בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א ולויקיטקסט על פ' הרמב''ם

משנה מסכת כריתות (מ)

 פרק א    פרק ב    פרק ג    פרק ד    פרק ה    פרק ו  


  פרק א
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז

  פרק ב
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו

  פרק ג
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט   משנה י

  פרק ד
  משנה א   משנה ב   משנה ג

  פרק ה
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח

  פרק ו
  משנה א   משנה ב   משנה ג   משנה ד   משנה ה   משנה ו   משנה ז   משנה ח   משנה ט



פרק א


פרק א - משנה א

שְׁלשִׁים וָשֵׁשׁ {א} כְּרֵתוֹת בַּתּוֹרָה. הַבָּא עַל הָאֵם {ג}, וְעַל {ד} אֵשֶׁת הָאָב, וְעַל הַכַּלָּה, הַבָּא עַל הַזְּכוּר, וְעַל הַבְּהֵמָה, וְהָאִשָּׁה הַמְבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה עָלֶיהָ {ה}, הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ, וְעַל אֵשֶׁת אִישׁ, הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, וְעַל אֲחוֹת אָבִיו, וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל הַנִּדָּה, הַמְגַדֵּף, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, וּבַעַל אוֹב, הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְטָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ, וְהַבָּא לַמִּקְדָּשׁ טָמֵא, הָאוֹכֵל חֵלֶב, וְדָם, נוֹתָר, וּפִגּוּל, הַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַּחוּץ, הָאוֹכֵל חָמֵץ בְּפֶסַח, וְהָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְיוֹם הַכִּפּוּרִים, הַמְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת, וְהַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. הַפֶּסַח וְהַמִּילָה בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה:

 ר"ע מברטנורה  שְׁלֹשִׁים וָשֵׁשׁ כְּרֵתוֹת. לְעוֹבֵר בְּמֵזִיד בְּלֹא הַתְרָאָה {ב}: הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ. וּבַת בִּתָּהּ וּבַת בְּנָהּ בִּכְלָל. וְכֵן בִּתּוֹ וּבַת בִּתּוֹ וּבַת בְּנוֹ, חֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ וְאֵם חָמִיו, כֻּלָּם בִּכְלַל זֶה: הַמְגַדֵּף. מְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם: וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. כְּדֶרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ. אוֹ הַמְזַבֵּחַ וְהַמְקַטֵּר וְהַמְנַסֵּךְ וְהַמִּשְׁתַּחֲוֶה אֲפִלּוּ שֶׁאֵין דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ {ו}: בַּעַל אוֹב. וְיִדְּעוֹנִי בִּכְלָל. שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּלָאו אֶחָד נֶאֶמְרוּ {ז}, וְתַנָּא נָקַט אוֹב שֶׁהוּא רִאשׁוֹן בַּמִּקְרָא: וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת. בְּאַחַת מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן: נוֹתָר. קָדָשִׁים לְאַחַר שֶׁעָבַר זְמַנָּן: פִּגּוּל. קָדָשִׁים שֶׁחָשַׁב לְאָכְלָן חוּץ לִזְמַנָּן אוֹ חוּץ לִמְקוֹמָן {ח}: הַשּׁוֹחֵט. קָדָשִׁים בַּחוּץ חַיָּב, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱלָן. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יז) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת: וּמַעֲלֶה. נַמִּי בְּכָרֵת, דִּכְתִיב (שָׁם) אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ. וְאִם שָׁחַט וְהֶעֱלָה בְּשׁוֹגֵג, חַיָּב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת: וְהַמְפַטֵּם אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. בְּמִשְׁקַל סַמְמָנִים וּבְמִדַּת הַשֶּׁמֶן כְּמוֹ שֶׁעֲשָׂאוֹ מֹשֶׁה בַּמִּדְבָּר. וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂנּוּ לָסוּךְ בּוֹ {ט}, אֲבָל הַמְפַטְּמוֹ לְהִתְלַמֵּד אוֹ לְמָסְרוֹ לַצִּבּוּר אֵינוֹ חַיָּב: וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת. אַחַד עָשָׂר סַמְמָנֵי הַקְּטֹרֶת אִם לָקַח מִכָּל אֶחָד מֵהֶם כְּפִי מִשְׁקָלוֹ הַקָּצוּב {י} בְּדִבְרֵי חֲכָמִים וְעֵרְבָם כַּדֶּרֶךְ שֶׁהָיוּ מְעָרְבִים הַקְּטֹרֶת שֶׁמַּקְטִירִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, חַיָּב כָּרֵת. וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂנּוּ לְהָרִיחַ בָּהּ {יא}, אֲבָל עֲשָׂאָהּ לְהִתְלַמֵּד אוֹ לְמָסְרָהּ לַצִּבּוּר, פָּטוּר: וְהַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה {יב}, שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ כְּהֻנָּה וּמַלְכוּת, חַיָּב. שֶׁלֹּא הָיוּ נוֹתְנִים מֵאוֹתוֹ שֶׁמֶן אֶלָּא עַל רֹאשׁ הַכֹּהֵן גָּדוֹל, וַאֲפִלּוּ הָיָה בֶּן כֹּהֵן גָּדוֹל מוֹשְׁחִים אוֹתוֹ {יג} בְּאוֹתוֹ שֶׁמֶן שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה בַּמִּדְבָּר. וּמִמֶּנּוּ מוֹשְׁחִים מַלְכֵי בֵּית דָּוִד {יד}. וְאֵין מוֹשְׁחִין מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ אִם לֹא הָיָה שָׁם מַחֲלֹקֶת, כְּמוֹ שֶׁמָּשְׁחוּ שְׁלֹמֹה מִפְּנֵי מַחְלֻקְתּוֹ שֶׁל אֲדֹנִיָּהוּ, וְיוֹאָשׁ מִפְּנֵי מַחְלֻקְתּוֹ שֶׁל עֲתַלְיָהוּ, וִיהוֹאָחָז {טו} מִפְּנֵי יְהוֹיָקִים אָחִיו שֶׁהָיָה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ. וּמְשִׁיחַת הַכֹּהֲנִים הִיא שֶׁיּוֹצְקִים מִן הַשֶּׁמֶן עַל רֹאשׁוֹ וּמוֹשְׁחִין בֵּין גַּבּוֹת עֵינָיו כְּמִין כ"י יְוָנִית. וּמְשִׁיחַת הַמְּלָכִים כְּמִין נֵזֶר: הַפֶּסַח וְהַמִּילָה בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה. וְיֵשׁ בָּהֶן כָּרֵת, וְאֵין קָרְבָּן עַל שִׁגְגָתָן. אֲבָל כֻּלְּהוּ הָנָךְ לֹא תַעֲשֶׂה נִינְהוּ, וְחַיָּבִים עַל שִׁגְגָתָן קָרְבָּן, דְּאֵין קָרְבָּן אֶלָּא עַל לָאו. דְּגַבֵּי קָרְבָּן כְּתִיב (וַיִּקְרָא ד) וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} שְׁלֹשִׁים וָשֵׁשׁ כוּ'. מִנְיָנָא לָמָּה לִי. שֶׁאִם עֲשָׂאָן כֻּלָּם בְּהֶעְלֵם אֶחָד חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. וּמַפִּיק לֵיהּ מִקְּרָא כוּ'. וְלֹא דַּוְקָא שֶׁיִּתְחַיֵּב שְׁלֹשִׁים וָשֵׁשׁ חַטָּאוֹת, דְּהָא פֶּסַח וּמִילָה אֵין בָּהֶם חַטָּאת: {ב} אֲבָל אִי אִיכָּא הַתְרָאָה יֵשׁ מֵהֶן בְּחֶנֶק וְיֵשׁ מֵהֶן בִּסְקִילָה וְיֵשׁ מֵהֶן בְּמַלְקוֹת. וּבְשׁוֹגֵג בְּחַטָּאת. רַשִׁ"י: {ג} עַל הָאֵם כוּ'. טַעַם סִדּוּרָן דְּקָחֲשִׁיב לְהוּ הֶחָמוּר חָמוּר בְּרֵישָׁא [עַיֵּן סַנְהֶדְרִין פ"ז מ"ד וּמַכּוֹת רֵישׁ פּ"ג]. רַשִׁ"י: {ד} וְעַל כוּ'. כֻּלְּהוֹן מַיְתֵי לְהוּ קְרָאֵי בַּגְּמָרָא: {ה} וְהָאִשָּׁה כוּ'. מַסִּיק בַּגְּמָרָא דִּבְגַבְרֵי קָחֲשִׁיב לְמִנְיָנָא לְחַיְּבוֹ עַל כֻּלָּם בְּהֶעְלֵם אֶחָד, וְדַל מִנְּהוֹן הָאִשָּׁה כוּ', וְתָנָא שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת בִּלְבַד, וְתָנָא הָאִשָּׁה כוּ' וּפֶסַח וּמִילָה לְסַיּוֹמִינְהוּ כְּרֵתוֹת. דְּאִי אָמַרְתְּ בְּנָשֵׁי קָחֲשִׁיב, דַּל מִנְּהוֹן הַבָּא עַל הַזָּכָר וְעַל הַבְּהֵמָה: {ו} וְכֵן פֵּרֵשׁ לְקַמָּן גַּבֵּי מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּאַחַת מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת. דְּתַנָּא לֹא מְהַדַּר אֶלָּא אַמִּצְוֹת שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת, וְשֵׁם שַׁבָּת קָתָנֵי וְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה קָתָנֵי, וּלְעוֹלָם בְּכָל חֲדָא וַחֲדָא אִיכָּא טוּבָא. גְּמָרָא: {ז} וְהָעוֹשָׂן בְּהֶעְלֵם אֶחָד לֹא מִחַיַּב שְׁתַּיִם. רַשִׁ"י. אֲבָל לְעִנְיַן מִיתָה חִלְּקָן הַכָּתוּב: {ח} וְדִבְרֵי תֵּימַהּ הֵן, דִּבְהֶדְיָא שָׁנִינוּ בְּמִשְׁנָה ג' פֶּרֶק ב' דִּזְבָחִים חוּץ לִמְקוֹמוֹ פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת: {ט} וְאַף עַל פִּי שֶׁעַל הַסִּיכָה עַצְמָהּ שֶׁיָּסוּךְ בּוֹ פָּטוּר כְּדִלְקַמָּן: {י} לָאו דַּוְקָא, דְּגַבֵּי קְטֹרֶת לֹא כְּתִיב כָּמוֹהוּ כְּמוֹ גַּבֵּי שֶׁמֶן כוּ', אֶלָּא רְצוֹנוֹ לוֹמַר עַד שֶׁיְּהֵא רָאוּי לְהַקְטִיר אֵיזֶה שִׁעוּר, וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיַּעֲשֶׂה כֻּלָּהּ: {יא} שֶׁכֵּן הוּא בְּפֵרוּשׁ בַּכָּתוּב. אֲבָל הַמֵּרִיחַ בַּקְּטֹרֶת שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא אַזְהָרָה וְלֹא כָּרֵת כוּ'. וְלֹא דָּמֵי לְסָךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, דְּהָתָם אִית בֵּיהּ מַעֲשֶׂה, וּמִשּׁוּם הָכִי אִית בֵּיהּ אַזְהָרָה. רַשִׁ"י: {יב} דִּכְתִיב אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר, מִמֶּנּוּ מֵאוֹתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יג} כָּל מַה שֶּׁכָּתַב הָרַ"ב מַיְתֵי לְהוּ קְרָאֵי בַּגְּמָרָא: {יד} וְאֵין מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשְׁחִין [מִשֶּׁבָּא דָּוִד, אֲבָל שָׁאוּל נִמְשַׁח. רַשִׁ"י]. וְהָא דֶּאֱלִישָׁע מָשַׁח לְיֵהוּא, מְתָרְצִים בַּגְּמָרָא בַּאֲפַרְסְמָא דָּכְיָא וְלֹא בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה: {טו} בַּגְּמָרָא מִי הֲוָה שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהָא יֹאשִׁיָּה גְּנָזוֹ, וּמְשָׁנֵי בַּאֲפַרְסְמָא דָּכְיָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  שלשים ושש כריתות שבתורה הבא על האם ועל כו': דע שאין מונין בהלכה הזאת אלא כללי הענינים ומניחים הפרטים וזה שאמר הבא על האשה ובתה ר"ל לחבר האם עם הבנים ונכלל בו אשה ובת בנה אשה ובת בתה ואמה ואם אמה ואם אביה ובתו ובת בנו ובת בתו. וכן העובד עבודת כוכבים באיזה צד שיהיה מן העבודות ובכלל הזה מנסך ומקטר משתחוה ומזבח ורבים אחרים כמו שבארנו בשביעי מסנהדרין וכן מה שאמר והמחלל את השבת נכלל בו תשעה ושלשים כריתות לפי שעל כל אב מלאכה חייב כרת ומן התולדות מה שקצר תמצא מנינם כמו שבארנו בשביעי משבת ומפני הטעם הזה הספיק לו מה שאמר בעל אוב ולא אמר ידעוני והוא ענין מה שאמר הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו אל האובות ואל הידעונים ורישיה דקרא נקט רוצה לומר האוב הנזכר בתחלת הפסוק והוא מורה על מה שאחריו וכבר נתבאר דין שוחט ומעלה בחוץ ודין טמא שאכל את הקדש בשלישי מזבחים ודין הנותר והפגול בשני מזבחים ודין הבא אל המקדש טמא בשני משבועות ואתה דרוש כל אחד מאלו במקומו ותמצא איך יתחייב זה כרת במעשה זה ואיך לא יתחייב. והתועלת שיש במה שאמר שלשים ושש אע"פ שמנינם ידוע להודיענו שהעושה מאלו עבירות הרבה בהעלם אחת חייב על כל אחד חטאת על כל שגגה כמו שבארנו במה שאמר באבות מלאכות ארבעים חסר אחת שאם עשאם כולם בהעלם אחת חייב חטאת על כל אחת ואחת: והמפטם את השמן הוא שיעשה שמן המשחה כמו שעשאו משה רבינו במדבר באותן המשקלים ממש שנאמר כמוהו ואם עשה אותו כדי שילמוד מעשהו או לתת אותו לזולתו אינו חייב כרת עד שתהא כוונתו במעשהו למשחו בו וכן המפטם את הקטרת אינו חייב אלא אם נתכוין במעשהו להריח בה לא שילמד סדר מלאכתו והוא מה שנאמר להריח בה ודע שאם עשה הקטרת כפי אותם המשקלים שהם קבלה בידינו שהוא חייב עליה כרת בין שעשה ממנו שיעור הרבה או שיעור מועט ואין אנו צריכים שתהא כפי אותם המשקלים בעצמם כמו שמן המשחה אלא מאחר שעשה כמוהו להריח בה חייב כרת שנאמר במתכונתה לא תעשה רוצה לומר כסדר משקלה ומה שאמר והסך בשמן המשחה רוצה לומר שעשה משה בלבד והוא שאמרו אין חייבים אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד לפי שנאמר ואשר יתן ממנו על זר רומז אל מה שעשה משה ודע שלא נעשה ממנו לעולם ולא יעשה אלא מה שעשה משה שנאמר יהיה זה לי לדורותיכם כך קבלנו ואין מושחין בו אלא כהנים גדולים בלבד ואפילו היה כהן בן כהן מושחין אותו שיוצקין ממנו על ראשו יציקה ומושחין גבות עיניו כמו כ"ף יונית שהיא כן ??? והוא שנאמר ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן וימשח אותו לקדשו ומלכי בית דוד בלבד מותר למשחם בשמן המשחה ויש בזה חלוק והוא שדוד עליו השלום לפי שנמשח בשמן המשחה היה ראוי למלוכה כמו שהעידו לו הפסוקים וכל בניו אחריו אע"פ שלא נמשחו בשמן המשחה ואמרו מנלן שאין מושחין מלך בן מלך דאמר קרא למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו מלמד שהמלוכה ירושה היא לבנים אבל אם נזדמן שתהא קטטה ומריבה בין בני דוד על איזה מהם ימלוך הזה או זה ואחר כך הסכימו על אחד מהם או שנגררו אחריו הרוב או מינוהו סנהדרין או נביא או כהן גדול באיזה צד שיזדמן לעלות המלוכה ביד א' מהם הרי זה נמשח בשמן המשחה כדי לסלק המריבה ולהסיר המחלוקת מן ההמון כדי שידעו שזה הוא משיח ה' וייראו מפניו והראייה על זה מה שנאמר מקרב ישראל אמרו בזמן שהשלום בישראל ר"ל אז אין צריך מלך בן מלך משיחה אבל בזמן מלחמה מושחין אותו ואמר מפני מה משחו את שלמה מפני מחלקותו של אדוניהו ואת יואש מפני מחלקותו של עתליה ואת יהואחז מפני יהויקים אחיו וכשנצטרך למשוח למלך מבני דוד כמו שאמר מושחים אותו כמין נזר על ב' גבות ויהיה עומד על מעין מים אמרו אין מושחים את המלכים אלא ע"ג מעין ומושחין המלכים כמין נזר לפיכך אם הוסיפו במשיחה על השיעורים האלו ושלא בזמנים האלו הרי זה קרוב לעבור על מה שנאמר ואשר יתן ממנו על זר אבל הקטרת אילו לקח אותה אדם והריח בה אינו חייב כרת אבל מעילה חייב שנהנה מן הקדש בלבד ולא נשאר לפנינו מכל מה שצריך מדיני המשנה הזאת אלא ידיעות מלאכות שמן המשחה וקטורת לפיכך אני אומר שאם לוקח אדם מר דרור משקלה חמש מאות שקלים וקנמן בשם משקל חמש מאות שקלים וקנה בשם ר"ן שקלים ודקדק במשקלם כולם תכלית מה שאפשר לו ושקל כל סם מהם בפני עצמם בבת אחת זולתי קנמן בשם ששוקל אותו בושם פעמים ר"ן ור"ן והוא ענין מ"ש וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים אח"כ (ר"ן) וקבלנו שר"ל בזה ששוקלין ר"ן ואח"כ נ' ומאתים ואח"כ חבר אלו הד' סימנים אחר שחיקתן והשרה אותם במים מתוקים עד שיצאו כתותן באותן מים ואח"כ נתן עליו שמן זית טוב שיעור ההין אח"כ נתנו על האש ונתבשל עד שנשאר השמן לבדו וקבל כח הסמנים המלאכה הזאת היא שחייב עליה כרת. אבל מלאכת הקטרת סמניה שאמרה תורה הם ד' בשמות מבוארות והם נטף ושחלת וחלבנה ולבונה והשאר הם קבלה בידינו והם נכללים במה שנאמר קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה אח"כ אמר סמים ולבונה זכה ואמרו רבותינו ז"ל י"א סמנים נאמרו למשה מסיני ר"ל שאלו הי"א סמנים יש להם משקל נאמרו מסיני וכן מוסיפין על אלו הי"א סמנים הנשקלים מלח סדומית וכיפת הירדן ומעלה עשן מכל אחד כל שהוא ואין חוששין למשקל. וכן היו עושים אותו לוקחין נטף ושחלת וחלבנה ולבונה מכל אחד משקל שבעים מנה וכבר בארנו פעמים שהמנה מאה דינרים ומשקל הדינר ו' דרכמונים ומשקל הדרכמון ששה עשר גרגירי שעורה מור וקציעה שבולת נרד וכרכום מכל אחד ששה עשר מנה קנמון תשע מנים קלופה שלשה מנים הרי כל המשקל שלש מאות וששים ושמונה מנה וכשיעור הזה היו עושים ממנו בכל שנה אמרו שלש מאות וששים וחמשה כנגד ימות שנת החמה ושלשה שמהם היה מקטיר הכהן גדול מלא חפניו ביום הכפורים כמו שנבאר בכפורים והשאר זו היא ששנינו מותר הקטרת מה היו עושים בו ר"ל הנותר מן השלש מנים אחר שנטל מלא חפניו עושה מה שאמרנו ברביעי משקלים וכל אלו מערבין אותם דרך שחיקה ונותנין גם כן בהם כיפת הירדן ומלח סדומית ומעלה עשן מכל אחד ואחד חלק בלא צמצום ומשקל ופירוש השמות האלו יש מהם שהוא מפורסם ויש מהם שנחלקו בו וכבר נתבאר בגמ' שהעשב הזה שקרוי מעלה עשן לא היו יודעין אותו אלא בית אבטינס בלבד. נטף הוא עץ נקרא בלשון ערבי עו"ד בלאס"ן ובלעז פוש"ט דבלסאמ"ו ונקרא כן לפי שהשמן מזיע ממנו. ושחלת קורין אותו בלשון ערבי אלטולפא"ר אלבדו"ר וחלבנה אומרים עליו שהוא הנקרא בלשון ערבי מחלה"ב ויש אומרים לדא"ן ובלע"ז לאדנ"ו והוא שקר ויש אומרים מיע"ה ובלע"ז א סטורא"ק והוא הקרוב לפי שהגמ' ביאר שחלבנה ריחה רע רוצה לומר שריחה מאוס. ומור ידוע. וקציעה אין יודעין אותו. שבולת נרד קרוי בלשון ערבי סנבא"ל אלנדי"ן ובלעז אושפיק"א נארד"י וכרכום ידוע וקושט קרוי בלשון ערבי קושט. וקנמון בלשון ערבי עו"ד הירד"י ובלעז לינג"א אלואי"ש וקלופה גם כן קשר שילכ"ה ובלעז קאסי"א ליגנ"א. כפת הירדן עמבר"א ובלעז לאמר"י הרי זה מה שרצינו לומר כאן: (רמב"ם)

פרק א - משנה ב

עַל אֵלּוּ חַיָּבִים עַל זְדוֹנָם כָּרֵת, וְעַל שִׁגְגָתָם חַטָּאת, וְעַל לֹא הוֹדַע שֶׁלָּהֶן אָשָׁם תָּלוּי, חוּץ מִן הַמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, מִפְנֵי שֶׁהוּא בְעוֹלֶה וְיוֹרֵד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַמְגַדֵּף {יח}, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו), תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה, יָצָא מְגַדֵּף, שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה:

 ר"ע מברטנורה  וְעַל שִׁגְגָתָן חַטָּאת. שְׁגָגָה שֶׁחַיָּבִים עָלֶיהָ חַטָּאת הִיא, כְּגוֹן הַבָּא עַל אַחַת מִן הָעֲרָיוֹת כְּסָבוּר שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ {טז}, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁמִּשְׁתַּחֲוֶה לָהּ כְּסָבוּר זִבּוּחַ וְקִטּוּר וְנִסּוּךְ אָסְרָה תּוֹרָה וְלֹא הִשְׁתַּחֲוָיָה, וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת כְּסָבוּר חֹל הוּא, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁיּוֹדֵעַ בְּעִקַּר הָאִסּוּר אֶלָּא שֶׁנֶּעְלָם מִמֶּנּוּ זֶה הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעוֹשֶׂה. אֲבָל הָאוֹמֵר מֻתָּר לְגַמְרֵי, דְּעוֹקֵר כָּל הַגּוּף, כְּגוֹן הָאוֹמֵר אֵין שַׁבָּת בַּתּוֹרָה {יז}, אֵין עֲבוֹדָה זָרָה בַּתּוֹרָה, לֹא שׁוֹגֵג הוּא זֶה אֶלָּא אָנוּס גָּמוּר הוּא וּפָטוּר: לֹא הוֹדַע. כְּגוֹן שְׁנֵי זֵיתִים אֶחָד שֶׁל חֵלֶב וְאֶחָד שֶׁל שֻׁמָּן, אָכַל אֶחָד מֵהֶם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶן אָכַל. אִשְׁתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ עִמּוֹ בַּמִּטָּה, בָּא עַל אַחַת מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ עַל אֵיזוֹ מֵהֶן בָּא: אָשָׁם תָּלוּי. לְפִי שֶׁבָּא עַל הַסָּפֵק קָרוּי אָשָׁם תָּלוּי, שֶׁתּוֹלֶה וּמָגֵן עָלָיו מִן הַיִּסּוּרִים, וְאֵינוֹ מְכַפֵּר, שֶׁאִם נוֹדַע אֵלָיו אַחַר כָּךְ בְּבֵרוּר שֶׁחָטָא, מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה: הַמְּטַמֵּא מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ כְּשֶׁהוּא טָמֵא, אוֹ אָכַל קָדָשִׁים בְּטֻמְאָה: מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְעוֹלֶה וְיוֹרֵד. וְאֵין אָשָׁם תָּלוּי בָּא אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת קְבוּעָה, וְהַאי הוֹאִיל וְשִׁגְגָתוֹ בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד, אֵין בְּלֹא הוֹדַע שֶׁלּוֹ אָשָׁם תָּלוּי: אַף הַמְגַדֵּף. אֵין מְבִיאִין עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, וְעַל לֹא הוֹדַע שֶׁלּוֹ נַמִּי אֵין חַיָּבִים אָשָׁם תָּלוּי. דְּרַחֲמָנָא אָמַר גַּבֵּי חַטָּאת, לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה, פְּרָט לִמְגַדֵּף שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טז} וְהַבָּא עַל הַזָּכָר וְעַל הַבְּהֵמָה כְּסָבוּר לָבֹא עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ וּבָא עַל הַזָּכָר וְכוּ' וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ דְּזָכָר הוּא אוֹ בְּהֵמָה הִיא וְכֵן בְּכֻלְּהוּ. נִדָּה כְּסָבוּר טְהוֹרָה הִיא. מְגַדֵּף כְּסָבוּר מְבָרֵךְ שֵׁם בֶּן שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת [דְּאֵינוֹ חַיָּב עָלָיו] וּבֵרַךְ שֵׁם בֶּן אַרְבַּע. מֹלֶךְ כְּסָבוּר לְהַעֲבִיר אָדָם אַחֵר וְהֶעֱבִיר בְּנוֹ. אוֹב נִתְכַּוֵּן לְכִשּׁוּף אַחֵר. דָּם כְּסָבוּר דַּם דָּגִים. מַעֲלֶה בַּחוּץ כְּסָבוּר בָּמוֹת אֵלּוּ שֶׁל צִבּוּר מֻתָּרוֹת וּמוֹקֵי לֵיהּ לִקְרָא בְּבָמַת יָחִיד. שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת בְּנִתְכַּוֵּן לְסַמְמָנִים אֲחֵרִים: {יז} כְּגוֹן תִּינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה וְלֹא שָׁמַע מֵעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ שַׁבָּת. דְּאִלּוּ שָׁמַע וְעַכְשָׁיו שְׁכָחוֹ, חַיָּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ב בְּרֵישׁ פֶּרֶק ז' דְּשַׁבָּת: {יח} אַף כוּ'. אַדְּרַבִּי מֵאִיר מַהְדְּרֵי דְּאָמַר חוּץ מִן הַמְּטַמֵּא מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, וְקָאָמְרֵי דְּאַף הַמְגַדֵּף נַמִּי. וְלֹא יָדַעְנָא מַאי קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַשִׁ"י אַדִּמְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא דְּרַבָּנָן מַהְדְּרִי אַיִּדְעוֹנִי דְּלֹא תְּנַן לַהּ לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה וְאָמְרֵי לֵיהּ מְגַדֵּף נַמִּי לֵית בֵּיהּ מַעֲשֶׂה, וְכָתַב תֵּימַהּ לִי וּלְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר לְעֵיל הוֹאִיל וּשְׁנֵיהֶם בְּלָאו אֶחָד [כְּלוֹמַר וְלֹא מִשּׁוּם דְּאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה], מַאי אַף. עַד כָּאן. דְּהָא מַתְנִיתִין [דִּלְעֵיל] רַבִּי עֲקִיבָא הִיא דְּלֹא בָּעֵי מַעֲשֶׂה וּמֵהַאי טַעֲמָא לֹא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  על אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ועל לא הודע שלהן אשם תלוי חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו מפני שהוא בעולה ויורד דברי ר"מ וחכ"א אף המגדף שנאמר תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה יצא מגדף שאינו עושה מעשה: השגגה היא שיהא ודאי שעשה אותה מעשה אלא שעשה אותו בשוגג. ולא הודע הוא שיהא מסופק אם עשה או לא עשה והשגגה דרך משל היא שיאכל חלב שעל הכליות והדומה שהוא חלב שעל הלב ואחר שאכל אותו ידע בו ודאי שהוא חלב שעל הכליות ואכל הרי זה חייב חטאת על השגגה זו והיא כשבה או שעירה כמו שנתבאר ופירשנו אותו בתחלת סדר זה לפיכך אם היו לפניו שתי חתיכות של חלב אחת משתיהן חלב מותר והשניה אסור ואכל אחת משתיהן ונסתפק לו אם אכל המותר או האסור הרי זה חייב אשם תלוי והוא איל מן הצאן וכבר בארנו בשני מהוריות שפסח ומילה אין חייבין על שגגתן חטאת ואע"פ שהן בכרת לפי שהן מצות עשה ורחמנא אמר על השוגג שחייבין עליה חטאת שנאמר ועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולפיכך באר שאינו חייב בקרבן אלא על מצות לא תעשה וכן מגדף אין חייב על שגגתו חטאת שנאמר לעושה בשגגה כמו שזכרנו וכבר בארנו שם גם כן שאינו חייב אשם תלוי אלא על חטא שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה ר"ל בקבועה שאינו משתנה בשינוי עניני האדם אלא מקריב כשבה או שעירה בין שיהיה עשיר או עני וזו היא הנקראת חטאת קבוע אבל מטמא מקדש וקדשיו רוצה לומר אשר יבא במקדש או יאכל קדשים בטומאה אע"פ שהוא בכרת חייב על שגגתו חטאת ואינה חטאת קבוע לפי שבאר הכתוב ואמר אם דל הוא ואין ידו משגת לפיכך אין חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי וכבר בארנו ראיה על זה במסכת הוריות והרי נתבאר לך שכל מה שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי וכן נתבאר לך מה שזכרנו כבר שכל שחייבין על זדונו כרת *ועל שגגתו חטאת קבועה זולתי השלש כריתות בלבד רוצה לומר פסח ומילה ומגדף מן הטעם שזכרנו ופשוט הוא כענין מה שאמר פסח רוצה לומר שלא הקריב קרבן פסח במועדו שנאמר כי קרבן ה' וגו' ואין הלכה כרבי מאיר: (רמב"ם)

פרק א - משנה ג

יֵשׁ מְבִיאוֹת קָרְבָּן {יט} וְנֶאֱכָל, וְיֵשׁ מְבִיאוֹת וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָן מְבִיאוֹת. אֵלּוּ מְבִיאוֹת קָרְבָּן וְנֶאֱכָל. הַמַּפֶּלֶת {כ} כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ מִצּוּרַת הָאָדָם. הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל, אוֹ שִׁלְיָא, וְשָׁפִיר מְרֻקָּם, וְהַיּוֹצֵא מְחֻתָּךְ. וְכֵן שִׁפְחָה שֶׁהִפִּילָה, מְבִיאָה קָרְבָּן וְנֶאֱכָל:

 ר"ע מברטנורה  כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף. הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בָּהֶן יְצִירָה כָּאָדָם. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: סַנְדָּל. וָלָד הוּא, אֶלָּא שֶׁנִּפְחֲתָה צוּרָתוֹ. וּלְשׁוֹן סַנְדָּל, שָׂנְאוּי וְדַל. כָּךְ מָצָאתִי. וְרַבּוֹתַי פֵּרְשׁוּ שֶׁהִיא חֲתִיכַת בָּשָׂר עֲשׂוּיָה כְּצוּרַת סַנְדָּל וּרְגִילָה לָבֹא עִם וָלָד {כא}: שִׁלְיָא. שֶׁאֵין שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד: שָׁפִיר מְרֻקָּם. עוֹר שֶׁהַוָּלָד מְרֻקָּם בּוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכוֹ צוּרַת אֵבָרִים קְטַנִּים. וּלְפִי שֶׁעָשׂוּי כִּשְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה קָרוּי שָׁפִיר: וְכֵן שִׁפְחָה שֶׁהִפִּילָה. דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא כִּי קָאָמְרִינַן כָּל מִצְוֹת שֶׁהָאִשָּׁה חַיֶּבֶת בָּהּ עֶבֶד חַיָּב בָּהּ, הָנֵי מִילֵי מִצְוֹת הַשָּׁווֹת בָּאִישׁ וּבָאִשָּׁה, אֲבָל יוֹלֶדֶת דְּבַנָּשִׁים אִיתָא וּבַאֲנָשִׁים לֵיתָא אֵימַר לֹא תִּחַיַּב שִׁפְחָה, לְהָכִי תָּנֵי וְכֵן שִׁפְחָה שֶׁהִפִּילָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יט} יֵשׁ כוּ'. הִתְחִיל לְפָרֵשׁ קָרְבַּן חַטָּאת שֶׁלֹּא עַל יְדֵי חֵטְא: {כ} הַמַּפֶּלֶת כוּ'. מַתְנִיתִין מִתְפָּרֶשֶׁת יָפֶה בְּדִבְרֵי הָרַ"ב בְּפֶרֶק ג' דְּנִדָּה מִשְׁנָה ד'. שֶׁשָּׁם הִיא שְׁנוּיָה לְעִנְיַן טֻמְאַת לֵידָה. וְכָל הַטְּמֵאָה לֵידָה הֲרֵי זוֹ מְבִיאָה קָרְבָּן וְחַטָּאתָהּ נֶאֱכֶלֶת: {כא} לֹא דָּק, דְּתַנָּאֵי נִינְהוּ לִשְׁנֵי הַפֵּרוּשִׁים הַלָּלוּ בְּמַסֶּכֶת נִדָּה דַּף כ"ה. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  יש מביאות קרבן ונאכל ויש מביאות קרבן ואינו נאכל כו': הודיענו שקרבן יולדת ג"כ חייבים בו עבדים וכבר פירשנו בבכורות מה הוא שליא. ושפיר הקרום שעל השליא וענין מרוקם שיהיו בו גידים וחתיכות דם כמו שדרכה להיות וסנדל הוא דמות סנדל ר"ל שהעובר תוך הקרומים שלו קודם שיתפרדו הקרומים ממנו רק שיהא הכל מחובר בחתיכה אחת של עור ואין הלכה כרבי מאיר: (רמב"ם)

פרק א - משנה ד

אֵלּוּ מְבִיאוֹת וְאֵינוֹ נֶאֱכָל. הַמַּפֶּלֶת וְאֵין יָדוּעַ מַה הִפִּילָה, וְכֵן שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ, אַחַת מִמִּין פְּטוּר וְאַחַת מִמִּין חוֹבָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהָלְכוּ זוֹ לְמִזְרָח וְזוֹ לְמַעֲרָב. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת כְּאַחַת, מְבִיאוֹת קָרְבָּן וְנֶאֱכָל:

 ר"ע מברטנורה  וְאֵין יָדוּעַ מַה הִפִּילָה. אִם צוּרַת אָדָם וְחַיֶּבֶת, אִם דָּגִים וַחֲגָבִים וּפְטוּרָה. מְבִיאָה קָרְבָּן שְׁתֵּי תוֹרִים אֶחָד לְעוֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת. עַל שֶׁל עוֹלָה מַתְנָה וְאוֹמֶרֶת, אִם מִין חוֹבָה יָלַדְתִּי, תְּהֵא לְחוֹבָתִי, וְאִם לָאו, תְּהֵא עוֹלַת נְדָבָה. אֲבָל חַטָּאת, לֹא מַצְיָא לְאַתְנוֹיֵי, דְּאֵין חַטָּאת נְדָבָה, וּמַיְתָא בְּסָפֵק, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, דְּשֶׁמָּא לָאו בַּת קָרְבָּן הִיא, וּמְלִיקָתָהּ כִּנְבֵלָה בְּעָלְמָא. וּמִשּׁוּם חֻלִּין בָּעֲזָרָה, לֹא אִכְפַּת לָן, דְּכֵיוָן דְּאֵין לַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא דָּמָהּ לָא חֲשִׁיב אֲכִילָה: וְכֵן שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ. בְּמַחֲבוֹא: אַחַת מִין פְּטוּר. כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים: וְאַחַת מִין חוֹבָה. סַנְדָּל אוֹ שִׁלְיָא. וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ הִפִּילָה מִין חוֹבָה. מְבִיאִים כָּל אַחַת שְׁתֵּי תוֹרִים וְאֵינוֹ נֶאֱכָל: אֵימָתַי, אֵינוֹ נֶאֱכָל: בִּזְמַן שֶׁהָלְכוּ. שֶׁהֵבִיאוּ קִנֵּיהֶן לַכֹּהֵן וְהָלְכוּ לְדַרְכָּן וְאֵין יְכוֹלִים לְהַתְנוֹת. אֲבָל אִם שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת כְּאַחַת, מְבִיאוֹת חַטָּאת אַחַת וּמַתְנוֹת בֵּינֵיהֶן, אִם אֲנִי הַחַיֶּבֶת, הֲרֵי הוּא שֶׁלִּי [וְחֶלְקֵךְ מָחוּל לִי]. וְאִם אַתְּ הַחַיֶּבֶת, הֲרֵי הוּא שֶׁלָּךְ [וְחֶלְקִי מָחוּל לָךְ], וְאוֹתוֹ חַטָּאת קָרֵב וְנֶאֱכָל. דְּדַוְקָא חַטָּאת שֶׁבָּא עַל חֵטְא {כב} אֵין תְּנַאי מוֹעִיל בּוֹ, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ד) אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ, אֲבָל הָכָא דְּכִי קָא מַיְתִין נָשִׁים קָרְבָּן לְאִשְׁתְּרוֹיֵי בַּאֲכִילַת קָדָשִׁים הוּא, מַיְתִין וּמַתְנְיָן. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כב} דְּהָכִי שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי בְּמִשְׁנָה ה' פֶּרֶק ה' וְכֵן הֲלָכָה, וְכֵן נַמִּי בְּאָשָׁם תָּלוּי שָׁם בְּמִשְׁנָה ד', לְפִי שֶׁבָּא בִּמְקוֹם חַטָּאת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אלו מביאות ואינו נאכל המפלת ואינו ידוע מה כו': כבר ידעת שקרבן יולדת עולה וחטאת ושחטאת יולדת לעולם היא חטאת העוף כמו שנתבאר בתחלת סדר זה וכבר נתבאר בסוף תמורה *שחטאת תמורה וחטאת העוף שבא מן הספק תשרף וזו היא מכלל הספקות. וענין מין פטור ומין חובה שהאחת הפילה דבר שחייבין עליו קרבן לידה והשניה דבר שאין חייבין עליו קרבן לידה כגון השפיר מלא מים והדומה לו ורבי יוסי אומר יביא חטאת אחת ויתנו ביניהן אם אני החייבת היא שלי ואם את החייבת היא שלך ונאכל אותו חטאת וזה לפי דעתו מותר במחוסרי כפרה בלבד רוצה לומר שיהיו שתים יביאו חטאת אחת ואינה הלכה: (רמב"ם)

פרק א - משנה ה

אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מְבִיאוֹת. הַמַּפֶּלֶת שָׁפִיר מָלֵא מַיִם, מָלֵא דָם, מָלֵא גְנִינִים, הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים {כג}, הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים, וְיוֹצֵא דֹפֶן. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּב בְּיוֹצֵא דֹפֶן:

 ר"ע מברטנורה  גְּנִינִים. גְּוָנִים. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי כְּמִין תּוֹלָעִים: הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים. דְּעַד שֶׁיַּעַבְרוּ אַרְבָּעִים יוֹם לְהֶרְיוֹנָהּ הָוֵי מַיָּא בְּעָלְמָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּב בְּיוֹצֵא דֹפֶן. דִּכְתִיב (שָׁם יב) וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד, וַהֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב וְאִם נְקֵבָה הִיא, אֶלָּא רִבָּה לָהּ לֵידָה אַחֶרֶת, וּמַאי הִיא, יוֹצֵא דֹּפֶן. וְתַנָּא קַמָּא סָבַר, אָמַר קְרָא (שָׁם) אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה, עַד שֶׁתֵּלֵד מִמָּקוֹם שֶׁמַּזְרַעַת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כג} דָּגִים כוּ'. דְּהָא בְּמִשְׁנָה ג' פֶּרֶק ג' דְּנִדָּה אִם יֵשׁ עִמָּהֶן דַּם טְמֵאָה, לָאו מִשּׁוּם לֵידָה אֶלָּא מִשּׁוּם נִדָּה: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אלו שאינן מביאות המפלת שפיר מלא מים כו': כל ולד שהאשה מפלת תוך הארבעים יום משנבעלה אינו ולד לפי שלא נגמרה בו צורת האדם ובשלישי מנדה (דף ל:) אמרו המפלת יום מ' (אינה) פטורה ואע"פ שהוא אחרון מן הארבעים דינו כדין שלפניו. וחכמים אומרים וילדה עד שתלד ממקום הולד: ורבי שמעון מביא ראיה ממה שנאמר ואם נקבה תלד אמר ואם לרבות לידה אחרת ומאי היא יוצא דופן והלכה כחכמים. וגנונים הם עלוקות והתולעים וכיוצא בהם: (רמב"ם)

פרק א - משנה ו

הַמַּפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מִן הַקָּרְבָּן, בֵּית הִלֵּל מְחַיְּבִים. אָמְרוּ בֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, מַאי שְׁנָא אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד מִיּוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד. אִם שָׁוֶה לוֹ לַטֻּמְאָה, לֹא יִשְׁוֶה לוֹ לַקָּרְבָּן. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בְּמַפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד, שֶׁכֵּן יָצְאָה בְשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָהּ קָרְבָּן, תֹּאמְרוּ בְמַפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד, שֶׁלֹּא יָצְאָה בְשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָהּ קָרְבָּן. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל, וַהֲרֵי הַמַּפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת תּוֹכִיחַ, שֶׁלֹּא יָצְאָה בְשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָהּ קָרְבָּן וְחַיֶּבֶת בַּקָּרְבָּן. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בְּמַפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְקָרְבַּן יָחִיד, רָאוּי לְקָרְבַּן צִבּוּר, תֹּאמְרוּ בְמַפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד, שֶׁאֵין הַלַּיְלָה רָאוּי לֹא לְקָרְבַּן יָחִיד וְלֹא לְקָרְבַּן צִבּוּר. הַדָּמִים אֵינָן מוֹכִיחִין, שֶׁהַמַּפֶּלֶת בְּתוֹךְ מְלֹאת, דָּמֶיהָ טְמֵאִין, וּפְטוּרָה מִן הַקָּרְבָּן:

 ר"ע מברטנורה  הַמַּפֶּלֶת לְאוֹר שְׁמוֹנִים וְאֶחָד. שֶׁיָּלְדָה נְקֵבָה, וְלֵיל שְׁמוֹנִים וְאֶחָד שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לְמָחָר לְהָבִיא כַּפָּרָתָהּ הִפִּילָה: בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִים מִן הַקָּרְבָּן. מִלֵּידָה שְׁנִיָּה. אַף עַל גַּב דִּלְאַחַר מְלֹאת הוּא {כד}, הוֹאִיל וְלַיְלָה הִיא וְלֹא יָצְתָה שָׁעָה רְאוּיָה לְקָרְבָּן, דְּלַיְלָה מְחֻסַּר זְמַן קָרְבַּן הִיא, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ז) בְּיוֹם צַוֹּתוֹ, הִלְכָּךְ לְעִנְיַן קָרְבָּן כְּתוֹךְ מְלֹאת דָּמֵי: מַאי שְׁנָא אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד מִיּוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד. דְּוַדַּאי חַיֶּבֶת קָרְבָּן עַל הַנֵּפֶל שֶׁהִפִּילָה לְדִבְרֵי הַכֹּל הוֹאִיל וְאַחַר מְלֹאת הִפִּילָה: אִם שָׁוֶה לוֹ לַטֻּמְאָה. שֶׁהֲרֵי אַתֶּם מוֹדִים שֶׁבִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה שֶׁל יוֹם שְׁמוֹנִים כָּלוּ יְמֵי טֹהַר שֶׁלָּהּ וְאִם רָאֲתָה בְּלֵיל שְׁמוֹנִים וְאֶחָד טְמֵאָה: הַדָּמִים אֵינָם מוֹכִיחִים. וְהַדָּם שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים אִם שָׁוֶה לוֹ לַטֻּמְאָה, אֵינוֹ רְאָיָה, שֶׁהֲרֵי הַמַּפֶּלֶת תּוֹךְ מְלֹאת דָּמָהּ טָמֵא מִפְּנֵי הַלֵּידָה {כה}, וְאֵינָהּ חַיֶּבֶת קָרְבָּן שֵׁנִי, לְפִי שֶׁכָּל שֶׁבָּא בְּתוֹךְ מְלֹאת נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ בָּא עִם הַוָּלָד הָרִאשׁוֹן. וּבְהָא מוֹדוּ בֵּית הִלֵּל: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כד} דְּחַיָּב בְּקָרְבָּן שֵׁנִי כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפֵרוּשׁ הָרַ"ב בְּמַתְנִיתִין דִּלְקַמָּן: {כה} לְפִי שֶׁהוּא דַּם לֵידָה, לֹא דַּם טֹהַר. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המפלת אור לשמנים ואחד בית שמאי פוטרין כו': הכל מודים שאם הפילה ביום שמונים שהיא פטורה מן הקרבן על הנפל הזה לפי שהוא נחשב כאילו בא עם הולד הראשון לפי שהוא בתוך ימי מלאת וימי מלאת נקראין ארבעים של זכר ושמונים של נקבה לפי שנאמר ובמלאת ימי טהרה ואם הפילה באחד ושמונים משילדה נקבה הרי היא חייבת קרבן על הנפל הזה לדברי הכל לפי שהוא לידה שניה הואיל והפילה אחר מלאת שכבר נסתלקה לידה ראשונה ואין מחלוקותם אלא במפלת ליל אחד ושמונים אם היא חייבת על הנפל הזה קרבן בפני עצמו או הוא נחשב עם הלידה הראשונה בית הלל מחייבין אותה קרבן על הנפל הואיל והפילה אחר מלאת ומביאין ראיה על זה ואומרים כדרך שאם ראתה דם ליל שמונים ואחד שהוא דם טומאה לדברי הכל כאילו ראתה יום פ' ואחד לפי שלא קרא אותו דם טהור אלא עד סוף הארבעים לזכר ושמונים לנקבה כמו שבאר הכתוב וכל מה שהיא רואה אחר זמן זה הרי הוא דם טומאה בין ראתה בלילה בין ראתה ביום ואין הפרש בין שתלד ליל אחד ושמונים או יום אחד ושמונים הואיל ופסק דם טהור נסתלק לידה ראשונה וזהו ענין מה שאמרו אם השוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן ואמרו להם ב"ש [אין] *) דם טומאה מחייב אותה קרבן על הנפל הזה לפי שהמפלת בתוך ימי טוהר היא פטורה מן הקרבן לדברי הכל כמו שבארנו אע"פ שדמיה טמאים בשעה שהיא מפלת הנפל ההוא לפי שהוא דם לידה לא דם טהור ואין חולק על זה אבל בית שמאי אומרים שאינה פוסקת מלידה ראשונה ולפיכך אינה חייבת על הנפל הזה בפני עצמו עד שתצא לשעה שהיא ראויה להביא קרבן לידתה הראשונה ואי אפשר זה אלא ביום אחד ושמונים לפי שליל אחד ושמונים אי אפשר להביא קרבנה כמו שבארנו בתחלת חבור זה שהלילה אינה ראויה לקרבן כל עיקר לא ליחיד ולא לרבים והטעם שמחמתו נחלקו במפלת ליל שמונים ואחד לנקבה ולא נחלקו בליל ארבעים וא' לזכר ואע"פ שדין שניהם אחד כמו שאמרנו הוא לפי שאי אפשר זה בשום פנים מפני שיולדת זכר אסורה לבעלה שבעת ימים ואם בא עליה אחר כן והפילה יום א' וארבעים דרך משל יהיה הנפל בן שלשים ושלשה יום ובתוך זמן זה לא יתבונן בו מצורת האדם ומה שתהא חייבת עליו קרבן מחמתו כמו שהקדמנו אבל יולדת נקבה ישאר לה מימי מלאת אחר שהיא מותרת לבעלה ששים וששה ימים ואפשר בכגון זמן זה שתתעבר ותפיל נפל שיהיה לו יותר על ארבעים ולפי שהדבר באפשר ביולדת נקבה דבר עליה בהלכה זו ובאחרות: (רמב"ם)

פרק א - משנה ז

הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ סְפֵק חֲמִשָּׁה זִיבוֹת וּסְפֵק חֲמִשָּׁה לֵדוֹת, מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים, וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה. חָמֵשׁ לֵדוֹת וַדָּאוֹת, חָמֵשׁ זִיבוֹת וַדָּאוֹת, מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים, וְהַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה. מַעֲשֶׂה שֶׁעָמְדוּ קִנִּים בִּירוּשָׁלַיִם בְּדִינְרֵי זָהָב. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הַמָּעוֹן הַזֶּה, לֹא אָלִין הַלַּיְלָה, עַד שֶׁיְּהוּ בְדִינָרִין {כז}. נִכְנַס לְבֵית דִּין וְלִמֵּד, הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חָמֵשׁ לֵדוֹת וַדָּאוֹת, חָמֵשׁ זִיבוֹת וַדָּאוֹת, מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים, וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה. וְעָמְדוּ קִנִּים בּוֹ בַיּוֹם בְּרִבְעָתָיִם:

 ר"ע מברטנורה  חֲמִשָּׁה סְפֵקֵי זִיבוֹת. סְפֵק זִיבָה הָוֵי כְּגוֹן טוֹעָה שֶׁרָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים וְאֵינָהּ יוֹדַעַת אִם בִּימֵי נִדָּתָהּ אִם בִּימֵי זִיבָתָהּ, מְבִיאָה קָרְבָּן וְאֵינוֹ נֶאֱכָל. וּסְפֵק לֵידָה הָוֵי כְּגוֹן הִפִּילָה וְאֵינָהּ יוֹדַעַת מַה הִפִּילָה. וְאִם יֵשׁ עָלֶיהָ חֲמִשָּׁה סְפֵקוֹת שֶׁל זִיבָה אוֹ חֲמִשָּׁה סְפֵקוֹת שֶׁל לֵידָה: מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד. חַטַּאת הָעוֹף הַבָּא עַל הַסָּפֵק: וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים. שֶׁהֲרֵי הַקָּרְבָּן הַזֶּה לְטָהֳרָה בָּא, הֲרֵי הוּא כִּטְבִילָה, שֶׁאִם נִטְמֵאת הָאִשָּׁה כַּמָּה טֻמְאוֹת, טְבִילָה אַחַת עוֹלָה לְכֻלָּם, אַף קָרְבָּן זֶה כֵּן: וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה. לֹא הִצְרִיכוּהָ חֲכָמִים לַהֲבִיאָן, שֶׁאַף הָאַחַת בְּקֹשִׁי הִתִּירוּ לְהַקְרִיב סְפֵק מְלִיקַת חֻלִּין לַמִּזְבֵּחַ, אֶלָּא שֶׁאִם לֹא כֵן אֵין לָהּ תַּקָּנָה לִטָּהֵר בַּקָּדָשִׁים: חָמֵשׁ לֵדוֹת וַדָּאוֹת. אוֹ חָמֵשׁ זִיבוֹת וַדָּאוֹת. מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים. כִּדְפָרֵישְׁנָא: וְהַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה. דְּתַנְיָא, יָכוֹל תָּבִיא עַל הַלֵּידָה שֶׁלִּפְנֵי מְלֹאת וְעַל הַלֵּידָה שֶׁלְאַחַר מְלֹאת קָרְבָּן אֶחָד לִשְׁנֵיהֶם, תַּלְמוּד לוֹמַר (וַיִּקְרָא יב) זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת {כו}: קִנִּין. שְׁנֵי קִנִּין. דְּהַיְנוּ אַרְבַּע תּוֹרִין: בְּדִינְרֵי זָהָב. בִּשְׁנֵי [דִּינְרֵי] זְהוּבִים, דִּינַר זָהָב לְכָל קֵן: הַמָּעוֹן הַזֶּה. שְׁבוּעָה הִיא: נִכְנַס לְבֵית דִּין וְלִמֵּד כוּ'. אַף עַל פִּי שֶׁהֵקֵל בְּשֶׁל תּוֹרָה, וְלִמֵּד דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כַּהֲלָכָה, מִשּׁוּם עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' עָשָׂה כֵּן. שֶׁאִלְמָלֵא כֵּן לֹא יִמְצְאוּ, וְיִמָּנְעוּ הָעֲנִיּוֹת מִלְּהָבִיא אֲפִלּוּ אֶחָד, וְיֹאכְלוּ קָדָשִׁים בְּטֻמְאַת הַגּוּף: בְּרִבְעָתָיִם. שְׁנֵי קִנִּין בִּשְׁנֵי רִבְעֵי דִּינַר כֶּסֶף. וְדִינַר זָהָב הוּא עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה דִּינְרֵי כֶּסֶף: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כו} מַשְׁמַע עַל לֵידָה אַחַת מְבִיאָה, דְּהַיְנוּ עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. רַשִׁ"י. וּדְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל כָּל לֵידָה וְלֵידָה דְּתוֹךְ מְלֹאת עַיֵּן בְּפֵרוּשׁ הָרַ"ב פֶּרֶק ב' מִשְׁנָה ד': {כז} בְּדִינָרִין. דִּינָרִין שֶׁל כֶּסֶף. דִּינְרֵי, שֶׁל זָהָב. עָרוּךְ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  האשה שיש עליה ספק ה' זיבות וספק ה' לידות כו': כבר בארנו פעמים שמחוסר כפורים אסור לו לאכול בקדשים אמר הערב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים ובפרק שאחר זה יתבאר שזבה ויולדת מכלל מחוסרי כפורים ולפיכך אמר מביאה קרבן א' ואוכלת בזבחים ר"ל שמותר לה לאכול בקדשים והואיל ותביא קרבן אחד ובפשיטי התורה יתבאר לך שקרבן הזבה אינו אלא שתי תורים או שני בני יונה וכן היולדת לא תהיה חטאתה אלא עוף: וקנים שם כולל תורים ובני יונה וכבר בארנו בעשירי מכתובות שדינר של זהב עשרים וחמשה דינרים של כסף ומה שאמר ברבעתים נתבאר שהוא רביע דינר כסף שהוא ששה דרכמונים כמו שבארנו פעמים ולפיכך היו שני בני יונה בדרכמון וחצי שהעוף האחד יהיה שלשה רביע הדרכמון וכבר ידעת שהדרכמון ט"ז גרגירי שעורה אחר שהיה בעשרים וחמשה דינר אחד והלכה כרשב"ג: (רמב"ם)

פרק ב


פרק ב - משנה א

אַרְבָּעָה {א} מְחֻסְּרֵי כִפּוּרִים וְאַרְבָּעָה {ב} מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה. אֵלּוּ הֵן מְחֻסְּרֵי כִפּוּרִים. הַזָּב, וְהַזָּבָה, וְהַיּוֹלֶדֶת, וְהַמְצֹרָע. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, גֵּר, מְחֻסַּר כַּפָּרָה עַד שֶׁיִּזָּרֵק עָלָיו הַדָּם. וְנָזִיר, לְיֵינוֹ וְתִגְלַחְתּוֹ וְטֻמְאָתוֹ:

 ר"ע מברטנורה  אַרְבָּעָה מְחֻסְּרֵי כַפָּרָה. שֶׁמְּבִיאִין כַּפָּרָה וְלֹא עַל חֵטְא אֶלָּא לֶאֱכֹל בַּקָּדָשִׁים: וְהַמְצֹרָע. וְהָא דְּלָא חֲשִׁיב נַמִּי וְהַמְצֹרַעַת כִּי הֵיכִי דַּחֲשִׁיב זָב וְזָבָה, לְפִי שֶׁזָּב וְזָבָה עִקַּר טֻמְאָתָן חֲלוּקָה, שֶׁזָּב מְטַמֵּא בִּרְאִיּוֹת, וַאֲפִלּוּ רָאָה שָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת בְּיוֹם אֶחָד, טָמֵא וּמֵבִיא קָרְבָּן, וְזָבָה אֵינָהּ מְבִיאָה קָרְבָּן עַד שֶׁתִּרְאֶה בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה, הִלְכָּךְ חַשְׁבִינְהוּ לְתַרְתֵּי, אֲבָל מְצֹרָע וּמְצֹרַעַת אֵין עִקַּר טֻמְאָתָן חֲלוּקָה, דִּשְׁנֵיהֶם שִׁעוּר טֻמְאָתָן בְּכַגְּרִיס {ג}: גֵּר מְחֻסַּר כַּפָּרָה. וְתַנָּא קַמָּא סָבַר, גֵּר כֵּיוָן שֶׁמָּל וְטָבַל {ד} מֻתָּר לֶאֱכֹל בַּקָּדָשִׁים, וְאֵין קָרְבָּן מְעַכְּבוֹ אֶלָּא מִלָּבֹא בַּקָּהָל, הִלְכָּךְ לָא חֲשִׁיב לֵיהּ בִּכְלַל מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה: עַד שֶׁיִּזָּרֵק עָלָיו הַדָּם. אִם הֵבִיא קָרְבַּן בְּהֵמָה. וְאִם עוֹלַת הָעוֹף הֵבִיא {ה}, עַד שֶׁיִּתְמַצֶּה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ: וְנָזִיר לְיֵינוֹ וּלְתִגְלַחְתּוֹ. קָרְבַּן נָזִיר מַתִּיר לוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְתִגְלַחַת וּלְהִטָּמֵא לְמֵתִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁלְמוּ יְמֵי נִזְרוֹ אֵינוֹ מֻתָּר בְּיַיִן וּבְתִגְלַחַת וּלְהִטָּמֵא לְמֵתִים עַד שֶׁיָּבִיא קָרְבָּן. וְתַנָּא קַמָּא לָא חֲשִׁיב נָזִיר, דְּלֹא תָּנֵי אֶלָּא הָנָךְ דִּלְאִשְׁתְּרוֹיֵי בַּקָּדָשִׁים, וְנָזִיר דְּמַיְתֵי קָרְבָּן, לְאִשְׁתְּרוֹיֵי בְּיַיִן דְּחֻלִּין הוּא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} אַרְבָּעָה. מִנְיָנָא לַאֲפוֹקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: {ב} וְאַרְבָּעָה. מִנְיָנָא לַאֲפוֹקֵי מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּתָנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן לֹא נִתָּן זְדוֹנָהּ לְכַפָּרָה. גְּמָרָא: {ג} וְאִלּוּ בִּשְׁאָר דְּבָרִים חֲלוּקִים הֵם כְּדִתְנַן סוֹף פֶּרֶק ג' דְּסוֹטָה. גְּמָרָא: {ד} דְּגֵר צָרִיךְ מִילָה וּטְבִילָה וְקָרְבָּן, וְכֻלְּהוּ יָלְפִינַן לְהוּ מִקְּרָאֵי בַּגְּמָרָא: {ה} וּבַגְּמָרָא יָלֵיף לֵיהּ דְּגַם בְּעוֹף סַגִּי לֵיהּ, וְהַיְנוּ שְׁתֵּי פְּרִידוֹת וּשְׁתֵּיהֶן עוֹלוֹת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ארבעה מחוסרי כפורים וארבעה מביאין כו': זב וזבה שנים ולא מנה מצורע ומצורעת מפני שעיקר טומאה בזב אינו טומאת זבה לפי שזבה אינה חייבת קרבן עד שתראה דם שלשה ימים זה אחר זה ואילו ראתה דם ביום אחד אלף ראיות דרך משל אינה חייבת בקרבן והזב יתחייב בקרבן משעה שיראה שלשה ראיות ואפי' ראה אותם בשעה אחת והוא מה שאמרו תלה הכתוב את הזב בראיות ואת הזבה בימים. וכבר זכרנו אלו הענינים בתחילת מגילה ובשמיני מפסחים ועוד יתבארו במקומותם במסכת זבים. אבל מצורע ומצורעת עיקר טומאתן שוה לפי שנגע צרעת בשניהם כאחד כגריס ואין אנו אומרים הגיון זה מן הצרעת מטמא באנשים ואינו מטמא בנשים או להפך אלא זה דבר תורה שהקב"ה נתן הפרש בין זב לזבה ולא עשה כן בצרעת. ואין מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בענינים האלו אלא בגר שתנא קמא סבר הואיל שמל וטבל הותר לאכול בקדשים והקרבן מצוה בעלמא ורבי אליעזר אומר שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיזרק עליו הדם אם הביא בהמה לכפרתו או עד שיביא קרבן העוף ולפי שבארנו בתחלת סדר זה שקרבן הגר גם כן שתי תורים או שני בני יונה ושניהם עולה הרי הוא כאילו אמר עד שיתמצה דמם ות"ק קורא מחוסר כפורים כל מי שהבאת קרבנותיו מעכבתו מלאכול בקדשים ולפיכך לא מנה הנזיר שהבאת קרבנותיו מעכבתו מלשתות יין ומלטמא ומלגלח ור' אליעזר קורא שם זה לכל מי שהבאת קרבנו מעכבתו מאיזה ענין שיהיה ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב. ואמרו ארבעה אע"פ שזכר המנין אחר כן לאפוקי מדר' אליעזר בן יעקב שאומר גר מחוסר כפורים: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ב

אֵלּוּ מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה. הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה, וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא, וְעַל שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וְעַל שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן:

 ר"ע מברטנורה  הַבָּא עַל שִׁפְחָה חֲרוּפָה. דְּאָמַר קְרָא (וַיִּקְרָא יט) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם [לִפְנֵי ה'] עַל חַטָּאתוֹ, וַהֲדַר כְּתִיב (שָׁם) וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, לְרַבּוֹת מֵזִיד כְּשׁוֹגֵג {ו}: וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא. דִּכְתִיב (בְּמִדְבַּר ו) וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם, פֶּתַע, זֶה שׁוֹגֵג, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שָׁם לה) וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה. פִּתְאֹם, זֶה מֵזִיד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מִשְׁלֵי כז) פְּתָאיִם עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ, וְהַיְנוּ מֵזִיד, דְּאֵין עֹנֶשׁ אֶלָּא עַל הַמֵּזִיד {ז}: וְעַל שְׁבוּעַת הָעֵדוּת. קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד הָאָמוּר בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת, חִיֵּב הַכָּתוּב עַל מֵזִיד כַּשּׁוֹגֵג, דִּבְכֻלָּן נֶאֱמַר וְנֶעְלָם וְכָאן לֹא נֶאֱמַר וְנֶעְלָם: וְעַל שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן. אָשָׁם הָאָמוּר בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן חַיָּב בּוֹ מֵזִיד כַּשּׁוֹגֵג, דְּיָלֵיף תֶּחֱטָא תֶּחֱטָא לִגְזֵרָה שָׁוָה מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת {ח}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ו} גְּמָרָא. וְהָא קְרָא כִּי כְּתִיב בְּמֵזִיד כְּתִיב [דִּכְתִיב בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה, וְהַיְנוּ מַלְקוֹת, וְאֵין מַלְקוֹת אֶלָּא בְּמֵזִיד, וַעֲלֵיהּ קָאָמַר וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ], אֶלָּא אֵימָא לַעֲשׂוֹת שׁוֹגֵג כַּמֵּזִיד: {ז} כְּלוֹמַר כִּדְאָמְרִינַן בְּעָלְמָא אֵין עוֹנְשִׁין אֶלָּא אִם כֵּן מַזְהִירִין. דְּהַיְנוּ עֹנֶשׁ בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה. דְּוַדַּאי דְּאַף עַל הַשּׁוֹגֵג מִתְיַסֵּר בְּיִסּוּרִין מִבֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה, דְּהָא צָרִיךְ חַטָּאת לְכַפָּרָה, וְעַל לֹא הוֹדַע אָשָׁם תָּלוּי שֶׁתּוֹלֶה וּמֵגֵן מִן הַיִּסּוּרִים. וּבַגְּמָרָא מֵבִיא קְרָאֵי דְּפִתְאֹם מַשְׁמַע נַמִּי שׁוֹגֵג וְאֹנֶס, וּפָרֵיךְ לִכְתֹּב פִּתְאֹם דְּמַשְׁמַע כֻּלְּהוּ וְלֹא לִכְתֹּב פֶּתַע. וּמְשָׁנֵי דַּהֲוָה אֲמֵינָא דְּהָכָא מַשְׁמָעוּתוֹ דַּוְקָא שׁוֹגֵג וְלֹא מֵזִיד מִידִי דַּהֲוָה אַכָּל הַתּוֹרָה דְּאֵין קָרְבָּן אַמֵּזִיד, לְהָכִי כָּתַב פֶּתַע דְּשׁוֹגֵג הוּא לְגַלּוֹיֵי דְּפִתְאֹם אֹנֶס וּמֵזִיד הוּא: {ח} וְתֵימַהּ דִּבְרֵישׁ פֶּרֶק שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן פֵּרֵשׁ הָרַ"ב מִדְּלֹא כְּתִיב בָּהּ וְנֶעְלָם, וְכֵן הוּא בַּגְּמָרָא דִּשְׁבוּעוֹת לְהֶדְיָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁהֶאֱרִיךְ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אלו מביאין על הזדון כשוגג הבא על השפחה כו': כל אלו הן קבלה בידינו ויש להם שרש מן הכתוב כפי מה שאמרו ונאמר בנזיר פתע זו שוגג ופתאום זה מזיד לפי שנאמר ופתאים עברו ונענשו ור"ל שפתאים היא בכוונה: והבועל שפחה חרופה נאמר בו ונסלח לו אמרו לעשות שוגג כמזיד ר"ל שנסלח לו בקרבן זה באיזה ענין שיהיה. ושבועת העדות לא אמר רחמנא עליה ונעלם אמרו בכולם נאמר ונעלם וכאן לא נאמר לחייב על המזיד כשוגג. ולמדנו שבועת הפקדון משבועת העדות בגזירה שוה לפי שנאמר בזו תחטא ובזו תחטא וכתוב בתוספתא ארבעה מביאין על הזדון כשגגה וכולם באונס פטורים: ודע שרבי שמעון אינו למד שבועת הפקדון משבועת העדות אבל הוא אומר מזיד בשבועת הפקדון אינו חייב קרבן ולפיכך אמר כאן ארבעה מביאין על הזדון כשגגה לאפוקי מדרבי שמעון: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ג

חֲמִשָּׁה {ט} מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד עַל עֲבֵרוֹת הַרְבֵּה, וַחֲמִשָּׁה {י} מְבִיאִים קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד עַל עֲבֵרוֹת הַרְבֵּה. הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה בִּיאוֹת הַרְבֵּה, וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא טֻמְאוֹת הַרְבֵּה, וְהַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי אֲנָשִׁים הַרְבֵּה {יד}, וּמְצֹרָע שֶׁנִּתְנַגַּע נְגָעִים הַרְבֵּה. הֵבִיא צִפֳּרָיו {טז} וְנִתְנַגַּע, לֹא עָלוּ לוֹ, עַד שֶׁיָּבִיא אֶת חַטָּאתוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיָּבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ:

 ר"ע מברטנורה  הַבָּא עַל שִׁפְחָה חֲרוּפָה בִּיאוֹת הַרְבֵּה. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יט) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם וְגוֹ' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, וַהֲוָה מָצֵי לְמִכְתַּב עַל חַטָּאתוֹ וְלִשְׁתֹּק, מַאי אֲשֶׁר חָטָא, לְרַבּוֹת חַטָּאִים הַרְבֵּה. וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁבָּא בִּיאוֹת הַרְבֵּה עַל שִׁפְחָה אַחַת {יא}, אֲבָל בָּא עַל שְׁפָחוֹת הַרְבֵּה וַאֲפִלּוּ בְּהֶעְלֵם אֶחָד, חַיָּב עַל כָּל שִׁפְחָה וְשִׁפְחָה, דִּכְתִיב וְהִיא שִׁפְחָה, לְחַיֵּב עַל כָּל שִׁפְחָה וְשִׁפְחָה: וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא טֻמְאוֹת הַרְבֵּה. כְּשֶׁנִּטְמָא בְּתוֹךְ שִׁבְעַת יְמֵי טֻמְאָתוֹ לֹא צְרִיכָא לְמֵימַר דְּאֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד, דְּטֻמְאָה אֲרִיכְתָּא הִיא. כִּי צְרִיכָא לְנִטְמָא בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֶׁהוּא יוֹם תִּגְלַחְתּוֹ. וְסָבַר הַאי תַּנָּא דִּקְרָא דִּכְתִיב (בְּמִדְבַּר ו) וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא, בְּיוֹם שְׁבִיעִי שֶׁהוּא יוֹם תִּגְלַחְתּוֹ קָאָמַר, שֶׁנְּזִירוּת טָהֳרָה חָלָה עָלָיו בְּאוֹתוֹ יוֹם, וְהַשְׁתָּא סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא כִּי נִטְמָא תְּרֵי זִמְנֵי בַּשְּׁבִיעִי {יב} הֲווּ לְהוּ טֻמְאוֹת הַרְבֵּה, דְּהָא הִתְחִילָה נְזִירוּת דְּטָהֳרָה, וְלִחַיַּב שְׁתֵּי קָרְבָּנוֹת, קָמַשְׁמַע לָן דִּלְעִנְיַן קָרְבָּן לֹא מִחַיַּב אֶלָּא חַד {יג}, דְּלֹא אֲתָא זֶה לַשָּׁעָה הָרְאוּיָה לְקָרְבָּן, דְּאַף עַל גַּב דִּנְזִירוּת טָהֳרָה אַתְחֲלָה לַהּ מִיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁעָה הָרְאוּיָה לְקָרְבָּן אֵינָהּ אֶלָּא מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי: הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי אֲנָשִׁים הַרְבֵּה. דִּכְתִיב (בְּמִדְבַּר ה) זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת, תּוֹרָה אַחַת לִקְנָאוֹת הַרְבֵּה: וּמְצֹרָע שֶׁנִּתְנַגַּע נְגָעִים הַרְבֵּה. כְּגוֹן שֶׁנִּתְנַגַּע וְנִתְרַפָּא נִתְנַגַּע וְנִתְרַפָּא פְּעָמִים הַרְבֵּה, אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד עַל כֻּלָּם, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יד) זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, תּוֹרָה אַחַת לַמְּצֹרָע פְּעָמִים הַרְבֵּה {טו}: הֵבִיא צִפֳּרִים וְנִתְנַגַּע. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דְּהָכִי קָתָנֵי, לֹא עָלוּ צִפֳּרִים לְהִקָּבַע בַּעֲנִיּוּת וּבַעֲשִׁירוּת. שֶׁאִם הָיָה עָנִי בִּשְׁעַת [הֲבָאַת] צִפֳּרִים וְהֶעֱשִׁיר קֹדֶם שֶׁיָּבִיא חַטָּאתוֹ, צָרִיךְ לְהָבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר. וְאִם הָיָה עָשִׁיר וְהֶעֱנִי, מֵבִיא קָרְבַּן דַּלּוּת עַד שֶׁיָּבִיא חַטָּאתוֹ. דְּבָתַר חַטָּאת אָזְלִינַן, בֵּין בַּעֲנִיּוּת בֵּין בַּעֲשִׁירוּת, דִּכְתִיב (שָׁם) אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ, כְּשֶׁלֹּא תַשִּׂיג יָדוֹ בִּשְׁעַת טָהֳרָתוֹ יָבִיא בְּדַלּוּת וְאַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱשִׁיר אַחַר כֵּן, וְהַאי טָהֳרָתוֹ הַיְנוּ חַטָּאת שֶׁהוּא כַּפָּרָתוֹ: עַד שֶׁיָּבִיא אֲשָׁמוֹ. דִּבְטָהֳרָתוֹ, אֲשָׁמוֹ מַשְׁמַע, שֶׁנּוֹתֵן מִדָּמוֹ עַל בְּהוֹנוֹתָיו וּמַכְשִׁירוֹ לֶאֱכֹל בַּקָּדָשִׁים. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה {יז}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ט} חֲמִשָּׁה. מִנְיָנָא לַאֲפוֹקֵי רַבִּי דְּסָבַר וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא בִּשְׁבִיעִי טֻמְאָה אֲרִיכְתָּא הוּא כְּאִלּוּ נִטְמָא בְּתוֹךְ הַשִּׁבְעָה: {י} וַחֲמִשָּׁה. מִנְיָנָא לַאֲפוֹקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר נָשִׂיא מֵבִיא שָׂעִיר בְּטֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יא} בְּזָדוֹן אוֹ בְּשׁוֹגֵג וּבִידִיעָה בֵּינְתַיִם, דְּאִי לָאו הָכִי אֲפִלּוּ בִּשְׁאָר אִסּוּרִים אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת כְּדִלְקַמָּן פֶּרֶק ג' מִשְׁנָה ב': {יב} פֵּרוּשׁ לְאַחַר שֶׁגִּלַּח וְטָבַל לִחַיַּב שְׁתֵּי קָרְבָּנוֹת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא הֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו וְהוּא כְּבָר נִטְהַר רָאוּי לִכְשֶׁיַּחֲזֹר וְיִתְטַמֵּא שֶׁיָּבִיא קָרְבָּן עַל כָּל טֻמְאָה וְטֻמְאָה, דְּטֻמְאָה אַחֲרִיתִי הִיא הוֹאִיל וְטָבַל בּוֹ בַּיּוֹם: {יג} וְחַד מִיהָא חַיָּב מִשּׁוּם טֻמְאָה זוֹ. רַשִׁ"י בְּנָזִיר. וְאֵין נִרְאֶה כֵּן מִדְּבָרָיו בִּמְכִילְתִין רֵישׁ פֶּרֶק קַמָּא. אֲבָל כְּשֶׁנִּטְמָא טֻמְאוֹת הַרְבֵּה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, שֶׁהוּא רָאוּי לְהָבִיא קָרְבְּנוֹתָיו, חַיָּב קָרְבָּן עַל כָּל טֻמְאָה וְטֻמְאָה כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו: {יד} הַמְקַנֵּא כוּ'. מֵבִיא מִנְחַת שְׂעֹרִים אַחַת לְכֻלָּן כְּשֶׁהוּא מַשְׁקָהּ. רַשִׁ"י: {טו} וְאִיכָּא לְמֵידַק אִי הָכִי נַמִּי כְּשֶׁהָיָה רָאוּי לְהָבִיא קָרְבְּנוֹתָיו אִי מִחַיַּב קָרְבָּן עַל כָּל נֶגַע וְנֶגַע כְּמוֹ בַּנָּזִיר. וְנִרְאֶה דְּשָׁוִין הֵן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} צִפֳּרָיו. אוֹתָן שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת אַחַת לַשְּׁחִיטָה וְאַחַת לַשִּׁלּוּחַ. וְלָאו קָרְבָּן נִינְהוּ. רַשִׁ"י: {יז} וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם. וְתֵימַהּ דִּבְפֶרֶק י"ד דִּנְגָעִים מִשְׁנָה י"א פָּסְקוּ כְּרַבִּי יְהוּדָה כוּ', וּבְנֻסַּח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֻגָּה בְּכָאן, וְהַנִּרְאֶה לִי שֶׁהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה כו': המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה ומצורע כו': אמר האשה שילדה ולדות הרבה ר"ל בתוך ימי מלאת כמו שבארנו אמרו בסיפרא זאת תורת היולדת מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה יכול על הלידה שלפני מלאת ושלאחר מלאת תלמוד לומר זאת ואח"כ חלק ר' יהודה עם חכמים בזאת שהפילה דרך משל נקבה בחוך שמונים של נקבה ואמרו חכמים כל מה שהפילה בתוך אלו הפ' השניים אינה חייבת עליו קרבן לפי שהוא בתוך ימי מלאת של נפל ר"ל של לידה שניה *וכן כל מה שהפילה בתוך שמונים של לידה הראשונה היא שאינה חייבת עליו קרבן אבל מה שהפילה אחר שמונים של לידה ראשונה ואע"פ שהוא בתוך לידה שניה הרי היא חייבת עליו קרבן לפי שאנו אומרים לולד ראשון מונים וולד שני כמאן דליתיה דמי אחר כן אמר שר' יהודה גם כן חולק על חכמים אפי' ביולדת תאומים ואינו אומר שהיא לידה אריכתא ותמני משני רק העיקר אצלו ולד ראשון וממנו מונין המנין אם היה זכר זכר ואם היה נקבה נקבה וכשישלימו ימי מלאת של ולד ראשון תביא קרבן ואין משגיחין לולד שני ואם חזרה דהפילה תאומים אחר מלאת ולדה ראשון ובתוך ימי ולד השני הרי תביא על האחד שהוא שלישי לתאומים שילדה ולא תביא על הרביעי וכבר נתבאר לך שענין תביא הוא שמונים לה ימי מלאת ותביא קרבן ויהיה כל מה שתלד תוך אותו זמן כאילו לא היה וכל המחלוקת הזה הוא לענין קרבן אבל לענין טומאה הכל מודים שכל זמן שתפיל זכר תשב ז' בדמי טומאה ול"ג בדם טהור וכל זמן שתפיל נקבה תשב לה י"ד ותשלים השמונים דם טהור וכן נתבאר כי קאמר ולד שני כמאן דליתיה לענין קרבן אבל ימי טומאה אית ליה ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ד

הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וְלָדוֹת הַרְבֵּה, הִפִּילָה בְתוֹךְ שְׁמוֹנִים נְקֵבָה וְחָזְרָה וְהִפִּילָה בְתוֹךְ שְׁמוֹנִים נְקֵבָה, וְהַמַּפֶּלֶת תְּאוֹמִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְבִיאָה עַל הָרִאשׁוֹן וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הַשֵּׁנִי. מְבִיאָה עַל הַשְּׁלִישִׁי וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הָרְבִיעִי. אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל, וְעַל בִּטּוּי שְׂפָתַיִם, וְעַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, וְהַיֹּלֶדֶת, וְהַמְצֹרָע. וּמַה בֵּין הַשִּׁפְחָה לְבֵין כָּל הָעֲרָיוֹת. שֶׁלֹּא שָׁוְתָה לָהֶן לֹא בָעֹנֶשׁ וְלֹא בַקָּרְבָּן, שֶׁכָּל הָעֲרָיוֹת בְּחַטָּאת וְהַשִּׁפְחָה בְּאָשָׁם. כָּל הָעֲרָיוֹת בִּנְקֵבָה {כ}, וְשִׁפְחָה בְּזָכָר. כָּל הָעֲרָיוֹת, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שָׁוִין בַּמַּכּוֹת וּבַקָּרְבָּן, וּבַשִּׁפְחָה לֹא הִשְׁוָה אֶת הָאִישׁ לָאִשָּׁה בַּמַּכּוֹת וְלֹא אֶת הָאִשָּׁה לָאִישׁ {כא} בַּקָּרְבָּן. כָּל הָעֲרָיוֹת, עָשָׂה בָהֶן אֶת הַמְעָרֶה כַגּוֹמֵר, וְחַיָּב עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה. זֶה חֹמֶר הֶחְמִיר בַּשִּׁפְחָה, שֶׁעָשָׂה בָהּ אֶת הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג:

 ר"ע מברטנורה  הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וְלָדוֹת הַרְבֵּה. וְקָאָזֵיל וּמְפָרֵשׁ כֵּיצַד, כְּגוֹן הִפִּילָה בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה, שֶׁטָּבְלָה לְאַחַר שְׁבוּעַיִם דְּטֻמְאָה וְשִׁמְּשָׁה וְנִתְעַבְּרָה, וְהִפִּילָה נְקֵבָה לְאַחַר אַרְבָּעִים שֶׁל יְצִירָה, דְּהַיְנוּ חֲמִשִּׁים וְאַרְבַּע לַלֵּידָה הָרִאשׁוֹנָה, וְחָזְרָה וְהִפִּילָה לְסוֹף חֲמִשִּׁים וְאַרְבַּע שֶׁל זוֹ. וּלְהָכִי נָקַט נְקֵבָה, דְּבִזְכָרִים לֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי {יח}, דְּאִי הִפִּילָה בְּתוֹךְ אַרְבָּעִים דְּזָכָר, הַאי שֵׁנִי מַיָּא בְּעָלְמָא הוּא, דְּאֵין הַוָּלָד נוֹצָר עַד אַרְבָּעִים יוֹם: וְהַמַּפֶּלֶת תְּאוֹמִים. אֲפִלּוּ זְכָרִים. כְּגוֹן נִתְעַבְּרָה שְׁלֹשָׁה, וְהִפִּילָה אֶחָד לְאַחַר אַרְבָּעִים, וְהַשֵּׁנִי נִשְׁתַּהָה וְיָצָא תּוֹךְ יְמֵי טֹהַר הָרִאשׁוֹן, וּשְׁלִישִׁי בְּתוֹךְ יְמֵי טֹהַר דְּשֵׁנִי. כָּל אֵלּוּ אֵין מְבִיאוֹת אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יב) זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת, מְלַמֵּד שֶׁמְּבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד עַל וְלָדוֹת הַרְבֵּה. יָכוֹל עַל הַלֵּידָה שֶׁלִּפְנֵי מְלֹאת וְשֶׁל אַחַר מְלֹאת נַמִּי אֵינָהּ מְבִיאָה אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד, תַּלְמוּד לוֹמַר זֹאת: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מְבִיאָה עַל הָרִאשׁוֹן וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הַשֵּׁנִי. רַבִּי יְהוּדָה פָּלֵיג בֵּין אַוְּלָדוֹת בֵּין אַתְּאוֹמִים, וְאוֹמֵר מְבִיאָה עַל הַוָּלָד הָרִאשׁוֹן, וְלֹא עַל הַשֵּׁנִי שֶׁנּוֹלַד בְּתוֹךְ מְלֹאת שֶׁל רִאשׁוֹן. וּמְבִיאָה עַל הַשְּׁלִישִׁי, מִשּׁוּם דְּהוּא לֹא נוֹלַד תּוֹךְ מְלֹאת, דְּלֹא חָשְׁבִינַן מְלֹאת לַשֵּׁנִי, דִּכְמַאן דְּלֵיתֵיהּ דָּמֵי הוֹאִיל וְנוֹלַד תּוֹךְ מְלֹאת שֶׁל רִאשׁוֹן, וּשְׁלִישִׁי הָוֵי תְּחִלַּת לֵידָה. וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הָרְבִיעִי, הוֹאִיל וְנוֹלַד תּוֹךְ מְלֹאת דִּשְׁלִישִׁי, אֲבָל שְׁלִישִׁי לֹא נוֹלַד תּוֹךְ מְלֹאת דְּרִאשׁוֹן דְּהָא עָבְרוּ יְמֵי טֻמְאָתוֹ דְּרִאשׁוֹן {יט}. וְגַבֵּי תְּאוֹמִים נַמִּי פָּלֵיג רַבִּי יְהוּדָה. וְאַף עַל גַּב דְּעִבּוּרָן כְּאַחַת, לֹא אָמְרִינַן חֲדָא לֵידָה אֲרִיכְתָּא הִיא וְאִית לֵיהּ מְלֹאת נַמִּי לַשֵּׁנִי, וּשְׁלִישִׁי לָאו בַּר קָרְבָּן הוּא, אֶלָּא אִם נוֹלַד שְׁלִישִׁי לְאַחַר מְלֹאת דְּרִאשׁוֹן סָבַר רַבִּי יְהוּדָה דִּמְבִיאָה קָרְבָּן עַל הַשְּׁלִישִׁי, וְעַל מְלֹאת דְּשֵׁנִי לֹא אִכְפַּת לָן דִּכְמַאן דְּלֵיתֵיהּ דָּמֵי. וְכִי קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה וָלָד שֵׁנִי כְּמַאן דְּלֵיתֵיהּ דָּמֵי, לְעִנְיַן קָרְבָּן, הוֹאִיל וּבְתוֹךְ זְמַנּוֹ שֶׁל קָרְבָּן רִאשׁוֹן נוֹלַד, אֲבָל לְעִנְיַן טֻמְאָה מוֹדֶה דִּימֵי טֻמְאָה אִית לָהּ [וְכָל זְמַן שֶׁהִיא מַפֶּלֶת זָכָר יוֹשֶׁבֶת עָלָיו שִׁבְעַת יְמֵי טֻמְאָה וּשְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ דְּדַם טֹהַר], וְכָל זְמַן שֶׁהִיא מַפֶּלֶת נְקֵבָה יוֹשֶׁבֶת עָלֶיהָ שְׁבוּעַיִם דְּטֻמְאָה וְשִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ דְּדַם טֹהַר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: עוֹלֶה וְיוֹרֵד. עוֹלֶה לְעָשִׁיר, וְיוֹרֵד לְעָנִי. שֶׁאִם הוּא עָשִׁיר מֵבִיא כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה, וְאִם עָנִי תּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה, וּבְדַלֵּי דַּלּוּת עֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת: שְׁמִיעַת הַקּוֹל. וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה, וְטֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו בְּשׁוֹגֵג, וּשְׁבוּעַת בִּטּוּי, שְׁלָשְׁתָּן כְּתוּבִים בְּהֶדְיָא בְּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא שֶׁמְּבִיאִין בְּדַלּוּת וּבְדַלֵּי דַּלּוּת: וְהַיּוֹלֶדֶת. בַּעֲשִׁירוּת, כֶּבֶשׂ לְעוֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תּוֹר לְחַטָּאת. בְּדַלּוּת, שְׁתֵּי תּוֹרִים דְּהַיְנוּ פְּרִידָה דְּעוֹף תַּחַת כֶּבֶשׂ. וְדַלֵּי דַּלּוּת לֹא נֶאֱמַר בְּיוֹלֶדֶת. וְכֵן מְצֹרָע, בַּעֲשִׁירוּת שְׁנֵי כְּבָשִׂים, בְּדַלּוּת שְׁתֵּי תּוֹרִים תַּחַת שְׁנֵי כְּבָשִׂים, וְדַלֵּי דַּלּוּת אֵין בּוֹ: שָׁוִין בַּמַּכּוֹת וּבַקָּרְבָּן. אִם מְזִידִין שְׁנֵיהֶם לוֹקִין, כִּדְקַיְמָא לָן אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם (בְּמִדְבַּר ח), הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לָאִישׁ לְכָל עֳנָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה. וְאִם שׁוֹגְגִין שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים קָרְבָּן, דִּבְתַרְוַיְהוּ כְּתִיב כָּרֵת בְּמֵזִיד, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יח) וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת, וְכָל שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת: וּבַשִּׁפְחָה לֹא הִשְׁוָה. שֶׁהָאִשָּׁה לוֹקָה כְּדִכְתִיב (שָׁם יט) בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה, הִיא בְּמַלְקוֹת וְהוּא בְּקָרְבַּן אֵיל אָשָׁם. וּלְשׁוֹן בִּקֹּרֶת, בִּקְרִיאָה, לְפִי שֶׁקּוֹרִין עַל הַלּוֹקֶה אִם לֹא תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת וְהִפְלָה ה' וְגוֹ'. אִי נַמִּי, בִּקֹּרֶת לְשׁוֹן בִּקּוּר, שֶׁבֵּית דִּין מְבַקְּרִים וְאוֹמְדִים אֶת הַלּוֹקֶה כַּמָּה מַכּוֹת יָכוֹל לְקַבֵּל: עָשָׂה בָהֶן הַמְעָרֶה. הַמַּכְנִיס עֲטָרָה בִּלְבַד: כַּגּוֹמֵר בִּיאָתוֹ. וְחַיָּב עַל שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ כְּמוֹ כְּדַרְכָּהּ, דְּמִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה כְּתִיב. וּבַשִּׁפְחָה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל גְּמַר בִּיאָה כְּדַרְכָּהּ, דְּשִׁכְבַת זֶרַע כְּתִיב בָּהּ {כב}, שֶׁרְאוּיָה לְהַזְרִיעַ: וְכָל הָעֲרָיוֹת חַיָּב עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה. וּבַשִּׁפְחָה אֲמַרַן לְעֵיל בְּפִרְקִין [דַּף ט] שֶׁמֵּבִיא קָרְבָּן אֶחָד עַל בִּיאוֹת הַרְבֵּה: שֶׁעָשָׂה בָהּ אֶת הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג. אִם שְׁנֵיהֶן מְזִידִין אוֹ הוּא שׁוֹגֵג וְהִיא מְזִידָה, הִיא בְּמַלְקוֹת וְהוּא בְּקָרְבָּן. אֲבָל אִם הִיא שׁוֹגֶגֶת, בֵּין שֶׁהוּא שׁוֹגֵג בֵּין שֶׁהוּא מֵזִיד, שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִים, דִּכְתִיב בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה, וַהֲדַר וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ. בִּזְמַן שֶׁהָאִשָּׁה לוֹקָה, אִישׁ מֵבִיא קָרְבָּן. אֵין הָאִשָּׁה לוֹקָה, אֵין הָאִישׁ מֵבִיא קָרְבָּן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יח} וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם, דְּאַטּוּ בְּרַשִּׁיעֵי עָסְקִינַן: {יט} רְצוֹנוֹ לוֹמַר מַה שֶּׁאִמּוֹ טְמֵאָה לַמִּקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. הָרַמְבַּ"ם: {כ} בִּנְקֵבָה. כָּל חַטַּאת יָחִיד נְקֵבָה הִיא דְּהַיְנוּ כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה. רַשִׁ"י: {כא} וְלֹא אֵת הָאִשָּׁה לָאִישׁ. אֵימָא הוּא מַעֲטֵיהּ קְרָא [מִמַּלְקוֹת דִּכְתִיב תִּהְיֶה] אֲבָל הִיא תִּלְקֵי וְתֵיְתֵי קָרְבָּן. וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' כְּתִיב, גְּמָרָא: {כב} וְהָא דִּכְתִיב לְזָרַע בְּאֵשֶׁת אִישׁ וְכֵן בְּסוֹטָה, מְתָרֵץ בַּגְּמָרָא דְּאֵשֶׁת אִישׁ פְּרָט לִמְשַׁמֵּשׁ בְּאֵבָר מֵת, אִי נַמִּי פְּרָט לִמְשַׁמֵּשׁ מֵתָה, סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא לְאַחַר מִיתָה נַמִּי אִקְרֵי שְׁאֵרוֹ וְלִחַיַּב, קָא מַשְׁמַע לָן. דְּסוֹטָה פְּרָט לְשֶׁקִּנֵּא לַהּ בִּנְשִׁיקָה אִי נַמִּי דֶּרֶךְ אֵבָרִים, סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא בִּקְפִידָא דְּבַעַל תָּלָה רַחֲמָנָא וְהָא קָא קָפֵיד, קָא מַשְׁמַע לָן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  האשה שילדה ולדות הרבה והפילה בתוך שמונים נקבה כו': אמר האשה שילדה ולדות הרבה ר"ל בתוך ימי מלאת כמו שבארנו אמרו בסיפרא זאת תורת היולדת מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה יכול על הלידה שלפני מלאת ושלאחר מלאת תלמוד לומר זאת ואח"כ חלק ר' יהודה עם חכמים בזאת שהפילה דרך משל נקבה בחוך שמונים של נקבה ואמרו חכמים כל מה שהפילה בתוך אלו הפ' השניים אינה חייבת עליו קרבן לפי שהוא בתוך ימי מלאת של נפל ר"ל של לידה שניה *וכן כל מה שהפילה בתוך שמונים של לידה הראשונה היא שאינה חייבת עליו קרבן אבל מה שהפילה אחר שמונים של לידה ראשונה ואע"פ שהוא בתוך לידה שניה הרי היא חייבת עליו קרבן לפי שאנו אומרים לולד ראשון מונים וולד שני כמאן דליתיה דמי אחר כן אמר שר' יהודה גם כן חולק על חכמים אפי' ביולדת תאומים ואינו אומר שהיא לידה אריכתא ותמני משני רק העיקר אצלו ולד ראשון וממנו מונין המנין אם היה זכר זכר ואם היה נקבה נקבה וכשישלימו ימי מלאת של ולד ראשון תביא קרבן ואין משגיחין לולד שני ואם חזרה דהפילה תאומים אחר מלאת ולדה ראשון ובתוך ימי ולד השני הרי תביא על האחד שהוא שלישי לתאומים שילדה ולא תביא על הרביעי וכבר נתבאר לך שענין תביא הוא שמונים לה ימי מלאת ותביא קרבן ויהיה כל מה שתלד תוך אותו זמן כאילו לא היה וכל המחלוקת הזה הוא לענין קרבן אבל לענין טומאה הכל מודים שכל זמן שתפיל זכר תשב ז' בדמי טומאה ול"ג בדם טהור וכל זמן שתפיל נקבה תשב לה י"ד ותשלים השמונים דם טהור וכן נתבאר כי קאמר ולד שני כמאן דליתיה לענין קרבן אבל ימי טומאה אית ליה ואין הלכה כרבי יהודה:

אלו מביאים קרבן עולה ויורד על שמיעת כו': ומה בין השפחה לבין כל העריות שלא שוותה כו' עולה ויורד ענינו עולה אם העשיר ויורד אם העני לפי שאם היה עשיר יביא בהמה ואם היה עני יביא עוף וכל זה מבואר בפסוקים בתחלת זה הסדר. ומה שאמר חמשה מביאים קרבן עולה ויורד ואע"פ שמנה אותם כבר לאפוקי מדר' אליעזר שנתבארה דעתו בסוף פ' שני מהוריות שהנשיא לפי דעתו אם שגג בטומאת מקדש וקדשיו יביא שעיר לא קרבן טומאת מקדש וקדשיו הידוע וכבר בארנו שם שאינה הלכה וקבלה בידינו ששפחה חרופה היא לוקה והוא אינו לוקה שנאמר בקורת תהיה היא במלקות והוא בקרבן והוציא המלקות בלשון בקורת שאין אדם לוקה עד שבודקין בכחו וגופו ורואים כמה הוא יכול לסבול כמו שבארנו בסוף מכות. המערה הכנסת העטרה. וגומר גמר המעשה. וכבר בארנו זה בששי מיבמות ושם נתבאר שכל העריות לא חלק בהם בין ביאה כדרכה ובין ביאה שלא כדרכה ובשפחה חרופה הוא פטור על ביאה שלא כדרכה לפי שנאמר עליה שכבת זרע ודע זה: (רמב"ם)


פרק ב - משנה ה

אֵיזוֹ הִיא שִׁפְחָה. כֹּל שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט), וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, זוֹ הִיא שִׁפְחָה וַדָּאִית {כד}. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, כָּל הָעֲרָיוֹת מְפֹרָשׁוֹת, וּמַה שִּׁיּוּר, אֵין לָנוּ אֶלָּא שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין:

 ר"ע מברטנורה  חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין. הַמְאֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי, שֶׁהוּא מֻתָּר בְּשִׁפְחָה וּמֻתָּר בְּבַת חוֹרִין. אֲבָל לֹא לְעֶבֶד כְּנַעֲנִי, שֶׁהֲרֵי הוּא אָסוּר בָּהּ מִפְּנֵי צַד חֵרוּת שֶׁבָּהּ. וְאִלּוּ לֹא הָיְתָה חֶצְיָהּ שִׁפְחָה הָיוּ הַקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ, וּשְׁנֵיהֶן נֶהֱרָגִין, אֲבָל עַכְשָׁיו קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ קְצָת מִפְּנֵי צַד חֵרוּת שֶׁבָּהּ, וְאֵין תּוֹפְסִין בָּהּ לְגַמְרֵי מִפְּנֵי צַד עַבְדוּת שֶׁבָּהּ, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יט) לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה, הָא חֻפָּשָׁה חַיָּבִים {כג}: וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה. מַשְׁמַע פְּדוּיָה קְצָת וְאֵינָהּ פְּדוּיָה לְגַמְרֵי: זוֹ הִיא שִׁפְחָה וַדָּאִית. כְּלוֹמַר שִׁפְחָה גְּמוּרָה. וְהַאי דִּכְתִיב וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה, דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם: כָּל הָעֲרָיוֹת מְפֹרָשׁוֹת. שֶׁהֵן בְּנוֹת חוֹרִין, וְשִׁיּוּר אֵין לָנוּ, וְזוֹ וַדַּאי מְשֻׁנָּה הִיא חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הַיְנוּ רַבִּי עֲקִיבָא, אֶלָּא דְּאָמַר לֵיהּ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֲנָא בְּעָלְמָא כְּוָתָךְ סְבִירָא לִי דְּדִבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, מִיהוּ הָכָא שָׁאנֵי, מִדִּכְתִיב כִּי לֹא חֻפָּשָׁה, וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה לָמָּה לִי. שְׁמַע מִנַּהּ לְחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כג} וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁבּוֹעֵל שִׁפְחָה מְשֻׁחְרֶרֶת פְּנוּיָה שֶׁיּוּמַת [לְפִי שֶׁהִיא פְּנוּיָה כִּשְׁאָר הַנָּשִׁים], אֶלָּא לְפִי שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת וְיֵשׁ בָּהּ צַד עַבְדוּת. שֶׁאִלּוּ נִגְמַר פִּדְיוֹנָהּ הָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ וְנֶהֱרָגִים שְׁנֵיהֶם. הָרַמְבַּ"ם: {כד} וַדָּאִית. וּמְאֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי. דִּכְתִיב כִּי לֹא חֻפָּשָׁה, מִכְּלָל דְּהוּא חֻפַּשׁ. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  איזו היא שפחה כל שחציה שפחה וחציה וכו': מבואר ענין שפחה הנזכרת בתורה שזכרנו דיניה ואומר שעניניה כך והוא כי מה שאמר והפדה לא נפדתה ענינה שלא נגמר פדיונה מה שאמר נחרפת לאיש ראיה שיש בה צד קדושין ואי אפשר זה אלא כשתהא מקודשת לעבד עברי שיש לו קדושין והיא לו מוחרת כמו שזכרנו בששי מתמורה ולפיכך יש לו בה קנין והראיה על שהיא מקודשת תפסו בה קדושין במקצת מה שנאמר לא יומתו כי לא חופשה הא חופשה יומתו ואין מן הראוי לומר שבועל שפחה משוחררת שיומת לפי שהיא פנויה כשאר הנשים אלא לפי שהיא מקודשת ויש בה צד עבדות שאילו נגמר פדיונה היתה אשת איש ונהרגין שניהם וכן אמרו פדויה ואינה פדויה חציה שפחה וחציה בת חורין ומאורסת לעבד עברי דברי ר' עקיבה וכן הלכה: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ו

כָּל הָעֲרָיוֹת, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, הַקָּטָן פָּטוּר. אֶחָד עֵר וְאֶחָד יָשֵׁן, הַיָּשֵׁן פָּטוּר. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד, הַשּׁוֹגֵג בְּחַטָּאת וְהַמֵּזִיד בְּהִכָּרֵת:

 ר"ע מברטנורה  כָּל הָעֲרָיוֹת. אִם הָאֶחָד גָּדוֹל, הָאִישׁ אוֹ הָאִשָּׁה, וְהָאַחֵר קָטָן, הַקָּטָן פָּטוּר וְגָדוֹל חַיָּב. וּבַשִּׁפְחָה אֵינוֹ כֵּן, דְּאִם הָאֶחָד קָטָן, גָּדוֹל נַמִּי פָּטוּר, דְּהָא אִתַּקּוּשׁ לַהֲדָדֵי, בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ, בִּזְמַן שֶׁהִיא לוֹקָה הוּא מֵבִיא קָרְבָּן, אֵין הָאִשָּׁה לוֹקָה אֵין הָאִישׁ מֵבִיא קָרְבָּן: אֶחָד עֵר וְאֶחָד יָשֵׁן הַיָּשֵׁן פָּטוּר. וְעֵר חַיָּב. וּבְשִׁפְחָה חֲרוּפָה עֵר נַמִּי פָּטוּר, דְּהָא אִתַּקּוּשׁ לַהֲדָדֵי כְּדַאֲמַרַן: שׁוֹגֵג בְּחַטָּאת וּמֵזִיד בְּהִכָּרֵת. וְשִׁפְחָה חֲרוּפָה, אִם הוּא מֵזִיד וְהִיא שׁוֹגֶגֶת, שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין, דְּהוֹאִיל וְאֵין הָאִשָּׁה לוֹקָה אֵין הָאִישׁ מֵבִיא אָשָׁם. וְאִם הוּא שׁוֹגֵג {כה} וְהִיא מְזִידָה, הִיא לוֹקָה וְהוּא בְּאָשָׁם: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כה} וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא מֵזִיד, דְּהָא קְרָא כִּי כְּתִיב בַּמֵּזִיד כְּתִיב כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְמִשְׁנָה ב': (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כל העריות אחד גדול ואחד קטן הקטן פטור כו': כבר נתבאר בשביעי מסנהדרין שהקטנה הבא עליה חייב כשהוא גדול והוא שתהא בת שלש שנים ויום אחד או יותר וכן הקטן שחייבת הנבעלת לו אם היא גדולה והוא בן ט' שנים ויום אחד לפי שפחות מתשע שנים ויום אחד אין ביאתו ביאה וזה בשאר העריות אבל בשפחה חרופה אינו חייב על הקטנה אע"פ שהיא יתירה על בת ג' שנים ויום אחד עד שתהיה גדולה וכן בשאר עריות אחד ער ואחד ישן חייב זולתי בשפחה חרופה שאם היתה ישנה שהוא גם כן פטור ודע זה וכבר נתבאר שאין בה הפרש בין שוגג למזיד: (רמב"ם)

פרק ג


פרק ג - משנה א

אָמְרוּ לוֹ אָכַלְתָּ חֵלֶב, מֵבִיא חַטָּאת. עֵד אוֹמֵר אָכַל וְעֵד אוֹמֵר לֹא אָכַל {ג}, אִשָּׁה אוֹמֶרֶת אָכַל וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא אָכַל, מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. עֵד אוֹמֵר אָכַל וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָכַלְתִּי, פָּטוּר {ד}. שְׁנַיִם אוֹמְרִים אָכַל וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָכַלְתִּי, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב {ה}. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אִם הֱבִיאוּהוּ שְׁנַיִם לְמִיתָה חֲמוּרָה, לֹא יְבִיאוּהוּ לְקָרְבָּן הַקַּל. אָמְרוּ לוֹ, מָה {ו} אִם יִרְצֶה לוֹמַר מֵזִיד הָיִיתִי:

 ר"ע מברטנורה  אָמְרוּ לוֹ. אֲפִלּוּ אֶחָד {א} אוֹמֵר לוֹ אָכַלְתָּ חֵלֶב וְהוּא שׁוֹתֵק וְאֵינוֹ מַכְחִישׁוֹ {ב}: מֵבִיא חַטָּאת. עַל פִּיו: שְׁנַיִם אוֹמְרִים לוֹ אָכַלְתָּ חֵלֶב. וַאֲפִלּוּ מֵאָה. וְהוּא מַכְחִישָׁם וְאוֹמֵר בָּרִי לִי שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי, אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן עַל פִּיהֶם, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא ד) אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ, וְלֹא שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ אֲחֵרִים: רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: אִם הֱבִיאוּהוּ שְׁנַיִם כוּ'. כְּגוֹן אִם הֵעִידוּ עָלָיו שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ: אִם יִרְצֶה לוֹמַר מֵזִיד הָיִיתִי. אִם הָיָה רוֹצֶה לִפְטֹר עַצְמוֹ בְּשֶׁקֶר הָיָה יָכוֹל לוֹמַר מֵזִיד הָיִיתִי, וּמֵזִיד פָּטוּר מִקָּרְבָּן: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} כְּדִתְנַן רֵישׁ פֶּרֶק י' דִּיבָמוֹת. הָאִשָּׁה כוּ' וּבָאוּ וְאָמְרוּ כוּ' דְּקַיְמָא לָן אֲפִלּוּ בְּחַד. גְּמָרָא: {ב} דְּתָנוּ רַבָּנָן אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ, וְלֹא שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ אֲחֵרִים. יָכוֹל אֲפִלּוּ אֵינוֹ מַכְחִישָׁן, תַּלְמוּד לוֹמַר אוֹ הוֹדַע אֵלָיו, מִכָּל מָקוֹם. בְּמַאי עָסְקִינַן, אִילֵימָא בִּתְרֵין, תְּרֵין וְאֵין מַכְחִישָׁן קְרָא בָּעֵי, אֶלָּא לָאו בְּחַד, וְקָתָנֵי כִּי אֵין מַכְחִישָׁן מְהֵימָן, שְׁמַע מִנַּהּ. גְּמָרָא. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת דְּהָא דְּאִי מַכְחִישׁוֹ לֹא מְהֵימָן הָעֵד עַל כָּרְחָךָ רְצוֹנוֹ לוֹמַר דְּאוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, דְּאִי אוֹמֵר בְּהֶדְיָא לֹא אָכַלְתִּי פְּשִׁיטָא דְּפָטוּר, דְּעֵד אֶחָד אֵינוֹ קָם אֶלָּא לִשְׁבוּעָה: {ג} לֹא כוּ'. צָרִיךְ לוֹמַר דְּמַיְרֵי שֶׁהֵעִידוּ שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת, דְּאִי בָּזֶה אַחַר זֶה הָא כָּל מָקוֹם שֶׁהֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵד אֶחָד הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם כוּ': {ד} פָּטוּר. וְהוּא הַדִּין אִם אָמַר אֵינִי יוֹדֵעַ כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ. תּוֹסָפוֹת: {ה} מְחַיֵּב. וְאִם תֹּאמַר הַאֵיךְ מְחַיֵּב, וְהָאָמַר לֹא אָכַלְתִּי, וּבְעַל כָּרְחֵיהּ לֹא יָבִיא חַטָּאת, כִּדְאָמְרִינַן חַיָּבֵי חַטָּאת אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּהָתָם מַיְרֵי כְּשֶׁאָמַר דְּלֹא נִיחָא לֵיהּ בְּכַפָּרָה. אֲבָל הַאי נִיחָא לֵיהּ בְּכַפָּרָה אֶלָּא שֶׁהוּא סָבוּר לִהְיוֹת פָּטוּר, מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ. תּוֹסָפוֹת: {ו} מָה כוּ'. הַשְׁתָּא נַמִּי מַה שֶּׁאָמַר לֹא אָכַלְתִּי, כָּךְ רְצוֹנוֹ לוֹמַר, לֹא אָכַלְתִּי שׁוֹגֵג אֶלָּא מֵזִיד. וְהָכִי מְתָרְצִינַן מִלְּתֵיהּ דִּבְהָכִי הֲוָה דַּעְתֵּיהּ, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא מְשַׁוֵּי אֱינָשׁ נַפְשֵׁיהּ רְשִׁיעָא כוּ'. אֲבָל אִי אָמַר מֵזִיד אָכַלְתִּי חֵלֶב מְהֵימָן, דְּאוֹתוֹ מִתְכַּוֵּן לְטוֹב, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהָבִיא חֻלִּין לָעֲזָרָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אמרו לו אכלת חלב מביא חטאת עד כו': אמרו לו אינו ר"ל שיהיו שנים אלא אפילו אחד כשיאמר לו אכלת חלב ולא הכחישו אלא שתק על מה שאמר לו הרי מביא חטאת אבל אם הוא ודאי אצלו ואומר לא אכלתי אפי' העידו עליו אלף והוא מכחישם אז אינו חייב חטאת שנאמר או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים. ואין הלכה כר' מאיר: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ב

אָכַל חֵלֶב וְחֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. אָכַל חֵלֶב וְדָם וְנוֹתָר וּפִגּוּל בְּהֶעְלֵם אֶחָד, חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. זֶה חֹמֶר בְּמִינִין הַרְבֵּה מִמִּין אֶחָד. וְחֹמֶר בְּמִין אֶחָד מִמִּינִין הַרְבֵּה, שֶׁאִם אָכַל כַּחֲצִי זַיִת וְחָזַר וְאָכַל כַּחֲצִי זַיִת {ז} מִמִּין אֶחָד, חַיָּב. מִשְּׁנֵי מִינִין, פָּטוּר:

 ר"ע מברטנורה  חֵלֶב וְחֵלֶב. שְׁנֵי זֵיתֵי חֵלֶב: בְּהֶעְלֵם אֶחָד. אֲבָל בִּשְׁנֵי הֶעְלֵמוֹת חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, דְּקַיְמָא לָן הֶעְלֵמוֹת מְחַלְּקִין: מִמִּין אֶחָד חַיָּב. הָא קָמַשְׁמַע לָן דְּאַף עַל גַּב דְּאֵין הַשְּׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים מִתַּמְחוּי אֶחָד דְּהַיְנוּ מִתַּבְשִׁיל אֶחָד, אֶלָּא הֵם מִתַּבְשִׁילִין חֲלוּקִין, אֲפִלּוּ הָכִי מִצְטָרֵף, לְפִי שֶׁאֵין תַּמְחוּיִין מְחַלְּקִין: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ז} וְחָזַר כוּ'. וְלֹא הָיְתָה לוֹ יְדִיעָה בֵּינְתַיִם, דְּיֵשׁ יְדִיעָה לַחֲצִי שִׁעוּר כַּחֲכָמִים סוֹף פֶּרֶק י"ב דְּשַׁבָּת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אכל חלב וחלב בהעלם אחת אינו חייב אלא כו': זה לפי שהוא בהעלם אחת אבל אם אכל חלב וחלב בשתי העלמות חייב שתי חטאות לפי שהעיקר בידינו העלמות מחלקות. ומה שאמר ממין אחד חייב אפי' נשתנית מלאכת בשולו שאם אכל חצי זית מהתבשיל הזה מן המאכל וחצי זית מחבשיל הזה מן המאכל לפי שתמחויין אינם מחלקין: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ג

וְכַמָּה יִשְׁהֶה הָאוֹכְלָן. כְּאִלּוּ אֲכָלָן קְלָיוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּשְׁהֶה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס. אָכַל אֳכָלִין טְמֵאִין, וְשָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין, שָׁתָה רְבִיעִית יַיִן וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ {י}, וְשָׁהָה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם הִפְסִיק בָּהּ אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכוֹ מַיִם כָּל שֶׁהוּא, פָּטוּר:

 ר"ע מברטנורה  כַּמָּה יִשְׁהֶה הָאוֹכְלָן. לִשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים דְּאָמְרִינַן מִצְטָרְפִין: כְּאִלּוּ אוֹכְלָן קְלָיוֹת. רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ נִתְפָּרְדוּ לְפֵרוּרִין [דַּקִּין] כִּקְלָיוֹת וְאוֹכְלָן אַחַת אַחַת בְּסָמוּךְ זוֹ אַחַר זוֹ, וּבְהַהִיא מְשַׁעֲרִינַן, אִם אָכַל חֲצִי זַיִת וְהִפְסִיק וּלְאַחַר שָׁעָה אָכַל חֲצִי זַיִת אַחֵר, אִם שָׁהָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כְּדֵי אֲכִילַת קְלָיוֹת בְּסָמוּךְ זוֹ לְזוֹ, מִצְטָרְפִין. אֲבָל אִם לֹא הִפְסִיק מֵאֲכִילָה אֶלָּא שֶׁשָּׁהָה בִּלְעִיסָתָן וּבְלִיעָתָן אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, מִצְטָרְפִין לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים עַד שֶׁיִּשְׁהֶה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס. כְּלוֹמַר אֲפִלּוּ לֹא הִפְסִיק בֵּין אֲכִילַת חֲצִי זַיִת לַאֲכִילַת חֲצִי הָאַחֵר, אֶלָּא שֶׁשָּׁהָה בִּלְעִיסַת שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס מִתְּחִלַּת הָאֲכִילָה עַד סוֹף בְּלִיעָתָן, מִצְטָרְפִין. בְּיוֹתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס, אֵין מִצְטָרְפִין. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: פְּרָס. לְשׁוֹן פְּרוּסָה. וְהוּא חֲצִי כִּכָּר שֶׁל עֵרוּב, מִשָּׁלֹשׁ כִּכָּרוֹת לְקַב, שֶׁכָּל כִּכָּר שְׁמֹנֶה בֵּיצִים, נִמְצָא חֲצִי כִּכָּר אַרְבַּע בֵּיצִים. כָּךְ פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתַי. וְרַמְבַּ"ם אוֹמֵר שֶׁהוּא שָׁלֹשׁ בֵּיצִים {ח}: אָכַל אֳכָלִים טְמֵאִים. הָאוֹכֵל אֳכָלִים טְמֵאִים כַּחֲצִי פְּרָס שֶׁהוּא שְׁנֵי בֵּיצִים לְפֵרוּשׁ רַבּוֹתַי, וּלְדִבְרֵי רַמְבַּ"ם בֵּיצָה וּמֶחֱצָה, נִפְסְלָה גְּוִיָּתוֹ מִלֶּאֱכֹל בַּתְּרוּמָה. וְכֵן הַשּׁוֹתֶה מַשְׁקִין טְמֵאִים כִּרְבִיעִית, נִפְסְלָה גְּוִיָּתוֹ מִלֶּאֱכֹל בַּתְּרוּמָה עַד שֶׁיִּטְבֹּל. וְהַשּׁוֹתֶה רְבִיעִית יַיִן וְנִכְנָס לַמִּקְדָּשׁ, חַיָּב כָּרֵת {ט}. וְהַשְׁתָּא קָאָמַר, שֶׁאִם שָׁהָה בַּאֲכִילַת חֲצִי פְּרָס שֶׁל אֳכָלִים טְמֵאִים, אוֹ בִּשְׁתִיַּת רְבִיעִית שֶׁל מַשְׁקִין טְמֵאִין, כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס, מִצְטָרְפִין לִכְשִׁעוּר וְנִפְסְלָה גְּוִיָּתוֹ מִלֶּאֱכֹל בַּתְּרוּמָה. וְאִם שָׁהָה יוֹתֵר מִשִּׁעוּר זֶה, אֵין מִצְטָרְפִין. וְהוּא הַדִּין לְשִׁעוּר רְבִיעִית יַיִן שֶׁל כְּנִיסַת מִקְדָּשׁ, שֶׁאִם שָׁהָה בִּשְׁתִיָּתוֹ כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס אוֹ פָּחוֹת, חַיָּב. יוֹתֵר עַל כֵּן, פָּטוּר: אִם הִפְסִיק בָּהּ. שֶׁלֹּא שָׁתָה כָּל הָרְבִיעִית בְּבַת אַחַת, וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ, פָּטוּר, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא י) יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ, יַיִן דֶּרֶךְ שִׁכְרוּתוֹ. וְאִם אֵינוֹ שׁוֹתֵהוּ בְּבַת אַחַת, אֵין זֶה דֶּרֶךְ שִׁכְרוּתוֹ. וְכֵן אִם נָתַן בּוֹ מַיִם. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְהָנֵי מִילֵי בְּשׁוֹתֶה רְבִיעִית מַמָּשׁ, אֲבָל שָׁתָה יוֹתֵר מֵרְבִיעִית, מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּחַיָּב אֲפִלּוּ לֹא שָׁתָה כֻּלּוֹ בְּבַת אַחַת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ח} וּפְלֻגְתָּא דְּתַנָּאֵי הוּא בְּמִשְׁנָה ב' פֶּרֶק ח' דְּעֵרוּבִין, וְשָׁם פָּסַק הָרַ"ב כְּהָרַמְבַּ"ם: {ט} לֹא דָּק, דְּאֵין בּוֹ אֶלָּא חִיּוּב מִיתָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב בְּעַצְמוֹ סוֹף פֶּרֶק ט' דְּסַנְהֶדְרִין: {י} וְנִכְנַס כוּ'. פֵּרוּשׁ וְעָבַד עֲבוֹדָה. אֲבָל בִּכְנִיסָה בְּלֹא עֲבוֹדָה לֹא מִחַיַּב. וְהָכִי פֵּרְשׁוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים. תּוֹסָפוֹת כוּ'. וּמִכָּל מָקוֹם לְהָרַמְבַּ"ם יֵשׁ אִסּוּר אַף בְּלֹא עֲבוֹדָה, וְאַף מִן הַמִּזְבֵּחַ וְלִפְנִים יֵשׁ אִסּוּר: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כמה ישהה באוכלין כאלו אוכל קליות כו': לפי שאמר בהלכה שלפני זו אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית ממין אחד חייב אמר כאן כמה ישהה באוכלין ר"ל כמה שיעור הזמן שהאוכל בו כזית חלב בפעמים רבות יצטרף קצתו לקצתו ויהיה חייב אמר רבי מאיר כשאינו שוהה בין אכילות חלב וחלב אלא שאוכל אותו חלק קטן אחר חלק קטן כמי שאוכל קליות דרך משל גרגיר אחר גרגיר ומאריך בלעיסתו ובליעתו ואפי' שהה באכילת כזית דרך משל כל היום הרי הוא חייב הואיל ולא פסק מלאכול וחכמים אומרים שאפי' לא פסק מלאכול לא יתחייב אלא אם אכל כזית בכדי זמן אכילת חצי ככר מאכל בינוני וזהו שמצטרף קצתו לקצתו ויהא חייב אבל כל זמן שיהא בין תחלת אכילת השיעור וסופו יותר מכדי אכילת פרס אינו חייב וכבר בארנו בשמיני מעירובין שהפרס הזה שיעורו שלש ביצים ושם זכרנו ועוד נבאר אותו בתחלת מסכת טהרות שהאוכל מאוכלין הטמאים כחצי פרס והוא ביצה ומחצה נפסלה גוייתו ופוסל את התרומה עד שיטהר וכן השותה רביעית יין ומשקין טמאין נפסלה גוייתו וכן השותה רביעית יין אינו מותר לבוא אל המקדש ולא אל הוראה אמרו שתה רביעית אל יורה ולפיכך אמר כאן אם שהה באכילת השיעור שמטמא ממאכלין טמאין או בשתיית השיעור שמטמא ממשקין טמאין כדי אכילת פרס או פחות אז יצטרף הכל ותיפסל גוייתו וכן אם שהה בשתיית רביעית יין כדי אכילת פרס או פחות אז נאסר ליכנס למקדש ואם נכנס חייב ור' אלעזר אומר יין ושכר אל תשת יין דרך שכרות ולפיכך אם לא שתה הרביעית בבת אחת רק הפסיק בשתייתו או ששתה אותו בבת אחת אלא שנתן לתוכו מים מעט אינו שכור ומותר להורות ואינו חייב על הכנסו למקדש אבל אם הוסיף על הרביעית חייב לדברי הכל ואפי' שתה אותו למקוטעין והלכה כר' אלעזר ואין הלכה כר מאיר: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ד

יֵשׁ אוֹכֵל אֲכִילָה אַחַת וְחַיָּב עָלֶיהָ אַרְבַּע חַטָּאוֹת וְאָשָׁם אֶחָד. טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַחֵלֶב, וְהָיָה נוֹתָר, מִן מֻקְדָּשִׁים, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם הָיְתָה שַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ בְפִיו, חַיָּב. אָמְרוּ לוֹ, אֵינוֹ מִן הַשֵּׁם:

 ר"ע מברטנורה  אַרְבַּע חַטָּאוֹת. חַד מִשּׁוּם חֵלֶב, וְחַד מִשּׁוּם אוֹכֵל קֹדֶשׁ בְּטֻמְאָה, וְחַד מִשּׁוּם נוֹתָר, וְחַד מִשּׁוּם יוֹם הַכִּפּוּרִים {יא}. וְהָא דְּקַיְמָא לָן בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ דְּאֵין אִסּוּר חָל עַל אִסּוּר, הָנֵי מִילֵי בְּאִסּוּר גְּרֵידָא, כְּגוֹן הָאוֹכֵל נְבֵלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אֵינוֹ חַיָּב מִשּׁוּם נְבֵלָה לְפִי שֶׁהוּא אִסּוּר גְּרֵידָא שֶׁאֵינוֹ לֹא כּוֹלֵל וְלֹא מוֹסִיף. אֲבָל הָכָא, אָדָם שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּה טָהוֹר, הָיָה אָסוּר בַּחֵלֶב וּמֻתָּר בִּשְׁאָר בָּשָׂר שֶׁל קָדָשִׁים. נַעֲשָׂה טָמֵא, מִגּוֹ דְנֶאֱסַר בִּשְׁאָר חֲתִיכוֹת שֶׁל בְּשַׂר קָדָשִׁים מִשּׁוּם טֻמְאָה, אִתְּסַר נַמִּי בַּחֵלֶב {יב} אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה אֲסוּרָה מִתְּחִלָּה, וְהַיְנוּ אִסּוּר כּוֹלֵל, שֶׁהָאִסּוּר הָאַחֲרוֹן כּוֹלֵל וְאוֹסֵר דְּבָרִים אֲחֵרִים עַל הָאָדָם שֶׁהָיוּ מֻתָּרִים לוֹ מִתְּחִלָּה. וּמִיהוּ לֹא אִתּוֹסַף אִסּוּרָא אַחֶפְצָא, אֶלָּא אַגַּבְרָא אִתּוֹסַף אִסּוּרָא לְגַבֵּי אַחֲרִינֵי וְגָרֵיר וְכָיֵיל נַמִּי לְהַאי בְּאִסּוּרֵיהּ. נַעֲשָׂה זֶה הַחֵלֶב נוֹתָר, הַיְנוּ אִסּוּר מוֹסִיף, דְּמֵעִקָּרָא לְהֶדְיוֹט אָסוּר וּלְגָבוֹהַּ שָׁרֵי {יג}, כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה נוֹתָר נוֹסַף אִסּוּר עַל הַחֲתִיכָה עַצְמָהּ לֵאָסֵר אֲפִלּוּ לְגָבוֹהַּ. וּמִתּוֹךְ שֶׁחָל עָלֶיהָ שֵׁם אִסּוּר נוֹתָר לְאָסְרָהּ לְגָבוֹהַּ, חָל עָלֶיהָ נַמִּי שֵׁם נוֹתָר לְגַבֵּי הֶדְיוֹט לְהִתְחַיֵּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם נוֹתָר, אַף עַל גַּב דִּבְלָאו הָכִי הָיְתָה אֲסוּרָה לְהֶדְיוֹט. חָל עָלֶיהָ יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִגּוֹ דְּאִתּוֹסַף אִסּוּרָא לְגַבֵּי גַּבְרָא לְאָסְרוֹ בְּחֻלִּין שֶׁהָיוּ מֻתָּרִים לוֹ קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים, גּוֹרֵר וְכוֹלֵל נַמִּי לְהַאי חֵלֶב שֶׁל מֻקְדָּשִׁים בַּהֲדֵיהּ לְהִתְחַיֵּב עָלָיו מִשּׁוּם יוֹם הַכִּפּוּרִים: וְאָשָׁם אֶחָד. אֲשַׁם מְעִילוֹת עַל שֶׁנֶּהֱנָה מִן הֶקְדֵּשׁ בְּשׁוֹגֵג. וְאַף זֶה אִסּוּר מוֹסִיף, דְּאִתּוֹסַף אִסּוּרָא עַל חֶפְצָא, דְּקֹדֶם דְּהִקְדִּישָׁהּ הָיָה חֵלֶב זֶה אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמֻתָּר בַּהֲנָאָה, אַקְדְּשַׁהּ, נֶאֶסְרָה אֲפִלּוּ בַּהֲנָאָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁחָל שֵׁם הֶקְדֵּשׁ עַל הַחֵלֶב לְאָסְרוֹ בַּהֲנָאָה, חָל עָלָיו נַמִּי לְהִתְחַיֵּב בַּאֲכִילָתוֹ מִשּׁוּם נֶהֱנֶה מִן הַהֶקְדֵּשׁ: אִם הָיָה בְּשַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ בְפִיו. כְּשֶׁהָיָה אוֹכְלוֹ {יד}: חַיָּב. גַּם עַל הַהוֹצָאָה. וּבַגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דְּהָכִי קָאָמַר, אִם הָיָה יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ, חַיָּב שְׁתַּיִם עַל הַהוֹצָאָה, מִשּׁוּם שַׁבָּת וּמִשּׁוּם יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁשְּׁנֵיהֶם בָּאִים כְּאֶחָד, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁקָּדַשׁ הַיּוֹם לְשַׁבָּת קָדַשׁ נַמִּי לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, וּכְשֵׁם שֶׁעֵרוּב {טו} וְהוֹצָאָה לְשַׁבָּת כָּךְ עֵרוּב וְהוֹצָאָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְאִסּוּר חָל עַל אִסּוּר בְּאִסּוּר בַּת אַחַת: אֵינוֹ מִן הַשֵּׁם. כְּלוֹמַר תַּנָּא לֹא קָחֲשִׁיב אֶלָּא חַטָּאוֹת הַבָּאוֹת מִפְּנֵי אֲכִילָה, וְהַאי מִפְּנֵי הוֹצָאָה הוּא: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יא} כְּגוֹן שֶׁאָכַל כּוּלְיָא בְּחֶלְבָּהּ. אִי נַמִּי דְּמַלְּיֵהּ בְּתַמְרֵי, דְּלֹא מִחַיַּב בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא עַל כַּכּוֹתֶבֶת. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} פֵּרוּשׁ בְּחֵלֶב זֶה דְּמֻקְדָּשִׁים: {יג} וְאִי נַמִּי מֻקְדָּשִׁים דְּיֵשׁ שֶׁהֵן לַכֹּהֲנִים אִינְהוּ נַמִּי כִּי קָא זָכוּ מִשֻּׁלְחָן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ. וּמִיהוּ הָכָא בְּחֵלֶב דְּאֵינוֹ אֶלָּא לְגָבוֹהַּ: {יד} דְּאִי לָאו הָכִי אֵין דֶּרֶךְ הוֹצָאָה בְּכָךְ, כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ג' פֶּרֶק י' דְּשַׁבָּת. אֲבָל כְּשֶׁאוֹכְלוֹ כָּךְ כֵּיוָן דְּקָא מְכַוֵּן [לְאָכְלוֹ בַּהֲלִיכָתוֹ], מַחֲשַׁבְתּוֹ מְשַׁוְּיָא לֵיהּ מָקוֹם. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טו} וְכָתַב רַשִׁ"י עֵרוּב כְּדִי נַסְבַהּ. אֶלָּא דְּהָא בְּהָא תַּלְיָא, דְּלֹא תִּקְּנוּ חֲכָמִים עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת אֶלָּא בִּשְׁבִיל אִסּוּר הוֹצָאָה. שֶׁגָּזְרוּ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת, גְּזֵרָה מִשּׁוּם הוֹצָאָה מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע כו': ארבע חטאות מבוארות חטאת על אכילת חלב וחטאת על אכילת נותר וחטאת על אכילת קדשים והוא טמא וחטאת על אכילה ביוה"כ ולפי שהוא נהנה מן ההקדש בשוגג חייב אשם מעילה כמו שיתבאר במעילה ולולי שהאכילה הזאת בשגגה לא נתחייב עליה חטאת: ויש בכאן ענינים ראוים שאבאר אותם לך דרך קצרה כדי שיתבאר לך בהם כל ההלכות האלו שבפרק הזה ובהם יתבאר לך מה שנאמר בהם משלישי מיבמות בהלכה שהבטחנו שם לדבר במקום הזה. וזה שהאסורים הרבים שחלים על דבר אחד אי אפשר אלא באחד משלשה צדדים או בכולם והוא איסור מוסיף ואיסור כולל ואיסור בת אחת ואי אפשר שיחול איסור על איסור אלא באלו השלשה פנים לפי כלל עקרים שבידינו אין איסור חל על איסור המשל למה הדבר דומה כגון שיהיה בשר נבילה או בשר בהמה טמאה או חלב שנתבשל בחלב אינו חל איסור בשר בחלב על איסור הנבילה כדי שיהא האוכל ממנו חייב שתי מלקיות אלא מלקות אחד בלבד כמו שנתבאר במסכת חולין והנני מבאר לך אלו שלשה עקרים בדוגמות מההלכה זו שאנו מפרשין אותה וכמו שבארנו בגמרא ועל פיהן תקיש האיסורין. אמרו שאמתת הדין הזה הוא שיהא האוכל נטמא קודם שיביא שתי שערות בשנים המסויימים לכשיגיע לפרקו נאסר עליו אכילת חלב ואכילת קדשים בטומאה בשעה אחת הרי אלו שני איסורין באין כאחת וחייב גם כן במעילה על האכילה הזאת לפי שקודם שהיתה הבהמה קדש היה אסור לאכול חלבה ומותר ליהנות בו ולפי שהקדש נאסר בהנאה ומיגו דאיתוסף ביה איסיר הנאה איתוסף נמי איסור לענין אכילה דחייב על אכילתו אשם מעילה וזהו איסור מוסיף וג"כ החלב הזה שאכל קודם שיהא נותר היה מותר לגבוה ואסור להדיוט וכשיהיה נותר נאסר לגבוה איתוסף נמי בה איסור לענין אכילה ולפיכך חייב על אכילתו משום נותר ואם אכלו ביום הכפורים איתוסף עליו איסור אכילת היום שהוא איסור כולל כל האוכלים וכל המשקים והואיל ואסור ביום הזה לאכול בו דבר המותר הרי הוא ג"כ מוסיף איסור בדבר האסור באכילתו לפי שהוא כולל החלב הזה בכלל מה שאסור לאכול זהו איסור כולל ושמור אלו העקרים ושים אותם נגד עיניך לפי שאין חלין בדבר אחד איסורים הרבה אלא באחד משלשה עקרים והוא איסיר מוסיף ואיסור כולל ואיסור בת אחת: ואמר רבי מאיר דוגמא אחרת באיסור בת אחת והוא כשיוציא בפיו בשעת אכילתו שהוא חייב שתים משום מוציא מרשות לרשות בשבת וכן ביוה"כ לפי שאיסור שבת ואיסור יוה"כ באין כאחת ואין בזה חולק אלא שההוצאה אינה אכילה כמו שאמרו: ויש במה שנשאנו ונתננו עכשיו נקודה נפלאה אנו מייעדין עליה לפי שהיא מפתח לענינים אחרים ומוסף על מה שיש בה מדקדוק העיון וזה שידוע הוא שבשר בחלב אסור בהנאה והחלב דרך (משל) [בישול] מותר בהנאה. לכשיבושל החלב עם החלב למה אינו חל איסור בשר בחלב על איסור חלב והוא ההיקש בנבילה שהוא איסור מוסיף כמו שאמרנו כאן בחלב הקדשים ונתחייב על אכילתו מעילה לפי שניתוסף בו איסור הנאה והתשובה על זה שבשר בחלב נאסר בהנאה מפני שאסרו הכתוב לאכילה כמו שהקדמנו שכל איסור האכילה אסור בהנאה עד שיפרט לך הכתוב ואין שם כתוב שאוסר אכילתו וכתב איסור הנאתו רק שני הענינים יחד הם איסור בשר בחלב ולפיכך כשאנו אומרים אין איסור חל על איסור לא יחול איסור בשר בחלב על איסור נבילה ולא היה אסור בהנאה אבל הוא מותר בהנאה והאוכל ממנו לוקה משום נבילה ואין שם איסור בשר בחלב כל עיקר לפי שלא חל ולא תהיה הקושיא במקומה עומדת ויהיה כמו חלב קדשים בשוה אלא אם אמרנו עליו שהוא אסור בהנאה כמו שאנו אומרים בקדשים והאוכל ממנו אינו חייב משום בשר בחלב אז היה ראוי להקשות ואין הדבר כן אלא אנו אומרים שבשר זה בחלב לא נאסר בהנאה אלא תראה המשנה אמרה בפירוש שבשר בהמה טמאה מותר לבשל בחלב ומותר בהנאה וכבר נתבאר זה במקומו וזכור הענין מפני שהוא מטעה הכל ותקיש עליו בכל הדומה לו: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ה

יֵשׁ בָּא בִיאָה אַחַת וְחַיָּב עָלֶיהָ שֵׁשׁ חַטָּאוֹת. הַבָּא עַל בִּתּוֹ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ וְאֵשֶׁת אָחִיו וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו וְאֵשֶׁת אִישׁ וְנִדָּה. וְהַבָּא עַל בַּת בִּתּוֹ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם בַּת בִּתּוֹ וְכַלָּתוֹ וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ וְאֵשֶׁת אָחִיו וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו וְאֵשֶׁת אִישׁ וְנִדָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם עָבַר הַזָּקֵן וּנְשָׂאָהּ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב. וְכֵן הַבָּא עַל בַּת אִשְׁתּוֹ, וְעַל בַּת בַּת אִשְׁתּוֹ:

 ר"ע מברטנורה  בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ. כְּגוֹן שֶׁבָּא עַל אִמּוֹ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בַּת וַהֲרֵי הִיא בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁנִּשֵּׂאת לוֹ קֹדֶם לָכֵן וּמֵת {טז}, וּלְאַחַר מִיתָתוֹ נְשָׂאָהּ אֲחִי אָבִיו וּבָא זֶה אָבִיהָ עָלֶיהָ בְּנִדָּתָהּ, וְהַשְׁתָּא אִסּוּר בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ בָּאִין כְּאַחַת. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא מַמְזֶרֶת וַאֲסוּרָה לָבֹא בַּקָּהָל, כְּשֶׁנִּשֵּׂאת לַאֲחִי אָבִיהָ קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ, לְפִי שֶׁקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּחַיָּבֵי לָאוִין. אִי נַמִּי, אִם הָיוּ אֲחֵי אָבִיהָ מַמְזֵרִים {יז} מֻתָּרִים לִשָּׂא אוֹתָהּ לְכַתְּחִלָּה, וְנֶאֶסְרָה עַל אָבִיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו לְפִי שֶׁהוּא אִסּוּר מוֹסִיף, שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיְתָה מֻתֶּרֶת לַאֲחֵי אָבִיהָ כֻּלָּן, וּכְשֶׁנִּשֵּׂאת לְאֶחָד מֵהֶן נֶאֶסְרָה עַל כָּל הָאַחִין, וּמִתּוֹךְ שֶׁחָל עָלֶיהָ שֵׁם אֵשֶׁת אָח לְגַבֵּי שְׁאָר הָאַחִים שֶׁהָיְתָה מֻתֶּרֶת לָהֶן, חָל עָלֶיהָ נַמִּי שֵׁם אֵשֶׁת אָח לְגַבֵּי אָבִיהָ לְהִתְחַיֵּב עָלֶיהָ נַמִּי מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו. מֵת אָחִיו וְנִשֵּׂאת לַאֲחִי אֲבִי אָבִיהָ, מִגּוֹ דְּאִתּוֹסַף בָּהּ אִסּוּרָא לְגַבֵּי שְׁאָר אֲחֵי אָבִיו, אִתּוֹסַף בָּהּ אִסּוּרָא נַמִּי לְגַבֵּי דִּידֵיהּ. הַוְיָא לַהּ אֵשֶׁת אִישׁ {יח}, מִגּוֹ דְּאִתּוֹסַף אִסּוּרָא לְגַבֵּי עָלְמָא, אִתּוֹסַף אִסּוּרָא לְגַבֵּי דִּידֵיהּ. פֵּרְסָה נִדָּה, מִגּוֹ דְּאִתּוֹסַף אִסּוּרָא לְגַבֵּי בַּעְלָהּ. אִתּוֹסַף אִסּוּרָא נַמִּי לְגַבֵּי דִּידֵיהּ: חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם בַּת בִּתּוֹ וְכַלָּתוֹ. כְּגוֹן שֶׁנְּשָׂאָהּ בְּנוֹ: וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ. שֶׁהָיָה נָשׂוּי אֶת בַּת חֲתָנוֹ שֶׁהִיא אֲחוֹת בַּת בִּתּוֹ מִן הָאָב {יט}: וְאֵשֶׁת אָחִיו. שֶׁמֵּת בְּנוֹ וּנְשָׂאָהּ אָחִיו שֶׁל זֶה: וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו. שֶׁמֵּת אָחִיו וּנְשָׂאָהּ אֲחִי אָבִיו: אִם עָבַר הַזָּקֵן. אָבִיו שֶׁל זֶה, וּנְשָׂאָהּ, וְאַחַר כָּךְ בָּא עָלֶיהָ זֶה, חַיָּב אַף עַל אֵשֶׁת הָאָב. וְאַף עַל גַּב דְּאֵשֶׁת אָחִיו הִיא, דְּהָא מְחַיְּבִינַן לֵיהּ לִבְרֵיהּ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, אַלְמָא אֲסוּרָה לֵיהּ לְאָבִיו מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח וְאֵין (לָהּ) [לוֹ] אִישׁוּת בָּהּ, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁנָּפְלָה לְפָנָיו לְיִבּוּם מֵאָחִיו, שֶׁמֵּת בְּלֹא בָּנִים וְיִבְּמָהּ הוּא וּנְשָׂאָהּ, וְהַאי עָבַר הַזָּקֵן דִּתְנַן, הַיְנוּ מִשּׁוּם שֶׁהִיא לוֹ בְּאִסּוּר שְׁנִיָּה בִּלְבַד, מִשּׁוּם בַּת בַּת בְּנוֹ וּמִשּׁוּם כַּלַּת בְּנוֹ דִּשְׁתֵּיהֶן שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְאִם תֹּאמַר, כַּלָּתוֹ הִיא, דְּהָא מְחַיְּבִינַן לֵיהּ לִבְרֵיהּ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח. לָאו פִּרְכָא הִיא, דְּאִיכָּא לְאוֹקְמֵי דְּאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁל בְּנוֹ מֵאִמּוֹ הִיא, וְלֹא כַּלָּתוֹ שֶׁל אָב הִיא, אֶלָּא אֵשֶׁת חוֹרְגוֹ וּמֻתֶּרֶת לוֹ. וְאִם תֹּאמַר, וּמַאי אִסּוּר מוֹסִיף אִיכָּא בְּבַת בִּתּוֹ כְּשֶׁעָבַר אָבִיו וּנְשָׂאָהּ דְּקָא מְחַיְּבַת לֵיהּ נַמִּי מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב. הָא מִלְּתָא בָּעוּ לַהּ בַּגְּמָרָא, וְתֵרְצוּ, כְּגוֹן דְּאִיכָּא בְּרָא לְסַבָּא {כ} וְאָחִיו שֶׁל זֶה הוּא, דְּמִגּוֹ דְּאִתּוֹסַף בָּהּ אִסּוּרָא גַּבֵּי הַהוּא בְּרָא מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב, אִתּוֹסַף נַמִּי גַּבֵּי דִּידֵיהּ: וְכֵן הַבָּא עַל בַּת אִשְׁתּוֹ. חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם כָּל אֵלּוּ שֶׁחַיָּב בְּבִתּוֹ: וְעַל בַּת בַּת אִשְׁתּוֹ. חַיָּב מִשּׁוּם כָּל אֵלּוּ שֶׁחַיָּב עַל בַּת בִּתּוֹ. וּבַת אִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא אֲחוֹתוֹ מַשְׁכַּחַת לַהּ, כְּגוֹן שֶׁאָבִיו אָנַס אוֹ פִּתָּה אִשָּׁה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בַּת, וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא הוּא אֲנוּסַת אָבִיו אוֹ מְפֻתַּת אָבִיו שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לוֹ, הֲרֵי אוֹתָהּ הַבַּת אֲחוֹתוֹ וּבַת אִשְׁתּוֹ. וּבַת בַּת אִשְׁתּוֹ וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ מַשְׁכַּחַת לַהּ, כְּגוֹן שֶׁבָּא אֲבִי אִשְׁתּוֹ עַל בַּת אִשְׁתּוֹ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בַּת, אוֹתָהּ הַבַּת הִיא בַּת בַּת אִשְׁתּוֹ וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טז} וְהוּא הַדִּין אִם גֵּרְשָׁהּ כְּדִלְקַמָּן, וַחֲדָא מִתַּרְתֵּי נָסֵיב: {יז} וְהַתּוֹסָפוֹת כָּתְבוּ וְאִם תֹּאמַר וְהָא מַמְזֶרֶת הִיא וְאִם כֵּן הֵיאַךְ אֲסוּרָה לְאָחִיו מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח, אֵיךְ חָל אִסּוּר אֵשֶׁת אָח עַל אִסּוּר מַמְזֵרוּת. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּמַיְרֵי דְּאָחִיו נַמִּי מַמְזֵר כוּ', וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר אִסּוּר חָמוּר עַל אִסּוּר קַל חָל. וְתֵרוּץ בַּתְרָא אֵין נִרְאֶה מִדִּבְרֵי הָרַ"ב, וְאִם כֵּן לְפֵרוּשׁ קַמָּא קָשָׁה קֻשְׁיַת הַתּוֹסָפוֹת. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּמַיְרֵי שֶׁיֵּשׁ כָּאן אָח אֶחָד שֶׁהוּא מַמְזֵר שֶׁהָיְתָה מֻתֶּרֶת לוֹ וְעַכְשָׁיו כְּשֶׁנְּשָׂאָהּ זֶה נֶאֶסְרָה עַל אוֹתוֹ הָאָח מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח, וּבְמִגּוֹ נֶאֱסַר גַּם כֵּן עַל זֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יח} כְּלוֹמַר שֶׁמֵּת זֶה וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר. וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם בְּהֶדְיָא, וְכֵן כָּתַב הָרַ"ב בְּהֶדְיָא בְּמַתְנִיתִין דִּלְקַמָּן. וּבְחִנָּם נִדְחֲקוּ לְפָרֵשׁ כֵּן, דְּהָא אִסּוּר אֵשֶׁת אִישׁ חָיֵיל בְּבַת אַחַת עִם אִסּוּר אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו כְּמוֹ בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ. וְכֵן לְקַמָּן בְּאִם עָבַר הַזָּקֵן פֵּרֵשׁ הָרַמְבַּ"ם דְּאִסּוּר אֵשֶׁת אָב וְאִסּוּר אֵשֶׁת אִישׁ הֵם שְׁנֵי אִסּוּרִים הַבָּאִים כְּאֶחָד: {יט} כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת וּנְשָׂאָהּ זֶה הָאָב חָמִיו שֶׁל בַּעַל בִּתּוֹ, וּכְשֶׁבָּא זֶה עַל אֲחוֹת בִּתּוֹ שֶׁל חֹתְנוֹ שֶׁהִיא לוֹ בַּת בִּתּוֹ, הָיְתָה אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב כַּמָּה מְצִיאוּת שֶׁיְּהֵא חַיָּב יוֹתֵר, וְהַתַּנָּא לֹא חַשׁ לְמִתְנִינְהוּ דְּמִמֵּילָא מַשְׁמַע כְּשֶׁתַּעֲמֹד לְמִנְיָן: {כ} עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב עוֹד מְצִיאוּת אַחֵר עַל זֶה, וּמַסִּיק בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם דְּכָל אֵלּוּ שֶׁאִסּוּרָן מִשּׁוּם אִסּוּר מוֹסִיף צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱסָרִים בָּעוֹלָם, אֲבָל אִם אֵינָם בָּעוֹלָם אֵין אוֹמְרִים הוֹאִיל אִם הָיוּ כוּ': (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  יש בא ביאה אחת וחייב עליה שש חטאות כו': הבא על בת בתו חייב עליה משום בת בתו כו':ההלכה הראשונה הולכת אחר שני עקרים מאותן השלשה עקרים והם איסור בת אחת ואיסור מוסיף ואיסור כולל וזה שבשעה שבא ראובן על אמו על דרך משל שהמשיל הגמרא בהלכה זו וילדה לו בת הרי הבת הזו בתו ואחותו והם שני איסורים באים כאחת והבת הזו אפשר לה להנשא לכל אחד מאחי ראובן שאע"פ שהיא ממזרת כבר ידעת שקדושין תופסין בחייבי לאוין ואפשר שיהיו אחי ראובן ממזרים ותהיה הבת מותרת להם לכתחלה הרי בשעה שנשאה שמעון דרך משל נאסרה על כל האחים שהיתה מותרת להם מיגו דניתוסף בה איסור לגבי אחי שמעון איתוסף לראובן ואם מת שמעון או גרשה הרי היא מותרת לכל אחי אביו של ראובן אביה ובשעה שנשאה אחד מדודי ראובן מיגו דאיתוסף בה איסורא לגבי אחיו רוצה לומר כל שארי דודיו שהיא היתה להם אשת אח איתוסף איסורא לגבי ראובן ונתחייב עליה גם כן משום אשת אתי אביו וכשמת דודו היא מותרת לכל אדם וכשנשאת היתה אשת איש איתוסף בה איסורא לכולי עלמא איתוסף בה לראובן ונתחייב עליה גם כן משום אשת איש והיא מותרת לבעלה ולשאר בני אדם אסורה וכשתהיה נדה ואיתוסף בה איסור לבעלה איתוסף בה איסור לגבי ראובן ואם בא ראובן על בתו זו והיא אשת איש ונדה אחר שנשאת לדודה ולדוד אביה חייב עליה שש חטאות ודוגמת ההלכה השניה שתהא דינה בת יעקב מאשה אחרת זולת לאה אחר כן נשא לבן לדינה והיא לו מותרת וילדה דינה בת ושמה שרה דרך העברה הרי שרה זו היא בת בת יעקב ואחות אשתו מאביה והם שני איסורין באים כאחת ושרה זו מותרת להנשא לכל בני יעקב והיא בת אחותם נשא אותה ראובן נאסרה על יתר אחיו איתוסף בה נמי ליעקב איסור כלתו מת ראובן בעל שרה או גרשה הרי היא מותרת לכל אחי יעקב נשא אותה אחד מהן ואסרה על הנשארים איתוסף בה נמי לגבי יעקב איסור אשת אח מת בעלה זה או גרשה הרי היא מותרת לכל אחי אביו של יעקב ואם נשא אותה אחד מהן נאסרה על הראשונים איתוסף בה נמי ליעקב איסור אשת אחי אביו מת זה הרי היא מותרת לכל אדם נישאת ונעשית אשת איש ונאסרה על הכל ואיתוסף בה נמי איסור ליעקב משום אשת איש אם שגג יעקב בשרה זו והיא נדה ואשת איש והיתה אשתו רחל או לאה קיימת יהא חייב שבע חטאות ואם נשא יצחק שרה זו איתוסף לגבי יעקב בה איסור אשת אב וזה אפשר על הדרך שאני מגיד וזה שהעיקר הידוע אין קדושין תופסין בעריות ואם אחד מאחי יעקב נשא שרה כמו שאמרנו הרי היא ערוה על יצחק ואין לו עליה קידושין לפי שהיא אשת בנו ולפי שהיה אחי יעקב שנשא שרה אחי יעקב מאמו והרי שרה אינה ערוה על יצחק וכבר אמרו שאם נשא אותה אחר כן דוד יעקב והוא אחי יצחק בלי ספק והואיל ונשא אותה אחי יצחק נאסרת על יצחק משום אשת אחיו לפיכך תהא ההלכה שמת אחיו של יצחק ונפלה לפני יצחק ליבום ויבם אותה והוא מה שאמרו בגמרא ומי שריא ליה אשת אחיו היא והיתה התשובה שנפלה לו ליבמה וענין המאמר הזה מה שבארנו ששרה זו היא בת בת יעקב והיא ג"כ כלת יעקב כפי מה שהיה עיקר ההלכה הרי היא שניה ליצחק מב' צדדין מצד שהיא בת בת בנו ומצד שהיא כלת בנו כמו שבארנו בשני מיבמות ומחמת האיסור הזה אמר אם עבר הזקן ונשאה ר"ל אם עבר יצחק על איסור שבה ונשאה והוא מה שאמר בגמרא שעבר משום כלת בנו ושניה רוצה לומר ואע"פ שהיא שניה שהיא בת בת בנו ונשאר לבאר איזה איסור ניתוסף בה כשנשאת ליצחק עד שניתוסף מחמתו איסור ליעקב ואמרו שזה יהיה בתנאי והוא שאם נזדמן להיות ליצחק בן קטן בשנים מלבד יעקב וזהו תורף דבריהם כגון דאתייליד בן קטן לזקן חיילא איסור על הקטן וחייל נמי עליה דידיה ומאמר זה קשה להבין ולפיכך שים לבך להתבונן בו וזה ששרה זו שמת בעלה שהיה אחי יצחק והיה ליצחק בן קטן כמו שאמרנו מלבד יעקב אילו לא נשאה יצחק היתה אסורה לקטן הזה לכשיגיע לכלל מצות משום אשת אחי אביו בלבד וכשייבם אותה יצחק לכשיגדיל ויבא לכלל מצות יהיו איסור אשת אחי אביו ואשת אביו באים כאחת כפי מה שבאר הגמרא בפרק הזה באיסור חלב ובאיסור טומאה כמו שבארנו ולפיכך התנה ואמר בבן קטן והואיל וניתוסף בשרה איסור אשת אב אצל הבן הקטן לכשיגדיל איתוסף נמי ליעקב והנני חוזר לזכור ההלכה הזאת בסדר ואומר ששרה זאת שהיתה בת בת יעקב ואחות אשתו כמו שבארנו הם ב' איסורין הבאין כאחד וכשנשא אותה ראובן איתוסף על איסור זה איסור כלתו והוא האיסור השלישי וכשנשא אותה אח"כ אחיו של יעקב מאמו איתוסף על זה איסור אשת אח והוא האיסור הרביעי וכשנשאה ישמעאל אחר כך איתוסף על זה איסור אשת אחי אביו והוא האיסור החמישי וכשמת ישמעאל וייבם אותה יצחק איתוסף בה איסור אשת אב ואיסור אשת איש והם שני איסורין הבאים כאחד בין שהיה יצחק חי או מת כמו שנבאר בז' מסנהדרין כשאומר הבא על אשת אב חייב משום אשת אב ומשום אשת איש בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו וכשתהיה שרה זו נדה ושגג בה יעקב ואשתו קיימת חייב בה שמונה חטאות הנה נתבארו בהלכה זו שלשה דינים שש חטאות וז' ושמונה בביאה אחת. אחר כך אמר וכן הבא על בת אשתו ועל בת בת אשתו והוא שבהלכה שאמרנו בבתו היא בעצמה תהא בבת אשתו ומה שאמרנו בבת בתו היא בעצמה נאמרה בבת בת אשתו ולא נבאר לנו בש"ס הפירוש אלא שנבאר היאך אפשר שתהא בת אשתו אחותו עד שיהא דינם ודין בתו אחד וזה מבואר כפי מה שאגיד כשבא אביו על אשה וילדה ממנו בת ואח"כ נשא הוא האשה הנבעלת והיא מותרת לו כמו שנתבאר בי"א מיבמות אותה הבת היא אחותו מאביו והיא בת אשתו וכן אם בא אבי אשתו על בתו אותה הממזרת הנולדת היא בת בת אשתו ואחות אשתו והוא מה שרצינו למצוא: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ו

הַבָּא עַל חֲמוֹתוֹ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם חֲמוֹתוֹ וְכַלָּתוֹ וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ וְאֵשֶׁת אָחִיו וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו וְאֵשֶׁת אִישׁ וְנִדָּה. וְכֵן הַבָּא עַל אֵם חֲמוֹתוֹ, וְעַל אֵם חָמִיו. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, הַבָּא עַל חֲמוֹתוֹ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם חֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ וְאֵם חָמִיו. אָמְרוּ לוֹ, שְׁלָשְׁתָּן שֵׁם אֶחָד הֵן:

 ר"ע מברטנורה  מִשּׁוּם חֲמוֹתוֹ וְכַלָּתוֹ וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ. הָאָב שֶׁבָּא עַל בִּתּוֹ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בַּת, נָשָׂא רְאוּבֵן זֹאת הַבַּת, הֲרֵי אִמָּהּ אֲסוּרָה עָלָיו מִשּׁוּם חֲמוֹתוֹ וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ. נִשֵּׂאת לִבְנוֹ שֶׁל רְאוּבֵן, נוֹסָף עָלֶיהָ אִסּוּר מִשּׁוּם כַּלָּתוֹ. מֵת בְּנוֹ שֶׁל רְאוּבֵן אוֹ גֵּרְשָׁהּ וְנִשֵּׂאת לְאָחִיו, נוֹסָף עָלֶיהָ אִסּוּר אֵשֶׁת אָחִיו. מֵת אָחִיו אוֹ גֵּרְשָׁהּ וְנִשֵּׂאת לַאֲחִי אָבִיו, נוֹסָף עָלֶיהָ אִסּוּר אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו. נִשֵּׂאת לְעָלְמָא וְהִיא אֵשֶׁת אִישׁ וּפֵרְסָה נִדָּה וּבָא עָלֶיהָ רְאוּבֵן בְּעוֹדָהּ אֵשֶׁת אִישׁ וְנִדָּה, הֲרֵי חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם כָּל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ: וְכֵן הַבָּא עַל אֵם חֲמוֹתוֹ. לָבָן בָּא עַל דִּינָה בַּת לֵאָה בִּתּוֹ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בַּת וּשְׁמָהּ סֶרַח, הַנּוֹשֵׂא סֶרַח, נֶאֶסְרָה עָלָיו לֵאָה מִשּׁוּם אֵם חֲמוֹתוֹ וּמִשּׁוּם אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, שֶׁהֲרֵי סֶרַח אִשְׁתּוֹ וְלֵאָה שְׁתֵּיהֶן בְּנוֹת לָבָן. נִשֵּׂאת לֵאָה לְבֶן בַּעְלָהּ שֶׁל סֶרַח וְנַעֲשֵׂית כַּלָּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ לְאָחִיו, וְאַחַר כָּךְ לַאֲחִי אָבִיו, וּבָא עָלֶיהָ בַּעְלָהּ שֶׁל סֶרַח בְּעוֹדָהּ אֵשֶׁת אִישׁ וְנִדָּה, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם כָּל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ: וְאֵם חָמִיו. רְאוּבֵן בָּא עַל זְקֶנְתּוֹ אֵשֶׁת לָבָן, אֵם לֵאָה אִמּוֹ, וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בַּת וּשְׁמָהּ דִּינָה, הַנּוֹשֵׂא אֶת דִּינָה נֶאֶסְרָה עָלָיו לֵאָה אִמּוֹ שֶׁל רְאוּבֵן מִשּׁוּם אֵם חָמִיו וּמִשּׁוּם אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, שֶׁהֲרֵי דִּינָה אִשְׁתּוֹ וְלֵאָה אֵם חָמִיו שְׁתֵּיהֶן בְּנוֹת אֵשֶׁת לָבָן. נַעֲשֵׂית כַּלָּתוֹ וְאַחַר כָּךְ אֵשֶׁת אָחִיו וְאַחַר כָּךְ אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו וְאֵשֶׁת אִישׁ וְנִדָּה, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם כָּל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ: הַבָּא עַל חֲמוֹתוֹ חַיָּב עָלֶיהָ כוּ'. לְאֵשֶׁת לָבָן שְׁתֵּי בָּנוֹת לֵאָה וְרָחֵל, וּבֵן אֶחָד וּשְׁמוֹ אָשֵׁר, וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר סָרַח, וּבָא אֶחָד מִן הַשּׁוּק וְנָשָׂא אֶת רָחֵל וְיוֹכֶבֶד בַּת לֵאָה וְסֶרַח בַּת אָשֵׁר, וְאַחַר כָּךְ בָּא הַנּוֹשֵׂא שָׁלֹשׁ נָשִׁים הַלָּלוּ עַל אֵשֶׁת לָבָן, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם חֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ וְאֵם חָמִיו. מִשּׁוּם חֲמוֹתוֹ, שֶׁהֲרֵי הִיא אֵם רָחֵל אִשְׁתּוֹ. וּמִשּׁוּם אֵם חֲמוֹתוֹ, שֶׁהֲרֵי הִיא אֵם לֵאָה חֲמוֹתוֹ. וּמִשּׁוּם אֵם חָמִיו, לְפִי שֶׁהִיא אִמּוֹ שֶׁל אָשֵׁר חָמִיו: שְׁלָשְׁתָּן שֵׁם אֶחָד הֵם. בְּחַד קְרָא כְּתִיבֵי וּבְחַד לָאו. הִלְכָּךְ אֵין חִלּוּק חַטָּאוֹת בֵּינֵיהֶן. וְכֵן הֲלָכָה: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  הבא על חמותו חייב עליה משום חמותו כו': הדין הראשון מאלו הארבעה דינים הנזכרים בהלכה זו אפשר שיהיה כך ישמעאל דרך משל בא על בשמת בתו וילדה לו יהודית וכשנשא ראובן יהודית תהא בשמת אסורה עליו משום חמותו ומשום אחות אשתו לפי שהן ב' איסורין באין כאחת ומותר לחנוך שישא בשמת ותהא בשמת אסורה על ראובן ג"כ משום כלתו לפי שהוא איסור מוסיף כמו שזכרנו בהלכה שלפני זו וכן משום אשת אחיו ואשת אחי אביו ואשת איש ונדה כל זה איסור מוסיף לפי שאם ימות חנוך וישאנה שמעון ויגרשנה שמעון וישאנה עשו ואחר כך ישאנה מי שירצה ותהא נדה כמו שבארנו כבר וכן הדין השני מה שאמר וכן הבא על אם חמותו דוגמתו שיבא ישמעאל על יהודית שהיא בת בתו וילדה לו תמנע הנושא תמנע תאסר עליו בשמת משום אם חמותו משום שיהודית היא חמותו ומשום אחות אשתו לפי שבשמת ותמנע מאב אחד ואלו גם כן שני איסורין הבאין כאחת ואינו מן הנמלט ג"כ שתהא בשמת זו כלתו של זו שנשא תמנע אח"כ אשת אחיו אח"כ אשת אחי אביו אח"כ אשת איש ונדה כמו שהקדמנו הדוגמא בה. והדין השלישי מה שאמר ואם חמיו ודוגמת זה שיהיה ישמעאל בא על זקנתו אם הגר המצרית וילדה לו בשמת לפי שהנושא בשמת נאסרה עליו הגר משום אם חמיו לפי שהיא אם ישמעאל אביה של בשמת ומשום אחות אשתו לפי שבשמת והגר בנות אם אחת לפי שישמעאל הוליד אותה מזקנתו ואלו הן שני איסורין הבאים כאחת אח"כ היתה כלתו ואשת אחיו ואשת אחי אביו אח"כ אשת איש אח"כ נדה כל זה באיסור מוסיף כמו שבארנו. והדין הרביעי הוא מה שזכר רבי יוחנן בן נורי כגון שיש ללאה ב' בנות דינה ויוכבד מאשר ונשא כלב ג' נשים אחת מהן דינה השניה מרים בת יוכבד בת לאה והשלישית סרח בת אשר בן לאה וזה וזה מותר לפי שמותר לישא אשה ואחות אמה ואשה ואחות אביה כפי תורתנו ואם שגג כלב בלאה יהיה חייב עליה על דעת רבי ויוחנן בן נורי משום חמותו לפי שהיא אם דינה ומשום אם חמותו לפי שהיא אם יוכבד חמותו ומשום אם חמיו לפי שהיא אם אשר ואין הלכה רק אינו חייב בדין זה אלא חטאת אחת לפי שאלו האיסורין אינן אלא משם אחד ר"ל חיבור בין האחים והבנים של אדם זה ר"ל לאה ודע זה: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ז

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בָּאִטְלִיס שֶׁל אֶמָּאוֹם, שֶׁהָלְכוּ לִקַּח בְּהֵמָה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ וְעַל אֲחוֹת אָבִיו וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ בְּהֶעְלֵם אֶחָד מַהוּ, חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּן, אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת, וְאָמְרוּ לִי, לֹא שָׁמָעְנוּ. אֲבָל שָׁמַעְנוּ, הַבָּא עַל חָמֵשׁ נָשָׁיו נִדּוֹת בְּהֶעְלֵם אֶחָד, שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. וְרוֹאִין אָנוּ שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר:

 ר"ע מברטנורה  בָּאִטְלִיס. שׁוּק שֶׁמּוֹכְרִים שָׁם בָּשָׂר: שֶׁל אֶמָּאוֹם. שֵׁם הָעִיר: הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ וְכוּ'. הָכִי קָאָמַר, הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ שֶׁהִיא אֲחוֹת אָבִיו וַאֲחוֹת אִמּוֹ. וּמַשְׁכַּחַת לַהּ, כְּגוֹן שֶׁבָּא רְאוּבֵן עַל אִמּוֹ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה שְׁתֵּי בָּנוֹת וְחָזַר וּבָא עַל אַחַת מִבְּנוֹתָיו אֵלּוּ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן, וּבָא הַבֵּן עַל אֲחוֹתוֹ שֶׁהִיא אֲחוֹת אָבִיו וַאֲחוֹת אִמּוֹ {כא}: שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. וּמָה הַבָּא עַל חֲמֵשׁ נָשָׁיו נִדּוֹת שֶׁהֵם שֵׁם אֶחָד, לְנִדָּה לֹא תִקְרַב, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ שֶׁהִיא אֲחוֹת אָבִיו וַאֲחוֹת אִמּוֹ שֶׁהֵן שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת, כְּלוֹמַר שְׁלֹשָׁה לָאוִין מְחֻלָּקִין, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. וְהַאי קַל וָחֹמֶר פְּרִיכָא הוּא, דְּמַה לְחָמֵשׁ נָשִׁים נִדּוֹת שֶׁהֵן גּוּפִים מְחֻלָּקִים. אֶלָּא טַעֲמָא, מִשּׁוּם דְּאָמַר קְרָא (וַיִּקְרָא כ) עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה וְגוֹ', וּקְרָא יְתֵירָא הוּא, דִּבְרֵישֵׁיהּ דִּקְרָא כְּתִיב וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְגוֹ', לָמָּה לִי לְמִהְדַּר תּוּ עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה, אֶלָּא לְלַמֵּד עַל אֲחוֹתוֹ שֶׁהִיא אֲחוֹת אָבִיו וַאֲחוֹת אִמּוֹ שֶׁחַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כא} לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם וּבָא אוֹתוֹ הַבֵּן עַל הַבַּת הָאַחֶרֶת, הִיא אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו, וַאֲחוֹת אִמּוֹ מִן הָאָב וּמִן הָאֵם וַאֲחוֹת אָבִיו מֵאִמּוֹ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע כו': לא שאל ר"ע על מי שבעל ג' נשים אחת מהם אחותו ואחות אביו ואחות אמו שאין צריך לשאול על זה לפי שהוא מבואר שהוא חייב שלשה חטאות לפי שנאמר בל"ו כריתות מניינא למה לי לפי שאם עשאן כולן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת אבל שאל אם היתה אשה אחרת והיא אחותו ואחות אביו ואחות אמו ושגג בה ואפשר זה והוא שיהא אדם בא על אמו וילדה לו ב' בנות ובא לו על אחת מהן וילדה לו בן וכשבא אותו הבן על הבת האחרת היא אחותו מאביו ואחות אמו מן האב ומן האם ואחות אביו מאמו והוא מה שאמרו בגמרא משכחת ליה ברשיעא בר רשיעא וכן היא ראיה שלהם ומה שבא על ה' נשים נדות בהעלם אחד שהם משם אחד חייב על כל אחת ואחת אחותו שהיא אחות אמו שהיא אחות אביו שהן ג' שמות אינו דין שיהא חייב על כל אחת ואחת מה לה' נשים נדות שהם גופים מוחלקין תאמר באחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו שהיא גוף א' ת"ל ערות אחותו גלה לחייב על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו הביאו ראיה לדין זה ממה שאמר ערות אחותו לפי שכבר אמר בסדר אחרי מות ערות אחותך אח"כ שינה בקדושים תהיו ואמר ואיש אשר יקח את אחותו וגו': (רמב"ם)

פרק ג - משנה ח

וְעוֹד שְׁאָלָן רַבִּי עֲקִיבָא. אֵבָר הַמְדֻלְדָּל בִּבְהֵמָה, מַהוּ. אָמְרוּ לוֹ, לֹא שָׁמַעְנוּ. אֲבָל שָׁמַעְנוּ בְּאֵבָר הַמְדֻלְדָּל בְּאָדָם, שֶׁהוּא טָהוֹר. שֶׁכָּךְ הָיוּ מֻכֵּי שְׁחִין שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין, הוֹלֵךְ לוֹ עֶרֶב פֶּסַח אֵצֶל הָרוֹפֵא וְחוֹתְכוֹ עַד שֶׁהוּא מַנִּיחַ בּוֹ כִשְׂעֹרָה, וְתוֹחֲבוֹ בְסִירָה, וְהוּא נִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ, וְהַלָּה עוֹשֶׂה פִסְחוֹ, וְהָרוֹפֵא עוֹשֶׂה פִסְחוֹ. וְרוֹאִין אָנוּ שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר {כג}:

 ר"ע מברטנורה  אֵבָר הַמְדֻלְדָּל בִּבְהֵמָה. תָּלוּשׁ רֻבּוֹ וּמְעֹרֶה בְּמִקְצָתוֹ: מַהוּ. שֶׁיְּטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבָר מִן הַחַי כְּאִלּוּ נִתְלַשׁ לְגַמְרֵי. וְקַיְמָא לָן בְּהָעוֹר וְהָרֹטֶב, דְּאֵבָר מִן הַחַי מְטַמֵּא כִּנְבֵלָה. וְאֵבָר הַנִּתְלָשׁ מִן הָאָדָם לְגַמְרֵי מְטַמֵּא כַּמֵּת: בְּאֵבָר הַמְדֻלְדָּל בְּאָדָם. שֶׁמְּעֹרֶה קְצָת, טָהוֹר: מֻכֵּי שְׁחִין. שֶׁאֵבָרֵיהֶן נוֹפְלִין: וְחוֹתְכָהּ. לֹא מִשּׁוּם טָהֳרָה, שֶׁקֹּדֶם לָכֵן נַמִּי טָהוֹר. אֶלָּא שֶׁלֹּא יְהֵא מָאוּס בָּרֶגֶל בְּאֵבָר הַמְדֻלְדָּל: שֶׁמַּנִּיחַ בּוֹ כְּשַׂעֲרָה. וְאֵינוֹ חוֹתְכוֹ לְגַמְרֵי, שֶׁלֹּא יְטַמֵּא אֶת הַחוֹתְכוֹ שֶׁנּוֹגֵעַ בּוֹ בִּשְׁעַת פְּרִישָׁה: וְתוֹחֲבוֹ. לָאֵבָר: בְּסִירָה. בְּקוֹץ {כב} הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע: וְהוּא. הַחוֹלֶה: נִמְשָׁךְ. וְנִתְלַשׁ הָאֵבָר מֵאֵלָיו. וְהַחוֹלֶה אֵינוֹ טָמֵא לְפִי שֶׁמּוֹשֵׁךְ עַצְמוֹ בְּכֹחַ בְּבַת אַחַת וְהָאֵבָר נִתְלַשׁ מִמֶּנּוּ בְּכֹחַ וְלֵיכָּא נְגִיעָה בִּשְׁעַת פְּרִישָׁה: שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. וּמָה אָדָם שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה מֵחַיִּים, הָאֵבָר הַמְדֻלְדָּל מִמֶּנּוּ טָהוֹר, בְּהֵמָה שֶׁאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מֵחַיִּים אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא הָאֵבָר הַמְדֻלְדָּל מִמֶּנָּה טָהוֹר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כב} וְהוּא לָשׁוֹן עִבְרִי, כְּקוֹל הַסִּירִים [קֹהֶלֶת ז], וְכֵן מִבּוֹר הַסִּירָה [שְׁמוּאֵל ב ג] כְּמִדְרַשׁ חֲכָמֵינוּ זַ"ל [סַנְהֶדְרִין מט.]: {כג} קַל וָחֹמֶר. וּבְפֶרֶק ט' דְּחֻלִּין מִשְׁנָה ז' יָלְפִינַן לַהּ מִקְּרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ועוד שאלן רבי עקיבא אבר המדולדלת בבהמה מהו כו': סירה רצועה וצריך לזעזעו בכח גדול כדי שיפרוש ממנו במהרה ולא יראה כנוגע בו בשעת פרישה ועוד יתבאר בשני מאהלות שאבר מן החי מטמא טומאת מגע ובמשא ובאהל ובענין הק"ו כך הוא ומה אדם שמטמא מחיים אם היה זב ומצורע אבר המדולדל בו טהור בהמה שאינה מטמאה מחיים אבר המדולדל בה אינו דין שיהא טהור וזה ודאי שאינו מטמא טומאת אבר מן החי עד שיפרוש מן הבהמה וכבר נתבאר בתשיעי מחולין ההפרש שיש בין אבר מן החי ואבר מן הנבלה וענין טומאת נבלה: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ט

וְעוֹד שְׁאָלָן רַבִּי עֲקִיבָא. הַשּׁוֹחֵט חֲמִשָּׁה זְבָחִים בַּחוּץ בְּהֶעְלֵם אֶחָד, מַהוּ. חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּם, אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמְרוּ לוֹ, לֹא שָׁמָעְנוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי בְאוֹכֵל מִזֶּבַח אֶחָד בַּחֲמִשָּׁה תַמְחוּיִין בְּהֶעְלֵם אֶחָד, שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִשּׁוּם מְעִילָה, וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לֹא כָךְ שְׁאָלָן רַבִּי עֲקִיבָא. אֶלָּא, בְּאוֹכֵל נוֹתָר מֵחֲמִשָּׁה זְבָחִים בְּהֶעְלֵם אֶחָד, מַהוּ. חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּן, אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמְרוּ לוֹ, לֹא שָׁמָעְנוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי בְאוֹכֵל מִזֶּבַח אֶחָד בַּחֲמִשָּׁה תַמְחוּיִים בְּהֶעְלֵם אֶחָד, שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת מִשּׁוּם מְעִילָה, וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אִם הֲלָכָה, נְקַבֵּל. וְאִם לָדִין, יֵשׁ תְּשׁוּבָה. אָמַר לוֹ, הָשֵׁב. אָמַר לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִמְעִילָה שֶׁעָשָׂה בָהּ אֶת הַמַּאֲכִיל כָּאוֹכֵל וְאֶת הַמְהַנֶּה כַּנֶּהֱנֶה {כה}, צֵרַף הַמְּעִילָה לִזְמָן מְרֻבֶּה, תֹּאמַר בְּנוֹתָר, שֶׁאֵין בּוֹ אַחַד מִכָּל אֵלּוּ:

 ר"ע מברטנורה  בְּאוֹכֵל מִזֶּבַח אֶחָד בַּחֲמִשָּׁה תַמְחוּיִים. בַּחֲמִשָּׁה תַּבְשִׁילִין חֲלוּקִין זֶה מִזֶּה. חַיָּב מִשּׁוּם מְעִילָה אִם אֲכָלָן קֹדֶם זְרִיקַת דָּמָן: שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. מַה מִּזֶּבַח אֶחָד שֶׁאֵין גּוּפִים מְחֻלָּקִים חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִשּׁוּם תַּמְחוּיִין מְחֻלָּקִים {כד}, חֲמִשָּׁה זְבָחִים דְּגוּפִים מְחֻלָּקִים לֹא כָּל שֶׁכֵּן: לֹא כָךְ שְׁאָלָן רַבִּי עֲקִיבָא. דְּאִם בְּשׁוֹחֵט שְׁאָלָן מָה רְאָיָה הֵבִיאוּ לוֹ מֵאוֹכֵל, הָא אִיכָּא לְמִפְרַךְ מַה לְּאוֹכֵל שֶׁכֵּן נֶהֱנֶה. אֶלָּא עַל כָּרְחָךְ לֹא שָׁאַל רַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא בְּאוֹכֵל נוֹתָר מֵחֲמִשָּׁה זְבָחִים, וְהֵבִיאוּ לוֹ רְאָיָה נַמִּי מֵאוֹכֵל: אִם הֲלָכָה. שֶׁכָּךְ קִבַּלְתָּ מֵרַבְּךָ, חַיָּב עַל כָּל אֶחָד מֵהַזְּבָחִים, נְקַבְּלֶנָּה מִמְּךָ: וְאִם לָדִין. שֶׁאַתָּה לוֹמֵד אוֹתָהּ מִקַּל וָחֹמֶר מִמְּעִילָה, יֵשׁ תְּשׁוּבָה: אֶת הַמַּאֲכִיל כָּאוֹכֵל. שֶׁאִם נָתַן אוֹכֵל הֶקְדֵּשׁ לַחֲבֵרוֹ, חַיָּב כְּאִלּוּ אָכַל הוּא עַצְמוֹ, דְּקַיְמָא לָן הַמּוֹצִיא הֶקְדֵּשׁ לְחֻלִּין מָעַל, וְלֹא מִי שֶׁנִּתַּן לוֹ: וְהַמְהַנֶּה כַּנֶּהֱנֶה. בְּמִידִי דְּלָאו בַּר אֲכִילָה: צֵרַף אֶת הַמְּעִילָה לִזְמָן מְרֻבֶּה. כְּלוֹמַר וְעוֹד חֻמְרָא אַחֶרֶת יֵשׁ בִּמְעִילָה, שֶׁאִם נֶהֱנֶה הַיּוֹם בַּחֲצִי פְּרוּטָה וּמִכָּאן עַד שָׁנָה בַּחֲצִי פְּרוּטָה {כו}, מִצְטָרֶפֶת לִפְרוּטָה, כְּדִמְרַבִּינַן מִתִּמְעֹל מַעַל, רִבָּה: תֹּאמַר בַּאֲכִילַת נוֹתָר. שֶׁאָנוּ דָּנִים עָלָיו שֶׁאֵין בּוֹ אַחַת מִכָּל הַחֻמְרוֹת הַלָּלוּ. וְלֹא אִתְבְּרִירָא מִלְּתָא אִי קַבְּלֵיהּ מִנֵּיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְהַאִיךְ תְּשׁוּבָה אוֹ לֹא קַבְּלֵיהּ מִנֵּיהּ. וּפְסַק הַהֲלָכָה שֶׁהָאוֹכֵל נוֹתָר מֵחֲמִשָּׁה זְבָחִים בְּהֶעְלֵם אֶחָד אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת, וְתַמְחוּיִין אֵינָן מְחַלְּקִין בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כד} וּבְמִשְׁנָה ב' דְּפֵרֵשׁ הָרַ"ב דְּאֵין תַּמְחוּיִין מְחַלְּקִין, אָתְיָא נַמִּי כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דְּהָכָא דְּאָמַר מְחַלְּקִין לְחֻמְרָא הוּא דְּאָמַר, אֲבָל הָתָם לְקֻלָּא לֹא אָמַר. גְּמָרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כה} כַּנֶּהֱנֶה. וְהוּא הַדִּין דְּמָצֵי לְמֵימַר הַנֶּהֱנֶה כָּאוֹכֵל, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנוֹתָר. אֶלָּא אַגַּב דְּנָקֵיט מַאֲכִיל כָּאוֹכֵל קָאָמַר מְהַנֶּה כַּנֶּהֱנֶה. תּוֹסָפוֹת: {כו} בְּהֶעְלֵם אֶחָד. עַיֵּן לְקַמָּן בְּסוֹף פֶּרֶק ה' דִּמְעִילָה וּבְמַה שֶּׁכָּתַב הָרַ"ב שָׁם. תּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ועוד שאלן רבי עקיבא השוחט ה' זבחים בחוץ בהעלם כו': נתקשה ר"ש ששאל על זובח והביא ראיה לו מאוכל וזה נהנה וזה אינו נהנה וא"א להביא ראיה מאחד מהם על האחר אבל שאלו על אוכל והביא לו ראיה מאוכל וכן הוא הק"ו שוה ומה אוכל מזבח אחד שאינם גופים מחולקים חייב על כל אחת ואחת משום דתמחויין מחולקין ה' זבחים דגופים מחולקים לא כל שכן ואמר ר"ע שא"א ללמוד חיוב חטאת ממעילה לפי שהמעילה חומר בעניניה. וענין צרף המעילה לזמן מרובה לפי שאם נהנה היום בפחות משוה פרוטה שאינו חייב עליו במעילה ונהנה אחר כן ואפילו לאחר ימים לתשלום שוה פרוטה חייב מעילה ועוד יתבארו דינים אלו במעילה בסוף פרק חמישי: ומה שאמר תאמר בנותר ר"ל באכילת נותר הדין באכילת נותר באלו דברים כמו הדין בחלב ודם והדומה להם וזכר הנותר לפי שכבר נשא ונתן ועליו שאל ולא נתבאר אם קבל ממנו רבי יהושע או לאו וכבר בארתי לך בתחלת הפרק שתמתויין אינן מחלקין לא לקולא כמו שאמרנו בתחלת הפרק ולא לחומרא כמו שהוא אומר כאן שהוא חייב על כל תמחוי ותמחוי וכן הלכה שכל האוכל נותר מה' זבחים בהעלם אחת חייב חטאת אחת: (רמב"ם)

פרק ג - משנה י

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, שָׁאַלְתִּי אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָעוֹשֶׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת, בְּהֶעְלֵם אֶחָד, מַה הוּא. חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּן, אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמַר לִי, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, מִקַּל וָחֹמֶר, וּמָה אִם הַנִּדָּה, שֶׁאֵין בָּהּ תּוֹצָאוֹת הַרְבֵּה וְחַטָּאוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, שַׁבָּת, שֶׁיֶּשׁ בָּהּ תּוֹצָאוֹת הַרְבֵּה וְחַטָּאוֹת הַרְבֵּה, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמַרְתִּי לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַנִּדָּה, שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְׁתֵּי אַזְהָרוֹת, שֶׁהוּא מֻזְהָר עַל הַנִּדָּה וְהַנִּדָּה מֻזְהֶרֶת עָלָיו, תֹּאמַר בַּשַּׁבָּת, שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא אַזְהָרָה אֶחָת. אָמַר לִי, הַבָּא עַל הַקְּטַנּוֹת יוֹכִיחַ, שֶׁאֵין בָּהֶן אֶלָּא אַזְהָרָה אַחַת וְחַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמַרְתִּי לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּבָּא עַל הַקְּטַנּוֹת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן עַכְשָׁיו, יֵשׁ בָּהֶן לְאַחַר זְמָן, תֹּאמַר בַּשַּׁבָּת, שֶׁאֵין בָּהּ לֹא עַכְשָׁיו וְלֹא לְאַחַר זְמָן. אָמַר לִי, הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה {כט} יוֹכִיחַ. אָמַרְתִּי לוֹ, בְּהֵמָה כַשַּׁבָּת:

 ר"ע מברטנורה  מְלָאכוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת. תּוֹלָדוֹת הַרְבֵּה שֶׁל אָב אֶחָד: וּבְשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה. אוֹתָן שֶׁעָשָׂה בְּשַׁבָּת זוֹ עָשָׂה בְּשַׁבָּתוֹת אֲחֵרוֹת, וְכֻלָּן בְּהֶעְלֵם אֶחָד. וּבַגְּמָרָא פָּרֵיךְ מַאי קָמִבַּעְיָא לֵיהּ דְּנָקַט שַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה וְתוֹלָדוֹת הַרְבֵּה, וְאַמַּאי נָקַט תּוֹלָדוֹת וְלֹא אָבוֹת. וּמְשָׁנֵי, דְּרַבִּי עֲקִיבָא תַּרְתֵּי בְּעָא מִנֵּיהּ, חֲדָא הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה אַחַת בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת אֶלָּא שֶׁסָּבוּר שֶׁמְּלָאכָה זוֹ מֻתֶּרֶת הִיא, דְּהַיְנוּ זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת, וְהָכִי קָא מִבַּעְיָא לֵיהּ, הַאי דְּעָבַד מְלָאכָה אַחַת בִּשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת מִי אָמְרִינַן כֵּיוָן דְּבִשְׁנֵי יָמִים הֵם, אַף עַל גַּב דְּהֶעְלֵם אֶחָד הוּא, לְגַבֵּי מְלָאכָה הָוְיָן הָנָךְ שַׁבָּתוֹת כְּגוּפִין מְחֻלָּקִים שֶׁל מְלָאכָה שֶׁאֵין דּוֹמִים זֶה לָזֶה, כְּגוֹן זָרַע וְקָצַר בְּהֶעְלֵם אֶחָד בִּזְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת דְּחַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, אוֹ לָאו כְּגוּפִים מְחֻלָּקִים דָּמְיָן, וְהָוֵי כְּאִלּוּ עָשָׂה בְּהֶעְלֵם אֶחָד מְלָאכָה אַחַת עֶשֶׂר פְּעָמִים דְּאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר הָכָא יָמִים שֶׁבֵּינְתַיִם הָוְיָן יְדִיעָה לְחַלֵּק, דְּדַוְקָא לְעִנְיַן שִׁגְגַת שַׁבָּת הָוְיָן יְדִיעָה לֵידַע שֶׁשַּׁבָּת הָיָה, אֲבָל לְעִנְיַן שִׁגְגַת מְלָאכוֹת לֵיכָּא יְדִיעָה עַד שֶׁיִּלְמַד. וְעוֹד קָמִבַּעְיָא לֵיהּ, אִם עָשָׂה תּוֹלָדוֹת הַרְבֵּה מֵאָב אֶחָד חַיָּב אַחַת, אוֹ עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, וּלְהָכִי נָקַט תּוֹלָדוֹת: אָמַר לִי חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. פָּשַׁט לֵיהּ אַתַּרְוַיְהוּ לְחֻמְרָא {כז}, דְּעוֹשֶׂה מְלָאכָה אַחַת בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה בִּזְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת חַיָּב עַל כָּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת, דְּהָנָךְ שַׁבָּתוֹת כְּגוּפִים מְחֻלָּקִים דָּמְיָן, וְתוֹלָדוֹת שֶׁל מְלָאכוֹת כַּמְּלָאכוֹת דָּמְיָן, וְחַיָּב עַל כָּל תּוֹלָדָה וְתוֹלָדָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֵאָב אֶחָד, כְּאִלּוּ עָשָׂה אָבוֹת הַרְבֵּה: וּמַה נִּדָּה. בַּגְּמָרָא אָמְרִינַן תָּנֵי נִדּוֹת, הַבָּא עַל חָמֵשׁ נָשִׁים נִדּוֹת חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, דְּגוּפִין מְחֻלָּקִים נִינְהוּ: תּוֹצָאוֹת הַרְבֵּה. עִנְיָנִין הַרְבֵּה, כְּגוֹן שַׁבָּת דְּאִיכָּא אֲבוֹת מְלָאכוֹת וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן. אֲבָל נִדָּה אֵין בָּהּ חִיּוּבָא אֶלָּא בִּיאָה: וְהַנִּדָּה מֻזְהֶרֶת עָלָיו. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא כ) וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם {כח}: הַבָּא עַל הַקְּטַנּוֹת. הַבָּא עַל חָמֵשׁ קְטַנּוֹת נִדּוֹת חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַקְּטַנָּה אֵינָהּ מֻזְהֶרֶת: הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה יוֹכִיחַ. שֶׁחַיָּב עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה: בְּהֵמָה כַשַּׁבָּת. כְּלוֹמַר כִּי הֵיכִי דְּמִבַּעְיָא לִי בַּשַּׁבָּת הָכִי נַמִּי מִבַּעְיָא לִי בַּבְּהֵמָה. וְלֹא קַבְּלֵיהּ מִנֵּיהּ רַבִּי עֲקִיבָא מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לֹא לְעִנְיַן דְּאָמַר עוֹשֶׂה מְלָאכָה אַחַת בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה כְּגוּפִין חֲלוּקִין דָּמְיָן, וְלֹא לְעִנְיַן תּוֹלְדוֹת מְלָאכוֹת כַּמְּלָאכוֹת דָּמְיָן. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {כז} וְאַף עַל גַּב דְּמִנִּדָּה לֹא מָצֵי לְמִפְשַׁט לֵיהּ אֶלָּא חֲדָא. דְּהָא בְּנִדָּה לֵיכָּא תּוֹלָדוֹת. רַשִׁ"י: {כח} וְקַשְׁיָא לִי דְּפָסוּק זֶה עַל הָעֹנֶשׁ נֶאֱמַר וַעֲדַיִן אַזְהָרָה לֹא שָׁמַעְנוּ, וּכְדִלְקַמָּן בִּבְהֵמָה, וְרַשִׁ"י בַּחֻמָּשׁ פֵּרֵשׁ בַּפָּסוּק לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה [וַיִּקְרָא יח], לְהַזְהִיר הַנְּקֵבָה כַּזָּכָר, לְכָךְ נֶאֱמַר לְשׁוֹן רַבִּים: {כט} הַבְּהֵמָה כוּ'. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהִיא נֶעֱנֶשֶׁת, כְּדִכְתִיב וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ, אֵינָהּ מֻזְהֶרֶת: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אמר רבי עקיבא שאלתי את רבי אליעזר העושה מלאכות הרבה כו': צריך אתה לזכור כל מה שבארנו בו' משבת ואח"כ תדע שר"ע שאל ממנו ב' שאלות האחד במי שעשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בשבת אחד כגון שיהיו ד' וה' מלאכות כולן תולדות אב אחד ושגג באותן תולדות בשבת אחד אם הוא כמו שעשה אבות הרבה בהעלם אחד שחייב על כל אב ואב א) או אינו חייב אלא אחת הואיל והן מעין מלאכה אחת השיבו שהוא חייב על כל אחת ואחת לפי שהתולדות א) צ"ל ואז לדעת רבי אליעזר כאבות דמיין ולא קבל ממנו ר"ע וכבר בארנו בשביעי משבת כי העושה אב ותולדה דידיה בשגגה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת והשאלה השנית היא בעושה מלאכה אחת בשבתות הרבה כגון שיבעיר אש בשבת זו ובשבת שאחריו כל זמן שהוא מזיד בשבת ושגג במלאכה כגון שידע בכל יום שבת מהם שהוא שבת אבל אינו יודע שהבערה מן המלאכות הרי הוא חייב על כל אחת ואחת לדברי הכל ואין ר"ע שאל על זה לפי שימי שבת כאישים הרבה וגופים חלוקים וזה כמי שבא על עריות הרבה בשגגה אחת שהוא חייב על כל אחת ואחת לפי שהם גופים חלוקים כמו שביארנו פעמים רבות אע"פ שהבעילה. מעשה אחת שאין בו שינוי והרי זה דומה לעושה מלאכה אחת בשבתות הרבה והוא שאמרנו שבתות כגופין דמיין אבל שאל ר"ע בשגג בשבת ומזיד במלאכה כגון שידע שההבערה אסורה בשבת אלא ששגג בכל יום מאלו השבתות ולא ידע שהוא שבת הואיל ואין שם ידיעה בינתים ואע"פ שיש בין מלאכה למלאכה ימים כשבת אחד מונין כל אותן שבתות הואיל והיה שוגג בשבת ויהיה דומה למי שהבעיר אש כל היום יום שבת שאינו חייב אלא אחת [אי] (והיא) חייב על כל מלאכה ומלאכה ר"ל על ההבערה שהבעיר שבת זו ועל ההבערה שהבעיר שבת שניה ושלישית ורביעית והשיבו ר' אליעזר ואמר שהוא חייב על כל אחת ואחת ואע"פ שלא נתחדשה לו שום ידיעה ויהיו כל השבתות כשבת אחד ודומה לבא על הנדה שאע"פ שהיא גוף אחד חייב על כל בעילה ובעילה ואפי' אין בין בעילה לבעילה ידיעה לחלק לפיכך הואיל ומצינו שימים שבינתים אע"פ שאין בהם ידיעה לחלק חייב על כל אחת ואחת בנדה כן יהא בשבת מק"ו וכבר ביארו בגמרא דומיא דימים שבינתים בנדה שיבעל ואח"כ תטהר ותטמא ותבעל שניה ותהיה דומיא למה שזכרנו משגגת שבת וזדון מלאכות דומיא חזקה מאד ואינה הלכה אלא הואיל ואין שם ידיעה בינתים אינו חייב אלא אחת רוצה לומר על ההבערה: (רמב"ם)

פרק ד


פרק ד - משנה א

סָפֵק אָכַל חֵלֶב, סָפֵק לֹא אָכַל. וַאֲפִלּוּ אָכַל, סָפֵק יֵשׁ בּוֹ כַשִּׁעוּר, סָפֵק שֶׁאֵין בּוֹ {ב}. חֵלֶב וְשֻׁמָּן לְפָנָיו, אָכַל אֶת אַחַד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל. אִשְׁתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ עִמּוֹ בַבַּיִת, שָׁגַג בְּאַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזוֹ מֵהֶן שָׁגָג. שַׁבָּת וְיוֹם חֹל, וְעָשָׂה מְלָאכָה בְאַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזוֹ מֵהֶן עָשָׂה. מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי:

 ר"ע מברטנורה  סָפֵק אָכַל חֵלֶב סָפֵק לֹא אָכַל. וְהֵיכִי דָּמֵי, כְּגוֹן חֵלֶב וְשֻׁמָּן לְפָנָיו וְאָכַל אֶת אַחַד מֵהֶן, כִּדְתָנֵי בְּסֵיפָא. וּפָרוֹשֵׁי קָמְפָרֵשׁ, סָפֵק אָכַל חֵלֶב סָפֵק לֹא אָכַל כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁהָיָה חֵלֶב וְשֻׁמָּן לְפָנָיו וְיֵשׁ כָּאן אִסּוּר קָבוּעַ. אֲבָל אִם הָיְתָה לְפָנָיו חֲתִיכָה אַחַת, סָפֵק שֶׁהִיא חֵלֶב סָפֵק שֶׁהִיא שֻׁמָּן, וַאֲכָלָהּ, פָּטוּר, דְּלֹא אִקְּבַע אִסּוּרָא {א}: וַאֲפִלּוּ אָכַל. וַדַּאי חֵלֶב, סָפֵק יֵשׁ בּוֹ כַּזַּיִת. וּכְגוֹן שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאֲכָלוֹ סָבוּר שֻׁמָּן הוּא וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא חֵלֶב, וְסָפֵק יֵשׁ בּוֹ כַּזַּיִת סָפֵק אֵין בּוֹ: אָכַל אֶת אַחַד מֵהֶן. וּכְסָבוּר שֻׁמָּן הוּא, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהָאֶחָד הָיָה חֵלֶב, וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ אָכַל, מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. אֲבָל אִם בִּשְׁעַת אֲכִילָה הָיְתָה לוֹ סָפֵק וְהֵזִיד וַאֲכָלָהּ מִסָּפֵק, הָוֵי מֵזִיד וּפָטוּר: שָׁגַג בְּאַחַת מֵהֶן. כְּסָבוּר זוֹ אִשְׁתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִסְתַּפֵּק אֵיזוֹ מֵהֶן הָיְתָה, מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} וּלְפִי זֶה הוּא הַדִּין אִם בָּא אֶחָד אַחַר כָּךְ וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה חַיָּב אַף עַל גַּב דִּלְפָנָיו לֹא הָיָה אֶלָּא חֲתִיכָה אַחַת. וְדִתְנַן בְּרֵישׁ פִּרְקִין דִּלְעֵיל עֵד אֶחָד אוֹמֵר אָכַל [כוּ'], כָּתַב הָרַאֲבַ"ד דְּמַיְרֵי גַּם כֵּן בִּדְאִקְּבַע אִסּוּרָא. וְהַכֶּסֶף מִשְׁנֶה כָּתַב כֵּיוָן דְּהָעֵד אוֹמֵר דְּוַדַּאי חֵלֶב אָכַל שַׁפִּיר מִקְרֵי אִקְּבַע אִסּוּרָא אֲפִלּוּ בַּחֲתִיכָה אַחַת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} סָפֵק כוּ'. צָרִיךְ לוֹמַר דְּמַיְרֵי שֶׁיֵּשׁ שְׁתֵּי חֲתִיכוֹת לְפָנָיו וּבִשְׁתֵּיהֶן כַּשִּׁעוּר, וְאָכַל מֵאֶחָת מֵהֶן כַּזַּיִת וּמְסֻפָּק אִי הָוֵי כַּזַּיִת שָׁלֵם אוֹ פָּחוֹת מְעַט, וְאַשְׁמְעִינַן דַּאֲפִלּוּ בִּסְפֵק סְפֵקָא מַיְתֵי אָשָׁם תָּלוּי. וְגַבֵּי שַׁבָּת וְיוֹם חֹל נַמִּי מָצִינוּ לְמִשְׁכַּח שְׁתֵּי חֲתִיכוֹת, כְּגוֹן שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דִּסְפֵק יוֹם אוֹ לַיְלָה, וְגַם אִקְּבַע אִסּוּרָא, פֵּרוּשׁ שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת קָרוֹב לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, דְּאִקְּבַע אִסּוּרָא כָּל הַיּוֹם. תּוֹסָפוֹת. אֲבָל מֵהָרַמְבַּ"ם לֹא מַשְׁמַע כֵּן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ספק אכל חלב ספק לא אכל ואפילו אכל ספק כו': הביא דומיות מן המאכלים והמעשים והבעילות יבאר לך איך הוא לא הודע שחייב עליו אשם תלוי כשם שאם אכל חלב וחלב בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת כך על [לא] הודע שלהם אינו חייב אלא אשם אחד ואם היתה ידיעה בינתים כשם שהוא מביא חטאת על כל א' וא' כך מביא אשם תלוי על כל אחד: ומה שאמר מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד ר"ל אם נתחדש לו ספק בינתים לפי שעל הספק (אין) מביאין אשם כשם שעל הידיעה (אין) מביאים חטאת דוגמת זה אכל חלב ונסתפק אחר אכילתו אם היה חלב טהור אם לאו ואח"כ אכל חלב ונסתפק גם כן אם הוא טהור או אסור הרי זה מביא אשם תלוי על כל חלב וחלב: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ב

כְּשֵׁם שֶׁאִם אָכַל חֵלֶב וְחֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת, כָּךְ עַל לֹא הוֹדַע שֶׁלָּהֶן אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא אָשָׁם אֶחָד. אִם הָיְתָה יְדִיעָה בֵינְתַיִם, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מֵבִיא חַטָּאת עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, כָּךְ הוּא מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. כְּשֵׁם שֶׁאִם אָכַל חֵלֶב וְדָם נוֹתָר וּפִגּוּל בְּהֶעְלֵם אֶחָד, חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, כָּךְ עַל לֹא הוֹדַע שֶׁלָּהֶן מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. חֵלֶב וְנוֹתָר לְפָנָיו, אָכַל אַחַד מֵהֶם וְאֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם אָכַל. אִשְׁתּוֹ נִדָּה וַאֲחוֹתוֹ עִמּוֹ בַבַּיִת, שָׁגַג בְּאַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזוֹ מֵהֶן שָׁגָג. שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְעָשָׂה מְלָאכָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶם עָשָׂה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא נֶחְלְקוּ עַל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שֶׁהוּא פָטוּר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, מִקְצָת מְלָאכָה עָשָׂה מֵהַיּוֹם, וּמִקְצָתָהּ לְמָחָר {ו}. וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ, עַל הָעוֹשֶׂה בְּתוֹךְ הַיּוֹם וְאֵין יָדוּעַ אִם בְּשַׁבָּת עָשָׂה וְאִם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים עָשָׂה. אוֹ עַל הָעוֹשֶׂה וְאֵין יָדוּעַ מֵעֵין אֵיזוֹ מְלָאכָה עָשָׂה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, פּוֹטְרוֹ הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אַף מֵאָשָׁם תָּלוּי:

 ר"ע מברטנורה  כָּךְ עַל לֹא הוֹדַע שֶׁלָּהֶן. כְּגוֹן אָכַל שְׁתֵּי חֲתִיכוֹת כְּסָבוּר שֶׁשְּׁתֵּיהֶן שֻׁמָּן הֵן וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן סָפֵק, אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא אָשָׁם תָּלוּי אֶחָד, הוֹאִיל וְלֹא נוֹדַע לוֹ בֵּין אֲכִילָה לַאֲכִילָה שֶׁסְּפֵק חֵלֶב אָכַל: וְאִם הָיְתָה יְדִיעָה בֵינְתַיִם. יְדִיעַת סָפֵק: כְּשֵׁם שֶׁהוּא מֵבִיא חַטָּאת עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. אִם הָיְתָה יְדִיעַת וַדַּאי בֵּינְתַיִם, כָּךְ בִּידִיעַת סָפֵק מֵבִיא שְׁנֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין: חֵלֶב וְנוֹתָר לְפָנָיו. וְסָבַר דִּשְׁנֵיהֶן שֻׁמָּן שֶׁל הֶתֵּר: אִשְׁתּוֹ נִדָּה וַאֲחוֹתוֹ עִמּוֹ בַבַּיִת. בָּא עַל אַחַת מֵהֶן, כְּסָבוּר לָבֹא עַל אִשְׁתּוֹ טְהוֹרָה, וְנִמְצָא שֶׁאִשְׁתּוֹ הָיְתָה נִדָּה, וְעוֹד סָפֵק עַל אֵיזוֹ מֵהֶן בָּא: וְעָשָׂה מְלָאכָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. כְּסָבוּר חֹל הוּא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת. מִמַּה נַּפְשָׁךְ, אִם חֵלֶב אָכַל חַיָּב, אִם נוֹתָר אָכַל חַיָּב, וְכֵן כֻּלָּם {ג}: וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. דְּגַבֵּי חַטָּאת כְּתִיב (וַיִּקְרָא ד) אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ, עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ בַּמֶּה חָטָא. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַאי אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ מִבָּעֵי לֵיהּ פְּרָט לְמִתְעַסֵּק בִּמְלֶאכֶת שַׁבָּת, כְּגוֹן נִתְכַּוֵּן לַחְתֹּךְ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחֻבָּר, שֶׁהוּא פָּטוּר, כֵּיוָן דְּלֹא נִתְכַּוֵּן לַחֲתִיכָה דְּאִסּוּרָא {ד}. וְדַוְקָא מִתְעַסֵּק בִּמְלֶאכֶת שַׁבָּת הוּא דְּפָטוּר, דִּמְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת אָסְרָה תּוֹרָה {ה}. אֲבָל מִתְעַסֵּק בַּחֲלָבִים וּבַעֲרָיוֹת, כְּגוֹן שֶׁאָכַל חֵלֶב אוֹ בָּא עַל הָעֶרְוָה שֶׁלֹּא בְּמִתְכַּוֵּן, חַיָּב לְכֻלֵּי עָלְמָא, שֶׁהֲרֵי נֶהֱנָה: לֹא נֶחְלְקוּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר לֹא בָּעִינַן שֶׁיֵּדַע בַּמֶּה חָטָא לֹא נֶחֱלַק עַל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וּמוֹדֶה לוֹ בְּעוֹשֶׂה מְלָאכָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁבֵּין שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהוּא פָּטוּר: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר. חֲצִי שִׁעוּר הַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת וַחֲצִי שִׁעוּר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְאֵין כָּאן חִיּוּב חַטָּאת: מֵעֵין אֵיזוֹ מְלָאכָה עָשָׂה. אִם חָרַשׁ אוֹ זָרַע: פּוֹטְרוֹ הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אַף מֵאָשָׁם תָּלוּי. דְּגַבֵּי אָשָׁם תָּלוּי כְּתִיב (וַיִּקְרָא ה) כִּי תֶחֱטָא וְלֹא יָדַע, פְּרָט לָזֶה שֶׁיָּדַע שֶׁחָטָא אֶלָּא שֶׁאֵין הַחֵטְא מְסֻיָּם. וְחַטָּאת נַמִּי לֹא מִחַיַּב, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיָּדַע שֶׁחָטָא מִמַּה נַּפְשָׁךְ, מִכָּל מָקוֹם לֹא הֻבְרַר לוֹ בַּמֶּה חָטָא. וּפְסַק הַהֲלָכָה, שֶׁהוּא חַיָּב בְּאָשָׁם תָּלוּי בֵּין בְּחֵלֶב וְנוֹתָר לְפָנָיו שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיֻּבְרַר הַדָּבָר, בֵּין בְּעוֹשֶׂה מְלָאכָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁבֵּין שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיֻּבְרַר הַדָּבָר, וְכֵן בְּאִשְׁתּוֹ נִדָּה וַאֲחוֹתוֹ עִמּוֹ בַּבַּיִת וְשָׁגַג בְּאַחַת מֵהֶן, בְּכָל אֵלּוּ מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ג} גְּמָרָא אַף עַל גַּב דִּלְעִנְיַן טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו לֹא סְבִירָא לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָכִי, כִּדְפֵרֵשׁ הָרַ"ב בְּסוֹף פֶּרֶק ב' דִּשְׁבוּעוֹת: {ד} וְאִם תֹּאמַר שׁוֹגֵג נַמִּי דְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ לֹא מִתְכַּוֵּן לְאִסּוּר. וְיֵשׁ לוֹמַר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ [כְּשֶׁאָמַר מֻתָּר] הוּא בְּשׁוֹגֵג בְּדָבָר שֶׁיָּדוּעַ לָנוּ שֶׁהוּא אִסּוּר. אֲבָל הָכָא מִתְכַּוֵּן לְדָבָר שֶׁהוּא הֶתֵּר לְכֻלֵּי עָלְמָא אִם הָיָה כְּפִי מַה שֶּׁהוּא סָבוּר, וּלְכָךְ פָּטוּר מִשּׁוּם דַּהֲוֵי מִתְעַסֵּק: {ה} וְקָשֶׁה דְּאִם כֵּן בָּהּ לָמָּה לִי, דְּמִמְּלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת מָצֵי לְמֵילַף כוּ'. וְנִרְאֶה לִי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לֹא דָּרֵישׁ מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לֹא דָּרֵישׁ בָּהּ. רַשִׁ"י. וְקָשֶׁה דִּבְסוֹף פִּרְקִין פֵּרֵשׁ הָרַ"ב בְּעַצְמוֹ דְּדָרֵישׁ בָּהּ אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְעוֹד קָשֶׁה דְּנָקַט לִמְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת בְּדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְהַתּוֹסָפוֹת בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת דַּף ע"ב תֵּרְצוּ דְּיֵשׁ לוֹמַר דְּמִמְּלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת יָלְפִינַן נִתְכַּוֵּן לַחְתֹּךְ מְחֻבָּר זֶה וְחָתַךְ מְחֻבָּר אַחֵר דְּפָטוּר דְּלֹא נַעֲשֵׂית מַחֲשַׁבְתּוֹ, וְאִצְטְרִיךְ בָּהּ לְנִתְכַּוֵּן לְתָלוּשׁ וְחָתַךְ אוֹתוֹ דָּבָר עַצְמוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְחָתְכוֹ וְנִמְצָא שֶׁהָיָה מְחֻבָּר, דְּנִתְקַיְּמָה מַחֲשַׁבְתּוֹ אֶלָּא כַּוָּנָתוֹ לְהֶתֵּר הָיָה. וְהַשְׁתָּא בֵּין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֵּין לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אִצְטְרִיכוּ שְׁנֵי הַדְּרָשׁוֹת. וְאִם כֵּן הָרַ"ב שֶׁכָּתַב מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת אַתָּלוּשׁ לֹא דָּק. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ו} וּמִקְצָתָהּ כוּ'. וְהָא שָׁמְעִינָא לֵיהּ דְּמִחַיַּב. דִּתְנַן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הָאוֹרֵג שְׁלֹשָׁה חוּטִין בַּתְּחִלָּה וְאֶחָד עַל הָאֲרִיגָה חַיָּב. אָמַר רַב יוֹסֵף, רַבִּי יוֹסֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָכִי מַתְנֵי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הָאוֹרֵג שְׁלֹשָׁה חוּטִין בִּתְחִלָּה וּשְׁנַיִם עַל הָאָרִיג חַיָּב. פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שְׁנַיִם עַל הָאָרִיג, כָּל הַשִּׁעוּר הוּא זֶה. וּבִתְחִלָּה הַיְנוּ טַעֲמָא דְּבָעֵי שְׁלֹשָׁה מִשּׁוּם דְּסָתְרֵי, דִּשְׁנַיִם אֵינָם מִתְקַיְּמִים. אֲבָל הָכָא אִיכָּא לְמֵימַר חֶצְיוֹ הַיּוֹם וְחֶצְיוֹ לְמָחָר: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  כשם שאם אכל חלב וחלב בהעלם אחת אינו חייב כו':. חלב ונותר לפניו אכל אחד מהם ואין ידוע איזה מהם בו': רבי אליעזר אומר חייב ממה נפשך לפי שעל איזה משני המעשים שעושה הוא חייב ור' יהושע אומר אשר חטא בה עד שיודע לו על מה חטא ואז יתחייב בקרבן חטאת ור' אליעזר אימר בה פרט למתעסק רוצה לומר שאין מגמתו וכוונתו לאותו מעשה על כל פנים אבל היתה כוונתו להתעסק ולשחוק ואין אצלו הפרש בין שיהא המעשה ההיא אותו שמתעסק בו או זולתו והוא פטור בשבת בלבד לפי שהעיקר האמיתי המתעסק בחלבים ובעריות חייב בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה ופירוש זה הוא כן שהאדם אם אכל דבר מהאיסורין או בא על אחד מן האיסורין דרך שחוק ומתעסק הרי הוא חייב ואם עשה מלאכה בשבת דרך שחוק פטור כמו שבארנו בשבת ואמר רבי יהודה שהוא פטור אצל ר' יהושע ואפי' מאשם לפי שנאמר על מי שחייב אשם תלוי ולא ידע פרט לזה שידע שחטא לפי שהמסופק אם חטא אם לא חטא הוא שמביא אשם תלוי אבל מי שודאי אצלו שחטא אלא שאינו מסיים חטאו אינו חייב אשם תלוי ולא ג"כ חטאת לפי שאינו יודע במה חטא ופסק ההלכה שהוא חייב באשם תלוי ואפילו על עשיית מלאכה בין השמשות כמו שזכר ת"ק והשמיענו מחלוקתם בחלב ונותר שאפשר לדעת באיזה מהם חטא וכן בעשה בין השמשות שא"א לו שיודע לעולם באיזה מהן חטא כמו שבארתי פעמים שבין השמשות ספק מן היום ספק מן הלילה ואי אפשר לעמוד על אמיתת הדבר וכן באשתו נדה ואחותו שאפשר לדעת א' משתיהן בודאי אע"פ שאינו אצלו ודאי אמר שבכל אלו ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע מחייב אשם תלוי: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ג

רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, לֹא נֶחְלְקוּ עַל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שֵׁם אֶחָד, שֶׁהוּא חַיָּב. וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ. עַל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר {ז}. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לְלַקֵּט תְּאֵנִים וְלִקֵּט עֲנָבִים, עֲנָבִים וְלִקֵּט תְּאֵנִים, שְׁחוֹרוֹת וְלִקֵּט לְבָנוֹת, לְבָנוֹת וְלִקֵּט שְׁחוֹרוֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, תָּמֵהַּ אֲנִי אִם יִפְטֹר בָּהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר (ויקרא ד), אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ. פְּרָט לְמִתְעַסֵּק:

 ר"ע מברטנורה  מִשּׁוּם שֵׁם אֶחָד. כְּגוֹן שְׁתֵּי נָשִׁים נִדּוֹת עִמּוֹ בַּבַּיִת וְשָׁגַג בְּאַחַת מֵהֶן: שֶׁהוּא חַיָּב. שֶׁהֲרֵי יָדַע בַּמֶּה חָטָא: עַל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת. כְּגוֹן סָפֵק קָצַר סָפֵק טָחַן: אֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לְלַקֵּט תְּאֵנִים וְלִקֵּט עֲנָבִים. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ מִלְּתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בְּמִתְכַּוֵּן לְלַקֵּט תְּאֵנִים תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ עֲנָבִים, וְהָלְכָה יָדוֹ עַל הָאַחֲרוֹנִים וְלִקֵּט עֲנָבִים תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ תְּאֵנִים. וְכֵן אִם הָיָה מִתְכַּוֵּן לִלְקֹט שְׁחֹרוֹת וְאַחַר כָּךְ לְבָנוֹת וְנֶהֱפַךְ הַדָּבָר וְלִקֵּט לְבָנוֹת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שְׁחֹרוֹת: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת. דְּהוֹאִיל וְלִשְׁנֵיהֶם נִתְכַּוֵּן לֹא אִכְפַּת לָן בְּמֻקְדָּם וּמְאֻחָר: וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. הוֹאִיל וּבִשְׁעַת לְקִיטַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד לֹא לָזֶה נִתְכַּוֵּן, הָוֵי לֵיהּ כְּמִתְעַסֵּק וּפָטוּר: הָכִי גָּרְסִינַן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן תְּמֵהַנִּי אִם פָּטַר בָּזֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ {ח}. סְתָם מַתְנִיתִין קָא מִתַּמַה עַל תְּמִיהָתוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִם כֵּן דְּלֹא פָּטַר בָּזֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לָמָּה נֶאֱמַר אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ. וּמְשָׁנֵי, פְּרָט לְמִתְעַסֵּק, לַאֲפוֹקֵי מִי שֶׁלֹּא הָיָה מִתְכַּוֵּן לִלְקֹט כְּלָל, אוֹ שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּן לִלְקֹט תְּאֵנִים לְבַד וְלִקֵּט עֲנָבִים לְבַד, שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית מַחֲשַׁבְתּוֹ כָּל עִקָּר. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרְשָׁהּ לְמִלְּתֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ז} שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר כוּ'. דְּבָהּ דִּכְתִיב בַּקְּרָא בֵּין אַיְדִיעָה בֵּין אַחַטָּאת הִיא. לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן לַחֲטֹא בָּהּ וּלְעֵת הַיְדִיעָה יֵדַע בַּמֶּה חָטָא, וּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר כֵּיוָן שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵטְא וּלְעֵת יְדִיעָה נוֹדַע לוֹ שֶׁחָטָא. כָּךְ פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: {ח} הֲוָה מָצֵי לְמֵימַר וְלִיטַעֲמָךְ וּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לָמָּה נֶאֱמַר בָּהּ, דְּהָא אִיהוּ לֵית לֵיהּ דְּרָשָׁא דְּעַד שֶׁיִּוָּדַע כוּ': (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  ר' שמעון ור"ש שזורי אומרים לא נחלקו על דבר כו': משם אחד כגון ב' נשים נדות עמו בבית או שתי אחיות ושגג באחת מהן ואין ידוע באזה מהן שגג וכבר בארנו פעמים שמלאכת מחשבת אסרה תורה וכל זמן שנתכוין ללקט תאנים ולקט ענבים פטור בין לרבי יהושע בין לר"א ומה שאמר ר' יהודה ששניהם חולקים בזה היא כפי מה שאני אומר לך והוא שר' יהודה אומר שאם נתכוין ללקוט תאנים ואח"כ ענבים ונהפך לו ולקט ענבים ראשונה ואח"כ תאנים רבי אליעזר מחייב חטאת הואיל ולקט כל מה שחשב עליו ללקוט ור' יהושע פוטר הואיל ולא לקט כמו שחשב ותפס עליו ר' שמעון ואמר לו תמה אני אם יפטור בזה רבי יהושע ותפס רבי יהודה תימה שנית על זה ואמר למה אתם תמהים על רבי יהושע שהוא פוטר ורחמנא אומר אשר חטא בה א"כ למה נאמר אשר חטא בה השיבו ר' שמעון ואומר שאשר חטא בה לא בא אלא פרט למתעסק כגון שלא נתכוין ללקוט כל עיקר אבל נתעסק או נתכוין ללקוט תאנים בלבד ולקט ענבים חייב והלכה כרבי יהושע כמו שפירש אותו רבי יהודה ולפיכך פסק ההלכה שאפי' שגג בב' נשיו נדות שהם משם אחד חייב אשם תלוי לדעת רבי יהושע וחטאת לדעת ר"א והלכה בזה גם כן כר' יהושע: (רמב"ם)

פרק ה


פרק ה - משנה א

דַּם שְׁחִיטָה בִּבְהֵמָה, בְּחַיָּה {ב} וּבְעוֹפוֹת, בֵּין טְמֵאִים וּבֵין טְהוֹרִים, דַּם נְחִירָה, וְדַם עִקּוּר {ג}, וְדַם הַקָּזָה שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בוֹ {ד}, חַיָּבִים עָלָיו. דַּם הַטְּחוֹל, דַּם הַלֵּב, דַּם בֵּיצִים, דַּם דָּגִים, דַּם חֲגָבִים, דַּם הַתַּמְצִית, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב {ז} בְּדַם הַתַּמְצִית:

 ר"ע מברטנורה  דַּם שְׁחִיטָה. בֵּין בִּבְהֵמָה בֵּין בְּחַיָּה בֵּין בְּעוֹפוֹת, בֵּין דַּם נְחִירָה בֵּין דַּם עִקּוּר שֶׁנֶּעֶקְרוּ הַסִּימָנִים, וְכֵן דַּם הַקָּזָה שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ, וְאֵיזֶהוּ דָּם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ, כָּל זְמַן שֶׁהוּא מְקַלֵּחַ, דְּהַיְנוּ הָאֶמְצָעִי. יָצָא רִאשׁוֹן שֶׁבִּתְחִלַּת הַהַקָּזָה, וְאַחֲרוֹן לְאַחַר שֶׁכָּלָה הַדָּם וְנִתְמַעֵט, שֶׁהוּא שׁוֹתֵת בְּסָמוּךְ וְאֵינוֹ מְקַלֵּחַ מֵרָחוֹק {א}, שֶׁאֵין זֶה דַּם הַנֶּפֶשׁ: חַיָּבִים עָלָיו. אִם אָכַל מִמֶּנּוּ כַּזַּיִת חַיָּב כָּרֵת: דַּם הַלֵּב. דָּם הַנִּבְלָע בִּבְשַׂר הַלֵּב, וְהָוֵי כִּשְׁאָר דַּם הָאֵבָרִים שֶׁהוּא בְּלָאו, וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. אֲבָל דָּם הַנִּמְצָא בַּחֲלַל הַלֵּב, מִבֵּית הַשְּׁחִיטָה הוּא בָּא, שֶׁהַבְּהֵמָה שׁוֹאֶפֶת בְּעֵת שְׁחִיטָה וּמַכְנֶסֶת דָּם מִבֵּית הַשְּׁחִיטָה בַּחֲלַל הַלֵּב, וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת אִם יֵשׁ בּוֹ כַּזַּיִת: דַּם בֵּיצִים. אִית דִּמְפָרְשֵׁי דָּם שֶׁבְּבֵיצֵי הַזָּכָר בְּשׁוֹר אַיִל וְתַיִשׁ. וְלִי נִרְאֶה, דָּם הַנִּמְצָא בְּבֵיצַת תַּרְנְגֹּלֶת: וְדַם הַתַּמְצִית. שֶׁמִּתְמַצֵּא וְנִסְחָט וְשׁוֹתֵת כְּשֶׁיּוֹצֵא. לְשׁוֹן וְנִמְצָה דָמוֹ (וַיִּקְרָא א): אֵין חַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת. שֶׁאֵין כָּרֵת אֶלָּא בְּדַם הַנֶּפֶשׁ. דִּכְתִיב (שָׁם יז) כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת. וּפְסַק הַהֲלָכָה, דְּדַם הַטְּחוֹל וְהַלֵּב וְהַכְּלָיוֹת וְדַם הַתַּמְצִית הֲרֵי אֵלּוּ בְּאַזְהָרָה וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ, וְלוֹקִין עֲלֵיהֶם וְאֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כָּרֵת. וְדָם הַנִּמְצָא בְּבֵיצִים, אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְדַם שְׁרָצִים, אִם אָכְלוּ מִמֶּנּוּ כַּזַּיִת לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל שֶׁרֶץ, וְלֹא מִשּׁוּם אוֹכֵל דָּם. וְדַם דָּגִים וַחֲגָבִים טְהוֹרִים, מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה {ה}, אֲבָל צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּדַם דָּגִים, קַשְׂקַשִּׂים, שֶׁיּוֹכִיחַ עָלָיו שֶׁהוּא דַּם דָּגִים, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן {ו}. וְדַם הָאָדָם, אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּשֶׁפֵּרַשׁ מִן הָאָדָם, וְאֵין לוֹקִין עָלָיו: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} לְשׁוֹן רַשִׁ"י, בִּתְחִלָּה שָׁחֹר וְאַחַר כָּךְ יוֹצֵא אָדֹם, וּשְׁתֵּיהֶן בִּשְׁתִיתָה בְּלֹא קִלּוּחַ בְּרָחוֹק, וְאַחַר כָּךְ מְקַלֵּחַ, וּבַסּוֹף כְּשֶׁהַדָּם מִתְמַעֵט שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד. עַד כָּאן. וְהַאי דַּם הַקָּזָה רְצוֹנוֹ לוֹמַר הַקָּזַת בַּעַל חַי שֶׁאָסוּר דָּמוֹ. שֶׁדַּם הָאָדָם אֵין חַיָּבִים עָלָיו. הָרַמְבַּ"ם: {ב} בְּחַיָּה כוּ'. יָלְפִינַן לְהוּ בַּגְּמָרָא מִקְּרָאֵי: {ג} דַּם כוּ'. פֵּרֵשׁ הָרַ"ב בְּבָבָא קַמָּא וּבְחֻלִּין, נְחִירָה שֶׁתּוֹחֵב הַסַּכִּין בִּנְחִירָיו וְחוֹתֵךְ, וַעֲקִירָה שֶׁעוֹקֵר הַסִּימָנִין מִמְּקוֹם חִבּוּרָן. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת אֲבָל קָשֶׁה כֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ מֵתָה עַל יְדֵי כָּךְ, וַהֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי שֶׁהִיא פְּסוּלָה [כְּשֶׁשּׁוֹחֵט אַחַר כָּךְ], אִם כֵּן דָּמָהּ אֵינָהּ בְּכָרֵת כֵּיוָן שֶׁאֵין הַנְּשָׁמָה יוֹצֵאת בּוֹ. לְכָךְ צָרִיךְ לוֹמַר דָּם מִשְּׁחִיטָה שֶׁהָיְתָה לְאַחַר עִקּוּר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן: {ד} שֶׁהַנֶּפֶשׁ כוּ'. וְהוּא הַדִּין דִּבְדַם שְׁחִיטָה וּנְחִירָה וְעִקּוּר בָּעִינַן שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ. אֶלָּא לֹא אִצְטְרִיךְ לְמֵימַר רַק גַּבֵּי דַּם הַקָּזָה, שֶׁאֵין רָגִיל שֶׁיַּקִּיז דָּם לִבְהֶמְתּוֹ עַד שֶׁיֵּצֵא לָהּ דַּם הַנֶּפֶשׁ. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} וְדַם דָּגִים טְמֵאִים אָסוּר. וְאֵין לוֹקִים עָלָיו מִשּׁוּם דָּם וְלֹא מִשּׁוּם שֶׁרֶץ הַמַּיִם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ו} וְלֹא הִצְרִיךְ שׁוּם הוֹכָחָה לְדַם חֲגָבִים. וּבַגְּמָרָא נָמִי לֹא אִתְּמַר אֶלָּא בְּדָגִים. וְצָרִיךְ עִיּוּן אִם הוּא הַדִּין בַּחֲגָבִים אִי לֹא: {ז} מְחַיֵּב. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה לְעִנְיַן כַּפָּרָה. שֶׁנֶּאֱמַר כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר [וַיִּקְרָא יז], דָּם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ מְכַפֵּר כוּ', וְהָכָא הַיְנוּ טַעֲמָא דִּמְרַבֵּי לֵיהּ מִכָּל דָּם. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אכל דם שחיטה בבהמה בחיה ובעופות בין טמאין בין כו': ענין מה שאמר חייבין עליו ואין חייבין עליו הוא במי שאוכל ממנו כזית אם חייב כרת או אינו חייב אמרו בספרא כל דם לא תאכלו שומע אני אף דם מהלכי שתים דם ביצים דם דגים דם חגבים הכל בכלל ת"ל לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדים שיש בהם טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהם איסור והיתר והם מין בשר אף כל שיש בהם טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהם איסור והיתר והם מין בשר אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה אוציא דם שרצים שאין בהן טומאה חמורה אוציא דם ביצים שהם מין בשר אוציא דם דגים וחגבים שכולו היתר: וענין מה שאמר על האדם והוא מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה לפי שבשעה שימות כל מה שיטמא בו טומאה חמורה מטמא ר"ל שהוא מטמא אדם במגע ובמשא אבל בהמה ועוף לפעמים מטמא טומאה חמורה והיא טומאת נבלה שמטמא במגע ובמשא וכן נבלת העוף הטהור מטמא בגדים בבית הבליעה כמו שנבאר בתחלת מסכת טהרות ומטמא ג"כ טומאה קלה והיא טומאת אוכלין שזכרנו אותן פעמים ועוד נבאר אותן ג"כ במסכת טהרות: ומה שאמר שכולו היתר לפי שאינן צריכין שחיטה ר"ל דגים וחגבים והואיל ונתאמת שדם האדם אין חייבין עליו כרת הרי מה שאמר במשנה זו דם הקזה ר"ל דם הקזת בעלי חיים שאסור דמו והגבילו שאין הנפש יוצאת בו והוא שיפסק מלצאת בקילוח כמו שיוצא בתחלת הקזה אלא מקלח קילוח ופוסק ולא יארע זה אלא כשיתמעט הדם בתכלית ולא ישאר ממנו בעורקים אלא שיעור מועט הטבע משתדל להחזיק בו ואינו יכול מפני שתשש הכח ונחלש וכל זמן שהטבע גובר ומשתדל מחזיק בו וכשיחלש וירפא מקלח ופוסק ולא יארע זה אלא קרוב למיתה והוא דומה לדם התמצית אבל כל הדם הניגר בקילוח הרי הוא דם שהנפש יוצאת בו זהו שאמרו עליו מאמר הזה איזהו דם שהנפש יוצאת בו כל שהוא מקלח ודע שדם האדם אע"פ שאין חייבין עליו כרת הרי הוא אסור ולא מותר לאכול לכתחלה והאוכלו [אינו] חייב מלקות וכן דם שקצים ורמשים אבל דם הלב ודם הטחול ודם הכליות ודם האברים חייבים מלקות לפי שהוא בלא תעשה ואין בו כרת ומה שאמרו דם הלב ר"ל הדם הנמשך אל הלב בשעת שחיטת בעלי חיים אבל הדם שיש בלב עצמו חייבים עליו כרת לפי שהוא דם האמתי ודע שעיקר בידינו דם השרץ כבשרו לענין טומאה וכבר זכרנו זה עוד נבאר אותו במקומו מסדר טהרות וכן האוכל כזית מדם השרץ לוקה משום אוכל שרץ ולא משום אוכל דם אבל דם דגים וחגבים הרי הוא מותר לכתחילה ודם דג טמא אסור ואין לוקין עליו משום דם ולא משום שרץ המים ודע זה ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ב

רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב {ח} עַל סְפֵק מְעִילוֹת אָשָׁם תָּלוּי, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁאֵין מֵבִיא אֶת מְעִילָתוֹ עַד שֶׁתִּתְוַדַּע לוֹ, וְיָבִיא עִמָּהּ אָשָׁם וַדָּאי. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, מַה לָּזֶה מֵבִיא שְׁתֵּי אֲשָׁמוֹת. אֶלָּא יָבִיא מְעִילָה וְחֻמְשָׁהּ, וְיָבִיא אָשָׁם בִּשְׁנֵי סְלָעִים, וְיֹאמַר, אִם וַדַּאי מָעַלְתִּי, זוֹ מְעִילָתִי וְזֶה אֲשָׁמִי. וְאִם סָפֵק, הַמָּעוֹת נְדָבָה וְאָשָׁם תָּלוּי. שֶׁמִּמִּין שֶׁהוּא מֵבִיא עַל הוֹדַע, מֵבִיא עַל לֹא הוֹדַע {יא}:

 ר"ע מברטנורה  סְפֵק מְעִילוֹת. סָפֵק נֶהֱנָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ סָפֵק לֹא נֶהֱנָה: וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים. דִּבְחַטָּאת כְּתִיב מִצְוֹת {ט} וּבְאָשָׁם תָּלוּי כְּתִיב מִצְוֹת, כָּל שֶׁחַיָּבִין עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, חַיָּבִין עַל לֹא הוֹדַע שֶׁלּוֹ אָשָׁם תָּלוּי. וְנֶהֱנֶה מִן הַהֶקְדֵּשׁ שֶׁאֵין חַיָּבִים עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת אֶלָּא אָשָׁם וַדַּאי, אֵין חַיָּבִין עַל לֹא הוֹדַע שֶׁלּוֹ אָשָׁם תָּלוּי: שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא אֶת מְעִילָתוֹ. אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא הַמָּמוֹן: שְׁתֵּי אֲשָׁמוֹת. שֶׁאִם הוֹדַע לוֹ שֶׁחָטָא אַחַר שֶׁהֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, צָרִיךְ לְהָבִיא אָשָׁם וַדַּאי: יָבִיא מְעִילָה וְחֻמְשָׁהּ. קֶרֶן הַמָּמוֹן שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם נֶהֱנָה מִמֶּנּוּ וְחֻמְשׁוֹ: בִּשְׁתֵּי סְלָעִים. אַיִל הַנִּקָּח בִּשְׁתֵּי סְלָעִים, דִּכְתִיב (שָׁם ח) בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים: וְאִם סָפֵק. הָכִי קָאָמַר, וְאִם בִּסְפֵקוֹ עוֹמֵד לְעוֹלָם {י} יִהְיֶה בְּאָשָׁם תָּלוּי: שֶׁמִּמִּין שֶׁמֵּבִיא עַל הוֹדַע מֵבִיא עַל לֹא הוֹדַע. הִלְכָּךְ יָכוֹל לְהָבִיא וּלְהַתְנוֹת. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ח} מְחַיֵּב כוּ'. פְּלִיגֵי בִּדְרָשָׁא דִּקְרָאֵי בַּגְּמָרָא: {ט} פֵּרוּשׁ בְּחַטָּאת קְבוּעָה: {י} דְּאִם סָפֵק מַאי קָאָמַר, פְּשִׁיטָא דְּסָפֵק הוּא לוֹ: {יא} שֶׁמִּמִּין כוּ'. לֹא בָּעֵי לַאֲתוֹיֵי אָשָׁם וַדַּאי, דְּלֹא בָּעֵי יְדִיעָה לְכַתְּחִלָּה כְּמוֹ בְּחַטָּאת. שֶׁאִם הָיָה סָפֵק מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וּלְכִי מִתְוַדַּע מֵבִיא חַטָּאתוֹ. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  רבי עקיבא מחייב על ספק מעילה אשם תלוי כו': חכמים אומרים כל מה שחייב על שגגתו חטאת הוא שחייב על לא הודע שלו אשם תלוי והנהנה מן ההקדש בשגגה שחייב במעילה הואיל ואינו חייב אלא אשם ודאי על שגגתו לא יביא אשם תלוי על לא הודע אם נסתפק לו אם נהנה ואם לא נהנה ר' עקיבא אומר כל שחייב על שגגתו קרבן אפילו היה האשם אשם ודאי חייב על לא הודע שלו אשם תלוי ומה שאמר ואם ספק אין ר"ל שהוא אמר כדברים האלה אלא הרי הם דברי רבי טרפון שאומר אם היה לא הודע זה מכל וכל ועמד בספקא אותו אשם יהיה אשם תלוי ואותם המעות נדבה:

ומה שאמר שממין שהוא מביא ביאור שאם בודאי אצלו שמעל חייב אשם ודאי והוא איל וכן אשם תלוי איל ושניהם יחד ר"ל אשם ודאי ואשם תלוי קרבין בזכרי הכבשים כמו שבארנו בתחלת סדר זה והלכה כחכמים: (רמב"ם)


פרק ה - משנה ג

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, נִרְאִים דְּבָרֶיךָ בִּמְעִילָה מְעֻטָּה. הֲרֵי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק מְעִילָה בְּמֵאָה מָנֶה, לֹא יָפֶה לוֹ שֶׁיָּבִיא אָשָׁם בִּשְׁתֵּי סְלָעִים וְאַל יָבִיא סְפֵק מְעִילָה בְּמֵאָה מָנֶה. הָא מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי טַרְפוֹן בִּמְעִילָה מֻעָטֶת. הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה חַטַּאת הָעוֹף סָפֵק, אִם עַד שֶׁלֹּא נִמְלְקָה נוֹדַע לָהּ שֶׁיָּלְדָה וַדַּאי, תַּעֲשֶׂנָּה וַדַּאי. שֶׁמִּמִּין שֶׁהִיא מְבִיאָה עַל לֹא הוֹדַע, מְבִיאָה עַל הוֹדַע:

 ר"ע מברטנורה  חַטַּאת הָעוֹף סָפֵק. הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה סְפֵק מִין פְּטוּר סְפֵק מִין חִיּוּב, מְבִיאָה כֶּבֶשׂ לְעוֹלָה, וּמַתְנָה, אִם מִין חִיּוּב יְהֵא לְחוֹבָה, וְאִם מִין פְּטוּר יְהֵא לִנְדָבָה. אֲבָל חַטָּאת מְבִיאָה בְּסָפֵק וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת, שֶׁמָּא חֻלִּין הִיא וּמְלִיקַת חֻלִּין נְבֵלָה: תַּעֲשֶׂנָּה וַדַּאי. וְתֵאָכֵל לַכֹּהֲנִים כִּשְׁאָר חַטָּאוֹת: שֶׁמִּמִּין שֶׁהִיא מְבִיאָה. שֶׁהֲרֵי פְּרִידָה אַחַת מִן הַתּוֹרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה הִיא מְבִיאָה לְחַטָּאת, בֵּין וַדַּאי יוֹלֶדֶת בֵּין עַל סָפֵק יוֹלֶדֶת: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  אמר לו ר"ע נראים דבריך במעילה מעוטה הרי כו': האשה שהביאה חטאת העוף ספק כו': כבר ידעת שר"ע מחייב בספק מעילות אשם תלוי וזה שאכל חתיכה של קדש כבר מעל שכבר נהנה מן ההקדש בשגגה ולפיכך חייב על אחד משניהם אשם תלוי: ורבי יוסי הוא ת"ק בעצמו ואין חולק עליו ר"ל שדעתו שאין חייב על ספק מעילה אשם תלוי וכן הלכה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ד

חֲתִיכָה שֶׁל חֻלִּין וַחֲתִיכָה שֶׁל קֹדֶשׁ, אָכַל אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל, פָּטוּר. רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב בְּאָשָׁם תָּלוּי. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, מֵבִיא אָשָׁם וַדָּאי. אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְזֶה {יב} מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אָשָׁם אֶחָד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים אָשָׁם אֶחָד:

 ר"ע מברטנורה  וְרַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב. רַבִּי עֲקִיבָא לְטַעֲמֵיהּ, דִּמְחַיֵּב אָשָׁם תָּלוּי עַל סְפֵק מְעִילוֹת: שְׁנֵיהֶם מְבִיאִין אָשָׁם אֶחָד. בְּשֻׁתָּפוּת, וְיֹאמַר זֶה לָזֶה, אִם אַתָּה אָכַלְתָּ הַחֲתִיכָה שֶׁל קֹדֶשׁ יְהֵא חֶלְקִי מָחוּל לְךָ וִיהֵא אָשָׁם כֻּלּוֹ עָלֶיךָ: אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים אָשָׁם אֶחָד. דְּלֵית לֵיהּ תְּנַאי בַּקָּרְבָּנוֹת {יג}, אֶלָּא אִם כְּדִבְרֵי חֲכָמִים שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִים, אִי כְּרַבִּי עֲקִיבָא כָּל אֶחָד מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים שֶׁאֵין מְבִיאִים אָשָׁם תָּלוּי עַל סְפֵק מְעִילוֹת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יב} וְזֶה כוּ'. דְּלֹא בָּעֵי חֲתִיכָה מִשְּׁנֵי חֲתִיכוֹת כוּ' דְּכֵיוָן דְּאִקְּבַע אִסּוּרָא מֵעִקָּרָא חַיָּב כוּ'. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יג} כְּלוֹמַר הַבָּאִים עַל חֵטְא כְּדִתְנַן בְּסוֹף פִּרְקִין, דְּדַוְקָא בַּחַטָּאת אֵין שְׁנַיִם כוּ', וְאָשָׁם תָּלוּי נַמִּי בִּמְקוֹם חַטָּאת הוּא בָּא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  חתיכה של חולין וחתיכה של קדש אכל אחת מהן כו': כבר ידעת שר"ע מחייב בספק מעילות אשם תלוי וזה שאכל חתיכה של קדש כבר מעל שכבר נהנה מן ההקדש בשגגה ולפיכך חייב על אחד משניהם אשם תלוי: ורבי יוסי הוא ת"ק בעצמו ואין חולק עליו ר"ל שדעתו שאין חייב על ספק מעילה אשם תלוי וכן הלכה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ה

חֲתִיכָה {יד} שֶׁל חֻלִּין וַחֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב, אָכַל אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל, מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, מֵבִיא חַטָּאת. אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים חַטָּאת אֶחָת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים חַטָּאת אֶחָת:

 ר"ע מברטנורה  חַטָּאת אֶחָת. וּמַתְנֶה זֶה עִם זֶה כִּדְפָרֵישְׁנָא לְעֵיל: אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִין חַטָּאת אֶחָת. אֲבָל אָשָׁם תָּלוּי מַיְתֵי כָּל חַד וְחַד, מִשּׁוּם חֲתִיכַת הַחֵלֶב {טו}. וְהַיְנוּ תַּנָּא קַמָּא. וְהָא קָמַשְׁמַע לָן דְּתַנָּא קַמָּא רַבִּי יוֹסֵי הוּא, וַהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יד} חֲתִיכָה כוּ'. וְהוּא שֻׁמָּן דְּמִחַלַּף בְּחֵלֶב. וְהָכָא מִשּׁוּם דִּלְקַמָּן תָּנֵי קֹדֶשׁ תָּנֵי הָכָא חֻלִּין: {טו} גְּמָרָא. וּבַבְּרַיְתָא, דִּבְהֶדְיָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָכִי: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  חתיכה של חולין וחתיכה של חלב אכל אחת מהן כו': רבי יוסי בעצמו הוא ת"ק בעצמו והלכה כמותו והענין כולו מבואר ואין צריך פירוש: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ו

חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב וַחֲתִיכָה שֶׁל קֹדֶשׁ, אָכַל אֶת אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל, מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם וַדָּאי. אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים חַטָּאת וְאָשָׁם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים חַטָּאת וְאָשָׁם:

 ר"ע מברטנורה  חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב וַחֲתִיכָה שֶׁל קֹדֶשׁ כוּ' מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. אֲפִלּוּ לְרַבָּנָן דְּאָמְרֵי אֵין מְבִיאִים אָשָׁם תָּלוּי עַל סְפֵק מְעִילוֹת, הָכָא מוֹדוּ דְּחַיָּב, מִשּׁוּם חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב {טז}: מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם וַדָּאי. עַל הַחֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב מֵבִיא חַטָּאת, וְעַל בָּשָׂר שֶׁל קֹדֶשׁ אָשָׁם וַדַּאי: חַטָּאת וְאָשָׁם. בְּשֻׁתָּפוּת. וּמַתְנֶה, אִם אֲנִי אָכַלְתִּי חֵלֶב וְאַתָּה קֹדֶשׁ יְהֵא חֶלְקִי בָּאָשָׁם מָחוּל לְךָ וְחֶלְקְךָ בַּחַטָּאת מָחוּל לִי. וְאִם אֲנִי אָכַלְתִּי קֹדֶשׁ וְאַתָּה חֵלֶב יְהֵא חֶלְקִי בַּחַטָּאת מָחוּל לְךָ וְחֶלְקְךָ בָּאָשָׁם מָחוּל לִי: אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים חַטָּאת וְאָשָׁם. בְּשֻׁתָּפוּת, אֶלָּא זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. וְהַיְנוּ תַּנָּא קַמָּא. וְהָא קָמַשְׁמַע לָן דְּתַנָּא קַמָּא הוּא רַבִּי יוֹסֵי וַהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {טז} וְרַבִּי עֲקִיבָא (נַמִּי) מְחַיֵּב בָּזֶה, מֵחֲמַת הַחֵלֶב וּמֵחֲמַת הֶקְדֵּשׁ אַחַת, לְפִי שֶׁאָשָׁם תָּלוּי אֶחָד הוּא צָרִיךְ לְהָבִיא עַל שְׁנֵי הַסְּפֵקוֹת יַחַד. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  חתיכה של קדש וחתיכה של חלב אכל את אחת כו': לא אמר ר"ע כאן כלום לפי שדין זה השוו בו דעתו ודעת חכמים לפי שחכמים חייבו אשם תלוי מחמת החלב לבדו והוא מחייב בזה מחמת החלב ומחמת הקדש לפי שהאשם תלוי אחד והוא צריך על שתי הספקות בשותפות יחד ורבי יוסי הוא מאמר ת"ק שאין מביאין שנים חטאת בשותפות ואשם בשותפות וכן הלכה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ז

חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב וַחֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב קֹדֶשׁ, אָכַל אֶת אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל, מֵבִיא חַטָּאת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, מֵבִיא שְׁתֵּי חַטָּאוֹת וְאָשָׁם וַדָּאי. אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא חַטָּאת וְזֶה מֵבִיא חַטָּאת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, זֶה חַטָּאת וְזֶה חַטָּאת, וּשְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אָשָׁם אֶחָד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִין אָשָׁם אֶחָד:

 ר"ע מברטנורה  חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב וַחֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב קֹדֶשׁ כוּ' מֵבִיא חַטָּאת. דְּמִמַּה נַּפְשָׁךְ חֵלֶב אָכַל: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר. אַף אָשָׁם תָּלוּי כַּחַטָּאת (וּלְשׁוֹן רַשִׁ"י עִם הַחַטָּאת), מִשּׁוּם סְפֵק מְעִילוֹת. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: מֵבִיא שְׁתֵּי חַטָּאוֹת. וְהוּא שֶׁאֲכָלָן בִּשְׁתֵּי הֶעְלֵמוֹת. שֶׁאִם לֹא הָיְתָה שָׁם יְדִיעָה בֵּינְתַיִם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת: זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְכוּ'. מוּסָף עַל הַחַטָּאת שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהָבִיא מִשּׁוּם אוֹכֵל חֵלֶב מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי מִשּׁוּם סְפֵק מְעִילוֹת: וּשְׁנֵיהֶם מְבִיאִין אָשָׁם אֶחָד. בְּשֻׁתָּפוּת, וּמַתְנִין: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כוּ'. וְתַנָּא קַמָּא רַבִּי יוֹסֵי הוּא וַהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  חתיכה של חלב וחתיכה של חלב קדש אכל כו': פשוט הוא כי מה שאמר ב' חטאות על מנת שיאכל שתים בשתי העלמות שכל זמן שלא תהא שם ידיעה בינתיים חטאת אחת חייב כמו שנתבאר בשלישי ממסכת זו ומה שאמר ר"ע זה אשם תלוי וזה אשם תלוי ר"ל מוסף על החטאת שמביא משום אוכל חלב יביא אשם תלוי על ספק מעילה לפי שספק קדש אכל ספק חולין אכל וכבר בארנו שדברי ר' עקיבא נדחין: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ח

חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב וַחֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב נוֹתָר, אָכַל אֶת אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֶת אֵיזֶה מֵהֶן אָכַל, מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם תָּלוּי. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, מֵבִיא שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת. אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה, זֶה מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם תָּלוּי וְזֶה מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם תָּלוּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, זֶה חַטָּאת וְזֶה חַטָּאת, וּשְׁנֵיהֶם מְבִיאִים חַטָּאת אֶחָת {יח}. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל חַטָּאת שֶׁהִיא בָאָה עַל חֵטְא, אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים אוֹתָהּ:

 ר"ע מברטנורה  חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב וַחֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב נוֹתָר כוּ'. מֵבִיא חַטָּאת מִשּׁוּם חֵלֶב, וְאָשָׁם תָּלוּי מֵחֲמַת סָפֵק שֶׁל נוֹתָר, שֶׁהַנּוֹתָר בְּכָרֵת כַּחֵלֶב. וְאִסּוּר נוֹתָר חָל עַל אִסּוּר חֵלֶב לְפִי שֶׁהוּא אִסּוּר מוֹסִיף: מֵבִיא שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת. שְׁתַּיִם מִשּׁוּם חֵלֶב וְאַחַת מִשּׁוּם נוֹתָר. וְהוּא שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה בֵּינְתַיִם, דְּאִי לָאו הָכִי אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא שְׁתֵּי חַטָּאוֹת, אַחַת מִשּׁוּם חֵלֶב וְאַחַת מִשּׁוּם נוֹתָר. וְהַאי דְּלֹא תָּנֵי הָכָא שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת וְאָשָׁם וַדַּאי כִּדְתָנֵי לְעֵיל, מִשּׁוּם דְּרֹב נוֹתָר אֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה, דְּלֹא חֲזִי לְמִידִי, וְאָשָׁם מְעִילוֹת אֵינוֹ בָּא עַל פָּחוֹת מִשְּׁוֶה פְּרוּטָה {יז}: כָּל חַטָּאת שֶׁהִיא בָאָה עַל חֵטְא. לַאֲפוֹקֵי חַטַּאת יוֹלֶדֶת שֶׁאֵינָהּ בָּאָה עַל חֵטְא. דְּסָבַר רַבִּי יוֹסֵי שֶׁשְּׁתַּיִם מְבִיאוֹת אוֹתָהּ בְּשֻׁתָּפוּת וּבִתְנַאי, כִּדְאָמְרִינַן בְּפֶרֶק קַמָּא. וּפְסַק הֲלָכָה, שֶׁאֵין חַטָּאת בָּאָה בְּשֻׁתָּפוּת, וַאֲפִלּוּ חַטָּאת שֶׁל מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יז} גְּמָרָא, וְהָא יֵשׁ אוֹכֵל אֲכִילָה אַחַת רֵישׁ פֶּרֶק ג' מִשְׁנָה ד' דְּקָתָנֵי בֵּיהּ נוֹתָר, וְקָתָנֵי מֵבִיא אַרְבַּע חַטָּאוֹת וְאָשָׁם אֶחָד, אָמַר לוֹ הַהִיא בְּגַסָּה (בַּאֲכִילָה גַּסָּה) וְהַהִיא בְּדַקָּה. אִי נַמִּי הַהִיא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, הָכָא בִּימוֹת הַחַמָּה דְּמַסְרַחַת הַבָּשָׂר: {יח} רַבִּי שִׁמְעוֹן כוּ'. דְּבַמֻּקְדָּשִׁין סְבִירָא לֵיהּ דְּגַלֵּי רַחֲמָנָא דְּאִסּוּר חָל עַל אִסּוּר. וְהַשְׁתָּא לֹא קַשְׁיָא מִמִּשְׁנָה ד' פֶּרֶק ג' דִּשְׁבוּעוֹת. וְתָמוּהַּ דְּבַגְּמָרָא הִקְשׁוּ זֶה מִבְּרַיְתָא וְלֹא הִקְשׁוּ מִמִּשְׁנָה דִּשְׁבוּעוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  חתיכה של חלב וחתיכה של חלב נותר אכל כו': זה אשם תלוי הוא מחמת לא הודע של נותר לפי שהנותר בכרת כמו שנתבאר פעמים וידוע שאיסור נותר חל על איסור חלב לפי שהוא איסור מוסיף כמו שבארנו בשלישי ממסכת זו: ומה שאמר ג"כ חייב ג' חטאות על מנת שתהא ידיעה בינתיים אבל אם אכל שניהם יחד בהעלם אחת חייב ב' חטאות והטעם שמחמתו לא אמר עם הג' חטאות ואשם ודאי מצד המעילה הואיל ונהנה מן ההקדש מפני שהנותר על הרוב אין חתיכה ממנו שוה פרוטה מפני שהוא נפסד ואין מחייבין מעילה אלא למי שנהנה שוה פרוטה וכבר פסקו אותו בגמרא דלא אית ביה שוה פרוטה: ומה שאמר ר' יוסי כל חטאת שהיא באה על חטא כגון שאר חטאות אבל חטאת יולדת שנים מביאים אותה וכבר בארנו בתחלת מסכת זו שדבריו נדחים ואפילו במחוסר כפרה אין שנים מביאים חטאת בשותפות: (רמב"ם)

פרק ו


פרק ו - משנה א

הַמֵּבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְנוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא, אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, יֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִקְרַב, שֶׁאִם {א} אֵינוֹ בָא עַל חֵטְא זֶה, הֲרֵי הוּא בָא עַל חֵטְא אַחֵר. אִם מִשֶּׁנִּשְׁחַט נוֹדַע לוֹ, הַדָּם יִשָּׁפֵךְ {ב} וְהַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. נִזְרַק הַדָּם, הַבָּשָׂר יֵאָכֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הַדָּם בַּכּוֹס, יִזָּרֵק, וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל:

 ר"ע מברטנורה  הַמֵּבִיא אָשָׁם תָּלוּי. יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר. עִם שְׁאָר צֹאנוֹ, כְּחֻלִּין גְּמוּרִים. דְּסָבַר רַבִּי מֵאִיר, כֵּיוָן דְּלֹא צָרִיךְ לֵיהּ לֹא מַקְדִּישׁ לֵיהּ: יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. דְּמִתּוֹךְ שֶׁלִּבּוֹ נוֹקְפוֹ בִּשְׁעַת הַהַפְרָשָׁה וּמִתְיָרֵא מִסְּפֵק הַחֵטְא, גָּמַר וּמַקְדִּישׁ לֵיהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ, הִלְכָּךְ יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה לְהָבִיא מֵהֶן עוֹלַת נְדָבָה. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: הַדָּם יִשָּׁפֵךְ. לָאַמָּה (שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ) [שֶׁבָּעֲזָרָה]: לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. וְאַף עַל גַּב דְּחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה טְעוּנִים קְבוּרָה, הַאי הָוֵי כְּזֶבַח פָּסוּל שֶׁטָּעוּן שְׂרֵפָה {ג}: נִזְרַק הַדָּם. קֹדֶם שֶׁנּוֹדַע לוֹ: יֵאָכֵל. הַבָּשָׂר. דְּרַחֲמָנָא אָמַר (וַיִּקְרָא ה) וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ, בִּשְׁעַת סְלִיחָה לֹא תְּהֵא יְדִיעָה. וְהָכָא נַמִּי בִּשְׁעַת זְרִיקַת הַדָּם דְּהַיְנוּ שְׁעַת סְלִיחָה לֹא הָיְתָה יְדִיעָה, וַהֲרֵי גָּמַר כָּל כַּפָּרַת סְפֵקוֹ, וַהֲוָה לֵיהּ אָשָׁם תָּלוּי כָּשֵׁר {ד}: אֲפִלּוּ הַדָּם בַּכּוֹס יִזָּרֵק. דְּסָבַר רַבִּי יוֹסֵי כְּלֵי שָׁרֵת מְקַדְּשִׁין אֶת הַפָּסוּל לִקָּרֵב, וְכָל הָעוֹמֵד לִזָּרֵק כְּזָרוּק דָּמֵי, וְהָוֵי כְּאִלּוּ נִזְרַק הַדָּם כְּבָר קֹדֶם שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {א} שֶׁאִם כוּ'. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעֲמֵיהּ דְּאָמַר בְּמִשְׁנָה ג' מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְעַיֵּן תּוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים: {ב} יִשָּׁפֵךְ. אֲפִלּוּ לְרַבָּנָן דְּאָמְרֵי דְּעָבְדִינַן מִנֵּיהּ עוֹלַת נְדָבָה, הַיְנוּ דַּוְקָא לְדָמָיו, אֲבָל אִיהוּ גּוּפֵיהּ מוֹדוּ דְּזֶבַח פָּסוּל הוּא. אִי נַמִּי כֵּיוָן דְּבִשְׁעַת שְׁחִיטָה לֹא הָיָה רָאוּי לְעוֹלָה, שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹדַע לוֹ, לְכָךְ לֹא יַקְרִיבוּהוּ עוֹלָה אַחַר שְׁחִיטָה. תּוֹסָפוֹת: {ג} רַשִׁ"י. וּתְמֵהַנִי דְּהָא אֲמַרַן דְּגָמַר וּמַקְדִּישׁ לֵיהּ, וְאִם כֵּן מֵעִקָּרָא לָאו קֻשְׁיָא, דְּהָא לֹא הָוֵי חֻלִּין בָּעֲזָרָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} שֶׁהֲרֵי עַל הַסָּפֵק בָּא מִתְּחִלָּה, וְכִפֵּר הַסָּפֵק וְהָלַךְ. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא אם עד כו': ר' מאיר אומר כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה ולא מקדיש אלא על ספק וכשידע נסתלקה קדושה וחכמים אומרים לב אדם חולה מן העונות ואע"פ שנסתפק בחטא הואיל והקדיש חלה קדושה עליו לפי שגמר בלבו להקדישו ולפיכך ירעה עד שיסתאב וימכר ומקריב בדמיו עולת נדבה והלכה כחכמים ואין הלכה כרבי אליעזר ולא כר' יוסי לפי שר' יוסי אומר כלי שרת מקדשין את הפסול לקרב וכל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל זה נדחה: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ב

אָשָׁם וַדַּאי אֵינוֹ כֵן. אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, יֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר. מִשֶּׁנִּשְׁחַט, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר. נִזְרַק הַדָּם, הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. שׁוֹר הַנִּסְקָל אֵינוֹ כֵן. אִם עַד שֶׁלֹּא נִסְקַל, יֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר. מִשֶּׁנִּסְקַל, מֻתָּר בַּהֲנָאָה. עֶגְלָה עֲרוּפָה אֵינָהּ כֵּן. אִם עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה, תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר. מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה, תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁעַל סָפֵק בָּאָה מִתְּחִלָּתָהּ, כִּפְּרָה סְפֵקָהּ וְהָלְכָה לָהּ:

 ר"ע מברטנורה  אָשָׁם וַדַּאי אֵינוֹ כֵן. בְּהַהִיא לֹא פְּלִיגֵי רַבָּנָן דְּאִם נוֹדַע לוֹ עַד שֶׁלֹּא שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא חָטָא, יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר, דְּטַעֲמָא דְּרַבָּנָן בְּאָשָׁם תָּלוּי כֵּיוָן דְּלִבּוֹ נוֹקְפוֹ גָּמַר וּמַקְדִּישׁ מִסָּפֵק, אֲבָל אָשָׁם וַדַּאי, כְּגוֹן אָמְרוּ לוֹ אָכַלְתָּ קֹדֶשׁ וְנוֹדַע שֶׁלֹּא חָטָא, שֶׁהוּזַמּוּ הָעֵדִים, אִי נַמִּי כְּסָבוּר קֹדֶשׁ אָכַל וְנִמְצָא חֻלִּין, אִגַּלַּאי מִלְּתָא דְּהֶקְדֵּשׁ טָעוּת הָיָה: הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר. כֵּיוָן דְּלֹא קַדִּישׁ הָוֵי כְּחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה, דִּטְעוּנִין קְבוּרָה: נִזְרַק הַדָּם הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ דְּמִי שֶׁשָּׁנָה לְעֵיל הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר לֹא שָׁנָה הָכָא הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, דְּכֵיוָן דְּסָבַר אָשָׁם וַדַּאי חֻלִּין הוּא וְלֹא קַדִּישׁ לְעוֹלָם, אֵינוֹ נִשְׂרָף אֶלָּא נִקְבָּר {ה}: שׁוֹר הַנִּסְקָל אֵינוֹ כֵן. כְּאָשָׁם תָּלוּי, דְּהָכָא לֹא פְּלִיגֵי רַבָּנָן שֶׁאִם נוֹדַע שֶׁלֹּא הָרַג יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר: עֶגְלָה עֲרוּפָה אֵינָהּ כֵּן. כְּאָשָׁם תָּלוּי, שֶׁאִם עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה נִמְצָא הַהוֹרֵג, תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר. וְרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ, שׁוֹר הַנִּסְקָל אֵינוֹ כֵן כְּאָשָׁם וַדַּאי, דְּאָשָׁם וַדַּאי מִשֶּׁנִּשְׁחַט הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וְשׁוֹר הַנִּסְקָל כְּשֶׁנּוֹדַע לְאַחַר שֶׁנִּסְקַל מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְעֶגְלָה עֲרוּפָה אֵינָהּ כֵּן כְּשׁוֹר הַנִּסְקָל, דְּשׁוֹר הַנִּסְקָל אִם נוֹדַע מִשֶּׁנִּסְקַל מֻתָּר בַּהֲנָאָה, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה אִם נוֹדַע הַהוֹרֵג מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה הָעֶגְלָה תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ: כִּפְּרָה סְפֵקָהּ. בִּשְׁעַת עֲרִיפָה, שֶׁהֲרֵי עֲדַיִן סָפֵק הָיָה, וְהָלְכָה לָהּ. הִלְכָּךְ אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה, וְתִקָּבֵר כְּדִין כָּל הָעֶגְלוֹת הָעֲרוּפוֹת: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ה} וּתְמֵהַנִי דְּכֵיוָן דְּרַב אַשִׁי אָמַר דְּטַעֲמָא דְּמִתְחֲזֵי כְּזֶבַח פָּסוּל, מַאי דּוּחֲקֵיהּ לְאוֹקְמֵי כִּתְרֵי תַּנָּאֵי: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  אשם ודאי אינו כן אם עד שלא נשחט יצא וירעה כו': אמר שזה אשם ודאי כשנודע שלא חטא אינו בדין אשם תלוי ובאר המחלוקת שבין שניהן אח"כ אמר שדין שור הנסקל ג"כ כשנודע שאינו חייב מיתה אינו בדין אשם ודאי כשנודע שלא חטא ובאר מחלוקת שניה אח"כ אמר שדין עגלה ערופה אם נודע ההורג אינו כמו דין שור הנסקל אם נודע שהוא פטור ופירש דבריהם והכל מבואר ואין צריך פירוש: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ג

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, וְהִיא נִקְרֵאת אֲשַׁם חֲסִידִים. אָמְרוּ עָלָיו עַל בָּבָא בֶן בּוּטִי, שֶׁהָיָה מִתְנַדֵּב אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם, חוּץ מֵאַחַר {ז} יוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹם אֶחָד. אָמַר, הַמָּעוֹן הַזֶּה, אִלּוּ הָיוּ מַנִּיחִים לִי, הָיִיתִי מֵבִיא, אֶלָּא אוֹמְרִים לִי, הַמְתֵּן עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְסָפֵק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מְבִיאִים אָשָׁם תָּלוּי אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת:

 ר"ע מברטנורה  מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי. דְּכָל עַצְמוֹ שֶׁל אָשָׁם תָּלוּי נְדָבָה הוּא. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חוֹבָה הוּא, כִּי מִתְיְדַע לֵיהּ שֶׁחָטָא אַמַּאי מַיְתֵי חַטָּאת, אֶלָּא שְׁמַע מִנַּהּ נְדָבָה הוּא {ו}: חוּץ מֵאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים. דִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה הוּא דְּאִיכָּא לְמֵיחַשׁ בִּסְפֵק שׁוּם חֵטְא שֶׁמָּא עָשָׂה אוֹ לָאו, אֲבָל הַשְׁתָּא לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ, דְּהָא כִּפֵּר יוֹם הַכִּפּוּרִים: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין מְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי. דְּהַיְנוּ טַעֲמָא דְּמַיְתֵי אָשָׁם תָּלוּי מִקַּמֵּי דְּמִתְיְדַע לֵיהּ, לְהָגֵן עָלָיו מִן הַיִּסּוּרִים עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ, שֶׁהַתּוֹרָה חָסָה עַל גּוּפוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְאֵין אָשָׁם תָּלוּי בָּא בִּנְדָבָה. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ו} הוֹאִיל וְלֹא כִּפֵּר שׁוּם עָוֹן. הָרַמְבַּ"ם: {ז} מֵאַחַר. שֶׁכָּל הַיּוֹם מְכַפֵּר כְּדִתְנַן לְקַמָּן: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  רבי אליעזר אומר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום כו': רבי אליעזר אומר הואיל אנו רואין זה שמביא אשם תלוי וכשהוא ודאי אצלו שעשה מביא חטאת הרי היא ראיה שאשם זה לא כיפר שום עון לפיכך הוא ג"כ נדבה ומטעם זה רשאי אדם להתנדב אשם תלוי וחכ"א לא הטריח אותו הכתוב להביא אשם תלוי אלא לכפר על חטא שנסתפק בו ואפילו יהיה בקל וזו היא שמירה לו שתנוח דעתו ולא יעמוד במקום ספק ואינו נדבה. והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ד

חַיָּבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַדָּאִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים, חַיָּבִין לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים. חַיָּבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין, פְּטוּרִים. מִי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק עֲבֵרָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲפִלּוּ עִם חֲשֵׁכָה, פָּטוּר, שֶׁכָּל הַיּוֹם מְכַפֵּר:

 ר"ע מברטנורה  חַיָּבִין לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים. דְּאָמַר קְרָא (וַיִּקְרָא טז) מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ, חֵטְא שֶׁאֵין מַכִּיר בּוֹ אֶלָּא הַמָּקוֹם דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא נוֹדַע לוֹ שֶׁחָטָא, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. אֲבָל חֵטְא דְּאִיכָּא דְּיָדַע בֵּיהּ חוּץ מִן הַמָּקוֹם, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר על הן כו': אמר קרא [מכל חטאתיכם] לפני ה' תטהרו אמרו חטא שאין מכיר בו אלא המקום יוה"כ מכפר אבל איסורא דידע ביה אין יוה"כ מכפר ואמרו עוד בגמרא חייבי מלקות שעבר עליהם יום הכפורים חייבין וזהו אמת כפי עיקר שהקדמנו: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ה

הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חַטַּאת הָעוֹף סָפֵק, שֶׁעָבַר עָלֶיהָ יוֹם הַכִּפּוּרִים, חַיֶּבֶת לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁמַּכְשְׁרַתָּהּ לֶאֱכֹל בַּזְּבָחִים. חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל סָפֵק, אִם מִשֶּׁנִּמְלְקָה נוֹדַע לָהּ, הֲרֵי זוֹ תִקָּבֵר:

 ר"ע מברטנורה  חַטַּאת הָעוֹף סָפֵק. כְּגוֹן שֶׁיָּלְדָה וְאֵין יוֹדְעִים אִם מִין חִיּוּב אִם מִין פְּטוּר: מִפְּנֵי שֶׁמַּכְשִׁירַתָּהּ לֶאֱכֹל בַּזְּבָחִים. דִּמְחֻסֶּרֶת כַּפָּרָה הִיא מִסָּפֵק, וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לֶאֱכֹל בַּקָּדָשִׁים עַד שֶׁתָּבִיא כַּפָּרָתָהּ: מִשֶּׁנִּמְלְקָה נוֹדַע לָהּ. שֶׁלֹּא יָלְדָה: הֲרֵי זוֹ תִקָּבֵר. בְּדִין הוּא דְּמֻתֶּרֶת בַּהֲנָאָה, דְּחֻלִּין גְּמוּרִים הִיא, דְּמִשּׁוּם שֶׁנִּשְׁחֲטָה בָּעֲזָרָה לֵיכָּא לְמֵיסַר, דְּלֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שְׁחִיטָה, אֲבָל מְלִיקָה לֹא. אֲבָל רַבָּנָן גָּזְרוּ דַּאֲסוּרָה בַּהֲנָאָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ נֶהֱנִין מֵחַטַּאת הָעוֹף סָפֵק. וְחַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַסָּפֵק אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת, דְּשֶׁמָּא חֻלִּין הִיא וּנְבֵלָה הִיא, דִּמְלִיקָה נְבֵלָה בְּחֻלִּין. וַאֲסוּרָה נַמִּי בַּהֲנָאָה, דְּשֶׁמָּא קֹדֶשׁ הִיא וְקֹדֶשׁ שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל אָסוּר בַּהֲנָאָה: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  האשה שיש עליה חטאת העוף ספק ועבר עליה יוה"כ כו': כבר ידעת שיולדת מכלל מחוסרי כפרה והוא ענין מה שאמר מכשרתה לאכול בזבחים כמו שנתבאר בשני ממסכת זו וכל זמן שנודע לה אחר מליקה שהיא ילדה בודאי הרי הוא גומר משום מצוי דמה והיא ג"כ אסורה באכילה גזירה שמא יאמרו חטאת העוף הבא על ספק נאכלת וכל זמן שנודע לה שלא ילדה הרי זו אסורה בהנאה ולפיכך אמרו תקבר והוא מה שאמר עליה שעל ספק באתה מתחלתה כפרה ספיקה והלכה לה: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ו

הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי סְלָעִים לְאָשָׁם וְלָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְאָשָׁם, אִם הָיָה אַחַד מֵהֶן יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים, יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. לָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְחֻלִּין, אֶחָד יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים וְאֶחָד יָפֶה עֲשָׂרָה זוּז {ט}, הַיָּפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ. אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחֻלִּין, אִם הָיָה שֶׁל אָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים, יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ, וְיָבִיא עִמָּהּ סֶלַע וְחֻמְשָׁהּ:

 ר"ע מברטנורה  הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי סְלָעִים. שֶׁכָּךְ הוּא דִּין אָשָׁם, דִּכְתִיב בַּאֲשַׁם מְעִילוֹת (שָׁם ה) בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם, וְתַרְגּוּם שְׁקָלִים סְלָעִים. וַאֲשַׁם גְּזֵלוֹת וַאֲשַׁם תָּלוּי לְמֵדִים מֵאֲשַׁם מְעִילוֹת בִּגְזֵרָה שָׁוָה, נֶאֱמַר כָּאן בְּעֶרְכְּךָ, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן בְּעֶרְכְּךָ. וַאֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה נַמִּי, הוֹאִיל וְהוּא אַיִל, הָוֵי אַף הוּא בְּכֶסֶף סְלָעִים כִּשְׁלֹשָׁה אֲשָׁמוֹת הַלָּלוּ שֶׁהֵן אַיִל. אֲבָל אֲשַׁם מְצֹרָע וַאֲשַׁם נָזִיר דִּבְתַרְוַיְהוּ כְּתִיב כֶּבֶשׂ לְאָשָׁם, אֵינָן בָּאִים בְּכֶסֶף שְׁקָלִים: אִם הָיָה אַחַד מֵהֶם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים. אַף עַל פִּי שֶׁבִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה לֹא הָיָה יָפֶה אֶלָּא סֶלַע, אִם בִּשְׁעַת כַּפָּרָה יָפֶה שְׁתַּיִם, כָּשֵׁר, דִּבְמַה שֶּׁהוּא שָׁוֶה בִּשְׁעַת כַּפָּרָה אָזְלִינַן {ח}, הִלְכָּךְ אוֹתוֹ שֶׁהוּא יָפֶה עַכְשָׁיו בִּשְׁעַת כַּפָּרָה שְׁתֵּי סְלָעִים יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנָהוּ מִתְּחִלָּה אֶלָּא בְּסֶלַע, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה, לְפִי שֶׁנִּקַּח בִּמְעוֹת אָשָׁם וּלְשֵׁם אָשָׁם, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה, דְּהָכִי קַיְמָא לָן מוֹתַר אָשָׁם לִנְדָבָה: לָקַח בָּהֶם שְׁנֵי אֵילִים לְחֻלִּין. לַאֲכִילָה, מָעַל בַּמָּעוֹת וְיָצְאוּ לְחֻלִּין: יָפֶה עֲשָׂרָה זוּזִים. כְּדֵי שְׁתֵּי סְלָעִים שֶׁמָּעַל בָּהֶן וְחֻמְשָׁן, שֶׁהַסֶּלַע אַרְבָּעָה זוּזִים: הַיָּפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ. לְשֵׁם אוֹתוֹ אָשָׁם שֶׁהִפְרִישׁ עָלָיו הַמָּעוֹת: וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ. מְפָרֵשׁ בַּגְּמָרָא, לֹא שֶׁיַּקְרִיב אוֹתוֹ לְאָשָׁם, אֶלָּא שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לַגִּזְבָּר {י} בִּשְׁבִיל שְׁתֵּי סְלָעִים שֶׁהוֹצִיא לְחֻלִּין, שֶׁנִּתְחַיֵּב בָּהֶן וּבְחֻמְשָׁן, שֶׁהֵם בֵּין הַקֶּרֶן וְהַחֹמֶשׁ עֲשָׂרָה זוּזִים. וְיָבִיא אָשָׁם בִּשְׁתֵּי סְלָעִים מִבֵּיתוֹ לְקָרְבַּן מְעִילָה: אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחֻלִּין. לָקַח בִּשְׁתֵּי סְלָעִים שֶׁהִפְרִישׁ שֶׁהָיוּ קֹדֶשׁ, שְׁנֵי אֵילִים אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לַאֲכִילַת חֻלִּין, וּמָעַל בְּסֶלַע: אִם הָיָה שֶׁל אָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ. הָרִאשׁוֹן, שֶׁהֲרֵי לִשְׁמוֹ נִלְקַח מִמָּעוֹת שֶׁנִּפְרְשׁוּ לוֹ: וְהַשֵּׁנִי. שֶׁהוּא חֻלִּין, יִקְרַב לִמְעִילָתוֹ לַאֲשַׁם מְעִילוֹת עַל שֶׁהוֹצִיא סֶלַע אֶחָד שֶׁל קֹדֶשׁ לְחֻלִּין. וּכְגוֹן דְּאִיהוּ נַמִּי יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים, דְּאֵין אֲשַׁם מְעִילוֹת פָּחוּת מִשְּׁתֵּי סְלָעִים כֶּסֶף: וְיָבִיא עִמָּהּ סֶלַע וְחֻמְשָׁהּ. קֶרֶן שֶׁמָּעַל בּוֹ וְחֻמְשָׁהּ, שֶׁהֲרֵי סֶלַע הַקֹּדֶשׁ הוֹצִיא לְחֻלִּין: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {ח} שֶׁהַדָּחוּי מֵעִקָּרוֹ אֵינוֹ דָּחוּי. וַעֲדַיִן לֹא נִרְאֶה עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה שָׁוֶה שְׁתַּיִם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁבִּיחַ מֵאֵלָיו, אָדָם מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ. הָרַמְבַּ"ם: {ט} עֲשָׂרָה זוּז. שֶׁכָּל חֹמֶשׁ הָאָמוּר בַּתּוֹרָה, שֶׁיְּהֵא קֶרֶן וְחֻמְשׁוֹ חֲמִשָּׁה: {י} וּמַאי מְעִילָתוֹ, גְּזֵלוֹ. וְאַף עַל גַּב דִּבְסֵיפָא קָרֵי לִמְעִילָתוֹ אֵיל אָשָׁם, רֵישָׁא דַּהֲוֵי לֵיהּ אַיִל דְּזַבִּין קֶרֶן וְחֻמְשׁוֹ, קָרֵי לֵיהּ לִמְעִילָתוֹ גְּזֵלוֹ. סֵיפָא דְּלֹא הֲוֵי אַיִל דְּזַבִּין קֶרֶן וָחֹמֶשׁ, קָרֵי לֵיהּ אֵיל מְעִילָתוֹ. גְּמָרָא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המפריש ב' סלעים לאשם ולקח בהן שני אילים כו': אשם מעילה אמר עליו הכתוב שהוא בערכך כסף שקלים ומיעוט הרבה שנים וכבר בארנו בבכורות שהסלע הוא השקל הנזכר בתורה ולפיכך לא יהיה אשם מעילות פחות משתי סלעים וכן אשם גזילות לפי שנאמר בערכך כמו שנאמר באשם מעילות למדנו בג"ש וכן אשם שפחה חרופה צריך שיהא בכסף שקלים לפי שאמרה תורה עליו שהוא איל כמו שאשם גזילות ואשם מעילות איל וכתוב בסיפרא מרבה אני אשם שפחה חרופה שהוא איל ומוציא אני אשם נזיר ואשם מצורע שאינו איל לפי שכל אחד משניהן כבשה כמו שבארנו בתחלת סדר זה וכן אשם תלוי נאמר בו שהוא איל ונאמר גם כן עליו בערכך ולמדנו אותו בגזרה שוה מאשם מעילות שצריך להיות בשתי סלעים או יותר: וצריך שתדע מה שאמרו בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה יפה סלע פסול ואפילו הוקרו הכבשים אחר כן והיה שוה יותר על שני סלעים הרי הוא פסול לעולם הואיל ונדחה לפי שעיקר בידינו בעלי חיים נדחים ועיקר אחר דחוי מעיקרו לא הוי דחוי ולפיכך כשהוא בשעת הפרשה יפה סלע וחזר אח"כ יפה שתים כשר וזכור כל העקרים האלו ודע עניניהם לפי שהם מפתח לדברים רבים מן הענין הזה. ואשוב להשלים פי' ההלכה זו אחר כשהוא קונה בשתי סלעים שהפריש וכבר הם קדש שני אילים לאשם האחד מהם ראוי לאשם הרי השני אם נפל בו מום מביא בדמיו עולת נדבה כמו שבארנו בששי משקלים שמותר אשם לנדבה ומי שלקח בשתי סלעים שהפריש שני אילים לחולין כבר מעל בשתי סלעים של קדש וחייב להשיב בכדי מה שמעל וחומשו ומקריב אשם מעילות וכבר בארנו פעמים שהסלע ארבע דינרים והוא כבר מעל בשני סלעים יחייב לשלם עשרה דינרין להקדש ומקריב אשם מעילות ועשרה דינרין הן עשר זוזין לפי שזוז רביעית הסלע ג"כ ולפיכך אמר שכל זמן ששוה אחד משניהם שתי סלעים והאחד עשרה דינרין מביא אותו ששוה עשרה על מעילתו וחומשו והשוה שתי סלעים והוא אשם מעילות שנתחייב בו מפני שנשתמש באלו השני סלעים אחר כן אמר דין אחר והוא שאם לקח בשתי סלעים שהפריש שהיו קדש שני אילים אחד לאשם ואחד לחולין הרי כבר מעל בסלע מן הקדש אם היה של אשם יפה שתי סלעים מקריבו באשם שחייב שמחמתו הפריש שתי סלעים בתחלה והשני אם היה גם כן שוה שני סלעים שהוא הראוי לקרבן מקריבו על המעילה שנתחייב מחמת שנשתמש בסלע של הקדש ויביא סלע וחומש: וענין מה שאמר החומש שנתחייב לסלע והוא דינר כמו שבארתי לך פעמים כי מה שאמר רחמנא וחמישיתו שיהא הוא וחומשו חמשה והטעם שהכריחו בהלכה ראשונה שלא זכר אלא השה שמחמתו הפריש שתי סלעים אלא אמר שהשני אילים לוקחים אחד מהם במעילתו וחומשה והשני לשם מעילה לפי שמעל בכל הדמים מפני שבשתי סלעים לקח שתי אילים נתילין וכבר ביאר הגמרא בכל זה והבן אותו: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ז

הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ, וּמֵת, לֹא יְבִיאֶנָּה בְנוֹ אַחֲרָיו. וְלֹא יְבִיאֶנָּה מֵחֵטְא עַל חֵטְא, אֲפִלּוּ עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל אֶמֶשׁ לֹא יְבִיאֶנָּה עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל הַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד), קָרְבָּנוֹ עַל חַטָּאתוֹ {יב}, שֶׁיְּהֵא קָרְבָּנוֹ לְשֵׁם חֶטְאוֹ:

 ר"ע מברטנורה  לֹא יְבִיאֶנָּה בְנוֹ אַחֲרָיו. אִם שָׁגַג הַבֵּן בְּשִׁגְגַת חַטָּאת, לֹא יָבִיא חַטָּאת שֶׁהִפְרִישׁ אָבִיו כְּדֵי שֶׁיְּכֻפַּר בָּהּ עַל שִׁגְגָתוֹ {יא}: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יא} דְּאִי לְשִׁגְגַת הָאָב פְּשִׁיטָא דְּלֹא יָבִיא, דְּהָא חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ תָּמוּת. הָרַמְבַּ"ם: {יב} שֶׁנֶּאֱמַר כוּ'. לִכְאוֹרָה אַכּוּלָּהּ מַתְנִיתִין קָאֵי וְאַדִּסְמִיךְ לֵיהּ נַמִּי. אֲבָל הַכֶּסֶף מִשְׁנֶה בְּשֵׁם הָרִ"י קוֹרְקוּס כָּתַב דְּלֹא יָלְפִינַן מִקְּרָא שֶׁלֹּא יָבִיא מֵחֵלֶב שֶׁל אֶמֶשׁ עַל שֶׁל הַיּוֹם דְּכֵיוָן שֶׁשְּׁנֵיהֶם מִמִּין אֶחָד הֵן אֶלָּא הַחֲכָמִים הֵם שֶׁהֶחְמִירוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת לְכַתְּחִלָּה, וּלְפִיכָךְ פֵּרֵשׁ דְּשֶׁנֶּאֱמַר לֹא קָאֵי אַדִּסְמִיךְ לֵיהּ דְּהַיְנוּ אֲפִלּוּ עַל חֵלֶב כוּ' אֶלָּא אַעִקָּרָא דְּדִינָא דְּלֹא יָבִיא מֵחֵטְא עַל חֵטְא, וְכֵן נַמִּי עַל לֹא יְבִיאֶנָּה בְּנוֹ, דְּהַשְׁתָּא אִצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי כֵּיוָן דְּבָאָב גּוּפֵיהּ כִּפֵּר כְּשֶׁהוּא עַל מִין אוֹתוֹ חֵטְא: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  המפריש חטאתו ומת לא יביאנה בנו אחריו כו': מה שאמר לא יביאנה בנו אחריו אינו ר"ל שלא יקריבנה על אביו לפי שזה פשוט שחטאת שמתו בעליה תמות וכבר בארנו זה אבל רוצה לומר שלא יקריבנו בנו על חטאת עצמו: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ח

מְבִיאִין מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה, שְׂעִירָה. מֵהֶקְדֵּשׁ שְׂעִירָה, כִּשְׂבָּה. מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה, תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה. מֵהֶקְדֵּשׁ תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה, עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. כֵּיצַד. הִפְרִישׁ לְכִשְׂבָּה אוֹ לִשְׂעִירָה, הֶעֱנִי, יָבִיא עוֹף. הֶעֱנִי, יָבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. הִפְרִישׁ לַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה, הֶעֱשִׁיר, יָבִיא עוֹף. הֶעֱשִׁיר, יָבִיא כִשְׂבָּה וּשְׂעִירָה. הִפְרִישׁ כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה וְנִסְתָּאֲבוּ, אִם רָצָה יָבִיא בִדְמֵיהֶן עוֹף. הִפְרִישׁ עוֹף וְנִסְתָּאֵב, לֹא יָבִיא בְדָמָיו עֲשִׂירִית הָאֵיפָה, שֶׁאֵין לָעוֹף פִּדְיוֹן:

 ר"ע מברטנורה  מְבִיאִים מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה, שְׂעִירָה. אִם הִפְרִישׁ מָעוֹת לִקַּח כִּשְׂבָּה לְחַטָּאתוֹ, יָכוֹל לִקַּח בָּהֶן שְׂעִירָה אִם יִרְצֶה: הִפְרִישׁ לְכִשְׂבָּה אוֹ לִשְׂעִירָה. הִפְרִישׁ מָעוֹת לִקְנוֹת בָּהֶן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה: הֶעֱנִי. יָבִיא בָּהֶן עוֹף, וְהַשְּׁאָר חֻלִּין {יג}. דִּכְתִיב בְּקָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד גַּבֵּי כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה, מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, דְּמַשְׁמַע מִמִּקְצָת הַדָּבָר שֶׁהִפְרִישׁ לְחַטָּאתוֹ, שֶׁאִם הֶעֱנִי יָבִיא עוֹף מִמִּקְצָת דָּמִים הַלָּלוּ. וְגַבֵּי עוֹף נַמִּי כְּתִיב מֵחַטָּאתוֹ {יד}, דְּמַשְׁמַע דְּאִם הֶעֱנִי יוֹתֵר מֵבִיא מִמִּקְצָת דְּמֵי הָעוֹף עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. וְגַבֵּי עֲשִׂירִית הָאֵיפָה כְּתִיב עַל חַטָּאתוֹ {טו}, דְּמַשְׁמַע אִם הֶעֱשִׁיר יוֹסִיף עַל הַדָּמִים הַלָּלוּ וְיָבִיא עוֹף, אוֹ אִם הֶעֱשִׁיר יוֹתֵר יָבִיא כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה: וְנִסְתָּאֲבָה. הוּמְמָה: אִם רָצָה יָבִיא בְדָמֶיהָ עוֹף. כְּגוֹן אִם הֶעֱנִי: שֶׁאֵין לָעוֹף פִּדְיוֹן. דְּבִפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁים כְּתִיב (וַיִּקְרָא כז) וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן, וְהָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיֹּאמַר וְהֶעֱמִיד אוֹתָהּ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר הַבְּהֵמָה, לוֹמַר לָךְ בְּהֵמָה נִפְדֵּית וְאֵין עוֹפוֹת וְלֹא עֵצִים וְלֹא לְבוֹנָה וְלֹא כְּלֵי שָׁרֵת נִפְדִּים: (ר"ע מברטנורה).

 עיקר תוי"ט  {יג} לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, מֵבִיא תַּחְתֵּיהֶם עוֹף וּמְחַלְּלָן עַל הָעוֹף. דְּאִם לֹא כֵן בַּמֶּה יֵצְאוּ לְחֻלִּין. וְהַיְנוּ נַמִּי דִּתְנַן בְּסֵיפָא שֶׁאֵין לָעוֹף פִּדְיוֹן. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יד} וְאִצְטְרִיךְ בִּשְׁנֵיהֶם, דְּאִי כָּתַב גַּבֵּי כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה לְחוּד הֲוָה אֲמֵינָא הָתָם כִּי מִיעֲנִי מַיְתֵי עוֹף דְּתַרְוַיְהוּ מִינֵי דָּמִים נִינְהוּ, אֲבָל עֲשִׂירִית הָאֵיפָה דְּלָאו מִינָא דְּדָמִים נִינְהוּ, מַיְתֵי עֲשִׂירִית הָאֵיפָה מִן בֵּיתֵיהּ, וְהָלֵּין מָעוֹת דְּאַפְרִישׁ יִפְּלוּ לִנְדָבָה. אַהָכִי הָדַר קְרָא מֵחַטָּאתוֹ גַּבֵּי עוֹף, לְמֵימְרָא דְּמֵהֶקְדֵּשׁ דְּעוֹף נַמִּי מַיְתֵי עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. גְּמָרָא: {טו} וּבָעוֹף לֹא כְּתִיב, דְּכָל שֶׁכֵּן הוּא וּכְדִלְעֵיל בְּסָמוּךְ: (עיקר תוי"ט).

 רמב"ם  מביאין מהקדש כשבה שעירה מהקדש שעירה כו': הפריש לכשבה או לשעירה [כו'] [הפריש עוף] ונסתאב כו': כבר נתבאר בשני ממסכת זו שמכלל המביאין עולה ויורד מטומאת מקדש ושוגג בשבועת ביטוי והמשקר שבועת העדות והוא שמכונה בשמיעת הקול בנאמר ושמעה קול אלה והוא עד ואלו השלשה יביאו קרבן בדלי דלות ר"ל שחייב אם עשיר הוא כשבה או שעירה אחת ואם לא מצאה ידו יביא שתי תורים או שני בני יונה ואם לא מצאה ידו יביא עשירית האיפה הרי קרבנותם של אלו כשבה או שעירה או עוף או סלת וכל זמן שהפריש מעות לקחת בהם אחת מאלו הארבעה קרבנות והעני יש לו להביא מאותן המעות קרבן שיהיה פחות ממנו מאלו הארבעה מינים ויהנה בנותר וכן אם הפריש מעות לקרבן עני והעשיר מוסיף עליו וכבר בארנו באיזה צד וראיות כל זה הוא מה שנאמר מחטאתו אשר חטא ללמדנו שמביא ממקצת הדבר שהפריש לחטאתו מה שמתכפר בו על חטאתו ואמר רחמנא ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' אמרו אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו וזה מבואר מן התורה לפי שבהמה טמאה כבר ביאר אותה ואמר ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך אחר כך אמר בפסולי המוקדשין והעמיד הבהמה לפני הכהן ולא אמר והעמיד אותה ולפיכך אמרו בסיפרא הבהמה נפדית ואין העופות והלבונה והעצים וכלי שרת נפדים: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ט

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּבָשִׂים קוֹדְמִין לָעִזִּים בְּכָל מָקוֹם. יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻבְחָרִין מֵהֶן. תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא ד), וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין. תּוֹרִין קוֹדְמִין לִבְנֵי יוֹנָה בְכָל מָקוֹם. יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻבְחָרִים מֵהֶן. תַּלְמוּד לוֹמַר (שם יב), וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁקוּלִין. הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם. יָכוֹל שֶׁכְּבוֹד הָאָב עוֹדֵף עַל כְּבוֹד הָאֵם, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם יט), אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים, הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאִמּוֹ חַיָּבִין בִּכְבוֹד אָבִיו. וְכֵן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, אִם זָכָה הַבֵּן לִפְנֵי הָרַב, קוֹדֵם אֶת הָאָב בְּכָל מָקוֹם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאָבִיו חַיָּבִין בִּכְבוֹד רַבּוֹ:

 ר"ע מברטנורה  כְּבָשִׂים קוֹדְמִים לָעִזִּים. בְּכָל דּוּכְתָּא הִקְדִּים הַכָּתוּב כְּבָשִׂים לָעִזִּים, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת יב) מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ, וְכֵן (בְּמִדְבַּר טו) אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים. יָכוֹל, הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה וְיֵשׁ לוֹ כֶּבֶשׂ וְעֵז יָבִיא כֶּבֶשׂ דַּוְקָא: תַּלְמוּד לוֹמַר וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ. וּלְעֵיל מִנֵּיהּ כְּתִיב וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים, כָּאן הִקְדִּים עֵז לַכֶּבֶשׂ, לְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים וְאֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה יָבִיא: תּוֹרִים קוֹדְמִין לִבְנֵי יוֹנָה. דִּבְרֹב מְקוֹמוֹת כְּתִיב בְּרֵישָׁא תּוֹרִים וַהֲדַר בְּנֵי יוֹנָה: אִם זָכָה הַבֵּן לִפְנֵי הָרַב. שֶׁרֹב חָכְמָתוֹ לָמַד מִמֶּנּוּ: קוֹדֵם אֶת הָאָב. בְּכָל מָקוֹם, כְּגוֹן לְהָשִׁיב אֲבֵדָה וְלִפְדּוֹת מִבֵּית הַשֶּׁבִי וּלְהַחֲיוֹת וְלִפְרֹק עִמּוֹ. וְאִם אָבִיו תַּלְמִיד חָכָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ, אָבִיו קוֹדֵם לְרַבּוֹ, וַאֲפִלּוּ רַבּוֹ מֻבְהָק: (ר"ע מברטנורה).

 רמב"ם  רבי שמעון אומר כבשים קודמין לעזים בכל מקום כו': כבר נתבאר בסוף פרק שני ממציעא שאם היה אביו תלמיד חכם אביו קודם לרבו ואפילו היה רבו מובהק רוצה לומר שרוב חכמתו ממנו והוא כוונתו במה שאמר כאן אם זכה הבן לפני הרב רוצה לומר שקבל ממנו רוב חכמתו: ומה שאמר בכ"מ רוצה לומר להשיב אבידה ולפדות ולהחיות ולפרוק מעליו כמו שנזכר במציעא והדומים לו מכל הדברים שיש בהם לבסוף נזק או תועלת רבו קודם והענין כולו מבואר.

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת כריתות (רמב"ם)