בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מסכת עירובין (מ)

 פרק ראשון - מבוי שהוא גבוה    פרק שני - עושין פסים    פרק שלישי - בכל מערבין    פרק רביעי - מי שהוציאוהו    פרק חמישי - כיצד מעברין    פרק שישי - הדר    פרק שביעי - חלון    פרק שמיני - כיצד משתתפין    פרק תשיעי - כל גגות    פרק עשירי - המוצא תפילין  


  פרק ראשון - מבוי שהוא גבוה
  ב.   ב:   ג.   ג:   ד.   ד:   ה.   ה:   ו.   ו:   ז.   ז:   ח.   ח:   ט.   ט:   י.   י:   יא.   יא:   יב.   יב:   יג.   יג:   יד.   יד:   טו.   טו:   טז.   טז:   יז.   יז:

  פרק שני - עושין פסים
  יח.   יח:   יט.   יט:   כ.   כ:   כא.   כא:   כב.   כב:   כג.   כג:   כד.   כד:   כה.   כה:   כו.   כו:

  פרק שלישי - בכל מערבין
  כז.   כז:   כח.   כח:   כט.   כט:   ל.   ל:   לא.   לא:   לב.   לב:   לג.   לג:   לד.   לד:   לה.   לה:   לו.   לו:   לז.   לז:   לח.   לח:   לט.   לט:   מ.   מ:   מא.   מא:

  פרק רביעי - מי שהוציאוהו
  מב.   מב:   מג.   מג:   מד.   מד:   מה.   מה:   מו.   מו:   מז.   מז:   מח.   מח:   מט.   מט:   נ.   נ:   נא.   נא:   נב.   נב:

  פרק חמישי - כיצד מעברין
  נג.   נג:   נד.   נד:   נה.   נה:   נו.   נו:   נז.   נז:   נח.   נח:   נט.   נט:   ס.   ס:   סא.   סא:

  פרק שישי - הדר
  סב.   סב:   סג.   סג:   סד.   סד:   סה.   סה:   סו.   סו:   סז.   סז:   סח.   סח:   סט.   סט:   ע.   ע:   עא.   עא:   עב.   עב:   עג.   עג:   עד.   עד:   עה.   עה:   עו.

  פרק שביעי - חלון
  עו:   עז.   עז:   עח.   עח:   עט.   עט:   פ.   פ:   פא.   פא:   פב.

  פרק שמיני - כיצד משתתפין
  פב:   פג.   פג:   פד.   פד:   פה.   פה:   פו.   פו:   פז.   פז:   פח.   פח:   פט.

  פרק תשיעי - כל גגות
  פט:   צ.   צ:   צא.   צא:   צב.   צב:   צג.   צג:   צד.   צד:   צה.

  פרק עשירי - המוצא תפילין
  צה:   צו.   צו:   צז.   צז:   צח.   צח:   צט.   צט:   ק.   ק:   קא.   קא:   קב.   קב:   קג.   קג:   קד.   קד:   קה.




פרק ראשון - מבוי שהוא גבוה



דף ב - א

מתני' מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה ימעט ר' יהודה אומר אינו צריך והרחב מעשר אמות ימעט ואם יש לו צורת הפתח אע''פ שהוא רחב מעשר אמות אין צריך למעט: גמ' תנן התם סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה ורבי יהודה מכשיר מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה וגבי מבוי תני תקנתא סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא ואיבעית אימא דאורייתא נמי תני תקנתא אלא סוכה דנפישין מיליה פסיק ותני פסולה מבוי דלא נפישי מיליה תני תקנתא אמר רב יהודה אמר רב חכמים לא למדוה אלא מפתחו של היכל ורבי יהודה לא למדה אלא מפתחו של אולם דתנן פתחו של היכל גבהו עשרים אמה ורחבו עשר אמות ושל אולם גבהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמות ושניהן מקרא אחד דרשו {ויקרא ג-ב} ושחטו פתח אהל מועד דרבנן סברי קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד וכי כתיב פתח אהל מועד אהיכל כתיב ורבי יהודה סבר היכל ואולם קדושה אחת היא וכי כתיב פתח אהל מועד אתרוייהו הוא דכתיב ואיבעית אימא לר' יהודה נמי קדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד והכא היינו טעמא דרבי יהודה דכתיב אל פתח אולם הבית ורבנן אי הוה כתב אל פתח אולם כדקאמרת השתא דכתיב אל פתח אולם הבית הבית הפתוח לאולם והא כי כתיב האי במשכן כתיב אשכחן משכן דאיקרי מקדש ומקדש דאיקרי משכן דאי לא תימא הכי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנאמר {ויקרא ג-ב} ושחטו פתח אהל מועד בזמן שפתוחין ולא בזמן שהן נעולים והא כי כתיב ההיא במשכן כתיב אלא אשכחן מקדש דאיקרי משכן ומשכן דאיקרי מקדש בשלמא מקדש דאיקרי משכן דכתיב {ויקרא כו-יא} ונתתי (את) משכני בתוככם אלא משכן דאיקרי מקדש מנלן אילימא מדכתיב {במדבר י-כא} (ונשאו) הקהתים נושאי המקדש והקימו את המשכן עד בואם

 רש"י  מתני' מבוי שהוא גבוה. שהניחו את הקורה למעלה מעשרים אמה וקורה זו להתיר לטלטל לתוכה באה דמדאורייתא איתסר הוצאת רה''ר בשבת ומה היא רה''ר סרטיא ופלטיא גדולה כדאמרן בפרק יציאות השבת (שבת דף ו:) שדומין לדגלי מדבר דכל מילי דשבת ממשכן גמרינן ועגלות של לוים ברוחב י''ו אמה אזלי כדאמרן בהזורק (שם ד' צט.) הלכך לא הוי רה''ר בציר מי''ו אמה רוחב ומפולש משני ראשין אבל מבוי קצר הוא ואינו רחב י''ו אמה ואי נמי רחב הוא אינו מפולש אלא ראשו אחד פתוח לרה''ר וראשו אחד סתום דאי הוה מפולש לא הוי משתרי בקורה כדאמרינן בגמרא וכיון דלאו רה''ר הוא שרי לטלטולי ביה מן התורה בלי שום תיקון ורבנן גזור עליה משום דאתי לאיחלופי ברה''ר ושריוה בתקנתא דלחי או קורה דליהוי היכירא דלא ליתי למישרי רה''ר גמורה: ימעט. ישפיל וטעמא מפרש בגמרא: והרחב מעשר אמות ימעט. דזהו שיעור רוחב סתם פתחים וטפי מהכי לא מיקרו פתח אלא פרצה ואנן בעינן פתח וצריך לנעוץ קנים למעט רוחב כניסתה ולהעמידה על עשר או על פחות: צורת הפתח. לחי מיכן ולחי מיכן קורה (ס''א וקנה) על גביהן: גמ' דתני תקנתא. דתני ימעט ולא תנא פסול: סוכה. דטעמא דידה דאורייתא כדאמרי' התם מלמען ידעו דורותיכם: תני פסולה. הואיל וכבר מימות משה ניתנה מדה זו ובאו חכמים לפרש לך שאם לא עשה כן פסולה שייך למיתני בה לשון פסלות ואע''ג דמהניא בה תקנתא כל כמה דלא מתקן לה איקריא פסולה: מבוי. דכל עיקריה דרבנן הוא לא שייך למימר ביה לשון פסלות שהרי כאן התחילו להראותך עסקי מבוי ותורותיו ומאי פסול שייך למימר אכתי לא הודיעוך רבנן שיעוריה בהכי דליתני אם לא עשה כן פסול: דאורייתא נמי תני תקנתא. בעלמא במילי אחריני: דנפישי מיליה. דקתני התם ושאין לה שלש דפנות ושאינה גבוהה עשרה ושחמתה מרובה מצילתה: פסיק ותני פסולה. דהשתא מצי כייל ותני להו כולהו כחדא דאי הוה תני תקנתא לא הוה מצי לערובינהו ולמתנינהו דבשאין לה שלש דפנות בעי למיתני יעשה לה דופן ובשאינה גבוהה בעי למיתני יגביה ובשחמתה מרובה מצילתה יוסיף על סככה ואמר מר לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה (פסחים ד' ג:): אהל מועד. הוא ההיכל ששם היה נתון מזבח הזהב והשלחן והמנורה ובכולהו כתיב אהל מועד: רבנן סברי. קדושת אולם לאו כקדושת היכל וכל עבודות האמורות בהיכל אי הוה עביד להו באולם שלפניו לא מיתכשרי הלכך: לא מיקרי אהל מועד ולא אשכחן קרא דליקרי לפתח דיליה פתח: אל פתח אולם. אלמא פיתחא אקרי: הבית הפתוח לאולם. והוא היכל: והא כי כתיב. פתח אהל מועד במשכן שהיה במדבר כתיב ושם לא היה אולם ופתח היכל י' אמות הוא דגבוה שהקרשים לא היו אלא עשרה אמות גובהן: שלמים ששחטן. שחרית קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין: הא במשכן כתיב. ובבית עולמים מנא לן: ונתתי משכני בתוככם. וכשנאמר מקרא זה כבר הוקם המשכן שהרי בתורת כהנים נכתב וכל אותו הספר באהל מועד נאמר כדכתיב (ויקרא א) וידבר ה' אליו מאהל מועד ועל איזה משכן היה מבטיחן עוד אם לא על המקדש: (רש"י)

 תוספות  מתני' מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. הקשה מהר''י מאורלינ''ש דהוה ליה לאשמועינן הכשר מבוי ברישא שהוא בלחי וקורה ואם הניח למעלה מעשרים ימעט ותירץ דתנא ניחא ליה להתחיל בהאי לישנא כמו שמתחלת מתניתין דסוכה ולהכי פריך שפיר טפי בגמרא מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה: סוכה דאורייתא תני פסולה. פרש''י דשייך למיתני בה לשון פסול הואיל ומימות משה ניתנה מדה זו [אף על גב דבדאורייתא שייך נמי תקנתא] ולישנא דאיבעית אימא בדאורייתא נמי תני תקנתא לא אתי שפיר לפירושו כי גם ללשון ראשון תני בדאורייתא תקנתא ולא קאמר אלא דשייך למתני בה לשון פסולה לכך נראה לפרש סוכה דאורייתא תני פסולה דלשון ימעט משמע חומרא בעלמא ואתי למיטעי ולומר דדווקא לכתחלה אבל בדיעבד שפיר דמי אבל במבוי דרבנן אין לחוש והא דאמרינן בפ' במה מדליקין (שבת ד' כב.) נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי ואע''ג דנר חנוכה הוי דרבנן נקט פסולה אגב סוכה דבתריה א''נ התם לא מצי למיתני ימעט דהוה משמע כמו שהיא דולקת ימעט וזה אינו דאפילו למ''ד הנחה עושה מצוה צריך לכבותה ולהדליקה שלא יאמר הרואה לצרכו הוא דאדלקה כדאמרינן התם גבי הדליקה מבפנים והניחה מבחוץ: דכתיב אל פתח אולם הבית. זה הפסוק אינו בשום מקום ואור''י דמצינו דכתיב (יחזקאל מ) אולם הבית ובקרא אחרינא (שם מז) כתיב פתח הבית והוי כאלו נכתב בהדיא בחד קרא פתח אולם הבית וקאמרי רבנן אי כתב פתח אולם כדקאמרת פי' שלא היה כתוב בשום מקום אולם הבית: אשכחן משכן דאיקרי מקדש. ונפקא מינה שאינו דוחה את השבת ושלא יכנס אדם שם באבק שעל רגליו משמע דמשכן ומקדש גמרינן מהדדי וכן בפ''ק דחולין (ד' כד.) גבי מומין שפסולין בכהנים ולוים בשנים דקאמר יכול אף בשילה ובית עולמים כן וקשה דבפ''ב דשבועות (ד' טז:) מצריך תרי קראי דקאמר דלכתוב אידי ואידי מקדש וכו' וכן בסוטה (ד' טז.) וביומא (ד' מד.) ובכמה דוכתי ותירץ הר''ר נתנאל דהכא לא צריך קרא דעיקר דרשה אינה אלא על המקדש דבמשכן לא היו דלתות וההיא דחולין סברא הוא אם לא היה הפסוק שיפסלו אף בשילה הואיל ואינו תלוי בקדושת המשכן: שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין. ואם תאמר תיפוק ליה דנשחטו קודם תמיד של שחר ואמרינן העולה עולה ראשונה דתמיד של שחר נמי בעי פתיחת דלתות ההיכל כדתנן בתמיד נשחט (פסחים ד' נח:) לא היה תמיד נשחט עד שהיה שומע קול שער שנפתח וי''ל דקרא דהעולה דווקא בהקטרה איירי ולא בשחיטה אי נמי למצוה ולא לעכב כדאמר בהדיא בהתכלת (מנחות ד' מט.) והא דתניא בתוספתא כל הזבחים שהקדימן לתמיד של שחר או עיכבן אחר תמיד של בין הערבים פסולין היינו מדרבנן אי נמי הכא איצטריך כשנפתחו וחזרו וננעלו: (תוספות)

 רשב"א  מתני': מבוי שהיא גבוה מעשרים אמה ימעט. פירוש: ימעט יתקן, בין שישפיל הקורה בין שיגביה הקרקע, וכמו שאמרו בגמרא (להלן ד, ב) כמה ממעט רב יוסף אמר טפח אביי אמר ארבעה דהיינו מלמטה. ובהדיא גרסינן בירושלמי (ה"א) כיצד הוא ממעט עושה מסטכא על הפתח ומתיר את המבוי, כמה יהא בה רב אחא בשם ר' אושעיא אמר ד' טפחים כדי מקום, ר' יוסי אומר טפח כדי קורה. ורש"י ז"ל פירש ימעט ישפיל את הקורה, לאו דוקא דלמעלה נקט. ודוקא בשהכשרו בקורה, בין למאן דאמר (להלן ה, א) קורה משום היכר בין למאן דאמר קורה משום פתח, דלמעלה מעשרים ליכא היכר, וכן לא מצינו פתח יותר מכשיעור הזה, אבל בלחי לא איכפת לן בין שארוך יותר מעשרים בין שאינו, דלא שייך ביה חד מהני טעמי ואפילו למאן דאמר לחי משום מחיצה. ורבי יהודה אומר אינו צריך. כדפריש בברייתא (להלן יב, ב) אפילו עד ארבעים וחמשים. איכא למידק אמאי לא תנא הכא נמי ושאינו גבוה עשרה כדתני לה גבי סוכה (ב, א) וכדאמרינן לקמן בגמרא (ה, א) היה פחות מעשרה טפחים חוקק בו להשלימו לעשרה. ומסתבר לי משום דבשיעור דלמטה ליכא פלוגתא ותנא בסוכה והוא הדין למבוי, דאפילו (ד)בשיעור דלמעלה אקשינן בגמרא (להלן ג, א) למה לי לאפלוגי בתרתי ואמרינן דצריכי, הא לאו הכי לא הוי תני הכא כיון דתנא בסוכה. והרחב מעשר אמות ימעט. כלומר: בין שהכשירו בלחי בין שהכשירו בקורה, משום דיתר מעשר נידון כפרצה (להלן טו, ב במשנה), ואין לחי וקורה מתירין את הפרצה לדעת רבנן. אבל לר' יהודה אינו צריך למעט עד שלש עשרה אמה ושליש או עד עשרים כדאיתא בגמרא (להלן י, א) למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והא דלא פליג ר' יהודה במתני' ברחב, משום דסמיך אמאי דפליג בברייתא וכדאמר בגמרא (להלן ב, ב). ואם יש לו צורת פתח אפילו רחב מעשר אינו צריך למעט. קשיא מאי שנא רחב מעשר דנקט, הא הוי מצי למימר והרחב מעשר או גבוה מעשרים אם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט, והוה משמע דאכולהו קאי בין לגבוה בין לרחב, וצורת פתח ודאי אפילו אגבוהה נמי מהניא כדאיתא בברייתא לקמן (יא, א) גבי הרחב מעשר, וצ"ע. גמרא: מאי שנא גבי סוכה תני פסולה ומאי שנא גבי מבוי תני תקנתא. פירוש: וליתני או כאן וכאן פסולה או כאן וכאן תקנתא, דאפילו גבי מבוי נמי שייך למתני ביה פסול, דפסול היינו אסור, כלומר: אסור להשתמש בו, וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (יח, א) גמרא השוחט במגל יד אוסרים ומתירין פוסלין ומכשירין חדא מלתא היא. ואמרינן בגמרא (להלן ג, א) מקצת סכך למטה מעשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים בסוכה כשרה ובמבוי פסול. וגרסינן בירושלמי (ה"א) רחב מעשר בסוכה כשרה ובמבוי פסול, ותנן נמי במתניתין (להלן יא, ב) דהכשר מבוי ב"ש אומרים בלחי וקורה, והפך הכשר היינו פסול. כך נראה לי. סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא. פירש רש"י ז"ל: סוכה דאורייתא וכבר נודעו דיניה שייך למתני ביה פסולה, מבוי דרבנן תני תקנתא דעכשיו באו להודיע דיניו אי אפשר למתני ביה פסולה עד דלישמעינן דיניו. ואינו מחוור, דא"כ תינח במבוי דלא אפשר למתני פסולה, מכל מקום לתני כאן וכאן תקנתא, דהא על כרחך אפילו בסוכה איבעיא להו אמאי לא תני ביה תקנתא, וכדמוכח במאי דאמרינן בלישנא בתרא ואי בעית אימא דאורייתא [נמי] תני תקנתא. ולפיכך פירשו בתוספות (ד"ה סוכה) סוכה דאורייתא תני פסולה דאי הוה אמר ימעט הוה חאיש שמא יטעה אדם לומר לכתחילה ימעט ובדיעבד כשרה ואתי לידי איסור דאורייתא, אבל [מבוי] דרבנן לא חאיש, וכל היכא דאפשר למיתני תקנתא לא תני פסולה. ובנר חנוכה דרבנן דאמרינן ביה פסולה, כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כב, א) נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי. איכא למימר דהתם אי אפשר בלאו הכי, דאי הוה תני ימעט הוה משמע שאם היא מודלקת ומונחת למעלה מכ' אמה ישפילנה, ואילו בין למאן דאמר הדלקה עושה מצוה אי אפשר, ואפילו למאן דאמר הנחה עושה מצוה חיישינן דילמא הרואה אומר לצורכיה הוא דאדלקיה, וכדאמרינן התם (כב, ב) גבי הדליקה מבפנים והניחה מבחוץ. קדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד. ונפקא מינה לשלחן ומנורה ומזבח הזהב אם הניחם באולם. ועוד נפקא מינה לכדאמרינן במנחות פרק הקומץ רבה (כז, ב) הנכנס להיכל שלא לצורך עבודה סופג את הארבעים. ועוד לדברים אחרים כדאיתא בזבחים (יד, א). דכתיב אל פתח אולם הבית. מקרא זה איננו. אלא שרבנו שמואל ז"ל דוחק לומר דדייק מדכתיב ביחזקאל (ח, טז) והנה פתח היכל ה' בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמשה איש, דאלמא היינו אולם היינו היכל, דאי לא (אי) פתח היכל אינו בין האולם ולמזבח אלא בין ההיכל ואולם, ואי בין האולם ולמזבח אינן פתח היכל ה'. והשתא הוי האי קרא כמו ונתן הכסף וקם לו. ואינו מחוור בעיני דכיון דאסיקנא דאפילו לר' יהודה קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד, מאי טעמא קרי ליה לאולם הכא היכל. ועוד דאי מההיא דוקא קא יליף ליה, מאי קאמרינן ורבנן אי כתיב פתח אולם הכי נמי. ובתוס' (ד"ה דכתיב) דוחקין דדייק לה מדכתיב בהרבה מקומות אולם הבית וכתיב נמי פתח הבית, ולפיכך משמע ליה היינו פתח הבית ולאולם קרי פתח הבית. דאי לא תימא הכי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל שלמים ששחטן קודם פתיחת ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אוהל מועד. איכא למידק האי קרא לשלמים למאי אצטריך, תיפוק ליה דאין דבר קודם לתמיד של שחר (פסחים נח, ב), ואילו בתמיד צריך פתיחת דלת, כמו ששנינו בתמיד (פ"ג, מ"ז) לא היה שוחט התמיד עד שהיה שומע קול שער גדול שנפתח. ויש לומר דנפקא מינה כגון שנסגרו דלתות אחר שנשחט התמיד. אי נמי יש לומר דאי משום קדימת התמיד לא תפסלי ולא נאמר אלא למצוה מן המובחר, ואתא קרא דושחטו פתח אוהל מועד להטעינן פתיחת דלתות ואם שחטו קודם שנפתחו דלתות פסולין. והא דתניא בתוספתא דפסח שני (פ"ד, ה"ב) כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר או לאחר תמיד של בין הערבים פסולין שאין לך דבר קודם לתמיד של שחר אלא קטורת ופסח בלבד, יש לומר דפסולין מדרבנן קאמר דפסלום כדי שלא יבא להקריבם לכתחילה. והא נמי דמשמע בפסח שני בפרק אלו דברים (עג, ב) גבי שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידן דקדשים ששחטן קודם שחיטת התמיד פסולין, התם נמי מדרבנן קאמר. בשלמא מקדש דאקרי משכן דכתיב ונתתי משכני בתוככם. והא דאצטריך לאתויי האי קרא אף ע"ג דכבר דייקינן הכי מדרבנן, אכתי לא ידעינן דמקדש אקרי משכן. והא דלא אייתי ליה האי קרא מעיקרא, משום דניחא ליה לאתויי להא דרב יהודה דמינה שמעינן דעל כרחין ההיא קרא גופיה דושחטו פתח אוהל מועד במקדש נמי כתיב. (רשב"א)


דף ב - ב

ההוא בארון כתיב אלא מהכא {שמות כה-ח} ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בין לרבנן ובין לרבי יהודה לילפו מפתח שער החצר דכתיב {שמות כז-יח} אורך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים וקומה חמש אמות וכתיב {שמות כז-יד} וחמש עשרה אמה קלעים לכתף וכתיב {שמות לח-טו} ולכתף השנית מזה ומזה לשער החצר קלעים חמש עשרה אמה מה להלן חמש ברוחב עשרים אף כאן חמש ברוחב עשרים פתח שער החצר איקרי פתח סתמא לא איקרי ואיבעית אימא כי כתיב קלעים חמש עשרה אמה לכתף בגובהה הוא דכתיב גובהה והא כתיב וקומה חמש אמות ההוא משפת מזבח ולמעלה ורבי יהודה מפתחו של אולם גמר והא תנן והרחב מעשר אמות ימעט ולא פליג ר' יהודה אמר אביי פליג בברייתא דתניא והרחב מי' אמות ימעט ר' יהודה אומר אינו צריך למעט וליפלוג במתני' פליג בגובהה וה''ה לרחבה ואכתי ר' יהודה מפתחו של אולם גמר והתניא מבוי שהוא גבוה מכ' אמה ימעט ורבי יהודה מכשיר עד מ' ונ' אמה ותני בר קפרא עד מאה בשלמא לבר קפרא גוזמא אלא לרב יהודה מאי גוזמא בשלמא לרבי יהודה ארבעים גמר מפתחו של אולם אלא נ' מנא ליה א''ר חסדא הא מתניתא אטעיתיה לרב דתניא מבוי שהוא גבוה מכ' אמה יותר מפתחו של היכל ימעט הוא סבר מדרבנן מפתחו של היכל גמרי רבי יהודה מפתחו של אולם גמר ולא היא ר' יהודה מפתחא דמלכין גמר ורבנן אי מפתחו של היכל גמירי ליבעו דלתות כהיכל אלמה תנן הכשר מבוי ב''ש אומרים לחי וקורה וב''ה אומרים לחי או קורה דלתות היכל לצניעות בעלמא הוא דעבידן אלא מעתה לא תיהני ליה צורת הפתח דהא היכל צורת הפתח הויא לו אפילו הכי עשר אמות הוא דרויח אלמה תנן אם יש לו צורת הפתח אע''פ שרחב מעשר אמות אינו צריך למעט מידי הוא טעמא אלא לרב הא מתני ליה רב יהודה לחייא בר רב קמיה דרב אינו צריך למעט וא''ל אתנייה צריך למעט אלא מעתה

 רש"י  ההוא בארון כתיב. שהוא משא בני קהת ועל שם שהוא מקודש משאר המשאות קרוי מקדש: לילפו מפתח שער החצר. ארוחב פריך דתנן במתניתין והרחב מעשר אמות ימעט הא אשכחן פתח חצר דהוי עשרים רוחב ואיקרי פתח דכתיב ואת קלעי החצר ואת מסך פתח שער החצר בפרשת נשא כתיב אבל אגובה ולמיפסל בגובה יותר מה' אמות לא מצי פריך דהא אשכחן פתח ההיכל דגבוה כ' וקא קרי ליה פתח: רוחב חצר המשכן נ' אמה. והא דכתיב חמשים בחמשים בפרק שני (ד' כג:) מפרש לה ופתחה באמצע רחבה וסתמו בקלעים ט''ו אמה מצד זה של פתח וט''ו אמה מצד זה של פתח נשארו כ' אמה רוחב באמצע כדכתיב חמש עשרה אמה קלעים לכתף וכתף הוא צידו של פתח: מה להלן. גובה חמש שהרי כל קלעי החצר סביב לא היה גובהן אלא חמש כדכתיב (שמות כז) וקומה חמש אמות: בגובהה הוא דכתיב. שגבהו הקלעים המזרחיות מזה ומזה לפתח ט''ו אמה יותר משאר קלעי החצר דהוו להו גובה כ' ולרוחב לא ניתנה מדה: ההוא. חמש אמות: משפת קלעים ולמטה. למטה מאותן ט''ו שנעדפו מזה ומזה לפתח היו עוד חמש גובה שוה לשאר הקלעים ועליהן ניתוספו ט''ו בגובה מב' עברי הפתח דהוו להו כ' לישנא אחרינא בגובהה הוא דכתיב דגובה כל קלעי החצר סביב ט''ו אמה אבל לרוחב הפתח לא למדנו שיעור ולהך לישנא גרסינן במסקנא ההוא משפת מזבח ולמעלה שהמזבח גובהו עשר והקלעים גבוהות ממנו חמש דהוו להו ט''ו כדי שלא יהא כהן עומד עליו ועבודה בידו וכל העם רואין אותו מבחוץ ושתיהן שמעתי וזה עיקר וכן מפורש בזבחים בפרק קדשי קדשים (ד' נט:) והמפרש לשון ראשון טועה הוא שהיה סבור דמאן דפריך לילפו מפתח שער החצר אגובהה פריך למיפסל גובה יותר מה' אמות ומשום הכי אהדר לאוקומי פתח החצר בגובה כ': ולא פליג ר' יהודה. ואי מאולם גמר ליכשר ברוחב כ': ותני בר קפרא. במילתיה דר' יהודה עד מאה אמה: בשלמא לבר קפרא. איכא למימר דר' יהודה מאולם גמר ולא מכשר בגבוה מארבעים והא דתני בר קפרא מאה גוזמא נקט משום דאכשר ר' יהודה ביותר מכ' ומשלשים נראים לבר קפרא גוזמא ונקיט במילתיה טפי: אטעיתיה לרב. דאמר לעיל ר' יהודה לא למדה אלא מפתח אולם הא מתניתא דלקמיה אטעיתיה: פיתחא דמלכין. סתם פתחי מלכים גבוהין הרבה: לחי. קנה או לוח נעוץ אצל כותל האחד בראשו: לא תיהני ליה צורת הפתח. להכשיר רוחבו ביותר מעשרה: (רש"י)

 תוספות  בין לרבנן ובין לרבי יהודה לילפו מפתח שער החצר. ארוחבה פריך כדפי' בקונט' דאגובהה לא מצי פריך כיון דאשכחן דאיקרי פתח היכל ועזרה דהוו גביהי עשרים ועוד אי אגובהה פריך לא הוה משני מידי פתח שער החצר איקרי דכל שכן לא איקרי פתח יותר מחמש דשער גדול מפתח אלא ארוחבה פריך דלילפו משער החצר דהוה רוחב כ' כדמייתי מקראי אע''ג דג' עמודים היו עומדים ברוחב הפתח כדמוכחי קראי מ''מ אתי אויר' דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה כדאמר לקמן (ד' י:) ומשני דפתח שער איקרי פתח סתמא לא איקרי ואע''ג דבפרשת במדבר סיני מצינו דאיקרי נמי פתח סתמא אין לחוש הואיל ובשאר מקומות איקרי פתח שער וכענין זה מצינו בהקומץ רבה (מנחות ד' לז.) דקאמר מצינו ימין שנקראת יד דכתיב כי ישית אביו יד ימינו ואידך יד ימין איקרי יד סתמא לא איקרי ואע''ג דבתר הכי כתיב ויתמוך יד אביו: ואיבעית אימא כי כתיב. ט''ו אמות בגובה הוא דכתיב אבל ברוחב אין שיעור מפורש ואפשר שהיה הפתח רחב עשר או פחות וגרסי' בתר הכי משפת מזבח ולמעלה והיינו כר' יוסי דבפ' קדשי קדשים (זבחים דף נט:) דאמר מזבח גובהו י' אמות פי שנים כאורכו והקלעים סביב ט''ו שלא יהא כהן עומד ועבודה בידו וכל העם רואין אותו והא דכתיב בקלעים וקומה ה' אמות היינו משפת מזבח ולמעלה והא דכתיב במזבח (שמות כז) ושלש אמות קומתו היינו משפת סובב ולמעלה ור' יהודה פליג התם דהמזבח ג' אמות דברים ככתבן והקלעים גובהן ה' והאי שינויא בתרא דהכא לא משני לר' יהודה אלא לרבנן דלר' יהודה קלעים ט''ו אמות לאו בגובהן כתיב וא''ת מאי פריך. שאני פתח החצר דהוה ליה צורת הפתח שהכלונסות היו על גבי ווי עמודים שהקלעים תלויים בהן וי''ל דאמר לקמן (ד' יא.) דצורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום ועוד דלא קשה מידי דאליבא דרב קיימינן ורב תני צריך. למעט אע''ג דאית ליה צורת הפתח ולהכי נמי כי פריך בסמוך ור' יהודה מפתחו של אולם גמר והא תנן כו' ולא פליג ר' יהודה ולא משני שאני אולם דה''ל צורת הפתח משום דאליבא דרב קיימינן אך קשה דקראי מוכחי דברוחב כתיב ונראה לריצב''א דמשמע ליה והרחב מי' אמות ימעט אפילו אינו גבוה אלא חמש ולהכי פריך היכא דאינו גבוה אלא ה' לילפו מפתח החצר דאפילו רוחב כ' הוי פתח ואין נראה למקשה דפתח שער איקרי כיון דנמוך כ''כ ועוד דבפ' מדבר סיני איקרי פתח סתמא ואתי שפיר דגרס בכל הספרים מה להלן גבוה ה' ברוחב כ' ומשני דאפ''ה פתח שער איקרי הואיל ורחב כ''כ והא דאיקרי בפרשת במדבר סיני פתח סתמא אין לחוש כדפי' לעיל ואיבעית אימא קלעים ט''ו אמה בגובה הוא דכתיב כלומר קרא דויקהל דההוא ודאי ע''כ בגובה נמי כתיב דהא כתיב קלעים חמש עשרה אמה אל הכתף וגו' וכתיב ולכתף השנית מזה ומזה לשער החצר והשתא אי לאו דקרא דלפניו בגובהה כתיב לא הוצרך לכתוב מזה ומזה לשער החצר כיון דכבר פי' צד אחד אלא וודאי קרא קמא איירי בגובה והא דכתיב בקרא קמא עמודיהם שלשה דמשמע דארוחבן קאי י''ל דאדלבתריה קאי ותדע דהמקשה הביא קרא דתרומה חמש עשרה אמה קלעים והמתרץ הביא קרא דויקהל קלעים חמש עשרה אמה אל הכתף וגם רב אשי שסידר הש''ס הביא למעלה ולכתף השנית מזה ומזה דויקהל ולא הביא קרא דתרומה שהוא אצל הפסוק שהביא תחלה דהיינו ולכתף השנית חמש עשרה קלעים והביאו בשביל שתירץ בזה הפסוק והשתא ודאי הואיל וגובה היה כ''כ פשיטא דנקרא שער ומתחלה לא הקשה אלא דלא משמע ליה דאיקרי שער בעבור גובהו חמש: אמר אביי פליג בברייתא. משמע ולעולם מפתח אולם גמר ומכשיר עד רוחב כ' וקשה דלקמן (ד' י.) אמר דלא מכשיר ר' יהודה אלא עד י''ג אמה ושליש: עד ארבעים וחמשים אמה. אין להקשות השתא נ' שרי מ' מיבעיא דאיכא למימר מ' ונ' כדחמרי אינשי כדמשמע בפרק מפנין (שבת ד' קכו:): ליבעו דלתות כהיכל. ואע''ג דבאהל מועד שהיה נמי הפתח רחב י' לא היו דלתות ואפי' הכי קרי ליה פתח היינו משום שלא היה גבוה אלא י' א''נ ע''כ אהל מועד שלא כדין נקרא פתח שהרי היה פרוץ במלואו דלא הוה ליה גיפופי: אלא מעתה לא תיהני ליה צורת הפתח. אבל לא תיהני ליה דלתות לא פריך דפשיטא הואיל ואית ליה דלתות והן ננעלות דהויא כמחיצה מעלייתא ולא שייך נמי למיפרך דליבעי צורת הפתח דצורת הפתח לא הוי אלא משום נוי בעלמא אבל האי פריך שפיר דלא תהני ליה צורת הפתח דאי הוה קרוי פתח אף כשגדול ביותר ע''י צורת הפתח היה לו לעשותו שוה לאולם: מידי הוא טעמא אלא לרב. ואע''ג דברייתא נמי גמרה מהיכל איכא למימר דפליגא אמתני' א''נ לא נקט היכל אלא לסימנא בעלמא כדאמרינן בסמוך: (תוספות)

 רשב"א  בין לרבנן בין לר' יהודה לילפי מפתח החצר. פירש רש"י ז"ל: דארוחב מקשה למה לא הכשירו בו רחב עשרים כשער החצר, אבל אגובה ולמפסל יותר (מ"מ) [מה'] לא מצי פריך דהא אשכחן פתח ההיכל דגבוה עשרים וקרי ליה פתח, וכן נמי פתח האולם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ולעיל מוכח דלא באו להחמיר במבוי לעשותו כקטן שבפתחים אלא להקל עליו ולעשותו כגדול שבפתחים. וכן פירש הראב"ד ז"ל, וכן נראה מפירוש ר"ח ז"ל. וא"ת א"כ קשיא הלשון שאמרו מה להלן חמש ברחב כ', ולא הוה ליה למימר אלא מה להלן כ' אף כאן רחב כ', כיון דאגבהו לא קא פריך מידי. כבר תירץ ר' יצחק ב"ר אברהם ז"ל (בתוס' ד"ה ואיבעית) [דלרבותא] קאמר, דבשער החצר דאינו גבוה אלא חמש אשכחן דהוי רחב עשרים כל שכן בפתח גבוה עשרים דיש להכשיר רחב עשרים. ואי בעית אימא כי כתיב קלעים חמש עשרה אמה בגובהה הוא דכתיב. כך גריס רש"י ז"ל, ופירש דכי כתיב קלעים חמש עשרה אמה בגובהן של קלעים כתיב, דכל קלעי החצר גובהן ט"ו אמה, אבל לרחב השער לא למדנו שיעור. ופריך בגובה חמש עשרה אמה והא כתיב וקומה ה' אמה, ומשני ההוא משפת מזבח ולמעלה הוא דכתיב, דמזבח י' אמות גובהו והיו הקלעים עודפין עליו ה' אמה, שאינו בדין שיהא כהן עומד על המזבח ועבודה בידו והעם רואין אותו מבחוץ, ואתיא כר' יוסי דאמר הכי בפ' קדשי קדשים (זבחים נט, ב). ואף ע"ג דר' יהודה פליג עליה התם, י"ל דר' יהודה מתרץ לקושיין דהכא כלישנא קמא דשער החצר הפנימי אקרי פתח סתמא לא אקרי. כך היא שטתו של רש"י ז"ל. אבל ר"ת (בספר הישר סי' שיט ובתוס' זבחים ס, א ד"ה ואומר) הקשה עליו דאכתי לא קיימינן ארחב י', וכיון שכן אי ארחב פריך הוה ליה למימר הא דתנן הרחב מי' ימעט ואמאי לילף משער החצר. ועוד למה הוצרך לר' יהודה להקשות משער החצר, ליקשי ליה מאולם גופיה דמיניה הוה גמיר ר' יהודה, ומאחר דמסיק דר' יהודה פליג נמי ברחבה תו ליכא לאקשויי מידי. על כן פירש ר"ת ז"ל דמגובה קא פריך דלא לתכשר ביותר מה' כשער החצר, דאי משום דפתח היכל גבוה עשרים ליכא למילף מיניה, משום דפתח אוהל מועד חידוש הוא ושלא כדין נקרא פתח לפי שהיה פרוץ במלואו שלא היו בו גיפופי כלל והלכך פתח ההיכל שהיה במקומו דילמא שלא כדין אקרי פתח, אלא משער החצר איכא למילף. וכתב גם כן ר"ת ז"ל דלא גרסינן הכא איבעית אימא כי כתיב קלעים ט"ו אמה בגובהה הוא דכתיב, דלא קאי אחמש עשרה אמה דקרא, דהא ההוא קרא ודאי משמע בהדיא דברחבה קאי דהא חשיב מעיקרא רחב לפאת קדמה ט"ו אמה ואח"כ ט"ו אמה קלעים לכתף ולכתף השנית חמש עשרה אמה קלעים ואח"כ ולשער החצר מסך כ' אמה. אלא הכי גרסינן: ואי בעית אימא קלעים ט"ו אמה בגובהה וכי כתיב וקומה ברוחב ה' אמות ההוא משפת קלעים ולמעלה, והאי קרא דבקומה ה' אמות דמייתי הכא היינו האי דכתיב גבי מסך בסוף ויקהל (לח, יח) קאי דמשפת קלעים ולמעלה קאמר, דאשתכח דמסך גובהו עשרים היא מדת גובהו של פתח. והאי שינויא בתרא אתיא כולה כרבנן ואליבא דרבנן הוא דמתרצינן, ור' יהודה מתרץ לה בשינויא קמא. זו היא שיטתו של רת"ם ז"ל. והקשו בתוספות (זבחים שם) דא"כ מאי קא משני פתח שער החצר [אקרי] פתח סתמא לא אקרי, דאי אפילו גבוה ה' אקרי שער כל שכן דאקרי פתח דפתח קטן משער, דכיון דאפילו שער הגדול לא הוי יותר מה' כל שכן פתח הקטן שלא יהא יותר מה'. ועוד קשיא לי כיון דאי אפשר להמקשה להקשות משער החצר אלא אם כן נאמר דמפתח ההיכל לא ילפינן דחידוש הוא וכמו שכתבנו, וכיון שכן לשינויא קמא דמשנינן שער החצר אקרי פתח סתמא לא אקרי ליכא למילף לא משער החצר ולא מפתח ההיכל, והוה ליה לאקשויי מכל מקום בין לר' יהודה בין לרבנן גובה עשרים או ארבעים מנא להו, וכן לשינויא בתרא לר' יהודה גובה ארבעים מנא להו. ודברי רש"י ז"ל נראין לי עיקר, ואע"ג דאכתי אגובה קיימינן, מכל מקום כיון דאדרב אתינן למידק ורב קאמר דרבנן לא למדוה אלא מפתחו של היכל ור' יהודה לא למדה אלא מפתחו של אולם וקא מייתי הא דתנן פתחו של היכל גובהו עשרים ורחבו עשר הוה ליה כאילו בין בגובהו בין ברוחבו לא למדוה אלא מפתחו של היכל, וכיון שכן תו לא צריך למימר תנן הרחב מעשר, דאנן אדרב אתינן למידק והוא כבר אמר דרחבו נמי מפתחו של היכל גמרינן. וקס"ד דהאי מקשה (נמי) דר' יהודה לא יליף מפתחו של (היכל) [אולם] אלא גובהו אבל רוחבו לא, מדפליג במתני' בגובה ולא פליג בה ברוחב, ומשום כך הוא מקשה לתרווייהו, וכאילו אמר רב רבנן למדו גובה ורוחב מפתחו של היכל ור' יהודה מודה ברוחב וחולק בגובה. ובדין הוא שיקשה לר' יהודה מפתח האולם כי היכי דיליף מיניה לרוחב, אלא כיון דאשכח קושיא דשוה לתרווייהו משער החצר ניחא ליה טפי לאקשויי מיניה, ולא שיקשה מחצר לרבנן ויחזור ויקשה לר' יהודה מאולם. ואחר שתרצנו שאין להקשות להם משער החצר חזר להקשות לר' יהודה מאולם, והוא מה שהקשה ור' יהודה מפתחו של אולם גמר והתנן והרחב מעשר אמות ימעט. ובלשון הזה היה לו להקשות ור' יהודה כיון דמפתחו של אולם גמר לילף נמי מיניה לרחב, אלא דאלומי אלמה לקושייה וחדא דאית בה תרתי קא מקשה, כלומר: ור' יהודה היאך אפשר דגמר לגובהו מפתחו של אולם דהא איהו מודה להו לרבנן דהרחב מעשר ימעט דהא לא פליג, וכיון שכן אפילו גובהו נמי אי אפשר דגמיר מיניה דאי גמיר ליה מיניה אפילו הרחב מעשר יכשיר כפתחו של אולם. ופריק אביי: פליג בברייתא. דקסבר אביי דר' יהודה מכשיר אפילו בעשרים רחב, ולית ליה הא דאמרינן עלה לקמן (י, א) סבר רב אחא קמיה דרב יוסף למימר עד שלש עשרה אמה ושליש ק"ו מפסי ביראות, ולקמן נמי לא אסיקנא בה מידי דהא פרכינן עליה. וא"ת כיון דאמרינן דר' יהודה פליג נמי ברחבה, כי אקשינן בין לרבנן בין לר' יהודה לילף משער החצר, אמאי לא שני ליה מידי ר' יהודה הכי נמי דעד עשרים קא מכשר דאפילו ברחבה נמי פליג דתניא וכו'. י"ל משום דאורחא דתלמודא בהכי דכל שהוא יכול לתרץ אפילו לדעת המקשה מתרץ. ועוד דמשום דאיכא דסבר דר' יהודה לא מכשר אלא עד שלש עשרה אמה ושליש לבד לא בעי לתרוצי ליה הכי השתא, אבל לבתר דאקשינן עליה דכיון דגמר מאולם נגמר נמי מיניה לרחבו תירץ אביי דאפילו ברחבו פליג ומכשיר (במ') [בכ'] כרחבו של אולם, כנ"ל. ולא היא ר' יהודה מפתח מלכים גמר. אבל רבנן לעולם מפתחו של היכל גמרי. אלא מעתה לא תהני ליה צורת הפתח. הא דלא אקשינן ליבעי נמי צורת פתח כהיכל כדאקשינן ליבעי דלתות כהיכל, מסתברא לי משום דאורחא דתלמודא דכל היכי דאיכא לאקשויי על מאי דאמר אידך בהדיא מקשינן, והלכך גבי דלתות דמפרש בה בהדיא במתני' (להלן יא, ב) דמתכשר בלא דלתות וכדתנן הכשר מבוי ב"ש אומר לחי (או) [ו]קורה, קא מקשי ואזיל ואמאי ליבעי דלתות, ואהא דקתני בהדיא במתני' ואם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט קא מקשינן אמאי, והא היכל צורת פתח הוה ליה ואפ"ה עשר אמות הוי רויח, ולבתר דאמרינן נמי מידי הוא טעמא אלא לרב הא וכו' ואמר ליה רב אתנייה צריך למעט, לא מצי לאקשויי וליבעי צורת פתח כהיכל, דכיון דאית ליה לרב דצורת פתח לא מהני לרחבה אלמא לדידיה צורת פתח לא מעלה ולא מוריד אלא כדלתות דהוו ביה ולא מעלות ולא מורידות. (רשב"א)


דף ג - א

לא תיהני ליה אמלתרא דהא היכל אמלתרא הויא ליה ואפי' הכי עשרים אמה הוא דגבוה דתנן חמש אמלתראות של מילה היו על גביו זו למעלה מזו וזו למעלה מזו והאי מאי תיובתא דילמא כי תניא ההיא דאמלתראות באולם תניא והאי מאי קושיא דילמא תבנית היכל כתבנית אולם אלמה אמר רבי אילעא אמר רב רחבה ד' אע''פ שאינה בריאה ואם יש לה אמלתרא אפי' גבוהה יותר מעשרים אמה אינו צריך למעט אמר רב יוסף אמלתרא מתניתא היא מאן קתני לה אמר אביי והא חמא בריה דרבה בר אבוה קתני לה ותיהוי אמלתרא מתניתא ותיקשי לרב אמר לך רב דל אנא מהכא מתנייתא מי לא קשיין אהדדי אלא מאי אית לך למימר תנאי היא לדידי נמי תנאי היא רב נחמן בר יצחק אמר בלא רב מתנייתא אהדדי לא קשיין לרבנן קורה טעמא מאי משום היכרא והאי דקתני יתר מפתחו של היכל סימנא בעלמא ורב נחמן בר יצחק הניחא אי לא סבירא ליה הא דרבה אלא אי סבירא ליה הא דרבה דאמר רבה כתיב {ויקרא כג-מג} למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי עד עשרים אמה אדם יודע שדר בסוכה למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע משום דלא שלטא ביה עינא אלמא גבי סוכה נמי בהיכרא פליגי איפלוגי בתרתי למה לי צריכא דאי אשמעינן גבי סוכה בהא קאמר ר' יהודה כיון דלישיבה עבידא שלטא ביה עינא אבל מבוי דלהילוך עביד אימא מודה להו לרבנן ואי אשמעינן בהא בהא קאמרי רבנן אבל בהך אימא מודו ליה לר' יהודה צריכא מאי אמלתרא רב חמא בריה דרבה בר אבוה אמר קיני כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא פסקי דארזא מאן דאמר פסקי דארזא כ''ש קיני מ''ד קיני אבל פסקי דארזא לא ומ''ד פסקי דארזא מ''ט משום דנפיש משכיה והא סוכה דנפיש משכיה וקאמרי רבנן דלא אלא כיון דקא חשיב אית ליה קלא: מקצת קורה בתוך עשרים ומקצת קורה למעלה מעשרים מקצת סכך בתוך עשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים אמר רבה במבוי כשר בסוכה פסול מאי שנא במבוי דכשר דאמרי' קלוש סוכה נמי לימא קלוש אי קלשת הויא לה חמתה מרובה מצילתה הכא נמי אי קלשת הויא לה קורה הניטלת ברוח אלא על כרחך נעשו כשפודין של מתכת הכא נמי על כרחך נעשית צילתה מרובה מחמתה אמר רבא מפרזקי' סוכה דליחיד היא לא מדכר מבוי דלרבים מדכרי אהדדי רבינא אמר סוכה דאורייתא אחמירו בה רבנן מבוי דרבנן לא אחמירו ביה רבנן רב אדא בר מתנה מתני להא שמעתא דרבה איפכא אמר רבה במבוי פסול בסוכה כשירה מאי שנא סוכה דכשירה דאמרינן קלוש במבוי נמי לימא קלוש אי קלשת הוי לה קורה הניטלת ברוח הכא נמי אי קלשת הויא לה חמתה מרובה מצילתה אלא על כרחך נעשית צילתה מרובה מחמתה הכא נמי ע''כ נעשו כשפודין של מתכת אמר רבא מפרזקיא סוכה דליחיד היא רמי אנפשיה ומדכר מבוי דלרבי' היא סמכי אהדדי ולא מדכרי דאמרי אינשי קדרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא רבינא אמר סוכה דאורייתא לא בעי חיזוק מבוי דרבנן בעי חיזוק מאי הוי עלה רבה בר רב עולא אמר זה וזה פסול רבא אמר זה וזה כשר

 רש"י  לא תיהני ליה אמלתרא. לאכשורי גובהו יותר מכ' לקמן מפרש מאי אמלתרא והיכא תני דמהניא: של מילה. עץ שגדילין בו מילין והם עפצים ובלעז גלא''ש {גלי"ש: עפצים (גידולים טפיליים בעלה האלון)} : אלמנה אמר ר' אילעא כו'. השתא קא מסיק לפירכיה דאשכחן דמהניא אמלתרא אליבא דרב ומעיקרא לא שבקיה לאסוקי למלתיה עד דסתר ליה לתיובתא: רחבה ד'. אם היתה קורה רחבה ד' טפחים אע''פ שהיא דקה ואינה חזקה לקבל אריח כשירה והא דתנן במתניתין (לקמן ד' יג:) בריאה כדי לקבל אריח כשאינה רחבה ד' טפחים קאמר: ואם יש לה אמלתרא כו'. תרתי מילי קאמר רב ולקולא: אמר רב יוסף. הא אמלתרא דאייתוה משמיה דרב לא רב אמרה דתיקשי דרב אדרב אלא מתנית' היא: ותיקשי לרב. דהא חזינן הכא דלא גמרי רבנן מהיכל מדתקני דאמלתרא מהניא: דל אנא מהכא. הרימני מיכן כאילו שתקתי ולא אמרתי דבר זה: מתנייתא מי לא קשיין אהדדי. דהא תניא לעיל בהדיא מבוי שהוא גבוה מכ' יותר מפתחו של היכל אלמא רבנן מהתם גמרי: תנאי היא. תנא דלעיל דסבירא ליה דרבנן מהיכל גמרי ואמלתרא לא מהניא והאי תנא דאמלתרא סבר לאו מהיכל גמרי: לדידי נמי תנאי היא. ואנא כתנא דלעיל אמרי: בלא רב. אי לא הוה מפרש רב למתניתא קמייתא ויליף מינה דרבנן מהיכל גמרי: מתנייתא אהדדי לא קשיין. דבין לההיא מתניתין ובין להא מתניתין דאמלתרא: קורה לרבנן טעמא מאי. בעו תוך כ' אמה: משום היכר. דליחזו אינשי ולידעו דתקנתא עבוד ולא ליתי לאיחלופי ברה''ר ומשום הכי מהניא אמלתרא דכיון דמיסתכלי בה אינשי אפילו למעלה מכ' אמה איכא היכרא: והא דקתני. במתניתא קמייתא יותר מפתחו של היכל לאו דגמרי מהתם אלא סימנא בעלמא נקט שלא תחליף גירסא דעשרים ותאמר למעלה מל' או מארבעים יהא פתח היכל סימן בידך: אי סבירא ליה הא דרבה. דטעמייהו דרבנן בסוכה נמי משום היכר: למה להו. לרבנן ולר' יהודה לפלוגי בתרתי: מבוי דלהילוך עביד. כלומר המהלך אינו מביט למעלה: קיני. כגון קיני עופות היו בולטין מתחת האולם למעלה (מל') מן הפתח: פסקי דארזא. כלונסות של ארז ארוכין תחובין בכותל ואיידי דנפיש משכיה אורך דידהו חזו להו אינשי ואיכא היכרא: מאן דאמר פסקי. איכא היכרא למבוי: כל שכן קיני. דאיידי דחשיבי ומילתא דתמיהא היא מסתכלי בהו אינשי וחזו לקורה: מקצת. עובי הקורה בתוך כ' ומקצתה למעלה וכן עובי סככה של סוכה: קלוש. רואין כאילו ניטל אותו העובי היוצא למעלה ותהא קורה דקה: הניטלת ברוח. שהרי שיערוה חכמים בריאה כדי לקבל אריח ואי לאו הכי שדי ליה זיקא הלכך לא חשיב: לא מידכר. וזמנין דמשתקיל מקצת עובי הסכך הנכנס לתוך כ' וקיימא כולה למעלה מכ': מדכרי אהדדי. שאם תרקב תחתונה של קורה ותעמוד כולה למעלה מעשרים אמה מתקני לה: אלא. אמאי מכשרת בסוכה משום דעל כרחך השתא צילתה מרובה מחמתה דהא רואין הוא דקאמרי' ולא שקילנא מינה מידי.: הכא נמי. חשוב אותה כשפודין כבידין דאי נמי קלישי לא שדי להו זיקא דהא לא מידי שקלת מינה אלא רואין הוא דקאמר: (רש"י)

 תוספות  ורב נחמן בר יצחק אי סבירא ליה הא דרבה כו'. לרבה גופיה הוה מצי למיפרך דאית ליה בפרקין (ד' יב:) דקורה משום היכרא אלא משום דרב נחמן מפרש בהדיא דפליגי בהיכר פריך למה להו לאיפלוגי בתרתי: אי קלשת הוי לה חמתה מרובה מצילתה. מפר' ר''י חמתה מרובה מצילתה ע''י שיבא הרוח ויפזר עד שתהא חמתה מרובה מצילתה דאי ע''י קלישה לחודה תהא חמתה מרובה היכי מכשר' לה בלישנא בתרא הא אין סכך פסול מצטרף בהדי סכך כשר כדאמרי' בסוכה (ד' ט:) גבי העושה סוכתו תחת האילן וקשיא דאמר בפרק קמא דסוכה (ד' ד.) היתה גבוהה מכ' אמה והוצין יורדין בתוך כ' אם צילתה מרובה מחמתה כשירה אם לאו פסולה ואמאי כשירה והלא אי קלשת ליה יפלו ההוצין למטה וללישנא בתרא דהכא אתי שפיר ולרבא מפרזקיא נמי דמפרש משום דסוכה דיחיד היא ולא מידכר אתי שפיר דגבי הוצין איכא למימר דיורדין הרבה למטה דליכא למיגזר מידי אבל לרבינא קשה דמשמע דמשום סוכה דאורייתא פסולה משום אי קלשת כו' וי''ל דהתם מיירי שיש הרבה הוצין שיכולין להתקיים בקל על ידי סמיכה ועוד נוכל לומר הכא דאי קלשת ליה הוי חמתה מרובה ע''י קלישה לחוד ומצטרף לסכך דלמעלה מכ' וללישנא בתרא דלא חשיב כל כך סכך פסול הואיל והוי סכך כשר אם היה למטה מכ' אבל קשה דגבי הוצין אמרי' ואם לאו פסול וללישנא בתרא דהכא מכשרינן אפילו חמתה מרובה מצילתה מיהו ללישנא קמא ניחא אי נמי גבי הוצין יש לפסול יותר הואיל ואגודים עליונים והתחתונים זה בזה דאי קלשת יפול הכל: אמר רבה במבוי פסול. ל''ג רב דרב יליף מפתחו של היכל דהוי חללו כ': (תוספות)

 רשב"א  קורה לרבנן משום [היכר.] קשיא לי אי משום היכר אפילו למעלה מעשרים אמה נמי דהא בעי קורה על גבי מבוי (להלן ח, ב), ואנן אמרינן בפ"ק דסוכה (ב, ב) דלרבה דאמר טעמא דסוכה למעלה מעשרים פסולה משום היכר דלמעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שהוא דר בסוכה אם היו דפנות מגיעות לסכך כשרה משום דשלטא ביה עינא. וי"ל דשאני סוכה דכיון דרוויחא במגיעות לסכך שלטא ביה עינא, אבל קורה דקצרה טפח אע"ג דכותלי מבוי מגיעין לה לא שלטא ביה עינא. אלמא גבי סוכה בהיכירא פליגי למה לי לאפלוגי בתרתי. תמיהא לי דקמשמע דלרב נחמן נמי ר' יהודה מפתחי מלכים גמר, דהא מדקאמר קורה לרבנן משום היכר משמע דלר' יהודה כדקאמרינן מעיקרא, וכיון שכן אי תנא גבי מבוי הוה אמינא במבוי הוא דפליג ר' יהודה אבל בסוכה מודה להו לרבנן. וי"ל דמכל מקום ליפלגו בסוכה והוא הדין במבוי. ואי נמי יש לומר דאפילו פליגי במבוי הוה שמעינן מינה לסוכה, דאם איתא דלמעלה מעשרים לר' יהודה ליכא היכירא אע"ג דפתחי מלכים גבהי טפי לא הוה מכשיר הכי בקורת מבוי, דלכ"ע בעינן שיהא בלחיין ובקורות היכר שעל ידיהן ניתר המבוי. ותדע לך דהא אמרינן לקמן (ה, א) בלחי הבולט מדפנו של מבוי ארבע אמות נדון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו, וסתמא קאמרינן ואפילו למ"ד לחי משום מחיצה ואע"ג דלענין מחיצה כל דרויחא טפי מעלי, וטעמא משום דאמרינן דאפילו למ"ד לחי משום מחיצה בעינן שיהא ניכר דלשם לחי הוקבע או שהוא מתיר משום לחי. ואע"ג דלעיל (ב, א) הוה משמע דאפילו לרבנן דקסברי גבי סוכה דלמעלה מעשרים לא שלטה ביה עינא אם איתא דפתח אולם אקרי פתח הוו ילפי מיניה למבוי ולהכשיר ביתר מעשרים אע"ג דליכא היכר. איכא למימר דמעיקרא הוה סבר דקורת מבוי כסוכה וכל שכותלים מגיעין לקורה שלטא ביה עינא ואיכא היכירא. ואי נמי יש לומר דהא דקאמר רב נחמן קורה לרבנן משום היכר הוא הדין לר' יהודה דלכ"ע משום היכר היא, וכיון שכן למה לי לאפלוגי בתרתי. והא דקאמר קורה לרבנן לאו דוקא אלא בין לרבנן בין לר' יהודה, אלא משום דקאי אדרבנן קאמר לרבנן. ובמקצת ספרים ראיתי שכתוב בהן בדרב נחמן קורה לרבנן נמי משום היכר, לומר דלר' יהודה דלא יליף מפתחו של אולם אלא מפתחי מלכים פשיטא דמשום היכר הוא, וקסבר דאית ביה משום היכר אפילו בלמעלה מעשרים שכן דרך מלכים לעשות פתחיהן גבוהין לנוי ולמעלה והעין שולטת בהן, כך נראה לי. כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא פיסקי דארזא. כתב הראב"ד ז"ל דעל אמלתרא דברייתא קאמר, דאמר אם יש לה אמלתרא אפילו גבוה מעשרים אמה אין צריך למעט, דאי אמתני' דמדות (פ"ג, מ"ז) היכי אמרינן פיסקי דארזא והא קתני בהדיא של מילה היו. ולענין פסק הלכה: קיימא לן כרב נחמן דאמר קורה משום היכר ולא משום דגמרי מפתחו של היכל. חדא דהא רב נחמן בתרא הוא, ועוד דלרב איצטריכינן למימר דמתנייתא פליגאן, ולרב נחמן לא קשיין אהדדי. ועוד דאילו לרב לא קיימא לן כמתני' דאמלתרא, ואנן שקלינן וטרינן עלה לקמן (י, ב), דאמרינן אשכחן צורת פתח דמהניא ברחבה ואמלתרא דמהניא בגובהה איפכא מאי, ת"ש דתניא מבוי שהיא גבוה וכו' והרחב מעשר וכו' ואם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט ואם יש לו אמלתרא אינו צריך למעט, מאי לאו אסיפא לא ארישא, אלמא אמלתרא הילכתא היא ודלא כרב. ולענין פירוש דאמלתרא כיון דבדרבנן היא קיימא לן כדברי המיקל דאמר פיסקי דארזא וכל שכן קיני. ודוקא קורה שיש לה אמלתרא, אבל פיסקי דארזא בלחוד אע"ג דחשיבא אם היא למעלה מעשרים אף היא פסולה, דאם יש לה אמלתרא קאמרינן כלומר לקורה. וברייתא נמי דקתני מבוי שהוא למעלה מעשרים אמה ימעט ואם יש אמלתרא אינו צריך למעט, לאו מבוי בלא קורה אלא שיש לו קורה, דמבוי גבוה מעשרים היינו מבוי שתיקן קורתו למעלה מעשרים, כך נראה לי. ומהא דקאמר רב אילעא אמר רב רחבה ארבעה אע"פ שאינה בריאה ואם יש לה אמלתרא אע"פ שגבוהה מעשרים אינו צריך למעט. שמעינן מינה דאפילו בקורה רחבה ארבעה אם היא למעלה מעשרים אמה פסולה. וכן כתב הראב"ד ז"ל. אבל כשרחבה שבעה כשיעור סוכה, נראה שאינו צריך למעט, דהא שלטא ביה עינא כיון דכותלים מגיעים לה דבעינן קורה על גבי מבוי כדאמרינן לקמן (ח, ב), וכענין שאמרו בסוכה (ב, ב) לדעת רבה. ומיהו קשיא לי כיון [ד]רחבה ארבעה ויש לה חשיבות מקום לימא פי תקרה יורד וסותם, דהא קיימא לן כרבה דאמר (להלן כה, א) באכסדרה בבקעה מטלטלין בכולה ואין אויר קרויו מתירו משום דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, וכדמוכח נמי בפ"ק דשבת (ט, א) גבי אסקופה משמשת ב' רשויות. וי"ל דכל היכא דרחבה ובריאה לקבל אריח בהכי הוא דאמרינן פי תקרה יורד וסותם אפילו גבוה מכ' אמה, והכא שאני דאינה בריאה ולא תקרה היא, וכל שאינה ראויה לקבל מעזיבה לא אמרינן בה פי תקרה יורד וסותם, כך נראה לי. הכא נמי אי קלשת לה הויא לה חמתה מרובה מצלתה אלא על כרחך נעשית צלתה מרובה מחמתה. הקשו בתוספות (ד"ה אי) מכל מקום היכי מתכשר. ורבא נמי דאמר אחד זה ואחד זה מתכשר, והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, דהכי אמרינן בפ"ק דסוכה (ט, ב) גבי העושה סוכתו תחת האילן, דאמרינן עלה בגמרא לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו אבל חמתו מרובה מצלתו כשרה, ואקשינן וכי חמתו מרובה מצלתו מאי הוי והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. והם ז"ל תירצו דהתם דוקא כשאין צלתו של סכך כשר מרובה מחמתו, דסתמא דמלתא אינו עושה סוכתו תחת האילן בכדי אלא כדי להיות צל על סוכתו ובכי הא שייך למימר מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר שצריך הוא לצרופו של פסול, אבל בצלתו של סכך כשר מרובה מחמתו אינו צריך לצרופו של סכך פסול ולא אמרינן בכי הא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, והכא בשיש בתוך עשרים כדי שיהא בו צלתו מרובה מחמתו. והא דאמרינן אי קלשת לה הויא חמתה מרובה מצלתה, סופו להיות חמתה מרובה קאמר שיתמעט הסכך ויתיבש בנשיבת הרוח. והא דשני בלישניה ולא אמר הויא לה סוכה הנטלת ברוח כדקאמר הויא לה קורה הנטלת ברוח, משום דסוכה אינה נטלת כולה ברוח אבל קורה אי קלשת לה תנטל כולה ברוח. ולפי פירוש זה אתי שפיר הא דאמרינן התם (ד, א) היתה גבוהה למעלה מעשרים והוצין יורדין בתוך עשרים אם צלתן מרובה מחמתן כשרה ואם לאו פסולה, דאלמא בצלתן של סכך כשר מרובה לא אמרינן בה מצטרף סכך פסול וכשאין צלתו של כשר מרובה הוא דאמרינן הכי. ואינו מחוור בעיני, דהא ודאי כי קאמרינן מקצת סכך למעלה מעשרים ומקצת סכך למטה מעשרים בשיעור הצריך לסכך, בצמצום קאמר, דהיינו שיש בין כולו כדי שיהא צלתו מרובה מחמתו. ועוד דאם איתא היאך הקשה כך להדיא אי קלשת לה הויא לה חמתה מרובה כיון דבשעת (נתינתה) [נטילתה] צלתה מרובה, דקורה הוא דשייך בה למימר קורה הניטלת ברוח אף על פי שבשעת קלישתה אינה ניטלת מיד, משום דאנן בעינן בשעת הנחת הקורה קורה הראויה לקבל שלא תנטל ברוח הילכך שייך למימר בה משעת קלישתה הויא לה קורה הניטלת ברוח, אבל לגבי סוכה לא הוי ליה למימר כי קלשת לה הויא לה חמתה מרובה דמשמע משעת קלישתה ממש, אלא אי קלשת לה אתיא לידי חמתה מרובה מצלתה, אי נמי הויא ליה סוכה הבאה לידי חמתה מרובה מצלתה, כלומר ופסולה בתחלתה משום סופה. ועוד מסתבר לי דכל שעכשיו צלתה מרובה מחמתה לא שייך למימר בה פסולה משום חשש דסופה להיות חמתה מרובה, דהשתא מיהא כשרה היא, וכל שאנו אוסרין לסכך בו משום סופו לא אמרינן ביה לשון פסול אלא אין מסככין, וכמו שאמרו שם בפ"ק דסוכה (יב, ב) אמר רב יהודה סיככה בהוצין בזכרים כשרה בנקבות פסולה בית קבול הוא, סיככה באניצי פשתן פסולה, באלו שהן פסולין לסיכוך לגמרי שפסולן מצד עצמן או שכשרותן מצד עצמן ופסולתן וכשרותן משעת עשייתן שנו לשון פסול וכשר, אבל במה שאינו פסול מצד עצמו אלא משום חשש סופו אמרו מסככין ואין מסככין, וכדאמרינן בגמרא (שם) בהוצי מסככין בשווצרי לא מסככינן כיון דסרי ריחייהו שביק להו ונפיק, ובהיזמי מסככינן בהיגי לא מסככינן כיון דנתרי טרפייהו שביק להו ונפיק. והכא נמי אם אין פסולו משעת קלישתו לא הוי להו למימר ביה פסולה דהשתא מיהא כשרה היא. ועוד קשיא לי דהא אמר רבא חלל סוכה תנן, דאלמא אע"פ שאין מן הסכך בתוך חללו של עשרים כלל כשרה. ומסתברא דבהא דרבא מלתא דפשיטא היא דלא שייך למימר ביה מצטרף סכך פסול, דכיון דהוכשר בו חלל עשרים גמורים נמצא שצריך הוא לסכך דלמעלה מעשרים ונותן הוא למעלה כמו שירצה שהרי לחללה בלבד הוא שנתנה התורה שיעור. וכי קאמר רבא זו וזו כשרה, לאו אמקצת בתוך עשרים ומקצת למעלה מעשרים בלחוד קאי, דהא לדידיה אע"פ שאין ממנו בתוך עשרים כלל כשרה, ובדין היה שיאמר רבא אפילו אין ממנו כלל בתוך עשרים כשרה, אלא כיון דסיים במלתיה ואמר חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן, הרי זה כאילו פירש ואמר כן. והכי פירושה: רבא אמר אחד זו ואחד זו כשרה שאין אנו מקפידין להיות הסכך והקורה בתוך חללו של עשרים אלא אפילו כולן משפת עשרים ולמעלה כשרין דחלל סוכה תנן חלל מבוי תנן. ובהא נמי דאמרינן מעיקרא אי קלשת לה הויא לה חמתה מרובה מצלתה אלא על כרחך הויא לה צלתה מרובה מחמתה, דסבירא להו דסכך בתוך חלל עשרים בעינן, אפילו הכי לא שייך למימר ביה מצטרף סכך פסול, דלא אמרן אלא בסכך שיש לו פסול מצד עצמו כגון מחובר וכיוצא בו, אבל בדבר הראוי לסכך בו אלא שהוא נתון למעלה מעשרים לא אמרינן, וזה נכון. ולענין פסק הלכה קיימא לן כרבא דאמר: חלל מבוי תנן חלל סוכה תנן וכדסייעי' רב פפא מברייתא. (רשב"א)


דף ג - ב

חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן א''ל רב פפא לרבא תניא דמסייע לך מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה יותר מפתחו של היכל ימעט והיכל גופו חללו עשרים איתיביה רב שימי בר רב אשי לרב פפא כיצד היה עושה מניח קורה משפת עשרים ולמטה אימא ולמעלה והא למטה קתני הא קמ''ל דלמטה כלמעלה מה למעלה חללה עשרים אף למטה חללה עשרה: אמר אביי משמיה דרב נחמן אמת סוכה ואמת מבוי באמה בת חמשה אמת כלאים באמה בת ששה אמת מבוי באמה בת חמשה למאי הלכתא לגובהו ולפירצת מבוי והא איכא משך מבוי בארבע אמות דלקולא כמאן דאמר בארבעה טפחים ואיבעית אימא בארבע אמות ורוב אמות קאמר אמת סוכה באמה בת חמשה למאי הלכתא לגובהה ולדופן עקומה והא איכא משך סוכה בארבע אמות דלקולא דתניא רבי אומר אומר אני כל סוכה שאין בה ד' אמות על ד' אמות פסולה כרבנן דאמרי אפי' אינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושולחנו ואיבעית אימא לעולם רבי היא ורוב אמות קאמר אמת כלאים באמה בת ששה למאי הילכתא לקרחת הכרם ולמחול הכרם דתנן קרחת הכרם ב''ש אומרים עשרים וארבע אמות וב''ה אומרים שש עשרה אמות ומחול הכרם בית שמאי אומרים שש עשרה אמות ובית הלל אומרים שתים עשרה אמות איזו היא קרחת הכרם כרם שחרב אמצעיתו אין שם שש עשרה אמות לא יביא זרע לשם היו שם שש עשרה אמה נותן לו כדי עבודתו וזורע את המותר ואיזהו מחול הכרם בין כרם לגדר אין שם שתים עשרה אמה לא יביא זרע לשם היו שם שתים עשרה אמה נותן לו כדי עבודתו וזורע את השאר והא איכא רצופים בארבע אמות דלקולא דתנן כרם הנטוע על פחות מארבע אמות רבי שמעון אומר אינו כרם וחכמים אומרים כרם ורואין את האמצעיים כאילו אינם כרבנן דאמרי הוי כרם ואיבעי' אימא לעולם ר' שמעון ורוב אמות קאמר ורבא משמיה דר''נ אמר כל אמות באמה בת ששה אלא הללו שוחקות והללו עצבות מיתיבי כל אמות שאמרו חכמים באמה בת ששה ובלבד

 רש"י  חלל סוכה תנן. עשרים אמות שהוזכרו בין במבוי בין בסוכה אחללה קיימי: משפת כ' ולמטה. משמע שיהא עובי הקורה בתוך כ': הא קמ''ל. דשיעור שנתנו חכמים למטה מי' טפחים אחלל קאי כשיעור שאמרו בכ' למעלה והכי קאמר מתני' מניח את הקורה משפת כ' ולמעלה וכן למטה אם בא לעשותו נמוך מניחה משפת עשרה טפחים ולמעלה דבפחות מעשרה לא הוי מבוי: אמת מבוי ואמת סוכה. אמות שהוזכרו במבוי ובסוכה באמות קטנות שיערו ואמות שהוזכרו בכלאים באמות גדולות שיערו ולקמן מפרש הי נינהו ור''נ מדקאמר הכא קטנות והכא גדולות ש''מ הכא חומרא והכא חומרא דאי לא לחומרא היכי מצי אמר הני גדולות והני קטנות הא לא תנן בהו שיעורא: למאי הלכתא. משערים אלו שבמבוי בקטנות דתיהוי חומרא: לגובהו. הנך כ' שהוזכרו ליפסל בגובהו מכי איכא כ' אמות קטנות פסלי אי מגבה לה טפי: ולפירצת מבוי. דקיימא לן בהאי פירקא פרצת מבוי ביו''ד אמות פסיל ליה וקאמר רב נחמן דבעשר אמות קטנות מיפסיל: והא איכא. אמות שהוזכרו במשך מבוי ד' אמות ואם ארכו פחות מד' אמות פסיל ליה אביי לקמן בפירקין (ד' ה.) דאמר לקמן היה פחות מיו''ד טפחים ובא להשלימו עד כמה חוקק בו במשכו רב יוסף אמר ד' טפחים אביי אמר ד' אמות דמשך מבוי בעינן ד' אמות ובהני אמות אתיא מילתיה דרב נחמן לקולא דמכשר ליה בד' אמות קטנות: כמ''ד. משך מבוי בד' טפחים סבירא ליה לרב נחמן ולא הוזכרו אמות בשיעור משכו ופלוגתא דאביי ורב יוסף היא: רוב אמות. הנזכרות במבוי קאמר רב נחמן דליהוי קטנות ולא אכל אמות מבוי קאמר: לגובהה. שהוזכרו כ' אמות לפוסלה: ולדופן עקומה. דתנן (סוכה ד' יז.) בית שנפחת וסיכך על גבי הפחת בסכך כשר ותקרת העלייה נותרת סביב ומפסקת בין סכך כשר לדפנות אם יש בין סכך כשר לדופן ד' אמות פסולה ולא אמרינן דופן עקומה פחות מד' אמות כשירה דאמרינן חזינן ליה להאי סכך פסול כאילו הוא מן הדפנות שנעקמו למעלן ובאו עד סכך כשר והרי אין כאן הפסק וקא אתא רב נחמן למימר דבאמות קטנות משערינן ליה ומיפסלא בעשרים טפחים והיינו חומרא: והאיכא ארבע אמות. הנזכרות במשך סוכה דאי מכשרת ליה בקטנות איכא קולא ורב נחמן כייל ואמר כל אמות סוכה בקטנות ואי אמר רב נחמן כרבי הוי קולא: ואיבעית אימא. רב נחמן לעולם כרבי והאי דאמר רב נחמן אמות סוכה בקטנות לאו באמות דמשך סוכה אלא בשאר אמות קאמר: לקרחת הכרם ולמחול הכרם. דכי משערת ליה בגדולות חומרא היא: קרחת הכרם בית שמאי אומרים עשרים וארבע אמות. אם קרחתה עשרים וארבע אמות מותר לזרוע שם ואם פחות מכ''ד אמות אסור לזרוע שם ולקמן מפרש מאי קרחת ומאי מחול: שחרב באמצעיתו. שהרי יש שם גפנים סביב הקרחה י''ו אמה על י''ו אמה וכן אם הלכה הקרחה על פני כל רוחב הכרם שאין שם גפנים אלא מב' צידי הקרחה בעינן י''ו רוחב הקרחה: ואם לאו לא יביא זרע לשם. אפילו באמה האמצעית דד' אמות שבצד הכרם מזה וד' אמות שבצד זה אצל הכרם הוו עבודת הכרם דתנן (כלאים פ''ו מ''א) כמה עבודת הכרם (מלא) ד' אמות כמלא בקר וכלים שהיו בוצרים אותה בשוורים ובעגלות ובעת החרישה חורשים אותה בשוורים הלכך ככרם דמו ואם נשארו ח' אמות בינתים לבד אותן ד' לכל צד דכי שדית פלגא להכא ופלגא להכא איכא ד' אמות מקום חשוב לכל חד לא בטלי לגבי כרם ומותר לזורען ובציר מח' אמות שדי פלגא להכא ופלגא להכא ליכא ד' אמות מקום חשוב ובטיל לגבי כרם ולבית שמאי לא חשיב שדה בפחות מח' אמות הלכך כ''ד אמות בעינן ד' לעבודת הכרם מכאן וכנגדן מכאן פשו י''ו שדי שמנה להכא ושמנה להכא. איכא שדה ולא בטלי אי נמי סבירא להו לבית שמאי עבודת הכרם ח' אמות: מחול הכרם בין כרם לגדר. דהיינו סביב כמו מחולות: יש שם י''ב אמות. לבית הלל נותן ד' אמות לעבודת הכרם וזורע השאר: אין שם י''ב אמה לא יביא זרע לשם. דד' אמות דלהדי כרם עבודת הכרם וד' אמות דלהדי כותל כיון דלא מיזדרעי משום דוושא דכותל אפקורי מפקר להו אמצעיות אי איכא ד' אמות חשיב ואי לא בטיל לגבי כרם והכא לא בעינן י''ו אמה שאין האיסור אלא מצד אחד והכי מפרש לה בפרק כל גגות (לקמן ד' צג.) וקא אמר רב נחמן דבאמות גדולות משערינן ולחומרא ולא משתריא בקטנות: והא איכא רצופין. גפנים רצופין שסמוכה שורה לשורה יותר ממה שנתנו חכמים שיעור שאם אין בין שורה לשורה ד' אמות אינו כרם הואיל ואין לו כל צרכו להילוך עגלה ומותר לזרוע בכולן לר' שמעון ובהנך אמות אתיא מילתיה דרב נחמן לקולא דאי איכא ד' אמות קטנות אמרינן אינו כרם עד דאיכא גדולות: על פחות מד' אמות. שאין בין שורה לשורה ד' אמות אינו כרם ומותר לזרוע לשם: ורואין את האמצעיים. הנטועין בתוך ריוח הראוי להיות בין שורה לשורה: כרבנן. סבירא ליה לרב נחמן: דאמרי כרם. הלכך לא הוזכרו אמות בכלאים לענין רצופים: הללו שוחקות. אמות כלאים מודדין בטפחים גדולים ושל סוכה ומבוי עצבות מצומצמות לחומרא: (רש"י)

 תוספות  חלל סוכה תנן. והא דאמר בסוכה (ד' ד.) והוצין יורדין לתוך כ' לאו דווקא ואגב דנקט למעלה מכ' נקט נמי בתוך כ' כלומר בתוך הכשר כ': תניא דמסייע לך. אע''ג דהיכל באמת בת ששה הכא ארבא קאי דאית ליה לקמן דשל מבוי נמי באמת בת ששה ואע''ג דהן עצבות שמא של היכל נמי עצבות היו א''נ אפילו לאביי לסימנא בעלמא נקט לענין אמות אבל מ''מ מייתי כמו שהיכל חללו עשרים באמות דידיה הכי נמי מבוי באמות דידיה: כמאן דאמר בארבעה. פי' ומשהו יותר דאין פתח פחות מד' ואי לא הוי משהו יותר א''כ לא הוי ארכו יותר על רחבו ואינו ניתר בלחי וקורה כדאמרינן לקמן (ד' ה.) ואע''ג דאביי גופיה אית ליה לקמן (שם) דמשך מבוי בד' אמות הכא אליבא דרב נחמן קאמר וליה לא סבירא ליה: והא איכא רצופין דלקולא כו' כרבנן דאמרי כרם הוי. וא''ת הא איכא הא דתנן במסכת כלאים (פ''ד מ''ד) גדר שנפרצה עד י' אמות הרי הוא כפתח יותר מכאן כנגד הפרצה אסור וי''ל דרוב אמות קאמר: כרבנן דאמרי כרם הוי. אף על גב דרבנן מודים דלא הוי כרם היכא דכי נאמר רואין את האמצעים כאילו אינם לא ישארו שתים נגד שתים ואחת יוצאה זנב אביי לא איירי אלא באמות שהוזכרו בפירוש ולא באמות דמשתמע מכלל דבריהן: כל אמות שאמרו חכמים באמת בת ששה. לא איירי בהנך דכתיבי כגון אמה יסוד ואמה סובב: (תוספות)

 רשב"א  והא איכא משך מבוי בארבע אמות דלקולא כמאן דאמר בארבעה טפחים. ואף על גב דאביי גופיה הוא דאמר לקמן (ה, א) משך מבוי בארבע אמות, הא דהכא משמיה דרב נחמן קאמר ליה וליה לא סבירא ליה. מחול הכרם בין הכרם לגדר אם אין שם שתים עשרה אמה לא יביא זרע לשם. והא דאמרינן בפרק כל גגות (להלן צג, א) היכא דליכא מחיצות מרחיק ארבע אמות וזורע ולא אמרינן שיבטל לגבי הכרם. י"ל דהתם בשיש בו שמונה אמות לבית שמאי וארבע לבית הלל מלבד הארבע אמות של עבודת הכרם. כרבנן דאמרי הוי כרם. וא"ת אפילו לרבנן הא (ליכא) [איכא] שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב דלקולא, דלכשתמצא לומר רואין את האמצעיים כאלו אינן [הרי] הוא לנו כגפן יחידית. יש לומר דהיינו דקא משני בלישנא אחרינא רוב אמות קאמר. ורבא אמר רב נחמן אחד זה ואחד זה באמה בת ששה טפחים אלא שהללו שוחקות והללו עצבות. מסתברא לי דלרב נחמן כל אמות ממש קאמר, דלאביי שמחלק ביניהן כל כך שזו בת חמשה [וזו בת ששה] זו לחומרא וזו לחומרא, אי אפשר להשוות כל המדות דהויא לה חומרא דאתיא במקצת דיניהן לקולא, ולפיכך הוצרך לומר רוב אמות קאמר. אבל לרבא שכל האמות שוות וכולן בנות ששה ואין ביניהן אלא בין שוחק לעצב, לא חלקו בכל מין ומין בין מקצתו לרובו אלא השוו מדותיהן לגמרי והלכו בהן אחר הרוב. והיינו דלא הקשו על דברי רבא כל אותן קושיות שהקשו על דברי אביי, כנ"ל. אבל הר"ז נראה שהוא סובר דלרבא נמי משנינן כדלעיל. (רשב"א)


דף ד - א

שלא יהו מכוונות בשלמא לרבא כי היכי דליהויין הללו שוחקות והללו עצבות אלא לאביי קשיא אמר לך אביי אימא אמת כלאים באמה בת ששה והא מדקתני סיפא רשב''ג אומר כל אמות שאמרו חכמים בכלאים באמה בת ששה ובלבד שלא יהו מצומצמות מכלל דתנא קמא כל אמות קאמר אמר לך אביי ולאו מי איכא רשב''ג דקאי כוותי אנא דאמרי כרשב''ג לאביי ודאי תנאי היא לרבא מי לימא תנאי היא אמר לך רבא רשב''ג הא אתא לאשמועינן אמת כלאים לא יצמצם ולימא אמת כלאים לא יצמצם באמה בת ששה למעוטי מאי לאו למעוטי אמת סוכה ואמת מבוי לא למעוטי אמה יסוד ואמה סובב דכתיב {יחזקאל מג-יג} ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטפח וחיק האמה ואמה רחב וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד וזה גב המזבח חיק האמה זה יסוד ואמה רחב זה סובב וגבולה אל שפתה סביב אלו הקרנות וזה גב המזבח זה מזבח הזהב: אמר ר' חייא בר אשי אמר רב שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני שיעורין דאורייתא הוא דכתיב {דברים ח-ח} ארץ חטה ושעורה וגו' ואמר רב חנן כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר חטה לכדתנן הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתיפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו הוא והם טמאין מיד היה לבוש כליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס פת חיטין ולא פת שעורין מיסב ואוכל בליפתן שעורה דתנן עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל גפן כדי רביעית יין לנזיר

 רש"י  שלא יהו מכוונות. כדמפרש ואזיל שיהו אמות כלאים שוחקות ושל מבוי וסוכה עצבות: אלא לאביי קשיא. הא דקתני כל אמות באמה בת ששה: אימא אמת כלאים באמה בת ששה. והכי קאמר כל אמות שאמרו בכלאים באמה בת ששה ובלבד שלא יהו מכוונות מצומצמות אלא גדולות בטפחים שוחקות: לאביי ודאי תנאי היא. דלא מצי לאוקמי לרבנן כוותיה דהא כל אמות קאמרי: לרבא מי לימא תנאי היא. מי אמרינן רבן שמעון בן גמליאל פליג עליה למימר אמת כלאים באמה בת ששה אבל שאר אמות כגון סוכה ומבוי באמה בת חמשה או דילמא פרושי קא מפרש רבן שמעון בן גמליאל למילתייהו דרבנן דאמרי ובלבד שלא יהו מכוונות דיש מהן שוחקות ויש מהן עצבות ולא פירשו איזה מהן שוחקות ואיזה מהן עצבות ואתא איהו לפרושי דהנך דכלאים ליהוו שוחקות כדקתני ובלבד שלא יהו מצומצמות ולהכי אדכר כלאים ולא למעוטי שאר אמות להיות בנות חמשה אלא למעוטינהו דלא ליהוו שוחקות: הא אתא לאשמועינן אמת כלאים לא יצמצם. ולפרושי מילתיה דתנא קמא הוא דאתא ולא למעוטי שאר אמות מבת ששה: לא למעוטי אמה יסוד ואמה סובב. דלאו בנות ששה הן: באמות אמה אמה וטופח. באמות קטנות בת חמשה שיש באמה בת ו' בינונית אמה וטפח מאלו: חיק האמה. נמדד באמות קטנות וכן אמה רוחב וכן גבולו על שפתו זרת האחד וזה גב המזבח כולן באמות קטנות הללו: חיק האמה זה יסוד. חיק על שם שהוא חיקויו ותיקונו של מזבח מלמטה: אלו הקרנות. שהן אמה על אמה והאי דכתיב זרת האחד מאמצעית רחבו של קרן מודד זרת שהוא חצי אמה לכל רוח דהוי אמה על אמה: וזה גב המזבח. כלומר באמה קטנה זו נמדד האמה של מזבח הזהב דכתיב ביה אמה ארכו ואמה רחבו (שמות ל) ובמסכת מנחות בפרק שתי הלחם (ד' צז:) מפרש ליה להאי קרא דאמה יסוד דקאמרי בקטנה לאו ברוחב כניסת היסוד אלא בגובה עלייתו דאמר מר עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד אבל רוחב הכניסה באמת בת ששה ואמה סובב כניסה דילה באמה קטנה ולא חמש אמות של עליית גובהה באמה קטנה כדתנן עלה חמש וכנס אמה זה הסובב וקרנות לא שנא גובהן ולא שנא רוחבן באמה קטנה: הג''ה. כאשר מפורש בקונטרס שמע רבינו מר' יעקב בר יקר ועתה חזר בו דקשיא ליה מה שתרגם יונתן אמה אמה וטפח אמתא דהיא אמתא ופשך ונמצא דבאמה גדולה מיירי ועוד אם כדברי הזקן לא הי לו לכתוב וחיק כי אם חיק האמה ופירש לנו רבינו הכי למעלה הזכיר מדות המזבח והאריאל שתים עשרה אמה ושאר מדותיו ועתה כך אמר הכתוב אלא מדות המזבח שאמרתי לך הכל נמדדו באמה שהיא אמה וטפח וחיק שהיא יסוד אינו נמדד אלא באמה שהיא אמה קטנה ולא באמה שהיא אמה וטפח ועתה דברי יונתן בן עוזיאל קיימין כך שמעתי ועיקר. ע''כ הג''ה: שיעורין. שנתנו חכמים לכל דבר כגון כזית דם חלב פיגול ונותר וכזית מן המת שמטמא באהל ושאר שיעורין דמפרש לקמן: חציצין. חציצה הפוסלת בטבילה: ומחיצין. הלכות מחיצה שתהא גבוהה עשרה וכן שאר הילכותיה הלכה למשה מסיני: לשיעורין נאמר. וכל אלו משערין בהן דברים אחרים: כליו על כתיפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו. שאינן מלובשין בו דרך מלבוש דומיא דכליו על כתפיו: הוא והן טמאין מיד. שאף הן באין אל הבית וכתיב והבא אל הבית (ויקרא יד): היה לבוש כליו. וכן כולם דרך לבישתן קרויין בגדיו ובטלין אצלו וכתיב (שם) והאוכל בבית יכבס את בגדיו ודרשינן בתורת כהנים מקרא דהאי אוכל לאו אכילה ממש הוא אלא שישהא כדי שיעור אכילה ובביאה בלא שהייה אינו מטמא בגדים: פרס. ד' ביצים הן מזון סעודה בינונית פרס לשון פרוסה ששיערוהו בחצי ככר האמור בעירוב דבעינן מזון ב' סעודות ותנן התם חציה לבית המנוגע בפרק כיצד (לקמן ד' פב:): פת חיטין. אין שוהה בה כפת שעורין: מיסב. שהייה זו בהסיבה שיערוהו ולא בנאכלת בעמידה והולך ובא שהוא שוהה באכילתו יותר: ואוכלה בליפתן. שנאכלת מהר: ואינו מטמא באהל. שום עצם בלא בשר עד שיהא שם שדרה שלימה או גולגולת או רוב בנינו שתי שוקיים וירך אחת או רוב מניינו קכ''ה אברים: רביעית יין לנזיר. לחייבו מלקות: (רש"י)

 תוספות  ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטופח. פי' בקונט' באמות קטנות שיש באמה בינונית אמה וטפח מאלו וקשה דלא הוה ליה למיכתב וחיק בוי''ו כיון דקאי אאמות ונראה כמו שפירש''י בפירוש יחזקאל דפירש באמות אמה אמות גדולות שיהא אמה וטופח בשל אמה בת ה' וכן תרגם יונתן באמתא דהיא אמתא ופשך וקאי אשאר אמות המזבח וחיק האמות הוו קטנות: גפן כדי רביעית יין לנזיר. פרש''י לחייבו מלקות וקשה דלא הוה דומיא דאחריני דמשערינן בהו מילי אחריני ונראה כפרש''י דסוכה (ד' ו.) דפירש שאם אכל ענבים וחרצנים ולולבים מגפן איכא למ''ד ברביעית וזה ביין משערינן שיקח כוס מלא יין וישים בו עלין ולולבין כשיעור מה שאכל ואם יצא רביעית חייב ואם היה בא לשער במים היה יוצא רביעית בפחות שאין נגדשין על שפת הכלי כמו יין וכה''ג תניא בתוספתא כיצד יעשה מביא כוס מלא יין ומביא זית אגורי ונותן לתוכו ושופע אם שתה כיוצא בו חייב ואם לאו פטור דברי ר' עקיבא רבי אלעזר בן עזריה אומר אינו חייב עד שישתה רביעית יין ואתיא לשמעתין כרבי אלעזר בן עזריה ובפ' ג' מינין (נזיר ד' לד.) תנן אינו חייב עד שיאכל ענבים כזית משנה ראשונה אמרו עד שישתה רביעית יין רבי עקיבא אומר אפי' נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב וקאמר בגמ' ת''ק מדמי להו אסורי נזיר אכילה לשתיה פירוש ת''ק היינו משנה ראשונה מדמה אכילה לשתיה ובעי באכילת עלין ולולבין נמי רביעית ונקט במתניתין שתייה משום דאכילה מינה ילפינן וטעמא משום דכתיב לא ישתה תרי זימני ולא חש לפרש שם טעמא דר' עקיבא כיון דאמר קרא וענבים לחים ויבשים לא יאכל מה אכילה בכזית אף כל בכזית והא דנקט אכילה במשנה אחרונה משום דשתיה ילפינן מינה וכל חד נקט מידי דיליף מיניה וא''ת ומ''מ מאי נפקא מינה לשער ביין והלא כלי המחזיק רביעית הוא ביצה ומחצה ומה שמפיל ביצה . ומחצה בין יין ובין מים אם שיעור עלין ולולבין שאכל יפילו כל כך חייב וי''ל דנפקא מינה אם יש כלי שמחזיק מה שמפיל ביצה ומחצה מן היין שלא ישער עלין ולולבין בכוס מלא מים עד שיתמלא הכלי שזה הכלי אינו מחזיק ביצה ומחצה מן המים שאינן עבין כמו יין ונמצא שאין הכלי זה רביעית ודוחק: הגה''ה. וקשה דשמעתין אתיא דלא כמשנה אחרונה ועוד דבספרים ישנים מצא ר''ת דגרסינן בנזיר (ד' לח:) תנא קמא לא מדמי להו לכל איסורי נזיר לאכילה משמע להך גירסא דבאכילה לא פליגי אלא הוי לכולי עלמא בכזית וכן משמע בירושלמי דלא פליגי באכילה דקאמר משנה (תוספות)

 רשב"א  יש ספרים דגרסי הכי: בשלמא לרבא כי היכי דלהויין הללו שוחקות והללו עצבות אלא לאביי קשיא ועוד מאי ובלבד. ולפי גירסא זו משמע דפריך לאביי מדקתני בברייתא כל, ועוד מדקתני ובלבד. ואינו מחוור אצלי, חדא דהא אפילו לרבא כל לאו דוקא, דהא איכא מדות המזבח אמה יסוד ואמה סובב וקרנות וגב המזבח שהן באמה בת חמשה. ומיהו יש לומר בזו דלרבא ניחא, דהכי קאמר כל אמות כלאים וסוכה ומבוי באמה בת ששה, ולאפוקי מסברא דאביי דאמר אפילו בכלאים גופייהו איכא לאפלוגי, ורוב אמות קאמר, וכן בסוכה וכן במבוי רוב אמותיהן, אלא לאביי מאי כל, דאי ליכלול מינין לא קאמר דהא ליכא בת ששה טפחים אלא כלאים, וכלאים גופייהו לא כל אמות אלא רוב אמות, אם כן מאי כל. אלא דאכתי קשיא לי דלישנא דגמרא לא משמע הכי, דאם איתא הוה ליה למימר בשלמא לרבא היינו דקתני כל ובלבד כי היכי דלהוויין הללו שוחקות, אלא ודאי משמע דכל עצמו אינו מדקדק אלא מלשון ובלבד שלא יהיו מכוונות. והכי פירושו: בשלמא לרבא דסבירא ליה דאמות כלאים ומבוי וסוכה באמה בת ששה ואין ביניהם אלא שאלו שוחקות ואלו עצבות שייך למימר ובלבד שלא יהיו מכוונות, דמכוונות שייך בדבר שהוא מעריך כבר והיינו שיהיו אלו שוחקות כנגד אלו העצבות, אלא לאביי שאין לו אמה בת ששה אלא בכלאים בלבד, מאי ובלבד שלא יהיו מכוונות, ואם בא לומר דאמות כלאים באמה בת ששה ושוחקת, הוה ליה למימר ובלבד שלא יהיו מצומצמות, ומשני אמר לך אביי הכי קאמר אמת כלאים באמה בת ששה ובלבד שלא יהיו מצומצמות, כן נראה לי. ומיהו מלשון פרש"י ז"ל (ד"ה אלא) נראה שאינו מקשה אלא מדקתני כל, אלא שנראה מתוך דבריו דלא גריס כלשון הכתוב בספרים שלנו, אלא כך בשלמא לרבא אלא לאביי קשיא, ומכל קא דייק. אלא שגם זה אינו מחוור בעיני דא"כ מאי קמשני אביי אימא אמת כלאים והא כל קתני. ואולי יחסר אביי [כל] מן הברייתא. גפן כדי רביעית יין לנזיר. פירש רש"י ז"ל: לחייבו מלקות. כלומר: דאם שתה רביעית יין. ואינו מחוור אצלי, דאם כן אין זה מענין האחרים שמשערין בהן לדברים אחרים. והפירוש הנכון כמו שפירש הוא ז"ל בפרק קמא דסוכה (ו, א) כדי רביעית יין בשאר איסורי נזיר, דאיכא למ"ד במסכת נזיר (לח, ב) דלולבין ועלין וחרצנין מצטרפין לשיעור רביעית יין, כלומר: שיעור שיתנם לכוס יין יצא מחמתם מן הכוס רביעית יין. וא"ת א"כ למה שיערו ביין. י"ל לפי שאינו דומה המשער בכוס מלא יין למשער בכוס מלא מים, לפי שהיין אינו ממהר לצאת כמו המים לפי שהוא עב ונגדש על שפת הכוס יותר מן המים. וכי האי גוונא תניא במסכת נזיר בתוספתא דנזיר פרק ד' (ה"א) כמה שיעורן בכזית, וכולן מצטרפין בכזית ויין וחומץ כיוצא בהן. כיצד הוא עושה, מביא כוס מלא יין ומביא כזית אגורי ונותן לתוכו ושופע, אם שתה כיוצא בו חייב דברי ר' עקיבא, ר' אלעזר בן עזריה פוטר עד שישתה רביעית יין. ומחלוקתן של ר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה משום דכתיב גבי נזיר (במדבר ו, ג) מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל, הנה שצריך אכילה עם שתיה כדי להקישן זה לזה. ר' עקיבא סבר בכל איסורי נזיר מקשינן שתיה לאכילה וסתם אכילה בכזית והלכך שתיה נמי בכזית, ור' אלעזר בן עזרי' סבר דאדרבה מקשינן אכילה דשאר איסורי נזיר לשתיה מה התם שתיה ברביעית אף אכילה ברביעית, ואותו רביעית משערין אותו בכוס מלא יין וכמו שאמרנו. והכי נמי נחלקו בנזיר בפרק שלשה מינין (לד, א) דאמרינן התם: תנן אינו חייב עד שיאכל כזית מן הענבים משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין ר' עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרפו כזית חייב. ואמרינן עלה (לח, ב) במאי קא מיפלגי, תנא קמא סבר, כלומר: משנה ראשונה, כל איסורי נזיר מקשינן אכילה לשתיה, ור' עקיבא סבר כל איסורי נזיר מקשינן שתיה לאכילה, דמשמע להו דמאן דאמר עד שיאכל מן הענבים כזית הוא הדין לשתיה, ומאן דאמר עד שישתה רביעית יין הוא הדין לאכילה, דאי לא, כי קתני עד שיאכל מן הענבים כזית מאי קאמר משנה ראשונה עד שישתה כדי רביעית יין, דמה ענין שתיה אצל אכילה, אלא דמר נקט אכילה ומדמה שתיה לאכילה ומר נקט שתיה ומדמה אכילה לשתיה. והשתא סוגיא דשמעתין דהכא כר' אלעזר בן עזריה. (רשב"א)


דף ד - ב

תאנה כגרוגרת להוצאת שבת רמון כדתנן כל כלי בעלי בתים שיעורן כרימונים {דברים ח-ח} ארץ זית שמן (ודבש) ארץ שכל שיעוריה כזיתים כל שיעוריה ס''ד והאיכא הני דאמרן אלא אימא ארץ שרוב שיעוריה כזיתים דבש ככותבת הגסה ליום הכיפורים ותיסברא שיעורין מיכתב כתיבי אלא הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי חציצין דאורייתא נינהו דכתיב {ויקרא טו-טז} ורחץ את כל בשרו (במים) שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים במים במי מקוה כל בשרו מים שכל גופו עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום ג' אמות ושיערו חכמים מי מקוה מ' סאה כי איצטריך הילכתא לשערו וכדרבה בר רב הונא דאמר רבה בר רב הונא נימא אחת קשורה חוצצת שלש אינן חוצצות שתים איני יודע שערו נמי דאורייתא הוא דתניא ורחץ את כל בשרו את הטפל לבשרו וזהו שער כי אתאי הילכתא לרובו ולמיעוטו ולמקפיד ולשאין מקפיד וכדר' יצחק דאמר ר' יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד וליגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד אי נמי משום רובו שאינו מקפיד היא גופה גזירה ואנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה מחיצות דאורייתא נינהו דאמר מר ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה לא צריכא לר' יהודה דאמר אמת בנין באמה בת ששה אמת כלים באמה בת חמשה ולר''מ דאמר כל האמות היו בבינונית מאי איכא למימר לר' מאיר כי אתאי הילכתא לגוד וללבוד ולדופן עקומה: היה גבוה מעשרים אמה ובא למעטו כמה ממעט כמה ממעט כמה דצריך ליה אלא רחבו בכמה רב יוסף אמר טפח אביי אמר ארבעה לימא בהא קא מיפלגי דמאן דאמר טפח קסבר מותר להשתמש תחת הקורה

 רש"י  גרוגרת. היא תאנה יבישה ובה שיערו כל אוכל אדם לענין הוצאת שבת דתנן (שבת ד' עו:) המוציא אוכלין כגרוגרת: בעל הבית חס על כליו ואם ניקב כמוציא זית מצניעו לאגוזים כאגוז מצניעו לרמונים לפיכך אם ניטמא וניקב עדיין טמא עד שינקב כמוציא רמון והיינו שיעורן כרמונים אבל כלי אומן העומד לימכר טהור בנקב קטן: רוב שיעוריה כזיתים. אכילת חלב ודם ונותר ופיגול וטמא ונבילה ובהמה טמאה ובשר המת להאהיל ומגע נבילות: כל דבש האמור בתורה דבש תמרים וכדאמר התם (בכורים פ''א מ''ג) אין מביאין בכורים כי אם מז' המינין ולא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים אלמא פשיטא ליה לתנא דתמרים מז' המינין דהיינו דבש: במים במי מקוה. המכונסין משמע ואע''ג דלאו חיים מדלא כתיב חיים: כל בשרו. משמע כל בשרו כאחד: לשערו. שתפסל בו חציצה: וכדרבה. דאמר רבה חציצה פוסלת בשיער: נימא אחת קשורה חוצצת. דמצי להדוקה שפיר ואין המים נכנסין בקשר: שלש אינן חוצצות. דלא מיהדקי שפיר ועיילי בהו מים: דבר תורה. הלכה למשה מסיני בתורה שבעל פה: רובו. רוב שערו שאם יש בו דבר החוצץ כגון דם יבש ודיו וטיט יבש וזפת יבש או שקשור רובו אחת אחת: ומקפיד עליו. שמצטער על ליכלוך זה שבראשו: ושאינו מקפיד עליו. הוי כגופו ואע''ג דהוי ברובו לא חייץ: וגזרו על רובו שאינו מקפיד. הואיל והוי רוב ודמי במקצת לחציצה דאורייתא: ועל מיעוטו המקפיד. הואיל ודמי ליה בהקפדה וגזרו לאו הלכה למשה מסיני הוא אלא גזירה מדרבנן ורובו המקפיד לחודיה הוא דהוה הלכה למשה מסיני: וליגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד עליו משום מיעוטו המקפיד. דדמו להדדי דהאי מיעוט והאי מיעוט: אי נמי. ניגזור בו משום רובו שאינו מקפיד דדמי להדדי דהאי אינו מקפיד והאי אינו מקפיד: היא גופה גזירה. משום רובו המקפיד כדאמר: ארון תשעה וכפורת טפח. ארון גובהו תשעה טפחים דכתיב (שמות כה) ואמה וחצי קומתו וכפורת טפח הרי עשרה וכתיב ודברתי אתך מעל הכפורת ותניא בפ''ק דסוכה (ד' ה.) רבי יוסי אומר לעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה דכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ולמטה מעשרה טפחים חשיב ארץ דכתיב ודברתי אתך מעל הכפורת אלמא עשרה הוי מחיצה דלמעלה מעשרה לא חשיב ליה רשות תחתית אלא רשותא אחריתי: אמות בנין. כגון אמות הקרשים והיריעות: אמת כלים. כגון אמות הארון והמזבחות והשלחן: באמה בת חמשה. דהשתא לא נפקא ליה מארון מידי דלר' יהודה לא הוי לארון בהדי כפורת אלא שמנה טפחים ומחצה: בבינונית. באמה בת ו' בינונית לכל אדם ויש גדולה ממנה כדאמר בכיצד צולין (פסחים פו.) שתי אמות היו בשושן הבירה אחת יתירה על של משה חצי אצבע ואחת יתירה עליה חצי אצבע נמצאת. יתירה על של משה אצבע: לגוד. דאמרינן בכמה דוכתי גוד אחית גוד אסיק ופחות משלש כלבוד ולשון לבוד כמו סניף דבר קצר שהוסיפו עליו והאריכוהו: ובא למעטו. לעשות בנין אצטבא או עפר תחת הקורה בארץ למעט גובה החלל: כמה ממעט. משמע: כמה יגביה הקרקע: כמה דצריך ליה. עד שלא יהא החלל יותר על עשרים: רחבו. של מיעוט להרחיבו לתוך אורך המבוי כמה: טפח. כנגד רחבה של קורה ותחתיה: מאן דאמר טפח קסבר מותר להשתמש תחת הקורה. דאמר חודו החיצון יורד וסותם כדמשמע לקמן (ד' ח:) והלכך כיון דשיעור עשרים אמה משום היכר הוא הרי יש היכר לעומד על אותו טפח שנגבה תחת הקורה: (רש"י)

 תוספות  ראשונה עד שישתה רביעית דהא דרשינן שכר שכר דכתיב גבי שכר רביעית ההין מה להלן רביעית אף כאן רביעית חזרו לומר לא יאכל ולא ישתה מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית משמע דאכילה לכולי עלמא בכזית ונראה לרבינו תם דגרסינן בשמעתין גפן כדי כזית יין לנזיר וקשה לפירוש רבינו תם כך יכול לשער במים כמו ביין במקום שיש זית אגורי ישים עלין ולולבין אם יפילו שיעור עלין ולולבין שאכל כשיעור שיפיל הזית הן מים הן יין חייב ואי בשתיה איירי לחייבו אם שתה כשיעור מה שמפיל זית אגורי מן היין דמשערין ביין שהוא דבר מועט ולא במים פשיטא כיון דשתה יין שלא ישער אלא ביין ומה צריך קרא וגם לפ''ה קשה מאי נפקא . מינה ולי נראה דלפ''ה לא קשה כלל דרביעית של תורה הוא אצבעיים על אצבעיים כו' כדאמרינן בערבי פסחים (ד' קט.) וזהו מה שמפיל ביצה ומחצה מן המים לפי חשבון דמ' סאה דמקוה והשתא משערינן עלין ולולבין שאכל כשיעור שיפילו מן היין כלי מלא אצבעיים על אצבעיים שהוא שיעור גדול ולא משערינן כשיעור שיפילו מן המים שהוא דבר מועט. ע''כ הגה''ה: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים. גבי כלי עץ מתנייא במסכת כלים פרק י''ז (מ''א) אבל גבי כלי חרס תנן בפ''ג (מ''א) דכלים העשויים לאוכלים שיעורן כזית והא דאמר בסוף המצניע (שבת ד' צה:) חמש מדות בכלי חרס ניקב כמוציא זית וכו' ועדיין כלי הוא לקבל בו רמונים היינו היכא דייחדו לרמונים אבל סתמא הוי כמוציא זית: שיעורן כרמונים. בפרק י''ז במסכת כלים (מ''ד) תנן הרמונים שאמרו ג' אחוזים זה בזה משמע דשיעורן בג' רמונים וקשה דבפרק המצניע (שבת ד' צה.) אמר ניקב כמוציא רמון טהור משמע רמון אחד ולקמן פ''ב (ד' כד.) בעי חזקיה ניקב כמוציא זית וסתמו וחזר וניקב עד שהשלימו למוציא רמון מהו ולא קאמר ניקב כמוציא רמון וסתמו וחזר וניקב כמוציא רמון עד שהשלימו לג' רמונים מהו וי''ל דג' אחוזים לא שיצאו ביחד אלא זה אחר זה וצריך נקב רחב להוציא ג' בזה אחר זה יותר ממה שהיה האחד לבד אי נמי ג' אחוזים פירוש שגדילים ג' ביחד והם רמונים בינונים ולא מאותן שגדילין אחד או ב' יחד שהם גדולים ולא מאותן שגדילין ד' או ה' ביחד שהם קטנים ולעולם רמון אחד לבד קאמר: הילכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי. בפרק בתרא דיומא (ד' פ.) א''ר יוחנן שיעורין ועונשין הלכה למשה מסיני והיה כתוב בספרים שיעורין מכתב כתיבי אימא שיעורין של עונשין ולא גרסי' הכי דהא מסקינן הכא דאסמכתא נינהו ועוד דלא הוה משני מידי אלא גרסינן עונשין מכתב כתיבי אימא וכו': דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ. פי' בקונטרס בשערו משמע אבל בשרו אפילו מיעוטו שאינו מקפיד חוצץ וקשה לר''ת דבפרק הערל (יבמות ד' עח. ושם) אמרינן נכרית מעוברת שנתגיירה אין בנה צריך טבילה וקאמר אילימא משום דר' יצחק הא אמר רב כהנא לא שנו אלא רובו אבל כולו חוצץ והשתא אדרבה הוה ליה למימר כי אמר ר' יצחק בשערו בשרו מי אמר ועוד דבפ' דם חטאת (זבחים ד' צח.) מייתי דם שעל בגדו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ ועוד אי בשערו דווקא אם כן כשנאמר הלכה למשה מסיני הוצרך לומר שערו רובו ומקפיד עליו חוצץ אם כן שערו הוי הלכה למשה מסיני ואמאי צריך קרא לשערו וכי האי גוונא פריך בכמה דוכתי: מותר להשתמש תחת הקורה. פירש בקונטרס דקסבר חודו החיצון יורד וסותם ומאן דאסר סבר חודו הפנימי יורד וסותם ולא רצה לפרש דמר סבר היכירא לבני רשות הרבים ומר סבר היכירא לבני מבוי משום דקאמר בתר הכי ואיבעית אימא דכולי עלמא קורה משום היכירא משמע דעד השתא לא הוי (תוספות)

 רשב"א  הא דתנן: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים. בכלי עץ מתנייא במסכת כלים (פי"ז, מ"א), אבל כלי חרס העשוי (לאכילה) [לאוכלים], שיעורן בכזיתים, ואם למשקין שיעורן ככונס משקה כדתנן בפרק ג' דכלים (מ"א). והא דאמרינן בסוף פרק המצניע (שבת צה, ב) חמש מדות בכלי חרס ניקב כמוציא זית וכו' ועוד כלי הוא לקבל רמונים. התם דוקא בשיחדו לרמונים אבל סתמו שיעורו כמוציא זית. שיעורן כרמונים. בפרק י"ז דמסכת כלים (מ"ד) שנינו הרימונים שאמרו שלשה אחוזין זה בזה. ואמרו מקצת מרבותינו הצרפתים (תוד"ה שיעורן) דלאו למימרא שצריך נקב גדול כדי שיצאו בו שלשה רמונים אחוזים זה בזה, דהא אמרינן בפרק המצניע (שם) ניקב כמוציא רמון, דמשמע רמון אחד מדלא קאמר ניקב כמוציא רמונים. ועוד דלקמן (כד, א) וכן בשבת בריש פרק ואלו קשרים (קיב, ב) אמרינן ניקב כמוציא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רמון מהו, ואם איתא היה לו לומר ניקב כמוציא רמון וסתמו עד שהשלימו לשלשה רמונים. אלא שלשה רמונים דקתני, הכי קאמר: רמון שאמרו לא כאותו רמון גדול שאינו יוצא בעוקץ אחד אלא אחד או שנים, ולא קטן כאותן שיוצאין ארבעה בעוקץ אחד, לפי שהם דוחקין זה את זה ואין גדלין כל כך, אלא ברמון בינוני שאוחזין שלשה זה בזה. אלא הלכתא וקרא אסמכתא בעלמא. אע"ג דאמרינן הכא דעצם כשעורה הלכה, וכן שנו בברייתא ומתנייא בפרק המילה (שבת קלב, א) אמר ליה ר' עקיבא עצם כשעורה הלכה, הני מילי לענין נזיר אבל לטומאת כהן עצם כשעורה דאורייתא הוא וכדדרשינן ליה (בנזיר נד, א) מבעצם אדם זה עצם כשעורה. נימא אחת חוצצת אם רוב שערו קשור נימא נימא אבל אחת ממש אינה חוצצת דמיעוטו שאינו מקפיד הוא. וכתב הרמב"ם בפרק שני דמקוואות (הט"ו) וזה לשונו: שערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהיה מקפיד עליה אבל אם אינו מקפיד עליה עלתה לו טבילה עד שיהא רוב שערו קשור נימא נימא בפני עצמה כך הורו הגאונים. ויראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר רוב השער, אלא אע"פ שכל שער ראשו קשור נימא נימא אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אלא א"כ נצטרף לחוצץ אחר (בין שניהם) על גופו ונמצא הכל רוב גוף כמו שבארנו, ואחד הנדה ואחד שאר טמאין שיש בראשן שער ע"כ. ומסתברא כדברי הרב ז"ל שאין השער גוף בפני עצמו שנלך אחר רובו, אבל הראב"ד ז"ל כתב בהשגות דמסתברא כדברי הגאונים ז"ל. כי אצטריך הלכה לרובו ולמיעוטו ולמקפיד ושאינו מקפיד. פירש רש"י ז"ל: רובו רוב שערו. נראה מדבריו דלא נאמרה הלכה דרובו ומיעוטו ומקפיד ושאינו מקפיד אלא בשער בלבד. ואינו מחוור, דהא אמרינן בפרק הערל (יבמות עח, א) מעוברת שנתגיירה בנה אינו צריך טבילה (כלומר) דעובר ירך אמו הוא, דאי לא תימא הכי טעמא מאי אלימא מדר' יצחק הא אמר רב כהנא לא שנו אלא רובו אבל כולו לא, ואם איתא עדיפא מינה הוה ליה למימר לא שנו אלא שערו אבל גופו לא. ועוד דאם איתא אף בבגדים דכתב בהו וכבס בגדיו צריך (בהו) שלא יהא דבר חוצץ בו ואפילו אינו מקפיד, ואלו במס' מקוואות (פ"ט, מ"ה) יהיב בהו שיעורא לחציצה ומייתינן לה בשלהי אלו קשרים (שבת קיד, א) רבב על המרדעת חוצץ רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. ועוד שנינו שם (מ"ו) של בנאים כלומר: של ת"ח מצד אחד חוצץ ושל בור משני צדדין. ובזבחים (צח, ב) דם על בגדו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ כלומר: שאינו מקפיד, רבב על בגדו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ, אלא ודאי הלכתא בין לשערו בין לגופו בין לכל הנטבלין. כל האמות היו בבינוניות. פירוש: חוץ ממדות המזבח. דמאן דאמר טפח קסבר מותר להשתמש תחת הקורה ומאן דאמר ארבעה קסבר אסור להשתמש תחת הקורה. כך גרס רש"י ור"ח ז"ל, ואע"ג דאביי הוא דאמר לקמן (ט, א) מסתברא דר' יוחנן תחת הקורה, כלומר: דמותר להשתמש תחת הקורה. י"ל דהיינו דדחינן הכא לא דכ"ע מותר להשתמש תחת הקורה, ומ"ד לימא בהא קמפלגי לא ידע לה להא דאביי. והראב"ד ז"ל גרס איפכא, מ"ד טפח קסבר אסור להשתמש תחת הקורה ומ"ד ארבעה קסבר מותר להשתמש תחת הקורה, ולפי גירסא זו אתי שפיר, אלא שאין גרסתו ופירושו מתיישב בעיני לפי שיטת שמועתינו. (רשב"א)


דף ה - א

ומ''ד ארבעה קסבר אסור להשתמש תחת הקורה לא דכולי עלמא קסברי מותר להשתמש תחת הקורה ובהא קא מיפלגי מר סבר קורה משום היכר ומר סבר קורה משום מחיצה ואיבעית אימא דכולי עלמא קורה משום היכר והכא בהיכר של מטה ובהיכר של מעלה קא מיפלגי דמר סבר אמרינן היכר של מטה כהיכר של מעלה ומר סבר לא אמרינן היכר של מטה כהיכר של מעלה ואיבעית אימא דכולי עלמא אמרינן היכר של מטה כהיכר של מעלה והכא בגזירה שמא יפחות קמיפלגי: היה פחות מעשרה טפחים וחקק בו להשלימו לעשרה כמה חוקק כמה חוקק כמה דצריך ליה אלא משכו בכמה רב יוסף אמר בד' אביי אמר בארבע אמות לימא בדרבי אמי ורבי אסי קמיפלגי דאיתמר מבוי שנפרץ מצידו כלפי ראשו איתמר משמיה דר' אמי ור' אסי אם יש שם פס ד' מתיר בפירצה עד עשר ואם לאו פחות משלשה מתיר שלשה אינו מתיר לרב יוסף אית ליה דרבי אמי לאביי לית ליה דר' אמי אמר לך אביי התם סוף מבוי הכא תחלת מבוי אי איכא ארבע אמות אין אי לא לא אמר אביי מנא אמינא לה דתניא אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחין לתוכו ואי בד' היכי משכחת ליה וכי תימא דפתח לה בדופן האמצעי והאמר רב נחמן נקיטינן איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה כל שארכו יתר על רחבו ובתים וחצרות פתוחין לתוכו ורב יוסף דפתח ליה בקרן זוית אמר אביי מנא אמינא לה דאמר רמי בר חמא אמר רב הונא לחי הבולט מדופנו של מבוי פחות מארבע אמות נידון משום לחי ואינו צריך לחי אחר להתירו ד' אמות נידון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו ורב יוסף לאפוקי מתורת לחי עד דאיכא ארבע אמות למיהוי מבוי אפי' בארבעה טפחים נמי הוי מבוי: גופא אמר רמי בר חמא אמר רב הונא לחי הבולט מדפנו של מבוי

 רש"י  ומאן דאמר ארבעה קסבר אסור להשתמש תחת הקורה. דחודה הפנימי יורד וסותם ורוחב הקורה הוי חוץ לסתימה ולמשתמשים במבוי אין להם היכר בקורה שהרי בנמוך הן הלכך צריך שימשך לתוך המבוי שתהא הקורה ניכרת להם כשישמשו באותו גובה וכיון דאפיקתיה מתחת הקורה צריך שיהא מקום הניכר וחשוב: לא דכולי עלמא מותר ובהא פליגי מר סבר קורה. שתיקנו חכמים למבוי משום היכר בעלמא הוא דלא ליתי למישרי רשות הרבים והרי יש כאן היכר בכניסתן כשמשתמשין תחת הקורה: ומאן דאמר ארבעה קסבר קורה. המתרת במבוי טעמא משום מחיצה דאמרינן חודה החיצון יורד וסותם ואמרו רבנן דבטפי מעשרים לא אמרינן יורד וסותם וכיון דלא הוי מיעוט ד' הוי מחיצה העשויה לפחות מד' וקיימא לן בכל דוכתא דמחיצה שאינה ראויה לד' לאו מחיצה היא דאין רשות היחיד לפחות מד' טפחים ואע''פ שמוקף מחיצה של עשרה טפחים ובגזוזטראות דחנניה בן עקביא נמי הכי אמרינן דאין מחיצות אלא אם כן יש תוך החלל ארבעה בפרק כיצד משתתפין (לקמן פו:): גזירה שמא יפחת. על ידי דריסת רגלים יפחת המיעוט ויעמוד על פחות מטפח הלכך בעינן טפי וכיון דאפיקתיה מהיכר של מעלה אוקמיה אד' דחשיבי בכל דוכתא: משכו. של חקק לתוך אורך המבוי בדבר הבולט כגון מיעוט שייך למימר רוחב ובדבר השוקע ומקיפות אותו מחיצות כגון חקק שייך לומר לשון משך: רב יוסף. דבעי לעיל טפח הכא בעי ארבעה דהתם דאיתיה לדופן ולמעוטי קאתי בהיכר בעלמא סגי הכא דהשתא הוא דמשוי ליה דופן בין לרב יוסף ובין לאביי בעינן דליתחזי האי דופן לשיעור הכשר אורך מבוי שלם הלכך לרב יוסף שיעור משך מבוי בד' טפחים ואביי סבירא ליה שיעור משך מבוי בד' אמות: שנפרץ מצידו אחד. מן הכתלים שבצד ארכו: כלפי ראשו. סמוך לקורה הימנה ולפנים: אם יש שם פס ד'. אם נשתייר מן הכותל או עשה פס ד' במקום הפרצה סמוך לקורה: מתיר פירצה. אף על גב שנשתייר שם עדיין פירצה עד עשר דכיון דיש הכשר אורך מבוי מן הקורה עד הפירצה לא בטל ליה תורת פתח מקמאי ובמלתיה קאי וקורתו מתירתו ופירצתה מתרת כיון דלאו יותר מעשר תורת פתח עליה ומבוי אינו נפסל בפתחים הרבה אי נמי שבקו בני מבוי פתחא קמא ונפקו ועיילי בההיא פירצה משום דדרך קצרה היא להם אפ''ה לא בטלה תורת פתח וקורה מן הראשון משום דהוי פתח לד' הסמוכין לו הואיל וד' אורך ראויין לקורה דיש בהן הכשר מבוי: ואם לאו. דאין שם פס ד': פחות מג'. אם הפירצה פחותה מג': מתיר. תיקון המבוי את המבוי שהרי כלבוד דמי ואין כאן פירצה ואם הפירצה ג' אינו מתיר דכיון דממעטין בני מבוי בהילוכן ומקצרין את דרכן דרך אותה פירצה חיישינן דילמא שבקי פתחא רבה ועיילי ונפקי בההיא פירצה ובטיל ליה פתחא קמא ובטלה קורה דידיה ואין קורה למבוי זה והאי טעמא מפרש לקמן בפירקין: ואביי לית ליה דר' אמי ודר' אסי. דהא הכשר מבוי בד' אמות קאמר והכא נמי אי ליכא פס ד' אמות אין קורה זו ראויה לאותו הפס ואין כאן קורה: סוף מבוי. כגון הא דר' אמי ור' אסי שכבר היה מבוי ואירע בו פסול ה''נ דלמיהדר לשוייה מבוי סגי בד' טפחים: תחילת מבוי. כגון גבי חקק דהשתא קאתי לשוייה מבוי: בתים וחצרות. בתים פתוחין לחצירות וחצירות למבוי שכן היה דרכן שאין בתים פתוחין אלא לחצריהן וכל חצר האמור בהש''ס ובמשנה אינו אלא לפני הבית אבל שאחורי הבית מוקצה או רחבה קרי ליה: ואי אמרת בד' הוי מבוי היאך ניתר באורך ארבעה. מכדי מיעוט חצירות שתים ואין פתח פחות מד' ואיך יפתח פתח רוחבו ארבעה במשך המבוי שאינו אלא ד' איה מקום הפצימין ועוד כולו פרוץ הוא: וכי תימא דפתח ליה בדופן אמצעית. וכי קאמר רב יוסף הכשר מבוי באורך ד' במבוי רחב מאד קאמר ויכול לפתוח פתח החצירות בדופן שמאחריו: והאמר רב נחמן נקיטינן. מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו: ארכו יתר על רחבו. הוי מבוי וניתר בלחי וקורה אבל מרובע דין חצר עליו ואמרי' לקמן חצר צריכה פס ד' או פס משהו מכאן ופס משהו מכאן היכא דפריצה במלואה לרה''ר וכיון דאמרת ארכו ד' כשר הרי רחבו ד' חסר משהו ואין שם שיעור פתח דבכולי הך מסכתא אמרי' דאין פתח פחות מד': בקרן זוית. טפח מן הפתח בדופן האמצעי ושלשה טפחים בדופן המשך וכן בצידו השני כזה: לחי הבולט מדופנו של מבוי. לתוך רוחב המבוי ולא נעשה שם לשם לחי אלא הוציא בניינו בפאת ביתו כדרך שעושין משום חיזוק {וכאן קורין לו פילי"ר: אומנה (עמוד תומך) [חסר בדפוסי התלמוד]} : (רש"י)

 תוספות  לכולי עלמא משום היכירא ואין להקשות לפירושו הואיל וסברי קורה משום מחיצה א''כ מאי טעמא דמאן דאמר טפח והא לא הוי מחיצה לפחות מד' אין לחוש הואיל והוי דופן אלא שבא למעטו כדפי' בקונטר' בענין זה בסמוך: סוף מבוי הכי נמי. פירוש כיון שלא נפסלה שנשתייר שם פס ד' דמבוי כשר אינו יוצא מתורת הכשר עד שיפחות שלא ישאר שם ד' אבל תחלת מבוי דהיינו שלא נשתייר שם פס ד' שצריך לעשות לו הכשר צריך ד' אמות וכן משמע לישנא דקאמר אם יש שם פס ד' מכלל דבנשתייר שם פס ד' מיירי ופרש''י אין נראה: ואי בארבעה היכי משכחת לה. אע''ג דד' דקאמר רב יוסף היינו דאיכא משהו טפי דהמבוי אם אינו רוחב ד' אינו צריך לחי כדרב אהילאי לקמן ואי לא הוי טפי משהו הוי ארכו כרחבו מ''מ באותו משהו אין מקום לפצימין לעמוד: דפתח לי' בקרן זוית. פירש בקונט' טפח מן הפתח בדופן האמצעי ושלשה טפחים בדופן המשך וכן בצידו השני ולא דק דא''כ אין הפתח רחב אלא אלכסון של ג' טפחים על טפח והנה עינינו רואות שאין האלכסון של שלשה על אחד מגיע לאלכסון של טפח על טפח: אמר אביי מנא אמינא לה. הא דלא מייתי ראייה מלקמן (ד' י.) דאמר שמואל משמיה דלוי מבוי שרחבו כ' אמה עושה פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות ומעמידו לארכו של מבוי שמא לחלק מבוי לב' מבואות מודה רב יוסף דצריך ד' אמות: ורב יוסף לאפוקי מתורת לחי עד דאיכא ד' אמות. קשה דרב יוסף גופיה קאמר לקמן (ד' י.) על דברי רב הונא משך מבוי ארבע אמות ודוחק לומר דהיינו לאפוקי מתורת לחי: לחי הבולט מדופנו של מבוי אין פירושו כההיא דלקמן (ד' י.) לחי המושך מדופנו של מבוי דהתם מושך חוץ למבוי לארכו של מבוי דהא חשיב ליה שוה מבפנים והכא בולט לרחבו של מבוי וסותמו דאמר לקמן דמבוי ז' ניתר בעומד מרובה על הפרוץ ואביי הוה מצי לאתויי נמי מהתם: (תוספות)

 רשב"א  קורה משום מחיצה וחודו החיצון סותם. והראב"ד ז"ל פירש משום מחיצה משום פתח. א"ל אביי סוף מבוי הכי נמי וכו'. קשיא לי למאי דסליק אדעתין דהא דרב אמי ורב אסי משום דאורך מבוי בארבעה והוה ליה אותו פס ד' כמבוי בפני עצמו וכאלו כלה בסוף אותו פס, א"כ הוה ליה (ארכו יתר על רחבו) [רחבו יתר על ארכו], דמסתמא בכל מבוי קאמרינן ואפילו כשרחבו יותר מארבעה, ואנן הא קיימא לן דאין המבוי ניתר בלחי וקורה אלא בשארכו יותר על רחבו. וליתא, דלכ"ע כל שנשאר במקום קורה כשיעור מבוי רואין את המבוי כולו כאחד והפרצה כפתח שבמבוי, ואין הפרש בין שנשאר פס ארבעה ובין שנשארו ד' אמות או יותר, ומשום הכי קא סלקא דעתך דרב יוסף כרב אמי וכרב אסי, דאלו לא נשאר כשיעור מבוי אין זה קורת מבוי. ודחה אביי דשאני התם דסוף מבוי וכו'. ורב יוסף דפתח ליה בקרן זוית. פירש רש"י ז"ל: דפתח שלשה במשך וטפח באמצעית. ואינו, דבכי הא אין אלכסונו אפילו שלשה טפחים ושני חומשין. אלא צריך הוא לפתוח בכותל במשך שלשה טפחים וכמחצה ובדופן האמצעי קרוב לשני טפחים. ארבע אמות נדון משום מבוי. ואפילו למ"ד לחי משום מחיצה, ולכאורה הוה משמע דכל דמשיך טפי עדיף, אפילו הכי כיון דלית ליה היכירא דנעשה משום לחי מגרע גרע דהיכר לחי בעינן. ורב יוסף לאפוקי מתורת לחי עד דאיכא ד' אמות. ותמיהא לי דמכל מקום נידון משום מבוי קאמר, ואי משך מבוי בארבעה מאי קאמר, הוה ליה למימר ארבע אמות אינו נידון משום לחי או נידון משום כותל. ומתוך הדחק יש לי לומר דרב יוסף מודה דסתם מבואות אין אדם עושה אותם על הרוב בפחות מארבע אמות, אלא שהוא חולק לענין הדין דאפילו בן ארבעה דינו כמבוי, ולחי משום היכר הוא והלכך עד ארבע אמות נראה להן לבריות עדיין בלחי, אבל יותר מארבע אמות הרי הוא להם כמבוי ואין כאן היכר לחי להם, והלכך אינו נדון משום לחי. למהוי מבוי בארבעה טפחים נמי הוי מבוי. ואיכא למידק דהא רב יוסף גופיה הוא דאמר לקמן (י, א) גבי ההיא דרב הונא דאמר לחי המושך עם דופנו של מבוי עד ארבע אמות נדון משום לחי ומשתמש עד חודו הפנימי, ד' אמות נדון משום מבוי, ש"מ תלת ש"מ משך מבוי בארבע אמות. וי"ל דהתם לטעמיה דרב הונא קאמר, אי נמי לאפוקי מתורת לחי קאמר כדהכא. ולפי מה שכתבתי אני (לעיל ד"ה ורב יוסף) דסתם מבואות של ד' אמות, י"ל דנפקא מינה למקח וממכר. ועוד צריכא עיון. (רשב"א)


דף ה - ב

פחות מארבע אמות נידון משום לחי ואין צריך לחי אחר להתירו ד' אמות נידון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו אותו לחי היכן מעמידו אי דמוקי ליה בהדי' אוספי הוא דקא מוסיף עליה אמר רב פפא דמוקי ליה לאידך גיסא רב הונא בריה דרב יהושע אמר אפילו תימא דמוקי לה בהדי' דמטפי ביה או דמבצר ביה אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא במבוי שמונה אבל במבוי שבעה ניתר בעומד מרובה על הפרוץ וקל וחומר מחצר ומה חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה ניתרת בעומד מרובה על הפרוץ מבוי שניתר בלחי וקורה אינו דין שניתר בעומד מרובה על הפרוץ מה לחצר שכן פרצתה בעשר תאמר במבוי שפרצתו בארבע קסבר רב הונא בריה דרב יהושע מבוי נמי פרצתו בעשר למאן קאמרינן לרב הונא והא רב הונא פרצתו בד' סבירא לי' רב הונא בריה דרב יהושע טעמא דנפשיה קאמר רב אשי אמר אפילו תימא במבוי שמונה נמי לא צריך לחי מה נפשך אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה על הפרוץ ואי פרוץ נפיש נידון משום לחי מאי אמרת דשוו תרוייהו כי הדדי הוה ליה ספק דבריהן וספק דבריהן להקל: אמר רב חנין בר רבא אמר רב מבוי שנפרץ

 רש"י  פחות מד' אמות. ברוחב המבוי נידון משום לחי וסמכינן עליה ואע''ג דלאו לשם לחי איקבע דקיימא לן הלכתא כאביי בלחי העומד מאליו דכשר: ד' אמות. אם היה בולט לתוך רוחב המבוי ד' אמות נידון משום מבוי כלומר כיון דאורך הכשר מבוי ניתר בכך בעלמא ומיקרי מבוי הכא נמי נפיק מתורת לחי דלא סמכינן עליה אע''ג דאי עבדיה משום לחי הוי כשר דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו הכא כיון דלאו להכי איקבע אנן במחשבה לא מצינן לאפוקיה מתורת כותל ולשווייה לחי דכיון דנפק ליה מתורת לחי ונמצא שאין תיקון למבוי זה וצריך לחי אחר להתיר המבוי אלמא מדקתני דבציר מד' אמות לא הוי מבוי לאפוקי מתורת לחי שמע מינה הכשר מבוי בד' אמות: בהדיה. אצלו ברוחב המבוי: באידך גיסא. אצל כותל האחר כנגדו: דמטפי ביה או דמבצר ביה. גבוה ממנו או נמוך ממנו א''נ או עב ממנו או דק ממנו כדי שימשך ממנו ולחוץ או הימנו ולפנים: במבוי שמונה. שרחב שמונה אמות וכל שכן אם יותר: אבל במבוי שבעה ניתר. המבוי ואע''פ שאין זה לחי הואיל וסתימת הפתח מרובה על הפרוץ: ומה חצר. מרובעת או רחבה יותר על אורכה שאינה ניתרת בלחי וקורה אם נפרץ כותל שעל פני רשות הרבים על פני כולו והעמיד בו לחי משהו אינו מתיר אא''כ יש בו פס ד' כדאמרינן לקמן בפרקין (ד' יב.) פסי חצר צריכין שיהא בהן ארבעה: ניתרת בעומד מרובה על הפרוץ. אפילו נפרצו בה פרצות הרבה בד' מחיצותיה סביב ונשתייר שם מן העומד עד שרבו עומדים על הפרוצות מותרות בלא שום תיקון: מבוי שניתר. פתיחת כותלו הסמוך לרשות הרבים בלחי משהו: אינו דין שיהא ניתר בעומד מרובה על הפרוץ. בלא שום סימן אחר ומיהו מבוי שמונה אע''ג דבהאי קל וחומר נמי מצי למישרייה דהא יותר מד' טפחים הוי האי פס וחצר משתרייא בפס ד' כיון דלאו לשם לחי הוקבע שם ולא לשם תיקון פס הוקבע שם כי היכי דיצא מתורת לחי יצא מתורת פס ולא מנכרא מילתא ואמרינן זהו פתחו ולא נעשה בו תיקון להתירו: חצר אין פירצת י' אוסרת בה אא''כ הוי מלואו בכותל או יותר מעשר והכי קיימא לן במתניתין (לקמן ד' טו:) כל פירצה שהיא בעשר אמות מותרת: תאמר במבוי. דאמר רב הונא בארבע לקמן (ד' ו.): למאן קאמרינן לרב הונא. האי ק''ו אליבא דמאן קאמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע אליבא דרב הונא רביה תלמידיה דרב דהא הך שמעתין דלחי הבולט רב הונא אמרה ומילתיה דרב הונא קא מפרש רב הונא בריה דרב יהושע: פירצתו בד' סבירא ליה. לקמן בשמעתין: טעמא דנפשיה קאמר. והכי קאמר במבוי שמונה קא מסתברא מילתיה דרב הונא אבל במבוי שבעה לא מסתברא כוותיה דאיכא למישריה בקל וחומר: אי עומד מרובה על הפרוץ. שהיו ארבע אמותיו של לחי שוחקות ונמצא פרוץ חסר מארבע הרי ניתר בכך: ואי פרוץ מרובה. נמצא שאין ד' שלימות בלחי ונידון משום לחי דהא רוב בני אדם אין יכולין לצמצם: מאי אמרת. לאוסרו דילמא צמצם וכי הדדי נינהו ואין כאן לחי שהרי יש בו ארבע אמות ולא עומד מרובה: הוי ספק דבריהם. שמא צמצם ואסור ושמא לא צמצם ומותר דטלטול מבוי מדרבנן הוא וספק דבריהם להקל: (רש"י)

 תוספות  פחות מארבע אמות נידון משום לחי. וסמכינן עליה ואע''ג דלאו לשם לחי הוקבע משום דקיימא לן כאביי בלחי העומד מאיליו ואפילו לר''ת דפסק כרבא מ''מ הכא איירי אליבא דרב הונא ואביי מרב הונא דייק לה לקמן בפירקין (ד' טו.) ונראה דרש''י מדקדק דמיירי הכא בלא הוקבע לשם לחי מדמפליג בין ד' לפחות מד' דאילו עבדיה לשם לחי הוי כשר בכל ענין דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו כדפי' רש''י בסמוך אבל ההיא דלקמן (דף י.) דלחי המושך הואיל והוי לאורך המבוי ואינו סותמו דנידון משום מבוי אפילו הוקבע לשם לחי ולהכי כי דייק מיניה לקמן (ד' י.) שמע מיניה תלת לא קאמר שמע מינה ד' דלחי העומד מאליו הוי לחי ולקמן (דף ט.) פרש''י ולרשב''ג ליהוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים שכן דרך מעמידי לחי שמושכין קימע' כלפי חוץ א''כ משמע דר''ל אע''ג דהוקבע לשם לחי נידון משום מבוי: ארבע אמות נידון משום מבוי. אפילו למ''ד (לקמן ד' טו.) לחי משום מחיצה דהיה לו להועיל יותר אם סותמו מ''מ היכר קצת בעינן ואע''ג דהיכא דהעמידהו לשם לחי לפי' הקונטרס מועיל אע''ג דאין היכירא מ''מ י''ל כשהועמד לשם לחי יש קול ואיכא היכירא: אותו לחי היכן מעמידו. במבוי רחב יותר משמונה קא בעי דברוחב ח' היכן שיעמידנו הוי עומד מרובה: קל וחומר מחצר. אע''ג דחצר ומבוי שוין דכשהן מרובעין צריכין פס ד' ואם ארכן יותר על רחבן ניתרין בלחי וקורה מכל מקום עביד קל וחומר שפיר דבמקום דלא מהני לחי וקורה דהיינו במרובעים מהני עומד מרובה ואמחיצה רביעית הוא דעביד קל וחומר דליהני עומד מרובה אבל שיועיל עומד מרובה בכל ד' מחיצות ליכא למילף דדיו לבא מן הדין להיות כנדון כמו לחי: אינו דין שיהא ניתר בעומד מרובה. פירש בקונט' ומיהו במבוי ח' אע''ג דבהאי ק''ו נמי מצי למשרייה דהא יותר מד' הוי האי פס וחצר משתריא בפס ד' כיון דלאו לשם לחי הוקבע ולא לשם תיקון פס הוקבע כי היכי דאפקינן מתורת לחי אפקינן נמי מתורת פס ור''י פי' דאין סברא ללמוד לענין תורת פס מחצר דבחצר הפס מהני משום מחיצה משום הכי כל שכן דמהני היכא דסותמו טפי אבל במבוי שהקילו חכמים בלחי אפי' למ''ד משום מחיצה צריך שיהא שם לחי עליו אבל לענין עומד מרובה הוי ק''ו טוב משום דהוי מחיצה גמורה שמועיל בכל ד' דפנות אבל לחי ופס לא מהני אלא במחיצה רביעית וליכא למימר פס ד' אמות יוכיח דמהני בחצר ולא מהני במבוי אף אני אביא עומד מרובה דכיון שאין יכול ללומדו מק''ו הכא נמי ליכא למימר תוכיח ועוד מה לפס ד' אמות שכן לא מהני אלא במחיצה רביעית תאמר בעומד מרובה דמהני בכל ד': תאמר במבוי שפירצתו בארבע. וא''ת והיא גופיה נילף מק''ו מחצר שיהא פרצתו בעשר ומאי טעמא דרב הונא דאמר בארבע וי''ל דלא שייך ק''ו אפרצת עשר משום דהיא הנותנת דבשביל שמבוי ניתר אפי' בלחי משהו הוי פרצתו בד' ואפילו לאידך לישנא דאמר לקמן (ד' י.) גבי פסי ביראות כיון דאקילו בהו חד קולא אקילו בהו קולא אחריתי התם משום עולי רגלים הקילו קולא יתירא מפני דוחקן וא''ת א''כ מאי פריך מה לחצר שכן פרצתו בי' מה פירכא היא זו נימא היא הנותנת משום דלא התרתיו אלא בעומד מרובה שרי עד עשר וי''ל דהיא הנותנת לא אמרי' אלא לסתור הק''ו אבל לסתור הפירכא כדי לקיים הק''ו לא אמר: שפרצתו בד'. וא''ת ונעשה ק''ו מלחי וקורה שאין מועיל בחצר מהני במבוי עומד מרובה כו' וי''ל דאיכא למימר פירצ' עשר תוכיח וליכא למימר דנילף שלא יועיל לחי וקורה למבוי ועומד מרובה לחצר דגמירי לה מסיני דמהני וכן שיועיל לחי וקורה לחצר ליכא למילף דגמירי דבעי פס ארבעה ועוד דמעומד מרובה ליכא למילף דמה לעומד מרובה דמהני בכל ד' דפנות וממבוי נמי ליכא למילף דמה למבוי שכן פרצתו בארבעה לרב הונא: וספק דבריהם להקל. וא''ת תיפוק ליה דקיימא לן בפירקין (ד' טז:) דפרוץ כעומד מותר וי''ל דהכא קיימא לן אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע דאית ליה לקמן (ד' טו:) פרוץ כעומד אסור וא''ת ואמאי הוי ספק דבריהם הא קיימא לן דבידי אדם אפשר לצמצם דקיימא לן כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר ואי לא אפשר לצמצם ליחוש דילמא פרוץ מרובה וכן בפרק ב' דחולין (ד' כח:) דפליגי במחצה על מחצה אי הוה כרוב משמע דאפשר לצמצם והא דאמרינן בפרק ג' דיבמות (ד' כח.) לא סתם לן תנא כר''י הגלילי דאמר אפשר לצמצם היינו בידי שמים ובהזורק (גיטין ד' עח.) גבי ספק קרוב לו ספק קרוב לה דאמר וניחזי הי מינייהו קדים וכ''ת כשבאו שניהן בבת (תוספות)

 רשב"א  ארבע אמות נדון משום מבוי. פירש רש"י ז"ל: דאע"ג דאי עבדי' משום לחי הוה כשר דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו, הכא כיון דלאו להכי אקבע אנן במחשבה לא מצינן לאפוקי מתורת כותל ולשווייה לחי. וא"ת לפי פירוש זה אפילו כשלא הוקבע לשם לחי למה לא יכשיר כשהוא בן ארבע אמות למ"ד לחי משום מחיצה, דכ"ש דעדיף טפי כל דמשיך טפי, ואם תאמר משום דבעינן היכר קצת וליכא, אפילו כשהוקבע נמי לשם לחי לא יתיר דהא ליכא היכר. וי"ל דמכל מקום כשהוקבע לשם לחי יש לו קול. ומכל מקום קשה לדברי רש"י ז"ל דהא לקמן (ט, ב) גבי (לחי) [מבוי] שרצפו בלחיים באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן אקשינן ורשב"ג להוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים, ופירש רש"י ז"ל בעצמו דכל סתם מעמידי לחיים מושכין אותן לחוץ קצת, אלמא בשהוקבעו שם לשם לחי קא מיירי, ואפילו הכי קא מפרש רב אשי (שם) כגון שרצפו בלחיים פחות מארבעה במשך ארבע אמות לרשב"ג דאמר אמרינן לבוד הוה ליה מבוי וצריך לחי אחר להתירו. ויש לומר דשאני התם דהם למשך המבוי וכיון שכן נראין כמבוי בפני עצמן ואין קול יוצא עליהם כל כך, אבל כאן שהם לרחבו של מבוי אפילו ארבע אמות כיון שהוקבע לשם כך קול יוצא עליו. אותו לחי היכן מעמידו אי דמוקי לה בהדיה אוסופי מוסיף עליה. פירוש: במבוי שהוא יותר על שמונה, דאי בשמונה כי מוספת עליה מיהא ניתר משום עומד מרובה על הפרוץ, אלא במבוי יתר על שמונה קאמר, כך פירשו בתוס' (ד"ה אותו). ולי נראה דאפילו בבן שמונה קאמר, ואליבא דרב הונא דהוא מריה דהאי מימרא קא בעי לה ולפרושי מאי דקאמר וצריך לחי אחר להתירו, ואיהו הא לית ליה שיהא ניתר בעומד מרובה על הפרוץ דקל וחומר דחצר לדידיה ליתיה כדאיתא בסמוך. לא אמרן אלא במבוי שמונה. ורב הונא בריה דרב יהושע אזיל לטעמיה (להלן טו, ב) דאית ליה פרוץ כעומד כפרוץ דמי, אבל לדידן דקיימא לן כרב פפא דאמר כעומד דמי אפילו במבוי שמונה ניתר ממה נפשך. ורב אשי נמי דאמר בסמוך מאי אמרת דכי הדדי נינהו הוה ליה ספק דדבריהם וספק דדבריהם להקל, לטעמיה דרב הונא בריה דרב יהושע קאמר. ותמה אני על הרב אלפסי ז"ל שהביא דרב אשי ולא היה צריך לה, אלא אפילו צמצם ושיער ונמצאו כהדדי ניתר משום דכעומד דמי. וספק דדבריהם להקל. איכא למידק דהא אפשר למיקם עליה דהא בדבר הנעשה על ידי אדם אפשר לצמצם, דאי לא תימא הכי גבי סוכה דאורייתא היכי שרי בה רב פפא מחצה על מחצה (סוכה טו, א) וכן נמי גבי שחיטה היכי שרינן ביה מחצה על מחצה (חולין כח, ב) דהא אי אפשר לצמצם ושמא לא נשחט מחציתו ממש. וי"ל דלעולם אי אפשר לצמצם אפילו ע"י אדם סבירא לן, וכדאמרינן ביבמות פרק ארבעה אחים (כח, א) לא סתם לן תנא כר' יוסי דאמר אפשר לצמצם, וגבי סוכה ושחיטה היינו טעמא משום דתרי צדדין להתיר, דילמא נשחט רובו ואם תמצא לומר מחציתו בצמצום אפילו הכי כשר, מאי אמרת דילמא פחות משהו אינו אלא צד אחד והולכין אחר רוב הצדדין דהוה ליה כעין ספק ספיקא. ומכל מקום אינו מחוור כל הצורך, דא"כ למה הוצרך רב אשי כאן לומר הוה ליה ספק דדבריהם דאפילו בשל תורה נמי, דהכא נמי שני צדדין להתיר שמא רובו וניתר משום עומד מרובה על הפרוץ ואי אמרת פרוץ מרובה הוה ליה לחי, ואין לך בו לאסור אלא כשהוא מצומצם ממש. אלא יש לפרש דודאי כל שבידי אדם אפשר לצמצם, וההיא דבידי שמים אי אפשר לצמצם לדידן דלית לן כר' יוסי דאמר אפשר לצמצם, והכא אף ע"ג דבידי אדם הוא ואפשר לצמצם כיון שצמצומו נמצא בדוחק ואין רוב בני אדם בקיאין לעמוד עליו, ועוד ששני צדדיו להתיר כמו שאמרנו, לא הכריחוהו חכמים לדקדק ולשער בשל דבריהם. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל (בד"ה ואי) שפירש דהא רוב בני אדם אין יכולין לצמצם והוי ספק שמא צמצם ואסור ושמא לא צמצם ומותר. (רשב"א)


דף ו - א

מצידו בעשר מראשו בד' מאי שנא מצידו בעשר דאמר פתחא הוא מראשו נמי נימא פתחא הוא א''ר הונא בריה דרב יהושע כגון שנפרץ בקרן זוית דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי ורב הונא אמר אחד זה וא' זה בארבעה וכן א''ל רב הונא לרב חנן בר רבא לא תפלוג עלאי דרב איקלע לדמחריא ועבד עובדא כוותי א''ל רב בקעה מצא וגדר בה גדר אמר רב נחמן בר יצחק כוותיה דרב הונא מסתברא דאיתמר מבוי עקום רב אמר תורתו כמפולש ושמואל אמר תורתו כסתום במאי עסקינן אילימא ביותר מעשר בהא לימא שמואל תורתו כסתום אלא לאו בעשר וקאמר רב תורתו כמפולש אלמא פירצת מבוי מצידו בד' ורב חנן בר רבא שאני התם דקא בקעי בה רבים מכלל דרב הונא סבר אע''ג דלא בקעי בה רבים מ''ש מדר' אמי ורב אסי התם דאיכא גידודי הכא דליכא גידודי: ת''ר כיצד מערבין דרך רה''ר עושה צורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן חנניה אומר ב''ש אומרים עושה דלת מכאן ודלת מכאן וכשהוא יוצא ונכנס נועל ב''ה אומרים עושה דלת מכאן ולחי וקורה מכאן ורה''ר מי מיערבא והתניא יתר על כן א''ר יהודה

 רש"י  מצידו. בכותל ארכו ולא אצל ראשו אלא שיש ארבעה עומד מן הפתח עד הפרצה: מראשו. שהיה מבוי רחב כ' אמה וסתמו עשר אמות כדתנן והרחב מעשר ימעט ונפרצה פירצה באותה סתימה: לא תיפלוג עלאי. לומר דרב מכשר פירצת עשר בצידו דהא רב איקלע לדמחריא כו': בקעה מצא. עמי הארצים היו ומזלזלי במצות והחמיר עליהן לעשות סייג להרחיקן מן העבירה כאדם הגודר בקעה פרוצה לשומרה: מבוי עקום. ושני פתחיו לרשות הרבים: תורתו כמפולש. ומבוי המפולש לרה''ר צריך צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן כדלקמן אף זה צריך לשני פתחיו לצד רה''ר לחי לכל רוח ובעקמומיתו צריך צורת פתח דפילוש שהוא מפולש לחבירו הוי כמפולש לרה''ר: תורתו כסתום. ואין צריך בעקמומיתו כלום אלא אלו עושין לחי לפתחן ואלו עושין לחי לפתחן דלא מצרכינן צורת הפתח אלא לפתחים מפולשין זה כנגד זה לרה''ר ל''א תורתו כסתום תורת מבוי סתום וצריך לעשות לחי לעקמומיתו והיינו לחי שעושים במבוי סתום וזה קבלתי ממורי הזקן ז''ל: אילימא ביותר מעשר. שרוחב פתיחת עקמומיתו יותר מעשר: בהא לימא שמואל כסתום. וניסגי בלחי אטו לחי ביותר מעשר במבוי סתום מי מהני וללישנא קמא כיון דיותר מעשר הוי כחד מבוי וכי האי גוונא לא לימא שמואל דלאו מפולש הוא: אלא לאו בעשר. אלמא פירצת צדדין לרב בארבעה: מכלל דרב הונא. אפילו בפירצה דלא בקעי רבים כגון שפרוצה למקום מטונף או למקום מקולקל בפתחים וטיט ואין דרך רבים מצויים לעבור באותה פירצה אסר נמי בארבעה: מ''ש מדר' אמי ומדרב אסי. דאמרינן לעיל אם יש שם פס ארבעה מתיר פירצה עד עשר אלמא פירצת מבוי מצידו בעשר: התם דאיכא גידודי. שנשתייר מן הכותל ביסוד ג' או ד' טפחים גובה על כל פני הפירצה שאינה נוחה לעבור בה: הכא. דאסרנא אנא בדליכא גידודי גידוד לשון שפה: רה''ר. משמע רחב שש עשרה אמה ועיר שמצויין בה ששים ריבוא ואין בה חומה (או) שהיה רה''ר שלה מכוון משער לשער שיהא מפולש דומה לדגלי מדבר: צורת הפתח מכאן. בראשו אחד: ולחי וקורה. בסוף העיר: יתר על כן. לעיל מיניה איירי בבונה עלייה מבית לבית שבשני צידי רה''ר וכן גשרים המפולשין לרה''ר דשרי ר' יהודה לטלטולי תותיה משום פי תקרה יורד וסותם בפרק כל גגות העיר וקאמר בברייתא יתר על כן אפילו היכא דליכא פי תקרה (רש"י)

 תוספות  אחת והא אי אפשר לצמצם התם נמי הואיל ולאו אדעתייהו לבא בבת אחת הוי כבידי שמים וי''ל הואיל ואי אפשר לצמצם אלא ע''י טורח גדול לא הטריחו לצמצם ולמדוד בספק דבריהם וכן משמע מלשון הקונטרס דפי' דרוב בני אדם אין יכולים לצמצם והוי ספק צמצם ואסור או לא צמצם ומותר וה''ר שמעיה פי' דמצי למימר דבידי אדם נמי אי אפשר לצמצם והא דפרוץ כעומד מותר משום דהוי כעין ספק ספיקא שמא עומד מרובה ואפי' כי לא נפיש ושוו כי הדדי מותר והשתא שפיר קרי ליה ספק דבריהם אך קשה מאי איריא ספק דבריהם אפי' בדאורייתא נמי שרי כיון דההיתר קרוב מן האיסור דמטעם זה בעי למישרי בשחיטה במחצה על מחצה וי''ל דהא דשרי הכא אי פרוץ נפיש היינו בח' אמות מצומצמות אבל שמא יש מעט יותר ואפי' אי פרוץ נפיש איכא ד' אמות ולכך לא שרי אלא בספק דבריהם ואם תאמר דבפרק ב' דבכורות (ד' יז:) אמר נמצא מכוון בין שתי עיירות לרבנן יביאו עגלה אחת ויתנו והשתא כל אחת תביא עגלה לעצמה דשמא קרובה היא ואפי' מצומצמות הא אמר הקרובה אפילו קרובות וי''ל דממה נפשך סגי באחת אם רחוקה היא פטורה ואי קרובה היא יוצאה בשל תנאי מאי אמרת דילמא מצומצמות היא זה אינו מצוי: מצידו בעשר מראשו בארבעה. עשר אין פירושו כארבע' דעשר כשל מטה וארבעה כשל מעלה: דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. מיהו אם עשא' כעין פתח במזוזות ומשקוף הוי שפיר פתח כדאמר לעיל (ד' ה.) דפתח ליה בקרן זוית: אחד זה ואחד זה בד'. אם נפרץ בקרן זוית אבל אם נפרץ מראשו בלא קרן זוית לא הוי בד' דלא פליג אדרב יהודה דאמר לקמן (ד' י:) מבוי שהוא רחב ט''ו אמות מרחיק ב' אמות ועושה פס ג' אמות והשתא הוי פירצה ב' אמות ומצידו דהוי בד' היינו משום דקא ממעט בהילוכא אבל כשהפירצה בראשו לא ממעט בהילוכא דלא שבקי פתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא: רב אמר תורתו כמפולש. פי' בקונטרס דצריך לעשות צורת הפתח בעקמומיתו דפילוש מה שמפולש לחבירו הוי כמפולש לרה''ר ולשני פתחים לצד רה''ר יעשו לחי או קורה לכל אחד ובמילתא דשמואל נמי דאמר תורתו כסתום פי' בשם רבו הזקן תורת מבוי סתום צריך לעשות בעקמומיתו דהיינו לחי מיהו שם פי' פירוש אחר תורתו כסתום ואין צריך בעקמומיתו כלום והלשון דחקו דכיון דתורתו כסתום מה צריך לעשות בעקמומיתו וכפירושו משמע מדקאמר בסמוך אי ביתר מעשר בהא לימא שמואל תורתו כסתום משמע דלרב אתי שפיר ואי תורתו כמפולש קאי אפתחים דהיינו שצריך לעשות צורת הפתח באחד הפתחים ובשני לחי ולא בעקמומיתו א''כ לרב נמי קשה דאיך יועיל לחי מצד אחד או אפי' צורת הפתח ביותר מעשר הא אית ליה לרב אע''פ שיש לו צורת הפתח צריך למעט אבל אי אעקמומיתו קאי כדפירש רש''י אתי שפיר לרב דסגי בצורת הפתח אפי' ביותר מי' הואיל ופתחי מבוי הפתוחים לרה''ר לא הוו יותר מעשר. דהא צ''ה מהני מן התורה אפילו לרב ביותר מי' כדאמרינן לקמן (ד' יא.) גבי כלאים [ומיהו יש לדחות דהוי נמי מצי פריך לרב אלא דמקשה אליבא דשמואל טפי בפשיטות] ועוד יש ראיה מההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא כו' ואצרכוה דלתות ופירש''י עקום כמין ח' וצריך ב' דלתות לשני עקמומית דאי לאו הכי די בדלת אחת ומיהו ר''ח גריס ואצרכוה דלת וכן כתוב ברוב ספרים ואפילו גרסינן דלתות איכא למימר דמפולש גמור הוה ועקום באמצע כזה ופתוח בשלשה פתחים לרה''ר דממה נפשך צריך לעשות דלתות וגבי מבוי העשוי כנדל (לקמן ד' ח:) משמע נמי כפירוש הקונטרס דקאמר אלא עושה צ''ה לכולהו פי' לצד מבוי הגדול ואידך גיסא משתרי בלחי וקורה היינו לצד רה''ר וזה כפי' הקונט' אבל אי קאי הא דקאמר עושה צ''ה לכולהו היינו לצד רה''ר ואידך גיסא קאי אפתח מבוי גדול אז לשון אידך גיסא לא אתי שפיר ואין לתמוה למה יהיה מבוי עקום חמור ממפולש גמור דסגי בצ''ה ולחי אחד דבעינן שיראה צ''ה כל בני המבוי: כיצד מערבין דרך רה''ר. פ''ה רה''ר רחב י''ו אמות ומפולש משני צדדים משער לשער ומצויין בה ששים רבוא וכן יש בה''ג דבעינן דריסת ס' רבוא וקשה לר''ת דבשבת בפ' הזורק (ד' צח.) אמר דעגלות הוו תחתיהן וביניהן רה''ר ותחתיהן לא היו ס' רבוא ואומר ר''י דמ''מ דרכן היה לצאת ולבא באותו דרך ועוד הקשה דבדגלי מדבר הוו טף ונשים לאין מספר וכן קשה מערב רב ויש לומר דלא גמרי' ממשכן אלא מילתא דכתיבא במספרם: ולחי וקורה מכאן. אף על גב דלחי לא מהני ביותר מעשרה יעשה לחי רחב עד שיתמעט האויר מעשרה: יתר על כן אמר ר' יהודה. פירש הקונטרס לעיל מיניה איירי בבונה עלייה כו' דשרי ר' יהודה לטלטל תחתיה משום פי תקרה יורד וסותם וקאמר בברייתא יתר על כן אמר ר' יהודה אע''ג דליכא פי תקרה שרי ר' יהודה הואיל ואיכא ב' מחיצות מעלייתא והכי משמע בהדיא בתוספתא [במכילתין פ''ז] דאהא קאי יתר על כן: (תוספות)

 רשב"א  מבוי שנפרץ בצדו בעשר מראשו בארבעה. האי ארבעה אינן כעשר, דעשר פירושו עשר כלמטה, וארבעה פירושו ארבעה כלמעלה, אלא דהאי כדיניה והאי כדיניה. וארבעה ועשר דאמרינן הכא דצריך תיקון ואין קורת המבוי מתירתן, לא סגי להו באותה פרצה בלחי או בקורה אחרת שאין קורה מתרת את הפרצה, אלא צריכין צורת פתח. והיינו דכי אתא רב נחמן למידק ממבוי עקום לא דייק לה אלא מדרב בלחוד דמצריך ליה צורת פתח כמפולש ולא דייק לה מכולי עלמא, דהא שמואל לחי מיהא בעי לעקמימותו וכפי פירושו האחר של רש"י ז"ל. אמר רב הונא בריה דרב יהושע כגון שנפרץ בקרן זוית דפתחא בקרן זוית לא עבדי אנשי. כגון זה:{ציור} שהפרצה אוכלת שני ראשי הכותלים קרן כותל מזרחי וקרן כותל דרומי. וא"ת ומאי שנא מדרב אמי ורב אסי דאמרי לעיל (ה, א) מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו אם אין שם פס ארבעה פחות משלשה מתיר שלשה אינו מתיר, והכא נמי כיון דנפרץ קרן הזוית היאך הוא מתיר פרצת שלשה. לא היא, דהתם הוא שנפרץ מצדו במקום הנחת הקורה והלכך כל שלא נשאר שם פס ארבעה כשיעור מבוי לאו כלום הוא, דבעינן הנחה על גבי מבוי וליכא, כגון זה: {ציור} אבל כאן ששני ראשי הקורה ע"ג כותל המבוי, כגון זה: {ציור} אף על פי שנפרץ בקרן אם אין הפרצה ארבעה אין בכך כלום. ונראה שרב אלפסי ז"ל פירש לקמן (יא, ב) בשם רב האי גאון ז"ל בקרן זוית שאינו אוכל שתי הקרנות אלא שהוא בסוף זוית הכותל כגון זה: ואינו מחוור. וכן כתב הראב"ד ז"ל דמדקאמר דמצדו בעשר לא חלקנו בין סוף הכותל לאמצע הכותל. ועוד כתב הראב"ד ז"ל דלא אמרו דפתחא דבקרן זוית לא הויא פתח אלא בשאין צורת פתח, כגון פרצה זו שאף על פי שאין לה עשר דבעלמא נידון משום פתח, הכא דבקרן זוית כיון שאין דרכן של בני אדם לעשות פתח בקרן זוית לא נדון זה כפתח, אבל בשעשה לו צורת פתח ודאי פתח הוי, והיינו דרב יוסף דאמר לעיל (ה, א) הב"ע דפתח ליה בקרן זוית, וזה נכון. ועוד נ"ל להביא ראיה לפירוש הראשון דפתחא בקרן זוית כשאוכל הפתח משתי הקרנות, מדתנן בפרק כל גגות (להלן צד, א) חצר שנפרצה משתי רוחותיה וכו', ואמרינן עלה בגמרא במאי עסקינן, אילימא בעשר אפילו משתי רוחות, אי ביתר מעשר אפילו ברוח אחת נמי, ואוקימנא לעולם בעשר וכגון שנפרץ בקרן זוית דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, כלומר: ושתי רוחותיה דקתני היינו שנפרץ בקרן זוית שאוכלת הפרצה מב' רוחותיה, וזה מבואר וכן נמי בהא דרב יוסף דלעיל דאמר הכא במאי עסקינן דפתח ליה בקרן זוית, ואף על גב דהתם בעושה לו צורת פתח מכל מקום בקרן זוית דקאמר (היו) [היינו] שאוכל בקרן ב' הכתלים. כגון שנפרץ בקרן זוית. דסבירא ליה דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. [וקשה] א"כ פרצה היא ואפילו שלשה דנפקא ליה מתורת לבוד לא תתיר דאין קורה מתרת את הפרצה. וי"ל כיון דבעלמא לא הוי מקום חשוב בפחות מארבעה לא החמירו עליו כל כך להצריכו שם צורת פתח כיון דאיכא קורת מבוי מעליא. מבוי עקום רב אמר תורתו כמפולש. צורתו כך הוא: {ציור}שהוא כמין ד' פירש רש"י ז"ל: שצריך לעקמימותו צורת פתח לפי שהוא מפולש בעקמימותו לחבירו וכאילו מפולש לרשות הרבים וצריך לחי או קורה לשני ראשיו היוצאים לרשות הרבים כזה: {ציור} ולפי פירושו חמור ממפולש דאילו מפולש גמור כגון זה: {ציור} עושה צורת פתח מראש המבוי סמוך לרשות הרבים ולחי או קורה מן הצד האחר, וכאן צריך צורת פתח ושני לחיין. ותימה הוא למה החמירו עליו ממפולש בעלמא וכי עקמימותו מוסיף עליו איסור ממפולש גמור, השתא שמואל עביד ליה כסתום ורב עביד ליה יותר ממפולש דעלמא. ויש מביאים (תוד"ה רב) ראיה לפירש"י ז"ל מדאמרינן לקמן (ח, א) מבוי העשוי כנדל אמר אביי עושה צורת פתח לגדול ואינך כולהו משתרו בלחי וקורה, א"ל רבא כמאן כשמואל דאמר תורתו כסתום וכו', אלא אמר רבא עושה צורת פתח לכולהו מחד גיסא ואידך גיסא משתרו בלחי וקורה. ולפי פירושו של רש"י ז"ל אתי שפיר דעביד צורת פתח לכל המבואות הקטנים לצד ראשן הפתוח למבוי הגדול דהיינו עקמימותו, ולאידך גיסא כלומר הפתוח לרשות הרבים עושה לחי או קורה, וכן עושה לחי לראש המבוי הגדול דלא סגיא דלאו הכי, דנמצא עכשיו לכל מבוי ומבוי עקום שבהם צורת פתח בעקמימותו ולחי מכאן ומכאן לשני ראשיו כדברי רש"י ז"ל. ואי אפשר לפרש עושה [צורת] פתח לכולהו מחד גיסא דהיינו הפתוח לרשות הרבים ואידך גיסא דהיינו ראש המבוי הגדול לחי או קורה, משום דלא הוי קרי ליה אידך גיסא, דכיון דקאמר מחד גיסא אידך גיסא משמע הצד השני ממש של כל אחד ואחד מן המבואות הקטנים. ומסתברא לי דאפילו לרב אינו חמור ממפולש דעלמא ואינו צריך בעקמימותו כלום, אלא עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. ושמואל נמי דאמר תורתו כסתום כסתום ממש עביד ליה ואינו צריך לעקמימותו כלום, אלא עושה לחי וקורה מכאן ולחי וקורה מכאן לשני ראשי המבואות. וכן נראה לי מן הירושלמי (בפרקין ה"א) דגרסינן התם: מבוי שהוא עקום ומפולש, ר' יוחנן אמר נותן לחי וקורה מכאן ועושה צורת פתח מכאן, ר' שמעון בן לקיש אומר נותן לחי או קורה ומתיר, על דעתיה דר' שמעון בן לקיש בקשו לעשות להן תקנה אלו משתמשין עד מקום הכותל ואלו משתמשין עד מקום הכותל, ולא נמצא שתי רשויות משתמשין ברשות אחת, אלא אלו משתמשין דרך עקמימיות ואלו משתמשין דרך עקמימיות, ולא נמצאו שתי רשויות משתמשין [ברשות] שהיא אסורה להן, רב ושמואל רב כר' יוחנן ושמואל כריש לקיש ע"כ. אלמא לר' יוחנן אינו צריך אלא לחי מכאן וצורת פתח מכאן אבל שני לחיים לשני ראשיו לא. ומדר' שמעון בן לקיש נמי שמעינן דאינו עושה לחי בעקמימותו, מדקאמר אלו משתמשין עד מקום הכותל ואלו משתמשין עד מקום הכותל, ואלו העמידו שם לחי אי אפשר להם להשתמש אלא עד הלחי, ונמצא אחד מן המבואות משתכר אותו קרן עד הכותל והשני מפסיד מן הלחי ולהלן, וכבר העמידו רב ושמואל בפלוגתא דר' יוחנן (ונ"ל) [ור"ל. וק"ל] מדאמרינן לקמן (ח, א) בההוא מבוי עקום דהוה בסורא, כרוך בודיא ואותבוה ביה בעקמימותיה, ואמרינן כמאן כשמואל, דמשמע מינה דרב ושמואל בעקמימותיה הוא. לא היא, דלא גרסינן התם אותבוה בעקמימותיה אלא אותבוה בשיפתיה. וכן גרס ר"ח ז"ל ועיקר. ואף לפי אותה גירסא דחק רש"י ז"ל ופירשה (שם ד"ה ואותיבו), אלא שלא נתחוור לי פירושו. וההיא דמבוי העשוי כנדל נראה לי דהכי קאמר: עושה צורת פתח לכל המבואות העקומין דמחד גיסא, ולאידך גיסא כלומר: למבוי המתעקם כנגדו לחי או קורה כגון זה: {ציור} שהמבוי הזה עשוי כנדל הוא שאין המבואות הקטנים מכוונים זה כנגד זה, שאם כן לכולי עלמא אי אפשר שלא לעשות לכל המבואות הקטנים צורת פתח מחד גיסא ואפילו לשמואל שהרי כל המבואות הקטנים מפולשין ממש לרשות הרבים, אלא פתח מבוי זה כנגד סתימתו של זה כרגלי הנדל הזה שאין רגליו שמשני צדדיו מכוונים זה כנגד זה אלא כמין סגול, ולפיכך מבוי זה עקמימותיו רבים כמין ד' [כמין ל'] וכמין ח'. ולפיכך כשתעשה צורת הפתח לראש המבוי הגדול וכן לכל המבואות הקטנים מצד אחד או מן הימין או מן השמאל ומן הצד האחר יעשה לחי או קורה כצורה שציירנו, דנמצא עכשיו עקמימות הנעשה כמין ד' שיש לו צורת פתח לראשו האחד היוצא לרה"ר דהיינו ראש המבוי הגדול וכמין לחי לפחות לכל שארי פתחי המבואות הקטנים לצד החיצון היוצא לרה"ר. וכן לעקמימותיו העשויין כמין (ד') [ל'] לכולן צורת פתח ולחי. אבל לעקמימיותיו העשויין כמין ח' שמצד האחד אין צריך פתח, לפי שאין מבוי עקום כמין ח' כמפולש ואפילו לרב, דכיון דשני ראשין יוצאין לרשות אחד כגון זה: אין דרך בני אדם לסבב המבוי מתוכו כדי לצאת אל הרשות הסמוך אל ראש השני אלא הולך הוא מבחוץ דרך ישר מפתח המבוי לראש השני ולמה יסובב. אבל כשהוא פתוח לשתי רשויות הוא צריך לסבב ועל כן נראה כמפולש מפני שהעוברין [ושבים] עוברין בתוכו משער לשער, וכן נראה לקמן (י, ב) גבי מבוי רחב עשרים. וכן פירשו שם בתוס' (ד"ה עושה) משום ר' יצחק ב"ר אברהם ז"ל. ואי קשיא לך הא דאמרינן בסמוך (ח, ב) ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא וכו' ואצרכוה דלתות, דמשמע שהיה עקום כמין ח' ולפיכך הצריכוהו שתי דלתות דהיינו לשתי עקמימיותיו כגון זה: וכפי' רש"י ז"ל מדקאמר אצרכוה דלתות דמשמע שתים. לא היא [דההיא נמי מבוי עקום כמין (גמל) [גא"ם] היא, כי הא דרב ושמואל ולא אצריכוהו אלא דלת אחת], ואצרכוה תורת דלתות קאמר ולאפוקי מדשמואל דאמר דלא צריך דלת כלל ולא צורת פתח ולאפוקי מדרב דאפילו במפולש גמור אינו מצריך דלת אלא צורת פתח לבד, ולא שיהא צריך שתי דלתות אלא דלת אחת כמו שאמרנו. ועוד שר"ח ז"ל גריס ואצרכוהו דלת וגירסתו נכונה. ורב הונא אע"ג דלא בקעי בה רבים מאי שנא מדרב אמי ורב אסי. דעד השתא דהוה ס"ד דאפילו רב הונא לא קאמר אלא בדבקעי ביה רבים דוקא איכא למימר דמוקי לה לדרב אמי ורב אסי בדלא בקעי בי' רבים, שבני המבוי מעכבין ומראין עצמן שרוצין לבנות ולסתום אותה פרצה. אבל השתא דאמרינן דאפילו בדלא בקעי ביה רבים קאמר רב הונא אם כן על כרחך פליגא דרב אמי ורב אסי, דאי לא דרב אמי ורב אסי במאי מוקי לה. ואוקימנא בדאיתא בה גדודי, דכיון דאית בה גדודי שמעכבין הילוך הרבים אין זה כמפולש. ואנן לענין פסק הלכה קיימא לן כרב חנן בר רבא, חדא דאיהו אמרה משמיה דרב ממש, ועוד דקאי רב הונא בריה דרב יהושע כוותיה וכדאמרינן לעיל בסמוך (ה, ב) קסבר רב הונא בריה דרב יהושע מבוי נמי פרצתו בעשר. והלכך כל שאין רשות הרבים בוקעין בו פרצתו בעשר אבל כשהרבים בוקעין בו אפילו לרב חנן בריה דרבא צריך צורת פתח. ואם יש לו גדודי לכולי עלמא אינו צריך דהיינו דרב אמי ורב אסי ואפילו אליבא דרב הונא. כיצד מערבין רשות הרבים. פירש רש"י ז"ל: רשות הרבים משמע שש עשרה אמה, לפי שאין נקרא [רשות הרבים] אלא א"כ רחב שש עשרה אמה כדילפינן לה בפרק הזורק (שבת צח, א) מעגלות. ובודאי דשמעתין הכי משמע דברשות הרבים גמורה קאמר השתא, מדאוקימנא לה במסקנא במבואות המפולשין משמע דהשתא ברשות הרבים גמורה של שש עשרה אמה הוה (ק)משמע לן. ועוד מדאקשינן עלה מדר' יוחנן דירושלם, וירושלם רשות הרבים גמורה היא ורחובותיה רחבות שש עשרה אמה. אלא דאיכא למידק דאם איתא היכי קאמרינן דתסגי ליה בצורת פתח ולחי אי נמי בדלת ולחי, והא תנן (לעיל ב, א) הרחב מעשר ימעט. ועוד דמייתינן עלה ההיא דר' יהודה ורבנן, וההיא לאו ברחב שש עשרה היא דר' יהודה לא שרי אלא בי"ג ושליש כפסי ביראות וכדאמרינן לקמן (י, א). ולפיכך פירשו בתוס' דהכא ברשות הרבים שאינו רחב יתר מעשר היא שנויה, ואפילו הם רשות הרבים גמורה כסרטיא או פלטיא מכאן ומכאן ואורך המבוי לארכן שהרבים נכנסין בו מכאן ויוצאין בו בזו ביושר אלא שצריכין להתעקם קצת כגון זה: ובכי הא אף על פי שבאמצע מתקצר וחוזר לפחות משש עשרה אין בכך כלום ורשות הרבים גמורה היא כאלו יש בו שש עשרה אמה. וכי אוקימנא לה במסקנא במבואות המפולשין לרשות הרבים, וכן הא דאמרינן לקמן (ז, א) מחלוקת בסרטיא מכאן וסרטיא מכאן ופלטיא מכאן ופלטיא מכאן, דאלמא אע"פ שהוא מפולש בשני ראשיו לרשות הרבים אינו נדון משום רשות הרבים, התם בשאורך המבוי לרוחב רשות הרבים שהנכנסין מן הרשות למבוי צריכין להתעקם ולהכנס ואינן נכנסין בו ביושר ולפיכך נראה המבוי כרשות אחרת ואינו מן רשות הרבים וצורתו כגון זה: ומכל מקום אין לדחות פירושו של רש"י ז"ל, דאי משום דקתני במתני' הרחב מעשר ימעט, י"ל דהכא נמי בשמתקצר הרשות בראשו וחוזר עד כדי עשר. וההיא דר' יהודה דמייתי עלה, י"ל דמכל שכן קא פריך מינה, דאפילו ברשות שאינו רחב אלא שלש עשרה אמה ושליש קאמרי רבנן שאין מערבין רשות הרבים בכך. ועוד יש לי לומר בזו דעדיין לא שמענו לה להא דאמרינן לקמן (י, א) דר' יהודה לא קאמר אלא בי"ג ושליש, ואפילו לקמן נמי לאו בדוקא קאמרינן לה, דרב אחי הוא דסבר למימר הכין קמיה דרב אשי ורב אשי קא דחי ליה דלא, ואביי נמי בריש מכלתין (ב, ב) משמע דלא סבירא ליה הכין וכדכתיבנא לעיל (שם בד"ה ודברי רש"י). ואפשר דלפי פירושו של רש"י ז"ל אפילו בשאורך המבוי יוצא לאורך רשות הרבים לא יהא נדון משום רשות הרבים עד שיהא בו ממש שש עשרה אמה, וההיא דפלטיא מכאן ופלטיא מכאן בכל ענין היא, וכן כי אוקימנא במבואות המפולשין לרשות הרבים. (רשב"א)


דף ו - ב

מי שהיו לו שני בתים משני צידי רה''ר עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע אמרו לו אין מערבין רשות הרבים בכך וכי תימא בכך הוא דלא מיערבא הא בדלתות מיערבא והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ירושלים אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים ואמר עולא הני אבולי דמחוזא אילמלא דלתותיהן ננעלות חייבין עליהן משום רה''ר אמר רב יהודה הכי קאמר כיצד מערבין מבואות המפולשין לרשות הרבים עושה צורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן איתמר רב אמר הילכתא כתנא קמא ושמואל אמר הלכה כחנניה איבעיא להו לחנניה אליבא דבית הלל צריך לנעול או אין צריך לנעול ת''ש דאמר רב יהודה אמר שמואל אינו צריך לנעול וכן א''ר מתנה אמר שמואל אינו צריך לנעול איכא דאמרי אמר רב מתנה בדידי הוה עובדא ואמר לי שמואל אין צריך לנעול בעו מיניה מרב ענן צריך לנעול או אין צריך לנעול אמר להו תא חזי הני אבולי דנהרדעא דטימן עד פלגייהו בעפרא ועייל ונפיק מר שמואל ולא אמר להו ולא מידי אמר רב כהנא הנך מגופות הואי כי אתא רב נחמן אמר פניוה לעפרייהו לימא קסבר רב נחמן צריך לנעול לא כיון דראויות לנעול אע''פ שאין ננעלות ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא רמי עליה חומריה דרב וחומריה דשמואל ואצרכוהו דלתות חומריה דרב דאמר תורתו כמפולש והאמר רב הלכה כת''ק כשמואל דאמר הלכה כחנניה והאמר שמואל תורתו כסתום כרב דאמר תורתו כמפולש ומי עבדינן כתרי חומרי והא תניא לעולם הלכה כבית הלל והרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה כדברי בית הלל עושה מקולי ב''ש ומקולי ב''ה רשע מחומרי ב''ש ומחומרי ב''ה עליו הכתוב אומר ב''ש ומחומרי ב''ה עליו הכתוב אומר {קהלת ב-יד} הכסיל בחשך הולך אלא אי כב''ש כקוליהון וכחומריהון אי כב''ה כקוליהון וכחומריהון הא גופא קשיא אמרת לעולם הלכה כב''ה והדר אמרת הרוצה לעשות כדברי ב''ש עושה ל''ק כאן קודם בת קול כאן לאחר ב''ק ואיבעית אימא הא והא לאחר בת קול

 רש"י  הואיל ואיכא שתי מחיצות מעלייתא מחיצת הבית מכאן ומחיצת בית השני מכאן סגי בתקנתא פורתא: לחי מכאן. אצל פאת הבית האחד: ולחי מכאן. אצל פאת השני לאותו בית עצמו והויא סתימה לשני ראשי רה''ר ומותר לטלטל מבית לבית: ירושלים. רשות הרבים שלה מכוון משער לשער ומפולש ויש בה דריסת ששים ריבוא ורחב שש עשרה אמה ואילמלא שנועלין דלתותיה בכל לילה חייבין עליה בשבת משום רה''ר אבל נעילת דלתות משויא לה כחצר של רבים ומערבין את כולה וכל זמן שלא עירבו הויא כרמלית ולא מיחייבי עלה והכי נמי אמרינן בפרק בתרא (ד' קא.) דירושלים כרמלית היא: אבולי דמחוזא. שערי העיר מכוונים זה כנגד זה והיו בה ששים ריבוא: חייבין עליה כו'. אלמא נעילת דלתות בעינן בכל לילה והכא קתני עושה דלת מכאן ולחי וקורה מכאן לבית הלל: צריך לנעול. אותו דלת יחיד: אבולי דנהרדעא. ראשי מבואות מפולשין לרשות הרבים הוו: דטימן עד פלגייהו בעפרא. סתומות עד חציין בעפר ואין אדם יכול לנועלן מפני העפר. טיימן כמו טמונין פלשתאי (בראשית כו): מגופות היו. לא היו כולן פתוחות אלא סגורות ופתוחות במקצת. מגופות כמו הגפת דלתות (ערכין ד' יא:): מבוי עקום. שני פתחיו מפולשין לרה''ר אחת כגון זה: ואצרכוהו דלתות. בשני עקמומיתו: תורתו כמפולש. וכאן שני פילושין דרה''ר יש: הלכה כת''ק. דלא בעי דלת אלא צ''ה: בת קול. לקמן בפירקין (ד' יג:) שיצאה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל: (רש"י)

 תוספות  מי שיש לו שני בתים כו'. פי' שתי חצירות דאין מבוי ניתר בלחי עד שיהו חצירות פתוחות לתוכו ובתוספתא גרסי' בהדיא ב' חצירות: וכי תימא בכך הוא דלא מיערבא כו'. משמע דמסיק דאפי' בדלתות לא מיערבא ואם כן איירי ברה''ר גמורה רוחב ט''ז אמות וקשה דלקמן בפירקין (ד' י.) אמרינן דלכל היותר לא התיר ר' יהודה אלא עד י''ג אמה ושליש וי''ל דמעיקרא ס''ד ודאי דמיירי ר' יהודה ברוחב ט''ז אמה אבל לפי המסקנא דמשני כיצד מערבין מבואות המפולשות הכי נמי ההיא דיתר על כן איירי במבוי המפולש ואין רוחב ט''ז ובכך הוא דלא מיערבא הא בדלתות מיערבא ולא קשה מירושלים דהוי רוחב ט''ז אמה ועי''ל דמעיקרא נמי ידע שפיר דלא התיר ר' יהודה אלא עד י''ג אמה ושליש ומ''מ הוי רה''ר גמורה כגון שרשות הרבים אחת משני צידי המבוי רוחב ט''ז אמות ואורך רה''ר מהלכין דרך מבוי דהשתא אפי' במבוי דלא הוי רוחב ט''ז אמות הוי רה''ר גמורה כיון דבשני צידי המבוי הוי רוחב ט''ז אמה כמו בין העמודים דאמר פ''ק דשבת (ד' ז.) דהוי רה''ר אע''ג דלא הוי ט''ז אמה אפי' למ''ד התם בין העמודים נידון ככרמלית היינו משום דעמודים הן זה שלא כנגד זה ולא ניחא תשמישתיה ולא דמי למבואות המפולשות דהתם רה''ר אינה עוברת במבוי אלא ששני רה''ר עוברות אצל הפתחים וצ''ל לפי זה אע''ג דלר' יהודה לחי וקורה מהני מדרבנן לי''ג ולרוחב י''ו לא מהני מודה הוא דמדאורייתא אין חילוק בין י''ג לי''ו וקסבר ב' מחיצות דאוריתא ולכך פריך מירושלים אע''ג דרחבה י''ו אמה כיון דחייבין עליה משום רשות הרבים מדאורייתא הוא הדין ברחבה י''ג דמדאורייתא אין חילוק ואם תאמר כיון דאית ליה לרבי יהודה שתי מחיצות דאורייתא אמאי איצטריך למיתני בברייתא פרק קמא דשבת (ד' ו.) זו היא רשות היחיד גמורה אחריץ עמוק עשרה טפחים ורוחב ד' כו' למעוטי דרבי יהודה דיתר על כן הא מדקתני ברישא איזהו רשות הרבים סרטיא ופלטיא ומבואות המפולשות שמעינן שפיר למעוטי דרבי יהודה דלדידיה מבואות המפולשות לא הוו רה''ר הואיל ואיכא ב' מחיצות ויש לומר דאי מרישא ה''א דטעמא דר' יהודה לאו משום שתי מחיצות אלא משום דקסבר לחי וקורה משום מחיצה דאיכא מאן דסבר הכי בפירקין להכי איצטריך זו היא רשות היחיד גמורה למעוטי דרבי יהודה דלא הוי רשות היחיד דלחי וקורה לא חשיבי מחיצה: והאמר רבה כו'. פ''ה דפריך אמאי דשרינן לחי וקורה מצד אחד ומדמצריך לנעילת דלת אינו נראה לו שהיה מקשה לו דאיכא לאוקומא נמי בננעלת ואם תאמר כיון דיש לו ב' מחיצות ושלישית בננעלת הוי ג' מחיצות ולקמן אמר דלכל היותר לב''ה שלש מחיצות דאורייתא ויש לומר לפירושו דהיינו דווקא היכא דאיכא ג' מחיצות גמורות הוו דאורייתא אבל הכא דשלישית ע''י דלת רביעית נמי צריך דלת ולר''י נראה דפריך משום דמשמע ליה דב''ה לא בעי נעילה וכן אמר בסמוך דבברייתא לא מפרש בדברי ב''ה נעילה כמו בדברי ב''ש וא''ת והיכי פריך מר' יוחנן דאמר בפרק ב' דהוי אליבא דרבי יהודה דאמר אתו רבים ומבטלי מחיצתא ופליגי עליה התם רבנן ויש לומר דפריך כי היכי דלר' יהודה בשם ד' מחיצות דלא חשיבי ליה מצריך נעילה הכי נמי ב' מחיצות דלא חשיבי לרבנן יהיה צריך נעילה וכן משמע בפרק שני (ד' כב.) דשתי מחיצות לרבנן כשם ד' מחיצות לרבי יהודה: ומי עבדינן כתרי חומרי. ואם תאמר ומאי סלקא דעתך השתא כיון דלא סתרו אהדדי וכי משום דהלכתא כוותיה בחד דוכתא יהא הלכה כמותו בכל מקום ובכמה מקומות קיימא לן כמר בהא וכמר בהא ויש לומר דלא דמי דהאי מבוי שרי בצ''ה לכולי עלמא וליכא מאן דמצריך דלתות: כאן לאחר בת קול. ואם תאמר מאי שנא דלא קיימא לן כבת קול דרבי אליעזר דהזהב (ב''מ ד' נט:) ויש לומר דהתם לא יצאה אלא לכבודו כדמוכח התם ועוד דהתם היתה כנגד רבים והתורה אמרה אחרי רבים להטות אבל הכא אדרבה בית הלל הוו רובא ולא הוצרכו בת קול אלא משום דבית שמאי הוו חריפי טפי ואם תאמר אם כן מאי קאמר ר' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול הלא לא אמר רבי יהושע אלא אבת קול דר''א וי''ל דלא בשמים היא משמע דאין להשגיח כלל בשום בת קול: (תוספות)

 רשב"א  הא בדלתות מיערבא והא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ירושלם אלמלא דלתותיה נעולות בלילה וכו'. איכא למידק דהא ודאי משמע דלחנניא קא פריך דאמר דלב"ה צריך דלת מכאן ולחי וקורה מכאן, דאי לת"ק מאי קאמר הא בדלתות מיערבא, דהא אפילו לכשתמצא לומר דבדלתות מיערבא, מכל מקום קשיא לת"ק דאמר דלא בעי דלתות אלא בצורת פתח בלחוד סגי ליה, אלא ודאי לחנניא קא פריך, וכיון שכן מאי קא פריך דדלמא חנניא נמי נעילת דלת בעי דהא בעיא לקמן אם צריך לנעול או אין צריך לנעול. וי"ל דמקשה הוה שמיע ליה מסקנא דשמעתין דאין צריך לנעול וקושטא דמלתא הכין הוא ואמסקנא קא סמיך, ומשום מסקנא הוא דאוקימנא לה במבואות המפולשין לרשות הרבים אליבא דחנניא וכל שכן לת"ק דלא מצריך אפילו דלתות. וכי תימא בכך הוא דלא מיערבא הא בדלתות מיערבא והא אמר רבה בר חנה וכו'. פירוש: וכיון דלא נפיק מתורת רשות הרבים אלא בדלתות ננעלות אי אפשר להתערב, דאין עירוב עושה אותו רה"ר ואין עירוב עושה אותו רשות היחיד וכדאמרינן לקמן (יב, ב) גבי הכשר מבוי וכי ככר עושה אותו [רה"י או] רה"ר. ורשות הרבים דמיערבא לר' יהודה, היינו משום דסבירא ליה דשתי מחיצות גמורות רשות היחיד דאורייתא והלכך מיערבא. [והא אמר רבה בר בר חנה וכו'. קשיא לי מדקאמר וכי תימא בכך הוא דלא מערבא הא בדלתות מערבא משמע לכאורה (דהא אמרו) [דאהא דאמרו] לו קאי, כלומר: וכי תאמר יאמרו לו דלא מיערבא בכך דוקא (נמי) [נקט] (לו) [לומר] דבכך לא מיערבא הא בדלתות מודו דמערבא] והא אמר רבה בר בר חנה. קשיא לי דהא ודאי אפילו לרבנן דאמרו לו בכך הוא דלא מיערבא משום דשתי מחיצות לדידהו לאו דאורייתא, אבל בשלש מחיצות דאורייתא לא אכפת להו אם דרך הרבים מפסקת בנתים דבקיעת הרבים לדידהו לא מבטלת מחיצה, והא דר' יוחנן דבעי נעילת דלתות דלא כרבנן וכדתנן לקמן בפרק פסין (כב, א) אם היתה דרך הרבים מפסקתן יסלקוה לצדדין דברי ר' יהודה וחכ"א אינו צריך, ואמרינן עלה בגמרא ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו כאן הודיעוך כחן של מחיצות, ופרכינן כאן הודיעוך וסבירא ליה והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ירושלם אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה וכו', ומשני אלא כאן הודיעוך ולא סבירא ליה, והלכך אף כאן שיש לו צורת פתח הרי הוא כדופן שלישי ולא מבטלה להו בקיעת הרבים. ויש לי לומר דהאי וכי תימא בכך היא דלא מיערבא לאו אאמרו לו קאי אלא קושיא הוא דאקשינן, דכדרך בשלמא לר' פלוני אלא לר' פלוני מאי איכא למימר קא פריך, והכי קאמר וכי תימא בכך הוא דלא מיערבא הא בדלתות מיערבא לכולי עלמא והאמר רבה בר בר חנה ומי נימא דהא ברייתא דלא כר' יוחנן ודעולא, ואפילו לכשתמצא לומר דלא קיימא לן כר' יוחנן ניחא ליה לתרוצי לברייתא לכולי עלמא, וכל שכן אי קיימא לן כר' יוחנן כי היכי דלא תקשי ברייתא לדידן דקיימא לן כר' יוחנן, כך נראה לי. אלא ראויות לנעול אע"פ שאינן ננעלות. הרב אלפסי ז"ל פסק הלכה כרב דפסק כת"ק דלא מצריך דלתות משום דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ואע"ג דההוא מבוי דהוה בנהרדעא ואצרכוה דלתות דחשו לה לדשמואל, התם אתרא דשמואל הוה. והרב ז"ל הביא ראיה מדאמר רבא לקמן (ח, ב) גבי מבוי העשוי כנדל עושה צורת פתח לכולהו מחד גיסא, דאלמא בצורת פתח סגי כת"ק. אבל ר"ח ז"ל פסק הלכה כשמואל מדשקלי וטרי כל הני אמוראי בגמרא הכא אליביה אם צריך לנעול או אין צריך לנעול. וכן נראה כדבריו מדאמרינן לקמן לימא קסבר רב נחמן צריך לנעול לא ראויות לנעול אע"פ שאין ננעלות, ולכאורה לימא קסבר רב נחמן לטעמיה דנפשיה קאמר ולא לטעמיה דשמואל בלחוד. וההיא דרבא דמבוי (עקום) [העשוי כנדל] מסתברא לי דאינה ראיה כל כך, דדילמא צדו האחד פתוח לכרמלית הוה, דבכי הא כו"ע מודו דאינו צריך דלת כדאיתא בסמוך (ט, א). וכן פסק הרמב"ם ז"ל כחנניה דמצריך דלת וראויות לנעול אע"פ שאינן ננעלות. אלא שאני תמה במקצת דבריו שכתב שצריך שתי דלתות וז"ל שכתב בהלכות שבת פרק י"ז (ה"י): שני כותלים ברשות הרבים והעם עוברים ביניהם כיצד מכשיר ביניהם עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן ואח"כ יעשה רשות היחיד ואינו צריך לנעול הדלתות אבל הדלתות צריך שיהיו ראויות להנעל, היו משוקעות בעפר מפנה אותם ומתקנן להנעל, אבל צורת פתח או לחי וקורה אינן מועילים כלום בהכשר רשות הרבים ע"כ. הנה שהרב ז"ל סבור שלא העמידו ברייתא במבואות המפולשין לרשות הרבים אלא משום הא דר' יוחנן, הא לאו דר' יוחנן ברייתא אפילו ברשות הרבים גמורה כפשטה, ואיהו ז"ל סבור שאין הלכה כר' יוחנן אלא כר' אלעזר תלמידו דקאי כרבנן בפרק פסין (כב, א) דאמרי כאן הודיעוך כחן של מחיצות, וסבירא ליה כדאיתא לקמן בריש פרק פסין (כ, א), ואף על גב דר' אלעזר תלמיד אצל ר' יוחנן כיון דקאי כרבנן דר' יהודה כוותיה סבירא לן, והלכך אפילו רשות הרבים מערבא. ופסק נמי כחנניא דבעי דלת מכאן ולחי או קורה מכאן. אלא שאני תמה למה הוצרך דלתות דהא לחנניא בדלת מכאן ולחי וקורה מכאן סגי ליה. ושמא הרב ז"ל סבור דהא דאמרינן הא בדלתות מערבא בשתי דלתות קאמר דלת מכאן ומכאן. ואי אפשר דהא לתרוצי דחנניא הוא דאמרינן הכי ואילו כן אכתי תקשי לחנניא, דאילו לחנניא לא בעי אלא דלת מכאן ולחי וקורה מכאן, ודלתות דקאמרינן רשויות דעלמא (ודלתות דעלמא) קאמרינן, ומשום דבעי לאקשויי אדר' יוחנן דאמר ירושלם אלמלא שדלתותיה ננעלות נקט איהו נמי דלתות, וצ"ע. ועוד צריך לי עיון במה שפסק דרשות הרבים גמורה מיערבא בלא נעילת דלתות כפשטה דברייתא, דהא משמע לקמן (ז, א) דבמבואות המפולשין לרשות הרבים בלחוד פליגי, מדאמר רב יוסף משמיה דרב יהודה משמיה דרב מחלוקת בסרטיא מכאן וסרטיא מכאן וכו', דאלמא לאו ברה"ר גמורה היא מתניתא אלא במבואות המפולשין לסרטיא מכאן ומכאן. והרב אלפסי ז"ל כן פסק כר' יוחנן דרביה דר' אלעזר הוא, ומתניתא לאו ברשות הרבים גמורה, והא דרב יוסף משמיה דרב יהודה משמיה דרב נראה לי ראיה גמורה וכמו שכתבתי. ואולי מה שכתב שני כותלים ברה"ר והעם עוברים ביניהם היינו מבואות המפולשין לרשות הרבים. וכן נראה ממה שכתב בפ"א דעירובין (ה"א) מדינה שהיא מוקפת חומה גבוה עשרה טפחים שיש לה דלתות ננעלות בלילה כולה רשות היחיד היא זהו דין תורה עכ"ל דאלמא נעולות בעי כר' יוחנן. (רשב"א)


דף ז - א

ורבי יהושע היא דלא משגח בבת קול ואיבעית אימא הכי קאמר כל היכא דמשכחת תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אהדדי כעין מחלוקת ב''ש וב''ה לא ליעבד כי קוליה דמר וכי קוליה דמר ולא כחומריה דמר וכי חומריה דמר אלא או כי קוליה דמר וכחומריה עביד או כקוליה דמר וכחומריה עביד מ''מ קשיא אמר ר''נ בר יצחק כוליה כרב עבדוה דאמר רב הונא אמר רב הלכה ואין מורין כן ולרב אדא בר אהבה אמר רב דאמר הלכה ומורין כן מאי איכא למימר אמר רב שיזבי כי לא עבדינן כחומרי דבי תרי היכא דסתרי אהדדי כגון שדרה וגולגולת דתנן השדרה והגולגולת שחסרו וכמה חסרון בשדרה בש''א שתי חוליות וב''ה אומרים חוליא אחת ובגולגולת בש''א כמלא מקדח וב''ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות ואמר רב יהודה אמר שמואל וכן לענין טריפה אבל היכא דלא סתרי אהדדי עבדינן והיכא דסתרי אהדדי לא עבדינן מתיב רב משרשיא מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט ונהג בו ב' עישורין אחד כדברי ב''ש ואחד כדברי ב''ה ר' עקיבא גמריה איסתפיק ליה ולא ידע אי בית הלל בחד בשבט אמור אי בחמיסר בשבט אמור ועבד הכא לחומרא והכא לחומרא: יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר אמר רב יהודה אמר רב מחלוקת בסרטיא מכאן וסרטיא מכאן ופלטיא מכאן ופלטיא מכאן אבל סרטיא מכאן ובקעה מכאן או בקעה מכאן ובקעה מכאן עושה צורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן השתא סרטיא מכאן ובקעה מכאן עושה לו צורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן בקעה מכאן ובקעה מכאן מיבעיא הכי קאמר סרטיא מכאן ובקעה מכאן נעשה כבקעה מכאן ובקעה מכאן ומסיים בה משמיה דרב יהודה אם היה מבוי כלה לרחבה א''צ כלום אמר ליה אביי לרב יוסף הא דרב יהודה דשמואל היא

 רש"י  ורבי יהושע. בפרק הזהב בבבא מציעא (ד' נט:): ואיבעית אימא. הרוצה לעשות דקתני לאו בית שמאי ובית הלל דווקא נקט על כרחיך כב''ה בעי למיעבד אלא אפלוגתא דשאר תנאי בעלמא קאי דפליגי בעלמא בשאר מילי כגון אלו מחלוקת דבית שמאי ובית הלל כלומר כי היכי דפליגי בית שמאי ובית הלל בדברי מחלוקתן: מכל מקום. ברייתא (לא) מתרצה וקשיא לנהרדעי דעבוד כתרי חומרי: הלכה. כתנא קמא: ואין מורין כן. אלא כחנניה דבעי דלתות: דסתרן אהדדי. תרי תנאי דפליגי מר מחמיר ומר מיקל וטעמא דחומריה דמר בהאי הוי קולא בדוכתא אחריתי וטעמא דקוליה דמר בהאי הוי חומרא בדוכתא אחריתי מאן דעבד בהנך תרי דוכתי לחומרא מיקרי כסיל דהא חד טעמא הוא דהכא הוי חומרא והכא הוי קולא ואי ההוא טעמא סבירא ליה ליעביד כקוליה וכחומריה: כגון שדרה וגולגולת. של מת דאיפליגו בה דלבית שמאי לא הוי חסרון אלא בב' חוליות ואם חסרה חוליא אחת עדיין מטמא באהל וגבי טריפה נמי לא הוי חסרון וכשירה והוי טעמא דבית שמאי חומרא לגבי מת ולבית הלל דאמרי חסרון הוא הוי חומרא לגבי טריפה ומאן דעביד בטריפה כבית הלל וכבית שמאי במת הוי כסיל דהא סתרין עובדי אהדדי דהכא הוי חסרון והכא לא הוי חסרון: השדרה והגולגולת. גבי טומאת אהל במת תנן כמה חסרון בשדרה ותצא מתורת שדרה ותידון כשאר עצם כשעורה שאינו מטמא באהל: כמלא מקדח. וכדי שינטל מן החי וימות מפרש להו בבכורות בפרק שלישי: אבל היכא דלא סתרן חומרי אהדדי. כגון הכא דפליגי בתרי מילי דתליין בתרי טעמא מר מחמיר בהא עקום ומר מחמיר בהא מפולש ולא סתרן חומרי אהדדי עבדינן: שליקט אתרוג. כל האילן קרוי אתרוג: שני עישורין. שניה יוצאה ושלישית נכנסת הואי שנה שניה לשמיטה מעשר ראשון ושני והשלישית מעשר ראשון ומעשר עני: אחד כדברי בית שמאי. דאמרי באחד בשבט ראש השנה לאילן וכבר נכנסת שלישית: ואחד כדברי בית הלל. דאמרי עד חמשה עשר בו לא הוי ראש השנה ועדיין שניה היא: גמריה איסתפיק ליה. וכוליה כבית הלל עבד: מחלוקת. דמבואות המפולשין דת''ק וחנניה: סרטיא ופלטיא. שתיהן רה''ר כדאמרינן ביציאות השבת (שבת ד' ו.) איזהו רה''ר סרטיא ופלטיא סרטיא דרך הילוך בני אדם פלטיא רחוב לשווקים והיכא דשני ראשין מפולשין ברה''ר הוא דפליג חנניה ואמר בעי דלת: בקעה. כרמלית היא ואיסורא דרבנן הוא: ומסיים בה. רב יוסף משמיה דרב יהודה סתמא ולא פירש לו רב יהודה לרב יוסף ממי קבל האי סיום דאם היה סוף המבוי הזה המפולש לרה''ר כלה לרחבה ודרך הרחבה היה המבוי מפולש שנפרץ כותל הרחבה שכנגדו לרה''ר. רחבה היקף חצר שאחורי בתים קרי רחבה מוקפת ארבע מחיצות: אין צריך כלום. לתקן אותה פתיחה של צד הרחבה אלא ראש המופלש לרה''ר צריך לחי או קורה כתורת מבוי סתום ועל כרחיך בדנפרצה נמי רחבה כנגד פרצת המבוי בכותל שכנגדו לרה''ר אתא לאשמועינן ואמפולשין דלעיל קאי דאי ברחבה סתומה לגמרי פשיטא דהא סתימה מעלייתא היא והא ליכא למימר דמשום בני רחבה איצטריך לאשמועינן דלא אסרי אבני מבוי ואפילו לא עירבו עמהן דהא נמי פשיטא דרחבה לא בעיא לערובי דסתם רחבה אין בה דיורין לצאת ולבא ואין תשמישה תדיר כדאמרינן בפרק שני (ד' כה.) מאן דשרי לטלטולי מן המבוי לתוכה משום דלית בה דיורין והלכתא כוותיה דקיימא לן בכל התורה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא בר מאומצא ביעי ומזריקי ורחבה לאו דוקא נקט והוא הדין לחצר שיש בה דיורין וערבו אלא עובדא ברחבה היתה כדאמרינן לקמן עובדא הוה בדורא דרעותא כו'. כל כניסה ויציאה דבתים שבהש''ס דרך החצר הוא וחצר לפני הבתים: הא דר''י. הא דסיימת משמיה דרב יהודה ולא פירש לך ממאן גמרה כדמפרש ברישא דמילתיה משמיה דרב האי סיומא ע''כ משמואל רביה גמרה: (רש"י)

 תוספות  כגון שדרה וגולגולת. משמע דוכן לטרפה אתרוייהו קאי ואם תאמר מאי קאמרי ב''ה כדי שינטל מן החי וימות לב''ש נמי מיית בשיעורא דידהו ועוד מאי קמ''ל רב יהודה דאמר וכן לטרפה לענין גולגולת כיון דמיית בה וי''ל דרגילות הוא למות על ידי נטילה בחסרון מועט מעל ידי רקיבה וחולי וא''ת ובאלו טרפות (חולין ד' מב:) דפריך והאיכא בסג''ר ושב שמעתתא והסמ''ך הוי חסרון בשדרה ואמאי לא פריך נמי מגולגולת וי''ל דחסרון גולגולת דטריפה היינו משום דסוף הקרום של מוח ליפסק והוי בכלל י''ח טריפות אבל שדרה לא הוי משום דסוף החוט ליפסק דאפילו למטה מפרשות דליכא טרפות בפסיקת החוט איירי: . (ומיהו כמה בני אדם שניטל הרבה מעצם גולגלתם ולא ניקב הקרום וחיו וצ''ל דחסרון הגולגולת הוי עם קרום העליון ואע''ג דאיכא למ''ד דבבהמה בכה''ג בנקיבת קרום העליון טריפה היינו משום דסוף התחתון ליפסק אבל באדם אין סופו ליפסק לפי שהוא קשה וחזק באדם יותר מבהמה ולכך צריך חסרון העצם אבל למ''ד עד דאינקיב תתאה אדם ובהמה שוים דבין באדם בין בבהמה כי נפסק העצם עם הקרום סוף התחתון ליפסק). ונהג בו ב' עישורים. מפרש בירושלמי שעישר על תנאי וחללו ונתנו לעניים: בקעה מכאן ובקעה מכאן מיבעיא. ולא משמע ליה דאתא לאשמועינן דאפ''ה בעי צורת הפתח אלא אתי לאשמועינן דסגי בצורת הפתח: אם היה מבוי כלה לרחבה אינו צריך כו'. פירש רש''י דנפרצה רחבה כנגדו איירי דאל''כ מאי אשמועינן דלאשמועינן דאין רחבה אוסרת על המבוי לא איצטריך דרחבה לית בה דיורין כדאמרינן בפ' ב' (ד' כד:) גבי רחבה דהוה בפום נהרא מאן דשרי משום דלית בה דיורין והלכתא כרבינא לקולא ועוד דאין צריך כלום משמע דקאי אאיסור פילוש דאיירי ביה לכך נראה דבנפרצה כנגדו איירי והא דנקט רחבה ולא נקט חצר משום דבעי למימר אין צריך כלום אפילו לא עירבו אבל חצר דאית ביה דיורין אסור עד שיערבו דסבר נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי ופתח ובכלה לאמצע רחבה איירי ולא חשיב ליה כמפולש משום דביציאתו מן המבוי יש מקום לנטות לכאן ולכאן ולא אתי למישרי מפולש: (תוספות)

 רשב"א  אבל סרטיא מכאן ובקעה מכאן עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. תמיה לי מאי נפקא לה מיהא לרב, דהא איהו כתנא קמא סבירא ליה ואפילו בסרטיא מכאן וסרטיא מכאן עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. ומיהו למאי דאמרינן משמיה דרב דהלכה כת"ק ואין מורין כן ניחא, דקמ"ל דבסרטיא מכאן ובקעה מכאן מורין דדברי הכל היא. אבל לאידך קשיא לי, וצ"ע. ומסיים בה משמיה דרב יהודה ואם היה מבוי כלה לרחבה אינו צריך כלום. פירש רש"י ז"ל: דרחבה זו אין בה דיורין וחצר שאחורי הבתים היא ומוקפת ד' מחיצות. ועל כרחין בשנפרצה רחבה לרשות הרבים קאמר, דאי בשלא נפרצה ולאשמועינן שאין המבוי צריך תיקון מחמת הרחבה פשיטא (אלא) שרחבה אינה אוסרת את המבוי דהא אין בה דיורין וכל שאין בה דיורין אינה אוסרת, וכדאמרינן לקמן בפרק פסין (כד, ב) גבי רחבה דהוה בפום נהרא מרחבה למתא וממתא לרחבה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי מאן דשרי לית בה דיורין מאן דאסר זמנין דהוו ביה דיורין. ובכל התורה רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל (שילהי שבת), הלכך הרחבה הויא סתימא מעליא למבוי וכמבוי שראשו אחד רחב הוא. ועוד דהשתא גבי פלוגתא דמבואות המפולשין לרשות הרבים קאי וסיומא דההיא הוא, וקאתא לאשמועינן דאף ע"ג דנפרצה רחבה כנגדו לא חשבינן ליה כאילו מבוי זה נפרץ לרשות הרבים, אלא איהו לרחבה הוא דכלה ולמקום המותר לו נפרץ, והלכך אינו צריך תיקון כלל. ומש"ה קא קשיא ליה לאביי ואמר דהא דרב יהודה לאו דרב היא אלא דשמואל רביה. ואע"ג דרישא קאמר משמיה דרב על כרחך האי סיומא לאו דרב, דאי דרב קשיא דרב אדרב דאמר רב ירמיה אמר רב מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו מבוי אסור וחצר מותרת, וקס"ד השתא דטעמא דרב באיסור המבוי לאו משום שנפרץ לחצר הוא ושתהא רגל החצר אוסרתו מדנקט ונפרצה החצר כנגדו, דאי איסורא משום החצר לימא בלא נפרצה החצר כנגדו. וטעמא דאין החצר אוסרתו כדאמרינן בסמוך (ח, א) דקסבר נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי וגפופי החצר הרי הן כגפופי המבוי, אלא טעמא דמבוי משום דנפרצה חצר כנגדו והרי זה כאילו נמשך המבוי וכלה לפרצת החצר והרי זה כמפולש לרשות הרבים ודלא כרב יהודה. וא"ת ומי דחקו לאביי לומר כן לימא דאיסור מבוי משום דנפרץ במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו דקאמר משום שריותא דחצר נקט ליה וכדאמרינן במסקנא. י"ל דקס"ד דאביי דאי משום הא פשיטא דמתניתין היא (להלן כב, ב) חצר שהרבים נכנסין בה בזו ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה, דהא למסקנא (להלן ח, א) פריך לה מינה רבה בר עולא לרב ביבי בר אביי לאו משנתינו היא זו, אלא לאוסרה למבוי קאמר. וקשיא לי כיון שאין איסור המבוי משום דנפרץ לחצר במלואו אלא משום דנפרצה חצר כנגדו, א"כ נפרץ במלואו דקאמר למה לי דמשמע דאי לאו הכי אפילו מבוי שרי, והא אי אפשר לומר כן שאילו גיפופי מבוי מצלי ליה דלא לדונן משום מפולש השתא נמי נימא הכי, דהא גיפופי החצר כגיפופיו של מבוי וכאילו לא נפרץ במלואו הוא דהא על כרחך סבירא ליה לרב נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. וי"ל דקס"ד השתא דנפרץ במלואו לאו משום איסור מבוי נקט ליה דהוא הדין נמי כי לא נפרץ במלואו, אלא חדא דאית בה תרתי קמ"ל, דטעמא דנפרצה חצר כנגדו הוא דאסור ומשום מפולש הוא, הא לאו הכי שרי ואפילו כי נפרץ במלואו לחצר דנראה מבפנים ושוה מבחוץ נדון משום לחי. ואי נמי יש לי לומר דדוקא נקט נפרץ מבוי במלואו הא לאו הכי מבוי נמי שרי, דכיון דאית ליה גיפופי ממש הנראין מבפנים אינו נראה לעומדין בין מבפנים בין מבחוץ ככלה לפרצת החצר וכמפולש לרה"ר אלא הרי נראה לכל שהוא פתוח לחצר והחצר היא שנפרצה לרה"ר, וכשם שאין פרצת החצר למבוי נדון לחצר משום פרצה אלא משום פתח לגבי מבוי נמי פתח הוא ולא הוי מפולש. ואינו דומה לנפרץ במלואו, דהתם אף ע"ג דקושטא דמלתא אינו כנפרץ גמור דגיפופי חצר נדונין ליה משום לחי ולאו פילוש גמור הוא שהרי החצר שנפרץ לתוכה מותר לטלטל בכולה, אפ"ה כיון דלעומדין בפנים נראה כמפולש לרה"ר וכאילו כלה לפרצת החצר אנו מחמירין עליו לדון אותו משום מפולש. ותדע לך דהא למסקנא מפלגינן בין שנפרץ לאמצע רחבה לנפרץ בצדי רחבה, ואע"ג דבין כך ובין כך לגבי חצר ניתר באותו גיפוף לבדו שנראה לו מבחוץ וכדאמרינן לקמן (ט, א) ונימא לבוד מרוח אחת ותשתרי, אלא דכי כלה באמצע הרחבה אינו נראה כנמשך וכלה לפרצה ואף ע"ג (כ)שנפרץ במלואו וכשנפרץ בצדי רחבה נראה כנמשך וכלה לפרצה, והכא נמי דכותה וכל שכן כיון שאינו נפרץ במלואו ונראה לכל שאינו נמשך עד הפרצה אלא כלה לחצר, כנ"ל. (רשב"א)


דף ז - ב

דאי דרב קשיא דרב אדרב בתרתי דאמר רב ירמיה בר אבא אמר רב מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו חצר מותרת ומבוי אסור ואמאי ליהוי כמבוי שכלה לרחבה אמר ליה אנא לא ידענא עובדא הוה בדורא דרעותא מבוי שכלה לרחבה הוה ואתא לקמיה דרב יהודה ולא אצרכיה ולא מידי ואי קשיא משמיה דרב תיהוי משמיה דשמואל ולא קשיא מידי השתא דאמר ליה רב ששת לרב שמואל בר אבא ואמרי ליה לרב יוסף בר אבא אסברא לך כאן שעירבו כאן שלא עירבו דרב אדרב נמי לא קשיא כאן שעירבו בני חצר עם בני מבוי כאן שלא עירבו

 רש"י  במלואו. כותל אמצעי על פני כולו: ונפרצה חצר כנגדו. בפחות מעשר: חצר מותרת. דלדידה לא הוי במלואה ונשתיירו בה גיפופין מכאן ומכאן לפיכך לגבי דידה פתחים נינהו ולא אסרי עלה בני מבוי שאין מבוי אוסר על חצירות הפתוחין לו אבל חצירות אוסרין במבוי שהרי דריסת רגליהם עליו ורה''ר נמי לא אסר עלה דחצר הפתוח לו כפתח הוא: ומבוי אסור. קס''ד מדנקט ונפרצה חצר כנגדו משום דמיחזי כמבוי מפולש קא אסר ליה ולאו משום דנפרץ לחצר ורב יהודה מדנקט רחבה אשמעינן דמשום מפולש לא מיתסר וברחבה ליכא דיורין דליתסרו עליה אבל אי הוה כלה לחצר אסרי עליה ולקמן מפרש טעמייהו והיינו דקשיא דרב אדרב בתרתי אי משום מפולש אי משום הנפרץ לחצר ואסרי עליה בני חצר דנפרץ המבוי במלואו לרשות האסורה לו: לא ידענא. ממאן גמרה: בדורא דרעותא. כפר רועים: שכלה לרחבה. ורחבה נפרצה בכותל שכנגדה: אסברא לך. מילתיה דרב דגמירנא לה מיניה: כאן שעירבו כאן שלא עירבו. כלומר האי מבוי אסור דקאמר רב יש חילוק בדבר שפעמים אסור ופעמים מותר עירבו בני החצר עם בני מבוי בני מבוי מותרין דהא דאסר ליה רב לאו משום מפולש קאסר ליה כדמוקמינן לקמן בזה שלא כנגד זה והאי נפרצה חצר כנגדו משום רבותא דחצר נקט דאע''ג דרבים נכנסין לה בזו ויוצאין לה בזו אפילו הכי שריא הואיל ונפרצה בפחות מעשר דחשיב כפתח חצר אבל איסור מבוי לאו משום [פירצה] דכותל שכנגדו הוא אלא משום דבני חצר אסרי עליה כי לא עירבו דכיון דלדידיה הוי מלואו פירצה הוא ודיורי חצר אוסרין עליו והוא אינו אוסר עליהן כדאמרינן בפרק כל גגות העיר (לקמן ד' צב.) גבי חצר גדולה שנפרצה לקטנה דיורי גדולה בקטנה כלומר אוסרים בקטנה דדידהו הוא דבטלה לגבה ואין דיורי קטנה בגדולה דלגבי גדולה פתח הוא ושתי חצירות שיש ביניהן פתח לא אסרן אהדדי כדאמרינן בפרק חלון (לקמן ד' עו:) נפרץ הכותל עד עשרה אמות אם רצו מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד מפני שהוא כפתח ושניהם מותרין זה בזה: דרב אדרב נמי לא תיקשי. כלומר מהשתא מצינן למימר דרב יהודה בדורא דרעותא כרב עבדוה כדאמרינן כאן שעירבו וכאן שלא עירבו וברחבה ליכא דיורין למיסרי אמבוי: (רש"י)

 תוספות  דאי דרב קשיא דרב אדרב בתרתי דאמר רב מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו חצר מותרת. דבני מבוי לא אסרי עלה דאין דריסתם עלה ורשות הרבים נמי לא אסרה דלא הוי פרצה יותר מעשר והוי פתח ומבוי אסור משום פילוש דהעומד במבוי רואה רשות הרבים כנגדו ואינו רואה שיכול לנטות לכאן ולכאן ומדנקט נפרצה חצר כנגדו משמע דוקא שנפרצה חצר כנגדו אסור משום דהוי כמפולש אבל אם לא נפרצה אפילו אם לא עירבו מותר אע''ג דנפרץ המבוי במלואו לחצר משום דקסבר נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי ופתח ומתני' דגדולה מותרת וקטנה אסורה מוקי לה בנכנסין כותלי קטנה לגדולה וליכא למימר דאסור משום מפולש ומשום שנפרץ במלואו ולא עירבו קאמר דא''כ הוה ליה למינקט רחבה דהוה משמע דאסור משום מפולש וגם הוה משמע מדנקט רחבה ולא נקט חצר מכלל דבחצר יש עוד איסור אחר דהיינו משום שלא עירבו אבל השתא דנקט חצר משמע אפילו איסור דלא עירבו דשייך בחצר ליכא אלא משום שנפרצה חצר כנגדו והיינו דקשיא דרב אדרב בתרתי דרב סבר נידון משום לחי ופתח ואסור משום מפולש ורב יהודה סבר דאין אסור משום מפולש ונראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי ופתח. אסברא לך כאן שעירבו כלומר רב לא אסר מטעם מפולש ולא נקט נפרצה חצר כנגדו אלא משום שריותא דחצר אע''ג דרבים נכנסין לה בזו ויוצאין לה בזו שריא אבל מבוי אסור אפילו לא נפרצה חצר כנגדו משום דנפרץ במלואו לחצר ולא עירבו וסבר נראה מבחוץ אינו נידון משום לחי ופתח ודווקא נפרץ במלואו אבל אי לא הוה נפרץ במלואו שרי אע''ג דלא עירבו כיון דאינה רגילה בו כדאמר ונפרץ משמע דאינה רגילה בו והוא הדין דהוה מצי למינקט במבוי פתוח לחצר דאסור כיון דרגילה בו אע''ג דלא הוי במלואו אלא אי נקט הכי לא הוה קמ''ל רב מידי דכיון דפתח גמור הוא פשיטא דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא אי נמי לא הוה מצי למינקט בפתוח לחצר דאע''ג דרגילה בו הוה שרי הואיל ולבני חצר יש להם דרך לרה''ר בלא מבוי דכגון זו כופין אותו על מדת סדום כדאמרינן במי שהוציאוהו (לקמן ד' מט.) גבי חצר שבין שני מבואות: בעירבו קמיפלגי בדרב יוסף. דהיינו כלה לאמצע רחבה ורב יוסף מפרש מילתיה דרב יהודה הא דאמר אין צריך כלום ותירוץ דכאן בעירבו לא תירצו בימי רב יוסף וסבר רב יוסף דנראה מבחוץ לרב נידון משום לחי כדס''ד מעיקרא אליבא דרב והכי נמי דייק רב יוסף ממלתיה דרב הונא דהוא תלמידיה דרב דנדון משום לחי אך קשה דלא שייך למימר קמיפלגי בדרב יוסף הואיל ולא איירו במה שבא רב יוסף לחדש והיינו דאסור בצידי רחבה וי''ל דאי לאו מילתיה דרב יוסף ה''א דפליגי נמי בצידי רחבה והוה קשה היכי שרי שמואל בצידי רחבה היכא דאיכא תרתי לריעותא שצידו אחד מפולש עד רה''ר וצידו השני נמי אע''ג דנראה מבחוץ האמר שמואל דאין נידון משום לחי לכך הוצרך להביא דרב יוסף דבכלה לאמצע רחבה פליגי דלא הוי תרתי לריעותא וגם לרב נמי הוה קשה הואיל וסבר דנידון משום לחי אמאי אסר משום מפולש דהוה סברא לומר דהא בהא תליא ולכך מייתי דרב יוסף דלאו הא בהא תליא דבכלה לצידי רחבה אסור לכולי עלמא אפילו למאן דאמר נידון משום לחי וטעמא משום דלמפולש לא מהני לחי אלא לר' יהודה והא דלא משני לעיל דרב יהודה בכלה לאמצע ודרב בכלה מן הצד או כאן בזה כנגד זה וכאן בזה שלא כנגד זה משום דהאמת תירץ לו דהא רב ששת לא מחמת קשיא תירץ אלא קבלה היתה בידו כך יש לפרש לפי שיטת רש''י ור''י מפרש דרחבה דהכא לא הויא כרחבה דפ' שני (ד' כד:) דהתם מיירי ביתירה מבית סאתים ולא הוקף לדירה והויא כרמלית ואין מטלטלין בה אלא בד' אבל רחבה דהכא אינו כן דא''כ הוה כלה לבקעה אלא מיירי בדאית בה דיורין מדמפליג בין עירבו ובין לא עירבו דלא גרע מחורבה דאמר בפרק הדר (לקמן ד' עד.) דאסור כ''ש רחבה דאית בה דיורין טפי מחורבה והיתה אסורה אי לאו דס''ד השתא דסבר רב יהודה נראה מבחוץ נידון משום לחי וקס''ד השתא מדלא מפליג רב יהודה בשריותא משמע דשרי בכל ענין אפילו כלה לצידי רחבה ונפרצה חצר כנגדו ואפילו לא עירבו ועוד מדאיירי רב יהודה בנפרצה כנגדו ואיצטריך לאשמועינן דלא הוי מפולש א''כ על כרחך ס''ל נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי דאי לא חשיב לחי אמאי שרי בכלה לצידי רחבה דלאמצע רחבה פשיטא דלא הוי מפולש וא''כ איכא תרתי לריעותא שצידו אחד מפולש עד רשות הרבים וצידו השני נמי נהי דנראה מבחוץ הא לא חשיב לחי אלא וודאי חשיב לחי והשתא לא הוי תרתי לריעותא [דחשיב] לחי מצד אחד כדאמר לקמן (ד' ט.) ולימא לבוד מרוח אחת ותשתרי ונקט רחבה משום דעובדא הכי הוה והוא הדין חצר אע''ג דרב יוסף קאמר משמיה דרב יהודה והוא מוקי לה לקמן בכלה לאמצע רחבה אבל בצידי רחבה אסור ההוא לא שנו הוי לפי המסקנא. חצר מותרת ומבוי אסור השתא ס''ד אסור משום מפולש בכלה לצידי חצר ונפרצה כנגדו אפילו עירבו דבכלה לאמצע אין סברא לאסור משום פילוש מדקאמר ונפרץ חצר כנגדו ואסור בשלא עירבו אפילו בכלה לאמצע ולא נפרצה חצר כנגדו מדנקט במלואו משמע דאסור משום דנפרץ במלואו דהיינו בלא עירבו ובדלא נפרצה כנגדו דאי בנפרצה ובעירבו מאי אריא ונפרץ במלואו דאפילו לא נפרץ במלואו הוי כמפולש ולא מהני לחי עד דאיכא צורת הפתח ועוד מדנקט חצר ולא נקט קרפף דלית בה דיורין משמע משום דיורין שבחצר בא נמי לאסור ועוד דאי לא אסור אלא משום פילוש הוה ליה למימר מבוי שנפרץ במלואו לצידי חצר מדלא נקט הכי משמע דבכלה לאמצע נמי מיירי ואסור משום דלא עירבו וסבר נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי ומיהו מדאסר בצידי חצר משום פילוש אין להוכיח דסבר דאינו נידון משום לחי דאפילו נידון משום לחי הוי מפולש דהא רב יוסף אסר בצידי רחבה לכ''ע אפילו למ''ד נידון משום לחי. דרב אדרב נמי ל''ק כאן בעירבו פי' הא דרב יהודה בכלה לאמצע כדמפרש רב יוסף אע''ג דלא מפליג בשריותא אין לחוש דכיון דתרוייהו מילתיה דרב מה שסתם כאן פירש כאן ועוד כיון דסבר רב נראה מבחוץ לא הוי לחי לא חש לפרש דאיירי בכלה לאמצע רחבה דבכלה מן הצד הוי תרתי לריעותא אע''ג דרב יוסף אית ליה נראה מבחוץ נידון משום לחי כדדייק לקמן ממלתיה דרב הונא מ''מ אוקי מילתיה דרב יהודה בעירבו משום דרב יהודה תחלת דבריו אמר משמיה דרב ונראה לרב יוסף דהסיום נמי הוי משמיה דרב אע''פ שסתם א''ר יהודה כו' ולא פירש משם מי אמר וכן רב יוסף אמר בסתם משמיה דרב יהודה מ''מ היה נראה לו שגם זה מדברי רב ורב סבר אינו נידון משום לחי והשתא אתי שפיר דקמפלגי במה שבא רב יוסף לחדש ומיהו רבינו חננאל מיישב דאתי שפיר דקא מיפלגי בדרב יוסף דרב יהודה שרי אפילו זה כנגד זה כרב יוסף ורב כרבה דבעי זה שלא כנגד זה ולקמן נמי משמע דרבה פליג אדרב יוסף דפריך ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור מיהו ה''ל למימר דרבה ודרב יוסף איכא בינייהו: (תוספות)

 רשב"א  אסברה לך כאן שעירבו בני חצר עם בני מבוי כאן שלא עירבו. ונפרצה חצר כנגדו דנקט משום שריותא דחצר נקטינן דאצטריך כדאיתא לקמן (עח, א). ונפרץ במלואו דנקט דוקא נקט דאי לאו הכי מבוי נמי שרי, ולאו משום דסבירא ליה השתא לרב דנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי אלא בשכותלי מבוי נכנסין לחצר, והכי קאמר, כאן בשצריך עירוב ולא עירבו כאן בשעירבו ואין צריך עירוב דהוה ליה כעירבו, הכא נמי כאן כשעירבו כאן שלא עירבו. ועירבו לאו דוקא דהא רחבה לית בה דיורין, אלא כיון דאינו צריך עירוב הרי הוא כעירבו. (רשב"א)


דף ח - א

ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא בין שעירבו ובין שלא עירבו פליגי בעירבו במאי פליגי בשלא עירבו במאי פליגי בשלא עירבו פליגי בנראה מבחוץ ושוה מבפנים בעירבו קמיפלגי בדרב יוסף דאמר רב יוסף לא שנו אלא שכלה לאמצע רחבה אבל כלה לצידי רחבה אסור אמר רבה הא דאמרת לאמצע רחבה מותר לא אמרן אלא זה שלא כנגד זה אבל זה כנגד זה אסור אמר רב משרשיא הא דאמרת זה שלא כנגד זה מותר לא אמרן אלא רחבה דרבים אבל רחבה דיחיד זימנין דמימלך עלה ובני לה בתים וה''ל כמבוי שכלה לה לצידי רחבה ואסור ומנא תימרא דשני לן בין רחבה דרבים לרחבה דיחיד. דאמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק מעשה במבוי אחד שצידו אחד כלה לים וצידו אחד כלה לאשפה ובא מעשה לפני רבי ולא אמר בה לא היתר ולא איסור איסור לא אמר בה דהא קיימי מחיצות היתר לא אמר בה חיישינן שמא תינטל אשפה ויעלה הים שרטון ומי חיישינן שמא תינטל אשפה. והתנן אשפה ברשות הרבים גבוה י' טפחים חלון שעל גבה זורקין לה בשבת אלמא שני בין אשפה דרבים לאשפה דיחיד הכא נמי שני בין רחבה דרבים לרחבה דיחיד ורבנן מאי אמר רב יוסף בר אבדימי תנא וחכמים אוסרין אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים איכא דאמרי אמר רב יוסף בר אבדימי תנא וחכמים מתירין אמר רב נחמן אין הלכה כדברי חכמים מרימר פסיק לה לסורא באוזלי אמר חיישינן שמא יעלה הים שרטון ההוא מבוי עקום דהוה בסורא כרוך בודיא אותיבו ביה בעקמומיתיה אמר רב חסדא הא לא כרב ולא כשמואל לרב דאמר תורתו כמפולש צורת הפתח בעי לשמואל דאמר תורתו כסתום הני מילי לחי מעליא אבל האי כיון דנשיב ביה זיקא ושדי ליה לא כלום הוא ואי נעיץ ביה סיכתא וחבריה חבריה: גופא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו חצר מותרת ומבוי אסור אמר ליה רבה בר עולא לרב ביבי בר אביי רבי לא משנתנו היא זו חצר קטנה שנפרצה לגדולה גדולה מותרת וקטנה אסורה מפני שהיא כפתחה של גדולה אמר ליה אי מהתם הוה אמינא הני מילי היכא דלא קא דרסי בה רבים אבל היכא דקא דרסי בה רבים אימא אפילו חצר נמי והא נמי תנינא חצר שהרבים נכנסין לה בזו ויוצאין לה בזו רה''ר לטומאה ורה''י לשבת אי מהתם הוה אמינא הני מילי זה שלא כנגד זה

 רש"י  ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבין עירבו ובין שלא עירבו פליגי. דאפילו בעירבו אסר רב וטעמא משום מפולש ודוקא נפרצה [חצר] כנגדו קאמר הא לאו הכי לא מיתסר מבוי משום בני חצר והא דרב יהודה דשמואל היא ושרי בעירבו כגון רחבה דלא בעיא עירוב ואע''ג דנפרצה רחבה כנגדו ואסר בלא עירבו גבי חצר אפילו לא נפרצה מדנקט רחבה ולא נקט חצר: בעירבו. דאיסורא משום פירצה שכנגדו היא: במאי פליגי. מאי טעמא דרב דחשיב ליה מפולש ומאי טעמא דשמואל דלא קרי ליה מפולש: בשלא עירבו. כי לא נפרצה מאי טעמא דשמואל דאמר בני חצר אסרי ומאי טעמא דרב דאמר לא אסרי: בנראה מבחוץ ושוה מבפנים. דפליגי ביה אמוראי לקמן בפירקין (ד' ט:) איכא למאן דאמר נדון כנראה משני צדדין ואיכא למאן דאמר אינו נידון והכא נמי הנך גיפופי דאית לחצר העודפים על רוחב פירצת המבוי נראין מבחוץ לאותן העומדים בחצר ולא מיחזי כותל פרוץ במלואו ויותר מעשר נמי לא הוי הלכך אע''ג דשוה מבפנים שהעומדין במבוי אין רואין אותו ונראה להם כותל פרוץ במלואו אפילו הכי לרב מהני הני גיפופי לשוויה פתחא לגבי מבוי כי היכי דמשוו ליה פתחא לגבי חצר והא דתנן קטנה אסורה מוקים ליה רב בנכנסין כותלי קטנה לגדולה דליכא נראה מבחוץ והויא פרוצה במלואה אבל הכא פיתחא הוא אף למבוי ולא אסרי בני חצר למבוי ואע''ג דשאר חצירות הפתוחות למבוי בפתח הגון ודאי אוסרות עליו זו הואיל ואינה רגילה בו שהרי סתום היה מתחלה אינה אוסרת עליו כדאמר בפרק מי שהוציאוהו (לקמן ד' מט.) שאינה רגילה בו מותר ושמואל סבר אין נידון משום שיור למבוי ופירצה היא ודיורי חצר אוסרין עליו אם לא עירבו: ובשעירבו. דאיסורא משום פירצה שכנגדו הוא פליגי בדרב יוסף דאמר לא שנו דאין צריך כלום אלא שכלה מבוי לאמצע רחבה דכיון דרוחבה של רחבה עודף על המבוי לכל צד נראה שהמבוי לרחבה כלה ואינו מושך עד רה''ר שכנגדו ולא אתי למישרי מפולש ורב סבר אפילו הכי כיון דהעומד במבוי רואה לב' ראשי רשות הרבים ובקעי רבים מרשות הרבים זו לרשות הרבים זו דרך מבוי ורחבה אסור: אבל כלה לצידי רחבה. שכותל אורך המבוי שוה לאחד מכותלי אורך הרחבה ונראה כמבוי ארוך ומושך עד רה''ר שכנגדו. מיחזי כמפולש ואסור: אבל זה כנגד זה. פרצת חצר כנגד המבוי אסור והאי כנגדו דקאמר רב ואוקימנא טעמא דאיסור מבוי בשלא עירבו הא עירבו מותר האי כנגדו לאו דווקא אלא כל כותל שכנגדו קרי הכי ובצידי רחבה אפילו זה שלא כנגד זה אסור משום דכותל רחבה מאריך המבוי והוי כמבוי ארוך עד כותל רחבה שכנגדו ואסור מידי דהוה אמבוי עקום שיש יותר מעשר בעקמומיתו דלכולי עלמא אסור ואף על פי שאין פתחיו מכוונין הכא נמי משנכנס לרחבה הרי כל רוחב הרחבה הוי עקמומית גדולה ורחבה הרבה ודמי כמבוי המפולש דרך עקמומית: ובני לה בתים. ברחבה ברוחב העודף על המבוי ומשוי כותלי אורכה לכותל אורך המבוי: צידו אחד ים וצידו אחד אשפה. וראשו אחד סתום כשאר מבוי וראשו אחר לרשות הרבים מתוקן בלחי וקורה: אשפה. גבוהה עשרה (ויש) שפתו גבוה עשרה: ויעלה הים שרטון. של חול ואבנים אצל שפתו כי כן דרכו ומתקצר רוחב הים ונעשה קרקע כרוחב פרסה או יותר: ומי חיישינן כו'. הש''ס הוא דמפרש מלתיה דמנא תימרא ואזיל: זורקין לה בשבת. ולא חיישינן שמא תתמעט אשפה מעשרה ונמצא זורקין לרשות הרבים: לאשפה דיחיד. וההיא אשפה דרבי אשפה דיחיד הואי: ורבנן. שהיו בדורו של רבי מאי הוו אמרי ביה בההוא מבוי: פסיק ליה לסורא באוזלי. הים היה סמוך לסורא מאחריה וראשי המבואות מפולשין לים והיה מרימר עושה רשתות ומכמורות לכל המבואות ולא רצה לסמוך על מחיצת הים: אמר שמא יעלה הים שירטון. ומטלטלי נמי במבואות כדמעיקרא: פסיק. מפסיק בינה לבין הים במחיצות אוזלי: בודיא. מחצלת: ואותיבו ביה בעקמומיתה. בני ראשו אחר עשו לחי לפתחן והמחצלת לעקמומיתו ובני ראשו אחר לא עשו לפתחן לחי: הנ''מ לחי מעליא. כשיש לחיים משני ראשין וללשון מורי צריך עקמימותו לחי לבד מאותן שבשני ראשיו: סיכתא. קביליי''א {קיביל"א: יתד, וו, זיז} בלע''ז: גופא א''ר ירמיה כו'. ואוקמה כשלא עירבו ואיסורא דמבוי משום דאסרי עליה בני החצר הוא: לא משנתנו היא. היתר חצר תנינא ואיסור מבוי תנינא: חצר קטנה שנפרצה. במלואה לגדולה גדולה מותרת ולא אסרי בני קטנה עילויה דלגבי גדולה פתח הוא דיש לה שיור מכאן ומכאן והוו כשתי חצירות ופתח אחד ביניהן דלא אסרן אהדדי ולקמן מוקי לה בשאין קטנה רחבה יותר מי' דאי יותר מעשר לא הוי פתח גבי גדולה: וקטנה אסורה. דלדידה לאו פתח הוא אלא פירצה ונעשית רשותן של בני גדולה שהרי נתערבה עמהן: א''ל. רב היתר חצר אשמעינן ואע''ג דנפרצה בכותל השני דדרסי רבים מרשות הרבים זו לרה''ר זו דרך חצר ומבוי דאי מהתם הוה אמינא משום דלא דרסי רבים דהא גדולה לא נפרצה בכותל השני: רה''ר לטומאה. וספיקא טהור דהא ספק טומאה מסוטה גמרינן ובסוטה בכי האי חצר לאו מקום ייחוד וסתירה הוא: (רש"י)

 תוספות  זורקין לה בשבת. משמע שהאשפה רחוקה מן הכותל ודרך למעלה מעשרה זורקין לה דהוו מקום פטור ואית דגרס שופכין: לאו משנתנו היא זו חצר קטנה וכו'. וא''ל דקמ''ל דנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי דמתני' איכא לאוקמה בנכנסין כותלי קטנה לגדולה דאם כן הוי ליה לרב לפרושי מתני' דלא איירי בנכנסין או הוי ליה למימר בהדיא נראה מבחוץ אינו נידון משום לחי: (תוספות)

 רשב"א  ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא בין עירבו בין לא עירבו פליגי. דעל כרחך ודאי הכי הוה סלקא דעתין מעיקרא דאי לא דרב אדרב לא תקשי להו דנימא כאן שעירבו כאן שלא עירבו. ומכל מקום א"ת מעיקרא מנא להו, קס"ד מעיקרא דעל כרחך אית לן למימר הכי כיון דנקט רבי יהודה רחבה ולא נקט חצר כרב משמע דדוקא רחבה ומשום דלית בה דיורין הא חצר מבוי אסור משום דרגל החצר אוסרתו. ורב נמי מדנקט (נמי) [גבי] חצר ונפרצה חצר כנגדו משמע דכל עצמו של איסור ואפילו נפרץ לחצר אינו אלא משום מפולש לרה"ר ולא משום רגל החצר. והלכך נמצא דרב יהודה מיקל מצד אחד ומחמיר מצד אחר, מיקל לגבי נפרצה רחבה או חצר וכשעירבו דאינו נדון משום מפולש, ומחמיר בנפרץ במלואו לחצר בשלא עירבו, אלמא לרב יהודה הכל תלוי בעירוב דבעירבו שרי ובשלא עירבו אסור. ורב סבירא ליה איפכא דעירבו לא מעלה ולא מוריד דאפילו נפרץ לחצר אם לא נפרצה חצר כנגדו מבוי נמי שרי, אלמא אין הדבר תלוי בעירוב ואין הכל אלא משום דנפרצה חצר כנגדו ובין עירבו ובין לא עירבו, ונמצא במה שמיקל רב יהודה מחמיר רב ובמה שמחמיר רב יהודה מיקל רב. בשלא עירבו במאי פליגי בנראה מבפנים ושוה מבחוץ. רב סבר נדון משום לחי, והלכך אפילו לא עירבו מבוי שרי כי לא נפרצה חצר כנגדו. ורב יהודה סבר אינו נדון משום לחי והלכך דוקא כלה לרחבה הא כלה לחצר אסור משום דרגל חצר במבוי. בעירבו במאי פליגי בדרב יוסף דאמר רב יוסף לא שנו אלא שכלה לאמצע רחבה אבל כלה לצידי רחבה אסור. משום דנראה כאילו מבוי כלה לפרצת החצר כיון שהכותל נמשך והולך ביושר עד סוף החצר. רב יהודה סבירא ליה דבכל ענין שרי ואפילו כלה לצדי רחבה, דקס"ד מעיקרא דמדקאמר סתם שכלה לרחבה אינו צריך כלום משמע דבכל ענין שרי, דאי לא לימא בפירוש שכלה לאמצע רחבה ולא לימא סתם אינו צריך כלום כיון דבצידי רחבה אסור. ורב נמי אסור בכל ענין ואפילו כלה לאמצע חצר מדקאמר נמי סתם. אי נמי רב אית ליה דרב יוסף ממש ובצידי רחבה אסור אבל באמצע רחבה מותר וזהו (כדא' מעיקרא) [ודאי עיקר] דמדקאמר קמפלגי בדרב יוסף משמע דחד מינייהו קאי כרב יוסף ולפירוש קמא לא קאי חד מינייהו כרב יוסף. וא"ת ומנא להו דרב מודה באמצע רחבה דהא סתמא קאמר ובכל ענין משמע דאסר. וי"ל דסברא הוא דכיון דכלה באמצע רחבה אף ע"פ שנפרצה חצר כנגדו אין המבוי נראה כנפרץ לרה"ר אלא כנפרץ לחצר וחצר הוא שנפרץ לרה"ר ולא המבוי. ואי קשיא לך היאך אפשר לומר דקס"ד דרב יהודה לית ליה הא דרב יוסף, דהא רב יוסף איהו מרא דשמעתא דרב יהודה ואיהו הוא דאמרה משמיה ועלה קאמר לא שנו אלא שכלה לאמצע רחבה. וי"ל דהא רב יוסף לא אמרה מעיקרא דאיהו נמי מעיקרא הכין הוה סלקא דעתיה דרב יהודה בכל ענין שרי, אלא דבתר דשמעה להא דרב ששת דכולהו דרב נינהו ורב לא בכל צד אמרינהו אמר איהו נמי לא שנו אלא שכלה לאמצע רחבה. ואי נמי דשמע לה מיניה דרב ששת הכין לבסוף בהדיא. וא"ת למאי דקס"ד דבשלא עירבו פליגי בנראה מבחוץ ושוה מבפנים דרב שרי משום דלדידיה נדון משום לחי, א"כ להציל נמי מידי מפולש נמי הכין. כבר כתבתי אני למעלה (ז, א ד"ה וקשיא) שאי אפשר לומר כן להצילו מידי מפולש כיון שאינו נראה כן לעומדים בפנים. ובתוספות תירצו דגיפופין שנידונין משום לחי מועילין להציל מידי חצר דחצר ככרמלית ולחי וקורה מצילין בכרמלית, אבל אינן מצילין במפולש לרה"ר וצורת פתח מיהא בעינן. ואין הלשון הזה מחוור בעיני, דמפולש נמי לבקעה צורת פתח נמי בעי, כדאמרינן לעיל (ז, א) בקעה מכאן ובקעה מכאן עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. ושמא נאמר להעמיד עיקר תירוצם דנפרץ לחצר חשיב טפי אפילו מנפרץ לכרמלית, לפי שהחצר והמבוי דומין הן בתשמישן וקרובין הן להיות זה (בזה) [כזה] שעירוב מועיל לזה ולזה משא"כ לכרמלית, ושניהם רשות היחיד הן ומבוי וחצר כרשות אחד הן לר' שמעון, והלכך כשהוא מפולש לו בלחי או בקורה סגי, וכיון דס"ל דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי בהכין סגי ליה לאצולי מידי רגל החצר. ואח"כ מצאתי כענין הזה למקצת מרבותינו הצרפתים בתוס'. זה נ"ל שיטתו של רש"י ז"ל. אבל ר"ח ז"ל פירש: דרחבה זו יש בה דיורין וקא סלקא דעתין דרב יהודה שרי בכל צד בין עירבו בין לא עירבו מדקאמר סתם אינו צריך כלום, ורב אסר בכל ענין מדקאמר נמי סתם מבוי אסור. ואסקה רב ששת דכולהו דרב נינהו ולא קשיא כאן בשעירבו כאן בשלא עירבו, הא דחצר בשלא עירבו וההיא דרחבה בעירבו. והשתא לדידיה עירבו דרחבה דוקא שהרי יש בה דיורין. ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבין בעירבו בין בשלא עירבו פליגי, דרחבה דוקא שיש בה דיורין כדקא פרישנא משום דסתמא קאמרינן, בשלא עירבו במאי פליגי בשוה מבפנים ונראה מבחוץ, רב סבר אינו נידון משום לחי ומבוי אסור אפילו לא נפרצה חצר כנגדו ורב יהודה סבר נידון משום לחי. ונפרץ במלואו דנקט רב דוקא, ונפרצה חצר כנגדו דנקט לאסור את המבוי אפילו היכא דעירבו. ובערבו במאי פליגי בדרב יוסף, דרב יהודה כרב יוסף דהא רב יוסף קאמר לה הכי משמיה דרב יהודה, ואפילו זה כנגד זה באמצע רחבה מותר. ורב לית ליה דרב יוסף אלא כרבה דאמר באמצע רחבה נמי בזה כנגד זה אסור. ולקמן נמי משמע דרבה נמי פליג אדרב יוסף מדאמרינן ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור תרתי למה לי. והיינו דקאמר רב נפרצה חצר כנגדו כלומר: כנגדו ממש. כך נראה לי שיטתו של ר"ח ז"ל. וקשה לפירושו קצת דהוה ליה למימר בהדיא בעירבו פליגי בדרב יוסף ורבה. אמר רבה הא דאמרת לאמצע רחבה מותר לא אמרן אלא זה שלא כנגד זה. ומינה שמעינן דלרבה (אפילו) בצידי רחבה אפילו זה שלא כנגד זה אסור, דהוה ליה כמבוי עקום וצריך צורת פתח לרב ודלא כשמואל. ולענין פסק הלכה: הרב אלפסי ז"ל הביא הא דרב כצורתה, ופירש חצר מותרת אף ע"ג דבקעי ביה רבים כדתנן חצר שהרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו רה"י לשבת ורה"ר לטומאה, ומבוי אסור משום דהוה ליה מבוי המפולש לרה"ר. וזו תימא דלמסקנא אפילו מבוי נמי שרי בשעירבו וכשכלה לאמצע רחבה וברחבה דרבים. והא דרב בשלא עירבו כלומר וכשכותלי מבוי נכנסין לחצר בנפרץ במלואו, ואי נמי בשעירבו ובשנפרץ לצידי החצר דמבוי נמי אינו אסור אלא בשכלה לצידי רחבה, א"נ באמצע רחבה וברחבה דיחיד משום דרב משרשיא, אבל בכלה באמצע רחבה דרבים אפילו מבוי שרי ואפילו זה כנגד זה כרב יוסף ודלא כרבה וכדמשמע לקמן דלא קיימא לן כרבה מדמתרץ רב ביבי בר אביי להדיא כרב יוסף והדר אמרינן ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור תרתי למה לי אלמא כרב יוסף סבירא ליה והוא שעירבו, ואי נמי בשלא עירבו ובשאין כותלי מבוי נכנסין לחצר כדקיימא לן נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. ומיהו כלה לצידי רחבה אפילו זה שלא כנגד זה אסור דהוה ליה כמבוי עקום דתורתו כמפולש לרב וקיי"ל כוותיה וכן פסק הרב ר' אברהם ב"ר דוד זלה"ה. הכי גרסינן בכל הספרים שלנו וכן פירש רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל פסק לה: לסורא באוזלי חיישינן שמא יעלה הים סרטון. וסוגיא דשמעתין ודאי הכי משמע. אבל ר"ח ז"ל גריס לא חיישינן שמא יעלה הים סרטון, ואיני יודע ליישב הא דמרימר לפי גירסתו. והרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז, ה"ה) כן פסק דלא חיישינן שמא יעלה הים סרטון, נראה שאף הוא גורס כגי' ר"ח ז"ל. ולדבריהם הא דאמרינן וחכמים אוסרין משום שמא תנטל אשפה היא אבל לסרטון לא חיישינן ואינו מתחוור. (רשב"א)


דף ח - ב

אבל זה כנגד זה אימא לא ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור הא דרב במאי מוקי לה בזה שלא כנגד זה תרתי למה לי אי מהתם הוה אמינא הני מילי לזרוק אבל לטלטל אימא לא קמ''ל איתמר מבוי העשוי כנדל אמר אביי עושה צורת הפתח לגדול והנך כולהו מישתרו בלחי וקורה א''ל רבא כמאן כשמואל דאמר תורתו כסתום למה ליה צורת הפתח ועוד הא ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא וחשו לה לדרב אלא אמר רבא עושה צורת הפתח לכולהו להאי גיסא ואידך גיסא מישתרו בלחי וקורה אמר רב כהנא בר תחליפא משמיה דרב כהנא בר מניומי משמיה דרב כהנא בר מלכיו משמיה דרב כהנא רביה דרב ואמרי לה רב כהנא בר מלכיו היינו רב כהנא רביה דרב מבוי שצידו אחד ארוך וצידו אחד קצר פחות מארבע אמות מניח את הקורה באלכסון ארבע אמות אינו מניח את הקורה אלא כנגד הקצר רבא אמר אחד זה ואחד זה אינו מניח את הקורה אלא כנגד הקצר ואימא טעמא דידי ואימא טעמא דידהו אימא טעמא דידי קורה טעמא מאי משום היכר ובאלכסון לא הוי היכר ואימא טעמא דידהו קורה משום מאי משום מחיצה ובאלכסון נמי הוי מחיצה אמר רב כהנא הואיל ושמעתתא דכהני היא אימא בה מילתא הא דאמרת מניח הקורה באלכסון לא אמרן אלא שאין באלכסונו יותר מעשר אבל יש באלכסונו יותר מעשר דברי הכל אינו מניח אלא כנגד הקצר איבעיא להו מהו להשתמש תחת הקורה רב ורבי חייא ור' יוחנן אמרו מותר להשתמש תחת הקורה שמואל ורבי שמעון בר רבי ור''ש בן לקיש אמרו אסור להשתמש תחת הקורה לימא בהא קמיפלגי דמר סבר קורה משום היכר ומר סבר קורה משום מחיצה לא דכולי עלמא קורה משום היכר והכא בהא קמיפלגי דמר סבר היכירא מלגיו ומר סבר היכירא מלבר ואיבעית אימא דכולי עלמא משום מחיצה והכא בהא קמיפלגי דמר סבר חודו הפנימי יורד וסותם ומר סבר חודו החיצון יורד וסותם אמר רב חסדא הכל מודים בבין לחיים שאסור בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא נעץ שתי יתידות בשני כותלי מבוי מבחוץ והניח קורה על גביהן מהו א''ל לדברי המתיר אסור לדברי האוסר מותר רבא אמר לדברי האוסר נמי אסור בעינן קורה ע''ג מבוי וליכא איתיביה רב אדא בר מתנה לרבא היתה קורתו

 רש"י  אבל זה כנגד זה. לא הויא לה חצר רה''י לשבת השתא אשמעינן דכנגדו ואפילו הכי מותרת: ולרבה. דאמר לעיל אבל זה כנגד זה הוי מבוי מפולש ואסור (אפילו חצר) הא דרב במאי מוקים לה בזה שלא כנגד זה ועל כרחיך כנגד דקאמר רב לאו דווקא דהא אוקימנא טעמיה דרב בשלא עירבו אבל עירבו אפילו מבוי מותר: תרתי למה לי. הא תנא לה חצר שהרבים נכנסין לה בזו כו' ומילתיה דרב למשתרייה חצר מינה מסתמא ואפילו זה כנגד זה וכל שכן בזה שלא כנגד זה ואיסור מבוי מאידך מתניתין דחצר קטנה שמעינן: אי מהתם. מחצר שהרבים נכנסין לה כו' דקתני רשות היחיד לשבת: הוה אמינא. האי דקרי ליה רה''י: לזרוק. כלומר מדאורייתא רה''י הוא והזורק מרה''ר לתוכו חייב: אבל לטלטל. בתוכו: אימא לא. משתריא ומדרבנן דליגזור רבנן עליה: קמ''ל. רב מותרת: נדל. שרץ שיש לו רגלים הרבה כדתניא בתורת כהנים (פרשת שמיני): מרבה רגלים זה נדל מבוי העשוי כנדל שפתוחין לו מבואות הרבה וראשיהן פתוחין לרשות הרבים וראשו פתוח לרשות הרבים אחר: עושה צורת פתח לגדול. באחד משני ראשין והאחרים קטנים משתרו בלחי וקורה בראשיהן על פני רשות הרבים: כמאן כשמואל. דאמר מבוי עקום תורתו כסתום דהא כל מבואות קטנים הללו מבואות עקומות הן נכנס בדרך זה ויוצא בדרך זה וקאמרת לא בעי תיקון לעקמומיתו כשמואל: ה''ג למה לי צורת פתח. אמאי אצרכת צורת פתח לגדול הא איהו נמי אין פילושיו מכוונין: ועוד הא ההוא מבוי. דהוה באתריה דשמואל בנהרדעא וחשו ליה לדרב כדאמר לעיל רמו עליה חומריה דרב וחומריה דשמואל: עושה צורת פתח לכולהו. הקטנים: מהך גיסא. בעקמומיתן לצד מבוי גדול: ואידך גיסא. לרשות הרבים מישתרי בלחי או קורה: צידו אחד ארוך. ונמשך כותלו לרה''ר יותר מכותל השני: אם פחות מד' אמות. עודף זה על חבירו מניח קורה באלכסון וישתמש כאן בארוכה וכאן בקצרה: ארבע אמות אינו מניח קורה. על ראש כותל הארוך אלא כונס לפנים מראשו כנגד ראש כותל הקצר ומניחה: ובאלכסון לא הוי היכירא. שהרואה בני מבוי נמשכין ומשתמשין ברה''ר חוץ מכנגד כותל הקצר אומר מותר להשתמש ברשות הרבים לפי שאין אותו העודף דומה שיהא מן המבוי: שאין באלכסונו יותר מעשר. שהמבוי קצר לרחבו הרבה ואין ברוחבו ובארבע אמות הנמשכין להצטרף יותר מעשר: אבל יש באלכסונו יותר מעשר. נמצא פתחו רחב מעשר שהרי כל תחת הקורה הוי פתח: מהו להשתמש תחת הקורה. אכל מבואות קאי: קורה משום מחיצה. וחודו הפנימי יורד וסותם הלכך אסור דמן המחיצה ולפנים בעי אשתמושי: מר סבר היכירא. להנך מגוואי בעינן וצד הפנימי הוי להו היכר ואסור להשתמש מן ההיכר ולחוץ: מלבר. לבני רשות הרבים דהיינו צד החיצון: מר סבר חודו הפנימי יורד וסותם. נמצא תחת הקורה מן המחיצה ולחוץ ואסור: הכל מודים. במבוי שאין בו קורה והכשירו בלחי שאסור להשתמש בין לחיים כלומר כנגד הלחי והאי דנקט בין לחיים אמבואות טובא קאי: נעץ שתי יתידות קביליי''ש {קיבילי"ש: יתדות, ווים, זיזים} נעוצות בכותל בעוביו שלצד רה''ר ונמצאת קורה שעליהן בולטת ונמשכת לחוץ יותר מן הכתלים וחודה הפנימי דבוק וסמוך לכותל: לדברי האוסר. להשתמש תחת הקורה בכל מבואות דטעמא משום חודו הפנימי יורד וסותם: מתיר. כאן להשתמש במבוי הזה אגב הך קורה שאינה על גבי מבוי דכיון דחודו הפנימי סותם נמצאת סתימת הקורה דבוקה לכתלים וסתימה מעלייתא היא: לדברי המתיר. להשתמש תחת הקורה אלמא חיצון יורד וסותם אוסר כל המבוי הזה עד שיביאו קורה אחרת דאין הסתימה מחוברת לכתלים ויש אויר ביניהם והכא לאו מחיצה ממש הוא להכשיר הפסק אויר שמכאן ומכאן ע''י לבוד: (רש"י)

 תוספות  מבוי העשוי כנדל. פי' רבינו תם שמבואות קטנים פתוחים למבוי גדול משני צדדין ואינן זה כנגד זה דאם כן הוו מפולשין וכענין זה הם כרגלי הנדל שיש לו ב' שורות של רגלים מימין ומשמאל והם זה שלא כנגד זה: והא ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדע' ורמו עליה חומריה דרב. ממאי דחשו נמי לדשמואל לא פריך ויצטרך דלתות דהא דחשו משום דנהרדעא אתריה דשמואל הוה אבל מדחשו לדרב באתריה דשמואל פריך שפיר: מניח את הקורה באלכסון. פ''ה משתמש כאן בארוכה וכאן בקצרה והדין עמו שפי' כן דאי לא תימא הכי אמאי מניח את הקורה באלכסון הא בעינן קורה לכל הפחות דבוקה במבוי כדאמר בסמוך גבי ב' יתידות בשני כותלים כו' לדברי המתיר אסור ואף על פי שכאן מונח ראשו האחד על גבי המבוי אין סברא לחלק וא''ת והיכי שרי להשתמש נגד הארוך הא אין כאן אלא ב' מחיצות וי''ל דאית ליה קורה משום מחיצה ומאן דאית ליה משום מחיצה הוי אפילו דאורייתא כדמוכח בפירקין אי נמי כיון דצידו האחד ארוך מסתמא לא בקעי בה רבים ולא גזרו ביה רבנן הואיל ובטל לגבי מבוי אע''ג דאית ביה ד' על ד': הכל מודים בבין לחיים דאסור. טעמא משום דלחי הוי אפילו משהו ואתי לאפוקי אבל בקורה דרחבה טפח ליכא למיחש אבל אין לפרש דטעמא דרב חסדא משום דסבר קורה משום היכר ולחי משום מחיצה ומשום היכר ובין לחיים אסור ואינו יכול להשתמש אלא מן המחיצה שלפנים דהא אביי אית ליה לעיל (ד' ה.) גבי היה גבוה מכ' ובא למעטו לחד לישנא קורה משום מחיצה וכ''ש לחי וקא אמר בסמוך מסתברא מילתיה דר' יוחנן תחת הקורה אבל בין לחיים אסור ורבא נמי אית ליה בפירקין דתרוייהו משום היכירא ובסמוך מודה רבא דאסור להשתמש בין לחיים היכא דרחב ארבעה: (תוספות)

 רשב"א  תרתי למה לי. פירש רש"י ז"ל: מתניתין ודרב. ואינו מחוור דלא אמרינן הכי אלא בשתי משניות ולא במתני' ודברי אמורא. ואפילו תאמר רב תנא הוא אפילו במתני' וברייתא לא מצינו כלשון זה והוה ליה למימר הא דרב למה לי. ובתוס' פירשו הני תרתי דרב למה לי, דהיינו מבוי שכלה לרחבה ומבוי שנפרץ במלואו לחצר, דכל מאי דאשמעינן רב בתרווייהו שמעינן מהני מתני'. גם זה אינו מחוור כל הצורך. אביי אומר עושה צורת פתח לגדול ואידך משתרי בלחי וקורה ואביי סבר לה במבוי עקום כשמואל. וכן נראה לי לקמן (י, ב) גבי מבוי הרחב עשרים, ומש"ה אקשי ליה רבא כמאן כשמואל א"ה למה לי צורת פתח. ולפי גירסא זו מיירי בשהמבוי הגדול אינו מפולש ולפיכך לשמואל בין המבוי הגדול בין האחרים סגי להו בלחי. ויש ספרים דלא גרסי ליה, ומיירי בשהמבוי הגדול מפולש בשני ראשיו לרה"ר או לבקעה. ואין גירסא זו נכונה בעיני, דא"כ אפילו כשמואל לא עביד דלמבוי הגדול היה צריך דלת לדידיה דאמר (לעיל ז, ב) הלכה כחנניה. לעיל (ח, א) גריס ר"ח ז"ל כרוך בודיא ואותבוה בשפתיה, והיא הגירסא הנכונה. מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר מארבע אמות מניח את הקורה באלכסון. פירש רש"י ז"ל: ומשתמש כנגד אלכסונו, וכן נראה כפירושו. ומצאתי [בירושלמי] (פ"א, ה"ו) נותן את הקורה אלכסון ומשתמש לאלכסון. וא"ת והא אין שם אלא מחיצה אחת חוץ מכנגד הקצר והיאך ישתמש שם. י"ל דכיון שאין הרבים בוקעין שם להדיא הוי ליה ככרמלית ומדבריהם הוא והם התירו בכענין זה. אמינא טעמא דידהו קורה משום מחיצה ומחיצה באלכסון הויא מחיצה. וכתב הראב"ד ז"ל שאם עשו בו צורת פתח אפילו לרבא שפיר דמי, דצורת פתח לכולי עלמא משום מחיצה. ומסתבר לי דצורת פתח עדיפא נמי מקורה ואפילו למ"ד קורה משום מחיצה, דאילו בקורה אינה מתרת אלא בשאין בו ארבע אמות אבל צורת פתח מתרת אפילו יתר מד' אמות, דצורת פתח מערב הכל ועושה הכל כמבוי אחד וכמחיצה גמורה. ותדע לך דהפרש יש בין קורה לצורת פתח ואפילו למ"ד קורה משום מחיצה, דהא רב כהנא אמר דלכולי עלמא והוא שלא יהא באלכסונו יותר מעשר ואפילו למ"ד קורה משום מחיצה וכדתנן (לעיל ב, א) הרחב מעשר ימעט, ואילו בצורת פתח אפילו יש באלכסונו יתר מעשר שרי וכדתנן (שם) ואם יש לו צורת פתח אין צריך למעט כך נראה לי. אמר רב חסדא הכל מודים בבין לחיים שאסור. פירשו בתוספות (ד"ה הכל) משום דלחי אין לו שיעור אלא אפילו כחוט הסרבל, וגזרינן דלמא אתי לטלטולי חוץ ללחיים לפי שהוא דבר מועט. ואע"פ שאפשר לעשותו רחב עד כדי ד' אמות פחות משהו, מ"מ כיון דעיקרו משהו לא פלוג, אבל קורה דלפחות צריכה טפח אפשר לו להשתמש תחתיה ולדקדק שלא יוציא חוצה לה. ואיני יכול ליישב לפי דבריהם מחלוקתן של אביי ורבא דבסמוך (ט, א) דבין לחיים, דהא משמע לכאורה מהתם דאדרבה כל שהוא רחב יותר אסור, דאלמא לא משום קטנות של לחי אסרו דכל שהוא יותר רחב הוא נאסר יותר ולגבי קורה לא פלוג בין רחבה טפח לרחבה ארבעה או יותר. ומשום הכי נראה דקסבר רב חסדא דלחי לכ"ע משום מחיצה וחודו הפנימי סותם והוה ליה בין הלחיים כמקום בפני עצמו, וקורה משום היכר. ואע"ג דשרי אביי לקמן (ט, א) תחת הקורה ואיכא חד לישנא לעיל (ה, א) גבי כמה ממעטו דאביי סבר דקורה משום מחיצה ואפילו הכי שרי הכא, דאלמא לאו במחיצה והיכר תליא מילתא, לא היא דההוא לישנא לא קאי. ועוד דדילמא בקורה סבירא ליה חודו החיצון סותם ובלחי סבירא ליה חודו הפנימי סותם. ומדברי רש"י ז"ל נראה שהוא מפרש ג"כ הטעם דלחי משום מחיצה לאביי וחודו הפנימי סותם וקורה משום היכר. לדברי המתיר אסור. וא"ת אף לדברי המתיר אמאי אסור לימא לבוד דהא אין ברחב הקורה אלא טפח. ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דשאני הכא שהקורה מפסקת ולא אמרו לבוד אלא בשאין דבר מפסיק בנתים. ואינו מחוור בעיני דהא מוקי רב (אמי) [אשי] בסמוך תלויה או משוכה בעומדת על שתי יתדות עקומות ואמרינן חביט ולבוד, ואף ע"ג דאפילו כי אמרת חביט היכי אמרת לבוד והא מפסקי הנך יתדות בין קורה לכותל. ומסתברא דהכא אי אפשר, משום דטעמא דלבוד בכל מקום הוא שאנו רואים מה שהוא בנתים שנתמלאו ונתארכו הזויות ומילאו את הכל, הלכך כשאתה רואה כאן את המבוי שנתארך עד חודו החיצון של קורה הרי אתה רואה את הקורה כאילו אינה, ואי אפשר דהא על כרחך קורה רחבה טפח בעינן, ואי אפשר לומר שנראה את הקורה כאילו אינה ואינה מפסקת ונראה אותה כאילו היא וחוד של קורת טפח יורד וסותם, דאי אפשר להתקבץ שני הפכים במקום אחד. בעינא קורה על גבי מבוי וליכא. ומסתברא דדוקא קורה אבל לחי לא בעינא שיהא ממש במבוי, שהרי לחי המושך עם דופנו של מבוי כזה: אף על פי שהלחי אינו בתוך חלל המבוי מתיר הוא, וכן נראה מבחוץ ושוה מבפנים. ונראה לחלק משום שהקורה שהיא למעלה כל שאינה עומדת ממש לפנים מחלל המבוי אינה נכרת שתהא להכשיר את המבוי, אבל לחי שהוא למטה ונראה להדיא כל שהיא סמוכה למבוי ניכר הוא שהוא משום לחי ובא להתיר. וראיתי מקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל שכתבו דאף לחי בעי ע"ג מבוי כקורה, ואי אפשר לי להעמיד דבריהם וכמ"ש. (רשב"א)


דף ט - א

משוכה או תלויה פחות מג' אין צריך להביא קורה אחרת ג' צריך להביא קורה אחרת רשב''ג אומר פחות מד' אין צריך להביא קורה אחרת ד' צריך להביא קורה אחרת מאי לאו משוכה מבחוץ ותלויה מבפנים לא אידי ואידי מבפנים משוכה מרוח אחת ותלויה משתי רוחות מהו דתימא מרוח אחת אמרינן לבוד משתי רוחות לא אמרינן לבוד קמ''ל רב אשי אמר משוכה והיא תלויה והיכי דמי כגון שנעץ שתי יתידות עקומות על שני כותלי מבוי שאין בגובהן ג' ואין בעקמומיתן ג' מהו דתימא או לבוד אמרינן או חבוט אמרינן לבוד וחבוט לא אמרינן קמ''ל תני ר' זכאי קמיה דר' יוחנן בין לחיים ותחת הקורה נידון ככרמלית אמר ליה פוק תני לברא אמר אביי מסתברא מילתיה דר' יוחנן תחת הקורה אבל בין לחיין אסור ורבא אמר בין לחיים נמי מותר אמר רבא מנא אמינא לה דכי אתא רב דימי א''ר יוחנן מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רה''ר ולבני רה''י לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו ואביי התם בגבוה ג' אמר אביי מנא אמינא לה דאמר רב חמא בר גוריא אמר רב תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו וכי תימא דאית ביה ד' על ד' והאמר רב חנין בר רבא אמר רב תוך הפתח אע''פ שאין בו ד' על ד' צריך לחי אחר להתירו ורבא התם דפתוח לכרמלית אבל לרה''ר מאי שרי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא אין מצא מין את מינו וניעור א''ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ואת לא תסברא דבין לחיין אסור והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מבוי שרצפו בלחיין פחות פחות מד' באנו למחלוקת רשב''ג ורבנן לרשב''ג דאמר אמרינן לבוד משתמש עד חודו הפנימי של לחי הפנימי לרבנן דאמרי לא אמרינן לבוד משתמש עד חודו הפנימי של חיצון אבל בין לחיין דכולי עלמא אסור ורבא התם נמי דפתוח לכרמלית אבל לרה''ר מאי שרי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא אין מצא מין את מינו וניעור

 רש"י  משוכה. משמע רחוקה היא מן הכתלים: או תלויה. שאין ראשיה מונחים על גבי הכתלים אלא תלויה באויר שקצרה משתי רוחותיה וכגון שנעץ קנה כל שהוא באמצע פתח המבוי ונתן על גבו את הקורה : רבן שמעון סבירא ליה בכל דוכתא פחות מד' כלבוד דמי: משוכה מבחוץ. שנמשכה לתוך רשות הרבים כגון האי בעיין דלעיל דשתי יתידות: תלויה מבפנים. שקצרה משתי רוחות ואינה מגעת לכתלים אלא נתלית באויר ואמרינן לבוד להאריך ראשיה: אידי ואידי מבפנים. ותרוייהו בקורה קצרה עסקינן: משוכה מרוח אחת. ראשה אחד על הכותל וראשה השני אינו מגיע לכותל שכנגדו: רב אשי אמר. משום ב' רוחות לא איצטריכא ליה דכיון דתנא משוכה מרוח אחת הוא הדין משתי רוחות אלא חדא קתני משוכה והיא תלויה שקצרה היא מהגיע לכתלים ועוד שתלויה היא למעלה מגובה כותלי המבוי: והיכי דמי כגון שנעץ שתי יתידות עקומות על גבי ב' כותלי מבוי. ועקמימותיהן נוטות זו כלפי זו להיותן סניף להאריך הקורה משני צידיה כשתנתן עליהם והם עצמם אינם ראויות להכשר קורה שאין בהן רוחב טפח כשיעור הכשר קורה דמתניתין: ואין בעקמומיתן שלשה. ואיכא למימר לבוד מראשי הקורה ולכתלים ואין בגובהן של יתידות ממעל לכתלים שלשה טפחים דאי הוה בגובהן שלשה טפחים הוה מיפסלא דקורה על גבי כתלים בעינן אבל השתא בפחות משלשה אמרינן חבוט השפל כאילו מונחת על הכותל: לבוד. לשון סניף להאריך ובלע''ז אפש''ק {אפוש"ט: מסונף} נידון ככרמלית. ואסור לטלטל שם: מסתברא מילתיה דר' יוחנן. דאמר פוק תני לברא אלא מותר הוא אתחת קורה קאמר ליה דקסבר חודו החיצון יורד וסותם: אבל בין לחיים. במבוי שאין שם קורה מודה דאסור: מקום שאין בו ד' על ד'. עומד בין רשות הרבים לרשות היחיד הואיל וליכא מקום חשוב לאו רשות באנפי נפשיה הוא ובטיל להכא ולהכא והיינו מקום פטור: לכתף עליו. משאות: ובלבד שלא יחליפו. דלא לימרו דקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד ואתי למישרי הוצאה בשבת ובין לחיים נמי אפילו חשבת ליה מקום בפני עצמו בטל להכא ולהכא ושרי: בגבוה שלשה. דמינכרא אבל בין לחיים דלא מינכרא דוכתא אי שריית לטלטל התם אתי להחליף ולאפוקי לרשות הרבים: תוך הפתח. כגון מבוי שיש פצימין רחבים לפתחו מכאן ומכאן והן הן לחיים שלו צריך להעמיד לחי אחר מבחוץ אם ירצה להשתמש בין הפצימין: דאית בהו ארבע. ברוחב הפצימין במשך המבוי דכל ד' רשות באנפי נפשיה היא וכרמלית היא ומדרבנן אסורה: לכרמלית. לבקעה דשייך ומצטרף למינו שחוצה לו: יציבא. אזרחי: מצא. כרמלית שבין לחיים שלא היה בו שיעור כרמלית: את מינו. שחוצה לו: וניעור. נתחזק על ידי מינו וניעור משנתו שהיה בתחלה בטל אצל שאינו מינו ודוגמתו בבכורות (ד' כב.) טומאה שבטלה וחזרה וניעורה: אבל פתוח לרשות הרבים. שלא זה מינו ולא זה מינו ולכאן וכאן בטלה: ואת לא תסברא דבין לחיים. לר' יוחנן אסור: והאמר ר' יוחנן מבוי שרצפו בלחיים. במשך המבוי מראשו לצד סופו בשתים ושלש אמות: בפחות מארבעה. שאין בין לחי ללחי ד' אבל יש ביניהן ג': באנו למחלוקת רבן שמעון ורבנן. דאיפלגו לעיל במשלשה ועד ד' אי אמרינן לבוד או לא מאותו מחלוקת אנו למידין שאף בהכשר מבוי זה יש מחלוקת ביניהן ורבי יוחנן לא מפרש מילתיה והשתא קא מפרש רב הונא בריה דרב יהושע דעל כרחיך הא דקאמר רבי יוחנן דשייכא פלוגתא דרבן שמעון ורבנן הכא לא משכחת לה אלא בתשמיש שכנגד הלחיים דלרבן שמעון הוו כולהו כחד לחי ואין משתמש במבוי אלא עד חודו הפנימי של לחי הפנימי אבל משם ולחוץ הוי בין לחיים ואסור ולרבנן לא הוי כחד לחי ובלחי החיצון משתרי מבוי ומותר להשתמש בכל המבוי עד חודו הפנימי של חיצון דכנגד חיצון לחודיה הוי בין לחיים אלמא לרבי יוחנן בין לחיים אסור דאי בין לחיים לרבי יוחנן מותר מאי שייכא פלוגתייהו דרבן שמעון ורבנן להכא בין הוו כולהו כחד בין לא הוו כולהו כחד כנגד כולם הוא משתמש: (רש"י)

 תוספות  שאין בגובהן שלשה. ואם תאמר והא אמר בסוף פרק הישן (סוכה ד' כב.) דכי יש ברחבו טפח אמר חבוט ורמי אפילו ביתר מג' וקורה דרחבה טפח נימא נמי חבוט ורמי אפילו גבוה מג' ובלאו הכי קשה אמאי לא שריא אפילו ביתר מג' כיון דקורה תוך עשרים וי''ל דהכא בעינן קורה על גבי מבוי וביתר מג' לא הוי היכר תדע דהא משוכה מבחוץ אפילו בפחות מג' לא אמרינן לבוד: תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו. לאו משום דנחשב כמבוי בפני עצמו דאין מבוי ניתר בלחי וקורה אלא אם כן ארכו יתר על רחבו ובתים וחצירות פתוחין לתוכו: ורבא התם הוא דפתוח לכרמלית. ואם תאמר בפרק קמא דשבת (ד' ו.) גבי אחרים אומרים אסקופה משמשת שתי רשויות פתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ ופריך מהא דאמר רב צריך לחי אחר להתירו ומשני הכא באסקופת מבוי עסקינן ואמאי לא משני התם דפתוחה לכרמלית וההוא דאחרים בפתוח לרה''ר וי''ל דאי בפתוח לרה''ר כיון דאין בו ארבע על ארבע הוי מקום פטור ואפילו פתח נעול נמי כלפנים ותדע דלאביי נמי לוקמא בגובה שלשה דהוי מקום פטור כדאמרינן לעיל אלא משום דאם כן אפילו נעול נמי: לרשב''ג דאמר לבוד משתמש עד חודו הפנימי. זו אינו מדברי רבי יוחנן דהא רב אשי מפרשה בע''א ואם תאמר אם כן מאי פריך לרבא הוא יפרש דפליגי שרצפו בלחיים רחבים ארבע דרבא מודה לעיל ברחבים ארבע דאסור ואפילו באין רחבים ד' פליגי ומשכחת פלוגתא דרשב''ג אומר לבוד והרי בין כולם יש ד' ואסור להשתמש כנגדו ולרבנן דאמרי לא אמרינן לבוד משתמש עד חודו החיצון של לחי החיצון וי''ל כיון דכשאין כ''א ב' לחיים ובכל א' משהו ושניהם רצופים בפחות מד' לא משכחת פלוגתייהו דרשב''ג ורבנן ולא משכחת פלוגתייהו אלא כשיש ד' הוה ליה לרבי יוחנן לפרושי במילתיה בהדיא מבוי שרצפו בלחיים בפחות מד' במשך ד' אע''ג דרב אשי מוקי לה במשך ד' אמות כיון שאמר ר' יוחנן מבוי שרצפו הוי כאילו פירש בהדיא ד' אמות דמשך מבוי ד' אמות: (תוספות)

 רשב"א  מהו דתימא או חביט אמרינן או לבוד אמרינן חביט ולבוד לא אמרינן קמ"ל. קשה לי אם כן למה לן שאין בגבהן שלשה דהא אפילו ביתר משלשה אמרינן חביט רמי כל שיש בקורה טפח, וכדאמר רבא בסוכה פרק הישן (כב, א) גבי סוכה המדובללת. ועוד דאי בפחות משלשה למה לי חביט רמי תיפוק ליה משום לבוד לחוד. ומיהו הוה ניחא לי דעל כרחך אצטריך לחביט רמי דאי לא הא איכא בין אלכסון הקורה ולכותל שלשה. אבל אידך קשיא לי. וי"ל דשאני קורה משום דבעינן קורה ע"ג מבוי ולא אמרינן בזה חביט כל שהיא למעלה משלשה, אבל פחות משלשה אמרינן, ואפילו בכי הא דלא סגי לה בלבוד בלחוד משום האלכסון שיש בין הקורה לכותל וכמו שאמרנו, כך נראה לי. מקום שאין בו ארבעה על ארבעה. ועומד בין רשות היחיד לרשות הרבים הואיל וליכא מקום חשוב לאו רשות באפי נפשיה ובטל להכא ולהכא. ובין לחיים נמי אפילו חשבת ליה מקום בפני עצמו בטל להכא ולהכא ושרי, לשון רש"י ז"ל. ונראה מדבריו דבין הלחיים מותר להשתמש לבני המבוי ולבני רה"ר. ואינו מחוור בעיני דהא שלש מחיצות דאורייתא הן (להלן יא, ב) ואפילו בלא לחי רה"י גמורה היא דבר תורה, וא"כ היאך נתיר אותו עם בני רה"ר, ולא אמרו לחי להקל אלא להחמיר. ואולי נאמר דאפילו יש לו שלש מחיצות כיון שהוא פתוח לרה"ר כרמלית הוא, וכדמוכח נמי בפרק כל גגות (צד, א) דקתני התם חצר שנפרצה לרה"ר המכניס מרה"י לתוכה או מתוכה לרה"י חייב דברי ר"א וחכ"א מתוכה לרה"ר או מרה"ר לתוכה פטור מפני שהיא ככרמלית, אלמא לא אמרו שלש מחיצות דאורייתא אלא בפתוח לכרמלית, וכיון שכן הכא נמי שפתוח לרה"ר הרי הוא ככרמלית והם התירו בין הלחיים עם רה"י ועם רה"ר. כך יש לי ליישב לפי דברי רש"י ז"ל. ולי נראה שלא בא להשוותן לגמרי אלא לומר דאף ע"פ דהוא מקום בפני עצמו כיון דגריע לא חשיב לחלוק רשות לעצמו אלא הרי הוא בטל לגבי הרשויות, וכמו שאמר ר' יוחנן בעלמא לגבי מקום שאין בו ד' על ד', והלכך לגבי המבוי בעצמו ואי נמי לגבי רה"י דאפשר להשתמש עמו דבר תורה השתא נמי בטיל לגביהן ושרי, אבל לגבי רה"ר טעמא אחרינא איכא דאסור, כך נראה לי. והאמר רב אמר ר' חנן בר רבא תוך הפתח אע"פ שאין בו ארבעה על ארבעה צריך לחי אחר להתירו. ואף ע"ג דאמרינן (לעיל ה, א) איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה כל שארכו יותר על רחבו וכל שבתים וחצרות פתוחות לתוכו, הכא שאני דאף זה מכלל המבוי הוא ואינו מבוי בפני עצמו ממש. ועוד שהלחי החיצון מתיר את הכל שלא תאמר שהפתח מתיר מה שלפנים והלחי מתיר את הפתח, אבל הלחי מתיר את הכל וכדאמרינן בסמוך רשב"ג דאמר אמרינן לבוד משתמש עד חודו הפנימי של פנימי, ורבנן דלא אמרי לבוד משתמש עד חודו הפנימי של חיצון ולכ"ע בין הלחיים אסור, ואם איתא דכל אחד ואחד מתיר מה שלפנים ממנו בלבד עד הלחי שלפנים ממנו אפילו לרבנן נמי לא ישתמש בין הלחיים הפנימיים כי מי התירן, שהלחי שחוצה להן מופלג מהם שלשה ואינו מתירן ממש כלחי המתיר תוך הפתח שהוא סמוך לו ממש אלא בגררת היתר המבוי, ואם הן בעצמן מקום בפני עצמן ואינן מכלל המבוי כדעת האוסר להשתמש בין הלחיים א"כ היאך הוא מותר להשתמש בין הלחיים הפנימיים, אלא שכל לחי ולחי מתיר כל מה שלפנים ממנו ונמצא החיצון מתיר את הכל. התם דפתוח לכרמלית. וא"ת בפרק קמא דשבת (ט, א) דאמרינן אחרים אומרים אסקופה משמשת שתי רשויות פתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ, ופרכינן עלה מהא דאמרינן תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו, ומשני א"ר יהודה אמר רב הכא באסקופת מבוי עסקינן, למאי אצטריך לשנויי הכי לישני ליה דההיא דאחרים בפתוח לרה"ר והא דרב חנן בפתוח לכרמלית כשנויא דרבא דהכא. ולפיכך יש מי שדחה דברי רבא דהכא, דכיון דלא משני לה הכין התם שמעינן מינה דלא ס"ל הא דרבא. וליתא דאם איתא נילף מינה נמי דאפילו דאביי ליתא, דא"כ לישני ליה נמי דהתם בגבוה שלשה. אלא דלא משני ליה התם לא כרבא ולא כאביי, דא"כ מאי שנא פתוח ומאי שנא נעול אפילו נעול יהא כלפנים. ולענין פסק הלכה: כתב הרב אלפסי דאפילו בין הלחיים מותר כרבא, דרבא לגבי אביי הילכתא כוותיה דרבא בר מיע"ל קג"ם. וכן נראה מדתרץ לה רב אשי לההיא דמבוי שרצפו בלחיים לתרוצה אליבא דרבא. והר"ז הלוי ז"ל פסק כאביי ואמר דפלוגתייהו דהכא שייכא בההיא פלוגתא אחרינא דלחי העומד מאליו, וכדאמרינן התם (טו, א) ואזדו לטעמייהו דלחי משום מחיצה לאביי ומשום היכר לרבא, וכיון דקיימא לן כאביי דלחי משום מחיצה אסור להשתמש בין הלחיים. אלו דברי הרב ז"ל. ואינן מחוורין, חדא דדילמא פלוגתייהו דהתם לאו בלחי משום היכר או משום מחיצה הוא, דדילמא רבא סבר דאפילו למ"ד משום מחיצה חוד החיצון סותם ואביי סבר דחוד הפנימי סותם דהא פליגי לעיל (ח, ב) תנאי ואמוראי בהא גבי קורה לחד לישנא. ועוד איכא למימר דלרבא אפילו למ"ד לחי משום מחיצה וחוד הפנימי סותם אפ"ה שרי משום דהוי מקום באנפי נפשיה וגרע ממקום פטור דבטל להכא ולהכא. ואי משום דאמרינן התם אזדו לטעמייהו, לאו מהאי פלוגתא קאמר אלא משום דאביי הא שמעינן ליה דלחי משום מחיצה מדאמרינן לעיל (ד, ב) גבי פלוגתא דאביי ורב יוסף דמבוי שהוא למעלה מעשרים אמה ימעט, רחבו בכמה רב יוסף אמר טפח ואביי אמר ד' ואמרי' לחד לישנא דפליגי בקורה אי משום היכר אי משום מחיצה, רב יוסף סבר קורה משום היכר ואביי סבר קורה משום מחיצה וכיון דלדידיה קורה משום מחיצה כל שכן לחי דהוי משום מחיצה ורבא נמי שמעינן ליה לקמן (יב, ב) גבי מבוי הראוי לשיתוף דאמר אחד זה ואחד זה משום היכר. אלא הא דהכא רבא אפילו למ"ד קורה משום מחיצה קאמר לה ומשום דחוד החיצון סותם ואי נמי תמצא לומר חוד הפנימי סותם והוה ליה מקום בפני עצמו הוי ליה מקום גרוע כמקום פטור כדאמרינן ושרי. ועוד כי אותה גירסא ליתא בכל הספרים כי יש ספרים דלא גרסי התם ואזדו לטעמייהו וגם ר"ח ז"ל (להלן טו, א) לא גריס ליה. אבל מה שכתב כאן הרב אלפסי ז"ל דפתוח לכרמלית בין יש לו ארבעה בין אין לו ארבעה אסור אבל פתוח לרשות הרבים מותר. בזה דקדק עליו הרמב"ן נ"ר דהוי ליה למימר אבל פתוח לרשות הרבים יש בו ארבעה אסור אין בו ארבעה מותר דהא משמע דאפילו רבא לא שרי אלא בשאין בו ארבעה, וכדקאמר מנא אמינא ליה דכי אתא רב דימי א"ר יוחנן מקום שאין בו ארבעה על ארבעה מותר לבני רה"י ולבני רה"ר דאלמא איהו נמי כי שרי כשאין בו ארבעה הוא דשרי, ואביי נמי אמר וכי תימא דאית ביה ארבעה על ארבעה והאמר רב חנן בר רבא אמר רב תוך הפתח אפילו אין בו ארבעה על ארבעה צריך לחי אחר להתירו, דאלמא בדאיכא ביה ארבעה כולי עלמא מודו דאסור. והוא נ"ר תירץ דרבא אפילו בארבעה נמי שרי משום דלדידיה טעמא דלחי משום היכר ואפילו למ"ד לחי משום מחיצה חוד החיצון סותם, אלא דלטעמיה דאביי קאמר, כלומר: אפילו לדידך דסבירא לך דחוד הפנימי סותם אודי מיהא דבשאין בו ארבעה דשרי מדרב דימי א"ר יוחנן. ואביי נמי דאמר וכי תימא דאית ביה ארבעה האמר רב חנן לטעמיה דנפשיה נמי קאמר, כלומר: מההיא דרב חמא בר גוריא שמעינן דברחב ארבעה מיהא צריך לחי אחר להתיר וקשיא עליה דרבא דשרי (דבשאין) [דבשיש] בו ארבעה מיהא מנא ליה האמר רב חנן בר רבא. ותדע לך דרבא אפילו בדאית ביה ארבעה שרי מדאקשי עליה רב הונא בריה דרב יהושע ממבוי שרצפו בלחיים פחות מד' אמות באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן, ואם איתא דרבא בדאית ביה ארבעה מודה מאי קושיא מיהא לימא דהכא בדאית ביה ארבעה דהא מארבעה פחות משהו לרשב"ג ולחי משהו הוה ליה לחי של ארבעה ולפיכך אסור, דאי אמרת אפילו במקורבין שלשה קא אסר רשב"ג דאפילו כי אמרינן לבוד לא היו בין שני הלחיים והאויר שביניהם ארבעה ומשום הכי קא פריך ליה מיניה מי דחקו לומר כן כדי שיקשה לרבא. ועוד מדקאמרינן לקמן (י, א) גבי לחי המושך עם דופנו של מבוי פחות מד' אמות נידון משום לחי ומותר להשתמש עד חודו הפנימי ש"מ בין הלחיים אסור. ובודאי אביי לאפוקי מרבא בר פלוגתיה קאמר, כלומר: דמיהא איכא למשמע דליתא לדרבא דשרי, והא הכא יתר מד' טפחים הוא דקרוב לד' אמות נמי הוא דאלמא רבא בכל ענין שרי. ומכל מקום מסתברא שאין אלו ראיות, דההיא ודאי דרבב"ח על כרחך שמעינן מינה דאפילו במקורבין עד שלשה קאמר, דהא מדתלי לה בפלוגתא דרשב"ג ורבנן אלמא בכל מאי דפליגי רשב"ג ורבנן איתא דהיינו משלשה ועד ארבעה ומש"ה פריך לה מינה, דאי לא הוה ליה לר' יוחנן למימר מבוי שרצפו בלחיים ארבעה פחות משהו דאז משמע דלא קאמר אלא בשיש ביניהן ד' פחות משהו, אבל השתא דקאמר פחות פחות מארבעה משמע ודאי בכל שהוא פחות מארבעה עד שלשה פליגי, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. וההיא דלקמן דלחי המושך גם כן אין נראית לי ראיה, דהא רב יוסף אמרה ולא אביי, ורב יוסף לאו בר פלוגתיה דרבא הוא דנימא לאפוקי מדרבא. ועוד דהתם נמי פחות מד' אמות קאמר ובכל שפחות מד' אמות ועד משהו קאמר דהוי לחי ומשתמש עד חודו הפנימי, דאלמא בין הלחיים אסור לעולם. ופחות מד' אמות דנקט לאו משום דאיסור דבין הלחיים (אסור) [אתי] לאשמועינן מכלליהו דרבא הוה שרי אפילו בלחי רחב כמה, אלא עיקרא משום דינא דלחי קאתי ולאשמועינן דעד ד' אמות נדון משום לחי אבל טפי לא אלא נדון משום מבוי, וזה ברור. ורבותינו הצרפתים גם כן כך כתבו דרבא לא התיר אלא דוקא בפחות מארבעה הא בארבעה כולי עלמא מודו. אלא שאני תמה דהא בקורה לא חילקו בין רחבה טפח לרחבה ארבעה או יותר ולעולם מותר להשתמש תחתיה, וטעמא משום דקורה משום היכר ובכולה מכלתין למאן דקאמר קורה משום היכר והיכירא מלבר מותר להשתמש תחתיה ואפילו רחבה כמה, ואפילו למ"ד נמי קורה משום מחיצה וחוד החיצון סותם מותר להשתמש תחתיה ולא שמענו להם הפרש בין רחבה טפח לרחבה ארבעה, וכיון שכן לרבא נמי דשמעינן ליה בהדיא דלחי משום היכר (לקמן יג, ב) מאי שנא דלא שרי ברוחב ד', ואפילו נמי אמרת כמ"ד לחי משום מחיצה וחוד החיצון סותם אפילו ברחב ארבעה שרי כקורה וכמו שכתבתי וכל שכן דרבא לחי משום היכר סבירא ליה. וזה נראה לי בראיה מכרעת לדברי רבנו אלפסי ז"ל. אלא שלפי מה שכתבתי נצטרך לומר נמי דקורה לרבא אי פתוח לכרמלית אסור להשתמש תחתיה כלחי דמצא מין את מינו וניעור, דלחי וקורה חד טעמא אית להו כדאמרן. ומצאתי לרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז, הי"א) שכתב כן דבין בלחי בין בקורה אי פתוח לכרמלית אסור להשתמש תחתיהן וביניהן. וזה מפורש בדברי. אע"פ שהשיב עליו הראב"ד ז"ל ואמר שלא אמר רבא כן אלא בלחי בלבד, נראין הדברים כמו שכתבתי ועליה סמך הרמב"ם ז"ל ויפה כיון. מבוי שרצפו בלחיים פחות פחות מארבעה באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן. עד כאן דברי רבה בר בר חנה משמיה דר' יוחנן, והא דאמרינן לרשב"ג דאמר אמרינן לבוד וכו' סברא דרב הונא בריה דרב יהושע היא, דמשמע ליה דליכא למיתלי הא בדרשב"ג ורבנן אלא בכי הא. ותדע לך דהא פירשה רב אשי בענין אחר ואלו אמרה ר' יוחנן בהדיא היכי מצי רב אשי לפרושה בענין אחר. (רשב"א)


דף ט - ב

רב אשי אמר כגון שרצפו בלחיים פחות פחות מארבעה במשך ארבע אמות לרבן שמעון בן גמליאל דאמר אמרינן לבוד הוה ליה מבוי וצריך לחי אחר להתירו ולרבנן דאמרי לא אמרינן לבוד לא צריך לחי אחר להתירו ולרבן שמעון בן גמליאל להוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן הא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי איתמר נראה מבפנים ושוה מבחוץ נידון משום לחי נראה מבחוץ ושוה מבפנים רבי חייא ורבי שמעון ב''ר חד אמר נידון משום לחי וחד אמר אינו נידון משום לחי תסתיים דר' חייא הוא דאמר נידון משום לחי דתני רבי חייא כותל שצידו אחד כנוס מחבירו בין שנראה מבחוץ ושוה מבפנים ובין שנראה מבפנים ושוה מבחוץ נידון משום לחי תסתיים ורבי יוחנן מי לא שמיע ליה הא אלא שמיע ליה ולא סבר לה רבי חייא נמי לא סבר לה האי מאי בשלמא ר' יוחנן לא סבר לה משום הכי לא תני לה אלא ר' חייא אי איתא דלא סבר לה למה ליה למיתנא אמר רבה בר רב הונא נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי אמר רבה ומותבינן אשמעתין חצר קטנה שנפרצה לגדולה גדולה מותרת וקטנה אסורה מפני שהיא כפתחה של גדולה ואם איתא קטנה נמי תשתרי בנראה מבחוץ ושוה מבפנים אמר ר' זירא בנכנסין כותלי קטנה לגדולה ולימא לבוד ותשתרי וכי תימא דמפלגי טובא והא תני רב אדא בר אבימי קמיה דר' חנינא קטנה בעשר גדולה באחת עשרה אמר רבינא במופלגין מכותל זה בשנים ומכותל זה בד' ולימא לבוד מרוח אחת ותשתרי

 רש"י  רב אשי אמר. לעולם בין לחיים לר' יוחנן מותר והאי דאמר רבי יוחנן דשייכא פלוגתייהו דרבן שמעון ורבנן להכא כגון דהוה משך רציפה זו ד' אמות באורך המבוי: לרבן שמעון. יש לבוד בפחות מד' והוה ליה חד לחי ואמרינן לעיל (ד' ה.) ד' אמות נידון משום מבוי ויצא מתורת לחי: וצריך לחי אחר להתירו. מבוי זה שבין לחיים אבל מלחי הפנימי ואילך מיהו שרי לטלטולי במבוי דלהנהו ודאי נראה לחי ועוביו נידון להם בלחי וניתר בו מבוי כך שמעתי ולי נראה שאפילו מפנימי ולפנים אינו ניתר דלחי הפנימי ולפנים לרבי יוחנן אינו מתיר כלל אבל לרבנן כל חד וחד באנפי נפשיה הוא ומשתרי מבוי בלחי קמא: ולרבן שמעון. נהי נמי דכולי חד הוא ונידון משום מבוי אפילו הכי היכי שמע ר' יוחנן מדרבן שמעון דבעי לחי אחר להתירו לישתרי האי מבוי בנראה מבחוץ ושוה מבפנים דהא מסתמא אי אוקמא ללחי קמא משכו קמעא כלפי חוץ שכן דרך כל מעמידי לחיים כדי שיראה. מבפנים ומבחוץ שהוקבע שם לשם לחי דאם אינו מושך קצת רוחב הלחי להלאה מכותלי המבוי מעט אלא בשוה להן נראה כמוסיף על רוחב עובי כותל המבוי ואינו ניכר מבחוץ שהוא לחי אלא בפנים ניכר שאינו מן הכתלים לפי שחודו נראה בפנים וכיון דראשון קצתו נמשך לחוץ כי הדר השווהו מבפנים ברציפת לחיים הללו ועשאו כותל מיהא לישתרי מבוי בההיא בליטה קמייתא הנראית מבחוץ דהא אמרינן לקמן נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי: מידי הוא טעמא. כלומר מי מותבינן האי תיובתא אלא לרבי יוחנן דיליף מלבוד דרבן שמעון פסולא להאי מבוי: אינו נידון. הלכך אי אמרינן לבוד בעי לחי אחרינא: איתמר גרסינן: נראה מבפנים ושוה מבחוץ. שהעמיד הלחי רחבו לצד אורכו של מבוי ולא משך קצת רחבו קימעא כלפי חוץ אלא השוה חודו החיצון לעובי כותלי המבוי ודומה כמי שמוסיף על רוחב הכתלים ואינו נראה מבחוץ כלחי אבל חודו הפנימי נראה מבפנים שעביו בולט לתוך רוחב המבוי: נראה מבחוץ ושוה מבפנים. שמשך כל הלחי לחוץ וחודו הפנימי נכנס בכותלי המבוי ואינו נראה מבפנים אלא דומה כמוסיף על אורך הכותל אבל מבחוץ ניכר שאינו מכותל המבוי שהרי נמשך להלאה מרוחב הכותל: כותל שצידו אחד כנוס מחבירו. שנכנס הבנין ומיעטו מעביו דהשתא בולט ויוצא ממנו כמין עמוד שקורין פליי''ר {פילי"ר: אומנה (עמוד תומך)} : בין. שכניסתו נראית בפנים ושוה מבחוץ ששקוע הכותל מאחרי ונראית הפגימה בפנים: בין שנראה מבחוץ ושוה מבפנים. כגון ששקוע הכותל מלפניו שאין הכניסה נראית לעומדים בפנים אלא לבני רשות הרבים: ורבי יוחנן. דאמר לעיל בהדיא אינו נידון: מי לא שמיע ליה הא. מתני' דר' חייא ואפ''ה לא סבר לה הכא נמי היכי מסיימת מיניה דר' חייא הוא דאמר נידון דילמא איהו נמי שמיע ליה ולא סבר לה: חצר קטנה שנפרצה לגדולה קטנה נמי תשתרי. דלא ליסרו בני גדולה עלייהו אלא ליהוי נמי פתחא לגבה להיות כשני חצירות ופתח ביניהם ואע''ג דשוה מבפנים שהעומד בתוכה רואה כל כתלי אורכה שוין שאין שם מכותל רחבה לפיאותיה כלום והוי מלואה הרי מבחוץ בתוך הגדולה נראין לה שיורין וכותל זה מכאן ומכאן אותו עודף שהגדולה עודפת על הקטנה דהא גדולה בהו משתריא משום דלדידה נראית מבפנים: בנכנסין כותלי קטנה. ובולטין לתוך הגדולה בשתים וג' אמות דהנך גיפופי דפשו להו מגדולה שעומדין מאחרי פירצת הקטנה נראין שלא מאותו כותל היה: ונימא לבוד ותשתרי. כלומר אי נראה מבחוץ מהני ליהוי כאלו ראשי כניסה של כותלי קטנה סנופי' לצד כותלי אורך הגדולה דהדר הוה להו הכניסה ליה גיפופי נראין מבחוץ דקס''ד אין הגדולה רחבה מן הקטנה אלא מעט פחות מג' לכאן ופחות מג' לכאן דהשתא אין ריוח שבין הכניסות לכותלי אורכה של גדולה ג' טפחי' וכלבוד דמי: וכי תימא דמיפלגי. כניסות מחיצות מכותל אורך הגדולה: טובא. טפי משלשה שהיתה גדולה רחבה מן הקטנה הרבה: קטנה בעשר וגדולה בי''א. שאין גדולה עודפת על הקטנה אלא אמה אחת הרי שלשה טפחים לכאן ושלשה טפחים לכאן ועובי כניסות הכתלים ממעטין את השלשה מכל צד דאיכא לבוד: במופלגין מכותל זה בשנים ומזה בארבע. שלא היתה קטנה מכוונת כנגד אמצעיתה של גדולה אלא משוכה שני טפחים לצד אחד ויש מהאמה עודפת שני טפחים לכאן וארבעה לכאן והכניסות דקות ונשאר מצד אחד יותר משלשה ריוח: ונימא לבוד מרוח אחת. והרי כאן שיור אחד נראה מבחוץ ותשתרי ביה קטנה דנישוויה להאי פירצה פתח דהא עשר הוא דהויא: (רש"י)

 תוספות  ולרשב''ג להוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים. פ''ה דמסתמא דלחי קמא משכו קימעא כלפי חוץ שכן דרך כל מעמידי לחי שמושכין קצת כלפי חוץ כדי שיראה מבחוץ ומבפנים שהוקבע לשם לחי ויותר נראה לפרש שמשכו קצת כלפי פנים דהא משמע בכולי שמעתא דבעי למישרי לרבא עד חודו החיצון של לחי והיכי הוה שרי אי מושכו כלפי חוץ דהיינו לרשות הרבים דאיך יתיר את רה''ר דסתם מבוי אורך כתליו שוין: כותל שצדו אחד כנוס משל חבירו בין שנראה כו'. כאן פ''ה ששקע הכותל מלפניו ולעיל פירש נראה מבחוץ שמשך כל הלחי לחוץ וחודו הפנימי נכנס בעובי הכותל ואינו נראה מבפנים אלא מבחוץ ונראה דלכך שינה דלעיל איירי בלחי שמעמידין אצל כותל ודרך להעמידו לצד פנים ומייתי לה נמי אמבוי שרצפו בלחיים דהיינו לצד פנים אבל הכא מיירי בכותל שצידו אחד כנוס משל חבירו ודרך לעשות בנין כענין זה כשיש שני מבואות זה אצל זה או בית וחצר אצל המבוי שפעמים מאריכין כותל שאצלו יותר מכותל המבוי ומה שפירש כאן ניחא טפי דלפי' הקונטרס לעיל קשה דאי חשיב נראה מבחוץ כשהלחי לצד הפנימי היכי משני לקמן בנכנסין כותלי קטנה לגדולה אכתי נראה מבחוץ הוא דגיפופי גדולה נראין שהן עובי כותלי קטנה ומה שנכנס לתוך הגדולה הוי כלחי שפירש הקונטרס ואין לומר בנכנסין ארבע אמות שיוצאין מתורת לחי דאין זה שייך בחצר ומיהו אי הוי דווקא הא דאמר לקמן בעשר ושני טפחים סגי אתי שפיר דמיירי כשאין בעוביו טפח וריצב''א מיישב בנכנסין כותלי קטנה לגדולה מיירי שיש היכר איזו הם כותלי קטנה כגון שכותלי קטנה הולכים בשיפוע ממזרח למערב כמו שעושין לכתלים בראשיהן וכותלי גדולה שיפועם מצפון לדרום: אי לא סבר לה למה ליה למתנייה. אע''ג דבפ' יוצא דופן (נדה ד' מו:) אשכחן רבי יוסי דתני ברייתא דסדר עולם ולא סבר לה יש לומר דהיינו דברי הראשונים ממנו אבל דברי דבר פלוגתא לא תני: (תוספות)

 רשב"א  א"ר זירא בנכנסין כותלי קטנה לגדולה. ומיהא איכא למשמע דאפילו למ"ד נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי דוקא כשהוא מבחוץ לראש המבוי דאז איכא היכירא, אבל כשהלחי נתון באחורי המבוי באמצע כזה: אינו מתיר מבפנים מכנגדו למעלה לפי דליכא היכירא כלל, דאי לא תימא הכי כיון דקיימא לן דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי וכשאין כותלי הקטנה נכנסין בגדולה אפילו קטנה מותרת, השתא נמי דכותלי קטנה נכנסין לגדולה תשתרי מבפנים מכנגד כותלי גדולה. כך נראה לי. (רשב"א)


דף י - א

רבי היא דאמר בעינן שני פסין דתניא חצר ניתרת בפס אחד רבי אומר בשני פסין האי מאי אי אמרת בשלמא נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי ורבי סבר לה כר' יוסי ודרבי זירא ודרבינא ליתא משום הכי קטנה בעשר וגדולה באחת עשרה משום דר' סבר לה כר' יוסי אלא אי אמרת נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי ודרבי זירא ודרבינא איתא ור' לא סבר לה כר' יוסי גדולה באחת עשרה למה לי ממה נפשך אי למשרייה לגדולה קאתי בעשר ושני טפחים סגיא ואי למיסרה לקטנה קאתי לאשמועינן דמפלגי טובא אלא לאו ש''מ נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי ש''מ א''ר יוסף לא שמיע לי הא שמעתתא א''ל אביי את אמרת ניהלן ואהא אמרת ניהלן דאמר רמי בר אבא אמר רב הונא לחי המושך עם דפנו של מבוי פחות מד' אמות נידון משום לחי ומשתמש עם חודו הפנימי ד' אמות נידון משום מבוי ואסור להשתמש בכולו ואת אמרת לן עלה שמע מינה תלת שמע מינה בין לחיין אסור ושמע מינה משך מבוי בארבע ושמע מינה נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי והלכתא נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי. תיובתא והלכתא אין משום דתני רבי חייא כוותיה: והרחב מעשר ימעט: אמר אביי תנא והרחב מעשר ימעט ר' יהודה אומר אינו צריך למעט ועד כמה סבר רב אחי קמיה דרב יוסף למימר עד שלש עשרה אמה ושליש וקל וחומר מפסי ביראות ומה פסי ביראות שהתרתה בהן פרוץ מרובה על העומד לא התרתה בהן יותר משלש עשרה אמה ושליש מבוי שלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד אינו דין שלא תתיר בו יותר משלש עשרה אמה ושליש והיא הנותנת פסי ביראות שהתרתה בהן פרוץ מרובה על העומד לא תתיר בהן יותר משלש עשרה אמה ושליש מבוי שלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד תתיר בו יותר מי''ג אמות ושליש אי נמי לאידך גיסא פסי ביראות דאקילת בהו חד קולא אקיל בהו קולא אחרינא מבוי כלל כלל לא תני לוי מבוי שהוא רחב עשרים אמה נועץ קנה באמצעיתו ודיו הוא תני לה והוא אמר לה דאין הלכה כאותה משנה איכא דאמרי אמר שמואל משמיה דלוי אין הלכה כאותה משנה אלא היכי עביד אמר שמואל משמיה דלוי

 רש"י  רבי היא דאמר בעינן. שני שיורין לחצר של עשר הנפרצת במלואה: חצר ניתרת בפס אחד. אם נפרצה לרשות הרבים ונשתייר בה מצד א' מותרת ובשאין הפירצה יותר מעשר עסקינן דאי יותר מעשר לא מהני ליה מחיצה להאי חצר: האי מאי אי אמרת בשלמא. מתני' כדהוה שמעינן לה מעיקרא במכוונת קטנה כנגד אמצעיתה של גדולה ומהאמה היתירה נשארו שלשה לכאן ושלשה לכאן וי''ל נראה מבחוץ ושוה מבפנים משני רוחות ואפילו הכי קטנה אסורה דנראה מבחוץ ושוה מבפנים לא מהני ורבי בשני פסין דחצר כרבי יוסי סבר לה דאמר במתני' אין לחי פחות מרוחב שלשה וכל שכן פסין דחצר דבעי רוחב כדבעי רבי יוסי בלחי: ודרבינא. דאוקמא במופלגין מזה בשנים ומזה בארבעה ליתא דא''כ לא הוה משתריא גדולה דפס ב' טפחים לא מהני וכיון דליתא לדרבינא ליתא נמי לדרבי זירא דאוקמא בנכנסין דכיון דמכוונת שלשה מכאן ושלשה מכאן כניסה מאי מהניא הא כי נכנסין נמי איכא למשרייה בנראה מבחוץ ושוה מבפנים משתי רוחות ולא שרינן לה דמוקמינן ליה בנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי משום הכי יהיב תנא שיעור לעודפה של גדולה שתהא יתירה על הקטנה אמה כי היכי דניהוו לה לגדולה שלשה מכאן ושלשה מכאן משום דרבי שני פסין בעי ורחבי' שלשה כרבי יוסי ומשום היתר גדולה נקט לה: אלא אי אמרת נראה מבחוץ. מהני וקטנה דאסירא היינו טעמא משום דאיתא לדרבי זירא בנכנסין ולדרבינא במופלגין וליכא לבוד משני רוחות ואפילו הכי גדולה משתריא בגיפופין הנשארין לה מאחורי הכניסות ואף על פי שרוחב האחד אינו אלא ב' טפחים דלא סבר לה כר' יוסי: גדולה בי''א. דיהיב תנא שיעורא לעודפה אמה למה לי: אי למשרייה לגדולה. דליהוי לה שיור משני צדדין קאתי: בעשר ושני טפחים סגי. דהא רבי לא סבר לה כר' יוסי: ואי למיסרה לקטנה קאתי. כדי שירחקו כותלי אורך הגדולה מכניסתה של קטנה ד' טפחים מצד האחד דלא לימצי למימר לבוד למשרייה ולאגמוריה דאי לאו הכי הוה שרינן לה בקטנה בנראה מבחוץ על ידי לבוד: לישמעינן. גדולה רחבה הרבה ומיפלגי טובא דהוי מילתא דפסיקא דהא לאו מילתא דפסיקא היא הואיל ומופלג' מכותל זה בשלשה ומכותל זה בשלשה ואי הגדולה רחבה הרבה הוה תני הוה גמרינן מינה טפי דמשום הפלגה מיתסרא והא ליכא למימר דדק תנא בשיעורין לאשמועינן דבהכי הוא דמיתסרא ובבציר מהכי לא דהא בי' וד' טפחים נמי מיתסרא וכגון דמופלגת בחצי טפח מכאן ובשלשה וחצי מכאן דמשתריא גדולה בגיפוף משהו מכאן ושלשה וחצי מכאן וקטנה מיתסרא דליכא לבוד משני רוחות: אלא לאו ש''מ. על כרחך דוקא שלשה מכאן ושלשה מכאן למשרייה לגדולה נקט לה ואפ''ה קטנה אסורה דנראה מבחוץ לא מהני ש''מ: לא שמיע לי הא שמעתא. דרבה בר רב הונא מרב הונא אבוה דנראה מבחוץ נידון משום לחי: לחי המושך עם דופנו של מבוי. לחוץ שנראה כמאריך את דופן המבוי שמעמיד חודו כנגד עובי הדופן דמיכסי חודו בעוביו של דופן דשוה מבפנים ונראה מבחוץ שאין חודו של לחי מכסה כל עובי הדופן שרחב ממנו: בכולו. בכל המבוי שהרי אין כאן לחי: שמע מינה משך מבוי ארבע. מדקאמר נידון משום מבוי: בין לחיים אסור. מדקאמר עד חודו הפנימי: ושמע מינה נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי. מדקאמר נידון משום לחי: תיובתא והלכתא. דהא אותביניה מחצר קטנה שנפרצה לגדולה: דתני רבי חייא כוותיה. כותל שצידו אחד כנוס כו': עד כמה. יהא רחב ולא יהא צריך למעט לרבי יהודה: פסי ביראות שהתרתה בהן. שלש עשרה אמה ושליש דתנן בפרק שני (לקמן יז:) עושין פסין לביראות שברשות הרבים והן עמוקין עשרה ואסור למלאות מהן ולהניח על שפתן שמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים והתירו חכמים לעשות ארבעה דיומדין לארבע פיאות ולשוויה בין הפסין רשות היחיד ומותר למלאות ושרי רבי יהודה להרחיק זה מזה מלא שני רבקות של ארבעה ארבעה בקר ועוביה של פרה אמה ושני שלישי אמה דהוו להו שלש עשרה אמה ושליש לשמונה בקר: והיא הנותנת. מדה זו שאתה מביא בה איסור ליותר משלש עשרה אמה ושליש למבוי משום טעמא דלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד היא הנותנת טעם להיתר דהתם הוא דאיכא עומד מועט משום הכי לא התרתה בו יותר משלש עשרה אמה ושליש אבל מבוי דרובו סתום שרי ביה טפי: אי נמי לאידך גיסא. דלא תיתי ליה מפסי ביראות דאילו התם הוא דהקלת בה קולא דמכשרת ליה בפרוץ מרובה על העומד אקיל נמי קולא אחריתא דלהוי חשוב פתח עד שלש עשרה אמה ושליש: כלל כלל לא. טפי מעשר לא: אין הלכה כאותה משנה. דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לקנה: (רש"י)

 תוספות  רבי היא דאמר בעינן שני פסין דתניא וכו'. משמע לרבנן אפילו בחצר מרובעת סגי בפס משהו דבמרובעת פליגי כמו שאפרש לקמן: ושני טפחים סגי. האי ב' טפחים לאו דוקא דהא אמרינן (לקמן ד' יב.) בשתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן ואין סברא לומר דמשהו לאו דוקא כדאמרינן פרק חלון (לקמן ד' פ.) גבי שיתופי מבואות וצריך. להגביה כל שהוא וכמה כל שהוא טפח דאם כן הוה ליה לפרושי כי התם אי נמי בפס גמור סגי בשני משהויין אבל כותל עצמו לא חשיב פס אם לא ברוחב טפח דאין היכר כל כך. בכותל כמו בפס גמור: (תוספות)

 רשב"א  אלא שמע מינה וכו' אינו נידון משום לחי. ומיהו אסיקנא בסמוך דלית הלכתא הכין אלא נדון משום לחי, מדתני ר' חייא לעיל (ט, ב) דנידון משום לחי, דמתניתא דמתנייא ביה ר' חייא ור' הושעיא היא [ודלא מיתנייא בי ר' חייא ור' אושעיא לאו דסמכא], ובהדיא אמרינן על הא דקטנה בעשר וגדולה באחת עשרה בירושלמי כאן (ה"ו) בפיסקת לחיים שאמרו איתבעית מתניתא ולא אשכחת אמר ליה רב אחא כן אמר ר' שמעון בן לקיש כל משנה שלא נכנסה לחבורה אין סומכין עליה עד כאן. וכתב הראב"ד ז"ל דמסתברא דכי אמרו נידון משום לחי דוקא כי לא הוי אותן הנראה מבחוץ ד' אמות דדינו כדין לחי, אבל אי הוי ד' אמות דאין דינו כלחי אפילו הוא כנגד פתח המבוי וכל שכן מבחוץ דלא. ואע"ג דאותן ד' אמות שהן מבחוץ אי הוו כנגד חלל המבוי הוי עומד מרובה על הפרוץ ושרי, הכא כיון דמבחוץ הוא לא מהני ליה למבוי, דנהי דמה שנראה מבחוץ הוי היכר למבוי כאילו נראה מבפנים אבל לשווייה ככותלי המבוי למיהוי נמי כעומד מרובה על הפרוץ לא, דהיכר הוי מחיצה לא הוי, דאי אמרת מחיצה נמי הויא אין לך מבוי שאינו ניתר אפילו בלא לחי ואפילו מפולש לרשות הרבים, שהרי כותלי פני המבוי הנמשכים לרשות הרבים נחשוב אותן למחיצות המבוי אף על פי שאינן נראות לפנים, אלא שמע מינה היכר הויא מחיצה לא הויא ע"כ. וקשיא לי לפי דבריו הא דדחיק לה ומוקי לה ר' זירא (לעיל ט, ב) בכותלי קטנה נכנסין לגדולה נוקמה בשגפופי הגדולה רחבין ארבע דאז אין נידונין משום לחי. ויש לומר דהוא הדין דהוה מתרץ לה הכי אלא דניחא ליה לאוקומי אפילו בחצר שאינה גדולה כל כך ומשום דר' חנינא בר פפי דאמר קטנה בעשר וגדולה באחת עשרה ולאשמועינן דרבי סבר לה כר' יוסי, ועוד צריכא לי עיון. אח"כ מצאתי לרבותינו הצרפתים ז"ל בשלהי פרק פסין (כד, ב בתוס' ד"ה ההיא) בשמעתא דרחבה דהוה בפומבדיתא שהן סבורין דאפילו רחבן כמה מצילין, ואינו דומה לכותלי פני המבוי דנמשכין לרה"ר שהביא הראב"ד ז"ל שאינן נחשבות למחיצות להתיר את המבוי המפולש, מפני שאותן הכותלים כיון שאינן מועילין להתיר את רה"ר עצמו איך יתירו את המבוי, אבל כאן שהגפופין נעשו לשם דירה הגדולה ומצילין אותה דין הוא שיצילו ג"כ את הקטנה כאילו נראין מבפנים. ומה שאמרו נידון משום לחי לאו משום לחי ממש קאמר ולומר דדוקא בשיעור רוחב לחי, אלא משום דלחי כל שהוא מתיר את המבוי או שני לחיים מתירין את החצר משום הכי נקט כאן משום לחי לפי שהוא השיעור המועט שמתיר את המבוי והחצר ולא להקפיד על השיעור כלחי, כן נראה לי ודברי רבותינו הצרפתים ז"ל מוכיחין כן. ושמע מינה אסור להשתמש בין הלחיים. ואם תאמר דילמא משום דכנגד משך הלחי אין כותל כנגדו והיאך ישתמש שם. יש לומר דהכא כשהכותל שכנגדו מושך גם כן כמו שהלחי מושך כזה: ומסתברא דעל כרחך י"ל כן, דמדקאמר ארבע אמות אינו נידון משום לחי וצריך לחי אחר להתירו משמע הא בלחי מותר, והלא אין שם אלא מחיצה אחת. ונראה לי דהיינו פירושא דלחי המושך עם דופנו של מבוי, כלומר: עם דופנו שני של מבוי, כלומר: שמושך הלחי מצד זה כמו שמושך דופנו של מבוי מן הצד האחר שכנגדו. עוד נראה לי לפרש דצריך לחי אחר להתירו דקאמר להתיר את המבוי קאמר, דמנח ליה לאידך גיסא אי נמי בהדי ומטפי ליה או מקצר ליה, וכאידך דרב הונא דלעיל (ה, א) דלחי הבולט מדופנו של מבוי, דהתם צריך לחי אחר להתירו דקאמר על כרחך להתיר את המבוי קאמר. ולפי פירוש זה לא גרסינן ד' אמות משתמש בכולו וצריך לחי אחר להתירו אלא הכי גרסינן, ד' אמות אינו נידון משום לחי וצריך לחי אחר להתירו, וכן מצאתי גירסא זו במקצת הספרים ונכונה היא, כן נראה לי. ומכל מקום לתרץ הקושיא הראשונה עדיין אני צריך לפירוש הראשון דהכא במאי עסקינן שהכותל שכנגדו מושך גם כמו שהלחי מושך, דאי לאו הכי לא מצי דייק מינה דאסור בעלמא להשתמש בבין הלחיים. הכא כלל כלל לא. תמיהא לי היאך אפשר לומר כן דכלל כלל לא, דהא תניא ר' יהודה אומר אינו צריך למעט. ונראה לי דלפרוכי לק"ו דידיה קאמר ליה, כלומר: אי משום דינא דפסי ביראות הוה אתינן ליה ליכא למשמע מינה לא איסור ולא היתר, דאי אמרת לחומרא דלא שרי ביה אלא שלש עשרה ושליש כפסי ביראות איכא למימר לקולא, דפסי ביראות דהוו מחיצות גרועות הוא דלא שרי בהו טפי משלש עשרה אמה ושליש הא במבוי דמחיצות גמורות אפילו טפי נמי, ואי אמרת לקולא למישרי ביה שלש עשרה אמה ושליש מיהא כפסי ביראות איכא למימר לחומרא, דהתם הוא דהלכו בהן לקולא להתיר בהן פרוץ מרובה על העומד וכן הקילו בהן קולא אחרינא להתיר בהן אפילו שלש עשרה אמה ושליש כדי שיכנסו ביניהן שתי רבקות של ארבע ארבע שכן דרכן אבל במבוי כלל כלל לא, אלמא מדינא דפסין ליכא למשמע למבוי כלל. כך נראה לי. וכן הוא תני לה והוא אמר לה אין הלכה כאותה משנה. פירוש: משום דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. ונראה מן הירושלמי (פ"א, ה"א) דדוקא בשאין מניח קורה אלא לצד א', כלומר: מן הקנה לכותל האחד כגון זה: אבל אם היה מניח את הקורה מכותל לכותל בכי הא לא אמרינן דליבטיל קנה, דגרסינן התם היה רחב חמש עשרה אמה אמר ר' אבא בשם רב עושה פס של שלש אמות וכל שהוא ומרחיקו מן הכותל שני אמות אותו כל שהוא נדון משום לחי ושרי, והוא שיהא העומד רבה על החלל, ויעשה פס של ארבעה טפחים ולא כן תני עושה פס של ארבעה טפחים, א"ר אבא כדי להתיר שניהם בלא קורה ע"כ. ונראה פירושו כדי להתיר שניהם בלא קורה על שניהם, ואילו עשה פס ד' היה צריך ליתן קורה על שניהם, אבל עכשיו שעשה פס של שלש אמות אינו צריך ליתן קורה על שניהם אלא דיו על אחד מהן, אבל על אחד מהן מיהא צריך דאף עכשיו שהוא עושה פס של שלש אמות הרי צריך קורה מן הפס לכותל או לחי משהו, ובהדיא נמי אמרו בירושלמי עושה פס של שלש וכל שהוא אותו כל שהוא נדון משום לחי. ומכל מקום אינו נראה כן מן הגמרא שיהיה קנה ולא אפילו פס של ארבעה טפחים מתיר אע"פ שנתן את הקורה מכותל לכותל, משום דכיון דאין באחד מן הצדדין עומד מרובה על הפרוץ אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ואפילו אוירא דתחת הקורה ומבטל ליה. ותדע לך דהא אצטריכינן לאוקמה או בעומד מרובה על הפרוץ או בפס גבוה [עשרה] במשך ד' אמות כדי שיהיו שתי מבואות, ובודאי כיון שאנו מחלקין אותו לשתי מבואות על כרחך אנו צריכין להכשיר את שניהם ולהניח קורה כאן וכאן או לחי כאן וכאן, ואפילו הכי דוקא בפס גבוה עשרה במשך ארבע אמות כשיעור מבוי וכותל מעליא דמבוי לא מבטיל באוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא, ועוד דאוירא דחוץ למבוי לא מבטיל כדבעי למימר קמן, הא בענין אחר לא. והא נמי דתניא בתוספתא בפ"ק דמכלתין (ה"ג) והרחב מעשר אמות נותן פס באמצע ונותן קורה על אחד מהן, איכא למימר דוקא בשהפס שבאמצע רבה על אחד מן החללין והוי ליה כעומד ולפיכך סגי ליה באידך גיסא בלחי או בקורה. ואי נמי ס"ל להאי תנא דמבוי שיש לו שני פתחים וכל אחד ואחד רבה על העומד נותן את הקורה על אחד מהן ודיו, וכדעת הירושלמי (שם) דגרסינן התם: תניא רשב"ג אומר מבוי שיש לו שני פתחים נותן את הקורה על אחד מהן ומתיר ר' אחא בשם ר' לוי אמר אין הלכה כרשב"ג, א"ר אבא והוא שמעמיד קנה בדוקרן אבל אם עשה פס של ארבעה טפחים הלכה כרשב"ג, ותני כן מבוי שיש לו ארבעה טפחים נותן את הקורה על אחד מהן ומתיר. וכל זה שלא כדעת גמרתינו כמו שכתבתי, ובסמוך נאריך בה יותר בס"ד. אלא אמר אביי עושה פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות ומעמידו לארכו של מבוי. וכיון דפס זה הוי כותל המבוי תו לא מיבטיל מחמת אויר דהאי גיסא ודהאי גיסא. אי נמי דאויר שלאחורי הפס אויר של מבוי אחר הוא ואין אויר של מבוי אחר חשיב לגבי דידיה לבטל יתיה. ומעמיד את הקורה מכותל לכותל כדי להתיר את שני המבואות, הא לאו הכי אינו ניתר אלא אותו צד שהניח עליו הקורה דשני מבואות הן. ודוקא נמי (בשהקנה) [בשהקורה] מגעת לפס או בסמוך לו תוך שלשה דהויא לה כמונחת ממש על גביה הא לאו הכי לא, דבעינן קורה על גבי כותלי מבוי וליכא. וגם הראב"ד ז"ל כתב כן. וא"נ מניח לחי מכאן ולחי מכאן. וכתבו בתוס' (ד"ה עושה) והוא שלא יהא מחודו של הפס של צד פנימי עד כותל הפנימי האמצעי של מבוי יותר מעשר, לפי מה שפירש רש"י ז"ל גבי מבוי עקום (ו, א) אילימא ביתר מעשר בהא לימא שמואל תורתו כסתום דאפתיחת עקמימותו קאי דהכא נמי כשמניח פס במשך ארבע אמות דמי למבוי עקום כמין ח' כזה: והלכך אפילו לשמואל בעי צורת פתח או בשני עקמימיותיו לפירוש רש"י ז"ל, או צורת פתח מיהא לאחד מראשי המבוי ולפי הפירוש השני שכתבתי למעלה (שם ד"ה מבוי עקום). אלא ודאי הא דאביי בשאין צד הפנימי של פס רחוק מן הכותל הפנימי יתר מעשר ואביי דאמר כשמואל, זו היא שיטת התוספות. ובודאי כן נראה למעלה (ח, ב) גבי מבוי העשוי כנדל דאביי סבירא ליה במבוי עקום כשמואל דתורתו כסתום, ולפיכך אפשר דהכא נמי מתקן ליה כשמואל, ובאידך לישנא דאמר אי נמי עביד ליה כדרב יהודה מתקן ליה אפילו כרב. ועוד כתבו בתוס' דדילמא הכא לא בא לדקדק לאחר שהעמיד הפס אי בעי צורת פתח או סגי ליה בלחי וקורה, אלא כדי להכשיר את המבוי בכניסתו. וזה אינו מחוור בעיני כלל, דעכשיו לא באנו להחמיר עליו להוסיף בו פסין וצורת פתח אלא להקל עליו ולומר בכמה סגי, ואם אתה בא עכשיו לעשות לו פס גבוה ומשוך ועוד צורת פתחים אתה מחמיר עליו הרבה, מוטב שיעשה צורת פתח אחת בכניסתו ואליבא דהלכתא דקיימא לן כרבנן דאמרי (לעיל ב, א) אם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט. וכן הלשון הראשון שמעמידין אותו כשמואל דוקא ובשאין חודו הפנימי של פס רחוק מן הכותל יתר מעשר, דברים דחוקים הם ודחוים אחר שלא נזכרו בגמרא כלל. והדבר הנכון מה שאמרו משמו של רבנו יצחק ב"ר אברהם ז"ל דעקום כמין ח' כזה: תורתו כסתום לכולי עלמא וכמו שכתבנו למעלה (שם ד"ה וההוא) גבי מבוי העשוי כנדל (והטענה) [להטעם] לפי שאין דרכן של בריות לסבב בכענין זה כשרוצין ללכת לרה"ר מצד פתח אחד של המבוי לצד הפתח השני אלא הולך ברשות עצמו מכאן לכאן, וזה נכון. (רשב"א)


דף י - ב

עושה פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות ומעמידו לארכו של מבוי אי נמי כדרב יהודה דאמר רב יהודה מבוי שהוא רחב חמש עשרה אמה מרחיק שתי אמות ועושה פס שלש אמות ואמאי יעשה פס אמה ומחצה וירחיק שתי אמות ויעשה פס אמה ומחצה שמע מינה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד לעולם אימא לך הוי עומד ושאני הכא דאתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה ויעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה ש''מ עומד כפרוץ אסור לעולם אימא לך מותר ושאני הכא דאתא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה אין הכי נמי וכולי האי לא אטרחוה רבנן וליחוש דלמא שביק פיתחא רבה ועייל בפיתחא זוטא אמר רב אדא בר מתנה חזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן ומאי שנא מדרבי אמי ודרבי אסי התם קא ממעט בהילוכא הכא לא קא ממעט בהילוכא תנן התם עור העסלא וחלל שלו מצטרפין בטפח מאי עור העסלא אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן עור כיסוי של בית הכסא וכמה כי אתא רב דימי אמר אצבעיים מכאן ואצבעיים מכאן ואצבעיים ריוח באמצע כי אתא רבין אמר אצבע ומחצה מכאן ואצבע ומחצה מכאן ואצבע ריוח באמצע א''ל אביי לרב דימי מי פליגיתו א''ל לא הא ברברבתא הא בזוטרתא ולא פליגין א''ל לאיי פליגיתו ובעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות פליגיתו לדידך הוי עומד משתי רוחות לרבין מרוח אחת הוי עומד משתי רוחות לא הוי עומד דאי סלקא דעתך לא פליגיתו לרבין הכי איבעי ליה למימר אצבע ושליש מכאן ואצבע ושליש מכאן ואצבע ושליש ריוח באמצע ואלא מאי פליגינן לדידי הכי איבעי לי למימר אצבע ושני שלישים מכאן ואצבע ושני שלישים מכאן ואצבעיים ושני שלישים ריוח באמצע אלא אי איכא למימר דפלגינן בפרוץ כעומד פלגינן: אם יש לו צורת הפתח אף על פי שרחב מעשר. אינו צריך למעט: אשכחן צורת הפתח דמהניא ברחבו ואמלתרא דמהניא בגבהו

 רש"י  ומעמידו לאורכו של מבוי. באמצע הפתח דכיון דאיכא הכשר מבוי באורכו של פס הוו להו כשתי מבואות ונעשה הפתח האחד למבוי זה והפתח השני למבוי השני: מרחיק שתי אמות. מן הכותל ומתחיל לעשות שם פס ועושהו משלש אמות לסתום הפתח ונמצאו חמש אמות אלו סתומות שפרצת שתי האמות ניתרת בעומד מרובה עליהן והיכא דהוי רוחב כ' יעשה כן אף לצד השני או יעשה פס שש אמות וירחיק ד' אמות וניתר צידו אחד בעומד מרובה על הפרוץ: ואמאי. מצרכת ליה לסתום ג' האמות כאחד: יעשה פס אמה ומחצה. לפיאה אצל הכותל וירחיק ב' אמות ויעשה פס אמה ומחצה אצל פתח גדול וכיון דלא שרית ליה בהכי משום דפרוץ מרובה על העומד שמכאן ועל העומד שמכאן אלא אם כן תצרפם יחד להיות שניהן רבין עליו שמעי' מינה מדלא מצטרפת להו עומד מרובה על הפרוץ בין ב' הרוחות כשתצרפם לא הוי עומד מרובה אלא זיל לגבי כל חד וחד ונמצא פרוץ רבה עליו ומבטלו ונמצא פתח רחב מעשר: לעולם אימא לך. בעלמא אי לא הוה קאי עומד זה בין שני פרצים מצטרפין העומדין לבטל פרוץ היחידי אבל הכא אתי אוירא דהאי גיסא דב' האמות ואוירא דפתח הגדול ומבטלי ליה לפס אמה ומחצה שביניהן: שמע מינה פרוץ כעומד אסור. ופלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע היא בשלהי פירקין ושמעת מהכא דרב יהודה כרב הונא סבירא ליה ולפיכך כל אמת פרוץ אוסרת עומד שאצלה ונמצא שאין כאן סתימה: דהאי גיסא. פתח גדול: ודהאי גיסא. אמה הפרוץ ומבטל ליה לאמה העומד שאצל הפתח: וירחיק אמה מן הכותל ויעשה פס אמה ומחצה כו'. דהשתא לא מצטרף אויר אמה עם אויר הפתח לבטל אמה ומחצה דהא בטיל ליה אויר דזוטר מיניה והכי הוי שפיר טפי שלא תהא פירצה שתי אמות כאחת: אין הכי נמי. דהכי שפיר טפי וכולי האי לא אטרחוה: דילמא שביק פתחא רבה. ובטיל תורת פתח מיניה ובטיל לחי המתוקן בו ונמצא מבוי זה בלא תיקון: מאי שנא מדר' אמי ור' אסי. דאמרי לעיל (ד' ה.) במבוי שנפרץ מצידו כלפי ראשו ג' אינו מתיר ואע''ג דאין פירצה פחותה מעשר אמות אוסרת במבוי קאסרי ליה אינהו משום דלמא עיילי ונפקי בההיא פירצה שלשה ובטיל קמא מפתח ובטיל תיקונו: התם. איכא למיחש להכי משום דההיא פירצה קטנה מצידו של מבוי היא וממעטי בהילוכא אבל הכא בראש המבוי הוא ולא ממעטי בהילוכא: עור העסלא. כדמפרש עור העשוי לבית הכסא של שרים חלל הנקב שבו מצטרף להיות עומד טפח שלם ואם יש תחתיו כזית מת וכלים מטמאים באהל ובפחות מטפח אין אהל דתנן (אהלות פ''ג משנה ז) טפח על טפח ברום טפח מביא את הטומאה: וכמה. יהא בנקב שיהא בטל אצל העומד שסביביו במנחות פרק התכלת (ד' מא:) אמרינן טפח דאורייתא ד' בגודל חמש באצבע שית בזוטרתי: ברברבתא. בגודל: בזוטרתי. באצבע קטנה: לדידך הוי עומד. דהא אין באחד מן העומדין לבטל החלל עד שיצטרפו שניהן לבטלו: לרבין. דנקט החלל פחות מן אחד העומדין: לא הוי עומד. להצטרף לבטל הפרוץ: לדידי הכי מיבעי לי למימר כו'. ולמינקט חלל יותר על כל אחד מהעומדין ואפ''ה ליצטרפי לרבות עליו ולבטלו אבל השתא משום דפרוץ כעומד הוא בכל חד וחד: אלא אי פלגינן בפרוץ כעומד פלגינן. דלרבין דנקט אצבע ומחצה מכאן ואצבע ריוח באמצע וממעט ליה לפרוץ מעומד שבצד אחד לא הוי עומד אלא אם כן כל אחד ואחד מרובה על הפרוץ: דמהניא ברחבה. להכשיר רחב מעשר: ואמלתרא דמהניא בגובהה. להכשיר גבוה מעשרים: (רש"י)

 תוספות  עושה פס גבוה עשרה במשך ד' אמות. אי איכא מראש הפס של צד פנים עד הכותל אמצעי של מבוי יותר מעשר צריך למבוי זה צורת הפתח דהוי כמבוי עקום ואע''ג דאליבא דשמואל קיימינן כדפרישית לעיל אי ביתר מעשר בהא לימא שמואל תורתו כסתום דאפתיחת עקמומית קאי וריצב''א פי' דהכא אפילו ביתר מעשר לא מיקרי מפולש דכיון דשני הפתחים לרה''ר אחד והעומד בפתח זה לא יסבב לבא סביב [הפס] לפתח אחר אבל במבוי עקום יש בשני ראשי' בכל צד רה''ר ורגילות לילך דרך מבוי מצד זה לצד אחר משום הכי הוי מפולש ומבוי עקום דאצריכוה דלתות דהוי כמו לא הוי פתוח בשני פתחים לרה''ר אחד או יפרש שהוא מפולש משלש רוחות ובאמצע עקום כפי' ר''י: ועושה פס שלש אמות. וצריך לחי אחר דהאי פס לא מהני הואיל ומופלג מן הכותל שלש דאמר לקמן דלא הוי לחי ומשום הכי פריך מדר' אמי ומדר' אסי שהיה לו להתבטל לאותו התקון: ואמאי יעשה פס אמה ומחצה. פי' רש''י דאמאי אצרכיה פס ג' אמות יחד משמע שהמקשה בא להקל עליו ולא משמע הכי מדמשני לקמן כולי האי לא אטרחוה רבנן משמע שהמקשה להחמיר עליו בא וכענין זה משמע שהיו כל הקושיות לכך נראה דפריך ויעשה פס אמה ומחצה דהכי עדיף טפי דכשיש גיפופי לצד זה ולצד זה נראה יותר פתח: עור העסלא וחלל שלו מצטרפין. היינו כשהטומאה והכלי תחת העור כדאמרינן בפ''ק דסוכה (ד' יח.) ארובה בבית ובה פותח טפח טומאה בבית מה שכנגד ארובה טהור טומאה נגד ארובה כל הבית כולו טהור ומ''מ מצטרף האויר כמו אויר סוכה דמצטרפין ואין ישנים תחתיו ואין לחשוב האויר כסתום מטעם לבוד דהלכתא גמירי לה גבי טומאה דלא אמרינן לבוד ולהכי נמי קאמר בסמוך אצבעיים מכאן כו' ואי אמרת לבוד סגי במשהו מכאן ומשהו מכאן: ואצבעיים ושני שלישים ריוח באמצע. לא שייך בעור העסלא שהוא כלי אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דעלמא ומבטל ליה אלא במחיצות קבועות כדלעיל ולקמן בפירקין גבי מקיפין בחבלים וריצב''א מפרש דאוירא דעלמא לא אמר דאתי ומבטל ליה אלא באויר שאני חושבו כסתום כההיא דלעיל דחשיב האויר של עשר כסתום ובמקיפין בחבלים אוירא דלמעלה מעשר חשוב כסתום אבל האויר שאינו מן המחיצה אינו מבטל וכן משמע (לעיל ה.) דקאמרי רבי אמי ורבי אסי יש שם פס ארבע מתיר פירצה עד עשר ולא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודעלמא ומבטלי ליה אם לא שנחלק בין תחילת מבוי לסוף מבוי: (תוספות)

 רשב"א  מרחיק שתי אמות ועושה פס שלש אמות. כלומר: ואח"כ נותן קורה מן הכותל ועד ראש אותו פס, אי נמי מעמיד שם לחי או סמוך לפס או מצד שני, והקורה או הלחי מתירין אותו פתח עד הפס, ומן הפס ולהלן עד הכותל ניתר בעומד מרובה על פרוץ, שאין אנו מקפידין בעומד מרובה על הפרוץ אלא במה שהוא מן הקורה [או] מן הלחי ולהלן. ויעשה פס אמה ומחצה וירחיק שתי אמות ויעשה פס אמה ומחצה. פירש רש"י ז"ל: דהכי הוה ניחא להו לבני מבוי טפי שלא יקלקל היציאה כל כך. ואינו מחוור, מדפרכינן בתר הכי וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה, ומשני אין הכי נמי כולי האי לא אטרחוה רבנן, אלמא משמע שהמקשן בא להחמיר, וכענין זה יש לפרש כל שאר הקושיות, דמשמע ליה שאין נראה כל כך כפרוץ כשאין כל הפרוץ לצד הכותל. שמעת מינה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד לעולם הוי עומד. ונפקא מינה היכא דלא שייך למימר אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה, והיכי דמי כגון דהוו העומדין [האחד] לצד ימין המבוי סמוך לכותל זה והשני לצד שמאל המבוי סמוך לכותל השני והאחד בינתים, דהשתא ליכא אלא חד אוירא ובכי הא אמרינן עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד. וא"נ נפקא מינה בעלמא, כגון לגבי סוכה שסככה בשפודין או בארוכות המטה דליכא אוירא דמבטל לסכך כשר, דההיא פלוגתא נמי בעומד מרובה על הפרוץ שייכא כדאיתא בסוכה (טו, א) ולקמן בפרקין (טו, ב), ושאני הכא דאתי אוירא דהאי גיסא דמבוי דטפי מיניה ואוירא דהאי גיסא דתחת הקורה ומבטלי ליה. שמעת מינה עומד כפרוץ לא הוי עומד. וכדרב הונא בריה דרב יהושע (להלן טו, ב). ואיכא למידק והא אמרינן דאפילו עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד וכל שכן עומד כפרוץ דאיכא תרתי לטיבותא דעומד כפרוץ ועומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות. ומסתברא דהכי קאמר ליה: כיון דלא אמרו שיעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה דהכא איכא עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות וליכא אוירא דמרובה על הפס משני צדדיו דמבטל ליה, שמעת מינה דאפילו עומד כפרוץ לא הוי עומד וכל שכן עומד מרובה משתי רוחות דלא הוי עומד, וחדא דאית בה תרתי קאמר ליה. ומשני ליה לא כמו שאתה סבור אלא אפילו אוירא דכוותיה מחד גיסא ואוירא דטפי מיניה מאידך גיסא מבטלי ליה, ולעולם בעלמא דליכא אוירא הוי עומד. וקשיא לי אשמעתין כיון דאסיקנא דאמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי ליה לעומד דאינו יתר על אחד משני האוירים, א"כ הא דאמרינן לעיל (ו, א) מבוי שנפרץ בין מצדו בין מראשו בעשר, מראשו היכי משכחת לה מי נימא דוקא בשנשאר בינתים עומד מרובה מעשר, דאי לא אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דרחב פתח המבוי שתחת הקורה. וי"ל דהתם אפילו בפרוץ מרובה על העומד שרי ושאני התם דסוף מבוי הוא, וכענין ההיא דאביי דלעיל (ה, א) דמשני ליה לרב יוסף כדרב אמי ורב אסי דמבוי שנפרץ מצדו. אבל הכא דתחילת מבוי שאנו באין לתקנו כדי להכשירו עכשיו צריך שיהא העומד מרובה על הפרוץ כדי שלא יהא האויר שמכאן ומכאן מבטלין אותו, ואפילו נתן קורה על צד זו ועל צד זו אינו מועיל וכל שכן אם נתן על צד האחד לבד שאין הקורה מתרת שני פתחים וכמו שאמרנו למעלה. ואם תאמר א"כ דרב אמי ורב אסי היכי משכחת לה, דהא אמרינן מבוי שנפרץ מצדו אם נשתייר שם פס ארבעה מתיר פרצה עד עשר, כלומר: דעדיין מבוי הוא וקורה מונחת ע"ג מבוי איכא והיא מתרת כל הפתחים, ולפום מאי דאמרינן בשמעתין היכי דמי אי בשנשאר עדיין באותו כותל שנפרץ עומד מרובה על הפרוץ אין אנו צריכין להכשירה של קורה לצד זה דמעצמו הוא מוכשר בעומד מרובה על הפרוץ, ואי פרוץ מרובה על העומד היאך קורה זו מתירתו והלא אין הקורה מתרת שני פתחים דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. וי"ל דהתם כשהעומד מרובה על הפרוץ וכיון שכן כל אותו דופן נכשר בכך, והא דאמרינן אם נשתייר שם פס ד' מתיר פרצה עד עשר לאו למימרא שתהא הקורה מתרת ממש אותה פרצה דהא אינה צריכה היתר, אלא לומר שעדיין נשאר שם כשיעור מבוי מוכשר וכיון שכן כל המבוי מוכשר ובלבד שלא תהא שם פרצה רחבה מעשר. ואי נמי התם סוף מבוי הוא וכמו שאמרנו למעלה וכדמתכשר בטענה זו אפילו בפס ארבעה בלבד כדעת אביי דקיימא לן בההיא כוותיה. ואי נמי יש לי לומר דלא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא אלא באויר דמבוי גופיה בלחוד, כיון דמיניה הוא חשוב לבטוליה עומד מועט שבו, אבל אויר דמבוי ואויר דחוצה לו לא, דאויר דחוצה לו דלאו מיניה לא חשוב לבטולי עומד דמבוי. ובודאי אילו נפרץ המבוי מצדו בשני מקומות ויש בין שתי הפרצות יתר מעשר כגון זה: ואין בעומד יתר על כל אחד ואחד משני האוירין של הפרצות, אנו אומרים בזה אתיא אוירא דהאי גיסא דפס שבינתים ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה והויא ליה פרצה יתירה על עשר ואין הקורה מתירתו. וא"ת והא משמע לקמן (טז, ב) גבי חבלים דאפילו אוירא דלמעלה מהם מצטרף לבטל, כדאמרינן התם אי מוקים ליה עילאי אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטלי ליה. י"ל דהתם כיון דאויר שלמעלה מהחבלים עד לרקיע חשוב מהן דרשות היחיד עולה עד לרקיע [הרי] זה כאוירן ממש ומצטרף לבטל. ור' יצחק ב"ר אברהם ז"ל (בתוס' ד"ה ואצבעיים) פי' דלא אמרינן אוירא מבטל אלא אויר העומד ליסגר או ליגדר בין בדלת בין בגדר כפרצת המבוי ופתחין אבל אחרינא לא, וההיא דחבלים כיון דרשות היחיד הוא כעומד ליסגר דמי. וקרובין דברי לעלות עם דבריו לטעם אחד. ונראין הדברים שלא אמרו דאתי אוירא ומבטל ליה אלא בלחי או בקורה שאינן פתחים גמורים ואינן מתירין כל האויר אלא עד עשר, אבל צורת פתח ממש שהיא מתרת כל אויר ואפילו רחב מעשר אין אויר מבטלו. ולא כן דעת הראב"ד לפנינו גבי נעץ ארבע קונדיסין בארבע פנות השדה, והדבר צריך תלמוד. וליחוש דילמא שביק פתחא רבה ועייל בפתחא זוטא. כלומר: ומבטל לה לקורה מתורת פתח והויא לה כפרצה. ופריק לא שביק פתחא רבה ועייל בפתחא זוטא. וקשיא לי דהכא משמע [ד]עדיף או דכותיה שביק ליה, וא"כ מבוי שנפרץ בין מצדו בין מראשו דקיימא לן (לעיל ה, ב) בעשר היכי משכחת ליה, דהא פתחא דמבוי נמי על כרחך אינו יתר מעשר וליחוש דילמא שביק פתחא דקורה ועייל באידך. ואפשר דבהא נמי אמרינן סוף מבוי שאני. ואי נמי איכא למימר דבפתחא רבה או פתחא זוטא דקאמרינן הכא לאו רבה ממש וזוטא ממש בשיעורא קאמר אלא פתחא עתיקא ופתחא חדתא קאמר, וכדאמרינן ביבמות (כא, ב) אבא רבה קרו ליה אימא רבה קרו ליה. מאי שנא מדרב אמי ורב אסי. פירש רש"י ז"ל: דפריך מדאמרי אינהו ואם לאו פחות משלשה מתיר שלשה אינו מתיר, וטעמא דשלשה אינו מתיר היינו משום דחיישינן דילמא שביק פתחא רבה ועייל בזוטא. וקשיא לי טובא דטעמא התם (ה, א) לאו משום דשביק פתחא הוא אלא משום דלא נשתייר שם פס ד', וכיון דאיכא פרצה ג' לא אמרינן לבוד שאין כאן קורת מבוי. וגם הוא ז"ל פירש שם כן (בד"ה מתיר). ועוד דפרצה פחותה מארבעה לאו פתח הוא בשום מקום ולא עיילי בה אינשי וכל שכן בשלשה. ועוד דאם כן אפילו נשתייר שם פס ארבעה ניחוש להכי. ועוד קשיא לי דמאי קמשני התם ממעט בהילוכא, כלומר: כיון שהיא מן הצד, הכא לא ממעט בהילוכא, דאם כן אפילו נשתייר שם פס ארבעה לא יתיר פרצה עד עשר ולא אפילו פרצה עד שלשה. ומתוך הדחק יש לי לפרש דלא לחזק הקושיא לומר שביק פתחא רבה קא אתי השתא, אלא אדרבה למאי דאקשי מעיקרא ולמאי דמתרץ קא מקשה, כלומר: וכי אפשר למימר דניחוש דלמא שביק לפתחא קמא ועייל בפתחא אחרינא ואפילו רבה מיניה, ומאי שנא מדרב אמי ורב אסי דאמרו דפס ארבעה מתיר פרצה עד עשר, אלמא לא חיישינן ואפילו לפתחא רבה מיניה. ופריק התם דמן הצד וקא ממעט בהלוכה לאותן הבאים דרך שם אינו נראה כמבטלין פתחא קמא מתורת פתחא אלא דמשום דצריכין השתא למיעל ביה למעט בהלוכן, דאורחא דמלתא הכי אפילו אי איכא פתחא מעליא ואיכא פרצה בצידא אחרינא דכל היכא דממעטי בהלוכה דעיילי בה, הלכך לא מבטיל קמא בהא מתורת פתחא. אבל הכא דמראשו איכא למיחש דאי שבקת ליה ועיילי באידך מבטלי ליה ודאי מתורת פתחא, דאי לאו דמגלו דעתייהו דמבטלי ליה לא הוי שבקי ליה ועיילי באידך דהא לא ממעט בהלוכה. אלא דאכתי קשיא לי דהתם (ו, א) בדרב אמי ורב אסי ליכא למיחש דהא אוקימנא לה (שם) בדלא בקעי לה רבים אי נמי בדאיכא גדודי. ואיכא למימר דהוא הדין דהוה ליה לתרוצי בהכי, ומסתברא נמי דהוא הדין דהוה מצי לתרוצי ליה התם סוף מבוי הכא תחילת מבוי כדאיתא לעיל (ה, א), דאי לא אכתי תקשי לן מבוי שנפרץ מראשו בעשר דקיימא לן כרב חנן בר רבא ורב הונא בריה דרב יהושע (לעיל ו, א ד"ה ואנן), אלא דלטעמיה קא מתרץ ליה דאפילו לפום מאי דס"ל למקשה דלא שנא תחילת מבוי מסוף מבוי לא קשה דהתם קא ממעט בהלוכה והכא לא ממעט בהלוכה. ולפי פירוש זה פתחא רבה וזוטא דקאמר דוקא הוא ולא ישן וחדש כמו שפירשתי בפירוש שני (לעיל בד"ה ליחוש), דאילו לפירוש השני תו לא תיקשי ליה מדרב אמי ורב אסי, דהתם נמי פתחא זוטא הוא דאסר הכשרו של מבוי כפרוץ. כך נראה לי. עור העסלא וחלל שלו מצטרפין לטפח. להאהיל, כמו שפירש רש"י ז"ל. ודוקא בשהטומאות והטהרות תחת העור ממש ולא כנגד החלל, שאף ע"פ שהחלל מצטרף לטפח אינו מאהיל ממש, וכדאמרינן בפרק קמא דסוכה (יח, א) ארובה בבית ובה פותח טפח טומאה בבית מה שכנגד ארובה טהור, כלומר: הטהרות שכנגד הארובה טהורות, טומאה כנגד הארובה הבית טהור, ומכל מקום האויר מצטרף. ויש לנו כיוצא בה באויר סוכה (סוכה יט, ב) דמצטרף ואין ישנים תחתיו. ואצבעים ריוח באמצע. ולא שייך למימר בהא אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דעלמא ומבטלי ליה, מכל אותן טעמים שכתבנו למעלה (בד"ה שמעת מינה). ועוד דכלי הוא ובכלי לא אמרינן. אי איכא למימר דפליגי בפרוץ כעומד פליגי. וא"ת אפילו למ"ד בעלמא עומד כפרוץ לאו כעומד הכא לתכשר דהא כל פחות משלשה כלבוד דמי, וכל לבוד כעומד ממש דמי לכולי עלמא וכדאמרינן לקמן (טז, א) בהדיא גבי חבלים. יש לומר דלא אמרינן לבוד אלא בקרקע ובדבר קבוע ממש, אבל בכלים מטלטלים לא. ואם תקשי לך כוורת דפרק קמא דשבת (ח, א), נראה לי דהיינו מאי דמתרץ ליה רב אשי (שם) מחיצות (לגביהן) [לתוכן] עשויות, כלומר: מחיצות כלי לא אמרינן בהו לבוד דלתשמישן בלחוד עבידן. ואם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט. כתב הרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז, הי"ד) דצורת פתח מהניא אפילו למבוי שאינו גבוה עשרה. ואינו מחוור בעיני כלל, דלא מצאנו אלא בגבוה יתר מעשרים ומשום דפתח כמחיצה דמי וכאילו נסתם הכל, והיינו דלא תנו בברייתא אלא בגבוה למעלה מעשרים, ואם איתא רבותא טפי הוה להו לאשמעינן בשאינו גבוה עשרה והוה להו למתני בתרווייהו. ועוד דצורת פתח לא עדיפא ממחיצה גמורה, וכל מחיצה גמורה שאינה גבוהה עשרה לא הויא מחיצה גמורה כל שכן צורת פתח דלא הויא מחיצה. ועוד דבהדיא תניא (להלן יא, ב) גבי כיפה דכל שאין ברגליה עשרה פטורה מן המזוזה דאינו פתח, ולא נחלק ר' מאיר אלא משום דסבר חוקקין להשלים הא לאו הכי לא, ומינה דכל היכא דליכא למימר חוקקין וכגון שאין בו כדי לחוק לכולי עלמא לאו פתח הוא. (רשב"א)


דף יא - א

איפכא מאי ת''ש דתניא מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט ואם יש לו צורת הפתח אינו צריך למעט אמלתרא ברחבו מאי תא שמע דתניא מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט והרחב מעשר ימעט ואם יש לו צורת הפתח אינו צריך למעט ואם יש לו אמלתרא אינו צריך למעט מאי לאו אסיפא לא ארישא מתני ליה רב יהודה לחייא בר רב קמיה דרב אינו צריך למעט א''ל אתנייה צריך למעט אמר רב יוסף מדברי רבינו נלמד חצר שרובה פתחים וחלונות אינה ניתרת בצורת הפתח מ''ט הואיל ויותר מעשר אוסר במבוי ופרוץ מרובה על העומד אוסר בחצר מה יותר מעשר האוסר במבוי אינו ניתר בצורת הפתח אף פרוץ מרובה על העומד האוסר בחצר אינו ניתר בצורת הפתח מה ליותר מעשר האוסר במבוי שכן לא התרת בו אצל פסי ביראות לר''מ תאמר בפרוץ מרובה על העומד האוסר בחצר שכן התרת אצל פסי ביראות לדברי הכל לימא מסייע ליה דפנות הללו שרובן פתחים וחלונות מותר ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ שרובן ס''ד אלא אימא שריבה בהן פתחים וחלונות ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ אמר רב כהנא כי תניא ההיא בפיתחי שימאי מאי פיתחי שימאי פליגי בה רב רחומי ורב יוסף חד אמר דלית להו שקפי וחד אמר דלית להו תיקרה ואף ר' יוחנן סבר לה להא דרב דאמר רבין בר רב אדא א''ר יצחק מעשה באדם אחד מבקעת בית חורתן שנעץ ד' קונדיסין בארבע פינות השדה ומתח זמורה עליהם ובא מעשה לפני חכמים והתירו לו לענין כלאים ואמר ר''ל כדרך שהתירו לו לענין כלאים כך התירו לו לענין שבת ר' יוחנן אמר לכלאים התירו לו לענין שבת לא התירו לו במאי עסקינן אילימא מן הצד והאמר רב חסדא צורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום אלא על גבן ובמאי אילימא בעשר בהא לימא ר' יוחנן בשבת לא אלא לאו ביתר מעשר לא לעולם בעשר ומן הצד ובדרב חסדא קא מיפלגי ורמי דר' יוחנן אדר' יוחנן ורמי דריש לקיש אדריש לקיש דאמר ריש לקיש משום ר' יהודה בר' חנינא

 רש"י  אתנייה צריך למעט. אפילו יש לו צורת פתח: מדברי רבינו. רב דאמר צורת פתח לא מהניא: שרובה פתחים. בארבע דפנותיה: אינה ניתרת בצורת פתח. ואפילו פתחים קטנים מעשר כי היכי דלא מהניא צורת פתח לשוויה יותר מעשר פתחא לא מהני נמי לפרוץ מרובה על העומד בפתחים קטנים: מה ליותר מעשר. דין הוא שלא יועיל צורת פתח בו. שכן חמור איסורו שלא הותר בשום מקום בשבת ואפילו בפסי ביראות ואליבא דר' מאיר דאמר בפ' שני (לקמן יז:) וביניהן כמלא שתי רבקות של ג' ג' בקר דהיינו עשר אמות דכל פרה אמה ושני שלישי אמה: תאמר בפרוץ מרובה על העומד. בפרצות של עשר או פחות שהרי הותר בפסי ביראות ואפילו לרבי מאיר דמחמיר בהו ואסר ביותר מעשר מיהו פרוץ מרובה מודי דשרי וכ''ש לר' יהודה דמכשיר בי''ג אמה ושליש: לימא מסייע ליה. למ''ד לא מהניא צורת הפתח בעומד פחות מן הפרוץ: שרובן ס''ד. כיון דרובן פתחים וחלונות הוה ליה פרוץ מרובה והיכי מצי תו למיתני ובלבד שיהא עומד מרובה: אלא שריבה בהן. שעשה בהן הרבה פתחים וחלונות סביב סביב מותר ובלבד שיהא בין פתח לפתח יותר מכדי פתח אלמא עומד מרובה על הפרוץ בעינן ואע''ג דאיכא צורת פתח בכולהו: פיתחי שימאי. פתחין שוממין ל''א פתחים מקולקלין שמחוסרין תיקון כמו זקן אשמאי חסר מתורה: שיקפי. מזוזות שנחלצו אבניהם מכאן ומכאן אבן יוצאת ואבן נכנסת ואין זו צורת פתח: תיקרה. שאין כלום בנין למעלה מן הפתח אלא כל הכותל חלוק כפתח עד ראשו וצורת פתח שאמרו. קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן: סבר לה להא דרב. דלא מהני צורת פתח ליותר .. מעשר במבוי: בית חרוותן. שם מקום: ומתח זמורה על גביהן. מזה לזה כעין צורת פתח: לענין כלאים. שאם יש גפנים בתוך הקונדסין מותר לזרוע סמוך להן חוץ למחיצה כדתנן: היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן: לענין שבת. לטלטל בתוכו: מן הצד. שמתח הזמורה מזה לזה באמצעיתו ולא על ראשיהן: לא עשה כלום. ולענין שבת אמאי התירו לו: בשבת לא. הא בעשר לכולי עלמא פתחא הוא: ובדרב חסדא פליגי. ריש לקיש לית ליה דרב חסדא ור' יוחנן אית ליה דרב חסדא וקסבר כי אמר רב חסדא לשבת אבל לכלאים אפילו מן הצד הוי צורת פתח דשבת חמור מכלאים: (רש"י)

 תוספות  איפכא מאי. כלומר מי מהניא צורת הפתח בגובהה וקשיא לר''ת דהא צורת הפתח הוי קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן דל קנה דעל גביהן ליתכשר בקנה דמכאן ומכאן דהוי כלחי משהו וי''ל דמיבעיא ליה היכא דלא מהני לחי כמו במפולש או ביתר מעשר דבעי צורת הפתח או לר' יוסי דבעי לחי רוחב ג' ובהכי מיתוקמא נמי ברייתא דמייתי: חצר שרובה פתחים וחלונות. ובפחות מעשר דאי ביתר מעשר אפילו בעומד מרובה הא אתנייה רב צריך למעט ובד' דפנותיה איירי דמשני צדדין מודה רב דמהני צורת הפתח דאמרינן לעיל הלכה כת''ק וקשיא דמהאי בנין אב אפילו מחיצה רביעית יש ללמוד דלא מהני צורת הפתח כי היכי דלא מהני ביתר מעשר אפילו במחיצה אחת וי''ל דאין ללמוד אלא על ד' מחיצות דמחיצה אחת ביתר מעשר הוי כמו פרוץ מרובה בד' מחיצות דמה שאוסר ביתר מעשר משום דלא מיקרי פתח ולא מהני ליה צורת הפתח גם לפרוץ מרובה מד' רוחות לא יועיל צורת הפתח דפתחא בד' רוחות לא עבדי אינשי אבל אמחיצה אחת דעבדי פתח פשיטא דמהני צורת הפתח ועל זה אין שייך ללמוד: מה יתר מעשר האוסר במבוי. ואין להקשות מה למבוי שכן פרצתו בד' דיתר מעשר נמי אסר בחצר ולא נקט מבוי אלא משום דרב איירי ביה: פתחי שימאי. פר''ח פתחי ארץ ישראל שהוא ארץ בני שם: אילימא בעשר בהא לימא ר' יוחנן בשבת לא. אין להקשות דמאי פריך דילמא סבר כנהרדעא דאצרכוהו דלתות אפילו בעשר דביתר מעשר שמואל נמי מודה דהוי כמפולש דכאן איירי בבקעה שהיא כרמלית דליכא מאן דפליג שלא יועיל צורת הפתח כדאמרינן לעיל (ד' ז.) אך קשה דהא רב יוסף אסר לעיל אפילו בעשר הואיל ופרוץ מרובה ואפילו בכלה לבקעה איירי דומיא דיתר מעשר דאסר ואפילו בכלה לבקעה מדמייתי מרבי יוחנן דאיירי בבקעה א''כ מה פריך בהא לימא ר' יוחנן כיון דרב יוסף סבר הכי וי''ל דאין לחוש לדברי רב יוסף הואיל ונדחו וא''ת הואיל ומהני צורת הפתח מכל ד' רוחות א'''כ גבי פסי ביראות למה הוצרכו לארבעה דיומדין ולא הוי שרי אלא לבהמה בין לר''מ ובין לר' יהודה היה להם לעשות ד' קונדסין וזמורה על גביהן לרב בעשר ולמתני' ביתר מעשר וגבי שיירא נמי אמאי צריך שלשה חבלים זה למעלה מזה או קנים פחות פחות מג' יעשו צורת הפתח מד' רוחות ואומר ר''י לפי שלא היה מתקיים כל כך משום דאתו גמלי ושדו ליה וגם בקל יכול ליפול ברוח שאינה מצויה לפי שהיו צריכין להגביהו מן הגמלים הנכנסים שם לשתות וכן בשיירא ועוד דבשיירא אין להתיר כמו בחצר שמוקף לדירה וריצב''א מפרש דהכא לא איירי בד' דפנות וה''פ כך התירו לענין שבת במפולש דהיינו ב' מחיצות דב' מחיצות לענין שבת הוי כד' מחיצות לענין כלאים דבכלאים אין חילוק בין ב' לד' והשתא פריך שפיר בהא לימא רבי יוחנן בשבת לא דבב' מחיצות אין לחוש אם פרוץ מרובה והשר מקוצי מפרש דהכי פירושא בהא לימא רבי יוחנן בשבת לא אי לית ליה דרב דאמר ביתר מעשר לא מהני צורת הפתח דהא דאמר רב יוסף צורת הפתח לא מהניא בפרוץ מרובה היינו מדברי רב דאסר ביתר מעשר אלא לאו ביתר מעשר ס''ל לרבי יוחנן כרב דלא מהני צורת הפתח ולכך אפילו בעשר קאמר רבי יוחנן בשבת דלא מהני צורת הפתח משום דפרוץ מרובה לרב יוסף אסור אפילו ע''י צורת הפתח דאית ליה בנין אב: (תוספות)

 רשב"א  איפכא מאי. כלומר: מי מהניא צורת פתח בגובהה. הקשה רבנו תם זכרונו לברכה ותיפוק ליה משום לחי דצורת פתח היינו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, והלכך דל קנה דעל גביהן ולחיים נמי איכא. ותירץ דנפקא מינה למבוי המפולש דלא סגי ליה בלחי אלא בצורת פתח. אי נמי יש לומר דנפקא מינה לרחב מעשר. מאי לאו אסיפא לא ארישא. והלכך אמלתרא ברחבה לא אפשיטא. ויש מי שאומר (ראב"ד) דלקולא אזלינן דמחיצה רביעית דרבנן היא וספיקא דרבנן לקולא. ויש מי שאומר דכיון דעיקר מחיצות דאורייתא אף ברביעית נמי אזלינן לחומרא כשל תורה. ולזה דעתי נוטה, וכדאמרינן לקמן בפרק (משתתפין) [חלון] (פא, ב ובפרק כל גגות צה, א) אמר שמואל כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו, ואיבעי להו מי אמר שמואל אפילו במבוי שנטלה קורתו או לחייו, ומהדרינן בעירובין אמרתי ולא במחיצות. אלמא אפילו במחיצה רביעית לא הלכו בה לקולא משום דעיקר מחיצות דאורייתא. וכענין זה ג"כ אמרו לקמן בפרק בכל מערבין (לה, ב לו, א) גבי ר' יוסי אומר ספק עירוב כשר ואקשינן מדידיה לדידיה דאמר גבי נגע לאחד בלילה ולמחר השכים ומצאו מת שהוא טמא, ופריק רב הונא בר חיננא שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה, שבת נמי יש לה עיקר מן התורה, ופרקינן קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן. דאלמא כל שיש לו עיקר מן התורה לא מקילינן בספקו. חצר שריבה פתחים וחלונות. פירש רש"י ז"ל: בארבע דפנותיה. וכן עיקר, דאילו ברביעית ובשלישית מודה בהו רב, דהא מסיק ליה גבי מבואות המפולשין כת"ק דאמר עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן (לעיל ז, ב). ועוד פרש"י ז"ל דפתחים אלו אפילו פחותים מעשר. וכן עיקר, דאי ברחבין מעשר אפילו חד נמי דלרב לא מהני ליה צורת פתח. וא"ת א"כ מאי קאמר לקמן במאי עסקינן אילימא בעשר בהא לימא ר' יוחנן לשבת לא, ואם איתא מאי קושיא דלמא סבר ליה כרב. ותירצו בתוספות (ד"ה אילימא) דאין תופס כעיקר דברי רב יוסף דהא בנין אב דקא עביד איפריך. ולי נראה דקושיא זו אין לה עיקר, דהתם למילף מינה דר' יוחנן כרב ס"ל דביתר מעשר לא מהני ליה צורת פתח, וא"כ שפיר קא דייק בהא לימא ר' יוחנן דלשבת לא, דמאי אמרת אין דדלמא כרב יוסף ס"ל דבפרוץ מרובה על העומד לא מהני ליה צורת פתח, היא גופה מנין מדאמרינן דצורת פתח לא מהני ברחב מעשר ומבנין אב דידיה גמרינן לה, א"כ היא גופה מייתי לן למימר דר' יוחנן כרב ס"ל דצורת פתח ברוחבה דלא מהני. וזה נראה לי עיקר. מה יתר מעשר האוסר במבוי לא מהני צורת פתח וכו'. ואיכא למידק טובא דא"כ אפילו בדופן רביעית נמי לא תיהני צורת פתח בפרוץ מרובה על העומד דהא ביתר מעשר לא מהני ליה לרב אפילו בדופן רביעית. וצ"ע. נעץ ארבע קונדיסין בארבע פנות השדה ומתח זמורה על גביהן. פירש ר"ח ז"ל: ובין קונדס וקונדס נעץ קנים בפחות פחות מג' טפחים ומתח זמורה על גבי אותן הקנים כדי שלא יפלו והניח מקום אחד רחב לפתח. והא דאמרינן: במאי עסקינן אילימא מן הצד. פירש הוא ז"ל [שאין] פתחים להן אלא הצדדין לבד, כלומר: שאין להם משקוף אלא מזוזות לבד. אלא על גבן. כלומר: שיש להם משקוף על גבן. ואינו מחוור בעיני כלל, חדא דהיאך יאמר ומתח זמורה על גביהן על הקנים שלא נזכרו כלל. ומיהו בירושלמי נראה כדבריו, דגרסי' התם בפרק קמא דמכלתין (ה"ט) מתני' דמקיפין שלשה חבלים ר' שמעון בן לקיש בשם ר' יהודה ב"ר חנינא נעץ ארבע קנים בארבע זויות הכרם וקשר גמי מלמעלן מציל משום פיאה, ר' יוחנן אמר כמחיצות שבת כן מחיצות כלאים, אמר ר' יוחנן מעשה שהלך ר' יהושע בן קרחה אצל ר' יוחנן בן נורי לנגנגד, והראהו שדה אחת (ובחברתה) [ובתחברתא] היתה נקראת והיו שם פרצות יתר מעשר והיה נוטל אעין וסותם דוקרנין וסותר עד שמיעטן פחות מעשר ואמר כזו כן מחיצת שבת ע"כ. ומיהו בגמרין לא משמע הכי. ועוד דלשון מן הצד אינו מיושב לפירושו דהו"ל למימר אילימא דליכא תקרה וכלשון שאמר בסמוך. ועוד היכי קרי ליה רב חסדא צורת פתח, ועוד דבהדיה אמרינן לקמן מצאו שיושב בין האילנות ומתח זמורה בין אילן לאילן ואמר לו אם גפנים כאן מהו לזרוע כאן ואמר לו בעשר מותר יתר מעשר אסור ואמרינן במאי עסקינן אילימא על גבן בהא לימא יתר מעשר אסור, אלא מן הצד. ואם כפירושו ז"ל היאך אפשר לומר כן והא בהדיא קתני ומתח זמורה בין אילן לאילן. ורבנו אלפסי ז"ל פירש, מן הצד שעשה הפתח לצד הכותל ממש ולא באמצע המחיצה. וגם זה הולך קצת על דרך פירושו של ר"ח שפירש שנעץ קנים בין הקונדסין. ואינו נראה כמו (שאמרו) [שאמרנו], דכיון שאמרו ונעץ ארבע קונדסין בארבע פנות השדה משמע דלא עשה בו יותר מכאן. ועוד דמאי קאמר אלא על גבן הוה ליה למימר אלא באמצע. ועוד דבכי הא לא (אמרינן) קאמר רב חסדא שצורת פתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום, שלא מצינו אלא בקרן זוית, כלומר: שאוכל שתי זויות של הכותלים אבל בצדו של כותל סמוך ממש לקרן אמאי לא. והפירוש הנכון מה שפירש רש"י ז"ל שאין שם אלא ארבע קונדסין בלבד בארבע הפאות ומתח זמורה על גבי הקונדסין ממש להיות לו לפתח דקנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, ומן הצד היינו (שמתח) [שלא מתח] הזמורה למעלה בראש הקונדיסין [אלא באמצע הקו] ועל גבן היינו על גבן ממש. וא"ת א"כ השתא דאסיקנא דמן הצד פליגי אבל על גבן אפילו ביתר מעשר שרי אפילו לשבת, א"כ למאי אצטריכי לפסי ביראות ולבהמת עולי רגלים בלבד (כא, א), ימתחו זמורה על גבי הפסין ואפילו רחוקים כמה שירצו ואפילו לטלטולי בהו לגמרי, וכן לענין שיירא שהוצרכו לשלשה חבלים (להלן טז, ב) בחבל אחד סגי ועל גבי הקונדסין. תירצו בתוספות (ד"ה אילימא) דאין הכי נמי, אלא משום דהוצרכו לתקן כדי שיכנסו שם בהמתם וגמליהם טעונין שהם גבוהין מאד ולא היה מתקיים כל כך דאתו גמלי ושדו ליה, וכענין שאמרו לקמן גבי רחבה דהוה בפום נהרא בפרק פסין (כד, ב), ועוד שהיה נקל שיפלו אפילו ברוח מצויה שהיו צריכין להגביה (הרחבה) [הזמורה] מפני הגמלים שנכנסין שם. ולקמן בפרקין גבי מתני' דחבלים גרסינן בירושלמי (ה"ט) א"ר זעירא מודה ר' שמעון בן לקיש לענין שבת שאין פאה מצלת יתר מעשר, א"ר חגי מתני' אמרה כן מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה אם אומר את שהפאה מצלת יתר מעשר דיו חבל אחד ע"כ. ומיהו לא משמע הכין אלא אפילו ביתר מעשר, ודוקא על גביהן. ולענין גובהה נמי משמע דדין פתח ממש יהיב ליה ואפילו גבוה מעשרים ואפילו לענין שבת, שהרי עשאוהו כאן כצורת פתח ממש כל שהוא על גבן. ובירושלמי נחלקו בדבר זה דגרסינן התם במתני' דמקיפין שלשה חבלים, ר' זעירא ר' אבדומא דחיפא בשם ר' שמעון לקיש לגובה אפילו עד מאה אמה, א"ר יודן הדא דתימא לענין כלאים אבל לענין שבת לא תהא פאה גבוהה מן הקורה, א"ר יוסף היא כלאים היא שבת. במאי עסקינן אילימא בעשר בהא לימא ר' יוחנן וכו'. וא"ת מאי קושיא דלמא משום דסבר ליה כחנניה (לעיל ו, א) דמצריך דלת. וכי תימא דאפילו חנניה לא קאמר אלא ברחב מעשר והא בההוא מבוי עקום (ח, ב) דהוה בנהרדעא אמרינן דרמו עליה חומריה דרב וחומריה דשמואל ואצרכוה דלתות והא אמר שמואל תורתו (וכתב לה) [כסתום], כרב דאמר תורתו כמפולש, ואי ביתר מעשר דוקא הא מודה שמואל ביתר מעשר שהוא כמפולש, וכדאמרינן לעיל (ו, א) במאי אילימא ביתר מעשר בהא לימא שמואל תורתו כסתום. וי"ל דהכא שדה היה דהיינו בקעה, ודכולי עלמא בבקעה סגי ליה בצורת פתח, וכדאמרינן לעיל (ז, א) סרטיא מכאן ובקעה מכאן בקעה מכאן ובקעה מכאן, דכ"ע עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. (רשב"א)


דף יא - ב

פיאה מותרת לענין כלאים אבל לא לשבת ור' יוחנן אמר כמחיצות לשבת דלא כך מחיצות לכלאים דלא בשלמא דריש לקיש אדר''ל לא קשיא הא דידיה הא דרביה אלא דרבי יוחנן אדר' יוחנן קשיא אי אמרת בשלמא התם על גבן הכא מן הצד שפיר אלא אי אמרת אידי ואידי מן הצד מאי איכא למימר לעולם אידי ואידי מן הצד התם בעשר הכא ביותר מעשר ומנא תימרא דשני לן בין עשר ליותר מעשר דאמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש לא כך היה המעשה שהלך רבי יהושע אצל ר' יוחנן בן נורי ללמוד תורה אף על פי שבקי בהלכות כלאים ומצאו שיושב בין האילנות ומתח זמורה מאילן לאילן ואמר לו רבי אי גפנים כאן מהו לזרוע כאן אמר לו בעשר מותר ביותר מעשר אסור במאי עסקינן אילימא על גבן יותר מעשר אסור והתניא היו שם קנין הדוקרנין ועשה להן פיאה מלמעלה אפי' ביותר מעשר מותר אלא לאו מן הצד וקאמר ליה בעשר מותר יותר מעשר אסור שמע מינה: גופא אמר רב חסדא צורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום ואמר רב חסדא צורת הפתח שאמרו צריכה שתהא בריאה כדי להעמיד בה דלת ואפילו דלת של קשין אמר ריש לקיש משום ר' ינאי צורת הפתח צריכה היכר ציר מאי היכר ציר אמר רב אויא אבקתא אשכחינהו רב אחא בריה דרב אויא לתלמידי דרב אשי אמר להו אמר מר מידי בצורת הפתח אמרו ליה לא אמר ולא כלום תנא צורת הפתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן צריכין ליגע או אין צריכין ליגע רב נחמן אמר אין צריכין ליגע ורב ששת אמר צריכין ליגע אזל רב נחמן ועבד עובדא בי ריש גלותא כשמעתיה א''ל רב ששת לשמעיה רב גדא זיל שלוף שדינהו אזל שלף שדינהו אשכחוהו דבי ריש גלותא חבשוהו אזל רב ששת קם אבבא א''ל גדא פוק תא נפק ואתא אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל אמר ליה תני מר מידי בצורת הפתח א''ל אין תנינא כיפה ר''מ מחייב במזוזה וחכמים פוטרין ושוין שאם יש ברגליה עשרה שהיא חייבת אמר אביי הכל מודים אם גבוהה עשרה ואין ברגליה שלשה אי נמי יש ברגליה שלשה ואין גבוהה עשרה ולא כלום כי פליגי ביש ברגליה ג' וגבוהה עשרה ואין רחבה ארבעה ויש בה לחוק להשלימה לארבעה ר' מאיר סבר חוקקין להשלים ורבנן סברי אין חוקקין להשלים א''ל אי משכחת להו לא תימא להו לבי ריש גלותא ולא מידי מהא מתניתא דכיפה: מתני' הכשר מבוי ב''ש אומרים לחי וקורה וב''ה אומרים או לחי או קורה רבי אליעזר אומר לחיין משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר''ע לא נחלקו ב''ש וב''ה על מבוי שהוא פחות מארבע אמות שהוא ניתר או בלחי או בקורה על מה נחלקו על רחב מארבע אמות ועד עשר שב''ש אומרים לחי וקורה וב''ה אומרים או לחי או קורה א''ר עקיבא על זה ועל זה נחלקו: גמ' כמאן דלא כחנניה ולא כתנא קמא אמר רב יהודה הכי קאמר הכשר מבוי סתום כיצד ב''ש אומרים לחי וקורה וב''ה אומרים או לחי או קורה ב''ש אומרים לחי וקורה למימרא דקא סברי ב''ש ארבע מחיצות דאורייתא לא לזרוק משלש הוא דמיחייב לטלטל עד דאיכא ארבע ב''ה אומרים או לחי או קורה לימא קא סברי ב''ה שלש מחיצות דאורייתא לא לזרוק משתים הוא דמיחייב לטלטל עד דאיכא שלש: ר' אליעזר אומר לחיין: איבעיא להו ר' אליעזר לחיין וקורה קאמר או דילמא לחיין בלא קורה קאמר ת''ש מעשה ברבי אליעזר שהלך אצל רבי יוסי בן פרידא תלמידו

 רש"י  פיאה. קליעת הזמורה המתוחה מקונדס לחבירו ודוגמתו פיאה נכרית במסכת שבת (ד' סד:): הא דרביה. הך בתרייתא משום ר' יהודה בר' חנינא אמרה וליה לא סבירא ליה: אי אמרת בשלמא. קמייתא על גבן משום הכי שרי לענין כלאים וביותר מעשר דאי בעשר לא מצי למימר אבל לא לשבת ועל כרחיך כרב סבירא ליה שפיר: ומנא תימרא דשני לן. בכלאים בין עשר ליותר מעשר מן הצד: אע''פ שבקי. רבי יהושע בהלכות כלאים שאל ממנו דבר זה: קנים הדוקרנין. משופין כדקר יתד הנעוץ בקרקע: כדי להעמיד בה דלת. כל שהוא ואפילו יכול להעמיד בה דלת של קשין דיה קשין של שבלים: אבקתא. חור שציר הדלת סובב בו ואע''פ שאינה צריכה דלת מיהו חזיא לדלת בעינן: צריכין ליגע. קנה שעל גבן לקנים שבצדדין או אפילו תלויה למעלה מהן באויר: עובדא בי ריש גלותא. שהקיף להתיר רחבה לטלטל בה ועשה בהן פתחים הרבה יותר מעשר ועשה להן פיאה ולא נגעו לקנים של מטה: כיפה. שער העשוי ככיפה: וחכמים פוטרים. מפני שלמעלה בעיגול הוא מצר ואינו רחב ארבעה ואין פתח פחותה מד' רוחב: ושוין שאם יש ברגליה עשרה. גובה קודם שיתחיל לעגל: חייבת. דהא יש בה עשרה גובה ברוחב ארבעה ואפילו כל העיגול סתום נשאר שם שיעור פתח כשר אלמא אין צריכין ליגע דהא הכשירה דפתח ברגליה היא והעיגול מפסיק בין תקרה העליונה למזוזות וקתני חייבת אביי לפרושי פלוגתייהו אתא לישנא אחרינא ואמר אביי גרסינן ומפירוש דאביי ילפינן דאין צריכין ליגע. הכל מודים גבוהה עשרה ואין ברגליה שלשה דלא כלום. דכל בציר משלשה גובה ארעא סמיכתא היא ואין שם מפתח זה כלום שיהא רוחב ארבעה: אי נמי יש ברגליה גובה שלשה. וסתם רגליה רוחב ד' ואין גובהה עשרה ולא כלום דכל פחות מעשרה לא כלום ולאו פתח הוא: כי פליגי דיש ברגליה שלשה. דנפיק מתורת ארעא סמיכתא בהכשר פתח ארבעה רוחב וגובהה עשרה עם העיגול ואינה רחבה ארבעה מעוגל ולמעלה: ויש בה לחוק. ולסתור העיגול ולהרחיבו לארבעה בלא נפילת ראש העיגול העליון שהבנין ארוך לכאן ולכאן ואין הבנין כלה מכאן ומכאן למדת השער: חוקקין להשלים. הואיל ובגובה שלשה יש הכשר רוחב פתח רואין שבעה העליונים כאילו הן חקוקין מבפנים ונרחבים למדת הרגלים: מתני' על מבוי שהוא פחות מארבע אמות. רוחב פתחו: גמ' כמאן דלא כחנניה כו'. דקא סלקא דעתיה דהכי קאמר הכשר מבוי מפולש ב''ש אומרים כו': ד' מחיצות דאורייתא. הלכה למשה מסיני היא במחיצות דבציר מד' מחיצות לא הוי רשות היחיד משום הכי בעי לחי וקורה דתיהוי מחיצה מעלייתא: לזרוק. מרה''ר לתוכו משלש הוא דמיחייב דשלש מחיצות דאורייתא לשוויה רה''י אבל לטלטל בתוכו גזור רבנן עד דאיכא ארבע: (רש"י)

 תוספות  הכא ביתר מעשר. והשתא לא צריכי לשנויי לריש לקיש הא דידיה הא דרביה: כי פליגי בשיש ברגליה שלשה וגבוהה עשרה. והא דאמרינן בפרק קמא דשבת (ד' ז:) זרק למעלה מי' והלכה ונחה בחור כל שהוא באנו למחלוקת ר' מאיר ורבנן דפליגי בחוקקין להשלים אומר ר''י דמיירי בחורין שדרכן לעשות בשעת בנין שמפולשין לרשות הרבים ולצד רשות היחיד רחבין ארבעה על ארבעה דבענין אחר לא הוה אמרינן לרבי מאיר חוקקין כדמשמע הכא: (תוספות)

 רשב"א  אשכחינהו רב אחא בריה דרב אויא לתלמידי דרב אשי אמר להו אמר מר מידי בצורת הפתח. כתבו בתוס': שהדבר מסופק על איזו שאלו אם על ראויה לקבל דלת או צריכה היכר ציר, וכיון דלא ידעינן מאי, אזלינן בתרווייהו לחומרא וצריכה שתהא בריאה לקבל דלת וצריכה היכר ציר. אבל רבנו אלפסי ז"ל נראה שפירשה אהיכר ציר דסמוך לה, ועל כן השמיט לההיא דר"ל והביא אותה של רב חסדא דאמר צריכה שתהא בריאה לקבל דלת. ומסתברא דבין על זו ובין על זו, דקנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן הא משמע שאינה יכולה לקבל שום דלת. ובירושלמי מצאתי שהיא מחלוקת שנויה בין ר' שמעון בן לקיש ובין ר' יוחנן דגרסינן התם (ה"א): צורת פתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן (וקנה) [וגמי] על גביהן ר' ינאי ב"ר ישמעאל בשם ר' שמעון בן לקיש ציר ובן ציר ולא יהא מחוסר אלא דלת וכו', אמרה ר' ירמיה קמי דר' זירא א"ל ומה בידך ר' אילא בשם ר' יוחנן צורת הפתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן (וקנה) [וגמי] על גביהן ע"כ. וכיון דפלוגתא דר' יוחנן ודריש לקיש היא הא קיי"ל כר' יוחנן. והראב"ד ז"ל כתב דצורת פתח צריך לו היכר ציר ושתהא בריאה לקבל דלת. ובפלוגתא דרב נחמן ודרב ששת דצריך ליגע או אין צריך ליגע, איכא מאן דפסק כרב ששת דאמר צריך ליגע דרב ששת ורב נחמן הלכה כרב ששת. והא (דמסייע) [דמשייל] מיניה רב ששת מרבה בר שמואל ואהדר ליה איהו מכיפה לא תליא בהא אלא לענין חוקקין אמר ליה, אבל הרב אלפסי ז"ל פסק כרב נחמן ממתני' דכיפא דלענין נגיעה קא מייתי לה, וכן פרש"י והראב"ד ז"ל. ויש ספרים דגרסי בהדיא אמר ליה אי משכחת להו לא תימא להו, ואף בפירושי רש"י ז"ל איתא, והיא מכרעת בפירוש כדבריהם ז"ל, וכן הלכה. גירסת הספרים שלנו: לימא קא סברי בית שמאי ד' מחיצות דאורייתא לא לזרוק משלש הוא דמחייב לטלטל עד דאיכא ארבע בית הלל אומרים לחי או קורה לימא קא סברי בית הלל ג' מחיצות דאורייתא לא לזרוק משתים הוא דמחייב לטלטל עד דאיכא שלש. ולפי גירסא זו לזרוק היינו לדאורייתא ולטלטל היינו לדרבנן. ונראה לי פירושא דהא הכין, מדקתני ב"ש אומרים לחי וקורה ולא סגי ליה בחד מינייהו אלמא לאו משום היכר הוא אלא משום מחיצה, דאלמא ארבע מחיצות דאורייתא, דאי אמרת שלש א"כ ברביעית לסגי ליה בלחי או בקורה להיכירא, ומהדרינן לב"ש שלש מחיצות נמי דאורייתא והזורק מתוכן לרה"ר או מרה"ר לתוכן חייב, אלא מדרבנן החמירו עליו שלא לטלטל אפילו בתוכה עד דאיכא ארבע מחיצות גמורות. והדר בעי לב"ה דאמרי בדופן רביעית לחי או קורה דכיון דמשום היכר בחד סגי, א"כ שמעת מינה דשלש מחיצות מדאורייתא דכיון דלא שרי לחי או קורה אלא בדופן רביעית לבד אלמא השלש מדאורייתא, דאי לא אפילו בשלישי לסגי ליה בלחי או בקורה, דכל שהוא מדרבנן בהיכר לחי או קורה סגי ליה לב"ה. ומהדר ליה בדאורייתא ולחייב את הזורק אפילו בשתים מחייב, אבל לטלטל אסרוהו רבנן עד דאיכא שלש גמורות, ולא התירו לחי או קורה להיתר אלא ברביעית בלבד. ולהדין גירסא מסתברא דדחיה בעלמא הוא דקא דחו ליה למימר דאי משום הא לא איריא, אלא מיהו קושטא דמילתא הכין דאסיקנא לב"ה שלש מחיצות דאורייתא, דליכא מ"ד שתי מחיצות דאורייתא אלא ר' יהודה בלבד דאמר (לעיל ו, א) מי שיש לו שני בתים בשני צידי רה"ר עושה לחי מכאן ולחי מכאן וכו' ונושא ונותן באמצע, וכולהו אמוראי נמי לקמן (יב, ב) הכין אית להו דשלש מחיצות מיהא בעינן מדאורייתא. ור"ח ז"ל לא גריס לזרוק משתים מחייב אלא משתים אסור וכן בדבית שמאי לזרוק משלש אסור. ופירש לב"ש אע"ג דאינה מחיצה גמורה מדאורייתא לטלטל בה עד דאיכא ארבע, לזרוק מיהא הויא מחיצה מדרבנן ואסור לזרוק ממנה לרה"ר ומרה"ר לתוכה ולב"ה אינה מחיצה גמורה לטלטל ומדאורייתא עד דאיכא שלש וכדתניא לקמן בסמוך (יב, ב) חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין בין עירבו בין לא עירבו הזורק לתוכו חייב, והענין נכון אלא שאין לשון הגמרא מתיישב בו כל כך. (רשב"א)


דף יב - א

לאובלין ומצאו שיושב במבוי שאין לו אלא לחי אחד אמר לו בני עשה לחי אחר אמר לו וכי לסותמו אני צריך א''ל יסתם ומה בכך אמר רשב''ג לא נחלקו ב''ש וב''ה על מבוי שהוא פחות מארבע אמות שאינו צריך כלום על מה נחלקו על רחב מארבע אמות ועד עשר שב''ש אומרים לחי וקורה וב''ה אומרים או לחי או קורה קתני מיהת וכי לסותמו אני צריך אי אמרת בשלמא לחיין וקורה משום הכי אמר וכי לסותמו אני צריך אלא אי אמרת לחיין בלא קורה מאי לסותמו הכי קאמר וכי לסותמו בלחיין אני צריך אמר מר אמר רבן שמעון בן גמליאל לא נחלקו ב''ש וב''ה על מבוי שפחות מארבע אמות שאינו צריך כלום והא אנן תנן משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר''ע לא נחלקו ב''ש וב''ה על מבוי שהוא פחות מארבע אמות שהוא ניתר או בלחי או בקורה אמר רב אשי הכי קאמר אינו צריך לחי וקורה כב''ש ולא לחיין כר' אליעזר אלא או לחי או קורה כבית הלל וכמה אמר רב אחלי ואיתימא רב יחיאל עד ארבעה אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב מודים חכמים לרבי אליעזר בפסי חצר ורב נחמן אמר הלכה כר' אליעזר בפסי חצר אמר רב נחמן בר יצחק מאן מודים ר' הלכה מכלל דפליגי [מאן פליג עליה] רבנן דתניא חצר ניתרת בפס אחד רבי אומר בשני פסין אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן חצר צריכה שני פסין אמר ליה רבי זירא לרבי אסי מי אמר רבי יוחנן הכי והא את הוא דאמרת משמיה דר' יוחנן פסי חצר צריכין שיהא בהן ד' וכי תימא ארבעה מכאן וארבעה מכאן והתני רב אדא בר אבימי קמיה דרבי חנינא ואמרי לה קמיה דר' חנינא בר פפי קטנה בעשר וגדולה באחת עשרה כי סליק רבי זירא מימי פרשה ברוח אחת בארבעה משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן והדתני אדא בר אבימי רבי היא וסבר לה כרבי יוסי אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל חצר ניתרת בפס אחד אמר ליה אביי לרב יוסף מי אמר שמואל הכי והא אמר ליה שמואל לרב חנניה בר שילא את לא תעביד עובדא אלא או ברוב דופן או בשני פסין אמר ליה ואנא לא ידענא דעובדא הוה בדורה דרעותא לשון ים הנכנס לחצר הוה ואתא לקמיה דרב יהודה ולא אצרכיה אלא פס אחד אמר ליה לשון ים קאמרת קל הוא שהקלו חכמים במים כדבעא מיניה רבי טבלא מרב מחיצה תלויה מהו שתתיר בחורבה אמר ליה אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים קל הוא שהקלו חכמים במים מכל מקום קשיא כי אתו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב פירשוה מרוח אחת בארבעה משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן אמר רב פפא אי קשיא לי הא קשיא לי דאמר ליה שמואל לרב חנניה בר שילא את לא תעביד עובדא אלא או ברוב דופן או בשני פסין למה לי רוב דופן בפס ארבעה סגי וכי תימא מאי ברוב דופן בדופן שבעה דבארבעה הוה ליה רוב דופן למה לי ארבעה בשלשה ומשהו סגי דהא אמר רב אחלי ואיתימא רב יחיאל עד ארבעה איבעית אימא כאן בחצר כאן במבוי ואיבעית אימא דרב אחלי גופיה תנאי היא תנו רבנן לשון ים הנכנס לחצר אין ממלאין הימנו בשבת אלא אם כן יש לו מחיצה גבוה י' טפחים בד''א שפירצתו ביותר מעשרה אבל עשרה אין צריך כלום ממלא הוא דלא ממלאינן הא טלטולי מטלטלינן והא נפרצה חצר במלואה למקום האסור לה

 רש"י  לאובלין. מקום: הכי קאמר אינו צריך לא לחי ולא קורה כו'. והאי כלום דקאמר אהנך תוספת דמוספי בית שמאי ורבי אליעזר אדבית הלל קאי: וכמה. יהא פחות רוחבו מארבע אמות ויהא צריך תיקון: עד ארבעה. טפחים אפילו אינו רחב אלא אמה או חמשה או ארבעה טפחים צריך לחי אבל בפחות מארבעה אינו צריך כלום: בפסי חצר. אם נפרצה למקום האסור לה צריכה שיור משני צידיה: מאן מודים. דקאמר ר' ירמיה רבי ומאי הלכתא דקאמר רב נחמן דמשמע מכלל דפליגי אף בפסי חצר: מאן פליג עליה רבנן. בני מחלוקתו של רבי: וגדולה באחת עשרה. דליכא אלא שלשה מכאן ושלשה מכאן וקתני גדולה מותרת: מימי. עלה מן הים: רבי היא וסבר לה כר' יוסי. דאמר לחי רחב שלשה טפחים בעי ורבי יוחנן אליבא דרבנן קאמר דפס דקאמרי רבנן ארבעה טפחים הוא ובשני רוחות סגי בשני משהויין: לשון ים שנכנס לחצר הוה. ופרצו הדופן במלואו: ולא אצרכוה אלא פס אחד. בראש הכותל ומותר למלאות מן המים לפנים ממקום המחיצה ולא אמרינן קא ממלא מכרמלית לרשות היחיד: שהקילו חכמים במים. למלאות מהן על ידי תיקון . כל שהוא: כדבעא מיניה כו'. אלמא יש להקל במים שאין במקום אחר להכי נקט חורבה דדרכה להיות שם מחיצות תלויות: אלא במים. כגון גזוזטרא שהיא למעלה מן הים בפרק כיצד משתתפין (לקמן ד' פז:): מכל מקום. דשמואל אדשמואל קשיא: פירשוה. לדשמואל האי דקאמר בפס אחד היינו ארבעה טפחים והאי דקאמר שני פסים בקטנים כל דהו: בשלשה ומשהו סגי. דאימעיט מארבעה ותו לא בעי מידי: דהא אמר רב אחלאי. לעיל דפחות מארבעה לא צריך כלום: כאן בחצר. חצר מרובע או רחבו יותר מארכו אע''ג דאימעיט מארבעה לא סגי בהכי: מבוי. ארכו יותר על רחבו: דרב אחלאי תנאי היא. לקמן מפרש להו וליכא למיקם עלה דמילתא הילכך בעינן רוב הדופן עומד: שנכנס לחצר. דרך פירצת הכותל וכשלא נפרץ במלואו עסקינן מדמפליג בעשרה ליותר מעשרה: אלא אם כן. עשו מחיצה לגדור פירצת כותל החצר עד עשרה: אבל עשרה אין צריך כלום. שהרי יש שיור מכאן ומכאן: מימלא הוא דלא ממלאינן. משום דמטלטל מכרמלית לרשות היחיד: הא טלטולי מטלטלינן. בהאי חצר: במלואה. לאו דווקא אלא כל יותר מעשרה קרי ליה מלואה: (רש"י)

 תוספות  בפסי חצר. וקשה דגבי מבוי נקט לשון לחי וגבי חצר נקט לשון פס בכולה שמעתה אף על גב דשניהם משהו: ורב נחמן אמר הלכה כר' אליעזר בפסי חצר. והא דלא קאמר הלכה כרבי בפסי חצר דהא סבר כרבי אליעזר כדקאמרינן ומודים חכמים היינו רבי לר' אליעזר והוה ניחא טפי דאיהו איירי בחצר אלא דניחא ליה למנקט ר' אליעזר שנזכר במשנתנו וצריך לומר דרבי ורבנן בחצר מרובעת פליגי דלרבנן סגי להו בפס משהו ולרבי צריך שני פסין של שני משהויין דאי בארכה יתר על רחבה פליגי קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דהכא פסיק כרבי ובסוף שמעתא קאמר רב נחמן נקיטינן דחצר שארכה יתר על רחבה ניתרת בלחי משהו אלא ודאי במרובע פליגי וצריך שני פסין של שני משהויין או בפס אחד של ארבעה כדאמר רב נחמן בסוף שמעתא דחצר מרובעת ניתרת בפס ארבעה ודלא כפירוש הקונטרס שפירש בסמוך מרוח אחת בד' משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן דהוי כרבנן דלרבנן סגי בפס אחד ומשהו כדפירשנו אלא כרבי אתי דהכי הילכתא: וכי תימא בדופן שבעה דבארבעה הוי רוב דופן. והשתא אי נקט ארבעה לא הוי משמיענו חדוש יותר מברוב דופן דאדרבה השתא דנקט ברוב דופן הוי רבותא טפי דאע''ג דלא הוי ארבעה סגי הואיל ואיכא רוב דופן למה לי ארבעה פירוש למה אטעיה להצריך ארבעה בשלשה ומשהו סגי דהשתא לא הוי צריך אפילו רוב דופן כיון שנתמעט האויר מארבעה ויש ספרים דגרסי למה לי רוב דופן ולפי זה אתי שפיר בפשיטות ואית ספרים דלא גרסי רוב דופן אלא למה לי בתלתא ומשהו סגי והיא היא: (תוספות)

 רשב"א  אי אמרת בשלמא לחיים וקורה קאמר היינו דא"ל וכי לסותמו אני צריך. וא"ת אם כן אמאי לא אמר לו עשה לו לחי אחר וקורה, דמסתמא כיון שלא עשה בו אלא לחי אחד כבית הלל הוא דעביד. וראיתי לרבותינו הצרפתים ז"ל שהעלו אותה בקושיא. ולי נראה שאין לה עיקר שאם איתא דכב"ה עבד אפילו עכשיו דאמר לו עשה לו לחי אחר היה לו לומר אנא כב"ה סבירא ליה. אלא מסתברא דאיהו כב"ש עבד דמתלמידי ב"ש היה ותלמידו של ר' אליעזר היה, אלא שטעה בדר' אליעזר רבו שהיה סבור דר' אליעזר לאו דוקא לחיים קאמר אלא אף לחיים כלומר: במקום לחי וקורה ולפיכך הטיל בו לחי וקורה, ואמר לו ר' אליעזר דלחיים דוקא עם הקורה, והיינו דלא הוצרך לומר לו אלא עשה לו לחי אחר. ודחינן הכי קאמר וכי לסותמו בלחיים אני צריך, כלומר דמבוי קצר היה והלחיים שבכאן ושבכאן סותמין אותו ור' אליעזר הכי קאמר ליה עשה לו לחי אחר דלחיים עיקר וקורה שהנחת לא מעלה ולא מוריד, והכי קאמר וכי לסותמו בלחיים אני צריך. מיהא מוכח בירושלמי (ה"ב) דכר' יוסי ס"ל דאמר במתני' (יד, ב) לחיים רחבן שלשה, דאי כרבנן דאמרי כל שהוא (ואימא לסותמו) [מאי קאמר לסותמו] והלא אינן אלא משהו לכאן ומשהו לכאן. כי סליק ר' אבא מימי פירשה מרוח אחת בארבעה משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן והא דתני אדא בר אוכמי רבי היא וכו'. פירש רש"י ז"ל: ור' יוחנן אליבא דרבנן קאמר דפס דקאמרי רבנן ד' טפחים הוא ובשתי רוחות סגי בשני משהויין. ומסתברא שהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן, מדקאמר והא דתני אדא בר אוכמי רבי היא אלמא ר' יוחנן לאו כרבי. ופשטא דמילתא ודאי הכי משמע. אלא דקשיא טובא דאם איתא רב נחמן דאמר לקמן (ע"ב) נקטינן איזו היא חצר שאינה נתרת בלחי וקורה אלא בפס ארבעה כרבנן אמרה, ואי אפשר דהא איהו כר' אליעזר פסק וכדאמרינן אמר רב נחמן הלכה כר' אליעזר בפסי חצר. אלא ודאי כר' אליעזר אמרה ר' יוחנן דרבי ור' אליעזר מודו בפס ארבעה, אלא בלחי משהו הוא דפליגי ואמרי דלא סגי ליה אלא בשתים כיון דאינן אלא משהו ורבנן אפילו בחד ומשהו שרו, ורב נחמן נמי דלקמן כרבי ור' אליעזר אמרה, אלא דרב אדא בר אוכמי ס"ל דרבי ס"ל בשנים וברחבים שלשה כר' יוסי. והיינו דקאמרינן והא דאדא בר אוכמי רבי היא, כלומר: ודאי איהו נמי כר' אמרה, אלא דקסבר דרבי סבר לה כר' יוסי. והא דאמרינן לקמן (יד, ב) לחיין שאמרו, א"ר יוסף ב"ר יהודה אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיין א"ל רב הונא בר חיננא בהילמי אמרת לן בלחיין לא אמרת לן וכו' מ"ט משום דקאי [רבי] כוותיה, דאלמא מילתא פשיטא היא לכולהו דרבי קאי כר' לֹּוסי. לא היא, דטעמא הוא דקא יהיב אמאי לא א"ר יוסף ורב הונא בר חיננא דלית הלכתא כר' יוסי בלחיין, משום דאינהו סברי כרב אדא בר אוכמי דאמר דרבי סבר לה כר' יוסי. ואית לן למידק אשמעתין כיון דר' יוחנן כרבי ס"ל, ומעיקרא נמי הוה ס"ל דהא דתני אדא בר אוכמי קמיה דר' יוחנן אפילו ר' יוחנן מודה בה, מי דחקו עכשיו לדחותה מדר' יוחנן, לימא מרוח אחת בארבעה משתי רוחות בשלשה מכאן ושלשה מכאן והיינו דאדא בר אוכמי. ומסתברא לי דא"א לומר כן, דעל כרחך כיון דמודה רבי דברוח אחת בפס ד' סגי מאי שנא דכי מנח בשתי רוחות גרע ליה מארבעה ומוקי ליה בשלשה או ארבעה לבעי כאן וכאן או בשלשה ליסגי ליה כאן וכאן, ואי מפיק ליה מד' לוקמיה במשהו. והלכך כיון דס"ל לר' יוחנן דרבי בפס אחד של ארבעה מתיר א"כ משתי רוחות דקאמר במשהו קאמר, דכיון דאפיקתיה מארבעה אוקמיה אמשהו. אבל אדא בר אוכמי ס"ל דרבי לעולם שני פסין קאמר ובשלשה כר' יוסי אבל מרוח אחת אפילו רחב ארבעה לא. [ועוד דעל כרחין דאית ליה מרוח א' בפס ד' לית ליה דרב אדא בר אוכמי, דאם איתא דלרב אדא בר אוכמי פס ד' מתיר גדולה בי"א בעשר ובד' טפחים סגיא. וזה עיקר כנ"ל]. למה לי רוב דופן בפס ארבעה סגי. כלומר: לימא עד דאיכא ארבעה, דהוי חידוש טפי דלא צריך רוב דופן אלא ארבעה ואע"ג דהויא חצר גדולה. וכי תימא בדופן שבעה דארבעה הוי רוב דופן. כלומר: דכיון דבארבעה נמי הוי רוב דופן לא הוה משמע לן בהא רבותא כלל אי הוה אמר בארבעה, ואדרבה השתא דאמר רוב דופן אשמעינן רבותא טפי, דאילו אמר ארבעה הוה אמינא דלעולם עד דאיכא ארבעה ואע"ג דבדופן שבעה הוה ארבעה טפי מרוב דופן, והשתא קמ"ל דלעולם ברוב דופן סגי. למה לי ארבעה, [כלומר:] לא היא, דהיאך אפשר לומר דניטעי בה וניבעי ארבעה בדופן שבעה, דהא אין לנו אלא למעט אוירו עד שלא יהא ברחבו ארבעה כדרב אחלי, וכיון שכן בדופן שבעה בשלשה ומשהו סגי. הלכך אי הוה אמר ארבעה הוה משמע לן רבותא לגבי דופן שמונה, ובדופן שבעה לא היה מגרע לן דהא ידעינן דאפילו בשלשה ומשהו סגי, אבל השתא דנקט רוב דופן מגרע לן בדופן שמונה. ופריק משום דרב אחלי תנאי הוא והוה אמינא דשמואל דלא כוותיה ולעולם ארבעה, קמ"ל. במה דברים אמורים בשנפרצה יתר מעשר אבל עשר אין צריך כלום. פירש רש"י ז"ל: דמדפליג בין עשר ליתר מעשר על כרחך לאו בנפרצה במלואה לגמרי קא מיירי, דאילו כן אפילו לא נפרצה אלא עשר לאו פתח הוא כיון דלית לה גיפופי וצריכה פסין. והא דאמרינן בסמוך והא נפרצה במלואה, כל שנפרצה ביתר מעשר נפרצה במלואה קרי לה. ואפשר היה לומר דודאי למסקנא הכי הוא דבלא נפרצה לגמרי קא מיירי, אלא השתא הוה סבירא לן דבנפרצה במלואה ממש קאמר, והיינו דמקשינן ממלא הוא דלא מלינן הא טלטולי מטלטלי והא נפרצה במלואה. והוא הדין דהוה מצי לאקשויי בעשר אין צריך כלום והא נפרצה במלואה, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה, וחדא דאית בה תרתי קא מקשי, היכי קא שרית אפילו בנפרצה יתר מעשר לטלטל בחצר והלא נפרצה במלואה, והחצר לעולם אסורה בשנפרצה במלואה בין שתהא הפרצה יתר מעשר או עשר. ומשני דאית לה גדודי והחצר אינה נפרצת. וכן נראה שפירשה גם הרב אלפסי ז"ל, שפירש דאית לה גידודי שהן לחצר כעין פסין, הנה שפירש הגידודי שהן קצת הכותלים שנשארו בצידי החצר, כלומר: שלא נפרצה לגמרי. ורש"י ז"ל פירש דאית לה גידודי, שנשארו מן הפרצה בגובה עשרה אבל הים כסהו ע"כ לשונו. פירוש לפירושו: והלכך החצר מותרת באותן גידודי, אבל למלאות אסור משום דעריבי מיא למעלה מן המחיצה שאין המחיצה נראה טפח למעלה מן המים. ולפי פירושו הא דאקשינן בפרק כיצד משתתפין (פו, א) לרב יהודה דאמר גבי בור שבין שתי חצרות אין ממלאין ממנו עד שיעשה לו מחיצה גבוה עשרה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה, מלמעלה למעלה מן המים למטה למטה מן המים (ממש), מאי שנא למעלה מן המים [ממש] דלא דעריבי מיא למטה מן המים נמי דעריבי מיא. ופריק צריך שיראו ראשי הקנים למעלה מן המים טפח כדתניא ר' יעקב קרחה, אדרבה הוה ליה לרב יהודה לאקשויי עליה דרב הונא וליטעמיך דלא חיישת לערובי מיא תקשי לך ברייתא דלשון ים, דאף ע"ג דעל כרחך אית ליה לחצר גדודין עשרה הא תני שאין ממלאין ממנו משום דעריבי מיא, אלא בהרבה מקומות מצי לאקשויי וליטעמיך ולא מקשה. אי נמי מסתברא משום דלא קתני ליה בברייתא בהדיא, ומתוך קושיא הוא דאצטריכינן לאוקמי בהכין משום הכי לא מקשה מינה. ומ"מ קשה לדברי רש"י ז"ל כיון שאסור למלאות מן הלשון היאך החצר מותרת לטלטל בתוכה, והלא נפרצה במלואה מצדדיה ללשון הים שהוא אסור לה. וכן קשה לפירושו של הרב אלפסי ז"ל. ויכולני לתרץ לפי פירושם דפשיטא להו דמיירי בשהיו סביבות הלשון בינו ובין החצר גדרים גבוהים עשרה מקרקעית הלשון, ששפת הים בקרקע והעמוק בחצר ששם נקוו המים שאלולי כן היו המים מכסים את החצר כולה, ואותו חריץ שעשה הים הם מחיצות בינו ובין החצר דמיא לא מבטלי מחיצתא. וליתא דא"כ מאי קשיא להו ממלא הוא דלא מלינן הא טלטולי מטלטלינן והא נפרצה במלואה למקום האסור לה, והא איכא גדודי והוא עצמו נעשה מחיצות לחצר, אלא בשאין הלשון עמוק עשרה הוא על כרחינו. ור"ת ז"ל פירש (בתוס' ד"ה הכא) דאית לה גידודי סביב החצר בין הלשון והמים וכן בכניסתו. וא"ת ליחוש שמא יעלה הים סרטון, וכגירסת הספרים שלנו דגרסי למעלה (ח, א) חיישינן שמא יעלה הים סרטון. י"ל דהכא שאני שהוא רחוק מן הים אין זעפו של ים נכנס שם ואין מתכנס שם רפש וטיט. אי נמי בשהגדרין גבוהין הרבה. ואיכא למידק מ"ש דהכא פריך ממלא הוא דלא ממלינן טלטולי הוא דמטלטלינן, ואילו בפרק (בכל) [כיצד] משתתפין (פז, א) דתנינא אמת המים העוברת בחצר אין ממלאין ממנה אלא א"כ עשה לה מחיצה גבוה עשרה בין בכניסה בין ביציאה לא אקשינן הכין. י"ל דהתם מפשט פשיטא להו דבאמת המים עמוקה עשרה טפחים קא מיירי, דאי לא אפילו ממלא נמי ממלינן דהא לא נפרצה החצר אלא שהאמה עוברת דרך נקב מצד זה ויוצאה מצד זה, ואיהי גופה נמי לאו כרמלית היא כיון דאינה עמוקה עשרה. הלכך על כרחך מדאסרינן למימלא מינה שמעינן מינה דברחב ארבעה ועמוקה עשרה קא מיירי, והלכך גידודי דידה היא גופה הוויין מחיצה בינה ובין החצר, אבל הכא לא הוה ידעינן מאי והלכך אקשינן הכי, ופריק דאית לה גידודי הוא. וא"ת עוד מאי שנא דהכא אמרינן דכשלא נפרצה חצר ביתר מעשר ממלא נמי מלינן דפתחא הוא וכמיא דקוו בחצר נינהו, ואילו התם תניא אמת המים העוברת בחצר אסור למלאות ממנה אלא א"כ עשה לה מחיצה גבוה עשרה טפחים בין בכניסה בין ביציאה דמשמע דאפילו עוברת דרך נקב קטן שבחצר ואפילו לא נפרצה ביתר מעשר, דלא מפלגינן בה כדמפלגו בהאי ברייתא בין עשר ליתר מעשר. ועוד דהתם נמי מוקמינן לה בגמרא באמה רחבה ד' ועמוקה עשרה, דמשמע דנקב שעוברת בו אינו רחב יותר מד' ואפ"ה אסור. י"ל דטעמא נמי כדאמרן, דהתם שעוברת מצד אל צד ואינה נשארת בחצר והרי זו חולקת רשות לעצמה וכרמלית גמורה היא, אבל כאן שנשאר הלשון בתוך החצר כל שלא נפרצה החצר ביתר מעשר אין זה אלא כמים שבחצר ואפילו יש בעומקן עשר, וכדאמרינן בפרק פסין (כד, א) דמים כנטעים דמו ואפילו יש בית סאתים בעומק כלומר: בעומק עשרה, ולא אסרו כאן אלא בשנפרצה החצר ביתר מעשר, דכיון שנפרצה החצר ביתר מעשר נעשה הלשון עצמו כרמלית מפני שנפרץ לים במלואו, כן נראה לי. אבל הראב"ד ז"ל כתב: דהכא דוקא בשאין בעומקו עשרה טפחים, אבל אם היה בעומקו עשרה ויש ברחבו ארבעה אפילו לא נפרצה חצר יתר מעשרה צריך מחיצה עשרה טפחים בכניסתו. וכדתניא בההיא דאמת המים דבעינן מחיצה גבוה עשרה בכניסתה ויציאתה עשויה ממש כדי להתיר את האמה ולא סגי לה בכותלי החצר העומדין על גבה. ור' יהודה דאמר (להלן פז, א) כותל שעל גבה נדון משום מחיצה, לא קיימא לן כוותיה אלא כרבנן דבעו מחיצה ממש של עשרה טפחים, וכל שכן הכא שאין על גביו כלום, אלא דהכא בשאין בעמקן עשרה והרי הוא מן החצר עצמו הלכך מחיצות החצר מהני ללשון הים. ולפי דבריו ההיא דמים כנטעים דוקא בשאינן מחוברין למים שחוץ לחצר. ואין הדברים מתחוורים בעיני, דאף לשון ים זה כיון שהוא נכנס דרך פתח ולא דרך פרצה מן החצר הוא וכמים שבחצר הוא. ואילו תאמר דכל שהוא רחב ד' ועמוק י' חשוב וחולק רשות לעצמו, א"כ אפילו מים שבחצר לא יהו כנטעים אלא כרמלית הן וחולקין רשות לעצמן ואסורין ואוסרין את החצר. (רשב"א)


דף יב - ב

הכא במאי עסקינן דאית ליה גידודי: אמר רב יהודה מבוי שלא נשתתפו בו הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב הכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור מתקיף לה רב ששת טעמא דלא נשתתפו בו הא נשתתפו בו אפילו הכשירו בקורה נמי חייב וכי ככר זו עשה אותו רשות היחיד או רשות הרבים והתניא חצירות של רבים ומבואות שאינן מפולשין בין עירבו ובין לא עירבו הזורק לתוכן חייב אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב יהודה מבוי שאינו ראוי לשיתוף הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב הכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור אלמא קסבר לחי משום מחיצה וקורה משום היכר וכן אמר רבה לחי משום מחיצה וקורה משום היכר ורבא אמר אחד זה ואחד זה משום היכר איתיביה רבי יעקב בר אבא לרבא הזורק למבוי יש לו לחי חייב אין לו לחי פטור הכי קאמר אינו צריך אלא לחי הזורק לתוכו חייב לחי ודבר אחר הזורק לתוכו פטור איתיביה יתר על כן אמר רבי יהודה מי שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע אמרו לו אין מערבין רשות הרבים בכך התם קסבר רבי יהודה שתי מחיצות דאורייתא אמר רב יהודה אמר רב מבוי שארכו כרחבו אינו ניתר בלחי משהו אמר רב חייא בר אשי אמר רב מבוי שארכו כרחבו אינו ניתר בקורה טפח אמר רבי זירא כמה מכוונן שמעתא דסבי כיון דארכו כרחבו הוה ליה חצר וחצר אינה ניתרת בלחי וקורה אלא בפס ארבעה אמר רבי זירא אי קשיא לי הא קשיא לי ליהוי האי לחי כפס משהו ונשתרי אישתמיטתיה הא דאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן פסי חצר צריכין שיהא בהן ארבעה אמר רב נחמן נקטינן איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה כל שארכו יתר על רחבו ובתים וחצרות פתוחים לתוכו ואיזו היא חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה אלא בפס ארבעה כל שמרובעת מרובעת אין עגולה לא הכי קאמר אי ארכה יתר על רחבה הוה ליה מבוי ומבוי בלחי וקורה סגיא ואי לא הוה לה חצר וכמה סבר שמואל למימר עד דאיכא פי שנים ברחבה אמר ליה רב הכי אמר חביבי אפילו משהו: משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד כו':

 רש"י  דאית ליה גידודי. מה שנשאר מן הפרצה בגובה עשרה אבל הים כיסהו: הכשירו בלחי. תיקנו בלחי: הזורק לתוכו. מרה''ר: חייב. דקסבר לחי משום מחיצה: הכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור. דקורה משום היכר וקסבר ארבעה מחיצות דאורייתא בין לקולא בין לחומרא: חצירות של רבים. שפתוחין בתים הרבה לחצר ואוסרים בני הבתים זה על זה שאין יכולין להוציא מן הבתים לחצר בלא עירוב מפני שהבית רשות מיוחדת לו וחצר רשות חבירו מושל בה ונמצא מוציא מרשות לרשות ורבנן גזור שלא להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד גזירה דילמא אתי לאפוקי מרשות היחיד לרשות הרבים אבל בחצר מותר לטלטל בה כדאמרינן במסכת שבת בפ' רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי כו' (ד' קל:): שאינו ראוי לשיתוף. מפולש: לחי משום מחיצה. וקסבר שלש' מחיצות דאורייתא: הזורק למבוי כו'. אלמא לחי משום מחיצה: אינו צריך אלא לחי. שאינו מפולש: חייב. ואע''ג דלית ליה לחי דשלש מחיצות דאורייתא: לחי ודבר אחר. צורת הפתח כתורת מפולש: הזורק לתוכו פטור. ואע''ג דעבד לחי: יתר על כן. לעיל מיניה איירי בבונה עלייה על גבי שני בתים בפרק כל גגות (לקמן צה.): לחי מכאן כו'. אלמא לחי משום מחיצה ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא ברשות הרבים אבל במבוי מפולש. לא: שתי מחיצות. של שני בתים לבד הלחיים והלחיים דקא מצריך ר' יהודה משום היכר בעלמא: בלחי משהו. אלא בפס ד' כחצר: בקורה טפח. כשאר מבוי ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: כמה מכוונין. לסייען הוא בא: ובתים וחצירות. שתי חצירות פתוחות לתוכו ובית פתוח לכל חצר שכן היו דירותיהן לפני כל בית היה חצר: עגולה לא. בתמיה משום דעגולה היא משתריא בלחי משהו: ואי לא הויא לה חצר. ובעיא פס והאי מרובעת לאו למעוטי עגולה אתא אלא למעוטי ארכה יתר על רחבה: וכמה. יהא אורכה יותר דנפקא לה מדין חצר ומשתריא בלחי משהו: עד דאיכא פי שנים. הואיל וחצר היתה לא נפקא מדינא עד דאיכא פי שנים: חביבי. ר' חייא שהוא אחי אביו ואמו של רב: (רש"י)

 תוספות  הכא במאי עסקינן דאית ליה גידודי. פירש רש''י אבל הים .. כיסהו וקשיא דמכל מקום מאי שנא דלענין טלטול חשיבי מחיצות ולענין מילוי לא חשיבי וי''ל דהכי פירושו מילוי הוא דלא ממלינן פירוש דאסור לטלטל מבית לחצר ונקט מילוי משום דעיקר תשמיש מחצר לבית הוא המילוי אבל טלטולי הוא דמטלטלינן בחצר ואמאי כו' ומשני דאית ליה גידודי וניכרת מחיצה לבני חצר ולבני בית שהם רחוקים אינה ניכרת ועריבי מיא ומשום הכי אסור וקשה דבפרק כיצד משתתפין (לקמן ד' פו.) משמע דאתי שפיר דלא בעינן שיראו ראשי קנים אי לאו משום דרב יהודה קפיד אערובי מיא והשתא הך ברייתא נמי סברה הכי ויש לומר דהוה מצי למימר וליטעמיך וריב''ן מפרש דמיירי בחצר שנפרצה מערב שבת והמים באו בשבת וקאמר הכא במאי עסקינן דאית ליה גידודי ולהכי מטלטלין דשבת הואיל והותרה הותרה אע''ג דהשתא אין המחיצות ניכרות אבל למלאות מן המים שבאו בשבת לא שייך הואיל והותרה הותרה ורשב''ם ור''ת פירשו דאית ליה גידודי [שיש גדודים] גבוהים עשרה לים בתוך החצר ולכך מטלטלין בחצר אבל למלאות מן המים אסור דמקום המים נפרץ במלואו לים והים הוי כרמלית ואין לחוש שמא יעלה הים שרטון שגדודים גבוהים יותר או שהם רחוקים משפת הים ביותר הרבה והשר מקוצי מפרש דהכי פירושו מילוי הוא דלא ממלינן הוא הדין טלטול ונקט מילוי משום דקתני בברייתא אין ממלאים אבל טלטולי מטלטלינן אם הלכו להם המים ואמאי וכו' דאית ליה גידודי ולהכי שרי בשאין המים אבל כשיש המים ומחיצה אינה ניכרת ועריבי מיא אסור וא''ת ואמאי אסור הכא למלאות והא קתני בתוספתא (פ''ו) גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאים הימנה בשבת אלא אם כן עשה מחיצה גבוה עשרה למטה מן המים ואע''פ שהמים צפין על גבה אלמא אף על גב דאין מחיצה ניכרת ממלאין הימנה ושמא יש לומר דהתם שהמחיצות עשויות לשם מים עדיפי מגידודי דהכא וריצב''א פירש כרש''י דאית ליה גידודי אבל הים כסהו ולהכי לא ממלינן דילמא אזיל דלי לאידך גיסא חוץ לחצר וטעמא דעריבי מיא אין אסור אלא משום דילמא אזיל דלי לאידך גיסא ולא משום דאין המחיצות ניכרות ובעשר דהוי כפתח לא חיישינן דאיכא היכרא אבל טלטולי מטלטלינן אע''ג דאין מחיצות ניכרות והשתא אתי שפיר ההיא דתוספתא): איתיביה יתר על כן. ואפילו רבנן לא אסרי אלא דמדרבנן בעו שלש מחיצות גמורות: כמה מכוונים כו' אלא בפס ארבעה. אית דלא גריס ארבעה משום דהשתא סלקא דעתיה דרבי זירא דסגי בפס משהו ואין לחוש דמשום מסקנא נקט ארבעה: להוי כפס משהו ולישתרי. ואף על גב דרבי זירא גופיה קאמר לעיל מרוח אחת בארבעה לבתר הכי שמעה: ובתים וחצירות פתוחים לתוכו. שתי חצירות למבוי ושתי בתים לכל חצר וחצר והכי איתא בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת ד' קלא.) ואם תאמר חצר שאינה מרובעת היכי משתרי בלחי וקורה הא אין בתים וחצירות פתוחים לתוכה ואין לומר דלחצר דיש בה דיורין לא בעי בתים וחצירות אבל מבוי דרחוק מדיורין שחצר מפסיק בין הבתים למבוי משום הכי בעינן דיורין מרובין שתי חצירות ושני בתים לכל חצר דהא בפרק הדר (לקמן ד' עג:) אמר רב אין מבוי ניתר בלחי וקורה כו' ושמואל אמר אפילו בית אחד וחצר אחת ופירש רש''י התם בית אחד במבוי בלא חצר וחצר אחת עם הבתים וכיון דטעמיה דרב משום דיורין רב נמי מודה כיון דאיכא בית במבוי אפילו ליכא שום חצר דשרי בלחי וקורה וכפי' הקונטרס צריך לפרש דאין לפרש בית אחד וחצר אחת היינו בית אחד בחצר דהא קאמר רבי יוחנן התם אפילו חורבה וקאמר בתר הכי דלא חיישינן דלמא אתי לאפוקי מנא דבתים לחורבה משמע דלא בעי למימר חורבה שבחצר דאם כן ליכא בתים אלא חורבה בלא חצר קאמר והכי נמי לשמואל דאמר אפילו בית אחד וחצר אחת ונראה לפרש משום דמבוי קרוב לרה''ר יותר מחצר בעי בתים וחצירות: (תוספות)

 רשב"א  והתניא חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין בין עירבו בין לא עירבו הזורק לתוכן חייב. קשיא לי ודלמא בשהכשירן בלחי. וניחא דסתמא קתני לא שנא הכי ולא שנא הכי. איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה כל שארכו יתר על רחבו ובתים וחצרות פתוחות לתוכו. פירש רש"י ז"ל: כאן שתי חצרות ובית אחד בכל חצר וחצר, ואף הראב"ד ז"ל הכריע כן בכאן. והרמב"ם ז"ל הפריז על המדות שנראה מדבריו שהוא מתיר אפילו בחצר אחת ובית אחד, שכן כתב (הל' שבת פי"ז, ה"ח) ומבוי שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו כגון שלא היה בו אלא בית אחד או חצר אחת. נראה מדבריו הא חצר ובית ניתר בלחי וקורה. ואי אפשר לומר כן דשמואל הוא דאמר הכי בשלהי פרק הדר, ולא קיימא לן כוותיה אלא כרב, והתם נמי אסיקנא דשמואל לא אמרה הכין. ואין כל הדברים הללו מחוורין אלא עד שיהיו שתי חצרות ובכל חצר שני בתים פתוחין לה, דבתים לחצרות כחצרות למבוי. וכן מוכח בריש פרק ר' אליעזר דמילה (שבת קל, ב). וכן נראה לי שהדבר מוכרע בפרק הדר עם הנכרי (שם) מההיא מבואה דהוה דאיר ביה אבוה בר איהי וחזנא. וכשאגיע שם בע"ה אכתוב. ובהדיא אמרו כאן בירושלמי (ה"א) רב נחמן בן יעקב בעי מבוי אין פחות משתי חצרות, חצר אין פחותה משתי בתים, ומכאן ראיה מפורשת דשתי חצרות ושתי בתים בכל חצר קאמר. גירסת הספרים שלנו כך היא: אם ארכה יתר על רחבה הויא לה מבוי. ולפי גירסא זו אחצר קאי, ולומר דאפילו חצר כל שארכה יתר על רחבה נידונית משום מבוי ונתרת בלחי או בקורה כמבוי. ואין בין חצר למבוי ולא כלום לענין זה, דזה וזה בשארכו יתר על רחבו ניתר בלחי וקורה, וכשרחבו כארכו זה וזה אינו ניתר אלא בפס ארבעה או בשני לחיין. אלא שהמבוי חמור מן החצר, דכשאין בתים וחצרות פתוחים לתוכו אפילו ארכו יתר על רחבו נדון משום חצר וצריך פס ארבעה. ותמה על עצמך שבכל מקום משמע שהחצר חמורה מן המבוי, דבחצר מזכיר לעולם פס ומבוי לחי וקורה ואינו אלא במבוי. וי"ל דמשום דאורחא דמלתא חצר מירבעא ומבוי ארכו יתר על רחבו, משום הכי מזכיר פס בחצר ולחי במבוי. וכמה גירסת הראב"ד ז"ל נכונה, שהוא ז"ל גורס הכי קאמר: אי ארכו יתר על רחבו הוה ליה מבוי אין ארכו יתר על רחבו הוה ליה חצר, ואמבוי קאי, אבל חצר לעולם אינה נתרת אלא בפס ד' טפחים, דהא אמרינן דמבוי שאין בתים וחצרות פתוחין לתוכו הוה ליה חצר ואינו ניתר אלא בפס ד', והרי חצר זו אין חצרות פתוחות לתוכה. ורב נחמן הכי קאמר, ואיזהו מבוי שהוא כחצר שאינה ניתרת אלא בפס ארבעה, כל שאין ארכו יתר על רחבו. (רשב"א)


דף יג - א

ר''ע אומר על זה ועל זה נחלקו כו': ר''ע היינו תנא קמא איכא בינייהו דרב אחלי ואיתימא רב יחיאל ולא מסיימי תניא אמר ר''ע לא אמר ר' ישמעאל דבר זה אלא אותו תלמיד אמר דבר זה והלכה כאותו תלמיד הא גופה קשיא אמרת לא א''ר ישמעאל דבר זה אלמא לית הלכתא כוותיה והדר אמרת הלכה כאותו תלמיד אמר רב יהודה אמר שמואל לא אמרה ר' עקיבא אלא לחדד בה התלמידים ור''נ בר יצחק אמר נראין איתמר א''ר יהושע בן לוי כל מקום שאתה מוצא משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר''ע אינו אלא ר''מ ששימש את ר' ישמעאל ואת ר''ע דתניא אמר ר''מ כשהייתי אצל ר' ישמעאל הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו ולא אמר לי דבר כשבאתי אצל רבי עקיבא אסרה עלי איני והאמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' מאיר כשהייתי לומד אצל ר' עקיבא הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו ולא אמר לי דבר וכשבאתי אצל ר' ישמעאל אמר לי בני מה מלאכתך אמרתי לו לבלר אני אמר לי בני הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת נמצאת מחריב את כל העולם כולו אמרתי לו דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו שאני מטיל לתוך הדיו אמר לי וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו והלא אמרה תורה {במדבר ה-כג} וכתב {במדבר ה-כג} ומחה כתב שיכול למחות מאי קא''ל ומאי קא מהדר ליה הכי קא''ל לא מיבעיא בחסירות וביתירות [דלא טעינא] דבקי אנא אלא אפילו מיחש לזבוב נמי דילמא אתי ויתיב אתגיה דדל''ת ומחיק ליה ומשוי ליה רי''ש דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו שאני מטיל לתוך הדיו קשיא שימוש אשימוש קשיא אסרה אאסרה בשלמא שימוש אשימוש לא קשיא מעיקרא אתא לקמיה דר''ע ומדלא מצי למיקם אליביה אתא לקמיה דרבי ישמעאל וגמר גמרא והדר אתא לקמיה דר''ע וסבר סברא אלא אסרה אאסרה קשיא קשיא תניא רבי יהודה אומר ר''מ היה אומר לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו חוץ מפרשת סוטה ורבי יעקב אומר משמו חוץ מפרשת סוטה שבמקדש מאי בינייהו אמר רב ירמיה למחוק לה מן התורה איכא בינייהו והני תנאי כי הני תנאי דתניא אין מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת ר' אחי בר יאשיה אמר מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת אמר רב פפא דילמא לא היא עד כאן לא קאמר ת''ק התם אלא כיון דאינתיק לשום רחל תו לא הדרא מינתקא לשום לאה אבל גבי תורה דסתמא מיכתבא הכי נמי דמחקינן אמר רב נחמן בר יצחק דילמא לא היא עד כאן לא קאמר רבי אחי בר יאשיה התם אלא דאיכתיב מיהת לשום סוטה בעולם אבל גבי תורה דלהתלמד כתיבא הכי נמי דלא מחקינן ולית ליה לרבי אחי בר יאשיה הא דתנן כתב [גט] לגרש את אשתו

 רש"י  רבי עקיבא היינו ת''ק. דקתני הכשר מבוי ב''ש אומרים כו' ולא מפליג בין קצר לרחב: דרב אחלי. מבוי פחות מד' טפחים חד מינייהו אית ליה דבארבעה ומארבעה ולמעלה פליגי אבל פחות מד'. אין צריך כלום: ולא מסיימי. הי מינייהו אית ליה דרב אחלי והי מינייהו לית ליה לדרב אחלי והיינו דאמר לעיל דרב אחלי גופיה תנאי היא: לא רבי ישמעאל אמר דבר זה. מוחזק אני בו שהוא חכם ומעולם לא אמר דבר זה: לא אמרה רבי עקיבא. להאי הלכה כאותו תלמיד אלא לחדד את התלמידים שישימו לבם לתורה ויאמרו פלפול מלבם לפיכך שיבחו בפניהם: נראין איתמר. נראין דברי אותו תלמיד: קנקנתום. אדרימנ''ט {אדרימינ"ט: צבע שחור (העשוי מנחושת גפרתית)} : אסרה עלי. ולקמן מפרש: מחסר אות אחת. וה' אלהים אמת אם תחסר אל''ף הרי אתה מחריב וידבר ה' אם תוסיף אות אחת ותכתוב וידברו נמצאת מחריב: דבר אחד יש לי. לקמן מפרש מאי קמהדר ליה: כתב שיכול למחוק. וקנקנתום רישומו ניכר מאד: מאי קאמר ליה. רבי ישמעאל: ומאי קא מהדר ליה. רבי מאיר אזהר ליה על חסר ויתר ומהדר ליה קנקנתום יש לי: קשיא שימוש אשימוש. דקאמר לעיל קמיה רבי ישמעאל שימש תחילה והכא תני איפכא: רבי עקיבא היה חריף טובא ולא מצי ר' מאיר למיקם אליביה: וגמר גמרא. משניות שקיבל מרבותיו: והדר אתא לקמיה דרבי עקיבא. שהיה חריף לפלפל ולדקדק במה שלמד להשיב תשובות ומשניות זו על זו ולתרץ: חוץ מפרשת סוטה. אפילו בספר תורה דקסבר אם בא למחוק לה מן התורה מוחק: שבמקדש. מגילה של כל סוטה וסוטה: אין מגילתה כשירה כו'. סוטה שנכתבה מגילתה ואמרה טמאה אני ופטורה אין מגילתה כשירה לסוטה אחרת אלמא כתיבה לשמה בעינן וה''ה נמי דאין מוחקין לה מן התורה: (רש"י)

 תוספות  על זה ועל זה נחלקו. לא שייך למימר הכא טעמיה דב''ש אתא לאשמעינן דכיון דאמר ת''ק לא נחלקו בדין הוא שיש לו להשיב ולומר נחלקו: ולא מסיימי. לא שייך כאן תנא בתרא לטפויי קאתי כיון דאיכא תנא דאפסקיה: לחדד בו את התלמידים. אין לפרש כמו בשאר דוכתי לידע אם ידעו להשיב על דבריו דמאחר שאמר שלא אמר ר' ישמעאל דבר זה מעולם היו יודעים שלא אמר כי אם לשבחו: קנקנתום. פירש הקונטרס אדרמינ''ט ורשב''ם פירש דקנקנתום היא קרקע ירוקה שקורין אותה וידריו''ל וכן בערוך ור''ת נמי פוסק כן בתיקון ספר תורה דמותר לתת אדרמינ''ט לתוך הדיו לספר תורה לכולי עלמא דלאו היינו קנקנתום וא''ת דבמסכת נדה (ד' יט.) תנן שחור כחרת ומפרש התם חרתא דאושכפי ובפ''ב דגיטין (ד' יט.) קאמר דקנקנתום הוא חרתא דאושכפי אם כן משמע שהוא שחור ואילו וידריו''ל ירוקה היא ודומה לזכוכית ועל שם זכוכית נקראת וידריו''ל ולפי' הקונטרס ניחא ור''י מפרש דאחר שטוחנים אותה יפה לתת לתוך הדיו אז היא משחרת: או מייתר אות אחת. כמו בראשית ברא בראו ורבינו מאיר קבל מרבותיו כמו הוה על הוה (יחזקאל ז) שהטיל יו''ד על האחרון: חוץ מפרשת סוטה. ור' ישמעאל שהיה אוסר בכל התורה כולה שמא היה דורש גזרה שוה מסוטה או כתיבה כתיבה או ג''ש אחרת אי נמי מדרבנן: אבל תורה דסתמא כתיבא ה''נ דמחקינן. משמע אע''ג דסוטה בעי כתיבה לשמה מוחקין לה מן התורה ותימה דלענין גט פסלינן פרק שני דגיטין (שם:) גבי ההוא דשקל ספר תורה ויהביה לדביתהו דאמר רב יוסף למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאית בה בעינן וכתב לה לשמה וליכא וי''ל דרב יוסף לית ליה סברא דרב פפא דהכא אי נמי סבר לה כמאן דאמר אין מוחקין לה מן התורה וא''ת והיכי מכשר הכא רב פפא בספר תורה אפילו למאן דבעי לשמה והא תנן בריש כל הגט (שם ד' כד.) שמע קול סופרים מקרין איש פלוני מגרש פלונית פסול לגרש בו ומוקי לה בגמ' בסופרים העשויין להתלמד וספר תורה נמי חשיב לה הכא כעשויין להתלמד ומשמע דלכולהו תנאי אית להו מתני' דהתם מדפריך ולית ליה לר' אחא בר יאשיה הא דתנן וכו' וי''ל דלהתלמד דהתם לא נכתב כלל להכשר הגט אבל ספר תורה כותב בסתמא לדעת כן שאם יצטרכו ימחקו ממנה פרשת סוטה ומיהו קשיא דלגבי גט אפילו בענין זה פסול ולא חשיב לשמה דהא אפילו כתבו הסופר לשמה בלא צווי הבעל פסול לגרש בו דהא תניא במי שאחזו (שם ד' עב.) כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה ונתנו לה הרי הוא פסול עד שישמעו קולו שאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו והתם פסול משום דלא חשיב לשמה ולא משום דבעינן שליחות בכתיבה דהא סוף פ''ב דגיטין (ד' כב:) מכשירים כתיבת חש''ו בגדול עומד על גביו אע''ג דלאו בני שליחות נינהו וי''ל דלעולם חשיב לשמה והתם פסול מדרבנן וגבי סוטה לא שייך לפסול מדרבנן א''נ בסוטה אין הכהן שעליו לכתוב מקפיד אם יכתוב שום אדם לשמה שלא ברשותו ומסתמא ניחא ליה אבל גבי גט מסתמא לא ניחא ליה לבעל: (תוספות)

 רשב"א  איכא בינייהו דרב אחלי ואיתימא ר' יחיאל ולא מסיימי. וכתב הראב"ד ז"ל: דכיון דלא מסיימי מספק לא דחינן מימרא דרב אחלי, דדלמא חכמים סבירא להו כרב אחלי דלא מדחינן מימריה מספק. ומסתברא ודאי דהא דרב אחלי הלכתא היא מדאמרינן לעיל (יב, א) גבי הא דתניא אמר רשב"ג לא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שפחות מד' אמות וכו', אמר רב אשי הכי קאמר אינו צריך לא לחי וקורה כב"ש ולא לחיין כר' אליעזר אלא או לחי או קורה כב"ה, וכמה אמר רב אחלי ואיתימא רב יחיאל עד ארבעה. וההיא וכמה לישנא דגמרא הוא אלמא הכין סבירא להו כדרב אחלי. ועוד מדאקשינן (שם) להדיא אדשמואל למה לי ארבעה ליסגי בשלשה ומשהו דאמר רב אחלי וכו' אלמא הכי סבירא להו. והרמב"ם ז"ל פסק דלא כרב אחלי שכך כתב (בהל' שבת פי"ז, ה"ט) דמבוי שאין ברחבו שלשה טפחים אינו צריך כלום משום דכל פחות משלשה כלבוד דמי. מכלל דבריו אתה למד דשלשה צריך תיקון ודלא כרב אחלי. ולא נראו דבריו. ודוקא במבוי אבל בחצר צריך או דופן או פסין וכדאמרי' לעיל גבי ההיא דשמואל דאקשי' עלה מדרב אחלי ופרקי' כאן בחצר כאן במבוי. וכתב הראב"ד ז"ל נ"ל כי פליגי תנאי בדרב אחלי כגון שהמבוי רחב מבפנים ומתקצר והולך עד שהפתח פחות מד' טפחים אבל אם היה כותלו קצר מד' טפחים דברי הכל מקום פטור הוא ואינו צריך כלום ע"כ. ונראין דבריו. הלכה כאותו תלמיד. איכא למידק אותו תלמיד דב"ש אתא לאשמועינן, ולמה לי למימר ב"ש במאי פליגי. ור' עקיבא דאמר הלכה כאותו תלמיד מאי נפקא מינה וכי הלכה כב"ש, דאילו לב"ה ליכא הפרש בין אותו תלמיד לשאר תנאי דלעולם סגי ליה בלחי (וקורה) [או קורה]. ותירצו בתוס' דנפקא מינה דכל היכא דאמרי ב"ש לחי וקורה בעי ר' אליעזר לחיין, וכל היכא דאמר ר' אליעזר לחיין במבוי פסקינן הלכה כמותו בפסי חצר, הלכך אצטריך אותו תלמיד לאשמועינן דלא נחלקו בפחות מד' אמות, והלכך אף ר' אליעזר לא בעי לחיין בפחות מד' אמות. ומינה לדידן דבחצר שפתחה קצר מד' אמות לא בעי פס אלא לחי כמבוי. ואינו מחוור בעיני דאטו אותו תלמיד וגם ר' עקיבא טעמא דרב נחמן דפסק כר' אליעזר אתו לאשמועינן. ומסתברא דמשום דרשב"ג אמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שפחות מד' אמות שאינו צריך כלום, אתא אותו תלמיד ואשמועינן דבמבוי שבפחות מד' אמות לא נחלקו ב"ש וב"ה, היינו דלא בעי לחי וקורה כב"ש, אלא לחי או קורה, ולחי או קורה מיהא בעי. והלכה כאותו תלמיד. ומיניה ילפינן לעיל לדרשב"ג דלאו דוקא אינו צריך כלום קאמר, אלא אינו צריך כלום ממאי דאמרי ב"ש ור' אליעזר [אלא] או לחי או קורה. וכן נ"ל מתוך גי' ירושלמי דגרסינן התם (ה"ב) תני והלכה כדברי התלמיד, דלכן מה אנן אמרין כב"ש ויש הלכה כב"ש, לא כב"ה אלא בגין דתני רשב"ג אומר מבוי שאין בו ארבעה טפחים אינו צריך קורה ע"כ. ונראה שיש שבוש בנוסחא וכן היא: בגין דתני רשב"ג אומר מבוי שאין בו ד' אמות אין צריך קורה, כלומר: וכדי שלא תטעה לומר שאין צריך אפילו קורה כלומר: שאינו צריך כלום, אתא למימר דאפילו מפחות מד' צריך לחי או קורה ואינו צריך לחי וקורה קאמר, כן נראה לי. קנקנתום. פירש רש"י ז"ל: אדרמינט. וכן משמע בפרק (קמא) [שני] דגיטין (יט, א) דמפרש בגמרא חרתא דאושכפי קנקנתם, וחרתא שחור וכדאמרינן בפרק כל היד (כ, א) שחור כחרת ומפרש התם חרתא דאושכפי, ואדרמינט הוא שחור. ורבנו שמואל ז"ל (בתוס' ד"ה קנקנתום) פירש: קנקנתום ביריאול, ואע"פ שאינו שחור אלא ירוק דומה לזכוכית, היינו דוקא הקורטין שלו הן כמו הזכוכית, אבל כשנטחנה היטב ומתוקנה כמו שנותנין אותה בדיו אז היא משחרת. וכן פסק ר"י בעל התוספות ז"ל בתיקון ספר תורה שעשה, דאדרימנט מותר לתת לתוך הדיו של ספר תורה לכולי עלמא דלאו היינו קנקנתום. ולית ליה לר' אחא בר יאשי' דתנן כתב לגרש וכו' ופרקינן עשיה דידיה מחיקה היא. איכא למידק טובא אשמעתין אי הכי אפילו פרשת סוטה נמי לשתרי דהא איכא מחיקה לשמה ועשייה דידה מחיקה היא. ותי' בתוספות דכתיבה לשמה מיהא בעיא וליכא. ואכתי איכא למידק תינח לר' אחא אבל לת"ק דאמר אין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת, אלמא לית ליה כי האי סברא דעשייה דידה מחיקה היא וכתיבה ממש לשמה בעינן כגט אף פרשת סוטה לא לתכשר. וכי תימא דכיון דכתב בספר תורה ולא אינתיק לשום אשה השתא דמחקי לשמה כמאן דכתיבה לשמה ואמחיק לשמה דמי, לא אפשר דהא בפרק שני דגיטין (יט, ב) פסלינן כי האי גוונא לענין גט ולאו לשמה קרינן בה, דאמרינן התם ההוא דשקיל ספר תורה ויהיב לדביתהו א"ר יוסף למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאיתא ביה בעינן וכתב לה לשמה וליכא. וי"ל דרב פפא לית ליה דרב יוסף דהתם. כן תירצו בתוס'. ועוד יש לי להוסיף לפי דברי התוס' דשמא אפילו רב יוסף מודה בכענין זה הואיל ולא אינתיק לשם אשה אחרת, ועוד דאיכא מחיקה לשמה, מה שאין כן בגט דכיון דלא אכתיב לשמה ממש תו ליכא מידי לשמה. ומכל מקום אכתי קשיא לי, דמכל מקום הוה ליה לאקשויי נמי את"ק כדאקשינן לרב אחא ויתרץ ליה הכין, שאין סברא זו פשוטה כל כך שלא יצטרך לגלות עליו אחר שרב יוסף חלוק בו. ועל כן נראה לי דהא דרב פפא ורב נחמן דחיות בעלמא נינהו ואין תופשין אותו כעיקר ולא דייקינן עלייהו מידי, דעיקר מאי דאמרינן מעיקרא והני תנאי כי הני תנאי ועלה אתינן השתא לברורי. והיינו דלא אקשינן את"ק מידי, דאילו לת"ק שפיר אתיא דהא איהו קאמר שאין מגילתה כשרה להשקות סוטה אחרת וכן נמי אין מוחקין לה פרשת סוטה משום דגבי סוטה נמי בעינן לה לשמה כגט, אבל לר' אחא דמכשיר מגילתה לסוטה אחרת והוא הדין והוא הטעם לפרשת סוטה איבעי לן, ופרקינן דעשייה דידיה היינו מחיקה. כך נראה לי. (רשב"א)


דף יג - ב

ונמלך ומצאו בן עירו ואמר שמך כשמי ושם אשתך כשם אשתי פסול לגרש בו הכי השתא התם {דברים כד-א/ג} וכתב לה כתיב בעינן כתיבה לשמה הכא ועשה לה כתיב בעינן עשייה לשמה עשייה דידה מחיקה היא א''ר אחא בר חנינא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים על טהור טמא ומראה לו פנים תנא לא ר''מ שמו אלא רבי נהוראי שמו ולמה נקרא שמו ר''מ שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה ולא נהוראי שמו אלא רבי נחמיה שמו ואמרי לה רבי אלעזר בן ערך שמו ולמה נקרא שמו נהוראי שמנהיר עיני חכמים בהלכה אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי דכתיב {ישעיה ל-כ} והיו עיניך רואות את מוריך א''ר אבהו א''ר יוחנן תלמיד היה לו לר''מ וסומכוס שמו שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טומאה ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמונה טעמי טהרה תנא תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים אמר רבינא אני אדון ואטהרנו ומה נחש שממית ומרבה טומאה טהור שרץ שאין ממית ומרבה טומאה לא כ''ש ולא היא מעשה קוץ בעלמא קעביד א''ר אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו ב''ש וב''ה הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו] יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כב''ה וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו ב''ה לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי ב''ש ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב''ש לדבריהן כאותה ששנינו מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין וב''ה מכשירין אמרו ב''ה לב''ש לא כך היה מעשה שהלכו זקני ב''ש וזקני ב''ה לבקר את ר' יוחנן בן החורנית ומצאוהו יושב ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית אמרו להן בית שמאי (אי) משם ראיה אף הן אמרו לו אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך ללמדך שכל המשפיל עצמו הקב''ה מגביהו וכל המגביה עצמו הקב''ה משפילו כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו וכל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכל הנדחה מפני שעה שעה עומדת לו ת''ר שתי שנים ומחצה נחלקו ב''ש וב''ה הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה) ימשמש במעשיו: מתני' הקורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח ואריח חצי לבנה של שלשה טפחים דייה לקורה שתהא רחבה טפח כדי לקבל אריח לרחבו רחבה כדי לקבל אריח ובריאה כדי לקבל אריח רבי יהודה אומר רחבה אף על פי שאין בריאה היתה של קש ושל קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת כל שיש בהיקיפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח:

 רש"י  ונמלך. וחזר בו מלגרש אותה: פסול. אלמא וכתב לה משמע לשמה הכי נמי כתיב ועשה לה משמע לשמה: התם כתיב לה. לגבי כתיבה: הכא. כתיב לה לגבי עשייה עשייה היינו מחיקה: על סוף דעתו. לא יכלו להבין באיזה דבריו נכונים ובאיזה אין דבריו נכונים שהיה נותן דעת מיושב והגון על אין הלכה כהלכה: דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה. כשלמדתי לפניו ישבתי בשורה של אחריו: נחש שממית. אדם ובהמה ומביא טומאה בעולם: טהור. כשמת דהא שמונה שרצים כתיבי: הכי גרסינן מעשה קוץ בעלמא קעביד: עלובין. סבלנין: ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. כשהיו ב''ש מביאין ראיה לדבריהם מן התורה וב''ה מביאין ראיה ממקרא אחר והיו ב''ה דורשין את המקרא של ב''ש למה בא ולא היה קל בעיניהם כאותה ששנינו במסכת ברכות (ד' י:) ב''ש אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא ובבקר יעמוד שנאמר בשכבך ובקומך וב''ה אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך אם כן למה נאמר בשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבין ובשעה שדרך בני אדם עומדין: שמקדימין דברי ב''ש לדבריהן. דקאמרי להו מעשה שהלכו זקני ב''ש והדר זקני ב''ה: הדוחק את השעה. מתיגע להעשיר ולהתגדל ורואה שאינו מצליח ואעפ''כ חוזר והולך למרחקים ומכניס עצמו לגבוהות: שעה עומדת ל''ו. לאחר זמן עתידה לעמוד לו שעה מצלחת: יפשפש מעשיו. שעשה כבר ויבדוק עבירות שבידו ויתודה וישוב: ימשמש במעשיו. כגון אם בא מצוה לידו יחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ולא יניח לעשותה בשביל ההפסד שהרי שכרה עתיד לבוא ואם באת לידו עבירה יחשב שכרו שמשתכר בה עכשיו כנגד הפסדה העתיד ליפרע ממנו: מתני' רחבה כדי לקבל אריח. שתהא דומה לקביעות לבנות עליה בנין: ואריח חצי לבנה של ג' טפחים. נמצא אריח טפח ומחצה רוחב: דייה לקורה ברוחב טפח כדי לקבל אריח זה ברחבו. ובגמרא פריך טפח ומחצה בעי: היתה של קש כו'. רבי יהודה קאמר לה: עקומה. שאין אריח יכול לעמוד עליה: עגולה. ואין אריח יכול לעמוד עליה אבל עבה היא שאם תחלק יהא רחבה טפח: רואין אותה כאלו היא מרובעת. נפסלת או חלוקה ואי זו היא מדת עגולה להכשיר: כל שיש בהקיפה ג' טפחים. שצריכה חוט ארוך ג' טפחים להקיפה סביב בידוע שיש בה רוחב טפח אם תחלק: (רש"י)

 תוספות  עשייה דידה מחיקה היא. ואם תאמר אם כן למה אין מוחקין לה מן התורה ואומר ר''י משום דכתיב וכתב את האלות האלה דבעינן שתהא כתיבה לשם אלה: שיודע לטהר את השרץ. תימה מאי חריפות הוא לטהר את השרץ שהתורה טמאתו בהדיא ואומר רבינו תם דלענין טומאת נבילות איירי שלא יטמא כזית ממנו במשא דהא כתיב או בנבלת חיה ושרץ אע''פ שרוחש הוי בכלל חיה כמו נחש דדרשינן בסנהדרין בפרק ארבע מיתות (ד' נט:) ובכל חיה הרומשת זה נחש ויליף רבינא ק''ו מנחש דיצא מכלל נבלת חיה דממעט ליה בתורת כהנים מטומאת נבילות מוכל הולך על גחון וכי מסיק ולא היא וסותר הקל וחומר מ''מ אתי במה מצינו שפיר מנחש דלא הוי בכלל חיה ה''נ כל שרצים שרוחשין לא הוו בכלל חיה ולא מצא ר''י בתורת כהנים שממעט בשום מקום נחש מטומאת נבילות ועוד קשיא לר''י דבהדיא ממעט בת''כ כל שרצים מטומאת נבילות דקתני התם היא מטמאה במשא ואין שרצים מטמאים במשא שיכול ומה בהמה שלא עשה הכתוב דמה כבשרה מטמאה במשא שרץ שעשה דמו כבשרו אינו דין שיטמא במשא ת''ל היא ולא שרץ ומיהו י''ל אע''ג דאיכא מיעוטה עביד נמי ק''ו אבל קשיא היכי אתי רבינא לבטל הק''ו שבתורת כהנים ואי לאו דאיכא מיעוטא בהדיא אדרבה הוה עבדינן ק''ו דתורת כהנים ועוד דעל ק''ו דרבינא איכא למיפרך מה לנחש שכן טהור אפילו במגע בכעדשה: נוח לו לאדם שלא נברא. והא דאמרינן בפ''ק דע''ג (ד' ה.) בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאילמלי הן לא חטאו לא באנו לעולם הא מפרש התם אימא כמי שלא באנו לעולם א''נ הכא איירי בסתם בני אדם אבל צדיק אשריו ואשרי דורו: (תוספות)

 רשב"א  שיכול לטהר את השרץ מהתורה. הקשו בתוס' ומה חכמה היא זו לעשות ק"ו שאינו אמת, וטומאת שרצים בהדיא כתיבא באורייתא. ותי' ר"ת ז"ל דלטהרו מידי טומאת משא כנבילה קאמר. ואצטריך משום דכתיב (ויקרא ה, ה) או בנבלת חיה טמאה, ושרץ אע"פ שרוחש הרי הוא בכלל חיה כמו נחש דדרשינן בסנהדרין בפ"ד מיתות (נט, ב) ובכל חיה הרומשת זה נחש. וקאמר רבינא דאתו שרצים מק"ו דנחש שיצא מכלל נבילת חיה דבהדיא ממעט ליה בתורת כהנים (פרשת שמיני פר' י"ב פי' ג') מטומאת נבילות מוכל הולך על גחון, וכי מסיק ולא היא וסותר הק"ו אבל מכל מקום אתי במה מצינו. והקשו עליו בתוספות שלא מצינו בתורת כהנים שממעט בשום מקום נחש מטומאת נבילות. ועוד דבהדיא ממעט בתורת כהנים (שם פר' י' פי' ג') שרצים מטומאת נבילות, מדכתיב גבי נבילה (ויקרא יא, לט) אשר היא לכם לאכלה היא מטמאה במשא ואין השרצים מטמאין במשא, שיכול והלא דין הוא ומה בהמה שלא עשה דמה כבשרה מטמאה במשא שרץ שעשה דמו כבשרו אינו דין שמטמא במשא, ת"ל היא ולא השרץ. ומיהו אף על גב דאיכא מיעוטא יכול להיות, שהרי אומר רבינא שאפילו לא אמעיט' מההיא איכא למעוטיה מקל וחומר. אבל מכל מקום קשה דמאי קל וחומר, איכא למפרך מה לנחש שכן טהור מכלום תאמר בשרץ שמטמא במגע בכעדשה, זו היא שיטת התוס'. (רשב"א)


דף יד - א

גמ' טפח טפח ומחצה בעי כיון דרחב לקבל טפח אידך חצי טפח מלבין ליה בטינא משהו מהאי גיסא ומשהו מהאי גיסא וקיימא אמר רבה בר רב הונא קורה שאמרו צריכה שתהא בריאה כדי לקבל אריח ומעמידי קורה אינן צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה ואריח ורב חסדא אמר אחד זה ואחד זה צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה ואריח אמר רב ששת הניח קורה על גבי מבוי ופרס עליה מחצלת והגביה מן הקרקע שלשה קורה אין כאן מחיצה אין כאן קורה אין כאן דהא מיכסיא מחיצה אין כאן דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה ת''ר קורה היוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל זה וכן שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה ואינן נוגעות זו בזו פחות משלשה אין צריך להביא קורה אחרת שלשה צריך להביא קורה אחרת רבן שמעון בן גמליאל אומר פחות מד' אין צריך להביא קורה אחרת ארבע צריך להביא קורה אחרת וכן ב' קורות המתאימות לא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח אם מקבלות אריח לרחבו טפח אין צריך להביא קורה אחרת ואם לאו צריך להביא קורה אחרת רשב''ג אומר אם מקבלת אריח לארכו שלשה אין צריך להביא קורה אחרת ואם לאו צריך להביא קורה אחרת היו אחת למעלה ואחת למטה ר' יוסי בר' יהודה אומר רואין את העליונה כאילו היא למטה ואת התחתונה כאילו היא למעלה ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מכ' אמה ותחתונה למטה מעשרה אמר אביי ר' יוסי בר' יהודה סבר לה כאבוה בחדא ופליג עליה בחדא סבר לה כאבוה בחדא דאית ליה רואין ופליג עליה בחדא דאילו ר' יהודה סבר למעלה מעשרים ור' יוסי ברבי יהודה סבר בתוך כ' אין למעלה מכ' לא: ר' יהודה אומר רחבה אע''פ שאינה בריאה: מתני ליה רב יהודה לחייא בר רב קמיה דרב רחבה אע''פ שאינה בריאה א''ל אתנייה רחבה ובריאה והאמר ר' אילעאי אמר רב רחבה ארבעה אע''פ שאינה בריאה רחבה ארבעה שאני: היתה של קש כו': מאי קמ''ל דאמרינן רואין היינו הך מהו דתימא במינה אמרינן שלא במינה לא אמרינן קמ''ל: עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה: פשיטא קמ''ל כדרבי זירא דאמר ר' זירא היא בתוך המבוי ועקמומיתה חוץ למבוי היא בתוך עשרים ועקמומיתה למעלה מעשרים היא למעלה מעשרה ועקמומיתה למטה מעשרה רואין כל שאילו ינטל עקמומיתה ואין בין זה לזה שלשה אין צריך להביא קורה אחרת ואם לאו צריך להביא קורה אחרת הא נמי פשיטא היא בתוך מבוי ועקמומיתה חוץ למבוי איצטריכא ליה מהו דתימא ליחוש דילמא אתי לאמשוכי בתרה קמ''ל: עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת: הא תו למה לי סיפא איצטריכא ליה כל שיש בהיקיפו ג' טפחים יש בו רחב טפח מנא הני מילי א''ר יוחנן אמר קרא {מלכים א ז-כג} ויעש את הים מוצק עשר באמה משפתו עד שפתו עגול סביב וחמש באמה קומתו וקו שלשים באמה יסוב אותו סביב והא איכא שפתו אמר רב פפא שפתו שפת פרח שושן כתיב ביה דכתיב {מלכים א ז-כו} ועביו טפח ושפתו כמעשה כוס פרח שושן אלפים בת יכיל והאיכא משהו כי קא חשיב מגואי קא חשיב תניא רבי חייא ים שעשה שלמה היה מחזיק מאה וחמשים מקוה טהרה מכדי מקוה כמה הוי ארבעים סאה כדתניא {ויקרא טו-טז} ורחץ (את בשרו)

 רש"י  גמ' מלבין לה. לקורה בטינא ממרח בטיט בשיפוע מלא אצבע מכאן וכנגדו מכאן ומשוה אותה לקורה: מלבין לשון לבנים: ומעמידי הקורה. אם הניחה על גבי יתידות אין צריכין שיהו בריאין לקבל קורה ואריח אלא לקבל קורה לבד דהא לא יהבי אריח עלה ובקורה הוא דבעינן קביעות כי היכי דתיהוי היכר מעליא אבל מעמידיה לא תלי היכירא בדידהו: אחד זה ואחד זה. קורה בעינן בריאות דאריח ומעמידיה בעו בריאות דקורה ואריח: מחצלת. להיות מחיצה לייפות כח התירו: שהגדיים בוקעין בה. הואיל וגובהה שלשה הויא מחיצה תלויה ואינה מתרת: המתאימות. שהשכיבן זו אצל זו כמו תאומים: אחת למעלה ואחת למטה. ובין שתיהם כדי לקבל אריח זו אצל זו אלא שאחת מעמידים [שלה] גבוהים משל חברתה וגבוהים ממנה: רואין את העליונה כו'. עד שיהא זו אצל זו בשוה: למעלה מעשרים אמה. מן הקרקע דאין שם הכשר קורה: ולא תחתונה למטה מי'. סמוך לקרקע: דאית ליה רואין. נמי כאבוה דאמר במתניתין רואין אותה כאילו היא של מתכת: היינו הך. דתנא ברישא רחבה אע''פ שאינה בריאה ולמה לי תו היתה של קש דאינה בריאה רואין אותה כאילו היא של מתכת: בריאה במינה אמרינן. שרגיל להיות באותו המין בריאה כגון קורה של עץ כי אינה בריאה נמי אמרינן רואין כאילו היא בריאה אבל של קש ושל קנים דאינה בריאה במינה אימא לא אמרינן רואין: פשיטא. דהכא נמי אמרינן רואין דמאי שנא הא מדרישא: משפתו עד שפתו. חללו שלו לבד עובי דופנותיו עשר אמות וכתיב וקו שלשים באמה יסוב אותו אלמא לכל אמה רוחב בעיגולא איכא שלש אמות היקף: והאיכא עובי שפתו. דהוה עדיף על י' של חלל ואפילו הכי וקו שלשים הוא דבעי ותו לא: פרח שושן. דק מאד כפרח שושן זו: ועביו טפח. בשולי דפנותיו מלמטה אבל מלמעלה דק מאד כמעשה שפת כוס פרח שושן: מגוואי קא חשיב קרא לההוא קו ל' להיקף דגואי חשיב ליה שאין עובי שפתו מוקף בו אלא קו שלשים הוא מקיף חלל שלשים: מקוה טהרה. ארבעים סאה: (רש"י)

 תוספות  ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים. בפ' הישן (סוכה כב.) פריך מהכא למאן דאמר כל היכא דלית ביה טפח לא אמרינן חבוט רמי ומשני תריץ הכי ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מכ' אלא בתוך כ' ותחתונה סמוכה לה בפחות משלשה וקשה דאדפריך מר' יוסי בר' יהודה לסייעינן מרבנן דלית להו רואין ואומר ר''י דטעמי' דרבנן לאו משום דלית להו חבוט רמי בפחות מטפח אלא משום דבעי קורה ראויה לקבל אריח ופסלי קורה הנופלת ברוח ושתי קורות המתאימות אפילו בפחות משלשה משום דבעי קורה ראויה לקבל אריח: אתנייה רחבה ובריאה. פירש רשב''ם ואין מחלוקת בדבר וקשה דאז יש למחוק כל בבא דרואין אלא נראה שהיה מהפך דברי רבי יהודה לרבנן וא''ת מאי פריך מרבי אילעאי דילמא כרבנן ס''ל וי''ל דלא מתוקם מילתיה כרבנן דהא רחבה ארבעה קאמ' ולרבנן דיה שתהא רחבה טפח ואפילו אינה בריאה אלא על כרחך כדרבי יהודה וס''ד דקים ליה לר' אילעאי דר' יהודה בעי רחבה ד' אבל אין צריך שתהא בריאה ומשני רחבה ארבעה שאני אבל ברחבה טפח בעי ר' יהודה שתהא בריאה ומיהו קשיא כיון דגם דברי רבנן מהפך הוה ליה למימר מילתיה ארבנן ולמימר אתנייה רחבה אע''פ שאינה בריאה כמילתייהו דרבנן ונראה לרבינו תם דרב יהודה מתני ליה אמילתיה דרבנן ואמר ליה רב אתנייה רחבה ובריאה כמו במתני' אלא שהש''ס המתין לסדר הגמרא זו עד שסיים פלוגתייהו והשתא פריך מר' אלעאי דמסתמא הוי כרבנן ולפי זה יש להוכיח דאין הלכה כרב דקאמר לעיל (ד' יא.) אתנייה צריך למעט דהמשנה לא נשנית כמו שהגיה וכאן נשנית כמו שהגיה וכן פסקו הגאונים וה''ג והאיכא משהו. משמע שהחשבון מצומצם וכן בפ''ק דב''ב (ד' יד) גבי שני טפחים שנשתיירו בארון ששם ספר תורה מונח שהיא בהיקפה ששה טפחים ופריך כיון דלאמצעיתו נגלל נפיש ליה משני טפחים וכן בתר הכי דמשני בספר דעזרה לתחלתו נגלל ופריך אכתי תרי בתרי היכי יתיב משמע דמצומצם לגמרי וקשיא דאין החשבון מדוקדק לפי חכמי המדות: (תוספות)

 רשב"א  מעמידי קורה אינן צריכין שיהיו בריאין לקבל קורה ואריח. יש מפרשים: מעמידי קורה, אם נעץ יתדות שאין ברחבן טפח במבוי והניח ראשי הקורה עליהן. ור"ח ז"ל פירש: כותלי המבוי ממש שמעמידין את הקורה עליהן אינן צריכין שיהו בריאין לקבל קורה ואריח. הניח קורה על גבי מבוי ופירש מחצלת עליה וכו' קורה אין כאן מחיצה אין כאן. תמיה לי ותיפוק ליה משום קורה, דאטו קורה אם היה משוכה למטה אינה נידונית משום קורה, לחי מצינו לו שיעור דהיינו עד ד' אמות כדאמרינן לעיל (ה, ב) וכדברי רש"י ז"ל אם העמידוהו לשם לחי אף הוא אין לו שיעור, אבל קורה בין כדברי זה בין כדברי זה לא שמענו לה שיעור. ושמא נאמר דקורה נמי צריכה שלא תהא משוכה למטה עשרה טפחים כשיעור מחיצה, דאם כן נפקא לה מתורת קורה והויא לה מחיצה תלויה ומחיצה תלויה אינה מתרת. וזה נראה לי אמת, אבל מ"מ אינו ענין כאן שא"כ היה לו לומר ומשוכה עשרה וגבוהה מן הקרקע שלשה טפחים. ואפשר לומר דמחצלת דנקט דוקא, מפני שאינה ראויה לקורה שאינה בריאה לקבל אריח, ודלא כר' יהודה דהתיר אפילו של קש ושל קנים. אם מקבלת אריח לרחבו טפח אין צריך להביא קורה אחרת. מסתברא דהכי פירושה: כגון שאין בזו [אלא] רובע טפח ולא בזו [אלא] רובע טפח, ולא הרחיקן זו מזו אלא חצי טפח כדי שיקבלו בין שניהם ובין אוירן אריח טפח ומחצה שהוא אריח לרחבו, אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו אלא שהרחיקן יותר צריך להביא קורה אחרת. דאע"ג דבעלמא אמרינן לבוד בפחות משלשה הכא לא אמרינן ביה לבוד. ולפיכך צריך הוא לקורה אחרת או לקרב את אלו זו לזו בכדי שיעור זה, ומפני שהקורות קבועות בכותל נקט לשון זה יביא קורה אחרת. רבי שמעון בן גמליאל אומר אם מקבלות אריח לארכו שלשה טפחים. כלומר: אפילו רחוקות זו מזו כל כך שמקבלות אריח לארכו, אבל יתר מכאן צריך להביא קורה אחרת. וכן מצאתי בירושלמי (ה"ג) דגרסינן התם: שתי קורות בזו חצי טפח ובזו חצי טפח כמה יהא ביניהן, ר' זעירא אמר חצי טפח. ועוד שם: שתי קורות בזו שליש וכל שהוא ובזו שליש וכל שהוא וביניהן פחות משליש, ייבא כדאמר ר' יוחנן העומד והחלל מצטרפין לארבעה והוא שיהא העומד רבה על החלל ע"כ. ונראה כי שבוש יש בנוסחא וביניהן שליש גרסינן ומשהו דקאמר היינו רביע טפח דבין שני העומדים והאויר יקבלו אריח טפח ומחצה לרחבו. ואי נמי גרסינן פחות משהו פירושו שיהא בין הכל טפח, ופחות משהו דקאמר (פחות משהו) כנגד שני משהויין שהעומדין רבין. ולא נקט משהו בכל אחד מן העומדים בדוקא, דדי אם יהא העומד שליש ומשהו כדי להשלים פחות המשהו של האויר, אלא דמשום דכיון דלא סגי באחד מן העומדים שלא יהא בו שליש ומשהו נקט אף בשני שליש ומשהו. ומכל מקום למדנו מן הירושלמי הזה שאע"פ שאין ברחב של שתי הקורות עצמן טפח, אפילו הכי אויר המועט בין אחד מן העומדים מצטרף להשלים. אמר אביי ר' יוסי ב"ר יהודה סבר לה כאבוה וכו'. תמיה לי כיון דאוקמה אביי לדר' יוסי ב"ר יהודה כאבוה, ודאבוה דקאמר רואין ליתא, א"כ הא נמי דר' יוסי ליתא, אין ודאי קיימא לן כר' יוסי ב"ר יהודה דאמרינן חבוט רמי, וכדמפרש רב אשי נמי ברייתא (לעיל ט, א) דקתני היתה קורה משוכה או תלויה פחות משלשה אין צריך להביא קורה אחרת משוכה והיא תלויה קאמר וקמ"ל דגוד וחביט אמרינן, וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא. ומסתברא לי דאביי לאו דוקא כאבוה ודלא כרבנן קאמר אלא משום דבחדא פליג עליה דאבוה קאמר, כלומר: בחדא איכא למימר דסבר לה כאבוה דאמר דאמרינן רואין וכי היכי דאמר בהא רואין ה"ה בשל קש ושל קנים דאמר רואין, אבל בחדא ודאי פליג אדאבוה. ומפני שכל שאנו יכולין להשוות דברי הרב ודברי התלמיד ודברי הבן עם האב אנו משוין ביניהם לפום כך אמר אביי כן, אבל מכל מקום טעמא דר' יוסי משום חבוט הוא ולא מצאנו לו שיודה בשאר המקומות לאביו, ורבנן נמי חבוט סבירא להו, הלכך קיימא לן בהא כר' יוסי וכרבנן בשל קש ושל קנים. אבל הרב אלפסי ז"ל דחה הא דר' יוסי ב"ר יהודה נמי לבר מהלכתא משום דאוקמה אביי כאבוה. אחר כך חזרתי וראיתי שהדין עם הרב אלפסי ז"ל, דהכא בשתי קורות שאין באחת מהן טפח קאמר כעין שתי קורות המתאימות ובשהן זו למעלה מזו שלשה או יותר מכן קאמר, דסתמא קאמר, והלכך לא אמרינן חבוט רמי בקורה שאין ברחבה טפח וכדמסיק רבא בסוכה פרק הישן (כב, א) גבי סוכה המדולדלת. אבל מכל מקום אם היו תוך שלשה זו לזו אין צריך להביא קורה אחרת דאמרינן לבוד. ומיהו עדיין צריכה לי תלמוד ההיא דרב אשי, למה הצריכו במשוכה והיא תלויה שאין בגובהן של יתדות ג' טפחים כיון דקורה טפח אפילו למעלה מג' נמי נימא חבוט רמי. וכן קשה עדיין על הרב ז"ל דמכל מקום היה לו לכותבה ולהעמידה בשיש בין שתיהם פחות משלשה כדאוקמה רבא התם בפרק הישן. ר' יהודה אומר רחבה אע"פ שאינה בריאה וכו'. ולית הלכתא כוותיה אלא בעינן רחבה ובריאה. ואם היתה קורה רחבה ד' טפחים אע"פ שאינה בריאה. וגם בזו נראה שפסק הרב אלפסי ז"ל דבעינן בריאה. וזהו תימא דרב אמרה ולא אשכחן מאן דפליג עליה, ואע"ג דסתם מתני' בריאה לקבל אריח הא איכא רב דפריש דדוקא בשאין בה אלא טפח כדי לקבל אריח, אבל ברחבה ארבעה שיש לה כשיעור מקום חשובה היא ואף ע"פ שאינה בריאה. ואף הרמב"ם ז"ל (עי' הל' שבת פי"ז הי"ג) לא מצאתי לו שחילק וגם הוא נראה שיש לו כדעת הרב אלפסי ז"ל. (ורמב"ם) [ורשב"ם] ז"ל (תוס' ד"ה אתנייה) פירש דכולי עלמא היא, וכמו שאני כותב למטה (בד"ה מתני ליה). כתב הראב"ד ז"ל: נראה לי דבעינן קורה בריאה כדי לקבל אריחים כשיעור כל הקורה, כי בריאות קבלת אריח כדי שתהא הקורה נראית כתקרה שעל הפתח, ואע"ג דלא בעינן אריחים מקום הראוי לקבל אריחים בעינן, כך דעתי נוטה על האמת, נמצא עכשיו בשתי קורות המתאימות אם הניחן זו בצד זו ממש כדי לקבל אריח לרחבו, אם רוחב המבוי י' אמות די לשתי הקורות שיהיו בריאות לקבל עשרים אריחים לארכן שהן עשר אמות, ואם הרחיקן זו מזו עד פחות משלשה טפחים שאינן מקבלות אריח אלא לארכו צריכות שיהיו בריאות כדי לקבל אריחים לרחבו, נמצא קולו חומרו ע"כ. וכן מצאתיה מפורשת כדבריו בירושלמי, דגרסינן התם (ה"ג): קורה שאמרו כדי לקבל אריח א"ר אחא בר אבא כדי לקבל דמוס של אריחין לארכו, תני רבן שמעון בן גמליאל כדי לקבל דימוס של אריחין לרחבו, מה ביניהן, אמר אית ביניהון על דעתיהון דרבנן ארבעין אריחין על דעתיה דרבן שמעון בן גמליאל עשרים אריחין ע"כ בירושלמי. ואף על גב שיש קצת שבוש בנוסחת הירושלמי. מכל מקום למדנו ממנו מפורש כדברי הראב"ד ז"ל. אלא שאני מסתפק מעט והלא אמרינן לבוד בקורה ואפילו משתי רוחות, וא"כ אם היא חלושה באמצעה ואינה יכולה לקבל אריח בכל חלקיה למה תפסל בכך ומי גרע מאויר גמור. ואפילו תאמר כיון דישנה ואינה בריאה גרועה ממי שאינה, והלא בעקומה התירו כל שאילו ינטל עקמימותה ולא יהא בין זה לזה שלשה. ושמא לאו דוקא עשרים וארבעים, וצ"ע. ירושלמי (שם): קורה שראשה אחד למעלה מעשרים אמה וראשה אחד למטה מעשרים אמה (דומין) [רואין] כל שאילו יגוד בתוך שלשה והיא נראית בתוך עשרים אמה מותר ואם לאו אסור. קורה שראשה אחד למעלה מעשרה טפחים וראשה אחד למטה מעשרה טפחים, רואים שאילו יגוד בתוך ג' יהא נראית למעלה [מ]עשרה טפחים מותר ואם לאו אסור. מתני': עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת. מסתברא שאלו אפילו לרבנן הם. ותדע לך מדאמרינן בגמרא גבי היתה של קש ושל קנים מאי קמ"ל דאמרינן רואין היינו הך, כלומר: דר' יהודה דאמר רחבה אע"פ שאינה בריאה ואילו בעקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה לא אקשינן הא תו למה לי אלא אדרבה אקשינן פשיטא ואמרינן קמ"ל כדר' זירא, אלמא מילתא פשיטא היא דהכין הלכתא ורבנן היא, ודר' זירא כרבנן אמרה ולא כר' יהודה. וכן בעגולה דאמרינן הא תו למה לי דרבנן היא, והכי קאמר: כיון דאשמועינן רבנן דאמרינן רואין, דעקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה, הא נמי דעגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת פשיטא נמי דאמרינן רואין דרבנן היא. ומסתברא דעל כרחך אית לן למימר דעגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת רבנן היא, דכיון דאית לן למימר דעקומה רבנן היא, (ד)אם איתא בתר ההיא דשל קש הוה ליה למתנייה ומאי טעמא אפסיק בין הני דר' יהודה ותנא עקומה ביניהו דהיא רבנן. וטעמא דמילתא דרבנן פליגי בשאינה בריאה ובשל קש ומודו בעקומה ועגולה, נראה לי משום דשאינה בריאה ושל קש אי אפשר לומר בהן רואין אלא לענין דינא, כלומר: עושין אותן לענין הדין כאילו הן בריאות וראויות לקבל אע"פ שאי אפשר, ורואין כזה לית להו לרבנן, אבל רואין שהוא בגופו של דבר ואינו מחוסר אלא מעשה מגופן רואין אותו כאילו נעשה בו אותו מעשה, והיינו עקומה רואין אותה כאילו תקנוה וניטל ממנה עקמימותה, וכן עגולה שכן דרכן של בני אדם לרבע ולתקן ולישר את העגול ואת העקום. ובירושלמי מצאתי בעקומה כדברי ובעגולה שלא כדברי, דגרסי' התם (ה"ה): היתה של קש למי נצרכה לר' יהודה דאמר רחבה אע"פ שאינה בריאה, עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה ר' אחא בשם ר' זעירא דר' יהודה היא, רב יוסף בשם ר' זעירא דברי הכל היא והוא שתהא עקמומית מן הצד עקמימיות שאינה מעכבת אבל עקמומיות שהיא מעכבת את המבוי הרי זו אסורה, ואיזו היא עקמומיות שהיא מעכבת את המבוי כל שאילו יגוד ואין בין זו לזו שלשה. ונראה דשאינה מעכבת גרסינן, ושבוש יש בנוסחאות. עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת, עוד היא דר' יהודה, ע"כ בירושלמי. ומה שנראה לי כתבתי, ונראין הדברים מפני שהפסיק בינה ובין של קש וכמו שכתבתי, ועוד שהטעם לשתיהן אחד. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בעקומה (הל' שבת פי"ז, הכ"ו), כך נראה לי. מתני ליה רב יהודה לחייא בר רב רחבה אף על פי שאינה בריאה אמר ליה רב אתניי' רחבה ובריאה. הרבה פירושין נאמרו בדבר זה, ואין אחד מהם עולה לי ליפה. והנכון שבהם מה שפירש רבנו שמואל ז"ל, דרב יהודה הוה מתני ליה במתני' פלוגתא דר' יהודה ורבנן כדאיתא במתני', ואמר ליה רב לא תתני דבהא פליגי דהא דברי הכל בריאה בעינן ולא נחלקו ר' יהודה ורבנן בדבר זה, והיה רב מחסר ממשנתינו הא דר' יהודה וכן נמי היתה של קש רואין אותה כאילו של מתכת. ולדבריו אתי האי לא תתנייה כההיא דלעיל (ב, ב) דאם יש לו צורת פתח אין צריך למעט, דהכא והתם הוה מתני ליה לבריה כמשנתינו והוא היה מהפך למשנתינו ומשבשה. ואקשינן והא אמר רב רחבה ארבעה אע"פ שאינה בריאה, אלמא איכא מאן דמכשר בשאינה בריאה והא מני ר' יהודה וכר' יהודה אמרה רב, ופריק רחבה ארבעה שאני דבכי האי כולי עלמא מודו בה. (רשב"א)


דף יד - ב

במים במי מקוה כל בשרו מים שכל גופו עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום שלש אמות ושיערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה כמה הוו להו חמש מאה גרמידי לתלת מאה מאה למאה וחמשין חמשין בארבע מאה וחמשין סגיא הני מילי בריבועא ים שעשה שלמה עגול היה מכדי כמה מרובע יתר על העגול רביע לארבע מאה מאה למאה עשרים וחמשה הני מאה ועשרים וחמשה הוו להו תני רמי בר יחזקאל ים שעשה שלמה שלש אמות תחתונות מרובעות ושתים עליונות עגולות נהי דאיפכא לא מצית אמרת דשפתו עגול כתיב אלא אימא חדא לא סלקא דעתך דכתיב {מלכים א ז-כו} אלפים בת יכיל בת כמה הויא שלש סאין דכתיב {יחזקאל מה-יד} מעשר הבת מן הכור דהוה להו שיתא אלפי גריוי והא כתיב {דברי הימים ב ד-ה} מחזיק בתים שלשת אלפים ההוא לגודשא אמר אביי שמע מינה האי גודשה תלתא הוי ותנן נמי שידה תיבה ומגדל כוורת הקש וכוורת הקנים ובור ספינה אלכסנדרית אע''פ שיש להן שולים והן מחזיקות ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש טהורין: מתני' לחיין שאמרו גובהן עשרה טפחים ורחבן ועוביין כל שהוא ר' יוסי אומר רחבן ג' טפחים: גמ' לחיין שאמרו כו' לימא תנן סתמא כר''א דאמר לחיין בעינן לא מאי לחיין לחיין דעלמא אי הכי קורה נמי ניתני קורות ומאי קורות קורות דעלמא הכי קאמר אותן לחיין שנחלקו בהן ר' אליעזר וחכמים גובהן עשרה טפחים ורוחבן ועוביין כל שהוא וכמה כל שהוא תני רבי חייא אפילו כחוט הסרבל תנא עשה לחי לחצי מבוי אין לו אלא חצי מבוי פשיטא אלא אימא יש לו חצי מבוי הא נמי פשיטא מהו דתימא ליחוש דילמא אתי לאישתמושי בכוליה קמ''ל אמר רבא עשה לחי למבוי והגביהו מן הקרקע שלשה או שהפליגו מן הכותל שלשה לא עשה ולא כלום אפילו לרשב''ג דאמר אמרינן לבוד הני מילי למעלה אבל למטה כיון דהויא מחיצה שהגדיין בוקעין בה לא קאמר: ר' יוסי אומר רחבן ג' טפחים: אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיין אמר ליה רב הונא בר חיננא בהילמי אמרת לן בלחיין לא אמרת לן מאי שנא בהילמי דפליגי רבנן עליה לחיין נמי פליגי רבנן עליה א''ל שאני לחיין משום דקאי רבי כוותיה רב רחומי מתני הכי אמר רב יהודה בריה דרב שמואל [בר שילת] משמיה דרב אין הלכה כרבי יוסי לא בהילמי ולא בלחיין א''ל אמרת אמר להו לא אמר רבא האלהים אמרה וגמירנא לה מיניה ומאי טעמא קא הדר ביה משום דר' יוסי נימוקו עמו אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי הילכתא מאי א''ל פוק חזי מאי עמא דבר איכא דמתני לה אהא השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת א''ל רב חנן לאביי הלכתא מאי א''ל פוק חזי מאי עמא דבר

 רש"י  במים. משמע מים מחוברין יחדיו: כמה הוו להו. להנך עשר על עשר ברום חמש אמות כמה גובה יש בהן באמה על אמה בריבועו של מקוה: ת''ק גרמידי. כיצד חלקהו לעשר רצועות הרי לכל רצועה עשר אמות אורך ברוחב אמה ורום חמש חתכם לחתיכות של אמה אמה הרי מאה חתיכות של אמה על אמה ברום חמש אמות שים זו על זו אמה על אמה ברום חמש הוה ת''ק אמות: לתלת מאה. גובה: מאה. מקואות שלש אמות למקוה: הני מילי בריבוע. אם היה מרובע שיהא בו אורך ורוחב לצדדין כבאמצעיתו ויהיו רצועותיו שוות בי' י' אמות רצועה כדפרישית: ים שעשה שלמה עגול היה. כדכתיב עגול סביב ונמצא שאין אורך הרצועות עשר אמות אלא רצועה האמצעית לבדה דכל דבר עגול רחב באמצעיתו וקצר לכל צדדיו: מכדי כמה מרובע יתר על העגול רביע. דהא כל עיגול שרחבו אמה יש בו היקף שלש אמות כדתנן במתני' ואם היה מרובע אמה על אמה היה לו היקף ד' אמות אמה לכל רוח נמצא מרובע יתר על העגול רביע הלכך האי ים עגול דשערינוה בחמש מאות אמין במרובע בעינן לבצורי רבעא מינייהו אימעיט להו ארבע מאה לתלת מאה דאינון מאה מקואות ולמאה אמין דאישתייר הוו עשרים וחמש מקואות ארבע אמות למקוה דהני ארבע תלת הוא דהוו שהרי אמות קצרות הן: שלש אמות תחתונות מרובעות. ויש בהן י' רצועות של י' על. ' שהן מאה אמה ברום ג' ברוחב אמה דהיינו תלת מאה אמין גובה באמה על אמה והן מאה מקואות: ושתי עליונות עגולות. ואי הוו מרובעות הוו להו מאתן גרמידי השתא דאינון עגולות כי בצרת ריבעא פשו להו ק''נ דאינון נ' מקואות: נהי דאיפכא לא מצית אמרת. דליהוי תחתונות עגולות ועליונות מרובעות דשפתו עגול כתיב אלא שתים עגולות מנא לן דילמא חדא הוא דהויא עגולה ותו לא וטפי מק''נ מקואות הוא מחזיק: לא סלקא דעתך. שיהא מחזיק יותר מק''נ מקואות: מעשר הבת מן הכור. כור שלשים סאין וכי הוי הבת מעשר דיליה אשתכח דג' סאין הויא: דהוו להו. הנך אלפים בת: ו' אלפים סאין. שהן ק''נ מקואות ד' אלפים הוי מ' מאות סאין שהן ק' מקואות של מ' סאין ואלפים סאין נ' מקואות: מחזיק בתים שלשת אלפים. בים שעשה שלמה כתיב בדברי הימים: לגודשא. כשמודדין בו יבש: שידה. כמין ארגז תלוי בעגלה למרכב נשים חשובות: מגדל. מנשטי''ר {מישטיי"ר: מזנון לשמירת אוכל} : ובו ספינה אלכסנדרית. עושה בה כעין בור ונותן שם מים מתוקים: טהורין. לפי שגדולים יותר מדאי ואין תורת כלי עליהן שהרי אינן מטולטלין מלא וריקן: שהן כוריים ביבש. שאדם יכול לגדוש אלמא גודשא תילתא ובכלי שגובהו כחצי ארכו ורחבו קאמר כים: מתני': גמ' לחיין דעלמא. אכל מבואות קאי: אי הכי. רישא דקתני הקורה שאמרו כו' ליתני נמי הקורות שאמרו ואימא מאי קורות קורות דעלמא: לחיין שנחלקו בהן ר''א וחכמים. דלר''א תרתי ולרבנן חדא זהו שיעורן כדמפרש מיהו סתמא לא כמר דייקא ולא כמר דייקא: הסרבל. קו''ט {שמלה, כותונת (הבגד העיקרי של גבר ואשה בימי-הביניים)} : לחצי מבוי. שהכניס הלחי לפנים הרבה עד חצי אורכו של מבוי כזה: אין לו אלא חצי מבוי. שאסור להשתמש אלא מן חציו ולפנים: יש לו. דאין לו לא איצטריך לאשמעינן אלא הא אתא לאשמעינן דהימנו ולפנים מיהא מותר להשתמש: למעלה. כגון קורה היוצאה מכותל זה ואינה נוגעת לכותל אחר דאיפליגו בה רשב''ג ורבנן (לעיל ע''א): הילמי. במסכת שבת בפרק שמנה שרצים [דף קח:] הילמי שלמוייר''א {שלמויר"א: מי-מלח (של שימורים)} בלע''ז: משום דקאי רבי כוותיה. לעיל והא דתני אדא בר מניומי רבי היא וסבר לה כר' יוסי כדאוקימנא בחצר קטנה שנפרצה לגדולה: נימוקו עמו. טעמי ראיותיו מביא לו בכל מקום במסכת גיטין (ד' סז.) מני שבחן של חכמים וזהו שבחו של רבי יוסי: הילכתא מאי. בלחיין: עמא דבר. מה נהגו העם וכבר נהגו בלחי משהו: לצמאו. לאפוקי מאן דחנקתיה אומצא: שהכל נהיה בדברו. לפניו ולאחריו לא כלום: ר''ט אומר בורא נפשות רבות. ואני שמעתי דר''ט בא לחייב אף ברכה אחריו בורא נפשות רבות ולא נהירא דאמרינן במס' נדה (ד' נא:) יש טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו ואמרינן לאתויי מאי והוינן בה ולרב פפא דמברך אמיא כו' ולא אמרינן ולרבי טרפון דמחייב אמיא מאי איכא למימר אלא נראה לי דרבי טרפון אלפניו קאמר: (רש"י)

 תוספות  כמה מרובע יתר על העגול רביע. מפורש בכיצד מעברין (לקמן ד' נו:): ש''מ גודשא תלתא. אומר ר''ת דנפקא מינה לענין מקח וממכר אם התנה לתת לו סאה גדושה או לתקן לו כלי המדה: פוק חזי. פ''ה וכבר נהגו בלחי משהו וכיון דאין הלכה כרבי יוסי בלחי כ''ש בהילמי דאפילו רב הונא בר חיננא דפליג בלחיים מודה בהילמי ושרי לעשות מי מלח בשבת בשביל ליתן על עופות צלויין ואם נותן מלח על עופות ואח''כ נותן משקין עליהם הוי שרי אפילו לרבי יוסי שהשמנונית ממתיק את המלח כדתנן בפ' שמנה שרצים (שבת ד' קח:) ואלו הן מי מלח המותרים נותן שמן בתחילה לתוך המים או לתוך המלח: (תוספות)

 רשב"א  וכמה כל שהוא. לפי שמצינו כל שהוא שיש לו שיעור וכדאמרינן בפרק חלון (עט, ב) אמר רב יהודה חבית של שתופי מבואות צריך שיגביה מן הקרקע טפח. ואקשינן עליה מדקתני בברייתא ומגביה מן הקרקע כל שהוא, ופרקינן מאי משהו נמי דקאמר טפח, ואסיקנא הכא אפילו כחוט הסרבל. ומאי טעמא הדר ביה משום דר' יוסי נמוקו עמו. ומכאן משמע דהא דאמרינן ר' יוסי נמוקו עמו אפילו במקום רבנן קאמרינן. ומיהו לקמן (טז, ב) משמע דלא אמרינן הכי, דאמרינן התם: דריש רב נחמן משום רבנו שמואל אמרו יחיד נותנין לו סאתים שנים נותנין להם סאתים שלש נעשו שיירה ונותנין להם שש, אמרו ליה שבקת רבנן ועבדת כר' יוסי, הדר אוקי אמורא עלויה ודרש דברים שאמרתי בפניכם טעות הן בידי. אלמא לית הלכתא כר' יוסי במקום רבנן ולא אמרו נמוקו עמו אלא במקום יחיד, ורב רחומי הוא דהוה ס"ל הכי ולא קיי"ל כוותיה אלא כרב יהודה דהדר ביה והא נמי רב רחומי משמיה דרב יהודה הוה אמר ליה, וכיון שכן לא קיי"ל כר' יוסי אפילו בלחיין אלא כדאמר לה רב רחומי מעיקרא. ורבא נמי דאמר האלוהים אמרה, משמע נמי דלרמיא לדר' יוסי מהלכתא קאמר. ואביי נמי אמר ליה לרב חנן בר רבא הלכתא מאי ואמר ליה פוק חזי מה עמא דבר, כלומר: דכרבנן נהגי, ואפילו למאן דאמרה אשותה מים לצמאו מ"מ כרב יהודה ורב רחומי קמייתא ורבא קיי"ל. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז, ה"ב). ור"ח ז"ל נראה שפסק כר' יוסי דמהדר ביה רחומי, ודאביי נמי אמרינן דאיכא מאן דאמרה אשותה מים לצמאו, ומה שנראה לי כתבתי. (רשב"א)


דף טו - א

איתמר לחי העומד מאליו אביי אמר הוי לחי רבא אמר לא הוי לחי היכא דלא סמכינן עליה מאתמול כולי עלמא לא פליגי דלא הוי לחי כי פליגי היכא דסמכינן עליה מאתמול אביי אמר הוי לחי דהא סמכינן עליה מאתמול רבא אמר לא הוי לחי כיון דמעיקרא לאו אדעתיה דהכי עבידי לא הוי לחי קא סלקא דעתך כי היכי דפליגי בלחי פליגי נמי במחיצה ת''ש העושה סוכתו בין האילנות ואילנות דפנות לה כשירה הכא במאי עסקינן שנטען מתחילה לכך אי הכי פשיטא מהו דתימא ליגזור דילמא אתי לאישתמושי באילן קמ''ל ת''ש היה שם אילן או גדר או חיצת הקנים נידון משום דיומד הכא נמי במאי עסקינן שעשאן מתחילה לכך אי הכי מאי קמ''ל [קמ''ל] חיצת הקנים קנה קנה פחות משלשה טפחים כדבעא מיניה אביי מרבה ת''ש אילן המסיך על הארץ אם אין נופו גבוה מן הארץ ג' טפחים מטלטלין תחתיו הכא נמי במאי עסקינן שנטעו מתחילה לכך אי הכי ליטלטל בכולו אלמה אמר רב הונא בריה דרב יהושע אין מטלטלין בו אלא בית סאתים משום דהוי דירה שתשמישה לאויר וכל דירה שתשמישה לאויר אין מטלטלין בה אלא בית סאתים ת''ש שבת בתל שהוא גבוה עשרה והוא מארבע אמות ועד בית סאתים וכן בנקע שהוא עמוק עשרה והוא מארבע אמות ועד בית סאתים וקמה קצורה ושיבולות מקיפות אותה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה וכי תימא הכא נמי שעשה מתחילה לכך בשלמא קמה לחיי אלא תל ונקע מאי איכא למימר אלא במחיצות כולי עלמא לא פליגי דהויא מחיצה כי פליגי בלחי אביי לטעמיה דאמר לחי משום מחיצה ומחיצה העשויה מאליה הויא מחיצה ורבא לטעמיה דאמר לחי משום היכר אי עבידא בידים הויא היכר ואי לא לא הוי היכר ת''ש אבני גדר היוצאות מן הגדר מובדלות זו מזו פחות משלשה אין צריך לחי אחר שלשה צריך לחי אחר הכא נמי שבנאן מתחילה לכך אי הכי פשיטא מהו דתימא למיסר בניינא הוא דעבידא קמ''ל ת''ש דתני ר' חייא כותל שצידו אחד כנוס מחברו בין שנראה מבחוץ ושוה מבפנים ובין שנראה מבפנים ושוה מבחוץ נדון משום לחי הכא נמי שעשאו מתחילה לכך אי הכי מאי קמ''ל הא קמ''ל נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי תא שמע דרב הוה יתיב בההוא מבואה הוה יתיב רב הונא קמיה אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי כוזא דמיא עד דאתא נפל לחיא אחוי ליה בידיה קם אדוכתיה אמר ליה רב הונא לא סבר לה מר לסמוך אדיקלא אמר דמי האי מרבנן כמאן דלא פרשי אינשי שמעתא מי סמכינן עליה מאתמול טעמא דלא סמכינן הא סמכינן הוי לחי לימא אביי ורבא בדלא סמכינן עליה פליגי הא סמכינן עליה הוה לחי לא ס''ד דההוא ברקא דהוה בי בר חבו דהוו פליגי בה אביי ורבא כולי שנייהו: מתני' בכל עושין לחיין אפילו בדבר שיש בו רוח חיים ורבי מאיר אוסר ומטמא משום גולל

 רש"י  העומד מאליו. שלא הוקבע שם לשם תיקון מבוי דלא הזמינוהו לכך: היכא דלא סמכינן עליה מאתמול שהיה. שם לחי אחר ונפל בשבת: לאישתמושי באילן. ויעלה ויתלוש ביום טוב: היה שם. בפסי ביראות תניא בפרק שני: חיצת הקנים. קנים מחוברים. חיצת שהיו נטועים כסדר מחיצה: דיומד. מפרש בפ' שני דיו עמודין עמוד אחד נראה כשנים שעשאו כמרזב ונוטה אחד ממחיצותיו לדרום ואחד למערב דכי עביד ד' דיומדין לד' הפיאות יש לכל מחיצה ב' אמות עומד אמה מכאן ואמה מכאן: כדבעא מיניה. בפרק שני: המסיך. נופו נוטה סמוך לארץ ראש הנוף בפחות מג' לקרקע ועיקרו במקום שמחובר לאילן גבוה עשרה: אין מטלטלין בו. אם היה היקפו יותר מבית סאתים כחצר המשכן ושיעור זה נתנו חכמים לכל היקף המתוקן ואינו מתוקן כל צרכו כגון למחיצה שאין בה שתי וערב בהאי פירקא (ד' טז:) ולהיקף שלא הוקף לדירה בפ' שני (ד' כד.) והכא נמי אי בעומד מאליו מוקמת לה שפיר כו' הואיל ולאו להכי עבידא יהבו ביה רבנן האי שיעורא: משום דהוי דירה שתשמישה לאויר. לעולם שנטעו מתחילה לכך והיקף לדירה הוא אבל דירה זו אינה עשויה לצורך תוכה אלא לצורך אויר שחוצה לה לדור שם שומרי השדות ועשויי' להציל מן החמה ואין מטלטלין בדירה זו אלא בית סאתים כדתניא בפ' שני (ד' כב.) כלל אמר ר''ש בן אלעזר כל אויר שתשמישו לדירה כגון דיר וסהר ומוקצה וחצר ואפילו י' כורים מותר וכל דירה שתשמישה לאויר כגון בורגנין שבשדות בית סאתים מותר יותר מבית סאתים אסור דלאו דירה הוא דעל כרחו הוא דר שם: שבת בתל. קדש עליו היום וקנה שם שביתתו: גבוה עשרה. דאמרינן גוד אסיק מחיצותיו כל סביבותיו והרי הוא מוקף: וכן נקע. אחד מנקיקי הסלעים:. והוא מד' אמות עד בית סאתים. הואיל ושבת באויר מחיצותיו נעשית ביתו וכולו כארבע אמותיו הוא הלכך מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה אבל אי הוה טפי מבית סאתים אין מחיצותיו מועילות לו שהיקף שאינו עשוי לדירה אינו מועיל אלא לבית סאתים להכי נקט מארבע אמות ואילך דאם היה פחות מד' אמות מאי מהלך את כולו איכא ומחיצותיו מאי מהני בלאו מחיצה נמי מקום לכל אדם ד' אמות בפרק מי שהוציאוהו (לקמן ד' מא:): ושיבולות מקיפות אותה. שהניח גבוליה סביב מלקצור ושבלים גבוהין י' עסקינן: תל ונקע מאי איכא למימר. מימות עולם הן: היוצאות מן הגדר. זו למעלה מזו: למיסר בניינא. שאם ירצה לעשות מחיצה מכותל זה לכותל שכנגדו יתקשר באבנים הללו שכן דרך הבנאין לעשות ובענין אחר אינו יכול לדבק בנין חדש בבנין ישן: לסמוך אדיקלא. דקל היה עומד אצל פתח המבוי: הא סמכינן הוי לחי. אלמא הלכה כאביי: לימא בדלא סמכינן עליה פליגי. ואביי דשרי קשיא ליה האי עובדא דרב לא סמך אדיקלא ואנן קים לן הלכתא כאביי בלחי העומד מאליו: ומתרץ לא ס''ד. דוודאי בדסמכינן עליה פליגי אבל לא סמכינן דברי הכל אינו לחי כההוא עובדא דדיקלא דרב: ברקא. יציע: דהוה בי בר חבו. והיה עמוד הסומך את היציע עומד בראש מבוי אחר: ואפליגו בה כולי שנייהו. אביי שרי למיסמך עליה ורבא אסר אלמא בדסמכינן עליה פליגי והלכתא כאביי בהא דזו היא אחת מיע''ל קג''ם שהלכה כאביי: מתני' ומטמא משום גולל. אם עשאו גולל לקבר מטמא לעולם באהל כמת עצמו ואפי' ניטל משם דתניא בפ' בהמה המקשה (חולין עב.) כל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק: (רש"י)

 תוספות  תא שמע העושה סוכתו. בפ' הישן (סוכה ד' כד:) מוקי לה דעביד לה בהוצא ודפנא דלא תקשי לרב אחא בר יעקב דאמר כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח פירוש שהרוח מנענעת' לכאן ולכאן אינה מחיצה ואמאי כשרה והא קאזיל ואתי ולפי זה לא פריך הכא מידי והוה מצי למימר ולטעמיך אי נמי משמע ליה דמיירי בכל ענין בין הוי רוב דופן מעובי האילן שאינו הולך ברוח בין דהוי רוב דופן מן הנוף: אי הכי מאי למימרא. ולא סגי בשינויא דלעיל דלא הוה נקט תרתי אטו חדא: תל ונקע מאי איכא למימר. ולא תקשי מכאן למ''ד מחיצה שאינה עשויה בידי אדם לא שמה מחיצה דלא אתיא למעוטי אלא דבר שאינו ראוי להעשות בידי אדם כגון בעלי חיים: אביי לטעמיה. היינו לחד לישנא דלעיל גבי היה גבוה מכ' ובא למעטו (ד' ה.) דקסבר דאפילו קורה משום מחיצה וכל שכן לחי ואותו לשון תופס עיקר ורבא לטעמיה דאמר לעיל אחד זה ואחד זה משום היכר ור''ח לא גרס לטעמיה אלא גרס בהדיא אביי אמר לחי משום מחיצה ורבא אמר לחי משום היכר: לא סבר לה מר למסמך אדיקלא. אף על גב דרב הונא אית ליה בפירקין (ד' יז) שבת הואיל והותרה הותרה ולא צריך למסמך אדיקלא הא מסיק לקמן דמודה רב הונא היכא דליתנהו למחיצות דלא אמרינן הואיל והותרה הותרה אי נמי הכא לפי דברי רב היה מקשה: (תוספות)

 רשב"א  אלמה אמר רב הונא בריה דרב יהושע אין מטלטלין בו אלא בית סאתים. ואם נטעו מתחילה לדירה אפילו יתר מבית סאתים דלאו כקרפף הוא אלא כבית דירה ממש הואיל ונטעו לשם דירה. ת"ש שבת בתל וכו'. ומברייתא דקתני כל מחיצה שנעשה בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה לא מצי לאקשויי, דההיא נמי כיון דנעשית בידים לשם מחיצה אע"פ שלא סמכו עליה מאתמול ועכשיו הוא דנעשית, מ"מ כיון דבידים נעשית לשם מחיצה מחיצה גמורה היא ומודה בה רבא, והוא הדין נמי ללחי כי האי גוונא וכמעשה דרב דבסמוך דאחוי ליה לשמעיה קום אדוכתיך. אביי לטעמיה. לא גרסי' ליה ר"ח והרב אלפסי ז"ל. וכבר כתבתי בארוכה לעיל (ט, א ד"ה ולענין) בס"ד גבי פלוגתא דבין הלחיים. א"ל נסמוך מר אדקלא. איכא מ"ד לטעמיה דרב קאמר ליה, כלומר: אפילו לדידך דנראה דלא סבירא לך שבת הואיל והותרה הותרה מ"מ נסמוך מר אדקלא, אבל רב הונא לנפשיה ס"ל לקמן (יז, א) שבת הואיל והותרה הותרה. ומסתברא דרב הונא נמי מודה בהא הואיל וליתנייהו המחיצות, וכדאמרינן לקמן (שם) אמר לך רב הונא אנא דאמרי אפילו כר' יוסי ב"ר יהודה, עד כאן לא קאמר ר' יוסי ב"ר יהודה אלא התם הואיל וליתנייהו למחיצות. ומהא דהכא איכא למשמע דהתם לאו בדרך דחייה בעלמא קאמר לה אלא דוקא, והכי נמי מסתברא דסתמא דמלתא רב הונא לא פליג ארביה. ירושלמי (ה"ד): רב אזל לחד אתר חמא לחד מבוי שריתיה בליחייא יהב ליה בחוטרא ואפליה, אמר ליה רב הונא דיקלא קיים. אמר ליה עינוי דרב הונא גביה ועינוי דרב לית אינון גביה אלא הריני אוסר להם משום קורה ולשבת הבאה אני מתיר להם משום לחי, שיהו יודעין שאם ינטל הדקל שאסור לטלטל. ואית דבעי מימר דלא יהון סברין כר' יהודה דר' יהודה אמר רחבה אע"פ שאינה בריאה. ר' חנינא לא אמר כן אלא רב אזיל לאתר חד, חמא ההיא מבוי שנטלה קורתו ואסר להם, א"ל רב הונא דיקלא קאים, א"ל עינוי דרב הונא גביה ועינוי דרב לית אינון גביה אלא הריני אוסר להם משום קורה ולשבת הבאה הריני מתיר להם משום לחי שיהו יודעין שאם ינטל הדקל שאסור לטלטל. ואית דבעי מימר דלא יהון סברין כר' יהודה דתניא תמן איזהו קרפף כל שהוא סמוך לעיר דברי ר' יהודה וכה אמר הכין, אמר ר' מנא כבית דירה עבד לה ר' יהודה. (רשב"א)


דף טו - ב

ור' מאיר מטהר וכותבין עליו גיטי נשים ור' יוסי הגלילי פוסל: גמ' תניא ר' מאיר אומר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי לא פסין לביראות ולא גולל לקבר משום רבי יוסי הגלילי אמרו אף אין כותבין עליו גיטי נשים מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי דתניא {דברים כד-א} ספר אין לי אלא ספר מניין לרבות כל דבר ת''ל {דברים כד-א/ג} וכתב לה מכל מקום אם כן מה ת''ל ספר לומר לך מה ספר דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל ורבנן מי כתיב בספר ספר כתיב לספירות דברים בעלמא הוא דאתא ורבנן האי וכתב לה מאי דרשי ביה ההוא מבעי ליה. בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף סלקא דעתך אמינא הואיל ואיתקש יציאה להויה מה הויה בכסף אף יציאה בכסף קמ''ל ור' יוסי הגלילי האי סברא מנא ליה נפקא ליה מספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה ורבנן האי ספר כריתות מיבעי ליה לדבר הכורת בינו לבינה לכדתניא הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות כל שלשים יום הרי זה כריתות ורבי יוסי הגלילי נפקא ליה מכרת כריתות ורבנן כרת כריתות לא דרשי: מתני' שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה מטלטלין בתוכה ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפחים ולא יהו פירצות יתרות על הבנין כל פירצה שהיא כעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח יתר מכאן אסור: גמ' איתמר. פרוץ כעומד רב פפא אמר מותר רב הונא בריה דרב יהושע אמר אסור רב פפא אמר מותר הכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובה רב הונא בריה דרב יהושע אמר אסור הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובה תנן ולא יהו פירצות יתרות על הבנין הא כבנין מותר לא תימא הא כבנין מותר אלא אימא אם בנין יתר על הפירצה מותר אבל כבנין מאי אסור אי הכי ליתני לא יהו פירצות כבנין קשיא ת''ש המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהן כמותן כשירה הכא במאי עסקינן כשנכנס ויוצא והא אפשר לצמצם אמר רבי אמי במעדיף רבא אמר אם היו נתונין ערב נותנו שתי שתי נותנו ערב ת''ש שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה בגמלין באוכפות

 רש"י  ורבי מאיר מטהר. וטעמא דרבי מאיר מפרש במסכת סוכה בכולהו משום דקסבר כל מחיצה העומדת ברוח חיים אינה מחיצה: גמ' ולא גולל לקבר. כלומר אם עשאו גולל אין שם גולל חל עליו לטמא. גולל הוא כיסוי שנותנין דף על המת: ספר. וכתב לה ספר כריתות ספר משמע קלף כדכתיב ואני כותב על הספר בדיו והדר קרי ליה מגילה כדכתיב (ירמיה לו) אחרי שרף [המלך] את המגילה: מניין לרבות כל דבר. שיכתוב הגט עליו: אי הוה כתיב וכתב לה כריתות בספר הוה משמע מגילה אבל השתא דכתיב ספר האי ספר ספירות דברים הוא והכי משמע וכתב לה דברי כריתות אבל לא קבע לו מקום לכותבו וממילא משמע בכל מקום שירצה יכתבנו: וכתב לה מאי דרשי ביה. כיון דספר לאו קלף משמע ממילא הא לא קבע ליה קלף ובכל דבר משמע ולמה ליה למיכתב וכתב לרבות כל דבר לכתוב ונתן לה ספר כריתות: ואינה מתגרשת בכסף. אם נתן לה כסף ואמר התגרשי בו: והיתה לאיש אחר. היינו קדושין: מה הויה בכסף. דגמרינן במסכת קידושין (דף ב.) קיחה קיחה משדה עפרון: מספר כריתות. מדכתיב כריתות סמוך לספר: לדבר הכורת בינו לבינה. שלא יטיל תנאי בגט שיקשרם יחד אלא דברי הבדלה יהו: לעולם אין זה כריתות. דהא כל ימיה קשורה בו שמחמתו היא נמנעת מלשתות יין ותנאי זה תלוי והולך לעולם ואין זה הבדלה אבל מכאן ועד שלשים יום הרי זה כריתות מיד שהרי דברי הבדלה הן לסוף שלשים יום ומותרת מיד לאיש אחר: מתני' ולא יהו פרצות יתירות על הבנין. ואפילו הן פרצות קטנות פחותות מעשר: כל פרצה שהיא כעשר מותרת מפני שהיא כפתח. ושיהא בעומד רב עליהן: יתר מכאן אסורה. פרצה אחת אוסרת כל ההיקף אפילו כולו עומד כדמפרש בברייתא לקמן: גמ' פרוץ כעומד. כל ההיקף כולו עשוי כן: אגמריה רחמנא למשה. כדאמר בריש פירקין (דף ד.) מחיצות והלכותיהן הלכה למשה מסיני: שפודין וארוכות המטה פסולין לסכך בהן לפי שכלים הן ומקבלין טומאה ותנן (סוכה דף יא.) כל דבר המקבל טומאה אין מסככין בו: ארוכות. אשפונד''ש {אישפונדי"ש: לבזבזים, קרשים (שבשפת המיטה) לאורך} : אם יש ריוח ביניהן כמותן. לסכך שם בסכך כשר אלמא פרוץ כעומד מותר דהא הכא פסול ככשר הוא ושרי וקשיא נמי הא לרב הונא: בנכנס ויוצא. שיהא שפוד יכול ליכנס וליצא בריוח שבינתים דהשתא הוי ריוח טפי משיעור שפוד ואינו מצומצם: והא אפשר לצמצם. דקס''ד דהאי דקא מתרץ בנכנס ויוצא הכי קמתרץ דכל כמותן בנכנס ויוצא הוא דאין דרך לצמצם לכך פריך והא אפשר לצמצם ולכוין שלא יהא לו ריוח יותר ואנן כמותן תנן: אמר ר' אמי. מתניתין בלא צמצם אלא במעדיף ריוח יותר משיעור שפודין וכמותן דקתני כשיעור שפודין בנכנס ויוצא: אם היו: שפודין נתונין שתי נותן לסכך כשר ערב דאפילו לא העדיף הריוח איכא סכך כשר טפי דכיון דנותנו ערב אי אפשר לעמוד אלא אם כן ראשו אחד מונח על השפוד מכאן וראשו אחד מונח על השפוד מכאן: (רש"י)

 תוספות  תלמוד לומר וכתב לה מכל מקום. וא''ת ואימא וכתב לה כלל ספר פרט אין בכלל אלא מה שבפרט ספר אין מידי אחרינא לא וי''ל ונתן בידה חזר וכלל אף על גב דלא מייתי בברייתא אלא כללא קמא אין לחוש דכה''ג איכא בקדושין בפ''ק (ד' כא:) דקתני בברייתא אין לי אלא מרצע הסול והסירא מנין ת''ל ולקחת כל דבר הנקח ביד ומשמע בתר הכי דמכלל ופרט וכלל דריש דקאמר ונתת באזנו חזר וכלל: מה ספר דבר שאין בו רוח חיים. בפ' בכל מערבין (לקמן ד' כז:) גבי מעשר שני [בבקר ובצאן] נקט צד של פרי מפרי וגדולי קרקע ובפרק קמא דסוכה (ד' יא:) גבי חגיגה נקט מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ הכל לפי מה שדומה לחכמים: ורבנן האי וכתב לה מאי עבדי. אע''ג דאיצטריך למדרש וכתב לה לשמה תרי וכתב לה כתיבי והא דדרשינן בהמגרש (גיטין ד' פז.) וכתב לה ולא לה ולחברתה התם דריש מלה דוכתב דהכא: בכתיבה מתגרשת ולא בכסף. הך דרשה לא אתיא אלא לרבא אבל לאביי נפקא ליה בפרק קמא דקדושין (ד' ה.) מסברא דאין סניגור נעשה קטיגור ומכל מקום לאביי נמי איצטריך וכתב בכתיבה מתגרשת ולא בחליצה והא דדריש לה בריש קדושין (ד' ג:) דאינה יוצאה בחליצה מספר כורתה ההיא דרשה כר' יוסי הגלילי כדמשמע הכא ונקט לה משום דהויא דרשה פשוטה טפי וכן דרך הש''ס כדאשכחן בהחובל (ב''ק ד' פז.) דמייתי קרא דבנעוריה בית אביה לגבי חבלה ובריש קדושין (ד' ג:) קאמר דבהפרת נדרים הוא דכתיב ובריש פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ד' לד:) דריש דראיית נגעים ביום מוביום הראות בו דהיינו כאביי דפ''ק דמועד קטן (ד' ח.) ושביק דרשה דרבא דדריש התם מדכתיב לי ולא לאורי: על מנת שלא תלכי לבית אביך. תימה דהא אם מת אביה לא חשיב תו בית אביה כדתניא בנדרים בהשותפין (ד' מו.) קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או מכרו לאחר מיד מותר וי''ל דבית אביה קרויים כל יוצאי חלציו כדכתיב בתמר (בראשית לח) שבי אלמנה בית אביך אע''ג דקראי מוכחי שכבר מת שם: ורבי יוסי הגלילי מכרת כריתות. קשה לר''י דבגיטין בריש המגרש (ד' פג:) קאמר על רבנן דרבי אלעזר בן עזריה דכרת כריתות לא דרשי ורבי יוסי הגלילי הוא בכלל הנהו רבנן וי''ל דהתם קאמר דלא דרשי לההיא דרשה ולא בעי למימר דלא דרשי ליה כלל: פרוץ כעומד. מכאן משמע דאפשר לצמצם כדפירש' לעיל ומפרק שני דחולין (ד' לח:) דמוקי קרא דתחת אמו פרט ליתום זה פירש למיתה וזה פירש לחיים ואם אי אפשר לצמצם אמאי איצטריך למעוטי מספיקא הייתי אוסר דילמא מתה אמו והדר ילדתו והוה ליה יוצא דופן אין לדקדק דשבקינן לקרא דדחיק ואיצטריך לשאם יבא אליהו ויאמר ויש להביא ראיה מפרק בהמה המקשה (חולין דף ע) גבי בעיא דהלכו באיברים אחר הרוב דמוקי לה כגון שיצא חציו ברוב אבר ואם אי אפשר לצמצם מאי קמיבעי ליה ממה נפשך טעון קבורה שמא יצא רובו: רש''י גריס והא אפשר לצמצם. פירוש כיון דאפשר לצמצם אית לן למימר כמותו דווקא קאמר אמר רבי אמי במעדיף כלומר מתניתין בלא צמצם וכמותו דקתני ביוצא ונכנס ותימה (תוספות)

 רשב"א  אם כן מה ת"ל ספר וכו'. ולאו כלל ופרט הוא, דאילו בכלל ופרט אמרו אין בכלל אלא מה שבפרט, אבל הכא ונתן בידה חזר וכלל והוה ליה כלל ופרט וכלל. על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם. פירוש: לבית זה של אביך קאמר, ומשום דזה עיקר, אבל לבית אביך בלבד כריתות הוא דהוי דהא אם מת או שמכרו מותרת בו, וכדתנן (נדרים מו, א) בית זה שאני נכנס מת או שמכרו הרי זה אסור, ביתך שאני נכנס מת או שמכרו הרי זה מותר. וכבר הארכתי בדבר זה בגיטין פרק ב' (כב, א ד"ה הא דאמרינן) בס"ד. הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא. מהכא משמע דבין למר ובין למר פרוץ מרובה על העומד כפרוץ דמי דבר תורה. ואיכא למידק דהא פסי ביראות פרוץ מרובה על העומד הוא ואפילו הכי הויא מחיצה דאורייתא, וכדאמרינן לקמן (כ, א) אמר רב אילעא הזורק לבין פסי ביראות חייב, פשיטא אי לאו מחיצה היא היכי שרו רבנן לטלטולי, לא צריכה כגון דעבד כעין פסי ביראות ברה"ר וזרק לתוכו, הא נמי פשיטא אי בעלמא לאו מחיצה היא גבי בור היכי שרו רבנן לטלטולי. אלמא פרוץ מרובה על העומד כעומד דמי. ותירצו בתוס' (להלן יז, ב ד"ה עושין). דכל היכא דהעמיד פסין בפאות ואיכא שם ד' מחיצות כי התם הויא מחיצה, והכא בשלא העמיד בפאות וליכא שם ד' מחיצות. והראב"ד ז"ל פירש: דמדאורייתא לגבי מחיצות אפילו פרוץ מרובה כעומד הוא והכא בגזירות דרבנן פליגי, מר סבר דמדרבנן פרוץ כעומד כפרוץ, ומר סבר כעומד. והא דאמרינן הכי אגמריה רחמנא למשה, לפי שכל הגזירות שעתידין חכמים לגזור נתגלו לו למשה בסיני, משום הכי הלכה נקראת דגזרינן על שם הלכה. והכי אשכחן (לעיל ד, ב) ברובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד. אלו דברי הרב ז"ל. וכבודו במקומו מונח, כי לא נאמרה שם הלכה על רובו שאינו מקפיד ועל מיעוטו המקפיד אלא על רובו המקפיד, ואתו רבנן וגזרו על רובו שאינו מקפיד ועל מיעוטו המקפיד. הראיה נדחית אבל אפשר שהדבר אמת. ונראה שיש קצת ראיה לדבריו מפני שהביאו על מחלוקתן (להלן טז, א) הא מתניתא דכלאים ומותיב מינה לרב פפא, ואם איתא מאי קושיא דלמא התם מדרבנן. הכי גרס רש"י ז"ל: והא אפשר לצמצם. כלומר: דמדאפשר לצמצם וקתני אם הניח ריוח ביניהן כמותן, ש"מ כמותן ממש בצמצום קאמר. וא"ר אמי במעדיף, כלומר: בנכנס ויוצא. והקשו בתוס' (ד"ה רש"י) שאין זה שיטת התלמוד שלא יחוש לתרץ דברי המקשה. והגירסא הנכונה כדגרס ר"ח ז"ל והא אי אפשר לצמצם, כלומר: אפילו כי מוקמת לה בנכנס ויוצא אי אפשר למלאות את כל הריוח לגמרי, דאי אפשר לסכך הכשר לצמצמו כמדת כל הריוח והדר הוי ליה כעומד בלבד. וקשיא עוד לרב הונא. ותירץ ר' אמי במעדיף ומרכיב קצת סכך כשר על השפודין דנמצא עכשיו כל הריוח מכוסה. ורבא אמר אם היו נתונין ערב נותנן שתי, כלומר: רבא חשש אפילו במעדיף כיון שהוא נותנן על הריוח כמות השפודין פעמים שלא יעדיף עליהם ונמצא שאין כל הריוח מתמלא כמו שאמרו שא"א לצמצם, אלא אם היו נתונין שתי נותנן ערב. וזה נכון. (רשב"א)


דף טז - א

בעביטין בשליפין בקנים בקולחות מטלטלין בתוכה ובלבד שלא יהא בין גמל לגמל כמלא גמל ובין אוכף לאוכף כמלא אוכף ובין עביט לעביט כמלא עביט הכא נמי כשנכנס ויוצא תא שמע נמצאת אתה אומר שלש מדות במחיצות: כל שהוא פחות משלשה צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש כל שהוא ג' ומג' עד ד' צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו כדי שלא יהא פרוץ כעומד ואם היה פרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד אסור כל שהוא ד' ומארבעה עד עשר אמות צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו שלא יהא פרוץ כעומד ואם היה פרוץ כעומד כנגד העומד מותר כנגד הפרוץ אסור ואם היה עומד מרובה על הפרוץ אף כנגד הפרוץ מותר נפרצה ביותר מעשר אסור היו שם קנים הדוקרנים ועושה להן פיאה מלמעלה אפילו ביותר מעשר מותר קתני מיהת רישא מג' ועד ד' ובלבד שלא יהא בין זה לזה כמלואו תיובתא דרב פפא אמר לך רב פפא מאי מלואו נכנס ויוצא הכי נמי מסתברא מדקתני אם היה פרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד אסור הא כעומד מותר שמע מינה לימא תיהוי תיובתיה דר''ה בריה דרב יהושע אמר לך וליטעמיך אימא סיפא אם היה עומד מרובה על הפרוץ אף כנגד הפרוץ מותר הא כפרוץ אסור סיפא קשיא לרב פפא רישא קשיא לר''ה בריה דרב יהושע סיפא לרב פפא לא קשיא איידי דתנא רישא פרוץ מרובה על העומד תנא סיפא עומד מרובה על הפרוץ רישא לרב הונא בריה דרב יהושע לא קשיא איידי דבעי למיתני סיפא עומד מרובה על הפרוץ תנא רישא פרוץ מרובה על העומד בשלמא לרב פפא משום הכי לא עריב להו ותני להו אלא לרב הונא בריה דרב יהושע ליערבינהו וליתננהו כל שהוא פחות משלשה ושלשה צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה משום דלא דמי פסולא דרישא לפסולא דסיפא פסולא דרישא כדי שלא יזדקר הגדי בבת אחת פסולא דסיפא שלא יהא פרוץ כעומד פחות משלשה מני רבנן היא דאמרי פחות משלשה אמרינן לבוד שלשה לא אמרינן לבוד אימא סיפא כל שהוא שלשה ומשלשה ועד ארבעה

 רש"י  עביטין. כר שתחת אוכף הגמל כדמתרגמינן (בראשית לא) בכר הגמל בעביטא דגמלא: שליפין. משואות: קולחות. קלחי ירקות: נמצאת אתה אומר כו'. רישא במס' כלאים (פ''ד משנה ד) תנינן לה: כל שהוא פחות מג'. כל גדר העשוי בקנים עומדין פחות מרוחב ג': צריך שלא יהא בין זה לזה ג' כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש. כלומר להדיא בלא עכוב דדקירת גדי מבטל לה מתורת לבוד ואם אין בין זה לזה שלשה אפילו פרוץ מרובה על העומד כגון קנים של שתי אצבעות וריוח ב' טפחים בין זה לזה כשר דכל ריוח פחות מג' אמרי' לבוד וכולו הוי עומד: ומג' ועד ד'. ולא ד' בכלל: צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו. וכל כמה דלא הוי כמלואו אע''ג דהוי ריוח שלשה כיון דעומד רבה עליו ליכא למימר אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה והוו להו פתחים: ואם היה פרוץ כו'. לקמן מתרץ לה אם היה פרוץ כעומד הוה ליה למיתני: אף כנגד העומד אסור. לזרוע דלא אלים עומד בפחות מד' למישרי כנגדו היכא דפרוץ רבה עליו: ועד עשר. ועשר בכלל אבל יותר מי' כגון עומד י''ב או ט''ו לא מצי למיתני שיעור פירצתו במלואו דאפילו בציר ממלואו דאיכא פירצה יותר מעשרה מיתסר כולו כדתני סיפא: כנגד העומד מותר. הואיל והיקף חשוב הוא וה''ה אם היה פרוץ מרובה ולקמן מתרץ לה הרי כאן שלש מדות במדה ראשונה דקנים פחותים מג' לא קפדינן אמלואו כיון דמלואו לא הוי פירצה שלשה ואפי' איותר ממלואו לא קפדינן עד דאיכא פירצה שלשה ובמדה שניה קפדינן אמלואו דהא איכא שיעור פירצה למיהוי קרוי אויר ואתי אויר המרובה ומבטל לעומד דאפילו כנגדו אינו מתיר ובמדה שלישית דאיכא עומד חשוב אויר לא מבטל לה לגמרי ומתיר מיהא כנגדה: ואם היה עומד מרובה כו'. אכולה קאי ואפילו אעומד מג' ועד ד' דהא קתני בה נמי צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו הא בציר ממלואו שרי: נפרצה ביותר מי' אסור. ואפי' כולו עומד: היו שם קנים הדוקרנין. משופין כדקר נעוצין בארץ ועשה להן פאה קלועה מלמעלה מזה לזה: אפי' ביותר מעשר אמות מותר. דצורת הפתח מהניא בכלאים אף ליותר מעשר: מאי מלואו נכנס ויוצא. והכי משמע ברייתא כל שהוא ג' ומג' ועד ד' צריך שלא יהא בין זה לזה מילואו נכנס ויוצא שלא יהא פרוץ כעומד בנכנס ויוצא דהוה ליה פרוץ מרובה ואם היה פרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד אסור הואיל והוקף בדבר שאינו חשוב שאין בו רוחב ד': איידי דתנא רישא פרוץ מרובה על העומד. אסור דלא סגיא דלא קתני לה לגלויי אמלואו דלאו מצומצם קאמר דקמ''ל הא כעומד מותר אף כנגד הפרוץ: תנא סיפא עומד מרובה על הפרוץ. אע''ג דלא איצטריך ליה דהא מגופה שמעת מינה דאפי' יש עומד כפרוץ שרי מדתנא ליה שלא יהא פרוץ כעומד ותרצינן לה בנכנס ויוצא הא בצמצום שרי וכ''ש עומד מרובה על הפרוץ אלא משום רישא תנא סיפא ולא משום למידק מינה הא כפרוץ אסור: רישא לרב הונא לא קשיא איידי דבעי למיתני סיפא עומד מרובה על הפרוץ. מותר דלא סגי דלא קתני לה דקמ''ל הא כפרוץ אסור: תני נמי רישא פרוץ מרובה על העומד. אע''ג דלא איצטריך דהא אפי' כעומד נמי אסור: בשלמא לרב פפא. דאמר פרוץ כעומד מותר: משום הכי לא עריב. ג' בהדי פחות מג' ולמיתני כל שהוא פחות מג' וג' צריך שלא יהא בין זה לזה ג' דלא מצי למימר צריך שלא יהא בין זה לזה ג' דכיון דעומד ג' לא איכפת לן אי פרוץ נמי ג' דהא פרוץ כעומד מותר ומשום הכי אפסקיה לאתנייה גבי פחות מד' למיתנא ביה כמלואו דליהוי משמע בנכנס ויוצא: אלא לרב הונא. דאמר פרוץ כעומד אסור אפי' כנגד העומד: ליערב. ג' בהדי פחות מג' וליתני צריך שלא יהא בין זה לזה ג' טפחים: משום דלא דמי. פסולא דפחות מג' לפסולא דג' דפסולא דפחות מג' לא הוי מצי למיתלי בפרוץ מרובה על העומד דכל כמה דלא הוי פרוץ ג' אע''ג דעומד טפח ופרוץ טפחיים כשר ומכי מטא פרוץ לשלשה אשמעי' דבהכי מקרי פרוץ משום יזדקר גדי: פסולא דסיפא. היכא דעומד ג' לא מיפסל משום דיקור גדי דאי הוה עומד מרובה לא הוה חיישינן לגדי אלא משום מאי מיפסיל בפרוץ ג' משום דהוי פרוץ כעומד ותנא לאגמורי מדות דמחיצה קאתי ומכי מצי לחדושי טעמיה ומתלייה בפסולא אחרינא תנייה: פחות מג' מני רבנן היא. מדקא מפליג בין פחות מג' לג' ש''מ רבנן היא דמפלגי נמי בין פחות מג' לג': אימא סיפא כל שהוא ג' ומג' ועד ד'. מדקא מפליג בין פחות מד' לד' דקאמר פחות מד' אם פרוץ יתר עליו אף כנגד העומד אסור וד' גופיה קתני סיפא דמתיר כנגדו ואף על גב דפרוץ יתר עליו ש''מ רבן שמעון בן גמליאל היא: (רש"י)

 תוספות  דאין זה סוגיית הש''ס דמשני במעדיף ואינו חושש על קושייתו ועוד קשה דפי' בדרבא אם היו נתונין שתי נותנן ערב ואיכא סכך כשר טפי ובפ''ק דסוכה (ד' ט:) תנן גבי העושה סוכתו תחת האילן אם היה הסיכוך הרבה מהן או שקצצן כשירה ומוקי לה בגמרא כשחבטן ופ''ה שם כשעירבן ואין ניכר איזהו פסול ואיזהו כשר ועוד דדוחק הוא דאמוראי מסקי אליבא דמ''ד פרוץ כעומד אסור דלא קי''ל הכי ועוד דלא פריך בסמוך כי מוקי נמי ביוצא ונכנס גבי שיירא והא אפשר לצמצם והתם ליכא לשנויי לרבא כי הכא ונראה כגירסת ר''ח דגריס והא אי אפשר לצמצם שיסתום כל האויר ונמצא שאין הכשר מרובה על האויר ועל הפסול או אפי' כמוהו ופריך לכולי עלמא ומשני ר' אמי במעדיף שבודאי יסתום כל האויר ורבא אמר אפי' תימא שאינו מעדיף אם היו נתונין שתי נותנו ערב ואז נסתם כל האויר אבל אין לפרש דדווקא כעניין זה אהני לרבא ולא במעדיף דגזר דילמא לא יעדיף דבכל הספרים גרסי' בפ''ק דסוכה (ד' טו:) רבא אמר אפי' תימא בשאינו מעדיף: מארבעה עד עשר גרסי' ולא גרסינן עד ארבע אמות: אימא סיפא כל שהוא שלשה ומג' ועד ד' כו'. סיפא גופה היה יכול להקשות דלא אתיא כרבנן כדקאמר הש''ס מדלא מתיר עומד שלשה כנגדו וכרשב''ג נמי לא אתיא מדקאמר וצריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו ולרשב''ג אפי' יותר ממלואו אין בכך כלום כיון דליכא ד' כלבוד דמי אלא כך דרך הש''ס שמתחיל קושיא מרישא כשיכול וכה''ג איכא פ' כירה (ד' לט:) גבי חמין שהוחמו בשבת: (תוספות)

 רשב"א  שלש מדות במחיצה. כלומר: במחיצת כלאים, ואלו הן השלש מדות, ראשונה כל שהוא פחות משלשה צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראשו, דמחיצה גרועה היא ובקיעת גדיים מבטלתה. השניה כל שהוא משלשה ועד ארבעה ולא ארבעה בכלל, צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו, בנכנס ויוצא לרב פפא או אפילו כמלואו מכוון לרב הונא. ואם היה פרוץ כמלואו אף כנגד העומד אסור, דמחיצה גרועה היא עדיין שאינה מתרת אפילו כנגד העומדת, ומיהו חשיבא מקמייתא דבקיעת גדיים לא מבטלה לה. השלישית ארבעה ומארבעה ועד י' אמות להתיר כנגד הפרוץ צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו, בנכנס ויוצא לרב פפא אי נמי אפילו כמלואו מכוון לרב הונא. אבל אם היה כמלואו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כנגד הפרוץ אסור, אבל כנגד העומד מיהא מותר דמחיצה חשובה היא ואין בקיעת גדיים ולא אפילו פרוץ מרובה מבטלין את העומד שלא להתיר כנגד העומד, אבל כנגד הפרוץ מיהא אסור. אבל אם היה עומד כפרוץ שהוא כאילו עומד מרובה לרב פפא אי נמי עומד מרובה ממש על הפרוץ לרב הונא, אפילו כנגד הפרוץ מותר, ולאו דוקא במדה שלישית כן אלא אפילו בכל המדות כן. והא דקתני במדה השניה כדי שלא יהא פרוץ כעומד, פירושו לדעת רב פפא כדי שלא יהא פרוץ כעומד בנכנס ויוצא. נפרצה ביתר מעשר אסור. כלומר: כנגד הפרוץ, שאף על פי שהעומד רבה עליו כיון שהוא פרוץ יתר מעשר פרצה היא ואין העומד מתירתה, אבל כנגד העומד מיהא מותר. והא לאו מדה רביעית היא חשיב לה, משום דתנא מדות המחיצות שיש כנגדן פרצה יתרה מן המחיצה קחשיב, כלומר: שמחיצה שהיא ופרצתה מותרין ואף ע"פ שפרצתה מרובה ממנה והיינו מדה הראשונה ובכללה קנים הדוקרנין ועשה להם פאה מלמעלה. ויש מחיצה שהיא ופרצתה אסורין בין שפרצתה מרובה ממש לרב פפא בין שפרצתה אפילו כמוה לרב הונא, דהיינו כאילו פרצתה מרובה והיא מדה שניה. ויש מחיצה שהיא עצמה מותרת ופרצתה אסורה, ואע"פ שפרצתה יתרה ממנה ולכולי עלמא, והיינו מדה שלישית, ובכללה פרצה יתרה מעשר שהיא מותרת ופרצתה אסורה. כן נראה לי. (רשב"א)


דף טז - ב

אתאן לרבן שמעון בן גמליאל דאמר פחות מארבעה לבוד דאי רבנן משלשה ועד ארבעה שלשה וארבעה חד הוא אמר אביי מדרישא רבנן סיפא נמי רבנן ומודו רבנן דכל למישרא כנגדו אי איכא מקום ארבעה חשיב ואי לא לא חשיב רבא אמר מדסיפא רבן שמעון בן גמליאל רישא נמי רבן שמעון בן גמליאל וכי אמר רבן שמעון בן גמליאל אמרי' לבוד הנ''מ למעלה אבל למטה הוה ליה כמחיצה שהגדיים בוקעין בה לא אמרי' לבוד תא שמע דפנות הללו שרובן פתחים וחלונות מותר ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ שרובן סלקא דעתך אלא שריבה בהן פתחים וחלונות מותר ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ הא כפרוץ אסור תיובתא דרב פפא תיובתא והילכתא כוותיה דרב פפא תיובתא והילכתא אין משום דדייקא מתני' כוותיה דתנן לא יהיו פרצות יתירות על הבנין הא כבנין מותר: מתני' מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה וזה למעלה מזה ובלבד שלא יהו בין חבל לחבירו שלשה טפחים שיעור חבלים ועוביין יתר על טפח כדי שיהא הכל עשרה טפחים מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים בשיירא דברו דברי ר' יהודה וחכמים אומרים לא דברו בשיירא אלא בהווה כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה דברי רבי יוסי בר' יהודה וחכמים אומרים אחד משני דברים: גמ' אמר רב המנונא אמר רב הרי אמרו עומד מרובה על הפרוץ בשתי הוי עומד בעי רב המנונא בערב מאי אמר אביי תא שמע שיעור חבלים ועוביין יתר על טפח שיהו הכל עשרה טפחים ואי איתא למה לי יתר על טפח ליעביד פחות משלשה וחבל משהו פחות משלשה וחבל משהו פחות מארבעה וחבל משהו ותיסברא האי פחות מארבעה היכא מוקים ליה אי מוקים ליה תתאי הוה ליה כמחיצה שהגדיים בוקעין בה אי מוקים ליה עילאי אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה אי מוקים ליה במיצעי הוה ליה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות שמעת מינה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד אלא רב המנונא הכי קא מיבעיא ליה כגון דאייתי מחצלת דהוי ז' ומשהו וחקק בה ג' ושבק בה ד' ומשהו ואוקמיה בפחות מג' רב אשי אמר מחיצה תלויה איבעיא ליה כדבעא מיניה רבי טבלא מרב מחיצה תלויה מהו שתתיר בחורבה א''ל אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים קל הוא שהקלו חכמים במים: מקיפין בקנים וכו': בשירא אין ביחיד לא והתניא ר' יהודה אומר כל מחיצות שבת לא התירו ליחיד יותר מבית סאתים כדאמר רב נחמן ואיתימא רב ביבי בר אביי לא נצרכא אלא ליתן להן כל צרכן ה''נ ליתן להן כל צרכן היכא איתמר דרב נחמן ואיתימא רב ביבי בר אביי אהא דתנן כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה דברי ר' יוסי בר' יהודה ומי א''ר יוסי בר' יהודה הכי והתניא אחד יחיד ואחד שיירא לחבלים ומה בין יחיד לשיירא יחיד נותנין לו בית סאתים שנים נותנין להם בית סאתים ג' נעשו שיירא ונותנין להן בית שש דברי ר' יוסי ברבי יהודה וחכמים אומרים אחד יחיד ואחד שיירא נותנין להן כל צרכן ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי אמר רב נחמן ואיתימא רב ביבי בר אביי לא נצרכא אלא ליתן להן כל צרכן: דרש רב נחמן משום רבינו שמואל יחיד נותנין לו בית סאתים ב' נותנין להן בית סאתים ג' נעשו שיירא ונותנין להן בית שש שבקת רבנן ועבדת כר' יוסי ברבי יהודה הדר אוקים רב נחמן אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי ברם כך אמרו יחיד נותנין לו בית סאתים שנים נותנין להן בית סאתים שלשה נעשו שיירא ונותנין להן כל צרכן

 רש"י  אתאן לרשב''ג וכו'. כלומר עד ד' ולא ד' בכלל דהא תנא בבא אחריתי כל שהוא ד' ומד' עד י' אמות. אתאן לרשב''ג דקא מפליג נמי בין פחות מד' לד': ה''ג דאי רבנן מג' ועד ד' ג' וד' חד הוא. מג' ועד ד' בתמיה היכי מפליג ד' מג' דקתני עד ולא עד בכלל דתני סיפא כל שהוא ד' כו' הא לרבנן ג' וד' חד הוא: הני מילי למעלה. כעין קורה: מתני' מקיפין ג' חבלים. אשיירא שחנתה בבקעה קאי: זה למעלה מזה. על גבי יתדות סביב מן התחתון לקרקע פחות מג' והוי כולו עומד דכלבוד דמי וממנו לאמצעי פחות מג' הרי ששה עומד פחות ב' משהויין בשני האוירין ומאמצעי לעליון פחות משלשה הרי בשלשה אוירין תשעה עומד פחות שלשה משהויין: שיעור עובי החבלים יותר על טפח. שלשה משהויין כדי שיהו הכל עשרה טפחים: ומקיפין בקנים. נעוצים ועומדים זו היא מחיצה של שתי אבל של חבלים הויא מחיצה של ערב: בשיירא דברו. הקילו אצלו שאינן צריכים אלא או שתי או ערב שתי כגון קנים ערב כגון חבלים אבל ליחיד לא הקילו עד שיהא בה שתי וערב: כל מחיצה שאינה כו'. רבי יוסי פליג עליה דאבוה דמתניתין וקאמר דאפילו לשיירא בעינן שתי וערב: אחד משני דברים. או שתי או ערב: גמ' הרי אמרו עומד מרובה על הפרוץ בשתי הוי עומד. אע''ג דאיכא פרצות כדתנן לעיל ולא יהו פרצות יתירות על הבנין וסתם כלי בהמה של שתי הוא שעומד על גבי קרקע: בערב מאי. מחבלים דמתני' ליכא למילף הכשירה דהתם כולו עומד הוא דכלבוד דמי: לעביד. אויר האחד פחות משלשה וחבל משהו וכן שני דהוי להו ששה עומד והאויר השלישי פחות מארבעה וחבל משהו ותיתכשר פירצת הד' בעומד של ששה: שהגדיים בוקעין בה. ואפילו למעלה ממנו עומד י' טפחים שלימין הא קיימא לן מחיצה תלויה אינה מתרת: עילאי. באויר השלישי שהוא עליון: אתי אוירא. דמן החבל ולרקיע: ודהאי גיסא. שממנו ולאמצעי דהוי נמי אויר כיון דהוי יותר משלשה ומבטיל ליה לחבל ואין כאן אלא ו' תחתונים: ואי מוקי לה באמצעי. אין כאן עומד מרובה על הפרוץ אלא אם כן תצרף שתי רוחות לבטלו: אלא. כיון דלא משכחת לה רב המנונא הכי קמיבעיא ליה: ושבק בה ד'. שלימין למעלה ומשהו למטה: ואוקמיה. להך גיסא דמשהו פחות מג' סמוך לקרקע דהשתא הוה ליה עומד מרובה על הפרוץ מרוח אחת ואוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא נמי ליכא למימר הואיל ועומד מרובה על האויר דתותיה מיניה: מחיצה תלויה מיבעיא ליה. מחצלת עשרה שהגביהה מן הקרקע שלשה או יותר מיבעיא ליה לרב המנונא אי מבטל העומד לפרוץ שמתחתיו הואיל ופחות ממנו או לא: אלא במים. להתיר למלאות כגון גזוזטרא שהיא למעלה מן המים בפרק כיצד משתתפין (לקמן ד' פז:): כל מחיצות שבת. בהנך מחיצות רעועות שהן דשתי או דערב קאמר שהתירום לרבים ע''י הדחק: לא התירום ליחיד. אי הקיף בהן יותר מבית סאתים ואף על גב שהוקף לדירה שהרי לדור בהן בלילי שבת הקיפום מערב שבת הא בית סאתים מיהא שרי: ליתן להן כל צרכן. דהא דקאמר רבי יהודה בשיירא דברו ולא ליחיד ליתן לו כל צרכו בהנך מחיצות קאמר אבל בית סאתים ודאי יהבינן ליה הואיל ולדירה הקיפה ובהא שיירא עדיפא. דיהבינן להו כל צרכן: לחבלים. מותר בהיקף חבלים אע''פ שאין כאן אלא ערב: נותנים לו בית סאתים. במחיצה זו אבל במחיצה מעלייתא כמה דבעי: שלא יהא בית סאתים פנוי. שלא יקיפו יותר מכדי צרכן בית סאתים: ליתן להם כל צרכן. הא דקאמר רבי יוסי דמתני' דאינה מחיצה אינה מחיצה לכל צרכן אבל מחיצה היא לבית סאתים לאחד ולבית שש לשיירא: (רש"י)

 תוספות  והלכתא כרב פפא. אין לתמוה דהכא קי''ל פרוץ כעומד מותר ובפ''ב דחולין (ד' כט.) מסיק לכ''ע מחצה על מחצה אינו כרוב ומייתי עלה ההיא דתנור והכא לא מייתי לה ושמא יש לחלק בין מחיצות לאיסור וטומאה: אי מוקי לה בי מיצעי הוה ליה עומד מרובה על הפרוץ מב' רוחות. ולא הוה ליה עומד משום דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לעילאי וקשה להשר מקוצי דאכתי נעביד פחות מג' וחבל משהו ופחות מג' וחצי וחבל משהו ופחות מג' וחבל חצי טפח ומשהו ולמה לי עוביו יתר על טפח ושמא בענין זה אתי למיטעי: (תוספות)

 רשב"א  סיפא אתאן לרשב"ג. דקא סלקא דעתך דכל מחיצה שהיא יתרה על המדה שאנו אומרין בה לבוד מחיצה חשובה היא ומתרת כנגדה, א"כ סיפא דקתני דמשלשה ועד ארבעה פרצתה אוסרתה ואע"ג דאיכא מחיצה חשובה דנפקא מתורת לבוד לרבנן ש"מ לאו רבנן היא אלא רשב"ג דאמר בפחות מארבעה אמרינן לבוד, אלמא כל פחות מארבעה לא חשיבא ומשום הכי אינה מתרת אפילו כנגדה ואתיא כרשב"ג. ואיכא למידק טובא דאי סיפא כרשב"ג דאמר כל פחות מארבעה אמרינן לבוד, א"כ שלשה ומשלשה ועד ארבעה היאך הולכין בו בתר פרצה כמלואו, אפילו נפרצה לגמרי נמי כעומד דמי דאמרינן לבוד כדאמרינן במדה ראשונה לרבנן. ועוד למה לי דקתני שלשה ומשלשה ועד ארבעה, דמשמע הא פחות משלשה לא, אפילו ליכא אלא קנה מכאן וקנה מכאן נמי, והוה ליה למימר כל שהוא פחות מארבעה צריך שלא יהא בין זה לזה ארבעה כדתניא במדה ראשונה לרבנן. וליכא למימר סיפא אתאן לרשב"ג לאו דוקא אלא לאפוקי מדרבנן קאמר ולעולם סיפא דלא כרשב"ג, והך קושיא דלא אתי כרבנן הוה מצי לאקשויי מסיפא, דהא ליתא דכיון דקאמר סיפא אתאן לרשב"ג איברא משמע דכרשב"ג מיהא אתיא. וראיתי להרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל שפירש אתיא כרשב"ג דלא חשיבא ליה מחיצה פחותה מד', ומיהו פליגא עליה דאיהו אית ליה לבוד והאי לית ליה לבוד. ואינו מחוור בעיני כלל, דא"כ מצינו תנא דאית ליה בלבוד כרבנן ואפ"ה פחות מד' לא חשיב ליה למשרי כנגדו, וא"כ אמאי מפיק לה מדרבנן לימא דרבנן הוא דאית להו הכי וכדתירץ נמי אביי דהיינו תירוציה. וגם כן אי אפשר לומר דהשתא הוה ידע דאפילו לרשב"ג בקיעת גדיים מבטלה למחיצה דלמטה, דאכתי לא ידעינן לההוא טעמא דרבא הוא דחדית ליה. ועוד דאי ידע לה א"כ מאי קשיא ליה רישא רבנן וסיפא רשב"ג, כולה רשב"ג היא וכדתירץ רבא. ועוד קשיא לי דאפילו לאוקמתיה דרבא לא סליק לן תירוצא, דא"כ דרשב"ג מודה דבקיעת גדיים מבטלת מחיצה, א"כ כל שהוא שלשה ומשלשה ועד ארבעה מפני מה אין בקיעת גדיים מבטלתה, מאי אמרת כיון דהויא לה שלשה חשיבא קצת ואפילו לרשב"ג ולא מבטלה לה בקיעת גדיים, א"כ הדרא קושיין לדוכתא דאפילו נפרצה ביותר מכדי מלואה כל היכא דאיכא שלשה תו לא מבטלה לה בקיעת גדיים ואמרינן לבוד ואפילו כנגד הפרוץ מותר. והדבר צריך לי תלמוד. רבא אמר מדסיפא רשב"ג רישא רשב"ג וכו'. ולדברי רבא אפילו שלשה חשיבא למישרא כנגדו וקיימא לן כרבנן. וכן כתב הראב"ד ז"ל. ומה שאמרו כאן במחיצות אלו דכל שהוא ארבעה ומארבעה ועד עשר דאפילו פרוץ מרובה על העומד כנגד העומד מותר, לא שנו אלא לענין מחיצות כלאים אבל לשבת לא, דאפילו במחיצה אמה וחצי (אמה) [אמר] למעלה (לעיל י, ב) דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה, חוץ מפחות משלשה דאמרינן לבוד וכל לבוד כעומד ממש דמי, וכדאמרינן לקמן בסמוך גבי חבלים דקרינן ליה עומד ממש. והלכתא כותיה דרב פפא משום דדייקא מתני' כותיה. והא דפסקינן הלכה בפרק שני דחולין (כט, א) גבי שחיטה דלכ"ע מחצה על מחצה אינו כרוב, לדברי הראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה (טו, ב ד"ה הכי) לא תקשי מידי, דהתם שחיטה דאורייתא ברובה תליא ובדאורייתא אזלינן לחומרא, אבל מרובה על העומד דמחיצות דרבנן ולקולא. אבל כבר דחינו למעלה (יא, א ד"ה מאי) שאין (הרוב) הדברים נראין כן. ובתוס' (חולין כט, א ד"ה דכולי עי"ש) תירצו דיש לחלק, דהתם בדבר התלוי בחיות הבהמה. ומסתברא דהתם הלכו בו לחומרי יותר, וכמו שאמרו בירושלמי דמכלתין בריש פרקין (ה"א) גבי קורה שמקצתה למעלה מעשרים ומקצתה למטה מעשרים רב אמר סוף שעורין להקל ר' חייא בשם ר' יוחנן מבוי שקורתו למעלה מעשרים אמה וכו' ר' חלקיה בשם ר' אחא אפילו כרב אתיא דרב אמר שחיטה מחצה למחצה כשרה ולמה אמרו פסולה מפני מראית העין. אי מוקי ליה עילאי אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטלי ליה אי מוקי ליה בי מיצעי הוה ליה עומד מרובה על הפרוץ משני צדדין. כלומר: ולא הוי עומד. והא דאמרינן לעיל (י, ב) לעולם הוי עומד דחויא בעלמא היא, כלומר: מהא לא נשמיענה. ומיהו הכין הלכתא דלא הוי עומד, מדאמרינן הכא להדיא דלא הוי עומד. ואית לי למידק אשמעתין בהא נמי דמוקי ליה בי מיצעי נימא ביה אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי ליה כדאמרינן באידך. ויש לי לומר דאין הכי נמי, אלא כיון דאשכח בהא טעמא חדתא אתא וחדית ואגב אורחיה קמ"ל. ואי נמי יש לי לומר דבכי האי גוונא לא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא, משום דלבוד להקל אמרינן ולא להחמיר. והלכך כל שאתה בא לומר אתי אוירא דלמעלה מן החבל העליון דהיינו אוירא דעלמא ומבטל ליה לא אמרינן לבוד והרי החבל העליון מפסיק בינו ובין אוירא דעלמא, וכי אמרת דמכל מקום אוירא דבינו בינו מבטל ליה אמרינן לבוד, וזה נראה לי עיקר. אח"כ חזרתי וראיתי דאפילו להחמיר אמרינן לבוד במבוי שרצפו בלחיים (לעיל ט, א), ולפיכך התירוץ הראשון עיקר. ורב המנונא הכי מיבעי ליה. כך הגירסא ברוב הספרים. ופירושה: דכיון דדחינן לראיתו של אביי ממילא אדחיא בעיא דרב המנונא דהא לא משכחת לה דהתם נמי אמרינן הכי היכי משכחת לה, ומשום הכי לא אצטריך למימר הא דרב המנונא היכי משכחת ולאוקמה במחצלת שבעה ומשהו, אלא מיד שדחה דברי אביי הרגיש הוא בעצמו בקושיא ופירש דרב המנונא הכי קא מיבעי ליה, כן נראה לי. ויש ספרים דגרסי אלא הא דרב המנונא היכי קא מיבעי ליה ואין צורך. ולענין פסק הלכה: כיון דהא דרב המנונא לא אפשיטא אפילו בשהיתה מחצלת שבעה ומשהו וחקק בה שלשה ואוקמה בפחות משלש סמוך לקרקע אינה מתרת, דבמחיצת ערב לא אמרינן עומד מרובה על הפרוץ ואפילו במחיצה רביעית, ואע"ג דהיא גופה דרבנן היא מ"מ עיקר מחיצות דאורייתא ואזלינן בהו לחומרא כשל תורה. כן נראה לי. אבל הראב"ד ז"ל כתב בהא זה לשונו: מסתברא מדאמר רב אשי מחיצה תלויה איבעי ליה לרב המנונא וכו', [מכלל] דכי האי גוונא פשיט ליה דמחיצה היא [דמקשינן] ערב לשתי דהאיך לאו תלויה היא. מתני': מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים בשירא דברו דברי ר' יהודה וחכמים אומרים לא דברו אלא בהווה כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה דברי ר' יוסי ב"ר יהודה וחכ"א אחד משני דברים. ושלש מחלוקות בדבר. ר' יהודה סבר שאין נותנין כל צורכן אלא לשיירא בלבד שהיא של שלשה אנשים או יותר, ואע"פ שהקיפוה מערב שבת לדירה, מפני שאינן מחיצות גמורות. אבל בית סאתים נותנין להם בין לאחד בין לשנים כפי מה שנאמר בגמרא, וה"ה נמי לקרפף שלא הוקף לדירה, דלר' יהודה אין הפרש בינו לקרפף שלא הוקף לדירה ונותן להם בית סאתים כחצר המשכן בקרפף שלא הוקף לדירה. וחכמים אומרים לא דברו בשיירא בדוקא אלא אפילו ליחיד נותנין לו כל צרכו במדבר, וכל שכן בשיירא דהרי זה כקרפף שלא הוקף לדירה. ור' יוסי ב"ר יהודה סבר דאפילו לשיירא אין נותנין להם כל צרכן אלא בית סאתים בין ליחיד בין לשנים, אבל שלשה נעשו שיירא ונותנין להם שש סאין בין בישוב בין במדבר. ובזה חלוק על אביו. וכן מפורש בירושלמי (ה"י) דר' יוסי בשיטת אביו ביחיד וחלוק על אביו בשיירא. וכן ודאי נראה, שהרי לא נחלקו חכמים ור' יהודה בשיירא כלל אלא ביחיד, וכיון דלרבנן שיירא נותנין להם כל צרכן אפילו לר' יהודה כן. ותדע לך עוד דהיתר בית סאתים אינו מחשיב אותו במשנתינו כלל ואינה מחיצה קרי ליה, דהא לר' יוסי דאמר אינה מחיצה ואפ"ה מודה הוא דנותנין להן בית סאתים. ועוד דהא מקשינן בגמרא על הא דר' יהודה בשיירא אין יחיד לא, ופריקו לה אמר רב נחמן ואיתימא רב ביבי בר אביי ליתן להן כל צרכן, אלמא מודה בשיירא דנותנין להן כל צרכן. והוצרכתי לכתוב כן מפני שראיתי בפירושי הראב"ד ז"ל שפי' דר' יוסי לפרש דברי אביו בא, ור' יוסי ב"ר יהודה אינו חולק על אבוה דלא שרי, אלא לפרש דברי אביו כדי שלא תהא סבור שלא חלק ר' יהודה אלא בקנים או בחבלים, אלא כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה עכ"ל. ונראה מדבריו כי ר' יוסי לא בא לחדש דבר אלא זה, ודבריו ודברי אביו אחדים הם. ואי אפשר לומר כן כמו שאמרתי. ועוד דא"כ אף בשיירא תהא הלכה כמותו שהרי לא פסק שמואל כוותיה ביחיד אלא משום דקאי אבוה בשיטתיה, ואי בשיירא קיימי נמי בחדא שיטתא, מאי שנא שיירא דלא פסק בה כוותיה, וצ"ע. ואפשר שהרב ז"ל [לא] אמר שעומדין בשיטה אחת אלא ביחיד בלבד, ור' יוסי בא לפרש דברי ר' (מאיר) [יהודה] שחולק על חכמים ולאו בקנים וחבלים בלבד אלא בכל מחיצה עשויה שתי וערב אין מתירין ביחיד אלא בשיירא. והוא הדין לקרפף שלא הוקף לדירה שנותנין להו לר' יוסי שש סאין, ולמעלה משלשה לפי חשבון, ואע"ג דלא הוקף לדירה כלל כיון ששבתו בתוכו. ולרבנן נמי כיון שהן שובתין בתוכו נותנין להן כל צרכן בין ליחיד בין לשיירא. ולא אמרו קרפף בית סאתים אלא למי שאינו שובת בתוכו. ובהדיא תניא בתוספתא (פ"ב, ה"ג) שיירא ששבתה בתל גבוה עשרה טפחים ובנקע עשרה טפחים ובגינה מוקפת גדר גבוה עשרה טפחים מטלטלין בתוכה ובלבד שימלאו את כולה ולא שיירו בה אלא בית סאתים, אם אין בכולה אלא בית סאתים מטלטלין בתוכה ואע"פ שאין ממלאין את כולה ע"כ. ונראה שיש קצת שבוש בתוספתא ולא גרסינן ולא שיירו בה אלא בית סאתים, אלא הכי גרסי' בה, ולא שיירו בה בית סאתים. ותנא בתרא טפי אתנא קמא דאפילו יחיד בישוב נותנין לו כל צרכו, דקסבר דכיון דמחיצות נינהו אפילו בישוב ואפילו ביחיד נותנין לו כל צרכו. ואיפסקא הלכה כר' יוסי ביחידים שאין נותנין להם כ"א בית סאתים, ומשום דקיימא ר' יוסי ור' יהודה אבוה בחדא שיטתא. אבל בשיירא נותנין להן כל צרכן משום דהלכה כחכמים. ועוד דבין לר' יהודה בין לת"ק בין לתנא בתרא בשיירא שוו, והלכך בשיירא נותנין להן כל צרכן, ואפילו בקרפף שלא הוקף לדירה וכדאיתא בתוספתא כדתניא לעיל. ועוד אמר לקמן בפרק כל גגות (צג, א) גמרא גג גדול שנפרץ לגג קטן א"ר יהודה שלש קרפיפות זה בצד זה וזה בצד זה ושנים החיצונים מגופפין ואמצעי אינו מגופף ויחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה נעשו שיירא ונותנין להן כל צרכן. אלמא אפילו בקרפף שלא הוקף לדירה אומרים כן. גמרא: שלשה נעשו שיירא ונותנין להם בית שש. ירושלמי (בפירקין ה"י): שלשה נותנין להם בית ששת סאין מכאן ואילך לפי חשבון, אין שיירא פחותה משלשה, אין הגוי משלים בשיירא קטן מהו שישלים בשיירא ע"כ בירושלמי. ומסתברא דלפי חשבון בית סאתים לכל אחד קאמר, שאם נתוספו עליהן והיו ארבעה נותנין להן ח' סאין ולחמשה עשרה סאין, וכן לעולם לפי חשבון זה. (רשב"א)


דף יז - א

רישא רבי יוסי ברבי יהודה וסיפא רבנן אין משום דקאי אבוה בשיטתיה אמר רב גידל אמר רב שלשה בחמש אסורין בשבע מותרין אמרו ליה אמר רב הכי אמר להו אורייתא נביאי וכתיבי דאמר רב הכי אמר רב אשי מאי קשיא דילמא הכי קאמר הוצרכו לשש והקיפו בשבע אפי' בשבע מותרין לא הוצרכו אלא לחמש והקיפו בשבע אפי' בחמש אסורין ואלא הא דקתני ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי מאי לאו פנוי מאדם לא פנוי מכלים איתמר שלשה ומת אחד מהן שנים ונתוספו עליהן רב הונא ורבי יצחק חד אמר שבת גורמת וחד אמר דיורין גורמין תסתיים דרב הונא הוא דאמר שבת גורמת דאמר רבה בעאי מרב הונא ובעאי מרב יהודה עירב דרך הפתח ונסתם הפתח דרך החלון ונסתם החלון מהו ואמר לי שבת הואיל והותרה הותרה תסתיים לימא רב הונא ורבי יצחק בפלוגתא דרבי יוסי ורבי יהודה קמיפלגי דתנן חצר שנפרצה משתי רוחותיה וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו וכן מבוי שניטלו קורותיו או לחייו מותרין לאותה שבת ואסורין לעתיד לבא דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר אם מותרין לאותה שבת מותרין לעתיד לבא ואם אסורין לעתיד לבא אסורין לאותה שבת לימא רב הונא דאמר כר' יהודה ורבי יצחק דאמר כר' יוסי אמר לך רב הונא אנא דאמרי אפי' לר' יוסי עד כאן לא קאמר רבי יוסי התם אלא דליתנהו למחיצות הכא איתנהו למחיצות ור' יצחק אמר אנא דאמרי אפי' לר' יהודה עד כאן לא קאמר ר' יהודה התם אלא דאיתנהו לדיורין הכא ליתנהו לדיורין: וחכמים אומרים אחד משני דברים: היינו ת''ק איכא בינייהו יחיד ביישוב: מתני' ארבעה דברים פטרו במחנה מביאין עצים מ''מ ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב: גמ' ת''ר מחנה היוצאת למלחמת הרשות מותרין בגזל עצים יבשים ר' יהודה בן תימא אומר אף חונין בכל מקום ובמקום שנהרגו שם נקברין: מותרין בגזל עצים יבשים: האי תקנתא דיהושע הוה דאמר מר עשרה תנאים התנה יהושע שיהו מרעין בחורשין ומלקטין עצים משדותיהן התם בהיזמי והיגי הכא בשאר עצים אי נמי התם במחוברין הכא בתלושין אי נמי התם בלחין הכא ביבשים: ר' יהודה בן תימא אומר אף חונין בכל מקום ובמקום שנהרגים שם נקברים: פשיטא מת מצוה הוא ומת מצוה קונה מקומו לא צריכא אף על גב

 רש"י  רישא רבי יוסי ברבי יהודה. דקאמר יחיד בית סאתים דאי רבנן אפי' ליחיד כל צרכו יהבינן: אין משום דקאי אבוה בשיטתיה. גבי יחיד קאמר רבי יהודה נמי דאין נותנין לו אלא בית סאתים במחיצת שתי או ערב: שלשה בחמש אסורין. כלומר פעמים ג' אנשים אסורין אפילו בחמש סאין ופעמים שמותרים אפילו בשבע: אורייתא נביאי וכתיבי. שבועה הוא: הוצרכו לשש והקיפו לשבע. שתי בלא ערב מותרין דליכא בית סאתים פנוי: לא הוצרכו אלא לה' והקיפו לז' אפי' בה' נמי אסורין. דהשתא לא מהני מחיצות הואיל והוקפו לבית סאתים יותר מכדי צרכן: מאי לאו פנוי מאדם. כגון שלשה שהקיפו ח' סאים דכי יהבת לכל חד בית סאתים אכתי פשו להו בית . סאתים פנוי בלא בעלים אבל ז' לא דכי יהבת בית סאתים לכל חד לא פש ליה אלא חד בית סאה בלא בעלים: לא פנוי מכלים. כלומר שיש בין המחיצות בית סאתים פנוי שלא היו צריכין לו ואע''ג דאינהו שלשה אם אין צריכין אלא לבית סאתים והקיפו ד' סאין נמי בטלי מחיצות: ומת אחד מהן. ביום השבת: וניתוספו עליהן. בשבת: שבת גורמת. שלשה ומת אחד מהן הואיל וגורמת שבת להתיר מותרין השנים אפי' לר' יהודה שנים והקיפו יותר מבית סאתים אע''פ שניתוספו עליהן דיורין אסורין לרבי יהודה הואיל וכשנכנסה שבת גרמה לאיסור: דיורין גורמין. ג' ומת אחד מהן דבצרי דיורין אסורין אם הקיפו יותר מבית סאתים שנים ונתוספו עליהן מותרין דאיכא דיורין: עירב דרך הפתח ונסתם הפתח. אם היו ב' חצרות ופתח ביניהם ועירבו דרך הפתח ונסתם הפתח או אם היו ב' חנויות ופתח ביניהם דעירבו על דעת הפתח ועכשיו נסתם בשבת שנפלה כנגדו מפולת: מהו. מי שרי לאשתמושי דרך שאר חלונות הפחותות מד' שאין ראויות לעירוב כדאמרי' בפ' חלון (לקמן דף עו.): חצר שנפרצה. בשבת: משני רוחותיה. מפרש בפרק כל גגות (שם ד'צד:) מאי טעמא נקט מב' רוחותיה: שניטלה קורתו או לחיו. בשבת: מותרין לאותה שבת. דאמרי' הואיל והותרה הותרה: רבי יוסי אומר אם מותרין כו'. ומפרשינן בפ' כל גגות (שם דצה.) דר' יוסי לאיסור והכי קאמר כשם שאסורים לעתיד לבא כך אסורין לאותה שבת אלמא לא אמרי' הואיל והותרה הותרה כדרבי יצחק: היינו תנא קמא. רבנן קמאי דאמרי לא דברו בשיירא אלא בהווה ולעולם יחיד נמי מותר: איכא בינייהו יחיד ביישוב. דתנא קמא דקאמר לא דברו בשיירא. אלא בהווה ולעולם יחיד נמי מותר יחיד דומיא דשיירא דבדרך ולא ביישוב הואיל ויכול לעשות מחיצה הוגנת ורבנן בתראי אמילתיה דרבי יוסי ב''ר יהודה קא מהדרי דקאמר איהו אינה מחיצה לא בדרך ולא ביישוב ואמרי ליה רבנן אחד משני דברים או שתי או ערב מחיצה היא אחד יחיד ואחד רבים בין בדרך בין ביישוב: מתני' במחנה. היוצאת למלחמה: מביאין עצים. ואין חוששין לגזל: ומלערב. עירובי חצירות אם הקיפו אלו ואלו ומחיצה מפסקת ביניהם ויש שם פתח אין צריכין לערב: גמ' למלחמת הרשות. סתם מלחמת רשות ממלחמת יהושע ואילך שהיא היתה מלחמת מצוה: עצים יבשים. וכל שכן לחים: עשרה תנאים. בבא קמא בפ' מרובה (דף פ.): שיהו מרעין בחורשין. שיהא כל אדם מוליך בהמותיו לרעות ביער. של חברו ולא יקפיד בעל היער משום דלאו לקצירה קאי: הכא בתלושין. אע''פ שתלשום הבעלים לצרכן להיסק ויש בהם משום גזל אצל אחרים מותר לאנשי מחנה: מת מצוה קונה מקומו. אחד מי' תנאין שהתנה יהושע הוא: (רש"י)

 תוספות  עירב דרך הפתח. נראה לר''י דהלכה כרב הונא דשבת הואיל והותרה הותרה דתניא כוותיה בפרק הדר (לקמן ד' ע:) כל שהותר למקצת שבת כו' ואין לומר דרבי יצחק יעמיד הברייתא אליבא דרבי יהודה דהא מוקי נפשיה אפילו כר' יהודה בשמעתין ואביי נמי סבירא ליה הכי בפרק כל גגות (לקמן ד' צג:) ומיהו היכא דליתנהו למחיצות אסור כדמסיק הכא אנא דאמרי אפי' כר' יוסי עד כאן לא קאמר רבי יוסי אלא משום דליתנהו למחיצות ורב נמי פסיק כרבי יוסי בסוף פרק כל גגות (שם) וכן שמואל בנפרצה לרה''ר ואע''ג דרב פסיק כר' יוסי אפי' באיתנהו למחיצות כדמוכח גבי שתי חצירות ונפל כותל שביניהם דהתם הוי שפיר איתנהו למחיצות דאכתי איכא מחיצות חיצונות שעל ידיהן נעשה החצר רה''י ומשום הכי מייתי מחצר [גדולה] שנפרצה על בעיא דרב הושעיא בפרק כל גגות (ד' צג:) מ''מ נראה דבהא הילכתא כרב הונא כדפרישית ונראה לר''י שאם עירבו לצורך שניהן מבית לבית ונסתם הפתח בשבת דשרי כרב הונא ואפילו נסתם באמצע השבוע ואח''כ נפתח בשבת שרי דחזר העירוב למקומו וראיה מדאמר בפ' הזורק (שבת ד' קא:) ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו נפסקו נאסרו חזרו ונתקשרו חזרו להתירן הראשון ועוד דלמסקנא דשמעתין דמוקי ר' יצחק נפשיה כר' יהודה ושרי אפי' במבוי שניטלה קורתו כ''ש דיתיר בעירבו דרך הפתח דהא בפרק הדר (לקמן ד' ע:) קאמר כל שהותר למקצת שבת כו' לאתויי עירב דרך הפתח וזה הכלל לאתויי מבוי שנטלה קורתו משמע דאי לא דתני זה הכלל לא הוי שרינן מבוי שניטלה קורתו אע''ג דהוי שרינן עירב דרך הפתח ונסתם וריצב''א אומר דמהתם נמי יש להוכיח דהלכה כרב הונא דההיא סוגיא כרב הונא דקפיד אמחיצה טפי כדאמר הכא עד כאן לא קאמר רבי יוסי כו' ולהכי אי לאו זה הכלל לא הוי שרינן מבוי שניטלה קורתו אע''ג דשרינן עירב דרך הפתח ונסתם דאילו רבי יצחק קפיד טפי אדיורין: קורותיו או לחייו. בפירוש רש''י בכתיבת ידו נמצא כתוב קורתו או לחיו והדין עמו ואע''ג דאליבא דרבי יהודה קיימינן ואשכחת לה לדידיה מבוי ניתר בשתי קורות או שני לחיים כמו במפולש מ''מ למה לי למינקט קורותיו כיון דבקורה אחת או בלחי אחד נאסר המבוי: התם במחוברים. להאי שינויא נמי איירי בהיזמי והיגי דלא התקין יהושע אלא היזמי והיגי המחוברים ולחים כדאמר בהדיא במרובה (ב''ק דף פא.) (תוספות)

 רשב"א  איכא בינייהו יחיד בישוב. ופסק ר"ח ז"ל כתנא בתרא דאמר אפילו יחיד בישוב. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל דלרבנן בתראי שרי לטלטולי בתוך מחיצה של שתי או של ערב כדין המדבר, והלכתא כוותייהו. וכתב עליו הראב"ד ז"ל: נראה מדבריו כי הוא מפרש המחלוקת אפילו בבית סאתים בלבד דת"ק ביישוב [כלל] כלל לא, ומשום הכא פסק כרבנן בתראי. והם דברי תימא דלא אשכחן לא תנא ולא אמורא דפליג אהא דקנה קנה פחות משלשה טפחים דלאו מחיצה היא, דבין לענין כלאים בין לענין סוכה בין לענין שבת חוצץ דמחיצה מעלייתא היא, וכולהו מפרשן בלי שום ספק, אלא ודאי כך ראוי לפרש כמו שפירשתי. וכבר הוקבעה הלכה כר' יוסי ביחיד דבין בישוב בין במדבר דינם שוה לבית סאתים בלבד ולא יותר ע"כ. ארבעה דברים פטרו במחנה. ומפרש בירושלמי (ה"י) דעשרה קרוין מחנה, דגרסינן התם: כמה הוא מחנה ר' חנינא אמר מאה שנאמר (שופטים ז, יט) ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו בקצה המחנה, ר' אבון בעי אילו אמר מחנה והאנשים אשר אתו מאה יאות, ר' יוחנן אמר עשרה שנאמר (שמואל א, כה) ויבואו עשרה עבדי דוד וגו' מהו ויבואו ר' דוסתאי בן שונם אמר נעשה מחנה, ר' יהודה בן פזי אמר עשרה עד למחנה גדול כמחנה אלקים (דברי הימים-א ב, כב) וכמה היא מחנה אלים עשרה. תני בשם ר' יודא שנים עשר אלף כמחנה ישראל. מותרים בגזל עצים. ואסיקנא בגמרא בכל עצים בין בהיזמי בין בהיגי בין בשאר עצים, בין לחים ויבשים בין מחוברין בין תלושין. ובירושלמי (ה"י) אסרו כשעשוין חבילה, דגרסינן התם: ר' דניאל בריה דרב קטינא בשם רב חונא אם עשוין חבילה אסור. (רשב"א)


דף יז - ב

דאית ליה קוברין דתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה ומת מצוה קנה מקומו והתניא המוציא מת מוטל בסרטיא מפניהו לימין אסרטיא או לשמאל אסרטיא שדה בור ושדה ניר מפניהו לשדה בור שדה ניר ושדה זרע מפניהו לשדה ניר היו שתיהן נירות שתיהן זרועות שתיהן בורות מפניהו לכל רוח שירצה אמר רב ביבי הכא במת מוטל על המיצר עסקינן מתוך שניתנה רשות לפנותו מן המיצר מפניהו לכל רוח שירצה: ופטורין מרחיצת ידים: אמר אביי לא שנו אלא מים ראשונים אבל מים אחרונים חובה אמר רב חייא בר אשי מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים אמר אביי ומשתכחא כקורטא בכורא א''ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי כייל מילחא מאי א''ל [הא] לא מיבעיא: ומדמאי: דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי אמר רב הונא תנא בית שמאי אומרים אין מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי ובית הלל אומרים מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי: ומלערב: אמרי דבי רבי ינאי לא שנו אלא עירובי חצירות אבל עירובי תחומין חייבין דתני רבי חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה מתקיף לה רבי יונתן וכי לוקין על לאו שבאל מתקיף רב אחא בר יעקב אלא מעתה דכתיב {ויקרא יט-לא} אל תפנו אל האובות ואל הידעונים ה''נ דלא לקי רבי יונתן הכי קשיא ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא {שמות טז-כט} אל יצא כתיב:

 רש"י  דאית ליה קוברין. שיש לו יורשין: באיסרטיא. דרך כבושה: מפניהו. ואי סלקא דעתך קנה מקומו היכי מצי למשקליה מהתם: במת מוטל על המיצר. שמושכב ברוחב הדרך ממיצר למיצר מתוך שניתן רשות לפנותו מפני כהנים ועושי טהרות שלא יאהילו עליו מפניהו לכל רוח שירצה: שמלח סדומית יש כו'. ואמור רבנן (ברכות דף מ.) אחר כל אכילתך אכול מלח ומשום מלח שטבל בו אצבעו תיקנו מים אחרונים: כי קורטא בכורא. בכור מלח יש מעט מאותו מלח סדומית כמין קורט קטן: כייל מלחא מאי. מדד מלח לחמרים צריך ליטול ידיו או לא: כל שכן. דצריך: אכסניא. חיל הבא למלך ישראל להלחם על אויביהם וישראלים הם: דמאי. ספק מעושר ספק אינו מעושר דרוב עמי הארץ מעשרין הן וחומרא דרבנן היא וגבי הנך אקילו . רבנן: לוקין על עירובי תחומין. דכתיב אל יצא איש ממקומו ומהכא ילפינן תחומין בפ' מי שהוציאוהו (לקמן דף נא.): (שבאל). לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד הוא דס''ד אל יוציא הוא ונפקא לן הוצאה מרשות לרשות מיניה וההיא אב מלאכה היא וממיתין עליה: וכל לאו שניתן לאזהרת. שלא יעשה כן שמתחייב עליו מיתת ב''ד אין לוקין עליו אפי' לא התרו בו למיתה והתרו בו למלקות דהשתא לא מיקטיל אפי' הכי לא לקי דלאזהרת מיתה ניתן ולא למלקות: אל יצא כתיב. ואין כאן לשון הוצאת משוי: מתני' (רש"י)

 תוספות  מים אחרונים חובה. עכשיו לא נהגו במים אחרונים דאין מלח סדומית מצוי בינינו אי נמי לפי שאין אנו רגילים לטבל אצבעותינו במלח אחר אכילה: ואת אכסניא דמאי. פ''ה וישראלים הם מיהו בירושלמי איכא פלוגתא דאיכא דמוקי לה בנכרים ואפ''ה איצטריך לאשמועינן דמאכילין אותם דמאי דטבל אסור בהנאה ובדמאי הקילו: אמר רב הונא תנא בית שמאי אומרים. לא שייך כאן להקשות וכי טעמא דב''ש אתא לאשמועינן דקמ''ל דאי משכחת תנא דאמר אין מאכילין לא תיחוש לה דב''ש הוא וכה''ג אמרי' בפרק בתרא דיבמות (דף קכב.): אל תפנו אל האובות הכי נמי דלא לקי. וא''ת אין הכי נמי דהא לאו שאין בו מעשה הוא וי''ל דפריך למ''ד לוקין עליו אי נמי עקימת שפתיו הוי מעשה: לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד. פ''ה כמו אל יוציא הוא ונפקא לן הוצאה מרשות לרשות מינה ומשני אל יצא כתיב ואין כאן לשון הוצאת משוי וקשה לפי' מה צריך כלל להזכיר דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד כיון דמקשה מכח דבעי למימר דאתי קרא להוצאה ולא לתחומין ועוד מה מקשה ר' יונתן והא ר' עקיבא ס''ל תחומין דאורייתא ונפקא ליה במי שהוציאוהו (לקמן דף נא.) מאל יצא ואם בא ר' יונתן לומר דמסתבר כמ''ד דרבנן על זה לא היה חולק רב אשי דהא בכל דוכתא פשיטא ליה להש''ס דעירובי תחומין דרבנן כדאמר בפרק בכל מערבין (שם דף לז:) דא''ל רבא לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה ובפרק מי שהוציאוהו (שם דף מו.) א''ל רבא לאביי מכדי עירובי תחומין דרבנן מה לי יחיד במקום רבים כו' ועוד דמשמע בכל דוכתא דהוצאה כתיב ביה בשבת דבפר' כיצד צולין (פסחים דף פה:) אמרי' המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח הוצאה כתיב ביה כשבת ולא מצינו לשון הוצאה בשבת אלא מהאי קרא דאל יצא איש ובפרק קמא דהוריות (דף ד.) יש ספרים דגרסי בהדיא והא הוצאה כתיב אל יצא איש ממקומו ונראה לפרש דבין ר' יונתן ובין רב אשי נפקא להו הוצאה מאל יצא כדמשמע בכל מקום והכי משמע פשטי' דקרא שאל יצא בשבת עם כליו ללקוט את המן כדרך שעושין בחול וסבר ר' יונתן אפי' למ''ד תחומין דאורייתא לא לקי דכיון דמהאי קרא נמי נפקא לן איסור הוצאה דהוי מיתת ב''ד ורב אשי משני מי כתיב אל יוציא דהוי עיקר קרא בהוצאה דאז ודאי לא היו לוקין עליו אע''ג דלתחומין נמי אתי אל יצא כתיב וכיון דעיקרו בלשון יציאה לוקין עליו אע''ג דאתי נמי לאיסור הוצאה ואע''ג דהוצאה נפקא לן בריש הזורק (שבת דף צי:) מויכלא העם מהביא איצטריך תרי קראי חד להוצאת עני וחד להוצאת בעל הבית ומשום דהוצאה מלאכה גרועה היא איצטריך תרי קראי כדפרישית בשבת (דף ב. ד''ה פשט) והא דמשמע הכא דאי הוה עיקר קרא בהוצאה כמו בתחומין לא הוה לקי לכולי עלמא אע''ג דבתחומין ליכא מיתה ובמרובה (ב''ק דף עד:) גבי עדים שהוכחשו בנפש ולבסוף הוזמו משמע דלוקין למאן דאמר אין נהרגים משום דלא חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ושם מפורש: (תוספות)

 רשב"א  ומלערב אמרי דבי ר' ינאי לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין חייבין. גרסינן בירושלמי (ה"י): (ואם יש) [ויש] חצרות במחנה להתיר אהלים שבמחנה כהדא דתניא אוהלין שבמחנה צריכין עירוב אוהלים שבשיירא אין צריכין עירוב ע"כ. ונראה לפי הסוגיא שהגירסא בחילוף, שבמחנה אין צריכין עירוב ושבשיירא צריכין עירוב והתירו במחנה מה שלא התירו בשיירא. וכן היא בתוספתא, דתניא התם בפרק ב' דמכלתין (ה"ד) אחת שיירא ואחד יחיד עושה להן מחיצה, ר' יהודה אומר לא ירבה ליחיד יותר מבית סאתים ואין שיירא פחותה משלשה. אחד שיירא ואחד מחנה, פי' לבית סאתים. מה בין שיירא למחנה, אלא אוהלים שבשיירא חייבים בעירוב ושבמחנה פטורין מן העירוב. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א דעירובין (ה"ג) דאוהלים שבשיירא פטורין ושבמחנה חייבים כגירסת הירושלמי. ואין נראה כן כמו שכתבתי. ועוד שבמשנתינו ארבעה דברים פטורים במחנה ואחד מהם ופטורין מלערב, ואילו בשיירא לא פטר כלום. וגם הוא ז"ל כתב בספר שופטים בהלכות מלכים פ"ו (הי"ג) כי במחנה פטורים מלערב ומטלטלין מאהל לאהל בלי עירוב וזו אחת מן ההשגות שהשיג עליו הר' משה כהן ז"ל (בהגהות הרמ"ק להל' עירובין שם). גם מן הירושלמי ומן התוספתא ג"כ למדנו שלא התירו ליחיד במחנה אלא בית סאתים כשיירא. ור' יונתן הכי קא קשיא ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו. פירש רש"י ז"ל: דסלקא דעתיה אל יוציא הוא ונפקא לן הוצאה מרשות לרשות מיניה, וההיא אב מלאכה הוא וממיתין עליה וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שלא יעשה כן שמתחייב עליו מיתת ב"ד אין לוקין עליו, אפילו לא התרו בו למיתה והתרו בו למלקות דהשתא לא מקטיל, אפילו הכי לא לקי דלאזהרת מיתת ב"ד ניתן ולא למלקות. [ומשני] אל יצא כתיב, ואין כאן לשון הוצאת משאוי ע"כ לשונו. והרב אלפסי ז"ל ג"כ פירש אל יצא איש כתיב, כלומר: יציאה ברגלים בלבד היא ואין בה מיתת ב"ד אלא באזהרה בלבד ולפיכך לוקין עליה. ונראה מדבריהם דר' יונתן היה סבור דבהוצאת משוי כתיב אל יוציא הוא, ותירץ רב אשי דאינו בא להוצאת משוי כלל אלא להוצאה ברגלים. ואינו מחוור בעיני, שאם כן לא היה לו לר' יונתן לומר בלשון הזה אלא כך היה לו לומר והא להוצאה מרשות לרשות הוא דאתא, אלא לכולהו אף הוצאה מרשות לרשות במשמע, תדע לך דאי לא תימא הכי לרב אשי דאמר אל יצא כתיב ואל יצא קרינן א"כ קשיא להו קרא לרבנן דאמרי תחומין דרבנן. ואף ע"ג דנפקא לן בשבת (צו, ב) הוצאה מויעבירו קול במחנה, חד קרא להוצאת עשיר וחד להכנסת עני, ובריש פרק קמא דשבת (ב, א ד"ה יציאות) הארכתי בס"ד. אלא ר' יונתן סבר דעיקר קרא להוצאה הוא דאתא, ואפילו למ"ד דאף יציאה ברגלים במשמע מדכתיב אל יצא, להכי כתבה רחמנא ליציאת תחומין בהדי הוצאה בחד קרא לאשמועינן דכי היכי דלאו דהוצאה דניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו אף יציאה שהיא נכללת עמו אין לוקין עליו. ורב אשי אמר דבי ר' ינאי סברי דאדרבה עיקר קרא ליציאת תחומין הוא דאתא מדכתיב אל יצא וקרינן אל יצא והלכך לוקין עליו. ואע"ג דהוצאה מרשות לרשות נמי בכלל, מכל מקום עיקר קרא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן. אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן. כתב הראב"ד ז"ל: דהא מימרא דר' ינאי ומתניתא דר' חייא והאי סוגיא כולה אליבא דר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא, אבל לרבנן דאמרי תחומין דרבנן לא. מיהו כיון דחזי דקא שיילן בגמרא דמי שהוציאוהו (להלן נא, א) הני אלפים אמה היכי כתיבן ואמרינן דכתיב אל יצא איש ממקומו ואמר רב חסדא גמרינן מקום ממקום וכו', שמעינן דתחומין אית להו עיקר מן התורה, ועל כרחך אל יצא איש על תחומין קאמר ולא על מקומו ממש. מיהו האי קרא לדעת רבנן בתחום שלש פרסאות נאמר כשיעור מחנה ישראל, אבל אלפים אמה אסמכתא דרבנן היא דסמכי' להו אהאי קרא וגמרינן גזירה שוה לגזירה שוה, וכיון דאית להו עיקר בדאורייתא אף תחומי אלפים אמה דאסמכינהו אקרא (גבי) [בני] מחנה מוזהרין עליהן. והא דתני ר' חייא לוקין על תחומין דבר תורה על שלש פרסאות קאמר. ובגמרא דבני מערבא (להלן פ"ג, ה"ד) גרסינן: הגיעוך סוף תחומי שבת אינן מחוורין דבר תורה. פירוש אל יצא איש ממקומו אינו דבר ברור על איזה מקום קאמר. ר' מנא בעי אלפים אמה אינו מחוור ארבעת אלפים אמה מחוור הוא, ר' שמעון בר חנא בשם ר' אחא אין לך מחוור מכולם אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל. אלמא שיש בתחומי שבת שהן מן התורה, הלכך אפילו באלפים אמה שהן מדרבנן בני מחנה מוזהרין עליהן ואפילו מדרבנן, כן כתב הראב"ד ז"ל. ואף הרמב"ם ז"ל (הל' שבת פכ"ז, ה"א) כן פסק דתחומין של שלש פרסאות דבר תורה. וכן נראה גם מדברי הרב אלפסי ז"ל שסמך על הירושלמי הזה לפסוק דשלש פרסאות דבר תורה. ואין הדברים מחוורין, ואדרבה בכל התלמוד נראה דלמאן דאמר תחומין דרבנן אין לך תחומין דאורייתא כלל. מדאמרינן בפרק כלל גדול (שבת סט, א) שבת במאי ידע ליה ידע ליה בתחומין ואליבא דר' עקיבא, ואם איתא הוה ליה למימר ידע ליה בתחומי שלש פרסאות ואפילו לרבנן. ובפרק מי שהחשיך בתחילתו (שם קנג, ב) אמרינן לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר, לא תחומין ואליבא דר' עקיבא הבערה ואליבא דר' יוסי. ובפרק בכל מערבין (להלן לו, א) אמרינן גבי ספק עירוב כשר שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה, ואקשינן שבת נמי דאורייתא היא, קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן. אלמא למ"ד תחומין מדרבנן אין להן עיקר מן התורה. ובמסכת יום טוב (לו, ב) אמרינן ש"מ תחומין דאורייתא אלא גזירה שמא יחתוך זמורה. מכל הני משמע דלפום גמרא דילן אין לך בתחומי שבת כלל כלל בדאורייתא, ואילו היה חלוק זה כלל לדעת גמרתינו אי אפשר שלא הוזכר באחד מן המקומות. והא דשיילינן בפרק מי שהוציאוהו (להלן נא, א) הני אלפים אמה היכן כתיבן, אסמכתא בעלמא היא והיכן אסמכינהו קאמר. ועל כרחך הכי אית לן למימר אפילו לדברי הירושלמי דגזירה שוה לאלפים אמה היא, וכיון דההיא גזירה שוה על כרחך אסמכתא בעלמא יש לנו לומר גם כן דאל יצא איש לדידן אסמכתא בעלמא. ואי נמי משום דלר' עקיבא כתיבא ממש באל יצא איש ממקומו, דהיינו לדידיה תחומי אלפים אמה, נקט הכי למימר דלכולי עלמא מההוא קרא נפקא להו, לר' עקיבא בדוקא ולדידן באסמכתא, ולעולם אין תחומין כלל בדאורייתא ואל יצא איש מרשותו עם משאו קאמר. ודבי ר' ינאי דאמרי הכא אבל עירובי תחומין לא אפילו בתחומי אלפים אמה קאמרי. ואם תאמר אם כן דבי ר' ינאי מאי דוחקייהו למימר לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין לא ולאפוקי מתני' מדרבנן ולאוקמוה כיחידאה. תירץ הרמב"ן נראה משום דאיהו כר' עקיבא סבירא ליה ומש"ה מוקי לה למתני' כוותיה ולאו כיחידאה מוקי לה דהא ר' עקיבא ור' חייא ור' מאיר ור' (אילעא) [אליעזר] בנו של ר' יוסי הגלילי בפרק מי שהוציאוהו כולהו סבירא להו תחומין דאורייתא, ור' ינאי מוקי לה למתני' כוותייהו. והא דתלי לה בכל דוכתא כר' עקיבא, היינו משום דר' עקיבא סתימתאה וחשיב להו וכולהו אליבי' תנו להו. ואי נמי משום דמתני' דסוטה (כז, ב) שמיע להו טפי, וכדאמרינן בכל מקום (ב"ב עט, ב וש"נ) הא מני ר' מאיר היא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ומתליא באשלי רברבי ודר' עקיבא נמי היא כדאיתא ביבמות (צג, ב). והא דמייתו דבי ר' ינאי ברייתא דר' חייא ולא מייתו מתני' דר' עקיבא, משום דר' חייא תני בהדיא דלוקין עליהן דברי תורה ודבריו מפורשין יותר מדברי ר' עקיבא, דאילו בדברי ר' עקיבא לא נתפרש אם בדוקא אם באסמכתא ומדתני ר' חייא נתפרש ר' עקיבא דאורייתא ולאו אסמכתא. ואנן קיי"ל כרבנן דתחומין דרבנן, הלכך מחנה פטורין אפילו מלערב עירובי תחומין. ורב אשי דמשני אל יצא כתיב ואל יצא קרינן אליבא דר' ינאי קאמר וליה לא ס"ל. הדרן עלך פרק מבוי (רשב"א)


פרק שני - עושין פסים

מתני' עושין פסין לביראות ארבעה דיומדין נראין כשמונה דברי ר' יהודה ר''מ אומר שמונה נראין כשנים עשר ארבעה דיומדים וארבעה פשוטין גובהן עשרה טפחים ורוחבן ששה ועוביים כל שהוא וביניהן כמלא שתי רבקות של שלש שלש בקר דברי ר''מ ר' יהודה אומר של ארבע קשורות ולא מותרות אחת נכנסת ואחת יוצאת מותר להקריב לבאר ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ושותה מותר

 רש"י  מתני' עושין פסין לביראות. שברשות הרבים וביראות עצמן רשות היחיד הן שעמוקים עשרה ואין יכול למלאות מהן ועושים פסין אלו להכין להן היקף שיהו הפסין הללו עושין את סביבות הבור רשות היחיד וימלא ויוציא ויניח שם ותיכנס בהמתו וישקנה: דיומדין. עמודין הנראין כשנים שעשוי כמרזב שלנו וכשנועצו בקרקע לפאת דרומית מערבית נוטה דופנו אחד למזרח וצידו אחד לצפון והשני לפאת מערבית צפונית נוטה צידו אחד למזרח וצידו אחד לדרום וכשנותן ארבעתן לד' הפיאות נמצא לכל רוח ב' אמות דופן אמה כנגד אמה והריוח בינתים: פשוטין. באמצע נותן לכל רוח לוח רחבה אמה ובגמרא מפרש באיזה בור בעי ר' מאיר פשוטין דהא מודה ר' מאיר שיכול להניח י' אמות ריוח בינתים כדמפרש ואזיל: וביניהם שתי רבקות וכו'. דהיינו עשר אמות כדמפרש בגמרא ואם פחות כ''ש שהוא יפה: קשורות. חומרא הוא למעט מריוח שבינתים: ולא מותרות. בגמרא פריך היינו קשורות: אחת נכנסת ואחת יוצאת. קולא הוא דלא בעינן עשר מצומצמות אלא שוחקות: מותר להקריב. פסים לבאר ולעשות ההיקף קצר: ובלבד שתהא. משפת הבאר עד בין הפסין כדי ראשה ורובה של פרה אבל בציר מהכי לא דילמא ממשיך אחר פרתו ומפיק לדוולא חוץ למחיצה וקא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים: (רש"י)

 תוספות  מתני' עושין ארבעה דיומדין. והא דאמר לעיל (דף טו:) הכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובה היינו היכא דליכא שם ד' מחיצות כי הכא דהואיל. ואיכא בכל צד אמה מכאן ואמה מכאן חשיב פתח: וארבעה פשוטין. וליכא למימר הכא דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי ליה דלגבי עולי רגלים הקילו ואוקמא אדאורייתא: [ואפשר דדוקא בפשוטין דרחבי' אמה לא אמרי' מדאוריי' דלא אתי אוירא ומבטל ליה דהא גבי עמודי החצר פירש בריש מס' דאתי אוירא ומבטל להו מדאוריי'. ת''י] [וביניהן כמלא שתי רבקות. לא סגי בהך פלוגתא ואצטריך דלעיל דמהני פשוטין לר''מ ולא אמרי' אתי אוירא ומבטל ליה. ת''י]: (תוספות)

 רשב"א  מתני': עושין פסין לביראות ארבעה דיומדין נראין כשמונה. ואף ע"ג דפרוץ מרובה על העומד, מחיצה דאורייתא היא והזורק לתוכן חייב כדאיתא בגמרא (להלן כ, א), דאי לאו מחיצה היא היכי שרו רבנן לטלטולי. והא דאמרינן לעיל (טו, ב) ובסוכה (טו, ב) הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא אי נמי לא תפרוץ רובא, דמכל מקום שמעינן מינה דלכולי עלמא מיהא פרוץ מרובה על העומד לאו מחיצה היא. איכא למימר דהתם גזירה דרבנן קאמר ודבר תורה אפילו פרוץ מרובה מחיצה היא וכדברי הראב"ד ז"ל. א"נ כל שיש מחיצה בפיאות ואיכא שם ארבע מחיצות, אפילו פרוץ מרובה הויין מחיצות, והתם בדליכא שם ארבע מחיצות וליכא דופן בפיאות וכדברי רבותינו הצרפתים ז"ל (בד"ה עושין), ולעיל בפרק קמא (טו, ב) כתבתי גבי פלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בסייעתא דשמיא. מתני': מותר להקריב כל שהוא ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים. נראה שאין השיעור הזה מתיר אצל הכל, שהרי אין גמל יכול ליכנס ראשו ורובו בשיעור שתי אמות כפרה, ובהדיא תניא בברייתא לקמן (כ, ב) גמל שראשה ורובה בפנים אובסין אותה בפנים, אלמא אף בגמל נמי בעינן ראשו ורובו בפנים. אלא מתני' שיעורא הוא דיהיב לתורת פסין, כלומר: דאם מקורבין יתר מכאן אין להן תורת פסין כיון שאין פרה ראויה לשתות שם ולפיכך אפילו גדי אסור, אבל כשיעור הזה ראוי לרוב הבהמות ולפיכך תורת פסין עליהן, ומיהו דוקא לכל שיכול להכניס שם ראשו ורובו. אבל בירושלמי (ה"ב) מצאתי שהשיעור הזה מתיר לכל ואפילו לגמל, דגרסינן התם: ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק היא שיעורה, כשיעור הזה אפילו גמל וכולו מבחוץ מותר, פחות מכשיעור הזה אפילו גדי וכלו מבפנים אסור. תני ר' שמעון בן אלעזר אומר מלא גמל וגמלו מה ופליג, כל מה שהפרה פושטת צוארה גמל עוקם צוארו ע"כ. ונראה שהרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז, הכ"ט) סמך על הירושלמי. וצריך ליישב לפי זה הברייתא דקתני גמל שראשה ורובה בפנים אובסין אותה בפנים. (רשב"א)


דף יח - א

להרחיק כל שהוא ובלבד שירבה בפסין ר' יהודה אומר עד בית סאתים אמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא לגנה ולקרפף אבל אם היה דיר או סהר או מוקצה או חצר אפילו בית חמשת כורין אפילו בית עשרה כורין מותר ומותר להרחיק כל שהוא ובלבד שירבה בפסין: גמ' לימא מתני' דלא כחנניא דתניא עושין פסין לבור וחבלין לשיירא וחנניא אומר חבלין לבור אבל לא פסין אפי' תימא חנניא בור לחוד באר לחוד איכא דאמרי מדלא קתני חנניא אומר עושין חבלין לבור ופסין לבאר מכלל דלחנניא לא שנא בור ולא שנא באר חבלין אין פסין לא לימא מתני' דלא כחנניא אפילו תימא חנניא למאי דקאמר ת''ק קא מהדר ליה לימא מתני' דלא כר''ע דתנן אחד באר הרבים ובור הרבים ובאר היחיד עושין להן פסין אבל בור היחיד עושין לו מחיצה גבוה עשרה טפחים דברי ר''ע ואילו הכא קתני לביראות לביראות אין לבורות לא אפי' תימא ר''ע באר מים חיים דפסיקא ליה לא שנא דרבים ול''ש דיחיד קתני בור מכונסין דלא פסיקא ליה לא קתני לימא מתני' דלא כר' יהודה בן בבא דתנן רבי יהודה בן בבא אומר אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד ואילו הכא קתני לביראות ל''ש דרבים ול''ש דיחיד אפי' תימא ר' יהודה בן בבא מאי ביראות ביראות דעלמא מאי דיומדין א''ר ירמיה בן אלעזר דיו עמודין: ד''יו למ''נודה שב''ח זונ''ית נתק''לקל במי''דה שלש''ה סימן: תנן התם ר' יהודה אומר כל השיתין פטורין חוץ מן הדיופרא מאי דיופרא אמר עולא אילן העושה דיו פירות בשנה א''ר ירמיה בן אלעזר דיו פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון שנאמר {תהילים קלט-ה} אחור וקדם צרתני כתיב {בראשית ב-כב} ויבן ה' אלהים את הצלע וגו' רב ושמואל חד אמר פרצוף וחד אמר זנב בשלמא למ''ד פרצוף היינו דכתיב אחור וקדם צרתני אלא למ''ד זנב מאי אחור וקדם צרתני כדר' אמי דא''ר אמי אחור למעשה בראשית וקדם לפורענות בשלמא אחור למעשה בראשית דלא איברי עד מעלי שבתא אלא וקדם לפורענות מאי היא אילימא משום קללה הא בתחילה נתקלל נחש ולבסוף נתקללה חוה ולבסוף נתקלל אדם אלא למבול דכתיב {בראשית ז-כג} וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם ועד בהמה וגו' בשלמא למ''ד פרצוף היינו דכתיב {בראשית ב-ז} וייצר תרין יודין אלא למ''ד זנב מאי וייצר כדר''ש בן פזי דא''ר שמעון בן פזי אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי בשלמא למאן דאמר פרצוף היינו דכתיב {בראשית ה-ב} זכר ונקבה בראם אלא למאן דאמר זנב מאי זכר ונקבה בראם לכדר' אבהו דר' אבהו רמי כתיב זכר ונקבה בראם וכתיב {בראשית א-כז} (כי) בצלם אלהים ברא אותו בתחלה עלתה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד בשלמא למאן דאמר פרצוף היינו דכתיב {בראשית ב-כא} ויסגור בשר תחתנה אלא למאן דאמר זנב מאי ויסגור בשר תחתנה אמר רב זביד ואיתימא ר' ירמיה ואיתימא רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא למקום חתך בשלמא למ''ד זנב היינו דכתיב ויבן אלא למ''ד פרצוף מאי ויבן לכדר' שמעון בן מנסיא דדריש ר''ש בן מנסיא ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד שקילעה הקב''ה לחוה והביאה לאדם הראשון שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בנייתא דבר אחר ויבן ה' אלהים אמר רב חסדא ואמרי לה במתניתא תנא מלמד שבנאה הקב''ה לחוה כבניין

 רש"י  להרחיק כל שהוא. כל מה שבלבו לעשות היקף גדול: ובלבד שירבה בפסין. דכל כמה דמרחיק מבור מגדיל ריוח שבין דיומד לדיומד וצריך להרבות בפסין עד שלא יהא בין פשוט לפשוט ובין פשוט לדיומד יותר מי' אמות לר' מאיר או מי''ג אמה ושליש לרבי יהודה: לגינה ולקרפף. שאין הקיפן לדירה קרפף היקף גדול חוץ לעיר להכניס שם עצים לאוצר: אבל אם היה דיר. של בהמות שעושין בשדות היום כאן והיום כאן כדי לזבל' בגללי הבהמות: סהר. לבהמות של עיר: מוקצה. רחבה שאחורי הבתים: וחצר. שלפני הבתים דכל הני הקיפן לדירה הוא והני פסי ביראות נמי הואיל ומימיהן ראויין לשתיית אדם תשמיש דירה מעלייתא הוא: גמ' חבלים לשיירא. כדתנן בפ''ק (דף טז:) מקיפין שלשה חבלים דכולה עומד הוא אבל פסין לשיירא לא דהוי פרוץ מרובה ולא הותר אלא לבור משום בהמת עולי רגלים כדמפרש לקמן: בור. מים מכונסין ועבידי דפסקי ומשום הכי אסר חנניא דזמנין דפסקי מיא ובטלי מחיצות ולא הותרו פסי ביראות אלא מפני מימיהן של בהמת עולי רגלים: באר. מים חיים וביראות דמתניתין מדלא קתני בורות במים חיים קאמר: בור הרבים. אי פסקי מיא מדכרי אהדדי ולא מטלטלי התם: באר היחיד. דלא פסקי מיא: לבורות לא. ואפילו דרבים: מכונסין דלא פסיקא ליה. דאיכא בור הרבים דמהני ואיכא בור דיחיד דלא מהני לא קתני: ואילו הכא ביראות קתני. דמשמע תרי חד דרבים וחד דיחיד: ביראות דעלמא. אכל ביראות קאי ולעולם דרבים: השיתין. מיני תאנים רעות כדאמר במס' ברכות (דף מ:): פטורין. מן הדמאי דכיון דרעות הן לא חס עלייהו עם הארץ ועישרן: חוץ מן הדיופרא. שהוא חשוב: דיו פירות. טוענין ב' פעמים בשנה: אחור וקדם צרתני. מלפנים ומאחור צרת לי צורת פנים: הצלע: בין לרב בין לשמואל לשון צדדין כמו ולצלע המשכן השנית (שמות כו): פרצוף. חילקו לשנים שהיה זכר מכאן ונקבה מכאן: זנב. היה לו לאדם הראשון ונטלו ממנו וברא את חוה: מאי אחור וקדם צרתני. דמשמע ב' צורות: מאדם ועד בהמה. אדם הוזכר בפורענות תחילה: ה''ג היינו דכתיב וייצר בתרין יודין דמשמע ב' צורות: אוי לי מיצרי. שמצערני אם אעשה רצון יוצרי: אוי לי מיוצרי. אם אעשה רצון יצרי: זכר ונקבה בראם. משמע מתחילת בריאתו היה זכר ונקבה זכר מצד זה ונקבה מצד זה: ברא אותו. משמע חד: ויבן. משמע שהיתה מחוסרת בנין: מאי ויבן. בנויה ועומדת היתה: שקילעה. קליעת שיער: (רש"י)

 תוספות  אפילו י' כורין מותר. פ''ה והני פסי ביראות נמי הואיל ומימיהן ראויין לשתיית אדם תשמיש דירה מעלייתא היא ואין להקשות א''כ אמאי אמר בגמרא מתני' דלא כרבי עקיבא מדלא קתני בורות דילמא נקט ביראות דאפי' י' כורין שרי וי''ל דמתניתין ר' יהודה היא דלא שרי אפי' בבאר אלא בית סאתים וא''ת ומאי שנא גבי שיירא דבעו רבנן שלא יהא בית סאתים פנוי והכא גבי פסין דגריעי טפי מחבלים כדאמר בגמרא לא אצרכיה שלא יהא בית סאתים פנוי וי''ל דגבי שיירא הואיל ונעשה לצורך שעה לא הוי חשיב מוקף לדירה כמו פסין אי נמי גבי עולי רגלים הקילו והחשיבו פסין כמו מחיצה גמורה כמו שהקילו לענין פרוץ מרובה על העומד ומ''מ צריך לפרש כפירוש הקונטרס דחשיבי פסין מוקפין לדירה אע''פ שאין אדם דר שם דאלת''ה תקשה מתני' לרב הונא בר'. חנינא דבעי למימר בפ' הדר (לקמן דף סז:) דמחיצה שאינה מוקפת לדירה לא שמה מחיצה דפריך לר' יוחנן דאמר מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין: בור לחוד ובאר לחוד. המקשה נמי היה יודע שיש חילוק בין בור לבאר דמתני' היא אלא שהיה מדקדק לפרש מדלא פירש במילתיה ופסין לבאר מכלל דלא מפליג כמו שמדקדק בסמוך וה''ה דהוה מצי למימר מתניתין דלא כתנא קמא דבמתני' קתני דווקא באר ולא בור: בור לחוד. פירש רש''י בור מים מכונסין דעבידי דפסקי ואע''ג דלקמן בפירקא קאמר טעמא דבעינן מים חיים משום דבעינן מידי דחזי לאדם האי טעמא לא שייך אלא לר' יהודה בן בבא דאמר אין עושין פסין אלא לבאר הרבים לבד וטעמא משום דבעי מידי דחזי לאדם דאי משום דלא פסקי אפילו בור רבים נמי דאין לחוש דילמא פסקי אבל שאר תנאים טעמייהו משום דלא פסקי דאי בעי מידי דחזי לאדם אפילו בור הרבים נמי לא: בשלמא למ''ד פרצוף היינו כו'. מכאן היה מקשה ריב''ם על פ''ה דפירש בריש כתובות (דף ח.) ב' יצירות הוו ולכך בריך שתים יוצר האדם ואשר יצר דהוי כמ''ד זנב ועוד דבתר הכי קאמר התם לכ''ע חדא יצירה הוי מר סבר בתר מחשבה אזלינן ומר סבר בתר מעשה אזלינן והיינו כמ''ד זנב דאליבא דידיה דרשינן הנהו קראי כרבי אבהו לכן נראה דשתי יצירות הואי היינו כמאן דאמר פרצוף: (תוספות)

 רשב"א  מתני': לא אמרו בית סאתים אלא לגנה ולקרפף בלבד אבל דיר וכו'. פירש רש"י ז"ל: אי אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה שהוקפו לדירה דשרי יתר מבית סאתים, ופסין נמי מוקפין לדירה נינהו שהבהמה עומדת שם. ובתוס' פירשו: דפסין לא חשיבי מוקפין לדירה, שהרי פעמים שאין בין הבור לפסין רק שתי אמות והיכי הויא הך דירה. ועוד דלא שרינן לעיל (טז, ב) אפילו במחיצה דחבלים דעדיפא אלא כדי צרכן ואפילו לרבנן ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי, ואף על פי שהחבלים עדיפי ולא חשבינן לה מוקפת לדירה כיון שאין דרים בה, אלא הכי פרכינן ליה: אי אתה מודה בדיר וסהר אף על פי שהוא אויר שתשמישו לדירה, הלכך אף בפסין יש לך להקל משום קולת הפסין, ואפילו בלא הוקף לדירה כמו שהתרת בה כך על ידי היקף. ואמר להם זו מחיצה ואלו פסין, ומשום דלא הוקפה לדירה לא הייתי מחמיר אם היתה מחיצה גמורה. ומעתה לפי פירושם לא תקשי לן היאך התירו כאן חכמים להרחיק כל שהוא ואפילו כור ואפילו כוריים ואילו במחיצה של חבלים דעדיפא בעינן שלא יהא בית סאתים פנוי, דהכא מקולי פסי ביראות שנו כאן להתיר כמו שהתירו בהיקף דירה בעלמא. ומכל מקום נראה לי דבלאו הכי לא קשיא מההיא ולא מידי, משום דבחבלים לא הוצרכו להתיר כלל, כלומר: לעשות מחיצה כדי שיחנו בה היחיד או השיירא לכשיבואו כאן, אלא כל אחד ואחד לכשיצטרך לחנות ולשבות בבקעה מקיף כפי צרכו. אבל בביראות אי אפשר לכל [אחד] שיבא לחפור לו בור ולעשות פסין רחבין או קצרין למספר אנשים, אלא היתר התירו לכתחילה לעשות פסין כדי שימצאו הבאים מקום למלאות מים ולשתות. ולפיכך התירו כאן להרחיק כל שהוא לדעת רבנן דר' יהודה, מפני שחשו שמא יחנו שם מאה או מאתים ויצטרכו להיקף גדול כור או כוריים. ור' יהודה סבר כיון דמחיצה כזו בעלמא אינה מחיצה די אם נתיר מן הסתם כמדת קרפף דעלמא כיון שלעתים לא יחנו אלא אחד או שנים, ואף על פי שלגבי מחיצת חבלים התירו לגבי שיירא אפילו כור ואפילו כוריים אם צריכין להן, כן נראה לי. גמרא: לימא מתניתין דלא כר' עקיבא. הוא הדין דהוה מצי למימר דלא כת"ק דחנניה, אלא משום דלא אתפרש מאן ניהו נקט ר' עקיבא, ומינה דאף היא דלא כת"ק. (רשב"א)


דף יח - ב

אוצר מה אוצר זה רחב מלמטה וקצר מלמעלה כדי לקבל את הפירות אף האשה רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה כדי לקבל את הולד ויביאה אל האדם מלמד שעשה הקב''ה שושבינות לאדם הראשון מכאן לגדול שיעשה שושבינות לקטן ואל ירע לו ולמאן דאמר פרצוף הי מינייהו סגי ברישא אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא דזכר סגי ברישא דתניא לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפי' היא אשתו נזדמנה על הגשר יסלקנה לצדדין וכל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא: תנו רבנן המרצה מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו בשביל שיסתכל בה אפילו דומה למשה רבינו שקיבל תורה מהר סיני לא ינקה מדינה של גיהנם ועליו הכתוב אומר {משלי יא-כא} יד ליד לא ינקה רע לא ינקה מדינה של גיהנם אמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה שנאמר {שופטים יג-יא} ויקם וילך מנוח אחרי אשתו מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אלא מעתה גבי אלקנה דכתיב וילך אלקנה אחרי אשתו הכי נמי וגבי אלישע דכתיב {מלכים ב ד-ל} ויקם וילך אחריה הכי נמי אלא אחרי דבריה ועצתה הכא נמי אחרי דבריה ועצתה אמר רב אשי ולמאי דאמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה אפילו בי רב נמי לא קרא דכתיב {בראשית כד-סא} ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש ולא לפני האיש אמר רבי יוחנן אחרי ארי ולא אחרי אשה אחרי אשה ולא אחרי עבודת כוכבים אחורי עבודת כוכבים ולא אחורי בית הכנסת בשעה שמתפללין ואמר ר' ירמיה בן אלעזר כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין שנאמר {בראשית ה-ג} ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד מיתיבי היה ר' מאיר אומר אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה כי קאמרינן ההוא בשכבת זרע דחזא לאונסיה ואמר רבי ירמיה בן אלעזר מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו וכולו שלא בפניו מקצת שבחו בפניו דכתיב {בראשית ז-א} כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה כולו שלא בפניו דכתיב {בראשית ו-ט} נח איש צדיק תמים היה בדורותיו וא''ר ירמיה בן אלעזר מאי דכתיב {בראשית ח-יא} והנה עלה זית טרף בפיה אמרה יונה לפני הקב''ה רבש''ע יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם כתיב הכא טרף וכתיב התם {משלי ל-ח} הטריפני לחם חוקי וא''ר ירמיה בן אלעזר כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה שוב אינו נחרב שנאמר {איוב לה-י} ולא אמר איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה ואמר רבי ירמיה בן אלעזר מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות שנאמר {תהילים קנ-ו} כל הנשמה תהלל יה הללויה ואמר רבי ירמיה בן אלעזר נתקללה בבל נתקללו שכיניה נתקללה שומרון נתברכו שכיניה נתקללה בבל נתקללו שכיניה דכתיב {ישעיה יד-כג} ושמתיה למורש קיפוד ואגמי מים נתקללה שומרון נתברכו שכיניה דכתיב {מיכה א-ו} ושמתי שומרון לעי השדה

 רש"י  אוצר רחב מלמטה וקצר מלמעלה. שאם היה רחב מלמעלה כשהוא ממלאו מכביד משאוי הפירות על הכתלים ומטה אותם: רחבה מלמטה. חלל בית הרחם שלה: שושבינות. שנשתדל בחיתונו לשמחו ולהתעסק בצרכי סעודת חופה: סגי. מהלך: ואפילו היא אשתו. שהוא גנאי לו: נזדמנה לו על הגשר. והיא מהלכת לפניו: יסלקנה לצדדין. ויעבור לפניה: בנהר. דמדליא למנא ומסתכל בבשרה ובאשת איש קאמר: המרצה. מונה: יד ליד. המרצה מיד ליד אפי' הוא כמו משה שקבל תורה מיד הקב''ה לידו: עם הארץ היה. דלא גמר דרך ארץ דמתני' דקתני לעיל לא יהלך אדם אפילו אחרי אשתו: אלקנה. נביא היה כדתניא בסדר עולם ויבא איש האלהים אל עלי זה אלקנה י' נביאים נקראו איש האלהים והוא א' מהם וליכא למימר עם הארץ היה: ולמאי דקאמר רב נחמן. דהאי אחרי אחרי ממש קאמר: בי רב. מקרא [שקורין] תינוקות של בית רבן: ולא אחרי אשה. אשת איש: ולא אחרי עבודת גלולים. שמא ימשך אחריה וכתיב הרחק מעליה דרכך ואמרי' (ע''ז דף יז.) זו האפיקורסות: ולא אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין. שנראה ככופר שעומד מאחריה ואינו נכנס: בנדוי. שישב מאה ושלשים שנה נזוף מפני שגער בו הקב''ה דכתיב המן העץ וגו' וקללו: זרזי תאנה. חגורות ומתרגמינן זרזין (בראשית ג): שכבת זרע דחזיא לאונסיה. נעשה שידין ורוחין ולילין מיני מזיקין: אומרים מקצת שבחו כו'. כלומר דרך ארץ הוא שאע''פ שאדם משבח את חברו שלא בפניו הרבה אין מרבה בשבחו לפניו מפני שנראה כמחניף: בפניו. כתיב צדיק: שלא בפניו. כתיב צדיק תמים: טרף בפיה. מאמר פיה ביקשה שיהא זית טרף שלה והיינו מזון: בשר ודם. נח: ולא אמר איה אלוה עושי. לא הוצרך להתאונן ולומר איה עושי והריני חרב מי שנותן זמירות של תורה בלילה ולהכי נקט לילה שהקול נשמע מרחוק: מיום שחרב בית המקדש. ופסקו הכהנים מלברך בשם המפורש כדאמר באין דורשין שהיו מברכין בשם המפורש: דיו לעולם שישתמש בשם ב' אותיות. בין לשבח לפניו בין לברך איש את חבירו דכתיב כל הנשמה תהלל יה כלומר זה השם שכל הנשמה כולה ראוי להשתמש בו מכלל דשם בן ארבע אותיות ושם המפורש לא לכל הנשמה ניתן אלא לכהנים בלבד: דכתיב (דברים י) ולברך בשמו וכתי' (במדבר ו) ושמו את שמי המיוחד לי: נתקללו שכיניה. מקללתה: נתברכו שכיניה. מקללתה: למורש קיפוד. ושם הולכות החיות רעות ומזיקות מקומות הסמוכות לה דאוי לרשע ואוי לשכינו [סוכה נו:]: (רש"י)

 תוספות  יד ליד לא ינקה רע. לאו היינו קרא דדריש בסוטה (דף ד:) לענין גסות הרוח דהתם דריש מקרא דתועבת ה' כל גבה לב יד ליד וגו' וקרא דהכא היינו יד ליד לא ינקה רע וזרע צדיקים נמלט: מתקיף לה רב נחמן בר יצחק. מכאן משמע דרב נחמן בר יצחק לאו היינו רב נחמן סתמא: ולא אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין. בתוספתא דמגילה [פרק ג] תניא אין פותחין בתי כנסיות אלא למזרח שכן מצינו במשכן שנא' [במדבר ג] והחונים לפני המשכן קדמה וגו' מזרחה וגו' ונראה דקסבר האי תנא דשכינה במערב והיו משתחוים למערב או היתה א''י ובהמ''ק במערבם דכתיב [דה''ב ו] (ויתפללו) [והתפללו] דרך ארצם וכתיב [דניאל ו] וכוין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם והשתא לכאורה נראה דאחורי בית הכנסת היינו לצד הארון ומיהו אין נראה (דבסוף פרק) קמא דברכות (דף ו:) אמרינן ההוא גברא דהוה מצלי אחורי בי כנישתא א''ל אליהו כדו בר קיימת קמי מרך פירוש כשתי רשויות וקאמר לא שנו אלא דלא קא מהדר אפיה לבי כנישתא אבל מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה ואם היה עומד לצד הארון כ''ש דאי מהדר אפי' לבי כנישתא דמחזי כשני רשויו' שהצבור משתחוי' למזרח והוא משתחוה למערב ועוד דאמר התם בפר' הרואה (דף סא.) אסור לו לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין ולא אמרן אלא דליכא פיתחא אחרינא אבל איכא פיתחא אחרינא לית לן בה א''כ משמע לפי שעובר לפני הפתח ואינו נכנס ונראה דאחורי בית הכנסת היינו לצד פתח ביהכ''נ וקורא אחורי לפי שהוא אחורי העם: מרורין כזית. היינו אילן של זית והוא מר ואילן נמי מקרי זית דכתיב [שמות טו] ויורהו ה' עץ ודרשינן זה זית שאין לך מר באילנות כמו זית: כל הנשמה. פר''ח קרי ביה הנשמה בדגש: נתברכו שכיניה. והא דאמר [בת''כ פ' בחוקותי] ושממו עליה אויביכם שזו היא מדה טובה שאינה טוענת פירות בשעה שאין שרויין בה כאן היו בני יהודה שכיניה אי נמי שאינה מוציאה כל כך כמו כשהם עליה: (תוספות)

 רשב"א  הא דכתיב בספרים: אלא מעתה גבי אלקנה דכתיב (שופטים יג, יא) ויקם וילך אלקנה אחרי אשתו. לא גרסינן ליה דלאו קרא הוא. אלא הכי גרסינן אלא מעתה הא דכתיב באלישע (מלכים-ב ד, ל) ויקם וילך אחריה. (רשב"א)


דף יט - א

למטעי כרם וא''ר ירמיה בן אלעזר בא וראה שלא כמדת הקב''ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם מתחייב אדם הריגה למלכות מטילין לו חכה לתוך פיו כדי שלא יקלל את המלך מדת הקב''ה אדם מתחייב הריגה למקום שותק שנאמר {תהילים סה-ב} לך דומיה תהלה ולא עוד אלא שמשבח שנאמר תהלה ולא עוד אלא שדומה לו כאילו מקריב קרבן שנאמר {תהילים סה-ב} ולך ישולם נדר היינו דא''ר יהושע בן לוי מאי דכתיב {תהילים פד-ז} עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה עוברי אלו בני אדם שעוברין על רצונו של הקב''ה עמק שמעמיקין להם גיהנם הבכא שבוכין ומורידין דמעות כמעיין של שיתין גם ברכות יעטה מורה שמצדיקין עליהם את הדין ואומרים לפניו רבונו של עולם יפה דנת יפה זכית יפה חייבת ויפה תקנת גיהנם לרשעים גן עדן לצדיקים איני והאמר רבי שמעון בן לקיש רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה שנאמר {ישעיה סו-כד} ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו' שפשעו לא נאמר אלא הפושעים שפושעים והולכין לעולם ל''ק הא בפושעי ישראל הא בפושעי עובדי כוכבים הכי נמי מסתברא דא''כ קשיא דר''ל אדריש לקיש דאמר ריש לקיש פושעי ישראל אין אור גיהנם שולטת בהן ק''ו ממזבח הזהב מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב עמד כמה שנים ולא שלטה בו האור פושעי ישראל שמליאין מצות כרמון שנאמר {שיר השירים ו-ז} כפלח הרמון רקתך ואמר ר''ש בן לקיש אל תיקרי רקתך אלא ריקתיך שאפי' ריקנין שבך מליאין מצות כרמון עאכ''ו אלא הא דכתיב עוברי בעמק הבכא ההוא דמחייבי ההיא שעתא בגיהנם ואתי אברהם אבינו ומסיק להו ומקבל להו בר מישראל שבא על בת עובד כוכבים דמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה מתקיף לה רב כהנא השתא דאמרת הפושעים דפשעי ואזלי אלא מעתה דכתיב המוציא והמעלה דמסיק ודמפיק הוא אלא דאסיק ואפיק הכי נמי דפשעי הוא ואמר רבי ירמיה (בר) אלעזר שלשה פתחים יש לגיהנם אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלים במדבר דכתיב {במדבר טז-לג} וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה בים דכתיב {יונה ב-ג} מבטן שאול שועתי שמעת קולי בירושלים דכתיב {ישעיה לא-ט} נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים ותנא דבי רבי ישמעאל אשר אור לו בציון זו גיהנם ותנור לו בירושלים זו פתחה של גיהנם ותו ליכא והאמר ר' מריון אמר ר' יהושע בן לוי ואמרי לה תנא רבה בר מריון בדבי רבי יוחנן בן זכאי שתי תמרות יש בגי בן הנום ועולה עשן מביניהן וזו היא ששנינו ציני הר הברזל כשירות וזו היא פתחה של גיהנם דילמא היינו דירושלים א''ר יהושע בן לוי ז' שמות יש לגיהנם ואלו הן שאול ואבדון ובאר שחת ובור שאון וטיט היון וצלמות וארץ התחתית שאול דכתיב {יונה ב-ג} מבטן שאול שועתי שמעת קולי אבדון דכתיב {תהילים פח-יב} היסופר בקבר חסדך אמונתך באבדון באר שחת דכתיב {תהילים טז-י} כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת ובור שאון וטיט היון דכתיב {תהילים מ-ג} ויעלני מבור שאון מטיט היון וצלמות דכתיב {תהילים קז-י} יושבי חשך וצלמות וארץ התחתית גמרא הוא ותו ליכא והאיכא גיהנם גיא שעמוקה (בגיהנם) שהכל יורד לה על עסקי (הנם) והאיכא תפתה דכתיב {ישעיה ל-לג} כי ערוך מאתמול תפתה ההוא שכל המתפתה ביצרו יפול שם גן עדן אמר ריש לקיש אם בארץ ישראל הוא בית שאן פתחו ואם בערביא בית גרם פתחו ואם בין הנהרות הוא דומסקנין פתחו בבבל אביי משתבח בפירי דמעבר ימינא רבא משתבח בפירי דהרפניא: וביניהן כמלוא שתי וכו': פשיטא כיון דתנא ליה דקשורות הוו אנן ידעינן דלא הוו מותרות מהו דתימא קשורות כעין קשורות אבל ממש לא קמ''ל ולא מותרות: אחת נכנסת ואחת יוצאת: תנא רבקה נכנסת ורבקה יוצאת ת''ר כמה ראשה ורובה של פרה שתי אמות וכמה עוביה של פרה אמה ושני שלישי אמה

 רש"י  למטעי כרם. ויהנו שכיניה ושבח הוא לה שנזכרת לטובה: חכה. עץ שפותח פיו שלא יכול לדבר: לך דומיה. הכל שותקין כנגדך: שדומה עליו כו' נוחין לו יסורין שמקבלן מאהבה: ולך ישולם נדר. אותה דומיה שהוא דומה ביסורין דומה לו כשילום נדר: מעין ישיתוהו. כמעין של שיתין נקב שבבנין המזבח שניסוך היין של ספלים יורד לתוכו כל השנה כדאמרי' בלולב וערבה (סוכה מט.): הפושעי' בי. עדיין ואפי' בשעת תולעתם ואשם: דא''כ. דהא דר''ל בפושעי ישראל מוקי לה להאי קרא דכתיב ואשם לא תכבה קשיא דידיה אדידיה: ולא מבשקר. איננו מכירו שהוא יהודי דמשכה ערלתו ודומה לו כמי שאינו נימול: המוציא והמעלה. המוציא אתכם מארץ מצרים (ויקרא כב) וכן המעלה אתכם מארץ מצרים (שם יא): דפשעי. בחייהם: מבטן. שאול. יונה בן אמתי קאמר ליה: בדבי רבן יוחנן בן זכאי. ברייתא שנסדרה בבית מדרשו כעין תוספתא שסידר ר' חייא ור' אושעיא: ציני. דקלים: כשרין. ללולב: טיט היון. הוא רפש לטבוע בו ובלע''ז פנ''ק {בוץ} וסתם טיט היינו שראוי לבנין: שחת ובאר שחת. חדא מילתא היא: על עסקי הנם. עריות: תפתה. גיהנם דכתיב בההוא קרא מדורתה אש ועצים הרבה: בית שאן פיתחו. שפירותיו מתוקין מכל ארץ ישראל: משתבח בפירות דעבר ימינא. משתבח בפירות של עבר הנהר פרת בדרומו: רבקה נכנסת ורבקה יוצאת. ולא פרה נכנסת ופרה יוצאת דא''כ לא הוו להו קשורות: כמה ראשה ורובה של פרה. שנתנו חכמים שיעור להרחקת פסין מן הבור שיהו רחוקין כדי ראשה ורובה כדתנן במתני': (רש"י)

 תוספות  [פושעי ישראל אין אור שולטת בהן ק''ו ממזבח הזהב. תימה דבמס' חגיגה .. (דף כז.) עביד ק''ו מסלמנדרא דתלמידי חכמים אין אור שולטת בהן מק''ו וי''ל דפושעי ישראל פניהם משחירי' ואלו תלמידי חכמי' כלל וכלל לא]: בר מבא וכו'. לא שייך למחשביה בהזהב (ב''מ דף נח:) גבי שלשה יורדין לגיהנם ואינן עולין דזה עולה כשקיבל דינו והא דלא חשיב התם פושעי ישראל בגופן והצדוקין כו' דאין עולין לפי ששנויים בברייתא ואע''ג דמלבין פני חבירו חשיב ליה ותני ליה במס' אבות מ''מ אשמעינן דמכנה שם הוי מלבין אע''ג דדש ביה בשמיה: דילמא היינו דירושלים. כדכתיב (יהושע טו) גיא בן הנם וגו' ירושלים ולא גרסינן היינו דמדבר: באר שחת כדכתיב כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת. [והיינו באר שחת] ומהאי קרא הוה מצי לאתויי דשמו שאול והא דלא מייתי קרא ואתה אלהים תורידם לבאר שחת דהאי קרא בקבר כתיב כדמוכח סיפא דקרא אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם: וצלמות דכתיב יושבי חשך וצלמות. האי קרא בתהלים כתיב גבי ארבעה צריכין להודות ונראה כספרים דגרסי בטרם אלך ולא אשוב אל ארץ חשך וצלמות (איוב י'): [חיתית גרס דתחתית כתיב ביחזקאל (ל''א) כשהראה הקב''ה שכל הגוים יורדים לגיהנם כתיב שם אל ארץ תחתית]: והאיכא תפתה. תימה דלא חשיב עלוקה ור''ת מפרש דעלוקה שם חכם כמו לאיתיאל והא דמוקי ליה במסכת עבודה זרה (דף יז.) בגיהנם היינו משום דכתיב בתריה שאול ועוצר רחם ומיהו קשה דבפסיקתא לא חשיב להם בשמות שלמה וגם בג' דברי' וד' דברים הכתובים באותו ספר לא חשיב עלוקה ואע''ג דלא חשיב נמי יקא היינו משום דשמא הוי בכלל אגור והפייט נמי יסדו בשם גיהנם בזולת אין צור חלף יקדו בהבהבי עלק: אם בין הנהרות הוא. משמע דבין הנהרו' לאו היינו בבל ודלא כפ''ה שפי' בי' יוחסין (קדושין דף עב.) גבי בין הנהרות הרי הוא כגולה ליוחסין ובפירקין (דף כב:) נמי אמרי' בבל נמי מקיף לה פרת מחד גיסא ודגלת מחד גיסא: (תוספות)


דף יט - ב

שהן כעשר דברי ר''מ ר' יהודה אומר כשלש עשרה אמה וכארבע עשרה אמה כעשר הא עשר הויין משום דבעי למיתנא סיפא כשלש עשרה כשלש עשרה טפי הויין משום דבעי למתני כארבע עשרה וכארבע עשרה הא לא הויא אמר רב פפא יתירות על שלש עשרה ואינן מגיעות לארבע עשרה א''ר פפא בבור שמונה דכ''ע לא פליגי דלא בעינן פשוטין בבור שתים עשרה דכ''ע לא פליגי דבעינן פשוטין כי פליגי משמונה עד שתים עשרה לר' מאיר בעינן פשוטין לר' יהודה לא בעינן פשוטין ורב פפא מאי קמ''ל תנינא רב פפא ברייתא לא שמיע ליה וקמ''ל כברייתא: ארי''ך יות''ר בת''ל חיצ''ת חצ''ר שיבש''ה סימן: בעא מיניה אביי מרבה האריך בדיומדין כשיעור פשוטין לר''מ מהו א''ל תניתוה ובלבד שירבה בפסין מאי לאו דמאריך בדיומדין לא דמפיש ועביד פשוטין א''ה האי ובלבד שירבה בפסין עד שירבה פסין מיבעי ליה תני עד שירבה פסין א''ד א''ל תניתוה ובלבד שירבה בפסין מאי לאו דמפיש ועביד פשוטין לא דמאריך בדיומדין הכי נמי מסתברא מדקתני ובלבד שירבה בפסין ש''מ בעא מיניה אביי מרבה יותר משלש עשרה אמה ושליש לר' יהודה מהו פשוטין עביד או בדיומדין מאריך א''ל תניתוה כמה הן מקורבין כדי ראשה ורובה של פרה וכמה מרוחקין אפי' כור ואפי' כוריים ר' יהודה אומר בית סאתים מותר יותר מבית סאתים אסור אמרו לו לר' יהודה אי אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה וחצר אפילו בת חמשת כורים ואפי' בת עשרה כורים שמותר אמר להן זו מחיצה ואלו פסין ואם איתא זו מחיצה וזו (היא) מחיצה מיבעי ליה הכי קאמר זו תורת מחיצה עליה ופרצותיה בעשר ואלו תורת פסין עליהן ופרצותיהן בשלש עשרה אמה ושליש בעא מיניה אביי מרבה תל המתלקט עשרה מתוך ארבע נידון משום דיומד או אינו נידון משום דיומד א''ל תניתוה ר' שמעון בן אלעזר אומר היתה שם אבן מרובעת רואין כל שאילו תחלק ויש בה אמה לכאן ואמה לכאן נידון משום דיומד ואם לאו אינו נידון משום דיומד רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר היתה שם אבן עגולה רואין כל שאילו תחקק ותחלק ויש בה אמה לכאן ואמה לכאן נידון משום דיומד ואם לאו אינו נידון משום דיומד במאי קא מיפלגי מר סבר חד רואין אמרינן תרי רואין לא אמרינן ומר סבר אפי' תרי רואין נמי אמרינן בעא מיניה אביי מרבה חיצת הקנים קנה קנה פחות משלשה נידון משום דיומד או לאו אמר ליה תניתוה היה שם אילן או גדר או חיצת הקנים נידון משום דיומד מאי לאו קנה קנה פחות משלשה לא גודריתא דקני אי הכי היינו אילן ואלא מאי קנה קנה פחות משלשה היינו גדר אלא מאי אית לך למימר תרי גווני גדר הכא נמי תרי גווני אילן איכא דאמרי גודריתא דקני קא מיבעיא ליה גודריתא דקני מאי א''ל תניתוה היה שם גדר או אילן או חיצת הקנים נידון משום דיומד מאי לאו גודריתא דקני לא קנה קנה פחות משלשה אי הכי היינו גדר ואלא מאי גודריתא דקני היינו אילן אלא מאי אית לך למימר

 רש"י  שהן כעשר. אמות ששה בקר ולקמן פריך מאי כעשר הא עשר מכוונות הן: כי''ג וי''ד. שמונה בקר יצאו מכלל שלש עשרה ולכלל י''ד לא באו די''ג אמה ושליש הן: בבור רחב שמונה. אפי' לר''מ לא בעינן פשוטין דכי מרחיק כדי ראשה ורובה דהיינו שתי אמות לכל רוח נמצא החלל שבין ב' המחיצות שתים עשרה אמה והפסין רחבן אמה לכל רוח זה כנגד זה נמצא בין פס לפס שיעור פתח עשר אמות ור' מאיר בהכי שרי: בבור שתים עשרה. דכי מרחיק שתי אמות מכאן וכנגדם מכאן יש חלל המחיצה י''ו אמה ומהן שתי אמות עומד הרי בין זה לזה י''ד פרוץ וכולי האי לא שרי רבי יהודה ובעינן פשוטין לכל צד דמכל צד וצד איכא י''ד אמות ולקמן מפרש היכא משוי להו: תנינא. לדרב פפא במתני' . דקתני לר' מאיר ששה בקר ולרבי יהודה שמונה בקר וממילא שמעינן דר''מ שרי בהבדלת עשר ור' יהודה שרי בהבדלת שלש עשרה אמה ושליש וכי קבעי ר' מאיר פשוטין ביותר מעשר קאמר: רב פפא הך ברייתא. דתנא שיעורא דעובי הפרות לא שמיע ליה ובמתני' לא פריש להו ואתא רב פפא לפרושי לך מתניתין דשיעורא דר' מאיר עשר אמות ודר' יהודה שלש עשרה אמה ושליש והסכים רב פפא מדעתו למה ששנינו בברייתא דראשה ורובה שתי אמו' ועוביה אמה ושני שלישי אמה: האריך בדיומדיין. יותר מאמה לכל צד עד שהעמיד ריוח שבינתים על עשר אמות: מהו. דווקא פשוטין קאמר דכיון דהרחיקן יותר משיעור חכמים בעינן היכר ביני ביני ולא סגי בהארכת דיומדין אלא מרחיק פורתא מן הפס ונותן שם פשוט וכן לאידך גיסא משום דליהוי היכירא או דילמא כיון דסוף סוף עשר ריוח הוא דאיכא לא מיתסר: לר' יהודה. דלא אדכר פשוטין הי עדיפא ליה פשוטין עדיפי ליה ומרוחקין מן הדיומדין י''ג אמה למיהוי היכירא ביני ביני ולא סגי בהארכת דיומדין או הארכת דיומדין עדיפא דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ולבטלה: כמה הן מקורבין. לבור: אפילו כור. ובלבד שירבה בפסין: יותר מבית סאתים אסור. שזה שיעור היקף שלא כתיקנו: דיר. מוקף לדירה שהרועה דר שם בלילה: זו מחיצה. שלימה היא:. ואלו פסין הן. ובין כל אחד ואחד שלש עשרה אמות ואין עומד אלא פס אמה בין כל שלש עשרה ושלש עשרה אלמא לרבי יהודה פשוטין עביד דאי בדיומדין מאריך הא מחיצה היא: ופירצתה. אוסרת ביותר מעשר: ואלו תורת פסין עליהן. ויש י''ג אמה בין הארכה להארכה הלכך ביותר מבית סאתים לא מיתכשר: תל המתלקט י'. טפחים: מתוך ד'. אמות תל משופע אבל מדרונו זקוף קודם שימשך ד' אמות עלה ונתלקט גובהו לי' טפחים וקי''ל בהזורק במס' שבת (דף ק.) דלענין שבת הוי רשות היחיד הכא מאי אי קאי במקום א' מן הדיומדין מי הוי כדיומד או לא ולהכי נקט מתוך ד' שאם היה מדרונו משופע יפה ואינו מתלקט לגובה עשרה עד שימשך יותר מד' אמות ואפי' עלה גובהו לשפוע לעשר אמות ארעא סמיכתא היא: מרובעת. אמה על אמה ואינה מחוסרת אלא חליקה שינטל עובי שבינתים ותיעשה כמרזב דופן לכאן ודופן לכאן: עגולה. מחוסרת חקיקה לחקוק וליטול בליטת עיגול ולהשוות אמצעה לפיאותיה ותהא מרובעת ועדיין היא מחוסרת חליקה: אמרי' נמי תרי רואין. לר' ישמעאל ותל נמי כאבן עגולה דמי לתנא קמא לא אמרינן תרי רואין: חיצת קנים. שעשאה לכאן ולכאן כעין דיומד: גודריתא דקני. קנים מחוברים הרבה בעץ א' סמוך לארץ ומלמעלה הן מתפרשין: תרי גווני אילן. אשמעי' אילן שלם דאיכא למימר יחלק ויחקק ואשמעי' האי אע''ג דליכא למימר הכי שרי הואיל ותחתיו אחד הוא כדיומד אבל קנה פחות מג' לא: מאי לאו גודריתא דקני. וש''מ דאע''ג דאין עוביו ד' בגובה עשרה אמרינן רואין: לא קנה קנה פחות מג'. דעשוי כדיומד ממש ובלא רואין איכא תיקון מעליא: (רש"י)

 תוספות  שהן כעשר אמות. לא שייך למיפרך מניינא אתא לאשמעינן כדפריך בפ''ק דקדושין (דף יז.) כיון דלא השמיענו מנין פרות: בבור שתים עשרה כ''ע לא פליגי. הוה מצי למנקט בבור אחת עשרה ושליש ומשהו ולא דק: רב פפא ברייתא לא שמיע ליה. והא דמשני לעיל אברייתא יתירות על שלש עשרה היינו בתר דשמעה: ואם איתא זו היא מחיצה וזו היא מחיצה מיבעי ליה. קשה דהכא פשיטא ליה דהארכת דיומדין עדיפי מפשוטין ולעיל אליבא דר''מ משמע ליה איפכא וי''ל דלעיל בעי היכי דכי נמי נאריך בדיומדין יהיה פרוץ מרובה דאז פשוטין עדיפי דאיכא היכר טפי אבל הכא איירי ברחב הרבה שאם נאריך הדיומדין יהיה עומד מרובה כדקתני אי אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה שאפילו בית י' כורין או יותר מותר לכך פריך שפיר זו מחיצה וזו מחיצה מבעי ליה: (תוספות)

 רשב"א  שהן כעשר אמות דברי ר' מאיר. והא דקתני בדר' מאיר כעשר ולא קתני עשר, איכא למימר משום דבעי למיתני בדר' יהודה כשלש עשרה כארבע עשרה, תנא נמי בדר' מאיר כעשר. ויש ספרים דמקשו בהדיא כעשר אמות עשר הויין, משום דקא בעי למיתני סיפא כשלש עשרה כארבע עשרה תני נמי כעשר. רב פפא ברייתא לא שמיע ליה. ואף על גב דמפרש לה רב פפא לעיל כדאמרינן אמר רב פפא יתירות על שלש עשרה ואין מגיעות לארבע עשרה. איכא למימר דלבתר דשמעה הוה. אי נמי לאו רב פפא גופיה הוא דמפרש לה אלא אנן הוא דמיפרשא לן מדברי רב פפא, וכיון דמדידיה מיפרשא לן תלינן בדרב פפא כן תירץ הראב"ד ז"ל. בעא מיניה אביי מרבה האריך בדיומדין כשיעור פשוטין מהו. כלומר: כיון דשמעינן ליה לר' מאיר דתנא בהדיא שמונה נראין כשנים עשר ארבעה דיומדין וארבעה פשוטין, דלמא פשוטין דוקא קאמר ומשום דכי מפיש ועבד פשוטין הוי חומרא דקא ממעט באוירא דאפילו עשר לא הוי, אבל כי מאריך בדיומדין לעולם אשתאר ביה אוירא עשר, וכל היכא דאפשר למעוטי באוירא טפי עדיף. ואע"ג דזימנין דהוו פשוטין לקולא והארכת דיומדין לחומרא, בבור שמונה עשר דאיכא רווחא בין דיומד לדיומד עשרים ושנים, דכי ממעט אוירא ומעמידו בעשר מאריך בחד מן הדיומדין עשר הוה ליה דיומד אחד עשר, והויא מחיצה גמורה מרובה על הפרוץ והויא עומד ואפילו לרב הונא בריה דרב יהושע (לעיל טו, ב), ואי נמי בבור שבעה עשר לרב פפא דאמר פרוץ כעומד והויא עומד ועל הדרך שאמרנו. מכל מקום אפשר דר' מאיר חייש טפי לבור משמונה ועד שבעה עשר דשכיח טפי. וכיון דתוך השיעור הוו פשוטין להחמיר הכין עדיף, אע"ג דמשיעור זה ואילך הויא הארכת דיומדין לחומרא ועדיף טפי דהויא מחיצה גמורה. או דילמא בדיומדין מאריך, כלומר: אילו רצה להאריך בדיומדין מאריך, וכל שכן דעדיף משום דזימנין דהויא מחיצה גמורה כדאמרן. ופשוטין דקאמר ר' מאיר לאו דוקא אלא להקל קאמר, כלומר: אילו רצה למעט באוירא על ידי פשוטין עביד ולא מטרחינן ליה להאריך בדיומדין. אמר ליה תנינא ובלבד שירבה בפסין מאי לאו דמאריך בדיומדין. ומתניתין ר' מאיר היא דסתם מתניתין ר' מאיר היא. ועוד דקתני מותר להרחיק כל שהוא ועלה קאמר ובלבד שירבה בפסין וההיא ר' מאיר היא, דאילו לר' יהודה אינו מאריך אלא בית סאתים וכדפליג לה בהדיא. ואסיקנא: דמאריך בדיומדין ללישנא בתרא, ואיהו עדיף מלישנא קמא ומדקתני שירבה בפסין ולא תני שירבה פסין ולא נצטרך לשבושי לישנא דמתני' (ולא תני) [וליתני] שירבה פסין. והלכך אילו רצה להרבות בפשוטין לר' מאיר עושה ואילו רצה להאריך בדיומדין כל שכן דעדיף טפי וכדאמרן. ומשום הכי הדר ובעא מיניה אביי מרבה לר' יהודה דלא שמענו לו שהזכיר פשוטין, בדיומדין דוקא מאריך או דלמא אפילו בפשוטין סגי ליה כר' מאיר. ואתי למפשטה מדקתני בברייתא זו מחיצה ואלו פסין, דאלמא לא פליג בהא אדר' מאיר ולדידיה נמי אי בעי פשוטין עביד, דאי אמרת בדיומדין דוקא מאריך אף זו מחיצה היא ביתר מבית סאתים דאיירי ביה, ואפילו בבור עשרים וארבעה דבבור עשרים וארבעה הוי בין דיומד לדיומד עשרים וששה ריוח, והלכך כי מוקמת לאויר על שלש עשרה אמה ושליש נמצאת מוסיף באחד מן הדיומדין על השאר דהיינו י"ב אמה ושני שלישים, הוי ליה דיומד שלש עשרה אמה ושני שלישים והוה ליה עומד מרובה על הפרוץ אפילו לרב הונא בריה דרב יהושע. אלא ודאי מדלא קתני זו מחיצה וזו מחיצה וקתני זו מחיצה ואלו פסין, שמעת מינה דאפילו רצה לעשות פסין עושה ולא פליג בהא אדר' מאיר. כנ"ל. הכי קאמר זו תורת מחיצה עליה ופרצתה בעשר ואלו תורת פסין עליהן ופרצתן בשלש עשרה אמה ושליש. ואיכא למידק היכי קאמר ר' יהודה זו תורת מחיצה עליה ופרצתה בעשר, והא קתני בפרק קמא (י, א) הרחב מעשר ימעט ור' יהודה אומר אינו צריך למעט. מסתברא דר' יהודה לא קאמר אלא במקום שיש שתי מחיצות גמורות כמבוי המפולש או שני בתים בשני צידי רשות הרבים, דכיון דאיכא שתי מחיצות הוה ליה לר' יהודה רשות היחיד גמורה, והלכך מכאן ומכאן דאינו צריך אלא לחי וקורה מדרבנן אפילו ביתר מעשר נמי, ואפילו עד שלש עשרה אמה ושליש סגי ליה בלחי וקורה דומיא דפסי ביראות. אבל הכא דאיכא לשתי המחיצות פרצות, ואתה צריך להתיר מצד עומד מרובה על הפרוץ שאין אנו מתירין אלא פרצה כעין פתח, לעולם אין מתירין בהן פרצה יתירה על עשר, דכל שהיא יתירה על עשר נפקא לה לכולי עלמא מתורת פתח ואין עומד מרובה מתיר כנגד הפרצה. ותדע לך דאפילו ר' יהודה מודה בדבר זה, מדתנן בפרק קמא (טו, ב) שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה מטלטלין בתוכה ובלבד שלא יהו פרצות [יתירות] על הבנין, כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח יתר מכן אסור, והא מתני' משמע דדברי הכל [היא], מדלא פליג בה ר' יהודה. ומשמע נמי לכאורה דר' יהודה תני לה מדקתני בסיפא בשיירא דברי ר' יהודה, אלמא כולה מתני' עד הכא ר' יהודה תני לה. ובמתני' דחלון (להלן עו, ב) נמי לא פליג בה ר' יהודה, וקתני נפרץ הכותל עד עשר אמות מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד מפני שהיא כפתח, יתר מכן מערבין אחד ואין מערבין שנים. דאלמא לכ"ע פרצה יתירה על עשר אינה נידונית משום פתח ואין עומד מרובה מבטלה. ומתני' דשלש מדות במחיצה נמי ראייתי, לעיל בפרק קמא (טז, א) דקתני ובלבד שלא תהא פרצה יתירה על עשר. משמע דכולי עלמא היא דלא מפקינן כל הני מדר' יהודה, אלא מסתברא כדאמרן. ולענין בעיין, כיון דפשיט ליה רבה לאביי דעביד אפילו פשוטין מדקתני זו מחיצה ואלו פסין, מסתברא דהכין הלכתא. דאע"ג דפריק אביי דאלו תורת פסין עליהן קאמר דחייה בעלמא היא וקיי"ל כרבה. ועוד דלרבה קיימי בהא ר' מאיר ור' יהודה בחדא שיטתא ולאביי פליגי אפילו בהא, וכיון שכן כל היכא דאפשר למימר דלא פליגי טפי עדיף. ובירושלמי (כאן ה"ב) גרסינן בהדיא, על דעתיה דר' מאיר דיומדין ופשוטין על דעתיה דר' יהודה דיומדין אבל פשוטין לא. ואם תאמר כי עביד פשוטין מאי אהני, לימא אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. נראה לי דמקולי פסי ביראות שנו כאן, וכי היכי דשרו בהו פרוץ מרובה על העומד והעמידוהו אדאורייתא לגבי הא נמי הלכו בדאורייתא. ואויר דמבטל לאו דאורייתא, דהא לענין כלאים תניא (לעיל טז, א) כל שהיא ארבעה ומארבעה ועד עשר צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו שלא יהא פרוץ כעומד ואם היה פרוץ כעומד כנגד העומד מותר, ומפרש רב פפא פרוץ כעומד בנכנס ויוצא, ומי לא עסקינן אפילו בשהפס באמצע שיש ריוח מכאן ומכאן, אלמא אף על פי דאויר דמהאי גיסא ודהאי גיסא רבה על העומד לא מבטל ליה לעומד לענין כלאים. הלכך לענין שבת דמבטל ליה לחומרא הוא שהלכו לענין שבת החמורה ומדבריהם, והלכך לגבי פסי ביראות העמידו אותו על דין תורה והתירו. וי"ל דדוקא פשוטין רחבין ארבעה שהן חשובין כענין שאמרו לגבי כלאים, ואי נמי אפילו רחבין שלשה כדעת רבא (לעיל טז, ב) דאוקי מתני' דשלש מדות רישא וסיפא כרשב"ג, ולומר דלרבנן כל שלשה חשובין למישרא כנגדן, כיון שהן חשובין דנפקי מתורת לבוד כדאיתא לעיל גבי ההיא דשלש מדות במחיצה, אבל פחות מכן אפילו לגבי פסי ביראות לא חשיבי ואוירא דהכא ודהכא מבטל להו. ומיהו אין נראה כן מתוך משנתינו, דכיון שנתנה משנתינו שיעור לדיומדין ולא נתנה שיעור לפשוטין, משמע דפשוטין כל שהן בין רחבין בין שאינן רחבין, וזה נראה עיקר. וכן אמרו בירושלמי פסין אין להם שיעור, ומשמע אין להם שיעור כלל אלא אפילו כל שהוא. מר סבר חד רואין אמרינן תרי רואין לא אמרינן ומר סבר תרי רואין נמי אמרינן. פירש רש"י ז"ל: ותל כאבן עגולה. והראב"ד ז"ל פירש: שהיא כאבן מרובעת. ונראין דבריו, דלפי דברי רש"י ז"ל לא הוה ליה למימר תניתוה דמשמע לדברי הכל היא אלא הוה ליה למימר פלוגתא דר' שמעון בן אלעזר ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא. ירושלמי (ה"א): היתה אבן אחת גדולה רואין שאם תחלק ויש בה ששה לכאן וששה לכאן נדונית משום דיומד, אית תניי תני שאם תיחקק הוי בעיין מימר מאן דמר שאם תיחקק מודד מבפנים מאן דמר שאם תחלק מודד מבחוץ, אמר ר' יוסי ולא עוד בקליפת השום החיצונה אתה עתיד להעמידה, הוי לא שנייה בין כמאן דמר שאם תחלק בין כמאן דמר שאם תיחקק מודד מבפנים, מאן דמר שאם תיחקק בעגולה ומאן דמר שאם תחלק במרובעת, תדע לך שהוא דכן תניה מתיב לחבריא אין בין דברי לדבריך אלא שאתה אומר בעגולה ואני אומר במרובעת ע"כ. (רשב"א)


דף כ - א

תרי גווני אילן הכא נמי תרי גווני גדר בעא מיניה אביי מרבה חצר שראשה נכנס לבין הפסין מהו לטלטל מתוכה לבין הפסין ומבין הפסין לתוכה א''ל מותר שתים מאי אמר ליה אסור אמר רב הונא שתים אסורין ואפילו עירבו גזירה שמא יאמרו עירוב מועיל לבין הפסין רבא אמר עירבו מותר א''ל אביי לרבא תניא דמסייע לך חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסין מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין ומבין הפסין לתוכה אבל שתים אסור בד''א שלא עירבו אבל עירבו מותרין לימא תיהוי תיובתא דרב הונא אמר לך רב הונא התם דהדרן וערבן בעא מיניה אביי מרבה יבשו מים בשבת מהו א''ל כלום נעשית מחיצה אלא בשביל מים מים אין כאן מחיצה אין כאן בעי רבין יבשו מים בשבת ובאו בשבת מהו א''ל אביי יבשו בשבת לא תיבעי לך דבעי מיניה דמר ופשיט לי דאסיר באו נמי לא תיבעי לך דהוה ליה מחיצה העשויה בשבת ותניא כל מחיצה העשויה בשבת בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון שמה מחיצה ולאו אתמר עלה אמר ר''נ לא שנו אלא לזרוק אבל לטלטל לא כי איתמר דר''נ אמזיד איתמר אמר ר''א הזורק לבין פסי הביראות חייב (א''ל) פשיטא אי לאו מחיצה היא היכי משתרי ליה למלאות לא צריכא דעבד כעין פסי ביראות ברה''ר וזרק לתוכה חייב הא נמי פשיטא אי לאו דבעלמא מחיצה היא גבי בור היכי משתרי ליה לטלטלי לא צריכא אע''ג דקא בקעי בה רבים ומאי קמ''ל דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא הא א''ר אלעזר חדא זימנא דתנן רבי יהודה אומר אם היתה דרך רה''ר מפסקתן יסלקנה לצדדין וחכ''א אינו צריך רבי יוחנן ור''א דאמרי תרווייהו כאן הודיעך כחן של מחיצות אי מהתם הוה אמינא כאן ולא סבירא ליה קא משמע לן כאן וסבירא ליה ולימא הא ולא בעי הך חדא מכלל חבירתה איתמר: מותר להקריב לבאר וכו': תנן התם לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים אלא אם כן מכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה

 רש"י  אמר ליה מותר. דהא ליכא דיורין בין הפסין דליסרו עלייהו דליהוי מוציא מרשותו לרשות חבירו: שתים מאי. שתים זו אצל זו ומחיצה ביניהן ושתיהן ראשן בין הפסין: אסור. לטלטל מתוכן לבין הפסין כדמפרש טעמא רב הונא: ואפילו עירבו. דרך הפתח שבמחיצה שביניהן דהשתא חדא נינהו ולא אסרן אהדדי אסורות לטלטל מתוכן לבין הפסין גזירה שמא יאמרו עירוב מועיל בין הפסין לשתף חצירות יחד שהרואה אותן מטלטלין מתוכן לבין הפסין לא ידע דיש פתח ביניהן וסבר האי דלא אסרן אהדדי בתוך בין הפסין כשאר שתי חצירות הפתוחות למבוי אחד שאסור להוציא למבוי אלא א''כ נשתתפו ה''נ משום דנתנו עירובן בין הפסין לשתף כשיתוף שאר מבוי ואתו למשרי נמי להכניס ולהוציא מבין הפסין לחצירות כי ליכא פתח ביניהן ויהבי עירוב באחת החצירות דרך בין הפסין וההוא ודאי לא מהני דכי תקינו רבנן שיתופי מבואות במבוי סתום תקון ואורכו יותר על רחבו וזה מפולש לארבעה צדדין: עירבו מותרין. דכיון דעירבו דרך פתח שביניהן וחד רשותא הוא דלא אסרן אהדדי להך גזירה לא חיישינן: דהדרן וערבן. שנפרצה ביניהן פירצה גדולה בסופה שגלוי לכל שרשות אחת היא: יבשו מים בשבת מהו. לטלטל בין הפסין מי אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה או דילמא כיון דהיתר פסין אינו אלא משום מים והרי יבשו ואסור ואכל פסי ביראות קאי: כלום נעשית מחיצה. כלומר כלום הותרה מחיצה כזו אלא משום מים: יבשו מים בשבת. וחזרו ובאו גשמים בו ביום מאי מי אמרינן חזרו פסין להיתרן הראשון לטלטל בתוכן: מיניה דמר. רבה שהיה רבו: ובאו מים בשבת לא קמבעיא לי. דמותר דהא קיימא לן כל מחיצה הנעשית בשבת שמה מחיצה: לא שנו. דשמה מחיצה: אלא לזרוק. שהזורק מרה''ר לתוכה חייב דמדאורייתא ודאי מחיצה היא: אבל לטלטל אסור. דרבנן גזור עליה: אמזיד איתמר. וקנסא קנסוה אבל שוגג מותר והא דנעשית מאליה כל שכן דמותר: הזורק. מרשות הרבים לבין הפסין של ביראות: חייב. חטאת דרשות היחיד מעלייתא הוא: אי לאו מחיצה. מדאורייתא היא לשוויה מיהא רשות היחיד לזריקה: היכי שרו רבנן למלאות. ולהוציא מרה''י לרה''ר משום דוחק: כעין פסי ביראות. ואין שם בור: מפסקתן: שאין שם דרך אלא בין הפסין יסלקנה לצדדין דאתי דריסת רבים ומבטלי מחיצות: כאן הודיעוך. חכמים כמה גדול כחן של מחיצות דלא מיבטלי משום בקיעת רבים: מותר להקריב כו'. פרישנא לה לכולה מתניתין בריש פירקין: אלא א''כ הכניס ראשו ורובו. דחיישינן שמא ימשך גופו למקום רגליו ויוציא הכלי עמו: (רש"י)

 תוספות  דהדרן וערבן. והכי פירושו שתים אסורות אפי' עירבו ואם עירבו כו' דהיינו כלומר דהדרן וערבן מותרות כשעירבו: מחיצה אין כאן. אע''ג דאביי אית ליה שבת הואיל והותרה הותרה מודה הכא משום דליכא מחיצות: כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר. והא דאמרינן בשבת בפרק הזורק (ד' קא:) ספינות שנתקשרו מערב שבת והותרו וחזרו ונתקשרו בין שוגגין ובין מזידין ובין מוטעין ובין אנוסין חזרו להיתרן הראשון במזיד לא חזרו לגמרי להיתרן הראשון לטלטל אלא דהוו רשות היחיד דאורייתא אי נמי לא קאי אמזיד: קמ''ל כאן וסבירא ליה. ומיהו לר' יוחנן ודאי כאן ולא ס''ל כדאמרי' לקמן: לא יעמוד אדם. בפרק בתרא (ד' צט.) מוקי לה בחפצים הצריכין לו וגזרי' דלמא יכניס אצלו וקשיא דתיפוק ליה דקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד כמו משתין ורק מרשות הרבים לרה''י דאסרינן לקמן ורש''י תירץ לקמן דלא דמי למשתין ורק דשותה עביד עקירה והנחה בחד רשותא דמשקין נחין בתוך פיו שהוא מקום פטור ואע''ג דחוזרין ונבלעין אין לחוש הואיל ונחו במקום פטור ואע''ג דבמקום שאין בו ד' על ד' (אמות) אמרינן ובלבד שלא יחליפו התם גזרינן דילמא אתי לאפוקי בהדיא אבל הכא אי אפשר כלל שלא ינוחו מעט בפיו קודם שיבלעם אבל במשתין ורק לא חשיב פיו מקום פטור כיון דפיו וגופו הן במקום א' ולפי זה היה מותר להוציא ראשו . מרה''ר ולרוק כיון דפיו במקום אחר הוי מקום פטור והא דמבעיא לן בפרק בתרא (ד' צט.) הוא ברה''י ופי האמה ברה''ר מהו היינו משום דמי רגלים מיד כשנעקרו מגופו שוב אין נחים בפי האמה אבל מפ''ק דשבת (ד' ג:) קשיא דקאמרינן התם אדרבה משחשיכה דאי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא קנסינן והשתא היכי אתי לידי חיוב חטאת הואיל ונחו בידו שהוא מקום פטור וי''ל דלא חשיב הנחה במקום פטור אלא בדבר שהוא נוטל ממקומו אבל התם שהכלי נח מאליו לא חשיב הנחה במקום פטור ולפי זה אסור להוציא ראשו ברה''ר ולרוק וא''ת אכתי אפשר דלא אתי לידי חיוב חטאת כגון שיתן מידו זאת לידו אחרת וי''ל דאיירי כשהנקב קטן שלא יוכל להכניס בו שתי ידיו ועוד נראה לפרש דלא דמי למשתין ורק דהכא כשבולעם מיד חשיבי כנחין אע''ג דאינם נחים עד שיגיעו למעיו משום דמבטלי אגב גופו והוי עקירה והנחה בחד רשותא והכי נמי אמר רבא בפ' המוציא (שבת ד' פ.) הוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב דכתיבתן זו היא הנחתן ואתי נמי שפיר מתניתין דאמרו לו גבי יש אוכל אכילה אחת כו' ר' מאיר אומר אם היה שבת והוציא בפיו חייב והשתא היכי חשיב הוצאה בהדי הנך הא בעידנא דמיחייב עלייהו דהיינו בשעת הנחת גרון אכתי לא מיחייב אהוצאה עד שינוחו במעיו אלא אהוצאה נמי מחייב משעת בליעה דחשיב כמונח: (תוספות)

 רשב"א  ואפילו ערבו. פירש רש"י ז"ל: אפילו ערבו דרך הפתח שבחצר דהשתא הויין חדא ולא אסרין אהדדי, גזירה שמא יאמרו עירוב מועיל לבין הפסין לערב שתי החצירות יחד, שהרואה אותם מטלטלין מתוכן לבין הפסין לא ידע שיש פתח ביניהן וסבר האי דלא אסרן אהדדי בתוך בין הפסין כשאר שתי חצירות הפתוחות למבוי אחד שאסור להוציא מן החצירות אלא א"כ נשתתפו, ה"נ נתנו עירובן בין הפסין כשיתוף שאר מבוי ואתו למשרי נמי להכניס ולהוציא מבין הפסין לחצרות כי ליכא פתחא ביניהן ויהבו עירוב באחת החצירות דרך בין הפסין, וההוא ודאי לא מהני, דכי תיקון רבנן שיתופי מבואות במבוי סתום תיקון וזה מפולש לארבעה צדדין. ופירוש דהדרן ערבן, שנפרצה מחיצה שביניהן פרצה גדולה בסופה שגלוי וניכר לכל שרשות אחת היא. ואינו מחוור בעיני, חדא דלשון דהדרן ערבן אינו מתיישב היטב לפי פירושו. ועוד דאי גזירה שמא יאמרו נשתתפו בין הפסין כדין שתי חצירות המשתתפות במבוי להתיר להם את המבוי, א"כ אפילו כי הדרן ונפרצה פרצה גדולה ביניהן מאי הוי, אכתי ניחוש שמא יאמרו במבוי דעלמא דהא בעינן עירוב ובעינן שיתוף דקיי"ל כר' מאיר (לקמן ע, ב). והראב"ד ז"ל פירש: גזירה שמא יאמרו שערבו את החצירות דרך הפתחים הפתוחים ואתי למשרי מבוי שפרצתו מרובה על העומד, דהא הוי ליה כמבוי לחצירות. ופירוש דהדרן ועירבן דרך פתח שביניהן דהו"ל כחצר אחת, אבל אם אין פתח ביניהן אינן יכולות לערב דרך הפסין משום גזירת מבוי שהפרוץ שלו מרובה על העומד. גם בזה קשיא לי קצת דהוה ליה למימר גזירה שמא יאמרו עירוב מועיל במבוי שפרצתו מרובה על העומד. ומכל מקום מצאתי כפירושו בירושלמי (ה"א) דגרסינן התם: סברין מימר בשלא עירבו הא אם עירבו מותר. ר' דניאל בריה דרב קטינא בשם רב הונא אפילו אם עירבו אסורות שאין עירוב עושה אותן אחת. רב הונא כדעתיה דאיתפלגון מבוי שצדו אחד עכו"ם וצדו אחד ישראל רב (אחא) [חונא] בשם רב אמר אם עירב דרך הפתחין העכו"ם אוסר עליהן. ע"כ בירושלמי. כלום נעשית מחיצה אלא משום מים, אין שם מים מחיצה אין כאן. והוי ליה כמבוי שנטלו קורותיו ולחייו דליתנייהו למחיצות. ומהא נמי שמעינן דרב הונא דאמר לעיל (יז, א) אנא דאמרי אפילו כר' יוסי התם ליתנייהו למחיצות, לאו דיחוייא היא אלא דוקא, דהא רבה על רב הונא סמיך בההיא וכדאמרינן בהדיא ובעי מיניה מרבה ואמר ליה שבת הואיל והותרה הותרה. ורבה הוא דאמר הכא אין כאן מים אין כאן מחיצה. כנ"ל. קמ"ל כאן וסבירא ליה. פירוש: כאן וסבירא ליה לר' אלעזר, אבל ר' יוחנן ודאי לא ס"ל דהא אמר (לעיל ו, ב) ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים, אלמא כאן ולא סבירא ליה. והכין אמרינן עלה דההיא לקמן (כב, א). חדא מכלל חבירתה איתמר. כלומר: ההיא דהזורק לבין פסי ביראות אמר ומכלל זו איתמר ההיא דכאן הודיעוך כחן של מחיצות. (רשב"א)


דף כ - ב

וכן בגת גבי אדם הא אמר דבעי ראשו ורובו גבי פרה מי בעינן לה ראשה ורובה או לא כל היכא דקא נקיט מנא ולא נקיט לה לא תיבעי לך דבעי ראשה ורובה מלגיו כי תבעי לך היכא דנקיט מנא ונקיט לה מאי א''ל תניתוה ובלבד שתהא הפרה ראשה ורובה מבפנים ושותה מאי לאו דנקיט לה ונקיט מנא לא דנקיט מנא ולא נקיט לה וכי נקיט מנא ולא נקיט לה מי שרי והתניא לא ימלא אדם מים ויתן בשבת לפני בהמתו אבל ממלא הוא ושופך והיא שותה מאיליה הא אתמר עלה אמר אביי הכא באבוס העומד ברשות הרבים גבוה י' טפחים ורוחב ד' וראשו אחד נכנס לבין הפסין גזרה דילמא חזי ליה לאבוס דמקלקל ואתי לתקוניה ודרא ליה לדוולא בהדיה וקא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים וכי האי גוונא מי מיחייב והאמר רב ספרא אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך אלא זמנין דמתקן ליה והדר מעייל ליה וקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד איכא דאמרי גבי אדם הא קאמרינן דסגי ליה בראשו ורובו גבי פרה מי סגי לה בראשה ורובה או לא היכא דנקיט מנא ונקיט לה לא תיבעי לך דסגי לה בראשה ורובה אלא כי תיבעי לך דנקיט מנא ולא נקיט לה מאי אמר ליה תניתוה ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה מבפנים ושותה מאי לאו דנקיט מנא ולא נקיט לה לא דנקיט מנא ונקיט לה והכי נמי מסתברא דאי נקיט מנא ולא נקיט לה מי שרי והתניא לא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו אבל ממלא ושופך והיא שותה מאיליה הא איתמר עלה אמר אביי הכא באבוס העומד ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה וראשו נכנס לבין הפסין דזמנין דחזי ליה לאבוס דמקלקל ואתי לתקוניה ודרי ליה לדוולא בהדיה וקא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים וכי האי גוונא מי מיחייב והאמר רב ספרא אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך אלא זמנין דמתקן ליה והדר מעייל ליה וקא מעייל ליה מרה''ר לרשות היחיד תא שמע גמל שראשו ורובו מבפנים אובסין אותו מבפנים והא איבוס כמאן דנקיט מנא ונקיט לה דמיא וקא בעינן ראשה ורובה אמר רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת שאני גמל הואיל וצוארו ארוך ת''ש בהמה שראשה ורובה בפנים אובסין אותה מבפנים והא אבוס כמאן דנקיט מנא ונקיט לה וקא בעינן ראשו ורובו מאי בהמה נמי דקתני גמל והתניא בהמה והתניא גמל מידי גבי הדדי תניא תנ''ה ר''א אוסר בגמל הואיל וצוארו ארוך א''ר יצחק בר אדא לא הותרו פסי ביראות אלא לעולי רגלים בלבד והתניא לא הותרו פסי ביראות אלא לגבי בהמה בלבד מאי בהמה בהמת עולי רגלים אבל אדם

 רש"י  וכן בגת. מפרש בפ' בתרא (דף צט:) לענין מעשר דכל כמה שהוא בגת שותין בלא מעשר על הגת אבל להוציא מן הגת שתיית קבע הוא ועל הגת אפי' מוזגו בחמין דהויא לה קבע לא חשיב ליה קבע התם: גבי בהמה. המשקה בהמתו ברה''י והיא עומדת ברה''ר מהו: היכא דנקיט מנא. שהיא שותה בו: אלא נקיט. לצוארה באפסר שלא תוכל לעקם ראשה בחוץ: לא תיבעי לך. דודאי חיישינן שמא תעקם את ראשה ותוליך את הכלי אחריה: וכי לא נקיט לה מי שרי. לאחוז הכלי בפסי ביראות ואע''ג דעשויין כתיקנן שהפרה ראשה ורובה בפנים: לא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו. ויאחוז הכלי בידו בעוד שהיא שותה ולקמן בברייתא בשמעתין היא גבי פסי ביראות ועל כרחך בדלא נקיט לה הוא דאי נקיט לה הוא ואפ''ה אסור למה הוצרכו ראשה ורובה בפנים אלא פשיטא בדלא נקיט לה ומתני' דשרי בדנקיט לה וקתני ראשה ורובה מבפנים: הא איתמר עלה כו'. כלומר כי בעינן ראשה ורובה בדלא נקיט לה וכי הוי ראשה ורובה שרי וברייתא דקתני לא ימלא ויתן הוא עצמו לבהמתו הא תרצה אביי לקמן דלאו בבהמה העומדת ברה''ר וראשה ורובה בין הפסין עסקינן אלא בבהמה העומדת בבית וחלונות פתוחות לה לרה''ר ואיבוס מתוקן לה לפניה ברה''ר גבוה י' ורחב ד' דהוי רה''י ונותן לה שם תבן ומספוא מרה''י וראש האיבוס נכנס לבין הפסין ואשמעינן דלא ימלא מן הבור ויגביה הדלי על ראש האיבוס וילך דרך רה''ר ויטלטל הדלי על האיבוס לפני בהמה ואע''ג דקיי''ל עומד אדם ברה''ר ומטלטל ברה''י בהמוצא תפילין (לקמן ד' צח:). הכא אסור: דילמא. כי בעי לאנוחי דלי על ראש האיבוס חזי ליה לאיבוס דמקלקל בראשו שברה''ר ומינשי ודרי ליה לדווליה בהדיה ואזיל לתקוניה וקא מפיק מבין הפסין לר''ה הלכך לא יניחנו ויטלטלנו אלא שופך על האיבוס והמים הולכין עד הבהמה מאליהן: וכי האי גוונא מי מיחייב. כי עקר מרה''י אדעתא לאנוחיה ברה''י ואינשי ואפקיה לרה''ר מי מיחייב מדאורייתא דליגזור רבנן בדלא אפקיה משום דלא ליתי להכי: שלא היתה עקירה כו'. ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה שנתכוין לכך אלא ששגג בשבת כסבור שהיום חול או מלאכה זו מותרת אבל כי לא נתכוין פטור מחטאת וכיון דאי נמי אתי לידי כך ליכא חיובא דאורייתא לא איבעי לן למיגזר היתירא משום הא: והדר מעייל ליה. לדוולא לאיבוס לבתר דתקניה וקא עקר ליה מר''ה אדעתא לאנוחי ברה''י: לא תיבעי לך דסגי בראשה ורובה. דהא מתני' היא בדנקיט מנא דאי לאו דנקיט מנא קמיה למה הצריכו ראשה ורובה בפנים אבל הא מספקא לן דדילמא מתני' בדנקיט לה הוא: אובסין אותה מבפנים. מפרש בפ' מי שהחשיך (שבת ד' קנה:) שתוחב לה מספוא הרבה על כרחה בבית הבליעה יותר מכדי אכילתה עד שנעשה כאיבוס במעיה כשיוציא למדבר ומתיירא שלא תמצא מאכל: והא איבוס כמאן דנקיט מנא ונקיט לה הוא. שאם אינו אוחז בצוארו אינו יכול לתחוב וקא בעי ראשו ורובו ותיפשוט בעיא קמייתא דלישנא קמא: מידי גבי הדדי תני להו. דתנא בהמה לא תנא גמל ומאי בהמה גמל: איתמר נמי לא גרסי': צוארו ארוך. ואע''ג דרוב גופו מבפנים אם יתקפנו ויעקר צוארו יגיע עד רשות הרבים: בהמת עולי רגלים. אבל אדם אפי' עולי רגלים לא הותר לדלות ולשתות שיכול ליכנס לפנים ולשתות: (רש"י)

 תוספות  וכי לא נקיט לה מי שרי. קשה דאין זה סוגיית הש''ס דלעיל קאמר היכא דנקיט מנא ולא נקיט לה לא תבעי לך דבעינן ראשה ורובה והשתא פריך מי שרי וי''ל לא משום דפשיטא ליה קאמר הכי אלא אפי' אם תימצי לומר דשרי לא שרי אלא בראשה ורובה: והתניא לא ימלא. גבי פסי ביראות מיתניא ומשמע דקאי אמתני' ואע''ג דאיכא ראשה ורובה ועל כרחך בדלא נקיט לה איירי דאי בדנקיט לה איירי אם כן מה הועילו ראשה ורובה של פרה: אמר אביי הכא באיבוס העומד ברה''ר. פירוש שהבהמה אוכלת מן האיבוס ברה''ר אצל הפסין וקא משמע לן דלא ימלא דלי ויתננו על ראש האיבוס ויאחזנו בידו דילמא חזי לראש האיבוס שברה''ר נתקלקל וילך שם עם הדלי ומפיק מרשות היחיד לרשות הרבים אלא שופך לפניה דכי נמי חזי לראש האיבוס שנתקלקל ואזיל להתם הא לית ליה מידי בידיה דהא כששפך הניח הדלי בין הפסין ובחנם דחק רש''י לפרש שהבהמה עומדת בבית ויש ספרים שכתוב בהן וכן גירסת רבינו חננאל דלמא חזי לאיבוס דמקלקל ומפיק ליה לדווליה בהדיה פירוש שלא יכול להניח הדלי בראש האיבוס שבין הפסין ומפיק לה לדווליה דרך האיבוס דעומד אדם ברה''ר ומטלטל ברה''י וחזי ליה לאידך גיסא דמקלקל ומנח ליה וקא מפיק ליה מרה''י לרה''ר ומנח ליה פי' על ארעא ברה''ר עד דמתקן ליה לאיבוס: אובסין. האי אובסין לאו דוקא אלא כלומר מלעיטין דתנן בפ' בתרא דשבת (ד' קנה:) אין אובסין את הגמל אלא מלעיטין: (תוספות)

 רשב"א  גמרא: ת"ש ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים מאי לאו דנקיט מנא ונקיט לה. וא"ת ומאי ראיה דלמא דלא נקיט לה וכדדחינן לה נמי. י"ל דלשון ובלבד קשיתיה, דמשמע דלא סגי לעולם בלאו הכי, ואם איתא הא אפשר בפחות מיכן בדנקיט לה. אי נמי יש לומר דאברייתא סמיך, דקתני לא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו, דמינה הוה שמיע ליה דכל היכא דלא נקיט לה לעולם אסור וכדמקשי ואזיל מינה לבסוף. וכי לא נקיט לה מי שרי והתניא וכו'. איכא למידק דמעיקרא משמע דהוה מילתא פשיטא דבנקיט מנא ולא נקיט לה כי ראשה ורובה בפנים מיהא שרי, דאמר כי נקיט מנא ולא נקיט לה לא תבעי לך דבעינן ראשה ורובה, דמשמע דפשיטא דבעינן ראשה ורובה ובהכי סגי, והכא אקשינן דכי לא נקיט לה לעולם אסור. ותירצו בתוס' (ד"ה וכי) דלעיל לאו בדוקא קאמר, אלא הכי קאמר אפילו אם תימצי לומר בדלא נקיט לה לא תיבעי לך דלכשתמצא לומר דשרי על כרחין לא משכחת לה אלא בשראשה ורובה מבפנים והיינו מתני'. ולי נראה שאין אנו צריכין לכך אלא מעיקרא ודאי על דרך האמת אמר כן ומסקנא נמי הכין, דברייתא דקא קשיא ליה הא אוקמה אביי באבוס שראשו אחד בפנים וראשו אחד בחוץ אלא שהמקשה היה טועה בה. ובדין היה דמיד שאמר השואל כי לא נקיט לה לא תיבעי לך דבעינן ראשה ורובה בפנים שיקשה לו וכי לא נקיט לה אפילו בראשה ורובה מי שרי, אלא שדרך התלמוד כן לברר תחילה ולהשיב על עיקר השאלה, ומתוך מה שהשיב לו על עיקר השאלה נתברר גם מה שאמרו דהיכא דלא נקט לה בראשה ורובה סגי, כן נראה לי. כי תיבעי לך היכא דנקיט מנא ולא נקיט לה ת"ש ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים מאי לאו דנקיט מנא ולא נקיט לה לא דנקיט מנא ונקיט לה ה"נ מסתברא דתניא וכו'. קשיא אלמא שואל זה היה יודע ברייתא זו, וא"כ מעיקרא מאי קא מיבעי ליה. וניחא לי דהאי הכי נמי מסתברא לישנא דגמרא היא ולא תשלום דברי השואל שהשיב לא דנקיט מנא ונקיט לה, אלא הוא דחה בדרך דלמא וגמרא אומר דהכי מסתברא כדדחיא איהו. כן נראה לי. הכא באבוס עומד ברשות הרבים עסקינן גבוה עשרה ורחב ארבעה וראשו אחד עומד לבין הפסין. מה שפירש רש"י ז"ל שהבהמה עומדת בבית וחלונות פתוחין לה לרשות הרבים ואבוס מתוקן לפניה ברה"ר, לאו דוקא עומדת בבית אלא שעומדת כולה חוץ לפסים, ואורחא דמלתא נקיט לה רבנו ז"ל. גבוה עשרה ורחבה ארבעה. כתב הראב"ד ז"ל: נ"ל דרחב ארבעה לאו דוקא אלא הכי קאמר, אי רחב ארבעה צריך שיהא גבוה עשרה, אבל אי לא רחב ארבעה מה שבחוץ מקום פטור הוא, ואע"פ שאינו גבוה עשרה מותר לשפוך לתוכו. גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו בפנים. אובסין לאו דוקא דהא קתני התם בשבת (קנה, ב) אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו, אלא הכא לא דק בלישניה ומלעיטין קאמר. וכן כתבתי שם (ד"ה אין) בס"ד בשם רבנו שמואל ז"ל. והא אבוס כמאן דנקיט מנא ונקיט לה דמי וקא בעינן ראשו ורובו בפנים. ותפשוט בעיין קמא. ואע"ג דאסיקנא בבעיא אחרינא, כן דרך התלמוד במקצת מקומות. ויש לנו כיוצא בה אחרת בפרק קמא דיבמות (יא, ב) גבי המחזיר גרושתו וצרתה מה היא. (רשב"א)


דף כא - א

מטפס ועולה מטפס ויורד איני והאמר רב יצחק אמר רב יהודה אמר שמואל לא הותרו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים בלבד ואי לבהמה מה לי חיים מה לי מכונסין בעינן מידי דחזי לאדם גופא לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמה בלבד אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויורד ואם היו רחבין אפילו לאדם נמי ולא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו אבל ממלא הוא ושופך לפני בהמה ושותה מאיליה מתקיף לה רב ענן אם כן מה הועילו פסי ביראות מה הועילו למלאות מהן אלא מה הועיל ראשה ורובה של פרה אמר אביי הכא במאי עסקינן באיבוס העומד ברה''ר גבוה עשרה ורוחב ארבעה וראשו נכנס לבין הפסין וכו' אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב אין בורגנין בבבל ולא פסי ביראות בחו''ל בורגנין בבבל לא דשכיחי בידקי פסי ביראות בחו''ל לא דלא שכיחי מתיבתא אבל איפכא עבדינן א''ד אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב אין בורגנין ופסי ביראות לא בבבל ולא בחו''ל בורגנין בבבל לא דשכיחי בידקי בחו''ל נמי לא דשכיחי גנבי פסי ביראות בבבל לא דשכיחי מיא בחוץ לארץ נמי לא דלא שכיחי מתיבתא א''ל רב חסדא למרי בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא אמרי אתיתו מברנש לבי כנישתא דדניאל דהוה תלתא פרסי בשבתא אמאי סמכיתו אבורגנין הא אמר אבוה דאבוה משמיה דרב אין בורגנין בבבל נפק ואחוי ליה הנהו מתוותא דמבלען בשבעים אמה ושיריים: אמר רב חסדא דריש מרי בר מר מאי דכתיב {תהילים קיט-צו} לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד דבר זה אמרו דוד ולא פירשו אמרו איוב ולא פירשו אמרו יחזקאל ולא פירשו עד שבא זכריה בן עדו ופירשו אמרו דוד ולא פירשו דכתיב לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד אמרו איוב ולא פירשו דכתיב {איוב יא-ט} ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים אמרו יחזקאל ולא פירשו דכתיב {יחזקאל ב-י} ויפרש אותה לפני והיא כתובה פנים ואחור וכתוב אליה קינים והגה והי קינים זו פורענותן של צדיקים בעולם הזה וכן הוא אומר {יחזקאל לב-טז} קינה היא וקוננוה והגה זו מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא וכה''א {תהילים צב-ד} עלי הגיון בכנור והי זו היא פורענותן של רשעים לעתיד לבא וכן הוא אומר {יחזקאל ז-כו} הוה על הוה תבא עד שבא זכריה בן עדו ופירשו דכתיב {זכריה ה-ב} ויאמר אלי מה אתה רואה ואומר אני רואה מגילה עפה ארכה עשרים באמה ורחבה עשר באמה וכי פשטת לה הויא לה עשרין בעשרין וכתיב היא כתובה פנים ואחור וכי קלפת לה כמה הויא לה ארבעין בעשרין וכתיב {ישעיה מ-יב} מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן וגו' נמצא כל העולם כולו אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה ואמר רב חסדא דריש מרי בר מר מאי דכתיב {ירמיה כד-א} והנה שני דודאי תאנים מועדים לפני היכל ה' הדוד (ה) אחד תאנים טובות מאד כתאני

 רש"י  מטפס. אוחז בידיו ורגליו בכתלים ונכנס ויוצא מטפס קרפי''ר {רנפי"ר: לטפס} בלע''ז: מידי דחזי לאדם. כיון דמים משוי להו מחיצה בעינן מים חשובין: אם היו רחבין. ואינו יכול לטפס מותר לו למלאות ולשתות: ויתן לפני בהמתו. הוא עצמו אינו מותר לאחוז הכלי לפניה: מה הועילו. בתמיה הרי הועילו למלאות מן הבור שהוא רשות היחיד: אין בורגנין בבבל. דאמר בכיצד מעברין (לקמן ד' נה:) אם היו בורגנין חוץ לעיר בתוך ע' אמה ושירים מתעברין עמה ומודדין תחום העיר משם ולהלן ומה הן בורגנין סוכות שעושין שומרי העיר ואינו דבר קבוע וקאמר ר' ירמיה דהנך בורגנין אין בבבל כלו' ואין מתעברין עם העיר דבבבל איכא בידקי דמיא ושטפי להו הלכך לא חשיבי מידי: בחוצה לארץ. בשאר ארצות לבד מבבל: דלא שכיחי מתיבתא. להיות תלמידים הולכים מעיר לעיר ללמוד תורה ופסי ביראות לא הותרו אלא לעולי רגלים ולכיוצא בהן שהולכין לדבר מצוה: דשכיחי גנבי. דגנבי להו הלכך לא חשיבי להיות בתים: דשכיחי מיא. ולא הותרו פסי ביראות אלא למקום שצריכין מי גשמים לכנסן ולשתות מהן דאיכא דוחק: אמרי דקאתיתו מברנש לבי כנישתא דדניאל. שמעתי שאומרי' עליכם שאתם באין מברניש לבי כנישתא דדניאל בשבת מקום היה בבבל ששם היה מתפלל דניאל דכתיב וכוין פתיחן ליה בעיליתיה: אמאי קא סמכיתו אבורגנין. שיש בורגנין משבעים אמה לשבעים אמה: מתוותא. עיירות חריבות ונשארו שם מחיצות מן הבתים ואמרי' התם בפ' כיצד מעברין (שם נה:) נפש שלא נפרצה דהיינו מצבת קבר מתעברת עם העיר ואע''פ שאינה בית ממש: בשבעים אמה ושירים. שני שלישי אמה דהוא שיעור בית סאתים כחצר המשכן כדאמרי' לקמן (ד' נז.) נותנין קרפף לעיר דכל שבעים אמה ושירים סמוך לעיר הוי עיר: לכל תכלה ראיתי קץ. דסוף כל דבר יש קץ למצוא סופו אבל מצותך רחבה מאד ואין קץ לתכלה שלה: לא פירשו. איזהו קץ שיעורה: ויפרוש אותה לפני. מגילת תורה שבעל פה הראהו: וכן הוא אומר. דקינים לשון פורענות הוא: והגה. לשון שמחה: עשרים באמה. אמה של הקדוש ברוך הוא: ורחבה עשר. כשהיא עפה היינו כפולה: כי פשטת. לכפילתה הויא עשרים בעשרים: כי קלפת לה. דתשים קליפה זו בראש חבירתה שיהא כל כתיבה מצד אחד: הויא לה ארבעי'. אורך ברוחב כ': ושמים בזרת תכן. מדת עולם חצי אמה על חצי אמה צא וחשוב כמה חצי אמה על חצי אמה יש במגילה ותמצא שלשת אלפים ומאתים כיצד עשה מעשרים אמה רוחב רצועות של רוחב חצי אמה הרי כאן ארבעים רצועות וכל אחת ארבעים אמה לאורכה של מגילה הרי אלף ושש מאות אמה אורך שהן שלשת אלפים ומאתים זרתות: דודאי תאנים. סירות נחושת מלאות תאנים: מועדים. מוכנים: (רש"י)

 תוספות  מידי דחזי לאדם בעינן. ואובסין את הגמל דלעיל היינו נמי במידי דחזי לאדם אי נמי איירי ברה''י ולא בין הפסין אי נמי הואיל ותחילת התיקון הוי במידי דחזי לאדם שרי בכל ענין לצורך בהמה וא''ת אמאי בעינן מידי דחזי לאדם כיון דלא שרי אלא לצורך בהמה וי''ל שאם דלה לצורך בהמה ונשתיירו שם שרי לאדם והא דאמרינן בסמוך ואם היו רחבים לאדם נמי שרי היינו לדלות לכתחילה לצורך אדם אי נמי הא דאמרינן לא הותרו אלא לצורך בהמה היינו תחילת התיקון אבל בשכבר נתקן לצורך בהמה שרי אף לצורך אדם לכתחילה לדלות ואם היו רחבים שרי לתקן אפי' לצורך אדם ואתי שפיר הא דאמר לעיל חצר שראשה נכנס לבין הפסין מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין ומבין הפסין לתוכה היינו השתא אפי' לצורך אדם: מה הועילו ראשה ורובה של פרה. וא''ת הועילו בדנקיט מנא ונקיט לה דאמר לעיל דשרי וברייתא איירי בדלא נקיט לה כדמוכח לעיל וי''ל דרב ענן משמע ליה לא ימלא אפילו בדנקיט מנא ונקיט לה אי נמי סבירא ליה דבנקיט מנא ונקיט לה לא בעינן ראשה ורובה: אחוי ליה הנך מתוותא. משמע דכפרים קטנים מקרו מתוותא דהואיל ולא היו ידועים מכלל דקטנים היו ובפרק קמא דגטין (ד' ז.) קרי לעיירות גדולות מתוותא דקא אמרי' מתוותא דארעא דישראל קא חשיב גבי קינה ודימונה ועדעדה ומתוך כך נראה דאין להקפיד מה שכותבין בגט מתא פלוני בין עיר גדולה בין עיר קטנה ומיהו בקונטרס פי' כאן מתוותא עיירות חריבות ולפי זה אין ראיה דשמא גדולות היו ולפי שנחרבו לא היו ידועות: אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה. בסלוק אז ראית וספרת יסד רבי אליעזר הקליר אלפים וארבע מאות בעולם מאריכה וזהו לפי שעושה זרת שליש אמה כמו שיסד והזרת מותחת עד שנים בסיט וארבעה אצבעות הוא הטפח והסיט ולפי חשבון דשמעתא הוי זרת חצי אמה וכל אמה כשתחלקנה לשתי וערב יש בה ארבע זרתות אך תימה כי לפי חשבונו היה לו לחלק אמה לתשעה חלקים ואז יהיה בכל חלק זרת על זרת כי העולם זרת על זרת ואז יעלה לשבעת אלפים ומאתים והוא עושה העולם זרת על אמה וזה מנין לו וגם סובר דוכל בשליש עפר הארץ היינו שליש אמה והוא עצמו יסד גיא וכל עפרה בצרדה הכילו משמע דאצבע שלישי היינו אצבע הקרוי אמה קרי ליה צרדה ורצה לפרש וכל בשליש באצבע שלישי ובמסכת יומא (ד' יט:) קרי צרדה אצבע שאצל הגודל וצרדה היינו צרה דדא של אגודל: (תוספות)

 רשב"א  בעינן מידי דחזי לאדם. איכא למידק והא אמרינן (לעיל כ, ב) לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמת עולי רגלים, אם כן מאי איכפת לן במידי דחזי לאדם. ומסתברא לי דאי לאו דחזי לאדם לא הוו מתקני דלא חשו לבהמה טפי מלאדם, אלא דמשום דרוב ביראות אינן רחבין כל כך שלא יוכל האדם לטפס ולירד לפיכך לא הוצרכו לתקן עיקר התקנה בשביל אדם, שכל שאינו צריך לקולת הפסין אין מתירין לו, אבל בהמה שאי אפשר לה לעולם לטפס ולירד חשו לה משום הפסד בעלים. ונפקא מינה שאם היתה עיקר תקנה מחמת עולי רגלים ממש לעולם היה מותר לדלות ולשתות ואפילו בשאפשר לו לטפס ולירד, אבל השתא כל שיכול לטפס ולירד לא, הא בשאינו יכול לטפס אפילו אין שם בהמה כלל דולה לעצמה ושותה, וכדאמרינן ואם היו רחבין אפילו לאדם נמי. ואפילו בשאינן רחבין כל זמן שדלה לבהמה שותה ואינו נמנע. וכן נראה לי שאפילו אין שם בהמת עולי רגלים ויש שם שאר בהמות שאינן של עולי רגלים מותר לדלות להן ולהשקות, כיון שאי אפשר להן בלאו הכי, וכדי שלא יאמרו (לאו) [לזו] רשות היחיד (ולאו) [ולזו] רשות הרבים או כרמלית, וכיון שהותרו [הותרו] לכל מי שאינו יכול לטפס ולירד. ולא הותרו אלא לבהמת עולי רגלים דקתני, לא הותרו מתחילה קאמר, כלומר: לא נתקנה התקנה אלא מפני עולי רגלים, ונפקא מינה דשלא בזמן עולי רגלים ובמקום דלא שכיחי עולים לדבר מצוה כחוצה לארץ דלא שכיחי מתיבתא לא נתיר להם פסי ביראות, אבל במקום דשכיחי כיון דהותר הותר. והיינו דקתני לא הותרו ולא קתני אין פסי ביראות מותרין, כך נראה לי. והא דאמרינן לעיל (כ, א) חצר שנכנס ראשה לבין הפסין מהו לטלטל מתוכה לבין הפסין, בין לצורך בהמה כגון דלי או כלי לשתות בו לצורך אדם בשרחבין קאמר. לא ימלא אדם כלי ויתן לפני בהמתו אבל שופך לפניה והיא שותה מאיליה. מפני שהבהמה חוץ לפסין כמו שהעמידה אביי קתני אבל שופך, לפי שאי אפשר ליתן בחוץ הכלי לפניה מחמת אותה גזירה דאבוס. אבל אם היתה הבהמה בפנים ואפילו אין ראשה ורובה בפנים, נותן הוא אפילו כלי מלא בפניה ואין צריך לשפוך לפניה. מתוותא. פירש ר"ח: כפרים. וכתבו בתוס' (ד"ה אחוי) דמכאן נלמוד לענין הגט שאפילו כפר קטן אם כתבו בו במתא פלונית כשר, דהכל נקרא מתא בין עיר קטנה בין עיר גדולה. ונראין הדברים דמתא היינו מקום וכדאמרינן (שבת קמה, ב) במתא שמאי דלא במתא תותבאי. (רשב"א)


דף כא - ב

הבכורות והדוד (ה) אחד תאנים רעות מאד אשר לא תאכלנה מרוע תאנים הטובות אלו צדיקים גמורים תאנים הרעות אלו רשעים גמורים ושמא תאמר אבד סברם ובטל סיכוים ת''ל הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח דרש רבא מאי דכתיב {שיר השירים ז-יד} הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא ועל פתחינו כל מגדים אלו בנות ישראל שמגידות פתחיהן לבעליהן ל''א שאוגדות פתחיהן לבעליהן חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך אמרה כנסת ישראל לפני הקב''ה רבונו של עולם הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתים א''ל רב חסדא לההוא מדרבנן דהוה קא מסדר אגדתא קמיה מי שמיע לך חדשים גם ישנים מהו אמר ליה אלו מצות קלות ואלו מצות חמורות א''ל וכי תורה פעמים פעמים ניתנה אלא הללו מדברי תורה והללו מדברי סופרים דרש רבא מאי דכתיב {קהלת יב-יב} ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה וגו' בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה שמא תאמר אם יש בהן ממש מפני מה לא נכתבו אמר קרא עשות ספרים הרבה אין קץ {קהלת יב-יב} ולהג הרבה יגיעת בשר א''ר פפא בריה דרב אחא בר אדא משמיה דרב אחא בר עולא מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת מתקיף לה רבא מי כתיב לעג להג כתיב אלא כל ההוגה בהן טועם טעם בשר תנו רבנן מעשה בר''ע שהיה חבוש בבית האסורין והיה ר' יהושע הגרסי משרתו בכל יום ויום היו מכניסין לו מים במדה יום אחד מצאו שומר בית האסורין אמר לו היום מימך מרובין שמא לחתור בית האסורין אתה צריך שפך חציין ונתן לו חציין כשבא אצל ר''ע אמר לו יהושע אין אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך סח לו כל אותו המאורע אמר לו תן לי מים שאטול ידי אמר לו לשתות אין מגיעין ליטול ידיך מגיעין אמר לו מה אעשה שחייבים עליהן מיתה מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי אמרו לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו כששמעו חכמים בדבר אמרו מה בזקנותו כך בילדותו על אחת כמה וכמה ומה בבית האסורין כך שלא בבית האסורין על אחת כמה וכמה אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה {משלי כג-טו} בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני ואומר {משלי כז-יא} חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר דרש רבא מאי דכתיב {שיר השירים ז-יב} לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים שם אתן את דודי לך לכה דודי נצא השדה אמרה כנסת ישראל לפני הקב''ה רבש''ע אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהן גזל ועריות ושבועת שוא ושבועת שקר נצא השדה בא ואראך תלמידי חכמים שעוסקין בתורה מתוך הדחק נלינה בכפרים אל תקרי בכפרים אלא בכופרים בא ואראך אותם שהשפעת להן טובה והן כפרו בך נשכימה לכרמים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות נראה אם פרחה הגפן אלו בעלי מקרא פתח הסמדר אלו בעלי משנה הנצו הרמונים אלו בעלי גמרא שם אתן את דודי לך אראך כבודי וגודלי שבח בני ובנותי אמר רב המנונא מאי דכתיב {מלכים א ה-יב} וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף מלמד שאמר שלמה על כל דבר ודבר של תורה שלשת אלפים משל על כל דבר ודבר של סופרים חמשה ואלף טעמים דרש רבא מאי דכתיב {קהלת יב-ט} ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם [ו] איזן וחקר תיקן משלים הרבה לימד דעת את העם דאגמריה בסימני טעמים ואסברה במאי דדמי ליה [ו] איזן וחקר תיקן משלים הרבה אמר עולא אמר רבי אליעזר בתחילה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים עד שבא שלמה ועשה לה אזנים קווצותיו תלתלים אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מלמד. שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות שחורות כעורב במי אתה מוצאן במי

 רש"י  הבכורות. תאנים חשובות הממהרות להתבשל: שאוגדות. קושרות פתחן לצורך בעליהן שאינן נבעלות לאחרים אוגדות לשון אגודה ל''א שמגידות פתחיהן כשרואה דם אומרת לבעלה ויפרוש הימנה: חדשים. דברי סופרים: גם ישנים. דברי תורה: דודי צפנתי. ושמרתי כל אלה לך לשמך: פעמים פעמים ניתנה. שתהא זו חדשה וזו ישנה: דברי סופרים. חדשים שנתחדשו בכל דור ודור לגדור גדר וסייג: ויותר מהמה. לעיל מיניה כתיב דברי חכמים כדרבונות אלו דברי תורה שנמסרו למשה על פה שנחלקו בה חכמי ישראל לאחר שנתמעט הלב ושכחו כדכתיב בסיפיה דקרא נתנו מרועה אחד זה משה וכתיב בתריה ויותר מהמה בני הזהר ממה שניתן בסיני בכתב שהוא עיקר בני הזהר באלו שבעל פה שגם הם עיקר אלא לכך לא נכתבו שאין קץ לעשות ספרים הרבה בכל אלה: עשה ולא תעשה. יש בהן שאין בהם חיוב מיתה אבל דברי סופרים חייבין מיתה על כולן כדכתיב (קהלת י) ופורץ גדר ישכנו נחש: ולהג הרבה. המלעיג עליהן ביגיעות בשר נידון: כל ההוגה בהן. בכל שעה שאדם מחזר בדברי תורה מוצא בהן טעם: הגרסי. שם מקום ל''א שהיה טוחן גריסים: וחיי תלויין בחייך. שאין לי אלא מה שאתה נותן ומזמן לי: בילדותו. שהיה יכול לקבל טורח ועינוי: שלמה תיקן עירובי חצירות. וגזר שלא להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד חבירו לעשות סייג והרחקה לאיסור תורה שלא יבוא להתיר מרשות הרבים לרשות היחיד והיינו דכתיב ואיזן וחקר תיקן משלים שעשה אזנים לתורה כאזני כלי שאוחזין אותו בם: וידים. נטילת ידים לעשות סייג לטהרות: כרכים. מקום שווקים הן וישוב גדול ורגל רוכלין וסוחרין מצויה שם לפיכך גזל ועריות נוהג בהן: השדה. בני בגא ועובד אדמה ועוסקין בתורה מתוך דוחק: סמדר. גדול מפרח כך משנה מפורשת יותר מן המקרא: הנצו הרמונים. גדלו כל צרכן וכבר הנץ גדל סביבותיו כעין שומר שיש לאגוזים קטנים: משל. טעם: אגמריה בסימני טעמים. קבע לה מסורת וסימנין בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה: ועשה לה אזנים. שתיקן עירובין וידים וגזר על השניות לעריות כדמפרש ביבמות (כא.) וע''י כך אוחזין ישראל במצות שנתרחקו מן העבירה כדרך שנוח לאחוז בכלי שיש לו בית יד משאין לו: (רש"י)

 תוספות  מפני מה לא נכתבו. וגם בהלכה למשה מסיני לא נתנו כדי שלא ישתכחו: מוטב אמות מיתת עצמי. אף ... על גב דבפ' קמא (ד' יז.) אמר ארבעה דברים פטורין במחנה רחיצת ידים וכל שכן במקום סכנה מחמיר על עצמו היה: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים. אף על גב דתיקן נמי שניות כדאמר בפרק שני דיבמות (ד' כא.) הא דלא חשיב הכא משום דלאו בבת אחת תיקן ואחר בת קול תיקן ומדכתיב איזן וחקר תיקן משלים הרבה משמע נמי שהרבה תקנות עשה: (תוספות)


דף כב - א

שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש רבה אמר במי שמשחיר פניו עליהן כעורב רבא אמר במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב כי הא דרב אדא בר מתנא הוה קאזיל לבי רב אמרה ליה דביתהו ינוקי דידך מאי אעביד להו אמר לה מי שלימו קורמי באגמא {דברים ז-י} ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו א''ר יהושע בן לוי אילמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כביכול כאדם שנושא משוי על פניו ומבקש להשליכו ממנו לא יאחר לשונאו א''ר אילא לשונאיו הוא דלא יאחר אבל יאחר לצדיקים גמורים והיינו דא''ר יהושע בן לוי מאי דכתיב {דברים ז-יא} אשר אנכי מצוך היום לעשותם היום לעשותם ולא למחר לעשותם היום לעשותם למחר לקבל שכרם א''ר חגי ואיתימא ר' שמואל בר נחמני מאי דכתיב {שמות לד-ו} ארך אפים ארך אף מבעי ליה אלא ארך אפים לצדיקים ארך אפים לרשעים: ר' יהודה אומר עד בית סאתים וכו': איבעיא להו בור ופסין קאמר או דילמא בור ולא פסין קאמר אדם נותן עיניו בבורו ולא גזרינן דילמא אתי לטלטולי יותר מבית סאתים בקרפף או דילמא אדם נותן עיניו במחיצתו וגזרינן דילמא אתי לאיחלופי יותר מבית סאתים בקרפף ת''ש כמה הן מקורבין כדי ראשה ורובה של פרה וכמה הן מרוחקין אפי' כור אפי' כוריים ר' יהודה אומר בית סאתים מותר יתר מבית סאתים אסור אמרו לרבי יהודה אי אתה מודה בדיר וסהר מוקצה וחצר אפילו בית חמשת כורים ובית עשרת כורים שמותר אמר להם זו מחיצה ואלו פסין ר''ש בן אלעזר אומר בור בית סאתים אבית סאתים מותר ולא אמרו להרחיק אלא כדי ראשה ורובה של פרה הא מדקאמר ר''ש בן אלעזר בור ולא פסין מכלל דרבי יהודה בור ופסין קאמר ולא היא ר' יהודה בור בלא פסין קאמר אי הכי היינו דר' שמעון בן אלעזר איכא בינייהו אריך וקטין כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר כל אויר שתשמישו לדירה כגון דיר וסהר מוקצה וחצר אפילו בית חמשת כורים ובית עשרת כורים מותר וכל דירה שתשמישה לאויר כגון בורגנין שבשדות בית סאתים מותר יתר מבית סאתים אסור: מתני' ר' יהודה אומר אם היה דרך רשות הרבים מפסקתן יסלקנה לצדדין וחכמים אומרים אינו צריך: גמ' רבי יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו כאן הודיעך כוחן של מחיצות כאן וסבירא ליה והאמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן ירושלים אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים אלא כאן ולא ס''ל ורמי דר' יהודה אדר' יהודה ורמי דרבנן אדרבנן דתניא יתר על כן א''ר יהודה מי שהיו לו שני בתים משני צידי רשות הרבים עושה לו לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע אמרו לו אין מערבין רשות הרבים בכך קשיא דר' יהודה אדרבי יהודה קשיא דרבנן אדרבנן דר' יהודה אדרבי יהודה לא קשיא התם דאיכא שתי מחיצות מעלייתא הכא ליכא שתי מחיצות מעלייתא דרבנן אדרבנן [נמי] לא קשיא הכא איכא שם ארבע מחיצות התם ליכא שם ד' מחיצות א''ר יצחק בר יוסף א''ר יוחנן ארץ ישראל אין חייבין עליה משום רה''ר יתיב רב דימי וקאמר ליה להא שמעתא א''ל אביי לרב דימי מ''ט

 רש"י  שמשכים ומעריב. שחורות לשון שחרית כעורב לשון ערבית: עורב אכזרי על בניו. כדכתיב (תהלים קמז) לבני עורב אשר יקראו והקב''ה מזמן להן יתושים ונכנסין לתוך פיהן: קורמי. ירקות לישנא אחרינא: גמי לח כי עקרת לההוא רכיכא דאית ביה וטחני ליה ועבדי ריפתא באל''ף בי''ת דר' מכיר מצאתיו: אל פניו. של הקב''ה ודומה לו כמשאוי לפניו: ולא למחר לעשותם. שלאחר מיתה לעתיד לבוא אם בא לקיים מצות אינו מועיל דמי שטרח בערב שבת. יאכל בשבת כדאמר במס' ע''ג: אפים. משמע פנים בין שוחקות בין זעומות אפים שוחקות מאריך ומאחר לצדיקים לעתיד לבא ואפים זעומות ומאריך לרשעים ומאחר פורענותם לעוה''ב: בור ופסין. רוחב הבור עם חלל היקף הפסין הרחוקין שתי אמות: או דילמא בור. לחודיה שרי בבית סאתים לבד הרחקת ב' אמות: אדם נותן עיניו בבורו. ואם בא ללמוד מכאן היתר למקום אחר מן הבור הוא למד והרי אינו אלא בית סאתים הלכך אע''פ שהוקף יותר על כן לא אתו למישרי קרפף יותר מבית סאתים דעלמא שלא הוקף לדירה: או דילמא במחיצתו אדם נותן עיניו. ואם בא ללמוד מכאן היתר למקום אחר מן המחיצה ילמוד הלכך אתי למישרי בעלמא יותר מבית סאתים אי שרית הכא: לא אמרו להרחיק. ההיקף לבד בית סאתים של רוחב הבור אלא שתי אמות: אריך וקטין. ק' על נ' דהוו סאתים כחצר המשכן לר' יהודה אע''פ שאינו מרובע מותר ובלבד שלא יהא בין ארכו ורחבו יותר מבית סאתים ולר''ש בעינן מרובע כדאמר בהדיא בית סאתים על בית סאתים דהוי שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים כדאמר בהאי פירקין (ד' כג.) קטין קצר ברחבו: כל אויר. אף על פי שאינו מקורה אם תשמישו לדירת אדם לכניסה וליציאה תמיד: וכל דירה. שהיא מכוסה בגג והיא עשויה לשמירת אויר שחוצה לה: גמ' חייבין עליה. אלמא אתו רבים ומבטלי מחיצה: הכא איכא שם ד' מחיצות. שיש שתי אמות היכר היקף דופן לכל רוח: סולמא דצור. סלע הר גבוה סביב (רש"י)

 תוספות  ארך אפים לצדיקים ולרשעים. אפים שוחקות מאריך לצדיקים עד לעתיד וזעומות לרשעים ומאחר פורענותם עד לעולם הבא וגם זה לטובה שיש להם שהות לחזור בתשובה כדמשמע בחלק (סנהדרין ד' קיא.) דהוי נמי לטובה [ע' תוס' ב''ק נ: ד''ה ארך]: או דלמא בור בלא פסין קאמר. פירוש ופסין לא יהו מרוחקין מן הבור אלא כדי ראשה ורובה של פרה אבל אין לפרש דפסין נמי אי בעי מרחיק עד בית סאתים מדקאמרי' בסמוך אי הכי מאי בינייהו בין לר''ש בין לר' יהודה ולפי זה טובא איכא בינייהו דר' שמעון לא שרי אלא להרחיק כדי ראשה ורובה של פרה ור' יהודה מתיר עד בית סאתים אלא ודאי גם ר' יהודה לא שרי להרחיק אלא כדי ראשה ורובה של פרה אע''ג דאדם נותן עיניו בבורו ולא במחיצה אין להתיר יותר: בור ופסין קאמר. והא דאמר בפרקין (ד' כה.) קרפף יותר מבית סאתים ובנה עמוד גבוה י' ורחב ד' מיעטו ה''נ האי בור למה לא הוי מיעוט וי''ל דהתם במחיצות טובות אבל בפסין לא התירו בין הכל אלא בית סאתים: והא א''ר יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה. ואם תאמר שאני ירושלים דהוה רחבה שש עשרה אמות ופסין ליכא אלא י''ג ושליש וי''ל הואיל והיה לירושלים צורת הפתח דחשיב כמחיצה כדאמר בפ''ק (ד' יא.) ואם יש לו צורת הפתח א''צ למעט לא היה לרבים דבקעי לבטל המחיצה ואפילו לרב דאתנייה צריך למעט מודה הוא דמן התורה מהני תדע דהא פיאה מתרת בכלאים אפילו יותר מעשר ולפי פירוש אחר דפירשתי (ד' ו.) גבי יתר על כן ניחא: חייבין עליה משום רשות הרבים. וא''ת כיון דמסקינן דרבי יוחנן סבר ליה כרבי יהודה אמאי חייבין עליה משום רשות הרבים הא אית ליה שתי מחיצות דאורייתא וי''ל דירושלים היתה מפולשת מארבע צדדין וחייבין עליה משום רה''ר לעומד באמצע הפילוש דליכא מחיצה: קשיא דרבי יהודה אדר' יהודה. קא סלקא דעתיה דמקשה דלרבי יהודה שלש מחיצות דאורייתא ולחי וקורה משום מחיצה אלמא לא אתו רבים ומבטלו מחיצה דאי שתי מחיצות דאורייתא לא הוה פריך מידי ומשני קסבר שתי מחיצות דאורייתא אי נמי אפילו קסבר שלש מחיצות דאורייתא לא אתו רבים ומבטלי מחיצה שלישית כיון דאיכא שתי מחיצות שלימות: דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא. הוה מצי לשנויי דרבנן לא פליגי אדרבי יהודה אלא מדרבנן אבל מדאורייתא מודו ליה: (תוספות)

 רשב"א  בור ופסין קאמר, דאדם נותן עיניו במחיצתו וגזרינן דלמא אתי לטלטולי יתר מבית סאתים בקרפף דעלמא. ומכאן נראה לי דבור אינו ממעט בקרפף יתר מבית סאתים דעלמא, דאם איתא מה גזירה איתא הא בקרפף דעלמא שבור ממעט בו דינא נמי הכי. וא"ת הא בהא תליא, דכשתמצא לומר אדם נותן עיניו במחיצתו אף בקרפף דעלמא אין הבור ממעט בו. ולכשתמצא לומר אדם נותן עיניו בבור ואף אתה אומר בקרפף דעלמא דבור ממעט בו ולפיכך כיון דאסיקנא דאדם נותן עיניו בבורו ובור בלא פסין קאמר, אף בקרפף דעלמא בור ממעט. לא היא, דאם כן לר' יהודה נתיר פסין בלא בור עד בית סאתים כקרפף דעלמא, ובודאי ר' יהודה אינו מתיר פסין בלא בור אלא כמלא ראשה ורובה של פרה וכר' שמעון בן אלעזר. דאי לא תימא הכי כי אקשינן אי הכי ר' יהודה היינו ר' שמעון בן אלעזר לימא איכא בינייהו בית סאתים פסין בלא בור, דלר' יהודה שרי אפילו בית סאתים בלא בור ולר' שמעון אין מותר להרחיק אלא כדי ראשה ורובה של פרה, אלא ודאי כדאמרן. ומפורש הוא בירושלמי (פ"ב ה"ג) דגרסינן התם: על דעתיה דר' יהודה באר מהו שתעלה ממדת סאתים, ושמעינן מן הדא ר' שמעון בן אלעזר באר שיש בה מדת סאתים אינו צריך להרחיק ממנה אלא מדת מלא ראשה ורובה של פרה, הדא אמרה שהבאר עולה ממדת סאתים ע"כ בירושלמי. ואם תאמר בדין היה שיאמרו להרחיק אפילו בית סאתים פסין בלא בור, אלא מפני שהפסין אינן מחיצות גמורות לא התירו בהן אלא כבית סאתים וכדי ראשה ורובה של פרה, אבל בקרפף דעלמא דמחיצותיו גמורות לא התירו בהם אלא בבית סאתים בלא בור. זו אינה תורה שהרי לרבנן נקל בהן יותר מקרפף דעלמא, ור' יהודה החמיר ועשה אותן כקרפף דעלמא אבל להחמיר בהן יותר מבית סאתים דעלמא לא שמענו, ודי לר' יהודה לחלוק על דברי חכמים ולעשותן כקרפף דעלמא, כך נראה לי. ר' שמעון בן אלעזר אומר בית סאתים על בית סאתים מותר. פירוש: בית סאתים מרובעים, וכן פירש רש"י (בד"ה אריך וקטין). והראב"ד ז"ל פירש: בית סאתים ממש על בית סאתים שהן ארבע סאין. ואף על פי שבקרפף דעלמא לא התירו אלא סאתים כחצר המשכן הכא שרו אפילו ארבעה סאין. ואינו מחוור בעיני כלל דאם כן היכי אקשינן אי הכי ר' יהודה היינו ר' שמעון בן אלעזר, והא טובא איכא בינייהו. ואם תאמר דהיינו דקא משני ליה אריך וקטין איכא בינייהו, כלומר: לר' שמעון אפילו אריך בית סאתים על בית סאתים ולר' יהודה בית סאתים בלבד. הא ליתא, חדא דלא הוה ליה למימר אריך וקטין אלא הוה ליה למימר בהדיא טובא איכא בינייהו, דלר' שמעון אפילו ארבעת כורין ולר' יהודה לא התירו אלא בית סאתים בלבד. ובכל מקום לא אמרו אריך וקטין להרחיק את השיעור, אלא להתיר צורת הסאתים אף ע"פ שאינן מרובעות וכדאיתא לקמן (כג, ב). ועוד דמאי אריך וקטין דקאמר, שאם היא בית סאתים אבית סאתים ארוך הוא בכל צדדיו וקטין ליכא. ועוד דבגמרא דבני מערבא (שם ה"ג) מייתי לה להא ברייתא דר' שמעון בן אלעזר ולא תניא בה בית סאתים אבית סאתים אלא בית סאתים בלבד. והכי גרסינן התם: ר' שמעון בן אלעזר אומר באר שיש בה מדת סאתים אינו צריך להרחיק ממנה אלא מלא ראשה ורובה של פרה ע"כ. אלמא בית סאתים אבית סאתים דקאמר ר' שמעון היינו בית סאתים בלבד, כן נראה לי. אלא כאן ולא סבירא ליה. כלומר: ולא סבירא ליה לר' יוחנן, אבל לר' אלעזר ודאי ס"ל וכדאמרינן לעיל בריש פרקין (כ, א). קשיא דר' יהודה אדר' יהודה קשיא דרבנן אדרבנן. תמיהא לי דרבנן אדרבנן היכי קשיא דלמא ההיא דאין מערבין מדרבנן, והכא גבי פסין העמידוה אדאורייתא משום קולת פסי ביראות וכמו שהקילו בהן לענין פרוץ מרובה על העומד. וי"ל דמדקאמר אין מערבין רשות הרבים בכך ולא קאמר וחכמים אוסרים, משמע דאין מערבין כלל דעירוב כזה אינו עירוב ואפילו מדאורייתא. דרבנן אדרבנן לא קשיא התם ליכא שם ארבע מחיצות הכא איכא שם ארבע מחיצות. קשיא לי התם נמי כשעושה לחי מכאן ולחי מכאן הא איכא שם ד' מחיצות דהא קיימא לן (יב, ב) לחי משום מחיצה, דהיינו טעמא נמי דקיימא לן כאביי (טו, א) בלחי העומד מאיליו. ולמ"ד לחי משום מחיצה אפילו משום מחיצה דאורייתא קאמר, וכדאמרינן בפרק קמא (יב, ב) א"ר יהודה מבוי הראוי לשיתוף הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב הכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור, קסבר לחי משום מחיצה וקורה משום היכר. אפילו דאורייתא קאמר. וי"ל דלרבנן נמי בעינן שם ד' מחיצות חשובות קצת בפסי ביראות מיהא, אבל לחי מחיצה גרועה היא טובא ובקיעת הרבים מבטלתה. ואי נמי י"ל דדלמא רבנן דאין מערבין סבירא להו לחי משום היכר, ואע"ג דקיי"ל כוותייהו דאין מערבין רשות הרבים בכך, לא מטעמייהו אלא מדר' יוחנן דירושלים דבקיעת הרבים מבטלת אפילו מחיצות גמורות, כך נראה לי. הכא איכא שם ארבע מחיצות. וא"ת אי הכי ר' יוחנן דאמר כמאן, דהא בירושלים שתי מחיצות מעלייתא איכא ושם ד' מחיצות איכא דהא איכא פתחים בראשי הפלושין, אם כן רשות היחיד גמורה היא ואין בקיעת הרבים מבטלת מחיצות כאלו בין לר' יהודה בין לרבנן. יש מי שתי' דר' יוחנן בשיטת ר' יהודה אמרה לגמרי, דירושלים נמי ליכא שתי מחיצות מעלייתא, דמפולשין היו שתי וערב ורבים בוקעין בהן שתי וערב כפסי ביראות. ואינו מחוור דא"כ כנגד העומד מיהא יהא פטור דהא איכא שתי מחיצות מעלייתא, אלא שיש לי לתרץ בזו דשמא ר' יוחנן לא חייב אלא בזורק כנגד הפרוץ ואע"פ שאין זה מתחוור. ועוד דבפרק קמא (ו, א) תניא כיצד מערבין רשות הרבים עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן חנניה אומר בית שמאי אומרים עושה דלת מכאן וכו' ובית הלל אומרים עושין דלת מכאן וקורה מכאן, ואקשינן עלה ורה"ר מי מיערבא והתניא יתר על כן א"ר יהודה וכו'. [אמרו לו אין מערבין רשות הרבים בכך, וכי תימא בכך היא דלא מערבא הא בדלתות מערבא והאמר ר' יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה וכו']. ואם איתא מאי קושיא דמנא ליה דברייתא דכיצד מערבין רה"ר מיירי ברשות המפולש שתי וערב כשוקי ירושלים דתקשי לן ההיא דר' יוחנן. ויש מתרצין דר' יוחנן סבר לה כר' יהודה בחדא וכרבנן בחדא, סבר לה כר' יהודה בחדא דבקיעת הרבים מבטלת מחיצות עד דאיכא שיעור מחיצות דאורייתא מחיצות חשובות. וסבירא ליה במחיצות כרבנן דשלש מחיצות דאורייתא ולא שתים, והלכך אפילו ירושלם כיון שהיו דרכיה מפולשות אף על פי שהיו לה דלתות בקיעות רבים מבטלתן אלמלא שננעלות בלילה ומעכבין את רגל הרבים מלעבור. וקיי"ל כר' יוחנן, ואע"ג דר' אלעזר תלמידו חלק עליו ואמר כאן הודיעוך וסבירא ליה אין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דמדקמקשה מהא דר' יוחנן להדיא לעיל בפרק קמא (ו, ב) על ההיא ברייתא דכיצד מערבין רה"ר שמע מינה דהכין הלכתא. ומיהו הא דאמר ר' יוחנן דבקיעת הרבים מבטלת מחיצות, הני מילי מחיצות העשויות ברשות הרבים ויש ביניהן רחב שש עשרה אמה ושפתחיו מכוונים זה כנגד זה שדומה לדגלי מדבר, דכיון דבקעי בהו רבים אתיא בקיעת הרבים ומבטלת כח המחיצות והרי הוא רה"ר כמות שהיתה והיינו טעמא דירושלם אבל מבואות המפולשין אפילו לרשות הרבים ואע"פ (שזה) שהשערין מכוונין זה כנגד זה אין הילוך הרבים מעכבת ובצורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן סגי ליה, וכדאוקימנא (שם) ההיא דכיצד מערבין רה"ר דמבואות המפולשין לרה"ר קאמר, ומשום ההיא דר' יוחנן אוקימנא לה בהכין, אלמא אפילו לר' יוחנן סגי ליה בהכי ולא בעינן דלתות ננעלות. וכל שכן אם לא היו שערים מכוונין זה כנגד זה שאינן דומין לדגלי מדבר, והיינו מבוי עקום (לעיל ו, א) דאוקי רב חנן בר רבא בדבקעי ביה רבים, ואפילו הכי סגי ליה אפילו לרב בצורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן, וכל שכן לשמואל דלא בעי אפילו צורת פתח, וקיימא לן כרב, דאלמא בכי הא לא מבטלא ליה בקיעת הרבים. (רשב"א)


דף כב - ב

אילימא משום דמקיף לה סולמא דצור מהך גיסא ומחתנא דגדר מהך גיסא בבל נמי מקיף לה פרת מהך גיסא ודיגלת מהאי גיסא דכולא עלמא נמי מקיף אוקיינוס דילמא מעלות ומורדות קאמרת א''ל קרקפנא חזיתיה לרישך בי עמודי כי א''ר יוחנן להא שמעתא איתמר נמי כי אתא רבין א''ר יוחנן ואמרי לה א''ר אבהו א''ר יוחנן מעלות ומורדות שבארץ ישראל אין חייבין עליהן משום רה''ר לפי שאינן כדגלי מדבר בעא מיניה רחבה מרבא תל המתלקט עשרה מתוך ארבע ורבים בוקעין בו חייבין עליו משום רה''ר או אין חייבין עליו אליבא דרבנן לא תיבעי לך השתא ומה התם דניחא תשמישתיה אמרי רבנן לא אתו רבים ומבטלי לה מחיצתא הכא דלא ניחא תשמישתיה לא כל שכן כי תיבעי לך אליבא דר' יהודה מאי התם הוא דניחא תשמישתיה הכא הוא דלא ניחא תשמישתיה לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא או דילמא לא שנא א''ל חייבין ואפי' עולין לו בחבל א''ל אין ואפילו במעלות בית מרון א''ל אין איתיביה חצר שהרבים נכנסין לה בזו ויוצאין בזו רה''ר לטומאה ורשות היחיד לשבת מני אילימא רבנן השתא ומה התם דניחא תשמישתיה אמרי רבנן לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא הכא דלא ניחא תשמישתיה לא כ''ש אלא לאו ר' יהודה היא לא לעולם רבנן ורה''ר לטומאה איצטריכא ליה ת''ש מבואות המפולשות בבורות בשיחין ובמערות רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה בבורות סלקא דעתך אלא לבורות רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה מני אילימא רבנן השתא ומה התם דניחא תשמישתיה אמרי לא אתו רבים ומבטלי לה הכא דלא ניחא תשמישתיה לא כ''ש אלא לאו ר' יהודה היא לא לעולם רבנן ורה''ר לטומאה איצטריכא ליה ת''ש שבילי בית גילגול וכיוצא בהן רשות היחיד לשבת ורה''ר לטומאה ואיזהו שבילי בית גילגול אמרי דבי ר' ינאי כל שאין העבד יכול ליטול סאה של חיטין וירוץ לפני סרדיוט מני אילימא רבנן השתא ומה התם דניחא תשמישתא אמרי רבנן לא אתו רבים ומבטלי לה מחיצתא הכא דלא ניחא תשמישתא לא כל שכן אלא לאו רבי יהודה היא א''ל שבילי בית גילגול קאמרת יהושע אוהב ישראל היה עמד ותיקן להם דרכים וסרטיא כל היכא דניחא תשמישתא מסרה לרבים כל היכא דלא ניחא תשמישתא מסרה ליחיד: מתני' אחד בור הרבים ובאר הרבים ובאר היחיד עושין להן פסין אבל לבור היחיד עושין לו מחיצה גבוה י' טפחים דברי ר' עקיבא ר' יהודה בן בבא אומר אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד ולשאר עושין חגורה גבוה עשרה טפחים:

 רש"י  [לעלות בו לא''י והוא גבוה י' טפחים: ומחתנא. מורד חריץ עמוק י' טפחים ורחב ד' סביב א''י מאידך גיסא] והוי לה מחיצה ונהי דאסור לטלטולי מדרבנן מיהו לאו רה''ר דאורייתא היא לאחיובי עליה: מעלות ומורדות שבה קאמרת. שאין חייבין עליהם משום רה''ר דלא ניחא דריסה דידהו ולא הוי רה''ר: קרקפנא. בעל הגולגולת כלומר אדם חשוב: עמודי. של בית מדרש של ר' יוחנן: שאינן כדגלי מדבר. דארץ חלקה היתה שהענן משוה אותה: ואפי' עולין לו בחבל. בעיא היא ורחבה קאמר לה: מעלות בית מרון. זקופין מאד ומעלה קצרה ומהלכין בה בזה אחר זה ולא שנים יחד כדאמרי' בר''ה (ד' יח.) כבני מרון כמעלות בית מרון: חצר שהרבים נכנסין לה. דרך פתחים או פרצות של עשר: דלא ניחא תשמישתי'. לרבים לדריסה שהפתחין קצרין וגידודין יש באסקופה ופשיטא דלא מבטלה בקיעת רבים למחיצות: אלא לאו ר' יהודה. ואשמעינן דהיכא דלא ניחא תשמישתיה מודי: בבורות סלקא דעתך. היכי הוי מבוי בתוך הבור: לבורות. שיש בור בראשו אחד ובשפה אחת קצרה מהלכין שם עד שעוברין: שבילי בית גילגול. מעלה גבוהה וזקופה היא בארץ ישראל: יהושע אוהב ישראל היה. ובמעלות ומורדות דארץ ישראל מודינא לך דאין חייבין עליהן וכי אמינא לך דחייבין בשאר ארצות קאמינא: מתני' בור הרבים. אי פסקי מיא מדכרי אהדדי: באר היחיד. נמי שרי דהא לא פסקי מיא: לבאר הרבים. דאיכא תרתי למעליותא: חגורה. היקף של חבלים: (רש"י)

 תוספות  אילימא משום דמקיף סולמא דצור. הוה מצי לאקשויי מר' יוחנן גופיה דאמר לעיל ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רה''ר ושמא התם הוי אליבא דר' יהודה דאית ליה דאתו רבים ומבטלי מחיצה והכא אליבא דרבנן: דילמא מעלות ומורדות קאמרת. ודווקא בארץ ישראל כדמפרש טעמא בסמוך יהושע אוהב ישראל היה אבל בחוצה לארץ חייב ואליבא דר' יהודה אבל לרבנן אפי' בחוצה לארץ פטור דלא אתו רבים ומבטלי מחיצה ותימה דלרבנן כל ארץ ישראל תעשה רה''י ע''י סולמא דצור ומחתנא דגדר ובבל נמי דמקיף לה דיגלת ולא אתו רבים ומבטלי מחיצתן ולר' יוחנן דאמר בפרק הדר (לקמן ד' סז:) קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אפי' כור ואפי' כוריים הזורק לתוכו חייב והוא הדין אפי' לאלף כורים דמה שיעור יהיה וי''ל דמחיצה שאינה עשויה בידי אדם לא חשיבא מחיצה כולי האי ואפי' רבנן מודו דאתו רבים ומבטלי מחיצה: קרקפנא חזיתיה לרישך. רישך היינו רבה שהיה רבו של אביי והוי כמו רישך בקרירי ורישא דרישך בחמימי (שבת ד' נה.) ומצינו שהלך רבה לארץ ישראל ללמוד תורה לפני ר' יוחנן בסוף פרק שני דייני גזירות (כתובות ד' קיא.) אבל אביי עצמו לא מצינו שהלך ללמוד תורה שם [ועוד שלא ראה אביי את ר' יוחנן אבל רבה תלמידו של רבי יוחנן הוה]: תל המתלקט כו'. לא הוה שמיע ליה הא דא''ר יוחנן מעלות ומורדות שבארץ ישראל כו' אבל בחוצה לארץ חייבין: מני אילימא רבנן. וא''ת לימא לעולם רבנן וקמשמע לן דאפילו לטלטל שרי דמפסי ביראות לא שמעינן דבעולי רגלים הקילו וי''ל דעדיפא קא משני: אלא לאו ר' יהודה. וא''ת ולוקמא כגון שיש שתי מחיצות גמורות דבההיא ודאי מודה ר' יהודה וי''ל דע''כ בשנפרצה מד' רוחות דאי בנפרצה מב' רוחות מאי איריא דלא ניחא תשמישתיה אפי' ניחא תשמישתיה נמי כדפריך לרבנן: תא שמע מבואות המפולשות. במסכת טהרות (פ''ו מ''ו) גרסי' בגיתות והיינו בורות שתחת הגיתות פי' רבינו חננאל וכגון שהבור רחוק מן הכותל ג' טפחים מכל צד והולכין דרך כאן וכאן וקא משמע לן דאפי' הכי לא בטלי מחיצה דאי בור הולך מכותל לכותל פשיטא דהוי רה''י והא דנקט בור ולא נקט מחיצה מופלגת ג' מן הכותל משום דבבור הוי חדוש טפי דאע''ג שרשות הרבים נמי מהלכת בתוכו אפי' הכי הוי רשות היחיד לשבת: ואיזהו שבילי בית גלגול כו'. ואם תאמר והא ע''כ שבילי בית גלגול היו מתלקטים עשרה מתוך ארבע הואיל והוי רשות היחיד לשבת וא''כ מה צריך הכא לאתויי דר' ינאי ועוד קשיא דאמאי לא משני רשות הרבים לטומאה איצטריכא ליה כדמשני לעיל ויש לומר דמשום הכי מייתי מדר' ינאי דמשמע דעיקר חידושא הוי שהוא רשות היחיד לשבת מדלא אמרינן אפילו אין העבד יכול לרוץ כו' אפ''ה הוי רשות הרבים ואם תאמר ולמה לי אין העבד יכול לרוץ אפי' יכול נמי הוי רשות היחיד כיון שמתלקט עשרה מתוך ארבע ויש לומר דבעינן שלא יהא ניחא תשמישתיה שלא יהא עשוי כעין מדרגה דלא תהוי מחיצתא נדרסת דאמר בפרק כל גגות (לקמן ד' פט:) דלא הויא מחיצתא: יהושע אוהב ישראל היה. דוקא שבילי בית גלגול דלא ניחא תשמישתיה כלל כדמפרש ר' ינאי שאין העבד יכול לרוץ אבל מבוי מפולש לבורות וחצר שרבים נכנסים לה בזו ויוצאין בזו הוי רה''ר לר''י אע''ג דהוו של יחיד הואיל וניחא תשמישתיה וראוי למוסרו לרבים הוו רה''ר לר' יהודה ע''י בקיעת רבים ולהכי לא קאמר אלא דמשמע דצריך עדיין לשנויא דלעיל: חגורה. פירוש מחיצה: (תוספות)

 רשב"א  אילימא משום דמקיף לה סולמא דצור מחד גיסא וכו' אי הכי כולי עלמא נמי. ואם תאמר למאי דסלקא דעתין השתא הוה ליה לאקשויי מדר' יוחנן גופיה דאמר ירושלם אלמלא שדלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים. יש לומר אי מההיא הוה אמינא דדלמא ר' יוחנן כרבנן אמרה להא דארץ ישראל. ואי נמי תרי אמוראי אליבא דר' יוחנן. אי הכי כולי עלמא נמי דקא מקיף ליה ים אוקינוס. מהא שמעינן דמקום המוקף גדר עשרה יש לו שיעור עד היכן קרוי רשות היחיד. ויש לעיין דהא א"ר יוחנן בפרק הדר (סז, א) קרפף יתר מבית סאתים אפילו כור ואפילו כוריים הזורק לתוכו חייב מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין. וא"כ עד כמה יהא שידון משום רה"י. והדבר צריך תלמוד. מעלות ומורדות שבארץ ישראל אין חייבין עליהם משום רשות הרבים לפי שאינן כדגלי מדבר. קשיא לי מדקאמר שבא"י ודאי שבא"י דוקא קאמר, והיינו שבילי בית גלגול דקאמרינן בשלהי שמעתין הא בחוצה לארץ חייבין עליהן דאלמא רה"ר היא, והדר קאמר לפי שאינן כדגלי מדבר, וכיון שכן אפילו בחוצה לארץ נמי, דרשות הרבים מדגלי מדבר גמרין לה כדאיתא בפרק הזורק (שבת צא, א) וכל שאינו דומה לדגלי מדבר אינו נידון משום רה"ר. עוד ראיתי לראב"ד ז"ל שהקשה מהא דאמרינן בשבת פרק הזורק (ק, א) א"ר יהודה תל המתלקט עשרה מתוך ארבע וזרק ונח על גבו חייב. פירוש דרשות היחיד הוא, תניא נמי הכי מבוי ששוה לתוכו ועשה לו מדרון לרה"ר וכו' עד ר' [חנינא] בן גמליאל אומר תל המתלקט עשרה מתוך ארבעה וזרק ונח על גביו חייב. שמע מינה דהיכא דלא ניחא תשמישתיה נדון משום רה"י. ותירץ הוא ז"ל דאיכא לאוקומה לההיא בשאין הרבים בוקעין בו. ועם תירוצו זה אפשר לי לתרץ גם כן דהא דקאמר הכא לפי שאינן דומין לדגלי מדבר הכי קאמר: מעלות ומורדות אלו מצד שהן מתלקטין עשרה מתוך ארבע אי לאו דרבים בוקעין בהן היה רה"י לפי שאינן דומין לדגלי מדבר, אבל בקיעת הרבים משוי להו רה"ר. ולפיכך בחוצה לארץ חייבין עליהן משום רה"ר לדעת ר' יוחנן, אבל בארץ ישראל הואיל ומצד עצמן אינן דומין לדגלי מדבר לא מסרן יהושע לרבים ומסרן ליחידים. אלא שעדיין צריך לי עיון דמה שאינו דומה לדגלי מדבר היאך בקיעת הרבים משוי ליה כדגלי מדבר, אם כן אפילו גשרים המפולשין שאמרו (לקמן צה, א) שאינן רשות הרבים לפי שאינן דומין לדגלי מדבר מפני שהם מקורין (שבת צח, א), יהו נידונין משום רה"ר הואיל ובקעי בהו רבים. בעא מיניה רחבה מרבה תל המתלקט עשרה מתוך ארבעה כי תיבעי לך אליבא דר' יהודה. וא"ת לפשוט ליה מדר' יוחנן דאמר מעלות ומורדות שבארץ ישראל אין חייבין עליהן, ומשמע הא שבחוצה לארץ חייבין עליהן משום רשות הרבים. תירצו בתוס' (ד"ה תל) דלא שמיע ליה לרבה הא דר' יוחנן. איתביה חצר שהרבים נכנסין בה בזו ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת וכו'. איכא למידק ומאי קושיא דבכי הא אפילו ר' יהודה מודה דהא איכא שתי מחיצות מעלייתא וארבע נמי איכא, ואילו לר' יהודה כל היכא דאיכא שתי מחיצות גמורות לא מבטלא להו בקיעת הרבים וכדאמרינן לעיל. ויש שמתרצין דקס"ד השתא דחצר זו נכנסין לה שתי וערב כפסי ביראות ואין מחיצותיה חשובות, דאי לא צריכא למימר דרה"י היא לשבת. ותירץ ליה (ד)למאי דקס"ד רבנן היא, ורה"ר לטומאה איצטריכא ליה. ומיהו לדידן לא ס"ל הכי אלא בחצר שיש לה שתי מחיצות גמורות היא ואפילו ר' יהודה היא, וקא משמע לן דרשות היחיד גמורה היא ואפילו לטלטל וכדאמרינן לעיל (ז, ב) בשמעתתא דמבוי שכולה לרחבה. והלכך ההיא מתניתין דחצר הלכתא היא. ועוד דהא ודאי לר' יוחנן אפילו דבקיעת רבים מבטלת מחיצות הני מילי בקיעת רשות הרבים, אבל בקיעת הרבים בחצר היחיד, אי נמי במבואות המפולשין לא וכדאמרינן לעיל (כא, ב ד"ה הכא). והא דמותיב נמי ממבואות המפולשין לבורות שיחין ומערות מצד זה מותיב מהא נמי דקא סלקא דעתין מפולשין שתי וערב, דאי לא לא צריכא למימר דרשות היחיד לשבת הן. והראב"ד ז"ל הקשה כיון דשאני לך בין בקעי רבים [ברה"י] לרה"ר ממש [מאי האי] דאקשי ליה רחבה לרבה מחצר שנכנסין בזו ויוצאין בזו, אמאי לא שאני ליה הכי [דרה"י נינהו]. הא ודאי לאו קושיא היא דכיון דאמר רבה דאפילו במעלות בית מרון אמר ר' יהודה דמבטלי רבים מחיצתא, ההיא ר"ה כבקיעת רבים דמי משום דלא ניחא תשמישתיה, ע"כ. עוד כתב הרב ז"ל: י"ל דרחבה המקשה הכי מוקי למילתיה דר' יהודה בתרי תנאי אליבא דר' יהודה ולא מפליג בין מחיצות מעליתא למחיצות דלאו מעליתא, אלא תנא דפסין סבר דאפילו ד' מחיצות אתו רבים ומבטלי להו וכי איבעיא ליה לרחבה לתנא דפסין איבעיא ליה, ורבה נמי למאי דס"ל לרחבה קא מתרץ ליה ע"כ. וזה נראה יותר נכון וכל השמועה מיושרת על הדרך הזה. רשות הרבים לטומאה אצטריכא ליה. ולא הוה מצי לתרוצי דקמ"ל דרשות היחיד גמורה היא ואפילו לטלטל דרשות היחיד לגמרי משמע, דהא בפרקין קמא בשמעתתא דמבוי שכלה לרחבה (ח, א) אקשינן מינה עליה דרב דאמר מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו חצר מותרת ומבוי אסור ואמרינן משנתינו היא זו חצר שנכנסין בזו ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת, ופרקינן (שם ע"ב) אי מהתם הוה אמינא הני מילי לזרוק אבל לטלטל לא קמ"ל, דאלמא [הא] דקתני רשות היחיד לשבת לא משמע רשות היחיד גמורה אפי' לטלטל. שבילי בית גלגול קאמרת וכו'. וא"ת אמאי לא שני ליה בהא נמי דרשות הרבים לטומאה אצטריכא ליה. י"ל דכל היכא דאשכח תירוצא חדתא קמתרץ ואזיל. ועוד דקושטא דמלתא קאמר ליה. אבל בתוספות תירצו דמדנקט שבילי בית גלגול משמע ליה דע"כ לאו רבנן היא, דא"כ מאי שנא שבילי בית גלגול שבא"י אפילו שבכל מקום, אלא לאו אפילו ר' יהודה מודה בה ושבילי בית גלגול שאני דיהושע אוהב ישראל היה. (רשב"א)


דף כג - א

גמ' אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בבא ואמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל לא הותרו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים בלבד וצריכא דאי אשמעינן הלכה כר' יהודה בן בבא הוה אמינא דרבים ואפילו מכונסין והאי דקתני באר הרבים לאפוקי מדר' עקיבא קא משמע לן דלא הותרו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים ואי אשמעינן באר מים חיים הוה אמינא לא שנא דרבים ולא שנא דיחיד קא משמע לן הלכה כרבי יהודה בן בבא: מתני' ועוד אמר ר' יהודה בן בבא הגינה והקרפף שהן שבעים אמה ושיריים על ע' אמה ושיריים המוקפות גדר גבוה עשרה טפחים מטלטלין בתוכה ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה או שתהא סמוכה לעיר ר' יהודה אומר אפילו אין בה אלא בור ושיח ומערה מטלטלין בתוכה רבי עקיבא אומר אפילו אין בה אחת מכל אלו מטלטלין בתוכה ובלבד שיהא בה שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים רבי אליעזר אומר אם היתה ארכה יתר על רחבה אפי' אמה אחת אין מטלטלין בתוכה רבי יוסי אומר אפילו ארכה פי שנים ברחבה מטלטלין בתוכה אמר רבי אלעאי שמעתי מרבי אלעזר ואפילו היא כבית כור וכן שמעתי ממנו אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ולהוציא לו אבל להם מותר וכן שמעתי ממנו שיוצאין בערקבלין בפסח וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי: גמ' מאי תנא דקתני ועוד אילימא משום דתנא ליה חדא לחומרא וקתני אחריתי משום הכי קתני ועוד והא רבי יהודה דתנא ליה חדא לחומרא וקתני אחריתי ולא קתני ועוד התם אפסקוה רבנן הכא לא אפסקוה רבנן וכל היכא דאפסקוה רבנן לא קתני ועוד והא רבי אליעזר דסוכה דאפסקוה רבנן וקתני ועוד התם במילתיה הוא דאפסקוה הכא במילתא אחריתי אפסקוה: רבי עקיבא אומר אפילו אין בה אחד מכל אלו מטלטלין בתוכה:

 רש"י  גמ' הוה אמינא דרבים אפי' מכונסין. שרי ר''י בן בבא והאי דקאמר באר הרבים משום ר' עקיבא דאמר באר היחיד שרי ואתא איהו למימר אע''ג דמים חיים נינהו דרבים אין דיחיד לא והכי קאמר אין עושין פסין אפילו לבאר אלא של רבים: מתני' שומירה. סוכת שומרין ואע''ג דהוקף לדירה בית סאתים הוא דשרי טפי לא: סמוכה לעיר. דהואיל וקרובה לביתו דעתו להשתמש בה תמיד וכהוקף לדירה דמי: ובלבד שתהא שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים. ולא יותר ובגמרא פריך תנא קמא נמי הכי קאמר: אם היה ארכה יותר על רחבה אפילו אמה אחת. אע''ג דמיעט רחבה והוסיף בארכה ואין בכולה אלא בית סאתים אין מטלטלין דמרובע הוא דשרו רבנן היכא דלא הוקף לדירה: אנשי חצר ששכח כו'. ולמחר ביטל רשותו לחברו שהיא אוסרת עליהן מלהוציא מבתיהן לחצר: ביתו אסור להכניס ולהוציא. לחצר לצרכו: אבל להן מותר. להביא כלי בתיהן לביתו דרך חצר: בערקבלין. שם מרור: ובקשתי לי חבר. לשלשה דברים הללו אם שמען מפיו ולא מצאתי ובגמרא מפרש דגבי גינה וקרפף לא שרו יותר מבית סאתים וגבי אנשי חצר סברי דאף להם אסור ביתו אבל מבתיהן לחצר מותר ובגמ' מפרש פלוגתייהו ובערקבלין סברי דלאו מרור הוא: גמ' מאי תנא. רבי יהודה בן בבא בגינה וקרפף דלעיל: דקאמר ועוד. דמשמע דאמר לעיל בה חומרא אחריתי: אילימא משום דאמר חדא לחומרא. גבי פסין דאמר דאין עושין אותן אלא לבאר הרבים והשתא קאמר חומרא אחריתי דאע''ג דהוקף לדירה לא שרי טפי מבית סאתים: והא רבי יהודה בר אלעאי דתנא לעיל חדא לחומרא. דאמר עד בית סאתים אין טפי לא והדר תנא אחריתי יסלקנה לצדדין ולא תנא ועוד משום דלאו בחדא מלתא היא דרישא איירי במדת היקף וסיפא איירי בביטול מחיצות: אפסקוה רבנן. דקא תני אמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא לגינה כו': וכל היכא דאפסקוה רבנן לא הוה תני בה ועוד. אי שייך למימר בה כגון היכא דרישא וסיפא בחדא מילתא: והא ר' אליעזר דסוכה. דתנן במסכת (סוכה ד' כז.) ר' אליעזר אומר י''ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה וחכמים אומרים אין לדבר קצבה ועוד אמר ר' אליעזר מי שלא אכל לילי יו''ט הראשון ישלים לילי יום טוב האחרון אלמא משום דרישא וסיפא בסעודה דסוכה ובחשבונן איירי תנא ועוד אע''ג דאפסקוה ושמע מינה האי דלא תנא בדרבי יהודה ועוד. משום דלא דמי הוא ובדרבי יהודה בן בבא למה לי דתני ליה: התם. גבי סוכה במלתיה אפסקוה לא אהדרו ליה רבנן אלא בסעודות אבל רבי יהודה דמתני' לא איירי אלא בפסי ביראות בית סאתים ואהדרו רבנן בגינה וקרפף ודיר וסהר ולעולם טעמיה משום הפסקה ולר' יהודה בן בבא דלא אפסקיה תנא ועוד: (רש"י)

 תוספות  והא דנקט באר הרבים לאפוקי מר' עקיבא. וא''ת א''כ הוה ליה למימר בור הרבים וע''כ באר היחיד לא דא''כ היינו רבי עקיבא וי''ל דאורחא דמלתא למיתני מענין שממעט דהיינו באר היחיד אי נמי הא דקאמר דרבים אפילו מכונסין לאו אר''י בן בבא קאי אלא אשמואל: לא שנא דרבים ולא שנא כו'. יכול להיות דהוי כר' יהודה בן בבא והא דנקט ר' יהודה בן בבא באר הרבים היינו לאפוקי בור הרבים: שהוא ע' אמה ושיריים. וא''ת ולילף מהר הבית ועזרת נשים שהיה קל''ה אמה ועזרת ישראל היה קפ''ז וי''ל דכל מילי דשבת ממשכן גמרינן להו אי נמי העזרות חשיבי מוקפין לדירה שהיו שומרים בה כל הלילה: ובלבד שיהא בה שומירה. נראה לפרש דפחות מע' אמה נמי צריך שומירה או בית דירה וביתר מבית סאתים לא סגי בשומירה ובית דירה אלא פתח ולבסוף הוקף הקרפף לצורך הבית אבל אין לומר דבשבעים אמה דוקא צריך שומירה אבל בפחות א''צ כלום וביתר אין סגי בשומירה דאין סברא שיהא ג' חלוקים בג' משהויין והא נמי אין לומר דביתר מע' נמי סגי בשומירה ולא אתא למימר אלא דבציר משבעים אמה ושיריים לא צריך כלל דאם כן במאי פליג ר' עקיבא לפירוש ר''ח דפירש דר' יהודה בן בבא איירי בדבר מועט ור' עקיבא לא איירי דלתרוייהו בע' אמה ושיריים ודבר מועט צריך שומירה ובפחות מכאן לא צריך ואפי' לפי' רש''י דפי' היינו תנא קמא דאמרו לו לר' יהודה מ''מ גם לפי' נראה דרבי יהודה בן בבא נמי אית ליה דבר מועט כמו תנא קמא דמשום הכי איצטריך לרבי עקיבא לחזור ולשנות ובלבד שיהא בה ע' אמה כו' ועוד אי ביתר מבית סאתים נמי איירי ר''י בן בבא א''כ היכי קאמר ר''י אפילו אין בה אלא בור ושיח ומערה משמע דלר''י נמי אין חילוק בין סאתים ליתר ורבי יהודה גופיה קאמר לעיל גבי פסין עד בית סאתים ועוד לר''ח דפי' היינו תנא קמא היינו ר''י בן בבא כלומר ואמאי הוצרך לשנות ובלבד כו' כיון דקאי ארבי יהודה בן בבא והא אצטריך דלא נימא דשרי אפילו ביתר מבית סאתים כיון דר' יהודה בן בבא איירי ביתר מבית סאתים לכך נראה כדפרישית ומה שפירש רש''י אפילו בהוקף לדירה לא שרי רבי יהודה בן בבא ביתר מבית סאתים אין נראה אלא בפתח ולבסוף הוקף מהני אפי' ביתר מבית סאתים דהא שרו רבנן לעיל בדיר וסהר ומוקצה אפי' בי' כורים וכמה חצירות ומבואות שהיו בירושלים יתרות על בית סאתים וכי יאסור ר' יהודה בן בבא בכולם לטלטל ודווקא בשומירה הוא דקאמר דלא מהני ביתר מבית סאתים אבל פתח ולבסוף הוקף מהני אפי' יותר ולרש''י שמא יש לחלק דבדיר וסהר ומוקצה וחצר לפי שתשמישתן רב יותר אפי' י' כורין אבל קרפף אפי' פתח ולבסוף הוקף לא מהני ביתר מבית סאתים: אילימא משום דתני חדא לחומרא. פירוש דשייך למיתני ועוד אע''ג דלא הוו תרוייהו מענין א' וכ''ש היכא דהוו תרוייהו מענין א' אף על גב דלא הוו תרוייהו לחומרא כמו בסוכה (דף כז.) ובפרק רביעי דמגילה (דף כח.) כדפ''ה: הכא במלתא אחריתי אפסקוה. תימה דבפרק המביא כדי יין (ביצה דף לד. ושם) קתני ועוד ואע''ג דאפסיק במילתא אחריתי דקתני ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו [לחצוץ בו שיניו] ומגבב מן החצר ומדליק וחכ''א מגבב משלפניו ומדליק וקתני בתר הכי אין מוציאין את האור לא מן העצים כו' ומפסיק בבא שלימה וקתני בתר הכי ועוד א''ר אליעזר עומד אדם על המוקצה כו' ומיהו רש''י מהפך שם המשנה והגמ' אך לר''ת שאומר שאין צריך להפך דמילתא דאור קא מסיים ואזיל קשה וי''ל דהתם הוו תרי קולי ושייך למיתני ועוד אע''ג דאפסיק במילתא אחריתי דכח דהיתירא עדיף: (תוספות)

 רשב"א  מתני': ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה או שתהא סמוכה לעיר. פירש רש"י ז"ל: דהוקף לדירה ואפ"ה בית סאתים הוא דשרי טפי לא. וסמוכה לעיר דהואיל וקרובה לביתו דעתו להשתמש בה תמיד וכהוקף לדירה דמי. ותמיהא לי חדא דאי הוקף לדירה בעי בגנה היקף דירה לא מעלה ולא מוריד, דאפילו קרפף שהוקף לדירה אם נזרע רובו זרעים מבטלין כח הדירה כדאיתא בגמרא. ועוד דאם כן בתרתי פליג אדר' עקיבא ור' יהודה דכולהו שרו אפילו כור ואפילו כוריים ואפילו בשהוקף לדירה, וכדתניא לעיל (יט, ב) אמרו לו לר' יהודה אי אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה וחצר שאפילו בת חמשת כורין ואפילו בת עשרת כורין שמותר אמר להן זו מחיצה ואלו פסין. אלמא מילתא פשיטא היא לכולהו דהיכא דהוקף לדירה אפילו בית עשרת כורין, ואם כן בהדיא הוה להו לאפלוגי עליה דר' יהודה בן בבא ביתר מבית סאתים בשהוקף לדירה כדאיפליגו עליה בבית סאתים שאינו צריך היקף לדירה. ומסתברא לי דשומירה לאו בית דירה היא והיקף אדעתא דשומירה לא הוי כהוקף לדירה, דשומירה תשמישה לאויר הוא וגריעא מבורגנין שבשדות, ואפילו הם בעצמן לא שרו אלא בבית סאתים אבל יתר מכן לא, וכדאמרינן לעיל (כב, א) כלל א"ר שמעון בן אלעזר כל דירה שתשמישה לאויר כגון בורגנין שבשדות בית סאתים מותר יתר מבית סאתים אסור וכל שכן שאין מתירין קרפף יתר מבית סאתים מחמתן. ובית דירה נמי דתניא הכא לא שתהא בית דירה בתוכה קודם היקף [הקרפף אלא לאחר שהוקף דהוה ליה כהוקף ולבסוף פתח, אי נמי בגינה בין קודם היקף] בין לאחר היקף דאין היקף דירה מעלה ולא מוריד בגינה וכדאמרן. אלא שר' יהודה בן בבא סבור דשלשה דינין יש בדין קרפף, דהיכא דליכא אפילו שומירה ושאינו סמוך לעיר אפילו בית סאתים או אפילו פחות מבית סאתים אין מטלטלין בו אלא בד' אמות בלבד, עשה עד בית סאתים כמו שאנו עושין ביתר מבית סאתים. ואם יש שם שומירה או בית דירה הרי זה קצת כהוקף לדירה, מפני שמתוך כך נראה שתשמישו בקרפף תדיר. וכן הדין בסמוך לעיר וכן הטעם, ואפ"ה עד בית סאתים דוקא אבל יתר מבית סאתים לא. ואם הוקף לדירה ממש כדיר וסהר וחצר אפילו בית חמשת כורין ואפילו בית עשרת כורין, ובזה לא נחלק אחד מהן. כך היא הגירסא ברוב הספרים: ר' עקיבא אומר אפילו אין בה אלא א' מכל אלו. וכן מצאתי בספרים הישנים ובספרי הגאונים ז"ל. ותמיהא מלתא דלר' עקיבא אין צריך אחד מכל אלו, שאילו כן ר' עקיבא היינו ר' יהודה בן בבא או ר' יהודה, ואמרינן בגמרא (בעמ' ב) אי אמר הלכה כר' יוסי הוה אמינא עד שתהא בית שומירה או בית דירה קא משמע לן הלכה כר' עקיבא, אלמא לר' עקיבא לא בעינן לא שומירה ולא בית דירה. ומקצת ספרים יש שהעבירו קולמוס עליה וגרסי ר' עקיבא אומר אפילו אין בה אחד מכל אלו. ונ"ל ליישב גירסת הספרים הישנים דר' עקיבא אדר' יהודה בן בבא קאי, והכי קאמר: אפילו אין בה אלא אחד מאלו הענינים, כלומר: או שיהא בה שומירה או בית דירה או סמוכה לעיר ואע"פ שאינה מרובעת של שבעים ושירים על שבעים ושירים אלא אפילו אריך וקטין, או שתהא מרובעת אע"פ שאין בה אלא אחד מאלו ובלבד שתהא שבעים ושירים על שבעים ושירים. כלומר: שיהא שבעים ושירים בלבד שלא יהא בית סאתים גמור וכדאמרינן בגמ' (בעמוד ב') דבר מועט איכא בינייהו, דתניא ר' יהודה אומר דבר מועט יש על שבעים אמה ושירים ולא נתנו בו חכמים שיעור. ונ"ל דהיינו נמי דאמרינן בגמרא (שם) הלכה כר' יוסי והלכה כר' עקיבא ותרווייהו לקולא, וצריכא דאי אשמועינן הלכה כר' יוסי הוה אמינא עד שיהא בה שומירה או בית דירה קמ"ל דהלכה כר' עקיבא, כלומר: דשרי אפילו אין בה אחד מכל אלו ובלבד שתהא מרובעת. ואי אמרינן הלכה כר' עקיבא הוה אמינא אריך וקטין לא עד שיהא בה שומירה או בית דירה קמ"ל דהלכה כר' יוסי, דלא בעינן מרובעת לעולם אלא אפילו אריך וקטין כמרובעת. (רשב"א)


דף כג - ב

רבי עקיבא היינו תנא קמא איכא בינייהו דבר מועט דתניא ר' יהודה אומר דבר מועט יש על שבעים אמה ושירים ולא נתנו חכמים בו שיעור וכמה שיעור סאתים כחצר המשכן מנא הני מילי אמר רב יהודה דאמר קרא {שמות כז-יח} ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים אמרה תורה טול חמשים וסבב חמשים פשטיה דקרא במאי כתיב אמר אביי העמד משכן על שפת חמשים כדי שיהא חמשים אמה לפניו ועשרים אמה לכל רוח ורוח: ר''א אומר אם היתה ארכה כו': והתניא ר''א אומר אם היתה ארכה יתר על פי שנים ברחבה אפי' אמה אחת אין מטלטלין בתוכה אמר רב ביבי בר אביי כי תנן נמי מתני' [יתר על] פי שנים ברחבה תנן אי הכי היינו ר' יוסי איכא בינייהו ריבועא דריבעוה רבנן: ר' יוסי אומר כו': איתמר אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי ורב ביבי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' עקיבא ותרוייהו לקולא וצריכא דאי אשמעינן הלכה כרבי יוסי הוה אמינא עד דאיכא שומירה או בית דירה קמ''ל הלכה כר' עקיבא ואי אשמעינן הלכה כר''ע הוה אמינא דאריך וקטין לא קמ''ל הלכה כר' יוסי קרפף שהוא יותר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור נטע רובו הרי הוא כחצר ומותר נזרע רובו אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא יותר מבית סאתים אבל בית סאתים מותר כמאן כרבי שמעון דתנן ר' שמעון אומר אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית לר''ש נמי כיון דנזרע רובו הוי ההוא מעוטא

 רש"י  רבי עקיבא היינו ת''ק. דאמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא לגינה ולקרפף אבל אם היה כו' אלמא היכא דאיכא בית דירה אפי' טובא ובשלא הוקף לדירה בית סאתים כר''ע: איכא בינייהו דבר מועט. שבית סאתים יתר על שבעים אמה ושיריים רבועים כדתני לקמן לתנא קמא שרי בבית סאתים שלימים ולר' עקיבא שבעים ושיריים על שבעים ושיריים ותו לא כדקא אמרי' בהדיא וכמה הן סאתים כחצר המשכן: דבר מועט. לקמן מפרש לה: מנא הני מילי. דמרבעינן ליה לחצר המשכן לשער בו איסור שבת: מאי בחמשים. הא רוחב חמשים וארכו מאה דהכי כתיבי במדות הקלעים וכן לפאת צפון באורך קלעים מאה אורך ורוחב החצר לפאת קדמה מזרחה חמשים אמה: אלא אמרה תורה טול חמשים. שארכו יתר על רחבו וסבב חמשים הנותרים דהוו להו שבעים אמות וד' טפחים מרובעין כיצד עשה מהן חמש רצועות של עשר אמה רוחב וארכן חמשים השכב האחת למזרח והאחת למערב הרי רחבה שבעים וארכה חמשים עוד שים אחת לצפון ואחת לדרום הרי שבעים על שבעים אלא שהקרנות פגומין לכל קרן וקרן עשר על עשר מפני התוספת שהוספת טול מן החמשים ארבע חתיכות של י' על י' ושים בארבע קרנות ונתמלאו נשארה רצועה אחת של עשר על עשר אמות שהיא ששים טפחים על ששים טפחים ועשה אותן ל' רצועות של שני טפחים (הרי ל' רצועות אורך כל אחת ואחת עשר אמה) שכולן הן ג' מאות אמות תן ע' לכל רוח הרי שבעים וד' טפחים על שבעים וד' טפחים אלא שהקרנות פגומין טפחיים על טפחיים נשארו בידך עשרים אמה טול מהן שמונה טפחים ושים לקרנות ונתמלאו ונשארו בידך י''ח אמה וד' טפחים ברוחב טפחיים והיינו דבר מועט שאם באת לחלקו ולהקיף בהן אין מגיע התוספת לרוחב ב' שלישי אצבע דהא בעית למעבד מיניה רצועה של רפ''ג אמות וד' טפחים אורך להקיף ארבע הרוחות: פשטיה דקרא. לענין משכן: במאי כתיב. בחמשים דקרא מאי היא: העמד משכן על שפת. שכלין שם החמשים של חצר משנכנסים לה בפתחה של מזרח: כדי שיהו חמשים אמה. של חצר לפני המשכן: ועשרים לכל רוח. שהמשכן ארכו ל' כדכתיב (שמות כו) עשרים קרשים ורוחב הקרש אמה וחצי ורחבו של משכן תופש עשר אמות כדכתיב ששה קרשים שהן תשע אמות ושני קרשים למקוצעות שהן ג' אמות רוחב והאמה מכאן והאמה מכאן לכסות עוביין של קרשים של צלע ארכו אמה וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן להשלים ולמלא החלל לעשר וכשאתה מעמידו לסוף חמשים ובאמצע רחבה של חצר נשארו מהחמשים על חמשים של חצר עשרים אמות לשלש הרוחות אלא שעובי הקרשים ממעט מהן אמה לכל צד והכא חללה חשיב ועובי הכתלים בכלל העשרים של כל רוח ולפניו למזרחו לא היו קרשים אלא מסך והיינו וילון: ארכה יתר משנים ברחבה. כחצר המשכן הוא דשרי ואע''ג דלא מרבעה והיינו אורך כשנים ברוחב אבל טפי משנים ברוחב לא מישתרי: היינו רבי יוסי. דאמר ארכה אפילו פי שנים ברחבה: איכא בינייהו ריבועא דריבעוה רבנן. ר''א סבר ארכה יותר משנים ברחבה אין מטלטלין ומיהו עיקרה ארכה פי שנים ברחבה כדכתיב ולית ליה ריבועא ומיהו אי מרבעא לא מיתסרא בהכי כדקתני אם היה ארכה יותר משנים ברחבה אין מטלטלין הא בציר מפי שנים מטלטלין ורבי יוסי סבר מרובעת עיקר ולכתחילה אורויי מורינן הכי ומיהו אפילו ארכה פי שנים ברחבה שריא ומדקאמר אפי' מכלל דמעיקרא לאו הכי הוא: הלכה כרבי יוסי. דלא בעי מרובעת: והלכה כר' עקיבא. דלא בעי מוקפת לדירה: ותרווייהו. הנך שמעתתא דשמואל לקולא: הוה אמינא. דשמואל דירה בעי כר''י בן בבא ובארכה יותר על רחבה כרבי יוסי סבר לה: אריך וקטין לא. דהא ר''ע מרובע בעי: נזרע רובו. בזרעונים ביטל דירתו דבזרעונים לא דיירי אינשי והוה ליה גינה ואסור לטלטל אף בשאינו נזרע דבטיל ליה לגבי רובא אבל בנוטע אילנות לא ביטל דירתו דאורחא להסתופף בצל אילנות תמיד: אלא. שיש באותו מקום זריעה יותר מבית סאתים דנעשה כרמלית דקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה כרמלית היא ושאינו נזרע הוי חצר פרוצה במלואה לכרמלית לפיכך כולו אסור: אבל בית סאתים. דבלאו דירה שרי באנפי נפשיה הכא נמי שרי ואף על גב דמקום זריעה הוי קרוי קרפף ושאינו נזרע הוי חצר ופרוצין זה לזה שאין מחיצה ביניהן אפילו הכי לא אסרי אהדדי הואיל ודחד גברא הוא ורבי שמעון היא דאמר רשות קרפף וחצר לא אסרי אהדדי אפילו היא של ב' בעלי בתים: כדתנן רבי שמעון אומר אחד חצרות ואחד קרפיפות ואחד גגות רשות אחד הן. לטלטל מזה לזה לכלים ששבתו בתוכן ואפילו הן של בעלים הרבה אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית והוציאן לחצר אסור להוציאן מחצר לקרפף או לגג דבית וקרפף שתי רשויות הן ואפילו דחד גברא: (רש"י)

 תוספות  רבי עקיבא היינו ת''ק. פ''ה היינו ת''ק דאמרו לו לר''י וקשיא דהוה מצי למימר אריך וקטין איכא בינייהו דרבי עקיבא קאמר בהדיא ע' אמה על ע' אמה ובאמרו לו לא קא אמר ומסתמא לא פליגי אר' יהודה בהא דאית ליה לעיל אפילו אריך וקטין ועוד דילמא בעו בור שיח ומערה ומיהו י''ל דמשני שפיר ומ''מ נראה כפר''ח דהיינו ת''ק היינו רבי יהודה בן בבא פי' כיון דרבי יהודה בן בבא איירי בשבעים אמה ושיריים על שבעים אמה וכו' מה הוצרך ר''ע תו לשנות ובלבד שיהא בה כו' ומשני איכא בינייהו דבר מועט דלר' עקיבא לית ליה לר' יהודה אית ליה והא דקתני בסמוך ר''י אומר דבר מועט יש ולא נתנו בו חכמים שיעור היינו שלא חשו לצמצם ולעולם אית ליה דכולהו תנאי שהוזכרו לפני ר''ע נראה דאית להו דבר מועט: דבר מועט יש. והא דלא חשיב ליה בכיצד מעברין (לקמן ד' נז.) דקתני גבי ג' כפרים אם יש בין החיצונות מאה וארבעים אמה ואמה אחת ושליש לא חש לצמצם אי נמי אתיא כר''ע דלית ליה דבר מועט: פשטיה דקרא במאי כתיב. משמע דטול חמשים וסבב חמשים הוי אסמכתא בעלמא ומיהו בכיצד מעברין (לקמן ד' נח.) פריך והא מבעי ליה דיטול חמשים כו': והתניא רבי אליעזר אומר. והוא הדין דהוה מצי למיפרך דאם כן היינו רבי עקיבא אלא דניחא ליה למיפרך דרבי אליעזר אדרבי אליעזר: אי הכי היינו ר' יוסי. אף על גב דמעיקרא איכא למיפרך נמי היינו ר''ע מ''מ היינו רבי יוסי ליכא למיפרך: איכא בינייהו רבועא דרבעוה רבנן. פ''ה דרבי אליעזר בעי לכתחילה אורכה פי שנים ברחבה ורבי יוסי בעי לכתחילה מרובעת וקשיא דאין שייך כאן לכתחילה ודיעבד דאי כבר הוקף לכתחילה לכ''ע שרי ואם בא להקיף וכי נאמר לו שלא יקיף אלא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ונראה כפירוש רבינו חננאל דפירש דרבעוה דרבנן היינו פלוגתא דמי שהוציאוהו (לקמן ד' מט:) דר' חנינא בן אנטיגנוס ורבנן גבי האומר שביתתי במקומי יש לו אלפים אמה לכל רוח עגולות דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס וחכ''א מרובעות כטבלא מרובעת כדי שיהא נשכר לזויות והשתא לר''א אי ארכה יתר ע''פ שנים ברחבה אפילו באלכסון אין מטלטלין כרבי חנינא ורבי יוסי לטפויי קאתי וקאמר דמטלטלין: [נזרע רובו. ונראה לר''ח דדוקא קרקע יותר מבית סאתים אבל בבית סאתים אפילו נזרע כולו לא בטלי דירתו דהא לר' יהודה בן בבא דמחמיר בנזרע כולו מודה דמהני לגינה שומירה אע''ג דסתם גינה היא כולה זרועה ומיהא מיבעיא ליה ביתר מבית סאתים אם ביטל דירתו אף בדיר וסהר ומוקצה דשמא לפי שתשמישו רב אינו מתבטל משום זריעה כי גם לרש''י צריך לחלק בין דיר וסהר ומוקצה וחצר לקרפף]: לרבי שמעון כיון דנזרע רובו ה''ל מיעוט בטל. נראה דמכ''ש פריך לגבי רוב דמדקאמר נזרע רובו והיינו ביתר מבית סאתים משמע הא מיעוטו שרי אפילו ביתר מבית סאתים היינו משום דבטל לגבי רובו אפילו לקולא כל שכן היכא דרובא נזרע. אפילו בית סאתים דנימא דבטל לגבי רובא לחומרא: (תוספות)

 רשב"א  גמרא: ר' עקיבא היינו ת"ק. פירש רש"י ז"ל: תנא דאמרו לו לר' יהודה דלא אמרו בית סאתים אלא לגינה ולקרפף, דאלמא לדידהו קרפף וגינה בית סאתים אין צריך כלום, ואם הוא מוקף לדירה כדיר וסהר אפילו בית חמשת כורין ואפילו בית עשרת כורין. ואינו מחוור. והגאונים ז"ל פירשו דת"ק היינו ר' יהודה בן בבא, ומה שאמר ר' עקיבא ובלבד שתהא שבעים אמה ושירים קא קשיא ליה, כלומר: למה חזר ואמר ר' עקיבא ובלבד דהא היינו ת"ק. ופריק דבר מועט איכא בינייהו, דת"ק סבר אפילו בית סאתים שלמים כחצר המשכן, אלא שלא חשו חכמים להזכירו לאותו דבר מועט שיש בין שיעור בית סאתים לשבעים אמה ושירים. ור' עקיבא דאמר ובלבד משמע שהוא בא למעט יותר מר' יהודה בן בבא. איכא בינייהו ריבועא דריבעוה רבנן. פירש רש"י: ר' אליעזר סבר עיקרו ארכו פי שנים ברחבו כחצר המשכן ולית ליה ריבוע, ומיהו אם מרבעא לא מיתסרא כדקתני אם היה ארכה יתר משנים ברחבה אין מטלטלין, הא בציר מפי שנים ברחבה מטלטלין. ור' יוסי סבר מרובעת עיקר ולכתחילה מורינן מורה הכי ומיהו אפילו ארכה פי שנים ברחבה שרי, ומדקאמר אפילו מכלל דעיקרא לאו הכי היא. ובתוספות (ד"ה איכא) הקשו לפי פירושו דמאי לכתחילה ודיעבד שייך בהא, וכי יש לו לכתחילה לעשות קרפיפו מרובע או אריך וקטין, וכשהוא עשוי בין כך ובין כך מותר לטלטלו ואפילו לכתחילה. ור"ח והרב אלפאסי ז"ל פירשו: ריבוע דרבנן דפליגי עליה דר' חנינא בן אנטיגנוס דאמר בסוף פרק מי שהוציאוה (מט, ב) אלפים אמה שאמרו עגולות ולא מרובעות וחכמים אומרים מרובעות כטבלא כדי שיהא נשכר את הזויות, ר' אליעזר דאמר אם יהיה ארכה יותר על רחבה אפילו אמה אחת אין מטלטלין בתוכה למה לי מרובעת דאם כן הרי אלכסונו יתר כמה מפי שנים ברחבה, ולר' יוסי אפילו מרובעת כרבנן. (רשב"א)


דף כד - א

בטיל ליה לגבי רובה והוה ליה קרפף יותר מבית סאתים ואסור אלא אי איתמר הכי איתמר הא מיעוטא שרי אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא דלא הוי בית סאתים אבל בית סאתים אסור כמאן כרבנן ורב ירמיה מדיפתי מתני לקולא הא מיעוטא שרי אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא בית סאתים אבל יותר מבית סאתים אסור כמאן כר''ש: נטע רובו הרי הוא כחצר ומותר: אמר רב יהודה אמר אבימי והוא שעשויין אצטבלאות ורב נחמן אמר אע''פ שאין עשויין אצטבלאות מר יהודה אקלע לבי רב הונא בר יהודה חזנהו להנהו דלא עבידי אצטבלאות וקא מטלטלי בגוייהו אמר ליה לא סבר לה מר להא דאבימי אמר ליה אנא כרב נחמן סבירא לי אמר רב נחמן אמר שמואל קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה כיצד הוא עושה פורץ בו פירצה יותר מעשר וגודרו ומעמידו על עשר ומותר איבעיא להו פרץ אמה וגדר אמה [ופרץ אמה וגדרה] עד שהשלימו ליותר מעשר מהו א''ל לאו היינו דתנן כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים ובעי חזקיה ניקב כמוציא זית וסתמו וחזר וניקב כמוציא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רמון מהו וא''ל רבי יוחנן רבי שניתה לנו סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס נפסקה שניה ותיקנה טהור (בה) מן המדרס אבל טמא מגע מדרס ואמרת עלה מאי שנא ראשונה דהא קיימא שניה שניה נמי הא קיימא ראשונה ואמרת לן עלה פנים חדשות באו לכאן הכא נמי פנים חדשות באו לכאן קרי עליה לית דין בר אינש איכא דאמרי כגון דין בר נש אמר רב כהנא רחבה שאחורי הבתים אין מטלטלין בו אלא בד' אמות ואמר רב נחמן אם פתח לו פתח מותר לטלטל בכולו פתח מתירו ולא אמרן אלא שפתח ולבסוף הוקף אבל הוקף ולבסוף פתח לא פתח ולבסוף הוקף פשיטא לא צריכא דאית ביה בי דרי מהו דתימא אדעתא דבי דרי עבדיה קמ''ל קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה ונתמלא מים סבור רבנן למימר כזרעים דמו ואסיר אמר להו רב אבא (אבוה) דרב בריה דרב משרשיא הכי אמרינן משמיה דרבא מים כנטעים דמו ושרי

 רש"י  בטיל לגבי רובה. והוי כאילו נזרע כולו: והוה ליה קרפף יותר מבית סאתים. ואע''ג דהוקף לדירה חשוב כלא הוקף לדירה דהא הוי כולו גינה ובגינה לא מהני הוקף לדירה: דלא הוי. ההוא מיעוט דנזרע בית סאתים דלא חשיב להבדל מן החצר ולהקרות לו שם לבדו: אבל בית סאתים. נקרא קרפף שלא הוקף לדירה ואע''ג דאילו הוה באנפי נפשיה כבית סאתים לא מיתסר הכא דנפרץ לחצר וחצר נפרצה לו קיימא לן דאסור לטלטל מקרפף לחצר דהוי רשות הנפרצה למקום האסור לה ואוסרין הרשויות זו לזו ואין מטלטלין לא בזה ולא בזה: כמאן. אמרינן דשתי רשויות נינהו: כרבנן. דפליגי עליה דר'''ש בפ' כל גגות (דף פט.) ואמרי כל חד וחד רשות לעצמו ואע''ג דליכא דיורין בהו דליסרו אהדדי אין מטלטלין מזה לזה: לקולא. דאפילו המיעוט בית סאתים דמיקרי קרפף כיון דבאנפי נפשיה שרי השתא נמי שרי ולא אסרי אהדדי דאילו היה מחיצה ביניהן הוה שרי לטלטולי מזה לזה כר'''ש והשתא דנפרצו זה לזה לא נפרצו לרשות האסור לה אבל יותר מבית סאתים נעשה כרמלית ובהא אפילו ר''ש מודה דאין מטלטלין מחצר לקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה והכא דנפרצו זה לזה הרי כל אחד נפרץ למקום האסור לו: איצטבלאות. נטועין שורות שורות ונאה לשבת שם: לבי רב הונא. ויותר מבית סאתים הוה והוקף לדירה וניטע אחרי כן: קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה. ואחרי כן בנה אצלו דירה ואמרי' לקמן הוקף שלא לדירה ולבסוף פתח לו פתח דירת ביתו לא מהני: כיצד הוא עושה פורץ לו פרצה יותר מעשר. דהוי כמי שאין בו מחיצות וגודר וסותם אותה פירצה ומעמידה על עשר והוי כפתח ולבסוף הוקף לדירה שנפתחה לו דלעולם בעינן שיגדור יותר מעשר אמות דאי פריץ עשר לבד וגדרה לא חשיב ההוא היקף לשם דירה אלא כמי שעשה פתח דעד עשר לעולם הוי פתח: פרץ אמה. אצל סתימה וגדרה ועוד פרץ אמה אצל סתימת אמה החדשה וגדרה דלא פרץ י' אמות כאחד ולא גדר עשר אמות בבת אחת אלא מעט היה פורץ וגודר מיד: עד שהשלימו ליותר מעשר. מי אמרינן כיון דלא פרץ י' בבת אחת ולא גדר בבת אחת לא הויא היקף בזו לשם דירה או דילמא כיון דהשתא מיהא הוי החידוש של היקף יותר מעשר חשיב היקף לשם דירה: כל כלי בעלי בתים. לגבי כלי עץ תנינן לה במסכת כלים (פי''ז מ''א): שיעורן כרמונים. לטהר מטומאתן אבל פחות מכאן חייס עליה ולא מבטיל ליה שיעורן כרמונים. ניקב כמוציא רמון טהור: וחזר וניקב. אצל הסתימה: ותיקנה. הוא הדין כי לא תיקנה נמי עדיין טמא מדרס הוא והא דנקט תיקנה לרבותא דאי לאו הכי תו לא איצטריך למימר נפסקה השניה וכו': טהור מן המדרס. דתו לא הוה כלי ולא חזי למדרס מלטמא תו אדם וכלים: אבל כלי הוא דחזי לתשמיש אחרינא ועדיין טומאת מגע מדרס עליו שהרי בשעת פרישתו מן האוזן שעדיין הוא מדרס לקבל טומאה לטמא כלים קיבל טומאה מאביו והוי ראשון לטומאה ומטמא אוכלין ומשקין: פנים חדשות. אין אזנים הללו ממנו ומשניתקנו לא דרסן הזב ומטומאה הראשונה טיהרו שהרי אין זה סנדל ראשון: לית דין בר נש. אלא מלאך: כגון דין בר נש. אדם גדול: רחבה שאחורי הבתים. ואין פתח הבית פתוח לה הויא מוקפת שלא לדירה ואי יותר מבית סאתים היה אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות: ואם פתח לו פתח. מן הבית: פשיטא. דבפתח ולבסוף הוקף שרי שהרי הוקף לשם פתח: לא צריכא דאית ביה בי דרי. גורן אחר הבית קודם היקף הרחבה: מהו דתימא אדעתא דבי דרי פתחיה. ולאו אדעתא להקיף שם רחבה: (רש"י)

 תוספות  לא אמרן אלא דלא הוי בית סאתים. אע''ג דלרבנן קרפף פחות מבית סאתים דינו כקרפף בית סאתים לטלטל ממנו לחצר משום דאין סברא שיהו שלשה חילוקים בשלשה משהויין הכא לא אסר מיעוט הנזרע לרוב שאינו נזרע במה שפרוץ לו במלואו דכיון שהוא פחות מבית סאתים לא חשיב ובטל לגבי רוב שאינו נזרע אבל בית סאתים חשיב טפי ולא בטיל ובנזרע רובו אפי' לא הוי בית סאתים אסור דבטיל לגבי רובו והוה כנזרע כולו: סנדל שנפסקה וכו'. הוא הדין בלא תקנה נמי דטמא מדרס דאי כשנפסקה פרחה לה טומאה תו לא הדרה לה דלא מצינו טומאה ישנה חוזרת אלא בכלי מתכות כדמפרש בסוף פ''ק דשבת (ד' טז.) והא דנקט ותקנה פ''ה לאשמועינן אע''ג דתקנה כי נפסקה שניה טהורה מן המדרס דפנים חדשות באו לכאן: אבל טמא מגע מדרס. פירש הקונטרס משום דעדיין כלי הוא לאישתמושי ביה תשמישתא אחרינא ולפירושו אפילו נפסקה שניה טמא מגע מדרס וקשה דתנן בהדיא בסיפא דהך משנה במסכת כלים בפרק כ''ו (מ''ד) לא הספיק לתקן ראשונה עד שנפסקה שניה טהורה ורש''י חזר בו והגיה אבל טמא מגע מדרס דעדיין כלי הוא וחזי למילתא קמייתא דהא איתקנה ראשונה ולפירושו איצטריך למיתני ברישא ותיקנה דאי לא נתקנה כי נפסקה שניה אינה טמאה אפילו מגע מדרס ואגב דתני ברישא תני נמי בסיפא ומיהו תימה מתי בא לו מגע מדרס דאם בא לו מגע מדרס ומדרס יחד כגון שדרס עליו הזב ברגלו יחף או אפי' במנעל ולא הפסיק בפשוטי כלי עץ א''כ איכא פנים חדשות למגע מדרס כמו למדרס ולפי' רש''י קמא ניחא דאפילו נפסקו ב' אזנים טמא מגע מדרס הואיל וחזי לתשמיש אחרינא ובפרק אלו קשרים (שבת דף קיב:) פ''ה דטמא מגע מדרס לפי שנגע בעצמו כשהיה אב הטומאה ולא נהירא דטומאת בית הסתרים היא דלא קיימא לן כרבי מאיר דאמר מטמא מדפריך בפשיטות בפרק בהמה המקשה (חולין דף עב:) ובהעור והרוטב (שם דף קכט:) טומאת בית הסתרים היא ומה שפירש כאן נמי דבשעת פרישתו מאוזן קיבל טומאה מאביו אינו נראה דבפרק בהמה המקשה (שם דף עב:) אמרינן דבעינן באות מבגד גדול ואין לומר דכשתיקן אוזן ראשון לאחר שתפר חציה נעשית מחוברת ובא לה טומאת מדרס שבטלה לסנדל וכשחזר ותפר חציה השניה בא לסנדל מגע מדרס מן האוזן ותו ליכא פנים חדשות דא''כ תפשוט בעיין דהקומץ רבה (מנחות דף כד.) דלא אמרינן שבע לה טומאה ולהר''ר שמעון מיינבי''א דמפרש דלא אמרינן שבע לה טומאה היכא דטומאה בא לו מגופו אתי שפיר ועוד יש לומר דלאוזן בא מגע מדרס ומדרס יחד כשתפרה לסנדל והסנדל בטל לאוזן דאי אפשר להיות טומאה לזה בלא זה וכיון שבאו לה כאחד אין שייך לומר גביה שבע לה טומאה וריצב''א אומר דלא שייך גבי מגע פנים חדשות דאפילו נפסקו שתי אזניו ראוי לקבל טומאת מגע אם מיחדו לתשמיש אחר ולא נתבטל תורת יחוד מכאן דכל שעה ושעה מתקנו ודעתו להשתמש בו אבל לנועלו אם נפסקו שתי אזניו אפילו מיחדו בטלה דעתו אצל כל אדם: פשיטא לא צריכא דאית ביה בי דרי. אדרב נחמן דאמר אם פתח בו פתח מותר לטלטל פריך דמפרש הש''ס בפתח ולבסוף הוקף ואהא פריך פשיטא אבל אש''ס דמפרש לא אמרן לא פריך דקמ''ל הוקף ולבסוף פתח לא מהני לאפוקי מהני אמוראי דלקמן (ד' כה:) גבי אבורנקי: (תוספות)

 רשב"א  ולא אמרן אלא דלא הוי בית סאתים. פירוש: אף על גב דבעלמא על כרחין קרפף שאינו בית סאתים הוי קרפף ואסור להוציא ולהכניס ממנו לחצר לדעת רבנן. תדע לך דהא ביתר מבית סאתים אפילו לר' שמעון אסור, ואם איתא דרבנן מודו ליה לר' שמעון בדלא הוי בית סאתים, א"כ לא פליגי אלא בבית סאתים מצומצם, ולא אפשר דבהכי דוקא פליגי. אלא ודאי קרפף פחות מבית סאתים נמי קרפף הוא, ואפילו הכי הכא שרי כיון דאיכא תרתי לטיבותא, חדא דהוי מיעוטא ועוד דליכא דבר חשוב, דכל שאינו מגיע לשיעור קרפף שלנו דהיינו בית סאתים לא חשוב לחלוק שם לעצמו בחצר, וכיון שאינו אלא מיעוטו של חצר הרי הוא בטל לגבי הרוב. אבל כשהוא בית סאתים הרי הוא חשוב לחלוק שם לעצמו בחצר אע"פ שהוא מיעוטו של חצר, והלכך אסור עם החצר כאילו הוא קרפף מחולק מן החצר כרבנן דאמרי קרפיפות וחצירות שתי רשויות הן ואפילו חצר וקרפף דחד גברא. דהכא על כרחך אפילו בחד גברא היא אי נמי בשותפין ועירבו דלית לה אוקימתא אלא בהכין ודוק ותשכח, וכן פירשו רש"י ז"ל וכל המפרשים ז"ל. ותדע לך עוד דהא עיקר דינא דהאי מימרא דקרפף שהוקף לדירה ונזרע רובו וניטע רובו בחד גברא שייך, וכיון שכן מסתמא בחד גברא הוא כיון דלא פריש, שאילו היה הדין הזה מתחלק בין יחיד לרבים הוה ליה לפרושיה. וכיון דעיקר מימרא בחד גברא איתמר, אם איתא דהא דרב הונא בקרפף דתרי דוקא ולא בחד היכי קאמר לא אמרן אלא דלא הוי בית סאתים, דודאי עיקרא דמימרא אפילו בדהוי בית סאתים איתמר דהא בחד גברא הוא, ובחד גברא אפילו לרבנן משרי שרי, אלא ודאי כדאמרן וכדפרישו כולהו רבוותא ז"ל. וכי הוי בית סאתים הכל אסור ואפילו החצר והקרפף לעצמן, משום דכל חד וחד נפרץ במלואו למקום האסור לו. ומהא שמעינן לר' שמעון דבית וקרפף אפילו דחד גברא אסור, דלא פליג ר' שמעון אלא בכלים ששבתו בחצר אבל בכלים ששבתו בתוך הבית מודה לרבנן. והלכך מדרבנן נשמע לדידן דקיימא לן כר' שמעון דבית וקרפף אפילו דחד גברא אסור. ולפי זה רחבה שאחורי הבתים דאמרינן לקמן דכשהוקף ולבסוף פתח דהויא כקרפף, אפילו דחד גברא אסור. והשתא דשרינן בחצר ורחבה דידן, דוקא כשפתח ולבסוף הוקף. וכן כתבו בתוס'. אבל אע"פ שהחצרות והרחבות שלנו פתחים פתוחין להם מן הבתים בשעת עשייתן אינו מועיל אם עשה גדרים החיצונים תחילה, דאע"פ שחזר ובנה תוך הגדרים לשם דירה והניח פתח בכותל שהוא בונה בין בית הדירה ובין הרחבה והחצר אין זה כהוקף לדירה. דלא תימא דלא גרע מקרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, דאמרינן לקמן (כה, א) שאם הרחיק מן הכותל ארבעה ועשה מחיצה שהועיל לעשות הכל כהוקף לדירה. דהתם שאני דנעשית אחת ממחיצות הקרפף עצמו לשם דירה, אבל כאן מחיצות הבתים לאו מחיצות הקרפף נינהו דלגואי עבידן לבראי לא עבידן, וכמו שאני עתיד לכתוב לקמן (כה, ב) בעובדא דאבורנקא. והראב"ד ז"ל שפירש רחבה שאחורי הבתים כגון שבנה ראובן במזרח ושמעון במערב ולוי בצפון ויהודה בדרום, ונמצאת רחבה עשויה באחורי הבתים ממילא בלא היקף מחיצות דינה [ככרמלית], לפי שהכותלים לגואי עבידן לבראי לא עבידן בשביל הרחבה שנשארות אחוריהן ממילא. ומשמע מדבריו דרחבה שבבתים ממש אף ע"פ שהיא אחורי הבתים ולא פתח לה פתח מעיקרא כהוקף לדירה היא, דמחיצה נמי עשויה מחמתה. גם זה אינו מחוור, דהא לא דמיא אלא לעיר חדשה דאין מודדין לה מחומתה כדאיתא לקמן (כו, א) בעובדא דאבורנקא. ועיר חדשה הא מיפרשא בברייתא דהיינו שהוקפה ולבסוף ישבה אע"פ שנעשית חומתה כדי למלאותה בפנים בבתים, ואפילו הכי הוקפה ולבסוף ישבה מעיקרא ואין מודדין לה אלא מישיבתה וכמו שאני עתיד לכתוב שם. ומיהו נראה לי דרחבה שאמרו דוקא יתירה מבית סאתים דהיא הויא כקרפף, אבל בית סאתים לא הויא כקרפף. ודכוותה אמרינן [בגג] דבדלא הוי בית סאתים לאו דיניה כקרפף לדעתיה דרב בריש פרק כל גגות (צ, א) וקיימא לן כוותיה. ובדהוי יתר מבית סאתים דיניה כקרפף, והוא הדין לרחבה דתרווייהו חד גוונא נינהו ותשמישי בית נינהו. ומ"מ קרפף ובית דחד גברא אסור כדאמרן. ואל יקשה בעיניך הא דקתני במתניתין (לעיל כג, א) בגינה והקרפף שהיא שבעים אמה ושירים המוקפת גדר עשרה טפחים מטלטלין בתוכו ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה, ותחשוב דכשיש בתוכו בית דירה שיהא מותר לטלטל ממנו לבית הדירה, דלא בא אלא לומר כחו של קרפף שאם אין בה אחד מאלו אף הוא עצמו אסור לטלטל בו אלא בד' אמות וכשיש בו אחד מאלו הוא עצמו מותר לטלטל בתוכו, ומחלוקתו שבצדו תוכיח שלא נחלקו אלא בהיתר טלטולו. ועוד סמוכה לעיר תוכיח, שאע"פ שסמיכות העיר היא מתירתן אף על פי כן אינו מותר לטלטל ממנה לעיר. וכן דעת רבותינו הצרפתים מפורש בדבר זה (תוס' כג, ב ד"ה לכלים ולקמן עו, ב תוד"ה ובלבד), והוא הנכון והאמת. ותיקנה טמא. כלומר: עדיין טומאתו הראשונה עליה. והוא הדין ללא תיקנה דהא חזיא למילתא קמייתא, והא דנקט תיקנה משום סיפא נקטיה דקתני נפסקה שנייה טהור מן המדרס אבל מטמאה מגע מדרס, דאי לאו דתיקן את הראשונה לא היה טמא מגע מדרס דמנא ליה טומאת מגע, אי משום דנגע כל חלק ממנו לסמוך לו הא לא אפשר דטומאת בית הסתרים היא, ואי בשעת פרישתו הא שבע ליה טומאה חמורה וכדאמרינן במנחות פרק הקומץ (כד, א) גבי עשרון שחלקו ונתנו בטבלא ונגע טבול יום באחד מהן. אלא שהטעם לטומאת מגע מפני האוזן הראשונה, שכשחברה אל הסנדל והיא היתה טהורה נטמאת בנגיעתה אל הסנדל וירדה לה טומאת מגע, וטומאת מדרס נמי מפני שנעשית חלק מן הסנדל והרי היא טמאה אף טומאת מדרס כסנדל, וכן נמי הסנדל נעשה טמא מגע מדרס כאן, שאע"פ שהאוזן מיעוט לגבי הסנדל ובטל לגבי הסנדל ואין הסנדל בטל לגבי האוזן, מ"מ כיון שנעשה הכל כלי אחד מתוך שמקצת נטמא מגע מדרס נעשה הכל טמא מגע מדרס, ולא אמרו בכיוצא בזה שבע ליה טומאה. וכבר כתבתי יותר מזה בשבת בריש פרק אלו קשרים (קיב, ב ד"ה אבל) בס"ד. ורש"י ז"ל פירש משום דקתני סיפא ותיקנה טהור מן המדרס נקט רישא ותיקנה, לומר שאע"פ שתיקן את הראשונה טהור דפנים חדשות באו לכאן, אבל אם לא תיקן את הראשונה פשיטא דטהור. והראשון עיקר. (רשב"א)


דף כד - ב

אמר אמימר והוא דחזיין לתשמישתא אבל לא חזיין לתשמישתא לא אמר רב אשי ודחזיין לתשמישתא נמי לא אמרן אלא שאין בעומקו יותר מבית סאתים אבל אם יש בעומקו יותר מבית סאתים אסור ולאו מילתא היא מידי דהוה אכריא דפירי ההיא רחבה דהואי בפום נהרא דחד גיסא הוה פתיח למתא וחד גיסא הוה פתיח לשביל של כרמים ושביל של כרמים הוה סליק לגודא דנהרא אמר אביי היכי נעביד לעביד ליה מחיצה אגודא דנהרא אין עושין מחיצה על גבי מחיצה ולעביד ליה צורת הפתח אפומא דשביל של כרמים אתו גמלי שדיין ליה אלא אמר אביי ליעביד לחי אפיתחא דשביל של כרמים דמגו דמהניא לשביל של כרמים מהני נמי לרחבה אמר ליה רבא יאמרו לחי מועיל לשביל של כרמים דעלמא אלא אמר רבא עבדינן ליה לחי לפיתחא דמתא דמגו דמהני ליה לחי למתא מהני נמי לרחבה הלכך טלטולי במתא גופה שרי טלטולי ברחבה גופה שרי ממתא לרחבה ומרחבה למתא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי

 רש"י  דחזו לתשמישתא. לשתיה דאין לך דירה מעולה מזו: שאין בעומקו יותר על בית סאתים. כלומר שאין עומקו של מים נפשט ברוחב יותר על בית סאתים ועומקו של סתם מים לבטל מקומו מדין קרקע י' טפחים כדאמרינן במסכת שבת (דף ק:) ואם היה רקק מים וכו' כמה רקק מים. פחות מי' טפחים: כריא דפירי. כרי של פירות גבוה עשרה ורוחב כרוחב בית כור לא בטלה תורת דירה משם ומים הראוין לשתיה כפירות דמי ל''א מידי דהוה אכריא דפירי שוחה עמוקה שמצניעין שם פירות שאע''פ שעמוקין שם הרבה נוטלים מהן בשבת: ההיא רחבה. יותר מבית סאתים הוה ולא הוקפה לדירה: פום נהרא. שם מקום: חד גיסא פתוח למתא. למבוי שבעיר שכלה לרחבה זו: שביל של כרמים. דיורין היו בו: היכי ניעביד. למשרינהו לכולהו שהרי רחבה זו כרמלית היא ואוסרת כל המבוי ואת השביל שיש לו שלש מחיצות דהא גודא דנהרא מחיצה מעלייתא היא שגובהה עשרה אבל הרחבה אוסרתן לפי שפרוצין הן במילואן לכרמלית והא דאמרינן בפ''ק (ד' ז.) אם היה מבוי כלה לרחבה אין צריך כלום במוקפת לדירה והיו בה דיורין קאמר כדמפליג התם בין עירבו ללא עירבו אבל רחבה כרמלית אסור כדאמרינן בההיא שמעתא בקעה מכאן ובקעה מכאן כו': היכי ניעביד. להתיר את כולם שהיו רוצין מעכשיו להשתמש בהם בני העיר ולהיותה מוקפת לדירה ושוב לא תיהוי כרמלית ותהא היא בכולן מותרת ואמרינן לעיל הוקף ולבסוף פתח לא מהני וגדר של אבנים היתה רחבה זו מוקפת וקשה להם לפרוץ פירצה יותר מעשר ולגדרה לדירה אדעתא דלישתמשו בה בני מבוי ושביל מהשתא וליהוי כפתח ולבסוף הוקף כדשמואל: ניעביד ליה מחיצה. של קנים: אגודא דנהרא. כלומר להו שביל כמוסף על הרחבה דניהוי רחבה ושביל חד וניהוי הך מחיצה דעבדינן בשביל אדעתא דדירה דלישתמשו מהשתא בני שביל ברחבה כאילו עבדינן לה ברחבה גופה לדירה דהוי פתח ולבסוף הוקף: אין עושין מחיצה על גבי מחיצה. כיון דגודא גבוהה עשרה כל מה שמוסיפין עליה הגבהת אותה מחיצה עצמה הויא שהרי אם היה מגביה כל מחיצת הרחבה לדירה לא מהני עד שיפרוץ בה פירצה האוסרתה ויחזור ויגדור לדירה: ליעביד ליה צורת הפתח אפומא דשביל של כרמים. דפתוח לרחבה דמגו דמהני לשביל שלא יהא פרוץ לרחבה שאפילו היה פתוח לרה''ר מועיל לו ליהני נמי לרחבה להיות לה תוספת זה היקף לדירה: אתו גמלי. הבאין לשתות מן העיר דרך מבוי לרחבה ומשם לשביל ולנהר: שדיין ליה. שהיה פתח השביל צר להן ועכשיו הוא דוחקן: לחי. הנעוץ בארץ ועביו משהו ואין גמלין נוגעין בו: דמיגו דמהני לשביל. לטלטל בו דלא הוי השתא פרוץ לכרמלית: מהני נמי לרחבה. להיות לה היקף לדירה ויתירנה לטלטל בה ובלאו מיגו לא מישתריא דהא פתח שבין רחבה לשביל לא היה יותר מי' וכל כמה דסתים ליה לדירה לאו כלום היא דהא כל פתח סתימה מעלייתא היא וסתום ועומד הוא: לשביל של כרמים דעלמא. דלא סליק לגודא דנהרא והוי ליה כמבוי מפולש ויאמרו שאין צריך תיקון אלא בראשו אחד כי האי: דמיגו דמהני למתא. לטלטל במבוי כדאמרינן בפרק קמא (דף ז.) סרטיא מכאן ובקעה מכאן עושה צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן והכא נמי ליעבדו בראש המבוי הפתוח לרשות הרבים צורת פתח והאי לחי דלצד הרחבה שרי ליה: טלטולי במתא גופה שרי. דהא שרינן לה בהאי לחי ואפילו היא והרחבה אסורים זה עם זה שניהן משתמשין לעצמן כשתי חצירות ופתח ביניהן וכן ברחבה גופה: (רש"י)

 תוספות  לא אמרן אלא שאין בעומקו יותר מבית סאתים. פי' שאין בעומקו עשרה ביתר מבית סאתים ברוחב דהנך דעמוקין עשרה הוו כזרעים ואתיא כרבי שמעון דקיימא לן כוותיה דלרבנן אפילו בית סאתים אסור כדאמרינן לעיל ומיירי כגון דהוי מיעוט מים העמוקים י' דאי הוו רובא הנך שאין עמוקין עשרה הוי מיעוט ובטלים לגבי רוב ואסור כדאמרינן לעיל ור''י מפרש דאפילו רוב מים עמוקין נמי שרו כיון דליכא אלא בית סאתים בין עמוקים ובין שאינם עמוקים לא חשיבי כזרעים אלא דמו לנטעים דדמו לבור ומיהו ביתר מבית סאתים אסור שאין דרך שוחה מליאה מים לעשות יותר מבית סאתים וחשיבי כזרעים אע''ג דגבי בור אפי' רבי יהודה לא אסר ביתר מבית סאתים במחיצות גמורות אלא דווקא בפסין כדקאמר לעיל (דף יט:) זו מחיצה ואלו פסין היינו דווקא בבור המתוקן כהלכתו אבל שוחה לא: ההיא רחבה דהוה בפום נהרא דחד גיסא פתוח למתא וחד גיסא פתוח לשביל. פירש הקונטרס דרחבה זו כרמלית והיתה אוסרת המבוי ואע''פ שבראשו האחד היה לו צורת הפתח או היה סתום וגם את השביל שהיו לו שלש מחיצות דגודא דנהרא מחיצה מעליא היא ואף ע''ג דלרחבה היו גפופין כדמוכח הסוגיא לא מהניא למבוי ולשביל משום דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי דכיון דלא מהני לרחבה גופה כל שכן דלא מהני למבוי ולשביל ושביל פירש הקונטרס דאית ביה דיורין ואתי שפיר הא דקאמרינן בסמוך דמהני לחי לשביל ואי אין בתים וחצירות פתוחים לתוכו לא הוה משתרי בלחי וכאן חזר בו רש''י ממה שפירש בפ''ק (דף ז:) דרחבה דהתם לית בה דיורין: ליעביד מחיצה אגודא דנהרא. וניהוי שביל כמוסיף על הרחבה ותיהוי שביל ורחבה חד ותיהוי הך מחיצה כאילו עבדינן לה ברחבה ונראה דהיה שם רוחב יותר מעשר ולכך על ידי המחיצה נחשב מוקף לדירה דאי בעשר בלאו הכי הוי סתום ועומד אפילו אם היה פרוץ במלואו לנהרא היה די בלחי משהו אלא היה יותר מעשר ולכך לא היה מהני אפי' צורת הפתח לרב: אין עושין מחיצה על גבי מחיצה. וא''ת הא אמרי' לקמן (דף כה.) שאם עשה מחיצה ע''ג התל הועיל שבאויר מחיצות העליונות הוא דר וי''ל שהיה שם תל גבוה עשר מן השביל ולפי זה אתי שפיר הא דלא חיישינן שמא יעלה הנהר שרטון אפילו אם לא נחלק בין ים לשאר נהרות וא''ת ויעשו מחיצות ברחוק ד' טפחים דאמר לקמן דמועיל וי''ל דלא רצו לקצר השביל: ליעביד צורת הפתח אפומא דשביל. פירש רש''י דפתוח לרחבה מיגו דמהני לשביל מהני נמי לרחבה וקשה דמשמע דלא צריך למיגו עד לקמן ועוד דמה לו להזכיר צורת הפתח כלל כיון דסגי בלחי כדאמר אביי גופיה ועוד למה שינה הלשון דמעיקרא קאמר אפומא דשביל וגבי לחי קאמר אפיתחא ועוד דפריך יאמרו לחי מהני לשביל של כרמים היכא דהוי מפולש ואיך יטעו בין שביל זה דאית ליה גדודי לשביל דעלמא ועוד שצריך לפרש שיש שם תל גבוה עשרה כל שכן שלא יטעו לכך נראה לפרש דשביל של כרמים אין בו דיורין כדמוכח בהדר (לקמן דף עד.) דקאמר א''ר יוחנן אפילו בשביל של כרמים א''ל לא אמר ר' יוחנן אלא בחורבה דחזיא לדירה אבל בשביל של כרמים לא אמר ואפי' הכי מהניא ליה לחי דבני מבוי היו משתמשין שם ובמבוי הרבה בתים וחצירות היו וליעבד מחיצה אגודא דנהרא היינו מעבר הנהר וה''ה צורת הפתח דהוי כמחיצה והנהר לא היה רחב יותר מעשר ומעבר הנהר היו גידודין גבוהים עשרה [ומצד השביל היה נמוך] והשתא אתי שפיר הא דקאמר אין עושין מחיצה על גבי מחיצה כו' כי מצד השביל היה נמוך והשתא נמי לא חיישינן לשרטון דלעולם יהיה מתלקט י' מתוך ד': וליעביד צורת הפתח אפומא דשביל. פירוש אגודא דנהרא בנמוך ושם לא רצו לעשות מחיצה ולסתום השביל שדרך שם משקין הגמלים: ולעביד לחי אפיתחא דשביל לצד הרחבה כו' מיגו דמהני. פירוש השתא ודאי בלא מיגו לא מהני: יאמרו לחי מהני בשביל של כרמים דעלמא. שאין בני מבוי משתמשין שם שלא יעלו על דעתם דהכא מהני משום מבוי אי נמי י''ל יאמרו דלחי מהני בשביל של כרמים דעלמא שהוא מפולש דלא יסיקו אדעתייהו דגדודין שמעבר הנהר מהני: טלטולי ברחבה גופיה שרי. פירוש הכלים ששבתו בתוכה וכן בשביל: (תוספות)

 רשב"א  אבל אם יש בעומקן יתר מבית סאתים אסור. פירוש עומקן מקום התפשטות המים. וטעמא דמילתא: משום דבור בית סאתים מצוי לעשות בחצירות אבל יתר מכן לא. ודחינן: לא היא מידי דהוה אכריא דפירי. דאפילו כרי גדול מבית סאתים שרי, דהכל תשמישי בני אדם הדרים בחצר בין גדול בין קטן, וכן הלכה. אבל בדלא חזו לתשמישן הוי מים כזרעים והוי דיניה כדאמרן לעיל (ע"א) בנזרע רובן ונזרע מיעוטו. והוא שיהא עומק המים עשרה, דפחות מעשרה במים אינו חולק רשות לעצמו כדאמרינן (שבת ח, ב) גבי רקק מים שהוא ברשות הרבים. ההיא רחבה דהוה בפום נהרא. כלומר: שהיתה יתירה על בית סאתים ולא הוקפה לדירה שאין מטלטלין בה אלא בארבע אמות, שאילו לא היתה יתירה על בית סאתים או שהוקפה לדירה לא היתה אוסרת המבוי והשביל, וכדאמרינן בפרקין קמא (ז, א) מבוי שכלה לרחבה אינו צריך כלום, והיינו משום דההיא רחבה אינה יתירה על בית סאתים ומותר לטלטל בכולה, והמבוי והשביל הזה היו פרוצין לרחבה במלואן, אבל הרחבה אית לה גיפופי ואין הפילוש יתר מעשר, ולפי שהיא לא הוקפה לדירה ואסור לטלטל בתוכה אלא בארבע אמות. גם מן המבוי שבעיר והשביל אסורין לפי שנפרצו במלואן למקום האסור להן, והשביל של כרמים זה היו קצת בתים פתוחין לו. וזו צורת הרחבה והמבוי שבעיר והשביל:. ואמר אביי היכי [נעביד] לעביד מחיצה אגודא דנהרה. לשם דירה כדי שיהא הכל ניתר עם מחיצה זו, ואע"פ שאין פתחה של רחבה יתר על עשר ואין סתימה שלשם היקף מועיל בה כלום מעתה דכל שאינו יתר על עשר כסתום דמי, וכדאמרינן לעיל (ע"א) פורץ בה פרצה יתירה על עשר וגודרה ומעמידה עד עשר, הכא שאני דכיון שהוא עושה מחיצה אגודא דנהרא הרי הוא כמוסיף השביל על הרחבה, והרי הרחבה והשביל אחד, ולשביל הרי צריך מחיצה ולפיכך אותה המחיצה שלשם היקף מחיצה היא, וכמו שפרש"י ז"ל. אין מחיצה על גבי מחיצה. ואפילו לאותן הדרים על השביל. ואע"ג דא"ר חסדא לקמן (כה, א) מודה לי רב ששת שאם עשה מחיצה על שפת התל שהועיל שבאויר מחיצות הוא דר, אביי ורבא פליגי עלייהו. ואין לומר דהכא כותל היה על שפת הנהר והוא הוא דקרי גודא דנהרא, דגודא דנהרא גדותיו של נהר משמע מלשון והירדן מלא על כל גדותיו (יהושע ג, טו), אלא כדאמרן. וכן כתב הראב"ד ז"ל. וכן אין לומר שהיה בראש השביל סמוך לנהר מתלקט והולך עשרה מתוך ארבע שאם כן שזה מעכב היה לו לפרש ולומר שביל של כרמים סליק לגודא דנהרא ומתלקט עשרה מתוך ארבע כיון שעיקר הענין תלוי בזה. ליעביד צורת פתח אשביל של כרמים. כלומר: אפתח השביל הסמוך לרחבה ויעשה אותו לשם דירה ויהא השביל מותר בכך, שהרי לא נפרץ עכשיו במלואו. וגם הרחבה תשתרי במגו דמהני לשביל מהני נמי לרחבה. גמלי שדיאן ליה. שהרי הפתח קצר לגמלים ושדיאן ליה. והא דלא קאמר הכא במגו דמהני לשביל מהני לרחבה וכדאמרינן גבי לחי. כיון דלא קאי לא חייש להזכירו דבין כך ובין כך לא מהני ולא מידי, אבל בלחי דקאי איצטריך לפרושי עיקר טעמא. אלא אמר אביי ליעביד לחי אפומא דשביל ומגו דמהני לשביל מהני לרחבה. והויא רחבה כהוקפה ומשתרי היא גופה, וכיון שכן אף המבוי מותר שהרי נפרץ במלואו למקום המותר לו שאין דיורין ברחבה שיאסרו עליו, וכשנשתתפו בני המבוי והשביל בהדדי כדי שלא יאסרו אלו על אלו. והכא צריך לטעמא דמיגו, שאינו דומה לעושה מחיצה אגודה דנהרא דשרי בלא מיגו אי לאו דאין מחיצה על גבי מחיצה, לפי שכשעושה לחי אפומא דשביל אינו מוסיף השביל על הרחבה אלא אדרבה מפרידו ממנה, וכיון שכן לרחבה בעצמה מצד עצמה אינו מועיל כלום היקף זה אע"פ שהוא עושה לשם דירה כיון שאין פתחה יתר על עשר כדאמרן, אלא טעמא משום מיגו הוא וכדאמרן, וכמו שפרש"י ז"ל. וא"ת ולהתיר השביל והמבוי נמי לא היה צריך לחי, שהרי ניתרין הן בגיפופי הרחבה כדקיימא לן (לעיל י, א) נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי, וכיון שכן אע"פ שעשה לחי לשם היקף לא הועיל כלום שהרי אין כאן פרצה אלא פתח של עשר. י"ל דהכא בשהיו כותלי הרחבה גדולים יותר מארבע אמות וכיון שכן נפקי להו מתורת לחי וכמו שכתבנו למעלה בפרקין קמא (שם ד"ה אלא) משם הראב"ד ז"ל. ורבותינו הצרפתים ז"ל (תוד"ה בה"א) אמרו דכיון שכותלי הרחבה אינן מועילין לה ולא הוקפו לשם דירה לא יועילו גם לשביל ולמבוי דלעצמה לא מצלי לאחריני מצלי דומיא דכותלי רשות הרבים שאינן מועילין למבוי משום לחי, וצ"ע. אמר ליה רבא א"כ יאמרו לחי מועיל לשביל של כרמים. פירש רש"י ז"ל: לשביל של כרמים אחר דלא סליק לגודא דנהרא דהשתא הוי מפולש לשני ראשיו וצריך צורת פתח מכאן ולחי מכאן, ויבואו להתירו בלחי בלבד באחד מראשיו כגון זה: ואינו מחוור כל הצורך, דמה גזירה היא זו כיון שזה יש לו מחיצה שלישית מחיצה גמורה דהיינו גודא דנהרא, אטו מי גזרינן במבוי שאינו מפולש אטו מפולש. ושמא מפני שרוב שבילי הכרמים מפולשין ואינן עולין לגודא דנהרא קרוב הדבר שלא יתנו לב על הגודא ואתי למטעי ולמשרי בעלמא. ויש לפרש כי מפני שאין בשביל אלא קצת בתים אתי למטעי בשביל של כרמים שאין שם בתים וחצירות פתוחים לתוכו ויתירו אותו בלחי, והוא אינו ניתר אלא בפס ארבעה או בשני לחיין וכדאמרינן (לעיל ה, א) כל מבוי שאין בתים וחצירות פתוחין לתוכו אינו ניתר בלחי וקורה. וא"ת אם כן יעשו פס, אי אפשר דגמלי שדיין ליה כדאמרינן בצורת פתח, מפני שהיה הפילוש של צד השביל והרחבה קצר. אלא אמר רבא ליעביד לחי מהך גיסא דלהדי מתא מיגו דמהני למתא מהני נמי לרחבה. ופירש רש"י ז"ל: אבל השביל לעולם אסור כדי שלא יאמרו לחי מועיל לשביל של כרמים דעלמא כדאמרן. וגם הראב"ד ז"ל סובר כן. ודברי התוס' נכונין שאמרו שהכל מותר, דלא גזרו לעיל אלא כשהלחי מתיר ממש את השביל תחילה ומחמת היתר השביל שניתר מחמת הלחי אתה מתיר גם את הרחבה ובזה ודאי שייך למיגזר, אבל כשהלחי מהך גיסא ואין הלחי מתיר את השביל ממש אלא התירו מצד שהרחבה מותרת והוא נפרץ למקום המותר לו בכי הא לא שייך למיגזר. ודבר ברור הוא זה. וא"ת למה לא היה עושה לחי לצד הגודא דנהרא רחוק ממנו ארבעה טפחים ולישתרי הכל. י"ל דלחי גריע ולא חשיב לבטל כח הגודא שהיא כמחיצה גמורה. וא"ת מ"מ ליעביד מחיצה ברחוק ארבעה לגודא דנהרא, דהשתא לא אמרינן אין מחיצה על גבי מחיצה. י"ל שלא היו רוצין לגרע מן השביל אותן ד' טפחים. ומכאן נראה לי גם כן ראיה שהשביל מותר כדברי התוס', שאם לא כן מוטב היה להם להפסיד ד' טפחים מן השביל משיפסידו כל השביל שנשאר עכשיו באיסורו. וא"ת גודא דנהרא כיצד הוא עולה משום מחיצה ניחוש שמא יעלה הנהר סרטון. ולפי גירסת הספרים והיא גירסת רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל דגרסי לעיל (ח, א) חיישינן שמא יעלה הים סרטון. י"ל שלא אמרו אלא בים מתוך שאינו שקט והולך וסוער יגרשו מימיו רפש וטיט כדכתיב (ישעי' נז, כ) ויגרשו מימיו רפש וטיט כי השקט לא יוכל, אבל בנהר לא חששו. (רשב"א)


דף כה - א

מאן דשרי דהא ליכא דיורין ומאן דאסר זימנין דהוי בה דיורין ואתי לטלטולי קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ובא למעטו מיעטו באילנות לא הוי מיעוט בנה בו עמוד גבוה עשרה ורחב ד' הוי מיעוט פחות מג' לא הוי מיעוט מג' ועד ד' רבה אמר הוי מיעוט ורבא אמר לא הוי מיעוט רבה אמר הוי מיעוט דהא נפיק ליה מתורת לבוד רבא אמר לא הוי מיעוט כיון דלא הוי מקום ד' לא חשיב הרחיק מן הכותל ד' ועשה מחיצה הועיל פחות מג' לא הועיל מג' ועד ד' רבה אמר הועיל רבא אמר אינו מועיל רבה אמר הועיל דהא נפיק ליה מתורת לבוד רבא אמר אינו מועיל כיון דלא הוי מקום ד' לא חשיב רב שימי מתני לקולא טח בו טיט ויכול לעמוד בפני עצמו הוי מיעוט אינו יכול לעמוד בפני עצמו רבה אמר הוי מיעוט רבא אמר לא הוי מיעוט רבה אמר הוה מיעוט השתא מיהא קאי רבא אמר לא הוי מיעוט כיון דלא יכול למיקם בפני עצמו לא כלום הוא הרחיק מן התל ד' ועשה מחיצה הועיל פחות מג' או על שפת התל רב חסדא ורב המנונא חד אמר הועיל וחד אמר לא הועיל תסתיים דרב חסדא אמר הועיל דאתמר העושה מחיצה על גבי מחיצה אמר רב חסדא בשבת הועיל בנכסי הגר לא קנה ורב ששת אמר אף בשבת נמי לא הועיל תסתיים אמר רב חסדא ומודה לי רב ששת שאם עשה מחיצה על התל שהועיל מאי טעמא הואיל ובאויר מחיצות העליונות הוא דר בעי רבה בר בר חנה נבלעו מחיצות התחתונות והעליונות קיימות מהו למאי אי לנכסי הגר היינו דירמיה ביראה דאמר ירמיה ביראה אמר רב יהודה האי מאן דשדא ליפתא אפילא דארעא דגר ואתא ישראל אחרינא רפק בה פורתא בתרא קני קמא לא קני מ''ט בעידנא דשדא לא קא שבח כי קא שבחא ממילא קא משבחא ואלא לענין שבת הוי מחיצה הנעשה בשבת ותניא כל מחיצה הנעשה בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה לאו איתמר עלה אמר רב נחמן לא שנו אלא לזרוק אבל לטלטל אסור כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר ההיא איתתא דעבדה מחיצה על גבי מחיצה בנכסי הגר אתא ההוא גברא רפק בה פורתא אתא לקמיה דרב נחמן אוקמה בידיה אתת איהי וקא צווחא קמיה אמר לה מאי איעביד לך דלא מחזקת כדמחזקי אינשי קרפף בית שלש וקירה בו בית סאה רבא אמר אויר קירויו מייתרו ורבי זירא אמר אין אויר קירויו מייתרו לימא רבא ורבי זירא בפלוגתא דרב ושמואל קא מיפלגי דאיתמר אכסדרה בבקעה רב אמר מותר לטלטל בכולה ושמואל אמר אין מטלטלין אלא בד' אמות רב אמר מותר לטלטל בכולה אמרינן פי תקרה יורד וסותם ושמואל אמר אין מטלטלין אלא בארבע אמות לא אמרי' פי תקרה יורד וסותם

 רש"י  דלית בה דיורין. שיאסרו על. בני מבוי הלכך רשות בני מבוי הוא ובני שביל לא אסרי עלה דהוי כחצר קטנה שנפרצה לגדולה דגדולה מותרת וקטנה אסורה ושביל לא מתקנינן ליה גזרה שמא יאמרו לחי מועיל לשביל דעלמא: באילנות לא הוי מיעוט. דדרך קרפף להיות בו אילנות ולא בטיל ליה היקף קמא: בנה בו עמוד. ואפילו באמצע ובכך נתמעט מבית סאתים: פחות מג' טפחים. אפילו נתמעט מבית סאתים כמאן דליתיה דמי: דהא נפקא ליה מתורת לבוד. כלומר דהא חשיב ליה ג' בעלמא למיפק מתורת לבוד הלכך ה''נ חשיבי ולא בטיל: הרחיק מן הכותל. של קרפף ד' טפחים ועשה מחיצה לדירה: הועיל. מחיצה זו להיות היקף חדש והוי פתח ולבסוף הוקף: פחות מג' לא הועיל. דהוי כמחיצה על גבי מחיצה ולא בנתמעט מבית סאתים מיירי מדלא נקט מיעוט ואינו מיעוט דאי נתמעט ודאי הוי מיעוט שאפילו הוסיף על עובי הכתלים עד שנתמעט שפיר דמי כדלקמן אלא למיהוי פתח ולבסוף הוקף מיירי: מתני לקולא. להך פלוגתא דלעיל ואמר דבשלשה דנפק ליה מתורת לבוד כולהו מודו דעמוד הוי מיעוט ומחיצה הויא מחיצה לדירה ולא כמוסיף ובפחות משלשה פליגי: טח בטיט. והוסיף על עובי הכתלים עד שנתמעט והאי לאו רבה בר שימי קאמר לה אלא מילתא באנפי נפשיה היא: ויכול לעמוד. הטיט בפני עצמו שעשוי בעובי שאפילו ניטל כותל הראשון יכול זה לעמוד: הוי מיעוט ולא הוי מיעוט גרס הכא: הרחיק מן התל. שבקרפף ויש מן התל עד המחיצה יותר מבית סאתים הרבה ועשה מחיצה לדירה אצל התל ברחוק ד' טפחים ועדיין יש יותר מבית סאתים בין ישנה לחדשה אבל זו לדירה עשאה: הועיל. והכל מותר: לא הועיל. דהויא מחיצה על גבי מחיצה: וחד אמר הועיל. דקסבר: מחיצה ע''ג מחיצה מהניא להיות היקף לדירה: בנכסי הגר. שמת ואין לו יורשין אין זו חזקה לקנות ואם בא אחר והחזיק בהן קנה האחרון: בשבת. כגון לענין היקף לדירה שבתחילה היתה מחיצה הוגנת אלא שלא הוקפה לדירה: הכי גרסינן מודה לי רב ששת שאם עשה מחיצה על התל. ולא גרסי' על שפת והכי פירושו אף על גב דפליג ואמר דלא מישתרי קרפף בהכי היינו טעמא שהדר בקרפף באויר מחיצות החתונות דר אבל אם היה תל יותר מבית סאתים ועשה מחיצות סביב עליו להשתמש על גובה התל: הואיל. והדר על התל דר באויר מחיצות העליונות ולא מהני ליה תחתונות מידי הלכך לאו מחיצה על גבי מחיצה היא: בעי רבה. למ''ד אין מחיצה על גבי מחיצה נבלעו התחתונות בקרקע שהיה העפר רך ותיחוח ונחבט הכותל בבת אחת בשבת ולא נפל אלא נבלע והעליונות קיימות מהו: אי לנכסי הגר. קא מיבעיא ליה אי לא קדם אחר והחזיק בהן עד שנבלעו התחתונות ונמצא שאין בו אלא מחיצות שעשה לו זה ומעכשיו קנוי לו: דשדא ליפתא אפילא. נטע לפת בגומא שמצא בקרקע הגר ולא חפרה הוא דאי חפרה במכוש ראשון קנה: לא קא שבח. ולאו חזקה היא ואנן נעל גדר ופרץ כל שהוא תנן (ב''ב דף מב.) מידי דמהני הוי חזקה: ממילא שבח. וההיא שעתא לאו איהו מחזיק בה אלא לפת הוא דשבח ואזיל והכא נמי כיון דבשעתא דהחזיק לאו חזקה היא כי הדור הוו מחיצות ממילא הוא דהוו ולא איהו דעביד: אלא לענין שבת. אי משתרי בעליונות שהיו בטילות עד עכשיו: לזרוק. לחומרא: וקירה בו בית סאה. קירוי גג: אויר קירויו מייתרו. סאה המקורה מיחשבה בהדי אידך כאילו לא קירוהו ואכתי הוי יותר מבית סאתים: אין אויר קירויו מייתרו. דאמרינן פי תקרה יורד וסותם: אכסדרה. מקורה בגג חלק כעליות שלנו ואינו משופע והיא קירוי שבכל הש''ס: (רש"י)

 תוספות  מאן דשרי דהא לית ביה דיורין. ובשביל לית ביה דיורין דליתסרו עליה ולפירוש הקונטרס דאית ביה דיורין לא אסרו עלה משום גיפופי: ומאן דאסר זימנין דאית ביה דיורין. שהבתים שאצל הרחבה יפתחו מבתיהן לרחבה ויאסרו הרחבה על בני מתא להוציא בה כלים ששבתו בתוכה ומשום הכי אסור לטלטל ממתא לרחבה דשמא יטלטלו גם לאחר פתיחת הדיורין בלא עירוב כמו עתה אבל רחבה גופיה שרי שהרי אף לאחר שיפתחו מותר לטלטל כלים ששבתו בתוכה: שאם עשה מחיצה על שפת התל שהועיל. רש''י לא גריס על שפת התל דהוה משמע לאותן הדרים למטה אלא גריס על התל והועיל לאותן הדרים על התל ומיהו צריך לפרש דמיירי על שפת התל שאם הרחיקו ד' מן השפה אין שם חידוש דהכי נמי למטה אם הרחיק הועיל: אכסדרה בבקעה רש''י פירש לקמן דאכסדרה פרוצה מארבעה רוחותיה והשתא אתי שפיר הא דנקט בבקעה שאין שם מחיצות ולא נקט בחצר וגרס לקמן בפרק כל גגות (דף צד.) דמשני שמואל אדשמואל כי לית ליה בד' אבל בג' אית ליה וקשיא לפירושו דבסוכה אמרינן דאפילו בשתי רוחות זה כנגד זה לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם משום דהוי כמבוי מפולש ומפרש ר''ת דאכסדרה אית לה שלשה מחיצות כדאמרינן בפרק לא יחפור (ב''ב דף כה:) עולם דומה לאכסדרה ורוח צפונית אינה מסובבת וגרס בפרק כל גגות (לקמן דף צד:) כי לית ליה בשלש אבל בד' אית ליה פירוש שיש ג' מחיצות ומעט מן הרביעית ורב אית ליה פי תקרה יורד וסותם אפי' בשתי מחיצות ובזה שלא כנגד זה והא דלא נקט אכסדרה בחצר משום דסתם אכסדרה בחצר יש לה ג' מחיצות להכי נקט בקעה דאפי' כי ליכא אלא שתי מחיצות אמר רב פי תקרה יורד וסותם: (תוספות)

 רשב"א  מאן דשרי דהא לית בה דיורין. וקיימא לן כוותיה דרב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. וכתבו ר"ח והגאונים ז"ל: דוקא ברחבה דרבים הא בשל יחיד לא, דגזרינן דילמא מימלך ובני לה בתים וכדאמר רב משרשיא לעיל (ח, א) גבי מבוי שכלה לרחבה. והראב"ד ז"ל פירש כאן אפילו בשל יחיד, וההיא דרב משרשיא משום דפרוצה לרשות הרבים ואי מלי בתי הוה ליה מבוי פתוח לרה"ר דאורייתא, אבל הכא שאפילו מלי לה בתי לא פתיחא אלא לשביל שהיא רשות היחיד לא גזרינן. מיעטו באילנות לא הוי מיעוט. פירוש: לא שנא אילן שאינו גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה ולא שנא גבוה עשרה ורחב ארבעה דהוי רשות היחיד, דהא לאו בחילוק רשויות תליא מילתא, דהא עמוד שאינו רחב ארבעה רשות בפני עצמו הוא דמקום פטור הוא, ואפילו הכי לא ממעט, ומשלשה ועד ארבעה נמי פליגי בה רבה ורבא. אלא משום דאילנות תשמיש הקרפף הן הרי אלו נחשבין עמו ונמדדין עמו, אבל עמוד בשאינו חשוב בטיל לגביה וכשחשוב באפי נפשיה קאי ולא בטל. ומדנקט הכא עמוד ולא אמר נמי בור כדנקיט בכל מקום גובה ועומק, וכדאמרינן בשבת בתל גבוה עשרה וכן (בבקעה) [בנקע] עמוק עשרה, (בנה עמוד) [גדר] גבוה עשרה וכן חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה הרי זה רשות היחיד גמורה (שבת לא) וכן רבים, ש"מ דבור לא ממעט בקרפף משום דמתשמישי הקרפף הוא כאילנות ולפיכך נמדד עמו, וכמו שכתבתי למעלה (ד, ב) גבי ר' יהודה בור ופסין קאמר. כן נראה לי. רבה בר שילא מתני לה לקולא וכו'. הראב"ד ז"ל פסק כלישנא קמא, משום דהוא הוי לישנא דגמרא, ולא שבקינן לישנא דגמרא ונקטינן לישנא דרבה בר שילא יחידאה. ורב המנונא ורב ששת הכין סבירא להו. וקיימא לן (כרבה) [כרבא] דבתרא הוא דאמר דדוקא הרחיק ארבעה דאיכא מקום חשוב, הא לאו הכי הרי הוא כבונה מחיצה על גבי מחיצה ולא הועיל. ורב המנונא נמי הכין סבירא ליה דמדאמרינן הרחיק מן הכותל ארבעה ועשה מחיצה הועיל, משמע דבארבעה דוקא הוא דשוו רב חסדא ורב המנונא הועיל הא בפחות מארבעה לא הועיל לרב המנונא, דאי לא אמאי נקט ארבעה כיון דלכולהו אפילו שלשה נמי הועיל. ומאי דקאמר פחות משלשה או שעשה מחיצה על שפת התל חד אמר לא הועיל, לאו למימרא דבשלשה מודה דהועיל, אלא בהאי דקאמר הרחיק מן התל ארבעה אשמעינן כח מאן דאסר דלעולם לא שרי עד דאיכא מקום חשוב דהיינו ארבעה, ובהא דשלשה או על שפת התל אשמעינן כח מאן דשרי, דאפילו בפחות משלשה ואפילו בשעשה ממש על שפת התל שרי, משום דלדידיה אפילו מחיצה על גבי מחיצה הועיל. שאם עשה מחיצה על שפת התל הועיל. רש"י ז"ל לא גרס על שפת התל אלא על התל, שאם עשאו ממש על שפת התל הרי זה כמגביה את המחיצה ואינו כלום, ואפילו לאותן העומדין על התל. וזה כדעת אביי ורבא דאמרי הכי בגודא דנהרא דלעיל (כד, ב). ואינו מחוור דכאן על כרחך אי אפשר לומר כן, דהיכי דמי, אי בשהרחיקו ארבעה או שלשה דסבירא ליה כמר או כמר פשיטא, ואי בשלא הרחיקו שלשה היינו על שפת התל. אלא אין אנו צריכין למחוק גירסת הספרים. אכסדרא בבקעה. פירש רש"י ז"ל (להלן צ, ב ד"ה אכסדרא): שאין לה מחיצות כלל אלא שעומדת על ארבעה קונדסין, רב סבר פי תקרה יורד וסותם מארבע רוחותיה, ושמואל סבר לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם כיון שאנו צריכין לומר כן מארבע רוחותיה. והיינו דאמרינן: אי דעבידא כאכסדרה. כלומר: שגגה שוה, הכי נמי דאמרי כולהו בין רבה בין ר' זירא דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, ולכולי עלמא אי אותו קירוי סמוך ממש לכותל הקרפף, ואם אינו סמוך לכותל ופרוץ מארבע רוחותיו כרב. אלא הכא דעבידא כארזלא. כלומר: שגגו משופע ובגג מדרון לא שייך למימר פי תקרה יורד וסותם. ורש"י ז"ל גורס בפרק כל גגות (להלן צד, ב) גבי חצר שנפרצה מארבע רוחותיה בהאי פלוגתא דרב ושמואל דאכסדרה כי לית ליה לשמואל בארבע בשלש אית ליה, כלומר: כשאינו מודה דפי תקרה יורד וסותם, הני מילי כשהוא צריך לומר כן בכל ארבע רוחות, אבל כשאינו צריך אלא לשלש אית ליה. אבל ר"ת ז"ל (בתוס' ד"ה אכסדרא) פירש: דאפילו רב אוסר באכסדרה פרוצה, אלא באכסדרה מוקפת משלש רוחות או לפחות משתי רוחות הוא דפליגי, שזו היא שנקראת אכסדרה וכדאמרינן בפרק לא יחפור (ב"ב כה, ב) עולם לאכסדרה דומה ורוח צפונית אינו מסוכך. ומיהו ודאי רב אית ליה אפילו במוקפת משתי רוחות כדמוכח בהדיא בשלהי כל גגות דתנן התם (צד, ב) וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו ואמרינן עלה (שם בע"ב) מאי שנא מרוח אחת דלא דאמרינן פי תקרה יורד וסותם משתי רוחות נמי לימא פי תקרה יורד וסותם, ופרקינן אמרי בי רב כגון שנפרץ בקרן זוית, דאלמא אפילו נפרץ משתי רוחותיו אמרינן פי תקרה יורד וסותם. וגרסינן התם (צד, ב) כי לית ליה לשמואל בשלש בארבע אית ליה, כלומר: בשאין שם אלא שלש מחיצות וברביעית אין בה גיפופי כלל, אבל בארבע, כלומר: בשיש ברביעית גיפופי אלא שנפרצה ביתר מעשר אית ליה פי תקרה יורד וסותם. וכן גירסת ר"ח ז"ל (שם). והכא הכי קאמר אי עבידא כאכסדרה שמוקף שלש מחיצות אי נמי שתים, הכי נמי דמודה רבה דאין אויר קירויו מתירו כרב, אלא הכא דעבידא כארזלא, כלומר: כמלונה שעושין שומרי גנות ופרדסים שנועצין ארבעה קונדסין ומותחין חבלים מקונדס לקונדס לשכב עליהן בלילה ולישב תחתיהן לצל ביום ופתוח מכל צדדיו, דבכי הא אפילו רב מודה דלא אמרינן בה פי תקרה יורד וסותם. ותרגום כמלונה (ישעיהו א, ח) כערסל במבתותא. וכן פירש גם הראב"ד זכרונו לברכה. (רשב"א)


דף כה - ב

אי דעבידא כי אכסדרה הכי נמי הב''ע דעבדה כי אורזילא אמר רבי זירא ומודינא בקרפף שנפרץ במלואו לחצר שאסור מ''ט הואיל ואויר חצר מייתרו מתקיף לה רב יוסף וכי אויר המותר לו אוסרו א''ל אביי כמאן כרבי שמעון לרבי שמעון נמי הא איכא אויר מקום מחיצות דאמר רב חסדא קרפף שנפרץ במלואו לחצר חצר מותרת וקרפף אסור חצר מאי טעמא דאית ליה גיפופי והא זמנין דמשכחת לה איפכא אלא משום דאמרינן זה אויר מחיצות מייתרו וזה אין אויר מחיצות מייתרו ההוא בוסתנא דהוה סמיך לגודא דאפדנא נפל אשיתא ברייתא דאפדנא סבר רב ביבי למימר ליסמוך אגודא גוויאתא אמר ליה רב פפי משום דאתו ממולאי אמריתו מילי מולייאתא הנך מחיצות לגואי עבידן לבראי לא עבידן ההיא אבוורנקא דהוה ליה לריש גלותא בבוסתניה א''ל לרב הונא בר חיננא ליעביד מר תקנתא דלמחר נאכול נהמא התם אזל עבד קנה קנה פחות משלשה אזל רבא

 רש"י  ה''נ. אפי' רבה מודה כרב דפי תקרה יורד וסותם: והכא. דפליג רבה דעביד קירוי כי אורזילא יציע גג משופע דליכא פה: ומודינא בקרפף. בית סאתים: שנפרץ במלואו לחצר. שאויר חצר מייתרו ועושהו יותר מבית סאתים ואסור וגבי קירוי דשרינא משום פי תקרה יורד וסותם: וכי אויר המותר לו אוסרו. והרי חצר זו מתחילה היתה מותרת לטלטל הימנה לקרפף כר' שמעון ועכשיו שנפרץ למקום המותר לו נאסר לו ומשום ייתור ליכא למימר דהא כל חצר מוקפת לדירה הוי: כמאן. הוי אויר המותר לו כר''ש: לר''ש נמי. מיתסר קרפף משום מקום מחיצות שניטלו וניתוסף על האויר ועושהו יותר מבית סאתים שבתחילה היתה בית סאתים מצומצם: ונפרצה חצר כנגדו לא גרס בכולה שמעתתא: דאיכא גיפופי. ואי לאו הכי אסרי אהדדי וכרבנן דפליגי אדר' שמעון נקט לה ובשאין הפרצה יתירה על עשר אמאי נקט היתר בחצר ואיסור בקרפף והא מצי למימר נמי איפכא כגון שקרפף גדול מן החצר דהוי לחצר מילואה ובקרפף איכא גיפופי: אלא. מדנקט איסור בקרפף ש''מ כר''ש ס''ל דמשום שתי רשויות לא מיתסר וטעמא משום ייתור בית סאתים הוא דמקום מחיצות מייתרן דבחצר לא אסר ובקרפף אסר ולא מצי למינקט איפכא דכי הוי חצר מלואו ובקרפף גיפופי תרוייהו משתרו דכר''ש ס''ל דכולהו רשות אחת הן וייתור בקרפף נמי ליכא הואיל ואיכא גיפופי: זה אויר מחיצות מייתרו. וקרפף ייתור קאסר ביה ייתור דמקום מחיצה ואילו ייתור דאויר חצר לא אסר ליה דחצר מוקפת לדירה הוי ולא הוי ייתור: וזה. חצר: אין אויר מחיצות מייתרו. כלומר אין ייתור אוסר בו דחצר אית ביה דיורא הלכך אי נקיט איפכא לא מיתסר חצר כר''ש: בוסתנא. פרדס דהוי נטוע אילנות: דהוי סמוך לגודא דאפדנא. והיא היתה לו היקף לדירה אההוא גודא שהיה בו פתח פתוח לצד פרדס סמכו היקף הפרדס דהוי מוקף לדירה ויותר מבית סאתים הוה: אגודא גוואי. הרי יש עוד מחיצות פנימות לבית והן יהו מחיצות לפרדס: ממולאי. מקוטעים מבית עלי דאביי אבוה דרב ביבי מבית עלי אתא כדאמרי' במסכת ר''ה (דף יח.) מולייתא קטועות בלא רגלים: לבראי לא עבידן. ונהי דפירצה ליכא היקף דירה מיהא ליתא בפרדס דהוי יותר מבית סאתים: אבוורנקי. אילן שצילו מרובה ונוטעין אותו השרים ועושין אצטבאות תחתיו סביבותיו להתלונן תחתיו בימות החמה ולשמח שם: בבוסתנא. ויותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה היה הפרדס: נאכול נהמא התם. תחת האילן: עבד קנה קנה פחות משלשה טפחים. היקף כגון מחיצות קנים ד' מחיצות כחדר להניח שם בלילה המאכל ולדור שם השומר ולמחר יטלטלנו בכל הפרדס דהא אית ביה שומירה ובית דירה: (רש"י)

 תוספות  אי דעבידא כי אכסדרה הכי נמי. פירוש שהיתה מוקפת משלש או משתי רוחותיה: הכא במאי עסקינן דעביד כי ערסלא. שהיתה פרוצה מד' רוחות וערסלא מטה דתרגום כמלונה במקשה כערסלא (ישעיה א) והם חבלין המתוחין מאילן לאילן כסדר המטה והשומר שוכב עליה בלילה ויושב בצלו ביום ורש''י גרס כי ארזילא משופע דלית לה פה ולא אמרי' פי תקרה יורד וסותם: וכי אויר המותר לו אוסרו. הרי נפרץ במלואו למקום המותר לו ויתור נמי ליכא דהא כל חצירות מוקפות לדירה הם א''ל אביי כמאן כר' שמעון דלרבנן דאמרי שתי רשויות הן נפרץ במלואו למקום האסור לו ולדידהו נמי אויר החצר האסור לו מייתרו אע''ג דחצר מוקף לדירה דהיינו למה שבתוכו אבל לקרפף שהוא רשות אחרת לא חשיב מוקף לדירה ומייתרו אבל לר''ש שפיר דמי דחדא רשותא היא והוי אויר מותר וא''ת מדקאמר כמאן כר''ש לר''ש נמי כו' משמע דמילתיה דר' זירא אתי בפשיטות כרבנן ואי אתי כרבנן אמאי נקט הואיל ואויר חצרו מייתרו תיפוק ליה משום דנפרץ במלואו למקום האסור לו וי''ל דאשמעינן דאסור נמי משום דאויר חצר מייתרו ונפקא מינה שאם נפרץ מצד אחד לרה''ר צריך צורת הפתח מכאן ולחי מכאן אבל מטעמא דנפרץ במלואו למקום האסור לו לא הוה צריך אלא לחי לצד רה''ר כדמשמע בפ''ק (דף ז:) דמבוי שנפרץ במלואו לחצר אין צריך כלום אפי' לא עירבו אי נמי אשמעינן דמייתרו והוי כרמלית ואם נפרץ לכרמלית אחר מותר לטלטל ב' אמות מזה וב' אמות מזה אבל אם לא היה מייתרו אע''ג דנפרץ למקום האסור לו לא חשיב כרמלית ואסור לטלטל הימנו לכרמלית אחר כו' וכן פי' רש''י פרק כל גגות (לקמן דף צ:) גבי הא דפריך לשמואל אליבא דרבנן לטלטל מגג לקרפף: קרפף שנפרץ במלואו לחצר חצר מותרת וקרפף אסור. ושלא נפרץ ביתר מעשר דביתר מעשר חצר נמי אסורה וקשה למהר''י דעל כרחך בקרפף בית סאתים איירי מדקאמרי' הואיל ואויר מחיצה מייתרו א''כ הוה ליה ארכה יותר הרבה על פי שנים ברחבה וזה לא מצינו שום תנא דמתיר וי''ל דבמקום שנפרצה לא הוי יותר מעשר אבל מכאן ואילך מתרחבת והולכת א''נ בית סאתים לא שרינא ארכה יותר על פי שנים ברחבה אבל במשהו פחות מבית סאתים שרי טפי: זימנין דמשכחת לה איפכא. אי אתי כרבנן וכגון שהקרפף גדול מן החצר ומדנקט איסור בקרפף ש''מ דכר''ש אתיא דמשום שתי רשויות לא מיתסר אלא משום ייתור אויר דבמקום מחיצות דבחצר לא אסר ובקרפף אסר ולא מצי למנקט איפכא דאי הוה בחצר מלואו ובקרפף גיפופי תרויהו משתרו דר''ש סבר דכולהו רשות אחד הן ויתור בקרפף נמי ליכא הואיל ואיכא גיפופי כך פי' רש''י וא''ת ולוקמה לעולם כרבנן והא דלא אמרי' איפכא משום דבחצר ליכא איסור משום ייתור אלא פירצת מלואו וי''ל דא''כ היה לו לפרש דקרפף אסור משום דאויר חצר מייתרו אי כרבנן אתי ולא מצי למימר איפכא ולכך הוצרך לאתויי דרב חסדא דהוי כר''ש דממילתיה דר' זירא אין להוכיח דהוי כר''ש מדלא אמרינן איפכא משום דבעי למימר אע''ג דבקירה בה בית סאה לא הוי ייתור מודינא הכא דהוי ייתור משום הכי לא מצי למימר איפכא: ההוא בוסתנא דהוה סמוך לאגודא דאפדנא. והוקף ולבסוף פתח והרחיקו ד' ועשו אשיתא והיה בה נמי פתח לבוסתנא נפל אשיתא וסבר רב ביבי דכיון דפעם אחת היתה מוקפת לדירה אע''פ שנפלה שרי הואיל ופתוחה נמי לאפדנא ואע''ג דפתח דאפדנא הוי לאחר שהוקף דלא יצא מהיתרו ומסיק דגודא דאפדנא אינו מועיל ורש''י לא פירש כן: ההוא אבוורנקא. פירש רש''י לשון שני שמצא בהלכות גדולות ונראה לו עיקר דאבוורנקא כמין אכסדרה או קובה שעושין למלכים בתוך הפרדס אזל רב הונא עבד קנה קנה פחות משלשה ולא רצה לסמוך אאבוורנקא משום דהוקף ולבסוף ישב ומשום דהויא מחיצה העשויה לנחת ולצניעות כדמסיק ועביד שביל דקנה קנה פחות מג' מפתח הבוסתנא עד אבוורנקי אם האבוורנקא היתה עומדת בתוך הפרדס אבל אם היתה עומדת מצד הפרדס לא היה צריך לעשות שביל אלא לחלק הבוסתנא ולמעטה מסאתים אע''ג דהיקף האבוורנקי היה עשוי לנחת ולצניעות היה מותר לטלטל כלים ששבתו בו והנהו פירי דבי תורי היו יותר מבית סאתים משום הכי הוצרכו לערב ערסייתא או לא יכלו לערב יחד לכלים ששבתו בבית ורבא שלפינהו והיה סבור שהיקף האבוורנקי חשוב כמוקף לדירה אף על גב דהוקף ולבסוף ישב וצריך לומר שידעו שרבא היה מתיר מחמת האבוורנקי ולא מחמת שהוקף ולבסוף פתח מהני כיון דהקשו לו מאדרכלין והמחיצות העשויות לנחת דהא לא שייך למיפרך אהוקף ולבסוף פתח או שמא לא היה פתוח שם שום בית א''נ נוכל לומר אבוורנקא ישב ולבסוף הוקף היה והם לא ידעו אם רבא סמך על הוקף ולבסוף פתח ובית היה פתוח לו או על האבוורנקא והקשה לו מעיר חדשה דהוקף ולבסוף ישב לא מהני כל שכן הוקף ולבסוף פתח ואחרי כן הקשה לו (דאם כן) דאבוורנקא לא חשיב מחיצה משום דעשוי לנחת ולצניעות ורבינו נתנאל מפרש דעביד קנה קנה פחות משלשה היינו שהרחיק מן הכותל ארבע להתיר כל הבוסתנא והיה הבית פתוח לו דהשתא הוי כפתח ולבסוף הוקף ורבא סבר דלא צריך כלום משום אבוורנקא אע''ג דהוקף ולבסוף פתח לא מהני הוקף ולבסוף ישב מהני: (תוספות)

 רשב"א  הכי גרסינן: דמנא תימרא דא"ר כהנא קרפף שנפרץ במלואו וכו' חצר מותרת מאי טעמא אילימא דאית בה גיפופי. כלומר: וכשאין פרצתה יתירה על עשר, וקרפף אסור דלית ליה גיפופי. ובגיפופי דחצר לא מישתרי קרפף, דקסבר נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי. אי נמי בשנכנסין כותלי קרפף בחצר. ואי נמי בשכותלי החצר יתירין על ארבע אמות שאינן נידונין משום לחי לדעת הראב"ד ז"ל. ואיכא למידק דמדקאמרינן דחצר מותרת בגיפופי אלמא בשלא נפרצה ביתר מעשר היא וכדאמרן, וכיון שכן אף הקרפף אינו יתר מעשר דהא בפרצה זו נפרץ הקרפף במלואו, וכיון שביתור אויר מחיצה זו של עשר נעשה הקרפף יתר מבית סאתים, אלמא מעיקרא הוה כבית סאתים זו קרוב ממש לכך, והלכך לא משכחת ליה אלא שיהא הרבה מאד ארכו יתר מפי שנים ברחבו, ואנן לא שרינן אלא בריבוע שלא יהא ארכו יתר מפי שנים ברחבו אלא אלכסונו בלבד וכר' יוסי, כדפסקינן בהדיא בגמרא דלעיל (כג, ב). וי"ל דהכא בקרפף רחב הרבה אלא שמתקצר והולך אצל כותל החצר כזה. אבל משם הרב רבי משה בר' שניאור ז"ל ראיתי בפירוש שאמר שמיירי כשיש שם שומירה או בית דירה, דכי היכי דשומירה או בית דירה מתיר לר' יהודה בן בבא עד בית סאתים לדידן מתיר ארכו על רחבו יותר מפי שנים. והדבר צריך תלמוד כי לא מצאו לזה עיקר מן הגמרא. גויאתא לגואי עבידן לבראי לא עבידן. ונראה שהבוסתנא בלבד הוא דנאסרה אבל אפדנא בהיתרא קיימא, והיכי דמי, כגון שלא נפרצה האפדנא ביתר מעשר ואיכא גיפופי. וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שכתב לבראי לא עבידא, ונהי דפרצה ליכא היקף דירה מיהא ליתא ע"כ לשונו. והזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן דפרצה ליכא, משום שנראה שלא היו אוסרין האפדנא וכמו שכתבנו. וכן כתבו בתוספות. וא"ת אם כן מה הועיל לקרפף לעשותו מוקף לדירה כשסתמו לדירה אותו פתח שבין האפדנא [לבוסתנא] דכיון שאין שם אלא עשר [הרי] זה כפתח וכשסתמו לא הועיל כלום. וי"ל בשהיה הקרפף פרוץ במלואו לאפדנא, וכענין הצורה שכתבנו למעלה (בד"ה ה"ג). מעשה דאבורנקא. הרבה פירושים נאמרו בו ואיני כותב אלא מה שנראה לי יותר נכון לענין השמועה, והוא שהאבורנקא הזה היה כמין קובא נעשית בתוך הבוסתנא לישב תחתיה ביום ולהתענג שם לרוח היום, והבוסתנא היה יותר מבית סאתים והוקף הבוסתנא קודם האבורנקא, ולפיכך לא היה יכול ריש גלותא לטלטל מן הבוסתנא לאבורנקא, ואפילו בבוסתנא בעצמו לא היה יכול לטלטל בכולו מפני שלא הוקף לדירה, וכל שכן מן הבית לבוסתנא ולאבורנקא. ובא רב הונא בר חיננא לעשות לו [קנה] פחות משלשה טפחים רחוק מכותלי הבוסתנא ארבעה טפחים ולשם דירה מפני האבורנקא הזו שהיתה שם, ולכך היה מותר לטלטל בכל שבאותה מחיצה בלבד נעשה הכל כמוקף לדירה אע"פ שכל שאר כותלי הבוסתנא נעשו שלא לשם דירה, וכענין שאמרו למעלה (ע"א) הרחיק מן הכותל ארבעה טפחים ועשה מחיצה הועיל. ואתא רבא שלפינהו. ולא להחמיר אלא להקל, ולומר שאפילו תיקון זה אינו צריך דהאבורנקא בית דירה היא, ואע"פ שהוקף הבוסתנא קודם האבורנקא והיקף הבוסתנא שלא לשם דירה, היה השתא מיהא דעבד האבורנקא בתוך מחיצות הבוסתנא הרי זה כאילו הוקף מתחילה לשם דירה. ואע"ג דאנן פתח ולבסוף הוקף בעינן, ורבא גופיה הוא דאמר לעיל (שם) הרחיק מן הכותל משלשה ועד ארבעה ועשה מחיצה לשם דירה לא הועיל, וכן אם לא עשה מחיצה לשם דירה כלל אלא שפתח (לדבר) [לדירה] אחר שהוקף. ועוד דרב נחמן רביה דרבא אמר בהדיא לעיל (כד, א) לא שנו אלא שפתח ולבסוף הוקף אבל הוקף ולבסוף פתח לא, וסתמא דמלתא רבא כרביה סבירא ליה, אפילו הכי קא סבר דהכא שאני, דהתם הוא שלא נתחדשה בתוך כותלי הקרפף שום מחיצה לשם דירה, והלכך אע"פ שפתח לו פתח הדירה מ"מ אין כאן מחיצה לשם דירה כלל, אבל הכא שבנו האבורנקא עם כותליו בתוך הבוסתנא, לא גרעי כותלי האבורנקא שנעשו בתוך הבוסתנא לשם דירה מכותל אחר שנתחדש בתוך כותלי הקרפף לשם דירה המוחלקת ממנו. ומשום הכי אקשי ליה רבינא (להלן) מעיר חדשה, שנעשית החומה על דעת שיבנה בתוכה בתים ואחר כך בנה בתוכה מקצת בתים אפילו הכי אין מודדין לה מחומתה, דכיון שקדמה חומה לבתים הרי זה הוקף ולבסוף פתח, ולא אמרינן שיהיו כותלי הבתים שנתחדשו בתוך החומה ככותלי החומה ותהא בכך כהוקפה לדירה, אלמא הוקף ממש אחר הדירה בעינן, והכא נמי אע"פ שנעשה האבורנקא בתוך הבוסתנא לשם דירה אין זה מועיל. ולא דמי להרחיק מן הכותל ועשה מחיצה לשם דירה דהועיל, דהתם הוא שנעשית שם מחיצה אחת ממחיצות הקרפף לשם דירה אבל כאן מחיצות האבורנקא אינן מחיצות הבוסתנא, דמחיצות האבורנקא לאבורנקא עבידן לבוסתנא לא עבידן, ואנן קרפף שהוקף הוא עצמו לדירה בעינן. ואחר כך כששמע רבא תשובתו שתק וקבלה. ועוד באו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ואקשו על רבא, ואע"פ שהיו סבורין אמש כמוהו למחר נזכרו והקשו עליו. ורב פפא הקשה לו ממחיצת אדרכלי שהיא מחיצה שעושין חוצבי אבנים להניח שם כליהם לפי שעה ושלא יראה האדם אותם כשהם יגעים ונחים שם ליבש, או כשהם אוכלין שם לפי שעה כדי לעמוד שם בהצנע. אלמא מחיצה העשויה לצניעותא בעלמא לאו מחיצה היא, ומחיצות האבורנקי נמי לצניעותא בעלמא הן עשויות, לעמוד שם לפי שעה לנוח ולהתענג לרוח היום ושלא יראה אדם העומד שם או האוכל שם לפי שעה. והלכך אפילו לכשתמצא לומר דמי שבנה בית דירה גמורה בתוך מחיצות קרפף שלא הוקף לדירה הועיל כאילו הוקף תחילה לדירה, ה"מ בדירה גמורה בתוך מחיצות הקרפף שלא הוקף לדירה אבל אבורנקא אינו בית דירה גמורה ואין מחיצותיה חשובות כל כך לעשות מחיצות הקרפף כמוקפת לדירה מחמתן, [ומכל מקום] חשיבות דירה אית לה קצת, דכשבונין כותל אחד מכותלי הקרפף לשם דירת האבורנקא [הוי] כהוקף לדירה בכותל זה, והיינו שריותא דרב הונא בר חיננא. ורב הונא בריה דרב יהושע גם כן מוסיף והקשה עליו דמחיצה העשויה לנחת, כלומר: להניח שם כלים לפי שעה ושלא לדור שם ממש, לאו מחיצה היא, להיות כמוקף לדירה ולעשות היקף הקרפף כמוקף לדירה מחמתן וכמו שאמרנו. דהא רבא בר אבוה מערב לכולי מחוזא ערסיאתא. פירוש: שכונות, ודומה לו בפרק קמא דגיטין (ו, א) אבל מערסתא לערסתא לא. ומחוזא היתה עיר גדולה ואי לאו פירא דבי תורא היה מערב לה לכולה ביחד כמו שאמרו עליה לקמן בפרק כיצד מעברין (ס, א), אבל משום פירא דבי תורא שהיה שם לא היה יכול לערב את כולה אלא שכונות שכונות. ופירא דבי תורא. היא חפירות שהיו עושין באמצע המבואות להניח שם סופלי ועצה להאכיל את השוורים כי עיר מקנה היתה, ופירא כמו פירא דבי סופלי שאמרו בפרק קמא דבבא בתרא (יא, א), והיתה עמוקה עשרה ורחבה וארוכה הרבה באמצע המבוי לאורך המבוי והיתה יתירה על בית סאתים. ומפני שהיתה הפירא חולקת בין שכונה לשכונה באורך וכן באורך שביל העיר והיא היתה יתירה על בית סאתים ואין ראוי לטלטל בה אלא בארבע אמות לא היה יכול לערב בין שכונה לשכונה אלא כל שכונה ושכונה בפני עצמה, בתים אלו עם אותם הקרובים לפניהם או הסמוכות מאחריהן, והיו מערבין דרך חלונות שביניהן כמו שציירנו למעלה או שיש פתחים ביניהן. פירא דתורי. אף ע"פ שהיא עמוקה עשרה ודפנות החפירה גבוהין עשויין להניח שם העצה והמאכל לשוורים, אין המחיצות הללו נמנין משום מחיצות דירה והכי נמי מחיצות האבורנקא כיון שאין אדם דר בהן ממש אלא שעשויין לנחת שם קצת ולהניח טליתותיהן ובגדיהן אינן מחיצות דירה, והלכך תיקון מחיצה לשם דירה צריך כמו שהיה עושה רב הונא בר חיננא מתחילה. ולפיכך היה קורא עליהן ריש גלותא חכמים המה להרע, כלומר: חכמים המה עכשיו להרע ולהקשות לרבא ולומר שאסור בלא היקף, ולהיטיב לא ידעו, אמש כשסתר רבא מחיצות הקנים לומר לו שהיא צריכה הכשר אחר. וא"ת בין לרב פפא בין לרב הונא בריה דרב יהושע מחיצות קרפף בית סאתים דעלמא היאך הן מועילות להתיר לטלטל בתוכן והא לנחת ולצניעותא בעלמא הן עשויות. י"ל דמחיצות הוויין אבל מחיצות לדירה לא הוויין. ומחיצות חבילות וקנים ואוכפות שאמרו בפרקין קמא (טו, ב) שהן מחיצות לשיירא להתיר אפילו ביתר מבית סאתים, התם נמי לאו משום דליהוו מחיצות דירה קא אמרינן, אלא מחיצות קרפף כקרפף בעלמא, ולפיכך אינו מותר ליחידים אלא בית סאתים בלבד דומיא דקרפף, ואי נמי לשיירא כל צרכן והוא שלא יהא בית סאתים פנוי, והוא הדין בקרפף דעלמא וכמו שכתבנו שם במקומה. מתני': (לפנינו לעיל כג, א) וכן שמעתי אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור לו להכניס ולהוציא אבל להם מותר. פירש רש"י ז"ל: מביתו אסור לו להוציא, ולא אמרינן כיון דבטיל להו ביתו הרי בטל, משום דבבתיהם [הרי] הוא כאורח דעלמא לגבייהו, אבל מביתו חוזר הוא מן הביטול שעשה [ומחזיק] ברשותו הוא ואוסר רשותו עליהן והן עליו, וכדתנן בפרק הדר (להלן סט, א) מי שנתן רשות וכו' והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר. ולפי דברי הרב ז"ל לא אמרו שאסור לו להוציא מביתו אלא עד שלא החזיקו בחצר, אבל אם החזיקו הם בחצר כבר החזיקו ואינו יכול לבטל, וכדתניא התם בפרק הדר מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר דברי ר' מאיר, ור' יהודה אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר, בד"א בשלא החזיקו בני המבוי במבוי אבל החזיקו בני המבוי במבוי בין בשוגג בין במזיד אינו אוסר וכיון שכן קשה היאך שנה סתם ביתו אסור לו להכניס ולהוציא, דמשמע לכולי שבת ואפילו לאחר שהחזיקו הם. ואולי מפני שלא בא בכאן אלא ללמד על עיקר דין זה לבד שהמבטל רשות חצירו רשות ביתו בטל ולפיכך להם מותר להכניס ולהוציא אפי' מביתו, לפיכך לא חשש לומר כאן באיסור הוצאתו שלו מביתו אם קודם שהחזיקו או אפילו לאחר שהחזיקו שאין זה עיקר הצריכותא. והראב"ד ז"ל הפליא לעשות ואמר דאפילו לר' אליעזר דסבירא ליה אף רשות ביתו בטל לא לגמרי ביטל רשות ביתו לגביהן ושיהא הוא אורח אצלם אלא עדיין הוא משייר דירתו שם, וכיון שכן הוא אסור להכניס ולהוציא מביתו לחצר משום דהוה ליה כמוציא מרשותו לרשות חבירו, אבל להם מותר, שאע"פ שהוא שותף עמהן בבית אין אנו עושין הבית כרשות משותפת אלא כרשות מיוחדת לכל אחד ואחד מן הדרים שם, והרי אלו מוציאין מרשות המיוחדת להן לחצרן המיוחדת להן ג"כ. ואינו דומה לחצר משותפת שאסור להכניס ולהוציא ממנה לבית המיוחד ממש לכל אחד ואחד מהן, דחצר אינה כמיוחדת לכל אחד ואחד מן השותפין, דאין האחד משתמש בחצר כנגד פתחו של חבירו אלא זה משתמש בצד פתחו וזה כנגד פתחו, ולפיכך אין כל החצר כמיוחדת להם. אבל בית הרי זה כמיוחד לכל אחד ואחד, לפי שכל אחד ואחד משתמש בכל הבית זה כזה. אלו דברי הרב ז"ל, וצריכין עיון וחקירה. ובגמרא נראה דטעמא דרבנן דאמרי שהמבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל, היינו משום דלא מסלק איניש נפשיה מביתיה והוי אורח. והלכך טעמא דר' אליעזר דפליג עלייהו, היינו מהאי טעמא דאיהו מסלק נפשיה מביתיה, ואע"ג דאכתי דאיר ביה בהדייהו אינו אלא כאורח, והלכך אינו אוסר עליהם מלהוציא (מבית לבית) [אפילו מביתו], אבל כל שיוציא מביתו לחצר לא הוי כאורח ממש שלא יאסור בהוצאתו אלא חוזר הוא במה שסילק עצמו ונעשה בעל הבית. אבל אם לא שנעשה אורח לגביהן אף הן היו אסורין להכניס ולהוציא מביתו כדברי רש"י ז"ל. הדרן עלך פרק עושין פסין (רשב"א)


דף כו - א

שלפינהו אזל רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע נקטינהו מבתריה למחר איתיביה רבינא לרבא עיר חדשה מודדין לה מישיבתה וישנה מחומתה איזו היא חדשה ואיזו היא ישנה חדשה שהוקפה ולבסוף ישבה ישנה ישבה ולבסוף הוקפה והאי נמי כהוקפה ולבסוף ישבה דמי א''ל רב פפא לרבא והאמר רב אסי מחיצות אדרכלין לא שמה מחיצה אלמא כיון דלצניעותא עבידא לה לא הויא מחיצה ה''נ כיון דלצניעותא עבידא לא הויא מחיצה ואמר רב הונא בריה דרב יהושע לרבא והאמר רב הונא מחיצה העשויה לנחת לא שמה מחיצה דהא רבה בר אבוה מערב לה לכולה מחוזא ערסייתא ערסייתא משום פירא דבי תורי והא פירא דבי תורי כמחיצה העשויה לנחת דמיא קרי עלייהו ריש גלותא {ירמיה ד-כב} חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו: א''ר אלעאי שמעתי מר''א ואפי' בית כור: מתניתין דלא כחנניה דתניא חנניה אומר ואפילו היא ארבעים סאה כאסטרטיא של מלך א''ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו שנאמר {מלכים ב כ-ד} ויהי ישעיהו לא יצא (אל) חצר התיכונה כתיב העיר וקרינן חצר מכאן לאיסטרטיא של מלך שהיו כעיירות בינוניות במאי קמיפלגי מר סבר עיירות בינוניות הויין בית כור ומ''ס מ' סאה הויין וישעיהו מאי בעי התם אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מלמד שחלה חזקיה והלך ישעיהו והושיב ישיבה על פתחו מכאן לת''ח שחלה שמושיבין ישיבה על פתחו ולאו מילתא היא דילמא אתי לאיגרויי ביה שטן: וכן שמעתי הימנו אנשי חצר ששכח אחד ולא עירב ביתו אסור: והתנן ביתו אסור להוציא ולהכניס לו ולהן אמר רב הונא בריה דרב יהושע אמר רב ששת לא קשיא

 רש"י  שלפינהו. דלא ס''ל הא תקנתא: נקטינהו מבתריה. שלא יחזור רב הונא ויתקנם: איתיביה. לסיועיה דשפיר עבד: עיר חדשה מודדין לה מישיבתה. אם מוקפת חומה ואינה מיושבת כולה כשבא למדוד תחומיה לא ימדוד לה מן החומה אלא מן הבתים דחומתה לאו חומה היא לשוויה כולה כד' אמות הואיל וישיבתה חדשה שקדמה חומתה לישיבתה אבל ישנה שישובה ישנה וקדם לחומתה מודדין לה מחומתה: והאי נמי. האי פרדס הרי הוקף ימים רבים והך השומירה נעשה עכשיו והיקף הפרדס לא אדעתא דהך דירה הוה ודמי כי הוקף ולבסוף ישב: א''ל רב פפא לרבא. לסיועיה: אדרכלין. בנאים שעושים מחיצה לצל סביבותיהם כשבונים בחמה: כיון דלצניעותא היא. ולמחר סתרי לה לאו כלום היא והא נמי לצניעותא דיום ולילה בעלמא היא דעבידא ולאו דירה היא: לנחת שלא לדור שם אלא להשתמר מה שיניחו שם: ערסייתא. שכונות שכונות לבד ובכל שכונה היו מבואות הרבה ולא התיר את העיר כולה ביחד ואע''פ שהיתה עיר קטנה שאין נכנסין בה ששים ריבוא ותנן לקמן (דף נט.) עיר של יחיד מערבין את כולה והיינו של יחיד שאינה דומה לדגלי מדבר של ששים ריבוא: משום פירא דבי תורי. שוחה עמוקה היתה בין שכונה לשכונה ושם היו מניחין גרעיני תמרים לאכול השוורים והעיר אין לה חומה ומבואות של (בין) [בתי] השכונות מפולשים ועשו מחיצות לראשי המבואות לכל צד שחוץ לעיר להשתמר הגרעינין ולא חשיב ליה מחיצה לצרף את המבואות ולעשות העיר אחת ואע''פ שמחיצה של קיימא היתה: פירא. שוחה כמו פירא דכוורי במס' תענית (דף כד.) והך מחיצה דרב הונא כעשויה לנחת דמיא שאינה נעשית לדירה תמיד לצאת ולבא בה: להרע. לאסור ובתשובת הגאונים מצאתיה בלשון אחר וישר בעיני מאד ההוא בוסתנא קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה הוה ואבוורנקא כמין אכסדרה או קובה שבונין המלכים בתוך פרדס שלהן ועומד באמצע פרדס ולא הוצרך ריש גלותא אלא לטלטל מפתח בוסתנא שהיה אצל הבית עד האבוורנקא ועבד רב הונא בר חיננא כמין שביל מן הפתח עד האבוורנקא גדר מכאן וגדר מכאן בקנה קנה פחות מג' להפסיק בין הדרך לבוסתנא ויטלטל באותו שביל ורבא כי שלפינהו לא לאסור אלא להקל עליו דס''ל דשרי לטלטולי בכולה בוסתנא דכיון דבנה ליה אבוורנקא בבוסתנא שויה לכולה בוסתנא חצר לאבוורנקא והוי מוקף לדירה ואתו תלמידי דרבא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע נקטינהו דלא ליהדר רב הונא בר חיננא וליתקנינהו וההיא שעתא לא אדכור להו דלאו שפיר עביד דשלפינהו ולמחר אדכור ואותבוה כדאמר למחר איתיביה רבינא לרבא עיר חדשה כו' והאי בוסתנא נמי כהוקף ולבסוף ישב דמי שקודם נטיעתו מקיפין אותו ולאחר שגדל האילן עשו האבוורנקא סביב הלכך שפיר עבד רב הונא בר חיננא ורב פפא אותביה ממחיצת אדרכלין דהא מחיצה דאבוורנקא נמי לצניעות עבידא וכן לנחת להשתמש להניח בה טליתותיהן ולבושיהן שפושטים שם ושאר כלי תשמישם קרי עלייהו על רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שלא נזכרו אתמול וסתרו תיקונו של רב הונא בר חיננא ועכשיו נעשו חכמים לאסור עליו ולהיטיב לא ידעו אתמול וכן עיקר: כאיסטרטיא של מלכים. רחבה שאחורי פלטין ושם היו מטיילים תמיד אלמא איכא דירה בהכי: ושניהן. ר' אלעאי וחנניה: התיכונה. אחרי פלטין של חזקיה דאי חצר שלפני בתים הואי החיצונה הוה קרי לה ואע''ג דגדולה היא כעיר קרי לה חצר ולא הוקפה לדירה: מאי בעי התם. ברחבה שאחורי פלטין שאינה לדרך יציאה: להושיב ישיבה. של תלמידים לעסוק בתורה על פתחו שלא יהא רשות למלאך המות ליכנס שם: שטן. מלאך המות דכי חזי (דמינצו בהדי הדדי מיגרי בהו): אנשי חצר ששכח אחד מהן כו'. ודאי מתני' בשביטל להן רשות שהיה לו בחצר מיירי דאי לא בטיל אף בחצר אסורים לטלטל מבתיהן שהבתים לכל אחד ואחד הן והחצר רשות כולן וחלקו אוסר עליהן ואשמעינן ר' אלעאי דהמבטל רשות חצירו רשות ביתו נמי ביטל ונעשה אורח אצלן לפיכך אף ביתו מותר להן אב''ל הוא אסור להכניס ולהוציא מביתו לחצר ואף על פי שהוא מותר להכניס ולהוציא מפתח בתיהן לחצר כדתנן בפרק הדר (דף סט:) ושלהן מותר לו ולהן כשאר כל אדם הנכנס לחצר חבירו ומותר לו להוציא מפתח חבירו לחצר. דהא רשותא דחד הוא והכא נמי כיון (דבטל הוא דירתו) מביתו (מיהא) אסור הוא להוציא ולא אמרינן כיון דביטל להו רשות ביתו הוי ביתו כבתיהן דבשלמא מבתיהן אם הוא מכניס ומוציא איכא למימר כאינש בעלמא הוא אבל מביתו חוזר ומחזיק ברשותו הוא ואוסר עליהם והם עליו כדתנן בפרק הדר מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר: והא תנן. לקמן בפרק הדר ביתו אסור להכניס ולהוציא לו ולהן ואמרינן התם ביתו הוא דאסור להם הא חצירו שריא להוציא מבתיהן לחצר שרשותו שולט בה ה''ד אי דלא ביטל חצירו אמאי שריא ואוקימנא בשביטל רשות חצירו ולא ביטל רשות ביתו וקסבר המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל לפיכך חצר כולה שלהן היא וביתו מיוחדת לאסור להן להוציא מרשותו לרשותן: (רש"י)

 תוספות  מערב לכולה מחוזא ערסייתא. פי' רש''י לא התיר לערב כולה יחד אע''ג שהיתה עיר קטנה ותנן לקמן עיר של יחיד מערבין את כולה וקשיא דבפ' כיצד מעברין (לקמן דף ס.) אמרינן דשל רבים הוא דקאמר רבה בר אבוה מערב לכולה מחוזא ערסייתא דכל חד וחד הוי שיור לחבריה ועיר של יחיד לא בעי שיור אם לא שהיתה של רבים קודם אלא ודאי של רבים היתה ולעיל (ו:) נמי משמע שהיתה של רבים גבי אבולי דמחוזא דאמר אילמלא דלתותי' נעולות בלילה הוי חייב עליה משום רה''ר משמע דהיו שם ס' רבוא מ''מ אי לאו משום פירי דבי תורי היו יכולין לערב כל העיר יחד והוו משיירי נ' דיורין לר' יהודה או שלש חצירות לר' שמעון: דבי תורי. פירש הקונטרס דמחוזא עיר שאין לה חומה ועשו מחיצה בראשי מבואות לכל צד לשמור גרעינין ולא חשיב מחיצה להצטרף המבואות ולעשות כל העיר כאחת לפי שההיקף לא נעשה בעבור העיר אלא לשמור פירא דבי תורי ומשמע שר''ל שהוקף קודם ישוב העיר דאם הוקף אחרי כן אז נעשה גם בעבור העיר והוו מחיצה מעלייתא וקשיא דלישנא משמע שאם נסתלקה משם הפירא דהוי מחיצה מעלייתא ולפי' הקונט' אף אם לא היה הפירא לא היה ניתר כיון דהוקף ולבסוף ישב ועוד מה שפי' בקונטרס דמחוזא לית לה חומה לא נהירא דאמר לעיל אבולא דמחוזא אילמלא דלתותיה נעולות בלילה ונראה דמוקפת חומה היתה אחר שנתיישבה והיו יכולין לערב יחד אי לאו פירא דבי תורי שהיתה בין ערסא לערסא לאורך המבוי והיתה יתירה מבית סאתים ועמוקה י' ולא היו יכולים לערב מערסא לערסא לפי שלא היו יכולין לטלטל מזה לזה דהפירא הוי קרפף יותר מבית סאתים ולא דמי לכריא דפירי דלעיל דראוין למאכל אדם ואע''ג דיש להו מחיצות אינם מועילים כלום דמחיצות העשויות לנחת הם ורש''י פי' בכיצד מעברין (לקמן דף ס.) משום פירא שמפסיק ואין יכולין להלך משכונה לשכונה והוי כחריץ שבין ב' חצירות דאמרינן לקמן (דף עח:) שמערבין שתים ואין מערבין אחת והכא [לא משמע בפירא אלא] משום דהויא מחיצה עשויה לנחת: והתנן ביתו אסור לו ולהם. וליכא למימר דמתניתין דמבטל בהדיא רשות ביתו דאם כן מאי לא מצאתי לי חבר אי נמי משמע ליה דמתניתין איירי אפילו בסתם: (תוספות)


דף כו - ב

הא ר''א והא רבנן כשתימצי לומר לדברי ר' אליעזר המבטל רשות חצירו רשות ביתו ביטל לרבנן המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל פשיטא אמר. רחבה אנא ורב הונא בר חיננא תרגימנא לא נצרכא אלא לחמשה ששרוין בחצר אחד ושכח אחד מהן ולא עירב לדברי ר''א כשהוא מבטל רשותו אין צריך לבטל לכל אחד וא' לרבנן כשהוא מבטל רשותו צריך לבטל לכל אחד ואחד כמאן אזלא הא דתניא חמשה ששרוין בחצר אחד ושכח אחד מהן ולא עירב כשהוא מבטל רשותו אין צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד כמאן כר''א רב כהנא מתני הכי רב טביומי מתני הכי כמאן אזלא הא דתניא ה' ששרוים בחצר אחד ושכח אחד מהן ולא עירב כשהוא מבטל רשותו אינו צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד כמאן אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת כמאן כר''א א''ל רב פפא לאביי לר''א אי אמר לא מבטילנא ולרבנן אי אמר מבטילנא מאי טעמא דר''א משום דקסבר המבטל רשות חצירו רשות ביתו ביטל והאי אמר אנא לא מבטילנא או דילמא טעמא דר''א משום דבית בלא חצר לא עבידי אינשי דדיירי וכי קאמר לא מבטילנא לאו כל כמיניה אע''ג דאמר דיירנא לאו כלום קאמר ולרבנן אי אמר מבטילנא מאי טעמא דרבנן משום דקסברי המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל והאי אמר מבטילנא או דלמא טעמא דרבנן משום דלא עביד איניש דמסלק נפשיה לגמרי מבית וחצר והוי כי אורח לגבייהו והאי כי אמר מבטילנא לאו כל כמיניה (קאמר) א''ל בין לרבנן בין לר''א כיון דגלי דעתיה גלי: וכן שמעתי ממנו שיוצאים בערקבלין בפסח: מאי ערקבלין אמר ריש לקיש אצוותא חרוזיאתא:

 רש"י  מתני' ר''א. כדאמר רבי אלעאי שמעתי מר''א: רשות ביתו ביטל. ואע''ג דלא פריש בהדיא רשות ביתו דהא ודאי מתני' בדלא פירש דאי פירש לא מצי למימר ר' אלעאי בקשתי לי חבר ולא מצאתי דהא כ''ע מודו דשרי: פשיטא. דבהכי פליגי ולמה ליה לרב ששת לומר כשתימצי לומר: אמר רחבה אנא ורב הונא בר חיננא תרגימנא. להאי כשתימצי לומר דרב ששת למאי איצטריך: ה''ג לא נצרכה אלא לחמשה ששרוין בחצר כו'. דאשמעינן רב ששת לשום לב להבין טעם מחלוקתן וללמוד הימנו דבר אחר דלר' אליעזר מבטל בעין יפה מבטל ולא אמרינן חצר דגלי גלי בית דלא גלי לא גלי ונילף מינה דהיכא דבטיל לחד מינייהו בטיל לכולהו ולא אמרינן למאן דגלי גלי למאן דלא גלי לא גלי ולרבנן צריך לבטל לכל אחד ואחד כי היכי דלגבי בית סבירא להו דמאי דלא פריש לא בטיל הכא נמי למאן דלא פריש לא בטיל וכולן אסורין דאע''ג דהאי דבטיל ליה עירב עם חבירו כי עירב מאתמול אדעתא דההיא חולקא לא עירב דההיא שעתא לאו דידיה הוא ודכוותיה תניא בהדר (לקמן דף ע:) אחד מן השוק שמת והיה לו בית בחצר והניח רשותו לאחד מבני החצר מבעוד יום דהיינו קודם שעירבו דכי עירב אדעתא דההיא חולקא נמי עירב אינו אוסר משחשיכה הרי זה אוסר: רב כהנא מתני הכי. להאי כשתימצי לומר דרב ששת אמתניתין ורחבה ורב הונא הוא דתרגמוה לאגמורינן מינה אחמשה שעירבו בחצר כו' הוא דאתא: ורב טביומי מתני. דרב ששת בהדיא אמרה עלה: כר' אליעזר. דאמר מבטל בעין יפה מבטל: לרבי אליעזר. דאמר מסתמא ביטל רשות ביתו: אם אמר. בהדיא לא בטילנא רשות ביתו מי הוי ביתו מותר להן או לא: ולרבנן. דאמרי מסתמא לא ביטל רשות ביתו אמר בהדיא מבטילנא לכו אף רשות ביתו מבטיל אי לא: ביתא בלא חצר. כיון דאסר עצמו בחצרו שביטל להם: לאו כל כמיניה. דכיון דלית ליה חצר דירת בית לא כלום היא לדידיה: והאי כי אמר מבטילנא. בטלה דעתו אצל כל אדם ולא ביטל אלא חצר: אצוותא חרזייתא. סיב עבה הגדל סביב הדקל ונכרך ועולה בו כלולבי גפנים. חרזייתא תכופות הרבה יחד כמחרוזות וטעם מרור בו: (רש"י)

 תוספות  ולא מצאתי לי חבר. היינו דוקא בתלמידיו דתניא בכל שעה (פסחים דף לט.) עד שבאתי אצל ר''א בן יעקב והודה לדברי אי נמי לא מצא חבר ששמע מר''א קאמר: אצוותא חרוזייתא. פירש בקונטרס סיב עבה הגדל סביב הדקל ונכרך ועולה כלולבי גפנים ואין נראה לר''י דבפ' כל שעה (פסחים דף לט.) אמרי' מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים והתם אמרינן דחרחבינא אצוותא דדיקלא ואפשר דהן ב' מינין ושניהן נכרכין סביב הדקל: (תוספות)

 רשב"א  מתני': בכל מערבין ומשתתפין. פירוש: בכל דבר שהוא נאכל כמות שהוא עכשיו ושדרכן של רוב בני אדם לאכלם ושיהא מאכל גמור הראוי לקבל עכשיו טומאת אוכלין בלא שום תיקון אחר, אבל דבר שאינו נאכל כמות שהוא עכשיו עד שיתבשל אע"פ שהוא מידי דמיכל אין מערבין בו, וכדאמרינן בגמרא (לקמן כח, ב) גבי כפניות דאין מערבין בהם ואקשינן עלה מדתניא כפניות נקחות בכסף מעשר ומיטמאות טומאת אוכלין, ופרקינן טומאת אוכלין שאני הואיל ויכול לתקנם על ידי האור, כלומר: אבל לענין עירוב אין מערבין הואיל ואינו ראוי עכשיו לאכילה ואי אפשר לו לתקנם על ידי האור בשבת ואנן סעודה הראויה בעינן, ואמרינן נמי בגמרא (לקמן כט, א) דתבלין נמי אין מערבין בהן הואיל ואינן נאכלין בפני עצמן וכן חטין ושעורין הואיל ואינן נאכלין כמות שהן וכן עלי בצלים הואיל ואין ראויין עד שיתבשלו (שם). ודבר שאינו נאכל לרוב העולם ג"כ לא, דאף זה אינו ראוי לאכילה, וכדאמרינן בחזיז כדאיתא בגמרא (לקמן כח, א). וכן נמי אף דבר שנאכל כמות שהוא ודרך רוב העולם לאכלו, אם אינו מאכל ממש הראוי לקבל טומאת אוכלין עכשיו בלא שום תיקון אחר, אין מערבין בו דהיינו קורא (כח, ב), דאע"ג דהוא נאכל כמות שהוא ונקח בכסף מעשר, ואילו טיגנו מקבל טומאת אוכלין, אפילו הכי כיון שאינו אוכל גמור לקבל טומאה כמות שהוא אין מערבין. ודוקא נמי דראוי לסמוך עליו מחמת סעודה או מחמת לפתן, אבל בשאינו ראוי לסמוך עליו לא מחמת סעודה ולא מחמת לפתן לא, והיינו טעמא דמים ומלח וכמהין ופטריות. ירושלמי (ה"א): אע"ג דאמר רבי מאיר בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח ובלבד דבר שהוא נאכל חי כמות שהוא, הלוף והקולקס על דעתייהו דרבנן אין מערבין בהם. ועוד שם: ר' יצחק עטושיא אמר קומי ר' זעירא בשם דבית ר' ינאי אפונין חיין מערבין בהן, למי נצרכה לר' מאיר שלא תאמר הואיל והן מסריחין את הפה אין מערבין. בכל מערבין. פירוש: עירובי תחומין, אבל עירובי חצירות בפת דוקא כדאיתא לקמן בפרק הדר (עא, ב), ושלא כדברי רש"י ז"ל שפירש עירובי חצירות. (רשב"א)


פרק שלישי - בכל מערבין

מתני' בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח והכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח הנודר מן המזון מותר (במלח ובמים) מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה סומכוס אומר בחולין ולכהן בבית הפרס ר' יהודה אומר אפי' בין הקברות

 רש"י  מתני' בכל מערבין עירובי חצירות ותחומין: ומשתתפין. במבוי: חוץ מן המים ומן המלח. דלאו מידי דמזון הן וטעמא דעירוב משום דדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא וכיון שנתנו כל בני החצר כדי מזונן בבית אחד נעשה כאילו כולן דרים בתוכו ונמצאו כולן רשות אחת וכו' וכן בעירובי תחומין נעשה כמי ששכב שם ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח הלכך דבר מזון בעינן: בכסף מעשר. בתוך ירושלים כשהוא מוציאו [לצורך מאכלו] כדכתיב (דברים יד) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך: חוץ מן המים ומלח. בגמרא מפרש טעמא דלאו פרי מפרי הוא: מערבין לנזיר. עירובי תחומין: ביין. ואף על גב דלא חזי לדידיה חזי לאחריני וכיון דמזונא הוא גבי אחריני שרו ליה רבנן: ולישראל בתרומה. דהא חזיא לכהן: סומכוס אומר בחולין. אבל לא בתרומה דמידי דחזי ליה בעינן ובגמרא מפרש מאי טעמא לא פליג סומכוס איין לנזיר: ולכהן בבית הפרס. סתמא היא ולאו סומכוס קאמר לה מניחין עירוב לכהן בבית הפרס אע''ג דבעינן דמצי למיזל ולמישקליה ומיכליה התם דאי לא מצי אזיל התם היכי קני שביתה בההוא דוכתא למהוי כאילו שבת שם בבית הפרס שפיר דמי דספיקא דרבנן הוא ומותר ליכנס ע''י נפוח: (רש"י)

 תוספות  מתני' בכל מערבין. פי' בקונט' עירובי חצירות ותחומין ואין נראה דבעירובי חצירות בעינן פת לכולי עלמא בפרק הדר (לקמן דף עא:) וכל האי פירקא מוכח דאיירי בתחומין: ולכהן בבית הפרס. וא''ת בפסחים (דף צב.) אמר אונן ומצורע ובית הפרס בעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת פירוש לא העמידו דבריהם לטמאותו משום דאיכא כרת אם לא יעשה פסח והכא משמע דאפי' בשביל עירוב לא העמידו דבריהם והתם נמי ע''י בדיקה דרב יהודה איירי דקאמר אבית הפרס כדתנן ושוין ב''ש וב''ה שבודקין לאוכלי פסחים ואין בודקין לאוכלי תרומה וקאמר מאי בודקין א''ר יהודה אמר שמואל מנפח אדם בבית הפרס והולך לו ואף ע''ג דמפרש התם בפרק בתרא דאהלות (משנה ד) אהך משנה כיצד הוא בודק מביא עפר שהוא יכול להסיטו ונותן לתוך כברה שנקביה דקין וממחה אם יש עצם כשעורה טמא ההיא בדיקה מיירי אם כבר עבר ובדיקת דרב יהודה איירי אם רוצה לעבור וה''פ מאי בודקין אם רוצה לעבור וי''ל דהא דקאמרינן התם דלא העמידו דבריהם במקום כרת היינו משום דאיכא נמי כרת לעושי פסח בטומאה ולכך דוקא לעושי פסח לא העמידו דבריהם אע''ג דאיכא כרת כיון דאי לא עביד נמי פסח איכא כרת אבל אין בודקין לאוכלי תרומה אף על גב דליכא כרת לאוכלי תרומה בטומאה כיון דאיכא מיתה העמידו דבריהם והכי אמרינן בחומר בקדש (חגיגה דף כה:) לעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת פי' אפי' במקום כרת לאוכלי תרומה העמידו דבריהם במקום מיתה פי' אף על גב דליכא כרת אלא מיתה כדפרישית אבל הכא דטומאת כהן ליכא כרת אלא לאו לא העמידו דבריהם במקום מצוה דאפי' אם מערבין לדבר הרשות אורחא דמלתא הוא לערב לדבר מצוה כדאמר בפ' כיצד משתתפין (לקמן דף פב.) ובמצוה רבה אפי' בלא ניפוח התירו כגון ללמוד תורה ולישא אשה ולדון ולערער עמהם כדי להציל מידם כדאמר במס' ע''ג (דף יג.) ובפרק מי שהוציאוהו (לקמן דף מ'.) דמדלא מייתי התם הא דרב יהודה משמע דבלא ניפוח איירי ולכך נקט נמי הנך מצות ולא נקט אחריני וכן מצינו דמשום כבוד הבריות התירו לטמא בטומאה דרבנן במי שמתו (ברכות דף יט:) גבי מדלגין היינו ע''ג ארונות: (תוספות)


דף כז - א

מפני שיכול לחוץ ולילך ולאכול: גמ' א''ר יוחנן אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ מדקאמר אפי' במקום שנאמר בו חוץ מכלל דלאו הכא קאי היכא קאי התם קאי כל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבין ונשים פטורות ושלא הזמן גרמא אחד נשים ואחד אנשים חייבין וכללא הוא דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות הרי מצה שמחה והקהל דמצות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים חייבות וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות הרי תלמוד תורה פריה ורביה ופדיון הבן דמצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים פטורות אלא אמר רבי יוחנן אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ אמר אביי ואיתימא רבי ירמיה אף אנן נמי תנינא עוד כלל אחר אמרו כל שנישא על גבי הזב טמא וכל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם ותו ליכא והא איכא מרכב האי מרכב היכי דמי אי דיתיב עליה היינו מושב אנן הכי קאמרינן הא איכא גבא דאוכפא דתניא האוכף טמא מושב והתפוס טמא מרכב אלא שמע מינה אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ אמר רבינא ואיתימא רב נחמן אף אנן נמי תנינא בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים והמלח ותו ליכא והא איכא כמיהין ופטריות אלא שמע מינה אין למידין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בו חוץ: הכל ניקח בכסף מעשר כו': ר' אליעזר ור' יוסי בר חנינא חד מתני אעירוב וחד מתני אמעשר חד מתני אעירוב ל''ש אלא מים בפני עצמו ומלח בפני עצמו דאין מערבין אבל במים ומלח מערבין וחד מתני אמעשר לא שנו אלא מים בפני עצמו ומלח בפני עצמו דאין ניקחין אבל מים ומלח ניקחין בכסף מעשר מאן דמתני אמעשר כ''ש אעירוב ומאן דמתני אעירוב אבל אמעשר לא מ''ט פירא בעינן כי אתא רבי יצחק מתני אמעשר מיתיבי העיד ר' יהודה בן גדיש לפני ר''א של בית אבא היו לוקחין ציר בכסף מעשר אמר לו שמא לא שמעת אלא כשקרבי דגים מעורבין בהן ואפילו רבי יהודה בן גדיש לא קאמר אלא בציר דשומנא דפירא היא אבל מים ומלח לא אמר רב יוסף

 רש"י  לחוץ. לעשות מחיצה בינו ובין הקבר שלא יאהיל עליו וכגון בשידה תיבה ומגדל יכנס שם מבעוד יום בעגלות אם ירצה אלמא חזי ליה: גמ' אין למידין מן הכללות. כל היכא דתנן כלל לא אמרינן דוקא הוא דאיכא כלל דלא דק במילתיה ואיכא מילי דליתנהו בההוא כלל כי הנך דאמרינן לקמן: ואפילו במקום שנאמר בו חוץ. מדבר פלוני דאיכא למימר מדאפקיה להאי וודאי דק בכלליה אפילו הכי לא ילפינן מיניה דדלמא שייר ולא אפיק כל מאי דבעי: מדקאמר. רבי יוחנן אפי' מכלל דכי אמרה למילתיה לאו הכא אמרה דהכא נאמר בו חוץ וממילתיה משמע דאכלל שלא נאמר בו חוץ אמרה ומש''ה אמר אפי' כלומר לא מיבעיא היכא דלא נאמר בו חוץ אלא אפי' במקום שנאמר בו חוץ: ונשים פטורות. בפרק קמא דקידושין (דף לד.) יליף טעמא: מצה. לילה הראשונה חובת עשה היא בערב תאכלו מצות (שמות יב) ושאר כל הימים אם רצה להסתפק בבשר בלא לחם אין חובה עליו לאכול: שמחה. ושמחת אתה וביתך (דברים יד) הרי נשים במשמע ומצה נמי חובה לנשים במס' פסחים (דף מג.) מהיקישא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ונשים ישנן בבל תאכל חמץ דכל מצות לא תעשה נשים מוזהרות כאנשים בפ''ק דקידושין (דף כט.): הקהל. במועד שנת השמטה בחג הסוכות המלך עומד על בימה וקורא לפניהן מצות משנה תורה כדאיתא בסוטה (דף מא.) וכתיב האנשים והנשים והטף: תלמוד תורה. נשים פטורות דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם: פריה ורביה. דכתיב פרו ורבו ומלאו וכבשוה איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש (יבמות דף סה:): פדיון. בנו הבכור חובה על האב ולא על האם בקידושין (דף כט.) שמעינן לה מדכתיב תפדה קרי ביה תפדה כל שחייב ליפדות חייב לפדות את בנו ואשה אינה בכלל פדיון עצמה דכתיב (שמות יג) בכור בניך תפדה ולא בנותיך אינה נמי במצות פדיון בנה הבכור: כל שנישא על גבי הזב. עליונו של זב דכתיב (ויקרא טו) בכל אשר יהיה תחתיו ואמר בפרק בנות כותים (נדה דף לג.) מאי תחתיו אי נימא תחתיו דזב היינו משכב אלא בכל אשר יהיה הזב תחתיו והיינו עליונו של זב: חוץ מן הראוי למשכב ומושב. אבל שאינו ראוי טהור כדאמר בחומר בקודש (חגיגה דף כג:) יכול כפה סאה וישב עליה יהא טמא תלמוד לומר והיושב על הכלי אשר ישב עליו מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאינו מיוחד לישיבה שאומרים עמוד ונעשה מלאכתנו: והאדם. דכתיב והנושא אותם אף הזב במשמע אותם: תפוס. דאוכף ארצו''ן {קשת-האוכף (אחד משני החלקים המקבילים המהווים את שלד האוכף) [אינה בכתבי היד כי-אם באחד, וגם שם רק פעם אחת]} בלעז שכשרוכב תופס באותו עץ שנקרא ארצו''ן ולהכי מטמא משום מרכב: חד מתני אעירוב וחד מתני אמעשר. האי לא שנו דקאמרינן לקמן: מים ומלח. המעורבין מזון הן לטבל בהן פתו: פירא בעינן. כדלקמן (עמוד ב') מכלל ופרט: כי אתא ר' יצחק מתני. להאי לא שנו אמעשר: דשומנא דפירא. אפילו כשאין קרבי דגים מעורבים בו יש שם קצת משמנן עם המים ומלח: אבל מים ומלח. דעלמא דלאו ציר הוא לא אמר: (רש"י)

 תוספות  מפני שיכול לחוץ ולילך ולאכול. אבל אי לאו הכי לא הוי עירוב אע''ג דחזי לישראל משום דהוי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר והיינו טעמא דת''ק דלא הוי עירוב ולא משום דס''ל כסומכוס ומיהו ר' יהודה משמע דסבר כסומכוס מדקאמר ולאכול וכן קאמר בברייתא לקמן (דף לא.) מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה משמע דבעי מידי דחזי ליה: כל שנישא על גבי הזב. אם נפרש דבהיסט איירי שמסיט כולו הוי כל דוקא ובכמה דוכתי קרי להיסט משא אבל אי מיירי בעליונו של זב שאינו מסיט כולו ושמקצתו נגרר בארץ דלאו היסט הוא כדאמר (ת''כ פ' מצורע) איזהו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו מספקא לר''י אי שייך בכל דבר או לא דעליונו של זב נפקא לן מבכל אשר יהיה תחתיו הזב אי הוי דומיא דמשכב ומושב שאינו נוהג אלא בדבר הראוי לכך או לא: כל שהזב נישא עליו טהור. אומר רבינו תם דטהור מטומאה חמורה דאינו מטמא אדם וכלים אבל טמא טומאה קלה כגון לטמא אוכלין ומשקין אף על גב דאינו ראוי למשכב ומושב ומייתי ראיה מפרק דם הנדה (דף נד:) דקאמרינן אי מה היא עושה משכב ומושב כו' אף (מדוה) נמי עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים ומשני אמר קרא היא ולא דמה אי מה היא מטמאה באבן מסמא אף מדוה נמי והשתא כיון שמיעט דמה מדין משכב ומושב מאי קאמרינן תו דליטמא באבן מסמא והא אבן מסמא היינו משכב ומושב דמטעם משכב ומושב הוא דמיטמא כדקתני בתורת כהנים אפילו עשרה כלים זה על זה ואפילו על גבי אבן מסמא מניין תלמוד לומר כל המשכב ואבן מסמא מפרש רבינו תם דהיינו אבן גדולה שיש כלים תחתיה ואין מרגישין הכלים בכובד הזב היושב על האבן שבלא הזב האבן כבידה ביותר ומפרש התם רבינו תם דהכי פירושו אי מה היא כו' כלומר דנהי שמיעטת דמה מטומאה חמורה אכתי מניין שלא יטמא טומאה קלה אף על גב דממעט ממשכב ומושב צריך למעט מטומאה קלה והיינו משום דאפילו דבר שאינו ראוי למשכב ומושב מטמא טומאה קלה ואין נראה דבהדיא כתיב בתורת כהנים תניא כל אשר ישכב עליו הזב יטמא יכול יטמא דבר שאינו ראוי לשכיבה לא מה היא אינה מטמאה כו' יכול הוא והיא לא יטמאו טומאה חמורה אבל יטמאו טומאה קלה תלמוד לומר משכב אלמא מידי דלא חזי למשכב ומושב טהור לגמרי ונראה לפרש דמה שמרבה בתורת כהנים אבן מסמא מוכל המשכב היינו דוקא לטומאה קלה ושמא בשום מקום ממעט לה מטומאה חמורה אבל מידי דלא חזי למשכב ומושב אפי' טומאה קלה ליכא ולכך אע''ג דמיעט דמה מדין משכב ומושב לענין טומאה חמורה עדיין צריך למעט מדין אבן מסמא שהוא לענין טומאה קלה: אי דיתיב עלה היינו מושב. תימה דבקרא כתיב מרכב ומושב ודינן חלוק זה מזה וי''ל דנהי דקרא מחלק בין ישיבה דרכיבה לישיבה דעלמא מ''מ התנא דקאמר חוץ מן הראוי למשכב ומושב כל עניני ישיבות קאמר ולא נימא . דלא דק בכללי' משום הכי קאמר היינו מושב: אבל במים ומלח מערבין. בסמוך מוקי בשנותן לתוכן שמן וקשה דתיפוק לי משום שמן כדפריך לקמן (עמוד ב') אמעשר והכא לא שייך שינויא דהתם ויש לומר דהכא איצטריך דאף על גב דלא הוי מן השמן מזון שתי סעודות: מאן דמתני אמעשר כ''ש אעירוב. וקשה הא איכא כמיהין ופטריות וכפניות ופולין יבישין דאמרינן לקמן דאין (תוספות)

 רשב"א  גמרא: גירסת ר"ח ז"ל: וליטעמיך מי לא כתיב מרכב וכתיב מושב אלא מרכב גבא דאוכפא. והיא הגירסא הנכונה דאוכף מטמא מושב והתפוס שלו מטמא מרכב זהו לשון ר"ח ז"ל. ופירש הוא ז"ל דהתפוס שלו אלו הן צידי האוכף שמלפניו ולאחריו שאדם תופס בהן בשעה שעולה לרכיבה. והראב"ד ז"ל גריס: (והשפיט) [והטפיט], ובספרא (תו"כ מצורע) גרסינן (שפיטן) [טפיטן] של סוס טמא מרכב מפני שיושב עליו כקומפיא. וכתב הוא ז"ל: נראה לי שהוא מלשון אשר הציף (דברים יא, ד) דמתרגמינן דאטיף, ולשון משנה (אבות פ"ב, מ"ז) על דאטפת אטפוך, והן צדדין של אוכף שפירשנו, ועל שם שיושב עליהם מעט כאדם שצף על המים, וזהו שאמר ר' יוסי (בתו"כ שם) מפני שיושב עליו כקומפא, מלשון (חגיגה טז, ב) אקפיין ידייכו, ויצף הברזל (מלכים-ב א, ו) [מתרגמינן] וקפא, עד כאן. והא איכא כמהין ופטריות. אעפ"י שהם נאכלים כמות שהן, אינן ראויין לעירוב, שהרי אין אדם סומך עליהם לא מחמת סעודה ולא מחמת לפתן, ולא חשיבי אוכלא לבני אינשי, ומאן דאכיל ליה בתורת לפתן בטלה דעתו אצל כל אדם. (רשב"א)


דף כז - ב

לא נצרכה אלא שנתן לתוכן שמן אמר ליה אביי ותיפוק ליה משום שמן לא צריכא שנתן דמי מים ומלח בהבלעה ובהבלעה מי שרי אין והתניא בן בג בג אומר {דברים יד-כו} בבקר מלמד שלוקחין בקר על גב עורו ובצאן מלמד שלוקחין צאן על גב גיזתה וביין מלמד שלוקחין יין על גב קנקנו ובשכר מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ א''ר יוחנן מאן דמתרגם לי בבקר אליבא דבן בג בג מובילנא מאניה אבתריה לבי מסותא מאי טעמא כולהו צריכי לבר מבבקר דלא צריך מאי צריכי דאי כתב רחמנא בבקר הוה אמינא בקר הוא דמזדבן על גב עורו משום דגופיה הוא אבל צאן על גב גיזתה דלאו גופיה הוא אימא לא ואי כתב רחמנא בצאן על גב גיזתה הוה אמינא משום דמחובר בה אבל יין ע''ג קנקנו אימא לא ואי כתב רחמנא ביין הוה אמינא משום דהיינו נטירותיה אבל תמד משהחמיץ דקיוהא בעלמא הוא אימא לא כתב רחמנא שכר ואי כתב רחמנא בשכר הוה אמינא מאי שכר דבילה קעילית דפירא הוא אבל יין על גב קנקנו אימא לא ואי כתב רחמנא יין על גב קנקנו דהיינו נטירותיה אבל צאן על גב גיזתה אימא לא כתב רחמנא צאן דאפילו על גב גיזתה בבקר למה לי וכ''ת אי לא כתב רחמנא בבקר הוה אמינא צאן על גב עורה אין על גב גיזתה לא כתב רחמנא בבקר לאתויי עורו אייתר ליה צאן לאתויי גיזתה אי לא כתב רחמנא בקר לא הוה אמינא צאן על גב עורה אין על גב גיזתה לא דאם כן לכתוב רחמנא בקר דממילא אייתר ליה צאן וכיון דכתב רחמנא צאן דאפילו על גב גיזתה בבקר למה לי השתא צאן על גב גיזתה מיזדבנא בקר על גב עורו מיבעיא היינו דקאמר רבי יוחנן מאן דמתרגם לי בבקר אליבא דבן בג בג מובילנא מאניה לבי מסותא במאי קא מיפלגי רבי יהודה בן גדיש ור''א והני תנאי דלקמן ר' יהודה בן גדיש ור''א דרשי רבויי ומיעוטי והני תנאי דרשי כללי ופרטי ר' יהודה בן גדיש ור''א דרשי ריבויי ומיעוטי {דברים יד-כו} ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך ריבה בבקר ובצאן וביין ובשכר מיעט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל מאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט לר''א מיעט ציר לר' יהודה בן גדיש מיעט מים ומלח והני תנאי דרשי כללי ופרטי דתניא ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע ותניא אידך מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ אף כל ולד ולדות הארץ מאי בינייהו אמר אביי דגים איכא בינייהו למאן דאמר פרי מפרי וגידולי קרקע הני דגים גידולי קרקע נינהו למאן דאמר ולד ולדות הארץ דגים ממיא איברו ומי אמר אביי דגים גידולי קרקע נינהו והאמר אביי

 רש"י  לא נצרכה. הא דמתני ר' יצחק מים ומלח המעורבין ניקחין אלא כשנתן לתוכן שמן: בהבלעה. בשביל המים והמלח קנה השמן ביוקר והבליע בו דמיהן וכי האי גוונא שרי רבי יצחק: והתניא. בניחותא: בבקר. הואיל וכתיב בכל אשר תאוה נפשך למה לי למיכתב בבקר ובצאן וביין ובשכר אלא לדרשות בבקר ללמדך שלוקחים בקר אגב עורו ויצא העור לחולין ואין צריך למוכרו ולחזור ולאכלו בירושלים: אגב גיזותיה. אע''ג דאיכא תרתי עור וגיזה דנפקי לחולין: אגב קנקן. חבית של חרס שהיין שמור בתוכו ויצא הקנקן לחולין: תמד. שנותנים מים בחרצנים ולכשהחמיץ שנגמרה תסיסתו הוי כיין אלמא מדקתני בבקר אגב עורו אלמא בהבלעה שרי ואע''ג דעור באנפי נפשיה לא חזי דמידי דמאכל בעינן כדכתיב ואכלת: מאן דמתרגם בקר. דליצטריך למיכתביה אליבא דבן בג בג כו': עורו. המחובר לבשר ואינו יכול להפשיטו מחיים: אבל גיזה. יכול לגוזזה מחיים והוה אמינא דליתסר דלא גופא דפירא הוא: קיוהא. כמו תקהינה שיניו (ירמיה לא) כלומר: לאו פירא ממש הוא אלא מים בעלמא שנכנס בהן קיוהא של חרצנים איגרו''ס {איגרו"ם: חמיצוּת} בלע''ז: ואי כתב שכר הוה אמינא. הבלעה לעולם אסירא והאי שכר לאו תמד הוא דנילף מיניה דיהיב דמים של מים בהבלעה אלא האי שכר דבילה קעילית היא מאותו מקום דמשכרא כדאמרינן בכריתות (דף יג:) אכל דבילה קעילית ונכנס למקדש חייב: דאם כן. דצאן לאו למישרי גיזות הוא דאתא אלא עור לא הוה כתיב קרא צאן אלא בקר דלית ליה גיזות: במאי קא מיפלגי רבי יהודה ורבי אליעזר. דאמרי תרוייהו דגים ניקחין ובציר הוא דפליגי: והני תנאי דלקמן. דדרשי פרי מפרי וגידולי קרקע וולד ולדות הארץ ותרוייהו ממעטי דגים וכ''ש ציר: ה''ג לר''א מיעט ציר ולרבי יהודה מיעט מים ומלח. דלאו ציר: ה''ג דתניא ונתתה הכסף וגו': פרי מפרי. עגל נולד מאמו וכן שה וענבים מחרצנים שזורעין החרצנים: וגידולי קרקע. שכולן ניזונין וגדילין מן הקרקע: ולד ולדות הארץ. שנבראו מן הארץ במעשה בראשית: דגים. גידולי קרקע נינהו קסבר שהדגים ניזונין מן הקרקע: (רש"י)

 תוספות  מערבין בהן אף על גב דמסתמא נקנין בכסף מעשר דפרי מפרי הן וגידולי קרקע ויש לומר הא דאין מערבין בהן היינו משום דלא חזו אלא ע''י תיקון וגבי עירוב צריך שיהו ראויין לאכילה בשעה שהעירוב חל אבל לטמא טומאת אוכל או ליקח בכסף מעשר שפיר דמי כיון דחזו על ידי תיקון אבל דבר שאין צריך תיקון אם ניקח בכסף מעשר כל שכן דמערבין בו וכן משני לקמן אכפניות דלענין טומאת אוכל שאני דראוי למתקן על ידי האור ומתני' דמעילה דקתני ובמזון שתי סעודות לעירוב וכביצה לטמא טומאת אוכלין דמשמע דהא בהא תליא כדאמר לקמן היינו בדבר שאין צריך תיקון ורבא דאמר וכי מערבין בתפוחים לחדודי ההוא מדרבנן עבד דהא אטו מי לא הוה ידע דניקח בכסף מעשר דהוי פירי מפירי וגדולי קרקע דאין לומר דמיירי בתפוחים של יער דצריך למתקן דאם כן לא מייתי שפיר ממתני' דמעילה: הוה אמינא מאי שכר דבילה קעילית. כל הני דרשות מיתורא דביתי''ן דריש דפרטי צריכי לפרט וכלל דממה נפשך צריכי תרי מינייהו כדאמר בפרק קמא דקדושין (דף יז.) גבי הענקה דאי כתיב צאן הוה אמינא גידולי קרקע לא ואי כתיב גורן הוה אמינא בעלי חיים לא ושאר פרטי נמי שמא צריכי לשום דרשה ועוד דבשבועות פ''ג (דף כג.) ובפרק בתרא דיומא (דף עו.) פריך ואימא דבילה קעילית ומשני גמר שכר שכר מנזיר והכא נפקא לן מדמרבינן יין אגב קנקן אלא התם אצטריך שכר שכר דלא נימא שכר גופיה דבילה קעילית היא והכא אבי''ת דבשכר קאי וקשה דהיכי קאמר הכא דה''א דבי''ת דבשכר לדבילה קעילית אתא הא מכלל ופרט נפקא דהוו פירי מפירי ועוד הקשה מה''ר שמואל דהיכי בעי למימר התם דשכר גופיה לדבילה קעילית והאמר הכא דאי לאו יתור דיין אגב קנקן ה''א דבי''ת דבשכר לדבילה קעילית ויש לומר דשכר גופיה בעי למימר לדבילה קעילית בעינן והכא בדבילה מעורבת עם המים שכך רגילים לתקנם וחשיב טפי מתמד ואם תאמר אמאי לא מוכח התם דשתיה בכלל אכילה מדמרבינן תמד ואמר רחמנא ואכלת וליכא למימר ע''י אניגרון כדאמרינן התם דמידי דמשכר בעינן הואיל ואתי מריבויא דבשכר וי''ל דואכלת לא קאי אביתי''ן אלא אגופיה דקרא דהא עור וגיזה וקנקן לאו בני אכילה נינהו: הוה אמינא צאן על גב עורו אין. ואם תאמר והא נפקא לן מיין אגב קנקן דעור נמי חשיב שומר כדאמרי' בהעור והרוטב (חולין דף קיח.) וי''ל דעור לא הוי כל כך שומר לבשר דמשהופשט לא הוי שומר אבל יין אי אפשר בלא קנקן: (תוספות)

 רשב"א  לא צריכא שנתן דמי מים ומלח בהבלעה. וא"ת תינח מעשר דשייך ביה הבלעה, אבל בעירוב היכי שייך ביה הבלעה, על כן יש מי שכתב דמאי דבעינן הכא הבלעה דווקא לענין מעשר איתמר, אבל לעירוב אפילו בלא הבלעה במים ומלח מעורבין זה בזה מערבין דהרי הן ראויין לטבל בהם את הפת. ולזה הקשה מורי שיחיה מהא דאמרינן חד מתני אעירוב וחד מתני אמעשר, לכאורה משמע דבחד גוונא מיירי, וכיון דע"כ אוקימנא למאן דמתני אמעשר בשנתן לתוכן שמן הכי נמי ודאי מיירי למאן דמתני לה אעירוב. על כן כתב הוא שיחיה דלעירוב נמי מיירי בהבלעה, ושייך ביה הבלעה דהא אמרינן לקמן (כט, א) דשיעור עירוב בשמן כדי רביעית או כדי שמינית למ"ד, ומיירי שלא נתן שמן כשיעור אלא בצירוף מים ומלח יש בו כדי שיעור. ובהדיא מוכח בירושלמי דמעשר ועירוב חד דינא אית להו, דגרסינן (פ"ג ה"א) אמר ר' אליעזר עשאן מי מלח מערבין בהן, ר' אחא בשם מיאשה והוא שנתן לתוכן שמן, ר' יוסי בעי מעתה לא יחלל אלא לפי חשבון שמן שבהם עכ"ל הירושלמי. ושמעינן מינה דעירוב ומעשר חד דינהא אית להו גבי הא ותרוייהו בשנתן לתוכן שמן, וכן פירשו בתוספות. אבל שכר לקיוהא בעלמא אימא לא. כתב רבנו נ"ר: דהוה אמינא קיוהא בעלמא קאמר, אבל לקושטא דמילתא שכר לא קיוהא בעלמא הוא דעיקר פירא הוא. ותדע לך דהא לכולי עלמא שכר ניקח בכסף מעשר וכדאמרינן הכא ואי לאו דפירא לא היה ניקח בכסף מעשר. ועוד דשכר דכתב רחמנא ודאי היינו שכר ממש ולא דבילה קעילית, ותדע לך דהא בהדיא אמרינן בפרק בתרא דיומא (עו, א) וכן בפ"ג דשבועות (כג, א) דלא משתעי קרא בדבילה קעילית דגמרינן שכר שכר מנזיר ומה להלן יין אף כאן יין. ומאי דאמרינן הכא אי כתב רחמנא שכר הוה אמינא דבילה קעילית, לאו למימרא דבילה קעילית ולא שכר ממש אלא מדרשא דבי"ת קאמרינן, כלומר: הוה אמינא דבי"ת דבשכר לא מרבה מיא (דביה) למיהוי ניקח בהבלעה, אלא מחלל עליו לפי חשבון יין שבו, ובי"ת אתי לרבויי דבילה קעילית. ולקושטא דמילתא ודאי שכר ניקח בכסף (ודאי) [מעשר] בהבלעה משום דפירא הוא כדאמרינן, ואף על גב דפוסל את המקוה בשלושת לוגין כדאיתא לקמן (כט, ב) היינו משום דרובו מים וכל שעיקרו מים פוסל את המקוה. ואינו דומה ליין מזוג דאמרינן במסכת מכות (ג, ב) אינו פוסל את המקוה אפילו בשיש בו שלושת לוגין מים שאובין, דשאני התם דחמרא מזיגא מיקרי כדאיתא התם, אבל הכא שעיקרו ממים שאני כדאמרן. (רשב"א)


דף כח - א

אכל פוטיתא לוקה ארבע נמלה לוקה חמש צירעה לוקה שש ואם איתא פוטיתא נמי לילקי משום השרץ השורץ על הארץ אלא אמר רבינא עופות איכא בינייהו למאן דאמר פרי מפרי וגידולי קרקע הני נמי גידולי קרקע נינהו למאן דאמר ולד ולדות הארץ הני עופות מן הרקק נבראו מאן דמרבי עופות מאי טעמיה ומאן דממעיט עופות מאי טעמיה מאן דמרבי עופות קסבר כללא בתרא דוקא פרט וכלל נעשה כלל מוסף על הפרט ואיתרבו להו כל מילי ואהני כללא קמא למעוטי כל דלא דמי ליה משני צדדין ומאן דממעט עופות קסבר כללא קמא דווקא כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחרינא לא ואהני כללא בתרא לרבויי כל דדמי ליה משלשה צדדין: א''ר יהודה משמיה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב מערבין בפעפועין ובחלגלוגות ובגודגדניות אבל לא בחזיז ולא בכפניות ובגודגדניות מי מערבין והתניא גודגדניות מרובי בנים יאכלו חשוכי בנים לא יאכלו ואם הוקשו לזרע אף מרובי בנים לא יאכלו תרגמא אשלא הוקשו לזרע ומרובי בנים ואיבעית אימא לעולם לחשוכי בנים דהא חזו למרובי בנים מי לא תנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה אלמא אע''ג דלא חזי להאי חזי להאי הכא נמי אע''ג דלא חזי להאי חזי להאי ואיבעית אימא כי קאמר רב בהנדקוקי מדאי ובחזיז לא והאמר רב יהודה א''ר כשות וחזיז מערבין בהן ומברכין עליהן בורא פרי האדמה לא קשיא הא מקמי דאתא רב לבבל הא לבתר דאתא רב לבבל ובבל הויא רובא דעלמא והתניא הפול והשעורה והתילתן שזרען לירק בטלה דעתו אצל כל אדם לפיכך זרען חייב וירקן פטור השחליים והגרגיר שזרען לירק מתעשרין ירק וזרע זרען לזרע מתעשרין זרע וירק כי קאמר רב

 רש"י  פוטיתא. שרץ המים קטן שאין בו כזית ואפ''ה כיון דבריה היא אכילה היא ולוקה ד' מלקיות בשרץ המים כתיב בתורת כהנים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם הרי כאן שנים וכלל בהן בין שרץ הארץ בין שרץ המים ומשום מבשרם לא תאכלו ומשום וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו: נמלה. שהוא שרץ הארץ לוקה ה' תרתי הא דאמרן וכל הולך על גחון לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום הרי ג' וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל הרי ד' ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ הרי ה' כולן בפרשת ויהי ביום השמיני: צרעה לוקה שש. שהיא שרץ העוף ולקי בכל הני חמשה מוסף עליו וכל שרץ העוף שקץ הוא לא יאכל במשנה תורה והאי דכתיב בקדושים תהיו ולא תשקצו את נפשותיכ' בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש לא חשיב ליה דבבהמה וחיה ועוף גדולים משתעי ולא בשרצים דלא כתיב בהו. שרץ לשון שרץ דבר שהוא נד בארץ ואינו נראה אלא ע''י שירוצו וריחושו מפני קוטנו: ואם איתא. דדגים גידולי קרקע נינהו פוטיתא נמי לילקי משום שרץ הארץ גרס ולא גרס לילקי ה' דשבע בעי למילקי חמש דשרץ הארץ ושתים דשרץ המים: מאי טעמא דמאן דמרבי עופות קסבר. כל היכא דאיכא כלל ופרט וכלל כללא בתרא עיקר ובתריה אזלינן: והוה ליה פרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ומרבי כל מילי. וכללא קמא דאתי למעוטי ולמימר דנדרשי' בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ולא נרבי מידי לא אזלינן בתריה ומיהו אהני פורתא למימר דכי מרבי כללא בתרא לא כל מילי מרבי אלא כעין הפרט מאי דדמי ליה מב' צדדין דהוי פרי מפרי וגידולי קרקע ומיתרבי נמי עופות בהאי דינא ולמעוטי דגים דלא דמו ליה אלא בחד צד בפרי מפרי: ומאן דממעט עופות קסבר. כל היכא דאיכא כלל ופרט כללא קמא דווקא ואין בכלל אלא מה שבפרט וממעטי כל מילי ואפי' מאי דדמי ליה בפרטא והדר כתב כללא בתרא לאפוקי ממיעוטא דכללא קמא במקצת ולאתויי מיהא מידי דדמי לפרטא בכל ג' צדדין דהוי פרי מפרי וגידולי קרקע וולד ולדות הארץ: פעפועין: ירקות שקורין קקול''י {נחשב בטעות ללעז, כי היא מלה: "בלשון ארמי"} בל' ארמי יוטלי''ש {יוטילי"ש: מין סלק (סלקה?, ירבוז?, לעון?)} בלע''ז: חלגלוגות. פולפי''ר {פולפיי"ר: רגלה, חלגלוגה (עשב בר)} בלע''ז: גודגדניות: אליינדר''א {כוסבר} בלע''ז: חזיז. שחת של תבואה כשהוא ירק וגוזזין ואוכלין אותו: כפניות. תמרים רעות שלא בישלו כל צרכן: גודגדניות. ממעיטין את הזרע: ואם הוקשו. הקלחין כעץ שכבר צמח בהן זרעו קשין הקלחין לכל אדם: תרגמא. להא דאמר רב מערבין אשלא הוקשו וזה המערב בהן יש לו בנים דהשתא חזו ליה: הנדקוקי מדאי. גודגדניות שבמדי יפות הן: כשות. הומלין {הומלו"ן: כְּשׁוּת (צמח, שממנו מכינים את הבירה)} : בבבל אוכלין חזיז וכי אתא רב לבבל וחזא דאכלי להו אמר מערבין ומעיקרא אמר דאין מערבין: לירק. לאכול בירקן: זרען חייב. במעשר ואע''פ שלא זרען מתחילה לכך: וירקן פטור. דלאו מידי הוא: שחליים. קרישו''ן {שחליים} : הגרגיר. אורוגא {אורה [צמח המובא במלכים ב ד לט, ומכונה היום בן-חרדל]} נאכל בין זרע ובין ירק: כי קאמר רב. דמערבין בהן: (רש"י)

 תוספות  צירעה לוקה שש. פי' בקונט' דהא דכתיב בקדושים לא תשקצו וגו' ובכל אשר תרמש האדמה בגדולים משתעי דלא כתיב שרץ וקשה דבפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נט:) דרשינן ובכל חיה הרומשת זה נחש משמע דרמישה נמי הוי דבר הרוחש כמו נחש ההולך על גחונו ומפרש ה''ר יעקב דאורלינ''ש דבמעילה פרק קדשי מזבח (דף טז:) מוקי האי קרא דוקא בשמונה שרצים כדכתיב אשר הבדלתי לכם לטמא במובדלין דבר הכתוב: אהני כללא קמא למעוטי כל דלא דמי ליה משני צדדים. וא''ת דבנזיר בפ' ג' מינין (דף לה:) אמר מאי איכא בין תרי פרטי וכללא לתרי כללי ופרטא תרי כללי ופרטא אי איכא דדמי ליה אפי' בחד צד מרבינן תרי פרטי וכללא עד דדמי ליה משני צדדין משמע דבחד צד סגי וי''ל דשני צדדין דהכא הוי כחד צד דהתם דשני צדדין פרי מפרי וגידולי קרקע שוין הן ובפ''ק דקדושין (דף כד:) גבי שן ועין דריש מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינו חוזר הא נמי צדדין שוין והא דפריך התם למימר מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכה ואינו חוזר היינו למאן דאמר כללא קמא דווקא דע''כ צד דבטל ממלאכתו גרוע מהנך מדקמשני לחפשי ישלחנו ריבויא הוא ואם שוה הוא אמאי מרבינן ליה טפי משאר צדדין וכי האי סוגיא איתא בחולין (דף סו.) בסוף אלו טריפות גבי ארבה ובריש אלו מומין (בכורות דף לז.) גבי פסח או עור ואתו כולהו כמאן דאמר כללא קמא דווקא כדפירש' ועוד אומר ר''י דאתא שפיר אפי' למ''ד כללא בתרא דווקא ולדידיה נמי צריך שידמה בכל צדדין החשובין אע''פ שהא' חשוב מחבירו רק שלא יהיה צד גרוע יותר מדאי אבל למאן דאמר כללא קמא דוקא מצריך שיהא דומה אף בצד גרוע הרבה והדבר מסור לחכמים להכיר איזהו צד גרוע שחולקין בו: ובבל הויא רובא דעלמא והתניא כו'. תימה אמאי לא משני כדמשני בפ' חבית (שבת ד' קמד:) מי דמי ערביא אתרא הכא בטלה דעתו אצל כל אדם וי''ל דהתם ודאי שייך לחלק דכולי עלמא נמי אם היו להם גמלים הרבה כמו בערביא היו מקיימין קוצים בשדותיהן ולכך יש חשיבות באתרא אבל בית מנשיא אע''פ שכל העולם נמי אם היו להם רמונים היו סוחטין כיון דלא הוי אלא חד גברא בטלה דעתו אבל הכא שבכל העולם יש חזיז ולא אכלי אין לחלק בין אתרא לגברא ולהכי נמי לקמן (דף כט:) דפריך ופרסאי הוו רובא דעלמא ולא מייתי מהך ברייתא דליבטלו פרסאי לגבי רובא דעלמא דאין לי לבטלם כיון דרוב בשר יש להם ושאר העולם נמי אם הוי להם רוב בשר היו אוכלים בלא לחם דומיא דערביא ומייתי שפיר מבגדי עניים דלא בעי שיעור עשירים כיון שפחות חשוב בעיניהן ועוד דמדמי השיעורים להדדי ולא שייך נמי לאתויי לקמן ההיא דחבית: [וע''ע תוס' שבת צב: ד''ה ואת''ל] לפיכך זרען חייב וירקן פטור. אין להקשות מאי לפיכך הא קתני דבטלה דעתו דאיכא למימר בטלה דעתו לענין דמתעשר אחר הבאת שליש כדין זרע או לענין תורם מן הרעה על היפה: לזרע מתעשרין זרע וירק. תימה אמאי לא עירב ותני להו זרען לזרע או לירק מתעשרין זרע וירק ואומר ר''י דהיכא דזרען לירק הוי ירק עיקר ומתעשר הכל אחר לקיטה כירק בין ירק בין זרע ואם זרע לזרע מתעשר הכל לשעבר אחר זמן הראוי למעשר זרע ולא בתר לקיטה ולהכי תנא ברישא ירק וזרע ובסיפא זרע וירק דברישא ירק עיקר ובסיפא זרע עיקר ונפקא מינה נמי לעניין מן הרעה על היפה דכשירק עיקר הוי ירק יפה וכשזרע עיקר הוי זרע יפה והוי מן הזרע על הירק מן היפה על הרעה וכן משמע בירושלמי בפרק [רביעי] דמעשרות: (תוספות)

 רשב"א  [צירעה לוקה שש. פירש רש"י: והאי דכתיב בקדושים תהיו (כ, כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש לא חשיב ליה, דבבהמה וחיה ועוף] גדולים משתעי ולא בשרצים דלא כתיב ביה שרץ דלשון שרץ שהוא נד בארץ ואינו נראה [אלא ע"י] שירוצו וריחושו מפני קוטנו. והקשו עליו בתוספות מדאמרינן בפרק ד' מיתות (סנהדרין נט, ב) ובכל החיה הרומשת זה נחש משמע דלשון רחישה שייכא בדבר השורץ כנחש שהולך על גחונו. ופירש בשם הרב ר' יעקב דאורלניש דההוא קרא מיירי בשמונה שרצים, כדאמרינן במעילה פרק קדשי מזבח (טז, ב) במובדלין דבר הכתוב דכתיב (שם) אשר הבדלתי לכם לטמא, והיינו הבדלתם דשמונה שרצים טמאים ושאר שרצים טהורים. ובבל הויא רובא דעלמא והתניא וכו'. הכא משמע דאתינן למשוי גברא [לאתרא] דכי היכי דאמרינן בחד גברא דלא אזלינן בתריה דלאו רובא בעלמא הוא הכי נמי אמרינן אפילו בחד (גברא) [אתרא]. ודכוותא אמרינן בפרק המצניע (שבת צב, א) גבי הוצל שהיו מוציאין משאוי על ראשו והוצל הוי רובא דעלמא. וכן נמי בפרק קמא דקידושין (ו, א) גבי האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה, ופריך ויהודה הויא רובא דעלמא. ואיכא למידק והא בשבת בריש פרק חבית (קמד, ב) מפלגינן בין אתרא לגברא, דאמרינן התם של בית מנחם בן מנשיא סוחטין ברמונים, ואמרינן התם הלכה כבית מנחם בן מנשיא, ואקשינן ושל בית מנחם הויא רובא דעלמא, ופרקינן אין דתנן המקיים קוצים בכרם קדש דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים לא קדש, ואמרינן מאי טעמא דר' אליעזר שכן בערביא מקיימין שדות של קוצים לגמלים, ואקשינן מי דמי ערביא אתרא הוא הכא בטלוי דעתו אצל כל אדם. וי"ל דשאני הכא דכולי עלמא אם היו להם גמלים כמו ערביא היו גם הם מקיימים קוצים לגמליהם, שהקוצים מאכל הם לגמלים. אבל הרמונים שהם בכל מקום ואפילו הכי אין אדם סוחט אותם בשום מקום אלא בית מנחם, לפיכך בטלה דעתו אצל כל אדם. והוא הטעם לאומר חרופתי ולמוציא משאוי על ראשו דלא הוי רובא דעלמא דאין עושין כן בשאר מקומות. ואע"ג דאסיקנא דהאומר חרופתי ביהודה מקודשת הואיל ואנשי קורין לארוסה חרופה, אין זה חשוב שנוי לומר בטלה דעתו שזה לשונם ודבורם. הא דקתני: [השחליים והגרגיר] זרען לירק מתעשר ירק וזרע זרען לזרע מתעשר ירק וזרע. יש לעיין למאי פלגינהו כיון דלעולם מתעשר בין זרע בין ירק ליערבינהו וליתנינהו בין שזרען לזרע בין שזרען לירק מתעשר זרע וירק. וי"ל דקמ"ל לענין תורם מן הרעה על היפה שאם זרען לירק הירק יפה שבו ואלו בא לתרום מזה על זה תורם מן הירק על הזרע אבל לא מן הזרע על הירק, והיינו דקתני מתעשר ירק וזרע. ואם זרען לזרע הוי איפכא דמעשר מן הזרע על הירק ולא מן הירק על הזרע וכדקתני מתעשר זרע וירק. ואי נמי נפקא מינה לעונת המעשרות דאילו זרען לירק מתעשר הכל ואפילו הזרע כשעת לקיטת הירק, ואם זרען לזרע אין הולכין בו בתר לקיטה ואפילו לגבי הירק אלא הולכין בו אחר הזרע. (רשב"א)


דף כח - ב

בדגנונייתא זרע גרגיר למאי חזי א''ר יוחנן שכן ראשונים שלא היה להן פלפלין שוחקין אותו ומטבילין בו את הצלי ר' זירא כי הוה חליש מגרסיה הוה אזיל ויתיב אפיתחא דרב יהודה בר אמי אמר כי נפקי ועיילי רבנן איקום מקמייהו ואקבל בהו אגרא נפק אתא ינוקא דבי רב א''ל מאי אגמרך רבך א''ל כשות בורא פרי האדמה חזיז שהכל נהיה בדברו אמר ליה אדרבה איפכא מיסתברא האי מארעא קא מרבי והאי מאוירא קא מרבי והלכתא כינוקא דבי רב מ''ט האי גמר פירי והאי לאו גמר פירי ומאי דקאמרת האי מארעא קא רבי והאי מאוירא קא רבי לא היא כשות נמי מארעא קא רבי דהא קא חזינן דקטלינן לה להיזמתא ומייתא כשותא ובכפניות אין מערבין והתניא קור ניקח בכסף מעשר ואין מטמא טומאת אוכלין וכפניות נקחות בכסף מעשר ומטמאות טומאת אוכלים רבי יהודה אומר קור הרי הוא כעץ לכל דבריו אלא שניקח בכסף מעשר וכפניות הרי הן כפרי לכל דבריהם אלא שפטורות מן המעשר התם בדניסחני אי הכי בהא לימא רבי יהודה פטורות מן המעשר והתניא אמר רבי יהודה לא הוזכרו פגי ביתיוני אלא לענין מעשר בלבד פגי ביתיוני ואהיני דטובינא חייבין במעשר אלא לעולם לאו בניסחני ולענין טומאת אוכלין שאני כדאמר רבי יוחנן הואיל וראוי למתקן ע''י האור הכא נמי הואיל ויכול למתקן ע''י האור והיכא אתמר דרבי יוחנן אהא דתניא שקדים המרים קטנים חייבין גדולים פטורין מתוקים גדולים חייבין קטנים פטורין רבי שמעון ברבי יוסי אומר משום אביו זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב א''ר אילעא הורה רבי חנינא בציפורי כדברי האומר זה וזה לפטור ולמאן דאמר זה וזה לחיוב למאי חזי א''ר יוחנן הואיל וראוי למתקן ע''י האור אמר מר רבי יהודה אומר קור הרי הוא כעץ לכל דבריו אלא שניקח בכסף מעשר היינו תנא קמא אמר אביי שלקו וטגנו איכא בינייהו מתקיף לה רבא מי איכא למאן דאמר שלקו וטגנו לא והתניא העור והשיליא אין מטמאין טומאת אוכלין עור ששלקו ושיליא שחישב עליה מטמאין טומאת אוכלין אלא אמר רבא איכא בינייהו ברכה דאתמר קור רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו רב יהודה אמר בורא פרי האדמה אוכלא הוא ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו כיון שסופו להקשות לא מברכינן עילויה בורא פרי האדמה א''ל שמואל לרב יהודה שיננא כוותיך מסתברא דהא צנון שסופו להקשות ומברכינן עליה בורא פרי האדמה ולא היא צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא דיקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא ואע''ג דקלסיה שמואל לרב יהודה הלכתא כוותיה דשמואל: גופא אמר רב יהודה אמר רב כשות וחזיז מערבין בהן ומברכין עליהם בורא פרי האדמה כשות בכמה כדאמר רב יחיאל כמלא היד הכא נמי כמלא היד חזיז בכמה אמר רבה בר טוביה בר יצחק אמר רב כמלא אוזילתא דאיכרי אמר רב חלקיה בר טוביה מערבין בקליא בקליא ס''ד אלא בירקא דקליא וכמה אמר רב יחיאל כמלא היד רבי ירמיה נפק לקירייתא בעו מיניה מהו לערב בפולין לחין לא הוה בידיה כי אתא לבי מדרשא אמרו ליה הכי אמר רבי ינאי מערבין בפולין לחין וכמה אמר רב יחיאל כמלא היד אמר רב המנונא מערבין בתרדין חיין איני והאמר רב חסדא סילקא חייא קטיל גברא חייא

 רש"י  בדגנונייתא. בחזיז שגדל בגינה דכולי עלמא אכלי להו: כשות. גדל בהיזמי ואין לו שורש בקרקע אלא מהיזמי צמח: כשות גמר פרי. ונקרא פרי: דקטלי להיזמתא. שקוצצין ההיזמי ומייתי כשותא אלמא אי לא ינקא מארעא לא רביא: קור. דבר רך הנוסף על הדקל בכל שנה וקודם שיגיעו ימות הגשמים ויתקשה ויעשה עץ קרי ליה קור וטוב למאכל הוא: ניקח בכסף מעשר. דפרי מפרי וגדולי קרקע הוא: ואינו מטמא טומאת אוכלין. ואפילו חישב. עליו להאכילו דלאו אוכל הוא: קור הרי הוא כעץ כו'. לקמן פריך היינו ת''ק: אלא שפטורות מן המעשר דלא נגמרה מלאכתן ולתנא קמא חייבות דלכל מילי פירות נינהו ומדקתני מטמאות טומאת אוכלים אלמא אוכל נינהו: התם. דקתני מטמאות: בדניסחני. דקלים זכרים שעושין כפניות ואינם נעשים תמרים לעולם וכפניות הוא גמר פירן ולוקטים אותן בניסן והנהו אוכלא נינהו וכי קאמר רב בדקלים נקיבות שכפניות שלהן נעשים תמרים הלכך אכתי לא גמר פרי הוא: לא הוזכרו וכו'. בתוספתא דשביעית (פ''ז) היא ומייתי בגמרא דפסחים בפרק מקום שנהגו אוכלים בתאנים עד שיכלו פגי ביתוני רבי יהודה אומר כו': ביתוני. מקום: פגי. תאנים הן שלא נתבשלו: אהיני. הן כפניות והנך דטובינא כולם זכרים הן ומשום הכי חייבין במעשר דגמר פירא. הוא וכל שכן דגמר פירא הוא לשאר מילי: ויכול למתקן. אף על פי שעכשיו בקטנותן מרין הן אבל לענין עירוב בעינן מידי דחזי בההיא שעתא והני הא לא מתקינהו ולענין מעשר משום דלא גמר פירא הוא: קטנים חייבין. משום שהוא גמר פרי שלהן שכשגדלין נעשין מרים: וגדולים פטורין. ממעשר דלאו אוכל נינהו: מתוקין קטנים פטורין. דלא נגמרו: זה וזה לפטור. מרים בין גדולים ובין קטנים גדולים דלא אוכלא קטנים דלא פירא: שלקו. מבושל הרבה: וטיגנו. בשמן פרי''ט {מטוגן (או: טיגן)} בלע''ז לרבי יהודה אפי' שלקו וטיגנו אינו טמא ותנא קמא אם שלקו וטיגנו מטמא דלא אמרי הרי הוא כעץ: עור ששלקו מטמא. אבל במחשבה גרידתא לא: ושיליא. אפי' במחשבה גרידתא וכיון דמהניא שליקה לעור כ'''ש לקור דחזי לאכילה מעיקרא: ברכה איכא בינייהו לתנא קמא בורא פרי האדמה לרבי יהודה שהכל דסופו להקשות: אדעתא דפוגלא. לאוכלו כשהוא רך: כשות בכמה. הויא לה מזון ב' סעודות דאמרינן לקמן (דף פ:) מזון שתי סעודות לעירוב: אוזילתא. ווי''ל {בוליול"א: חבילה, אגודה} בלע''ז אגודות ירק שכורכין האיכרים: קליא. קלח של עשב וקשה כעץ: לקרייתא. כפרים לראות בתבואתו {בדפוסים הושמט סוף פירש"י בעמוד זה, שם בד"ה "פולין" לעז רש"י פיישול"ש, שפירושו: שעועית} : (רש"י)

 תוספות  ראשונים שלא היה להן פלפלין. הקשה ה''ר שמעון א''כ מהאי טעמא נמי פלפלין חייבין במעשר ואם כן מטמאין טומאת אוכלין דהא בהא תליא כדאמר בפ' בא סימן (נדה דף נ:) והתם בגמרא מייתי נמנו וגמרו שאין פלפלין מטמאין טומאת אוכלין וי''ל דהא דגרגיר חייב במעשר לאו משום דמטבילין בו אלא משום כששוחקין אותו חזי למיכל בעיניה אבל אין רגילות לשוחקו כדי לאוכלו בעיניה אלא כדי לטבל בו אבל פלפלין גם כי נשחקו לא חזו בעינייהו ופטורין מן המעשר: והאי לאו גמר פירא הוא. והא דאמר רב יהודה אמר רב כשות וחזיז מברכין עליהן בפה''א הא אוקימנא בדגנונייתא: קור ניקח בכסף מעשר ואין מטמא טומאת אוכלים. תימא דבפ' בא סימן (נדה דף נא:) פריך גבי קושט וחימום וראשי בשמים אי נקחין בכסף מעשר ליטמאו טומאת אוכלין ומסיק דנמנו וגמרו שאין נקחין בכסף מעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין והכא קתני דקור ניקח בכסף מעשר ואין מטמא טומאת אוכלין וי''ל ודאי התם אי חזי לאכילה הוי אוכל ושפיר קרינן ביה מכל האוכל אשר יאכל אבל הכא קור לא מיקרי אוכל כיון דסופו להקשות ולא נטעי דיקלא אדעתא דקורא ומכל מקום ניקח בכסף מעשר דהשתא הוא רך והוי פרי מפרי אע''ג דלא הוי אוכל: הואיל וראוי למתקן ע''י האור. וקור אף על גב דחזי ע''י שליקה וטיגון לא מטמא טומאת אוכלין משום דהוי כעץ בעלמא אלא דחזי ע''י שליקה כמו עור דבסמוך אבל הכא דבקל יכול למתקן חשיב אוכל ואף קודם מיתוק מטמא טומאת אוכלין: זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב. אמרים גדולים וקטנים קאי אבל אין לפרש דקאי אקטנים מרים ומתוקים דבסוף פ''ק דחולין (דף כה:) גרסינן ברוב ספרים ולמ''ד זה וזה לחיוב גדולים למאי חזו: איכא בינייהו ברכה. דלתנא קמא מברך בפה''א ואע''ג דלענין ברכה מיקרי פרי מכל מקום לא חשיב לטמא טומאת אוכלין: (תוספות)

 רשב"א  והלכתא כינוקא דבי רב. ואע"ג דאמר רב חזין מברכין עליו בורא פרי האדמה, הא אוקמוה לה בדגינואתא שדרכו לאוכלו כך וגמר פירא הוי והכא בדברא. קור ניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלים. אינו מטמא טומאת אוכלים לפי שאינו עומד למיכל, דלאו אדעתא דקורא נטעי ליה אינשי והשתא נמי באקראי בעלמא אכלי ליה, הלכך אינו בכלל כל מאכל אשר יאכל, ואע"ג דכי שלקי ליה ומטגני ליה מטמא טומאת אוכלין, היינו כד עבד [הכי] חזי למאכל ואכלי ליה אינשי, אבל מ"מ לאו להכי קאי, [ד]לא שלקי ליה אינשי, והוי כעור דכי שלקו מטמא טומאת אוכלים ועד שלא שלקו לא מטמא טומאת אוכלים, וטעמא משום דלא קאי להכי, ואינן דומים לכפניות שאומרים בסמוך דמטמאין טומאת אוכלין הואיל ומתקנם על ידי [האור], דכפניות להכי קאי וסופן למתקן על ידי האור, והלכך אפילו עד שלא מתקן מטמאות. ומכל מקום קור ניקח בכסף מעשה, דכיון דאכלי ליה קצת ופרי מפרי וגידולו מן הארץ ניקח היא בכסף מעשר דמרבינן ליה מכל אשר תאוה נפשך, כדמרבי מינה הקושט והחימוס (נדה נא, ב) שאינן ראויין אלא להכשיר את המאכל. גירסת רש"י ור"ח ז"ל: התם בדניסני. פירוש: אותם שנגמרים ומלקטים בניסן שאותם לעולם לא יתקנו בעמידתן באילן והלכך היינו גמר פירן והכשרן. אבל באותם שהם מתבשלים באיביהם ואינם נלקטים אלא לאחר ניסן אם לקטן כפניות אינם חשובים מאכל. ויש גורסים: בדנסחני, ומפרשים דנסחני הם החשובים ואפילו הכפניות שבהם חשובים, אבל כפניות דלאו דנסחני גריעי ולאו מאכל נינהו, והראשון נראה עיקר, דפגי בית יוני דמדמה להם הם פגים שאינן מתבשלים באיביהם לעולם ולעולם הם נאכלים פגים, מדאמרינן אוכלים בתמרים עד שיכלו פגי ביתיוני. ולענין טומאת אוכלין שאני כדאמר ר' יוחנן וכו'. וא"ת אם כן אפילו במעשר ליחייבו מהאי טעמא, דההיא דר' יוחנן לענין מעשר היא, וא"כ היכי קאמר ר' יהודה שפטורות מן המעשר. ויש לומר דלרבנן הכי נמי דחייבות במעשר מההיא טעמא דראוי למתקן, אבל ר' יהודה סבירא ליה בשקדים המרים זה וזה לפטור, דלענין מעשר דבר הראוי מצד עצמו בעינן כשאר פירות שכמותו דומיא דדגן תירוש ויצהר, אבל טומאת אוכלין כיון שמצניעין אותן למתקן ע"י האור ולאכלן מטמאות. זה וזה לפטור. פירוש: שקדים המרים בין קטנים בין גדולים, קטנים משום דלא נגמרו, גדולים משום דמרירן טפי. ואינו דומה לקישות ונמצאת מרה דאמרינן (תרומות פ"ג, מ"א) תרומה וחוזר ותורם, כלומר: תרומה מדאורייתא, אלא משום דנמצא תורם מן הרעה על היפה שלא בכוונה הצריכוהו חכמים לחזור ולתרום כדאיתא ביבמות פרק האשה רבה (פט, א). דהתם לאו מרה גמורה היא עד שלא תאכל, אבל שקדים המרים אין נאכלין כלל. הכי גרסינן: גדולים למאי חזו אמר ר' יוחנן הואיל ויכול למתקן. דעל מרים בלבד פליגי. וכתב הראב"ד ז"ל: דכפניות שאמרנו שאין מערבין בהן אע"פ שראוי למתקן, אם מיתקן ודאי מערבין בהן, דהשתא מיהא הא חזי ואוכל הוא וכולי עלמא אכלי ליה. ברכה איכא בינייהו. פירש רש"י ז"ל: לרבנן מברכין עליהן בורא פרי האדמה. ולרבי יהודה דאמר הרי הוא כעץ לכל דבריו אין מברכין עליו אלא שהכל. ונראה דרבנן אזלי בה לחומרא ורבי יהודה לקולא, וכדאמרינן נמי גבי שלקו וטיגנו. ואע"ג דאמר שמואל שהכל [ו]הילכתא כוותיה דשמואל, בהא כרבי יהודה ס"ל. אבל ר"ח ז"ל פירש איפכא דלרבנן שהכל ולרבי יהודה בורא פרי האדמה. ונראה שהזקיקו לומר כן כי היכי דתיקום רבנן בהלכתא. ואינו מחוור כמו שאמרנו דרבי יהודה כעץ לכל דבריו קאמר. והוא ז"ל גם כן פירש גבי שלקו וטיגנו דלרבנן מטמא ולר' יהודה אינו מטמא. לאו אדעתא דקורה נטעי אינשי. ואינו דומה לצלף (ברכות לו, א), דצלף אדעתא דעלין אביונות וקפריסין נטעי ליה אינשי. קוליא. פירש רש"י ז"ל: קלח של כרוב, ושאר המפרשים פירשו: בורית. והיינו דקא מתמה קוליא סלקא דעתך, ומתרץ אלא בירקא דקוליא. כלומר: הירקות שנעשה מהן הקוליא ראויין לאכילה. מהו לערב בפולין לחין. ודוקא לחין קא מיבעי להו, ומפני שמקצתן אוכלין אותם חיין, אע"פ שדרך חשיבות אכילתן היא לאחר בישולן. אבל ביבשין לא קא מיבעיא ליה, דלעולם אינן נאכלין חיין ופשוט דאין מערבין בהן. (רשב"א)


דף כט - א

ההוא בבשיל ולא בשיל איכא דאמרי אמר רב המנונא אין מערבין בתרדין חיין דאמר רב חסדא סילקא חייא קטיל גברא חייא והא קא חזינן דקא אכלי ולא מייתי התם בבשיל ולא בשיל אמר רב חסדא תבשיל של תרדין יפה ללב וטוב לעינים וכל שכן לבני מעיים אמר אביי והוא דיתיב אבי תפי ועביד תוך תוך אמר רבא הריני כבן עזאי בשוקי טבריא אמר ליה ההוא מרבנן לרבא תפוחים בכמה אמר ליה וכי מערבין בתפוחים ולא והתנן כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגוויה בחצי פרס ובמזון שתי סעודות לעירוב וכביצה לטמא טומאת אוכלים והאי מאי תיובתא אילימא משום דקתני כל האוכלין והני בני אכילה נינהו והאמר רבי יוחנן אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ אלא משום דקתני ובמזון שתי סעודות לעירוב וכביצה לטמא טומאת אוכלין והני נמי בני טמויי טומאת אוכלין נינהו וכמה אמר ר''נ תפוחים בקב מיתיבי ר''ש בן אלעזר אומר עוכלא תבלין וליטרא ירק ועשרה אגוזין וחמשה אפרסקין ושני רמונים ואתרוג אחד ואמר גורסק בר דרי משמיה דרב מנשיא בר שגובלי משמיה דרב וכן לעירוב והני נמי ליהוו כי אפרסקין הני חשיבי והני לא חשיבי אמר רב יוסף שרא ליה מריה לרב מנשיא בר שגובלי אנא אמריתא ניהליה אמתני' והוא אמרה אברייתא דתנן אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטין וקב שעורין רבי מאיר אומר חצי קב שעורין וקב וחצי כוסמין וקב גרוגרות או מנה דבילה רבי עקיבא אומר פרס וחצי לוג יין ר''ע אומר רביעית ורביעית שמן ר''ע אומר שמינית ושאר כל הפירות אמר אבא שאול כדי שימכרם ויקח בהן מזון שתי סעודות ואמר רב וכן לעירוב ומאי אולמיה דהאי מהך אילימא משום דקא תני בהך תבלין ותבלין לאו בני אכילה נינהו אטו הכא מי לא קתני חטין ושעורין ולאו בני אכילה נינהו אלא משום דקתני חצי לוג יין ואמר רב מערבין בשתי רביעיות של יין מדבעינן כולי האי ש''מ כי אמר רב וכן לעירוב אהא מתני' קאמר ש''מ אמר מר ובמזון שתי סעודות לעירוב סבר רב יוסף למימר עד דאיכא סעודה מהאי וסעודה מהאי אמר ליה רבה אפילו למחצה לשליש ולרביע גופא אמר רב מערבין בשתי רביעיות של יין ומי בעינן כולי האי והתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר יין כדי לאכול בו חומץ כדי לטבל בו זיתים ובצלים כדי לאכול בהן שתי סעודות התם בחמרא מבשלא אמר מר חומץ כדי לטבל בו אמר רב גידל אמר רב כדי לטבל בו מזון שתי סעודות של ירק איכא דאמרי אמר רב גידל אמר רב ירק הנאכל בשתי סעודות אמר מר זיתים ובצלים כדי לאכול בהן מזון שתי סעודות ובבצלים מי מערבין והתניא אמר ר' שמעון בן אלעזר פעם אחת שבת רבי מאיר בערדיסקא ובא אדם אחד לפניו אמר לו ר' עירבתי בבצלים לטיבעין והושיבו ר' מאיר בארבע אמות שלו לא קשיא הא בעלים הא באימהות דתניא אכל בצל והשכים ומת אין אומרין ממה מת ואמר שמואל לא שנו אלא בעלים אבל באימהות לית לן בה ובעלין נמי לא אמרן אלא

 רש"י  בשיל ולא בשיל. קטיל גברא: איכא דאמרי אמר רב המנונא וכו' והא חזינן אינשי דאכלי ולא מייתי: התם בבשיל ולא בשיל. כי קאמר רב המנונא אין מערבין בבשיל ולא בשיל: אבי תפי. בכירה מקום שפיתת הקדירה: ועביד תוך תוך. שמבושל יפה ונצטמק כולו עד שנימוח וכשהוא רותח דומה כמשמיע קול זה תוך תוך: הריני כבן עזאי בשוקי טבריא. יומא בדיחא הוה ליה לרבא ואמר להו לתלמידיו השתא צילי דעתאי והריני מזומן להשיב בחריפות לכל מי שישאלני כבן עזאי שהיה דורש בשוקי טבריא ולא היה בימיו עוקר הרים כמותו [והיה אומר כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה]: לפסול את הגוויה. אם אכל אוכלין טמאין אע''ג שאין אוכל מטמא אדם במגע אי אכיל מינייהו חצי פרס דהיינו שני ביצים נפסל מלאכול בתרומה כדתנן בפירקין דלקמן (דף פב:) וחצי חציה לפסול את הגוויה חציה היינו פרס ל' פרוסה וחצי חציה היינו חצי פרס: אלא משום דתני. עירוב דומיא דטומאת אוכלין דמשמע כל שהוא מטמא טומאת אוכלין יש לו מזון שתי סעודות חזי לעירוב ותפוחין בני טמויי נינהו: ר' שמעון בן אלעזר. במעשר עני שמחלקו לעניים הרבה על הגורן קאי וקאמר אין פוחתין לעני בגורן מהאי שיעור דכתיב ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ובציר מהכי לא הוי נתינה: עוכלא. שמינית שבליטרא וליטרא הוא לוג: וכן לעירוב. דחלק עני בגורן נמי מזון שתי סעודות היא כדאמר לקמן: ה''ג והני נמי ליהוי כאפרסקין. ותיסגי בחמשה: חשיבי. ואמרינן לקמן כל שהוא ליפתן. כדי לאכול בו אלמא לאו ממש סעודות דליהוי כולה סעודתא מההוא מינא בעינן אלא כל מידי לפום חשיבותיה אם לפתן שאדם רגיל ללפת בו את הפת [שיעורו כדי ללפת בו את הפת] לשתי סעודות ואם דבר הרגיל לבא בקינוח סעודה הוא. שיעורו בכדי שאדם רגיל להביא קינוח לב' סעודות: שרי ליה מריה. ימחול לו אדונו על דבר זה לר' מנשיא: דאנא אמריתא ניהליה. להא דאמר רב וכן לעירוב אמתני' כדמפרש ואזיל והוא אגמריה לגורסק בר דרי אברייתא: אין פוחתין לעני בגורן. ממעשר עני אם יש לו הרבה לחלק ובאו עניים הרבה והוא מחלק לכל אחד אל יפחות לו משיעור זה דנתינה בעינן והתם קתני היה לו דבר מועט נותן לפניהם והן מחלקין ביניהן: מחצי קב חיטין. ואם שעורין קב ואם כוסמין קב ומחצה: דבילה. לאחר שנדרסין בעיגול קרי להו דבילה ושוב אינו מוכר במדה אלא במשקל: פרס. חצי מנה: ומאי אולמיה דהאי מהך. דאיקפד רב יוסף ארב מנשיא דאמר אברייתא במאי דאיירי מתניתין לא איירי ברייתא ולא סתרן אהדדי הני שיעורייהו בהכי והני שיעורייהו בהכי: לאו בני אכילה נינהו. וסבירא ליה לרב יוסף דאין מערבין בהן הלכך וכן לעירוב לאו עלה אתמר: אלא משום דקתני חצי לוג יין. דהיינו שתי רביעיות ושמעינן ליה לרב גבי עירוב נמי דקאמר הכי: וסעודה מהאי. ב' אוכלין מצטרפין לעירוב אבל ג' וד' דליכא סעודה מכל חד לא: יין כדי לאכול בו. לשרות בו פת מזון ב' סעודות: חומץ כדי לטבל בו. בשר מזון ב' סעודות: כדי לאכול בהן. ללפת בהן את הפת דב' סעודות: התם. דקתני יין כדי לאכול בו: בחמרא מבושל. קאמר דחשוב ללפת בו אבל חמרא בעלמא בעינן להיות בו שתיית ב' סעודות והיינו ב' רביעיות: מזון שתי סעודות ירק. שכל הסעודה מן הירק: ירק הנאכל לב' סעודות. בפת: בערדיסקא ובא אדם אחד לפניו. בשבת מחוץ לתחום על ידי עירוב שעירב ממקומו לטיבעין והיה ערדיסקא באלפים אמה שבין עירובו לטיבעין: והושיבו ר' מאיר בד' אמות. ואסר לו לצאת ולזוז ממקומו מד' אמותיו שהיה עומד בהן בשעת שאלה דקסבר לאו עירוב הוא ונמצא יוצא חוץ לתחום בלא עירוב ותנן לקמן בפ' מי שהוציאוהו (דף מא.) אין לו אלא ד' אמות: עלין. לא חשיבי ורעים לאכול: (רש"י)

 תוספות  מאי אולמיה דהאי מהאי. נראה לפרש דקים ליה להש''ס דרב יוסף לא שמעיה דרב אמתני' בפירוש אלא משום טעם דקדק רב יוסף דאמר רב אמתני' ולהכי קאמר מאי אולמיה דהאי מהאי מאיזה כח בא לדקדק ומשני משום דקתני מתני' חצי לוג יין ואמר רב מערבין בשתי רביעיות יין והך מילתא לא אמר רב בפירוש אלא מכללא דההיא דוכן לעירוב איתמר א''כ שמע מינה דוכן לעירוב אמתני' איתמר דאי אברייתא מנא ליה דסבר רב מערבין בשתי רביעיות יין דהא פשיטא דאין ללמוד זה מזה מדלא אמר כל שיעורי עירוב כשיעורי מתנות עניים: חומץ כדי לטבל בו. היינו רביעית כדאמרינן בפרק הדר (דף סח.) וליקנו להו רביעתא דחלא בחביתא: והושיבו ר' מאיר בד' אמותיו. חוץ לעיר היה דבעיר היה מהלך את כולה כדאמר במי שהוציאוהו (דף מא:) אי נמי סבר לה כרבי יהושע דאמר אין לו אלא ארבע אמות ואין לומר משום דרבי מאיר קניס שוגג אטו מזיד דהא בדאורייתא לא קניס ואית ליה בפירקין [דף לה:] דתחומין דאורייתא ועוד כיון דחשבינן כל העיר כארבע אמות אפילו במזיד נמי מהלך את את כולה דמזיד נמי אית ליה ארבע אמות. בתוספות רבינו יהודה: (תוספות)

 רשב"א  אמר ליה וכי מערבין בתפוחים. וא"ת ואמאי לא. ותירצו מקצת מרבותינו הצרפתים דשמא תפוחין שלהן היו מדבריות ואינן ראויות כשלנו. ואינו מחוור, דתפוחים סתם קאמר ואין הכוונה בשלהן שהן רעועות מיירי אלא בשל עולם דאינהו לאו רובא דעלמא, והיה להם לפרש תפוחים מדבריות מהו לערב בהם. ונראה לי דרבא היה סבור שאין אדם מערב אלא בדבר שאדם סומך עליו מחמת סעודה ממש או שבא בלפתן ללפת בו את הפת, ותפוחים לקינוח סעודה הן באין. ואסיקנא דמערבין בהן ועדיפי טפי מכמהין ופטריות שאינן באין אלא באקראי. והני נמי בני טמויי טומאת אוכלין נינהו. והלכך אפילו לענין עירוב מערבין בהן. יש מקשין וכללא הוא והא אמרינן לעיל (כח, ב) גבי כפניות הני מילי לענין טומאת אוכלין אבל לענין עירוב לא. ולקמן נמי אמרינן דתבלין וחטין ושעורין לא מערבין בהו, ואע"ג דבני טמויי טומאת אוכלין נינהו, ואפילו תבלין איכא דמטמא טומאת אוכלין. ויש לי להשיב דהכא כל האוכלין קאמר, כלומר: מה שהוא ראוי עכשיו ליאכל כמות שהוא. ומאי אולמיה דהך מהך. פירוש: פשיטא להו דרב יוסף לא שמעה בפירוש מרב אמתניתין, דאי לא מאי קאמר ומאי אולמיה דהך מהך, אם רב אמרה בהדיא אמתניתין ולא אברייתא היאך יאמר רב שגובלי על הברייתא אמר רב וכן לעירוב והוא לא אמרה, ודאי כזה צריך כפרה. אלא דרב יוסף לא שמעה בפירוש אלא מכלל דברי רב אמרה, על כן חוקר מה ראה לתלות אותה דרב אמתניתין ולא אברייתא, אילימא משום דבברייתא קתני תבלין, במתניתין נמי קתני חטין ושעורין, אלא מאי אית לך למימר דרב דקאמר וכן לענין עירוב לאו לרבות מינין קאמר ולומר כל מינין אלו גם כן ראויין לעירוב אלא לשיעורין קאמר, והראוי לעירוב שיעורו לעירוב כשיעור חלוקתו בגורן, ולא קאי לא אתבלין ולא אחיטין ושעורין, דהא אינן ראויין לעירוב. אלא במתניתין תני לוג יין ושמעינן ליה נמי לרב דאמר ביין כי האי שיעורא, אלמא אמתניתין אמרה ולא אברייתא. וממנה אתה למד דכל אותן השנויין נמי במשנתינו כשיעור חלוקתן בגורן כך שיעורן לעירוב, וה"ה נמי לאותן השנויין בברייתא דמאי שנא, דהא מתני' וברייתא לא פליגן, אלא במאי דאיירי במתניתין לא איירי בברייתא ומאי דאיירי בברייתא לא איירי במתניתין וכמו שפרש"י ז"ל, ועד כאן לא קאמר רב יוסף שרא ליה מריה אלא בשלא אמרה על אותה ממש שאמרה רב אע"ג דלא נפיק מינה מידי לענין דינא. אבל הראב"ד ז"ל פירש: דאיין דוקא קאי רב אבל אשארא דילמא לאו חד שיעורא אית להו. והיינו נמי דקאמר רב יוסף שרא ליה מריה, דדילמא רב אהני דמתניתין בלבד אמרה ולא אהני דברייתא. ובמסקנא אמרינן דדוקא ביין קאמר ולא אשארא. וכדבריו נראה לי מתוך הירושלמי (ה"א) דגרסינן התם: תמן תנינן חצי לוג יין ר' עקיבא אומר רביעית, שמן רביעית ר' עקיבא אומר שמינית, אמר ר' אלעזר וכן לעירוב, א"ר חיננא הדא דתימא ביין אבל בשמן מערבין מזון שתי סעודות [וכו'] רב ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק כדי לטבל ירק הנאכל מזון שתי סעודות. ע"כ בירושלמי. ותמן תנינן דמייתי התם היינו מתניתין דמייתי הכא, ור' אלעזר דהתם כרב דהכא, וקא מפרש דדוקא יין אבל לא אמרה לשאר שיעורין דמתניתין. וכן נראה עיקר. וש"מ כי אמר רב וכן לעירוב אהא אמר. לשון זה יש בספרים שלנו. וגם זה נראה שמוכיח כדברי הראב"ד ז"ל דלא אמר אלא אהא דיין בלחוד, דאי אכולה מתניתין הוה ליה למימר כי אמר רב אמתניתין אמר. ואם תאמר לרב תרתי למה לי כיון דאמר בהדיא בשתי רביעיות של יין אמאי קאמר וכן לעירוב. תירץ הראב"ד ז"ל דחדא מכלל חבירתה איתמר. הכי גרסינן: כי קאמר ר' שמעון בן אלעזר בחמרא מבושלא. ולא גרסינן: כי קאמר רב, דיין מבושל בשדה לחלק לעניים ליכא. והושיבו ר' מאיר בארבע אמות שלו. פירוש: לפי שהוא כיוצא מתחומו שאין לו אלא ארבע אמות, ובשדה היה דאילו בעיר כל העיר שלו כארבע אמות ומהלך את כולה, כדאיתא לקמן בפרק מי שהוציאוהו (מא, ב). (רשב"א)


דף כט - ב

דלא אבציל זירתא אבל אבציל זירתא לית לן בה אמר רב פפא לא אמרן אלא דלא אישתי שיכרא אבל אישתי שיכרא לית לן בה תנו רבנן לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו ומעשה ברבי חנינא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו וחלה ונטה למות ובקשו חביריו רחמים עליו וחיה מפני שהשעה צריכה לו: א''ר זירא אמר שמואל שכר מערבין בו ופוסל את המקוה בשלשת לוגין מתקיף לה רב כהנא פשיטא וכי מה בין זה למי צבע דתנן רבי יוסי אומר מי צבע פוסלין את המקוה בשלשת לוגין אמרי התם מיא דצבעא מיקרי הכא שיכרא איקרי ובכמה מערבין סבר רב אחא בריה דרב יוסף קמיה דרב יוסף למימר בתרין רבעי שכרא כדתנן המוציא יין כדי מזיגת הכוס ותני עלה כדי מזיגת כוס יפה מאי כוס יפה כוס של ברכה ואמר ר''נ אמר רבה בר אבוה כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית וכדרבא דאמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא וקתני סיפא ושאר כל המשקין ברביעית וכל השופכין ברביעית מדהתם על חד ארבע הכא נמי על חד ארבע ולא היא התם הוא דבציר מהכי לא חשיב אבל הכא לא דעבידי אינשי דשתו כסא בצפרא וכסא בפניא וסמכי עילויהו תמרים בכמה אמר רב יוסף תמרים בקב אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא אכל גרוגרות ושילם תמרים תבא עליו ברכה היכי דמי אילימא לפי דמים דאכל מיניה בזוזא וקא משלם ליה בזוזא מאי תבא עליו ברכה בזוזא אכל בזוזא קא משלם אלא לאו לפי מדה דאכל מיניה גריוא דגרוגרות דשויא זוזא וקא משלם ליה גריוא דתמרים דשוי ארבעה וקתני תבא עליו ברכה אלמא תמרים עדיפי אמר ליה אביי לעולם דאכל מיניה בזוזא וקא משלם בזוזא ומאי תבא עליו ברכה דאכל מיניה מידי דלא קפיץ עליה זבינא וקא משלם ליה מידי דקפיץ עליה זבינא שתיתא אמר רב אחא בר פנחס תרי שרגושי כיסאני אמר אביי תרי בוני דפומבדיתא אמר אביי אמרה לי אם הני כסאני מעלו לליבא ומבטלי מחשבתא ואמר אביי אמרה לי אם האי מאן דאית ליה חולשא דליבא לייתי בישרא דאטמא ימינא דדיכרא ולייתי כבויי דרעיתא דניסן ואי ליכא כבויי דרעיתא לייתי סוגייני דערבתא וניכבביה וניכול ונשתי בתריה חמרא מרקא: אמר רב יהודה אמר שמואל כל שהוא ליפתן כדי לאכול בו כל שאינו ליפתן כדי לאכול הימנו בשר חי כדי לאכול הימנו בשר צלי רבה אמר כדי לאכול בו ורב יוסף אמר כדי לאכול הימנו אמר רב יוסף מנא אמינא לה דהני פרסאי אכלי טבהקי בלא נהמא אמר ליה אביי ופרסאי הוו. רובא דעלמא והתנן בגדי עניים לעניים בגדי עשירים לעשירים

 רש"י  דלא אבצל זרתא. שלא גדלו זרת [יש להם ארס] בבצל: נחש שבו. ארס שרף הבצל: ופוסל את המקוה. כשאר מים שאובין: מתקיף לה רב כהנא מה בין זה למי צבע. ופשיטא דפוסל: שיכרא מיקרי. וסד''א אין עליו שם מים: תרין ריבעי שיכרא. תרי לוגין דלוג רובע קב: המוציא יין בשבת: כדי מזיגת כוס. כמו שנותנין יין חי בכוס כדי למוזגו במים: רובע רביעית. רובע לוג יין חי: וקתני סיפא. דהמוציא יין ושאר כל המשקין הוצאתן ברביעית דהיינו לוג: ומדהתם. בהוצאת שבת בעינן על חד דיין ארבע דשיכרא דביין תני רובע רביעית ובשאר כל המשקין תני רביעית: הכא נמי. גבי עירוב בעינן ארבע ואמר רב לעיל מערבין בשני רביעית יין אלמא בשיכרא תרי לוגי בעינן: דשתי כסא. של רביעית לוג שכר בצפרא וכסא בפניא וסמיך עלייהו: אכל גרוגרות. של תרומה בשוגג: בזוזא. בשוה זוז: וקא משלם ליה. תמרים היקרים מגרוגרת ולא שילם לו לפי מדה אלא לפי דמים: אלמא תמרים עדיפי. ותנן לעיל גבי עני בגורן קב גרוגרות ואמר רב וכן לעירוב וכ''ש תמרים דודאי סגי להו בהכי: א''ל אביי. מהא לא תשמע דתמרים עדיפי לעולם גרוגרות עדיפי ולפי דמים משלם ומאי ברכה. דקפיץ עליה זבינא. לוקחים ולענין עירוב בעינן טפי מקב: שתיתא. מאכל שעושין מקמח קלי שנתייבש בתנור ונותנין דבש לתוך התבשיל: שרגושי. תרוודין: כיסני. קליות: בוני. מדות: מחשבתא. דאגה: כבויי דרעייתא דניסן. צפיעי בקר: סוגייני דערבתא. קיסמין של ערבה: ונכבביה. יעשה מהן גחלת ויצלה בהן אותו בשר וניכול: חמרא מרקא. יין מזוג: כדי לאכול בו. כל שהוא לפתן שיעורו כדי לאכול בו ללפת בו את הפת מזון ב' סעודות: כדי לאכול הימנו. שיהו כל שתי הסעודות ממנו: בשר חי. אינו לפתן ובעינן כדי לאכול ממנו: בשר צלי. פליגי ביה אי הוי ליפתן אי לא: טבהקי. חתיכות: בגדי עניים. שלש על שלש מקבלין טומאה לעניים: בגדי עשירים. שלשה על שלשה מקבלין טומאה אף לעשירים: (רש"י)

 תוספות  מפני נחש שבו. פ''ה ארס של שרף בצל ור''ח פי' העמוד ... שבתוכו שמתעגל בתוכו כמין גבעול ומתקבצין בו זרע הבצל אותו העמוד נקרא נחש של בצל: הכא שכר איקרי. ואפ''ה פוסל המקוה והא דאמר בפ''ק דמכות דיין מזוג אינו פוסל את המקוה אפילו כשיש בו ג' לוגין מים שאובין משום דחמרא מזיגא מיקרי שאני שכר דכל עיקרו אינו אלא מים ועוד דהתם מיקרי חמרא מזיגא ושם חמרא עילוי' ופירי לא פסיל המקוה: כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית. משמע דכוס של ברכה טעון מזיגה וכן בפרק ג' שאכלו (ברכות נ:) ובהמוכר פירות (ב''ב דף צז:) אמר ואין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים ותימה דבפרק שלשה שאכלו (ברכות נא.) אמרינן עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה וחשיב חי ותירץ רש''י דחי דקאמר היינו שיתננו חי בכוס ואחר כך ימזוג לאפוקי שלא ימזגנו בכוס זה ויתננו בכוס אחר שמברך עליו ור''ת מפרש דחי היינו מזוג ולא מזוג דאמר בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע.) אינו חייב עד שישתה יין חי ומוקי לה במזוג ולא מזוג ונותן בו קצת מים בתחילת הברכה ובברכת הארץ מוסיף עליו מים עד שיהא מזוג כראוי כדאמר בפ' ג' שאכלו (ברכות נא.) שמוסיף בברכת הארץ והיינו מים ולא כמו שפירש שם בקונט' שמוסיף יין ובני נרבונה מפרשים דחי קאי אכוס ולאפוקי כוס שבור דכולהו עשרה דברים קאי אכוס ושייך חי בכוס כדאמר (ב''ק נד.) שבירתן זו היא מיתתן ובפרק בתרא דמכות (דף טז:) אמר ריסק ט' נמלין ואחד חי ר''ל אותו חי שלם: ויעמוד על רביעית. נראה כמו שפי' רש''י בהמוציא (שבת דף עו:) דכוס של ברכה צריך שיהא בה רובע רביעית הלוג כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית הלוג ולא כטועים שמפרשים רובע רביעית הקב דהיינו רביעית הלוג כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית הקב דהיינו לוג דהא בנזיר בפרק שלשה מינים (דף לח.) חשיב הך דשאר משקין ברביעית דמייתי הכא ומשמע הכא ובהמוציא (שבת דף עו.) דהיינו שיעור כוס יפה אחר מזיגתו והנהו דחשיב בנזיר הוי רביעית הלוג מדחשיב רביעית שמן לנזיר דיליף מקרא בהתודה דהוי חצי שיעור של תודה ותנן בפ' שתי מדות (מנחות דף פח:) חצי לוג שמן לתודה ועוד תני התם ז' מדות של לח היו במקדש רביעית הלוג מה היא משמשת רביעית מים למצורע רביעית שמן לנזיר וחשיב נמי רביעית דם מטמא באהל דהיינו רביעית הלוג כדמשמע בפרק כ''ג בנזיר (דף נג.) דאמר חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע קב עצמות ורביעית דם לא לכל ופריך נמי התם ותו ליכא והאיכא מי רביעית נוטלין מהן לידים והיינו מי רביעית הלוג כדמוכח במס' ידים (פ''א מ''א): כל חמרא דלא דרי על חד תלת והא דאמר בדיני ממונות (סנהדרין דף לז.) אל יחסר המזג שאם נצרך אחד מהם לצאת רואין אם יש שם כ''ג דמשמע דמזוג הוי שני חלקים מים אומר ר''י דקרא איירי ביין השרוני דהוי ב' חלקים מים דליכא לאוקמא קרא בסתם מזוג רביעית דסנהדרין למאי חזי אבל שליש חזי לדיני נפשות ליהוי סנהדרי קטנה: אלמא תמרים עדיפי. ואם תאמר כיון דעדיפן דילמא לא בעינן קב ויש לומר דמייתי ראיה דיותר מקב לא בעי: בגדי עניים. דווקא בטומאת מדרס יש חילוק בין עניים לעשירים דביחוד תליא מילתא ואין דרך עשיר לייחד פחות משלשה על שלשה טפחים ואם ייחד בטלה דעתו אבל בטומאת מת אין חילוק ואף לעשירים הוי בשלש על שלש דבפרק במה מדליקין (שבת דף כו:) תניא שלש על שלש מניין תלמוד לומר והבגד ולא מפליג בין עניים לעשירים ועוד דבמסכת כלים פרק כ''ז (משנה ב) תנן דבגד מטמא שלשה על שלשה למדרס ושלש על שלש למת ועל כרחך בעשירים מיירי דבעניים תנן פכ''ח (משנה ח) בגדי עניים אף על פי שאין בהם שלשה על שלשה טמאין מדרס כך פר''ת ודלא כפ''ה דסוף כירה (שבת דף מז.) שלש על שלש לא מטמא ביד עשיר כלל: (תוספות)

 רשב"א  מפני נחש שבו. יש מפרשים מפני שרף שבו. ואינו נראה דאם כן מאי קאמר אכל חצי בצל וחצי נחש שבו, בודאי אם אכל חצי בצל השרף שבחצי הבצל אכל. אבל ר"ח ז"ל פירש: נחש של בצל העמוד שבתוכו שמתעגל בתוכו כמין גבעול ומתקבץ זרע הבצל, אותו העמוד נקרא נחש של בצל. ורבנו תם ז"ל כן הגיה בפירושי רש"י ז"ל הכתובין בכתב ידו. אמר רבי זירא אמר שמואל שכר מערבין בו ופוסל את המקוה. קשיא לי דמדמערבין בו בודאי משהחמיץ הוא, וכיון שכן אמאי פוסל את המקוה, והא סתם מתניתין היא בפרק קמא דחולין (כה, ב) דתנן התמד עד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה, משהחמיץ ניקח בכסף ואינו פוסל את המקוה. ואי אפשר לומר דשמואל לצדדין קאמר, מערבין בו כשהחמיץ, ופוסל את המקוה כשלא החמיץ, דמאי דמערבין בו קאמר דפוסל את המקוה. עוד קשיא לי דאפי' כשלא החמיץ צריכה לאשמעינן, דהא הוה סבירא לן התם בפרק קמא דחולין דפלוגתא דר' יהודה ורבנן דהמתמד ונתן מים במדה ולא מצא אלא כדי מדתו דר' יהודה מחייב במעשר וחכמים פוטרין בכל ענין בין החמיץ בין לא החמיץ, ור' יהודה אפילו בלא החמיץ מחייב, וכיון שכן כי קאמר שמואל דפוסל את המקוה מאי קא פריך ליה רב כהנא פשיטא מאי שנא ממי צבע, דהא צריכא לאשמעינן, או למידק דליתא לדר' יהודה או לאשמעינן דר' יהודה ורבנן בשהחמיץ דוקא פליגי, דהא התם בפרק קמא דחולין איצטריכא להו אי בכל ענין פליגי או בדהחמיץ דוקא פליגי, וכל שכן דהכא ודאי בדהחמיץ הוא וכמו שכתבתי. וצריך לי עיון. אלמא תמרים עדיפי. ומיהו בפחות מגרוגרות אי אפשר לערב, דלא ידעינן כמה עדיפי מינייהו, הלכך הבא מן הדין כנדון. אמר אביי לעולם באכל מיני' בזוזא וכו'. ומכל מקום הא דאביי דחויא בעלמא היא, ולעולם שיעור תמרים כשיעור גרוגרות. בשר חי כדי לאכול. ונראה דחי ומליח קאמר, אבל חי ממש בלא מליח לאו רובא דעלמא אכלי ליה, ואע"ג דאיכא מקצת דאכלי ליה, לאו רובא דעלמא נינהו ובטלה דעתן אצל כל אדם. וכן נראה לי מתוך הירושלמי (ה"א) דגרסינן התם: דג מליח מערבין בו בשר מליח מערבין בו בשר חי תמן תנינן הבבליין אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה ע"כ. אלמא אין אוכלין אותו אלא הבבליין מפני שדעתן יפה, ובבל לא הוי רובא דעלמא וכדאמרי' לעיל (כח, א) גבי חזיז וצ"ע. הא דתניא בגדי עניים לעניים. פירוש: לענין טומאת מדרס מתנייא ולא לענין שאר טומאות, דלשאר טומאות אפילו שלש על שלש ביד עשיר מקבל טומאה. דהא מרבינן ליה בפרק במה מדליקין (כו, ב) מוהבגד וקרא לא כתיב ביה עניים אלא לכולי עלמא קאמרינן. וכן בכולה שמעתין בפרק במה מדליקין לא מחלקא בין עניים ועשירים. ואע"פ שרש"י ז"ל פירש כן בשבת (מז, א ד"ה בגדי עניים), בודאי לא נאמרו דברים אלא לענין טומאת מדרס, לפי שטומאת מדרס תלויה ביחוד וכדתנן (זבים פ"ה, מ"ב) כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב האדם וכיון שכן שלש על שלש לא חשיב להו לעשירים ליחדו לישיבה ולפיכך אינו מקבל טומאת מדרס בידם. וכבר כתבתי יותר מזה בס"ד בשבת בסוף פרק כירה (מז, א ד"ה בגדי). והקשה הראב"ד ז"ל דבכמה דוכתיה גמרינן מעני כדאמרינן במסכת שבת (עו, ב) שכך עני אוכל פתו בעיסה בלוסה, שכן (שם סד, א) עני קולע שלש נימין ותולה בצוואר בתו, וגמרינן מיניה לעשירים, ושלש על שלש גופייהו דגמרינן בבמה מדליקין (כו, ב) שלש על שלש דלעניים היא דחזי לעשירים לא חזי, ואפילו הכי גמרינן מינייהו לעשירים. והוא ז"ל תירץ דהני עניים דאמרינן בכל הני דוכתי הבינונים בכללן והוו עניים אצל העשירים והוו רובא דעלמא, והני עניים דהכא היינו עניים ממש. ולדבריו נצטרך לומר דאפילו הבינונים מצנעי ליה לשלש על שלש לתלות אותו על הקרע, אבל אין חשוב כל כך בעיניהם ליחדו לישיבה. (רשב"א)


דף ל - א

אבל בגדי עשירים לעניים לא וכי תימא הכא לחומרא והכא לחומרא והתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו ולרעבתן בסעודה בינונית של כל אדם קשיא ומי אמר ר''ש בן אלעזר הכי והתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר עוג מלך הבשן פיתחו כמלואו ואביי התם היכי ליעביד הדומי נהדמיה [ונפקיה] איבעיא להו פליגי רבנן עליה דרבי שמעון בן אלעזר או לא ת''ש דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן עוג מלך הבשן פיתחו בארבעה התם דאיכא פתחים קטנים טובא ואיכא חד דהוי ארבעה דודאי כי קא מרוח בההוא קא מרוח אמר רב חייא בר רב אשי אמר רב מערבין בבשר חי אמר רב שימי בר חייא מערבין בביצים חיות וכמה אמר רב נחמן בר יצחק (אחת) סיני אמר שתים: הנודר מן המזון מותר במים כו': מלח ומים הוא דלא איקרי מזון הא כל מילי איקרי מזון לימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל דרב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מברכין בורא מיני מזונות אלא על חמשת המינין בלבד ולא אותביניה חדא זימנא לימא תיהוי תיובתייהו נמי מהא אמר רב הונא באומר כל הזן עלי מים ומלח הוא דלא זייני הא כל מילי זייני והאמר רבה בר בר חנה כי הוה אזילנא בתריה דרבי יוחנן למיכל פירי דגינוסר כי הוינן בי מאה הוה מנקטינן לכל חד וחד עשרה עשרה כי הוינן בי עשרה הוה מנקטינן לכל חד וחד מאה מאה וכל מאה מינייהו (לא) הוי מחזיק להו צנא בת תלתא סאוי והוה אכיל להו לכולהון ואמר שבועתא דלא טעים לי זיונא אימא מזונא אמר רב הונא אמר רב שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה מיתיבי הנודר מן הככר מערבין לו בה מאי לאו דאמר עלי לא דאמר זו הכי נמי מסתברא דקתני סיפא אימתי בזמן שאמר שבועה שלא אטעמנה אבל אמר עלי מאי הכי נמי דאין מערבין לו בה א''ה אדתני ככר זו הקדש אין מערבין לו בה לפי שאין מערבין בהקדשות ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים דאמר זו אבל אמר עלי אין מערבין לו בה אמר לך רב הונא אלא מאי כל היכא דאמר עלי מערבין קשיא רישא חסורי מיחסרא והכי קתני הנודר מן הככר מערבין לו בה ואפילו אמר עלי נעשה כאומר שבועה שלא אטעמנה מכל מקום קשיא לרב הונא הוא דאמר כרבי אליעזר דתניא רבי אליעזר אומר שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה ומי אמר רבי אליעזר הכי והתניא זה הכלל אדם אוסר עצמו באוכל מערבין לו בה אוכל הנאסר לו לאדם אין מערבין לו בה רבי אליעזר אומר ככר זו עלי מערבין לו בה ככר זו הקדש אין מערבין לו בה לפי שאין מערבין לו בהקדשות תרי תנאי ואליבא דרבי אליעזר: מערבין לנזיר ביין כו': מתני' דלא כב''ש דתניא ב''ש אומרים אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ב''ה אומרים מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה אמרו להן ב''ה לב''ש אי אתם מודים

 רש"י  ה''ג אבל בגדי עשירים לעניים לא. כלומר לעניים לא בעינן בגדי עשירים אלא כיון דלדידהו חזו אזלי בתרייהו הכא נמי אע''ג דלפרסאי לאו ליפתן הוא כיון דלדידן הוי ליפתן ניסגי בשיעור זוטא: הכא לחומרא. דכיון דחזו להו מקבלי טומאה: והכא לחומרא. דעד דהוי ליפתן לכ''ע ליבעי שיעורא רבה: והתניא. גבי עירוב דכיון דחזו לזקן ולחולה אף על גב דלכל אדם לא הוי מזון שתי סעודות מערבין מיהא למאן דחזי וגבי רעבתן דאכיל טפי סגי בבינונית אלמא לקולא אזלינן: פתחו כמלואו. להציל על שאר פתחים ואי ליכא פתח דחזי ליה כל חור מלא אגרוף שבכתלים טמאין: הדומי ניהדמיה. ינתחוהו לאיברין: פליגי רבנן. במת בבית: פתחים קטנים. פחותין מד': בההוא מרווח. הלכך מציל על כולן אבל כולן שוין בד' או בי' אמות כולן טמאין דלא ידעי בהי מרווח ומפיק ואפילו נפתח אחד מהן והאחרים סגורין או חישב עליו להוציאו באחד מהן דתנן בגמרא במסכת ביצה (דף לז:) הוא טמא וכולן טהורים ה''מ היכי דהאי חזי ליה ואפילו כולהו חזי ליה אבל היכא דליכא חד חזי ליה ובעי מרווח וכולן שוין לא ידעינן בהי מרווח: סיני. קרי רב יוסף לפי שהיה בקי במשניות ובברייתות: ולאו אותביניה חדא זימנא. בכיצד מברכין (דף לה:): באומר כל הזן עלי. מתני' דאסר ליה בכל מילי לאו דאמר יאסר עלי מזון דודאי לא מיקרי מזון אלא ה' מינין דהוו מין דגן דזייני וסעדי ליבא אלא כגון דאמר יאסר עלי כל הזן דמשמע כל דבר המשביע דכל מילי זייני חוץ ממים ומלח אבל מיסעד לא סעדי ולא מיקרו מזון: גינוסר. ארץ ים כינרת ופירותיה מתוקין: דלא טעים לי זיונא. לא אכלתי לשובע ועדיין אני רעב: זיונא ס''ד. לא גרסינן הכא אלא במס' ברכות והכא גרסינן אימא מזונא: מערבין לו בה. דלא נדר אלא מאכילה ואי משום דלא חזיא ליה הא חזיא לאחריני מידי דהוה אנזיר ביין: ככר זו עלי. משמע כל דבר הנאתה קאסר עליה: מאי לאו דאמר עלי. ושמע מינה דלא אסר איניש אדעתיה אלא דרך עיקר הנאתה וכי נדר אדעתא דאכילה נדר: לא דאמר הרי זו. שבועה שלא אוכל ככר זו: הקדש. ודאי אסר בכל הנאות ואינו ראוי לשום אדם: בדידיה. בככר של חולין: אלא מאי כל היכא דאמר עלי מערבין. דלא משמע אלא אכילה: קשיא רישא. דקתני אימתי בזמן שאמר שבועה שלא אטעמנה דמשמע הא אמר עלי לא ומשני הא לא קשיא דחסורי מיחסרא כו' עד נעשה כאומר כו' דלא מסיק אדעתיה לאסור עליו אלא דרך הנאתה דהיינו אכילה: אדם אוסר עצמו באוכל. שתלה הנדר במעשה שהוא עושה בעצמו דהיינו שלא אוכל: מערבין לו בה. דהא הנאה דממילא היא ולאו איהו עביד: אוכל הנאסר על האדם. כגון ככר זו תיאסר עלי או שבועה שלא אהנה מככר זו דהשתא לא תלה האיסור במעשה שבגופו אלא אפילו הנאה דממילא אין מערבין לו בה. ל''א ככר זו עלי מערבין לו בה דאמר לקמן (דף לא.) אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו הלכך משום הנאה לא איכפת לן ואי משום דלא חזיא ליה הא חזיא לאחרים דומיא דנזיר ביין ככר זו הקדש לא חזיא לא לדידיה ולא לאחריני ואנן סעודה הראויה בעינן כדלקמן זה עיקר: (רש"י)

 תוספות  לימא תהוי תיובתא. ואם תאמר והא מאן דפליג ארב ושמואל לא פליג אלא באורז ודוחן וא''כ תקשה לכולהו ועוד תיקשי ליה מתניתין דכיצד מברכין (ברכות דף מ:) דיש כמה דברים דמברכין עליו שהכל או בפ''ה וי''ל דדווקא לרב ושמואל פריך דלא חשיבי אורז ודוחן אף על גב דקבעי נמי סעודתא עלייהו א''כ סבירא להו דכל מילי לא מיקרו מזון אלא ה' מינין בלבד אבל מאן דפליג עלייהו סבר שפיר דכל מילי איקרו מזון אך דלא תקנו בורא מיני מזונות אלא הך דקבעי סעודתא עלייהו ואאורז ודוחן קבעי נמי: ככר זו עלי אין מערבין לו בה. תימה לר''י אמאי נקט בהאי שבועה ובהאי נדר בשבועה גופה או בנדר גופיה הוה מצי לפלוגי דהיכא דאסר עליה באכילה מערבין לו בה בהנאה אין מערבין לו בה ועוד דאמר לקמן (דף לא.) לכ''ע אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו משמע דליכא תנא דפליג והא רבי אליעזר דבסמוך דאמר ככר זו עלי דאין מערבין לו בה משום דאסור בהנאה אם כן סבר דמערבין לו לדבר הרשות או מצות ליהנות ניתנו ונראה כרשב''ם דמפרש דאין מערבין לו בה אפי' אמר קונם אכילת ככר זו עלי משום דקונם הוי כעין הקדש ואתי לאחלופי בהקדש אבל אמר שבועה אפילו אמר שבועה שלא אהנה מככר זו כיון דלא מיחלף בהקדש מערבין לו בה דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ונקט שבועה שלא אוכל דאפי' הכי בקונם אין מערבין לו בה וקשה לפירושו דכי פריך בסמוך לרב הונא ליפלוג וליתני בדידיה לישני דהכי קאמר אבל אמר עלי נעשה כאומר ככר זו הקדש ואין מערבין לו בה ולפי' הקונטרס ניחא דאין לו לתלות בהקדשות דאסירי לדידיה ולאחריני ויש לומר דלא מצי לשנויי הכי משום דמסיים בה לפי שאין מערבין בהקדשות משמע דווקא בהקדשות אבל בקונמות מערבין: (תוספות)

 רשב"א  אלמא בדידיה משערינן. [כתב] הראב"ד ז"ל: נראה לי דעל חישב להוציאו באחד מהן לא פליגי ר' שמעון בן אלעזר, דכיון דחישב עליו בודאי בההוא קא מרווח ומפיק ליה. אמר רב שימי בר חייא מערבין בביצים חיות וכמה אמר רב נחמן בר יצחק סיני אמר שתים. סיני היינו יוסף וכדאמרינן (הוריות יד, א) רב יוסף סיני רבה עוקר הרים. וביצים חיות ראוין הן לאכילת כל אדם והאוכלן כשהן חיות לא בטלה דעתו. הא דאמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה. פירושו: משום דקסבר רב הונא מערבין לדבר הרשות, אי נמי אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות ליהנות ניתנו והלכך שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בו, דאף על גב דלא חזי להאי חזי להאי. ואפילו לסומכוס נמי הואיל ואיבעי מתשיל עליה וחזי ליה השתא נמי מערבין לו בו דומיא דיין לנזיר (לקמן ע"ב). אבל ככר זו עלי אין מערבין לו בו משום דאסור בהנאתו. ומאן דפליג עליה דרב הונא סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוות לאו ליהנות ניתנו. והא דנקט רב הונא שריותא בשבועה ואיסורא בקונם לאו דוקא, דהוא הדין דמשכחת איסורא בשבועה, וכגון דאמר שבועה שלא אהנה מככר זה, והיתרא בקונם וכגון דאמר אכילת ככר זה עלי. אלא אורחא דמילתא נקט, דאורחא דמילתא דאדם אוסר עצמו באוכל ע"י שבועה, ואוסרו בהנאה בקונם. והא נמי דתניא לקמן בסמוך אדם אוסר עצמו באוכל מערבין לו בו אוכל הנאסר על אדם אין מערבין לו בו, לאו דוקא וכדאמרן דהא משכחת לה איפכא. ואיכא למידק אם איתא דבהא פליגי ור' אליעזר ורבנן נמי בהא פליגי, אם כן מאי קא מתמה לקמן (לא, א) לימא רבא דאמר מצוות לאו ליהנות ניתנו כתנאי אמרה לשמעתיה, ואמרינן נמי לימא רב יוסף דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה כתנאי אמרה לשמעתיה. ומאי תימא, והא על כרחך כתנאי אמרוה לשמעתייהו, דהא פליגי בה ר' אליעזר ורבנן. על כן פירשו משום רבנו שמואל ז"ל דכולהו תנאי ואמוראי דהכא כרבא ורב יוסף סבירא להו, והכא בגזירה פליגי, דרב הונא סבר דככר זה עלי אין מערבין לו בו גזירה אטו ככר זה הקדש, דכל קונם דומיא דהקדש הוא, והלכך קונם אפילו אמר אכילת ככר זה עלי אסור, אבל כשאוסר עצמו על האוכל בשבועה, ואפילו אסר עצמו בהנאתו מערבין לו בה, דלא דמי להקדש וליכא למיגזר משום הקדש, ואי משום דאסור בהנאתו אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוות לאו ליהנות ניתנו. והיינו דנקט רב הונא וכן בברייתא שריותא בשבועה ואיסורא בקונם, ומילתא פסיקתא קאמרי דשבועה לעולם מותר וקונם לעולם אסור. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא כיון דהא אתא רב הונא לאשמעינן, הוי ליה למימר שבועה שלא אהנה מככר זה מערבין לו בו, אכילת ככר זה עלי אין מערבין לו בו, דאשמעינן רבותא בהדיא. והפירוש הראשון נראה לי עיקר. והא דאמרינן לקמן לימא רבא ולימא רב יוסף כתנאי אמרוה לשמעתיה, לאו משום דלא אשכחן תנא דפליג בהא, אלא משום דאתו כר' יהודה דיחידאה היא קא מתמה לימא כתנאי אמרוה ואינהו דאמר כר' יהודה ושביק רבנן, אבל כי מוקמת להן בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן ניחא, דאינהו דאמרי כרבנן. ומסתברא נמי דהיינו דאוקי לרב הונא כר' אליעזר ולא אוקמה כרבנן וכאידך תנא דמהפך פלוגתייהו ואמר דר' אליעזר לקולא ורבנן לחומרא, כי היכי דלא לוקמו רבנן לבר מהלכתא. מיתבי הנודר מן הככר מערבין לו בו מאי לאו דאמר עלי. ואף על גב דקתני בהדיא הנודר מן, ונדר דאסר חפצא על נפשיה משמע, אפילו הכי איצטריך למימר מאי לאו, משום דהוי ידע דאיכא למטעי בה, משום דקתני סיפא אימתי בזמן שאמר שלא אטעמנה. חסורי מחסרא והכי קתני הנודר מן הככר מערבין לו בה ואפילו אמר עלי נעשה כמי שאמר שלא אטעמנה. כתב הראב"ד ז"ל: מדתלי טעמא בהאומר עלי נעשה כאומר שלא אטעמנה, שמעינן מינה דטעמא לאו משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו הוא, אלא משום דקסבר דסתם קונמות לא אסיק אדעתיה למיסר בהנאה אלא באכילה בלחוד, וכאילו פירש בהדיא שלא אטעמנה, וכיון שכן אחד אוסר בשבועה ואחד אוסר בקונם מערבין לו בה שלא אסרה עליו בהנאה. והביא הוא ז"ל ג"כ ראיה דסוגיין דתלמודא הכין דסתם קונם לא מיתסר בהנאה, מדאמרינן בשבועות פרק ג' (כב, א) אמר רב פפא מחלוקת בשבועה אבל בקונמות כיון דלא מפרש שמא דאכילה כבריה דמי ובכל שהוא, ואותבינן עלה ושקלינן וטרינן בה, ואי סלקא דעתך דאף בהנאה אסירי, באכילת כל שהוא מיבעיא. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא כולהו תנאי דהכא סבירא להו דמצוות ליהנות ניתנו, אי נמי דמערבין אפילו לדבר הרשות, מדתלי טעמא דהאומר עלי קא מתסר בהנאה אין מערבין לו בה, והשתא ודאי איכא לאקשויי אהא דאמרינן לקמן (לא, א) לימא רבה כתנאי אמרה לשמעתיה, דמאי קא מתמה, על כרחין איכא תנאי דלא כוותיה, ואדרבה אותובי הוי לן לאותובי מינייהו לרבה ורב יוסף. ואע"ג דכל חד וחד מצי לתרוצה [לטעמיה דרבה מתרץ] לטעמיה דסבירא להו דמערבין אפילו לדבר הרשות, ורב יוסף מתרץ לטעמיה דסבירא להו מצוות ליהנות ניתנו, מכל מקום הוי להו לאקשויי מינה ולתרוצה. אלא ודאי טעמיה דהאי תנא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, והכא הכי פירושה חסורי מחסרא והכי קתני: אפילו אמר עלי ואסרה אנפשיה בהנאה מערבין לו בה, דלגבי עירוב האוסר בהנאה כאוסר באכילה בלחוד הוא משום דאינו נהנה ממנה דמצוות לאו ליהנות ניתנו. כך נראה לי. מכל מקום סיפא קשיא לרב הונא. ואם תאמר ולימא רב הונא נמי חסורי מחסרא והכי קתני: אימתי בזמן שאמר שלא אטעמנה הא אמר עלי נעשה כאומר ככר זו הקדש. יש לומר דהא לא אפשר דאם כן מאי לפי שאין מערבין בהקדשות. ככר זו הקדש אין מערבין לו בו. ואם תאמר אמאי לא והא אי בעי מיתשיל עלה. יש לומר דלא אמרו אי בעי מיתשיל עלה אלא במה שהוא עכשיו ראוי אצל אחרים, כיין לנזיר דחזי לאחרים ואי נמי תרומה לישראל דחזיא לכהנים, וכיון דחזו לאחרים מהשתא וחזי נמי לדידיה אי מיתשיל עלה בהא הוא דמהני מיגו אפילו לסומכוס, אבל במידי דלא חזי השתא לא לדידיה ולא לאחריני לא מהני ביה מיגו כלל. והיינו טבל דלכולי עלמא אין מערבין בו כסתמא דמתניתין (לקמן לא, א) ואפילו לרבי דאמר (לקמן לב, ב) כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. אי אתה מודה שמערבין לגדול ביום הכפורים. כלומר: הואיל וראוי לקטנים שמאכילין אותן בידים, ועוד שהעירוב אינו אסור מצד עצמו אלא דאיסור היום רביע עליה. ואינו דומה לטבל טבול מדרבנן ואע"ג דאפשר דהא מאכילין אותן בידים לקטנים הואיל ולית ביה איסור [אלא] מדבריהם וכמו שכתבתי ביבמות פרק חרש (קיד, א ד"ה רבי), מ"מ הרי הוא אסור מצד עצמו, וכל שהוא אסור לגדול מצד עצמו אין מערבין בו. (רשב"א)


דף ל - ב

שמערבין לגדול ביום הכפורים אמרו להן אבל אמרו להן כשם שמערבין לגדול ביום הכפורים כן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ובית שמאי התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום הכא ליכא סעודה הראויה מבעוד יום כמאן דלא כחנניה דתניא חנניה אומר כל עצמן של בית שמאי לא היו מודים בעירוב עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישיו לשם כמאן אזלא הא דתניא עירב בשחורים לא יצא בלבנים בלבנים לא יצא בשחורים כמאן אמר רב נחמן בר יצחק חנניה היא ואליבא דב''ש ולחנניה בשחורים הוא דלא יצא הא בלבנים יצא האמר עד שיוציא מטתו וכלי תשמישיו לשם הכי קאמר עירב בלבנים והוצרך לשחורים אף בלבנים לא יצא כמאן אמר רב נחמן בר יצחק חנניה היא ואליבא דבית שמאי: סומכוס אומר בחולין: ואילו לנזיר ביין לא פליג מאי טעמא אפשר דמתשיל אנזירותיה אי הכי תרומה נמי אפשר דמיתשיל עילויה אי מתשיל עלה הדרא לטיבלא וליפרוש עלה ממקום אחר לא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף ולפרוש עלה מיניה וביה דלית בה שיעורא ומאי פסקא אלא סומכוס סבר לה כרבנן דאמרי כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות כמאן אזלא הא דתנן יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם מלא קומצו מנחה ומלא חפניו קטרת והשותה מלא לוגמיו ביום הכפורים ובמזון שתי סעודות לעירוב כמאן א''ר זירא סומכוס היא דאמר מאי דחזי ליה בעינן לימא פליגא אדרבי שמעון בן אלעזר דתניא ר''ש בן אלעזר אומר מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו ולרעבתן בסעודה בינונית של כל אדם תרגומא אחולה וזקן אבל רעבתן בטלה דעתו אצל כל אדם: ולכהן בבית הפרס: דאמר רב יהודה אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך רבי יהודה בר אמי משמיה דרב יהודה אמר בית הפרס שנידש טהור: רבי יהודה אומר אף בית הקברות: תנא מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה תיבה ומגדל קא סבר אהל זרוק שמיה אהל ובפלוגתא דהני תנאי דתניא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא רבי יוסי ברבי יהודה מטהר במאי קמיפלגי מ''ס אהל זרוק לאו שמיה אהל ומ''ס אהל זרוק שמיה אהל והא דתניא רבי יהודה אומר

 רש"י  שמערבין לגדול. למי שהוא גדול שהביא שתי שערות שחייב בענוי ואע''ג דלמחר לא חזי ליה הואיל וחזי לקטן שאינו בר עונשין: אבל. אמת: מבעוד יום. של ערב יום הכפורים: כמאן דלא כחנניה. הא מתני' דמשמע שהיו בית שמאי מודין בעירוב דלא כחנניה: עירב בשחורים. היה לבוש שחורים והלך וישב בסוף אלפים אמה עד שקנה שם שביתה שקידש עליו היום וחזר לביתו: כל כלי תשמישו. משמע דאי לא אפיק כל צרכי תשמיש לא הוי עירוב לדידיה: דמיתשיל אנזירותיה. ישאל לחכם ויתיר לו נדרו ויהא יין ראוי לו: מיתשיל עליה. ויפתח בחרטה לא נתכוונתי לכך ותנן (נזיר דף לא.) הקדש טעות אינו הקדש: הדרא לטבלא. וטבל לא חזי: וליפרוש עליה ממקום אחר. לבתר דמתשיל עלה והדרא לטבלא בין השמשות בשעת קניית עירוב מצי למימר פירות שיש לי בביתי יהו תרומה על זו ואשתכח דאית ליה תקנתא דתחזי ליה: מוקף. סמוך כמו מקיפין בבועי (חולין מו:). שסומכים זו לזו ורואין אם דומות זו לזו וכמו מקפת וקורא לה שם דמסכת נדה בפרק בתרא (דף עא:) שלא מן המוקף. מדבר שאינו סמוך לו באותו כלי דליהוי מיניה וביה: דלית ליה שיעורא. שמזון ב' סעודות מצומצמות הניח ואי מפריש תרומה מיניה כל דהו בצר ליה שיעור עירוב: ומאי פסקא. בתמיה כלומר מאי האי תירוצא וכי פסקא תנא למילתיה דאין אדם נותן עירובו אלא בצמצום דנקט סתם במילתיה הכי: סבר לה כרבנן. דפליגי עליה דרבי לקמן (דף לד:): גזרו עליו בין השמשות. כבשבת עצמה והגבהת תרומה שבות היא וכיון דמעיקרא לא תקנה ובעית למימר אי בעי הוי חזי לההוא שעתא דמתשיל עלה כל מקום שהיא והדרה לטבלא והדר אמר תרומתה בצפון שבה ומעשר ראשון בדרומה וכן כולם אם כן מתקן ליה בין השמשות וקעבר אשבות וקניית עירוב כשזה נכנס וזה יוצא: יש שאמרו. יש דברים שאמרו שיעורן. לפי מה שהוא אדם ואין שיעורן שוה בכל: מלא חפניו קטרת. ביום הכיפורים: תרגומא. להא דתלי שיעורא באדם עצמו אחולה וזקן ולקולא ולא ארעבתן ולחומרא דבטלה דעתו: מנפח אדם בית הפרס. שדה שנחרש בה קבר דכולה ספיקא משום עצמות היא ועצמות בלא בשר אינו מטמא באהל וכשמנפח לפני רגליו אם יש שם עצם גדול נראה מאליו ועצם קטן נראה בנפיחה ואינו מסיטו ברגליו: שנידש. בדריסת רגלי בני אדם: טהור. שכבר נידשו עצמות שבו ונפחתו מכשעורה: אהל זרוק. אהל המיטלטל: שמיה אהל. וחוצץ בינו לבין הטומאה: ארץ העמים. מטמאה באהל: שידה. מרכבת נשים עגלה עשויה כקופסא: מגדל. משטי''ר {מישטיי"ר: מזנון לשמירת אוכל} : אהל זרוק לאו שמיה אהל. וכל שאינו אהל אינו חוצץ: שמיה אוהל. וחוצץ ובגדולה עסקינן שמחזקת מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש דאי קטנה כלי היא ומקבלת טומאה ולא חייצא ורבנן דמתני' כרבי סבירא להו ובין לרבי יהודה ובין לרבנן כסומכוס סבירא להו דאמר מידי דחזי ליה למיכליה בההיא שעתא בעינן: (רש"י)

 תוספות  תרומה נמי אפשר דמתשיל ולא מצי לאוקמה בתרומה ביד כהן דתו לא מצי לאתשולי עליה כדאמר בפרק הנודר מן הירק (נדרים דף נט.) מדקתני בחולין משמע דווקא בחולין אבל בתרומה אפי' ביד ישראל לא: ולפרוש עליה ממקום אחר. השתא ס''ד דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ואף על גב דרבה דאית ליה הכנה אמרינן בפירקא (דף לח:) דתחילת היום קונה עירוב וכוותיה קיימא לן מ''מ מותר לתקן הטבל דלא גזרו עליו בין השמשות עד שתהא לילה ניכרת וידוע והא דתנן בבמה מדליקין (שבת דף לד.) דספק חשיכה אין מעשרין את הודאי והיינו כרבנן דר' אפ''ה קס''ד דהך מתני' דהכא אתיא כרבי משום דאיכא משניות טובא דמוקי להו הש''ס לקמן כרבי וא''ת אם כן אמאי קתני מתני' אבל לא בטבל הא חזי לתקוני בין השמשות ואין לומר דההיא אתיא דלא כרבי מדפריך לקמן (דף לד:) רישא רבי וסיפא רבנן ולא פריך רישא וסיפא רבנן ומציעתא רבי ועוד דפריך לקמן אבל לא בטבל פשיטא משמע דליכא מאן דפליג ומיהו איכא למימר הא דפריך פשיטא היינו משום דמרישא שמעינן לה דקתני מערבין בדמאי דמשמע אבל לא בטבל וי''ל דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון תרומה דחזיא לכהנים ותדע דאמר לעיל דאין מערבין בהקדשות אף על גב דאפשר לאיתשולי עלייהו: לא נחשדו חברים. אע''ג דמשום כבוד שבת שרי כדאמר בהאשה רבה (יבמות דף צג.) היינו שצריך לאכול אותן פירות בשבת אבל הכא מיירי דאין צריך לאוכלן בשבת ואע''ג דאין מערבין אלא לדבר מצוה לא התירו לתרום שלא מן המוקף אלא לכבוד שבת ולא לצורך מצוה אחרת: אלא סומכוס סבר לה כרבנן. ואם תאמר מהאי טעמא נמי נזיר לא יערב ביין כיון דשבות הוא לשאול על הנדרים בשבת כדאמרינן פרק מי שהחשיך (שבת דף קנז.) וי''ל דלצורך שבת נשאלין כדאמרינן התם והאי הוי צורך שבת שיהיה מותר לשתות יין בשבת: תרגומא אחולה ואזקן. וא''ת ולוקמא נמי כרבנן דסומכוס והכל לפי מה שהוא אדם אחולה ואזקן דלרבנן מערבין חולה וזקן כדי מזונן דמקילי טפי מסומכוס דאמרי אפילו במידי דלא חזי ליה מערבין משום דחזי לאחריני כל שכן דמערבין במידי דחזי ליה אע''ג דלא חזי לאחריני וי''ל דלרבנן אין מערבין לחולה ולזקן כדי מזונן אלא בסעודה בינונית דהא כיון דלא בעו מידי דחזי ליה אם כן לחולה וזקן מערבין נמי אפי' במאכל דלא חזי להו אלא לבריא ובמידי דלא חזי לדידהו ע''כ שיעורו בסעודה בינונית וא''כ גם במידי דחזי להו בעינן שיעור סעודה בינונית דאין סברא שיהא לרבנן ב' שיעורין לחולה ולזקן א''נ הכל לפי מה שהוא אדם משמע נמי לאפוקי ישראל בתרומה והא דנקט תרגומא אחולה ואזקן הוא הדין דהוה מצי למינקט אישראל בתרומה אלא נקט חולה וזקן משום דרשב''א איירי ביה: ומר סבר אהל זרוק שמיה אהל. דוקא כשמונח הוי אהל אבל בשעת זריקה אפילו רבי יוסי ברבי יהודה מטמא דבאותה שעה לא חשיב אהל כלל מידי דהוה אעוף פורח ואטלית המנפנפת דתנן באהלות (פ''ח מ''ה) דאין מביאין ואין חוצצין והכי נמי (תוספות)

 רשב"א  וב"ש התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום. תמיהה לי והא אפילו למאן דאמר סוף היום קונה עירוב ליכא סעודה הראויה מבעוד יום, דהא איכא תוספות יום הכפורים דאסור לאכול אף על פי שעדיין הוא יום. וי"ל דסוף יום ההיתר קונה עירוב קאמרינן. וא"ת ולמאן דאמר תחילת היום קונה עירוב מאי איכא למימר. יש לומר דב"ש סבירא להן דסוף היום קונה עירוב. תרומה נמי מיתשיל עליה. ואם תאמר דילמא בתרומה ביד כהן דלא מיתשיל עליה כדאיתא בנדרים (נט, א). יש לומר דמדקא פסיק ותאני ישראל בחולין, שמע מינה דלעולם בתרומה לישראל כלל וכלל לא. דאמר רב יהודה מנפח אדם בית הפרס והולך. הקשו בתוספות מדאמרינן בפסח שני בפרק האשה (צב, ב) בית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת דאלמא במקום כרת דוקא, והכא אמרינן דאפילו לגבי עירוב לא העמידו דבריהם והתירו לנפח ולעבור. ויש מי שתירץ, דהתם הכי קאמר לפי שיש כרת לעושה פסח בטומאה, ואפילו הכי טהרו העובר בבית הפרס ולא טמאוהו אע"פ שבעלמא הן מטמאין הנכנס בבית הפרס, משום הכי קאמר ולא העמידו דבריהם בטומאת בית הפרס במקום כרת, ומיהו דוקא משום דאיכא בו נמי כרת [אי] מימנעי ולא עבדי פסח, אבל להתירו ליכנס בבית הפרס על ידי ניפוח אפילו בעירוב נמי שרי, כיון דליכא בכניסתו אלא לאו. והלכך בית הפרס דדבריהם התירו ליכנס הואיל ואין מערבין אלא לדבר מצוה. ומ"מ העמידו דבריהם לטמאו, ובכי האי גוונא אמרו בחגיגה (כה, ב) דקאמר התם לעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת, לאוכלי תרומה העמידו דבריהם במקום מיתה. כלומר: אע"פ שאין שם אלא מיתה העמידו דבריהם והחמירו בו וטמאוהו. ויש דברים אחרים שהתירו לו ליכנס אפילו בלא ניפוח, כגון לישא אשה וללמוד תורה וכדאמרינן לקמן בפרק מי שהוציאוהו (מז, א), משום דעדיפי משאר מצות, וכדאמרינן בפרק קמא דקדושין (מ, ב) דתלמוד מביא לידי מעשה, ולישא אשה משום לא תהו בראה, וכן לדון ולערער עמהם משום שהוא כמציל מידם (לקמן שם), ומדלא מייתי עלה הא דרב יהודה דאמר מנפח אדם בית הפרס, משמע דאפילו בלא ניפוח שרי. ועוד אמרו בתוספות דהא תנן במסכת אהלות (פי"ח, מ"ד) ומייתי לה בפסחים בפרק האשה (שם) גבי ההיא דבית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת, בודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה וכו' כיצד הוא בודק מביא עפר שהוא יכול להסיטו ונותן לתוך כברה שנקביה דקין וממחה אם נמצא שם עצם כשעורה טמאה כי בדיקה זו מועלת לכל דבר, ובדיקה דרב יהודה ובדיקה דמתניתין שוות הן וכולן לעושי פסח ולא לתרומה, אלא במשנה פירש בדיקה שלאחר שעבר ולא נפח, ור' יהודה ור' חייא באים לפרש למי שבא לעבור. מר סבר אהל זרוק שמיה אהל. פירשו רש"י והראב"ד ז"ל: אהל זרוק בשעת זריקתו, דאע"פ שמחזיק ארבעים סאה בלח שהוא כוריים ביבש ואינו מקבל טומאה ובשעה שהוא מונח חוצץ גם כן בפני הטומאה, בשעה שהוא נע סברי רבנן שאינו חוצץ. ואוקימנא בפלוגתא דרבי ור' יוסי בר' יהודה וכלישנא דמוקי התם בנזיר פרק כ"ג (נה, ב) גזירת טומאת ארץ העמים משום גושא ולא משום אוירא. ואיכא למידק דהתם נמי בפרק כהן גדול אוקימנא בפלוגתייהו דרבי ור' יוסי בר' יהודה באוהל זרוק, ואמרינן התם והתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת טמאין ואם נחה טהורין, כלומר: והתניא בניחותא, וסיעתא מייתי מינה דבאוהל זרוק פליגי. ולפי פירושם ז"ל (לא פליגי) אדרבא מהתם תקשי לן, דהא משמע דאפילו ר' יוסי בר' יהודה מודה שאינו אוהל בשעת זריקתו. ויש לומר דוהתניא דהתם לאו סיעתא הוא אלא קושיא, ולומר דלאו באוהל זרוק פליגי, וההיא איבעית אימא דאמרינן התם בתר הכי משום הדין קושיא ולאו לישנא אחרינא הוא. והא דאוקי תנא פלוגתייהו דר' יוסי בר' יהודה באהל זרוק, בההיא סברא קמייתא דהתם היא, ולא ידע לה לההיא ברייתא דהתם דר' יוסי בר' יהודה, ולכשתמצא לומר דר' ור' יוסי (לאו) באוהל זרוק פליגי בה ולעולם בשעת זריקתן, דהכין משמע הכא דר' יהודה שרי ליכנס עם השידה תיבה ומגדל. אבל ר"ח ז"ל (להלן לא, א) נראה שפירשה להא בשעה שהוא נח, וכגון ששדה זו גדולה שהיא מגעת מתחילת בית הקברות עד מקום העירוב, וגלגל שם תחילה את השידה ואח"כ נכנס הוא בתוך השידה והלך בה עד שהוא מגיע למקום העירוב, ואפילו הכי אסרי רבנן, שאע"פ שהוא אינו מקבל טומאה, אינו חוצץ בפני הטומאה אפילו בשעה שהוא נח הואיל וראוי ליזרק. ור' יהודה סבר דכיון שהוא נח כשם שאינו מקבל טומאה כך הוא חוצץ בפני הטומאה, אבל בשעת זריקתו כולי עלמא מודו שאינו חוצץ בפני הטומאה דלא שמיה אוהל בשעת זריקתו. והשתא אתי שפיר ההיא דפרק כהן גדול, וגרסינן התם והתניא בניחותא. ותמיהה לי דהא ודאי משמע דהלכה כרבנן לגבי ר' יהודה דקיימא לן כרבים לגבי יחיד, והלכה נמי כרבי לגבי ר' יוסי בר' יהודה דהלכה כרבי מחבירו, ואם כן תיקשי לן אההיא דאמרינן במגילה (כו, ב) שקולו תיבותא ואנחוה התם, דאלמא משמע דבשעת הנחתה מיהא חוצץ. ולכולהו פירושי נמי תקשי לן למ"ד אהל זרוק לא שמיה אהל, מה היו מועילין דלתות שתחת התינוקות מפני קבר התהום כדאמרינן בסוכה פרק הישן (כא, א), הא אהל זרוק הוא ובשעת זריקתו הוא והיאך הוא מציל בקבר התהום. ותירץ רבנו תם דלמ"ד אהל זרוק לאו שמיה אהל, לא היו מביאים שם דלתות אלא שוורים בלבד שכריסם עבה כדאמר רב יהודה התם. ובשוורים יש ליתן טעם דהוי אהל מטעם דקרי ליה קרא אהל דכתיב (איוב י, יא) ובעצמות וגידים תסוככני, דמהאי טעמא אמרינן התם דהוי אהל [אע"ג דהוי אהל] שלא כדין משום דהויא מחיצה שאינה עשויה בידי אדם. ותירוצו של רבנו תם ז"ל נראה שהוא הולך על דרך פירושו של רש"י ז"ל דפירש דבאהל זרוק בשעת זריקתו פליגי. אבל לדברי ר"ח ז"ל אכתי איכא לעיוני, דהא בשעת זריקתו כולי עלמא לא פליגי דלא הוי אהל והנהו דלתות בשעת זריקה היו חוצצות. ולפי פירושו של ר"ח ז"ל צריך עיון. (רשב"א)


דף לא - א

מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר היכי אזיל בשידה תיבה ומגדל והא כיון דאחתא איטמיא לה בשלא הוכשרה או שנילושה במי פירות והיכי מייתי לה בפשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומאה והא קא מאהיל דמייתי לה אחוריה אי הכי מ''ט דרבנן קסברי אסור לקנות בית באיסורי הנאה מכלל דר' יהודה סבר מותר קסבר מצות לאו ליהנות ניתנו אלא הא דאמר רבא מצות לאו ליהנות ניתנו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה אמר לך רבא אי סבירא להו דאין מערבין אלא לדבר מצוה דכולי עלמא מצות לאו ליהנות ניתנו והכא בהא קמיפלגי מ''ס אין מערבין אלא לדבר מצוה ומ''ס מערבין אפילו לדבר הרשות אלא הא דאמר רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה לימא כתנאי אמרה לשמעתיה אמר לך רב יוסף דכולי עלמא אין מערבין אלא לדבר מצוה ודכולי עלמא מצות לאו ליהנות ניתנו ובהא קמיפלגי מ''ס כיון דקנה ליה עירוב לא ניחא ליה דמינטרא ומ''ס ניחא ליה דמינטרא דאי איצטריך אכיל ליה. מתני' מערבין בדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו והכהנים בחלה אבל לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו: גמ' דמאי הא לא חזי ליה מיגו דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזו ליה השתא נמי חזי ליה דתנן מאכילין את העניים דמאי

 רש"י  מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר. וכ''ש בחולין דאי נמי מיטמו חזו ליה אלא אפי' בתרומה דאי מטמאה לא חזיא ליה אפשר למיעבד תקנתא כדמפרש ואזיל ודוקא נקט טהור בטהורה אבל בטמאה לא דלא חזיא ליה לא לכהן טמא ולא לכהן טהור וכהן טמא בטהורה נמי לא דלא חזיא ליה: היכי אזיל בשידה תיבה ומגדל והא כיון דאחתא מיטמיא ליה. כלומר נהי דלר' יהודה אפילו בבית הקברות איכא תקנתא למיזל בשידה תיבה ומגדל וכ''ש קבר יחידי שיכול לעמוד אצלו אלא מיהא תרומה מכי אנחה התם מטמא באהילו של קבר: במי פירות. שאין מכשירין: והיכי מייתי לה. לאוכלה דהא רבי יהודה ראוי לאוכלו בעי מדנקט טהור בטהורה ולא אכשר טמא בטהורה משום דחזיא לאחריני ועוד מדתני במתניתין לחוץ ולאכול: בפשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומאה. אבל במידי דמקבל טומאה לא דה''ל כלי טמא מת שהוא אב הטומאה דמיטמא מחמת אהל ומטמא ליה לאדם וטמא אסור בתרומה טהורה וקאי עליה במיתה ואע''ג דלית בה פותח טפח דמייתי ליה אחוריה כדמפרש לקמן קי''ל (שבת דף יז.) בי''ח דבר שכל המטלטלין מביאין את הטומאה על עצמן כשהאהילו על מת בכל שהן ומטמא ליה אדם האוחזו ותו לא חזיא ליה תרומה: והא קא מאהיל. קס''ד כשיש בכלי פותח טפח או בהקיפו טפח וגזרו על האדם הנושאו בעובי המרדע ביציאות השבת (שם): דמייתי ליה אחוריה. דכלי שאין בחודו טפח לאו אוהל הוא: אי הכי מ''ט דרבנן. בקבר יחידי נהי דאיפלגו במתניתין בבית הקברות ולא סבירא להו דתיהוי חציצה באוהל זרוק אבל הכא יכול לעמוד על שפתו ויביאנו אצלו: אסור לקנות בית באיסורי הנאה. בקבר והא הנאה היא דמישתרי ביה למיפק חוץ לתחום וכל תשמישי המת אסורין בהנאה דנפקא לן בסנהדרין (ד' מז:) מותמת שם מרים וגמר שם שם מעגלה ערופה ואפילו בישראל נמי אסרי רבנן והא דתני כהן להודיעך כחו דרבי יהודה: מצות לאו ליהנות נתנו. ואין מערבין אלא לדבר מצוה ללכת לבית האבל או לבית המשתה כדלקמן: הא דרבה. במסכת ר''ה (דף כח.) תוקעין בשופר של עולה: רבנן סברי מערבין אפילו לדבר הרשות. והלכך הנאה היא: הא דרב יוסף. בכיצד משתתפין (דף פב.): כיון דקנה ליה עירוב. בין השמשות תו לא איכפת ליה בנטירותא ועד קניית עירוב אי נמי ניחא ליה לאו הנאה היא דמשום מצוה הוא: מתני' בדמאי. בככר שלקחה מעם הארץ ולא הפריש ממנה דמאי: ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו. ואע''ג דמצי פריק להו השתא מיהא לא מפרק: גמ' (רש"י)

 תוספות  קתני בברייתא דמייתי בנזיר בפרק כהן גדול (דף נה.) ר' יוסי ברבי יהודה אומר תיבה שהיתה מלאה כלים זרקה באהל המת טמאה ואם היתה מונחת טהורה וא''ת למ''ד אהל זרוק לא שמיה אהל מה היו מועילים דלתות שתחת התינוקות מפני קבר התהום כדאמר בפרק הישן (סוכה ד' כא.) הא אהל זרוק הוא ואומר ר''ת שיסבור שלא היו מביאין דלתות אלא שוורים שכריסם רחבה כדא''ר יהודה התם והשוורים רחמנא קרינהו אהל דכתיב ובעצמות וגידים תסוככני (איוב י) ורשב''א מפרש דלתות על גב שוורים לכ''ע הוי אהל דתנן באהלות (פ''ו מ''א) אדם וכלים נעשים אהל לטמא אבל לא לטהר פירוש מביאין טומאה ואין מפסיקין בין טומאה שתחתיהם לכלים שעליהם ולא מיירי באדם וכלים שעושים עצמן אהלים אלא כדמפרש התם כגון נדבך של אבנים או דלתות על האדם או על הכלים אפילו כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה ומשמע דסבר דאהל זרוק לא שמיה אהל דאי שמיה אהל כשנתן הנדבך על גבי הכלים אמאי לא יהיה חשוב אהל להפסיק והא כלי עצמו נעשה אהל להפסיק כשאינו מקבל טומאה כגון שידה תיבה ומגדל למ''ד שמיה אהל וקתני סיפא נתון על גבי אבנים שאינם כלים או על דבר שיש בו רוח חיים דומיא דשוורים בפרק הישן (סוכה ד' כא.) טומאה תחתיו כלים שעליו טהורין כו' משמע דבענין זה הוי אהל לכ''ע: היכי אזיל בשידה תיבה ומגדל פירש נהי דלר' יהודה איכא תקנה אפילו בבית הקברות על ידי שידה תיבה ומגדל ובקבר יחידי נמי שגזרו שתופס ד' אמות סביביו משום הרחקה כ''ש דמצי אזיל בשידה תיבה ומגדל ולקמן פריך מאי טעמייהו דרבנן בקבר יחידי נהי דבבית הקברות גדול לא הוי חציצה הכא דלא הויא אלא הרחקה אמאי פליגי הא מצי אזיל בשידה תיבה ומגדל דאין לך הרחקה גדולה מזו: בשלא הוכשרה. ולספרים דגרסי או שנילושה במי פירות ה''פ בשלא הוכשרה כגון שעירב בפירות או בפת שנילושה במי פירות: בפשוטי כלי עץ. משמע דלא מקבלי טומאה אפילו מדרבנן וכן תנן במס' כלים (פ''ב מ''א) ומייתי לה בפ''ק דשבת (ד' טז.) כלי עץ וכלי זכוכית פשוטיהם טהורים ומקבליהם טמאין וע''כ פשוטין טהורים אפי' מדרבנן דכלי זכוכית אפילו יש להן בית קבול אין להן טומאה אלא מדרבנן כדאמר בשבת וכן משמע בכמה דוכתי דטהורין פשוטי כלי עץ אפי' מדרבנן וקשה דבהמוכר בית (ב''ב דף סו.) אומר שאני פשוטי כלי עץ דמדרבנן גבי דף של נחתומין והתם לא איירי בהנך דחזו למדרסות דהנהו מקבלי טומאה דאורייתא דכל המטמא מדרס מטמא טומאת מת כדילפינן בב''ק פ''ב (דף כה.) ק''ו מפכים קטנים ורשב''א פירש התם דאין לחוש כיון דמסקנא לא קיימא הכי דמוקי לה בדף של מתכת ור''י מפרש דכלי עץ שהם רחבים כעין דף וראוי להניח עליהם חפצים גזרו רבנן עלייהו טומאה משום דדמו למקבלי כלי עץ אבל פשוטי כלי עץ שאינם רחבים טהורין אפילו מדרבנן וי''מ דדף של נחתומים וכיוצא בזה שהם שימושי אדם ומשמשין שימושי אדם גזרו רבנן בהן טומאה כדמוכח בתורת כהנים בפרשת ביום השמיני דממעט סולם וקולב מכלי עץ ולא כל כלי עץ ומרבה שולחן וטבלא ודולבקי מכל וקאמר ומה ראית ת''ל שק מה שק מיוחד שהם תשמישי אדם ומשמשי תשמישי כו' וע''כ כשאין ראויין למדרס איירי מדלא נקט כסא ומטה ועוד דמוכל המשכב ה''ל לרבויינהו וכשאין להן בית קבול נמי איירי מדלא קאמר מה שק מיטלטל מלא וריקן אלמא מקבלי טומאה מדרבנן ואף על גב דדריש מקרא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר דרשה דרשינן למה שק מטלטלין מלא וריקן וכמה מדרשות יש בת''כ דהוי רק אסמכתא ותדע דבפרק שתי הלחם (מנחות דף צו:) אמר רבי יוחנן לדברי האומר מסגרת למטה היתה פי' ברגלים ולא בשולחן טבלא המתהפכת טמאה כדדרשינן מעל השולחן הטהור מכלל דאיכא שהוא טמא ולדברי האומר למעלה היתה טבלא המתהפכת תיבעי לך דשל מקדש מקבל טומאה לפי שיש לו בית קיבול וצריך קרא דהטהור מכלל שהוא טמא שהיו מגביהין אותו לעולי רגלים שלא תאמר עשוי לנחת הוא והשתא אמאי תיבעי תיפשוט מדרשה דת''כ אלא ש''מ אסמכתא בעלמא היא כדפרישית והא דמשמע התם דטבלא המתהפכת עדיפא לקבל טומאה דאורייתא משאר פשוטי כלי עץ היינו כדפ''ה משום דראוי להשתמש מב' צדדין: דמאי הא לא חזי ליה. נראה דלסומכוס דווקא פריך דלרבנן אף על גב דלא חזי ליה הא חזי לעניים ואם תאמר ולסומכוס הא חזי ליה דמצי לאפרושי מיניה וביה אפילו לרבנן דרבי דספק חשיכה מעשרין הדמאי ויש לומר דמשמע ליה מתניתין אפילו ליכא אלא שתי סעודות מצומצמות דמסתמא מתניתין איירי בכל ענין ולעיל (דף ל:) נמי דפריך מאי פסקא משום דמשמע ליה דמתניתין איירי אפילו ביתר משתי סעודות ומיהו בפרק מפנין (שבת דף קכז:) פריך נמי הכי גבי טלטול ומשני כי הכא מיגו דמפקר כו' והתם הוה מצי למימר דחזי לעניים אלא משום דהתם מיבעי ליה לשנויי כי הכא ובפרק כל שעה (פסחים דף לה:) ובפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מז.): (תוספות)

 רשב"א  אי הכי מאי טעמייהו דרבנן. ואם תאמר דילמא משום דקסברי אהל זרוק לא שמיה אהל וכדאמרינן לעיל. יש לומר דהכא קבר יחידי הוא ויכול הוא ליכנס עד שם וליקח העירוב בפשוטי כלי עץ ולאכול. ואף על גב דאמרינן ולר' יהודה היכי אזיל בשידה תיבה ומגדל, לרבותא בעלמא קאמר הכין, כלומר: לר' יהודה אפילו היה קבר זה בין הקברות מצי אזיל בשידה תיבה ומגדל, דלדידיה אהל זרוק שמיה אהל. דמאי הא לא חזי ליה. פירוש: משום דהא מתניתין סתמא תניא משמע דלכולי עלמא אתיא ואפילו לסומכוס, ואילו לסומכוס מידי דחזי ליה בעינן. אבל לרבנן לא קשיא מידי, דהא לדידהו כיון דחזי לאחריני הרי זה עירוב. עוד יש לי לומר דלכולי עלמא אצטריך, דסלקא דעתך אמינא דדמאי אסור לכל כטבל, קא משמע לן דמאכילין אותו לעניים ולאכסניא כבית הלל, והלכך לרבנן מערבין דהוי ליה כתרומה לישראל, ולסומכוס נמי מערבין דאף לדידיה חזי ליה דאי בעי מפקר נכסיה והוי ליה כיין לנזיר. כך נראה לי. (רשב"א)


דף לא - ב

ואת אכסניא דמאי אמר רב הונא תנא בית שמאי אומרים אין מאכילין את העניים דמאי ובית הלל אומרים מאכילין את העניים דמאי: ובמעשר ראשון שנטלה כו': פשיטא לא צריכא שהקדימו בשבלין ונטלה ממנו תרומת מעשר ולא נטלה ממנו תרומה גדולה וכדר' אבהו אמר ריש לקיש דאמר ר' אבהו אמר ריש לקיש מעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה שנאמר {במדבר יח-כו} והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר א''ל רב פפא לאביי אי הכי אפילו הקדימו בכרי נמי א''ל עליך אמר קרא {במדבר יח-כח} מכל מעשרותיכם תרימו את כל תרומת ה' ומה ראית האי אידגן והאי לא אידגן: ובמעשר שני והקדש שנפדו: פשיטא לא צריכא שנתן את הקרן ולא נתן את החומש וקמ''ל דאין החומש מעכב: אבל לא בטבל: פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן וכגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב: ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו: פשיטא לא צריכא שהקדימו בכרי ונטלה ממנו תרומת מעשר ולא נטלה ממנו תרומה גדולה מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי קמ''ל כדשני ליה: ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו: פשיטא לא צריכא שפדאן ולא פדאן כהלכתן מעשר שפדאו על גב אסימון ורחמנא אמר {דברים יד-כה} וצרת הכסף כסף שיש עליו צורה הקדש שחיללו על גב קרקע דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו: מתני' השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן או ביד מי שאינו מודה בעירוב אינו עירוב ואם אמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב: גמ' וקטן לא והאמר רב הונא קטן גובה את העירוב לא קשיא כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצירות: או ביד מי שאינו מודה בעירוב: מאן אמר רב חסדא כותאי: ואם אמר לאחר לקבלו הימנו הרי זה עירוב: וליחוש דילמא לא ממטי ליה כדאמר רב חסדא בעומד ורואהו ה''נ בעומד ורואהו וליחוש דילמא לא שקיל מיניה כדאמר רב יחיאל חזקה שליח עושה שליחותו הכא נמי חזקה שליח עושה שליחותו והיכא איתמר דרב חסדא ורב יחיאל אהא אתמר דתניא נתנו לפיל והוליכו לקוף והוליכו אין זה עירוב ואם אמר לאחר לקבלו הימנו הרי זה עירוב ודילמא לא ממטי ליה אמר רב חסדא בעומד ורואהו ודילמא לא מקבל ליה מיניה אמר רב יחיאל חזקה שליח עושה שליחותו אמר רב נחמן בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו

 רש"י  אכסניא. חיילות מלכי ישראל שמטילין אותן על בני העיר לזונן והוו להו כעניים שהרי אינן בבתיהן: שהקדימו בשבלין. לתרומה גדולה דמן התורה התרומה קודמת למעשר דראשית קראה רחמנא ומן המותר הוא נותן מעשר ראשון ללוי ועכשיו הערים הלוי וקדמו כדי שלא יחסרנו כהן אחד מנ' במעשר: מכל מעשרותיכם. בלוים כתיב: תרימו את כל תרומת ה'. אפילו תרומה גדולה: ומה ראית. דמוקמת קרא דחיוב בהקדימו בכרי וקרא דפטור בהקדימו בשיבלים: האי. הקדימו בכרי אידגן וכיון דנקרא דגן נעשה טבל לתרומה כדכתיב (דברים יח) ראשית דגנך: והאי לא אידגן. וכי שקליה לוי עדיין לא היה טבול לתרומה: ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. קס''ד בתרומת מעשר קאמר וקא פריך פשיטא: לא נצרכה שהקדימו בכרי. והא תרומה דקאמר היינו תרומה גדולה דחזי לאפרושי מיניה מקמי דליפרשי מעשר מיניה קאמר: כדאמר ליה רב פפא לאביי. לעיל בשמעתין: אסימון. מעה בלא צורה פנטו''ן {פלדו"ן: עשת, גולם (חתיכת מתכת, לפני שהוטבעה בה צורת מטבע)} בלע''ז: ונתן הכסף. במקדיש שדהו כתיב ויסף חמישית כסף ערכך (ויקרא כז): מתני' שאינו מודה בעירוב. כותי: גמ' גובה את העירוב. מבני חצר ומערב עליהם: עירובי חצירות. דערובי רשותייהו בעלמא הוא הלכך ממילא מיערב ואע''ג דאין מעשה הקטן כלום לא איכפת לן כדתנן לקמן (דף עא.) בעל הבית שהיה שותף עם שכיניו א''צ לערב אבל עירובי תחומין אקנויי שביתה הוא וקטן לא אלים למיקני: לקבל הימנו. קודם שיגיע שם והמקבלו עירב עליו: דילמא לא ממטי ליה. קטן עד לידו של מקבל: בעומד ורואהו. עד שמוליכו: ודלמא ההוא לא שקיל מיניה. ולא מערב ליה אע''פ שהבטיחו: קוף ופיל. פעמים שהן מלומדים: בשל תורה אין חזקה כו'. כלומר לא סמכינן אחזקה עד דחזינן דעבד: (רש"י)

 תוספות  רשב''א גריס מכל מתנותיכם תרימו דאיירי בתרומה גדולה אבל מכל מעשרותיכם תרימו בתרומת מעשר קמיירי: ומה ראית. מפרש ריב''א מה ראית לחלק בין הקדימו בכרי להקדימו בשבלין אימא בהקדימו בכרי נמי פטור מתרומה גדולה הואיל ולא הוקבע עדיין למעשר וקרא דמכל מתנותיכם אתי לחיובי בראה פני הבית אבל לא יתכן לפרש האי ומה ראית נימא איפכא לחייב הקדימו בשבלין ולפטור הקדימו בכרי דאין זו סברא: וקא משמע לן דאין חומש מעכב. וא''ת אמאי לא פשיט מהכא בפרק הזהב (ב''מ דף נד.) דאין החומש מעכב וי''ל משום דאיכא למידחי ולאוקומי כשנתן החומש ואף על גב דמילתא דפשיטא היא אגב מעשר ראשון נקט מעשר שני: שפדאו על גב אסימון. פ''ה מעה בלא צורה והא דמחללין מעשר שני על אסימון לר' דוסא טפי ממעות הניתנין לסימן לבית המרחץ בפרק הזהב (ב''מ דף מז:) היינו משום דאסימון עשוי במשקל ורוחב כראוי ואינו מחוסר אלא צורה ובדבר קל יטביעו כמה מהם וקשה לר''ת דבפרק במה אשה (שבת דף סה.) אמר אי משום צורתא ליעבד לה פולסא משמע דיש עליו צורה ובהזהב אמר מאי אסימון פולסא וי''ל לפ''ה דקרי אסימון לכל דבר שאינו עשוי כהלכתו או של כסף ואין עליו צורה או של עץ ויש עליו צורה. ונתן הכסף וקם לו. ואף על גב דבעלמא שוה כסף ככסף הכא איכא מיעוטא דדרשינן האי קרא בכלל ופרט וכלל וכן משמע בבכורות דתנן בפרק יש בכור (דף נא.) אין פודין לא בעבדים כו' ולא בהקדשות ומפרש בגמרא ולא הקדש בכל אלו וגבי בכור דריש בכלל ופרט וא''ת דאמרינן במעילה (דף יד.) בונין בחול ואח''כ מקדישין אלמא מחללין מעות הקדש על הבנין וי''ל דלענין זה חשיב תלוש ולבסוף חברו תלוש אי נמי התם חשיב תלוש טפי כיון דאי לא קדיש עומד לתלישה: כאן בעירובי תחומין. פ''ה עירובי תחומין אקנויי שביתה הוא וקטן לא אלים למיקני. וקשה דבפרק בתרא דמעילה (דף כא.) אמר גבי שלח ביד חרש שוטה וקטן עשה שליחותו בעל הבית מעל ופריך והא לאו בני שליחות נינהו ומשני עשאוהו כההיא דנתנו על הפיל והוליכו על הקוף והוליכו הרי זה עירוב אלמא איתעביד שליחותייהו הכא נמי איתעביד שליחותייהו אלמא אפילו על הקוף ופיל הרי זה עירוב ועוד לפירושו משמע דאי הוה אלים למיקני הוה מהימני ליה והוי עירוב וא''כ היכי פריך בסמוך ודילמא לא ממטי ודלמא לא שקיל מיניה דכיון דמהימני ליה ממטי ליה ואי לא שקלי מיניה יחזור לכן נראה לפרש דעירובי תחומין הואיל ואסמכוה אקרא חמירי ולא הימנוהו רבנן ולא הוי עירוב אם לא בעומד ורואהו וההיא דמעילה דנתנו על הקוף דהוי עירוב מיירי נמי בעומד ורואהו דכשאינו עומד ורואהו לא הוי עירוב כדתניא בשמעתין נתנו לקוף והוליכו אין זה עירוב ולכך קתני במעילה על הקוף משמע דאינו סומך על חכמתו והכא בשמעתין קתני לקוף משמע דסומך עליהם ואף על גב דבפ''ק דפסחים (דף ד:) אמר גבי בדיקת חמץ המנינהו רבנן בדרבנן היינו בבית שלהם דרמי עלייהו אבל שליחות איכא למימר דמייאשי וכעין זה פ''ה לקמן גבי חזקה על חבר ובירושלמי נמי מחלק בין אמר צא וערב בין אמר צא ואערב לך: וליחוש דילמא לא שקיל מיניה כדאמר רב יחיאל. וא''ת מאי קא פריך ומאי קא משני הא מדיוקא דמתני' שמעינן דחזקה שליח עושה שליחותו דקתני ביד חרש שוטה וקטן אין זה עירוב הא ביד פיקח הרי זה עירוב וי''ל דהתם סומך עליו לגמרי אבל הכא שאמר להם לקבל מהם דלא סמיך עליו בכל השליחות ממנע ולא עביד משום הכי פריך ומשני דאפילו הכי חזקה שליח עושה שליחותו: והיכא איתמר דרב חסדא וכו'. וא''ת אמאי לא איתמר מילתייהו אמתניתין דהכי נמי צריך לשנויי אמתניתין י''ל דס''ל דטעם דמתניתין דאין זה עירוב לאו משום דלא מהימני אלא משום דלא אלימי למיקני תחומין והשתא לא קשה מידי אמתניתין דמהימני להו וברייתא דמעילה דקתני אפי' לפיל הוי עירוב לא שמיע להו ומתניתין דמעילה איכא לשנויי שינויא אחרינא דמשני התם דעשאוהו כמעטן של זיתים דהא דניחא ליה חשיב כמעשה: (תוספות)

 רשב"א  ולא בטבל פשיטא. קשיא לי מאי פשיטא, דהא משמע דלרבי דקאמר כל דבר שיש בו משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות מערבין בטבל, דהא אי בעי מפריש מיניה וביה וחזי ליה (לעיל ל, ב), ומידי דלרבי מערבין היכי אקשינן פשיטא דאין מערבין, ואדרבה לסומכוס דאמר אין מערבין לישראל בתרומה אקשינן לעיל (שם) אמאי לא דהא אי בעי מיתשיל עלה והדרא לטיבלא ומעשר מיניה וביה כרבי, ואיצטריך לפרוקי דסומכוס לית ליה בההיא כרבי אלא כרבנן. ונראה לי דסומכוס ורבנן פליגי בסברות הפוכות, דרבנן אית להו ואף על גב דלא חזי להאי חזי לאחריני, אבל הואיל לית להו בהא. וסומכוס אית ליה איפכא ואע"ג דלא חזי לדידיה חזי לאחריני לית ליה, אבל הואיל אית ליה. ומיהו לית ליה כרבי דאמר כל שיש בו משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ורבי אית ליה כרבנן במידי דחזי לאחריני כתרומה ויין לנזיר, אבל במידי דאית ליה איסור הגוף ולא חזי לאחריני נמי כטבל לא שרינן לעירובי בו ולא אמרינן בכי הא אי בעי מפריש מיניה, דכי אקשינן לעיל (שם) והא אי בעי מפריש מיניה וביה, למאי דסבירא ליה לסומכוס הוא דאקשינן. הלכך טבל לכולי עלמא אין מערבין בו, לרבנן משום דלא חזי לא לדידיה ולא לאחריני, ולא אמרינן בכי הא לדידהו הואיל. ולסומכוס נמי לא, דהא בעלמא כרבנן סבירא ליה כל שיש בו משום שבות גזרו עליו אפילו בין השמשות. כן נראה לי. שפדאו אגב אסימון. פירש רש"י ז"ל: אסימון דבר שאינו עליו צורה, וכדמשמע הכא לכאורה דאמרינן אסימון דרחמנא אמר (דברים יד, כה) וצרת הכסף בידך דבר שיש עליו צורה. אבל בתוספות הקשו עליו דאסימון דבר שיש עליו צורה הוא, דהא אמרינן בפרק הזהב (ב"מ מז, ב) מאי אסימון פולסא, ובשבת פרק במה אשה (סה, א) אמרינן גבי יוצאין בסלע שעל גבי הצינית, אי משום צורתא ליעביד ליה פולסא. אלמא פולסא אית ביה צורה. וע"כ פירש רבנו תם ז"ל: וצרת דבר שיש עליו צורה, היינו צורה חשובה שיוצא בהוצאה מחמת חשיבות הצורה, ואסימון אין צורתו חשובה לצאת בהוצאה מחמת חשיבות צורתו. ויש מרבותינו הצרפתים שהעמידו דברי רש"י ז"ל ואמרו דכל דבר שאינו עשוי כהלכתו קרוי פולסא, ולפיכך אסימון אע"פ שהוא של כסף קרי ליה פולסא, כיון שאין בו צורה. וההיא דבמה אשה אע"פ שיש לו צורה קרי ליה פולסא שהוא של עץ, כמו שפירש שם רש"י ז"ל (בד"ה ליעבד) דאינו עשוי כשאר מטבע, ולפיכך קרי ליה פולסא. ונתן הכסף וקם לו. וא"ת אדרבה הא אמרינן בעלמא (קידושין טז, א) שוה כסף הרי הוא ככסף. י"ל דהאי קרא דויסף כסף ערכך עליו וקם לו מדרש בכלל ופרט וכלל, ויסף כלל כסף פרט וקם לו חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אין בכלל אלא כעין הפרט דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאין מטלטלין. וא"ת והא אמרינן במעילה (יד, א) בונין בחול ואח"כ מקדישין, אלמא מחללין מעות הקדש על הבנין. יש לומר דלענין זה חשוב תלוש ולבסוף חברו כתלוש, כיון דמעיקרא על דעת כן נבנית, ואם לא שמחללין עליה את המעות עומדת ליסתר הלכך חשבינן לה כתלוש. לא קשיא כאן בעירובי חצרות כאן בעירובי תחומין. פירש רש"י ז"ל: עירובי חצירות דעירוב רשותא בעלמא הוא ולאו קנין הוא אפילו קטן גובה אותו, אבל עירובי תחומין דמיקנא ביתא הוא קטן לאו בר מיקנא הוא. ואינו מחוור בעיני, דהא אמרינן בגיטין פרק התקבל (סד, ב) גבי קטן אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים חפץ ומניחו ולאחר שעה מחזירו זוכה בין לו ובין לאחרים, ושמואל אמר דא ודא אחת היא, ואמרינן מאי דא ודא אחת היא אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים. ואקשינן עליה והא קתני (לקמן עט, ב) כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית וכו' וכשהוא מזכה אינו מזכה להם ע"י בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים אבל מזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו ושפחתו העברים, האי שפחה היכי דמי אילימא גדולה מאי בעי גביה אלא קטנה אלמא זוכה בין לעצמה בין לאחרים, ופרקינן שאני שיתופי מבואות דרבנן. ואם כדברי רש"י ז"ל, הוי ליה לתרוצי כי הכא שאני שיתופי מבואות דעירובי רשותא בעלמא הוא, אבל לזכות בקנין גמור בעלמא לא. ועוד דמדאמר שאני שיתופי מבואות דרבנן משמע דכל בדרבנן אפילו בקנינים דעלמא כגון ההיא דאמרינן התם זוכה בין לו בין לאחרים, וכיון שכן אפילו עירובי תחומין נמי, דהא גביית קטן [ד]ליהוי על ידו עירוב, דרבנן הוא, ואין לו עיקר בדאורייתא כדאמרינן לקמן (לו, א) בהאי פירקא. ומשום כך נראה לי לפרש (כן) לא קשיא כאן בעירובי חצירות שיש דעת אחרת מקנה, כאן בעירובי תחומין שאין דעת אחרת מקנה, דכל שיש דעת אחרת מקנה בדרבנן זוכה בין לעצמו בין לאחרים, אבל בשאין דעת אחרת מקנה אפילו בדרבנן דעירובי תחומין ע"י קטן לא. כך נראה לי. נתנו לקוף והוליכו לפיל והוליכו אין עירובו עירוב. הקשה הרב ר' אפרים הצרפתי ז"ל מדאמרינן בסוף מעילה (כא, א) שלח ביד חרש שוטה וקטן אם עשו שליחותן בעל הבית מעל, ופריך והא לאו בני שליחות נינהו, ומשני עשאוה כאותה ששנינו נתנו על הקוף והוליכו הרי זה עירוב, אלמא עבדא לשליחותיה. ואי אפשר לאוקומה לההיא בשאמר לאחר לקבלו כי הכא, דאם כן לא עביד קוף שליחותיה, אלא ההוא אחרינא דאמר לו לקבלו. ותירצו בתוספות דחילוק יש בין נתנו לפיל לנתנו על הפיל, דנתנו לפיל משמע שסומך על חכמת הפיל, אבל נתנו על הפיל משמע שאינו סומך על חכמת הפיל, ולפיכך מסתמא אינו זז עד שרואה שמוליכו אצל מקום שביתתו. ועדיין צריך לי עיון, דא"כ לאו משום דעביד קוף שליחותיה, אלא שראה ששם הוא מקום שיתן שם העירוב ואמר שם תהא שביתתי, דמועיל בכל ענין. (רשב"א)


דף לב - א

בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה חזקה שליח עושה שליחותו א''ר ששת מנא אמינא לה דתנן משקרב העומר הותר החדש מיד והרחוקים מותרים מחצות היום ואילך והא חדש דאורייתא הוא וקתני הרחוקים מותרין מחצות היום ואילך לאו משום חזקה שליח עושה שליחותו ורב נחמן התם כדקתני טעמא לפי שיודעין שאין בית דין מתעצלין בו ואיכא דאמרי אמר רב נחמן מנא אמינא לה דקתני טעמא לפי שיודעין שאין ב''ד מתעצלין בו ב''ד הוא דלא מתעצלין בו הא שליח מתעצל בו ורב ששת אמר לך ב''ד עד פלגיה דיומא שליח כולי יומא אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא האשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדשים לערב מאי טעמא לאו משום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ורב נחמן התם כדרב שמעיה דאמר רב שמעיה חזקה אין ב''ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל מעות שבשופר אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים מתאנתי אוכל מהן עראי ומעשרן ודאי מלא לך כלכלה זה תאנים מתאנתי אוכל מהן עראי ומעשרן דמאי במה דברים אמורים בעם הארץ אבל בחבר אוכל ואינו צריך לעשר דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר במה דברים אמורים בעם הארץ אבל בחבר אינו אוכל עד שיעשר לפי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף אמר רבי נראין דברי מדברי אבא מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ולא יאכילו לעמי הארץ טבלים עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר נחשדו ומר סבר לא נחשדו אבל כולי עלמא חזקה שליח עושה שליחותו ורב נחמן התם כדרב חנינא חוזאה דאמר רב חנינא חוזאה חזקה הוא על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו אמר מר במה דברים אמורים בעם הארץ אבל בחבר אוכל ואינו צריך לעשר דברי רבי האי עם הארץ דקאמר ליה למאן אילימא דקאמר לעם הארץ חבריה מעשרן דמאי מי ציית אלא בעם הארץ דקאמר ליה לחבר אימא סיפא נראין דברי מדברי אבא מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ואל יאכילו לעמי הארץ טבלין עמי הארץ מאי בעי התם אמר רבינא רישא בעם הארץ שאמר לחבר סיפא בחבר שאמר לעם הארץ וחבר אחר שומעו רבי

 רש"י  בשל סופרים. סמכינן אחזקת שליח דאי נמי לא עביד לא חמיר איסורא כגון עירובי תחומין: הרחוקין. מירושלים שאינן יודעין אם עדיין קרב העומר מותרין מחצות היום אלמא סמכינן אכהנים שהן שלוחינו ועבדי שליחותייהו ומקרבי ליה: התם כדתני טעמא כו'. ואבי דינא סמכינן אבל אשליח בעלמא לא: שליח כולי יומא. נטריה ומכי מטא לאורתא סמכינן עליה דודאי לא עבר היום עד ששמר הבטחתו: מעות. דמי שתי תורים: ונותנת בשופר. שכתוב עליו קינין ששם נותנין מעות קיני חובה כדתנן בשקלים (פ''ו משנה ה) י''ג שופרות כו': וטובלת. דתנן (חגיגה דף כא.) האונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש: ואוכלת בקדשים לערב. אלמא חזקה כהנים עושין שליחותן הואיל והדבר תלוי בהן שהנשים סומכות עליהן שלא יעבור היום עד שיקנו קינין בכל מעות שבאותו שופר ויקריבו כדי שלא יאכלו הנשים קדשים בטומאת הגוף שהוא בכרת: ורב נחמן. אמר לך הא נמי חזקה דבי דינא הוא: צא ולקט לך תאנים מתאנתי. ולא נתן מדה ללקיטתו: אוכל. המלקט מן הנלקטות: עראי. בלא מעשר וכשבא לאכלן קבע מעשרן ודאי מעשרות ודאין תרומה גדולה וכל דיני הפרשה שאין ספק לומר שמא בעל הבית עישר עליהן ממקום אחר דהא לא ידע כמה ליקט: אבל אמר לו מלא לך כלכלה זו. הואיל ונותן זה יודע כמה לוקט יש לומר שמא זה הנותן חושש שמא יסמוך עליו שיתן לו דבר היתר ומעשר עליהן ממקום אחר הילכך מלקט זה אוכל מהן עראי בלא מעשר וכשבא לאוכלן קבע אין צריך לעשרן ודאי אלא דמאי יפריש ויאכל הוא בעצמו המעשרות של לוי ושל עני כשאר לוקח פירות מעם הארץ שמחזיקן בספק מעושרין אף אלו ספק מעושרין הן ותורת דמאי עליהן: בד''א. דספק הן ודמאי מיהא בעי לאפרושי: בעם הארץ. שהנותן עם הארץ הוא ואינו חושש בלפני עור: אבל בחבר. ודאי מעושרין הן ואין צריך לעשרן אפילו דמאי: רשב''ג אומר בד''א. דסגי בדמאי בזמן שהנותן עם הארץ וחשוד לתרום שלא מן המוקף: אבל. היה הנותן חבר לא יאכל קבע הלוקט עד שיעשרם מעשרות ודאי: רבי בנו של רשב''ג הוה: ואל יאכילו לעמי הארץ טבלים. לקמן מפרש הי ניהו עם הארץ: לא נחשדו. לתרום שלא מן המוקף הא לאו הכי ודאי הוה סמכינן על בעל הבית זה שהוא שליח על כך שמוטל עליו לעשר מה שהוא נותן ואל יאכיל איסור לעם הארץ: מתחת ידו. דהואיל ופירי דידיה הוא עליה דידיה רמי וחייש ללפני עור אבל שליח דקביל עליה מחבירו איכא למימר דמייאש ולא עביד דסבר ההוא לא סמיך עלי: מי ציית לך. לעשורי ספק הא עם הארץ חבריה מהימן ליה טפי מינך: רישא דקתני מעשרן דמאי בעם הארץ דקאמר ליה לחבר סיפא כו'. והכי קאמר במה דברים אמורים דלוקט צריך לעשרן דמאי בעם הארץ שאמר לו לחבר לקט דאיכא לספוקי אי עישר עלייהו האי בעל הבית אי לא אבל בחבר שאמר לעם הארץ לקט כלכלה זו וחבר אחר שמע ממנו אוכל ואינו צריך לעשר דמאי דודאי כיון דנותן חבר ולוקט עם הארץ חייש הנותן דלא ליכלינהו בטבלייהו ותורם אף שלא מן המוקף דמוטב יחשדו חברים וכו': (רש"י)

 תוספות  רב ששת אמר חזקה שליח עושה שליחותו. הרב רבינו שמשון מפולירר''א פוסק כרב ששת דבה''ג פוסק דהלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי ולר''ת נראה דהכא הלכה כרב נחמן דבפ' התקבל (גיטין דף סד.) אמר בעל אמר לגירושין ושליש אמר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד אין דבר שבערוה פחות משנים ופריך מהא דאמר האומר לחבירו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם אלמא חזקה שליח עושה שליחותו ומשני ה''מ לחומרא אבל לקולא לא ובפ''ק דחולין (דף יב.) נמי מסיק לעולם אין חזקה שליח עושה שליחותו והאומר לשלוחו צא ותרום לי והלך ומצא תרום אין חזקתו תרום דילמא איניש אחרינא שמע ותרם ואע''ג דהתם רב נחמן קאמר לה מ''מ סליק הש''ס התם הכי וההוא דבעא מיניה קיבלה ועוד דרב שמעיה דבסמוך סבר נמי כרב נחמן דלרב ששת לא היה צריך לחזקת כהנים ואומר ר''י דמכל זה אין ראיה דרב ששת נמי לית ליה חזקה שליח עושה שליחותו אלא במקום שאם לא יעשה שליחותו יבא המשלח לידי עבירה אם יסמוך עליו ולכך בגט אין השליח חושש ליתן גט וההיא דחולין נמי אינו חושש לשחוט ולתרום שאם לא יתרום יראה המשלח שאינו תרום ולא אסיק אדעתיה שמא אחר ישמע ויתרום ודרב שמעיה נמי איכא למימר דלא אמר כדי ליתן טעם למה סומכין על הכהנים אלא ליישב דברי רב דאמר בפ' האשה (יבמות דף צ:) אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אף על גב דמקוה לפנינו דילמא פשע ולא טביל אבל שוחטין וזורקין על מחוסר כפורים ואע''ג דהוי נמי מחוסר מעשה דליכא למיחש דילמא פשע כדרב שמעיה והתם נמי מייתי לה: הרחוקים מותרין. אף על גב דע''כ צריכין להקריב משום מצות העומר מ''מ מייתי ראיה מהא דשרו רחוקין מחצות ואילך אף על גב דיש שהות כל היום אלא שממהרין לפי שיודעין שהרחוקין סומכין עליהן וכן גבי קיני זבה ויולדת אף על גב דמצווין להקריב באותו יום מיהא לא מיחייבי אי לאו משום שסומכות עליהן וחזקה שליח עושה שליחותו: האומר לחברו צא ולקוט לך. בפרק לולב (סוכה דף לט.) גבי הלוקח לולב מחבירו בשביעית מגיה שם רש''י מעם הארץ משום דלא הוה קרי ליה חבירו ואין צריך להגיה דהכא מוקי לה בעם הארץ שאמר לחבר אע''ג דקתני לחברו ובשבת פרק השואל (דף קנ.) אמר אומר אדם לחברו צא ושכור לי פועלים ומוקי לה בחברו נכרי: תאנים מתאנתי. אף על גב דמעשר פירות מדרבנן ורב נחמן מודה דבשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו כיון דעיקר שם מעשר מן התורה חשיב לה כשל תורה: (תוספות)

 רשב"א  [והא עומר דאורייתא הוא] והתניא הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן. איכא למידק מאי ראיה התם לאו משום שליחותא, דאינהו גופייהו מיחייבי להקריב, וכן נמי הא דמייתי מן האשה שיש עליה זיבה או לידה דהכי נמי מחייבה להקריב. ויש לומר דגבי עומר מייתי ראיה מדתנן מותרין מחצות היום ולהלן, דכהנים מחוייבין להקריב כל היום, אבל כדי להתיר את הרחוקים הם מקדימים ומקריבים קודם חצות, ובהא הוא דהוי שלוחים. ובההיא דהאשה שיש עליה זיבה נמי, כי שרי להו לאכול לערב היינו מדין שליח עושה שליחותו, דאי משום דכהן מחייב להקריב היינו למחר וליומא אחרינא. התם כדרב שמעיה וכו'. ומיהו לא מצי לאותובי לרב ששת מהא כדאותבינן ליה לעיל מדקתני טעמא לפי שאין ב"ד מתעצלין, דהתם ברייתא וברייתא לרב ששת קשיא, אבל הכא דרב שמעיה אמורא ודרב שמעיה לרב ששת לית ליה. עד כאן לא פליגי אלא משום דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וכו'. איכא למידק דמכל מקום מאי מייתי מינה רב ששת דהא תרומת תאנים דרבנן היא, דאי מדאורייתא דגן תירוש ויצהר אמר רחמנא, ובשל סופרים הא אמרינן לעיל דהא אפילו רב נחמן מודה דחזקה שליח עושה שליחותו. יש לומר כיון דתרומה אית לה עיקר בדאורייתא כדאורייתא דמי. ומינה שמעינן דלרב נחמן כל דרבנן דאית ליה עיקר בדאורייתא כדאורייתא דמיא, ואין חזקת שליח עושה שליחותו להקל. ולענין פסק הלכה: רב אלפאסי ורבנו תם ז"ל פסקו כרב נחמן, ויש להם על מה שיסמוכו מדאמרינן בגיטין פרק התקבל (סד, א) גבי בעל אומר לגרושין ושליח אומר לגרושין וכו', וליהמניה לשליח מי לא תנן האומר לחבירו צא וקדש לי אשה סתם ומת השליח הרי זה אסור בכל הנשים שבעולם, ופרקינן כי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו הני מילי לחומרא לקולא לא אמרינן. אלמא לישנא דגמרא כרב נחמן. וכן בפרק קמא דחולין (יב, א) אמרינן לעולם אין חזקת שליח עושה שליחותו, והאומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצאו תרום אין חזקתו תרום, ואע"ג דרב נחמן הוא דאמר לה, מכל מקום כיון דבעו לה מיניה וקבלוה ש"מ דכן הלכתא. ועוד דהא משמע הכא דרב שמעיה סבירא ליה כוותיה, מדקא יהיב טעמא לפי שאין בית דין של כהנים עומדין משם עד שיכלו מעות שבשופר. מכל הני משמע דהלכתא כרב נחמן והכין קיימא לן. ויש מי שרוצה לפסוק כרב ששת, וסומכין על הפוסקים הגאונים ז"ל בכל מקום הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי, ודחו ההיא דגיטין ודחולין, משום דאפילו רב ששת לא קאמר אלא כשיש מכשול אצל המשלח אם לא יעשה השליח שליחותו ומשום הכי יהיב דעתיה שליח ועביד שליחותיה כדי שלא יכשל המשלח על ידו, אבל בדבר שאין צד מכשול אצל המשלח מצד מניעתו לא אמר רב ששת, דדילמא בכי הא מימנע ולא עביד שליחותיה. וכיון שכן בהנהו אפילו רב ששת מודה, דמימר אמר שליח כי לא אשחוט הרי הוא מוצא בהמתו שאינו שחוטה, וכי לא אתרום הרי הוא מוצא כריו שלם ויודע שאינו תרום, וליחוש שמא אחר ישמע ויתרום, אין זו חשש אצל השליח. וכן בההיא דגיטין כשאינו נותן את הגט גם היא לא תנשא לאחר. ורב שמעיה נמי איכא למימר דלא אמרה ליתן טעם למה סומכת על הכהנים, אלא ליישב דברי רב דפרק האשה בפסחים (צ, ב) דקאמר שאין שוחטין וזורקין דם פסח על טמא שרץ ואע"ג דמקוה לפניו, משום דמחוסר מעשה וחיישינן דילמא פשע ולא טבל, אבל שוחטין וזורקין על מחוסר כיפורים ואע"ג דמחוסר מעשה, וכדמייתי עלה הא דרב שמעיה. וקשיא לי דהא גבי גט נמי אתי לידי תקלה כי לא עביד שליחותיה, ולענין יבום, וכדתנן (יבמות ב, ב) וכולן שמתו או שנתגרשו צרותיהן מותרות. ויש לתרץ לפי דבריהם דכיון דלגבי משלח עצמו ליכא תקלה, לתקלת יבם לא חיישינן ולא רמי אדעתיה. (רשב"א)


דף לב - ב

סבר אותו חבר אוכל ואינו צריך לעשר דודאי עישורי מעשר ההוא חבר קמא עילויה ורבן שמעון בן גמליאל אומר לא יאכל עד שיעשר לפי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ואמר ליה רבי מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ואל יאכילו עמי הארץ טבלים במאי קמיפלגי רבי סבר ניחא ליה לחבר דלעביד הוא איסורא קלילא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה ורבן שמעון בן גמליאל סבר ניחא ליה לחבר דליעבד עם הארץ איסורא רבה ואיהו אפי' איסורא קלילא לא ליעבד: מתני' נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב נתנו בבור אפילו עמוק מאה אמה עירובו עירוב: גמ' יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אסי ורבא בר נתן ויתיב רב נחמן גבייהו ויתבי וקאמרי האי אילן דקאי היכא אילימא דקאי ברשות היחיד מה לי למעלה מה לי למטה רשות היחיד עולה עד לרקיע ואלא דקאי ברשות הרבים דמתכוין לשבות היכא אילימא דנתכוון לשבות למעלה הוא ועירובו במקום אחד הוא אלא נתכוון לשבות למטה והא קא משתמש באילן לעולם דקאי ברה''ר ונתכוון לשבות למטה ורבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אמר להו רב נחמן ישר וכן אמר שמואל אמרו ליה פתריתו בה כולי האי אינהו נמי הכי קא פתרי בה [אלא הכי] אמרו ליה קבעיתו ליה בגמרא אמר להו אין אתמר נמי אמר רב נחמן אמר שמואל הכא באילן העומד ברשות הרבים עסקינן גבוה עשרה ורחב ארבעה ונתכוון לשבות למטה ורבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אמר רבא ל''ש אלא באילן העומד חוץ לעיבורה של עיר אבל אילן העומד בתוך עיבורה של עיר אפילו למעלה מעשרה הרי זה עירוב דמתא כמאן דמליא דמיא אי הכי חוץ לעיבורה של עיר נמי כיון דאמר רבא הנותן עירובו יש לו ארבע אמות הויא לה רשות היחיד ורשות היחיד עולה עד לרקיע אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא הכא באילן הנוטה חוץ לארבע אמות עסקינן

 רש"י  איסורא קלילא. שלא מן המוקף: איסורא רבה. לאכול טבלים: מתני' למעלה מעשרה טפחים כו'. מפרש בגמרא: נתנו בבור כו'. מפרש בגמרא: גמ' אי דנתכוון. לקנות שביתתו על אילן: הוא ועירובו במקום אחד. ואפילו למעלה מי' עירובו עירוב: אלא דנתכוון לשבות למטה. תירוצא הוא הילכך למעלה מעשרה אין עירובו עירוב דבמקום שנתכוון לשבות שם היא שביתתו וכיון דאי הוה בעי למישקל עירוביה ומיכליה בשעה שהעירוב זוכה לו דהיינו בין השמשות לא מצי שקיל דמייתי מרשות היחיד לרשות הרבים לא הוה עירובו עירוב וכגון דאילן רחב ד' והוי למעלה מי' דידיה רשות היחיד למטה מי' עירובו עירוב ואע''ג דלמטה מי' כרמלית הוא דכל ג' עד ט' ברוחב ד' כרמלית היא כדאמרן ביציאות השבת (שבת דף ח.) וקא מייתי ליה מכרמלית לרה''ר הא מוקמי לה כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות: והא משתמש באילן. כי שקיל ליה ואמאי עירובו עירוב אפילו למטה מעשרה והא לא מצי שקיל ליה דשימוש אילן שבות הוא כדתנן (ביצה דף לו:) אלו הן משום שבות לא עולין באילן והוא הדין דמצי למיפרך והא קא מייתי מכרמלית לרשות הרבים אלא כיון דהא שבות והא שבות חדא מינייהו נקט: בין השמשות. שהיה שעת קניית עירוב וכיון דההיא שעתא מצי שקיל ליה נמצאת סעודה הראויה לו באותה שעה ותו לא איכפת לן. לא גזרו עליו בין השמשות דכיון דבין השמשות ספיקא הוא ושבות דרבנן הוא לא גזור ולקמן (לג.) מפרש מאי רבי ומאי רבנן: עיבורה של עיר. כל בית שישנו בתוך שבעים אמה ושיריים לעיר קרי עיבורה של עיר בפרק כיצד מעברין (לקמן דף נז.): אבל באילן העומד בתוך עיבורה של עיר. כגון שהיה עיר בתוך אלפים אמה של עירו והיה רוצה לילך עוד אלפים והניח עירובו באותה העיר באילן העומד בתוך עיבורה של עיר: אפי' למעלה מעשרה. והוא נתכוון לשבות למטה עירובו עירוב: דמתא. מתוך שהיא מוקפת יישוב מחיצות ואינה מגולה חזינא לה כמאן דמליא עפרא והוי כמאן דנתכוון לשבות למעלה מעשרה ואע''ג דאי בעי למשקליה לא מצי שקיל דהא אילן רשות היחיד ותחתיו רשות הרבים. חזינן למקום שביתתו כאילו הוא גבוה למיהוי כאילו נתכוון לשבות למעלה ויקנה לו העירוב: כיון דאמר רבא הנותן את עירובו וכו'. לקמן בהאי פירקא (דף לה.) גבי נתגלגל חוץ לתחום דקתני מתניתין אינו עירוב ואמר רבא לא שנו אלא שנתגלגל חוץ לתחום ארבע אמות אבל תוך ארבע אמות הנותן את עירובו יש לו ארבע אמות כלומר ארבע אמות שסביביו הוו ליה כמוקפות מחיצות וכי היכי דהנותן את עירובו בבית שמקצתו בתחום ומקצתו חוץ לתחום מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה דהוי כל הבית כאילו הוא בתוך תחומו כדאמרינן לקמן בכיצד מעברין (דף סא.) אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה כו' הא נמי כל ארבע אמות הוו להו כבית ומצי לאיתויי מחוץ לתחום בתוך התחום אלמא לרבא כרשות היחיד הן לו: ורשות היחיד עולה עד לרקיע. ואפילו נתנו למעלה מעשרה הוא ועירובו ברשות היחיד הן ונהי דלא רשות היחיד ממש נינהו לגבי איסורא דאורייתא למשקליה מאילן להתם דהא ליכא מחיצה מיהו לענין מיהוי הוא ועירובו במקום אחד הוי חד רשותא דומיא דנותן בעיבורה של עיר דחזי ליה רבא כמאן דמליא: באילן. שנופו נוטה חוץ לארבע אמות שהוא סוף התחום והניח עירובו בנופו חוץ לד' אמות: (רש"י)

 תוספות  ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה. והא דמסיק פ''ק דשבת (דף ד.) גבי הדביק פת בתנור דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך הכא שאני שהוא גורם לו לעבור שהוא אומר לו לקוט וסבור שעשרן ומיהו קשה דבפרק תמיד נשחט (פסחים דף נט.) אמר אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת ונרות בכל השנה ופסח ומחוסר כפורים בערבי פסחים בלבד שטובל ואוכל פסחו לערב וקעברי כהני אעשה דהשלמה שאין בו כרת כדי שיקיים זה מצות עשה שיש בו כרת וכן אמר הכא בפרק בתרא (דף קג:) דכהן דעלתה לו יבלת חברו חותכו לו בשיניו כדי שיעשה עבודתו ואף ע''ג דאי לאו עבודתו היה אסור והתם לא שרינן רדיית הפת שהיא מדרבנן ואומר ר''י שיש לחלק בההיא דהדביק לפי שפשע שהדביק סמוך לחשיכה ואע''ג דהוי שוגג איבעי ליה לאסוקי אדעתיה אבל בהנך דלא פשע מידי שרי והא דשרי (גיטין דף לח:) בחציה שפחה וחציה בת חורין לשחררה כשנהגו בה מנהג הפקר אע''ג שעובר בעשה לא דמי פריצות דידהו למדביק פת בתנור שאותו לא היה אנוס כלל אבל שפחה האסורה לעבדים ולבני חורין והיא להוטה אחר זנות אי אפשר שלא תכשיל בני אדם ודמו לאונסין ועוד דהוה ליה כמצוה דרבים כדמשני (שם:) גבי ר' אליעזר ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה מצוה דרבים שאני: מה לי למעלה מה לי למטה. השתא דאכתי לא אסיק אדעתיה דאתי כרבי הוי מצי לאקשויי דבין למעלה ובין למטה לא יהיה עירוב משום דמשתמש באילן אלא דפריך כיון דלמטה הוי עירוב ולא איכפת לן במה שמשתמש באילן למעלה נמי ליהוי עירוב דהוא ועירובו במקום אחד הוא: דרה''י עולה עד לרקיע. לא הוי צריך להאי טעמא דרשות היחיד עולה עד לרקיע דאי נמי הוי מקום פטור הוא ועירובו במקום אחד אלא האמת אומר: הא קמשתמש באילן. פירש רש''י דהוא הדין דהוה מצי למיפרך והא קמייתי מכרמלית לרשות הרבים אלא חדא מב' פירכי נקט ומהר''י מפרש דהוי מצי לשנויי דקאי בכרמלית: והא אמר רבא הנותן עירובו יש לו ד' אמות. לכל רוח כאילו מוקפת מחיצה וכיון דחשבינן עיבורה של עיר כמאן דמליא אע''פ שהוא רשות הרבים לפי שהוא כמוקף לבני העיר שהוא חשוב בכלל העיר כד' אמות לענין תחום שבת וכן לנותן שם עירובו (לקמן דף ס:) גם חוץ לעיבורו של עיר יש לו ארבע אמות במקום שביתתו בלא חשבון אלפים אמה יחשב נמי כמאן דמליא: הכא באילן שנוטה חוץ לד' אמות. פירש רש''י הלכך למטה .. מעשרה עירובו עירוב דמצי לאתויי פחות פחות מארבע אמות עד תוך ארבע אמותיו ולא הוצרך לפרש כן אלא משום שרוצה להכשיר אפילו הניחו ברחוק הרבה מארבע אמותיו דאם לא היה נוטה אלא שלש אמות או שתי אמות חוץ לארבע אמותיו יכול להביאו בבת אחת ומהר''י מפרש דאפילו במופלג טובא יכול להוליכו בבת אחת עד מקום שביתתו דכיון דעוקרו מכרמלית שוב אינו מתחייב בהנחתו אלא משום שבות: (תוספות)

 רשב"א  ניחא ליה לחבר דליעבד איהו איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה. ואיכא למידק דהא אמרינן בריש פרק קמא דשבת (ד, א) גבי הדביק פת בתנור אין אומרים לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חברך. ויש מתרצין דהכא שאני דקעביד עם הארץ על ידו של חבר איסורא רבה. ויש ספרים שגורסין בהדיא ולא ליעבדיה לעם הארץ איסורא רבה. אבל עדיין יש לדקדק שהרי בהרבה מקומות התירו לאחד איסורא זוטא כדי שיזכה חבירו בדרבה מיניה, וכאותה שאמרו בשלהי מכלתין (קג, ב) גבי חותכין יבלת במקדש, כהן שעלתה לו יבלת בידו חבירו חותכה לו בשיניו, כלומר: כדי שיוכל לעבוד, ואי לאו משום עבודה היה אסור מדרבנן. וכן אמרו (גיטין מא, ב) מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו וכותב לו גט שיחרור כדי שלא יבטל מפריה ורביה, ואע"ג דעובר רבו בעשה דלעולם בהם תעבודו. ויש מתרצים דההיא דשבת דאין אומרים לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חברך, היינו דוקא התם שפשע והדביק, ואף על פי שהיה שוגג, מכל מקום הוי ליה לאסוקי אדעתיה. אבל בהני אחריני דלא פשע שרי ליה להאי איסורא זוטא כדי שיזכה חבירו במצוה רבה. וההיא אמתא דהוו עבדי בה אנשי איסורא וכפו את רבה לשחררה (שם לח, א) ואע"פ שהם היו עוברים ופושעים מרצונם. י"ל דהתם נמי כאנוסין הוי, דכיון שהיא היתה להוטה אחר הזנות בני אדם דנכשלין בה כאנוסין הוי. אילימא דקאי ברשות היחיד מה לי למעלה מה לי למטה. איכא למידק אדרבה הוי ליה לאקשויי אכתי היכי שרי והא קא משתמש באילן וכדמסקינן בסמוך. יש לומר דכיון דקתני במתניתין למטה מעשרה עירובו עירוב, מידע הוי ידע דתנא דמתניתין לא חאיש להכי, ולמאי דקא סלקא דעתך קא מותיב ליה. ומיהו במסקנא קא בעי ליה אמאי לא אסרינן אפילו למטה מעשרה משום דאסור להשתמש באילן. והא קא משתמש באילן. הוא הדין דהוי מצי לאקשויי ליה והא קא מפיק מכרמלית לרשות הרבים, אלא חדא מינייהו נקט. ועדיפא מינה נמי, דאפילו כי אין רחב ארבעה דמקום פטור הוא אסור דהא קמשתמש באילן. ואיכא למידק אשמעתין דהא איסור נטילת עירוב מעל גבי אילן משום דמשתמש באילן, ונטילה מאי תשמיש איכא, וכהא דאמרינן בריש פרק מי שהחשיך (שבת קנג, א) גבי היתה בהמתו טעונה כלים כשהוא מגיע לחצר החיצונה נוטל כלים הניטלין בשבת והשאר מתיר את החבלים והן נופלין מאליהן. ואי אפשר לומר דמשום דנותן עליו מערב שבת כדי שיעמוד שם בשבת קאמר, דהא נמי שרי וכדאמרינן בפרק כירה (שם מה, א) נותנין נר על גבי דקל בשבת ואין נותנין נר על גבי דקל ביום טוב. וראיתי מי שתירץ דכיון שנותנו שם על דעת ליטלו למחר היינו דקרי ליה משתמש. ואינו מחוור בעיני כלל, דכיון דמערב שבת ליכא איסורא, וכן בנטילתו דבשבת ליכא איסורא, מאי איסורא איכא. ועוד מתרצים דכיון שנותנו שם לקנות לו שם בית, היינו משתמש באילן. גם זה אינו מחוור כלל בעיני, דבשעת הנחתו לא קא עביד איסורא, ובין השמשות דקא קני הא כלו מעשיו ואינו משתמש באילן. ועוד דמאי שנא ממניחין נר על גבי דקל בשבת, דהתם נמי הא קא משתמש באילן וניחא ליה דנינטר התם כולי שבת. ועוד דהא אפילו לרבי דשרי בלמטה מעשרה טפחים ואמר דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, איהו נמי אסר ליטלו וכדקתני בברייתא בסמוך למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב ואסור ליטלו. ועוד צריכה עיונא. הכי גרסינן: אמר להו רב נחמן יישר וכן אמר שמואל. ולא גרסינן וכן אמר שמואל יישר, דשמואל לאו אתיובתייהו קאי אלא מנפשיה אמרה, וכדאמרו ליה לרב נחמן קבעיתו לה בגמרא. באילן הנוטה חוץ לארבע אמות. כלומר: ובתוך אלפים אמה, דאילו מקום שביתתו בסוף אלפים ועירובו חוץ למקום שביתתו יותר מארבע אמות לא קני ליה עירוב, שהרי עירובו חוץ מאלפים אמה שלו והוה ליה כנתגלגל חוץ לאלפים אמה שאינו עירוב (לקמן לה, א). ומכל מקום עדיין יש כאן מקום עיון כיון שהוא מתכוין לשבות בעיקרו של אילן, ואינו מערב ברגליו אלא רוצה שיקנה לו עירובו, ועירובו רחוק ממקום שביתתו יתר מארבע אמות הרי עירובו כמונח בבית, דמה לי רחוק חמש אמות מה לי אלף אמות דא ודא אחת היא דאין עירובו במקום שביתתו. וראיתי מי שאומר דדוקא באילן שהאילן עושה הכל כמקום אחד לענין זה. ואינו מחוור כלל, חדא דהוא לא נתכוון לשבות באילן עצמו אלא בעיקרו תחתיו, ומה לאילן עצמו אצל תחתיו לעשות את הכל אחד. ועוד דהא תניא לקמן (לד, א) נתכוון לשבות ברשות הרבים ונתן עירובו בכותל למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב, למעלה מי' טפחים אין עירובו עירוב, וההיא על כרחין לרבא לא משכחת לה אלא בשנתכוון לשבות רחוק מן הכותל יתר מארבע אמות, דאי בתוך ד' אמות הוי ליה רשות היחיד ורשות היחיד עולה עד לרקיע כדאמרינן הכא, וכן פירש שם רש"י ז"ל, והתם מאי איכא למימר. ויש לי לומר דהשתא נמי אית לן סברא דרב ירמיה דלקמן (לג, ב) דאמר שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה בתוך עשרה. ומוליכו בראשון ומחשיך עליו ובשני מחשיך עליו ואוכלו דתנן (לקמן לח, א), משום גזירת יו"ט אחר השבת הוא כדמשנינן לקמן (לד, א), והכא ליכא גזירה כלל, דבין השמשות שביציאת השבת גם כן לרבי לא גזרי שאף הוא ספק לילה הוא, דכל בין השמשות בין בכניסתו בין ביציאתו לא גזרו עליו משום שבות, כך נראה לי. (רשב"א)


דף לג - א

ונתכוין לשבות בעיקרו ומאי למעלה ומאי למטה דהדר זקיף והא אי בעי מייתי לה דרך עליו כשרבים מכתפין עליו וכדעולא דאמר עולא עמוד תשעה ברשות הרבים ורבים מכתפין עליו וזרק ונח על גביו חייב: מאי רבי ומאי רבנן דתניא נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב ואסור ליטלו בתוך שלשה מותר ליטלו נתנו בכלכלה ותלאו באילן אפילו למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב דברי רבי וחכמים אומרים כל מקום שאסור ליטלו אין עירובו עירוב וחכ''א אהייא אילימא אסיפא לימא קסברי רבנן צדדין אסורין אלא ארישא האי אילן היכי דמי אי דלית ביה ארבעה מקום פטור הוא ואי דאית ביה ארבעה כי נתנו בכלכלה מאי הוי אמר רבינא רישא דאית ביה ארבעה סיפא דלית ביה ארבעה וכלכלה משלימתו לארבעה

 רש"י  והוא נתכוון לשבות בעיקרו. הלכך למטה מי' עירובו עירוב דמצי נפיק ליה חוץ לד' אמותיו כמה דבעי ולמשקליה ואייתוייה פחות מד' אמות עד לתוך ד' אמותיו ואע''ג דמשוינן להו ניהליה רשות היחיד לגבי קניית עירוב להקל לאו רה''י גמורה היא שלא יוכל להביא מחוצה להן לתוכן דהא לאו מחיצה איכא ולא חילוק רשות איכא ומאן קא משוי להו בית עירוב הוא דמשוי ליה וכי איכוון לבית דהיתרא איכוון ולא לשוויה בית דאיסורא למעלה מי' אין עירובו עירוב דהא כי נפיק ושקליה מייתי מרה''י לרה''ר ולקמן פריך הא אי בעי מייתי ליה דרך עליו: ומאי למעלה ומאי למטה. בדבר הנוטה שוה הוא ואי למעלה אית ביה למטה לית ביה ולא שייך ביה לשון מעלה ומטה אלא לשון גבוה ונמוך והכי איבעיא ליה למיתני נתנו באילן גבוה י' אין עירובו עירוב אין גבוה עשרה עירובו עירוב ומדתני מעלה ומטה משמע דזקוף ויכול להניח למעלה בגובהו או למטה בשיפולו: דהדר זקיף. בסוף נטייתו ומשכחת ביה מעלה ומטה בזקיפתו כגון דנטייתו כולה למטה מי' דאי למעלה מי' לא משכחת בזקיפתו מעלה ומטה: והא אי בעי מייתי ליה דרך עליו. כי הוי חוץ לד' אמות נמי ולמעלה מי' כיון דד' אמותיו עולות עד לרקיע רה''י הרי יכול לעלות לאילן עד למעלה מעשרה וליטלו דהא כל האילן מעשרה ולמעלה רה''י ומביאנו למקום שביתתו: כשרבים מכתפין. על נטיית הנוף שחוץ לד' אמותיו הנמוכה מי' דהויא רה''ר כדעולא וכי מייתי ליה למעלה מעשרה דרך אוירה של נטייה עובר באויר רה''ר וקיימא לן במושיט מרשות היחיד לרה''י דרך אויר רה''ר אפילו למעלה מי' חייב דתנן בפרק הזורק (שבת דף צו.) היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור המושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים: עמוד ט'. דוקא נקט ט' כדאמר ביציאות השבת (דף ח.) דפחות מג' ארעא סמיכתא היא דדרסי לה רבים מג' עד ט' לא מדרס דרסי לה מפני גובהה ולא כתופי מכתפי עלה מפני שנמוכה לכתף הלכך לאו רה''ר היא אלא כרמלית ט' חזיא לכתופי והוי רה''ר עשרה רה''י: וזרק. מתחילת ארבע לסוף ד': ונח על גביו חייב. דהויא לה עקירה והנחה מתחילת ד' לסוף ד' ברה''ר אבל אין רבים מכתפין עליו אע''ג דזרק ד' אמות ברה''ר כיון דלא הויא הנחה ברה''ר. פטור למעלה מעשרה אין עירובו עירוב. וכדאוקימנא מתניתין בנתכוון לשבות בעיקרו ונופו נוטה חוץ לארבע אמות והדר זקיף: ואסור ליטלו. אפילו האי דלמטה מעשרה אסור ליטלו למחר בשבת אם רצה לאוכלו משום דמשתמש באילן ואפילו הכי קני ליה עירוב בין השמשות דכיון דשמוש אילן שבות דרבנן הוא לא גזרו עליו בין השמשות ואי הוה בעי למשקליה ההיא שעתא מצי שקיל כל איסור שבת ויו''ט דהוי מדרבנן קרי שבות: בתוך ג'. הניח עירובו באילן למטה משלשה סמוך לקרקע: מותר ליטלו. בשבת דכל למטה משלשה אפילו באילן לא גזרו עליו דהוי כארעא סמיכתא והכי נמי תנן בפרק בתרא (דף צט:) היו שרשיו גבוהין מן הארץ ג' לא ישב עליהן: נתנו בכלכלה כו' אפילו למעלה מעשרה עירובו עירוב. לקמן מפרש בשאין האילן רחב ד'. ואסור ליטלו לא גרסינן. דאי גרסינן אמאי מתמה לקמן אדרבנן ואמר לימא קא סברי רבנן צדדין אסורין ואדרבי לא מתמה ומשום דקיימי רבנן עליה ואמרין כל מקום שאסור ליטלו כו' לפיכך נכתב בספרים ואי גרסינן ליה טעמא משום דקסבר צדדין אסורין: אילימא אסיפא. דקאמר רבי נתנו בכלכלה עירובו עירוב ואמרי ליה רבנן הואיל וסוף סוף אסור ליטלו בשבת משום שימוש אילן אין עירובו עירוב דגזרו על השבות בין השמשות: נימא קסברי רבנן צדדין דאילן אסורין. כגון הכא דאינו משתמש באילן עצמו אי הוה שקיל לעירובו אפילו בשבת בכלכלה הוא דמשתמש שהוא צידי אילן ופלוגתא היא בפרק מי שהחשיך (שבת דף קנד:) איכא למ''ד אסור ואיכא למ''ד מותר והשתא נימא מהכא צדדין אסורין וניהוי ההוא דשרי כיחיד במקום רבים ותיהוי הך מתניתא סייעתא למאי דפסקינן התם הלכתא צדדין אסורים: אלא ארישא. קיימי רבנן דקאמר רבי נתנו באילן למטה מעשרה עירובו עירוב ואסור ליטלו ואמרי ליה רבנן אע''ג דהוא ועירובו ברה''ר כיון דאסור ליטלו בשבת משום אילן אסור ליטלו בין השמשות שהוא ספק ואין עירובו עירוב: אי דלית ביה ארבעה. רוחב: מקום פטור הוא. דכל פחות מרוחב ד' קי''ל ביציאות השבת דלא הוי רשות בפני עצמו ובטל אצל רה''ר ואצל רה''י אם עומד ביניהן כדאמרינן (שם דף ו.) עומד אדם על האסקופה נוטל מן העני ונותן לו מבעל הבית ונותן לו ואפילו איסורא דרבנן ליכא והכא כי נתנו למעלה מעשרה לאו ברה''י הוא ואמאי אין עירובו עירוב הרי יכול ליטלו לרשות הרבים: ואי דאית ביה ד'. ומשום הכי קאסר ליה רישא סיפא אמאי מהני ליה כלכלה הא רשות היחיד הוא ואסור: רישא דאית ביה ד'. ומשום הכי למעלה מי' אין עירובו עירוב דהוא ברה''ר ועירובו ברה''י: סיפא דלית בה ד'. ומשום הכי לאו רה''י היא וכלכלה דנקט משום דרבי סבר לה כר' יהודה דאמר עירוב המונח למעלה מי' לא הוי עירוב ואפילו נתכוין לשבות למעלה אלא א''כ מונח על גבי מקום ארבעה הלכך אי לאו כלכלה ליכא עירוב על גבי מקום ארבעה אלא כלכלה משלימתו לארבעה: (רש"י)

 תוספות  דהדר זקיף. וא''ת והיכי חשיב למעלה מעשרה רה''י הא גדיים בוקעין בו תחתיו ואפילו ר' יוסי בר' יהודה לא שרי אלא בהדרן מחיצות וי''ל דמיירי כגון שסתום תחת הזקיפה דלא מצי בקעי אי נמי כגון שיש גובה י' באותו זקיפה דחשיב רה''י אע''ג דגדיים בוקעין כמו עגלות כדאמר בהזורק (שבת צח.) דהוי רה''י אע''ג דתחתיהן הוי רה''ר: והא אי בעי מייתי לה דרך עליו. פ''ה דיכול לעלות באילן עד למעלה מעשרה וליטלו דהא כל האילן מעשרה ולמעלה רה''י ויביאנו אצלו למקום שביתתו יש סבורים שר''ל שגם האויר שהוא למעלה מי' אפילו כנגד הנטייה שהיתה פחותה מי' הוי רה''י ולא עלה זה על דעת רש''י דלא הוי רה''י אלא כרמלית ומה שפירש ויביאנו למקום שביתתו אין לומר דהיינו לעיקרו של אילן דהא רה''ר גמורה ואע''ג דד' אמותיו חשבינן כרה''י היינו דוקא למהוי הוא ועירובו במקום אחד אבל להתיר להביא שם מרה''י או לאסור מרה''ר שם לא חשיב רה''י דהא לית ליה מחיצות ולא חלק רשות ומשני כשרבים מכתפים עליו על נטיית הנוף הנמוכה מי' דהוי רה''ר כדעולא וקיימא לן במושיט מרה''י לרה''י דרך אויר רה''ר אפילו למעלה מעשרה חייב דתנן בהזורק (שם דף צו.) היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים ונראה דלאו מושיט הוא אלא מעביר את העירוב רחוק חוץ לד' אמות וחייב אפילו זה כנגד זה כדאי' בהזורק (שם דף צז.) א''ר אלעזר המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת ומקום עקירתו והנחתו הוי רה''י וקשה אכתי אי בעי זריק ליה עד נגד מקום השביתה דזורק פטור ור''י מפרש והא אי בעי מייתי ליה דרך עליו היינו שיניחנו על הנטייה שהיא כרמלית ויחזור ויביאנו לעיקרו של אילן שהוא מקום שביתתו ממש ומשני כשרבים מכתפין עליו דהשתא לא מצי מנח ליה על נטייה דהוי מוציא מרה''י לרה''ר והואיל ואי בעי זריק ליה עד נגד מקום השביתה ליכא למימר דכי זריק ליה נמי אכתי לא הוי עירוב אלא משום דד' אמות חשיבי רה''י ועולה עד לרקיע וכולי האי וודאי לא אמרינן הואיל אך קשה דאכתי משכחת לה דאינו חייב כגון בזה עוקר וזה מניח אי נמי דכי מטי ליה עד מקום הנטייה יניח על ידו או על כתיפו למעלה מי' דהא דמחייב בהזורק מעביר למעלה מעשרה היינו דוקא בדלא נח למעלה מעשרה דהכי מוקי לה ההיא דפ''ק דשבת (דף ח:) גבי אסקופה דאם נטל ונתן שלשתן פטורין ופריך נימא תהוי תיובתא דרבא דאמר המעביר חפץ כו' ומשני התם לא נח הכא נח ונראה לי דבכל הנהו כיון דבקל יבא לידי איסור דאורייתא אפילו רבי מודה דגזרו עליו בין השמשות כדאמרינן לקמן (דף לד:) גבי קנה דרכיך דגזר שמא יקטום: אי דאית ביה ארבעה כי נתנו בכלכלה מאי הוי. דכיון דהאילן רשות היחיד הויא ליה כלכלה חורי רה''י ובחורי רשות היחיד אין לחוש אם גדיים בוקעים בו: וכלכלה משלימתו לד'. פירש''י אף על גב דבראשו הוי ד' לא הוי רה''י הואיל ואין בתחתיו רוחב ד' ולא הוי רה''י אלא אם כן מתחיל להיות רחב ארבעה בתוך ג' הסמוכין לארץ ולא נראה דבשלהי פ' הזורק (שבת דף קא.) אמר עמוד גבוה י' ובראשו רחב ארבע אם למטה רוחב כותל שלשה זרק ונח על גביו חייב כיון דרוחב שלשה לא בקעי גדיים וצריך לומר באין בתחתיתו ג': (תוספות)

 רשב"א  בשרבים מכתפין עליו. וכי מייתי ליה מלמעלה מעשרה דרך אוירה של נטייה, עובר באויר רשות הרבים, וקיימא לן במושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים אפילו מלמעלה לעשרה חייב, דתנן בהזורק (שבת צו, א) היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים, כך פירש"י ז"ל. ותמיהה לי דהא מושיט בכי הא ליכא, דכולהו מלאכות ממשכן גמרינן להו, וקרשים מונחים היו מעגלה לעגלה וכשמושיטין אותן לא היו מוציאין אותן לגמרי מעגלה זו ונותנין על זו, והלכך אין הושטה עד שיהא מושיט מרה"י לרה"י דרך אויר רשות הרבים ראש המושט מונח ברשות היחיד זו וראשו אחר ברשות היחיד השני ואמצעיתו תלוי באויר רשות הרבים ומושיט כשמו. אבל בעוקר מרשות היחיד זו ומניח ברה"י זו ורה"ר באמצע, אין זה מושיט אלא מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד באויר רשות הרבים ופטור. ותדע לך מדבעא מיניה רבא מרב נחמן בריש פרק קמא דשבת (ד, א) הוציא ידו מלאה פירות מהו להחזירה לאותה חצר, אמר ליה מותר, לחצר אחרת מאי, אמר ליה אסור, כלומר: מדרבנן, ומאי שנא, אמר ליה התם אתעבידא מחשבתו הכא לא אתעבידא מחשבתו. ואם איתא מאי קאמר רבא מאי שנא, שניא ושניא דהכא שאני דקא מפיק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע והוי ליה מושיט וחייב ואפילו דבר תורה, דהתם לא קאמר דוקא בשתי דיוטות דאם איתא הוי לה לרב למימר אי בשתי דיוטות מאי שנא. אלא ודאי בין הכי ובין הכי לאו מושיט הוא אלא מוציא, ואין לך מוציא חייב אלא מוציא מרשות היחיד לרה"ר ובעוקר ומניח מרשות לרשות. ועוד דתנן לקמן בפרק המוצא תפילין (שבת צט, ב) בור ברשות הרבים וחולייתו גבוה עשרה טפחים חלון שעל גביו ממלאין הימנו בשבת, אשפה ברה"ר גבוה עשרה טפחים חלון שעל גביו שופכין לתוכה מים בשבת. ואוקימנא בגמרא במופלגת מן הכותל בארבעה, וטעמא דיש בחולייתה עשרה הא אין בחולייתה עשרה מטלטל מרה"י לרה"י דרך רשות הרבים, ומכל מקום בגבוהה עשרה שרי. ועוד דהא בירושלמי גרסינן במסכת שבת (פי"א, ה"ב) דבכל מלאכות דשבת אחד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין, ובהושטה שנים שעשאוה חייבין אחד שעשאה פטור, דדומיא דדגלי מדבר בעינן שההושטה על ידי שנים היתה. ואפילו העביר זה עירובו מרשות היחיד זה למקום שביתתו ועבר דרך רשות הרבים מסתבר שהוא פטור, שאין לך מעביר חייב אלא מעביר ארבע אמות ברשות הרבים ובעוקר מתחילת ארבע ומניח לסוף ארבע, הא בעוקר מרשות היחיד ומניח ברשות היחיד אע"פ שעבר דרך רה"ר אין זה מעביר ואינו חייב. שאם כן כשם ששנינו במשנת הזורק (שבת צו, א) המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד וכן הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע לדעת ר' עקיבא שהוא מחייב, היה להם לשנות ג"כ המוציא מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע שהוא חייב, שהוא חידוש שלא שמענו בשום מקום במשנתינו שיהא מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד חייב. והא דתניא בפרק הזורק בראשו (שם צז, א) מרשות היחיד לרשות היחיד ועבר ברשות הרבים עצמה ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרין, ואמרינן עלה מדקתני ברשות הרבים עצמה אלמא למטה מעשרה טפחים היא, ובמאי אילימא במעביר למטה הוא דמחייב למעלה מעשרה לא מחייב, והאמר ר' אלעזר המוציא משוי על כתפו למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת, דמשמע מהכא דמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב וילפינן לה ממשא בני קהת. ומסתברא דהתם לא בדוקא קאמר, אלא לכשתמצא לומר קאמר, כלומר: לכשתמצא לומר דבמעביר כי הא מיחייב ר' עקיבא משום דמהלך כעומד דמי וכבן עזאי ומחייב שתים קאמר אחת משום מוציא מרה"י לרשות הרבים ואחת משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, אם כן אפילו למעלה מעשרה נמי, דמעביר או מוציא (כל) [ב]גופו למעלה כלמטה דילפינן ממשא בני קהת, ולא שיהא משא בני קהת מרשות היחיד לרשות היחיד, שהרי עבודת הקודש עליהם ונושאי המקדש היו ואינן נכנסין לפנים לישא המקדש עד שאהרן ובניו פורקין את המשכן, וכדכתיב (במדבר ד, יט) וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו וגו' ולא יבואו לראות כבלע את הקודש וגו'. וכשהיו חונין בחוץ היו מניחין, ואהרן ובניו היו מכניסין בפנים הקודש וכליו, ומחנה לויה רה"ר היה וכדאמרינן בריש פרק הזורק (שם צו, ב), ולא יליף ר' אלעזר ממשא בני קהת אלא דלמעלה כלמטה. ותדע לך שאילו כולה מילתא היה יליף ממשא בני קהת, אם כן לא לחייב במוציא למעלה מעשרה מרשות היחיד לרשות הרבים, שהרי בני קהת מרשות הרבים לרשות הרבים היה, וכל מלאכות דשבת דילפינן ממשכן בדוקא ילפינן, דאי לא תימא הכי מושיט מרשות היחיד לרשות הרבים יהא חייב. אלא בדוקא ילפינן מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים, והכא נמי מאי שנא. אלא ודאי לא ילפינן ממשא בני קהת אלא דלמעלה כלמטה. וכשיטה הזאת ג"כ כתבתי במקומה בפרק הזורק (שם צז, א ד"ה ובמאי), וכן נראה שסובר שם הרמב"ן שהמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים פטור. ותדע לך עוד דאם לא כן, כי אקשיה התם אילימא במעביר למטה הוא דמחייב למעלה לא מחייב והאמר ר' אלעזר וכו', הוי ליה לאקשויי נמי אחכמים דפוטרין, ולימא ותו חכמים פוטרין והאמר ר' אלעזר וכו' שכן היה משא בני קהת, אלא ודאי כדאמרן כך נראה לי. אע"פ שראיתי כאן לרבותינו בעלי התוס' שהן מחייבין וסמכו על אותה שבפרק הזורק (שם צו, א), ומה שנראה לי כתבתי. ולענין שמעתין מסתברא דהכא אפילו במעביר דרך נטיה ליכא אלא שבות, לכשתמצא לומר דארבע אמות שלו הוי רשות היחיד. וא"ת אם כן מאי קא משני בשרבים מכתפין עליו, כי מכתפי נמי מאי הוי [הא] ליכא אלא שבות. איכא למימר דקים להו דאיכא שבותין שהן קרובין לבא לידי איסורא דאורייתא, דאפילו בעירוב לא שרי רבי. ותדע לך דהא הכא אי בעי זריק מלמעלה לתוך ד' אמות, ובכי האי ליכא אלא שבות בין לרב בין לשמואל דפליגי במי שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים אם זורק מזו לזו אם לאו, כדאיתא בשבת פרק הזורק (צז, א) ובמכלתין בפרק כיצד משתתפין (פה, ב). אלא דע"כ אית לן למימר דלא כל שבות שרי רבי אפי' לגבי עירוב. וכן נמי משמע לקמן [גבי] נתנו בראש הקנה. נתנו בכלכלה למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב ואסור ליטלו דברי רבי. הכי גרסינן בכל הספרים. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ליה, דאי גרסינן אמאי קא מתמה לקמן אדרבנן (ואמאי) [ואמר] לימא קסברי רבנן צדדין אסורין ואדרבי לא קא מתמה, ומשום דקיימי רבנן עליה ואמרי כל מקום שאסור ליטלו לפיכך נכתב בספרים כך כתב רש"י ז"ל בחד לישנא. ור"ח ז"ל פי' דכי אקשינן לימא קסברי רבנן צדדין אסורין, לאו משום דקתני אסור ליטלו קאמרינן אלא משום דאמרי אין עירובו עירוב, כלומר: מדקאמרי רבנן דכל מקום שאסור ליטלו בשבת אין עירובו עירוב, אלמא קסברי דצדדין אסורין אפילו בבין השמשות, והא לא אשכחן מאן דאמר הכין. דאע"ג דגרסינן בשבת (קנה, א) והלכתא צדדין אסורין, הני מילי בשבת עצמה אבל בין השמשות לא גזרו בצדדין. וזה עיקר ונכון ואין צריך למחוק גירסת הספרים. וגם בתוספות מצאתי כן. וכלכלה משלימתו לארבעה. וא"ת מאי דוחקיה דאוקמה בכלכלה דלית בה ארבעה ואיצטריך לאוקומי (לקמן בע"ב) לרבי כר' מאיר דאית ליה חוקקין להשלים, לוקמה בכלכלה דאית בה ארבעה, וא"ת משום דהויא רשות היחיד, לא היא, דהא איכא תחתיה בקיעת גדיים. יש לומר דאי ברחבה ארבעה מאי קא משמע לן פשיטא דעירובו עירוב. ואי משום דקא משמע לן דאסור ליטלו משום דצדדין אסורין, אמאי אשמעינן הכא לישמעינן בעלמא, דהא לגבי עירוב לא מעלה ולא מוריד. אבל השתא אשמעינן דלגבי עירוב דבעינן הנחה על גבי מקום ארבעה, כי איכא כלכלה דלית בה ארבעה ותלויה באילן כי מנח בה עירובו, עירובו עירוב דחוקקין להשלים. ואם תאמר האי כלכלה דקיימא היכא, אי סמוך לגבו של אילן בפחות משלשה, כל פחות משלשה כלבוד דמי ואפילו בלא חוקקין סגי לה. ואי בלמטה משלשה, כי אית ביה באילן ארבעה אמאי לא, דהא למטה משלשה לאו חורי רשות היחיד היא. והעמידוהו בתוס' כגון שפי הכלכלה שוה לגבי האילן ומשום הכי הוי חורי רה"י, וכיון דעירוב מונח בשוליה ליכא מקום ארבעה אלא בשרואין שיש בו כדי לחוק. (רשב"א)


דף לג - ב

ורבי סבר לה כר' מאיר וסבר לה כר' יהודה סבר לה כרבי מאיר דאמר חוקקין להשלים וסבר לה כר' יהודה דאמר בעינן עירוב על גבי מקום ארבעה וליכא מאי רבי יהודה דתניא רבי יהודה אומר נעץ קורה ברשות הרבים והניח עירובו עליה גבוה י' ורחבה ד' עירובו עירוב ואם לאו אין עירובו עירוב אדרבה הוא ועירובו במקום אחד אלא הכי קאמר גבוה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה אין גבוהה עשרה אין צריך שיהא בראשה ארבעה כמאן דלא כרבי יוסי ברבי יהודה דתניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר נעץ קנה ברשות הרבים והניח בראשו טרסקל וזרק ונח על גביו חייב אפילו תימא רבי יוסי ברבי יהודה התם הדרן מחיצתא הכא לא הדרן מחיצתא רבי ירמיה אמר שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה לתוך עשרה יתיב רב פפא וקא אמר להא שמעתא איתיביה רב בר שבא לרב פפא כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו בשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו

 רש"י  וסבר לה כר' מאיר. דאמר גבי כיפה בפרק קמא (דף יא:) חוקקין להשלים ומיהו רשות היחיד גמורה לא הוי כיון דאין בתחתיתו של אילן רחב ד' אע''ג דבראשו רחב ארבעה דכלכלה משלימה לעשרה לא הוי רשות היחיד אא''כ מתחיל להיות רחבו ארבעה מתוך ג' הסמוכים לקרקע דהכי אמרינן בהזורק (שבת דף קא.) גבי בוצינייתא דמישן והן ספינות ששוליהן חדים ואין בשוליהן רוחב ד' ולמעלה הן הולכות ומרחיבות הרבה ומחיצתן גבוהות י' אין מטלטלין בהן אלא ארבע אמות דלאו רה''י נינהו ואע''ג דגבוהים עשרה ורחבין ארבעה מלמעלה הואיל ובשוליהן לא הוי ארבעה והכא גבי אילן נמי טעמא משום הכי הוא ותדע שזהו הטעם מדקאמר לקמן כמאן דלא כר' יוסי בר ר' יהודה וכו' ובהזורק נמי מותבינן עלה דההיא מהא דר' יוסי: בעינן עירוב על גבי מקום ד' וליכא. בלא כלכלה: ה''ג גבוהה עשרה ורחבה ד' עירובו עירוב ואם לאו אין עירובו עירוב. גבוהה י' ורחבה ארבעה עירובו עירוב אע''ג דרה''י היא הך קורה והוא נתכוון לשבות ברשות הרבים הא אמרן הנותן את עירובו יש לו ארבע אמות ורשות היחיד עולה עד לרקיע וגבי אילן הוא דלא הוי עירוב כדאוקימנא בנופה נוטה חוץ לד''א אבל הכא דליכא נוף שפיר דמי: ואם לאו אין עירובו עירוב. קס''ד דהכי קאמר ואם לאו דאינה גבוהה עשרה או שאינה רחבה ארבעה אין עירובו עירוב ולהכי מתמהינן אינה גבוהה עשרה אדרבה כ''ש דעירובו עירוב דכשאינה גבוהה י' הויא כמאן דמנחה ברשות הרבים: אלא. האי ואם לאו דקתני לאו אגובהה קאי אלא ארוחב קאי והכי קאמר גבוהה י' והניחה בראשה אם יש ברחבה ד' הוי מקום חשוב להנחת עירוב עירובו עירוב ומשום דהוא ברה''ר ועירובו ברה''י לא מיתסר כדאמר דהנותן את עירובו יש לו ד' אמות ואם לאו דגבוהה י' ואינה רחבה ד' אין עירובו עירוב דכיון דגבוהה עשרה ואין העירוב מונח על גבי מקום ד' הוה ליה כמונח באויר ומדוקיא שמעינן הא אינה גבוהה עשרה אפילו אינה רחבה ד' עירובו עירוב דכיון דלמטה מעשרה הויא לה כמאן דמנחה אארעא דמיא דכל למטה מי' קלוטה כמה שהונחה דמיא: גבוהה עשרה. דמידלייא מרה''ר צריך שיהא ברוחבה ארבעה שיהא שם מקום חשוב: אינה גבוהה עשרה אין צריך שיהא רוחבה ד'. דאפילו פחות מד' עירובו עירוב דכל למטה מעשרה כמאן דמנחה אארעא היא: כמאן. מתרץ רבינא לעיל אע''ג דחוקקין להשלים ואיכא רוחב ד' לא הוי רה''י משום דאין בעיקרו ד' דלא כר' יוסי בר' יהודה: טרסקל. סל רחב ד' וזרק מרשות הרבים ונח על גביו חייב שהרי זרק מרשות הרבים לרה''י אלמא אע''ג דקנה אינו רחב ד' הוי רה''י הואיל ועליונו ד' דאמרינן גוד אחית והכי מפרש בהזורק: התם הדרן מחיצות. הטרסקל סובבת את הקנה שהרי תחוב באמצעיתו וכי אמרינן גוד אחית מחיצות הטרסקל עד הקרקע נמצא קנה מוקף מחיצות שחללו ארבעה ותו ליכא למימר מידי: הכא לא הדרן מחיצות. דכלכלה אינה מקפת את עביו של אילן וכי אמרינן גוד אחית אכתי אית לן למימר חוקקין להשלים לאיצטרופי כלכלה בהדי אילן ותרתי לא אמרינן ואית דמפרשי כמאן דלא כר' יוסי אנעץ קורה קאי דקא''ר יהודה קורה שאין ברחבה ד' מלמעלה לא הוי רה''י ואמרינן הא דלא כר' יוסי דאמר טרסקל הוי רשות היחיד ומוקמית לה בשאין רחב ארבעה ולאו מילתא היא חדא דבהדיא מפורש בהזורק ומותבינן מינה אדרב הונא דאיירי בבוצינייתא דמישן שרחבות למעלה וקצרות למטה ואותבינן ונימא גוד אחית מחיצתא מי לא תניא ר' יוסי בר ר' יהודה כו' אלמא טעמא משום גוד אחית הוא ונמצא תחתונו של קנה מוקף מחיצות בחלל ארבעה ואי כשאין טרסקל רחב ד' כי אמרינן גוד אחית מאי הוי ועוד בכל דוכתא דאמר פחות מד' לאו רשות הוא אמאי לא אמרינן כמאן דלא כר' יוסי בר' יהודה כדאמר הכא: רבי ירמיה אמר. לעולם מתניתין דלעיל רישא וסיפא ברוחב ד' ודקא קשיא לך כי נתנו בכלכלה מאי הוי: שאני כלכלה. הואיל וארוכה היא יכול לנטותה ולא יעקרנה מתלייתה ויטה ראשה אחד עד שיהא לתוך י' ויטול את עירובו: מתיב רב בר שבא כיצד הוא עושה. מתניתין היא ביו''ט שלפני השבת ורצה לערב לשני הימים כיצד הוא עושה מוליכו בראשון בערב יו''ט לסוף אלפים ועל ידי שלוחו קאמר דאי איהו גופיה בלא פת נמי קני ליה שביתה כיון דהתם יתיב וקדיש עליה יומא: ומחשיך עליו. עד שיקנה לו העירוב: ונוטלו ובא לו. שאם יניחנו שם שמא יאבד ושוב אין לו עירוב ליום המחרת כדקתני מתניתין נאכל עירובו בראשון עירובו לראשון ואין עירובו לשני וחוזר ומוליכו בשני שהוא ערב שבת ומחשיך עליו ואוכלו שם אם ירצה דלהביאו אי אפשר דשבת הוא ואם יו''ט אחר השבת הוא על כרחו יניחנו שם ע''ש ולמחר ילך ויראה אם עדיין ישנו שם ויחשיך עליו יהא לו עירוב לשני ואם אבד ישב בביתו. קתני מיהת המערב צריך להוליך עירובו לסוף אלפים ואמאי צריך להוליכו משעשאו לשם עירוב נימא אף על גב דלא אמטייה כמאן דאמטייה דמי דהא אמרת הואיל ויכול לנטותה והא הכא כמאן דלא אמטייה היא דהא הוא ברה''ר ועירובו ברשות היחיד וקאמרת הואיל ויכול לנטותה ומה לי הואיל ויכול לנטותה ומה לי יכול להביאה והאי דנקט לאותובי מתניתין דיום טוב ושבת משום דלא תנן במשנה אחריתי הולכת עירוב בהדיא כי הכא: (רש"י)

 תוספות  ורבי סבר כר' מאיר דאמר חוקקין להשלים וכרבי יהודה דבעי עירוב על מקום ד'. וא''ת והך כלכלה היכי דמי אם היא שוה לגבי האילן או תלויה למטה בפחות מג' לגבי האילן אם היא שוה לגבי האילן א''כ אמאי צריך חקיקה ואם היא תלויה למטה מג' לגבי האילן א''כ היכי פריך לעיל ואי אית ביה ד' כי נתנו על הכלכלה מאי הוי הא לא חשיב רשות היחיד אפילו יש באילן ד' אם לא מטעם חקיקה דרחוקה מגב האילן וי''ל כגון שפי הכלכל''ה שוה לגבי האילן ומ''ה הוי חורי רה''י והעירוב מונח בשולי הכלכלה שהיא רחוקה ג' ולהכי צריך חקיקה והא דלא מוקי שהעירוב בפי הכלכלה או שהכלכלה רחבה ד' ומכל מקום לא הוי רה''י הואיל והגדיים בוקעין בו וי''ל דא''כ במאי דנקט כלכלה לא השמיענו מידי דלינקוט עמוד שיש בראשו ד' ואין בתחתיתו ג' ואף על גב דאשמעינן דצדדין אסורין לא הוי ליה למתנייה הכא כיון שבעירוב לא השמיענו כלום אלא ודאי נקט כלכלה לאשמעינן דחוקקין להשלים ובעינן עירוב על מקום ד' וא''ת אכתי למה ליה למימר כלל סבר לה כרבי מאיר וסבר לה כר' יהודה לימא לעולם אימא לך דלא בעינן עירוב על גבי מקום ד' והכא כשהכלכלה שוה לראשו של אילן וקמ''ל דלא חשיב רשות היחיד אפילו לרבי יוסי ברבי יהודה דחשיב טרסקל רשות היחיד משום דהתם הדרן מחיצתא ונראה לפרש דמשמע ליה דווקא נתנו על כלכלה הוי עירוב הא נתנו על גבי אילן לא הוי עירוב מדקתני נתנו בכלכלה ולא קתני תלאו לכלכלה באילן ונתן שם עירובו הלכך ע''כ אויר דשולי הכלכלה רחוק שלשה מגב האילן: כמאן דלא כר' יוסי בר' יהודה. לספרים דגרסי בסמוך התם (כי) הדרן מחיצתא אבל בקורה לא הדרן מחיצתא דמשמע דקאי אברייתא דנעץ קורה ומשמע ליה דאיירי אפילו חוץ לארבע אמותיו דומיא דמתניתין אפילו הכי הוי עירוב דכיון דאין בתחתיתו ג' אע''ג דראשו ד' לא הוי רשות היחיד דגדיים בוקעים בו ולהכי קאמר דלא כרבי יוסי ברבי יהודה: הואיל ויכול לנטותו ולהביאו תוך עשרה. פירש רבינו שמואל דהאי אמורא סבר לה כרבנן דאמרי בהמצניע (שבת דף צב.) אגד כלי שמיה אגד וכיון דאגד כלי למעלה מיו''ד כשנח העירוב למטה אין בהנחה זו איסור הוצאה (הואיל) ואחר שנח ברה''ר יכול ליטלו ולאוכלו ומיהו אפילו לא שמיה אגד אין כאן איסור הוצאה הואיל ונח בכלכלה למטה מעשרה דהוי כרמלית אם רוחב ד' ואין בהטייה זו איסור דאורייתא: איתיביה רב בר שבא כו'. לפ''ה דפי' לעיל גבי אילן הנוטה חוץ לד''א דלמטה מיו''ד הוי עירוב הואיל ומצי לאתויי פחות פחות מארבע צריך לחלק בין הואיל דהכא לההוא: מוליכו. פ''ה ועל ידי שלוחו קאמר דאיהו אפילו בלא פת קני ליה שביתה ופי' כן משום דבסוף מי שהוציאוהו (לקמן נא:) פסקינן כרב נחמן ואליבא דרבי יהודה דאחד עני ועשיר מערב ברגליו: (תוספות)

 רשב"א  סבר לה כרבי מאיר דאמר חוקקין להשלים. ומיהו רשות היחיד לא הויא, משום דאין בעיקר ארבעה ולא סמוך שלשה לקרקע ארבעה, וכל שאין בעיקרו הסמוך לקרקע ארבעה לא הוי רשות היחיד לכולי עלמא, חוץ מר' יוסי בר' יהודה כדאיתא בשבת פרק הזורק (קא, א) גבי בוצינייתא דמישן, וכן פירש כאן רש"י ז"ל. ור"ח ז"ל פירש: סבר לה כר' מאיר דאמר חוקקין להשלים כדי להיות עירובו עירוב אבל להחשב האילן עצמו ד' טפחים לא. וכל מה שאמרו בשמועתינו דמתא כמאן דמליא דמי, וכן תוך עיבורה, וכן ארבע אמות של מקום שביתתו, לאו בדוקא קאמרינן, אלא רשות הרבים גמורה היא ואילו הוריד עירובו שמלמעלה מעשרה למטה במקום שביתתו חייב חטאת, אלא רואין קאמרי ומקולי עירוב דדבריהם שנו כאן. ותדע לך דהא אפילו ירושלים שיש לה דלתות אלמלא שהן ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים דאתו רבים ומבטלו מחיצתה (לעיל ו, ב), כל שכן הכא דליכא מחיצות כלל, אלא ודאי רואין קאמרינן. ועל דבר זה תמה הראב"ד ז"ל על הרב אלפאסי ז"ל שהביא משנתינו כצורתה ולא חשש להזכיר דברי רבא כלל, דנראה שהיה סובר דרבא דוקא קאמר, וליתא אלא רואין קאמר, וקיימא לן כוותיה, דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה ובכדי לא דחינן דברי רבא. ועוד דהא משמע דגמרא הכין סבירא לן דנותן עירובו יש לו ד' אמות, מדאקשינן להדיא ולרבא דאמר הנותן עירובו יש לו ד' אמות הוי ליה רשות היחיד ורשות היחיד עולה עד לרקיע, ואנן הא קיימא לן כרבא. והרב אלפסי ז"ל גם הוא כתבה לההיא דרבא בנתגלגל חוץ לתחום, וכיון דקימא לן כרבא דנותן עירובו יש לו ארבע אמות קיימא לן נמי דלגבי עירובו דהוי להו כרשות היחיד, ורשות היחיד עולה עד לרקיע. והא נמי דאמרינן בכולה שמעתין דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, כתב הראב"ד ז"ל: דאע"ג דסתמא דמתני' כרבי [ו]שמעינן מינה דהלכתא כוותיה, מ"מ לא קאמר רבי שיתירו בכל מקום שבות בבין השמשות ושיהא מותר לרכוב על גבי בהמה ולעלות באילן ולספק ולטפח ושאר השבותין, דהא תנן בפרק במה מדליקין (שבת לד, א) ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים, ואפילו עירובי תחומין נמי לא התירו (אלא) להניחן בבין השמשות, כדתנן התם שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר, עם חשיכה אין ספק חשיכה לא ומוקמינן לה בערובי תחומין דמקנא ביתא הוא ואסור, ולא פליג רבי, אלמא כי שרי רבי היכא דאנחיה לעירוב מעיקרא, דאע"ג דאנחיה במקום שבות קני ליה עירוב ממילא, אבל למשרייה לבטולי לשבות לכתחילה לא שרי רבי כלל, דמה דאסור בשבת אסור בין השמשות חוץ ממה שהתירו במשנתינו דפרק במה מדליקין שהוא עירובי חצרות והטמנת החמין ותיקון הדמאי. הכי גריס רש"י: ואם לאו אין עירובו עירוב אדרבה הוא ועירובו במקום אחד. וסיפא הוא דקא קשיא ליה אמאי אין עירובו עירוב, אבל למעלה מעשרה ניחא ליה, ואף על גב דרשות היחיד הוא, הכא בנתכוון לשבות בעיקרו והנותן עירובו יש לו ארבע אמות כרבא. ופריק: הכי קאמר גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה. (כלומר: הא אם לאו דקאמר לאו אגבוהה קאי, כלומר: אם איכא גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה). כלומר: האי אם לאו דקאמר לאו אגבוהה קאי אם אינה גבוהה עשרה שלא יהא עירובו עירוב, דאדרבה כל שאינו גבוה עשרה בין רחבה ארבעה בין שאינה רחבה ארבעה עירובו עירוב דכל שהוא תוך אויר רשות הרבים קלוטה כמי שהונחה דמיא. והכא ארחבה קאי, כלומר: אם היה גבוהה עשרה ואינה רחבה ארבעה אין עירובו עירוב דבעינן מקום הנחה וליכא. ולעולם רישא ברחבה כולה אפילו בעיקרה ארבעה דרשות היחיד היא ואפילו הכי עירובו עירוב וכדרבא. והא דאמרינן: כמאן דלא כר' יוסי בר' יהודה. אתירוציה דרבינא בכלכלה קא מהדר, וכמו שכתב הרב ז"ל בפירושיו וגירסתו ופירושו נכונים. אלא שקשה לי קצת הטעם שכתב בלמטה מעשרה משום דקלוטה כמי שהונחה, דהא כל זמן שיש מקום מסויים למעלה משלשה לכ"ע לאו רשות הרבים הוא ואפילו למ"ד בעלמא קלוטה כמי שהונחה, דא"כ כרמלית ומקום פטור היכי משכחת לה. ולא אמרו קלוטה אלא באויר, ואי נמי בשהונח במקום שאינו מסויים כזורק בכותל כגון דבילה שמינה, וכדאמרינן הזורק בכותל למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ, ואוקימנא בדבילה שמינה וכדאיתא התם בשבת בריש פרק קמא (ז, ב) ובריש פרק הזורק (צט, ב - ק, א), הא במקום מסויים לא. וכמדומה שכן כתב גם רש"י ז"ל בפי' בפרק קמא דשבת (שם) גבי זקף לבנה. ודבר ברור הוא. אלא הכא הכי קאמר: כיון שהוא תוך אויר מקומו של אדם דהיינו תוך עשר כמי שהונח במקומו של אדם הוא, אבל כל שהוא למעלה מי' מקום בפני עצמו הוא ואע"פ שהוא אויר רה"י, ולפיכך צריך שיהא בראשה ארבעה שיהא מקום חשוב להנחת העירוב. והראב"ד ז"ל פירש ג"כ דאסיפא בלחוד קא קשיא ליה, אבל ארישא לא קשיא ליה, דאע"ג דגבוהה [עשרה] ורחבה ארבעה לא קשיא, דהכא במאי עסקינן בשאין עיקרה ארבעה אלא בראשה בלחוד, וכדמשמע נמי לכאורה מדקאמר גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה, דאלמא רישא בהכי קא מיירי דיש בראשה ארבעה. ומדקאמר בראשה משמע דבעיקרה אין ארבעה אלא בראשה בלחוד, ולפיכך אינה רשות היחיד ואפילו הניחו חוץ לד' אמותיו משום דהוא ועירובו במקום אחד הוא. אבל סיפא קשיא ליה אמאי אין עירובו עירוב. והא דאמרינן: כמאן אזלא דלא כר' יוסי בר' יהודה. פירש הוא [הראב"ד] ז"ל דאדר' יהודה קאי, כלומר: הא דאמר ר' יהודה דלמעלה מעשרה עירובו עירוב ולא חשיב זה רשות היחיד כיון דאין בעיקרה ארבעה אע"פ שיש בראשה ארבעה, דלא כר' יוסי בריה אזלא, דאילו לר' יוסי כל שיש בראשה ארבעה וגבוהה עשרה רה"י הוא. וכן פירש ר"ח ז"ל דאדר' יהודה קאי. ויש מי שגורס: גבוהה עשרה ורחבה ארבעה עירובו עירוב כ"ש דהוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. ותו למטה מי' טפחים אין עירובו עירוב כל שכן דהוא ועירובו במקום אחד הוא, ורישא וסיפא קא קשיא ליה. ומסתברא לי פירושא כפום הדין גירסא דסבירא ליה השתא דר' יהודה בשנתכוין לשבות רחוק ממקום עירובו ד' אמות, וכולהו מתניתין ומתניתא בהכין נקטי לה, דאי לנתכוין לשבות בעיקרו כיון דקיימא לן כרבא וליכא מאן דפליג עליה, ליכא לאיפלוגי בין הניחו למעלה מעשרה להניחו למטה מעשרה, דבין הכין ובין הכין הוא ועירובו במקום אחד הוא, ומש"ה קשיא ליה רישא אמאי עירובו עירוב, דקס"ד השתא דברחבה ארבעה אפילו בעיקרה קא מיירי. וסיפא נמי קא קשיא ליה דכ"ש הוא ועירובו במקום אחד כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ופריק דכולה בשאין בעיקרה ארבעה אמות היא, ולפיכך למעלה מי' טפחים עירובו עירוב דהא איכא מקום הנחה ורה"י לא הוי, וכי קתני אם לאו ארחבה קאי וכשגבוהה עשרה. שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה תוך עשרה. וכשמטה אותה ומביאה תוך עשרה אינו מתחייב מטעם מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, כיון דאגד כלי למעלה מעשרה, וכדרבא דאמר בפרק המצניע (שבת צא, ב) אגד כלי שמיה אגד, וכיון שאגד כלי למעלה מעשרה אע"פ שנח העירוב בלמטה מעשרה אין בהנחה זו משום הוצאה, ואחר שנח ברשות הרבים יכול ליטלו ולאכלו ברשות הרבים. אלא הא דתנן מוליכו בראשון וכו'. פירש רש"י ז"ל: דהאי דנקט לאותוביה ממתני' דיום טוב ושבת לאו דוקא, דה"ה דהוי מצי לאותובי מכל נותני עירוב בערב שבת, מפני מה צריכין להוליכו הואיל ויכול להביאו מערב שבת כמי שהביאו דמי. אלא משום דלא אשכח משנה אחריתי דמפרש בה הולכת עירוב בהדיא אלא זו. ופריק גזירה אטו יום טוב אחר השבת שאי אפשר להביאו בשבת עצמה שהוא ערב יום טוב. אבל בתוספות (לק' לד, א ד"ה ואמאי) אמרו דמעירוב דשבת לא אפשר לאותוביה דאפשר להביאו בבין השמשות שהוא זמן קניית העירוב, ובשבת דעלמא אי אפשר להביאו בבין השמשות, ואפילו לרבי [דאמר כל דבר שמשום שבות לא גזרו עליו בין השמשות], משום דלאו שבות גרידא איכא אלא מלאכה דאורייתא [איכא] דקא מפיק מרשות היחיד למקום שביתתו שהוא ברשות הרבים. ואפילו תאמר שהיה יכול להקשות מפני מה הוא צריך להוליכו עד מקום שביתתו די לו שיוציאנו מביתו ויניחנו ברה"ר במקום קרוב שיכול להגיע שם בשיעור זמן המשכת בין השמשות בהולכה פחות פחות מד' אמות, וכרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. הא ליתא, חדא דניחא ליה לאותובי אפילו לרבנן. ועוד דאפילו לרבי נמי משמע דשבות כזה דהולכה פחות פחות מד' אמות לא שרינן, הואיל ויכול לבא לידי איסורא דאורייתא דשמא יעבירנו ד' אמות בבת אחת כמו שאמר רבי (לקמן לד, ב) בנותן עירובו בקנה שאינו תלוש ונעוץ גזירה שמא יקטום, דאלמא לא בכל שבותין התיר רבי. ופירשו הם ז"ל דהכא במוליכו בראשון קא מקשה דהואיל ויום טוב הוא ויכול להוליכו ואפילו ביום טוב ממש מפני מה הוא צריך להוליכו. והא דאמרינן גזירה אטו יו"ט אחר השבת, הוא הדין דהוי מצי למימר גזירה אטו שבת דעלמא, דבדוכתי טובא גזרינן יום טוב אטו שבת, בשמעתא קמייתא דביצה (ב, ב) ובפרק במה מדליקין (כג, ב) ובשאר מקומות, אלא דעדיפא ליה למימר גזירה האי יום טוב אטו האי יום טוב. אי נמי הואיל ומקילינן טובא בעירובין, לא גזרינן נמי יו"ט אטו שבת. ואם תאמר מכל מקום כיון דגזרינן יו"ט אטו יו"ט אחר השבת, ואי נמי לדברי רש"י ז"ל דגזרינן שבת גזירה אטו יו"ט אחר השבת, א"כ נתן עירובו באילן למטה מי' טפחים אמאי עירובו עירוב נגזור אטו יו"ט הסמוך לשבת בין לפניו בין לאחריו, דאסור להשתמש באילן ממה נפשך, דהא אין משתמשין במחובר בין בשבת בין ביו"ט. ויש לומר דהתם דאיסורא דרבנן בלחוד הוא וא"א ליגע באיסורא דאורייתא לא גזרינן, אבל הכא דאפשר דאתי לידי איסורא דאורייתא גזרינן. ולפי דברי התוספות הא דאמרינן לעיל (לב, ב) באילן הנוטה חוץ לד' אמות, דוקא בשאינו נוטה ח' אמות חוץ ממקום שביתתו אלא פחות מח' שאינו צריך להביאו אלא פחות מד' אמות דליכא למיגזר בה מידי, הא בנוטה ח' אמות אינו עירוב, דגזרינן דילמא מייתי ליה ד' אמות וקא עבר אדאורייתא, ובכי הא אפילו רבי אסר כדאמרן. וכן ודאי נראין הדברים וכולה שמעתין ניחא בהכין טפי. והראב"ד ז"ל נראה דס"ל דדוקא מיו"ט ושבת קא מקשה, דבהא הוא דאיכא למימר דהואיל ויכול להביאו כמו שהביאו דמי, דכיון דכבר אנחיה לעירוביה מיום ראשון והשתא נמי על ההוא עירוב קא סמיך, הלכך נחזיה לההוא עירוב קמא כמאן דאמטייה השתא. והשתא אתי שפיר כולה שמעתין דלא גזרינן בעירוב יו"ט גרידא ולא שבת גרידא אטו שבת או יו"ט אחר השבת, אלא יו"ט שלפני השבת אטו יו"ט אחר השבת. (רשב"א)


דף לד - א

אמאי נימא כיון דאי בעי אמטויי מצי ממטי ליה אע''ג דלא אמטייה כמאן דאמטייה דמי א''ר זירא גזירה משום י''ט שחל להיות אחר שבת איתיביה נתכוון לשבות ברה''ר והניח עירובו בכותל למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב למעלה מי' טפחים אין עירובו עירוב נתכוון לשבות בראש השובך או בראש המגדל למעלה מי' טפחים עירובו עירוב למטה מי' טפחים אין עירובו עירוב ואמאי הכי נמי נימא הואיל ויכול לנטותו ולהביאו לתוך עשרה א''ר ירמיה הכא במגדל מסומר עסקינן רבא אמר אפילו תימא במגדל שאינו מסומר והכא במגדל ארוך עסקינן דאי ממטי ליה פורתא אזיל חוץ לארבע אמות היכי דמי אי דאיכא כוותא ומתנא לייתיה בכוותא ומתנא דלית ליה כוותא ומתנא: נתנו בבור אפילו עמוק מאה אמה וכו': האי בור דקאי היכא אילימא דקאי ברשות היחיד

 רש"י  א''ר זירא. הא דאצרכו רבנן לכל המערבין להוליך עירובן למקום שביתתן גזירה משום יו''ט אחר השבת דאי בעי לאמטוייה בשבת לערב ליום המחרת לא מצי ממטי ליה וצריך להוליכו מערב שבת ואי אמרת בעלמא נשבקיה בביתיה משום הואיל הכי נמי אתי למיסמך עליה ונפיק על עירוב שביתתו ביו''ט אחר השבת והתם אפילו הואיל ליכא: והניח עירובו בכותל. סמוך למקום שביתתו חוץ לארבע אמות קאמר וכדאוקימנא באילן דאי תוך ארבע אמות. אפילו למעלה מי' נמי עירובו עירוב דהנותן את עירובו יש לו ארבע אמות: למטה מעשרה עירובו עירוב. ואע''ג דעירובו חוץ לארבע אמותיו מצי שקיל ליה ואיתויי פחות פחות מארבע אמות דהא אפילו בשבת לא אסיר כי האי גוונא אלא משום שבות דרבנן והכא דבין השמשות הוא לא גזור: למעלה מעשרה אינו עירוב. דאי נפיק חוץ לארבע אמותיו קאי ברה''ר ולא מצי למשקליה מרה''י דהוא ברה''ר ועירובו ברה''י והכא ליכא למימר כמאן דמלי דהוא חוץ לארבע אמותיו הוא: נתכוון לשבות שביתתו בראש המגדל. והוא גבוה הרבה והניח עירובו לתוכו: אם למעלה מעשרה הניחו עירובו עירוב. ואע''פ שאינו יכול ליטלו משם ולהביאו למקום שביתתו דהא ממטי ליה מרה''י לרה''י דרך אויר רה''ר וקיימא לן במושיט דאפילו למעלה מי' חייב הרי יכול לירד ולאוכלו במקום שהוא מונח שם דכיון דלמעלה מעשרה הוא הוי כבמקום שביתתו ממש דכל למעלה מעשרה עד לרקיע חדא רשותא היא: למטה מי'. כגון שיש עליות למגדל זו למעלה מזו והניחו בעליה שלמטה מי' דהויא כרמלית: אין עירובו עירוב. דהא לא מצי למישקלי מההוא כרמלית ואיתויי לראש המגדל ששובת שם משום אויר רה''ר דממטי ליה דרך אויר רה''ר לרשות היחיד ואי נחית ואכל ליה התם נפיק ליה ממקום שביתתו ואנן סעודה הראויה מבעוד יום במקומו בעינן: ואמאי. למטה מי' אינו עירוב נימא הואיל ויכול לנטות המגדל ולהשליכו למטה ונמצא מקום שביתתו מוטל לארץ ברשות הרבים ושקיל ליה מכרמלית ואכיל ליה במקום שביתתו דהא לא גזרו על השבות דהא על כרחך רבי היא מדתני רישא הניח עירובו בכותל למטה מעשרה עירובו עירוב ואע''ג דהוא ברה''ר ועירובו בכרמלית: במגדל המסומר. תקוע במסמרות בכותל ואינו יכול לנטות: במגדל ארוך. הרבה יותר מארבע אמות: דכי ממטי ליה. למגדל עד דהוי ראשו למטה מי' נפיק ליה ראשו חוץ לד' אמות ממקום שהיה המגדל יושב בתחילה וכי שקיל ליה ואמטי ליה עד ראש המגדל ואכיל ליה אישתכח דלא קאי בד' אמות שנתכוון לשבות בהן: ואי איכא כוותא ומיתנא כו'. כוותא חלון מיתנא חבל אם ארובה בראש המגדל ויש חבל בידו וקשור בעירוב ואפילו כשהוא בכרמלית למטה מי' יביאנו אצלו דרך תוכו של מגדל דהא מכרמלית לרשות היחיד הוא: ל''א שמעתי ועיקר נתכוון לשבות בראש המגדל או בראש השובך אהניח עירובו בכותל קאי וקתני דהשתא הוי איפכא דאי למעלה מי' הניחו בכותל עירובו עירוב שהמגדל אצל הכותל ויכול להביאו אצלו ואין הפסק ביניהן למטה מי' כגון בטפח תשיעי ורבים מכתפין עליו והוי רה''ר אין עירובו עירוב דלא מצי מייתי ליה מרה''ר לרה''י ואמאי לימא הואיל ויכול לנטות המגדל של מקום שביתה ולהביאו לתוך רה''ר דניהוי ראש המגדל כרמלית דרחב ד' ואינו גבוה י' נפק ליה מחוץ לד' אמות מרחיק ראש המגדל מן העירוב ארבע אמות ולא מצי למשקליה ולאיתויי לראש המגדל ונמצא מעבירו ד' אמות ברה''ר אי נמי נמצאת שביתתו מתרחקת ארבע אמותיו הראשונות ואין זה מקומו. מתנא חבל כוותא חלון אם יש חלון במגדל כנגד מקום שהעירוב שם ויש חבל קטן בידו וקשור חבל בעירוב מבעוד יום אפילו כשהוא ברה''ר למטה מי' וראש השני יהא במגדל יביאנו אצלו דכיון דאיגודו בידו אינו אלא משום שבות כי מייתי ליה מרה''ר לרה''י כדתנן בריש המוצא תפילין היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו אפילו בארץ עצמו גוללו אצלו שאין לך דבר שהוא משום שבות עומד בפני כתבי הקודש אלמא היכא דאיגודו בידו שבות בעלמא הוא ואתי אליבא דרבי דאמר לא גזרו על השבות בין השמשות: (רש"י)

 תוספות  ואמאי נימא כיון דאי בעי לאמטויי מצי ממטי ליה כו'. פ''ה הא דנקט לאותוביה ממתניתין דיו''ט ושבת משום דלא תנא במשנה אחריתי הולכת עירוב בהדיא כדהכא ולר''י נראה דדוקא מי''ט פריך אבל מהא דבעיר הולכת עירוב להבא לערב בערב שבת לא מצי למיפרך דהא בין השמשות שהוא שעת קניית עירוב לא מצי לאמטויי התם משום איסור הוצאה ואין ליישב דברי רש''י דודאי מהולכת עירוב של כל השנה [לא] היה יכול להקשות למה היה צריך להוליכו עד מקום השביתה לא היה צריך רק להוציאו מביתו ולהניחו ברשות הרבים במקום קרוב כשיעור שני תילתי מיל או שלשה רביעי מיל או חצי מיל שהם שיעורי בין השמשות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דאי בעי ממטי ליה פחות פחות מד' עד מקום השביתה דהא לרבנן דר' לא מצי לאמטויי פחות פחות מד' אמות הלכך צריך להוליכו עד מקום השביתה ולרבי נמי איכא למימר דהא דצריך להוליכו עד מקום השביתה היינו כששביתתו ברה''י הוא ויש רה''ר בין ביתו למקום שביתתו. ועוד נראה לר''י דאף כששביתתו ברה''ר צריך להוליכו גם לרבי עד מקום שביתתו דמודה רבי שיש להחמיר בשבות בפחות מארבע אמותיו כמו שמודה בקנה דגזר שמא יקטום משום דבקל יבא לידי איסור שבת דאורייתא וה''ה דבהאי שבות נמי יש להחמיר וכי משני גזירה משום יו''ט אחר שבת כו' הוה מצי לשנויי גזרינן אטו כל שבת דעלמא דבכמה דוכתין אמר גזירה יו''ט אטו שבת אלא דעדיפא למגזר יו''ט אטו יו''ט א''נ אע''ג דבעלמא גזרינן בעירוב דמקילינן טפי לא הוה גזרינן יו''ט אטו שבת: גזירה אטו יו''ט שחל להיות אחר השבת. והא דאמר לעיל גבי אילן כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ולא גזרינן משום יו''ט שחל להיות אחר השבת או לפני השבת דאז ממה נפשך אסור להשתמש באילן היינו משום דהתם היא גופא לא הויא אלא משום שבות ואינו אסור ליטלו אלא מדרבנן אבל הכא דביו''ט שחל להיות אחר השבת אי אפשר להוליכו משום איסור הוצאה דאורייתא גזרי' שאר יו''ט אטו הא: או בראש המגדל למטה מעשרה אין עירובו עירוב. פי' בקונט' בלשון ראשון דלא מצי למשקלי' מכרמלית ולאיתויי לראש המגדל ששובת שם דממטי ליה דרך אויר רה''ר לרה''י וקשה דאמאי אינו עירוב הא ליכא איסורא דאורייתא וכרבי אתיא מדפריך בתר הכי אי איכא כוותא ומתנא ה''נ ואע''ג דבאגודו בידו איכא נמי איסורא דרבנן לכך נראה דלא הוי כרמלית אלא רה''ר כגון שהוא בטפח תשיעי ורבים מכתפין עליו או בחורי רה''ר דהוי כרה''ר וצ''ע דכי נמי הוי רה''ר אם בכה''ג הוי מושיט הואיל ואינו מושיט דרך קרקע רה''ר ואי לא הוי מושיט צ''ל דמיירי שאי אפשר להושיט מראש המגדל וליטול אלא דרך כוותא שכנגד העירוב צריך להביאו לתוך המגדל ומשם יביאנו למקום שביתתו: הכי נמי נימא הואיל ויכול לנטותו. נראה לר''י דקסבר הש''ס דכי נמי יטה ראש המגדל הוי שביתתו בראש המגדל כ''ז שאין ראש התחתון זז ממקומו דאם בשמטה ראש המגדל שביתתו לעולם במקום שהיה ראשו בתחילה כשהיה זקוף דהיינו כנגד הראש התחתון א''כ מאי משני הכא במגדל ארוך עסקינן דאי ממטי ליה קא נפיק חוץ לד' אמות מה לנו במה שיצא ראש העליון חוץ לד' אמות כיון שאין שביתתו שם אלא ודאי שביתתו לעולם בראש המגדל ולהכי במגדל ארוך אי אפשר לנטותו דאי ממטי ליה נפיק ליה חוץ לד' אמות ונמצא מרוחק מעירובו ארבע אמות ולא יוכל להביא עירובו לראש המגדל אפילו לרבי כדפי' לעיל דמודה בשבות בפחות פחות מד' אמות דאסור אי נמי אינו עירוב כדפ''ה משום שנמצא שביתתו מתרחקת מד' אמות הראשונות ואין זה מקומו והוי כאלו מסיר כל המגדל ממקומו הראשון ומעמידו חוץ לד' אמות דהשתא שביתתו בקרקעית המגדל שהיה בתחילה והואיל ושקיל ליה כוליה האי ודאי לא אמרו: אי איכא כוותא ומתנא. הא דלא פריך לעיל נמי הכי גבי אילן משום דאין דרך מתנא להיות גבי אילן ואין לומר דנייתי דכולי האי ודאי לא אמרינן הואיל אי נמי יש לומר דהשתא דוקא פריך מכיון דאמר הואיל ויכול לנטותו: (תוספות)

 רשב"א  נתכוין לשבות בראש השובך או בראש המגדל. פירש רש"י ז"ל: בו שני פנים ושניהם מגומגמים בעיני. אבל מה שפירש בפנים השני שהעירוב מונח בכותל, הוא נאות יותר ללשון הברייתא, לפי שלא חזר בהאי סיפא ואמר ונתן עירובו למעלה מעשרה טפחים אלא נתכוין לשבות בראש המגדל למעלה מעשרה קאמר, דאלמא משמע דלא נשתנה כאן אלא מקום שביתתו ואנותנו בכותל דאיירי ביה קאי. ומיהו מה שפירש דהמגדל סמוך לכותל לומר שלא יהא בין המגדל והכותל רחב רשות הרבים, שאילו היה ביניהם אויר רה"ר אפילו היה עירובו למעלה מי' טפחים אין עירובו עירוב, שאי אפשר למשכו ולהביאו אצלו משום דהוי ליה כמושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים דקיימא לן דאפילו למעלה מעשרה טפחים חייב, ואי אפשר לעבור למקום עירובו דרשות היחיד אחר הוא ואינו רשות היחיד שנתכוין הוא לשבות בו כיון דמפסיק רשות הרבים ביניהם, זה אינו מחוור בעיני, דאין זה מושיט וכמו שכתבתי למעלה (לג, א ד"ה כשרבים) וגם מה שפירש דלמטה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב דקתני הוא בטפח תשיעי ורבים מכתפים עליו דהוי רשות הרבים ולפיכך אפילו לרבי אינו עירוב. הא נמי קשה קצת, לפי שהיה לו לפרש, דאע"ג דמתני' דנתנו למעלה מעשרה טפחים סתמא היא שנויה ואוקימנא בנוטה חוץ לארבע אמות וכשרבים מכתפים על מקום נטייתו, הא נמי אע"ג דלא פריש במתני' הא פרישו בגמ'. ומה שהזקיקו לרבנן ז"ל לפרש כן, כי היכי דלא תקשי לן למטה מעשרה אמאי לא, דהא ברייתא רבי היא, דמדקתני רישא דנתכוין לשבות ברשות הרבים למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב בשנתכוין לשבות רחוק ממקום עירובו ארבע אמות, דאי לא אפילו למעלה עירובו עירוב וכדרבא, אלא ודאי כדאמרן ואפילו הכי קתני למטה מעשרה עירובו עירוב, ואמאי והא איכא משום שבות דהוא ברה"ר ועירובו בכרמלית אלא כרבי. וכיון שכן אפילו נתכוין לשבות בראש המגדל ונתן עירובו למטה מעשרה טפחים אמאי אין עירובו עירוב והא מכרמלית לרשות היחיד הוא וליכא אלא שבות ולא גזרו. אבל הראב"ד ז"ל פירש: דקסבר חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמי כאביי דאמר הכין בריש פרק קמא דשבת (ז, ב). ולא קיימא לן כוותיה אלא כרבא דאמר לאו כרשות הרבים דמי. והלכך נתכוין לשבות בראש המגדל ונתן עירובו בין בכותל בין בדף היוצא מן המגדל בין למעלה מעשרה בין למטה עירובו עירוב. ואיכא למידק, לאביי נמי בשנתן עירובו בדף היוצא מן המגדל ולמטה מעשרה טפחים ואי נמי בכותל אם אין המגדל רחוק מן הכותל שהעירוב מונח בו ארבע אמות, אמאי אין עירובו עירוב והאמר רבא הנותן עירובו יש לו ארבע אמות והוה ליה רשות היחיד, ורה"י כי היכא דסלקא לעיל הכי נמי נחתא לתחת והוה ליה הוא ועירובו במקום אחד. ונראה לי דלא אמר רבא הנותן עירובו יש לו ארבע אמות, אלא בששבת ברשות הרבים אי נמי בכרמלית שאין כל הרשות שלו, ולפיכך נותנין לו ארבע אמות, אבל נתכוין לשבות ברשות היחיד שהוא מקום מסויים וכל הרשות כארבע אמות, אין נותנין לו חוץ מאותו רשות עוד ארבע אמות, ואע"פ שנתכוין לשבות בטפח הסמוך לרשות הרבים, לפי שאין ממש מקום שביתתו שם, אלא כל הבית כארבע אמות שלו ושביתתו בכולו. הכא במגדל ארוך עסקינן דאי ממטי ליה נפיק ליה חוץ לארבע אמות. פירש רש"י ז"ל: בפנים ראשונים נפק ליה ראשו חוץ לד' אמות ממקום שהיה המגדל יושב בתחילה וכי שקיל ליה וממטי ליה עד ראש המגדל ואכיל ליה אשתכח דלא קאי בד' אמות שנתכוין לשבות בהן. ואינו מחוור בעיני, דאכתי אי משום הא ליתיה לראש המגדל ובתר כן ליזקפיה למגדל, דהשתא נמי לאו מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד הוא כיון דאגד המגדל היה במקומו, ועוד שלא טלטל את כל המגדל והוה ליה כזירזא דקני דאפילו זקף ורמא זקף ורמא פטור כדאיתא בריש פרק קמא דשבת (ח, ב). אלא הפירוש הנכון כמו שפירש בפנים השניים, דמרחיק ראש המגדל מן העירוב ד' אמות ולא מצי למישקלה ולאותויי לראש המגדל דנמצא מעבירו ארבע אמות ברשות הרבים. פירוש לפירושו: ואפילו להביאו פחות פחות מארבע אמות אי אפשר, דבשבות כי האי דאפשר דאתי ביה לידי חיוב חטאת לא שרי רבי וכדאמרינן לעיל (לג, א בד"ה אלא). אע"פ שהוא ז"ל פירש למעלה (לב, ב) גבי אילן נוטה חוץ לארבע אמות והניח עירובו בנופו חוץ לארבע אמות ונתכוין לשבות בעיקרו הלכך למטה מעשרה הוי עירובו עירוב ומצי נפק חוץ לד' אמות כמה דבעי למשקליה ולאתויי פחות פחות מד' אמות לתוך ד' אמות עכ"ל ז"ל. אי דאיכא כוותא ומיתנא ליתיה בכוותא ומיתנא. הכי גריס רש"י ז"ל: ולפירוש הראשון אתי שפיר, אבל לפירוש השני כדי נקט כוותא. והראב"ד ז"ל גריס לכתא ומותנא, ולכתא הוא הגלגל ההולך ומתגלגל מעצמו, וע"כ נקרא לכתא מלשון הליכה. ומפני שהעמידה במגדל ארוך קא מקשה הכי, דכיון שהוא ארוך כל כך היאך הניחו שם, אלא שקשרו בחבל ושלשלו למטה, וכיון שכן אפילו למטה מעשרה טפחים הוי עירוב שהרי יכול להביאו אצלו כיון דאגדו בידו. ומשום כן הקשה קושיא זו כאן, מה שלא הקשה כן גבי נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים. ופריק דליכא לכתא, כלומר: דקודם שעלה בראש המגדל נתנו בידו למטה מעשרה טפחים. (רשב"א)


דף לד - ב

פשיטא. רה''י עולה עד לרקיע וכי היכי דסלקא לעיל ה''נ דנחתא לתחת ואלא דקאי ברשות הרבים דנתכוון לשבות היכא אי למעלה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא אי למטה פשיטא הוא ועירובו במקום אחד לא צריכא דקאי בכרמלית ונתכוון לשבות למעלה ורבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות: מתני' נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס בזמן שהוא תלוש ונעוץ אפילו גבוה ק' אמה הרי זה עירוב: גמ' רמי ליה רב אדא בר מתנא לרבא תלוש ונעוץ אין לא תלוש ונעוץ לא מני רבנן היא דאמרי כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות והא אמרת רישא רבי רישא רבי וסיפא רבנן א''ל כבר רמי ליה רמי בר חמא לרב חסדא ושני ליה רישא רבי וסיפא רבנן רבינא אמר כולה רבי היא וסיפא גזירה שמא יקטום: ההוא פולמוסא דאתא לנהרדעא אמר להו רב נחמן פוקו עבידו כבושי כבשי באגמא ולמחר ניזיל וניתיב עלויהו איתיביה רמי בר חמא לרב נחמן ואמרי לה רב עוקבא בר אבא לרב נחמן תלוש ונעוץ אין לא תלוש ולא נעוץ לא א''ל התם בעוזרדין ומנא תימרא דשני לן בין עוזרדין לשאין עוזרדין דתניא הקנין והאטדין וההגין מין אילן הן ואינן כלאים בכרם ותניא אידך הקנים והקידן והאורבנין מין ירק הן והן כלאים בכרם קשיא אהדדי אלא ש''מ כאן בעוזרדין כאן בשאין עוזרדין ש''מ וקידה מין ירק הוא והתנן אין מרכיבין פגם ע''ג קידה לבנה מפני שהוא ירק באילן אמר רב פפא קידה לחוד וקידה לבנה לחוד: מתני' נתנו במגדל ואבד המפתח הרי זה עירוב ר''א אומר אם אינו יודע שהמפתח במקומו אינו עירוב: גמ' ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא רב ושמואל דאמרי תרוייהו הכא במגדל של לבנים עסקינן ור''מ היא דאמר פוחת לכתחילה ונוטל דתנן בית שמילאהו פירות סתום ונפחת נוטל ממקום הפחת ר' מאיר אומר פוחת ונוטל לכתחילה והאמר רב נחמן בר אדא אמר שמואל באוירא דליבני הכא נמי באוירא דליבני והא אמר רבי זירא בי''ט אמרו אבל לא בשבת ה''נ בי''ט אי הכי היינו דקתני עלה ר''א אומר אם בעיר אבד עירובו עירוב ואם בשדה אבד אין עירובו עירוב ואי ביום טוב מה לי עיר מה לי שדה

 רש"י  הכי גרסינן פשיטא רשות היחיד עולה עד לרקיע וכי היכי דסלקא לעיל ה''נ נחתא לתחת. ומאי אפילו בור עמוק עשרה רה''י היא: בבור דקאי בכרמלית. כגון בקעה דהיינו שדות דהוי בור רה''י ושפתו כרמלית: מתני' קונדס. פל''ו {פ"ל: יתד, כלונס} בלע''ז ואינם מחוברים ובגמ' פריך והאמרת רישא רבי היא דאמר לא גזרו במחובר בין השמשות: אפילו גבוה מאה אמה. הואיל ואינו רחב ד' למטה לאו רשות היחיד הוה ואע''ג דלמעלה ד' דהא עירוב על גבי מקום ד' בעינן: גמ' תלוש ונעוץ. הוא דהוי עירוב אבל מחובר לא הוה עירוב משום דכי בעי למשקליה משתמש באילן: גזירה שמא יקטום. לפי שהקנה רך הוא איכא למיגזר שמא יקטום כי שקיל ליה אבל אילן קשה הוא ובין השמשות לשמא יעלה ויתלוש לא חיישינן אבל לקטימת קנה ודאי היא איידי דרכיכא מיקטמא ולאו שבות הוא אלא מלאכה דמיחייב משום קוצר: פולמוסא. חיל המלך היה מקום דחוק לתלמידים מפני אנשי החיל: כבושי כבשי באגמא. צאו וכפו הקנים זה על זה הרבה כמין כסאות לישב עליהן: לא תלוש ונעוץ לא. אלמא קנים כאילן הן ואסור להשתמש עליהן: עוזרדין. שהוקשה כבר הרי הן כאילן וכי שרינן בשאינן עוזרדין. בעוד הקנים רכין דהוו כירק ובירק לא הזכירו חכמים שבות: עוזרדין אטדין והיגין מיני קוצים הן: קידן. בושם ששמו קידה: אורבנין. אורשרי''ש {אושיירי"ש: נצרים (לקליעה)} : קשיא. קנים אקנים: פגם. רוד''א {פֵיגָם (צמח)} : מתני' ואבד המפתח עירובו עירוב. ובגמרא מפרש לה וכגון שהמגדל ברה''י דאי הוה ביה מפתח לא הוה ביה שום איסור דהוא ועירובו ברה''י: גמ' ואמאי. נהי דתרוויהו ברה''י נינהו כיון דלא מצי שקיל ליה. הוה ליה כשני מקומות: של לבנים. שנוח לסותרו וכדבעי לאוקומי באוירא דליבני סדורות זו ע''ג זו בלא טיט ביניהן דלאו סתירה היא: דר''מ. במס' ביצה (לא:): ונפחת. מאיליו אפילו ביום טוב עצמו: נוטל ממקום הפחת. ולא מיתסר משום מוקצה וסתמא כר''ש: אף פוחת לכתחילה. דמוקי לה באוירא דליבני דלאו סתירת אהל היא: אם בעיר אבד. המפתח: עירובו עירוב. דאי משכח ליה מצי מייתי ליה דרך חצירות וגגות וקרפיפות שכולן רשות אחת הן כר''ש: ואם בשדה אין עירובו עירוב. דאי נמי משכח ליה לא מצי לאיתויי ליה וג' מחלוקות בדבר לת''ק בין בעיר בין בשדה עירובו עירוב דמצי סתר ליה ולר' אליעזר דמתני' בין בעיר בין בשדה אין עירובו עירוב דמיסתר לא מצי סתר ולית ליה דר''מ ואיתויי נמי לא מצי אי הוה משכח ליה דלית ליה דר''ש דגגות וקרפיפות רשות אחת הן ור' אליעזר דברייתא סבר לה כרבי שמעון אי נמי ר' אליעזר דמתניתין לא איירי אלא בשדה והוא ניהו רבי אליעזר דברייתא: (רש"י)

 תוספות  אי למעלה אמאי וכו'. הוה מצי למימר משום דהנותן עירובו יש לו ד' אמות אלא דבעי לשנויי אפילו נתכוון לשבות חוץ לד' אמות מן הבור דומיא דרישא ולעיל גבי אילן לא רצה לתרץ דנתכוון לשבות חוץ לארבע אמות דרגילות הוא לשבות בעיקרו של אילן: והאורבנין. פ''ה אורשרי''ש ואינו נראה דאותו כשהוקשה נעשה עץ גמור והוה ליה למחשב בברייתא דלעיל ולחלק בין עוזרדין לשאינן עוזרדין כדמפליג גבי קנים ונראה לי שהוא שם מין ירק: ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר. וא''ת והא השתא ס''ד דבמגדל עץ איירי דהוי כלי מדקא משני הכא במגדל של לבנים עסקינן ועוד דסתם מגדל שבהש''ס של עץ וא''כ מאי פריך הרי מותר לשבר את הכלי וליטול מה שבתוכו כדתנן בפ' חבית (שבת דף קמו.) שובר אדם את החבית ליטול ממנה גרוגרות וטעמא כדאמר בסמוך משום דאין בנין וסתירה בכלים וי''ל דמשמע ליה במגדל גדול דשייך ביה בנין וסתירה דאי בקטן דהוי כלי מ''ט דר''א דפליג ועוד דבכלי נמי שייך בנין וסתירה כדאמר בהבונה (שם דף קב.) האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה והא דקאמר בסמוך דמר סבר כלי הוא ואין בנין בכלים כו' היינו בהנהו דאמר נוטלין אבל לא מחזירין דלא הוי בנין וסתירה גמורה או כדמוקי במסקנא במנעול קטיר במיתנא ומדמוקי לה בקטיר במיתנא משמע דווקא בהכי שרי אבל לשבר הכלי ולקלקלו אסור דשפיר שייך בנין וסתירה בכלים והא דשרי לשבר החבית הא מוקי לה בביצה פרק המביא (דף לג:) במוסתקי פירוש חתיכות המדובקות יחד ואף על גב דאליבא דרבי אליעזר דאמר קטמו להריח בו פטור אבל אסור מוקי לה במוסתקי דפריך ולית ליה לר''א שובר אדם את החבית וכו' לרבנן נמי צריך לאוקומא הכי דמודים אי הוה חייב חטאת לחצות בו שיניו דהוי אסור בקטמו להריח והא דבעי לרב ששת בפרק חבית (שבת דף קמו.) מהו למברז חביתא בבורטיא במוסתקי איירי ומיהו בירושלמי קאמר אמתני' דהכא הדא דתימא במגדל של אבן אבל במגדל של עץ נעשה כשובר את החבית ליטול ממנה גרוגרות משמע דבלא מוסתקי נמי שרי בכלי של עץ: נוטל ממקום הפחת. פירש''י ולא מיתסר משום מוקצה דסתמא כר''ש וקשה למהר''י דאמר בריש ביצה (דף ב:) דביו''ט סתם לן תנא כרבי יהודה הא סתם לן תנא כר''ש נמי והך סתמא עדיפא דהויא בתראה ומיהו רש''י תירץ בביצה דהא דנוטל ממקום הפחת לא חשיב מוקצה הואיל ולא הוי מוקצה אלא משום פחיתא דהוי דרבנן דמוקי באוירא דליבני וכך נמי אמרינן בהמביא (שם דף לד:) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן משמע דלא חשיב מוקצה כיון דלא רכיב עליה איסורא דאורייתא ולמהר''י נראה לתרץ דהך לא חשיב סתמא דלא מצי למיתני דברי ר''ש דאפשר דר''ש סובר דפוחת לכתחילה כר''מ אבל ההיא דשבת (ד' קנו:) דמחתכין את הדלועין דמצי למיתני בה דברי ר''ש ולא קתני חשיב ודאי סתמא: והאמר ר' זירא ביו''ט אמרו וכו'. והוה מצי לאוקמ' כרבי דבהני אוירא דליבני לית ליה איסורא אלא מדרבנן כדאמר בהמביא (ביצה לא:) כיון דשרגינהו אקצינהו אלא דניחא ליה לאוקומה כרבנן כרבא דאוקי לעיל סיפא כרבנן ועי''ל דאם כן טעמא דר''א דאסר משום דסבר כרבנן ולא ניחא ליה לאוקמא פלוגתייהו בפלוגתא דרבי ורבנן: (תוספות)

 רשב"א  אלא דנתכוין לשבות למעלה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. תמיה לי אמאי לא שני ליה דנתכוין לשבות סמוך לשפת הבור, וכדרבא דאמר הנותן עירובו יש לו ארבע אמות. וניחא לי משום דאוקימנא כולה מתני' בשנתן עירובו חוץ לד' אמות ממקום שביתתו לא בעי לאוקומה להא אלא בהכין. כולה רבי היא וסיפא גזירה שמא יקטום. וכיון דאוקימנא כרבי דוקא בשיש בראשו רחב ארבעה, דלרבי מקום ארבעה חשוב להנחה בעינן, ובשאין בעיקרו נמי ארבעה כי היכי דלא ליהוי רשות היחיד. והכין איתא בירושלמי (בפרקין ה"ג) דגרסינן התם א"ר מונא והוא שתהא טבלה נתונה בראשו. גזירה שמא יקטום. איכא למידק והא אפילו יקטום ליכא אלא משום שבות, דדבר שאין מתכוין הוא. ויש לפרש דשמא יקטום ביד ומדעת קאמר, כדי שיהא נוח לו ליטלו, והשתא איכא איסורא דאורייתא. ורש"י ז"ל פירש דקטימת קנה ודאי קוטם במתכוין. ועוד קשיא לי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וכחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה דפטור עליה (שבת עג, ב) ושבות בעלמא הוא. ומסתברא דאיירי בארעא דיליה (עי' שם קג, א) וגזירה שמא יקטום במתכוין כמו שפירשנו, וכיון שהוא מתקן ובארעא דידיה אע"פ שאינו צריך עכשיו לאותה מלאכה חייב עליה, וכמו שכתבתי בפרק קמא דכתובות (ו, א ד"ה האי) בשמעתא דמהו לבעול בתחילה בשבת. פוקו כבשו כבשי באגמא. כלומר: כדי שתשבר עכשיו הראוי להשבר. וכן פירש הראב"ד ז"ל. תלוש ונעוץ אין לא תלוש ונעוץ לא. כלומר: דמינה שמעינן דאפילו קנים אסורין דהוי בכלל גזירה דאין עולין באילן, ולפיכך אין נותנין עליהן את העירוב משום דאין משתמשין באילן או משום גזירה שמא יקטום, ופריק לא קשיא כאן בעוזרדין כאן בשאין עוזרדין, כך גריס רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל והוא ברוב הספרים. ופירשו הם ז"ל: עוזרדין, כלומר: שהוקשו כבר דאז הוי כאילן, אבל קודם שהוקשו אינן כאילן אלא כירק, ובירק לא גזרו להשתמש עליו ולא חששו לשמא יקטום שלא גזרו אלא באילן, וכדגרסינן בפרק המוציא תפילין (לקמן ו, ב) תני חדא אסור לילך על גבי עשבים בשבת ותניא אידך מותר לילך, ומשני לא קשיא הא דאיכא עוקצי הא דליכא עוקצי, אי נמי הא דסיים מסאני הא דלא סיים מסאני, אי נמי דהא דאית ליה שרכי הא דלית להו שרכי, פירוש: פארות ארוכין, וכולהו גזירה שמא יתלוש. ואסיקנא: השתא דקיימא לן כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר כולהו שרי. אלמא לא היתה בעשבים גזירת מחובר כלל בין למעלה משלשה בין למטה משלשה. וקשיא לי כיון דכי הוקשו תורת אילן עליהן, אפילו קודם שהוקשו נמי אמאי הוי כלאים בכרם, וכי תימא דהשתא מיהא רכים הם וכירק דמי, א"כ כי אקשינן מקידה לקידה לישני הא בעוזרדין הא בשאין עוזרדין. ועל כן מסתבר דשני מיני קנים הן, וכמו שאמרו בקידה קידה לחוד וקידה לבנה לחוד. ומקצת ספרים יש דגורסין התם בשל עוזרדין, והגירסא הזאת מכרעת כפירושינו אותן קנים של עוזרדין קשין קצת והוי בכלל אילן ואף בהם גזרו גזירת מחובר באילן. ומפני שהן רכין קצת יותר משאר אילנות אמרו שהנותן עירובו עליהן שאינו עירוב גזירה שמא יקטום. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל. מתני': ר' אליעזר אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב. הא מדקתני אם אין ידוע ולא קתני אם אין המפתח במקומו, משמע דס"ל לר' אליעזר דספק עירוב אינו כשר וכר"מ סבירא ליה. ועוד משמע מתוך לשונו דדוקא בשאינו ידוע, כלומר: שנאבד ולא נודע מקומו, אבל אם עדיין מפתח במקומו אלא ששכח אנה הניחוה הרי זה כשר. וכ"כ הראב"ד ז"ל. גמרא: הכא במגדל של לבינים עסקינן. וכדאסיקנא באוירא דליבני. מדקאמר הכא במגדל של לבינים עסקינן משמע דמעיקרא במגדל של עץ הוי משמע ליה, ומש"ה קא קשיא ליה. ואיכא למידק אדרבא בשל עץ אמאי לא יהא עירוב, והא אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, ומאי שנא מהא דתנן בפרק חבית (שבת קמו, א) שובר אדם את החבית לאכול ממנו גרוגרות. ויש מי שתירץ דההיא דחבית דוקא בשל חוליות ומחוברת במוסתקי וכדמוקי לה ביו"ט (ביצה לג, ב). ואינו מחוור בעיני שאין הסוגיא שלשם מוכחת כן במסקנא אליבא דהלכתא, וכן הסוגיא שבפרק חבית, וכבר הארכתי בה בפרק חבית (שם ד"ה מתניתין). אלא הכא מגדל כלי גדול הוא, ולא אמרו שובר אלא כלים קטנים כחבית וכיוצא בהן שאדם רגיל ליחדן לפירות, אבל גדולים הרי הם כאהלים לענין זה. ומיהו אפילו כלי המחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש, כלי קטן מיחשב לענין זה, וכדמוכח בשמעתין מדקא מייתי עלה (לקמן לה, א) ההיא דהקיש הזב ע"ג שידה תיבה ומגדל, וההיא ע"כ במחזקת כוריים היא שאינה מקבלת טומאה. וריב"א ז"ל כן העמידה לההיא דחבית בכלים קטנים, והא דהכא דמשמע דיש בנין וסתירה, בכלים גדולים. והוא הנכון לענין כל השמועות. נוטל ממקום הפחת. ואם תאמר והא כיון שאינו יכול לפחות מוקצה היא. יש לומר דהאי תנא כר"ש סבירא ליה וכן פירש רש"י ז"ל. ודוקא כשהיה דעתו עליהן שהיה כותל רעוע ומצפה אימת יפול, הא לאו הכי אפילו לר"ש מוקצה הוא, דהוי ליה כאותה שאמרו שם בפרק כירה (מד, א) מודה ר"ש בכוס וקערה ועששית שאין אדם מצפה אימתי יכבו. והאמר ר' זירא לא שנו אלא ביום טוב אבל בשבת לא. ופריק הכא נמי ביו"ט. והוא הדין דהוי מצי לפרוקי הא מני רבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, אלא דכל היכא דמצי לאוקמה מתניתין ככולי עלמא, לא בעי לצמצומי ולאוקמי כחד תנא. ור' אליעזר אומר אם בעיר נאבד עירובו עירוב. דמצי לאיתויי דרך גגות וקרפיפות כר' שמעון (לקמן לה, א) דאמר רשות אחת הן ובשאין המגדל עומד בבית, דלא אמר ר' שמעון אלא בכלים ששבתו בתוכן, אבל לא בכלים ששבתו בתוך הבית. ואם בשדה אבד אין עירובו עירוב. בדלא מצי סתר ליה ואפילו ביו"ט דכרבנן דר"מ ס"ל, ואיתויי לא מצי, דס"ל דאפילו ר"ש דהמוצא תפילין (לקמן צה, ב) לא שרי ליתנו לחבירו אלא בתפילין דוקא משום בזיון תפילין, אבל בעלמא ואפי' במקום מצוה כעירוב לא. ואיתוייה נמי פחות פחות פחות מד"א לא, דאפילו רבי נמי לא שרי בשבות כזה, הואיל ויכול ליגע במלאכה דאורייתא וכדכתבינן לעיל (לג, ב ד"ה אלא). ושלש מחלוקות בדבר וכמו שפירש רש"י ז"ל, דתנא קמא דמתניתין ותנא קמא דברייתא סבירא להו דביו"ט עירובו עירוב דמצי סתר ליה כר"מ, ור' אליעזר דמתניתין סבירא ליה אם אין ידוע שהמפתח במקומו לעולם אסור דמסתר לא מצי סתר וכרבנן דר"מ, ואפילו נמצא המפתח בעיר לא, דלא כר"ש דגגות וחצרות. ובשדה דלא, ככולי עלמא למאי דס"ל דר"ש לא שרי אלא בתפילין דוקא, ור' אליעזר דברייתא ס"ל כוותיה, אלא דבנמצא בעיר מודה דשרי כר"ש דגגות וחצרות. (רשב"א)


דף לה - א

חסורי מיחסרא והכי קתני נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח הרי זה עירוב במה דברים אמורים ביום טוב אבל בשבת אין עירובו עירוב נמצא המפתח בין בעיר בין בשדה אין עירובו עירוב רבי אליעזר אומר בעיר עירובו עירוב בשדה אין עירובו עירוב בעיר עירובו עירוב כר' שמעון דאמר אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן בשדה אין עירובו עירוב כרבנן רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הכא במגדל של עץ עסקינן דמר סבר כלי הוא ואין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ומר סבר אהל הוא ובפלוגתא דהני תנאי דתנן הקיש על גבי שידה תיבה ומגדל טמאין רבי נחמיה ורבי שמעון מטהרין מאי לאו בהא קמפלגי מר סבר כלי הוא ומר סבר אהל הוא אמר אביי ותיסברא והתניא אהל וניסט טמא כלי ואינו ניסט טהור וקתני סיפא ואם היו ניסוטין טמאים זה הכלל ניסט מחמת כחו טמא מחמת רעדה טהור אלא אמר אביי דכ''ע היסט מחמת כחו טמא מחמת רעדה טהור והכא ברעדה מחמת כחו עסקינן ובהא קא מיפלגי דמר סבר הוי היסט ומר סבר לא הוי היסט ומתניתין במאי מוקמינן לה אביי ורבא דאמרי תרוייהו במנעול וקטיר במתנא עסקינן ובעי סכינא למיפסקיה תנא קמא סבר לה כרבי יוסי דאמר כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה ורבי אליעזר סבר לה כרבי נחמיה דאמר אפי' טלית אפי' תרווד אין ניטלין אלא לצורך תשמישן: מתני' נתגלגל חוץ לתחום נפל עליו גל או נשרף תרומה ונטמאת מבעוד יום אינו עירוב משחשיכה הרי זה עירוב אם ספק ר''מ ור' יהודה אומרים הרי זה חמר גמל ר' יוסי ור''ש אומרים ספק עירוב כשר אמר ר' יוסי אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים על ספק עירוב שכשר: גמ' נתגלגל חוץ לתחום אמר רבא לא שנו אלא שנתגלגל חוץ לארבע אמות אבל לתוך ד' אמות הנותן עירובו יש לו ד' אמות: נפל עליו גל וכו': קא ס''ד דאי בעי מצי שקיל ליה לימא מתניתין דלא כרבי דאי כרבי האמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אפילו תימא כרבי לא צריכא דבעי מרא וחצינא וצריכי דאי תנא נתגלגל משום דליתא גביה אבל נפל עליו גל דאיתיה גביה אימא ליהוי עירוב ואי תנא נפל עליו גל משום דמיכסי אבל נתגלגל זימנין דאתי זיקא ומייתי ליה אימא ליהוי עירוב צריכא: או נשרף תרומה ונטמאת: למה לי תנא נשרף

 רש"י  אבל בשבת אין עירובו עירוב. דלא שרו ליה רבנן למיסתר: נמצא המפתח. בשבת: אין עירובו עירוב. דלית ליה דר''ש והא דר''ש בפ' כל גגות: ואין סתירה בכלים. ואי בעי סתר ליה: הקיש. זב באגרופו על גבי שידה כו': טמאים. מפני שהסיטן וכגון שהיה לבוש בית יד דלא מטמא בנגיעה אי נמי שהקישו בחתיכת עץ שבידו: אהל הוא. ולא מקבל טומאה: ותסברא. דטעמא משום אהל ולאו אהל הוא: וניסט. שאינו תקוע יפה וכשמקיש בו ניסט טמא ואם כלי הוא שמחובר ותקוע או כבד הרבה שאינו ניסט מחמתו טהור: וקתני נמי סיפא. דקמייתא דהקיש ע''ג שידה אם היו ניסטין טמאין אפילו לרבי נחמיה ור''ש אלמא טעמייהו לאו משום אהל הוא: זה הכלל ניסט מחמת כחו. שהסיט את הכלי או את האהל ממש שניתקו ממושבו משהו: מחמת רעדה. שטפח ברגליו בקרקע ומחמת ניענוע הקרקע ניסט הכלי אף על פי שניתק מן הארץ טהור דכח כוחו הוא: דכולי עלמא. אפילו לר' נחמיה הסיט ממש מחמת כחו טמא ואפילו אהל: מחמת רעדה טהור. ואפילו הוא כלי: והכא ברעדה מחמת כחו. שהקיש עליהן ממש ולא נתקן ולא הוסטו אלא רעדו: ומתני'. דעירוב במאי מוקמינן לה דהא לכ''ע אי גדול הוא אהל הוא ואמאי עירובו עירוב אי קטן שאינו מחזיק מ' סאה בלח כלי הוא ומאי טעמא דר' אליעזר: קטיר במתנא. קשור המנעול בחבל: ובעי סכינא למיפסקיה. דאי הוה מצי למיפסקיה בידיה שפיר דמי אפי' לר' אליעזר דאין חתיכה אסורה אלא במחובר אבל הכא מקלקל הוא ושרי כדתניא במסכת ביצה (דף לא:) חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך ואע''ג דהכא אהל הוא ואמרינן התם שבקרקע אסור לחתוך גזירה דרבנן היא דמיחזי כסותר ולא סותר בנין ממש הוא דהא פתיחת דלת בעלמא הוא כיון דשבות הוא לא גזרו עליו בין השמשות: אלא לצורך תשמישן. ועיקר תשמישו של סכין לא לחתוך חבלים הוא אלא לחם ובשר ואוכלין והכי פליגי תנא קמא לית ליה דרבי נחמיה הלכך עירובו עירוב דפסיק ליה למיתנא רבי אליעזר אומר אם בעיר אבד. הרי זה עירוב דכי מדכר ליה מייתי ליה דרך קרפיפות ואם בשדה אינו עירוב דמיפסיק מנעול לא מצי כדרבי נחמיה: מתני' נתגלגל חוץ לתחום אינו עירוב. הואיל ויש מביתו שהוא לן שם עד עירובו יותר מאלפים אמה דממה נפשך כל היכא דקנה שביתה אי בביתו אי בעירובו לא מצי למיזל ולמשקליה: נפל עליו גל. מפרש בגמ' דבעי מרא וחצינא לפנויי דהויא מלאכה ולא שבות: תרומה ונטמאת. דלא חזיא לא לדידיה ולא לאחריני: משחשיכה. כבר קנה עירוב בין השמשות ושבת הואיל והותרה הותרה: ספק. אם מבעוד יום אם משחשיכה: הרי זה חמר גמל. דמספקא לן אי קני ליה זה עירוב והכא הוי ביתו ומהכא יש לו אלפים אמה לכל רוח והפסיד אלפים שמעבר ביתו או שמא לא קנה עירוב ומביתו יש לו אלפים לכל רוח ולא קנה לעבר עירובו כלום ומחמת ספק זה נאסר לילך אלא אלפים אמה שבין ביתו לעירובו דממה נפשך בהנך משתרי אבל אלפים שמעירובו ואילך לא דילמא לא קנה עירוב ומביתו ואילך נמי לא דלמא קנה עירוב נמצא זה מושכו כאן לילך וזה מושכו לכאן כאדם המנהיג חמור וגמל שהחמור הולך לפניו וזה מנהיגו והגמל הוא מושך וצריך לפנות לפניו ולאחריו: גמ' הנותן את עירובו. הואיל ונתכוין לקנות שם שביתה יש לו ארבע אמות דהואיל והנהו ארבע אמות מיבלען בתחומא הוו להו כתחומא והוי כנותן את עירובו בבית שבסוף התחום שאפילו הוא אלף אמה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה: דאי בעי שקיל ליה. וקתני מתניתין אינו עירוב משום טלטול אבנים דשבות דרבנן הוא: (רש"י)

 תוספות  חסורי מיחסרא והכי קתני. פ''ה וג' מחלוקות בדבר ולא דק דמתניתין איירי ביום טוב ופליגי אי מצי סתר ליה אי לאו וברייתא כשנמצא בשבת ופליגי בדר''ש והא דתניא בתוספתא (פרק שני) דעירובין ומודים חכמים לרבי אליעזר בבני חצר ובני מרפסת שגבו עירובן ונתנוהו בבית אע''פ שיודעין שאין המפתח במקומו שעירובו עירוב היינו טעמא דבעירובי חצירות הקילו ומיהו נראה דאנמצא מפתח בשבת קאי מדקאמר ומודים חכמים לרבי אליעזר וביו''ט כי לא נמצא מפתח אדרבה חכמים הקילו טפי והוה ליה למימר איפכא ומודה רבי אליעזר לחכמים: בעיר עירובו עירוב. בנמצא בשבת אף על פי שהיה אבוד בין השמשות: וקתני סיפא אם היו ניסטין טמאין. מהך סיפא לחוד לא מצי למידק דמצי למימר דמחמת רעדה הוא דפליגי דיש חלוק בין אהל לכלי אבל בהיסט אהל נמי טמא לכך מייתי ברייתא דמחמת רעדה נמי אין חילוק בין אהל לכלי וברייתא לחוד נמי לא סגיא דהוה אמינא דאתיא לא כרבי נחמיה ולא כרבי שמעון להכי אייתי סיפא דמילתייהו: ומתני' במאי מוקי ליה. ולא בעי לאוקומ' בפלוגתא דאין בנין בכלים משום דפלוגתא דב''ש וב''ה היא בפרק ב' דביצה (ד' כב.): בעי סכינא למיפסקיה. פ''ה דאי ביד הוה שרי אפילו רבי אליעזר דמקלקל הוא דתניא במסכת ביצה (דף לא:) חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך ואף על גב דהכא אהל הוא ואמר שבקרקע אסור גזירה דרבנן הוא דמיחזי כסותר ולא סותר בנין ממש הוא דהא פתיחת דלת בעלמא הוא וכיון דשבות הוא לא גזרו עליו בה''ש ואינו נראה דכי נמי סבר רבי אליעזר כרבי נחמיה שרי דטלטול סכין לא אסור אלא מדרבנן לכך י''ל דהכא כלי הוא ואי הוה מצי למפסקיה ביד הוה שרי אבל בסכינא אסור כרבי נחמיה ולית ליה דרבי ומכאן מדקדק ר''י דחותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך היינו דוקא כעין קשר של מיתנא אבל פותח של עץ או של מתכת אסור לשבר דבכלי נמי יש בנין וסתירה כדפ''ל: נתגלגל חוץ לתחום. אפילו תחומין דרבנן ואפילו לרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות מכל מקום לא הוי עירוב אף על גב דבין השמשות מצי למישקליה ואיתויי כיון דאם קנה שביתה במקום שנתגלגל העירוב היה עומד עתה חוץ לתחום ואין לו אלא ארבע אמות הילכך תקנו רבנן שלא יהיה עירוב אלא כשהוא בתוך התחום: ספק (תוספות)

 רשב"א  הקיש הזב על גבי שידה ותיבה ומגדל טמאין. כלומר: כלים ואדם המונחין בתוכן, אבל הן עצמן טהורין, דאין היסט אלא בכלים שמטמאין בנגיעה, דהיסט מדין נגיעה רבייה רחמנא, כדכתיב (ויקרא טו, יא) וכל (הכלי) אשר יגע בו הזב יטמא ודרשינן איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסיטו, וכל שהוא מחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש אינן מקבלין טומאת מגע ואוהל. ור' נחמיה ור"ש מטהרין. באלו אפילו כלים ואדם המונחין בתוכן, וכטעמא דמסיק אביי, ואלו דקאמרינן לאפוקי אחריני כדקתני ברישא (זבים פ"ד, מ"ג) דכולהו מודו בהו. ומתני' במאי. כלומר: אי מוקמינן לה בכלים, אי בכלים גדולים מאי טעמייהו דרבנן דשרו, ואי בקטנים מאי טעמיה דר' אליעזר דאסר. וכן פירש רש"י ז"ל. ואוקמוה במנעול דקטיר במיתנא ובעי סכינא למפסקיה, דאי מצי לחתוך ביד חותך ואינו נמנע וכדתנן (ביצה לא, ב) חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך, ואע"פ ששנינו (שם) ושבקרקעות מתיר ומפקיע ואינו חותך, הכא בכלים קטנים דלא חשיבי כאוהל, ואי נמי אפילו בשל גדולים נמי ולגבי פתיחת דלתות ככלים חשוב ולא כקרקע. ורש"י ז"ל פירש: משום דאפילו בשל קרקעות גזירה דרבנן היא וכיון דשבות הוא לא גזרו עליו בין השמשות. אלא דבעי סכינא למפסקיה, ור' אליעזר כר' נחמיה דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו. המיוחד לו, וסכין אינו מיוחד לחתיכת מיתנא. ור"ח ז"ל פירש: דבעי סכינא למפסקיה ונאבד הסכין ולא מצי למפסקיה אלא במר פסיל וקרדום דאין זה תשמישן. וכבר כתבתי חילוק דעותיהן בפרק כל הכלים (שבת קכד, א ד"ה ואתא) בארוכה בסייעתא דשמיא. אמר רבא לא שנו אלא שנתגלגל חוץ לארבע אמות. ואם תאמר ואפילו נתגלגל חוץ לארבע אמות נמי הא אי מייתי ליה לתוך מקום שביתתו ליכא אלא איסורא דרבנן ושבות ולא גזרו כרבי. יש לומר דהכא שאני שאין העירוב בעצמו קונה שביתה כיון שהוא חוץ לתחום ביתו, כלומר: שהוא חוץ לאלפים אמה. דבעי מרי וחצינא. קשיא הכא נמי שבות בעלמא הוא, דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא כחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה. ומסתברא דהכא בארעא דיליה דמתקן וחייב אע"פ שאינו צריך עכשיו לאותו תיקון וכמו שכתבתי בכתובות (ו, א ד"ה האי) ובשבת (קג, א) בס"ד. (רשב"א)


דף לה - ב

להודיעך כחו דרבי יוסי תנא תרומה ונטמאת להודיעך כחו דרבי מאיר וסבר ר''מ ספיקא לחומרא והתנן טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואפילו טבל ספק טבל בארבעים סאה ספק לא טבל בארבעים סאה וכן שני מקוואות באחת יש בה ארבעים סאה ובאחת אין בה ארבעים סאה וטבל באחת מהן ואינו יודע באיזה מהן טבל ספיקו טמא במה דברים אמורים בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה כגון שאכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין והבא ראשו ורובו במים שאובין או שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין וירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואפילו טבל ספק טבל בארבעים סאה ספק לא טבל בארבעים סאה וכן שני מקוואות באחת יש בה ארבעים סאה ואחת אין בה ארבעים סאה וטבל באחת מהן ואינו יודע באיזה מהן טבל ספיקו טהור רבי יוסי מטמא קסבר ר''מ תחומין דאורייתא נינהו וסבר רבי מאיר תחומין דאורייתא והא תנן אם אין יכול להבליעו בזו אמר רבי דוסתאי בר ינאי משום ר''מ שמעתי שמקדרין בהרים ואי ס''ד תחומין דאורייתא מי מקדרין והא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין מקדרין לא בערי מקלט ולא בעגלה ערופה מפני שהן של תורה לא קשיא הא דידיה הא דרביה דיקא נמי דקתני בזו אמר רבי דוסתאי בר ינאי משום רבי מאיר שמעתי שמקדרין בהרים ש''מ ורמי דאורייתא אדאורייתא לרבי מאיר דתנן נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת רבי מאיר מטהר וחכמים מטמאין שכל הטמאות כשעת מציאתן אמר רבי ירמיה משנתנו שהיה עליה שרץ כל בין השמשות אי הכי בהא לימא רבי יוסי ספק עירוב כשר רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הכא בשתי כיתי עדים עסקינן אחת אומרת מבעוד יום נטמאה ואחת אומרת משחשיכה

 רש"י  להודיעך כחו דר' יוסי. דאע''ג דאינו בעולם לא מיתסר: להודיעך כחו דר''מ. דאע''ג דישנה בעולם וי''ל העמידנה בבין השמשות על חזקתה וקודם לכן טהורה היתה אפ''ה לא אמרינן חזקה לקולא: בטומאה חמורה. שניטמא בטומאה המטמאתו מן התורה כגון באב הטומאה: אבל טומאה קלה. דרבנן היא ואיזו טומאת דברי סופרים לטמאות אדם כגון אכל חצי פרס אוכלין טמאין והבא ראשו ורובו כו' מי''ח דבר הן ביציאות השבת: ואפילו טבל. י''ל בו ספק כגון ספק טבל בארבעים סאה שהיה מקוה לפנינו ונמצא חסר ואין אנו יודעים אם בשעת טבילה היה שלם ואח''כ חיסר או לא: וכן שני מקואות. שאנו בקיאים בא' מהן שלא היו בו מ' סאה מעולם: ספיקו טהור. וסתם משנה ר''מ: ור' יוסי מטמא. ולקמן מקשינן דרבי יוסי אדר' יוסי: תחומין דאורייתא. וספיקא דאורייתא לחומרא: אם אינו יכול להבליעו. בפרק כיצד מעברין (נז:) היא היה מודד ורוצה לסיים תחומי העיר ולעשות שם סימן ותנן אין מודדין אלא בחבל של נ' אמה והגיע לגיא או לגדר משופע ויכול להבליעו בחבל של נ' אמה מבליעו ואף על פי ששפועו מרבה את הדרך ואם היה מודד שיפועו מכאן ועלייתו לעבר השני יש בו ק' או ר' אמות לא איכפת לן הואיל ומשפתו אל שפתו אין יותר מנ' אמה ואם אינו יכול להבליעו בחבל של חמשים אמה: בזו אמר רבי דוסתאי בר רבי ינאי משום ר''מ שמעתי שמקדרין בהרים. לא מבליעו בחבל ארוך יותר מנ' דהתנן אין מודדין אלא בחבל של נ' אמה ולא מודד כל מדרונו כמות שהוא בחבל של חמישים בקרקע חלקה דאיכא חומרא טפי אלא מודדו בחבלים קטנים של ארבע אמות ואוחזין בו ב' בני אדם בב' ראשי החבל התחתון נותן ראש החבל כנגד לבו והעליון כנגד מרגלותיו ומשתכרין בכל ארבע אמות כשיעור חצי קומת אדם ולשון מקדרין כמו נוקבין דמשוה מדת ההר כאילו הוא נקוב במקום מעמד רגלי העליון ונמצא לבו במקום שרגליו עומדות עכשיו וכשנותן החבל עכשיו כנגד מרגלותיו ה''ל כאילו נותן אותו כנגד לבו בקרקע חלקה כדרך כל המודדין: אין מקדרין בעגלה ערופה. כשבא למדוד הערים שסביבות החלל לידע איזו היא קרובה מכולן מודד את ההרים ואת הגאיות כמות שהן ואף על פי שהמדרון מרבה את המדה ומרחיק את העיר: וכן בתחום ערי מקלט. דקי''ל כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולט: שמעתי. ר' מאיר קאמר ליה ושמעתי איכא למימר שמעתי מרבותי ולדידיה לא ס''ל: נגע באחד. באדם אחד: ר''מ מטהר. דאמר אוקמיה אחזקיה ואתמול חי היה אלמא בספיקא דאורייתא ואיכא חזקה לקולא אזיל ר''מ בתר חזקה ומתני' נמי ניזיל בתר חזקה ומעיקרא כי אנח התם טהור הואי: כל בין השמשות. מתחילתו ועד סופו דודאי איטמי מבעוד יום דתחילת בין השמשות מערב שבת הוא: בהא לימא כו'. הא ודאי מבעוד יום איטמי ומתני' קתני מבעוד יום אין עירובו עירוב דברי הכל: אחת אומרת מבעוד יום כו'. ובהא פליגי ר' יוסי סבר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי תרומה אחזקה קמייתא וכי אנחה טהורה הואי רבי מאיר סבר כיון דאיכא כת דמפקא ליה מחזקיה בספיקא דאורייתא לא אזלינן בתר חזקה אבל בנוגע באחד בלילה דאין כת מוציאתו מחזקתו מוקמינן ליה כל הלילה בחזקתו ובתר שעת מציאתו לא אזלינן דאיכא למימר השתא הוא דמיית: (רש"י)

 תוספות  ספק לא טבל ואפילו טבל כו'. הך ספק ספיקא נקט משום רבותא דסיפא דאפ''ה בטומאה קלה טהור וריצב''א מפרש דאו או קתני ואפילו טבל היינו או שטבל מדפריך בתר הכי אדרבה ואימא העמד מקוה על חזקתו ואימא לא חסר והא לא שייך למיפרך אספק טבל או לא טבל אלא או או קתני ופריך אספק טבל בארבעים סאה ספק לא טבל: (ספיקו טהור). ר''מ ברה''ר איירי כדתני' בתוספתא [טהרות פ''ו] ר''מ מטהר שספק טומאה ברה''ר טהור: כל הטמאות כשעת מציאתן. תימה דבריש נדה (ב.) תנן ב''ש אומר כל הנשים דיין שעתן ואפילו הלל וחכמים דמטמאין מעת לעת או מפקידה לפקידה היינו דווקא לתרומה וקדשים או לקדש דווקא לחד לישנא אבל לחולין טהור לכ''ע ואמאי לא אמרינן דכל הטמאות כשעת מציאתן כי הכא ולא הוה לן לאוקמה אשה על חזקתה ועוד דהתם מטהרינן לה אפילו ברשות היחיד כדמוכח התם בשמעתא קמייתא והכא מטמאין אפילו ברה''ר כדמוכח בתוספתא שהבאתי וכ''ת דהכא לא מוקמינן אחזקיה משום דלא נבדק מבעוד יום אם היה חי כדקתני סיפא ומודים חכמים לר''מ בראוהו חי מבערב וכו' דאשה נמי כיון דשכיחי בה דמים כאינה בדוקה דמיא כדאמרינן בנדה (דף ד.) ואור''י דכל הטמאות כשעת מציאתן לא הוי אלא לתרומה וקדשים כמו מעת לעת שבנדה ולפי זה צריך ליישב סוגיא דנדה ושם פי' ושמאי נמי אית ליה דכל הטמאות כשעת מציאתן והא דמטהר מעת לעת אפילו לקדשים היינו משום דחשיב אשה כבדוקה אי נמי משום בטול פריה ורביה כדאמר התם (דף ג:) וא''ת ולר''מ דמטהר ברה''ר מאי שנא דבמעת לעת דמטמא אפילו ברה''ר כדאמר בירושלמי וי''ל באשה דאיכא ריעותא מגופה החמירו טפי: אמר ר' ירמיה משנתנו כשהיה עליה כו'. וא''ת ומאי קושיא דר''מ אדר' מאיר דבמתני' הא דלא אוקמיה תרומה אחזקה לאו משום דהשתא היא טמאה אלא משום דאיכא חזקה אחרת כנגדה דמוקמינן לגברא בחזקת שלא עירב ולקמן נמי דקאמר היינו טעמא דרבי יוסי העמד טמא על חזקתו ואימא לא טבל במתני' נמי נימא העמד אדם על חזקת תחום ביתו ואימא לא עירב ואי הוה אמרינן דחזקה שלא עירב לא חשיב ליה הש''ס חזקה אתי שפיר ומיהו רש''י פי' לקמן העמד טמא על חזקתו חזקה לחומרא איכא ולקולא ליכא אבל במתני' איכא חזקה לקולא דהעמד תרומה על חזקתה ואיכא נמי חזקה לחומרא דהעמד אדם על חזקת תחום ביתו ואימא לא עירב ובדרבנן אזלינן לקולא והכי נמי י''ל דניחא ליה לשנויי אפי' סבר ר''מ עירובי תחומין דרבנן דהשתא לא מצי לשנויי הכי משום דמתני' איכא חזקה לחומרא דכיון דאיכא נמי חזקה לקולא הוי מצי למימר דהוי עירוב דספיקא דרבנן לקולא משום הכי מוקי מתני' בשני כיתי עדים דלא שייך למימר הכי כיון דאיכא כת דמפקי ליה מחזקתה ורבה ורב יוסף אתו לפרושי דברי רבי ירמיה: בהא לימא רבי יוסי ספק עירוב כשר. הוה מצי למיפרך בהא לימא רבי מאיר ורבי יהודה הרי זה חמר גמל אלא דעדיפא טפי פריך: (תוספות)

 רשב"א  ספק טבל ספק לא טבל ואפילו טבל ספק טבל במ' סאה וכו'. ופירושו או או קתני, וזו אף זו קתני. והא דהדר ופריט ותני להו נמי בסיפא לכולהו, ולא אמר אבל בטומאה קלה טהור ור' יוסי מטמא, מסתברא כי היכי דלא תימא דר' יוסי לא פליג אלא אספק טבל ספק לא טבל דקילא טפי, קמ"ל דאפילו בכולהו פליגי ומטמא. רבי מאיר מטהר. וברשות הרבים איירי כדתניא בתוספתא (טהרות פ"ו, ה"ו) אבל ברה"י מודה רבי מאיר דטמא דגמרינן מסוטה (סוטה כח, ב). ורבנן דמטמאו משום דמוקמינן לנגוע בחזקתיה ולנוגע בחזקתיה. ורבנן נמי דמטמאו לא מטמאו אלא בשלא ראוהו חי מבערב, אבל אם ראוהו חי מבערב מוקמינן לה אחזקתיה וכדאיתא בתוספתא (שם) מודים חכמים בשראוהו חי מבערב. וא"ת מאי קא מקשה דר"מ אדר"מ דהתם מטהר משום דאיכא למימר אוקי נוגע ונגוע אחזקתן, אבל הכא גבי עירוב אדרבא איכא חזקה לחומרא דאוקי גברא בחזקת ביתו ואימא לא עירב. יש לומר דהשתא הוי סבירא להו דכיון דודאי עירב ובשעתא דעירב בדבר הראוי לערב עירב, אלא דהשתא הוא דנפל ביה ספק, גברא הא נפק ליה מחזקתיה, ואי משום ספק העירוב אוקי העירוב אחזקתיה. ואפילו הכי קא דחי ליה רבא הכין לקמן (לו, א) ואמר התם תרי חזקה לקולא וחדא לחומרא, דהיינו משום דאמרינן אוקי גברא בחזקת ביתיה. אמר ר' ירמיה משנתינו בשהיה עליה שרץ כל בין השמשות. יש מפרשים: שרץ מת, ומשום הכי קא מתמה אי הכי בהא לימא ר' יוסי ספק עירוב כשר, הכא אין כאן ספק אלא ודאי. ומיהו איכא למידק ר' ירמיה גופיה דקארי לה מאי קארי לה. יש לומר דהיינו דמתרצי רבה ורב יוסף הכא בשתי כיתות עדים עסקינן ולתרוצי לדר' ירמיה קא אתי, ולא גרסינן אלא א"ר יוסף, והכי קא אמרינן הא דר' ירמיה הכי קאמר, כגון דאיכא כת אחת שאומרת שהיה עליה שרץ זה המת כל בין השמשות, ואיכא כת אחרת שאומרת שלא היה עליה מת אלא משחשיכה. ור"מ ור' יוסי בהא פליגי, דר"מ סבר תרי ותרי ספיקא דאורייתא ומפקא מילתא מחזקתיה, ור' יוסי סבר ספיקא דרבנן היא ואוקי מילתא אחזקתיה. ובהא מילתא כתיבנא טפי בקידושין פרק האומר (סו, א ד"ה מאי) גבי עובדא דינאי בס"ד. (רשב"א)


דף לו - א

רבא אמר התם תרי חזקי לקולא והכא חדא חזקה לקולא קשיא דר' יוסי אדר' יוסי אמר רב הונא בר חיננא שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה שבת נמי דאורייתא היא קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן ואיבעית אימא הא דידיה הא דרביה דיקא נמי דקתני א''ר יוסי אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים שספק עירוב כשר ש''מ רבא אמר התם היינו טעמא דרבי יוסי העמד טמא על חזקתו ואימא לא טבל אדרבה העמד מקוה על חזקתו ואימא לא חסר במקוה שלא נמדד תניא כיצד אמר ר' יוסי ספק עירוב כשר עירב בתרומה ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה נטמאת וכן בפירות ספק מבעוד יום נתקנו ספק משחשיכה נתקנו זה הוא ספק עירוב כשר אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה וכן בפירות ספק נתקנו ספק לא נתקנו אין זה ספק עירוב כשר מאי שנא תרומה דאמר העמד תרומה על חזקתה ואימא טהורה היא פירות נמי העמד טבל על חזקתו ואימא לא נתקנו לא תימא ספק מבעוד יום נתקנו אלא אימא ספק מבעוד יום נדמעו ספק משחשיכה נדמעו בעא רב שמואל בר רב יצחק מרב הונא היו לפניו שתי ככרות אחת טמאה ואחת טהורה ואמר עירבו לי בטהורה בכל מקום שהיא מהו תיבעי לרבי מאיר תיבעי לר' יוסי תיבעי לר''מ עד כאן לא קאמר ר''מ התם דליכא טהורה הכא הא איכא טהורה או דילמא אפילו לרבי יוסי לא קאמר אלא התם דאם איתא דהיא טהורה ידע לה אבל הכא הא לא ידע לה אמר ליה בין לר' יוסי בין לרבי מאיר בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא בעא מיניה רבא מרב נחמן ככר זו היום חול ולמחר קדש ואמר עירבו לי בזה מהו א''ל עירובו עירוב היום קדש ולמחר חול ואמר עירבו לי בזה מהו א''ל אין עירובו עירוב מאי שנא א''ל לכי תיכול עליה כורא דמלח' היום חול ולמחר קדש מספיקא לא נחתא ליה קדושה היום קדש ולמחר חול מספיקא לא פקעא ליה קדושתיה מיניה תנן התם לגין טבול יום שמלאו מן החבית של מעשר טבל ואמר הרי זה תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קיימין ואם אמר עירבו לי בזה לא אמר כלום אמר רבא זאת אומרת סוף היום קונה עירוב

 רש"י  רבא אמר. גבי נגע באחד נמי אפילו יש שני כיתי עדים חלוקות אחת אומרת קודם שנגע בו מת ואחת אומרת עכשיו מת הוי נמי ר''מ מטהר ואפילו הכי לא תיקשי: התם תרי חזקי נינהו. לטהר ומשום הכי אזלינן לקולא דאוקי תרי לבהדי תרי והעמד מת על חזקתו ראשונה כל הלילה וחי הוה ועוד העמד נוגע על חזקתו ראשונה וטהור היה: הכא. במתניתין חדא חזקה הוא דאיכא למימר העמד תרומה על חזקתה ומשום חדא חזקה לא מרעינן סהדי הלכך אזלינן לחומרא: קשיא דר' יוסי. דברייתא דקתני בספק טבל ובספק לא טבל ובטומאה דרבנן אכל אוכלין כו' ורבי יוסי מטמא ומתני' קתני ספק עירוב כשר ואפילו תחומין דרבנן תיקשי: הואיל ויש לה עיקר מן התורה. דיש טומאה מן התורה ויש להחמיר בספק טבילתה להכי אחמור רבנן אף בספק טבילת טומאה דרבנן דלא ליתי לזלזולי בספק טבילת טומאה דאורייתא: שבת נמי דאורייתא היא. אתחומין פריך למימר דתחומין דאורייתא וכר' עקיבא במס' סוטה (דף ל:): ומשני קסבר רבי יוסי תחומין דרבנן. ומשום דלא ליתו לזלזולי בשאר ספיקות דמלאכת שבת ליכא למיגזר דלא דמו מלאכות לתחומין אבל טומאות דמו להדדי: דידיה. מחמיר אפילו בספק דרבנן ומתניתין דרביה אבטולמוס היא: העמד טמא על חזקתו. כוליה חזקה לחומרא איכא לקולא ליכא אבל מתניתין איכא חזקה לקולא ולחומרא העמד אדם על חזקת תחום ביתו ואמר לא עירב העמד תרומה על חזקתה ועירב ובדרבנן לקולא אזלינן: שלא נמדדה. מתחילתה ולא עמדה בחזקת כשרות: עירב בתרומה. טהורה ונטמאת משהניחה שם: ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה נטמאת. אמרינן אוקמיה בין השמשות אחזקת' קמייתא וטהורה הואי והשתא משחשיכה הוא דאיטמי: וכן בפירות. של טבל: ספק מבעוד יום נתקנו. לאחר שהניחן שם: ספק משחשיכה נתקנו. ולא קנה עירוב כדתנן במתני' אבל לא בטבל ולקמן פריך בהאי מה חזקת כשרות איכא דמכשר רבי יוסי דהא איכא למימר העמד טבל על חזקתו: ספק טמאה ספק טהורה. דקודם שהניחה שם נולד לה ספק ולא היה שם חזקת הכשר עירוב מעולם: מאי שנא תרומה. דרישא ספק מבעוד יום ניטמא ספק משחשיכה דמכשר ר' יוסי משום חזקה קמייתא: פירות. ספק מבעוד יום נתקנו ספק משחשיכה נוקמינהו נמי אחזקה קמייתא דטבל הוו וליפסול: נדמעו. חולין הוו מעיקרא מתוקנין ונפלה בהן תרומה ונדמעו והאי תנא סבר לה כסומכוס דאמר (לעיל דף כו:) אין מערבין לישראל בתרומה הלכך אם מבע''י נדמעו אע''ג דחזי לכהנים אין עירובו עירוב ל''א נדמעו שנפל לתוכן טבל דלא חזי אפילו לכהן: עירבו לי בטהורה בכל מקום שהיא. והניחום שתיהן יחד בסוף התחום ובככרות של תרומה עסקינן דאי בחולין חולין טמאין מותרין הן דלאו כל אדם אוכל חוליו בטהרה: דליכא טהורה. ודאית דשמא מבעוד יום נטמאת: או דילמא אפילו ר' יוסי. לא מכשר במתני' אלא משום דאי טהורה היא הא ידע לה היכא היא ואיזו היא סעודתו ומשום ספק טומאה לא מיפסלא דאמר אוקמא אחזקה: אבל הכא לא ידע. הי ניהו סעודתו: בעינן סעודה הראויה מבע''י וליכא. ואין עירובו כלום דאפילו חמר גמל לא הוי דבשלמא מתני' סעודה הראויה הואי והשתא הוא דאיתיליד בה ספק: ככר זו כו'. אמר על ככר אחת בע''ש היום יהא חול ולמחר יהא קדש ועירב שלוחו בה: מהו. הואיל ובין השמשות ספק הוא חיישינן דילמא קודם קניית עירוב חל עליה הקדש ואין מערבין בהקדש או לא אמרינן הכי: היום תהא קודש ולמחר תהא חול. על מעות שיש לי בבית מהו מי אמרינן כי מטא בין השמשות נפק ליה מקדושתיה וקנה עירוב או לא: ומאי שנא. הא בין השמשות ספיקא הוא מאי שנא הכא לקולא והכא לחומרא: לכי תיכול עלה כורא דמילחא. לכשתמדוד כור של מלח על דבר זה ותתנהו לי אומר לך טעמו: היום חול ולמחר קודש. ובין השמשות דקניית עירוב ספיקא הוא ומספיקא לא תפקיה ממילתיה קמייתא וכן סיפא: של מעשר. ראשון שהיה עדיין טבל שלא הפריש הלוי ממנה תרומת מעשר והרי הוא במיתה בעודו טבל ואפילו לכהנים ולא חזי לעירוב ולגבי לגין טבול יום בעודו טבל לא פסיל דטבול יום מותר בנגיעה לחולין ולמעשר ואע''ג דפתיכא ביה תרומה שלא הורמה ואמר הרי זו שבלגין תרומת מעשר על החבית לכשתחשך ויעריב שמשו שתהא כשרה לתרומה: דבריו קיימין. והתרומה טהורה: ואם אמר עירבו לי בלגין זה לא אמר כלום. הואיל וכי מטא בין השמשות אכתי טבל הוה: סוף היום. תחילת בין השמשות שהוא סוף היום של ע''ש: קונה עירוב. וסוף היום אכתי טבל הוא: (רש"י)

 תוספות  הכא בשתי כיתי עדים. דר' מאיר לית ליה אוקי תרי בהדי תרי כו' אע''ג דבפרק שני דכתובות (דף כ.) אמרינן אוקי תרי בהדי תרי אפילו בדאורייתא הכא שאני דהשתא ודאי טמאה היא: אדרבה העמד מקוה על חזקתו. הוה מצי לשנויי הרי חסר לפניך כדאמר פר' קמא דנדה (דף ב.) אלא דלא מיירי הכא במקוה שנמדד ונמצא חסר: במקוה שלא נמדד. וא''ת והא רבי יוסי מטמא אפילו טהרות אם נגע בהן דלענין דאמרינן ליה זיל טבול אפילו ר''מ מודה כדאמרינן גבי ספק טומאה ברשות הרבים וא''כ אדרבה נימא אוקי טהרות על חזקתן וי''ל דבספיקא דרבנן כי הכא לא אמרינן זיל טבול לרבי מאיר ופליגי אגברא אי בעי טבילה אבל טהרות מודה רבי יוסי דלא מטמאינן וכן איתא במסכת מקואות (פ''ב משנה ב) דקתני ורבי יוסי מטמא שספק ליטמא טמא לטמא אחרים טהור: אבל עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה. כגון שהיו ב' ציבורין לפניו אחד היה תרומה טמאה ואחד היה תרומה טהורה ועירב באחד מהן דליכא חזקה כלל: ספק נדמעו. נראה כפ''ה בלשון שני נדמעו טבל בחולין ולא כסתם דימוע שבהש''ס אבל לשון ראשון שפירש נדמעו תרומה בחולין ואתיא כסומכוס אין נראה דהא קתני בברייתא דמערבין בתרומה ודוחק לומר דמיירי בתרומה לכהן: מאי שנא. ואם תאמר והא רבא גופיה קאמר בסמוך זאת אומרת סוף היום קונה עירוב ואם סוף היום קונה עירוב אתיא דרב נחמן שפיר ואמאי קמיבעיא ליה מאי שנא ויש לומר דע''כ דרבא אית ליה דתחלת היום קונה עירוב דהא פסיק בריש ביצה (דף ד:) כרב דאמר נולדה בזה אסורה בזה וטעמא דרב משום הכנה ומאן דאית ליה הכנה סבר תחילת היום קונה עירוב כדמוכח בפירקין (דף לח:) ורבא דאמר זאת אומרת סוף היום קונה עירוב אליבא דברייתא קאמר וליה לא ס''ל: (תוספות)

 רשב"א  שבת נמי יש לה עיקר מן התורה. כלומר: דתחומין דאורייתא כר' עקיבא, ומשום דאוקימנא לר' מאיר דאית ליה תחומין דאורייתא הוי מדקדק ואזיל דילמא ר' יוסי נמי בהא כר"מ סבירא ליה, ופריק דר' יוסי תחומין דרבנן סבירא ליה, ובהא הוא דתליא פלוגתייהו דר"מ ור' יוסי. וכבר כתבתי בשלהי פרק קמא דמכלתין (יז, ב ד"ה אמר) דאיכא מאן דדייק משמעתין דהכא דמאן דאית ליה תחומין דרבנן אין להם עיקר מן התורה כלל, דאילו היה להם עיקר ואפילו בתחומין של שנים עשר מילין כמחנה ישראל היה ר' יוסי מחמיר בהן, כמו שהחמיר בטומאה דרבנן משום דיש ליה עיקר בדאורייתא. והראב"ד ז"ל נשמר מזה, ופירש: דהני טומאות דקא חשיב הכא דהיינו האוכל אוכלין טמאין והשותה משקין טמאין, משום טומאה דאורייתא גזרו עלייהו כמו שאמרו בפרק קמא דשבת (יד, א) אכל אוכלין טמאין משום דזמנין אכל אוכלין טמאין ושתי משקין של תרומה לתוך פיו ומטמא להו וכן כולן, והלכך כשל תורה הן והלך בהן ר' יוסי לחומרין כשל תורה. אבל תחומי אלפים אמה לאו משום לתא תחומין דשנים עשר מיל גזרו עליהו, דרחוקין הן זה מזה מאד, אלא דרבנן הן לגמרי דאסמכינהו אתחומי ערי מקלט לערי הלוים ואסמכינהו אגזירה שוה כדאיתא לקמן בפרק מי שהוציאוהו (נא, א). והלכך דרבנן גרידא הוא ולקולא. ועוד אני מוסיף בה דברים דבטומאה דרבנן יש לה עיקר מן התורה שיקלו בה לעתים, אם נקל אנחנו בהא יאמרו אשתקד מי לא טהרנו ספק טבל ספק לא טבל, אף כאן נטהר, והם לא ידעו כי זו דרבנן וזו דאורייתא. אבל בתחומין הניתרין ע"י עירוב, אי אפשר לבוא לידי איסורא דאורייתא, דאפילו אם יבואו להתיר לערב בתרומה טמאה שנטמאת מבעוד יום, מאי איכא תחומין דרבנן בלחוד, דתחומי שנים עשר מיל אינן ניתרין לעולם ע"י עירוב ואי אפשר ליגע בהן מחמת קולת הספק הזה, כך נראה לי. אבל תרומה ספק טמאה ספק טהורה אין זה ספק עירוב כשר. ואם תאמר הכא נמי אמאי לא, דהא ספק בדרבנן הוא. יש לומר דשאני הכא דאיכא חזקה דגברא ואמרינן אוקי גברא אחזקת ביתיה. ספק נדמעו ספק לא נדמעו. יש מפרשים שנדמעו בתרומה שנפלו לתוך החולין, דלהאי הוא דקרינן דימוע בכל מקום. ולפי פי' זה אמרוה להא בשעירבו בה לישראל וכסומכוס (לעיל כו, ב) דאמר מידי דחזיא להו בעינן. ויש מפרשים שנדמעו בטבל גמור שנפל לתוכן, ואתיא ככולהו תנאי דאין מערבין בטבל (לעיל לא, א). אמר ליה מאי שנא. איכא למידק טובא מאי קאמר מאי שנא, הא ודאי שנא ושנא, דדילמא ר' נחמן סוף היום קונה עירוב ס"ל, והלכך היום חול ולמחר קודש הרי זה עירוב משום דאכתי חול הוא, והיום קודש ומחר חול אינו עירוב דאכתי קודש הוא ואין מערבין בהקדשות. ורבא גופיה נמי משמע בסמוך דסוף היום קונה עירוב ס"ל, כדקאמר גבי טבול יום זאת אומרת סוף היום קונה עירוב. ויש לומר דרבא על כרחך לטעמיה דנפשיה תחילת היום קונה עירוב ודאי ס"ל, דהא איהו פסק בפרק קמא דביצה (ד, ב) כרב דאמר נולדה בזה אסורה בזה, ואנן מוקמינן טעמיה דרב לקמן משום דאית ליה הכנה דרבה, ומאן דאית ליה הכנה דרבה על כרחו אית ליה למימר דתחילת היום קונה עירוב כדאיתא לקמן (לח, ב). והא דקאמר גבי לגין טבול יום זאת אומרת קאמר ולא סבירא ליה, וסתמא דמילתא ר' נחמן נמי הכין סבירא ליה, דאי לאו דשמעה מרביה לא הוי אמר לה. והלכך קא מתמה הכא מאי שנא, דבשלמא היום קודש ולמחר חול אינו עירוב אף ע"ג דתחילת היום קונה עירוב, משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום, אלא היום חול ולמחר קודש אמאי עירובו עירוב, דהא מכל מקום תחילת היום קונה עירוב וההיא שעתא קודש היה. ומכל מקום אכתי לא ניחא לי דלא ידענא עיקר בעיין דרבא מאי, וכיון דהכין הוי ס"ל מעיקרא ולא ידע להאי טעמא דר"נ ולא רמי ליה אנפשיה מאי קא גריס ליה למיבעי כי האי. וצריך לי עיון. היום קודש ולמחר חול. פירש רש"י ז"ל: ולמחר יהא מחולל על מעות שיש לי בתוך ביתי. ונראה שהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן, משום דקדושה בכדי לא פקעה. ומסתברא לי שלא היה צריך לכך דהא משמע בפ"ג דנדרים (כט, א) גבי קונם נטיעות הללו עד שיקצצו דלכולי עלמא קדושת דמים בכדי פקעה. זאת אומרת סוף היום קונה עירוב. איכא למידק אמאי, לימא משום דמספיקא לא נחית לה קדושה, וכדאמר ליה ר' נחמן לעיל בהיום חול ולמחר קודש. ותירצו בתוספות דהתם בקודש הוא דלא ניחא ליה דליחית ליה קדושה מספק, אבל הכא דבעי לתיקוני טבלים אנן סהדי דכל היכי דמצי לאקדומיה תיקוניה ממהר ומתקן. ואינו מחוור בעיני כל הצורך, אלא מסתברא דר"נ גופיה לא קאמר אלא בלמחר, דמחר זמן ברור מחוור משמע, אבל כל כשתחשך מודה הוא. (רשב"א)


דף לו - ב

דאי סלקא דעתך תחילת היום קונה עירוב אי אמר עירבו לי בזה אמאי לא אמר כלום אמר רב פפא אפילו תימא תחילת היום קונה עירוב בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא: מתני' מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו נכרים מן המזרח עירובי למערב מן המערב עירובי למזרח אם באו לכאן ולכאן למקום שארצה אלך לא באו לא לכאן ולא לכאן הריני כבני עירי אם בא חכם מן המזרח עירובי למזרח מן המערב עירובי למערב בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך לא לכאן ולא לכאן הריני כבני עירי רבי יהודה אומר אם היה אחד מהן רבו הולך אצל רבו ואם היו שניהן רבותיו למקום שירצה ילך: גמ' כי אתא רבי יצחק תני איפכא כולה מתניתין קשיא נכרים אנכרים קשיא חכם אחכם נכרים אנכרים לא קשיא הא בפרה גבנא הא במרי דמתא חכם אחכם לא קשיא הא במותיב פירקי הא במקרי שמע: ר' יהודה אומר אם היה אחד מהן וכו': ורבנן זימנין דניחא ליה בחבריה טפי מרביה אמר רב ליתא למתניתין מדתני איו דתני איו ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על שני דברים כאחד אלא אם (כן) בא חכם למזרח עירובו למזרח ואם בא חכם למערב עירובו למערב אבל לכאן ולכאן לא מאי שנא לכאן ולכאן דלא דאין ברירה למזרח למערב נמי אין ברירה אמר רבי יוחנן וכבר בא חכם אדרבה ליתא לדאיו ממתניתין לא סלקא דעתך דהא שמעינן ליה לרבי יהודה דלית ליה ברירה דתנן הלוקח יין מבין הכותים

 רש"י  דאי אמרת תחילת היום. של שבת קונה עירוב דהיינו סוף בין השמשות קונה עירוב אמאי לא אמר כלום: מתני' מתנה אדם על עירובו. מניח אדם שני עירובין אחד לסוף אלפים למזרח ביתו ואחד לסוף אלפים אמה למערב ביתו: ואומר אם באו נכרים מן המזרח. וצריך אני לברוח מפניהם יקנה לי עירובי שבמערב ויהיו לי במערב ביתי ד' אלפים אמה אע''ג דלא אתו עד למחר אמרינן יש ברירה דבין השמשות קנה לו עירובו דאידך גיסא: הריני כבני עירי. אלפים מעירי לכל רוח ואין צריך להשתכר כאן ולהפסיד כאן: בא חכם למזרח. חוץ לתחום עירי ורוצה אני ללמוד תורה מפיו ועכשיו איני יודע לאיזה צד יבא ולמחר אשמע מבני אדם הבאים משם לכאן על ידי עירוב: רבי יהודה אומר. אם באו לכאן ולכאן ואחד מהן רבו ילך אצל רבו ולא אצל חכם דקים לן בגוויה דבשעת קניית עירוב דעתיה למקני ליה ההוא עירוב דלצד רבו ומיהו איהו הוא דלא ידע לאיזה מן הצדדין יבא והשתא דידע להתם ליזיל: גמ' תני איפכא. אייתי מתניתא בידיה דתני איפכא בורח מן החכם ומתנה אם בא חכם למזרח עירובו למערב כו' ולגבי נכרים תני דלההוא צד דליתו נכרי' לקני עירוביה: פרהגבני. גבאי המס ובורח מפניהם: מרי דמתא. צריך הוא לפייס או לצעוק: מותיב פירקי. לדרוש ברבים דעת האדם לילך ולשמוע: מקרי שמע. כלומר מלמדי תינוקות להתפלל ומתני' דר' יצחק בדאתו בי תרי חד להאי גיסא וחד להאי גיסא ומתניתין אדמותיב פירקי קאי והכי קאמר בא מותיב פירקי למזרח או בא לכאן ולכאן דתרווייהו מותיבי פירקי למקום שארצה אלך ולכשיברור לו למחר אמרינן הוברר הדבר דבשעת קניית עירוב דעתיה אההוא חכם הוה ודר' יצחק קאי אמקרי שמע והכי קאמר בא מקרי שמע למזרח עירובי אדמותיב פירקי למערב בא מקרי שמע למערב עירובי אדמותיב פירקי למזרח בא לכאן ולכאן תרוויהו מותיבי פירקי או שניהן שוין למקום שארצה אלך. כך שמעתי: ורבנן. דפליגי אדר' יהודה דאפילו אחד מהן רבו ילך לאיזה שירצה: דזמנין דניחא ליה לאיניש בחבריה טפי מרביה. וי''ל ברירה אף כאן: ליתא למתני'. דקתני לר' יהודה היו שניהן רבותיו למקום שירצה ילך אלמא אית ליה לר' יהודה ברירה דהא עירוב מאתמול קנה ואיהו השתא הוא דקא בריר ליה ואמרינן הוברר הדבר דמאתמול נמי דעתיה להאי הוה: ליתא למתניתין. אינה עיקר מדתני איו הואיל ואשכחן מתניתין דתני איו דלאו הכי הוא: איו. שם חכם: על שני דברים. לומר בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך דאין ברירה אלא על אחד ואינו יודע להיכן יבא יכול להתנות ולומר בא חכם למזרח כו': מאי שנא לכאן ולכאן. דתלה עצמו לומר באיזה שארצה אלך דלא שרי רבי יהודה: דאין ברירה. דכי בריר למחר אמרינן שמא אתמול כי קנה עירוב לאו דעתיה אהך הוה אלא אאידך: מזרח ומערב נמי. בשלא בא אלא אחד וקא סלקא דעתך השתא דבין השמשות עדיין לא בא חכם למזרח שעדיין היה רחוק מן העירוב ששה אלפים פחות שתי אמות ומשחשיכה הלך אלפים ונכנס לתוך ארבעה אלפים של עיר וזה שהניח עירובו ותלה בדעת החכם ואמר אם יבוא למזרח עירובי למזרח ואם לא יבא לא לכאן ולא לכאן הריני כבני עירי ולא יהא עירוב ולמחר שמע שבא למזרח מי יאמר דבשעת קניית עירוב היה דעת החכם ליכנס לתוך ד' אלפים של עיר דילמא לא היה בדעתו לזוז ולא קנה עירובו של זה ור' יהודה קאמר דקני דאמרינן הוברר הדבר דסופו הוכיח שבין השמשות היה דעתו לכאן: א''ר יוחנן וכבר בא חכם. מתניתין בהכי עסקינן שבא חכם כבר קודם בין השמשות אבל זה לא היה יודע להיכן בא או אם בא או לא ולמחר כשנשמע לו גלויי מילתא בעלמא הוא ואיגלאי מילתא דההוא עירוב קנה ואין זו סמך על ברירת ספק אלא קנייה ודאית שהרי אמר לצד החכם יקנה לי העירוב והחכם כבר בא קודם קניית העירוב וקנה: אדרבה ליתא לדאיו. דמתניתין עיקר וההיא ברייתא היא: לא סלקא דעתך. לאפוקי לההיא דאיו: הלוקח יין מבין הכותים. קודם שגזרו על יינם כדמפרש בשחיטת חולין וסתם כותים לא מפרשי תרומה ואין לזה כלים להפריש לתוכן תרומה ומעשר: (רש"י)

 תוספות  דאי סלקא דעתך תחילת היום קונה עירוב. ואם תאמר נימא משום דמספיקא לא פקע טבל ומספיקא לא נחתא תרומה כדאמר לעיל ואור''י דלא דמי דודאי כי אמר היום חול ולמחר קדש מקפיד שלא תחול על העירוב קדושת היום אבל הכא רוצה הוא שתחול עליו שם תרומה מיד אם היה יכול ואינו אומר לכשתחשך אלא שתצא לגין מתורת טבול יום: ואם היו שניהן רבותיו. אצטריך לאשמועינן אפילו אחד רבו מובהק: לא ס''ד דשמעינן ליה לר' יהודה דלית ליה ברירה דתנן כו'. ואם תאמר אכתי ליתא לדאיו ולההיא דהלוקח מקמי מתניתין דהכא ומתני' דמי שאחזו (גיטין דף עג.) דמה היא באותן הימים דדייקינן מינה בריש כל הגט (שם דף כה:) דאית ליה לרבי יהודה ברירה ומקמי ברייתא דמרובה (ב''ק דף סט.) דקאמר רבי יהודה שחרית אומר בעל הבית כל מה שילקטו כו' דבכל הני אית ליה לרבי יהודה ברירה ויש לומר דרב מחלק בין תולה בדעת אחרים בין תולה בדעת עצמו כמו שמחלק אביי בריש כל הגט וההיא דגיטין ודמרובה הוי תולה בדעת אחרים והתם אית ליה ברירה אבל תולה בדעת עצמו לית ליה ברירה ולהכי קאמר דליתא למתניתין דקתני דאית לרבי יהודה ברירה אפילו בתולה בדעת עצמו מקמי דאיו ומקמי ההיא דהלוקח והאי דפריך אההיא דאיו מאי שנא דלכאן ולכאן דאין ברירה לא לרב פריך דלדידיה דמחלק בין תולה בדעת עצמו בין תולה בדעת אחרים אתי שפיר אלא למי שאינו מחלק פריך ור' יוחנן דמשני וכבר בא חכם נמי אין מחלק ולדידיה ודאי ליתא לדאיו מקמי כל הנהו ומיהו קשה דבסוף ביצה (דף לז:) גבי ב' שלקחו בהמה וחבית בשותפות מדקדק דרבי יוחנן לית ליה ברירה מדמפרש מלתיה דאיו והא ע''כ לרבי יוחנן ליתא לדאיו כדפי' וי''ל דודאי הוה מצי לשנויי הכי אלא ניחא ליה לשנויי לעולם לא תיפוך אי נמי נהי דלר' יוחנן ליתא לדאיו דאמר דלר' יהודה אין ברירה מכל מקום מוכח שפיר דר' יוחנן לית ליה ברירה מדמשני ליה אבל קשה דאפילו בתולה בדעת אחרים נמי שמעינן לרבי יהודה דלית ליה ברירה דתנן בשקלים ומייתי לה בהוציאו לו (יומא דף נה.) דקאמר ר' יהודה לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות ומפרש התם טעמא משום חטאת שמתו בעליה ומשום דלית ליה ברירה כדמוכח בההיא דאיו והשתא הא לר' יוחנן ליתא לדאיו ולרב אית ליה ברירה לרבי יהודה בתולה בדעת אחרים וי''ל דהא דאית ליה ברירה לרבי יהודה בתולה בדעת אחרים ה''מ כשמתנה אבל בלא תנאי אינו מועיל: דתנן הלוקח יין מבין הכותים. דתניא גרסינן דבמשנה בדמאי פ''ז (משנה ד) ליכא אלא מלתיה דר''מ לחוד ואע''ג דר' מאיר גזר על יינן כדאמר פ''ק דחולין (דף ו.) זאת נשנית קודם גזירה ואף על גב דרבי יוסי ור''ש סבירא להו כותים גירי אריות הם כדאמר במנחות פרק ר' ישמעאל (דף סו.) תורמין משל נכרים על של כותים מ''מ כיון דפרשי מע''ז הם טפי משאר אומות ומחזיקים בתורה שבכתב ולא היו עובדין אלהיהם כמו שעשו בבית ראשון לא גזרו על יינן ואע''ג שגזרו על פתן כמו לרבי מאיר קודם גזירה שהיה פתן אסור ויינן מותר אי נמי הכא איירי כשטיהר ישראל יינו של כותי: (תוספות)

 רשב"א  הא במותיב פירקי הא במקרי שמע. ותמיה לי במקרי שמע אמאי עריק מיניה ומאי מצוה איכא לערוקי מיניה, ואין מערבין אלא לדבר מצוה. ועוד למה לי למיפק מן קרייתי', לא ליפוק ולא ליזיל ליה. ואם תאמר דהכא בשבא מותיב פירקי למזרח ומקרי שמע למערב, וקאמר דאי אתי מקרי שמע למערב אזיל למזרח למותיב פרקי. הא ליתא, דכיון דקאמר אם בא חכם למערב עירובי למזרח, לא תלה עיקר הליכתו למזרח אלא מחמת ביאת החכם למערב, ואם כמו שפירשנו לא היה לו לתלות אלא בביאת מותיב פרקי למזרח, ומאי טעמא תלי טעמיה דאזיל למזרח משום דאתי מקרי שמע למערב. וי"ל דמקרי שמע לא קרי ליה חכם, אלא שבא חכם דהיינו מותיב פירקי למערב, וקא אתי נמי בהדיא מקרי שמע, ומקרי שמע מקדם למותיב פרקי, והלכך תלה ליה האי עירוביה במקרי שמע, כלומר: אם בא חכם דקא אתי בהדיא מקרי שמע עירובי לחכם שבמזרח. כך נראה לי. דהא שמעינן ליה לר' יהודה דלית ליה ברירה דתנן הלוקח יין וכו'. ואם תאמר אם כן אמאי קאמר ליתא למתני' מדתני איו, לימא מדתנן הלוקח יין מבית הכותים. הא ליתא, חדא דא"כ מאי דוחקיה דדחי מתני' דעירובין מקמי מתניתין דהלוקח יין, אדרבה סמי ההיא דהלוקח יין מפני הא. ועוד דילמא התם בדאורייתא לית ליה, הכא בדרבנן אית ליה. אבל השתא דאשכחן תנא דתני משמיה דר' יהודה דאפילו בעירוב לית ליה ברירה, ואשכחן נמי דבעלמא לית ליה ברירה, שמע מינה דבין בדאורייתא בין בדרבנן לית ליה, וכסבריה דרב יוסף דאמר לקמן (לז, ב) מאן דאית ליה ברירה אפילו בדאורייתא אית ליה ומאן דלית ליה אפילו בדרבנן לית ליה. הא דהלוקח יין מבין הכותים כתבתיה בפרק קמא דחולין (יד, א ד"ה הא) גמ' השוחט בשבת בסייעתא דשמיא. (רשב"א)


דף לז - א

אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני ומיחל ושותה מיד דברי ר''מ ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין עולא אמר ליתא לאיו ממתני' ואלא הא דקתני ר' יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין עולא זוזי זוזי קתני דברי רבי מאיר ור' יהודה ר' יוסי ור' שמעון אוסרין וסבר ר' יוסי אין ברירה והתנן רבי יוסי אומר שתי נשים שלקחו את קיניהן בעירוב או שנתנו קיניהן לכהן איזהו שירצה כהן יקריב עולה ולאיזה שירצה יקריב חטאת אמר רבה התם כשהתנו אי הכי מאי למימרא קמ''ל כדרב חסדא דאמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות

 רש"י  אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש תרומה. מן המאה: הרי הן. בתוכו: ומיחל. מעשר שני שהוא יכול לתקן מיד בלא הפרשה לאחר שקרא עליו שם יחללנו בכל מקום שהוא על המעות ושותה מיד ולאחר זמן יפריש התרומה והמעשר ואמרינן הוברר הדבר שזהו תרומה: אוסרין. קס''ד השתא דטעמייהו משום דקסברי אין ברירה: [זוזי. זוגי]: בעירוב. בשותפות: לאיזה. מן הקינין שירצה ב' הפרידות יקריב עולות לשתי הנשים ואת קן הא' יקריב שתיהן חטאות לשתי הנשים וכ''ש אם בא לחלק כל קן וקן פרידה לעולה ופרידה לחטאת דשפיר דמי אלמא מדקא אמר שמותר ליקח קיניהן בעירוב מכלל דיש ברירה דאמרינן הוברר הדבר שזו הפרידה שהקריב לשמה של זו שלה היא דשם בעלים בעינן דאי אין ברירה איכא למימר חטאת ועולה שהקריב לה לא שלה היו אלא של חברתה וקרבן הקרב בשנוי בעלים קי''ל בפסחים (דף ס:) ובזבחים (דף ב.) דאינו עולה לבעלים וכ''ש בחטאת שלא לשמה או שלא לשם בעליה. לגמרי מיפסלא וקביעות שם בעלים אינו תלוי בכהן: כשהתנו. הנשים ביניהן שכל מי שיקריב הכהן לשמה יהא שלה: אי הכי מאי למימרא. כיון דמדעת כהן תלוי: קמ''ל כדרב חסדא. שאע''פ שהיה כל קן וקן בפני עצמו אלא שלקחום ביחד וסד''א על כרחו מכל קן צריך לעשות חטאת ועולה ולא יוכל לעשות מן הקן הא' שתי עולות לשתי הנשים ומקן השני ב' חטאות דלאו אדעתא דהכי יהבינהו קא משמע לן כיון דלא אקבעינהו בהדיא בשעת לקיחה לאמר פרידה זו חטאת ופרידה זו עולה אפילו קבעום לאחר לקיחה יכול הכהן לעשות כמה שירצה: אין הקינין. של כל מחוסרי כפרה מתפרשות איזו עולה ואיזו חטאת: (רש"י)

 תוספות  שני לוגין שאני עתיד להפריש. ואע''ג דע''ה לא נחשדו על תרומה גדולה כדאמרינן בסוטה (דף מח.) כותים אפילו תרומה גדולה אין מפרישין ואע''ג דבפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מז:) אמרינן דכותאי עשורי מעשרי כראוי דבמאי דכתיב מזהר זהירי ה''מ לאכול לעצמן אבל למכור לאחרים לא מעשרי דלא דרשי לפני עור לא תתן מכשול אלא כפשטיה ואע''ג דאינן חשודין על הגזל הכא לא חשיב ליה גזל דהוי ממון שאין לו תובעין ועוד דכל זמן שלא הופרש אינו דומה שיהא גזל שעדיין לא נתחייב ליתן לכהן או ללוי ותדע דע''ה לא נחשדו על הגזל וחשידי על המעשרות ועוד דסמכי אהא דדרשינן בבבא מציעא (דף פח:) עשר תעשר ואכלת ולא מוכר: עשרה מעשר ראשון ותשעה מעשר שני. לאו דוקא עשרה ותשעה דאחר שהסיר שני לוגין לתרומה גדולה פשו להו מאה נכי ב': מיחל. פ''ה מחלל על מעות ושותה מיד בלא הפרשה ואינו נראה דאינו יכול לחלל דדוקא בסיפא דהך מתני' גבי דמאי קתני ומחלל על מעות משום דקבע לו מקום דהוי כמו הפרשה דקתני התם מעשר שני בצפונו או בדרומו ובע''ש בין השמשות איירי כדקתני בתוספתא וקדש עליו היום ולכך בדמאי יכול לקבוע עליו מקום דספק חשיכה מעשרין את הדמאי אבל בכותים דודאי לא מעשרי הוי ודאי ולהכי לא קתני גבי כותים מעשר שני בצפונו או בדרומו כדקתני על דמאי ולא קתני נמי הכא ומחלל על מעות כדקתני גבי דמאי אלא ומיחל פירוש מתחיל או כמו שפי' רבינו תם דמיחל כמו מיהל בה''א פירוש מזוג כמו סבאך מהול במים (ישעיה א) ואחר השבת מפריש מעשר ראשון ושני כדקתני בתוספתא עשרה הבאין אחריהן תשעה הבאין אחריהן דכיון שאין יכול לקבוע לו מקום אם היה שותה בלא הפרשה היה שותה טבלים למפרע: דברי ר''מ. משמע דאית ליה לר''מ ברירה ולר' יהודה נמי קאמר רבה במסקנא דאית ליה ברירה והכא אסר משום דחייש לבקיעת נוד ואילו בפ' יש בכור (בכורות דף מח.) גבי נתנו עד שלא חלקו מוקי רבא ר''מ ור' יהודה כרב אסי דאמר האחין מחצה יורשין ומחצה לקוחות אלמא מספקא להו ויש לחלק בין הכא שמברר דבריו ומתנה בפירוש ואומר שאני עתיד להפריש לההיא דאחין שחלקו דאינו מברר דבריו כלום ובמרובה (ב''ק דף סט:) דפריך דר' יוחנן אדר' יוחנן דבההיא דכל המתלקט אית ליה ברירה ובההיא דאחין שחלקו שמעינן דלית ליה ברירה וחוזר בו הש''ס מדבריו מתוך קושיא זו הוה מצי לחלק כדפרי' אלא דניחא ליה למימר לעולם כל הנלקט כדקתני במתניתין וניחא ליה למימר לעולם לא תיפוך כדפי' לעיל ועוד דלא מצי לחלק הכי דהא ר' יוחנן לית ליה ברירה אפילו היכא דמברר בריש כל הגט: רבי יוסי ור''ש אוסרין. משמע דר' יוסי לית ליה ברירה וכן בסמוך גבי מעשר שני שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס וקשה דשמעינן לר' יוסי דאית ליה ברירה במי שאחזו (גיטין דף עג:) דתנן ר' יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת ולכי מיית הוי גיטא אלמא יש ברירה דהכי דייקינן בריש כל הגט (שם דף כה:) לר''י ופ''ה התם אע''ג דתנאי הוא צריך ברירה כיון דאין בידו ובשעת התנאי ספק הוא והתנאי מתקיים מאליו ואי לאו משום ברירה לא הוי גט והכי נמי בשמעתא חשיב ברירה אם בא חכם למזרח כו' ואע''ג דמתנה וכן בריש כל הגט הריני בועליך ע''מ שירצה אבא כו' והא דאמרי בשמעתין הרי זה תרומה על זה אם ירדו גשמים כו' ה''נ לא הוי תרומה דפשיטא ליה דהויא תרומה היינו למאן דאית ליה ברירה קאמר ולמאן דמחלק בין תולה בדעת עצמו לדעת אחרים ניחא אבל למאן דלא מחלק קשה וי''ל דהתם בגיטין עומד הדבר להתברר בודאי שהרי יחיה או ימות אבל הכא יכול להיות שלא יבא לידי הפרשה או לא יעלה סלע מן הכיס תימה למאי דסלקא דעתך דלר' יהודה לית ליה ברירה א''כ סבר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל כר' יוחנן וא''כ לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון דאין להן אלא קנין פירות ור' יהודה אית ליה בהחובל (ב''ק דף צ.) דלאו כקנין הגוף דמי גבי דין יום או יומים ולר' יוסי נמי לא משכחת לה דס''ל דאין ברירה וגבי דין יום או יומים מספקא ליה אם קנין פירות כקנין הגוף דמי אם לאו וכה''ג דייק הש''ס בסוף השולח (גיטין דף מח.) ותירץ ר''י דמדין יום או יומים אין ללמוד בעלמא דהתם כתב קרא כספו ותחתיו ולהכי לא מייתי בהשולח כי מייתי ההיא דשדה אחוזה: אוסרין. הקשה השר מקוצי דהכא משמע אי טעמא דר''י משום בקיעת הנוד ליתא לדאיו מקמי מתני' ואילו בפ''ק דחולין (דף יד:) בשמעתין דנסבין חברייא למימר דר''י היא מייתי דאיו בתר דמוקי טעמא דר''י משום בקיעת הנוד ושם פירשתי מה שנ''ל: והתניא ר' יוסי אומר. הוה מצי לשנויי דהתם בתולה בדעת אחרים: לאיזו שירצה כהן. פי' בקונטרס אלמא אית ליה ברירה דאי לית ליה ברירה איכא למימר חטאת שהקריב לא שלה היה אלא לחבירתה וקרבן הקרב בשנוי בעלים פסול ואין נראה להשר דהא מוכח בריש זבחים (דף ב:) דסתמא לשמה קאי א''כ בלא ברירה אפשר להקריב לו בסתם ונראה דמוכח דאי אין ברירה איכא למימר כל קן רחל הקריב למעלה וכל קן לאה הקריב למטה והקריב עולה למטה וחטאת למעלה: כשהתנו. פי' הקונטרס שהתנו הנשים שכל שיקריב לשמה יהא שלה וקשה לפירושו דהיינו ברירה גמורה שתולה בדעת הכהן שאותו שיעשה יתברר שהוא שלה דכיון שנתערבו הקינין אי אפשר כלל בלא ברירה ונראה לר''י לפרש כשהתנו הנשים בשעת לקיחה זה יהיה שלי וזה יהיה שלך וכן בנתנו דמי קיניהן לכהן בעירוב ונתנם למוכר ופירש בשעת לקיחה קן זה לזו וקן זה לזו ונמצא שלא נתערבו הקינין אלא המעות ופריך אי הכי מאי למימרא דכיון שלא נתערבו הקינין פשיטא דשריא ומשני מהו דתימא דנגזור התנו אטו לא התנו דכיון שנותנין הדמים בעירוב יקחו גם כן הקינין בעירוב ואז אי אפשר בלא ברירה קמשמע לן דלא גזרינן וכדרב חסדא גרסינן פירוש וקמ''ל נמי כדרב חסדא ותרתי קמ''ל מדנקט שתי נשים ולא נקט באשה אחת משמע דאתא לאשמעינן דלא גזרינן התנו אטו לא התנו ואי לא אתא לאשמעינן נמי כדרב חסדא לא הוה ליה למתני לאיזה שירצה יקריב עולה ולאיזה שירצה יקריב חטאת דלא הוה צריך להזכיר עולה וחטאת אלא יקריב של לאה ללאה ושל רחל לרחל: (תוספות)

 רשב"א  הכא במאי עסקינן כשהתנו ביניהן. פירש רש"י ז"ל שהתנו הנשים ביניהן שכל מי שיקריב הכהן לשמה יהא שלה. והקשו בתוספות דא"כ היינו ברירה גמורה, ואפילו התנו שכל מה שיקריב הכהן לשם לאה רחל חברתה נותנת לה חלקה בו, הא נמי לא אפשר, דאין אדם נותן ולא מוכר עולתו וחטאתו (פסחים פט, ב). אלא הכי פירושו, בשנתערבו המעות ולא הקינין, וכל אחת לוקחת קן לעצמה ואומרת מעות שלי כל מקום שהן יהיו מחוללין על קן זה, ולולי שהתנו הן שכל מעות שתטול יהיו שלה, היה זה מדין ברירה, אבל עכשיו אינו אלא מדין תנאי שהתנו על המעות. וכן כשנתנו מעותיהן מעורבין לכהן והכהן התנה כן ולקח קן מפורשת לזו, שהקינין מתפרשות בין ע"י בעלים בלקיחה בין ע"י כהן. ואקשיה אי בשהתנו מאי קמ"ל פשיטא. ופריק קמ"ל דלא גזרינן התנו אטו לא התנו. וקמ"ל נמי כדרב חסדא דאמר אין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים או [על] ידי כהן, ותרי מילי קמ"ל מדקתני שנתנו קיניהן בעירוב או שנתנו דמי קיניהן לכהן, ואי נמי בדנקט לה בשתי נשים, דאי לא הוי ליה לאשמועינן באשה אחת ולימא אשה שנתנה קן שלה לכהן איזה שירצה יקריב עולה ואיזה שירצה יקריב חטאת, דבעשיית כהן מתפרשות כדרב חסדא. ומדנקט שתי נשים משמע דאתא לאשמעינן נמי אידך, דלא גזרינן התנו אטו לא התנו. (רשב"א)


דף לז - ב

אלא אי בלקיחת בעלים אי בעשיית כהן ואכתי סבר ר' יוסי אין ברירה והתניא עם הארץ שאמר לחבר קח לי אגודה אחת של ירק או גלוסקא אחת אינו צריך לעשר דברי רבי יוסי וחכ''א צריך לעשר איפוך תא שמע האומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס רבי יוסי אומר מחולל איפוך אימא ר' יוסי אומר לא חילל ומאי חזית דאפכת תרתי מקמי חדא איפוך חדא מקמי תרתי הא ודאי איפכא תניא דקתני סיפא ומודה רבי יוסי באומר מעשר שיש לי בתוך ביתי יהא מחולל על סלע חדשה שתעלה בידי מן הכיס שחילל מדקאמר הכא שחילל מכלל דהתם לא חילל האי סלע חדשה ה''ד אי דאיכא תרתי תלת דיש ברירה היינו קמייתא אלא דליכא אלא חדא מאי תעלה איידי דתני רישא תעלה תנא סיפא נמי תעלה א''ל רבא לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה דתניא אמר לחמשה הריני מערב על איזה מכם שארצה רציתי ילך לא רציתי לא ילך רצה מבעו''י עירובו עירוב משחשיכה אין עירובו עירוב אישתיק ולא א''ל ולא מידי ולימא ליה תנא דבי איו הוא לא שמיע ליה רב יוסף אמר תנאי שקלת מעלמא תנאי היא דתניא הריני מערב לשבתות של כל השנה רציתי אלך לא רציתי לא אלך רצה מבעוד יום עירובו עירוב משחשיכה רבי שמעון אומר עירובו עירוב וחכמים אומרים אין עירובו עירוב והא שמעינן לרבי שמעון דלית ליה ברירה קשיא דרבי שמעון אדר''ש אלא איפוך מאי קשיא דילמא כי לית ליה לר' שמעון ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה קסבר רב יוסף מאן דאית ליה ברירה ל''ש בדאורייתא ל''ש בדרבנן אית ליה ומאן דלית ליה ברירה ל''ש בדאורייתא ול''ש בדרבנן לית ליה רבא אמר שאני התם דבעינן ראשית ששיריה ניכרין א''ל אביי אלא מעתה היו לפניו שני רמונים של טבל ואמר אם ירדו גשמים היום יהא זה תרומה על זה ואם לא ירדו גשמים היום יהא זה תרומה על זה ה''נ בין ירדו בין לא ירדו דאין בדבריו כלום וכ''ת הכי נמי והתנן תרומת הכרי הזה ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר זה בתוכו ר''ש אומר קרא השם שאני התם דאיכא סביביו ואב''א כדקתני טעמא אמרו לו לר''מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא זה שותה טבלים למפרע אמר להן לכשיבקע ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבעינן ראשית ששיריה ניכרין מאי קאמרי ליה הכי קאמרי ליה לדידן בעינן ראשית ששיריה ניכרין לדידך

 רש"י  אלא אי בלקיחת בעלים. שאמרו בשעת לקיחה זו אני לוקח לעולה וזו לחטאת: או בעשיית כהן. אבל אם לקחום סתם ואחר כך קרא עליהן שם אין השם חל עליהן ויכול הכהן לשנותן וקרא דריש רב חסדא בסדר יומא ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכתיב גבי כהן ועשה הכהן את האחד חטאת והאחד עולה אלמא אין שם עולה וחטאת חל עליהן אלא בלקיחה או בעשייה: עם הארץ שאמר לחבר. שהיה חבר הולך לשוק ליקח לו ירק לעצמו ואמר לו עם הארץ קח גם לי אגודת ירק אין צריך חבר לעשר דמאי מאותה שנתן לעם הארץ אע''פ שלקח שלו ושל עם הארץ סתם ולא פירש כשקנאן זה לי וזה לעם הארץ והוא מעם הארץ לקחן יש ברירה כשנותנו לעם הארץ שזו לצורכו לוקחה ואין חבר זה מוכרה לו: וחכמים אומרים צריך לעשר. דאין ברירה וי''ל זו לצורך חבר לוקחה והוא חוזר ומחליפה לעם הארץ וחבר אינו רשאי למכור לעם הארץ דבר שאינו מתוקן: רבי יוסי אומר חילל. וכי סליק סלע בידיה אמרינן יש ברירה שזה שחילל מעשר שני עליה דאי אין ברירה לא אמר מידי אלא אמרינן דהא סלע דסלקא בידיה השתא לא הוה דעתיה להחליף ואישתכח דקא אכיל מעשר שני בלא פדיה: דאפכת תרתי. אגודה וחילול: מקמי חדא. יין מבין הכותים: דקתני סיפא. דהך דחילול: סלע חדשה. ואין שם אלא היא ולקמן פריך מאי תעלה: שחילל. דכיון דאין שם חדשה אלא היא מנכרא מלתא: אי דאיכא תרתי תלת. חדשות היינו קמייתא ואמאי חילל: מאן האי תנא. דבעי למימר דלית ליה ברירה אפילו בעירוב דמדרבנן הוא: ה''ג על איזה מהן שארצה רציתי ילך לא רציתי לא ילך רצה מבעוד יום כו' משחשיכה אינו עירוב. דילמא בין השמשות לא הוה דעתיה להאי: תנא דבי איו. אליבא דרבי יהודה דבעירוב נמי קאמר אין ברירה: לא שמיע ליה. ומהנך תנאי דלעיל לא מצי אמר דכולהו מילי דאורייתא נינהו: רציתי אלך לא רציתי לא אלך. היה מונח עירובו בסוף אלפים למזרח במקום המשתמר והרי הוא מניחו שם עכשיו לכל השנה כולה שבשבת שירצה יקנה לו עירובו ובשבת שלא ירצה יהיה כבני עירו ולא יקנה לו העירוב להפסידו אלפים אמה שבמערב: עירובו עירוב. ויש ברירה דבין השמשות דעתיה הכי הוה: והא שמעינן לר''ש. גבי יין הבא מבין הכותים: רבא אמר. טעמא דרבי שמעון ביין לאו משום דאין ברירה הוא דאית ליה ברירה אלא משום דקרייה רחמנא לתרומה ראשית דגנך ותירושך מכלל שתהא מובדלת תרומה משיריה בשעה שקורא עליה שם שתהא היא נראית ראשית ואלו שיריה: היו לפניו שני רמונים כו'. בהדיא הוי ליה למיפרך מהא דלקמן דתנן תרומת הכרי כו' אלא הלכתא דעלמא נקט כלומר אם באתה לדרוש ברבים אליבא דר''ש אתה דורש על אחד שהיו לפניו שני רמונים כו': אין בדבריו כלום. הואיל ובשעת קריאת השם אינו ניכר איזו תרומה ואיזו שיריה דהא הכא גבי יין ניכרין שיריה לאחר זמן כי הכא וקאסר ר' שמעון: בתוכו. באמצעיתו תהא תרומתו כדי שיעור תרומה ומעכשיו תהא להתיר סביביו: ותרומת מעשר בתוכו. מילתא אחריתי היא כלומר או אם היה כרי של מעשר ואמר תהא תרומת מעשר שלו בתוכו קרא שם ועד עכשיו אם אכל ממנו לא היה בו אלא איסור של טבל ומעתה אם אכלו לוקה עליו משום תרומה ומשום מעשר שני חוץ לירושלים ואם ניטמא ואכלו חייב משום אוכל תרומה בטומאה: דאיכא סביביו. שיריה ניכרים דאיהו בתוכו קאמר: ואיבעית אימא. ר' שמעון אית ליה ברירה וגבי יין דקאסר לאו משום דקסבר אין ברירה אלא כדקתני טעמא שמא יבקע הנוד קודם שיפריש הימנו ונמצא ששתה טבלין למפרע דבשלמא כי מפריש לה לאחר זמן איכא למימר הך דמטא השתא לחלק (בהן) יש ברירה דמעיקרא בתוך הנוד נמי דידיה הואי משעת קריאת שם וחולין שתה אבל כי בקע הנוד ולא איברר לה תרומה מיניה מאי יש ברירה איכא למימר הא אפילו לבסוף לאו לכלל תרומה אתאי: לכשיבקע. נעיין בדבר לאוסרו כלומר דלא חיישינן להכי דלא שכיח דאי בעי מסר ליה לשומר: (רש"י)

 תוספות  אלא דליכא אלא חדא. וקמ''ל דלא גזרינן אטו היכא דאיכא תרתי או תלת: מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה. הוי מצי למימר רבי יוסי דאגודה של ירק היא דהוי מדרבנן ושמא כיון דעיקר מעשר מן התורה חשיב ליה כדאורייתא כדפ''ל (דף לב. בד''ה תאנים) גבי לקט תאנים מתאנתי: אלא איפוך. בלא איפוך הוה אשכחן תנא דבדרבנן לית ליה ברירה רבנן דר''ש אלא דבעי לאוכוחי בהדיא שם התנא ולהכי מוכח דמבעיא לן למימר איפוך ולכך קאמר אלא ומיהו לפי זה לא אתי שפיר הא דקאמר בסמוך קסבר מאן דלית ליה ברירה לא שנא בדרבנן לא שנא בדאורייתא: קסבר רב יוסף. וא''ת דהכא מסיק רב יוסף דלרבי שמעון אין ברירה ובריש כל הגט (גיטין דף כה.) אית ליה ברירה גבי הריני בועליך על מנת שירצה אבא וי''ל דרב יוסף מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כרב משרשיא דהתם ורבא דלא מחלק התם מסיק הכא דלרבי שמעון יש ברירה וטעמא דאסר משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרין: אלא מעתה היו לפניו שני רמונים. וא''ת וליפרוך ה''נ אי הוי טעמא משום דאין ברירה וי''ל דאי טעמא משום דאין ברירה הוא אין תימ' דודאי כיון דאין ברירה הכי נמי דלא הויא תרומה אבל אי מטעמא דבעינן ראשית ששיריה ניכרין ה''נ דבשני רמונין לא הויא תרומה והא בשני רמונים לא מסתברא שפיר האי טעמא ומיהו אי אמר התם האי טעמא דראשית ה''נ אית לן למימר גבי רמונים דלא מסתבר לפלוגי בהו והא דמייתי מתרומת הכרי בתוכו ר' שמעון אומר קרא שם למאי דלא ידע דאיכא סביביו הוי מצי לאקשויי נמי לטעמא דאין ברירה ומהר''י מפרש דאי טעמא דרבי שמעון משום דאין ברירה אתי שפיר דודאי היתה אחת מהן תרומה ומותר הכהן לאכלן ואע''ג דאין ברירה דחד מינייהו ודאי תרומה אבל אטעמא דראשית פריך שפיר הכי נמי דלא הוי כלל תרומה ויהיה כהן אסור לאכלן וכן בההיא דתרומת הכרי בתוכו קרא שם וכהן מצי אכיל לכל מה שבתוך הכרי אע''ג דאין ברירה: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבעיא ראשית ששיריה ניכרין. הכי נמי הוה מצי למימרא לטעמא דברירה: (תוספות)

 רשב"א  עם הארץ שאמר לחבר וכו'. ר"ח ז"ל גריס: אוכל ואין צריך לעשר. פירוש: כגון שעישר חבר על שלו מתוך ביתו, והלכך כשנתן הככר האחד לעם הארץ אמרינן דשלו כבר מתוקן שכבר עישר עליו מתוך ביתו דיש ברירה. ואין הגירסא הזאת מחוורת, דהא משמע דלרבנן דאמרי אינו אוכל עד שיעשר דלית להו ברירה, מ"מ מה שהוא נותן לעם הארץ אינו צריך לעשר, וזה אי אפשר דהא כיון דלית ליה ברירה הו"ל כמוכר לעם הארץ את שלו, ואין יכול למכור לו עד שיעשר. לפיכך נראה יותר כגירסת רש"י ז"ל דגריס: אין צריך לעשר וחכמים אומרים צריך לעשר. ומה שהוא נותן לעם הארץ קאמר. אלא איפוך. ובלא איפוך אשכח רב יוסף תנא דאית ליה בדרבנן אין ברירה, אלא דרבה תנא מבורר בעי מאן ניהו, דהא נמי ברייתא ידע ואברייתא דאמר לחמשה קאי, אלא דבעי מאן ניהו האי תנא, ומשום הכי קא מהדר רב יוסף לאוקומה כר"ש. ואקשינן עליה דרב יוסף אמאי מהפך ליה דדילמא כאן בדאורייתא כאן בדרבנן. ופריק דרב יוסף סבר דמאן דאית ליה ברירה בדאורייתא בדרבנן נמי אית ליה, ומאן דלית ליה בדאורייתא אפילו בדרבנן לית ליה. וקשיא לי אם כן אמאי קא מהדר בתר האי ברייתא, לימא מתני' דהלוקח יין דר' שמעון ור' יוסי לית להו ברירה. וי"ל דאי הוי מייתי ליה מינה לא הוי מקבל מיניה רבא, דאדרבה ס"ל דבדרבנן אית ברירה ובדאורייתא לא. לפיכך קא מהדר רב יוסף דמחלוקת שנויה היא בדרבנן ממש ור"ש קא פליג בה, וכיון דאשכחן דמחלוקת שנויה היא, מעתה נאמר דר"ש הוא דקאמר אפילו בדרבנן אין ברירה, כך נראה לי. (רשב"א)


דף לח - א

אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע אמר להן לכשיבקע: מתני' רבי אליעזר אומר יו''ט הסמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי בראשון למזרח ובשני למערב בראשון למערב ובשני למזרח עירובי בראשון ובשני כבני עירי עירובי בשני ובראשון כבני עירי וחכ''א או מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר או מערב לשני ימים או אינו מערב כל עיקר כיצד יעשה מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו בשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו ונמצא משתכר בהליכתו ומשתכר בעירובו נאכל בראשון עירובו לראשון ואין עירובו לשני אמר (להן) ר' אליעזר מודים אתם לי שהן שתי קדושות: גמ' לרוח אחת מאי ניהו לשני ימים לשני ימים מאי ניהו לרוח אחת היינו קמייתא הכי קאמרי ליה רבנן לר' אליעזר אי אתה מודה שאין מערבין ליום אחד חציו לצפון וחציו לדרום אמר להן אבל כשם שאין מערבין ליום אחד חציו לדרום וחציו לצפון כך אין מערבין לשני ימים יום אחד למזרח ויום אחד למערב ור''א התם קדושה אחת הכא ב' קדושות אמר להן ר''א אי אתם מודים שאם עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני נאכל עירובו ביום ראשון אין יוצא עליו ביום שני אמרו לו אבל הא לאיי ב' קדושות הן ורבנן ספוקי מספקא להו והכא לחומרא והכא לחומרא אמרו לו לרבי אליעזר אי אתה מודה שאין מערבין בתחילה מיו''ט לשבת אמר להן אבל הא לאיי קדושה אחת היא ורבי אליעזר התם משום הכנה ת''ר עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני נאכל עירובו ביום ראשון אין יוצא עליו ביום שני דברי רבי ר' יהודה אומר

 רש"י  מתני' מערב אדם שני עירובין. אם היה צריך יום ראשון לילך לכאן ויום שני לילך לכאן יכול לערב למזרח ולמערב ערב יו''ט הראשון: ואומר עירובי. של מזרח יקנה לי היום לצורך מחר ועירובי של מערב יקנה לי בבין השמשות דלמחר לצורך יום שני דקסבר רבי אליעזר שבת ויו''ט לאו כחד יומא אריכא נינהו אלא שתי קדושות ולכל חד יומא אית ליה חדא שביתה ובכל חדא מיקניא ליה שביתה לאיזה צד שירצה וביה''ש דקמא לדידיה הוא דקני ולא ליום ב': עירובי בראשון ובשני כבני עירי כו'. כלומר ואם לא היה רוצה לילך אלא באחד מן הצדדין ביום ראשון ובשני אין צריך לזוז מתחומו לא לכאן ולא לכאן ואינו רוצה להפסיד לא אלפים של תחומו מכאן ולא אלפים של תחומו מכאן יערב עירוב אחד לצד שהוא רוצה לילך בו ביום ראשון ויאמר עירובי זה יקנה לי לצורך מחר ובשני הריני כבני עירי שלא עירבו או אם היה צריך לילך בשני ולא בראשון יאמר עירובי זה יקנה לי ביה''ש של מחר ובראשון אהיה כבני עירי: או מערב לרוח אחת. לצורך שני ימים: או אינו מערב כל עיקר. אפילו לצד אחד להיות באחד מן הימים כבני עירו: או מערב לב' ימים. ובגמרא פריך היינו לרוח אחת: מוליכו. השליח: בראשון. ערב יו''ט שלפני השבת: ומחשיך עליו. עד שיקנה העירוב: ונוטלו ובא לו. שמא יאבד ושוב אין לו עירוב בשני כדקתני נאכל עירובו בראשון וכו' וחוזר ומוליכו בשני כו': משתכר בהליכתו. כלומר קנה לו הליכה ליום מחר: ומשתכר בעירובו שאוכלו וביו''ט אחר שבת דלא אפשר בהכי מוליכו בראשון וחוזר והולך שם בשני לראות אם קיים עירובו ומחשיך עליו ואם רצה יאכלנו אחרי כן: מודים אתם לי שהן ב' קדושות. דקאמריתו אין עירוב לשני דאי קדושה אחת ה''ל כחד יומא אריכא ויקנה בין השמשות של ראשון לשניהן וכיון דשתי קדושות הן יכול לערב נמי לב' רוחות: גמ' לרוח אחת. דקתני מתני': מאי ניהו. פשיטא דלשני ימים קאמר בניחותא: ולשני הימים. דקתני: מאי ניהו. פשיטא לי דלרוח אחת קאמר וא''כ תרתי למה לי היינו קמייתא: אי אתה מודה ביום אחד. דמערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר לב' ימים נמי או מערב כמו ליום אחד או אינו מערב כל עיקר: אבל. אמת כמו אבל שרה ומתרגם קושטא (בראשית יז): שאם עירב ברגליו. שלא היה לו פת לשגר ע''י שליח ולערב והלך הוא בעצמו וישב לסוף אלפים אמה עד שקדש עליו היום וקנה שביתה וחזר ולן בביתו: מערב ברגליו בשני. צריך לערב ברגליו אף בשני ואינו יכול לצאת בשני חוץ לתחום על ידי קנייה הראשונה או אם נאכל עירובו המערב בפת ונאכל עירובו ביום ראשון לאחר שקנה העירוב אי אתם מודים לי שאינו יוצא עליו בשני ע''י אותה קנייה: הא לאיי. ר' אליעזר קמהדר לה וקאמר ודאי אף לדבריכם שתי קדושות הן ולא גרסינן לאיי אפנויי מופני דאינו דורש לא פסוק ולא ג''ש דבכולי הש''ס הן תרגום של לאיי: ורבנן מספקא להו. בשבת ויו''ט אי קדושה אחת נינהו אי שתי קדושות: ועבדי הכא לחומרא. דאין יכול לערב לשני רוחות דלמא חדא קדושה היא: והכא לחומרא. דאי נאכל בראשון דאין עירוב לשני דלמא ב' קדושות הן: אי אתה מודה שאין מערבין בתחילה מיו''ט לשבת. אם לא עירב בין השמשות של ערב יו''ט והוצרך לצאת בשבת אי אתה מודה שאינו יכול לערב מיו''ט לשבת אלמא קדושה אחת היא והרי הוא כיום אחד שאינו יכול לערב בחצי היום אם לא עירב בין השמשות: משום הכנה. שמכין מיו''ט לשבת ולא משום טעמא דחד יומא הוא: אין יוצא עליו בשני. והרי הוא כבני עירו דודאי שתי קדושות הן ואין עליו חשש ספק: (רש"י)

 תוספות  אי אתה מודה שמא יבקע הנוד. תימה להנהו דמפרשי טעמייהו משום דאין ברירה או משום ראשית כו' כיון דקתני סיפא אי אתה מודה שמא יבקע הנוד מנא להו דלא הוה טעמא מש''ה וי''ל דידע הש''ס שאין זה עיקר טעם ואע''פ שהן עצמן לא היו חושבים זה הטעם עיקר מ''מ היו שואלין אותו לדעת מה ישיב וכענין זה יש בזבחים (דף עז:) גבי איברים תמימים שנתערבו באיברים בעלי מומין דרבי אליעזר אומר יקרב ורואה אני את בשר של בעל מום כאילו הן עצים ואין זה עיקר טעמו דבנרבע ורובע מודה רבי אליעזר וטעם בעל מום משום דכתיב מום בם לא ירצו הא על ידי תערובות ירצו ור' אליעזר דקאמר רואה אני כאילו הן עצים היה שואל לחכמים למה לא יכשירו מאותו טעם אע''פ שהוא בעצמו לא היה חושש לאותו טעם וכהנה רבות בש''ס: אמרו לו אבל. לא לגמרי מודו לו לר' אליעזר דלר' אליעזר הוי כבני עירו ולרבנן כיון דמספקא להו הוי כחמר גמל: ורבי אליעזר התם משום הכנה. וא''ת ולמה לי טעמא משום הכנה תיפוק לי' דאסור למיקני שביתה בשבת פי' ביו''ט כיון דביו''ט אסור לצאת חוץ לתחום כדאמר פרק ב' דביצה (דף יז.) דאין מניחין עירובי תחומין מיו''ט לחבירו ואע''ג דהתם לא שייך ביה הכנה דהא נולדה בזה מותרת בזה ואור''י דאצטריך לטעמא דהכנה משום דמאן דשרי התם למיקני שביתה בשבתא א''נ משום דרבנן הקשו לר' אליעזר גם מעירובי חצירות ולכך צריך לתרץ משום הכנה תדע דהכנה נמי שייך בעירובי חצירות דהא רב פוסק בשמעתין כר' אליעזר דשתי קדושות הן ורב גופיה פסיק בריש פרק ב' דביצה (דף טז:) דהלכה כת''ק דאמר יו''ט שחל להיות בע''ש אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצירות וכיון דשתי קדושות הן אמאי אין מערבין ע''כ משום הכנה ומיהו התם דקאמר רבי מערבין עירובי חצירות אבל לא עירובי תחומין מ''ט דמדשרי עירובי חצירות משמע דלית ליה הכנה וא''כ למה אין מערבין עירובי תחומין ולמאן דאסר למקני שביתה בשבתא ניחא אבל למאן דשרי קשה ושמא י''ל דבהכי פליגי רבי ורבנן דרבי סבר לא שייך איסור הכנה בעירובי חצירות כיון דביום טוב שרי להוציא מחצר לחצר: משום הכנה. איסור הכנה דאורייתא היא כדילפינן לקמן בשמעתין ומה שאופין מיו''ט לשבת משום עירובי תבשילין מפרש רבה בפרק אלו עוברין (פסחים דף מו:) משום הואיל ומקלעי ליה אורחין וא''ת והיכי בעי באלו עוברין (שם) למימר דר' אליעזר לית ליה הואיל א''כ לדידיה איך אופין מיו''ט לשבת הא אית ליה איסור הכנה הכא בשמעתין וי''ל דההיא דאלו עוברין סבר דאסור למיקני שביתה בשבתא ואז לא צריכין לטעמא דהכנה כדפי' ועירובי חצירות נמי סבר ההיא דאלו עוברין דמערבין לר' אליעזר מיו''ט לשבת כיון דלית ליה הכנה וא''ת הא אכתי מוכח בפ''ק דביצה (דף ד) דאית ליה לר' אליעזר הכנה גבי ביצה שנולדה בשבת דקאמר רבי אליעזר עדיין היא מחלוקת ב''ש אומרים תיאכל ביו''ט וב''ה אומרים לא תיאכל וי''ל דרבי אליעזר סבר כב''ש דשמותי הוא ועוד דתניא בפ''ק דביצה (שם) דר' אליעזר אומר תיאכל היא ואמה וריצב''א אומר דלא שייך הכנה באפיה ובישול דאין זה אלא תיקון בעלמא שמתקן המאכל ולא שייך הכנה אלא לענין ביצה ועירוב שהוא דבר חדש: (תוספות)

 רשב"א  מתני': יו"ט הסמוך לשבת וכו'. מערב אדם שני עירובין. כלומר: בפת ונותן אחד למזרח העיר ואחד למערב העיר וכל אחד ואחד קונה לו ביומו. ודוקא במניח את שניהם מערב יום טוב, אבל לערב ערב יום טוב למזרח ולמחר ערב שבת למערב לא, לפי שאין מערבין לכתחילה מיום טוב לשבת. ואף על פי שאמרו (לעיל לו, ב) דתחילת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה, כיון שהוא מניח פת שם ביום טוב לכתחילה או אפילו מערב בשני ברגליו, מוכחא מילתא כיון דאמש היה נאסר ברוח זה ועכשיו הותר נראה כמכין מיו"ט לשבת. וחכמים אומרים מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר. דרבנן מספקא להו לשני ימים אלו בקדושה אחת, וכשם שאי אפשר לערב ליום אחד חציו למזרח וחציו למערב, כך אינו יכול לחלק שני הימים לשתי רוחות. ומדקתני או אינו מערב כל עיקר, משמע דאינו עירוב כל עיקר. ואם היה בא בדרך ונתן עירובו בשתי רוחות, לא יזוז ממקומו, שהרי עקר שביתתו מכאן ובמקום עירובו לא קנה. ואם היה בביתו לא עשה ולא כלום והרי הוא כאנשי עירו, לפי שאינו עוקר דעתו מביתו, אלא א"כ קנה לו עירוב, כמו שאני עתיד לכתוב לקמן בפרק מי שהוציאוהו (נב, א ד"ה ר' מאיר). ואילו היינו מפרשים כן אתיא מתניתין כרב דאמר לקמן בפרק מי שהוציאוהו (מט, ב) בפירושא דמתניתין דאם היה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום, וקא מפרש רב לא אמר כלום כל עיקר כיון דלא סיים אתריה, ואותביניה מדתניא (לקמן נ, ב) טעה ועירב לשתי רוחות כמדומה הוא שמערבין לשתי רוחות או שאמר לעבדיו צאו ועירבו עלי, אחד עירב עליו לצפון ואחד עירב עליו לדרום, מהלך לצפון כעירובו לדרום ולדרום כעירובו לצפון ואם מיצעו עליו את התחום לא יזוז ממקומו, ואמרינן רב תנא הוא ופליג. אבל מדלא אקשינן מהא מתניתין לשמואל ולסייעיניה לרב מינה, איכא למימר דלא עשה כל עיקר דקתני, לומר דלא עשה כל עיקר כמו שחשב לעשות, כלומר: שאינו מהלך יום זה לכאן ויום זה לכאן לפי שהם כיום אחד, אלא לרב כדאית ליה כדאמרן, ולשמואל כדאית ליה וכדקתני בההיא ברייתא דפרק מי שהוציאוהו. כך נראה לי. כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו. פירוש: כדי שלא יאבד שם, ואם היה מקום המשתמר מניחו שם אם רצה ועירוב קונה לו בתחילת השבת לשבת. אבל בירושלמי (בפרקין ה"ז) מצאתי דדוקא נוטלו ומחזירו אבל מניחו בחמישי שהוא ערב יום טוב כדי לקנות לו עירוב בשבת לא, דכיון שיום טוב מפסיק שאי אפשר לומר לו לערב לכתחילה מיו"ט לשבת, אפילו במניחו מעיו"ט כדי לקנות לו בשבת לא קנה עד שיחזירנו הוא ממש לשם בערב שבת. דגרסינן התם: ר' חגי בעי היה עומד בחמישי בשבת ואמר תקנה לי שביתתי בשבת, על דעתיה דר' אליעזר קנה, על דעתיהון דרבנן לא קנה. א"ר יוסף ולמה אין מערבין לאדם מיו"ט לשבת שכן מערבין לאדם מע"ש לשבת, ברם הכא הואיל והוא ראוי לערב מע"ש לשבת מערב הוא אפילו בחמישי בשבת ע"כ בירושלמי. ונראה שיש שיבוש בנוסחא וכן הגירסא ולמה אין מערבין לאדם מעיו"ט לשבת (שכן אין מערבין לאדם מעיו"ט לשבת) שכן אין מערבין לאדם מע"ש לשבת. ופירושו: אינו דומה מערב בחמישי בשבת למשנתינו, דעד כאן לא אמרו חכמים שמוליכו ומחזירו אבל להניח עירוב מעיו"ט לשבת לא, אלא משום דאין מערבין מע"ש זה לשבת מפני שהוא יו"ט, וכיון דאין מערבין לו למחר לשבת אף במניחו מבערב ביום חמישי לא דלא קני ליה ממילא, אבל בחמישי דעלמא הואיל וראוי לערב מבערב שבת לשבת מערב הוא אפילו בחמישי. גמרא: אמרו לו אי אתה מודה שאין מערבין מיו"ט לשבת אמר להם אבל התם משום הכנה. ואיכא למידק לימא להו התם משום דאסור למיקנא ביתא ביו"ט, וכדאמרינן בפרק שני דביצה (טז, ב) דאין מניחין עירובי תחומין מיו"ט לחבירו, דתניא התם יו"ט שחל להיות ערב שבת אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצרות, רבי אומר מערבין עירובי חצרות אבל לא עירובי תחומין מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו אבל אי אתה אוסרו בדבר המותר לו, אלמא משום דעירובי תחומין מיקנא ביתא הוא אין מערבין, ואפילו בשני ימים טובים של גליות שהן כשתי קדושות, ואע"ג דלא שייך התם טעמא דהכנה דהא ביצה שנולדה בזה מותרת בזה (שם ד, ב). ועוד קשה דמהא משמע דר' אליעזר הוא דאית ליה הכנה ולא רבנן, ואילו לקמן (עמוד ב) מוכח בהדיא דאפילו רבנן אית להו הכנה, מדאקשינן ממתניתין דמוליכו בראשון, עליה דרב דאמר דטעמא דביצה שנולדה ביו"ט אסורה בשבת משום הכנה, ואם איתא מאי קושיא והא רב אליבא דר' אליעזר אמרה ור' אליעזר אית ליה הכנה, ומתניתין רבנן דלית להו הכנה, אלא ודאי משמע דאפילו רבנן אית להו הכנה, וא"כ מאי קא אמרו ליה הכא לר' אליעזר דהא אפילו לדידהו [נמי] אפילו הוי שתי קדושות אין מערבין מיו"ט לשבת משום הכנה. ותירצו בתוספות דהכא לאו עירובי תחומין קאמר אלא עירובי חצרות, דליכא משום מיקנא רשותא אלא עירובי רשותא בעלמא, ואי לאו דקדושה אחת היא אמאי אין מערבין, וקסברי רבנן דמשום הכנה נמי ליכא בהא, וקאמר להו ר' אליעזר דאפילו בהא איכא משום הכנה, דכיון דבלא עירוב אסור וע"י עירוב זה שרי הרי זה מכין מיו"ט לשבת. ותדע לך דבעירובי חצרות שייך הכנה לר' אליעזר, דהא רב פסיק בשמעתין כר' אליעזר דאמר שתי קדושות הן, ואפילו הכי פסיק איהו בריש פרק שני דביצה (טז, ב) כת"ק דרבי דאמר יו"ט שחל להיות בע"ש אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצרות, וכיון דשתי קדושות הן עירובי חצרות אמאי לא, על כרחין משום הכנה. ואיכא למידק רבי דשרי התם לערב עירובי חצרות אבל לא עירובי תחומין מאי טעמיה, דהא משמע דרבי כרבנן ס"ל דאמרי יו"ט ושבת קדושה אחת הן וכדאמרינן הכא וליחשוב נמי רבי ופרקינן ר' תני ולא סבר ליה, וא"כ אמאי שרי התם בעירובי חצרות, דהא לרבנן אסור משום דהוה ליה כמערב בחצי היום וכדאמרי ליה הכא לר' אליעזר. וי"ל דרבי סבר דמשום הכנה ליכא, דעירובי רשותא בעלמא הוא, ואי משום דקדושה אחת היא, קאמר איהו טעמא התם משום דאי אתה אוסרו בדבר המותר לו, כלומר: דתחומין שהן אסורין לו אפילו ביו"ט משום הכי אתה אוסרו בהן שלא לערב מיו"ט לשבת, אבל עירובי חצרות שמותר לו להוציא מחצר לחצר ביו"ט בלא עירוב אי אתה אוסרו לערב לשבת. ולר' תחליפא דמפיק התם (ביצה טז, ב) ואמר דר' אוסר ורבנן מתירין, רבנן דהתם לאו רבנן דהכא נינהו, דלרבנן דהכא מיסר אסרי כדאמרי ליה לר' אליעזר אי אתה מודה שאין מערבין מיו"ט לשבת, אלמא לדידהו נמי אסור, כך נראה לי. ורב דפסיק כרבנן דהתם ס"ל דבחצרות לא שייכא הכנה, הואיל והוא מותר בו ביו"ט ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו. (רשב"א)


דף לח - ב

הרי זה חמר גמל רשב''ג ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומרים עירב ברגליו בראשון אין מערב ברגליו בשני נאכל עירובו ביום ראשון יוצא עליו בשני אמר רב הלכה כד' זקנים הללו ואליבא דר''א דאמר ב' קדושות הן ואלו הן ד' זקנים רשב''ג ור' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה ור''א בר''ש ור' יוסי בר יהודה סתימתאה ואיכא דאמרי חד מינייהו רבי אלעזר ומפיק ר' יוסי בר יהודה סתימתאה והא רשב''ג ור' ישמעאל בר רבי יוחנן בן ברוקה איפכא שמעינן להו איפוך אי הכי היינו רבי אימא וכן אמר רשב''ג וכו' וליחשוב נמי רבי רבי תני לה ולא סבר לה רבנן נמי תנו לה ולא סברי לה רב גמרא גמיר לה כי נח נפשיה דרב הונא עייל רב חסדא למירמא דרב אדרב מי אמר רב הלכה כד' זקנים ואליבא דר''א דאמר שתי קדושות הן והא איתמר שבת ויו''ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה אמר רבה התם משום הכנה דתניא {שמות טז-ה} והיה ביום הששי והכינו חול מכין לשבת וחול מכין ליו''ט ואין יו''ט מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב א''ל אביי אלא הא דתנן כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו בשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו הא קא מכין מיו''ט לשבת א''ל רבה מי סברת סוף היום קונה עירוב תחלת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה אלא מעתה יערבו בלגין בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא אלא הא דתנן ר''א אומר יו''ט הסמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה מערב אדם שני עירובין הא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא מי סברת דמנח ליה בסוף אלפים אמה לכאן ובסוף אלפים אמה לכאן לא דמנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן אלא הא דאמר רב יהודה עירב ברגליו יום ראשון מערב ברגליו יום שני עירב בפת ביום ראשון מערב בפת ביום שני הא קא מכין מיו''ט לשבת א''ל מי סברת דאזיל ואמר מידי דאזיל ושתיק ויתיב כמאן כרבי יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה אפילו תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יוחנן בן נורי אלא בישן דלא מצי אמר אבל בניעור דאי בעי למימר מצי אמר אע''ג דלא אמר כמאן דאמר דמי א''ל רבה בר רב חנין לאביי אי הוה שמיע ליה למר הא דתניא לא יהלך אדם לסוף שדהו לידע מה היא צריכה כיוצא בו

 רש"י  הרי זה חמר גמל. דלמא חדא קדושה היא וקנה עירוב לשני ימים והפסיד אלפים שכנגד עירובו וכאן לא קנה כלום אלא אלפים שהיו לו בלא עירוב ודלמא ב' קדושות הן ולא קנה עירובו אלא ליום אחד ודינו להיות בשני כבני עירו ואין לו כאן אלא אלפים וממה נפשך בהנך אלפים אמה משתרי: אין מערב ברגליו בשני. א''צ לערב דודאי קדושה אחת נינהו וכחדא יומא אריכא הוי: חד מינייהו ר' אלעזר. כל רבי אלעזר סתם בתלמוד שהוא תנא רבי אלעזר בן שמוע הוא: סתימתאה. קרי כל מי שראה רבי דבריו במקומות הרבה ושנאן במשנה סתם: איפכא שמעינן להו. לעיל: וכן א''ר שמעון. נאכל עירובו בראשון אין יוצא עליו בשני: וליחשוב נמי רבי. דשמעינן ליה לעיל בהדיא: תני לה ולא סבר לה. ולדברי ר' אליעזר קאמר: רבנן נמי. הנך רבן שמעון ור' ישמעאל נהי דקתני וכן דלמא תנו ולא סברי לה: רב גמרא גמיר לה. מרביה דהנך ארבעה זקנים סבירא להו כר''א אבל רבי תני ולא סבר לה: מי סברת סוף היום. של ע''ש קונה עירוב דהוי יו''ט מכין לשבת: יערבו בלגין. לגין טבול יום דתנן לעיל בפירקין (דף לו.) שמילאהו מן החבית של טבל ואמר הרי זה תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קיימין ואם אמר עירבו לי בה לא אמר כלום אלמא סוף היום קונה עירוב ואכתי טבל הוא: ה''ג אלא הא דתנן ר' אליעזר כו'. הא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא: מערב אדם שני עירובין. וקס''ד זה לסוף אלפים למזרח וזה לסוף אלפים למערב וכי קנה לו יום ראשון למזרח אי הוה בעי למיזל למערב העיר פסיעה אחת לא מצי אזיל דממקום עירובו יש לו אלפים אמה לכל רוח והרי מעירובו ועד עירו הוי אלפים וכל עירו מיהא מצי אזיל דכולה לדידיה כיון דלן בה כד' אמות דמיא ליה אבל טפי לא מצי אזיל ליה והיכי קני ליה עירוב דבמערב בבין השמשות הא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום והא אי הוה בעי למיזל ומיכליה מבעוד יום לא מצי אזיל: בסוף אלפים. דתו לית ליה לצד שכנגדו ביום ראשון כלום: לא דמנח ליה בסוף אלף כו'. דלא הוה צריך למיזל לא בראשון ולא בשני אלא שלשה אלפים ונתן עירובו בסוף אלף לכל צד הילכך ביום ראשון אע''פ שקנה עירובו למזרח יכול לילך אצל עירובו במערב דהא ממקום עירובו שבמזרח עד עירוב שבמערב אלפים הוא דהוו: עירב בפת בראשון מערב בפת בשני. לקמן מפרש באותו פת: והא קא מכין. כשמערב ברגליו בשני מיו''ט לשבת בשלמא מערב בשני בפת תרצת דתחילת היום קונה עירוב ועירוב דפת שתיקה ממילא קני אלא עירב ברגליו ס''ד דבעי למימר שביתתי במקומי ולא מצי לכוין תחילת היום ובעי למימר מבעוד יום ואישתכח דמכין באמירתו מיו''ט לשבת: רבי יוחנן בן נורי. לקמן במי שהוציאוהו קאמר דישן קונה שביתתו ואף על גב דהוי כחפצי הפקר בעלמא שאין אדם מקנה להם שביתה: בניעור גרסינן: אי הוה שמיע ליה למר. לרבה דמתרץ ואזיל כל הנך תירוצי וקאמר דמשום דלא אמר מידי שרי ואף על גב דאזל התם מבעוד יום: לא יהלך. בשבת: לידע מה היא צריכה. אחר השבת: (רש"י)

 תוספות  אמר רבה משום הכנה דתניא. ר''ת מחק מספרו דתניא משום דאמר בריש ביצה (דף ב:) רבה לטעמיה דאמר רבה והיה ביום הששי והכינו ואי ברייתא היא מאי קאמר לטעמיה ואין זו קושיא דנקט לטעמיה משום דרבה הביא הברייתא תחילה לבית המדרש ואין להקשות מן הברייתא לרבי יוחנן דלית ליה הכנה בפ''ק דביצה (דף ד.) דילמא לא מיתני בי רבי חייא ורבי אושעיא ועוד דאיכא פלוגתא דתנאי בפ''ק דביצה (דף ג.) ורש''י פירש בביצה דרבה לטעמיה דאמר אליביה באלו עוברין (פסחים מז:) דמוקצה דאורייתא מהאי קרא ולא נהירא ועוד דמשמע התם דהדר ביה: ואין יו''ט מכין לשבת. דקרא משמע ביום הששי שהיה יורד המן ואמר במדרש (מכילתא פרשת בשלח) דדרשינן שלא ירד מן לישראל בשבתות וימים טובים ויש מדרשים חלוקים דדרשי' ויברך ויקדש ברכו במן וקדשו במן ובאתה קדשת וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים משמע דירד מן ביו''ט ולפי זה צ''ל דהששי משמע המבורר דהיינו חול כמו הירך המיומנת שבירך (חולין דף צא.): והא בעינן סעודה. וא''ת והא ראויה היא לאותן שבתחומו כמו שמערבין לישראל בתרומה כיון שראויה לכהנים וי''ל דכמו שצריך בלילה דהיינו שעת קניית העירוב שיהא הוא ועירובו תוך התחום דאם נתגלגל העירוב חוץ לתחום לא הוי עירוב ה''נ צריך שתהא תוך תחומו מבעוד יום והא דקאמר והא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא תימה דמשמע דניחא ליה אי לא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום ואע''ג דסבר סוף היום קונה עירוב ואמאי כיון דס''ד דמנח אלפים לכאן ואלפים לכאן היכי קנייה ליה סוף היום עירוב ושביתתו הא עדיין בסוף היום ד' אלפים רחוק מעירובו: הא קא מכין מיו''ט לשבת. וא''ת אמאי לא פריך לרב יהודה גופיה ממלתיה דנפשיה דע''כ אית ליה הכנה מדקאמר אין מערבין תחילה בפת והא קאמר עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני וי''ל דהא דקאמר מערב ברגליו ביום שני ברייתא דלעיל קתני לה דפליגי בה רבי יהודה ורשב''ג והא דקא מייתי מלתיה דרב יהודה לפי שלא היתה ידוע להם תדע דלקמן קאמר אמלתא דרב יהודה אמר שמואל ובאותו הפת והיכי מפרש שמואל מלתיה דרב יהודה שהיה תלמידו אלא ודאי רב יהודה ברייתא קתני: כמאן כרבי יוחנן בן נורי. וא''ת והא ר' יוחנן בן נורי לא אמר אלא בישן חוץ לתחום אבל תוך התחום הרי הוא כרגלי אנשי אותה העיר וי''ל דהתם משום דסתמא דעתו להיות כאנשי אותה העיר: (תוספות)

 רשב"א  ורמינהו שבת ויו"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה. ופרקינן: התם משום הכנה. ורב חסדא דפריך ליה מינה לא הוי סליק אדעתיה טעמא דהכנה, משום דלדידיה לית ליה טעמא דהכנה וכדמשמע בהדיא בפרק שני דביצה דאמר התם שאני אומר אופין מיו"ט לשבת. אמר ליה אביי אלא הא דתנן כיצד הוא עושה מוליכו בראשון וכו'. קשיא לי מאי קא מקשה ליה אביי לרב דאסר ביצה משום הכנה, דהא רב כר' אליעזר סבירא ליה ור' אליעזר הא אמר בהדיא לעיל בברייתא דאית ליה הכנה, ואפילו בהכנה מועטת כעירובי חצרות וכדכתבינא לעיל. וי"ל דאביי סבר דשלש הכנות [הן] יש הכנה גדולה דבידים כמניח עירובי תחומין לכתחילה מיו"ט לשבת דמיקנא רשותא הוא, וזו (בין) רבנן ור' אליעזר מודו בה וכדכתבינן לעיל (ע"א ד"ה גמרא). ויש הכנה קטנה והיא נעשית בידים כגון עירובי חצרות במערב לכתחילה מיו"ט לשבת, וזו היא שנחלקו עליה ר' אליעזר ורבנן, דר' אליעזר סבר דאף זו כיון שהיא נעשית בידים עכשיו לכתחילה להתירו בו למחר במה שלא היה מותר הרי זו הכנה ואסור, ורבנן סברי דאינה הכנה משום דעירוב רשותא בעלמא הוא. אבל הכנה דממילא כגון ביצה לאו הכנה היא לכולהו תנאי, וכדאקשי נמי עליה דרבה דהוא מריה דשמעתא התם בריש פרק קמא דביצה (ב, ב) וזו היא שקשה לאביי גם כאן. ומה שלא הקשה לו אם כן ביו"ט דעלמא תשתרי, כדאקשי ליה התם לרבה, משום דכבר תירץ ליה רבה גופיה התם גזירה יו"ט דעלמא אטו יו"ט אחר השבת. ואי נמי דילמא רב אית ליה נמי גזירת משקין שזבו ופירות הנושרין, ונפקא מינה ליו"ט גרידא ושבת גרידא, ולפיכך לא הקשה לו מההיא, והקשה לו מהא דתנן מוליכו ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו ומחזיר למחר, דאף זה כהכנה דממילא חשובה, משום דכיון שכבר היה מותר באותו רוח מאתמול וגם עכשיו אינו צריך לומר מידי אלא מחזירו שם ושותק דלקביעותיה הוא דהדר הרי זו כהכנה דממילא, ומשום הכי שרו ליה רבנן דאע"ג דאינהו נמי אית להו הכנה, והא דמיא לביצה וחשיבא מינה קצת, וכל מאן דשרי בהא ודאי שרי בביצה דממילא לגמרי. ואי משום הכנה ודאי משרא שרי, אלא דלרבנן ודאי אסירא משום דקסברי דקדושה אחת היא, ואסירא משום גזירת פירות הנושרין, אי נמי משום משקין שזבו. ואילו היו שתי קדושות נולדה בזה מותרת בזה, דליכא משום גזירה כלל, כפירות שנשרו מן הדקל ביו"ט שמותרין בשבת למאן דלית ליה הכנה דרבה, וכדאיתא התם בריש פרק קמא דביצה (ד, ב). ועוד קשיא לי, מאי קא מקשה ליה אביי לרב מהא דתנן מוליכו בראשון, דההיא מתניתין רבנן היא וכיון דרבנן לית להו הכנה אפילו הכנה מועטת דבידים כעירובי חצרות וכדמוכח לעיל, דילמא מהאי טעמא הוא דשרו הכא. אבל ר' אליעזר דאית ליה אפילו הכנה דממילא לא סבירא ליה הכין אלא מיסר נמי אסר להחזירו, אלא מניחו מעיו"ט לשבת כדרך שאמר במערב לשתי רוחות. יש לומר דכיון דשמעינן ליה לר' אליעזר לעיל בברייתא דאמר להו לרבנן אי אתם מודים שהמערב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, שמעינן מינה דאף ר' אליעזר לא נחלק עם חכמים בדבר זה שהמערב בראשון לרוח אחת מערב בו בשני, ואפילו בפת נמי דמאי שנא. וא"ת אם כן ליקשי ליה מינה לרב דטפי הוי עדיף לאקשויי ליה מדר' אליעזר גופיה. יש לומר משום דבההיא לא איתפרש ביה בהדיא דמערבין בפת בשני, ודילמא הוי מתרץ דמערב ברגליו דאזיל ולא אמר מידי גריע אפילו מהכנה דביצה, אבל בפת כלל לא. אי נמי אביי לא הוי שמיעא ליה ברייתא, וכדמשמע בסמוך דאקשי מדר' יהודה דאמר עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, ולא אקשי ליה מברייתא דר' אליעזר גופיה, ומכל מקום מקשה ליה מההיא מתניתין דקסבר דבהא לא פליגי כלל, כך נראה לי. הא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא. וא"ת ומאי קושיא דשאני הכא דאע"ג דלא חזי לדידיה חזי נמי לאחריני, דהא חזי לכל בני עירו שלא עירבו, והוי ליה כמערב בתרומה לישראל וביין לנזיר. וי"ל דשאני תרומה דגופה לא חזיא לישראל והלכך כי חזיא לכהני שפיר דמי, אבל הכא דגופה חזי למערב אלא דלא אפשר ליה השתא למיכליה, בהא לא אמרינן אע"ג דלא חזי להאי חזי להאי. ואי נמי שאני הכא דהוי ליה עירוב חוץ מתחומו והוה ליה כנתגלגל חוץ לתחומו דאינו עירוב, דלא אמרינן אע"ג דלא חזי להאי חזי להאי אלא כשהוא עמו בתחומו אבל כשהוא חוץ לתחומו אין לו תורת עירוב כלל. וא"ת אם כן בר מן דין תקשי לן לר' אליעזר היאך שרי בכי הא, ועל כרחין אית לן לתרוצה בנותן בסוף אלף מכאן ובסוף אלף מכאן, ותו לא תקשי לן הא דסעודה הראויה. יש לומר דקסבר אביי דהא לא קשיא דקסבר ר' אליעזר דכיון שהוא בתוך תחום ביתו לשבת שפיר דמי, כך נראה לי. ואלא הא דאמר רב יהודה עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני עירב בפת בראשון מערב בפת בשני והא קא מכין. ומעירב ברגליו קא מקשה השתא, אבל מעירב בפת לא קשיא ליה השתא, דאיהו נמי מודה בהא דבפת לא צריך למימר מידי, דבפת לקיבעיה הדר, דאע"ג דשקיל ליה בראשון ומחזירה לביתו, לאו עקירה גמורה מדוכתיה היא, כיון דפת לאו מנפשיה קא שקיל מאן דשקיל ליה נמי דעתיה לאהדוריה, הלכך במחזירו לבד סגי ולא צריך למימר מידי. ואי משום דמכל מקום בנתינתו שם הפת דקא עביד מעשה, מיהא לא קשיא דכבר פריק ליה רבה דתחילת היום קונה עירוב. אבל ממערב ברגליו קשיא ליה, דהוי סבירא ליה השתא דכיון דגברא מינד נייד ומנפשיה קא אזיל כי הדר לביתיה השתא וחוזר ומחשיך שם למחר, אע"ג דלקיבעיה הדר ולא הכנה גמורה היא, מכל מקום הוא צריך לומר כאן תהא שביתתי, ולא גרע מהכנה דביצה דממילא. ופריק מי סברת דאזיל ואמר, לא דאף מערב ברגליו לקיבעיה הדר ואזיל ולא אמר מידי, ובהכי סגי ליה כיון דבדוכתיה קמא הדרא. וא"ת ומאי קא מקשה לרב מהא דרב יהודה, דילמא ר' יהודה כרבנן סבירא ליה דלא מחמרי בהכנה כולי האי כר' אליעזר. יש לומר דרב יהודה מסתמא כרב דהוא רביה סבירא ליה, ושיטת התלמוד הוא להקשות בכי הא מדברי הרב לתלמיד ומדברי התלמיד לרב, כאילו מה שאמר זה אמר זה. וא"ת אי אפשר דר' יהודה בשיטת ר' אליעזר אמרה, דהא לר' יהודה עירב בפת בראשון מערב בפת בשני, ואילו לר' אליעזר משמע דאפילו עירב בפת בראשון אינו מערב בפת בשני, דפת מילתא מוכחא טפי ונראה כמכין ואסור ואפילו במערב באותו פת עצמו, וכדמשמע בברייתא דקתני לעיל (ע"א) אמר להם ר' אליעזר אי אתם מודים שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, ואם איתא לימא סתם שאם עירב בראשון מערב בשני דמשמע בין בפת בין ברגל ולמה פרט, אלא משום דסבירא ליה דרגל אין פת לא. לא היא, שאילו אמר כן הייתי אומר ולמה מערב בשני כיון שנתן עירובו שם בראשון ועדיין עירובו שם, והיתה תשובת השאלה הכא בשעירב ברגליו, אי נמי כשנאכל בראשון ואין לו תקנה קאמר, ולפיכך רצה לקצר ולגלות כל זה דרך קצרה, ואמר שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, ואם עירב בפת ונאכל עירובו בראשון אין לו תקנה ואינו יוצא בשני. וכפירושי מצאתי בירושלמי (בפרקין ה"ז) דר' אליעזר סבירא ליה עירב בפת בראשון מערב בפת בשני, ומפת היתה תשובה שהשיב לחכמים, דגרסינן התם: אמר להם ר' אליעזר אי אתם מודים לי שאם עירב בככר בראשון שהוא מערב בככר בשני, שאם אכלו בראשון שהוא עירוב לראשון ואינו עירוב לשני ע"כ. והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי לאחד מן הגדולים נוח נפש שדחה דברי ר' יהודה ואמר דלית ליה כר' אליעזר, דר' אליעזר לא מודה במערב בפת. ואני מה שנראה לי כתבתי. וא"ת למה הוצרך אביי לחזור אחר דברי ר' יהודה, לותביה מאותה ברייתא דר' אליעזר גופיה דאמר לעיל אי אתם מודים שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני. יש לומר דדילמא ברייתא לא שמיע לה. הכי גרסינן: אי הוה שמיע ליה למר. כלומר: לרבה דמתרץ כל הנך תירוצי ואמר דמשום דלא אמר מידי שרי, אע"ג דאזיל התם מבעוד יום. ומסתברא נמי דרבה בר בר חנה נמי לא שמיע ליה ההיא ברייתא דר' אליעזר, דאי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה מהא, דהא אמרה ר' אליעזר בהדיא. ותמיהה לי מאן דפריק ואמר ולא היא שמיע ליה ולא הדר ביה, היאך לא אמר בהדיא שמיע ליה ולא הדר ביה, דהא ר' אליעזר גופיה אמרה בהדיא. ועוד דאפילו לרב יהודה הוה ליה לרבא בר חנן לאקשויי הכי דאמרה בהדיא. ומיהו יש ספרים דגרסי אי הוה שמיע ליה לרב יהודה. ומסתברא דהכי קאמר: אי אמרת בשלמא דהא לאו הכנה היא, אפילו כי אזיל ואמר שפיר, דאי משום דאזיל ואמר, כיון דבאותו רוח בעצמו שהיה מותר בו אמש הוא חוזר ואומר לאו מידי קא עביד. אלא אי אמרת דאי הוה צריך למיזל ולמימר מידי אסור ומשום הכנה, אפילו כי לא אמר מידי ליתסר דהא הכנה היא נמי בלא אמירה, דאמירה לא מעלה ולא מורידה, וכל שהוא אסור באמירה אסור נמי בלא אמירה, דהא מטייל בפתח מדינה אי נמי עומד בסוף שדהו לאו מידי קא אמרי ואסירי. אלא ודאי הכנה כזו אינה אסורה ואפילו לר' אליעזר, ומינה לביצה דשריא למאן דאמר שתי קדושות הן, דהכנה כזו אינה הכנה, כך נראה לי. (רשב"א)


דף לט - א

לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי שיכנס למרחץ מיד הדר ביה ולא היא שמע ליה ולא הדר ביה התם מוכחא מילתא הכא לאו מוכחא מילתא היא אי צורבא מרבנן הוא אמרי' שמעתא משכתיה ואי עם הארץ הוא אמרי' חמרא אירכס ליה גופא אמר רב יהודה עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו בשני עירב בפת ביום ראשון מערב בפת ביום שני עירב בפת בראשון מערב ברגליו בשני עירב ברגליו בראשון אין מערב בפת בשני שאין מערבין בתחלה בפת עירב בפת ביום ראשון מערב בפת ביום שני אמר שמואל ובאותה הפת אמר רב אשי דיקא נמי מתני' דקתני כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו בשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו ורבנן דילמא התם עצה טובה קמ''ל: מתני' ר' יהודה אומר ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי בראשון למזרח ובשני למערב בראשון למערב ובשני למזרח עירובי בראשון ובשני כבני עירי עירובי בשני ובראשון כבני עירי ולא הודו לו חכמים ועוד אמר ר' יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביו''ט ראשון ואוכלה בשני וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני ולא הודו לו חכמים ר' דוסא בן הרכינס אומר העובר לפני התיבה ביו''ט של ר''ה אומר החליצנו ה' אלהינו את יום ראש החדש הזה אם היום אם למחר ולמחר הוא אומר אם היום אם אמש ולא הודו לו חכמים: גמ' מאן לא הודו לו אמר רב ר' יוסי היא דתניא מודים חכמים לר''א בר''ה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי בראשון למזרח ובשני למערב בראשון למערב ובשני למזרח עירובי בראשון ובשני כבני עירי עירובי בשני ובראשון כבני עירי ר' יוסי אוסר אמר להן ר' יוסי אי אתם מודים שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש

 רש"י  לא יטייל אדם. בשבת או ביו''ט סמוך לחשיכה עד פתח מדינה כדי להתקרב למרחץ להיות מזומן ליכנס כשתחשך מיד אלמא אף על גב דהילוך גרידא עביד ולא אמר מידי אסור וגבי עירוב אי בדיבורא הוה אסור משום הכנה בשתיקותא נמי הוה אסור: מוכחא מילתא. מאי בעי בשדהו אם לא לידע מה היא צריכה ורחמנא אמר ממצוא חפצך וגו' (ישעיה נח) וכן בפתח המדינה אבל חוץ לעיר עד התחום לא מוכחא מילתא דלערובי לצורך מחר קאזיל ולא מסקי אינשי אדעתייהו אלא אי צורבא מרבנן הוא אמרינן שמעתא משכתיה שמהרהר בה ואין דעתו עליו: חמרא אירכס ליה. ואזיל לעיוני דאפילו בשבת מותר להשיבו מתוך התחום לביתו אבל מידי דאסיר ליה למיעבד בשבת אסיר ליה לזמוני נפשיה לההוא מידי: עירב בפת בראשון. ונאכל עירובו מערב ברגליו בשני: שאין מערבין בתחילה בפת. מי''ט לשבת משום הכנה דקרי ליה השתא שם עירוב: דיקא נמי. באותה פת דקרא עליה שם מאתמול והשתא קא שתיק אבל לא בפת אחרת דבעי למיקרי שם עירוב השתא: ורבנן. אביי ורבה בר חנן דקא מתמהי לעיל אהכנה דרבה ולא ילפי מהא מתני' דדיקא כוותיה דמשמע בפת אחרת לא אלמא הכנה היא: אמרי לך. דילמא מתני' עצה טובה קמ''ל הא דקתני נוטלו ובא לו שלא יאבד ויפסיד פתו ויטרח באחרת ולעולם אי בעי מערב באחרת ודקתני אין עירוב לשני בקנייה קמייתא קאמר אי לא הדר מערב: מתני' שמא תתעבר. בגולה קמיירי שמא יעשו ב''ד הגדול אלול מעובר ויהיו שני ימים טובים והוא צריך לילך בראשון לצד אחד ובשני לצד אחר: מערב שני עירובין. ומניחן בעי''ט זה לכאן וזה לכאן ואומר כו' כדלעיל: ולא הודו לו חכמים. דקסברי קדושה אחת הן: מתנה אדם על הכלכלה. של טבל בי''ט ראשון של ר''ה ואומר אם היום חול תהא זו תרומה על אלו ואם היום קדש אין בדברי כלום דאין מגביהין תרומה בי''ט דשבות דרבנן היא במסכת ביצה ולמחר אומר אם אתמול קדש והיום חול תהא זו שאמרתי אתמול תרומה על אלו ואם היום קדש ואתמול חול כבר היא תרומה מאתמול ואוכל כלכלה המתוקנת ומשייר התרומה: ולא הודו לו חכמים. דסברי דתרוייהו קדושה אחת היא ואין מגביהין בהן תרומה: החליצנו. זרזנו והחליצנו כמו נחלץ חושים (במדבר לב): אם היום אם מחר. אם היום הוא החליצנו היום ואם מחר מחר: ולא הודו לו חכמים. בגמ' מפרש אי אתנאה קאי וקא סברי לאו ספק הוא אלא יום ראשון הוא ראש חדש או אזכרון קאי וקסברי דאין מזכירין של ר''ח בראש השנה: גמ' מודים חכמים. אע''ג דפליגי עליה דר''א בשבת ויו''ט הכא מודו דב' ימים טובים של ר''ה ב' קדושות הן דחד מינייהו חול ומשום ספיקא דלא ידעינן אי עברוהו ב''ד וקדשו ירחא ביום ל''א והוה ליה ראשון חול או ביום ל' נקבע והוי שני חול הוא דעבדי להו: ור' יוסי אוסר. דקסבר לאו משום ספיקא דשמא באו עדים ביום ל' ספק ביום ל''א לחודיה איתקון אלא אף משום שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה איתקון דתרוייהו קדישי דאמור רבנן שהיו מצפין ביום ל' של אלול שמא יבאו עדים שנראית הלבנה בו ויקדשו ב''ד את החדש היום ונוהגין אותו היום קדש שמא י''ט הוא ותניא תמיד של ר''ה שחרית קרב כהלכתו תמיד של חול ושיר של חול המתוקן ליום בהשיר שהיו הלוים אומרים במקדש ביום הראשון כו' [תמיד פ''ז מ''ד] בתמיד של בין הערבים אומר שיר אחר הסירותי מסבל שכמו כדאמרינן בפרק בתרא של ר''ה (ד' ל:) ואם באו עדים אחר תמיד של בין הערבים שכבר קרב בשיר של חול תיקנו שיהיו מקדשין החדש מחר ומיום המחרת מונין קביעתו כדי לומר שיר הראוי לי''ט ומ''מ גמר יום שלשים נוהגין קדש כתחלתו שכך תקנו שיהו נוהגין אותו היום קדש ואפילו גמרו של יום ואע''פ שיודעין שידחה ליום המחרת ולמחר קדש והרחוקים מב''ד נוהגין שני ימים טובים לאו משום ספק נראית לבנה ביום ל' והוי שני חול ספק ביום ל''א והוי ראשון חול קא עבדי אלא משום שמא באו עדים אחר תמיד של בין הערבים ונהגו ב''ד שניהן קדש קא עבדי אלמא שניהן קדש: אי אתם מודים כו'. כדפרישית אלמא אנן דרחקינן מב''ד מספקא לן דילמא הכי הוה ותרוייהו קדש: (רש"י)

 תוספות  וכן ביצה שנולדה ביום ראשון. פי' לא הודו לו שתאכל אפילו בשני דקדושה אחת היא ובריש ביצה (דף ג.) דפריך למאן דגזר ביצה משום משקין שזבו קשה דר' יהודה דהכא אדרבי יהודה דפ' חבית (שבת קמג.) דתנן ר' יהודה אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר ומשני אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה צריך לומר ההיא דחבית מחליף דהך דהכא אם היה מחליף לא היה מרויח כלום דרבנן מחמירי טפי והא דאמר רבי יוחנן בפ' חבית (דף קמג:) הלכה כר' יהודה היינו לפי מה שהיתה המשנה שנויה כדאמר בהגוזל עצים (ב''ק ד' צו:) ולמאי דאפכיתו ותניתו הלכה כר''מ ובלאו הכי אין סברא להפוך כאן כל הבבות ואין להאריך: מודים חכמים לר' אליעזר. תימה דסברת חכמים הפוכה ממה דקי''ל כרב דפסיק לעיל כד' זקנים דשבת וי''ט ב' קדושות הן ובב' ימים טובים של ר''ה קי''ל נמי כוותיה דנולדה בזה אסורה בזה והיינו אפכא מסברת חכמים: אי אתם מודים לי שאם באו עדים כו'. תימה לרבה דאמר בפ''ק דביצה (דף ה.) מתקנת רבי יוחנן בן זכאי שהתקין שיהו מקבלין עדות החדש כל היום כולו ביצה שרי וכי לא נחלקו ר' יוסי ור' יהודה אלא בזמן שבהמ''ק קיים ולא לדורות וי''ל דנפקא מינה אף על גב דפליגי בא''י בזמן שבהמ''ק קיים כדמשמע לישנא דקתני שהיה ירא שמא תתעבר מ''מ נפקא מינה פלוגתייהו גבי לאחר חורבן לבני בבל דהא דקאמר רבה מתקנת ריב''ז ביצה שריא היינו דוקא לבני א''י כדקתני התם בהדיא הא לן והא להו לפי שיש להם היכירא שנשתנה להן המנהג אחר חורבן שהיו מקבלים עדות כל היום אבל לבני בבל שלא נשתנה להם המנהג דלעולם עושין ב' ימים ביצה אסורה דכמו שבזמן שבהמ''ק קיים היה נחשב להם ב' ימים קדושה אחת הוא הדין לאחר חורבן דאין ניכר להם שום שינוי בין קודם חורבן בין לאחר חורבן והא דקאמר לקמן וכן היה רבי יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות ומפרש רבא דה''ק וכן היה רבי יוסי אוסר בשני ימים טובים של ר''ה בגולה לאו היינו אליבא דרבה דלדידיה עיקר פלוגתייהו בהכי אלא רבא לטעמיה דאמר פ''ק דביצה (דף ה:) אף מתקנת ריב''ז ואילך ביצה אסורה דמי לא מודה ריב''ז שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה פירוש סמוך לחשיכה כל כך שאין שהות ביום כדי לקבל עדות שנוהגין היום קדש ולמחר קדש שאע''פ שיודעין שלא יקדשוהו היום אלמא קדושה אחת היא שאע''פ שבטלה תקנתא ראשונה אחר חורבן שהיו מקבלין עדות החדש כל היום מסתמא לא בטלה לגמרי דבסמוך לחשיכה אין פנאי לקבל עדות ונוהגין אותו היום קדש כו' ורש''י ורבינו חננאל פירשו שם כל אחד ואחד לפי שיטת גירסתו (תוספות)

 רשב"א  ורבנן דילמא עצה טובה קא משמע לן. פירש רש"י ז"ל: ואביי ורבא דמתמהי לעיל אהכנה דרבה ולא ילפי מהא מתניתין דדיקא כוותיה, דמשמע בפת אחרת לא אלמא הכנה היא, אמרי לך הוא הדין בפת אחרת נמי כיון דעירב בראשון בפת דלקבעיה הדר, אלא עצה טובה קמ"ל שלא יאבד הפת ויטרח באחרת. והראב"ד ז"ל פירש דעל ר' יהודה ושמואל קאמר, כלומר: מאי קמ"ל מתניתין היא, ותריץ דילמא מתניתין עצה טובה קמ"ל. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הכי הוה ליה למימר מהו דתימא מתניתין עצה טובה קמ"ל משום הכי איצטריך. אבל השתא דקאמר ורבנן עצה טובה קמ"ל, משמע דקושטא דמילתא הכין דמתניתין עצה טובה בלבד קמ"ל, ואילו נאכל הראשון מערב בפת שני. אמר להם ר' יוסי אי אתם מודים שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. לכאורה ודאי משמע דאף לאחר זמן הבית פליגי דאינהו לאחר החורבן היו. וסתמא לדידהו קאמרי ולא למאי דהוה. ואע"פ שהתקין רבן יוחנן בן זכאי לאחר שחרב הבית שמקבלין את העדים כל היום כולו (ר"ה ל, ב), מכל מקום מודה הוא שאם באו מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו יום קודש ולמחר קודש. וכיון שכן לר' יוסי כקדושה אחת הן וביצה אסורה, ולר' יהודה מדינא לא נהגו קודש אלא בחד מינייהו אלא שלא יזלזלו בו. והלכך (כרבה) [ביצה] נמי שריא דכשתי קדושות הן, וכדתנן וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני. ואתיא הא דר' יוסי כטעמיה דרבא דאמר הכין בריש פרק קמא דביצה (ה, ב) ודלא כרבה דאמר התם (ה, א) מתקנת ר' יוחנן בן זכאי ואילך ביצה מותרת. וזה קשה דא"כ רבה ורבא דפרק קמא דביצה בפלוגתא דר' יוסי ור' יהודה דהכא פליגי, וכי תימא הכי נמי, אם כן הוה להו לאיתויי התם הני תנאי. ויש לומר דפלוגתא דר' יוסי ורבנן קודם תקנה היתה, וכדמשמע לישנא דמתניתין דקתני [ב]ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר, וזה הענין אינו לאחר החורבן, שהרי התקין ר' יוחנן בן זכאי שמקבלין את העדים כל היום כולו, אלא ודאי בקודם החורבן פליגי, דלרבנן אפילו בזמן הבית שתי קדושות הן שלא נהגו קודש בשניהם אלא כדי שלא יזלזלו בהם, ולר' יוסי קדושה אחת הן. ורבא ורבה דפרק קמא דביצה תרוייהו כר' יוסי סבירא להו ואליביה הוא דפליגי, אלא דלדעת רבה נפקא מינה לבני בבל שלא זזו מאיסורן הראשון, ואחר התקנה להם כקודם התקנה, משום דלא מינכרא להו מילתא, וכפירוקיה דפריק התם בפרק קמא דביצה (ה, א), דאקשינן ולרב ושמואל דאמרי שני ימים טובים של ראש השנה נולדה בזה אסורה בזה, קשיא להו מתניתין דהתקין רבן יוחנן בן זכאי, ומשני רבה לא קשיא הא לן והא להו, כלומר: הא לן בני בבל שלא זזו מן האיסור הראשון ולא מוכחא לן מילתא, הא להו לבני ארץ ישראל דמוכחא להו מילתא. ורבא סבר דאף לבני ארץ ישראל נפקא מינה, דעיקר דברי ר' יוסי משום ארץ ישראל הוא, דכיון דמעיקרא היו נוהגין קודש בשניהם ולא מן הספק, שאילו באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, אפילו עכשיו אע"פ שמקבלין אותן כל היום כולו נוהגין היו בשניהם קודש ולאחר התקנה כקודם, אלא שהתקין ר' יוחנן בן זכאי לקבל מן המנחה ולמעלה כדי למנות למועדות מן הראשון, והלכך ביצה אסורה דקדושה אחת הן. והיינו דאמר רבא התם בפרק קמא דביצה (ה, ב) אף מתקנת ר' יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה, כלומר: אפילו לבני ארץ ישראל שהתיר רבה, דמי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה וכו'. והיינו נמי דאמר רבא לקמן (עמוד ב) דילמא הכי קאמר וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של ר"ה לבני גולה, דמשמע דעיקר פלוגתא דר' יוסי ועיקר איסורו שבא להורות לדעת רבא היה לבני ארץ ישראל, וכטעמיה דפליג התם בפ"ק דביצה עליה דרבה ואמר מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש הלכך ביצה אסורה, וכמו שכתבתי בפ"ק דביצה (שם ד"ה אמר וד"ה ויש) יותר מזה בסייעתא דשמיא. (רשב"א)


דף לט - ב

ורבנן התם כי היכי דלא לזלזולי ביה: ועוד א''ר יהודה וכו': וצריכא דאי אשמעינן ר''ה בהא קאמר ר' יהודה משום דלא קעביד מידי אבל כלכלה דמיחזי כמתקן טיבלא אימא מודה להו לרבנן ואי אשמעינן הני תרתי משום דליכא למיגזר עלייהו אבל ביצה דאיכא למיגזר בה משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו אימא מודה להו לרבנן צריכא: תניא כיצד א''ר יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביו''ט ראשון ואוכלה בשני היו לפניו שתי כלכלות של טבל אומר אם היום חול ולמחר קדש תהא זו תרומה על זו ואם היום קדש ולמחר חול אין בדברי כלום וקורא עליה שם ומניחה ולמחר הוא אומר אם היום חול תהא זו תרומה על זו ואם היום קדש אין בדברי כלום וקורא עליה שם ואוכלה ר' יוסי אוסר וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות ההוא בר טביא דאתא לבי. ריש גלותא דאתציד ביו''ט ראשון של גליות ואשתחיט ביו''ט שני ר''נ ורב חסדא אכלו רב ששת לא אכל אמר ר''נ מאי אעביד ליה לרב ששת דלא אכיל בישרא דטביא א''ל רב ששת והיכי איכול דתני איסי ואמרי לה איסי תני וכן היה ר' יוסי אוסר שני ימים טובים של גליות אמר רבא ומאי קושיא דילמא ה''ק וכן היה ר' יוסי אוסר בשני יו''ט של ר''ה בגולה א''ה של גליות בגולה מיבעי ליה א''ר אסי ומאי קושיא דילמא הכי קאמר וכן היה ר' יוסי עושה איסור שני ימים טובים של גליות כשני ימים טובים של ראש השנה לרבנן דשרו אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל אמר ליה תני מר מידי בקדושות אמר ליה תנינא מודה רבי יוסי בשני ימים טובים של גליות אמר ליה אי משכחת להו לא תימא להו ולא מידי אמר רב אשי לדידי אמר לי אמימר ההוא בר טביא לאו איתצודי איתציד

 רש"י  ורבנן. אמרי לך התם נמי כיון דנדחה ליום המחרת הוי ראשון חול ולא הוי קודש אלא חד והאי דתקון לגמור היום בקדושה כי היכי דלא לזלזולי ביום ל' של שנה האחרת דאי שריית להו לעשות בו מלאכה מן המנחה ולמעלה כשיודעין שידחה אתו למיעבד ביה נמי קודם המנחה ושמא יבואו עדים קודם המנחה ויהא היום קדש ונמצא שעשו מלאכה בי''ט: וצריכי. לר' יהודה לאורויי דב' קדושות הן בהנך תלת מילי לענין עירוב וכלכלה וביצה: הכי גרסינן אבל כלכלה דמיחזי כמתקן טיבלא אימא לא: ביצה. שנולדה ביום טוב איתסר בכלל גזירת פירות הנושרין שגזרו עליהן שמא יעלה ויתלוש ויש שאוסרי' בכלל משקין שזבו מן הענבים שגזרו עליהן משום שמא יסחוט והך פלוגתא בשמעתא קמייתא דביצה: וקורא עליה שם. בתנאי כמו שאמרנו: ולמחר הוא אומר. על אותה עצמה שתהא תרומה על חברתה: וקורא עליה שם. על אותה של תרומה: ואוכלה. לחברתה: וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גלויות. כגון ב' ימים של פסח ועצרת וסוכות שהתורה אמרה יום אחד שבתון ובגולה עושין שני ימים מפני שרחוקין מב''ד ואין יודעין אם הוקבעו תשרי וניסן ביום שלשים או ביום ל''א ואף על גב דמשום ספק וחד מינייהו חול אפ''ה מחמיר בהו ר' יוסי והנך דר''ה לא קרי להו של גלויות מפני שאף בירושלים פעמים היו נעשין ב' ימים וכגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה: בר טביא. צבי: דאיתציד בי''ט ראשון של גלויות. ועל ידי נכרים: רב נחמן ורב חסדא אכלו. ממה נפשך אי אתמול חול הרי מותר ואי אתמול קודש הרי היום חול והרי המתננו בכדי שיעשה: לא אכל. משום דקא סבר קדושה אחת היא: דתני איסי. בניחותא: ואמרי לה איסי תני. ובלשון תימא כלומר איסי תני וכו' ואנא איכול: ומאי קושיא. דילמא הך סיפא נמי אראש השנה קאי והכי קאמר וכן היה רבי יוסי אוסר בר''ה בגולה כל ראשי שנים כאותו שהיו עושים בירושלים כשבאים העדים מן המנחה ולמעלה: של גלויות. משמע בהני שאין נעשים שנים אלא בגולה: אמר רב אסי ומאי קושיא דילמא. האי אוסר ה''ק וכן היה ר' יוסי עושה איסור שני ימים טובים של גלויות קל כאיסור שני ימים של ר''ה לרבנן דפליגי עליו ואמרי מותר כדתניא לעיל מודים חכמים לרבי אליעזר ומוטב לתרוצי הכי מילתיה ולא נוקי שבשתא בר' יוסי דקי''ל ר' יוסי נמוקו עמו והאי חומרא בלא טעמא הוא: תנינא מודה ר''י בשני ימים טובים של גלויות. דב' קדושות הן: אי משכחת להו. לרב נחמן ורב חסדא: לא תימא להו. להאי מילתא דמיכספי לי על דלא אכלית מיניה פסק ושמעינן מדרב נחמן ורב חסדא ומדרבה בר שמואל ומדרב ששת דהדר ביה ומדרבא דאמר במסכת ביצה (ד יז.) מניח אדם עירובי תבשילין ועירובי תחומין מי''ט לחבירו ומתנה ומדרב דאמר במסכת ביצה (ד' ד:) בב' ימים טובים של גלויות ביצה שנולדה בזה מותרת בזה וקבעי הלכתא כוותיה דדבר הניצוד או הנלקט מן המחובר ביום טוב הראשון של גלויות ממתין לערב בכדי שיעשו ומותר דמכולהו שמעינן דאחד מהן חול דאי מספקא לן בקדושה אחת אמאי מישתרי בהו ביצה ואי משום דביצה איסורא דרבנן היא הא לא אישתרי בשני ימים טובים של ר''ה ועוד קי''ל במסכת ביצה (ד' ד.) דספיקא דרבנן בדבר שיש לו מתירין אסור ועוד צידת צבי מלאכה דאורייתא היא ושרייא ובהלכות גדולות אסר ויליף טעמא מדקבע רב פפא הילכתא נכרי שהביא דורון לישראל כו' ומוקי דהאי לערב אסורין בכדי שיעשו לערב של מוצאי יום טוב שני קאמר דליהוי ראוי לעשות קאמר ובעיני נראה שאינו כן אלא כדסתם ואמר לערב סתם אי ביום טוב ראשון הביאו ימתין לערב בכדי שיעשו ואוכלו ולפיכך צריך להמתין דשמא היה היום קדש ולמחר חול ובעי המתנה בכדי שיעשו ואי הוה איפכא כל שכן דאף בלא המתנה היו מותרין ואי ביום שני הביאום. ימתין לערב בכדי שיעשו דשמא היום קדש הוא ותדע דעיקר מילתיה דרב פפא לערב יום טוב ראשון איתמר דאמר לקמן (דף מ.) הנהו בני גננא דגזו להו נכרים אסא ביום טוב שני לאורתא שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר אלמא קסבר כי בעינן בכדי שיעשו ביום טוב ראשון דהא קים לן בקביעא דירחא דראשון עיקר והא דעבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם הזהרו כו' אבל יום טוב שני דקיל לא בעינן בכדי שיעשו ומסקנא קבעינן הילכתא אף בי''ט שני בכדי שיעשו דלא ליתו לזלזולי ביה ותשובת הגאון יש בידי כן. ע''כ פסק: לאו איתצודי איתציד. דודאי פשיטא ליה לרב ששת דשרי בשני: (רש"י)

 תוספות  ול''נ וא''ת נהרדעי דאמרי התם ביצה מותרת דלא חיישינן דילמא עברוה לאלול כמאן סברוה דלר' יהודה אפילו אי עברוה לא הוי קדושה אחת ואי כרבי יוסי הא קאסר הכא וי''ל דנהרדעי סברי דלעולם בבבל ביצה שריא אפילו בתקנה ראשונה דדוקא במקום ב''ד אי עברוה לאלול חשיב קדושה אחת אבל שלא במקום ב''ד דעבדי לעולם שני ימים הוו שתי קדושות דאזלינן בתר רוב שנים שאינן מעוברות כדאמרינן במס ר''ה (דף כא.) לענין יום הכפורים שאין עושין אלא יום אחד ואף על גב דרבי יוסי סבר אפילו בבבל קדושה אחת הוו כדאמר ומודה רבי יוסי בשני ימים טובים של גליות משמע דבשני ימים טובים של ר''ה הוו קדושה אחת נהרדעי לא סבירא להו בהא כרבי יוסי: אי משכחת להו לא תימא להו. רש''י פסק דבדבר הניצוד או הנלקט ביו''ט ראשון של גליות דממתין בי''ט שני בכדי שיעשו ושרי דודאי קי''ל בשני י''ט של גליות דשתי קדושות הן כדמוכח הכא ובפרק קמא דביצה (ד' ד:) נמי פסקינן נולדה בזה מותרת בזה אלמא דשתי קדושות הן והא דפסיק רב פפא הלכתא בריש אין צדין (שם ד' כד:) דנכרי שהביא דורון לישראל כו' ולערב בכדי שיעשו פי' בקונטרס דהיינו לערב די''ט ראשון ומותר ממה נפשך דאי יום ראשון קדש יום שני חול דהא שרינן ביצה וצבי הניצוד בי''ט ראשון לאוכלו בי''ט שני ולקמן נמי גבי הנהו גננא דשרי להו רבינא לאורתא לאורוחי ביה לאלתר אלמא קסבר דכי בעינן בכדי שיעשו היינו מי''ט ראשון דטעם בכדי שיעשו מפרש הקונטרס באין צדין (שם ד' כד.) כדי שלא יהנה ממלאכת י''ט ולפי טעם זה ודאי יש להתיר לעי''ט ראשון בכדי שיעשו דמה נפשך לא יהנה ממלאכת יו''ט כדפי' ולפי זה נמי אין צריך להמתין כשיעור שילך ויצוד ויביא ויתלוש ויביא אלא שיעור תלישה לבד שהוא ברגע אחד קטן דאז לא יהנה ממלאכת י''ט ודוקא בדבר הנעשה בשביל ישראל צריך להמתין בכדי שיעשו אבל בפירות הנושרין או שעשה הנכרי בשביל עצמו אין צריך בכדי שיעשו כדאמר בשבת בפ' שואל (ד' קנא.) אם רוב נכרים בעיר במוצאי שבת רוחץ בה מיד ומבשל בשבת דאמר בשוגג יאכל (שבת ד' לח.) אע''ג דנהנה ממלאכת שבת כיון דמילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן ובה''ג מפרש דצריך להמתין עד מוצאי יו''ט בכדי שיעשו וטעם כדי שיעשו יש לפרש משום שמא יאמר ישראל לנכרי לעשות ביום טוב כדי שיאכל לאלתר במוצאי יום טוב וזה אין שייך אלא בדבר הנעשה בשביל ישראל כדמשמע נמי בפרק שואל (שם ד' קנא) וההיא בר טביא מיירי באיתציד מאליו על ידי שהיו מצודות פרוסות מערב יום טוב ולא נכרי שהביא דורון לישראל הוה ורבינא דשרי לאורוחי ביה לאלתר שמא (תוספות)

 רשב"א  ורבנן התם כי היכי דלא ליזלזלי ביה. פירש רש"י ז"ל: בדין הוא שלא ישלימו בקדושה אותו היום שבאו העדים, כיון שבאו מן המנחה ולמעלה וידחה למחר, אלא כדי שלא יזלזלו בו אפילו קודם שיבואו העדים, כי יאמרו אולי לא יבואו העדים עד לאחר המנחה ונמצא היום הזה חול ויעשו בו מלאכה. והראב"ד ז"ל פירש: בדין היה שישלימו יום זה לבד בקדושה, אלא מפני שלא אמרו בו שיר של קודש בין הערבים יחשבו כי המועד הזה קיל ויזלזלו בו, לפיכך עשו גם מחר קודש. הכי קאמר וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של ראש השנה בגולה. פירוש: ואיצטריך למימר הכי, דלא תיסק אדעתין דעד כאן לא אמר ר' יוסי אלא בירושלים בלבד שאין עושין שם שני ימים טובים אלא אם כן באו עדים מן המנחה ולמעלה, ולא משום ספק הן עושין וכטעמיה דאמר להן לחכמים, אבל בגולה שהן עושין שני ימים טובים גם משום ספק אם היום אם למחר הוה להו כשאר ימים טובים של גליות, קא משמע לן דאפילו בגולה כיון שלא מן הספק הזה בלבד הם עושין, אלא אף מספק אחר שמא אף בירושלים יעשו אותו שני ימים וקדושה אחת, נמצא שאף בחוצה לארץ אף משום קדושה אחת הן להן ונולדה בזה אסורה בזה. א"ר אשי לדידי אמר לי אמימר האי בר טביא לאו איתצודי איתציד וכו'. ורב אשי לאו לאיפלוגי אדינא אתא, דהא איהו גופיה הוא דקא מהדר לפרושי הא דתני איסי וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות לדחויי לרב ששת דאסר ההוא בר טביא דאיתצוד. ועוד דאם איתא דרב אשי לפלוגי אדינא ולמיסר הוא דאתא, הוה ליה למימר ורב אשי אמר אסור. אלא הכי קאמר: אמר לי אמימר לאו בהאי פלוגתא פליגי אלא בפלוגתא אחריני פליגי, דמעשה שהיה לא כך היה אלא מחוץ לתחום הוא דאתא ובהא פליגי, דמר סבר מאי דאתי לבי ריש גלותא אתיא, ומר סבר אדעתא דכולהו רבנן הוא דאתי. ואי נמי יש לומר דרב אשי הכי קאמר אי אפשר דרב ששת פליג בהא, דלכולי עלמא שני ימים טובים של גליות חד מינייהו חול הוא ומאי דאיתציד בהאי שרי בהאי, אלא בבא מחוץ לתחום הוא דפליגי. וכן פירש הראב"ד ז"ל. (רשב"א)


דף מ - א

אלא מחוץ לתחום אתא מאן דאכל סבר הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ומאן דלא אכל סבר כל דאתי לבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתי והא אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל וא''ל לא היו דברים מעולם ההוא ליפתא דאתי למחוזא נפק רבא חזיא דכמישא שרא רבא למיזבן מיניה אמר הא ודאי מאיתמול נעקרה מאי אמרת מחוץ לתחום אתיא הבא בשביל ישראל זה מותר לאכול לישראל אחר וכל שכן האי דאדעתא דנכרים אתא כיון דחזא דקא מפשי ומייתי להו אסר להו: הנהו בני גננא דגזו להו אסא בי''ט שני לאורתא שרא להו רבינא לאורוחי ביה לאלתר א''ל רבא בר תחליפא לרבינא ליסר להו מר מפני שאינן בני תורה מתקיף לה רב שמעיה טעמא דאינן בני תורה הא בני תורה שרי והא בעינן בכדי שיעשו אזלו שיילוה לרבא אמר להו בעינן בכדי שיעשו: ר' דוסא אומר העובר לפני התיבה כו': אמר רבה כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן מהו להזכיר של ראש חדש בראש השנה כיון דחלוקין במוספין אמרינן או דילמא זכרון אחד עולה לכאן ולכאן אמר לן תניתוה רבי דוסא אומר העובר לפני התיבה כו' מאי לאו להזכיר לא להתנות הכי נמי מסתברא מדקתני בברייתא וכן היה ר' דוסא עושה בראשי חדשים של כל השנה כולה ולא הודו לו אי אמרת בשלמא להתנות משום הכי לא הודו לו אלא אי אמרת להזכיר אמאי לא הודו לו ואלא מאי להתנות למה לי לאיפלוגי בתרתי צריכא דאי אשמעינן ר''ה הוה אמינא בהא קאמרי רבנן דלא משום דאתי לזלזולי ביה אבל בראשי חדשים של כל השנה כולה אימא מודו ליה לר' דוסא ואי אתמר בהא בהא קאמר ר' דוסא אבל בהך אימא מודה להו לרבנן צריכא מיתיבי ראש השנה שחל להיות בשבת בית שמאי אומרים מתפלל עשר ובית הלל אומרים מתפלל תשע ואם איתא בית שמאי אחת עשרה מבעי ליה

 רש"י  אלא מחוץ לתחום קאתא. ובו ביום: והא אשכחיה רב ששת כו'. ואי בו ביום אמאי משייל ליה אי קדושה אחת או ב' קדושות: דקא מפשי. נכרים ואייתי אמר הני ודאי אדעתא דישראל מפשי ואייתו ואסר להו: בני גננא. קושרי כילות לחתנים ונותנים שם הדס: לפי שאינן בני תורה. ואתו לזלזולי ביום טוב שני: כיון דחלוקין במוספין. שמקריבין מוספי ראש חדש ומוספי ראש השנה כדכתיב (במדבר כט) מלבד עולת החדש: אמרינן. בתפלה נמי את יום ראש החדש הזה ואת יום הזכרון הזה: זכרון אחד. את יום הזכרון הזה דרחמנא קרייה זכרון דכתיב זכרון תרועה [ובר''ח נמי כתיב והיו לכפ לזכרון]: מאי לאו. לא הודו אלהזכיר קאי דלא הודו לו להזכיר של ר''ח בראש השנה: להתנות. אם היום אם למחר אלא סתמא לימא וכן יום המחרת: בראשי חדשים של כל השנה. שהוא ספק אם עיברוה בית דין: לזלזולי. אי מחזקינן ליה ספק אתו לזלזולי בשני אבל כי אמרינן סתמא מחזקינן להו בקדושה אחת: אבל בשאר חדשים. דשרו במלאכה וליכא למיחש לזלזולי אימא מודו ליה: מתפלל עשר. שלש ראשונות וג' אחרונות ושל שבת בפני עצמה הרי שבע וקדושת היום וכולל עמה מלכיות הרי שמונה וזכרונות ושופרות: ובית הלל אומרים מתפלל תשע. דכולל שבת ויום טוב בברכה אחת וחותם מקדש השבת וישראל ויום הזכרון: ואם איתא. דמזכיר של ראש חדש לבית שמאי דבעי לכל חד ברכה בפני עצמה י''א מבעי ליה: (רש"י)

 תוספות  לית ליה בכדי שיעשו כלל אפילו בי''ט ראשון או שמא אית ליה בי''ט ראשון שהוא מדאורייתא בכדי שיעשו במוצאי י''ט שני ומבשל בשבת אתי שפיר דיאכל דליכא למיגזר אטו שמא יבשל בשבת ולפי טעם זה היה צריך להמתין במוצאי י''ט שני כשיעור [שילך] ויתלוש ויביא דאי כדי שיתלוש לבד איכא למיחש שמא יאמר לנכרי בי''ט לתלוש כדי שיאכל במוצאי י''ט אחר שעה מועטת ושמא יש לומר דכולי האי לא החמירו חכמים וריצב''א אומר דבירושלמי דנדה משמע דטעם כדי שיעשו כדפרש''י דתניא התם לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ותתנם לתוך התנור עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו ומפרש התם בתר הכי מפני שהניית שבת עליו וכיון דממתין בכדי שיעשו אינו נהנה ממלאכת שבת כלום ובשבת וי''ט אף לפרש''י אסור מזה לזה אף בדבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל ובדבר הניצוד והנלקט אפילו שלא בא בשביל ישראל יש לאסור בשבת וי''ט משום הכנה מידי דהוה אביצה שנולדה בזה אסורה בזה וכן משמע בריש ביצה (ד' ד.) דמשמע התם דרב דאסר ביצה אסר נמי עצים שנשרו מן הדקל ושירי מדורה ושירי פתילה ושמן שכבה בשבת ומפרש בירושלמי דרב אוסר להדליק בי''ט ובהלכות גדולות בהלכות י''ט כתב דאע''ג דדבר הניצוד והנלקט בי''ט בשביל ישראל אסור עד מוצאי י''ט שני בדבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל שרי בי''ט שני מידי דהוה אביצה שנולדה בזה מותרת בזה ונראה שדקדקו מדקאמר באין צדין (שם ד' כד:) ולערב אסורים בכדי שיעשו אאם יש [במינו] במחובר ולא קאמר נמי על הבא מחוץ לתחום משמע דאין צריך בו בכדי שיעשו וטעמא משום דבתחום הקילו כעין שהקילו לענין הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ומיהו לביצה ודאי לא מדמינן דבביצה לא שייך שמא יאמר לנכרי כמו בדבר הבא מחוץ לתחום: אדעתא דכולהו רבנן קאתו. נראה לריצב''א. דהכי הלכתא דקיימא לן כרב ששת כלפי רב נחמן באיסורי וכלפי רב חסדא נמי הלכתא כוותיה שהיה גדול ממנו כדאשכחן בכמה דוכתי בעי רב חסדא מרב ששת ובפ' הדר (לקמן ד' סז.) נמי אמר רב חסדא ורב ששת כי הוו פגעו אהדדי . רב חסדא מירתע שפוותיה ממתני' דרב ששת ורב ששת מירתע כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא ואמר בסוף הוריות (ד' יד.) סיני ועוקר הרים סיני עדיף דהכל צריכין למרי חיטיא הלכך דבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל אסור לכל בני ביתו לאכול דאדעתא דכולהו קאתי: הא ודאי מאתמול נעקרה. אבל אי היום נעקרה אסור אע''ג דאדעתא דנכרים אתו וטעמא משום מוקצה ואפילו לר''ש דלית ליה מוקצה הכא מודה כיון דלא לקטן מאתמול אקצינהו ודמי לגרוגרות וצמוקין וכן משמע בריש המביא בביצה (ד' ל:) דכל היכא דאין יושב ומצפה אית ליה לר''ש מוקצה וכן פירש הקונטרס בריש אין צדין (שם ד' כד:) גבי נכרי שהביא דורון לישראל וא''ת דבפ''ק דחולין (ד' יד.) גבי השוחט בשבת משמע דלא הוי מוקצה לר''ש ואפילו לר' יהודה בעי למימר מעיקרא דלא הוי מוקצה וצ''ל דמיירי ביושב ומצפה שמא ישחטנו חרש שוטה וקטן ואחרים רואין אותו וא''ת למה ליה טעמא בריש ביצה (ד' ג.) גבי פירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש תיפוק ליה משום מוקצה וי''ל כגון דאית ליה עורבים דהוי מוכן לעורבים והא דאמרינן בפ' כל כתבי (שבת ד' קכב.) דאין מעמידין בהמה על גבי מוקצה בשבת פירוש עשבים שנתלשו בשבת הא פרשינן התם כגון שהיו עומדין בשעת חיבורן במקום שהבהמה לא היתה יכולה לבא שם אי נמי דצריך טעמא שמא יעלה ויתלוש לר''ש ביושב ומצפה וא''ת טעמא דמוקצה למה ליה תיפוק ליה משום שמא יעלה ויתלוש וי''ל דשמא יעלה ויתלוש לא הוי אלא בפירות האילן שקלים ליתלוש אבל לפתות דבעי מרא וחצינא לא וכן במשקין דגזרינן שמא יסחוט לפי שקלים ליסחוט ודגים שנצודו בי''ט אסורין משום מוקצה כגרוגרות וצמוקין ולא משום דגזרינן שמא יצוד ותדע דבסוף כל כתבי (שם ד' קכב.) גבי מילא מים לבהמתו ונכרי שהדליק הנר ועשה כבש לא אסרינן לישראל לירד אחריו גזירה שמא יעשנו והא דמדמי בפ''ק דחולין (ד' יד:) שמא ישחוט לשמא יסחוט הוה מצי למידחי דלא דמו כדפי' אלא דבלאו הכי דחי ליה שפיר: זכרון אחד עולה. דבראש השנה כתיב זכרון תרועה ובראש חדש כתיב בפרשת בהעלותך גבי חצוצרות והיו לכם לזכרון פי' רשב''ם דאין צריך להזכיר מקראות של מוסף לא די''ט ולא דר''ח כדאמר רב חיננא א''ר בשילהי ר''ה (ד' לה.) כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך גבי מלכיות זכרונות ושופרות ואם התחיל צריך לסיים והא דתנן הפוחת לא יפחות משלש היינו בהתחיל והוא הדין נמי במקראות דקרבנות ואם בא להזכיר מזכיר אף של ר''ח ור''ת מפרש דההיא דרב חיננא דווקא במלכיות זכרונות ושופרות אבל דמוסף צריך להזכיר לעולם אבל דר''ח אין צריך כלל להזכיר דנפטר במה שאמר מלבד עולת החדש ומנחתה והגיה במחזורו ושני שעירים לכפר ושני תמידים כהלכתם ולר' יצחק אין נראה לחלק בין מלכיות זכרונות ושופרות למקראות דמוסף ויש גאונים קדמונים שאין מניחין לומר ובראשי חדשיכם דלא ליתי לזלזולי במועדות ויו''ט ראשון של ר''ה דיאמרו יום שני עיקר כמו בראשי חדשים של כל השנה ואתי לממני מועדות מיום שני ואין נראה לר''י דבכולהו שמעתא ליכא דחש להאי זלזולא ובערוך בערך חדש איזה הוא חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר''ה פי' שאין אומר ובראשי חדשיכם לא בתפלה ולא בזולתה: [וע''ע תוס' ביצה טז. ד''ה איזהו ותוס' ר''ה חד''ה שהחדש ועוד שם בתו' לה.] (תוספות)

 רשב"א  חזייה רבא דכמישא אמר הא ודאי מאתמול עקריה. פירוש: דאי עקריה האידנא אף על גב דלאו אדעתא דישראל עקריה, וקיימא לן (שבת קכב, א) גוי שעשה כבש בשבת לעצמו ירד אחריו ישראל. הכא שאני דאסור משום מוקצה, דפירות הנושרין בשבת או ביו"ט אף על פי שאסרום משום גזירה שמא יעלה ויתלוש (ביצה ג, א), אף משום מוקצה אסורין ואפילו לר"ש, דלא עדיפי מגרוגרות וצימוקים דמודה בהו ר' שמעון. וכבר הארכתי בענין זה בריש פ"ק דביצה (ב, ב ד"ה אמר). מאי אמרת דילמא מחוץ לתחום אתא הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר. מהכא משמע דפירות שהן בספק אם באו מחוץ לתחום או מתוך התחום, ספיקא לאיסורא ואסורין לישראל אותו שבאו בשבילו, דהא חייש להו רבא מן הספק ואמר דילמא מחוץ לתחום אתא, ואי לאו דאדעתא דגוים הוא דאתא הוה אסר להו, וכדחזי דמפשי ומייתי נמי אסר להו. ומיהו דוקא בפירות שאינן מצויין בעיר, אי נמי באדם המביא דורון וידוע שאינו דר בעיר, בהכי הוא דאיכא לספוקי בהו דילמא מחוץ לתחום אתא, אבל בגוי השרוי עמו בעיר ופירות המצויין בעיר מסתברא דלא ניחוש להן דמחוץ לתחום אתו, אדרבא כאן נמצאו וכאן היו. וכבר הארכתי בדברים אלו במס' שבת בפרק השואל (קנא, א) גבי עכו"ם שביא חלילין בס"ד. ויש מרבני צרפת תולין את הספק להקל, ונסמכין על ההיא דאמר שמואל התם גבי חלילין ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לתחום לנו, וכמו שפירש רש"י ז"ל שם דחיישינן להקל קאמר. וכבר כתבתי שם בארוכה בסייעתא דשמיא. (בד"ה גמרא ולהלן מז, ב ד"ה מיהא). גירסת הספרים: הנהו בני גננא דגזזו להו גוים אסא ביומא טבא שרא להו רבינא לאורוחי [לישראל] לאלתר. ואיכא למידק מאי טעמא שרי רבינא לאלתר, ומאי שנא מגוי שהביא דורון לישראל בשיש במינו במחובר שצריך להמתין לערב בכדי שיעשו (ביצה כד, ב). ויש לומר דקסבר רבינא לא הצריכו להמתין אלא למשתמש בו בעיקר תשמישו שנקצץ בשבילו, כגון פירות לאכילה ואסא דבי גננא למיבני גינא, אבל לאורוחי דלאו להכי נקצץ אפילו לאלתר שרי. ואפשר לומר דרבינא לית ליה ההיא דרב פפא, ולדידיה אינו צריך להמתין כלל בשום מקום. ורש"י ז"ל (לעיל לט, ב ד"ה פסק) גריס: דגזו להו אסא ביו"ט שני, והיינו טעמא דשרי רבינא משום דקס"ד דלא אסרו עד כדי שיעשו אלא ביו"ט ראשון דאתעבידא ביה מלאכה דאורייתא, אבל יו"ט שני דרבנן לא צריך לאמתוני אלא מותרין הם לערב מיד. ורבא אסר אפילו בהא עד שימתין בכדי שיעשו. ואם תאמר לאורוחי אמאי צריך להמתין כלל, ואפילו ביו"ט עצמו לישתרי דהא לאו מידי אתעביד ביה לגבי ריחא, דהא אמרינן (סוכה לז, ב) הדס במחובר מותר להריח בו דכיון דלריחא קאי לא אתי למקציה, אתרוג במחובר אסור להריח בו כיון דלאכילה קאי אתי למקצייה. ויש לומר דמכל מקום אי בעי ליה הכא לאורוחי ביה לא אפשר ליה אלא על ידי קציצה, והא אתעבידא ביה מלאכת איסור מחמתיה. ומכל מקום לא ניחא, דאי משום הא אפילו ביו"ט עצמו לישתרי לישראל אחר שלא באו בשבילו, דהא הכא לא אתקצאי לריחא, והוה ליה כפירות שבאו מחוץ לתחום בשבת בשביל ישראל זה שהוא מותר לישראל אחר אפילו ביומן. דעד כאן לא אסרו בשיש במינן במחובר אלא משום מוקצה וכדכתבינן לעיל (ד"ה חזייה). ויש לומר דהכא נמי לא אסרוה אלא אבני מתא דגזו לה בשבילם. והראב"ד ז"ל תירץ דההיא דסוכה דשרי לאורוחי ביה היינו דוקא במחובר דאפילו שרית ליה לא אתי למקצייה, אבל הכא דתלוש ולצורך גננא אי שרית ליה אתי לטלטולי ולמיעבד מיניה הגננא, והוה ליה כאתרוג במחובר דאסור משום דדילמא אתי למקצייה לצורך אכילה. ור"ח ז"ל גריס במסכת סוכה (שם): הדס במחובר אסור להריח בו דכיון דלריחא קאי אתי למקצייה, כלומר: דלית ליה היכירא ואתי למקצייה, והלכך הכא נמי מוקצה היה מחמת איסור מלאכה וצריך להמתין לערב עד כדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט וכמו שפירש רש"י ז"ל (לעיל לט, ב). ולענין פסק הלכה: קיימא לן כרבא דאמר בעינן בכדי שיעשו. ושני ימים של גליות קיימא לן דשתי קדושות הן. והביא רש"י ז"ל (לעיל שם) ראיה דהכי מסקנא דשמעתין ורב ששת גופיה הדר ביה, ורבה בר שמואל דתני בקדושות מודה להם ר' יוסי לחכמים בשני ימים טובים של גליות, ורבא נמי דאמר במסכת ביצה (יז, א) מניח אדם עירובי תבשילין ועירובי תחומין מיו"ט לחבירו ומתנה. ורב נמי דאמר (שם ד, ב) ביצה שנולדה בזה מותרת בזה. והלכך אפילו בדבר הנלקט או הניצוד ביו"ט ראשון מותר לערב בכדי שיעשו, כלומר: בכדי שיצוד או ילקוט ויביא מאותו מקום, ואינו צריך להמתין עד מוצאי יו"ט שני. דטעמא דהכא דצריך להמתין אינו אלא כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט, והלכך לערב ראשון מותר בכדי שיעשו דחד מינייהו חול, דאי יום ראשון חול הרי נלקטו בחול ואפילו לאלתר היה מותר, ואם שני חול הרי המתין כדי שיעשו בו שהוא חול, הלכך ממה נפשך שרי. והיינו דרב נחמן ורב חסדא בי ריש גלותא דאכול ביו"ט שני טביא דאתציד ביום ראשון. ורב אשי דאמר משמיה דאמימר דלאו איתציד, לאו לפלוגי אתא, דאמימר הוא דשמיע ליה דבפלוגתא אחריני פליגי, אי אמרינן מאי דאתי בי ריש גלותא אתי אדעתא דכולהו רבנן אתו. וכן הביא רש"י ז"ל ראיה מההיא דשרי רבינא לאורוחי אסא לאלתר, דקסבר דיום טוב שני לית ליה כדי שיעשו אפילו בדבר הנלקט ביומו, ואם איתא דמה שנלקט אפילו ביום ראשון צריך להמתין עד כדי שיעשו לערב יום שני, כל שכן מה שנלקט ביומו. וזה ראיה לפי גירסתו שגורס בה ביו"ט שני, אבל לפי גירסת הספרים דגרסי ביומא טבא ליכא ראיה מהא. אבל הרב בעל ההלכות ז"ל כתב: דכיון דאמר רב פפא ולערב בכדי שיעשו, לילה הראויה לעשיה בעינן בכל דבר שנעשית בו מלאכה, ולא דמיא לביצה דממילא, והיינו נמי דביצה לא בעינן כדי שיעשו, אבל כל מידי דבעינן כדי שיעשו, בעינן לילה הראויה לעשיה, והלכך לערב דיום טוב שני קאמר. ולפי דבריו ההוא טביא דריש גלותא לא איתצוד על ידי גוי אלא בערב מעצמו ניצוד במכמורת שפירסו לו מבערב. וכן פירשו בתוספות (לט, ב ד"ה אי). ור"י ז"ל בעל התוספות כן כתב, וקא יהיב טעמא דלא הצריכו כדי שיעשו אלא משום שלא יאמר לגוי לתלוש ולהביא לו, דהשתא דצריך להמתין לערב עד כדי שיעשו ולא הרויח כלום באמירתו לגוי, לא אתי למימר ליה, ואם איתא דלערב של יום ראשון קאמר אכתי אתי למימר ליה דהא קא רווח דמתהני מיניה ביום שני. ואי אפשר לומר דטעם האיסור כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט וכמו שפירש רש"י ז"ל (ביצה כד, ב ד"ה ולערב), דהא מבשל בשבת בשוגג יאכל כר' מאיר דקיימא לן כוותיה (חולין טו, א) אלא דלא דרשינן בפירקא, ולא אסרינן ליה משום נהנה ממלאכת שבת. ומכל מקום כדברי רש"י ז"ל נראה עיקר. וההיא דמבשל בשבת לא קשיא, דכיון שנעשית מלאכה בשוגג ליכא למיגזר בה מידי, דאף על גב דשרית ליה בשוגג לא אתי למיעבד לכתחילה ובמזיד, הלכך הקלו בהנאת מלאכה כזו. אבל במלאכה הנעשית על ידי גוי דאתי לזלזולי בה ולאקולי בה ולמימר לגוי, החמירו בה שלא יהנה ממנה עד כדי שיעשו בחול, והא שני חול הוא ואם ראשון חול כל שכן דשרי. וכתב רש"י ז"ל דבתשובת גאון ז"ל התיר כן לערב שהוא מוצאי יו"ט. וכן דעת הראב"ד ז"ל. ואם תאמר ביום טוב שני ליתסר מיהא משום מוקצה דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. כתב הראב"ד ז"ל דלא אמרינן אתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא אלא בשבת או ביו"ט ראשון דמוקצה שייכא לחצי שבת או לחצי יו"ט, אבל בספק יו"ט שני לא אמרינן הכי. תדע דהא אתרוג בשמיני ספק שביעי אסור משום דאתקצאי לבין השמשות, אבל בתשיעי ספק שמיני מותר (סוכה מו, ב), ולא אמרינן הכא מיגו דאתקצאי לבין השמשות, שמע מינה כל שני ימים טובים של גליות כיון דספיקא נינהו דאסור בזה מותר בזה. ע"כ לשון הרב ז"ל. ואינו מחוור בעיני דא"כ אף שבת ויו"ט נולדה בזה תאסר בזה לכולי עלמא, ואפילו למאן דאית ליה שתי קדושות נינהו ולית להו הכנה דרבה. ופירות שנשרו מן הדקל ביו"ט ליתסרו בשבת מהאי טעמא נמי, ואילו בפ"ק דביצה משמע בהדיא דמאן דאית ליה שתי קדושות הן ולית ליה הכנה דרבה נולדה בזה מותרת בזה, וכן בפירות שנשרו וכדאמרינן התם (ד, ב) אמר ר' יוחנן עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן ביו"ט, ואל תשיבני ביצה דהתם נמי מוכחא מילתא כיון דראוי לגומעה בשבת איכא היכירא, הכא מימר אמרי דשרי ואתמול הוא דלא חזי להסיקה, אלמא פירות שנשרו בשבת מותרין ביום טוב כביצה דהתם נמי מוכחא מילתא, ואמאי ליתסרא מיהא משום דאתקצאי לבין השמשות דשניהם קדושין הן דבר תורה. ובתוספות אמרו במסכת יו"ט (ד, א ד"ה נימא) דלא אמרינן אתקצאי לבין השמשות במחמת יום שעבר אלא במחמת יום הבא, כנר שדלק בלילי שבת דכיון שנאסר מחמת בין השמשות של שבת מחמת השבת אתקצאי לכולי שבת וכן כולן, אבל במחמת יום שעבר לא אמרינן, מדאמרינן לעיל (לו, א) לגין טבול יום שמלאהו מן החבית של מעשר טבל ואמר הרי זה מעשר לכשתחשך דבריו קיימין, ואם אמר עירבו לי בזה לא אמר כלום, וקא מפרש טעמא משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום, ולא קאמר משום דאתקצאי בין השמשות מחמת יום שעבר אתקצאי לכולי יומא. וא"ת והא גבי סוכה אמרינן (סוכה מו, ב) דאסורה עד מוצאי יו"ט האחרון של חג הואיל ואתרמו ליה אורחים אכלי התם, ומיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, אלמא אמרינן מיגו דאתקצאי מחמת יום שעבר. והם ז"ל תירצו דמוקצה דמצוה שאני שהחמירו בו חכמים. ולפי דבריהם היינו נמי הא דאתרוג שמיני ספק שביעי דאסור משום מיגו דיום שעבר משום חומר מצוה, אבל ספק שמיני מותרת, משום דכולי האי לא אמרינן דליתסר בתשיעי משום דאתקצאי בבין השמשות דיום שמיני. ועדיין צריכא עיונא הא דאמרינן בפרק אין צדין (ביצה ל, ב) הפריש שבעה אתרוגין לשבעת הימים כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר, ואמאי הכא נמי נימא הואיל ואתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. וכדי שיעשו. פירוש ר"ח ז"ל: כשיעור שילך ישראל משחשיכה בגן ויגוז ויביא, ואחר שהיית זה השיעור שרי. (רשב"א)


דף מ - ב

אמר רבי זירא שאני ר''ח מתוך שכולל לשחרית וערבית כולל נמי במוספין ומי אית להו לב''ש כולל והתניא ר''ח שחל להיות בשבת ב''ש אומרים מתפלל שמנה וב''ה אומרים מתפלל שבע קשיא: וכולל עצמו תנאי היא דתניא שבת שחל להיות בר''ח או בחולו של מועד ערבית שחרית ומנחה מתפלל כדרכו שבע ואומר מעין המאורע בעבודה ר' אליעזר אומר בהודאה ואם לא אמר מחזירין אותו ובמוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע רשב''ג ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומרים כל מקום שזקוק לשבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע מאי הוה עלה א''ר חסדא זכרון אחד עולה לו לכאן ולכאן וכן אמר רבה זכרון אחד עולה לו לכאן ולכאן: ואמר רבה כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים כיון דמזמן לזמן אתי אמרינן או דילמא כיון דלא איקרו רגלים לא אמרינן לא הוה בידיה כי אתאי בי רב יהודה אמר אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן א''ל רשות לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי חובה מאי א''ל רב ושמואל דאמרי תרווייהו אין אומר זמן אלא בשלש רגלים מיתיבי {קהלת יא-ב} תן חלק לשבעה וגם לשמונה ר' אליעזר אומר שבעה אלו ז' ימי בראשית שמונה אלו ח' ימי מילה ר' יהושע אומר שבעה אלו שבעה ימי פסח שמונה אלו שמונה ימי החג. וכשהוא אומר וגם לרבות עצרת ור''ה ויוה''כ מאי לאו לזמן לא לברכה הכי נמי מסתברא דאי ס''ד לזמן זמן כל שבעה מי איכא הא לא קשיא דאי לא מברך האידנא מברך למחר וליום אוחרא מ''מ בעינן כוס לימא מסייע ליה לר''נ דאמר ר''נ זמן אומרו אפילו בשוק הא לא קשיא דאיקלע ליה כוס התינח עצרת ור''ה יום הכפורים היכי עביד אי מברך עליה ושתי ליה כיון דאמר זמן קבליה עליה ואסר ליה דהאמר ליה רב ירמיה בר אבא לרב מי בדלת וא''ל אין בדילנא לברוך עליה ולנחיה המברך צריך שיטעום ליתביה לינוקא לית הלכתא כרב אחא דילמא אתי למסרך מאי הוי עלה שדרוה רבנן לרב יימר סבא קמיה דרב חסדא במעלי יומא דריש שתא אמרו ליה זיל חזי היכי עביד עובדא תא אימא לן כי חזייה א''ל דלויה לרטיבה רפסא ליה בדוכתיה אייתו ליה כסא דחמרא קדיש ואמר זמן והלכתא אומר זמן בר''ה וביוה''כ והלכתא זמן אומרו אפילו בשוק: ואמר רבה כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי לא הוה בידיה אתאי לקמיה דרב יהודה ולא הוה בידיה אמר רבא נחזייה אנן דתניא ט' באב שחל להיות בשבת

 רש"י  אמר ר' זירא. לעולם צריך להזכיר ומיהו לבית שמאי ברכה באנפי נפשה לראש חדש לא בעי ולאו משום דזכרון דראש השנה עולה לו דמשמע דכיון דראש השנה הוא היינו ראש חדש דאי הוה נמי שבת וראש חדש ולאו ראש השנה לא בעי ליה ברכה בפני עצמה אלא חותם מקדש השבת וישראל וראשי חדשים והלכך בראש השנה נמי חותם מקדש ישראל ויום הזכרון וראשי חדשים ואע''ג דבשבת וראש השנה בעי לכל חד ברכה בפני עצמה בראש חדש מודו דמתוך שכולל ברכתו בתוך ברכת היום שחרית וערבית ואפילו בשאר שבתות דההיא ודאי אפילו לבית שמאי פשיטא לן דלא בעי לכל חד ברכה לעצמו דהא אי הוה מיקלע בחול אין לו ברכה שחרית וערבית אלא אומר יעלה ויבא בעבודה והלכך כי מיקלע בשבת אפילו למאן דאמר לקמן דבשבת לא מדכרינן דראש חדש בעבודה אלא בברכת היום מיכלל הוא דכיילינן ולאו בפני עצמה: כולל נמי במוספין. לבית שמאי ואע''ג דבחול אית ליה ברכה במוספין לעצמו הכא מיכלל הוא דכיילינן הואיל וכולל שחרית וערבית אבל שאר ימים טובים דאית להו ברכה ערבית ושחרית כי מיקלעי בחול בהני פליגי בית שמאי כי מיקלעי בשבת מצרכי להו ברכה בעצמן לכל תפלותיהם: ומי אית להו לבית שמאי כולל. בברכת המוספין של ראש חודש דאיקלע בשבת: מתפלל שמנה. של ראש חדש ושל שבת ובמוספין קאמר: קשיא. וש''מ כיון דבשאר שבתות קא בעו ב''ש ברכה לראש חדש ובר''ה לא בעו דטעמא משום דזכרון דראש השנה עולה לו וש''מ אפילו מכלליה ואדכורי נמי לא בעינן: וכולל עצמו. דשחרית וערבית בראש חדש שחל להיות בשבת: תנאי היא. דאיכא תנא דאפילו כולל לית ליה אלא אומר יעלה ויבא בעבודה כבחול אבל בברכת היום אינו נזכר כלל אפילו לכוללו: ומתחיל בשל שבת. ותתן לנו את יום המנוח הזה ומסיים בשל שבת מקדש השבת ותו לא ומיהו במוספים באמצע ברכה הוא נכלל אבל שחרית וערבית אינו נכלל אפילו באמצע והאי תנא לית ליה כולל שחרית וערבית: כל מקום שזקוק לשבע. ואפילו שחרית וערבית: קדושת היום. של ראש חדש עם של שבת כגון את יום המנוח הזה ואת יום ראש חדש הזה ואם מועד הוא את יום השבת הזה ואת יום חג פלוני הזה: (פסק ובמסכת ביצה קבעינן הלכתא דלא כי הני תנאי דמסיימי בשל שבת לחודיה במוספין אלא אף קדושת היום בעי לאדכורי בחתימה מקדש השבת וישראל והזמנים ובראש חדש מקדש השבת וישראל וראשי חדשים אבל במאי דקאמר שחרית וערבית מתפלל כדרכו ואומר מעין המאורע בעבודה הלכתא כוותיה וגבי כולל דשחרית וערבית קבעינן אין הלכה כאותו הזוג דאמרי כל מקום שזקוק לשבע כולל בפרק שני דביצה): מאי הוי עלה. מהו להזכיר של ראש חדש בראש השנה: אקרא חדתא. כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה אמינא זמן: אלו שבעת ימי בראשית. השבת נבחר מתוכה: שמונה ימי מילה. השמיני נבחר מתוכה: אלו ז' ימי הפסח. שאתה צריך לתת חלק לכולם ולקמן מפרש מאי חלק: לברכה. דמברכים כל יומא מקדש ישראל והזמנים: מכל מקום כוס בעינן. לעיל מהדר לאוקומי הכי נמי מסתברא דאי ס''ד זמן זמן כל ז' מי איכא ודקאמר דאי לא אמר האידנא אומר למחר וליומא אחרינא האי נמי ליתא דהא כוס יין בעי לומר הברכה עליו וסתמא דאינשי יומא קמא אית להו כוס אבל בשאר יומא לכולי עלמא לית להו: הא לא קשיא דמיקלעי ליה כוס. ולעולם אזמן קאי ולרב נחמן לא תסייעיה: תינח עצרת וראש השנה. איכא למימר דזמן אכוס קאמר ליה אלא יום הכפורים אי בזמן מוקמת ליה על כרחיך סייעתא לרב נחמן היא דעל הכוס היכי ליעביד אי מברך עליה ושתי ליה וכו': מי בדלת. פעם אחת נתקשרו שמים בעבים והתפלל רב של שבת מבעוד יום ואמר ליה רב ירמיה לרב מי בדלת מן המלאכה משקבלת עליך שבת ואמר ליה אין בדילנא: ליתביה לינוקא. לשתותו לאחר שיברך עליו דהאי שיטעום דקאמר לאו דווקא קאמר אמברך דהוא הדין כי שתי אחרינא דטעמא משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר שתהא ברכת היין דבורא פרי הגפן שלא לצורך ומכי טעם ליה אחרינא שפיר דמי וכדתניא נמי בגמרא דפרק ראוהו בית דין (ר''ה כט:) לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן אוכל עמהם שהרי הן יכולין לעשות אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות ואף על פי שהוא לא טעם אלא בניו שפיר דמי ואף על פי שבירך עליה ברכת המוציא: דרב אחא בר יעקב לא איתפרש: דאתי למיסרך. התינוק לאחר המנהג זה ולשתות ביום הכפורים אחר שיגדיל: מאי הוי עלה. צריך לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים או לא: כד חזייה. רב חסדא לרב ייבא: אמר ליה דלויה לרטיבא רפסא ליה בדוכתיה. המגביה עץ לח שאינו ראוי להיסק בידוע שצריך למקומו הואיל ואליו אינו צריך שעל חנם לא הגביהו כלומר על חנם לא באת לכאן: (רש"י)

 תוספות  לית הלכתא כרב אחא בר יעקב. פירש רש''י ולא איתפרש ור''ח פי' דבפרק תולין (שבת ד' קלט.) גבי כשות' פריך וליתיב לינוקא דישראל ומשני דילמא אתי למיסרך וקים לן דרב אחא בר יעקב הקשה אותה קושיא: דלמא אתי למיסרך. אומר רבינו שמואל דוקא גבי זמן שהוא קבוע חיישינן דלמא אתי למיסרך אבל אם אירע ברית מילה בט' באב. או ביו''כ דלא הוי אלא אקראי בעלמא לא חיישינן דלמא אתי למיסרך ומעשה היה בחופה בעשרה בטבת נתנו הכוס לתינוק לשתות: [ומעשה היה בברית מילה ברבינו יעקב בר יקר שחל עשרה באב בא' בשבת והוא היה אב''ד וצוה להתפלל מנחה גדולה ורחצו ואכלו מפני שי''ט שלהן היה כדכתיב שש אנכי כו' והאי דלא מברכינן שהחיינו משום צערא דינוקא. תוס' שאנ''ץ]: (תוספות)

 רשב"א  מאי הוי עלה רב חסדא אמר זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. תמיהה לי מאי קא מיבעיא ליה תו מאי הוי עלה דהא דייקינן לה שפיר מהא דב"ש. כל מקום שהוא זקוק לשבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע. ובפרק שני דביצה (יז, א) אמרינן אין הלכה כאותו הזוג אלא ערבית שחרית ומנחה מתפלל כדרכו ואומר מעין המאורע בעבודה, ובשל מוסף מתחיל נמי בשל שבת ואומר מעין המאורע באמצע וחותם בשבת וראש חודש או של שבת ויו"ט, וכדאיתא התם בביצה דרבי חותם בה מקדש השבת וישראל והזמנים. כיון דאמר זמן קביל עלויה ואתסר ליה למישתי. ודוקא בדאמר זמן, אבל הפסיק ליה מלאכול אדעתא דלא למיכל שרי, תדע דהא כיון שהוא אומר זמן כבר אפסיק מלאכול ואין בדעתו לאכול, ואפילו הכי דוקא בדאמר זמן הוא דאמרינן דאתסר, הא משום דגמר מלאכול סעודה המפסיק בה לא. ועוד דבהדיא אמרינן במדרש איכה רבתי (פ"ג, פי' ו') ר' יהודה בן בתירא אזל לנציבין בערב צומה רבה, אתא ריש כנישתא לזמוניה אמר ליה כבר אכלית ופסקית, אמר ליה אשגח עלוי דלא לימרן אנשי ר' יהודה לא אשגח עלויה אזל עמיה ואכל מן כל עיגול חד פת ומן כל תבשיל חד פירא ושתא מן כל חבית חד כסא. ליתביה לינוקא. פירוש: וכדאמרינן אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות (ראש השנה כט, ב), ודוקא כשהגיעו לחינוך הא קודם שהגיעו לחינוך אסור, דאין אדם מברך לבטלה, וכיון שהוא מברך ואין שותה ממנו אלא תינוק שלא הגיע לחינוך כמי שלא שתה ממנו אדם דמי. ואם תאמר אם הגיע לחינוך היכי יהבינן ליה. יש לומר בשהגיע לחינוך מצות ולא הגיע לחינוך תענית. אתי למיסרך. כלומר: לכשיגדל יברך זמן על הכוס וישתה והוא לא ידע דאשתקד שנתנו לו משום דקטן היה. והא דחיישינן הכא לדילמא אתי למסרך, היינו דוקא כשאנו משקין אותו מחמתנו ולא לצרכו, הא לצרכו ליכא למיחש לסרוכי, דהא קטן מאכילין אותו בידים ביוה"כ. וכבר כתבנו זה בארוכה בס"ד במסכת יבמות בפרק חרש (קיד, א) בשמעתא דקטן אוכל נבלות אין מצווין להפרישו. וכתבו בתוספות (ד"ה דילמא) דכי חיישינן דלאו למימר זמן אכסא משום דילמא אתי למיסרך, היינו דוקא בזמן ביוה"כ דמתרמי בכל שתא ושתא, אבל היכא דמתרמי מילה בתשעה באב או ביום הכפורים דכיון דמילתא דלא שכיחא היא לא חיישינן ומברכינן אכסא ומטעמיה ליה לינוקא. ואינו מחוור בעיני דבכשותא בכרמא (שבת קלט, א) נמי חששו להכי כדאמרינן התם רב הושעיא יהיב פרוטה לתינוק עכו"ם וזרע ליה כשותא בכרמא, ואמרינן וליהביה לתינוק מישראל, ופרקינן דילמא אתי למיסרך. והגאונים ז"ל אמרו דאין מברכין אכסא אלא מייתינן אסא ומברכינן עליה ושפיר דמי. הא דאמרינן הכא: לית הלכתא כרב אחא. כתב רש"י ז"ל דלא אתפרש היכא. ור"ח ז"ל פירש: דההוא דקא מקשה התם בפרק תולין (שבת שם) גבי כשותא ליתן לתינוק ישראל היינו דרב אחא, והכין קים להו. (רשב"א)


דף מא - א

וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו חל להיות תשעה באב בערב שבת מביאין לו כביצה ואוכל כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה תניא אמר רבי יהודה פעם אחת היינו יושבין לפני ר''ע ותשעה באב שחל להיות בע''ש היה והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח ולא שהיה תאב לה אלא להראות לתלמידים הלכה ורבי יוסי אומר מתענה ומשלים אמר להן ר' יוסי אי אתם מודים לי בט' באב שחל להיות באחד בשבת שמפסיק מבעוד יום אמרו לו אבל אמר להם מה לי ליכנס בה כשהוא מעונה מה לי לצאת ממנה כשהוא מעונה אמרו לו אם אמרת לצאת ממנה שהרי אכל ושתה כל היום כולו תאמר ליכנס בה כשהוא מעונה שלא אכל ושתה כל היום כולו ואמר עולא הלכה כרבי יוסי ומי עבדינן כרבי יוסי ורמינהי אין גוזרין תענית על הציבור בראשי חדשים בחנוכה ובפורים ואם התחילו אין מפסיקין דברי ר''ג אמר ר''מ אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין מודה היה שאין משלימין וכן בט' באב שחל להיות בע''ש ותניא לאחר פטירתו של (רשב''ג) נכנס ר' יהושע להפר את דבריו עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר חזי אנא דבתר רישא גופא אזיל כל ימיו של רבן גמליאל קבענו הלכה כמותו עכשיו אתה מבקש לבטל דבריו יהושע אין שומעין לך שכבר נקבעה הלכה כר''ג ולא היה אדם שערער בדבר כלום בדורו של רבן גמליאל עבוד כר''ג בדורו של רבי יוסי עבוד כרבי יוסי ובדורו של ר''ג עבוד כר''ג והתניא א''ר אלעזר (בן) צדוק אני (הייתי) מבני סנאב בן בנימין פעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיו''ט שלנו היה טעמא דיו''ט הא ערב יו''ט משלימין אמר רבינא שאני יו''ט של דבריהם מתוך שמתענין בו שעות משלימין בו ערביות שבת הואיל ואין מתענין בה שעות אין משלימין בה ערביות אמר רב יוסף לא שמיע לי הא שמעתא אמר ליה אביי את אמרת ניהלן ואהא אמרת ניהלן אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים וכו' ואמרינן עלה אמר רב יהודה אמר רב זו דברי רבי מאיר שאמר משום רבן גמליאל אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים מאי לאו אכולהו לא אחנוכה ופורים הכי נמי מסתברא

 רש"י  וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת. אע''פ שאם חל להיות בחול לא יאכל שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין עכשיו שהוא שבת אוכל כל צרכו: בשעתו. שהיתה שעתו עומדת לו במלכותו דמלך והדיוט הוה: מגולגלת. צלויה רכה: להראות הלכה. שאין משלימין תענית ערב שבת: שהוא מפסיק. סעודה: מבעוד יום. שצריך לאכול מבעוד יום ומקבל תענית עליו משגמר לאכול ואע''פ שהוא שבת: אבל. באמת: ומה לי ליכנס כשהוא מעונה. כגון שהשלים בערב שבת תעניתו: ומה לי לצאת ממנה כשהוא מתענה. שמתחיל תעניתו מבעוד יום: ואם התחילו. שהתחילו להתענות כ' או ל' יום ונכנסו בהן ימי חנוכה או ראש חדש: שאין משלימין. תענית בחנוכה וראש חדש להתענות כל היום: וכן בתשעה באב שחל בע''ש. נמי אין משלימין: לבטל את דבריו. ולומר משלימין: חזי אנא דבתר רישא גופא אזיל. רואה אני בדין ובדת שצריכין אנו להלך אחר דברי הראשונים: ולא היה אדם כו'. אלמא אין משלימין: בדורו של רבי יוסי. דהוה בתר הכי שבקוה לדר''ג וקבעו הלכה כרבי יוסי דמותר: מבני סנאב בן בנימין. משפחה היא משבט בנימין שנפל להן גורל לקרבן עצים בי' באב בימי עזרא ויו''ט היה להם לעולם כדתנן בפרק בתרא דתענית: לאחר השבת. שהוא עשרה באב והוי יו''ט שלנו: טעמא דיו''ט. הא בשאר ט' באב היו משלימין אע''פ שכל ט' באב הוי ערב יו''ט שלהם ורבי אלעזר בר צדוק בדורו של רבן גמליאל הוה כדתניא בביצה (דף כב:) א''ר אלעזר בר' צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית ר''ג: שאני יום טוב דרבנן. כגון האי קרבן עצים הואיל וקל הוא שמתענין בו לשעות כדקתני והתענינו בו לפיכך משלימין בו ערביות כלומר מותר להשלים ערב אותו יום טוב וליכנס לתוכו כשהוא מעונה דהא אפילו בעיקרו מותר להתענות בו קצת היום אבל שבת שאסור להתענות בו קצת לשום תענית אסור נמי להשלים בו ערביות שהמשלים ע''ש מתענה במקצת שבת: לא שמיע לי הא שמעתא. דקבע עולא לעיל הלכה כרבי יוסי: את אמרת ניהלן. רב יוסף חלה ושכח תלמודו והיה אביי תלמידו מזכירו: זו דברי ר' מאיר. דאמר לעיל משום ר''ג מודה היה שאין משלימין וכן ט' באב שחל להיות ערב שבת אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים: מאי לאו. חכמים אכולהו קיימי בין אחנוכה ופורים בין אערב שבת ומדאגמר' רב לר' יוסי בלשון חכמים ש''מ הלכה כרבי יוסי: (רש"י)

 תוספות  [ביצה מגולגלת. בפי' ר''ח קבלה בידינו כי ר' עקיבא אותה שנה מסוכן היה והביאו לר''ע הרופאים לגמע ביצה מגולגלת באחרית היום ור' יהודה לא דקדק לפיכך סמך על מה שראה ולא ידע העיקר על מה עשה כך ותמוז דהאי שתא מלייה מליוה לפיכך חל תשעה באב בערב שבת וחסרו אב ובא ר''ה בשבת תוס' שאנ''ץ]: אי אתם מודים בתשעה באב. וא''ת והא אמר שמואל בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נד:) תשעה באב בין השמשות שלו מותר וי''ל דמ''מ מתחיל מבעוד יום לפי שאי אפשר לכוין תחילת הלילה ועוד דר' יוסי סבירא ליה בין השמשות כהרף עין ואין אדם יכול לעמוד עליו ואין לפרש דהכי קאמר דהיכא דהפסיק סעודתו דהוי כמו קבלת תענית בשבת דהא לא מצי קביל תענית בשבת עליה ועוד דאמרינן דאפילו יוה''כ דתוספת שלו דאורייתא שרי לאכול אע''פ שכבר הפסיק כדאמרינן באיכה רבתי ר' יהודה בן בתירא אזל לנציבין בערבא צומא רבא אזל ריש כנישתא לזמוני ליה א''ל כבר אכלי ופסקי א''ל אשגחאי עלי דלא לימא גברא רבא הוא דלא אשגח עילויה אזיל עמיה ומסיק התם דאכל מכל עיגול חד פתיתא ומכל מאכל פת אחד ומכל חבית חד כוס: מודה היה שאין משלימין. משמע דרבנן דפליגי עליה סברי דאפילו מפסיקין ולקמן אמרינן זו דברי ר' מאיר שאמר משום ר''ג אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים אלמא אדרבה דלרבנן משלימין ושמא הנהו חכמים דפליגי אדרבי מאיר סברי דמשלימין והכא קאמר מודה לרבנן דפליגי ארבן גמליאל והנהו סבירא להו דמפסיקין: מבני סנאב בן בנימין. סנאה גרסינן ולא גרסינן סנאב דהכי כתיב בעזרא ועל שם שבטו נקרא בן בנימין דגבי עצי מערכה חשיב ליה בפרק ד' דתענית (דף כו.) וכל הנהו דחשיב התם בני ארח בן יהודה בני דוד בן יהודה כולם על שם שבטן ואע''ג דר' אלעזר בן צדוק כהן היה כדמוכח בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לו.) גבי רבי אלעזר בר צדוק הוה ליה בוכרא וכו' שמא אמו היתה מבנימין או חתנם היה והיה עמהם בסייעתם: שאני ימים טובים מדבריהם מתוך שמתענין בו שעות משלימין בו ערביות. והא דאמרינן בסוף פ''ק דר''ה (דף יט) דימים . הכתובים במגילת תענית אסורין בין לפניהם בין לאחריהם ותנן נמי במסכת תענית בפרק שני (דף טז:) כל הכתובים במגילת תענית דלא למספד בהון לפניו אסור ולאחריו מותר ועשרה באב כתיב בהנהו דלא למספד בהון משמע דיו''ט דדבריהם נמי אסור להתענות בו ערביות הני מילי תענית דרשות אבל תענית חובה כגון תשעה באב מתענין וא''ת והיכי פשיט לעיל מרבי יוסי דאיירי בתענית חובה על בני בי רב דיתבי בתענית דמשמע דאיירי בתענית הרשות וכן משמע בשאלתות דמיירי בכל תעניות ומנהג נמי דאפילו בתענית הרשות משלימין ובירושלמי נמי אמרינן במסכת תענית בשם רב הונא אפילו יחיד הגוזר על עצמו בע''ש תענית מתענה ומשלים וי''ל דשפיר מוכח לעיל דכיון דאמר ר' יוסי מתענה ומשלים אע''ג דתענית ט' באב לא דחי שבת ש''מ דבמה שנכנס בשבת כשהוא מעונה לא חשיב כמתענה בשבת וא''כ בתענית הרשות נמי שרי להשלים אבל ערב יום טוב דדבריהם שייך לפלוגי בין תשעה באב לתענית הרשות דמה שאסור להתענות בערב יו''ט דדבריהם לאו משום דחשוב כמתענה ביו''ט דהא לאחריו נמי אסור אף על גב דאין מתענין ביו''ט אלא משום דעשו חיזוק ביו''ט דדבריהם שלא יבא להתענות ביו''ט עצמו וכי גזרו בתענית רשות אבל בתשעה באב לא גזרו: (תוספות)

 רשב"א  אע"פ שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין מודה היה שאין משלימין. לאו מודה לרבנן קאמר, דהא רבנן דפליגי עליה מתענה ומשלים סבירא להו, כדאמרינן לקמן זו דברי ר"מ שאמר משום ר"ג אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים, אלא האי מודה פירושו אומר. וכמדומה שיש כמותו בריש פרק המגרש (גיטין פג, א) גבי ארבעה זקנים שנכנסו להשיב על דברי ר' אליעזר. (רשב"א)


דף מא - ב

דאי סלקא דעתך אכולהו הא בעי מיניה רבה מרב יהודה ולא פשט ליה ולטעמיך הא דדרש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכה מתענה ומשלים הא בעא מיניה רבה מרב הונא ולא פשט ליה אלא הא מקמי דשמעה והא לבתר דשמעה הכא נמי הא מקמי דשמעה הא לבתר דשמעה דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכה מתענין ומשלימין:

 רש"י  דאי סלקא דעתך אכולהו. אמרה רב יהודה: הא בעי מיניה רבה מרב יהודה. כדאמרינן לעיל אתא לקמיה דרב יהודה ולא הוה בידיה: מתענה ומשלים. בערב שבת: הא בעי רבה מרב הונא. לעיל ולא פשט ליה: לבתר דשמעה. רב הונא מרב להאי אבל חכמים אומרים הדר אגמריה למר זוטרא ומקמיה דלישמעיה בעא רבה מיניה ולא פשט ליה: הכא נמי. דרב יהודה לא תיקשי: הא מקמי דשמעה. מרב: הא לבתר דשמעה. רב הונא ורב יהודה תלמידי דרב הוו: מתני' (רש"י)

 תוספות  והלכתא מתענה ומשלים. פירוש אם ירצה להשלים דשרי להשלים דבעיא הוא אי שרי להשלים אי לא: [ומורי אמר לי בשם ה''ר ידידיה דאפילו ר' יוסי ל''פ אלא דיכול להשלים מיהו גם ר' יוסי מודה אי אינו רוצה להשלים הרשות בידו ור' יהודה אמר אסור להשלים ואין נ''ל מדקאמר ר'. יוסי אי אתה מודה לי בט' באב שחל להיות באחד בשבת שהוא מתחיל מבע''י והתם ע''כ דחייב קאמר דומיא דהכי ע''ש דחייב להשלים קאמר] [רש''ל בשם תוס' שאנ''ץ]: (תוספות)

 רשב"א  דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכה מתענה ומשלים. וכן הלכתא, והעידו בתוספות על רבנו יצחק הידוע בעל התוספות זצ"ל, שלקח ביצה מגולגלת בעשרה בטבת שחל להיות בערב שבת וגמעה מבעוד יום ולא רצה להשלים. ושמא (כוונתו) היה סבור דמתענה ומשלים אם ירצה קאמר, ולא שהיה חייב בכך. ואין זה ענין שמועתינו. והראב"ד זכרונו לברכה כתב: דלא אמרו משלים, אלא שאינו אוכל קודם שקיעת החמה, אבל ודאי משתשקע החמה מתוספת שבת הוא וכבר קדש היום אם רצה לאכול אוכל, שכיון שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות. וכבר אמרו (לעיל עמוד א) שאין רשאי להתענות בשבת לשעות. ולכך נהגו העם בתענית אסתר כשהוא בערב שבת שאוכלין מיד עם יציאתן מבית הכנסת ואף על פי שלא חשכה. הדרן עלך פרק בכל מערבין (רשב"א)


פרק רביעי - מי שהוציאוהו

מתני' מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה אין לו אלא ד' אמות החזירוהו כאילו לא יצא הוליכוהו לעיר אחרת נתנוהו בדיר או בסהר ר''ג ור' אלעזר בן עזריה אומרים מהלך את כולה רבי יהושע ור''ע אומרים אין לו אלא ד' אמות: מעשה שבאו מפלנדרסין והפליגה ספינתם בים ר''ג ורבי אלעזר בן עזריה הלכו את כולה ר' יהושע ור''ע לא זזו מד''א שרצו להחמיר על עצמן פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה אמרו לו לרבן גמליאל מה אנו לירד אמר להם מותרים אתם שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה: גמ' ת''ר ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו אלו הן עובדי כוכבים ורוח רעה ודקדוקי עניות למאי נפקא מינה למיבעי רחמי עלייהו ג' אין רואין פני גיהנם אלו הן דקדוקי עניות וחולי מעיין והרשות ויש אומרים אף מי שיש לו אשה רעה ואידך אשה רעה מצוה לגרשה ואידך זימנין דכתובתה מרובה אי נמי אית ליה בנים מינה ולא מצי מגרש לה למאי נפקא מינה לקבולי מאהבה שלשה מתין כשהן מספרין ואלו הן חולי מעיין וחיה והדרוקן למאי נפקא מינה למשמושי בהו זוודתא: אמר רב נחמן אמר שמואל יצא לדעת אין לו אלא ארבע אמות פשיטא השתא מי שהוציאוהו נכרים אין לו אלא ד' אמות יצא לדעת מיבעיא אלא אימא חזר לדעת אין לו אלא ד''א הא נמי תנינא החזירוהו נכרים כאילו לא יצא החזירוהו הוא דכאילו לא יצא אבל הוציאוהו נכרים וחזר לדעת אין לו אלא ד''א אלא אימא יצא לדעת והחזירוהו נכרים אין לו אלא ד''א הא נמי תנינא הוציאוהו והחזירוהו כאילו לא יצא הוציאוהו והחזירוהו הוא דכאילו לא יצא אבל יצא לדעת לא מהו דתימא לצדדין קתני מי שהוציאוהו נכרים וחזר לדעת אין לו אלא ד' אמות אבל יצא לדעת והחזירוהו נכרים כאילו לא יצא קמ''ל בעו מיניה מרבה הוצרך לנקביו מהו אמר להם גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה אמרי נהרדעי אי פיקח הוא עייל לתחומא וכיון דעל על א''ר פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו את מקומן מ''ט אנוסין נינהו איתיביה רב יוסף בר שמעיה לרב פפא ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב אומרים לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין בשוגג אין במזיד לא תנאי היא דתניא פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו במזיד לא יאכלו

 רש"י  מתני' מי שהוציאוהו נכרים. חוץ לתחום: או רוח רעה. שנכנס בו שד ונטרפה דעתו ויצא חוץ לתחום ואחר כך נשתפה והרי הוא חוץ לתחום: החזירוהו. לתוך התחום: כאילו לא יצא. והרי כל העיר לו כד' אמות כבתחילה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח: הוליכוהו לעיר אחרת. והרי היא. מוקפת מחיצות: או שנתנוהו בדיר או בסהר. שהן מוקפין והיקיפן גדול: מהלך את כולה. דהואיל ומוקפת מחיצות הרי היא כד' אמות: מפלנדרסין. שם מקום: והפליגה. כשהיא מתרחק' משפת הים ונכנסת לאמצעי קרי ליה הפלגה ולשון לע''ז הוא שקורין לשלולית הים פיל''ג {פיליג"א: לב ים} : הלכו את כולה. היו מהלכין בכל הספינה דאע''פ שהספינה הולכת בשבת ויצאו חוץ לתחום הוו כמי שיצא חוץ לתחום וניתן בדיר או בסהר שהספינה מחיצות לה: שרצו להחמיר. בגמרא מפרש: לנמל. פורט''ו {פור"ט: נמל} בלע''ז ששם הספינות יוצאות מן הים לשפתו: מה אנו לירד. מן הספינה לתוך העיר כלומר באנו מחוץ לתחום משחשיכה: גמ' והרשות. מי שיש לו נושין: לקבלינהו מאהבה. דמכפרי עליה: כשהן מספרים. אפי' יש בהן חיות הרבה שמדברים אעפ''כ מתין פתאום: הדרוקן. חולי הפה מושג''א {פטֶרֶת (מחלת-הפה) [המילה מופיעה בדפוסים מאז מהד' סונצינו, ובכתבי היד איננה]} : זוודתא. לזמן תכריכין: חזר לדעת. מי שהוציאוהו נכרים וחזר לדעת לתוך התחום לא הוי כהחזירוהו דתנן במתני' כאילו לא יצא: מהו דתימא. מתני' לצדדין קתני והחזירוהו דסיפא מילתא באפי נפשה היא ולאו אהוציאוהו נכרים קאי והכי קאמר מי שהוציאוהו נכרים בין כשהוא עומד בחוץ בין שחזר לדעת אין לו אלא ד' אמות ומי שהיה חוץ לתחום והחזירוהו נכרים בין שהיתה יציאתו ראשונה לדעת בין שלא לדעת אלא באונס הוי כאילו לא יצא: קמ''ל. ר''נ דסיפא דמתני' ארישא מהדר: הוצרך לנקביו. זה שהוציאוהו נכרים מהו לצאת מד' אמותיו: את לא תעשה שבתורה. לאו דלא תסור (דברים יז) ותחומין נמי דרבנן: אי פיקח הוא. האי דנצרך לנקביו ויהבו ליה רבנן רשות למיפק חוץ לארבע אמותיו: עייל לתחומא וכיון דעל על. ומותר כאילו לא יצא דהא ברשות על ולא גרע מהחזירוהו: פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו. ביום טוב לא הפסידו מקומן וכל העיר להן כד' אמות ויש להן לכל רוח אלפים אמה אם יו''ט הוא ואי שבת מותרין לאכילה במקום שחזרו: אנוסים היו. על ידי המוציאן: אסורין. לזוז אותן מארבע אמותיהן ולא לאוכלן אפי' חזרו אלא אם כן חזרו שוגגין אבל מזיד לא: הכי גרסינן תנאי היא דתניא פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו ולא גרסינן הכא וחזרו: בשוגג יאכלו. במקום שהן שם אם יש אדם שעירב לאותו צד או שהיו בני עיר אחרת סמוכים להן: (רש"י)

 תוספות  מתני' מי שהוציאוהו. על דעתו ועל דעת קונו. ואע''ג דאיכא נמי כשפים שמכחישין פמליא של מעלה נראה דהוי בכלל רוח רעה ויצר הרע אע''ג דמשמע בפ' ואלו מגלחין (מו''ק ד' יז.) דפעמים שיצרו מתגבר עליו ואינו יכול לכופו מ''מ אדם יכול ליזהר שלא יבא לידי כך: הרשות. פי' רבינו חננאל עול מלכות עובדי כוכבים כדאמר במסכת אבות (פ''ב מ''ג) הוו זהירין ברשות ורש''י פירש נושה: לצדדין קתני. אחזר לדעת לא רצה לתרץ כך לצדדין קתני דסוף סוף אהחזירוהו צ''ל לעולם לצדדין קתני (ועוד) דניחא ליה לפרש שיתקיימו דברי רב נחמן הראשונים: לא הפסידו את מקומן. אע''ג דהבא מחוץ לתחום אסור למי שנשתלח לו הני מילי התם דאיתיה חוץ לתחום אבל הכא דהשתא הם במקומן שרי אפילו להאי דאפקא ולא דמי למבשל בשבת במזיד לא יאכל דהתם הוי איסור דאורייתא: במזיד לא יאכלו. משמע לשום אדם לא יאכלו ואף על גב דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כיון שנעשה איסור על ידי ישראל החמירו: (תוספות)

 רשב"א  אמר רב פפא פירות שיצאו מחוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו מקומן מאי טעמא אנוסין נינהו. ומדתלי רב פפא טעמא באונס שמעינן מינה דדוקא חזרו קאמר, דומיא דאדם דאמרינן הוציאוהו והחזירוהו הרי הוא כאילו לא יצא, אבל חוץ למקומן אסורין כאדם שאין לו אלא ארבע אמות. ואע"ג דאוקימנא כתנאי ורב פפא כת"ק, ואסיקנא דלת"ק פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו דכל היכא דאיכא חדא לטיבותא שרו רבנן, אפילו הכי רב פפא לא סבר ליה כוותייהו אלא בחדא דהיינו בשחזרו במקומן, אבל בשלא במקומן כר' אליעזר בן יעקב סבירא ליה. וכן הלכה. (רשב"א)


דף מב - א

רבי נחמיה אומר במקומן יאכלו שלא במקומן לא יאכלו מאי במקומן אילימא במקומן במזיד והא קתני בהדיא רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב אומרים לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין בשוגג אין במזיד לא אלא לאו במקומן בשוגג וחסורי מחסרא והכי קתני פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו במזיד לא יאכלו במה דברים אמורים שלא במקומן אבל במקומן אפילו במזיד יאכלו ואתא ר' נחמיה למימר אפי' במקומן נמי בשוגג אין במזיד לא לא במזיד במקומן דכולי עלמא לא פליגי דאסור והכא בשוגג שלא במקומן פליגי תנא קמא סבר בשוגג שרי שלא במקומן ורבי נחמיה סבר אפילו שוגג במקומן אין שלא במקומן לא והא מדקתני סיפא רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב אומרים לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין שוגג אין במזיד לא מכלל דת''ק סבר במזיד נמי שרי שמע מינה: אמר רב נחמן אמר שמואל היה מהלך ואינו יודע תחום שבת מהלך אלפים פסיעות בינוניות וזו היא תחום שבת ואמר רב נחמן אמר שמואל שבת בבקעה והקיפוה נכרים מחיצה בשבת מהלך אלפים אמה ומטלטל בכולה על ידי זריקה ורב הונא אמר מהלך אלפים אמה ומטלטל ד' אמות וניטלטל בכולה על ידי זריקה שמא ימשך אחר חפצו באלפים מיהת ליטלטל כי אורחיה משום דהוי כמחיצה שנפרצה במלואה למקום האסור לה חייא בר רב אמר מהלך אלפים אמה ומטלטל באלפים אמה כמאן דלא כרב נחמן ולא כרב הונא אימא מטלטל בארבע אי הכי היינו דרב הונא אימא וכן אמר רבי חייא בר רב א''ל רב נחמן לרב הונא לא תיפלוג עליה דשמואל דתניא כוותיה דתניא

 רש"י  רבי נחמיה אומר במקומן. אם חזרו למקומן יאכלו אבל שלא במקומן כל זמן שהן חוץ לתחום. לא יאכלו: מאי במקומן. דשרי רבי נחמיה היכי חזרו: אי נימא. אפילו במזיד דחשיב להו אנוסין והוי כהוציאוהו נכרים והחזירוהו: והתניא. אחריתי בהדיא רבי אליעזר ורבי נחמיה אמרי לעולם אסורין כו': אלא לאו. על כרחך האי במקומן בשוגג קאמר מכלל דת''ק אף במזיד שרי היכא דחזרו ותרתי קולא אית ליה: וחסורי מחסרא כו' שלא במקומן. שלא חזרו הוא דבמזיד לא יאכלו אם יצאו במזיד אבל חזרו במקומן (וזהו) במזיד נמי יאכלו: ואתא רבי נחמיה למימר. האי בשוגג יאכלו במזיד לא יאכלו דקאמר אשלא במקומן אינו כן אלא אמקומן איתמר דאם חזרו למקומן בשוגג יאכלו אם במזיד לא יאכלו ות''ק אית ליה דרב פפא: לא במזיד. אפי' במקומן לת''ק אסור ומתני' לא תחסר' אלא כדקתני דלא איירי תנא קמא בחזרה כלל ורבי נחמיה אשלא במקומן אתי לאפלוגי דקאמר תנא קמא שוגג יאכלו ואתא רבי נחמיה למימר האי חילוק דיהבת בין שוגג למזיד לאו אשלא במקומן איתמר אלא במקומן והכי קאמר ר' נחמיה חזרו במקומן יאכלו בהאי שוגג דקאמרת אבל שלא במקומן אפילו בשוגג לא יאכלו: והא מדתני. בהך אחריתי לעולם אסורין כו' מכלל דבתרתי פליגי ותנא קמא במזיד במקומן נמי שרי דאי חדא קולא הוא דמיקל ור' נחמיה בההוא הוא דפליג הכי איבעי ליה למיתני כדתנ' בקמייתא: במקומן יאכלו שלא במקומן לא יאכלו ואנא ידענא דאשוגג דשרי תנא קמא שלא במקומן קאתא רבי נחמיה למימר הא דשוגג דשרי במקומן הוא דשרי שלא במקומן לא ומדתנן לעולם אסורין עד שיחזרו שוגגין שמע מינה לתנא קמא דשרי היכא דאיכא חדא להתירא כגון שוגג שלא במקומן או מזיד במקומן כיון דאיכא חדא לטיבותא וקאמר רבי נחמיה לעולם אסורים עד דאיכא תרתי להתירא שוגג ובמקומן ולעולם תנאי היא: פסיעה בינונית. דרך הליכתו של אדם אמה: שבת בבקעה. יש לו ממקומו אלפים אמה לכל רוח: והקיפוה נכרים מחיצות בשבת. ולדירה כגון שהקיפוה לדור בתוכה דאי לאו הכי ביותר מבית סאתים לא משתריא לטלטולי בה אלא ד' אמות: מהלך בה אלפים. דלא מהני ליה הנך מחיצות להיותה לו כד' אמות דכי אמרינן כל הבית כולו כד' אמות היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום אבל הכא דבשעת שביתה לא הוו מחיצות לא ואפי' לרבן גמליאל דאמר בהוציאוהו נכרים ונתנוהו בדיר או בסהר דאע''ג דלא שבת באויר מחיצות נעשית לו כארבע אמות ומהלך את כולה התם הוא דמי שהוציאוהו נכרים אין לו אלא ארבע אמות הקילו חכמים אצלו להיות לו היקף מחיצות כארבע אמות אבל הקונה שביתה שיש לו אלפים אמה לא הקילו חכמים אצלו להיות לו היקף מחיצות כארבע אמות אלא אם כן שבת באוירן ותדע דהא רב הונא וחייא בר רב תלמידי דרב נינהו ואמר רב הלכה כרבן גמליאל בדיר וסהר והכא אסרי כשמואל ובמתני' נמי הכי תנן לקמן בפ' כיצד מעברין (דף סא.) ומודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה אפילו סוף מדתו כלה במערה אינה לו כארבע אמות ואילו הוציאוהו נכרים ונתנוהו בה מהלך את כולה והא דברי הכל היא: ומטלטל בכולה. אפי' חוץ לאלפים שאין לו רשות להלך מותר לטלטל על ידי זריקה כלומר מותר לזרוק שם דקיימא לן מחיצה העשוייה בשבת שמה מחיצה וממילא שמעינן דבתוך אלפיים מטלטל כדרכו דהא מחיצות נינהו: ומטלטל בארבע אמות. כאילו לא היתה שם מחיצה וטפי מארבע לא ואפילו בזריקה דלא שני לן בין טלטול כי אורחיה לטלטול דזריקה אלא במקום שמותר לטלטל ואסור להלך כגון מתוך התחום לחוץ התחום אבל במקום שהוא מותר להלך אי שרי לטלטל בזריקה שרי נמי לטלטל כי אורחיה ואי אסיר. תרוייהו אסירי וכיון דאסר ליה רב הונא לטלטל באלפים שלו אפילו זריקה נמי אסור וטעמא מפרש ואזיל: ומקשינן לרב הונא ונטלטל בכולה. ואפילו חוץ לאלפים ע''י זריקה דהא קיימא לן מחיצה הנעשית בשבת מחיצה היא בפ''ב (דף כ.) ונהי דאיהו לא מצי אזיל כיון דלא שבת באוירה לא הוי לה כארבע אמות אבל מכל מקום מחיצות נינהו: שמא ימשך אחר חפצו. חוץ לאלפים הלכך גזרינן טלטול בזריקה אטו הילוך: באלפים מיהת. שהוא מותר להלך בהן וליכא למיגזר בהו משום שמא ימשך אחר חפצו ניטלטל כי אורחיה טלטול גמור וכל שכן זריקה דהא מחיצות מעלייתא נינהו ומשני כיון דחוץ לאלפים אסור לטלטל אפילו בזריקה משום שמא ימשך אחר חפצו וכל שכן כי אורחיה דהא אין יכול להלך שם ולטלטל מיתסר נמי באלפים משום דהוי אלפים דיליה נפרצין לחוץ לאלפים דאסירי ליה משום גזירה שמא ימשך דהא אין הפסק ביניהן והויא מחיצה הנפרצת במלואה למקום האסור לה: ומטלטל באלפים. אפילו כי אורחיה וחוץ לאלפים לא אפילו בזריקה: לא כרב נחמן ולא כרב הונא. ומה נפשך אי גזר שמא ימשך אפילו אלפים ניתסרו משום מחיצה הנפרצת למקום האסור לה ואי לא גזר שמא ימשך לטלטל חוץ לאלפים בזריקה: עליה דשמואל. דרב נחמן משמיה דשמואל אמרה: דתניא כוותיה. דלא גזרינן שמא ימשך: (רש"י)

 תוספות  מכלל דתנא קמא במזיד נמי שרי. נראה דהלכתא כתנא קמא ואף על קב דקיימא לן משנת רבי אליעזר קב ונקי הכא לא קיימא לן כוותיה אלא כרבנן כיון דסבר רב פפא כרבנן ואף בשוגג שלא במקומן נראה דהלכתא כת''ק דשרי מדקאמרינן במזיד במקומן כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי בשוגג שלא במקומן ואם כן דרב פפא דשרי במזיד במקומן כ''ש דשרי בשוגג שלא במקומן ועוד דקיימא לן דלא קנסינן שוגג אטו מזיד לא בדאורייתא ולא בדרבנן מיהו על כרחך הא דאסר ראב''י שוגג שלא במקומן לאו משום דקניס שוגג אטו מזיד דהא במקומן לא קניס שוגג אטו מזיד אלא משום כיון דאין להן אלא ארבע אמות גזרינן דילמא אתי להוציאן חוץ לארבע אמותיהן וכן איתא בירושלמי דקאמר ר' נחמיה דאמר עד שיחזרו למקומן שוגגין אתיא כר''מ דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל ואף ע''ג דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ואמרינן לקמן (דף מז:) דחפצי נכרים קונין שביתה ולא גזרינן שמא יוציא חוץ לעיר יש לחלק בין עיר לארבע אמות ועוד דכשנעשה ע''י נכרי לא החמירו ועוד הא דחפצי נכרי קונין שביתה היינו דגזרו בעלים דנכרים אטו בעלים דישראל ומשום הכי לא גזרינן שמא יוציא דלא גזרינן גזירה לגזירה: ונכרים שהקיפוה מחיצות. בירושלמי מוקי לה כרבי יהושע ומיהו בקונט' פי' דאתיא נמי כר''ג דאמר נתנוהו בדיר או בסהר מהלך את כולה ואע''ג דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום דלא הקילו חכמים אלא התם דאין לו אלא ארבע אמות אבל הכא דיש לו אלפים לא הקילו: ומטלטל בכולה ע''י זריקה. נראה לר''י דאף תוך אלפים מטלטל ע''י זריקה אבל כי אורחיה אינו מטלטל אלא ארבע אמות דלענין טלטול כי אורחיה נפרצה למקום האסור לה: וניטלטל בכולה ע''י זריקה. אע''ג דרב הונא אית ליה בסוף פ''ק (דף יז.) דשבת גורמת והכא נאסר בתחילת שבת לא דמי להכא דרב הונא מודה במחיצה גמורה העשויה בשבת דשמה מחיצה: (תוספות)

 רשב"א  אלא חסורי מיחסרא והכי קתני. פירוש: הא (דקאסר להו) [דקמחסר לה ו]לא אמר דבשוגג חוץ למקומן בלחוד פליגי, במסקנא מגלה לן טעמא משום דקתני בדר' נחמיה ור' אליעזר לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין, מכלל דת"ק סבר במזיד נמי שרי. הא דקא דייק מהא דת"ק סבר אפילו במזיד נמי שרי, פירש רש"י ז"ל: מדקתני לעולם אסורין. ונראה דקא דייק לה מדקתני עד שיחזרו למקומן שוגגין, דאי לאו דשמעינן לת"ק דאמר חזרו למקומן אפילו במזיד למה להו אינהו למימר שוגגין דהא ת"ק נמי שוגגין קאמרי, ולא בשוגג ומזיד פליגי אלא במקומן ושלא במקומן, והוה להו למימר לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן ותו לא. במזיד לא יאכלו. פירוש: לשום אדם, מדלא קאמר לא יאכל, אי נמי מי שיצאו בשבילו, אי נמי שבאו בשבילו. וא"ת מאי שנא מהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר (לעיל מ, א). י"ל דשאני הכא דאתעבידא בהו איסורא על ידי ישראל. וא"ת לרבנן דאמרי במקומן אפילו במזיד יאכלו, מאי שנא מן המבשל בשבת (חולין טו, א) דבמזיד לא יאכל ואפילו לר' מאיר דמיקל. י"ל דשאני התם דאתעבידא ביה מלאכה דאורייתא אבל הכא ביו"ט דוקא, אבל בשבת ודאי אסורין אם הביאן דרך רה"ר, ואפילו העבירם ארבע אמות ברשות הרבים. שבת בבקעה והקיפוה עכו"ם מחיצה בשבת. כלומר: לשם דירה. מהלך אלפים אמה ומטלטל בכולה ע"י זריקה. פירש רש"י ז"ל: דרב נחמן אמר שמואל אפילו כר"ג אתיא, דעד כאן לא קאמר ר"ג נתנוהו בדיר וסהר מהלך את כולה אלא במי שהוציאוהו דהקילו לגביה, אבל במי שקנה שביתה בבקעה ובשעת קנייה לא שבת באויר מחיצות מודה הוא ר"ג דאין לו אלא תחומו הראשון. וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם (ה"א): על הדין פלוגתא דרב הונא ור"נ, בעיין מימר מה פליגי כר' יהושע ור' עקיבא ברם כר"ג וכר' אלעזר בן עזריה לא פליגי, ואפילו כר"ג וכר' אלעזר בן עזריה פליגין קל הוא מי שקנה לו שביתה ממי שלא קנה לו שביתה. וזה מבואר כדברי רש"י ז"ל. ועוד ראיה לדברי רש"י ז"ל דהא רב נחמן בהא כרביה סבירא ליה, מדאמר ליה לרב הונא לקמן לא תפלוג עליה דשמואל דתניא כוותיה, ואילו לקמן (מג, ב) משמע מעובדא דנחמיה דרב נחמן כר"ג סבירא ליה וכדאמרינן התם, אמר ליה ר"נ בר יצחק לרבא מאי קא מיבעיא ליה לרב חסדא אילימא בדמלו גברא וקא מיבעי ליה אי הלכה כר"ג או לא, ופשיט ליה רבא פשיטא בדלא מלו גברא עסקינן דאי בדמלו גברא האמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"ג בדיר וסהר וספינה, דאלמא משמע דפשיטא ליה לרבא דר"נ בר יעקב רביה כר"ג סבירא ליה, דאי לא מאי קא פשיט, דכיון דרב חסדא מיניה דר"נ הוה בעי דילמא בדר"ג נמי בעא מיניה מאי סבירא ליה אי הלכה כוותיה או לא. ואע"ג דהא ר"נ משמיה דשמואל קאמר לה ושמואל לית ליה כר"ג בדיר וסהר אלא בספינה דוקא כדאיתא לקמן (ע"ב), אין ודאי שמואל דלא כר"ג סבירא ליה אבל הא דבקעה לאו בהכי תליא, ור"ג נמי אפשר דס"ל הכין ומטעמא דאמרן. (רשב"א)


דף מב - ב

היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר מותר לטלטל בכל העיר כולה ובלבד שלא יעבור את התחום ברגליו במאי מטלטל לאו על ידי זריקה אמר רב הונא לא על ידי משיכה אמר רב הונא היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי חצר אין לו אלא חצי חצר פשיטא אימא יש לו חצי חצר האי נמי פשיטא מהו דתימא ליחוש דלמא אתי לטלטולי בכולה קמ''ל אמר רב נחמן מודה לי הונא היה מודד ובא וכלתה מדתו על שפת תקרה מותר לטלטל בכל הבית מאי טעמא הואיל ותקרת הבית חובטת אמר רב הונא בריה דרב נתן כתנאי הוליכוהו לעיר אחרת ונתנוהו בדיר או בסהר רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה אומרים מהלך את כולה ורבי יהושע ורבי עקיבא אומרים אין לו אלא ארבע אמות מאי לאו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה דאמרו מהלך את כולה דלא גזרי הילוך דיר וסהר אטו הילוך בבקעה ומדהילוך אטו הילוך לא גזרי טלטול אטו הילוך לא גזרי ור' יהושע ור' עקיבא דאומרים אין לו אלא ארבע אמות דגזרי הילוך דיר וסהר אטו הילוך דבקעה ומדהילוך אטו הילוך גזרי טלטול אטו הילוך נמי גזרי ממאי דילמא כי לא גזרי רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה הילוך סהר ודיר אטו הילוך בקעה הני מילי התם דשני מקומות הן אבל טלטול אטו הילוך דמקום אחד הוא ה''נ דגזרי גזירה שמא ימשך אחר חפצו ורבי יהושע ור' עקיבא נמי ממאי דמשום דגזרי הוא דילמא משום דקא סברי כי אמרינן כל הבית כולו כארבע אמות דמי הני מילי היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום אבל היכא דלא שבת באויר מחיצות מבעו''י לא אמר רב הלכתא כרבן גמליאל בדיר וסהר וספינה ושמואל אמר הלכתא כרבן גמליאל בספינה אבל בדיר וסהר לא דכולי עלמא מיהת הלכה כרבן גמליאל בספינה מאי טעמא אמר רבה הואיל ושבת באויר מחיצות מבעוד יום ר' זירא אמר הואיל וספינה נוטלתו מתחילת ארבע ומנחתו בסוף ארבע מאי בינייהו איכא בינייהו שנפחתו דופני ספינה אי נמי בקופץ מספינה לספינה ורבי זירא מאי טעמא לא אמר כרבה אמר לך מחיצות

 רש"י  היה מודד ובא. הנותן עירובו ובא לילך ממקום עירובו אלפים וכלתה מדתו בחצי עיר אחרת שעירבו את כולה אי נמי ביו''ט: שלא יעבור תחום. אלפים ממקום עירובו ברגליו דכיון דלא שבת בתוכה לא הויא ליה כד' אמות: במאי מטלטל. בכל העיר הואיל ותני שלא יעבור את התחום ברגליו: לאו על ידי זריקה. אלמא לא גזרינן שמא ימשך לא במשיכה לא גרסי' ומאן דגריס לה הכי קאמר ורב הונא אמר לך האי דקתני מותר לטלטל בכל העיר כולה במשיכה קאמר שמושך מחוץ לאלפים לתוך אלפים דהתם ליכא למיגזר שמא ימשך דלאו חפציו הוא עד דמייתי ליה לגואי וכי מייתי ליה תו לא מפיק ליה: הכי גרסינן אמר רב הונא היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי חצר אין לו אלא חצי חצר להלך: פשיטא. דהא כלו אלפים שלו: אימא יש לו חצי חצר. אותו חצי של חצר שבתוך תחומו מותר להלך כי אורחיה והתירא איצטריכא לאשמועינן ולאו איסורא דאידך פלגא: הא נמי פשיטא. דפלגא דבתוך מדתו אית ליה: (ה''ג אמר רב הונא היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי חצר אין לו אלא חצי חצר: פשיטא. דהא שמעינן ליה לרב הונא דגזר שמא ימשך: אימא יש לו חצי חצר. אותו חצי חצר שבתוך תחומו מותר לטלטל כי אורחיה והתירא איצטריך לאשמועי' ולאו איסורא דאידך פלגא: הא נמי פשיטא. דפלגא דבתוך מדתו שרי דלא דמי לשבת בבקעה דהתם איכא למיסר לטלטולי אפי' בתוך אלפים משום טעמא דנפרצה דההיא ודאי נפרצה לקמום האסור לה שהרי מחיצות הללו לא היו כאן מבעוד יום והיתה אסורה לכל אדם וכשהוקפה בשבת והועילו לזה שבתוכו לאלפים הועילו לו ולא לחוץ אלפים שהן חוץ מתחומו והאי חוץ לאלפים לא היה לו שום היתר אצל שום אדם הלכך הוי מקום האסור ואוסר אבל חצר אין לומר בה חילוק פירצה למקום האסור דהא מבעוד יום חדא היא ונהי דאסרי להאי לטלטולי חוץ לאלפים על ידי זריקה משום שמא ימשך אבל בתוך מדת תחומו מותר לטלטולי כי אורחיה): מודה לי הונא. אע''ג דגזר שמא ימשך: היה מודד ובא וכלתה מדתו על שפת תקרה. כנגד שפת הקירוי והבית חוץ למדתו הוא וכגון שנפרץ כותל הבית שנשתייר מלמעלה קירוי ונפרץ בית לחצר שבפניה דלא הוי בית נפרץ למקום האסור: מותר לטלטל בכל הבית. ע''י זריקה ואע''פ שאסור ליכנס לתוכה ברגליו והכא לא גזרינן שמא ימשך הואיל ותקרות הבית חובטות כלומר: נראות כיורדות וסותמות ואיכא היכר ולא ממשיך שהרי עיניו נותן בתקרה וסימן הוא ששם כלתה מדתו: כתנאי. אי גזרינן שמא ימשך אי לא: דלא גזרינן הילוך דיר וסהר. היכא דנתנוהו נכרים בו: אטו הילוך דבקעה. דאין בה מחיצות דהתם אין לו אלא ד' אמות כדתנן בריש פירקין ובדיר וסהר אע''ג דלא שבת באויר מחיצותיהן מבעוד יום כארבע אמות דמיין ליה הואיל ובאונס יצא מתחומו: ומדהילוך. דיר וסהר אטו הילוך דבקעה לא גזרינן: טלטול אטו הילוך. כגון שבת בבקעה ביו''ט שהילוך אסור לו חוץ לאלפים במקום שביתתו וטלטול דזריקה מותר בלא מחיצות: לא גזרינן. שלא יטלטל בזריקה חוץ לאלפים אטו הילוך שמא ימשך אחר חפצו כרב נחמן ואף על גב דבשבת בבקעה והקיפוהו נכרים לא סבירא להו כוותיה דהא לדידהו אע''ג דלא שבת באויר מחיצות שרי בהא מיהא כרב נחמן קיימי דלא גזרי' שמא ימשך אי נמי בשבת בבקעה נמי סבירא להו כוותיה דהא דשרו ליה הכא משום דנאנס הוא: שני מקומות הן. ולא דמי אהדדי דיר וסהר יש להן מחיצות בקעה אין לה מחיצה הלכך לא מיחלפי: אבל טלטול אטו הילוך. כגון ששבת בבקעה ביו''ט אימא דגזרי שלא יטלטל בזריקה חוץ לאלפים שמא ימשך אחר חפצו דהא חד מקום הוא ולית להו דרב נחמן כלל: אבל היכא דלא שבת. לא הוי כארבע אמות ולהכי לא מישתרי בהילוך אבל טלטול דזריקה לעולם אימא לך דשרי ליה בכל הדיר וסהר בזריקה ולא גזרינן שמא יזוז וימשך: הואיל ושבת. הויא לה ספינה כארבע אמות: נוטלתו מתחילת ד' ומניחתו לסוף ארבע. כלומר משיצא זה חוץ לתחום לא נקט ליה ארבע אמות דספינה כל שעה היא מהלכת בכל קפיצה וקפיצה יותר מארבע אמות נמצא שאין לה תורת ארבע אמות כלל שלא עמד פסיעה אחת בתוך ארבע אמות הלכך לא קנו לו ארבע אמות. לישנא אחרינא כגון שהספינה הולכת למזרח והוא מהלך בתוכה למערב שהספינה מחזירתו כל שעה לתוך ארבע אמותיו. וקשיא לי תינח הליכה אבל אם חזר לראש האחר היכי מישתרי ובמתני' לא חילק רבן גמליאל בין שהוא מהלך לצד זה בין שהוא מהלך לצד שהספינה מהלכת. וזהו לשון דודי ר' שמעון מפי הרב ל''א כלומר כשעוקר את רגלו קודם שיניחנה הספינה מוציאתו מד' אמות שלו ונכנס לתוך ארבע אמות אחרות על כרחו והוה ליה כמי שהוציאוהו נכרי חוץ מארבע אמותיו ונתנוהו לתוך ארבע אמות אחרות שנותנין לו ד' אמות וכן לעולם וזה עיקר: מאי בינייהו. בין רבה לר' זירא: שנפחתו דופני הספינה. וביטלו המחיצות דרבה ליתא דר' זירא איתא: אי נמי בקופץ מספינה לספינה. ובאויר מחיצותיה של זו לא שבת לרבה אין יכול להלך בזו ולרבי זירא שרי: (רש"י)

 תוספות  לא ע''י משיכה. כי שקיל מבראי לגואי ליכא למיחש שמא ימשך אחר חפצו אלא כשזורק מגואי לבראי דמרחיק החפץ ממנו והא דאמר רב הונא אין מטלטלין אלא בארבע היינו כלפי צד אבראי לטלטל כי אורחיה או לזרוק דלענין זה נפרצה במלואה למקום האסור לה אבל במשיכה מטלטל בכל מקום דלענין זה לא נפרצה במלואה למקום האסור לה וכענין זה יש בכל גגות (לקמן דף פט.) דאסר רב לטלטל טפי מארבע בכלים דבית לגג אע''ג דכלים דגג שרי לטלטל בכל הגגין כרבי שמעון והוי למקום המותר לו: וכלתה מדתו בחצי חצר גרסינן דחצי העיר שמעינן ליה ממתני' דכיצד מעברין (לקמן דף סא.) וא''ת חצר נמי פשיטא דמאי שנא ממערה דתנן בכיצד מעברין (שם) ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה שאפי' כלתה מדתו במערה דמשמע דיש לו חצי מערה ואין לומר דהתם מיירי בכלתה מדתו בסוף המערה מדקאמר בגמרא (שם) סוף העיר אצטריכא ליה דלא תנן וי''ל דמערה לא שכיחא בה כלים ושייך למיגזר טפי בחצר מבמערה: [אמר רב הונא היה מודד ובא. ותימה לי לרב הונא היכי מטלטל בחצי חצר הא נפרץ למקום האסור לו ורש''י פי' להלך וקשה ל' לטלטולי לא משמע להלך ועוד הא אשמעינן לעיל בבקעה דמהלך אלפים ולא גזרי' דילמא אתי להלוכי חוץ לאלפים וי''ל לענין טלטול יש לחלק בין בקעה לחצר כיון דלגבי אחריני חשיב מחיצה בחצר לא חשיב נפרץ למקום האסור לה ואי להלך כפי' רש''י איצטריך רב הונא לאשמעינן אע''ג דשייך טפי למיגזר בחצר מבבקעה אפ''ה לא גזרינן. תוספות שאנ''ץ]: כתנאי (או) הוליכוהו לעיר אחרת. קצת קשה דהשתא בעי לאוקומי שמואל כר''ג ושמואל לא פסיק לקמן כר''ג אלא בספינה וי''ל דהוה מצי למימר וליטעמיך: אבל היכא דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום. וא''ת והרי ספינה דשבת באויר מחיצות מבעוד יום ומוכיח לקמן דפליגי וי''ל דקסבר מחיצות להבריח מים עשויות: ורבי זירא מ''ט לא אמר כרבה. פירוש ויתיר אפי' בהעמדה וא''ת מאי קבעי מההוא טעמא דלית להו לר' יהושע ור' עקיבא מאותן סברות לית להו לדידהו דהדדי וי''ל דלר' יהושע ור' עקיבא ניחא דאית להו בכל מקום שהוא חוץ לתחום דאין לו אלא ד' אמות ולא מפלגי בין דיר וסהר וספינה אבל רבה ורבי זירא דמפלגי בין דיר וסהר וספינה בעי שפיר מר אמאי לא אמר כמר שמטעם זה יש לחלק ביניהם: (תוספות)

 רשב"א  ה"ג רש"י ז"ל: אמר רב הונא היה מודד ובא וכלה מדתו בחצי חצרו יש לו חצי חצרו. וקשה קצת לגירסא זו מאי דאמרינן, יש לו חצי חצר פשיטא מהו דתימא ליחוש דילמא אתי לטלטולי בכולה קמ"ל. ואם איתא אמאי הוה אמינא דנגזור ביה טפי מבקעה. ועוד דלא הוה ליה למימר דילמא אתי לטלטולי אלא דילמא אתי להלוכי. וי"ל דלרבותא נקט דהוה אמינא דאפילו לטלטולי נמי אתי. ולא דמי לבקעה דשאני חצר דאית בה כלים ורגיל לאשתמושי בה כולי שתא בכולה, הלכך הוה אמינא דנגזור בה דילמא אתי אפילו לטלטולי בכולה קמ"ל. ובהא נמי איתרצא לן קושיא אחרינא, דאיכא למידק ומאי קמ"ל רב הונא מתני' היא לקמן (סא, א) היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי מערה יש לו חצי מערה. אלא שי"ל דאיצטריך רב הונא לאשמועינן חצר דאית בה כלים ורגיל לאשתמושי בה בכולה כולי שתא. אבל הראב"ד ז"ל גרס: א"ר הונא מודינא היה מודד וכלתה מדתו בחצי העיר. ומודה לטלטל קאמר, משום דבעיר מקום שכלתה שם מדתו אינו נפרץ במקום האסור לו, והיינו דקאמרינן מהו דתימא דילמא אתי לטלטולי בכולה. וגירסא זו נראית עיקר. רבה אמר הואיל ושבת באויר מחיצות מבעוד יום וקסבר (רב הונא) [רבה] דמחיצות ספינה מחיצות הן. ותמיה לי א"כ מאי טעמייהו דר' יהושע ור' עקיבא דאסרי. ואולי נאמר לפי שנכנס שם מדעתו על דעת שתהלך הספינה ותוציאנו מתחומו. ועוד י"ל דהשתא הדרינן למאי דאמרינן מעיקרא דר"ג ור' עקיבא בגזירה פליגי, אי גזרינן דיר וסהר אטו בקעה או לא, דר"ג לא גזר ור' עקיבא ור' יהושע גזרי. ושמואל פסיק כוותיה דר"ג בספינה דליכא למגזר בה אטו נתנוהו בבקעה הואיל ושבת באויר מחיצותיה, אע"ג דר' עקיבא גזר אפילו בהא הואיל ומ"מ כבר יצא מתחומו, כך נראה לי. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שפירש בפירושי המשנה שלו דטעמא [דר"ג] דקנה משום דלא גזר הילוך דדיר אטו הילוך דבקעה ור' יהושע ור' עקיבא גזרי ואם לא כמו שפירשתי היאך כתב הרב כן, והלא אותה סברא כבר דחוה בגמרא ואמרינן וממאי דבגזירה פליגי וכו'. אלא ודאי שהרב ז"ל מפרש כמו שפירשתי דהשתא לרבה בגזירה פליגי, והא דאמרינן לעיל ממאי וכו' דחייה בעלמא היא, ותפסינן מאי דקאמר להדיא רב הונא בריה דרב נתן כתנאי ומאי דקאמר (רבא) [רבה] הכא, ושבקינן ההיא דחייה בעלמא דלעיל. (רשב"א)


דף מג - א

להבריח מים עשויות ורבה מאי טעמא לא אמר כרבי זירא במהלכת כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בשעמדה אמר רב נחמן בר יצחק מתני' נמי דיקא דבמהלכת לא פליגי ממאי מדקתני מעשה שבאו מפלנדרסין והפליגה ספינתם בים רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה הלכו את כולה ורבי יהושע ורבי עקיבא לא זזו מארבע אמות שרצו להחמיר על עצמן אי אמרת בשלמא במהלכת לא פליגי היינו דקתני רצו דילמא עמדה אלא אי אמרת פליגי האי רצו להחמיר איסורא הוא אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא דקתני ספינה דומיא דדיר וסהר מה דיר וסהר דקביעי אף ספינה נמי דקביעא אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי הלכתא כרבן גמליאל בספינה הלכתא מכלל דפליגי אין והתניא חנניא (בן אחי רבי יהושע) אומר כל אותו היום ישבו ודנו בדבר הלכה אמש הכריע אחי אבא הלכה כרבן גמליאל בספינה והלכה כרבי עקיבא בדיר וסהר: בעי רב חנניא יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה לא תיבעי לך דארעא סמיכתא היא כי תיבעי לך בעמוד גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה אי נמי דקאזיל בקפיצה לישנא אחרינא בספינה מאי אמר רב הושעיא ת''ש מעשה שבאו מפלנדרסין והפליגה ספינתם בים וכו' אי אמרת בשלמא יש תחומין משום הכי רצו אלא אי אמרת אין תחומין אמאי רצו כדאמר רבא במהלכת ברקק הכא נמי במהלכת ברקק תא שמע פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה וכו' אי אמרת בשלמא יש תחומין שפיר אלא אי אמרת אין תחומין כי לא היינו בתוך התחום מאי הוי אמר רבא במהלכת ברקק תא שמע הני שב שמעתא דאיתאמרן בצפר' בשבתא קמיה דרב חסדא בסורא בהדי פניא בשבתא קמיה דרבא בפומבדיתא מאן אמרינהו לאו אליהו אמרינהו אלמא אין תחומין למעלה מעשרה לא דלמא יוסף שידא אמרינהו תא שמע הריני נזיר ביום שבן דוד בא מותר לשתות יין בשבתות ובימים טובים

 רש"י  להבריח מים עשויות. ולא חשיבי מחיצות לעשות ספינה כולה כארבע אמות: אמר לך במהלכת. דאיכא למימר האי טעמא דספינה נוטלתו אפילו ר''ע מודי דשרי: כי פליגי בשעמדה. ובשעת עמידתה קנו להו ד' אמותיהן (וללישני בתראי על שעת עמידה נחלקו) ואפ''ה שרי ר''ג משום אויר מחיצות: היינו דקתני רצו להחמיר. דמשמע דשרי אפילו לרבי עקיבא אלמא כי אסרי לאו במהלכת אסרי לכ''ע ואינהו הוא דאחמור אנפשייהו דדלמא עמדה פתאום ולאו אדעתן: אלא אי אמרת. בשעמדה דברי הכל אסור דמחיצות לא חשיבי ובמהלכת הוא דפליגי מאי רצו הא לר' עקיבא ורבי יהושע בין מהלכת בין עמדה איסורא הוא: דיקא נמי. דבעמדה פליגי: מכלל דפליגי. בספינה בתמיה והא רצו קתני ומנא להו לרב ושמואל דפליגי בספינה: אין והתניא. בניחותא ופליגי בשעמדה והא דקתני רצו אמהלכת: רבי חנניא בן אחי רבי יהושע (הלכה כר''ג בספינה. כעין ספינתו שהיתה מהלכת דלא חיישינן לשמא עמדה ומיהו אפילו בשעמדה פליג רבן גמליאל דומיא דדיר וסהר ואין הלכה כמותו אלא במהלכת אבל עמדה דהיינו דיר וסהר הלכה כר' עקיבא): כל אותו היום. שהיו בספינה: אחי אבא. רבי יהושע: אמש. לערב: יש תחומין. איסור תחומין למעלה מעשרה כדמפרש ואזיל: בעמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה. ונכנס ראשו אחד לתוך התחום לא תיבעי לך דאיסור תחומין נוהג בו ולא יעלה על ראשו שבתוך התחום ויצא לראשו אחר דהא חזי להילוך והילוך מעליא הוא: ואין רחב ד'. דלא ניחא תשמישתיה: בקפיצה. בשם מי הוי הילוך אי לא סתם ספינה למעלה מעשרה מהלכת ואינה נחה ודמי לקפיצה באויר ואפ''ה אסור: אמאי רצו. הא אין בו שום איסור אפי' עמדה: ברקק. פחות מעשרה רקק בלע''ז גרבל''א {גרביל"א: חול, חצץ (שנתערבו בו מים) [כאן מדובר בחול שעל שפת הים, המכוסה בים "פחות מעשרה [טפחים]", שספינה קלה יכולה לשוט בו]} : יוסף שידא. דלא מינטר שבתא: בשבתות וי''ט. דודאי לא אתי משיח האידנא: (רש"י)

 תוספות  כי פליגי בשעמדה. השתא הדר ביה ממאי דקאמרינן איכא בינייהו שנפחתו דופני הספינה וקופץ דהשתא לרבה נמי מהלך את כולה דמודה רבה לרבי זירא במהלכת וא''ת דהכא לית ליה לרבה אליבא דשמואל דמחיצות להבריח מים עשויות ובפרק כל גגות (לקמן דף צ.) קאמר שמואל בספינה אין מטלטלין בה אלא בד' אמות משום דמחיצות להבריח מים עשויות וי''ל דהתם ביתירות מבית סאתים ומטעם להבריח מים עשויות לא חשיבא כמוקפת לדירה והכא בפחות מבית סאתים דלא בעינן מוקפת לדירה אי נמי הדר ביה כדאמרינן התם: האי רצו איסורא הוא. ורבי זירא לא חש לאותה קושיא ומפרש שרצו להחמיר על עצמן כשמעתייהו אי נמי היה סובר ר' זירא דאין תחומין למעלה מעשרה ורצו משום שמא תהלך ברקק כדאמרינן בסמוך: הלכה כרבן גמליאל בספינה. פסק רשב''ם דמותר ליכנס בספינה מבע''י בערב שבת אפילו שהספינה הולכת חוץ לתחום בשבת דספינה ממילא אזלא ואיהו לא מידי עביד ובלבד שלא יצא חוץ לספינה והספינה כולה כארבע אמות והא דתניא סוף פ''ק דשבת (דף יט.) אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים אתיא כב''ש דלא שרו לעשות מלאכה בערב שבת אלא בכדי שיעשו מבעוד יום אבל לב''ה דשרו עם השמש אע''פ שהמלאכה נעשית בשבת שרי ליכנס ואע''ג דבההיא ברייתא פליגי רבי ורבן שמעון בן גמליאל אליבא דב''ש פליגי וכן משמע בירושלמי דהך ברייתא כב''ש דקתני אין מפליגין לים הגדול לא בחמישי ולא בערב שבת ב''ש אומרים אפי' ברביעי וב''ה מתירין משמע דשרי אפי' בערב שבת וקאי את''ק דאי אבית שמאי היינו ת''ק ועוד פסק רשב''ם שאפי' בשבת שרי ליכנס כיון דלאו מידי קא עביד אך אין לו אלא ארבע אמות כיון דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום ואע''ג דב''ה לא שרו אלא עם השמש אבל בשבת לא היינו משום דדמי לאמירה דנכרי שבות ואין נראה דבפרק תולין (שם דף קלט:) משמע דאסור גבי ההוא צורבא מרבנן דאזיל וניים במברא ועבר לאידך גיסא וסייר פירי ואמר למינם קא מיכוונא ושרי משום דהערמה דרבנן הוא וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחילה משמע דאסור לכתחילה ואפילו לתוך התחום מדאין מזכיר שם יציאתו חוץ לתחום ומשמע דסייר פירי לית בו איסורא דאפי' בשכר שרי כדאמרינן (שם ד' קנא.) שמור לי פירותי שבתחומך ואני אשמור פירותיך שבתחומי וטעם שאסור ליכנס בספינה אומר ריצב''א משום דדמי לשט בנהר ואסור גזירה שמא יעשה חבית של שייטין אי נמי שמא ינהיג הספינה והוי כמוליכה ארבע אמות בכרמלית וריצב''א מדקדק נמי מירושלמי שהבאתי שאסור ליכנס בספינה בשבת מדלא קאמר ת''ק לא בשבת ולא בערב שבת דהוה משמע דב''ה מתירין אפילו בשבת כי היכי דנקט ולא בערב שבת משום ב''ה ואור''י דאותן בני אדם שמדליקין נרות בספינה בערב שבת ואוכלין שם וסומכין על כך להפליג בספינה בשבת לא שפיר עבדי דסוף סוף הם מפליגין בשבת ומה שפירש רשב''ם שמי שנכנס בספינה בשבת אין לו אלא ארבע אמות אין נראה דקיימא לן כרב דאמר אפילו דיר וסהר דלא שבת באויר מחיצות הלכה כר''ג מדפריך לקמן (ד' מד.) בפשיטות גבי נחמיה בן חנילאי פשיטא דבלא מלו גברי עסקינן דאי בדמלו מאי תיבעי והאמר רב הלכה כר''ג בדיר וסהר ולקמן (ד' מז:) נמי גבי הנהו דכרי דאתו למברכתא דחשבינן כל העיר כארבע אמות היינו כרב אע''ג דרב חננאל פסיק כשמואל והביא ראיה מחנניה דאמר אמש הכריע (בן) אחי אבא כו' אין הלכה כן דהא אמרינן בשבת פרק כירה (ד' מ.) הכרעה דברייתא לאו הכרעה היא ועוד דאחי אבא רבי יהושע והחולק אינו יכול להכריע וכן פסק רב אלפס דקיימא לן כרב באיסורי ועוד רצה רשב''ם להתיר ליכנס בקרון בשבת ונכרי מוליכו חוץ לתחום וחזר בו משום שמא יפגעו בו ליסטים או שמא ישכח וירד ואין לו אלא ארבע אמות ואומר ר''י דאפילו ליכנס בו בערב שבת אסור דדוקא בספינה שרי ליכנס בערב שבת אבל הכא כיון דאפשר לו לירד אסור מיהו בספינה אין לו להחמיר אפילו נזדמן לו יבשה שיכול לירד לא פלוג רבנן בספינה ועוד אם בהמה מנהיג בקרון פשיטא דאסור להשתמש בבעלי חיים שמא יחתוך זמורה: (תוספות)

 רשב"א  במהלכת כולי עלמא לא פליגי. והשתא הדרינן על כרחין ממאי דאמרינן לעיל דאיכא בינייהו בקופץ, כלומר: דלרבה ליכא לר' זירא איכא, דהשתא הא קאמר רבה דבמהלכת כולי עלמא לא פליגי, אלמא מודה הוא אפילו בקופץ ובשנפחתו דופני הספינה, דכל שמהלכת לא פליגי דספינה נוטלתו מתחילת ארבע ומניחתו בסוף ארבע. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי הלכה כר"ג. כלומר: בספינה. ויש ספרים דגרסי בהדיא בספינה. הא דקא מתמה הכא: הלכה מכלל דפליגי. נראה לי דלאו אדרב אחא בלחוד קאי, דהא רב ושמואל נמי אמרי לה בהדיא לעיל. אלא מאן דמהדר לה לגמרא נטר עד סופא ואקשי אכולהו הלכה בספינה מכלל דפליגי. אמש הכריע אחי אבא. דהיינו ר' יהושע. הלכה כר"ג בספינה והלכה כר"ע בדיר וסהר. ופסק ר"ח ז"ל בהא כשמואל, דאף ע"ג דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי, מ"מ בהא קיימא לן כשמואל הואיל והכריע ר' יהושע בהא כר"ג. אבל הרב אלפאסי ז"ל פסק כרב, ואי משום הא דר' יהושע, הא קיימא לן דאין למדין הלכה מפי תלמוד (נדה ז, ב). ואי משום דקיי"ל הלכה כדברי המכריע, הני מילי במתניתין אבל לא בברייתא כדאמרינן בפרק כירה (לט, ב). ועוד דר' יהושע בעצמו היה חולק, ואין הכרעת בעל דין הכרעה. ועוד דאמרינן לקמן (מד, א) במעשה דנחמיה אי בדמלו גברי פשיטא דהאמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"ג בדיר וסהר וספינה. וכן נראה לקמן (מז, ב) גבי דיכרי דאתו למברכתא, דשרא להו רבא לבני מברכתא למזבן מינייהו דכולה מברכתא לדידהו כארבע אמות דמיא. וכן הלכה, ואף רבותינו הצרפתים ז"ל (תוד"ה הלכה) כן פסקו. בעי רב חנניא יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה. פירוש: בששבת למטה מעשרה ויצא דרך קפיצה חוץ מאלפים אמה ודאי לא מיבעיא ליה דכשהגיע למטה מעשרה לא יזוז ממקומו, ואפילו למ"ד אין תחומין למעלה מעשרה, כדמוכח לקמן (מה, ב) בהדיא גבי הא דתניא גשמים שירדו ביו"ט הרי הם כרגלי הממלא, דאקשינן אמאי ליקנו שביתה באוקיינוס, ומדלא קאמר עלה שמעת מינה אין תחומין למעלה מעשרה דאי יש תחומין ליקנו שביתה באוקיינוס כדאמרינן (שם) גבי ליקנו שביתה בעבים, שמעינן מינה דקושיין דליקנו שביתה באוקיינוס אפילו סבירא לן אין תחומין איתא, וכטעמא דאמרן דכיון דקנו שביתה למטה מעשרה אף ע"פ שחזרו העבים והוציאום מתחומן בלמעלה מעשרה, מכל מקום בשהניחו לארץ והרי הן חוץ למקומן לא יזיזם מד' אמות. אלא ר' חנניא בשלא קנה שביתה למטה קא מיבעיא אם יש תחומין למעלה מעשרה וקנה שם שביתה, וכדאמרינן לקמן (שם) גבי עבים. וא"נ מהו לצאת מתחומו דרך קפיצה או דרך ספינה ואפילו כמה שירצה. ואתיא למפשטה מדאמרו לו לר"ג מה אנו לירד ואמר להם מסתכל הייתי והיינו בתוך התחום קודם שחשיכה. וקשיא לי דהא ספינה מינד ניידא, ואמרינן לקמן (מו, א) דמים בעבים לא קנו שביתה משום דניידי, וכדתניא נהרות המושכין ומעינות הנובעין הרי הן כרגלי הממלא. וי"ל דספינה דר"ג כל בין השמשות מינח ניחא, והכי קאמר: אי אמרת בשלמא יש תחומין משכחת לה בעומדת בין השמשות, אלא אי אמרת אין תחומין אפילו בעומדת נמי כי לא היו בתוך התחום מאי הוי. (רשב"א)


דף מג - ב

ואסור לשתות יין כל ימות החול אי אמרת בשלמא יש תחומין היינו דבשבתות ובימים טובים מותר אלא אי אמרת אין תחומין בשבתות ובימים טובים אמאי מותר שאני התם דאמר קרא {מלאכי ג-כג} הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והא לא אתא אליהו מאתמול אי הכי בחול כל יומא ויומא נמי לישתרי דהא לא אתא אליהו מאתמול אלא אמרינן לבית דין הגדול אתא הכא נמי לימא לבית דין הגדול אתא כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח קא סלקא דעתך מדאליהו לא אתא משיח נמי לא אתי במעלי שבתא לישתרי אליהו לא אתי משיח אתי דכיון דאתי משיחא הכל עבדים הן לישראל בחד בשבא לישתרי לפשוט מינה דאין תחומין דאי יש תחומין בחד בשבא לישתרי דלא אתא אליהו בשבת האי תנא ספוקי מספקא ליה אי יש תחומין או אין תחומין ולחומרא דקאי אימת דקא נדר אילימא דקאי בחול כיון דחל עליה נזירות היכי אתיא שבתא ומפקעא ליה אלא דקאי בשבתא וקא נדר וביום טוב וקא נדר וההוא יומא דשרי ליה מיכן ואילך אסיר ליה: פעם אחת לא נכנסו לנמל וכו': תנא שפופרת היתה לו לרבן גמליאל שהיה מביט וצופה בה אלפים אמה ביבשה וכנגדה אלפים בים הרוצה לידע כמה עומקו של גיא מביא שפופרת ומביט בה וידע כמה עומקו של גיא והרוצה לידע כמה גובהו של דקל מודד קומתו וצלו וצל קומתו וידע כמה גובה של דקל הרוצה שלא תשרה חיה רעה בצל קבר נועץ קנה בד' שעות ביום ויראה להיכן צלו נוטה משפיע ועולה משפיע ויורד נחמיה בריה דרב חנילאי משכתיה שמעתא ונפק חוץ לתחום אמר ליה רב חסדא לרב נחמן נחמיה תלמידך שרוי בצער אמר לו עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס יתיב רב נחמן בר יצחק אחוריה דרבא ויתיב רבא קמיה דרב נחמן א''ל רב נחמן בר יצחק לרבא מאי קא מבעיא ליה לרב חסדא אילימא בדמלו גברי עסקינן וקא מבעיא ליה הלכתא כרבן גמליאל

 רש"י  ואסור כל ימות החול. דילמא אתי: לפני בא יום ה'. לפני ביאת בן דוד יבא אליהו לבשר: מפני הטורח. שמניחין צרכי שבת והולכין להקביל פניו: עבדים הן. ואין לישראל טורח דאיכא דטרח להו: בחד בשבא לשתרי. דודאי לא אתי משיח היום דהא אתמול בשבת לא אתא אליהו ומדקאסר ליה ליפשוט דחייש לדילמא אתא אליהו ואין תחומין למעלה מעשרה: ומשנינן מהא לא תיפשוט דאין תחומין דדילמא ספוקי מספקא ליה להאי תנא דדילמא אין תחומין ומש''ה אסר בחד בשבא ולחומרא אבל מפשט לא פשיטא ליה דתילף התירא מיניה: כיון דחל עליה נזירות. בע''ש ומספקא דילמא אתי משיח היום לב''ד הגדול היכי מישתרי לשתות למחר בשבת ליחוש דילמא אתא לב''ד הגדול מאתמול: דקאי בשבת וקא נדר ביו''ט וקא נדר. כלומר כשקיבל נדר זה היה שבת או יו''ט והיינו דקתני מותר לשתות בשבתות וימים טובים אותה שבת או אותו יו''ט שנדר אבל מכאן ואילך אסור ואפילו בשבת דילמא אתא אתמול בן דוד וחל עליה נזירות: שפופרת. קנה חלול וכשהוא ארוך אין צופין בו למרחוק וכשהוא קצר צופין בו יותר והיתה שפופרת של רבן גמליאל מתוקנת למדת צפיית אלפים או בים או ביבשה: כמה עומקו של גיא מביא שפופרת ומביט בה. ביבשה וימדוד כמה אמות הוא יכול לצפות בה ואח''כ ילך על שפת הגיא ויצפה בה לעומקו ויתרחק לאחוריו עד שיבחין שבמקום שכלה עומקו של גיא שם כלה צפיית השפופרת שאם יתרחק עוד מעט לא יראה את קרקעית הגיא וידע שעומקו של גיא והרחקתו שנתרחק משפתו הוי כמדת צפיית השפופרת: גובהו של דקל. ומתיירא לעלות בו ולמודדו: ימדוד צלו. של דקל: וצל קומתו. של עצמו ופעמים שהצל רבה על המיצל ופעמים שהמיצל רבה על הצל כשחמה עומדת בגובה הרקיע צל כל דבר הוי קטן וכשחמה בשיפולו הוי צל ארוך הלכך מודד אף צל קומתו ולפי מה שיראה שירבה צל קומתו על קומתו ידע שריבוי צל הדקל על הדקל או כפלים או שליש או רביע: הרוצה שלא תשרה חיה רעה בצל קבר. כעין מצבה היו מציבין על הקבר כעין שאנו מגביהין וצוברין בו עפר ומשפע לכאן ולכאן והירא שלא תבא חיה רעה להסתופף בצל הקבר מפני חום השמש ויריח את המת ויחטטנו: נועץ קנה בד' שעות. כשבא לעשות הבנין ינעוץ קנה בארבע שעות ביום שאותה שעה מתחיל השמש להתחמם והצל צונן ונוח כדאמרינן בברכות (ד' כז.) וחם השמש ונמס איזו שעה שהשמש חם והצל צונן הוי אומר זה ארבע שעות ולפיכך חיות מתאוות לצל באותה שעה ולאותו צד שיראה זה שצל הקנה נוטה. ישפע הבנין ויעשה שיפוע ארוך שלא יהא נוטה לו צל ואע''פ שכשתסוב החמה יהיה לו צל לצד אחר כיון דבההיא שעתא ליכא צל תו לא אתיא חיה להתלונן בצילו דההיא שעתא אזלא עד דמשכחא ועוד דלאחר ארבע שעות אף הצל חם ולא איכפת לה לחיה בצל: בדמלו גברי. שהיו לו אנשים הרבה שיכולין לצאת חוץ לתחום כגון שעירבו לעשות לו מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ממקום שהוא שם עד התחום: הלכה כרבן גמליאל. דליהנו ליה מחיצות שלא שבת בהן מבעוד יום כדאמר לעיל גבי דיר וסהר או דילמא פשיטא ליה דהלכה כרבן גמליאל והכא הוא דלא מלו ליה גברי עד תוך התחום אלא עד ב' אמות סמוך לתחום: (רש"י)

 תוספות  ואסור לשתות יין כל ימי החול. וא''ת מאי שנא דלא אסרינן כהן לשתות לעולם יין כדאמרינן בסנהדרין (ד' כב:) אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו פי' שעברו כמה שנים שלא נבנה הבית ואמאי לא חיישינן לבן דוד כי הכא וי''ל דהתם ליכא איסורא דאפשר בכהן אחר או יישן מעט אבל הכא אי אתי עובר על נזירותו ובפ''ק דביצה (ד' ה:) נמי אמרינן חיישינן לשמא יבנה ור''ת מפרש ביום שבן דוד בא שראוי לבא והשתא לא קשיא מידי וניחא נמי מה שמקשינן אמאי אסור והלא משיח בן יוסף יש לו לבא תחילה ועדיין לא בא אבל קשה האי דפריך בסמוך בחול נמי לשתרי דהא לא אתא אליהו מאתמול מ''מ היה ראוי לבא י''ל דלפי המסקנא פריך דמוקמינן דקאי בשבת וקנדר משום הכי פריך בחול לשתרי יום שנדר בו שאינו ראוי לבא באותו יום הואיל ולא אתא אליהו מאתמול: דלא אתא אליהו בשבת. וא''ת ודלמא אתי בערב שבת ויבשר בשבת וי''ל דקרא הנני שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' משמע ביום שבא יבשר: האי תנא ספוקי מספקא ליה. וההיא דתנן בפרק קמא דפסחים (ד' יג.) דקאמר לדבריך אף תלויות לא ישרפו שמא יבא אליהו ויטהרם איכא למימר נמי מספקא ליה וההוא שמשיב כבר מובטח להם לישראל שאין אליהו בא בשבת ולא בערב שבת ולא בערב יו''ט נראה לי דהכי פירושו כי היכי דלא בא לא בערב שבת ולא בערב י''ט מפני הטורח של תקון סעודה הכי נמי בשבת קודם אכילה מפני טורח סעודת שבת: מותרין אתם שכבר הייתי מסתכל בשפופרת וכו'. אפילו לרבי מאיר דאמר לקמן מי שישב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר אם לא היתה כוונתו לכך לא יכנס הכא מתכוונים היו לשבות בעיר והיו סומכין על שפופרת של ר''ג: יתיב רב נחמן בר יצחק אחוריה דרבא ויתיב רבא קמיה דרב: נחמן. הכא משמע דרב נחמן בר יצחק לאו היינו רב נחמן סתם וכן בכמה מקומות ודלא כפ''ה דסוף פרק כל הגט (גיטין ד' לא:) דקאמר רב נחמן בר יצחק אנא לא צריכנא להו פירוש לבי ריש גלותא ופ''ה התם משום דהוי חתנו של ריש גלותא דהא רב נחמן סתם הוי חתנו של ריש גלותא כדמוכח בהעור והרוטב (חולין ד' קכד.) אלא הא דקאמר לא צריכנא משום דעשיר היה ורב נחמן סתם הוא רב נחמן בר יעקב דהא רב נחמן סתם היה חבירו דרב ששת ובירושלמי מוכח דרב נחמן בר יעקב היה חבירו דרב ששת וגם בשום מקום בש''ס אינו מזכיר בפירוש רב נחמן בר יעקב אלא אצל רב נחמן בר רב חסדא או רב נחמן בר יצחק: ויתיב רבא וקמבעיא ליה גרסינן ול''ג אמר ליה רב נחמן בר יצחק דהכא פשיטא ליה במחיצה של בני אדם שמותר לעשות ובתר הכי פריך רב נחמן בר יצחק לרבא מנפל דופנה דאסור לעשות: אילימא בדלא מלו גברי. ואם תאמר כי לא מלו גברי נמי ילך אל מקום שהמחיצה מגעת ואחר כך יעשה היקף אחר עד שיגיע לתחום ויש לומר כיון שכבר עשו פעם אחת ידעו שלדעת כן עשו ואסור מכאן ואילך כדמסיק בסמוך בשמעתין: (תוספות)

 רשב"א  כבר מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים. וא"ת וליחוש דילמא כבר בא אליהו יום חמישי לבית דין הגדול ובא משיח ג"כ ערב שבת, ויהא הוא אסור מעתה אפילו בשבת. י"ל דאילו בא משיח קודם נדרו גם הוא לא היה נזיר כלל, משום יום שבא בן דוד קאמר הא אם כבר בא אינו נזיר, כך נראה לי. האי תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא. פירש רש"י ז"ל: אבל מפשט לא מפשיט ליה דתילף מיניה היתירא. נראה מדבריו דאפילו לגבי תחומי שבת אזלינן בהו לחומרא. וכן כתב ר"ח ז"ל תנא ספוקי מספקא ליה ומחמיר הכא והכא. והראב"ד ז"ל כן כתב מפורש דעבדינן לחומרא מדאמרינן תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא. ואע"ג דלגבי נזיר הוא דאתמר, מי איכא מידי דאינהו גופייהו עבדינן לקולא ומאי דתלי בהו עבדינן לחומרא. ועוד דפשטה דמתני' דפעם אחת לא נכנסו לנמל משחשיכה הכין משמע, והא דאוקמה רבא במהלכת ברקק דחייה בעלמא היא, דמסתמא אין חילוק בין רקק למים צלולין. ועוד דתניא לקמן (מז, ב) חרם שבין תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל להפסיקו, ומדלא מפלגינן ביה בין שהמים עמוקים עשרה לשאינן עמוקים עשרה ש"מ דאפילו בעמוקים עשרה אית בהו משום תחומין. וה"ר משה [ב"ן] נ"ר (בלקוטיו כאן ד"ה ושמא) כתב דגבי נודר בנזיר הוא דאזיל תנא מספקא לחומרא משום דנזיר דאורייתא, הא בתחומין דרבנן לקולא, וכדאמרינן לקמן (מה, ב) גבי ליקנו שביתה באוקיינוס איבעית אימא הוי ספק דדבריהם ולהקל. ועוד דקיימא לן (לקמן מו, א) דהלכה כדברי המיקל בעירוב. ודחה דברי הראב"ד ז"ל דמה שאמר שאינו בדין דתחומין גופייהו להקל ומאי דתלי בהו להחמיר, דבכל ספיקי דעלמא הכי עבדינן היכא דתלו ביה [מילי] טובא הכא לחומרא כדיניה והכא לקולא כדיניה, וכדאמרינן בעלמא (ברכות לו, א) כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, מפני שהללו דברי תורה והללו דברי סופרים. ובר מן דין, דתנא דנזיר משום דסבר אין תחומין למעלה מעשרה ואליהו מותר הוא לבא בשבת מש"ה אסרו לשתות יין באחד בשבת, בתחומין לקולא אמר, אלא דבגמרא דחינן דלאו משום דפשיטא ליה אין תחומין אמרה אלא משום ספיקא דשמא אין תחומין אמרה, ומ"מ אין להחמיר משום יש תחומין, וליכא הכא מאן דחייש לתחומין לחומרא. וההיא דחרם שבין תחומי שבת לאו ראיה היא דאם איתא הכא הוה להו לאיתויי, אלא דהכא אפילו למ"ד אין תחומין שני, דלדברי הכל מים עמוקים ואפילו יתר מעשר קונין הן שביתה במקומן כדאמרינן לקמן (מה, ב) ליקנו שביתה באוקיינוס, והכא לכולי עלמא קאמר וכדכתבינן לעיל (בע"א ד"ה בעי). והיינו טעמא, משום דמים על גבי מים היינו הנחתן (שבת ה, ב), ולא אמרו אין תחומין אלא בספינה המהלכת על פני מים, דכלי צף על פני מים לאו היינו הנחתו. וכן הפי' שפירש ברקק עמוק עשרה אלא שהן מים עכורים, וקא דייק מהא דסתמא דמתניתין לא במים עכורין אינו נכון, דרקק מים צלולין הן, אלא פירוש רקק כל שאינו עמוק עשרה, וכדתנן בשבת (ק, ב) וכמה הוא רקק מים כל שהוא פחות מעשרה. ואע"ג דאמרינן בפרק הזורק (שם) גמירי דאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה, התם הכי קאמר שאין חוששין בממלא מן הים לספינה משום זמנין דליכא עשרה במים וקא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד, משום דאין ספינה מהלכת בדרך הילוכה בים בפחות מעשרה. וספינתו של רבן גמליאל למאי דמוקי לה רבא גוששת היתה, ולא (משום) [משני] שנויא דחיקא שכן דרך הנמל להיות בו רקק. זהו טופס דברי הרב נר"ו. וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל (בס' המאור כאן) דלקולא נקטינן דספק דדבריהם הוא. וע"כ התיר הרב נר"ו (בד"ה ובתוספות) למפרשי ימים לירד בשבת מספינתן בהגיען ליבשה, לפי שלא קנו שביתה בים למעלה מעשרה. ואני תמיה א"כ מה הועיל בעל הגמרא כשדחה ההיא ברייתא דנזיר ואוקמה בספיקא, כיון דלא נפקי לן מינה מידי לענין דינא לא לגבי נזיר ולא לגבי תחומין, דכיון דבין דפשיט ליה בין דמספקא ליה זיל לגבי נזיר ואסור זיל לגבי תחומי שבת ושרי. ועל כן נראה לי אלא שאני ירא להכניס ראשי בין המחלוקות, דנפקא מינה להיכא דשבת ביבשה ורוצה להפליג בים ולצאת דרך אניה למעלה מעשרה, אי נמי בקפיצה, דאי אמרת מפשיט פשיטא ליה לתנא דאין תחומין שרי, אבל השתא דמספקא ליה מספיקא אסור לצאת מתחום ביתו דהא איכא חזקה דתחום ביתו. דכי אזלינן בעירוב להקל הני מילי בשאין שם חזקה דביתו, כספק נאכל עירובו מבעוד יום או ספק נטמא ואי נמי בישן בדרך וכיוצא בהן, שלא קנו ודאי שביתה ביבשה וליכא נמי חזקה דביתו, הא איכא חזקה דביתיה לא אמרינן בכי הא דנזיל בה להקל, וכדאמרינן לעיל בפרק בכל מערבין (לו, א) גבי תרומה ונטמאת כיצד, א"ר יוסי ספק עירוב כשר כגון תרומה ונטמאת ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה נטמאת, אבל עירב בתרומה ספק בתרומה טהורה עירב ספק בטמאה עירב אין זה ספק עירוב כשר, כלומר: משום דבכי הא אמרינן אוקי גברא בחזקת ביתיה וכדכתבינן עלה (שם ד"ה אבל). ואי אמרת מכל מקום הא קיימא לן הלכה כדברי המיקל בעירוב, הכא לא אשכחן מאן דאמר בהדיא אין תחומין למעלה מי' דנימא הלכה כמותו, אלא כולהו מידק דייקי ואזלי אי יש תחומין אי אין תחומין. אבל ודאי משמע דהיכא דלא קנו שביתה ביבשה דליכא חזקה דביתיה בכי הא אמרינן ספיקא לקולא, ועדיין התירן של מפרשי ימים במקומו עומד כדברי רבנו (נראה עומד) [נר"ו] בשלא קנו שביתה ביבשה ולא ירדו ליבשה משנכנסו לספינה, הא יצאו ליבשה כהללו שמקדשין בספינה ואח"כ יורדין לא, דכל שלא קנה שביתה מערב שבת מחמת שהיה למעלה מעשרה כשיגיע ליבשה בתוך עשרה לשם הוא קונה שביתה, והרי זה לאחר מכן אסור ליכנס לפי מה שאמרתי דמעתה אוקמיה בחזקת ביתיה, ואם נכנס אסור לו לירד כשיגיע לנמל, כן נראה לי. מסתכל הייתי והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה. הקשו בירושלמי (ה"ב) ולמה לו עד שלא חשיכה ואפילו משחשיכה ולא ר"ג היא. פירוש: דאמר נתנוהו בדיר וסהר מהלך את כולה, והנמל מוקף הרים והרי הוא כדיר וסהר. ופריקו תפתר שהיה בנמל יתר מבית סאתים ולא היו מחיצות גבוהות עשרה. פירוש: או לא היו מחיצות גבוהות עשרה. ובגמרין דלא פריך לה, אפשר דסבירא להו דר"ג משום דר' יהושע ור' עקיבא שלא היו סבורין כן, ולא היו זזין מארבע אמות אם לא נכנסו לתוך התחום קודם שחשיכה, לפום כן הוצרך ר"ג להסתכל ולומר דעד שלא חשיכה היו בתוך התחום. ועוד נראה לי שלא הקשו בגמרא כן, מפני שהם היו שואלים לכך ולקנות שביתה עם אנשי העיר ור"ג נמי לכך נתכוין, שאילו לא נכנסו לתוך תחום העיר עד שלא חשיכה אפילו לר"ג מאותו המקום שהגיעה הספינה בלמטה מעשרה היה להם אלפים אמה ולא יותר, ואפילו כלתה להם המדה בחצי העיר אין להם אלא חצי העיר. אבל עכשיו שהסתכל וראה שהיו בתוך תחום העיר קודם שחשיכה הרי הוא קונה שביתה בעיר, דדעתם על העיר היתה וכדתנן (מה, א) מי שישב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר באלפים אמה הואיל ולא היתה כוונתו קודם לכך לא יכנס דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר יכנס, א"ר יהודה מעשה היה ונכנס ר' טרפון בלא מתכוין. וקיימא לן כר' יהודה, [וכל שכן] כאן דר' יהושע ור' עקיבא סמוכים היו בכך על ר"ג שהיתה שפופרת בידו, וכששאלוהו מהו לירד לא לענין הוראה שאלוהו שאף הן היו חלוקים עליו בדבר זה, אלא אם נסתכל בשפופרת וראה שהוא בתוך התחום עד שלא חשיכה שאלוהו, ואמר להן כן ובתוך התחום היינו והרי אנו כאנשי העיר, וזה נראה לי עיקר. ומ"מ למדנו מן הירושלמי דכל שאינו מוקף לדירה כגון קרפף והוא יתר מבית סאתים, כיון שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות הרי הוא כבקעה, ואף הוא אין מהלך בו אלא בארבע אמות בלבד כבקעה אם נתנוהו שם. וכתב הראב"ד ז"ל שאפילו לא היה נמל יתר על בית סאתים והוא נפרץ לים ביתר מעשר, הרי זה נפרץ במלואו למקום האסור לו, וכיון שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות אף הוא אין מהלך בו אלא בארבע אמות. ומ"מ לפי מה שכתבנו למעלה (בד"ה ואני תמה) דאין תחומין למעלה מעשרה לא נפקא מינה אלא למי שקנה שביתה ביבשה, ואי נמי בספינה שעמדה ברקק כל בין השמשות. (רשב"א)


דף מד - א

או אין הלכה כר''ג או דילמא בדלא מלו גברי עסקינן וקא מבעיא ליה הלכה כרבי אליעזר או אין הלכה כר''א פשיטא בדלא מלו גברי עסקינן דאי סלקא דעתך בדמלו גברי עסקינן מאי תיבעי ליה האמר רב הלכה כר''ג בדיר וסהר וספינה אלא ודאי בדלא מלו גברי עסקינן ודר' אליעזר קמיבעיא ליה דיקא נמי דקאמר ליה יכנס מאי יכנס לאו בלא מחיצה איתיביה ר''נ בר יצחק לרבא נפל דופנה לא יעמיד בה אדם בהמה וכלים ולא יזקוף את המטה לפרוס עליה סדין לפי שאין עושין אהל עראי בתחילה ביו''ט ואין צריך לומר בשבת א''ל את אמרת לי מהא ואנא אמינא לך מהא עושה אדם את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה וישן ויזקוף את המטה ויפרוס עליה סדין כדי שלא תפול חמה על המת ועל האוכלין קשיין אהדדי ל''ק הא ר''א הא רבנן דתנן פקק החלון ר''א אומר בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו ואם לאו אין פוקקין בו וחכ''א בין כך ובין כך פוקקין בו והא איתמר עלה אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחילה ביום טוב וא''צ לומר בשבת לא נחלקו אלא להוסיף שר' אליעזר אומר אין מוסיפין ביום טוב ואין צריך לומר בשבת וחכמים אומרים מוסיפין בשבת ואין צריך לומר ביום טוב אלא ל''ק הא כרבי מאיר הא כרבי יהודה דתניא עשאה לבהמה דופן לסוכה רבי מאיר פוסל ור' יהודה מכשיר רבי מאיר דקא פסיל התם אלמא לא מחיצה היא הכא שרי דלאו מידי קא עביד ורבי יהודה דקא מכשיר התם אלמא מחיצה היא הכא אסר ותיסברא אימר דשמעת ליה לרבי מאיר בהמה אדם וכלים מי שמעת ליה ותו רבי מאיר אליבא דמאן אי אליבא דרבי אליעזר להוסיף נמי אסר אלא אליבא דרבנן אימר דאמרי רבנן להוסיף לכתחילה מי אמור אלא הא והא רבנן וכלים אכלים ל''ק הא בדופן שלישית הא בדופן רביעית דיקא נמי דקתני נפל דופנה שמע מינה

 רש"י  וקמיבעיא ליה הלכה כר''א. דאמר במתניתין מי שיצא חוץ לתחום שתי אמות יכנס: דיקא נמי. דבדלא מלו גברי הוה: דאמר ליה. רב נחמן עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס למה ליה למימר יכנס אלא הכי קאמר יעשה המחיצה השתים ואחר כך יכנס הוא מעצמו בלא מחיצה: נפל דופנה. של סוכה: ולא יזקוף את המטה. שיש לו בסוכה כנגד הפרצה ואע''ג דלא מיחזי כבנין דדומה כמתכוין לפנות לו מקום הסוכה אפי' הכי אסור וקשה להנך דשרו לעשות מחיצה של בני אדם בשבת: כדי שיאכל וישתה וישן. עיקר מצותה של סוכה בג' דברים הללו: ויזקוף את המטה כו'. אלמא שרי ופרכינן קשיין אהדדי: ואם לאו אין פוקקין בו. דדמי לבונה שמוסיף על סתימת הבית ואף על פי שעראי הוא שהרי יחזור ויפתחנו: והא אתמר עלה. דאפילו רבנן לא שרו אלא להוסיף כגון פקק חלון דתוספת בעלמא הוא וברייתא שרי למיעבד דופן לכתחילה: ר' מאיר פוסל. מפרש במסכת סוכה [דף כא.] שמא תברח: דלאו מידי קא עביד. דכיון דלא מתקן לסוכה אע''ג דעביד אהל שרי דקסבר עושין אהל עראי והואיל דלא מתקן סוכה. אינו אלא אהל עראי ושרי ואכתי טובא איכא למיפרך עלה דהא כדי שיאכל וישתה וישן קתני אלמא לתקנה לסוכה קאתי הא פרכינן עליה פירכי טובא עד דמפקינן ליה מטעמא: אימור דשמעת ליה לרבי מאיר. דפסיל: בהמה. משום שמא תברח: אדם. שיש בו דעת לעמוד או כלים שאין זזין ממקומן מי שמעת ליה והאי תנא אדם וכלים הוא דקתני עושה את חבירו דופן ויזקוף את המטה: ותו. נהי דלא מתקן לה לסוכה: ר' מאיר. דמוקמת להא דשריא אליביה ומשום דלא הוי תיקון מחיצה ואהל דלאו הכשר מחיצה: אליבא דמאן. דשרי ר' מאיר לא קאמר כר''א רביה ולא כרבנן דהא פקק החלון אין בו מצות סוכה ולא שרו רבנן אלא להוסיף: אלא הא והא רבנן. והא דקתני נפל דופנה לא יעמיד בה כו': בדופן שלישית. דבשתי דפנות אין קרוי אהל וכי עביד בה דופן שלישית משוי ליה אהל ומודו רבנן דאין עושין אהל עראי בתחילה והא דתני מותר בדופן רביעית דבלאו הכי הוי אהל והאי תוספת בעלמא הוא ורבנן לטעמייהו דאמרי מוסיפין אהל בשבת: דיקא נמי. דהא דקתני אסור בדופן שלישית קאי: דקתני נפל דופנה. דמשמע דופן שהיא מותרת בה ורביעית לא הויא תיקון סוכה דתנן (סוכה ד' ב.) ושאין לה שלש דפנות פסולה הא בג' כשירה: (רש"י)

 תוספות  או דילמא בדמלו גברי עסקינן. והשתא אפי' אי אין הלכה כרבי אליעזר יכנס וא''ת כיון דאמרי רבנן אפי' אמה אחת לא יכנס אע''פ שד' אמות שלו מובלעות בתוך התחום ראשון ה''נ כי מלו גברי מחיצות ומגיעות תוך התחום לא יכנס ויש לומר דלא דמי דהכא כשתסלק מחיצה דגברי וכבר יצא ע''י מחיצה מארבע אמות שנתנו לו חכמים ומעתה היה ליתן לו ארבע אמות אחרות וכיון שהוא בתחום ראשון לא ניתן לו ד' אמות אחרות אלא חוזר לתחומו הראשון אבל בהבלעת ד' אמות שלא הפסיד בכניסתו ד' אמות לא יכנס: דאי בדמלו מאי תבעי ליה. ואף על גב דרבי מאיר פוסל לקמן בהמה לדופן סוכה פשיטא ליה דהלכה כרבי יהודה אבל אין לפרש דבאדם אפי' רבי מאיר מודה דלא שייך ביה שמא יברח דלאו היינו טעמא דר' מאיר כדמסיק פרק הישן (סוכה ד' כג.) והא דפריך לקמן אדם וכלים מי שמעינן ליה היינו למאן דמפרש בסוכה דטעמא דרבי מאיר חיישינן שמא תברח: כדי שלא תפול חמה על המת. והא דאמרינן בפרק כירה (שבת ד' מג:) אין עושין מחיצה למת בשביל מת הא דשרי הכא היינו כדמפרש התם באין בני אדם ויושבין בצדו וכו' ור''י מפ' דהכא הוי שפיר בשביל חי שאם יסריח המת יצטרכו לצאת מן הסוכה: פקק החלון. בפ' כל הכלים (שבת דף קכה:) פ''ה דהאי חלון הוי למעלה בגג אבל מן הצד לא שייך איסור אהל והביא ראיה מפ' כל גגות (לקמן ד' צד.) גבי רב ושמואל דהוו יתבי בההוא חצר נפל גודא ביני וביני אמר שמואל נגודו ליה גלימא אהדריה רב לאפיה ופריך לשמואל למה לי למעבד הכי והאמר זה מטלטל עד עיקר מחיצה כו' ומשני דשמואל עביד לצניעות בעלמא משמע שאם היה שמואל אוסר לטלטל כרב לא הוה קשה מידי דהיכי שרי למיעבד הכי אלמא לא חשיב אהל בדפנות מן הצד והא דקפיד רב לא אעשיית מחיצות אלא משום דקסבר אסור לטלטל הסדין בתוכה ובפ''ק דסוכה (ד' טז:) גבי עובדא דשכחו ולא הביאו ס''ת מערב שבת למחר פרסו סדינין על גבי עמודין והביאו ס''ת וקראו בו ופריך פרסו לכתחילה ומי שרי והאמר מר הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחלה בשבת רש''י ל''ג אלא פרסו סלקא דעתך פירוש איך הביאו דרך רשות הרבים ומשני אלא שמצאו סדינין פרוסין ואין נראה למחוק הספרים ועוד מאי קשיא ליה איך הביאום דלמא הביאום דרך מלבושים ועוד דבשמעתין מוכח דמן הצד שייך עשיית אהל דאעשיית דופן מייתי ליה ועוד דלשון חלון שייך בכותל ובגג קרי ליה ארובה כדתנן (ביצה דף לה:) משילין פירות דרך הארובה ונראה לר''ת דמן הצד שייך עשיית אהל והיכא שהמחיצה מועלת להתיר חשוב עשיית אהל בתחלה כההיא דפירסו סדינין ולרב דאסר לטלטל בכל גגות שייך עשיית אהל לכתחילה ואעשיית מחיצות קפיד והוי כדופן ג' של סוכה דחשבינן ליה הכא אהל אבל לשמואל דשרי לטלטל לא חשיב אלא תוספת אהל כמו דופן רביעית של סוכה דחשיב ליה תוספת משום דבלאו הכי מישתרי ואי הוה אסיר שמואל כל שכן דהוה פריך ליה היכי שרי למיעבד הכי ומאן דשרי תוספת אהל למעלה נמי שרי כדמוכח בהמוצא תפילין (לקמן דף קב.) גבי הני דיכרי דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא ובפ' הישן (סוכה דף כז:) גבי ר''א ששבת בסוכתו של ר' יוחנן: רבי מאיר דקפסיל התם אלמא לאו מחיצה היא. השתא בעי למימר דאיירי בדופן שלישית אפ''ה לא חשיב אלא תוספת בעלמא לר''מ דקפסיל וקשה הא קתני בהדיא התם כדי שישתה ויאכל וישן ובקונטרס פי' דהוה מצי למפרך אלא בלאו הכי פריך שפיר אך מ''מ קשה דמאי פריך בסמוך אימר דאמור רבנן להוסיף לכתחילה מי אמור הא אמר דלר''מ דקפסיל לא חשיב אלא תוספת בעלמא ע''כ יש לומר דהיינו ודאי דפריך מדקאמר כדי שיאכל וישתה וישן אלמא מיתכשר סוכה בהכי דעיקר מצות סוכה בג' דברים הללו ואם כן הרי עשיית אהל לכתחילה הוא אך קשה להשר מקוצי דהשתא כי משני הא ר''מ הא ר' יהודה לא תירץ כלום אמעשה דנחמיה ונראה לפרש דה''פ כיון דפוסל ר''מ לז' ימי סוכה שאינה יכולה לעמוד שם כל ז' גבי נחמיה שרי לכתחילה אע''ג דמהני לא חשיב אלא תוספת בעלמא כיון שאותה מחיצה אינה ראויה לז' וכן הא דקתני כדי שיאכל וישתה וישן שרי דליכא למיחש שמא תברח לפי שעה ובתר הכי פריך אימר דאמור רבנן להוסיף לכתחילה מי אמור דכיון דמהני אפי' לשעה חשיב עשיית אהל לכתחלה כמו פקק החלון: (תוספות)

 רשב"א  דיקא נמי דקתני ויכנס ש"מ. וכתב הראב"ד ז"ל דמהא שמעינן דהלכה כר' אליעזר דהבלעת תחומין מילתא היא. (והלכתא) [והלכך] לדידן דקיימא לן כר' יהודה (להלן מה, א) דאמר יש לו ארבע אמות לכל רוח שירצה, אפילו יצא שלש אמות והוא עומד ברביעית הרי זה נכנס ואינו חושש. קשיין אהדדי הא ר' אליעזר הא רבנן. פירוש: רבא הוא דמתרץ להו הכין ולומר דר"נ בר יעקב כרבנן, וקסבר דרבנן דשרו בפקק החלון אפילו בשאינו תלוי ואינו קשור כלל. ודחה ר"נ בר יצחק דאי אפשר לאוקמינהו בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן אלא אי איכא לאוקמינהו בפלוגתא דר' מאיר [ור' יהודה], ור' מאיר דקא פסיל התם אלמא לאו מחיצה הכא שרי דלאו מידי קעביד. ופירש רש"י ז"ל: דהשתא הוה מצי לאקשויי ליה אי הכי דברייתא דעושה אדם את חברו דופן לסוכה ר' מאיר היא וטעמיה משום דלאו מידי קא עביד והא כדי שיאכל וישתה קתני, אלא משום דלא קמה ודחינן לה מטעמא אחרינא לא חש לאקשויי ליה הכי. והראב"ד ז"ל כתב דהא לאו סוכה דמצוה היא ולא גרסינן בה דופן לסוכה, ומאן דגריס ליה מפרש לה בסוכה דלאו מצוה. והקשה לו מורי שיחיה דעל כרחין ודאי בסוכה דמצוה עסקינן, ותדע לך מדאמרינן בסמוך לא קשיא הא בדופן שלישית הא בדופן רביעית, כלומר: דבדופן שלישית חייב משום דהוי מחיצה מתרת, ואי בסוכה דלאו מצוה אפילו כי עביד מחיצה שלישית מאי הוי והא מחיצה זו אינה מתרת לו כלום אם הוא ברשות היחיד וכל מחיצה שאינה מתרת שרי, וכדמשמע בפרק כל גגות (לקמן צד, א) כותל שבין שתי חצרות שנפל, רב אמר אין מטלטלין אלא בד' אמות ושמואל אמר זה מטלטל עד עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה, כלומר: דרב סבר דיורין גורמין ושמואל סבר שבת גורמת וכיון שהיתה שם מחיצה בין השמשות אפילו נפלה אחר מיכן אין בכך כלום דבשבת הואיל והותרה הותרה. ואמרינן התם שמואל ורב הוו יתבי בההיא חצר נפל גודא דביני ביני, אמר להו שמואל נגידו לי גלימא, כלומר: שמואל לטעמיה דס"ל דמחיצה זו אע"פ שנפלה באמצע שבת כבר הותרה החצר דשבת כיון דהותרה הותרה, ומחיצה זו שהוא עושה בה עכשיו לאו התירא עביד והלכך מותר וכדמסיק התם שמואל דעביד לצניעותא בעלמא הוא דעבד, אהדרינהו רב לאנפיה מיניה, כלומר: דרב לטעמיה דאמר דיורין גורמין וכי קא עביד השתא מחיצה מחיצה המתרת קא עביד ולפיכך אסור. ושמא כל שעושה מחיצה שאינה מתרת אפילו אהל עראי נמי לא הוי ושרי. [ואין לומר] דמיירי הכא כגון דקאי ברשות הרבים או בכרמלית ולפיכך אסור משום דכי קא עביד מחיצה שלישית מחיצה המתרת לטלטל מדאורייתא קא עביד דלכו"ע שלוש מחיצות רשות היחיד גמורה הם בין לטלטל בין לזרוק דבר תורה, אם כן אפילו עביד מחיצה רביעית נמי ליתסר דהא קא עביד מחיצה המתרת לטלטל מדרבנן, דהא מדרבנן אינו רשות היחיד לטלטל עד שיהא מוקף ד' מחיצות. ע"כ נראה הנכון כמו שכתב רש"י ז"ל. מיהו אפשר לומר לדברי הראב"ד דרב נחמן בר יצחק מוקי לה בסוכה דעלמא ובין ברביעית בין בשלישית חד דינא אית להו, ורבא מוקי לה בסוכה דמצוה והלכך חדא בשלישית וחדא ברביעית, רבנו נ"ר. (רשב"א)


דף מד - ב

אלא אדם אאדם קשיא אדם אאדם נמי לא קשיא כאן לדעת כאן שלא מדעת והא דרבי נחמיה בריה דרבי חנילאי לדעת הוה שלא מדעת הוה רב חסדא מיהא לדעת הוה רב חסדא שלא מן המנין הוה: הנהו בני גננא דאעילו מיא במחיצה של בני אדם נגדינהו שמואל אמר אם אמרו שלא מדעת יאמרו לדעת הנהו זיקי דהוה שדיין בריסתקא דמחוזא בהדי דאתא רבא מפירקיה אעלינהו ניהליה לשבתא אחריתי בעי עיילינהו ואסר להו דהוה ליה כלדעת ואסור לוי אעילו ליה תיבנא זעירי אספסתא רב שימי בר חייא מיא: מתני' מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים אמה לכל רוח אם היה בתוך התחום כאילו לא יצא כל היוצאים להציל חוזרין למקומן: גמ' מאי אם היה בתוך התחום כאילו לא יצא אמר רבה הכי קאמר אם היה בתוך תחום שלו כאילו לא יצא מתוך ביתו דמי פשיטא מהו דתימא הואיל ועקר עקר קמ''ל רב שימי בר חייא אמר הכי קאמר אם היו תחומין שנתנו לו חכמים מובלעין בתוך התחום שלו כאילו לא יצא מתחומו במאי קמיפלגי מר סבר הבלעת תחומין מילתא היא ומר סבר לאו מילתא היא א''ל אביי לרבה ואת לא תסברא דהבלעת תחומין מילתא היא ומה אילו שבת במערה שבתוכה ארבעת אלפים ועל גגה פחות מארבעת אלפים אמה לא נמצא מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה אמר ליה ולא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום להיכא דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום והיכא דלא שבת לא

 רש"י  אלא אדם אאדם קשיא. דבשלמא מטה אמטה איכא לתרוצא כדקאמרת דהא דתני ויזקוף את המטה בדופן רביעית קאמר דהא קתני שלא תפול חמה על המת ועל האוכלין אלמא לאו לאכשורי סוכה אתי אלא אדם הא קתני כדי שיאכל וישתה וישן אלמא למיפק ביה חובת סוכה אוקמיה התם דג' דברים הללו הן מצות סוכה אלמא דופן שלישי הויא חסירה דאי דופן רביעית לא הוה מיפסלא בה כדאמרי' ואע''ג דעביד אהל. שרי: לדעת. שהעומד שם יודע שלשם מחיצה העמידוהו שם אסור: שלא לדעת. מותר דמשום עשיית אהל ליכא למימר דאין דרך בנין בכך אבל כלי דרך בנין בכך הוא הלכך דופן שלישית אסור: שלא לדעת הוה. לא ידעו האנשים על מה קבצום שם: רב חסדא מיהא. שעשה המחיצה ונקבע שם בא' מהן הא ידע: שלא מן המנין הוה. בעושי המחיצה: דאעילו מיא. מרשות הרבים לרה''י והוקבעו לשם לדעת שהודיעום שלכך הם נקבצין: זיקי. נודות ושל רבא הוו: ריסתקא. רחוב העיר רה''ר: בהדי דאתי רבא מפירקיה. והיה גדוד דשומעי הדרשה באין אחריו נטלן שמש והביאן בתוך מחיצות הבאין: אספסתא. שחת של תבואה: מתני' מי שיצא ברשות. כגון לעדות החדש או להציל מן הגייס ומן הנהר או חכמה הבאה לילד: כבר נעשה מעשה. ואינך צריך לילך: יש לו אלפים אמה לכל רוח. ממקום שנאמר לו: כאילו לא יצא. מפרש בגמרא: חוזרין למקומן. מפרש בגמ': גמ' מאי כאילו לא יצא. הא ודאי לא יצא דהא עדיין בתוך התחום הוא: ה''ג אמר רבה הכי קאמר ואם היה בתוך התחום שלו כאילו לא יצא מביתו דמי. כלומר האי כאילו לא יצא אביתו קאי והכי קאמר אם היה עדיין בתוך תחום ביתו חוזר לביתו והרי הוא כאילו לא עקר רגליו לכך יש לו מביתו אלפים אמה לכל רוח כבתחילה ולא אמרינן ממקום שנאמר לו יש לו אלפים אמה לכל רוח: פשיטא. דכיון דעדיין לא יצא מן התחום כאילו הוא בביתו דמי: מהו דתימא כיון דעקר. לצאת ברשות ורבנן תקון ליה ממקום שנאמר לו אלפים לכל רוח הכא נמי אע''ג דקאי בתחומו לימדוד ליה מהתם ואי בעי למיפק ליפוק קמ''ל: רב שימי בר חייא אמר הכי קאמר אם היו תחומין שנתנו לו חכמים מובלעין בתוך התחום שלו כאילו לא יצא מתחומו דמי. כלומר מתני' בשכבר יצא מתחומו עסקינן וכאילו לא יצא אתחומין קאי כדהוה ס''ד מעיקרא ומאי אם היה בתוך התחום ה''ק אם היו אותן אלפים הנתונות לו לכל רוח ממקום שנאמר לו נכנסות לתוך אלפים של תחום ביתו כאילו לא יצא מתחומו דמי והולך עד ביתו והרי הוא כבתחילה: רב שימי סבר הבלעה מילתא היא. וכיון דמיבלען בתחומיה וממטו ליה לגו תחומיה הוו להו כחד תחומא וכמאן דלא נפק מתחומא הוא ורבה סבר לאו מילתא היא הלכך לא מצי לתרוצי כאילו לא יצא דמתני' בשכבר יצא חוץ לתחום דאם יצא הפסיד שביתת ביתו וקנה לו ממקום שנאמר לו ורבה לית ליה הא דתנו נהרדעי לעיל (דף מא:) ואי פיקח הוא עייל לתחומו וכיון דעל על. ואית דגרסי בלישנא אחרינא דבין רבה ובין רב שימי בשכבר יצא מתחומו מוקי ליה ובתרוייהו גרסי' אם היו תחומין שנתנו לו חכמים מובלעין בתוך התחום שלו אלא בדרבה גרסינן כאילו לא יצא מביתו ובדרב שימי גרסינן כאילו לא יצא מתחומו ובהא פליגי דלרבה לא משויא להו הבלעה כחד תחומא שיהיו לו כל היום כולו ח' אלף אמה אלא כי ממטו ליה תחומין הניתנין לו עד תוך תחומו הוי כאילו לא יצא מביתו כלל ולא קנה שביתה במקום אחר ויש לו אלפים מביתו לכל רוח כבתחילה ורב שימי סבר כאילו לא יצא מביתו לא אמרינן אלא ודאי קנה שביתה במקום שנאמר לו אבל כאילו לא יצא מתחומו אמרינן ולא הפסיד תחומו הראשון ויש לו קרוב לח' אלף כגון ממקום שנאמר לו ולמזרח אלפים ולמערב אלפים ומשם ולביתו אלפים ומביתו ולהלן אלפים דהבלעת תחומין משויא להו לכולהו תחומי כחדא תחומא ורבה סבר לאו מילתא היא לשווינהו תחומא חד הלכך על כרחך לא מיתוקם כאילו לא יצא אתחום גרידא ולומר תחומו לא הפסיד אבל יוצא חשבינן ליה לקולא דיש לו שביתה אף במקום שנאמר לו אלא כאילו לא יצא לגמרי קאמר והרי הוא כבתחילה: ומה אילו שבת במערה שתוכה ד' אלפים ועל גגה פחות מד' אלפים לא נמצא כו'. כלומר אי אתה מודה שמהלך את גגה וחוצה לה אלפים לכל צד. סתם מערה ב' פתחים יש לה בב' קצותיה פתח למזרח ופתח למערב מפתח המזרח נותן לו חוצה לה לצד מזרח אלפים ולצד גגה אלפים וכן מפתח המערב נותן חוצה לה לצד המערב אלפים ולצד גגה אלפים וכיון דגגה פחות מד' אלפים כיון שכותליה משופעין לצד גגה ומתרחבות מלמטה בקרקעיתה נמצא אלפים שיש לו על גגה כשיצא מפתח מזרחי נבלעות בתוך אלפים שיש לו על גגה כשיוצא מפתח המערב ואי אתה מודה שאם בא לצאת באיזה מהן שירצה שיכול להלך כל גגה וחוצה לה אלפים אמה לכל צד משום דהבלעת תחומין משוי לתחומי שני היציאות כחד ואילו הוה גגה ד' אלפים שלימות ויצא בפתח מזרח אינו יכול להלך לצד גגה אלא אלפים ואם היה רוצה להלך באלפים מערביות היה צריך לחזור על העקב וליכנס במערב ולחזור ולצאת דרך פתח מערבי אלמא מילתא היא וקשיא לתרוייהו לישני: ולא שני לך כו'. הכא נמי ב' תחומין מחמת חדא שביתה קאתו לה וכיון דמיבלעי לעיל הוו חד תחומא אבל גבי מתני' לא שבת באויר מחיצות שביתה השניה הלכך כיון דקני לה שביתה בתרייתא תו לית ליה שביתה קמייתא והיכא דיצא חוץ לתחום אין לו אלא ממקום שנאמר לו אלפים ואפי' נכנסו לתוך תחומו אינו הולך ממקום שכלו שם והלאה כלום וללישנא אחרינא הכי מתרץ כיון דלא שבת באויר מחיצות שניה לא יהבינן ליה ב' שביתות אלא או האי אית ליה או האי אית ליה אם מובלעות אית ליה שביתת ביתו ואין לו ממקום שנאמר לו אלא כדי לבא וליכנס בתחומו ואם אינן מובלעות קנה מקומו והפסיד ביתו ולשון הראשון נראה הגון: (רש"י)

 תוספות  כל היוצאין להציל חוזרין למקומן. הא דלא חשיב ליה בפ''ק דביצה (דף יא:) גבי הנך ג' דהתירו סופן משום תחילתן דזה אינו חידוש וכל הנהו צריכי כדאמרינן התם: ומר סבר הבלעת תחומין לאו מילתא היא. פ''ה ולית ליה לרבה הא דנהרדעי דאמרי לעיל (דף מא:) אי פקח הוא עייל לתחומי' וכיון דעל על ולר''י נראה דאית ליה הא דנהרדעי כיון שנכנס בתחומו מפני כבוד הבריות ויצא מד' אמותיו כיון שצריך ליתן לו ד' אמות חדשות יכול לחזור ולקנות תחומו הראשון אבל הכא מכיון שיצא חוץ מתחומו וקנה לו תחום אחר לא הותר ליעקר מתחום שקבע כדפי' לעיל דאי לאו הכי תיקשי לה מתני' לנהרדעי דאמרי אפי' אמה אחת לא יכנס ואף על גב דע''י ארבע אמותיו נכנס לתחומו הראשון ולא אמר כיון דעל על: (תוספות)

 רשב"א  ומר סבר הבלעת תחומין לאו מילתא היא. פירש רש"י: דרבה לית ליה הא דנהרדעי דריש פרקין (מא, ב) דאמרי אי פקח (אידך) [איהו] עייל לתחומיה. ונראין דברי התוספות (ד"ה ומר) שאמרו דנראה דיש לחלק דההיא דנהרדעי כיון שקנה ארבע אמות חוץ לתחום הראשון ועכשיו התירו לו חכמים לעקור אותו תחום ולקנות תחום אחר משום כבוד הבריות ונכנס לתוך תחומו הראשון ונקנה לו הרי זה כמי שהחזירוהו שחזר לתחומו הראשון, אבל הכא שעקר תחומו הראשון ונקנה לו תחום אחר ועדיין הוא בתוך אותו תחום אף על פי שהוא מובלע בתוך התחום שהיה לו מעיקרא אין לו אלא תחום זה השני, ואין לו לעקור אותו וליכנס בתוך תחום האחר. ולא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום להיכא דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום. פירש הראב"ד ז"ל: כי מי ששבת במערה בשביתתו לתוכה נעשית המערה כבית מיושב שרשותו עולה עד לרקיע, ומש"ה אויר התחתון עולה למעלה כנגד אויר שלמטה. ואע"ג שלענין טלטול על גבה של מערה נידון כרה"ר, לענין מדידה מיהא מלמעלה כלמטה. ואין לנו ללמוד מדידה מטלטול, שהרי אפילו העיר שרשות הרבים עוברת בתוכה חייבין עליה משום רה"ר ולענין מדידה כלה כארבע אמות דמיא. ואינו מחוור בעיני מכמה טעמים, חדא דאם איתא לא הוה ליה למימר כי האי לישנא לא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום להיכא דלא שבת מבעוד יום, שהרי מי שיצא ברשות הרי זה כאילו ששבת שם במקום שנאמר לו שכבר נעשה מעשה, ואלו נאמר לו גם במערה זו מהלך בה בתוכה ועל גבה כאילו שבת מבעוד יום בתוכה, וא"כ לא היה לו לומר כן בכאן שאין הכל תלוי אלא במחיצות המערה שאנו רואין אותן כאילו עולות עד לרקיע, וכך היה לו לומר ולא שני שבת במערה לשבת בבקעה. ועוד דהא לכאורה משמע דלכ"ע דוקא בשאין על גבה של מערה אלא פחות מארבעת אלפים אמה דמשום הבלעת תחומין, הא אילו היו על גבה ארבעת אלפים לא, מדקאמר ליה אביי (לרבא) [לרבה] להדיא ומה אילו שבת במערה שיש בתוכה ארבעת אלפים אמה ועל גבה פחות מארבעת אלפים כאילו דבר זה נודע ומוסכם מכבר ביניהם, וגם רבה לא השיבו התם אפילו ביתר מארבעת אלפים אמה דמי לא שני לך וכו', אלמא משמע דאהיא דאביי בלחוד הוא דקאמר, ואם איתא משום דמחיצות עולות עד לרקיע אפילו טובא נמי. ועוד דהא אמרינן בפרק כל גגות (להלן צ, א) דהיכא דלא מסיימי מחיצתא ואפילו גגין הרי הן ככרמלית ולא אמרינן גוד אסיק מחיצתא, ואפילו לשמואל נמי דאית ליה גוד אסיק מחיצתא מודה הוא בגג יתר מבית סאתים שהוא ככרמלית, ואין אנו רואין המחיצות כאילו עולות למעלה. ומה שכתב הר"ב ז"ל שאין למדין מדידה מטלטול, והביא ראיה מעיר שהוא רשות הרבים לטלטול ולמדידה כולה כארבעת אמות, אינה ראיה, דהכא שאני דכיון דעל גבה רה"ר גמורה, [הרי] היא כרשות הרבים דעלמא אלמלא שאנו רואין את מחיצותיה כאילו עולות, וכל עצמנו אין אנו עושין את גגה כרה"י למדידה אלא משום מחיצותיה היאך אתה רואה מחיצותיה עולות לענין מדידה ולא לענין טלטול לפוטרן מידי חיוב חטאת, אם רואה אתה את המחיצות כנעולות נפטור אותה אם טלטל על גבה יתר מד"א שהרי יש כאן מחיצות והרי זה כולו כרשות היחיד, ואם אין מחיצות עולות למעלה משום דמחיצות הניכרות בעינן אם כן אין כאן מחיצות על גבה וכרמלית גמורה או רה"ר גמורה היא ואפילו למדידה. אלא הפירוש הנכון כמו שפירש רש"י ז"ל ולא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום, דשני תחומין אלו באין לו מחמת שביתה אחת, דכיון ששבת במערה ויש למערה שני פתחים לשני ראשין אחד לצפון ואחד לדרום, ואילו רצה לצאת בפתח שבצד צפון ולהלך משם ואילך לצד צפון אלפים אמה הרשות בידו, ואילו רצה לצאת באותו פתח שבצפון המערה ולחזור דרך עקבו על גבי המערה לצד דרום הרשות בידו, שהרי יש לו אלפים אמה לכל רוח בכל פתח מהם כזה: ולא תמצא ענין זה והבלעה (ענין) זו אלא בשובת בחלל שיש עליו גב כגון בית או מערה, וכיון דמשום שביתה חדא קא אתו ליה ומיבלעו להו חד בחד הוו להו חד תחומא, והיינו נמי דוקא בשאין על גגה רק פחות מד' אלפים. אבל גבי מתני' דלא באו לה מחמת שביתה חדא, דמעיקרא לא היה מותר בתחום זה השני ועכשיו אינו מותר בתחום הראשון וכאילו עוקר שביתתו הראשונה וה"ל שביתה שניה אע"ג דמבלען חדא בחדא הבלעה כזו לא הויא הבלעה. (רשב"א)


דף מה - א

והתנן ר''א אומר שתים יכנס ג' לא יכנס מאי לאו רבי אליעזר לטעמיה דאמר והוא באמצען וארבע אמות דיהבו ליה רבנן כמאן דמיבלען דמו וקאמר יכנס אלמא הבלעת תחומין מילתא היא א''ל רבה בר בר חנה לאביי ומדר''א קמותבת ליה למר אמר ליה אין דשמיע לי מיניה דמר עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר''א אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מודו ליה: וכל היוצאין להציל חוזרין למקומן: ואפי' טובא והא אמרת רישא אלפים אמה ותו לא אמר רב יהודה אמר רב שחוזרין בכלי זיין למקומן ומאי קושיא דילמא להציל שאני אלא אי קשיא הא קשיא דתנן בראשונה לא היו זזין משם כל היום כולו התקין ר''ג הזקן שיש להן אלפים אמה לכל רוח ולא אלו בלבד אמרו אלא אפי' חכמה הבאה לילד והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת ומן הדליקה הרי הן כאנשי העיר ויש להן אלפים אמה לכל רוח ותו לא והא אמרת כל היוצאין להציל חוזרין למקומן אפילו טובא אמר רב [יהודה אמר רב] שחוזרין בכלי זיין למקומן כדתניא בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם ונכנסו ליטול כלי זיינן ונכנסו אויבים אחריהן דחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן רב נחמן בר יצחק אמר ל''ק כאן שנצחו ישראל את אומות העולם כאן שנצחו אומות העולם את עצמן אמר רב יהודה אמר רב נכרים שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיינן ואין מחללין עליהן את השבת תניא נמי הכי נכרים שצרו וכו' במה דברים אמורים כשבאו על עסקי ממון אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ובבל כעיר הסמוכה לספר דמיא ותרגומא נהרדעא דרש רבי דוסתאי דמן בירי מאי דכתיב {שמואל א כג-א} ויגידו לדוד לאמר הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שוסים את הגרנות תנא קעילה עיר הסמוכה לספר היתה והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש דכתיב והמה שוסים את הגרנות וכתיב {שמואל א כג-ב} וישאל דוד בה' לאמר האלך והכיתי בפלשתים האלה ויאמר ה' אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה מאי קמבעיא ליה אילימא אי שרי אי אסור הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים אלא אי מצלח אי לא מצלח דיקא נמי דכתיב לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה ש''מ: מתני' מי שישב בדרך ועמד וראה הרי (זה) הוא סמוך לעיר [הואיל] ולא היתה כוונתו לכך לא יכנס דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר יכנס א''ר יהודה מעשה היה ונכנס רבי טרפון בלא מתכוין: גמ' תניא א''ר יהודה מעשה ברבי טרפון שהיה מהלך בדרך וחשכה לו ולן חוץ לעיר לשחרית מצאוהו רועי בקר אמרו לו רבי הרי העיר לפניך הכנס נכנס וישב בבית המדרש ודרש כל היום כולו (אמרו לו) משם ראייה שמא בלבו היתה או בית המדרש מובלע בתוך תחומו היה: מתני' מי שישן בדרך ולא ידע שחשיכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ר' יוחנן בן נורי וחכמים אומרים אין לו אלא ארבע אמות ר''א אומר והוא באמצען ר' יהודה אומר לאיזה רוח שירצה ילך ומודה ר' יהודה שאם בירר לו שאינו יכול לחזור בו היו שנים מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה מביאין ואוכלין באמצע

 רש"י  והא תנן רבי אליעזר אומר. מי שיצא חוץ לתחום ב' אמות יכנס אבל ג' לא יכנס מאי האי שיעורא דנקט לאו ר' אליעזר לטעמיה דאמר במתניתין גבי ד' אמות שנתנו חכמים ליוצא חוץ לתחום דהוא באמצען שיש לו לכל צידיו ב' אמות ולפיכך זה שיצא ב' אמות חוץ לתחום כיון דב' אמותיו דבוקות לו בתחומו סבירא ליה לרבי אליעזר דכמאן דמובלען בתחומיה דמו ומותר ליכנס אלמא מילתא היא. ללישנא קמא הויא תיובתיה אבל ללישנא בתרא לא נהירא לי דהא לא קאסרי ליה למהדר ומאן דגריס לה מפרש דכיון דהא לא הוו מובלעות אלא דבוקות ואפילו הכי שרי שמע מינה הבלעה דבר גדול הוא והיכא דמיבלען חד תחומא הוי: ומדרבי אליעזר אותבת ליה למר. הא פליגי רבנן עליה במתני': לדבר מצוה מודו ליה. ומתני' דמי שיצא ברשות דבר מצוה הוא וקאמר רבה לעיל דהבלעה לא מהניא: ואפילו טובא. יותר מארבע אלפים בתמיה והאמרת רישא היכא דלא מיבלען אלפים אית ליה ותו לא: אמר רב יהודה אמר רב. לא תימא אפי' טובא דלא שרי אלא אלפים והא אתא לאשמעינן דחוזרין בכלי זיינן ולא אמרינן כיון דנעשה מעשה ישליכו כלי זיינן מעליהן ולא יחללו שבת בחזרתן וטעמא מפרש לקמן: דילמא להציל שאני. ומי שיצא ברשות דמתניתין איכא לאוקמי בעדות החדש ובחכמה הבאה לילד אבל הבא להציל מאויבים יש לחוש שמא אויבים ירדפו אחריו הלכך אפי' טובא נמי יכנסו לעיר: לא היו זזין משם. ביוצאין חוץ לתחום להעיד על החדש מיירי במסכת ר''ה (דף כג:) לא היו זזין דמי שיצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות: והבא להציל מן הגייס כו'. וקאמר אלפים ותו לא ומתני' קתני כל היוצאין להציל חוזרין למקומן ואפי' טובא: מניחים כלי זיינן. בחזירתן בבית החיצון שמוצאין חוץ לחומה: הכירו בהן אויבים. שיצאו חוץ לעיר ורדפו אחריהן: נכנסו. היוצאין ליטול כלי זיינן והבית צר ודחקו זה את זה: נצחו ישראל. אלפים ותו לא: נצחו אומות העולם. חוזרין למקומן אפי' טובא: אין יוצאין עליהן. כדמפרש לקמן כשבאו נכרים על עסקי ממון: לספר. עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות יוצאין עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם: תרגומא. אי זו היא עיר בבבל דהויא סמוכה לספר: נהרדעא. שהיתה סמוכה לנכרים מצד אחד ולעיירות שיושבין בהן בני גולה מצד שני: והם לא באו כו'. ואף על פי כן מסר דוד עצמו להציל: אי שרי אי אסור. ושבת היתה: הרי שמואל ובית דינו קיים. ומידי דאיסור והיתר לא משייל באורים ותומים: והושעת. אלמא מבשרי ליה דנצח: מתני' מי שישב בדרך. לנוח שהיה עייף ולא היה יודע שהוא בתחום העיר וחשכה לו שם וכשעמד ראה שהוא סמוך לעיר ובתחומה: לא יכנס לעיר. להיות כאנשי העיר אלא ממקום שחשכה לו מודד אלפים פסיעות בינוניות ועד מקום שכלו יכנס: בלא מתכוין. שלא היה יודע כשחשכה לו שהוא בתחום העיר ולא נתכוין להיות שביתתו בעיר אלא במקומו: גמ' בלבו היתה. כשישב שם היה יודע שהוא בתוך אלפים למקום שביתתו: מתני' אין לו אלא ד' אמות. הואיל וישן היה לא נתכוון לקנות שביתה: והוא באמצען. של ד' אמות כלומר ב' אמות יש לו לכל צידיו: לאיזה רוח שירצה. יטול ד' אמות ואחר שבירר לו לצד זה אין יכול לחזור ולברור לצד אחר: היו שנים. עומדין זה רחוק מזה ו' אמות דמיבלען ב' אמות של כל אחד בתוך של חברו: מביאין ואוכלין. בתוך אותן ב' אמות: (רש"י)

 תוספות  ומדרבי אליעזר קמותבת ליה למר. משמע דרבה אמר אנא דאמר כרבנן וזה קשה ללשון שני דרש''י דרבה אית ליה הבלעת תחומין מילתא היא לענין ליכנס ולרבנן לית להן הבלעה כלל: אי מצלח אי לא מצלח. וא''ת א''כ היכא דריש ר' דוסתאי דמחללין עליו השבת דלמא חול היה אי משום דמספקא ליה דכתיב וישאל דוד הא מסקינן אי מצלח אי לא מצלח ויש לומר דמוכחא מילתא מדקאמר נלחמים בקעילה דקרי ליה מלחמה ומסר דוד נפשיה עליה אע''פ שלא באו אלא על עסקי תבן וקש שמע מינה דמחללין עליה נמי את השבת: (תוספות)

 רשב"א  ומדר' אליעזר מותבת ליה למר. כלומר: דכיון דרבנן פליגי עליה דילמא רבה כחכמים סבירא ליה, ופריק אין משום דשמיע ליה רבנן לר' אליעזר בדבר מצוה. ומשמע דדוקא לדבר מצוה הא באונס או בשגגה כההיא דנחמיה דלעיל (מג, ב) לא, דהא אמרינן (מד, א) וקמבעי ליה אי הלכה כר' אליעזר או לא, אלמא אפילו בהא פליגי. ואינו נראה לומר דהיינו דוקא לרב חסדא ורבא ור"נ בר יצחק ור"נ ב"ר יעקב, אבל לרבה אפילו רבנן מודו בה ואין הלכה כר' אליעזר. חדא דמיקל והלכה כדברי המיקל בעירוב, ועוד דאפשר דאפילו רבה מודה בה דהלכה כר' אליעזר, ואע"ג דאיהו אמר הבלעת תחומין לאו מילתא היא, והא משמע דהדר ביה דהא שתיק לאביי כי אקשי ליה מהא דר' אליעזר. ואפילו תאמר דלא שתק להודות כדבריו, מ"מ יש לך לומר דרבה מחלק בין הבלעה זו לאותה הבלעה דיוצא ברשות כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה דאמר דלדבר מצוה מודו ליה, והלכך מסתמא לא רמיא פלוגתא בהא בין רבה לרב נחמן. ועוד דאפילו פליג בה רבה כיון דרב נחמן ורב חסדא ור' נחמיה עשו בה מעשה רב. ומשמע נמי דבין רבא בין רב נחמן בר יצחק מודו בה. ורב שימי בר חייא נמי דפליג עליה דרבה ואביי נמי דקאי כרב שימי, מהני כולהו שמעינן דהבלעת תחומין מילתא היא. אלא דמיהא דרב שימי ואביי לא שמעינן אלא ביוצא לדבר מצוה. הא דאיצטריך למימר: מאי לאו ר"א לטעמיה. היינו משום דלא תימא דטעמא דר' אליעזר משום דשתים לא קניס אבל טפי קניס. כיון דאוקימנא טעמא דר' אליעזר משום הבלעת תחומין האי שתים יכנס דקאמר לאו שתים גמורות קאמר, דהא כיון דס"ל הוא באמצען אם כן אין כאן הבלעה אלא נשיקת תחומין, ושתים פחות משהו קאמר, וכדאמרינן בשלהי פרקין (להלן נב, ב) דאקשינן שתים יכנס והתניא ר' אלעזר אומר אחת יכנס שתים לא יכנס, ופרקינן לא קשיא הא דעקר חדא וקאי בתרתי, פירוש: שעומד באמה השניה, הא דעקר תרתי וקאי בתלת, כלומר: שיצא לגמרי מן השתים ועומד בשלישית דאין כאן הבלעה. תנא קעילה עיר הסמוכה לספר היתה וכו'. וא"ת ומנא ליה דבשבת הוה, דאי משום דכתיב וישאל דוד הא אוקימנא דהא קא שיילי אי מצלח אי לא מצלח. וי"ל דמיתורא דקרא קא דייק מדכתיב והמה שוסים את הגרנות, דלמה ליה לקרא למכתב והמה שוסים ומאי נפקא מינה, אלא לענין שבת קמ"ל. [ואינו מחוור, אלא הכא דעיקרא דמלתא לא מייתי לה אלא משום שלא באו [אלא] על עסקי ממון ומסר דוד נפשו עליו משום דסמוכה על הספר היתה דמינה (על) [כל] שהיא סמוכה על הספר עסקי ממון כעסקי נפשות, הלכך אפילו בשבת יוצאין להציל. וזה עיקר]. ר"מ אומר דלא יכנס. אלא קנה שם שביתה ואע"פ שלא אמר כלום. ולא דמיא לההיא דר"ג ור' עקיבא (לעיל מא, ב) דאמרו לו מה אנו לירד, והתיר להן ר"ג הואיל והיו בתוך התחום קודם שחשיכה, דשאני התם שהיתה הספינה מהלכת ודעתם היה על העיר כל זמן שהן תוך התחום, אבל הכא שהיתה דעתו לשבות כאן הרי קנה כאן שביתה. ועוד נראה לי משום דסמוכין היו על ר"ג שהיתה שפופרת בידו ומסתכל בה. ותדע לך מדאמרו לו מה אנו לירד, ולא לענין הוראה שאלו כן שהרי נחלקו עליו בדבר זה, אלא אם היו בתוך התחום קודם שחשיכה שאלו ממנו. ור' יהודה דקאמר הכא יכנס, סבר כיון שהוא רוצה ללכת אל העיר ואילו היה יודע שהיה בתוך התחום היה נכנס, מסתמא דעתו לקנות שביתה עם אנשי העיר כל זמן שהוא בתוך תחומם ודעתו להיות נגרר אחר אנשי העיר, והלכך אע"פ שלא ידע והיה בדעתו לשבות כאן מחמת שהיה סבור שהוא רחוק מן העיר, אפ"ה הולכין אחר כוונתו ויכנס. וכתב הראב"ד ז"ל: דדוקא בשלא אמר בשפתיו תהא שביתתי במקומי, אבל אמר תהא שביתתי במקומי הרי עקר בפיו שביתתו מן העיר וקנה כאן שביתה. והביא ראיה מהא דתנן לקמן (מט, ב) דהאומר שביתתי תחת האילן לא אמר כלום ולרב לא יזוז ממקומו, ולא אמרינן כיון דאילו היה יודע זה שלא קנה שביתה תחת האילן בענין זה לא היה עוקר שביתתו בפירוש ממקום רגליו, [אלא אמרינן דכיון שעקר שביתתו בפירוש ממקום רגליו] לא קנה שם עוד שביתה, והכא נמי דכותה ולא איכפת לן בטעותו. (רשב"א)


דף מה - ב

ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חברו היו שלשה והאמצעי מובלע ביניהן הוא מותר עמהן והן מותרין עמו ושנים החיצונים אסורין זה עם זה אמר רבי שמעון למה הדבר דומה לשלש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים עירבו שתים עם האמצעית היא מותרת עמהן והם מותרות עמה ושתים החיצונות אסורות זו עם זו: גמ' בעי רבא מאי קסבר ר' יוחנן בן נורי מסבר קא סבר חפצי הפקר קונין שביתה ובדין הוא דליפלוג בכלים והא דקמיפלגי באדם להודיעך כוחן דרבנן דאע''ג דאיכא למימר הואיל וניעור קנה ישן נמי קנה קמ''ל דלא או דילמא קסבר ר' יוחנן בן נורי בעלמא חפצי הפקר אין קונין שביתה והכא היינו טעמא הואיל וניעור קנה ישן נמי קנה אמר רב יוסף ת''ש גשמים שירדו מעי''ט יש להן אלפים אמה לכל רוח בי''ט הרי הן כרגלי כל אדם אי אמרת בשלמא קסבר רבי יוחנן בן נורי חפצי הפקר קונין שביתה הא מני ר' יוחנן היא אלא אי אמרת חפצי הפקר אין קונין שביתה הא מני לא רבי יוחנן ולא רבנן יתיב אביי וקאמר לה להא שמעתא א''ל רב ספרא לאביי ודילמא בגשמים הסמוכין לעיר עסקינן ואנשי אותה העיר דעתם עילייהו אמר ליה לא ס''ד דתנן בור של יחיד כרגלי יחיד ושל אותה העיר כרגלי אותה העיר ושל עולי בבל כרגלי הממלא ותניא בור של שבטים יש להן אלפים אמה לכל רוח קשיין אהדדי אלא לאו ש''מ הא רבי יוחנן בן נורי הא רבנן כי אתא לקמיה דרב יוסף א''ל הכי קאמר רב ספרא והכי אהדרי ליה אמר ליה ואמאי לא תימא ליה מגופה אי סלקא דעתך גשמים הסמוכין לעיר עסקינן האי יש להן אלפים אמה לכל רוח הא כרגלי אנשי אותה העיר מיבעיא ליה: אמר מר ביום טוב הרי הן כרגלי כל אדם ואמאי ליקני שביתה באוקיינוס לימא דלא כרבי אליעזר דאי כר' אליעזר הא אמר כל העולם כולו ממי אוקיינוס הוא שותה אמר ר' יצחק הכא בעבים שנתקשרו מערב יום טוב עסקינן ודילמא הנך אזלי והנך אחריני נינהו דאית להו סימנא בגוייהו ואיבעית אימא הוי ספק דדבריהם וספק דדבריהם להקל וליקני שביתה בעבים תיפשוט מינה דאין תחומין למעלה מי' דאי יש תחומין ליקני שביתה בעבים לעולם אימא לך יש תחומין ומיא בעיבא מיבלע בליעי

 רש"י  ובלבד. שלא יפשוט זה ידו לתוך שתים החיצונות שאין לו בהם כלום ויוציא לשם פתו או חפצו דחפציו כרגליו דתנן (ביצה דף לז.) הבהמה והכלים כרגלי הבעלים דכל ד' אמות דכל חד שוינהו רבנן לגביה כרשות היחיד ואסור להכניס ולהוציא מחוצה להן לתוכן ולא דמי להיה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר דתניא לעיל (דף מב:) דמותר לטלטל בכל העיר ע''י זריקה ובלבד שלא יעבור התחום ברגליו דאף ע''ג דאסור להלך מותר להוציא דהתם כולה חדא רשותא הוא ואי נמי כלתה מדתו חוץ לעיר מותר לטלטל מחוץ לתחומו לתוך תחומו שתי אמות בזה ושתי אמות בזה דכולה רשות הרבים הוא דאלפים דידיה לא שוינהו רשות היחיד לגביה דהא אסור לטלטולי בהו אבל ד' אמות דיוצא חוץ לתחום ודנותן את עירובו ודקונה שביתה ברגליו שוינהו רבנן לגביה כרשות היחיד ואסור להו מדרבנן לטלטל מתוכן לחוץ להן: והאמצעי מובלע ביניהם. ב' אמותיו בתוך של זה ושתי אמותיו בתוך של זה: מותר עם כל אחד. פונה לכאן ומשתמש עם זה ופונה לכאן ומשתמש עם זה: לשלש חצירות. זו אצל זו: פתוחות לרה''ר. דכל אחת רשות לעצמה ואין להן דריסת הרגל זו על זו דאי הוו להו זו לפנים מזו אסרה פנימית אחיצונה דאפילו בפני עצמה אסורה כל אחת להשתמש: גמ' חפצי הפקר. כלים שאין להם בעלים וחשיכה להן במקום אחד אע''ג שלא נתכוין להן אדם להקנותן שביתה: קונין שביתה. במקומן ואין אדם יכול לטלטלן משם יותר מאלפים לכל רוח ואפילו עירב לצד אחר: דליפלגו בכלים. של הפקר והאי אדם ישן שלא נתכוין לשביתה ככלים של הפקר דמי: ביום טוב. אם ירדו בי''ט: הרי הן כרגלי כל אדם. שלא היתה להן שביתה בין השמשות ולכל צד שעירב האדם יכול ליטלן: הא מני. דקתני מערב י''ט יש להן אלפים ואינן כרגלי כל אדם אלמא חפצי הפקר קונין שביתה: לא ס''ד. לאוקמי טעמא משום דעת אנשי העיר אלא טעמא משום דחפצי הפקר קונין שביתה: דתנן. נמי בדוכתא אחריתי ומתני' קשיין אהדדי ועל כרחך חדא מינייהו תוקמא כרבי יוחנן בן נורי ותיפשוט דחפצי הפקר קונין שביתה: כרגלי אותו יחיד. בעל הבור ואם לקח מהם אדם אחר אין יכול להוליכן אלא למקום שזה יכול להוליכן ואם עירב הוא למזרח אין יכול זה להוליכן חוץ לעיר בצד מערב אפילו פסיעה אחת: כרגלי אותה העיר. אלפים לכל רוח ואם עירב זה למערב או למזרח אין יכול זה להוציאן חוץ לאלפים: ושל עולי בבל. שבדרך שעולים מבבל לא''י והוא של הפקר: כרגלי הממלא. דכל מילי דהפקירא מאן דמגבה ליה קני ואפילו נתן לאחרים לאחר שמילאן לצורכו הרי הן כרגליו אלמא מידי דהפקירא אין קונין שביתה: ותניא אידך בור של שבטים. דהיינו של עולי בבל יש להם אלפים לכל רוח אלמא קנו שביתה דאינן כרגלי כל אדם: כי אתא. אביי לקמיה דרב יוסף: יש להן. משמע דאינהו גופייהו קנו להו שביתה ולאו משום דעת אנשי העיר דאי משום דעת אנשי העיר הא לישנא בעי למימר הרי הן כרגלי אותה העיר דהיינו נמי אלפים לכל רוח: ליקנו שביתה באוקיינוס. ששבתו שם אמש והיום שאבו העבים והרי יצאו חוץ לתחום ואין להם אלא ארבע אמות: דילמא הנך. שראה אמש קשורות אזדו לעלמא: והני אחריני נינהו. ונתקשרו היום וקנו אמש שביתה באוקיינוס וליתסרו: וליפשוט. מדקתני במים שקנו שביתה אמש בעבים וירדו היום דמותר להוליכן כרגלי כל אדם אלמא אין איסור תחומין למעלה מעשרה: מיבלע בליעי. וכמאן דליתנהו דמו ולא קנו להו שביתה אמש: (רש"י)

 תוספות  להודיעך כחן דרבנן. ואם תאמר וליפלגו בכלים להודיעך כחו דר' יוחנן בן נורי אע''ג דליכא למימר בהן הואיל וניעור קני שביתה וכח דהתירא עדיף וי''ל הא דקנו להו שביתה לאו קולא היא אלא חומרא היא דאדרבה לרבנן דלא קנו הוי קולא דהוי כרגלי המוצאן ויכול להוליכן למקום עירובו והכי מוכח בשמעתא דאין דין אדם וכלים שוין למ''ד אין קונין שביתה ולקמן נמי קרי ליה חומרא דקאמר צריכא אי אשמעינן הלכה כרבי יוחנן בן נורי ה''א בין לקולא בין לחומרא פי' קולא גבי אדם וחומרא גבי כלים: ביום טוב הרי הן כרגלי כל אדם. פי' כאותו שיזכה בהן ראשון ואם נתנן לאחר הרי הן כרגלי הראשון אבל אין לפרש דלעולם הרי הן כרגלי כל אדם שהן בידו דהא בור עולי בבל אמרינן בסמוך דהוי כרגלי הממלא אלמא כל היכא דלא קנו שביתה הרי הן כרגלי הזוכה ראשון ולקמן [דף מו.] דתניא גבי נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם ובתוספתא דמסכת ביצה [פ''ד] קתני בהדיא הרי הן כרגלי הממלא משמע דהכל אחד: ליקנו שביתה באוקיינוס. ואפילו אם אין תחומין למעלה מי' והעבין שותין מאותו שלמעלה שגבוהין מי' כיון שכל המים מחוברין יחד חשובין כאילו מונחין בארץ ולא דמו לספינה ששטה על המים וכיון דקנו שביתה באוקיינוס אע''פ שבאו למעלה מי' אין להם אלא ד' אמות דהרי הן חוץ לתחום ובעובדא דר''ג דפריך [לעיל מג.] ואי אין תחומין למעלה מי' כי לא היו בתוך התחום מאי הוי היינו משום שגם בין השמשות בשעת קניית שביתה היו למעלה מי' ולא קנו שביתה בשום מקום ולכך כשבאו בתוך י' היה להם שביתה והיה להם אלפים אמה לכל רוח: לימא דלא כרבי אליעזר. וא''ת ולרבי יהושע נמי דאמר מן הכיפה הוא שותה ליקנו שביתה התם אי יש תחומין למעלה מי' ויש לומר אפילו יש תחומין לא שייך קנין שביתה ברקיע: איבעית אימא הוי ספק דדבריהם. אף ע''ג דהוי דבר שיש לו מתירין ואמר רב אשי בריש ביצה (דף ד'.) דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל אפילו בספק דבריהם בעירוב הקילו: (תוספות)

 רשב"א  והא דנקט אדם להודיעך כחן דרבנן. וא"ת לפלוגי בכלים להודיעך כחו דר' יוחנן בן נורי דמיקל, הא אמרינן לקמן (מו, א) דהא דר' יוחנן בן נורי חומרא היא לענין כלים, דאי קני שביתה כר' יוחנן בן נורי אין להם אלא אלפים אמה, ואילו לרבנן הרי הן כרגלי המוצאן. ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם. וא"ת אע"ג דלא קנו שביתה מעיו"ט מפני שלא הגיעו עדיין למקום הראוי לקנות שם שביתה, מ"מ כשירדו לקרקע ביו"ט יקנו שם שביתה, דהא לעיל תנינן אין תחומין למעלה מעשרה מי שבא בספינה והגיע לנמל לאחר שחשיכה מותר לירד ויש לו אלפים אמה ממקום שהגיע שם למטה מעשרה, וכדאמרינן לעיל (מג, ב) אמרו לו מה אנו לירד וכו' ואי אמרת אין תחומין למעלה מעשרה כי לא היו בתוך התחום קודם שחשיכה מאי הוי. וי"ל דשאני אדם שהוא לדעת עצמו ודעתו עכשיו לקנות שביתה במקום שיגיע שם לפיכך [קונה] אפילו לאחר בין השמשות, מה שאין כן במים דכיון שאינן לדעתן ואינן במקום הראוי לקנות שביתה בין השמשות שוב אינן קונין שביתה. וא"ת מאי שנא מישן לרבנן דאמרי במתני' (לעיל ע"א) דכיון שלא קנה שביתה בין השמשות לא יזוז ממקומו, ועד כאן לא פליג עלייהו ר' יוחנן בן נורי אלא משום דס"ל דנכסי הפקר קונין שביתה ובין השמשות קנה לו שביתה, הא לאו הכי [אי] לא קנה שביתה בין השמשות שוב לא קנה שביתה לאחר שיעור משחשיכה, ובין לר' יוחנן בן נורי בין לרבנן כיון שלא קנה שביתה לא יזוז ממקומו, והכי נמי בגשמים שירדו ביו"ט לא יזיזם ממקומם. וי"ל דשאני התם דכיון שהוא במקום הראוי לקנות שביתה והוא אינו ראוי לקנות שביתה שוב אינו קונה, וכיון שאינו קונה אף הוא אינו נגרר אחר אחרים שהוא לדעתו הוא עומד, אבל במים כיון שאינן בין השמשות במקום הראוי לקנות שם שביתה ולא קנה בין השמשות הרי (הכא) [הם] נגררים ביו"ט אחר אחרים והרי הן כרגלי כל אדם. ושל אותה העיר הרי הוא כרגלי אנשי אותה העיר. פירש רש"י ז"ל: ויש להם אלפים אמה לכל רוח, ואם עירב זה לצפון או לדרום אינו יכול להוציאן חוץ לאלפים אמה. ולקמן נמי בהא דאקשינן יש להם אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה, פירוש: אלמא לא קנו שביתה מחמת דעת אנשי אותה העיר, דאי משום דעת אנשי אותה העיר האי לישנא בעי מימר הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר דהיינו נמי אלפים אמה לכל רוח. ונראה לי כי לא היה צריך רבנו ז"ל לדחוק עצמו בזה, ואפילו לפי סברתו שהוא סובר שאין אחד מאנשי העיר שעירב יכול למלאות ולהוציא עמו למקום שעירב, דהכי קאמר: יש להם אלפים אמה לכל רוח משמע ממקום מציאתן ולא מתחום העיר, ואי משום דעת אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה ואלפים מתחום העיר משחינן להן. אלא שעיקר דינו אינו נראה מחוור, דכיון דקיי"ל בדרבנן יש ברירה הרי הן כרגלי הממלא של אותה העיר. והכין מוכח בהדיא בשלהי פרק בתרא דביצה (לט, א) בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת דמילא ונתן לחבירו, דר"נ אמר הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו, ורב ששת אמר הרי הן כרגלי הממלא, וקא מוקי פלוגתייהו מעיקרא בבור אי דהפקר הוא אי דשותפי, דרב נחמן סבר בירא דשותפי הוא ומשום הכי הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו דקסבר בדרבנן יש ברירה, ומר מדידיה קא ממלא ומר מדיליה קא ממלא וכדאיתא התם. אלא הכא הכי פירושה: הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר, ואם זה עירב למזרח ממלא ומוליך עמו למזרח, והיינו דאקשינן יש להן אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעיא ליה, דכל אחד מהם יכול להוליכן למקום שביתתו. ואם אחר שאינו מן העיר מילא מהם ולא עירב אחד מאנשי אותה העיר, מוליכן אלפים אמה לכל רוח. ואם עירב אחד מן העיר למזרח ואחד למערב הרי זה הנכרי שמילא מהם לא יזיזם ממקומם, אלא אם כן עירבו כולם לרוח אחת או שלא עירב אחד מהן כלל, או שמילא אחד מאנשי העיר ונתן לו. וכן דעת הראב"ד ז"ל. ושל עולי בבל הרי הן כרגלי הממלא. פירוש: כרגלי הממלא לצורך עצמו, ואפילו נתנן לאחר מכן הרי הן כרגלי הראשון שמילא לעצמו, דכיון שהן לא קנו שביתה ואינן לדעת עצמן וכמו שכתבתי למעלה (ד"ה ביו"ט), הרי זה שמילא מהן ראשונה כבעלים, דיש ברירה והוברר הדבר דלדידיה עשהו והרי הן כרגליו. והכין מוכח בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת דמילא ונתן לחברו דשלהי פרק בתרא דביצה (שם) לכאורה. ואפילו לפי גירסת הספרים דגרסי התם (ע"ב) דקמפלגי בהמגביה מציאה לחברו קנה או לא קנה חברו, וכל שכן למי שאין גורס שם קנה חברו אלא בהמגביה מציאה לחברו קנה או לא קנה, כלומר: קנה המגביה או לא קנה המגביה. והא דקתני נמי ירדו ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם הממלא מהן קאמר, וכן תני לה בהדיא בתוספתא בשלהי פרק בתרא דביצה. והראב"ד ז"ל פירש: גבי גשמים שירדו ביו"ט ומעינות הנובעין דקתני הרי הן כרגלי כל אדם, היינו כרגלי כל אדם ממש, שאפילו מילא מהן ראובן הרי שמעון יכול להוליכו כרגליו ואפילו הן ברשותו של ראובן, אבל גבי בור של הפקר דקתני הרי הן כרגלי הממלא היינו כרגלי הממלא ממש. וטעמא דמילתא, דגשמים שירדו ביו"ט ונהרות המושכין שלא היו נוחין בין השמשות אינן ראויין לקנות שביתה כלל ואפילו יש להם בעלים, דלא עדיפי מימיו של אדם מגופו, והרי גופו אילו היה מהלך בין השמשות לא קנה שביתה כלל, וכיון שכן אף נכסיו כן. אבל בור של הפקר שהיו ראויין לקנות שביתה שהרי נוחין הן אלא שאין להם עכשיו בעלים, כיון דמילא מהן זה הרי הן כנכסיו. והיינו דקתני הכא הרי הן כרגלי כל אדם והתם קתני כרגלי הממלא. עוד כתב הוא ז"ל: דאפילו בממלא מבור של הפקר הרי הן כרגלי הממלא דקתני, היינו דוקא בעודן שלו ולא נתנן לאחר, הא נתנן לאחר הרי הן כרגלי האחר. והביא ראיה מההיא דתנן לקמן במכלתין בפרק המוצא תפילין (צז, ב) ר' יהודה אומר נותן אדם חבית לחברו וחברו לחברו אפילו חוץ לתחום, אמרו לו לא תהלך זו יתר מרגלי בעליה, ואוקמה רב אשי בגמרא בחבית דהפקר, ור' יהודה כרבנן דהכא דסבירא להו דנכסי הפקר אין קונין שביתה, ואמרו לו מני ר' יוחנן בן נורי דאמר נכסי הפקר קונין שביתה, אלמא לרבנן דאמרי נכסי הפקר אין קונין שביתה, אפשר לפרש לא קנו שביתה גמורה ביד המגביה הראשון, אלא אם נתנה לאחר ואחר לאחר הרי היא כרגלי מי שהיא שלו בין ראשון בין אחרון. והא דאמרינן בפרק בתרא דביצה (שם) בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת גבי מילא ונתן לחברו בהמגביה מציאה לחברו קמפלגי מר סבר קנה ומר סבר לא קנה, דמשמע לכאורה דלכולי עלמא היכא דמילא לעצמו אע"פ שחזר ונתן לחברו הרי הוא כרגלי הממלא. י"ל דהכי קאמר במגביה מציאה לחברו קמפלגי רב נחמן סבר לא קנה, כלומר: המגביה, והלכך כשמסרה ממלא למי שמילא לו קנה עכשיו הוא לעצמו, ואע"פ שלא קנה לו הממלא מ"מ עכשיו הוא קונה לעצמו מן ההפקר. ורב ששת סבר קנה המגביה ואע"פ שלא נתכוין לקנות, דמ"מ כיון שלא קנה חברו ממילא הרי היא קנויה לו בהגבהתו. ואע"פ שחזר ומסר למי שמילא לו לא קנה אותו שמילא לו, לפי שהוא לא מסרה לו על דעת שהוא נותנה לו במתנה אלא על דעת שהיה סבור שקנה לו משעת מילוי, והלכך אינן כרגלי מי שנתמלאו לו אלא כרגלי הממלא. אבל לכולי עלמא היכא שמילא ונתן לו במתנה הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו. ולגירסת הספרים דגרסי התם במגביה מציאה לחברו קנה חברו או לא קנה חברו, נמי הכי פירושה: רב נחמן סבר קנה חברו הלכך הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו. ורב ששת סבר לא קנה חברו אלא המגביה הוא שקנה, וכשמסרן לחברו לא בתורת מתנה מסרן לו אלא על דעת שהן שלו ואינן שלו, הלכך הן כרגלי הממלא דעדיין ברשותו הן. אבל אם מילא לעצמו ואחר כך נתנן לחברו, לכולי עלמא הרי הן כרג