מָאתַיִם זוּז, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְיֶשׁ לוֹ. עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ מָאתַיִם זוּז, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְיַרְאֶה לָהּ {ט}. וְאִם הֶרְאָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת: ר"ע מברטנורה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי. בִּפְרוּטָה זוֹ עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לָךְ מָאתַיִם זוּז: וְיִתֵּן. וּמִשֶּׁיִּתֵּן נִתְקַדְּשָׁה לְמַפְרֵעַ, דְּכָל הָאוֹמֵר עַל מְנָת כְּאוֹמֵר מֵעַכְשָׁיו דָּמֵי: הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְיֶשׁ לוֹ. אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיֶּשׁ לוֹ. וְאִם לֹא נוֹדַע שֶׁיֶּשׁ לוֹ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק, שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ וּמִתְכַּוֵּן לְקַלְקְלָהּ: וְאִם הֶרְאָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן. שֶׁהָיָה שֻׁלְחָנִי וְהֶרְאָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן מָעוֹת שֶׁאֵינָן שֶׁלּוֹ {י}, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ח} אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. פְּשִׁיטָא, מַהוּ דְתֵימָא לָאו תְּנָאָה הוּא וּלְזָרוֹזֵי קָאָמַר, קָא מַשְׁמַע לָן. גְּמָרָא, וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} וְיַרְאֶה לָהּ. אֲפִלּוּ אִיכָּא סַהֲדִי דְיָכוֹל לְאַחֲזוֹיֵי לָהּ לֹא הֲוֵי קִדּוּשִׁין עַד דְּמַחֲזֵי לָהּ, וּמִכִּי מַחֲזֵי לָהּ אִגַּלַּאי מִלְּתָא דְמֵעִקָּרָא תָפְסֵי בָּהּ קִדּוּשִׁין. טוּר: {י} גְּמָרָא, פְּשִׁיטָא, לֹא צְרִיכָא דְּאַף עַל גַּב דְּנָקֵיט דְּמֵי עִסְקָא, פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י לְמַחֲצִית שָׂכָר הָיוּ לְפָנָיו עַל שֻׁלְחָנוֹ לְהַחֲלִיף וּלְהִשְׂתַּכֵּר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת כו': מה שאמר ויתן רוצה לומר שהוא חייב ליתן לפיכך כשנותן נעשית מקודשת משעת קבלת הקדושין וכאילו אמר לה הרי את מקודשת מעכשיו לאחר שאתן ליך מאתים זוז וכמו כן ע"מ שאראה ליך מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום לפי שהעיקר אצלנו כל האומר ע"מ כאילו אומר מעכשיו דמי וממה שאמר הרי את מקודשת לי ויש לו רוצה לומר שאם נמצא אצלו מה שזכר הרי זו מקודשת בודאי ואם אמר שאין לו שום דבר ואנו לא נמצא שיש לו שום דבר מפורסם הרי היא מקודשת בספק דחיישינן שמא יש לו ויתכוין לקלקולה: ומה שאמר הראה על השלחן שאם לקח ממון בשותפות והראה לה מזה הממון מאתים זוז או שהלוה מאחרים והראה לה אינה מקודשת: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ג
עַל מְנָת שֶׁיֶּשׁ לִי בֵית כּוֹר עָפָר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְיֶשׁ לוֹ. עַל מְנָת שֶׁיֶּשׁ לִי בְמָקוֹם פְּלוֹנִי, אִם יֶשׁ לוֹ בְאוֹתוֹ מָקוֹם, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת {יא}. עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ בֵּית כּוֹר עָפָר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְיַרְאֶנָּה. וְאִם הֶרְאָהּ בַּבִּקְעָה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת: ר"ע מברטנורה בֵּית כּוֹר. מָקוֹם הָרָאוּי לִזְרֹעַ כּוֹר, שֶׁהוּא שְׁלֹשִׁים סְאִין: וְיֶשׁ לוֹ. אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיֶּשׁ לוֹ, מְקֻדֶּשֶׁת וַדַּאי. וְאִם אֵין יָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ, מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק, וְלֹא אָמְרִינַן זוּזֵי דַּעֲבִידֵי אֱנָשֵׁי דְמַצְנְעֵי חָיְישִׁינַן דִּלְמָא אִית לֵיהּ וּמִתְכַּוֵּן לְקַלְקְלָהּ, אֲבָל אַרְעָא לֹא חָיְישִׁינַן דִּלְמָא אִית לֵיהּ, דְּאִם אִיתָא דְּאִית לֵיהּ אַרְעָא, קָלָא אִית לֵיהּ: וְאִם הֶרְאָהּ בַּבִּקְעָה. שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ. וְאַף עַל גַּב דְּנָחַת בָּהּ לַחֲכִירוּת אוֹ לְקַבְּלָנוּת {יב}, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יא} אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. פְּשִׁיטָא. מַהוּ דְתֵימָא אֲמַר לָהּ מַאי נָפְקָא לָךְ מִנָּהּ, אֲנָא טָרַחְנָא וּמַיְתֵינָא, קָא מַשְׁמַע לָן. וְהוּא הַדִּין בְּמָעוֹת אִם אָמַר עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁאִם אֵין לוֹ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הָרַמְבַּ"ם וְהָרֹא"שׁ. וּלְהָרַמְבַּ"ם קִדּוּשֵׁי סָפֵק הֵן בְּתַרְוַיְהוּ, דְּשֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ וּמְכַוֵּן לְקַלְקְלָהּ: {יב} אֲפִלּוּ בַאֲרִיסוּת בָּתֵּי אָבוֹת, דְּמִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ שֶׁלּוֹ וְאִי מַפְסִיד נַמִּי יָכוֹל בַּעַל הַקַּרְקַע לְסַלּוּקֵיהּ. הָרַ"ן: (עיקר תוי"ט). רמב"ם ע"מ שיש לי בית כור עפר הרי זו מקודשת כו': מה שאמר בכאן יש לו רוצה לומר שאז תהיה מקודשת בודאי ואם אמר שאין אצלו שום דבר הרי זו מקודשת בספק דחיישינן שמא יש לו והשמיענו זה הדין במעות ובקרקע שלא נאמר אין אדם יכול להטמין קרקע ואילו היה אצלו שום דבר קלא אית ליה לפיכך למדנו שהיא מקודשת בספק ואילו השמיענו ג"כ זה הדין במעות בלבד שמא נאמר הממון אע"פ שנראה שאין לו שום דבר תהיה מקודשת בודאי לפי שהוא יכול להטמינו ואי אפשר לידע מה שאצל בני אדם מן הממון ולפיכך למדנו כשנראה שאין לו שום דבר שהיא מקודשת בספק ומה שאמר הראה בבקעה רוצה לומר שאינה שלו ואפילו שקבלה בשכירות או בשותפות אינה מקודשת: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ד
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל תְּנַאי {יג} שֶׁאֵינוֹ כִתְנַאי בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, אֵינוֹ תְנַאי, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לב), וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, וּכְתִיב, וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים. רַבִּי חֲנִינָא בֶן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, צָרִיךְ הָיָה הַדָּבָר לְאָמְרוֹ, שֶׁאִלְמָלֵא {טו} כֵן, יֵשׁ בְּמַשְׁמַע שֶׁאֲפִלּוּ בְאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא יִנְחָלוּ: ר"ע מברטנורה כָּל תְּנַאי. שֶׁאֵינוֹ כָפוּל וְכוּ': אֵינוֹ תְנַאי. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי נִתְקַיְּמוּ הַדְּבָרִים: אִם יַעַבְרוּ וְאִם לֹא יַעַבְרוּ. וְאִי לֹא כָפַל הַדְּבָרִים הָיְתָה מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת וְהָיוּ נוֹחֲלִים אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ עוֹבְרִים. וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר אִם יַעַבְרוּ אִתְּכֶם, לֵית לָן מִכְּלָל הֵן אַתָּה שׁוֹמֵעַ לָאו. וְשָׁמְעִינַן מִנָּהּ נַמִּי, דְּבָעִינַן תְּנַאי קוֹדֵם לְמַעֲשֶׂה, מִדְּלֹא אָמַר תְּנוּ לָהֶם אִם יַעַבְרוּ, מַשְׁמַע דְּאִי הֲוָה אָמַר הָכִי, לֹא אָתֵי תְנָאָה וּמְבַטֵּל מַעֲשֶׂה דְמַתָּנָה דְקַדְמֵיהּ. וּשְׁמַע מִנָּהּ נַמִּי דְּבָעִינַן הֵן קוֹדֵם לְלָאו {יד}, דְּלֹא אָמַר תְּחִלָּה אִם לֹא יַעַבְרוּ אַל תִּתְּנוּ וְאִם יַעַבְרוּ וּנְתַתֶּם: רַבִּי חֲנִינָא כוּ'. אַתְּנַאי כָּפוּל פָּלֵיג, דְּאֵין צָרִיךְ לִכְפּוֹל, דְּמִכְּלָל הֵן נִשְׁמַע לָאו. וְזֶה שֶׁכְּפָלוֹ מֹשֶׁה, צֹרֶךְ הָיָה הַדָּבָר. וּלְעִנְיַן פְּסַק הֲלָכָה, אִם אָמַר עַל מְנָת, אֵין צָרִיךְ תְּנַאי כָּפוּל וְלֹא הֵן קוֹדֵם לְלָאו וְלֹא תְנַאי קוֹדֵם לְמַעֲשֶׂה, אֶלָּא הַתְּנַאי קַיָּם. וְאִם לֹא אָמַר עַל מְנָת, צָרִיךְ כָּל הָנֵי דְאָמְרִינַן. וְאִם לָאו, הַתְּנַאי בָּטֵל וְהַמַּעֲשֶׂה קַיָּם. וְלֹא שְׁנָא בִּתְנַאי שֶׁבְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, וְלֹא שְׁנָא בִּתְנַאי שֶׁבְּגִטִּין וְקִדּוּשִׁין, הַכֹּל שָׁוֶה לְדָבָר זֶה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יג} כָּל תְּנַאי כוּ'. כְּגוֹן הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז, וְלֹא פֵרֵשׁ לִכְפּוֹל (אִם לֹא כוּ'). רַשִׁ"י. וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם דְּרַבִּי מֵאִיר חוֹלֵק עַל אֵלּוּ הַבָּבוֹת הַקּוֹדְמוֹת שֶׁאוֹמֵר עַל מְנָת וּמַצְרִיךְ גַּם כֵּן תְּנַאי כָּפוּל. אֲבָל אֵין הֲלָכָה כְמוֹתוֹ בְּעַל מְנָת כוּ': {יד} הַיְנוּ שֶׁלֹּא יְהֵא מְסַיֵּם דְּבָרָיו בָּהֶן, דְּבִגְמַר דְּבָרִים אָדָם מַתְפִּיס, וְנִמְצָא מַעֲשֶׂה קַיָּם וּתְנַאי בָּטֵל. הָרַ"ן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טו} שֶׁאִלְמָלֵא כוּ'. לֹא מִבַּעְיָא בְּאֶרֶץ גִּלְעָד לֹא יִנְחָלוּ, דְּכֵיוָן שֶׁהָיָה לָהֶם יִפּוּי כֹּחַ בְּאֶרֶץ גִּלְעָד אִם יַעַבְרוּ דְּבִשְׁבִיל זֶה נִתְּנָה לָהֶם, אִם כֵּן דִּין הוּא שֶׁהוּרַע כֹּחָם אִם לֹא יַעַבְרוּ, אֶלָּא אֲפִלּוּ בְאֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁלֹּא יִפּוּ כֹּחָם אִם יַעַבְרוּ, שֶׁהֲרֵי בִשְׁבִיל זֶה לֹא נִתַּן לָהֶם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, אֲפִלּוּ הָכִי הוּרַע כֹּחָם אִם לֹא יַעַבְרוּ, אִלְמָלֵא הָיְתָה הַכְּפִילוּת דִּוְאִם לֹא יַעַבְרוּ וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב מַשְׁמָעוּת דִּגְמָרָא: (עיקר תוי"ט). רמב"ם רמ"א כל תנאי שאינו כתנאי בני גד כו': וזה הנקרא תנאי כפול והוא מחוייב אפילו אם אמר על מנת כמו באלו הבבות הנקדמות א"ר מאיר שצריך ג"כ תנאי כפול ואין הלכה כר' מאיר: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ה
הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְאָמַר, כְּסָבוּר הָיִיתִי שֶׁהִיא כֹהֶנֶת וַהֲרֵי הִיא לְוִיָּה, לְוִיָּה וַהֲרֵי הִיא כֹהֶנֶת, עֲנִיָּה וַהֲרֵי הִיא עֲשִׁירָה, עֲשִׁירָה וַהֲרֵי הִיא עֲנִיָּה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִטְעַתּוּ {טז}. הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה, הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שֶׁאֶתְגַּיֵּר אוֹ לְאַחַר שֶׁתִּתְגַּיְּרִי, לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר אוֹ לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי, לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעֲלֵךְ אוֹ לְאַחַר שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתֵךְ, לְאַחַר שֶׁיַּחֲלֹץ {יז} לָךְ יְבָמֵךְ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, אִם יָלְדָה אִשְׁתְּךָ נְקֵבָה הֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִי, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. אִם הָיְתָה אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ מְעֻבֶּרֶת וְהֻכַּר עֻבָּרָהּ, דְּבָרָיו קַיָּמִין, וְאִם יָלְדָה נְקֵבָה, מְקֻדֶּשֶׁת: ר"ע מברטנורה וְהֻכַּר עֻבָּרָהּ, דְּבָרָיו קַיָּמִין. כָּתַב הָרַמְבַּ"ם דְּאֵין לוֹ לָבֹא עָלֶיהָ עַד שֶׁיְּקַדְּשֶׁנָּה קִדּוּשִׁין שְׁנִיִּים {יח}, שֶׁאֵין אָדָם מַקְנֶה דָבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. וְלֹא אָמְרוּ דְּבָרָיו קַיָּמִים אֶלָּא לְהַחְמִיר עָלֶיהָ שֶׁאֲסוּרָה לִנָּשֵׂא לַאֲחֵרִים: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {טז} שֶׁלֹּא הִטְעַתּוּ. אֶלָּא הוּא הִטְעָה אֶת עַצְמוֹ. וְכֵיוָן דְּלֹא פֵרֵשׁ, לָאו כֹּל כְּמִינֵיהּ, דַּהֲווּ לְהוּ דְבָרִים שֶׁבַּלֵּב. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יז} שֶׁיַּחֲלֹץ. קָסָבַר הַאי תַּנָּא אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בִּיבָמָה לַשּׁוּק. רַשִׁ"י. וּכְלוֹמַר רַבִּי עֲקִיבָא הִיא דְסָבַר אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּחַיָּבֵי לָאוִין. וְאֵינָהּ הֲלָכָה: {יח} וּמְסַיֵּם כְּדֵי שֶׁיַּכְנִיס אוֹתָהּ בְּקִדּוּשִׁין שֶׁאֵין בָּהֶן דֹּפִי: (עיקר תוי"ט). רמב"ם המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי כו': ומה שמתחזק אצלי שצריך שיקדש אותה אחר שנולדה ואז מותר לבא עליה לפי שמן העיקרים שבידינו אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם ואמנם אמרנו דבריו קיימין להחמיר שהיא נעשה כאשת איש: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ו
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֲדַבֵּר עָלַיִךְ לַשִּׁלְטוֹן וְאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ כְּפוֹעֵל, דִּבֶּר עָלֶיהָ לַשִּׁלְטוֹן {כ} וְעָשָׂה עִמָּהּ כְּפוֹעֵל, מְקֻדֶּשֶׁת {כא}. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה אַבָּא, רָצָה הָאָב, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו אֵינָה מְקֻדֶּשֶׁת. מֵת הָאָב, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. מֵת הַבֵּן, מְלַמְּדִין הָאָב לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה: ר"ע מברטנורה וְאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ כְּפוֹעֵל. בִּפְעֻלַּת יוֹם אֶחָד. וְלָאו דִּמְקַדֵּשׁ לָהּ בִּשְׂכַר פְּעֻלָּה {יט}, דְּכֵיוָן דְּקָיְמָא לָן יֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, נִמְצָא כְשֶׁגָּמַר פְּעֻלָּתוֹ הֲוֵי שְׂכִירוּתוֹ מִלְוֶה אֶצְלָהּ, וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. אֶלָּא דִּמְקַדֵּשׁ לָהּ הַשְׁתָּא בִּפְרוּטָה עַל מְנָת שֶׁיַּעֲשֶׂה אַחַר כָּךְ עִמָּהּ כְּפוֹעֵל: עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה אַבָּא. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ שֶׁלֹּא יִמְחֶה אַבָּא, וּכְשֶׁקָּבַע זְמַן לִמְחָאָתוֹ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר שֶׁלֹּא יִמְחֶה אַבָּא כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. הִלְכָּךְ רָצָה הָאָב, שֶׁעָבְרוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא מִחָה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. לֹא רָצָה, שֶׁמִּחָה בְתוֹךְ שְׁלֹשִׁים, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת: מֵת הָאָב. תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, דְּאָמְרִינַן מַאן מַחֵי: מֵת הַבֵּן. בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים, מְלַמְּדִים אֶת הָאָב שֶׁיִּמְחֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְהֵא זְקוּקָה לְיָבָם: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יט} וְהָא קָא מַשְׁמַע לָן מַתְנִיתִין דְּיֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, דְּאִי לָאו הָכִי פְּשִׁיטָא דִתְנַאי זֶה מוֹעִיל כִּשְׁאָר תְּנָאִים דְּעָלְמָא. רַשִׁ"י: {כ} לַשִּׁלְטוֹן. וְהִנִּיחָהּ הַשִּׁלְטוֹן וְלֹא תְּבָעָהּ. הָרַמְבַּ"ם: {כא} מְקֻדֶּשֶׁת. אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁעָשָׂה עִמָּהּ כְּפוֹעֵל וְדִבֵּר עָלֶיהָ לַשִּׁלְטוֹן מְקֻדֶּשֶׁת בְּוַדַּאי, וְאִם אֵין עֵדִים מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק. טוּר: (עיקר תוי"ט). רמב"ם האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך כו': על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת כו': ואעשה עמך כפועל על מנת שיתן לה פרוטה לפי שאם קידש אותה בשכר עבודתו בלבד אינה מקודשת לפי שהוא זכה בכל חלק שכירתו עם כל חלק עבודתו וכשנגמרה עבודתו נעשה אצלה חוב בשכירות עבודתו ומקדש במלוה אינה מקודשת: ומה שאמר ע"מ שירצה אבא ענינו שלא ימחה בידו ולכך אם מת האב מקודשת ואם אמר ע"מ שלא ימחה אבא מכאן ועד שלשים יום הרשות בידו למחות אחר ששתק שלשים יום ונתבטלו הקדושין ולכך אם מת הבן בתוך שלשים יום מלמדין את האב לומר איני רוצה כדי שלא תהיה זקוקה ליבם: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ז
קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ, וּבָא אֶחָד וְאָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, נֶאֱמָן. זֶה אָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ וְזֶה אָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים גֵּט. וְאִם רָצוּ, אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס: ר"ע מברטנורה אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ נֶאֱמָן. לְכָנְסָהּ {כב}. דְּלֹא חֲצִיף לְמֵימַר קַמֵּיהּ דְּאָב שֶׁקִּבֵּל הַקִּדּוּשִׁין, אֲנִי הוּא, אִם לֹא הָיָה אֱמֶת, דְּמִירְתַת דִּלְמָא מַכְחִישׁ לֵיהּ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כב} וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין דָּבָר שֶׁבָּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, וְעֵד אֶחָד דִּמְהֵימָן לוֹמַר מֵת בַּעְלִיךְ הַיְנוּ טַעֲמָא מִשּׁוּם דְּאִיהִי דָיְקָא וּמִנָּסְבָא וּמִתּוֹךְ חֹמֶר שֶׁהֶחְמַרְתָּ עָלֶיהָ בְּסוֹפָהּ, וְהָכָא לֵיתֵיהּ לְהַאי טַעֲמָא, הָתָם הוּא לְהוֹצִיאָהּ מֵחֶזְקָתָהּ, אֲבָל זֶה שֶׁמַּעֲמִידָהּ בְּחֶזְקָתָהּ אֶלָּא שֶׁאוֹמֵר שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לוֹ, נֶאֱמָן. הָרַ"ן. וְהַגָּאוֹן פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ בַּסּוּגְיָא, שְׁדָא נַרְגָּא בְּדִבְרֵי הָרַ"ן. וּבְסִפְרִי פִּתְחֵי נִדָּה פֶּתַח מ"א מ"ב הֶאֱרַכְתִּי בָּעִנְיָן. וּמָקוֹם הִנִּיחוּ לִי לְהִתְגַּדֵּר בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה כו': אמר נאמן שמותר לו לישאנה: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ח
קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי, קִדַּשְׁתִּיהָ וְגֵרַשְׁתִּיהָ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, וַהֲרֵי הִיא קְטַנָּה, נֶאֱמָן {כג}. קִדַּשְׁתִּיהָ וְגֵרַשְׁתִּיהָ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, וַהֲרֵי הִיא גְדוֹלָה, אֵינוֹ נֶאֱמָן. נִשְׁבֵּית וּפְדִיתִיהָ, בֵּין שֶׁהִיא קְטַנָּה בֵּין שֶׁהִיא גְדוֹלָה, אֵינוֹ נֶאֱמָן. מִי שֶׁאָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ {כו}, יֶשׁ לִי בָנִים, נֶאֱמָן. יֶשׁ לִי אַחִים, אֵינוֹ נֶאֱמָן. הַמְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ סְתָם, אֵין הַבּוֹגְרוֹת {כח} בִּכְלָל: ר"ע מברטנורה וְגֵרַשְׁתִּיהָ. קִבַּלְתִּי אֶת גִּטָּהּ: וַהֲרֵי הִיא קְטַנָּה. עַכְשָׁיו כְּשֶׁאָמַר עָלֶיהָ כָךְ: נֶאֱמָן. לְפָסְלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה. שֶׁהָאָב נֶאֱמָן עַל בִּתּוֹ כָּל זְמַן שֶׁהִיא קְטַנָּה, דִּכְתִיב (דְּבָרִים כב) אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה, כְּשֶׁאָמַר לָאִישׁ, אֲסָרָהּ עַל הַכֹּל, שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים לְמִי, כְּשֶׁחָזַר וְאָמַר לָזֶה, הִתִּירָהּ לוֹ {כד}: וַהֲרֵי הִיא גְדוֹלָה. וְאִם לְאַחַר שֶׁגָּדְלָה אָמַר כָּךְ, וּבְקַטְנוּתָהּ לֹא אָמַר, אֵינוֹ נֶאֱמָן: נִשְׁבֵּית וּפְדִיתִיהָ וְכוּ' אֵינוֹ נֶאֱמָן. לְפָסְלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה. דִּבְנִשּׂוּאִין הֵימְנֵיהּ רַחֲמָנָא לָאָב. לִשְׁבוּיָה לֹא הֵימְנֵיהּ {כה}: יֶשׁ לִי בָנִים. וְאֵין אִשְׁתִּי זְקוּקָה לְיָבָם {כז}: יֶשׁ לִי אַחִים. וְאִשְׁתִּי זְקוּקָה לְיָבָם. וְעַד עַכְשָׁיו הָיְתָה בְחֶזְקַת שֶׁאֵינָהּ זְקוּקָה: אֵין הַבּוֹגְרוֹת בִּכְלָל. לְפִי שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּת הָאָב לְקַדְּשָׁן. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲשָׂאַתּוּ הַבּוֹגֶרֶת שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִדּוּשֶׁיהָ {כט}, אָמְרִינַן לֹא שָׁבֵיק אֱנָשׁ מִצְוָה דְרַמְיָא עֲלֵיהּ {ל} וְעָבֵיד מִצְוָה דְּלֹא רַמְיָא עֲלֵיהּ. אֲבָל הַקְּטַנּוֹת וְהַנְּעָרוֹת כֻּלָּן צְרִיכוֹת גֵּט מִסָּפֵק, דְּלֹא יָדְעִינַן אֵיזוֹ מֵהֶן קִדֵּשׁ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כג} נֶאֱמָן. דַּוְקָא בְתוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר, אֲבָל הֵיכָא דְהֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ עַל פִּיו אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר לְאַחַר זְמַן גֵּרַשְׁתִּיהָ, דְּלֹא הֵימְנֵיהּ רַחֲמָנָא בְּגֵרוּשִׁין. הָרַ"ן. דְּהָא קְרָא אֶת בִּתִּי נָתַתִּי הוּא דִכְתִיב: {כד} וּקְרָא בֵּין בִּקְטַנָּה בֵּין בְּנַעֲרָה אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ בּוֹגֶרֶת מַיְרֵי, וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ דִּקְטַנָּה דִתְנַן הַיְנוּ לַאֲפוֹקֵי בוֹגֶרֶת: {כה} וְהוּא הַדִּין בְּקִדּוּשֵׁי בִיאַת אִסּוּר לֹא הֵימְנֵיהּ רַחֲמָנָא, וּבְהָכִי נִיחָא, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר מִגּוֹ דְקִדַּשְׁתִּיהָ לְפָסוּל לָהּ. הָרַ"ן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כו} מִיתָתוֹ. אוֹרְחָא דְמִלְּתָא נָקַט. רַשְׁבָּ"ם: {כז} וַאֲפִלּוּ כִּי מֻחְזָק בְּאַחֵי נֶאֱמָן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כח} אֵין הַבּוֹגְרוֹת כוּ'. הָא קְטַנּוֹת בִּכְלָל. דְּקִדּוּשִׁין שֶׁאֵין מְסוּרִין לְבִיאָה, דְּכָל אַחַת סָפֵק אֲחוֹת אִשָּׁה, אֲפִלּוּ הָכִי הֲווּ בִכְלַל סָפֵק קִדּוּשִׁין וּצְרִיכוֹת גֵּט: {כט} דְּאִי לָאו הָכִי לְמַאי תְּנַן אֵין הַבּוֹגְרוֹת בִּכְלָל, מִלְּתָא דִפְשִׁיטָא הִיא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ל} דְּמַתְנִיתִין סְתָמָא קָתָנֵי, וַאֲפִלּוּ אָמְרָה לוֹ קִדּוּשַׁי לְךָ, דְּאִית לֵיהּ נַמִּי הֲנָאָה מִנָּהּ. גְּמָרָא. וְהָא דְקָרֵי לֵיהּ מִצְוָה דְרַמְיָא עֲלֵיהּ, דִּכְתִיב [יִרְמְיָה כט] וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט). רמב"ם קדשתי את בתי קדשתיה וגירשתיה כשהיא קטנה כו': מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן כו': המקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל כו': נאמן במאמרו שבתו גרושה והיא פסולה לכהונה כל זמן שהיא נערה לפי שהתורה האמינתו עליה באלו השנים לאוסרה או להתירה אמרו מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה ולפיכך נאמן עליה שהיא גרושה אבל אם היתה גדולה הרי זו לא תפסל לכהונה על פיו וכמו כן כשאמר שנשבית שפוסל אותה לכהונה אינו נאמן לפי שבנישואין הימניה רחמנא לאב בשבויה לא הימניה: ומי שקדש את בתו סתם והיו לו בנות רבות כולם אסורות על זה המקדש וצריכות גט כל אחת ואחת מלבד הבוגרות כמו שזכר: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ט
מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ שְׁתֵּי כִתֵּי בָנוֹת מִשְּׁתֵּי נָשִׁים {לא}, וְאָמַר קִדַּשְׁתִּי {לב} אֶת בִּתִּי הַגְּדוֹלָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת אוֹ גְדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת שֶׁהִיא גְדוֹלָה מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, כֻּלָּן {לג} אֲסוּרוֹת, חוּץ מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר {לד}, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת, חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת. קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי הַקְּטַנָּה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם קְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת, אוֹ גְדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת שֶׁהִיא קְטַנָּה מִן הַקְּטַנּוֹת שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת, חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת, חוּץ מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת: ר"ע מברטנורה קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי גְדוֹלָה. אִיצְטְרִיךְ תַּנָּא לְאַשְׁמוֹעִינַן פְּלֻגְתָּא דְּרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי בְּקִדַּשְׁתִּי אֶת הַגְּדוֹלָה וּבְקִדַּשְׁתִּי אֶת הַקְּטַנָּה. דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן בְּקִדַּשְׁתִּי אֶת הַגְּדוֹלָה, הֲוָה אֲמִינָא, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר, דְּכֵיוָן דְּאִיכָּא דְזוּטְרָא מִנָּהּ, לְהַךְ "גְּדוֹלָה" קָרֵי לָהּ, דְּשֶׁבָח הוּא לָאָדָם לִקְרוֹת בִּתּוֹ בְּלָשׁוֹן גְּדוֹלָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא קְטַנָּה, כְּשֶׁיֵּשׁ קְטַנָּה לְמַטָּה מִמֶּנָּה. אֲבָל קְטַנָּה אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי דְּכָל שֶׁהוּא יָכוֹל לִקְרוֹת אוֹתָהּ גְּדוֹלָה אֵין קוֹרֵא אוֹתָהּ קְטַנָּה. וְאִי אִתְּמַר בְּהָא, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֲבָל בְּהַךְ אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר, לְכָךְ הֻצְרְכוּ שְׁתֵּיהֶן. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בִשְׁתֵּיהֶן: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {לא} מִשְּׁתֵּי נָשִׁים. שֶׁנָּשָׂא הַשְּׁנִיָּה לְאַחַר מִיתַת הָרִאשׁוֹנָה. גְּדוֹלוֹת כַּת הָרִאשׁוֹנָה. קְטַנּוֹת כַּת שְׁנִיָּה. רַשִׁ"י. וְכֻלָּן בִּרְשׁוּתוֹ. הָרַמְבַּ"ם. וּכְלוֹמַר שֶׁכֻּלָּן קְטַנּוֹת אוֹ נַעֲרוֹת, אוֹ שֶׁכֻּלָּן בּוֹגְרוֹת וְנָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת לְקַדְּשָׁן, דְּאִלּוּ בּוֹגְרוֹת בִּמְקוֹם קְטַנּוֹת אוֹ נַעֲרוֹת, מְבֹאָר לְעֵיל דַּאֲפִלּוּ שַׁוִּיתֵיהּ שָׁלִיחַ אֵינָם בִּכְלָל. בֵּית יוֹסֵף: {לב} קִדַּשְׁתִּי. נִרְאֶה בְעֵינַי דְּדוֹמֶה לְאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמִשְׁנָה ז' קִדַּשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי כוּ'. וְהָכָא נַמִּי שֶׁאוֹמֵר קִדַּשְׁתִּי כוּ' וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזוֹהִי. וְאַף עַל גַּב שֶׁהַמְקַדֵּשׁ יֹאמַר שֶׁזּוֹ הִיא שֶׁקִּדֵּשׁ, אֵינוֹ נֶאֱמָן, דְּהָתָם הַיְנוּ טַעֲמָא דְנֶאֱמָן כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּשֵׁם הָרַ"ן, דְּחֶזְקָתָהּ מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵינוֹ מוֹצִיאָהּ מֵחֶזְקָתָהּ. אֲבָל הָכָא דִּלְמָא לֹא זוֹ הִיא שֶׁקִּדֵּשׁ וְנִמְצָא שֶׁאוֹתָהּ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה בֶאֱמֶת מוֹצִיאָהּ מִן הַסָּפֵק שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בָּהּ. וְאֵין דָּבָר שֶׁבָּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, מִלְּבַד הָאָב שֶׁהֶאֱמִינָתוֹ הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר אֶת בִּתִּי נָתַתִּי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לג} כֻּלָּן. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דִּבְשֶׁאֵין בְּכַת שְׁנִיָּה אֶלָּא גְדוֹלָה וּקְטַנָּה עָסְקִינַן. שֶׁאִלּוּ הָיָה אֶמְצָעִית בְּכַת שְׁנִיָּה, אֲפִלּוּ לְרַבִּי מֵאִיר הָיְתָה מֻתֶּרֶת, מִשּׁוּם דְּלֹא מִקַּרְיָא גְדוֹלָה אֶלָּא אִם כֵּן הִיא גְדוֹלָה לְגַבֵּי כָּל כַּת אַחַת. וְהַיְנוּ דְּלֹא קָתָנֵי וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם אֶמְצָעִית שֶׁבַּקְּטַנּוֹת. אֲבָל אֶמְצָעִית שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת נִכְלֶלֶת בַּקְּטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת. הָרַ"ן: {לד} דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. בְּהָא קָמִפַּלְּגֵי, רַבִּי מֵאִיר סָבַר מַחֵית אֱנָשׁ נַפְשֵׁיהּ לִסְפֵקָא, וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר לֹא מַחֵית אֱנָשׁ נַפְשֵׁיהּ לְמֵימַר מִלְּתָא דְּלֵיתֵי בָּהּ לִידֵי שְׁאֵלָה לַחֲכָמִים. וְכִי אָמַר גְּדוֹלָה, גְּדוֹלָה מַמָּשׁ שֶׁבְּכֻלָּן קָאָמַר. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט). רמב"ם מי שיש לו שתי בתי בנות משתי נשים כו': השמיענו מחלוקת בזאת הבבא השניה לפי שמא יעלה על דעתינו כי כמו שר"מ אומר בבבא הראשונה שכולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות לפי שכל אחת מהן בערך הקטנה מן הקטנות גדולה נקראת לפי שמנהג בני אדם שאומרים על הבנות שהן גדולות ולהרבות השנים שלהן אבל בזאת הבבא השניה שקדש קטנה אינה נקראת קטנה אלא כשאין שם קטנה ממנה ולכך למדנו שאפילו בזאת חולק ר' מאיר והלכה כר' יוסי בשני המאמרים: (רמב"ם)
פרק ג - משנה י
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה, קִדַּשְׁתִּיךְ {לה}, וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתָּנִי, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ {לו}, וְהִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. הִיא אוֹמֶרֶת קִדַּשְׁתָּנִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא קִדַּשְׁתִּיךְ, הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא אֲסוּרָה בִקְרוֹבָיו. קִדַּשְׁתִּיךְ, וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא בִתִּי, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת גְּדוֹלָה, וּגְדוֹלָה מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת קְטַנָּה, וּקְטַנָּה מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו: ר"ע מברטנורה הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה קִדַּשְׁתִּיךְ וְכוּ'. אִיצְטְרִיךְ לְאַשְׁמוֹעִינַן בְּאוֹמֵר קִדַּשְׁתִּיךְ, וּבְאוֹמֶרֶת קִדַּשְׁתָּנִי. דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן בְּאוֹמֵר לְאִשָּׁה קִדַּשְׁתִּיךָ שֶׁהוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו, הֲוָה אֲמִינָא דִּינָא הוּא דְּלֹא מִתַּסְרָא אִיהִי בִקְרוֹבָיו, דְּאִיהוּ שַׁקּוֹרֵי קָא מְשַׁקֵּר, דְּגַבְרָא לֹא אִכְפַּת לֵיהּ אִם אוֹסֵר עַצְמוֹ חִנָּם בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וּמְשַׁקֵּר וְאָמַר קִדַּשְׁתִּיךְ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִדְּשָׁהּ, אֲבָל אִיהִי כִּי אָמְרָה קִדַּשְׁתָּנִי, דְּאָסְרָה נַפְשָׁהּ אַכֻּלֵּי עָלְמָא עַד שֶׁיִּתֵּן לָהּ גֵּט, אִי לָאו דְּקִים לָהּ, לֹא הֲוָה אָמְרָה, וְנִתְּסַר אִיהוּ עַל פִּיהָ בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וַאֲפִלּוּ יְהַב לָהּ גֵּט. קָא מַשְׁמַע לָן: קִדַּשְׁתִּיךְ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא בִתִּי וְכוּ'. מִשּׁוּם דַּהֲוָה סָלְקָא דַעְתִּין לוֹמַר מֵאַחַר שֶׁהָאָב נֶאֱמָן עַל בִּתּוֹ מִן הַתּוֹרָה, תִּהְיֶה הָאֵם נֶאֱמֶנֶת עַל בִּתָּהּ מִדְּרַבָּנָן, קָא מַשְׁמַע לָן דְּאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {לה} קִדַּשְׁתִּיךְ. בִּפְנֵי פְלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם. דְּהָא אֵין קִדּוּשִׁין בְּלֹא עֵדִים. גְּמָרָא: {לו} אָסוּר כוּ'. דְּשַׁוִּינְהוּ עֲלֵיהּ חֲתִיכָה דְאִסּוּרָא בְּהוֹדָאָתוֹ. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט). רמב"ם האומר לאשה קידשתיך והיא אומרת לא קדשתני כו': שמא יעלה על הדעת שתהיה האשה נאמנת על בתה מדרבנן אחר שהאב נאמן מן התורה כמו שבארנו לכך למדנו שהיא אינה נאמנת: (רמב"ם)
פרק ג - משנה יא
קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתֵּךְ {לז}, וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא אוֹתִי, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת קְטַנָּה, וּקְטַנָּה מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו, הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת גְּדוֹלָה, וּגְדוֹלָה אֲסוּרָה בִקְרוֹבָיו: ר"ע מברטנורה קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתֵּךְ וְכוּ'. אַיְידֵי דְתָנָא לְהָנֵי בָּבֵי דִּלְעֵיל, תָּנָא נַמִּי לְהָא, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא מִשְׁנָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה. וּבְכָל הָנֵי דְהִיא אוֹמֶרֶת קִדַּשְׁתָּנִי, מְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ לִתֵּן גֵּט {לח} כְּדֵי לְהַתִּירָהּ. וְאִם מֵעַצְמוֹ נָתַן גֵּט, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן כְּתֻבָּה {לט}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {לז} בִּתֵּךְ. בִּגְדוֹלָה שֶׁעֲשָׂאֲתָּהּ שָׁלִיחַ. וְהִיא קִבְּלָה קִדּוּשִׁין לְעַצְמָהּ וְאָמְרָה שֶׁגַּם הוּא כְּשֶׁקִּדְּשָׁהּ נִתְכַּוֵּן לְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמָהּ: {לח} וְכוֹפִין לֹא, דְּאָמַר לֹא נִיחָא לִי דְאִתְּסַר בִּקְרוֹבָתָהּ. גְּמָרָא: {לט} דְּגַלֵּי דַעְתֵּיהּ דְּקִדְּשָׁהּ, וַאֲרוּסָה יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה. רַשִׁ"י, וּלְמַאן דְּסוֹבֵר דְּאֵין לָהּ כְּתֻבָּה, הָכָא כְּשֶׁכָּתַב לָהּ. וְאִם תֹּאמַר הֵיאַךְ יָכוֹל לוֹמַר לֹא קִדַּשְׁתִּיךְ. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּמַיְרֵי בְמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין כְּתֻבָּה וְאַחַר כָּךְ מְקַדְּשִׁין. הָרַב הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה: (עיקר תוי"ט). רמב"ם קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי כו': אמר זאת הבבא כדי להשלים החלוקים ואף על פי שלא היה צריך אליה וכל זמן שאמרה היא קדשתני מבקשין ממנו ליתן גט ואם נתן מעצמו כופין אותו ליתן כתובה: (רמב"ם)
פרק ג - משנה יב
כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִדּוּשִׁין וְאֵין עֲבֵרָה, הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר {מא}. וְאֵיזֶה, זוֹ כֹהֶנֶת, לְוִיָּה {מב} וְיִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּשְּׂאוּ לְכֹהֵן וּלְלֵוִי וּלְיִשְׂרָאֵל. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִדּוּשִׁין וְיֵשׁ עֲבֵרָה {מג}, הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם {מד}. וְאֵיזוֹ, זוֹ {מה} אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין. וְכָל מִי שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו קִדּוּשִׁין אֲבָל יֶשׁ לָהּ עַל אֲחֵרִים קִדּוּשִׁין, הַוָּלָד מַמְזֵר. וְאֵיזֶה, זֶה הַבָּא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. וְכָל מִי שֶׁאֵין לָהּ לֹא עָלָיו וְלֹא עַל אֲחֵרִים קִדּוּשִׁין, הַוָּלָד כְּמוֹתָהּ. וְאֵיזֶה, זֶה וְלַד שִׁפְחָה {מז} וְנָכְרִית: ר"ע מברטנורה כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִדּוּשִׁין וְאֵין עֲבֵרָה. שֶׁקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ וְאֵין עֲבֵרָה בְנִשּׂוּאֶיהָ. וְהַאי כְּלָלָא לָאו דַוְקָא {מ}, שֶׁהֲרֵי גֵּר שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת יֵשׁ קִדּוּשִׁין וְאֵין עֲבֵרָה, דִּקְהַל גֵּרִים לֹא אִקְּרֵי קָהָל, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר, שֶׁהַוָּלָד מַמְזֵר, אֶחָד גֵּר שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת וְאֶחָד מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא גִיּוֹרֶת: וְכָל מִי שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו קִדּוּשִׁין וְכוּ' הַוָּלָד מַמְזֵר. בִּיבָמוֹת נָפְקָא לָן מִקְּרָא דִכְתִיב (דְּבָרִים כג) לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו, וּסְמִיךְ לֵיהּ לֹא יָבֹא מַמְזֵר, וּמוֹקְמִינַן לַהּ בְּשׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁל אָבִיו, שֶׁהִיא אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו שֶׁהִיא עָלָיו בְּכָרֵת: עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת. שֶׁל חַיָּבֵי כְרֵתוֹת {מו}: וְלַד שִׁפְחָה וְנָכְרִית. דִּכְתִיב בְּשִׁפְחָה (שְׁמוֹת כא) הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ {מח}, וּבְנָכְרִית כְּתִיב (דְּבָרִים ז) כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי, וְמִדְּלָא כְתִיב כִּי תָסִיר, שְׁמַע מִנָּהּ הָכִי קָאָמַר, בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ, כִּי יָסִיר בַּעַל בִּתְּךָ אֶת בִּנְךָ אֲשֶׁר תֵּלֵד לוֹ בִתְּךָ מֵאַחֲרַי, אֲבָל אַבִּתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ לֹא מְהַדַּר, שֶׁאֵין הַבֵּן הַבָּא מִן הַנָּכְרִית קָרוּי בִּנְךָ אֶלָּא בְנָהּ {מט}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {מ} וּבַגְּמָרָא, דְאֵיזוֹ זוֹ אָתֵי לְמַעוֹטֵי כְהַאי גַּוְנָא: {מא} הַזָּכָר. דִּלְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם כְּתִיב. רַשִׁ"י: {מב} לְוִיָּה. גְּמָרָא. וְתוּ לֹא, וַהֲרֵי חָלָל שֶׁנָּשָׂא בַת יִשְׂרָאֵל הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר כוּ', תָּנָא כָל מָקוֹם לַאֲתוֹיֵי: {מג} עֲבֵרָה. וַאֲפִלּוּ הָכִי תָפְסֵי קִדּוּשִׁין, דְּקָסָבַר קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּחַיָּבֵי לָאוִין, וְהָכִי אִיפְסִיק הִלְכְתָא: {מד} הַפָּגוּם. שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם. הַנּוֹלָד מִפְּסוּלֵי כְהֻנָּה, הַוָּלָד פָּסוּל. וְכֵן בֶּן מַמְזֶרֶת מִיִּשְׂרָאֵל, מַמְזֵר, וְכֵן בֶּן מַמְזֵר מִיִּשְׂרְאֵלִית. וְכֵן בֶּן נְתִינָה מִיִּשְׂרָאֵל, נָתִין, וּבֶן נָתִין מִכְּשֵׁרָה, נָתִין. רַשִׁ"י. וְהָא דְהוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם, יָלְפִינַן מִקְּרָאֵי: {מה} וְאֵיזוֹ כוּ'. וְתֵימַהּ דְּלָא חָשֵׁיב נַמִּי לְחַיָּבֵי עֲשֵׂה מִצְרִי וַאֲדוֹמִי, וְצָרִיךְ לוֹמַר דְּתָנָא וְשִׁיֵּר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מו} חוּץ מִן הַנִּדָּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מז} שִׁפְחָה. מְנָלָן דְּלֹא תָּפְסִי בְהוּ קִדּוּשִׁין, דְּאָמַר קְרָא שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר: {מח} וּבְשִׁפְחָה כְנַעֲנִית נְשׂוּאָה לְעֶבֶד עִבְרִי מַיְרֵי, גְּמָרָא. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י וְאָמַר קְרָא דְּלֹא יֵצֵא הַבֵּן חָפְשִׁי עִם אָבִיו. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מט} וְכֵיוָן דִּפְשִׁיטָא דִוְלָדָהּ כָּמוֹהָ, מִמֵּילָא מִפְשִׁיט לָן דְּלֹא תָפְסֵי בָּהּ קִדּוּשִׁין. הָרַ"ן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כל מקום שיש קדושין ואין עבירה כו': כבר ידעת שאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הולד חלל ולא נאמר באלו הולד הולך אחר הפגום אלא מפני שהם מחייבי לאוין והולד פגום כללום עם חייבי לאוים שאפשר לומר בהם הולד הולך אחר הפגום לפי שישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית הולד ממזר כמו כן הדין בנתין ונתינה ואף על פי שאלו הכללות אמתיים וההסכמה עליה אמנם יש בבבא הראשונה זוג אחד בלבד שאינו כמו שאמרנו והוא גר שנשא ממזרת שיש קדושין ואין עבירה לפי שהגר מותר בממזרת לפי שפסק הלכה קהל גרים לא איקרי קהל אבל הולד ממזר וכמו כן ממזר שנשא גיורת בזה הזוג בלבד ואף על פי שהוא בלא עבירה והולד הולך אחר הפגום וממה שראוי שתדעהו שמצרי שני שנשא מצרית ראשונה הולד שלישי לפי שהם קדושין בלא עבירה והולד הולך אחר הזכר וכמו כן אילו נשא אדומי ראשון לאדומית שניה הולד שני ונאמר בשפחה האשה וילדיה ולדה כמוה ונאמר בעובדת כוכבים כי יסיר את בנך מאחרי בנך [מישראלית] קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה. (רמב"ם)
פרק ג - משנה יג
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יְכוֹלִין מַמְזֵרִים לִטַּהֵר {נ}. כֵּיצַד. מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא שִׁפְחָה, הַוָּלָד עֶבֶד. שִׁחְרְרוֹ, נִמְצָא הַבֵּן בֶּן חוֹרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי זֶה עֶבֶד מַמְזֵר {נג}: ר"ע מברטנורה מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא שִׁפְחָה. וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה יָכוֹל מַמְזֵר לִשָּׂא שִׁפְחָה כְּדֵי לְטַהֵר אֶת בָּנָיו {נא}. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי טַרְפוֹן. וּמוֹדֶה רַבִּי טַרְפוֹן שֶׁעֶבֶד שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת, הַוָּלָד מַמְזֵר, שֶׁעֶבֶד אֵין לוֹ יִחוּס {נב}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {נ} לִטַּהֵר. מִפְּסוּל זַרְעָם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְנֵיהֶם מַמְזֵרִים. רַשִׁ"י: {נא} דְּאַף עַל גַּב דְּמַמְזֵר חַיָּב הוּא בְכָל הַלָּאוִין שֶׁבַּתּוֹרָה. לָאו דְּשִׁפְחָה שָׁאנֵי, דְּלֹא אָמַר רַחֲמָנָא לֹא תִּקַּח שִׁפְחָה, וְאַפְּקֵיהּ בְּלָשׁוֹן לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ, דִּמְתַרְגְּמִינַן לֹא יִסַּב גַּבְרָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּתָא אָמָה, מַשְׁמַע שֶׁאֵין מַמְזֵר בִּכְלָל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיְּצִירָתוֹ בַּעֲבֵרָה, קָדֵשׁ וְעוֹמֵד הוּא. רַבֵּנוּ תָם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {נב} אֵינוֹ מִתְיַחֵס אַחַר אָבִיו. רַשִׁ"י: {נג} עֶבֶד מַמְזֵר. בַּגְּמָרָא פְלִיגֵי בְּיַלְפוּתָא דִּקְרָא: (עיקר תוי"ט). רמב"ם רבי טרפון אומר יכולין ממזרים ליטהר כו': אינו חולק רבי טרפון בעבד שנשא ממזרת שהולד ממזר לפי שאין חייס לעבדים ואין הפרש בין שתהיה שפחתו או שפחת חבירו ורבי טרפון מתיר לכתחילה. והלכה כרבי טרפון: (רמב"ם)
פרק ד
פרק ד - משנה א
עֲשָׂרָה יוֹחֲסִין {א} עָלוּ מִבָּבֶל, כַּהֲנֵי {ד}, לְוִיֵּי {ה}, יִשְׂרְאֵלֵי, חֲלָלֵי, גֵּרֵי, וַחֲרוּרֵי, מַמְזֵרֵי, נְתִינֵי, שְׁתוּקֵי, וַאֲסוּפֵי. כַּהֲנֵי, לְוִיֵּי וְיִשְׂרְאֵלֵי, מֻתָּרִים לָבֹא זֶה בָזֶה. לְוִיֵּי {ח}, יִשְׂרְאֵלֵי, חֲלָלֵי, גֵּרֵי וַחֲרוּרֵי {ט}, מֻתָּרִים לָבֹא זֶה בָזֶה. גֵּרֵי וַחֲרוּרֵי, מַמְזֵרֵי וּנְתִינֵי שְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי, כֻּלָּם מֻתָּרִין {י} לָבֹא זֶה בָזֶה: ר"ע מברטנורה עֲשָׂרָה יוֹחֲסִין עָלוּ מִבָּבֶל. שֶׁהִפְרִישׁ עֶזְרָא כָּל הַפְּסוּלִים שֶׁהָיוּ בְּבָבֶל {ב} וְהוֹלִיכָן עִמּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ עִם הַמְיֻחָסִין, מֵאַחַר שֶׁאֵין שָׁם בֵּית דִּין {ג}: חֲלָלֵי. כֹּהֲנִים שֶׁנּוֹלְדוּ מִן הַפְּסוּלוֹת לַכְּהֻנָּה, כְּגוֹן אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה {ו} חֲלָלָהּ זוֹנָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט: חֲרוּרֵי. עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים: נְתִינֵי. גִּבְעוֹנִים שֶׁמָּלוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ, וְנֶאֶסְרוּ לָבֹא בַקָּהָל {ז}: שְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי. מְפָרֵשׁ לְהוּ וְאָזֵיל: גֵּרֵי וַחֲרוּרֵי מַמְזֵרִין כוּ' כֻּלָּם מֻתָּרִין לָבֹא זֶה בָזֶה. דִּקְהַל גֵּרִים לֹא אִקְּרֵי קָהָל, וְלֹא הֻזְהֲרוּ מַמְזֵרִים לָבֹא בִּקְהַל גֵּרִים. אֲבָל לְוִיֵּי וְיִשְׂרְאֵלֵי בְּמַמְזֵרֵי לֹא. וּשְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי סָפֵק מַמְזֵרִים הֵם וּמֻתָּרִין לְהִתְעָרֵב בְּמַמְזֵר וַדַּאי, דְּאָמְרִינַן בְּקָהָל וַדַּאי הוּא דְּלֹא יָבֹא, הָא בְקָהָל סָפֵק יָבֹא {יא}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} יוֹחֲסִין. שֵׁם הַיַּחַס הוּנַח עַל יְדִיעַת הָאִישׁ לְבֵית אֲבוֹתָיו לָדַעַת עִנְיָנוֹ, עַל אֵיזֶה דֶרֶךְ שֶׁנּוֹלַד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} מִדְּלֹא תְנַן עָלוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עָלוּ מִבָּבֶל, לְאַשְׁמְעִינַן שֶׁכֻּלָּם עָלוּ מִבָּבֶל. גְּמָרָא: {ג} כְּלוֹמַר סַנְהֶדְרִי גְדוֹלָה שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים וְדָנִין אֶת הַכְּהֻנָּה. כְּדִתְנַן בְּסוֹף מַסֶּכֶת מִדּוֹת: {ד} כַּהֲנֵי כוּ'. מְנָלָן דִּסְלִיקוּ כוּ', וְיָלֵיף לְהוּ מִקְּרָא בַגְּמָרָא: {ה} לְוִיֵּי. וְהָא דִכְתִיב [עֶזְרָא ח] וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם, זֶה הָיָה בְעוֹדוֹ בְּבָבֶל, דּוֹק בַּפְּסוּקִים. וְהָא דְעֶזְרָא קְנָסָם שֶׁלֹּא עָלוּ עִמּוֹ (כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ב סוֹף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי), הַיְנוּ עַל שֶׁלֹּא נִתְעוֹרְרוּ מֵעַצְמָם לַעֲלוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ו} וְלֹא מָנֵי חֲלוּצָה, מִשּׁוּם דְּדִבְרֵי סוֹפְרִים הוּא. וּמִכָּל מָקוֹם הַוָּלָד חָלָל מִדִּבְרֵיהֶם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ חֹטְבֵי עֵצִים וְגוֹ' [יְהוֹשֻׁעַ ח]. וְחַיָּבִים יִשְׂרָאֵל לָמוּל עַבְדֵיהֶם הַכְּנַעֲנִים, וְהַנְהוּ הֲווּ בִּכְלַל מִקְנַת כַּסְפֶּךָ (וְעַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי רֵישׁ פֶּרֶק ג דְּמַכּוֹת): {ח} לְוִיֵּי כוּ'. אֲבָל כַּהֲנֵי בַּחֲלָלֵי גֵּרֵי וַחֲרוּרֵי לֹא, שֶׁחֲלָלָה בְלָאו. וּמְשֻׁחְרֶרֶת בְּחֶזְקַת זוֹנָה. רַשִׁ"י: {ט} וַחֲרוּרֵי. מַשְׁמַע אֲבָל עֲבָדִים לֹא. אַלִיבָּא דְרַבִּי טַרְפוֹן הוּא הַדִּין לְמַמְזֵרִים דְּמֻתָּרִין בַּעֲבָדִים, אֶלָּא מִשּׁוּם אִינָךְ שֶׁאֲסוּרִים בַּעֲבָדִים תָּנָא חֲרוּרֵי. הָרַ"ן: {י} מֻתָּרִים כוּ'. וְאַף דִּנְתִינִים קָיְמֵי בְּלֹא תִתְחַתֵּן דְּקָאֵי אַשִּׁבְעָה עֲמָמִין בְּגֵרוּתָן, דְּיֵשׁ לוֹמַר דְּלֹא מִחַיְּבֵי בְּלָאו דְּחִתּוּן אֶלָּא הֵיכָא דְאִיכָּא חֲשָׁשָׁא דְכִי יָסִיר, לְפִי שֶׁלֹּא חָשְׁשָׁה תוֹרָה אֶלָּא אַמְּיֻחָסִים, אֲבָל אַפְּסוּלִים לֹא. אֶלָּא דִבְלֹא גֵרוּת אֲסוּרִים מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ הֲסָרָה, אֲבָל נְתִינֵי שֶׁהֵם גֵּרִים וְחַיָּבִים בְּכָל הַמִּצְוֹת לָאו בְּנֵי הֲסָרָה נִינְהוּ: {יא} וְהָכִי נַמִּי אִיכָּא לְמִדְרַשׁ מַמְזֵר וַדַּאי הוּא דְלֹא יָבֹא, הָא סָפֵק מַמְזֵר יָבֹא, וְלִישְׁרֵי בְיִשְׂרָאֵל שְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי. וְהָכִי נַמִּי אָמְרִינַן בַּגְּמָרָא, אֶלָּא דַחֲכָמִים הֵם שֶׁעָשׂוּ מַעֲלָה בְיוֹחֲסִין וְלֹא רָצוּ לְהַכְשִׁירָם לְיִשְׂרָאֵל, אֲבָל זֶה בָזֶה לֹא עָשׂוּ מַעֲלָה: (עיקר תוי"ט). רמב"ם עשרה יוחסין עלו מבבל כהני לויי ישראלי כו': כשעלה עזרא מבבל לא הנית בהם פסול בשום פנים אלא כהנים לוים וישראלים מיוחסים וכן אמרו לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה והעלה עמו אלו העשרה משפחות מפני שחשש שמא יתערבו עמם אחר שלא היה שם בית דין הגדול שישתדלו על כך ולפיכך העלה אותם לירושלים שהיה שם בית דין הגדול שלא יניחו אותם להתערב: ונתינים הם הגבעונים שנתגיירו בימי יהושע שנאמר ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים א] לכל העדה. (רמב"ם)
פרק ד - משנה ב
וְאֵלּוּ הֵם שְׁתוּקֵי, כֹּל שֶׁהוּא מַכִּיר אֶת אִמּוֹ וְאֵינוֹ מַכִּיר אֶת אָבִיו. אֲסוּפֵי, כֹּל שֶׁנֶּאֱסַף מִן הַשּׁוּק וְאֵינוֹ מַכִּיר לֹא אָבִיו וְלֹא אִמּוֹ. אַבָּא שָׁאוּל הָיָה קוֹרֵא לִשְׁתוּקֵי, בְּדוּקֵי: ר"ע מברטנורה שְׁתוּקֵי. כֹּל שֶׁהוּא מַכִּיר אֶת אִמּוֹ. שֶׁקּוֹרֵא אַבָּא, וְאִמּוֹ מַשְׁתַּקְתּוֹ: בְּדוּקֵי. שֶׁבּוֹדְקִין אֶת אִמּוֹ. אִם אָמְרָה לְכָשֵׁר נִבְעַלְתִּי, הַוָּלָד כָּשֵׁר. וַהֲלָכָה כְאַבָּא שָׁאוּל: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם ואלו הם שתוקי כל שהוא מכיר את אמו כו': אמרו מאי בדוקי שבודקין את אמו ואם אמרה לכשר נבעלתי הולד כשר כמו שבארנו בתחילת כתובות. והלכה כאבא שאול: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ג
כָּל הָאֲסוּרִים לָבֹא בַקָּהָל, מֻתָּרִים לָבֹא זֶה בָזֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, וַדָּאָן בְּוַדָּאָן, מֻתָּר. וַדָּאָן בִּסְפֵקָן, (וּסְפֵקָן בְּוַדָּאָן), וּסְפֵקָן בִּסְפֵקָן, אָסוּר {יב}. וְאֵלּוּ הֵן הַסְּפֵקוֹת, שְׁתוּקִי, אֲסוּפִי וְכוּתִי: ר"ע מברטנורה כָּל הָאֲסוּרִים לָבֹא בַקָּהָל. אַף עַל גַּב דִּתְנִינַן לַהּ בָּרֵישָׁא מַמְזֵרֵי וּנְתִינֵי וְכוּ' מֻתָּרִים לָבֹא זֶה בָזֶה, הָא קָמַשְׁמַע לָן כְּגוֹן גֵּר עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי עִם מַמְזֵר שְׁתוּקִי וַאֲסוּפִי: רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דְהָכִי קָאָמַר, אֲפִלּוּ רַבִּי יְהוּדָה שֶׁאוֹסֵר גֵּר בְּמַמְזֶרֶת, הָנֵי מִלֵּי גֵר שֶׁל שְׁאָר נָכְרִים שֶׁמֻּתָּר לָבֹא בַקָּהָל הוּא דְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת לְרַבִּי יְהוּדָה, דִּסְבִירָא לֵיהּ קְהַל גֵּרִים אִקְּרֵי קָהָל, אֲבָל גֵּר עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי שֶׁאָסוּר לָבֹא בַּקָּהָל מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה שֶׁמֻּתָּר בְּמַמְזֶרֶת: וַדָּאָן בְּוַדָּאָן מֻתָּר. כְּגוֹן מַמְזֵרֵי בִּנְתִינֵי: וַדָּאָן בִּסְפֵקָן. מַמְזֵרֵי וּנְתִינֵי בִּשְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי: סְפֵקָן בִּסְפֵקָן. שְׁתוּקִי בִשְׁתוּקִית, וַאֲסוּפִי בַּאֲסוּפִית, וַאֲסוּפִי בִשְׁתוּקִית. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה סָפֵק וְזֶה סָפֵק, אָסוּר, שֶׁמָּא זֶה כָשֵׁר וְזֶה פָסוּל. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כּוּתִי. הֲוֵי סְפֵקַיְהוּ לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּתוֹרַת גִּטִּין וְקִדּוּשִׁין. וְהָאִידְנָא עֲשָׂאוּם כְּנָכְרִים גְּמוּרִים לְכָל דִּבְרֵיהֶם: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יב} אָסוּר. דִּסְבִירָא לֵיהּ עָשׂוּ מַעֲלָה בְיוֹחֲסִין אֲפִלּוּ בְּהָנֵי: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כל האסורין לבא בקהל מותרים לבא זה בזה כו': האסורין לבא בקהל הם עמוני ומואבי וממזר ושתוקי שלא נבדקה אמו ואסופי וכותי בזמן שלא היה הכותי אצלם כעובדי כוכבים אבל היום בארנו שהם כעובדי כוכבים לכל דבריהם ומה שאומר ר' יהודה אוסר שיעורו ואפילו לרבי יהודה שאוסר גר בממזרת מתיר גר עמוני בממזרת לפי שתכלית כוונת ר"י שאומר קהל גרים איקרי קהל וגר אסור בממזרת אינו אומר אלא כשזה הגר ראוי לבא בקהל אבל אם היה אסור לבא בקהל הרי זה מותר בממזרת והלכה כר' אליעזר בפסק הלכה קהל גרים לא איקרי קהל וגר מותר בכהנת ומותר בממזרת: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ד
הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה כֹהֶנֶת {יג} צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחֲרֶיהָ אַרְבַּע אִמָּהוֹת שֶׁהֵן שְׁמֹנֶה {יד}, אִמָּהּ וְאֵם אִמָּהּ, וְאֵם אֲבִי אִמָּהּ וְאִמָּהּ, וְאֵם אָבִיהָ וְאִמָּהּ, וְאֵם אֲבִי אָבִיהָ וְאִמָּהּ. לְוִיָּה {טז} וְיִשְׂרְאֵלִית, מוֹסִיפִין {יח} עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָת: ר"ע מברטנורה אַרְבַּע אִמָּהוֹת. שְׁתַּיִם מִצַּד הָאָב וּשְׁתַּיִם מִצַּד הָאֵם: שֶׁהֵם שְׁמֹנֶה. אַרְבַּע מִן הָאָב. וְאַרְבַּע מִן הָאֵם. וְאֵלּוּ הֵן, אִמָּהּ, אֵם אִמָּהּ, אֵם אֲבִי אִמָּהּ, אֵם אֵם אֲבִי אִמָּהּ, אֵם אָבִיהָ, אֵם אֵם אָבִיהָ, אֵם אֲבִי אָבִיהָ, אֵם אֵם אֲבִי אָבִיהָ. בּוֹדְקִים בָּהֶם שֶׁלֹּא הָיָה בְאַחַת מֵהֶן מִן הַפְּסוּלוֹת {טו}: וְאִם הָיְתָה לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית. וְכֹהֵן {יז} בָּא לְכָנְסָהּ: מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָת. אֵם אַחַת בְּכָל זוּג וְזוּג. כְּגוֹן אִמָּהּ וְאֵם אִמָּהּ וְאִם אֵם אִמָּהּ, וְכֵן כֻּלָּם. וְהָא דְבָדְקִינַן בָּאִמָּהוֹת וְלֹא בָדְקִינַן בָּאָבוֹת שֶׁמָּא יֵשׁ פְּסוּל בְּאָבִיהָ אוֹ בַּאֲבִי אָבִיהָ, מִשּׁוּם דְּדֶרֶךְ הָאֲנָשִׁים כְּשֶׁמְּגַנִּים זֶה אֶת זֶה מִתּוֹךְ קְטָטָה, מְגַנִּין בְּיוֹחֲסִין, וְאִם הָיָה שׁוּם פְּסוּל מִצַּד הָאָבוֹת הָיָה יָדוּעַ. אֲבָל הַנָּשִׁים אֵין זוֹ מְגַנָּה אֶת זוֹ בִּפְסוּל יִחוּס אֶלָּא בִזְנוּת, וְכִי אִיכָּא בְהוּ מִלְּתָא בִפְסוּל יוֹחֲסִין לֵית לֵיהּ קָלָא. וְלֹא נֶאֶמְרָה חִיּוּב בְּדִיקָה זוֹ אֶלָּא בְּמִשְׁפָּחָה שֶׁקָּרָא עָלֶיהָ עַרְעָר {יט}, אֲבָל מִשְׁפָּחָה שֶׁאֵין בָּהּ חֲשָׁד אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק, שֶׁכָּל הַמִּשְׁפָּחוֹת בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת הֵן עוֹמְדוֹת. וְהָאִישׁ בִּלְבַד הוּא שֶׁצָּרִיךְ לִבְדֹּק כְּשֶׁבָּא לִשָּׂא אִשָּׁה מִמִּשְׁפָּחָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲשָׁד, אֲבָל כֹּהֶנֶת שֶׁבָּאת לִנָּשֵׂא אֵינָהּ צְרִיכָה לִבְדֹּק אַחַר הָאִישׁ, שֶׁלֹּא הֻזְהֲרוּ {כ} כְּשֵׁרוֹת לִנָּשֵׂא לַפְּסוּלִים, וְכֹהֶנֶת מֻתֶּרֶת לְכַתְּחִלָּה לְהִנָּשֵׂא לְגֵר וּלְחָלָל, וְכָל שֶׁכֵּן לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית {כא}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יג} הַנּוֹשֵׂא כוּ'. פֵּרוּשׁ כֹּהֵן שֶׁבָּא לִשָּׂא אִשָּׁה כֹהֶנֶת. וְקָאָמַר דְּצָרִיךְ לִבְדֹּק מִשּׁוּם שֶׁאָנוּ רוֹצִים שֶׁבְּנָהּ יְשַׁמֵּשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. אֲבָל אֵין לְפָרֵשׁ דְּמַיְרֵי בְיִשְׂרָאֵל כוּ', דְּאִם כֵּן אַמַּאי נָקַט כֹּהֶנֶת, אֲפִלּוּ חֲלָלָה נַמִּי הֲוֵי בְּנָהּ כָּשֵׁר לִכְהֻנָּה. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב דִּלְהָרַ"ב דִּמְפָרֵשׁ דְּדַוְקָא בְּעִרְעוּר דִּין הַבְּדִיקָה מִשּׁוּם עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא יִשָּׂא לַמֻּזְהָר עָלֶיהָ. וַאֲפִלּוּ הָכִי אֵין לְפָרֵשׁ בְּיִשְׂרָאֵל, דְּכָל שֶׁאֵין כָּאן פְּסוּל חֲלָלוּת אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה אֲפִלּוּ לְמַמְזֵרוּת. וְכֵן כָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּעִקָּר הַבְּדִיקָה מִשּׁוּם חֲלָלוּת, וְאַגַּב כוּ'. וְעַיֵּן עוֹד: {יד} שְׁמֹנֶה. נָקַט הַאי לִישָׁנָא לְפִי שֶׁמִּפְּנֵי בְדִיקַת הָאַרְבַּע צָרִיךְ לִבְדֹּק הָאֲחֵרוֹת, שֶׁאֵין הָאַרְבַּע נִבְדָּקוֹת אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בוֹדֵק שֶׁלְּמַעְלָה מֵהֶן. הָרַ"ן: {טו} וּלְשׁוֹן רַשִׁ"י, בּוֹדְקִים שֶׁלֹּא הָיוּ מַמְזֵרוֹת אוֹ אַחַת מֵהַפְּסוּלוֹת לַקָּהָל: {טז} לְוִיָּה כוּ'. דְּאַף עַל גַּב דְּאֵין בָּהֶן חֲשַׁשׁ חֲלָלוּת, שֶׁאָבִיהָ הוּא לֵוִי וְיִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ כְּשֶׁאִמָּהּ חֲלָלָה כְּשֵׁרָה לִכְהֻנָּה כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ו', מִכָּל מָקוֹם הוֹאִיל וְהִצְרִיכוּ לְכֹהֵן לִבְדֹּק מִשּׁוּם פְּסוּל חֲלָלוּת בְּכֹהֶנֶת דְּשָׁיְכֵי בָּהּ, הִלְכָּךְ הִצְרִיכוּהוּ לִבְדֹּק הֵיכָא דְלָא שַׁיָּךְ אֶלָּא פְסוּל מַמְזֵרוּת, כְּגוֹן לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית. תּוֹסָפוֹת: {יז} וְכֵן לְשׁוֹן רַשִׁ"י. וְאַף עַל גַּב דִּבְכֹהֵן אָיְרֵי, הֻצְרְכוּ לְפָרֵשׁ כָּאן שֶׁלֹּא נִטְעֶה, דְּבֵין בָּרֵישָׁא בֵּין בַּסֵּיפָא הַנּוֹשֵׂא הוּא כְמוֹ הַנִּשֵּׂאת: {יח} מוֹסִיפִין כוּ'. לְפִי שֶׁהַתַּעֲרֹבוֹת בָּהֶם יוֹתֵר. הָרַמְבַּ"ם: {יט} שֶׁיָּעִידוּ שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהֶם מַמְזֵר אוֹ חָלָל אוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עַבְדוּת. הָרַמְבַּ"ם: {כ} וְלֹא קָשְׁיָא דְּהָא הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה כוּ' לְכָל עֳנָשִׁין, דְּהָא אָמְרִינַן בַּגְּמָרָא דְּכָל הֵיכָא דְהוּא מֻזְהָר עָלֶיהָ הִיא מֻזְהֶרֶת עָלָיו שֶׁלֹּא תִשָּׂאֶנּוּ, וְאִם כֵּן הֲרֵי הִיא שָׁוָה לוֹ: {כא} וְכֵיוָן שֶׁלֹּא הִקְפִּידָה תוֹרָה עֲלֵיהֶם לְיוֹחֲסִין, רַבָּנָן נַמִּי לֹא עֲבוּד בְּהוּ מַעֲלָה לְאַצְרְכִינְהוּ בְדִיקָה, וַאֲפִלּוּ מֵחֲמַת מַמְזֵרוּת וּשְׁתִיקוּת, אֶלָּא כִי אִתְחַזַּק אִסּוּרָא בֵּיהּ, אֲבָל לַחֲשָׁשָׁא וּלְמִבְדַּק לֹא אַצְרְכִינְהוּ. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה כו': מה שאמר אם אבי אמה ואמה רוצה לומר באומרו ואמה אם אם אבי אמה וכמו כן מה שאמר אם אבי אביה ואמה רוצה לומר אם אם אבי אביה וכבר שמתי לך זה בצורה נגד העין עד שיתבאר הענין היטב ונתתי על כל אחת ואחת מאלו השמנה נשים המנויות בזאת המשנה סימן וכשתעיין זאת הצורה תמצא ארבע נשים מצד האב וארבע מצד האם ואלו השמנה נשים הם ארבע משפחות לפי שהיא מגיע עד אם אם אב אמה ואלו הן ארבע משפחות. (אמר המעתיק זאת היא הצורה שמצאתי בספר הערבי שהעתקתי ממנו ומצאתי השמות והמלות שבין כל צורה וצורה שבין כל ענף וענף מאלו הענפים מוטעים מאד נמצא כתוב בתוך הצורה אביו ואמה ואביה ושיבושין הסותרים שיטת ההלכה ואדע כי טעות סופר הוא בהכרח ואני ציירתי הצורה כמו שמצאתי בספר וכתבתי בתוכה ארבע אמהות שהם שמונה ארבע מצד אביה וארבע מצד אמה כמו שהן חלוקות וה' יתברך יצילני מן השגיאות ע"כ)ואשר חייב לבדוק אחר הנשים ואין בודקין אחר האנשים מפני כשהם מתקוטטין בייחוסין הוא דמבזו לפיכך אילו היה באנשים פסלנות היה נשמע אבל הנשים כשמתקוטטות בעריות הוא דמבזין אם איתא דאיכא מילתא לית לה קלא ולפיכך מוסיף לבדוק בנשים. ומוסיף הלוי והישראל בבדיקה משפחה אחת יותר לפי שהתערובות בהם יותר. וכל זה מחוייב במשפחה שקרא עליה ערער והוא שיאמרו במשפחה פלונית יש בה פסלנות אבל משפחה שאין בה חשד אין צריך לבדוק לפי שהעיקר אצלנו כל המשפחות בחזקת כשרות עומדות ואשר חייב שיבדוק האיש ואז נושא אשה שלא מן המשפחה החשודה ולא תבדק האשה לפי שהעיקר אצלינו לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים ומותר לכהנת שתנשא לגר או חלל וכל שכן הלויה והישראלית: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ה
אֵין בּוֹדְקִין לֹא מִן הַמִּזְבֵּחַ {כב} וּלְמַעְלָה, וְלֹא מִן הַדּוּכָן {כד} וּלְמַעְלָה, וְלֹא מִן סַנְהֶדְרִין וּלְמָעְלָה. וְכֹל שֶׁהֻחְזְקוּ אֲבוֹתָיו מִשּׁוֹטְרֵי {כו} הָרַבִּים וְגַבָּאֵי צְדָקָה, מַשִּׂיאִין לַכְּהֻנָּה וְאֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחֲרֵיהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁהָיָה חָתוּם עֵד בָּעַרְכֵי הַיְשָׁנָה שֶׁל צִפּוֹרִי. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁהָיָה מֻכְתָּב בְּאִסְטְרַטְיָא שֶׁל מֶלֶךְ {כח}: ר"ע מברטנורה אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה. הִתְחִיל לִבְדֹּק בָּאִמָּהוֹת וּמָצָא שֶׁאֲבִי אָבִיהָ שִׁמֵּשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ {כג}, אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחַר אֵם אֲבִי אָבִיהָ, דְּכֵיוָן דִּבְנָהּ שִׁמֵּשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ בְּיָדוּעַ שֶׁמְּיֻחָס הָיָה: וְלֹא מִן הַדּוּכָן וּלְמַעְלָה. אִם מָצָא שֶׁהָיָה מְשׁוֹרֵר עַל הַדּוּכָן: וְלֹא מִן הַסַּנְהֶדְרִין וּלְמָעְלָה. וְדַוְקָא מִן הַסַּנְהֶדְרִין שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם {כה}, וַאֲפִלּוּ מֵאוֹתָן שֶׁדָּנִין דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּלְבַד, שֶׁלֹּא הָיוּ מַעֲמִידִין מִן הַסַּנְהֶדְרִין בִּירוּשָׁלַיִם אֶלָּא כֹהֵן וְלֵוִי וְיִשְׂרָאֵל מְיֻחָס, שֶׁנֶּאֱמַר (בְּמִדְבָּר יא) וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ, בְּדוֹמִין לְךָ בְּיַחַס וּבְחָכְמָה: וְגַבָּאֵי צְדָקָה. כֵּיוָן דְּמִנְּצוּ בַּהֲדֵי אֱנָשֵׁי, שֶׁמְּמַשְׁכְּנִין עַל הַצְּדָקָה וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אִי הֲוָה בְהוּ מִלְּתָא, קָלָא הֲוָה לְהוּ: בָּעַרְכִי יְשָׁנָה שֶׁל צִפּוֹרִי. בְּסַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁל עִיר שֶׁשְּׁמָהּ יְשָׁנָה, הַסְּמוּכָה לְצִפּוֹרִי: עָרְכִי. סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁהָיוּ עוֹרְכִין וּמְסַדְּרִין הַיּוּחֲסִין {כז}: בְּאִסְטְרַטְיָא שֶׁל מֶלֶךְ. בַּחֲלֻקַּת חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ לָצֵאת לְמִלְחֶמֶת בֵּית דָּוִד מִשְׁפָּחָה פְלוֹנִית בְּחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי. וְלֹא הָיוּ יוֹצְאִים לַמִּלְחָמָה אֶלָּא מְיֻחָסִין {כט}, שֶׁתְּהֵא זְכוּתָן וּזְכוּת אֲבוֹתָן מְסַיְּעָתַן: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כב} הַמִּזְבֵּחַ. מַיְרֵי אֲפִלּוּ בַּעֲבוֹדוֹת הַכְּשֵׁרוֹת בְּזָרִים כְּגוֹן שְׁחִיטָה כוּ', דִּלְכַתְּחִלָּה לֹא עָבְדֵי כִּי אִם מְיֻחָסִים וְהַיְנוּ דְּלֹא תָנֵי סֵפֶר תּוֹרָה וּתְרוּמָה וּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם, מִשּׁוּם דְּמִלְּתָא דִפְשִׁיטָא נִינְהוּ דְּאֵינָן אֶלָּא בְּכֹהֲנִים. וְשִׁיֵּר נַמִּי שְׁטָרוֹת, דְּאִיכָּא מַאן דְּאָמַר דְּמַעֲלִין. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כג} וְהוּא הַדִּין בְּאָבִיהָ שֶׁאֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק עוֹד לֹא בְאִמּוֹ וְלֹא בְּאֵם אֵם אָבִיהָ, וְכֵן בְּכָל אָב: {כד} הַדּוּכָן כוּ'. דְּאָמַר מַר שֶׁשָּׁם (בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. רַשִׁ"י) הָיוּ יוֹשְׁבִין סַנְהֶדְרִי גְדוֹלָה מְיֻחָסֵי כְהֻנָּה מְיֻחָסֵי לְוִיָּה. גְּמָרָא: {כה} תֵּימַהּ, דְּהָא אֵין כְּשֵׁרִים לְדִינֵי נְפָשׁוֹת אֶלָּא הַמַּשִּׂיאִין לִכְהֻנָּה, וְכָל סַנְהֶדְרִין הָיוּ דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת, וְכָל עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רְאוּיָה לְסַנְהֶדְרִין. אֶלָּא עִקָּרָא דְמִלְּתָא דְסַנְהֶדְרִין בְּכָל מָקוֹם. וּתְנַאי דְבִירוּשָׁלַיִם, אֲמָרוּהוּ בַגְּמָרָא אַשּׁוֹטְרֵי הָרַבִּים, מִשּׁוּם דִּלְדִינֵי מָמוֹנוֹת הַכֹּל כְּשֵׁרִים וַאֲפִלּוּ מַמְזֵר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כו} מִשּׁוֹטְרֵי. הַיְנוּ דְּפֵרֵשׁ הָרַ"ב שֶׁהָיוּ דָּנִין דִּינֵי מָמוֹנוֹת. וְכֵן פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: {כז} לְשׁוֹן רַשִׁ"י, בְּעַרְכֵי, שֶׁהָיָה כָּתוּב בְּסִדְרֵי הַדַּיָּנִין שֶׁהָיוּ רְגִילִין לְיַחֵס אֶת הָרְאוּיִים לָדוּן שֶׁהָיוּ מְיֻחָסִים, וְכוֹתְבִין עַל הַסֵּדֶר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי מְיֻחָסִים הֵן, שֶׁאֵין רְגִילִים בְּנֵי הַמָּקוֹם לְמַנּוֹת דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָס: {כח} מֶלֶךְ. דְּאָמַר קְרָא וְהִתְיַחְשָׂם בַּצָּבָא בַּמִּלְחָמָה [דִּבְרֵי הַיָּמִים א ז]: {כט} הַיְנוּ לוֹמַר דִּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ דְּבָעִינַן זְכוּתָן כִּדְאִיתָא בְמִשְׁנָה ה' פֶּרֶק ט' דְּסוֹטָה, הָכִי נַמִּי הִצְרִיךְ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם זְכוּת אֲבוֹתָם: (עיקר תוי"ט). רמב"ם אין בודקין לא מן המזבח ולמעלה כו': נתבאר בסוף מדות סנהדרי גדולה היו מלאכתן לבדוק כל כהן כשר עובד ושנמצא בו פסול מרחיקין אותו וכמו כן הדוכן שהיו אומרים עליהם הלוים השיר בודקין ואחר כך מעלין וכמו כן הסנהדרין לא היו אלא כהנים לוים וישראלים מיוחסין ואנו עתידין לבאר זה במסכת סנהדרין לפי שנאמר בהן והתיצבו שם עמך בדומין לך בחכמה ובאמונה וביחס. ושוטרי הרבים אמנם זה בירושלים לפי שהם לא היו ממנין על עצמן לדיינים אלא מיוחס ואפילו לדיני ממונות. וגבאי צדקה הם במריבה עם בני אדם תמיד מפני שמטריחים בני אדם בנתינת הצדקה כמו שהעיקר אצלינו ממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת ואילו היה בהם פסלנות היו פוסלין אותו בו ויהיה הדבר נשמע: וערכי הישנה של צפורי לא היה מעיד בה אלא מיוחס. ואסטרטיא של מלך פנקס הגייסות שהיו יוצאין למלחמה עם מלכי בית דוד לפי שהם לא היו מוציאין למלחמה אלא מיוחס כדי שתהא זכות אבותם מסייעתן: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ו
בַּת חָלָל זָכָר, פְּסוּלָה מִן הַכְּהֻנָּה לְעוֹלָם {ל}. יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא חֲלָלָה, בִּתּוֹ כְשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה {לא}. חָלָל שֶׁנָּשָׂא בַת יִשְׂרָאֵל, בִּתּוֹ פְסוּלָה לַכְּהֻנָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּת גֵּר זָכָר כְּבַת חָלָל זָכָר: ר"ע מברטנורה בַּת חָלָל זָכָר פְּסוּלָה מִן הַכְּהֻנָּה לְעוֹלָם. בַּת בְּנוֹ אוֹ בַּת בֶּן בְּנוֹ, עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. אֲבָל בַּת בִּתּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל כְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה, דְּבַת חָלָל עַצְמָהּ מִיִּשְׂרָאֵל כְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה: בַּת גֵּר זָכָר. אֲפִלּוּ מִיִּשְׂרְאֵלִית, פְּסוּלָה לַכְּהֻנָּה כְבַת חָלָל זָכָר: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ל} לְעוֹלָם. מַהוּ דְתֵימָא מִידֵי דַּהֲוָה אַמִּצְרִי וַאֲדוֹמִי, מַה לְּהַלָּן לְאַחַר שְׁלֹשָׁה דוֹרוֹת כוּ', קָא מַשְׁמַע לָן. גְּמָרָא: {לא} כְּשֵׁרָה כוּ'. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לֵיהּ מִקְּרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם כו': צריך שנבאר ענין חלל וחללה ואז נדבר על זאת המשנה וזהו כשכהן הדיוט בעל זונה או גרושה וכמו כן כהן גדול כשבעל אלמנה או גרושה או זונה עשאה חללה בין שבעל אותה בעילת נשואין או בעילת זנות באונס או ברצון בזדון או בשגגה ואפילו נשא אחת מאלו האסורות וגרשה היא תשאר חללה לעולם כל זמן שבעלה הכהן וכל ולד שיולד לזה הכהן מאלו האסורות הרי הוא חלל בין שיהיה זה הילוד זכר או נקבה וכמו כן כל כהן שישא חללה או שיזנה עמה כמו שזכרנו כל מה שיולד לו ממנה חללים וזאת הזונה שאסורה על הכהן וכשבעל אותה נעשית חללה וזרעו ממנה חללים היא גיורת ומשוחררת ומי שנבעלה בעילת זנות כמו שנקדם בפ' הששי מיבמות (הל"ב) ובעילת זנות הוא שיבעול האשה מי שהוא אסור עליה משום ערוה מן העריות או שיבעול אותה גר עמוני מואבי מצרי ואדומי וכותי ונתין וחלל וממזר ועובד כוכבים ועבד בין שהיה זה באונס או ברצון בשוגג או במזיד או בנישואין במי שאפשר מהם שיש לו נשואין נעשית זונה ונפסלה לכהונה וכשבעלה כהן אחר כך נעשית חללה ואין הפרש בזאת האשה שנעשית זונה בבעילות אלו בין היתה כהנת או לויה או ישראלית ואף על פי שבעילת חלל אינה בעילת זנות לפי שהעיקר אצלינו לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין ואינו אסור על הכהנת נשואי החלל ולא תאסר היא עליו עם כל זה יפסול אותה מן הכהונה וכן מנאוה מכלל הפסולים אבל מה שנתחזק אצלי שהוא יפסול אותה מפני שזרעו ממנו חללים כמו שבאר בזאת ההלכה לפי כשנשא חלל לבת ישראל ונולד לו ממנו בן וזה הבן נשא את בת ישראל גם כן ונולד לו ממנו בן ונשא זה הבן השני בת ישראל ונולד לו ממנו בת זאת הבת אסורה לכהונה ואפילו שתגלגל זה עד אלף דורות וזהו ענין מה שאמרו לעולם וזאת ההלכה נמשכת על העיקר הנקדם והוא מה שאמרו כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר ואני תמיה מאד איך יפסל החלל לכהנת לויה וישראלית כמו שזכרו כשבא עליה שעושה אותה זונה שהרי זה סותר העיקר שאמרנו לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין ושמא תאמר שעושה אותה חללה זה ג"כ אינו אמת לפי שהעיקר אצלינו אין חללה אלא מאיסורי כהונה וכהנת אינה אסורה לחלל ושמא תאמר כשבא עליה שלא לשם אישות בלבד הוא פוסל אותה מפני שהוא חלל זה ג"כ אינו אמת לפי שהם אמרו על זכר חלל וחביריו כל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו וזו ראיה שבנשואין גם כן יפסול אותה. ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ז
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא גִיּוֹרֶת, בִּתּוֹ כְשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה. וְגֵר שֶׁנָּשָׂא בַת יִשְׂרָאֵל, בִּתּוֹ כְשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה. אֲבָל גֵּר שֶׁנָּשָׂא גִיּוֹרֶת, בִּתּוֹ פְסוּלָה לַכְּהֻנָּה. אֶחָד גֵּר וְאֶחָד עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים, אֲפִלּוּ עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת, עַד שֶׁתְּהֵא אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר {לב}, אַף גֵּר שֶׁנָּשָׂא גִיּוֹרֶת, בִּתּוֹ כְשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה: ר"ע מברטנורה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר כוּ'. מַסְּקִינַן בַּגְּמָרָא שֶׁהַבָּא לִמָּלֵךְ מוֹרִין לוֹ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב שֶׁלֹּא יִשָּׂא כֹהֵן בַּת גֵּר וְגִיּוֹרֶת. אֲבָל אִם נָשָׂא, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, וְאֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ, וְזַרְעוֹ מִמֶּנָּה כָּשֵׁר: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {לב} רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. הֲרֵי שָׁלֹשׁ מַחֲלוֹקוֹת בַּדָּבָר. לְרַבִּי יְהוּדָה דִלְעֵיל בַּת גֵּר זָכָר פְּסוּלָה וַאֲפִלּוּ נָשָׂא יִשְׂרְאֵלִית. לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אִיכָּא צַד אֶחָד יִשְׂרָאֵל מַכְשִׁיר, וּמִיהוּ גֵּר וְגִיּוֹרֶת בִּתּוֹ פְסוּלָה. וּלְרַבִּי יוֹסֵי אֲפִלּוּ גֵר שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת בִּתּוֹ כְשֵׁרָה, וּמִיהוּ הוֹרָתָהּ וְלֵדָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה בָּעִינַן. וּבַגְּמָרָא וְכֻלָּן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם ראב"י אומר ישראל שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה כו': פסק ההלכה שלכתחילה אין מניחין לישא כר' אליעזר בן יעקב אבל אם נשא בת גרים אין מוציאין מידו כרבי יוסי וזרעו כשר: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ח
הָאוֹמֵר, בְּנִי זֶה מַמְזֵר, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וַאֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶם אוֹמְרִים עַל הָעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ מַמְזֵר הוּא, אֵינָם נֶאֱמָנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נֶאֱמָנִים: ר"ע מברטנורה הָאוֹמֵר בְּנִי זֶה מַמְזֵר הוּא, אֵינוֹ נֶאֱמָן. דְּקָרוֹב הוּא אֶצְלוֹ, וְאֵין קָרוֹב כָּשֵׁר לְהָעִיד {לג}: וַאֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶם. הַבַּעַל וְאִשְׁתּוֹ. וְלֹא מִבַּעְיָא כְּשֶׁהָאָב לְבַדּוֹ מֵעִיד שֶׁהוּא מַמְזֵר, דְּלֹא מְהֵימָן, דְּלֹא קִים לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ. אֶלָּא אֲפִלּוּ אִמּוֹ דְּקִים לָהּ בְּגַוֵּיהּ, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת: אֲפִלּוּ עַל עֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ. שֶׁלֹּא הָיָה לְעוֹלָם בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נֶאֱמָנִים. טַעֲמָא דְרַבִּי יְהוּדָה דִכְתִיב יַכִּיר, יַכִּירֶנּוּ לַאֲחֵרִים. מִכָּאן שֶׁהָאָב נֶאֱמָן לִפְסֹל אֶת בְּנוֹ, וְאֵין הָאֵם נֶאֱמֶנֶת עַל בְּנָהּ {לד}. וְדַוְקָא עַל בְּנוֹ הוּא נֶאֱמָן, אֲבָל לֹא עַל בֶּן בְּנוֹ, שֶׁאִם הָיוּ לְבֵן זֶה בָנִים אֵינוֹ נֶאֱמָן לְפָסְלָם {לה}. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {לג} וּתְמֵהַנִי, לָמָּה הֻצְרַךְ לְכָךְ, דְּכֵיוָן דִּבְחֶזְקַת כַּשְׁרוּת הוּא אֵין עִרְעוּר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם. הָרַ"ן. וְלִי נִרְאֶה דְמִשּׁוּם עֻבָּר שֶׁאֵין לוֹ חֲזָקָה דְכַשְׁרוּת הֻצְרַךְ לָזֶה: {לד} אַף עַל פִּי שֶׁלְּהַכְשִׁיר נֶאֱמֶנֶת כְּדִלְעֵיל בְּמִשְׁנָה ב' לְאַבָּא שָׁאוּל, שָׁאנֵי, דִּלְהַכְשִׁיר דְּבַר תּוֹרָה אֵין אָנוּ צְרִיכִין לָהּ, דְּהָא מִדִּינָא לֹא הֲוֵי אֶלָּא סָפֵק מַמְזֵר, וְסָפֵק מַמְזֵר מִן הַתּוֹרָה מֻתָּר לָבֹא בַקָּהָל כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בְּמִשְׁנָה ב' אֶלָּא דְרַבָּנָן גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם, וְהֶאֱמִינוּהָ בְּשֶׁל דִּבְרֵיהֶם. אֲבָל לִפְסֹל, כֵּיוָן דְּמִדְּאוֹרַיְתָא מֻתָּר לָבֹא בַקָּהָל וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת וַדָּאִית, וְאִם הָיוּ מַאֲמִינִים אוֹתָהּ וּמַתִּירִין אוֹתוֹ בְּמַמְזֶרֶת וַדָּאִית, הָיוּ מְקִלִּים בְּשֶׁל תּוֹרָה, וְלֹא נָתְנָה תוֹרָה נֶאֱמָנוּת אֶלָּא לָאָב. וַאֲפִלּוּ לָאָב נֶחְלְקוּ חֲכָמִים. הָרַב הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה: {לה} וְהוֹאִיל וְאֵינוֹ נֶאֱמָן לִפְסֹל לִבְנֵי הַבֵּן. אַף אַבְּנוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן, שֶׁאִם נַאֲמִינֵהוּ עַל הַבֵּן, מִמֵּילָא יִהְיוּ נִפְסָלִין בְּנֵי הַבֵּן. תּוֹסָפוֹת וְהָרַ"ן: (עיקר תוי"ט). רמב"ם האומר בני זה ממזר אינו נאמן כו': (דף עח ע"ב) הלכה כר' יהודה ועל מנת שלא יהיה לזה הבן הממזר בנים אבל אם היו לו בנים אינו נאמן האב לפסול בן בנו לפי שתכלית הכוונה שנאמן האב על הבן מה שנאמר יכיר יכירנו לאחרים והאם אינה נאמנת ואין אנו צריכין לבאר אם אמר האב אין זה בני אלא ממזר הוא והאם אומרת שהוא מעובד כוכבים או מעבד שהיא נאמנת והולד כשר וזה נתבאר בתחלת כתובות: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ט
מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּת לִשְׁלוּחוֹ לְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ וְהָלַךְ הוּא וְקִדְּשָׁהּ, אִם שֶׁלּוֹ קָדְמוּ, קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וְאִם שֶׁל שְׁלוּחוֹ קָדְמוּ, קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ, שְׁנֵיהֶם {לו} נוֹתְנִים גֵּט. וְאִם רָצוּ, אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁנָּתְנָה רְשׁוּת לִשְׁלוּחָהּ לְקַדְּשָׁהּ, וְהָלְכָה וְקִדְּשָׁהּ אֶת עַצְמָהּ, אִם שֶׁלָּהּ קָדְמוּ, קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין. וְאִם שֶׁל שְׁלוּחָהּ קָדְמוּ, קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ, שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין לָהּ גֵּט. וְאִם רָצוּ, אֶחָד נוֹתֵן לָהּ גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס: ר"ע מברטנורה וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁנָּתְנָה רְשׁוּת לִשְׁלוּחָהּ. אִצְטְרִיךְ תַּנָּא לְאַשְׁמוֹעִינַן בְּאָב שֶׁעָשָׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ וּבְאִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמָהּ. דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן בְּאָב, הֲוָה אֲמִינָא אָב דְּקִים לֵיהּ בְּיוֹחֲסִין, וּכְשֶׁמָּצָא מְיֻחָס זֶה קִדְּשָׁהּ לוֹ, הוּא דְאָמְרִינַן דְּבִטֵּל אֶת הַשָּׁלִיחַ, אֲבָל אִתְּתָא דְלָא קִים לָהּ בְּיוֹחֲסִין אַף עַל גַּב דְּקִדְּשָׁה אֶת עַצְמָהּ לֹא סָמְכָה עַל קִדּוּשֶׁיהָ וְלֹא בִטְּלָה אֶת הַשָּׁלִיחַ, דְּסָבְרָה דִּלְמָא מַשְׁכַּח שָׁלִיחַ אָדָם מְיֻחָס מִזֶּה. וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן בְּדִידָהּ, הֲוָה אֲמִינָא מִשּׁוּם דְּאִתְּתָא דָיְקָא וּמִנָּסְבָא, כִּי קִדְּשָׁה עַצְמָהּ בִּטְּלָה אֶת הַשָּׁלִיחַ, אֲבָל אָב דְּלֹא קָפֵיד עַל בִּתּוֹ אִם תִּנָּשֵׂא לְבַעַל כָּל דְּהוּ, לֹא בַטְּלֵיהּ לִשְׁלִיחוּת דְּשָׁלִיחַ, וְהַאי דְּקָדִים וְקִדְּשָׁהּ, סָבַר דִּלְמָא לֹא מַשְׁכַּח, צְרִיכָא: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {לו} שְׁנֵיהֶם כוּ'. אִם בָּאת לִנָּשֵׂא לְאַחֵר. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט). רמב"ם מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו כו': הוצרך לשתי הבבות ואף על פי שהענין אחד לפי שהאב יודע ביחוסין והיא אינה יודעת והיה אפשר לומר קדושי האב בלבד הם הקיימים אבל קדושיה לעצמה אינן קיימין ואפילו שקדמו וכמו כן האשה בודקת הראוי לה ואז מתקדשת אבל האב אינו בודק לה כמו שהיא בודקת ושמא נאמר היא בלבד קדושיה קדושין אם קדמו אבל האב לא קמ"ל שאין הפרש בינה ובין אביה בזה הענין: (רמב"ם)
פרק ד - משנה י
מִי שֶׁיָּצָא הוּא וְאִשְׁתּוֹ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָא הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְאָמַר, אִשָּׁה שֶׁיָּצָאת עִמִּי לִמְדִינַת הַיָּם הֲרֵי הִיא זוֹ וְאֵלּוּ בָנֶיהָ, אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה, לֹא עַל הָאִשָּׁה וְלֹא עַל הַבָּנִים. מֵתָה וְאֵלּוּ בָנֶיהָ, מֵבִיא רְאָיָה עַל הַבָּנִים {לט} וְאֵינוֹ מֵבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה: ר"ע מברטנורה אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה לֹא עַל הָאִשָּׁה. שֶׁהִיא מְיֻחֶסֶת, שֶׁכְּבָר בְּדָקָהּ כְּשֶׁנְּשָׂאָהּ {לז}: וְלֹא עַל הַבָּנִים. בְּבָנִים קְטַנִּים שֶׁכְּרוּכִים {לח} אַחֲרֵי אִמָּן: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {לז} וְהַתּוֹסָפוֹת הִקְשׁוּ פְּשִׁיטָא כֵּיוָן דְּנִבְדֶּקֶת כְּבָר שׁוּב אֵין צָרִיךְ רְאָיָה. וְעוֹד דְּאֵינוֹ מֵבִיא רְאָיָה דְּסֵיפָא מְיֻתָּר כוּ'. וְלִי נִרְאֶה דְיֵשׁ לוֹמַר דְּאִין הָכִי נַמִּי דְּכֻלָּהּ מַתְנִיתִין לֹא אִיצְטְרִיךְ אֶלָּא מִשּׁוּם רְאָיָה דְעַל הַבָּנִים, דְּבָרֵישָׁא אֵין צָרִיךְ כֵּיוָן דִּכְרוּכִים, וּבַסֵּיפָא כֵּיוָן דְּמֵתָה צָרִיךְ, וְאַגַּב נָסֵיב נַמִּי בֵּין בָּרֵישָׁא בֵּין בַּסֵּיפָא דְאֵין צָרִיךְ רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לח} נִדְבָּקִים אֶצְלָהּ.רַשִׁ"י: {לט} עַל הַבָּנִים. צָרִיךְ לוֹמַר דְּמַתְנִיתִין אֲפִלּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה דְמִשְׁנָה ח' שֶׁסּוֹבֵר דְּדִין תּוֹרָה הָאָב נֶאֱמָן לְפָסְלוֹ וְכָל שֶׁכֵּן לְהַכְשִׁירוֹ וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב לְעֵיל, אֲפִלּוּ הָכִי מִשּׁוּם מַעֲלָה דְיוֹחֲסִין אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא לְהַאֲמִינוֹ. וְכָל זֶה הוּא רַק נֶגֶד מִשְׁפָּחוֹת הַבְּדוּקוֹת שֶׁרוֹצִים שֶׁתִּהְיֶה מִשְׁפַּחְתָּן בְּדוּקָה, אֲבָל בְּלָאו הָכִי אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה, דְּכָל אָדָם בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת עַד שֶׁיִּפָּסֵל (עַל יְדֵי עִרְעוּר). הַמַּגִּיד: (עיקר תוי"ט). רמב"ם מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים כו': זה כולו מבואר: פסק ההלכה ואפילו אשה אחת לא תתייחד וכל שכן שתי נשים ואיש אחד אלא א"כ היו שתי הנשים שתי צרות או שתי יבמות או אשה וחמותה או אשה ובת בעלה ואשה ותינוקת שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לפי שאלו שונאות זו את זו ולא תבעל אחת מהן בפני האחרת כדי שלא תפרסם עניניה וכמו כן נערה שהיא קטנה מספרת הענין ולא תאסר אשת איש על בעלה משום ייחוד אלא אם קינא לה קודם לכן כמו שבארנו בתחילת סוטה ואין מלקין אשת איש על הייחוד ולא מי שנתייחד עמה גזירה שמא תוציא לעז על בניה ומלקין על ייחוד פנויה שניהם בכלל אמנם העיקר שהוא אצלינו במה שאמרו מלקין על לא טובה השמועה אין הפרש בזה בין פנויה בין אשת איש או זכור או שאר עריות עד שרבתה השמועה רעה על שניהם שזנו בזה הענין ואינו מותר לבן ישראל שיתיחד עם הערוה מן העריות אלא בבהמה והזכור לפי שהעיקר אצלינו לא נחשדו ישראל על משכר זכור ועל הבהמה והותיקון מן החכמים היו מרחיקין כל ייחוד ואפילו ייחוד בהמה עם גודל פרישות עליהם השלום. ומה שאמר והגדילו הוא שתהיה הבת משנים עשר שנה ויום אחד והבן משלשה עשר שנה ויום אחד ועל מנת שלא תהיה בושה לעמוד לפניו ערומה אבל אם היתה בושה לעמוד לפניו ערומה הרי זו אסורה ואפילו בפתות מאלו השנים: (רמב"ם)
פרק ד - משנה יא
אִשָּׁה נָשָׂאתִי בִּמְדִינַת הַיָּם, הֲרֵי הִיא זוֹ וְאֵלּוּ בָנֶיהָ, מֵבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה וְאֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַבָּנִים {מ}. מֵתָה, וְאֵלּוּ בָנֶיהָ, צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה וְעַל הַבָּנִים: עיקר תוי"ט {מ} הַבָּנִים. הַקְּטַנִּים הַכְּרוּכִים אַחֲרֶיהָ. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט). רמב"ם אשה נשאתי במדינת הים הרי זה כו': גם זה כולו מבואר: פסק ההלכה ואפילו אשה אחת לא תתייחד וכל שכן שתי נשים ואיש אחד אלא א"כ היו שתי הנשים שתי צרות או שתי יבמות או אשה וחמותה או אשה ובת בעלה ואשה ותינוקת שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לפי שאלו שונאות זו את זו ולא תבעל אחת מהן בפני האחרת כדי שלא תפרסם עניניה וכמו כן נערה שהיא קטנה מספרת הענין ולא תאסר אשת איש על בעלה משום ייחוד אלא אם קינא לה קודם לכן כמו שבארנו בתחילת סוטה ואין מלקין אשת איש על הייחוד ולא מי שנתייחד עמה גזירה שמא תוציא לעז על בניה ומלקין על ייחוד פנויה שניהם בכלל אמנם העיקר שהוא אצלינו במה שאמרו מלקין על לא טובה השמועה אין הפרש בזה בין פנויה בין אשת איש או זכור או שאר עריות עד שרבתה השמועה רעה על שניהם שזנו בזה הענין ואינו מותר לבן ישראל שיתיחד עם הערוה מן העריות אלא בבהמה והזכור לפי שהעיקר אצלינו לא נחשדו ישראל על משכר זכור ועל הבהמה והותיקון מן החכמים היו מרחיקין כל ייחוד ואפילו ייחוד בהמה עם גודל פרישות עליהם השלום. ומה שאמר והגדילו הוא שתהיה הבת משנים עשר שנה ויום אחד והבן משלשה עשר שנה ויום אחד ועל מנת שלא תהיה בושה לעמוד לפניו ערומה אבל אם היתה בושה לעמוד לפניו ערומה הרי זו אסורה ואפילו בפתות מאלו השנים: (רמב"ם)
פרק ד - משנה יב
לֹא יִתְיַחֵד {מא} אָדָם עִם שְׁתֵּי נָשִׁים, אֲבָל אִשָּׁה אַחַת מִתְיַחֶדֶת עִם שְׁנֵי אֲנָשִׁים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף אִישׁ אֶחָד מִתְיַחֵד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים בִּזְמַן שֶׁאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בְּפֻנְדְּקִי, מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ {מה} מְשַׁמַּרְתּוֹ. מִתְיַחֵד אָדָם עִם אִמּוֹ וְעִם בִּתּוֹ, וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בְּקֵרוּב בָּשָׂר. וְאִם הִגְדִּילוּ, זוֹ יְשֵׁנָה בִכְסוּתָהּ וְזֶה יָשֵׁן בִּכְסוּתוֹ: ר"ע מברטנורה לֹא יִתְיַחֵד אִישׁ אֶחָד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים. מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתָּן קַלָּה וּשְׁתֵּיהֶן נוֹחוֹת לְהִתְפַּתּוֹת: אֲבָל אִשָּׁה אַחַת מִתְיַחֶדֶת עִם שְׁנֵי אֲנָשִׁים. שֶׁהָאֶחָד בּוֹשׁ מֵחֲבֵרוֹ. וּפְסַק הַהֲלָכָה, לֹא תִתְיַחֵד אִשָּׁה אַחַת עִם שְׁנֵי אֲנָשִׁים, וְכָל שֶׁכֵּן אִישׁ אֶחָד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ שְׁתֵּי הַנָּשִׁים צָרוֹת אוֹ יְבָמוֹת, אוֹ אִשָּׁה וּבַת בַּעְלָהּ, אוֹ אִשָּׁה וַחֲמוֹתָהּ {מב}, אוֹ אִשָּׁה עִם תִּינוֹקֶת שֶׁיּוֹדַעַת טַעַם בִּיאָה {מג} וְאֵינָהּ מוֹסֶרֶת עַצְמָהּ לְבִיאָה, לְפִי שֶׁאֵלּוּ שׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ, וּמִתְיָרְאוֹת זוֹ מִזּוֹ, וְכֵן הִיא מִתְיָרֵאת מִן הַקְּטַנָּה שֶׁמָּא תִרְאֶה וְתַגִּיד. וּמַלְקִים עַל יִחוּד הַפְּנוּיָה, וְעַל יִחוּד עִם הָעֲרָיוֹת {מד}, חוּץ מֵאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁאֵין מַלְקִין עָלֶיהָ, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל בָּנֶיהָ. וּמֻתָּר לְהִתְיַחֵד עִם הַבְּהֵמָה וְעִם הַזָּכָר, שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַזָּכוּר וְעַל הַבְּהֵמָה: הִגְדִּילוּ זוֹ יְשֵׁנָה בִכְסוּתָהּ וְכוּ'. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה הַבַּת מִשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, וְהַבֵּן מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד. וּבִזְמַן שֶׁהִיא בּוֹשָׁה לַעֲמֹד לְפָנָיו עֲרֻמָּה {מו}, אֲפִלּוּ בְּפָחוֹת מִכֵּן יְשֵׁנִים הוּא בְּבִגְדּוֹ וְהִיא בְבִגְדָּהּ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {מא} לֹא יִתְיַחֵד. רֶמֶז לְיִחוּד מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ [דְּבָרִים יג], וְכִי בֶן אֵם מֵסִית בֶּן אָב אֵינוֹ מֵסִית, אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, בֵּן מִתְיַחֵד עִם אִמּוֹ (וּלְהָכִי נָקַט בֶּן אִמֶּךָ, שֶׁהַבֵּן מָצוּי אֵצֶל הָאֵם), וְאָסוּר לְהִתְיַחֵד עִם כָּל עֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. גְּמָרָא. וּלְפִי שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא רֶמֶז, כָּתַב הָרַמְבַּ"ם, וְאִסּוּר יִחוּד הָעֲרָיוֹת מִפִּי הַקַּבָּלָה. וְכָתַב עוֹד, דָּוִד וּבֵית דִּינוֹ גָּזְרוּ עַל יִחוּד הַפְּנוּיָה, שַׁמַּאי וְהִלֵּל גָּזְרוּ עַל יִחוּד כּוּתִית. עַד כָּאן. וּמִיהוּ כָּל זֶה בְּיוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. יְרוּשַׁלְמִי. וְכֵן פָּסַק הָרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מב} וְרַשִׁ"י וְהָרַמְבַּ"ם כָּתְבוּ נַמִּי בַּת חֲמוֹתָהּ: {מג} כְּלוֹמַר, מַה הִיא בִּיאָה, שֶׁתֵּדַע לְסַפֵּר דְּבָרִים בַּשּׁוּק. וְאֵינָהּ מוֹסֶרֶת כוּ' מִתּוֹךְ קָטְנָהּ עֲדַיִן לֹא לְבָשָׁהּ יֵצֶר, הִלְכָּךְ אֵין כָּאן מִשּׁוּם דַּעְתָּהּ קַלָּה, שֶׁלֹּא תְהֵא נוֹחָה לְהִתְפַּתּוֹת. רַשִׁ"י: {מד} שְׁנֵיהֶם בִּכְלָל. הָרַמְבַּ"ם: {מה} שֶׁאִשְׁתּוֹ. הִקְשׁוּ בַּתּוֹסָפוֹת דִּבְרֵישׁ פֶּרֶק ב' דַּעֲבוֹדָה זָרָה מַשְׁמַע שֶׁאִשָּׁה אַחַת מִתְיַחֶדֶת עִם אִישׁ שֶׁאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהָכָא מַשְׁמַע דְּדַוְקָא שְׁתֵּי נָשִׁים, וּמִכָּל שֶׁכֵּן לְרַבָּנָן, אִם כֵּן מַתְנִיתִין דְּהָתָם דְּלֹא כְמַאן כוּ'. לְכָךְ כָּתְבוּ דְּהָכִי גָרְסִינַן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַף אִישׁ אֶחָד מִתְיַחֵד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים. וּבִזְמַן שֶׁאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ יָשֵׁן עִמָּהֶן בְּפוּנְדְּקִי, מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְשַׁמַּרְתּוֹ. וַאֲתָאן אֲפִלּוּ לְרַבָּנָן. וְכֵן גִּרְסַת הָרִי"ף: (עיקר תוי"ט). רמב"ם לא יתיחד אדם עם שתי נשים כו': (דף פ ע"ב) פסק ההלכה ואפילו אשה אחת לא תתייחד וכל שכן שתי נשים ואיש אחד אלא א"כ היו שתי הנשים שתי צרות או שתי יבמות או אשה וחמותה או אשה ובת בעלה ואשה ותינוקת שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לפי שאלו שונאות זו את זו ולא תבעל אחת מהן בפני האחרת כדי שלא תפרסם עניניה וכמו כן נערה שהיא קטנה מספרת הענין ולא תאסר אשת איש על בעלה משום ייחוד אלא אם קינא לה קודם לכן כמו שבארנו בתחילת סוטה ואין מלקין אשת איש על הייחוד ולא מי שנתייחד עמה גזירה שמא תוציא לעז על בניה ומלקין על ייחוד פנויה שניהם בכלל אמנם העיקר שהוא אצלינו במה שאמרו מלקין על לא טובה השמועה אין הפרש בזה בין פנויה בין אשת איש או זכור או שאר עריות עד שרבתה השמועה רעה על שניהם שזנו בזה הענין ואינו מותר לבן ישראל שיתיחד עם הערוה מן העריות אלא בבהמה והזכור לפי שהעיקר אצלינו לא נחשדו ישראל על משכר זכור ועל הבהמה והותיקון מן החכמים היו מרחיקין כל ייחוד ואפילו ייחוד בהמה עם גודל פרישות עליהם השלום. ומה שאמר והגדילו הוא שתהיה הבת משנים עשר שנה ויום אחד והבן משלשה עשר שנה ויום אחד ועל מנת שלא תהיה בושה לעמוד לפניו ערומה אבל אם היתה בושה לעמוד לפניו ערומה הרי זו אסורה ואפילו בפתות מאלו השנים: (רמב"ם)
פרק ד - משנה יג
לֹא יִלְמַד אָדָם רַוָּק {מז} סוֹפְרִים, וְלֹא תִלְמַד אִשָּׁה {מט} סוֹפְרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה, לֹא יִלְמַד סוֹפְרִים: ר"ע מברטנורה רַוָּק. פָּנוּי בְּלֹא אִשָּׁה: לֹא יִלְמַד סוֹפְרִים. לֹא יַרְגִּיל עַצְמוֹ לִהְיוֹת מִן הַסּוֹפְרִים, כְּלוֹמַר מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת {מח}, מִפְּנֵי אִמּוֹתֵיהֶן שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁמְּצוּיוֹת אֶצְלוֹ לְהָבִיא אֶת בְּנֵיהֶן אֶל בֵּית הַסֵּפֶר: אַף מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ פָנוּי אֶלָּא יֶשׁ לוֹ אִשָּׁה וְאֵינָהּ שְׁרוּיָה עִמּוֹ {נ}, לֹא יִלְמַד סוֹפְרִים. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {מו} בְּיָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ טַעַם בִּיאָה. רַשִׁ"י. כְּלוֹמַר, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמּוֹסֶרֶת עַצְמָהּ לְבִיאָה. וְאֵין זֶה כְּטַעַם בִּיאָה דִלְעֵיל, דְּהָתָם אֵינָה מוֹסֶרֶת. וּמִשׁוּם הָכִי לְעֵיל אָמְרִינַן שֶׁיּוֹדַעַת, וְהָכָא שֶׁיֵּשׁ בָּהּ: {מז} רַוָּק. תַּרְגּוּם שֶׁל וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ [יְשְׁעְיָה מ] הוּא רַוָּקִים. תּוֹסָפוֹת וְהָרַמְבַּ"ם: {מח} דְּאִלּוּ תִּינוֹקוֹת עַצְמָן לֹא נֶחְשְׁדוּ עַל הַזָּכוּר. גְּמָרָא: {מט} אִשָּׁה. מִפְּנֵי אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁבָּאִים לְהָבִיא אֶת בְּנֵיהֶם. גְּמָרָא: {נ} אֶצְלוֹ בְּבֵית הַסֵּפֶר. וְטַעְמָא דְתַנָּא קַמָּא, דְּאַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּבֵיתָהּ מִקְּרֵי פַת בְּסַלּוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם לא ילמד אדם רווק סופרים כו': רווק מי שלא נשא אשה לעולם ובתרגום ובחורים ורווקים וזה אסור מפני אמות הנערים שמא יהיה בינו וביניהם שייכות כשהן מביאות בניהן לבית המדרש ומזה הטעם לא תלמוד אשה מפני שאביהן באין. ואין הלכה כר' אליעזר: (רמב"ם)
פרק ד - משנה יד
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יִרְעֶה רַוָּק בְּהֵמָה, וְלֹא יִישְׁנוּ שְׁנֵי רַוָּקִים בְּטַלִּית אֶחָת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. כָּל שֶׁעִסְקוֹ עִם הַנָּשִׁים, לֹא יִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים. וְלֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת בֵּין הַנָּשִׁים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת נְקִיָּה {נג} וְקַלָּה, וְיִתְפַּלֵּל לְמִי שֶׁהָעשֶׁר {נד} וְהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ {נה}, שֶׁאֵין אֻמָּנוּת שֶׁאֵין בָּהּ עֲנִיּוּת וַעֲשִׁירוּת, שֶׁלֹּא עֲנִיּוּת מִן הָאֻמָּנוּת וְלֹא עֲשִׁירוּת מִן הָאֻמָּנוּת, אֶלָּא הַכֹּל לְפִי זְכוּתוֹ {נו}. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר {נז}, רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ חַיָּה וָעוֹף שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֻמָּנוּת, וְהֵן מִתְפַּרְנְסִין שֶׁלֹּא בְצַעַר. וַהֲלֹא לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי, וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי, אֵינוֹ דִין שֶׁאֶתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְצַעַר. אֶלָּא שֶׁהֲרֵעוֹתִי {נח} מַעֲשַׂי וְקִפַּחְתִּי אֶת פַּרְנָסָתִי. אַבָּא גֻרְיָן אִישׁ צַדְיָן אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא גֻרְיָא, לֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ, חַמָּר, גַּמָּל, סַפָּר {נט}, סַפָּן, רוֹעֶה, וְחֶנְוָנִי, שֶׁאֻמָּנוּתָן אֻמָּנוּת לִסְטִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, הַחַמָּרִין, רֻבָּן רְשָׁעִים, וְהַגַּמָּלִין, רֻבָּן כְּשֵׁרִים. הַסַּפָּנִין, רֻבָּן חֲסִידִים. טוֹב שֶׁבָּרוֹפְאִים, לְגֵיהִנֹּם. וְהַכָּשֵׁר שֶׁבַּטַּבָּחִים, שֻׁתָּפוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, מַנִּיחַ אֲנִי כָּל אֻמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁאָדָם אוֹכֵל מִשְּׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא. וּשְׁאָר כָּל אֻמָּנוּת אֵינָן כֵּן. כְּשֶׁאָדָם בָּא לִידֵי חֹלִי אוֹ לִידֵי זִקְנָה אוֹ לִידֵי יִסּוּרִין וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲסֹק בִּמְלַאכְתּוֹ, הֲרֵי הוּא מֵת בְּרָעָב. אֲבָל הַתּוֹרָה אֵינָהּ כֵּן {ס}, אֶלָּא מְשַׁמַּרְתּוֹ מִכָּל רָע בְּנַעֲרוּתוֹ וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית {סא} וְתִקְוָה בְזִקְנוּתוֹ. בְּנַעֲרוּתוֹ, מַה הוּא אוֹמֵר, (ישעיה מ) וְקֹוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ. בְּזִקְנוּתוֹ, מַהוּ אוֹמֵר, (תהלים צב) עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה {סב}. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, (בראשית כד) וְאַבְרָהָם זָקֵן, וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. מָצִינוּ שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם כו) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי: ר"ע מברטנורה וַחֲכָמִים מַתִּירִין. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים. שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַזָּכוּר {נא}: כָּל שֶׁאֻמָּנוּתוֹ בֵּין הַנָּשִׁים. שֶׁמְּלֶאכֶת אֻמָּנוּתוֹ נַעֲשֵׂית לְנָשִׁים, וְהַנָּשִׁים צְרִיכוֹת לוֹ: לֹא יִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים. וַאֲפִלּוּ עִם הַרְבֵּה נָשִׁים. לְפִי שֶׁלִּבָּן גַּס בּוֹ וּמְחַפּוֹת עָלָיו. וְאִלּוּ אֱנָשׁ אַחֲרִינָא עִם שְׁתֵּי נָשִׁים תְּנַן דְּלֹא, שָׁלֹשׁ וְאַרְבַּע שַׁפִּיר דָּמֵי. וְרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ דְּלֹא שָׁרִינַן אֲפִלּוּ מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו {נב} לְהִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים, הוֹאִיל וּפַרְנָסָתוֹ מֵהֶן: חַמָּר גַּמָּל וְסַפָּן. כָּל אֵלּוּ אֻמָּנוּת לִסְטוּת, כְּשֶׁלָּנִין בַּדְּרָכִים נִכְנָסִים וְלוֹקְטִים עֵצִים וּפֵרוֹת מִן הַכְּרָמִים. וְעוֹד שֶׁנִּשְׂכָּרִים לִבְנֵי אָדָם וּמַעֲבִירִין עַל תְּנָאָם: רוֹעֶה. [בְּהֵמוֹת שֶׁלּוֹ] שֶׁמַּעֲבִיר הַבְּהֵמוֹת לִרְעוֹת בִּשְׂדֵה אֲחֵרִים: חֶנְוָנִי. מְלֻמָּד בְּאוֹנָאָה, לְהָטִיל מַיִם בְּיַיִן, וּצְרוֹרוֹת בְּחִטִּין. שֶׁחַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת נְקִיָּה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {נא} וְעַל הַבְּהֵמָה. רַשִׁ"י וְרַ"ן: {נב} כְּלוֹמַר דַּהֲוָה אֲמִינָא דְלִשְׁרֵי לְהִתְיַחֵד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו. וְכָתַב הָרַמְבַּ"ם וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה, יִתְעַסֵּק עִמָּהֶן וְאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, אוֹ יִפְנֶה לִמְלָאכָה אַחֶרֶת: {נג} נְקִיָּה כוּ'. בַּגְּמָרָא, מַחֲטָא דְתַלְמִיּוּתָא, כְּלוֹמַר תּוֹפֵר בְּגָדִים קְרוּעִים. וְהַיְנוּ תַלְמִיּוּתָא שֶׁהַתְּפִירוֹת עֲשׂוּיוֹת שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת כִּתְלָמִים שֶׁל מַחֲרֵשָׁה. רַשִׁ"י. וְהֶעָרוּךְ מְסַיֵּם נְקִיָּה מִגָּזֵל וְקַלָּה דְּאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס: {נד} לְמִי כוּ'. לְשׁוֹן רַשִׁ"י, וְאַל יֹאמַר בְּלִבּוֹ אֻמָּנוּת זוֹ אֵינָהּ מְעַשֶּׁרֶת, אֶלָּא יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים לְמִי שֶׁהָעֹשֶׁר שֶׁלּוֹ: {נה} שֶׁלּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאוּם ה' צְבָאוֹת [חַגַּי ב]. גְּמָרָא: {נו} לְפִי זְכוּתוֹ. וְקַשְׁיָא לִי דְּאִם הַכֹּל לְפִי זְכוּתוֹ, אִם כֵּן תְּפִלָּה מַאי מַהֲנְיָא לֵיהּ. שֶׁאִם זְכוּתוֹ כְּדַאי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכָרוֹ, וְאִם זְכוּתוֹ אֵינוֹ כְּדַאי הָא אָמְרָן הַכֹּל לְפִי זְכוּתוֹ. וּמַסִּיק שֶׁעַל יְדֵי הַתְּפִלָּה זְכוּתוֹ יִגְרֹם לְשַׁנּוֹת מַזָּלוֹ כְּמוֹ עַל יְדֵי זְכוּת גָּדוֹל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {נז} רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר כוּ'. כְּלוֹמַר רַבִּי מֵאִיר הֵבִיא רְאָיָה מִן הַשָּׂכָר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הֵבִיא רְאָיָה מִן הָעֹנֶשׁ: {נח} שֶׁהֲרֵעוֹתִי כוּ'. שֶׁנֶּאֱמַר עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ [יִרְמְיָה ה]. גְּמָרָא: {נט} סַפָּר. בַּגְּמָרָא וּבַיְרוּשַׁלְמִי גָּרַס קַדָּר. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י בַּעֲלֵי קְרָנוֹת: רְשָׁעִים. מִפְּנֵי לִסְטִיּוּת: כְּשֵׁרִים. שֶׁפּוֹרְשִׁין לַמִּדְבָּרוֹת לִמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיּוֹת וְלִסְטִים וִירֵאִים לְנַפְשָׁם וּמְשַׁבְּרִים לִבָּן לַמָּקוֹם: חֲסִידִים. שֶׁפּוֹרְשִׁים לִמְקוֹם הַסַּכָּנָה וְתָמִיד הֵם בִּרְעָדָה יוֹתֵר מִן הַגַּמָּלִים: {ס} אֵינָהּ כֵּן. שֶׁאַף הַבָּא לִידֵי זִקְנָה אוֹ יִסּוּרִין וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲסֹק בָּהּ הוּא אוֹכֵל מִמַּתַּן שְׂכָרָהּ. דִּכְתִיב עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה. רַשִׁ"י. וּמִמֵּילָא דְהוּא הַדִּין יִסּוּרִין, דְּכָל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲסֹק בָּהּ, מַה לִּי זִקְנָה וּמַה לִּי יִסּוּרִין: {סא} אַחֲרִית. וְהוּא מֵעִנְיַן אַחֲרָיוּת, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ מֵיטָב. וְכֵן מְסַיֵּם דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ: {סב} בְּשֵׂיבָה. לְשׁוֹן רַשִׁ"י, יִצְמְחוּ צֶמַח וְיִתְיַחֵד שְׂכָרָן לְעֵת שֵׂיבָתָן דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם ר"י אומר לא ירעה רווק בהמה ולא ישנו שני רווקים כו': מה שאמר כל שאומנתו בין הנשים לא יתייחד עם הנשים רוצה לומר שאינו מותר זה בשביל פרנסתו בשום פנים וחייב אדם שילמד את בנו אומנות נקיה לכך אסור שיעשה ספר כו' וכבר בארנו שלא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה ולכך אין הלכה כרבי יהודה:סליק פירוש המשניות להרמב"ם למסכת קדושין בס"ד (רמב"ם)