פרק א פרק ב פרק ג פרק א
|
|
פרק ב
|
|
פרק ג
|
|
פרק א
פרק א - משנה א
הוֹרוּ בֵית דִּין לַעֲבֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, וְהָלַךְ הַיָּחִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג עַל פִּיהֶם, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶן, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶן, בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ וְעָשָׂה, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁתָּלָה בְבֵית דִּין. הוֹרוּ בֵית דִּין וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ, אוֹ תַלְמִיד וְהוּא רָאוּי לְהוֹרָאָה {ד}, וְהָלַךְ וְעָשָׂה עַל פִּיהֶן, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶן, בֵּין {ה} שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶן, בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ וְעָשָׂה, הֲרֵי זֶה חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תָלָה בְּבֵית דִּין. זֶה הַכְּלָל, הַתּוֹלֶה בְעַצְמוֹ, חַיָּב. וְהַתּוֹלֶה בְּבֵית דִּין, פָּטוּר: ר"ע מברטנורה הוֹרוּ בֵית דִּין לַעֲבֹר. שֶׁאָמְרוּ לָעָם מֻתָּרִים אַתֶּם לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁחַיָּבִים עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת: וְהָלַךְ הַיָּחִיד וְעָשָׂה. מַתְנִיתִין רַבִּי יְהוּדָה הִיא דְּאָמַר יָחִיד שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין פָּטוּר. וְאֵינָהּ הֲלָכָה, אֶלָּא כְּרַבָּנָן דְּאָמְרֵי יָחִיד שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין חַיָּב. וְאֵינוֹ פָּטוּר עַד שֶׁיְּהוּ הָעוֹשִׂים עַל פִּי בֵּית דִּין רֹב יוֹשְׁבֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל {א} אוֹ רֹב הַשְּׁבָטִים {ב}, וְאָז בֵּית דִּין {ג} מְבִיאִין פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר, וְהָעוֹשִׂים עַל פִּיהֶם פְּטוּרִים: שׁוֹגֵג עַל פִּיהֶם. לַאֲפוֹקֵי הֵיכָא שֶׁלֹּא תָּלָה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין, כְּגוֹן שֶׁהוֹרוּ בֵּית דִּין שֶׁחֵלֶב מֻתָּר, וְנִתְחַלֵּף לוֹ חֵלֶב בְּשֻׁמָּן וַאֲכָלוֹ, שֶׁזֶּה חַיָּב, שֶׁהֲרֵי לֹא עַל פִּי בֵּית דִּין אָכַל: בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ. בֵּית דִּין עַצְמָן מַעֲשֶׂה עַל פִּי הוֹרָאָתָם, הוּא פָּטוּר וְהֵן חַיָּבִין, שֶׁבֵּית דִּין אֵין מְבִיאִין קָרְבָּן אֶלָּא עַל שִׁגְגַת הוֹרָאָה, שֶׁהַמַּעֲשֶׂה תָּלוּי בַּקָּהָל וְהַהוֹרָאָה בְּבֵית דִּין: הֲרֵי זֶה חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תָלָה בְּבֵית דִּין. וְאַף עַל גַּב דְּמֵזִיד הוּא זֶה, שֶׁהֲרֵי יָדַע שֶׁטָּעוּ וְאַף עַל פִּי כֵן עָשָׂה כְּדִבְרֵיהֶם, וּמֵזִיד לָאו בַּר קָרְבָּן הוּא, הָא אָמְרִינַן בַּגְּמָרָא שֶׁהוּא שׁוֹגֵג, שֶׁחָשַׁב שֶׁמִּצְוָה לַעֲשׂוֹת עַל פִּי בֵּית דִּין וַאֲפִלּוּ יָדַע בָּהֶן שֶׁטָּעוּ: זֶה הַכְּלָל. לַאֲתוֹיֵי מְבַעֵט בְּהוֹרָאָה, שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת עַל פִּי הוֹרָאָתָם, וְעָשָׂה כְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין לֹא מִפְּנֵי שֶׁסָּמַךְ עַל הוֹרָאָתָם אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁנִּדְמֶה לוֹ בְּדַעְתּוֹ שֶׁזֶּה מֻתָּר, הֲרֵי זֶה חַיָּב: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} בַּגְּמָרָא יָלְפִינַן מִקְרָא דְּהָנָךְ דִּבְחוּצָה לָאָרֶץ לֹא אִקְרוּ קָהָל: {ב} דִּכְתִיב וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר, דְּהַיְנוּ שֶׁהוֹרוּ בֵּית דִּין לַעֲבֹר. הַקָּהָל וְעָשׂוּ, מַעֲשֶׂה תָּלוּי בַּקָּהָל. וְרֻבּוֹ כְּכֻלּוֹ בְּכָל מָקוֹם: {ג} לָאו מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לָן כְּרַבִּי מֵאִיר דְּסוֹף פִּרְקִין, אֶלָּא צִבּוּר מְבִיאִין כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּהָתָם. וּמִשּׁוּם דְּבִשְׁבִיל הוֹרָאַת הַבֵּית דִּין מְבִיאִין, שַׁפִּיר קָאָמַר בֵּית דִּין מְבִיאִין. וְכֵן פֵּרֵשׁ הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה: {ד} רָאוּי כוּ'. וְיָדַע שֶׁטָּעוּ. וּמַסְּקִינַן בַּגְּמָרָא, דְּאִי רָאוּי לְהוֹרָאָה, לֹא צְרִיכָא, דְּמַה לִּי הוּא מַה לִּי אֶחָד מֵהֶן. אֶלָּא מִשְׁנָה יְתֵרָה קָא מַשְׁמַע לָן, דַּאֲפִלּוּ גְמִיר וְלֹא סְבִיר, סְבִיר וְלֹא גְמִיר, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהוֹרָאָה, אֲפִלּוּ הָכִי חַיָּב. וּמְסַיֵּם הָרַמְבַּ"ם, אֲבָל אִם הָיָה עַם הָאָרֶץ הֲרֵי זֶה פָּטוּר, שֶׁאֵין יְדִיעָתוֹ בְּאִסּוּרִין יְדִיעָה וַדָּאִית: {ה} בֵּין כוּ' בֵּין כוּ'. זוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר זוֹ קָתָנֵי. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הקדמת הרמב"ם להוריותהורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות וכו': ענין ההוראה שעליה יתחייבו ב"ד שיאמרו לעם מותרים אתם לעשות דבר פלוני: ואמרו ועשה שוגג על פיהם לפי שאם היה שוגג שלא על פיהם חייב קרבן כגון שהורו שחלב הקרב מותר אם נתכוין לאכול חלב הקרב ואכלו על פיהם אינו חייב קרבן אבל אם נתכוין לאכול שומן ואכל חלב הקרב חייב קרבן לפי שלא אכלו בשביל שהתירוהו ב"ד אבל כשאכל על פיהם אינו חייב כלום ואפי' היו מעשיו עם מעשיהם ביחד או לפני מעשיהם וכן אם עשה ולא עשו הם כלום היה פטור לענין שהקדמנו מדאמרינן מעשה תלוי בקהל והוראה בב"ד ומשנה זו רבי יהודה היא דסבר שיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור אבל רבנן סברי יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב עד שיהיו רוב יושבי ארץ ישראל עושים על פיהם ואותה שעה יהיו העושים פטורין וב"ד חייבין בקרבן כמו שביארנו. ויושבי ארץ ישראל אלו הם כמו שכתוב וכל ישראל עמו מלבא חמת עד נחל מצרים ר"ל שאותם שהם במקום זה הם כל ישראל ואין משגיחין לאשר הם חוץ לארץ: וזה שידע שטעו ועשה על פיהם שאמר בכאן שהוא חייב כלומר חייב בקרבן יש להקשות עליו וזה כי הואיל שידע שטעו ועשה מזיד הוא והמזיד אינו חייב קרבן ופירוק קושיא זו כמו שבארנו שהוא שגג במה שאמר יתברך על פי התורה אשר יורוך וחשב שראוי לעשות על פיהם ואפי' טעו וידע בטעותן ולפיכך עשה על פיהם ואע"פ שהיה יודע שטעו ולפיכך חייב קרבן יחיד ולא יצטרף לאשר עשו שגגה ואפילו על פיהם: ואמרו התולה בעצמו ואפילו לא היה ברור אצלו שטעו אלא שאין דרכו שיעשה על הוראתם אלא הטוב בעיניו וג"כ לא נתברר אצלו בטולו ונשאר הדבר אצלו כאילו לא הורו אם עשה חייב: (רמב"ם)
פרק א - משנה ב
הוֹרוּ בֵית דִּין {ו}, וְיָדְעוּ שֶׁטָּעוּ, וְחָזְרוּ בָהֶן, בֵּין שֶׁהֵבִיאוּ כַפָּרָתָן וּבֵין שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ כַפָּרָתָן, וְהָלַךְ וְעָשָׂה עַל פִּיהֶן, רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, סָפֵק. אֵיזֶהוּ סָפֵק. יָשַׁב לוֹ בְתוֹךְ בֵּיתוֹ, חַיָּב. הָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, פָּטוּר. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מוֹדֶה אֲנִי בָזֶה שֶׁהוּא קָרוֹב לִפְטוּר מִן הַחוֹבָה. אָמַר לוֹ בֶן עַזַּאי, מַה שָּׁנָה זֶה מִן הַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ, שֶׁהַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ {ז} אֶפְשָׁר הָיָה לוֹ שֶׁיִּשְׁמַע, וְזֶה לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיִּשְׁמָע: ר"ע מברטנורה רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. כֵּיוָן שֶׁפָּשְׁטָה הוֹרָאָתָם בְּרֹב צִבּוּר: וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר סָפֵק. הוֹאִיל וְהָיָה לוֹ לִשְׁאֹל בְּכָל עֵת עַל דְּבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בְּבֵית דִּין וְלֹא שָׁאַל, הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם חָטָא אִם לֹא חָטָא, וּמֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֵיזֶהוּ סָפֵק. כְּלוֹמַר בַּמֶּה אוֹמֵר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהוּא נִדּוֹן כְּמִי שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם חָטָא אִם לֹא חָטָא וְחַיָּב אָשָׁם תָּלוּי: בְּיוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ. כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ בַּמְּדִינָה שֶׁהוֹרוּ בָּהּ בֵּית דִּין, שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיִּשְׁמַע שֶׁחָזְרוּ בָּהֶם בֵּית דִּין מֵהוֹרָאָתָם: אֲבָל הָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם. וְלָאו דַּוְקָא הָלַךְ, אֶלָּא הֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ לָלֶכֶת אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הָלַךְ, סְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁמִּפְּנֵי טִרְדָּתוֹ לָצֵאת לַדֶּרֶךְ אֵינוֹ שׁוֹאֵל אִם חָזְרוּ בָּהֶן בֵּית דִּין, וּפָטוּר מֵאָשָׁם תָּלוּי. וּבֶן עַזַּאי סָבַר, הוֹאִיל וַעֲדַיִן לֹא הָלַךְ הָיָה לוֹ לִשְׁאֹל. וּבְהָכִי מוֹקֵי לַהּ פְּלוּגְתַּיְהוּ בַּגְּמָרָא. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ו} הוֹרוּ כוּ'. וְעָשׂוּ רֹב צִבּוּר עַל פִּיהֶם. רַשִׁ"י: {ז} שֶׁהַיּוֹשֵׁב כוּ'. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, לְפִי שֶׁהַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הורו בית דין וידעו שטעו וכו': ר"ש פוטר לזה שעשה מן הקרבן לפי שהיתה הוראה שפשטה ברוב הציבור וזה שעשה בכלל רוב ציבור מה שעשה: ור"א אומר ספק לפי שהיה לו לשאול וכאילו הוא אצלו ספק כמו שאכל ואינו יודע אם חלב אם שומן אכל שאינו חייב אלא אשם תלוי כמו שיתבאר עיקר זה בראשון מכריתות ולפיכך מי שעשה אחר שנודע לו מביא אשם תלוי ונתבאר בתלמוד שר"א מכריע: אחר כן אמר שספק לדעת ר"א הוא מי שישב בביתו ולפיכך הוא חייב באשם תלוי אבל ההולך בדרך אינו חייב כלום לדברי הכל: ומחלוקת ר"ע ובן עזאי הוא במי שטרח לצאת בדרך ואינו הולך עכשיו אבל הוא יוצא לדרך ועשה ר"ע סבר להתעסקו בצרכי הדרך אינו יכול לשאול וכאילו הוא במדינת הים ובן עזאי אומר הואיל והוא בעיר מאי שנא מן היושב בביתו. והלכה כר"א וכר"ע: (רמב"ם)
פרק א - משנה ג
הוֹרוּ בֵית דִּין לַעֲקֹר אֶת כָּל הַגּוּף, אָמְרוּ, אֵין נִדָּה בַתּוֹרָה, אֵין שַׁבָּת בַּתּוֹרָה, אֵין עֲבוֹדָה זָרָה בַתּוֹרָה, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין. הוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּם מִקְצָת, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. כֵּיצַד. אָמְרוּ, יֵשׁ נִדָּה בַתּוֹרָה, אֲבָל הַבָּא עַל שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם פָּטוּר. יֵשׁ שַׁבָּת בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, פָּטוּר. יֵשׁ עֲבוֹדָה זָרָה בַתּוֹרָה, אֲבָל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה פָטוּר, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד) וְנֶעְלַם דָּבָר, דָּבָר וְלֹא כָל הַגּוּף: ר"ע מברטנורה לַעֲקֹר אֶת כָּל הַגּוּף. כָּל עִקָּרָהּ שֶׁל מִצְוָה, כְּדִמְפָרֵשׁ וְאָזֵיל: הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִים. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ד) וְנֶעְלַם דָּבָר, קָרֵי בֵהּ וְנֶעְלַם מִדָּבָר {ח}, מִקְצָת הַדָּבָר וְלֹא כֻּלּוֹ: אֲבָל הַבָּא עַל שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם פָּטוּר. בַּגְּמָרָא פָּרֵיךְ דְּהָא שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם בַּתּוֹרָה כְּתִיב (שָׁם טו), וְסָפְרָה לָּהּ, מְלַמֵּד שֶׁסּוֹפֶרֶת אֶחָד כְּנֶגֶד אֶחָד, וְכָל מִידֵי דִּכְתִיב בַּתּוֹרָה אֵין בֵּית דִּין מְבִיאִין עָלָיו קָרְבָּן. וּמְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא כְּגוֹן דְּאָמְרֵי זָבָה לֹא הֲוֵי אֶלָּא בִימָמָא, כְּלוֹמַר, כְּשֶׁרוֹאָה דָּם בַּיּוֹם וְלֹא כְּשֶׁרוֹאָה בַּלַּיְלָה, דִּכְתִיב (שָׁם) כָּל יְמֵי זוֹבָהּ: הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים פָּטוּר. דְּאָמְרֵי הַכְנָסָה וְהוֹצָאָה אֲסוּרָה, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת טז) אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ {ט}, זְרִיקָה וְהוֹשָׁטָה מֻתֶּרֶת: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה פָטוּר. דְּאָמְרֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה דְאִית בָּהּ פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם אֲסוּרָה, דִּכְתִיב (שָׁם לד) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר, וְשֶׁאֵין בָּהּ פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם מֻתֶּרֶת. וּכְלָלָא דְמִלְּתָא, אֵין בֵּית דִּין חַיָּבִין עַד שֶׁיּוֹרוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין הַצְּדוֹקִין מוֹדִין בּוֹ. אֲבָל הוֹרוּ בְּדָבָר שֶׁהַצְּדוֹקִין מוֹדִין בּוֹ, פְּטוּרִין מִקָּרְבַּן צִבּוּר, וְהָרַבִּים הָעוֹשִׂים עַל פִּיהֶם כָּל אֶחָד חַיָּב לְהָבִיא קָרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ. מַאי טַעֲמָא, דְּזִיל קָרֵי בֵּי רַב הוּא: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ח} מֵ"ם דִּוְנֶעְלַם שַׁדְיָא אַדָּבָר, וּמֵ"ם נִדְרֶשֶׁת לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, וְקָרֵי בָּהּ וְנֶעְלַם מִדָּבָר. רַשִׁ"י: {ט} וְדָרְשִׁינַן לֹא תַּפִּיקוּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הורו בית דין לעקור את כל הגוף וכו': אין ב"ד חייב קרבן ויהיו העושים על פיהם פטורין עד שהיה הדבר שטעו בו דבר שאין הצדוקין מודים בו אבל אם הוא מבואר כל כך שמודים בו הצדוקין ב"ד פטורין לפי שלא נקרא טעות אבל הוא שכחה והוא ענין אמרם זיל קרי בי רב הוא אמרינן ליה ויהיה כל מי שעשה כפי שכחתם חייב קרבן יחיד כמו שהקדמנו: ושומרת יום כנגד יום כבר בארנוה בראש מגילה ועוד יתבאר דיניהם בנדה ובזבים והמשיל טעותם בה שיאמרו לא תהיה שומרת יום כנגד יום אלא אם ראתה דם ביום אבל בלילה לא לפי שהזבה לא תהיה זבה עד שתראה הדם ג' ימים ויטעו הם ויאמרו ביום ממש שהוא מבקר ועד ערב של כל יום לפי שנאמר ימי זובה וכשיטעו בזה השיעור ובעלו רוב הקהל נשותיהם רואות דם בלילה באותה שעה יהיו חייבין פר העלם: וכן בשבת שיאמרו המוציא בלבד חייב לפי שנא' אל יצא איש ממקומו אבל כשהושיט או זרק לא: וכן ג"כ בעבודת כוכבים שיאמרו המשתחוה הוא שהוא חייב שנאמר לא תשתחוה לאל אחר וענין השתחויה שיפשוט ידיו ורגליו על הארץ אבל אם השתחוה לעבודת כוכבים בלא פישוט ידים ורגלים אינה השתחויה. הנה כשיהיה הטעות בדמות אלה הדברים אז הם מביאין קרבן והעושים על פיהם פטורים אבל כששכחו מקרא ממה שכתוב בתורה או דבר שיש לו סמך גדול במקרא הם פטורים והעושים על פיהם חייבים וזהו אמרו עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו: (רמב"ם)
פרק א - משנה ד
הוֹרוּ בֵית דִּין, וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ, וְאָמַר לָהֶן טוֹעִין אַתֶּם, אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מֻפְלָא {יא} שֶׁל בֵּית דִּין שָׁם, אוֹ שֶׁהָיָה אַחַד מֵהֶן גֵּר אוֹ מַמְזֵר אוֹ נָתִין אוֹ זָקֵן {יב} שֶׁלֹּא רָאָה לוֹ בָנִים, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן עֵדָה (ויקרא ד) וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (במדבר לה) עֵדָה, מָה עֵדָה הָאֲמוּר לְהַלָּן עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻלָּם רְאוּיִין לְהוֹרָאָה, אַף עֵדָה הָאֲמוּרָה כָאן עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻלָּם רְאוּיִים לְהוֹרָאָה. הוֹרוּ בֵית דִּין שׁוֹגְגִים וְעָשׂוּ כָל הַקָּהָל שׁוֹגְגִין, מְבִיאִין פָּר {יג}. מְזִידִין וְעָשׂוּ שׁוֹגְגִין, מְבִיאִין כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה. שׁוֹגְגִין וְעָשׂוּ מְזִידִין, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין: ר"ע מברטנורה וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ וְכוּ'. דְּאָמַר קְרָא (וַיִּקְרָא ד) וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ, עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם מַסְכִּימִים בַּשְּׁגָגָה {י}: מֻפְלָא שֶׁל בֵּית דִּין. הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן, רֹאשׁ הַיְשִׁיבָה: זָקֵן שֶׁלֹּא רָאָה בָּנִים. אֵינוֹ רָאוּי לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת, שֶׁסְּתָמוֹ שֶׁהוּא אַכְזָרִי וְלֹא יְרַחֵם: וְנֶאֱמַר לְהַלָּן עֵדָה. וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה: מָה עֵדָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן וְכוּ'. שֶׁנֶּאֱמַר בַּסַּנְהֶדְרִין (בְּמִדְבַּר יא) וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ, בְּדוֹמִין לְךָ, מְיֻחָסִין כְּמוֹתְךָ. פְּרָט לְגֵר וּלְנָתִין וּלְמַמְזֵר שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִמָּנוֹת בַּסַּנְהֶדְרִין: מְזִידִין. שֶׁיָּדְעוּ בֵּית דִּין שֶׁהַדָּבָר אָסוּר, פְּטוּרִים מִקָּרְבַּן צִבּוּר, דְּמֵזִיד לָאו בַּר קָרְבָּן הוּא {יד}. וְהָעוֹשִׂים שׁוֹגֵג מְבִיאִים כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה חַטַּאת יָחִיד: שׁוֹגְגִים וְעָשׂוּ מְזִידִין אֵלּוּ וְאֵלּוּ פְטוּרִים. בֵּית דִּין פְּטוּרִים שֶׁהֲרֵי לֹא עָשׂוּ הַקָּהָל מִפִּי הוֹרָאָתָם וְלֹא תָּלוּ מַעֲשֵׂיהֶם בְּבֵית דִּין, שֶׁהֲרֵי יָדְעוּ שֶׁבֵּית דִּין טָעוּ. וְכָל הָעוֹשִׂים פְּטוּרִים שֶׁהֲרֵי מְזִידִים הֵן וּמֵזִיד לָאו בַּר קָרְבָּן הוּא: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {י} הָכִי אִיתָא בַּגְּמָרָא. וּבְמַסְּקָנָא לֹא קָאֵי. אֶלָּא אִי אִיכָּא כֻּלָּם [סַנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד] הַוְיָא הוֹרָאָה [אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹרוּ כָּל אוֹתָן שֶׁיָּשְׁבוּ לְהוֹרוֹת. רַשִׁ"י], אִי לֹא לֹא. וְהַיְנוּ דִתְנַן וְאָמַר לָהֶם טוֹעִין אַתֶּם, דְּאִי לֹא אֲמַר הָכִי, כֵּיוָן דְּכֻלָּם הָיוּ, הֲוֵי שִׁגְגַת בֵּית דִּין: {יא} שֶׁלֹּא כוּ'. וַאֲפִלּוּ הָיָה מִנְיָנָם שָׁלֵם, רוֹצֶה לוֹמַר שִׁבְעִים וְאֶחָד. הָרַמְבַּ"ם. וְטַעֲמָא, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לָהֶם לִלְמֹד וְלֹא לָמְדוּ. וְהַיְנוּ טַעֲמָא נַמִּי בְּטָעוּ בְּדָבָר שֶׁהַצְּדוֹקִים מוֹדִין בּוֹ. גְּמָרָא: {יב} זָקֵן. הַיְנוּ שֶׁשָּׁכַח כְּבָר צַעַר גִּדּוּל בָּנִים וְאֵינוֹ רַחֲמָנִי. רַשִׁ"י: {יג} מְבִיאִין כוּ'. רַבִּי מֵאִיר כִּדְאִית לֵיהּ, וְרַבִּי יְהוּדָה כִדְאִית לֵיהּ, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן כִּדְאִית לֵיהּ בְּמַתְנִיתִין כְּדִלְקַמָּן. רַשִׁ"י: {יד} וּלְשׁוֹן רַשִׁ"י, וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ כְּתִיב, דְּבָעִינַן שׁוֹגְגִין בְּבֵית דִּין: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הורו בית דין וידע אחד מהן שטעה וכו': מופלא של ב"ד הוא ראש ישיבה ואפילו היה מניינם שלם רוצה לומר שבעים וא': ואמרו בשגגת ב"ד והיה אם מעיני העדה וגו' ואמרו בב"ד ושפטו העדה וכבר בארנו בסנהדרין שאלה הנזכרים כולם אינם ראויים להוראה בסנהדרין לפי שנאמר במשה והתיצבו שם עמך ולמדנו בפי' פסוק זה עמך בדומין לך כלומר מיוחסין: וזקן שלא ראה בנים אינו כשר לדיני נפשות לפי שהוא אכזרי ולא ירחם על בני אדם לפי שאינו יודע אהבת הבנים ואנו צריכים להסכמת כולם על ההוראה שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו:הורו בית דין שוגגין ועשו כל הקהל וכו': כבר בארתי בהקדמת מסכת זו שעל שגגת ע"כ קהל מביא פר לעולה ושעיר לחטאת ויחיד מביא שעירה (וכשבה) ובשגגת שאר מצות (הל' א) ב"ד מביאים פר ויחיד כשבה או שעירה וזה שנאמר והקריבו הקהל נחלקו בו ר' יהודה ור' מאיר ר' יהודה סבר כל קהל וקהל ור"מ סבר הקהל שהורה בלבד והוא ב"ד הגדול לפי שאמר קהל ישראל כו' ורבי שמעון אומר כל קהל וקהל ב"ד הגדול גם כן מצטרף למנין השבטים שחטאו לפי שכל שבט יקרא קהל כמו שנאמר ויעמוד יהושפט בקהל יהודה ושבעה שבטים הם רוב המנין של שבטים כמו שבארנו בהקדמה:ואמרו או רובן ר"ל רוב מנין אנשי ישראל ואע"פ שזה הרוב ממעוט מנין השבטים לא מרובן וכבר ידעת דעת ר' יהודה שאומר כל קהל וקהל ולא יחייב לב"ד הגדול כלום שיש קרבנות הרבה יביאו אותן שלא חטאו ע"י חוטאים. וכמו כן לדעת ר' יהודה שבט אחד שעשה בהוראת ב"ד הגדול שאר שבטים מביאין על ידו כשהיה רוב קהל ולפיכך אומר בכאן ושאר שבטים פטורין לפי שהיה אותו השבט עושה בהוראת עצמו ור"ש אומר כמו שכשעשו כל הקהל יקרבו ב"ד הגדול על ידיהם כמו כן כשעשו רוב הקהל יקרבו ב"ד עמהן על כל פנים הקרבן הראוי לב"ד לפי שהם אותם שהורו ואין דעתו שיביא מי שלא חטא בשום פנים ויראה שאף על פי שלא בא בזה מקרא שכשיהיה השבט ההוא רוב הקהל שעשו בהוראת ב"ד הגדול שבית דין הגדול לבדם מביאין פר בלבד ובע"כ פר ושעיר. והלכה כר' יהודה במה שאמר כל קהל וקהל מביא אותן הקרבנות נקראין פר העלם ושעירי ע"כ והלכה כחכמים: ואמנם הדמים שלוקחים בהם אלה הפרים והשעירים אמרו פר העלם דבר ושעירי ע"כ מתחלה גובין להן ואינן באין מתרומת הלשכה ואלה הפרים והשעירים כולם הם נשרפים כמו שנבאר בחמישי מזבחים: (רמב"ם)
פרק א - משנה ה
הוֹרוּ בֵית דִּין, וְעָשׂוּ כָל הַקָּהָל אוֹ רֻבָּן עַל פִּיהֶם, מְבִיאִין פָּר. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה, מְבִיאִין פַּר וְשָׂעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים מְבִיאִין שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים, וּבַעֲבוֹדָה זָרָה, מְבִיאִין שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים וּשְׁנֵים עָשָׂר שְׂעִירִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה עָשָׂר פָּרִים, וּבַעֲבוֹדָה זָרָה, שְׁלשָׁה עָשָׂר פָּרִים וּשְׁלשָׁה עָשָׂר שְׂעִירִים, פַּר וְשָׂעִיר לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, פַּר וְשָׂעִיר לְבֵית דִּין. הוֹרוּ בֵית דִּין, וְעָשׂוּ שִׁבְעָה שְׁבָטִים אוֹ רֻבָּן עַל פִּיהֶם, מְבִיאִים פָּר, וּבַעֲבוֹדָה זָרָה מְבִיאִין פַּר וְשָׂעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר {טז}. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁבְעָה שְׁבָטִים שֶׁחָטְאוּ, מְבִיאִים שִׁבְעָה פָרִים, וּשְׁאָר שְׁבָטִים שֶׁלֹּא חָטְאוּ, מְבִיאִין עַל יְדֵיהֶן פַּר, שֶׁאַף אֵלּוּ שֶׁלֹּא חָטְאוּ, מְבִיאִין עַל יְדֵי הַחוֹטְאִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁמֹנָה פָרִים. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה {יז}, שְׁמֹנָה פָרִים וּשְׁמֹנָה שְׂעִירִים, פַּר וְשָׂעִיר לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, וּפַר וְשָׂעִיר לְבֵית דִּין. הוֹרוּ בֵית דִּין שֶׁל אֶחָד מִן הַשְּׁבָטִים וְעָשָׂה אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט עַל פִּיהֶם, אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט הוּא חַיָּב, וּשְׁאָר כָּל הַשְּׁבָטִים פְּטוּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין חַיָּבִים אֶלָּא עַל הוֹרָיַת בֵּית דִּין הַגָּדוֹל בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד) וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ, וְלֹא עֲדַת אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט: ר"ע מברטנורה מְבִיאִין פָּר. הָאָמוּר בְּוַיִּקְרָא וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר: וּבַעֲבוֹדָה זָרָה מְבִיאִים פַּר וְשָׂעִיר. וְאִם הוֹרוּ לְהַתִּיר בְּאִסּוּר עֲבוֹדָה זָרָה, מְבִיאִין פָּר וְשָׂעִיר הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת שְׁלַח לְךָ, וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה, מִצְוָה שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, וּכְתִיב הָתָם (שָׁם טו) וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה וְגוֹ' וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת. וְרַבִּי מֵאִיר סָבַר, הַאי וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל, פַּר הָאָמוּר בְּוַיִּקְרָא בְּשִׁגְגַת שְׁאָר עֲבֵרוֹת, וְכֵן וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה, פַּר וּשְׂעִיר הָאָמוּר בִּשְׁלַח לְךָ בְּשִׁגְגַת עֲבוֹדָה זָרָה, הַקָּהָל שֶׁהוֹרָה בִּלְבַד הֵן הַמְּבִיאִים אוֹתָם, וְהֵן בֵּית דִּין הַגָּדוֹל: שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים מְבִיאִין. דְּסָבַר רַבִּי יְהוּדָה כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט אִקְרֵי קָהָל, שֶׁנֶּאֱמַר (דִּבְרֵי הַיָּמִים ב כ) וַיַּעֲמֹד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל יְהוּדָה {טו}: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר פָּרִים. דְּסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאֵין בֵּית דִּין שֶׁשָּׁגְגוּ בְּהוֹרָאָה מִתְכַּפְּרִים בְּפָרִים וּשְׂעִירִים שֶׁל הַשְּׁבָטִים, אֶלָּא חַיָּבִים לְהָבִיא פָּר וְשָׂעִיר לְעַצְמָם: שִׁבְעָה שְׁבָטִים. שֶׁהֵם רֹב מִנְיָן שֶׁל שְׁבָטִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִעוּט יִשְׂרָאֵל, אוֹ רֹב מִנְיַן יִשְׂרָאֵל וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיוּ מִמִּעוּט מִנְיַן הַשְּׁבָטִים, וַאֲפִלּוּ עָשָׂה שֵׁבֶט אֶחָד וְהוּא רֹב יִשְׂרָאֵל, מְבִיאִין כָּל שְׁאָר הַשְּׁבָטִים שֶׁלֹּא חָטְאוּ עַל יְדֵי אֵלּוּ הַחוֹטְאִים: שְׁמֹנָה פָרִים. דְּסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאֵין אוֹתָן שֶׁלֹּא חָטְאוּ מְבִיאִים עַל יְדֵי הַחוֹטְאִים. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: וְעָשָׂה אוֹתוֹ שֵׁבֶט. לְעַצְמוֹ, וְאֵין כָּאן רֹב מִנְיַן יִשְׂרָאֵל וְלֹא רֹב הַשְּׁבָטִים {יח}: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין חַיָּבִים וְכוּ'. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {טו} וּבַגְּמָרָא מַתְקִיף, דִּלְמָא שָׁאנֵי הָתָם דַּהֲוָה [נַמִּי] בִּנְיָמִין. אֶלָּא, מִדִּכְתִיב וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים, וּמַאן אִיתְיְלִיד לֵיהּ, בִּנְיָמִין. וְלֵיכָּא לְמֵימַר דְּהָכִי קָאָמַר דִּלְכִי מִתְיַלִּיד בִּנְיָמִין הֲוֵי שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים קָהָל, דְּאִם כֵּן בִּיהוֹשָׁפָט אַף עַל גַּב דַּהֲוָה תְּרֵי אַמַּאי אִקְרוּ קָהָל. וְאִם תֹּאמַר, שְׁלֹשָׁה עָשָׂר שְׁבָטִים הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר, דְּהָא אִיכָּא מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם. מַסְּקִינַן בַּגְּמָרָא, דְּלֹא נֶאֱמַר עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ אֶלָּא לְנַחֲלָה וְלִדְגָלִים וּנְשִׂיאִים וּלַחֲלוֹק כָּבוֹד לִדְגָלִים וּנְשִׂיאִים: {טז} רַבִּי שִׁמְעוֹן כוּ' דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. בְּכֻלָּהּ מַתְנִיתִין פְּלִיגֵי בַּגְּמָרָא בִּדְרָשֵׁי דִּקְרָאֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יז} וּבַעֲבוֹדָה זָרָה. אַף עַל גַּב דְּרַבִּי יְהוּדָה לֹא תָּנֵי עֲבוֹדָה זָרָה מִשּׁוּם דְּמִמֵּילָא אַתְיָא, אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לְמִתְנֵי בְהֶדְיָא, דְּלֹא תֵימָא כֵּיוָן דְּמֵקֵל מִדְּרַבִּי יְהוּדָה הָנֵי מִלֵּי בִּשְׁאָר מִצְוֹת, אֲבָל בַּעֲבוֹדָה זָרָה דַּחֲמִירָא לְהָבִיא פָּר וְשָׂעִיר אֵימָא דְּמוֹדֶה, הִלְכָּךְ צְרִיכָא: {יח} דִּבְרֵי תֵּימַהּ הֵן. דְּמַשְׁמַע דְּאִי הֲווּ רֹב מִנְיָן אֲפִלּוּ שְׁאָר שְׁבָטִים מִחַיְּבֵי, וְהָא לֵיתָא, דְלָא מִחַיְּבֵי שְׁאָר שְׁבָטִים אֶלָּא בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין הַגָּדוֹל. וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, לְדַעַת רַבִּי יְהוּדָה שֵׁבֶט אֶחָד שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין הַגָּדוֹל, שְׁאָר שְׁבָטִים מְבִיאִין עַל יָדוֹ כְּשֶׁהָיָה רֹב הַקָּהָל, וּלְפִיכָךְ אוֹמֵר בְּכָאן וּשְׁאָר שְׁבָטִים פְּטוּרִין, לְפִי שֶׁהָיָה אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט עוֹשֶׂה בְּהוֹרָאַת עַצְמוֹ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם ( ראה הפירוש למשנה ד' ) (רמב"ם)
פרק ב
פרק ב - משנה א
הוֹרָה כֹהֵן מָשִׁיחַ {א} לְעַצְמוֹ, שׁוֹגֵג וְעָשָׂה שׁוֹגֵג, מֵבִיא פָר {ב}. שׁוֹגֵג וְעָשָׂה מֵזִיד, מֵזִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג, פָּטוּר, שֶׁהוֹרָאַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ לְעַצְמוֹ, כְהוֹרָאַת בֵּית דִּין לַצִּבּוּר: ר"ע מברטנורה הוֹרָה כֹהֵן מָשִׁיחַ. כֹּהֵן גָּדוֹל הַמָּשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה הוֹרָה הֶתֵּר לְעַצְמוֹ וְעָשָׂה מַעֲשֶׂה בְּעַצְמוֹ בְּדָבָר שֶׁחַיָּבִים עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} כֹּהֵן מָשִׁיחַ. וְהוּא מֻפְלָא רָאוּי לְהוֹרָאָה. גְּמָרָא: {ב} פָּר. וּבַגְּמָרָא, פְּשִׁיטָא. וּמְשָׁנֵי הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן שֶׁהוֹרָה וְשָׁכַח מֵאֵיזֶה טַעַם הוֹרָה, וּבְשָׁעָה שֶׁעָשָׂה אָמַר הֲרֵינִי עוֹשֶׂה עַל דַּעַת הוֹרָאָתִי, מַהוּ דְתֵימָא כֵּיוָן דְּאִלּוּ מִתְיָדַע לֵיהּ הֲדַר בֵּיהּ, כְּמֵזִיד דָּמֵי וְלֹא לִחַיַּב קָרְבָּן, קָמַשְׁמַע לָן: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הורה כהן משיח לעצמו שוגג וכו': אמר בפרשת ויקרא אם הכהן המשיח יחטא וגו' והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר לחטאת וזה הפר הוא שנקרא פר הבא על כל מצות ואמרו לאשמת העם דבר על שגגת המעשה כמו שקדם לנו שהוא צריך שיורו בשגגה ויהיו עושים בשגגה על פיהם כמו כן המשיח לא יביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה והוא עצמו שיעשה בשגגה על הוראתו שהורה לעצמו בשגגה וכבר נתבאר בהוראת ב"ד לציבור כי אם היה ב"ד בשני הפנים פטור כמו כן יהיה הוא בכמו אלה שני הענינים פטור מן הקרבן כי המזיד אינו חייב קרבן ומתנאי זה הכהן המשיח שיהיה חכם מופלא ויורה בפני עצמו ואז חייב כפרה בפני עצמו אבל כשהוא אינו מופלא או שנשתתף עם ב"ד בהוראה ועשה בכלל העושין כשהוא סומך על הוראתו עם הוראת ב"ד הרי הוא כמו איש אחד מב"ד שסומך על הוראת העדה אשר הוא ממנה ודינו כדין איש אחד משאר העם אם היו העושין רוב הקהל הוא יתכפר לו עם הציבור ואם היו מיעוט הוא אחד מהם: לבטל מקצת ולקיים מקצת כפי מה שהתנה בב"ד וג"כ צריך העלם דבר עם שגגת המעשה ואינו חייב אשם תלוי כשהוא מסתפק ולא נודע לו כגון ב"ד עם הציבור ועוד יתבאר זה: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ב
הוֹרָה בִפְנֵי עַצְמוֹ וְעָשָׂה בִפְנֵי עַצְמוֹ, מִתְכַּפֵּר לוֹ בִפְנֵי עַצְמוֹ {ג}. הוֹרָה עִם הַצִּבּוּר וְעָשָׂה עִם הַצִּבּוּר, מִתְכַּפֵּר לוֹ עִם הַצִּבּוּר, שֶׁאֵין בֵּית דִּין {ד} חַיָּבִים עַד שֶׁיּוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּם מִקְצָת, וְכֵן הַמָּשִׁיחַ. וְלֹא בַעֲבוֹדָה זָרָה, עַד שֶׁיּוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּם מִקְצָת: ר"ע מברטנורה מִתְכַּפֵּר לוֹ בִפְנֵי עַצְמוֹ. חַיָּב לְהָבִיא פָּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ: הוֹרָה עִם הַצִּבּוּר. שֶׁהָיָה הוּא אֶחָד מִן הַסַּנְהֶדְרִין שֶׁשָּׁגְגוּ בְּהוֹרָאָה: מִתְכַּפֵּר לוֹ עִם הַצִּבּוּר. בְּפַר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר, וְאֵינוֹ צָרִיךְ קָרְבָּן אַחֵר. דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא כִּי הֵיכִי דִבְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֵין מִתְכַּפֵּר עִם הַצִּבּוּר, דְּהָא כְתִיב (וַיִּקְרָא טז) וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ, הָכָא נַמִּי יִהְיֶה צָרִיךְ קָרְבָּן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, קָמַשְׁמַע לָן דְּלָא. וְנָפְקָא לָן מִקְּרָא דִּכְתִיב (שָׁם ד) עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, בְּחֵטְא הַמְיֻחָד לוֹ מֵבִיא קָרְבָּן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּבְחֵטְא שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לוֹ אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן בִּפְנֵי עַצְמוֹ: שֶׁאֵין בֵּית דִּין חַיָּבִים. כְּלוֹמַר, דִּין הוּא שֶׁהַמָּשִׁיחַ מִתְכַּפֵּר עִם הַצִּבּוּר, שֶׁהֲרֵי אֵין בֵּית דִּין חַיָּבִין {ה} וְכוּ', וְכֵן הַמָּשִׁיחַ, אַלְמָא הֻשְׁוָה הַמָּשִׁיחַ לְבֵית דִּין בְּכָל עִנְיָנָיו, אִם כֵּן כְּשֶׁהוֹרָה עִם הַצִּבּוּר דִּין הוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁוֶה לַצִּבּוּר וְיִתְכַּפֵּר עִם הַצִּבּוּר: וְלֹא בַעֲבוֹדָה זָרָה עַד שֶׁיּוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בִּשְׁאָר מִצְוֹת (וַיִּקְרָא ד) וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל, וְנֶאֱמַר בַּעֲבוֹדָה זָרָה (בְּמִדְבַּר טו) וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה וְגוֹ', מַה בִּשְׁאָר מִצְוֹת וְנֶעְלַם דָּבָר וְלֹא כָּל הַגּוּף, אַף בַּעֲבוֹדָה זָרָה דָּבָר וְלֹא כָּל הַגּוּף: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ג} בִּפְנֵי עַצְמוֹ. כְּגוֹן דְּמוֹרוּ בִּתְרֵי אִסּוּרִים, בֵּית דִּין בְּחֵלֶב, וְהוּא בַּעֲבוֹדָה זָרָה, אִי נַמִּי אִפְּכָא, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא דַּף ז'. דְּאִי הוֹרָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְלֹא הוֹרוּ בֵּית דִּין כְּלָל, לֹא אִצְטְרִיךְ לְמִתְנֵי דְּחַיָּב לְהָבִיא פָּר, דְּמִקְרָא מָלֵא הוּא, אֶלָּא כִּי אִצְטְרִיךְ לְמִתְנֵי כְּגוֹן דְּהוֹרוּ בִּשְׁנֵי אִסּוּרִים. רַשִׁ"י: {ד} בֵּית דִּין. רַשִׁ"י פֵּרֵשׁ, רַבִּי מֵאִיר הִיא דְאָמַר לְעֵיל סוֹף פֶּרֶק קַמָּא בֵּית דִּין מְבִיאִין כוּ'. וּלְפִי מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי (אוֹת ג'), אֵין לְדַקְדֵּק בְּמַאי דְתָנֵי בֵּית דִּין. וּכְכֻלֵּי עָלְמָא אָתְיָא: {ה} וְלֹא נִרְאֶה לִי כֵּן מֵהַגְּמָרָא כוּ'. אֶלָּא נִרְאֶה לִי דְּלָאו לִרְאָיָה מַיְתֵי לַהּ [בְּמַתְנִיתִין] אֶלָּא מִלְּתָא בְּאַנְפֵּי נַפְשַׁהּ הִיא, וְהָכִי קָאָמַר, וְאֵין. וּכְמוֹ [בֵּיצָה פ"א מ"ב] שֶׁאֵפֶר כִּירָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם הורה בפני עצמו וכו': היה עולה על הדעת שכהן גדול אפילו עשה בהוראת ב"ד לא יתכפר לו עם הציבור הואיל ואינו מתכפר עמהם בצום כפור אלא בקרבן מיוחד לו בפני עצמו כמו שבאר במקרא פר החטאת אשר לו והודיענו בכאן שמתכפר לו עם הציבור כשנשתתף עמהם בשגגה כמו שאמר יתעלה על חטאתו אשר חטא ר"ל שיהיה חטאו מיוחד לו לבדו אותה שעה יביא קרבן בפני עצמו אבל כשנשתתף עם הציבור לא ולמדנו ע"כ משאר מצות לפי שנאמר בשאר מצות ונעלם דבר מעיני הקהל ונאמר בע"כ והיה אם מעיני העדה כמו שלשם באמרו דבר ולא כל הגוף כן באמרו בע"כ ואיני צריך לבאר כי בכל מקום שאמרנו שאר מצות או כל המצות בענין זה באיזה מקום שבא כי אמנם נרצה לומר האחת ושלשים מצות לא תעשה שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ג
אֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת הַמַּעֲשֶׂה, וְכֵן הַמָּשִׁיחַ. וְלֹא בַעֲבוֹדָה זָרָה, אֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת הַמַּעֲשֶׂה. אֵין בֵּית דִּין חַיָּבִין עַד שֶׁיּוֹרוּ בְדָבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. וְכֵן הַמָּשִׁיחַ. וְלֹא בַעֲבוֹדָה זָרָה, עַד שֶׁיּוֹרוּ עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת: ר"ע מברטנורה אֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר. בֵּית דִּין שֶׁהוֹרוּ לַצִּבּוּר עַל אַחַת מִכָּל הַמִּצְוֹת, אֵין חַיָּבִין לְהָבִיא פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁשָּׁגְגוּ בְּהוֹרָאָה וְנֶעְלַם מֵהֶן הַדִּין: עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה. וְשָׁגְגוּ רֹב הַצִּבּוּר וְעָשׂוּ מַעֲשֶׂה עַל פִּיהֶם. דִּכְתִיב יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר, שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה וְנֶעְלַם דָּבָר: וְכֵן הַמָּשִׁיחַ. וְכֵן כֹּהֵן גָּדוֹל הַמָּשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה אֵינוֹ חַיָּב קָרְבָּן {ו} עַד שֶׁיֵּעָלֵם מִמֶּנּוּ הַדִּין וְיַעֲשֶׂה הוּא עַצְמוֹ מַעֲשֶׂה בְּשׁוֹגֵג עַל פִּי הוֹרָאָה שֶׁחָשַׁב, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ד) לְאַשְׁמַת הָעָם, מְלַמֵּד שֶׁהַמָּשִׁיחַ כָּעָם: וּבַעֲבוֹדָה זָרָה אֵין חַיָּבִין. (וּבַעֲבוֹדָה זָרָה) שֶׁבֵּית דִּין שֶׁשָּׁגְגוּ בְּהוֹרָאָה בַּעֲבוֹדָה זָרָה חַיָּבִין פָּר וְשָׂעִיר: אֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה. כִּשְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת. דְּיָלְפִינַן עֲבוֹדָה זָרָה מִשְּׁאָר מִצְוֹת מִגְּזֵרָה שָׁוָה דְּמֵעֵינֵי מֵעֵינֵי, כִּדְכָתְבִינַן לְעֵיל: אֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. שֶׁכָּל הַכְּרֵתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה הֵן שְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ, וְעַל כֻּלָּן חַיָּבִין עַל שִׁגְגָתָן חַטָּאת {ז}, חוּץ מֵחָמֵשׁ שֶׁבָּהֶן שֶׁאֵין חַיָּבִין עַל שִׁגְגָתָן חַטָּאת, וְהֵן מִילָה וְקָרְבַּן פֶּסַח, לְפִי שֶׁהֵן מִצְוֹת עֲשֵׂה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עַל זְדוֹנָן כָּרֵת אֵין חַיָּבִין עַל שִׁגְגָתָן חַטָּאת, דִּבְחַטָּאת כְּתִיב (וַיִּקְרָא ד) אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה. וּמְגַדֵּף, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, וְהַכָּתוּב אוֹמֵר בַּחַטָּאת לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה, יָצָא מְגַדֵּף שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה. וְטֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו {ח} אֵין חַיָּבִין עַל שִׁגְגָתָן אֶלָּא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד הָאָמוּר בְּוַיִּקְרָא. וְכָל הָנָךְ אֵין בֵּית דִּין מְבִיאִין חַטָּאת עַל שִׁגְגָתָן, וְלֹא הַמָּשִׁיחַ. נִמְצְאוּ כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבֵּית דִּין וְכֹהֵן הַמָּשִׁיחַ מְבִיאִין עֲלֵיהֶן קָרְבָּן, שְׁלֹשִׁים וְאַחַת מִצְוֹת שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָן כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָן חַטָּאת קְבוּעָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ו} וְלֹא כָּתַב אֵינוֹ חַיָּב פָּר כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בַּצִּבּוּר, מִטַּעֲמָא שֶׁכָּתַב רַשִׁ"י, דְּמָשִׁיחַ פָּטוּר מִכְּלוּם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} כִּדְיָלֵיף לְהוּ בַּגְּמָרָא מִקְּרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ח} תַּרְתֵּי נִינְהוּ. הַבָּא לַמִּקְדָּשׁ, וְהָאוֹכֵל קֹדֶשׁ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם אין חייבין אלא על העלם דבר כו': אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה וכן המשיח ולא בע"כ אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה. כבר קדם שכהן משיח לעצמו כבית דין הגדול לציבור ושע"כ כשאר מצות: ושגגת המעשה הוא שיסמוך על אותה הוראה ויעשה כמוה ויהיה שוגג על פי הוראתו כמו שבארנו.אין בית דין חייבין עד שיורו כו': כבר בארנו שזה שאמר בפ' שלח לך וכי תשגו ולא תעשו שהוא מדבר בשגגת ע"כ ואמר אחר כן תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל העושה בשגגה לשגגת ע"כ מה ע"כ דבר שחייבין על זדונו כרת ומצאנו שהכתוב חייב בשגגתו חטאת ואז חייב ב"ד כשהורו בה קרבן חטאת אף כל העושה בשגגה עד שישגה בדבר שחייבין על זדונו כרת ואז יתחייב על שגגתו חטאת ואם היה אותו הדבר שחייב היחיד על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ואז חייב ב"ד כשהורו או המשיח קרבן חטאת. והיוצא מדברינו שכל שחייבין על זדונו כרת יתחייב היחיד על שגגתו חטאת וחייבין ב"ד והמשיח על הוראה בו על התנאים שהקדמנו קרבן מלבד חמשה דברים והם פסח ומילה ומגדף ומטמא מקדש וקדשיו לפי שהפסח והמילה אע"פ שהם בכרת כי קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא אבל אינו חייב על שגגתו חטאת לפי שהם מצות עשה ומצאנו הכתוב שחייב קרבן חטאת על מצות לא תעשה והוא שנאמר אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה בשגגה וגו' וכן המגדף אין חייב בשגגתו חטאת כמו שנאמר לעושה בשגגה יצא מגדף שאין בו מעשה וכמו כן מטמא מקדש וקדשיו אינו בכלל באמרו אחת מכל מצות ה' לפי שהוא באר הקרבן לו בכתוב שהוא בעולה ויורד וידוע ששלשים ושש כריתות בתורה כמו שנתבאר מניניהם בראשון במסכת כריתות והן כולן כתובין בתורה ונשאר לנו מן הכריתות אחת ושלשים ואותן האחת ושלשים הן שחייבין בשגגתן חטאת קבועה כפי אלו החלוקים שנתבארו במסכת זו. הנה התברר שהיחיד לא יביא חטאת קבוע אלא על אחת מאלה בין שהיה אותו היחיד הדיוט או כ"ג או נשיא אמנם שגגת ציבור שהיא אינה כשאר מצות גם כן אלא באחת מאלה למדנו משגגתה דעבודת כוכבים כמו שבארנו באמרם אתיא מעיני מעיני: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ד
אֵין חַיָּבִין עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, וְאֵין מְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. אֲבָל חַיָּבִין עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּנִּדָּה, וּמְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּנִּדָּה. אֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּנִּדָּה, פְּרֹשׁ מִן הַנִּדָּה. וּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, לֹא תָבֹא אֶל הַנִּדָּה {יב}: ר"ע מברטנורה אֵין חַיָּבִין עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. בֵּית דִּין {ט} שֶׁהוֹרוּ וְטָעוּ בְּטֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, אֵין מְחֻיָּבִין לְהָבִיא קָרְבַּן צִבּוּר: עַל עֲשֵׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. כְּגוֹן שֶׁנִּטְמָא בַּמִּקְדָּשׁ, שֶׁמִּצְוָה לוֹ לָצֵאת בִּקְצָרָה, וְאִם שָׁהָה וְיָצָא בַּאֲרֻכָּה חַיָּב כָּרֵת. וּבֵית דִּין שֶׁהוֹרוּ לוֹ לָצֵאת בַּאֲרֻכָּה אֵין חַיָּבִין קָרְבָּן, לְפִי שֶׁאֵין עַל שְׁגָגָה זוֹ קָרְבַּן חַטָּאת, כְּלוֹמַר יָחִיד שֶׁטָּעָה וְשָׁגַג בְּזוֹ וְיָצָא בַּאֲרֻכָּה אֵינוֹ חַיָּב חַטָּאת קְבוּעָה אֶלָּא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד: וְלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ בְּטֻמְאָה: וְאֵין מְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי וְכוּ'. שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁחַיָּבִין עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת קְבוּעָה, מְבִיאִין עַל לֹא הוֹדַע שֶׁלּוֹ אָשָׁם תָּלוּי {י}. וְטֻמְאַת מִקְדָּשׁ הוֹאִיל וְאֵין חַיָּבִין עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת {יא} [קְבוּעָה], אֵין מְבִיאִין עַל לֹא הוֹדַע שֶׁלּוֹ אָשָׁם תָּלוּי: עַל עֲשֵׂה שֶׁבַּנִּדָּה. הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ נִטְמֵאתִי עַתָּה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ, מִצְוָה עָלָיו לִפְרֹשׁ, וְלֹא יִפְרֹשׁ מִיָּד, שֶׁהַיְצִיאָה הֲנָאָה הִיא לוֹ כְּבִיאָתוֹ, אֶלָּא נוֹעֵץ צִפָּרְנָיו בַּקַּרְקַע וּמַמְתִּין עַד שֶׁיָּמוּת הָאֵבֶר וּפוֹרֵשׁ בְּלֹא קֹשִׁי. וְזֶהוּ עֲשֵׂה שֶׁבַּנִּדָּה. וְאִם שָׁגְגוּ בֵּית דִּין בְּהוֹרָאָה זוֹ וְהוֹרוּ שֶׁיִּפְרֹשׁ מִיָּד, חַיָּבִין פַּר הֶעְלֵם דָּבָר, לְפִי שֶׁהַיָּחִיד חַיָּב עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ט} אֲבָל כֹּהֵן מָשִׁיחַ, פְּלֻגְתָּא בַּגְּמָרָא דַּף ח': {י} יָלֵּיף לַהּ בַּגְּמָרָא. וְעַיֵּן בְּפֵרוּשׁ הָרַ"ב פֶּרֶק ה' דִּכְרֵתוֹת מִשְׁנָה ב': {יא} רוֹצֶה לוֹמַר קְבוּעָה. אֲבָל עוֹלֶה וְיוֹרֵד, לֹא קָרִינַן חַטָּאת סְתָמָא: {יב} לֹא תָבֹא כוּ'. כְּשֶׁנִּטְמְאָה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. וְיָלֵיף לַהּ בַּגְּמָרָא מִקְּרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם אין חייבין על עשה ועל לא תעשה כו': העיקר בידינו כי כל שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי והראיה על זה ממה שנאמר ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצות ה' וכבר בארנו בהלכה שלפני זאת שהמצוה שרמז עליהם בכאן הם שחייבין על זדונו כרת וחייבין על שגגתו חטאת קבועה ואמר באשם תלוי ואם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם וזהו אשם תלוי והדברים שדבר בהם בקרבן עולה ויורד ולא חייב בהם חטאת קבועה היא שמיעת הקול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו והוא שנאמר ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה עד סוף הפרשה ובשביל אלה העיקרים אין חייב אשם תלוי בלא הודע של מקדש וקדשיו ואין חייבין ב"ד פר העלם כשהורו וטעו בטומאת מקדש וקדשיו לפי שהורו בדבר שחייבין על זדונו כרת אבל אין חייבין על שגגתו חטאת רוצה לומר חטאת קבועה כמו שאר מצות כמו שנתבאר למעלה ואמנם חייב על שגגתו קרבן עולה ויורד ועשה שבמקדש הוא שיתטמא בתוך המקדש שנצוה אליו שיצא ומצותינו לו לצאת היא מצות עשה שיצא אבל ראוי לו לצאת בדרך קצרה כמו שנתבאר בשני משבועות ואם יצא בארוכה שיאריך בעכובו במקדש הוא חייב כרת. ולא תעשה שבנדה הוא שלא יבא על הנדה: ועשה שבנדה הוא כשנתטמא בעוד שהוא בא עליה שנצוה אותו שיתפרש ממנה כמו שצוונו לאחר שיצא מן המקדש וזו היא מצות עשה כשנאמר לו פרוש ממנה אבל יתחייב בזה מה שאומר לך וזה כי אם נבדל ממנה כשפרסה נדה מיד והוא בקשיו הוא חייב כרת אם היה מזיד או חטאת אם היה שוגג לפי שהנאה לו ביציאתו כביאתו וכאילו בא על הנדה אבל ראוי לו שיעמוד על ענינו ויבטל מתנועות ונועץ צפרניו בקרקע עד שתנוח תאוותו ואם הוציא שכבת זרע אין בכך כלום שהוצאת שכבת זרע בעריות לענין העונשין אין מוסיף איסורא ולא גורע כמו שבארנו בשביעי מסנהדרין וכשיסיר הקושי אז ראוי לפרוש ממנה ואז נאמר לו פרוש ומבואר הוא שעשה זה שבמקדש ועשה שבנדה אינו מצות עשה גרידא אבל הוא מצוה מדרך הקבלה כמו שנצוה עליו למי שיש עליו בגד שעטנז פשוט זה הבגד שזה הצווי סבתו מצוה לא תעשה ואין ספק שהנדה בכרת ושגגתה בחטאת קבועה ולפיכך חייבין כשהורו על עשה ועל לא תעשה שבה בשגגה אמנם הוראתם בלא תעשה שבה הוא מבואר כמו שזכרנו בפ' ראשון כי הנדה והזבה גמורה ושומרת יום כנגד יום שנקראת זבה קטנה והיולדת ביאת כולן שוה באיסור ומשום הכי יתחייב הכרת על ביאת כל אחת אבל נשתנו דיניהם בטומאה ובטהרה בלבד ואמנם הוראתם בעשה שבה כגון שיאמרו ראוי לו לפרוש קודם שתנוח תאוותו ויתירו זה הם חייבים פר העלם כשישלמו התנאים לפי שהורו בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אבל כשאמרו שהטמא מותר לו להכנס במקום פלוני מן העזרה וזו היא הוראה בלא תעשה שבמקדש או שאמרו כי מי שנטמא בעזרה מותר לו שיצא בדרך ארוכה ואינו חייב שיכוון דרך קצרה וזו היא הוראה בעשה שבמקדש ואינם חייבים בזה פר העלם ואע"פ שהתירו בדבר שחייבין על זדונו כרת הואיל ואין חייבין על שגגתו חטאת קבועה. והתבונן באלה העיקרים כולם ודע אותם כי הם גדולי התועלת במסכתא זו ובכל הבא אחריה בסדר קדשים: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ה
אֵין חַיָּבִין עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל, וְעַל בִּטּוּי שְׂפָתַיִם, וְעַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו {יג}. וְהַנָּשִׂיא כַּיּוֹצֵא בָהֶם, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַנָּשִׂיא חַיָּב בְּכֻלָּן חוּץ מִשְּׁמִיעַת הַקּוֹל, שֶׁהַמֶּלֶךְ לֹא דָן וְלֹא דָנִין אוֹתוֹ {יט}, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ: ר"ע מברטנורה אֵין חַיָּבִין עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל. שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ חֲבֵרוֹ אִם יוֹדֵעַ לוֹ עֵדוּת וְלֹא הֵעִיד לוֹ, כְּדִכְתִיב (וַיִּקְרָא ה) וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד וְגוֹ': וְעַל בִּטּוּי שְׂפָתַיִם. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל, אוֹ שֶׁאֹכַל וְלֹא אָכַל. וְכֵן אָכַלְתִּי וְלֹא אָכַל, לֹא אָכַלְתִּי וְאָכַל: וְעַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. הַנִּכְנָס לַמִּקְדָּשׁ בְּטֻמְאָה, אוֹ שֶׁאָכַל קֹדֶשׁ [בְּטֻמְאָה]. אִם שָׁגְגוּ בְּהוֹרָאָה בְּאַחַת מִכָּל אֵלּוּ, אֵין חַיָּבִין קָרְבָּן לֹא בֵּית דִּין וְלֹא הַמָּשִׁיחַ {יד}, לְפִי שֶׁאֵין הַיְחִידִים חַיָּבִין עַל שִׁגְגָתָן חַטָּאת קְבוּעָה: וְהַנָּשִׂיא כַּיּוֹצֵא בָהֶם. מֶלֶךְ שֶׁשָּׁגַג {טו} בְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ אֵינוֹ מֵבִיא שָׂעִיר וּפָטוּר מִשּׁוּם קָרְבָּן, דִּבְכָל הָנָךְ כְּתִיב וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ, מִי שֶׁבָּאִים לִידֵי עֲנִיּוּת, יָצָא מֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל {טז} שֶׁאֵינָן בָּאִין לִידֵי עֲנִיּוּת {יז}: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר הַנָּשִׂיא חַיָּב. דְּבַנָּשִׂיא כְּתִיב (שָׁם ד) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ, וּבְקָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד הָאָמוּר בִּשְׁמִיעַת קוֹל וּבְבִטּוּי שְׂפָתַיִם וּבְטֻמְאַת מִקְדָּשׁ כְּתִיב (שָׁם ה) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַנָּשִׂיא חַיָּב בָּהֶן. וְהַאי דְּכֹהֵן מָשִׁיחַ פָּטוּר {יח} מִקָּרְבָּן הָאָמוּר בִּשְׁמִיעַת קוֹל וּבִטּוּי שְׂפָתַיִם וְטֻמְאַת מִקְדָּשׁ, לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא הוּא מִשּׁוּם דִּכְתִיב (שָׁם ו) זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו וְגוֹ' עֲשִׂירִת הָאֵיפָה, זֶה, מִעוּט הוּא, לוֹמַר עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁל מִנְחַת חֲבִתִּין בָּא חוֹבָה לַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, וְאֵין עֲשִׂירִית אֵיפָה אַחֵר בָּא לוֹ חוֹבָה, לִמְעוּטֵי עֲשִׂירִית הָאֵיפָה הָאָמוּר בִּשְׁמִיעַת קוֹל וְכוּ' שֶׁאֵין הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מֵבִיא אוֹתוֹ. וְכֵיוָן שֶׁמִּעֲטוֹ הַכָּתוּב מֵעֲשִׂירִית הָאֵיפָה, נִתְמַעֵט נַמִּי מִשְּׁתֵּי תּוֹרִים וּמִכָּל קָרְבָּן הָאָמוּר בָּעִנְיָן. דִּכְתִיב בְּסוֹף אוֹתָהּ פָּרָשָׁה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה, הַמִּתְכַּפֵּר בְּאַחַת מֵאֵלֶּה מִתְכַּפֵּר בְּכֻלָּן, וְשֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר בְּאַחַת מֵאֵלֶּה אֵין מִתְכַּפֵּר בְּכֻלָּן. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא וְלֹא כְּרַבִּי יוֹסֵי, אֶלָּא כֹּהֵן מָשִׁיחַ וְנָשִׂיא חַיָּבִין קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד עַל שְׁמִיעַת קוֹל וְעַל בִּטּוּי שְׂפָתַיִם וְעַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ כִּדְמוּכָח לְקַמָּן בְּמַתְנִיתִין. וְהָא דִתְנִינַן אֵין חַיָּבִין עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל וְכוּ' דְּמַשְׁמַע לֹא בֵּית דִּין וְלֹא כֹּהֵן מָשִׁיחַ, הַיְנוּ אֵינוֹ חַיָּב פָּר הַבָּא עַל שְׁאָר מִצְוֹת, אֲבָל חַיָּב קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {יג} עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל כוּ'. וּבְדִין הוּא דְלָא אִבָּעֵי לְמִתְנֵי, דְּהָא תָּנֵי לְעֵיל, אֵין חַיָּבִין עַל עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, וְטַעֲמָא מִשּׁוּם דַּהֲוֵי בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד, וְהוּא הַדִּין עַל שְׁמִיעַת קוֹל וְעַל בִּטּוּי שְׂפָתַיִם, דְּבֵית דִּין פָּטוּר. וְהָא דְּקָתָנֵי הָכָא, מִשּׁוּם דְּבָעֵי אִפְלוּגֵי רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי עֲקִיבָא. רַשִׁ"י: {יד} לְפִי מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל (אוֹת ט), הָכָא נַמִּי לֹא הָיָה לוֹ לְפָרֵשׁ אֶלָּא בְּבֵית דִּין. דִּבְכֻלָּן פְּלִיגֵי: {טו} וְלֹא בָּעִינַן שֶׁהוֹרָה, שֶׁאֵין שִׁגְגָתוֹ תְּלוּיָה בְּהוֹרָאָתוֹ, וְחַיָּב עַל שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה בִּלְבַד, דְּלֹא כְּכֹהֵן גָּדוֹל. וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא בְּרֵישׁ פִּרְקִין: {טז} גְּמָרָא. וְהָרַמְבַּ"ם הִקְדִּים וְכָתַב וְכֵן כֹּהֵן גָּדוֹל לְדַעַת רַבִּי יוֹסֵי פָּטוּר כוּ' לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר כוּ': {יז} נָשִׂיא, דְּמֶלֶךְ לְעוֹלָם עָשִׁיר הוּא. רַשִׁ"י. מָשִׁיחַ, דִּכְתִיב וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו, בְּנוֹי בְּכֹחַ בְּחָכְמָה בְּעֹשֶׁר כוּ' [כְּיוֹמָא פ"א מ"ג]: {יח} לֹא דִּיֵּק בְּלִשָׁנֵיהּ, דְּאַכַּתִּי לֹא שָׁמַעְנוּ דִּסְבִירָא לֵיהּ דְּפָטוּר כוּ'. וּלְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר נָשִׂיא חַיָּב כוּ', אָמְנָם כֹּהֵן גָּדוֹל אֵינוֹ חַיָּב כוּ' לְדַעַת רַבִּי עֲקִיבָא כוּ': {יט} לֹא דָן כוּ'. הָכִי תְּנַן בְּמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק ב' דְּסַנְהֶדְרִין. וְאַסֵּיפָא סָמִיךְ דְּתָנֵי סֵיפָא לֹא מֵעִיד כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם אין חייבין על שמיעת קול וכו': אומר שב"ד וכהן משיח אינן חייבין כשהורו בשום דבר מאלה וכבר קדם הטעם הזה ור' יוסי הגלילי אומר שהנשיא ג"כ פטור בדברים אלו ואינו חייב על דבר מהם קרבן לעולה ואפי' שגג בהן מאין הוראה וכן כ"ג לשיטת ר' יוסי פטור על אלה העונות מן הקרבן בלבד כשמתעסק בהן לפי שנאמר באלה החטאים ואם לא תגיע ידו ואם לא תשיג ידו מי שבאין לידי עניות יצאו כ"ג ונשיא שאינם באים לידי עניות לפי שמתנאיהם העושר ורבי עקיבא אומר נשיא חייב לפי שנאמר וכפר עליו הכהן מחטאתו ואמר עוד בסוף פרשה זו שחייב עליו קרבן על שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו וכפר עליו הכהן מחטאתו אמנם כהן גדול אינו חייב בקרבנות (אלא) [אלו] לדעת ר' עקיבא לפי שנאמר זה קרבן אהרן ובניו וגו' וקבלנו בפירוש זה זו באה חובה כלומר חביתי כהן גדול ואין אחרת באה חובה ומצאנו שחייב באלו החטאות אם לא תשיג ידו עשירית האיפה סולת וכהן גדול מן הנמנע אצלו להקריב מנחת חובה זולתי החביתין ומצד שנמנע ממנו עשירית האיפה נמנעו ג"כ שתי תורים וכשבה או שעירה לפי שנאמר בסוף הפרשה באחת מאלה כל שאין מתכפר באחת אין מתכפר באלה רצוני לומר שאין חייב בזה הקרבן אלא מה שיתכן בו שיקדים איזה נזדמן מן השלשה מינים בהמה או עוף או מנחה לפי הענין ואין הלכה כר"ע אלא כ"ג ונשיא חייבין קרבן עולה ויורד על שמיעת קול ועל בטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו כמו שיתבאר אחרי כן: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ו
כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָן כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָן חַטָּאת, הַיָּחִיד מֵבִיא כִשְׂבָּה וּשְׂעִירָה {כ}, וְהַנָּשִׂיא שָׂעִיר, וּמָשִׁיחַ וּבֵית דִּין מְבִיאִין פָּר. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה, הַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא וְהַמָּשִׁיחַ מְבִיאִין שְׂעִירָה, וּבֵית דִּין פַּר וְשָׂעִיר, פַּר לְעוֹלָה וְשָׂעִיר לְחַטָּאת: ר"ע מברטנורה וּבַעֲבוֹדָה זָרָה הַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא וְהַמָּשִׁיחַ מְבִיאִין שְׂעִירָה. בְּפָרָשַׁת שְׁלַח לְךָ (בְּמִדְבַּר טו) בְּקָרְבַּן עֲבוֹדָה זָרָה כְּתִיב וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה וְגוֹ' וְהִקְרִיבָה עֵז, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, הִשְׁוָה אֶת כֻּלָּן לְקָרְבָּן זֶה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כ} וּשְׂעִירָה. אוֹ אוֹ קָתָנֵי. כַּמְבֹאָר בַּקְּרָא בְּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא. וְכָל הָנָךְ דְּמַתְנִיתִין מְבֹאָרִים בַּקְּרָאֵי שָׁם וּבְפָרָשַׁת שְׁלַח. וְעַיֵּן מִשְׁנָה ג' בְּפֵרוּשׁ הָרַ"ב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כל המצוה שבתורה וכו': כל זה מבואר והם מקראות התורה וכבר קדם ביאורם: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ז
אָשָׁם תָּלוּי, הַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא חַיָּבִין, וּמָשִׁיחַ וּבֵית דִּין פְּטוּרִים. אָשָׁם וַדַּאי, הַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא וְהַמָּשִׁיחַ חַיָּבִין {כב}, וּבֵית דִּין פְּטוּרִין. עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל וְעַל בִּטּוּי שְׂפָתַיִם וְעַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, בֵּית דִּין פְּטוּרִין, וְהַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא וְהַמָּשִׁיחַ חַיָּבִין {כד}, אֶלָּא שֶׁאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל חַיָּב עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וּמָה הֵן מְבִיאִין {כה}, קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַנָּשִׂיא מֵבִיא שָׂעִיר: ר"ע מברטנורה אָשָׁם תָּלוּי. עֲבֵרוֹת שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָן כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָן חַטָּאת קְבוּעָה, חַיָּבִין עַל לֹא הוֹדַע שֶׁלָּהֶן אָשָׁם תָּלוּי, כְּגוֹן כִּשְׁנֵי זֵיתִים, אֶחָד שֶׁל חֵלֶב וְאֶחָד שֶׁל שֻׁמָּן, וְאָכַל אֶחָד מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶן אָכַל: וְהַמָּשִׁיחַ וּבֵית דִּין פְּטוּרִין. דִּכְתִיב בְּקָרְבַּן צִבּוּר (וַיִּקְרָא ד) וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת וְהִקְרִיבוּ, אֵין חַיָּבִין קָרְבָּן אֶלָּא עַל הוֹדַע. וּמָשִׁיחַ כְּבֵית דִּין {כא}: אָשָׁם וַדַּאי. חֲמִשָּׁה אֲשָׁמוֹת הֵן שֶׁבָּאִין עַל הַוַּדַּאי, אֲשַׁם מְעִילוֹת, אֲשַׁם גְּזֵלוֹת, אֲשַׁם נָזִיר, אֲשַׁם מְצֹרָע, אֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה: הַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא וְהַמָּשִׁיחַ חַיָּבִין. שֶׁכָּל אֵלּוּ מַעֲשֵׂה יָחִיד הֵם, לֹא שְׁנָא הֶדְיוֹט וְלֹא שְׁנָא מָשִׁיחַ וְנָשִׂיא: וּבֵית דִּין פְּטוּרִים. שֶׁאֵין לְהוֹרָאַת בֵּית דִּין עֵסֶק בָּהֶם, וְאֵין אָשָׁם בָּא עַל הוֹרָאַת בֵּית דִּין {כג}: אֶלָּא שֶׁאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל חַיָּב עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. טַעֲמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דִּכְתִיב בְּטֻמְאַת מִקְדָּשׁ (בְּמִדְבַּר יט) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִתּוֹךְ הַקָּהָל, מִי שֶׁחֶטְאוֹ שָׁוֶה לַקָּהָל, יָצָא כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵין חֶטְאוֹ שָׁוֶה לַקָּהָל. שֶׁהַקָּהָל כָּל מִי שֶׁנִּכְנַס מֵהֶן לַמִּקְדָּשׁ שׁוֹגֵג, אוֹ עָבַר עֲבֵרָה בְּשׁוֹגֵג, חַיָּב עַל שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה בִּלְבַד, וְכֹהֵן מָשִׁיחַ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה, כִּדְמוּכָח לְעֵיל בְּפִרְקִין. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל מֵבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד אַף עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הַנָּשִׂיא מֵבִיא שָׂעִיר. עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, לְפִי שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת, כַּדֶּרֶךְ שֶׁהוּא מֵבִיא שָׂעִיר עַל שְׁאָר מִצְוֹת שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָן כָּרֵת. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּכֵיוָן דְּאֵין חַיָּבִין עַל שִׁגְגַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו חַטָּאת קְבוּעָה, אֵין הַנָּשִׂיא מֵבִיא אֶלָּא כְדֶרֶךְ שֶׁהַיָּחִיד מֵבִיא: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {כא} שֶׁאֵין חֶטְאוֹ וְשִׁגְגָתוֹ שָׁוֶה כְּמוֹ הַבֵּית דִּין. אֲבָל נָשִׂיא אֵין שִׁגְגָתוֹ תְּלוּיָה בְּהוֹרָאָתוֹ: {כב} חַיָּבִין. דִּכְתִיב בַּאֲשָׁמוֹת וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת, וְנָשִׂיא וּמָשִׁיחַ בִּכְלַל נֶפֶשׁ אַחַת הֵם. וְהָא דִתְנַן לְעֵיל מִשְׁנָה ג' אֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, וְכֵן הַמָּשִׁיחַ, וְאָשָׁם וַדַּאי אֵין שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, הָכִי מַשְׁמַע, וְכֵן הַמָּשִׁיחַ דְּגַבֵּי אָשָׁם וַדַּאי פָּר הוּא דְּלֹא יָבִיא, אֲבָל אָשָׁם וַדַּאי יָבִיא כַּהֶדְיוֹט. רַשִׁ"י: {כג} כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמִשְׁנָה ג' דְּאֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת כוּ': {כד} חַיָּבִין. דְּכֻלָּן בִּכְלַל נֶפֶשׁ אַחַת הֵן. רַשִׁ"י: {כה} וּמַה כוּ'. נִרְאֶה לִי דְּדִבְרֵי תַּנָּא קַמָּא הֵם דְּמַהֲדַר עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל וּדְעִמֵּיהּ. וְקָאֵי אַיָחִיד, נָשִׂיא, וּמָשִׁיחַ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם אשם תלוי והיחיד והנשיא וכו': אומר שהעונות שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת קבועה כשנסתפק הנשיא או היחיד באחת מהן אם עשאה חייב אשם תלוי כמו שנתבאר בכריתות אמנם כהן משיח וב"ד אין חייבין אשם תלוי לעולם על הספק בהוראה אבל חייבין קרבן חטאת כשיתברר החטאת כמו שנאמר ונודעה החטאת וכבר קדמו עקרי זה: ואשם ודאי יתחייב על ה' דברים אפשר שיעשה היחיד בין שהוא הדיוט או נשיא או משיח ואין להוראת ב"ד בהן שום ענין ואי אפשר אשם על הוראה כמו שקדם ואותן האשמות הן אשם מעילות אשם גזילות אשם נזיר אשם מצורע אשם שפחה חרופה: ואמרו בכאן שהמשיח חייב על שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו ואין חולק על דבריו במה שקדם בענין המשיח וב"ד שהן אינן חייבין על שמיעת הקול ועל בטוי שפתים לפי שלשם אמרנו אינו חייב פר הבא על כל המצות כשהורה לעצמו על התנאים שקדמו לפי שאין אלו מן המצות שיש בהן אותן הדינין אבל הוא חייב בקרבן הנזכר בהן כשעבר על אחת מהם: וטעם מאמר רבי שמעון זה שנאמר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל מי שחטאו שוה לקהל יצא זה שאין חטאו שוה לקהל לפי שאינו חייב פר על שגגת מעשה בלבד כמו כל הקהל אלא עד שתהא שם הוראה בהעלם דבר כמו שקדם ורבי אליעזר סבר שנשיא ששגג בטומאת מקדש וקדשיו מביא שעיר כמו שהוא מביא כשחטא בדבר שזדונו כרת ועל שגגתו חטאת כמו שנתבאר כיון שטומאת מקדש וקדשיו בכרת. ואין הלכה כר' אליעזר ולא כר"ש: (רמב"ם)
פרק ג
פרק ג - משנה א
כֹּהֵן מָשִׁיחַ שֶׁחָטָא וְאַחַר כָּךְ עָבַר מִמְּשִׁיחוּתוֹ, וְכֵן נָשִׂיא שֶׁחָטָא וְאַחַר כָּךְ עָבַר מִגְּדֻלָּתוֹ, כֹּהֵן מָשִׁיחַ מֵבִיא פַר, וְהַנָּשִׂיא מֵבִיא שָׂעִיר: ר"ע מברטנורה כֹּהֵן מָשִׁיחַ שֶׁחָטָא וְאַחַר כָּךְ עָבַר מִמְּשִׁיחוּתוֹ. וְלֹא הִסְפִּיק לְהָבִיא קָרְבָּנוֹ עַד שֶׁעָבַר מִכְּהֻנָּתוֹ: כֹּהֵן מָשִׁיחַ מֵבִיא פַר. וַאֲפִלּוּ עָבַר לְאַחַר שֶׁהֶעֱבִירוּהוּ מִמְּשִׁיחוּתוֹ, אָמְרִינַן לְקַמָּן בְּמַתְנִיתִין דְּמֵבִיא פָּר. וְלֹא נָקַט לֵיהּ אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאִצְטְרִיךְ לְמִתְנֵי דְנָשִׂיא מֵבִיא שָׂעִיר כְּשֶׁחָטָא קֹדֶם שֶׁהֶעֱבִירוּהוּ, תָּנֵי נַמִּי בְּכֹהֵן מָשִׁיחַ מֵבִיא פָּר. וְנָשִׂיא מֵבִיא שָׂעִיר, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ד) עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא {א}, מְלַמֵּד שֶׁמֵּבִיא חַטָּאת כְּמוֹ שֶׁהָיָה חַיָּב בְּשָׁעָה שֶׁחָטָא: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} הָרַמְבַּ"ם. וַאֲנִי תָּמֵהַּ, שֶׁזֶּה הַכָּתוּב בְּפָרָשַׁת כֹּהֵן מָשִׁיחַ כְּתִיב, וְהָכִי דָּרֵישׁ לֵיהּ בַּגְּמָרָא לְעִנְיַן כֹּהֵן מָשִׁיחַ שֶׁעָבַר וְאַחַר כָּךְ חָטָא כוּ'. וּלְהָכִי מִסְתַּבְּרָא דְּאֵין צָרִיךְ קְרָא לִכְשֶׁחָטָא וְאַחַר כָּךְ עָבַר שֶׁיָּבִיא כְּשֶׁחָטָא: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כהן משיח שחטא ואחר כך עבר וכו': שעיר אמרה תורה בנשיא אשר נשיא יחטא או הודע אליו חטאתו והביא את קרבנו שעיר עזים ואמרו על חטאתו אשר חטא מורה שמביא חטאתו הראויה לו והוא נשיא אף על פי שירד מגדולתו בעת הקרבן הואיל שהיה בשעת חטאו נשיא: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ב
כֹּהֵן מָשִׁיחַ שֶׁעָבַר מִמְּשִׁיחוּתוֹ וְאַחַר כָּךְ חָטָא, וְכֵן הַנָּשִׂיא שֶׁעָבַר מִגְּדֻלָּתוֹ וְאַחַר כָּךְ חָטָא, כֹּהֵן מָשִׁיחַ מֵבִיא פַר, וְהַנָּשִׂיא כְהֶדְיוֹט: ר"ע מברטנורה כֹּהֵן מָשִׁיחַ שֶׁעָבַר מִמְּשִׁיחוּתוֹ וְכוּ'. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד, בִּקְדֻשָּׁתוֹ הוּא עוֹמֵד. שֶׁאֵין בֵּין כֹּהֵן הָעוֹבֵד לְכֹהֵן שֶׁעָבַר, אֶלָּא עֲבוֹדָה {ב} וּפַר יוֹם הַכִּפּוּרִים וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁמַּקְרִיב בְּכָל יוֹם כְּדִלְקַמָּן. אֲבָל נָשִׂיא כֵּיוָן שֶׁהֶעֱבִירוּהוּ הֲרֵי הוּא כְּהֶדְיוֹט: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ב} הָרַמְבַּ"ם בְּפֵרוּשׁוֹ. וְתֵימַהּ, דִּבְמִשְׁנָה ד' תְּנַן זֶה וָזֶה שָׁוִין בַּעֲבוֹדַת יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְכָל שֶׁכֵּן עֲבוֹדַת שְׁאָר יָמִים, וְכֵן הוּא בְהֶדְיָא בַּגְּמָרָא. וְכֵן כָּתְבוּ הָרַמְבַּ"ם וְהָרַ"ב בְּעַצְמָם בְּפֶרֶק קַמָּא דִמְגִלָּה מִשְׁנָה ט'. וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם בְּחִבּוּרוֹ בְּסוֹף הִלְכוֹת שְׁגָגוֹת. וּבְיוֹמָא דַּף י"ב פָּסַק רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּשֵׁנִי [שֶׁמִּנּוּהוּ בִּמְקוֹם הָרִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ עָבַר פְּסוּלוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן וּמַעֲבִירִים הַשֵּׁנִי] אֵינוֹ רָאוּי לֹא לְכֹהֵן גָּדוֹל וְלֹא לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, וּמִיהוּ מַסִּיק הָתָם דְּמוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי שֶׁאִם עָבַר וְעָבַד עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כהן משיח שעבר ממשיחתו וכו': כהן גדול אם עבר במום או זקן וכיוצא בהם הוא עומד בקדושתו לפי ששמן המשחה שנמשח בו אינו מבטל מעשיהו ואין הפרש בינו ובין כהן גדול המשמש בכל הדברים זולתי בעבודה בלבד ומה שהוא תלוי בה ר"ל פר יוה"כ ועשירית האיפה שמקריב בכל יום כמו שנתבאר אבל הנשיא אין לו גדולה אלא כשמצותו נעשית וכשבטל ענין זה הרי הוא כהדיוט: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ג
חָטְאוּ עַד שֶׁלֹּא נִתְמַנּוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַנּוּ, הֲרֵי אֵלּוּ כְהֶדְיוֹט. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם נוֹדַע לָהֶם עַד שֶׁלֹּא נִתְמַנּוּ, חַיָּבִין {ג}. וּמִשֶּׁנִּתְמַנּוּ, פְּטוּרִין. וְאֵיזֶהוּ הַנָּשִׂיא, זֶה הַמֶּלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד) וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו, נָשִׂיא שֶׁאֵין עַל גַּבָּיו אֶלָּא ה' אֱלֹהָיו: ר"ע מברטנורה הֲרֵי אֵלּוּ כְהֶדְיוֹט. שֶׁנֶּאֱמַר בַּנָּשִׂיא (שָׁם) אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא, שֶׁחָטָא כְּשֶׁהוּא נָשִׂיא. וְכֵן בַּכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ נֶאֱמַר וְאִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא (שָׁם), שֶׁחָטָא כְּשֶׁהוּא מָשִׁיחַ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ג} חַיָּבִין. כְּהֶדְיוֹט. וּמִשֶׁנִּתְמַנּוּ פְּטוּרִין, וּמַשְׁמַע דִּלְגַמְרֵי פַטְרִינְהוּ. וְזֶה לְשׁוֹן רַשִׁ"י, דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן חַטָּאת וִידִיעָה בָעֵי. וְהוּא הַדִּין דְּפָלֵיג רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרֵישָׁא כוּ' דְּאִם נוֹדַע לוֹ מִשֶּׁעָבַר דְּאֵין מֵבִיא שָׂעִיר, דְּחַטָּאת וִידִיעָה בָעֵי כְּשֶׁהוּא נָשִׂיא: (עיקר תוי"ט). רמב"ם חטאו עד שלא נתמנו ואחר כך נתמנו וכו': אמר הכתוב אשר נשיא יחטא [שחטא] והוא נשיא ואמר אם הכהן המשיח יחטא שחטא והוא משיח ונשאר עלינו לבאר קרבן נשיא ואע"פ שהוא מתבאר ממה שקדם אבל אוסיף ביאור עד שלא ישאר בו ספק וזה כי הנשיא כשעשה בהוראת ב"ד עם הציבור הוא מתכפר לו עם הציבור אבל אם שגג בעצמו באחת המצות שההדיוט חייב על שגגתו חטאת כשבה או שעירה הוא חייב שעיר חטאת ובזה בלבד הוא מופרש משאר העם והוא אינו צריך הוראה לעצמו כגון כהן משיח אלא על שגגת מעשה בלבד יתחייב שעיר כשהוא עושה בשגגה: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ד
וְאֵיזֶהוּ הַמָּשִׁיחַ, הַמָּשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, לֹא הַמְרֻבֶּה בִבְגָדִים. אֵין בֵּין כֹּהֵן הַמָּשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה לִמְרֻבֶּה בְגָדִים אֶלָּא פַר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת. וְאֵין בֵּין כֹּהֵן מְשַׁמֵּשׁ לְכֹהֵן שֶׁעָבַר, אֶלָּא פַר יוֹם הַכִּפּוּרִים וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה. זֶה וָזֶה שָׁוִין בַּעֲבוֹדַת יוֹם הַכִּפּוּרִים, וּמְצֻוִּין עַל הַבְּתוּלָה, וַאֲסוּרִין עַל הָאַלְמָנָה, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין בִּקְרוֹבֵיהֶן, וְלֹא פוֹרְעִין, וְלֹא פוֹרְמִין, וּמַחֲזִירִין אֶת הָרוֹצֵחַ: ר"ע מברטנורה הַמְרֻבֶּה בִבְגָדִים. לְאַחַר שֶׁנִּגְנְזָה צְלוֹחִית שֶׁל שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנָס לִכְהֻנָּה גְּדוֹלָה בִּלְבִישַׁת שְׁמֹנָה בְּגָדִים, כְּדִכְתִיב (שָׁם כא) וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים: אֶלָּא פַר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת. שֶׁאֵין מְרֻבֶּה בִּבְגָדִים מֵבִיא פָּר עַל שִׁגְגָתוֹ, דְּכֹהֵן הַמָּשִׁיחַ כְּתִיב: בַּעֲבוֹדַת יוֹם הַכִּפּוּרִים. שֶׁאֵין עֲבוֹדַת אוֹתוֹ הַיּוֹם כְּשֵׁרָה אֶלָּא בְּכֹהֵן גָּדוֹל בִּלְבַד, וְכֹהֵן הַמְשַׁמֵּשׁ וְכֹהֵן שֶׁעָבַר שָׁוִין בָּהּ: וְלֹא פוֹרְעִין וְלֹא פוֹרְמִין. כְּדִכְתִיב בְּכֹהֵן גָּדוֹל (שָׁם) אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם: וּמַחֲזִירִין אֶת הָרוֹצֵחַ. אִם מֵת אֶחָד מֵהֶם, חוֹזֵר הָרוֹצֵחַ מֵעִיר מִקְלָטוֹ, כְּדִכְתִיב (בְּמִדְבַּר לה) עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם ואיזה הוא המשיח המשוח בשמן וכו': מרובה בגדים הוא שלא נמשח בשמן המשחה אבל לבש שמנה בגדים ובלבשו אותם נתרבה על שאר הכהנים לפי שהוא ג"כ (מצווה) [מינוי] כמו שבאר ואמר ומלא את ידו ללבוש את הבגדים וכן היו כהני בית שני שנעדר בו שמן המשחה וכבר זכרנו זה פעמים: ועשירית האיפה הוא שאמר הכתוב זה קרבן אהרן ובניו והוא נקרא חביתי כ"ג לפי שנעשה על מחבת ומה שמבואר שיעבור כ"ג ממשיחותו הוא שאירע בו מום או שימנוהו לעבודת יה"כ שמא יארע פסול בכהן גדול ביה"כ ויעבוד אחר יום הכפורים כמו שקדם ביאורו במקומו: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ה
כֹּהֵן גָּדוֹל פּוֹרֵם מִלְּמַטָּה, וְהַהֶדְיוֹט מִלְמַעְלָה. כֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב אוֹנֵן וְלֹא אוֹכֵל, וְהַהֶדְיוֹט לֹא מַקְרִיב וְלֹא אוֹכֵל: ר"ע מברטנורה כֹּהֵן גָּדוֹל פּוֹרֵם מִלְּמַטָּה. אִם מֵת לוֹ מֵת שֶׁחַיָּב לִקְרֹעַ עָלָיו, קוֹרֵעַ מִלְּמַטָּה בִּכְנַף בִּגְדוֹ הַסָּמוּךְ לְרַגְלָיו. וְהַאי דִכְתִיב וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם, שֶׁאֵינוֹ פּוֹרֵם כִּשְׁאָר כָּל אָדָם: מִלְּמַעְלָה. כְּנֶגֶד הֶחָזֶה סָמוּךְ לַכָּתֵף, כִּשְׁאָר הָעָם: אוֹנֵן. מִי שֶׁמֵּת לוֹ אֶחָד מִשִּׁבְעָה קְרוֹבִים שֶׁחַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו, יוֹם הַמִּיתָה כֻּלּוֹ בֵּין נִקְבַּר הַמֵּת בֵּין לֹא נִקְבַּר, הוּא אוֹנֵן דְּאוֹרַיְתָא, וּמִיּוֹם הַמִּיתָה וְאֵילָךְ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִקְבַּר הַמֵּת הוּא אוֹנֵן דְּרַבָּנָן, וְיוֹם הַקְּבוּרָה הוּא אוֹנֵן דְּרַבָּנָן כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם אֲפִלּוּ לְאַחַר קְבוּרָה, וּמִשֶׁנִּקְבַּר הַמֵּת בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל מִיתָה כָּל הַלַּיְלָה שֶׁלְּאַחֲרָיו הוּא אוֹנֵן דְּרַבָּנָן: כֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב אוֹנֵן וְלֹא אוֹכֵל. מִן הַקָּדָשִׁים. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּאַהֲרֹן בַּיּוֹם שֶׁמֵּתוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא אָמַר וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הֲיִיטַב בְּעֵינֵי ה' [וַיִּקְרָא י], עַל הָאֲכִילָה הָיָה מַקְפִּיד, לֹא עַל הַהַקְרָבָה. וְדַוְקָא אַהֲרֹן שֶׁהוּא כֹּהֵן גָּדוֹל, אֲבָל בָּנָיו שֶׁהָיוּ כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטִים הָיוּ אֲסוּרִים אוֹתוֹ הַיּוֹם בֵּין לְהַקְרִיב בֵּין לֶאֱכֹל: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם כהן גדול פורם מלמטה וכו': פורם מלמטה הוא שיקרע כנף בגדו סמוך לרגליו כשמת לו מת שהוא חייב עליו לקרוע וההדיוט מלמעלה בעליון הבגד כשאר העם כמו שנתבאר בדיני הקריעות במסכת מועד קטן וכבר בארנו פעמים שאנינות דאורייתא הוא ביום המיתה בלבד כלומר כשמת מת לאדם מי שהוא חייב עליו אבילות הוא נקרא אונן באותו היום והוא אנינות דאורייתא ואם שהה המת שלא נקבר הוא נשאר אונן מדרבנן וזהו שאמרו יום מיתה דאורייתא יום קבורה דרבנן ואם היה יום מיתה ויום קבורה יום אחד בעצמו הוא באותו היום אונן מדאורייתא ובלילה אונן מדרבנן לפי שיום קבורה תופס לילו מדרבנן וזהו ענין אמרם אנינות לילה מדרבנן ואפילו יום מיתה וזה הוא המתבאר מדבריהם מצאנו שאמר יום מות נדב ואביהו והוא אונן ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' הנה כי הוא לא ראה עבירה לעצמו זולתי אכילתה כשהוא אונן לא הקרבתה והוא בלבד שהוא כ"ג יש בו זה הדין אבל בניו לא מקריבין ולא אוכלין: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ו
כָּל הַתָּדִיר מֵחֲבֵרוֹ, קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ. וְכָל הַמְקֻדָּשׁ מֵחֲבֵרוֹ, קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ. פַּר הַמָּשִׁיחַ וּפַר הָעֵדָה עוֹמְדִים, פַּר הַמָּשִׁיחַ קוֹדֵם לְפַר הָעֵדָה בְּכָל מַעֲשָׂיו: ר"ע מברטנורה הַתָּדִיר מֵחֲבֵרוֹ הוּא קוֹדֵם. דְּאָמַר קְרָא (בְּמִדְבַּר כח) מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד. מִכְּדֵי כְתִיב עֹלַת הַבֹּקֶר, אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד לָמָּה לִי, אֶלָּא אָמַר רַחֲמָנָא, הַאי מִשּׁוּם דְּתָדִיר, קָדֵים בְּרֵישָׁא: וְכָל הַמְקֻדָּשׁ מֵחֲבֵרוֹ וְכוּ'. דְּהָכִי אַשְׁכְּחָן בַּכֹּהֵן, דִּכְתִיב בֵּיהּ וְקִדַּשְׁתּוֹ, וְאָמְרִינַן לִפְתֹּחַ רִאשׁוֹן {ד} וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן וְלִטֹּל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן: פַּר מָשִׁיחַ קוֹדֵם. הוֹאִיל וּמָשִׁיחַ מְכַפֵּר וְעֵדָה מִתְכַּפֶּרֶת, בְּדִין הוּא שֶׁיַּקְדִּים מְכַפֵּר לַמִּתְכַּפֵּר. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (וַיִּקְרָא טז) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, וְאַחַר כָּךְ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ד} לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה. וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן, פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, בְּזִמּוּן: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כל התדיר מחבירו קודם וכו': אמר הכתוב מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד רצונו לומר שעולת התמיד קודמת ולמדנו מזה כל התדיר מחבירו קודם את חבירו ונאמר גם כן וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב וגו' ולמדנו מפי הקבלה לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון וידענו שהגדול בקדושה קודם ולפי שכ"ג הוא שיכפר על עצמו ואחר כך יכפר על זולתו והוא אמרם דין הוא שיקדים המכפר למתכפר כמו שצוה יתברך בצום כפור וכן פר העלם קודם לפר ע"כ כמו שקדם ומעיקרנו כל החטאות קודמות לכל עולות הבאות עמה אפילו חטאת העוף קודמת לעולת הבהמה כמו שנאמר אשר לחטאת ראשונה ופר ע"כ קודם לשעיר ע"כ ואע"פ שזה השעיר חטאת לפי שבאה הקבלה לאחרו בפי' ושעיר ע"כ לשעיר נשיא לפי שהנשיא יחיד ושעיר נשיא לשעירת יחיד ושעירת יחיד לכבשת יחיד כמו שקדם והכבשה בשאר מצות בלבד: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ז
הָאִישׁ קוֹדֵם לָאִשָּׁה לְהַחֲיוֹת {ה} וּלְהָשִׁיב אֲבֵדָה. וְהָאִשָּׁה קוֹדֶמֶת לָאִישׁ לִכְסוּת {ו}, וּלְהוֹצִיאָהּ מִבֵּית הַשֶּׁבִי. בִּזְמַן שֶׁשְּׁנֵיהֶם עוֹמְדִים לְקַלְקָלָה, הָאִישׁ קוֹדֵם לָאִשָּׁה: ר"ע מברטנורה הָאִישׁ קוֹדֵם לָאִשָּׁה. שֶׁהוּא מְקֻדָּשׁ מִמֶּנָּה, שֶׁהָאִישׁ חַיָּב בְּכָל הַמִּצְוֹת וְהָאִשָּׁה אֵינָהּ חַיֶּבֶת בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא: וְהָאִשָּׁה קוֹדֶמֶת לָאִישׁ בִּכְסוּת. שֶׁבֹּשְׁתָּהּ מְרֻבָּה מִבֹּשְׁתּוֹ שֶׁל אִישׁ: לְקַלְקָלָה. לְבִיאָה. וּלְמִשְׁכַּב זָכוּר: הָאִישׁ קוֹדֵם. שֶׁזּוֹ דַּרְכָּהּ בְּכָךְ וְזֶה אֵין דַּרְכּוֹ בְּכָךְ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ה} לְהַחֲיוֹת. לְהַצִּילָם אִם הֵם טוֹבְעִים בַּנָּהָר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. [בֵּית יוֹסֵף]: {ו} לִכְסוּת. נָקַט כְּסוּת. וְהוּא הַדִּין לַאֲכִילָה. דְּחַד טַעֲמָא הוּא. בֵּית יוֹסֵף: (עיקר תוי"ט). רמב"ם האיש קודם לאשה וכו': כבר ידעת שהמצות כולם חייבין בהן הזכרים והנקבות בקצתם כמו שנתבאר בקידושין והוא מקודש ממנה ולפיכך קודם להחיות ואמרו שניהם לקלקלה ר"ל שאם היו שניהם בשביה ושניהם מבקשים אותן לביאה פודין האיש קודם האשה לפי שהאיש אין דרכו בכך יבקשו ממנו דבר שאינו טבע לו: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ח
כֹּהֵן קוֹדֵם לְלֵוִי {ז}, לֵוִי לְיִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר {ח}, וּמַמְזֵר לְנָתִין, וְנָתִין לְגֵר, וְגֵר לְעֶבֶד מְשֻׁחְרָר. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁכֻּלָּן שָׁוִין. אֲבָל אִם הָיָה מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם וְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ {יא}, מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ: ר"ע מברטנורה לֵוִי קוֹדֵם לְיִשְׂרָאֵל. דִּכְתִיב (דְּבָרִים י) בָּעֵת הַהִיא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: יִשְׂרָאֵל קוֹדֵם לְמַמְזֵר. הַאי מְיֻחָס וְהַאי לָאו מְיֻחָס: מַמְזֵר קוֹדֵם לְנָתִין. זֶה בָּא מִטִּפָּה כְּשֵׁרָה וְזֶה בָּא מִטִּפָּה פְּסוּלָה {ט}: נָתִין קוֹדֵם לְגֵר. זֶה גָּדַל עִמָּנוּ בִּקְדֻשָּׁה וְזֶה לֹא גָּדַל עִמָּנוּ בִּקְדֻשָּׁה: גֵּר קוֹדֵם לְעֶבֶד. זֶה לֹא הָיָה בִּכְלַל אָרוּר וְזֶה הָיָה בִּכְלַל אָרוּר {י}: מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ. דִּכְתִיב (מִשְׁלֵי ג) יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים, יְקָרָה הִיא מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּכְנָס לִפְנַי וְלִפְנִים: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ז} כֹּהֵן קוֹדֵם כוּ'. שֶׁנֶּאֱמַר [דִּבְרֵי הַיָּמִים א כג] בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים: {ח} לְמַמְזֵר. הָרַמְבַּ"ם כָּתַב, יִשְׂרָאֵל לְחָלָל, דְּבַת חָלָל פְּסוּלָה לַכְּהֻנָּה, וְחָלָל לִשְׁתוּקִי, וּשְׁתוּקִי לַאֲסוּפִי, וַאֲסוּפִי לְמַמְזֵר. שֶׁהַמַּמְזֵר וַדַּאי, וְהָאֲחֵרִים סָפֵק: {ט} גְּמָרָא, וַאֲפִלּוּ מַמְזֶרֶת שֶׁיָּלְדָה מִנָּכְרִי וְעֶבֶד שֶׁהַוָּלָד מַמְזֵר כוּ', מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת כַּשְׁרוּת מֵהָאֵם, דְּהָא אָמְרִינַן שְׁלֹשָׁה שֻׁתָּפִים בָּאָדָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָבִיו, וְאִמּוֹ כוּ': {י} רוֹצֶה לוֹמַר, מִמַּה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה אָרוּר כְּנָעַן. הָרַמְבַּ"ם: {יא} וְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ. בִּזְמַן בַּיִת שֵׁנִי שֶׁלֹּא דִּקְדְּקוּ לְקַיֵּם וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו שֶׁיְּהֵא גָּדוֹל בַּחָכְמָה: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כהן קודם ללוי וכו': דע שאמרו רז"ל החכם קודם למלך ומלך לכהן גדול וכ"ג לנביא וזה יש בו תנאים הרבה וזה שטעם קדימת חכם למלך אינו אלא באמונה בלבד לפי שהחכם תועלתו לאומה גדולה מאד אבל במעשה אין להקדים על כבוד המלך שום דבר ואף על פי שהוא ע"ה שנאמר שום תשים עליך מלך וכמו כן כ"ג קודם לנביא כשהוא שוה לו בחכמה אבל כשיש יתרון בחכמה החכם קודם וסדר קדימת האנשים במעלות כשהן שוין בחכמה ובמעשים כמו שאומר לך משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים ומרובה בגדים קודם למשוח שעבר מחמת קריו ומשוח שעבר מחמת קריו קודם למשוח שעבר מחמת מומו ומשוח שעבר מחמת מומו קודם למשוח מלחמה ומשוח מלחמה לסגן וסגן לאמרכל ואמרכל לגזבר וגזבר לראש משמר וראש משמר לראש בית אב וראש בית אב [קודם] לכהן הדיוט וכהן הדיוט ללוי ולוי לישראל וישראל [קודם] לחלל לפי שבת חלל פסולה לכהונה ובת ישראל כשרה לכהונה כמו שנתבאר בקידושין וחלל קודם לשתוקי ושתוקי לאסופי ואסופי לממזר לפי שהממזר ודאי והאחרים ספק וממזר קודם לנתין לפי שהממזר מזרע ישראל מטפה כשרה ונתין קודם לגר לפי שהנתין גדל עם ישראל בקדושה מה שלא עשה כן הגר וגר שמותר לבא בקהל לאלתר קודם למצרי ואדומי ומצרי ואדומי קודמים לעמוני ומואבי ועמוני ומואבי קודמים לעבד משוחרר לפי שעבד משוחרר ארור ר"ל ממה שכתוב בתורה ארור כנען ואמרו בכ"ג ע"ה כמו שבארנו בראשון ממסכת כפורים כשכ"ג מעט בחכמה והממזר יותר גדול בחכמה שהממזר באשר הוא גדול ממנו בחכמה קודם לכ"ג ע"ה לפי שנאמר [משלי ג] יקרה היא מפנינים יקרה היא מכ"ג שמשמש לפני ולפנים:9סליק פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל ממסכת הוריות[*) כ"ה במשניות דפוס נאפולי שנדפס לראשונה בשנת רנ"ב וכ"ה במשניות ד"ו משנת ש"ו.]נשלם פי' משניות מסדר נזיקין שחבר מרנא ורבנא רבינו 44משה55 בר הרב הגדול רבינו 44מיימון55 זכר צדיק וקדוש לברכה והעתקתיה מלשון הגרי אל הלשון הקדש אני 44שלמה55 בר 44יוסי55 נ״ע בן 44יעקב55 וסיימתי העתקה בשלשה ימים לירח כסליו שנת חמשת אלפים ושמונה וחמשים לבריאת עולם במדינת סרקסט"ה י״א ממלכות ארגון תהלות ותושבחות לאל אלהי הרוחות אשר שת חכמה בטוחות ולמד דעת לישראל ארחות להפוך ללעגי לשון שפה ברורה ודברי צחות כן יזכנו לחזות בימינו נעימות ולשבוע מזיו פניו שובע שמחות ויתקיים בימינו ובין כל ישראל חברים מקרא שכתוב כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד. אמן ואמן: (רמב"ם)