בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א ולויקיטקסט על פ' הרמב''ם

משנה מסכת מנחות (מ)

 פרק א    פרק ב    פרק ג    פרק ד    פרק ה    פרק ו    פרק ז    פרק ח    פרק ט    פרק י    פרק יא    פרק יב    פרק יג  


  פרק א
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד

  פרק ב
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה

  פרק ג
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז

  פרק ד
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה

  פרק ה
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט

  פרק ו
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז

  פרק ז
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו

  פרק ח
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז

  פרק ט
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט

  פרק י
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט

  פרק יא
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט

  פרק יב
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה

  פרק יג
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט   משנה י   משנה יא



פרק א


פרק א - משנה א

כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ {א} שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם חוֹבָה, חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא, וּמִנְחַת קְנָאוֹת. מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, נָתַן בַּכְּלִי, וְהִלֵּךְ, וְהִקְטִיר {ה} שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, פְּסוּלוֹת. כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא וּלְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, לְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה וּלְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא:

 ר"ע מברטנורה  כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. כְּגוֹן שֶׁהִתְנַדֵּב מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת וֶהֱבִיאָהּ, וּקְמָצָהּ הַכֹּהֵן לְשֵׁם מַחֲבַת {ב}: כְּשֵׁרוֹת. וּמַקְטִיר הַקֹּמֶץ וּשְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִים. שֶׁקְּמִיצַת הַמִּנְחָה בִּמְקוֹם שְׁחִיטַת הַקָּרְבָּן עוֹמֶדֶת, וּכְשֵׁם שֶׁכָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁרִים כִּדְיָלְפִינַן מִקְּרָא בְּרֵישׁ מַסֶּכֶת זְבָחִים, הָכִי נַמִּי כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁרוֹת: אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה. הֲוָה מָצֵי לְמַתְנֵי וְלֹא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה, וְהָא דְּקָתָנֵי אֶלָּא דְּמַשְׁמַע דְּכָל דִּינָם כִּמְנָחוֹת כְּשֵׁרוֹת אֶלָּא דָּבָר זֶה, לְאַשְׁמְעִינַן דְּאָסוּר לְשַׁנּוֹיֵי בָּהּ שִׁנּוּי אַחֵר, שֶׁאִם עָבַר וּקְמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ אָסוּר לָתֵת הַקֹּמֶץ בִּכְלִי שָׁרֵת שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ {ג}: שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָתוֹ. וְלֹא יָצָא יְדֵי נִדְרוֹ וְצָרִיךְ לְהָבִיא מִנְחָה אַחֶרֶת לְשֵׁם מַרְחֶשֶׁת: חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא. כְּגוֹן מִנְחָה הַבָּאָה עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, אִם לֹא תַּשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תּוֹרִים: וּמִנְחַת קְנָאוֹת. שֶׁל סוֹטָה. שֶׁאִם קְמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּגוֹן לְשֵׁם נְדָבָה, אוֹ נָתַן בִּכְלִי שָׁרֵת אֶת הַקֹּמֶץ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ הָלַךְ אוֹ הִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ חָשַׁב בְּאַחַת מִן הָעֲבוֹדוֹת הַלָּלוּ הֲרֵינִי עוֹבֵד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן. אֵלּוּ מְנָחוֹת פְּסוּלוֹת וְאֵין שְׁיָרֵיהֶן נֶאֱכָלִים. וְטַעֲמָא הָוֵי מִשּׁוּם דְּמִנְחַת חוֹטֵא חַטָּאת קַרְיֵהּ רַחֲמָנָא. וּבַחַטָּאת כְּתִיב וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת, וְלָקַח מִדַּם הַחַטָּאת, שֶׁתְּהֵא שְׁחִיטָה וּלְקִיחָה דְּהַיְנוּ קַבָּלַת הַדָּם לְשֵׁם חַטָּאת. וּמִנְחַת קְנָאוֹת הוֹאִיל וּכְתִיב בָּהּ עָוֹן דִּכְתִיב מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן, כַּחַטָּאת שַׁוְיוּהּ רַבָּנָן. וּמִנְחַת הָעֹמֶר, אַף עַל גַּב דְּלָאו מִנְחַת חוֹטֵא הִיא וְלָאו מִנְחַת קְנָאוֹת הִיא, קְמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ פְּסוּלָה מֵהַקְטִיר, וְאֵין שְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִים, הוֹאִיל וּבָאָה לְהַתִּיר הֶחָדָשׁ וְלֹא הִתִּירָה {ד}. וְכָל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁרוֹת דִּתְנַן בְּמַתְנִיתִין, דַּוְקָא בִּמְנָחוֹת שֶׁאֵין לָהֶם זְמַן קָבוּעַ אַיְרֵי, וְלֹא בְּמִנְחַת הָעֹמֶר שֶׁקָּבַע לָהּ זְמַן: אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן. דְּלֹא תֵּימָא לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן הוּא דִּפְסוּלָה, דִּתְפוֹס לָשׁוֹן אַחֲרוֹן, אֲבָל שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן כְּשֵׁרוֹת, קָא מַשְׁמַע לָן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} שֶׁנִּקְמְצוּ. עֲבוֹדָה קַמַּיְתָא נָקַט. וְהוּא הַדִּין נְתִינָה בִּכְלִי וְהוֹלָכָה וְהַקְטָרָה, כִּדְּקָתָנֵי סֵיפָא. תּוֹסָפוֹת: {ב} דְּהַיְנוּ שִׁנּוּי קֹדֶשׁ כְּדִמְפָרֵשׁ בְּסֵיפָא לְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא כוּ'. וְהוּא הַדִּין שִׁנּוּי בְּעָלִים. תּוֹסָפוֹת: {ג} גְּמָרָא. אִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא, מִשּׁוּם דִּמְשַׁנֵּי בָּהּ כָּל הָנֵי לֵשַׁנֵּי וְלֵיזִיל. אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא כוּ'. וְעַיֵּן פֵּרוּשׁ הָרַ"ב בְּרֵישׁ זְבָחִים: {ד} וּלְפִי זֶה הוּא הַדִּין אֲשַׁם נָזִיר וּמְצֹרָע דְּבָאוּ לְהַכְשִׁיר וְלֹא הִכְשִׁירוּ. אֲבָל כָּל זֶה אִיתּוֹתַב נַמִּי בַּגְּמָרָא, וּלְהָכִי נַמִּי לֹא כְּתָבָם הָרַ"ב בְּרֵישׁ זְבָחִים. וְכֵן הָרַמְבַּ"ם בְּחִבּוּרוֹ חָזַר בּוֹ וְלֹא פָּסַל לָעֹמֶר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ: {ה} וְהִקְטִיר. בִּמְקוֹם זְרִיקָה: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות אלא שלא כו': נתן קמיצות המנחה תחת שחיטת הקרבנות וכבר הקדמנו בתחילת זבחים שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים חוץ מן החטאת ונאמר במנחת קנאות הוא מנחת זכרון מזכרת עון ולפי שזכר בה עון עשו אותה כמנחת חוטא וכבר ידעת מה שנאמר במנחת חוטא שקראה חטאת: וענין מה שנא' כשרים שיגמר אותם בכשרות כמו שנתבאר בזבחים: ומה שאמר כל המנחות ר"ל מנחות שאין קבוע להם זמן אבל עומר התנופה אם קמצו שלא לשמו פסול הואיל ובאת להתיר ולא הותרה ר"ל שאינו מותר לאכול החדש עד שיקריב אותו הקומץ שנא' ולחם וקלי וכרמל וגו' אבל מנחות שאין קבוע להן זמן אם קמצן *[שלא לשמן] כשרים כגון שיקמוץ מחבת לשם מרחשת או מרחשת לשם מחבת והדומה לזה: ומה שאמר נתן בכלי רוצה לומר נתן הקומץ בכלי לפי שהוא צריך לתת אותו בכלי שרת וראיתי לזכור בכאן גוף הברייתא הנזכרת בגמ' בסדר הקרבת המנחה ומפני שהיא מבוארת ואינה צריכה פירוש וזה גוף מה שאמר בה סדר מנחות (האשם) ושמור העניינים האלו שכוללת אותם הברייתא הזאת: (רמב"ם)

פרק א - משנה ב

אַחַת מִנְחַת חוֹטֵא {ו} וְאַחַת כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁקְּמָצָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, מְחֻסַּר בְּגָדִים, מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ, פָּסָל. קָמַץ בִּשְׂמֹאל {ז}, פָּסָל. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, יַחֲזִיר וְיַחֲזֹר וְיִקְמֹץ בְּיָמִין. קָמַץ וְעָלָה {ח} בְיָדוֹ צְרוֹר {ט} אוֹ גַרְגִּיר {י} מֶלַח אוֹ קֹרֶט שֶׁל לְבוֹנָה, פָּסַל, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַקֹּמֶץ הַיָּתֵר וְהֶחָסֵר, פָּסוּל. אֵיזֶה הוּא הַיָּתֵר, שֶׁקְּמָצוֹ מְבֹרָץ. וְחָסֵר, שֶׁקְּמָצוֹ בְרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו {יב}. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, פּוֹשֵׁט אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ:

 ר"ע מברטנורה  זָר וְאוֹנֵן וּטְבוּל יוֹם כוּ'. כֻּלְּהוּ מְפֹרָשִׁים בְּפֶרֶק ב' דִּזְבָחִים. וּמוֹכְחִינַן לְהוּ מִקְּרָאֵי דַּעֲבוֹדָתָן פְּסוּלָה: עָרֵל. כֹּהֵן שֶׁמֵּתוּ אֶחָיו מֵחֲמַת מִילָה: יוֹשֵׁב. דְּבָעִינַן לַעֲמֹד לְשָׁרֵת: עַל גַּבֵּי כֵלִים כוּ'. דְּבָעִינַן שֶׁלֹּא יִהְיֶה דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ וּבֵין הָרִצְפָּה: בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר יַחֲזִיר. הַקֹּמֶץ לְתוֹךְ הַמִּנְחָה: וְיַחֲזֹר וְיִקְמֹץ בַּיָּמִין. וְהוּא הַדִּין לְכָל הָנָךְ פְּסוּלִים דַּחֲשִׁיב בְּמַתְנִיתִין סְבִירָא לֵיהּ לְבֶן בְּתֵירָא שֶׁאִם עָבַר אֶחָד מֵהֶן וְקָמַץ יַחֲזִיר הַקֹּמֶץ לִמְקוֹמוֹ וְיַחֲזֹר כֹּהֵן כָּשֵׁר וְיִקְמֹץ. וְאֵין הֲלָכָה כְּבֶן בְּתֵירָא: עָלָה בְיָדוֹ צְרוֹר. נִמְצָא קֹמֶץ חָסֵר מְקוֹם הַצְּרוֹר אוֹ גַרְגִּיר מֶלַח אוֹ קֹרֶט שֶׁל לְבוֹנָה. דְּקֹדֶם קְמִיצָה בּוֹרֵר כָּל הַלְּבוֹנָה לְצַד אֶחָד וְקוֹמֵץ וְאַחַר כָּךְ מְלַקֵּט אוֹתָם וְנוֹתְנָהּ עִם הַקֹּמֶץ וְשׂוֹרֵף הַכֹּל. וְאִם נִזְדַּמֵּן בְּתוֹךְ הַקֹּמֶץ גַּרְגִּיר מֶלַח אוֹ קֹרֶט שֶׁל לְבוֹנָה הֲרֵי הַקֹּמֶץ חָסֵר כְּדֵי מְקוֹם הַקֹּרֶט: מְבֹרָץ. מָלֵא וְגָדוּשׁ {יא}: שֶׁקְּמָצוֹ בְרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו. שֶׁלֹּא פְּשָׁטָן עַל כָּל פַּס יָדוֹ: פּוֹשֵׁט אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ. מַכְנִיס צִדֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו בַּקֶּמַח וּמַכְנִיס הַקֶּמַח לְתוֹךְ יָדוֹ וּמוֹחֵק בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁלֹּא יֵצֵא הַקֶּמַח חוּץ לַקְּמִיצָה וּמוֹחֵק בַּגּוּדָל שֶׁלֹּא יֵצֵא הַקֶּמַח חוּץ לָאֶצְבַּע. וְזֶה הָיָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת בְּמִנְחַת מַחֲבַת וּמַרְחֶשֶׁת דְּמַעֲשֵׂיהֶן אֲפוּיִין {יג} וּלְאַחַר אֲפִיָּתָן פּוֹתְתָן וְקוֹמֵץ, וְאִי אֶפְשָׁר לְפָתְתָן דַּקּוֹת כָּל כָּךְ שֶׁלֹּא יִהְיוּ יוֹצְאוֹת חוּץ לַקֹּמֶץ, הִלְכָּךְ מוֹחֵק בַּגּוּדָל מִלְּמַעְלָה וּבְאֶצְבַּע קְטַנָּה מִלְּמַטָּה. וְזוֹ הָיְתָה מֵעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, דִּבְקֹשִׁי גָּדוֹל יָכוֹל לְהַשְׁווֹת שֶׁלֹּא יְהֵא לֹא חָסֵר וְלֹא יָתֵר. וְרַמְבַּ"ם כָּתַב, שֶׁנִּדְחוּ דִּבְרֵי הָאוֹמֵר שֶׁזּוֹ עֲבוֹדָה קָשָׁה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, וְהוּא מְפָרֵשׁ וְקוֹמֵץ כִּדְקָמְצֵי אֱינָשֵׁי הָאָמוּר בַּגְּמָרָא [דַּף י"א], דְּהַיְנוּ שֶׁמְּמַלֵּא כַּפּוֹ מִמֶּנּוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם מְמַלְּאִים יְדֵיהֶם מִמַּה שֶּׁלּוֹקְחִים בְּיָדָם. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין פֵּרוּשׁ כִּדְקָמְצֵי אֱינָשֵׁי אֶלָּא שֶׁמַּכְנִיס צִדֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו בַּקֶּמַח וּמַכְנִיס הַקֶּמַח בְּצִדֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו לְתוֹךְ יָדוֹ, אֲבָל אֵינוֹ נוֹטֵל קֶמַח אֶלָּא מְלֹא שְׁלֹשׁ אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ וְלֹא יוֹתֵר, וּכְדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה מְבֹרָץ וּמְבַצְבֵּץ וְיוֹצֵא, מוֹחֵק מִלְּמַטָּה בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה וּמִלְּמַעְלָה בַּגּוּדָל. וְלֹא נִדְחוּ כְּלָל דִּבְרֵי הָאוֹמֵר שֶׁזּוֹ עֲבוֹדָה קָשָׁה מֵעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, וְשִׁיטַת הַגְּמָרָא כִּדְבָרַי. וְכֵן פֵּרְשׁוּהָ כָּל רַבּוֹתַי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ו} אַחַת כוּ'. וּמִשּׁוּם דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר טַעֲמָא דְּלֹא בָּעֵי מִנְחַת חוֹטֵא לְבוֹנָה וְשֶׁמֶן שֶׁלֹּא יְהֵא קָרְבָּנוֹ מְהֻדָּר, סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא כִּי קָמְצֵי לַהּ פְּסוּלִין נַמִּי תִּתְכַּשַּׁר, קָא מַשְׁמַע לָן. גְּמָרָא: {ז} קָמַץ כוּ'. בַּגְּמָרָא יָלְפִינַן לַהּ מִקְּרָא: {ח} וְעָלָה. וְאִם תֹּאמַר מַאי אִירְיָא עָלָה אֲפִלּוּ נִשְׁאַר בְּשִׁירַיִם נַמִּי, דְּהַוְיָא מִנְחָה חֲסֵרָה. וְיֵשׁ לוֹמַר שֶׁאֵין רְגִילִים לְצַמְצֵם הָעִשָּׂרוֹן שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ מְעַט יוֹתֵר. תּוֹסָפוֹת: {ט} צְרוֹר כוּ'. כָּל הָנֵי לָמָּה לִי, צְרִיכָא, דְּאִי תָּנָא צְרוֹר מִשּׁוּם דְּלָאו בַּת הַקְרָבָה הִיא, אֲבָל מֶלַח דְּבַת הַקְרָבָה הִיא [דִּלְאַחַר שֶׁהָיָה הַקֹּמֶץ עַל הַמִּזְבֵּחַ הוּא מוֹלְחוֹ] אֵימָא תִּתְכַּשַּׁר. וְאִי תָּנָא מֶלַח דְּלֹא אִקְּבַע בַּהֲדֵי מִנְחָה מֵעִקָּרָא, שֶׁאֵינוֹ מוֹלֵחַ אֶלָּא הַקֹּמֶץ בִּלְבַד, אֲבָל לְבוֹנָה דְּאִקְּבַע בַּהֲדֵי מִנְחָה מֵעִקָּרָא אֵימָא תִּתְכַּשַּׁר, קָא מַשְׁמַע לָן. גְּמָרָא: {י} גַּרְגִּיר כוּ'. אֵין לְהָבִיא רְאָיָה מִזֶּה שֶׁמַּשְׁלִיךְ הַמֶּלַח עַל כָּל הַמִּנְחָה, שֶׁזֶּה אֵינוֹ כוּ'. אֶלָּא דּוּמְיָא דִּצְרוֹר, רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁאִם נִזְדַּמֵּן וְנִתְעָרֵב עִם הַסֹּלֶת שׁוּם דָּבָר מִזֶּה וְיַעֲלֶה בְּיָדוֹ. הָרַמְבַּ"ם: {יא} וְשֵׁם אוֹתוֹ הַתּוֹסֶפֶת שֶׁמּוֹסִיפִין בַּגְּדִישָׁה בֵּרוּצִין. הָרַמְבַּ"ם. וּבֶעָרוּךְ פֵּרֵשׁ מִלְּשׁוֹן רִיצָה, שֶׁהוּא יוֹצֵא וְרָץ לַחוּץ: {יב} וְחָסֵר כוּ'. אַגַּב דִּמְפָרֵשׁ יָתֵר, מְפָרֵשׁ חָסֵר כַּיּוֹצֵא בּוֹ, אַף עַל גַּב דִּצְרוֹר כוּ' מִשּׁוּם חָסֵר הוּא. תּוֹסָפוֹת: {יג} גְּמָרָא. וְהוּא הַדִּין מַאֲפֵה תַּנּוּר. וְהָא דְּנָקַט קֶמַח, מִשּׁוּם דְּפוֹתְתָן, שַׁיָּךְ לְקָרְאָן קֶמַח. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אחת מנחת חוטא ואחת כל המנחות שקמצן זר כו': כיצד הוא עושה פושט את אצבעותיו על פס ידו כו': הפסולים האלו כולן כבר זכרנו אותן אחד באחד בפרק השני מזבחים תדרוש אותם באותו הפרק וכמו שאומר בן בתירא על מי שקמץ בשמאל כן הוא אומר בשאר פסולים שאם קמץ יחזיר הקומץ לתוך המנחה ויחזור הכשר ויקמוץ ומה שאמר עלה בידו גרגר מלח כאילו אמר צרור ר"ל שאם נזדמן ונתערב עם הסולת שום דבר מזה ויעלה בידו וכבר זכרנו לך בסדר הקמיצה שהוא בורר כל הלבונה לצד אחד וקומץ ואח"כ מלקט אותה ונותנה עם הקומץ ושורף הכל ואם נזדמן בכל הקומץ צרור או גרגר מלח או קורט לבונה יהא הקומץ חסר: והאמת בסדר הקמיצה והוא מה שלמדנו מן הגמ' מה שאמר מלא קמצו כדקמצי אינשי מלא חפניו כדחפני אינשי ונדחה דבר האומר שהוא מן העבודות הקשות ושיש בה קושי ושמירה מעלייתא: ומבורץ גדוש ובירוץ גדישת המדה ושם אותו התוספת שמוסיפין בגדישה בירוצין וראוי שתדע שאינו צריך להרים הכלי מעל הארץ ואח"כ יקמוץ אבל העיקר בידינו קומצין מכלי שעל גבי קרקע וכן מקדשין מנחה בכלי שעל גבי קרקע וכן העיקר בידינו קומץ שחלקו בשני כלים אינו קדוש וכן המנחה שקמצה בהיכל כשירה אבל אין זה מותר לכתחלה וכלי שרת מקדשין שלא מדעת ר"ל אע"פ שלא חשב בדעתו שהן הקדש כשהכניס שום דבר בהם יתקדש: (רמב"ם)

פרק א - משנה ג

רִבָּה שַׁמְנָהּ, וְחִסַּר שַׁמְנָהּ, חִסַּר לְבוֹנָתָהּ, פְּסוּלָה. הַקּוֹמֵץ {טז} אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכֹל שְׁיָרֶיהָ בַחוּץ, אוֹ כַזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ בַחוּץ, לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ כַזַּיִת מִקֻּמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכֹל שְׁיָרֶיהָ לְמָחָר {יז}, אוֹ כַזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ לְמָחָר, לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ כַזַּיִת מִקֻּמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַקּוֹמֵץ, וְהַנּוֹתֵן בִּכְלִי, וְהַמְהַלֵּךְ, וְהַמַּקְטִיר, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. קָמַץ בִּשְׁתִיקָה וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר בִּשְׁתִיקָה, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ:

 ר"ע מברטנורה  רִבָּה שַׁמְנָהּ. שֶׁשִּׁעוּר הַשֶּׁמֶן לֹג לְכָל עִשָּׂרוֹן. וְאִם רִבָּה, שֶׁנָּתַן שְׁנֵי לֻגִּין אוֹ יוֹתֵר לְעִשָּׂרוֹן דַּחֲזוּ לִשְׁתֵּי מְנָחוֹת, פָּסוּל {יד}: חִסַּר שַׁמְנָהּ. פָּחוֹת מִלֹּג שֶׁמֶן לְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת: חִסַּר לְבוֹנָתָהּ. שֶׁלֹּא נָתַן בָּהּ אֶלָּא קֹרֶט אֶחָד שֶׁל לְבוֹנָה. אֲבָל אִם יֵשׁ בָּהּ שְׁנֵי קֳרָטִין כְּשֵׁרָה, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ו) אֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה, כָּל, מַשְׁמַע אֲפִלּוּ קֹרֶט אֶחָד, דְּכֹל מַשְׁמַע כָּל דְּהוּא כְּדִכְתִיב (מְלָכִים ב ד) אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת. אֵת, לְרַבּוֹת עוֹד קֹרֶט אֶחָד, הֲרֵי שְׁנַיִם. וְאִלּוּ רִבָּה לְבוֹנָתָהּ לֹא קָתָנֵי, דְּלֹא פָּסַל אֶלָּא כְּשֶׁרִבָּה יוֹתֵר עַל שְׁנֵי קֳמָצִים דְּאָז רִבָּה יוֹתֵר מִדַּאי {טו}: לֶאֱכֹל שְׁיָרֶיהָ בַחוּץ. חוּץ לָעֲזָרָה: אוֹ לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ בַּחוּץ. דְּמַחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בֵּין שֶׁחָשַׁב עַל אֲכִילַת אָדָם בֵּין שֶׁחָשַׁב עַל אֲכִילַת מִזְבֵּחַ, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ז) וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל, בִּשְׁתֵּי אֲכִילוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת לַאֲכִילַת אָדָם וְאַחַת לַאֲכִילַת מִזְבֵּחַ, וְהַהוּא קְרָא בְּמַחֲשָׁבָה מַיְרֵי דִּכְתִיב (שָׁם) הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב, בִּשְׁעַת הַקְרָבָה הוּא נִפְגָּל וְאֵינוֹ נִפְגָּל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, אַלְמָא בְּמַחֲשָׁבָה מַיְרֵי שֶׁחָשַׁב עָלָיו לְאָכְלוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: פְּסוּלָה. דְּמַחֲשֶׁבֶת חוּץ לִמְקוֹמוֹ פּוֹסֶלֶת בִּקְמִיצַת הַמִּנְחָה כְּמוֹ שֶׁפּוֹסֶלֶת בִּשְׁחִיטַת הַזֶּבַח. וּמַה שֶּׁפּוֹסֵל בְּזֶבַח בַּשְּׁחִיטָה בְּקַבָּלַת הַדָּם בַּהוֹלָכָה בִּזְרִיקַת הַדָּם, פּוֹסֵל הַמִּנְחָה בַּקְּמִיצָה בַּנְּתִינָה בִּכְלִי שָׁרֵת בַּהוֹלָכָה בְּהַקְטָרַת הַקֹּמֶץ וּלְבוֹנָה, אַרְבָּעָה כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה. וְהַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה עַצְמָן חֲשׁוּבִים גַּבֵּי מִנְחָה כְּמוֹ הַדָּם וְהָאֵמוּרִים אֵצֶל הַזֶּבַח. וּשְׁיָרֵי מִנְחָה הַנֶּאֱכָלִים, כִּבְשַׂר הַזֶּבַח הַנֶּאֱכָל. וּבְפֶרֶק ב' דִּזְבָחִים מְפֹרָשִׁים כָּל הָנֵי פְּסוּלֵי וְהָתָם יָלְפִינַן לְהוּ כֻּלְּהוּ מִקְּרָאֵי: לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל. כְּגוֹן שִׁירַיִם: דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר. כְּגוֹן הַקֹּמֶץ. אֲבָל אִם חָשַׁב לֶאֱכֹל הַקֹּמֶץ אוֹ לְהַקְטִיר הַשִּׁירַיִם חוּץ לִזְמַנּוֹ, לֹא פָּסַל {יח}, דִּבְטֵלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם: וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר. הַקֹּמֶץ: כְּהִלְכָתוֹ. כְּאִלּוּ הָיָה כָּשֵׁר, שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁם שׁוּם פְּסוּל אֶלָּא הַפִּגּוּל בִּלְבַד. אֲבָל אִם יֵשׁ בּוֹ פְּסוּל אַחֵר אֵינוֹ חֲשׁוּב יוֹתֵר פִּגּוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת: קָמַץ בִּשְׁתִיקָה. שֶׁלֹּא חָשַׁב שׁוּם מַחֲשֶׁבֶת פְּסוּל בִּשְׁעַת קְמִיצָה: וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ. כְּלוֹמַר, שֶׁבִּשְׁלֹשֶׁת עֲבוֹדוֹת הַלָּלוּ חָשַׁב עַל הַשִּׁירַיִם לְאָכְלָן חוּץ לִזְמַנּוֹ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יד} דְּמַאי אִירְיָא דְּתָנֵי רִבָּה שַׁמְנָהּ, לִתְנֵי רִבָּה לָהּ שֶׁמֶן, אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּאַף עַל גַּב דְּהִפְרִישׁ לָהּ שְׁנֵי לֻגִּין וְלֹא אָמְרִינַן הוֹאִיל וְהַאי חֲזִי לֵיהּ לֹא לִפָּסֵל. גְּמָרָא. וְרִבָּה פָּחוֹת מִשְּׁנֵי לֻגִּין, יֵשׁ פְּלֻגְתָּא בֵּין רַשִׁ"י וְהָרַמְבַּ"ם. וְדַעַת הָרַ"ב אֵין הֶכְרֵעַ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טו} דִּשְׁנֵי קְמָצִין לְגַבֵּי שְׁנֵי קֳרָטִין הֲוָה יוֹתֵר מִדַּאי הַרְבֵּה. מַה שֶּׁאֵין כֵּן שְׁנֵי לֻגִּין לְגַבֵּי לֹג אֶחָד: {טז} הַקּוֹמֵץ כוּ'. וְנוֹתֵן בִּכְלִי. בְּאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת הַלָּלוּ מְפַגְּלִים בַּמִּנְחָה. דְּגָמְרִינַן מִזְּבָחִים בְּהֶקֵּשׁ. כִּדְאָמַר בְּרֵישׁ פִּרְקִין דְּאִתַּקַּשׁ מִנְחָה לְחַטָּאת וְאָשָׁם. וּמֵהַהִיא הֶקֵּשָׁא גָּמְרִינַן מַחֲשָׁבָה דְּפוֹסֶלֶת בַּמִּנְחָה. וּמִנַּהּ, מַה זֶּבַח נִפְגָּל בְּאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת כוּ' אַף מִנְחָה כוּ'. רַשִׁ"י: {יז} לְמָחָר. דְּהַיְנוּ חוּץ לִזְמַנּוֹ, דְּמִנְחָה אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לְיוֹם וְלַיְלָה. דְּאִתַּקַּשׁ לְחַטָּאת וְאָשָׁם. רַשִׁ"י: {יח} לִרְבוּתָא כָּתַב כֵּן, דַּאֲפִלּוּ פְּסוּל לֵיכָּא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ריבה שמנה וחסר שמנה חסר לבונתה פסולה כו': הקומץ את המנחה לאכול שיריה בחוץ או כזית בו': שיעור השמן שיהא לוג לעשרון ולבונה קומץ לעשרון לפיכך מה שנאמר ריבה שמנה שיתן משני לוגין ולמעלה לכל עשרון וחיסר שמנה שיתן פחות מלוג וחיסר לבונתה שלא יהא בה אלא קורט לבונה בלבד אבל אם היו בה שני קרטין כשרה וכן אם ריבה לבונתה והוא שיתן משני קורטין של לבונה ומעלה בעשרון היא פסולה: ודע שקמיצת המנחה היא לענין מנחה כמו השחיטה לקדשים לענין קדשים ונתינת הקומץ בכלי שרת כמו קבלת הדם וההולכה כמו ההולכה והקטרת קומץ לבונה כמו זריקת הדם והקומץ והלבונה עצמם הן כמו הדם והאימורים מן הזבח והשיריים מן המנחה כמו הנותר בבשר הזבח שהוא נאכל וכשם שאתה אומר בזבחים שוחט ומקבל ומהלך כך אתה אומר במנחות קומץ ונותן בכלי ומוליך ומקטיר כל מעשה כנגד חבירו ולפיכך הפסול שיארע בזבח במחשבה שהיא בשעת עשיית א' מאלו הד' עבודות הוא כמו הפגול שיארע במנחה במחשבה הדומה לאותה שתהיה ג"כ בשעת עשיית אחד מאלו הד' מעשיות שכנגדן והואיל והדבר כן אין אנו צריכין בכל שאר הפרק הזה לפרש שום דבר כל עיקר לפי שכל אלו העניינים כבר נזכר כל הדומה לזה בפרק ב' מזבחים ובארנו שם כל ענין מהם תכלית הביאור תעיין אותו במקום ההוא לפי שכל דברינו בו טורח בלי תועלת וכן עשה הגמ' ג"כ שלא דבר על שארית הפרק לפי שהיה מבואר ממה שנזכר למעלה: (רמב"ם)

פרק א - משנה ד

כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. קָמַץ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ, מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנָּן, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנָּן, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגּוּל וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:

 ר"ע מברטנורה  קָמַץ חוּץ לִמְקוֹמוֹ. חָשַׁב בִּשְׁעַת קְמִיצָה לֶאֱכֹל הַשִּׁירַיִם חוּץ לָעֲזָרָה: נָתַן בַּכְּלִי הִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ. וּבְאַחַת מִשְּׁלֹשֶׁת עֲבוֹדוֹת הַלָּלוּ חָשַׁב עַל הַשִּׁירַיִם לְאָכְלָן חוּץ לִזְמַנּוֹ: מִנְחַת חוֹטֵא וּקְנָאוֹת. יֵשׁ בָּהֶן עוֹד פְּסוּל אַחֵר הַמּוֹצִיאָן מִידֵי פִּגּוּל, כְּגוֹן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, דְּאָמְרִינַן בְּרֵישׁ פִּרְקִין דִּפְסוּלוֹת אִם קְמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, וּשְׁלֹשֶׁת שְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת חָשַׁב עֲלֵיהֶן חוּץ לִזְמַנָּן, אוֹ אֲפִלּוּ הָרִאשׁוֹנָה חוּץ לִזְמַנָּהּ וְהַשְּׁאָר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, הוֹצִיאוֹ מִידֵי פִּגּוּל: אוֹ שֶׁקָּמַץ אוֹ נָתַן בַּכְּלִי אוֹ הוֹלִיךְ אוֹ הִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. כְּלוֹמַר אֵי זוֹ מֵאֵלּוּ שֶׁעָשָׂה שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְהַשְּׁאָר עַל מְנָת לֶאֱכֹל לַשִּׁירַיִם חוּץ לִזְמַנּוֹ לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ וְאֵין בַּשִּׁירַיִם כָּרֵת: כַּזַּיִת בַּחוּץ כַּזַּיִת לְמָחָר. חָשַׁב בְּאַחַת מִן הָעֲבוֹדוֹת שְׁתֵּי מַחֲשָׁבוֹת חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ. וְעַד הַשְׁתָּא אַיְרִינַן בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת שֶׁחָשַׁב בְּאַחַת חוּץ לִזְמַנּוֹ וּבְאַחֶרֶת חוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְעַכְשָׁיו מַיְרֵי שֶׁחָשַׁב בִּשְׁתֵּיהֶן בַּעֲבוֹדָה אַחַת. וּלְרַבִּי יְהוּדָה אִצְטְרִיךְ, דְּלֹא תֵימָא בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת הוּא דְּפָלֵיג רַבִּי יְהוּדָה דְּבָתַר קַמַּיְתָא אָזְלִינַן, אֲבָל בַּחֲדָא עֲבוֹדָה מוֹדֶה, קָמַשְׁמַע לָן: כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ. אַף עַל פִּי שֶׁחָשַׁב תְּחִלָּה לְחוּץ לִזְמַנּוֹ הוֹצִיאַתּוֹ שְׁנִיָּה מִידֵי כָּרֵת: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה זֶה הַכְּלָל כוּ'. רַבִּי יְהוּדָה פָּלֵיג אַתַּנָּא קַמָּא בֵּין בַּעֲבוֹדָה אַחַת בֵּין בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  כיצד לא קרב המתיר כמצותו קמץ חוץ למקומו כו': לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר כו': כל זה מבואר לך בפרק שני של זבחים ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ב


פרק ב - משנה א

הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכֹל שְׁיָרֶיהָ אוֹ לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ לְמָחָר, מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בָּזֶה, שֶׁהוּא פִגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פִּגוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. אָמְרוּ לוֹ, מַה שָּׁנָה זוֹ מִן הַזָּבַח. אָמַר לָהֶם, שֶׁהַזֶּבַח דָּמוֹ וּבְשָׂרוֹ וְאֵמוּרָיו אֶחָד, וּלְבוֹנָה אֵינָהּ מִן הַמִּנְחָה:

 ר"ע מברטנורה  הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה. מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי שֶׁהוּא פִּגּוּל. מִשּׁוּם דְּבָעֵי לְמַתְנֵי סֵיפָא לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת, מַהוּ דְּתֵימָא טַעֲמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי מִשּׁוּם דְּסָבַר אֵין מְפַגְּלִין בַּחֲצִי מַתִּיר {א}, כְּלוֹמַר שֶׁאִם חָשַׁב לַעֲבֹד לְמָחָר עֲבוֹדַת חֲצִי מַתִּיר לֹא פִּגֵּל, וְהַךְ לְבוֹנָה חֲצִי מַתִּיר הוּא, דְּבֵין הַקְטָרַת קֹמֶץ וּלְבוֹנָה מַתִּירִים הַשִּׁירַיִם, וַאֲפִלּוּ רֵישָׁא כִּי חָשַׁב בְּהַקְטָרַת קֹמֶץ עֲבוֹדַת חֲצִי מַתִּיר הִיא וּפָלֵיג רַבִּי יוֹסֵי, קָא מַשְׁמַע לָן דִּבְהָא מוֹדֶה {ב}. דְּטַעֲמָא לָאו מִשּׁוּם הָכִי הוּא, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאֵין מַתִּיר מְפַגֵּל אֶת הַמַּתִּיר: מַה שָּׁנָה זוֹ מִן הַזָּבַח. שֶׁהַשּׁוֹחֲטוֹ עַל מְנָת לְהַקְטִיר אֵמוּרִים לְמָחָר פִּגּוּל: אֵינָהּ מִן הַמִּנְחָה. אֵינָהּ מִמִּין הַמִּנְחָה כְּמוֹ הַקֹּמֶץ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִמַּתִּירֵי הַמִּנְחָה. דְּקָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי שֶׁאֵין מַתִּיר מְפַגֵּל אֶת הַמַּתִּיר, שֶׁאֵין עֲבוֹדַת מַתִּיר זֶה שֶׁהוּא קוֹמֵץ מוֹעֶלֶת לְפַגֵּל מַתִּיר הָאַחֵר שֶׁהִיא הַלְּבוֹנָה בַּמַּחֲשָׁבָה שֶׁהוּא מְחַשֵּׁב עַל הַלְּבוֹנָה בַּעֲבוֹדַת הַקּוֹמֵץ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי לֵיהּ, כִּי אָמְרִינַן דְּאֵין מַתִּיר מְפַגֵּל אֶת הַמַּתִּיר, הֵיכָא דְּלֹא אִקְּבַע בְּחַד מָנָא, כְּגוֹן שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת דִּשְׁנֵיהֶם מַתִּירִים אֶת הַלֶּחֶם, וְאִם שָׁחַט אֶחָד מֵהֶם עַל מְנָת לֶאֱכֹל אֶת חֲבֵרוֹ לְמָחָר שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים. אֲבָל הֵיכָא דְּאָקְבְּעוּ בְּחַד מָנָא, כְּגוֹן קֹמֶץ וּלְבוֹנָה שֶׁשְּׁנֵיהֶם בִּכְלִי אֶחָד, מוֹעֶלֶת מַחֲשֶׁבֶת מַתִּיר זֶה לְפַגֵּל מַתִּיר אַחֵר. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} וְאִם תֹּאמַר הֵיכִי מָצֵית אֲמַרִית הָכִי, הָא בְּהֶדְיָא אָמְרִינַן בְּסֵיפָא דְּטַעֲמָא מִשּׁוּם דְּאֵין מַתִּיר מְפַגֵּל מַתִּיר דְּהָא אָמַר שֶׁהַזֶּבַח דָּמוֹ כוּ'. וְיֵשׁ לוֹמַר דַּהֲוָה אֲמֵינָא דִּלְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנָן קָאָמַר לֵיהּ הָכִי: {ב} לְרַבִּי מֵאִיר דְּסוֹף פִּרְקִין. וְאַף עַל גַּב דְּאֵינוֹ רְבוּתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן דְּחוֹלֵק אַרַבָּנָן, קוּשְׁטָא דְּמִלְּתָא קָא מַשְׁמַע לָן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁהֶאֱרִיךְ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הקומץ את המנחה לאכול שיריים או כו': כבר זכרנו שהקומץ והלבונה כמו האימורים מן הזבח וכבר נתבאר בשני מזבחים שאם חשב להקטיר לבונה למחר שהיא כמו מקצת האימורים שאותה מנחה אין חייבין על אכילתה כרת והקשו עליו מאי שנא מן הזבח והשיב לבונה אינה מן המנחה ר"ל שאינו ממין המנחה כמו הקומץ אבל הוא מכלל מותרי המנחה ודעת ר' יוסי שאין המתיר מפגל את המתיר ולפיכך לא תפס' מחשבתו על הלבונה בשעת קמיצה: וחכ"א אין המתיר מפגל את המתיר היכא דלא איקבע בחד מנא ולפיכך נתן הכל בכלי אחד היה כגוף א' ומפגל קצתו לקצתו כמו אימורי הזבח וכבר בארנו בשני מזבחים ענין הפגול וסימניו ואין אנו צריכין לחזור ולפרשו כל זמן שנזכור אותו והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ב

שָׁחַט שְׁנֵי כְבָשִׂים לֶאֱכֹל אַחַת מִן הַחַלּוֹת לְמָחָר, הִקְטִיר שְׁנֵי בְזִיכִין {ד} לֶאֱכֹל אַחַד מִן הַסְּדָרִים לְמָחָר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אוֹתָהּ {ה} הַחַלָּה וְאוֹתוֹ הַסֵּדֶר שֶׁחִשַּׁב עָלָיו, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וְהַשֵּׁנִי פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. נִטְמֵאת אַחַת מִן הַחַלּוֹת אוֹ אַחַד מִן הַסְּדָרִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, שֶׁאֵין קָרְבַּן צִבּוּר חָלוּק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַטָּמֵא בְטֻמְאָתוֹ, וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל:

 ר"ע מברטנורה  שָׁחַט שְׁנֵי כְבָשִׂים. שֶׁל עֲצֶרֶת, דִּכְתִיב בְּהוּ (וַיִּקְרָא כג) שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים, וְאוֹתָן כְּבָשִׂים מַתִּירִין וּמְקַדְּשִׁין לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁאֵין הַלֶּחֶם קָדוֹשׁ אֶלָּא בִּשְׁחִיטַת שְׁנֵי כְּבָשִׂים, הוֹאִיל וְהֻזְקְקוּ עִמּוֹ בִּתְנוּפָה. וּשְׁאָר כְּבָשִׂים שֶׁל עֲצֶרֶת, דְּמוּסָפִים נִינְהוּ: לֶאֱכֹל אַחַת מִן הַחַלּוֹת לְמָחָר. וּזְמַן אֲכִילַת הַחַלּוֹת אֵינוֹ אֶלָּא לְיוֹם וְלַיְלָה, כְּדִין מִנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם: הִקְטִיר שְׁנֵי בְזִיכִין. לִשְׁתֵּי מַעֲרָכוֹת שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים כְּדִכְתִיב (וַיִּקְרָא כד) וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת, הָיְתָה עַל כָּל מַעֲרֶכֶת כַּף אַחַת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לְבוֹנָה כְּדִכְתִיב (שָׁם) וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה. וּשְׁתֵּי הַכַּפּוֹת הַלָּלוּ שֶׁבָּהֶם נְתוּנָה הַלְּבוֹנָה נִקְרָאִים שְׁנֵי בְּזִיכִים. וְהַלְּבוֹנָה נִקְטֶרֶת כְּדִכְתִיב (שָׁם) וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה. וְהַלֶּחֶם נֶאֱכָל, וּזְמַן אֲכִילָתוֹ כָּל אוֹתוֹ שַׁבָּת שֶׁמְּסִירִים אוֹתוֹ מִן הַשֻּׁלְחָן בִּלְבַד {ג}. וְאִם בְּשָׁעָה שֶׁהִקְטִיר שְׁנֵי בְּזִיכִים שֶׁל לְבוֹנָה חָשַׁב עַל אַחַת מִן הַמַּעֲרָכוֹת שֶׁל לֶחֶם לְאָכְלוֹ לְמָחָר, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ: אוֹתָהּ חַלָּה. שֶׁל שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁל עֲצֶרֶת: וְאוֹתוֹ הַסֵּדֶר. שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים: זֶה וָזֶה פִּגּוּל. שֶׁכֻּלָּן נֶחְשָׁבִים גּוּף אֶחָד: נִטְמֵאת אַחַת מִן הַחַלּוֹת. דַּוְקָא כְּשֶׁנִּטְמֵאת אַחַת מִשְּׁתֵּי הַלֶּחֶם קֹדֶם זְרִיקַת דַּם הַכְּבָשִׂים, אוֹ אֶחָד מִן הַסְּדָרִים קֹדֶם הַקְטָרַת הַבְּזִיכִים, הוּא דְּאִיפְלִיגוּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנָן. אֲבָל אִם נִטְמָא לְאַחַר זְרִיקַת הַדָּם אוֹ לְאַחַר הַקְטָרַת הַבְּזִיכִים, דִּבְרֵי הַכֹּל הַטָּמֵא בְּטֻמְאָתוֹ וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל: שֶׁאֵין קָרְבַּן צִבּוּר חָלוּק. בַּגְּמָרָא מַסִּיק דְּלֹא מִקְּרָא וְלֹא מִסְּבָרָא אֲמָרָהּ רַבִּי יְהוּדָה לְמִלְּתֵיהּ, אֶלָּא גְּמָרָא עָרוּךְ בְּיָדוֹ. וְכָךְ הָיָה מְקֻבָּל מֵרַבּוֹתָיו שֶׁאֵין קָרְבַּן צִבּוּר חָלוּק וְאִם נִפְסַל חֶצְיוֹ נִפְסַל כֻּלּוֹ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ג} דִּכְתִיב וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ. וּמִדְּקַרְיֵהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים אִיכָּא לְמֵילַף דִּזְמַן אֲכִילָתוֹ נַמִּי כַּאֲכִילַת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁהִיא לְיוֹם וְלַיְלָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} בְּזִיכִין. תַּרְגּוּם כַּפּוֹתָיו, בְּזִיכוֹהִי. הָרַמְבַּ"ם: {ה} אוֹתָהּ כוּ'. דְּאַף עַל גַּב שֶׁהַכָּתוּב עֲשָׂאָן גּוּף אֶחָד דִּכְתִיב לֶחֶם תְּנוּפָה, הַיְנוּ לְעַכּוֹבֵי דִּמְעַכְּבֵי אַהֲדָדֵי, מָצִינוּ נַמִּי שֶׁעֲשָׂאָן שְׁנֵי גּוּפִים, דִּכְתִיב שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים [גְּמָרָא], וְסִדְרֵי לֶחֶם הַפָּנִים יָלְפִינַן מִשְּׁתֵּי לֶחֶם כוּ'. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שחט ב' כבשים לאכול אחת מן החלות למחר כו': נטמאת אחת מן החלות או אחת מן הסדרים כו': כבר בארנו בהקדמת המסכת הזאת שיום עצרת מביאים שתי חלות האלו עם י"ג בעלי חיים כמו שנאמר בהקדמת זבחים והוא שנא' והקרבתם על הלחם ר"ל עמו ומחמתו ומכלל אותן הקרבנות שני כבשים והן שלמים כמו שבארנו בתחלת זבחים ושני הכבשים הם שמביאים אותן עם שתי הלחם בשעת התנופה שנאמר עליהן והניף הכהן אותם וגו' על שני כבשים וגו' לפיכך כשתשמע כבשי עצרת ר"ל שהם אלו השני הכבשים שהם שלמים ושארית כל הנקרב ביום הזה הן עולות וחטאות וכן כשתשמע שתי הלחם או לחם בלבד שיזכור עם כבשים באיזה מקום שיהיה הרמז בו אל אלה השתי חלות וכל אחד מהן יקרא חלה אבל לחם הפנים אמר עליו הכתוב שיהא שתי מערכות שנא' ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת ושיהא בכל המערכת כלי שיש בו לבונה שנא' ונתת על המערכת לבונה זכה: ובזך שם אותו הכלי תרגום כפותיו בזיכוהי וזאת הלבונה נשרפת לפי שנא' בה והיתה ללחם לאזכרה ויאכל הלחם כמו שנא' והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש ולחם הפנים הזה אינו נאכל אלא ביום השבת בלבד ר"ל כל יום השבת בלבד כמו שביאר ביום השבת ביום השבת יערכנו ושתי הלחם נאכלות יום עצרת ואין מניחין ממנו למחר לפי שהן מנחה והמנחה נאמר בה קדש קדשים הוא כחטאת וכאשם וכבר בארנו בחמישי מזבחים שהחטאת והאשם אין מאחרין אותו למחר רק נאכלים ליום ולילה עד חצות. ורבי יוסי אומר ששתי הלחם וכן שני סדרים ומה שפסלה המחשבה משניהן בחוץ לזמנו הוא הפגול בלבד. וחכ"א לפי ששניהן קרבן א' ר"ל שתי הלחם והשני סדרים הן כמו גוף א' והכל פגול: ומחלוקת ר' יהודה עם חכמים בטומאה אינה אלא אם נטמא א' מהן קודם זריקת הדם או קודם הקטרת הבזיכים אבל אם נטמא אחר הקטרת הבזיכים או אחר זריקת דם הכבשים הכל מודים שהטמא בטומאתו והטהור יאכל: ואמרו למוד ערוך בפי רבי יהודה שאין קרבן צבור חלוק ר"ל הענין קבלה אצלו ואינו סומך אותו לכתוב ולא מצא אותו בהיקש והלכה כחכמים בשתיהן: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ג

הַתּוֹדָה מְפַגֶּלֶת אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַתּוֹדָה. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה לְמָחָר {ז}, הִיא וְהַלֶּחֶם מְפֻגָּלִין. לֶאֱכֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר, הַלֶּחֶם מְפֻגָּל וְהַתּוֹדָה אֵינָהּ מְפֻגָּלֶת. הַכְּבָשִׂים מְפַגְּלִין אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַכְּבָשִׂים. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַכְּבָשִׂים לֶאֱכֹל מֵהֶם לְמָחָר, הֵם וְהַלֶּחֶם מְפֻגָּלִים. לֶאֱכֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר, הַלֶּחֶם מְפֻגָּל, וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְפֻגָּלִין:

 ר"ע מברטנורה  הַתּוֹדָה מְפַגֶּלֶת אֶת הַלֶּחֶם. שֶׁהַלֶּחֶם בָּא בִּשְׁבִיל הַתּוֹדָה וְהוּא טָפֵל לָהּ, וְאֵין הַתּוֹדָה טְפֵלָה לַלֶּחֶם. וְכֵן שְׁנֵי כְּבָשִׂים שֶׁל עֲצֶרֶת, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הַבָּאִים עִמָּהֶם הֵם טְפֵלִים לַכְּבָשִׂים וְאֵין הַכְּבָשִׂים טְפֵלִים לַלֶּחֶם {ו}, וְהָעִקָּר מְפַגֵּל הַטָּפֵל וְאֵין הַטָּפֵל מְפַגֵּל הָעִקָּר. וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן תַּנָּא הַאי דִּינָא בַּתּוֹדָה וְלֹא אַשְׁמוֹעִינַן בַּכְּבָשִׂים שֶׁל עֲצֶרֶת הֲוָה אֲמֵינָא הָתָם הוּא דְּכִי מִפַּגַּל לֶחֶם לֹא מִפַּגְּלָא תּוֹדָה מִשּׁוּם דְּלֹא הֻזְקְקוּ בִּתְנוּפָה עִם הַחַלּוֹת, אֲבָל כְּבָשִׂים דְּהֻזְקְקוּ בִּתְנוּפָה עִם הַחַלּוֹת דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כג) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם, אֵימָא כִּי מִפַּגַּל לֶחֶם לִפַּגְּלוּ נַמִּי כְּבָשִׂים. וְאִי תָּנָא כְּבָשִׂים, הֲוָה אֲמֵינָא הָתָם כִּי מִפַּגְּלֵי כְּבָשִׂים מִפַּגַּל לֶחֶם מִשּׁוּם דְּהֻזְקְקוּ זֶה עִם זֶה בִּתְנוּפָה, אֲבָל תּוֹדָה דְּלֹא הֻזְקְקוּ אֵימָא כִּי מְפַגֵּל בַּתּוֹדָה לֹא מְפַגְּלֵי בַּחַלּוֹת, צְרִיכָא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ו} דִּשְׁחִיטַת תּוֹדָה מְקַדֶּשֶׁת לַלֶּחֶם, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק הַתּוֹדָה. וְכֵן שְׁחִיטַת כְּבָשִׂים מְקַדְּשִׁים לַלֶּחֶם. רַשִׁ"י: {ז} לֶאֱכֹל כוּ'. אוֹ יִזְרֹק דָּמָהּ אוֹ יַקְטִיר אֵמוּרֶיהָ לְמָחָר. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  התודה מפגלת את הלחם והלחם אינו מפגל כו': כבר ידעת שקרבן שלמים שמקריבים עמו לחם נקרא תודה כמו שנאמר אם על תודה יקריבנו ועוד יתבאר ענין הלחם ההוא ושיעורו במסכת הזאת והלחם הזה נגרר אחר השלמים וכן שתי הלחם הולכות אחר שני כבשים וכשיפסל השרש יפסל הענף בפסולותן אבל אם יארע הפסול בהולכים אחריהם שהוא הלחם הוא לבדו פסול ויהיה העיקר שאחריו הולך שהוא קרבן עומד בשלימותו והשמיענו שהדין בשניהן יחד שוין בענין הזה: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ד

הַזֶּבַח מְפַגֵּל אֶת הַנְּסָכִין מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בִכְלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְהַנְּסָכִין אֵינָן מְפַגְּלִין אֶת הַזָּבַח. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר, הוּא וּנְסָכָיו מְפֻגָּלִין. לְהַקְרִיב מִן הַנְּסָכִין לְמָחָר, הַנְּסָכִין מְפֻגָּלִין, וְהַזֶּבַח אֵינוֹ מְפֻגָּל:

 ר"ע מברטנורה  הַזֶּבַח מְפַגֵּל אֶת הַנְּסָכִים. וְהַשּׁוֹתֶה {ח} מֵהֶן עָנוּשׁ כָּרֵת: מִשֶׁקָּדְשׁוּ בִכְלִי. לְאַחַר שֶׁשָּׂמוּ אוֹתָם בִּכְלִי שָׁרֵת, שֶׁהַכְּלִי מְקַדְּשָׁן קְדֻשַּׁת עוֹלָם דְּשׁוּב אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן: דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר שֶׁנְּסָכִים מִתְפַּגְּלִים לְפִי שֶׁהַדָּם שֶׁל הַזֶּבַח הוּא שֶׁמַּכְשִׁיר וּמַתִּיר אוֹתָן לַמִּזְבֵּחַ, וְהוֹאִיל וְיֵשׁ לָהֶן מַתִּיר, מִתְפַּגְּלִים בְּמַחֲשֶׁבֶת חוּץ לִזְמַנּוֹ. וַחֲכָמִים פְּלִיגֵי עֲלֵיהּ בְּפֶרֶק בֵּית שַׁמַּאי בְּמַסֶּכֶת זְבָחִים [דַּף מד] וְאָמְרֵי שֶׁהַנְּסָכִים אֵין לָהֶם מַתִּיר, לְפִיכָךְ אֵין מִתְפַּגְּלִין. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ח} רַשִׁ"י. וְלֹא יָדַעְתִּי לָמָּה דִּקְדְּקוּ לְפָרֵשׁ עַל הַיַּיִן וְלֹא כָּלְלוּ גַּם כֵּן הַסֹּלֶת, דְּהָא פְּלוּגְתַּיְהוּ דְּרַבִּי מֵאִיר וְרַבָּנָן אַף בַּסֹּלֶת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הזבח מפגל את הנסכים משקדשו בכלי דברי כו': כבר בארנו בהלכה הג' מהפרק הרביעי מזבחים שנסכי קרבן אין מתפגלין ר"ל אין חייבים עליהן משום פגול ובארנו מאיזה טעם ושר"מ הוא האומר שמתפגלים מפני שדם הזבח *מותר ליקרב כמו שבארנו שם וכבר אמרנו שאין הלכה כרבי מאיר: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ה

פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ וְלֹא בַלְּבוֹנָה, בַּלְּבוֹנָה וְלֹא בַקֹּמֶץ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין בּוֹ כָרֵת, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר. מוֹדִים {ט} חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּמִנְחַת חוֹטֵא וּבְמִנְחַת קְנָאוֹת, שֶׁאִם פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ, שֶׁהוּא פִגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, שֶׁהַקֹּמֶץ הוּא הַמַּתִּיר. שָׁחַט אַחַד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכֹל שְׁתֵּי חַלּוֹת לְמָחָר, הִקְטִיר אַחַד מִן הַבְּזִיכִים לֶאֱכֹל שְׁנֵי סְדָרִים לְמָחָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, פִּגּוּל וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין פִּגּוּל, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר. שָׁחַט אַחַד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר, הוּא פִגּוּל, וַחֲבֵרוֹ כָשֵׁר. לֶאֱכֹל מֵחֲבֵרוֹ לְמָחָר, שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים:

 ר"ע מברטנורה  פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ. בְּהַקְטָרַת הַקֹּמֶץ חָשַׁב עַל הַשִּׁירַיִם לְאָכְלָן שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּן: עַד שֶׁיְּפַגֵּל בְּכָל הַמַּתִּיר. וְהַקְטָרַת אֶחָד מֵהֶן חֲצִי מַתִּיר הוּא, דְּאִיכָּא נַמִּי הַקְטָרַת חֲבֵרוֹ, שֶׁאֵין שְׁיָרֵי הַמִּנְחָה מֻתָּרִים בַּאֲכִילָה לַכֹּהֵן עַד שֶׁיַּקְטִירוּ הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה: בְּמִנְחַת חוֹטֵא וּבְמִנְחַת קְנָאוֹת. שֶׁאֵין בָּהֶן לְבוֹנָה, וְהַקֹּמֶץ לְבַדּוֹ הוּא הַמַּתִּיר: שָׁחַט אַחַד מִן הַכְּבָשִׂים. שֶׁל כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת. וְאֵין הַלֶּחֶם מֻתָּר אֶלָּא אַחַר שֶׁיִּשְׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶן: הִקְטִיר אַחַד מִן הַבְּזִיכִין. וַהֲרֵי אֵין מַתִּיר הַלֶּחֶם אֶלָּא הַקְטָרַת שְׁנֵיהֶם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר פִּגּוּל. דְּסָבַר חֲצִי מַתִּיר נַמִּי מְפַגֵּל. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ט} וּמוֹדִים כוּ'. הָא לָמָּה לִי לְמִתְנֵי כְּלָל, פְּשִׁיטָא, מִי אִיכָּא מַתִּיר אַחֲרִינָא. אֶלָּא דִּבְרֵישָׁא לֹא מַכְשְׁרֵי אֶלָּא פָּסוּל, וְקָא מַשְׁמַע לָן דְּטַעֲמָא מִשּׁוּם דְּגָזְרוּ בַּקֹּמֶץ אַטּוּ קֹמֶץ דְּמִנְחַת חוֹטֵא דְּדָמֵי לֵיהּ. וְטַעֲמָא דִּלְבוֹנָה, מִשּׁוּם דְּגָזְרֵי אַטּוּ לְבוֹנָה הַבָּאָה בַּבְּזִיכִין. וְכֶבֶשׂ, אַטּוּ כֶּבֶשׂ חֲבֵרוֹ. וּבָזָךְ, אַטּוּ בָּזָךְ חֲבֵרוֹ. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  פיגל בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ כו': ענין פיגל בהקומץ ולא בלבונה הוא שיפסיד המחשבה ויעשה אותה מחשבה מפגלת כמו שזכרנו אבל תהא המחשבה הזאת בשעת הקמיצה ולא בשעת ליקוט הלבונה או תהא מחשבת פיגול בשעת ליקוט הלבונה ולא בשעת הקמיצה וכבר נתבאר לך שקומץ ולבונה הן המתירין שיריים לאכילה ר"ל שהן נשרפים כליל ואז יהיו השיריים מותרים באכילה ואמר קומץ מאימתי מתיר שיריים באכילה משיצת האור ברובו וזהו דבר אמתי וכבר בארנו בפ' השני וברביעי מזבחים שמתנאי הפגול להפסיד המחשבה במתירים הזבח והוא מה שאמר ובלבד שיקרב המתיר כמצותו כמו שבארנו שם פירוש הענין הזה ודבר תורה במנחת חוטא ומנחת קנאות שהן באים בלא שמן (שמן) ולבונה ואין להן מתיר זולת הקומץ ודבר מבואר הוא ג"כ ששני כבשי עצרת ששחיטת שניהן תתיר שתי הלחם לאכילה וכן הקטרת שני בזיכין תתיר לחם הפנים לאכילה ולפיכך יהיה הכבש האחד והבזך האחד מקצת מתיר ושאר ההלכה מבואר למי שמבין מה שזכרנו ואין הלכה כרבי מאיר: (רמב"ם)

פרק ג


פרק ג - משנה א

הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, כָּשֵׁר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, כָּשֵׁר. לֶאֱכֹל {ד} כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:

 ר"ע מברטנורה  הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכֹל. חוּץ לִזְמַנּוֹ: דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל. כְּגוֹן הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה: וּלְהַקְטִיר. חוּץ לִזְמַנּוֹ: דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר. הַשִּׁירַיִם שֶׁדַּרְכָּן לֶאֱכֹל וְאֵין דַּרְכָּן לְהַקְטִיר: כָּשֵׁר. דְּאֵין זוֹ חֲשׁוּבָה מַחֲשָׁבָה, דִּבְטֵלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. דִּכְתִיב {א} (וַיִּקְרָא ז) וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו, בִּשְׁתֵּי אֲכִילוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת אֲכִילַת אָדָם וְאַחַת אֲכִילַת מִזְבֵּחַ, לוֹמַר לָךְ כְּשֵׁם שֶׁפּוֹסֶלֶת אֲכִילַת אָדָם לְאָדָם כְּגוֹן שִׁירַיִם אִם חָשַׁב עֲלֵיהֶם לְאָדָם לְאָכְלָם חוּץ לִזְמַנּוֹ, וַאֲכִילַת מִזְבֵּחַ לַמִּזְבֵּחַ כְּגוֹן קֹמֶץ אִם חָשַׁב עָלָיו לְהַקְטִירוֹ שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ, כָּךְ פּוֹסֶלֶת מַחֲשֶׁבֶת אֲכִילַת אָדָם כְּגוֹן שִׁירַיִם אִם חָשַׁב עֲלֵיהֶם לַמִּזְבֵּחַ {ב} לְהַקְטִירָן חוּץ לִזְמַנָּן, מִדְּאַפְּקִינְהוּ רַחֲמָנָא לְתַרְוַיְהוּ בִּלְשׁוֹן אֲכִילָה {ג} שְׁמַע מִנַּהּ כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, וּמְחַשְּׁבִים מִזּוֹ לְזוֹ. וְרַבָּנָן סָבְרֵי, לְהָכִי אַפְּקַהּ רַחֲמָנָא לְהַקְטָרָה בִּלְשׁוֹן אֲכִילָה, לוֹמַר לָךְ מָה אֲכִילָה בְּכַזַּיִת אַף מַחֲשֶׁבֶת הַקְטָרָה בְּכַזַּיִת. וּלְעוֹלָם אֲכִילָה כְּאוֹרְחֵיהּ מַשְׁמַע, קֹמֶץ לַמִּזְבֵּחַ וְשִׁירַיִם לָאָדָם. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} וְאִם כֵּן מִדְּאוֹרַיְתָא קָאָמַר, וַאֲפִלּוּ כָּרֵת חַיָּב. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת, תֵּימַהּ, דְּלֹא הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל, אֶלָּא מְפַגֵּל מִבָּעֵי לֵיהּ. וְיֵשׁ לוֹמַר, דְּאַיְרֵי נַמִּי בְּחוּץ לִמְקוֹמוֹ: {ב} וּמֵאֲכִילַת מִזְבֵּחַ לְאָדָם. גְּמָרָא: {ג} תֵּימַהּ, תִּנַּח דַּאֲכִילַת מִזְבֵּחַ לָאָדָם. אֲבָל אֲכִילַת אָדָם לַאֲכִילַת מִזְבֵּחַ מְנָלָן. וְיֵשׁ לוֹמַר דִּפְשָׁטֵיהּ דִּקְרָא קַיְמֵי שְׁתֵּי הָאֲכִילוֹת אַבְּשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו. תּוֹסָפוֹת: {ד} לֶאֱכֹל. הָא מִשְׁנָה יְתֵרָה, דְּהָא תְּנַן בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא אֶלָּא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אִצְטְרִיךְ, דְּאַף עַל גַּב דְּפָסַל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמַחֲשָׁבָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ אַטּוּ כְּדַרְכּוֹ וּפָסַל מִדְּרַבָּנָן, הָכָא לֹא גָּזַר פָּחוֹת מִכַּזַּיִת אַטּוּ כַּזַּיִת. רַשִׁ"י. וְזֶה לֹא יִתָּכֵן אֶלָּא אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִדְּרַבָּנָן פָּסַל כוּ'. אֲבָל לְמַאי דְּפֵרֵשׁ הָרַ"ב דְּמִקְּרָא דָּרֵישׁ לַהּ, מִדְּאוֹרַיְתָא קָא פָּסַל. וּמִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה לִי לְיַשֵּׁב, דְּהִיא גּוּפֵיהּ קָא מַשְׁמַע לָן, דְּלֹא תֵימָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִדְּרַבָּנָן פָּסַל מִטַּעַם גְּזֵרָה, קָא מַשְׁמַע לָן דְּבַחֲצִי זַיִת מַכְשִׁיר, וְאִם אִיתָא דְּמִדְּרַבָּנָן, אִם כֵּן הֲוָה לֵיהּ לִגְזֹר, אֶלָּא טַעֲמֵיהּ בְּרֵישָׁא דְּמִדְּאוֹרַיְתָא הוּא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הקומץ את המנחה לאכול דבר שאין דרכו כו': דבר שאין דרכו לאכול כקומץ והלבונה: ודבר שאין דרכו להקטיר השיריים וכבר זכרנו מה שכנגד ההלכה הזאת בפ"ג מזבחים וכבר הודעתיך בשני מזבחים שלא יהא הדבר מתפגל פגול עד שתהא המחשבה לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר אבל חוץ לזמנו והוא מה שנאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו שהוא ראוי לאכילה ור"א מביא ראיה ממה שאמר האכל וכבר בארנו שבשתי אכילות הכתוב מדבר אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח ולפיכך א"ר אליעזר לא חברם הכתוב זה לזה אלא לומר לך שמחשבים מאכילת אדם למזבח ומאכילת מזבח לאדם וחכ"א שלא חבר אותן אלא לומר לך מה אכילה בכזית אף הקטרה בכזית. והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ב

לֹא יָצַק, לֹא בָלַל, לֹא פָתַת, לֹא מָלַח, לֹא הֵנִיף, לֹא הִגִּישׁ, אוֹ שֶׁפְּתָתָן פִּתִּים מְרֻבּוֹת, וְלֹא מְשָׁחָן, כְּשֵׁרוֹת. נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ {י} בְּקֹמֶץ חֲבֶרְתָּהּ, בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, בְּמִנְחַת נְסָכִין, כְּשֵׁרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ וּבְמִנְחַת נְסָכִין, פְּסוּלָה, שֶׁזּוֹ בְּלִילָתָהּ עָבָה, וְזוֹ בְּלִילָתָהּ רַכָּה, וְהֵן בּוֹלְעוֹת זוֹ מִזּוֹ:

 ר"ע מברטנורה  לֹא יָצַק. סֵדֶר הַמִּנְחָה, בִּתְחִלָּה נוֹתֵן שֶׁמֶן בַּכְּלִי, וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן אֶת הַסֹּלֶת, וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר וְיוֹצֵק שֶׁמֶן וּבוֹלֵל, וְהָכִי מְפָרֵשׁ בְּפֶרֶק אֵלּוּ הַמְּנָחוֹת נִקְמָצוֹת [דַּף עה]: לֹא יָצַק לֹא בָלַל כָּשֵׁר. כְּגוֹן שֶׁנָּתַן כָּל הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּלֹּג בְּמַתָּן רִאשׁוֹן שֶׁהוּא קוֹדֵם לַעֲשִׂיָּתָהּ. דְּאִי חִסַּר שַׁמְנָהּ אָמְרִינַן בְּפֶרֶק קַמָּא [דַּף י"א] שֶׁהִיא פְּסוּלָה. וּבַגְּמָרָא בְּפִרְקִין מוּכָח דִּיצִיקָה מְעַכֶּבֶת {ה}, וּמְפָרֵשׁ לֹא יָצַק, לֹא יָצַק כֹּהֵן אֶלָּא זָר, דְּמִקְּמִיצָה וָאֵילָךְ מִצְוַת כְּהֻנָּה {ו}, אֲבָל יְצִיקָה וּבְלִילָה כְּשֵׁרִים בְּזָר. וְלֹא בָּלַל דְּקָתָנֵי, עַל כָּרְחָךְ לֹא בָּלַל כְּלָל, דִּבְלִילָה וַדַּאי אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת {ז}. וּמַתְנִיתִין הָכִי קָאָמַר, לֹא יָצַק כֹּהֵן אֶלָּא זָר, אוֹ לֹא בָּלַל כְּלָל, כָּשֵׁר: לֹא פָתַת. [כְּדִכְתִיב] (וַיִּקְרָא ב) פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים. אַף עַל גַּב דִּבְמִנְחַת מַחֲבַת בִּלְבַד כְּתִיב, הוּא הַדִּין לְכָל הַמְּנָחוֹת הַנֶּאֱפוֹת תְּחִלָּה, כְּגוֹן מַחֲבַת וּמַרְחֶשֶׁת וּמַאֲפֶה, מִצְוָה לְפוֹתְתָן כֻּלָּן וְאַחַר כָּךְ קוֹמֵץ. וְזֶה אִם לֹא פָּתַת אֶלָּא כְּדֵי קְמִיצָה, כָּשֵׁר {ח}: לֹא מָלַח. כָּל הַמִּנְחָה כֻּלָּהּ, אֶלָּא הַקֹּמֶץ. דְּאִלּוּ מְלִיחַת הַקֹּמֶץ מְעַכֶּבֶת הִיא {ט}: לֹא הֵנִיף. בְּמִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת דִּטְעוּנוֹת תְּנוּפָה: לֹא הִגִּישׁ. כְּדִכְתִיב (שָׁם) וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ. שֶׁהַכֹּהֵן מוֹלִיכָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמַגִּישָׁהּ בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית כְּנֶגֶד חֻדָּהּ שֶׁל קֶרֶן: פִּתִּים מְרֻבּוֹת. גְּדוֹלוֹת יוֹתֵר מֵהַדִּין שֶׁמְּפֹרָשׁ בָּהֶן מִנְחַת יִשְׂרָאֵל כּוֹפֵל אַחַת לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבַּע וּמַבְדִּיל. וְאִצְטְרִיךְ לְאַשְׁמוֹעִינַן פְּתִיתִים גְּדוֹלוֹת וְאַף עַל גַּב דְּאַשְׁמוֹעִינַן דְּאִי לֹא פָּתַת כְּשֵׁרָה. דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא דְּהָתָם הוּא דְּאִיכָּא תּוֹרַת חַלּוֹת עֲלֵיהֶן, אֲבָל הָכָא דְּלָאו תּוֹרַת חַלּוֹת אִיכָּא וְלֹא פְּתִיתִים אִיכָּא אֵימָא לֹא, קָא מַשְׁמַע לָן: וְלֹא מְשָׁחָן. הָרְקִיקִים הַטְּעוּנִים מְשִׁיחָה, כְּדִכְתִיב (שְׁמוֹת כט) וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן, אַחַר אֲפִיָּתָן מוֹשְׁחָן וְחוֹזֵר וּמוֹשְׁחָן עַד שֶׁיִּכְלֶה כָּל הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּלֹּג: בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים כְּשֵׁרָה. שֶׁכֻּלָּן כָּלִיל כָּמוֹהוּ: בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ וּבְמִנְחַת נְסָכִים פְּסוּלָה. לְפִי שֶׁהַקֹּמֶץ דְּמִנְחַת יִשְׂרָאֵל בְּלִילָתוֹ עָבָה, לֹג אֶחָד שֶׁמֶן לְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת, וּמִנְחַת נְסָכִים וְשֶׁל כֹּהֵן מָשִׁיחַ בְּלִילָתָן רַכָּה, שְׁלֹשָׁה לֻגִּים לְעִשָּׂרוֹן, כְּדִכְתִיב בְּמִנְחַת נְסָכִים (בְּמִדְבַּר טו) עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן {יא}, וּבְמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ הוּא אוֹמֵר (וַיִּקְרָא ו) סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד, הֲרֵי הִיא לְךָ כְּמִנְחַת הַתָּמִיד שֶׁהִיא עִשָּׂרוֹן סֹלֶת בָּלוּל בִּרְבִיעִית הַהִין: וְהֵן בּוֹלְעוֹת זוֹ מִזּוֹ. הַקֹּמֶץ בּוֹלֵעַ מִמִּנְחַת נְסָכִים וּמִמִּנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וְרַבֶּה שַׁמְנָן שֶׁל מְנָחוֹת הַלָּלוּ עַל הַקֹּמֶץ וּמְבַטְּלוֹת לֵיהּ {יב}, וְהָוֵי מִנְחָה שֶׁלֹּא הֻקְטַר קֻמְצָהּ וּפְסוּלָה הַנִּקְמֶצֶת. אֲבָל מִנְחַת נְסָכִים כְּשֵׁרָה וְלֹא הָוֵי כְּרַבֶּה שַׁמְנָהּ, כֵּיוָן שֶׁלֹּא מִדַּעַת עֵרְבוּ הַשֶּׁמֶן שֶׁבּוֹלַעְתּוֹ בָּטֵל לְגַבָּהּ {יג} וּכְמַאן דְּלֵיתֵיהּ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ה} דְּהָא נֶאֱמַר יְצִיקָה בְּמִנְחַת הַסֹּלֶת וְנִשְׁנֵית בְּמִנְחַת מַחֲבַת, וְאָמְרִינַן כָּל מָקוֹם שֶׁהֶחֱזִיר וְשָׁנָה הַכָּתוּב בְּתוֹרַת מִנְחָה אֵינוֹ אֶלָּא לְעַכֵּב. רַשִׁ"י: {ו} דְּאָמַר קְרָא וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ. גְּמָרָא: {ז} דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא, כָּל הָרָאוּי לְבִילָה אֵין בִּילָה מְעַכַּבְתּוֹ כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ח} וּמַשְׁמַע בִּכְדֵי קְמִיצָה מִיהוּ מְעַכְּבֵי. וְלֹא יָדַעְנָא אַמַּאי, דְּהָא לֹא שָׁנָה עָלָיו הַכָּתוּב. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} כִּדְיָלֵיף לֵיהּ בַּגְּמָרָא מִקְּרָא: {י} נִתְעָרֵב כוּ' כְּשֵׁרָה. לְרַבָּנָן, דְּעוֹלִין אֵין מְבַטְּלִין זֶה אֶת זֶה. וּלְרַבִּי יְהוּדָה, דְּמִין בְּמִינוֹ לֹא בָּטֵל: {יא} וְהוּא לַכֶּבֶשׂ. וְזֶה נִזְכָּר רִאשׁוֹנָה בַּכָּתוּב. וְעוֹד כְּתִיב נִסְכֵּי אַיִל שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים בִּשְׁלִישִׁית הַהִין שֶׁהֵן אַרְבָּעָה לֻגִּין. וְנִסְכֵּי פַּר וְעֵגֶל שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים בַּחֲצִי הַהִין שֶׁהוּא שִׁשָּׁה לֻגִּין. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} דְּמִשּׁוּם רִבָּה שַׁמְנָהּ דְּמִשְׁנָה ג' פֶּרֶק קַמָּא לֹא מִפַּסְּלָא, כְּדִכְתִיבְנָא הָתָם דְּשִׁיטַת הָרַ"ב דְּלֹא הֲווּ אֶלָּא בְּלֹג. וְהָכָא אַף עַל גַּב דְּבָלַע, מִכָּל מָקוֹם וַדַּאי דְּנִשְׁאַר גַּם כֵּן בְּשֶׁל נְסָכִים. וְעוֹד דְּקֹמֶץ לֹא בָּלַע לֹג כוּ'. וְהִלְכָּךְ לֵיכָּא לְמִפְסַל הָכָא אֶלָּא מִטַּעַם בִּטּוּל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יג} צָרִיךְ עִיּוּן דְּהָא כֵּיוָן דְּמִשּׁוּם בִּטּוּל נָגְעוּ בָּהּ וּמְפָרֵשׁ הָרַ"ב שֶׁהַשֶּׁמֶן מְבַטֵּל הַסֹּלֶת, הֵיכִי שַׁיָּךְ הָכָא לְמֵימַר דְּשֶׁמֶן שֶׁל הַקֹּמֶץ אַף אִם יִבָּלַע כֻּלּוֹ בְּמִנְחַת נְסָכִים שֶׁיְּבַטְּלֶנּוּ, וְאִם כֵּן אֲפִלּוּ עֵרְבוּ מִדַּעַת נַמִּי, דְּהָא אָמְרִינַן דְּלֹא פָּסְלִינַן אֶלָּא בְּרִבָּה לֹג. וּלְהָכִי נַמִּי פֵּרְשׁוּ רַשִׁ"י וְתוֹסָפוֹת, דְּמִנְחַת נְסָכִים הָוֵי חָסֵר שַׁמְנָהּ, וְכָתְבוּ דְּאִין הָכִי נַמִּי דִּפְסוּלָה. וּמִיהוּ יֵשׁ לוֹמַר דְּדַעַת הָרַ"ב כְּרַשִׁ"י דְּרַבֶּה שַׁמְנָהּ, בְּכָל שֶׁהוּא. וְהָא דְּלֹא מְפָרֵשׁ פַּסְלוּת דְּקֹמֶץ מִשּׁוּם רַבֶּה שַׁמְנָהּ, הַיְנוּ טַעֲמָא מִשּׁוּם דְּאֵינוֹ פָּסוּל אֶלָּא מִדַּעַת. וּדְקַשְׁיָא לָן מַאי רִבּוּי שַׁיָּךְ בַּנְּסָכִים, לֹא קַשְׁיָא, דְּכֵיוָן דְּהַקֹּמֶץ מִתְבַּטֵּל, הֲוָה סָלְתּוֹ כְּמַאן דְּלֵיתָא, וְכָל הַשֶּׁמֶן דְּקֹמֶץ וְדִנְסָכִים קַיָּם עִם סֹלֶת הַנְּסָכִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  לא יצק לא בלל לא פתת לא מלח לא הניף כו': נתערב קומצה בקומץ חברתה במנחת כהנים כו': אמר רחמנא מן המנחה מגרשה ומשמנה ואמר גרש ושמן מעכבים וכן המלח אי אפשר בלעדיו ר"ל שיהא עם הקומץ כמו שזכרנו אמרו קרבן טעון מלח ואין כל המנחה טעונה מלח וכן כל שנקרב על גבי המזבח לשרפה אי אפשר בלא מלח אלא העצים בלבד וזה קבלה וכן הדם אמר מעל מנחתך ולא מעל דמך: והבלילה והוא בלילת הסלת באותו השמן הנצוק עליו הוא בא להשלים מצוה ואינו מעכב: ומה שאמר בכאן לא יצק ולא בלל ר"ל לא יצק כהן ולא מלח כהן אלא זר היא כשרה לפי שעיקר בידינו מקמיצה ואילך מצות כהונה וכבר זכרתי לך בסוף מסכת זבחים שאלו הדברים אין חייבים עליהם משום זרות וכבר זכרנו שההגשה הוא שיתן המנחה כנגד חודה של קרן דרומית מערבית: ומה שאמר פתין מרובות ר"ל שיהיו חתיכות הלחם גדולות כשיעורן לא שיהיו כצורת הלחם השלם שאינו מבוצע ולא כצורת המפורר ועוד יתבאר לך איך מושחים לחם המנחה בשמן ולפיכך אמר לא משחן: וכבר בארנו בתחלת המסכת הזאת שהקמצים כולן נשרפים וכן מנחת כהנים נשרפת כולה וכן מנחת כהן משוח ומנחת נסכים נשרפת כולה ולפיכך אם נתערבו קצתן עם קצתן כשרה לפי שדינם כולם לישרף. זו בלילתה עבה ר"ל מנחת כהן משיח או מנחת נסכים וזו בלילתה רכה ר"ל כל המנחות שנתערבו קומציהן במנחת כהן גדול או מנחת נסכים וביאור זה שמנחת כהן משיח שמנה רב עד ששוקעת בו שנאמר בתורה עליה על מחבת בשמן תעשה מורבכת תביאנה וענין הרביכה שתהא שקועה בשמן ואמר שהוא מוסיף לה שלשת לוגים שמן יותר על השמן שנתבשלה בו כדי שיציף עליה כשיתן שלש לוגין שהן רביעית ההין למדנו ממה שנא' בה סלת מנחה תמיד אמרו הרי היא לך כמנחת תמידים שהיא רביעית ההין לעשרון: ומנחת נסכים הנני אומר מה היא שני לוגין בעשרון בנסכי האיל ונסכי שור כמו שבאר' בתחלת מסכת הזאת ושאר המנחות הוא לוג לעשרון ואם רבה שמנה פסולה כמו שזכרנו בפרק הראשון וכבר נתבאר שבלילת הקומץ הזה פחות מבלילת נסכים ובלילת מנחת נסכים פחות הרבה מבלילת כהן משיח: ומה שאמר רבי יהודה במנחת כהנים במנחת כהן משיח במנחת נסכים פסולה ר"ל מנחת כהנים שיקריבו לעבודה שהיא מנחת כהן משיח ובלילתה עבה כמו שבארנו בתחלת המסכת הזאת. ואפשר שר"ל איזו היא מנחת כהן שתהיה אם נתערבה במנחת כהן משיח או במנחת נסכים מן הטעם שזכר על כן אומר רבי יהודה ששמן הקומץ הזה אם נתחבר בשמן כהן משיח או מנחת נסכים אינו בטל במיעוטו מפני שהוא מינו והעיקר אצל ר' יהודה מין במינו לא בטיל כמו שבארנו בזבחים אבל מצד הסולת אומר שהסולת עם סלת מין במינו ולפיכך לא יבטל המעט בהרבה וכן דינו אם נתערבה מנחת כהן גדול עם נסכים הדין אחד וחכמים אומרים הואיל והדין נותן בכולם שישרפו אין אנו חוששים והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ג

שְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁלֹּא נִקְמְצוּ, וְנִתְעָרְבוּ זוֹ בָזוֹ, אִם יָכוֹל לִקְמֹץ מִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כְּשֵׁרוֹת {יד}. וְאִם לָאו, פְּסוּלוֹת. הַקֹּמֶץ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה, לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר, זוֹ שֶׁנִּקְמְצָה, עָלְתָה לַבְּעָלִים, וְזוֹ שֶׁלֹּא נִקְמְצָה, לֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים. נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בִּשְׁיָרֶיהָ אוֹ בִשְׁיָרֶיהָ שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ, לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר, עָלְתָה לַבְּעָלִים. נִטְמָא הַקֹּמֶץ וְהִקְרִיבוֹ, הַצִּיץ מְרַצֶּה. יָצָא וְהִקְרִיבוֹ, אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא, וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא:

 ר"ע מברטנורה  אִם יָכוֹל לִקְמֹץ מִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ. שֶׁנָּפְלָה זוֹ בְּצַד זֶה שֶׁל כְּלִי וְזוֹ בְּצַד זֶה וְנִשְׁאַר מֵהֶן כְּדֵי קֹמֶץ שֶׁלֹּא נִתְעָרֵב, כְּשֵׁרוֹת, וְאִם לָאו, פְּסוּלוֹת. דְּאָמַר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים מִסָּלְתָּהּ וְלֹא מִסֹּלֶת חֲבֶרְתָּהּ: לֹא יַקְטִיר. וַאֲפִלּוּ כָּל הַמְעֹרֶבֶת, דְּאֵין הַקְטָרָה מִצְוָה אֶלָּא בְּקֹמֶץ, וּמִקֹּמֶץ נַמִּי לֹא קָמֵיץ שְׁנֵי קֳמָצִים דִּלְמָא בְּכָל קֹמֶץ יֵשׁ מִזֶּה שֶׁנִּתְעָרֵב וְלֵיכָּא קֹמֶץ שָׁלֵם מֵחַד מִנְחָה: וְאִם הִקְטִיר. כָּל הַמְעֹרֶבֶת, הִיא לֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים, דְּהָא לֹא נִקְמְצָה וְאֵין מִנְחַת נְדָבָה נִתֶּרֶת בְּלֹא קְמִיצָה: נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בִּשְׁיָרֶיהָ. לֹא יַקְטִיר אֶת כֻּלָּהּ, מִשּׁוּם דְּהַשִּׁירַיִם אֲסוּרִים לְהַקְטִיר, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ב) לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה', כָּל שֶׁמִּמֶּנּוּ לְאִשִּׁים הֲרֵי הוּא בְּבַל תַּקְטִירוּ: נִטְמָא הַקֹּמֶץ וְהִקְרִיבוֹ, הַצִּיץ מְרַצֶּה. דִּכְתִיב (שְׁמוֹת כח) וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים, אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶלָּא עֲוֹן טֻמְאָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צַד קַל שֶׁהֻתְּרָה מִכְּלָלָהּ בַּצִּבּוּר {טו}, דִּכְתִיב בַּתָּמִיד בְּמוֹעֲדוֹ וַאֲפִלּוּ בְּטֻמְאָה: וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא. וְאַף עַל גַּב דְּיֵשׁ בּוֹ נַמִּי צַד קַל שֶׁהֻתַּר מִכְּלָלוֹ בְּבָמָה, שֶׁנֶּאֱסַר יוֹצֵא בַּמִּשְׁכָּן וְהֻתַּר בַּבָּמָה שֶׁבְּנֹב וְגִבְעוֹן שֶׁלֹּא הָיוּ שָׁם קְלָעִים {טז}, אַף עַל פִּי כֵן אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה בְּיוֹצֵא, דִּכְתִיב (שָׁם) לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה', עָוֹן דְּלִפְנֵי ה' אִין, עָוֹן דְּיוֹצֵא לֹא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יד} כְּשֵׁרוֹת. גְּמָרָא. וְהָא לְרַבָּנָן עוֹלִין אֵין מְבַטְּלִין זֶה אֶת זֶה, הָא מִין בְּמִינוֹ בָּטֵל. וּמְשָׁנֵי כִּדְרַבִּי זֵירָא כוּ', נֶאֶמְרָה הַקְטָרָה בַּקֹּמֶץ וְנֶאֶמְרָה הַקְטָרָה בַּשִּׁירַיִם, מַה כוּ' בַּקֹּמֶץ אֵין הַקֹּמֶץ מְבַטֵּל אֶת חֲבֵרוֹ, אַף כוּ' אֵין שִׁירַיִם מְבַטְּלִים אֶת הַקֹּמֶץ: {טו} דִּכְתִיב לְרָצוֹן לָהֶם, מַשְׁמַע דָּבָר שֶׁהוּא לְרָצוֹן בְּמָקוֹם אַחֵר. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} וּתְמֵהַנִי דִּבְפֶרֶק י"ד דִּזְבָחִים מִשְׁנָה ז' תְּנַן, בְּנֹב וְגִבְעוֹן קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. וּבַגְּמָרָא לֵיתָא אֶלָּא שֶׁהֻתַּר מִכְּלָלוֹ בְּבָמָה. וְנִרְאֶה דִּרְצוֹנוֹ לוֹמַר קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁנֶּאֱכָלִין שָׁם בְּכָל מָקוֹם. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו אם יכול כו': נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה יצא כו': כל זה מבואר למי שמבין כל מה שיעדנו והראיה על היות הציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא כבר בארנו אותה בשמיני מזבחים: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ד

נִטְמְאוּ שְׁיָרֶיהָ, נִשְׂרְפוּ שְׁיָרֶיהָ, אָבְדוּ שְׁיָרֶיהָ, כְּמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כְּשֵׁרָה. וּכְמִדַּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פְּסוּלָה. שֶׁלֹּא בִכְלִי שָׁרֵת, פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. הִקְטִיר קֻמְצָהּ פַּעֲמַיִם, כְּשֵׁרָה:

 ר"ע מברטנורה  כְּמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כְּשֵׁרָה. עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר בְּפֶרֶק כֵּיצַד צוֹלִין, דָּם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּשָׂר, הָכִי נַמִּי קֹמֶץ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שִׁירַיִם, כָּשֵׁר לְהַקְטִיר קֹמֶץ: כְּמִדַּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דְּאָמַר אִם אֵין בָּשָׂר אֵין דָּם, הָכִי נַמִּי פָּסוּל לְהַקְרִיב הַקֹּמֶץ. וְהוּא שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּר דָּבָר מִן הַשִּׁירַיִם שֶׁלֹּא נִטְמָא {יז}. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שֶׁלֹּא בִכְלִי שָׁרֵת. שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ הַקֹּמֶץ בִּכְלִי שָׁרֵת. אֲבָל בִּתְחִלַּת הַמִּנְחָה כֻּלֵּי עָלְמָא לֹא פְלִיגֵי דְּבָעֵי כְּלִי, כִּדְאָמְרִינַן בְּפֶרֶק שְׁתֵּי הַלֶּחֶם: וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. טַעֲמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא, מִשּׁוּם דְּאָמַר קְרָא (וַיִּקְרָא ו) קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִיא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם, וּמִדְּאַקִּישׁ רַחֲמָנָא מִנְחָה לַחַטָּאת דַּעֲבוֹדָתוֹ בְּמַתָּנָה בָּאֶצְבַּע מַמָּשׁ, שְׁמַע מִנַּהּ דְּקוֹמֵץ הַמִּנְחָה נַמִּי אִם רָצָה עוֹבְדָהּ בְּיָדוֹ בְּלֹא כְּלִי. וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲבֹד בְּיָדוֹ הַיְמָנִית, דּוּמְיָא דְּחַטָּאת שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ אֶצְבַּע דִּכְתִיב בֵּיהּ (שָׁם ד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ, וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֶצְבַּע וּכְהֻנָּה אֵינוֹ אֶלָּא יָמִין {יח}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: הִקְטִיר קֻמְצָהּ פַּעֲמַיִם. חֲצִי קֹמֶץ בְּפַעַם אַחַת וַחֲצִי קֹמֶץ בְּפַעַם אַחֶרֶת. וְדַוְקָא נָקַט פַּעֲמַיִם וְתוּ לֹא, דְּאֵין קֹמֶץ פָּחוּת מִשְּׁנֵי זֵיתִים, וְכִי פָּלֵיג לֵיהּ לִשְׁתֵּי פְּעָמִים נִמְצָא שֶׁאֵין הַקְטָרָה בְּפָחוֹת מִכַּזַּיִת וּלְפִיכָךְ כְּשֵׁרָה, אֲבָל אִם חִלְּקָה לְשָׁלֹשׁ אוֹ לְאַרְבַּע פְּעָמִים, דְּעָבֵיד לְהוּ הַקְטָרָה פְּחוּתָה מִכַּזַּיִת, פְּסוּלָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יז} בַּגְּמָרָא. וְאַסִּיקְנָא דְּהוּא הַדִּין לְשָׂרוּף וְאָבוּד. וְהַאי דְּקָאָמַר נִטְמָא, רֵישַׁיְהוּ נָקַט: {יח} דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לֹא סַגִּי לֵיהּ בִּכְהֻנָּה לְחוּד, אֶלָּא בָּעֵי אֶצְבַּע בַּהֲדֵי כְּהֻנָּה. דְּלֹא כְּדִכְתִיבְנָא בְּמִשְׁנָה ה' פֶּרֶק ז' דִּזְבָחִים דְּאוֹ אֶצְבַּע אוֹ כְּהֻנָּה, דְּהָתָם אַלִּיבָּא דְּרַבָּנָן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  נטמאו שיריה נשרפו שיריה אבדו שיריה כו': שלא בכלי שרת פסולה רבי שמעון מכשיר כו': דעתו של ר"א שאפי' אין שם שיריים יקטיר הקומץ ורבי יהושע אומר אם יותר מהשיריים שום דבר אז יקטיר הקומץ אבל אם אין שם כלום היא פסולה ואם אין שם מקצת מהשיריים או נטמא מקצתו אפי' ר' יהושע אומר יקטיר הקומץ ולפיכך היא כשרה ור"ש אומר שהיא כשירה ואפילו לא היתה המנחה כולה בכלי שרת ואפילו לא נתן הקומץ בכלי שרת ולמידין זה ממה שנאמר במנחה כחטאת כאשם ר"ל כמו שמתעסק במעשה החטאת בידו בלתי כלים ר"ל הקטרת אימורים כך ג"כ הקטרת הקומץ ואין הלכה כר"ש והלכה כר' יהושע: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ה

הַקֹּמֶץ, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הָעִשָּׂרוֹן {כ}, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַיַּיִן, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַשֶּׁמֶן, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה:

 ר"ע מברטנורה  מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. שֶׁאִם חָסֵר כָּל שֶׁהוּא, פָּסוּל, דְּאָמַר רַחֲמָנָא מְלֹא קֻמְצוֹ {יט}: הָעִשָּׂרוֹן. מִנְחָה שֶׁהִיא פְּחוּתָה מֵעִשָּׂרוֹן אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, פְּסוּלָה: הַיַּיִן. חֲצִי הַהִין לַפָּר, וּשְׁלִישִׁית הַהִין לָאַיִל, וּרְבִיעִית הַהִין לַכֶּבֶשׂ. וְכֵן הַשֶּׁמֶן בֵּין לְמִנְחַת נְסָכִים שֶׁהוּא כְּשִׁעוּר הַיַּיִן, בֵּין לְמִנְחַת נְדָבָה שֶׁהוּא לֹג אֶחָד שֶׁמֶן: הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן. שֶׁל מִנְחָה: מְעַכְּבִים זֶה אֶת זֶה. דִּכְתִיב (שָׁם ב) מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ {כא}: הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מְעַכְּבִים זֶה אֶת זֶה. דִּכְתִיב (שָׁם ו) וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ וְגוֹ' עַל כָּל לְבוֹנָתָהּ {כב}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יט} הָרַמְבַּ"ם. אֲבָל בַּגְּמָרָא, אָמַר קְרָא מְלֹא קֻמְצוֹ תְּרֵי זִמְנֵי כוּ', חַד לְמִצְוָה וְחַד לְעַכֵּב: {כ} הָעִשָּׂרוֹן כוּ'. הַיַּיִן כוּ'. הַשֶּׁמֶן כוּ'. כֻּלְּהוּ יָלֵיף לְהוּ בַּגְּמָרָא מִקְּרָאֵי: {כא} הָרַמְבַּ"ם. וְלֹא יָדַעְתִּי הֵיאַךְ שָׁמְעִינַן עִכּוּבָא. וּבַגְּמָרָא, מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ [בִּשְׁאָר מְנָחוֹת], מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ [בְּמִנְחַת הָעֹמֶר]. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁנָה עָלָיו הַכָּתוּב לְעַכֵּב: {כב} וְקָשֶׁה, מְנָלָן לְעַכֵּב. וּבַגְּמָרָא, עַל כָּל לְבוֹנָתָהּ, וְאֶת כָּל הַלְּבוֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה, פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁנָה כוּ': (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הקומץ מיעוטו מעכב את רובו העשרון מעוטו כו': אמר רחמנא מלא קומצו וכשהוא חסר ממנו שום דבר פסול וכן העשרון שאין מביאין מנחה אלא עמו כמו שזכרנו שאם היתה שום מנחה בפחות מעשרון היא פסולה וכן יין של נסכים ושמן של מנחות שכל זמן שיחסר שום דבר מן המנחה אפילו כל שהוא שזה מעכב וכבר זכרנו שיעור הנסכים בתחלת המסכת הזאת וכן בארנו בפרק הראשון שאינו פחות מלוג שמן לעשרון מנחה וכן סולת ושמן של מנחה מעכבים זה את זה שנאמר מגרשה ומשמנה אבל הקומץ והלבונה הוא ענין מבואר מפשוטו של מקרא והרים ממנו בקומצו: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ו

שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים {כג} מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁתֵּי חַלּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. שְׁנֵי סְדָרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי בְזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. הַסְּדָרִים וְהַבְּזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי מִינִים שֶׁבַּנָּזִיר, שְׁלשָׁה שֶׁבַּפָּרָה, אַרְבָּעָה שֶׁבַּתּוֹדָה, אַרְבָּעָה שֶׁבַּלּוּלָב, אַרְבָּעָה שֶׁבַּמְּצֹרָע, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁבַּפָּרָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁל בֵּין הַבַּדִּים, וְשֶׁעַל הַפָּרֹכֶת, וְשֶׁעַל מִזְבַּח הַזָּהָב, מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ:

 ר"ע מברטנורה  שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים. הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לַעֲזָאזֵל: שְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת. שְׁנֵי כִּבְשֵׂי שְׁלָמִים שֶׁבָּאִים חוֹבָה עַל שְׁתֵּי הַלֶּחֶם: שְׁתֵּי חַלּוֹת. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁל עֲצֶרֶת: וּשְׁנֵי סְדָרִים. שְׁתֵּי מַעֲרָכוֹת שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים, שֵׁשׁ חַלּוֹת לְכָל מַעֲרֶכֶת: שְׁנֵי בְזִיכִין. שְׁתֵּי כַּפּוֹת שֶׁבָּהֶן הַלְּבוֹנָה, וּנְתוּנִים עַל שְׁתֵּי הַמַּעֲרָכוֹת: הַסְּדָרִים וְהַבְּזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שֶׁאִם אֵין מַעֲרָכוֹת שֶׁל לֶחֶם עַל הַשֻּׁלְחָן לֹא יִתֵּן בּוֹ אֶת הַבְּזִיכִין שֶׁל לְבוֹנָה. וְאִם אֵין בְּזִיכִין לֹא יִתֵּן אֶת הַלֶּחֶם: שְׁנֵי מִינִים שֶׁבַּנָּזִיר. חַלּוֹת מַצּוֹת וּרְקִיקֵי מַצּוֹת: וּשְׁלֹשָׁה שֶׁבַּפָּרָה אֲדֻמָּה. עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת: אַרְבָּעָה שֶׁבַּתּוֹדָה. אַרְבָּעָה מִינִים שֶׁל לֶחֶם שֶׁמְּבִיאִים עַל שַׁלְמֵי תּוֹדָה, חַלּוֹת מַצּוֹת, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת, וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת, וְחַלּוֹת לֶחֶם חָמֵץ: אַרְבָּעָה שֶׁבַּלּוּלָב. לוּלָב וְאֶתְרוֹג הֲדַס וַעֲרָבָה. אִם נוֹטֵל אַרְבַּעְתָּן בְּכָל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹטֵל אֶחָד מֵהֶן בְּשַׁחֲרִית וְאֶחָד בֵּין הָעַרְבַּיִם יָצָא, דְּקַיְמָא לָן לוּלָב אֵין צָרִיךְ אֶגֶד. אֲבָל אִם חָסֵר אֶחָד מִן הַמִּינִים וְנָטַל כָּל הַשְּׁלֹשָׁה, לֹא קִיֵּם מִצְוָה כְּלָל: אַרְבָּעָה שֶׁבַּמְצֹרָע. עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְהַצִּפּוֹר הַחַיָּה {כד}: שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁבַּפָּרָה. אֲדֻמָּה. דִּכְתִיב (בְּמִדְבַּר יט) וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים: שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁל בֵּין הַבַּדִּים. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יז) וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים: וְשֶׁעַל הַפָּרֹכֶת וְשֶׁעַל מִזְבַּח הַזָּהָב. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וּבְפַר כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּבְפַר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר, וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁכָּל אֵלּוּ טְעוּנִים הַזָּיָה עַל הַפָּרֹכֶת וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא וּבְאַחֲרֵי מוֹת. וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה מְרַבִּינַן לְהוּ מִקְּרָא דִּכְתִיב (שָׁם ד) וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת. לַפָּר, זֶה פַּר כֹּהֵן מָשִׁיחַ. הַחַטָּאת, אֵלּוּ שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וְאַרְבַּע מַתָּנוֹת שֶׁעַל אַרְבַּע קְרָנוֹת שֶׁעַל מִזְבַּח הַזָּהָב נַמִּי מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻזְכְּרוּ בַּמִּשְׁנָה {כה}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כג} שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים כוּ'. כֻּלְּהוּ יָלְפִינַן לַהּ בַּגְּמָרָא מִקְּרָאֵי: {כד} אֲבָל מַיִם חַיִּים לֹא חֲשִׁיב, לְפִי שֶׁהָיָה מְעָרֵב בָּהֶם הַדָּם, כְּדִכְתִיב וְטָבַל אוֹתָם וְגוֹ'. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כה} וְשִׁיֵּר עוֹד שֶׁבַע הַזָּיוֹת דִּמְצֹרָע וּדְפָרִים וְאֵילִים דְּחָג. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שני שעירי יום הכיפורים מעכבין זה את זה כו': שני שעירי יום הכיפורים הן שעיר המשתלח וחבירו וכבר נתבאר זה ביומא: שני כבשי עצרת הן שני כבשי שלמים וכבר נתבאר זה: שני סדרים מעכבות הלחם ר"ל לחם הפנים: ושני בזיכים שני כלים שבהן הלבונה שהן על שני המערכות כמו שזכרנו: שני מינים שבנזיר שני מיני הלחם שמביא עם איל של שלמים כשישלם זמן הנזירות אמר הכתוב עליהן סולת חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן: ושלשה שבפרה רומז לפרה אדומה שצוה לשרוף עמה עץ ארז ואזוב ושני תולעת: וד' שבתודה הד' מיני מנחות הראויות לקרבן תודה ודבר תורה עליהן חלות מצות ורקיקי מצות סולת מורבכת על חלות לחם חמץ: וד' שבמצורע עץ ארז ואזוב ושני תולעת והצפור החיה: וד' שבלולב פרי עץ הדר וכפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל: ודע שאם יש ברשותו ד' מינים שבלולב יכול ליטול אותן אחד אחד ויוצא בהן ידי חובתו לפי שהעיקר בידינו לולב אין צריך אגד כמו שביארנו בסוכה. וז' הזיות שבפרה הן ז' הזיות שזורק מדם פרה אדומה נכח ההיכל שנאמר ולקח הכהן מדמה באצבעו וגו'. ושבע הזאות של בין הבדים הנני זוכר בכאן כל ההזיות שהיו לפנים בין שהן מן הקבלה ובין שהן מפשטי התורה ומשנה ואע"פ שכבר זכרנו אותן כפל הדבור בענין הזה אינו אריכות. הזאות של יום הכיפורים בפנים הן מ"ג הזאות יש מהן על הבדים ט"ז ח' מדם הפר וח' מדם השעיר וכן על הפרוכת ח' מדם הפר וח' מדם השעיר ולפי שנא' בהן על הכפורת ולפני הכפורת יזה ז' פעמים ר"ל ז' בפנים לפני הבדים וכן הוא אומר על הכפורת וז' על הפרוכת וכן הוא לפני הכפורת ועם כל ז' מהן א' למעלה כמו שבארנו ביומא ראיה לדבר מה שנא' והזה באצבעו הרי זו הזאה אחת אח"כ ז' פעמים הרי ל"ב הזיות אח"כ זורק מדם הפר ומדם השעיר. אחר שיערב שניהן ד' הזאות על ד' קרנות המזבח הזהב וז' הזאות על אמצעו כמו שבארנו ביומא ועליה נאמר בתורה ג"כ ונתן על קרנות המזבח סביב ונאמר והזה עליו מן הדם באצבעו ז' פעמים: וענין פר [כהן משיח ר"ל] הבא על כל המצות אמרה תורה עליו שיזרק ממנו ז' פעמים על הפרוכת והיא המחיצה המבדלת בין קדש ובין קדש הקדשים וד' על מזבח הזהב ר"ל על ד' קרנותיו נאמר בו והזה מן הדם ז' פעמים לפני ה' את פני פרוכת הקודש ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטרת הסמים וכן ממש נאמר בפר העלם דבר של צבור וכמו אלו ההזיות בעצמן ובאלו המקומות זורקים מדם שעירי עבודת כוכבים וזו קבלה וסמכוה למה שנאמר בפר הבא על כל המצות פר החטאת אמרו לרבות שעירי עבודת כוכבים לכל האמור בענין כמו שבארנו בד' מזבחים ועל כל כלל וכלל מאלו ההזאות הוא אומר מעכבות זו את זו וכולן סמכו אותו לרמזים שיש בפסוקים שהן ראיה על שיהיו מעכבות אבל הענין קבלה בידינו: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ז

שִׁבְעָה קְנֵי מְנוֹרָה {כו} מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ {כז} מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁתֵּי פָרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וַאֲפִלּוּ כְתָב אֶחָד מְעַכְּבָן. אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּתְּפִלִּין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וַאֲפִלּוּ כְתָב אֶחָד מְעַכְּבָן. אַרְבַּע צִיצִיּוֹת {כט} מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, שֶׁאַרְבַּעְתָּן מִצְוָה אֶחָת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אַרְבַּעְתָּן אַרְבַּע מִצְוֹת {ל}:

 ר"ע מברטנורה  שִׁבְעָה קְנֵי מְנוֹרָה. כְּדִכְתִיב (שְׁמוֹת כה) וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ, וְהַקָּנֶה הָאֶמְצָעִי, הֲרֵי שִׁבְעָה קְנֵי מְנוֹרָה: שְׁתֵּי פָרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה. שְׁמַע וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ: וַאֲפִלּוּ כְתָב אֶחָד מְעַכְּבָן. אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת שֶׁהִיא דְּבוּקָה לַחֲבֶרְתָּהּ {כח} וְאֵינָהּ מֻקֶּפֶת גְּוִיל כְּהִלְכָתָהּ, פָּסוּל בִּמְזוּזָה וּבִתְפִלִּין וּבְסֵפֶר תּוֹרָה: אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּתְּפִלִּין. קַדֶּשׁ וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ שְׁמַע וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ: מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. בֵּין בִּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ שֶׁכּוֹתְבִין כָּל פָּרָשָׁה וּפָרָשָׁה בִּקְלָף בִּפְנֵי עַצְמוֹ, בֵּין בִּתְפִלָּה שֶׁל יָד שֶׁכָּל אַרְבַּעְתָּן כְּתוּבִים בִּקְלָף אֶחָד: אַרְבַּעְתָּן אַרְבַּע מִצְוֹת. וְאֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כו} קְנֵי כוּ'. וְלֹא חֲשִׁיב נַמִּי גְּבִיעֶיהָ כַּפְתּוֹרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ דִּמְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, מִשּׁוּם דְּלֵיתַנְהוּ בִּמְנוֹרָה שֶׁל שְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא. תּוֹסָפוֹת: {כז} שִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ. בְּרֹאשׁ כָּל קָנֶה וְקָנֶה הֲוָה נֵר אֶחָד כְּעֵין בָּזָךְ, וְשָׁם נוֹתְנִין הַשֶּׁמֶן וְהַפְּתִילוֹת. רַשִׁ"י: {כח} דִּכְתִיב וּכְתַבְתָּם, כְּתִיבָה תַּמָּה וּשְׁלֵמָה. וּבַתְּפִלִּין כְּתִיב הֲוַיָה, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת. וּמִוּכְתַבְתָּם לָמְדוּ גַּם לְסֵפֶר תּוֹרָה. בֵּית יוֹסֵף: {כט} אַרְבַּע צִיצִיּוֹת כוּ'. לֹא אִתְּמַר בַּגְּמָרָא מְנָלָן. וְהָרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ בַּמִּשְׁנָה דִּלְעֵיל, וְכֻלָּן סָמְכוּ אוֹתָן לִרְמָזִים שֶׁיֵּשׁ בַּפְּסוּקִים שֶׁהֵן רְאָיָה עַל שֶׁיִּהְיוּ מְעַכְּבוֹת, אֲבָל הָעִנְיָן קַבָּלָה בְּיָדֵינוּ: {ל} אַרְבַּע מִצְוֹת. וְנַפְקָא מִנַּהּ לְעִנְיַן סָדִין בַּצִּיצִית, וְטַלִּית בַּעֲלַת חָמֵשׁ, וְלָצֵאת בְּשַׁבָּת בְּטַלִּית שֶׁאֵינָהּ מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה שבעה כו': ראיתי לצייר בכאן צורת המנורה שלימה וקודם הציור אני אומר שמסורה בידינו שגבהה י"ח טפחים ועמוד המנורה עצמה היו בו ד' גביעים ושני כפתורים וג' פרחים ונאמר בתורה ובמנורה ד' גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה ומיעוט רבים שנים לפיכך התבאר שיש בה ב' כפתורים וב' פרחים והפרח השלישי הוא סמוך לשולי המנורה והוא מה שנא' עד יריכה עד פרחה ר"ל היסוד שקרא אותו ירך והפרח הסמוך לו והיו לה ג' רגלים והגביע הוא צורת כוס עשוי מקשה שהוא מלמטה צר ואם תרצה לומר שהוא מחודד כאסטונא הוא כראש אסטונא שניטל ממנו דבר מועט מלמעלה: הכפתור היא דמות כדור שאינו עגול מכל וכל רק שיש בה ארך מעט קרוב לצורת ביצת העוף. ופרח צורת שושן. ואני מצייר עכשיו הצורה הזאת שהגביעים צורת דבר משולש והכפתור עגולה והפרח חצי עגולה כדי שיהיה קל להצטייר שאין הכוונה בצורה הזאת להודיע בה צורת הגביע על אמתתו לפי שכבר בארתי אותו לך אבל הכוונה להודיע בה מספר הגביעים וכפתורים והפרחים ומקומותם והשיעור הנשאר מעמוד המנורה שאין בו שום דבר והמקומות שהיו בהן הפרחים והכפתורים וכולה איך היתה וזו היא צורת כל זה:

ודע שכל הכפתורים שיעור א' לכולן וכן הגביעים כולן שוין והפרחים ג"כ ונתבאר לך מהצורה הזאת שמספר הגביעים כ"ב ומספר הפרחים ט' ומספר הכפתורים י"א אמרו גביעים כ"ב כפתורים י"א פרחים ט' מעכבין זה את זה ואמרו בשיעור גובהה גובהה של מנורה י"ח טפחים הרגלים והפרח ג' וטפחים חלק וטפח שבו גביע כפתור ופרח וטפחים חלק וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנו א' לכאן וא' לכאן ונמשכים ועולים כנגד גובהה של מנורה טפח חלק וטפח כפתור ושני קנים נמשכים ממנו ויוצאים ועולים כנגד גובהה של מנורה וטפח חלק וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנו נמשכים ועולים כנגד גבהה של מנורה וטפחים חלק נשתיירו שם ג' טפחים שבהן גביעים כפתורים ופרחים. ומאשר ציירנו יתבאר לך כל הענין הזה: ומה שנאמר בתורה משוקדים פירושו מעשה שקדים והוא מלאכה ידועה אצל אומני הנחשת שהן מכין בפטיש העשת עד שיהיה כולו שקדים שקדים והוא מעשה מפורסם אין צריך לבאר: וב' פרשיות שבמזוזה הם שמע והיה אם שמוע: וד' פרשיות של תפילין הן קדש לי והיה כי יביאך ושמע והיה אם שמוע בתפילין של ראש כותבים אותן כל א' בפני עצמה בד' גליונים ובתפילין של יד כותבים בגליון אחד: ומה שאמר אפי' כתב א' מעכבם ר"ל אפילו אות א' אם אינה כתובה כהלכה פוסלת אותן לפי שהתפילין וס"ת ומזוזות מתנאיהם שלא ידביק אות באות כדי שיהא שטח הגויל סובב האות מכל רוחותיו וכ"ז שלא יהא כן ואפילו אות א' היא פסולה ואין הלכה כר' ישמעאל: (רמב"ם)


פרק ד


פרק ד - משנה א

הַתְּכֵלֶת {א} אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן, וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת. תְּפִלָּה {ד} שֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל רֹאשׁ, וְשֶׁל ראשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל יָד. הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן אֵינָם מְעַכְּבִין אֶת הַיַּיִן, וְלֹא הַיַּיִן מְעַכְּבָן. הַמַּתָּנוֹת שֶׁעַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן אֵינָן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ:

 ר"ע מברטנורה  הַתְּכֵלֶת אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן. אַף עַל גַּב דְּמִצְוָה לָתֵת שְׁנֵי חוּטִין שֶׁל תְּכֵלֶת וּשְׁנֵי {ב} חוּטִין שֶׁל לָבָן, אוֹ חוּט אֶחָד שֶׁל תְּכֵלֶת וּשְׁלֹשָׁה חוּטִים שֶׁל לָבָן {ג}, אֲפִלּוּ הָכִי אֵין זֶה מְעַכֵּב אֶת זֶה, וְאִם נָתַן אַרְבַּעְתָּן [שֶׁל תְּכֵלֶת אוֹ אַרְבַּעְתָּן] שֶׁל לָבָן, יָצָא: תְּפִלָּה שֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל רֹאשׁ. רַמְבַּ"ם כָּתַב, דַּוְקָא שֶׁשְּׁתֵּיהֶן מְצוּיִין אֶצְלוֹ, אֲבָל אִם אֵין מְצוּיָה אֶצְלוֹ אֶלָּא אַחַת מֵהֶן, לֹא יָנִיחַ הָאַחַת עַד שֶׁיִּמְצָא הָאַחֶרֶת {ה}, גָּזְרִינַן שֶׁמָּא יִטְעֶה וְיִסְמֹךְ עַל אַחַת תָּמִיד. וְזֶה דְּלֹא כְּהִלְכָתָא, דְּמַאן דְּאָמַר הָכִי בַּגְּמָרָא [מְנָחוֹת מד.] הָדַר בֵּיהּ מִכֹּחַ מַה שֶּׁהִקְשׁוּ לוֹ וְאֶלָּא מַאן דְּלֵית לֵיהּ תַּרְתֵּי מִצְוֹת חֲדָא מִצְוָה נַמִּי לֹא לַעֲבֵיד, בִּתְמִיָּה {ו}. וַהֲלָכָה, בֵּין שֶׁשְּׁנֵיהֶן מְצוּיִין אֶצְלוֹ בֵּין שֶׁאֵין מְצוּיִין אֶצְלוֹ, אֵינָן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, וְכֵן הוֹרוּ כָּל רַבּוֹתַי הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה: הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן. שֶׁל מִנְחַת נְסָכִים: אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַיַּיִן. שֶׁל נְסָכִים. שֶׁאִם הֵבִיאוּ אֶת הַיַּיִן בְּלֹא סֹלֶת וְשֶׁמֶן, מְנַסְּכוֹ {ז}: הַמַּתָּנוֹת שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. כְּגוֹן אַרְבַּע מַתָּנוֹת שֶׁל חַטָּאת: אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. שֶׁאִם לֹא נָתַן אֶלָּא אַחַת, כִּפֵּר. דִּכְתִיב (דְּבָרִים יב) וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ, שְׁפִיכָה אַחַת מַשְׁמַע: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} הַתְּכֵלֶת כוּ'. וְלֹא דִּבְּרָה הַמִּשְׁנָה בְּדִינֵי הַצִּיצִית וְהַתְּפִלִּין וְהַמְּזוּזָה וְעִנְיַן מְלַאכְתָּן וְהַבְּרָכוֹת שֶׁחַיָּב לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן כוּ'. וְסִבַּת זֶה בְּעֵינַי, לְפִי שֶׁהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מְפֻרְסָמִים בִּזְמַן חִבּוּר הַמִּשְׁנָה, וְהָיוּ עִנְיָנִים יְדוּעִים וּנְהוּגִים בְּיַד כָּל הָעָם פְּרָט וּכְלָל, אֵין עִנְיָן מֵהֶן נִפְלָא מִשּׁוּם אָדָם, וְעַל כֵּן לֹא רָאָה לְדַבֵּר בָּהֶם כְּמוֹ שֶׁלֹּא הִסְדִּיר נֻסַּח הַתְּפִלָּה וְאֵיךְ יִתְנַהֵג שְׁלִיחַ צִבּוּר לְפִי שֶׁהָיָה מְפֻרְסָם. אֲבָל חִבְּרוּ סֵפֶר גְּמָרָא וּבֵאֲרוּ. הָרַמְבַּ"ם: {ב} כֵּן כָּתְבוּ רַשִׁ"י וְתוֹסָפוֹת, מִדְּדָרְשִׁינַן גְּדִיל שְׁנַיִם דְּאֵין גְּדִיל פָּחוּת מִשְּׁנַיִם, גְּדִילִים מַשְׁמַע אַרְבָּעָה: {ג} זוֹ דַּעַת הָרַמְבַּ"ם, דְּלֹא בָּעִינַן אֶלָּא חוּט אֶחָד תְּכֵלֶת. אֲבָל סוֹבֵר שֶׁיִּהְיֶה קְצָתוֹ לָבָן דְּהָא כּוֹפֵל לְכָל חוּט עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁמֹנָה, וְנִמְצָא שֶׁמֵּעַכְשָׁיו שִׁבְעָה דְּלָבָן וְאֶחָד דִּתְכֵלֶת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} תְּפִלָּה. תַּרְגּוּם לְטוֹטָפוֹת, לִתְפִלִּין. וְהַטּוּר מְפָרֵשׁ לְשׁוֹן פְּלִילִיָּה. שֶׁהֵן אוֹת וְעֵדוּת לְכָל רוֹאֵינוּ שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עָלֵינוּ, דִּכְתִיב וְרָאוּ כָל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְדָרְשִׁינַן אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} וְהַחִלּוּק דְּבַתְּפִלָּה קָרֵי לֵיהּ אֵין מְעַכְּבִין כוּ', וּבְאַרְבָּעָה מִינִין שֶׁבַּלּוּלָב מְעַכְּבִין, דִּבְאַרְבָּעָה מִינִין כְּשֶׁהֵן מְצוּיִין נוֹטֵל אֶחָד אֶחָד וְאֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְלֹא שָׁלְמָה הַמִּצְוָה עַד שֶׁיִּגְמֹר נְטִילַת אַרְבַּעְתָּן בְּיָדוֹ, וַאֲפִלּוּ בָּזֶה אַחַר זֶה, וְאֵינוֹ כֵן בַּתְּפִלָּה כוּ' אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁיַּנִּיחַ אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶן רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁלּוֹבְשָׁן, כְּבָר קִיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת וְיָצָא יְדֵי חוֹבָתָהּ: {ו} גַּם הָרַמְבַּ"ם בְּחִבּוּרוֹ סָתַם וְכָתַב לְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה וְלֹא חִלֵּק בֵּין יֵשׁ לוֹ לְאֵין לוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} מַשְׁמַע הָא סֹלֶת וְשֶׁמֶן מְעַכְּבֵי אַהֲדָדֵי. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  התכלת אינה מעכבת את הלבן והלכן כו': הסולת והשמן אינם מעכבים את היין ולא היין כו': מצות ציצית כוללת שתי מצות הא' שיהיו ציציותיו בקצות הכסות והוא שנא' ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וזהו יקרא לבן לפי שהוא צמר לבן או פשתן לבן כפי התנאים והעיקרים שנתבארו בגמ' בדיני הציצית והמצוה השנית לתת חוט של צמר תכלת כרוך על אותן הציצית והחוט הזה נקרא תכלת שנאמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ואינו נמצא בידינו היום לפי שאין אנו יודעים לצובעו שאין כל מין תכלת בצמר נקרא תכלת אלא תכלת ידועה שאי אפשר לעשותה היום ועל כן אנו עושים בלבן לבדו. ומה שאמרו תפלה של יד אינה מעכבת של ראש ע"מ שיהיו אצלו שתיהן ואז יניח איזה משתיהן שירצה לבדה כל זמן שירצה אבל אם אין אצלו אלא של ראש או של יד אז אין מותר לו להניחה עד שיעשה האחרת שמא יטעה ויסמוך על הא' תמיד ויש לך להקשות בכאן קושיא ולומר הואיל ודבר המשנה הוא בתפילין של ראש ושל יד שאין מעכבין זה את זה ע"מ שיהיו מצוי שתיהן אבל אם לא היה מצוי אלא א' הרי הן מעכבות זה את זה ומה שאמר בד' מינים שבלולב מעכבות זה את זה ע"מ שלא יהיו מצויין כולן אבל אם היו מצויין כולן הם ג"כ אין מעכבות כמו שבארנו בפרק שלפני זה והרי השווה דין זה בד' מינים שבלולב ובתפלה של ראש ושל יד ולמה אמר בד' מינים מעכבים ואמר בתפילין אין מעכבים ותירוץ הקושיא הזאת מבואר היטב וזה שבד' מינים שבלולב כשהם מצויין אע"פ שאין מעכבות זו את זו נוטל אותן א' א' לפי שאינו יוצא ידי חובתו ולא שלמה המצוה עד שיגמור נטילת ארבעתן בידו ואפי' נטל אותן זה אחר זה ואינו כן בתפילין של ראש ושל יד אלא כל זמן שיניח אחד משניהן ר"ל שלובשן כבר קיים מצות עשה ויצא ידי חובת תפילין: ודיני הציצית והתפילין והמזוזה וענין מלאכתן והברכות שחייבין לברך עליהן וכל העניינים התלויין בכל זה מן הדינין ומה שנאמר עליהן בשאלות ותשובות אין ראוי כפי קבלת חבורינו לדבר בהן לפי שאינו אלא מפרש והמשנה לא דברה על אלה המצות דבר מיוחד לכלול דיניהן עד שיהא חייב לפרש אותו וסבת זה בעיני לפי שהיו הדברים האלו מפורסמים בזמן חבור המשנה והיו ענינים ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל ואין ענין מהן נפלא משום אדם וע"כ לא ראה לדבר בהן כמו שלא הסדיר התפלה ר"ל נוסחה ואיך יתנהג שליח ציבור לפי שהיה מפורסם ולא חברו בזה סדור אבל חברו ספר גמ' וביאורו: ומה שאמר הסולת והשמן אין מעכבים את היין ר"ל שמן וסולת של מנחת נסכים ויין של נסכים: ומתנות של מזבח החיצון כבר זכרנו אותן והראייה על שאינן תלויין קצתן על קצתן הרי היא בתחלת הפ' הד' מזבחים: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ב

הַפָּרִים וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם הָיוּ לָהֶם פָּרִים מְרֻבִּים וְלֹא הָיוּ לָהֶם נְסָכִים, יָבִיאוּ פַר אֶחָד וּנְסָכָיו, וְלֹא יִקְרְבוּ כֻלָּן בְּלֹא נְסָכִין:

 ר"ע מברטנורה  הַפָּרִים וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים. הָנָךְ דִּכְתִיבֵי בְּפָרָשַׁת אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם, הַבָּאִים עִם שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁל עֲצֶרֶת, אֵינָם מְעַכְּבִים. הַפָּרִים שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים שֶׁל מוּסָפִים שֶׁל עֲצֶרֶת הַכְּתוּבִים בְּפָרָשַׁת פִּינְחָס {ח}. שֶׁאֵין [שְׁנֵי] פָּרִים שֶׁל מוּסָפִים מְעַכְּבִין הַפָּר שֶׁל שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֹא הַפָּר שֶׁל שְׁתֵּי הַלֶּחֶם מְעַכֵּב שְׁנֵי פָּרִים שֶׁל מוּסָפִים. וְכֵן שְׁנֵי אֵילִים שֶׁל שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אֵינָן מְעַכְּבִין הָאַיִל אֶחָד שֶׁל מוּסָפִים, וְלֹא אַיִל אֶחָד שֶׁל מוּסָפִים מְעַכֵּב שְׁנֵי הָאֵילִים שֶׁל שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. וְכֵן הַכְּבָשִׂים אֵין מְעַכְּבִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אִם הָיוּ לָהֶם פָּרִים מְרֻבִּין. כְּלוֹמַר, דָּמִים כְּדֵי לִקְנוֹת פָּרִים כְּדֵי צָרְכָּן, וְלֹא הָיוּ לָהֶם דָּמִים לִקְנוֹת נְסָכִים, יָבִיאוּ פַר אֶחָד וּנְסָכָיו. וּמַפִּיק לָהּ מִקְּרָא דִּכְתִיב (יְחֶזְקֵאל מו) אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה מִנְחָה וְלַכְּבָשִׂים כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ, וְכִי מִדַּת פָּרִים וְאֵילִים אַחַת הִיא, וַהֲלֹא מִנְחַת פָּרִים שְׁלֹשָׁה עִשָּׂרוֹן וּמִנְחַת אֵילִים שְׁנֵי עִשָּׂרוֹן, אֶלָּא לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁמּוּטָב לְהָבִיא פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד עִם אֵיפָתוֹ, מִדָּה הָרְאוּיָה לוֹ, מִלְּהָבִיא פָּרִים מְרֻבִּים וְאֵילִים מְרֻבִּים בְּלֹא מִנְחָתָם. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ח} דְּאֵלּוּ דְּפָרָשַׁת אֱמֹר גּוּפַיְהוּ מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, דַּהֲוַיָה כְּתִיב בְּהוּ. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י יִהְיוּ עוֹלָה. וְכָל הֲוַיָה עִכּוּבָא. וּמִיהוּ פָּרִים וּכְבָשִׂים דְּפָרָשַׁת פִּינְחָס לֹא מְעַכְּבֵי אַהֲדָדֵי, וּמָצִינוּ נַמִּי לְפָרוֹשֵׁי מַתְנִיתִין בִּכְהַאי גַוְנָא. וְהָכִי אִיתָא בַּגְּמָרָא דְּתַנָּא מִלֵּי מִלֵּי קָתָנֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הפרים והאילים והכבשים אינן מעכבין זה את זה כו': כבר בארתי לך בתחלת דברינו על הסדר הזה שהקרבן שמקריבין יום עצרת שני חלקים הא' הוא מוסף היום שני פרים ואיל וז' כבשים כולן עולות ושעיר לחטאת והשני הוא שמקריבין עם שתי הלחם והוא הפר ושני אילים. וז' כבשים כולן עולות ושעיר לחטאת ושני כבשים שלמים והן כבשי עצרת וכל זה מדברי תורה וכן זכרנו לך פעמים כי מה שנא' בכאן הפרים והאילים והכבשים אינן מעכבים זה את זה ר"ל שאיל של מוסף היום אינו מעכב לשני האילים של קרבן הלחם ואין שני האילים מעכבין את האיל וכן הפר אינו מעכב לשני האילים וז' הכבשים הקריבין עם הלחם ולא שני הפרים מעכבים את האיל וז' כבשים של מוסף היום והכבשים ג"כ אינן מעכבים לזולתן ולא ז' כבשים של מוסף מעכבים ז' של לחם ולא של לחם מעכבים של מוסף ואין הלכה כר"ש: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ג

הַפָּר וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים וְהַשָּׂעִיר אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְלֹא הַלֶּחֶם מְעַכְּבָן. הַלֶּחֶם מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, וְהַכְּבָשִׂים {ט} אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס, לֹא כִי {י}, אֶלָּא הַכְּבָשִׂים מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, שֶׁכֵּן מָצִינוּ, כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, קָרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם, אַף כָּאן יִקְרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לָחֶם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֶן נַנָּס, אֲבָל אֵין הַטַּעַם כִּדְבָרָיו, שֶׁכָּל הָאָמוּר בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים, קָרַב בַּמִּדְבָּר. וְכָל הָאָמוּר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, לֹא קָרַב {יא} בַּמִּדְבָּר. מִשֶּׁבָּאוּ לָאָרֶץ, קָרְבוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ. וּמִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר יִקְרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם, שֶׁהַכְּבָשִׂים מַתִּירִין אֶת עַצְמָן בְּלֹא לֶחֶם. לֶחֶם בְּלֹא כְבָשִׂים, אֵין לִי מִי יַתִּירֶנּוּ:

 ר"ע מברטנורה  הַפָּר וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים וְהַשָּׂעִיר. הַבָּאִים בִּגְלַל הַלֶּחֶם. וְכֻלָּן עוֹלוֹת, חוּץ מִן הַשָּׂעִיר שֶׁהוּא חַטָּאת: אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם. שֶׁאִם הֵבִיאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁל עֲצֶרֶת בְּלֹא הַקָּרְבָּנוֹת הַלָּלוּ, מְקֻדָּשִׁין: הַלֶּחֶם מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים. הָנָךְ כְּבָשִׂים הֵן שְׁנֵי כְּבָשִׂים דִּשְׁלָמִים שֶׁהֻזְקְקוּ לִתְנוּפָה עִם הַלֶּחֶם: וְהַכְּבָשִׂים אֵין מְעַכְּבִים אֶת הַלֶּחֶם. שֶׁאִם לֹא נִמְצְאוּ כְּבָשִׂים מְבִיאִים שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְהֵן קְדוֹשִׁים כְּאִלּוּ הֱבִיאוּם עִם הַכְּבָשִׂים: קָרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם. שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה לָהֶם לֶחֶם בַּמִּדְבָּר אֶלָּא הַמָּן: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֶן נַנָּס. דִּכְבָשִׂים מְעַכְּבִים אֶת הַלֶּחֶם: אֲבָל אֵין הַטַּעַם כִּדְבָרָיו. דְּהוּא אוֹמֵר בַּמִּדְבָּר קָרְבוּ כְּבָשִׂים דִּשְׁלָמִים, וְלֹא הִיא: שֶׁכָּל הָאָמוּר בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים. בְּסֵפֶר בְּמִדְבַּר, כְּגוֹן קָרְבְּנוֹת מוּסָפִים הָאֲמוּרִים בְּפָרָשַׁת פִּינְחָס, קָרְבוּ בַּמִּדְבָּר: וְכָל הָאָמוּר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים. דְּהַיְנוּ בְּסֵפֶר וַיִּקְרָא, לֹא קָרְבוּ בַּמִּדְבָּר. וְהָנָךְ כְּבָשִׂים הָאֲמוּרִים בֶּאֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים כְּגוֹן הָנָךְ שִׁבְעָה כְּבָשִׂים וּפַר וְאֵילִים דְּעוֹלָה דְּעַל הַלֶּחֶם וּשְׁנֵי כְּבָשִׂים דִּשְׁלָמִים לֹא קָרְבוּ בַּמִּדְבָּר: לֶחֶם בְּלֹא כְבָשִׂים אֵין לוֹ מִי יַתִּירֶנּוּ. שֶׁאֵין הַלֶּחֶם מֻתָּר בַּאֲכִילָה לַכֹּהֲנִים עַד שֶׁיִּקְרְבוּ כְּבָשִׂים. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ט} וְהַכְּבָשִׂים כוּ'. וַאֲפִלּוּ הָכִי כִּי אָתְיָן בַּהֲדָדֵי, הַכְּבָשִׂים עִקָּר וְהַלֶּחֶם טָפֵל, מִשּׁוּם דִּכְבָשִׂים מַתִּירִין אֶת הַלֶּחֶם כְּשֶׁבָּא בְּיַחַד, וְלֹא פָּלֵיג רַבִּי עֲקִיבָא אַסְּתָמָא דְּמִשְׁנָה ג' פֶּרֶק ב'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס כוּ'. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דִּפְלִיגֵי בְּטַעֲמָא דִּקְרָא: {יא} לֹא קָרַב. וְזֶה קַבָּלָה בְּיָדוֹ. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הפר והאילים והכבשים והשעיר אינן מעכבין כו': הפר הזה והשני האילים והז' כבשים הם החלק השני שמקריבין בגלל הלחם ביום עצרת וכולן הן עולות ושעיר חטאת: ומה שאמר אח"כ הלחם והכבשים ר"ל שני כבשים שלמים שמביאין עמהן שתי הלחם בשעת התנופה כמו שיתבאר במסכת הזאת: ומה שאמר והכבשים אינן מעכבים את הלחם ר"ל שאם לא יהיו שם שני כבשים מביאין שתי הלחם ודינם שיאכלו אותן כאילו הביאום עם הכבשים: ומה שאמר בן ננס יקריבו כבשים בלא לחם לפי שלא היה במדבר לחם זולתי המן. וחולק ר"ש על זה ואומר שלא הקריבו במדבר לא לחם ולא כבשים ולא שאר קרבנות הבאים בגלל הלחם ועל זה נאמר בת"כ ר"ל ספר ויקרא וכל מה שזכר בויקרא לא הקריבו אותו במדבר וזה קבלה בידינו שלא הקריבו במדבר אלא הקרבנות הנזכרים בחומש הפקודים ובכל המוספים והלכה כר' (עקיבא) [שמעון]: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ד

הַתְּמִידִין אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַמּוּסָפִים, וְלֹא הַמּוּסָפִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּמִידִים, וְלֹא הַמּוּסָפִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה {יג}. לֹא הִקְרִיבוּ כֶבֶשׂ בַּבֹּקֶר, יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהָיוּ אֲנוּסִין אוֹ שׁוֹגְגִין. אֲבָל אִם הָיוּ מְזִידִין וְלֹא הִקְרִיבוּ כֶבֶשׂ בַּבֹּקֶר, לֹא יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. לֹא הִקְטִירוּ קְטֹרֶת בַּבֹּקֶר, יַקְטִירוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְכֻלָּהּ {יח} הָיְתָה קְרֵבָה בֵּין הָעַרְבָּיִם, שֶׁאֵין מְחַנְּכִין {יט} אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב אֶלָּא בִקְטֹרֶת הַסַּמִּים, וְלֹא מִזְבַּח הָעוֹלָה אֶלָּא בְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר {כ}, וְלֹא אֶת הַשֻּׁלְחָן אֶלָּא בְלֶחֶם הַפָּנִים בְּשַׁבָּת {כא}, וְלֹא אֶת הַמְּנוֹרָה אֶלָּא בְשִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ בֵּין הָעַרְבָּיִם:

 ר"ע מברטנורה  הַתְּמִידִים אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַמּוּסָפִים. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דִּלְעִנְיַן קְדִימָה קָאָמַר דְּאֵין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, דְּאִי בָּעֵי תְּמִידִין מַקְרִיב בְּרֵישָׁא וְאִי בָּעֵי מוּסָפִין מַקְרִיב בְּרֵישָׁא. וְאַף עַל גַּב דִּכְתִיב וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה {יב}, וּמַשְׁמַע הָעֹלָה דְּהַיְנוּ עוֹלַת תָּמִיד תְּהֵא רִאשׁוֹנָה לְכָל הַקָּרְבָּנוֹת, אֵין זֶה אֶלָּא לְמִצְוָה בְּעָלְמָא אֲבָל לֹא לְעַכֵּב: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אֵימָתַי כוּ'. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דְּמַתְנִיתִין חַסּוֹרֵי מִחַסְּרָא {יד} וְהָכִי קָתָנֵי, לֹא הִקְרִיבוּ כֶּבֶשׂ בַּבֹּקֶר לֹא יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁלֹּא נִתְחַנֵּךְ הַמִּזְבֵּחַ, אֲבָל נִתְחַנֵּךְ הַמִּזְבֵּחַ יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהָיוּ אֲנוּסִים אוֹ שׁוֹגְגִים, אֲבָל אִם הָיוּ מְזִידִים וְלֹא הִקְרִיבוּ כֶּבֶשׂ בַּבֹּקֶר, לֹא יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְהָכִי פֵּרוּשׁוֹ, לֹא הִקְרִיבוּ הַתָּמִיד שֶׁל שַׁחַר לֹא יַקְרִיבוּ הַתָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, דְּהָכִי מִדְרָשׁ קְרָא, אִם אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַּבֹּקֶר, הֻכְשַׁר שֵׁנִי לִקָּרֵב בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְאִי לֹא לֹא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁלֹּא נִתְחַנֵּךְ מִזְבֵּחַ, דְּהַאי קְרָא בַּחִנּוּךְ כְּתִיב בְּפָרָשַׁת וְאַתָּה תְּצַוֶּה, דִּכְתִיב לְעֵיל מִנֵּיהּ וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ. אֲבָל נִתְחַנֵּךְ מִזְבֵּחַ, שֶׁכְּבָר הִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּנוֹת, אֲפִלּוּ לֹא הִקְרִיב תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר יַקְרִיב תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, דִּכְתִיב בְּפָרָשַׁת פִּינְחָס וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ, וּבְהַהוּא קְרָא לֹא כְּתִיב אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַּבֹּקֶר, וְתַנְיָא בְּסִפְרִי הַאי קְרָא לָמָּה נֶאֱמַר, וַהֲלֹא נֶאֱמַר לְמַעְלָה בַּפָּרָשָׁה וְאֶת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה כוּ', לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר עִמּוֹ אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַּבֹּקֶר, הֲרֵי שֶׁלֹּא הִקְרִיבוּ שֶׁל שַׁחַר שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁלֹּא יַקְרִיבוּ שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, תַּלְמוּד לוֹמַר קְרָא בָּתְרָא וְאֶת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, מַגִּיד לָךְ שֶׁאִם לֹא הִקְרִיב שֶׁל שַׁחַר יַקְרִיב שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. אֲבָל אִם מְזִידִים כוּ' לֹא יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם, אוֹתָן הַמְּזִידִים, אֲבָל כֹּהֲנִים אֲחֵרִים יְכוֹלִים לְהַקְרִיב {טו}: לֹא הִקְטִירוּ קְטֹרֶת בַּבֹּקֶר יַקְטִירוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. דִּקְטֹרֶת לֹא שְׁכִיחָא בְּחַד גַּבְרָא שֶׁיַּקְטִיר קְטֹרֶת פְּעָמִים רַבּוֹת {טז} כְּמוֹ בָּעוֹלָה, כִּדְאָמְרִינַן בְּיוֹמָא [כו.] שֶׁלֹּא שָׁנָה בָּהּ אָדָם מֵעוֹלָם מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְעַשֶּׁרֶת דִּכְתִיב (דְּבָרִים לג) יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וּסְמִיךְ לֵיהּ בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ {יז}, הִלְכָּךְ לֹא קָנְסִינַן לְהוּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהִיא חֲבִיבָה עֲלֵיהֶם לֹא פָּשְׁעֵי בָּהּ וְאֵינוֹ מָצוּי שֶׁיַּנִּיחוּ אוֹתָהּ מְזִידִין. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּשְׁתֵּיהֶן: שֶׁאֵין מְחַנְּכִים אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב אֶלָּא בִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. דִּכְתִיב (שְׁמוֹת ל) בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה, כְּלוֹמַר כְּשֶׁמְּדַשֵּׁן אֶת הַמְּנוֹרָה מִן הָאֵפֶר שֶׁיֵּשׁ שָׁם מֵהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת. וְאִי לָאו דְּעָבַד הַדְלָקָה בְּאוּרְתָּא מַאי בָּעֵי לְמִתְקַן בְּצַפְרָא, אַלְמָא חִנּוּךְ הַמְּנוֹרָה בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְכֵיוָן דִּמְנוֹרָה נִתְחַנְּכָה בָּעֶרֶב, קְטֹרֶת נַמִּי נִתְחַנְּכָה בָּעֶרֶב, דִּכְתִיב (שָׁם) וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יב} תָּמְהוּ הַתּוֹסָפוֹת, דִּבְרֵישׁ פֶּרֶק י' דִּזְבָחִים נַפְקָא לָן מִדִּכְתִיב מִלְּבַד עוֹלַת הַבֹּקֶר וְגוֹ'. וּמַסְּקֵי דְּהָכָא לֹא נַפְקָא לָן אֶלָּא הַקְטָרָה, דְּכֻלֵּי קְרָא בְּהַקְטָרָה מַיְרֵי, וּמֵהָתָם נַפְקָא לָן עֲבוֹדַת דָּם, דִּכְתִיב תַּעֲשׂוּ, מַשְׁמַע עֲשִׂיּוֹת: {יג} וְלֹא הַמּוּסָפִים כוּ'. אִי מַיְרֵי בְּעִכּוּבָא בְּעָלְמָא לָאו כְּלָלָא, דְּשֶׁל חָג מְעַכְּבִין, דִּכְמִשְׁפָּט כְּמִשְׁפָּטָם כְּתִיב בְּהוּ. וְאִי נַמִּי מַיְרֵי בַּקְּדִימָה שֶׁל חָג נַמִּי אֵינָן בִּכְלָל מֵהַאי טַעֲמָא גּוּפָא, דִּכְמִשְׁפָּט כְּתִיב, לְכָךְ קְרֵבִין עַל הַסֵּדֶר כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא: {יד} דְּאִם לֹא כֵן, שֶׁאֵין מְחַנְּכִין דְּתָנָא בְּסֵיפָא אַהֵי קָאֵי: {טו} דְּכִי כֹּהֲנִים חָטְאוּ מִזְבֵּחַ בָּטֵל. גְּמָרָא: {טז} מְפָרֵשׁ לְלִישְׁנָא דְּלֹא שְׁכִיחָא, שֶׁכֵּן הוּא בְּהַסֻּגְיָא כוּ'. וְהַהוּא וַדַּאי לֹא קַשְׁיָא אַמַּאי קָאָמַר לֹא שְׁכִיחַ, הָא לֹא הֲוֵי כְּלָל, דְּאַזְּמַן הַתַּקָּנָה קָאֵי כוּ' וְהַהוּא שַׁעְתָּא אַכַּתִּי לֹא הֲווּ יָדְעֵי רַבָּנָן שֶׁלֹּא יִשְׁנֶה בָּהּ אָדָם מֵעוֹלָם: {יז} וְאַף עַל גַּב דְּבֵינַיְהוּ כְּתִיב וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ, מִסְתַּבֵּר דְּכִי כְּתִיב עֹשֶׁר אַדְּלֹא שְׁכִיחַ כְּתִיב. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יח} וְכֻלָּה כוּ'. דִּקְטֹרֶת חֲדָא מִלְּתָא הִיא. מַה שֶּׁאֵין כֵּן כֶּבֶשׂ לֹא אָמַר דִּשְׁנַיִם הָיוּ קְרֵבִין. תּוֹסָפוֹת: {יט} מְחַנְּכִין. עִנְיַן חִנּוּךְ, הֶרְגֵּל. וְהוּא שֵׁם מֻשְׁאָל בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לִתְחִלַּת הַמַּעֲשֶׂה, לְפִי שֶׁהַכֵּלִים מַרְגִּילִים אוֹתָן בָּעֲבוֹדָה, דֶּרֶךְ דּוּמְיָא לְאָדָם בִּתְחִלָּה שֶׁמְּלַמְּדִים אוֹתוֹ שׁוּם חָכְמָה אוֹ שׁוּם מִדָּה לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בָּהּ עַד שֶׁתִּהְיֶה קְבוּעָה בּוֹ. הָרַמְבַּ"ם: {כ} שַׁחַר. דְּהָכִי מִדְרָשׁ קְרָא, אִם אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד כוּ': {כא} בְּשַׁבָּת. אֶלָּא בְּחֹל אִיחֲנוֹכֵי הוּא דְּלֹא מִחֲנַךְ הָא קַדּוּשֵׁי מִקַּדִּישׁ, וְהָתְנַן בְּפֶרֶק י"א מִשְׁנָה ח' שֶׁאֲפִלּוּ הוּא עַל הַשֻּׁלְחָן יָמִים רַבִּים אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וּמְשָׁנֵי, הִיא גּוּפָהּ קָא מַשְׁמַע לָן, דְּחִנּוּךְ וְקִדּוּשׁ דְּשֻׁלְחָן בְּשַׁבָּת הוּא. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  התמידין אינן מעכבין את המוספים ולא המוספים כו': כבר באר בגמ' בהלכה הזאת תנאי מיוחד ואמר שכן היה ראוי לומר לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערבים בד"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך יקריבו בין הערבים אמר ר"ש אימתי בזמן שהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין ולא הקריבו בבקר לא יקריבו בין הערבים לא הקטירו בבקר יקטירו בין הערבים ואמר ר"ש לא יקריבו ר"ל אותן הכהנים המזידים ומקריבים אותו אחרים ולא אמר כן בקטרת שאין שום אדם מניח אותה במזיד לפי שהיו מתחילין בה מפני הטעם שבארנו בשלישי מכפורים. וענין חינוך הרגל אומר שכל דבר שיקרב על המזבח החיצון בראשונה היא עולה של שחר וכן הלחם הראשון שנותנים על השלחן אינו אלא ביום השבת ותחלת הדלקת הנרות במנורה בין הערבים שנא' מחוץ לפרוכת וגו' ולשון החינוך שם מושאל בדברים האלה לתחלת המעשים לפי שזה הכלי מרגילים אותו בעבודה דרך דומיא לאדם בתחלה שמלמדים אותו שום חכמה או שום מדה להרגיל עצמו בה עד שתהא קבועה בו ואין הלכה כר"ש בשני הענינים: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ה

חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, לֹא הָיוּ בָאוֹת חֲצָיִים {כב}, אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב מֶחֱצָה בַבֹּקֶר, וּמֶחֱצָה בֵין הָעַרְבָּיִם. וְכֹהֵן שֶׁהִקְרִיב מֶחֱצָה בְּשַׁחֲרִית וּמֵת וּמִנּוּ כֹהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, לֹא יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ {כג}, וְלֹא חֲצִי עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב מֶחֱצָה, וּמֶחֱצָה אָבֵד. נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָיִים קְרֵבִין, וּשְׁנֵי חֲצָיִים אוֹבְדִין. לֹא מִנּוּ כֹהֵן אַחֵר, מִשֶּׁל מִי הָיְתָה קְרֵבָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִשֶּׁל צִבּוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁל יוֹרְשִׁים. וּשְׁלֵמָה הָיְתָה קְרֵבָה:

 ר"ע מברטנורה  חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל. מִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּבִיא בְּכָל יוֹם. וְעַל שֵׁם דִּכְתִיב בָּהּ (וַיִּקְרָא ו) עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה, מִשּׁוּם הָכִי קָרֵי לָהּ חֲבִתִּין: לֹא הָיוּ בָאוֹת חֲצָאִין. שֶׁלֹּא יָבִיא מִבֵּיתוֹ חֲצִי עִשָּׂרוֹן בַּבֹּקֶר וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן בָּעֶרֶב: וְלֹא חֲצִי עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן. שֶׁנִּשְׁאַר מִן הָעִשָּׂרוֹן שָׁלֵם שֶׁהֵבִיא הָרִאשׁוֹן שֶׁמֵּת וְלֹא קָרַב אֶלָּא חֶצְיוֹ: וּשְׁנֵי חֲצָיִין אוֹבְדִים. חֲצִי עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן שֶׁמֵּת וַחֲצִי עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁל זֶה שֶׁעָמַד: מִשֶּׁל צִבּוּר. דִּכְתִיב חָק עוֹלָם, חֹק זֶה יְהֵא מִשֶּׁל עוֹלָם, כְּלוֹמַר מִשֶּׁל צִבּוּר מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשֶּׁל יוֹרְשִׁים. דִּכְתִיב (שָׁם) וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו. וְהָכִי מַשְׁמַע, וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ שֶׁמֵּת, תַּחְתָּיו אֶחָד מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ: וּשְׁלֵמָה הָיְתָה קְרֵבָה. כָּל זְמַן שֶׁהִיא בָּאָה מִשֶּׁל צִבּוּר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹ מִשֶּׁל יוֹרְשִׁים לְרַבִּי יְהוּדָה, שְׁלֵמָה הָיְתָה קְרֵבָה, עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְלֹא חֲצִי עִשָּׂרוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַפִּיק לֵיהּ מִכָּלִיל תָּקְטָר, שֶׁלֹּא יַקְטִירוּהָ לַחֲצָאִים אֶלָּא כֻּלָּהּ כְּשֶׁהִיא בָּאָה מִשֶּׁל צִבּוּר. וְרַבִּי יְהוּדָה מַפִּיק לַהּ מִדִּכְתִיב מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ, כְּשֶׁאֶחָד מִבָּנָיו מַקְרִיב לְאַחַר שֶׁמֵּת אָבִיו דְּהַיְנוּ הַיּוֹרְשִׁים, יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ וְלֹא חֶצְיָהּ {כד}. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁמִּשֶּׁל יוֹרְשִׁים הִיא בָּאָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כב} לֹא הָיוּ כוּ'. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לֵיהּ מִקְּרָא: {כג} מִבֵּיתוֹ. יָלֵיף לַהּ בַּגְּמָרָא מִקְּרָא: {כד} בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ מַאי עֲבֵיד רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּאוֹתָהּ, וְרַבִּי יְהוּדָה מַאי עֲבֵיד בִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  חביתי כהן גדול לא היו באות חציים אלא מביא עשרון כו': לא מינו כהן אחר משל מי היתה קרבה כו': זה הדין בעצמו הוא דינם אם נטמא המחצית הנשאר שהוא מביא עשרון וחוצהו עשירית האיפה וגו' ואמרו מחצה משל מי הוא מביא וראיית רבי יהודה שהיורשים חייבין להביא עשרון ממה שנא' מבניו יעשה אותה והיא ראיה על שהן מביאין משלהן ולפי שנא' אותה אמרו אותה ולא חצייה ור"ש מביא ראיה ממה שנאמר חק עולם כליל תקטר שתהא כולה בהקטרה והלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ה


פרק ה - משנה א

כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מַצָּה, חוּץ מֵחָמֵץ שֶׁבַּתּוֹדָה וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם {א}, שֶׁהֵן בָּאוֹת חָמֵץ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, שְׂאֹר בּוֹדֶה {ב} לָהֶן מִתּוֹכָן וּמְחַמְּצָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הִיא אֵינָהּ מִן הַמֻּבְחָר, אֶלָּא מֵבִיא אֶת הַשְּׂאֹר, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַמִּדָּה, וּמְמַלֵּא אֶת הַמִּדָּה. אָמְרוּ לוֹ, אַף הִיא הָיְתָה חֲסֵרָה אוֹ יְתֵרָה:

 ר"ע מברטנורה  כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מַצָּה חוּץ מֵחָמֵץ שֶׁבַּתּוֹדָה. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ז) עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ: וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם. דִּכְתִיב (שָׁם כג) חָמֵץ תֵּאָפֶינָה: שְׂאֹר הָיָה בּוֹדֶה לָהֶן מִתּוֹכָן. מִתּוֹךְ עִשָּׂרוֹן דְּתוֹדָה וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם הָיָה מוֹצִיא שְׂאֹר, שֶׁהָיָה לָשׁ מִן הַסֹּלֶת מְעַט לְאַחַר שֶׁנִּמְדַּד וְטוֹמְנוֹ בַּסֹּלֶת וּמִתְחַמֵּץ מֵאֵלָיו וּמִמֶּנּוּ מְחַמֵּץ הַשְּׁאָר, שֶׁמִּמָּקוֹם אַחֵר לֹא הָיָה יָכוֹל לְהָבִיא שֶׁלֹּא תְהֵא מִנְחָה יְתֵרָה: הִיא אֵינָהּ מִן הַמֻּבְחָר. שֶׁאֵינָהּ מַחְמֶצֶת יָפֶה, לְפִי שֶׁאֵין לָהּ שְׂאֹר מְחֻמָּץ יָפֶה: אֶלָּא מֵבִיא שְׂאֹר. שֶׁמְּחֻמָּץ יָפֶה מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הָעִשָּׂרוֹן וּמוֹסִיף וּמְמַלֵּא סֹלֶת: אַף הִיא הָיְתָה חֲסֵרָה אוֹ יְתֵרָה. כְּגוֹן אִם הַשְּׂאֹר עָבֶה וּמְגֻבָּל בְּקֹשִׁי עִם מְעַט מַיִם, אֵינוֹ מַחֲזִיק נֶפַח גָּדוֹל כְּאִלּוּ הָיָה קֶמַח, וְנִמְצָא הָעִשָּׂרוֹן יוֹתֵר, לְפִי שֶׁאִם לֹא הָיָה שְׂאֹר מְגֻבָּל הָיָה נִפְחוֹ גָּדוֹל מֵעַכְשָׁיו. וְאִם אֵינוֹ מְגֻבָּל יָפֶה, שֶׁנָּתַן בּוֹ מַיִם הַרְבֵּה, נִמְצָא נִפְחוֹ גָּדוֹל מִשֶּׁאִלּוּ הָיָה קֶמַח וְנִמְצָא עִשָּׂרוֹן חָסֵר, שֶׁאִם לֹא בִּשְׁבִיל הַמַּיִם לֹא יִהְיֶה מָלֵא. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} חוּץ כוּ'. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נִיחָא דְּכָיֵיל בַּהֲדֵי שְׁאָר מְנָחוֹת, דְּאִקְרֵי מִנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'. אֲבָל לַחְמֵי תּוֹדָה אָמְרִינַן בַּגְּמָרָא דְּלֹא אִקְרֵי מִנְחָה, וּמִכָּל מָקוֹם נִיחָא לְאַשְׁמוֹעִינַן דִּינָא. תּוֹסָפוֹת: {ב} בּוֹדֶה. בְּדָלֶ"ת גָּרַס, וּפֵרוּשׁ לְשׁוֹן הוֹצָאָה. כְּמוֹ הַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ [מְלָכִים א יב]. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה כו': דבר תורה במנחות שקרבים על גבי המזבח שיהיו מצה שנא' כל המנחה אשר תקריבו לה' ונאמר קרבן ראשית תקריבו אותם לה' רומז אל שתי הלחם שנא' עליהן סולת תהיינה חמץ תאפינה ואלו הבכורים ג"כ שמביאים מן התמרים והוא הדבש האמור בתורה באמרו ארץ חטה ושעורה וגו' ר"ל דבש תמרים כמו שבאר' במסכת בכורים וכן נאמר בלחם תודה על חלות לחם חמץ יקריב והוא אחד מהארבעה מינים כמו שזכרנו ועוד יתבאר זה: ומה שאמר חסירה או יתירה מפני שלפעמים יהא השאור קשה ומחזיק מן המדה מקום קטן ופעמים יהא נפוח ורך ומחזיק מקום גדול אע"פ שהשיעור שיש בו מקמח הוא אחד בשוה ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ב

כָּל הַמְּנָחוֹת נִלּוֹשׁוֹת בְּפוֹשְׁרִין {ג}, וּמְשַׁמְּרָן שֶׁלֹּא יַחֲמִיצוּ. וְאִם הֶחֱמִיצוּ שְׁיָרֶיהָ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב), כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ. וְחַיָּבִים עַל לִישָׁתָהּ, וְעַל עֲרִיכָתָהּ, וְעַל אֲפִיָּתָהּ:

 ר"ע מברטנורה  שֶׁנֶּאֱמַר כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ. אַרֵישָׁא קָאֵי דְּקָתָנֵי וּמִשְׁתַּמְּרוֹת שֶׁלֹּא יַחְמִיצוּ, וְקֹדֶם קְמִיצָה מִשְׁתָּעֵי. וּשְׁיָרֶיהָ יָלְפִינַן מִקְּרָא אַחֲרִינָא דִּכְתִיב (שָׁם ו) לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם, אַף חֶלְקָם שֶׁל כֹּהֲנִים שֶׁהֵם שְׁיָרֵי הַמִּנְחָה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִן הַקֹּמֶץ, אַף זוֹ לֹא תֵּאָפֶה חָמֵץ. וּבֶחָמֵץ דַּוְקָא הֻזְהֲרוּ עַל הַשִּׁירַיִם, אֲבָל מֻתָּר לָלוּשׁ אוֹתָם בִּדְבַשׁ וּלְטַגְּנָן בּוֹ {ד}: עֲרִיכָתָהּ. שֶׁמִּתְעַסֵּק בָּהּ בַּיָּדַיִם אַחַר לִישָׁה. וְחַיָּבִין עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּב אֶלָּא אַחַת, תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תֵאָפֶה, אֲפִיָּה בִּכְלָל הָיְתָה וְלָמָּה יָצָאת {ה}, לְהָקִישׁ אֵלֶיהָ, מָה אֲפִיָּה מְיֻחֶדֶת שֶׁהִיא מַעֲשֶׂה יְחִידִי וְחַיָּבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אַף אֲנִי אָבִיא לִישָׁתָהּ וַעֲרִיכָתָהּ וְכָל מַעֲשֶׂה יְחִידִי שֶׁבָּהּ, לַאֲתוֹיֵי קִטּוּף שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה יְחִידִי וְחַיָּבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וְקִטּוּף הוּא שֶׁמַּחֲלִיק פָּנֶיהָ בְּמַיִם, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא מֵחֲזֵי כָּל כָּךְ מַעֲשֶׂה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ג} בְּפוֹשְׁרִין. אַף עַל גַּב דְּפוֹשְׁרִין מַחְמִיצִין, הוֹאִיל וְלִישָׁתָן וַאֲפִיָּתָן מִבִּפְנִים בָּעֲזָרָה, אַנְשֵׁי פְּנִים זְרִיזִין: {ד} דְּאִלּוּ בַּקֹּמֶץ, הָא כְּתִיב כָּל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ: {ה} וְאֵימָא לְחַלֵּק אִצְטְרִיךְ, אִם כֵּן לִכְתֹּב חֶלְקָם לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ, מַאי לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם, שְׁמַע מִנַּהּ תַּרְתֵּי. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כל המנחות נלושות בפושרין ומשמרן עד שלא יחמיצו כו': לישה הוא שמערבין הקמח במים ועריכה הוא שעורכין אותה ועוסקין בו בידים ואמר רחמנא במנחה לא תאפה חמץ וכבר נאמר לא תעשה חמץ ואמרה על שייחד המצוה שלא לאפות אותו מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה אף אני מביא לישתה ועריכתה וכל מעשה יחידי שבה לאתויי קיטוף והוא ציור החלות שהוא חייב על כל פועל ופועל בפני עצמו ואמר עוד לא תאפה חמץ חלקם אפי' חלקם לא יאפה חמץ ר"ל השיריים שהן לכהנים כמו שבארנו הן ג"כ אסור להחמיצן אבל מותר ללוש השיריים בדבש ולבשלן בו ואינו אסור אלא החימוץ בלבד: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ג

יֵשׁ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה, לְבוֹנָה וְלֹא שֶׁמֶן, לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. וְאֵלּוּ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, מִנְחַת הַסֹּלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין, מִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת גּוֹיִם, וּמִנְחַת נָשִׁים, וּמִנְחַת הָעֹמֶר {ו}. מִנְחַת נְסָכִין טְעוּנָה שֶׁמֶן, וְאֵין טְעוּנָה לְבוֹנָה. לֶחֶם הַפָּנִים טָעוּן לְבוֹנָה, וְאֵין טָעוּן שָׁמֶן. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת, לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה:

 ר"ע מברטנורה  מִנְחַת סֹלֶת. הַמִּתְנַדֵּב מִנְחָה סְתָם, מֵבִיא סֹלֶת וְשֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, וּבוֹלְלָהּ וְקוֹמְצָהּ כְּמוֹ שֶׁהִיא קֹדֶם אֲפִיָּה. וּבְדִידָהּ כְּתִיב שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, וְכָל הָנֵי אַחֲרִינֵי גָּמְרֵי מִמִּנְחַת סֹלֶת דִּכְתִיב בָּהּ נֶפֶשׁ, דְּמַשְׁמַע דְּכָל מִנְחַת יָחִיד טְעוּנָה שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה: וְהַחַלּוֹת וְהָרְקִיקִין. לְמִנְחַת מַאֲפֶה תַּנּוּר קָרֵי הַחַלּוֹת וְהָרְקִיקִין. דְּאִי בָּעֵי חַלּוֹת מַיְתֵי וְאִי בָּעֵי רְקִיקִין מַיְתֵי: וּמִנְחַת כֹּהֲנִים. כֹּהֵן שֶׁהִתְנַדֵּב אַחַת מֵחֲמֵשֶׁת מְנָחוֹת הַלָּלוּ: מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ. מִנְחַת חֲבִתִּין: גּוֹי. מִתְנַדֵּב מִנְחָה, כִּדְיָלְפִינַן מֵאִישׁ אִישׁ, מְלַמֵּד שֶׁהַנָּכְרִים מְבִיאִין נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל: וּמִנְחַת נָשִׁים. אִשָּׁה שֶׁהִתְנַדְּבָה מִנְחָה: וּמִנְחַת נְסָכִים. לֹא בָּעֵי לְבוֹנָה, דְּשֶׁמֶן נֶאֱמַר בָּהּ וְלֹא לְבוֹנָה: וְלֶחֶם הַפָּנִים. כְּתִיב בֵּיהּ (וַיִּקְרָא כד) וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה, וְלֹא כְּתִיב בֵּיהּ שֶׁמֶן: שְׁתֵּי הַחַלּוֹת. שֶׁל עֲצֶרֶת, לֹא הֻזְכַּר בָּהֶן לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה: מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת. בְּהֶדְיָא כְּתִיב בְּהוּ (שָׁם ה) לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ו} הָעֹמֶר. בָּהּ נַמִּי כְּתִיב שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, כְּדִכְתִיב וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים, וְהִיא מִנְחַת הָעֹמֶר. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  יש טעונות שמן ולבונה שמן ולא לבונה לבונה ולא כו': כאילו הוא אומר שמנחת הסולת או המחבת או המרחשת או החלות או הרקיקים טעונה כל מנחה מהן שמן ולבונה ואין הפרש בזה בין שהיא מנחת ישראל בין שהיא מנחת כהן או מנחת עובדי כוכבים ובין שהיא מנחת איש או מנחת אשה אבל מנחת נסכים נאמר בה שמן ואינה טעונה לבונה וכן נאמר בלחם הפנים ונתת על המערכת לבונה זכה ולא היה בה שמן מנחת חוטא ומנחת קנאות נאמר בכל אחת משתיהן לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ד

וְחַיָּב עַל הַשֶּׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל הַלְּבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. נָתַן עָלֶיהָ שֶׁמֶן, פְּסָלָהּ. לְבוֹנָה, יִלְקְטֶנָּה {ח}. נָתַן שֶׁמֶן עַל שְׁיָרֶיהָ, אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. נָתַן כְּלִי עַל גַּבֵּי כְּלִי, לֹא פְסָלָהּ:

 ר"ע מברטנורה  וְחַיָּב עַל הַשֶּׁמֶן. אִם נְתָנוֹ עַל מִנְחַת חוֹטֵא אוֹ עַל מִנְחַת קְנָאוֹת {ז}: נָתַן כְּלִי. שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֶׁמֶן: עַל גַּבֵּי כְּלִי. שֶׁל מִנְחַת חוֹטֵא {ט}: לֹא פְסָלָהּ. וְלֹא אָמְרִינַן הֲרֵי עָבַר עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן, שֶׁלֹּא הִזְהִירָה תּוֹרָה אֶלָּא שֶׁלֹּא יִתֵּן הַשֶּׁמֶן לְתוֹךְ הַסֹּלֶת אוֹ לְתוֹךְ הַקֶּמַח {י}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ז} דִּבְהוּ כְּתִיב לָאו. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאִינָךְ: {ח} יִלְקְטֶנָּה. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לֵיהּ: {ט} וְכֵן לְשׁוֹן רַשִׁ"י. וַחֲדָא חֲדָא מִתְּרֵי תְּרֵי נָקְטֵי. דְּהוּא הַדִּין לְבוֹנָה, וְהוּא הַדִּין עַל מִנְחַת קְנָאוֹת: {י} בַּגְּמָרָא, מִדִּכְתִיב עָלֶיהָ, מַשְׁמַע בְּגוּפָהּ. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י עַד שֶׁיְּעָרֵב כוּ': (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  וחייב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה כו': [נתן כלי] ע"ג כלי ר"ל שיתן כלי שיש בו שמן על הכלי שיש בו המנחה לא פסלה ואין אנו אומרים כבר עבר על מה שאמר לא יתן עליה שמן לפי שהכוונה לשם שלא יבלול הסולת או הקמח בשמן: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ה

יֵשׁ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה וְאֵינָן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה, תְּנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה, הַגָּשָׁה וּתְנוּפָה, לֹא תְנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה. אֵלּוּ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה וְאֵינָן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה, מִנְחַת הַסֹּלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין, מִנְחַת כֹּהֲנִים, מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, מִנְחַת גּוֹיִם, מִנְחַת נָשִׁים, מִנְחַת חוֹטֵא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר {יא}, מִנְחַת כֹּהֲנִים, מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, אֵין בָּהֶן הַגָּשָׁה, מִפְנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה {יב}. וְכֹל שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה, אֵין בָּהֶן הַגָּשָׁה:

 ר"ע מברטנורה  טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה. בְּחֻדָּהּ שֶׁל קֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית, כְּדִכְתִיב (שָׁם ב) וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ: וְהַחַלּוֹת וְהָרְקִיקִין. מִנְחַת מַאֲפֶה תַּנּוּר: מִנְחַת כֹּהֲנִים. שֶׁהִיא כֻּלָּהּ כָּלִיל: וְכֹל שֶׁאֵין בָּהֶם קְמִיצָה. לְהַתִּיר הַשִּׁירַיִם מִן הַמִּנְחָה לַכֹּהֲנִים, אֵין בָּהֶן הַגָּשָׁה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יא} רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ פְּלוּגְתָּתָן בִּדְרָשָׁא דִּקְרָאֵי: {יב} קְמִיצָה. וּבַבְּרַיְתָא מְסַיֵּם, שֶׁאֵין מֵהֶן לַכֹּהֲנִים. וְאִיכָּא בֵּינַיְהוּ מִנְחַת כֹּהֵן חוֹטֵא דְּנִקְמֶצֶת לְרַבִּי שִׁמְעוֹן. וּקְצָת קָשֶׁה נַמִּי דִּבְמַתְנִיתִין לֹא הֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי מִנְחַת כֹּהֲנִים סְתָמָא, אֶלָּא הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר דְּשֶׁל נְדָבָה. וְעוֹד קַשְׁיָא מַתְנִיתִין וּבְרַיְתָא. הִלְכָּךְ כָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת דִּקְמִיצָה לָאו לְטַעֲמָא נַקְטֵיהּ, אֶלָּא לִכְלָלָא בְּעָלְמָא, לְאַשְׁמְעִינַן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים וּמִנְחַת כֹּהֲנִים וְכֹהֵן מָשִׁיחַ. אֲבָל לָאו לְמֵידַק הָא כָּל שֶׁיֵּשׁ כוּ', דְּהָאִיכָּא מִנְחַת חוֹטֵא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  יש טעונות הגשה ואינן טעונות תנופה תנופה ולא כו': הגשה הוא שמגישין הדבר לקרן המזבח ר"ל חודה של קרן דרומית מערבית והוא מה שנא' והגישה אל המזבח או והגישו. ותנופה שמנענעים לד' הרוחות כמו שיתבאר ואלו שחייבים קצת תנופה והגשה וקצתן חייבים באחת מהן יש מהן מדאורייתא ויש מהן מדרבנן וסמכוה לפסוקים מן התורה ומצאנו כוונתנו קצרה מלזכור אותן בארוכה וביאור אותן המסכתות והדברים התלוים בהן יאות לפירושים אחרים יותר מאשר לפירושינו זה: וידוע שמנחת כהנים ומנחת משיח כליל לאישים ורבי שמעון אומר כל שאין מהן לכהן אינן טעונות הגשה והוא ענין מה שאמר כל שאין בהן קמיצה ואין הלכה כרבי שמעון: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ו

אֵלּוּ טְעוּנִין תְּנוּפָה וְאֵין טְעוּנִין הַגָּשָׁה, לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע וַאֲשָׁמוֹ, וְהַבִּכּוּרִים כְּדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, וְאֵמוּרֵי שַׁלְמֵי יָחִיד וְחָזֶה וָשׁוֹק שֶׁלָּהֶן, אֶחָד אֲנָשִׁים, וְאֶחָד נָשִׁים, בְּיִשְׂרָאֵל אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וּשְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצָרֶת. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, נוֹתֵן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם עַל גַּבֵּי {טז} שְׁנֵי כְבָשִׂים, וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו מִלְּמַטָּן, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כט), אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם. תְּנוּפָה הָיְתָה בַמִּזְרָח, וְהַגָּשָׁה בַּמַּעֲרָב. וּתְנוּפוֹת קוֹדְמוֹת לְהַגָּשׁוֹת. מִנְחַת הָעֹמֶר וּמִנְחַת קְנָאוֹת, טְעוּנוֹת תְּנוּפָה וְהַגָּשָׁה. לֶחֶם הַפָּנִים וּמִנְחַת נְסָכִים, לֹא תְנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה:

 ר"ע מברטנורה  לֹג וַאֲשַׁם מְצֹרָע. כְּתִיב בְּהוּ וְהֵנִיף: וְהַבִּכּוּרִים כְּדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. גָּרְסִינַן. כְּלוֹמַר, דְּשָׁמְעִינַן לֵיהּ בְּעָלְמָא דְּאָמַר בִּכּוּרִים טְעוּנִים תְּנוּפָה {יג}, וַהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ: וְאֵמוּרֵי שַׁלְמֵי יָחִיד וְחָזֶה וָשׁוֹק שֶׁלָּהֶן. בְּהֶדְיָא כְּתִיב בְּהוּ (וַיִּקְרָא י) שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף: אֶחָד שַׁלְמֵי אֲנָשִׁים וְאֶחָד שַׁלְמֵי נָשִׁים. טְעוּנִים תְּנוּפָה: בְּיִשְׂרָאֵל אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דְּהָכִי קָאָמַר, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים קָרְבָּנָן טָעוּן תְּנוּפָה, וּתְנוּפָה עַצְמָהּ בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא בִּידֵי נָשִׁים, דְּהָכִי תַּנְיָא, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְנִיפִין וְאֵין הַגּוֹיִם מְנִיפִין, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְנִיפִין וְלֹא בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מְנִיפוֹת {יד}: שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְכִבְשֵׂי שְׁלָמִים שֶׁל עֲצָרֶת. הַבָּאִים בִּגְלַל הַלֶּחֶם. כְּתִיב בְּהוּ (שָׁם כג) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים, וְלֹא עַל מַמָּשׁ, אֶלָּא סָמוּךְ לָהֶם {טו}, כְּבָשִׂים בְּצַד הַלֶּחֶם, כְּדִבְרֵי רַבִּי בַּבְּרַיְתָא. וְכֵן הֲלָכָה: שֶׁנֶּאֱמַר. [בַּמִּלּוּאִים] (שְׁמוֹת כ"ט) אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם, וּמֵהוּנַף וְהוּרַם דְּמִלּוּאִים יָלְפִינַן שְׁאָר תְּנוּפוֹת. תְּנוּפָה, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא. תְּרוּמָה, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד: תְּנוּפָה הָיְתָה בַמִּזְרָח. כְּלוֹמַר, אַף בַּמִּזְרָח שֶׁל מִזְבֵּחַ {יז} יָכוֹל לְהָנִיף, וְכָל שֶׁכֵּן בְּמַעֲרָבוֹ דְּקָרוֹב יוֹתֵר לַהֵיכָל: וּתְנוּפוֹת קוֹדְמוֹת לַהַגָּשׁוֹת. בִּתְחִלָּה מֵנִיף וְאַחַר כָּךְ מַגִּישׁ. וּבְמִנְחַת הָעֹמֶר וּבְמִנְחַת קְנָאוֹת אַיְרֵי דִּטְעוּנוֹת תְּנוּפָה וְהַגָּשָׁה, וּכְתִיב בְּמִנְחַת קְנָאוֹת (בְּמִדְבַּר ה) וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי ה', וַהֲדַר וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יג} וְטַעֲמֵיהּ בְּפֵרוּשׁ הָרַ"ב בְּמִשְׁנָה ד' פֶּרֶק ב' דְּבִכּוּרִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יד} וּמֵנִיף כֹּהֵן לְחוֹדֵיהּ. רַשִׁ"י: {טו} רַבִּי לְטַעֲמֵיהּ דְּדָרַשׁ וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבוֹנָה זַכָּה, בְּסָמוּךְ כוּ': {טז} עַל כוּ'. וְיָלֵיף בַּגְּמָרָא בַּבְּרַיְתָא מִמִּלּוּאִים: {יז} בַּגְּמָרָא יָלֵיף לַהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אלו טעונין תנופה ואין טעונין הגשה לוג שמן של כו': אמר רחמנא באשם מצורע ולוג שמן שלו והניף אותם תנופה לפני ה' ואמרו לפני ה' במזרח ונאמר על הבכורים ולקח הכהן הטנא מידך ואמרו למד על הבכורים שטעונים תנופה וזה דעת רבי אליעזר בן יעקב והוא אמת כמו שנתבאר בשני מבכורים: ומה שאמר אבל לא בידי נשים ר"ל שהתנופה עצמה פסולה בנשים ובעובדי כוכבים וסדרו המשנה הזאת בגמ' כן אחד אנשים ואחד נשים קרבנן טעון תנופה ותנופה עצמה בישראל אבל לא בידי נשים ואמרו בני ישראל מניפים ולא עובדי כוכבים מניפים בני ישראל מניפים ולא הנשים מניפות ואמר ידיו תביאנה את אשי ה' אמרו הרי ידי בעלים אמור לפיכך סדר התנופה מכלל ענין הפסוקים כמו שזכרנו כך הוא מניח האימורים על פס ידו וחזה ושוק למעלה שנאמר על אשי החלבים וכהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים ומניף וכבר זכרנו פעמים שאלו שני כבשים הם השלמים הנקרבים בכלל הלחם ביום עצרת וכבר נתבאר בברייתא שר' אומר בשתי הלחם עם שני כבשים מניח זה בצד זה ומניף וכן היא ההלכה לפי שעיקר בידינו כר' שהוא אומר על בסמוך ואינו צריך על גביו עכ"פ לפי מה שאמר על הלחם ר"ל עמו אע"פ שהוא לבדו ושאר הענין מבואר: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ז

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר {יח}, שְׁלשָׁה מִינִים טְעוּנִים שָׁלשׁ מִצְוֹת, שְׁתַּיִם בְּכָל אַחַת וְאַחַת, וְהַשְּׁלִישִׁית אֵין בָּהֶן. וְאֵלּוּ הֵן, זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וַאֲשַׁם מְצֹרָע. זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, טְעוּנִים סְמִיכָה חַיִּים, וּתְנוּפָה שְׁחוּטִים, וְאֵין בָּהֶם תְּנוּפָה חַיִּים. זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, טְעוּנִים תְּנוּפָה חַיִּים וּשְׁחוּטִים, וְאֵין בָּהֶן סְמִיכָה. וַאֲשַׁם מְצֹרָע, טָעוּן סְמִיכָה וּתְנוּפָה חַי, וְאֵין בּוֹ תְנוּפָה שָׁחוּט:

 ר"ע מברטנורה  שְׁלֹשָׁה מִינִין. שַׁלְמֵי יָחִיד, וְשַׁלְמֵי צִבּוּר שֶׁהֵם כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת, וַאֲשַׁם מְצֹרָע. שְׁלֹשָׁה מִינִים הַלָּלוּ טְעוּנִים בֵּין שְׁלָשְׁתָּן שָׁלֹשׁ מִצְוֹת, סְמִיכָה, תְּנוּפָה חַיִּים, תְּנוּפָה שְׁחוּטִים: שְׁתַּיִם. מִצְוֹת מִן הַשָּׁלֹשׁ יֵשׁ בְּכָל מִין וָמִין, וְהַשְּׁלִישִׁית אֵין בָּהֶם. דְּאֵין בְּכָל מִין אֶלָּא שְׁתַּיִם: שַׁלְמֵי יָחִיד. כְּתִיב בְּהוּ סְמִיכָה בְּוַיִּקְרָא: וּתְנוּפָה שְׁחוּטִים. בֶּחָזֶה וָשׁוֹק שֶׁלָּהֶן, בְּצַו אֶת אַהֲרֹן: שַׁלְמֵי צִבּוּר. כְּתִיב בְּהוּ תְּנוּפָה חַיִּים, וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם דְּהַיְנוּ חַיִּים, וּתְנוּפָה שְׁחוּטִים, בֶּחָזֶה וָשׁוֹק שֶׁלָּהֶן, דְּיָלְפִינַן (מִקָּדְשֵׁי) [מִשַּׁלְמֵי] יָחִיד. אֲבָל סְמִיכָה לֹא בָּעוּ, דְּהִלְכָתָא גְּמִירֵי לַהּ דְּאֵין בְּכָל קָרְבְּנוֹת צִבּוּר אֶלָּא שְׁתֵּי סְמִיכוֹת בִּלְבַד, סְמִיכָה שֶׁל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְשֶׁל פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר: אֲשַׁם מְצֹרָע. כְּתִיב בֵּיהּ תְּנוּפָה חַי, כְּדִכְתִיב וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אוֹתָם, בְּפָרָשַׁת זֹאת תִּהְיֶה. וּסְמִיכָה, דְּאִי אֶפְשָׁר לְקָרְבַּן יָחִיד שֶׁלֹּא יִסְמֹךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ: אֲבָל לֹא תְנוּפָה שָׁחוּט. דְּמִעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי שַׁלְמֵי יָחִיד, (וַיִּקְרָא ז) אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ. אֹתוֹ, לְמַעוֹטֵי אָשָׁם שֶׁל מְצֹרָע שֶׁאֵינוֹ טָעוּן תְּנוּפָה שָׁחוּט: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יח} רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כוּ'. אֵלּוּ הָעִקָּרִים כֻּלָּן אֲמִתִּיִּים וְאֵינָן דַּעַת רַבִּי שִׁמְעוֹן לְבַדּוֹ, אֶלָּא שֶׁאוֹמְרִים אוֹתָן בְּשֵׁם אָמְרָם, וְאֵין חוֹלְקִין עָלָיו בְּשׁוּם דָּבָר מִכָּל זֶה. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ר"ש אומר שלשה מינים טעונין שלש מצות כו': שלש מצות יש סמיכה ותנופת חיים ותנופת שחוטים והג' דברים שיש בכל אחד מהן שתי מצות מאלו הג' מצות הן זבחי שלמי ציבור וזבחי שלמי יחיד ואשם מצורע נאמר בתורה על אשם מצורע שיניף חי קודם השחיטה שנא' ולקח הכהן את הכבש ושחט את הכבש ומפני שהוא אשם אי אפשר לו בלא סמיכה על ראש קרבנו: וזבחי שלמי יחיד יש בהן פסוק בתורה על הסמיכה כשהן חיים ותנופת חזה ושוק והוא שנאמר שוק התרומה וחזה התנופה וגו' וזהו ענין מה שאמר ותנופה שחוטין: וזבחי שלמי ציבור כבר הודעתיך שהן שני כבשי עצרת ואין לנו זבחי שלמי ציבור זולתן וכבר הודעתיך בהן והניף אותן וזה כולל קודם שחיטה ואחריה וכן באה הקבלה ואין בהן סמיכה לפי שהן קרבן ציבור והעיקר בידינו שתי סמיכות בציבור לא יותר והיא סמיכה על שעיר המשתלח ושל פר העלם דבר ואלו העיקרים כולן אמתיים ואינן דעת ר' שמעון לבדו אלא שאומר אותן בשם אמרם ואין חולקין עליו בשום דבר מכל זה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ח

הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי בְּמַחֲבַת, לֹא יָבִיא בְמַרְחֶשֶׁת. בְּמַרְחֶשֶׁת, לֹא יָבִיא בְמַחֲבָת. וּמַה בֵּין מַחֲבַת לְמַרְחֶשֶׁת, אֶלָּא שֶׁהַמַּרְחֶשֶׁת יֶשׁ לָהּ כִּסּוּי {יט}, וְהַמַּחֲבַת אֵין לָהּ כִּסּוּי, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי חֲנַנְיָה בֶן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מַרְחֶשֶׁת עֲמֻקָּה וּמַעֲשֶׂיהָ רוֹחֲשִׁים, וּמַחֲבַת צָפָה וּמַעֲשֶׂיהָ קָשִׁים:

 ר"ע מברטנורה  מַרְחֶשֶׁת עֲמֻקָּה. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ז) וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת, בְּתוֹכָהּ מַשְׁמַע, אַלְמָא יֵשׁ לָהּ תּוֹךְ: וּמַעֲשֶׂיהָ רוֹחֲשִׁין. שֶׁהַשֶּׁמֶן נָע וָנָד בְּתוֹכָהּ. לְשׁוֹן הָרוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ דִּמְתַרְגְּמִינַן דְּרָחֵישׁ. וְיֵשׁ שֶׁגּוֹרְסִין וּמַעֲשֶׂיהָ רַכִּין, כְּלוֹמַר שֶׁלִּישָׁתָהּ רַכָּה: וּמַחֲבַת צָפָה. דִּכְתִיב (שָׁם) עַל מַחֲבַת, מַשְׁמַע עָלֶיהָ וְלֹא בְּתוֹכָהּ, אַלְמָא אֵין לָהּ תּוֹךְ: צָפָה. שֶׁאֵינָהּ עֲמֻקָּה אֶלָּא שׁוּלֶיהָ צָפִין אֵצֶל אוֹגְנֶיהָ. כְּמוֹ צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם: וּמַעֲשֶׂיהָ קָשִׁים. שֶׁהָעִסָּה שֶׁמְּטַגְּנִים בָּהּ לִישָׁתָהּ קָשָׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשָּׁפֵךְ לַחוּץ, שֶׁהֲרֵי הַכְּלִי אֵין לוֹ שָׂפָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יט} יֶשׁ לָהּ כוּ'. גְּמָרָא גְּמִירָא לַהּ. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  האומר הרי עלי במחבת לא יביא במרחשת במרחשת לא כו': מרחשת כלי עמוק שיש לו שפה סביב והעיסה שמבשלים בה רך ונגר מאד הוא ענין מה שאמר ומעשיה רכין ומחבת כלי שאין לו שפה ולפיכך תהיה העיסה קשה כדי שלא תגר וזה ענין שאמר מעשיה קשים וזהו הדעת אמתי ע"פ הגמרא שהן כלי כמו שספרנו צורתם: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ט

הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי בַּתַּנּוּר, לֹא יָבִיא מַאֲפֵה כֻפָּח וּמַאֲפֵה רְעָפִים וּמַאֲפֵה יוֹרוֹת הָעַרְבִיִּים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רָצָה, יָבִיא מַאֲפֵה כֻפָּח. הֲרֵי עָלַי מִנְחַת מַאֲפֶה, לֹא יָבִיא מֶחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר {כ}, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרְבָּן אֶחָד:

 ר"ע מברטנורה  כֻּפָּח. מְקוֹם שְׁפִיתַת קְדֵרָה אַחַת. וּפְעָמִים שֶׁמַּסִּיקִים אוֹתוֹ וְאוֹפִין בּוֹ עִסָּה: רְעָפִים. טוול"ש בְּלַעַ"ז. עֲשׂוּיִין מֵחֶרֶס וּמַסִּיקִין אוֹתָן בַּכִּבְשָׁן: וְיוֹרוֹת הַעַרְבִין. כְּמִין גֻּמָּא הָעֲשׂוּיָה בַּקַּרְקַע וְטוּחָה בְּטִיט, וּמַסִּיקִין אֵשׁ בְּתוֹכָהּ עַד שֶׁתִּתְלַבֵּן, וְאוֹפִים בָּהּ עִסָּה: אִם רָצָה יָבִיא מַעֲשֵׂה כֻפָּח. דְּכֻפָּח מִין תַּנּוּר הוּא. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: מִנְחַת מַאֲפֶה. כְּתִיבֵי בָּהּ חַלּוֹת וּרְקִיקִים: לֹא יָבִיא מֶחֱצָה חַלּוֹת. דְּכָל מְנָחוֹת בָּאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר, וְזֶה לֹא יָבִיא חָמֵשׁ חַלּוֹת וְחָמֵשׁ רְקִיקִין, אֶלָּא אוֹ הַכֹּל חַלּוֹת אוֹ הַכֹּל רְקִיקִין: מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרְבָּן אֶחָד. שֶׁשְּׁנֵיהֶם כְּתוּבִים בְּמִנְחָה אַחַת, הִלְכָּךְ יָכוֹל לְהָבִיא מֶחֱצָה מִמִּין זֶה וּמֶחֱצָה מִמִּין זֶה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כ} רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. בַּגְּמָרָא דִּפְלִיגֵי בִּדְרָשֵׁי דִּקְרָאֵי: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  האומר הרי עלי בתנור לא יביא מאפה כופח כו': כופח מקום שפיתת קדרה אחר שמסירין האש מאותו המוקד ונותנין שם העיסה והיא נאפת ומעשה תנור הוא שמחממין אבן קשה ושברי חרס עד שיתבלנו ומשליכים עליהן העיסה וכופין עליה כלי ונאפית בו: רעפי' טיבול"ש בלע"ז: ויורות הערביים גומא בארץ טוחה בטיט כמו קדרה ומסיקין האש בתוכה עד שתלבן ומשליכין בה העיסה ואלו הענינים ידועים אצלנו בכפרים ובשדות ואמר רחמנא בקרבן מאפה תנור וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור סולת חלות מצות וגו' ור' יהודה אומר אלו השני מינים שתי קרבנות מביא זה או זה ור' שמעון נותן אותן קרבן אחד ואמר שמביא שיעור קרבנו משני המינים אם ירצה. והלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ו


פרק ו - משנה א

אֵלּוּ מְנָחוֹת נִקְמָצוֹת וּשְׁיָרֵיהֶן לַכֹּהֲנִים, מִנְחַת סֹלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין, מִנְחַת גּוֹיִם, מִנְחַת נָשִׁים, מִנְחַת הָעֹמֶר, מִנְחַת חוֹטֵא, וּמִנְחַת קְנָאוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים נִקְמֶצֶת {א}, וְהַקֹּמֶץ קָרֵב לְעַצְמוֹ, וְהַשִּׁירַיִם קְרֵבִין לְעַצְמָן:

 ר"ע מברטנורה  אֵלּוּ מְנָחוֹת נִקְמָצוֹת. מִנְחַת סֹלֶת נִקְמֶצֶת עִסָּה, וּמִנְחַת מַחֲבַת וּמַרְחֶשֶׁת וְחַלּוֹת וּרְקִיקִים דְּהַיְנוּ מַאֲפֶה, פּוֹתְתָן לְאַחַר אֲפִיָּתָן. וּבְמִנְחַת סֹלֶת כְּתִיבָה קְמִיצָה בְּהֶדְיָא, וּבְאִינָךְ כְּתִיב אַזְכָּרָה, וְאַזְכָּרָה הַיְנוּ קֹמֶץ: מִנְחַת גּוֹיִם אוֹ נָשִׁים. שֶׁהִתְנַדְּבוּ אַחַת מֵאֵלּוּ: מִנְחַת הָעֹמֶר. אַזְכָּרָה כְּתִיב בָּהּ: מִנְחַת חוֹטֵא וּקְנָאוֹת. כְּתִיב בְּהוּ קְמִיצָה: מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים נִקְמֶצֶת. אַף עַל גַּב דְּמִנְחַת כֹּהֵן נִשְׂרֶפֶת כֻּלָּהּ כְּדִכְתִיב (וַיִּקְרָא ו) וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה, מִכָּל מָקוֹם בַּעְיָא קְמִיצָה: וְהַקֹּמֶץ קָרֵב לְעַצְמוֹ וְהַשִּׁירַיִם קְרֵבִין לְעַצְמָן. אֲבָל לְתַנָּא קַמָּא אֵין מִנְחַת כֹּהֵן נִקְמֶצֶת אֶלָּא נִקְטֶרֶת כְּמוֹת שֶׁהִיא, דְּסָבַר כָּל מִנְחָה שֶׁשְּׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִים נִקְמֶצֶת, וְשֶׁאֵין שְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִים אֵינָהּ נִקְמֶצֶת. וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} נִקְמֶצֶת כוּ'. יָלֵיף לַהּ בַּבְּרַיְתָא מִקְּרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אלו מנחות נקמצות ושיריהן לכהנים מנחת סלת כו': אמר רחמנא בכלל המנחות תורת המנחה וגו' ואמר והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו וכבר ידעת מה שנאמר בתורה וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל ואמר ר' שמעון שמנחת כהן חוטא אע"פ שהיא נשרפת כולה הואיל והיא מנחת כהן שהיא ג"כ נקמצת מפני שהיא מנחת חוטא וחכמים אומרים כל מנחה ששיריה נאכלין נקמצת ושאין שיריה נאכלין אינה נקמצת והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ב

מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ וּמִנְחַת נְסָכִים {ב}, לַמִּזְבֵּחַ, וְאֵין בָּהֶם לַכֹּהֲנִים. בָּזֶה יָפֶה כֹחַ הַמִּזְבֵּחַ מִכֹּחַ הַכֹּהֲנִים. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים {ה}, לַכֹּהֲנִים, וְאֵין בָּהֶם לַמִּזְבֵּחַ. וּבָזֶה יָפֶה כֹחַ הַכֹּהֲנִים מִכֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ:

 ר"ע מברטנורה  בָּזֶה יָפֶה כֹחַ הַמִּזְבֵּחַ. לֹא הֲוֵי צָרִיךְ לְמִתְנֵי, דְּהָא חָזִינַן דְּבָזֶה יָפֶה כֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ וּמִלְּתָא דִפְשִׁיטָא הִיא. אֶלָּא לַאֲתוֹיֵי הַמִּתְנַדֵּב יַיִן לַמִּזְבֵּחַ בְּלֹא קָרְבָּן, דְּלֹא תֵימָא מְזַלְּפוֹ עַל הָאִשִּׁים עַל הָאֵשׁ וְהוּא נִשְׂרָף וְכָלֶה וְאֵין כֹּחַ מִזְבֵּחַ יָפֶה בָּזֶה {ג}, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא, אֶלָּא מְנַסְּכוֹ כִּשְׁאָר נְסָכִים וְיוֹרֵד לַשִּׁיתִין דְּהַיְנוּ כְּמִין שְׁנֵי נְקָבִים שֶׁהָיוּ בַּמִּזְבֵּחַ וְיוֹרְדִים לְמַטָּה עַד הַיְסוֹד {ד}, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה כֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ יָפֶה: וּבָזֶה יָפֶה כֹחַ הַכֹּהֲנִים. לַאֲתוֹיֵי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁל עֲצֶרֶת אִם הֱבִיאוּם בִּפְנֵי עַצְמָן {ו} בְּלֹא כְּבָשִׂים, דְּלֹא תֵּימָא לִשְׂרֵפָה עוֹמְדוֹת וְלֹא לַאֲכִילָה כֵּיוָן שֶׁלֹּא קָרְבוּ כְּבָשִׂים שֶׁמַּתִּירִים אוֹתָם, קָמַשְׁמַע לָן דְּבָזֶה יָפֶה כֹּחַ כֹּהֲנִים לְעוֹלָם, דְּלַאֲכִילָה עוֹמְדוֹת וְלֹא לִשְׂרֵפָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ב} נְסָכִים כוּ'. גְּמָרָא, וְתוּ לֵיכָּא, וְהָאִיכָּא עוֹלָה, עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. וְהָא אִיכָּא עוֹלַת הָעוֹף, אִיכָּא מוּרְאָה וְנוֹצָה. וְהָאִיכָּא נְסָכִים, לַשִּׁיתִין אָזְלֵי: {ג} דִּבְרֵי תֵּימַהּ. דִּכְלוּם כֹּחַ מִזְבֵּחַ יָפֶה אֶלָּא בָּאֵשׁ, דְּכָל הָנָךְ דִתְנִינַן כֻּלָּם כָּלִיל לָאִשִּׁים. וְכֵן הוּא מְפֹרָשׁ בַּגְּמָרָא שֶׁהֵבֵאתִי בְּסָמוּךְ. וּבַגְּמָרָא אִיתָא, לַאֲפוֹקֵי מִדִּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר לָאִשִּׁים, קָא מַשְׁמַע לָן דַּוְקָא אֵלּוּ לַמִּזְבֵּחַ, אֲבָל יַיִן לַשִּׁיתִין. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} כְּלוֹמַר עַד הַתְּהוֹם. וּבַגְּמָרָא, שִׁיתִין מְחוֹלָלִין וְיוֹרְדִין עַד הַתְּהוֹם: {ה} שְׁתֵּי הַלֶּחֶם כוּ'. וְתוּ לֵיכָּא, וְהָאִיכָּא חַטַּאת הָעוֹף, אִיכָּא דָּמָהּ. וְהָאִיכָּא לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע, אִיכָּא מַתְּנוֹתָיו. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא כְּבָשִׂים בַּהֲדֵי שְׁתֵּי לֶחֶם, וּבְזִיכֵי לְבוֹנָה בַּהֲדֵי לֶחֶם הַפָּנִים, מִגּוּפוֹ מִיהָא לֵיכָּא לַמִּזְבֵּחַ: {ו} וּסְתָמָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא מִשְׁנָה ג' פֶּרֶק ד': (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים כו': מה שאמר בזה יפה כח המזבח מכח הכהנים שהוא מורה על שיש שם דבר אחר יפה בו כח המזבח מפני שזה התוספת רומז אל הנסכים שהם למזבח [התי"ט תמה ע"ז ע"ש] ר"ל לשיתין והם השני נקבים שיש במזבח כמו שנתבאר במדות ואין יוצקות על האש כדי שלא יאבדו ולא יגיע למזבח מהן שום חלק וכן אמר ובזה יפה כח הכהנים רומז אל שתי הלחם הבאים בפני עצמן שהן נאכלים ואינן נשרפים כמו שבארנו ברביעי מהמסכת הזאת: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ג

כָּל הַמְּנָחוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בִּכְלִי טְעוּנוֹת שָׁלשׁ מַתְּנוֹת שֶׁמֶן, יְצִיקָה, וּבְלִילָה, וּמַתַּן שֶׁמֶן בַּכְּלִי קֹדֶם לַעֲשִׂיָּתָן. וְהַחַלּוֹת בּוֹלְלָן, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, סֹלֶת. הַחַלּוֹת {יב} טְעוּנוֹת בְּלִילָה, הָרְקִיקִים מְשׁוּחִין. כֵּיצַד מוֹשְׁחָן, כְּמִין כִי {יג}. וּשְׁאָר הַשֶּׁמֶן נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים:

 ר"ע מברטנורה  הַנַּעֲשׂוֹת בִּכְלִי. כְּגוֹן מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת וּמַחֲבַת שֶׁהֵן נַעֲשׂוֹת בִּכְלִי: טְעוּנוֹת שָׁלֹשׁ מַתְּנוֹת שֶׁמֶן. לְמַעוֹטֵי מִנְחַת מַאֲפֵה תַּנּוּר {ז} שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה יְצִיקָה {ח}: וּמַתַּן שֶׁמֶן בַּכְּלִי קֹדֶם לַעֲשִׂיָּתָן. תְּחִלָּה נוֹתֵן שֶׁמֶן בִּכְלִי שָׁרֵת וְנוֹתֵן סֹלֶת עָלָיו, דִּכְתִיב בְּמִנְחַת מַרְחֶשֶׁת (וַיִּקְרָא ב) סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה, כְּלוֹמַר תִּנָּתֵן, אַלְמָא דִּטְעוּנָה מַתַּן שֶׁמֶן קוֹדֵם לַעֲשִׂיָּתָהּ, וּבְמִנְחַת מַחֲבַת כְּתִיב בְּלִילָה וִיצִיקָה וְלֹא כְּתִיב בָּהּ מַתַּן שֶׁמֶן בַּכְּלִי תְּחִלָּה, וּבַמַּרְחֶשֶׁת כְּתִיב מַתַּן שֶׁמֶן וְלֹא כְּתִיב בָּהּ יְצִיקָה וּבְלִילָה. וְגָמְרִינַן הַךְ מֵהַךְ, נֶאֱמַר קָרְבָּנְךָ בַּמַרְחֶשֶׁת וְנֶאֱמַר קָרְבָּנְךָ בַּמַּחֲבַת. וְכֵיצַד הוּא עוֹשֶׂה, נוֹתֵן שֶׁמֶן תְּחִלָּה בִּכְלִי שָׁרֵת, וְנוֹתֵן עָלָיו אֶת הַסֹּלֶת, [וְחוֹזֵר] וְנוֹתֵן עָלֶיהָ שֶׁמֶן וּבוֹלְלָן {ט}, הֲרֵי מַתַּן שֶׁמֶן בַּכְּלִי וּבְלִילָה, וְלָשָׁהּ בְּמַיִם וְאוֹפָהּ בַּתַּנּוּר וּפוֹתְתָהּ וְיוֹצֵק עָלֶיהָ שֶׁמֶן אַחַר פְּתִיתָה {י}, וְזוֹ הִיא יְצִיקָה, הֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן. וְקוֹמֵץ וּמַקְטִיר אֶת הַקֹּמֶץ, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים: וְהַחַלּוֹת בּוֹלְלָן דִּבְרֵי רַבִּי. הַשְׁתָּא מַיְרֵי בְּמִנְחַת מַאֲפֵה תַּנּוּר שֶׁהִיא בָּאָה חַלּוֹת אוֹ רְקִיקִים {יא}, וּכְתִיב בָּהּ (שָׁם) סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן. רַבִּי סָבַר חַלּוֹת בְּלוּלוֹת כְּתִיב, שֶׁבּוֹלְלָן כְּשֶׁהֵן חַלּוֹת. וְרַבָּנָן סָבְרֵי סֹלֶת בְּלוּלָה כְּתִיב, מְלַמֵּד שֶׁנִּבְלֶלֶת כְּשֶׁהִיא סֹלֶת. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: הַחַלּוֹת טְעוּנוֹת בְּלִילָה וְהָרְקִיקִים מְשׁוּחִים. דִּכְתִיב חַלּוֹת בְּלוּלוֹת, וְלֹא רְקִיקִים בְּלוּלִים. רְקִיקִים מְשׁוּחִים, וְלֹא חַלּוֹת מְשׁוּחוֹת: כֵּיצַד מוֹשְׁחָן כְּמִין כִי. יְוָנִית, שֶׁהִיא כְּמִין ט' {יד} שֶׁלָּנוּ, כְּהַפְרָשַׁת גּוּדָל [שֶׁל שְׂמֹאל] מִן הָאֶצְבַּע [כָּזֶה c ]: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ז} שֶׁאֵין כָּל מַעֲשֶׂיהָ בִּכְלִי, שֶׁהֲרֵי נֶאֱפֵית בַּתַּנּוּר. רַשִׁ"י. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּקָסָבַר אֵין הַתַּנּוּר מְקַדֵּשׁ: {ח} יָלֵיף לַהּ בַּבְּרַיְתָא, דְּגַבֵּי יְצִיקָה כְּתִיבָא תְּרֵי מִעוּטֵי, עָלֶיהָ וְהִיא, וְאֵין דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ שְׁנֵי מִעוּטִים אֶלָּא מִנְחַת מַאֲפֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁנֵי מִינִים כוּ'. וּמַשְׁמַע דְּמִנְחַת עֹמֶר נַמִּי נִתְרַבָּה לִיצִיקָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} וְזֶה לְשׁוֹן רַשִׁ"י, וְחוֹזֵר וְנוֹתֵן שֶׁמֶן, דִּבְלוּלָה בַּשֶּׁמֶן כְּתִיב: {י} וְאַף עַל גַּב דִּבְמַתְנִיתִין תָּנֵי יְצִיקָה בְּרֵישָׁא, אֲפִלּוּ הָכִי אֵינָהּ אֶלָּא בָּאַחֲרוֹנָה. וְהָכִי מַשְׁמַע מַתְנִיתִין, בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה יְצִיקָה צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה הַבְּלִילָה נַעֲשָׂה כְּבָר, וְקֹדֶם בְּלִילָה תְּהֵא נוֹתֵן שֶׁמֶן בַּכְּלִי קֹדֶם לַעֲשִׂיָּתָהּ. רַשִׁ"י. וְרַבֵּנוּ גּוּר אַרְיֵה כָּתַב דִּלְפִי שֶׁנּוֹתֵן שֶׁמֶן בַּכְּלִי וְלֹא בְּגוּף הַמִּנְחָה, לְכָךְ שְׁנָאָהּ בָּאַחֲרוֹנָה: {יא} הָרַמְבַּ"ם. וּמִשּׁוּם רְקִיקִים הוּא שֶׁפֵּרְשׁוּ כֵּן, דְּלֵיתְנְהוּ בִּשְׁאָר הַמְּנָחוֹת. אֲבָל הוּא הַדִּין בְּכָל חַלּוֹת דִּמְנָחוֹת, דְּשָׁיְכָא פְּלֻגְתָּא דְּרַבִּי וְרַבָּנָן. וּלְשׁוֹן רַשִׁ"י, חַלּוֹת שֶׁל מִנְחַת מַאֲפֶה וְשֶׁל מַחֲבַת וּמַרְחֶשֶׁת בּוֹלְלָן בַּשֶּׁמֶן לְאַחַר שֶׁנַּעֲשׂוּ חַלּוֹת לְאַחַר אֲפִיָּה. וְכָתַב עוֹד, מִנְחַת הַסֹּלֶת לֹא הָיָה בָּהּ חַלּוֹת, דִּבְעוֹדָהּ סֹלֶת נִקְמֶצֶת: {יב} הַחַלּוֹת כוּ'. הַחַלּוֹת שֶׁבְּמִנְחַת מַאֲפֶה טְעוּנוֹת בְּלִילָה, לְרַבָּנָן סֹלֶת וּלְרַבִּי חַלּוֹת. רַשִׁ"י: {יג} כִי. לְשׁוֹן רַשִׁ"י, שֶׁבִּלְשׁוֹנֵנוּ קוֹרִין לְכַ"ף שֶׁלָּהֶן כִי: {יד} רַשִׁ"י. וּבְפֵרוּשׁ חֻמָּשׁ צִיֵּר גִּימֶ"ל. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים כְּמִין נוּ"ן אוֹ כְּמִין כָ"ף. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלש מתנות כו': הנעשות בכלי ר"ל במחבת ובמרחשת אבל מאפה תנור שהן חלות או רקיקים כמו שבארנו אין צריך ליתן עליה שמן ג' פעמים ונאמר במקצת המנחות סלת בשמן תעשה וזה ראיה על שנותנין השמן בכלי ואין מבשלין בו המנחה ומה שנא' במקצתה בלולה בשמן ראיה שהן צריכות לבלול בשמן ויצק עליה שמן ראיה על רבוי השמן עליה ביציקה לפיכך נתחייבנו בכל הנעשות בכלי באלו הג' דברים. ויהיה סדר עשייתה שנותנים השמן בכלי מכלי שרת ואין חייב שיהיה הכלי שנותנין בו שמן הוא הכלי שמבשלין בו הכרח ואח"כ נותנים הסלת על אותו השמן ואח"כ יוצקין שמן פעם שנית ובוללים הסלת בו וזו היא הבלילה ואחר כן לשין אותה ואופים אותה ופותתים אותה בכלי מכלי המקדש ויוצקים עליה שמן פעם שלישית וזו היא היציקה וקימץ ומקטיר כמו שזכרנו ואוכלים הנותר כמו שאמרנו: ואם היתה מנחת מאפה תנור והיתה חלות בוללן החלות עצמן בשמן אחר אפייתן וזו היא דעת ר' וחכמים אומרים שהוא בולל הסלת שלשין אותו ועושים ממנו החלות שנא' חלות מצות בלולות בשמן וגו' ואם היו רקיקין מושח כל רקיק מהן במשיחת שמן כמין כף יונית שהיא כן והנותר מן הלוג לפי שלוג שמן חייב לכל עשרון מן המנחות כמו שבארנו למעלה אוכלין הכהנים כמו שירי המנחה ומנחת הסלת היא ג"כ טעונה שלשה מתנות ולא אמר כל המנחות הנעשות בכלי אלא למעוטי מנחת מאפה תנור כמו שבארנו והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ד

כָּל הַמְּנָחוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בִּכְלִי, טְעוּנוֹת פְּתִיתָה. מִנְחַת יִשְׂרָאֵל, כּוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וּמַבְדִּיל. מִנְחַת כֹּהֲנִים, כּוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וְאֵינוֹ מַבְדִּיל {טז}. מִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, לֹא הָיָה מְכַפְּלָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִנְחַת כֹּהֲנִים {יז} וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, אֵין בָּהֶם פְּתִיתָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם קְמִיצָה, וְכֹל שֶׁאֵין בָּהֶם קְמִיצָה, אֵין בָּהֶן פְּתִיתָה. וְכֻלָּן כַּזֵּיתִים:

 ר"ע מברטנורה  כָּל הַמְּנָחוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בִּכְלִי. הָכָא לָאו לְמַעוֹטֵי מִנְחַת מַאֲפֵה תַּנּוּר אֲתָא, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ב) פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְגוֹ' מִנְחָה, לְרַבּוֹת כָּל הַמְּנָחוֹת לִפְתִיתָה. אֶלָּא לְמַעוֹטֵי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים {טו}, שֶׁאֵין טְעוּנִים פְּתִיתָה: כּוֹפֵל אַחַת לִשְׁנַיִם. דִּכְתִיב פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים. פָּתוֹת הַיְנוּ שְׁנַיִם, דְּכֵיוָן דְּנִשְׁבַּר הַיְנוּ שְׁתֵּי חֲתִיכוֹת, פִּתִּים מְרַבִּינַן שֶׁתְּהֵא הַחֲתִיכָה לִשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת דְּהַיְנוּ אַרְבַּע. יָכוֹל יַעֲשֶׂנָּה פֵּרוּרִים, תַּלְמוּד לוֹמַר אֹתָהּ פִּתִּים, וְלֹא פְּתִיתֶיהָ לִפְתִיתִים. וְכֻלָּן פְּתִיתִין כַּזֵּיתִים, דְּסֵיפָא דְּמַתְנִיתִין לָאו רַבִּי שִׁמְעוֹן קָאָמַר לֵיהּ אֶלָּא דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא, דִּלְאַחַר שֶׁעָשָׂה פְּתִיתִין כַּזֵּיתִים כּוֹפֵל כָּל זַיִת לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה: מְכַפְּלָהּ. לֹא הָיָה מְכַפְּלָהּ לְאַרְבָּעָה, אֶלָּא לִשְׁנַיִם. דְּלֹא כְּתִיב בָּהּ אֶלָּא מִנְחַת פִּתִּים וְלֹא פָּתוֹת: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כוּ'. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טו} שֶׁאֵין נֶאֱפוֹת בִּכְלִי אֶלָּא נֶאֱפוֹת בַּתַּנּוּר. רַשִׁ"י. וּמְמַעֲטִינַן מִדִּכְתִיב אוֹתָהּ. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} וְאֵינוֹ כוּ'. דְּכֵיוָן דְּאֵין צָרִיךְ קְמִיצָה אֵין צָרִיךְ הַבְדָּלָה. רַשִׁ"י: {יז} מִנְחַת כֹּהֲנִים. מִנְחַת נְדָבָה שֶׁל כֹּהֲנִים. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה כו': מנחת ישראל כופל אחד לשנים וב' לד' ומבדיל כו': שיפה הוא גזור מן ישופך ראש ועניינו שיכו החטה בידים בכח עד שמעביר מעליה העפר ובעיטה שדורסים אותה ברגל עד שהיא נשברת ור' יוסי אומר שהעיסה לבדה היא צריכה בעיטה ר"ל שמקטפים אותם ביד דרך בעיטה והשיפה תהיה בחטה ובעיסה ג"כ בסדר [בתי"ט העתיק במספר וע"ע שם] הזה וסבת היות מנין חלות המנחות כלן עשרה [עשרה] למדנו זה מן התורה כמו שיתבאר בפ' שאחרי זה אבל לחם הפנים עליו כתוב שתים עשרה חלות ונאמר בו כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה' חק עולם ונא' בחביתי כהן גדול חק עולם לה' כליל תקטר ואמרו אתיא חוקה חוקה לפיכך יהיו חביתי כהן גדול י"ב חלות מקריבין מהן שש בבקר ושש בין הערבים ור"מ למד כל המנחות מלחם הפנים ונשארה התודה עשרה כמו שנתבאר בה כבר וכמו שנבאר עוד וכן הנזירות לפי שהם לחם כמו השלמים וכמו התודה כפי מה שזכרנו בד' מזבחים ואין הלכה כרבי יוסי והלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ה

כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שְׁלשׁ מֵאוֹת שִׁיפָה וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּעִיטָה. וְהַשִּׁיפָה וְהַבְּעִיטָה בַּחִטִּים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בַּבָּצֵק. כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר {יח}, חוּץ מִלֶּחֶם הַפָּנִים, וַחֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁהֵם בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֻּלָּן בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, חוּץ מֵחַלּוֹת תּוֹדָה וְהַנְּזִירוּת, שֶׁהֵן בָּאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר:

 ר"ע מברטנורה  שִׁיפָה. שֶׁמְּשַׁפְשֵׁף הַחִטָּה בֵּין יָדוֹ לַכְּלִי כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נוֹחָה לְהָשִׁיר קְלִפָּתָהּ: בְּעִיטָה. שֶׁבּוֹעֵט בָּעֳבִי אֶגְרוֹפוֹ אוֹ בָּעֳבִי פַּס יָדוֹ. וְהָיָה שָׁף אַחַת וּבוֹעֵט שְׁתַּיִם, שָׁף שְׁתַּיִם וּבוֹעֵט שָׁלֹשׁ, וְחוֹזֵר וְעוֹשֶׂה כַּסֵּדֶר הַזֶּה עַד שֶׁגּוֹמֵר חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּעִיטוֹת לִשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁיפוֹת: הָכִי גָּרְסִינַן רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר בַּבָּצֵק. כְּלוֹמַר, שִׁיפָה וּבְעִיטָה בַּבָּצֵק וְלֹא בַּחִטִּין. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: עֶשֶׂר עֶשֶׂר חַלּוֹת. וּמִנְחַת סֹלֶת נַמִּי אַף עַל גַּב דְּקֹדֶם אֲפִיָּה נִקְמֶצֶת, אֲפִלּוּ הָכִי עֶשֶׂר חַלּוֹת הִיא בָּאָה {יט}: לֶחֶם הַפָּנִים. בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת: וַחֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל. נֶאֱמַר בְּלֶחֶם הַפָּנִים חָק עוֹלָם וְנֶאֱמַר בַּחֲבִתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל חָק עוֹלָם, מַה לְּהַלָּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת, אַף כָּאן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת, וּמַקְרִיבִין מֵהֶן שֵׁשׁ חַלּוֹת בַּבֹּקֶר וְשֵׁשׁ חַלּוֹת בָּעֶרֶב: חוּץ מֵחַלּוֹת תּוֹדָה שֶׁהֵן בָּאוֹת עֶשֶׂר. כִּדְבָעִינַן לְמֵימַר טַעֲמָא לְקַמָּן בְּאִידָךְ פִּרְקִין. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יח} כָּל כוּ'. בַּגְּמָרָא יָלְפִינַן לַהּ מִלַּחְמֵי תּוֹדָה דִּנְפִישִׁין מִלֵּי דְּדָמְיָן אַהֲדָדֵי: {יט} אַף עַל גַּב דִּלְעֵיל מִשְׁנָה ג' כָּתַבְתִּי בְּשֵׁם רַשִׁ"י דְּמִנְחַת סֹלֶת לֹא הָיָה בָּהּ חַלּוֹת כוּ', יֵשׁ לוֹמַר קֹדֶם קְמִיצָה, אֲבָל לְאַחַר מִכֵּן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עוֹד לְגָבוֹהַּ בָּהּ כְּלוּם מִכָּל מָקוֹם לֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בַּאֲפִיָּתָן, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּפֵרוּשׁ בַּכָּתוּב בְּפָרָשַׁת צַו, לְעִנְיַן חִמּוּץ, שֶׁאָסְרָה הַתּוֹרָה בַּשִּׁירַיִם כְּמוֹ קֹדֶם הַקְּמִיצָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כל המנחות טעונות ג' מאות שיפה וה' מאות בעיטה כו': שיפה הוא גזור מן ישופך ראש ועניינו שיכו החטה בידים בכח עד שמעביר מעליה העפר ובעיטה שדורסים אותה ברגל עד שהיא נשברת ור' יוסי אומר שהעיסה לבדה היא צריכה בעיטה ר"ל שמקטפים אותם ביד דרך בעיטה והשיפה תהיה בחטה ובעיסה ג"כ בסדר [בתי"ט העתיק במספר וע"ע שם] הזה וסבת היות מנין חלות המנחות כלן עשרה [עשרה] למדנו זה מן התורה כמו שיתבאר בפ' שאחרי זה אבל לחם הפנים עליו כתוב שתים עשרה חלות ונאמר בו כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה' חק עולם ונא' בחביתי כהן גדול חק עולם לה' כליל תקטר ואמרו אתיא חוקה חוקה לפיכך יהיו חביתי כהן גדול י"ב חלות מקריבין מהן שש בבקר ושש בין הערבים ור"מ למד כל המנחות מלחם הפנים ונשארה התודה עשרה כמו שנתבאר בה כבר וכמו שנבאר עוד וכן הנזירות לפי שהם לחם כמו השלמים וכמו התודה כפי מה שזכרנו בד' מזבחים ואין הלכה כרבי יוסי והלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ו

הָעֹמֶר הָיָה בָא עִשָּׂרוֹן מִשָּׁלשׁ {כ} סְאִין. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים מִשָּׁלשׁ סְאִין. לֶחֶם הַפָּנִים, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עֶשְׂרוֹנִים מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סְאִין:

 ר"ע מברטנורה  הָעֹמֶר הָיָה בָא עִשָּׂרוֹן מִשָּׁלֹשׁ סְאִין. מִנְחַת הָעֹמֶר שֶׁמְּבִיאִין מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח הָיוּ קוֹצְרִין שָׁלֹשׁ סְאִין דְּהַיְנוּ אֵיפָה שְׂעֹרִים, וְטוֹחֲנִין אוֹתוֹ, וּמְנִיפִין אוֹתוֹ בְּנָפָה שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה פְּעָמִים עַד שֶׁמַּעֲמִידִים סָלְתּוֹ עַל עִשָּׂרוֹן שֶׁהִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. וְטַעֲמָא דְּבָעֵי עִשָּׂרוֹן שֶׁל עֹמֶר שָׁלֹשׁ סְאִים שֶׁל שְׂעֹרִים, כֵּיוָן דְּמִתְּבוּאָה חֲדָשָׁה הוּא וְשֶׁל שְׂעֹרִים יֵשׁ בָּהֶן סֻבִּין הַרְבֵּה וְסֹלֶת מֻעָט וְלֹא אָתֵי עֶשְׂרוֹנוֹ מֻבְחָר אֶלָּא מִשָּׁלֹשׁ סְאִין: שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים מִשָּׁלֹשׁ סְאִין. כֵּיוָן דְּמֵחִטִּים קָאָתוּ, אַף עַל גַּב דְּמִתְּבוּאָה חֲדָשָׁה אָתְיָין, דְּבַעֲצֶרֶת תְּבוּאָה שֶׁל חִטִּין חֲדָשָׁה הִיא, אֲפִלּוּ הָכִי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים מֻבְחָרִים אָתוּ מִשָּׁלֹשׁ סְאִין: לֶחֶם הַפָּנִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עֶשְׂרוֹנִים. דְּהָכִי כְּתִיב (וַיִּקְרָא כד) שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת: מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סְאִים. כֵּיוָן דְּמֵחִטִּין אָתוּ וּמִתְּבוּאָה יְשָׁנָה, נָפֵיק עִשָּׂרוֹן מֻבְחָר מִסְּאָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כ} מִשָּׁלֹשׁ. לְמִצְוָה וְלֹא לְעַכֵּב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  העומר היה בא עשרון משלש סאין שתי הלחם כו': כבר ביארנו בתחלת המסכת הזאת שהעשרון העומר הוא עשירית האיפה וביארנו שיעורו ושיעור הלוג ושיעור האיפה ג' סאין וסאה כ"ד לוגין והוא אומר שיקח שלשה סאים שעורין ויטחון אותן וילא יפסוק מלנפות אותו הקמח פעמים רבות עד שישאר ממנו עשרון וסבת זה לפי שהם שעורים חדשים ומקרוב נקצרו שבלילה שקצרו אותן טוחנים אותן כמו שבארנו במסכת הזאת לפיכך יש בו מעט סלת וקמח לא יהיה עשרון מובחר בפחות מהשיעור הזה והראיה על שהוא כן שנא' קצירכם ודע שהשעורים מתבשלים קודם החטה אבל שתי הלחם לפי שהוא מן החטה יש בו סלת יותר אלא שהוא ג"כ חטה חדשה מן החטה המתבשלת בראשונה כמו שביאר הכתוב ואמר וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים לפיכך מוציא שתי עשרונות משלש סאין אבל לחם הפנים שהוא מחטה שנקצרה זה ימים והיא יבשה כל צרכה ויש בה סלת הרבה בלי ספק ומוציאין ממנה עשרון מסאה ודבר תורה בלחם הפנים י"ב חלות וגו': (רמב"ם)

פרק ו - משנה ז

הָעֹמֶר הָיָה מְנֻפֶּה בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. וְלֶחֶם הַפָּנִים בְּאַחַת עֶשְׂרֵה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הָיָה לָהּ קִצְבָּה, אֶלָּא סֹלֶת מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ הָיָה מֵבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד), וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ {כג}, עַד שֶׁתְּהֵא מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ:

 ר"ע מברטנורה  הָיָה מְנֻפֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה. זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ {כא}. וְכָל זֶה לְמִצְוָה אֲבָל לֹא לְעַכֵּב, שֶׁאִם הֵבִיא עֹמֶר עִשָּׂרוֹן מֵאַרְבַּע סְאִין אוֹ שֶׁהֵבִיאוֹ מִשְּׁנֵי סְאִין, לֹא פָּסַל {כב}: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לֹא הָיָה לָהּ קִצְבָּה. דַּאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה לֹא נָתְנוּ חֲכָמִים קִצְבָּה מִכַּמָּה סְאִין חִטִּין אוֹ שְׂעֹרִין מְבִיאִין עֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים, אֶלָּא רוֹאִין בַּסֹּלֶת שֶׁתְּהֵא מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ וְדַיּוֹ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כא} וּמְסַיֵּם בַּבְּרַיְתָא, וְזוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, עֶלְיוֹנָה קוֹלֶטֶת סֻבִּין, תַּחְתּוֹנָה קוֹלֶטֶת סֹלֶת. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, כָּל אֶחָד עָבָה מֵחֲבֶרְתָּהּ, עֶלְיוֹנָה רִאשׁוֹנָה קוֹלֶטֶת סֻבִּין, שֶׁהִיא הָיְתָה גַּסָּה שֶׁבְּכֻלָּן וְלֹא הָיְתָה קוֹלֶטֶת כִּי אִם סֻבִּין, וְהָיוּ הַקֶּמַח וְהַסֹּלֶת לְעֵבֶר הַנָּפָה. וְשׁוּב הָיָה נוֹתֵן הַקֶּמַח וְהַסֹּלֶת בַּתַּחְתּוֹנָה בְּדַקָּה הֵימֶנָּה, וְהִיא הָיְתָה קוֹלֶטֶת הַקֳּרָטִין סֹלֶת, וְהַקֶּמַח הוֹלֵךְ לְעֵבֶר הַנָּפָה. וְשׁוּב הָיָה חוֹזֵר וְנוֹתֵן הַסֹּלֶת בְּדַקָּה הֵימֶנָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁתַּיֵּר מִן הַקֶּמַח וּמִן הַסֻּבִּין בַּסֹּלֶת כְּלָל, שֶׁתִּהְיֶה הַסֹּלֶת בְּרוּרָה: {כב} הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר גַּם כֵּן שֶׁאִם לֹא נִפָּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם כוּ'. אֲבָל דַּעַת רַשִׁ"י, דִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, וְאִם כֵּן אֶפְשָׁר דִּמְעַכְּבֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כג} וְלָקַחְתָּ כוּ'. שֶׁתְּהֵא מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ, שֶׁתְּהֵא סֹלֶת בְּרוּרָה בִּשְׁעַת אֲפִיָּה. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  העומר היה מנופה בי"ג נפה ושתי הלחם בי"ב כו': שם נפה ידוע ואלו הי"ג נפות היתה כל א' דקה מחבירתה על הסדר ודע שאם לא הפליג בנפוי או שלא הוציא עומר מג' סאין או עשרון מסאה כמו שאמרנו בהלכה שלפני זו לא פסל ואין כל אלו אלא למצוה ואין הלכה כר"ש שאומר שאפי' לכתחלה אין בזה קצבה ידוע ואפי' למצוה אין להם קצבה: (רמב"ם)

פרק ז


פרק ז - משנה א

הַתּוֹדָה הָיְתָה בָאָה חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת, שְׁתֵּי אֵיפוֹת, הָאֵיפָה שָׁלשׁ סְאִין, עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן, עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה. עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ, עִשָּׂרוֹן לְחַלָּה. וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה, וּבַמַּצָּה שְׁלשָׁה מִינִין, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה. נִמְצְאוּ שְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וּשְׁלִישׁ לְכָל מִין, שָׁלשׁ חַלּוֹת לְעִשָּׂרוֹן. בְּמִדָּה יְרוּשַׁלְמִית הָיוּ שְׁלשִׁים קַב, חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה. חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, קַב וָחֵצִי לְחַלָּה. וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה, וְהַמַּצָּה שְׁלשָׁה מִינִין, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה, נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת קַבִּים לְכָל מִין, שְׁתֵּי חַלּוֹת לְקָב:

 ר"ע מברטנורה  הַתּוֹדָה. חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת. חָמֵשׁ סְאִין שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם הֵן שֵׁשׁ מֵאוֹתָן שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר בִּימֵי מֹשֶׁה. שֶׁהוֹסִיפוּ עַל הַמִּדָּה שֶׁהָיְתָה בִּימֵי מֹשֶׁה שְׁתּוּת. דְּקַיְמָא לָן מוֹסִיפִין עַל הַמִּדּוֹת וְאֵין מוֹסִיפִין יוֹתֵר מִשְּׁתוּת. וְאוֹתוֹ שְׁתּוּת הוּא שְׁתּוּת מִלְּבַר {א}: שְׁתֵּי אֵיפוֹת. כְּלוֹמַר, הָנָךְ שֵׁשׁ סְאִין הֵם שְׁתֵּי אֵיפוֹת, שֶׁהֵם עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן, שֶׁהֲרֵי בְּכָל אֵיפָה עֲשָׂרָה עֶשְׂרוֹנוֹת: עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ. עֲשָׂרָה עֶשְׂרוֹנִים לְעֶשֶׂר חַלּוֹת חָמֵץ שֶׁבַּתּוֹדָה: רְבוּכָה. חֲלוּטָה בְּמַיִם רוֹתְחִין קְרוּיָה רְבוּכָה. וְרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ רְבוּכָה, מְרֻבָּה בְּשֶׁמֶן וּקְלוּיָה בּוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה בָּהּ שֶׁמֶן כְּנֶגֶד הַחַלּוֹת וְהָרְקִיקִין: נִמְצְאוּ שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וּשְׁלִישׁ לְכָל מִין וָמִין. שֶׁבַּמַּצָּה: שָׁלֹשׁ חַלּוֹת לְעִשָּׂרוֹן. דַּהֲוָה לְהוּ עֶשֶׂר חַלּוֹת לִשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וּשְׁלִישׁ: בְּמִדָּה יְרוּשַׁלְמִית. שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהּ עֶשְׂרוֹנוֹת אֶלָּא קַבִּים, הָוֵי הָנָךְ חָמֵשׁ סְאִין שְׁלֹשִׁים קַבִּין. שֶׁהַסְּאָה שִׁשָּׁה קַבִּים. וּבַגְּמָרָא בַּבְּרַיְתָא מַיְתֵי מִגְּזֵרָה שָׁוָה שֶׁכָּל מִין וָמִין מֵאַרְבָּעָה מִינִים שֶׁבַּתּוֹדָה הָיוּ בָּאִים עֶשֶׂר חַלּוֹת, וְאָמְרוּ, נֶאֱמַר כָּאן וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה', וְנֶאֱמַר בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר [מִמֶּנּוּ] תְּרוּמָה לַה', מַה לְּהַלָּן אֶחָד מֵעֶשֶׂר אַף כָּאן אֶחָד מֵעֶשֶׂר. וְלָמַדְנוּ שֶׁמִּין אֶחָד שֶׁל חָמֵץ הָיָה עֲשָׂרָה עֶשְׂרוֹנִים כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה מִינִים שֶׁל מַצָּה, מִדִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ז) עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ, אָמְרָה תּוֹרָה כְּנֶגֶד חָמֵץ הָבֵא מַצָּה {ב}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} יָלְפִינַן לַהּ בַּגְּמָרָא מִקְּרָא: {ב} מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֱמַר עַל חַלּוֹת לֶחֶם חָמֵץ אַחַר שֶׁנֶּאֱמַר חַלּוֹת מַצּוֹת וּרְקִיקֵי מַצּוֹת וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת. וּבָאָה הַקַּבָּלָה שֶׁרְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁשִּׁעוּר אֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה מִינִין כְּמוֹ שִׁעוּר הֶחָמֵץ. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות כו': המלואים היו בתחלה שנתמנה אהרן כמו שבאר הכתוב ואמר רחמנא במלואים ומסל המצות אשר לפני ה' לקח חלת מצה וחלת לחם שמן וגו' וחלת לחם שמן היא נקראת רבוכה ר"ל שקועה בשמן והביא ראיה על זה ג"כ ממה שנא' בחביתי כהן שנא' בהן מורבכת תביאנה זה קרבן אהרן ובניו ביום המשח אותו ובארנו שכלל במאמר הזה שתי קרבנות הקרבן שמחוייב כל כהן בתחלה שיכנס לעבודה והוא הנקרא קרבן חנוכו והקרבן שמקריב כהן משיח בכל יום ואמרו מקיש חנוכו להמשחו ר"ל שכבר באר שמקריב בתחלתו והוא החנוך כמו הקרבן שמקריב ביום המשח אותו ר"ל בשעת המלואים וכבר נתבאר כי מה שיקריב בחנוך היא רבוכה והוא ראיה שביום המלואים מקריב ג"כ רבוכה וראוי שתדע שאם היה הדיוט ונתמנה כהן גדול מקריב ראשונה עשירית האיפה לחנוכו ואחר כן מקריב חביתי כ"ג אם כבר נתחנך והוא הדיוט כמו שאמרנו בתחלת המסכת הזאת אבל אם נתמנה כ"ג והוא לא עבד עבודה מימיו מקריב עשירית האיפה שהוא חנוך כל כהן כמו שזכרנו אח"כ עשירית שנית שהוא חנוך כל כהן הדיוט כשנתמנה כ"ג ועשירית שלישית שהיא חביתי כהן גדול שמקריב כל יום תמיד ומלאכתם כלן אחד אבל השלמים שמקריב נזיר טהור בכל קרבנותיו מקריב עמו חלות מצות ורקיקי מצות דבר תורה ומה שאמר שתי רוצה לומר שני השלישים וכבר זכר שהמצות של תודה שיעורם חמשה עשר קב ירושלמיות והן עשר עשרונות מדבריות ושני שלישיתם עשרה קבין ירושלמיות והן ששה (עשר) עשרונות ושני שלישי עשרון ועל אלו השני שלישי אמר ועודין ר"ל הנוסף עליהן עוד בלשון רבים כונתו שיהא עם כל עשרון תוספת עד שיהיו בששה עשרונות שני שלישיות ממה שיש בתודה מן המצה: וענין מה שאמר שיהיו כל הקרבנות שוין שיהיו במנין עשרה מכל מין שבתודה והנזיר כמו שבארנו בפרק שלפני זה: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ב

הַמִּלּוּאִים הָיוּ בָאִים כַּמַּצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה. הַנְּזִירוּת הָיְתָה בָאָה שְׁתֵּי יָדוֹת {ד} בַּמַּצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה, חַלּוֹת וּרְקִיקִים, וְאֵין בָּהּ רְבוּכָה, נִמְצְאוּ עֲשָׂרָה קַבִּים יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שִׁשָּׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וַעֲדוּיָן. וּמִכֻּלָּן הָיָה נוֹטֵל אֶחָד מֵעֲשָׂרָה תְּרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה'. אֶחָד, שֶׁלֹּא יִטֹּל פָּרוּס. מִכָּל קָרְבָּן, שֶׁיְּהוּ כָל הַקָּרְבָּנוֹת שָׁוִין, וְשֶׁלֹּא יִטֹּל מִקָּרְבָּן לַחֲבֵרוֹ. לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַבְּעָלִים:

 ר"ע מברטנורה  הַמִּלּוּאִים. שֶׁהָיוּ בִּימֵי מֹשֶׁה. כְּשֶׁנִּתְחַנֵּךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו לַכְּהֻנָּה: הָיוּ בָּאִים כַּמַּצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה. דִּכְתִיב בַּמִּלּוּאִים (שָׁם ח) וּמִסַּל הַמַּצוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד, חַלַּת מַצָּה אֵלּוּ חַלּוֹת, וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן זוֹ רְבוּכָה דְּמוֹסִיף בָּהּ שֶׁמֶן כְּנֶגֶד חַלּוֹת וּרְקִיקִים {ג}, וְרָקִיק זֶה רָקִיק: נְזִירוּת. לַחְמֵי נָזִיר, שֶׁנֶּאֱמַר (בְּמִדְבַּר ו) וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן. וּרְבוּכָה לֹא הֻזְכַּר שָׁם: שְׁתֵּי יָדוֹת. שְׁנֵי חֲלָקִים שֶׁל מִינֵי מַצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה הָיוּ בַּנְּזִירוּת, וּכְדִמְפָרֵשׁ וְאָזֵיל: נִמְצְאוּ. לַנְּזִירוּת: עֲשָׂרָה קַבִּין. שֶׁהֲרֵי בַּשְּׁלֹשָׁה מִינֵי מַצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה הָיוּ חֲמִשָּׁה עָשָׂר קַבִּין, וְהָוֵי לְהוּ עֲשָׂרָה שְׁנֵי יָדוֹת שֶׁל חֲמִשָּׁה עָשָׂר: שֶׁהֵן שֵׁשׁ עֶשְׂרוֹנוֹת וַעֲדוּיָן. כְּלוֹמַר, עוֹד שֶׁנּוֹסָף עֲלֵיהֶן. שֶׁהֲרֵי הָיוּ שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים וּשְׁלִישׁ לְכָל מִין כְּדַאֲמַרַן לְעֵיל גַּבֵּי מַצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה, נִמְצָא לִשְׁנֵי מִינִים שִׁשָּׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי עִשָּׂרוֹן, וְהַיְנוּ דְּקָאָמַר שִׁשָּׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וַעֲדוּיָן: וּמִכֻּלָּן. מִכָּל אַרְבָּעָה מִינִים שֶׁבַּתּוֹדָה הָיוּ הַכֹּהֲנִים נוֹטְלִים אֶחָד מֵעֲשָׂרָה תְּרוּמָה: שֶׁלֹּא יִטֹּל פָּרוּס. שָׁבוּר וְחָתוּךְ: שֶׁיִּהְיוּ כָל הַקָּרְבָּנוֹת שָׁוִין. הַמִּינִים יְהוּ שָׁוִין, עֲשָׂרָה חַלּוֹת לְכָל מִין: שֶׁלֹּא יִטֹּל תְּרוּמָה מִקָּרְבָּן עַל חֲבֵרוֹ. שֶׁאִם הָיָה מִמִּין זֶה חֲמִשָּׁה וּמִמִּין זֶה חֲמִשָּׁה עָשָׂר, נִמְצָא מַפְרִישׁ מִזֶּה עַל זֶה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ג} בַּגְּמָרָא, דַּהֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי חֲצִי לֹג שֶׁמֶן לַתּוֹדָה וְהַמַּחֲצִית לָרְבוּכָה: {ד} שְׁתֵּי כוּ'. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לֵיהּ מִקְּרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ומכלן היה נוטל אחד מעשרה תרומה שנא' והקריב כו': (המלואים היו באים כמצות שכתודה חלות ורקיקים כו': המלואים היו בתחלה שנתמנה אהרן כמו שבאר הכתוב ואמר רחמנא במלואים ומסל המצות אשר לפני ה' לקח חלת מצה וחלת לחם שמן וגו' וחלת לחם שמן היא נקראת רבוכה ר"ל שקועה בשמן והביא ראיה על זה ג"כ ממה שנא' בחביתי כהן שנא' בהן מורבכת תביאנה זה קרבן אהרן ובניו ביום המשח אותו ובארנו שכלל במאמר הזה שתי קרבנות הקרבן שמחוייב כל כהן בתחלה שיכנס לעבודה והוא הנקרא קרבן חנוכו והקרבן שמקריב כהן משיח בכל יום ואמרו מקיש חנוכו להמשחו ר"ל שכבר באר שמקריב בתחלתו והוא החנוך כמו הקרבן שמקריב ביום המשח אותו ר"ל בשעת המלואים וכבר נתבאר כי מה שיקריב בחנוך היא רבוכה והוא ראיה שביום המלואים מקריב ג"כ רבוכה וראוי שתדע שאם היה הדיוט ונתמנה כהן גדול מקריב ראשונה עשירית האיפה לחנוכו ואחר כן מקריב חביתי כ"ג אם כבר נתחנך והוא הדיוט כמו שאמרנו בתחלת המסכת הזאת אבל אם נתמנה כ"ג והוא לא עבד עבודה מימיו מקריב עשירית האיפה שהוא חנוך כל כהן כמו שזכרנו אח"כ עשירית שנית שהוא חנוך כל כהן הדיוט כשנתמנה כ"ג ועשירית שלישית שהיא חביתי כהן גדול שמקריב כל יום תמיד ומלאכתם כלן אחד אבל השלמים שמקריב נזיר טהור בכל קרבנותיו מקריב עמו חלות מצות ורקיקי מצות דבר תורה ומה שאמר שתי רוצה לומר שני השלישים וכבר זכר שהמצות של תודה שיעורם חמשה עשר קב ירושלמיות והן עשר עשרונות מדבריות ושני שלישיתם עשרה קבין ירושלמיות והן ששה (עשר) עשרונות ושני שלישי עשרון ועל אלו השני שלישי אמר ועודין ר"ל הנוסף עליהן עוד בלשון רבים כונתו שיהא עם כל עשרון תוספת עד שיהיו בששה עשרונות שני שלישיות ממה שיש בתודה מן המצה: וענין מה שאמר שיהיו כל הקרבנות שוין שיהיו במנין עשרה מכל מין שבתודה והנזיר כמו שבארנו בפרק שלפני זה: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ג

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה {ה} בִּפְנִים, וְלַחְמָהּ חוּץ לַחוֹמָה, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ בַתַּנּוּר, וַאֲפִלּוּ קָרְמוּ כֻלָּן חוּץ מֵאַחַד מֵהֶן, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ, קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קָדָשׁ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא קָדַשׁ. שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וְכֵן אֵיל הַמִּלוּאִים וְכֵן שְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת {ט} שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם:

 ר"ע מברטנורה  הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה בִּפְנִים. לִפְנִים מִן הָעֲזָרָה: וְלַחְמָהּ חוּץ לַחוֹמָה. בַּגְּמָרָא מוֹקְמִינַן לַהּ חוּץ לְחוֹמַת בֵּית פַּאגִי. רַבּוֹתַי פֵּרְשׁוּ חוּץ לַחוֹמָה הַחִיצוֹנָה שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם. [אֲבָל חוּץ לָעֲזָרָה קָדוֹשׁ]. וְאַף עַל גַּב דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ז) וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת, דְּמַשְׁמַע לִכְאוֹרָה שֶׁיְּהֵא הַלֶּחֶם אֶצְלָהּ בִּשְׁעַת זְבִיחָה, לֹא דָרְשִׁינַן עַל בְּסָמוּךְ {ו}. וְרַמְבַּ"ם גּוֹרֵס בֵּית בַּגִּי. וּמְפָרֵשׁ שֶׁהוּא מָקוֹם קָרוֹב לְהַר הַבַּיִת אֶלָּא שֶׁהוּא חוּץ לְחוֹמַת הַר הַבַּיִת וְשָׁם אוֹפִים הַמְּנָחוֹת {ז}. וְעַל שֵׁם כָּךְ הָיוּ קוֹרִים לוֹ בֵּית בַּגִּי. לְשׁוֹן פַּת בַּג הַמֶּלֶךְ: עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ בַתַּנּוּר. לָאו לֶחֶם נִינְהוּ. אֶלָּא עִסָּה בְּעָלְמָא: שְׁחָטָהּ. עַל מְנָת לְאָכְלָה חוּץ לִזְמַנָּהּ, קָדַשׁ הַלֶּחֶם וְנִפְגַּל. עַל מְנָת לְאָכְלָהּ חוּץ לִמְקוֹמָהּ, קָדַשׁ הַלֶּחֶם וְנִפְסַל. וְטַעֲמָא דְּקָדַשׁ הַלֶּחֶם, מִשּׁוּם דִּפְסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ, וְקַיְמָא לָן כָּל שֶׁפְּסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ: שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם. דִּפְסוּלוֹ קֹדֶם שְׁחִיטָה הוּא: שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר קָדָשׁ. בַּגְּמָרָא מוֹקֵי לַהּ בְּדֻקִּין שֶׁבָּעַיִן, דִּבְכִי הַאי מוּמָא סָבַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ הוֹאִיל וְאֵין מוּמָן נִכָּר {ח}, הִלְכָּךְ קָדַשׁ הַלֶּחֶם. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ז) עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו, עַל זֶבַח שֶׁנִּזְבַּח לְשֵׁם תּוֹדַת שְׁלָמָיו: וְכֵן אֵיל הַמִּלּוּאִים. לְפִי שֶׁהֵן הָיוּ תְּחִלָּה לְכָל הַקָּרְבָּנוֹת נָקַט אֵיל הַמִּלּוּאִים. וְהוּא הַדִּין לְאֵיל נָזִיר, דְּמִלּוּאִים כְּקָרְבַּן יָחִיד הֵן חֲשׁוּבִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ה} הַתּוֹדָה כוּ'. דְּאֵין הַלֶּחֶם קָדוֹשׁ אֶלָּא בִּשְׁחִיטַת הַזֶּבַח, כִּדְיָלְפִינַן בַּבְּרַיְתָא דִּכְתִיב יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח: {ו} וְקָשֶׁה, דִּבְמִשְׁנָה ו' פֶּרֶק ה' כָּתַב דַּהֲלָכָה כְּרַבִּי דְּדָרֵישׁ עַל בְּסָמוּךְ. וְהַתּוֹסָפוֹת הִקְשׁוּ עוֹד, דְּעַד כָּאן לֹא פְּלִיגֵי רַבִּי וְרַבָּנָן אֶלָּא אִי בָּעִינַן עַל בְּסָמוּךְ אוֹ עַל מַמָּשׁ. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּהָכָא לֹא דָּמֵי לְהַהִיא, דִּתְנוּפָה דִּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם כְּעֵין הַקְרָבָתָם, אֲבָל הָכָא בַּשְּׁחִיטָה דִּלְמִקְדַּשׁ לֶחֶם בְּעָלְמָא לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ אֶלָּא שֶׁיְּהֵא קַיָּם: {ז} וּדְבַר תֵּימַהּ הוּא, דְּמִקְרָא מָלֵא בִּיחֶזְקֵאל מ"ו, זֶה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יְבַשְּׁלוּ שָׁם הַכֹּהֲנִים אֶת הָאָשָׁם וְאֶת הַחַטָּאת אֲשֶׁר יֹאפוּ אֶת הַמִּנְחָה לְבִלְתִּי הוֹצִיא אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה. [וּלְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם] וּבַמָּקוֹם שֶׁמְּבַשְּׁלִין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שָׁם אוֹפִין אֶת הַמְּנָחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר זֶה הַמָּקוֹם וְגוֹ'. וּבְנֻסְחַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאוֹפִין בּוֹ חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר: {ח} אֲבָל בְּמִשְׁנָה ג' פֶּרֶק ט' דִּזְבָחִים פֵּרֵשׁ הָרַ"ב דְּטַעֲמָא הוֹאִיל וְהֵן כְּשֵׁרִים לְכַתְּחִלָּה בָּעוֹפוֹת וְכֵן הוּא בַּגְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} וְכֵן אֵיל הַמִּלּוּאִים וְכוּ'. דְּכָל לֶחֶם הַבָּא עַל יְדֵי זֶבַח אִיכָּא לְמֵילַף מֵהֲדָדֵי: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  השוחט את התודה בפנים ולחמה חוץ לחומה כו': שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה קדש הלחם שחטה כו': השוחט את התודה חוץ לחומה בארו אותו ואמרו חוץ מבית פגים והוא מקום חוץ להר הבית אבל אם היה הלחם קרוב מן העזרה אע"פ שהוא חוץ לחומת העזרה הוא מתקדש ואע"פ שאמר הכתוב על הלחם אין אנו צריכין בכל על שיהא בסמוך על כל פנים והנכון אצלי שבית בגי היה המקום שאופין בו מנחות ולכך קורין אותו בית בגים מגזרת מפת בג המלך והיה קרוב להר הבית והוא חוץ ממנו בלי ספק כמו שנתבאר בגמ' סנהדרין: ומה שאמר איל המלואים ולא אמר איל נזיר שהוא נוהג לדורות לפי שהוא אחרון לתחלת החיוב והוא מה שאמר עיקר מילתא נקט ואין הלכה כרבי אליעזר: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ד

נְסָכִין שֶׁקָּדְשׁוּ בִכְלִי וְנִמְצָא הַזֶּבַח פָּסוּל, אִם יֶשׁ שָׁם זֶבַח אַחֵר {יג}, יִקְרְבוּ עִמּוֹ. וְאִם לָאו, יִפָּסְלוּ בְלִינָה. וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ, וְהַמַּפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, אֵינָן טְעוּנִים לֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה, הַתּוֹדָה טְעוּנָה לֶחֶם, וְלֹא וְלָדָהּ וְלֹא חֲלִיפָתָהּ וְלֹא תְמוּרָתָהּ טְעוּנִין לָחֶם:

 ר"ע מברטנורה  נְסָכִים שֶׁקָּדְשׁוּ בִכְלִי. לָאו דַּוְקָא בִּכְלִי {י}. שֶׁאֵין נְסָכִים מִתְקַדְּשִׁים לִפָּסֵל בְּיוֹצֵא וּבְלִינָה {יא} וְאַף עַל פִּי שֶׁקָּדְשׁוּ בִּכְלִי, אֶלָּא בִּשְׁחִיטַת הַזֶּבַח, דִּכְתִיב זֶבַח וּנְסָכִים, הַנְּסָכִים תְּלוּיִים בַּזֶּבַח: וְנִמְצָא הַזֶּבַח פָּסוּל. שֶׁנִּפְסַל בַּזְּרִיקָה. דְּאִלּוּ בַּשְּׁחִיטָה נִפְסַל, לֹא קָדְשׁוּ נְסָכִים {יב}: אִם יֶשׁ שָׁם זֶבַח אַחֵר יִקְרְבוּ עִמּוֹ. בִּנְסָכִים שֶׁל צִבּוּר מוֹקְמִינַן לַהּ לְמַתְנִיתִין, מִשּׁוּם דְּלֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶם, אִם הֻצְרְכוּ לְזֶבַח זֶה הֻצְרְכוּ וְאִם לָאו יִהְיוּ לְזֶבַח אַחֵר. אֲבָל בִּנְסָכִים שֶׁל יָחִיד אֵין כְּשֵׁרִים לְזֶבַח אַחֵר {יד}. וַאֲפִלּוּ נְסָכִים שֶׁל צִבּוּר אֵין קְרֵבִים עִם זֶבַח אַחֵר אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אוֹתוֹ זֶבַח זָבוּחַ כְּשֶׁנִּפְסַל הַזֶּבַח הָרִאשׁוֹן, אֲבָל אִם לֹא הָיָה זָבוּחַ בְּשָׁעָה שֶׁנִּפְסַל הַזֶּבַח הָרִאשׁוֹן, אֵין קְרֵבִים עִם הַזֶּבַח הָאַחֵר. וּמַתְנִיתִין חַסּוֹרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי, יִקְרְבוּ עִמּוֹ, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהָיָה זֶבַח זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אֲבָל אִם לֹא הָיָה זֶבַח זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁנִּפְסְלוּ בְּלִינָה וּפְסוּלִים {טו}. וְהָכִי מִפָּרְשָׁא מַתְנִיתִין בַּגְּמָרָא. וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקַדְּשׁוּ נְסָכִים בִּכְלִי אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁחַט הַזֶּבַח יְכוֹלִים לְהַקְרִיב נְסָכִים אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים, דְּקַיְמָא לָן מֵבִיא אָדָם קָרְבָּנוֹ הַיּוֹם וְנִסְכּוֹ אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים, בֵּין נְסָכִים שֶׁל יָחִיד בֵּין נְסָכִים שֶׁל צִבּוּר. וְכֵן מְצֹרָע מֵבִיא אֲשָׁמוֹ הַיּוֹם וְלֹג שֶׁמֶן שֶׁלּוֹ לְאַחַר כַּמָּה יָמִים: וְלַד תּוֹדָה. שֶׁהִפְרִישׁ תּוֹדָה מְעֻבֶּרֶת וְיָלְדָה: וְכֵן הַמַּפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ אֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם. הָרִאשׁוֹנָה, אִם נִמְצֵאת לְאַחַר הַקְרָבַת שְׁנִיָּה. וְכֵן שְׁנִיָּה אִם נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה קֹדֶם הַקְרָבָתָהּ וְהִקְרִיב רִאשׁוֹנָה, שׁוּב אֵין הַשְּׁנִיָּה טְעוּנָה לֶחֶם: חֲלִיפָתָהּ. הַיְנוּ הַמַּפְרִישׁ תּוֹדָה וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ: תְּמוּרָתָהּ. כְּגוֹן שֶׁעוֹמֶדֶת בְּעֵין וְאוֹמֵר זוֹ תְּמוּרַת זוֹ, וּכְתִיב (וַיִּקְרָא כז) וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {י} הָכִי פֵּרוּשׁוֹ, דְּלָאו דַּוְקָא דִּקְדֻשַּׁת הַכְּלִי בִּלְבַד מְקַדְּשָׁם, אֶלָּא אַף בִּשְׁחִיטַת הַזֶּבַח. וּמִיהוּ קְדֻשַּׁת הַכְּלִי נַמִּי בָּעִינַן, כְּדִמְפָרֵשׁ בְּסֵיפָא דְּכָל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקַדְּשׁוּ בִּכְלִי אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁחַט הַזֶּבַח יְכוֹלִין לְהַקְרִיב נְסָכִים אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים: {יא} רַשִׁ"י. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּלֹא יִתָּכֵן, דְּהָתְנַן בְּסוֹף פֶּרֶק ב' דִּמְעִילָה, דְּמִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַּכְּלִי הֻכְשְׁרוּ לִפָּסֵל כוּ' בְּלִינָה כוּ', וּפֵרְשׁוּ, דְּהָכָא מַיְרֵי לְעִנְיַן שֶׁלֹּא לְשַׁנּוֹת לְזֶבַח אַחֵר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} דְּלֹא אֲמַרַן דְּקַדְּשֵׁי בִּשְׁחִיטַת הַזֶּבַח אֶלָּא בִּשְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה. דְּלֹא דָּמֵי לַתּוֹדָה דַּאֲפִלּוּ בִּשְׁחִיטָה פְּסוּלָה מִתְקַדְּשִׁים הַלֶּחֶם כוּ', דְּשָׁאנֵי תּוֹדָה דְּיָלְפִינַן מִדִּכְתִיב יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, מְלַמֵּד שֶׁאֵין הַלֶּחֶם קָדוֹשׁ אֶלָּא בִּשְׁחִיטַת הַזֶּבַח. רַשִׁ"י. וּמַה שֶּׁכָּתַב בַּזְּרִיקָה, לָאו דַּוְקָא, דְּהוּא הַדִּין קַבָּלָה וְהִלּוּךְ: {יג} אַחֵר. שֶׁאֵין לוֹ נְסָכִים. רַשִׁ"י: {יד} אֵין זֶה סוֹתֵר לְמַאי דְּקַיְמָא לָן כְּרַבָּנָן דְּרַבִּי מֵאִיר דְּאֵין פִּגּוּל בִּנְסָכִים, דְּהוֹאִיל וְאֵינָן תְּלוּיִין בַּזֶּבַח לִקָּרֵב עִמָּהֶם מִיָּד, וְכֵן מִשְׁתַּנִּים בְּשֶׁל צִבּוּר, אֵין בָּהֶם דִּין פִּגּוּל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טו} גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ נְסָכִים שֶׁהִפְרִישָׁן לְשׁוּם זֶבַח זֶה כְּשֵׁרִים לְשׁוּם זֶבַח אַחֵר, וַאֲפִלּוּ בְּלֹא תְּנַאי וּבְלֹא נִפְסַל הַזֶּבַח. אֲבָל כְּשֶׁהָיָה הַזֶּבַח זָבוּחַ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁנִּפְסַל זֶה, וּמִיָּד הָיוּ הַנְּסָכִים לְזֶבַח אַחֵר, דָּמֵי כְּאִלּוּ לְשֵׁם הַאי זֶבַח הוּבְאוּ לִנְסָכִים, וְלֹא אָתֵי לְמֵימַר נְסָכִים שֶׁהִפְרִישׁוּ כוּ'. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  נסכין שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול אם יש כו': השוחט את התודה חוץ לחומה בארו אותו ואמרו חוץ מבית פגים והוא מקום חוץ להר הבית אבל אם היה הלחם קרוב מן העזרה אע"פ שהוא חוץ לחומת העזרה הוא מתקדש ואע"פ שאמר הכתוב על הלחם אין אנו צריכין בכל על שיהא בסמוך על כל פנים והנכון אצלי שבית בגי היה המקום שאופין בו מנחות ולכך קורין אותו בית בגים מגזרת מפת בג המלך והיה קרוב להר הבית והוא חוץ ממנו בלי ספק כמו שנתבאר בגמ' סנהדרין: ומה שאמר איל המלואים ולא אמר איל נזיר שהוא נוהג לדורות לפי שהוא אחרון לתחלת החיוב והוא מה שאמר עיקר מילתא נקט ואין הלכה כרבי אליעזר:

ולד תודה ותמורתה והמפריש תודתו ואבדה כו': זה שאמרו אם יש זבח אחר יקריב עמו אין זה אלא בקרבן צבור לפי שעיקר בידינו ב"ד מתנה עליהם אבל קרבן יחיד העיקר שהן פסולים לזבח אחר ותנאי אחר ג"כ שיהא הזבח זבוח באותה שעה שנפסל הזבח הראשון אבל אם לא היה שם זבח זבוח הן פסולים כאילו לנו בלילה וסדר המשנה כך הוא ואם אין שם זבח אחר באותה שעה נעשו כמו שנפסלו בלינה ופסולים וכל זה אם קדשו בכלי שרת ויהיה הזבח זבוח לפי שהעיקר בידינו אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח שנאמר זבח ונסכים: ומה שאמר נמצא הזבח פסול אם נפסל בזריקה אבל אם נפסל בשחיטה לא קדשו הנסכים ודע שאם לא נתקדשו נסכים הוא מקריב כל זמן שירצה לפי שהעיקר בידינו מביא אדם קרבנו היום ונסכו אחר י' ימים ואין הפרש בין יחיד או צבור וכן אשם מצורע מביא אשמו היום ולוג שמן שלו אחר עשרה ימים אבל אם קדשו בכלי שרת כמו שהתנינו אז תפסל בלינה: ומה שאמר אינן טעונים לחם אינו אלא אחר כפרה ר"ל אחר הקרבת התודה הראשונה שהיא העיקר אבל אם לא נקרב אחד מהן אלא הרי הן מצויות שתיהן היא ובנה או חליפתה או תמורתה שממירין אותה שתיהן טעונים לחם וכל זה בתודת חובה אבל תודת נדבה חליפתה ותמורתה טעונים לחם בין לפני כפרה בין לאחר כפרה לפי שהוא מותר תודה וכבר ידעת החובה היא במה שאומר הרי עלי ונדבה שיאמר הרי זו וכבר נתבאר זה פעמים. וממה שראוי לזכור אותו בכאן שיעור השמן שנותנים בתודה ובנזירות לפי שזה לא נתבאר בתורה אבל הלכה למשה מסיני שיהא חצי לוג שמן לתודה ורביעית שמן לנזיר וכבר זכרנו שהתודה שלשה מינים מהן מצה צריך שמן רביעית חמץ אין צריך שמן ואותו חצי לוג חציו שהוא רביעית לרבוכה והרביעית הנשארת לחלות רקיקין וכן רביעית של לחם הנזיר לחלות ולרקיקים שאין בקרבן אלא חלות ורקיקים כמו שבארנו: (רמב"ם)


פרק ז - משנה ה

הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין. תּוֹדָה מִן הַחֻלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר, יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין. תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין, יָבִיא. הַתּוֹדָה הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר, יָבִיא. וְלֹא יָבִיא מֵחִטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:

 ר"ע מברטנורה  יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין. וְלֹא מִן הַמַּעֲשֵׂר. דְּכֵיוָן דְּאָמַר הֲרֵי עָלַי הָוֵי לֵיהּ דָּבָר שֶׁבְּחוֹבָה, וְכָל דָּבָר שֶׁבְּחוֹבָה אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין: וְאִם אָמַר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה מִן הַחֻלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין. דְּלֶחֶם נִגְרָר אַחַר תּוֹדָה, וְכֵיוָן דְּאָמַר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה מִן הַחֻלִּין בְּעַל כָּרְחֵיהּ אִיחַיַּב לֵיהּ בַּלֶּחֶם, הִלְכָּךְ הַאי דְּמַהֲדַר וְאָמַר לַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר לָאו כְּלוּם הוּא {טז}: תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין יָבִיא. כְּלוֹמַר יָבִיא כְּמוֹ שֶׁנָּדַר. וְלָאו חוֹבָה, דְּכָל שֶׁכֵּן אִם יָבִיא שְׁנֵיהֶם מִן הַחֻלִּין דְּשַׁפִּיר עֲבַד. אֶלָּא אִם רָצָה לְהָבִיא כְּמוֹ שֶׁנָּדַר יָבִיא: וְלֹא יָבִיא. הַלֶּחֶם: מֵחִטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. עַצְמוֹ, דְּלֶחֶם דּוּמְיָא דִּשְׁלָמִים בָּעִינַן, מַה שְּׁלָמִים מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי {יז} וְלֹא מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי עַצְמוֹ, אַף לֶחֶם כֵּן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טז} וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יז} כְּשֶׁאֵינָן עָלָיו חוֹבָה. כְּדִלְקַמָּן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  האומר הרי עלי תודה יביא היא ולחמה מן החולין כו': זה שאמרו אם יש זבח אחר יקריב עמו אין זה אלא בקרבן צבור לפי שעיקר בידינו ב"ד מתנה עליהם אבל קרבן יחיד העיקר שהן פסולים לזבח אחר ותנאי אחר ג"כ שיהא הזבח זבוח באותה שעה שנפסל הזבח הראשון אבל אם לא היה שם זבח זבוח הן פסולים כאילו לנו בלילה וסדר המשנה כך הוא ואם אין שם זבח אחר באותה שעה נעשו כמו שנפסלו בלינה ופסולים וכל זה אם קדשו בכלי שרת ויהיה הזבח זבוח לפי שהעיקר בידינו אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח שנאמר זבח ונסכים: ומה שאמר נמצא הזבח פסול אם נפסל בזריקה אבל אם נפסל בשחיטה לא קדשו הנסכים ודע שאם לא נתקדשו נסכים הוא מקריב כל זמן שירצה לפי שהעיקר בידינו מביא אדם קרבנו היום ונסכו אחר י' ימים ואין הפרש בין יחיד או צבור וכן אשם מצורע מביא אשמו היום ולוג שמן שלו אחר עשרה ימים אבל אם קדשו בכלי שרת כמו שהתנינו אז תפסל בלינה: ומה שאמר אינן טעונים לחם אינו אלא אחר כפרה ר"ל אחר הקרבת התודה הראשונה שהיא העיקר אבל אם לא נקרב אחד מהן אלא הרי הן מצויות שתיהן היא ובנה או חליפתה או תמורתה שממירין אותה שתיהן טעונים לחם וכל זה בתודת חובה אבל תודת נדבה חליפתה ותמורתה טעונים לחם בין לפני כפרה בין לאחר כפרה לפי שהוא מותר תודה וכבר ידעת החובה היא במה שאומר הרי עלי ונדבה שיאמר הרי זו וכבר נתבאר זה פעמים. וממה שראוי לזכור אותו בכאן שיעור השמן שנותנים בתודה ובנזירות לפי שזה לא נתבאר בתורה אבל הלכה למשה מסיני שיהא חצי לוג שמן לתודה ורביעית שמן לנזיר וכבר זכרנו שהתודה שלשה מינים מהן מצה צריך שמן רביעית חמץ אין צריך שמן ואותו חצי לוג חציו שהוא רביעית לרבוכה והרביעית הנשארת לחלות רקיקין וכן רביעית של לחם הנזיר לחלות ולרקיקים שאין בקרבן אלא חלות ורקיקים כמו שבארנו: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ו

מִנַּיִן לָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, לֹא יָבִיא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז), וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר, וַהֲלֹא אֵין פֶּסַח בָּא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר צֹאן וּבָקָר. אֶלָּא לְהָקִישׁ {יח} כֹּל הַבָּא מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן לַפֶּסַח, מַה הַפֶּסַח, שֶׁהוּא בָא בְחוֹבָה, אֵינוֹ בָא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בָא בְחוֹבָה, לֹא יָבֹא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. לְפִיכָךְ {כ}, הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים, הוֹאִיל וְהֵם בָּאִים חוֹבָה, לֹא יָבֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. וְהַנְּסָכִים בְּכָל מָקוֹם לֹא יָבֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין:

 ר"ע מברטנורה  מַה פֶּסַח שֶׁהוּא בָא בְחוֹבָה אֵינוֹ בָא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. דְּפֶסַח מִצְרַיִם לֹא בָּא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, שֶׁעֲדַיִן לֹא הָיְתָה לָהֶם שׁוּם תְּבוּאַת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁאֵין מַעֲשֵׂר אֶלָּא מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ, וּמַה פֶּסַח מִצְרַיִם לֹא בָּא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, אַף פֶּסַח דּוֹרוֹת אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (שְׁמוֹת יג) וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה, שֶׁיְּהוּ כָּל עֲבוֹדַת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה כְּזֶה שֶׁל מִצְרַיִם {יט}: אַף כָּל דָּבָר שֶׁבְּחוֹבָה. נַמִּי כוּ'. לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה אוֹ שְׁלָמִים, הוֹאִיל וְהֵן בָּאִים חוֹבָה, דְּקָאָמַר הֲרֵי עָלַי, לֹא יָבִיא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין: וְהַנְּסָכִים. אֲפִלּוּ אָמַר הֲרֵי עָלַי לְהָבִיא מִמַּעֲשֵׂר, לֹא יָבִיא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. דְּכִי שָׁרָא רַחֲמָנָא לַאֲתוֹיֵי שְׁלָמִים מִמַּעֲשֵׂר הָנֵי מִלֵּי שְׁלָמִים גּוּפַיְהוּ דִּבְנֵי אֲכִילָה נִינְהוּ, אֲבָל נְסָכִים דְּכָלִיל הֵם לֹא יָבִיאוּ מִן הַמַּעֲשֵׂר {כא}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יח} לְהָקִישׁ כוּ'. תֵּימַהּ, תֵּינַח זְבָחִים, עוֹפוֹת וּמְנָחוֹת וְלַחְמֵי תּוֹדָה מְנָלָן. וּלְמַאן דְּיָלֵיף בַּגְּמָרָא מֵחַטָּאת נִיחָא. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יט} וּפֶסַח מִצְרַיִם וּפֶסַח דּוֹרוֹת בִּכְלָלָא נִינְהוּ, דְּשֵׁם פֶּסַח אֶחָד הוּא, וּלְהָכִי לֹא הֲוָה דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶקֵּשׁ דְּאֵינוֹ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּהֶקֵּשׁ. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כ} לְפִיכָךְ כוּ'. מִשְׁנָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה הִיא, אִי לֹא מִשּׁוּם סֵיפָא דְּקָתָנֵי וְהַנְּסָכִים בְּכָל מָקוֹם. רַשִׁ"י. וְלִי נִרְאֶה דְּבָא לְאַשְׁמְעִינַן אַף עַל גַּב דְּאֵלּוּ לֹא דָּמוּ לַפֶּסַח שֶׁהִיא חוֹבָה וּמִצְוָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אֵלּוּ שֶׁהוּא מְקַבֵּל מֵעַצְמוֹ, רַק כֵּיוָן שֶׁכְּבָר קִבֵּל עָלָיו נַעֲשֵׂית חוֹב גָּמוּר. וְלָכֵן דִּיֵּק לְפִיכָךְ כוּ' הוֹאִיל וְהֵם כוּ', אִם כֵּן שַׁפִּיר נִלְמָד מִפֶּסַח. תּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים: {כא} מְמַעֲטִים לַהּ מִדִּכְתִיב וְאָכַלְתָּ מַעֲשַׂר דְּגָנְךָ וְשָׂמַחְתָּ, אֲכִילָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׂמְחָה. סִפְרִי: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מנין להאומר הרי עלי תודה לא יביא אלא מן החולין כו': המצוה השניה לפי שנא' בה תודה מן החולין היה חובה ונתחייב בלחם והלחם ג"כ חובה ואינו יכול להקריב חובה ממעשר שני כמו שיתבאר אחר זה: ומה שאמר במצות השלישית והרביעית יביא ר"ל שמותר לו להביא כמו שאמר ואם הביא הכל מן החולין הרי זה משובח ולא חייבוהו במצות ד' שיביא לחמה ממעות מעשר שני ולא מעשר שני עצמו אלא כדי שיהיה הלחם הבא עמה ר"ל עם השלמים כמותן כשם שאין השלמים מן המעשר עצמו אלא ממעות המעשר ג"כ הלחם יהיה ממעות המעשר: (רמב"ם)

פרק ח


פרק ח - משנה א

כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד בָּאִים מִן הָאָרֶץ וּמִחוּצָה לָאָרֶץ, מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן, חוּץ מִן הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁאֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הָאָרֶץ. וְכֻלָּן אֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הַמֻּבְחָר {ג}. וְאֵיזֶהוּ מֻבְחָר. מִכְמָס וּמְזוֹנִיחָה, אַלְפָא לַסֹּלֶת. שְׁנִיָּה לָהֶם, חֲפָרַיִם {ד} בַּבִּקְעָה. כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִים:

 ר"ע מברטנורה  כָּל קָרְבָּנוֹת. מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן. בִּמְנָחוֹת קָאָמַר {א}: שֶׁאֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ. בָּעֹמֶר כְּתִיב (וַיִּקְרָא כג) מִנְחָה חֲדָשָׁה {ב}, וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם כְּתִיב (שְׁמוֹת לד) בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים: וּמִן הָאָרֶץ. בָּעֹמֶר כְּתִיב (וַיִּקְרָא כג) כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וְגוֹ' וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ, וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם כְּתִיב (שָׁם) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם: מִכְמָס וְזוֹנִיחָה. שֵׁמוֹת שֶׁל מְקוֹמוֹת הֵן: אַלְפָא לַסֹּלֶת. סֹלֶת שֶׁלָּהֶן רִאשׁוֹן וּמֻבְחָר לְכָל הַסְּלָתוֹת. כְּאָלֶ"ף זוֹ שֶׁהִיא רִאשׁוֹנָה לְכָל הָאוֹתִיּוֹת: אַלְפָא. זוֹ אָלֶ"ף בְּלָשׁוֹן יְוָנִי: שְׁנִיָּה לָהֶן. קְרוֹבָה סָלְתָּהּ לִהְיוֹת מְשֻׁבַּחַת כְּסֹלֶת מִכְמָס וְזוֹנִיחָה: חֲפָרַיִם בַּבִּקְעָה. שְׁתֵּי חֲפָרַיִם הֵן, אַחַת בָּהָר וְאַחַת בַּבִּקְעָה, וְאוֹתָהּ שֶׁבַּבִּקְעָה הִיא שֶׁסֹּלֶת שֶׁלָּהּ מְשֻׁבַּחַת: כָּל הָאֲרָצוֹת. שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיוּ כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא שֶׁמִּכָּאן הָיוּ מְבִיאִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} וְאַף עַל פִּי דְּלֹא פָּסֵיק לְפָרוֹשֵׁי אֶלָּא אַמִּן הֶחָדָשׁ כוּ', קָאֵי נַמִּי אַמִּן הָאָרֶץ כוּ'. דְּאִי מִן הָאָרֶץ אַף בִּזְבָחִים, הֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי חוּץ מִבְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר דְּאֵין בָּאִין מִחוּץ לָאָרֶץ כְּדִתְנַן בְּסוֹף פֶּרֶק ג' דִּתְמוּרָה: {ב} וְלֹא דָק, דְּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם הוּא דִּכְתִיב כוּ'. וְהָיָה נִרְאֶה דְּעֹמֶר יָלְפִינַן מִדִּקָרֵי לֵיהּ קְרָא מִנְחַת בִּכּוּרִים. אֲבָל בַּגְּמָרָא מוּכָח דְּיָלֵיף לַהּ מִדִּכְתִיב רֵאשִׁית קְצִירְכֶם: {ג} הַמֻּבְחָר. שֶׁנֶּאֱמַר וְכָל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם. תּוֹסֶפְתָּא: {ד} חֲפָרַיִם. סְפָרִים אֲחֵרִים עֲפָרַיִם. וְכֵן גִּרְסַת הַתּוֹסָפוֹת. וְכָתְבוּ עִיר הִיא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כל קרבנות הצבור והיחיד באים מן הארץ כו': תרגום ולמדתם ותלפון כאילו אומר תקוע מלומדת להביא שמן שהיא רגילה לעשות שמן טוב והוא לשון עברי לפי שכבר נאמר מהשרש הזה מלפנו מבהמות ארץ ובארתי אותו מהתרגום כמו שיתבאר שענין אלף ולמד אחד הוא וכן מה שאמר למעלה אלפא לסלת זה ענינו שאלו הארצות היו בקיאין בהן לעשות סלת טוב. ואנפיקנון הוא השמן שקורין אותו הרופאים שמן ההוצאה והוא שסוחטים אותו מן הזיתים הפגים והוא מר בטעמו: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ב

אֵין מְבִיאִין לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים, וְלֹא מִבֵּית הָאִילָן. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, נָרָהּ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה, וּבַשְּׁנִיָּה זוֹרְעָהּ קֹדֶם לַפֶּסַח שִׁבְעִים יוֹם {ו}, וְהִיא עוֹשָׂה סֹלֶת מְרֻבָּה. כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק. הַגִּזְבָּר מַכְנִיס אֶת יָדוֹ לְתוֹכָהּ. עָלָה בָהּ אָבָק, פְּסוּלָה, עַד שֶׁיְּנִיפֶנָּה. וְאִם הִתְלִיעָה, פְּסוּלָה:

 ר"ע מברטנורה  אֵין מְבִיאִין. עֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם {ה}: לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים. מִשָּׂדֶה שֶׁצְּרִיכָה לְזֶבֶל, דְּשֶׁמָּא לֹא נִזְדַּבְּלָה כָּל צָרְכָּהּ וְנִמְצְאוּ פֵּרוֹתֶיהָ כְּחוּשִׁים. אִי נַמִּי, לְפִי שֶׁהַזֶּבֶל מַבְאִישׁ וּמַפְסִיד טַעַם הַפְּרִי: וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים. אֶרֶץ צְמֵאָה לְמַיִם שֶׁפֵּרוֹתֶיהָ כְּחוּשִׁין: לֹא מִבֵּית הָאִילָן. מִתְּבוּאָה שֶׁבֵּין הָאִילָנוֹת. שֶׁהָאִילָנוֹת הַגְּדֵלִים שָׁם יוֹנְקִים הַקַּרְקַע וּמַכְחִישִׁים הַזְּרָעִים: נָרָהּ. חוֹרֵשׁ. לְשׁוֹן נִירוּ לָכֶם נִיר (יִרְמְיָה ד): וּבַשְּׁנִיָּה זוֹרְעָהּ. בַּגְּמָרָא מַסִּיק, דְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה הוּא נָר כֻּלָּהּ וְזוֹרֵעַ חֶצְיָהּ וּמַנִּיחַ חֶצְיָהּ נִיר. וְכֵן בַּשְּׁנִיָּה חוֹרְשָׁהּ כֻּלָּהּ וְזוֹרֵעַ הַחֵצִי שֶׁלֹּא זָרַע אֶשְׁתָּקַד, וְהַחֵצִי שֶׁזָּרַע אֶשְׁתָּקַד מַנִּיחוֹ נִיר. וְכֵן בְּכָל שָׁנָה זוֹרֵעַ נִיר שֶׁל אֶשְׁתָּקַד: כֵּיצַד בּוֹדֵק. הַסֹּלֶת אִם מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ אִם לָאו: עָלָה בְיָדוֹ אָבָק. קֶמַח דַּק, וְגָרוּעַ הוּא: עַד שֶׁיְּנִיפֶנָּה. בְּנָפָה לַעֲבֹר הָאָבָק דַּק שֶׁנִּשְׁאַר בָּהּ: וְאִם הִתְלִיעָה. הַסֹּלֶת אוֹ הַחִטָּה: פְּסוּלָה. וְהוּא שֶׁהִתְלִיעָה בְּרֻבָּהּ {ז}. וְיָלְפִינַן לַהּ לְקַמָּן סוֹף פִּרְקִין מִדִּכְתִיב (בְּמִדְבַּר כח) תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וּמִנְחָתָם. תְּמִימִים יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם. שֶׁיִּהְיוּ גַּם כֵּן הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים תְּמִימִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ה} דְּהָא זוֹרְעָהּ קֹדֶם לְפֶסַח שִׁבְעִים יוֹם, הַיְנוּ בָּעֹמֶר. וּמִיהוּ הַתּוֹסָפוֹת כָּתְבוּ דִּבְכָל הַמְּנָחוֹת קָאָמְרִינַן. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ו} שִׁבְעִים יוֹם. שֶׁכְּבָר יֵשׁ כֹּחַ בַּחַמָּה שֶׁזּוֹרַחַת עָלֶיהָ. רַשִׁ"י: {ז} וּבָעֵי בַּגְּמָרָא, בְּרֹב חִטָּה אוֹ בְּרֹב סְאָה, תֵּיקוּ. וּפֵרֵשׁ הָרַמְבַּ"ם, בְּהִתְלִיעָה רֹב חִטָּה אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְעֹרֶבֶת בִּסְאָה חִטִּים שֶׁלֹּא הִתְלִיעוּ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחים כו': תרגום ולמדתם ותלפון כאילו אומר תקוע מלומדת להביא שמן שהיא רגילה לעשות שמן טוב והוא לשון עברי לפי שכבר נאמר מהשרש הזה מלפנו מבהמות ארץ ובארתי אותו מהתרגום כמו שיתבאר שענין אלף ולמד אחד הוא וכן מה שאמר למעלה אלפא לסלת זה ענינו שאלו הארצות היו בקיאין בהן לעשות סלת טוב. ואנפיקנון הוא השמן שקורין אותו הרופאים שמן ההוצאה והוא שסוחטים אותו מן הזיתים הפגים והוא מר בטעמו: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ג

תְּקוֹעָה, אַלְפָא לַשָּׁמֶן. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, שְׁנִיָּה לָהּ רֶגֶב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִין. אֵין מְבִיאִין לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים, וְלֹא מִמַּה {ח} שֶּׁנִּזְרַע בֵּינֵיהֶם. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר. אֵין מְבִיאִין אַנְפִּיקְנוֹן. וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל. אֵין מְבִיאִין מִן הַגַּרְגְּרִים {ט} שֶׁנִּשְׁרוּ בַמַּיִם {י}, וְלֹא מִן הַכְּבוּשִׁים {יא}, וְלֹא מִן הַשְּׁלוּקִין. וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל:

 ר"ע מברטנורה  תְּקוֹעָה. עִיר שֶׁשְּׁמָהּ תְּקוֹעָה, כְּדִכְתִיב (שְׁמוּאֵל ב יד) וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה: אַלְפָא לַשָּׁמֶן. הַשֶּׁמֶן שֶׁלָּהּ רִאשׁוֹן וּמֻבְחָר לַשְּׁמָנִים. כְּאָלֶ"ף זוֹ שֶׁהִיא רִאשׁוֹנָה לָאוֹתִיּוֹת: אַנְפִּיקְנוֹן. שֶׁמֶן הֶעָשׂוּי מִזֵּיתִים שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ שְׁלִישׁ בִּשּׁוּלָן, וְהוּא מַר מְאֹד: שֶׁנִּשְׁרוּ בַמַּיִם. שֶׁהַמַּיִם מְקַלְקְלִים אֶת הַשֶּׁמֶן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ח} מִמַּה כוּ'. מִן הַזֵּיתִים שֶׁנִּזְרְעוּ זְרָעִים בֵּינֵיהֶם. לְפִי שֶׁהַזְּרָעִים מַכְחִישִׁים לָאִילָנוֹת. רַשִׁ"י: {ט} הַגַּרְגְּרִים. שֶׁל זֵיתִים שֶׁנָּפְלוּ. רַשִׁ"י: {י} שֶׁנִּשְׁרוּ כוּ'. נִרְאֶה דְּמִלְּתָא בְּאַפֵּי נַפְשַׁהּ הִיא, וְלֹא קָאֵי אַגַּרְגְּרִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יא} הַכְּבוּשִׁים כוּ'. וְלֹא תְּנַן מְבֻשָּׁל. אֲבָל בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י, אוֹ שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ אוֹ שֶׁנִּשְׁלְקוּ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  תקוע אלפא לשמן אבא שאול אומר שניה לה כו': תרגום ולמדתם ותלפון כאילו אומר תקוע מלומדת להביא שמן שהיא רגילה לעשות שמן טוב והוא לשון עברי לפי שכבר נאמר מהשרש הזה מלפנו מבהמות ארץ ובארתי אותו מהתרגום כמו שיתבאר שענין אלף ולמד אחד הוא וכן מה שאמר למעלה אלפא לסלת זה ענינו שאלו הארצות היו בקיאין בהן לעשות סלת טוב. ואנפיקנון הוא השמן שקורין אותו הרופאים שמן ההוצאה והוא שסוחטים אותו מן הזיתים הפגים והוא מר בטעמו: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ד

שְׁלשָׁה זֵיתִים, וּבָהֶן שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה שְׁמָנִים. הַזַּיִת הָרִאשׁוֹן, מְגַרְגְּרוֹ בְרֹאשׁ הַזַּיִת וְכוֹתֵשׁ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְבִיבוֹת הַסַּל. זֶה רִאשׁוֹן. טָעַן בְּקוֹרָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּאֲבָנִים. זֶה שֵׁנִי. חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי. הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לַמְּנָחוֹת. הַזַּיִת הַשֵּׁנִי מְגַרְגְּרוֹ בְרֹאשׁ הַגַּג, וְכוֹתֵשׁ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְבִיבוֹת הַסַּל, זֶה רִאשׁוֹן. טָעַן בְּקוֹרָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּאֲבָנִים, זֶה שֵׁנִי. חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי. הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לַמְּנָחוֹת. הַזַּיִת הַשְּׁלִישִׁי, עוֹטְנוֹ בְתוֹךְ הַבַּיִת עַד שֶׁיִּלְקֶה, וּמַעֲלֵהוּ וּמְנַגְּבוֹ בְרֹאשׁ הַגַּג, וְכוֹתֵשׁ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְבִיבוֹת הַסַּל, זֶה רִאשׁוֹן. טָעַן בְּקוֹרָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּאֲבָנִים, זֶה שֵׁנִי. חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי. הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לַמְּנָחוֹת:

 ר"ע מברטנורה  שְׁלֹשָׁה זֵיתִים. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה מְלַקְּטִים אֶת הַזֵּיתִים {יב}. וּבָהֶן שָׁלֹשׁ שְׁמָנִים, בְּכָל פַּעַם יֵשׁ שְׁלֹשָׁה מִינִים שֶׁמֶן: הַזַּיִת הָרִאשׁוֹן. פַּעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁמְּלַקֵּט: מְגַרְגְּרוֹ בְרֹאשׁ הַזַּיִת. מְלַקֵּט גַּרְגְּרִים שֶׁהֵן בְּרֹאשׁ הַזַּיִת, שֶׁהֵן מִתְבַּשְּׁלִים תְּחִלָּה לְפִי שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת עֲלֵיהֶן וּמְבַשַּׁלְתָּן: לְתוֹךְ הַסַּל. וּמִסְתַּנֵּן וְיוֹצֵא, וְהַכְּלִי תַּחַת הַסַּל לְקַבֵּל הַשֶּׁמֶן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר סְבִיבוֹת דָּפְנֵי הַסַּל. נוֹתֵן אֶת הַזֵּיתִים וְהַשֶּׁמֶן זָב דֶּרֶךְ הַדְּפָנוֹת וְנוֹפֵל לְשׁוּלֵי הַסַּל וּמִשָּׁם מִסְתַּנֵּן וְיוֹצֵא, וְנִמְצָא מְזֻקָּק, שֶׁהַפְּסֹלֶת נִשְׁאָר מְדֻבָּק בְּדָפְנֵי הַסַּל. אֲבָל לֹא יִתְּנֵם בְּשׁוּלֵי הַסַּל, מִפְּנֵי שֶׁמִתְעָרֵב בּוֹ שֶׁמֶן וּשְׁמָרִים וְיוֹצְאִים וְנִמְצָא שֶׁמֶן עָכוּר. וְהַשֶּׁמֶן הַזָּב מֵאֵלָיו בְּלֹא שׁוּם טְעִינָה נִקְרָא שֶׁמֶן רִאשׁוֹן שֶׁל הַזַּיִת הָרִאשׁוֹן: טָעַן בְּקוֹרָה. זֵיתִים שֶׁבַּסַּל: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בַּאֲבָנִים. וְלֹא בְּקוֹרָה. שֶׁהַקּוֹרָה כְּבֵדָה וּמוֹצִיאָה אֶת הַשְּׁמָרִים: חָזַר וְטָחַן. בָּרֵחַיִם, אֶת הַזֵּיתִים שֶׁתַּחַת הַקּוֹרָה, וְטוֹעֵן אַחַר כָּךְ הַקּוֹרָה: הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה. דְּבָעִינַן שֶׁמֶן זַיִת זָךְ: וְהַשְּׁאָר כָּשֵׁר לַמְּנָחוֹת. דְּלֹא כְּתִיב בְּהוּ זָךְ: הַזַּיִת הַשֵּׁנִי. פַּעַם שְׁנִיָּה כְּשֶׁמְּלַקֵּט אֶת שֶׁנִּמְצָאִים מְבֻשָּׁלִים עַתָּה: מְגַרְגְּרוֹ בְרֹאשׁ הַגַּג. מְלַקֵּט הַגַּרְגְּרִין הַסְּמוּכִים לַגַּג. שֶׁזֵּיתֵיהֶן הָיוּ סְמוּכִים לְגַגּוֹתֵיהֶן {יג}, וְאוֹתָן מִתְבַּשְּׁלִים בַּשְּׁנִיָּה: הָרִאשׁוֹן. שֶׁיָּצָא קֹדֶם טְעִינָה, כָּשֵׁר לַמְּנוֹרָה: הַזַּיִת הַשְּׁלִישִׁי. שֶׁמִּתְלַקֵּט פַּעַם שְׁלִישִׁית, אֵין מִתְבַּשְּׁלִים לְעוֹלָם כָּל צָרְכָּן, שֶׁהֵן עֲנָפִים שֶׁתַּחַת הַגַּג שֶׁאֵין חַמָּה מַגַּעַת בָּהֶם: עוֹטְנוֹ. לְשׁוֹן מַעֲטָן שֶׁל זֵיתִים, שֶׁהִיא הַגֻּמָּא שֶׁמַּנִּיחִים בָּהּ הַזֵּיתִים כְּדֵי שֶׁיִּתְעַפְּשׁוּ שָׁם. וּלְשׁוֹן מִקְרָא הוּא, עֲטִינָיו {יד} מָלְאוּ חָלָב (אִיּוֹב כא): שֶׁיִּלְקֶה. שֶׁיִּתְעַפֵּשׁ: וּמְנַגְּבוֹ בְרֹאשׁ הַגַּג. דְּמִתּוֹךְ שֶׁהוּא צָבוּר וּמְכֻנָּס בְּמָקוֹם אֶחָד אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה יָמִים זָב מֵאֵלָיו מֹהַל שֶׁאֵינוֹ יָפֶה, לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְנַגְּבוֹ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יב} וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת, וְקָשֶׁה, דִּבְמַסֶּכֶת פֵּאָה מַשְׁמַע דְּחַיָּבִין בְּפֵאָה, וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין לְקִיטָתוֹ כְּאֶחָד לֹא מִחַיַּב בְּפֵאָה כִּדְאִיתָא שָׁם. וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, זַיִת שֶׁגִּרְגְּרוֹ בְּרֹאשׁ הַזַּיִת וּבֵרְרוּ אַחַת אַחַת וְכָתְשׁוּ כוּ'. זֵיתִים שֶׁמְּסָקָן כֻּלָּן בְּעִרְבּוּבְיָא וְהֶעֱלָן לַגַּג וְחָזַר וּבֵרֵר גַּרְגֵּר גַּרְגֵּר וְכוֹתְשָׁן כוּ'. זֵיתִים שֶׁמְּסָקָן וְטוֹעֲנָן בְּתוֹךְ הַבַּיִת עַד שֶׁיִּלְקוּ וְהֶעֱלָן וְנִגְּבָן וְאַחַר כָּךְ כָּתַשׁ כוּ': {יג} כְּלוֹמַר מְלַקֵּט זֵיתִים שֶׁבְּאֶמְצַע הָאִילָן שֶׁאֵינָן בְּרֹאשׁ הַזַּיִת, כְּלוֹמַר אוֹתָן שֶׁיָּכוֹל לַעֲמֹד בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ וְנוֹטְלָן, שֶׁאוֹתָן אֵין מִתְבַּשְּׁלִין בִּמְהֵרָה כְּמוֹ אוֹתָן שֶׁבְּרֹאשׁ הַזַּיִת. וְהַאי דְּאָמַר בְּרֹאשׁ הַגַּג, לְסִימָנָא קָאָמַר. רַשִׁ"י: {יד} וְהֵם עֲצָמוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מֹחַ, דִּמָּה אוֹתָן לְמַעֲטָן, לְפִי שֶׁהֵם רְחָבִים וּגְדוֹלִים בַּחֲלָלָם. וּמֵהַשֵּׁם הַזֶּה נִגְזַר הַפֹּעַל וְאוֹמֵר עוֹטְנוֹ. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ג' זיתים ובהן ג' ג' שמנים הזית הראשון מגרגרו בראש הזית כו': גרגר הוא גרגיר האחד וכבר זכרנו באור זה בזרעים וענין מגרגרו בראש הזית שמלקט אותו מן האילן גרגר גרגר עד שיהיה כולו מבושל והגרגרים תמימים ואח"כ כותש ונותנו בסל והשמן שמתמצה ממנו הוא השמן הראשון אח"כ טוען עליו קורת בית הבד והוא הנקרא קורה בשם מוחלט לפי שהענין מורה עליה ויהיה השמן שמתמצה ממנה הוא הב' אח"כ מוציאו מתחת הקורה וטוחנו ואח"כ טוען עליו הקורה פעם שניה וזהו השמן השלישי וכן עושין בשמן השני והוא שמוסקים כל הזיתים כאחת הטובים ושאינן טובים ושוטחין אותן בקרקע ובוררים מהן הטובים וכן עושים שמן שלישי והוא שנותנים אותן במעטן עד שיתעפש ומעטן הוא הגומא שמתעפשים בה הזיתים והיא מלה עברית עטיניו מלאו חלב והם עצמות שיש בהם מוח דימה אותן למעטן לפי שהן רחבים וגדולות בחלולם ומהשם הזה נגזר הפועל ואמר עטיניו ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ה

הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרִאשׁוֹן, אֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ. הַשֵּׁנִי שֶׁבָּרִאשׁוֹן וְהָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשֵּׁנִי, שָׁוִין. הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבָּרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּשֵּׁנִי וְהָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי, שָׁוִין. הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּשֵּׁנִי וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי, שָׁוִין. הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי, אֵין לְמַטָּה מִמֶּנּוּ. אַף הַמְּנָחוֹת הָיוּ בַדִּין שֶׁיִּטָּעֲנוּ שֶׁמֶן זַיִת זַךְ. מָה אִם הַמְּנוֹרָה שֶׁאֵינָהּ לַאֲכִילָה, טְעוּנָה שֶׁמֶן זַיִת זַךְ, הַמְּנָחוֹת, שֶׁהֵן לַאֲכִילָה, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּטָּעֲנוּ שֶׁמֶן זַיִת זַךְ. תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כז), זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, וְלֹא זַךְ כָּתִית לַמְּנָחוֹת:

 ר"ע מברטנורה  שָׁוִין. לָאו לְכָל מִלֵּי שָׁוִין, דְּהָא בְּכֻלְּהוּ תְּנַן הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה וְהַשְּׁאָר לַמְּנָחוֹת, אֶלָּא שָׁוִין לַמְּנָחוֹת קָאָמַר. וּמִשּׁוּם דְּקַיְמָא לָן בְּכָל מָקוֹם מִבְחַר נְדָרֶיךָ, שֶׁיָּבִיא מִן הַמֻּבְחָר, קָא מַשְׁמַע לָן הַשְׁתָּא שֶׁהָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשֵּׁנִי וְהַשֵּׁנִי שֶׁבָּרִאשׁוֹן שָׁוִין. שֶׁאִם יֵשׁ לוֹ מִנְחָה לְהָבִיא וְיֵשׁ לוֹ מִשְּׁנֵיהֶם, מֵאֵיזֶה שֶׁיִּרְצֶה יָבִיא. אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ מִשְּׁלִישִׁי שֶׁבָּרִאשׁוֹן וּמֵרִאשׁוֹן שֶׁבַּשֵּׁנִי, יָבִיא מִנְחָתוֹ מֵרִאשׁוֹן שֶׁבַּשֵּׁנִי שֶׁהוּא מֻבְחָר: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  ראשון שבראשון אין למעלה ממנו השני שבראשון כו': כל מקום שהוא אומר שוין אין רצונו לומר בכל הדברים לפי שכבר אמרנו שאין ראוי למנורה אלא ראשון שבשלשתן ור"ל ושוין למנחות ואין יתרון לזה על זה אלא למי שרוצה מצוה מן המובחר לפי שכלן שלישי שבשלישי כשר למנחות אבל הרוצה היפה והטוב כבר ידוע מעלתן בשבחן: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ו

וּמִנַּיִן הָיוּ מְבִיאִין אֶת הַיַּיִן. קְרוּתִים וְהַטּוּלִים, אַלְפָא לַיָּיִן. שְׁנִיָּה לָהֶן, בֵּית רִמָּה וּבֵית לָבָן בָּהָר, וּכְפַר סִגְנָה בַבִּקְעָה. כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִין. אֵין מְבִיאִין, לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִין, וְלֹא מִמַּה שֶּׁנִּזְרַע בֵּינֵיהֶן. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר. אֵין מְבִיאִין אִלְיוּסְטָן. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר. אֵין מְבִיאִין יָשָׁן, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. אֵין מְבִיאִין, לֹא מָתוֹק, וְלֹא מְעֻשָּׁן {טז}, וְלֹא מְבֻשָּׁל. וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל. אֵין מְבִיאִין מִן הַדָּלִיּוֹת, אֶלָּא מִן הָרוֹגְלִיּוֹת וּמִן הַכְּרָמִים הָעֲבוּדִים:

 ר"ע מברטנורה  קְרוּתִים וְהַטּוּלִים. שֵׁם מְקוֹמוֹת הֵם: אִלְיוּסְטָן. יַיִן מָתוֹק מֵחֲמַת הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁתָּלוּ הָעֲנָבִים בַּשֶּׁמֶשׁ לְמַתְּקָן. שֶׁמֶשׁ בִּלְשׁוֹן יָוָן יוּסְטָן: יַיִן יָשָׁן. שֶׁעָבְרוּ עָלָיו שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, עוֹבֵר אַדְמִימוּתוֹ, וְהַכָּתוּב אוֹמֵר (מִשְׁלֵי כג) אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם, אַלְמָא בִּשְׁעַת אַדְמִימוּתוֹ מֻבְחָר הוּא: לֹא מָתוֹק. כְּשֶׁהוּא מָתוֹק מֵחֲמַת עַצְמוֹ. דְּאִלּוּ מֵחֲמַת שֶׁמֶשׁ, הָא תָּנָא רֵישָׁא אִלְיוּסְטָן אִם הֵבִיא כָּשֵׁר. פֵּרוּשׁ אַחֵר, תִּירוֹשׁ שֶׁלֹּא עָבְרוּ עָלָיו אַרְבָּעִים יוֹם. וְרִאשׁוֹן עִקָּר {טו}: מִן הַדָּלִיּוֹת. מִן הַגְּפָנִים הַמֻּדְּלוֹת עַל גַּבֵּי כְּלוֹנְסוֹת וְקָנִים גְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ: אֶלָּא מִן הָרוֹגְלִיּוֹת. מִגְּפָנִים שֶׁשּׁוֹכְבוֹת עַל גַּבֵּי קַרְקַע בֵּין רַגְלֵי בְּנֵי הָאָדָם, שֶׁאֵינָן מֻדְּלוֹת: הָעֲבוּדִים. שֶׁנֶּעֶבְדוּ שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּשָּׁנָה. שֶׁחוֹפְרִים סְבִיבוֹת הַגְּפָנִים לְהַפֵּךְ בַּקַּרְקַע שֶׁבְּשָׁרְשֵׁיהֶן וְעוֹשִׂין בָּהֶן גֻּמּוֹת לְהַשְׁקוֹתָן, וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָתָן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טו} מִדְּתָנֵי רַבִּי חִיָּא, יַיִן מִגִּתּוֹ לֹא יָבִיא, וְאִם הֵבִיא כָּשֵׁר. תּוֹסָפוֹת: {טז} מְעֻשָּׁן. כְּשֶׁהָיוּ הָעֲנָבִים מָרִים הָיוּ מְעַשְּׁנִין אוֹתָן כְּדֵי לְמַתְּקָן. אוֹ מְבַשְּׁלִין אוֹתָן. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ומנין היו מביאין את היין קרותים והטולים כו': אליוסטן משומשים ר"ל שנותנים אותו בבדים תחת השמש עד שישבר כמו שעושים במצרים ושם השמש בלשון יוני כפי דברי קצת מפרשים יוסטן. ואין מביאין יין ישן והוא שכלו לו י"ב חדש לפי שהוא חם ומתחדש בו מרירות וסומך זה למה שנא' אל תרא יין כי יתאדם. מעושן ר"ל שאם היה לכלי ריח אותו היין היה בו הבל והוא הנקרא מעושן ואירע הרבה המום הזה אצלנו ביינות המערב. ומבושל המבושל על ידי אש. ודליות הדליות הגבוהות מן הארץ על ערש של קנים: ורוגליות הסמוכות לארץ כשאר הכרמים: ומה שאמר העבודים ביארו שענינו שנעבדו שתי פעמים בכל שנה ועבודת הכרמים היא החפירה סביבות השרשים כמין גומות ולהשקותן ולהפך אותה העפר כולה כדי שיכנס בהן המים והאויר: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ז

לֹא הָיוּ כוֹנְסִים אוֹתוֹ בַחֲצָבִים גְּדוֹלִים, אֶלָּא בְחָבִיּוֹת קְטַנּוֹת. וְאֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הֶחָבִיּוֹת עַד פִּיהֶם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף {יז}. אֵינוֹ מֵבִיא, לֹא מִפִּיהָ, מִפְּנֵי הַקְּמָחִין. וְלֹא מִשּׁוּלֶיהָ, מִפְּנֵי הַשְּׁמָרִים. אֶלָּא מֵבִיא מִשְּׁלִישָׁהּ וּמֵאֶמְצָעָהּ. כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק, הַגִּזְבָּר יוֹשֵׁב וְהַקָּנֶה בְיָדוֹ, זָרַק אֶת הַגִּיד וְהִקִּישׁ בַּקָּנֶה. רַבִּי יוֹסֵי בְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יַיִן שֶׁעָלָה בוֹ קְמָחִין, פָּסוּל, שֶׁנֶּאֱמַר, תְּמִימִים יִהְיוּ לָכֶם וּמִנְחָתָם (במדבר כח), תְּמִימִים {יט} יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם (שם):

 ר"ע מברטנורה  חֲצָבִים גְּדוֹלִים. שֶׁהַכֵּלִים הַגְּדוֹלִים פּוֹגְמִים טַעַם הַיַּיִן: כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף. כְּשֶׁהֶחָבִית מְלֵאָה, יוֹצֵא הָרֵיחַ לַחוּץ וְאֵינוֹ נוֹדֵף: קְמָחִין. כְּמִין גַּרְגְּרִים דַּקִּים לְבָנִים שֶׁעוֹלִים עַל פְּנֵי הַיַּיִן דּוֹמִין לְקֶמַח: וּמֵאֶמְצָעָהּ. מֵשִׂים בַּרְזָא בְּאֶמְצַע הֶחָבִית {יח}: קָנֶה. אַמַּת הַמִּדָּה שֶׁהָיְתָה רְגִילָה לִהְיוֹת בְּיַד הַגִּזְבָּר: זָרַק אֶת הַגִּיד וְהִקִּישׁ בַּקָּנֶה. כְּלוֹמַר כְּשֶׁזָּרַק הַיַּיִן הַגִּיד שֶׁל שְׁמָרִים, שֶׁמַּתְחִילִים הַשְּׁמָרִים לָצֵאת, הִקִּישׁ הַגִּזְבָּר בַּקָּנֶה שֶׁבְּיָדוֹ וְדָחָהוּ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בַּכְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַיַּיִן. וְרַבּוֹתַי פֵּרְשׁוּ הִקִּישׁ בַּקָּנֶה שֶׁבְּיָדוֹ לִרְמֹז אֶל מוֹשֵׁךְ הַיַּיִן מִן הֶחָבִית שֶׁיִּסְתֹּם הֶחָבִית בַּבַּרְזָא, וְלֹא הָיָה אוֹמֵר לוֹ סְתֹם, לְפִי שֶׁהַדִּבּוּר קָשֶׁה לְיַיִן. וְהָכִי מְפָרֵשׁ לֵיהּ בַּגְּמָרָא: רַבִּי יוֹסֵי בְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יַיִן שֶׁעָלוּ בוֹ קְמָחִין פָּסוּל. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. וְכָל הָנֵי דְּאָמְרִינַן בְּמַתְנִיתִין שֶׁהֵם פְּסוּלִים, בֵּין בַּסֹּלֶת בֵּין בַּשֶּׁמֶן בֵּין בַּיַּיִן, אִם עָבַר וְהִקְדִּישָׁן מַכִּין אוֹתוֹ מַכּוֹת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם, כְּדִין הַמַּקְדִּישׁ בַּעַל מוּם לַמִּזְבֵּחַ שֶׁהוּא לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה, מִדִּכְתִיב בְּבַעַל מוּם לֹא תַקְרִיבוּ, וְאָמְרוּ בְּסִפְרָא, אֵין לֹא תַקְרִיבוּ אֶלָּא לֹא תַקְדִּישׁוּ. וּכְשֵׁם שֶׁהָיוּ מְבִיאִים הַסֹּלֶת וְהַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן מִמְּקוֹמוֹת מֻבְחָרִים יְדוּעִים כְּדִתְנַן בְּמַתְנִיתִין, כָּךְ הָיוּ מְבִיאִים הַקָּרְבָּנוֹת מִמְּקוֹמוֹת יְדוּעִים, אֵילִים מִמּוֹאָב, כְּבָשִׂים מֵחֶבְרוֹן, עֲגָלִים מִשָּׁרוֹן, גּוֹזָלוֹת דְּהַיְנוּ תּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה מֵהַר הַמֶּלֶךְ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יז} נוֹדֵף. יַעֲמֹד רֵיחוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיַּעֲלֶה הֶבְלוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁהִנִּיחַ בְּרֹאשׁ הַכְּלִי וְיַעֲמֹד רֵיחוֹ וְלֹא יִתְעָרֵב בּוֹ שׁוּם דָּבָר. הָרַמְבַּ"ם. וְנוֹדֵף לָשׁוֹן אֲרָמִית, וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים [שִׁיר הַשִּׁירִים ד] מְתֻרְגָּם וְשׁוּם טַב דְּצַדִּיקַיִךְ נָדֵיף מִכָּל בֻּשְׂמִין: {יח} וְנִרְאֶה לִי דְּמֵאֶמְצָעָהּ קָאֵי אַמִּשְּׁלִישָׁהּ, כְּלוֹמַר מֵאֶמְצַע הַשְּׁלִישׁ הָאֶמְצָעִי כוּ'. וְהָכִי פֵּרוּשׁוֹ, מֵאֶמְצָעָהּ שֶׁל שְׁלִישָׁהּ, וְהַשְּׁלִישָׁהּ הִיא הָאֶמְצָעִית: {יט} תְּמִימִים. וְאִם הָיוּ בּוֹ קְמָחִין הָוֵי כְּבַעַל מוּם. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  לא היו כונסין אותו בחצבים גדולים אלא בחביות כו': ריחו נודף יעמיד ריחו מפני שיעלה הבלו במקום שהניח בראש הכלי ויעמיד ריחו. ולא יתערב בו שום דבר ויעלה על פני היין כמין גרגרים וכן יארע זה ביינות הולכי דרכים והוא הנקרא קמחין דומים בלי ספק לגרגרי חטה וערביים קורין אותו קמחין ולא יארע זה אצלנו אלא במבחר היין ואולי לא יארע זה ביין של ארץ ישראל אלא בפחות שבהן: וענין מה שאמר זרק את הגיד הקיש בקנה כן הוא זרק היין גיד של שמרים גזבר מקיש בקנה ר"ל שדוחה ומרחיק אותו ואינו מניחו להתמצות ואין הלכה כר' יוסי בר' יהודה ומן הראוי שתדעהו שכל מי שהקדיש למזבח שום דבר מאלו שאמרנו שהן פסולים מסולת או שמן או יין או עצים שהקריבו שהם פסולין ג"כ למזבח לוקה מדרבנן כמו שלוקה מדאורייתא המקדיש בעל מום בבהמה לפי שדומה להן וכתוב בסיפרא בעל מום לא תקריבו אם משום בל תשחט הרי בל תשחט אמור למטן הא אינו אומר כאן לא תקריבו אלא משום בל תקדיש מכאן אמרו המקדיש בעל מום למזבח עובר משום ה' דברים משום בל תקדיש בל תשחט בל תקטיר מקצתו בל תזרוק את הדם בל תקטיר את החלב ונתחייבו באלו הלאוים לפי שכפל לשון המניעה בפרשיות של בעלי מומין ר"ל מומי בהמה ואמרו שלא באו לחזוק המצוה אלא כל אלו מהן לענין בפני עצמו ונאמר בתחלת אותה הפרשה כל אשר בו מום לא תקריבו וזה הוא המניעה מלהקדישו אח"כ נאמר תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו וזו היא המניעה מלשחוט אותן אח"כ נאמר לא תקריבו אלה לה' וזו היא המניעה מלזרוק דמו ואשה לא תתנו מהן המניעה מהקטיר אימוריו ונאמר אח"כ ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה' ואפי' קצת האימורין לפיכך המקדיש בעל מום עובר על כל אלו והוא חייב ודע זה: ודע שהן היו גם כן *בוחרין מקומות שמביאין משם קרבנות בהמה ועוף אע"פ שהן כשרין מכל מקום כמו שזכרנו וכן אמרו אילים ממואב כבשים מחברון עגלים משרון גוזלות מהר המלך: (רמב"ם)

פרק ט


פרק ט - משנה א

שְׁתֵּי מִדּוֹת שֶׁל יָבֵשׁ הָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, עִשָּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, עִשָּׂרוֹן, עִשָּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. עִשָּׂרוֹן מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ, שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת. לֹא הָיָה מוֹדֵד, לֹא בְשֶׁל שְׁלשָׁה לְפַר, וְלֹא בְשֶׁל שְׁנַיִם לְאַיִל, אֶלָּא מוֹדְדָן עֶשְׂרוֹנוֹת. חֲצִי עִשָּׂרוֹן מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ, שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, מֶחֱצָה בַּבֹּקֶר וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם:

 ר"ע מברטנורה  שְׁתֵּי מִדּוֹת. עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. שְׁתֵּי מִדּוֹת שֶׁל עִשָּׂרוֹן הָיוּ, אַחַת מוֹדְדִים אוֹתָהּ גְּדוּשָׁה, שֶׁהָיְתָה קְטַנָּה וְלֹא הָיְתָה מַחְזֶקֶת כְּשֶׁהִיא גְּדוּשָׁה אֶלָּא עִשָּׂרוֹן, כְּשִׁעוּר חֲבֶרְתָּהּ כְּשֶׁהִיא מְחוּקָה. דְּרַבִּי מֵאִיר גָּמַר מִקְּרָא דִּכְתִיב (בְּמִדְבַּר כח) עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, דִּשְׁתֵּי עֶשְׂרוֹנוֹת הָיוּ שָׁם, וְאִי שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת הַוְיָא לְהוּ מִדָּה אַחַת. אֶלָּא אַחַת מְחוּקָה וְאַחַת גְּדוּשָׁה. גְּדוּשָׁה שֶׁבָּהּ הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת, מְחוּקָה שֶׁבָּהּ הָיָה מוֹדֵד לַחֲבִתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל {א}, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא הָיָה שָׁם אֶלָּא עִשָּׂרוֹן אֶחָד, דִּכְתִיב (שָׁם כט) וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד {ב}, וְאוֹתוֹ עִשָּׂרוֹן מָחוּק הָיָה, וּבוֹ הָיוּ מוֹדְדִים לְכָל הַמְּנָחוֹת. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: לֹא בְשֶׁל שְׁלֹשָׁה לְפַר. לְמִנְחַת נְסָכִים שֶׁל פַּר דִּכְתִיב בֵּיהּ (שָׁם כח) וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד, לֹא הָיוּ מוֹדְדִין בְּמִדָּה אַחַת שֶׁתְּהֵא מַחְזֶקֶת שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים, שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם מִדָּה גְּדוֹלָה מֵעִשָּׂרוֹן: אֶלָּא מוֹדְדָן עֶשְׂרוֹנוֹת. כָּל עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן בִּפְנֵי עַצְמוֹ: הָכִי גָּרְסִינַן חֲצִי עִשָּׂרוֹן מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ, שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד לַחֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל. וְהָכִי פֵּרוּשָׁא, לַחֲבִתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל, מֵבִיא מִבֵּיתוֹ עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, וְחוֹצֵהוּ בַּחֲצִי עִשָּׂרוֹן שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, וְלָשׁ כָּל חֲצִי עִשָּׂרוֹן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעוֹשֶׂה מִכָּל חֲצִי עִשָּׂרוֹן שֵׁשׁ חַלּוֹת, שֶׁהֵן לִשְׁנֵי חֲצָאֵי עִשָּׂרוֹן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת, וְאוֹפֶה כֻּלָּן בְּיַחַד, וְאַחַר כָּךְ מְחַלֵּק כָּל חַלָּה לִשְׁנַיִם וּמַקְרִיב שְׁנֵים עָשָׂר חֲצָאִין בַּבֹּקֶר, וּשְׁנֵים עָשָׂר חֲצָאִין בָּעֶרֶב. וְקֹדֶם שֶׁיַּקְרִיב פּוֹתֵת אוֹתָן לְפִתִּין כַּזַּיִת, וְכוֹפֵל כָּל פְּתִיתָה לִשְׁנַיִם, וְאֵינוֹ מַבְדִּיל. אֲבָל פְּתִיתַת כָּל שְׁאָר מְנָחוֹת אַף עַל פִּי שֶׁפִּתִּין שֶׁלָּהֶן כַּזַּיִת, כּוֹפֵל אוֹתָן לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה וּמַבְדִּיל, כְּדִתְנַן לְעֵיל בְּפֶרֶק ו': (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} וְאִפְּכָא לֹא רָצוּ לַעֲשׂוֹת, לִמְדֹּד בְּגָדִישׁ לַחֲבִתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁלֹּא יִשָּׁפֵךְ הַסֹּלֶת לָאָרֶץ כְּשֶׁחוֹצֵהוּ. תּוֹסָפוֹת: {ב} וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן, לְרַבּוֹת חֲצִי עִשָּׂרוֹן. וְרַבִּי מֵאִיר כוּ'. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שתי מדות של יבש היו במקדש עשרון וחצי וכו': כבר בארנו בתחלת דברנו שמנחת נסכים של פר ג' עשרונים ושל איל ב' עשרונים ושל כבש עשרון ומה שאמר בחביתי כ"ג מודד ר"ל מחלק לפי שכבר בארנו בסוף הפרק הרביעי מהמסכת הזאת שהוא מביא עשרון שלם וחוצהו ודע שחביתי כהן גדול נחלקין אחר בישולן וכבר זכרנו שהם י"ב חלות ונתבאר בגמ' שהוא מחלק כל חלה בידו באומד וכבר נתבאר בכאן שהוא מחלק אותו כחצי עשרון אז יהיה העולה בידי נו מסדר עשייתו שהוא מביא עשרון ומחלקו כשהוא סלת כחצי עשרון כמו שנתבאר ולש כל חצי עשרון ועושה ממנו שש חלות ואופה כל הי"ב חלות בבת אחת ואח"כ מחלק כל חלה לשנים ומקריב הי"ב חצאין בבוקר פיתין כזית כמו שזכרנו בפרק הששי והנותר בין הערבים ותהיה כל פתיתה מאותן פיתין כפולה עם שנים כמו שזכרנו שם אבל פיתי כל המנחות אע"פ שהם כזית כל אחת מהן כפולה עד ד' כמו שבארנו בפ' הו' וזכור הענין הזה ורבי מאיר אומר ג' מדות של יבש במקדש אחד חצי עשרון ואחד מכיל עשרון כשהוא מחוק ושלישי מכיל פחות מעשרון אבל אם סדרו הסלת בו כפי מה שאפשר להכיל יכיל עשרון וסמך זה למה שנא' עשרון עשרון מלמד ששני עשרונות היו במקדש אחת גדוש לכל המנחות ואחת מחוק לחביתי כ"ג וחכמים אומרים עשרון אחד בלבד ומחוק מודד בו והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ב

שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ בַמִּקְדָּשׁ. הִין, וַחֲצִי הַהִין, וּשְׁלִישִׁית הַהִין, וּרְבִיעִית הַהִין, לֹג, וַחֲצִי לֹג, וּרְבִיעִית לֹג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, שְׁנָתוֹת הָיוּ בַהִין, עַד כָּאן לְפַר, עַד כָּאן לְאַיִל, עַד כָּאן לְכֶבֶשׂ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הָיָה שָׁם הִין, וְכִי מֶה הָיָה הַהִין מְשַׁמֵּשׁ. אֶלָּא מִדָּה יְתֵרָה שֶׁל לֹג וּמֶחֱצָה הָיְתָה, שֶׁבָּהּ הָיָה מוֹדֵד לְמִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל, לֹג וּמֶחֱצָה בַּבֹּקֶר וְלֹג וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם:

 ר"ע מברטנורה  שְׁנָתוֹת הָיוּ בַהִין. לֹא הָיָה שָׁם אֶלָּא הִין, וּבוֹ הָיוּ סִימָנִים מַסְמְרוֹת אוֹ פְּגִימוֹת: עַד כָּאן לְפַר. חֲצִי הַהִין: עַד כָּאן לְאַיִל. שְׁלִישִׁית הַהִין: וְעַד כָּאן לְכֶבֶשׂ. רְבִיעִית הַהִין. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וְכִי מֶה הָיָה הַהִין מְשַׁמֵּשׁ. שֶׁלֹּא הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה צָרִיךְ לְהִין שָׁלֵם, שֶׁלְּעוֹלָם לֹא נִצְטָרְכוּ לַהִין אֶלָּא בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה בִּימֵי מֹשֶׁה וְאוֹתוֹ שֶׁמֶן עֲדַיִן הוּא קַיָּם וְעוֹמֵד, וְאִם כֵּן לֹא הָיוּ צְרִיכִים לַהִין: אֶלָּא מִדָּה יְתֵרָה. הָיְתָה שָׁם לְהַשְׁלִים הַשֶּׁבַע מִדּוֹת {ג}: לְמִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל. הָיוּ לָהּ שְׁלֹשָׁה לֻגִּין שֶׁמֶן, לֹג וּמֶחֱצָה שַׁחֲרִית וְלֹג וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבַּיִם: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ג} דְּהָכִי גְּמִירֵי דְּשֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק לֵית לֵיהּ כוּ'. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שבע מדות של לח היו במקדש הין וחצי ההין כו': המדה הזאת שהוא ההין אין בידינו שום דבר למוד אותו בו וזהו מה שתפס ר"ש באמרו וכי מה ההין משמש ומשה רבינו עשה אותו במדבר ומדד בו השמן לשמן המשחה שנאמר ושמן זית הין לפיכך אמרו חכמים הואיל והיה במשכן הין לא יצא מן המקדש מעולם אותה המדה ור' שמעון אומר הואיל ואין בידינו דבר למוד אותו בו אין עושין אותו לפי שהכל מסכימין שאין עושין שמן המשחה עד שיכלה מה שעשה משה רבינו כמו שבארנו פעמים ודבר תורה בנסכים חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש ועוד יתבאר אח"כ אי זה דבר מודדין בלוג וחצי לוג ורביעית לוג וכבר בארנו בתחלת המסכת הזאת שיעור הלוג ושההין י"ב לוגין ודע שהרביעית הוא על נכון רביעית לוג וכבר זכרנו זה פעמים: ופירוש שנתות (ולא פר"ש) רשומין וכבר בארנו זה ג"כ בפ' ג' מהמסכת הזאת שהשמן המיוחד בחביתי כהן גדול הוא ג' לוגין ואין הלכה כרבי אלעזר ולא כר"ש: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ג

רְבִיעִית מֶה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת. רְבִיעִית מַיִם לִמְצֹרָע, וּרְבִיעִית שֶׁמֶן לְנָזִיר. חֲצִי לֹג מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ. חֲצִי לֹג מַיִם לְסוֹטָה. וַחֲצִי לֹג שֶׁמֶן לְתוֹדָה. וּבַלֹּג הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת. אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, נוֹתֵן לָהּ שִׁשִּׁים לֹג {ט}. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, אֵין לָהּ אֶלָּא לֻגָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד), לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן. שִׁשָּׁה לְפַר, אַרְבָּעָה לְאַיִל, שְׁלשָׁה לְכֶבֶשׂ, שְׁלשָׁה וּמֶחֱצָה לַמְּנוֹרָה, מֵחֲצִי לֹג לְכָל נֵר:

 ר"ע מברטנורה  רְבִיעִית מַיִם לִמְצֹרָע. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יד) וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים, לְמַיִם שֶׁדַּם הַצִּפּוֹר נִרְאֶה בָּהֶם, וְשִׁעֲרוּ חֲכָמִים רְבִיעִית הַלֹּג: רְבִיעִית שֶׁמֶן לְנָזִיר. לְלֶחֶם נְזִירוּת {ד}. וּרְבִיעִית לֹא קַדִּישׁ לִהְיוֹת כְּלִי שָׁרֵת מִשּׁוּם רְבִיעִית מַיִם שֶׁל מְצֹרָע, דְּהָא חוּץ הוּא {ה}. וְלֹא מִשּׁוּם לֶחֶם שֶׁל נָזִיר, דְּאֵין לֶחֶם שֶׁל נָזִיר קָדוֹשׁ אֶלָּא בִּשְׁחִיטַת הַזֶּבַח. אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁבָּהּ הָיָה מוֹדֵד לַחֲבִתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל רְבִיעִית שֶׁמֶן לְכָל חַלָּה וְחַלָּה, שֶׁהֵן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת וְנִסְכֵּיהֶן שְׁלֹשָׁה לֻגִּין שֶׁמֶן: חֲצִי לֹג מַיִם לְסוֹטָה. דִּכְתִיב (בְּמִדְבַּר ה) וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ, חֲצִי לֹג מַיִם הָיָה מְמַלֵּא מִן הַכִּיּוֹר: חֲצִי לֹג שֶׁמֶן לְתוֹדָה. הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, וְכֵן רְבִיעִית שֶׁל נָזִיר. וַחֲצִי לֹג נַמִּי לֹא מִשּׁוּם חֲצִי לֹג מַיִם שֶׁל סוֹטָה {ו} וַחֲצִי לֹג שֶׁמֶן שֶׁל תּוֹדָה {ז} הוּא דְּקָדוֹשׁ לִהְיוֹת כְּלִי שָׁרֵת. אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁבּוֹ מְחַלֵּק חֲצִי לֹג שֶׁמֶן לְכָל נֵר וְנֵר שֶׁל מְנוֹרָה {ח}: אֵין לָהּ אֶלָּא לֻגָּהּ. לֹג אֶחָד לְכָל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: שִׁשָּׁה לֻגִּים לְפַר. דְּהַיְנוּ חֲצִי הַהִין, כְּדִכְתִיב (שָׁם טו) בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן חֲצִי הַהִין {י}. וְאַרְבָּעָה לְאַיִל, דְּהַיְנוּ שְׁלִישִׁית הַהִין. וּשְׁלֹשָׁה לְכֶבֶשׂ, דְּהַיְנוּ רְבִיעִית הַהִין, שֶׁהַהִין שְׁנֵים עָשָׂר לֻגִּין {יא}: מֵחֲצִי לֹג לְכָל נֵר. שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּתֵּן בָּהּ מִדָּתָהּ שֶׁתְּהֵא דּוֹלֶקֶת וְהוֹלֶכֶת מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר. וְשִׁעֲרוּ חֲכָמִים חֲצִי לֹג שֶׁמֶן לְלֵילֵי תְּקוּפַת טֵבֵת הָאֲרֻכִּים. וְכֵן הָיָה נוֹתֵן בְּכָל נֵר בְּכָל לַיְלָה {יב}. וְאִם כָּבְתָה, נִפְסְלָה אוֹתָהּ פְּתִילָה וְהַשֶּׁמֶן מִלְּהַדְלִיק בָּהֶן עוֹד, אֶלָּא מְסִירָן וְנוֹתֵן חֲצִי לֹג שֶׁמֶן אַחֵר וּפְתִילָה חֲדָשָׁה וּמַדְלִיק: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ד} פֵּרוּשׁ לְכָל הַחַלּוֹת וְהָרְקִיקִין: {ה} פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, כָּל מַעֲשָׂיו בְּשַׁעַר נִיקָנוֹר וְלֹא בָּעֲזָרָה: {ו} גַּם כָּאן גָּרַס רַשִׁ"י חוּץ הוּא. וּפֵרֵשׁ שֶׁהָיָה מַשְׁקֶה אוֹתָהּ בַּחוּץ בְּשַׁעַר נִיקָנוֹר וְלֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַכְנִיס הַמַּיִם בָּעֲזָרָה וּלְקַדְּשָׁם בִּכְלִי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} דְּבִשְׁחִיטַת תּוֹדָה הוּא דְּקַדְּשֵׁי. גְּמָרָא: {ח} כָּךְ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי לְרַבִּי וְקִלְּסוֹ. וְהַתּוֹסָפוֹת תָּמְהוּ, לָמָּה הָיָה צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ הַשֶּׁמֶן בִּכְלִי שָׁרֵת: {ט} שִׁשִּׁים לֹג. בַּגְּמָרָא יָלְפִינַן לַהּ מִקְּרָא: {י} וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, וּכְשֶׁזָּכַר לֹג שֶׁמֶן לַמִּנְחָה אָמַר גַּם כֵּן שֶׁשִּׁשָּׁה לַפָּר כוּ', וְאֵינוֹ רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁנָּמוֹד הַנְּסָכִים בְּלֹג, אֶלָּא בַּחֲצִי הִין וּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית הַהִין כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ: {יא} בַּגְּמָרָא יָלֵיף לֵיהּ מִקְּרָא: {יב} וְאִם מִשְׁתַּיֵּר מִן הַשֶּׁמֶן בִּתְקוּפַת תַּמּוּז לֹא חָיְשִׁינַן. וּבַיְרוּשַׁלְמִי, דְּבַקַּיִץ הָיוּ עוֹשִׂין פְּתִילָה גַּסָּה, וּבַחֹרֶף פְּתִילָה דַּקָּה. וּמִיהוּ כְּשֶׁשִּׁעֲרוּ מִתְּחִלָּה שִׁעֲרוּ בִּפְתִילָה בֵּינוֹנִית. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  רביעית מה היתה משמשת רביעית מים למצורע כו': ואמר במצורע ושחט את הצפור האחד אל כלי חרש על מים חיים ואמר שלא יהא פחות מרביעית וכבר בארנו בפ' הז' מלאכת לחם תודה ולחם נזיר ושחצי לוג של תודה ורביעית של נזיר שבשמן הזה מושחין הלחם היא הלכה למשה מסיני ונאמר בסוטה ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ואמרו שהן חצי לוג: ומן הראוי שתדע שאלו השני מדות ר"ל רביעית וחצי לוג לא היו כלי שרת ונמשחו בשמן המשחה מפני מי מצורע ומי סוטה מפני שאלו הדברים אינן מן העבודה ולחם תודה ג"כ ולחם נזיר בשחיטת זבח מתקדשין ולא (בזבח) [בשמן] שנמשחין בו החלות אבל היה חצי לוג מכלי שרת לפי שמודדין בו חצי לוג לכל נר ונר והרביעית ג"כ מכלי שרת הוא לפי שמודדין בו רביעית שמן לכל חלה מחביתי כ"ג שהן י"ב חלות כמו שזכרנו שנסכיהן ג' לוגין כמו שבארנו בפ' הג' ולפיכך יהיה השמן רביעית לכל חלה וזה הענין מחזק ענין שעלה בלבי ולא מצאתי כתוב לסומכו עליו והוא כי מה שאמר בחביתי כהן גדול מורבכת תביאנה וכן נאמר בתודה סלת מורבכת והיא נקרא אצלם רבוכה והמלה הזאת אין לה גזרה כל עיקר ממה שיש בידינו מן הלשון אמנם נתחזקה דעתי בענין רבוכה שהוא רבוי השמן מאשר מצאתי מרבית השמן בחביתי כהן גדול ובמין רבוכה משאר מיני התודה כמו שזכרנו פירושו ודעתי נוטה שענין רבוכה היא ענין קלויה בשמן כמו שקולין דבר שנקרא בלשון ערב זולאבי"ה ר"ל שצפה על פני השמן שקולין אותה בה ולכן הוצרך רבוי שמן והוא שנא' בשמן תעשה ואשר הביאני לזה מה שאמרו בסיפרא בפי' ענין מלת מורבכת מלמד שכל מעשיה ברותחין והענין הזה הוא שיהא כל שמן שעושין עמה רותח והואיל והענין כן מה שאמר רביעית לכל אחד ר"ל שקולין אותה בה: וכבר בארנו שההין י"ב לוגין וכשזכר לוגין שמן למנחה אמר ג"כ שששה לפר וגו' ואינו ר"ל שנמוד הנסכין בלוג אלא בחצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין כמו שזכרנו ומה שאמרנו חצי לוג לכל נר מערב עד בקר והוא שצריך לתת בכל נר מה שיספיק לכל הלילה בפתילה בינונית והוא חצי לוג ודע שאם נתכבה א' מהנרות שהפתילה והשמן שיש באותו הנר יחשב כולו כאילו הוא ישן ומסיר הפתילה והשמן ונותן שמן אחר חצי לוג ופתילה שלמה חדשה והוא מה שאמרו נר שכבתה נתישן השמן ונתישנה פתילה כיצד הוא עושה מטיבה ונותן שמן כמדה ראשונה ומדליקה ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ד

מְעָרְבִין נִסְכֵּי אֵילִים בְּנִסְכֵּי פָרִים, נִסְכֵּי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵּי כְבָשִׂים, שֶׁל יָחִיד בְּשֶׁל צִבּוּר, שֶׁל יוֹם בְּשֶׁל אָמֶשׁ. אֲבָל אֵין מְעָרְבִין נִסְכֵּי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵּי פָרִים וְאֵילִים {יד}. וְאִם בְּלָלָן אֵלּוּ בִפְנֵי עַצְמָן וְאֵלּוּ בִפְנֵי עַצְמָן, וְנִתְעָרְבוּ, כְּשֵׁרִין. אִם עַד שֶׁלֹּא בָלַל, פָּסוּל. הַכֶּבֶשׂ הַבָּא עִם הָעֹמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁמִּנְחָתוֹ כְפוּלָה, לֹא הָיוּ נְסָכָיו כְּפוּלִין {יז}:

 ר"ע מברטנורה  מְעָרְבִין נִסְכֵּי פָרִים. מִנְחַת נִסְכֵּי פַּר בְּמִנְחַת נִסְכֵּי אַיִל. לְפִי שֶׁבְּלִילַת שְׁתֵּיהֶן שָׁוָה, שְׁנֵי לֻגִּים לְעִשָּׂרוֹן {יג}. דְּהָא תְּנַן לְעֵיל שִׁשָּׁה לֻגִּים לַפָּר, וְסֹלֶת הָוֵי לְהוּ שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים כְּדִכְתִיב (שָׁם) וְהִקְרִיב עַל בֶּן הַבָּקָר מִנְחָה סֹלֶת שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן חֲצִי הַהִין, דְּהַיְנוּ שִׁשָּׁה לֻגִּין. וְלָאַיִל אַרְבָּעָה לֻגִּין, וְסֹלֶת שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לָאַיִל: נִסְכֵּי כְבָשִׂים. שְׁלֹשָׁה לֻגִּין לְעִשָּׂרוֹן, דִּכְתִיב עִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, וּכְתִיב בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִית הַהִין, דְּהַיְנוּ שְׁלֹשָׁה לֻגִּין: וְשֶׁל הַיּוֹם בְּשֶׁל אָמֶשׁ. אִם הֵבִיא אֶמֶשׁ זִבְחוֹ בְּלֹא נְסָכִים. דְּקַיְמָא לָן אָדָם מֵבִיא זִבְחוֹ הַיּוֹם וּנְסָכָיו מִכָּאן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים. וְאִם הַיּוֹם הֵבִיא קָרְבָּן אֶחָד וּשְׁנֵי נְסָכִים עִמּוֹ, אֶחָד בִּשְׁבִילוֹ וְאֶחָד בִּשְׁבִיל שֶׁל אֶמֶשׁ, מְעָרְבִין יַחַד אִם הַקָּרְבָּנוֹת שָׁוִין, שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם כְּבָשִׂים אוֹ אֵילִים [אוֹ פָּרִים] אוֹ פַּר וְאַיִל: אֲבָל אֵין מְעָרְבִים נִסְכֵּי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵּי פָרִים וְאֵילִים. לְפִי שֶׁמִּנְחַת פַּר וְאַיִל חֲרֵבָה הִיא לְגַבֵּי כְּבָשִׂים, וּבוֹלַעַת הֵימֶנָּה, וְנִמְצֵאת שֶׁל כֶּבֶשׂ חֲסֵרָה וְזוֹ יְתֵרָה {טו}: וְאִם בְּלָלָן. שֶׁכְּבָר הָלְכָה מִצְוַת שַׁמְנָן: כְּשֵׁרוֹת. כְּרַבָּנָן דִּפְלִיגֵי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בְּהַקּוֹמֵץ רַבָּה וְאָמְרֵי חָרֵב שֶׁנִּתְעָרֵב בְּבָלוּל יִקְרַב {טז}: וְאִם עַד שֶׁלֹּא בְלָלָן. נִתְעָרְבוּ: פְּסוּלוֹת. דְּבָעִינַן רָאוּי לְבִילָה, וְלֵיכָּא, דְּחָסְרָא לַהּ שֶׁל כֶּבֶשׂ, וְשֶׁל אַיִל יְתֵרָה: אַף עַל פִּי שֶׁמִּנְחָתוֹ כְפוּלָה. כְּדִכְתִיב בֶּאֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים, וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יג} הָכִי פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י בַּמִּשְׁנָה לְהַסָּלְקָא דַעְתָּךְ. וּבַגְּמָרָא, וּרְמִינְהוּ וְהִקְטִירוּ, שֶׁלֹּא יְעָרֵב חֲלָבִים בַּחֲלָבִים. וּמַסִּיק דְּאִין הָכִי נַמִּי שֶׁאֵין מְעָרְבִין סֹלֶת וְשֶׁמֶן מִשּׁוּם וְהִקְטִירוּ, וּמַתְנִיתִין בְּיֵינוֹת וּבְהֻקְטַר שַׁמְנָן וְסָלְתָּן. אִי נַמִּי נִתְעָרְבוּ. דְּהַשְׁתָּא בְּיֵינוֹת לֵיכָּא מִשּׁוּם וְהִקְטִירוּ. וְכֵן פֵּרֵשׁ הָרַמְבַּ"ם: {יד} אֲבָל אֵין כוּ'. לְמַה שֶּׁכָּתַבְתִּי בְּסָמוּךְ, כָּתַב הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה, וְאִם תֹּאמַר מַאי שְׁנָא הָנֵי מֵהָנֵי, וְיֵשׁ לוֹמַר דְּכֵיוָן דְּאֵינָן שָׁוִין מַחְמִירִין בְּהוּ טְפֵי שֶׁאֲפִלּוּ נִתְעָרְבוּ סָלְתָּן וְשַׁמְנָן אֵין מְעָרְבִין יֵינָן כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הֻקְטְרוּ סָלְתָּן וְשַׁמְנָן: {טו} מַסְכִּים לְמַה שֶּׁכָּתַבְתִּי פֶּרֶק ג' מִשְׁנָה ב'. וּמִיהוּ הָכָא בִּמְעָרֵב מִדַּעַת אַיְרִינַן. וְעַיֵּן שָׁם: {טז} וְכֵן כָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת. וְזֶה לְשׁוֹן הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה, אִם בְּלָלָן כוּ' מִלְּתָא בְּאַפֵּי נַפְשַׁהּ הִיא דְּהָא לֹא קָאֵי אַיַּיִן דְּרֵישָׁא, אֶלָּא אַסֹּלֶת וְשֶׁמֶן. עַד כָּאן. וְהַיְנוּ אֲפִלּוּ לְהַמַּסְקָנָא שֶׁכָּתַבְתִּי בְּסָמוּךְ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יז} לֹא כוּ'. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לֵיהּ מִקְּרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מערבין נסכי אילים בנסכי פרים נסכי כבשים כו': העיקר שאם הקטיר מנחת נסכים מותר לו שיערב יינות הנסכים לכתחלה ע"מ שיהיו הנסכי פרים בנסכי אילים כמו שנזכר ואם נתערבו מנחת נסכים קצתם עם קצתם יערב ג"כ היינות קצתן עם קצתן ואינו מותר לערב מנחות נסכים קצתם עם קצתם לכתחלה וכשנתערבה הסלת בסלת קודם בלילתה בשמן היא פסולה כמו שאמר אם עד שלא בלל פסול וכבר אמרנו שהנסכין מותר להקריבן אחר הזבח לזמן ידוע ולפיכך אפשר בהן לערב של היום בשל אמש ואמרה תורה בכבש הבא עם העומר ומנחתו שני עשרונים וכבר זכרנו זה בתחלת המסכת הזאת: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ה

כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ נִגְדָּשׁוֹת, חוּץ מִשֶּׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהָיָה גוֹדְשָׁהּ לְתוֹכָהּ. מִדּוֹת הַלַּח, בֵּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ {יט}. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ, בֵּרוּצֵיהֶן חֹל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִדּוֹת הַלַּח קֹדֶשׁ, לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ חֹל, לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן חֹל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא מִשּׁוּם זֶה, אֶלָּא שֶׁהַלַּח נֶעְכָּר, וְהַיָּבֵשׁ אֵינוֹ נֶעְכָּר:

 ר"ע מברטנורה  שֶׁהָיָה גוֹדְשָׁהּ בְּתוֹכָהּ. כְּשֶׁהָיָה מָחוּק הָיָה מַחֲזִיק כִּשְׁאָר עִשָּׂרוֹן גָּדוּשׁ. וּמַתְנִיתִין רַבִּי מֵאִיר הִיא {יח} דְּאָמַר בְּרֵישׁ פִּרְקִין עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ, אֶחָד מָחוּק וְאֶחָד גָּדוּשׁ. וְלֵית הִלְכָתָא כְּוָתֵיהּ: בֵּרוּצֵיהֶן. גָּדְשָׁן. דְּלַח נַמִּי אִיכָּא גֹּדֶשׁ פּוּרְתָא: מִדּוֹת הַלַּח בֵּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ בֵּרוּצֵיהֶן חֹל. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דְּהַאי תַּנָּא סָבַר מִדּוֹת הַלַּח נִמְשְׁחוּ בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ {כ}, הִלְכָּךְ שְׂפַת הַכְּלִי מְקַדְּשָׁן לַבֵּרוּצִין. מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וְלֹא נִמְשְׁחוּ מִבַּחוּץ, הִלְכָּךְ בֵּרוּצִין שֶׁאֵינָן נוֹגְעִים מִבִּפְנִים בִּמְקוֹם מְשִׁיחָתָן לֹא קַדְּשֵׁי: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִדַּת הַלַּח קֹדֶשׁ. דְּסָבַר מִדּוֹת הַלַּח נִמְשְׁחוּ בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ: מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ חֹל. דְּלֹא נִמְשְׁחוּ כָּל עִקָּר. וּמִיהוּ מַה שֶּׁמּוֹדְדִים בָּהֶן קָדוֹשׁ קְדֻשַּׁת הַפֶּה. וְגַבְרָא לְמַאי דְּצָרִיךְ מְקַדֵּשׁ בַּפֶּה, בֵּרוּצִין לֹא מְקַדֵּשׁ לְהוּ דְּלֹא צְרִיכֵי לֵיהּ: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר לֹא מִשּׁוּם זֶה. רַבִּי יוֹסֵי סָבַר אִידִי וְאִידִי נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וְלֹא נִמְשְׁחוּ מִבַּחוּץ. וְהָכָא הַיְנוּ טַעֲמָא מִשּׁוּם דְּלַח נֶעְכָּר, מַה שֶּׁבְּשׁוּלֵי הַכְּלִי כְּשֶׁמּוֹסִיפִין עָלָיו נֶעְכָּר וּמִתְעָרֵב וְנִבְלָל וְעוֹלֶה מִלְּמַעְלָה, וְנִמְצָא שֶׁכְּבָר קָדְשׁוּ הַבֵּרוּצִין בְּתוֹךְ הַכְּלִי: וְהַיָּבֵשׁ אֵינוֹ נֶעְכָּר. אֶלָּא בִּמְקוֹמוֹ עוֹמֵד, הִלְכָּךְ מַה שֶּׁבִּפְנִים קָדוֹשׁ וּמַה שֶּׁבַּחוּץ אֵינוֹ קָדוֹשׁ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יח} וְאַף עַל גַּב דַּאֲפִלּוּ לְדִידֵיהּ נַמִּי לֵיכָּא אֶלָּא חַד גָּדוּשׁ וּמַאי כָּל הַמִּדּוֹת, הָכִי קָאָמַר, כָּל הַמְּדִידוֹת. גְּמָרָא: {יט} בֵּרוּצֵיהֶן כוּ'. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּוָּנַת הַנּוֹדֵר אֶלָּא לְמַה שֶּׁבַּכְּלִי בִּלְבַד, גְּזֵרָה שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מוֹצִיאִין מִכְּלֵי שָׁרֵת לְחֹל. גְּמָרָא. אֲבָל יָבֵשׁ דְּלֹא אָתֵי מִגּוּפֵיהּ דְּמָנָא לֹא אֲתוּ לְמֵימַר בֵּיהּ מוֹצִיאִים כוּ'. רַשִׁ"י: {כ} בַּגְּמָרָא יָלְפִינַן לְהוּ מִקְּרָאֵי: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כל המדות שהיו במקדש היו נגדשות חוץ משל כו': המשנה הזאת לר' מאיר היא שנתבאר דעתו בתחלת פרק זה שהוא אומר עשרון ועשרון היה במקדש אתד גדוש ואחד מחוק כמו שבארנו וענין גודשה לתוכו שנותנין לתוך אותו עשרון בחזקה כשהוא מחוק כשיעור שמחזיק העשרון האחד כשהוא גדוש וכבר זכרנו ביאור זה ושאין הלכה כר"מ. וענין נעכר שבשעה שמודדין הדבר הניגר יפוץ ויוצא מן המדה מה שכבר היה בתוכה ונתקדש בלי ספק ומחלוקת באלו התנאים אינה אלא בסדר קדושתם איך היתה כשנמשחת בשמן המשחה והתולדה היוצא מדבריהם אין בה מחלוקת כמו שאתה רואה: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ו

כָּל קָרְבְּנוֹת {כא} הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד טְעוּנִין נְסָכִים, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, אֶלָּא שֶׁחַטָּאתוֹ שֶׁל מְצֹרָע וַאֲשָׁמוֹ טְעוּנִים נְסָכִים {כב}:

 ר"ע מברטנורה  חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם. מִשּׁוּם דִּכְתִיב בְּפָרָשַׁת נְסָכִים (בְּמִדְבַּר טו) לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה. בָּא בְּנֶדֶר וּבִנְדָבָה, טָעוּן נְסָכִים, יָצְאוּ בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר וּפֶסַח וְחַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁהֵן בָּאִים חוֹבָה לֹא לִנְדָבָה, שֶׁאֵין טְעוּנִים נְסָכִים. יָכוֹל אַף חוֹבוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמַת הָרֶגֶל בָּרֶגֶל כְּגוֹן עוֹלוֹת רְאִיָּה וְשַׁלְמֵי חֲגִיגָה לֹא יִהְיוּ טְעוּנוֹת נְסָכִים, תַּלְמוּד לוֹמַר אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם, כָּל הַבָּא בְּמוֹעֲדֵיכֶם טָעוּן נְסָכִים. וּשְׂעִירֵי חַטָּאת שֶׁבָּאִים חוֹבָה לָרֶגֶל אֵין טְעוּנִים נְסָכִים, דִּכְתִיב בְּפָרָשַׁת נְסָכִים וְכִי תַעֲשֶׂה בֶּן בָּקָר, בֶּן בָּקָר בַּכְּלָל הָיָה, בִּכְלַל וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה, דְּמַשְׁמַע כָּל אִשֶּׁה טָעוּן נְסָכִים חוּץ [מֵאִשֶּׁה] שֶׁמִּעֵט, וְלָמָּה יָצָא, לְהָקִישׁ אֵלָיו, מַה בֶּן בָּקָר מְיֻחָד שֶׁבָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה. אַף כָּל בָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה, יָצְאוּ שְׂעִירֵי הָרְגָלִים שֶׁהֵן בָּאוֹת חַטָּאוֹת, שֶׁאֵין חַטָּאת בָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה, שֶׁאֵין טְעוּנוֹת נְסָכִים: חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ שֶׁל מְצֹרָע טְעוּנִים נְסָכִים. לְפִי שֶׁאֵינָן בָּאִים עַל חֵטְא {כג} כִּשְׁאָר חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת. וְחַטַּאת נָזִיר אֵינָהּ טְעוּנָה נְסָכִים, מִשּׁוּם דְּנָזִיר חוֹטֵא הוּא כְּדִכְתִיב (בְּמִדְבַּר ו) מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ, שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כא} קָרְבְּנוֹת. שֶׁהֵן זֶבַח. לַאֲפוֹקֵי עוֹף שֶׁאֵינוֹ זֶבַח, וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּפָרָשַׁת נְסָכִים אוֹ זֶבַח. גְּמָרָא: {כב} טְעוּנִים נְסָכִים. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לֵיהּ מִקְּרָא: {כג} כְּלוֹמַר קָרְבְּנוֹתָיו אֵינָן בָּאִין עַל חֶטְאוֹ כְּמוֹ דְּנָזִיר. אֲבָל וַדַּאי דִּמְצֹרָע גּוּפֵיהּ חוֹטֵא אִקְרֵי, כְּדִתְנַן בְּפֶרֶק ה' דִּשְׁקָלִים מִשְׁנָה ג': (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן כו': כבר זכרנו פירוש ההלכה הזאת בהקדמה שעשינו למסכת הזאת וכן אמרו בגמ' סוטה שהסבה בהיות החטאת והאשם אינן חייבין נסכים כדי שלא יהא קרבנו מהודר והוא הסבה בהיות מנחת חוטא בא בלא שמן ולא לבונה ואמרו אבל חטאת מצורע ואשמו טעונים נסכים לפי שאינן באין על חטא אבל חטאת נזיר אינה חייבת נסכין לפי שהם אמרו נזיר חוטא הוא כמו שבארנו בפי' אבות וזו היא ראית הטעם שאמר ר"ש והעיקר שאמרנו עליו הוא מה שזכרנו ביאור שכל הבא נדר ונדבה טעון נסכים: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ז

כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵין בָּהֶם סְמִיכָה, חוּץ מִן הַפַּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה. כָּל קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד טְעוּנִים סְמִיכָה {כד}, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפָּסַח {כה}. וְהַיּוֹרֵשׁ {כו} סוֹמֵךְ וּמֵבִיא נְסָכִים {כח} וּמֵמִיר:

 ר"ע מברטנורה  פַּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת. עַל אַחַת מִכָּל הַמִּצְוֹת. כְּגוֹן הוֹרוּ בֵּית דִּין שֶׁחֵלֶב מֻתָּר. וְזֶהוּ פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר שֶׁבַּמִּקְרָא, וּסְמִיכָה כְּתִיבָא בֵּיהּ (וַיִּקְרָא ד) וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר, וּשְׁלֹשָׁה מִזִּקְנֵי בֵּית דִּין הָיוּ סוֹמְכִין עָלָיו: וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. לַעֲזָאזֵל, כְּתִיב בֵּיהּ (שָׁם טז) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי: שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה. דִּכְתִיב בְּפָרָשַׁת שְׁלַח לְךָ וְכִי תִשְׁגּוּ כוּ'. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: כָּל קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד טְעוּנִים סְמִיכָה. דְּעִקַּר סְמִיכָה בְּקָרְבַּן יָחִיד הוּא דִּכְתִיבָא (שָׁם ג) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ: הַיּוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ. אִם הִתְנַדֵּב אָבִיו בְּקָרְבַּן עוֹלָה וּשְׁלָמִים {כז} וּמֵת, בְּנוֹ סוֹמֵךְ עָלָיו: וּמֵבִיא נְסָכִים. שֶׁל קָרְבָּן: וּמֵמִיר. אִם הֱמִירָהּ בִּבְהֵמָה אַחֶרֶת, תְּמוּרָתוֹ חָלָה עָלֶיהָ וּשְׁתֵּיהֶן קְדוֹשׁוֹת כְּאִלּוּ הֱמִירָהּ אָבִיו: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כד} כָּל כוּ'. הָכָא נַמִּי בִּבְהֵמָה. דְּאִלּוּ עוֹף אֵין טָעוּן סְמִיכָה: {כה} חוּץ כוּ'. שֶׁנֶּאֱמַר קָרְבָּנוֹ, רְצוֹנוֹ לוֹמַר הַדָּבָר שֶׁנִּתְחַיֵּב לַעֲשׂוֹתוֹ קָרְבָּן כְּמוֹתוֹ, לֹא הַבְּכוֹר כוּ'. הָרַמְבַּ"ם: {כו} וְהַיּוֹרֵשׁ כוּ'. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לְהוּ מִקְּרָא: {כז} דְּאִלּוּ חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ תָּמוּת. וְאָשָׁם יִרְעֶה כוּ' וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה: {כח} וּמֵבִיא נְסָכִים. כְּשֶׁיָּרַשׁ מֵאָבִיו. דְּהָא יוֹרֵשׁ קָרֵי לֵיהּ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כל קרבנות הצבור אין בהם סמיכה חוץ מן הפר כו': כתוב בסיפרי סמיכה אינה נוהגת אלא בקרבן יחיד וזהו שנא' וסמך ידו על קרבנו ומה שאמר בכאן פר הבא על כל המצות ר"ל פר העלם דבר לפי שהוא ג"כ יבא על המצות כמו שבארנו במסכת הוריות אע"פ שרוב מה שקורין השם הזה הוא לפר העלם [דבר] של כהן משיח אבל על דרך הרחבת לשון בשמות יקרא ג"כ פר העלם דבר של ציבור פר הבא על כל המצות והתורה אמרה עליו וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר ונאמר בסיפרי יכול כל הזקנים ת"ל העדה המיוחדים שבעדה וכמה הן נתבאר שם שהם ג' וזה המין נכלל במה שאמרנו בתחלת סנהדרין סמיכת זקנים בג' כולל הסמיכה הזאת ומינוי השופטים שבארנו שם והתורה אמרה ג"כ בשעיר המשתלח וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי וכבר אמרנו בפ' הה' מהמסכת הזאת שאין לציבור אלא השתי סמיכות אמרו גמירי שתי סמיכות בצבור ואתה רואה אותן דבר תורה וענין המאמר הזה שהקבלה בידינו שאין סמיכה בשום פנים בקרבנות ציבור אלא באלו הנזכרים בפסוקין ואין אנו לומדין מהן לזולתם בקרבנות ציבור בא' מי"ג מדות כמו שלמדנו משפטי שעירי עבודת כוכבים מפר כהן משיח כמו שזכרנו ביאורו ונאמר בספרא ג"כ קרבנו לרבות כל בעלי קרבנות לסמיכה ואמרו שהבכור ומעשר בהמה ופסח אינן חייבין בסמיכות שנאמר קרבנו ר"ל הדבר שחייב לעשותו כמותו קרבן לא הבכור והמעשר והפסח ואין הלכה כר"ש: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ח

הַכֹּל {כט} סוֹמְכִין, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, סוּמָא, וְנָכְרִי, וְהָעֶבֶד, וְהַשָּׁלִיחַ, וְהָאִשָּׁה. וּסְמִיכָה, שְׁיָרֵי מִצְוָה, עַל הָרֹאשׁ, בִּשְׁתֵּי יָדָיִם. וּבִמְקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין, וְתֵכֶף {לב} לַסְּמִיכָה שְׁחִיטָה:

 ר"ע מברטנורה  חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. לְפִי שֶׁאֵין לָהֶם דַּעַת: סוּמָא. דִּכְתִיב בְּפַר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה, וְהֵם סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה, וּבַסַּנְהֶדְרִין לֹא הָיָה בָּהֶן סוּמָא {ל}, כִּדְמוּכָח בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, וְהוּא הַדִּין לְכָל שְׁאָר סְמִיכוֹת שֶׁאֵין סוּמָא יָכוֹל לִסְמֹךְ: וְנָכְרִי. דִּכְתִיב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִין וְאֵין הַנָּכְרִים סוֹמְכִין: וְהָעֶבֶד וְהַשָּׁלִיחַ. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא א) וְסָמַךְ יָדוֹ, וְלֹא יַד עַבְדּוֹ וְלֹא יַד שְׁלוּחוֹ: וְהָאִשָּׁה. בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִין, וְלֹא בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל {לא} סוֹמְכוֹת: וּסְמִיכָה שְׁיָרֵי מִצְוָה. דְּאֵינָהּ מְעַכֶּבֶת כַּפָּרָה. וּמִיהוּ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ לֹא כִּפֵּר: בִּשְׁתֵּי יָדָיִם. דִּכְתִיב בַּשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ (שָׁם טז) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו, זֶה בָּנָה אָב לְכָל הַסְּמִיכוֹת שֶׁיִּהְיוּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם: וּבִמְקוֹם שֶׁסּוֹמְכִים שׁוֹחֲטִים. שֶׁאִם סָמַךְ חוּץ לָעֲזָרָה חוֹזֵר וְסוֹמֵךְ בָּעֲזָרָה בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה: וְתֵכֶף לַסְּמִיכָה שְׁחִיטָה. דִּכְתִיב וְסָמַךְ וְשָׁחַט: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כט} הַכֹּל. לַאֲתוֹיֵי יוֹרֵשׁ. גְּמָרָא. וְתֵימַהּ, הָא תָּנָא לֵיהּ רֵישָׁא. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּאוֹרְחֵיהּ דְּתַנָּא הָכִי כֵּיוָן דְּלֹא מְיֻתָּר לֵיהּ בָּבָא בְּכָךְ רַק תֵּבָה אַחַת. תּוֹסָפוֹת: {ל} וְתֵימַהּ, לֵילַף כֻּלַּהּ מִסַּנְהֶדְרִין. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לא} וְאִם תֹּאמַר וְתֵפּוּק לֵיהּ דַּהֲוֵי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא, דְּאֵין סְמִיכָה אֶלָּא בַּיּוֹם. תּוֹסָפוֹת: {לב} וְתֵכֶף. בַּגְּמָרָא, הָכִי קָאָמַר, בַּמָּקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין, שֶׁתֵּכֶף לַסְּמִיכָה שְׁחִיטָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן סומא כו': אמר רחמנא בתחלת הצווי על הקרבנות דבר אל בני ישראל ואמרו ז"ל בני ישראל סומכין ואין העובדי כוכבים סומכין ונאמר וסמך ידו על ראש קרבנו ואמרו ידו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו ולא יד אשתו ואמרו בני ישראל סומכין ולא בנות ישראל סומכות אבל חרש שוטה וקטן אינן בעלי שכל ונאמר בפר העלם דבר וסמכו זקני העדה וכבר נתבאר בהוריות שהם הסנהדרין ר"ל סנהדרין גדולה ואין ראוי להיות בסנהדרין סומא כמו שנתבאר בסנהדרין ולמדנו סמיכת יחיד מסמיכת ציבור כמו שאינה בסומא כך כל סמיכה לא תהא בסומא: ומה שאמר שירי מצוה לפי שאם לא סמך כבר כפר אבל מעלה עליו כאילו לא כפר ונאמר בשעיר המשתלח וסמך אהרן את שתי ידיו ואמר בנין אב לכל (שתי) סמיכות שיהיו בשתי ידים ותיכף לסמיכה שחיטה שתהא סמוכה ולא יהיה ביניהם איחור והוא טעם מה שאמר ובמקום שסומכים שוחטים וכל זמן שסומך חוץ לעזרה חוזר וסומך במקום שחיטה עד שיסמוך שחיטה לסמיכה ולא יפסיק ביניהן מעשה אחר שנאמר וסמך ושחט: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ט

חֹמֶר בַּסְּמִיכָה מִבַּתְּנוּפָה וּבַתְּנוּפָה מִבַּסְּמִיכָה, שֶׁאֶחָד מֵנִיף לְכָל הַחֲבֵרִים וְאֵין אֶחָד סוֹמֵךְ לְכָל הַחֲבֵרִים. וְחֹמֶר בַּתְּנוּפָה, שֶׁהַתְּנוּפָה נוֹהֶגֶת בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד וּבְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, בַּחַיִּים וּבַשְּׁחוּטִין, בְּדָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים וּבְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּסְּמִיכָה:

 ר"ע מברטנורה  שֶׁאֶחָד מֵנִיף לְכָל הַחֲבֵרִים. שֶׁנִּתְחַבְּרוּ לְהִתְנַדֵּב קָרְבָּן אֶחָד. שֶׁכָּל קָרְבְּנוֹת נְדָבָה יְכוֹלִים לְהָבִיא בְּשֻׁתָּפוּת, וְאֶחָד מֵנִיף עַל יְדֵי כֻּלָּן, אֲבָל כֻּלָּן יַחַד אֵין יְכוֹלִין לְהָנִיף, דְּהַוְיָא חֲצִיצָה בֵּין יָדוֹ שֶׁל זֶה וְלַקָּרְבָּן. וְכֹהֵן שֶׁמַּנִּיחַ יָדוֹ תַּחַת יַד הַבְּעָלִים וּמֵנִיף וְהַוְיָא יַד בְּעָלִים חֲצִיצָה, לֹא אִכְפַּת לָן, דְּהָא עִקַּר תְּנוּפָה בַּבְּעָלִים: בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד. כְּגוֹן חָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים: וּבְקָרְבְּנוֹת צִבּוּר. כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁטְּעוּנִים תְּנוּפָה חַיִּים וּשְׁחוּטִים: בְּדָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים. קָרְבַּן בְּהֵמָה: וּבְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים. כְּגוֹן לַחְמֵי תּוֹדָה וְנָזִיר: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  חומר בסמיכה מבתנופה ובתנופה מבסמיכה כו': כל אלו מבוארות וכבר זכרנו אלה העיקרים במסכת הזאת וידעת שהמנחות יש מהן שהן טעונות תנופה אע"פ שהמנחות אינן מבעלי חיים: (רמב"ם)

פרק י


פרק י - משנה א

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הָעֹמֶר {א} הָיָה בָא בְשַׁבָּת מִשָּׁלשׁ סְאִין, וּבְחֹל מֵחָמֵשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד בְּשַׁבָּת וְאֶחָד בְּחֹל, מִשָּׁלשׁ הָיָה בָא. רַבִּי חֲנִינָא סְגָן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, בְּשַׁבָּת הָיָה נִקְצָר בְּיָחִיד וּבְמַגָּל אֶחָד וּבְקֻפָּה אַחַת. וּבְחֹל, בִּשְׁלשָׁה וּבְשָׁלשׁ קֻפּוֹת וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד בְּשַׁבָּת וְאֶחָד בְּחֹל, בִּשְׁלשָׁה וּבְשָׁלשׁ קֻפּוֹת וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת:

 ר"ע מברטנורה  רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר הָעֹמֶר הָיָה בָא בְשַׁבָּת. כְּשֶׁחָל שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, הָעֹמֶר דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁכָּל קָרְבָּן שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה. וְהָיָה הָעֹמֶר בָּא מִשָּׁלֹשׁ סְאִין, שֶׁהָיוּ קוֹצְרִין שָׁלֹשׁ סְאִין שְׂעֹרִין וּמְנִיפִין אוֹתָן בְּנָפָה עַד שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָן עַל עִשָּׂרוֹן אֶחָד מֻבְחָר: וּבְחֹל. אִם חָל שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן לִהְיוֹת בְּחֹל, הָיוּ קוֹצְרִין אוֹתוֹ חָמֵשׁ סְאִין, דְּסָבַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עִשָּׂרוֹן מֻבְחָר בְּלֹא טִרְחָא שֶׁאֵינוֹ מְנַפֶּה אוֹתוֹ כָּל כָּךְ אָתֵי מֵחָמֵשׁ, בְּטִרְחָא כְּשֶׁמְּנַפֶּה אוֹתוֹ הַרְבֵּה אָתֵי מִשָּׁלֹשׁ. בְּחֹל מַיְתִינַן מֵחָמֵשׁ, שֶׁכָּךְ מְשֻׁבָּח הַדָּבָר יוֹתֵר שֶׁמְּנִיפִין מִכָּל סְאָה מְעַט אוֹתוֹ סֹלֶת דַּק הַיּוֹצֵא רִאשׁוֹן שֶׁהוּא מֻבְחָר, וּמוֹצִיאִין מֵחָמֵשׁ סְאִין עִשָּׂרוֹן. בְּשַׁבָּת מֵבִיא שָׁלֹשׁ, מוּטָב שֶׁיַּרְבֶּה בִּמְלָאכָה אַחַת שֶׁרוֹקֵד שָׁלֹשׁ סְאִים פְּעָמִים הַרְבֵּה, וְאַל יַרְבֶּה בִּמְלָאכוֹת הַרְבֵּה שֶׁיִּקְצֹר וְיִבְרֹר וְיִטְחֹן וִירַקֵּד שְׁנֵי סְאִין יוֹתֵר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בִּשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם וּבְשָׁלֹשׁ קֻפּוֹת וּבְשָׁלֹשׁ מַגָּלוֹת. לְפַרְסֵם הַדָּבָר שֶׁקְּצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן, מִפְּנֵי הַצְּדוֹקִים שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים שֶׁאֵין הָעֹמֶר בָּא אֶלָּא בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} הָעֹמֶר. הִיא שֶׁל שְׂעֹרִין. וְיֵשׁ לוֹ רְמָזִים בַּתּוֹרָה, וּמִכְּלָלָם שֶׁקָּרָא אוֹתָהּ מִנְחַת בִּכּוּרִים שֶׁנֶּאֱמַר וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים, וְהַפֵּרוּשׁ הַמְקֻבָּל שֶׁיִּרְמֹז לְמִנְחַת הָעֹמֶר. וּמִלַּת אִם אֵינָהּ רְשׁוּת אֶלָּא רְמִיזַת הַזְּמַן. וְנִקְרָא שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בִּכּוּרִים, וּבֵאֵר זֶה וְאָמַר בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים. וְזֶהוּ רְאָיָה עַל שֶׁהַבִּכּוּרִים שֶׁקָּדְמוּ לָהֶן בְּנִיסָן אֵינָן אֶלָּא בִּכּוּרֵי שְׂעֹרִים. וְהָעִקָּר שֶׁעָלָיו אָנוּ סוֹמְכִים הוּא קַבָּלָה. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  רבי ישמעאל אומר העומר היה בא כו': קצירת העומר אינה אלא ליל ט"ז בניסן כמו שיתבאר ולפעמים יהיה יום שבת וכבר זכרתי לך שכל חובות שקבוע להן זמן דוחין את השבת ואת הטומאה ומה שחייב הכתוב שיקצרו אותו בג' כדי שיגמר מעשהו במהרה כמו שיתבאר אח"כ והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק י - משנה ב

מִצְוַת הָעֹמֶר לָבֹא מִן הַקָּרוֹב. לֹא בִכֵּר הַקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, מְבִיאִים אוֹתוֹ מִכָּל מָקוֹם. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא מִגַּגּוֹת צְרִיפִין, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר:

 ר"ע מברטנורה  מִצְוַת הָעֹמֶר לָבֹא מִן הַקָּרוֹב. מִמָּקוֹם שֶׁקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, לְפִי שֶׁאֵין מַעֲבִירִין עַל הַמִּצְוֹת {ב}, הִלְכָּךְ כְּשֶׁיּוֹצֵא מִירוּשָׁלַיִם לְבַקֵּשׁ עֹמֶר, אוֹתָהּ תְּבוּאָה שֶׁמּוֹצֵא רִאשׁוֹנָה נוֹטְלָהּ: לֹא בִכֵּר. לֹא בָּשַׁל כָּל צָרְכּוֹ: מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא מִגַּגּוֹת צְרִיפִין וְעֵין סוֹכֵר. רְחוֹקִים מִירוּשָׁלַיִם הַרְבֵּה. מִפְּנֵי שֶׁהֶחֱרִיבוּ הַגְּיָסוֹת כָּל תְּבוּאוֹת שֶׁסְּבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ב} גְּמָרָא. וְאִי בָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם כַּרְמֶל תַּקְרִיב. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י. רַךְ וּמָלֵא. שֶׁתְּהֵא הַתְּבוּאָה רַכָּה וְנִמְלֶלֶת בַּיָּד, וְאִי מַיְתֵי מֵרָחוֹק נָשֵׁיב בֵּיהּ זִיקָא וּמִתְקַשָּׁה בַּדֶּרֶךְ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מצות העומר לכא מן הקרוב לא ביכר הקרוב כו': העיקר בידינו אין מעבירים על המצות והענין נזדמנה לאדם מצוה לא יניח אותה כדי שיתעסק לעשות מצוה אחרת ולפי העיקר הזה נתכוונו להביא העומר מן המקום הקרוב יותר לירושלים כדי שלא יניח זה הראוי למצוה וילך לבקש זולתו ואז יעבור ממצוה למצוה ואין דבר זה מותר: (רמב"ם)

פרק י - משנה ג

כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂים. שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂים אוֹתוֹ כְרִיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִקְצֹר. וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם, מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. כֵּיוָן שֶׁחֲשֵׁכָה, אוֹמֵר {ג} לָהֶם, בָּא הַשָּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים, הֵן. בָּא הַשָּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים הֵן. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. בְּשַׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם, שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. אֶקְצֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר {ד}. אֶקְצֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ הֵן, הֵן, הֵן. וְכָל כָּךְ לָמָּה. מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב:

 ר"ע מברטנורה  כְּרִיכוֹת. כּוֹרְכִים וְקוֹשְׁרִים רָאשֵׁי שִׁבֳּלִים מְלֹא אֶגְרוֹף: מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם. לְמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב כְּשֶׁקּוֹצְרִים אוֹתוֹ: כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. בְּקוֹל הֲמֻלָּה גְּדוֹלָה. שֶׁיַּכִּירוּ הַצְּדוֹקִים שֶׁבְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב קוֹצְרִים אוֹתוֹ, מִשּׁוּם דְּאִינְהוּ לֹא מוֹדוּ בְּהַאי, כְּדִלְקַמָּן: אָמַר לָהֶן. הַקּוֹצֵר, לִבְנֵי הָעֲיָרוֹת הָעוֹמְדִים עָלָיו, בָּא הַשֶּׁמֶשׁ, וְאָמְרוּ לוֹ הֵין: מַגָּל זֶה. כְּלוֹמַר, אֶקְצֹר הַתְּבוּאָה בְּמַגָּל זֶה: קֻפָּה זוֹ. אַכְנִיס הַתְּבוּאָה לְתוֹךְ קֻפָּה זוֹ: שַׁבָּת זוֹ. אֶקְצֹר בְּשַׁבָּת זוֹ, וְאָמְרוּ לוֹ הֵין: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. שׁוֹאֵל לָהֶן כָּל דָּבָר וְדָבָר: וְכָל כָּךְ. שֶׁהָיָה שׁוֹאֵל, לָמָּה: מִפְּנֵי הַצְּדוֹקִים וּבַיְתוֹסִים שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב. אֶלָּא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כג) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִמָּחֳרַת שַׁבָּת בְּרֵאשִׁית מַשְׁמַע, וּמָסֹרֶת בְּיָדֵינוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ דְּהַאי מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, הַיְנוּ מִמָּחֳרַת יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, בֵּין שֶׁחָל בְּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת. וְכֵן מָצִינוּ בְּסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ (פֶּרֶק ה) וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלִי, וַהֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (שָׁם) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, וּמֵאַחַר שֶׁתָּלָה הֶתֵּר הֶחָדָשׁ בְּמָחֳרַת הַפֶּסַח {ה}, הַדָּבָר בָּרוּר שֶׁמָּחֳרַת הַפֶּסַח הוּא הַמַּתִּיר אֶת הֶחָדָשׁ, וּבוֹ קוֹצְרִים הָעֹמֶר, בֵּין שֶׁחָל יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח בְּחֹל בֵּין שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. וּלְפִיכָךְ הַקּוֹצְרִים מַגְבִּיהִין קוֹלָם, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ הַבַּיְתוֹסִים וּלְהוֹצִיא מִלִּבָּן. וְקוֹצְרִים הָעֹמֶר בַּלַּיְלָה וְלֹא בַּיּוֹם, דִּכְתִיב וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם וְגוֹ' שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת תִּהְיֶינָה, וְאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת תְּמִימוֹת אֶלָּא אִם כֵּן מַתְחִיל לִמְנוֹת מִתְּחִלַּת הַלַּיְלָה, שֶׁהֲרֵי הַלַּיְלָה תְּחִלַּת הַיּוֹם הוּא {ו}, וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דְּבָרִים טז) מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר, אַלְמָא הַקְּצִירָה בַּלַּיְלָה הוּא בְּשָׁעָה שֶׁמַּתְחִיל לִמְנוֹת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ג} אוֹמֵר כוּ'. כָּל אֶחָד מֵהַשְּׁלֹשָׁה קוֹצְרִים. אֲבָל הַמְּשִׁיבִים הֵם רַבִּים מִכָּל עֲיָרוֹת, הִלְכָּךְ כַּלְלִינְהוּ וְתָנֵי אוֹמְרִים: {ד} קְצֹר. בַּקְּצִירָה עַצְמָהּ הֵשִׁיבוּ וְאָמְרוּ קְצֹר, וְלֹא הָיָה דַּי לָהֶם לוֹמַר הֵין: {ה} וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, וְאִם תֹּאמַר שֶׁאוֹתוֹ פֶּסַח בְּשַׁבָּת אֵרַע כְּמוֹ שֶׁדִּמּוּ הַטִּפְּשִׁים, הַאֵיךְ תָּלָה הַכָּתוּב הֶתֵּר אֲכִילָתָם לֶחָדָשׁ, בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ הָעִקָּר וְלֹא הַסִּבָּה, אֶלָּא נִקְרָה נִקְרָה. אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁתָּלָה הַדָּבָר בְּמָחֳרַת הַפֶּסַח הַדָּבָר בָּרוּר שֶׁמָּחֳרַת הַפֶּסַח הוּא הָעִלָּה הַמַּתֶּרֶת אֶת הֶחָדָשׁ, וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל אֵיזֶה יוֹם הוּא מִימֵי הַשָּׁבוּעַ: {ו} שֶׁכֵּן הוּא בְּכָל מָקוֹם חוּץ מִבַּקָּרְבָּנוֹת: {ז} וְהָא דְּקָתָנֵי וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה, לְרַבִּי עֲקִיבָא לֵית לֵיהּ, דִּלְדִידֵיהּ לֹא בָּעֵי פְּדִיָּה. אִי נַמִּי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא בְּלֹא פִּדְיוֹן. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כיצד היו עושים שלוחי בית דין יוצאים מערב י"ט כו': אמר רחמנא בעומר ממחרת השבת יניפנו הכהן וענין צדוק וביתוס כבר ביארתי אותו בתחלת אבות והם מאמינים ששבת הנזכר בכאן הוא שבת בראשית ותהיה קצירת העומר מוצאי שבת והקרבתו יום ראשון הכרח כמו שמאמינים הכותים והמינים עד היום הזה וארז"ל כי מה שנא' בכאן ממחרת השבת שהוא אחר יו"ט שבמוצאי יו"ט א' של פסח תהא הנפת העומר ונאמר וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' תמימות תהיינה ולא תהיינה תמימות אלא א"כ מתחיל למנות מתחלת הלילה לפי שתחלת היום מתחלת לילו ונאמר מהחל חרמש בקמה וגו' וזו ראיה שקצירת העומר בלילה כמו שהיה מסורת בידינו: (רמב"ם)

פרק י - משנה ד

קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְקֻפּוֹת, הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה, הָיוּ מְהַבְהְבִין אוֹתוֹ בָאוּר, כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת קָלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּקָנִים וּבִקְלִיחוֹת חוֹבְטִים אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמָעֵךְ. נְתָנוּהוּ לָאַבּוּב, וְאַבּוּב הָיָה מְנֻקָּב, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכֻלּוֹ. שְׁטָחוּהוּ בָעֲזָרָה, וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ. נְתָנוּהוּ בְרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת, וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן שֶׁהוּא מְנֻפֶּה מִשְּׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה, וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם. וְחַיָּב בַּחַלָּה, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת. בָא לוֹ לָעִשָּׂרוֹן, וְנָתַן שַׁמְנוֹ {ח} וּלְבוֹנָתוֹ, יָצַק {ט}, וּבָלַל, הֵנִיף, וְהִגִּישׁ, וְקָמַץ {י}, וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים:

 ר"ע מברטנורה  מְהַבְהְבִין אוֹתוֹ בָאוּר. בְּעוֹדוֹ בַּשִּׁבֳּלִין, כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת קָלִי, כְּדִכְתִיב (וַיִּקְרָא ב) אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ, וּבְמִנְחַת הָעֹמֶר מַיְרֵי קְרָא: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. תְּחִלָּה חוֹבְטִים. וְלֹא כְּדֶרֶךְ תְּבוּאָה יְבֵשָׁה שֶׁחוֹבְטִים אוֹתוֹ בְּמַקֵּל, אֶלָּא בְּקָנִים לַחִים: וּבִקְלִיחוֹת. בְּקֶלַח שֶׁל כְּרוּב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמָעֵךְ. וְאַחַר כָּךְ מְקַיְּמִין בּוֹ מִצְוַת קָלִי: נְתָנוּהוּ לָאַבּוּב. דִּסְבִירָא לְהוּ לְרַבָּנָן שֶׁאִם מְהַבְהְבִים אוֹתוֹ בָּאוּר מַמָּשׁ אֵין נִקְרָא קָלִי, שֶׁאֵין נִקְרָא קָלִי אֶלָּא עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר דְּהַיְנוּ עַל יְדֵי כְּלִי, שֶׁנּוֹתְנִים אוֹתוֹ בָּאַבּוּב, וְהוּא כְּלִי שֶׁל נְחֹשֶׁת מְנֻקָּב שֶׁמּוֹכְרֵי קְלָיוֹת קוֹלִין בּוֹ. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: בְּרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת. שֶׁאֵין טוֹחֲנוֹת דַּק אֶלָּא עָבֶה. שֶׁאִם יִטְחֲנוּ יָפֶה יַעַבְרוּ הַסֻּבִּין שֶׁל קְלִפָּה בַּנָּפָה עִם הַסֹּלֶת. וְגָרוֹסוֹת לְשׁוֹן גְּרִיסִין שֶׁל פּוֹל, וְעַל שֵׁם כֵּן נִקְרֵאת גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל: וְחַיָּב בַּחַלָּה. דְּחִיּוּב חַלָּה הַיְנוּ גִּלְגּוּל הָעִסָּה, וְגִלְגּוּל עִסָּה זוֹ בְּיַד הֶדְיוֹט הִיא לְאַחַר שֶׁנִּפְדָּה: וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. דְּמֵרוּחוֹ בְּיַד הֶקְדֵּשׁ הוּא, וּמֵרוּחַ הֶקְדֵּשׁ פּוֹטֵר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת: רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב. הַאי קֶמַח הַנּוֹתָר מֵעִשָּׂרוֹן שֶׁל עֹמֶר: בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת. לְפִי שֶׁלֹּא נִתְּנוּ מְעוֹת הֶקְדֵּשׁ אֶלָּא בַּצָּרִיךְ לָהֶם לְעִשָּׂרוֹן לְבַד {ז}, אֲבָל הָאַחֵר לֹא קָדַשׁ, הִלְכָּךְ לָאו מֵרוּחַ הֶקְדֵּשׁ הוּא, דְּהָא לֹא קַדּוּשׁ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: בָּא לוֹ לָעִשָּׂרוֹן. נוֹתֵן תְּחִלָּה שַׁמְנוֹ וּלְבוֹנָתוֹ קֹדֶם נְתִינַת הַסֹּלֶת: יָצַק וּבָלַל. לְאַחַר נְתִינַת הַסֹּלֶת, כְּדֶרֶךְ כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנּוֹתֵן שֶׁמֶן בִּכְלִי תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן סֹלֶת וְחוֹזֵר וְיוֹצֵק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וּבוֹלֵל: הֵנִיף וְהִגִּישׁ. דְּמִנְחַת הָעֹמֶר טְעוּנָה הֲנָפָה וְהַגָּשָׁה, כִּדְאָמְרִינַן בְּפֶרֶק כָּל הַמְּנָחוֹת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ח} שַׁמְנוֹ. וְזֶה לֹא יְהֵא אֶלָּא בַּיּוֹם, רְצוֹנוֹ לוֹמַר יוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן. הָרַמְבַּ"ם: {ט} יָצַק כוּ'. בְּמִשְׁנָה ג' פֶּרֶק ו' תְּנַן דְּכָל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שָׁלֹשׁ מַתְּנוֹת שֶׁמֶן. וְנִרְאֶה דְּכֻלְּהוּ תָּנֵי לְהוּ הָכָא. דְּנָתַן שַׁמְנוֹ הוּא נְתִינַת שֶׁמֶן תְּחִלָּה בַּכְּלִי, וְיָצַק וּבָלַל הוּא יְצִיקָה וּבְלִילָה. וּבֵין הָכָא וּבֵין הָתָם הֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי בְּלִילָה בְּרֵישָׁא, דְּיָצַק הוּא יְצִיקָה אַחֲרוֹנָה. תּוֹסָפוֹת: {י} וְקָמַץ. לְאַחַר שֶׁבֵּרֵר כָּל הַלְּבוֹנָה לְצַד אֶחָד: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  קצרוהו ונתנוהו בקופות הביאוהו לעזרה היו כו': בא לו לעשרון ונתן שמנו ולבונתו יצק ובלל כו': הפירוש המקובל שאין עליו מחלוקת כי מה שנא' ואם תקריב מנחת בכורים לה' ירמוז למנחת העומר ומלת אם בכאן אינה רשות אלא היא סמוכה ויהיה פירושו וכשתקריב מנחת בכורים תהא אותה מנחה אביב קלוי באש ור' מאיר אומר שלא יהא קלוי אלא שיגע באש וע"כ חייב לחרך אותן בשבלים: וחכמים אומרים שלא יגישו אותן באש קודם שידוש אותן לפי שהוא מתלחלח ובשעת הדישה יתפרד ויפסד אבל קולין אותן אחר דישתו בכלי שקולין בו ויהא הכלי נקוב והוא הנקרא אבוב כמו שתראה בכלים אבוב של קלאים: ור"ע [אומר] אע"פ שקוצר הכל אין כוונתו אלא בעומר וע"כ חייב הנותר לפי דעתו במעשר וחכמים אומרים כי מאחר שנגמרה מלאכתן והוא נדון כהקדש אינו חייב במעשרות כמו שבארנו במקומות מסדר זרעים וזה שאמר ונתן עליו שמנו ולבונתו לא יהא אלא ביום ר"ל יום ט"ז בניסן ודע שזה העומר הוא העומר של שעורין וכבר זכרנו זה הענין ויש לו רמזים בתורה מכללם שקרא אותו מנחת בכורים ונקרא שתי הלחם בכורים וביאר זה ואמר בכורי קציר חטים וזו היא ראיה על שהבכורים שקדמו להם בניסן אינם אלא בכורי שעורין והעיקר שעליו אנו סומכין בזה היא קבלה בידינו ואין הלכה כר"מ ולא כרבי עקיבא: (רמב"ם)

פרק י - משנה ה

מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּק יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא מָלֵא קֶמַח וְקָלִי, שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂים. מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, הֻתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד, וְהָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג), עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. מִפְּנֵי מָה הָרְחוֹקִים מֻתָּרִים {יב} מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן, מִפְּנֵי {יג} שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ:

 ר"ע מברטנורה  שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים. דְּגָזְרֵי שֶׁמָּא יֹאכַל מִן הֶחָדָשׁ כְּשֶׁקּוֹצֵר {יא} קֹדֶם שֶׁיַּקְרִיבוּ הָעֹמֶר, וְזֶה שֶׁכְּבָר הוּא קֶמַח וַדַּאי נִקְצַר קֹדֶם הָעֹמֶר: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בִּרְצוֹן חֲכָמִים. דְּלֹא גָּזְרוּ שֶׁמָּא יֹאכַל כְּשֶׁקּוֹצֵר. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: וְהָרְחוֹקִים. שֶׁאֵינָן יוֹדְעִים אִם עֲדַיִן קָרַב הָעֹמֶר: מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן. כִּדְקָתָנֵי טַעֲמָא לְקַמָּן: שֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף. יוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן שֶׁבּוֹ מְנִיפִין אֶת הָעֹמֶר: כֻּלּוֹ אָסוּר. לֶאֱכֹל בּוֹ חָדָשׁ: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה. לְתַנָּא דְּמַתְנִיתִין, וְכִי רַבָּן יוֹחָנָן הִתְקִין: וַהֲלֹא מִן הַתּוֹרָה אָסוּר. בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם. דִּתְרֵי קְרָאֵי כְּתִיבֵי, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, דְּמַשְׁמַע דְּעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם כֻּלּוֹ אָסוּר, דְּעַד וְעַד בִּכְלָל, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (וַיִּקְרָא כג) עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם, דְּמַשְׁמַע דִּלְאַחַר קָרְבַּן הָעֹמֶר מֻתָּר. הָא כֵּיצַד, כָּאן בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם. אַלְמָא בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם שֶׁאֵין הָעֹמֶר קָרֵב הֲוֵי יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה. וּמְשָׁנֵי בַּגְּמָרָא דְּהָא דִּתְנַן הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר, לֹא תֵימָא הִתְקִין אֶלָּא דָּרַשׁ וְהִתְקִין, כְּלוֹמַר שֶׁדָּרַשׁ מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ בָּרַבִּים וְהוֹדִיעָם שֶׁכָּךְ הַדִּין שֶׁיּוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְאִית דִּמְפָרְשֵׁי בַּגְּמָרָא, שֶׁאֵין הֶחָדָשׁ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה בְּיוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן בִּזְמַן שֶׁאֵין מִקְדָּשׁ אֶלָּא עַד שֶׁיָּאִיר פְּנֵי הַמִּזְרָח שַׁחֲרִית בְּיוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר, דִּכְתִיב עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, עַד וְלֹא עַד בִּכְלָל, וְהִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר, מִשּׁוּם מְהֵרָה יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְיֹאמְרוּ אֶשְׁתָּקַד מִי לֹא הֲוָה אָכְלִינַן מִשֶּׁהֵאִיר הַמִּזְרָח, הַשְׁתָּא נַמִּי נֵיכוּל, וְהֵן אֵינָן יוֹדְעִים דְּבִזְמַן הַמִּקְדָּשׁ אָסוּר לֶאֱכֹל חָדָשׁ עַד שֶׁיַּקְרִיב הָעֹמֶר, דִּכְתִיב עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם. וְהָכִי מְפָרְשִׁינַן לַהּ בְּפֶרֶק לוּלָב הַגָּזוּל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יא} דְּאִלּוּ קְצִירָה עַצְמָהּ אֶפְשָׁר בְּבֵית הַשְּׁלָחִין, אִי נַמִּי עַל יְדֵי קִטּוּף: {יב} מֻתָּרִים. לְכֻלֵּי עָלְמָא. וַאֲפִלּוּ רַבִּי יְהוּדָה מוֹדֶה בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ עֹמֶר עֹמֶר מַתִּיר, דִּכְתִיב עַד [יוֹם] הֲבִיאֲכֶם. רַשִׁ"י: {יג} מִפְּנֵי כוּ'. וְלָכֵן צְרִיכִין שֶׁיִּשְׁמְרוּם חֲצוֹת יוֹם יְרוּשָׁלַיִם. לֹא חֲצוֹת אוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת. לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה מֻקְדָּם אוֹ מְאֻחָר כוּ'. הָרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  משקרב העומר יוצאין ומוצאין בשוק ירושלים כו': משקרב העומר הותר החדש מיד והרחוקים כו': ר"מ אומר אינו מותר להן לצאת לשוק בקלי וקמח קודם הקרבת העומר שמא ישלחו יד ויאכלו ממנו קודם הקרבה ולפיכך אמר שלא ברצון חכמים. ור' יהודה אינו חושש לזה ולפיכך אמר ברצון חכמים והלכה כר' יהודה: ונאמר באיסור אכילת החדש שני כתובין נאמר עד עצם היום הזה ונאמר עד הביאכם את קרבן אלהיכם כשהיה בית המקדש קיים לא נאסר אלא קודם הקרבן ומשקרב העומר מותר לאכול חדש מיד והרחוקים אוכלין אחר חצות יום ט"ז לפי שודאי אצלם שבאותה שעה כבר נקרב העומר כמו שאמר מפני שיודעים שאין ב"ד מתעצלים בו ולכן צריכין אנשים שישמרום חצות יום ירושלים לא חצות אותן המקומות לפי שאפשר שיהיה מוקדם או מאוחר וזה ידוע מחכמת אורך הארצות כמו שהוא מפורסם אצל בעלי התכונה אבל אם אין שם מקדש איסור חדש יום הנף כלו ר"ל יום ט"ז שנא' עד עצם היום הזה והעיקר בידינו עד ועד בכלל ואין חולק רבן יוחנן על זה. ומה שאמר התקין ר"ל שלמד בני אדם הדין הזה המקובל וחזק אמונתם בו וזהו ענין מה שאמרו מה התקין דרש והתקין. ודעת ר' יהודה על הענין שהוא מותר מן התורה אלא שאיסורו מדרבנן דרך תקנה ולפיכך אמר והלא מן התורה הוא אסור ואינו כמו שעלה בדעתו רק הכל מסכימין שאם אין שם מקדש עצמו של יום אסור מן התורה: (רמב"ם)

פרק י - משנה ו

הָעֹמֶר הָיָה מַתִּיר בַּמְּדִינָה, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּמִּקְדָּשׁ. אֵין מְבִיאִין מְנָחוֹת וּבִכּוּרִים וּמִנְחַת בְּהֵמָה קֹדֶם לָעֹמֶר. וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל {טו}. קֹדֶם לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, לֹא יָבִיא. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר:

 ר"ע מברטנורה  הָעֹמֶר הָיָה מַתִּיר בַּמְּדִינָה. לֶאֱכֹל הֶחָדָשׁ בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת: וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּמִּקְדָּשׁ. שֶׁקֹּדֶם שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אֵין מְבִיאִין מִנְחָה מִתְּבוּאָה חֲדָשָׁה, דִּכְתִיב בִּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם (בְּמִדְבַּר כח) מִנְחָה חֲדָשָׁה, שֶׁתְּהֵא חֲדָשָׁה לְכָל הַמְּנָחוֹת {יד}: וּמִנְחַת בְּהֵמָה. מִנְחַת נְסָכִים שֶׁל בְּהֵמָה: וְאִם הֵבִיא. קֹדֶם לָעֹמֶר: פָּסוּל. שֶׁלֹּא הֻתַּר הֶחָדָשׁ מִכְּלָלוֹ אֲפִלּוּ אֵצֶל הַהֶדְיוֹט {טז}: אֲבָל קֹדֶם שְׁתֵּי הַלֶּחֶם לֹא יָבִיא, וְאִם הֵבִיא כָּשֵׁר. שֶׁכְּבָר הֻתַּר מִכְּלָלוֹ אֵצֶל הַהֶדְיוֹט: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יד} אֵין לִי אֶלָּא חֲדָשָׁה שֶׁל חִטִּים, חֲדָשָׁה שֶׁל שְׂעֹרִים [מִנְחַת קְנָאוֹת] מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר חֲדָשָׁה חֲדָשָׁה [שְׁתֵּי פְּעָמִים], אִם אֵינוֹ עִנְיָן לַחֲדָשָׁה שֶׁל חִטִּים, תְּנֵהוּ עִנְיָן לַחֲדָשָׁה שֶׁל שְׂעֹרִים. וּמִנַּיִן שֶׁתְּהֵא קוֹדֶמֶת לַבִּכּוּרִים, תַּלְמוּד לוֹמַר כוּ', וּמִנַּיִן שֶׁתְּהֵא קוֹדֶמֶת לִנְסָכִים וּפֵרוֹת הָאִילָן, נֶאֱמַר כוּ': {טו} פָּסוּל. וְאִם הֵבִיא לֹא נִתְקַדְּשׁוּ לִהְיוֹת רְאוּיִין לְקָרְבָּן. אֲבָל נִתְקַדְּשׁוּ לְהִפָּסֵל וְיִהְיוּ כְּקָדָשִׁים שֶׁנִּפְסְלוּ. הָרַמְבַּ"ם: {טז} וְקַשְׁיָא, תִּנַּח חָדָשׁ שֶׁנֶּאֱסַר וַעֲדַיִן לֹא הֻתַּר, אֲבָל בִּכּוּרֵי פֵּרוֹת וְנִסְכֵּי יַיִן דְּמֵעוֹלָם לֹא נֶאֶסְרוּ אַמַּאי אִם הֵבִיא פָּסוּל. וְכֵן הוּא בַּגְּמָרָא, דִּלְהַאי טַעֲמָא דְּלֹא הֻתַּר מִכְּלָלוֹ כוּ', נְסָכִים וּבִכּוּרִים שֶׁהִקְרִיבָם קֹדֶם לָעֹמֶר כְּשֵׁרִים. וְכָתַב רַשִׁ"י, וּדְקָתָנֵי וְאִם הֵבִיא פָּסוּל, לָאו אַבִּכּוּרֵי פֵּרוֹת קָאֵי כוּ'. וּלְדִינָא מַשְׁמַע בַּגְּמָרָא דְּלֵיתָא לְהַאי טַעֲמָא, וְהַאי וְאִם הֵבִיא פָּסוּל קָאֵי גַּם אַבִּכּוּרֵי פֵּרוֹת. וְגַם הָרַמְבַּ"ם בְּחִבּוּרוֹ פָּסַק כֵּן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש כו': ענין מתיר במדינה שהוא מתיר לאכול הדבר שמותר לאכלן בכל המקומות והוא החדש והוא דבר תורה כמו שהקדמנו. וענין מה שאמרו שתי הלחם במקדש שהוא מתיר להביא מן החדש הדברים שמביאין למקדש שאחר הקרבת שתי הלחם מותר לו להביא איזהו מין שירצה מהמנחות אבל קודם שתי הלחם אינו מותר להביא מנחה מן החדש לכתחלה לפי שאמר בשתי הלחם והקרבתם מנחה חדשה. ומה שאמר שאם עבר והביא קודם לעומר לא יצא וקודם לשתי הלחם *[אם] הביא יצא לפי שאין מותר לשום אדם לקצור קודם קצירת העומר כמו שיתבאר עכשיו ואחר קצירת העומר מותר לקצור לכל אדם כל מה שירצה: (רמב"ם)

פרק י - משנה ז

הַחִטִּים וְהַשְּׂעֹרִים וְהַכֻּסְּמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְהַשִּׁיפוֹן חַיָּבִין בַּחַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וַאֲסוּרִים בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, וּמִלִּקְצֹר מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר. וְאִם הִשְׁרִישׁוּ קֹדֶם לָעֹמֶר, הָעֹמֶר מַתִּירָן. וְאִם לָאו, אֲסוּרִים עַד שֶׁיָּבֹא עֹמֶר הַבָּא:

 ר"ע מברטנורה  וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. לְהַשְׁלִים שִׁעוּר הָעִסָּה הַחַיֶּבֶת בַּחַלָּה. וְלֹא שֶׁיִּצְטָרְפוּ כֻּלָּן יַחַד, דְּמִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ אֵין מִצְטָרֵף, אֶלָּא הַחִטִּין מִצְטָרְפִין עִם הַכֻּסְּמִין בִּלְבַד מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִינָן, וְהַשְּׂעֹרִים מִצְטָרְפִין עִם הַכֹּל חוּץ מִן הַחִטִּים {יז}. וְאַף עַל גַּב דְּכֻסְּמִין מִין חִטִּין הֵן, לָאו מִין חִטִּין דַּוְקָא, אֶלָּא מִין שְׂעֹרִים וְאַף מִין חִטִּים, וּמִצְטָרְפִין עִם הַחִטִּים וְהַשְּׂעֹרִים. וּמִיהוּ בַּיְרוּשַׁלְמִי מַשְׁמַע דְּאִם נִלּוֹשׁוּ יַחַד מִצְטָרְפִין אֲפִלּוּ מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. אֲבָל אִם לֹא נִלּוֹשׁוּ יַחַד אֶלָּא שֶׁאַחַר כָּךְ הָיוּ נוֹשְׁכוֹת הָעִסּוֹת זוֹ בָּזוֹ, מִין בְּמִינוֹ מִצְטָרְפִין, שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ אֵין מִצְטָרְפִין: וַאֲסוּרִים בֶּחָדָשׁ. כְּדִכְתִיב (וַיִּקְרָא כג) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, וְגָמְרִינַן לֶחֶם לֶחֶם מִפֶּסַח, מַה לְּהַלָּן מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים אַף כָּאן מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים: וּמִלִּקְצֹר מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח. שֶׁאָסוּר לִקְצֹר מֵאֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים קֹדֶם קְצִירַת הָעֹמֶר. דִּכְתִיב בָּעֹמֶר (שָׁם) רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, שֶׁתְּהֵא תְּחִלָּה לְכָל הַנִּקְצָרִים, וְאָתְיָא רֵאשִׁית רֵאשִׁית מֵחַלָּה, כְּתִיב הָתָם (בְּמִדְבַּר טו) רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם, וּכְתִיב הָכָא רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, מַה לְּהַלָּן מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים, אַף כָּאן מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים: וְאִם הִשְׁרִישׁוּ. אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים הַלָּלוּ קֹדֶם קְצִירַת הָעֹמֶר: הָעֹמֶר מַתִּירָן. וּמֻתָּר לְקָצְרָן אַחַר קְצִירַת הָעֹמֶר. דִּכְתִיב (שְׁמוֹת כג) אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה, מִשָּׁעָה שֶׁנִּזְרַע וְנִשְׁרַשׁ בַּשָּׂדֶה {יח}: וְאִם לָאו. שֶׁלֹּא הִשְׁרִישׁוּ אֶלָּא לְאַחַר קְצִירַת הָעֹמֶר: אֲסוּרִים עַד שֶׁיָּבֹא הָעֹמֶר הַבָּא. שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יז} וְאִם תֹּאמַר וְהָנָךְ מִינִין שֶׁהֵן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה כְּדִתְנַן בְּרֵישׁ כִּלְאַיִם הֵיאַךְ הֵן מִצְטָרְפִין, הָתְנַן בְּסוֹף פֶּרֶק ב' דִּתְרוּמוֹת כָּל שֶׁהוּא כִּלְאַיִם בַּחֲבֵרוֹ לֹא יִתְרֹם מִזֶּה עַל זֶה. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּגַבֵּי חַלָּה תָּלוּי הַטַּעַם בָּעִסָּה לְפִי שֶׁעִסּוֹתֵיהֶן דּוֹמוֹת זוֹ לָזוֹ. וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר דִּכְשֶׁיֵּשׁ בְּכָל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּדֵי חִיּוּב חַלָּה אֵין תּוֹרְמִין מִזֶּה עַל זֶה מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. תּוֹסָפוֹת: {יח} מִדִּכְתִיב בַּשָּׂדֶה, דָּיְקִינַן לַהּ בַּגְּמָרָא דְּצָרִיךְ הַשְׁרָשָׁה: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל כו': כבר בארנו פעמים שהכוסמין חטה מדברית ושבולת שועל ושיפון שני מיני שעורין וכבר בארנו בתחלת חלה שאלו המינים בלבד הם נקראים לחם ומצטרפין זה עם זה עד שיהא מכולן שיעור חלה ונאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וגו' כמו שנא' בחלה והיה באכלכם מלחם הארץ וכתב בסיפרי ראשית קצירכם שתהא תחלה לכל הנקצרים ר"ל מנחת העומר לפיכך אינו מותר לקצור שום דבר מחמשת המינים קודם קצירת העומר והוא ענין מה שאמר השרישו *[קודם העומר] מותר לקצור אותו אחר קצירת העומר ומה שהוא גרגרים מפוזרים בארץ בשעת קצירת העומר ונקצר ואותן הגרגרים לא השרישו ואחר כך השרישו אינן מותרים לקצור אותן עד שקוצרים העומר מהשנה הבאה וכבר זכרנו זו ההלכה (רמב"ם)

פרק י - משנה ח

קוֹצְרִים בֵּית הַשְּׁלָחִים שֶׁבָּעֲמָקִים, אֲבָל לֹא גוֹדְשִׁין. אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ קוֹצְרִין בִּרְצוֹן חֲכָמִים, וְגוֹדְשִׁין שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים, וְלֹא מִחוּ בְיָדָם חֲכָמִים. קוֹצֵר לַשַּׁחַת, וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף יִקְצֹר וְיַאֲכִיל אַף מִשֶּׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ:

 ר"ע מברטנורה  קוֹצְרִים בֵּית הַשְּׁלָחִים שֶׁבָּעֲמָקִים. שֶׁתְּבוּאָתָן רָעָה וְאֵין מְבִיאִין עֹמֶר מִשָּׁם. וְתַנְיָא, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (וַיִּקְרָא כג) וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר, דְּמַשְׁמַע דְּיָכוֹל לִקְצֹר קֹדֶם הֲבָאַת הָעֹמֶר, וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, דְּמַשְׁמַע שֶׁתְּהֵא רֵאשִׁית לְכָל הַקְּצִירוֹת, הָא כֵּיצַד, מִמָּקוֹם שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהָבִיא הָעֹמֶר אִי אַתָּה קוֹצֵר קֹדֶם לָעֹמֶר, מִמָּקוֹם שֶׁאִי אַתָּה מֵבִיא, כְּגוֹן בֵּית הַשְּׁלָחִים וּבֵית הָעֲמָקִים {יט} שֶׁאֵין מְבִיאִין עֹמֶר מֵהֶן לְפִי שֶׁהֵן רָעוֹת, אַתָּה קוֹצֵר מֵהֶן קֹדֶם לָעֹמֶר: אֲבָל לֹא גוֹדְשִׁין. לַעֲשׂוֹתָן גָּדִישׁ. דְּכַמָּה דְּאֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹיֵי מְשַׁנִּינַן {כ}: אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ. בֵּית הַשְּׁלָחִין הֲווּ לְהוּ: קוֹצֵר לַשַּׁחַת. מֻתָּר לִקְצֹר לַשַּׁחַת קֹדֶם לָעֹמֶר וּמַאֲכִיל לִבְהֶמְתּוֹ: אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל. לְקָצְרָהּ לְצֹרֶךְ בְּהֶמְתּוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ אַחֲרוֹן שֶׁל גְּמַר בִּשּׁוּלָהּ, קוֹצֵר אַף לְאַחַר שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַף יִקְצֹר וְיַאֲכִיל. יַתְחִיל לִקְצֹר וּמַאֲכִיל לִבְהֶמְתּוֹ מִשֶּׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ. דְּכָל לַשַּׁחַת לָאו קָצִיר הוּא. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, שֶׁבָּא לְפָרֵשׁ דְּבָרָיו שֶׁל תַּנָּא קַמָּא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יט} כֵּן הוּא גִּרְסַת הַתּוֹסָפוֹת בְּמַתְנִיתִין. וְכָתְבוּ, דְּצָרִיךְ לוֹמַר כֵּיוָן דִּלְכַתְּחִלָּה לֹא יָבִיא, אַף עַל גַּב דְּאִם הֵבִיא כָּשֵׁר, מִמָּקוֹם שֶׁאִי אַתָּה מֵבִיא קָרֵינָא בֵּיהּ כוּ'. וְהָא דְּלֹא חֲשִׁיב הָכָא בֵּית הַזְּבָלִים כוּ', יֵשׁ לוֹמַר דְּלֹא פְסִידֵי וְאַחְמוּר רַבָּנָן כְּמוֹ דְּאַחְמוּר בִּגְדִישָׁה. וּלְנֻסְחָא אַחֲרִינָא דְּגָרַס בֵּית הַשְּׁלָחִין שֶׁבָּעֲמָקִים, יֵשׁ לוֹמַר דְּהַהוּא אִם הֵבִיא פָּסוּל דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי לֹא קָרִינַן בֵּיהּ שֶׁאַתָּה מֵבִיא, אֲבָל הֵיכָא דְּאִם הֵבִיא כָּשֵׁר קָרִינַן בֵּיהּ כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כ} מִשּׁוּם דְּבִגְדִישָׁה לֵיכָּא פְּסִידָא אִי שָׁבְקִינַן עַד אַחַר עֹמֶר. וְהָא דְּשָׁרֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּמִשְׁנָה ה' קֶמַח וְקָלִי, מִשּׁוּם עוֹלֵי רְגָלִים הִתִּירוּ. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  קוצרין בית השלחים שבעמקים אבל לא גודשין כו': ואמר וקצרתם את קצירה וגו' וממה שנא' וקצרתם אנו מביאין ראיה שמותר לנו לקצור קודם העומר וממה שנא' ראשית קצירכם ראיה על שאין קוצרים לפניו שום דבר ואמרו בהכרעת הענין הזה ממקום שאתה מביא אין אתה קוצר ממקום שאין אתה מביא אתה קוצר ולפי שאין מביאין העומר מבית השלחים כמו שנתבאר בפ' ה' מותר לקצור מאותן המקומות קודם קצירת העומר אבל אין דשין אלא אחר הקרבת העומר והוא מה שאמר אבל לא גודשין ושחת קצי"ל בלע"ז ובערבי: והביא שליש ר"ל שלא נגמר השליש האחרון לגמר בישולו: ור' יהודה מבאר הדברים הראשונים ולפיכך אין הלכה כר"ש: (רמב"ם)

פרק י - משנה ט

קוֹצְרִין מִפְּנֵי הַנְּטִיעוֹת, מִפְּנֵי בֵית הָאֵבֶל, מִפְּנֵי בִטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָן כְּרִיכוֹת, אֲבָל מַנִּיחָן צְבָתִים {כג}. מִצְוַת הָעֹמֶר לָבֹא מִן הַקָּמָה. לֹא מָצָא, יָבִיא מִן הָעֳמָרִים {כד}. מִצְוָתוֹ לָבֹא מִן הַלַּח. לֹא מָצָא, יָבִיא מִן הַיָּבֵשׁ. מִצְוָתוֹ לִקְצֹר בַּלַּיְלָה. נִקְצַר בַּיּוֹם, כָּשֵׁר {כז}. וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת {כח}:

 ר"ע מברטנורה  קוֹצְרִים. קֹדֶם לָעֹמֶר: מִפְּנֵי הַנְּטִיעוֹת. שֶׁלֹּא יַפְסִידוּ. לְפִי שֶׁאוֹתָהּ תְּבוּאָה אֵינָהּ רְאוּיָה לָעֹמֶר, כִּדְאָמְרִינַן בְּפֶרֶק כָּל הַקָּרְבָּנוֹת, אֵין מְבִיאִין לֹא מִשְּׂדֵה בֵּית הַשְּׁלָחִים וְלֹא מִשְּׂדֵה אִילָן, וּלְעֵיל אָמְרִינַן מִמְּקוֹם שֶׁאִי אַתָּה מֵבִיא אַתָּה קוֹצֵר. פֵּרוּשׁ אַחֵר, מִפְּנֵי הַנְּטִיעוֹת, מִשּׁוּם כִּלְאַיִם {כא}. לְפִי שֶׁפְּעָמִים אָדָם זוֹרֵעַ תְּבוּאָה וְאֵין שָׁם נְטִיעוֹת, וּלְאַחַר זְמַן עוֹלוֹת שָׁם נְטִיעוֹת בֵּינֵיהֶן מֵאֲלֵיהֶן, וְצָרִיךְ לִקְצֹר הַזְּרָעִים מִשּׁוּם כִּלְאַיִם: וּמִפְּנֵי בֵית הָאֵבֶל. שֶׁאֵין לָהֶם מָקוֹם פָּנוּי לֵישֵׁב לְבָרֵךְ בִּרְכַּת רְחָבָה שֶׁאוֹמְרִים בְּבֵית הָאֵבֶל {כב}: וּמִפְּנֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ. שֶׁאֵין מָקוֹם לַתַּלְמִידִים לֵישֵׁב. וְטַעֲמָא דְּכָל הָנֵי, מִשּׁוּם דִּקְצִיר מִצְוָה נִינְהוּ, וְהַכָּתוּב אוֹמֵר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, שֶׁיִּהְיֶה הָעֹמֶר רֵאשִׁית לִקְצִירְכֶם שֶׁל רְשׁוּת וְלֹא רֵאשִׁית לְקָצִיר שֶׁל מִצְוָה: כְּרִיכוֹת. אֲלֻמּוֹת קְשׁוּרוֹת: צְבָתִים. אֲגֻדּוֹת בְּלֹא קִשּׁוּר. פֵּרוּשׁ אַחֵר, כְּרִיכוֹת אֲלֻמּוֹת גְּדוֹלוֹת, צְבָתִים אֲגֻדּוֹת קְטַנּוֹת: מִן הַקָּמָה. שֶׁיְּהֵא קוֹצֵר לִשְׁמוֹ {כה}: לֹא מָצָא. שֶׁכְּבָר נִקְצַר הַכֹּל: מִן הַלַּח. דִּכְתִיב כַּרְמֶל, רַךְ וּמָל {כו}: לִקְצֹר בַּלַּיְלָה. כִּדְיָלְפִינַן בְּרֵישׁ פִּרְקִין, מִדִּכְתִיב (דְּבָרִים טז) מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר, מִשָּׁעָה שֶׁאַתָּה מוֹנֶה אַתָּה קוֹצֵר, וְהַסְּפִירָה צְרִיכָה לִהְיוֹת בַּלַּיְלָה דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כג) שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כא} וּלְהָכִי נָקַט נְטִיעוֹת, מִשּׁוּם אוֹרְחָא דְּמִלְּתָא שֶׁאָדָם זוֹרֵעַ כוּ'. רַשִׁ"י: {כב} וְיֵרָאֶה לְפָרֵשׁ בֵּית כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה [בְּרֵאשִׁית מה]. כְּמוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל, בֵּית יְהוּדָה, עֲבָדָיו וְאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ: {כג} צְבָתִים. מַאי טַעֲמָא דְּכַמָּה דְּאֶפְשָׁר לֹא טָרְחִינַן. גְּמָרָא: {כד} לֹא כוּ'. כֻּלְּהוּ יָבִיא דִתְנִינַן נַפְקָא לָן מִוְּתַקְרִיב יְתֵרָה כוּ'. בַּגְּמָרָא: {כה} כְּדִכְתִיב מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה. רַשִׁ"י: {כו} כֵּן פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י בְּמִשְׁנָה ב', רַךְ וּמָלֵא. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת, דַּהֲוֵי כְּמוֹ שִׂמְלָה שַׂלְמָה. אֲבָל לְשׁוֹן רַשִׁ"י בְּמַתְנִיתִין, כַּר וּמָל. וְזֶה לְשׁוֹנוֹ בְּפֵרוּשׁ הַחֻמָּשׁ, בְּעוֹד הַכַּר מָלֵא שֶׁהַתְּבוּאָה לַחָה וּמְלֵאָה בַּקַּשִּׁין שֶׁלָּהּ, וְעַל כֵּן נִקְרְאוּ הַמְּלִילוֹת כַּרְמֶל, וְכֵן כַּרְמֶל בְּצִקְלוֹנוֹ [מְלָכִים ב ד]: {כז} בַּיּוֹם כוּ'. וּמַתְנִיתִין דְּסוֹף פֶּרֶק ב' דִּמְגִלָּה דְּדַוְקָא בַּלַּיְלָה וְלֹא בַּיּוֹם, וְכֵן הָא דְּרֵישׁ פִּרְקִין דְּנִקְצַר בְּשַׁבָּת, אַתְיָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וּדְהָכָא כְּרַבִּי. גְּמָרָא: {כח} הַשַּׁבָּת. לְהַקְרָבָה, אֲבָל לִקְצִירָה לֹא. דְּהָא נִקְצַר בַּיּוֹם כָּשֵׁר, וְיוּכַל לְקָצְרָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְאַמַּאי תִּדְחֶה שַׁבָּת. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  קוצרין מפני הנטיעות מפני בית האבל מפני כו': מפני הנטיעות הוא שיכוין בשעת קצירה להתרחק מהאילנות כדי שלא יפסיק וכן מותר לו לקצור לעשות מקום בית האבל או בית מדרש לפי שהוא מצוה שנא' קצירכם ולא קציר מצוה ר"ל שקציר מצוה מותר מלפני העומר: וצבתים מן האגודות הקטנות ומקבצין הצבתים קצתם לקצתן ועושים מהן אלומות גדולות והן נקראין כריכות וכבר נתבאר זה בי' מעירובין: (רמב"ם)

פרק יא


פרק יא - משנה א

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם {א} נִלּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת, וְנֶאֱפוֹת אַחַת אַחַת. לֶחֶם הַפָּנִים נִלּוֹשׁ אֶחָד אֶחָד, וְנֶאֱפֶה שְׁנַיִם שְׁנָיִם. וּבִטְפוּס {ג} הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתָן. וּכְשֶׁהוּא רָדָן, נוֹתְנָן בִּטְפוּס {ד}, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַלְקְלוּ:

 ר"ע מברטנורה  שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. לֶחֶם הַפָּנִים נִלּוֹשׁ אֶחָד אֶחָד. דִּכְתִיב בֵּיהּ (וַיִּקְרָא כד) שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת, מְלַמֵּד שֶׁנִּלּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת. וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִיָּתָן שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם, תַּלְמוּד לוֹמַר (שָׁם) וְשַׂמְתָּ אֹתָם, שִׂימָה רִאשׁוֹנָה שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה מֵהֶם דְּהַיְנוּ בַּתַּנּוּר תְּהֵא בִּלְשׁוֹן אוֹתָם, דְּמַשְׁמַע שֶׁהָיָה נוֹתֵן שְׁנַיִם בִּשְׁנֵי דְּפוּסִים יַחַד בַּתַּנּוּר. יָכוֹל אַף שְׁתֵּי הַלֶּחֶם כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר וְשַׂמְתָּ אֹתָם, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר וְשַׂמְתָּם, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר וְשַׂמְתָּ אֹתָם, אוֹתָם אַתָּה נוֹתֵן שְׁנַיִם שְׁנַיִם בַּתַּנּוּר וְאִי אַתָּה נוֹתֵן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שְׁנַיִם שְׁנַיִם {ב} אֶלָּא אֶחָד אֶחָד: וּבִטְפוּס. כְּמוֹ דְּפוּס, פורמ"א בְּלַעַ"ז. כְּמִין תֵּבָה שֶׁנִּטַּל כִּסּוּיָהּ וּשְׁתֵּי דָּפְנוֹתֶיהָ זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ, כָּךְ הַלֶּחֶם הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי דְּפָנוֹת וְשׁוּלַיִם רְחָבִים, וּמְתַקֵּן הַבָּצֵק בְּתוֹךְ הַדְּפוּס שֶׁיְּהֵא עָשׂוּי כְּעֵין הַדְּפוּס: וּכְשֶׁהוּא. רוֹדֶה אוֹתָן מִן הַתַּנּוּר: נוֹתְנָן בַּדְּפוּס כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַלְקְלוּ. וְיִשָּׁבְרוּ. נִמְצָא שְׁלֹשָׁה דְפוּסִים הֵן, אֶחָד כְּשֶׁהִיא בָּצֵק, וְאֶחָד הָיָה לָהּ בַּתַּנּוּר כְּשֶׁהִיא נֶאֱפֵית {ה}, וְאֶחָד כְּשֶׁהוּא רוֹדָהּ מִן הַתַּנּוּר נוֹתְנָהּ בַּדְּפוּס כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְקַלְקֵל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. לְשׁוֹן הַתּוֹסָפוֹת, בַּמִּשְׁנָה וּבַמִּקְרָא קָרוּי לְשׁוֹן זָכָר וּלְשׁוֹן נְקֵבָה. וְשָׁמְעִינַן דִּבְמִשְׁנָתֵנוּ לֹא גָּרְסִינַן גַּבֵּי לֶחֶם הַפָּנִים אֶחָד שְׁנַיִם בִּלְשׁוֹן זָכָר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} אַדְּעָלְמָא קָאֵי. דְּהָא בְּפַעַם אַחַת אֵין נֶאֱפוֹת אֶלָּא שְׁתַּיִם בִּלְבַד: {ג} וּבִטְפוּס כוּ'. דְּתָנוּ רַבָּנָן, וְשַׂמְתָּ אוֹתָם, בִּדְפוּס. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת, וְאִם תֹּאמַר וְהָא אַפִּיקְתֵּיהּ לוֹמַר שֶׁאֲפִיָּתָן שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּאִם כֵּן לִכְתֹּב וְנָתַתָּ אוֹתָם, אֲבָל וְשַׂמְתָּ מַשְׁמַע שִׂימָה בִּדְפוּס: {ד} בִּטְפוּס. הֵן הַקְּעָרוֹת שֶׁל שֻׁלְחָן, כִּדְאָמַר קְעָרֹתָיו אֵלּוּ טְפוּסִין. וְכֵן פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י בַּחֻמָּשׁ, שֶׁהָיָה נוֹתְנוֹ בִּקְעָרוֹת לְאַחַר אֲפִיָּה. תּוֹסָפוֹת. וּבַגְּמָרָא, וְלִהֲדְרָא לִדְפוּס קַמָּא, כֵּיוָן דְּאָפֵי לַהּ נַפְּחָא. וּמִזֶּה הוֹכִיחוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּהַלֶּחֶם חוּץ לַדְּפוּס, דְּאִם לֹא כֵן הֵיכָא מִנַּפְּחָא כוּ'. וּלְפֵרוּשׁ הָרַ"ב צָרִיךְ לוֹמַר דְּמִתְּחִלָּה נַעֲשָׂה בְּתוֹךְ הַדְּפוּס, וְהַדְּפוּס שֶׁבַּתַּנּוּר הָיָה צַר וְנִכְנַס בְּתוֹךְ הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם מִבַּחוּץ וְנִדְבָּק בַּתַּנּוּר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} וְהָיוּ מַסִּיקִין אוֹתוֹ עִם הַתַּנּוּר וְאוֹפֶה אֶת הַלֶּחֶם. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שתי הלחם נלושות אחת אחת ונאפות אחת כו': אלו המלאכות כולן קבלה וכן הגידו שהיו עושין אותן מימות משה ע"ה ועד ימיהם: ודפוס הוא ידוע ונקרא טפוס והיו ללחם הפנים ג' טפוסין אחד שנותנין אותן בו כשהוא עשוי והב' שאופין בתנור עד שהיה עומד בין שני אוירין וג' שנותנים אותן לכשיצא מן התנור: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ב

אֶחָד שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְאֶחָד לֶחֶם הַפָּנִים, לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ, וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים, וְאֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל מַעֲשֵׂיהֶם בִּפְנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הֱוֵי רָגִיל לוֹמַר, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים כְּשֵׁרוֹת בָּעֲזָרָה, וּכְשֵׁרוֹת בְּבֵית פָּאגִי:

 ר"ע מברטנורה  לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים. לֹא אִתְבְּרִירָא טַעֲמָא דְּהָא מִלְּתָא בַּגְּמָרָא אַמַּאי לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים {ו}: וְאֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. אֲפִיָּתָן: וּכְשֵׁרוֹת בְּבֵית פָּאגִי. רַמְבַּ"ם אוֹמֵר שֶׁהוּא מָקוֹם סָמוּךְ לְהַר הַבַּיִת מִחוּץ, שֶׁשָּׁם הָיוּ אוֹפִים הַמְּנָחוֹת. מִלְּשׁוֹן פַּת בַּג הַמֶּלֶךְ. וְאֵין הֲלָכָה אֶלָּא כְּדִבְרֵי תַּנָּא קַמָּא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ו} וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם. וְעַל כָּרְחֵנוּ צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁגִּרְסָא אַחֶרֶת הָיְתָה לָהֶם בַּגְּמָרָא. דַּאֲנַן גָּרְסִינַן הָכִי, הָא גּוּפָא קַשְׁיָא, אָמַרְתְּ לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ, אַלְמָא מִדַּת יָבֵשׁ לֹא נִתְקַדְּשָׁה, [דְּאִי מִקַּדְּשָׁה מִגַּנְיָה מִלְּתָא אִי אַפִּיק לְהוּ אַבְּרָאֵי. וְלֹא כְּפֵרוּשׁ הַקֻּנְטְרֵס מִטַּעַם פְּסוּל יוֹצֵא, דְּמִשּׁוּם קִדּוּשׁ כְּלִי לֹא מִיפְּסַל בְּיוֹצֵא. תּוֹסָפוֹת], וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים, אַלְמָא מִדַּת יָבֵשׁ נִתְקַדְּשָׁה. אָמַר רָבָא כוּ' מַאי קֻשְׁיָא, דִּלְמָא עִשָּׂרוֹן לֹא מְקַדֵּשׁ, תַּנּוּר מְקַדֵּשׁ. אֶלָּא הָא קַשְׁיָא, וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים, אַלְמָא תַּנּוּר מְקַדֵּשׁ, וְאֵין דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, אִפַּסְלוּ בְּלִינָה. אָמַר רָבָא כוּ' הָא קַמָּן דְּהַךְ מִלְּתָא דְּלִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים אִתְבָּרַר טַעֲמָא מִשּׁוּם דְּמִדַּת יָבֵשׁ לֹא נִתְקַדְּשָׁה. אֶלָּא וַדַּאי שֶׁגִּרְסָתָם לֹא הָיְתָה כָּךְ. וּלְהָכִי נַמִּי פָּסַק כְּתַנָּא קַמָּא דְּמִשְׁנָה ה' פֶּרֶק ט' דְּמִדּוֹת יָבֵשׁ נִתְקַדְּשׁוּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אחד שתי הלחם ואחד לחם הפנים לישתן כו': הסבה שמחמתה מותר ללוש אותם חוץ לעזרה ולא יהא מותר לאפות אלא בעזרה לא נתבארה בגמ' רק נתקשה למה הוצרכו לאפות בעזרה ולא הוצרכו ללוש וכבר בארנו שבית פגי בית מחוץ לעזרה היה מוכן לבשול המנחות כפי הנראה לעין ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' שמעון: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ג

חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים, וְדוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. טִחוּנָן וְהֶרְקֵדָן אֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׂוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֵינָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. וְשֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׂוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת:

 ר"ע מברטנורה  חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן {ז} בִּפְנִים. לְדִבְרֵי הַכֹּל. שֶׁאוֹתוֹ חֲצִי עִשָּׂרוֹן שֶׁחוֹלֵק בּוֹ עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל נִמְשַׁח וְנִתְקַדֵּשׁ וּמְקַדֵּשׁ אֶת הַמִּנְחָה {ח}: וְדוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת לִישָׁה וַעֲרִיכָה וַאֲפִיָּה מֵאֶתְמוֹל, דְּכֵיוָן דְּמִקַּדְּשָׁא בִּכְלִי מִפַּסְּלָא בְּלִינָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ז} וְלִי נִרְאֶה דְּהָכִי גָּרְסִינַן, לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן וַאֲפִיָּתָן: {ח} וְהַאי דְּלֹא מָשְׁחוּ עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, מִפְּנֵי שֶׁכָּל אָדָם מוֹדֵד בּוֹ מִנְחָתוֹ וּפְעָמִים שֶׁמּוֹצִיאוֹ לַחוּץ. אֲבָל זֶה אֵינוֹ מָסוּר אֶלָּא לַכֹּהֲנִים לַחֲצוֹת בּוֹ עֶשְׂרוֹנִים. וְהַתּוֹסָפוֹת פֵּרְשׁוּ דַּחֲבִתִּין כֵּיוָן דְּיֵשׁ בָּהֶן שֶׁמֶן הֻצְרְכוּ לֵעָשׂוֹת בִּכְלֵי הַלַּח, וּמִדּוֹת הַלַּח נִתְקַדְּשׁוּ לְכֻלֵּי עָלְמָא, וְהוּא הַדִּין לְכָל הַמְּנָחוֹת הַטְּעוּנוֹת שֶׁמֶן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  חביתי כהן גדול לישתן ואפייתן בפנים ודוחות כו': כבר בארנו פעמים שזה הכלל שאמר רבי עקיבא אמת לא ישתבש בשום פנים בשום דבר מכל המצות: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ד

כָּל הַמְּנָחוֹת יֵשׁ בָּהֶן מַעֲשֵׂה כְלִי {ט} בִּפְנִים, וְאֵין בָּהֶן מַעֲשֵׂה כְלִי בַחוּץ. כֵּיצַד {יא}. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אָרְכָּן שִׁבְעָה וְרָחְבָּן אַרְבָּעָה, וְקַרְנוֹתֵיהֶן אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. לֶחֶם הַפָּנִים, אָרְכָּן עֲשָׂרָה וְרָחְבָּן חֲמִשָּׁה, וְקַרְנוֹתָיו שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁלֹּא תִטְעֶה, זד"ד יה"ז. בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד, שֶׁיְּהֵא לוֹ פָנִים:

 ר"ע מברטנורה  יֵשׁ בָּהֶן מַעֲשֵׂה כְלִי בִּפְנִים. בִּמְלַאכְתָּן שֶׁנַּעֲשֶׂה בָּהֶן בִּפְנִים טְעוּנִים כְּלִי. לַאֲפוֹקֵי עַל גַּבֵּי טַבְלָא. וּבִמְלַאכְתָּן שֶׁנַּעֲשֵׂית בַּחוּץ, כְּגוֹן לִישָׁתוֹ וַעֲרִיכָתוֹ שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים {י}, אֵינוֹ טָעוּן כְּלִי: וְקַרְנוֹתֵיהֶן. שֶׁהוּא מַדְבִּיק בָּצֵק לְכָל דֹּפֶן כְּמִין קַרְנַיִם, וְאֹרֶךְ הַקֶּרֶן יוֹצֵא אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שֶׁלֹּא תִטְעֶה. בֵּין שְׁתֵּי הַלֶּחֶם לְלֶחֶם הַפָּנִים בֵּין בְּשִׁעוּר אֹרֶךְ וְרֹחַב בֵּין בְּשִׁעוּר הַקְּרָנוֹת. בִּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם אָרְכּוֹ שִׁבְעָה וְרָחְבּוֹ אַרְבָּעָה וְקַרְנוֹתָיו אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. וְסִימָנָךְ זד"ד. וְלֶחֶם הַפָּנִים אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה וְקַרְנוֹתָיו שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת. וְסִימָנָךְ יה"ז. וְדַרְכּוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה לָתֵת סִימָנִים, כְּמוֹ דצ"ך עד"ש באח"ב: שֶׁיְּהֵא לוֹ פָנִים. דְּפָנוֹת. [שֶׁיְּהֵא לוֹ פִּנִּים זָוִיּוֹת] {יב} וְהֵן הֵן הַקַּרְנַיִם: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ט} כְּלִי כוּ'. בַּגְּמָרָא יָלֵיף לֵיהּ מִקְּרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} וְזֶה הַמַּאֲמָר מְחֻבָּר בְּמַה שֶּׁאָמַר שֶׁלֶּחֶם הַפָּנִים מֻתָּר לָלוּשׁ אוֹתָן בַּחוּץ וְנֶאֱפוֹת בִּפְנִים. הָרַמְבַּ"ם. כְּלוֹמַר דְּאִלּוּ שְׁאָר מְנָחוֹת לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן נַמִּי בִּפְנִים כוּ'. וְרַשִׁ"י פֵּרֵשׁ לִישָׁה וַעֲרִיכָה הַכֹּל בִּכְלֵי שָׁרֵת בִּפְנִים וְלֹא בַּחוּץ. וּלְפֵרוּשׁוֹ כֻּלָּהּ חֲדָא מִלְּתָא הִיא. וְהַתּוֹסָפוֹת פֵּרְשׁוּ דְּבַחוּץ אַטְּחִינָה וְהַרְקָדָה קָאֵי. דְּלֹא בָּעוּ כְּלֵי שָׁרֵת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יא} כֵּיצַד. הוּא שָׁאַל עַל סִבַּת הֱיוֹת לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱפֶה בִּדְפוּסִים. וְאָמַר שֶׁסִּבַּת זֶה שֶׁיְּהֵא בַּעַל שְׁטָחִים מִשִּׁשָּׁה רוּחוֹת, וְכֵן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. הָרַמְבַּ"ם. וְרָצָה לוֹמַר בְּשִׁשָּׁה שְׁטָחִים, שֶׁטַח הַתַּחַת, וּשְׁנֵי שִׁטְחֵי הַכְּפִילָה שֶׁמִּזֶּה וּמִזֶּה, וְהֵם שְׁלֹשָׁה שֶׁהֵם שִׁשָּׁה, שְׁלֹשָׁה מִבַּחוּץ וּשְׁלֹשָׁה מִבִּפְנִים. וְיָלְפִינַן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִלֶּחֶם הַפָּנִים, אֶלָּא דִּבְלֶחֶם הַפָּנִים שָׁנִינוּ מִשּׁוּם פְּלֻגְתָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי מֵאִיר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} כֵּן הוּא לְשׁוֹן רַשִׁ"י. וְנִרְאֶה לִי גִּרְסַת רַשִׁ"י בַּמִּשְׁנָה כָּךְ הִיא, שֶׁיְּהֵא לוֹ פָּנִים שֶׁיְּהֵא לוֹ פִנִּים. וְתַרְתֵי יָלְפִינַן מִמַּשְׁמָעוּת הַפָּנִים. חֲדָא כְּדִכְתִיב פָּנִים וְדָרְשִׁינַן דְּפָנוֹת, וְהַיְנוּ כְּפִילוּת דִּלְקַמָּן. וַחֲדָא דְּקָרִינַן פִּנִּים שֶׁפֵּרוּשׁוֹ זָוִיּוֹת וְהֵן הֵן הַקְּרָנוֹת. וְלֹא אֲתָא בֶּן זוֹמָא לְפַלּוֹגֵי אֶלָּא לְפָרוֹשֵׁי דִּדְפָנוֹת וְזָוִיּוֹת מִקְּרָא קָא יָלְפִינַן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים ואין כו': יש בהם מעשה כלי בפנים ואינם צריכין כלי שרת אלא בפנים כמו שזכרנו וזה המאמר מחובר במה שאמר שלחם הפנים מותר ללוש אותן בחוץ ונאפה בפנים ומה שאמר כיצד הוא שאל על סבת היות לחם הפנים נאפת בדפוסים ואמר שסבת זה שיהא בעל שטחים מששה רוחות וכן שתי הלחם: ומה שאמר זד"ד הוא סימן לצורות שתי הלחם שבאורך כל אחד משתיהן שבע טפחים וברוחב ארבע טפחים ובגובה ד' אצבעות והסי' בצורת כל חלה מלחם הפנים יה"ז: ומה שאמר שיהא לו פנים הרבה רוצה לומר שמקיפים אותה ו' טפחים כמו שבארנו: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ה

הַשֻּׁלְחָן, אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה, וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. לֶחֶם הַפָּנִים, אָרְכָּן עֲשָׂרָה וְרָחְבָּן חֲמִשָּׁה. נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְכוֹפֵל טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה מִכָּאן וּטְפָחַיִם וּמֶחֱצָה מִכָּאן, נִמְצָא אָרְכּוֹ מְמַלֵּא כָּל רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַשֻּׁלְחָן אָרְכּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר וְרָחְבּוֹ שִׁשָּׁה. לֶחֶם הַפָּנִים אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְכוֹפֵל טְפָחַיִם מִכָּאן וּטְפָחַיִם מִכָּאן וּטְפָחַיִם רֶוַח בָּאֶמְצָע, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בֵּינֵיהֶן. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, שָׁם הָיוּ נוֹתְנִין שְׁנֵי בְזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים. אָמְרוּ לוֹ, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (ויקרא כד), וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה. אָמַר לָהֶן, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (במדבר ב), וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה:

 ר"ע מברטנורה  אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. כְּדִכְתִיב (שְׁמוֹת כח) אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה לְטַעֲמֵיהּ דְּאָמַר {יג} שֶׁל כֵּלִים בַּת חֲמִשָּׁה טְפָחִים הִיא: נוֹתֵן אָרְכּוֹ. שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן: וְכוֹפֵל. הַלֶּחֶם, טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה לְמַעְלָה בַּגֹּבַהּ מִכָּאן וּמִכָּאן. וְהֵן הֵן הַקְּרָנוֹת {יד}. וְנִמְצְאוּ זְקוּפוֹת בְּשָׁוֶה לִשְׂפַת הַשֻּׁלְחָן: וְנִמְצָא אָרְכּוֹ מְמַלֵּא רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן. וְרָחְבּוֹ מַחֲזִיק חֲצִי אֹרֶךְ שֶׁל שֻׁלְחָן, וּכְשֶׁהָיָה מְסַדֵּר אַחֵר אֶצְלוֹ נִמְצָא שֻׁלְחָן כֻּלּוֹ מָלֵא: אָרְכּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר. רַבִּי מֵאִיר לְטַעֲמֵיהּ דְּאָמַר כָּל אַמָּה בַּת שִׁשָּׁה טְפָחִים, חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וְקֶרֶן מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן וְהַסּוֹבֵב וְהַיְסוֹד. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: לֶחֶם הַפָּנִים אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה. בְּהָא מוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר: וּטְפָחַיִם רֶוַח בָּאֶמְצָע. בֵּין שְׁנֵי הַסְּדָרִים. דְּרֹחַב הַלֶּחֶם לֹא הֲוֵי אֶלָּא חֲמִשָּׁה, שְׁנֵי הַסְּדָרִים מַחֲזִיקִין עֲשָׂרָה בַּשֻּׁלְחָן לְאָרְכּוֹ, פַּשׁוּ לְהוּ טְפָחַיִם רֶוַח בֵּין סֵדֶר לְסֵדֶר, שֶׁתְּהֵא רוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶם שֶׁלֹּא יִתְעַפְּשׁוּ: אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר שָׁם. בְּאוֹתוֹ רֶוַח שֶׁבֵּין סֵדֶר לְסֵדֶר נוֹתְנִים הַבְּזִיכִים: וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת. וְעַל, מַמָּשׁ מַשְׁמַע: וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה. וְהַיְנוּ סָמוּךְ, הָכָא נַמִּי עַל סָמוּךְ {טו}. וַהֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יג} בְּמַסֶּכֶת כֵּלִים פֶּרֶק י"ז מִשְׁנָה י': {יד} נִרְאֶה לִי שֶׁצָּרִיךְ לְהַגִּיהַּ וּבָהֶן הֵן הַקְּרָנוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טו} וְאַף עַל גַּב דִּבְמִשְׁנָה ד' פֶּרֶק ה' דִּפְסָחִים אָמְרִינַן דְּעַל חָמֵץ לָאו דַּוְקָא בְּסָמוּךְ, הָכָא שָׁאנֵי, דִּסְבָרָא הוּא דַּהֲוֵי בְּסָמוּךְ דְּהָא בִּשְׁעַת הַנָּחַת הַלֶּחֶם הָיוּ מַנִּיחִים אוֹתָם וּבִשְׁעַת סִלּוּקָם נִקְטָרִים. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  השלחן ארכו עשרה ורחבו חמשה לחם הפנים כו': השלחן אמרה תורה עליו אמתים ארכו ואמה רחבו רבי יהודה אומר אמת כלים בת חמשה טפחים ור"מ אומר כל אמה שנזכרת בתורה או בדברי חכמים הוא בת ששה טפחים זולתי מזבח הזהב וקרן מזבח החיצון והסובב והיסוד לפי שהן בת חמשה כפי מה שנבאר בג' ממדות והלכה כר"מ וכשנותנין הלחם על השלחן כמו שאמר רחב החלה לאורך השלחן יהיו במלא השלחן שתי חלות אחר שכופלין קצותם כמו שזכר אח"כ נותן שתיהם למעלה מן השתים עד שיהיו מן הי"ב חלות ב' מערכות ו' ככל מערכה כל אחת ואחת על חברתה והוא מה שאמר שכלו בשתים מערכות שש המערכת והביא ראי' ועליו מטה מנשה שהוא בסמוך לו וקרוב ממנו וכן מה שנא' בלבונה על בסמוך והלכה כאבא שאול: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ו

אַרְבָּעָה {טז} סְנִיפִין {יז} שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, מֻפְצָלִין מֵרָאשֵׁיהֶן {יח}, שֶׁהָיוּ סוֹמְכִים בָּהֶן, שְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה וּשְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה. וְעֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה קָנִים, כַּחֲצִי קָנֶה חָלוּל {יט}, אַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה וְאַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה. לֹא סִדּוּר קָנִים וְלֹא נְטִילָתָן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת {כ}, אֶלָּא נִכְנָס מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְשׁוֹמְטָן וְנוֹתְנָן לְאָרְכּוֹ {כא} שֶׁל שֻׁלְחָן. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, אָרְכָּן לְאָרְכּוֹ שֶׁל בָּיִת:

 ר"ע מברטנורה  מֻפְצָלִין. לָתֵת רָאשֵׁי קָנִים בְּאוֹתָן פִּצּוּלִים. וּכְמִנְיַן הַקָּנִים כָּךְ מִנְיַן הַפִּצּוּלִים: אַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה. שֵׁשׁ חַלּוֹת שֶׁהָיוּ בְּסֵדֶר הַמַּעֲרֶכֶת. לְאַרְבָּעָה מֵהֶן לְכָל אַחַת שְׁלֹשָׁה קָנִים, הֲרֵי שְׁנֵים עָשָׂר קָנִים, וְהָעֶלְיוֹנָה אֵינָהּ צְרִיכָה אֶלָּא שְׁנַיִם לְפִי שֶׁאֵין עָלֶיהָ מַשְּׂאוֹי, הֲרֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר. הַחַלָּה הַתַּחְתּוֹנָה אֵינָהּ צְרִיכָה כָּל עִקָּר, לְפִי שֶׁמֻּנַּחַת עַל טָהֳרוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן: לֹא סִדּוּר קָנִים. בַּמַּעֲרָכָה הַחֲדָשָׁה: וְלֹא נְטִילָתָן. מֵעַל הַיְשָׁנָה, דּוֹחֶה שַׁבָּת: נִכְנָס מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְשׁוֹמְטָן. מִבֵּין כָּל לֶחֶם וְלֶחֶם, וּמַנִּיחָם לְאָרְכּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וּלְמָחָר מְסַדֵּר הַלֶּחֶם, וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נוֹתֵן הַקָּנִים בֵּין כָּל לֶחֶם כְּמִשְׁפָּטָן: אָרְכָּן לְאָרְכּוֹ שֶׁל בָּיִת. מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב הָיוּ מֻנָּחִין בְּאָרְכָּן. חוּץ מִן הָאָרוֹן {כב} שֶׁאָרְכּוֹ לְרָחְבּוֹ שֶׁל בַּיִת, שֶׁהַבַּדִּים שֶׁבָּאָרוֹן הָיוּ בּוֹלְטִים וְדוֹחֲקִין בַּפָּרֹכֶת וְדּוֹמִין כִּשְׁנֵי דַּדֵּי אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (בִּמְלָכִים א ח) וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ, וְהַבַּדִּים לְרָחְבּוֹ שֶׁל אָרוֹן הָיוּ מֻנָּחִים, דְּאִלּוּ לְאָרְכּוֹ שֶׁל אָרוֹן הָיוּ בַּדִּים לֹא הָיָה בֵּין בַּד לְבַד אֶלָּא שִׁעוּר רֹחַב הָאָרוֹן דְּהַיְנוּ אַמְּתָא וּפַלְגָּא, וּתְרֵי גַּבְרֵי הַנּוֹשְׂאִים בִּשְׁנֵי בַּדִּים אֶת הָאָרוֹן שְׁנַיִם מִכָּאן וּשְׁנַיִם מִכָּאן לֹא הֲווּ מָצֵי לִכָּנֵס בֵּין בַּד לְבַד, אֶלָּא וַדַּאי לְרָחְבּוֹ נְתוּנִים, וְהֵם הָיוּ מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב שֶׁהֲרֵי הָיוּ דּוֹחֲקִים בַּפָּרֹכֶת, נִמְצָא אָרְכּוֹ שֶׁל אָרוֹן לְרָחְבּוֹ שֶׁל בַּיִת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טז} אַרְבָּעָה כוּ'. בַּגְּמָרָא יָלְפִינַן לְכָל הָנֵי מִקְּרָא: {יז} סְנִיפִין. שֵׁם לְדָבָר הֶעָשׂוּי לְחַבֵּר וּלְהַחֲזִיק דָּבָר אַחֵר: {יח} מֵרָאשֵׁיהֶן. כְּלוֹמַר בְּאוֹתוֹ חֵלֶק שֶׁבָּהֶן שֶׁעוֹלֶה לְמַעְלָה עַל הַשֻּׁלְחָן. לְפִי שֶׁהַסְּנִיפִין הֵן כְּמוֹ יְתֵדוֹת זָהָב עוֹמְדוֹת בָּאָרֶץ וּגְבוֹהִים עַד לְמַעְלָה מִן הַשֻּׁלְחָן הַרְבֵּה. כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַשִׁ"י בְּפֵרוּשׁ הַחֻמָּשׁ: {יט} חָלוּל. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא רוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בֵּינֵיהֶם. הָרַמְבַּ"ם: {כ} דּוֹחֶה כוּ'. וְאַף עַל גַּב דְּמִדְּאוֹרַיְתָא נִינְהוּ כִּדְנַפְקָא לְהוּ מִקְּרָא, הָא אָמַר רַבִּי מֵאִיר כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת אֵינָהּ דּוֹחָה כוּ', וְהָכִי נַמִּי אֶפְשָׁר דְּלֹא דָּחֵי שַׁבָּת עֲלַיְהוּ, טַעֲמָא מַאי [מְשַׁוֵּי לְהוּ לַקָּנִים] דְּלֹא לְעַפֵּשׁ לֶחֶם, בְּכִי הַאי שִׁעוּרָא לֹא מִיעַפַּשׁ. גְּמָרָא. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּאֵין אִסּוּרָא אֶלָּא מִשּׁוּם טִלְטוּל בְּעָלְמָא, וַאֲפִלּוּ הָכִי גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם בַּמִּקְדָּשׁ וְאַף עַל גַּב דַּחֲזוּ לְמִצְוָה, כֵּיוָן דְּאֵין עָשׂוּי כְּלִי. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כא} לְאָרְכּוֹ. לָאו לְמֵימְרָא שֶׁהָיוּ מֻנָּחִין מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב עַל אֹרֶךְ הַשֻּׁלְחָן, דִּכְהַאי גַוְנָא אֵין מָקוֹם פָּנוּי כְּלָל. אֶלָּא מִצָּפוֹן לְדָרוֹם הָיוּ מֻנָּחִין וּבַמָּקוֹם הַפָּנוּי שֶׁבֵּין שְׁתֵּי הַמַּעֲרָכוֹת, שֶׁאוֹתוֹ מָקוֹם פָּנוּי הוּא מִצַּד אָרְכּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן שֶׁהוּא שְׁנֵים עָשָׂר טְפָחִים. וּסְתָמָא כְּרַבִּי מֵאִיר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כב} וְשִׁיֵּר נַמִּי מְנוֹרָה דִּלְרָחְבּוֹ שֶׁל בַּיִת הָיְתָה עוֹמֶדֶת, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, וּכְוָתֵיהּ פָּסַק הָרַמְבַּ"ם. וְהַתּוֹסָפוֹת כָּתְבוּ דַּאֲפִלּוּ כְּרַבִּי, וְאִין הָכִי נַמִּי דְּלֹא שִׁיֵּר מִידִי, וּדְלֹא תָּנֵי אָרוֹן, דִּבְלִפְנַי וְלִפְנִים לֹא מַיְרֵי: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ארבעה סניפין של זהב היו שם מופצלין מראשיהן כו': ואמר רחמנא בשלחן ועשית קערותיו אלו דפוסין וכפותיו אלו בזיכין וקשותיו אלו סניפין ומנקיותיו אלו קנים והיו י"ד לכל סדר כמו שאני אבאר נותנין החלה אחת על השולחן על הסדר שזכרנו אח"כ יהיה עליו ג' קנים מאותן הקנים ועל הקנים חלה אחרת ואח"כ ג' קנים ועליהן חלה שלישית אח"כ ג' קנים ועליהן חלה רביעית אח"כ ג' קנים על החלה הרביעית ועליהן חלה חמישית אח"כ ב' קנים על החלה החמישית ועל שני הקנים החלה הששית שאין עליה אלא אחת בלבד ואלו הקנים יכולין להסירן ערב שבת וכן מחזירין אותן מוצאי שבת ולפיכך אין דוחין את השבת הואיל ואפשר לעשות שלא בשבת כל הכלים לאורך הבית זולתי הארון שארכו לרחב הבית והיה מונח בקדש הקדשים כזו הצורה

ומן הצורה הזאת יתבאר לך מקום השולחן ומקום המנורה ומזבח הזהב באיזה מקום היה מן ההיכל ואיך היה מונח כל אחד מהן ושמזבח הזהב חוץ למקום השלחן והמנורה ושיעור הרחקתו מן המנורה כשיעור הרחקתו מן המזבח (נ"א הצפון): (רמב"ם)


פרק יא - משנה ז

שְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ בָאוּלָם מִבִּפְנִים עַל פֶּתַח הַבַּיִת, אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ וְאֶחָד שֶׁל זָהָב. עַל שֶׁל שַׁיִשׁ נוֹתְנִים לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ, וְעַל שֶׁל זָהָב בִּיצִיאָתוֹ, שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְאֶחָד שֶׁל זָהָב מִבִּפְנִים, שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד. אַרְבָּעָה כֹהֲנִים נִכְנָסִין, שְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בְזִיכִים. וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם, שְׁנַיִם לִטֹּל שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם לִטֹּל שְׁנֵי בְזִיכִים. הַמַּכְנִיסִים עוֹמְדִים בַּצָּפוֹן, וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם. הַמּוֹצִיאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם, וּפְנֵיהֶם לַצָּפוֹן. אֵלּוּ מוֹשְׁכִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, וְטִפְחוֹ שֶׁל זֶה כְנֶגֶד טִפְחוֹ שֶׁל זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה), לְפָנַי תָּמִיד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵלּוּ נוֹטְלִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, אַף זוֹ הָיְתָה תָּמִיד. יָצְאוּ וְנָתְנוּ עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁל זָהָב שֶׁהָיָה בָאוּלָם. הִקְטִירוּ הַבְּזִיכִין, וְהַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לַכֹּהֲנִים. חָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, הַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לָעָרֶב. חָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת {כו}, שָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים {כז} נֶאֱכָל לָעָרֶב, הַבַּבְלִיִּים {כח} אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חַי {ל}, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתָּן יָפָה:

 ר"ע מברטנורה  עַל פֶּתַח הַבַּיִת. אֵצֶל פֶּתַח הַהֵיכָל בִּכְנִיסָתוֹ. וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִים שָׁם אֶלָּא לְהַרְאוֹת שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ, דְּעַכְשָׁיו מַנִּיחִין עַל שֶׁל שַׁיִשׁ וּמִיָּד נוֹשְׂאָן לַהֵיכָל וּמְסַדְּרָן {כג} עַל שֶׁל זָהָב שֶׁל מֹשֶׁה: וְעַל שֶׁל זָהָב בִּיצִיאָתוֹ. עַד שֶׁיֻּקְטְרוּ בְּזִיכִים, כִּדְקָתָנֵי לְקַמָּן בְּמַתְנִיתִין: הַמַּכְנִיסִים עוֹמְדִים בַּצָּפוֹן. דְּהָכִי עָדִיף טְפֵי דְּאוֹתָן שֶׁמְּסַדְּרִים הָעֲבוֹדָה יִהְיוּ בַּצָּפוֹן {כד}: אֵלּוּ מוֹשְׁכִין. וְעַד שֶׁלֹּא יַגְבִּיהוּ מִן הַשֻּׁלְחָן אֵלּוּ מַנִּיחִין: אֲפִלּוּ אֵלּוּ נוֹטְלִין. וְאֵלּוּ עַצְמָן מַנִּיחִין אַחַר שֶׁנָּטְלוּ: אַף זוֹ הָיְתָה תָּמִיד. דְּסָבַר רַבִּי יוֹסֵי דְּאֵין תָּמִיד אֶלָּא שֶׁלֹּא יָלִין שֻׁלְחָן לַיְלָה אֶחָד בְּלֹא לֶחֶם: וְהַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לַכֹּהֲנִים. מִשְׁמָר הַיּוֹצֵא חוֹלֵק עִם מִשְׁמָר הַנִּכְנָס {כה}: חָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. שֶׁדִּין לֶחֶם הַפָּנִים לְאָכְלוֹ בְּאוֹתוֹ שַׁבָּת שֶׁנּוֹטְלִים אוֹתוֹ מֵעַל הַשֻּׁלְחָן, וְעַכְשָׁיו אֵין יְכוֹלִים לְאָכְלוֹ מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית: הַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לָעָרֶב. וְאֵין מַמְתִּינִים לְחַלְּקוֹ לְמָחָר מִפְּנֵי שֶׁנִּפְסַל בְּלִינָה לְאַחַר זְמַנּוֹ שֶׁנִּסְתַּלֵּק: הַשָּׂעִיר. שֶׁל מוּסָף שֶׁהוּא חַטָּאת וְנֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים: נֶאֱכָל לָעָרֶב. בְּלֵילֵי שַׁבָּת. שֶׁזְּמַנּוֹ לְיוֹם וְלַיְלָה עַד חָצוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין יְכוֹלִים לְבַשְּׁלוֹ בְּשַׁבָּת וְלֹא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים: הַבַּבְלִיִּים. כֹּהֲנִים שֶׁעָלוּ מִבָּבֶל. וּבַגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דְּלֹא בַּבְלִיִּים הָיוּ אֶלָּא אַלֶכְּסַנְדְּרִיִּים הָיוּ. וְעַל שֵׁם שֶׁשּׂוֹנְאִים {כט} תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּבְלִיִּים, קָרְאוּ לָאַלֶכְּסַנְדְּרִיִּים שֶׁעוֹשִׂים מַעֲשֵׂה רַעַבְתָנוּת בַּבְלִיִּים: הָיוּ אוֹכְלִין אוֹתוֹ חַי. כְּשֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת: מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתָּן יָפָה. וְאֵינָן קָצִים לֶאֱכֹל הַבָּשָׂר כְּשֶׁהוּא חַי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כג} וְאַכַּתִּי תִּקְשֵׁי לָמָּה שֶׁל שַׁיִשׁ וְלֹא שֶׁל כֶּסֶף. הִלְכָּךְ הַנָּכוֹן כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ב בִּשְׁקָלִים דְּאַחַר שֶׁנֶּאֱפָה הִנִּיחוּהוּ עַל שֶׁל שַׁיִשׁ עַד שֶׁיְּסַדְּרוּהוּ וְהַשְׁתָּא עָשׂוּ שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁלֹּא יִתְעַפֵּשׁ כֵּיוָן שֶׁשָּׁהָה זְמַן רַב: {כד} דִּקְדֻשַּׁת צָפוֹן חֲמִירָא דְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן: {כה} כְּלוֹמַר שָׁוֶה בְּשָׁוֶה: {כו} עֶרֶב שַׁבָּת. צָרִיךְ עִיּוּן אַמַּאי לֹא מַיְתֵי לְמִשְׁנָה זוֹ בַּגְּמָרָא [סֻכָּה דַּף נד] וְלוֹמַר דְּאַתְיָא כַּאֲחֵרִים: {כז} שָׂעִיר כוּ'. וּכְשֶׁתְּעַיֵּן כָּל קָרְבְּנוֹת יוֹם הַכִּפּוּרִים לֹא תִמְצָא בָּהֶן מַה שֶּׁיֵּאָכֵל זוּלָתִי שְׂעִיר חַטָּאת הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ. הָרַמְבַּ"ם: {כח} הַבַּבְלִיִּים כוּ'. הָכִי קָאָמַר, נֶאֱכָל לָעֶרֶב, וּמִי הֵם הָאוֹכְלִים כוּ': {כט} לְפִי שֶׁלֹּא עָלוּ בִּימֵי עֶזְרָא. גְּמָרָא. וּמַה שֶּׁמַּזְכִּירִין אוֹתָם לִגְנַאי עַל שֶׁאוֹכְלִים אֶת הַשְּׂעִירִים חַיִּים, אַף עַל גַּב דְּמִצְוָה קָעָבְדֵי שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לִידֵי נוֹתָר, לְפִי שֶׁהִרְגִּילוּ עַצְמָם כְּמוֹ כֵן אַף בְּכָל הַשָּׁנִים, דְּמֵחֲזֵי כְּרָעַבְתָּנוּתָא. תּוֹסָפוֹת: {ל} חַי. וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּם הָאֵבָרִים שֶׁהוּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה וְלוֹקִין עָלָיו, דְּבִכְרֵתוֹת דַּף כ"ב מוֹקְמִינַן לַהּ דַּוְקָא בִּדְפֵרַשׁ, וּלְפִיכָךְ שָׁרֵי אַף בְּלֹא מְלִיחָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שני שולחנות היו באולם מבפנים על פתח כו': כבר ידעת שסדור הלחם יהיה ביום השבת שנא' ביום השבת ביום השבת יערכנו הכהן וגו' ויום השבת יאכל אם לא ימנע הצום ומחלקים לחם הפנים בין משמרה הנכנסת ומשמרה היוצאת כמו שבארנו בסוף סוכה וכשתעיין כל קרבנות יוה"כ לא תמצא בהן מה שיאכל זולתי שעיר חטאת הנעשה בחוץ כבר נתבאר בחמשה מזבחים שהחטאת תאכל ליום ולילה עד חצות ואם חל יוה"כ בששי בשבת אי אפשר לאכול שעיר חטאת ליל שבת מבושל לפי שאין מותר לבשלו לא ביוה"כ ולא ביום השבת: ואמר שהבבליים היו אוכלין אותו חי בלי בשול מפני שאיסטומכתם חזקה זהו מה שאמר מפני שדעתן יפה וזה דוחה טענת מי שכופר ומאמין שיום הכיפור לא היה מעולם לא ביום ו' ולא ביום ראשון אע"פ שכל מה שאמר מזה במשנה על דרך התנאי שאם חל כבר אמרה המשנה הלכה למעשה שבבליים היו אוכלים חי ולפיכך אין ראוי להיות בכאן מחלוקת וא"א ג"כ לומר שזה הענין שלא נהיה כמוהו והרבה דברים יש בגמ' שמחזיקים זה וסוף הענין מסור בראיה בזמן שיש שם ב"ד כמו שבארנו בראש השנה ודע זה: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ח

סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם בְּשַׁבָּת וְאֶת הַבְּזִיכִים לְאַחַר שַׁבָּת וְהִקְטִיר אֶת הַבְּזִיכִים בְּשַׁבָּת, פְּסוּלָה, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבְּזִיכִין בְּשַׁבָּת וְהִקְטִיר אֶת הַבְּזִיכִין לְאַחַר שַׁבָּת, פָּסוּל, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבְּזִיכִין לְאַחַר שַׁבָּת וְהִקְטִיר אֶת הַבְּזִיכִין בְּשַׁבָּת, פָּסוּל. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה {לא}. יַנִּיחֶנָּה לַשַּׁבָּת הַבָּאָה, שֶׁאֲפִלּוּ הִיא עַל הַשֻּׁלְחָן יָמִים רַבִּים, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם:

 ר"ע מברטנורה  וְאֶת הַבְּזִיכִים לְאַחַר שַׁבָּת. וְדִינָן הָיָה לְסַדְּרָן בְּשַׁבָּת בִּשְׁעַת עֲרִיכַת הַלֶּחֶם: וְהִקְטִיר אֶת הַבְּזִיכִים בְּשַׁבָּת פְּסוּלָה. דִּמְחֻסַּר זְמַן הוּא, שֶׁלֹּא הָיָה עַל הַשֻּׁלְחָן אֶלָּא שִׁשָּׁה יָמִים. וְהָכָא אִי אֶפְשָׁר לְתַקֵּן וְלוֹמַר יַנִּיחֶנּוּ עַד שַׁבָּת הַבָּאָה, דְּכֵיוָן דְּלֶחֶם נִסְדָּר כְּדִינוֹ בְּשַׁבָּת, קִדְּשׁוֹ שֻׁלְחָן וְשׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁהוֹתוֹ אֶלָּא עַד שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה, דְּמִפְּסִיל בְּלִינָה: וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל. אִם הִקְטִירָן עַל מְנָת לֶאֱכֹל הַלֶּחֶם לְמָחָר אֵינוֹ פִּגּוּל, שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ: וְלֹא מִשּׁוּם נוֹתָר. שֶׁאֵין נוֹתָר חָל עַל הַלֶּחֶם, שֶׁהֲרֵי אֵין רָאוּי לַאֲכִילָה: וְטָמֵא. הָאוֹכְלוֹ בְּטֻמְאַת הַגּוּף אֵינוֹ בְּכָרֵת, כִּדְאָמְרִינַן בְּהַקֹּמֶץ [דַּף כה] הַנִּתָּר לַטְּהוֹרִים חַיָּבִים עָלָיו מִשּׁוּם טֻמְאָה, וְזֶה לֹא נִתַּר לַטְּהוֹרִים מֵעוֹלָם, דְּבְזִיכִים הֲווּ מַתִּירִים דִּידֵיהּ וְלֹא קָרְבוּ כְּהִלְכָתָן: יַנִּיחֶנּוּ לַשַּׁבָּת הַבָּאָה. וְיַעֲמֹד שְׁבוּעַיִם עַל הַשֻּׁלְחָן. דְּכֵיוָן דְּלֹא נִסְדַּר בְּשַׁבָּת אֵין שֻׁלְחָן מְקַדֵּשׁ עַד שֶׁתַּגִּיעַ שַׁבָּת, וּמֵאוֹתוֹ שַׁבָּת יָכוֹל לְהַשְׁהוֹתָן שִׁבְעַת יָמִים: שֶׁאֲפִלּוּ הִיא עַל הַשֻּׁלְחָן יָמִים רַבִּים. קֹדֶם הַשַּׁבָּת: אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. שֶׁאֵין הַשֻּׁלְחָן מְקַדְּשׁוֹ עַד הַשַּׁבָּת, הִלְכָּךְ לֹא מִיפְסָל בְּלִינָה לְאַחַר הַשַּׁבָּת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לא} כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. שֶׁלֹּא יָבֹא דָּבָר לִפְסוּל, יַנִּיחֶנָּה עִם הַבְּזִיכִים לַשַּׁבָּת הַבָּאָה. אִי נַמִּי, מַה יַּעֲשֶׂה מִן הַלֶּחֶם אַחַר שֶׁהֻקְטְרוּ הַבְּזִיכִין. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  סדר את הלחם בשבת ואת הבזיכים לאחר שבת כו': דין לחם הפנים לערכו ביום השבת על השולחן ונותנים עמו שני בזיכי לבונה באותה שעה ג"כ ומניח הכל עד שבת הבאה ומוציאין הלחם והבזיכין ונותן אחרים ומקטיר הבזיכים שהוא יום השבת ג"כ ואוכלין הלחם וכל זה דבר תורה ולפיכך אמר סדר הלחם בשבת כמצותה וסדר הבזיכים אחר השבת ומניח הכל עד שבת הבאה והקטיר הבזיכים שנתן עם הלחם ראשון אותו הלחם פסול ואפי' נתקדש וע"כ אין בו דיני נותר ופיגול וטמא לפי שאינו קדוש וכן אם סדר לחם ובזיכים לאחר שבת והקטיר הבזיכים לאחר שבת הבאה שהלחם ג"כ אינו נפסל ולפיכך לא יקטיר הבזיכים בשבת הבאה ומניח אותו לשבת הבאה כדי שתעבור השבת על הבזיכים והלחם ואז מקטיר הבזיכים בשבת שלישית שהוא יום י"ד לסדור הלחם והבזיכים לפי שיום ראשון יהיה זה ומותר הי' לאוכלו מיד ולא יפסל אם נשאר על השולחן והוא מה שאמר שאפי' היה ימים על השולחן אין בכך כלום: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ט

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה {לב}. כֵּיצַד. נֶאֱפוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְנֶאֱכָלוֹת בְּיוֹם טוֹב, לִשְׁנָיִם. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת, נֶאֱכָלוֹת לִשְׁלשָׁה. לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל אֵין פָּחוֹת מִתִּשְׁעָה, וְלֹא יָתֵר עַל אַחַד עָשָׂר. כֵּיצַד. נֶאֱפֶה בְעֶרֶב שַׁבָּת וְנֶאֱכָל בְּשַׁבָּת, לְתִשְׁעָה. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, נֶאֱכָל לַעֲשָׂרָה. שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, נֶאֱכָל לְאַחַד עָשָׂר. וְאֵינוֹ דוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגָן, דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב וְאֵינוֹ דוֹחֶה אֶת יוֹם צוֹם {לג}:

 ר"ע מברטנורה  אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם. מִשְּׁנֵי יָמִים מִשֶּׁנֶּאֱפוּ: נֶאֱכָל לִשְׁלֹשָׁה. שֶׁאֲפָאוּם בְּעֶרֶב שַׁבָּת. לְפִי שֶׁאֵין אֲפִיָּתָן דּוֹחָה לֹא שַׁבָּת וְלֹא יוֹם טוֹב: לְתִשְׁעָה. בְּשַׁבָּת שְׁנִיָּה, שֶׁהִיא תְּשִׁיעִי לַאֲפִיָּתוֹ: לַעֲשָׂרָה. שֶׁנֶּאֱפוּ בַּחֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת: שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. קֹדֶם לַשַּׁבָּת. נֶאֱפָה בִּרְבִיעִי וְנֶאֱכָל בְּשַׁבָּת שְׁנִיָּה, הֲרֵי לְאַחַד עָשָׂר. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי שְׁנֵים עָשָׂר נִינְהוּ, דְּהָא אוֹתָהּ שַׁבָּת הָוֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים וְאֵין הַלֶּחֶם נֶאֱכָל עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. הָא לֹא קַשְׁיָא, דִּלְעִנְיַן אֲכִילַת קָדָשִׁים הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ אַחַר הַיּוֹם שֶׁעָבַר, הִלְכָּךְ מִקְרֵי אַחַד עָשָׂר: וְאֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. לְפִי שֶׁאֵין אוֹפִים וּמְבַשְּׁלִים בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא מַה שֶּׁאוֹכֵל בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר וְכוּ'. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {לב} עַל שְׁלֹשָׁה. כְּלוֹמַר אֵין פָּחוּת מִשְּׁנֵי יָמִים שֶׁעָבְרוּ וְכֵן שְׁלֹשָׁה. וְלֹא קַשְׁיָא דְּלִתְנֵי לִשְׁנַיִם וְלִשְׁלֹשָׁה. עַיֵּן בְּרֵישׁ מַסֶּכֶת פָּרָה: {לג} צוֹם. חָל יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּעֶרֶב שַׁבָּת. אֵין לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱפֶה בּוֹ. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שתי הלחם נאכלות אין פחות משנים ולא יותר כו': כבר נתבאר במסכת ביצה ששני ימים טובים של ר"ה קדושה אחת וכבר זכרנו אותו לך בעירובין ונתבאר בביצה ג"כ שאין אופין ומבשלין בי"ט אלא מה שיאכל באותו היום בלבד ואין הלכה כרשב"ג: (רמב"ם)

פרק יב


פרק יב - משנה א

הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים שֶׁנִּטְמְאוּ עַד שֶׁלֹּא קִדְּשָׁן בַּכְּלִי, יֶשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן. מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַכְּלִי, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן {ב}. הָעוֹפוֹת {ג} וְהָעֵצִים {ד} וְהַלְּבוֹנָה וּכְלֵי שָׁרֵת, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּהֵמָה:

 ר"ע מברטנורה  הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים. עַד שֶׁלֹּא קָדְשׁוּ בַּכְּלִי. אֵינָן קְדוֹשִׁים קְדֻשַּׁת הַגּוּף, אֶלָּא קְדֻשַּׁת דָּמִים, שֶׁצָּרִיךְ לִפְדּוֹתָן וְהַדָּמִים קְדוֹשִׁים. וְדַוְקָא כְּשֶׁנִּטְמְאוּ יֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן אִם לֹא קָדְשׁוּ בַּכְּלִי, אֲבָל לֹא נִטְמְאוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָדְשׁוּ בַּכְּלִי אֵין פּוֹדִים אוֹתָן {א}: הָעוֹפוֹת וְהָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וּכְלֵי שָׁרֵת. שֶׁנִּטְמְאוּ: אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן. שֶׁלֹּא נֶאֱמַר פִּדְיוֹן בִּקְדֻשַּׁת הַגּוּף אֶלָּא בִּבְהֵמָה בַּעֲלַת מוּם, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כז) וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה, אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה', וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ וְכוּ'. וּבְבַעֲלֵי מוּמִים שֶׁנִּפְדּוּ הַכָּתוּב מְדַבֵּר, דְּאִי בִּבְהֵמָה טְמֵאָה מַמָּשׁ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (שָׁם) וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְּעֶרְכְּךָ, הֲרֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲמוּרָה. וְאַשְׁמוֹעִינַן בְּמַתְנִיתִין דְּאַף עַל גַּב דְּאַשְׁכְּחַן בְּקָדוֹשׁ קְדֻשַּׁת הַגּוּף וְנָפַל בֵּיהּ מוּמָא דְּמִפְרִיק, הָעוֹפוֹת וְהָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וּכְלֵי שָׁרֵת דְּקַדְּשֵׁי קְדֻשַּׁת הַגּוּף {ה} וְנִטְמְאוּ לֹא מִפְרְקֵי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} שֶׁכָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ אֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי הַמִּזְבֵּחַ לְעוֹלָם. גְּמָרָא: {ב} אֵין כוּ'. דְּמִכְּלִי שָׁרֵת לֹא אַשְׁכְּחַן דָּבָר דְּמִפָּרַק. גְּמָרָא. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י וַאֲפִלּוּ בְּהֵמָה בַּעֲלַת מוּם שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ פִּדְיוֹן, לְאַחַר שֶׁקִּדְּשָׁהּ בִּכְלִי שָׁרֵת כְּגוֹן שֶׁשְּׁחָטָהּ, לֹא אַשְׁכְּחַן בָּהּ פִּדְיוֹן: {ג} הָעוֹפוֹת. כְּשֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן לְמוּמָן מַיְרֵי. אֲבָל קָדַם מוּמָן לְהֶקְדֵּשָׁן נִפְדִּין. תּוֹסָפוֹת. וְאֶפְשָׁר דִּלְעִנְיַן טֻמְאָה נַמִּי נִשְׁנוּ, וּלְאַחַר מְלִיקָה. כְּגוֹן עוֹלָה שֶׁאֵינָהּ בָּאָה לִכְלִי שָׁרֵת כְּלָל וְלֹא הֲוָה כִּבְהֵמָה שְׁחוּטָה דִּלְעֵיל, וּלְהָכִי אִצְטְרִיךְ לְאַשְׁמְעִינַן: {ד} וְהָעֵצִים כוּ'. וְאַף עַל גַּב דְּלֹא קְדֻשַּׁת הַגּוּף נִינְהוּ אֶלָּא מַכְשִׁירֵי קָרְבָּן הֵם, אֲפִלּוּ הָכִי הוֹאִיל וּמְנָחוֹת וּנְסָכִים טְהוֹרִים אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, הָנֵי אַף עַל גַּב דְּנִטְמְאוּ כִּטְהוֹרִים דַּמְיָן. עֵצִים וּלְבוֹנָה לָאו בְּנֵי אֲשְׁווּיֵי אֹכְלָא נִינְהוּ אֶלָּא הֶקְדֵּשׁ מְשַׁוֵּי לְהוּ אֹכֶל, דְּעֵצִים כַּמָּה דְּלֹא מְשַׁפֵּי לְהוּ לִגְזִירִין לֹא מִתְכַּשְּׁרֵי. לְבוֹנָה נַמִּי כְּמָה דְּלֹא קָדְשָׁה בִּכְלִי שָׁרֵת לֹא מִתְכַּשְּׁרָה. וּכְלֵי שָׁרֵת נַמִּי הוֹאִיל וְאִית לְהוּ טָהֳרָה בְּמִקְוֶה. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} וּתְמֵהַנִי, דְּהָא אָמְרִינַן דְּמַכְשִׁירֵי קָרְבָּן לָאו קְדֻשַּׁת הַגּוּף הֵן. וְהָרַמְבַּ"ם לֹא פֵּרֵשׁ כְּלוּם בָּזֶה, וְנִיחָא דַּהֲוֵי כְּמַשְׁמָעָהּ שֶׁכָּל שֶׁאֵין בְּהֵמָה אֵין בּוֹ פִּדְיוֹן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא כו': אמר רחמנא ואם כל בהמה [טמאה] אשר [לא] יקריבו ממנו קרבן וגו' וצוה לפדותה ואמר שהפסוק הזה אינו אלא בבעלי מומין שיפדו ראיה על זה מה שנא' לא יקריבו ממנו קרבן שאלמלי נתכוון לבהמה טמאה בידוע שאינה נקרבת וכבר בא הכתוב באותה פרשה ר"ל פרשת ערכין על פדיון בהמה טמאה שנא' ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ולפי שקרא השם בעל מום בפסוק הזה טמא והתיר פדיונו אפשר שיעלה בדעתנו שפודין ג"כ מה שנטמא מן המנחות והנסכים לפיכך הודיענו שאין מותר שלא נאמר פסוק זה אלא על הבהמה בלבד כשתהא בעלת מום כמו שאמרנו וממה שאמר שהיא נפדית אם נטמאה קודם שנתנה בכלי שרת תבין שאין מותר לפדותן כשאינן טמאין ואפי' קודם שיתקדשו בכלי שרת: (רמב"ם)

פרק יב - משנה ב

הָאוֹמֵר, הֲרֵי עָלַי בְּמַחֲבַת, וְהֵבִיא בְמַרְחֶשֶׁת, בְּמַרְחֶשֶׁת וְהֵבִיא בְמַחֲבַת, מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, וִידֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא. זוֹ לְהָבִיא בְמַחֲבַת, וְהֵבִיא בְמַרְחֶשֶׁת, בְּמַרְחֶשֶׁת, וְהֵבִיא בְמַחֲבַת, הֲרֵי זוֹ פְסוּלָה. הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים {ו} לְהָבִיא בִכְלִי אֶחָד, וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, בִּשְׁנֵי כֵלִים, וְהֵבִיא בִכְלִי אֶחָד, מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, וִידֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא. אֵלּוּ לְהָבִיא בִכְלִי אֶחָד, וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, בִּשְׁנֵי כֵלִים וְהֵבִיא בִכְלִי אֶחָד, הֲרֵי אֵלּוּ פְסוּלִין. הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִכְלִי אֶחָד וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, אָמְרוּ לוֹ בִּכְלִי אֶחָד נָדָרְתָּ {ז}, הִקְרִיבָן בִּכְלִי אֶחָד, כְּשֵׁרִים, וּבִשְׁנֵי כֵלִים, פְּסוּלִין. הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, וְהֵבִיא בִכְלִי אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ, בִּשְׁנֵי כֵלִים נָדָרְתָּ, הִקְרִיבָן בִּשְׁנֵי כֵלִים, כְּשֵׁרִים. נְתָנוֹ בִכְלִי אֶחָד, כִּשְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁנִּתְעָרָבוּ:

 ר"ע מברטנורה  מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא. דְּאָמְרִינַן לֹא לְשֵׁם נִדְרוֹ הֱבִיאָהּ, אֶלָּא נְדָבָה אַחֶרֶת הִיא זוֹ: זוֹ לְהָבִיא בְמַחֲבַת. שֶׁהָיְתָה עִשָּׂרוֹן סֹלֶת מֻנַּחַת לְפָנָיו, וְאָמַר, זוֹ לְהָבִיא בַּמַּחֲבַת וְכוּ': הֲרֵי זוֹ פְסוּלָה. דִּקְבָעָהּ לַכְּלִי שֶׁהִזְכִּיר בָּהּ וְאֵין יָכוֹל לְשַׁנּוֹתָהּ לִכְלִי אַחֵר: אֵלּוּ לְהָבִיא בִּכְלִי אֶחָד. אֵלּוּ שֶׁהָיוּ מֻנָּחִים לְפָנָיו: הֲרֵי אֵלּוּ פְסוּלִים. דְּהֵיכָא דְּנָדַר בִּכְלִי אֶחָד וְהֵבִיא בִּשְׁנֵי כֵּלִים מַפְרִישׁ מִמֶּנָּה שְׁנֵי קֳמָצִים, וְהוּא לֹא נָדַר אֶלָּא קֹמֶץ אֶחָד. וְעוֹד, שֶׁמִּנְחָה חֲסֵרָה הִיא בְּכָל כְּלִי וּכְלִי. וְהֵיכָא דְּנָדַר בִּשְׁנֵי כֵּלִים וְהֵבִיא בִּכְלִי אֶחָד הַוְיָא מִנְחָה יְתֵרָה וּמִעֵט בַּקֳּמָצִין, שֶׁהוּא בֵּרֵר לָהּ שְׁנֵי קֳמָצִין וְלֹא קָמַץ אֶלָּא אֶחָד: אָמְרוּ לוֹ בִּכְלִי אֶחָד נָדָרְתָּ. וְלֹא חָשׁ לְדִבְרֵיהֶם וְהִקְרִיבָהּ בִּשְׁנֵי כֵּלִים, פְּסוּלִים, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא אָמַר אֵלּוּ לְהָבִיא בִּכְלִי אֶחָד. מִשּׁוּם דְּהַשְׁתָּא לֵיכָּא לְמֵימַר לְשׁוּם נְדָבָה אַחֶרֶת אַיְתֵי לַהּ, דְּכֵיוָן דְּאָמְרֵי לֵיהּ בִּכְלִי אֶחָד נָדַרְתָּ הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר לְהוּ אֲנָא מִשּׁוּם נֶדֶר אַחֲרִינָא מַיְתִינָא לַהּ: כִּשְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁנִּתְעָרָבוּ. דְּאָמְרִינַן בְּפֶרֶק הַקּוֹמֵץ, אִם יָכוֹל לִקְמֹץ מִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ כְּשֵׁרוֹת, וְאִם לָאו פְּסוּלוֹת. וְהָא דְּקָתָנֵי לְעֵיל אֵלּוּ לְהָבִיא בִּשְׁנֵי כֵּלִים וְהֵבִיא בִּכְלִי אֶחָד פְּסוּלוֹת, מַיְרֵי כְּגוֹן דְּלֹא יָכוֹל לִקְמֹץ מִכָּל אַחַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ו} שְׁנֵי כוּ'. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הַךְ קַמַּיְתָא, מִשּׁוּם דְּאָמַר בְּמַחֲבַת וְקָא מַיְתֵי בְּמַרְחֶשֶׁת (מִשּׁוּם הָכִי לֹא יָצָא) אֲבָל הָכָא דְּאִידִי וְאִידִי (כְּלִי שֶׁנָּדַר וְשֶׁהֵבִיא) בְּמַחֲבַת וְאִידִי וְאִידִי בְּמַרְחֶשֶׁת אֵימָא יְדֵי נִדְרוֹ נַמִּי יָצָא. וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן הַךְ מִשּׁוּם דְּקָא פָּלֵיג לְהוּ, אֲבָל הָתָם דְּלֹא פָּלֵיג לְהוּ אֵימָא לֹא, צְרִיכָא. גְּמָרָא: {ז} אָמְרוּ לוֹ כוּ'. יֵרָאֶה לִי דְּהוּא הַדִּין נַמִּי בְּרֵישָׁא אָמְרוּ לוֹ בְּמַחֲבַת נָדַרְתָּ. אֶלָּא דִּבְמַאי דְּסָלֵיק אַשְׁמוֹעִינַן. וְהוּא הַדִּין לְרֵישָׁא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת כו': כבר נתבאר בסוף פרק ה' ממסכת זו ההפרש שבין מחבת ומרחשת וכן זכרנו בשלישי ענין שתי מנחות שנתערבו ושאר ההלכה הזאת מבוארת ואינה צריכה פירוש: (רמב"ם)

פרק יב - משנה ג

הֲרֵי עָלַי מִנְחָה מִן הַשְּׂעֹרִין, יָבִיא מִן הַחִטִּים. קֶמַח, יָבִיא סֹלֶת. בְּלֹא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, יָבִיא עִמָּהּ שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה. חֲצִי עִשָּׂרוֹן, יָבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם. עִשָּׂרוֹן וּמֶחֱצָה, יָבִיא שְׁנָיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁלֹּא הִתְנַדֵּב כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִים:

 ר"ע מברטנורה  הֲרֵי עָלַי מִנְחָה מִן הַשְּׂעֹרִים יָבִיא מִן הַחִטִּים. שֶׁאֵין מִנְחַת נְדָבָה בָּאָה אֶלָּא מִן הַחִטִּים. וּכְגוֹן שֶׁאָמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מְבִיאִים מִנְחָה מִן הַשְּׂעֹרִים לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר אֶלָּא מִן הַחִטִּים {ח}. אֲבָל אִם אָמַר לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר כְּלוּם, אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם: יָבִיא סֹלֶת. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ב) סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ: רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר בִּגְמַר דְּבָרָיו אָדָם נִתְפָּס, וְהוֹאִיל וּגְמַר דְּבָרָיו שֶׁלֹּא כְּדִין הַמִּנְחָה, אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ח} וּמִיהוּ בְּרֵישׁ פֶּרֶק ב' דְּנָזִיר בְּאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַגְּרוֹגָרוֹת, סָבְרֵי בֵּית הִלֵּל דְּלֹא הָוֵי נָזִיר, שֶׁלֹּא נָדַר כְּדֶרֶךְ הַנּוֹדְרִים, דְּדַוְקָא גַּבֵּי מִנְחָה מֵבִיא מִן הַחִטִּים, מִשּׁוּם דִּשְׂעֹרִין שָׁיְכָא גַּבֵּי מִנְחָה כִּדְאַשְׁכְּחַן מִנְחַת הָעֹמֶר וּמִנְחַת קְנָאוֹת דְּבָאוֹת שְׂעֹרִין, וּלְמִנְחָה מְעַלְּיָא אִכַּוֵּין. אֲבָל גְּרוֹגֶרֶת לֹא שָׁיְכֵי לִנְזִירוּת, וּמֵעִקָּרָא כִּי אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר לֹא הָיָה בְּדַעְתּוֹ לִנְזִירוּת כְּלָל. תּוֹסָפוֹת וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הרי עלי מנחה מן השעורין יביא מן החטים כו': ר"ש אומר בגמר דבריו אדם נתפס והואיל וגמר דבריו שלא כראוי לא נתחייב שום דבר וכאילו לא נדר ודע שזה האיש שנדר כ"ז שאמר דעתי היה שהדברים שאמרתי מספיקין שאם לא היה כן לא נתחייבתי בשום דבר אינו חייב כלום ואין דברי חכמים במשנה הזאת אלא באיש שאומר אילו ידעתי שאין שם מנחה אלא על סדר זה לא נתחייבתי כך אלא כפי הראוי נתחייבתי זהו מחויב להשלים הקרבן והענין מבואר כמי שאומר הרי עלי מנחה ואח"כ מתנה תנאי מפסיד כמו שזכר הרי הוא מבטל התנאי כמו שבארנו אבל כל זמן שמוסיף ואמר הרי עלי מנחת שעורים בלא שמן ולבונה הרי עלי מנחה חצי עשרון אינו חייב כלום (כלומר) לדברי הכל שלא חייב עצמו במצות ואין הלכה כר"ש: (רמב"ם)

פרק יב - משנה ד

מִתְנַדֵּב אָדָם מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, וּמֵבִיא בִכְלִי אֶחָד. אִם אָמַר הֲרֵי עָלַי שִׁשִּׁים וְאֶחָד, מֵבִיא שִׁשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד וְאֶחָד בִּכְלִי אֶחָד, שֶׁכֵּן צִבּוּר מֵבִיא בְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת שִׁשִּׁים וְאֶחָד. דַּיּוֹ לַיָּחִיד שֶׁיְּהֵא פָחוֹת מִן הַצִּבּוּר אֶחָד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וַהֲלֹא אֵלּוּ לַפָּרִים, וְאֵלּוּ לַכְּבָשִׂים, וְאֵינָם נִבְלָלִים זֶה עִם זֶה. אֶלָּא, עַד שִׁשִּׁים יְכוֹלִים לְהִבָּלֵל. אָמְרוּ לוֹ, שִׁשִּׁים נִבְלָלִים, שִׁשִּׁים וְאֶחָד אֵין נִבְלָלִים. אָמַר לָהֶן, כָּל מִדּוֹת חֲכָמִים כֵּן. בְּאַרְבָּעִים סְאָה הוּא טוֹבֵל, בְּאַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קֻרְטוֹב אֵינוֹ יָכוֹל לִטְבֹּל בָּהֶן. אֵין מִתְנַדְּבִים לֹג, שְׁנַיִם, וַחֲמִשָּׁה {יא}, אֲבָל מִתְנַדְּבִים שְׁלשָׁה וְאַרְבָּעָה וְשִׁשָּׁה, וּמִשִּׁשָּׁה וּלְמָעְלָה:

 ר"ע מברטנורה  שֶׁכֵּן צִבּוּר מְבִיאִים וְכוּ'. שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים לַפָּר לִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר פָּרִים הֵם תִּשְׁעָה וּשְׁלֹשִׁים עֶשְׂרוֹנִים, וְעִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ לְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים הֵם אַרְבָּעָה עָשָׂר עֶשְׂרוֹנִים, וּשְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לָאַיִל לִשְׁנֵי הָאֵילִים הֵם אַרְבָּעָה עֶשְׂרוֹנִים, הֲרֵי חֲמִשִּׁים וְשִׁבְעָה, וְלִשְׁנֵי תְמִידִים שְׁנַיִם, וְלִשְׁנֵי כִבְשֵׂי מוּסַף שַׁבָּת שְׁנַיִם, הֲרֵי שִׁשִּׁים וְאֶחָד. וְאָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְכִי כָּל אוֹתָן שֶׁל אוֹתוֹ יוֹם בִּכְלִי אֶחָד הָיוּ, וַהֲלֹא אֵלּוּ לַפָּרִים וְאֵלּוּ לָאֵילִים וְלַכְּבָשִׂים, וְאִי מְעָרֵב לְהוּ מִפְּסִיל, שֶׁמִּנְחַת פָּרִים בְּלִילָתָן עָבָה, שְׁנֵי לֻגִּים לְעִשָּׂרוֹן, חֲצִי הַהִין לִשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים, וּמִנְחַת כְּבָשִׂים בְּלִילָתָן רַכָּה, רְבִיעִית הַהִין לְעִשָּׂרוֹן דְּהַיְנוּ שְׁלֹשָׁה לֻגִּים, וְהֵן בּוֹלְעוֹת זוֹ מִזּוֹ, וְנִמְצֵאת זוֹ חֲסֵרָה וְזוֹ יְתֵרָה. אֶלָּא מִפְּנֵי מָה אֵין מֵבִיא יָחִיד שִׁשִּׁים וְאֶחָד עֶשְׂרוֹנִים בִּכְלִי אֶחָד, דְּעַד שִׁשִּׁים יָכוֹל לְהִבָּלֵל בְּלֹג אֶחָד. וְהַאי תַּנָּא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב דְּאָמַר בְּפֶרֶק שְׁתֵּי מִדּוֹת אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עֶשְׂרוֹנִים אֵין לָהּ אֶלָּא לֹג {ט}. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְלְלָה כֻּלָּהּ, כֵּיוָן שֶׁרְאוּיָה לְהִבָּלֵל אֵין הַבְּלִילָה מְעַכֶּבֶת, דְּהָכִי קַיְמָא לָן דְּכָל הָרָאוּי לְבִילָה אֵין בִּילָה מְעַכֶּבֶת בּוֹ, וְכָל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִילָה בִּילָה מְעַכֶּבֶת בּוֹ: וְשִׁשִּׁים וְאֶחָד אֵין נִבְלָלִים. בִּתְמִיָּה: קֻרְטוֹב. רְבִיעִית שֶׁל רְבִיעִית הַלֹּג {י}: אֵין מִתְנַדְּבִים לֹג. יַיִן לַנְּסָכִים. שֶׁלֹּא מָצִינוּ מִנְחַת נְסָכִים שֶׁל לֹג אֶחָד וְלֹא שֶׁל שְׁנַיִם וְלֹא שֶׁל חֲמִשָּׁה: אֲבָל מִתְנַדְּבִים שְׁלֹשָׁה. לֻגִּים, דַּחֲזוּ לְכֶבֶשׂ: וְאַרְבָּעָה. דַּחֲזוּ לְאַיִל: וְשִׁשָּׁה. לֻגִּים, שֶׁהוּא חֲצִי הַהִין, דַּחֲזוּ לְפַר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ט} וְקַשְׁיָא דְּאִם כֵּן מִשְׁנָה זוֹ כֻּלָּהּ נִדְחֵית מֵהַהֲלָכָה. דְּדִבְרֵי תַּנָּא קַמָּא נִדָּחִין מִפְּנֵי הַקֻּשְׁיָא הָאֲמִתִּית שֶׁהִקְשָׁה עָלָיו רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן נַמִּי נִדָּחִין מִפְּנֵי דִּלְעֵיל פָּסְקוּ הָרַמְבַּ"ם וְהָרַ"ב דְּלֹא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב כוּ'. אֲבָל הָרַמְבַּ"ם בְּפֵרוּשׁוֹ כָּתַב וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁזָּכַרְנוּ בְּפֶרֶק ג' מִמַּסֶּכֶת זוֹ שֶׁבְּלִילָה אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת עַל מְנָת שֶׁתְּהֵא הַמִּנְחָה מֻעֶטֶת עַד כְּדֵי שֶׁאִם רָצָה לִבְלֹל אוֹתָהּ שֶׁיּוּכָל לִבְלֹל, אֲבָל הָיְתָה מְרֻבָּה עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִבְלֹל אוֹתָהּ בְּבַת אַחַת אִי אֶפְשָׁר בְּלֹא בְּלִילָה. עַד כָּאן. וְנִרְאִין דְּבָרָיו דַּאֲפִלּוּ לְתַנָּא קַמָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב דִּלְכָל עִשָּׂרוֹן מֵבִיא לֹג אֲפִלּוּ הָכִי כָּל שֶׁהָעֶשְׂרוֹנוֹת יוֹתֵר עַל שִׁשִּׁים מִתּוֹךְ שֶׁהַסֹּלֶת רַב הוּא אִי אֶפְשָׁר לְהִבָּלֵל יָפֶה אֲפִלּוּ יִהְיֶה לוֹ לֻגִּים כְּמִסְפַּר הָעֶשְׂרוֹנוֹת. וְהַשְׁתָּא מִשְׁנָתֵנוּ הֲלָכָה הִיא וּמִטַּעֲמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: {י} וְאִם כֵּן הוּא אֶחָד מִשִׁשָּׁה עָשָׂר בַּלֹּג. וְקָשֶׁה, דִּבְפֶרֶק ג' וּפֶרֶק ז' דְּמִקְוָאוֹת פֵּרֵשׁ שֶׁהוּא חֵלֶק מִשִׁשִּׁים וְאַרְבָּעָה בַּלֹּג, וְכֵן הוּא בַּגְּמָרָא דְּבָבָא בָּתְרָא דַּף צ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יא} שְׁנַיִם וַחֲמִשָּׁה. תֵּימַהּ, דְּכִי הֵיכִי דְּאָמְרִינַן גַּבֵּי מְנָחוֹת בְּמִשְׁנָה ג' דְּאִם אוֹמֵר חֲצִי עִשָּׂרוֹן יָבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, עִשָּׂרוֹן וּמֶחֱצָה יָבִיא שְׁנַיִם, הָכָא נַמִּי נֵימָא כִּי אָמַר לֹג אוֹ שְׁנַיִם יָבִיא שְׁלֹשָׁה, וְכִי אָמַר חֲמִשָּׁה יָבִיא שִׁשָּׁה. וְשֶׁמָּא יֵשׁ לוֹמַר כוּ'. תּוֹסָפוֹת. וְלִי נִרְאֶה דְּכֵיוָן דְּנִדְבַת יַיִן לָאו בְּהֶדְיָא כְּתִיבָא אֶלָּא מִיִּתּוּרָא דְּאֶזְרָח כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא, לֹא נוּכַל לְחַיְּבוֹ עַד דְּפָרִישׁ. וְלוּלֵא דְּמִסְתְּפִינָא הָיִיתִי אוֹמֵר דְּאִין הָכִי נַמִּי דְּחַיָּב לְהַשְׁלִים. וּמַתְנִיתִין לְגוּפֵיהּ אִצְטְרִיךְ לְאַשְׁמְעִינַן בְּאֵיזוֹ מִן הָעִנְיָנִים מְנַדְּבִין יַיִן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} אוֹ כְּדֵי נִסְכֵּי שְׁלֹשָׁה כְּבָשִׂים: {יג} אוֹ שְׁנֵי כְּבָשִׂים וְאַיִל: {יד} וּמַשְׁמַע דְּכָךְ הוּא מֵבִיא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון ומביא כו': אין מתנדבין לוג שנים וחמשה אבל מתנדבין כו': אם תעיין בהקדמה שהקדמנו במסכת זבחים תמצא מוסף י"ט הראשון של חג י"ג פרים וב' אילים וי"ד כבשים ואם היה יום שבת מוסיפין על זה שתי כבשים מוסף שבת ועל כל פנים צריך שני תמידין שחייבין לכל יום וכל אלו עולות וכשתחשוב במנחת נסכים הראויה לכולן ג' עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל עשרון לכבש יעלה מספר כולן ס"א עשרון ושיעור מקוה ארבעים סאה כמו שיתבאר במקואות והסאה ששה קבין והקב ד' לוגין והלוג ד' רביעיות והקרטוב שתי שמינית הרביעית וטעם ר"ש ודאי אמת אע"פ שכבר זכרנו בפ' השמיני של מסכת זו שבלילה אינה מעכבת ע"מ שתהא המנחה מועטת עד כדי שאם רצה לבלול אותה שיוכל לבלול אבל היתה מרובה עד שאי אפשר לבלול אותה בבת אחת על כל פנים צריכה בלילה והוא מה שאמר במקומות מן הגמ' כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת אותו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת אותו. וכבר בארנו פעמים שנסכי כבש שלשת לוגין ונסכי איל ארבע ונסכי שור שש ולפיכך אי אפשר לאדם שיביא נדבה לוג ולא שנים שאין בידינו שיעור זה במצות לגבי המזבח ולא יתנדב ג"כ ה' לוגין לפי שהן פחות מנסכי שור ואינן ראויין לנסכי שתי בהמות אבל ששה לוגין הן כדי נסכי שור ומששה ולמעלה ראוי ליותר מבהמה אחת לפי ששבעה לוגין הן כדי נסכי כבש ונסכי איל וח' לוגין כדי נסכי ב' אילים ותשעה כדי נסכי שור וכבש או כדי נסכי ג' כבשין וי' לוגין כדי נסכי שור ואיל או שני כבשים ואיל וי"א לוג כדי נסכי שני אילים וכבש והין שהוא י"ב לוג כדי נסכי שני שורים או ג' אילים או ד' כבשים וכן תמצא תמיד איזה חשבון שיעלה בדעתך (אפי') עולה למה שאפשר מכוין לנסכי מספר בהמות על דרך שהמשלנו: (רמב"ם)

פרק יב - משנה ה

מִתְנַדְּבִים יַיִן, וְאֵין מִתְנַדְּבִים שֶׁמֶן, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, מִתְנַדְּבִים שָׁמֶן. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, מַה מָּצִינוּ בַיַּיִן שֶׁבָּא חוֹבָה וּבָא נְדָבָה, אַף הַשֶּׁמֶן בָּא חוֹבָה וּבָא נְדָבָה. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַיַּיִן שֶׁכֵּן הוּא קָרֵב חוֹבָתוֹ בִפְנֵי עַצְמוֹ, תֹּאמַר בַּשֶּׁמֶן שֶׁאֵינוֹ קָרֵב חוֹבָתוֹ בִפְנֵי עַצְמוֹ. אֵין שְׁנַיִם מִתְנַדְּבִים עִשָּׂרוֹן אֶחָד, אֲבָל מִתְנַדְּבִים עוֹלָה וּשְׁלָמִים. וּבָעוֹף, אֲפִלּוּ פְרִידָה אֶחָת:

 ר"ע מברטנורה  וּמִשִּׁשָּׁה וּלְמַעְלָה. מִתְנַדְּבִים, דְּשִׁבְעָה חֲזוּ שְׁלֹשָׁה מִנַּיְהוּ לְכֶבֶשׂ וְאַרְבָּעָה לְאַיִל, וּשְׁמֹנָה חֲזוּ לִשְׁנֵי אֵילִים, וְתִשְׁעָה חֲזוּ לְכֶבֶשׂ וּפַר {יב}, עֲשָׂרָה חֲזוּ לְאַיִל וּפַר {יג}, אַחַד עָשָׂר חֲזוּ לִשְׁנֵי אֵילִים וּלְכֶבֶשׂ {יד}. וְכֵן לְעוֹלָם: מִתְנַדְּבִים יַיִן. בְּלֹא סֹלֶת וְשֶׁמֶן, וּמְנַסְּכוֹ לַשִּׁיתִין בִּפְנֵי עַצְמוֹ: וְאֵין מִתְנַדְּבִים שֶׁמֶן. בְּלֹא סֹלֶת וְיַיִן: מִתְנַדְּבִין שָׁמֶן. וְקֻמְצוֹ {טו} וּמַקְטִיר הַקֹּמֶץ וְשִׁירַיִם נֶאֱכָלִים: שֶׁכֵּן הוּא קָרֵב חוֹבָתוֹ בִפְנֵי עַצְמוֹ. עִם חוֹבָתוֹ הוּא קָרֵב בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בָּא חוֹבָה עִם הַמִּנְחָה, אֵינוֹ מְעַכֵּב הַמִּנְחָה {טז}: תֹּאמַר בַּשֶּׁמֶן כוּ'. דְּכֵיוָן דְּלֹא אַשְׁכְּחַן בֵּיהּ דְּלֵיתֵי בִּכְלִי בִּפְנֵי עַצְמוֹ, הַשְׁתָּא נַמִּי לֹא לֵיתֵי: אֲפִלּוּ פְרִידָה אֶחָת. תּוֹר אֶחָד, אוֹ בֶּן יוֹנָה אֶחָד, מִתְנַדְּבִים בֵּין שְׁנַיִם. וַהֲלָכָה שֶׁמִּתְנַדְּבִים יַיִן וְשֶׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמָן. וּמִתְנַדְּבִים מִנְחַת נְסָכִים בֵּין נִסְכֵּי פַּר בֵּין נִסְכֵּי אַיִל וְכֶבֶשׂ. וְכָל הַקָּרְבָּנוֹת בָּאִים בִּנְדָבָה בְּשֻׁתָּפוּת, חוּץ מִן הַמִּנְחָה, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ נֶפֶשׁ, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ב) וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טו} הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל סוֹף פֶּרֶק י' דִּזְבָחִים וְיָלֵיף לֵיהּ מִקְּרָא (וּבְתוֹרַת כֹּהֲנִים יָלְפִינַן נַמִּי דְּמִתְנַדְּבִין יַיִן). וּמִיהוּ וַדַּאי דְלִקְמְצֵיהּ בְּפַס יָדוֹ כְּדֶרֶךְ קְמִיצַת הַמִּנְחָה אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא שֶׁמַּפְרִישׁ בִּכְלִי שִׁעוּר קֹמֶץ שֶׁהוּא כִּשְׁנֵי זֵיתִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} דְּהָא בְּמִשְׁנָה ה' פֶּרֶק ג' לֹא תְּנַן דְּיַיִן מְעַכֵּב הַמִּנְחָה. אֲבָל קָשֶׁה, מַאי בָּעֵי לְהָכִי, תֵּפּוּק לֵיהּ מִמַּשְׁמָעוּתָן שֶׁל הַדְּבָרִים שֶׁהַיַּיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ מַמָּשׁ קָרֵב, וְכִדְפֵרֵשׁ בַּשֶּׁמֶן דְּלֹא אַשְׁכְּחַן דְּלֵיתֵי בִּכְלִי בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וּלְשׁוֹן רַשִׁ"י, אֵינוֹ מְעֹרָב בַּמִּנְחָה: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מתנדבין יין ואין מתנדבין שמן דברי ר"ע כו': תאמר בשמן שאינו קרב בפני עצמו לפי שאינו נקרב לבדו אלא עם הסולת כמו שזכרנו ואמר רחמנא אשר יקריבו ממנו קרבן לה' ואמרו הכל באין בשותפין חוץ מן המנחה שנא' בה נפש הוא מה שנא' ונפש כי תקריב מנחה ועל כן אינה משתתפת בעשרון אחד ופרידה אחת תור או בן יונה שמקריבין אותו שנים או יותר משנים וכבר בארנו בחמישי מזבחים שהלכה שמתנדבין יין ושמן וכן מתנדבין מנחת נסכים איזה שירצה מן השלשה שיעורין הראוי וכבר בארנו בעשירי מזבחים איך נקריב יין ושמן כל אחד בפני עצמו: (רמב"ם)

פרק יג


פרק יג - משנה א

הֲרֵי עָלַי עִשָּׂרוֹן, יָבִיא אֶחָד {א}. עֶשְׂרוֹנִים, יָבִיא שְׁנָיִם. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן. הֲרֵי עָלַי מִנְחָה, יָבִיא אֵיזוֹ שֶׁיִּרְצֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יָבִיא מִנְחַת הַסֹּלֶת, שֶׁהִיא מְיֻחֶדֶת שֶׁבַּמְּנָחוֹת:

 ר"ע מברטנורה  הֲרֵי עָלַי עִשָּׂרוֹן. פֵּרַשְׁתִּי כַּמָּה עֶשְׂרוֹנִים אָבִיא וְאֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה אָמַרְתִּי: יָבִיא שִׁשִּׁים עֶשְׂרוֹנִים. דְּאִי בְּצִיר מֵהָכִי נָדַר, לֹא אִכְפַּת לֵיהּ, דְּמַתְנֵי וְאוֹמֵר מַה שֶּׁפֵּרַשְׁתִּי יְהֵא לְנִדְרִי וְהַשְּׁאָר יְהֵא לִנְדָבָה. וּבִטְפֵי מֵהָכִי לֵיכָּא לְסַפּוֹקֵי, דְּאֵין מִנְחָה אַחַת יְתֵרָה מִשִּׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן: הֲרֵי עָלַי מִנְחָה. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי מִנְחָה סְתָם: יָבִיא אֵיזוֹ שֶׁיִּרְצֶה. מֵחָמֵשׁ מְנָחוֹת {ב}: מְיֻחֶדֶת. שֶׁנִּקְרֵאת מִנְחָה סְתָם וְאֵין לָהּ שֵׁם לְוַוי. וְכָל שְׁאָר מְנָחוֹת יֵשׁ לָהֶם שֵׁם לְוַוי, מִנְחַת מַחֲבַת, מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת, מִנְחַת מַאֲפֶה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} יָבִיא אֶחָד. פְּשִׁיטָא. וְכֵן עֶשְׂרוֹנִים נַמִּי פְּשִׁיטָא, דְּמִעוּט עֶשְׂרוֹנִים שְׁתַּיִם. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ כוּ' אִצְטְרִיךְ לֵיהּ. גְּמָרָא: {ב} אֲבָל בְּמִנְחַת נְסָכִים לֹא אִכַּוֵּן, אַף עַל גַּב דְּמִתְנַדֵּב אָדָם מִנְחַת נְסָכִים בְּכָל יוֹם, דִּסְתָמָא דַּעְתֵּיהּ אַמְּנָחוֹת הַמְפֹרָשׁוֹת וּרְגִילוֹת לָבֹא בִּפְנֵי עַצְמָן וְלֹא בִּגְלַל זֶבַח. תּוֹסָפוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הרי עלי עשרון יביא אחד עשרונים יביא כו': הרי זה על כל החלות אע"פ שהוא מבואר מחמת ענין השלישי והוא שאם יביא ששים לפי שהוא גדול שבמנחות (יחיד)*[יביא] בכלי אחד כמו שנתבאר בפ' שלפני זה וענין מיוחדת שאינה סמוכה לדבר אחר רק קרא אותו הכתוב מנחה (שם מנחה) שם מוחלט אבל זולתה מן המנחות סמוכה מנחת מרחשת מנחה על המחבת מאפה תנור ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ב

מִנְחָה, מִין הַמִּנְחָה, יָבִיא אֶחָת. מְנָחוֹת, מִין הַמְּנָחוֹת, יָבִיא שְׁתָּיִם. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא חֲמִשְׁתָּן. פֵּרַשְׁתִּי מִנְחָה שֶׁל עֶשְׂרוֹנִים וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן. רַבִּי אוֹמֵר, יָבִיא מְנָחוֹת שֶׁל עֶשְׂרוֹנִים מֵאֶחָד וְעַד שִׁשִּׁים:

 ר"ע מברטנורה  מִנְחָה מִין הַמִּנְחָה. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי מִנְחָה, אוֹ מִין מִנְחָה: יָבִיא אֶחָת. מִן הַמְּנָחוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּפָּרָשָׁה: מְנָחוֹת. עָלַי, אוֹ שֶׁאוֹמֵר מִין מְנָחוֹת עָלַי, יָבִיא שְׁתֵּי מְנָחוֹת מִמִּין אֶחָד: פֵּרַשְׁתִּי. מִינֵי מְנָחוֹת שֶׁאָבִיא, וְאֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה מִינִים הֵם שֶׁנָּדַרְתִּי לְהָבִיא: מֵבִיא חֲמִשְׁתָּן. מִנְחַת סֹלֶת, מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת, מִנְחַת מַחֲבַת, מִנְחַת מַאֲפֵה תַּנּוּר, וְהִיא בָּאָה שְׁנֵי מִינִים, חַלּוֹת וּרְקִיקִין: פֵּרַשְׁתִּי מִנְחָה שֶׁל עֶשְׂרוֹנִים. בִּכְלִי אֶחָד, וְאֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה עֶשְׂרוֹנִים קָבַעְתִּי בָּהּ: יָבִיא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן. דִּטְפֵי מֵהָכִי לֵיכָּא לְסַפּוֹקֵי. וְאִי בָּצִיר מֵהָכִי נָדַר לֹא אִכְפַּת לָן, דְּמַתְנֶה וְאוֹמֵר כַּמָּה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי יְהֵא לְנִדְרִי וְהַשְּׁאָר יְהֵא לִנְדָבָה: רַבִּי אוֹמֵר. כֵּיוָן דְּאָמַר מִנְחָה דְּמַשְׁמַע חֲדָא, אַלְמָא בִּכְלִי אֶחָד קְבָעָהּ {ג}, וְאִם יָבִיא שִׁשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד, שֶׁמָּא בְּצִיר מֵהָכִי נָדַר וְהָוֵי מִנְחָה יְתֵרָה, דְּאִית לֵיהּ לְרַבִּי דִּקְבִיעוּתָא דְּמָנָא מִלְּתָא הִיא, הִלְכָּךְ יָבִיא שִׁשִּׁים מְנָחוֹת מֵאַחַת וְעַד שִׁשִּׁים, חֲדָא שֶׁל עִשָּׂרוֹן אֶחָד, וַחֲדָא שֶׁל שְׁנַיִם, וַחֲדָא שֶׁל שְׁלֹשָׁה, וַחֲדָא שֶׁל אַרְבָּעָה, עַד שִׁשִּׁים. שֶׁנִּמְצָא מֵבִיא בֵּין הַכֹּל אֶלֶף שְׁמֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים עִשָּׂרוֹן, דְּוַדַּאי חֲדָא מִנַּיְהוּ נָדַר. וְאִינָךְ נְדָבָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ג} אֲבָל בַּמִּשְׁנָה דִּלְעֵיל לֹא פָּלֵיג, דְּהַהִיא בְּאוֹמֵר פֵּרַשְׁתִּי עֶשְׂרוֹנוֹת אֲבָל לֹא קְבַעְתִּים בִּכְלִי אֶחָד, דְּמַיְתֵי שִׁשִּׁים עֶשְׂרוֹנוֹת בְּשִׁשִּׁים מָאנֵי. גְּמָרָא. וְקָשֶׁה, דְּאִם כֵּן אַמַּאי סַגִּי לְעֵיל בְּשִׁשִּׁים. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּדָמֵי לְמִשְׁנָה ה' דְּיָבִיא כְּיוֹם הַמְרֻבֶּה, דְּשִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן יוֹם מְרֻבֶּה הוּא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מנחה מין המנחה יביא אחת מנחות מין כו': חמשתן חמשת מינין והן מנחת הסולת והמחבת והמרחשת ומאפה תנור והן שני מינין חלות ורקיקין. ומה שאמר מאחד ועד ששים הוא שיביא עשרון בכלי אחד ושני עשרונות בכלי אחר וכן על הסדר אחד עד שיביא ששים מנחה בששים כלים בכלי הראשון עשרון ובאחרים ששים לפיכך יהיה מנין כל העשרונות אלף תת"ל עשרון ואין הלכה כרבי: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ג

הֲרֵי עָלַי עֵצִים {ד}, לֹא יִפְחֹת מִשְּׁנֵי גְזִירִין. לְבוֹנָה, לֹא יִפְחֹת מִקֹּמֶץ {ה}. חֲמִשָּׁה קֳמָצִים הֵן, הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי לְבוֹנָה, לֹא יִפְחֹת מִקֹּמֶץ. הַמִּתְנַדֵּב מִנְחָה, יָבִיא עִמָּהּ קֹמֶץ לְבוֹנָה. הַמַּעֲלֶה אֶת הַקֹּמֶץ בַּחוּץ, חַיָּב {ו}. וּשְׁנֵי בְזִיכִין טְעוּנִין שְׁנֵי קֳמָצִים {ז}:

 ר"ע מברטנורה  לֹא יִפְחֹת מִשְּׁנֵי גְזִירִין. שְׁתֵּי בְּקַעִיּוֹת גְּדוֹלוֹת. דְּמִעוּט עֵצִים שְׁנַיִם: וְהַמַּעֲלֶה אֶת הַקֹּמֶץ בַּחוּץ חַיָּב. כָּרֵת, דְּהַעֲלָאָה הִיא. וּבְהַאי כְּלָלָא הָוֵי נַמִּי הַמַּעֲלֶה קֹמֶץ בִּפְנִים דְּהַקְטָרָה מְעַלְיְתָא הִיא, הִלְכָּךְ חֲשִׁיב חֲמִשָּׁה קֳמָצִים וְתוּ לֹא, וְלֹא חֲשִׁיב לְהַאי דְּהַמַּעֲלֶה קֹמֶץ בִּפְנִים לְקֹמֶץ שִׁשִּׁי: וּשְׁנֵי בְזִיכִים. שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ד} עֵצִים. תָּנוּ רַבָּנָן, קָרְבָּן [נֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה], מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין עֵצִים. [וּבְתוֹרַת כֹּהֲנִים מְרַבִּינַן מִנֵּיהּ נַמִּי יַיִן וְשֶׁמֶן וּלְבוֹנָה]. וְכֵן הוּא אוֹמֵר דְּעֵצִים אִקְרֵי קָרְבָּן, וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קָרְבַּן הָעֵצִים. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} מִקֹּמֶץ. תְּנַן נַמִּי הָכִי בְּסוֹף פֶּרֶק ז' דִּשְׁקָלִים. וּפֵרֵשׁ הָרַ"ב שֶׁזֶּה שִׁעוּר הַלְּבוֹנָה הַבָּאָה עִם הַמִּנְחָה, דִּכְתִיב וְהֵרִים מִמֶּנּוּ וְכוּ'. וְהָכִי אִיתָא בַּגְּמָרָא. וְאַף עַל גַּב דִּבְפֶרֶק קַמָּא מִשְׁנָה ג' פֵּרֵשׁ הָרַ"ב דְּבִשְׁנֵי קֳרָטִין כְּשֵׁרָה, וְיָלֵיף לַהּ מִקְּרָא, הַיְנוּ בְּדִיעֲבַד. וּמִיהוּ הָכָא דְּנוֹדֵר בַּלְּבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ לֹא יָצָא אֶלָּא בְּקֹמֶץ, דִּלְהָכִי אִצְטְרִיךְ עַל הַמִּנְחָה, דְּבַהֲדֵי מִנְחָה אִין, בִּפְנֵי עַצְמָהּ לֹא. וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר דִּבְבָאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ נַמִּי פְּלִיגֵי. וְהִיא פְּלֻגְתָּא בַּגְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ו} הַקֹּמֶץ כוּ'. לָאו דַּוְקָא. דְּהוּא הַדִּין בְּכַזַּיִת דְּחַיָּב, כְּרַבָּנָן דִּזְבָחִים פֶּרֶק י"ג מִשְׁנָה ד'. אֶלָּא לַאֲפוֹקֵי מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּמִשְׁנָה ו' שָׁם בִּבְזִיכֵי לְבוֹנָה עַד שֶׁיַּקְרִיב שְׁנֵי קֳמָצִים. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} שְׁנֵי קֳמָצִים. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים יָלֵיף לֵיהּ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הרי עלי עצים לא יפחות משני גיזירין לבונה כו': אמר רחמנא אדם כי יקריב מכם קרבן ואמר עזרא ולקרבן העצים קרא אותו קרבן ע"כ אם יחייב עצמו בעצים למזבח נתחייב בהן כשאר הקרבנות ואין פחות משני גזירין מפני שאי אפשר כל יום *[פחות] משני גזירין להוסיפן על המזבח וא"א שיהא פחות מזה שנאמר וערכו ובער עליה הכהן עצים וערכו עצים על האש ומיעוט רבים בלשונינו שנים: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ד

הֲרֵי עָלַי זָהָב {ח}, לֹא יִפְחֹת מִדִּינַר זָהָב. כֶּסֶף, לֹא יִפְחֹת מִדִּינַר {י} כָּסֶף. נְחשֶׁת, לֹא יִפְחֹת מִמָּעָה כָסֶף. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, הוּא מֵבִיא עַד שֶׁיֹּאמַר לֹא לְכָךְ נִתְכַּוָּנְתִּי:

 ר"ע מברטנורה  לֹא יִפְחֹת מִדִּינַר זָהָב. וְהוּא שֶׁיֹּאמַר מַטְבֵּעַ שֶׁל זָהָב. דְּאִי לֹא, דִּלְמָא נִסְכָּא דְּדַהֲבָא קָאָמַר, דְּהַיְנוּ חֲתִיכָה שֶׁל זָהָב {ט}: נְחֹשֶׁת לֹא יִפְחֹת מִמָּעָה כָסֶף. שֶׁיָּבִיא נְחֹשֶׁת שֶׁשָּׁוָה מָעָה כֶּסֶף: פֵּרַשְׁתִּי. כָּךְ וְכָךְ זָהָב: וְאֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה פֵּרַשְׁתִּי. יָבִיא כָּל כָּךְ עַד שֶׁיֵּדַע בְּעַצְמוֹ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִתְכַּוֵּן לְכָל כָּךְ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ח} זָהָב. זֶה לְבֶדֶק הַבַּיִת. הָרַמְבַּ"ם: {ט} וּבְסוֹף פֶּרֶק ו' דִּשְׁקָלִים פֵּרֵשׁ הָרַ"ב, מֵבִיא אֲפִלּוּ צִנּוֹרָא שֶׁהוּא כְּמִין מַזְלֵג קָטָן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} מִדִּינָר. וְדִלְמָא פְּרִיטֵי. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּאַתְרָא דְּלֹא סַגִּי פְּרִיטֵי דְּכַסְפָּא. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הרי עלי זהב לא יפחות מדינר זהב כסף לא כו': זה לבדק הבית ע"מ שיאמר לשון מטבע אבל אם לא זכר מטבע יכולין אנו לומר אפשר שבחתיכה של זהב או של כסף נתחייב: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ה

הֲרֵי עָלַי יַיִן, לֹא יִפְחֹת מִשְּׁלשָׁה לֻגִּין. שֶׁמֶן, לֹא יִפְחֹת מִלֹּג. רַבִּי אוֹמֵר, שְׁלשָׁה לֻגִּין. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ {יב} מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא כַיּוֹם הַמְּרֻבֶּה:

 ר"ע מברטנורה  הֲרֵי עָלַי יַיִן. לַנְּסָכִים: לֹא יִפְחֹת מִשְּׁלֹשָׁה לֻגִּין. שֶׁהֵן פְּחוּתִים שֶׁבַּנְּסָכִים. רְבִיעִית הַהִין לַכֶּבֶשׂ, תְּלָתָא לֻגִּין הֲווּ, שֶׁהִין שְׁנֵים עָשָׂר לֻגִּין: שֶׁמֶן לֹא יִפְחֹת מִלֹּג. שֶׁהַפָּחוּת שֶׁבַּמִּנְחָה עִשָּׂרוֹן סֹלֶת, וְהִיא טְעוּנָה לֹג שֶׁמֶן {יא}: רַבִּי אוֹמֵר שְׁלֹשָׁה לֻגִּין. כַּפָּחוּת שֶׁבְּמִנְחַת נְסָכִים, עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ בָּלוּל בִּרְבִיעִית הַהִין שֶׁמֶן. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי: כַּיּוֹם הַמְּרֻבֶּה. כְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת כְּשֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. שֶׁאוֹתוֹ הַיּוֹם מְרֻבֶּה בִּנְסָכִים לַקָּרְבָּנוֹת שֶׁל חוֹבַת הַיּוֹם מִכָּל שְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה. דַּהֲווּ שְׁלֹשָׁה עָשָׂר פָּרִים וְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים וְאַרְבָּעָה מוּסָפִים, שְׁנֵי מוּסָף דְּשַׁבָּת וּשְׁנֵי מוּסָף דְּחַג {יג}, וְאֵילִים שְׁנַיִם וְשָׂעִיר אֶחָד {יד}. וְהַנְּסָכִים הַצְּרִיכִים לְכֻלָּם מֵאָה וְאַרְבָּעִים לֹג {טו}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יא} דְּשֶׁמֶן דְּבָא בִּנְדָבָה גָּמְרִינַן מִמִּנְחַת נְדָבָה. דְּתַנְיָא, קָרְבָּן, כְּלוֹמַר וְכִי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה, מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין שֶׁמֶן. וְדוּן מִינָהּ וּמִינָהּ, מַה מִּנְחָה בְּלֹג אַף שֶׁמֶן בְּלֹג. וְרַבִּי סָבַר, דּוּן מִינָהּ וְאוֹקֵי בְּאַתְרָהּ, דְּשֶׁמֶן הַבָּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ הָוֵי כַּנְּסָכִים דּוּמְיָא דְּיַיִן. בַּגְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} וְאֵינִי יוֹדֵעַ כוּ'. מִן הַיַּיִן אוֹ מִן הַשֶּׁמֶן. הָרַמְבַּ"ם: {יג} לֹא דָק. אֶלָּא שְׁנֵי תְּמִידֵי הַיּוֹם הֲוָה לֵיהּ לַחְשֹׁב בִּמְקוֹם שְׁנֵי מוּסְפֵי הֶחָג. וְלָכֵן רָאוּי הָיָה לוֹ שֶׁיִּכְתֹּב וְאַרְבָּעָה כְּבָשִׂים, שְׁנֵי מוּסְפֵי שַׁבָּת וּשְׁנֵי תְּמִידֵי הַיּוֹם: {יד} גַּם כֵּן לְפוּם רִיהֲטָא כָּתַב כֵּן, דְּהָא חַטָּאת הוּא וְאֵין לַחַטָּאת נְסָכִים, כְּדִתְנַן בְּפֶרֶק ט' מִשְׁנָה ו': {טו} שֶׁכֵּן שָׁנִינוּ שָׁם מִשְׁנָה ג' כוּ'. וְזֶה הַמִּסְפָּר שָׁוֶה לַשֶּׁמֶן וְלַיַּיִן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הרי עלי יין לא יפחות משלשה לוגין שמן לא כו': כבר ידעת שהפחות שיש בנסכים הוא נסכי כבש שהוא ג' לוגין והפחות שבמנחה עשרון והוא צריך לוג שמן כמו שבארנו פעמים ורבי נוטה אל הפחות שיהיה מן השמן במנחת נסכים והן ג' לוגין שבוללין בהן עשרון לכבש: ויום מרובה הוא יום טוב ראשון של חג שחל להיות בשבת וכשתחשוב הנסכים שחייבין לאותן הקרבנות שמקריבין ביום ההוא תמצא י"ב הין פחות שלש הין והן ק"מ לוג וכשיעור הזה מקריבין מן היין וכמוהו ג"כ יהיה השמן שבוללין בו ס"א עשרון שמקריבין ביום הזה כמו שנתבאר בפרק שלפני זה ואין הלכה כרבי: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ו

הֲרֵי עָלַי עוֹלָה, יָבִיא כֶבֶשׂ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אוֹ תוֹר אוֹ בֶן יוֹנָה. פֵּרַשְׁתִּי מִן הַבָּקָר וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פַר וָעֵגֶל. מִן הַבְּהֵמָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פָר וָעֵגֶל אַיִל גְּדִי וְטָלֶה. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, מוֹסִיף עֲלֵיהֶם תּוֹר וּבֶן יוֹנָה:

 ר"ע מברטנורה  הֲרֵי עָלַי עוֹלָה יָבִיא כֶבֶשׂ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר אוֹ תּוֹר אוֹ בֶּן יוֹנָה. בְּאַתְרֵיהּ דְּתַנָּא קַמָּא לֹא הָיוּ קוֹרִים עוֹלָה סְתָם אֶלָּא לְעוֹלַת בְּהֵמָה, וּפְחוּתָה שֶׁבְּעוֹלַת בְּהֵמָה הוּא כֶּבֶשׂ, הִלְכָּךְ יָבִיא כֶּבֶשׂ. וּבְאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיוּ קוֹרִים עוֹלָה סְתָם גַּם לְעוֹלַת הָעוֹף, הִלְכָּךְ יָבִיא תּוֹר אוֹ בֶּן יוֹנָה. וּמַר כִּי אַתְרֵיהּ וּמַר כִּי אַתְרֵיהּ: יָבִיא פַר וָעֵגֶל. זְכָרִים וְלֹא נְקֵבוֹת. דְּעוֹלָה לֵיכָּא לְסַפּוֹקֵי אֶלָּא בִּזְכָרִים. וּמַתְנִיתִין רַבִּי הִיא דְּאָמַר לְקַמָּן הַמִּתְנַדֵּב קָטָן וְהֵבִיא גָּדוֹל לֹא יָצָא. אֲבָל רַבָּנָן פְּלִיגֵי עֲלֵיהּ וְאָמְרֵי הַמִּתְנַדֵּב קָטָן וְהֵבִיא גָּדוֹל יָצָא, דְּיֵשׁ בִּכְלָל מְרֻבֶּה מֻעָט. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: פֵּרַשְׁתִּי. אֶחָד מִקָּרְבְּנוֹת הַבְּהֵמָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶן פֵּרַשְׁתִּי. יָבִיא מִכָּל מִינֵי בְּהֵמָה הַזְּכָרִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, דְּהַיְנוּ פַּר וָעֵגֶל אַיִל וְשָׂעִיר וּגְדִי וְטָלֶה: פֵּרַשְׁתִּי. אֶת הַמִּין: וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי. אִם מִין בְּהֵמָה אוֹ מִין עוֹף: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  הרי עלי עולה יביא כבש ר"א ב"ע אומר תור כו': במקומו של ת"ק לא היו קורין שם עולה מוחלט אלא עולת בהמה ופחות שתהא כבש ובמקומו של ר"א בן עזריה קורין שם עולה מוחלט ואפי' לעולת העוף ועל כן אמר תור או בן יונה ושם עולה נופל על כבש ועל עזים. וזה שאמרו שאם יולד ספק יביאו מזה המין הגדול והקטן שבו ואין זה אלא דעת רבי שאומר שהמתנדב קטן והביא גדול לא יצא ועל כן צריך אל קטן וגדול אבל חכמים אומרים שהוא מביא הגדול מאותו המין אם נולד הספק והלכה כחכמים ואין אנו צריכין לשנות לך שעולת בהמה אינה באה אלא מן הזכרים מאיזה מין שתהא לפי שכבר שזכרנו לך בזה: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ז

הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, וּשְׁלָמִים, יָבִיא כֶבֶשׂ. פֵּרַשְׁתִּי מִן הַבָּקָר וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פָר וּפָרָה עֵגֶל וְעֶגְלָה {טז}. מִן הַבְּהֵמָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פַר וּפָרָה, עֵגֶל וְעֶגְלָה, אַיִל וְרָחֵל, גְּדִי וּגְדִיָּה, שָׂעִיר וּשְׂעִירָה, טָלֶה וְטַלְיָה:

 ר"ע מברטנורה  תּוֹדָה וּשְׁלָמִים. תּוֹדָה אוֹ שְׁלָמִים: יָבִיא כֶבֶשׂ. פָּחוּת שֶׁבַּתּוֹדָה וּשְׁלָמִים: יָבִיא פָר וּפָרָה. דְּתוֹדָה וּשְׁלָמִים אִיכָּא לְסַפּוֹקֵי בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת: וְרָחֵל. נְקֵבָה בַּת שְׁתֵּי שָׁנִים {יז}: גְּדִי. בֶּן שָׁנָה מִן הָעִזִּים: שָׂעִיר. עֵז בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים: טָלֶה. כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טז} עֵגֶל כוּ'. גַּם כֵּן דַּעַת רַבִּי. הָרַמְבַּ"ם: {יז} וַהֲוָה לֵיהּ לְפָרֵשׁ אַיִל בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים, כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ג' פֶּרֶק קַמָּא דְּפָרָה: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הרי עלי תודה ושלמים יביא כבש פירשתי כו': זה לפי שהשלמים נקרבים מן הזכרים והנקבות והוא ג"כ דעת רבי אבל דעת חכמים שאם אמר מן הבהמה ואיני יודע מה שפירשתי מקריב פר ואיל ופרה ורחל שעיר ושעירה והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ח

הֲרֵי עָלַי שׁוֹר, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו {יח} בְּמָנֶה. עֵגֶל, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּחָמֵשׁ. אַיִל, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בִּשְׁתַּיִם. כֶּבֶשׂ, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּסָלַע. שׁוֹר בְּמָנֶה, יָבִיא בְמָנֶה חוּץ מִנְּסָכָיו. עֵגֶל בְּחָמֵשׁ, יָבִיא בְחָמֵשׁ חוּץ מִנְּסָכָיו. אַיִל בִּשְׁתַּיִם, יָבִיא בִשְׁתַּיִם חוּץ מִנְּסָכָיו. כֶּבֶשׂ בְּסֶלַע, יָבִיא בְסֶלַע חוּץ מִנְּסָכָיו. שׁוֹר בְּמָנֶה וְהֵבִיא שְׁנַיִם בְּמָנֶה, לֹא יָצָא, אֲפִלּוּ זֶה בְמָנֶה חָסֵר דִּינָר וְזֶה בְמָנֶה חָסֵר דִּינָר. שָׁחוֹר וְהֵבִיא לָבָן, לָבָן וְהֵבִיא שָׁחוֹר, גָּדוֹל וְהֵבִיא קָטָן, לֹא יָצָא. קָטָן וְהֵבִיא גָדוֹל, יָצָא. רַבִּי אוֹמֵר, לֹא יָצָא:

 ר"ע מברטנורה  יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּמָנֶה. כָּךְ נִתְפָּרֵשׁ דִּינוֹ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁיְּהֵא עֵרֶךְ הַשּׁוֹר עִם נְסָכָיו מָנֶה: עֵגֶל יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּחָמֵשׁ. סְלָעִים: אָמַר הֲרֵי עָלַי שׁוֹר בְּמָנֶה. יְבִיאֶנּוּ בְּמָנֶה חוּץ מִנְּסָכָיו, שֶׁהֲרֵי כָּךְ קְבָעוֹ: שׁוֹר בְּמָנֶה וְהֵבִיא שְׁנַיִם בְּמָנֶה לֹא יָצָא. שֶׁהֲרֵי קָבַע שׁוֹר בְּמָנֶה: קָטָן וְהֵבִיא גָּדוֹל יָצָא, רַבִּי אוֹמֵר לֹא יָצָא. מִשּׁוּם הָכִי תָּנָא פְּלֻגְתָּא דְּרַבִּי וְרַבָּנָן הָכָא בְּסֵיפָא, לְפָרוֹשֵׁי דְּרֵישָׁא לָאו דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא אֶלָּא רַבִּי הִיא וְלֹא רַבָּנָן. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יח} וּנְסָכָיו. הַיַּיִן וְהַסֹּלֶת שֶׁמְּבִיאִין עִם הַקָּרְבָּן נִקְרָאִים נְסָכִים. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הרי עלי שור יביא הוא ונסכיו במנה עגל כו': אלו הדמים הם הדמים הבינונים לאלו הדברים באותו זמן באותן ארצות וכבר אמרנו שאין הלכה כרבי: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ט

שׁוֹר זֶה עוֹלָה, וְנִסְתָּאֵב, אִם רָצָה, יָבִיא בְדָמָיו שְׁנָיִם. שְׁנֵי שְׁוָרִים אֵלּוּ עוֹלָה, וְנִסְתָּאֲבוּ, אִם רָצָה, יָבִיא בִדְמֵיהֶם אֶחָד. רַבִּי אוֹסֵר. אַיִל זֶה עוֹלָה, וְנִסְתָּאֵב, אִם רָצָה, יָבִיא בְדָמָיו כֶּבֶשׂ {כ}. כֶּבֶשׂ זֶה עוֹלָה וְנִסְתָּאֵב, אִם רָצָה, יָבִיא בְדָמָיו אַיִל. רַבִּי אוֹסֵר. הָאוֹמֵר אַחַד מִכְּבָשַׂי הֶקְדֵּשׁ, וְאַחַד מִשְּׁוָרַי הֶקְדֵּשׁ, הָיוּ לוֹ שְׁנַיִם, הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. שְׁלשָׁה, הַבֵּינוֹנִי שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, אוֹ שֶׁאָמַר, אָמַר לִי אַבָּא וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה, הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ:

 ר"ע מברטנורה  וְנִסְתָּאֵב. שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם. דְּבַעַל מוּם אִקְרֵי טָמֵא כְּדִכְתִיב (וַיִּקְרָא כז) וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה', וּבְבַעֲלֵי מוּמִין שֶׁיִּפָּדוּ הַכָּתוּב מְדַבֵּר, כִּדְפָרְשִׁינַן בְּפִרְקִין דִּלְעֵיל: אִם רָצָה יָבִיא בְדָמָיו שְׁנָיִם. וְלֹא דָּמִי לְרֵישָׁא דְּאָמְרִינַן שׁוֹר בְּמָנֶה וְהֵבִיא שְׁנַיִם בְּמָנֶה לֹא יָצָא, דְּהָתָם דְּאָמַר הֲרֵי עָלַי שׁוֹר בְּמָנֶה חַיָּב עַד שֶׁיְּבִיאֶנּוּ, אֲבָל הָכָא בְּשׁוֹר זֶה וְנִסְתָּאֵב שָׁאנֵי, דְּכֵיוָן דְּאָמַר שׁוֹר זֶה אַקְרִיב עוֹלָה וְנִסְתָּאֵב, אֲזַל לֵיהּ נִדְרֵיהּ, דְּתוּ לֹא מָצֵי לִקְיוּמֵיהּ: רַבִּי אוֹסֵר. לְכַתְּחִלָּה {יט}. אֲבָל אִם הֵבִיא יָצָא. דְּכֵיוָן דְּאָמַר זֶה, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי: הַבֵּינוֹנִי שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. אַף הַבֵּינוֹנִי שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. דְּכִי יֵשׁ לוֹ שְׁנַיִם, הַגָּדוֹל הֶקְדֵּשׁ, שֶׁהַמַּקְדִּישׁ בְּעַיִן יָפָה מַקְדִּישׁ, וּמִסְּתָמָא מוּטָב שֶׁבָּהֶן הִקְדִּישׁ, דִּכְתִיב (דְּבָרִים יב) מִבְחַר נִדְרֵיכֶם. וְכִי יֵשׁ לוֹ שְׁלֹשָׁה, חוֹשְׁשִׁין אַף לַבֵּינוֹנִי, דְּלֹא יָדְעִינַן אַהֵי מִנַּיְהוּ חָל הַהֶקְדֵּשׁ, אִי אַגָּדוֹל דַּהֲוֵי עַיִן יָפָה, אִי אַבֵּינוֹנִי דַּהֲוֵי עַיִן יָפָה לְגַבֵּי קָטָן, הִלְכָּךְ תַּרְוַיְהוּ אֲסִירֵי. מִיהוּ לֹא קָרֵב לַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא חַד מִנַּיְהוּ. וְהֵיכִי עֲבִיד דְּלִשְׁתְּרֵי חַד מִנַּיְהוּ, מַמְתִּין לַבֵּינוֹנִי עַד שֶׁיּוּמַם {כא}, וּמְחַלֵּל אוֹתוֹ אַגָּדוֹל. דְּמִמַּה נַּפְשָׁךְ, אִי אַבֵּינוֹנִי חָל וְלֹא אַגָּדוֹל, הֲרֵי נָפַל בּוֹ מוּם וְחִלְּלוֹ. וְאִי אַגָּדוֹל חָל מֵעִקָּרָא, נִמְצָא בֵּינוֹנִי חֻלִּין מֵעִקָּרָא: פֵּרַשְׁתִּי. אֵיזֶה מֵהֶן וְלֹא יָדַעְתִּי אֵיזֶה הוּא: אוֹ שֶׁאָמַר לִי אַבָּא. בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ, אֶחָד מִשְּׁוָרַי הִפְרַשְׁתִּי לְהֶקְדֵּשׁ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ עַל אֵיזֶה מֵהֶן אָמַר לִי: הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. דְּהֵיכָא דְּאָמַר פֵּרַשְׁתִּי לֵיכָּא סְפֵקָא, דְּוַדַּאי הַגָּדוֹל פֵּרֵשׁ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יט} וְאַרֵישָׁא יָבִיא בְּדָמָיו שְׁנַיִם דַּהֲוֵי קָטָן וְהֵבִיא גָּדוֹל [שֶׁבְּכָל מָקוֹם שְׁנַיִם חֲשׁוּבִים מֵאֶחָד אֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִים. רַשִׁ"י] נַמִּי פָּלֵיג, אֶלָּא דִּנְטַר לְתַנָּא קַמָּא עַד דְּמַסִּיק לְמִלְּתֵיהּ. גְּמָרָא: {כ} כֶּבֶשׂ. וּבְרֵישָׁא נַמִּי שׁוֹר זֶה כוּ', אֲפִלּוּ הֵבִיא בְּדָמָיו אַיִל אֶחָד יָצָא. הָרַמְבַּ"ם: {כא} וּפְשִׁיטָא דְּהוּא הַדִּין נַמִּי אִם הוּמַם הַגָּדוֹל דְּמֵיחֵל בַּבֵּינוֹנִי, אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיָּבִיא גַּם כֵּן בַּדָּמִים הַיְתֵרִים: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שור זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו כו': האומר אחד מכבשי הקדש ואחד משוורי הקדש כו': רבי חולק על כל העניינים שאמרנו בהלכה הזאת לפי שדעתו שהנדר מקריבין אותו עצמו ואם נסתאב יביא בדמיו כמוהו ואין הלכה כרבי: (רמב"ם)

פרק יג - משנה י

הֲרֵי עָלַי עוֹלָה, יַקְרִיבֶנָּה בַמִּקְדָּשׁ. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יָצָא. שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יַקְרִיבֶנָּה בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין זוֹ עוֹלָה. הֲרֵינִי נָזִיר, יְגַלַּח {כג} בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יָצָא. שֶׁאֲגַלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין זֶה נָזִיר. הַכֹּהֲנִים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יְשַׁמְּשׁוּ בַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם {כז}, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְדָבָר אַחֵר {כח}, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כג), אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח ה' בִּירוּשָׁלָיִם כִי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם, הֲרֵי הֵם כְּבַעֲלֵי מוּמִין, חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין:

 ר"ע מברטנורה  בְּבֵית חוֹנְיוֹ. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁבָּנָה חוֹנְיוֹ בְּנוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק בְּאַלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם. שֶׁכְּשֶׁמֵּת שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק אָמַר לָהֶם, חוֹנְיוֹ בְּנִי יְשַׁמֵּשׁ תַּחְתַּי, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה בָּקִי וְרָגִיל בָּעֲבוֹדָה יוֹתֵר מִשִּׁמְעִי אָחִיו. וְלֹא קִבֵּל עָלָיו חוֹנְיוֹ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל לְפִי שֶׁהָיָה שִׁמְעִי אָחִיו גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה. וְנִתְמַנָּה שִׁמְעִי כֹּהֵן גָּדוֹל תַּחַת אָבִיו. לְיָמִים {כב} נִתְקַנֵּא חוֹנְיוֹ בְּשִׁמְעִי אָחִיו, אָמַר לוֹ בֹּא וַאֲלַמֶּדְךָ סֵדֶר עֲבוֹדָה. הִלְבִּישׁוֹ כְּתֹנֶת בַּד דַּקָּה שֶׁלּוֹבְשׁוֹת הַנָּשִׁים עַל בְּשָׂרָן וְעָלֶיהָ אֵזוֹר צַר קָטָן וְהֶעֱמִידוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, יָצָא וְאָמַר לְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים רְאוּ מַה נָּדַר זֶה וְקִיֵּם לַאֲהוּבָתוֹ, אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁאֶתְמַנֶּה לְכֹהֵן גָּדוֹל אֶלְבַּשׁ כְּתֹנֶת שֶׁלֵּיכִי וְאֶחְגֹּר בְּאֵזוֹר שֶׁלֵּיכִי. בִּקְּשׁוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לְהָרְגוֹ, סָח לָהֶם כָּל הַמְּאֹרָע, בִּקְּשׁוּ לַהֲרֹג אֶת חוֹנְיוֹ, רָץ מִפְּנֵיהֶם לְבֵית הַמֶּלֶךְ. וַעֲדַיִן כָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר זֶה הוּא. הָלַךְ לוֹ לְאַלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם שֶׁהָיוּ בָּהּ רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וְעָשָׂה שָׁם מִקְדָּשׁ וּבָנָה מִזְבֵּחַ וְהֶעֱלָה עָלָיו לְשֵׁם ה'. וְעַל אוֹתוֹ מִזְבֵּחַ נִתְנַבֵּא יְשַׁעְיָה {יט} בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה' בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרַיִם. וְעָמַד הַבַּיִת הַהוּא קָרוֹב לְמָאתַיִם שָׁנָה וְנִקְרָא בֵּית חוֹנְיוֹ עַל שְׁמוֹ. וְהַכֹּל מוֹדִים שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהָיוּ קְרֵבִים שָׁם אֵינָן קָרְבָּן. לְפִיכָךְ מִי שֶׁאָמַר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה וְהִקְרִיבָהּ שָׁם לֹא יָצָא יְדֵי נִדְרוֹ: שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּבֵית חוֹנְיוֹ. נַעֲשֶׂה כְּאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה עַל מְנָת שֶׁאֶהֶרְגֶּנָּה וְלֹא אֶתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ, הִלְכָּךְ אִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ יָצָא יְדֵי נִדְרוֹ, אֲבָל חַיָּב כָּרֵת מִשּׁוּם שׁוֹחֵט בַּחוּץ, שֶׁהֲרֵי קָרָא עָלֶיהָ שֵׁם עוֹלָה: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֵין זוֹ עוֹלָה. וַהֲרֵי הִיא חֻלִּין גְּמוּרִים. שֶׁאֵין שֵׁם הֶקְדֵּשׁ חָל עָלֶיהָ כְּלָל כְּשֶׁאָמַר שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּבֵית חוֹנְיוֹ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ לֹא יָצָא. אֶלָּא יַחֲזֹר וִיגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם {כד}, וְשָׁם יָבִיא קָרְבְּנוֹתָיו: שֶׁאֲגַלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, אִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ יָצָא. דְּהַאי גַּבְרָא שֶׁנָּדַר בַּנָּזִיר כְּדֵי שֶׁיְּגַלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ נִתְכַּוֵּן {כה}, וּמִפְּנֵי שֶׁהָיָה קָרוֹב לְבֵית חוֹנְיוֹ וְרָחוֹק מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר אִי סַגְיָא בְּבֵית חוֹנְיוֹ טָרַחְנָא, טְפֵי לֹא מָצֵינָא לְאִצְטָעוֹרֵי, וְלֹא חָל שֵׁם נְזִירוּת עָלָיו {כו}, אֲבָל נַעֲשֶׂה כְּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן עַד זְמַן פְּלוֹנִי: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. אֵינוֹ נָזִיר כְּלָל וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹת יַיִן. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְדָבָר אַחֵר. אִם שִׁמְּשׁוּ לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלֹּא יְשַׁמְּשׁוּ עוֹד בִּירוּשָׁלַיִם: וַהֲרֵי הֵן כְּבַעֲלֵי מוּמִין. שֶׁחוֹלְקִים וְאוֹכְלִים בַּקָּדָשִׁים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כב} נִרְאֶה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְמַנָּה לְכֹהֵן גָּדוֹל עֲדַיִן לֹא עָבַד, אֶלָּא שֶׁנִּמְנוּ וְגָמְרוּ וּפָסְקוּ לוֹ הַגְּדֻלָּה, וּלְיָמִים כְּשֶׁהָיָה לוֹ לְהִתְחַנֵּךְ וְלַעֲבֹד נִתְקַנֵּא: {כג} יְגַלַּח. עִנְיַן תִּגְלַחַת, הֲבָאַת קָרְבְּנוֹתָיו. הָרַמְבַּ"ם: {כד} לֹא יָדַעְתִּי לָמָּה הוֹסִיף בִּירוּשָׁלַיִם. וְעַיֵּן לְקַמָּן: {כה} וְהָכָא לֵיכָּא לְמֵימַר נַעֲשֶׂה כְּאוֹמֵר שֶׁלֹּא אֶתְחַיֵּב בָּאַחֲרָיוּת קָרְבְּנוֹתָיו, דְּנָזִיר כְּמָה דְּלֹא מַיְתֵי קָרְבְּנוֹתָיו לֹא מִתְכַּשַּׁר. גְּמָרָא: {כו} וּלְהָכִי נַמִּי לֹא מִחַיַּב מִשּׁוּם שְׁחוּטֵי חוּץ. רַשִׁ"י: {כז} בִּירוּשָׁלַיִם. אֲבָל בְּנֹב וְגִבְעוֹן הָיוּ מֻתָּרִים לְשַׁמֵּשׁ, כָּל שֶׁכֵּן בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שֵׁרוּת וְאֵין מִקְדָּשׁ דְּוַדַּאי כָּשֵׁר לַדּוּכָן וְלִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה. תּוֹסָפוֹת בְּשֵׁם רַשִׁ"י: {כח} וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כוּ'. מִכְּלַל דְּבֵית חוֹנְיוֹ לָאו עֲבוֹדָה זָרָה הוּא. וְתֵימַהּ. הֲרֵי יֵשׁ כָּאן אִסּוּר שְׁחוּטֵי חוּץ. וְנִרְאֶה, דִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת דִּבְנֵי נֹחַ הָיָה מַעֲלֶה. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  הרי עלי עולה יקריבנה במקדש ואם הקריבה כו': הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו כו': שמעון הצדיק ע"ה שממנו קבלנו הכל כמו שבארנו בתחלת הספר הזה כשחננו ה' ארך ימים והשקט הניח שני בנים שם האחד חוניו ושם השני שמעי והוא הגדול אבל חוניו היה יודע יותר בענייני העבודה וצוה ע"ה למנות חוניו הקטן כ"ג תחתיו ופשט חוניו בגדי המעלה הזאת והלבישם לשמעי אחיו ומינהו כ"ג תחת אביו ואח"כ נתחרט על מה שעשה וחשב בלבו להרוג שמעי אחיו כדי שיחזור אל המעלה לפי שא"א לו לחזור כמו שידעת מיסודי תורתנו שכל העולה במעלה ממעלות התורה אין מורידין אותו לעולם אלא בסיבה שיתחייב מחמתה להורידו שמעלין בקדש ולא מורידין ולא יהיה כ"ג אלא אחד בכל העולם לפיכך ביקש תחבולות על שמעי אחיו ואמר לו בא ואלמדך סדר העבודה וארגילך בה הלביש אותו בגד שאין הכהנים רגילים ללבוש וחגר אותו המיין שאינו מן המלאכה הידועה וג"כ היתה צורת הבגד והמיין מאותן שלובשות הנשים באותו זמן והגיש אותו למזבח ללמדו איך יעבוד לא שיגיע בשום עבודה מן העבודות מפני שאסור בעבודה מחוסר בגדים כמו שהודעתיך אח"כ הניח אותו וירד מאתו אל הכהנים שבמקדש ואמר אחי זה יש לו חשוקה שהוא מזנה עמה וזה הבגד שעליו הוא בגדה והמיין שלה מפני שנשבע לה שיום שיתמנה כ"ג שילבש בגדיה ויקרב בהן למזבח כדי שתכיר גודל אהבתו אותה והנה קיים לה מה שיעדה קפצו המון הכהנים להורגו מפני גודל העבירה הזאת שנעשית במקדש שבגדו וחשב אפודתו מעידים על מה שאמר אחיו הפציר בהן שימתינו לו עד שידבר ולתת לו רשות לדבר עד שיקבלו דבריו ממנו והוא הגיד להן איך בא עליו אחיו בתחבולותיו וחקרו הענין תכלית החקירה ונתאמת שהוא נקי ושחוניו הוא העובר כדי שיתמנה כהן גדול והלעיג על המזבח ועל העבודה עד שעשה מה שעשה ויבקש ההמון להרגו ונמלט אל בית המלך ולא [היה] יכול להצילו מכל העם שהיו מבקשים אותו כל ישראל ויצא וברח מירושלים אל אלכסנדריא של מצרים ובנה בית באלכסנדריא בצורת בית המקדש ובנה מזבח והקריב עליו קרבנות לשם יתברך וכן אמרו בית חוניו לאו בית עבודת כוכבים הוא אלא שעבר על מה שנאמר פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה ונאספו עליו כת שקורין אותן קבטצר עם כל הנלוים אליהם וקרב אותן לעבודת השם ובאו אליו וגדל עניינו ביניהן ומנוהו כהן וכבדו אותו הבית והיו המצרים עובדים בו לשם ומקריבין קרבנות כפי מה שלמד אותן ונתקיים דבר השם ע"י ישעיה ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים וגו' ועמד הבית ההוא מאתים שנה והכל מודים שכל הקרבנות שקריבין בבית הזה והדומה לו אינו קרבן ובעלי חיים ששוחטים שם כאילו חונקים או נוחרים וזה שאמרו יצא לפי שהוא כמו שאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אהיה חייב באחריותה ולפיכך יצא ואע"ג שהרג אותה ולא הקריבה ורבי שמעון אומר אינו עולה ואין שם קדושה חלה עליה בשום פנים הואיל והתנה על בית חוניו ומותר למכור אותה לאכלה וכבר בארנו בנזירות מענין תגלחת נזירות והבאת קרבנותיו ומה שאמר גם כן יצא לפי שהוא כמי שאמר הריני נזיר על מנת אלו קרבנות ולא אתחייב באחריותן לפיכך אין כוונתו אלא לצער עצמו והרי הוא כמו שנשבע שלא ישתה יין זמן ידוע ולפיכך חייב בנזירות ור' שמעון אומר אין זה נזיר ומותר לשתות יין וכל מה שאסור לנזיר ואין הלכה כר' שמעון בשני העניינים: (רמב"ם)

פרק יג - משנה יא

נֶאֱמַר בְּעוֹלַת הַבְּהֵמָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ (ויקרא א), וּבְעוֹלַת הָעוֹף אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ (שם), וּבַמִּנְחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ (שם ב), לְלַמֵּד, שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אָדָם אֶת דַּעְתּוֹ לַשָּׁמָיִם:

 רמב"ם  נאמר בעולת הבהמה אשה ריח ניחוח ובעולת כו': אמרו גם כן זאת התורה לעולה ולמנחה וגו' כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה ומנחה וחטאת ואמרו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהן הכתוב כאילו נבנה בית המקדש בימיהם ועל כן ראוי לאדם להתעסק בדברי הקרבנות ולשאת ולתת בהן ולא יאמר הרי הן דברים שאין צורך להן בזמן הזה כמו שאומרים רוב בני האדם:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל ממסכת מנחות (רמב"ם)