בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א ולויקיטקסט על פ' הרמב''ם

משנה מסכת פסחים (מ)

 פרק א    פרק ב    פרק ג    פרק ד    פרק ה    פרק ו    פרק ז    פרק ח    פרק ט    פרק י  


  פרק א
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז

  פרק ב
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח

  פרק ג
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח

  פרק ד
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט

  פרק ה
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט   משנה י

  פרק ו
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו

  פרק ז
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט   משנה י   משנה יא   משנה יב   משנה יג

  פרק ח
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח

  פרק ט
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט   משנה י   משנה יא

  פרק י
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט



פרק א


פרק א - משנה א

אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. כָּל מָקוֹם {ג} שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה. וְלָמָה אָמְרוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת בַּמַּרְתֵּף, מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עַל פְּנֵי כָל הַמַּרְתֵּף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנוֹת:

 ר"ע מברטנורה  אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר. לַיִל שֶׁלְּמָחֳרָתוֹ יִהְיֶה אַרְבָּעָה עָשָׂר. וְקוֹרֵא הַתַּנָּא לַלַּיְלָה אוֹר כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹרִין לְעִוֵּר סַגִּי נְהוֹר, וְלִישָׁנָא מְעַלְיָא נָקַט: בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ. אִית דִּמְפָרְשֵׁי טַעֲמָא דִבְדִיקָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עַל בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא אִם יִהְיֶה חָמֵץ בְּבֵיתוֹ בְּפֶסַח. וְאַף עַל גַּב דִּבְבִטּוּל בְּעָלְמָא סַגִּי {א}, חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא יִמְצָא גְּלוּסְקָא יְפֵהפִיָּה וְיִמָּלֵךְ עַל בִּטּוּלוֹ {ב} וְיַחְשֹׁב עָלֶיהָ לְאָכְלָהּ, וְיַעֲבֹר עָלָיו עַל בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא, הִלְכָּךְ בּוֹדְקִים אֶת הֶחָמֵץ כְּדֵי לְבַעֲרוֹ מִן הָעוֹלָם. וְאִית דְּאָמְרֵי טַעֲמָא דִבְדִיקָה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִמְצָא חָמֵץ בְּבֵיתוֹ בְּפֶסַח וְיֹאכְלֶנּוּ, כֵּיוָן שֶׁאֵין רָגִיל לִהְיוֹת בָּדֵל מִמֶּנּוּ כָּל שְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה: לְאוֹר הַנֵּר. בַּגְּמָרָא יָלֵיף דִּבְדִיקַת חָמֵץ צְרִיכָה שֶׁתְּהֵא לְאוֹר הַנֵּר, מִדִּכְתִיב הָכָא (שְׁמוֹת יב) שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא, וּכְתִיב הָתָם (בְּרֵאשִׁית מ) וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ, מַה מְּצִיאָה הָאֲמוּרָה שָׁם עַל יְדֵי חִפּוּשׂ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיחַפֵּשׂ וְכוּ' וַיִמָּצֵא, אַף מְצִיאָה הָאֲמוּרָה כָאן עַל יְדֵי חִפּוּשׂ, וְחִפּוּשׂ הָוֵי בְנֵר דִּכְתִיב (מִשְׁלֵי כ) נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן. וְתִקְּנוּ הַבְּדִיקָה בַלַּיְלָה מִפְּנֵי שֶׁבַּלַּיְלָה כָּל הָעָם מְצוּיִים בְּבָתֵּיהֶם, וְאוֹר הַנֵּר יָפֶה לִבְדִיקָה בַלַּיְלָה יוֹתֵר מִבַּיּוֹם, דִּשְׁרָגָא בְטִהֲרָא לְמַאי מְהַנְּיָא. וּמִיהוּ אִם לֹא בָדַק לֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבוֹדֵק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית צָרִיךְ שֶׁיִּבְדֹּק נַמִּי לְאוֹר הַנֵּר: וְלָמָה אָמְרוּ. לְקַמָּן בְּמַתְנִיתִין: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת. שֶׁל חָבִיּוֹת הַסְּדוּרוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ בְּמַרְתֵּף שֶׁל יַיִן צָרִיךְ לִבְדֹּק בֵּינֵיהֶן, אַחַר שֶׁאָמַרְנוּ כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק, לָמָה הִצְרִיכוּ לְבָדְקָן. וּמְשָׁנֵי, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְמַרְתֵּף שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ, כְּמוֹ מַרְתֵּף שֶׁמִּסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ יַיִן לְשֻׁלְחָנוֹ, וּפְעָמִים שֶׁהַשַּׁמָּשׁ עוֹמֵד לִמְזֹג וּפִתּוֹ בְיָדוֹ, וּכְשֶׁהַיַּיִן כָּלֶה נִכְנָס בַּמַּרְתֵּף לְהָבִיא יַיִן: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עַל פְּנֵי [כָל] הַמַּרְתֵּף. דֶּרֶךְ אוֹצְרֵי יַיִן לְסַדֵּר חָבִיּוֹתֵיהֶן שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת עַד שֶׁמְּמַלְּאִין כָּל קַרְקָעִית הַמַּרְתֵּף, וְחוֹזְרִין וּמַנִּיחִין חָבִית עַל חָבִית, כַּשּׁוּרוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת כָּךְ שׁוּרוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת עַד שְׁמֵי הַקּוֹרָה {ד}. וּשְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁאָמְרוּ בֵּית שַׁמַּאי הֵם שׁוּרָה חִיצוֹנָה מִן הָאָרֶץ עַד שְׁמֵי קוֹרָה, וְחוֹזֵר וּבוֹדֵק הֶחָבִיּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת עַל פְּנֵי אָרְכּוֹ וְרָחְבּוֹ {ה} שֶׁל מַרְתֵּף, נִמְצְאוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת כְּמִין גַּא"ם יְוָנִית {ו}, שׁוּרָה אַחַת בִּזְקִיפָה וְשׁוּרָה אַחַת בִּשְׁכִיבָה: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת. הַשּׁוּרָה הָעֶלְיוֹנָה הַסְּמוּכָה לִשְׁמֵי קוֹרָה הָרוֹאָה פְּנֵי הַפֶּתַח {ז}, וְשֶׁלְּמַטָּה הֵימֶנָּה. וְאוֹתָן שֶׁלִּפְנִים אֵינוֹ בוֹדֵק כְּלָל. וּמִן הַחִיצוֹנוֹת אֵינוֹ בוֹדֵק אֶלָּא שְׁתֵּי הָעֶלְיוֹנוֹת בִּלְבַד: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} דְּיָלְפִינַן מִדִּכְתִיב תַּשְׁבִּיתוּ וְלֹא כְתִיב תְּבַעֲרוּ, וְהַשְׁבָּתָה דְלֵב הִיא הַשְׁבָּתָה. רַשִׁ"י: {ב} כְּלוֹמַר דִּכְמוֹ שֶׁבְּבִטּוּל בְּעָלְמָא דְּהַיְנוּ שֶׁיַּחְשֹׁב בְּלִבּוֹ כְּאִלּוּ הוּא עָפָר סַגִּי בְכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיא בִשְׂפָתָיו כְּלוּם, הָכִי נַמִּי בְּמַחֲשָׁבָה חוֹזֵר מִבִּטּוּלוֹ וְזוֹכֶה בָהּ, דְּמַחֲשָׁבָה מְבַטֶּלֶת מַחֲשָׁבָה: {ג} שֶׁאֵין. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ לַאֲתוֹיֵי כוּ' וְאוֹצְרוֹת יַיִן וְשֶׁמֶן דְּאֵין צְרִיכִים בְּדִיקָה. וְאַהָא מַקְשֶׁה וְלָמָה אָמְרוּ כוּ' דְּהָא אֵין צְרִיכִים בְּדִיקָה, וּמְשָׁנֵי בְּמַרְתֵּף כוּ': {ד} פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י עַד הַתִּקְרָה, וְהוּא כְמוֹ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם: {ה} אָרְכּוֹ הוּא שֶׁאָמַר שֶׁבּוֹדֵק שׁוּרָה הַחִיצוֹנָה מִן הָאָרֶץ, וְרָחְבּוֹ הוּא שֶׁאָמַר שֶׁחוֹזֵר וּבוֹדֵק הָעֶלְיוֹנוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ו} וַעֲשׂוּיָה כְּמוֹ כַּ"ף פְּתוּחָה שֶׁלָּנוּ, שׁוּרָה בִזְקִיפָה וְשׁוּרָה עֶלְיוֹנָה בִשְׁכִיבָה, כְּאָדָם הַבּוֹדֵק כֹּתֶל הַבַּיִת מִבַּחוּץ וְהַגַּג הָרוֹאֶה אֶת הַקּוֹרָה, דְּהַיְנוּ כָּל גַּג הַשּׁוּרוֹת. רַשִׁ"י: {ז} וְהַאי פֶּתַח לָאו כְּנֶגְדּוֹ מַמָּשׁ קָאָמַר, אֶלָּא הַכֹּתֶל שֶׁהַפֶּתַח בּוֹ קָרֵי הָכִי. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר כו': בדיקת החמץ [צריך שיהיה] בליל י"ד אע"פ שאינו אסור בו באכילה עד חצות ליום י"ד כאשר יתבאר. ותקנו זה לפי שאור הנר בלילה יפה לבדיקה ובני אדם מצויים בבתיהם באותו העת. נקרא לילה אור כמו שקוראין דברים הרבה בהפכן וכוון בזה כדי לדבר בלישנא מעליא ולא תהיה פתיחת הספר בשם העדר מן ההעדרים ר"ל לילה: ומרתף שם אוצר היין. וזו המשנה שיעורה כך כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה. ואוצרות יין ושמן אינן צריכין בדיקה. ולמה אמרו שתי שורות במרתף וכו' ונאמר על דרך הדמיון כגון שיהיה בית מלא חביות יין באורך עשר חביות וברחבו עשר ובגבהו עשר אחת בצד אחת עד שיהיה בבית אלף חביות. בית שמאי אומרים בודק השורה כולה שהיא כנגד הפתח באורך וברוחב שהם מאה חביות והשורה כולה שהיא כנגד גג הבית באורך וברוחב והם גם כן מאה חביות וזהו ענין שתי שורות על פני כל המרתף. וב"ה אומרים שבודק שתי שורות והם עשרים חביות בלבד והוא שתי שורות אחת בצד שניה כנגד פתח הבית ומן השורות העליונות כנגד הגג זהו ענין אמרם שתי שורות החיצונות שהם העליונות: (רמב"ם)

פרק א - משנה ב

אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גָרְרָה חֻלְדָּה מִבַּיִת לְבַיִת וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם, דְּאִם כֵּן, מֵחָצֵר לְחָצֵר וּמֵעִיר לְעִיר, אֵין לַדָּבָר סוֹף:

 ר"ע מברטנורה  אֵין חוֹשְׁשִׁין. כְּשֶׁבָּדַק הַבַּיִת בְּזָוִית זוֹ וּבָא לִבְדֹּק זָוִית זוֹ, אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בְּתוֹךְ שֶׁבָּאתִי לְזוֹ גֵּרְרָה חֻלְדָּה לַמָּקוֹם הַבָּדוּק וְצָרִיךְ אֲנִי לַחְזֹר וְלִבְדֹּק, שֶׁאִם בָּאתָ לָחוּשׁ לְכָךְ הֲרֵי גַּם מֵחָצֵר לְחָצֵר יֵשׁ לוֹמַר כֵּן, אֲנִי בָדַקְתִּי קֹדֶם לַחֲבֵרִי וּלְאַחַר בְּדִיקָתִי הֵבִיאָה חֻלְדָּה חָמֵץ מֵחֲצַר חֲבֵרִי לַחֲצֵרִי, וְאֵין לַדָּבָר סוֹף: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית כו': גררה ענינו ידוע כמו גורר אדם מטה כסא וספסל (שבת דף כב) מגזרת הנגרים ארצה (שמואל ב יד). וחולדה גם כן ידוע: (רמב"ם)

פרק א - משנה ג

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית וּבִשְׁעַת הַבִּעוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא בָדַק אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדֹּק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. לֹא בָדַק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדֹּק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד. לֹא בָדַק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד, יִבְדֹּק לְאַחַר הַמּוֹעֵד. וּמַה שֶּׁמְּשַׁיֵּר {ט}, יַנִּיחֶנּוּ בְצִנְעָא, כְּדֵי שֶׁלֹּא {י} יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו:

 ר"ע מברטנורה  בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית. הָכִי קָאָמַר, בְּאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה פְרָקִים הַלָּלוּ בִלְבַד בּוֹדְקִים, וּלְאַחַר שְׁלֹשָׁה פְרָקִים הַלָּלוּ אִם לֹא בָדַק שׁוּב אֵינוֹ בוֹדֵק: בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד. בְּשָׁעָה שִׁשִּׁית שֶׁהוּא מוֹעֵד הַבִּעוּר: לְאַחַר הַמּוֹעֵד. עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ {ח}. וְאִית דִּמְפָרְשֵׁי בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד, בְּתוֹךְ הַפֶּסַח. לְאַחַר הַמּוֹעֵד, לְאַחַר הַפֶּסַח. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְעָרֵב לוֹ חָמֵץ שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה בְּחָמֵץ שֶׁל הֶתֵּר שֶׁנַּעֲשָׂה לְאַחַר הַפֶּסַח. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לְאַחַר הַבִּעוּר, דְּהַיְנוּ לְאַחַר זְמַן אִסּוּרוֹ שֶׁל חָמֵץ, לֹא יִבְדֹּק כְּלָל דִּלְמָא אָתֵי לְמֵיכַל מִנֵּיהּ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי יִבְדֹּק לְאַחַר זְמַן אִסּוּרוֹ, וְלֹא חָיְשִׁינַן דִּלְמָא אָתֵי לְמֵיכַל מִנֵּיהּ כֵּיוָן שֶׁכָּל עַצְמוֹ מְחַזֵּר עָלָיו לְשָׂרְפוֹ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ח} וְאִיכָּא לְמֵידַק מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ וְאֵילָךְ לָמָּה לֹא יִבְדֹּק, וְאֶפְשָׁר דְּהַיְנוּ טַעֲמָא מִשּׁוּם דַּאֲפִלּוּ רַבָּנָן מוֹדוּ דְּכָל הֵיכָא דְעָנוּשׁ כָּרֵת אֲפִלּוּ מְחַזֵּר עָלָיו לְשָׂרְפוֹ חָיְשִׁינַן דִּלְמָא אָתֵי לְמֵיכַל מִנֵּיהּ. וְלֹא סָמְכִינַן אַהַאי טַעֲמָא אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, דְּלֵיכָּא כָרֵת. הָרַ"ן: {ט} שֶׁמְּשַׁיֵּר. בַּלַּיְלָה לְצָרְכּוֹ שֶׁיֹּאכַל בַּלַּיְלָה גַּם בַּבֹּקֶר. הָרַ"ן: {י} שֶׁלֹּא. דְּהָא דִתְנַן לְעֵיל דְּאֵין חוֹשְׁשִׁין הַיְנוּ מִסָּפֵק. אֲבָל הָכָא אִיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא תִטֹּל חֻלְדָּה בְּפָנֵינוּ וְיִהְיֶה צָרִיךְ בְּדִיקָה. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  רבי יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור כו': בתוך המועד ולאחר המועד ענינו בתוך ימי החג ואחר ימי החג. ותועלת הבדיקה אחר המועד כדי שיאבדנו ולא יהנה בו כי העיקר אצלנו חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה. ואמרם מה שהוא משייר חוזר על תחלת המאמר והוא אמרם אור לארבעה עשר בודקין את החמץ כי מה שמשייר יניחנו בצינעא עד שיחול שעת איסור כי הוא אם הניח בלי מוצנע ומצא שחסר ממה שהניח צריך בדיקה אחרת לפי שנאמר בידוע שגררה חולדה. וטעם מחלוקת רבי יהודה וחכמים כי רבי יהודה אומר אם לא בדק בשעת איסור החמץ אינו בודק כלל דילמא אכיל מיניה. וחכמים אינן רואין בזו הגזירה לפי שהם אומרים הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל אכיל מיניה ומפני זה אומרים יבדוק בתוך המועד ולאחר המועד. ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק א - משנה ד

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אוֹכְלִין כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אוֹכְלִין כָּל אַרְבַּע, וְתוֹלִין כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ:

 ר"ע מברטנורה  וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ. וְאַף עַל גַּב דְּכָל שָׁעָה שִׁשִּׁית מִדְּאוֹרָיְתָא שַׁרְיָא {יא}, גָּזְרוּ רַבָּנָן עָלֶיהָ דִּלְמָא טָעוּ וְסַבוּר עַל הַשְּׁבִיעִית שֶׁהִיא שִׁשִּׁית. אֲבָל הַחֲמִשִּׁית לֹא טָעוּ לְמֵימַר עַל הַשְּׁבִיעִית שֶׁהִיא חֲמִשִּׁית, וּמֻתָּר: תּוֹלִין כָּל חָמֵשׁ. וְאֵינוֹ אוֹכֵל, גְּזֵרָה מִשּׁוּם יוֹם הַמְעֻנָּן דְּטָעֵי וְסָבַר עַל הַשְּׁבִיעִית שֶׁהִיא חֲמִשִּׁית. וּמִיהוּ לִשְׂרֹף אֵינוֹ צָרִיךְ, וּמַאֲכִיל לִבְהֶמְתּוֹ. אֲבָל שִׁשִּׁית אַף בַּהֲנָאָה אָסוּר מִדְּרַבָּנָן, גְּזֵרָה מִשּׁוּם שְׁבִיעִית. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יא} שֶׁנֶּאֱמַר [שְׁמוֹת יב] אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהָרִאשׁוֹן זֶהוּ אַרְבָּעָה עָשָׂר, רְאָיָה לְדָבָר זֶה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, כְּלוֹמַר עַל קָרְבַּן הַפֶּסַח, כָּךְ לָמְדוּ בְּפֵרוּשׁ דָּבָר זֶה, לֹא תֹאכַל חָמֵץ מִשָּׁעָה שֶׁרְאוּיָה לִשְׁחִיטַת הַפֶּסַח, שֶׁהוּא בֵין הָעַרְבַּיִם וְהוּא חֲצִי יוֹם. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  רבי מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש כו' . צוה השם יתברך שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מכאן אנו לומדים שצריך להיות ביעור החמץ קודם השבעה בהכרח כדי שיהיו כל השבעה ימים מתחלתן ועד סופם לא ימצא בהם שאור. ממאמרו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם למדנו שהוא יום ארבעה עשר ויהיה ביעור החמץ בתחלת יום ארבעה עשר לולי אמרו אך ביום הראשון כי אך הוא מלת מיעוט וכאילו מיעט ואמר מה שאמרתי ביום הראשון אינו בתחילת היום אלא מקצתו. ומכלל הרמיזות לזה העיקר המקובל רוצה לומר כי ביעור החמץ במקצת ארבעה עשר אמרו יתברך לא תשחט על חמץ דם זבחי והקבלה כי אותו המקצת בתחלת שעה שביעית והכל מודים כי מתחלת שעה ששית הוא אסור אבל הוא מדבריהם כדי להרחיק מאיסור תורה. ומחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה כי רבי מאיר אומר יאכל כל זמן שמותר לו לאכול ורבי יהודה אומר לא יאכל בחמש שעות גזירה משום יום המעונן שאפשר שיטעה בשעה אחת. והלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק א - משנה ה

וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שְׁתֵּי חַלּוֹת שֶׁל תּוֹדָה פְסוּלוֹת מֻנָּחוֹת עַל גַּג הָאִצְטַבָּא. כָּל זְמַן שֶׁמֻּנָּחוֹת, כָּל הָעָם אוֹכְלִים. נִטְּלָה אַחַת, תּוֹלִין, לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין. נִטְּלוּ שְׁתֵּיהֶן, הִתְחִילוּ כָל הָעָם שׂוֹרְפִין. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, חֻלִּין נֶאֱכָלִין כָּל אַרְבַּע, וּתְרוּמָה כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ:

 ר"ע מברטנורה  שְׁתֵּי חַלּוֹת. שֶׁל חָמֵץ: שֶׁל תּוֹדָה פְסוּלוֹת. שֶׁנִּפְסְלוּ בְלִינָה. שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהֵן מְרֻבּוֹת לַחֲמֵי תוֹדָה בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בְּנִיסָן, שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תוֹדָה לְהָבִיא מְבִיאָהּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר, נִפְסָלוֹת בְּלִינָה לְבֹקֶר שֶׁל אַרְבָּעָה עָשָׂר {יב}. לַחֲמֵי תוֹדָה אַרְבָּעִים חַלּוֹת, עֲשָׂרָה מֵהֶן חָמֵץ. וְתוֹדָה נֶאֱכֶלֶת לְיוֹם וָלַיְלָה, וְאִם הָיוּ מְבִיאִים אוֹתָם בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר אֵין נֶאֱכָלוֹת שֶׁל חָמֵץ אֶלָּא עַד שֵׁשׁ שָׁעוֹת, וְאָסוּר לְהָבִיא קָרְבָּן בְּיוֹם שֶׁיִּתְמַעֵט זְמַן אֲכִילָתוֹ, שֶׁאֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל, הִלְכָּךְ כָּל מִי שֶׁהָיָה עָלָיו קָרְבַּן תּוֹדָה מְבִיאָהּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר, דִּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר לֹא יוּכַל לַהֲבִיאָהּ, וְכָל שֶׁכֵּן בְּפֶסַח, וְנִפְסְלוּ בְלִינָה לְיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ לָהֶם אוֹכְלִים כָּל כָּךְ, וּמִשּׁוּם הָכִי דִפְסוּלוֹת הָיוּ נְתוּנוֹת שָׁם, שֶׁאִם הָיוּ כְשֵׁרוֹת לֹא הָיוּ נוֹתְנִים אוֹתָם שָׁם לְפָסְלָם בְּיָדַיִם: שֶׁמֻּנָּחוֹת. שָׁם עַד זְמַן הַבִּעוּר וְנִשְׂרָפוֹת: עַל גַּג הָאִצְטַבָּא. שֶׁהָיָה בְהַר הַבַּיִת. כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתָם שָׁם לְסִימָן: נִטְּלָה אַחַת מֵהֶן. בִּתְחִלַּת שָׁעָה חֲמִשִּׁית בָּא שְׁלִיחַ בֵּית דִּין וְנוֹטֵל הָאַחַת, וְכָל הָעָם מַכִּירִים שֶׁהִגִּיעַ שָׁעָה חֲמִשִּׁית וְתוֹלִין: וּתְרוּמָה כָּל חָמֵשׁ. דְּאָסוּר לְהַפְסִיד קָדָשִׁים בַּיָּדַיִם כָּל זְמַן שֶׁיָּכוֹל לְאָכְלָם: וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ. דְּהַשְׁתָּא וַדַּאי רֻבָּא טָעוּ בֵּין שֵׁשׁ לְשֶׁבַע. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יב} דִּלְשַׁהוֹיֵי עַד אַחַר הַפֶּסַח עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה דְּוּבָאתָ שָּׁמָה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה [דְּבָרִים יב] (כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ב רֵישׁ רֹאשׁ הַשָּׁנָה): (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ועוד אמר ר"י שתי חלות של תודה פסולות מונחות כו': עוד יתבאר לך כי קרבן תודה יש בו ארבעים חלות ולפי שהם רבות נפסלות בלינה והיו לוקחין שתים מאותם החלות והיו עושין בהן מה שאמר. ואין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל: (רמב"ם)

פרק א - משנה ו

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלִּשְׂרֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִוְלַד הַטֻּמְאָה עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ. הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר, מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם בְּנֵר שֶׁנִּטְמָא בִטְמֵא מֵת {יד}, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ:

 ר"ע מברטנורה  מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ. מִשּׁוּם דְּבָעֵי לְמִתְנֵי סֵיפָא מִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ שֶׁשּׂוֹרְפִין תְּרוּמָה טְהוֹרָה עִם הַטְּמֵאָה נָקַט לַהּ הָכָא: מִלִּשְׂרֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִוְלַד הַטֻּמְאָה. בְּוָלָד שֶׁל וָלָד קָאָמַר. כְּלוֹמַר הַבָּשָׂר שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי שֶׁנִּטְמָא בְשֵׁנִי לַטֻּמְאָה, שֶׁהוּא וָלָד שֶׁל וָלָד, לֹא נִמְנְעוּ מִלְּשָׂרְפוֹ עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה שֶׁהוּא רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה. וּכְשֶׁנּוֹגֵעַ זֶה הַבָּשָׂר שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּתוֹ שְׁלִישִׁי בַּבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה חוֹזֵר לִהְיוֹת שֵׁנִי, שֶׁהֲרֵי נָגַע בָּרִאשׁוֹן וְנַעֲשָׂה שֵׁנִי, וְנִמְצָא שֶׁהוֹסִיפוּ לוֹ טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ, דְּמֵעִקָּרָא שְׁלִישִׁי וְהַשְׁתָּא שֵׁנִי. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא נִמְנְעוּ מִלְּשָׂרְפוֹ עִם חָמוּר מִמֶּנּוּ, דְּהוֹאִיל וְאַף זֶה הַקַּל לִשְׂרֵפָה עוֹמֵד לֹא חָשׁוּ אִם מְטַמְּאִין אוֹתוֹ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֹכֶל מְטַמֵּא אֹכֶל מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר בְּטֻמְאַת אֳכָלִין (דְּבָרִים יד) טָמֵא הוּא, הוּא טָמֵא וְאֵינוֹ מְטַמֵּא אֹכֶל כַּיּוֹצֵא בוֹ, מִכָּל מָקוֹם רַבָּנָן גָּזְרוּ שֶׁיִּהְיֶה אֹכֶל מְטַמֵּא אֹכֶל: הַשֶּׁמֶן. שֶׁל תְּרוּמָה {יג} שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם, הוּא שְׁלִישִׁי לַטֻּמְאָה, דִּטְבוּל יוֹם פּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה מִן הַתּוֹרָה וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ שְׁלִישִׁי לְעוֹלָם, לֹא שְׁנָא אֳכָלִין וְלֹא שְׁנָא מַשְׁקִין: בְּנֵר שֶׁנִּטְמָא בִטְמֵא מֵת. הַאי נֵר שֶׁל מַתֶּכֶת הוּא. וְכָל כֵּלִים חוּץ מִכְּלֵי חֶרֶס שֶׁנָּגְעוּ בְטֻמְאַת מֵת נַעֲשׂוּ כְמוֹתָהּ, אִם אָב אָב, אִם רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר יט) בַּחֲלַל חֶרֶב, וְדָרְשִׁינַן חֶרֶב הֲרֵי הוּא כְחָלָל, שֶׁהַחֶרֶב שֶׁנָּגַע בְּמֵת נַעֲשֶׂה אֲבִי אֲבוֹת כַּמֵּת עַצְמוֹ, וּכְשֶׁנָּגַע בִּטְמֵא מֵת שֶׁהוּא אָב נַעֲשֶׂה גַּם כֵּן הַחֶרֶב אָב, וְהוּא הַדִּין לְכָל שְׁאָר כֵּלִים חוּץ מִכְּלֵי חֶרֶס. נִמְצָא הַנֵּר שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁנָּגַע בִּטְמֵא מֵת, נַעֲשֶׂה אַב הַטֻּמְאָה. וְהַשְׁתָּא הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא עַל דִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים, שֶׁרַבִּי חֲנִינָא לֹא הִתִּיר אֶלָּא לְהַחְזִיר הַשְּׁלִישִׁי שֵׁנִי, וְרַבִּי עֲקִיבָא הִתִּיר לְהַחְזִיר הַשְּׁלִישִׁי רִאשׁוֹן, שֶׁהַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי, כְּשֶׁמַּדְלִיקִין אוֹתוֹ בְּנֵר שֶׁנִּטְמָא בִטְמֵא מֵת, שֶׁהַנֵּר עַצְמוֹ נַעֲשֶׂה אָב כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, נִמְצָא שֶׁחוֹזֵר הַשְּׁלִישִׁי לִהְיוֹת רִאשׁוֹן, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא נִמְנְעוּ, דְּהוֹאִיל וְיֵשׁ שֵׁם טֻמְאָה עָלָיו לֹא חָיְשִׁינַן לֵיהּ וּמֻתָּר לְהוֹסִיף בְּיָדָיִם: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יג} מִדְּקָתָנֵי לְהַדְלִיק בְּנֵר. דְּאִלּוּ שֶׁמֶן שֶׁל קֹדֶשׁ כְּשֶׁנִּפְסַל נִשְׂרָף בַּקֹּדֶשׁ בְּבֵית הַדֶּשֶׁן וְאֵין לְהַכֹּהֲנִים הֶתֵּר בָּהֶם. אֲבָל בִּתְרוּמָה כְתִיב [בְּמִדְבָּר יח] מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי, בִּשְׁתֵּי תְרוּמוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת טְהוֹרָה וְאַחַת טְמֵאָה, וְאָמַר רַחֲמָנָא שֶׁלְּךָ תִהְיֶה לְהַסִּיק תַּחַת תַּבְשִׁילְךָ. רַשִׁ"י: {יד} בִּטְמֵא מֵת. דִּיֵּק לוֹמַר שֶׁנִּטְמָא בִטְמֵא מֵת, אַף עַל גַּב דְּמַשְׁקִין לְעוֹלָם תְּחִלָּה הָווּ מִגְּזֵרַת שְׁמֹנָה עָשָׂר דָּבָר [שַׁבָּת פֶּרֶק קַמָּא], מִשּׁוּם דְּאִיהוּ סְבִירָא לֵיהּ דְּמִן הַתּוֹרָה מַשְׁקִין מְטַמְּאִין אֳכָלִין, וְאַשְׁמְעִינַן הַשְׁתָּא דִּכְשֶׁנִּטְמְאוּ בְנֵר שֶׁנִּטְמָא בִטְמֵא מֵת הוֹסִיפוּ עַל טֻמְאָתָן, שֶׁנַּעֲשֶׂה רִאשׁוֹן וּמְטַמְּאִין אֳכָלִין מִדְּאוֹרָיְתָא. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ר' חנינא סגן הכהנים אומר מימיהם של כהנים כו': אבות הטומאות הן מנויות בתחלת סדר טהרות ומשם תדעם. וכל הנוגע באב מאבות הטומאות יקרא ראשון. והנוגע בראשון יקרא שני. והנוגע בשני יקרא שלישי. והנוגע בשלישי יקרא רביעי. ועוד יקרא ראשון ולד הטומאה לפי שהוא מיוחס לאב הטומאה והשני ולד הטומאה. ועל זה ההיקש חוזרין ואומרים מלת ולד בשלישי ורביעי. ויקרא גם כן שם הראשון והשני והשלישי והרביעי ולד הטומאה לפי שהם כולם תולדות אב הטומאה. ואמרו בכאן ולד הטומאה רצה לומר ולד ולד הטומאה וכבר ידעת כי בשר שנגע בולד [ולד] הטומאה שלישי לטומאה ובשר שנגע באב הטומאה ראשון וכשנגע שלישי לראשון חזר שני כמו שבארתי לך כי כל הנוגע בראשון יחזור שני. והודיעך בזה הדבר כי שלישי מותר לעשותו שני. וזהו ענין אמרו אע"פ שמוסיפין לו טומאה על טומאתו לפי שהיה שלישי והחזירו שני וזאת הטומאה שנתוספה לו היא מדרבנן אבל מדאורייתא העיקר אצלנו אין אוכל מטמא אוכל לפי שנאמר בטומאת אוכלין טמא הוא ובא בקבלה הוא טמא ואינו עושה כיוצא בו כלומר לא יטמא כיוצא בו מן המאכלות אבל מדרבנן אוכל מטמא אוכל ולפיכך חזר השלישי שני. והוסיף רבי עקיבא על זה ואמר כי שלישי מותר לעשותו ראשון כאשר אגיד לך כי טמא מת מכלל אבות הטומאה והאדם הנוגע במת יהיה אב והנוגע באב יהיה ראשון וכן שני שלישי ורביעי ואם היה הדבר הנוגע במת כלים לא יהיו אב הטומאה ונחשוב מהם ראשון ושני אבל יהיו הם והמת תורה אחת שהנוגע באותן הכלים יטמא טומאת שבעה והוא יהיה אב הטומאה ונחשוב ממנו ראשון ושני וזה לדבר השם יתברך בחלל חרב או במת וגו' ובאה בקבלה חרב הרי הוא כחלל וכמו כן שאר כלי מתכות וכלי שטף דינם ודין החרב שוה והכלים הם יותר חמור מן האדם לעולם במדרגה אחת אם נגע אדם במת יהיה אותו האדם אב הטומאה בלא ספק ואם נגע אדם שני בראשון יהיה השני ראשון כאשר בארנו בתחלת דברינו ואם נגעו כלים באותו האדם שנטמא במת והוא אב הטומאה לא יהיו ראשון אבל יהיו אב הטומאה ומהם יתחיל החשבון בראשון ובשני ועוד יתבארו לך דיני אלו העיקרים כולם וראיותיו בביאור בראש מסכתא אהלות. ונר אשר אמרו בכאן ר"ל נר של מתכת שנכללת בכל דיני הכלים שזכרנו אבל נר של חרס לא כי מעיקרנו שכלי חרס אינו אב הטומאה בשום פנים כאשר יתבאר במסכת כלים. וכשתגע נר של מתכת בטמא מת שהוא אב הטומאה לא יהיה אותו הנר ראשון אבל יהיה אב הטומאה כאשר בארנו. ושמן שנפסל בטבול יום והוא שלישי כאשר יתבאר במסכת טבול יום. וכשנתנו בנר הנזכרת חזר ראשון כי הנר אב הטומאה כאשר בארנו והתיר חזרת שלישי ראשון. וכבר בארנו כי ר"ע יצטרך שיהיה הנר אב כדי שיהיה השמן ראשון ויטמא זולתו מן התורה. כי הוא סובר כי היות משקין טמאין מטמאין זולתם מן המאכלות מדאורייתא אבל אילו סבר שהוא מדרבנן כאשר הוא האמת די לו בטומאה דרבנן שיתיר להיות הנר של חרס לפי שהמשקין בין שנטמאו באב או בראשון או בשני יחזור ראשון וזה מדרבנן. ועוד נבאר זה במקומו בטהרות. ושני המאמרים אמתיים לפי שהם עדות שהעידו במה שראו. ומה שנמשך זה הענין בכאן לפי שדברנו בשתי חלות פסולות מלחם תודה שהם קדשים ונשרפין: (רמב"ם)

פרק א - משנה ז

אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ, שֶׁשּׂוֹרְפִין תְּרוּמָה טְהוֹרָה עִם הַטְּמֵאָה בְּפֶסַח. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, אֵינָהּ הִיא הַמִּדָּה. וּמוֹדִים רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁשּׂוֹרְפִין זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ. עַל מַה נֶּחֱלְקוּ, עַל הַתְּלוּיָה וְעַל הַטְּמֵאָה, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תִּשָּׂרֵף זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, שְׁתֵּיהֶן כְּאֶחָת:

 ר"ע מברטנורה  מִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ. בֵּין רַבִּי מֵאִיר בֵּין רַבִּי יוֹסֵי תַּרְוַיְהוּ סְבִירָא לְהוּ דְּבָשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִוְלַד הַטֻּמְאָה דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא, מַיְרֵי בְּבָשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְּמַשְׁקִים שֶׁנִּטְמְאוּ בִכְלִי שֶׁנִּטְמָא בְשֶׁרֶץ {טו}, וְרַבִּי מֵאִיר סָבַר טֻמְאַת מַשְׁקִים לְטַמֵּא אֲחֵרִים לָאו דְּאוֹרָיְתָא {טז}, שֶׁאֵין מַשְׁקִין מְטַמְּאִין אֲחֵרִים וַאֲפִלּוּ אֳכָלִין אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, וּמִשּׁוּם הָכִי קָאָמַר מִדִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא דְּאָמַר שֶׁשּׂוֹרְפִין בָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְמַשְׁקִין דַּהֲוֵי לֵיהּ טָמֵא מִדְּרַבָּנָן, דְּמִדְּאוֹרָיְתָא טָהוֹר מְעַלְּיָא הוּא, עִם בָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה שֶׁהוּא טָמֵא דְּאוֹרָיְתָא: לָמַדְנוּ שֶׁשּׂוֹרְפִין תְּרוּמָה טְהוֹרָה עִם הַטְּמֵאָה. מִשֶּׁהִגִּיעַ שָׁעָה שִׁשִּׁית שֶׁהִיא אֲסוּרָה מִדְּרַבָּנָן, כְּמוֹ שֶׁשּׂוֹרְפִין בָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְמַשְׁקִין שֶׁהוּא טָהוֹר גָּמוּר מִן הַתּוֹרָה, עִם בָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה שֶׁהוּא טָמֵא דְּאוֹרָיְתָא: אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי אֵינָהּ הִיא הַמִּדָּה. רַבִּי יוֹסֵי לְטַעֲמֵיהּ דִּסְבִירָא לֵיהּ טֻמְאַת מַשְׁקִין לְטַמֵּא אֲחֵרִים דְּאוֹרָיְתָא וּבָשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְמַשְׁקִין טָמֵא מִדְּאוֹרָיְתָא, הִלְכָּךְ אָמַר לֵיהּ אֵינָהּ הִיא הַמִּדָּה, כְּלוֹמַר אִי אַתָּה יָכוֹל לִלְמֹד זֹאת מִדִּבְרֵיהֶם, אִם הִתַּרְתָּ לִשְׂרֹף טְמֵא טֻמְאָה קַלָּה עִם טְמֵא טֻמְאָה חֲמוּרָה, תַּתִּיר לִשְׂרֹף טְהוֹרָה עִם טְמֵאָה. וַהֲלָכָה כְרַבִּי יוֹסֵי שֶׁאֵין שׂוֹרְפִים תְּרוּמָה טְהוֹרָה עִם הַטְּמֵאָה בְּפֶסַח, וְטֻמְאַת מַשְׁקִין לְטַמֵּא אֲחֵרִים אֵינָהּ מִדְּאוֹרָיְתָא אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, כְּרַבִּי מֵאִיר: וּמוֹדִים רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי יוֹסֵי קָאָמַר לַהּ דְּאַף עַל גַּב דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אִפְלִיגוּ בִּשְׂרֵפַת תְּרוּמָה, בְּהָא מוֹדִים שֶׁשּׂוֹרְפִים זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ: עַל הַתְּלוּיָה וְעַל הַטְּמֵאָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר דְּמֻזְהָר עַל שְׁמִירָתָהּ שֶׁל תְּלוּיָה, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר יח) אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי, בִּשְׁתֵּי תְרוּמוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת תְּרוּמָה תְלוּיָה וְאַחַת תְּרוּמָה טְהוֹרָה: וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר שְׁתֵּיהֶן כְּאֶחָת. כֵּיוָן דִּתְלוּיָה הִיא אִי אַתָּה מֻזְהָר עַל שְׁמִירָתָהּ. וְעַל הַתְּלוּיָה וְהַטְּהוֹרָה לֹא נֶחֶלְקוּ שֶׁשּׂוֹרְפִין, דְּהוֹאִיל וְלֹא הֻחְזְקָה טֻמְאָה אֵין נִרְאֵית כִּמְטַמֵּא בְיָדָיִם: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טו} כֵּן כָּתַב רַשִׁ"י. וְהִקְשָׁה דְּסוֹף סוֹף כֵּיוָן דְּאֵין אֹכֶל מְטַמֵּא אֹכֶל אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן מַה קָּא מְהַנֵּי לֵיהּ הַאי בָּשָׂר לְבָשָׂר שְׁלִישִׁי, אִי לְשַׁוְּיֵהּ שֵׁנִי מִדְּרַבָּנָן, מֵעִקָּרָא נַמִּי שֵׁנִי מִדְּרַבָּנָן הָוֵי, דַּהֲרֵי הַמַּשְׁקִין שֶׁנָּגְעוּ בָהֶן לְעוֹלָם תְּחִלָּה הָוְיָן, אֶלָּא עַל כָּרְחֲךָ לְהַאי שִׁנּוּיָא סְבִירָא לֵיהּ אֹכֶל מְטַמֵּא אֹכֶל בְּקָדָשִׁים מִדְּאוֹרָיְתָא. וּלְמָאן דְּאָמַר דְּאֵין מְטַמֵּא אֵין צָרִיךְ לְאוֹקְמָא בְמַשְׁקִין, וּמִדִּבְרֵיהֶן מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} וְאִם תֹּאמַר אִם כֵּן רַבִּי חֲנִינָא נַמִּי מוֹסִיף אַדְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּמִדְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר דְּפָסוּל מִדְּאוֹרָיְתָא מֻתָּר לַעֲשׂוֹת רִאשׁוֹן לֹא שָׁמְעִינַן שֶׁיְּהֵא שְׁלִישִׁי דְרַבָּנָן מֻתָּר לַעֲשׂוֹת שֵׁנִי, וּבַיְּרוּשַׁלְמִי פָּרֵיךְ לַהּ דְּלֹא בָא רַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא לִפְחֹת, וּמְשָׁנֵי בִּטְבוּל יוֹם מִדִּבְרֵיהֶם. תּוֹסָפוֹת. וְהַשְׁתָּא אָתֵי שַׁפִּיר לִישְׁנָא דְּמִדִּבְרֵיהֶם, דְּמִדְּבָרָיו הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אמר ר"מ מדבריהם למדנו ששורפין תרומה כו':. ר"מ סובר אין משקין טמאין מטמאין זולתם מדאורייתא. ועוד יתבארו עקרי מחלוקתם במסכת טהרות. ושניהם מודים כי אמרו במה שקדם למה [לא] נמנעו מלשרוף הבשר שנטמא בולד הטומאה מפני שהוא בשר שנטמא במשקין טמאין וזה הבשר לדעת ר"מ ולד מדרבנן לפי שהוא כאשר בארתי לך סובר טומאת משקים לטמא אחרים דרבנן והוא לדעת רבי יוסי ולד מדאורייתא למה שביארנו מסברתו. ולפי שסבר רבי מאיר כי רבי חנינא התיר שריפת ולד הטומאה מדרבנן עם ראשון מדאורייתא אמר מדברי רבי חנינא במחלוקתו עם רבי עקיבא נודע שמותר לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה לפי שולד מדרבנן לגבי ראשון דאורייתא אין הפרש בינו ובין טהור. ואמר לו רבי יוסי אינה היא המדה לפי שרבי יוסי סובר כאשר בארנו כי אותו הבשר טמא מדאורייתא. ואמר לו אם התרנו טמא טומאה חמורה עם טמא טומאה קלה נתיר שריפת טהור עם טמא א"כ יהיה שריפת תרומה טהורה עם הטמאה לרבי מאיר על עיקר סברתו היא המדה ולר' יוסי אינה המדה. אח"כ אמר לו רבי יוסי אפי' רבי יהושע שהוא מיקל אינו מתיר שריפת טהורה עם הטמאה אבל הוא מתיר שריפת תלויה עם הטמאה. ועוד יתבארו לך דברים שעושים התרומה תלויה כשנגע בהם במסכת טהרות ורבי יוסי אמר כי ארבעה עשר שחל להיות בשבת שהחיוב לשרוף הכל קודם השבת שורפין טמאה לעצמה וטהורה לעצמה ותלויה לעצמה. והלכה כרבי יוסי באמרו אין שורפין טהורה עם הטמאה. אבל שיטמאו המשקין לזולתם הוא מדרבנן כרבי מאיר: (רמב"ם)

פרק ב


פרק ב - משנה א

כָּל שָׁעָה שֶׁמֻּתָּר {א} לֶאֱכֹל, מַאֲכִיל לַבְּהֵמָה לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת, וּמוֹכְרוֹ לַנָּכְרִי, וּמֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ. עָבַר זְמַנּוֹ, אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ, וְלֹא יַסִּיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין בִּעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵפָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם {ז}:

 ר"ע מברטנורה  כָּל שָׁעָה שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכֹל. מִדְּלֹא קָאָמַר כָּל שָׁעָה שֶׁאוֹכֵל מַאֲכִיל, וְנָקַט לַהּ בִּתְרֵי לִישָׁנֵי, מַשְׁמַע דְּאַתְּרֵי גַבְרֵי קָאֵי. וְהָכִי קָאָמַר, כָּל שָׁעָה שֶׁמֻּתָּר לַכֹּהֵן לֶאֱכֹל בַּתְּרוּמָה מַאֲכִיל יִשְׂרָאֵל חֻלִּין לִבְהֶמְתּוֹ. וּמַתְנִיתִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִיא, שֶׁרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר חֻלִּין נֶאֱכָלִין כָּל אַרְבַּע וּתְרוּמָה כָּל חָמֵשׁ. וְלֵית הִלְכְתָא כְוָתֵיהּ, אֶלָּא בֵּין בִּתְרוּמָה בֵּין בְּחֻלִּין אוֹכְלִין כָּל אַרְבַּע וְתוֹלִין כָּל חָמֵשׁ וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ: מַאֲכִיל לַבְּהֵמָה לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת. צְרִיכֵי, דְּאִי תָנָא בְהֵמָה, הֲוָה אֲמֵינָא בְּהֵמָה דְּאִי מְשַׁיְּרָא חֲזִי לַהּ וּמְבַעֵר לֵיהּ אִין, אֲבָל חַיָּה כְּגוֹן נְמִיָּה וְחָתוּל וְחֻלְדָּה דְּאוֹרְחַהּ לְהַצְנִיעַ אֵימָא לֹא {ב}. וְאִי תָנָא חַיָּה, הֲוָה אֲמֵינָא חַיָּה דְּאִי מְשַׁיְּרָא מַצְנְעָא לֵיהּ וְלֹא עָבַר עֲלֵיהּ עַל בַּל יֵרָאֶה אֵימָא אִין, אֲבָל בְּהֵמָה זִמְנִין דִּמְשַׁיְּרָא וְלָאו אַדַּעְתֵּיהּ לְבַעֲרוֹ וְעָבַר עֲלֵיהּ עַל בַּל יֵרָאֶה {ג} אֵימָא לֹא, קָא מַשְׁמַע לָן. וְעוֹפוֹת, אַיְדֵי דְתָנָא בְּהֵמָה וְחַיָּה, תָּנָא נַמִּי עוֹפוֹת: וּמוֹכְרוֹ לַנָּכְרִי. לַאֲפוֹקֵי מִבֵּית שַׁמַּאי דְּאָמְרֵי לֹא יִמְכֹּר אָדָם חֲמֵצוֹ לְנָכְרִי אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁיִּכְלֶה קֹדֶם הַפֶּסַח, דְּקָסָבְרֵי מְצֻוֶּה אֲנִי לְבַעֲרוֹ מִן הָעוֹלָם וְלֹא שֶׁיִּהְיֶה קַיָּם: וּמֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ. בַּהֲנָאַת אֶפְרוֹ. כְּגוֹן אִם חֲרָכוֹ בָאוּר קֹדֶם זְמַן אִסּוּרוֹ מֻתָּר לֵהָנוֹת בְּאֶפְרוֹ אֲפִלּוּ לְאַחַר זְמַן אִסּוּרוֹ: עָבַר זְמַנּוֹ. מִשֶּׁהִגִּיעַ שָׁעָה שִׁשִּׁית {ד}, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ כְּאִלּוּ הָיָה מֵאִסּוּרֵי הֲנָאָה שֶׁל תּוֹרָה {ה}. שֶׁאִם קִדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשָׁיו {ו}, וַאֲפִלּוּ בְּחָמֵץ נֻקְשֶׁה, כְּגוֹן דָּגָן שֶׁנָּפַל עָלָיו דֶּלֶף וְכַיּוֹצֵא בוֹ, שֶׁבְּפֶסַח עַצְמוֹ אֵין אִסּוּרוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אִם קִדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר מִשֶּׁהִגִּיעַ שָׁעָה שִׁשִּׁית אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשָׁיו: וְלֹא יַסִּיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירָיִם. לְרַבִּי יְהוּדָה אִצְטְרִיךְ, דְּאָמַר אֵין בִּעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵפָה, מַהוּ דְתֵימָא בַּהֲדֵי דְּקָא שָׂרֵיף לֵיהּ לִתְהֲנֵי מִנֵּיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא, דַּאֲפִלּוּ כְדֶרֶךְ בִּעוּרוֹ אָסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ מִכִּי מְטָא זְמַן אִסּוּרֵיהּ: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין בִּעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵפָה. דְּיָלֵיף מִנּוֹתָר דְּאָסוּר בַּהֲנָאָה וְעָנוּשׁ כָּרֵת כְּחָמֵץ, וּמִצְוָתוֹ בִשְׂרֵפָה וְלֹא בְדָבָר אַחֵר. וְרַבָּנָן לֹא יָלְפֵי מִנּוֹתָר, דְּחֵלֶב שֶׁל שׁוֹר הַנִּסְקָל יוֹכִיחַ, שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה וְעָנוּשׁ כָּרֵת, וְאֵינוֹ טָעוּן שְׂרֵפָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} שֶׁמֻּתָּר. לְדִיּוּקָא אִצְטְרִיךְ, דְּתִדּוֹק הָא מִשָּׁעָה שֶׁאֵינוֹ מֻתָּר לֶאֱכֹל אֵינוֹ מֻתָּר לְהַאֲכִיל. רַשִׁ"י: {ב} וּבַתּוֹסָפוֹת הִקְשׁוּ הֵיכִי שָׁרֵי לְהַאֲכִיל, דְּהָתְנַן בְּפֶרֶק קַמָּא מִשְׁנָה ג' וּמַה שֶּׁמְּשַׁיֵּר יַנִּיחֶנּוּ בְצִנְעָא, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁמָּא תִטֹּל חֻלְדָּה כוּ', וְעַיֵּן תֵּרוּצָם. וְהָרֹא"שׁ תֵּרַץ דְּהַפֵּרוּשׁ הַנָּכוֹן הוּא וּמַאֲכִיל כוּ' וְהוּא עוֹמֵד עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעְלִים עֵינָיו מֵהֶם עַד שֶׁיֹּאכְלוּ וִיבַעֵר הַמְשֻׁיָּר, וּמַתְנִיתִין הֶתֵּר הֲנָאָה אָתֵי לְאַשְׁמְעִינַן כוּ'. וְהָכִי פֵרוּשׁוֹ, דְּאִי תָנָא בְהֵמָה דְּאִי מְשַׁיְּרָא קָא חֲזִי לֵיהּ, דְּאַף אִם מֵחֲמַת טִרְדָּא יַעְלִים עֵינָיו יַחְזֹר וִיבַעֵר כוּ': {ג} אִם לֹא בִטְּלוֹ, וְהוּא הַדִּין דַּהֲוָה מָצֵי לְמֵימַר דִּלְמָא אָכֵיל מִנֵּיהּ. תּוֹסָפוֹת: {ד} פֵּרוּשׁ מִשֶּׁמַּתְחֶלֶת כוּ': {ה} כְּלוֹמַר כְּאִלּוּ הָיָה בְשָׁעָה שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה מִן הַתּוֹרָה: {ו} וְאַף עַל גַּב דְּאָתֵי אִסּוּר הֲנָאַת חָמֵץ דְּרַבָּנָן דְּשֵׁשׁ וּמַפְקַע קִדּוּשֵׁי תוֹרָה וְשָׁרֵי אֵשֶׁת אִישׁ לְעָלְמָא, כָּל הַמְקַדֵּשׁ אַדַּעְתָּא דְרַבָּנָן מְקַדֵּשׁ. רַשִׁ"י: {ז} מַטִּיל לַיָּם. פֵּרוּשׁ שֶׁאֵינוֹ יָם הַמֶּלַח, דִּבְיָם הַמֶּלַח אֵין סְפִינָה עוֹבֶרֶת וְאֵין צָרִיךְ פֵּרוּר, וְהָכִי קָאָמַר מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ מְפָרֵר וּמַטִּיל לַיָּם, כְּרַבָּה בַגְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות כו': זו המשנה לרבן גמליאל שקדם לך דעתו שאמר חולין כל ארבע ותרומה כל חמש. ואמר בכאן כי כל [זמן] שהכהן אוכל תרומה מותר לישראל להאכיל לבהמה וזה אמת ר"ל שמותר לו ליהנות מן החמץ בשעה חמישית אע"פ שהוא עצמו אינו אוכל כאשר בארנו. ואמרו ולבהמה ולחיה ולעופות כדי שיכלל בכלל מיני החיות כמו שהם חלוקים בענין אכילתם כי יש מהם מצניעים מה שישאר להם ויש מהם שמפזרין אותו וכיוצא בהן ומה שפרט ואמר ומוכרו לנכרי כי ב"ש אומרים לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא א"כ יודע בו שיכלה קודם הפסח והודיע כי זה המאמר דחוי. ורוצה במאמר ומותר בהנאתו לפי שהוא כששרף החמץ קודם הביעור הותר לו שיהנה באפרו לאחר הפסח. ואמר עבר זמנו אסור בהנאתו אפילו בשעה ששית שהוא מדרבנן כי הוא אסור בהנאה כמו איסור הנאה דאורייתא כל כך כי אפילו קידש אשה בחמץ בשש שעות אין חוששין לקדושין אפילו היה אותו החמץ אסור מדרבנן כמו החטים שנפל עליהם מים וכיוצא בו ואמר ולא יסיק בו תנור וכירים רוצה בו כי כששרפו בזמנו לא יסיק בו תנור בעת שריפתו כדי שלא יהנה באותו הביעור והוא אינו מותר בהנאה. ופרורין ידוע ולשון העברי פתים וכמו כן נפרש פתות אותה פתים (ויקרא ב) ואין הלכה כרבי יהודה וכשהחמץ הוא יבש אין מספיק לו להטילו בנהר אלא צריך שיפרר אותו היטב מפני שיובשו חזק חלקיו [וצריך] (ו) לכתת כדי שיאבד מהר: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ב

חָמֵץ שֶׁל נָכְרִי שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר בַּהֲנָאָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג) לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר:

 ר"ע מברטנורה  מֻתָּר בַּהֲנָאָה. לָאו לְמֵימְרָא דְּבַאֲכִילָה אָסוּר, אֶלָּא אַיְדֵי דְּבָעֵי לְמִתְנָא סֵיפָא וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל אָסוּר בַּהֲנָאָה, תָּנָא גַּבֵּי נָכְרִי מֻתָּר בַּהֲנָאָה. אִי נַמִּי מִשּׁוּם דְּאִיכָּא דְּנַהֲגֵי אִסּוּרָא בְּפַת שֶׁל נָכְרִי, מִשּׁוּם הָכִי לֹא תָּנֵי בְהֶדְיָא חָמֵץ שֶׁל נָכְרִי מֻתָּר בַּאֲכִילָה: מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יֵרָאֶה לְךָ. כְּלוֹמַר קְנָסָא קָנְסִינַן לֵיהּ הוֹאִיל וְעָבַר עַל לֹא יֵרָאֶה לְךָ. אִי נַמִּי אַרֵישָׁא קָאֵי, חָמֵץ שֶׁל נָכְרִי מֻתָּר, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יֵרָאֶה לְךָ, וְדָרְשִׁינַן שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח כו': למדנו בקבלה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ולפי שאין אדם עובר על מצות לא יראה לך חמץ בחמץ של נכרי הוא מותר ואפילו באכילה ומה שאמר בהנאה משום שאומר חמצו של ישראל אסור בהנאה ואמרו בירושלמי כי אמרו מותר בהנאה משום שהוא מורה שהוא אסור באכילה וזה הוא במקום שאוסרין שם אכילת פת נכרים ומזה הטעם אסור באכילתו ולא משום החמץ כאשר אמרו אבל באתרא דנהיג לאכול פת נכרים מותר באכילה וזה יורה הדבר בפת של נכרים שתלוי במנהג והמנהג הוא אצלנו באיי ספרד לאכלו. ולפי שעבר הישראל על מצות השם שאמר לא יראה כשהחמץ שלו קנסינן ליה ונאסר אותה בהנאה אפילו לאחר הפסח: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ג

נָכְרִי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה {ט} אֶת הַנָּכְרִי עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח אָסוּר בַּהֲנָאָה. חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, הֲרֵי הוּא כִמְבֹעָר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל {י} אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו:

 ר"ע מברטנורה  נָכְרִי שֶׁהִלְוָה לְיִשְׂרָאֵל. מָעוֹת עַל חֲמֵצוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח, וְאָמַר לוֹ הַיִּשְׂרָאֵל אִם לֹא הֵבֵאתִי לְךָ מָעוֹת עַד יוֹם פְּלוֹנִי קְנֵה מֵעַכְשָׁיו. וּכְגוֹן שֶׁהִרְהִינוֹ אֶצְלוֹ {ח} בְּבֵיתוֹ וְשָׁהָה אֵצֶל הַנָּכְרִי כָּל יְמֵי הַפֶּסַח, לְאַחַר הַפֶּסַח מֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ, דְּכֵיוָן דִּמְטָא זִמְנֵיהּ וְלֹא פַרְעֵיהּ לֹא הָוֵי מְחֻסַּר גּוֹבַיְנָא, דְּבִרְשׁוּתוֹ שֶׁל נָכְרִי הָיָה, אִגַּלַּאי מִלְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּמִשָּׁעָה שֶׁהִרְהִינוֹ אֶצְלוֹ הֲוָה דִידֵיהּ: וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה לַנָּכְרִי כוּ'. אִגַּלַּאי מִלְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּשֶׁל יִשְׂרָאֵל הֲוָה: הֲרֵי הוּא כִמְבֹעָר. וְאַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לְבַטְּלוֹ, שֶׁמָּא יְפַקַּח הַגַּל בַּמּוֹעֵד וְנִמְצָא עוֹבֵר עָלָיו: כָּל שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו. וְכַמָּה הִיא חֲפִישַׂת הַכֶּלֶב {יא}, שְׁלֹשָׁה טְפָחִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ח} דְּאַף עַל גַּב דְּהִרְהִינוֹ אֶצְלוֹ קַיְּמָא לָן נָכְרִי מֵיִשְׂרָאֵל אֵינוֹ קוֹנֵה מַשְׁכּוֹן, וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר מֵעַכְשָׁיו, וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר לֵיהּ מֵעַכְשָׁיו אִם לֹא הִרְהִינוֹ אֶצְלוֹ לֹא גָרַע מֵחֲמֵצוֹ שֶׁל נָכְרִי בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל וְהָאַחֲרָיוּת עַל יִשְׂרָאֵל, דְּקָיְמָא לָן דְּחַיָּב לְבַעֲרוֹ. וּמַה שֶּׁכָּתַב הָרַ"ב עַד יוֹם פְּלוֹנִי, דַּעַת הָרַמְבַּ"ם דִּקְבִיעוּת זְמַן דַּוְקָא קֹדֶם הַפֶּסַח הוּא, וְאַחַר הַפֶּסַח דִּתְנַן, אַזְּמַן הַהֶתֵּר קָאֵי וְלֹא אַזְּמַן פֵּרָעוֹן. וְדַעַת הָרַאֲבַ"ד וְהַטּוּר דַּאֲפִלּוּ לֹא הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁקָּבַע עַד אַחַר הַפֶּסַח, וְהַיְנוּ דִתְנַן אַחַר הַפֶּסַח, קָאֵי אַזְּמַן פֵּרָעוֹן. וְהָרַ"ב שֶׁלֹּא פֵרֵשׁ מַשְׁמַע שֶׁדַּעְתּוֹ כְהָרַאֲבַ"ד: {ט} וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה. כָּתַב הָרֹא"שׁ דְּמַיְרֵי נַמִּי שֶׁהִרְהִינוֹ אֶצְלוֹ וְאָמַר לֵיהּ מֵעַכְשָׁיו, דְּאִי לָאו הָכִי יִשְׂרָאֵל מִנָּכְרִי לֹא קָנֵי מַשְׁכּוֹן. וּמַיְרֵי שֶׁאֵין אַחֲרָיוּת הַמַּשְׁכּוֹן עָלָיו, דְּאִם אַחֲרָיוּת מַשְׁכּוֹן עָלָיו שֶׁלּוֹ הוּא וְעוֹבֵר: {י} רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. לֹא בָא לַחֲלֹק אֲבָל בֵּאֵר דִּין הַמַּפֹּלֶת אֵיךְ הוּא. הָרַמְבַּ"ם: {יא} פֵּרוּשׁוֹ כַּמָּה יְהֵא מְכֻסֶּה וְלֹא נָחוּשׁ בּוֹ לְחִפּוּשׂ. כֶּסֶף מִשְׁנֶה: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  נכרי שהלוה את ישראל על חמצו כו' :חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער כו': התנאי בשניהם שיאמר לו אם לא הבאתי לך מעות ביום פלוני קנה מעכשיו אבל אם לא אמר לו זה הרי החמץ נחשב ברשות בעליו לא ברשות אותו שהוא ממושכן אצלו. וכל שאין הכלב יכול לחפש אחריו הוא שיהיה עליו גובה שלשה טפחים וצריך שיבטל בלבו ורשב"ג לא בא לחלק אבל באר דין המפולת איך הוא: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ד

הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בְּפֶסַח בְּשׁוֹגֵג, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ. בְּמֵזִיד, פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִים וּמִדְּמֵי עֵצִים:

 ר"ע מברטנורה  בְּשׁוֹגֵג. שֶׁשָּׁגַג בַּתְּרוּמָה, אֲפִלּוּ הֵזִיד בֶּחָמֵץ: מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ. וְאַף עַל גַּב דְּחָמֵץ בְּפֶסַח אָסוּר בַּהֲנָאָה וְלֹא שָׁוֶה מִידֵי, מִשּׁוּם דִּבְאוֹכֵל תְּרוּמָה בְשׁוֹגֵג כְּתִיב (וַיִּקְרָא כב) וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ, דָּבָר הָרָאוּי לִהְיוֹת קֹדֶשׁ, שֶׁאֵין מְשַׁלֵּם לוֹ מָעוֹת אֶלָּא פֵרוֹת וְהַתַּשְׁלוּמִים נַעֲשִׂים תְּרוּמָה, הִלְכָּךְ לָאו בָּתַר דָּמִים אָזְלִינַן: בְּמֵזִיד. שֶׁהֵזִיד בַּתְּרוּמָה, אֲפִלּוּ שָׁגַג בֶּחָמֵץ {יב}, פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין: וּמִדְּמֵי עֵצִים. אִם תְּרוּמָה טְמֵאָה הִיא {יג} אֵין מְשַׁלֵּם דְּמֵי עֵצִים שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לְהַסִּיק תַּחַת תַּבְשִׁילוֹ, מִשּׁוּם דְּמֵזִיד בִּתְרוּמָה אֵינוֹ אֶלָּא כִּשְׁאָר גַּזְלָן דְּעָלְמָא, וּמָעוֹת מְשַׁלֵּם לְפִי דָּמִים וְלֹא לְפִי מִדָּה, וְחָמֵץ בְּפֶסַח לָאו בַּר דָּמִים הוּא שֶׁהֲרֵי אָסוּר בַּהֲנָאָה, וְאַף לְהֶסֵּק לֹא חֲזִי, וְלֹא מִידֵי אַפְסְדֵיהּ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יב} דְּהַשְׁתָּא אֵינוֹ לוֹקֶה וְלֵיכָּא לְמֵימַר כָּל הַלּוֹקֶה אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. וּמִיהוּ בְּלָאו הָכִי מֵזִיד דִּתְרוּמָה נַמִּי צָרִיךְ לְאוֹקְמֵי בְּעִנְיָן דְּאֵינוֹ לוֹקֶה, דְּהַיְנוּ בְּלֹא הַתְרָאָה וְעֵדִים, דְּאִי לָאו הָכִי בְּלָאו הָכִי פָטוּר מִתַּשְׁלוּמִין, דְּאֵינוֹ לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם, וְאִם כֵּן בְּחִנָּם כָּתַב אֲפִלּוּ שָׁגַג כוּ': {יג} דְּאִלּוּ בִטְהוֹרָה לֹא שַׁיָּךְ כְּלָל דְּמֵי עֵצִים, דַּאֲסוּרָה לְהַסָּקָה דְּלֹא נִתְּנָה אֶלָּא לַאֲכִילָה כוּ', כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק ח' דִּשְׁבִיעִית: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג כו': עוד אבאר לך במסכת מכות כי אוכל חמץ בפסח לוקה והעיקר אצלנו אין אדם לוקה ומשלם לפיכך פטור מן התשלומין. ומדמי העצים שיעורו אפילו דמי עצים אינו משלם ולא נאמר נחשוב זה החמץ כאלו הוא עץ בעלמא לפי שהוא אסור בהנאה ולפיכך אין משלם אפילו דמי עצים: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ה

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח, בְּחִטִּים, בִּשְׂעוֹרִים, בְּכֻסְּמִין וּבְשִׁיפוֹן וּבְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל. וְיוֹצְאִין בִּדְמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַכֹּהֲנִים בְּחַלָּה וּבִתְרוּמָה. אֲבָל לֹא בְטֶבֶל, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי {טו} וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר, עֲשָׂאָן לְעַצְמוֹ, אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן. עֲשָׂאָן לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, יוֹצְאִין בָּהֶן:

 ר"ע מברטנורה  יְדֵי חוֹבָתוֹ. מִשּׁוּם חוֹבַת מַצָּה בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן, שֶׁהוּא מְחֻיָּב לֶאֱכֹל מַצָּה דִּכְתִיב (שְׁמוֹת יב) בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצּוֹת: בְּחִטִּים, בִּשְׂעוֹרִים וְכוּ'. אֲבָל אֹרֶז וְדֹחַן וּשְׁאָר מִינִים לֹא, דִּכְתִיב (דְּבָרִים טז) לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת, דְּבָרִים הַבָּאִים לִידֵי חִמּוּץ אָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבַת מַצָּה, יָצְאוּ אֹרֶז וְדֹחַן וּשְׁאָר מִינִים שֶׁאֵין בָּאִין לִידֵי חִמּוּץ אֶלָּא לִידֵי סִרְחוֹן: וּבִדְמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ. כָּל הָנֵי לְמַאי אִצְטְרִיכוּ מְפֹרָשִׁים בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת פֶּרֶק מְפַנִּין (פי"ח מ"א): וְהַכֹּהֲנִים בְּחַלָּה וּבִתְרוּמָה. דְּמַהוּ דְתֵימָא מַצָּה הַשָּׁוָה וּרְאוּיָה לְכָל אָדָם בָּעִינַן, וְחַלָּה וּתְרוּמָה אֵינָן רְאוּיִין לְזָרִים, קָא מַשְׁמַע לָן {יד}: חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מַצָּה גְמוּרָה, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת יב) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת, מַצָּה הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת לְשֵׁם מַצָּה, יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מִשְׁתַּמְּרוֹת לְשֵׁם מַצָּה אֶלָּא לְשֵׁם זֶבַח: לִמְכֹּר בַּשּׁוּק יוֹצֵא בָהֶם. דְּכָל לִמְכֹּר בַּשּׁוּק אָמַר אִי מִזְדַּבְנָא מִזְדַּבְנָא, וְאִי לֹא, אָכֵילְנָא לַהּ אֲנָא לְמַצָּה שֶׁל מִצְוָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יד} מַצּוֹת מַצּוֹת רִבָּה. גְּמָרָא. וְכָתַב רַשִׁ"י אֲבָל יִשְׂרָאֵל בִּתְרוּמָה לֹא כִּדְיָלִיף לְקַמָּן, לֹא תֹאכַל כוּ', מִי שֶׁאֵינוֹ מֻזְהָר עַל חֲמֵצוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם חָמֵץ אַתָּה יוֹצֵא בוֹ יְדֵי חוֹבַת מַצָּה, יָצָא זֶה שֶׁאָסוּר מֵחֲמַת אִסּוּר אַחֵר: {טו} בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. חוּץ לִירוּשָׁלַיִם. רַשִׁ"י. דְּאִלּוּ בִירוּשָׁלַיִם הֲרֵי שָׁם מְקוֹמוֹ לֶאֱכֹל בְּלֹא פִדְיוֹן. וּרְצוֹנוֹ לוֹמַר לַאֲפוֹקֵי מִמָּאן דְּאָמַר דַּאֲפִלּוּ בִירוּשָׁלַיִם לֹא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו כו': אכילת מצה בליל פסח מצות עשה והוא דברי השם בערב תאכלו מצות (שמות י"ב) ואמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות (דברים ט"ז) א"כ כל הזרעים שעיסתם מתחמצת אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה. ואלו החמשת מינין בלבד הם באין לידי חימוץ וזולתם כמו אורז ודוחן ודומיהן מסריחין עיסתן ואינן מתחמצין. ואם אתה זוכר למה שפירשנו בפ' שלשה שאכלו כאחד מברכות ובפרק י"ח דשבת התבאר לך זאת ההלכה והתשובה בהן אחת ומה שפרט בחלה ובתרומה שמא יאמר אדם מצה שוה לכל אדם בעינן ר"ל שתהא ראויה לכל ישראל ולזולתם הודיענו שאין הדבר כך. והטעם שאין אדם יוצא ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר כשעשאן לעצמו להקריבן עם הקרבן שהוא חייב [בו] כמו שנצטוה אע"פ שהיא מצה גמורה לפי שאמר השם יתברך ושמרתם את המצות ובא בקבלה מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ו

וְאֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ {טז} בְּפֶסַח, בַּחֲזֶרֶת וּבְעֻלָשִׁין וּבְתַמְכָא וּבְחַרְחֲבִינָה וּבְמָרוֹר. יוֹצְאִין בָּהֶן בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין, אֲבָל לֹא כְבוּשִׁין וְלֹא שְׁלוּקִין וְלֹא מְבֻשָּׁלִין. וּמִצְטָרְפִין לְכַזָּיִת. וְיוֹצְאִין בַּקֶּלַח שֶׁלָּהֶן, וּבִדְמַאי {יח}, וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ:

 ר"ע מברטנורה  בַּחֲזֶרֶת. בַּעֲרָבִי חס"א לטוג"א בְּלַעַ"ז: וּבָעֻלְשִׁין. בַּעֲרָבִי הנדב"י. וּבְלַעַ"ז אנדיבי"א. וְהֶעָרוּךְ פֵּרֵשׁ שֶׁהוּא יָרָק שֶׁקּוֹרִין לוֹ בְּלַעַ"ז קרשפי"ל: וּבְתַמְכָא. סִיב הַגָּדֵל סְבִיבוֹת הַדֶּקֶל {יז}: וּבְחַרְחֲבִינָא. אלקרצעינ"א בַּעֲרָבִי: וּבְמָרוֹר. מִין כֻּסְבַּרְתָא הוּא מַר בְּיוֹתֵר: בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין. דַּוְקָא בַּקֶּלַח שֶׁלָּהֶן, כִּדְאָמְרִינַן בַּסֵּיפָא וְיוֹצְאִים בַּקֶּלַח שֶׁלָּהֶן. אֲבָל עָלִין, לַחִין אֵין, יְבֵשִׁין לֹא: שְׁלוּקִין. מְבֻשָּׁלִין יוֹתֵר מִדַּאי עַד שֶׁנִּמּוֹחִים: כְּבוּשִׁין. בְּחֹמֶץ: מְבֻשָּׁלִין. כְּדֶרֶךְ בִּשּׁוּל: וּמִצְטָרְפִין לְכַזָּיִת. לָצֵאת יְדֵי חוֹבַת מָרוֹר. וְהוּא הַדִּין בַּחֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן שֶׁמִּצְטָרְפִין בְּכַזַּיִת לָצֵאת יְדֵי חוֹבַת מַצָּה. וְאַתַּרְוַיְהוּ קָאֵי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טז} יְדֵי חוֹבָתוֹ. כָּתַב הָרַמְבַּ"ם דַּאֲכִילַת מָרוֹר מִצְוַת עֲשֵׂה בִּזְמַן שֶׁהַכֶּבֶשׂ נֶאֱכָל, כְּדִכְתִיב עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. וּמִיהוּ מִדִּבְרֵיהֶם אַף בַּזְּמַן הַזֶּה: {יז} וּדְבַר תֵּימַהּ הוּא, דְּבַגְּמָרָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה תְּמַכְתָּא שְׁמֵיהּ, וְעַל חַרְחֲבִינָא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ אַצְוָתָא דְדִקְלָא, וְאִם אִיתָא דְתַמְכָא הוּא מֵעִנְיַן הַדֶּקֶל הֲוָה לֵיהּ לְרַבָּה בַּר חָנָה נַמִּי לְפָתְרוֹ עַל שֵׁם מַה שֶּׁהוּא בַדֶּקֶל. וְאָנוּ רְגִילִין לְפָתְרוֹ לְתַמְכָא שֶׁהִיא מַה שֶּׁקּוֹרִין בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז קְרֵי"ן, וְכֵן הוּא בְדִבְרֵי הָאַחֲרוֹנִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יח} וּבִדְמַאי. אֲבָל בְּטֶבֶל לֹא. וְאַף עַל גַּב דְּמַעְשַׂר יָרָק דְּרַבָּנָן, הֲוָה לֵיהּ מִצְוָה הַבָּאָה בַעֲבֵרָה. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו כו': כמו שאכילת מצה בליל פסח מצות עשה כך אכילת מרור מצות עשה בזמן שכבש הפסח נאכל. הוא מה שאמר יתברך על מצות ומרורים יאכלוהו. ואמרו מרורים נופל על אלו שמנה. חזרת חסא. עולשין ידוע. תמכא מין ממיני עולשין אלא שהוא גדל בגנות. חרחרבינה פירש רבינו יצחק אלקרצינ"ה. מרור מין כוזברתא מר ביותר. ואמרו בין לחים בין יבשים רוצה בו הקלח שלהם כאשר הודיעך ויוצאין בקלח שלהן אבל העלין אינו יוצא בהם ידי חובתו אלא אם היו לחים: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ז

אֵין שׁוֹרִין אֶת הַמֻּרְסָן לַתַּרְנְגוֹלִים, אֲבָל חוֹלְטִין. הָאִשָּׁה לֹא תִשְׁרֶה אֶת הַמֻּרְסָן שֶׁתּוֹלִיךְ בְּיָדָהּ לַמֶּרְחָץ, אֲבָל שָׁפָה הִיא בִּבְשָׂרָהּ יָבֵשׁ. לֹא יִלְעֹס אָדָם חִטִּין וְיַנִּיחַ עַל מַכָּתוֹ בְּפֶסַח, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחֲמִיצוֹת {כ}:

 ר"ע מברטנורה  אֵין שׁוֹרִין אֶת הַמֻּרְסָן. בְּמַיִם קָרִים וְכָל שֶׁכֵּן פּוֹשְׁרִין כְּדֵי לָתֵת לִפְנֵי הַתַּרְנְגוֹלִים:אֲבָל חוֹלְטִין. בְּרוֹתְחִין, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהַמַּיִם רוֹתְחִים אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחְמִיץ. וְהָאִידְנָא נַהוּג עָלְמָא אִסּוּרָא אֲפִלּוּ בַּחֲלִיטָה בְרוֹתְחִים: לֹא תִשְׁרֶה אֶת הַמֻּרְסָן. לָשׁוּף בּוֹ בְּשָׂרָהּ, מִפְּנֵי שֶׁמַּחְמִיץ בִּשְׁרִיָּתוֹ: אֲבָל שָׁפָה הִיא. מֻרְסָן עַל בְּשָׂרָהּ יָבֵשׁ אַף עַל גַּב שֶׁמַּיִם טוֹפְחִים עַל בְּשָׂרָהּ {יט}: לֹא יִלְעֹס. לֹא יָכֹס בְּשִׁנָּיו: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יט} רַשִׁ"י. וְכָתַב הָרֹא"שׁ דִּרְצוֹנוֹ לוֹמַר הַזֵּעָה, אֲבָל אֵין לוֹמַר דִּרְצוֹנוֹ לוֹמַר מַיִם מַמָּשׁ וְהַיְנוּ אַחַר שֶׁנִּשְׁתַּטְּפָה בַמַּיִם, דְּהָא וַדַּאי אָסוּר: {כ} מִפְּנֵי כוּ'. שֶׁהָרֹק מַחְמִיץ. טוּר אֹרַח חַיִּים סִימָן תס"ו: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אין שורין את המורסן לתרנגולים אבל חולטין כו': מורסן ידוע והוא קליפת החטים העבה ושורין הוא שישרו המורסן במים וישימו אותן בפני התרנגולים שיאכלו אותן כדרכן [בנחת]. וחולטין הוא שילושו הקמח במים חמין בחוזק הרתיחה. ונהגו העם לאסור זה והתלמוד התיר אותו. ושפה פירושו שהאשה מחככת בשרה במורסן. וילעוס הלעיסה בשינים: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ח

אֵין נוֹתְנִין קֶמַח לְתוֹךְ הַחֲרֹסֶת אוֹ לְתוֹךְ הַחַרְדָּל, וְאִם נָתַן, יֹאכַל מִיָּד, וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. אֵין מְבַשְּׁלִין אֶת הַפֶּסַח לֹא בְמַשְׁקִין וְלֹא בְמֵי פֵרוֹת, אֲבָל סָכִין וּמַטְבִּילִין {כג} אוֹתוֹ בָהֶן. מֵי תַשְׁמִישׁוֹ שֶׁל נַחְתּוֹם, יִשָּׁפְכוּ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחֲמִיצִין:

 ר"ע מברטנורה  בַּחֲרֹסֶת. דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֹמֶץ וּמַיִם {כא} וְעָשׂוּי לְטַבֵּל בּוֹ בָּשָׂר: וְאִם נָתַן. לְתוֹךְ הַחַרְדָּל: יֹאכַל מִיָּד. שֶׁהַחַרְדָּל חַד וְאֵינוֹ מְמַהֵר לְהַחְמִיץ כְּמוֹ הַחֲרֹסֶת. אֲבָל בַּחֲרֹסֶת מוֹדֶה תַּנָּא קַמָּא לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָסוּר: וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. אַף אִם נָתַן לְתוֹךְ הַחַרְדָּל, דְּסָבַר חַרְדָּל לְאַלְתַּר מַחְמִיץ כְּמוֹ הַחֲרֹסֶת. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: לֹא בְמַשְׁקִין וְלֹא בְמֵי פֵרוֹת. דִּכְתִיב (שְׁמוֹת יב) וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל, מִכָּל מָקוֹם {כב}: אֲבָל סָכִין וּמַטְבִּילִין. לְאַחַר צְלִיָּתוֹ, וְלֹא אָמְרִינַן דִּמְבַטֵּל טַעֲמוֹ. אִי נַמִּי אֲפִלּוּ קֹדֶם צְלִיָּתוֹ שָׁרֵי לָסוּךְ הַפֶּסַח בְּמֵי פֵרוֹת, דְּהָכִי תְנַן בְּכֵיצַד צוֹלִין (לְקַמָּן פ"ז מ"ג), סָכוֹ בְּשֶׁמֶן תְּרוּמָה אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים יֹאכֵלוּ: מֵי תַשְׁמִישׁוֹ שֶׁל נַחְתּוֹם. שֶׁמְּצַנֵּן בָּהֶן יָדָיו בְּשָׁעָה שֶׁמְּקַטֵּף אֶת הַמַּצָּה: יִשָּׁפְכוּ. בִּמְקוֹם מִדְרוֹן, שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ מְכֻנָּסִים בְּמָקוֹם אֶחָד וְיַחְמִיצוּ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כא} מַיִם קָאֵי נַמִּי לְחַרְדָּל, וְכֵן כָּתְבוּ הָרֹא"שׁ וְהָרַ"ן. וְטַעֲמָא, דְּמֵי פֵרוֹת אֵינָן מַחְמִיצִין: {כב} וְרֵישָׁא דִקְרָא לֹא תֹּאכְלוּ וְגוֹ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כג} סָכִין וּמַטְבִּילִין. סָכִין בִּשְׁעַת צְלִיָּתוֹ וּמַטְבִּילִין בִּשְׁעַת אֲכִילָתוֹ. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אין נותנין [את] הקמח לתוך חרוסת או לתוך החרדל כו': מחלוקת תנא קמא ורבי מאיר אינו אלא כשנתן לתוך החרדל אבל לתוך החרוסת דברי הכל ישרף מיד לפי שהוא ממהר להחמיץ ועוד יתבאר תערובת החרוסת מה הוא בפרק אחרון. ואמר הש"י בפסח ובשל מבושל במים ולפי ששינה איסור הבישול בלשון מקור קבלנו שבא לרמוז לאסור בישולו במי פירות אבל סכין ומטבילין אותו בהן אחר שנצלה: ומי הבצק שנוטלין בהם. הידים וכלי הבצק ישפכו כמו שזכרו ובמקום מדרון כדי שלא יתקבצו וישארו במקום נמוך ואין הלכה כרבי מאיר: (רמב"ם)

פרק ג


פרק ג - משנה א

אֵלּוּ עוֹבְרִין בְּפֶסַח, כֻּתָּח הַבַּבְלִי, וְשֵׁכָר הַמָּדִי, וְחֹמֶץ הָאֲדוֹמִי, וְזֵתוֹם הַמִּצְרִי, וְזוֹמָן שֶׁל צַבָּעִים {ה}, וַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים, וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים. זֶה הַכְּלָל {ו}, כָּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּפֶסַח. הֲרֵי אֵלּוּ בְאַזְהָרָה, וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כָּרֵת:

 ר"ע מברטנורה  אֵלּוּ עוֹבְרִין. אֵלּוּ מִתְבַּעֲרִים מִן הָעוֹלָם. דְּאַף עַל גַּב דְּאֵין עוֹבְרִים עֲלֵיהֶם עַל בַּל יֵרָאֶה {א}, מִדְּרַבָּנָן מִיהָא צְרִיכִי בִעוּר {ב}, דְּהָכִי תְנַן לְקַמָּן (מִשְׁנָה ה) שְׂאֹר יִשָּׂרֵף, וְאַף עַל גַּב דְּהָאוֹכְלוֹ פָטוּר: כֻּתָּח הַבַּבְלִי. עָשׂוּי מִפַּת מְעֻפָּשׁ וְחָלָב. וּרְגִילִים לְטַבֵּל בּוֹ אֶת הַמַּאֲכָל: שֵׁכָר הַמָּדִי. שֵׁכָר שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין בְּמָדַי מֵחִטִּים אוֹ שְׂעוֹרִים שְׁרוּיִים בְּמַיִם: וְחֹמֶץ הָאֲדוֹמִי. חֹמֶץ שֶׁעָשׂוּי בְּאֶרֶץ אֱדוֹם, שֶׁנּוֹתְנִים שְׂעוֹרִים [בְּיַיִן] {ג} וּמַשְׁהִין אוֹתָם שָׁם כְּדֵי שֶׁיַּחְמִיצוּ: וְזֵתוֹם הַמִּצְרִי. תִּלְתָּא שְׂעָרֵי וְתִלְתָּא קוּרְטְמֵי, הוּא כַּרְכֹּם מִדְבָּרִי וְנִקְרָא בְּעַרְבִי קַרְטוֹם, וְתִלְתָּא מִלְחָא {ד}, וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ לִרְפוּאָה. עַד כָּאן חָמֵץ הָרָאוּי לַאֲכִילָה עַל יְדֵי תַעֲרֹבֶת. מִכָּאן וְאֵילָךְ חָמֵץ נֻקְשֶׁה בְּעֵינֵיהּ: וְזוֹמָן שֶׁל צַבָּעִים. מַיִם שֶׁנּוֹתְנִים בָּהֶם סֻבִּין, וּמִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם הַצַּבָּעִים לִמְלַאכְתָּן: וַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים. [פַּת] שֶׁעוֹשִׂין מִקֶּמַח תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ בִּשּׁוּלָהּ, וּמְכַסִּים בָּהּ אֶת הַקְּדֵרָה לִשְׁאֹב אֶת הַזֻּהֲמָא: וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים. עֲפַר הָרֵחַיִם מְגַבְּלִין אוֹתוֹ בְּמַיִם, וְסוֹפְרִים מְדַבְּקִים בּוֹ נְיָרוֹתֵיהֶם: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. מוֹסִיף, דְּאִלּוּ תַּנָּא קַמָּא לֵית לֵיהּ אֶלָּא חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר עַל יְדֵי תַעֲרֹבֶת אוֹ חָמֵץ נֻקְשֶׁה בְּעֵינֵיהּ, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוֹסִיף אַף תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים שֶׁהֵן חָמֵץ נֻקְשֶׁה עַל יְדֵי תַעֲרֹבֶת סַמְמָנִים אֲחֵרִים. וּבַגְּמָרָא פָּרֵיךְ, תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים סָלְקָא דַּעְתָּךְ, אֶלָּא אֵימָא אַף טְפוּלֵי נָשִׁים, סֹלֶת שֶׁנָּשִׁים טוֹפְלוֹת וּמְחַבְּרוֹת עַל בְּשָׂרָן עִם סַמְמָנִין אֲחֵרִים לְהַשִּׁיר אֶת הַשֵּׂעָר אוֹ לְהַלְבִּין וּלְעַדֵּן אֶת הַבָּשָׂר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כָּל שֶׁהוּא מִין דָּגָן. מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים, וּמְעֹרָבִין בָּהֶן מַיִם. דְּאִי אֵין בָּהֶם מַיִם אֶלָּא מֵי פֵרוֹת קָיְמָא לָן דְּמֵי פֵרוֹת אֵין מַחְמִיצִין: הֲרֵי אֵלּוּ בְאַזְהָרָה. אִם אֲכָלָן עוֹבֵר בְּלָאו: וְאֵין בָּהֶם כָּרֵת. דְּעַל חָמֵץ גָּמוּר עָנוּשׁ כָּרֵת וְאֵינוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת עַל הַתַּעֲרֹבֶת, אֲבָל לוֹקֶה עַל אֲכִילָתוֹ אִם אָכַל כַּזַּיִת חָמֵץ בְּתוֹךְ הַתַּעֲרֹבֶת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס {ז}. אֲבָל אִם לֹא אָכַל כַּזַּיִת חָמֵץ בְּתוֹךְ הַתַּעֲרֹבֶת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס אֵינוֹ לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה, מִיהוּ אִסּוּרָא מִיהָא אִיכָּא, דְּחָמֵץ בְּפֶסַח אוֹסֵר בְּתַעֲרָבְתּוֹ בְּכָל שֶׁהוּא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} וּבְמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק קַמָּא דְחַלָּה פֵרֵשׁ דְּעוֹבְרִים בְּבַל יֵרָאֶה, הָתָם כְּפֵרוּשׁ הָרַמְבַּ"ם נָקַט וּכְפֵרוּשׁ רַשִׁ"י בְכָאן. וּדְבָרָיו דְּהָכָא מִדִּבְרֵי הָרַ"ן הֵן וְטַעֲמֵיהּ דְּהָא לְאִסּוּר אֲכִילָה בָּעִינַן קְרָא לְרַבִּינְהוּ כְדִלְקַמָּן, אִם כֵּן בַּל יֵרָאֶה מְנָלָן: {ב} וַאֲפִלּוּ לַטַּעַם הַשֵּׁנִי שֶׁכָּתַב הָרַ"ב בְּפֶרֶק קַמָּא דִּבְדִיקָה הוּא כְדֵי שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עַל בַּל יֵרָאֶה, הֶחְמִירוּ חֲכָמִים לְבַעֲרָם מִן הָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת שָׁם כוּ', וְדָיֵיק מִדִּתְנַן שְׂאֹר יִשָּׂרֵף, וַהֲרֵי נֻקְשֶׁה הוּא: {ג} וְחֹמֶץ סְתָם הַיְנוּ דְיַיִן: {ד} וְלָשִׁין אוֹתָן בְּמַיִם. הָרַמְבַּ"ם: {ה} צַבָּעִים. צֶבַע עוֹר אָדֹם. רַשִׁ"י בְּחֻלִּין דַּף כ"ח: {ו} זֶה הַכְּלָל כוּ'. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הוּא דְקָאָמַר לַהּ. תּוֹסָפוֹת: {ז} וְשָׁאנֵי מִשְּׁאָר אִסּוּרֵי כָרֵת כְּמוֹ חֵלֶב וְדָם דְּיֵשׁ בָּהֶן עֹנֶשׁ כָּרֵת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, דְּגַבֵּי קְרָא דְמַחְמֶצֶת שֶׁהִיא תַעֲרֹבוֹת לֹא כְתִיב וְנִכְרְתָה. כֶּסֶף מִשְׁנֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי כו': ענין עוברין שעוברין על בל יראה ובל ימצא. כותח הוא דבר שנופל בערובו קמח ונקרא בלשון ערבי אלמר"י. שכר דבר משכר שעושין דברים משכרין ממינין רבים מחטים שרויים ושעורים וזולתם והיה משקה אנשי מדי מזה הענין רוצה לומר ממשרת לחם כגון אותו שעושין היום במצרים וקורין אותו אלמז"ר בערבי. וחומץ האדומי היו משימין בו שעורים מעט. וזיתים שלוקחין מלח וקמח שעורים וקרטומי וקורין אותו בערבי קרט"ם והוא זרע כרכום דברי בד בבד ולשין אותו במים והיו עושין אותו לרפואה. וזומא של צבעים מיא דחזרי והוא מים ששורין בהן המורסן ומשתמשים בו צבעי [*) הגהות הגרי"ב בשאר דפוסים בא הלבא בב' והוא שיבוש וצ"ל הלכא בכ' כמו שהוא לפנינו וכן הוא בתוי"ט ועי' ברש"י חולין דף כ"ח ע"א ד"ה ללכא צבע עור אדום: ] הלכא ועמילן של טבחים הוא שלוקחין חטים שלא בשלו כל צרכן ומיבשין אותן וטוחנין אותן ולשין אותן ועושין מהן חלות ומכסין בהן הקדרה כשיתקרב המאכל להתבשל בתוכה ותסיר ממנה זוהמת המאכל וריחו הרע. וקולן של סופרים עיסה יעשו אותה מדבקי הספרים מעפר הרחיים ידבקו בו מה שהם רוצים לדבק מניירותיהם. וטפולי נשים הוא קמחים יקחו אותן הנשים מן הדברים שיש להם כח למרק ורוחצות פניהם בהם ובשרן ויש בכללן קמח שעורים. ורבי אליעזר אומר אע"פ שיהיה אבק ואין בו מים גזירה שמא ישרו אותו האבק בשעת הרחיצה. ואין הלכה כרבי אליעזר אלא כמו שאמר זה הכלל כל מה שהוא מין דגן רוצה בו כל דבר שיהיה בו מין ממיני חמשת המינים עם המים עובר עליו בפסח אבל בלא מים או במי פירות אינו עובר ומותר לאוכלו כי העיקר אצלנו מי פירות אין מחמיצין ואמרו הרי אלו באזהרה רוצה לומר מי שיאכל אחד מאלו שיהיה בו תערובת דגן לפי שהעיקר אצלנו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו וזה כשיהיה מן החמץ מעורב כזית בכדי אכילת פרס אז יתחייב האוכל זה התערובות מלקות אבל אם יש בשעור הדגן המעורב פחות מכזית אינו חייב על אכילתו מלקות אבל הוא אסור ואין הלכה כרבי אליעזר: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ב

בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי עֲרֵבָה, אִם יֵשׁ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב לְבַעֵר. וְאִם לֹא, בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ. וְכֵן לְעִנְיַן הַטֻּמְאָה, אִם מַקְפִּיד עָלָיו, חוֹצֵץ. וְאִם רוֹצֶה בְקִיּוּמוֹ, הֲרֵי הוּא כָעֲרֵבָה. בָּצֵק הַחֵרֵשׁ, אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בוֹ שֶׁהֶחֱמִיץ, הֲרֵי זֶה אָסוּר:

 ר"ע מברטנורה  בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי עֲרֵבָה. וְעָשׂוּי לְחַזֵּק שְׁבָרֶיהָ וּסְדָקֶיהָ. אִם יֵשׁ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד חַיָּב לְבַעֵר, פָּחוֹת מִכָּאן בָּטֵל בְּמִעוּט. וְאִם אֵינוֹ עָשׂוּי לְחַזֵּק, אֲפִלּוּ פָּחוֹת מִכַּזַּיִת חַיָּב לְבַעֵר, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מְבַטְּלוֹ שָׁם וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּמָּלֵךְ וְיִטְּלֶנּוּ מִשָּׁם: וְכֵן לְעִנְיַן הַטֻּמְאָה. אִם נָגַע שֶׁרֶץ בְּהַאי בָּצֵק בְּפֶסַח שֶׁאִסּוּרוֹ חוֹשְׁבוֹ, אִם יֵשׁ בּוֹ כַזַּיִת חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה וְלֹא הָוֵי כָעֲרֵבָה וְלֹא נָחֲתָא לַהּ טֻמְאָה לָעֲרֵבָה. וּבְפָחוֹת מִכַּזַּיִת, אִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו בָּטֵל לְגַבֵּי עֲרֵבָה וְהָוֵי כְּאִלּוּ נָגַע הַשֶּׁרֶץ בָּעֲרֵבָה עַצְמָהּ וְהִיא טְמֵאָה: אִם מַקְפִּיד עָלָיו חוֹצֵץ. הָכִי קָאָמַר, וּבִשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ חוֹשְׁבוֹ, אֵין הַדָּבָר תָּלוּי בְּשִׁעוּר אִם יֵשׁ בּוֹ כַזַּיִת אִם לָאו, אֶלָּא בִּקְפֵידָא תַּלְיָא מִלְּתָא, אִם הִקְפִּיד עָלָיו וְעָתִיד לִטְּלוֹ מִשָּׁם חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה, בֵּין יֵשׁ בּוֹ כַזַּיִת בֵּין אֵין בּוֹ כַזַּיִת, וְלֹא נָחֲתָא טֻמְאָה לָעֲרֵבָה, וְאִם לֹא הִקְפִּיד עָלָיו וְרוֹצֶה בְקִיּוּמוֹ, אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ כַּמָּה זֵיתִים הֲרֵי הוּא כָעֲרֵבָה, וּכְשֶׁנּוֹגֵעַ הַשֶּׁרֶץ בַּבָּצֵק הָוֵי כְּאִלּוּ נָגַע בָּעֲרֵבָה מַמָּשׁ: בָּצֵק הַחֵרֵשׁ. שֶׁמַּכִּין עָלָיו בַּיָּד וְאֵינוֹ מַשְׁמִיעַ קוֹל {ח} וְדוֹמֶה לְחֵרֵשׁ שֶׁקּוֹרְאִין לוֹ וְאֵינוֹ מֵשִׁיב. פֵּרוּשׁ אַחֵר, בָּצֵק הַחֶרֶס, שֶׁהוּא קָשֶׁה כְחֶרֶס וְאֵינוֹ נִכָּר אִם הֶחְמִיץ: אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בוֹ שֶׁהֶחֱמִיץ. אִם יֵשׁ עִסָּה אַחֶרֶת שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּשָׁעָה שֶׁזּוֹ נִלּוֹשָׁה וּכְבָר הֶחְמִיצָה, אָסוּר. וְאִם אֵין שָׁם כַּיּוֹצֵא בוֹ, הָוֵי שִׁעוּרָהּ כְּדֵי שֶׁיְּהַלֵּךְ אָדָם מִיל בַּהֲלִיכָה בֵינוֹנִית. וְשִׁעוּר זֶה כִּזְמַן שְׁנֵי חֻמְשֵׁי שָׁעָה {ט}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ח} הָרַמְבַּ"ם בֵּאֵר שֶׁהַבָּצֵק הַמַּשְׁמִיעַ קוֹל כְּבָר הֶחְמִיץ כוּ', וְהָרַאֲבַ"ד כָּתַב בְּהֶפֶךְ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָעִסָּה מַצָּה קוֹלָהּ צָלוּל כְּשֶׁאָדָם מַקִּישׁ עָלֶיהָ, אֲבָל כְּשֶׁהִיא מַחְמֶצֶת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ סְדָקִים וְלֹא הִכְסִיפוּ פָנֶיהָ קוֹלָהּ מִשְׁתַּקֵּעַ כְּחֵרֵשׁ, וְהַחֵרְשׁוּת גַּם הוּא סִימָן לְחִמּוּץ, וְהוּא אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בוֹ. וּלְכֻלֵּי עָלְמָא מִשְׁנָתֵנוּ שֶׁהִגְבִּיהַּ יָדוֹ וְלֹא נִתְעַסֵּק בַּבָּצֵק, דְּכָל זְמַן שֶׁעוֹסֵק בּוֹ אֵינוֹ בָא לִידֵי חִמּוּץ כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ד', וְכֵן כָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים: {ט} הָרַמְבַּ"ם כָּתַב שֶׁזֶּה מִשְּׁעוֹת הַהַשְׁוָיָה. וּרְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁלֹּא נֶחְשָׁב כַּשָּׁעוֹת הַזְּמַנִּיּוֹת שֶׁהִזְכִּיר בְּמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק א' דִּבְרָכוֹת, כִּי אֵלּוּ הַשָּׁעוֹת שֶׁבְּכָאן הֵם הַשָּׁוִים בְּשִׁעוּרֵיהֶן, כָּל אֶחָד חֵלֶק מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מֵהַיּוֹם וְלַיְלָה בְשָׁוֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד כו': אמרם בטל במיעוטו כשהוא במקום חיזוק הכלי ודיבוק שבריו אבל כשאינו לחיזוק אפילו פחות מכזית חייב לבער. ואמרו חוצץ מבואר וענינו כי אם הוא מקפיד עליו ודעתו ליטלו אז הוא חוצץ וכשנטמאת העריבה והטבילה לא עלתה לה טבילה. וזה המאמר בעריבה שיש לה טהרה במקוה אבל כלי חרס אין לו טהרה במקוה אלא שבירה כמו שיתבאר במקומות הרבה. ובצק החרש הוא שיכו עליו ביד ולא ישמע לו קול ודומה כחרש לא ישיב כשקוראין אותו. וכאשר לא נודע אם נתחמץ או לא נשער אותו בזולתו או בזמן הידוע כי בזמן הזה תחמיץ העיסה ושיעורו כדי שיהלך אדם ברגליו הליכה בינונית מיל אחד והוא שיעור מן הזמן שהוא שני חומשי שעה משעות ההשויה: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ג

כֵּיצַד מַפְרִישִׁין חַלָּה בְטֻמְאָה בְיוֹם טוֹב, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא תִקְרָא לָהּ שֵׁם עַד שֶׁתֵּאָפֶה. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, תַּטִּיל בְּצוֹנֵן {יב}. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא זֶה הוּא חָמֵץ שֶׁמֻּזְהָרִים עָלָיו בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא, אֶלָּא מַפְרַשְׁתָּהּ וּמַנַּחְתָּה עַד הָעֶרֶב, וְאִם הֶחֱמִיצָה, הֶחֱמִיצָה:

 ר"ע מברטנורה  חַלָּה בְטֻמְאָה. שֶׁנִּטְמֵאת הָעִסָּה וְשׁוּב אֵין הַחַלָּה הַנִּטֶּלֶת מִמֶּנָּה רְאוּיָה לַאֲכִילַת כֹּהֵן, כֵּיצַד מַפְרִישִׁין אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב שֶׁל פֶּסַח, הֲרֵי אֵין יָכוֹל לֶאֱפוֹתָהּ בְּפֶסַח מֵאַחַר שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לַאֲכִילָה {י}, וְלִשְׁהוֹתָהּ וּלְשָׂרְפָהּ בָּעֶרֶב אִי אֶפְשָׁר שֶׁמָּא תַחְמִיץ, וּלְהַאֲכִילָהּ לַכְּלָבִים אִי אֶפְשָׁר, שֶׁאֵין מְבַעֲרִין קָדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לֹא יִקְרָא לָהּ שֵׁם חַלָּה עַד שֶׁתֵּאָפֶה. דְּאַכַּתִּי כָּל חֲדָא וַחֲדָא חַזְיָא לֵיהּ, דְּמִכָּל חֲדָא וַחֲדָא מַפְרִישׁ פּוּרְתָא, וּלְאַחַר אֲפִיָּתָהּ אִם רָצָה יַפְרִישׁ חַלָּה שְׁלֵמָה עַל הַכֹּל, דְּקָסָבַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָרוֹדֶה מִן הַתַּנּוּר וְנוֹתֵן לַסַּל, הַסַּל מְצָרְפָן לְחַלָּה: לֹא זֶהוּ חָמֵץ שֶׁמֻּזְהָרִים עָלָיו. דְּלָאו דִּידֵיהּ הוּא לְאַחַר שֶׁקָּרָא עָלֶיהָ שֵׁם, וּקְרָא כְתִיב (שְׁמוֹת יג) לֹא יֵרָאֶה לְךָ, שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ, וְזֶה אֵינוֹ שֶׁלְּךָ וְלֹא שֶׁל חֲבֵרְךָ, דְּאַכַּתִּי לֹא מְטָא לְיַד כֹּהֵן. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר הוֹאִיל אִי בָעֵי מִתְּשִׁיל עֲלַהּ {יא} הַוְיָא הֶקְדֵּשׁ בְּטָעוּת, וְאֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ, וְחַזְיָא לֵיהּ לַאֲכִילָה, נִמְצָא דְּשֶׁלּוֹ הִיא וְחָמֵץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל הוּא. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר לֹא אָמְרִינַן הוֹאִיל {יג}. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {י} וּלְהַסִּיקָהּ תַּחַת תַּבְשִׁילוֹ נַמִּי אִי אֶפְשָׁר, וְאַף עַל גַּב דְּהַדְלָקַת הַנֵּר בְּיוֹם טוֹב צֹרֶךְ אֲכִילָה הִיא וּמֻתֶּרֶת, כָּל שֶׁכֵּן הֶסֵּק, מִשּׁוּם דִּגְזֵרַת הַכָּתוּב הוּא דְּאֵין קָדָשִׁים טְמֵאִים מִתְבַּעֲרִים בְּיוֹם טוֹב. רַשִׁ"י, וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יא} טַעֲמָא, דְּלֹא מִחַסְּרָא אֶלָּא דִבּוּרָא בְעָלְמָא אֲבָל לְעֵיל בְּנָכְרִי שֶׁהִלְוָה לְיִשְׂרָאֵל לֹא אָמְרִינַן הוֹאִיל וּבְיָדוֹ לִפְדּוֹתוֹ מִשּׁוּם דְּהָתָם מְחֻסַּר מָמוֹנָא. הָרַ"ן: {יב} בְּצוֹנֵן. סְבִירָא לֵיהּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּלֹא אָמְרִינַן הוֹאִיל, וּסְבִירָא לֵיהּ נַמִּי דְּטוֹבַת הֲנָאָה מָמוֹן, וְהִלְכָּךְ הָוֵי הַךְ חַלָּה כְדִידֵיהּ, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ בָּהּ טוֹבַת הֲנָאָה לְתִתָּהּ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה. הָרַ"ן: {יג} הִלְכָּךְ עַל חִמּוּצָהּ אֵינוֹ עוֹבֵר, אֲבָל עַל אֲפִיָּתָהּ עוֹבֵר, דְּאִיכָּא חֲדָא, דְּלֹא חַזְיָא לֵיהּ. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב כו': כבר הודעתיך כי שריפת קדשים ביו"ט אסור וכשנטמאת העיסה חלה טמאה שיוציא ממנה דינה שתשרף ואמר רבי אליעזר שיאפה הבצק כולה ולא יוציאו ממנו חלה עד תשלום אפייתו ואז תטול חלה מן החלות ותקרא לה שם וזה מותר כאשר ביארנו במסכת חלה ומניחין אותה עד מוצאי יום טוב ושורפין. ובן בתירא אומר מוציאין אותה עיסה ומטילין אותה במים צונן ומניחין אותה שם עד שתשרף למוצאי יום טוב כי אסור לאפותה לפי שאין אופין ביום טוב אלא מה שהוא ראוי לאכילה. והלכה כרבי אליעזר: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ד

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ נָשִׁים לָשׁוֹת כְּאַחַת וְאוֹפוֹת בְּתַנּוּר אֶחָד, זוֹ אַחַר זוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלֹשׁ נָשִׁים עוֹסְקוֹת בַּבָּצֵק, אַחַת לָשָׁה וְאַחַת עוֹרֶכֶת וְאַחַת אוֹפָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא כָל הַנָּשִׁים וְלֹא כָל הָעֵצִים וְלֹא כָל הַתַּנּוּרִים שָׁוִין. זֶה הַכְּלָל, תָּפַח, תִּלְטֹשׁ בְּצוֹנֵן:

 ר"ע מברטנורה  שָׁלֹשׁ נָשִׁים לָשׁוֹת כְּאַחַת. כָּל אַחַת תַּנּוּר מָלֵא, וְאֵין כָּאן חִמּוּץ, אַף עַל פִּי [שֶׁהָאַחַת] מַמְתֶּנֶת עַד שֶׁיֹּאפוּ הַשְּׁתַּיִם: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. אֵין לְהָקֵל כָּל כָּךְ שֶׁיְּהוּ לָשׁוֹת כְּאַחַת, אֶלָּא שָׁלֹשׁ נָשִׁים עוֹסְקוֹת כָּל אַחַת בַּבָּצֵק שֶׁלָּהּ: אַחַת לָשָׁה. הָאַחֲרוֹנָה לָשָׁה כְּשֶׁחֲבֶרְתָּהּ הָאֶמְצָעִית מְקַטֶּפֶת, וְהַשְּׁלִישִׁית שֶׁלָּשָׁה תְחִלָּה אוֹפָה, נִמְצְאוּ שְׁלָשְׁתָּן עוֹסְקוֹת בְּבַת אַחַת, כָּל אַחַת בַּבָּצֵק שֶׁלָּהּ, אַחַת לָשָׁה שֶׁלָּהּ, וְאַחַת מְקַטֶּפֶת שֶׁלָּהּ, וְאַחַת אוֹפָה שֶׁלָּהּ: לֹא כָל הַנָּשִׁים. רַבִּי עֲקִיבָא אַמִּלְּתֵיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל קָא מְהַדַּר וְאָמַר שֶׁאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כִּדְבָרָיו, לְפִי שֶׁיֵּשׁ נָשִׁים עַצְלָנִיּוֹת וּמַחְמִיצוֹת אִם שׁוֹהוֹת כָּל כָּךְ, וְיֵשׁ תַּנּוּר שֶׁאֵינוֹ חַם מַהֵר, וְיֵשׁ עֵצִים שֶׁאֵין נִבְעָרִים מַהֵר. אֶלָּא כְּדִבְרֵי חֲכָמִים רָאוּי לַעֲשׂוֹת, לַעֲסֹק תָּמִיד בַּבָּצֵק, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִין בַּבָּצֵק אֵינוֹ בָּא לִידֵי חִמּוּץ. וְכֵן הֲלָכָה: זֶה הַכְּלָל תָּפַח. הַבָּצֵק שֶׁבְּיָדָהּ שֶׁרוֹאָה שֶׁרוֹצֶה לִתְפֹּחַ: תִּלְטֹשׁ. יָדָהּ בְּמַיִם צוֹנְנִין וּתְקַטְּפֶנָּה וְתִצְטַנֵּן: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  רבן גמליאל אומר שלש נשים לשות כאחת כו': ר"ג סבר כי ג' נשים מתעסקות בבצק כולן בזמן אחד ואופות זו אחר זו ואף על פי שישאר הבצק של השלישית עד שיסיקו את התנור פעמים ויאפו בו שתי אפיות ואח"כ תאפה השלישית שאינו בא לידי חימוץ בזה השיעור מהזמן. וחכמים אין סוברים כך אבל אומרים כי כשתתחיל הראשונה באפיה (תשלים) [תתחיל] השניה לערוך והשלישית ללוש נמצא כשתשלים הראשונה באפיה (תתחיל) [תשלים] השניה בעריכה והשלישית בלישה ותתחילהשניה לאפות והשלישית בעריכה. ותלוש הראשונה פעם שניה וכך עושין ולא יתמהמה הבצק בשום פנים ולא תגביה ממנו היד: ואמר ר"ע לר"ג לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוים כי יש תנור שמתחמם בשעה קלה ואחר בהפך וגם כן כשהם העצים יותר יבשים שולט בהם האש במהרה ומן הנשים יש מהם זריזות ויש מהם להיפך ואמרו שאין מניחין העיסה כל זה הזמן אלא א"כ מטילין [הידים] במים צוננין ומצננין העיסה בהם. ודע כי כל עת שהיד מתעסק בבצק אינו בא לידי חימוץ ואפילו יום א' שלם והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ה

שְׂאֹר, יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ פָטוּר. סָדוּק, יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת. אֵיזֶהוּ שְׂאֹר, כְּקַרְנֵי חֲגָבִים. סָדוּק, שֶׁנִּתְעָרְבוּ סְדָקָיו זֶה בָזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה, הָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת. וְאֵיזֶהוּ שְׂאֹר, כָּל שֶׁהִכְסִיפוּ פָנָיו כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שַׂעֲרוֹתָיו:

 ר"ע מברטנורה  שְׂאֹר. שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ כָּל צָרְכּוֹ: [סָדוּק]. דֶּרֶךְ הַבָּצֵק כְּשֶׁמַּחְמִיץ נַעֲשֶׂה סְדָקִים סְדָקִים: כְּקַרְנֵי חֲגָבִים. סֶדֶק לְכָאן וְסֶדֶק לְכָאן: זֶה וָזֶה הָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת. דְּקַרְנֵי חֲגָבִים נַמִּי הוּא סָדוּק. וְאֵיזֶהוּ שְׂאֹר שֶׁפָּטוּר, זֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם סִדּוּק, אֲבָל הִכְסִיפוּ פָנָיו כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שַׂעֲרוֹתָיו מִתּוֹךְ פַּחַד [שֶׁפָּנָיו מַכְסִיפִין]. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  שיאור ישרף והאוכלו פטור סידוק ישרף כו': כקרני חגבים פירושו שתסדק העיסה סדקים דקים כשיתחיל החמוץ להכנס בו ואפילו הם כקרני חגבים והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ו

אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, מְבַעֲרִים אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּזְמַנָּן. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, תְּרוּמָה מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְחֻלִּין בִּזְמַנָּן:

 ר"ע מברטנורה  מְבַעֲרִים אֶת הַכֹּל. בֵּין חֻלִּין בֵּין תְּרוּמָה, חוּץ מִכְּדֵי אֲכִילָתוֹ לְשַׁבָּת: תְּרוּמָה מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת. שֶׁאֵין יָכוֹל לְהַאֲכִילָהּ לֹא לְזָרִים וְלֹא לִבְהֵמָה, וּלְהַשְׁהוֹתָהּ אִי אֶפְשָׁר. אֲבָל חֻלִּין אֵין צָרִיךְ לְבַעֵר אֶלָּא בִזְמַנּוֹ, שֶׁיָּכוֹל לִמְצֹא לָהֶם אוֹכְלִים הַרְבֵּה. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל כו': והלכה כרבי אליעזר בר צדוק: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ז

הַהוֹלֵךְ לִשְׁחֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְלֶאֱכֹל סְעֻדַּת אֵרוּסִין בְּבֵית חָמִיו, וְנִזְכַּר שֶׁיֶּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אִם יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְבַעֵר וְלַחֲזֹר לְמִצְוָתוֹ, יַחֲזֹר וִיבַעֵר. וְאִם לָאו, מְבַטְּלוֹ בְלִבּוֹ. לְהַצִּיל מִן הַנָּכְרִים, וּמִן הַנָּהָר, וּמִן הַלִּסְטִים, וּמִן הַדְּלֵקָה, וּמִן הַמַּפֹּלֶת, יְבַטֵּל בְּלִבּוֹ. וְלִשְׁבֹּת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת, יַחֲזֹר מִיָּד:

 ר"ע מברטנורה  הַהוֹלֵךְ. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר קָאֵי: אִם יָכוֹל. שֶׁיֵּשׁ שְׁהוּת בַּיּוֹם: לְהַצִּיל מִן הַגַּיִס. אֶת יִשְׂרָאֵל הַנִּרְדָּפִים: יְבַטֵּל בְּלִבּוֹ. וְלֹא יַחְזֹר וַאֲפִלּוּ יֵשׁ שְׁהוּת, דְּמִדְּאוֹרַיְתָא בְּבִטּוּל בְּעָלְמָא סַגִּי: וְלִשְׁבֹּת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת. שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לְהַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם וְלִקְנוֹת שְׁבִיתָה לְהַלֵּךְ מִשָּׁם וָהָלְאָה אַלְפַּיִם אַמָּה לִדְבַר הָרְשׁוּת {יד}, יַחְזֹר מִיָּד. אֲבָל לִקְנוֹת שְׁבִיתַת מִצְוָה, כְּגוֹן שֶׁצָּרִיךְ לֵילֵךְ לְמָחָר לְבֵית הָאֵבֶל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, הַיְנוּ כְּהוֹלֵךְ לִשְׁחֹט אֶת פִּסְחוֹ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יד} וְהִקְשׁוּ בַתּוֹסָפוֹת מֵהָא דְאָמַר בְּפֶרֶק ח' דְּעֵרוּבִין דְּאֵין מְעָרְבִין אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה וְנִרְאֶה לְרִ"י דְּהָכִי פֵרוּשׁוֹ לִשְׁבֹּת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת, שֶׁהוֹלֵךְ לִשְׂמֹחַ בְּפֶסַח בְּבֵית אוֹהֲבוֹ אוֹ קְרוֹבוֹ. (וְקָרֵי לֵיהּ רְשׁוּת גַּבֵּי אִינָךְ): (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כו': כל זה מבואר באר היטב: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ח

וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁיֶּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ, אִם עָבַר צוֹפִים, שׂוֹרְפוֹ בִמְקוֹמוֹ. וְאִם לָאו, חוֹזֵר וְשׂוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. וְעַד כַּמָּה הֵן חוֹזְרִין, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, זֶה וָזֶה בְכַבֵּיצָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, זֶה וָזֶה בְכַזָּיִת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּשַׂר קֹדֶשׁ בְּכַזַּיִת, וְחָמֵץ בְּכַבֵּיצָה:

 ר"ע מברטנורה  שֶׁיֶּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ. שֶׁנִּפְסַל בְּיוֹצֵא. שֶׁחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם הִיא מְחִצָּה לְקָדָשִׁים [קַלִּים]: אִם עָבַר צוֹפִים. שֵׁם מָקוֹם שֶׁמִּשָּׁם רוֹאִים בֵּית הַמִּקְדָּשׁ {טו}: שׂוֹרְפוֹ בִמְקוֹמוֹ. וְלֹא הִטְרִיחוּהוּ לַחֲזֹר: וְאִם לָאו חוֹזֵר וְשׂוֹרְפוֹ. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ו) בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף {טז}, בִּמְקוֹם אֲכִילָתוֹ שְׂרֵפָתוֹ: זֶה וָזֶה. חָמֵץ דְּאָמְרִינַן לְעֵיל וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכוּ', וּבְשַׂר קֹדֶשׁ שֶׁעִמּוֹ: כַּבֵּיצָה. אֲבָל בְּפָחוֹת, חָמֵץ מְבַטְּלוֹ בְלִבּוֹ, וּבְשַׂר קֹדֶשׁ שׂוֹרְפוֹ בִמְקוֹמוֹ. וְסָבַר רַבִּי מֵאִיר חֲזָרָתוֹ כְטֻמְאָתוֹ, מַה טֻּמְאַת אֳכָלִין בְּכַבֵּיצָה שֶׁאֵין אֹכֶל מִטַּמֵּא בְּפָחוֹת מִכַּבֵּיצָה, כָּךְ אֵינוֹ חוֹזֵר עַל פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר זֶה וָזֶה בְכַזָּיִת. סָבַר חֲזָרָתוֹ כְאִסּוּרוֹ, מָה אִסּוּרוֹ בְּכַזַּיִת, שֶׁעַל כַּזַּיִת חָמֵץ אוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ חַיָּב, כָּךְ עַל כַּזַּיִת חוֹזֵר: בְּשַׂר קֹדֶשׁ. מִשּׁוּם חֻמְרָא דְקָדָשִׁים חוֹזֵר אַף עַל כַּזַּיִת, חָמֵץ דְּחֻלִּין אֵינוֹ חוֹזֵר אֶלָּא עַל כַּבֵּיצָה. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טו} וְכָל צְדָדֵי יְרוּשָׁלַיִם בְּמָקוֹם שֶׁרוֹאִין אוֹתָהּ הָיָה נִקְרָא צוֹפִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} רַשִׁ"י. וְעַיֵּן שָׁם. וְקָשֶׁה אִי מִדְּאוֹרָיְתָא כִּי עָבַר צוֹפִים מַאי הָוֵי, וְיֵשׁ לוֹמַר דִּקְרָא לִבְשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְאֵמוּרֵי הַקַּלִּים, אֲבָל שְׁאָר קָדָשִׁים שֶׁנֶּאֱכָלִים לְזָרִים חֲכָמִים גָּזְרוּ אַטּוּ הָנָךְ. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  וכן מי שיצא מידושלים ונזכר שיש בידו בשר כו': ר"מ אומר כמו שטומאת אוכלין בכביצה רוצה לומר שאינה מטמאה עד שיהיה בה כביצה כאשר נבאר בפירוש רחב בראש מסכת טהרות כן לא יחזור אלא על כביצה. ורבי יהודה אומר כמו שהאוכל מבשר קדש ומן החמץ כזית לוקה כך יחזור אפילו על כזית ונתנו חכמים מדרגה בין בשר קדש ובין החמץ לפי שהוא חולין והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ד


פרק ד - משנה א

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת {א}, עוֹשִׂין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֵין עוֹשִׂין. הַהוֹלֵךְ מִמְּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לִמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, אוֹ מִמְּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לִמְקוֹם שֶׁעוֹשִׂין, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם. וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם, מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת:

 ר"ע מברטנורה  מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ עַד חֲצוֹת. עַד חֲצִי הַיּוֹם: שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת. כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא טָרוּד בִּמְלָאכָה וְיִשְׁכַּח בִּעוּר חָמֵץ {ב} וּשְׁחִיטַת פֶּסַח וְתִקּוּן מַצָּה שֶׁל מִצְוָה {ג}: וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם. הָכִי קָאָמַר, הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁעוֹשִׂין נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְלֹא יַעֲשֶׂה, דְּהָא דְּקָיְמָא לָן אַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִמִּנְהַג הָעִיר אֵינוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת, וְכָאן אֵין מַחֲלֹקֶת, דְּמַאי קָא אָמַרְתְּ הָרוֹאֶה אוֹתוֹ בָטֵל אוֹמֵר זֶה שֶׁבָּטֵל חוֹשֵׁב שֶׁהַמְּלָאכָה אֲסוּרָה וְחוֹלֵק עַל כֻּלָּנוּ, לֹא אָמַר הָכִי, אֶלָּא אָמַר אֵין לוֹ מְלָאכָה, שֶׁהֲרֵי כַּמָּה בַטְלָנִים אִיכָּא בְשׁוּקָא כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה. וְהָא דִתְנַן נוֹתְנִים עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם, אֵינוֹ אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁדַּעְתּוֹ לַחְזֹר לִמְקוֹמוֹ, אֲבָל אֵין דַּעְתּוֹ לַחְזֹר לִמְקוֹמוֹ נוֹהֵג כְּמִנְהַג אַנְשֵׁי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם, בֵּין לְקֻלָּא בֵּין לְחֻמְרָא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} עַד חֲצוֹת. אֲבָל מֵחֲצוֹת וּלְמַעְלָה אִיכָּא אִסּוּרָא: {ב} נִרְאֶה דְּאַף בַּזְּמַן הַזֶּה קָאָמְרִינַן. וְהָרַב הַמַּגִּיד כָּתַב הַטַּעַם מֵהַיְרוּשַׁלְמִי דְּמֵחֲצוֹת מַתְחִיל שְׁחִיטַת הַפֶּסַח וְאֵינוֹ בַדִּין שֶׁתְּהֵא עָסוּק בִּמְלָאכָה וְקָרְבָּנְךָ קָרֵב, וְתָמִיד שָׁאנֵי דְּרַחֲמָנָא אָמַר [דְּבָרִים יט] וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ. וְהָאִידְנָא אַף עַל גַּב דְּבָטֵל הַטַּעַם לֹא בָטְלָה הַגְּזֵרָה, וּלְכָךְ שָׁאנֵי מֵעֶרֶב חַג הַסֻּכּוֹת דִּטְרִיד גַּם כֵּן בְּסֻכָּתוֹ. וְלִי נִרְאֶה דְּשָׁאנֵי צָרְכֵי מַצָּה מֵעֲשִׂיַּת סֻכָּה דִּרְגִילִין לְהַקְדִּים כוּ' מִמּוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲבָל מַצָּה נַהוּג כֻּלֵּי עָלְמָא שֶׁלֹּא לֶאֱפוֹתָהּ קֹדֶם שֵׁשׁ שָׁעוֹת, כִּזְמַן שְׁחִיטָה: {ג} דְּמִצְוָה לִטְרֹחַ מִבְּעוֹד יוֹם כְּדֵי לְהָסֵב מַהֵר כִּדְאָמַר בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים חוֹטְפִין מַצָּה בְלֵילֵי פְסָחִים בִּשְׁבִיל תִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא יִישְׁנוּ. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים כו': לפי מה שאמרו נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם שהוא מורה כי כשהלך ממקום שאין עושין למקום שעושין אינו עושה התנה ואמר כי זה הדין לא שייך והעיקר אל ישנה אדם מפני המחלוקת ומה שהכריח לחייבו שלא לעשות במקום שעושין לפי שזה אינו נראה שנוי שיבא ממנו מחלוקת אבל השנוי הוא אם יעשה במקום שאין עושין או שיעשה דבר משונה ממעשיהם או ימחה בהם אבל הבטלה אין בה מחלוקת: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ב

כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית מִמְּקוֹם שֶׁכָּלוּ לִמְקוֹם שֶׁלֹּא כָלוּ, אוֹ מִמְּקוֹם שֶׁלֹּא כָלוּ לִמְקוֹם שֶׁכָּלוּ, חַיָּב {ד} לְבַעֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אוֹמְרִים לוֹ, צֵא וְהָבֵא לְךָ אַף אָתָּה:

 ר"ע מברטנורה  הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית מִמְּקוֹם שֶׁכָּלוּ. לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה וְחַיָּבִין עָלָיו בְּנֵי מְקוֹמוֹ לְבַעֲרָן מִן הַבַּיִת. וְהוֹלִיכָן זֶה לְמָקוֹם שֶׁלֹּא כָלוּ, וּבְנֵי אוֹתוֹ מָקוֹם עֲדַיִן אוֹכְלִין הֵן מִן הַמְכֻנָּסִים לַבַּיִת, חַיָּב לְבַעֵר מִשּׁוּם חֻמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמַר אוֹמְרִים לוֹ צֵא וְהָבֵא לְךָ אַף אָתָּה. פְּלֻגְתָא דְּרַבִּי יְהוּדָה וְתַנָּא קַמָּא בְּכוֹבֵשׁ שְׁלֹשָׁה מִינֵי יָרָק בְּחֹמֶץ אוֹ בְצִיר לְהִתְקַיֵּם, וּשְׁנַיִם מֵהֶם כָּלוּ לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה וְהַשְּׁלִישִׁי לֹא כָלָה, תַּנָּא קַמָּא סָבַר אוֹכֵל מֵאוֹתָן שֶׁכָּלוּ עַל סְמַךְ אוֹתוֹ שֶׁלֹּא כָלָה, הוֹאִיל וְהֵן בְּחָבִית אַחַת. וְהָכִי מִשְׁתְּמַע לְמִלְּתֵיהּ, מִמָּקוֹם שֶׁלֹּא כָלוּ לְמָקוֹם שֶׁכָּלוּ לְגַמְרֵי חַיָּבִין לְבַעֵר, אֲבָל לֹא כָלוּ כֻלָּן אֶלָּא מִקְצָתָן אוֹכֵל אַף מִמִּין הַכָּלֶה כָּל זְמַן שֶׁלֹּא כָלוּ כֻלָּן, דְּאוֹכְלִין עַל סְמַךְ הָאַחֲרוֹן. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אוֹמְרִים לוֹ צֵא וְהָבֵא לְךָ אַף אַתָּה מֵאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁכָּלָה כְּמוֹ שֶׁהֵבִיא זֶה הָאִישׁ וְלֹא תִמְצָא {ה}, הִלְכָּךְ אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא מֵהַמִּין שֶׁלֹּא כָלָה, דְּאֵין אוֹכְלִין מֵהַמִּינִין שֶׁכָּלוּ עַל סְמַךְ הַמִּין שֶׁלֹּא כָּלָה, וְחַיָּב לְבַעֵר הַמִּינִין שֶׁכָּלוּ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּקָאֵי בְשִׁיטְתֵיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהֲלָכָה כְמוֹתוֹ בְּמַסֶּכֶת שְׁבִיעִית פֶּרֶק הַפֵּיגָם: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ד} חַיָּב. תֵּימַהּ לְרִ"י וַהֲלֹא אָסוּר לְשַׁנּוֹת מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת וְכוּ' וְעַד כָּאן כוּ'. וּמִיהוּ אִי מִדְּאוֹרָיְתָא חַיָּב לְבַעֵר, מִפְּנֵי מַחֲלֹקֶת לֹא יַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. וְעוֹד אוֹמֵר רִ"י דְּלֹא שַׁיָּךְ מַחֲלוֹקֶת בְּפֵרוֹת, דְּאָמְרִינַן מִמָּקוֹם שֶׁכָּלוּ בָּאוּ. תּוֹסָפוֹת: {ה} כְּלוֹמַר דְּהָא דְשָׁרֵי תַנָּא קַמָּא מִשּׁוּם שֶׁהַמִּין הַכָּלֶה בָּלוּעַ מִטַּעַם מִין שֶׁלֹּא כָלֶה, כְּדִמְפָרֵשׁ בִּשְׁבִיעִית. וְקָאָמַר לְהוּ רַבִּי יְהוּדָה דְּאֵין לְהַתִּיר מִשּׁוּם כָּךְ, שֶׁהֲרֵי אִם יֹאמְרוּ לְאָדָם אַחֵר שֶׁיָּבִיא גַּם הוּא מִזֶּה הַמִּין שֶׁהֵבִיא זֶה הָאִישׁ לֹא יוּכַל לִמְצֹא כוּ', וּמִין זֶה הַבָּלוּעַ מִמִּין שֶׁאֵינוֹ כָלֶה כְּמוֹ שֶׁהֵבִיא זֶה הָאִישׁ גַּם כֵּן לֹא יִמְצָא, דְּמִלְּתָא דְּלֹא שְׁכִיחָא הוּא שֶׁיִּמְצָא כָבוּשׁ כַּיּוֹצֵא בָזֶה, וְהוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא אֵין לְהַתִּיר שֶׁלֹּא לְבַעֵר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כיוצא בו המוליך פירות שביעית ממקום כו': כבר נתבארו עקרי זה המאמר בפ' תשיעי ממסכת שביעית. ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ג

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכֹּר בְּהֵמָה דַקָּה לַגּוֹיִם, מוֹכְרִין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכֹּר, אֵין מוֹכְרִין. וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַסָּה, עֲגָלִים וּסְיָחִים שְׁלֵמִין וּשְׁבוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בִּשְׁבוּרָה. בֶּן בְּתֵירָה מַתִּיר בְּסוּס:

 ר"ע מברטנורה  מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכֹּר. דְּהֶחְמִירוּ עַל עַצְמָן דִּלְמָא אָתֵי לִמְכֹּר גַּסָּה: וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַסָּה. דְּגָזוּר רַבָּנָן שֶׁמָּא יַשְׁאִיל אוֹ יַשְׂכִּיר {ו} בְּהֶמְתּוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְאָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ. אִי נַמִּי, פְּעָמִים שֶׁמּוֹכְרָהּ לוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, וְצוֹעֵק לָהּ הַיִּשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁתֵּלֵךְ לִפְנֵי הַקּוֹנֶה, וְהִיא מַכֶּרֶת קוֹלוֹ וְהוֹלֶכֶת מֵחֲמָתוֹ, וְנִמְצָא מְחַמֵּר אַחַר בְּהֶמְתּוֹ {ז} בְּשַׁבָּת: עֲגָלִים וּסְיָחִין. קְטַנִּים, אַף עַל גַּב דְּלָאו בְּנֵי מְלָאכָה נִינְהוּ, מִחַלְּפֵי בִּמְכִירַת גְּדוֹלִים. וּשְׁבוּרִים מִחַלְּפֵי בִּמְכִירַת שְׁלֵמִים: רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בִּשְׁבוּרָה. דְּאֵינָהּ בַּת מְלָאכָה לְעוֹלָם {ח}. אֲבָל בַּעֲגָלִים וּסְיָחִים מוֹדֶה, כֵּיוָן דִּלְכִי גָּדְלֵי הָווּ בְנֵי מְלָאכָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: בֶּן בְּתֵירָא מַתִּיר בְּסוּס. הוֹאִיל וְלִרְכִיבָה עוֹמֵד, וְהַחַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ {ט}. וְאֵין הֲלָכָה כְּבֶן בְּתֵירָא. וְעַל יְדֵי סַרְסוּר שָׁרֵי לִמְכֹּר בְּהֵמָה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים בִּזְמַן שֶׁאֵין הַבְּעָלִים מְצוּיִין שָׁם בְּעֵת הַמְּכִירָה, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יַשְׁאִילֶנָּה וְיַשְׂכִּירֶנָּה, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ שֶׁלּוֹ. וְשֶׁמָּא תֵלֵךְ מֵחֲמַת קוֹלוֹ וְנִמְצָא מְחַמֵּר לְהָא נַמִּי לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ, שֶׁאֵינָהּ מַכֶּרֶת אֶת קוֹלוֹ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ו} וְיַעֲשֶׂה הַנָּכְרִי מְלָאכָה בְשַׁבָּת. לְשׁוֹן הָרַ"ב פֶּרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה מִשְׁנָה ו' וְעַיֵּן שָׁם עוֹד מַה שֶּׁכָּתַב: {ז} בְּהֶמְתּוֹ לָאו דַּוְקָא, דִּמְחַמֵּר אָסוּר אֲפִלּוּ בְאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, וְהָכָא רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁמְּחַמֵּר אַחַר הַמְּכִירָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְצֶה הַנָּכְרִי לַחְזֹר בּוֹ, וּלְהָכִי אַף שֶׁמְּחַמֵּר אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בִטְעוּנָה מִיהַת כָּל שֶׁהוּא, לֹא נָקַט מִשּׁוּם שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ, וְכֵן מַשְׁמַע בָּרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ח} וְהִלְכָּךְ מִסְּתָמָא לִשְׁחִיטָה זַבְּנָהּ וְלֹא מַשְׁהֵי לַהּ וְלָא חָזֵי לַהּ יִשְׂרָאֵל בְּיַד נָכְרִי דְּתִפּוּק חוּרְבָּא מִנֵּיהּ לְזַבּוֹנֵי שְׁלֵמָה. רַשִׁ"י: {ט} רַשִׁ"י. וּבְפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה פֵּרֵשׁ הָרַ"ב [דִּבְעוֹמֵד] לִרְכִיבָה לֹא פְלִיגֵי דִשְׁרִי, כִּי פְלִיגֵי בִּמְיֻחָד לְעוֹפוֹת, דְּבֶן בְּתֵירָה סָבַר דְּכָל בַּעַל חַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ, וְרַבָּנָן סָבְרֵי דַּוְקָא אָדָם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מקום שנהגו למכור בהמה דקה לעובד גלולים כו': אסור למכור בהמה גסה לעובד גלולים בין שהוא עובד גלולים או אינו עובד גלולים וטעם זה האיסור שמא ישכירנה או ישאילנה לו ויעבוד בה בשבת ולשון התורה (שמות כג) למען ינוח שורך וחמורך ושנית שמא ימכרנה לו ערב שבת ולא תיטב בעיניו ויחמר אותה בעליה הישראל כדי שתלך לפני הקונה והבהמה תלך לפניו מחמת קולו של ישראל שהיא מכרת אותו נמצא הישראל מחמר אחר בהמתו בשבת ולפיכך מותר לאדם שיתן בהמתו לסרסור שימכרנה לנכרי והוא שלא יהיה שם מצוי כי אלו הטעמים כולם נסתלקו כשבעל הבהמה לא יהיה מצוי כי הסרסור לא ישאיל ולא ישכיר לפי שאינה שלו והבהמה לא תכיר קול הסרסור שתלך מחמתו כמו שזכרנו. והתיר רבי יהודה למכור שבורת יד או רגל לפי שאינה ראויה למשא וזה אינו אמת כי אפשר לקשרה ולמשוך ברחים והקרנות להניעם והתיר בן בתירא למכור הסוס הידוע לנשיאת הנץ והנשר ודומיהן מהחיות הציד כי הוא סובר החי נושא את עצמו בין אדם בין בהמה חיה ועוף ואלו העופות אינן משוי על הסוס. וחכמים אומרים כי האדם החי בלבד הוא שאינו משוי ונאמר בו החי נושא את עצמו. ואין הלכה כבן בתירא: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ד

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לֶאֱכֹל צָלִי בְלֵילֵי פְסָחִים, אוֹכְלִין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל, אֵין אוֹכְלִין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מַדְלִיקִין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק, אֵין מַדְלִיקִין. וּמַדְלִיקִין בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּבַמְּבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים, וְעַל גַּבֵּי הַחוֹלִים:

 ר"ע מברטנורה  מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל. שֶׁנִּרְאֶה כְאוֹכֵל פְּסָחִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ {י}: שֶׁנָּהֲגוּ לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. מִפְּנֵי שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְכָל זְמַן שֶׁהַנֵּר דּוֹלֵק לֹא יְשַׁמֵּשׁ שֶׁאָסוּר לָאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לְאוֹר הַנֵּר: שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק. שֶׁמָּא יִרְאֶה אִשְׁתּוֹ וְתִשָּׂא חֵן בְּעֵינָיו וִישַׁמֵּשׁ: וּמַדְלִיקִין בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁאֵין אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ מִתְיַחֲדִים שָׁם: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {י} לְשׁוֹן רַשִׁ"י כְּאוֹכֵל פֶּסַח בַּחוּץ. דְּהָא אֲכִילַת פְּסָחִים בְּכָל הָעִיר וְלֹא בְכָל הָאָרֶץ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין כו': האוסרים לאכול בשר צלי בלילי הפסח כדי שלא יחשוב הרואה שהוא כבש הפסח ויהיה כאוכל קדשים בחוץ:

מקום שנהגו להדליק את הנר בליל יום הכפורים כו': עוד יתבאר במסכת כפורים כי יום הכפורים אסור בתשמיש המטה ויש אומרים שהדלקת הנר יביא אותו להסתכל באשתו ותשא חן בעיניו ויבוא לידי תשמיש ויש אומרים כי האורה יפריש אותו מאשתו ואם לא תהיה שם אורה יבא לידי הרהור ויבעול: (רמב"ם)


פרק ד - משנה ה

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְתִשְׁעָה בְאָב, עוֹשִׂין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, אֵין עוֹשִׂין. וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ תַּלְמִיד חָכָם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּיהוּדָה הָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה בְעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, וּבַגָּלִיל לֹא הָיוּ עוֹשִׂין כָּל עִקָּר. וְהַלַּיְלָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין עַד הָנֵץ הַחַמָּה:

 ר"ע מברטנורה  תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים. מִמְּלַאכְתָּן כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַסִּיחוּ דַעְתָּם מֵאֲבֵלוּת: לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ כְּתַלְמִיד חָכָם. וְלֹא מֵחֲזֵי כְיֻהֲרָא, שֶׁהָרוֹאֶה אוֹתוֹ בָטֵל אוֹמֵר אֵין לוֹ מְלָאכָה לַעֲשׂוֹת וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁנּוֹהֵג בּוֹ אִסּוּר {יא}: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בִּיהוּדָה וְכוּ'. חֲכָמִים סְבִירָא לְהוּ דַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים לָאו בְּמִנְהָגָא תַּלְיָא מִלְּתָא, אֶלָּא בִּיהוּדָה הָיוּ מַתִּירִים וּבַגָּלִיל אוֹסְרִים אִסּוּר גָּמוּר, וְלֹא מִכֹּחַ מִנְהָג: הַלַּיְלָה. לֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר, לְאַנְשֵׁי גָלִיל שֶׁאוֹסְרִים לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים: בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִים. לָהֶם כְּכָל שְׁאָר יָמִים טוֹבִים שֶׁאֲסוּרִים בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, שֶׁהַלַּיְלָה הוֹלֵךְ אַחַר הַיּוֹם: וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִים. מִידֵי דַּהֲוָה אַתַּעֲנִית, שֶׁהַיּוֹם אָסוּר בַּאֲכִילָה וְהַלַּיְלָה מֻתָּר {יב}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יא} וְהָא דִבְסוֹף פֶּרֶק ב' דִּבְרָכוֹת לְעִנְיַן חָתָן (שֶׁלֹּא יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע) אִפְּכָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ. מְתָרֵץ בַּגְּמָרָא דְּרַבָּנָן סָבְרֵי הָכָא כֵּיוָן דְּכֻלֵּי עָלְמָא עָבְדֵי מְלָאכָה וְאִיהוּ לֹא עָבֵיד מֵחֲזֵי כְיֻהֲרָא, אֲבָל הָתָם כֵּיוָן דְּכֻלֵּי עָלְמָא קָרוּ וְאִיהוּ נַמִּי קָרֵי, לֹא. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר הָתָם דְּבָעִינַן כַּוָּנָה וַאֲנַן סָהֲדֵי דְּלֹא מָצֵי כַוּוֹנֵי דַעְתֵּיהּ מֵחֲזֵי כְיֻהֲרָא, אֲבָל הָכָא לֹא, דְּאָמְרֵי מְלָאכָה הוּא דְלֵית לֵיהּ, פּוּק חֲזִי כַּמָּה בַטְלָנֵי אִיכָּא בְשׁוּקָא. וְאִיכָּא שִׁנּוּיָא אַחֲרִינָא דְּמֻחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה: {יב} וְלִכְאוֹרָה סְבָרָא דְבֵית שַׁמַּאי עֲדִיפָא. וְנִרְאֶה לִי דְּהַטַּעַם דְּהָאִסּוּר הוּא מִשּׁוּם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, וְקָאָמְרֵי בֵית הִלֵּל דְּכֵיוָן דְּמִשּׁוּם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח [כִּדְלְעֵיל בְּאוֹת ב'] הוּא כוּ' הֲרֵי הַקָּרְבָּן וְהַתַּעֲנִית שָׁוִין הֵן, דִּלְכַפָּרָה בָאִים כוּ', וּלְפִיכָךְ יָלְפִי מִתַּעֲנִית: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין כו': וחכ"א ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים כו': ואין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל. וחכמים אומרים ביהודה עושין מלאכה לפי מה שקדם להם דבר כללי מקום שנהגו ומקום שלא נהגו הודיענו בשני המקומות ידועות באחד נהגו לעשות ובאחד לא נהגו: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ו

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שֶׁהִתְחִיל בָּהּ קֹדֶם לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, גּוֹמְרָהּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר {יג}. אֲבָל לֹא יַתְחִיל בָּהּ בַּתְּחִלָּה בְאַרְבָּעָה עָשָׂר, אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לְגָמְרָהּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלֹשׁ אֻמָּנֻיּוֹת עוֹשִׂין מְלָאכָה בְעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, וְאֵלּוּ הֵן, הַחַיָּטִים, הַסַּפָּרִים וְהַכּוֹבְסִין. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הָרַצְעָנִים:

 ר"ע מברטנורה  כָּל מְלָאכָה. שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד וְהִתְחִיל בָּהּ קֹדֶם אַרְבָּעָה עָשָׂר, גּוֹמְרָהּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה. אֲבָל מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה עוֹשִׂין, וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֲפִלּוּ הִתְחִיל בָּהּ קֹדֶם אַרְבָּעָה עָשָׂר אֵינוֹ גּוֹמְרָהּ: חַיָּטִים. שָׁרֵי בְאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּכָל מָקוֹם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בָהֶן בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד קֻלָּא יוֹתֵר מִשְּׁאָר אֻמָּנֻיּוֹת, שֶׁהֶדְיוֹט שֶׁאֵינוֹ אֻמָּן בְּכָךְ תּוֹפֵר כְּדַרְכּוֹ, הִלְכָּךְ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר דְּקִיל מֵחֹל הַמּוֹעֵד אֲפִלּוּ אֻמָּן נַמִּי שָׁרֵי: וְהַסַּפָּרִים וְהַכּוֹבְסִין. שֶׁכֵּן הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִים מְסַפְּרִים וּמְכַבְּסִים בְּחֹל הַמּוֹעֵד, וְכֵיוָן דְּאַשְׁכְּחָן בָּהֶן צַד הֶתֵּר בְּחֹל הַמּוֹעֵד, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר דְּקִיל שָׁרֵי לְכֻלֵּי עָלְמָא: אַף הָרַצְעָנִים. שֶׁכֵּן עוֹלֵי רְגָלִים מְתַקְּנִין מִנְעֲלֵיהֶן בְּחֹל הַמּוֹעֵד. וַחֲכָמִים סָבְרֵי אֵין לְמֵדִין תְּחִלַּת מְלֶאכֶת רַצְעָנִים שֶׁעוֹשִׂין מִנְעָלִים חֲדָשִׁים תְּחִלָּה, מִסּוֹף מְלָאכָה תִּקּוּן מִנְעָלִים שֶׁל עוֹלֵי רְגָלִים. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יג} בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. דְּהַיְנוּ עַד חֲצוֹת דַּוְקָא, דְּאֵין לְךָ לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד יוֹתֵר מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס, וּלְכָךְ הִתִּירוּ חֲכָמִים, וַאֲפִלּוּ לְהַתְחִיל, וַאֲפִלּוּ הָכִי לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא עַד חֲצוֹת. הָרֹא"שׁ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  רבי מאיר אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם לארבעה עשר כו': עוד יתבאר לך במסכת מועד [קטן] כי ההדיוט תופר וכמו כן היוצא מבית האסורין מספר ומכבס ולפיכך התירו חכמים אלו השלש מלאכות שיתחיל לעשותן בארבעה עשר אבל במקום שנהגו. ורבי מאיר אומר אפילו במקום שנהגו אין עושין מלאכה לכתחלה בשום פנים. ורבי יוסי אומר אף הרצענין לפי שהוא אומר שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהן וסנדליהן לעלות לרגל בחולו של מועד. והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ז

מוֹשִׁיבִין שׁוֹבָכִין לַתַּרְנְגוֹלִים בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר {יד}. וְתַרְנְגֹלֶת שֶׁבָּרְחָה, מַחֲזִירִין אוֹתָהּ לִמְקוֹמָהּ. וְאִם מֵתָה, מוֹשִׁיבִין אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. גּוֹרְפִין מִתַּחַת רַגְלֵי בְהֵמָה בְאַרְבָּעָה עָשָׂר, וּבַמּוֹעֵד מְסַלְּקִין לַצְּדָדִין. מוֹלִיכִין וּמְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד:

 ר"ע מברטנורה  מוֹשִׁיבִין שׁוֹבָכִין. שׁוֹבְכֵי יוֹנִים שֶׁיִּהְיוּ יוֹשְׁבִים לְגַדֵּל אֶפְרוֹחִים, מוֹשִׁיבִין אוֹתָם לְכַתְּחִלָּה בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר: וְתַרְנְגֹלֶת שֶׁבָּרְחָה. בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. דְּאִלּוּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר הַשְׁתָּא אוֹתוֹבֵי שׁוֹבָכִין לְכַתְּחִלָּה אָמַרְתְּ דְּשָׁרֵי, אַהְדוֹרֵי מִבַּעְיָא. אֶלָּא הַתַּרְנְגֹלֶת שֶׁבָּרְחָה בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד קָאָמַר דְּמַחֲזִירִין, וְהוּא שֶׁיָּשְׁבָה עַל הַבֵּיצִים שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם שֶׁבָּרְחָה, דְּשׁוּב אֵין הַבֵּיצִים רְאוּיִים לַאֲכִילָה וְדָבָר הָאָבֵד הוּא, הִלְכָּךְ אִם מֵתָה מוֹשִׁיב אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ מִשּׁוּם הֶפְסֵד דְּבֵיצִים {טו}: גּוֹרְפִין. מַשְׁלִיכִין לַחוּץ: וּבַמּוֹעֵד. שֶׁחָמוּר יוֹתֵר, אֵין מַשְׁלִיכִין לַחוּץ אֶלָּא מְסַלְּקִין לַצְּדָדִין: מוֹלִיכִין וּמְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יד} בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. בְּסֵיפָא דְּמוֹלִיכִין כֵּלִים כוּ' מַסְקֵי הַמַּגִּיד וְהַבֵּית יוֹסֵף דְּהַיְנוּ כָל הַיּוֹם, דְּלָאו מְלָאכָה הוּא, וְלֹא אָסְרוּ בַמּוֹעֵד אֶלָּא שֶׁמָּא יֹאמְרוּ בַּמּוֹעֵד תִּקְּנָן. וּמֵהָרַמְבַּ"ם נִשְׁמָע דְּהָנֵי [דְּרֵישָׁא] נַמִּי לָאו מְלָאכוֹת הֵן אֶלָּא טִרְחָא. וּמֵהַטּוּר נִשְׁמָע דִּסְבִירָא לֵיהּ דְּאִינָךְ לֹא מִשְׁתְּרֵי אֶלָּא עַד חֲצוֹת: {טו} פָּתַח בַּחֲזָרָה וּמְסַיֵּם בְּמֵתָה, וְהָכִי הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר אֲפִלּוּ אִם מֵתָה מוֹשִׁיב כוּ', דְּמִשּׁוּם רְבוּתָא תָּנֵי לַהּ, דְּאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא טִרְחָא יְתֵרָה לְהוֹשִׁיבָהּ, שֶׁאֵינָהּ יוֹשֶׁבֶת עַל בֵּיצִים שֶׁהוּחַמּוּ מֵאַחֶרֶת אֶלָּא בְקֹשִׁי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מושיבין שובכין לתרנגולים בארבעה עשר כו': אמרו תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ר"ל בחולו של מועד אבל בארבעה עשר אין צריך לדבר בו מאחר שאמר מושיבין כ"ש מחזירין. וענין מושיבין הוא שתהיה תרנגולת שישבה על הביצים שלשה ימים שכבר התחילו הביצים להפסיד ואם מתה מביאים אחרת ומרביצין אותה על הביצים: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ח

שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשׂוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ, עַל שְׁלֹשָׁה מִחוּ בְיָדָם, וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא מִחוּ בְיָדָם. וְאֵלּוּ הֵן שֶׁלֹּא מִחוּ בְיָדָם, מַרְכִּיבִין דְּקָלִים כָּל הַיּוֹם, וְכוֹרְכִין אֶת שְׁמַע, וְקוֹצְרִין וְגוֹדְשִׁין {יז} לִפְנֵי הָעֹמֶר {יח}, וְלֹא מִחוּ בְיָדָם. וְאֵלּוּ שֶׁמִּחוּ בְיָדָם, מַתִּירִין גִּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וְאוֹכְלִין מִתַּחַת הַנְּשָׁרִים בְּשַׁבָּת, וְנוֹתְנִים פֵּאָה לַיָּרָק, וּמִחוּ בְיָדָם חֲכָמִים:

 ר"ע מברטנורה  עָשׂוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ. הָיוּ נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ: מַרְכִּיבִין דְּקָלִים. עָנָף רַךְ שֶׁל דֶּקֶל זָכָר מַרְכִּיבוֹ בְדֶקֶל נְקֵבָה, שֶׁהַזָּכָר עוֹשֶׂה פֵרוֹת וְהַנְּקֵבָה אֵינָהּ עוֹשָׂה פֵרוֹת: כָּל הַיּוֹם. כְּלוֹמַר בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר: וְכוֹרְכִין אֶת שְׁמַע. שֶׁלֹּא הָיוּ אוֹמְרִים בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד בִּקְרִיאַת שְׁמַע. פֵּרוּשׁ אַחֵר שֶׁלֹּא הָיוּ מַפְסִיקִין בֵּין אֶחָד לִוְאָהַבְתָּ, שֶׁצָּרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בְּאֶחָד וּלְהַפְסִיק בֵּין מַלְכוּת שָׁמַיִם לִדְבָרִים אֲחֵרִים {טז}: וְקוֹצְרִין וְגוֹדְשִׁין. עוֹשִׂין גָּדִישׁ מִן הֶחָדָשׁ לִפְנֵי הָעֹמֶר, וְלֹא חָיְשִׁינַן דִּלְמָא אָתֵי לְמֵיכַל מִנֵּיהּ: וְלֹא מִחוּ בְיָדָם. כָּל הַשִּׁשָּׁה דְבָרִים שֶׁעָשׂוּ, כֻּלָּם שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂין, אֶלָּא שֶׁעַל אֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה לֹא מִחוּ וְעַל שְׁלֹשָׁה הָאַחֲרוֹנִים מִחוּ: מַתִּירִין לֶאֱכֹל גִּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. גִּדּוּלִים שֶׁגָּדְלוּ בְּאִילָן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, דְּקָסָבְרֵי אֵין אִסּוּר אֶלָּא הַפְּרִי עַצְמוֹ שֶׁהֻקְדַּשׁ. וְאִית סְפָרִים דְּגָרְסֵי מַתְּזִיר, כְּלוֹמַר חוֹתְכִים וְכוֹרְתִים עַנְפֵי אִילָנוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁצָּמְחוּ אַחַר שֶׁהִקְדִּישׁוּ הָאִילָן, לֵהָנוֹת מֵהֶן: וְאוֹכְלִין. בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב פֵּרוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ תַּחַת הָאִילָן, וְלֹא נוֹדַע אִם נָשְׁרוּ מֵאֶמֶשׁ וְהֵם מֻתָּרִים, אוֹ נָשְׁרוּ הַיּוֹם וַאֲסוּרִים: וְנוֹתְנִים פֵּאָה לַיָּרָק. וַאֲנַן קָיְמָא לָן דְּכָל דָּבָר שֶׁאֵין אָדָם מַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם אֵינוֹ חַיָּב בְּפֵאָה, וְיָרָק דָּבָר שֶׁאֵין מַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם הוּא {יט}: וּמִחוּ בְיָדָם חֲכָמִים. מִשּׁוּם דְּקָא מַפְקְעֵי לַהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר, וְהָעֲנִיִּים אוֹכְלִים אוֹתָהּ בְּטִבְלָם, כִּסְבוּרִין שֶׁהוּא פֵאָה, וּפֵאָה פְטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר מִשּׁוּם דְּהֶפְקֵר הִיא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טז} הָנָךְ שְׁנֵי פֵרוּשִׁים תַּנָּאֵי נִינְהוּ, וְלַפֵּרוּשׁ הַשֵּׁנִי גַּם כֵּן לֹא הָיוּ אוֹמְרִים בָּרוּךְ כוּ'. וּבָרוֹקֵחַ מַשְׁמַע שֶׁגִּרְסַת הַיְרוּשַׁלְמִי אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיוּ מַפְסִיקִין בֵּין אֶחָד לְבָרוּךְ: {יז} וְקוֹצְרִין וְגוֹדְשִׁין. בַּגְּמָרָא פָרֵיךְ עֲלַהּ כוּ' וְתוּ עַל שְׁלֹשָׁה תְנַן וְהָנֵי אַרְבָּעָה הָווּ, אֶלָּא סַמֵּי מִכָּאן קְצִירָה: {יח} לִפְנֵי הָעֹמֶר. לְהַךְ תַּנָּיֵי דְתָנֵי בַיְרוּשַׁלְמִי רֵישׁ חַלָּה מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, הָכִי נַמִּי הֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי הָכָא לִפְנֵי הַפֶּסַח: {יט} וְאָמְרִינַן בַּגְּמָרָא דְּאִינְהוּ נַמִּי סְבִירָא לְהוּ לְהַךְ כְּלָלָא כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ד' פֶּרֶק קַמָּא דְפֵאָה, וְהָכָא בַּעֲלֵי הַלֶּפֶת שֶׁמַּכְנִיסִין אוֹתָן לְקִיּוּם עַל יְדֵי הָאִמָּהוֹת עָסְקִינַן, מַר סָבַר מַכְנִיס לְקִיּוּם עַל יְדֵי דָבָר אַחֵר שְׁמֵיהּ קִיּוּם, וּמַר סָבַר לֹא שְׁמֵיהּ קִיּוּם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ששה דברים עשו אנשי יריחו כו': אלו הששה דברים לא שבחו אותם החכמים אלא השלשה מהם והם הראשונות לא מיחו בידם והשלשה הנזכרים באחרונה מיחו בידם. הראשונות הם שמרכיבין האילנות יום ארבעה עשר והוא שתולין יחור של דקל זכר על דקל נקבה וזה מפורסם אצל בעלי העבודה וזהו ענין אמרם מרכיבין דקלים. וכורכין את שמע הוא שהם לא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו בשעת קרית שמע וקוצרין וגודשין מלפני העומר ענינו שמותר לקצור ולגדוש ולא ניחוש דילמא אתי למיכל מיניה. והג' האחרונות שמיחו הן מתירין גמזיות של הקדש הוא שהם היו מתירין לאכול גדולי הקדש ואמרו כי לא נאסר אלא הפרי שנקדש בעצמו אבל מה שצומח לאח"כ בשדה הקדש שהוא מותר. ואוכלין מתחת הנשרים שהיו אוכלים מה שהיה נופל מן הפירות תחת האילן בשבת ובי"ט אע"פ שהיה ספק אצלם ולא היו יודעים אם מערב שבת נפלו והן מותרין או נפלו בשבת והן אסורין כאשר יתבאר במסכת יום טוב ונותנין פיאה לירק כבר קדם לך במסכת פאה כי מתנאי הדברים שהם חייבין בפאה שיהיה מכניסו לקיום והירקות אינן כן: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ט

שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ, עַל שְׁלֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ, וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ. גֵּרַר עַצְמוֹת אָבִיו {כ} עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים, וְהוֹדוּ לוֹ. כִּתֵּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וְהוֹדוּ לוֹ. גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת, וְהוֹדוּ לוֹ. עַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ, קִצֵּץ דְּלָתוֹת שֶׁל הֵיכָל וְשִׁגְּרָן לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ {כג}. סָתַם מֵי גִיחוֹן {כד} הָעֶלְיוֹן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ:

 ר"ע מברטנורה  גֵּרַר עַצְמוֹת אָבִיו. מִשּׁוּם כַּפָּרָה. וְלֹא קְבָרוֹ לְפִי כְבוֹדוֹ עַל מִטָּה נָאָה, כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּנֶּה עַל רִשְׁעוֹ וְיִוָּסְרוּ הָרְשָׁעִים: כִּתֵּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת. כְּדִכְתִיב בְּדִבְרֵי הַיָּמִים, לְפִי שֶׁהָיוּ טוֹעִין אַחֲרָיו: וְגָנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת. לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה לִבָּם נִכְנָע עַל חֳלְיָם אֶלָּא מִתְרַפְּאִים מִיָּד {כא}. וְהָרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ, סֵפֶר רְפוּאוֹת, סֵפֶר מוֹדִיעַ מֵעִנְיְנֵי צוּרוֹת הַכּוֹכָבִים וְהַטֶּלֶסְמָאוֹת, שֶׁצּוּרָה פְלוֹנִית הָעֲשׂוּיָה בִּזְמַן וְעֵת יָדוּעַ מְרַפֵּאת מֵחֹלִי פְלוֹנִי {כב}, וְזֶה הָיָה קָרוֹב לְהַטְעוֹת הַבְּרִיּוֹת אַחַר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּלְכָךְ גְּנָזוֹ: עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן. לְאַחַר שֶׁנִּכְנַס נִיסָן נִמְלַךְ וְעָשָׂה אֲדָר שֵׁנִי. וְהַכָּתוּב אוֹמֵר (שְׁמוֹת יב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, זֶה נִיסָן, וְאֵין אַחֵר נִיסָן. וְלֹא עִבֵּר חִזְקִיָּה לְאַחַר שֶׁנִּכְנַס נִיסָן מַמָּשׁ, אֶלָּא יוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁל אֲדָר עִבֵּר אֶת הַשָּׁנָה, וְאֲנַן קָיְמָא לָן אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה בִּשְׁלֹשִׁים שֶׁל אֲדָר, הוֹאִיל וְרָאוּי לְקָבְעוֹ נִיסָן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כ} גֵּרַר כוּ'. דִּכְתִיב [דִּבְרֵי הַיָּמִים ב כח] וַיִּשְׁכַּב אָחָז עִם אֲבוֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בָעִיר יְרוּשָׁלַיִם כִּי לֹא הֱבִיאֻהוּ לְקִבְרֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. וּמִדִּתְנַן גֵּרַר עֲצָמוֹת וַהֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי כְּשֶׁמֵּת אָבִיו גֵּרְרוֹ שְׁמַע מִנַּהּ שֶׁהָיָה זֶה אַחֲרֵי עִכּוּל הַבָּשָׂר, כִּי כֵן הָיָה מִנְהָגָם לִקְבֹּר מִתְּחִלָּה וְאַחַר זְמַן כְּשֶׁנִּתְעַכֵּל הַבָּשָׂר מְלַקְּטִין הָעֲצָמוֹת וְקוֹבְרִין. אֲבָל לְפִי הַטַּעַם דְּגֵרְרוֹ כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּנֶּה לֹא יִתָּכֵן לוֹמַר דְּבַלִּקּוּט בִּלְבַד גֵּרְרוֹ וּמִתְּחִלָּה בְקָבְרוֹ הוֹצִיאוֹ בְכָבוֹד. אֶלָּא נִרְאֶה לִי שֶׁלֹּא הָיָה כָאן כִּי אִם קְבוּרָה אַחַת, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְחַנְּטִין אוֹתָן וְעַל יְדֵי הַחֲנִיטָה יֻתְּכוּ הָעוֹר וְהַבָּשָׂר עַד שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ הָעֲצָמוֹת בִּלְבַד. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְעַיֵּן שָׁם: {כא} וְהִקְשָׁה הָרַמְבַּ"ם דְּאִם כֵּן כְּשֶׁיִּרְעַב הָאָדָם וְיֵלֵךְ אֶל הַלֶּחֶם וְיֹאכַל מִמֶּנּוּ בְּלִי סָפֵק שֶׁיַּבְרִיא מֵאוֹתוֹ חֹלִי הָרָעָב. אִם כֵּן כְּבָר נוֹאַשׁ לֹא יִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו, נֹאמַר לָהֶם הוֹי שׁוֹטִים, כַּאֲשֶׁר נוֹדֶה לַשֵּׁם בְּעֵת הָאֲכִילָה שֶׁהִמְצִיא לִי מַה שֶּׁיַּשְׂבִּיעַ אוֹתִי וְיָסִיר רַעַבְתָנוּתִי וְאֶחְיֶה וְאֶתְקַיֵּם, כֵּן אוֹדֶה לוֹ שֶׁהִמְצִיא לִי רְפוּאָה יְרַפֵּא חָלְיִי כְּשֶׁאֶתְרַפֵּא מִמֶּנּוּ, וּמִפְּנֵי כֵן פֵּרֵשׁ כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ב בִּשְׁמוֹ: {כב} וְלֹא עֲשָׂאָם הַמְחַבֵּר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ הַחָכְמָה בְּטֶבַע הַמְּצִיאוּת, וּכְדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת אֲבָל אַתָּה לָמֵד לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת. הָרַמְבַּ"ן: {כג} וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. שֶׁהָיָה לוֹ לִבְטֹחַ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: {כד} וְגִיחוֹן. לָאו הַיְנוּ גִיחוֹן דִּבְפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית, אֶלָּא מַעְיָן בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁנִּקְרָא כֵן. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ששה דברים עשה חזקיהו המלך על שלשה כו': זאת ההלכה היא תוספתא אבל ראיתי לפרשה לפי שיש בה תועלת. ספר רפואות היה ספר שהיה ענינו להתרפאות בדברים שלא התירה תורה להתרפאות בהן כמו הדברים שחשבו בעלי הצורות והוא כי יש אנשים חכמים בחכמת הכוכבים ועל פיהם יעשו צורה לעתים ידועים ויועילו או יזיקו לדברים ידועים וזו הצורה נקראת בלשון יון טלס"ם ואומר כי הצורה שהיא נעשית כזו התכונה היא טובה לחולי פלוני וכיוצא בו מן הדברים המטעים ומחבר זה הספר לא חברו אלא על דרך החכמה בטבע המציאות לא על דרך שיעשה אדם פעולה ממה שנכתב באותו הספר וזה מותר. ועוד יתבאר לך כי יש דברים שמנע השם לעשותם והם מותרים ללמדם ולהבינם כי השם יתברך אמר לא תלמד לעשות ולמדנו בקבלה (סנהדרין דף סח) אבל אתה למד להבין ולהורות. וכאשר השחיתו בני אדם דרכם והיו מתרפאין באותן הדברים הסירן וגנזן. ואולי שהיה ספר והיה שם רפואה לסם המות והיה אומר סם המות פלוני מרקחין אותו כך ומשקין אותו כך ויארע ממנו מן המקרים כך וכך ורפואתו בדבר פלוני וכשיהיה רואה הרופא אותן המקרים היה יודע כי אותו הסם ישקוהו והיה נותן לו אותה הרפואה להיות כנגד הסם ולהציל ממות וכאשר השחיתו בני אדם דרכם והיו ממיתים באותם הסמים הסיר הספרים וגנזן ואני הרביתי לך דברי בזה הענין לפי ששמעתי וכן פרשו לי הענין כי שלמה חבר ספר רפואות כשיחלה שום אדם או יקרנו שום חולי מן החולים היה מתכוין לאותו הספר והיה עושה כמ"ש בספר והיה מתרפא וכאשר ראה חזקיה כי בני אדם לא היו סומכין על הש"י הסיר אותו וגנזו. ואתה שמע הפסד זה המאמר ומה שיש בו מן השגיונות ואיך יחסו לחזקיהו מן האולת מה שאין ראוי ליחס כמותו לרעועי ההמון וכמו כן לסיעתו שהודו לו ולפי דעתם הקל והמשובש האדם כשירעב וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק חולי הרעב א"כ כבר נואש ולא ישען באלהיו נאמר להם הוי השוטים כאשר נודה לשם בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חליי כשאתרפא ממנו ולא הייתי צריך להקשות על זה הענין הגרוע לולא שהיה מפורסם ועוד יתבאר כי מותר לעבר השנה בכל אדר ולעשות אותה השנה שני אדרים ומן העקרים אצלנו אדר הסמוך לניסן לעולם חסר כיון שנסמך על החשבון ואם הם שני אדרים יהיה הראשון שלשים יום ובא חזקיהו ביום שלשים ועבר את השנה ועשה את החודש הנכנס אדר השני ואילו לא היה מעבר אותה השנה היה יום שלשים של אדר יום ראשון של ניסן כאשר בארנו והוא עבר את השנה ביום שהיה ראוי להיות ראשון של ניסן וזה אינו מותר כי העיקר אצלנו אין מעברין את השנה בשלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן והוא לא ראה בזה הדיוק רוצה לומר הואיל וראוי לקובעו ניסן: (רמב"ם)

פרק ה


פרק ה - משנה א

תָּמִיד נִשְׁחָט בִּשְׁמֹנֶה וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּתֵשַׁע וּמֶחֱצָה. בְּעַרְבֵי פְסָחִים נִשְׁחָט בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בִּשְׁמֹנֶה וּמֶחֱצָה, בֵּין בְּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת. חָל עֶרֶב פֶּסַח לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, נִשְׁחָט בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה, וְהַפֶּסַח אַחֲרָיו:

 ר"ע מברטנורה  תָּמִיד נִשְׁחָט. תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם נִשְׁחָט כָּל שְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה בִּשְׁמֹנֶה וּמֶחֱצָה. דִּזְמַן שְׁחִיטַת הַתָּמִיד מִכִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עֶרֶב שֶׁהוּא מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וּלְמַעְלָה שֶׁחַמָּה נוֹטָה לַמַּעֲרָב, שֶׁחֲצִי שֵׁשׁ וַחֲצִי שֶׁבַע הִיא עוֹמֶדֶת בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ וְאֵין צֵל נוֹטֶה אֶלָּא צֵל כָּל אָדָם תַּחְתָּיו {א}. וּמְאַחֲרִין שְׁחִיטָתוֹ שְׁתֵּי שָׁעוֹת אַחַר זְמַנּוֹ מִפְּנֵי נְדָרִים וּנְדָבוֹת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַקְרִיבָם אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, כְּדִכְתִיב (וַיִּקְרָא ו) וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים, עַל עוֹלַת הַבֹּקֶר הַשְׁלֵם כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן {ב}, שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר מְאֻחָר לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וַאֲפִלּוּ בְשַׁבָּת שֶׁאֵין קְרֵבִים נְדָרִים וּנְדָבוֹת, מְאַחֲרִים זְמַן שְׁחִיטַת תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מִשּׁוּם סְרַךְ נְדָרִים וּנְדָבוֹת דְּחֹל. וּבְעֶרֶב פֶּסַח שֶׁהַפֶּסַח קָרֵב אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, מַקְדְּמִינַן לֵיהּ שָׁעָה אַחַת וְעָבְדִינַן לֵיהּ בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה: חָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת. דְּאִיכָּא נַמִּי צְלִיַּת הַפֶּסַח דְּלֹא דָחְיָא שַׁבָּת וְצָרִיךְ לִצְלוֹתוֹ מִבְּעוֹד יוֹם {ג}, מַקְדְּמִינַן לֵיהּ וּמוֹתְבִינַן לֵיהּ אַדִּינֵיהּ, שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁחָט בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה: וְקָרֵב בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה. גְּמַר הַקְרָבָתוֹ בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה, שֶׁשּׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת בַּעֲשִׂיָּתוֹ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} רְצוֹנוֹ לוֹמַר וְאֵין לוֹ נְטִיָּה לֹא לַמִּזְרָח וְלֹא לַמַּעֲרָב. אֲבָל שֶׁיִּהְיֶה תַחְתָּיו מַמָּשׁ זֶה דָבָר שֶׁהַחוּשׁ מַכְחִישׁוֹ בְּכָל אֵלּוּ הָאֲרָצוֹת, וְאַף בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} וְלֹא תַשְׁלִימֵן עַל תְּמִיד הָעֶרֶב, דִּלְאַחַר תְּמִיד הָעֶרֶב לֹא תַקְרִיב קָרְבָּן. רַשִׁ"י: {ג} רְצוֹנוֹ לוֹמַר קֹדֶם הַלַּיְלָה, דְּהָתְנַן בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְשַׁבָּת מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הַפֶּסַח בַּתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה. וּלְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִצְלוֹתוֹ בְּלֵיל שַׁבָּת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב כו': והעיקר אצלנו כי תמיד של שחר לא יקדים אותו שום קרבן ותמיד של בין הערבים לא תאחר אחריו קרבן בשום פנים אם לא קרבן פסח ותחלת שעת הקרבת תמיד של בין הערבים מחצי השעה השביעית עד סוף היום והוא השעה שיתחיל הצל שיארך בו ויראה לכולם ארכו ובכל הימים שהיו שם קרבנות רבות יתאחרו שתי שעות אחר תחלת השעה לפי שלא נוכל להקריב אחריו דבר כאשר נתננו העיקר וערבי פסחים שמותר להקריב פסח אחר התמיד נשחט שעה אחת אחר העת בלבד וכשיחול ערב פסח יום ו' נשחט בתחלת שעתו כדי להרחיב העת לצלותו לפי שאי אפשר לצלותו בלילי שבת: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ב

הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ, פָּסוּל. כֵּיצַד לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים. שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ, לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם פָּסַח:

 ר"ע מברטנורה  שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. כְּגוֹן שֶׁשְּׁחָטוֹ לְשֵׁם שְׁלָמִים, אוֹ קִבֵּל הַדָּם בַּמִּזְרָק, אוֹ הוֹלִיךְ הַדָּם לַמִּזְבֵּחַ, אוֹ זָרַק הַדָּם עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. שֶׁבְּאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת הַלָּלוּ הַמַּחֲשָׁבָה {ד} פוֹסֶלֶת הַזֶּבַח: אוֹ לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט לִשְׁמוֹ וְקִבֵּל הַדָּם שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ: אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. הַךְ סֵיפָא אַשְׁמְעִינַן דִּמְחַשְּׁבִים מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה {ה}, שֶׁאִם חָשַׁב בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה זוֹ עַל חֲבֶרְתָּהּ לַעֲשׂוֹתָהּ בְּמַחֲשָׁבָה פְסוּלָה, כְּגוֹן דְּאָמַר הֲרֵינִי שׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ עַל מְנָת לִזְרֹק דָּמוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, נִפְסָל הַזֶּבַח מִיָּד, וַאֲפִלּוּ לֹא עָשָׂה הַשְּׁנִיָּה בְּמַחֲשָׁבָה פְסוּלָה כְּמוֹ שֶׁחָשַׁב. וְהָכִי מַשְׁמָעוּתָא דְמַתְנִיתִין, אוֹ שֶׁחָשַׁב בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה לִזְרֹק הַדָּם שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְשָׁחַט לִשְׁמוֹ, פָּסוּל. וּפֶסַח דְּפָסוּל שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ נָפְקָא לָן מִקְּרָא, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת יב) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא, עַד שֶׁיִּהְיֶה הַזֶּבַח לְשֵׁם פֶּסַח, וְהוּא מַשְׁמַע לְעַכֵּב: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ד} רְצוֹנוֹ לוֹמַר הַדִּבּוּר שֶׁחוֹשֵׁב וְאוֹמֵר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, וְזֶהוּ שֶׁכָּתַב בְּסָמוּךְ כְּגוֹן דְּאָמַר כוּ'. וְכֵן כָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת סוֹף פֶּרֶק ג' דְּבָבָא מְצִיעָא: {ה} לִדְבָרָיו סוּגְיָא דְמַתְנִיתִין דְּתָנָא וְהָדַר מְפָרֵשׁ דְּהָא דְתָנָא רֵישָׁא שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ כוּ', מְפָרֵשׁ לַהּ דְּלֹא שְׁנָא לָן אִם הִקְדִּים לִשְׁמוֹ אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. אִי נַמִּי רֵישָׁא שֶׁשְּׁחָטוֹ בִסְתָם וְקִבֵּל שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, וַהֲוָה אֲמֵינָא כִּי מְפָרֵשׁ לִשְׁמוֹ לֹא עָקַר לֵיהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ דְּבַעֲבוֹדָה אַחֶרֶת, קָא מַשְׁמַע לָן אוֹ לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ קַשְׁיָא לֵיהּ, דְּהַשְׁתָּא כְשֶׁהִקְדִּים לִשְׁמוֹ אָמַרְתְּ דַּאֲתָא שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ דְבַתְרֵיהּ וּפַסְלֵיהּ, כְּשֶׁהִקְדִּים שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ שֶׁנִּפְסָל וְעוֹמֵד הוּא מִבַּעְיָא, דְּמֵהֵיכָא תֵּיְתֵי לָן שֶׁיַּחְזֹר וְיֻכְשַׁר. וְנִיחָא לֵיהּ דְּהַךְ סֵיפָא אַשְׁמְעִינַן דִּמְחַשְּׁבִין מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה כוּ', וְהֻצְרַךְ לְפָרֵשׁ כֵּן אַף עַל גַּב דְּלִישְׁנָא דְּהַךְ סֵיפָא אִפְּכָא הוּא, שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ, מִכָּל מָקוֹם אַף מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה נַמִּי לֹא אִצְטְרִיךְ לְאַשְׁמְעִינַן כְּשֶׁהִקְדִּים שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, הִלְכָּךְ מְפָרֵשׁ לַהּ הָכִי, וּמִבָּבָא יְתֵירָא הוּא דְדָיֵיק דִּלְהָכִי אֲתָא, כָּךְ נִרְאִין דְּבָרָיו. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב, וְעַיֵּן עוֹד: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הפסח ששחטו שלא לשמו כו': עוד יתבאר לך בתחלת זבחים כי המחשבה פוסלת בקדשים בארבע עבודות בשחיטה וקבלת הדם ובהולכתו למזבח ובזריקתו על גבי המזבח אמרו כשיפסיד מחשבתו בשעה שמתעסק בעבודה מאלו העבודות שזכרנו נפסד הזבח כאשר התבאר לשם ובפרט הפסח וחטאת כאשר נפרש בתחלת זבחים ואמרו בירושלמי מנין שאין שוחטין את הפסח אלא לשמו שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה': (רמב"ם)

פרק ה - משנה ג

שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו {ו}, לַעֲרֵלִים וְלִטְמֵאִים, פָּסוּל. לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לְמוּלִים וְלַעֲרֵלִים, לִטְמֵאִים וְלִטְהוֹרִים, כָּשֵׁר. שְׁחָטוֹ קֹדֶם חֲצוֹת, פָּסוּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב) בֵּין הָעַרְבָּיִם. שְׁחָטוֹ קֹדֶם לַתָּמִיד {ז}, כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אֶחָד מְמָרֵס בְּדָמוֹ עַד שֶׁיִּזָּרֵק דַּם הַתָּמִיד. וְאִם נִזְרַק, כָּשֵׁר:

 ר"ע מברטנורה  שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו. חוֹלֶה וְזָקֵן וְקָטָן שֶׁאֵין יְכוֹלִין לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בָּשָׂר, וְאֵין בּוֹ מְנוּיִין אֲחֵרִים אֶלָּא הֵן, פָּסוּל, דִּלְפִי אָכְלוֹ כְּתִיב (שָׁם), הָרָאוּי לֶאֱכֹל: שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו. נִמְנוּ עָלָיו חֲבוּרָה זוֹ וּשְׁחָטוֹ לְשֵׁם חֲבוּרָה אַחֶרֶת: לַעֲרֵלִים. לְיִשְׂרְאֵלִים שֶׁמֵּתוּ אֲחֵיהֶם מֵחֲמַת מִילָה, וְהָנֵי פְּסוּלִים לֶאֱכֹל פֶּסַח, דִּכְתִיב (שָׁם) וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. וּטְמֵאִים נַמִּי אֲסוּרִין בְּקָדָשִׁים, וּבְכָרֵת הֵן עַל אֲכִילָתָן: לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו כָּשֵׁר. וְלֹא דָמִי לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ דְּפָסוּל, דְּהָתָם פְּסוּלוֹ בְגוּפוֹ, שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה שֶׁפּוֹסַלְתּוֹ הָיְתָה בְגוּפוֹ שֶׁל קָרְבָּן, אֲבָל לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו אֵין הַמַּחֲשָׁבָה הַפּוֹסֶלֶת בְּגוּפוֹ שֶׁל קָרְבָּן אֶלָּא בְדָבָר שֶׁהוּא חוּץ מִמֶּנּוּ: מְמָרֵס בְּדָמוֹ. שֶׁלֹּא יִקְרַשׁ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רָאוּי לִזְרִיקָה: וְאִם זָרַק קֹדֶם לַתָּמִיד כָּשֵׁר. דְּאַף עַל גַּב דְּפֶסַח מְאֻחָר לַתָּמִיד, מִשּׁוּם דִּכְתִיב בֵּיהּ בָּעֶרֶב וּבֵין הָעַרְבַּיִם, לֹא מִפְסַל בְּהָכִי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ו} לִמְנוּיָיו. דְּתָנוּ רַבָּנָן בְּמִכְסַת [שְׁמוֹת יב], מְלַמֵּד שֶׁאֵין הַפֶּסַח נִשְׁחָט אֶלָּא לִמְנוּיָיו. גְּמָרָא: {ז} קֹדֶם כוּ'. דִּלְכַתְּחִלָּה פֶּסַח מְאֻחָר לַתָּמִיד, מִשּׁוּם דִּכְתִיב בֵּיהּ בָּעֶרֶב וּבֵין הָעַרְבַּיִם, וְאִלּוּ בְתָמִיד לֹא כְתִיב אֶלָּא בֵין הָעַרְבַּיִם. גְּמָרָא דַּף נ"ט: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו לערלים כו': שלא לאוכליו הם חולה וזקן וקטן שאין יכולין לאכול כזית בשר מפורש הוא בתורה כי הפסח אינו נשחט אלא לאנשים ידועים והוא אומרו הש"י תכוסו על השה ואינו נשחט אלא למי שיכול לאכול ממנו שנאמר איש לפי אכלו ואין אוכל ממנו ערל שנאמר וכל ערל לא יאכל בו ואינו נשחט אלא לטהור שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש וגו'. מה שחייב להיותו פסול כששחטו לשמו ושלא לשמו וכשר כששחטו לאוכליו ושלא לאוכליו כי לשמו ושלא לשמו היה הפסול בעצם הזבח ולאוכליו ושלא לאוכליו ההפסד חוץ ממנו ושנית כי לאוכליו ושלא לאוכליו אתה יכול להפריש הפסולין מן הכשרים ושלישית כי לשמו ושלא לשמו נוהג בכל הקדשים וזאת היא מיוחדת בפסח. ממרס בדמו פירושו ממשמש בו ומניעו כדי שלא יקרוש: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ד

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַתָּמִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, לִשְׁמוֹ חַיָּב, וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ פָּטוּר. וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים, בֵּין לִשְׁמָן וּבֵין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, פָּטוּר. וּבַמּוֹעֵד, לִשְׁמוֹ פָּטוּר, וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ חַיָּב, וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים {יג}, בֵּין לִשְׁמָן וּבֵין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, חַיָּב, חוּץ מִן הַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ:

 ר"ע מברטנורה  הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ. כְּלוֹמַר וּבִשְׁעַת שְׁחִיטָה הָיָה חָמֵץ בִּרְשׁוּת הַשּׁוֹחֵט אוֹ אֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה {ח}, אֲפִלּוּ לֹא הָיָה הֶחָמֵץ בָּעֲזָרָה {ט}: עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. דְּלֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי (שְׁמוֹת לד). וְאֵין הַזֶּבַח נִפְסָל {י}: אַף הַתָּמִיד. שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם דְּעַרְבֵי פְסָחִים שֶׁשְּׁחָטוֹ עַל חָמֵץ, שֶׁהָיָה חָמֵץ בִּרְשׁוּת הַשּׁוֹחֵט אוֹ הַמַּקְרִיב {יא}, עוֹבֵר בְּלָאו, דְּדָרֵישׁ זִבְחִי, הַמְיֻחָד לִי {יב}, וְהוּא הַתָּמִיד. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. שֶׁשְּׁחָטוֹ עַל חָמֵץ, לִשְׁמוֹ חַיָּב, מִשּׁוּם לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ, דְּפֶסַח כָּשֵׁר הוּא וּשְׁחִיטָה רְאוּיָה הִיא וּשְׁמָהּ שְׁחִיטָה: שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ פָּטוּר. דְּפָסוּל הוּא, וּשְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה הִיא וְלָאו שְׁמָהּ שְׁחִיטָה: וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים. שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בְאַרְבָּעָה עָשָׂר אַחַר חֲצוֹת עַל הֶחָמֵץ: בֵּין לִשְׁמָן בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן פָּטוּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּשֵׁרִים הֵן, כְּדִתְנַן כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁרִים וְכוּ', אַף עַל פִּי כֵן פָּטוּר, דִּכְתִיב זִבְחִי זִבְחִי שְׁתֵּי פְעָמִים, לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי (שָׁם כג), וּלְמַאי הִלְכְתָא פַּלְגִינְהוּ רַחֲמָנָא וְלֹא כְתַב זְבָחַי בְּחַד קְרָא וְהַכֹּל בְּמַשְׁמָע בֵּין פֶּסַח בֵּין שְׁאָר זְבָחִים, לוֹמַר לְךָ בִּזְמַן דְּאִיכָּא זֶבַח, דְּהַיְנוּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר דְּאִיכָּא פֶסַח, לֹא מִחַיַּב אַשְּׁאָר זְבָחִים, וּבִזְמַן דְּלֵיכָּא זֶבַח, כְּגוֹן בְּתוֹךְ הַפֶּסַח, מִחַיַּב אַשְּׁאָר זְבָחִים אִם שְׁחָטָן עַל חָמֵץ: וּבַמּוֹעֵד. בְּתוֹךְ הַפֶּסַח, אִם לִשְׁמוֹ שְׁחָטוֹ לַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ: פָּטוּר. מִלֹּא תִשְׁחַט, דְּפֶסַח שֶׁלֹּא בִזְמַנּוֹ לִשְׁמוֹ פָּסוּל, וְהַוְיָא לַהּ שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה: שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. אֶלָּא לְשֵׁם שְׁלָמִים: חַיָּב. דִּלְהָכִי קָאֵי {יד}, וְהַוְיָא לַהּ שְׁחִיטָה רְאוּיָה, וְחַיָּב מִשּׁוּם לֹא תִשְׁחַט, בַּהֲדֵי לָאו דְּלֹא יֵרָאֶה וְלֹא יִמָּצֵא {טו}: וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים. שֶׁנִּזְבְּחוּ בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד עַל חָמֵץ: בֵּין לִשְׁמָן בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן חַיָּב. דִּקְרָא אַשְּׁאָר זְבָחִים נַמִּי אַזְהַר: חוּץ מִן הַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. דִּפְסוּלָה הִיא, מִשּׁוּם דִּכְתִיב בִּשְׁחִיטָתָהּ חַטָּאת הִיא, הִיא וְלֹא הַנִּשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ח} דְּאָמַר קְרָא לֹא תִשְׁחַט, וְלֹא יָלִין, לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ הָנָךְ דְּעָבַר עֲלֵיהּ מִשּׁוּם לֹא יָלִין. גְּמָרָא: {ט} מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דְּאַף עַל גַּב דִּכְתִיב עַל חָמֵץ לֹא בָעִינַן עַל בְּסָמוּךְ: {י} בַּיְרוּשַׁלְמִי מְפָרֵשׁ דְּזֶבַח קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא: {יא} רְצוֹנוֹ לוֹמַר זוֹרֵק הַדָּם אוֹ מַקְטִיר הָאֵמוּרִין, דִּזְרִיקַת דָּם פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י דְּאִתְרַבְּיָא בַמְּכִילְתָא מִדַּם זִבְחִי, וּמַקְטִיר יָלְפִינַן בַּגְּמָרָא מִדְּסַמְכֵיהּ לֹא תִשְׁחַט לְלֹא יָלִין חֵלֶב, כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַעֲבוֹדָה שֶׁלָּהֶן בְּאַזְהָרַת הֲלָנָה יֶשְׁנוֹ נַמִּי בְּאַזְהָרַת חָמֵץ, וּלְכֻלֵּי עָלְמָא יָלְפִינַן הָכִי, וַהֲוָה לֵיהּ לְהָרַ"ב לְפָרֵשׁ כֵּן בְּדִבְרֵי תַנָּא קַמָּא: {יב} בַּגְּמָרָא. וְצָרִיךְ לוֹמַר דְּהָכִי יָלֵיף, זֶבַח זִבְחִי, כְּלוֹמַר זֶבַח הַיְנוּ פֶסַח, וּכְתִיב נַמִּי בְיוּ"ד, לְהָבִיא הַתָּמִיד, דְּהָא רַבִּי יְהוּדָה אַף הַתָּמִיד קָאָמַר, שְׁמַע מִנַּהּ דִּלְהוֹסִיף בָּא. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יג} כָּל הַזְּבָחִים. גְּמָרָא, דִּכְתִיב זִבְחִי זִבְחִי תְּרֵי זִמְנֵי, קָרֵי בֵיהּ זֶבַח זְבָחַיי, פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שְׁקוֹל י' דְּחַד מִנַּיְהוּ וּשְׁדֵי אַאִידָךְ וְקָרֵי בֵיהּ זֶבַח דְּהַיְנוּ פֶסַח, וְקָרֵי בֵיהּ זְבָחַיי לִשְׁאָר זְבָחִים: {יד} כִּדְפֵּרֵשׁ בְּרֵישׁ פֶּרֶק קַמָּא דִזְבָחִים דְּקָיְמָא לָן פֶּסַח בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה שְׁלָמִים הָוֵי וְכָל דִּינוֹ כִשְׁלָמִים. וְקָשֶׁה דַּאֲפִלּוּ לִשְׁמוֹ יְהֵא חַיָּב, דְּהָא שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן דְּהַיְנוּ לְשֵׁם פֶּסַח חַיָּב. וּמוֹקֵי בַגְּמָרָא דְּהָכָא כְּגוֹן שֶׁהָיוּ הַבְּעָלִים טְמֵאֵי מֵת וְנִדְחִין לְפֶסַח שֵׁנִי, דִסְתָמֵיהּ לְשֵׁם פֶּסַח קָאֵי: {טו} רַשִׁ"י. אֲבָל בָּרֵישָׁא לֹא פֵרֵשׁ כֵּן, מִשּׁוּם דְּלֹא יֵרָאֶה אֵינוֹ בְאַרְבָּעָה עָשָׂר, דְּכָל שִׁבְעָה כְּתִיב גַּבֵּי לֹא יֵרָאֶה. הָרַב הַמַּגִּיד: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  השוחט את הפסח על החמץ כו': מה שאמר השם יתברך לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח חכמים אומרים כי אמרו זבחי רוצה בו קרבן וזה פסח כי כשיהיה החמץ ברשות השוחט או הזורק את הדם או המקטיר או אחד מבני חבורה אע"פ שיהיה אותו החמץ חוץ לעזרה שהוא לוקה ולא יפסיד הזבח. ורבי יהודה אומר זבחי המיוחד לי רוצה בו קרבן תמיד ולפיכך מי ששחט התמיד על החמץ ר"ל שהוא מקריב אותו בעוד החמץ קיים אצלו שהוא עובר בלא תעשה ור"ש אומר כי דבר הש"י זבחי זבחי ב' פעמים ר"ל כי באותה שעה שיהיה חייב כששחט [פסח] על חמץ יהיה פטור אם שחט שאר זבחים על החמץ ולפיכך אר"ש כי מי ששחט הפסח ביום ארבעה עשר לשמו על החמץ חייב מלקות ושאר זבחים יום י"ד על החמץ פטור ובשעה שיהיה חייב אם שחט שאר זבחים על החמץ יהיה פטור אם זבח קרבן פסח על החמץ ולפיכך אמר ובמועד לשמו פטור לפי שאז הוא פסול ואינו קרבן פסח ובתנאי שיהיה נדחה לפסח שני שהיה אפשר להקריב זה הכבש פסח ושלא לשמו חייב לפי שהוא כשאר הקרבנות והוא יאסר הקרבת איזה קרבן שיהיה על החמץ וחייב עליו מלקות כאשר בארנו דעתו ולפיכך חייב ואין הפרש באמרו במועד או בשאר ימות [הפסח] ומה שחייב שיהיה לדעת ר"ש כששחט כל הקרבנות על החמץ בשאר ימות [הפסח] בין לשמן בין שלא לשמן חייב חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה וכמו שהעיקר אצלנו והוא אמרם בתחלת כל הזבחים שנשחטו שלא לשמן אע"פ שלא עלו לבעלים לשם חובה כשרים חוץ מן הפסח ומן החטאת הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ה

הַפֶּסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, (שמות יב) קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל. נִכְנְסָה כַת הָרִאשׁוֹנָה, נִתְמַלֵּאת הָעֲזָרָה, נָעֲלוּ דַלְתוֹת הָעֲזָרָה. תָּקְעוּ, הֵרִיעוּ וְתָקָעוּ. הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, וּבִידֵיהֶם בָּזִיכֵי כֶסֶף וּבָזִיכֵי זָהָב. שׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ כֶּסֶף כֶּסֶף, וְשׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ זָהָב זָהָב. לֹא הָיוּ מְעֹרָבִין. וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַיִם, שֶׁמָּא יַנִּיחוּם וְיִקְרַשׁ {יז} הַדָּם:

 ר"ע מברטנורה  הַפֶּסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת. [בֵּין שֶׁהַצִּבּוּר מְרֻבִּים], בֵּין שֶׁהַצִּבּוּר מֻעָטִים וִיכוֹלִים כֻּלָּן לִשְׁחֹט בְּבַת אַחַת, מִצְוָה לֵחָלֵק לְשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת זוֹ אַחַר זוֹ: שֶׁנֶּאֱמַר וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כָּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל. קָהָל, וְעֵדָה, וְיִשְׂרָאֵל. הֲרֵי שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת: בָּזִיכֵי. כַּפּוֹת {טז} גְּדוֹלוֹת לְקַבֵּל בָּהֶם הַדָּם: שׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ כֶּסֶף כֶּסֶף. דְּהָכִי שַׁפִּיר טְפֵי: וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִים שׁוּלַיִם. רְחָבִים הָיוּ מִלְמַעְלָה וְתַחְתֵּיהֶם חַדִּים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לֵישֵׁב עַל הַקַּרְקַע: שֶׁמָּא יַנִּיחוּם. הַכֹּהֲנִים לֵישֵׁב עַל הַקַּרְקַע עַד שֶׁיְּקַבֵּל דָּם אַחֵר, מֵחֲמַת שֶׁהֵם מְרֻבִּים, וְיִשְׁכְּחוּם וְיִקְרַשׁ הַדָּם וְלֹא יִהְיֶה רָאוּי לִזָּרֵק: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טז} תַּרְגּוּם כַּף אַחַת בָּזִיכָא חֲדָא: {יז} וְיִקְרַשׁ. פֵּרוּשׁוֹ וְיִקְפָּא, מִגְּזֵרַת קָפְאוּ תְהוֹמוֹת [שְׁמוֹת טו]. וְכַגְּבִינָה תַּקְפִּיאֵנִי [אִיוֹב י] תַּרְגּוּמוֹ וְהֵיךּ גּוּבְנִין קְרַשְׁתָּא יָתִי: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הפסח נשחט בשלש כיתות כו': זה מבואר: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ו

שָׁחַט יִשְׂרָאֵל וְקִבֵּל הַכֹּהֵן, נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, וּמְקַבֵּל אֶת הַמָּלֵא וּמַחֲזִיר אֶת הָרֵיקָן. כֹּהֵן הַקָּרוֹב אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ זוֹרְקוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְסוֹד:

 ר"ע מברטנורה  שָׁחַט יִשְׂרָאֵל. אִם יִרְצֶה, שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְשֵׁרָה בְזָר בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת: וְקִבֵּל כֹּהֵן. הַדָּם בַּבָּזֵךְ {יח}, שֶׁמִּקַּבָּלָה וָאֵילָךְ מִצְוַת כְּהֻנָּה: נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ. שֶׁהֲרֵי כְּשׁוּרָה הֵן עוֹמְדִים: וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ. הָא קָא מַשְׁמַע לָן דִּבְרֹב עַם הַדְרַת מֶלֶךְ: וּמְקַבֵּל אֶת הַמָּלֵא. מִיַּד הַנּוֹתֵן, תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מַחֲזִיר אֶת הָרֵיקָן. אֲבָל אִפְּכָא, מַחֲזִיר אֶת הָרֵיקָן בְּרֵישָׁא לֹא, דְּמִכִּי מוֹשִׁיט לֵיהּ הַאי מִיָּד בָּעֵי לְקַבּוֹלֵי, דְּאֵין מַעֲבִירִין עַל הַמִּצְוֹת: זְרִיקָה אַחַת. בַּבָּזֵךְ עַצְמוֹ, וְלֹא מַתָּנָה בְאֶצְבַּע, שֶׁאֵין לְךָ קָרְבָּן שֶׁטָּעוּן אֶצְבַּע אֶלָּא חַטָּאת לְבַדָּהּ דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ד) בְּאֶצְבָּעוֹ: כְּנֶגֶד הַיְסוֹד. בָּרוּחוֹת שֶׁבַּמִּזְבֵּחַ שֶׁהַיְסוֹד תַּחְתֵּיהֶן, וְזוֹרֵק לִזְקִיפָתוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ וְהוּא נוֹפֵל לַיְסוֹד. וּלְפִי שֶׁאֵין הַיְסוֹד מַקִּיף כָּל הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא אֶת הַצָּפוֹן וְאֶת הַמַּעֲרָב, וְאוֹכֵל בַּדָּרוֹם אַמָּה אַחַת וּבַמִּזְרָח אַמָּה אַחַת כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת מִדּוֹת, לְכָךְ הֻצְרַךְ לוֹמַר נֶגֶד הַיְסוֹד: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יח} מִצַּוַּאר הַטָּלֶה. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחבירו כו': היו נערכין שורות להתפאר והבזך כלי עגול כזו הצורה תרגום קערותיו בזיכוהי ויקרש פירושו ויקפא מגזרת קפאו תהומות והודיעך בזו המשנה ענינים רבים מהם מה שאמר שחט ישראל להודיעך כי שחיטה כשרה בזרים. ואמר וקבל הכהן לפי שמקבלה ואילך מצות כהונה. ואמר נתנו לחבירו וחבירו לחבירו להודיעך כי כל מה שתוכל לעשות מצוה באנשים רבים הרי זה משובח ברב עם הדרת מלך. ואמרו מקבל את המלא ומחזיר את הריקן להודיעך הזריזות והחריצות של המצוה כי לא היה מחזיר את המזרק עד שהיה לוקח את השני והשם אמר אל יסוד מזבח העולה לימד על העולה שטעונה יסוד ונאמר בעולה זריקה וזרקו את הדם על המזבח ונאמר בפסח זריקה שהרי נאמר בבכור ואת דמם תזרוק על המזבח ולא אמר ואת דמו ובא בקבלה כי זה הפסוק הוא בבכור ובפסח ומעשר בהמה שכולן טעונין זריקה אחת כנגד היסוד וכמו שהעולה טעונה יסוד כך זה טעונה יסוד וכשאבאר לך צורת המזבח במקומו במסכת מדות יתבאר לך כי פאת המזרח לא היה בו יסוד ועוד יתבאר שם היסוד: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ז

יָצְתָה כַת רִאשׁוֹנָה וְנִכְנְסָה כַת שְׁנִיָּה. יָצְתָה שְׁנִיָּה, נִכְנְסָה שְׁלִישִׁית. כְּמַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה כָּךְ מַעֲשֵׂה הַשְּׁנִיָּה וְהַשְּׁלִישִׁית. קָרְאוּ אֶת הַהַלֵּל {יט}. אִם גָּמְרוּ שָׁנוּ, וְאִם שָׁנוּ שִׁלְּשׁוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁלְּשׁוּ {כ} מִימֵיהֶם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִימֵיהֶם שֶׁל כַּת שְׁלִישִׁית לֹא הִגִּיעַ לְאָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה', מִפְּנֵי שֶׁעַמָּהּ מֻעָטִין:

 ר"ע מברטנורה  קָרְאוּ אֶת הַהַלֵּל. כָּל הַשָּׁלֹשׁ כִּתּוֹת: אִם גָּמְרוּ שָׁנוּ. כְּשֶׁהָיוּ מַתְחִילִים לִשְׁחֹט הָיוּ מַתְחִילִים לִקְרוֹת, וְאִם רַבּוּ הַפְּסָחִים וּמָשַׁךְ זְמַן שְׁחִיטָתָן עַד שֶׁגָּמְרוּ וַעֲדַיִן רַבִּים לִשְׁחֹט, חוֹזְרִים וְקוֹרִין שְׁנִיָּה. וְאִם קָרְאוּ שְׁנִיָּה וַעֲדַיִן לֹא גָמְרוּ שְׁחִיטַת הַפְּסָחִים שֶׁל אוֹתָהּ הַכַּת, חוֹזְרִין וְקוֹרִין שְׁלִישִׁית. וְכֵן כַּת שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית: אַף עַל פִּי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא שִׁלְּשׁוּ. שֶׁהַכֹּהֲנִים הָיוּ רַבִּים וּזְרִיזִין: לֹא הִגִּיעוּ לְאָהַבְתִּי. אֲפִלּוּ פַּעַם רִאשׁוֹנָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יט} הַהַלֵּל. בַּגְּמָרָא דַּף קי"ז. נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם תִּקְּנוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק וְעַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָּבֹא עֲלֵיהֶן. וְלִכְשֶׁנִּגְאָלִים אוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל גְּאֻלָּתָן: {כ} שֶׁלֹּא שִׁלְּשׁוּ. לֹא גָמְרוּ פַּעַם שְׁלִישִׁית. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  יצתה כת ראשונה נכנסה כת שניה כו': זה מבואר: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ח

כְּמַעֲשֵׂהוּ בְחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בְשַׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים {כא} מְדִיחִים אֶת הָעֲזָרָה שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים {כב}. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כּוֹס הָיָה מְמַלֵּא מִדַּם הַתַּעֲרֹבוֹת, זְרָקוֹ זְרִיקָה אַחַת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:

 ר"ע מברטנורה  שֶׁהַכֹּהֲנִים הָיוּ מְדִיחִין אֶת הָעֲזָרָה. מִפְּנֵי שֶׁהַדָּמִים מְרֻבִּים הָיוּ מְדִיחִין אוֹתָהּ בְּשַׁבָּת. שֶׁאַמַּת הַמַּיִם הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בָּעֲזָרָה, וּכְשֶׁהֵן רוֹצִים לְהָדִיחַ פּוֹקְקִים אֶת נֶקֶב יְצִיאָתָהּ וְהַמַּיִם פּוֹשְׁטִים עַל כָּל גְּדוֹתֶיהָ וּמְדִיחִין כָּל הָעֲזָרָה [שֶׁהָעֲזָרָה רִצְפָּה שֶׁל שַׁיִשׁ הָיְתָה כֻלָּהּ], וְאַחַר כָּךְ פּוֹתְחִין הַנֶּקֶב וְהַמַּיִם יוֹצְאִים: מִדַּם הַתַּעֲרֹבוֹת. הַמֻּטָּל עַל הָרִצְפָּה {כג}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כא} אֶלָּא כוּ'. הָכִי קָאָמַר כְּמַעֲשֵׂהוּ בְחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בְשַׁבָּת, שֶׁהַכֹּהֲנִים מְדִיחִים אֶת הָעֲזָרָה, אֶלָּא שֶׁהָיָה שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים. דְּאִלּוּ לִרְצוֹן חֲכָמִים לֹא הָיוּ מְדִיחִים וְנִמְצָא שֶׁלֹּא הָיָה מַעֲשֵׂהוּ בְשַׁבָּת כְּמוֹ בְחֹל. הָרַמְבַּ"ם: {כב} שֶׁלֹּא כוּ'. מַסִּיק בַּגְּמָרָא דְּלֵית בֵּיהּ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת מִשּׁוּם אַשְׁווֹיֵי גֻמּוֹת (שֶׁבֵּין רֹבֶד לְרֹבֶד. תּוֹסָפוֹת. וְהָרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ מִשּׁוּם גְּזֵרָה דְּאַשְׁווֹיֵי גֻמּוֹת) וַאֲפִלּוּ הָכִי שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים. דִּשְׁבוּת צְרִיכָה הִתִּירוּ, שְׁבוּת שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לֹא הִתִּירוּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כג} וּמְפָרֵשׁ טַעֲמָא בַגְּמָרָא, שֶׁאִם יִשָּׁפֵךְ דָּמוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן לְאַחַר שֶׁנִּתְקַבֵּל בִּכְלִי, דְּכֹהֲנִים זְרִיזִין הֵם וּבְוַדַּאי עָבְדֵי קַבָּלָה בִּכְלִי שָׁרֵת, וְאַגַּב זְרִיזוּתַיְהוּ מִשְׁתְּפִיךְ, נִמְצָא זֶה מַכְשִׁירוֹ. וְאִי מִשּׁוּם דַּם הַתַּמְצִית שֶׁמְּעֹרָב בּוֹ, הָא קָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת כו': לפי שאמר כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת פירש כי זה היה שלא ברצון חכמים ואילו היה ברצון חכמים היה בין מעשהו בחול ומעשהו בשבת הפרש והיא רחיצת העזרה כי לא היו רוחצים אותה בשבת. ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ט

כֵּיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין, אֻנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִים בַּכְּתָלִים וּבָעַמּוּדִים, שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין. וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לִתְלוֹת וּלְהַפְשִׁיט, מַקְלוֹת דַּקִּים חֲלָקִים הָיוּ שָׁם, וּמֵנִיחַ עַל כְּתֵפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, מֵנִיחַ יָדוֹ {כד} עַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ, וְיַד חֲבֵרוֹ עַל כְּתֵפוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט:

 ר"ע מברטנורה  אֻנְקְלָיוֹת. מַסְמֵרִים שֶׁרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִים לְמַעְלָה: וּבָעַמּוּדִים. שֶׁהָיוּ קְבוּעִין בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם בָּעֲזָרָה עַמּוּדִים קְטַנִּים נִקְרָאִים נַנָּסִים: חֲלָקִים. מְפֻצֶּלֶת קְלִפָּתָן: שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. וְאֵין יָכוֹל לְטַלְטֵל הַמַּקְלוֹת {כה}: יָדוֹ עַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ. וְתוֹלֶה אוֹתוֹ בְּגִידֵי אַרְכֻּבּוֹתָיו בִּזְרוֹעוֹ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטֵל אוֹתָן הַמַּקְלוֹת, דְּאֵין שְׁבוּת בַּמִּקְדָּשׁ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כד} מֵנִיחַ יָדוֹ כוּ'. פֵּרוּשׁ רְאוּבֵן מֵנִיחַ יַד שְׂמֹאלוֹ עַל כֶּתֶף יְמִין חֲבֵרוֹ. וְשִׁמְעוֹן מֵנִיחַ יָדוֹ הַשְּׂמָאלִית עַל כֶּתֶף רְאוּבֵן הַיְמָנִית, וְנִמְצָא שֶׁשְּׁנֵיהֶם יְכוֹלִים לְהַפְשִׁיט כָּל אֶחָד בְּיַד יְמִינוֹ: {כה} דִּבְהַאי שְׁבוּת סְבִירָא לֵיהּ דְּאָסְרוּ אַף בַּמִּקְדָּשׁ הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר בְּלָאו הָכִי: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כיצד תולין ומפשיטין אונקליות של ברזל כו': אונקליות ידוע והוא ברזל עקום שתולין בה הבהמה להפשיטה ובלשון עברי מזלג מזלגות מקלות דקים חלקים ידוע ג"כ כלומר משופין. ור"א אינו מתיר טלטול אותן המקלות וחכ"א אין שבות במקדש. ואין הלכה כר' אליעזר: (רמב"ם)

פרק ה - משנה י

קְרָעוֹ וְהוֹצִיא אֵמוּרָיו, נְתָנוֹ בְמָגִיס וְהִקְטִירָן {כח} עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. יָצְתָה כַת רִאשׁוֹנָה וְיָשְׁבָה לָהּ בְּהַר הַבַּיִת, שְׁנִיָּה בַּחֵיל, וְהַשְּׁלִישִׁית בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. חֲשֵׁכָה, יָצְאוּ וְצָלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן:

 ר"ע מברטנורה  אֵמוּרָיו. הַחֲלָבִים {כו} הַקְּרֵבִים {כז} עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ: בְּמָגִיס. בִּקְעָרָה. תַּרְגּוּם קַעֲרוֹתָיו מָגִיסוֹהִי: יָשְׁבָה לָהּ בְּהַר הַבַּיִת. בְּשַׁבָּת קָאָמַר, שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְהוֹלִיךְ פִּסְחֵיהֶן: בַּחֵיל. בֵּין הַסּוֹרֵג לְחוֹמַת הָעֲזָרָה שֶׁל נָשִׁים בִּתְחִלַּת עֲלִיַּת הַבַּיִת: חֲשֵׁכָה יָצְאוּ וְצָלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן. שֶׁאֵין צְלִיַּת הַפֶּסַח דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כו} רְצוֹנוֹ לוֹמַר וְשֶׁעִמָּהֶן. וּבַפֶּסַח נֶאֱמַר הָאַלְיָה וְהַכְּלָיוֹת וְיוֹתֶרֶת הַכָּבֵד מִלְּבַד חֵלֶב שֶׁעַל הַקֶּרֶב וְחֵלֶב הַכְּלָיוֹת: {כז} וְנִקְרְאוּ אֵמוּרִין, שֶׁאֵלּוּ הֵן הֵן הַדְּבָרִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה לְהַקְרִיבָן. הָרַמְבַּ"ם: {כח} וְהִקְטִירָן. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא אֵימָא לְהַקְטִירָן דַּהֲרֵי הֶפְשֵׁט כְּשֵׁרָה בְזָר כוּ': (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  קרעו והוציא אימוריו נתנן במגיס כו': אימורין נקראין *הנתחים הנשרפים מן הקרבן על גבי המזבח והם מקרבן פסח האליה הדבקה בעצם העצה והחלב המכסה את הקרב והכליות וחלביהן ויותרת הכבד עמהם ומגיס כלי שהיו נושאים בו החלבים וכל האימורים למזבח תרגום כף אחת מגיסא חדא ואמרו חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן כך היו עושין כשהיה יום י"ד יום שבת שלא היו יכולים להוליכו ולא לצלותו אלא למוצאי שבת אבל בשאר הימים כשהיה נגמר הקרבה היו יוצאים ומוליכים אותו לצלותו: (רמב"ם)

פרק ו


פרק ו - משנה א

אֵלּוּ דְבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, שְׁחִיטָתוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ {א} וּמִחוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו {ב}. אֲבָל צְלִיָּתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. הַרְכָּבָתוֹ וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם, וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ, אֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, דּוֹחִין:

 ר"ע מברטנורה  אֵלּוּ דְבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, דְּנֶאֱמַר מוֹעֲדוֹ בַּפֶּסַח (בְּמִדְבָּר ט) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ, וְנֶאֱמַר מוֹעֲדוֹ בַּתָּמִיד (שָׁם כח) תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ, מַה מּוֹעֲדוֹ הָאָמוּר בַּתָּמִיד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם) עַל עוֹלַת הַתָּמִיד, אַף מוֹעֲדוֹ הָאָמוּר בַּפֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת: שְׁחִיטָתוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ. אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן בַּלַּיְלָה, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ז) בְּיוֹם צַוֹּתוֹ לְהַקְרִיב, בַּיּוֹם וְלֹא בַלַּיְלָה: מִחוּי. קִנּוּחַ, כְּמוֹ אָכְלָה וּמָחֲתָה פִּיהָ (מִשְׁלֵי ל). מִחוּי קְרָבָיו דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁלֹּא יַסְרִיחוּ: צְלִיָּתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו אֵינָן דּוֹחִין. דְּאֶפְשָׁר מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ: הַרְכָּבָתוֹ. עַל כְּתֵפוֹ לַהֲבִיאוֹ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים לָעֲזָרָה {ג}, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא אִסּוּר שְׁבוּת, שֶׁהַחַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ {ד}, אֵין דּוֹחֶה, דַּהֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבְּדַהּ מֵאֶתְמוֹל. וְכֵן הֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ שֶׁל קָרְבָּן פֶּסַח לְהָסִיר מוּמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא אִסּוּר שְׁבוּת, שֶׁחוֹתְכָהּ בְּשִׁנָּיו אוֹ בְיָדוֹ, אֵינָן דּוֹחִים. וְהָא דִתְנַן בְּשִׁלְהֵי עֵרוּבִין חוֹתְכִין יַבֶּלֶת בַּמִּקְדָּשׁ, הַהִיא בִּיבֵשָׁה דְּמִפְרָךְ פַּרְכָא, וּמַתְנִיתִין דְּהָכָא בְּלַחָה. וְאַף עַל פִּי דִּכְשֶׁחוֹתְכָהּ בְּשִׁנָּיו אוֹ בְיָדוֹ כִּלְאַחַר יָד הוּא, אֲפִלּוּ הָכִי אָסוּר בְּלַחָה, דַּהֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבְּדַהּ מֵאֶתְמוֹל: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר דּוֹחִין. דְּסָבַר מַכְשִׁירֵי מִצְוָה דּוֹחִים אֶת הַשַּׁבָּת, בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת {ה}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} וּזְרִיקַת דָּמוֹ. תָּנָא אַגַּב שְׁחִיטָתוֹ. תּוֹסָפוֹת. דְּהָא זְרִיקָה מִשּׁוּם מַאי תְּהֵא אֲסוּרָה. וְכָתְבוּ עוֹד דְּלֹא אִצְטְרִיךְ לְמִתְנֵי וְהֶפְשֵׁטוֹ, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי בִכְלַל הֶקְטֵר חֲלָבָיו, דְּאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי הֶפְשֵׁט. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו. בַּגְּמָרָא תַנְיָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבָה מִצְוָה בִשְׁעָתָהּ, שֶׁהֲרֵי אֵבָרִים וּפְדָרִים כָּל הַלַּיְלָה וְאֵין מַמְתִּינִין עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. עַד כָּאן. וְטַעֲמָא דְמַקְדִּימִין, שֶׁהֲרֵי דָחֲתָה שְׁחִיטָה אֶת הַשַּׁבָּת כִּדְאִיתָא בִמְנָחוֹת דַּף ע"ב. וְהַיְנוּ טַעֲמָא שֶׁהֻצְרַךְ הָרַ"ב לְפָרֵשׁ גַּבֵּי שְׁחִיטָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת כוּ', דְּאִי לָאו הַהוּא קְרָא לֹא דָחִינַן לַשַּׁבָּת כְּלָל: {ג} מַשְׁמַע דִּירוּשָׁלַיִם רְשׁוּת הָרַבִּים הִיא. וּבְמִשְׁנָה ט' פֶּרֶק י' דְּעֵרוּבִין פֵּרֵשׁ הָרַ"ב דִּירוּשָׁלַיִם כַּרְמְלִית הִיא. פֵּרְשׁוּ בַתּוֹסָפוֹת דְּהָכָא לְאַחַר שֶׁנִּפְרְצוּ בָהּ פְּרָצוֹת: {ד} אָתְיָא כְבֶן בְּתֵירָה דִלְעֵיל פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה ג': {ה} רֵישׁ פֶּרֶק י"ט דְּשַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ מְלָאכָה גְמוּרָה סְבִירָא לֵיהּ דְּשָׁרֵי כִּדְאִיתָא הָתָם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אלו דברים בפסח דוחין את השבת כו': אמר הש"י בקרבן תמיד במועדו וכמו שהיה תמיד קרב בשבת כמו שכתב בפ' על עולת התמיד יעשה ונסכו כמו כן קרבן פסח היה קרב בשבת. ומחוי קרביו פירוש שיוציאו ממנו הרעי. ומה שאסר חתיכת יבלתו הוא שיחתוך אותה בכלי אם יש שם יבלת אבל ביד מותר לחתכה בשבת כאשר נתבאר בסוף עירובין הרכבתו והבאתו הוא מלאכה לפי שהוא משאוי לדעת חכמים אבל לדעת בן בתירא אינו משוי כאשר נתבאר מדעתו בפרק הרביעי מזו המסכתא והבאתו מחוץ לתחום ג"כ אסור מדאורייתא אצל ר"ע שהוא סובר איסור תחומין דאורייתא ור"א סובר איסור תחומין דרבנן והחי נושא את עצמו ואפילו בהמה כבן בתירא ולפיכך היו אלו הדברים לפי סברתו כולן משום שבות בלבד: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ב

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲלֹא דִין הוּא, מָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, אֵלּוּ שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יוֹם טוֹב יוֹכִיחַ, שֶׁהִתִּירוּ בוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, וְאָסוּר בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבוּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַה זֶּה, יְהוֹשֻׁעַ, מָה רְאָיָה רְשׁוּת לְמִצְוָה {ו}. הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר, הַזָּאָה תוֹכִיחַ, שֶׁהִיא מִצְוָה וְהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל אֵלּוּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִצְוָה וְהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְעָלֶיהָ אֲנִי דָן, וּמָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינוֹ דִּין שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹ חִלּוּף, מָה אִם הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תִדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עֲקִיבָא, עָקַרְתָּ מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמֹעֲדוֹ (במדבר ט), בֵּין בְּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת. אָמַר לוֹ, רַבִּי, הָבֵא לִי מוֹעֵד לָאֵלּוּ כַּמּוֹעֵד לַשְּׁחִיטָה. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת:

 ר"ע מברטנורה  שְׁחִיטָה שֶׁהִיא. אֲסוּרָה בְחֻלִּין בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם אִסּוּר מְלָאכָה גְמוּרָה, אַף עַל פִּי כֵן דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת בַּפֶּסַח: אֵלּוּ שֶׁהֵם מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא יִדְחוּ. בִּתְמִיהָה: יוֹם טוֹב יוֹכִיחַ. שֶׁהִתִּירוּ בוֹ שְׁחִיטָה וּבִשּׁוּל שֶׁהוּא אַב מְלָאכָה, וּמֻתָּרִין לְהֶדְיוֹט, וְאָסְרוּ בוֹ לְהָבִיא דָבָר מִחוּץ לַתְּחוּם וּלְאָכְלוֹ, הוֹאִיל וְהָיָה אֶפְשָׁר לוֹ מֵאֶתְמוֹל, וְאַף עַל גַּב דִּתְחוּמִים מִדְּרַבָּנָן: מָה רְאָיָה רְשׁוּת לְמִצְוָה. אֲכִילַת הֶדְיוֹט רְשׁוּת הִיא, וְצֹרֶךְ גָּבוֹהַּ מִצְוָה הִיא, וְאִם הֶעֱמִידוּ חֲכָמִים אִסּוּר שְׁבוּת שֶׁלָּהֶן בִּמְקוֹם רְשׁוּת, יַעֲמִידוּהוּ אַף בִּמְקוֹם מִצְוָה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר כָּל שִׂמְחַת יוֹם טוֹב מִצְוָה הִיא, וַאֲפִלּוּ הָכִי אֵינָהּ דּוֹחָה שְׁבוּת: הַזָּאָה תוֹכִיחַ שֶׁהִיא מִצְוָה. בִּטְמֵא מֵת שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבַּת עֶרֶב הַפֶּסַח, שֶׁאִם לֹא יַזֶּה לֹא יַעֲשֶׂה פִסְחוֹ {ז}, וַאֲפִלּוּ הָכִי אֵינוֹ דוֹחֶה, דְּהָכִי קִים לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּלֹא דַּחְיָא. וְהַזָּאָה שְׁבוּת הִיא, דְּמֵחֲזֵי כְּמָאן דִּמְתַקֵּן גַּבְרָא: וְעָלֶיהָ אֲנִי דָן. וְגַם עַל הַהַזָּאָה אֲנִי חוֹלֵק וְאוֹמַר שֶׁתִּדְחֶה וְלֹא יְעַכְּבֵהוּ מִפֶּסַח, מִקַּל וָחֹמֶר זֶה בְּעַצְמוֹ: אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא אוֹ חִלּוּף. אוֹ אֲנִי אַחֲלִיף אֶת הַדִּין. דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ דְּהַזָּאָה מְעַכְּבָא, וְיָלְפִינַן בְּקַל וָחֹמֶר מִנַּהּ לִשְׁחִיטָה [שֶׁתְּעַכֵּב]: בְּמֹעֲדוֹ. וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ {ח} (בְּמִדְבָּר ט): הָבֵא לִי מוֹעֵד לָאֵלּוּ. שֶׁיְּהֵא לָהֶם זְמַן קָבוּעַ, כְּמוֹ שֶׁקֶּבַע לַשְּׁחִיטָה, הִלְכָּךְ כֵּיוָן שֶׁלֹּא קָבַע לָהֶם זְמַן וּמָצֵי לְמֶעֱבַד מֵאֶתְמוֹל, לֹא דַחְיָא, וְהַזָּאָה נַמִּי לָאו מִגּוּפֵיהּ דְּפֶסַח הִיא, וְלֹא כְתִיב בֵּיהּ בְּמוֹעֲדוֹ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ו} רְשׁוּת לְמִצְוָה. מַשְׁמַע דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוֹדֶה דְּבִרְשׁוּת הֶעֱמִידוּ דִבְרֵיהֶם. וּבְרֵישׁ פֶּרֶק כ' דְּשַׁבָּת סְבִירָא לֵיהּ דְּנוֹתְנִין לַתְּלוּיָה בְשַׁבָּת. וּבַתּוֹסָפוֹת תֵּרְצוּ דְּלֹא שָׁרֵי אֶלָּא דַוְקָא בִמְשַׁמֶּרֶת, דְּלֹא הָוֵי מְלָאכָה כֻּלֵּי הַאי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} וּמַשְׁמַע שֶׁאִם יַזֶּה וְיִטְבֹּל יַעֲשֶׂה פִסְחוֹ. וּלְקַמָּן בְּפֶרֶק ח' מִשְׁנָה ה' חָזַר בּוֹ הָרַ"ב, עַיֵּן שָׁם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ח} סִיּוּמָא דִקְרָא בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אוֹתוֹ בְמֹעֲדוֹ. וּבְסִפְרֵי דְּמִבְּמוֹעֲדוֹ קַמָּא יָלֵיף בִּגְזֵרָה שָׁוָה מִתָּמִיד דְּדָחֵי שַׁבָּת, וּמִבָּתְרָא יָלֵיף דְּדוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה, לְכָךְ נִרְאֶה דְּלֹא גָרְסִינַן בֵּין הָעַרְבַּיִם בַּמִּשְׁנָה: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אמר רבי אליעזר והלא דין הוא מה אם שחיטה שהיא כו': רבי יהושע סובר שמחת י"ט מצוה [מ"מ] מבטל שמחת י"ט כשיהיה באותה שמחה דבר שיהיה אסור משום שבות כגון הניגון בתופים ובמחולות ובכנורות ובצלצלים שכל זה אסור בי"ט אע"פ שהיא מצוה אצלו ולפיכך היה נכון אצלו להשיב ולומר י"ט יוכיח ורצה באמרו הזיה הזאת מי חטאת המחויבת לטמא מת בשלישי ושביעי כי כשיחול שלישי או שביעי שלו בשבת אין מזין עליו וכמו כן אם יחול שביעי שלו יום שלשה עשר והיה יום שבת אין מזין עליו וישאר טמא ולא יקריב קרבן פסח ורבי אליעזר סובר שמזין עליו בשבת כדי שלא יבטל עליו קרבן פסח כי אם ישאר למחרתו שהוא יום י"ד והוזה עליו וטבל אסור להקריב פסח כמו שיתבאר. והלכה כרבי עקיבא: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ג

אֵימָתַי מֵבִיא חֲגִיגָה עִמּוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא בָא בְּחֹל, בְּטָהֳרָה וּבְמֻעָט. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בָא בְּשַׁבָּת, בִּמְרֻבֶּה וּבְטֻמְאָה, אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה:

 ר"ע מברטנורה  אֵימָתַי מְבִיאִים עִמּוֹ חֲגִיגָה. עִם הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן: בִּזְמַן שֶׁהוּא בָא בְּחֹל וּבְטָהֳרָה. דְּאַף עַל גַּב דְּפֶסַח דָּחֵי שַׁבָּת וְטֻמְאָה, חֲגִיגָה לֹא דַחְיָא שַׁבָּת {ט}: וּבְמֻעָט. שֶׁהָיָה פֶסַח מֻעָט לַאֲכִילַת בְּנֵי חֲבוּרָה, וְאוֹכְלִין הַחֲגִיגָה תְחִלָּה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַפֶּסַח גְּמַר שְׂבִיעָתָן {י}: בִּמְרֻבֶּה. שֶׁהָיְתָה הַחֲבוּרָה מֻעֶטֶת וְדַי לָהֶן בַּפֶּסַח לְבַדּוֹ: וּבְטֻמְאָה. שֶׁרֹב צִבּוּר טְמֵאִין: אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה. שֶׁחֲגִיגַת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר רְשׁוּת הִיא וְלֹא חוֹבָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ט} וְאֶפְשָׁר דִּלְהָכִי לֹא נָקַט נַמִּי וְטֻמְאָה, דְּלֹא לֵיתֵי לְמִטְעֵי דְּתַרְוַיְהוּ כִי הֲדָדֵי לֹא דַחְיָא, לְהָכִי לֹא נָקַט אֶלָּא חֲדָא, וְהוּא הַדִּין לְאִינָךְ: {י} וְתֵחָשֵׁב לָהֶן אֲכִילָה. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אימתי מביא חגיגה עמו כו': חגיגת יום ארבעה עשר היא רשות ולא חובה ולפיכך אם היה ארבעה עשר יום שבת או אם יהיה יום חול ויהיו הפסחים רבים או יהיה אותו הפסח בא בטומאה כאשר יתבאר בפרק שלאחר זה אין מביאין חגיגה עם הפסח יום י"ד: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ד

חֲגִיגָה הָיְתָה בָאָה מִן הַצֹּאן, מִן הַבָּקָר, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, מִן הַזְּכָרִים וּמִן הַנְּקֵבוֹת. וְנֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד:

 ר"ע מברטנורה  מִן הַבָּקָר. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּפֶּסַח, שֶׁאֵינוֹ בָא לֹא מִן הַבָּקָר וְלֹא מִן הַנְּקֵבוֹת: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  חגיגה היתה באה מן הצאן מן הבקר כו': יודיעך בזו ההלכה כי חגיגת ארבעה עשר אע"פ שהיא רשות ואינו יוצא בה משום חגיגה דינה ודין חגיגה שוה ואין ביניהם הפרש לא במין הקרבן ולא בזמן האכילה ועוד יתבארו הדינים המחויבים בחגיגה במסכת חגיגה: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ה

הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ {יא} בְשַׁבָּת, חַיָּב עָלָיו חַטָּאת. וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשׁוּם פֶּסַח, אִם אֵינָן רְאוּיִין, חַיָּב. וְאִם רְאוּיִין הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה אִם הַפֶּסַח שֶׁהוּא מֻתָּר לִשְׁמוֹ, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמוֹ, חַיָּב, זְבָחִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין לִשְׁמָן, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָן, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּפֶּסַח, שֶׁשִּׁנָּהוּ לְדָבָר אָסוּר, תֹּאמַר בַּזְּבָחִים, שֶׁשִּׁנָּן לְדָבָר הַמֻּתָּר. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֵמוּרֵי צִבּוּר יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן מֻתָּרִין לִשְׁמָן, וְהַשּׁוֹחֵט לִשְׁמָן, חַיָּב. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְאֵמוּרֵי צִבּוּר שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קִצְבָּה {יב}, תֹּאמַר בַּפֶּסַח שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם אֵמוּרֵי צִבּוּר, פָּטוּר:

 ר"ע מברטנורה  הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וְסָבוּר כְּשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לִשְׁמוֹ כָּךְ מֻתָּר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ: חַיָּב חַטָּאת. שֶׁחִלֵּל שַׁבָּת בְּשׁוֹגֵג: אִם אֵינָן רְאוּיִין. לְפֶסַח, כְּגוֹן עֵגֶל אוֹ אַיִל בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים אוֹ נְקֵבָה, חַיָּב עָלָיו חַטָּאת אִם נִתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ שַׁבָּת אוֹ סָבוּר שֶׁמֻּתָּר לִשְׁחֹט זְבָחִים אֲחֵרִים לְשֵׁם פֶּסַח בְּשַׁבָּת, דְּהַאי לָאו טוֹעֶה בִדְבַר מִצְוָה, דְּהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁאֵין זֶה כָּשֵׁר לְפֶסַח: וְאִם רְאוּיִין הֵן. כְּגוֹן שֶׂה בֶּן שָׁנָה שֶׁל שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטוֹ לְשֵׁם פֶּסַח, דְּמִתּוֹךְ שֶׁהוּא טָרוּד וּבָהוּל לִשְׁחֹט פִּסְחוֹ טָעָה בְדָבָר זֶה וְלֹא נִזְכַּר שֶׁהִקְדִּישׁוֹ לְזֶבַח אַחֵר: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת. אַף עַל פִּי שֶׁטָּעָה בִדְבַר מִצְוָה: וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. דְּקָסָבַר טָעָה בִדְבַר מִצְוָה וְעָשָׂה מִצְוָה כָּל דְּהוּא פָּטוּר מֵחִיּוּב חַטָּאת שֶׁבָּהּ, וְזֶה עָשָׂה מִצְוָה שֶׁהִקְרִיב קָרְבָּן, דְּכָל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁרִים, וְאַף הַנִּשְׁחָטִים לְשֵׁם פֶּסַח מַכְשִׁיר לְהוּ רַבִּי יְהוּדָה בְּפֶרֶק תָּמִיד נִשְׁחָט: מָה אִם הַפֶּסַח. שֶׁמֻּתָּר לְשָׁחְטוֹ בְשַׁבָּת לִשְׁמוֹ, שִׁנָּה אֶת שְׁמוֹ אוֹדֵית מִיהָא דְּחַיָּב חַטָּאת כִּדְקָתָנֵי לְעֵיל: שֶׁשִּׁנָּהוּ לְדָבָר הָאָסוּר. שֶׁשְּׁחָטוֹ לְשֵׁם קָרְבָּנוֹת אֲחֵרִים שֶׁאֲסוּרִים לְשָׁחְטָן בְּשַׁבָּת: שֶׁשִּׁנָּהוּ לְדָבָר הַמֻּתָּר. שֶׁשּׁוֹחֲטוֹ לְשֵׁם דָּבָר הַמֻּתָּר לְשָׁחְטוֹ בְּשַׁבָּת: אֵמוּרֵי צִבּוּר. קָרְבָּנוֹת הָאֲמוּרִים בְּצִבּוּר בְּשַׁבָּת כְּגוֹן תְּמִידִים וּמוּסָפִים יוֹכִיחוּ, שֶׁמֻּתָּרִים לְשָׁחְטָן לִשְׁמָן, וְהַשּׁוֹחֵט שְׁאָר זְבָחִים לִשְׁמָן בְּשַׁבָּת חַיָּב: שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קִצְבָּה. שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֲחֵרִים עֲסוּקִין בִּשְׁחִיטָתוֹ, וְכֵיוָן שֶׁנִּשְׁחַט הַתָּמִיד יוֹדֵעַ הוּא שֶׁאֵין צָרִיךְ לִשְׁחֹט עוֹד, הִלְכָּךְ אֵין זֶה טוֹעֶה אֶלָּא שׁוֹגֵג, דְּלֹא הָיָה לוֹ לִטְעוֹת בַּדָּבָר: תֹּאמַר בַּפֶסַח שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּה. דְּהַכֹּל צְרִיכִין לְכָךְ, וַהֲרֵי הוּא רוֹאֶה אֲחֵרִים הַרְבֵּה עֲסוּקִים בְּכָךְ וְטָרוּד הוּא לְהִתְעַסֵּק בַּמִּצְוָה, וַאֲפִלּוּ שָׁחַט הוּא פֶסַח כְּבָר וּמָצָא זֶבַח זֶה עוֹמֵד בָּעֲזָרָה וּכְסָבוּר שֶׁהוּא פֶסַח וּשְׁחָטוֹ לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא, טוֹעֶה בִדְבַר מִצְוָה הוּא: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת זְבָחִים אֲחֵרִים כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה לְשֵׁם אֵמוּרֵי צִבּוּר פָּטוּר. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יא} שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ כוּ'. וְאִם תֹּאמַר לְמַאי דְּמַסְּקִינַן בְּרֵישׁ פֶּרֶק י"ד דְּשַׁבָּת דְּחוֹבֵל אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בְצָרִיךְ לַדָּם, דְּאִי לָאו הָכִי מְקַלְקֵל הוּא, וְהָכָא נַמִּי הֲרֵי מְקַלְקֵל הוּא. וּבַגְּמָרָא פָרֵיךְ לַהּ בַּמִּשְׁנָה דִּלְקַמָּן אַשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו מַאי תִּקֵּן. וּמַסִּיק תִּקֵּן לְהוֹצִיא מִידֵי נְבֵלָה: {יב} שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קִצְבָּה. בַּגְּמָרָא פָרֵיךְ, וַהֲרֵי תִינוֹקוֹת [שַׁבָּת פי"ט נ"ד] דְּיֵשׁ לָהֶן קִצְבָּה וּפוֹטֵר רַבִּי יְהוּדָה. וּמְשָׁנֵי דְּהָכָא כְּגוֹן שֶׁקָּדַם וְשַׁחֲטִינְהוּ לְאֵמוּרֵי צִבּוּר בְּרֵישָׁא. וְהָתָם נַמִּי אִי קָדִים וּמָל שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה דְּחַיָּב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב כו': מה שאמר ר' יהושע אם אמרת בפסח ששינוהו לדבר האסור רוצה בו שהוא כששחטו לשם שלמים וכיוצא בהן בשבת. וידוע כי השלמים ושאר קרבנות יחיד אסור להקריבן בשבת וכששחט שלמים וזולתה בשבת לשם פסח כבר שינה שמו לדבר מותר כי הפסח מותר להקריבו באותה שבת. ומאמר ר' אליעזר אימורי צבור יוכיחו ענינו התמידין והמוספין שמותר להקריבן בשבת לשמן אבל מי ששחט פסח בי"ד שחל להיות בשבת לשם תמיד או לשם מוסף חייב חטאת אע"פ ששינהו לדבר המותר ולא חלק ר' יהושע בזה כאשר בארנו הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת ולא חלק ר' יהושע בזה ופירש קצבה דבר קצוב כי התמידים והמוספין שהן קרבנות צבור אין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהם ולפי שהם ידועים במנין ואין רשות לכל אדם להקריבן יהיה השוחט לשמן חייב והלכה כר' יהושע: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ו

שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לַעֲרֵלִין וְלִטְמֵאִין, חַיָּב. לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לְמוּלִין וְלַעֲרֵלִין, לִטְהוֹרִים וְלִטְמֵאִים, פָּטוּר. שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא בַעַל מוּם, חַיָּב. שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא טְרֵפָה בַסֵּתֶר, פָּטוּר. שְׁחָטוֹ וְנוֹדַע שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יָדָם, אוֹ שֶׁמֵּתוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת:

 ר"ע מברטנורה  לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו פָּטוּר וְכוּ'. דְּהָא פֶּסַח כָּשֵׁר הוּא, דְּאָמְרִינַן פֶּרֶק תָּמִיד נִשְׁחָט דְּהַשּׁוֹחֵט לַפְּסוּלִים וְלַכְּשֵׁרִים לֹא פָסַל: שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא בַעַל מוּם חַיָּב. דְּשׁוֹגֵג הוּא וְלֹא אָנוּס, שֶׁהָיָה לוֹ [לְבַקְּרוֹ]: שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יָדָם. מִמֶּנּוּ קֹדֶם שְׁחִיטָה וְנִמְנוּ עַל אַחֵר: אוֹ שֶׁמֵּתוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ. דְּעַכְשָׁיו לֹא נִתְּנָה שַׁבָּת לִדָּחוֹת אֶצְלָם: פָּטוּר. שֶׁאָנוּס הוּא, דְּלֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁכָּךְ הוּא וְלֹא הָיָה לוֹ לִבְדֹּק עַל כָּךְ: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו לערלין כו': כבר בארנו בפרק חמישי כי פסח ששחטו לכשרים ולפסולים כשר לפיכך כששחטו בשבת למולים ולערלים פטור אבל כששחטו בשבת לפסולים שהפסח פסול בשוגג הוא חייב חטאת במזיד חייב סקילה וכמו כן כשנמצא בעל מום לפי שהיה לו לבקרו ואח"כ ישחטנו בשבת וכמו כן כשנמצא בו טריפה גלויה כמו נקובת הראש וחתוך הרגלים וכיוצא בהן אבל אם היתה טריפה נסתרת ולא נודע עד לאחר שחיטה כמו נקובת הלב והריאה וכיוצא בהן פטור. וענין אמרו פטור בכל זה המאמר ר"ל שהוא פטור מהבאת חטאת: (רמב"ם)

פרק ז


פרק ז - משנה א

כֵּיצַד צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח, מְבִיאִין שַׁפּוּד שֶׁל רִמּוֹן, תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו {ב} עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ, וְנוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו וְאֶת בְּנֵי מֵעָיו לְתוֹכוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּמִין בִּשּׁוּל הוּא זֶה, אֶלָּא תוֹלִין חוּצָה לוֹ:

 ר"ע מברטנורה  כֵּיצַד צוֹלִין. שַׁפּוּד שֶׁל רִמּוֹן. וְלֹא שְׁאָר עֵצִים, דְּמַפְּקִי מַיָּא וַהֲוָה לֵיהּ בָּשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמַּיִם, וְרִמּוֹן לֹא מַפִּיק מַיָּא. וּבְשַׁפּוּד שֶׁל מַתֶּכֶת לֹא, כְּדִלְקַמָּן, דְּחַם מִקְצָתוֹ חַם כֻּלּוֹ {א} וְנִצְלֶה מֵחֲמַת שַׁפּוּד, וְרַחֲמָנָא אָמַר צְלִי אֵשׁ וְלֹא צְלִי דָבָר אַחֵר: כְּמִין בִּשּׁוּל הוּא זֶה. שֶׁמִּתְבַּשְּׁלִין בְּנֵי מֵעָיו לְתוֹכוֹ כִּבְתוֹךְ הַקְּדֵרָה: תּוֹלִין חוּצָה לוֹ. תּוֹחֲבָן בַּשַּׁפּוּד לְמַעְלָה מִפִּיו שֶׁל טָלֶה {ג}. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} שֶׁהַפְּנִימִי מִתְחַמֵּם עַל יְדֵי קְצָתוֹ הַחִיצוֹן. רַשִׁ"י: {ב} תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו. לְפִי שֶׁנּוֹתֵן הַגַּס שֶׁבַּשַּׁפּוּד לְמַטָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפֹּל הַפֶּסַח וְאָז הֲוָה בֵית הַשְּׁחִיטָה לְמַטָּה וְקָדָיֵיב דָּמָא דֶּרֶךְ שָׁם. תוֹסָפוֹת: {ג} וְצָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהֵם מְסֻבָּבִים וּכְרוּכִים בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יִפְּלוּ מֵעַל הָרֹאשׁ, שֶׁהֲרֵי פִי הַטָּלֶה לְמַטָּה: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כיצד צולין את הפסח מביאין שפוד כו' מה שבחרו עץ של רימון הוא לפי שאין יוצאין ממנו מים כשיחם כדי שלא יהא בשל מבושל במים והלכה כרבי עקיבא: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ב

אֵין צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח לֹא עַל הַשַּׁפּוּד וְלֹא עַל הָאַסְכְּלָא. אָמַר רַבִּי צָדוֹק, מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר לְטָבִי עַבְדּוֹ, צֵא וּצְלֵה לָנוּ אֶת הַפֶּסַח עַל הָאַסְכְּלָא. נָגַע בְּחַרְסוֹ שֶׁל תַּנּוּר, יִקְלֹף אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַחֶרֶס וְחָזַר עָלָיו, יִטֹּל אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַסֹּלֶת, יִקְמֹץ אֶת מְקוֹמוֹ:

 ר"ע מברטנורה  אָמַר רַבִּי צָדוֹק כוּ'. מַתְנִיתִין חַסּוֹרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, וְאִם אַסְכָּלָה מְנֻקֶּבֶת {ד} הִיא כְּשֵׁרָה, וְאָמַר רַבִּי צָדוֹק וְכוּ', וַהֲלָכָה כְּרַבִּי צָדוֹק: נָגַע הַפֶּסַח בְּחַרְסוֹ שֶׁל תַּנּוּר יִקְלֹּף. מִן הַפֶּסַח מָקוֹם הַנּוֹגֵעַ בַּתַּנּוּר, שֶׁנִּצְלָה שָׁם מֵחֹם חֶרֶס הַתַּנּוּר וְלֹא צְלִי אֵשׁ הוּא: נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַחֶרֶס וְחָזַר אֵלָיו. שֶׁחָזַר שֻׁמָּן שֶׁנִּתְחַמֵּם מִן הַחֶרֶס וְנִבְלַע בַּפֶּסַח {ה}: יִטֹּל אֶת מְקוֹמוֹ. וְלֹא סַגִּי בִקְלִיפָה אֶלָּא בִנְטִילָה כָּעֳבִי אֶצְבַּע, דְּשֻׁמָּן נִבְלָע בְּתוֹכוֹ הַרְבֵּה, וְאוֹתוֹ שֻׁמָּן צָלִי מִן הַחֶרֶס הוּא: נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַסֹּלֶת. וְהַסֹּלֶת רוֹתַחַת, דְּמִצְלֵּי רֹטֶב מֵחֲמַת סֹלֶת, וְהַהוּא רֹטֶב שֶׁבְּתוֹךְ הַסֹּלֶת אָסוּר לְמֵיכְלֵיהּ, דַּהֲוָה לֵיהּ צָלִי מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר, הִלְכָּךְ יִקְמֹץ אֶת מְקוֹמוֹ וְיִשְׂרֹף אוֹתוֹ קֹמֶץ {ו} כִּשְׁאָר קָדָשִׁים הַפְּסוּלִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ד} וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י עֲשׂוּיָה כִבְרִיחִים כְּעֵין שֶׁלָּנוּ, וְיֵשׁ חָלָל גָּדוֹל בֵּין בְּרִיחַ לִבְרִיחַ, וְנוֹתֵן הַשַּׁפּוּד (רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁל רִמּוֹן) לְרָחְבּוֹ, וְכָל הַטָּלֶה נִצְלֶה בָאֲוִיר שֶׁבֵּין שְׁנֵי בְרִיחִים, שֶׁאֵין בְּשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בַּבַּרְזֶל: {ה} וְאִם תֹּאמַר נָגַע בְּחַרְסוֹ כוּ' אַמַּאי סַגִּי לֵיהּ בִּקְלִיפָה, הֲלֹא הָרֹטֶב שֶׁיֵּשׁ בְּאוֹתוֹ קְלִיפָה נִבְלָע בַּפֶּסַח עַד כְּדֵי שֶׁיִּטֹּל [אֶת מְקוֹמוֹ], וְאִיכָּא לְאוֹקְמֵי בְּשֶׁאֵין רֹטֶב כִּי אִם מְעַט, וּמְעַט רֹטֶב אֵינוֹ אוֹסֵר כָּל כָּךְ כְּדִלְקַמָּן גַּבֵּי סִיכָה. תּוֹסָפוֹת: {ו} רַשִׁ"י. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר גַּבֵּי קְלִיפָה וּנְטִילָה שֶׁאֵין בָּהֶם תַּעֲרֹבוֹת חֻלִּין: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אין צולין את הפסח לא על השפוד כו': נגע בחרסו של תנור יקלף את מקומו כו': אסור לצלות בשפוד של ברזל לפי שהוא מתחמם וצולה הבשר ואנו צריכים לצלותו בחמימות האש בלי אמצעי כמו שאמר הש"י צלי אש ולא צלי דבר אחר ולזאת המשנה שעורו הוא כך ולא באסכלא ואם אסכלא מנוקבת היא כשירה א"ר צדוק וכו' וכן כשיזוב מלחלוחיתו על הסולת כאשר זכר יסיר אותו הסולת כי אסור לאכול ממנו אלא מה שנשאר בעצמותו [קשה] אבל מה שיזוב ממנו הרי הוא כמרק. והלכה כרבי צדוק: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ג

סָכוֹ בְשֶׁמֶן תְּרוּמָה, אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים, יֹאכֵלוּ. אִם יִשְׂרָאֵל, אִם חַי הוּא, יְדִיחֶנּוּ {ז}. וְאִם צָלִי הוּא, יִקְלֹף {ח} אֶת הַחִיצוֹן. סָכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ דָמִים עַל בְּנֵי חֲבוּרָה, שֶׁאֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִירוּשָׁלָיִם:

 ר"ע מברטנורה  סָכוֹ בְשֶׁמֶן תְּרוּמָה. שֶׁמֻּתָּר לָסוּךְ הַפֶּסַח בְּמֵי פֵרוֹת: אִם חַי יְדִיחֶנּוּ. דְּלֹא בָלַע: וְאִם צָלִי הוּא. בָּעֵי קְלִיפָה מִשּׁוּם דְּבָלַע: שֶׁאֵין פּוֹדִים. מוֹכְרִים {ט}: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִירוּשָׁלַיִם. וַאֲפִלּוּ לְאָכְלוֹ בְטָהֳרָה, דִּכְתִיב (דְּבָרִים יד) וְנָתַתָּ בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ז} יְדִיחֶנּוּ. וִינַגֵּב. הָרַמְבַּ"ם: {ח} יִקְלֹף. וְאִם תֹּאמַר וּמַאי שְׁנָא מֵרֹטֶב דִּלְעֵיל דְּיִטֹּל מְקוֹמוֹ, וּבַגְּמָרָא שָׁאנֵי סִיכָה דְּמַשֶּׁהוּ בְעָלְמָא הוּא דְעָבִידֵי: {ט} דִּכְתִיב וְנָתַתָּ כוּ', כֵּן כָּתַב רַשִׁ"י. וְהִקְשׁוּ בַתּוֹסָפוֹת דְּהָא קְרָא בְּפִדְיוֹן מַיְרֵי שֶׁמּוֹצִיאוֹ מִקְּדֻשָּׁתוֹ וּמְחַלְּלוֹ עַל דָּבָר אַחֵר, אֲבָל הָכָא אֲפִלּוּ לְאָכְלוֹ בִקְדֻשָּׁתוֹ כִּדְפֵּרֵשׁ בַּקּוּנְטְרֵס. וְנִרְאֶה לְרִ"י דְּבִירוּשָׁלַיִם גָּזְרוּ מִדְּרַבָּנָן מְכִירָה אַטּוּ פְדִיָּה דְּאָסוּר מִן הַתּוֹרָה. וּלְרַשְׁבָּ"א נִרְאֶה דְּלֹא אָסְרוּ מְכִירָה אֶלָּא מִשּׁוּם בִּזְיוֹן מִצְוָה, כְּדִתְנַן בְּרֵישׁ מַסֶּכֶת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  סכו בשמן תרומה אם חבורת כהנים יאכלו כו': כבר קדם לך כי מותר לסוך הפסח במשקין ובמי פירות וההלכה כולה מפורשת: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ד

חֲמִשָּׁה דְבָרִים בָּאִין בְּטֻמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטֻמְאָה. הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, נֶאֱכָל בְּטֻמְאָה, שֶׁלֹּא בָא מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה:

 ר"ע מברטנורה  חֲמִשָּׁה דְבָרִים. אֵין לְךָ בְצִבּוּר קָרְבָּן נֶאֱכָל אֶלָּא אֵלּוּ, וְקָרְבַּן צִבּוּר דּוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה, דְּיָלְפִינַן מִפֶּסַח דִּכְתִיב בֵּיהּ בְּמוֹעֲדוֹ, וְדוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה כְּשֶׁרֹב הַקָּהָל טְמֵאִים, דְּהָכִי אָמְרִינַן אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא וְכוּ', יָחִיד נִדְחֶה וְאֵין צִבּוּר נִדְחִין, וּבְקָרְבְּנוֹת צִבּוּר כְּתִיב (בְּמִדְבָּר כט) אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם {י}, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בַּפֶּסַח בְּמוֹעֲדוֹ, וְאַשְׁמְעִינַן מַתְנִיתִין דְּאַף עַל גַּב דִּקְרֵבִין בְּטֻמְאָה לְאַפּוֹקֵי צִבּוּר יְדֵי חוֹבָתָן, אֵין נֶאֱכָלִים בְּטֻמְאָה. וְהָא דְתָנֵי חֲמִשָּׁה דְבָרִים וְלֹא תָנֵי קָרְבְּנוֹת צִבּוּר וְכוּ', מִנְיָנָא לְמַעוֹטֵי חֲגִיגַת הָרְגָלִים כֻּלָּם, דְּדָמוּ לְקָרְבַּן צִבּוּר מִשּׁוּם דְּאָתוּ בִכְנוּפְיָא בַּאֲסֵפַת חֲבֵרִים לָרֶגֶל, וְאֵינָם דּוֹחִים אֶת הַטֻּמְאָה כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין דּוֹחִים אֶת הַשַּׁבָּת {יא}: זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר. כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת, שֶׁאֵין שְׁלָמִים אֲחֵרִים לַצִּבּוּר: וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. וְלֹא תָנֵי שְׂעִירֵי רְגָלִים, דְּכֵיוָן דְּאַשְׁמְעִינַן זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר שֶׁהֵן מִינֵי דָמִים וְאֵין נֶאֱכָלִין בְּטֻמְאָה, הוּא הַדִּין לְכָל שְׁאָר מִינֵי דָמִים, וְלֹא אִיצְטְרִיךְ לְמִתְנֵי שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא כְתִיב בְּהוּ מוֹעֵד {יב}, וְסָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא לֹא לִדְחוּ אֶת הַטֻּמְאָה, דְּהָא כָּל קָרְבְּנוֹת צִבּוּר מִמּוֹעֵד נָפְקָא לָן, דִּכְתִיב בְּכֻלְּהוּ אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם {יג}: שֶׁלֹּא בָא מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה. שֶׁכְּשֶׁנִּצְטַוָּה עִקַּר מִצְוַת פֶּסַח לַאֲכִילָה נִצְטַוָּה, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת יב) לְפִי אָכְלוֹ, וְכִי שַׁרְיֵהּ רַחֲמָנָא לַאֲתוֹיֵי בְטֻמְאָה מֵאִישׁ נִדְחֶה וְאֵין צִבּוּר נִדְחִין, אַדַּעְתָּא לְמֵיכְלֵיהּ שַׁרְיֵהּ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {י} וּבַבְּרַיְתָא, מִנַּיִן לָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם הָאֲמוּרִים בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים וְאֵינָם אֲמוּרִים בְּפִנְחָס, תַּלְמוּד לוֹמַר (וַיִּקְרָא כג) וַיְּדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' וְגוֹ': {יא} כִּדְנָפְקָא לָן בַּגְּמָרָא דַּף ע' דְּאָמַר קְרָא כוּ': {יב} וְאַף עַל גַּב דִּבְפָרָשַׁת פִּנְחָס כְּתִיב נַמִּי רֹאשׁ חֹדֶשׁ, הֲוָה אֲמֵינָא דְּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם דִּכְתִיב בַּסּוֹף לֹא קָאֵי אַרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֶלָּא אַשְּׁאָר יָמִים טוֹבִים דִּכְתִיבֵי בַתְרֵיהּ, דְּאִקְּרוּ רְגָלִים כְּמוֹ דְמַצְרְכִינַן קְרָאֵי אַשַּׁבָּת וְתָמִיד. תּוֹסָפוֹת: {יג} קָא מַשְׁמַע לָן דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אִקְּרֵי מוֹעֵד כִּדְאַבַּיֵי, דְּאָמַר אַבַּיֵּי קָרָא עָלַי מוֹעֵד (אֵיכָה א), וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י תַּמוּז דְּשִׁלּוּחַ מְרַגְּלִים מַלּוּיֵי מַלְּיוּהַ, וְכָלוּ אַרְבָּעִים יוֹם דִּידְהוּ בְתִשְׁעָה בְאָב, וְיוֹם עִבּוּר הַחֹדֶשׁ קָרוּי מוֹעֵד. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת וְתֵימַהּ וְלִתְנֵי שְׂעִיר רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְלֹא לִתְנֵי אִידָךְ. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  חמשה דברים באין בטומאה כו': אמר השם ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ונתן בהם הדין שידחו מפסח ראשון לפסח שני והקבלה כי זה הוא לפי שהן מועטין אבל אם היו הקהל כולם טמאין או רובם יקריבו הפסח והם טמאים וכן אמרו יחידים נדחים לפסח שני ואין צבור נדחה לפסח שני וכמו כן כל קרבנות צבור כולם מקריבין אותן בטומאה כשנטמאו רובן לפי שאנו למדין מן הפסח לכולן כי אמר הש"י בפסח במועדו ואמר בקרבנות צבור כולם אלה תעשו לה' במועדיכם ונתן לכולם מועד וכמו כן כל מה שיש לו זמן קבוע יבא בטומאה כשנטמא רוב הקהל או רוב הכהנים כאשר יתבאר ואלו החמשה שמנה הם מדברים הנאכלים מקרבנות צבור והנותר ישרף וכמו כן שעירי מועדים דינם ודין שעירי ראשי חדשים אחד לפי שהם כולם חטאת הצבור. ואמרו חמשה ולא אמר אלו הדברים באין בטומאה למעוטי חגיגת חמשה עשר שענינה נפרש עוד כי אע"פ שהיא כקרבן צבור כמו שאינה קרבה בשבת כמו שבארנו כך אינה קרבה בטומאה: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ה

נִטְמָא הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב קַיָּם, אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם. נִטְמָא הַחֵלֶב וְהַבָּשָׂר קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם. וּבַמֻּקְדָּשִׁין אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמָא הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם:

 ר"ע מברטנורה  נִטְמָא בָשָׂר וְהַחֵלֶב קַיָּם אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם {יד}. דְּעִקַּר פֶּסַח לַאֲכִילַת אָדָם אָתֵי: וּבַמֻּקְדָּשִׁים אֵינוֹ כֵן. שֶׁאֲפִלּוּ נִטְמָא בָשָׂר וְחֵלֶב קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יד} שֶׁהַדָּם מַתִּיר אֵמוּרִים לַמִּזְבֵּחַ. רַשִׁ"י. וְכֵן צָרִיךְ לוֹמַר בְּהָרַ"ב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  נטמא הבשר והחלב קיים אינו זורק כו': כבר ידעת כי קרבן פסח לא בא אלא לאכילה ולפיכך אם נטמא הבשר אינו זורק את הדם כי לא נסמוך אלא על אכילת בשר: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ו

נִטְמָא קָהָל אוֹ רֻבּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים {טז} וְהַקָּהָל טְהוֹרִים, יֵעָשֶׂה בְטֻמְאָה. נִטְמָא מִעוּט הַקָּהָל, הַטְּהוֹרִין עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן, וְהַטְּמֵאִין עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי:

 ר"ע מברטנורה  נִטְמָא קָהָל. בְּטֻמְאַת מֵת, שֶׁאֵין פֶּסַח נִדְחֶה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה אֶלָּא מִטֻּמְאַת מֵת {טו}: יַעֲשׂוּ בְטֻמְאָה. וַאֲפִלּוּ טְמֵאִים יְחִידִים, דְּהָא [פֶסַח] דִּטְהוֹרִים גּוּפַיְהוּ בְּטֻמְאָה אָתוּ מִשּׁוּם כֹּהֲנִים, שֶׁאֵין קָרְבַּן צִבּוּר הַבָּא בְטֻמְאָה חָלוּק, מֵאַחַר שֶׁקָּרְבַּן רֻבָּם בָּא בְטֻמְאָה אַף הַיְחִידִים עוֹשִׂים בְּטֻמְאָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טו} עַיֵּן מִשְׁנָה ה' פֶּרֶק ח', וּפֶרֶק ט' מִשְׁנָה ד'. וּלְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, כִּי טֻמְאַת מֵת בִּלְבַד הִיא שֶׁתִּדְחֶה בְצִבּוּר: {טז} הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים. דְּהַיְנוּ צִבּוּר טְמֵאִים. דְּמַה לִּי אִם הָאֳכָלִין טְמֵאִים אוֹ אִם הַמַּקְרִיבִים טְמֵאִים, שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּלֹא כֹהֲנִים, וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיְּכוֹלִין לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִגְּעוּ בַבָּשָׂר, כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּרַאי טֻמְאַת אֵמוּרִים אִשְׁתְּרַאי נַמִּי טֻמְאַת בָּשָׂר: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים כו': דע זה העיקר וזכרהו והבינהו כי טומאת מת בלבד היא שתדחה בצבור ויקריבו בטומאה וכשהוא יחיד ידחה לפסח שני כמו שאמר הכתוב ואפילו היה יום שביעי שלו יום ארבעה עשר ידחו טמאים וזאת היתה השאלה ששאלו עליה למשה רבינו לפי שבא שביעי שלהם יום ארבעה עשר אמרו הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואנו נהיה טהורים בלילה וראוין לאכילה יזרק הדם עלינו היום ולאיזה דבר נמנע והוא אמרם למה נגרע כי הטעם ברור לפי שהיו טמאים והכתוב רמז לזה באומרו ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא באותו היום בלבד היו נמנעים וזה הדין הוא בטומאת מת בלבד כמו שנתננו העיקר אבל טומאת שרץ לא אלא שמקריב טמא שרץ אפילו יחיד ולערב כשיטהר יאכל פסחו בטהרה ונתבאר זה העיקר בפרק השני מתלמוד מסכת זבחים: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ז

הַפֶּסַח שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהוּא טָמֵא, הַצִּיץ מְרַצֶּה. נִטְמָא הַגּוּף, אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַנָּזִיר וְעוֹשֶׂה פֶסַח, הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַדָּם, וְאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַגּוּף. נִטְמָא טֻמְאַת הַתְּהוֹם, הַצִּיץ מְרַצֶּה:

 ר"ע מברטנורה  וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהוּא טָמֵא. הַפֶּסַח אוֹ הַדָּם {יז}: הַצִּיץ מְרַצֶּה. וּפָטוּר מִפֶּסַח שֵׁנִי: נִטְמָא. בְּעָלָיו טֻמְאַת הַגּוּף בְּמֵת: אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה. וְחַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי, דְּהָא בִּשְׁעַת זְרִיקָה לָאו בַּר מֶעְבָּד פֶּסַח הוּא, דְּרַחֲמָנָא דַחְיֵהּ: הַנָּזִיר. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ו) וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו [וְגוֹ'] וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ, דְּאִם נִטְמָא בְמֵת קֹדֶם הֲבָאַת קָרְבְּנוֹתָיו סוֹתֵר: הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַדָּם. וְתִגְלַחְתּוֹ כְשֵׁרָה וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹת יַיִן וְלִטָּמֵא לַמֵּתִים: וְאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַגּוּף. וְאִם [טָמֵא] בִּשְׁעַת הֲבָאַת קָרְבְּנוֹתָיו סוֹתֵר הַכֹּל: נִטְמָא. גּוּפוֹ: בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם. כָּל טֻמְאַת מֵת שֶׁלֹּא יָדַע בָּהּ אָדָם קֹדֶם לָכֵן נִקְרֵאת טֻמְאַת הַתְּהוֹם: הַצִּיץ מְרַצֶּה. דַּהֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי שֶׁהֻתַּר טֻמְאַת הַתְּהוֹם לָהֶם, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ אָדָם בְּטֻמְאָה זוֹ מֵעוֹלָם. וְאִם נוֹדַע לוֹ בְטֻמְאָה זוֹ אַחַר שֶׁהִקְרִיב פִּסְחוֹ אֵין צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. וְכֵן נָזִיר שֶׁנּוֹדַע לוֹ בְטֻמְאַת הַתְּהוֹם לְאַחַר שֶׁהֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו {יח} אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה. וְלֹא אָמְרוּ טֻמְאַת הַתְּהוֹם אֶלָּא בְּטֻמְאַת מֵת בִּלְבַד: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יז} וַאֲפִלּוּ לְרַבִּי יהוֹשֻׁעַ דִּסְבִירָא לֵיהּ [בְּפֶרֶק ג דִּמְנָחוֹת מִשְׁנָה ד] דִּבְיָחִיד אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטֻּמְאָה שֶׁנָּגַע בְּדָבָר הַנֶּאֱכָל כְּגוֹן בָּשָׂר, הָנֵי מִלֵּי לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד מְרַצֶּה כוּ'. וְהָא דִמְרַצֶּה, לֹא שֶׁיְּהֵא בָשָׂר טָמֵא נֶאֱכָל, דְּאֵין צִיץ מְטַהֵר וְדוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה כוּ', אֶלָּא דִמְרַצֶּה לְהַתִּיר דָּם לִזְרִיקָה. רַשִׁ"י: {יח} וּמַשְׁמַע אֲפִלּוּ קֹדֶם הַגִּלּוּחַ אֵינוֹ סוֹתֵר. וּבְמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק ט' דְּנָזִיר כָּתַב דְּנוֹדַע קֹדֶם הַגִּלּוּחַ סוֹתֵר. וְעַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ שָׁם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא כו': ואח"כ נודע שהוא טמא ר"ל הדם שנטמא ועוד יתבאר זה בסוף עדיות כי דם קדשים אינו נטמא וכי זה הדבר כולו הנמצא בטומאת הדם היא משנה ראשונה וטומאת הגוף שנטמא הכהן המקריב אותו. וטומאת התהום הוא טומאת מת נסתר ולא יודע לעולם כאלו היה בתהום ולפיכך הציץ היה מרצה לפי שא"א בה ידיעה לעולם כי אין בעולם אדם שיודע כי באותו מקום מת או קבר ונקוה שידענו וידע שנטמא ויטהר א"כ כל קרבן שיקרב והוא טמא בקבר התהום כשר והציץ מרצה עליו והיות הציץ כפרה על הפסול הנולד ההווה בקדשים הוא לשון התורה אמר הש"י והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים וגו' ואמרו בברייתא בטומאת התהום איזה היא טומאת התהום כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם הכיר בה אחד בסוף העולם אינה טומאת התהום. ואני עשיתי לך דמיון בקבר התהום לפי שהעיקר אצלנו לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ח

נִטְמָא שָׁלֵם אוֹ רֻבּוֹ, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה {יט}. נִטְמָא מִעוּטוֹ, וְהַנּוֹתָר, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְחַצְרוֹתֵיהֶן אוֹ עַל גַּגּוֹתֵיהֶן מֵעֲצֵי עַצְמָן. הַצַּיְקָנִין שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה, בִּשְׁבִיל לֵהָנוֹת מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה:

 ר"ע מברטנורה  לִפְנֵי הַבִּירָה. כָּל הַמִּקְדָּשׁ כֻּלּוֹ קָרוּי בִּירָה. וְשׂוֹרְפִים אוֹתוֹ שָׁם כְּדֵי לַבַיְּשָׁן, שֶׁיִּזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא יָבֹאוּ עוֹד לִידֵי טֻמְאָה: מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ עֵצִים {כ}: נִטְמָא מִעוּטוֹ. וְכֵן נוֹתָר שֶׁל פֶּסַח טָהוֹר: הַצַּיְקָנִין. הָעַצְרָנִין. צָרֵי עַיִן, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ מִעוּט שֶׁנִּטְמָא וְהַנּוֹתָר מִפֶּסַח טָהוֹר, לִפְנֵי הַבִּירָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יט} מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. הַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁלֵּב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶם, לְפִי שֶׁהִזְקִיקוּהוּ לְשָׂרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה כְּדֵי לְבַיְּשׁוֹ, לֹא הִטְרִיחוּהוּ לְהָבִיא עֵצִים מִשֶּׁלּוֹ, וְיָכוֹל לֵהָנוֹת מִשֶּׁל הֶקְדֵּשׁ. וְכֵן בַּצַּיְקָנִין הִתְנוּ כְּמוֹ כֵן, דְּמִתּוֹךְ צַיְקָנוּתָן הָיוּ נִמְנָעִים מִלְּשָׂרְפוֹ וַאֲתוֹ לִידֵי עֲבֵרָה: {כ} בַּגְּמָרָא, שֶׁאִם בָּא לְשָׂרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי עַצְמוֹ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני הבירה כו': הכוונה הוא שישרפו אותו בפני המקדש לביישן כדי שישמרו להבא ולא יבואו לידי טומאה וצוו אותם לשורפם מעצי המערכה כדי שלא לבייש מי שאין לו: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ט

הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא אוֹ שֶׁנִּטְמָא, יִשָּׂרֵף מִיָּד. נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ, תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְיִשָּׂרֵף בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, אַף זֶה יִשָּׂרֵף מִיָּד, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ אוֹכְלִין:

 ר"ע מברטנורה  הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא. חוּץ לַחוֹמָה {כא}: יִשָּׂרֵף מִיָּד. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, וְלֹא צָרִיךְ לְאַשְׁהוֹיֵי עַד הַבֹּקֶר שֶׁל חֲמִשָּׁה עָשָׂר כְּדֵי שֶׁתְּעֻבַּר צוּרָתוֹ דְּהַיְנוּ שֶׁיָּבֹא לִידֵי נוֹתָר. וּמִיהוּ בְּיוֹם טוֹב לֹא מָצֵי שָׂרֵיף לֵיהּ, דְּאֵין שׂוֹרְפִין קָדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב: נִטְמְאוּ בְעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ. אֵין פְּסוּלוֹ בְגוּפוֹ אֶלָּא מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר: תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ. יַמְתִּין עַד שֶׁיָּבֹא לִידֵי נוֹתָר, וְאַחַר כָּךְ יִשְׂרְפֶנּוּ: אַף זֶה יִשָּׂרֵף מִיָּד. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא לֹא פָלֵיג אַתַּנָּא קַמָּא אֶלָּא כְּשֶׁנִּטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ מֵתוּ קֹדֶם זְרִיקַת הַדָּם, דְּלֹא אִיחֲזֵי בָּשָׂר בַּאֲכִילָה וַהֲוָה לֵיהּ כִּפְסוּלוֹ בְגוּפוֹ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כא} כְּדִין קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁמְּחִצָּתָן חוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד כו': אמר שיצא ענינו שיצא מן הבית שנאכל בו. ותעובר צורתו הוא שישאר עד שיתעפש ויפסיד כי העיקר אצלנו כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו ותשרף ולא חלק רבי יוחנן בן ברוקא אלא כשנטמאו הבעלים או מתו קודם זריקת הדם לפי שהוא ידמה אותו לפסולו בגופו. ואין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא: (רמב"ם)

פרק ז - משנה י

הָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַנּוֹתָר, יִשָּׂרְפוּ בְשִׁשָּׁה עָשָׂר. חָל שִׁשָּׁה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת {כג}, יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר, לְפִי שֶׁאֵינָן דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב:

 ר"ע מברטנורה  הָעֲצָמוֹת. שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְשָׁבְרָן, מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֶסְרָה שְׁבִירַת עֶצֶם, וְנוֹתָר בָּהֶן מֹחַ וְטָעוּן שְׂרֵפָה: וְהַגִּידִין. שֶׁהֵן אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִן הַתּוֹרָה, כְּגוֹן שֻׁמָּנוֹ שֶׁל גִּיד הַנָּשֶׁה, שֶׁהוּא מֻתָּר, אֶלָּא שֶׁיִּשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים נָהֲגוּ בוֹ אִסּוּר. אִי נַמִּי הַגִּיד הַחִיצוֹן הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר, שֶׁהוּא אָסוּר, וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו, וּמִן הַתּוֹרָה הָוֵי נוֹתָר, וּלְאָכְלוֹ אִי אֶפְשָׁר דְּרַבָּנָן אֲסָרוּהוּ: וְהַנּוֹתָר. בְּשַׂר פֶּסַח שֶׁנִּתְעַצְּלוּ בַאֲכִילָתוֹ וְנִתּוֹתַר: בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר. שֶׁהוּא חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְסַל בְּבֹקֶר רִאשׁוֹן אֵין רַשַּׁאי לְשָׂרְפוֹ בְּיוֹם טוֹב, דִּשְׂרֵפַת קָדָשִׁים עֲשֵׂה, וְיוֹם טוֹב עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה {כב}, וְאֵין עֲשֵׂה דוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כב} הָכִי קָאָמַר רַב אַשִׁי בַגְּמָרָא. וּבְפֶרֶק ב' דְּשַׁבָּת מְפָרֵשׁ הָרַ"ב כְּתָנָא דְבֵי חִזְקִיָּה: {כג} בְּשַּׁבָּת. דְּלֹא תֵימָא דְּלֹא לִדְחוּ לִשְׂרֵפָתָם כֻּלֵּי הַאי, קָא מַשְׁמַע לָן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר כו': גידין הן הגידין שהם אסורים באכילה ושריפתן מצות עשה כמו שצוה השם בו והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו וי"ט עשה ולא תעשה כמו שנאמר בו שבתון וזו מצות עשה והעיקר אצלנו אין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ומאמר השם עד בקר רוצה בו כי מה שישאר ממנו למחרתו שישרף ר"ל מחרת י"ט: (רמב"ם)

פרק ז - משנה יא

כָּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל, יֵאָכֵל בִּגְדִי הָרַךְ, וְרָאשֵׁי כְנָפַיִם וְהַסְּחוּסִים. הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָּהוֹר, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים. אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר {כה} וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא, אֵינוֹ לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים:

 ר"ע מברטנורה  כָּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל. שֶׁכְּבָר הֻקְשָׁה כָּל הֶעָתִיד לְהִקָּשׁוֹת בּוֹ: יֵאָכֵל בִּגְדִי הָרַךְ. רָאוּי לַאֲכִילָה בְּפֶסַח בֶּן שְׁמֹנָה יָמִים {כד}. אֲבָל מַה שֶּׁאֵין נֶאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל אֵין נִמְנִין עָלָיו בְּפֶסַח אַף עַל פִּי שֶׁעַכְשָׁיו הוּא רַךְ, הוֹאִיל וְסוֹפוֹ לְהִקָּשׁוֹת: וְרָאשֵׁי כְנָפַיִם וְהַסְּחוּסִים. הָכִי קָאָמַר, וּמַהוּ הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל, רָאשֵׁי כְנָפַיִם, הַסְּחוּס שֶׁקּוֹרִין טנרו"ס בְּלַעַ"ז שֶׁבְּרֹאשׁ כַּף הַכָּתֵף, וּשְׁאָר סְחוּסִים כְּגוֹן תְּנוּךְ הָאֹזֶן וּסְחוּסֵי הֶחָזֶה וְהַצְּלָעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁבְּסוֹף הַשִּׁדְרָה, הוֹאִיל וּבְשׁוֹר הַגָּדוֹל נֶאֱכָלִים עַל יְדֵי שְׁלִיקָה, יֵאָכְלוּ בִגְדִי הָרַךְ צָלִי: אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר כוּ'. דִּכְתִיב (שְׁמוֹת יב) וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ, בָּא הַכָּתוּב לִתֵּן עֲשֵׂה אַחַר לֹא תַעֲשֶׂה, לוֹמַר אִם עָבַרְתָּ עַל לָאו, קַיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבּוֹ וְאֵינְךָ לוֹקֶה. אִי נַמִּי דַּהֲוֵי לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, וְכָל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו: וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא כוּ'. דִּכְתִיב (שָׁם) וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ, בַּכָּשֵׁר מֻזְהָר עַל שְׁבִירַת עֶצֶם, וְאֵינוֹ מֻזְהָר עַל שְׁבִירַת עֶצֶם בַּפָּסוּל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כד} דְּבָצִיר מֵהָכִי לֹא סַגִּי, דִּכְתִיב [וַיִּקְרָא כב] וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה: {כה} בַּטָּהוֹר. אֲפִלּוּ בַטָּהוֹר. רַשִׁ"י. כְּלוֹמַר וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּפֶסַח הַבָּא בְטֻמְאָה. וְכֵן הַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא פֵּרֵשׁ הָרַמְבַּ"ם בְּפֶסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך כו': השובר את העצם בפסח הטהור הרי זה לוקה כו': ראשי כנפים הם אותם הגידים הקשין שהם סביבות הפרקים באדם ובבהמה ובעוף ונקשרין אותן הפרקים באותן הגידין. והסחוסים מיני עצמות רכים כאותן שבראש הכתף וטעם לוקה ואינו לוקה עוד יתבאר בסוף מכות: (רמב"ם)

פרק ז - משנה יב

אֵבָר שֶׁיָּצָא {כו} מִקְצָתוֹ, חוֹתֵךְ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֶצֶם, וְקוֹלֵף עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַפֶּרֶק, וְחוֹתֵךְ {כז}. וּבַמֻּקְדָּשִׁין קוֹצֵץ בַּקּוֹפִיץ, שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם. מִן הָאֲגַף וְלִפְנִים כְּלִפְנִים {כט}, מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ כְּלַחוּץ. הַחַלּוֹנוֹת וְעֹבִי הַחוֹמָה, כְּלִפְנִים:

 ר"ע מברטנורה  אֵבָר. מִן הַפֶּסַח: שֶׁיָּצָא מִקְצָתוֹ. חוּץ לִמְחִצָּתוֹ, וְצָרִיךְ לַחְתֹּךְ אֶת הַיּוֹצֵא דִּכְתִיב (שְׁמוֹת כב) וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, וְדָרְשִׁינַן בֵּיהּ כָּל בָּשָׂר שֶׁיָּצָא בַשָּׂדֶה כְּלוֹמַר שֶׁיָּצָא חוּץ לִמְחִצָּתוֹ, כְּגוֹן קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לָעֲזָרָה וְקָדָשִׁים קַלִּים שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לִירוּשָׁלַיִם, אוֹתוֹ בָשָׂר הַיּוֹצֵא טְרֵפָה הוּא וְלֹא תֹאכֵלוּ: חוֹתֵךְ. אֶת הַבָּשָׂר הַיּוֹצֵא סָבִיב עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֶצֶם: וְקוֹלֵף. אֶת הַבָּשָׂר שֶׁלֹּא יָצָא לַחוּץ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַפֶּרֶק שֶׁמִּתְחַבְּרִים שָׁם שְׁנֵי עֲצָמוֹת, וְאוֹכֵל אֶת הַבָּשָׂר שֶׁקָּלַף, שֶׁהֲרֵי לֹא יָצָא, וְחוֹתֵךְ אֶת הַפֶּרֶק וּמַשְׁלִיךְ כָּל הָעֶצֶם {כח} שֶׁיָּצָא מִקְצָתוֹ: וּבַמֻּקְדָּשִׁים. בִּשְׁאָר קָדָשִׁים חוּץ מֵהַפֶּסַח: קוֹצֵץ בַּקּוֹפִיץ. אוֹתוֹ מִקְצָת הָאֵבָר שֶׁיָּצָא. וּבַפֶּסַח אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֻזְהָר עַל שְׁבִירַת עֶצֶם: מִן הָאֲגַף וְלִפְנִים כְּלִפְנִים. אֲגַף קְרִי כָּל מָקוֹם הֲגָפַת הַדְּלָתוֹת שֶׁהוּא חוֹפֵף וְנוֹקֵשׁ שָׁם כְּשֶׁסּוֹגְרוֹ, דְּהַיְנוּ [מִשְּׂפַת הַפְּנִימִי שֶׁל עֳבִי הַפֶּתַח עַד מְקוֹם הַנְּקִישָׁה. מִן הָאֲגַף וְלִפְנִים, דְּהַיְנוּ] תּוֹךְ הָעִיר מַמָּשׁ: כְּלִפְנִים. וְאוֹכְלִים שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים: מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ. דְּהַיְנוּ מִמְּקוֹם הַנְּקִישָׁה וְלַחוּץ, כְּלַחוּץ: הַחַלּוֹנוֹת. שֶׁבְּחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם {ל}, וְעֹבִי רֹאשׁ הַחוֹמָה בְגַגָּהּ, כְּלִפְנִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כו} אֵבָר שֶׁיָּצָא. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר מְחִצָּתוֹ חוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם, וּבְלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר מְחִצָּתוֹ הַבַּיִת שֶׁנֶּאֱכָל בּוֹ: {כז} וְחוֹתֵךְ. שֶׁהָעֶצֶם שֶׁהָיָה עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר וּשְׁבָרוֹ שֶׁלֹּא בִמְקוֹם הַבָּשָׂר חַיָּב אַף עַל פִּי שֶׁהַמָּקוֹם שֶׁשָּׁבַר פָּנוּי מִבְּשָׂרוֹ: {כח} בְּאֵין בּוֹ מֹחַ עָסְקִינַן, דְּאִי בְיֵשׁ בּוֹ מֹחַ הָא מְפֹרָשׁ בְּמִשְׁנָה י' דְּטָעוּן שְׂרֵפָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כט} וְלִפְנִים כְּלִפְנִים. הָא הָאֲגַף עַצְמוֹ נַעֲשֶׂה כְמִן הָאֲגַף וְלַחוּץ. הָרַמְבַּ"ם: {ל} וְהוּא הַדִּין לְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים בָּעֲזָרָה וְלַאֲכִילַת הַפֶּסַח בַּבַּיִת. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם כו': קדשי הקדשים אינן נאכלין אלא בעזרה בלבד וקדשים קלים בכל העיר והפסח בחבורתו בלבד כי השם צוה בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית. ואלו הגדרים שנתן מקצתן כלפנים ומקצתן כלחוץ כוללים השלשה פרקים ר"ל העזרה והמדינה וחבורת פסח והשם אמר ובשר בשדה טרפה וקבלנו כי ענין זה הכתוב שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו שהיא בשדה והיא טרפה וכאילו אמר ובשר שיצא לשדה טרפה היא ולפיכך כשיוציא אדם מבשר קדשי הקדשים חוץ לעזרה או כלום מבשר קדשים קלים חוץ לירושלים או כלום מבשר הפסח חוץ לבית נאסר אותו הבשר שיצא והוא אסור באכילה ושיצא מקצת האבר מן הפסח אי אפשר לחתוך העצם ממקום היוצא מפני שמנענו הכתוב ועצם לא תשברו בו ומפני זה חותכין הבשר היוצא מזה העצם וקולף הנשאר מן הבשר הפנימי ואוכלו ומגלה הפרק ומשליך העצם כולו שלם ומה שעליו מן הבשר מה שיצא ממנו חוץ אבל בקדשים כשיצא קצת האבר חותכין אותו כל מה שיצא מן הבשר והעצם. וקופיץ הוא סכין גדול. ואגף מקום הדלתות כשסוגרין אותן הדלתות נבדל החיצון מן הפנימי: (רמב"ם)

פרק ז - משנה יג

שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד, אֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְהַמֵּחַם בָּאֶמְצַע. וּכְשֶׁהַשַּׁמָּשׁ עוֹמֵד לִמְזֹג, קוֹפֵץ אֶת פִּיו וּמַחֲזִיר אֶת פָּנָיו עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל חֲבוּרָתוֹ וְאוֹכֵל. וְהַכַּלָּה, הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ וְאוֹכֶלֶת:

 ר"ע מברטנורה  שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת. פֶּסַח אֶחָד: אֵלּוּ הוֹפְכִים פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאֵלּוּ הוֹפְכִים פְּנֵיהֶם הֵילָךְ. וַאֲפִלּוּ נִרְאִים כִּשְׁתֵּי חֲבוּרוֹת עַל פֶּסַח אֶחָד לֹא אִכְפַּת לָן, דְּרַחֲמָנָא אָמַר (שָׁם יב) עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ, דְּמַשְׁמַע שְׁנֵי בְנֵי אָדָם אוֹכְלִין פֶּסַח אֶחָד בִּשְׁנֵי בָּתִּים {לא}, דִּכְתִיב יֹאכְלוּ [שְׁנַיִם], אוֹתוֹ חַד פֶּסַח, [בָּתִּים] שְׁנַיִם. אֲבָל אָדָם אֶחָד אֵינוֹ אוֹכֵל בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת, וּלְהָכִי מוֹקֵי בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, שֶׁאֵין אֶחָד אוֹכֵל בִּשְׁנֵי בָּתִּים. וּשְׁתֵּי חֲבוּרוֹת הַהוֹפְכוֹת פְּנֵיהֶם כִּשְׁנֵי בָתִּים דָּמֵי: וְהַמֵּחַם. שֶׁמְּחַמְּמִין בּוֹ אֶת הַחַמִּין שֶׁמּוֹזְגִים בּוֹ הַיַּיִן, רַשַּׁאי לִתֵּן בָּאֶמְצַע כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִשְׁתֵּיהֶן לִמְזֹג לְכָאן וּלְכָאן. וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּפְסִיק בֵּין הַחֲבוּרוֹת, לֹא אִכְפַּת לָן: וּכְשֶׁהַשַּׁמָּשׁ. הַמְשַׁמֵּשׁ לִשְׁתֵּיהֶן, עוֹמֵד מֵחֲבוּרָה אַחַת שֶׁהִתְחִיל לֶאֱכֹל הַפֶּסַח עִמָּהּ וּמוֹזֵג לַחֲבוּרָה הָאַחֶרֶת: קוֹפֵץ אֶת פִּיו. סוֹגֵר וּבוֹלֵם אֶת פִּיו וּמַחְזִיר אֶת פָּנָיו לְצַד חֲבוּרָתוֹ, שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּהוּ שֶׁהוּא אוֹכֵל עִם הַחֲבוּרָה הָאַחֶרֶת, דְּאֵין אָדָם אֶחָד אוֹכֵל בִּשְׁתֵּי חֲבוּרוֹת כִּדְאָמְרָן: וְהַכַּלָּה. שֶׁהִיא בוֹשָׁה, רַשָּׁאָה לַהֲפֹךְ פָּנֶיהָ לְצַד אַחֵר {לב} וְלֶאֱכֹל, דְּפֶסַח נֶאֱכָל בִּשְׁתֵּי חֲבוּרוֹת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לא} וַהֲוָה מָצֵי לְאַשְׁמוֹעִינַן בְּמַתְנִיתִין רְבוּתָא דְּאוֹכְלִין בִּשְׁנֵי בָתִּים. אֶלָּא דְבִכְהַאי גַּוְנָא נִיחָא לֵיהּ לְמִנְקַט עֲלַהּ דִּינָא דְשַׁמָּשׁ וּדְכַלָּה. וְהָרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ אֵלּוּ הוֹפְכִין, צְרִיכִין לַהֲפֹךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ נִרְאִין כַּחֲבוּרָה אַחַת, דְּאִיהוּ תָנֵי בַבְּרַיְתָא מִן הַבָּשָׂר חוּצָה [שְׁמוֹת יב], תֵּן חוּצָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לב} וְצָרִיךְ לוֹמַר דְּאַשְׁמְעִינַן דְּלֹא חָשְׁבִינַן כִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאָכְלָה מִקְצָת סְעוּדָה בְּלֹא הֲפִיכַת פָּנִים. אִי נַמִּי קָא מַשְׁמַע לָן [דְּדַרְכָּה] (דְּחַיֶּבֶת) לַהֲפֹךְ פָּנֶיהָ מִשּׁוּם צְנִיעוּת. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד כו': הכלה מתביישת מן החבורה ולפיכך התירו לה להחזיר פניה מן החבורה ותאכל מה שלא התירו לשמש לעשות כן: (רמב"ם)

פרק ח


פרק ח - משנה א

הָאִשָּׁה בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ, שָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ וְשָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ, תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעְלָהּ. הָלְכָה רֶגֶל רִאשׁוֹן לַעֲשׂוֹת {א} בְּבֵית אָבִיהָ, שָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ, תֹּאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה {ב}. יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפֹּטְרוֹפְּסִין, יֹאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה {ג}. עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין, לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין, לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל רַבּוֹ {ד}:

 ר"ע מברטנורה  הָאִשָּׁה. תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעְלָהּ. כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פֵרְשָׁה שֶׁדַּעְתָּהּ בְּשֶׁל אָבִיהָ, דְּמִסְּתָמָא דַּעְתָּהּ לִמָּנוֹת עַל שֶׁל בַּעְלָהּ: רֶגֶל הָרִאשׁוֹן. שֶׁלְּאַחַר נִשּׂוּאֶיהָ, שֶׁכָּךְ דֶּרֶךְ הַנְּשׂוּאוֹת לָלֶכֶת לְבֵית אֲבִיהֶן: תֹּאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה. וּכְגוֹן שֶׁאֵינָהּ רְדוּפָה עַד הֵנָּה לֵילֵךְ לְבֵית אָבִיהָ תָּדִיר, הִלְכָּךְ מְסַפְּקָא לָן בְּהֵי נִיחָא לַהּ: אַפִּטְרוֹפְּסִים. יָתוֹם שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי אַפִּיטְרוֹפְּסִין וְהִמְנוּהוּ זֶה עַל פִּסְחוֹ וְזֶה עַל פִּסְחוֹ: לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶם. לֹא מִפִּסְחוֹ שֶׁל זֶה וְלֹא מִפִּסְחוֹ שֶׁל זֶה, דְּמִי נָתַן רְשׁוּת לַחֵלֶק הָאֶחָד לְהִמָּנוֹת עִם זֶה. וְאֵין לוֹ תַקָּנָה אֶלָּא אִם כֵּן רָצוּ שְׁנֵיהֶם שֶׁיִּמָּנֶה עִם הָאֶחָד: לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל רַבּוֹ. אֲבָל מִשֶּׁל עַצְמוֹ אוֹכֵל, דְּכֵיוָן דְּדִינָא הָוֵי דְּכוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְכוֹתֵב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִשְׁתַּחְרֵר הֲרֵי הוּא כְבֶן חוֹרִין, הִלְכָּךְ אוֹכֵל מִשֶּׁל עַצְמוֹ {ה}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} לַעֲשׂוֹת שִׂמְחַת הַחַג: {ב} בִּמְקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה. מוֹקִים בַּגְּמָרָא שֶׁבֵּרְרָה בִשְׁעַת שְׁחִיטָה לְאֵיזֶה מָקוֹם הִיא רוֹצָה, דְּאִם לֹא כֵן אֵין בְּרֵרָה כוּ'. וְקָא מַשְׁמַע לָן דְּאִי לֹא בֵרְרָה אֵינָהּ אוֹכֶלֶת כְּלָל, אַף עַל גַּב דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ דְּבָתַר בַּעְלָהּ גְּרִירָא טְפֵי: {ג} בִּמְקוֹם כוּ'. אַף עַל גַּב דְּלֹא בֵרֵר, דִּכְתִיב שֶׂה לְבֵית אֲבוֹת, מִכָּל מָקוֹם, וְאֵין צָרִיךְ מִדַּעְתָּן שֶׁל בְּנֵי בֵיתוֹ. גְּמָרָא: {ד} מִשֶּׁל רַבּוֹ. דְּמִסְּתָמָא שֶׁלֹּא הָיָה דַעַת רַבּוֹ לְהִמָּנוֹת חֵלֶק הַחֵרוּת עַל פִּסְחוֹ. רַשִׁ"י: {ה} וּבְרֵישׁ חֲגִיגָה מִחַלְּפָא שִׁיטָתֵיהּ, דְּאַדְרַבָּה לְמַאי דְּכוֹפִין לְשַׁחְרֵר לֹא יֹאכַל אַף מִשֶּׁל עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁרַבּוֹ יְמַהֵר לְשַׁחְרְרוֹ שֶׁיּוּכַל הָעֶבֶד לְקַיֵּם הַמִּצְוָה. וְכֵן פָּסַק הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  האשה בזמן שהיא בבית בעלה שחט עליה כו': רגל ראשון פירוש הרגל הראשון מזמן נשואיה. ואמרו לא יאכל משל שניהן כשיש ביניהם קפידא על זה השעור אבל כשהן מתרצין זה לזה רצה משל זה אוכל רצה משל זה אוכל. ואמרו לא יאכל משל רבו וכמו כן לא יאכל משל עצמו לפי כי עוד יתבאר לך כי הוא לא יניח *) לאחר הנץ החמה ואוכלת בקדשים לערב ואם ראתה ג"כ בשני תשמור ותמתין עד למחר וטובלת: עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין ומה שאמר בכאן לא יאכל משל רבו שיראה ממנו שהוא אוכל משל עצמו זהו דעת האומר מניחין אדם חציו עבד וחציו בן חורין וזה הדין כולו בנוי על העיקר שבא אצלנו והוא מאמר הברייתא שוחט אדם על יד בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן ובין שלא מדעתן: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ב

הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ, צֵא וּשְׁחֹט עָלַי אֶת הַפֶּסַח, שָׁחַט גְּדִי, יֹאכַל. שָׁחַט טָלֶה, יֹאכַל. שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה, יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן. שָׁכַח מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִשְׁחַט טָלֶה וּגְדִי וְיֹאמַר, אִם גְּדִי אָמַר לִי רַבִּי, גְּדִי שֶׁלּוֹ וְטָלֶה שֶׁלִּי. וְאִם טָלֶה אָמַר לִי רַבִּי, הַטָּלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי. שָׁכַח רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ, שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי:

 ר"ע מברטנורה  שָׁחַט גְּדִי יֹאכַל. רַבּוֹ מִמֶּנּוּ. וְאַף עַל גַּב דִּבְכָל שְׁאָר פְּסָחִים רָגִיל תָּדִיר בְּטָלֶה, כֵּיוָן דְּלֹא פֵרֵשׁ לוֹ עֲלֵיהּ סָמֵיךְ: יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן. וְהַשֵּׁנִי יִשָּׂרֵף. וּבַגְּמָרָא מוֹקֵי לַהּ דַּוְקָא בְמֶלֶךְ וּמַלְכָּה, אִית דְּאָמְרֵי מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת {ו}, וְאִית דְּאָמְרֵי מִפְּנֵי שֶׁסּוֹמְכִין עַל עַבְדֵיהֶם וְאֵין מַקְפִּידִים עַל סְעוּדָתָן אִם גְּדָיִים אִם טְלָאִים, הִלְכָּךְ יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן כֵּיוָן דְּלֵיכָּא קְפִידָא, דְּבָרִאשׁוֹן יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן. אֲבָל אֱנָשֵׁי דְעָלְמָא דְּקָפְדֵי, לֹא יֹאכַל לֹא מִן הָרִאשׁוֹן וְלֹא מִן הַשֵּׁנִי, דְּקָיְמָא לָן אֵין נִמְנִין עַל שְׁנֵי פְסָחִים כְּאֶחָד לֶאֱכֹל אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה, דְּאֵין בְּרֵרָה, וְכִי בָעֵי לְמֵיכַל מֵהָא, דִּלְמָא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה לֹא הֲוָה דַעְתֵּיהּ עֲלֵיהּ: שָׁכַח מָה שֶּׁאָמַר. שֶׁפֵּרֵשׁ לוֹ גְּדִי אוֹ טָלֶה, וְזֶה שָׁכַח: וְטָלֶה שֶׁלִּי. בַּגְּמָרָא מוֹקֵי לַהּ כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ הָעֶבֶד אֵצֶל רוֹעֶה הָרָגִיל אֵצֶל רַבּוֹ וְרוֹצֶה בְתַקָּנָתוֹ, וְאָמַר לוֹ, אִם גְּדִי אָמַר לְךָ רַבְּךָ, גְּדִי שֶׁלּוֹ וְטָלֶה שֶׁלְּךָ {ז} עַל מְנָת שֶׁאֵין לְרַבְּךָ רְשׁוּת בּוֹ {ח}, דִּכְהַאי גַּוְנָא קָנָה הָעֶבֶד. דְּאִי לָאו הָכִי מַה שֶּׁקָּנָה עֶבֶד קָנָה רַבּוֹ, וְנִמְצְאוּ שְׁנֵיהֶם שֶׁל רַבּוֹ: וּפְטוּרִים מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. דְּאַף עַל גַּב דִּשְׁנֵיהֶם יוֹצְאִים לְבֵית הַשְּׂרֵפָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַמְּנוּיִין נִכָּרִים, מִיהוּ שְׁחִיטָה וּזְרִיקָה מְעַלְיָתָא הִיא, חֲדָא אַהַאי וַחֲדָא אַהַאי, דְּקַמֵּי שְׁמַיָּא גַּלְיָא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ו} בַּגְּמָרָא אָמְרִינַן דְּדַעְתָּן קַלָּה. וְהַיְנוּ שֶׁאִם נֹאמַר לַמֶּלֶךְ שֶׁלֹּא יֹאכַל כְּלָל מִקָּרְבָּן הַפֶּסַח יִכְעֹס עַל עֲבָדָיו וְיַהַרְגֵם, אוֹ שֶׁמָּא יִכְעֹס עַל הַחֲכָמִים כוּ' שֶׁיֹּאמַר שֶׁלְּהַקְנִיטוֹ אָמְרוּ כֵן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} וְכֵן לְהֶפֶךְ אָמַר לוֹ גַּם כֵּן: {ח} לְפִי דִבְרֵי הָרַמְבַּ"ם צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר גַּם כֵּן וּמַה שֶּׁתִּרְצֶה בוֹ תַּעֲשֶׂה. וְאִי נַמִּי כְּשֶׁיֹּאמַר עַל מְנָת שֶׁתֵּצֵא בוֹ יְדֵי פֶסַח בִּלְחוּד סַגִּי: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח כו': כשאמר לו רבו צא ושחוט עלי את הפסח סתם אף על פי שיהיה מנהג העולם טלה ושחט לו גדי או גדי ושחט לו טלה הרי זה יאכל וזהו מה שרצה להשמיענו שלא נחוש למנהג והעיקר אצלנו אין נמנין על שני פסחים וזה שהתרנו בכאן ואמרנו יאכל מן הראשון הוא מיוחד למלך ולמלכה בלבד כשאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ושחטו שני פסחים וזה לחסרון דעת העבדים ומיעוט התעסקם במצות אבל שאר בני אדם אין אוכלין לא מן הראשון ולא מן השני וזה הדין שזכר באמרו שכח מה שאמר לו רבו אינו מתקיים אלא כשאמר לו הרועה של רבו קח טלה וגדי ושחוט אותם כדי שתתכוין דעת רבך ואני הקנתי לך האחד בתנאי שלא יהיה לרבך רשות בו אבל אם לא היה כן לא יתקיים מזה הדין דבר כי העיקר אצלנו מה שקנה עבד קנה רבו א"כ אמרו שלי לא יתקיים אלא על הדרך שביארנו ולא יהיו פטורין מלעשות פסח שני אלא כששכח רבו מה אמר לו אחר שנזרק הדם לפי שהפסח אחר זריקת הדם ראוי לאכילה אבל קודם זריקת הדם חייבים בפסח שני: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ג

הָאוֹמֵר לְבָנָיו, הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל מִי שֶׁיַּעֲלֶה מִכֶּם רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלַיִם, כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס הָרִאשׁוֹן רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ, זָכָה בְחֶלְקוֹ וּמְזַכֶּה אֶת אֶחָיו עִמּוֹ. לְעוֹלָם נִמְנִין עָלָיו עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ כַזַּיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. נִמְנִין וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּזְרֹק עָלָיו אֶת הַדָּם:

 ר"ע מברטנורה  עַל מִי שֶׁיַּעֲלֶה רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלַיִם. כְּדֵי לְזָרְזָן קָאָמַר, שֶׁיִּזְדָּרֵז כָּל אֶחָד לִהְיוֹת רִאשׁוֹן {ט}. וּמִיהוּ כָּל בָּנָיו הִמְנָה עַל הַפֶּסַח, אֶלָּא שֶׁאוֹתוֹ שֶׁיַּעֲלֶה רִאשׁוֹן יִזְכֶּה רִאשׁוֹן וְכָל אֶחָיו יִזְכּוּ אַחֲרָיו עַל יָדוֹ: עַד שֶׁיִּזְרֹק הַדָּם. לְעוֹלָם יָכוֹל לִמָּשֵׁךְ, אֲפִלּוּ אַחַר שְׁחִיטָה, עַד שֶׁיִּזְרֹק הַדָּם. וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאֵין נִמְנִין אֶלָּא עַד שֶׁיִּשְׁחַט {י}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ט} וְיִהְיֶה הוּא רֹאשׁ לְאֶחָיו שֶׁיִּזְכּוּ עַל יָדוֹ. רַשִׁ"י: {י} דְּאָמַר קְרָא [שְׁמוֹת יב] בְּמִכְסַת נְפָשׁוֹת וַהֲדַר תָּכֹסּוּ. וּמַחֲלֹקֶת לִימָשֵׁךְ, דְּרַבָּנָן סָבְרֵי מִהְיוֹת מִשֶּׂה, מֵחַיּוּתֵיהּ דְּשֶׂה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר מֵהֲוָיוּתֵיהּ דְּשֶׂה, קֹדֶם גְּמַר עֲבוֹדוֹתָיו: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  האומר לבניו הריני שוחט את הפסח כו': לעולם נמנין עליו עד שיהא בו כזית לכל כו': אמר להם על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כדי לזרזם על המצות ושישתדלו לעלות לירושלים אבל לענין הפסח כבר נמנו עמו בלי ספק ולפיכך כשנכנס הגדול זכה וזיכה אחיו עמו לפי שהן מנויין על הפסח כולן רבי שמעון סבר שנמנין על הפסח עד שישחט ומושכין את ידיהם אחר שנשחט קודם שיזרק הדם ואין הלכה כרבי שמעון: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ד

הַמַּמְנֶה עִמּוֹ אֲחֵרִים בְּחֶלְקוֹ, רַשָּׁאִין בְּנֵי חֲבוּרָה לִתֵּן לוֹ אֶת שֶׁלּוֹ, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן:

 ר"ע מברטנורה  הַמַּמְנֶה אֲחֵרִים עַל חֶלְקוֹ. אֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהִמְנָה אֲחֵרִים עַל חֶלְקוֹ, בְּלֹא דַעַת חֲבוּרָה: רַשָּׁאִין בְּנֵי חֲבוּרָה לוֹמַר לוֹ. טֹל אֶת שֶׁלְּךָ וְצֵא וֶאֱכֹל אַתָּה וַחֲבֵרֶיךָ, שֶׁאֵין בְּנֵי חֲבוּרָה מִתְרַצִּים לִהְיוֹת כָּל אֵלּוּ הַדֵּעוֹת בַּחֲבוּרָתָן. וְאִית לֵיהּ לְהַאי תַּנָּא פֶּסַח נֶאֱכָל בִּשְׁתֵּי חֲבוּרוֹת: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  הממנה עמו אחרים בחלקו רשאין כו': זה מבואר: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ה

זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי. רָאָה שָׁלֹשׁ, שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁמִינִי שֶׁלּוֹ. שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַשֵּׁנִי שֶׁלָּהּ. רָאֲתָה שְׁנֵי יָמִים, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַשְּׁלִישִׁי. וְהַזָּבָה {יב}, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַשְּׁמִינִי:

 ר"ע מברטנורה  זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת. שֶׁטָּמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה וְאֵין טָעוּן קָרְבָּן: שׁוֹחֲטִין עָלָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ. וְהוּא שֶׁטָּבַל בִּשְׁעַת הַשְּׁחִיטָה, דְּהָא חֲזִי לְמֵיכַל לְאוּרְתָא. דְּדַוְקָא טְמֵא מֵת שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי אַף עַל גַּב דַּחֲזִי לְמֵיכַל לְאוּרְתָא, כְּדִכְתִיב (בְּמִדְבָּר ט) וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא, בַּיּוֹם הַהוּא לֹא הָיוּ יְכוֹלִים, הָא לָעֶרֶב הָיוּ יְכוֹלִים לֶאֱכֹל בַּפֶּסַח, וְנִדְחוּ לְפֶסַח שֵׁנִי. אֲבָל שְׁאָר טֻמְאוֹת אִי חֲזִי לְמֵיכַל לְאוּרְתָא שׁוֹחֲטִים עָלָיו, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ: רָאָה שָׁלֹשׁ. לָא חֲזִי לְמֵיכַל עַד דְּמַיְתֵי כַפָּרָה: שׁוֹחֲטִין עָלָיו. אִם חָל שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ בְּעֶרֶב פֶּסַח, אֲפִלּוּ לֹא הֵבִיא כַפָּרָתוֹ. וְהוּא שֶׁנָּתַן קָרְבְּנוֹתָיו לְבֵית דִּין {יא}: שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם. הָרוֹאָה תּוֹךְ אַחַד עָשָׂר יוֹם שֶׁבֵּין נִדָּה לְנִדָּה דְּבָעְיָא לִסְפֹּר יוֹם הַמָּחֳרָת, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בְּיוֹם הַסְּפִירָה. דְּכֵיוָן שֶׁסָּפְרָה מִקְצָת הַיּוֹם מֻתֶּרֶת לִטְבֹּל. וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּחֻסֶּרֶת הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ: וְהַזָּבָה. שֶׁרָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים רְצוּפִים בְּתוֹךְ אַחַד עָשָׂר יוֹם וּצְרִיכָה לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים וּלְהָבִיא קָרְבָּן, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשְּׁמִינִי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יא} וְלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ דִּלְמָא פָשְׁעֵי, דַּחֲזָקָה שֶׁאֵין בֵּית דִּין שֶׁל כֹּהֲנִים עוֹמְדִים מִשָּׁם עַד שֶׁיִּכְלוּ כָל מָעוֹת שֶׁבַּשּׁוֹפָרוֹת. גְּמָרָא: {יב} וְהַזָּבָה כוּ'. הַיְנוּ נַמִּי כְּשֶׁמָּסְרָה קָרְבְּנוֹתֶיהָ לְבֵית דִּין: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי כו': זו המשנה היא צריכה לעקרים אני אבארם לך והם כי כשראה הזב שתי ראיות נטמא וסיפר ז' ימים בלא ראיה וטובל בז' ואם ראה ג' ראיות מביא קרבן בח' ואחר יאכל בקדשים לפי שהוא מחוסר כפורים ומחוסר כפורים אינו אוכל בקדשים אמר הש"י כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא זכר בכאן מלת זיבות ב' פעמים ואמר טמא ואמר עוד זאת תהיה טומאתו בזובו וזכר מלת זיבות ג' פעמים ואמר טומאתו ובאה הקבלה מנה הכתוב שתים וקראו טמא ג' וקראו טמא הא כיצד שתים לראיה ושלש לקרבן ופירוש דיני הראיה יתבארו במקומו ואין לנו צורך בכאן להאריך בם וכמו כן האשה כשראתה דם בלא עת נדתה ג' ימים רצופים הרי היא זבה וסופרת שבעה ימים בלא ראיה ותביא קרבן בשמיני כמו הזב ואחר תאכל בקדשים לערב ואמר הש"י ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה וגו' ומקבלה ימים שנים רבים שלשה וכשתראה יום א' תמתין עד למחרת אם לא ראתה דבר טובלת *) בשלישי ואוכלת בקדשים לערב ואם ראתה בשלישי הרי היא זבה גמורה והיא תקרא באלו הימים השלשה שומרת יום כנגד יום ואחר שתדע אלו העיקרים תדע זאת ההלכה כולה וזה הדין הולך על העיקר שהזכרתיך בפרק שלפני זה והוא כי מי שאינו ראוי לאכילת הפסח יום ארבעה עשר אבל יהיה ראוי לערב שוחטים עליו ובתנאי אם טבל כבר שלא יהיה מחוסר אלא הערב שמש ויהיה גם כן כשנתן קרבנותיו לבית דין אם היה מחוסר כפורים ואז ישחט עליו ואע"פ שאותו היום אינו ראוי אלא בטומאת מת בלבד כאשר בארתי לך שם: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ו

הָאוֹנֵן, וְהַמְפַקֵּחַ {יד} אֶת הַגַּל, וְכֵן מִי שֶׁהִבְטִיחוּהוּ לְהוֹצִיאוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכֹל כַּזַּיִת, שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. עַל כֻּלָּן אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי עַצְמָן, שֶׁמָּא יָבִיאוּ אֶת הַפֶּסַח לִידֵי פְסוּל. לְפִיכָךְ אִם אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל, פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, חוּץ מִן הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל, שֶׁהוּא טָמֵא מִתְּחִלָּתוֹ {טז}:

 ר"ע מברטנורה  הָאוֹנֵן. כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִקְבַּר הַמֵּת קָרוּי אוֹנֵן, וּלְאַחַר שֶׁנִּקְבַּר כָּל יוֹם הַמִּיתָה הוּא קָרוּי אוֹנֵן {יג}, וְלַיְלָה שֶׁלְּאַחֲרָיו הוּא אוֹנֵן מִדְּרַבָּנָן. וְלֹא הֶעֱמִידוּ דִבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת גַּבֵּי פֶסַח, הִלְכָּךְ שׁוֹחֲטִין עָלָיו, דִּלְאוּרְתָא חֲזִי: וְהַמְּפַקֵּחַ בַּגַּל. שֶׁנָּפַל עַל אָדָם וְאֵין יָדוּעַ אִם יִמְצָאֶנּוּ חַי אוֹ מֵת, שׁוֹחֲטִין עָלָיו, דִּבְחֶזְקַת טָהֳרָה עוֹמֵד עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁנִּטְמָא: שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶם. בַּחֲבוּרַת אֲחֵרִים: שֶׁמָּא יְבִיאוּהוּ לִידֵי פְסוּל. שֶׁמָּא יִטָּמֵא אוֹנֵן לְמֵתוֹ מִתּוֹךְ טִרְדּוֹ {טו}. וּמְפַקֵּחַ גַּל שֶׁמָּא יִמְצָאֶנּוּ מֵת וְנִמְצָא שֶׁהֶאֱהִיל עַל הַטֻּמְאָה. וְהֶחָבוּשׁ שֶׁמָּא לֹא יֵצֵא. וּבְחָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים שֶׁל עוֹבְדֵי כוֹכָבִים מַיְרֵי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהִבְטִיחוּהוּ, שֶׁמָּא לֹא יוֹצִיאוּהוּ, אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא. אֲבָל חָבוּשׁ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן לְכוּפוֹ לְהוֹצִיא אִשָּׁה פְסוּלָה אוֹ לְשַׁלֵּם מָמוֹן, שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶם אֲפִלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן אִם הִבְטִיחוּהוּ לְהוֹצִיאוֹ, דִּשְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יְדַבְּרוּ כָזָב. וְאִם בֵּית הָאֲסוּרִים בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם, אֲפִלּוּ בִידֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶם בִּפְנֵי עַצְמָן, דְּאֶפְשָׁר דִּמְעַיְּלֵי לַפֶּסַח לְבֵית הָאֲסוּרִים וְאָכְלֵי לֵיהּ הָתָם. וְחוֹלֶה וְזָקֵן אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי עַצְמָן, שֶׁמָּא יִכְבַּד עֲלֵיהֶם הַחֹלִי וְלֹא יוּכְלוּ לֶאֱכֹל כַּזַּיִת: לְפִיכָךְ. הוֹאִיל וּבִשְׁעַת שְׁחִיטָה רְאוּיִין הָיוּ וְנִזְרַק הַדָּם עֲלֵיהֶם, אִם אֵרַע בָּהֶם פְּסוּל כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, פְּטוּרִים מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי: חוּץ מִן הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל. וְנִמְצָא מֵת תַּחְתָּיו, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, שֶׁהָיָה טָמֵא מִתְּחִלָּתוֹ קֹדֶם שְׁחִיטָה, שֶׁהֲרֵי הֶאֱהִיל עַל הַטֻּמְאָה מִשָּׁעָה שֶׁהִתְחִיל לְפַקֵּחַ. וְהוּא שֶׁהָיָה הַגַּל עָגֹל, דְּוַדַּאי הֶאֱהִיל עָלָיו מִתְּחִלָּה. אֲבָל אִם הָיָה הַגַּל אָרֹךְ {יז}, שֶׁמָּא בִשְׁעַת שְׁחִיטָה עֲדַיִן לֹא הֶאֱהִיל עַל הַטֻּמְאָה, וּפָטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יג} וְהַיְנוּ כָּל יוֹם הַמִּיתָה קֹדֶם קְבוּרָה וּלְאַחַר קְבוּרָה, דְּאִלּוּ יוֹם קְבוּרָה שֶׁאֵינוֹ יוֹם הַמִּיתָה אֵינוֹ אוֹנֵן אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם. וּבַלַּיְלָה שֶׁלְּאַחֲרָיו אֵין אֲנִינוּת כְּלָל אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם: {יד} וְהַמְפַקֵּחַ. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים [קֹהֶלֶת ג] מְתַרְגְּמִינַן עִדָּן בְּחִיר לְפַקְּחָא דְּגוֹר אַבְנִין: {טו} וְקַשְׁיָא דְּהָתִינַח כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִקְבַּר, אֲבָל לְאַחַר שֶׁנִּקְבַּר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְהָרַמְבַּ"ם מְפָרֵשׁ דְּאֵין שׁוֹחֲטִין עַל הָאוֹנֵן לְכַתְּחִלָּה, שֶׁמָּא לֹא יֹאכַל לְגֹדֶל אֲבֵלוּתוֹ, וְיִוָּתֵר הַבָּשָׂר וְיִשָּׂרֵף: {טז} שֶׁהוּא טָמֵא מִתְּחִלָּתוֹ. תֵּימַהּ לְרִ"י, מְפַקֵּחַ הַגַּל נַמִּי נִימָא חַי הָיָה כְּשֶׁהִתְחִיל לְפַקֵּחַ. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּכֵיוָן דִּמְצָאוֹ מֵת אִית לָן לְמֵימַר שֶׁמִּתְּחִלָּתוֹ הָיָה מֵת, שֶׁכָּל הַטֻּמְאוֹת כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן. תּוֹסָפוֹת. (הַגָּהָ"ה הַכְּפִירִים מִמְּעוֹנָתָם נָתְנוּ קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסַף, הַגָּאוֹן הֶחָכָם צְבִי סִימָן ג' וְהַנּוֹדָע בִּיהוּדָה בְּאֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן ל"א לְהַקְשׁוֹת דִּבְרֵי הַתּוֹסָפוֹת אַהֲדָדֵי. עַל פִּי שֶׁהֶעֱלוּ בְרֵישׁ נִדָּה וּבְדַף ד' דְּחֶזְקַת שְׁעַת מְצִיאָתָן לָאו דְּאוֹרָיְתָא הִיא רַק מִשּׁוּם חֻמְרָא דְקָדָשִׁים, וְאִם כֵּן הָדְרָא קֻשְׁיַת הַתּוֹסָפוֹת לְדוּכְתַהּ, דְּבִמְפַקֵּחַ נַמִּי נֵימָא דְּחַי הָיָה מִתְּחִלָּתוֹ. וְגַם לְמַעְלָה מֵהֶם נָשְׂאוּ רֹאשׁ רַבּוֹתֵינוּ הַטַּ"ז וְהַנְּקֻדּוֹת הַכֶּסֶף בְּיוֹרֵה דֵעָה סִימָן שצ"ז. וּמִדִּבְרֵי כֻלָּם הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר סְתִימַת הַמִּשְׁנָה דְּאֵיךְ אֶפְשָׁר לְחַיֵּב אֶת הַמְפַקֵּחַ בְּפֶסַח שֵׁנִי, וְלֹא נָחוּשׁ לְחֻלִּין בָּעֲזָרָה. וּבְחִבּוּרִי פִתְחֵי נִדָּה (בְּפוֹתֵחַ ל"ה ל"ו) עָמַדְתִּי עַל רֶגֶל אַחַת בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּהוּ כָל דִּבְרֵי חֲכָמִים קַיָּמִין. וְהַמְעַיֵּן לַאֲמִתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה אַל יַשְׁלִיךְ דְּבָרַי אַחֲרֵי גַּוּוֹ): {יז} כְּלוֹמַר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְעִגּוּל, כָּל שֶׁהוּא אָרֹךְ עַד שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הֶאֱהִיל עַל כָּל הַגַּל מִפְּנֵי אָרְכּוֹ, אָרֹךְ קָרֵי לֵיהּ. וְזֶה שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם וְגַל עָגֹל הוּא שֶׁיִּהְיֶה כְמוֹ עִגּוּל הָעוֹמֵד: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  האונן והמפקח את הגל וכן מי וכו': אונן אינו אוכל בקדשים שנאמר ולא אכלתי באוני ממנו והאדם שמת לו אחד מקרוביו שחייב להתאבל עליו יום המיתה נקרא אונן מדאורייתא וכל זמן שהמת על פני האדמה ר"ל שלא נקבר נקרא אונן וכמו כן יום הקבורה הוא אונן אבל מדרבנן ולא נחוש לאנינות דרבנן לענין פסח. וכן אמרו אין אנינות אלא יום המיתה בלבד וזה לענין אכילת פסח ומפקח בגל הוא החופר בגל ומחפש שם מת להוציאו אין שוחטין עליו לפי שאין אנו יודעים מה שיארע לו כי אפשר שימצא באותו הגל מת ויטמא ולא יהיה מותר לאכול הפסח ששחטו עליו בני חבורתו שיאכלנו ואולי שלא ימצא שם מת ויאכל ואמרו וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים בשני תנאין האחד שהיה בבית האסורים של עובדי כוכבים שהכתוב העיד עליהם אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר אבל אם היה בבית האסורים של ישראל אם הבטיחוהו ודאי יוציאוהו שארית ישראל לא יעשו עולה והשני שיהיה בבית האסורים חוץ לחומה אבל אם הוא תוך ירושלים מוליכין את הפסח לבית האסורין ואוכלו לשם ודע כי האונן הותר לו לאכול פסחו לערב כמו שיתבאר לקמן. ומה שאמר אין שוחטין עליו לכתחלה נחוש שמא לא יאכל דבר לגודל אבילותו ואנחנו שחטנו עליו וחשבנו על אכילתו ויותר הבשר וישרף ולפיכך אמר ועל כולן אין שוחטין עליהם בפני עצמן ר"ל כי אנו לא נשחוט פסח לחבורה של אוננין או חולים או זקנים או מפקחין את הגל ואחר כך ביאר טעם זה ואומר אולי תחשוב כי זה הוא לפי שאינם ראויין לעשות פסח אינו כן כי ראויין הם אבל אסור זה כדי שלא יביאו את הפסח לידי פסול והם לא יאכלוהו ויבא לידי שריפה וכן המפקח בגל שמא ימצא מת אחר שחיטת הפסח ויטמא וישרף. וכאשר הודיענו שהם ראויים אמר לפיכך אם אירע בהם פסול ר"ל אם שחטו פסח ונזרק עליהם הדם ואע"פ שלכתחלה אין ראוי לשחוט עליהם ואחר כך אירע פסול באלו האוננים או החולים או הזקנים ונטמאו במת שאינם יכולים לאוכלו בלילה פטורין הן מלעשות פסח שני לפי שהם שחטוהו והם ראויין לעשות פסח אלא מפקח בגל בלבד לפי שכשנשחט עליו הפסח והוא ראוי כאשר זכרנו ואחר כך מצא המת באותו הגל צריך פסח שני לפי שהיה טמא בשעת שחיטה כשהיה מחפש בגל וזה בתנאי שיהיה הגל עגול כשנמצא מת תחתיו נדע ידיעה אמתית כי כל מה שהיה על גב אותו הגל טמא לפי שהוא היה על גבי המת אבל כשיהיה המקום שהוא חופר מקום ארוך ומצא תחתיו מת הרי פטור מלעשות פסח שני שאנחנו נאמר טהור היה בשעת שחיטה ואפשר שלא היה על מקום המת בכוון וגל עגול הוא שיהיה כמו עגול העומד כזו הצורה: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ז

אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר {יט}. אֲפִלּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה שֶׁאֵין יְכוֹלִין לֶאֱכֹל כַּזַּיִת, אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. וְאֵין עוֹשִׂין חֲבוּרַת נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים:

 ר"ע מברטנורה  אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח בְּיָחִיד. דִּכְתִיב (דְּבָרִים טז) לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח וְכוּ', כְּלוֹמַר בְּיָחִיד {יח}: אֲפִלּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה. רַבִּי יוֹסֵי קָאָמַר לַהּ, כְּלוֹמַר לֹא תַלְיָא מִלְּתָא אֶלָּא בַאֲכִילָה. יָחִיד וְיָכוֹל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת, שׁוֹחֲטִין עָלָיו, מֵאָה וְאֵין כָּל אֶחָד מֵהֶם יְכוֹלִין לֶאֱכֹל כַּזַּיִת, אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶם. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרַת נָשִׁים וַעֲבָדִים. לִשְׁחֹט פֶּסַח, נָשִׁים וַעֲבָדִים בַּחֲבוּרָה אַחַת, מִשּׁוּם הֶרְגֵּל עֲבֵרָה. וְלֹא קְטַנִּים וַעֲבָדִים בַּחֲבוּרָה אַחַת {כ}, מִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא דְּמִשְׁכַּב זָכוּר. אֲבָל נָשִׁים וַעֲבָדִים כָּל חֲדָא בְּאַנְפֵּי נַפְשַׁהּ עוֹשִׂין {כא}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יח} מִבְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ דָּרֵישׁ לֵיהּ בְּאֶחָד בְּיָחִיד וּכְדִלְקַמָּן: {יט} וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. דְּהָא כְתִיב אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ. וּבְאַחַד דָּרֵישׁ לֵיהּ לְזוֹבֵחַ אֶת פִּסְחוֹ בְּבָמַת יָחִיד, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בִשְׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת, דִּכְתִיב בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּשָׁעָה שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִין בְּשַׁעַר אֶחָד. גְּמָרָא: {כ} הָכִי אִיתָא בַגְּמָרָא. וּמַשְׁמַע וַדַּאי דִּלְחַבְּרָן נָשִׁים עִם אֲנָשִׁים שָׁרֵי: {כא} אֲבָל חֲבוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ קְטַנִּים אֵין עוֹשִׂין, שֶׁאֵינָן בְּנֵי דַעַת. הָרַמְבַּ"ם. וְאֶפְשָׁר דְּטַעֲמָא [מִשׁוּם דִּכְשֶׁאֵינוֹ בֶן דַּעַת] דְּאֵין הֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ. כֶּסֶף מִשְׁנֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי רבי יהודה כו': זה מבואר ורוצה באומרו נשים ועבדים משום תפלות וקטנים ועבדים משום פריצותא אבל כל מין ומין לעצמו הרי הוא מותר נשים לעצמן עבדים לעצמן. והלכה כר' יוסי: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ח

אוֹנֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, אֲבָל לֹא בַקָּדָשִׁים. הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ, וְהַמְלַקֵּט לוֹ עֲצָמוֹת, טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקָּדָשִׁים. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר בְּעֶרֶב פֶּסַח, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, טוֹבֵל {כד} וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקָּבֶר:

 ר"ע מברטנורה  אוֹנֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. דְּאֵין אֲנִינוּת מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (וַיִּקְרָא י) וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, יוֹם אָסוּר, לַיְלָה מֻתָּר. וּטְבִילָה בָעֵי, מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱסַר עַד עַכְשָׁיו בְּקָדָשִׁים {כב} אַצְרְכוּהוּ רַבָּנָן טְבִילָה. אֲבָל לֹא אָכֵיל אוֹנֵן בִּשְׁאָר קָדָשִׁים לָעֶרֶב, דַּאֲנִינוּת לַיְלָה אֲסוּרָה מִדְּרַבָּנָן. וּלְגַבֵּי פֶסַח לֹא הֶעֱמִידוּ דִבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת. אֲבָל אֲכִילַת שְׁאָר קָדָשִׁים עֲשֵׂה בְעָלְמָא הוּא, וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם (שְׁמוֹת כט): הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ. יוֹם שְׁמוּעָה הָוֵי אוֹנֵן דְּרַבָּנָן. וְכֵן מִי שֶׁלִּקְּטוּ לוֹ {כג} עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ אָמְרִינַן בְּמוֹעֵד קָטָן מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם וְלָעֶרֶב אֵין מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם: טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקָּדָשִׁים לָעָרֶב. דַּאֲפִלּוּ יוֹם גּוּפֵיהּ מִדְּרַבָּנָן הוּא: כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקָּבֶר. וְצָרִיךְ הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי. וְלֹא נֶחֶלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל אֶלָּא בְּעָרֵל נָכְרִי שֶׁמָּל בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר, דְּבֵית הִלֵּל סָבְרֵי גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְמָא לְשָׁנָה הַבָּאָה וְיֹאמַר אֶשְׁתָּקַד לֹא טָהַרְתִּי מִכָּל טֻמְאָה {כה} עַד יוֹם עֶרֶב פֶּסַח שֶׁטָּבַלְתִּי וְאָכַלְתִּי, הַשְׁתָּא נַמִּי אֶטְבֹּל וְאֹכַל, וְלֹא יָדַע דְּאֶשְׁתָּקַד נָכְרִי הֲוָה וְלֹא מְקַבֵּל טֻמְאָה, עַכְשָׁיו יִשְׂרָאֵל הוּא וּמְקַבֵּל טֻמְאָה. וּבֵית שַׁמַּאי סָבְרֵי לֹא גָזְרִינַן. אֲבָל עָרֵל יִשְׂרָאֵל {כו}, כְּגוֹן שֶׁמֵּתוּ אֶחָיו מֵחֲמַת מִילָה, דִּבְרֵי הַכֹּל טוֹבֵל וְאוֹכֵל פִּסְחוֹ לָעֶרֶב {כז}, וְלֹא גָזְרִינַן עָרֵל יִשְׂרָאֵל אַטּוּ עָרֵל נָכְרִי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כב} וְהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ, וְשֶׁמָּא נִטְמָא וְהוּא לֹא יָדַע. הָרַמְבַּ"ם: {כג} בַּגְּמָרָא, דְּאִי מְלַקֵּט עֲצָמוֹת הָא בָעֵי הַזָּיָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי: {כד} טוֹבֵל. [דְּכָל גֵּר] צָרִיךְ טְבִילָה, כִּדְאַשְׁכְּחַן בְּמַתַּן תּוֹרָה [שְׁמוֹת יט] וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלוֹתָם. וְעַיֵּן בְּרֵישׁ פֶּרֶק ב' דִּכְרֵתוֹת: {כה} וְאַף עַל גַּב דְּמִשּׁוּם זִיבָה בָּעֵי שְׁמֹנָה מִשּׁוּם כַּפָּרָה, כֵּיוָן דְּאִי אֶפְשָׁר דְּלַיְתֵי כַפָּרָה, דְּהָא לֹא קִבֵּל טֻמְאָה קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּיֵּר, אִי אָמַרְתְּ נִגְזֹר לֹא מַיְתֵי לְעוֹלָם פֶּסַח, וְכֻלֵּי הַאי לֹא גָזְרוּ. רַשִׁ"י: {כו} שֶׁאִם יֵשׁ לוֹ עַכְשָׁיו טֻמְאָה הוּא נִזְהָר בָּהּ, שֶׁאַף בְּעָרְלָתוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם, לֵיכָּא לְמִגְזַר בֵּיהּ מִשּׁוּם שָׁנָה הַבָּאָה. רַשִׁ"י: {כז} גְּמָרָא. וְתֵימַהּ לְרִיבָ"א, דְּלֹא מָצִינוּ בְּשׁוּם מָקוֹם טְבִילָה בְיִשְׂרָאֵל שֶׁמָּל אֲפִלּוּ מִדְּרַבָּנָן. וְלִי נִרְאֶה לְיַשֵּׁב לְשׁוֹן הַגְּמָרָא, דְּאַף עַל גַּב דִּלְעִנְיַן מִילָה אֵין צָרִיךְ טְבִילָה כְלָל, מִכָּל מָקוֹם לְטָהֳרַת הָרֶגֶל צָרִיךְ טְבִילָה, וַהֲוָה אֲמֵינָא דְּזֶה דְמָל וְטָבַל לִגְזֹר אַטּוּ גֵר דְּמָל נַמִּי וְטָבַל. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אונן טובל ואוכל את פסחו לערב כו': מה שחייב שנתיר לו אכילת הפסח לבדו ולא שאר קדשים לפי שאנינות לילה מדרבנן לשון התורה ביום המות בלבד הוא והוא מה שאמר אהרן ביום מות נדב ואביהוא ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' ולפי שאכילת פסח בכרת התרנו אכילתו בעת אנינות דרבנן אבל אכילת קדשים שהיא מצות עשה בלבד לא התירוהו וחייבנו לאונן טבילה כדי שתראה הפשטתו מאותה המחשבה והסרת אבילותו וזה הוא ראוי כשמת לו מת אחר חצות יום ארבעה עשר שהוא מחויב קרבן פסח ונתחייב בו קודם שיחול האנינות אבל אם מת לו מת קודם חצות שהוא אונן קודם שיחול שעת חיוב הקרבן ידחה לפסח שני ואין מקריבין עליו והוא אונן לפי שאינו ראוי מפני אנינותו. והמלקט עצמות ענינו כשמלקטין אותם לו אחרים לפי שהוא מין אנינות. ולא חלקו ב"ש וב"ה אלא בגר בלבד לפי שנאמר שמא לשנה הבאה יהיה טמא נפש ויאמר כמו שטהרתי בשנה שעברה ואכלתי פסח לערב כמו כן עכשיו אטבול ואוכל פסחי אבל ערל ישראל טובל ואוכל פסחו לערב: (רמב"ם)

פרק ט


פרק ט - משנה א

מִי שֶׁהָיָה טָמֵא אוֹ בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. שָׁגַג אוֹ נֶאֱנַס {א} וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר טָמֵא אוֹ שֶׁהָיָה בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה, שֶׁאֵלּוּ פְּטוּרִין מֵהִכָּרֵת, וְאֵלּוּ חַיָּבִין בְּהִכָּרֵת:

 ר"ע מברטנורה  מִי שֶׁהָיָה טָמֵא. שֶׁאֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַכָּרֵת. הַטָּמֵא אוֹ שֶׁהָיָה בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה פְּטָרָן הַכָּתוּב מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח רִאשׁוֹן, וְעִקַּר כָּרֵת בְּפֶסַח רִאשׁוֹן הוּא {ב}, לְפִיכָךְ אִם לֹא עָשׂוּ פֶסַח שֵׁנִי פְּטוּרִים מִן הַכָּרֵת: וְאֵלּוּ חַיָּבִין בְּהִכָּרֵת. הַשּׁוֹגֵג אוֹ הָאָנוּס חַיָּבִין הָיוּ בְּפֶסַח רִאשׁוֹן, אֶלָּא שֶׁהַשְּׁגָגָה וְהָאֹנֶס עִכַּבְתָּן, וּכְשֶׁהֵזִידוּ וְלֹא עָשׂוּ פֶסַח שֵׁנִי חַיָּבִין בְּהִכָּרֵת, כְּדִכְתִיב (בְּמִדְבָּר ט) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה, מַשְׁמַע דְּעַל כָּל שְׁאָר שְׁגָגוֹת וָאֳנָסִין שֶׁאֵרְעוּ בָרִאשׁוֹן חוּץ מִטָּמֵא וְדֶרֶךְ רְחוֹקָה, חַיָּבִין כָּרֵת אִם לֹא עָשׂוּ פֶּסַח שֵׁנִי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} שָׁגַג כוּ'. טָמֵא לָנֶפֶשׁ כוּ', אֲנוּסִים אוֹ שׁוֹגְגִין מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר אִישׁ אִישׁ רִבָּה כוּ'. וּלְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל דִּסְבִירָא לֵיהּ דִּבְּרָה תוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, תָּנֵי דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לֹא טָמֵא לָנֶפֶשׁ כַּהֲרֵי דֶּרֶךְ רְחוֹקָה וְלֹא כוּ', הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁלֹּא עָשׂוּ אֶת הָרִאשׁוֹן יַעֲשׂוּ אֶת הַשֵּׁנִי, אַף אֲנִי מְרַבֶּה אֲנוּסִין וְשׁוֹגְגִין שֶׁלֹּא עָשׂוּ כוּ' יַעֲשׂוּ אֶת הַשֵּׁנִי: {ב} וּמִיהוּ בְּפֶסַח שֵׁנִי נַמִּי כְתִיב חֶטְאוֹ יִשָּׂא לְרַבִּי דְּיָלֵיף מִמְּגַדֵּף דִּכְתִיב גַּבֵּיהּ וְנָשָׂא חֶטְאוֹ וְהוּא בְכָרֵת כְּדִתְנַן בְּרֵישׁ כְּרֵתוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מי שהיה טמא או בדרך רחוקה כו' . כשהיה טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון ולא עשה את השני אינו חייב כרת לפי שנפטר מפסח ראשון שנאמר בו לשון כרת ונדחה לפסח שני שלא נאמר בו לשון כרת וכששגג או נאנס בפסח ראשון ולא עשה את השני חייב כרת כי לשון התורה כל מי שלא היה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה פסח כלל חייב כרת והוא אמרו ית' והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וגו' וזה ענין אמרם בכאן אלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ב

אֵיזוֹ הִיא דֶרֶךְ רְחוֹקָה, מִן הַמּוֹדִיעִים וְלַחוּץ, וּכְמִדָּתָהּ לְכָל רוּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מֵאַסְקֻפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לְפִיכָךְ נָקוּד עַל ה', לוֹמַר, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי, אֶלָּא מֵאִסְקֻפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ:

 ר"ע מברטנורה  מִן הַמּוֹדִעִית. שֵׁם מָקוֹם רָחוֹק מִיְרוּשָׁלַיִם מַהֲלַךְ חֲמִשָּׁה עָשָׂר מִילִין, וְהוּא שִׁעוּר מַהֲלַךְ אָדָם בֵּינוֹנִי בִּימֵי נִיסָן וִימֵי תִשְׁרֵי, שֶׁהַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת שָׁוִים, מֵהָנֵץ הַחַמָּה עַד בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁהוּא שְׁעַת הַקְרָבַת הַקָּרְבָּן {ג}: חוּץ לְאַסְקֻפַּת הָעֲזָרָה. אֲפִלּוּ הָיָה קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם וְחָלָה וְנִתְעַכֵּב וְלֹא הִגִּיעַ לְאַסְקֻפַּת הָעֲזָרָה עַד סוֹף שְׁעַת הַקְרָבַת הַקָּרְבָּן, נִדּוֹן בְּדִין דֶּרֶךְ רְחוֹקָה {ד}. וְרַבִּי עֲקִיבָא סוֹבֵר שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא דִּין נֶאֱנַס, אֲבָל לֹא דִּין דֶּרֶךְ רְחוֹקָה, הוֹאִיל וְהָיָה מִן הַמּוֹדִעִית וְלִפְנִים. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: לְפִיכָךְ נָקוּד עַל ה'. שֶׁל רְחוֹקָה. אֲנִי שָׁמַעְתִּי לִדְרֹשׁ, רָחוֹק חָמֵשׁ אַמּוֹת מֵאַסְקֻפַּת הָעֲזָרָה, שֶׁאֲפִלּוּ אֵינוֹ רָחוֹק אֶלָּא חָמֵשׁ אַמּוֹת בִּלְבַד בְּסוֹף שְׁעַת [הַקְרָבַת] הַקָּרְבָּן, נִדּוֹן בְּדִין דֶּרֶךְ רְחוֹקָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ג} דְּבֵין הָעַרְבַּיִם כְּתִיב בֵּיהּ כְּתָמִיד. וְתָמִיד אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁחָט מִשֵּׁשׁ וּמֶחֱצָה, זְמַנּוֹ מִן הַתּוֹרָה מִתְּחִלַּת שֶׁבַע וְאֵילָךְ, שֶׁמַּתְחֶלֶת חַמָּה לְהִתְעַקֵּם כְּלַפֵּי מַעֲרָב, וְהָכִי אָמְרִינַן בְּיוֹמָא רֵישׁ פֶּרֶק ג': {ד} וּבַיְרוּשַׁלְמִי, ה"א שֶׁבִּרְחוֹקָה נָקוּד, אִישׁ רָחוֹק וְאֵין דֶּרֶךְ רְחוֹקָה: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  איזו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ כו': מודיעים מקום בינו ובין ירושלים ט"ו מיל והוא מהלך שילך אדם הליכה בינונית ברגליו מעת הנץ החמה עד בין הערבים ואם היה יום ארבעה עשר חוץ למודיעים הוא בדרך רחוקה. ורבי אליעזר אומר אפילו היה תוך ירושלים וחלה או נשתבש הלוכו ולא יכול להכנס בעזרה בשעת הקרבן אלא שהיה בסוף השעה כשהגיע לאסקופת העזרה דינו כדין מי שהיה בדרך רחוקה ורבי עקיבא אומר כי מאחר שהיה לפנים מן המודיעים ולא יכול להגיע שדינו כדין אנוס. והלכה כר"ע: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ג

מַה בֵּין {ה} פֶּסַח רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי, הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא, וְהַשֵּׁנִי, מַצָּה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַּבָּיִת. הָרִאשׁוֹן טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. זֶה וָזֶה טָעוּן הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּתָן, וְנֶאֶכָלִין צָלִי עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים, וְדוֹחִין {ז} אֶת הַשַּׁבָּת {ח}:

 ר"ע מברטנורה  וְהַשֵּׁנִי חָמֵץ וּמַצָּה עִמּוֹ בַּבָיִת. דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ט) כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ, מַשְׁמַע מִצְווֹת שֶׁבְּגוּפוֹ, כְּגוֹן צָלִי וְעַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלֻהוּ {ו}, עוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח, אֲבָל מִצְווֹת שֶׁעַל גּוּפוֹ מִמָּקוֹם אַחֵר, כְּגוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְׂאֹר וְלֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ, אֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח: הָרִאשׁוֹן טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ וְכוּ'. דִּכְתִיב (יְשַׁעְיָה ל) הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג, לַיִל הַמְקֻדָּשׁ לְחַג שֶׁהוּא פֶסַח רִאשׁוֹן טָעוּן הַלֵּל, וְשֶׁאֵינוֹ מְקֻדָּשׁ לְחַג אֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל: זֶה וָזֶה טְעוּנִים הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּתָן. דְּלַיְלָה מִעֵט קְרָא מִשִּׁיר, יוֹם לֹא מִעֵט: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ה} מַה כוּ'. שִׁיֵּר דְּאֵין הַשֵּׁנִי נִשְׁחָט בְּשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת כִּדְאִיתָא בַתּוֹסֶפְתָּא, וְשִׁיֵּר נַמִּי בִּקּוּר אַרְבָּעָה יָמִים דְּלֵיתֵיהּ בַּשֵּׁנִי כִּדְאִיתָא בַגְּמָרָא. תּוֹסָפוֹת: {ו} אַף עַל גַּב דְּעַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים מִקְרָא מָלֵא הוּא בְּפֶסַח שֵׁנִי, הָכִי קָאָמַר, דִּכְלָלָא דִּכְכָל חֻקַּת וְגוֹ' מְרַבֶּה צָלִי, דְּדוּמְיָא דִּפְרָטָא דְּעַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים כוּ': {ז} וְדוֹחִין. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י דְּשֵׁנִי כְּתִיב בֵּיהּ בְּמוֹעֲדוֹ. וּלְמָאן דְּאָמַר דְּהַךְ בְּמוֹעֲדוֹ אַרִאשׁוֹן קָאֵי יָלֵיף מִכְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח. תּוֹסָפוֹת: {ח} הַשַּׁבָּת. בַּגְּמָרָא, טֻמְאָה לֹא, מַאי טַעֲמָא, מִפְּנֵי טֻמְאָה דְחִיתִיו, יַחְזֹר וְיֵעָשֶׂה בְטֻמְאָה: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מה בין פסח ראשון לשני כו': אמר השם בפסח שני ככל חקת הפסח יעשו אותו אילו לא היה מוסיף על זה הכתוב דבר היה אדם חייב בשני ככל מה שהוא חייב בראשון ולפי שאמר אח"כ בפסח שני על מצות ומרורים יאכלוהו מיעט השבתת שאור ובאמרו לא ישאירו ממנו עד בוקר מיעט לא יראה ולא ימצא ובאמרו ועצם לא תשברו בו מיעט לא תשחט על חמץ דם זבחי לפי שלא היה צריך לאלו הבאורים כולם כי אמרו ככל חקת הפסח יספיק לכל אלו ומה שהחזירם כולם אינו אלא השלמת ענין כאלו אמר חקת הפסח שנתחייבת בה אינו אלא זו בלבד על מצות ומרורים יאכלוהו ועל כיוצא בו אמרו אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ד

הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. וְאִם אָכְלוּ, פְּטוּרִים מִכָּרֵת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר אַף עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ:

 ר"ע מברטנורה  לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִין. דְּגַבֵּי טָמֵא לָנֶפֶשׁ כְּתִיב אִישׁ, דְּדָרְשִׁינַן מִנֵּיהּ אִישׁ נִדְחֶה וְאֵין צִבּוּר נִדְחִין, (אֲבָל גַּבֵּי זִיבָה, אַף צִבּוּר נִדְחִין) {ט}: וְאִם אָכְלוּ פְּטוּרִים מִכָּרֵת. דְּאוֹכֵל קָדָשִׁים בְּטֻמְאַת הַגּוּף, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ז) כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר, וּסְמִיךְ לֵיהּ וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר כוּ' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה, בָּשָׂר הַנֶּאֱכָל לַטְּהוֹרִים, טְמֵאִים חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם טֻמְאָה, וְשֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל לַטְּהוֹרִים, כְּגוֹן פֶּסַח הַבָּא בְטֻמְאָה, אֵין טְמֵאִין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם טֻמְאָה: אַף עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ. פּוֹטֵר הַזָּבִין וְהַזָּבוֹת, אִם נִכְנְסוּ לַמִּקְדָּשׁ פְּטוּרִים כְּשֶׁהַפֶּסַח נִדְחֶה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה, דִּכְתִיב (בְּמִדְבָּר ה) וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ, בִּזְמַן שֶׁטְּמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין, זָבִין וּמְצֹרָעִים מִשְׁתַּלְּחִין, אֵין טְמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין, אֵין זָבִין וּמְצֹרָעִים מִשְׁתַּלְּחִין. וְתַנָּא קַמָּא לֹא דָרֵישׁ לִקְרָא לְהָכִי, דְּכֻלְּהוּ אִצְטְרִיכוּ לְחַלְּקָם מִמַּחֲנוֹתֵיהֶם. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ט} וְאִם תֹּאמַר לְאַשְׁמְעִינַן טְמֵאֵי מַגְּעֵי טֻמְאוֹת, וְהָיָה נִרְאֶה לוֹמַר דְּמִשּׁוּם רְבוּתָא דְּאִם אָכְלוּ פְּטוּרִים מִכָּרֵת נַקְטִינְהוּ לְהָנָךְ דְּטֻמְאָה יוֹצְאָה מִגּוּפָן, וַאֲפִלּוּ הָכִי פְּטוּרִין, אֶלָּא שֶׁהָרַמְבַּ"ם כָּתַב דִּטְמֵאֵי מַגַּע טֻמְאוֹת הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין כו': כבר ידעת כי כשהן רוב הקהל טמאים לנפש אדם בלבד לזה אנו אומרים שבא הפסח בטומאה שאין אוכלים אותו אלא טמא מת בלבד שהותרה להם טומאה כמו שבארנו אבל אם אכלו ממנו שאר הטמאים אינן חייבין כרת כי כן קבלנו נאכל לטהורים חייבין עליו משום טומאה שאין נאכל לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה ור"א אומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש בזמן שטמא מת משתלח זבין ומצורעין משתלחין ולפיכך אם נכנסו זבין ומצורעין למקדש בפסח שבא בטומאה פטורין. ואין הלכה כר"א: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ה

מַה בֵּין פֶּסַח מִצְרַיִם לְפֶסַח דּוֹרוֹת, פֶּסַח מִצְרַיִם מִקָּחוֹ מִבֶּעָשׂוֹר {י}, וְטָעוּן הַזָּאָה בַאֲגֻדַּת אֵזוֹב עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי מְזוּזוֹת, וְנֶאֱכָל בְּחִפָּזוֹן בְּלַיְלָה אֶחָד, וּפֶסַח דּוֹרוֹת {יא} נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה:

 ר"ע מברטנורה  לַיְלָה אֶחָד, וּפֶסַח דּוֹרוֹת נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה. מַתְנִיתִין חַסּוֹרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, וְנֶאֱכָל בְּחִפָּזוֹן בְּלַיְלָה אֶחָד, וְחִמּוּצוֹ כָּל הַיּוֹם, וּפֶסַח דּוֹרוֹת חִמּוּצוֹ נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה. דִּבְפֶסַח מִצְרַיִם כְּתִיב (שְׁמוֹת יג) וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים, קָרֵי בֵיהּ וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ הַיּוֹם שֶׁאַתֶּם יוֹצְאִים בִּלְבַד: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {י} מִקָּחוֹ מִבֶּעָשׂוֹר כוּ'. דִּכְתִיב בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, זֶה מִקָּחוֹ מִבֶּעָשׂוֹר וְאֵין פֶּסַח דּוֹרוֹת מִבֶּעָשׂוֹר. מִיהוּ לְעִנְיַן בִּקּוּר יָלְפִינַן בַּגְּמָרָא מִדִּכְתִיב וְעָבַדְתָּ כוּ' בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה, שֶׁיִּהְיוּ כָל עֲבוֹדוֹת הַחֹדֶשׁ זֶה כָזֶה, דְּהַיְנוּ שֶׁיְּבַקֵּר בֶּעָשׂוֹר כַּמָּה טְלָאִים וּבְעֶרֶב פֶּסַח יִקַּח אֵיזֶה שֶׁיִּרְצֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יא} וּפֶסַח דּוֹרוֹת כוּ'. וְאִם תֹּאמַר שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת הֵיאַךְ אַתָּה מוֹצֵא בְשֶׁל מִצְרַיִם. וְרָאִיתִי בַיְרוּשַׁלְמִי נִתַּן כֹּחַ בְּקוֹלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וְהָיָה קוֹלוֹ מְהַלֵּךְ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מַהֲלַךְ אַרְבָּעִים יוֹם וְהָיָה אוֹמֵר מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי עַד מָקוֹם פְּלוֹנִי כַּת אַחַת כוּ', וְאַל תִּתְמַהּ, וּמָה אִם אָבָק שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לַהֲלֹךְ נֶאֱמַר וְהָיָה לְאָבָק בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם, קוֹל שֶׁדַּרְכּוֹ לַהֲלֹךְ לֹא כָל שֶׁכֵּן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מה בין פסח מצרים לפסח דורות כו': רוצה באמרו נוהג כל שבעה, איסור אכילת החמץ, אבל פסח מצרים לא נאסר בו החמץ אלא יום אחד בלבד, לאומרו: ולא יאכל חמץ היום אתה יוצאים, כאילו אמר: לא יאכל חמץ אותו היום אתם יוצאים. ואמרו בכאן לילה אחת, ר"ל כי ליל אותו יום גם כן היתה אסורה בחמץ: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ו

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי שֶׁתְּמוּרַת הַפֶּסַח קְרֵבָה, וּתְמוּרַת הַפֶּסַח אֵינָהּ קְרֵבָה, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲפָרֵשׁ. הַפֶּסַח שֶׁנִּמְצָא קֹדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִקַּח בְּדָמָיו שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ. אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, קָרֵב שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ:

 ר"ע מברטנורה  שָׁמַעְתִּי. מֵרַבּוֹתַי: שֶׁתְּמוּרַת הַפֶּסַח קְרֵבָה. שְׁלָמִים אַחַר הַפֶּסַח {יב}: וּתְמוּרַת הַפֶּסַח אֵינָהּ קְרֵבָה. וְיֵשׁ תְּמוּרַת פֶּסַח שֶׁאֵינָהּ קְרֵבָה הִיא עַצְמָהּ שְׁלָמִים, אֶלָּא תִרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ מוּם וְתִמָּכֵר וְיָבִיא בְדָמֶיהָ שְׁלָמִים, דְּמוֹתַר הַפֶּסַח קָרֵב שְׁלָמִים: וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ. שָׁכַחְתִּי עַל אֵיזוֹ שָׁמַעְתִּי תִּקְרַב, וְעַל אֵיזוֹ תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב: הַפֶּסַח. שֶׁאָבַד וְהִפְרִישׁ אַחֵר תַּחְתָּיו וְנִמְצָא פֶסַח רִאשׁוֹן קֹדֶם שְׁחִיטַת הַשֵּׁנִי, שֶׁהָיָה עוֹמֵד לְפָנֵינוּ בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, הֲרֵי קְבָעַתּוּ שְׁעַת שְׁחִיטָה בְּשֵׁם פֶּסַח, וְזֶה שֶׁלֹּא הִקְרִיבוֹ דָּחָהוּ בְיָדַיִם {יג} וְלֹא יִקְרַב הוּא עַצְמוֹ שְׁלָמִים: עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם, שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָאוּי לְקָרְבָּן: וְכֵן תְּמוּרָתוֹ. אִם הֵמִיר בּוֹ בֶּהֱמַת חֻלִּין אַחֲרֵי כֵן: לְאַחַר הַפֶּסַח. כְּלוֹמַר וְאִם לְאַחַר שְׁחִיטַת הַשֵּׁנִי נִמְצָא, הֲרֵי לֹא קְבָעַתּוּ שְׁעַת שְׁחִיטָה בְּשֵׁם פֶּסַח, וְלֹא נִדְחָה בְיָדַיִם, וְיִקְרַב הוּא עַצְמוֹ שְׁלָמִים: וְכֵן תְּמוּרָתוֹ. וְהוּא הַדִּין דְּמָצֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְמִתְנֵי בַּפֶּסַח עַצְמוֹ {יד}, יֵשׁ פֶּסַח קָרֵב וְיֵשׁ פֶּסַח שֶׁאֵינוֹ קָרֵב: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יב} לָאו דַּוְקָא, דְּהוּא הַדִּין בַּמּוֹעֵד עַצְמוֹ, דְּהָא שְׁלָמִים קְרֵבִים בַּמּוֹעֵד וַאֲפִלּוּ בַחַג עַצְמוֹ אִם הֵם שַׁלְמֵי חֲגִיגָה. וְאֵין לְפָרֵשׁ שֶׁרוֹצֶה לוֹמַר שֶׁהֵמִיר אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, דְּלֹא הֲוָה לֵיהּ לְפָרֵשׁ כֵּן בִּדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁמְּסֻפָּק הָיָה: {יג} וַאֲפִלּוּ לְמָאן דְּאָמַר רֵישׁ פֶּרֶק ו' דְּיוֹמָא דְּאֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִים, הַיְנוּ דַוְקָא כְּגוֹן דְּלֹא דַחְיֵהּ בְּיָדַיִם, כְּגוֹן נִטְמְאוּ בְעָלִים אוֹ שֶׁמָּשְׁכוּ יְדֵיהֶם. תּוֹסָפוֹת: {יד} וּבַגְּמָרָא, הָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּאִיכָּא תְמוּרַת הַפֶּסַח דְּלֹא קְרֵבָה. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י וְלֹא אָמְרִינַן מִתְּחִלָּתָהּ שְׁלָמִים הִיא. וַאֲפִלּוּ הֵמִיר קֹדֶם שְׁחִיטָה לֹא קְבָעַתָּהּ זְמַן הַשְּׁחִיטָה בְּשֵׁם פֶּסַח, וְאֵין בָּהּ דִּחוּי, אֶלָּא אַף הִיא נִקְבַּעַת בְּפֶסַח וְנִדְחֵית: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אמר רבי יהושע שמעתי שתמורת הפסח קריבה כו': עד שיסתאב ענינו עד שיפול בו מום שיפסול אותו ולא יהיה ראוי לקרבן ודברי רבי עקיבא אמת אין עליו חולק: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ז

הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה {טו} לְפִסְחוֹ אוֹ זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים, יִרְעֶה {טז} עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וָמֵת, לֹא יְבִיאֶנּוּ בְנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם פֶּסַח, אֶלָּא לְשֵׁם שְׁלָמִים:

 ר"ע מברטנורה  וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. נוֹתְנִים אוֹתָן הַמָּעוֹת לַתֵּבָה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ וּמַקְרִיבִין מֵהֶן עוֹלוֹת נְדָבָה: לֹא יְבִיאֶנּוּ בְנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם פֶּסַח. דַּהֲוָה לֵיהּ פֶּסַח שֶׁמֵּתוּ בְעָלָיו וְאֵין כָּאן מְנוּיִין {יז}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טו} הַמַּפְרִישׁ כוּ'. וְאֵינָם רְאוּיִים לְפֶסַח, דִּכְתִיב [שְׁמוֹת יב] שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה: {טז} יִרְעֶה כוּ'. בְּמִשְׁנָה ג' פֶּרֶק ג' דִּתְמוּרָה מְפָרֵשׁ הָרַ"ב אַמַּאי לֹא תִמָּכֵר בְּלֹא מוּם, דְּזֶהוּ מוּמוֹ הוֹאִיל וְלֹא חַזְיָא לְמִלְּתֵיהּ. וְהַתּוֹסָפוֹת כָּתְבוּ דְּהָכָא הוֹאִיל וְהִיא רְאוּיָה לִשְׁלָמִים וְהַפֶּסַח אַחַר פֶּסַח קָרֵב שְׁלָמִים הִלְכָּךְ לֹא הָוֵי מוּם. עַד כָּאן. וַאֲפִלּוּ הָכִי אֵינוֹ קָרֵב שְׁלָמִים אֶלָּא יִרְעֶה, כִּדְפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י דִּקְבָעַתּוּ הַהַפְרָשָׁה וַהֲרֵי הוּא כְקָבוּעַ שֶׁנִּדְחֶה, שֶׁאֵין הוּא עַצְמוֹ קָרֵב אֶלָּא דָמָיו: {יז} עַיֵּן בְּמִשְׁנָה י' וי"א, וְהָכָא מַיְרֵי שֶׁלֹּא נִתְמַנָּה בְנוֹ עִמּוֹ כִּדְאִיתָא בַגְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים כו': בכל מקום שאומר יפלו דמיו לנדבה רוצה בו עולות נדבה והוא שמטילין דמיו בתיבה שהיתה במקדש וב"ד היו מקריבין אותן הדמים עולות ומכלל הדברים שבאר מי שיביא עולתו נדבה או יטיל דמיה בתיבה כי אותה שהוטלו דמיה בתיבה נסכיה משל צבור ועולה שיביא נסכיה משלו ועוד יתבארו מיני ההפרש שיש ביניהם בפרק שלישי ממסכת תמורה: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ח

הַפֶּסַח שֶׁנִּתְעָרֵב בִּזְבָחִים, כֻּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ. נִתְעָרֵב בִּבְכוֹרוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים, יֹאכֵלוּ:

 ר"ע מברטנורה  הַפֶּסַח שֶׁנִּתְעָרֵב. שְׁלֹשָׁה טְלָאִים, אֶחָד שֶׁל פֶּסַח וְאֶחָד שֶׁל אָשָׁם וְאֶחָד שֶׁל עוֹלָה, שֶׁנִּתְעָרְבוּ. כֻּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ: וְיָבִיא בִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן. עוֹלָה, דְּשֶׁמָּא הַיָּפֶה עוֹלָה הָיָה. וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן אָשָׁם, דְּשֶׁמָּא הַיָּפֶה אָשָׁם הָיָה. וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן פֶּסַח, אִם קֹדֶם הַפֶּסַח נִסְתָּאֲבוּ כֻלָּן, וְאִם לְאַחַר הַפֶּסַח נִסְתָּאֲבוּ יְבִיאֵם לִשְׁלָמִים, דְּשֶׁמָּא הַיָּפֶה פֶּסַח הָיָה. וְאוֹתוֹ מוֹתָר שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹסִיף עַל הַשֵּׁנִי עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לִדְמֵי הַיָּפֶה, יַפְסִיד מִשֶּׁלּוֹ. וְכֵיצַד עוֹשֶׂה, אִם הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן שָׁוֶה סֶלַע, מֵבִיא שָׁלֹשׁ סְלָעִים מִבֵּיתוֹ, וְנוֹטֵל הַסֶּלַע הָאַחַת וְאוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁהִיא הָעוֹלָה הֲרֵי הִיא מְחֻלֶּלֶת עַל סֶלַע זוֹ, וְיָבִיא מִמֶּנָּהּ עוֹלָה. וְנוֹטֵל הַסֶּלַע הַשְּׁנִיָּה וְאוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אָשָׁם הֲרֵי הוּא מְחֻלָּל עַל סֶלַע זוֹ, וְיָבִיא בּוֹ אָשָׁם. וְכֵן לִשְׁלָמִים {יח}: נִתְעָרֵב הַפֶּסַח בִּבְכוֹרוֹת. שֶׁמַּתַּן דָּמָם וְדַם הַפֶּסַח שָׁוֶה {יט}: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים יֹאכֵלוּ. כֻּלָּן בּוֹ בַלַּיְלָה, שֶׁהַבְּכוֹר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים. וְיִקְרַב פֶּסַח לְשֵׁם פֶּסַח בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא, וּבְכוֹרוֹת לְשֵׁם בְּכוֹרוֹת בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵן, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְמַעֲטִין בִּזְמַן אֲכִילַת הַבְּכוֹר, שֶׁהַבְּכוֹר נֶאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד, וְעַכְשָׁיו אֵין אוֹכְלִין אוֹתוֹ אֶלָּא עַד חֲצוֹת כִּזְמַן הַפֶּסַח, וְנִמְצְאוּ מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל, רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר שֶׁיְּכוֹלִין לְהָבִיא קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל. וְרַבָּנָן פְּלִיגֵי עֲלֵיהּ וְאָמְרֵי יִרְעוּ כֻלָּן עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיָבִיא {כ} מָעוֹת בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן, כִּדְאָמְרָן בְּפֶסַח שֶׁנִּתְעָרֵב בִּזְבָחִים. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יח} רַשִׁ"י. וְיָהֵיב טַעֲמָא לְמִלְּתֵיהּ, דְּאִי לָאו הָכִי הֲרֵי הוּא מַחֲלִיף, שֶׁמֵּבִיא שְׁלָמִים בִּדְמֵי הָאָשָׁם אוֹ בִדְמֵי הָעוֹלָה, וַהֲרֵי קְדֻשַּׁת הַבְּהֵמָה חָלְתָה עַל מְעוֹת דָּמֶיהָ, וְאֵין מְשַׁנִּין מִקְּדֻשָּׁה לִקְדֻשָּׁה: {יט} וְאֵין טְעוּנִין תְּנוּפַת חָזֶה וְשׁוֹק, וְלֹא סְמִיכָה וְלֹא נְסָכִים. רַשִׁ"י: {כ} וְהַתַּעֲרֹבֶת אוֹכֵל כֻּלָּם בְּתוֹרַת בְּכוֹר בַּעַל מוּם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הפסח שנתערב בזבחים כולן ירעו עד כו' . המשל בזה כי אם נתערב פסח עם שתי עולות מניחין השלשה כבשים עד שיפסלו ומוכרם אחד אחד וידע איזה מהם דמיו יותר ונאמר על [*) דברים אלו צריכין ביאור כ"כ התוי"ט ע"ש:] דרך הדמיון שישוה הא' דינר והשני דינר וחצי והשלישי שני דינרין נמצאו בידיו מן הג' כבשים ד' דינרין וחצי אז יתחייב להביא ג' בהמות ב' מהם בשנים שנים דינרין וא' [**)ואחד בדינר וחצי כצ"ל ומסולק מה שנתקשה התוי"ט בהבנת דברי רבינו והדין נותן שא"צ להביא העולה השניה רק בדינר וחצי דמאחר שהם שתי עולות א"כ ממ"נ עולה אחת לא היתה שוה כ"א דינר וחצי. מהרב המאור הגדול המפורסם מו"ה אשר הלוי:] בשנים דינרים וחצי וזהו אמרם ויפסיד המותר מביתו יקריב מהם שתים לעולה ואחת שהיתה בשנים דינרים שלמים וממה שאתה צריך לדעת כי הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד והפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות וכשנאכל בכור בתורת פסח אנו מביאין אותו לעשותו נותר לפי שאינו נאכל אלא עד חצות והעיקר אצלנו אין מביאין קדשים לבית הפסול ור' שמעון אומר מביאין את הקדשים לבית הפסול. ואמר אם חבורת כהנים יאכלו ר"ל יאכלו הכל עד חצות כדין הפסח. וחכמים אומרים ירעו עד שיסתאבו ויביא בהמה בדמי היפה והשמנה שבהן ויאמר כל היכא דאיתא לפסח תחול קדושתו על זה ויקריב אותה הבהמה שלמים ויאכל אותה הבהמה כולה שנפל בה מום כאשר יאכל בכור בעל מום ואין הלכה כר"ש: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ט

חֲבוּרָה שֶׁאָבַד פִּסְחָהּ, וְאָמְרָה לְאֶחָד, צֵא וּבַקֵּשׁ וּשְׁחֹט עָלֵינוּ, וְהָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחַט, וְהֵם לָקְחוּ וְשָׁחֲטוּ, אִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אוֹכְלִים עִמּוֹ מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הֵם אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ {כא}, וְהֵם אֵינָם אוֹכְלִים עִמּוֹ, וְשֶׁלָּהֶן יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אָמַר לָהֶן, אִם אֵחַרְתִּי, צְאוּ וְשַׁחֲטוּ עָלָי. הָלַךְ וּמְצָאוֹ, וְשָׁחַט, וְהֵן לָקְחוּ וְשָׁחֲטוּ, אִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל עִמָּהֶן. וְאִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן, וְשֶׁלּוֹ יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפָטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אָמַר לָהֶן וְאָמְרוּ לוֹ, אוֹכְלִין כֻּלָּם מִן הָרִאשׁוֹן. וְאִם אֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, שְׁנֵיהֶם יוֹצְאִין לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. לֹא אָמַר לָהֶן וְלֹא אָמְרוּ לוֹ, אֵינָן אַחֲרָאִין {כב} זֶה לָזֶה:

 ר"ע מברטנורה  צֵא וּבַקֵּשׁ. אֶת הָאָבוּד וּשְׁחֹט עָלֵינוּ: אִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן. הוֹאִיל וְהֵם אָמְרוּ לוֹ שְׁחֹט עָלֵינוּ, עַל שֶׁלּוֹ הֵם נִמְנִים וְשֶׁלָּהֶם יִשָּׂרֵף, דְּפֶסַח בְּלֹא בְעָלִים הוּא, וְאוֹכְלִין כֻּלָּם מִשֶּׁלּוֹ: וְאִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן. הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא נִמְנָה עַל שֶׁלָּהֶן. וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, שֶׁהֲרֵי חָזְרוּ בָהֶן מִן הָאָבוּד וּמָשְׁכוּ יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ: וְהֵן אֵינָן אוֹכְלִין עִמּוֹ. שֶׁמָּא שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן וּמָשְׁכוּ יְדֵיהֶן מִזֶּה: וְשֶׁלָּהֶן יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. שֶׁמָּא שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, וְאֵין נִמְנִין עַל הַשֵּׁנִי: וּפְטוּרִין מִפֶּסַח שֵׁנִי. דְּמִמַּה נַּפְשָׁךְ בָּרִאשׁוֹן נִמְנוּ, וַאֲכִילָה לֹא מְעַכֶּבֶת: אָמַר לָהֶן. אוֹתוֹ הַיָּחִיד שֶׁהָלַךְ לְבַקֵּשׁ אֶת הָאָבוּד, אִם אֵחַרְתִּי תְּמַנּוּנִי עִמָּכֶם וְשַׁחֲטוּ עָלַי. וְהֵם לֹא אָמְרוּ לוֹ שְׁחֹט עָלֵינוּ: הוּא אוֹכֵל עִמָּהֶן. וְשֶׁלּוֹ יִשָּׂרֵף, כֵּיוָן שֶׁהִמְנוּהוּ עַל שֶׁלָּהֶן הֲרֵי נִמְשַׁךְ מִן הָרִאשׁוֹן וְחָזַר בּוֹ מִשְּׁלִיחוּתוֹ: וְשֶׁלּוֹ יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. שֶׁמָּא שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן וְנִמְשַׁךְ [מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁהֲרֵי] עֲשָׂאָן שְׁלוּחִין: וּפָטוּר מִפֶּסַח שֵׁנִי. דְּמִמַּה נַּפְשָׁךְ בָּרִאשׁוֹן נִמְנָה, וַאֲכִילָה לֹא מְעַכֶּבֶת: אָמַר לָהֶן. שַׁחֲטוּ עָלַי אִם אֵחַרְתִּי: וְאָמְרוּ לוֹ. בַּקֵּשׁ וּשְׁחֹט עָלֵינוּ: יֹאכְלוּ כֻלָּם מִן הָרִאשׁוֹן. דְּהוּא שְׁלוּחָם וְהֵם שְׁלוּחָיו: וְאִם אֵין יָדוּעַ אֵיזֶה רִאשׁוֹן שְׁנֵיהֶם יִשָּׂרְפוּ. וּפְטוּרִים מִפֶּסַח שֵׁנִי: אֵינָן חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּת זֶה לָזֶה. אֵין לָהֶם טַעֲנָה זֶה עַל זֶה. אֵין חוֹשְׁשִׁין אֵיזֶה רִאשׁוֹן, אֶלָּא הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כא} הוּא כוּ' וְהֵם אֵינָם. אֲתָאן כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּפֶרֶק ח' מִשְׁנָה ז' דִּסְבִירָא לֵיהּ דְּשׁוֹחֲטִין פֶּסַח עַל הַיָּחִיד, וַהֲלָכָה כְמוֹתוֹ. וְאִי נַמִּי אֲפִלּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה, וּכְגוֹן שֶׁהִמְנָה עָלָיו אֲחֵרִים: {כב} אֵינָן אַחֲרָאִין. כָּתַב הָרַמְבַּ"ם, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בְלִבָּם שֶׁיִּשְׁחֹט כָּל אֶחָד מֵהֶן עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁהָיוּ שָׁם רְמִיזוֹת וּדְבָרִים שֶׁאוֹמְדִין הַדַּעַת בָּהֶן שֶׁכָּל אֶחָד שֶׁיִּמְצָא יִשְׁחֹט עַל חֲבֵרוֹ. וְכָתַב הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה דְּמִיּתּוּרָא דְמַתְנִיתִין לָמַד כֵּן, דְּאִם לֹא כֵן מַאי קָא מַשְׁמַע לָן, פְּשִׁיטָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא כו': כל זה מבואר אינו צריך פירוש. ואמרם לא אמר להם ולא אמרו לו רוצה בו שלא פירש דבר ולא הרשוהו בפירוש שישחוט בעבורם וגם הוא לא הרשה אותם בפירוש אע"פ שהיו שם מעשים ורמזים מורים על סמיכת קצתם אל קצתם: (רמב"ם)

פרק ט - משנה י

שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ {כג} פִסְחֵיהֶן, אֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד וְאֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד, אֶחָד מֵאֵלּוּ בָא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, וְאֶחָד מֵאֵלּוּ בָא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים, אִם שֶׁלָּנוּ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה, יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלְּךָ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלָּנוּ, וְאִם שֶׁלְּךָ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה, יָדֵינוּ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּנוּ וְנִמְנֵינוּ עַל שֶׁלָּךְ. וְכֵן חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, וְשֶׁל עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה, מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד מִכָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה, וְכֵן הֵם אוֹמְרִים:

 ר"ע מברטנורה  אֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶם אֶחָד. מִן הַפְּסָחִים. וְאֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶם אֶחָד: אֶחָד. מִבְּנֵי חֲבוּרָה זוֹ בָּא לוֹ אֵצֶל בְּנֵי חֲבוּרָה זוֹ, וְאֶחָד מִזּוֹ בָּא לוֹ אֵצֶל זוֹ: וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים. לְאוֹתוֹ יָחִיד הַבָּא אֶצְלָם: אִם שֶׁלָּנוּ הוּא. אוֹתוֹ הַפֶּסַח שֶׁמָּשַׁכְנוּ אֵלֵינוּ, יָפֶה בָרַרְנוּ אֶת שֶׁלָּנוּ, הַמְשֵׁךְ יָדְךָ מִשֶּׁלְּךָ וְהִמָּנֵה עִמָּנוּ עַל שֶׁלָּנוּ: אִם שֶׁלְּךָ הוּא פֶסַח זֶה. הֲרֵי אַתָּה עָלָיו, וְיָדֵינוּ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּנוּ וִיהֵא לִבְנֵי חֲבוּרָה הָאַחֶרֶת, וְנִמְנִינוּ עַל זֶה שֶׁלְּךָ. נִמְצָא אִם הֶחֱלִיפוּ הֲרֵי נִמְשְׁכוּ כָל הַחֲבוּרָה מִשֶּׁלָּהֶם וְנִמְנוּ עַל אוֹתוֹ שֶׁבֵּרְרוּ. וְכָךְ אוֹמְרִים בְּנֵי חֲבוּרָה הַשְּׁנִיָּה לַיָּחִיד הַבָּא אֶצְלָם. וְעַל כָּרְחָם צָרִיךְ אֶחָד מֵאֵלּוּ לָבֹא אֵצֶל אֵלּוּ וְלִמָּנוֹת עִמָּהֶן, וְלֹא אָמְרִינַן יִמְשְׁכוּ אֵלּוּ מִשֶּׁלָּהֶן בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא וְאֵלּוּ מִשֶּׁלָּהֶן וְיַחְזְרוּ וְיִמָּנוּ אֵלּוּ עַל אֶחָד וְאֵלּוּ עַל אֶחָד, מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן בַּבְּרַיְתָא בַגְּמָרָא דְּאָסוּר לִמָּשֵׁךְ כָּל בְּנֵי הַחֲבוּרָה מִן הַפֶּסַח וּלְהַנִּיחוֹ בְּלֹא בְעָלִים {כד}, וְשֶׁמָּא הֶחֱלִיפוּ וְרוֹצִים לִמְשֹׁךְ מִפִּסְחָם וְלִמָּנוֹת עַל אַחֵר, כְּשֶׁאָמְרוּ הֲרֵי יָדֵינוּ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּנוּ הֲרֵי נוֹתַר פֶּסַח בְּלֹא בְעָלִים מִיָּד, וְזֶה אָסוּר. וְעַכְשָׁיו כְּשֶׁאֶחָד מֵחֲבוּרָה זוֹ בָּא אֵצֶל הָאַחֶרֶת מִמַּה נַּפְשָׁךְ אֵין כָּאן פֶּסַח בְּלֹא בְעָלִים, אִם יָפֶה בֵרְרוּ לָהֶם הֲרֵי כָל בְּנֵי חֲבוּרָתוֹ עָלָיו חוּץ מִן הָאֶחָד שֶׁפֵּרַשׁ מֵהֶן וּמָשַׁךְ יָדוֹ, וְאִם הֶחֱלִיפוּ הֲרֵי הָלַךְ אֶחָד מֵהֶם עִם פִּסְחוֹ, וּכְשֶׁמָּשְׁכוּ הַנּוֹתָרִים יְדֵיהֶם הֵימֶנּוּ, נִשְׁאַר הוּא עָלָיו: וְכֵן חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה. בְּנֵי אָדָם, שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶן. כָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה מוֹשְׁכִין לָהֶם אֶחָד מִן הַפְּסָחִים, וַחֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים שֶׁבְּכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה מִתְחַלְּקִין [לַחֲמִשָּׁה] פְסָחִים, שֶׁאִם הֶחֱלִיפוּ לֹא יְהֵא כָאן פֶּסַח, שֶׁאֵין אֶחָד מִבְּעָלָיו הָרִאשׁוֹנִים עָלָיו {כה}: וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים. כְּשֶׁנַּעֲשׂוּ עַתָּה הַחֲבוּרוֹת הַחֲדָשִׁים אוֹמְרִים הָאַרְבָּעָה לָאֶחָד, אִם שֶׁלְּךָ הוּא פֶסַח זֶה הֲרֵי יָדֵינוּ אַרְבַּעְתֵּנוּ מְסֻלָּקוֹת מֵאַרְבָּעָה פְסָחֵינוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם וְנִמְנִינוּ עִמָּךְ, וְכֵן הוּא וּשְׁלֹשָׁה חוֹזְרִין וְאוֹמְרִין לַשֵּׁנִי, וְכֵן הָאַרְבָּעָה לְכָל אֶחָד שֶׁבַּחֲבוּרָה. וְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה כֵּן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כג} שֶׁנִּתְעָרְבוּ. בָּרוּר הוּא כִּי זֶה הַתַּעֲרֹבוֹת לֹא נָפַל אֶלָּא קֹדֶם שֶׁיִּשְׁחַט הַפֶּסַח. הָרַמְבַּ"ם: {כד} וְיָלֵיף מִדִּכְתִיב [שְׁמוֹת יב] וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה, מַשְׁמַע אִם רָצוּ מִתְמַעֲטִין וְנִמְשָׁכִין, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה קַיָּם, דְּאִם יִמְעַט מַשְׁמַע שֶׁיֵּשׁ שִׁיּוּר: {כה} לַאֲפוֹקֵי אִם חֲבוּרָה אַחַת שֶׁבָּהֶן שֶׁל אַרְבָּעָה, אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְחַלֵּף פֶּסַח שֶׁלָּהֶן לַחֲבוּרָה חֲדָשָׁה שֶׁנִּתְחַדְּשָׁה מֵהָאַרְבָּעָה שֶׁבָּאוּ מִן הָאַרְבַּע חֲבוּרוֹת שֶׁל חֲמִשָּׁה, וְנִמְצָא שֶׁאֵין עָלָיו שׁוּם אֶחָד מִבְּעָלָיו הָרִאשׁוֹנִים, וְעַיֵּן לְקַמָּן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שתי חבורות שנתערבו פסחיהן כו': ברור הוא כי זה תערובות לא נפל אלא קודם שישחט הפסח: (רמב"ם)

פרק ט - משנה יא

שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶם, זֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, וְזֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, זֶה מַמְנֶה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, וְזֶה מַמְנֶה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, זֶה בָא אֵצֶל זֶה, וְזֶה בָא אֵצֶל זֶה, וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים, אִם שֶׁלִּי {כז} הוּא פֶסַח זֶה, יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלְּךָ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלִּי. וְאִם שֶׁלְּךָ הוּא פֶסַח זֶה, יָדַי מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלִּי וְנִמְנֵיתִי עַל שֶׁלָּךָ:

 ר"ע מברטנורה  שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶן. רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶן, רְאוּבֵן מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד וְשִׁמְעוֹן מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד. רְאוּבֵן הוֹלֵךְ וּמַמְנֶה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, וְאוֹמֵר כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא פֶסַח שֶׁלִּי הֲרֵי אַתָּה נִמְנֶה עָלָיו, וּרְאוּבֵן בָּא לוֹ אֵצֶל פֶּסַח שֶׁמָּשַׁךְ לוֹ שִׁמְעוֹן, וְשִׁמְעוֹן בָּא לוֹ אֵצֶל פֶּסַח שֶׁמָּשַׁךְ לוֹ רְאוּבֵן, וְכָךְ אוֹמֵר לוֹ רְאוּבֵן לִיהוּדָה הַנִּשְׁאָר עַל פֶּסַח שֶׁמָּשַׁךְ לוֹ שִׁמְעוֹן, אִם שֶׁלְּךָ הוּא פֶסַח זֶה, שֶׁיָּפֶה בֵּרֵר לוֹ שִׁמְעוֹן תְּחִלָּה, הֲרֵי יָדַי מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלִּי וַהֲרֵינִי נִמְנֶה עִמְּךָ עַל זֶה, וְאִם שֶׁלִּי הוּא פֶסַח זֶה, שֶׁלֹּא כִוַּנְתִּי מִתְּחִלָּה לִבְרֹר יָפֶה וְאֵין זֶה פֶסַח שֶׁנִּמְנֵיתָ עָלָיו עִם שִׁמְעוֹן, הֲרֵי יָדֶיךָ מְסֻלָּקוֹת מִשֶּׁלְּךָ, וְהִמָּנֵה עִמִּי עַל זֶה. וּלְכָךְ הֻצְרַךְ כָּל אֶחָד לְהַמְנוֹת עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, שֶׁאִם בָּאוּ לְהַתְנוֹת כְּשֶׁהֵן יְחִידִים וְלוֹמַר אִם שֶׁלִּי הוּא פֶסַח זֶה וְשֶׁלְּךָ שֶׁלְּךָ הֲרֵי יָפֶה בָרַרְנוּ, וְאִם לָאו הֲרֵי אֲנִי מוֹשֵׁךְ יָדִי מִשֶּׁלִּי וְנִמְנֶה עַל שֶׁלְּךָ. נִמְצָא כְשֶׁהוּא מוֹשֵׁךְ מִשֶּׁלּוֹ הֲרֵי הוּא מַנִּיחַ אֶת פִּסְחוֹ בְּלֹא בְעָלִים {כו}, שֶׁעֲדַיִן לֹא נִמְנָה עָלָיו אַחֵר, וְהָא לֵיכָּא לְמֵימַר שֶׁיִּמָּנֶה כָל אֶחָד עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ קֹדֶם שֶׁיִּמְשֹׁךְ יָדוֹ מִשֶּׁלּוֹ, דְּאֵין נִמְנִין עַל שְׁנֵי פְסָחִים כְּאֶחָד, וְאֵין זֶה מְנוּיָיו: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כו} אֲבָל כְּשֶׁמַּמְנֶה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק קֹדֶם לָכֵן הֲרֵי יֵשׁ כָּאן בְּעָלִים, וְאַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא אֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה הָרִאשׁוֹנִים, וּלְעֵיל אָמְרִינַן דְּדַוְקָא שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה אֲבָל שֶׁל חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעָה לֹא מִשּׁוּם דְּאֵין אֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה כוּ', וְלֹא אָמְרִינַן שֶׁיַּמְנוּ אֶחָד מִן הַשּׁוּק קֹדֶם שֶׁיַּתְנוּ וְיִהְיוּ גַּם כֵּן שֶׁל חֲמִשָּׁה. מְפָרְשִׁינַן בַּגְּמָרָא דְמַתְנִיתִין דִּלְעֵיל כְּרַבִּי יְהוּדָה דִּסְבִירָא לֵיהּ דְּבָעִינַן דַּוְקָא אֶחָד שֶׁל בְּנֵי חֲבוּרָה יִהְיֶה קַיָּם עָלָיו כוּ', וְהָא דִמְהַנֵּי הָכָא מִשּׁוּם דְּרַבִּי יְהוּדָה לְטַעֲמֵיהּ דִּסְבִירָא לֵיהּ בְּפֶרֶק ח' מִשְׁנָה ז' דְּאֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד, הִלְכָּךְ מֵעִקָּרָא לְאַמְנוּיֵי אֲחֵרִים בַּהֲדֵיהּ קָאֵי וּכְאֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה דָּמִי. וּלְדִינָא הֲלָכָה כְמִשְׁנָיוֹת אֵלּוּ, אַף דְּפָסְקִינַן כְּרַבִּי יוֹסֵי דִּלְעֵיל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כז} אִם שֶׁלִּי. וּכְמוֹ כֵן יֹאמַר הַשֵּׁנִי לַחֲבֵרוֹ. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שנים שנתערבו פסחיהן זה מושך לו אחד כו': וכמו כן יאמר השני לחבירו והדבר כולו מבואר: (רמב"ם)

פרק י


פרק י - משנה א

עַרְבֵי פְסָחִים סָמוּךְ לַמִּנְחָה, לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשָׁךְ {ב}. וַאֲפִלּוּ עָנִי {ג} שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב. וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבַּע כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, וַאֲפִלּוּ מִן הַתַּמְחוּי {ד}:

 ר"ע מברטנורה  עַרְבֵי פְסָחִים סָמוּךְ לַמִּנְחָה. קֹדֶם לַמִּנְחָה מְעַט כְּמוֹ חֲצִי שָׁעָה, בִּתְחִלַּת שָׁעָה עֲשִׂירִית {א}. דְּתָמִיד קָרֵב בְּתֵשַׁע וּמֶחֱצָה, וְהוּא זְמַן הַמִּנְחָה, וְקֹדֶם לַמִּנְחָה חֲצִי שָׁעָה הָוֵי בִתְחִלַּת שָׁעָה עֲשִׂירִית: לֹא יֹאכַל אָדָם. כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל מַצָּה לְתֵאָבוֹן, מִשּׁוּם הִדּוּר מִצְוָה. וְלֶחֶם פְּשִׁיטָא דְלָא מָצֵי אָכֵיל, דְּחָמֵץ אָסוּר מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה. וּמַצָּה נַמִּי הָא אָמְרִינַן בַּיְרוּשַׁלְמִי הָאוֹכֵל מַצָּה בְעֶרֶב פֶּסַח כְּבָא עַל אֲרוּסָתוֹ בְּבֵית חָמִיו. וְלֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִשְׁאָר אֳכָלִין, שֶׁלֹּא יְמַלֵּא כְרֵסוֹ מֵהֶן: עַד שֶׁיָּסֵב. בַּמִּטָּה וְעַל הַשֻּׁלְחָן, כְּדֶרֶךְ בְּנֵי חוֹרִין: וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ. גַּבָּאֵי צְדָקָה הַמְפַרְנְסִים אֶת הָעֲנִיִּים: וַאֲפִלּוּ הוּא מִתְפַּרְנֵס מִן הַתַּמְחוּי. דְּהַיְנוּ עָנִי שֶׁבַּעֲנִיִּים, דִּתְנַן בְּמַסֶּכֶת פֵּאָה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לֹא יִטֹּל מִן הַתַּמְחוּי: מֵאַרְבַּע כּוֹסוֹת. כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה לְשׁוֹנוֹת שֶׁל גְּאֻלָּה שֶׁיֵּשׁ בְּפָרָשַׁת וָאֵרָא, וְהוֹצֵאתִי, וְהִצַּלְתִּי, וְגָאַלְתִּי, וְלָקַחְתִּי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} מִנְחָה קְטַנָּה הִיא, דְּלֹא כְמִשְׁנָה ב' דְּפֶרֶק קַמָּא דְשַׁבָּת. דְּהָכָא טַעֲמָא מִשּׁוּם הִדּוּר מִצְוָה, וְסַגִּי בְהָכִי: {ב} עַד שֶׁתֶּחְשָׁךְ. דְּאָז זְמַן אֲכִילַת מַצָּה כִּדְתַנְיָא בַתּוֹסֶפְתָּא, הַפֶּסַח וּמַצָּה וּמָרוֹר מִצְוָתָן מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ, וְטַעֲמָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב [שְׁמוֹת יב] וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְאִינָךְ אִתַּקַּשׁוּ לְפֶסַח. תּוֹסָפוֹת: {ג} וַאֲפִלּוּ עָנִי. דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ דַּהֲסִבַּת עָנִי לֹא חֲשִׁיבָא הֲסִּבָּה, דְּאֵין לוֹ עַל מַה לְהָסֵב וְאֵין זוֹ דֶרֶךְ חֵרוּת. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים דְּאַדִּלְעֵיל קָאֵי, עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, וַאֲפִלּוּ עָנִי כוּ' פֵּרוּשׁ שֶׁלֹּא אָכַל כַּמָּה יָמִים לֹא יֹאכַל עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. תּוֹסָפוֹת: {ד} מִן הַתַּמְחוּי. גְּמָרָא, פְּשִׁיטָא, לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא אֲפִלּוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת, הָכָא מִשּׁוּם פִּרְסוּמֵי נִסָּא מוֹדֶה: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם כו': סמוך למנחה הוא שישאר מן היום יותר משתי שעות ומחצה זמניות לפי שהעת שיקרא מנחה הוא שישאר מן היום שתי שעות ומחצה ומפני זה חייבנו לזה החיוב לפי שאכילת מצה בלילה הראשון חובה וראוי להרעיב אדם עצמו כדי שיאכל המצה בתאבון וזה שמנענו אותו מן האכילה אינו אכילת לחם לבדו כי אין ברשותו לאכול לחם באותה שעה ואסור לנו לאכול מצה יום ארבעה עשר עד שיאכלנה בשעת המצוה אבל מנעוהו לאכול הרבה משאר המאכלים. וחייבנו לאכול בהסבה כדי שיאכל כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים עד שיהיה דרך חרות. ותמחוי הוא כלי שמשימים בו התבשיל שמקבצים לצורך העניים מן הבתים ואסור לאכלו אלא לאדם שהוא בתכלית העוני כמו שבארנו בסוף פאה: (רמב"ם)

פרק י - משנה ב

מָזְגוּ {ה} לוֹ כוֹס רִאשׁוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיָּיִן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם:

 ר"ע מברטנורה  מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם. בַּתְּחִלָּה קִדּוּשׁ הַיּוֹם וְאַחַר כָּךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן. שֶׁתְּחִלָּה קָדַשׁ הַיּוֹם וְאַחַר כָּךְ בָּא הַיַּיִן, וּכְשֵׁם שֶׁקָּדַם לִכְנִיסָה כָּךְ קוֹדֵם לִבְרָכָה: מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן. תְּחִלָּה. וְהוּא הַדִּין לִמְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת, שֶׁהַיַּיִן אוֹ הַפַּת גּוֹרְמִים לְקִדּוּשׁ הַיּוֹם, שֶׁאִם אֵין לוֹ יַיִן אוֹ פַת לֹא יְקַדֵּשׁ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ה} מָזְגוּ. וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי [מִשְׁלֵי ט] תַּרְגּוּמוֹ וְאִשְׁתּוּ בְּחַמְרָא דִּמְזַגֵּית: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מזגו לו כוס ראשון בש"א מברך על היום כו': כבר קדם לך במסכת ברכות כי ב"ש מקדימין הקידוש קודם ברכת היין ובה"א להפך: (רמב"ם)

פרק י - משנה ג

הֵבִיאוּ לְפָנָיו, מְטַבֵּל בַּחֲזֶרֶת, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפַרְפֶּרֶת הַפַּת. הֵבִיאוּ לְפָנָיו מַצָּה וַחֲזֶרֶת וַחֲרֹסֶת וּשְׁנֵי תַבְשִׁילִין {ט}, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרֹסֶת מִצְוָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, מִצְוָה {יא}. וּבַמִּקְדָּשׁ הָיוּ מְבִיאִים לְפָנָיו גּוּפוֹ שֶׁל פָּסַח:

 ר"ע מברטנורה  הֵבִיאוּ לְפָנָיו. הַיְרָקוֹת, כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר תִּינוֹק וְיִשְׁאַל, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְהָבִיא יְרָקוֹת קֹדֶם סְעוּדָה: מְטַבֵּל בַּחֲזֶרֶת. לָאו דַּוְקָא חֲזֶרֶת, דְּטִבּוּל רִאשׁוֹן זֶה הָוֵי בִשְׁאָר יְרָקוֹת, אֶלָּא אִם אֵין לוֹ שְׁאָר יְרָקוֹת מְטַבֵּל בַּחֲזֶרֶת בִּמְקוֹם שְׁאָר יְרָקוֹת. וְלָשׁוֹן מְטַבֵּל, אוֹכֵל. וּלְפִי שֶׁכָּל אֲכִילָתָן עַל יְדֵי טִבּוּל הָיְתָה, קָרֵי לַאֲכִילָה טִבּוּל. וּמִיהוּ טִבּוּל זֶה לָאו בַּחֲרֹסֶת הוּא, מִדְּקָתָנֵי לְקַמָּן הֵבִיאוּ לְפָנָיו מַצָּה וַחֲזֶרֶת וַחֲרֹסֶת, מִכְּלָל דַּעֲדַיִן לֹא הוּבְאוּ {ו}: עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפַרְפֵּר אֶת הַפָּת. לַאֲכִילַת מַצָּה. וְהָא קָא מַשְׁמַע לָן שֶׁאֵין אֲכִילָה אַחֶרֶת מַפְסֶקֶת בֵּין אֲכִילַת יְרָקוֹת לַאֲכִילַת מַצָּה, דְּקֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְאוֹתוֹ חֲזֶרֶת שֶׁל מִצְוָה שֶׁמְּבָרֵךְ עָלָיו עַל אֲכִילַת מָרוֹר אוֹכֵל מַצָּה תְחִלָּה, כְּדִכְתִיב (בְּמִדְבָּר ט) עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים, מַצּוֹת בְּרֵישָׁא וַהֲדַר מְרוֹרִים: וַחֲרֹסֶת. שֶׁעוֹשִׂים מִתְּאֵנִים וְלוּזִים וּבָטְנִים וּשְׁקֵדִים וְכַמָּה מִינֵי פֵרוֹת, וּמְשִׂימִין בָּהּ תַּפּוּחִים {ז}, וְדָכִין הַכֹּל בַּמְּדוֹכָה, וּמְעָרְבִין בְּחֹמֶץ, וְנוֹתְנִין עָלֶיהָ תְבָלִין קָנֶה וְקִנָּמוֹן כְּעֵין פְּתִילוֹת דַּקּוֹת אֲרֻכּוֹת זֵכֶר לַקַּשׁ, וְצָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה עָבָה זֵכֶר לַטִּיט {ח}: שֶׁאֵין חֲרֹסֶת מִצְוָה. אֶלָּא לִרְפוּאָה, לְבַטֵּל שְׂרַף הַחֲזֶרֶת שֶׁרַע וְקָשֶׁה לַגּוּף כְּאֶרֶס: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר מִצְוָה. זֵכֶר לַתַּפּוּחַ שֶׁהָיוּ יוֹלְדוֹת שָׁם בְּנֵיהֶם בְּלֹא עֶצֶב {י}, וְזֵכֶר לַטִּיט: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ו} אֲבָל חֲזֶרֶת שְׁנָאוֹ לְעֵיל, דְּמִכְּלַל דִּתְנַן מְטַבֵּל בַּחֲזֶרֶת שְׁמַע מִנַּהּ שֶׁהֵבִיאוּ, וְאִלּוּ הָיְתָה בִכְלַל הַהֲבָאָה הַחֲרֹסֶת כְּמוֹ כֵן הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר מְטַבֵּל חֲזֶרֶת בַּחֲרֹסֶת, וּדְחָזַר וְתָנֵי חֲזֶרֶת דְּבָרֵישָׁא לֹא פְסִיקָא לֵיהּ, דְּהָא עָדִיף טְפֵי בִּשְׁאָר יְרָקוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} מַשְׁמַע דְּאַף לְתַנָּא קַמָּא מְשִׂימִין בָּהּ תַּפּוּחִים עַל כָּל פָּנִים, מִדְּלֹא כְלָלִינְהוּ בַהֲדֵי תְאֵנִים וְלוּזִים וְכוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ח} וּלְכָךְ נִקְרָא חֲרֹסֶת, מִלְּשׁוֹן חֶרֶס. בַּגְּמָרָא דַּף קט"ז: {ט} וּשְׁנֵי תַבְשִׁילִין. רַב יוֹסֵף אָמַר צָרִיךְ שְׁנֵי מִינֵי בָשָׂר, אֶחָד זֵכֶר לְפֶסַח וְאֶחָד זֵכֶר לַחֲגִיגָה: {י} שֶׁלֹּא יַכִּירוּ בָהֶן מִצְרִים, דִּכְתִיב [שִׁיר הַשִּׁירִים ח] תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ. רַשִׁ"י: {יא} מִצְוָה. וְטַעֲמָא שֶׁאֵין מְבָרְכִין עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִצְוָה, לְפִי שֶׁהוּא טָפֵל לַמָּרוֹר. טוּר: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הביאו לפניו ירקות מטבל בחזרת כו': הסדר שהוא אומר לך הוא כן מביאין לפניו השולחן ומקדש כאשר זכר ואוכל איזה ירק שנזדמן לו אחר שיטבול אותו בחרוסת ויברך עליו בפה"א וזה שאמר מטבל בחזרת להודיעך כי בפה"א יברך אפי' על חזרת שהוא מן המרורים לפי שהוא אכלו במקום ירק בתחלה אבל כשאכל מצה(וחזרת) ואח"כ חזרת מברך על אכילת מרור אם לא אכל תחלה מרור ואם אין לו אלא מרור תחלה וסוף יברך עליו תחלה בפה"א ואח"כ על אכילת מרור ואוכלו בסוף בלא ברכה. ומה שסדרנו לאכול ירק עכ"פ ואח"כ מרור כדי שיהיה שינוי וישאל הבן ומטבל בכאן עניינו שמתעסק באכילת הירק. והחרוסת הוא תערובות שיש בו קהוי ודמות תבן וזה זכר לטיט ואנחנו עושין אותו כך שורין תאנים או תמרים ומבשלין אותן ודכין אותן עד שירטבו ולשין הכל בחומץ ונותנין בו שבולת נרד או איזוב וכיוצא בו בלי שחוקים ור"א בן צדוק אומר חרוסת מצוה לדעתו שחייב אדם לברך אקב"ו על אכילת חרוסת ואינה הלכה: (רמב"ם)

פרק י - משנה ד

מָזְגוּ לוֹ כוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו, וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ, מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת, שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻלּוֹ מַצָּה. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר {יג}. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי, שָׁלוּק, וּמְבֻשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻלּוֹ צָלִי {יד}. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ מַטְבִּילִין {טו} פַּעַם אַחַת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים. וּלְפִי דַעְתּוֹ שֶׁל בֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ. מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח, וְדוֹרֵשׁ מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי, עַד שֶׁיִּגְמֹר כֹּל הַפָּרָשָׁה כֻלָּהּ:

 ר"ע מברטנורה  וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל. בְּכָל הַסְּפָרִים אֵין כָּתוּב וְכָאן, אֶלָּא וְכֵן, כְּמוֹ כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת (בְּמִדְבָּר כז). כְּלוֹמַר וְדִין הוּא שֶׁבִּמְזִיגַת כּוֹס שֵׁנִי יִהְיֶה הַבֵּן שׁוֹאֵל מַה נִּשְׁתַּנָּה {יב}: הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻלּוֹ צָלִי. בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם הָיָה הַבֵּן שׁוֹאֵל כָּךְ: מַתְחִיל בִּגְנוּת. מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ וַעֲבָדִים הָיִינוּ: וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח. שֶׁקֵּרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יב} עַכְשָׁיו שֶׁמּוֹזְגִין כּוֹס שֵׁנִי קֹדֶם אֲכִילָה. רַשִׁ"י: {יג} מָרוֹר. הָא דְּלֹא אָמַר כֻּלּוֹ מָרוֹר, מִשּׁוּם דְּאָכְלִינַן שְׁאָר יַרְקֵי בְּטִבּוּל רִאשׁוֹן. תּוֹסָפוֹת: {יד} כֻּלּוֹ צָלִי. מוֹקֵי לַהּ בְּפֶרֶק אֵלּוּ דְבָרִים כְּבֶן תֵּימָא דְּאָמַר חֲגִיגָה הַבָּאָה עִם הַפֶּסַח הֲרֵי הִיא כַפֶּסַח וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא צָלִי. תּוֹסָפוֹת: {טו} אָנוּ מַטְבִּילִין. מַסִּיק בַּגְּמָרָא דְּהָכִי קָתָנֵי, שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת, דְּאַטּוּ כֻלֵּי יוֹמֵי לֹא סַגִּי דְּלֹא מְטַבְּלָא חֲדָא זִמְנָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו כו' מתחיל גנות הוא שיספר איך היינו קודם אברהם אבינו כופרים ועובדי גלולים ומשתתפין השם ית' ואחר כך בחר בנו הש"י ואת כל התלאה אשר מצאתנו במצרים ואח"כ גאלנו הש"י ודרש אותה הפרשה ידוע ומפורסם: (רמב"ם)

פרק י - משנה ה

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר {טז} שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בְּפֶסַח, לֹא יָצָא {יז} יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ {יח} אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת {יט}, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו, הַלְלוּיָהּ:

 ר"ע מברטנורה  כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ. שֶׁלֹּא פֵרֵשׁ טַעְמָן שֶׁל שְׁלֹשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טז} כָּל שֶׁלֹּא אָמַר. דִּכְתִיב וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא, פֵּרוּשׁ בַּאֲמִירָה, שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר פֶּסַח זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים. וְאִינָךְ אִתַּקְּשׁוּ לְפֶסַח, וְצָרִיךְ לוֹמַר נַמִּי מַצָּה זוֹ מָרוֹר זֶה: {יז} לֹא יָצָא. כְּלוֹמַר לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ כָרָאוּי, אֲבָל לֹא יָצָא כְלָל לֹא קָאָמַר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יח} עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ. לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחְמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק. וְהָכִי גָרַס הָרֹא"שׁ בְּמִשְׁנָה כוּ'. וְכָתַב הָרַ"ן וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, שֶׁאִלּוּ יָכְלוּ כוּ' הָיוּ מַחְמִיצִין אוֹתוֹ, דְּפֶסַח מִצְרַיִם לֹא נָהַג אֶלָּא לַיְלָה וְיוֹם כוּ', הֶחְמִיצוּ עִסּוֹתֵיהֶם לְצֹרֶךְ מָחָר, שֶׁלֹּא הֻזְהֲרוּ בְּבַל יֵרָאֶה, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם פְּנַאי אֲפָאוּהוּ מַצָּה, וְזֵכֶר לְאוֹתָהּ הַגְּאֻלָּה נִצְטַוּוּ בַאֲכִילַת מַצָּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יט} לְהוֹדוֹת כוּ'. כָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבַע הוֹדָאוֹת וְלֹא יוֹתֵר, כְּנֶגֶד שִׁבְעָה רְקִיעִים. וְיֵשׁ לִי לְקַיֵּם גִּרְסַת הַסֵּפֶר דְּתִשְׁעָה הֲווֹ, דְּשִׁבְעָה רְקִיעִים לְשִׁבְעָה כּוֹכְבֵי לֶכֶת, וּשְׁמִינִי לַמַּזָּלוֹת וּתְשִׁיעִי הַמַּקִּיף וּמְסַבֵּב בְּכֹחַ בּוֹרְאוֹ יִתְבָּרַךְ בְּכָל יוֹם מִמִּזְרָח לַמַּעֲרָב הֵפֶךְ תְּנוּעָתָם שֶׁמִּמַּעֲרָב לַמִּזְרָח, וְהוּא הַנִּקְרָא רָקִיעַ הַיּוֹמִי כוּ', וְנִקְרָא עֲרָבוֹת, וּבָעֲשִׂירִי הוּא אוֹמֵר לְמִי שֶׁעָשָׂה כוּ' שֶׁהוּא רוֹכֵב עֲרָבוֹת יִתְבָּרַךְ זִכְרוֹ לְנֵצַח נְצָחִים: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ר"ג היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו וכו': והלכה כרבן גמליאל: (רמב"ם)

פרק י - משנה ו

עַד הֵיכָן הוּא אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים {כ}, עַד אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם. וְחוֹתֵם בִּגְאֻלָּה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, וְלֹא הָיָה חוֹתֵם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים כוּ', עַד בָּרוּךְ אַתָּה ה' גָּאַל יִשְׂרָאֵל:

 ר"ע מברטנורה  וְחוֹתֵם בִּגְאֻלָּה. כְּלוֹמַר מְסַיֵּם אֶת הַהַגָּדָה בְּבִרְכַּת גְּאֻלָּה. וְלֹא פֵרֵשׁ תַּנָּא קַמָּא לְמִלְּתֵיהּ הֵיאַךְ מְבָרְכִין אוֹתָהּ, וַאֲתוֹ רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא לְפָרוֹשֵׁי לְמִלְּתֵיהּ. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר פּוֹתֵחַ בָּהּ בְּבָרוּךְ וְאֵינוֹ חוֹתֵם בְּבָרוּךְ, מִידֵי דַהֲוָה אַבִּרְכַּת הַפֵּרוֹת וּבִרְכוֹת הַמִּצְוֹת, דְּכֻלַּהּ חֲדָא הוֹדָאָה הִיא. וּלְרַבִּי עֲקִיבָא חוֹתְמִין בָּהּ בְּבָרוּךְ, לְפִי שֶׁמּוֹסִיף בָּהּ דִּבְרֵי רִצּוּי וּבַקָּשָׁה, כֵּן יַגִּיעֵנוּ וְכוּ'. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כ} בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כוּ'. נִרְאֶה לִי דְּכֻלֵּי עָלְמָא סָבְרֵי רֹב הַלֵּל אַחַר מְזוֹנוֹ וְכִדְתַנְיָא כוּ', וְקָסָבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי דְּיֵשׁ לְמַהֵר וְלֹא לוֹמַר קֹדֶם הַמָּזוֹן רַק מִזְמוֹר אֶחָד, וּבֵית הִלֵּל סָבְרֵי כֵּיוָן דְּבַמִּזְמוֹר הָרִאשׁוֹן לֹא נִזְכָּר קְרִיעַת יַם סוּף צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר גַּם הַשֵּׁנִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַזְכָּרַת קְרִיעַת יַם סוּף, כֵּיוָן שֶׁאוֹמֵר אַחַר כָּךְ בִּרְכַּת הַגְּאֻלָּה, כִּי לֹא נוֹשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרַיִם עַד שֶׁנִּקְרַע הַיָּם וְנִטְבְּעוּ הַמִּצְרִים, וְשָׁם נֶאֱמַר וַיּוֹשַׁע וְגוֹ': (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  עד היכן הוא אומר בש"א עד אם הבנים שמחה כו': והלכה כר' עקיבא: (רמב"ם)

פרק י - משנה ז

מָזְגוּ לוֹ כוֹס שְׁלִישִׁי, מְבָרֵךְ עַל מְזוֹנוֹ. רְבִיעִי, גּוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל, וְאוֹמֵר עָלָיו בִּרְכַּת הַשִּׁיר. בֵּין הַכּוֹסוֹת {כג} הַלָּלוּ, אִם רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת, יִשְׁתֶּה. בֵּין שְׁלִישִׁי לָרְבִיעִי, לֹא יִשְׁתֶּה:

 ר"ע מברטנורה  בִּרְכַּת הַשִׁיר. אִית דְּאָמְרֵי נִשְׁמַת כָּל חַי {כא}, וְאִית דְּאָמְרֵי יְהַלְלוּךָ ה' כָּל מַעֲשֶׂיךָ {כב}. וְנָהֲגוּ לְמֵימְרִינְהוּ לְתַרְוַיְהוּ: בֵּין שְׁלִישִׁי לָרְבִיעִי לֹא יִשְׁתֶּה. שֶׁלֹּא יִשְׁתַּכֵּר וְשׁוּב לֹא יוּכַל לִגְמֹר אֶת הַהַלֵּל. וְאִם תֹּאמַר כְּבָר מְשֻׁכָּר הוּא, שֶׁהֲרֵי שָׁתָה כָל רְצוֹנוֹ בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה. יַיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַמָּזוֹן אֵינוֹ מְשַׁכֵּר {כד}, וְשֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן מְשַׁכֵּר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כא} וְקֹרְאוֹ בִרְכַּת הַשִּׁיר, לְפִי שֶׁבְּשַׁבָּתוֹת אוֹמֵר אוֹתוֹ אַחַר פְּסוּקֵי דְזִמְרָה. תּוֹסָפוֹת: {כב} כְּלוֹמַר בִּרְכַּת הַשֶּׁבַח, דְּגוֹמְרִין בּוֹ בָּרוּךְ אַתָּה ה' מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת. רַשְׁבַּ"ם: {כג} בֵּין הַכּוֹסוֹת. בֵּין שְׁנַיִם רִאשׁוֹנִים לִשְׁנַיִם אַחֲרוֹנִים. רַשְׁבַּ"ם: {כד} וְכָתַב בֵּית יוֹסֵף דְּאֶפְשָׁר לוֹמַר דְּאַף בֵּין הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי לֹא יִשְׁתֶּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁתַּכֵּר וְיִמָּנַע מֵעֲשׂוֹת הַסֵּדֶר וּקְרִיאַת הַהַגָּדָה. וְהָא דְנָקַט בֵּין שְׁלִישִׁי לָרְבִיעִי וְלֹא בֵאֵר בֵּין רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי, מִשּׁוּם דְּמִלְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא הִיא לִהְיוֹת אָדָם שׁוֹתֶה כָל כָּךְ קֹדֶם אֲכִילָה. וְהָרִי"כּ כָּתַב דְּיַיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן אֵינוֹ מְשַׁכֵּר. וְכֵן כָּתַב רַשְׁבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו כו': מה שחייב שלא נתיר לו לשתות בין שלישי לרביעי הוא כדי שלא ישתכר כי היין בתוך המאכל לא ישכר כמו שישכר בלי מאכל. וברכת השיר הוא נשמת כל חי עד סופה וכמו כן יהללוך עד הסוף יקרא ברכת השיר ואם אמר שתיהם ה"ז משובח: (רמב"ם)

פרק י - משנה ח

וְאֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן. יָשְׁנוּ מִקְצָתָן, יֹאכְלוּ {כו}. כֻּלָּן, לֹא יֹאכֵלוּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נִתְנַמְנְמוּ, יֹאכְלוּ. נִרְדְּמוּ, לֹא יֹאכֵלוּ:

 ר"ע מברטנורה  מַפְטִירִין. אֲנִי שָׁמַעְתִּי לְשׁוֹן יַפְטִירוּ בְשָׂפָה (תְּהִלִּים כב), כְּלוֹמַר פּוֹתְחִין וְאוֹמְרִים. וְרַבּוֹתַי פֵּרְשׁוּ לְשׁוֹן הַנִּפְטָר מֵחֲבֵרוֹ, כְּשֶׁנִּפְטָרִין מִן הַסְּעוּדָה אֵין מְסַיְּמִין אוֹתָהּ בָּאֲפִיקוֹמָן, בְּאַפִּיקוּ מָנַיְכוּ, כְּלוֹמַר תּוֹצִיאוּ כְלֵיכֶם מִכָּאן וְנֵלֵךְ וְנֹאכַל בְּמָקוֹם אַחֵר, לֹא פַת וְלֹא שׁוּם דָּבָר, גְּזֵרָה דִּלְמָא אָתֵי לְמֵיכַל מִן הַפֶּסַח בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת. אֲבָל לֶאֱכֹל דְּבָרִים אֲחֵרִים בִּמְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן שָׁרֵי, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲקֹר מֵחֲבוּרָה זוֹ לְאָכְלָם עִם חֲבוּרָה אַחֶרֶת. וְאִית בַּגְּמָרָא מָאן דְּפֵרֵשׁ אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן, אַפִּיקוּ מִינֵי מְתִיקָה. דִּלְאַחַר שֶׁאָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח אֵין נִפְטָרִין מִן הַסְּעוּדָה בַּאֲכִילַת מִינֵי מְתִיקָה וּפֵרוֹת שֶׁרְגִילִין לֶאֱכֹל לְקִנּוּחַ סְעוּדָה, וַאֲפִלּוּ בִמְקוֹמָן, שֶׁלֹּא יֹאבַד טַעַם הַפֶּסַח מִפִּיו. וְכֵן עִקָּר. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן, כָּךְ אֵין מַפְטִירִין אַחַר מַצָּה אֲפִיקוֹמָן, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיֹּאכַל כַּזַּיִת מַצָּה בָאַחֲרוֹנָה בִּזְמַן שֶׁאֵין פֶּסַח {כה}, וְאַחַר אוֹתָהּ מַצָּה אֵין נִפְטָרִין מִמֶּנָּה בַּאֲכִילַת דָּבָר אַחֵר: יָשְׁנוּ כֻּלָּם לֹא יֹאכְלוּ. אִם הִתְחִילוּ לֶאֱכֹל פִּסְחֵיהֶן וְיָשְׁנוּ כֻלָּן, שׁוּב לֹא יֹאכְלוּ, דְּנִרְאֶה כְאוֹכֵל בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת, דְּמֵאַחַר שֶׁיָּשְׁנוּ הִסִּיחוּ דַעְתָּם מִלֶּאֱכֹל עוֹד, וְחָשֵׁיב לֵיהּ כַּאֲכִילַת שְׁנֵי מְקוֹמוֹת. וְחֻמְרָא בְעָלְמָא הוּא. וְהוּא הַדִּין נַמִּי לְמַצָּה בַּזְּמַן הַזֶּה: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר נִתְנַמְנְמוּ יֹאכְלוּ. אַרֵישָׁא קָאֵי, דְּאָמַר תַּנָּא קַמָּא יָשְׁנוּ מִקְצָתָן יֹאכְלוּ, וְאָתָא רַבִּי יוֹסֵי לְמֵימַר הָנֵי מִלֵּי אִם נִתְנַמְנְמוּ, שֶׁלֹּא נִשְׁקְעוּ בְשֵׁנָה {כז}, אֲבָל אִם נִרְדְּמוּ מִקְצָתָן לֹא יֹאכְלוּ אֵלּוּ הַנִּרְדָּמִים לִכְשֶׁיֵּעוֹרוּ מִשְּׁנָתָם. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כה} מִשּׁוּם דְּעָבִידֵי זֵכֶר לַפֶּסַח בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם. רַשְׁבַּ"ם. וְלֹא מִבָּעֵי לְתַנָּא דְמַתְנִיתִין לְאַשְׁמְעִינַן כוּ' כֵּיוָן דְּלֹא נְפִישׁ טַעֲמַהּ בְּקַל יָכוֹל עֲבוֹרֵיהּ טַעַם מַצָּה, אֲבָל פֶּסַח דִּנְפִישׁ טַעֲמֵיהּ וְלֹא מָצֵי עֲבוֹרֵיהּ הֲוָה אֲמֵינָא לֵית לָן בַּהּ, קָא מַשְׁמַע לָן. גְּמָרָא: {כו} יֹאכְלוּ. פֵּרוּשׁ אוֹתָן שֶׁיָּשְׁנוּ יֹאכְלוּ לִכְשֶׁיָּקִיצוּ. הָרַ"ן: {כז} כְּגוֹן דְּקָרֵי לֵיהּ וְעָנֵי, וְלֹא יָדַע לְאַהְדּוֹרֵי סְבָרָא, וְכִי מַדְכְּרִי לֵיהּ מִדְּכַר. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כו': ישנו מקצתן יאכלו כולן לא יאכלו כו': נתנמנמו הוא שיתחלו לישן ולא ישתקעו בשינה אבל שומעין כשידברו להם ואם קראם אדם עונין מיד ונרדמו הוא שישתקעו בשינה. ואפיקומן הוא אכילת הפרפראות שאדם אוכל אחר סעודתו כגון מיני קטניות והזרעים הקלוים והגרוגרות והצמוקים והשקדים וכיוצא בהן והלכה כרבי יוסי: (רמב"ם)

פרק י - משנה ט

הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. הַפִּגּוּל {כט} וְהַנּוֹתָר, מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם. בֵּרַךְ בִּרְכַּת הַפֶּסַח {ל} פָּטַר אֶת שֶׁל זֶבַח. בֵּרַךְ אֶת שֶׁל זֶבַח, לֹא פָטַר אֶת שֶׁל פֶּסַח, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ, וְלֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ:

 ר"ע מברטנורה  הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. דְּהָא נוֹתָר הוּא מֵחֲצוֹת וָאֵילָךְ {כח}, וְרַבָּנָן גָּזְרוּ עַל הַנּוֹתָר שֶׁיְּטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְעַצְּלוּ בַּאֲכִילָתוֹ. וּמְנָלָן דְּפֶסַח לְאַחַר חֲצוֹת הָוֵי נוֹתָר, דִּכְתִיב בַּפֶּסַח (שְׁמוֹת יב) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וּכְתִיב הָתָם וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, מַה לְּהַלָּן עַד חֲצוֹת, אַף כָּאן עַד חֲצוֹת: בִּרְכַּת הַפֶּסַח. אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לֶאֱכֹל הַפֶּסַח. בִּרְכַּת הַזֶּבַח, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לֶאֱכֹל הַזֶּבַח. וְזֶבַח הָאָמוּר כָּאן הוּא חֲגִיגַת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כח} וּבַגְּמָרָא, דְּמַתְנִיתִין רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הִיא דִּסְבִירָא לֵיהּ דְּמִן הַתּוֹרָה אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא עַד חֲצוֹת, כִּדְיָלֵיף לְהוּ מִקְּרָאֵי, דְּאִי לָאו הָכִי אֶלָּא מִגְּזֵרַת חֲכָמִים כוּ' לֹא הָוֵי נוֹתָר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כט} הַפִּגּוּל. מִשּׁוּם חֲשָׁדֵי כְהֻנָּה, שֶׁלֹּא יְפַגְּלוּהוּ בְרָצוֹן לְהַפְסִיד אֶת הַבְּעָלִים, גָּזְרוּ עָלָיו טֻמְאָה. גְּמָרָא: {ל} בִּרְכַּת הַפֶּסַח. כֻּלֵּי עָלְמָא סְבִירָא לְהוּ דְּמַתָּנָה אַחַת דְּפֶסַח בִּשְׁפִיכָה הוּא, שֶׁעוֹמֵד עַל הַיְסוֹד אוֹ בְקֵרוּב וְשׁוֹפֵךְ בְּנַחַת כוּ', וּמַתָּנוֹת דִּשְׁאָר קָרְבָּנוֹת בִּזְרִיקָה מֵרָחוֹק כוּ'. וּבְהָא פְלִיגֵי, דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר זְרִיקָה בִּכְלָל שְׁפִיכָה, וְאִם נָתַן הַנִּזְרָקִים בִּשְׁפִיכָה יָצָא, וְאֵין שְׁפִיכָה בִּכְלָל זְרִיקָה, וְאִם נָתַן הַפֶּסַח בִּזְרִיקָה לֹא יָצָא. וּלְפִיכָךְ בִּרְכַּת הַפֶּסַח פּוֹטֶרֶת וְשֶׁל זֶבַח אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת. וְרַבִּי עֲקִיבָא דְּנִזְרָקִים בִּשְׁפִיכָה גַּם כֵּן לֹא יָצָא, וּלְפִיכָךְ לֹא זוֹ פוֹטֶרֶת כוּ'. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הפסח אחר חצות מטמא את הידים כו': בירך ברכת הפסח פטר את של זבח כו': טומאת ידים עוד יתבארו משפטיהם במקומות רבים ממסכת טהרות והזבח הנזכר בכאן הוא חגיגת יום ארבעה עשר שקדם זכרו בפרק הששי ולשון התוספתא איזה היא ברכת הפסח ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הפסח ועל הזבח ברוך אקב"ו לאכול הזבח. והלכה כרבי עקיבא:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת פסחים (רמב"ם)