פרק א פרק ב פרק ג פרק ד פרק א
|
|
פרק ב
|
|
פרק ג
|
|
פרק ד
|
|
פרק א
פרק א - משנה א
הַמְכַנֵּס חַלּוֹת עַל מְנָת לְהַפְרִישׁ, וְנָשְׁכוּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ חִבּוּר. מִקְרָצוֹת נוֹשְׁכוֹת זוֹ בָזוֹ, וְכִכָּרוֹת נוֹשְׁכוֹת זוֹ בָזוֹ, הָאוֹפֶה חֲמִיטָה עַל גַּבֵּי חֲמִיטָה עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ בַתַּנּוּר, וְקוֹלִית שֶׁל מַיִם הַמְחֻלְחֶלֶת, וּרְתִיחַת גְּרִיסִין שֶׁל פּוֹל רִאשׁוֹנָה, וּרְתִיחַת יַיִן חָדָשׁ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף שֶׁל אֹרֶז, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ חִבּוּר. וּמוֹדִים בִּשְׁאָר כָּל הַטֻּמְאוֹת, בֵּין קַלּוֹת בֵּין חֲמוּרוֹת: ר"ע מברטנורה הַמְכַנֵּס חַלּוֹת. שֶׁמַּפְרִישִׁין מִן הָעִסָּה, וְנָתַן מֵהֶם הַרְבֵּה זוֹ עַל זוֹ עַד שֶׁנִּדְבְּקוּ זוֹ בָּזוֹ, וְדַעְתּוֹ הָיָה מִתְּחִלָּה לְהַפְרִידָן זוֹ מִזּוֹ: וְנָשְׁכוּ. שֶׁנִּדְבְּקוּ כָּל כָּךְ עַד שֶׁכְּשֶׁבָּא לְהַפְרִידָן נוֹשְׁכוֹת זוֹ מִזּוֹ, כְּלוֹמַר שֶׁנִּתְלָשׁ מִקְצָת מֵאַחַת מֵהֶן וְעוֹלֶה עִם חֲבֶרְתָּהּ: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם. וְאִם נָגַע טְבוּל יוֹם בְּאַחַת מֵהֶן, נִפְסְלוּ כֻּלָּן כְּאִלּוּ הֵן גּוּף אֶחָד. דִּטְבוּל יוֹם פּוֹסֵל בַּתְּרוּמָה, וְחַלָּה דִּין תְּרוּמָה יֵשׁ לָהּ: וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵינוֹ חִבּוּר. כֵּיוָן דְּדַעְתּוֹ לְהַפְרִידָן. וְאוֹתָהּ שֶׁנָּגַע בָּהּ הַטְּבוּל יוֹם פְּסוּלָה, וְהַשְּׁאָר טְהוֹרוֹת: מִקְרָצוֹת. חֲתִיכוֹת שֶׁל עִסּוֹת שֶׁנֶחְתְּכוּ וְנִתְלְשׁוּ מֵעִסּוֹת הַגְּדוֹלוֹת, קְרוּיוֹת מִקְרָצוֹת. לְשׁוֹן קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָא (יִרְמְיָה מו). וְכָל הָנֵי דַּחֲשִׁיב הָכָא. אַפְּלוּגְתָּא דְּבֵית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל דְּסֵיפָא קַיְמֵי. וְהָא דְּלָא חֲשִׁיב חַלּוֹת בַּהֲדַיְהוּ, מִשּׁוּם דְּחַלּוֹת לְבֵית הִלֵּל אֵינָן חִבּוּר לֹא בִּטְבוּל יוֹם וְלֹא בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת {א}, אֲבָל הָנֵי דַּוְקָא בִּטְבוּל יוֹם פְּלִיגֵי, אֲבָל בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת מוֹדִים, כִּדְקָתָנֵי סֵיפָא: חֲמִיטָה. עֻגָּה דַּקָּה: עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ בַתַּנּוּר. דְּכֵיוָן שֶׁנִּדְבְּקוּ כְּשֶׁהֵן עִסָּה, הֲרֵי צוּרָתָן נִפְסֶדֶת אִם מַנִּיחָן מְדֻבָּקִין, הִלְכָּךְ וַדַּאי עָתִיד לְהַפְרִידָם: וְקוֹלִית שֶׁל מַיִם. הַקֶּצֶף וְהָרְתִיחָה שֶׁעוֹלֶה בַּמַּיִם, קוֹלִית שְׁמָהּ. וְאִם נָגַע טְבוּל יוֹם בְּאוֹתָהּ רְתִיחָה, לְבֵית הִלֵּל לֹא הָוֵי חִבּוּר וְלֹא נִפְסְלוּ הַמַּיִם: מְחֻלְחֶלֶת. כְּשֶׁהָרְתִיחָה חֲלוּלָה מִתַּחְתֶּיהָ וְאֵינָהּ נוֹגַעַת בַּמַּיִם אֶלָּא בִּקְצוֹתֶיהָ: הָרִאשׁוֹנָה. שֶׁרְתִיחָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל גְּרִיסִין אֵינָהּ מֻדְבֶּקֶת עַל הַגְּרִיסִין: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף בִּרְתִיחָה שֶׁל אֹרֶז. נַמִּי פְּלִיגֵי בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל אִי הָוֵי חִבּוּר לִטְבוּל יוֹם, וְאִי נָגַע בָּרְתִיחָה כְּאִלּוּ נָגַע בָּאֹרֶז {ב}: וּמוֹדִים. בֵּית הִלֵּל: בִּשְׁאָר כָּל הַטֻּמְאוֹת. דַּהֲוֵי חִבּוּר: בֵּין קַלּוֹת בֵּין חֲמוּרוֹת. קַלּוֹת רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה {ג}. חֲמוּרוֹת, אַב הַטֻּמְאָה. וְדַוְקָא בִּטְבוּל יוֹם פְּלִיגֵי, לְפִי שֶׁכְּבָר עָלָה מִטֻּמְאָתוֹ וְאֵינוֹ חָסֵר אֶלָּא הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} הָרַ"שׁ. וְנָקַט טְבוּל יוֹם, מִשּׁוּם רְבוּתָא דְּבֵית שַׁמַּאי. מַהֲרַ"ם. וְהָרַמְבַּ"ם לֹא חִלֵּק בֵּינֵיהֶן. וְנִרְאֶה לִי דְּכָךְ נִשְׁאֲלוּ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ חַלּוֹת בִּפְנֵי עַצְמָם כוּ': {ב} וּמִדְּלֹא כָּתַב הִלְכָתָא כְּמַאן, נִרְאֶה דִּסְבִירָא לֵיהּ דְּלֹא פָּלֵיג רַבִּי יְהוּדָה, אֶלָּא קַבָּלָה הָיְתָה בְּיָדוֹ דִּבְהָא נַמִּי פְּלִיגֵי, וְתַנָּא קַמָּא לֹא שְׁמִיעַ לֵיהּ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמִשְׁנָה ב', דְּתַנָּא קַמָּא נָחֵית לְמִין קִטְנִיּוֹת וְלֹא תָּנֵי שֶׁל טֹפַח, מַשְׁמַע דִּפְלִיגֵי: {ג} וּבָרַמְבַּ"ם מַשְׁמַע, דְּקַלּוֹת, אוֹתָן שֶׁהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כבר בארנו פעמים כי טבול יום פוסל את התרומה בין אם היו אוכלין של תרומה או משקין של תרומה פוסל ואינו מטמא וכבר בארנו בטהרות (פ"ב) כי דין חלה ותרומה אחד לענין הטומאהודע זה אמר כי המקבץ חלות קצתן על קצתן ותהיה כונתו להפרידן אחר כן אמנם קבצן לכונה בחלה ההוא ודבקו העוגות קצתן בקצתן ונגע טבול יום באחד מהן אומרים ב"ש שהוא פוסל את הכל וכן הדין במקרצות ובככרין וחמיטה על גבי חמיטה וכבר ביארנו בטהרות (פ"א) מקרצות מחותכות עיסה דומה ללחם שאופים פעמים לספינה וחמיטה עוגה רקיקה. עד שלא קרמו קודם שיתהוה לה קליפה אבל נדבקה אחת אל אחת בתוך העיסה וזה בלי ספק אינו בכונתו לפי שהוא מפסיד צורתו ותבנית הלחם משתנה:וקולית (המת). היא גלגלת הראש וכנה הקצף אשר יתהוה במים כשיכנס בהן האויר בגלגלת ואמרו קולית המים המחולחלת ר"ל שיהיה תוכה ריקם וקצוותיה מחוברות בלחם של תרומה וכן רתיחת תבשיל פולין הרתיחה הראשונה ורתיחת היין אשר זמנו קרוב לדריכתו ב"ש סוברין כי אלה כולן חבור בטבול יום ושאם נגע טבול יום בקצה קצף ההוא פסל היין או הלחם וכן אם נגע באחד המקרצות או החמיטות או הככרות פסל הכל וב"ה אומרים כי לא פסל אלא במה שנגע בלבד ואלו *הכלים אינן חבור והכל מודים כי אלו כולן חבור בשאר טומאות בין קלות בין חמורות אמנם חלקו בטבול יום לפי שכבר טהור ואינו חסר אלא הערב השמש: (רמב"ם)
פרק א - משנה ב
הַמְכַנֵּס חַלּוֹת עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְהַפְרִישׁ, הָאוֹפֶה חֲמִיטָה עַל גַּבֵּי חֲמִיטָה מִשֶּׁקָּרְמוּ בַתַּנּוּר, וְקוֹלִית שֶׁל מַיִם שֶׁאֵינָהּ מְחֻלְחֶלֶת, וּרְתִיחַת גְּרִיסִין שֶׁל פּוֹל שְׁנִיָּה, וּרְתִיחַת יַיִן יָשָׁן, וְשֶׁל שֶׁמֶן לְעוֹלָם, וְשֶׁל עֲדָשִׁים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף שֶׁל טֹפַח, טְמֵאִים בִּטְבוּל יוֹם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּכָל הַטֻּמְאוֹת: ר"ע מברטנורה הַמְכַנֵּס חַלּוֹת. זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ: עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְהַפְרִישׁ. שֶׁלֹּא לְהַפְרִידָן זוֹ מִזּוֹ: מִשֶּׁקָּרְמוּ בַתַּנּוּר. דִּמְאַחַר שֶׁאֵין צוּרָתָן נִפְסֶדֶת וְנִשְׁאָרִין רְקִיקִין כְּמוֹ שֶׁהָיוּ, הוּא מַנִּיחָן מְדֻבָּקִין וְשׁוּב אֵין מַפְרִידָן זוֹ מִזּוֹ לְעוֹלָם: וְשֶׁל שֶׁמֶן לְעוֹלָם. בֵּין חָדָשׁ בֵּין יָשָׁן: טֹפַח. מִין קִטְנִית. וְרַמְבַּ"ם אוֹמֵר, שֶׁהוּא שֶׁקּוֹרִין לוֹ בַּעֲרָבִי קורטמא"ן. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: טְמֵאִים בִּטְבוּל יוֹם. מִשּׁוּם סֵיפָא דְּתָנֵי וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּכָל הַטֻּמְאוֹת, נָקַט טְמֵאִים אֵצֶל טְבוּל יוֹם, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא שַׁיָּךְ טֻמְאָה גַּבֵּי טְבוּל יוֹם, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא פּוֹסֵל בַּתְּרוּמָה בִּלְבַד: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם על מנת שלא להפריד. ע"מ שלא יפרידם וכן כשקיבץ הרקיקין אחר שנקרם בם קליפתם לפי שהוא מבואר כי כונתו לחברם ואמרו ושל שמן לעולם ר"ל שוה הוא אם יהיה ישן או חדש לפי שהוא מעט הרתיחה ואינו צף הרבה וכבר ביארנו טופח והוא הנקרא בלשון ערבי קרטמ"ן והוא ממין שעורין ופעולתו אצל הרופאים קרוב מפעולתן ואמר כי אלו כולן חבור בטבול יום זהו ענין אמרו טמאים בטבול יום לפי שטבול יום אינו מטמא לשום דבר מהדברים כמו שהשרשנו בפתיחת זה הסדר אמנם יפסול בלבד ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)
פרק א - משנה ג
מַסְמֵר שֶׁאַחַר הַכִּכָּר, וְגַרְגֵּר מֶלַח קָטָן {ד}, וְחַרְחוּר פָּחוּת מִכָּאֶצְבַּע {ה}, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא נֶאֱכָל עָלָיו, טְמֵאִים בִּטְבוּל יוֹם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּכָל הַטֻּמְאוֹת: ר"ע מברטנורה מַסְמֵר שֶׁאַחַר הַכִּכָּר. בָּצֵק הַבּוֹלֵט מִן הַכִּכָּר שֶׁל לֶחֶם כְּמִין מַסְמֵר, וְיֵשׁ שֶׁעוֹשִׂין אוֹתוֹ כָּךְ לְסִימָן: וְגַרְגֵּר מֶלַח קָטָן. שֶׁנִּדְבַּק בַּכִּכָּר וְנֶאֱפָה עִמּוֹ: וְהַחַרְחוּר. שֶׁנִּשְׂרַף הַלֶּחֶם פָּחוֹת מֵעֳבִי אֶצְבַּע סְבִיבוֹתָיו. חַרְחוּר, לְשׁוֹן נָחַר מַפֻּחַ מֵאֵשׁ (יִרְמְיָה ו): רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. כָּל שֶׁהַשָּׂרוּף נֶאֱכָל עִם הַכִּכָּר, הָוֵי חִבּוּר. וְאִם נָגַע טְבוּל יוֹם בַּשָּׂרוּף כְּאִלּוּ נָגַע בַּפַּת, וְאִי לֹא, לֹא הָוֵי חִבּוּר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ד} קָטָן. וְשִׁעוּרוֹ נִרְאֶה שֶׁהוּא לְפִי רְאוּת עֵינֵי הֶחָכָם הַמּוֹרֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} פָּחוּת כוּ'. לְהָרַמְבַּ"ם קָאֵי נַמִּי אַמַּסְמֵר: (עיקר תוי"ט). רמב"ם עושים בגבי קצת העוגות מעט עיסה מבחוץ על שטח הפת:וחרחור. פירוש בחוזק החום והיובש ואמר כי כשהן אלו פחות משיעור אצבע היא כדבוק בו וחבור בטבול יום וכשנגע טבול יום באותו גרגר מלח או קצה השרוף פסל הככר ואמר רבי יוסי כי אין אנו חוששים לאורך הקצוות האלו ולא לקיצורם אלא כל מה שאפשר לאכול עם אותו הפת הוא חבור בטבול יום ואין הלכה כרבי יוסי: (רמב"ם)
פרק א - משנה ד
הַצְּרוֹר שֶׁבַּכִּכָּר, וְגַרְגֵּר מֶלַח גָּדוֹל, וְהַתֻּרְמוֹס, וְהַחַרְחוּר יָתֵר {ו} מִכָּאֶצְבַּע, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כֹּל שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל עִמּוֹ, טְהוֹרִים בְּאַב הַטֻּמְאָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּטְבוּל יוֹם: ר"ע מברטנורה צְרוֹר שֶׁבַּכִּכָּר. שֶׁרְגִילִים לָשׂוּם צְרוֹר אֶבֶן בְּתוֹךְ הַכִּכָּר לְסִימָן שֶׁלֹּא יִתְחַלֵּף בְּאַחֵר, וּפְעָמִים שֶׁמְּשִׂימִין גַּרְגֵּר שֶׁל מֶלַח גָּדוֹל אוֹ תֻּרְמוֹס. כָּל הָנֵי לָא חֲשִׁיבֵי חִבּוּר בְּלֶחֶם, וְאִם נָגַע אַב הַטֻּמְאָה בְּאֶחָד מֵהֶן, לֹא הָוֵי כְּאִלּוּ נָגַע בַּלֶּחֶם עַצְמוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן טְבוּל יוֹם שֶׁלֹּא נִפְסַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה בְּכָךְ: וְהַחַרְחוּר יָתֵר מִכְּאֶצְבַּע. וְכֵן כְּשֶׁנִּשְׂרַף מִן הַלֶּחֶם בְּיוֹתֵר מֵעֳבִי אֶצְבַּע, וְנָגַע טָמֵא אוֹ טְבוּל יוֹם בַּשָּׂרוּף, לֹא הָוֵי חִבּוּר לַלֶּחֶם: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כֹּל שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל עִמּוֹ. לֹא הָוֵי חִבּוּר. וְלֹא מְשַׁעֲרִינַן בָּעֳבִי אֶצְבַּע כְּתַנָּא קַמָּא. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ו} יָתֵר. יֵשׁ לוֹמַר דְּהָכִי קָאָמַר, כָּאֶצְבַּע נַעֲשָׂה כְּיָתֵר מֵאֶצְבַּע וְאֵינוֹ חִבּוּר. מַהֲרַ"ם. אִי נַמִּי, כָּאֶצְבַּע הָוֵי חִבּוּר בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת וְלֹא הָוֵי חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם. מוהרר"ו וורמיז"א. וְאָתֵי שַׁפִּיר הַדִּיּוּקִים דְּלֹא לִיקְשׁוּ אַהֲדָדֵי: (עיקר תוי"ט). רמב"ם בעלי בתים רושמין פתם בסימנים כדי שלא יתערב בתנור עם זולתו ורושמין אותו בגרעין פול או בגרעין תורמוס ובחרחרת חרש וכיוצא בו אמר כי אלו כולן טהורין ואפי' באב הטומאה כשנגע אב הטומאה בחרש זה או בגרעין התורמוס וכיוצא בהן לא יטמא הככר ור' יוסי עזב כונתו והפך הוראתו הנקדמת ואמר כי כל מה שאינו נאכל עם הפת אבל הפרידם אותן ממנה ואז יאכל אינו חבור ואפי' באב הטומאה ואין הלכה כר' יוסי: (רמב"ם)
פרק א - משנה ה
הַשְּׂעֹרָה וְהַכֻּסֶּמֶת בִּזְמַן שֶׁאֵינָן קְלוּפִים {ז}, הַתִּיאָה וְהַחִלְתִּית וְהָאֲלוּם {ח}, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף אֲפוּנִים שְׁחוֹרִים, טְהוֹרִים בְּאַב הַטֻּמְאָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּטְבוּל יוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, טְהוֹרִים בִּטְבוּל יוֹם, וּטְמֵאִים בְּכָל הַטֻּמְאוֹת. הַשְּׂעֹרָה וְהַכֻּסֶּמֶת בִּזְמַן שֶׁהֵן קְלוּפִים, וְהַחִטָּה בֵּין שֶׁהִיא קְלוּפָה בֵּין שֶׁאֵינָהּ קְלוּפָה, הַקֶּצַח, וְהַשֻּׁמְשׁוֹם, וְהַפִּלְפֵּל, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף אֲפוּנִים לְבָנִים, טְמֵאִים בִּטְבוּל יוֹם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּכָל הַטֻּמְאוֹת: ר"ע מברטנורה הַשְּׂעֹרָה וְהַכֻּסֶּמֶת. בִּזְמַן שֶׁאֵינָן קְלוּפִים לָא חֲשִׁיבֵי מַאֲכַל אָדָם, שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם אוֹכְלִין אוֹתָן בִּקְלִפָּתָן, וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה: הַתִּיאָה. שֹׁרֶשׁ שֶׁל חִלְתִּית: וְהַחִלְתִּית. בַּעֲרָבִית כָּךְ שְׁמָהּ חִלְתִּית. וְקוֹרִין לְהוּ בְּלַעַ"ז ספיטיד"א: וְהָאֲלוּם. אָמְרוּ עָלָיו שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ מִין מִמִּינֵי הַחִלְתִּית. וְכָל הָנֵי לָא חֲשִׁיבֵי מַאֲכַל אָדָם, וּפְעָמִים מְעָרְבִין מֵהֶם מְעַט עִם הַמָּזוֹן: אַף אֲפוּנִים שְׁחוֹרִין. שֶׁאֵינָן אֶלָּא לִרְפוּאָה וְאֵין עֲשׂוּיוֹת לְמַאֲכַל אָדָם: טְהוֹרִים בִּטְבוּל יוֹם. כֵּיוָן שֶׁטָּהַר מִטֻּמְאָתוֹ וְאֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ, אֵינוֹ פּוֹסֵל בְּכָל אֵלֶּה אִם הֵם שֶׁל תְּרוּמָה {ט}. אֲבָל בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת חֲשִׁיבֵי אֹכֶל וּמְקַבְּלוֹת טֻמְאָה כִּשְׁאָר אֳכָלִין. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: הַקֶּצַח. מִין זֶרַע שָׁחוֹר. וּבְלַעַ"ז נייל"ו. וּרְגִילִין לָתֵת מִמֶּנּוּ בַּלֶּחֶם: וְהַשֻּׁמְשׁוֹם. כָּךְ שְׁמוֹ בַּעֲרָבִי. וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה, וְעוֹשִׂים מִמֶּנּוּ שֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ז} הַשְּׂעֹרָה כוּ'. וְהָא דְּדָרְשִׁינַן שְׂעֹרָה בִּקְלִפָּתָהּ, מִשּׁוּם שְׁאָר טֻמְאָה לְרַבָּנָן נַקְטַהּ. הָרַ"שׁ. וּמַהֲרַ"ם כָּתַב, וְשֶׁמָּא הָכָא אַיְרֵי בַּקְּלִפָּה הַחִיצוֹנָה דִּרְגִילוּת לְהָסִיר אוֹתָהּ קֹדֶם זְרִיעָה, וּלְהָכִי לָא חֲשִׁיבָא שׁוֹמֵר מִדְּאוֹרַיְתָא, אֶלָּא דְּרַבָּנָן גָּזְרוּ אַטּוּ קְלִפָּה פְּנִימִית, וּבִטְבוּל יוֹם לֹא גָּזְרוּ. וּלְרַבִּי מֵאִיר לֹא גָּזְרוּ כְּלָל. וְלִדְבָרָיו מַתְנִיתִין מִפָּרְשָׁא לְעִנְיַן חִבּוּר: {ח} הַתִּיאָה כוּ'. מִינֵי זְרָעִים הֵן. וְאַשֶּׁאֵינָן קְלוּפִים קָיְמוּ. מַהֲרַ"מ: {ט} וְקָשֶׁה, דְּהָא כֻּלֵּיהּ פִּרְקִין וַדַּאי בְּשֶׁל תְּרוּמָה מַיְרֵי, וְלָמָּה דִּיֵּק הָכָא לְפָרוֹשֵׁי הָכִי: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כבר קדם לך בטהרות (פ"ח) שאין מיטמא מכל הצמחים אלא מה שראוי למאכל אדם וכשהם השעורים והכוסמים בלתי קלופין אינם מאכל אדם ואינם ראוים לאכילה וע"כ אינן מטמאין אפי' באב הטומאה:וחלתית. בלשון ערב אל חתית:התיאה. נאמר שהוא שרש החלתית:והאלום. בלשון ערב אנגרב"י והוא שרש מין מן החלתית ואינו מאכל ואמנם מצרפין אותו מעט במזון כמו שמצרפים המלח הנקרא אלבור"ק ואמר ר' יהודה כי האפונין השחורין ג"כ אינן מאכל אדם אמנם הוא במדרגת הרפואה לא במדרגת המזונות כל אלה דברי ר"מ אבל חכמים אומרים כי כל אלה הנזכרים אינן נפסלים בטבול יום אבל כשנגעו בהן שאר טומאות הן מטמאין כשהן נכשרין על התנאים הידועין וקצח בלשון ערב שונ"ז והוא הידוע במצרים בדמיון השחור והשומשום בלשון ערב אל סמס"ם והוא המפורסם במערב באל גלגלי"ן בלשון ערב ואין הלכה כר"מ ולא כר' יהודה: (רמב"ם)
פרק ב
פרק ב - משנה א
מַשְׁקֵה טְבוּל יוֹם, כְּמַשְׁקִין שֶׁהוּא נוֹגֵעַ בָּהֶן. אֵלּוּ וָאֵלּוּ, אֵינָן מְטַמְּאִין. וּשְׁאָר כָּל הַטְּמֵאִין, בֵּין קַלִּין בֵּין חֲמוּרִין, הַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִים מֵהֶן, כַּמַּשְׁקִין שֶׁהוּא נוֹגֵעַ בָּהֶן. אֵלּוּ וָאֵלּוּ תְּחִלָּה, חוּץ מִן הַמַּשְׁקֶה שֶׁהוּא אַב הַטֻּמְאָה: ר"ע מברטנורה מַשְׁקֵה טְבוּל יוֹם. כְּגוֹן רֻקּוֹ, מֵימֵי רַגְלָיו, דִּמְעוֹת עֵינוֹ, וְדַם מַגַּפְתוֹ, וַחֲלֵב הָאִשָּׁה: כְּמַשְׁקִים שֶׁהוּא נוֹגֵעַ בָּהֶן. כְּמַשְׁקִים שֶׁל תְּרוּמָה {א} שֶׁהוּא נוֹגֵעַ בָּהֶן. דִּטְבוּל יוֹם פּוֹסֵל בַּתְּרוּמָה: אֵלּוּ וָאֵלּוּ. מַשְׁקִים הַיּוֹצְאִים מִגּוּפוֹ וּמַשְׁקֵה תְּרוּמָה שֶׁנָּגַע בָּהֶן, אֵין מְטַמְּאִין אֶת הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל מִיפְסָל פָּסֵיל לֵיהּ: בֵּין קַלִּין בֵּין חֲמוּרִין. קַלִּין שֶׁרֶץ {ב}, חֲמוּרִין זָב: תְּחִלָּה. רִאשׁוֹן, וְעוֹשִׂין שֵׁנִי, וְהַשֵּׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי: חוּץ מִן הַמַּשְׁקֶה שֶׁהוּא אַב הַטֻּמְאָה. כְּגוֹן זוֹבוֹ שֶׁל זָב וּמַעְיְנוֹתָיו: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} דִּלְחֻלִּין טָהוֹר לְגַמְרֵי. וְלַקֹּדֶשׁ מְטַמֵּא. הָרַ"שׁ: {ב} דְּאֵין לְפָרֵשׁ קַלִּין רִאשׁוֹן, דְּאֵין לְךָ בַּעַל חַי טָמֵא שֶׁמַּשְׁקִין יוֹצֵא מִמֶּנּוּ שֶׁהוּא רִאשׁוֹן. וְאִם תֹּאמַר, לֵימָא קַלִּין שֶׁרֶץ וְזָב, וַחֲמוּרִין מֵת שֶׁהוּא אֲבִי אֲבוֹת הַטֻּמְאָה. אָמְרוּ בַּגְּמָרָא, דְּבַמֵּת לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן בְּמַשְׁקִין (חוּץ מִדָּמוֹ דִּבְהֶדְיָא כְּתִיב) דִּבְדִילֵי מִנֵּיהּ, אֲבָל זָב דְּלֹא בְּדִילִי מִנֵּיהּ, גָּזְרוּ עַל הַמַּשְׁקִין שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת תְּחִלָּה, חוּץ מִמַּעְיְנוֹתָיו שֶׁהֵן מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְהֵן אַב הַטֻּמְאָה: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כבר הפלגנו בביאור בהלכה הזאת ופירשנו אותה פירוש פשוט ומובן בפתיחה אשר כתבנו בסדר הזה ואינו צריך לחזרה ועיינהו: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ב
קְדֵרָה שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִים וְנָגַע בָּהּ טְבוּל יוֹם, אִם הָיָה מַשְׁקֵה תְרוּמָה, הַמַּשְׁקִין פְּסוּלִין וְהַקְּדֵרָה טְהוֹרָה. וְאִם הָיָה מַשְׁקֵה חֻלִּין, הַכֹּל טָהוֹר. וְאִם הָיוּ יָדָיו מְסֹאָבוֹת, הַכֹּל טָמֵא. זֶה חֹמֶר בַּיָּדַיִם מִבִּטְבוּל יוֹם. וְחֹמֶר בִּטְבוּל יוֹם מִבַּיָּדַיִם, שֶׁסְּפֵק טְבוּל יוֹם פּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, וְהַיָּדַיִם סְפֵקָן טָהוֹר: ר"ע מברטנורה הַמַּשְׁקִים פְּסוּלִים. דִּטְבוּל יוֹם פּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה בִּלְבַד, וְטַמּוֹיֵי לֹא מְטַמֵּא וַאֲפִלּוּ מַשְׁקִין, דְּכָל הַפּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה מְטַמֵּא מַשְׁקִין לִהְיוֹת תְּחִלָּה חוּץ מִן הַטְּבוּל יוֹם. הִלְכָּךְ, הַקְּדֵרָה טְהוֹרָה, דְּמַשְׁקִין שֶׁנָּגְעוּ בִּטְבוּל יוֹם אֲפִלּוּ אֳכָלִים לֹא מְטַמְּאֵי, וְכָל שֶׁכֵּן כֵּלִים: וְאִם הָיָה מַשְׁקֵה חֻלִּין הַכֹּל טָהוֹר. דִּטְבוּל יוֹם טָהוֹר לְחֻלִּין וּלְמַעֲשֵׂר: וְאִם הָיוּ יָדָיו מְסֹאָבוֹת הַכֹּל טָמֵא. דְּיָדַיִם פּוֹסְלוֹת אֶת הַתְּרוּמָה, וּכְשֶׁנִּטְמְאוּ הַמַּשְׁקִים מֵחֲמַת יָדַיִם חָזְרוּ לִהְיוֹת תְּחִלָּה וּמְטַמְּאִין כֵּלִים: שֶׁסְּפֵק טְבוּל יוֹם פּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה. כְּגוֹן שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת לְפָנָיו, סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע, בִּכְהַאי גַוְנָא בַּיָּדַיִם טָהוֹר, וּבִטְבוּל יוֹם פָּסוּל: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם כבר נתבאר פעמים שטבול יום פוסל את התרומה בלבד בין אוכלין של תרומה בין משקין של תרומה וכיון שאלו המשקין פסולין בלבד הן אינם מטמאין ואפי' אוכלין כ"ש כלים לפי מה שהשרשנו בפתיחה וע"כ הקדירה טהורה ועוד יתבאר לך כי כל הידים מסואבות הן שניות וכבר נתבאר לך בשני של טהרות כי אפילו שני לטומאה כשנגע במשקה חולין טמאם וחזרו משקין טמאין וע"כ מטמאין הידים אלו למשקה חולין לפי מה שהשרשנו בפתיחה והוא ענין אמרו הכל טמא ר"ל המשקין בין אם היה משקה תרומה בין אם היה משקה חולין וכבר שב דין טבול יום בענין הזה קל יותר מדין ידים מזוהמות וכבר נתבאר ברביעי של טהרות כי מכלל ספיקות שטהרו חכמים הוא ספק הידים: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ג
הַמִּקְפָּה שֶׁל תְּרוּמָה וְהַשּׁוּם וְהַשֶּׁמֶן {ג} שֶׁל חֻלִּין, שֶׁנָּגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצָתָן, פָּסַל אֶת כֻּלָּם. הַמִּקְפָּה שֶׁל חֻלִּין וְהַשּׁוּם וְהַשֶּׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁנָּגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצָתָן, לֹא פָסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ. וְאִם הָיָה הַשּׁוּם מְרֻבֶּה, הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהֵן גּוּשׁ בַּקְּעָרָה. אֲבָל אִם הָיָה מְפֻזָּר בַּמְּדוֹכָה, טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רוֹצֶה בְּפִזּוּרוֹ. וּשְׁאָר כָּל הַנִּדּוֹכִין שֶׁדָּכָן בְּמַשְׁקִין. אֲבָל אֶת שֶׁדַּרְכָּן לָדוּךְ בְּמַשְׁקִים וְדָכָן שֶׁלֹּא בְמַשְׁקִין וְהֵן גּוּשׁ בַּקְּעָרָה, הֲרֵי אֵלּוּ כְעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה: ר"ע מברטנורה הַמִּקְפָּה. תַּבְשִׁיל קָפוּי וְעָב. כְּגוֹן דַּיְסָא אוֹ גְּרִיסִין שֶׁל פּוֹל: וְהַשּׁוּם וְהַשֶּׁמֶן. נְתוּנִים בּוֹ לְתַבְלִין: נָגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצָתָן פָּסַל אֶת כֻּלָּם. דְּמִקְפָּה עִקָּר, וּטְבוּל יוֹם פּוֹסֵל בַּתְּרוּמָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע אֶלָּא בַּשּׁוּם שֶׁל חֻלִּין, חָשׁוּב חִבּוּר: וְאִם הָיָה הַשּׁוּם מְרֻבֶּה. יוֹתֵר מִן הַמִּקְפָּה שֶׁל חֻלִּין: הוֹלְכִין אַחַר הַמְרֻבֶּה. וְדִין הַכֹּל כְּדִין תְּרוּמָה {ד}. וְאִם נָגַע בְּמִקְצָתָם, פָּסַל אֶת הַכֹּל: אֵימָתַי. כְּלוֹמַר בַּמֶּה אָמַרְנוּ אִם הָיָה הַשּׁוּם מְרֻבֶּה וְנָגַע בַּמִּקְצָת הוּא פּוֹסֵל אֶת הַכֹּל, בִּזְמַן שֶׁהַשּׁוּם מְכֻנָּס בַּקְּעָרָה, וְהוּא גּוּף אֶחָד כְּמִין גּוּשׁ עָפָר: אֲבָל אִם הָיָה מְפֻזָּר בַּמְּדוֹכָה. שֶׁחֲלָקָיו מְפֹרָדִים זֶה מִזֶּה בְּתוֹךְ הַמְּדוֹכָה, וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם, אָז טָהוֹר, כְּלוֹמַר לֹא פָּסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ בִּלְבַד, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹתֵשׁ לְהַפְרִיד חֲלָקָיו, לֹא חָשׁוּב חִבּוּר: וּשְׁאָר כָּל הַנִּדּוֹכִין שֶׁדָּכָן בְּמַשְׁקִין. כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂין לַחִטִּין, כְּשֶׁדָּכִין אוֹתָן בִּמְדוֹכָה מְזַלְּפִים עֲלֵיהֶם מַיִם: אוֹ דְבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לָדוּךְ בְּמַשְׁקִין. וְדָכָן שֶׁלֹּא בְמַשְׁקִין וְהֵן גּוּשׁ בַּקְּעָרָה, הֲרֵי הֵן כְּעִגּוּלֵי דְבֵלָה. דְּאִם נָגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצָתָן, לֹא פָּסַל אֶת כֻּלָּן. כָּךְ מָצָאתִי בְּפֵרוּשׁ רַבּוֹתַי. וְרַמְבַּ"ם מְפָרֵשׁ, וּשְׁאָר כָּל הַנִּדּוֹכִין שֶׁדָּכָן בְּמַשְׁקִין [כְּלוֹמַר, וְכֵן שְׁאָר כָּל הַנִּדּוֹכִים שֶׁדָּכָן בְּמַשְׁקִין], דִּינָם כַּשּׁוּם, שֶׁאִם נָגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצָתוֹ כְּשֶׁכּוֹתֵשׁ אוֹתוֹ [בַּמְּדוֹכָה], לֹא פָּסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רוֹצֶה בְּפִזּוּרוֹ. וְאִם נָגַע בּוֹ כְּשֶׁנַּעֲשָׂה גּוּשׁ בַּקְּעָרָה, הָוֵי חִבּוּר, וּכְשֶׁנָּגַע בְּמִקְצָת פָּסַל אֶת הַכֹּל: אֲבָל אֶת שֶׁדַּרְכָּן לָדוּךְ בְּמַשְׁקִין. גָּרְסִינַן לְפִי פֵּרוּשׁ רַמְבַּ"ם: וְדָכָן שֶׁלֹּא בְמַשְׁקִין. אַף עַל פִּי שֶׁשָּׂם אוֹתוֹ גּוּשׁ בַּקְּעָרָה, הֲרֵי הֵן כְּעִגּוּלֵי דְּבֵלָה, דְּאָמְרִינַן דְּכִי נָגַע בְּמִקְצָתוֹ לֹא נִטְמְאוּ כֻּלָּן, בְּרֵישׁ פֶּרֶק ב' דִּתְרוּמוֹת: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ג} וְהַשּׁוּם וְהַשֶּׁמֶן. דֶּרֶךְ לָדוּךְ הַשּׁוּם בְּשֶׁמֶן וְיִיטַב בּוֹ הַתַּבְשִׁיל. הָרַמְבַּ"ם. וְאָתֵי שַׁפִּיר דְּתָנֵי הָכָא לֹא פָּסַל אֶלָּא מַגָּעוֹ וּלְקַמָּן תָּנֵי אֶלָּא שֶׁמֶן, וְגַם לְקַמָּן תָּנֵי שֶׁהַשֶּׁמֶן צָף וְהָכָא לֹא תָּנֵי, וְדִקְדֵּק הָרַ"שׁ מִכָּל זֶה דְּהָכָא לֵיתָא לַשֶּׁמֶן בְּעֵין. וּבְפֵרוּשׁ הָרַמְבַּ"ם נִיחָא, דְּהָא הַשֶּׁמֶן מִתְעָרֵב עִם הַשּׁוּם וְאֵינוֹ צָף, לְכָךְ לֹא תָּנֵי וְאִם הָיָה הַשֶּׁמֶן מְרֻבֶּה כְּמוֹ דְּתָנֵי הַשּׁוּם. שֶׁהַשֶּׁמֶן מִתְעָרֵב עִם הַשּׁוּם. וְהָא דְּנָקַט בְּרֵישָׁא שֶׁמֶן, דִּבְּרוּ בַּהֹוֶה: {ד} וְנִרְאֶה, דְּדַוְקָא לְחֻמְרָא סְבִירָא לֵיהּ הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב, וְאַמִּקְפָּה שֶׁל חֻלִּין קָאֵי, וְלֹא אָרֵישָׁא לְהָקֵל. וְיֵשׁ לוֹמַר נַמִּי דְּמִשּׁוּם דְּרַבִּי יְהוּדָה קָאֵי אַשֶּׁל תְּרוּמָה, לְהָכִי פֵּרֵשׁ בַּתְּרוּמָה, וְהוּא הַדִּין אִפְּכָא: (עיקר תוי"ט). רמב"ם מקפה. שם התבשיל בכללו המרק והדבר המבושל במרק ודרך העם לדוך השום בשמן וייטב בו התבשיל ואמר כי כשיהיה זה התבשיל תרומה והשום הכתוש בשמן חולין יהיה הכל חבור וכאשר נגע ואפילו בחלק מן השמן אז השמן פסל כל המקפה ואם היה כל התבשיל חולין והשום הכתוש בשמן אשר מטיבין בו התבשיל תרומה ונגע בקצת השום לא פסל אלא מקום מגעו ואם היה השום יותר מן המקפה יהיה דין הכל כדין תרומה וכאשר נגע במקצת פסל את הכל ומאמר ר' יהודה מבאר לדבר הקודם כי זה שאמרנו כי כשהיה השום מרובה ונגע במקצתו פסל הכל דוקא אם יהיה מכונס בקערה אחר שנכתש והוא גוף אחד אבל בעת שכותש השום בעלי אם נגע אז טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו כיון שכונתו בשעת הכתישה לפרד החלקים ולא היה שם חבור ואמר כי כן כל מה שדרכו להכתש בדבר הלח שיקבצנו כמו שהשרשנו מכתישת השום או השמן וכיוצא בו בעת כתישתו אינו חבור ואחר כתישתו כשקיבצו במשקין ושמו גוש בקערה הוא חבור בטבול יום אבל אם היה הדבר ההוא דרכו לכתש במשקין וכתשו הוא ושחקו ולא קיבצו במשקין אלא שקבצו כמות שהוא ושמו בקערה אינו חבור אע"פ שהוא גוש בקערה לפי שהוא אז כמו עיגול של דבילה אשר אם נטמא מקצתו לא נטמא כולו כמו שנתבאר בשני של תרומה וביאור רבי יהודה קיים וכמוהו ראוי לעשות: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ד
הַמִּקְפָּה וְהַחֲמִיטָה שֶׁל חֻלִּין וְהַשֶּׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה צָף עַל גַּבֵּיהֶן, וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּשֶּׁמֶן, לֹא פָסַל אֶלָּא הַשֶּׁמֶן. וְאִם חִבֵּץ, כָּל מָקוֹם שֶׁהוֹלֵךְ הַשֶּׁמֶן, פָּסָל: ר"ע מברטנורה הַמִּקְפָּה וְהַחֲמִיטָה. דַּרְכָּן הָיָה לְהַנִּיחַ הַחֲמִיטָה, שֶׁהִיא עֻגָּה דַּקָּה כְּמִין רָקִיק, בְּתוֹךְ הַמִּקְפָּה: חִבֵּץ. הַיְנוּ שֶׁעֵרֵב הַמִּקְפָּה וְהַחֲמִיטָה עִם הַשֶּׁמֶן, וּמִכָּל מָקוֹם הַשֶּׁמֶן נִכָּר. וְהָא דְּפָסֵיל בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִלֵּךְ הַשֶּׁמֶן, לְפִי שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְהַפְרִידוֹ מִן הַמִּקְפָּה וּמִן הַחֲמִיטָה: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם כבר ביארנו כי חמיטה היא רקיקה והן קורין לישת הקמח בשמן חביץ קדירה וענין אמרו ואם חבץ ר"ל שישימהו חבוץ וזה שילוש אותן רקיקות בשמן או יערב השמן ההוא במקפה עד שישוב הכל אחד מעורב כי הוא אז פסל כל מה שנתערב בו שמן של תרומה: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ה
בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ שֶׁקָּרַם עָלָיו הַקִּפָּה, נָגַע טְבוּל יוֹם בַּקִּפָּה, חֲתִיכוֹת מֻתָּרוֹת. נָגַע בַּחֲתִיכָה, חֲתִיכָה וְכָל הָעוֹלִים עִמָּהּ, חִבּוּר זֶה לָזֶה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם חִבּוּר זֶה לָזֶה. וְכֵן בְּקִטְנִיּוֹת שֶׁקָּרְמוּ עַל גַּבֵּי פְרוּסוֹת. מַעֲשֵׂה קְדֵרָה בַקִּטְנִיּוֹת, בִּזְמַן שֶׁהֵן פְּרוּדִים, אֵינָן חִבּוּר. בִּזְמַן שֶׁהֵן גּוּשׁ, חִבּוּר. אִם הָיוּ גוּשִׁין הַרְבֵּה, הֲרֵי אֵלּוּ יִמָּנוּ. שֶׁמֶן שֶׁהוּא צָף עַל גַּבֵּי הַיַּיִן וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּשֶּׁמֶן, לֹא פָסַל אֶלָּא הַשֶּׁמֶן. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם חִבּוּר זֶה לָזֶה: ר"ע מברטנורה בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ שֶׁקָּרַם עָלָיו הַקִּפָּה. קָפְאוּ עָלָיו הַתַּבְלִין וְהַמָּרָק וְשֻׁמַּן הַבָּשָׂר, שֶׁנִּמּוֹחַ וְנַעֲשָׂה הַכֹּל כְּמִין קְרוּם: הַחֲתִיכוֹת מֻתָּרוֹת. דְּלֹא הָוֵי הַקְּרוּם חִבּוּר: וְכָל הָעוֹלִים עִמָּהּ. חֲשִׁיב מְחֻבָּר לָהּ. וְהַשְּׁאָר טָהוֹר: שְׁנֵיהֶם חִבּוּר. וּבֵין שֶׁנָּגַע בַּקִּפָּה בֵּין שֶׁנָּגַע בַּחֲתִיכוֹת, פָּסַל הַכֹּל. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: עַל גַּבֵּי פְרוּסוֹת. שֶׁל לֶחֶם שֶׁמַּנִּיחִין עַל הַקִּטְנִיּוֹת: מַעֲשֵׂה קְדֵרָה בַקִּטְנִיּוֹת. כְּלוֹמַר, קִטְנִיּוֹת שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ בִּקְדֵרָה וְדַרְכָּן לְהִתְבַּקֵּעַ, וּכְשֶׁמִּתְבַּשְּׁלוֹת יָפֶה מִתְחַבְּרוֹת וְנַעֲשׂוֹת כְּמִין גּוּשׁ. וְיֵשׁ שֶׁגּוֹרְסִין, מַעֲשֵׂה קְדֵרָה וְקִטְנִיּוֹת: הֲרֵי אֵלּוּ יִמָּנוּ. אִם נָגַע שֶׁרֶץ בְּאֶחָד מֵהֶן, הֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן. וְהַגּוּשׁ הַסָּמוּךְ לוֹ שֵׁנִי, וְהָאַחֵר הַסָּמוּךְ לַשֵּׁנִי שְׁלִישִׁי בַּתְּרוּמָה: שְׁנֵיהֶן חִבּוּר זֶה לָזֶה. וְאִם נָגַע טְבוּל יוֹם בְּאֶחָד מֵהֶן, נִפְסַל חֲבֵרוֹ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם קרם עליו הקיפה. קפאו עליו התבלין והמרק וחזר כמין קרום א"ר יוחנן בן נורי כי הקרום הזה עם חתיכות הבשר חבור זה לזה וכשנגע בקיפה פסל הבשר וכבר ביארנו בפתיחה כי טבול יום יפסול הקדש ג"כ כמו התרומה:וקטניות שקרמו על גבי פרוסות. תבשיל של קטניות כשקפאו על פתיתי הפת ומעשה קדרה מה שמבשלין בקדרה מן החטין והקמח וכן שאר ה' המינין כגון הריפות וותיקא וקמח מבושל בקדרה וכיוצא בזה:וענין אמרו אם היו גושין הרבה הרי אלו ימנו אם היו גושין הרבה אחד בצד השני וכל גוש מהן מחובר נאסף ונגע טמא באחד מהן מונין ממנו ראשון ושני ושלישי לפי העקרים אשר ביארנו בפתיחה ואם היה הגוש אשר נגע בו הטמא ראשון היה השני הדבק בו שני והדבק בשני שלישי והדבק בשלישי רביעי ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי בשני המאמרים: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ו
חָבִית שֶׁשָּׁקְעָה לְתוֹךְ בּוֹר שֶׁל יַיִן וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם, מִשָּׂפָה וְלִפְנִים, חִבּוּר. מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ, אֵינוֹ חִבּוּר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עַל גַּבָּהּ רוּם קוֹמָה וְנָגַע כְּנֶגֶד פִּיהָ, חִבּוּר: ר"ע מברטנורה חָבִית שֶׁשָּׁקְעָה. חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַבּוֹר, וְשָׁקְעָה בְּתוֹךְ הַיַּיִן שֶׁבַּבּוֹר, וְהַיַּיִן שֶׁבַּבּוֹר חֻלִּין, וְצָף לְמַעְלָה עַל פִּי הֶחָבִית: וְנָגַע וְכוּ'. אִם שִׁלְשֵׁל יָדוֹ לְתוֹךְ פִּי הֶחָבִית מִן הַשָּׂפָה וְלִפְנִים הֲרֵי זֶה חִבּוּר, וְנִפְסַל כָּל הַיַּיִן שֶׁבֶּחָבִית, וַאֲפִלּוּ לֹא הָיְתָה הֶחָבִית מִתְּחִלָּתָהּ מְלֵאָה לְגַמְרֵי מִן הַיַּיִן שֶׁל תְּרוּמָה: מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ. שֶׁלֹּא הִכְנִיס יָדוֹ לְתוֹךְ פִּי הֶחָבִית, אַף עַל פִּי שֶׁנָּגַע בַּיַּיִן שֶׁל בּוֹר שֶׁכְּנֶגֶד פִּי הֶחָבִית, אֲפִלּוּ הָכִי אֵינוֹ חִבּוּר: אֲפִלּוּ עַל גַּבָּהּ רוּם קוֹמָה. שֶׁעָלָה יַיִן שֶׁבַּבּוֹר עַל פְּנֵי הֶחָבִית רוּם קוֹמַת אָדָם, אִם נָגַע כְּנֶגֶד פִּיהָ הָוֵי חִבּוּר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם אומר תנא קמא כי כשהכניס טבול יום ידו ביין אשר בתוך החבית ונכנסה ידו משפת החבית ולפנים נטמא כל היין אשר בתוך החבית ואם נגע ביין אשר למעלה מפי החבית בלבד לא פסל אלא יין שבבור וכל מה שבתוך החבית טהור וכאילו היה נפרד מן היין שבבור ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ז
חָבִית שֶׁנִּקְּבָה בֵּין מִפִּיהָ בֵּין מִשּׁוּלֶיהָ בֵּין מִצִּדֶּיהָ וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם, טְמֵאָה {ה}. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִפִּיהָ וּמִשּׁוּלֶיהָ, טְמֵאָה. מִן הַצְּדָדִין, מִכָּאן וּמִכָּאן, טְהוֹרָה. הַמְעָרֶה מִכְּלִי לִכְלִי וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּקִּלּוּחַ, אִם יֶשׁ בּוֹ, יַעֲלֶה בְאַחַת וּמֵאָה: ר"ע מברטנורה מִפִּיהָ וּמִשּׁוּלֶיהָ טְמֵאָה. מִפִּיהָ טְמֵאָה, הוֹאִיל וְכָל הַיַּיִן שֶׁלְּמַטָּה נַעֲשָׂה בָּסִיס לָעֶלְיוֹן, הָוֵי חִבּוּר. וּמִשּׁוּלֶיהָ נַמִּי, הוֹאִיל וְכָל הַיַּיִן נִמְשָׁךְ אַחַר הַנֶּקֶב, הָוֵי חִבּוּר: אֲבָל נִקְּבָה מִצִּדָּהּ מִכָּאן וּמִכָּאן טְהוֹרָה. וְאֵין פָּסוּל אֶלָּא מַה שֶּׁנָּגַע {ו}, וְיַעֲלֶה בְּאֶחָד וּמֵאָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּקִּלּוּחַ. הַקִּלּוּחַ לְבַד נִפְסָל, דְּנִצּוֹק אֵינוֹ חִבּוּר, וְהַוְיָא לַהּ תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּטְהוֹרָה, וְתַעֲלֶה בְּאֶחָד וּמֵאָה, כִּתְרוּמָה בְּחֻלִּין. וּבְהָא אֲפִלּוּ רַבָּנָן מוֹדוּ, דְּקִלּוּחַ לָא חֲשִׁיב חִבּוּר לַכֵּלִים {ז} כְּמוֹ הַנֶּקֶב שֶׁבְּצִדָּהּ לֶחָבִית. וְאַף עַל גַּב דְּמַשְׁקִין אֵין לָהֶם טָהֳרָה מִטֻּמְאָתָן, הַיְנוּ דְּלֹא סָלְקָא לְהוּ הַשָּׁקָה בְּמִקְוֶה כְּמוֹ לְמַיִם, אֲבָל מִטַּעַם בִּטּוּל, בְּטֵלִים הֵם בְּאֶחָד וּמֵאָה. וְדַוְקָא בְּמַגַּע טְבוּל יוֹם בְּטֵלִים הַמַּשְׁקִין, מִשּׁוּם דִּטְבוּל יוֹם פּוֹסֵל וְאֵינוֹ מְטַמֵּא. אֲבָל בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת, קָא הֲדַר מַה שֶּׁבַּקִּלּוּחַ וּמְטַמֵּא כָּל מַה שֶּׁבַּכְּלִי בְּמַגָּע {ח}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ה} טְמֵאָה. וְצָרִיךְ עִיּוּן דַּהֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי פְּסוּלָה: {ו} וְצָרִיךְ לְחַלֵּק, דְּלֹא אָמְרִינַן בָּסִיס וְנִמְשָׁךְ אֶלָּא בְּמִפִּיהָ וּמִשּׁוּלֶיהָ, הוֹאִיל וְהַכֹּל הוּא בָּסִיס אוֹ נִמְשָׁךְ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן מֵהַצְּדָדִין אַף עַל פִּי שֶׁמַּה שֶּׁלְּמַטָּה הוּא בָּסִיס וּמַה שֶּׁלְּמַעְלָה נִמְשָׁךְ, הוֹאִיל וְאֵין הַכֹּל שָׁוֶה אֵינוֹ חִבּוּר כְּלָל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ז} וּלְשׁוֹן הָרַ"שׁ, לָא חֲשִׁיב חִבּוּר לְמַה שֶּׁבַּכֵּלִים כְּמוֹ מַה שֶּׁבְּצִדָּהּ. וְנִרְאֶה שֶׁכֵּן צָרִיךְ לִהְיוֹת נַמִּי בְּהָרַ"ב: {ח} וְקָשֶׁה, דְּהָא סְתָמָא קָתָנֵי דְּנִצּוֹק אֵינוֹ חִבּוּר, וְגַם בְּמַתְנִיתִין דִּלְקַמָּן מְטַהֲרִין אֲפִלּוּ בְּאַב הַטֻּמְאָה וּמִטַּעַם דְּאֵינוֹ חִבּוּר. וְדֹחַק לְהַעֲמִידָהּ בִּכְגוֹן דְּהַנְהוּ דְּמִשְׁנָה ט' וְי' פֶּרֶק ה' דְּמַכְשִׁירִין. וְצָרִיךְ עִיּוּן: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כשהיתה החבית הזאת מלאה ממשקין של תרומה וניקבה באיזה מקום שיהיה הנקב ונגע טבול יום במשקה בנקב ההוא לסותמו בידו הרי פסל כל החבית ור' יהודה אומר כי אם היה נקב בצד החבית ונגע בו אותו החלק בלבד הוא פסול ויעלה באחד ומאה וכן נתבאר בתוספתא.וקילוח הוא הדבר השותת בעת השפיכה ואמר תנא קמא כי כשיהיה החלק אשר נגע בו טבול יום ופסלו בעת השפיכה חלק ממאה ואחת מכל המשקה טהור אשר נתערבו שהכל מותר כמו שנתבאר בה' של תרומות באמרם סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה אשר אמר שם וחכמים אומרים אבדה במיעוטה ואין הלכה כר' יהודה: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ח
בִּעְבּוּעַ שֶׁבֶּחָבִית שֶׁנִּקַּב בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ וּבֵין מִלְמַעְלָן בֵּין מִלְּמַטָּן), זֶה כְנֶגֶד זֶה, טָמֵא בְאַב הַטֻּמְאָה וְטָמֵא בְאֹהֶל הַמֵּת. הַפְּנִימִי מִלְּמַטָּה וְהַחִיצוֹן מִלְמַעְלָן, טָמֵא בְאַב הַטֻּמְאָה וְטָמֵא בְאֹהֶל הַמֵּת. הַפְּנִימִי מִלְמַעְלָן וְהַחִיצוֹן מִלְּמַטָּן, טָהוֹר בְּאַב הַטֻּמְאָה וְטָמֵא בְאֹהֶל הַמֵּת: ר"ע מברטנורה בִּעְבּוּעַ שֶׁבֶּחָבִית. כְּשֶׁמְּצָרְפִין כְּלֵי חֶרֶס בְּכִבְשָׁן יוֹצְאִין בְּדָפְנוֹתֵיהֶן כְּמִין אֲבַעְבּוּעוֹת, שֶׁיֵּשׁ לָהֶן שְׁתֵּי דְּפָנוֹת, אַחַת לְצַד פְּנִים שֶׁל חָבִית וְאַחַת לְצַד חוּץ, וְחָלוּל בָּאֶמְצַע, וּפְעָמִים שֶׁיֵּשׁ בְּאוֹתוֹ בִּעְבּוּעַ שְׁתֵּי נְקָבִים, אֶחָד בְּדֹפֶן הַבִּעְבּוּעַ שֶׁל צַד פְּנִים שֶׁהוּא לְצַד חֲלַל הֶחָבִית, וְאֶחָד בַּדֹּפֶן שֶׁל צַד חוּץ, וּכְשֶׁהֶחָבִית מְלֵאָה מַשְׁקִים {ט}, נִכְנָס הַמַּשְׁקֶה דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב שֶׁבַּדֹּפֶן הַפְּנִימִי וּמְבַצְבֵּץ וְיוֹצֵא דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב שֶׁבַּדֹּפֶן הַחִיצוֹן. וְאִם הַנְּקָבִים שֶׁבִּשְׁתֵּי דָּפְנוֹת הַבִּעְבּוּעַ הֵן מְכֻוָּנִים וּמְפֻלָּשִׁים זֶה כְּנֶגֶד זֶה, אוֹ אֲפִלּוּ אֵינָן מְכֻוָּנִים אֶלָּא שֶׁהָיָה הַנֶּקֶב שֶׁבַּדֹּפֶן הַפְּנִימִי לְמַטָּה לְצַד שׁוּלֵי הַכְּלִי וְהַנֶּקֶב שֶׁבַּדֹּפֶן הַחִיצוֹן מִלְּמַעְלָה, אִם הָיְתָה אוֹתָהּ חָבִית מֻנַּחַת בְּאֹהֶל הַמֵּת וּמֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל בְּפִיהָ וְאֵינָהּ מֻקֶּפֶת בַּנְּקָבִים שֶׁל הַבִּעְבּוּעַ, אוֹ שֶׁנָּגַע אַב הַטֻּמְאָה בַּמַּשְׁקֶה שֶׁבַּנֶּקֶב הַחִיצוֹן, נִטְמְאוּ כָּל הַמַּשְׁקִים שֶׁבֶּחָבִית. אֲבָל אִם הַפְּנִימִי מִלְּמַעְלָן וְהַחִיצוֹן מִלְּמַטָּן, נְהִי דִּבְאֹהֶל הַמֵּת מִטַּמֵּא, שֶׁאֹהֶל הַטֻּמְאָה נִכְנַס לְתוֹךְ הֶחָבִית דֶּרֶךְ הַנְּקָבִים, בְּאַב הַטֻּמְאָה מִיהָא טָהוֹר, דְּאִם נָגַע אַב הַטֻּמְאָה בַּמַּשְׁקִין שֶׁבַּנֶּקֶב הַחִיצוֹן שֶׁבַּבִּעְבּוּעַ מִלְּמַטָּן, מֵאַחַר שֶׁהַפְּנִימִי מִלְּמַעְלָן, הֲוֵי לֵיהּ כְּנִצּוֹק וּקְטַפְרֵס, וְלֹא הָוֵי חִבּוּר: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ט} וְאַף דִּטְבוּל יוֹם נַמִּי פּוֹסֵל אוֹתָם וּפוֹסֵל לְכָל מַה שֶּׁבֶּחָבִית, נָקַט אַב הַטֻּמְאָה, לִרְבוּתָא דְּסֵיפָא, אִם נָגַע בַּאַבִּעְבּוּעַ לֹא נִטְמְאוּ מַשְׁקִין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אַב הַטֻּמְאָה. כֶּסֶף מִשְׁנֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כשמבשלין כלי חרס עושים אבעבועות גדולות וכבר נתבאר בתוספתא כי ענין אמרו בכאן בין מבפנים בין מבחוץ שינקב לתוך החבית ולחוצה לה ב' נקבים מכוונים והיתה החבית מלאה משקין ואין ספק אותו אבעבוע אשר בצד החבית אשר היא מפולשת לתוך הכלי תתמלא ג"כ מאותן משקים ואם נגע אב הטומאה במשקה שבאבעבוע מבחוץ ר"ל שישים אצבעו בנקב שבחוץ הרי כבר נטמא המשקה אשר בחבית וכן אם היתה החבית מוקפת אל פיה צמיד פתיל ונתונה באהל המת מטמא מחמת הנקב אשר בצד האבעבוע אשר בצד החבית וזהו ענין אמרו טמא באב הטומאה וטמא באהל המת וכן הדין גם כן כשהם השני נקבים זה שלא כנגד זה אמנם כשיהיה הפנימי מלמטה אבל אם יהיה הפנימי מלמעלה (כמו הצורה הזאת) ונגע אב הטומאה במשקה שבתוך אבעבוע לא נטמא משקה שבחבית לפי שהדבר אשר נגע בו הוא נפרד בכלי בפני עצמו כמו שיתבאר מן הצורה אשר ציירנו והוא ענין אמרו טהור באב הטומאה ויוצא בעבוע מן שחין פרח אבעבועות (שמות ט): (רמב"ם)
פרק ג
פרק ג - משנה א
כָּל יְדוֹת הָאֳכָלִים שֶׁהֵם חִבּוּר בְּאַב הַטֻּמְאָה, חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם. אֹכֶל שֶׁנִּפְרָס וּמְעֹרֶה מִקְצָת, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם אוֹחֵז בַּגָּדוֹל וְהַקָּטָן עוֹלֶה עִמּוֹ {א}, הֲרֵי הוּא כָמוֹהוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם אוֹחֵז בַּקָּטָן וְהַגָּדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ, הֲרֵי הוּא כָמוֹהוּ. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, בַּטָּהוֹר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בַּטָּמֵא. וּשְׁאָר כָּל הָאֳכָלִים, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֵאָחֵז בֶּעָלֶה, אוֹחֵז אוֹתוֹ בֶּעָלֶה. וּבַקֶּלַח, אוֹחֲזִין אוֹתוֹ בַּקָּלַח: ר"ע מברטנורה כָּל יְדוֹת הָאֳכָלִים. הָעֳקָצִים שֶׁהָאֹכֶל נִתְלֶה בָּהֶן כְּשֶׁרוֹצִין לִתְלוֹתוֹ, וְאָדָם אוֹחֵז בּוֹ כְּשֶׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל הַפְּרִי: שֶׁהֵם חִבּוּר בְּאַב הַטֻּמְאָה. שֶׁאִם אַב הַטֻּמְאָה נָגַע בָּהֶן כְּאִלּוּ נָגַע בַּפְּרִי עַצְמוֹ: חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם. אִם הוּא יָד לְפֵרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, וְנָגַע טְבוּל יוֹם בְּאוֹתוֹ הַיָּד, נִפְסְלוּ הַפֵּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה: שֶׁנִּפְרָס. לְשׁוֹן פְּרוּסָה. וְאִית דְּגָרְסֵי שֶׁנִּפְרַם, לְשׁוֹן וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם (וַיִּקְרָא כא): וּמְעֹרֶה. מְחֻבָּר: אִם אוֹחֵז בַּגָּדוֹל בַּפְּרוּסָה הַגְּדוֹלָה, וְהַפְּרוּסָה הַקְּטַנָּה עוֹלָה עִמָּהּ וְאֵינָהּ נִפְסֶקֶת מִכָּל וָכֹל: הֲרֵי הוּא כָמוֹהוּ. אִם נָגַע טְבוּל יוֹם בְּאֶחָד, נִפְסַל הַשֵּׁנִי: רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר בַּטָּהוֹר. כְּלוֹמַר, בְּאוֹתוֹ שֶׁלֹּא נָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם מְשַׁעֲרִין, בֵּין שֶׁהוּא גָּדוֹל בֵּין שֶׁהוּא קָטָן, אִם אוֹחֵז בּוֹ וְהַטָּמֵא עוֹלֶה עִמּוֹ, שְׁנֵיהֶם טְמֵאִים: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בַּטָּמֵא. מְשַׁעֲרִין, אִם אוֹחֵז בַּטָּמֵא וְהַטָּהוֹר עוֹלֶה עִמּוֹ. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: וּשְׁאָר כָּל הָאֳכָלִים. כְּגוֹן מִינֵי יְרָקוֹת: אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֵאָחֵז בֶּעָלֶה. כְּשֶׁבָּא לְטַלְטְלוֹ, אוֹחֲזִים אוֹתוֹ בֶּעָלֶה, וְאִם לֹא יִפָּסֵק הַיָּרָק וְיִפֹּל כְּשֶׁאוֹחֲזִים אוֹתוֹ בֶּעָלֶה, הָוֵי חִבּוּר, וְאִי לֹא, לֹא הָוֵי חִבּוּר, בֵּין אִם נָגַע טְבוּל יוֹם בֶּעָלֶה בֵּין נָגַע בַּיָּרָק עַצְמוֹ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} בַּגָּדוֹל כוּ'. וְאַף עַל פִּי שֶׁאִם אוֹחֵז בַּקָּטָן אֵין הַגָּדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ, אֲפִלּוּ הָכִי הָוֵי חִבּוּר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב וְתוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים: (עיקר תוי"ט). רמב"ם ידות האוכלין. הן הקצוות אשר יחזיקו בהן הדבר בעת האכילה כמו העצים אשר בקצוות התאנים והזיתים והאתרוגים וכיוצא בהן וכבר ידעת כי ענין החבור הוא כשנגע באותו קצה כאילו נגע בגופן של אוכלין ועוד יתבאר זה בפרטיו בעוקצין (פ"א) ואוכל שנפרס נסדק ומעורה מקצת ונשאר מחובר במקצתו ואמר ר"מ כי אם היה כח אותו חבור אשר בין שני החלקים בענין שאם יגביה החלק הגדול יתלה בו הקטן המחובר בו ולא יפול הרי הן חבור זה לזה ור' יהודה אומר שיצטרך שיהיה כח החבור בענין שאם יגביה החלק הקטן יתלה בו הגדול לא יפול והלך רבי נחמיה על דרך אחרת ואמר כי כשיגע הטמא באחד החלקים מהקטן או הגדול הרי הוא טימא אותו החלק בלא ספק ואם היה כח החבור בינם בענין שאם יגביה אדם החלק הטהור הטמא עולה עמו יהיה הכל חבור וחכמים אומרים הפך זה אם אחז בטמא והטהור עולה עמו אז יהיה הכל טמא אח"כ אמר כי שאר האוכלין אשר דרך בני אדם לתלותן בעליהן או בקלחיהן יבחנו בדרך הזאת שנתלה האוכל מעליו או מקלחו ואם ישאר תלוי ולא יפסוק ויפול הרי אותו עלה או הקלח חבור ומה שנגע בהן כאילו נגע באוכל עצמו והלכה כחכמים: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ב
יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה וּבֵיצָה טְרוּפָה נְתוּנָה עַל גַּבָּיו, וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּבֵּיצָה, לֹא פָסַל אֶלָּא הַקֶּלַח שֶׁכְּנֶגְדּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַסֵּדֶר הָעֶלְיוֹן. אִם הָיָה כְמִין כּוֹבַע, אֵינָהּ חִבּוּר: ר"ע מברטנורה יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה. שֶׁנִּתְּנוּ בִּקְעָרָה אוֹ בְאִלְפָּס: וּבֵיצָה טְרוּפָה בַּקְּעָרָה. שֶׁנִּתְעָרֵב הַחֶלְבּוֹן וְהַחֶלְמוֹן יַחַד {ב}, וּנְתוּנָה עַל גַּבֵּי הַיָּרָק: וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּבֵּיצָה. אַף עַל פִּי שֶׁהִיא חֻלִּין, דְּאֵין שַׁיָּךְ תְּרוּמָה בְּבֵיצָה, וּטְבוּל יוֹם אֵינוֹ פּוֹסֵל בְּחֻלִּין. אֲפִלּוּ הָכִי הָוֵי חִבּוּר, וְנִפְסַל הַיָּרָק כְּאִלּוּ נָגַע בּוֹ. וּמִיהוּ לֹא פָסַל אֶלָּא הַקֶּלַח שֶׁכְּנֶגֶד מַגַּע יָדוֹ, וּשְׁאָר הַקְּלָחִים טְהוֹרִים: כָּל הַסֵּדֶר הָעֶלְיוֹן. קְלָחִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁהַבֵּיצָה עַל פְּנֵיהֶם. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: אִם הָיָה כְמִין כּוֹבַע. שֶׁמֵּחֲמַת הַבִּשּׁוּל נִתְנַפְּחָה הַבֵּיצָה וְנַעֲשֵׂית כְּמִין כּוֹבַע עַל הַיָּרָק וַחֲלוּלָה תַּחְתֶּיהָ: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ב} דְּאִם אֵינָהּ טְרוּפָה אֵינָהּ חִבּוּר, שֶׁהִיא נִשְׁמֶטֶת וְהוֹלֶכֶת לְכָאן וּלְכָאן. הָרַאֲבַ"ד: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כמין כובע. כמו כובע המלחמה אשר נותנין בראש והכוונה בה שהיא חלולה ובתוכה דמות סוכה ואין הלכה כרבי יוסי: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ג
חוּט שֶׁל בֵּיצָה שֶׁקָּרַם עַל דְּפָנוֹת שֶׁל לְפָס, וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם, מִן הַשָּׂפָה וְלִפְנִים, חִבּוּר. מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ, אֵינוֹ חִבּוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, חוּט וְכָל שֶׁנִּקְלָף עִמּוֹ. וְכֵן בְּקִטְנִיּוֹת שֶׁקָּרְמוּ עַל שְׂפָתָהּ שֶׁל קְדֵרָה: ר"ע מברטנורה לְפָס. כְּמוֹ אִלְפָּס, כְּעֵין מַחֲבַת שֶׁעוֹשִׂין בָּהּ הַתַּבְשִׁיל. וּבֵיצָה זוֹ מִתְבַּשֶּׁלֶת עִם הַתְּרוּמָה שֶׁנִּפְסְלָה בִּטְבוּל יוֹם {ג}: מִן הַשָּׂפָה. שֶׁל אִלְפָּס וְלִפְנִים. חָשׁוּב הַחוּט שֶׁל בֵּיצָה חִבּוּר, וְאִם נָגַע שָׁם טְבוּל יוֹם, הַכֹּל טָמֵא. אֲבָל הַחוּט הַיּוֹצֵא מִשְּׂפַת הָאִלְפָּס וְלַחוּץ לֹא הָוֵי חִבּוּר: וְכָל שֶׁנִּקְלָף עִמּוֹ. הַיְנוּ מַה שֶּׁעוֹלֶה עִם הַחוּט, הָוֵי חִבּוּר וְלֹא יוֹתֵר. רַבִּי יוֹסֵי לְקֻלָּא. וְהָכִי מוּכָח בַּתּוֹסֶפְתָּא. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: וְכֵן בְּקִטְנִיּוֹת. דִּינָם כְּדִין הַבֵּיצָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ג} הָרַ"שׁ. כְּלוֹמַר, שֶׁהַתְּרוּמָה נִפְסֶלֶת בִּטְבוּל יוֹם, וְאִם נָגַע כוּ': (עיקר תוי"ט). רמב"ם קרם על דפנה של לפס. כפה על דופן האילפס והוא מחובר במה שבתוך האילפס מן האוכלין ואמר רבי יוסי כי כשנגע טבול יום באותו חוט ואפי' חוץ לאילפס כל מה שינשא עמו הוא חבור ואפי' מן (הבגד) אשר בתוך האילפס שאינו פוסל אלא מה שיעקור בעקירתו ואין הלכה כר' יוסי: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ד
עִסָּה שֶׁנִּדְמְעָה אוֹ שֶׁנִּתְחַמְּצָה בִשְׂאֹר שֶׁל תְּרוּמָה, אֵינָהּ נִפְסֶלֶת בִּטְבוּל יוֹם. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹסְלִין. עִסָּה שֶׁהֻכְשְׁרָה בְמַשְׁקֶה וְנִלּוֹשָׁה בְּמֵי פֵרוֹת וְנָגַע בָּהֶן טְבוּל יוֹם, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ בַּרְתּוֹתָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פָּסַל אֶת כֻּלָּהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, לֹא פָסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ {ד}: ר"ע מברטנורה אֵינָהּ נִפְסֶלֶת בִּטְבוּל יוֹם. דְּבָתַר עִסָּה אָזְלִינַן וְלֹא בָּתַר שְׂאֹר, אַף עַל גַּב דַּאֲסוּרָה לְזָרִים: שֶׁהֻכְשְׁרָה בְמַשְׁקֶה. שֶׁלָּתַת הַחִטִּין בְּמַיִם: וְנִלּוֹשָׁה בְמֵי פֵרוֹת. וּמֵי פֵּרוֹת אֵין מַכְשִׁירִין, וְהָעִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בָּהֶן אִם לֹא הֻכְשְׁרָה תְּחִלָּה, אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה: פָּסַל אֶת כֻּלָּהּ. דְּמֵי פֵּרוֹת עוֹשִׂין הָעִסָּה חִבּוּר: לֹא פָּסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ. קָסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא דְּכֵיוָן דְּמֵי פֵּרוֹת אֵין מַכְשִׁירִין וְלֹא מַיְתֵי לְהוּ לִידֵי טֻמְאָה, רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ אֵינָן, וְלֹא פָּסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ד} מַגָּעוֹ. וְלֹא מִבַּעְיָא בְּדָמוּעַ דְּרַבָּנָן, אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּנִתְחַמְּצָה בִּשְׂאֹר שֶׁל תְּרוּמָה. וּמִדְּאוֹרַיְתָא טַעַם כְּעִקָּר, מִכָּל מָקוֹם בַּתְּרוּמָה הָא לֹא נָגַע. הָרַ"שׁ, וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כבר ידעת כי המדומע הוא הדבר המעורב מתרומה וחולין ואלו דינים כבר נתבארו במקומם במסכת תרומות (פ"א) וכבר נתבאר במסכת ערלה (פ"ב) כי עיסת חולין שנילושה בשאור של תרומה והחמיצה נעשה הכל אסור לזרים וחוזרת העיסה מדומעת ואפילו היה חלק מאלף מכל העיסה ואמנם עם כל זה אינה נפסלת בטבול יום כמו התרומה האמתית וכבר ביארנו כי מי פירות לא יטמאו בעצמן ולא מכשירין וע"כ עיסה שנילושה במי פירות לא תטמא כלל לפי שלא הוכשרה ואם היו החטים או הקמח מוכשרין ונילושה העיסה במי פירות בזה נפל המחלוקת והלכה כרבי עקיבא: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ה
יָרָק שֶׁל חֻלִּין שֶׁבִּשְּׁלוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ בַּרְתּוֹתָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פָּסַל כֻּלָּהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, לֹא פָסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ: ר"ע מברטנורה פָּסַל אֶת כֻּלּוֹ. קָסָבַר שֶׁמֶן מַכְשִׁיר וּמְחַבֵּר: לֹא פָסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ. דְּשֶׁמֶן אֵינוֹ מְחַבֵּר, וְקָאֵי כָּל קֶלַח וְקֶלַח בְּאַפֵּי נַפְשֵׁיהּ: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם זה כולו מבואר והלכה כר' עקיבא: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ו
טָהוֹר שֶׁנָּגַס מִן הָאֹכֶל וְנָפַל עַל בְּגָדָיו וְעַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, טָהוֹר. הָיָה אוֹכֵל זֵיתִים פְּצוּעִים וּתְמָרִים רְטֻבּוֹת, כֹּל שֶׁהוּא רוֹצֶה לָמֹץ אֶת גַּרְעִינָתוֹ {ה} וְנָפַל עַל בְּגָדָיו וְעַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, טָמֵא. הָיָה אוֹכֵל זֵיתִים נְגוּבִין וּתְמָרִים יְבֵשׁוֹת, כֹּל שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לָמֹץ אֶת גַּרְעִינָתוֹ וְנָפַל עַל בְּגָדָיו וְעַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, טָהוֹר. אֶחָד טָהוֹר וְאֶחָד טְבוּל יוֹם, כָּאֵלּוּ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵלּוּ וָאֵלּוּ טְמֵאִין בִּטְבוּל יוֹם, שֶׁמַּשְׁקִין שֶׁל טָמֵא מַכְשִׁירִין לִרְצוֹנוֹ וְשֶׁלֹּא לִרְצוֹנוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין טְבוּל יוֹם טָמֵא {ז}: ר"ע מברטנורה שֶׁנָּגַס. שֶׁמְּהַפֵּךְ הָאֹכֶל בְּפִיו. לְשׁוֹן מֵגִיס בַּקְּדֵרָה: וְנָפַל. הָאֹכֶל עִם לַחְלוּחִית הָרֹק שֶׁבּוֹ, עַל בְּגָדָיו וְעַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה: טָהוֹר. הַכִּכָּר, כְּלוֹמַר לֹא הֻכְשַׁר לְקַבֵּל טֻמְאָה. וְאַף עַל גַּב דְּרֹק בְּעָלְמָא מַכְשִׁיר, שָׁאנֵי הָכָא דְּלֹא אַחְשְׁבֵיהּ לָרֹק וְאֵינוֹ לְרָצוֹן, שֶׁהֲרֵי נָפַל עַל בְּגָדָיו, וּפְשִׁיטָא דְּלֹא נִיחָא לֵיהּ: כֹּל שֶׁהוּא רוֹצֶה לָמֹץ אֶת גַּרְעִינָתוֹ. אִם נִתְכַּוֵּן לִמְצֹץ הַלַּחוּת שֶׁבַּגַּרְעִין, וְנָפַל הַגַּרְעִין עִם הָרֹק שֶׁבּוֹ עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, הֻכְשַׁר הַכִּכָּר בָּרֹק שֶׁעַל גַּבֵּי הַגַּרְעִין, דְּהָא אַחְשְׁבֵיהּ: זֵיתִים נְגוּבִין וּתְמָרִים יְבֵשׁוֹת כֹּל שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לָמֹץ גַּרְעִינָתוֹ. לֹא הֻחְשַׁב הַמַּשְׁקֶה הַהוּא וְאֵינוֹ מַכְשִׁיר {ו}: אֶחָד טָהוֹר וְאֶחָד טְבוּל יוֹם כָּאֵלוּ. כְּלוֹמַר שְׁנֵיהֶם שָׁוִין בְּדִין זֶה: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֵלּוּ וָאֵלּוּ. בֵּין רְטֻבּוֹת בֵּין יְבֵשׁוֹת: טְמֵאִים בִּטְבוּל יוֹם. כְּדִמְפָרֵשׁ טַעֲמָא, דְּמַשְׁקִין שֶׁל טָמֵא מַכְשִׁירִים וּמְטַמְּאִין אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְרָצוֹן, וּטְבוּל יוֹם כְּטָמֵא לְדִין זֶה. וְרַבָּנָן חָשְׁבֵי לֵיהּ לִטְבוּל יוֹם כְּטָהוֹר. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ה} כֹּל כוּ'. מַשְׁמַע דְּתַרְתֵּי בָּעִינַן. וּבְסֵיפָא מַשְׁמַע דִּבְרוֹצֶה לָמֹץ לְחוּד סַגִּי. וְהָרַמְבַּ"ם הֶעְתִּיק בִּשְׁנֵיהֶם וְכֹל בְּוָי"ו: {ו} וְאִם תֹּאמַר, הָא מֵרֵישָׁא שָׁמְעִינַן לַהּ דְּטָהוֹר שֶׁנָּגַס. וְיֵשׁ לוֹמַר, דְּמֵרֵישָׁא הֲוָה אֲמֵינָא שֶׁאוֹכֵל דָּבָר יָבֵשׁ, אֲבָל זֵיתִים וּתְמָרִים לֹא, קָא מַשְׁמַע לָן. מַהֲרַ"ם: {ז} וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כוּ'. חֲכָמִים הַיְנוּ תַּנָּא קַמָּא, אֶלָּא טַעֲמָא קָאָמְרֵי. וְזֶה לְשׁוֹן מַהֲרַ"ם, מִשּׁוּם דְּרַבִּי מֵאִיר מַיְתֵי רְאָיָה שֶׁבְּזֶה הַלָּשׁוֹן קִבֵּל שֶׁמַּשְׁקִין כוּ', וּטְבוּל יוֹם נַמִּי אִקְּרֵי טָמֵא, וּמְהַדְּרֵי לֵיהּ רַבָּנָן אַדְּרַבָּה מִשָּׁם רְאָיָה לְדִידָן, דִּטְבוּל יוֹם לֹא אִקְּרֵי טָמֵא: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כבר נתבאר לך בסוף מכשירין כי ריר האדם יכשיר לטומאה וכבר ידעת כי הן משתמשין הרבה בלשון טמא וטהור בענין מוכשר ואינו מוכשר ואמר כי האדם הטהור כשנשך באוכל וירד רירו על בגדיו ועל ככר של תרומה כי הככר ההוא לא הוכשר בריר הזה כיון שהיתה שתיתתו שלא לרצונו וראיה על זה שתיתתו על בגדיו ואפילו אם עברו מעל בגדיו לככר של תרומה כפי מה שביארנו במכשירין וה"ה עצמו בנפילת קצת המאכל והוא כבר נבלל ברירו וע"כ כשאכל פרי או זיתים ונפלה גרעינתו על ככר של תרומה והיא בלולה ברירו הוא כחלוק הזה שזכר והוא שאם נתכוין למצוץ הגרעין אותו ריר מכשיר ואם לא נתכוין אינו מכשיר וכן אם היה האוכל הזה טבול יום רירו גם כן לא יכשיר אלא לרצונו ואף אם נתכוין למוץ את גרעינתו ואמר ר"מ כי בטבול יום בלבד בין אכל תמרים רטובות או יבשות ונפל גרעינן על ככר של תרומה הוכשר שמשקין של טמא מכשירין לרצונו ושלא לרצונו כמו שנתבאר במכשירין ואין חולק בזה אמנם חכמים אומרים כי טבול יום אינו טמא בענין זה והלכה כחכמים: (רמב"ם)
פרק ד
פרק ד - משנה א
אֹכֶל מַעֲשֵׂר שֶׁהֻכְשַׁר בְּמַשְׁקֶה, וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם אוֹ יָדַיִם מְסֹאָבוֹת, מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ תְרוּמַת מַעֲשֵׂר בְּטָהֳרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי, וְהַשְּׁלִישִׁי טָהוֹר לְחֻלִּין: ר"ע מברטנורה אֹכֶל מַעֲשֵׂר. מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר בְּטָהֳרָה. דִּטְבוּל יוֹם וְיָדַיִם שְׁנִיּוֹת הֵן, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן כְּחֻלִּין הוּא חָשׁוּב, וְאֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחֻלִּין. וְאַף עַל גַּב דְּהַאי מַעֲשֵׂר טָבוּל לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ, לְעִנְיַן שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי {א} הַטֶּבֶל כְּחֻלִּין, הִלְכָּךְ כְּשֶׁמַּפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר אַחַר כָּךְ הַוְיָא טְהוֹרָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {א} פֵּרוּשׁ, לְעִנְיַן שֵׁנִי שֶׁעוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי. דְּהָא לֹא מַשְׁכַּחַת רְבִיעִי בַּתְּרוּמָה, וּלְמַאי נַפְקָא מִנַּהּ נָקַט שְׁלִישִׁי: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כבר ביארנו כי מעשר ראשון מותר לזרים וכן מותר לטבול יום לאוכלו כמו החולין וכבר ביארנו פעמים כי טבול יום במדרגת שני לטומאה וכן כל ידים טמאות שני לעולם וכבר נתבאר במס' בכורים (פ"ב) כי תרומת מעשר שהיא מעשר מן המעשר בינו ובין התרומה שוה והוא קדוש ואם היה אוכל מעשר מוכשר ונגע בו טבול יום או ידים מסואבות חזר שלישי והשלישי בחולין טהור כמו שנתבאר בטהרות (פ"א) ואע"פ שהוא טבל מחמת תרומת מעשר (בטהרה) וכבר ביארנו בטהרות כי הטבל כחולין לענין השני והשלישי ועל כן מוציאים ממנו תרומת מעשר בטהרה ותהיה תרומה טהורה: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ב
הָאִשָּׁה שֶׁהִיא טְבוּלַת יוֹם, לָשָׁה אֶת הָעִסָּה, וְקוֹצָה לָהּ חַלָּה וּמַפְרַשְׁתָּהּ, וּמַנַּחְתָּהּ בִּכְפִישָׁה מִצְרִית אוֹ בִנְחוּתָא, וּמַקֶּפֶת וְקוֹרָא לָהּ שֵׁם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׁלִישִׁי, וְהַשְּׁלִישִׁי טָהוֹר לְחֻלִּין: ר"ע מברטנורה וְקוֹצָה לָהּ חַלָּה. וְאֵינָהּ קוֹרְאָה לָהּ שֵׁם. דְּכָל זְמַן שֶׁלֹּא קָרְאָה לָהּ שֵׁם הֲרֵי הִיא כְּחֻלִּין: בִּכְפִישָׁה אוֹ בִנְחוּתָא. כֵּלִים שֶׁאֵינָן מְקַבְּלִים טֻמְאָה. וְאַצְרְכוּהָ רַבָּנָן הָכִי, מִשּׁוּם הֶכֵּרָא שֶׁלֹּא תִּגַּע בָּהּ שׁוּב מֵאַחַר שֶׁקָּרְאָה לָהּ שֵׁם: וּמַקֶּפֶת. מְקָרֶבֶת לַכְּלִי אֶצְלָהּ {ב}: וְקוֹרְאָה לָהּ שֵׁם. שֶׁמִּצְוָה לִתְרֹם מִן הַמֻּקָּף. וּמֻקָּף, לְשׁוֹן סָמוּךְ. כְּמוֹ [אֵין] מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת, בְּמַסֶּכֶת בֵּיצָה. וְלָא חֲשִׁיב מֻקָּף אֶלָּא אִם כֵּן הָוֵי סָמוּךְ בִּשְׁעַת קְרִיאַת הַשֵּׁם: מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׁלִישִׁי. דִּטְבוּל יוֹם דִּין שֵׁנִי יֵשׁ לוֹ {ג}: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ב} כְּלוֹמַר, אֵצֶל הָעִסָּה. וּלְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, וְתָשִׂים הַכְּלִי עִם הָעִסָּה בִּכְלִי אֶחָד: {ג} לְעֵיל מִשְׁנָה א' הֲוָה לֵיהּ לְפָרֵשׁ הָכִי. אֶלָּא דְּהַךְ מַתְנִיתִין בַּגְּמָרָא מְפָרֵשׁ עֲלַהּ דְּשָׁאנֵי טְבוּל יוֹם: (עיקר תוי"ט). רמב"ם כבר ביארנו בטהרות כי חלה כתרומה לענין הטומאה ואילו חתכה מן העיסה ואמרה זו חלה היתה פסולה לפי שהיא טבולת יום וע"כ תשים אותה בכפישה והיא כלי אבן או בנחותה והוא כלי מכלי תשמיש העיסה ותשים הכלי עם העיסה בכלי אחד והוא ענין אמרו ומקפת ואז תאמר זו חלה כדי שתהיה תורמת אותו מן המוקף כמו שביארנו פעמים כי כך הראוי ולא תגע בו בידה אחר שתקרא לה שם: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ג
עֲרֵבָה שֶׁהִיא טְבוּלַת יוֹם, לָשִׁין בָּהּ אֶת הָעִסָּה וְקוֹצִין מִמֶּנָּה חַלָּה, וּמַקֶּפֶת וְקוֹרִין לָהּ שֵׁם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׁלִישִׁי, וְהַשְּׁלִישִׁי טָהוֹר לְחֻלִּין: ר"ע מברטנורה לָשִׁין בָּהּ אֶת הָעִסָּה. לְעֵיל אַשְׁמְעִינַן טְבוּל יוֹם בָּאָדָם, וְהָכָא אַשְׁמְעִינַן טְבוּל יוֹם בִּכְלִי {ד}. דְּלֹא תֵימָא בַּעֲרֵבָה אָסוּר דִּלְמָא אָתֵי לְאִחַלּוֹפֵי בִּטְמֵאָה: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ד} הָרַ"שׁ. וּמַהֲרַ"ם כָּתַב, דְּלֹא תֵימָא דְּאָסוּר שֶׁמָּא תִּשְׁכַּח וְתִקְרָא לָהּ שֵׁם בָּעֲרֵבָה, דְּיוֹתֵר הִיא נִזְכֶּרֶת טֻמְאַת עַצְמָהּ מִטֻּמְאַת עֲרֵבָה: (עיקר תוי"ט). רמב"ם זה כולו מבואר ממה שקדם ובאה המשנה הזאת להודיעך כי אין חלוק בין אדם שלא העריב שמשו או כלי שלא העריב שמשו: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ד
לָגִין שֶׁהוּא טְבוּל יוֹם, וּמִלְאָהוּ מִן הֶחָבִית מַעֲשֵׂר טֶבֶל, אִם אָמַר, הֲרֵי זוֹ תְרוּמַת מַעֲשֵׂר מִשֶּׁתֶּחְשָׁךְ, הֲרֵי זוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר. אִם אָמַר, הֲרֵי זֶה עֵרוּב, לֹא אָמַר כְּלוּם. נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית, הַלָּגִין בְּטִבְלוֹ. נִשְׁבַּר הַלָּגִין, הֶחָבִית בְּטִבְלָהּ: ר"ע מברטנורה לָגִין. כְּעֵין כַּד שֶׁל עֵץ: וּמִלְאָהוּ מִן הֶחָבִית. שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַעֲשֵׂר טֶבֶל, הַיְנוּ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ: תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מִשֶּׁתֶּחְשָׁךְ. כְּדֵי שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ שֶׁל לָגִין וְלֹא יִפְסֹל אֶת הַתְּרוּמָה. דְּאִם הָיְתָה תְּרוּמָה חָלָה מִבְּעוֹד יוֹם, הָיְתָה נִפְסֶלֶת בִּטְבוּל יוֹם: הֲרֵי זֶה עֵרוּב. לֹא אָמַר כְּלוּם. לְפִי שֶׁאֵין קוֹנֶה עֵרוּב אֶלָּא בִסְעֻדָּה הָרְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם, וְזֶה אֵינוֹ רָאוּי עַד הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ: נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית. מִבְּעוֹד יוֹם: הַלָּגִין בְּטִבְלוֹ. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה רָאוּי שֶׁיִּקָּבַע תְּרוּמָה לֹא הָיָה בָּעוֹלָם הַדָּבָר שֶׁנַּעֲשָׂה תְּרוּמָה עָלָיו, הִלְכָּךְ לֹא חָל עָלָיו שֵׁם תְּרוּמָה וַהֲרֵי הוּא טֶבֶל: נִשְׁבַּר הַלָּגִין. מִבְּעוֹד יוֹם: הֶחָבִית בְּטִבְלָהּ. שֶׁלֹּא חָל שֵׁם תְּרוּמָה עַל הַלָּגִין אֶלָּא מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה לֹא הָיָה בָּעוֹלָם: (ר"ע מברטנורה). רמב"ם מעשר טבל. הוא מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו לפי שהוא טבל ואינו מותר באכילה עד שיוציאו ממנו מעשר מן המעשר ואם לקח לגין טבול יום ומלאהו מאותו חבית שהיה מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ואמר זה יהיה תרומת מעשר משתחשך שיטהר הלגין לפי שיעריב שמשו ולא יפסול את התרומה לפי שאם אמר עכשיו זה תרומת מעשר נפסל בכלי ההוא שהוא טבול יום וע"כ אומר כי היא אינה תרומה עד שיעריב השמש וכשיעריב שמשו תהיה תרומה טהורה ומותרת לכהן ואם יזדמן שיהיה המעשה ההוא יום ששי אומר כי הלגין הזה כשחוזר תרומה משתחשך הוא עירוב לפי שהוא אז תרומה טהורה ויאכלנה הכהן ואין דבריו קיימין שאינו עירוב לפי שמן השרשים שבעירוב הוא שצריך סעודה ראויה מבעוד יום וזה הדבר אשר בו הלגין אינו הוה סעודה ראויה לאכילה עד שתחשך כמו שביארנו אמנם מבעוד יום הוא טבל ואינו מותר באכילהאחר כן השלים ביאור ההלכה ואמר אם נשברה החבית קודם הערב שמש נשאר הלגין טבל וצריך שיוציא ממנו התרומה הראויה על הלגין ההוא לפי שהעת שהיה חוזר כולו תרומה נאבד הדבר אשר זה הלגין סומך עליו וכן אם נשבר הלגין קודם הערב שמש נשארה החבית טבל כמות שהיתה לפי שלא חזר כולה תרומה ולא נשאר החבית מתוקנת עד שיעריב השמש כמו שהתנה בעת שהוציאה: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ה
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, מְחַלְּלִין עַל פֵּרוֹת עַם הָאָרֶץ. חָזְרוּ לוֹמַר, אַף עַל מְעוֹתָיו. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, הַיּוֹצֵא בַקּוֹלָר וְאָמַר, כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. חָזְרוּ לוֹמַר, אַף הַמְפָרֵשׁ וְהַיּוֹצֵא בִשְׁיָרָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אַף הַמְסֻכָּן: ר"ע מברטנורה מְחַלְּלִין עַל פֵּרוֹת עַם הָאָרֶץ. מְחַלְּלִים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַל פֵּרוֹת עַם הָאָרֶץ, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא הַפֵּרוֹת שֶׁל עַם הָאָרֶץ מַעֲשֵׂר הֵן וְנִמְצָא מְחַלֵּל מַעֲשֵׂר בְּמַעֲשֵׂר {ה}: חָזְרוּ לוֹמַר אַף עַל הַמָּעוֹת. שֶׁל עַם הָאָרֶץ, מְחַלְּלִין פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מָעוֹת הַלָּלוּ שֶׁל עַם הָאָרֶץ מָעוֹת שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הֵן: הַיּוֹצֵא בַקּוֹלָר. בְּשַׁלְשֶׁלֶת. תַּרְגּוּם וַיִּתְּנֻהוּ בַסּוּגַר (יְחֶזְקֵאל יט), וְיַהֲבוּהוּ בְקוֹלָרִין: הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. וְאַף עַל גַּב שֶׁלֹּא אָמַר תְּנוּ, וַדַּאי בָּעֵי לְמֵימַר כִּתְבוּ וּתְנוּ, וְאַגַּב בְּעָתוֹתֵיהּ לֹא פַּסְקֵיהּ לְמִלְּתֵיהּ: מְפָרֵשׁ. מִן הַיַּבָּשָׁה לַיָּם: בִּשְׁיָרָא. בַּמִּדְבָּר. אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים (בְּרֵאשִׁית לז), מְתַרְגְּמִינַן שְׁיָרַת עֲרָבָאֵי: אַף הַמְסֻכָּן. חוֹלֶה הַנּוֹטֶה לָמוּת. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ה} וּמַיְרֵי שֶׁהֵן בְּיָדוֹ. דְּאִלּוּ בְּיַד עַם הָאָרֶץ, הָא אֵין מוֹסְרִין לְעַם הָאָרֶץ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶלָּא דְּמַאי. וְקָשֶׁה, לְפִי הַסְּבָרָא טְפֵי אִיכָּא לְמֵיחַשׁ בְּפֵרוֹת מִבְּמָעוֹת דְּלֵיתַנְהוּ אֶלָּא עַל יְדֵי חִלּוּל. וְיֵשׁ לוֹמַר, דִּבְפֵרוֹת כֵּיוָן דְּאֵין רְגִילִין לְזַלְזֵל בָּהֶם, אִלּוּ הָיוּ שֶׁל מַעֲשֵׂר הָיוּ אוֹמְרִים כְּבָר הֵם מַעֲשֵׂר וְאֵין לְחַלֵּל בָּהֶם, מִצַּד שֶׁהוּא זִלְזוּל בַּמַּעֲשֵׂר, אַף דְּלֹא גְּמִירֵי הַדִּין דְּאֵין לְחַלֵּל מַעֲשֵׂר בְּמַעֲשֵׂר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט). רמב"ם אחר שזכר קצת מענייני התרומות והמעשרות וההלכות שנתחדשו בה אמר בראשונה היו מתירין חלול מעשר שני על פירות ע"ה בלבד ולא היינו חוששין לומר שמא הפירות האלו מעשר הוא ואין קדש פודה קדש אחר כך הוסיפו בהיתר ואמרו ראוי ג"כ שיחלל פירות מעשר על מעות ע"ה ולא נחוש לומר שמא מעות מעשר הוא:והיוצא בקולר. אשר יצא מכובל ידיו עליו כשאמר כתבו ואע"פ שלא אמר תנו כותבין ונותנין לפי שפשט הענין מורה שהוא רוצה לגרשה כדי שלא תשאר עגונה:והמפרש. ההולך בספינה בים המלח:ויוצא בשיירא. הולך במדבר תרגום (בראשית לז) אורחת ישמעאלים שיירת ערבאי:ומסוכן. החולה אשר הכביד עליו חוליו והלכה כרבי שמעון שזורי: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ו
הַכַּדּוּמִין הָאַשְׁקְלוֹנִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ וְאֻנְקְלִי שֶׁלָּהֶם קַיֶּמֶת, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין. הַמַּעְבֵּר וְהַמַּזְרֶה וְהַמַּגּוֹב וְכֵן מַסְרֵק שֶׁל רֹאשׁ שֶׁנִּטְּלָה אַחַת מִשִּׁנֵּיהֶן וַעֲשָׂאָן שֶׁל מַתָּכוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין. וְעַל כֻּלָּן אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דָּבָר חָדָשׁ חִדְּשׁוּ הַסּוֹפְרִים וְאֵין לִי מַה לְּהָשִׁיב: ר"ע מברטנורה הַכַּדּוּמִין. עֵץ גָּדוֹל עָרוּךְ וְיוֹצְאִין מִמֶּנּוּ אֻנְקְלָיוֹת אֵילָךְ וָאֵילָךְ, וְתוֹלִין בְּאוֹתָן אֻנְקְלָיוֹת צְלוֹחִיּוֹת שֶׁל מַיִם בָּאֲוִיר כְּדֵי לְצַנְּנָן. וְרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ, כְּמִין זֵיר שֶׁל בַּרְזֶל וְאֻנְקְלָיוֹת סְבִיבוֹתָיו, וּבוֹ מַעֲלִין הַכֵּלִים שֶׁנָּפְלוּ לַבּוֹר: הָאַשְׁקְלוֹנִים. שֶׁנַּעֲשִׂים בְּאַשְׁקְלוֹן: הַמַּעְבֵּר וְהַמַּזְרֶה וְהַמַּגּוֹב. כֵּלִים עֲשׂוּיִין לְנַקּוֹת הַתְּבוּאָה מִן הַתֶּבֶן וּלְהַעֲבִיר הַתֶּבֶן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. הַמַּעְבֵּר, יֵשׁ לוֹ שִׁנַּיִם דּוֹמֶה לַיָּד שֶׁל בְּנֵי אָדָם, וּבוֹ מַעֲבִירִין הַתֶּבֶן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וְהַמַּזְרֶה, בּוֹ זוֹרִים הַחִטִּין בַּגֹּרֶן, לְפִיכָךְ נִקְרָא מַזְרֶה. וְשִׁנָּיו מְרֻבּוֹת מִשִּׁנֵּי הַמַּעְבֵּר. וְהַמַּגּוֹב, שִׁנָּיו מְרֻבּוֹת מִשִּׁנֵּי הַמַּזְרֶה, וּבוֹ בּוֹרְרִים הַתְּבוּאָה אַחַר שֶׁזָּרוּ אוֹתָהּ בַּמַּזְרֶה: וְעַל כֻּלָּם אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְכוּ'. בְּתוֹסֶפְתָּא מוּכָח דְּאַכֹּל הָנֵי מִלֵּי דְּמַתְנִיתִין קָאֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מֵהָאִשָּׁה שֶׁהִיא טְבוּלַת יוֹם עַד כָּאן {ו}. וּמִשּׁוּם דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ קָאֵי אַכֻּלְּהוּ, תָּנָא הָכָא מִלֵּי טוּבָא שֶׁאֵין עִנְיָנָם לְכָאן: דָּבָר חָדָשׁ חִדְּשׁוּ סוֹפְרִים. שֶׁאֵין הַדַּעַת נוֹתֶנֶת שֶׁיִּהְיֶה הַדָּבָר כֵּן: וְאֵין לִי מַה לְּהָשִׁיב. מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ כֵן: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ו} הָרַ"שׁ מֵהַתּוֹסֶפְתָּא. וַאֲנִי דִקְדַּקְתִּי שָׁם, וְנִרְאֶה לִי יוֹתֵר דְּלֹא קָאֵי אֶלָּא אַמִּשְׁנָה זוֹ, וּכְמוֹ שֶׁהִיא שְׁנוּיָה בְּמַסֶּכֶת כֵּלִים [פֶּרֶק י"ג מִשְׁנָה ז'], דְּהָתָם עִקָּר, וְהָכָא אַגַּב גְּרָרָא. וְהָרַמְבַּ"ם כָּתַב, שֶׁנִּשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ כָּאן מִשּׁוּם דָּבָר חָדָשׁ שֶׁבָּהּ דְּדָמְיָא לְהַקּוֹדֵם, חָזְרוּ לוֹמַר כוּ'. (וּמִשְׁנָיוֹת דִּלְעֵיל נִשְׁנוּ בְּפֶרֶק זֶה, שֶׁהֵם גַּם כֵּן עִנְיְנֵי תְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת): (עיקר תוי"ט). רמב"ם כבר קדם לשון ההלכה הזאת בעניינה וביארנוה בפרק י"ג ממסכת כלים ואמנם החזירה בכאן משום דבר חדש שבה כמו המאמר הקודם חזרו לומר: (רמב"ם)
פרק ד - משנה ז
הַתּוֹרֵם אֶת הַבּוֹר וְאָמַר, הֲרֵי זוֹ תְרוּמָה עַל מְנָת שֶׁתַּעֲלֶה שָׁלוֹם, שָׁלוֹם מִן הַשֶּׁבֶר וּמִן הַשְּׁפִיכָה, אֲבָל לֹא מִן הַטֻּמְאָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף מִן הַטֻּמְאָה. נִשְׁבְּרָה, אֵינָהּ מְדַמַּעַת. עַד הֵיכָן תִּשָּׁבֵר וְלֹא תְדַמֵּעַ. כְּדֵי שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל וְתַגִּיעַ לַבּוֹר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁהָיָה בוֹ דַעַת לְהַתְנוֹת וְלֹא הִתְנָה, נִשְׁבְּרָה, אֵינָהּ מְדַמַּעַת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין: ר"ע מברטנורה הַתּוֹרֵם אֶת הַבּוֹר. שֶׁל יַיִן אוֹ שֶׁל שֶׁמֶן: עַל מְנָת שֶׁתַּעֲלֶה שָׁלוֹם. כְּשֶׁהִתְנָה שָׁלוֹם סְתָם וְלֹא הִתְנָה לְעִנְיַן מָה, מִסְּתָמָא לְעִנְיַן שֶׁבֶר וּשְׁפִיכָה קָאָמַר, שֶׁעַל זֶה אָדָם יָרֵא בְּשָׁעָה שֶׁמַּעֲלֶה מִן הַבּוֹר: אֲבָל לֹא מִן הַטֻּמְאָה. לְפִיכָךְ אִם נִטְמָא, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה: אַף מִן הַטֻּמְאָה. דִּכְשֶׁאָמַר שֶׁתַּעֲלֶה שָׁלוֹם, שֶׁתַּעֲלֶה בְּטָהֳרָה קָאָמַר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: נִשְׁבְּרָה אֵינָהּ מְדַמַּעַת. שֶׁלֹּא חָל עָלֶיהָ שֵׁם תְּרוּמָה: עַד כְּדֵי שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל. כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְרַחֲקָה מִן הַבּוֹר כָּל כָּךְ דְּאִם תִּתְגַּלְגֵּל תָּשׁוּב לַבּוֹר, לֹא עָלְתָה שָׁלוֹם קָרִינַן בָּהּ: שֶׁהָיָה בוֹ דַעַת לְהַתְנוֹת. כְּלוֹמַר שֶׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ וְחָשַׁב בְּלִבּוֹ לְהַתְנוֹת, וְשָׁכַח וְלֹא הִתְנָה {ז}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: (ר"ע מברטנורה). עיקר תוי"ט {ז} הָרַ"שׁ. וְקָשֶׁה, מַאי טַעֲמָא דְּרַבָּנָן, דְּהָא פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין בָּעִינַן. וְנִרְאֶה לִי, דְּהַיְנוּ דְּדִיֵּק הָרַ"ב וְכָתַב וְשָׁכַח, דְּוַדַּאי אִם הָיָה בְּלִבּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁתּוֹרֵם דְּאַף רַבָּנָן לֹא פְּלִיגֵי, וְכִי פְּלִיגֵי כְּשֶׁשָּׁכַח בְּשָׁעָה שֶׁתּוֹרֵם, וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי דַּאֲפִלּוּ הָכִי הוֹאִיל וּבְדַעְתּוֹ הָיָה קֹדֶם לָכֵן, אַף עַל פִּי שֶׁעַכְשָׁיו שָׁכַח, אָזְלִינַן בָּתַר דַּעְתּוֹ דְּמֵעִקָּרָא. וְכָתַב עוֹד הָרַ"שׁ, אִי נַמִּי, חָכָם וּבַר דַּעַת שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁרָאוּי לְהַתְנוֹת עַל כָּךְ. עַד כָּאן. וְזֶה נִרְאֶה יוֹתֵר. דְּאִלּוּ הָיָה בְּדַעְתּוֹ כוּ', מוֹדוּ רַבָּנָן דְּאָזְלִינַן בָּתַר דַּעְתּוֹ דְּמֵעִקָּרָא. וְרַבִּי יוֹסֵי סְבִירָא לֵיהּ, דְּחָכָם כוּ' אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה בְּדַעְתּוֹ כְּלָל, לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה. אֲבָל עַל מִי שֶׁאֵינוֹ בַּר דַּעַת אֵין תְּנַאי בֵּית דִּין מוֹעִיל לוֹ: (עיקר תוי"ט). רמב"ם עד היכן תשבר ולא תדמע. פירוש עד כמה מניחה רחוק מן בור של יין וישלם התנאי ותהיה תרומה עד שאם היתה קרובה יותר מן המקום ההיא ותשבר אינה מדמעת לפי שלא נשלם עלייתה מן הבור שלימה כמו שהתנה ואמר כי כשהיתה קרובה מן הבור בענין כי כשתתגלגל תגיע לבור אשר בו היין או השמן היא עד עכשיו בגבול הבור ועדיין לא עלה ולא חזרה תרומה ועל כן אינה ?מדמעת ואין הלכה לא כר' שמעון ולא כר' יוסי: (רמב"ם)