---

הקדמה ומבוא

הקדמה למהדורה שניה - תשס''ו

תהלות לבורא עולמים על אשר זיכנו בחסדיו להיות ממזכי הרבים, בכתיבת ספרי הלכה לרבים, וב"ה רבים בארץ ובחו"ל קבעו סדר לימוד קבוע מתוך סידרת הספרים "ילקוט יוסף" ל' כרכים, שיצאו לאור בס"ד במשך השנים.

הספר קצור שלחן ערוך יצא לאור לראשונה בשנת תשמ"ו, ובס"ד התקבל בשמחה אצל עולם התורה, ובבתי מדרשות רבים קבעו בו סדר לימוד קבוע. ועתה בשנה זו, תשס"ו, יוצא לאור מחדש בתוספת פסקי הלכה רבים. וכמעט הוכפלו בו ההלכות. ובזמנו כאשר הוצאנו לאור את הספרים ילקוט יוסף זכינו שמרן אאמו"ר ישב ועבר עמנו סעיף אחר סעיף, על כל הספר. וכאשר העיד על כך בהסכמתו בכתב ידו [וב"ה שזכינו שעבר על כל ילקוט יוסף על הלכות תפלה קריאת ס"ת וביהכ"נ, על כל הלכות ברהמ"ז וברכות, על כל הלכות שבת, הלכות אבלות, איסור והיתר, ועוד], ואמנם בכמה מקומות אחר שכתבנו הדין בילקו"י, לאחר עשרות שנים חזר מרן אאמו"ר וכתב באותו ענין תשובה בספריו האחרונים, כמו יבי"א ט-י', וחזון עובדיה, והדר דינא, ויודע כל בר בי רב שכך היא דרכה של תורה לכל המחפש אחר האמת, בלי נגיעות להעמיד דבריו הראשונים. [וראה במבוא בריש ילקו"י על הלכות השכמת הבוקר, פרק יב, מה שהארכנו בזה]. וגם בגמרא מצינו דמריש אמר מר הכי וכו' ואחר כך הדר ביה מר משמעתיה. וכיו"ב אמרו בשבת (עו.) באורתא אמר רבי יוחנן הכי, בצפרא הדר ביה. ע"ש. וכן מצינו בכמה מקומות בש"ע. ואדרבה ת"ח החוזר בו מוכיח על שאר פסקיו שהם יציבים וחזקים, בהיותו מחפש אחר האמת, ומודים דרבנן היינו שבחייהו. ובספר זה, כתבנו הכל לפי משנה אחרונה, באותן ההלכות המועטות שבהם איכא משנה אחרונה. [ובספר קצור שלחן ערוך ילקו"י נכתבו עשרות אלפי הלכות, ולא ייבצר שמתוך כל כך הרבה הלכות יהיו בכמה מקומות דברים שהיה מקום לעיין בהם שוב].

ולדוגמא אציין בזה כמה דינים שיש בהם שינוי בין מה שנתבאר בסידרת הספרים ילקוט יוסף, לבין מה שנתבאר בספריו האחרונים של מרן אאמו"ר:

א. לגבי הוצאת ס"ת קודם עמוה"ש שכתבנו בילקו"י ח"ב בשמו שיש להמנע מכך, והבאנו זאת מדבריו. אך ביבי"א ח"ז כתב להקל בזה לפועלים.

ב. וכן לענין עליית סומא לס"ת, שבמשך שנים מרן אאמו"ר היה מורה ובא שמותר להעלותו לס"ת, ואף עשה כן הלכה למעשה כאשר עינינו ראו ולא זר. וכך כתבנו בילקו"י ח"ב. אך כיום כתב דלכתחלה יש להמנע מכך, כיון שאין המנהג בזה ברור, ודעת מרן שלא להעלות סומא לס"ת.

ג. וכן לענין מי שנתחייב בברכת בורא נפשות באכילת בננה וכדו', וגם נתחייב בברכת מעץ ג', כגץ על העץ, וטעה והקדים ברכה מעץ ג', שבשו"ת יביע אומר ח"ה כתב שיצא י"ח באומרו ועל תנובת השדה, אך כאשר מרן אאמו"ר הגיה את הספר ילקוט יוסף ח"ג, בזמנו, אמר, דמאחר שלא נתכוין לפטור את הבננה, ובדעתו לברך נפשות, הו"ל כאילו נתכוין להדיא שלא לפטור, ולכן אמר לנו לכתוב שיצא משום סב"ל. וע"ש שכתבנו לחזק את דבריו מסברא ומראיה. אך בהליכות עולם חזר וכתב כדבריו הראשונים ביביע אומר ח"ה, עפ"ד הראשונים ז"ל. וקיים בעצמו הדר הוא לכל חסידיו.

ד. וכן לענין שיעור כזית, שמרן אאמו"ר כתב בכמה דוכתי בספריו הרבים, ששיעור כזית הוא קרוב ל-30 גר'. אך כעת הוא מורה ובא שהוא כ-27 גר' [ויתכן דאף פחות מזה, לפי שיעור הנפח]. וחזר בו ע"פ מחקר שערכו ששיעור בדרהם הוא 3 גד ולא 3.2 גר' כפי שכתב הגר"ח נאה. ובאמת שא"ז ברור ששיעור הדרהם הוא 3 גר' שיש ששיערוהו כ-2.8 גר', או 2.7 גר'. ולדבריהם שיעור הכזית היא כ-25 גר' או פחות. ונודע שמשערים ע"פ נפח, וראה בכה"ח יו"ד ר"ס צח, וכיון שרוב הצבור אינו בקי לשער בנפח, ולכן תפסו גדולי הדור ונקטו בשיעור המשקל, ופעמים רבות המשקל מורה על הנפח. וכ"כ הרב המגיד בשם הגאונים (פ"א מהל' עירובין הי"ב), הרב בית דוד, הרב פרי האדמה, מרן החיד"א, מהר"ח פלאג'י, פתח הדביר, הגרי"ח, ועוד, דנוהגים לשער במשקל, ולא בנפח. וראה בשו"ת חזו"ע כרך ב' עמוד תקיז. ועוד חזון למועד.

ה. כמו כן ראה בילקוט יוסף על הלכות ערלה (עמוד תכד) שמתחלה מרן אאמו"ר שליט"א אמר לנו שאין לברך ברכת הריח על הדס של ערלה. ודיברנו עמו בזה גם בערב פסח תשס"ב, וחזר שוב על הדברים, ע"פ דברי מרן הש"ע בסי' קח ס"ז: בשמים של עכו"ם ושל כלאי הכרם, וערלה, אסור להריח בהם. ובש"ך שם הביא מהא"ח דהיינו כגון ורד והדס. ובפשיטות ד' מרן שאין לברך על ורד והדס. וכן הבינו החכמת אדם, הרב נתיבי עם, והגר"ש וואזנר, ועוד. אולם לאחר ; שנים הארכנו בזה, והוכחנו בס"ד שאן דין ערלה באילן שאינו מוציא פירות, ובשמים דקאמר מרן היינו בקינמון וכדו', והוא כמו הדס העומד לריח. ושוב הצענו הדברים בפני מרן אאמו"ר והסכים שמותר להריח בהדסים של ערלה.

ו. וכן לענין קריאה לאור נר של שעוה בשבת, אם יש לחוש שמא ימחוט את הפתילה, או לא, שבשו"ת יביע אומר ח"א (סי' טו אות ו-ט) נראה מדבריו להחמיר בזה. וכך כתבנו בשבת א' (עמ' שיז). אך בהליכות עולם ח"ג הראה פנים להקל בזה.

ז. וכן לענין הבדלה, במי שלא הבדיל במוצ"ש, עד מתי יוכל להבדיל, שבשו"ת יביע אומר ח"ו (חאו"ח סי' מח אות יג) כתב, דאף שאנו נוהגים להבדיל במוצאי ט''ב ביום א', היינו משום דסב"ל במקום מנהג לא אמרי', אבל בעלמא אם לא הבדיל מבדיל והולך עד סוף יום א', ולא יותר. וכך כתבנו בילקו"י שבת כרך א', עפ"ד היביע אומר. אולם בשו"ת יביע אומר ח"ז (סי' מז) כתב, שמבדיל עד סוף יום שלישי. נמצא דהדר הוא לכל חסידיו. ובהליכות עולם ח"ג (עמ' קסב) כתב, ואע"פ שבשו"ת יבי"א ח"ו כתבתי באופן אחר, העיקר כמ"ש כאן. ע"כ.

ח. וגם בילקו"י על שעטנז (עמוד ש"פ) הארכנו לדון בדברי מרן אאמו''ר בהליכות עולם, לענין טלטול בגד שעטנז בשבת.

ט. וכן לענין עבר ובירר בשבת, שבילקוט יוסף שבת ג' נתבאר בשם מרן אאמו"ר להקל בזה, ע"פ התוס' בסוכה כג. אחר שיש כאן ס''ס במילי דרבנן. אבל בהליכות עולם כתב ונכון להחמיר.

י. וכן לענין ברירה בעצמות דגים, שבהליכות עולם ח"ד (עמוד פז) כתב, דיכול לסלק עצמות הדגים לצד הצלחת. ובילקוט יוסף שבת כרך ג' כתבנו, שאם אין הדבר מפריע לו לאכול, יש לחוש שבסילוק העצמות לצד הוי בורר פסולת מאוכל. וראה באורך בילקוט יוסף על הל' ערלה (עמוד רג).

יא. וכן לענין משלוח מנות בפורים לאבל תוך י"ב חודש, שבירחון קול סיני [לפני כארבעים וחמש שנה] כתב מרן אאמו"ר שליט"א שאין לשלוח לו משלוח מנות. וכך כתבנו בילקוט יוסף מועדים, ובילקוט יוסף ח"ז. אולם בחזו"ע על הלכות פורים הנד"מ חזר וכתב בענין, דאין אצלינו מנהג להחמיר בזה. והדר הוא לכל חסדיו.

אשר מכל זה אתה תחזה, דאם המצא ימצא באיזה מקומות מעטים שמרן אאמו"ר חזר בו, דע שכך היא דרכה של תורה לכל המחפש אחר האמת, ולכל מי שעוסק באלפי הלכות. וזכורני לפני כמה שנים, שדיברנו עם מחבר ספר אחד, בכמה הלכות שלדעתינו טעה להדיא בבירור, והוכחנו לו דמ"ש להסתמך על דברי הרב פעלים אינו דימיון נכון, ומה שכתב להתיר ע"פ ס"ס באיזו הלכה, זה אינו, וכו', ועכ"ז התעקש אותו מחבר ונשאר בדעתו בכל ההלכות שדיברנו עמו, ואפילו בהלכה אחת לא חזר בו. ואין זו דרכה של תורה, כי תורה אמת כתיב בה.

וברכה לראש משביר, ויוסף הוא המשביר ב"ר, מרן מלכא אאמו"ר עט"ר שליט''א, שיה"ר שנזכה שיאריך ימים על ממלכתו, ממלכת התורה, להפיץ אור ההלכה, עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו, אמן.

ויהי רצון שחיבור זה יעלה לנחת רוח ולע"נ מרת אמי הרבנית מרת מרגלית בת זכייה ע"ה, אשר מידה היתה לי זאת להגיע עד הלום, וחמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן הן שעמדו לי (חולין כד:). יה''ר שתהיה נשמתה צרורה בצרור החיים, ותעמוד לגורלה לקץ הימין. אמן.

ונות בית תחלק שלל, נות ביתי מרת רות [לבית עטייה] שתחי', שבזכות עזרתה בטיפול בילדים שחנן אותנו השי"ת, זכינו להתפנות לכתיבת החיבורים. יה"ר שנזכה יחד שלא תמוש התורה מפינו ומפי זרעינו, וכל בניך לימודי ה'.

ועיני לשמיא נטלית, שיה"ר ושוכן במרומים יערה עלינו רוח ממרום, ויזכנו לישב באהלה של תורה לאורך ימים, מתוך בריאות הגוף, ונזכה לסייעתא דשמיא לכוין לאמת, ולהגדיל תורה ולהאדירה.

יצחק יוסף
בן למרן הגר"ע יוסף שליט"א

מבוא - דרך פסיקת ההלכה - קבלת הוראות מרן הש''ע

הנה בגמ' עירובין (ו:), דהרוצה לעשות כב"ש עושה, והרוצה לעשות כב"ה עושה. והיינו קודם שיצאה בת קול דהלכה כבית הלל. ובגמ' ע"ז (ז.) מבואר, דאם חכם אחד אוסר וחכם אחד מתיר, בשל תורה הלך אחר המחמיר, ובשל ספרים הלך אחר המיקל. והדברים סותרים למה שאמרו בעירובין, דקודם שיצאה בת קול היו יכולים לעשות או כב"ש או כב"ה, וליחזי אנן, אם הוא מילתא דאורייתא הא קי''ל דספק דאורייתא לחומרא, ואם הוא מילתא דרבנן, הא קי"ל ספק דרבנן לקולא. וראה ברשב"א חולין מד. ובהר"ן והרמב"ן חולין מד: ובריטב"א ובמאירי יבמות יד.

ומדברי מרן הב"י בתשובה בשו"ת אבקת רוכל (סימן לב) ומדברי הגאון החזון איש (יבמות קלד.) מבואר, שיש לחלק בין היכא דאיכא מרא דאתרא, דבזה אזלינן אחריו בין להקל ובין להחמיר, להיכא דליכא מרא דאתרא, דבזה בספק דאורייתא אזלינן לחומרא, ובספק דרבנן אזלינן לקולא. וחילוק זה מיוסד על פי מה שאמרו בגמרא שבת (קל.) במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמים ולעשות ברזל בשבת. ומוכח שאף שאין הלכה כרבי אליעזר שמכשירי מילה דוחים את השבת [דר"א יחיד נגד רבים, וגם ר"א שמוטי הוא], מכל מקום במקומו של רבי אליעזר נהגו כמותו, כיון שהיה מרא דאתרא. וכן במשנה חולין (קטו.) מבואר, דבמקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב, אף דהלכה כחכמים דעוף בחלב אסור. ועיין ביבמות (יד.) ר' אבהו מטלטל שרגא בשבת כריב"ל, וכי איקלע לאתריה דר' יוחנן לא הוה מטלטל, משום כבודו דר' יוחנן.

ובפסחים (ל.) פריך לשמואל, ולדרוש להו כר"ש, דהא שמואל כר"ש ס"ל, ומשני אתריה דרב הוה. ע"ש. וע''ע בשבת (יט:), ההוא תלמידא דאורי בחרתא דארגיז כר"ש, שמתיה רב המנונא, והא כר"ש סבירא לן, אתריה דרב הוה, לא איבעי ליה למיעבד הכי. ע"כ.

וע' מגילה (כה.) ר' אליעזר אומר אין מפטירין בהודע את ירושלים, ושם (כה:), תניא מעשה באדם אחד שהיה קורא למעלה מר"א הודע את ירושלים את תועבותיה, אמר לו ר"א, עד שאתה בודק בתועבות ירושלים, צא ובדוק בתועבות אמך בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פיסול. וכ' הר"ן, ואף על גב דלית הלכתא כוותיה דר"א, מ"מ אותו אדם לא היה לו להפטיר במקומו של ר"א, עד שישאל את פיו במה יפטיר. ע"כ. וכ''ב הריטב"א (שם) בשם רבו ז"ל. (ובירוש' ספ"ד דמגילה הגירסא ובדקו אחריו ונמצא ממזר). גם הרשב"א בתשובה חלק א' (סימן רנג) כתב, שאם היה רב אחד במקומם ולימדם, הולכים אחר דבריו וכו', ובמקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים וכו', ובפרק כל הבשר אמרו לוי איקלע לבי יוסף רישבא ואתו לקמיה רישא דטווסט בחלבא וכו'. ע"ש.

וז"ל מרן הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל הנ"ל: ילמדנו רבנו, קהלות שנוהגים כהרמב"ם בקולותיו ובחומרותיו דור אחר דור, מהו לכוף אותם לנהוג כהר"י וזולתם מהאחרונים המביאים הסברות, או דילמא הזהרו מנהג אבותיכם וכו'. תשובה, מי הוא זה אשר ערב אל לבו לגשת לכוף קהלות שנוהגים כהרמב"ם לנהוג כדעת אחד מן הפוסקים ראשונים ואחרונים. והא דאמרינן (עירובין ו:) תני לעולם הלכה כבית הלל והרוצה לעשות כבית שמאי יעשה וכו'. והלא דברים קל וחומר, אם בית שמאי דאין הלכה כמותם אמרו אי כבית שמאי כקוליהון וכחומריהון, הרמב"ם ז"ל אשר הוא גדול הפוסקים, וכל קהלות אר"י וערביסטאן והמערב נוהגים על פיו, וקבלוהו עליהם לרבן, מי שינהג כמוהו בקולותיו וחומרותיו, למה יכפהו לזוז ממנו. ומה גם אם נהגו כן אבותיהם ואבות אבותיהם, שאין לבניהם לנטות ימין ושמאל מהרמב"ם וכו'. ואפילו רבו באותה העיר קהלות שנוהגים כהרא"ש, אינם יכולים לכפות למיעוט הקהלות שנהגו כדעת הרמב"ם וכו'. דהוה ליה כשתי בתי דינין בעיר אחת. ע"ש.

ויש ללמוד מדבריו, דמה שנהגו כבית שמאי, או כבית הלל, היינו מפני שהיו מרא דאתרא לתלמידיהם, ואף כאן בארץ ישראל נוהגים כהרמב"ם, שהוא כמרא דאתרא. ומה שאמרו בע"ז היינו כשאין מרא דאתרא. ועיין עוד בשו"ת מהרי"ף (סימן כב וסימן נט), מה שכתב בזה.

וכיו"ב כתב מדנפשיה הגאון החזון איש (יבמות סימן קלד ד"ה הא) וז"ל: הא דאמרו בעירובין הרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה וכו'. הקשה הריטב"א מהא דאמרו ע"ז (ז.) דבשקולין בשל תורה הלך אחר המחמיר, ולכאורה י"ל דהתם באינו במקומו של המתיר, או שכבר מתו החולקין, אבל אם הוא במקומו של המתיר ומקבל עליו בית דין זה לעשות כקוליהון וכחומריהון שפיר דמי. אבל מדברי הריטב"א משמע דבית שמאי ובית הלל היו בעיר אחת ממש, ושניהן היו בית דין לכל העיר, ולכן כתב שאין רשאין לעשות כבית שמאי או כבית הלל לקולא, אלא א"כ הורו להן על מאורע שאירע, וצריכים לשאול בכל פעם כדי להקל, ואפילו אם ב' אמוראים הן אורחים בעיר ונשאלה שאלה לפניהם, והיה זה אוסר וזה מתיר, רשות ביד כל אחד להקל, אף על גב שלא יעשה כחומרותיו לימים הבאים, ואף לדברי הריטב"א אם אין החולקים בעיר אחת כל עיר עושין כבית דין שלהם, ואין צריך לשאול בכל פעם, וכהא דבמקומו של ר"י הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב, ואין סברא שישאלו בכל פעם. ועוד דהוראה הראשונה היתה לכל הימים. ובודאי דשמיע להו להראשונים הנז' הסוגיא בפרק רבי אליעזר דמילה, ובפרק ח' דחולין, בכח המרא דאתרא, וע"כ שהבינו דאיירי באופן שלא היה מרא דאתרא, ולכן הוצרכו לחילוקים אחרים. וע"ש.

ועל יסוד דברי הגמ' והפוסקים שהוראת מרא דאתרא מכרעת להלכה, כתבו גדולי הדורות, דור אחר דור, שהספרדים קיבלו עליהם הוראות מרן הש"ע כדין מרא דאתרא, וכן כתב הגאון מהראנ"ח בתשובה (בן דורו של מרן הב''י סי' קס) שכבר נתקבל הרב ב"י עלינו לרב ללכת אחר הוראותיו. וע"ש שמנה את המקומות בהם הוכרה סמכותו של מרן גם מחוץ לארץ מושבו, ובהם ארץ הצבי וארץ מצרים, ערי דמשק וארם צובא, וערי פרס, וגלילות טורקיה וערי המערב, שכולם קיבלו עליהם הוראות מרן. ע"ש. וכ"כ בשו"ת פרח מטה אהרן ח"ב (סי' פא). שמרן נתקבל עלינו כדין מרא דאתרא. ע"ש. וכן העידו גדולי הדורות, שהספרדים קיבלו עליהם הוראות מרן הש"ע, וכן כתבו: גדול חכמי איטליה מהר"י מינץ, הרב המגיה בשו"ת הלכות קטנות (סי' קפב) בשם הראש"ל רבי משה גלאנטי זצ"ל, שו"ת מהרי"ף, מהר"א יצחקי בתשובה שהובאה בגנת ורדים, הג"ר יונה נבין בנחפה בכסף, ומרן החיד"א בברכי יוסף, המאמר מרדכי, מהר"ח מודעי בשו"ת חיים לעולם, הראש"ל רבי מרדכי יוסף מיוחס בשו"ת שער המים, מהר"י אייבשיץ בספר התומים, שו"ת אור גדול, ספר מחשבות חרוץ, שאלת יעב"ץ ח"א, שו"ת בית אפרים, החתם סופר, גאוני פרנקפורט בספר אהל אברהם, הגאון פני יהושע, בעל השב יעקב, הגר"ח מצאנז, רבינו הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ב (חיו"ד סי' ז'), ועוד ועוד.

ורבינו הרמ"א בתשובה למרן הבית יוסף (סימן מח) כותב אליו: באתי להשיב מפני הכבוד לדברי מורינו ורבינו הגאון הגדול רבי יוסף קארו יצ"ו, אשר מימיו אנו שותים מכדו וקנקנו, אתפלל אל ה' שיאריך ימי מורינו ורבינו נשיא אלוהים בתוכינו, והנני אומר מתניתא דמר וספרו קא מתניתא, וחלילה להמרות דברי מעלת כבוד תורתו, שכל החולק עליו כחולק על השכינה, ועליו יש לסמוך אפילו באיסורא דאורייתא. והמהר"י מינץ הנ''ל כותב על מרן, שכבר נתפשטה חכמתו והוראותיו בכל העולם וכו'.

והרב המני"ח בשו"ת הלכות קטנות (סי' קפב) כתב: קיבלתי ממר זקני הראש"ל המג"ן (הרב משה גלאנטי ז"ל), שבכל ארץ ישראל ובכל ערי המזרח בבל סוריה תורכיה ומצרים וגלילותיהן קיבלו עליהם ועל זרעם הוראות מרן רבינו יוסף קארו זצ"ל, ואף המוחזק בממון אינו יכול לטעון קים לי כהפוסקים החולקים על השלחן ערוך, וגם שמעתי מפי קדשו של הראשון לציון, שבזמנו חזרו גאוני צפת וחידשו תוקף ההסכמה הזאת לקבלת דברי מרן אשר יאמר כי הוא זה. ע"כ.

וכתב עוד בשם הגדולים (ערך בית יוסף): ודע שקבלתי מזקני תורה ויראה ששמעו מפה קדוש הרב הגדול מהר"ח אבולעפייא, שקבלה בידו שעל כלל מרן בפסק הלכה ללכת אחת שלשה עמודי בית ישראל, הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, הסכימו קרוב למאתים רבנים בדורו, וכך היה מרגלא בפומיה דהרב הנזכר, כי כל שיעשה כפסק מרן הנה הוא עושה כמאתים רבנים. ע"כ. [וידוע רב חיליה וגובריה של המהר"ח אבולעפייא ז"ל, שגדולי דורו העידו עליו שיחיד בדורו הוא. ועיין בשו"ת מהר"י פראג'י סימן מז]. ועוד כתב בספרו ברכי יוסף (חושן משפט סימן כה, אות כט), כל ימינו נצטערנו על דברתי מלכי צדק מרן ז"ל בפשר דבר שעשה לענין ההוראה ללכת אחת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, ובמקום תרי מינייהו מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן, כידוע, וחלקו עליו הבאים אחריו וביקשו לעקור הכלל הזה, כמבואר בהקדמת הרש"ל לספר ים של שלמה, ובהקדמת מור"ם לדרכי משה, ומהרש"ך בח"א (סימן קלד) כתב דרבים תפסו על מרן ז"ל וחלקו עמו פנים בפנים. וכתב הרדב"ז בחלק ב' (סימן תרכו), שהרי"ף והרמב"ם ראו את כל דברי הראשונים, ודבריהם כוללים את דברי רבים מהראשונים.

גם השל"ה הקדוש (דף קטו) כתב: ועתה אמת אגיד אשר שמעתי מפום רבנן קדישי ששמעו מפי הרב הגדול מופת הדור מוהר"ר חיים אבולעפייא זלה"ה, שקיבל מזקני גאוני הדור, שהסכימו בכלל זה דמרן ז"ל קרוב למאתים רבנים מדורו, וכך היה אומר כי כל אשר כפסק מרן עביד כמאתן רבנן. ע"כ. והביאו דבריו מהרי"ט אלגאזי בספרו שמחת יום טוב (סימן יא). ובחקרי לב (אורח חיים סימן צו, וס"ס קצח). ובספר ארץ חיים (כללים, כלל ו'). ובספר יפה ללב חלק ב' (בהקדמה). [ובספר אל גבור כתב בשם היפה ללב, דברים הפוכים, ושריה ליה מאריה בכל מה שכתב בספר דברים חריפים כנגד גדולי הדור].

גם הרב קמח סולת (מהד' תשנ"ח, עמ' עח) כתב, ועתה אמת אגיד את אשר שמעתי מפום רבנן קדישי, ששמעו מפי הרב הגדול מופת הדור מהר"ח אבולעפייא, שקיבל מזקני וגאוני דורו, שהסכימו דמרן השלחן ערוך קרוב למאתים רבנים מדורו [נסמך], וכך היה אומר כי כל אשר יעשה כפסק מרן, עביד כמאתן רבנן. אלו דבריו. ע"כ.

וכן מבואר בתעלומות לב (ח"ג דף קו ע"ד) דרבנן קדמאי אתנחו סימנא, כי לכך קורין מהריק"א מר"ן סתם, כי הוא ראשי תיבות ממאתן רבנן נסמך. ע"ש.

וכן כתבו גם הגאון רבי חיים מודעי בשו"ת חיים לעולם (חלק יורה דעה סימן א).

גם הראש"ל רבי מרדכי יוסף מיוחס בשו"ת שער המים (סימן ט') כתב, שמרן נסמך ממאתים רבנים. [והיינו שמאתים רבנים הסכימו על כל פסקיו].

גם בספר מעט מים [לרבי אברהם הכהן מסאלוניקי, ס"ס יא] כתב: וכבר נודע שיש קבלה בידינו דכל העושה כפסק מרן עושה כמאתים רבנים. ע"ש.

גם הגר"ח פלאג'י הביא את דברי מרן החיד"א הנז', שמאתים רבנים הסכימו על כללו של מרן אחרי ג' עמודי ההוראה, וראה בספרו כל החיים (מער' י אות סז), ובס' חקרי לב (ח"א סימן מג, סב ע"ג).

ובנו מהר"א פלאג'י בספרו אברהם אזכור (מע' ת' אות צא דס"ב) הביא תשובת הגאון רבי יהודה ג'רמון, שכתב, שאפילו אם יביא אלף ראיות נגד מרן כי אנחנו קיבלנו הוראות מרן בכל תפוצות הגולה הספרדים, כמו שכתב הרב הגדול כהנ"ה ז"ל, וכל האחרונים פה אחד, דמה שכתוב בדברי מרן בפירוש אין בנו כח לעשות מעשה נגד מרן בין להקל בין להחמיר. וכבר כתב מרן החיד"א בשם המהרח"א שמי שעושה כהוראת מרן הרי הוא עושה כמאתים רבנים שהסכימו עמו בהוראותיו. ע"כ.

וכתב בספר נהגו העם, שבמרוקו היו מייחסים להרב שמואל אבן דנאן ז"ל, שהיה אחד ממאתים רבנים שסמכו את מרן. ע"ש.

גם בשו"ת שואל ונשאל (חלק אורח חיים סימן ו') כתב דמר"ן ראשי תיבות ממאתים רבנים נסמך.

גם הגאון רבי יוסף ידיד בספרו ברכת יוסף ח"א (סימן מג) כתב: כלל גדול בדין, רש"י מפרש ולא פוסק וכו'. ויותר מסתבר לפסוק כדברי מרן דרש"י מפרש ולא פוסק, דאף אי נימא דלא קבלנו הוראותיו בכללים, והיינו משום שידוע שמרן ז"ל ממאתים רבנים נסמך, והפוסק כדעת מרן ז"ל כמי שפוסק כמאתים רבנים. ע"כ.

והגדול ממינסק בשו"ת אור גדול (סימן כז) כתב, דאף שהבית יוסף לא כיון לזה ולא ידע מהפוסקים האוסרים, שהרי לא הביאם ביתה יוסף, עם כל זה רוח ה' נוססה אצל הרב המשביר לכל בית ישראל, לכוין להלכה אף שלא כיון לזה. ע"כ.

גם הגאון רבי צדוק הכהן מלובלין, בספר מחשבות חרוץ (דף ג' ע"ג) כתב, ובכתב מיד ה' עליו השכיל בחיבור השלחן ערוך והגהותיו שנתקבלו לספר פסק בכל ישראל בדורותינו, כלל משפטי התורה, ובודאי לא באו במקרה, והשי"ת שלח את רוחו עליהם להיות כל דבריהם מכוונים גם מה שלא כיוונו הם, כי לא יעזוב ה' את חסידיו. ובפרט בענין חיבור כזה שנתקבל בכלל ישראל. והוא כח החכמים דעדיפי מנביאי. ע"כ. וכתב עוד שם (דף נ"ז ע"ב), דמאחר והשלחן ערוך נתקבל בכל בית ישראל, ודאי רוח ה' דיבר בו, והכל בכתב מיד ה' עליו השכיל, אף מה שהוא לא כיון לזה כלל. ע"כ.

גם הגאון בעל דעת קדושים באשל אברהם (מבוטשאטש ר"ס רפה) כתב, ומהסדר שכתב מרן השלחן ערוך ניתן ללמוד וכו'. וידוע מה שכתב בסידור של היעב"ין, שהשלחן ערוך ברוח הקודש נתחבר.

ומרן החיד"א בברכי יוסף (חו"מ סי' כח) כתב בשם רבו הרב נחפה בכסף, דקבלנו הוראותיו של מרן לאו דוקא פסקיו שבשלחן ערוך, אלא אף בתשובותיו. ואמנם יש שכתבו דלא קבלנו הוראות מרן בתשובותיו, ואין כאן מקומו, וראה מ"ש בזה באוזן אהרן (מע' הקו"ף אות ב'), ובשו"ת יביע אומר ח"ג (חאהע''ז סי' יג אות ב, ג), ובח"ז (חחו"מ סי' ה' אות ה'), ובח"ט (סי' קה, עמ' רכד). ע"ש.

והגאון אשר לא יחת מפני כל, כי עמו עוז ותושיה, הוא הגאון יעב"ץ כותב בספרו שאלת יעב"ץ ח"א (סי' עה): ואחרי ששני המאורות הגדולים הב"י והרמ"א פסקו כן, מי יבוא אחריהם, ואין אחריות האחרונים עלינו, ואין לנו לזוז מפסקי הש"ע שהם הלכות קבועות לכל ישראל, והפורש מהם כפורש מן החיים. ע"כ.

ובשו"ת בית אפרים הנ"ל (חיו"ד ס"ס עח) כתב: "וחלילה לנו לזוז כל שהוא מפסקי השלחן ערוך, וכמו שכתב כיו"ב הרמב"ן (בכתובות נ"ד.) שאע"פ שאנו מדמין אנו נותנים ראשינו תחת כפות רגלי הראשונים".

גם הגאון החתם סופר (בחאה"ע ח"ב סי' קב) כותב, ונמצא שדברי הב"י מכוונים בשני ספריו, ואם אולי הב"י לא כיון לכך, מ"מ האלהים אנה לידו להמתיק הדבר בלשון קולמוסו הטהור, שיהיה אותו צדיק ניצל משגיאה, כי כן ארחות נותן התורה ית"ש עם כל העוסקים בתורתו לשמה, להכחיד תחת קולמוסם לשומרם משגיאות, לבל תצא תקלה מתחת ידם. ע"ש.

וגאוני פרנקפורט (חברי ביה"ד בזמן הנודע ביהודה, בענין הגט מקליווא) בתשובה שהובאה בספר אהל אברהם (דף יז סע"א), ובשו"ת מטה לוי ח"א (עמוד עה) כותבים בין השאר: "והנה בזמן הזה אנו רואים בתשובות חכמי זמנינו שדרכם לפלפל בדברי חידודים ופונים אחר מחברי שו"ת אחרונים, ואינם שמים על לב דברי הטור והש"ע אשר אנו מחוייבים שלא לנטות מדבריהם ימין ושמאל, מאחר שכבר נתפשטה הוראתם בכל העולם, וקבלו דבריהם כל עדת בני ישראל כהלכה למשה מסיני, ומה לנו לחפש בדברי הראשונים לאחר שבעלי השלחן ערוך עמדו עליהם ודחאום, וביררו ההלכה כשמלה וקבעו בש"ע הלכה ברורה, לעם סגולה, כה דרכינו אשר קיבלנו מרבינו הגאון בעל שב יעקב, והגאון בעל פני יהושע, אב"ד בקהלותינו, וכן מרן הגאב"ד רבי אברהם אבוש אב"ד קהלתינו, ששימש גדולי הדור, כולם לא נטו להורות נגד פסקי מרן הש"ע, ורק בדין שאינו מבורר בש"ע יש לעיין בפוסקים ואחרונים.

והגר"ח מצאנז בשו"ת דברי חיים ח"ב (חיו"ד סי' קז) כותב: "ואני אין דרכי לפלפל בדברי גדולי הראשונים איזו שיטה מהם עיקר להלכה, כי דבר זה לדעתי הוא גסות הרוח ודברי הבל להכריע בין הראשונים, כי מה נדע אנחנו ולא ידעו הם, ואין לנו אלא לסור למשמעתם של רבותינו בעלי הש"ע".

והגאון רבי יוסף מולכו, בעל שלחן גבוה, כותב בספרו שו"ת אהל יוסף (חלק יורה דעה סימן ל): "שכיון שקיבלנו הוראות מרן הכי נקטינן, ואפילו כשהרמ"א ואלף פוסקים כמותו חולקים עליו, אנו בני ספרד בתר מרן גררינן, הן לקולא ואין לחומרא".

והגאון רבי יעקב בן צור בשו"ת משפט וצדקה ביעקב ח"ב (סימן ה') כותב, "שאחר שנתפשטו בעולם חיבורי מרן הב"י והש"ע, שוב אין לנו אלא פסקיו וכל אשר יאמר כי הוא זה, ואפי' נגד אלף פוסקים".

והגאון רבי שלמה לניאדו (אב"ד ארם צובא, חלב), כותב בשו"ת בית דינו של שלמה (חאו"ח ר"ס ד'): "דאנן בתריה דמרן אזלינן ככל חוקותיו וככל משפטיו, בין להקל ובין להחמיר, ואין להביא ראיה מן החולקים עליו". וכ"כ עוד בספרו שו"ת כסא שלמה (סימן ז'). ע"ש.

והגאון רבי יעקב אלגאזי בתשובותיו (סי' ח) כותב: פה עיה"ק ירושלים וגלילותיה אתריה דמרן הוא, ואנו נוהגים לפסוק ככל הוראותיו בין להקל ובין להחמיר. ע"ש. וכ"כ המהרי"ט אלגאזי בתשובה בשמחת יום טוב (סי' ג' דף ט), דאנן בני ירושלים נוהגים לפסוק כהוראות מרן ז"ל. ע"ש. וכ"כ מהר"א ישראל בספר משנה אליהו (דף ז.). [חלק מהדברים מבוארים בשו"ת יביע אומר בכ"ד ובהקדמה להליכות עולם ח"א].

גם הרב קמח סולת (מהדורת תשנ"ח, עמוד עח) כתב, ועתה אמת אגיד את אשר שמעתי מפום רבנן קדישי, ששמעו מפי הרב הגדול מופת הדור מהר"ח אבולעפייא, שקיבל מזקני וגאוני דורו, שהסכימו דמרן השלחן ערוך קרוב למאתים רבנים מדורו [נסמך], וכל מי שיעשה כפסק מרן, עביד כמאתן רבנן. ע"כ.

ובזמן מהר"ם גלאנטי בן מוהר"ר יונתן גלאנטי, בן הגאון המוסמך מהר"מ גלאנטי, תלמיד מרן ז"ל, כבר נתפשטה קבלת הוראות ופסקי מרן ז"ל בכל ארץ ישראל, וקיבלו עליהם שלא יוכל המוחזק לומר קים לי נגד דעתו ז''ל, וכמ"ש מהר"ם חאגיז בתשו' הלק"ט חלק א' (סי' קפב) משם מר זקינו הוא הרב מהרמ"ג הנז'. וכן דעת מהר"ם בן חביב בכללים שבסוף ספרו גט פשוט (כלל א'), ומהר"א יצחקי בתשובת זרע אברהם (חו"מ סימן כג), והרב פרי חדש בספרו מים חיים (קונטרס התשובות ס"ס ט'). ע"ש. ומהר"י הלוי בעל מטה יוסף בתשו' שהובאה בגנת ורדים (חו"מ כלל ג' סי' כט) כתב משם אביו, דהכא בארץ הצבי מנהג אחד הוא דלא נדדי מדברי מרן בשלחנו הטהור, אף שהוא נגד הרמב"ם.

ומהר"ח פלאג'י בספרו שו"ת חיים ביד (סי' קח) כתב, כי גלוי וידוע בכל העולם שחכמי ספרד וצרפת קיבלו עליהם ועל זרעם לפסוק בכל מקום כדברי מרן רבינו יוסף קארו ז"ל, אפי' יחלקו עליו כל האחרונים. ועל כן יאמרו המושלים לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו. ופשוט שאין לעזוב דברי מרן ולפסוק כהט"ז. וכ"כ בשו"ת חקקי לב (יו"ר סי' מג) דקי''ל כמ"ד דקבלנו הוראות מרן אף להקל. וכ"כ עוד בגנזי חיים (מע' ה' אות לג) דקבלנו הוראות מרן אף להקל. וכ"כ בפתח הדביר (סי' רמג סק"ג) דלדידן בני ספרד תפסי' הוראת מרן אפי' להקל כנודע. וראה עוד במ"ש באורך בהשמטות לסי' שלט כרך ד', והביא מהחקרי לב, ובתי כהונה, ובתי כנסיות, ושלחן גבוה, ונר מצוה, ועוד, דקבלנו הוראות מרן אף להקל. וכ"כ בזכרונות אליהו (חיו"ד מע' מ' אות יב) בשם כמה אחרונים דקבלנו הוראות מרן אף להקל.

גם בשו"ת ויוסף אברהם (לרבי אברהם דיין, מרבני חאלב לפני כמאה וחמשים שנה, סימן כז) כתב, שהדבר ידוע ומפורסם שבני ארץ ישראל וארם צובא ודמשק וער-ביסתאן קיבלו עליהם הוראות מרן ז"ל. ע"ש. וכיוצא בזה כתבו כל גדולי רבני הספרדים.

וז"ל של מוהר''ן מברסלב זיע"א שהשיב לשואלו: יכול הנך לקמט את ספרי כפי רצונך [לומר בו פירושים כלבבך], אולם אל תפגע בסעיף קטן בשלחן ערוך. עכת"ד.

וזה לשונו של הגאון רבינו יוסף חיים בשו"ת רב פעלים (חלק ב' חלק יורה דעה סימן ז): ואפילו מאה אחרונים חולקים על פסק מרן השלחן ערוך, אין אנו שומעים להם אפילו במקום הפסד מרובה, כי אנו מחוייבים ללכת אחרי הוראות מרן מכח הקבלה שקבלנו וכו' ואין אנחנו יכולים לזוז מדבריו. עכ"ד. וכתב עוד (בסימן טז) דצריך המורה להזהיר תמיד שלא יעשו כך לעבור על דברי מרן שקבלנו הוראותיו וכו'. והביא מ"ש בחס"ל תאומים, דאנו צריכים לקבל דברי הבית יוסף באימה. ע"ש.

אם יש להוכיח מפסקי הבן איש חי שמותר לחלוק על מרן

ומה שמצינו להגרי"ח בבן איש חי בכמה דוכתי שפסק דלא כדעת הש"ע, ובפרט בעניני טהרה שהחמיר נגד מרן, הנה הרואה יראה שרבינו יוסף חיים ע"ה עצמו כתב בכמה מקומות שגם בעירו בגדאד קבלו הוראות מרן בין להקל בין להחמיר. [וכ"ש לאחר שעלו לארץ ישראל שלא ע"ד לחזור, וארץ ישראל אתרא דמרן].

א. וזה יצא ראשונה, בשו"ת רב פעלים הנ"ל (ח"ב יו"ד סי' ז), כתב, שאפילו מאה אחרונים חולקים על פסק מרן הש"ע, אין אנו שומעים להם אפילו במקום הפסד מרובה, כי אנו מחוייבים ללכת אחרי הוראות מרן מכח הקבלה. ואין אנחנו יכולים לזוז מדבריו. עכ"ד. ושם חלק על רבו הזבחי צדק שהיקל בהפסד מרובה נגד מרן. ועוד כתב (בסי' טז) דצריך המורה להזהיר תמיד שלא יעשו כך לעבור על דברי מרן שקבלנו הוראותיו וכו'. והביא מ"ש בחס"ל תאומים, דאנו צריכים לקבל דברי הבית יוסף באימה. ע"ש.

ב. ועוד מצינו ברב ברכות (דף קכב:) שכתב: והנה הכא באתרא דידן עיר תהלה בגדאד קבלנו הוראות מרן בין להקל בין להחמיר. כמו תושבי ארץ ישראל והנלוים אליהם שקבלו עליהם הוראות מרן בין להקל ובין להחמיר. ובהכי רווחא לן שמעתתא בנ"ד מבלי לפצות פה ולצפצף ולמיחש כלל ועיקר.

ג. ועוד כתב שם (דף קנד) והגם שהרב זרע אמת לא סמך על סברא זו להתיר, מפני שהאחרונים כתבו לסתור סברת מרן הבית יוסף, וקיימא לן הלכה כבתראי, הנה טעם זה לא שייך לדידן, דאנן אתכא דמרן סמכינן "בין לקולא בין לחומרא".

ד. ועוד כתב שם בעמוד ב': שוב ראיתי בשו"ת חסד לאברהם שכתב וכו'. והגם שהרב ז"ל לא מלאו לבו להתיר נגד האחרונים, מכל מקום אנן אתכא דמרן סמכינן נתיר ונתיר בס"ד. ע"כ.

הא קמן שגם רבינו יוסף חיים כתב שבגדאד קיבלו עליהם הוראות מרן "בין להקל בין להחמיר". והנה במקומות דפליג על מרן להחמיר, נוכל לומר שהוא בדרך של חומרא לחוש לסברת המחמירים, או מצד מנהג קדום בבגדאד נגד מרן, ששם היו חסידים ואנשי מעשה שרצו בכל מאודם להחמיר ולחוש לכל השיטות, והני אינשי מעלי. אבל מעיקר הדין אזיל ומודי דנקטינן לדינא כוותיה דמרן מלכא, ובודאי דסבירא ליה דקבלנו הוראותיו של מרן השלחן ערוך בכל אשר יאמר. דאי לא נימא הכי, יסתרו דבריו של הרב בן איש חי מספרו הקצר לשו"ת רב פעלים. אלא דלכאורה קשה דהיאך פסק לברך על ההדלקה אחר ההדלקה, והרי לא היה מנהג בזה בבגדאד, כמ"ש ביביע אומר ח"ב, וצ"ל שלדעתו א"ז ברור באופן מוחלט בדעת מרן, ועוד דחשש להסוברים דקבלת שבת תלויה בהדלקה, וס"ל דאין זו ברכה לבטלה כי זו מצוה נמשכת. ועיין בילקו"י שובע שמחות חלק א', במי שלא בירך על מזוזה בעת קביעתה, שיכול לברך אחר כך, כי זו מצוה נמשכת. וקסבר הרב בא"ח דה"ה הדלקת הנר. אלא דאנן לא נקטינן הכי, שהרי מבואר בראשונים להדיא שיש לברך על ההדלקה קודם ההדלקה, וכנראה סברתם דאחר שהתקנה היתה בעצם ההדלקה, והדלקה עושה מצוה, ממילא יש לברך עובר לעשייתן. ולא דמי למזוזה. ואכמ"ל.

אלא דברב פעלים ח"ד סי' כז פסק לברך על הדס שוטה, כשאין הדס משולש, בשעה"ד, והרי לדעת מרן (סי' תרמו ס"ג) אין לברך על הדס כזה. וכאן הרב בן איש חי היקל בספק ברכה לבטלה נגד מרן. [וראה בחזון עובדיה על סוכות עמ' שד]. ועיין בילקו"י איסור והיתר כרך ב' (עמוד רג) שהבאנו מחלוקת הראשונים בתולעים שלא ריחשו הנמצאים בפירות, ומרן בב"י (סימן פד) פסק כדעת רש"י דשרי. וכתב בבן איש חי (פר' נשא אות ו'), גבי תולעים שבפירות, דאע"פ שלא פירשו ולא ריחשו, נקטינן לאסור משום שהוא איסור תורה. וכן המנהג בבגדאד. ע"כ. ומזה שהדגיש שכן המנהג בבגדאד, ומפני שהוא איסור תורה, משמע דרק מפני כך כתב להחמיר נגד דעת מרן, הלא"ה יש להורות כדעת מרן דוקא. ויתירה מזו, עיין בשלחן גבוה (סק"ג) שכתב, שכן היה מנהגם לאסור, ואע"פ שקבלנו הוראות מרן, אפשר שמנהגם לאסור היה קודם שנתפשטו הוראות מרן. [וע"ש בילקו"י שכתבנו, דמ"מ העיקר לדינא כדעת מרן שקבלנו הוראותיו, ובפרט דאיכא התם ספק ספיקא. ע"ש]. ועיין בהקדמה לספר טהרת הבית ח"א (עמוד י') שכתב, דמה שהרב בן איש חי פליג על מרן בהלכות טהרה, היינו משום דמר ניהו רבה חסדאין מיליה. [ובהקדמה להליכות עולם ח"א הוסיף, שכן הסכימה דעתו הרחבה. וכנראה, במקומות שאין הדבר מבואר להדיא במרן, דבזה סבר שיש מקום להחמיר]

ועיין בכף החיים (סי' תסח אות נח) שהביא דברי החקרי לב (מהדו"ב דף קפ) שהחיד"א החמיר רק לעצמו בביתו ובחומותיו, וכתב דאכן משאר דברי החיד"א משמע דבאיסור והיתר יש אף להורות לכתחלה להחמיר. ע"ש. אולם עיין בשו"ת יבי"א שהאריך להוכיח שגם בדיני איסור והיתר יש להורות דוקא כדעת הש"ע. שוב הראוני מ"ש רבי אברהם כלפון בספר לקט הקציר (סי' לב) בזה"ל: ובהיותי אני הצעיר אברהם כלפון בליוורנו שנת תקס"ד, שאלתי את פי מורינו מופת הדור הרב חיד"א הי"ו על פתגמא דנא פה אל פה, ואמר לי אני נוהג כמו שכתב מרן ז"ל, ובדבר שהאריה [האר"י] החי מחמיר אני נוהג כדבריו, "ואיני מחמיר אלא על עצמי". ע"כ. הרי עדותו הנאמנה של הרב ע"ה, שהיה בן דורו של מרן החיד"א, שאמר לו החיד"א פה אל פה, שאינו מחמיר אלא על עצמו, הא קמן שאין להורות לרבים להחמיר נגד מרן הש"ע.

עוד רגע אדבר במה שיש הניתלים בכח המנהג, ולדעתם על הנשים הספרדיות להמשיך לברך על על ישיבה בסוכה, על שמיעת קול שופר, ולברך אחר הדלקת הנרות בער"ש, ואחר הטבילה, ולהתעקש בנוסחאות החדשות ששינו בסידורי הוצאת מנצור, ועוד מנהגים שהם נגד דעת רוה"פ ומרן הש"ע. וטענו שיפה כח המנהג לבטל דברי הש"ע. ואמנם ידענו. גם ידענו את כוחו של המנהג, אבל לאו בכל דוכתא יש לילך אחר המנהג, כי כבר כתב הריב"ש (סי' מד, וקכב, שפח, ושצ), דדבר פשוט הוא שכיון שהוא אסור שאין מניחין אותם לנהוג כן, כדאמרינן בפ"ק דר"ה וכו'. ע"ש. גם בסימן שפח, ושצ, מבואר דכל מנהג שיש בו קצת פקפוק, ע"פ הדין ראוי לבטלו. ובעלמא אמרינן אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר. מכלל שאם אינה רופפת לא משגחינן במנהג. ומיהו מאי דאמרינן דכי נהגו במקום איסורא לא שבקינן להו, ומחינן בידייהו, בדאפשר דצייתי לן, הלא"ה הא אסיקנא בריש פרק המביא דלא שנא דאורייתא, ולא שנא דרבנן לא אמרינן ולא מידי, דהא תוספת יוהכ"פ דאורייתא הוא, ואכלי ושתו עד שחשכה, ולא אמרי' להו ולא מידי. ומתבאר בסי' תרפח. ע"ש. ומצינו לפוסקים רבים, ראשונים ואחרונים, שכתבו, שכל מנהג שיש בו שמץ של איסור, חכם שדבריו נשמעים צריך לבטלו. וגם הרב בן איש חי ביטל כמה מנהגים בעירו, וגם בכה"ח כתב לבטל כמה מנהגים, וכמ"ש בסימן תקפב (אות לח). וראה בשדי חמד (מע' המ"ם כלל לח) שהעתיק מדברי הפוסקים שיש לבטל כל מנהג שיש בו שמין של איסור. לך נא ראה שם.

וכן מוכח מדברי הרמב"ם (בפ"ג משביתת עשור ה"ג) "שאין כח המנהג לבטל דבר האסור, אלא לאסור את המותר". ע"כ. ומבואר, דכל מנהג שבא להתיר את האסור, אין להתחשב בו. וע"ע בתשו' הרמב"ם (הוצאת פריימן, ירושלים תרצ"ד, סי' מ"ו). וכן מוכח מדברי הריטב"א בשם רבותיו (הוב"ד ברדב"ז סימן שנט), שכתב, והדבר פשוט שאין משנתינו וכל הגמרא ועובדי, אלא במנהג שהוא להחמיר, אבל במנהג להקל לעולם אין חוששין לו, ואפילו היה על פי גדולים שבעולם, כל שנראה שיש בו צד איסור, לחכם בעלי ההוראה אשר יהיה בימים ההם שאין לנו אלא השופט אשר יהיה בימינו וכו', ובטעות מוכרע אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה'. עכ''ל. וכן מבואר באור זרוע [מובא בשו"ת מהר"ם מעין סימן מג], דדוקא מנהג שנהגו על פי חכמי המקום, פירוש מנהג ותיקין, אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה, הוה ליה טועה בשיקול הדעת. וכן כמה מנהגים גרועים לא אזלינן בתרייהו. עכ"ל. וכיו"ב כתב ר''ת לר"י מאורלנייש, (בשלטי הגבורים המררכי גיטין סימן תמד) דמ"ש שאין לשנות המנהג מפני הלעז, מנה"ג זה גהינם למפרע, שאם שוטים נהגו, חכמים לא נהגו. עכ"ל. חזינן דלאו בכל דוכתא אמרינן מנהג מבטל הלכה.

גם התשב"ץ (ח"ב סימן נ) כתב וז"ל: אבל היכא דאיכא איסורא, אי נהוג לא שבקינן להו, כדאיתא בפ"ק דר"ה (טו:). אא"כ לא ישמעו אלינו, דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. עכ''ל. וע"ע בח"ג (סי' קס) שכתב, ואע''פ שנהגתם וכו' אין מנהג איסור ראוי להתקיים וכו'. ע"ש. וכ"כ הרשב"ש (סי' שפח) וז"ל: וכל דבר שאסור אין כח במנהג להתירו. והכי איתא בפ"ק דר"ה, וכי נהיגי מי שבקינן להו, והמנהג הוא לאסור המותר ולא להתיר האסור. עכ"ל. וע"ע במ"ש בסימן תיט, ובסימן תקסב. וכ"כ גם נכד התשב"ץ ביכין ובועז ח"א (סי' קיח) וז"ל: יש בענין המנהגים דברים חלוקים, ואין לומר בכל דבר כך פשט המנהג, ומנהג מבטל הלכה, שאם הדבר הוא מנהג באיסור, בודאי שמבטלין המנהג, כדאיתא ב"ק דר''ה, וכי נהיגי באיסורא מי שבקינן להו. וכ"כ הרמב"ם בשביתת עשור וכו'. ע"כ. וכן מבואר בשו"ת בנימין זאב (סימן קנט). ומדברי הרמ"א בתשובה (סי' יט). ומדיוק דבריהם משמע, דרק בעניני ממון, או בדבר שהוא סייג, בזה המנהג מבטל הלכה, אבל בעניני איסור והיתר יש לבטל כל מנהג שהוא נגד ההלכה. וכן מבואר בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' מג), דכל מנהגא דלא מנהג וותיקין, אין לסמוך עליו. גם המהרשד"ם (בחיו"ד סי' מ') כתב, שאפילו נהגתם כן, כיון שהוא מנהג זר נגד רוב הפוסקים יש היתר למנהג זה. ועוד כתב המהרשד"ם [הובא בפר"ח מנהגי איסור והיתר סי' תצו בד"ה השני] שגדול הדור יכול לבטל כל מנהגי העיר. בין להקל בין להחמיר [והיינו בעניני מנהגים]. והמהריק"ש (יו"ד סי' רמב) הביא מ"ש הריב"ש (ס"ס שלד), שאם בא חכם לתקן איזה מנהג, אין בזה משום פגם לראשונים, שמקום הניחו לו להתגדר בו (חולין ז.). ע"כ. וכן מוכח מדברי מהר"ח אבולעפייא, הובא בספר שו"ת מהרי"ף (רבי יעקב פראג'י דף לט ע"ד): דכל שדבריו נשמעים, ראוי לחכם לשנות את המנהג. וכן מבואר מדברי להקת האחרונים, שמותר לחכם גדול לשנות מן המנהג כל שיש שמץ של איסור במנהג שנהגו, ומהם: הפר"ח (סימן תצו, בדיני המנהגים, כלל עשירי), פרי תואר (יו"ד סי' לט). בתשובת הרא"ם (סי' טז) תשובת מהריק"ש (סימן ו'). שו"ת זרע אמת ח"ג (סי' סא), שו"ת עין משפט (חאו''ח סימן א), משא חיים (אות צה, דף נג.). בכתונת יוסף ברדוגו (שהיה לפני כשלש מאות שנה, שרשי תנים שרש כח ענף ג'), מרן החיד"א בשם מהר"ש עמאר, הו"ד בטהרת הבית ח"א (עמ' נט). שו"ת שבות יעקב ח"ב (ס"ס ו), שו"ת סמיכה לחיים (חאו"ח סי' א, דף יב:), שו"ת שער אשר קובו (סי' א דף ח:), החקרי לב [הביאו מהר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב חיו"ד סי' לט דף מב ע"ד] ומהר"ח פלאג'י בשו''ת חקרי לב (חאו"ח סי' ו דף ז.), ובשו"ת ויען אברהם למהר"א פלאג'י (דף יז ע"ג) ובספר ברית כהונה או"ח (מע' מ אות כח) ובשו"ת בני בנימין (דף כח.). ובספר נוה שלום (סי' תקפב דף נג) כתב, שכבר מצינו לכמה גאוני עולם שכאשר ראו מנהגים שאינם נכונים ע"פ ההלכה, שינו את מנהגם שיהיה ע"פ הדין, רק שלא יהיה מחלוקת בקהל עדת ה'. ע"כ.

אשר על כן חובה עלינו להחזיר עטרה ליושנה לנהוג בכל הדינים כדעת מרן הש"ע שקיבלנו הוראותיו, ואין להתחשב במנהג אלא כשהוא מוסכם על ידי גדולי הדורות. אבל לאו בכל דוכתא אזלינן בתר המנהג.