משנה מסכת נגעים (מ)

פרק א - משנה א

מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁנַיִם שֶׁהֵן אַרְבָּעָה. בַּהֶרֶת עַזָּה כַשֶּׁלֶג {ב}, שְׁנִיָּה לָהּ כְּסִיד הַהֵיכָל. וְהַשְּׂאֵת כִּקְרוּם בֵּיצָה, שְׁנִיָּה לָהּ כְּצֶמֶר לָבָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַשְּׂאֵת כְּצֶמֶר לָבָן, שְׁנִיָּה לָהּ כִּקְרוּם בֵּיצָה:

ר"ע מברטנורה מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁנַיִם. כְּתִיבֵי בַקְּרָא בְהֶדְיָא שְׂאֵת וּבַהֶרֶת: שֶׁהֵן אַרְבָּעָה. יֵשׁ לְךָ לְרַבּוֹת עוֹד שְׁנַיִם אֲחֵרִים דְּלֹא כְּתִיבֵי בַקְּרָא, וְהֵן תּוֹלָדָה דִשְׂאֵת וְתוֹלָדָה דְבַהֶרֶת. דִּמְרַבִּינַן לְהוּ מִסַּפַּחַת, שֶׁאֵין סַפַּחַת שֵׁם נֶגַע אֶלָּא לְשׁוֹן טְפֵלָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שְׁמוּאֵל א ב) סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת, וְהִטִּיל הַכָּתוּב סַפַּחַת בֵּין שְׂאֵת לְבַהֶרֶת, לוֹמַר לָךְ שֶׁיֵּשׁ תּוֹלָדָה לַשְּׂאֵת וְיֵשׁ תּוֹלָדָה לַבַּהֶרֶת {א}: בַּהֶרֶת עַזָּה כַשֶּׁלֶג. לְבָנָה בְיוֹתֵר. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יג) וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִיא, הִיא לְבָנָה וְאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה לְבָנָה: שְׂאֵת כִּקְרוּם בֵּיצָה. דְּסָבַר הַאי תַּנָּא אֵין שְׂאֵת אֶלָּא לְשׁוֹן גֹּבַהּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יְשַׁעְיָה ב) וְעַל כָּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת. וְאֵין לְךָ כֵהֶה בְלַבְנוּנִית בְּכָל אַרְבָּעָה מַרְאוֹת כִּקְרוּם בֵּיצָה, לְפִיכָךְ הוּא גָבוֹהַּ יוֹתֵר מִכֻּלָּן, כְּמַרְאֵה צֵל גָּבוֹהַּ מִן הַחַמָּה: שְׁנִיָּה לָהּ כְּצֶמֶר לָבָן. וְהוּא עַז בְּלַבְנוּנִיתוֹ יוֹתֵר מִסִּיד הַהֵיכָל שֶׁהִיא תוֹלָדָה דְבַהֶרֶת. מִשּׁוּם דְּאָמַר קְרָא שְׂאֵת לְבָנָה, לְעִנְיַן מַאי קַרְיַהּ רַחֲמָנָא לְבָנָה, עַל כָּרְחָךְ לְתוֹלַדְתָּהּ, שֶׁהִיא לְבָנָה יוֹתֵר מִתּוֹלָדָה דְבַהֶרֶת: שְׂאֵת כְּצֶמֶר לָבָן. רַבָּנָן סָבְרֵי, שְׁנֵי מַרְאוֹת עַזּוֹת שֶׁהֵן שֶׁלֶג וְצֶמֶר לָבָן, הֵן לִשְׁנֵי אָבוֹת בַּהֶרֶת וּשְׂאֵת, וּשְׁנֵי מַרְאוֹת כֵּהוֹת מֵהֶן שֶׁהֵן סִיד הַהֵיכָל וּקְרוּם בֵּיצָה, וְהֵן תּוֹלָדוֹת. תֵּן תּוֹלָדָה גְדוֹלָה לַגָּדוֹל, דְּהַיְנוּ סִיד הַהֵיכָל לַבַּהֶרֶת שֶׁהוּא אָב גָּדוֹל, וְתוֹלָדָה קְטַנָּה לַקָּטָן, דְּהַיְנוּ קְרוּם בֵּיצָה לַשְּׂאֵת שֶׁהוּא קָטָן מִבַּהֶרֶת. וְנַפְקָא מִנַּהּ בִּפְלוּגְתַּיְהוּ דְרַבָּנָן וְתַנָּא קַמָּא לְעִנְיַן צֵרוּף, דַּחֲצִי גְרִיס מֵאָב וַחֲצִי גְרִיס מִתּוֹלָדָה דִידֵיהּ מִצְטָרְפִין, וְכֵן שְׁנֵי הָאָבוֹת שְׂאֵת וּבַהֶרֶת מִצְטָרְפִין, דְּדָרְשִׁינַן וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע, מְלַמֵּד שֶׁמִּצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, מִדִּכְתִיב וְהָיָה וְלֹא כְתִיב וְהָיוּ, עָשָׂה כָל הַנְּגָעִים אֶחָד. אֲבָל שְׁתֵּי הַתּוֹלָדוֹת אֵין מִצְטָרְפוֹת, דְּתוֹלָדָה דְבַהֶרֶת אֵינָהּ מִצְטָרֶפֶת עִם תּוֹלָדָה דִשְׂאֵת, דְּלֹא קָאֵי וְהָיָה אֶלָּא אַשְּׂאֵת וּבַהֶרֶת דִּכְתִיבֵי בְהֶדְיָא, וְלֹא אַתּוֹלָדוֹת דְּאָתוּ מֵרִבּוּיָא. וְהַשְׁתָּא, לְתַנָּא קַמָּא שֶׁלֶג וּקְרוּם בֵּיצָה מִצְטָרְפִין, שֶׁלֶג וְצֶמֶר לָבָן אֵין מִצְטָרְפִין. וּלְרַבָּנָן, שֶׁלֶג וְצֶמֶר מִצְטָרְפִין, שֶׁלֶג וּקְרוּם אֵין מִצְטָרְפִין {ג}. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: צֶמֶר לָבָן. צֶמֶר נָקִי שֶׁל כֶּבֶשׂ בֶּן יוֹמוֹ לְאַחַר שֶׁרְחָצוּהוּ וְנִתְלַבֵּן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} גְּמָרָא שְׁבוּעוֹת דַּף ו'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} בַּהֶרֶת כוּ'. וְאֵין דֶּרֶךְ נֶגַע לָבֹא אֶלָּא בְּאַרְבָּעָה מַרְאוֹת הַלָּלוּ, וּמִיהוּ בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ כַּמָּה מַרְאוֹת שֶׁזֶּה לָבָן מִזֶּה כְּמוֹ שְׁלָגִים וְכֵן כֻּלָּם. הָרַ"שׁ וְתוֹסָפוֹת: {ג} וְעַיֵּן בְּהָרַ"ב לְקַמָּן מִשְׁנָה ג': (עיקר תוי"ט).

רמב"ם התחיל בחלוקת מראות נגעי בשר כמו שעשה הכתוב והם שני מראות בהרת ושאת ויחלקו לארבעה מראות בהרת ושניה לה. שאת ושניה לה והוא אמרו יתברך (ויקרא יג) אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וספחת אינה ממראות נגעים עומדת בעצמה והוא אמרם מה לשון ספחת טפילה שנאמר (ש"א ב) ספחני נא אל אחת הכהונות ענין זה שהוא סמוך וזכרו הפסוק בין שאת ובהרת להודיענו שהוא סמוך לשניהם ותהיה השאת והסמוך לה ובהרת והסמוך לה ואלו שני מראות רוצה לומר שאת ובהרת הם מראה הלובן אמר יתברך (ויקרא יג) שאת לבנה או בהרת לבנה כן בלא ספק השני מראות הסמוכין להן. ואלו ארבע מינים כולן מיוחסין למראה הלובן יתחלפו בחוזק וחולשה והיותר חזק מהן לובן הבהרת וענין עזה כשלג שהלובן עז וחזק כשלג והוא אמרו (שם) ואם בהרת לבנה היא ובא בפירוש היא לבנה ואין למעלה ממנה כלומר שתבא לבנה כשלג ולמטה ממנה כלובן סיד ההיכל ואלו השנים מראה הבהרת. ומראה השאת כצמר לבן והוא כצמר נקי בן יומו ר"ל יום הולדת השה כאשר נרחץ זה הצמר ונתלבן ברחיצה וזה המראה חזק הלובן מסיד ההיכל ולמטה ממנו בלובן כקרום ביצה והם שני מראות השאת ודעת (ר"ע) [ר"מ] שאמר קרום ביצה מראה אחד והוא שני של שאת ואם הוא יותר חלוש הלובן מקרום ביצה אינו ממראות נגעים והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק א - משנה ב

הַפָּתוּךְ שֶׁבַּשֶּׁלֶג, כְּיַיִן הַמָּזוּג בְּשָׁלֶג {ד}, הַפָּתוּךְ שֶׁבַּסִּיד, כְּדָם הַמָּזוּג בְּחָלָב, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲדַמְדַּם שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה, כְּיַיִן הַמָּזוּג בְּמַיִם, אֶלָּא שֶׁל שֶׁלֶג עַזָּה וְשֶׁל סִיד דֵּהָה מִמֶּנָּה:

ר"ע מברטנורה הַפָּתוּךְ שֶׁבַּשֶּׁלֶג. הַמְעֹרָב בְּלֹבֶן וְאֹדֶם שֶׁבַּבַּהֶרֶת הָעַזָּה כַשֶּׁלֶג, נִרְאֶה כְּיַיִן הַמָּזוּג בְּשֶׁלֶג, שֶׁלַּבְנוּנִיתוֹ מְרֻבָּה וְאַדְמִימוּת שֶׁבּוֹ מֻעָט: וְהַפָּתוּךְ שֶׁבְּסִיד הַהֵיכָל. וְהַמְעֹרָב שֶׁבַּנֶּגַע שֶׁהוּא כְסִיד הַהֵיכָל, נִרְאֶה כְּדָם הַמָּזוּג בְּחָלָב, שֶׁאַדְמִימוּת שֶׁבּוֹ מְרֻבָּה. וְאַף עַל גַּב דְּלֹא תָנֵי פָתוּךְ אֶלָּא בְּבַהֶרֶת וְתוֹלַדְתָּהּ, הוּא הַדִּין דְּיֵשׁ פָּתוּךְ נַמִּי בִשְׂאֵת וְתוֹלַדְתָּהּ, דְּתַנְיָא בְתוֹרַת כֹּהֲנִים, שְׂאֵת לְבָנָה, מְלַמֵּד שֶׁמְּטַמְּאָה חֲלָקָה. בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת, מְלַמֵּד שֶׁמְּטַמְּאָה פָתוּךְ. מִנַּיִן לִתֵּן אֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָזֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר נֶגַע צָרַעַת: שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה. שֶׁבַּשֶּׁלֶג וְשֶׁבַּסִּיד: דֵּהָה. חֲסֵרָה מִן הַלֹּבֶן, שֶׁאֵינָהּ צָחָה בְלַבְנוּנִית כְּמוֹתָהּ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ד} כְּיַיִן כוּ'. וְהָא דְלֹא שִׁעֲרוּ לְתַרְוַיְהוּ אוֹ בְיַיִן אוֹ בְדָם, וּמַאי טַעְמָא תָּנֵי בְסִיד כְּדָם בְּחָלָב וְלֹא אָמַר כְּיַיִן בְּסִיד. וְעוֹד, שִׁעוּר הַמִּזּוּג מַאי נִיהוּ אוֹ בִּשְׁנֵי חֲלָקִים שֶׁלֶג וְחָלָב אוֹ בְפָחוֹת. וּבָזֶה יֵשׁ לוֹמַר שֶׁהוּא בִכְדֵי שֶׁיֵּרָאֶה זֶה לְתוֹךְ זֶה כִּדְאָמְרִינַן בְּעָלְמָא מַיִם שֶׁדַּם הַצִּפּוֹר נִכָּר בָּהֶם. וְנִרְאֶה דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר בָּעִינַן שֶׁיִּהְיֶה נוֹדָע הַלַּבְנִינוּת וְנִכָּר בָּאַדְמִימוּת, הִלְכָּךְ אִלּוּ אָמַר כְּדָם בְּשֶׁלֶג אוֹ כְּדָם בְּסִיד, מִתּוֹךְ שֶׁשְּׁנֵיהֶם עָבִים אֵין נִמְזָגִים כְּלָל וְאֵין הַמַּרְאוֹת מִתְעָרְבִים. וְאִם אָמַר כְּיַיִן בְּסִיד, אַף עַל פִּי שֶׁהַיַּיִן קָלוּשׁ, הַסִּיד עָב, אֲבָל יַיִן בְּשֶׁלֶג נִמּוֹחַ וְאֵינוֹ נִמּוֹחַ וּשְׁנֵיהֶם נִרְאִים. וְאִם אָמַר יַיִן בְּחָלָב אוֹ בְמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁנֵיהֶם קְלוּשִׁים הַיַּיִן מַחֲזִירָם לְמַרְאֵהוּ, וְהַלֹּבֶן אֵינוֹ נִכָּר בְּטִבְעוֹ. וְרַבִּי עֲקִיבָא סְבִירָא לֵיהּ אֲדַמְדַּם אָדֹם שֶׁבָּאֲדֻמִּים, הִלְכָּךְ מְשַׁעֵר לָהֶן יַיִן בְּמַיִם כוּ'. הָרַאֲבַ"ד: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם פתוך. הוא המראה המעורב מן הלובן והאדמימות והוא גם כן ממראות נגעים ואם לא יתבאר זה בשאת אבל אמר שאת לבנה לבד אבל התבאר בבהרת אמר אם בהרת לבנה אדמדמת ובסיפרא מנין ליתן את האמור בבהרת בשאת ואת האמור בשאת בבהרת ת"ל צרעת היא לפי שבא בבהרת צרעת היא וכן בשאת והבן מזה שאלו המראות כולן כאשר נתערב כל אחד מהן לאדמימות מעט עד שיהיה בו לובן מעורב עם אדמימות שהוא ג"כ נגע צרעת ואמר שנחשוב כל מראה מהם כבר נתערב ביין ויעמוד עליו מראה הצרעת וזכר ממנו השני מראות ר"ל שלג וסיד והוא ההיקש לשאר מראות וכן שמו דרך משל בהש"ס לזה ד' כוסות מלאים חלב כזה השיעור ובא' הפילו בו שני טיפי דם ובשני ד' טיפי דם ובשלישי ח' טיפי דם ובד' ט"ז טיפי דם ועל זה היחס מהעירוב יקישו ד' המראו' המורכבי' מהלובן והאדמימות לפי שמה שיהי' הלובן חלוש יהיה מעט האדמימו' כאשר יערבו בו יותר נראה אודם חזק ולזה יהיה מעט האדמימות עם מראה קרום ביצה כמו ט"ז טיפות מדם בזה השיעור מהחלב יהיה זה האודם מבואר והבן זה:

וביאור דיהה עכור מעט הבהירות והלכה כר"ע: (רמב"ם)

פרק א - משנה ג

אַרְבָּעָה מַרְאוֹת הָאֵלּוּ מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִפְטֹר, וּלְהַחְלִיט, וּלְהַסְגִּיר. לְהַסְגִּיר {ו} אֶת הָעוֹמֵד בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן {ז}. לִפְטֹר אֶת הָעוֹמֵד בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי {ח}. לְהַחְלִיט אֶת שֶׁנּוֹלַד לוֹ מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. לְהַחְלִיט אֶת שֶׁנּוֹלַד לוֹ פִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. לְהַחְלִיט אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן מִתּוֹךְ הַפְּטוּר. לִפְטֹר אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן מִתּוֹךְ הֶחְלֵט אוֹ מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר. אֵלּוּ מַרְאוֹת נְגָעִים שֶׁכָּל נְגָעִים תְּלוּיִם בָּהֶן {י}:

ר"ע מברטנורה מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת הַלָּלוּ מִצְטָרְפִין. גָּרְסִינַן. וְלֹא גָרְסִינַן אַרְבָּעָה מַרְאוֹת, שֶׁאֵין כָּל הָאַרְבָּעָה מַרְאוֹת מִצְטָרְפִין, דְּאֵין הַתּוֹלָדָה מִצְטָרֶפֶת אֶלָּא עִם אָב שֶׁלָּהּ, וּשְׁתֵּי תוֹלָדוֹת זוֹ עִם זוֹ אֵינָן מִצְטָרְפִין. אֲבָל שְׁנֵי אָבוֹת מִצְטָרְפִין, מִדִּכְתִיב וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ, וְלֹא כְתִיב וְהָיוּ, מַשְׁמַע שֶׁעוֹשֶׂה שְׂאֵת וּבַהֶרֶת כְּאֶחָד, דְּאִי אִיכָּא חֲצִי גְרִיס מִזֶּה וַחֲצִי גְרִיס מִזֶּה מִצְטָרְפִין לְכַגְּרִיס. וְרַמְבַּ"ם כָּתַב, דְּכָל הָאַרְבָּעָה מַרְאוֹת מִצְטָרְפִין, בֵּין שְׁתֵּי הַתּוֹלָדוֹת זוֹ עִם זוֹ בֵּין אָב עִם תּוֹלָדָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, כָּל מִקְּרוּם בֵּיצָה וּלְמַעְלָה מִצְטָרְפִין. וְהַתּוֹסֶפְתָּא מְסַיַּעְתּוֹ {ה}: לִפְטֹר וּלְהַחְלִיט וּלְהַסְגִּיר. לְכָל הָנָךְ מִלֵּי מִצְטָרְפִין. וְכֻלְּהוּ מְפָרֵשׁ לְהוּ: לְהַסְגִּיר הָעוֹמֵד בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יג) וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית: וְלִפְטֹר אֶת הָעוֹמֵד בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי. שֶׁהָעוֹמֵד בְּשִׁעוּרוֹ וְלֹא פָשָׂה וְעָמַד בְּמַרְאֵהוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָרַד לְמַטָּה מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת, פּוֹטְרוֹ בְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי. וְהָא דִכְתִיב (שָׁם) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְגוֹ' וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן, לָאו לְמֵימְרָא דְּאֵין מְטַהֲרוֹ אֶלָּא אִם כֵּן כָּהָה, אֶלָּא אַשְׁמְעִינַן קְרָא דַּאֲפִלּוּ נִשְׁתַּנָּה מִשֶּׁלֶג לְסִיד אוֹ מִסִּיד לְשֶׁלֶג לֹא אָמְרִינַן נֶגַע אַחֵר הוּא וְחוֹזֵר וּמַסְגִּירוֹ כַתְּחִלָּה, אֶלָּא כְעוֹמֵד דָּמֵי וּמְטַהֲרוֹ: לְהַחְלִיט אֶת שֶׁנּוֹלַד לוֹ מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן בַּתְּחִלָּה. כְּשֶׁהוּבָא בִתְחִלָּתוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְיֵשׁ בּוֹ בַהֶרֶת כַּגְּרִיס וּמִחְיַת בָּשָׂר כָּעֲדָשָׁה מְרֻבַּעַת בְּתוֹךְ מְקוֹם הַבַּהֶרֶת, מַחְלִיטוֹ מִיָּד. וְכֵן נַמִּי שֵׂעָר לָבָן, אִם הָיָה שָׁחֹר וְלֹא הִסְפִּיק לְהַסְגִּירוֹ עַד שֶׁהָפַךְ לְלָבָן, מַחְלִיטוֹ מִיָּד. אֲבָל פִּשְׂיוֹן לֹא מְטַמֵּא בַתְּחִלָּה אֲפִלּוּ פוֹשֶׂה וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁלֹּא הִסְגִּיר {ט}: בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן. כְּלוֹמַר לְהַחְלִיט כְּמוֹ כֵן בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, שֶׁמִּתְּחִלָּה לֹא הָיוּ לוֹ סִימָנִין הַלָּלוּ וְהִסְגִּירוֹ, וּלְסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן מָצָא בוֹ מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן, מַחְלִיטוֹ: אוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי. כְּגוֹן דִּבְסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן עָמַד בְּעֵינָיו וְלֹא הָיָה בוֹ לֹא שֵׂעָר לָבָן וְלֹא מִחְיָה, [וְהִסְגִּירוֹ פַּעַם שֵׁנִית], וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי נוֹלְדוּ בוֹ סִימָנִים הַלָּלוּ, מַחְלִיטוֹ: לְאַחַר הַפְּטוּר. כְּלוֹמַר וַאֲפִלּוּ לְאַחַר הַפְּטוּר שֶׁבְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי לֹא נוֹלְדוּ בוֹ סִימָנֵי טֻמְאָה וּפְטָרוֹ, וּלְאַחַר כַּמָּה יָמִים נוֹלְדוּ, מַחְלִיטוֹ: לְהַחְלִיט אֶת שֶׁנּוֹלַד לוֹ פִשְׂיוֹן בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן אוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי. כְּגוֹן בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס שֶׁאֵין בָּהּ מִחְיָה וְלֹא שֵׂעָר לָבָן וְהִסְגִּירָהּ, אִם פָּשְׂתָה בְסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן אוֹ לֹא פָשְׂתָה אֶלָּא בְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, מַחְלִיטוֹ. וְאִם לֹא פָשְׂתָה לֹא בְּשָׁבוּעַ רִאשׁוֹן וְלֹא בְשָׁבוּעַ שֵׁנִי וּפְטָרוֹ וּלְאַחַר כַּמָּה יָמִים פָּשְׂתָה, מַחְלִיטוֹ: לְהַחְלִיט אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן מִתּוֹךְ הַפְּטוּר. אִם אַחַר שֶׁפְּטָרוֹ וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן פָּרְחָה הַצָּרַעַת בְּכֻלּוֹ, טָמֵא מֻחְלָט: לִפְטֹר אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן מִתּוֹךְ הֶחְלֵט אוֹ מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר. אִם לְאַחַר שֶׁטִּמְּאוֹ הַכֹּהֵן, אוֹ לְאַחַר שֶׁהֻזְקַק לְהֶסְגֵּר קֹדֶם שֶׁטִּמְּאוֹ, פָּרְחָה הַצָּרַעַת בְּכֻלּוֹ, פּוֹטְרוֹ וְטָהוֹר, שֶׁהַפְּרִיחָה עוֹשָׂה מִן הַטָּהוֹר טָמֵא וּמִן הַטָּמֵא טָהוֹר. וְהַמֻּסְגָּר טָמֵא מִקְּרֵי: אֵלּוּ מַרְאוֹת נְגָעִים. אַרְבָּעָה מַרְאוֹת אֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְנוּ, חֲלָקוֹת אוֹ פְתוּכוֹת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ה} וְהַתּוֹעֶלֶת לְחַלֵּק אוֹתָן בְּמִסְפַּר אַרְבָּעָה, וְלֹא תָנֵי סְתָם כָּל מִקְּרוּם כוּ' מִצְטָרְפִין, מְלַמֵּד שֶׁאִם אֵינוֹ בָקִי בָהֶן וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן לֹא יִרְאֶה אֶת הַנְּגָעִים. הָרַמְבַּ"ם בְּשֵׁם הַתּוֹסֶפְתָּא: {ו} לִפְטֹר כוּ'. נָקַט תְּחִלָּה שְׁנֵי הַקְּצָווֹת, וַהֲדַר מַקְדִּים לְהַסְגִּיר שֶׁהוּא בְשָׁבוּעַ אֶחָד, וְאַחַר כָּךְ לִפְטֹר שֶׁהוּא בְשָׁבוּעַ שֵׁנִי, וַהֲדַר לְהַחְלִיט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה גַוְנֵי: {ז} הָעוֹמֵד כוּ'. וְלֹא נָקַט נַמִּי בַּתְּחִלָּה, דְּרֵישָׁא הָכִי פֵרוּשָׁא, אַרְבָּעָה מַרְאוֹת כוּ' מִצְטָרְפִין בַּתְּחִלָּה וְכֵן לִפְטֹר כוּ', וְלֹא הֻצְרַךְ לְפָרֵשׁ צֵרוּף דְּרֵישָׁא דִּפְשִׁיטָא דִּסְתָמָא דְמִלְּתָא אַיְרֵי בְּבָא בַתְּחִלָּה. מַהֲרַ"ם: {ח} לִפְטֹר כוּ'. וְאִם תֹּאמַר, מַאי צֵרוּף שַׁיָּךְ כָּאן. נִרְאֶה לִי, כְּגוֹן שֶׁהִסְגִּיר בַּהֶרֶת בִּשְׁנֵי גְרִיסִין וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי יֵשׁ בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וְשְׂאֵת כַּגְּרִיס, וְהַשְׁתָּא אִי הֲווּ שְׁנֵי מִינִים הָוֵי לֵיהּ שְׂאֵת נֶגַע חָדָשׁ וּמַסְגִּירִין עָלָיו, אֲבָל אִם מִצְטָרְפִים דַּהֲוֵי כְנֶגַע אֶחָד הָוֵי לֵיהּ עָמַד בְּעֵינָיו דְּטָהוֹר. מַהֲרַ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} כָּל דִּבְרֵי הָרַב הֵם עַל פִּי הַתּוֹסֶפְתָּא נִלְמָדִין מִקְּרָאֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב בַּאֲרִיכוּת: {י} שֶׁכָּל כוּ'. לָאו דַּוְקָא, דְּהָא אִיכָּא נְתָקִים. אֶלָּא בְּעוֹר בָּשָׂר קָאָמַר. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מצטרפין זה עם זה. לכל הדינים עוד ביאר איך יתחברו ונחשבים כמראה א' בזה אחד מהג' דינין אם הם אחד וזה מהשלשה דינים אם לפטור אם להחליט אם להסגיר וכאשר חייב חבורם והיותם במראה אחד שיאמר לו טהור אתה וזהו לפטור או יעכב ענינו וזהו להסגיר או יאמר לו טמא אתה וזהו להחליט בזה המעשה והתחיל בביאור דין ודין ואמר להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון וזהו שהנה יתבאר ברביעי מזאת המסכת שמי שהי' בגופו בהרת כחצי גריס ואין בו מחי' ולא שער לבן עד התחדש לו אחר זה בהרת כחצי גריס דבוקה בראשונה ובו שער אחד לבן שהוא יצטרך הסגר שבעת ימים וכאשר היה איש מוסגר ובגופו בהרת ג"כ כחצי גריס ובסוף השבוע נתחדש לו כחצי גריס ובו שער אחד לבן דבק בבהרת אשר היה בו שהוא ג"כ יסגיר כמו לו בהרת ובהרת:

עוד אמר לפטור את העומד בסוף שבוע שני כמו שיהיה רושם צרעת אשר הקיפו שבוע שני אשר קצתה מראה בהרת ובה כגריס ובצידה דבקה בו מראה שאת כגריס עוד הוסרה קצת מראה שאת ונשאר מראה בהרת על שיעורו הנה הוא טהור שכבר הוסרה הצרעת ונחשבה יחד כמראה אחד ובהתאמת זה כולו בעתיד. עוד אמר להחליט את שנולד לו מחיה וזה שהנה יתבאר לך בג' מזו המסכת שרושם הטומאה בצרעת העור שלשה סימנים מחיה או שער לבן או פסיון והמחיה שתהיה שיעור עדשה מרובעת מן בשר חי בתוך מקום הצרעת ושער לבן הוא שיהיה במקום הנגע ב' שערות לבנות ופסיון שירבה הנגע ויוסיף להמשך בגוף ואפילו מעט מזער אולם המחיה או שער לבן הנה הם אותות טומאה לעולם בין שיהיה בתחלת ביאת כהן והוא ענין בתחלה או התחדש אחד מהן בשבוע ראשון או בשבוע שני או אחר שאמר לו הכהן טהור אתה וזהו ענין אמרו לאחר הפטור והוא אמרו יתב' (ויקרא יג) אחרי הראותו אל הכהן לטהרתו ונראה שנית אל הכהן ר"ל שיתחדש עליו חדוש אחר שדן עליו בטהרה ושב אל הכהן שנית וכאשר היה באיש רושם צרעת בו שני מראות קצתו מראה בהרת וקצתו מראה שאת עוד התחדש בא' מהמראות מחיה או שער לבן הנה הוא מוחלט לטומאה לפי שהן התקבצו בדמיון מראה א' בין שיהיה זה השער לבן או המחיה בתחלה והוא כאשר בא אל הכהן בתחלה או שהתחדש בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או אחר שטיהר לו הכהן ואמר לו טהור אתה וכן ג"כ ספרו להחליט את שנולד לו פסיון ומבואר הוא שאינו טמא בפסיון אלא אחר שבוע ראשון לפי שהפסיון אמנם יודע בעמיד' בין מה שיהיה לנגע בתחלת עמדו לפני הכהן ובין מה שהוא לאחר השבוע וכאשר היה בנגע תוספת בשבוע ראשון או השני או לאחר הפטור הנה הוא טמא ואם היה באיש רושם נגע ובקצתו מרא' בהרת ובמקצתו מראה שאת ונמשך אחד מהמראות בשטח הגוף או היה הרושם אשר עמד בו מראה בהרת ויהיה התוספת אשר נמשך בסוף שבוע מראה שאת הנה הוא מוחלט לטומאה בכל זה כאשר התחדש התוספת לפי ששני מראים יחד בדמיון מדריגת מראה אחד ואמר וכן גם כן יתחברו מראות נגעים להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור. וענין זה המאמר אמנם יתבאר בח' מזאת המס' שהאיש אשר יראה בו רושם צרעת יאמר לו פטור אתה כאשר לא יהיה שם מחיה ולא שער לבן עוד אחר זה תכלול הצרעת כל גופו הנה הוא טמא ושמאמר השם יתברך (שם) כלו הפך לבן טהור הוא אמנם הוא במוחלט לטומאה כאשר כלל אותו הנגע אחר שהיה טמא וכאשר היה איש בגופו בהרת ופטרו הכהן עוד כלל גופו מראה שאת הנה הוא יתחבר עם הבהרת הראשון ויהיה מוחלט לפי מה שהשרשנו וזהו ענין אמרו להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור:

וכן כאשר היה מוחלט בבהרת טומאה ר"ל שיהיה בו שער לבן או מחיה או פשתה בעור זמן אחר החלט כולל גופו כולו מראה שאת שהוא כמראה אחד אמר כולו הפך לבן טהור הוא וזהו ענין אמרו לפטור את ההופך כולו לבן מתוך החלט או מתוך הסגר לפי שהוא כאשר כלל גופו הצרעת והוא מוסגר הנה הוא ג"כ טהור לפי שהמוסגר הוא טמא כמו המוחלט כמו שהתבאר בתחילת כלים. ואלו המשלי' כלן אשר המשלנו בביאור זאת ההלכה מראה הבהרת והשאת ההיקש בעצמו אם היה הנגע בג' מראות או בשאר מראות מהמראים המנויי' שהן כלם במדרגת מראה אחד לכל הדינים לפטור ולהסגיר ולהחליט:

וכל מה שאמרנו באלה המשלים רושם נגע או מקום נגע אמנם נרצה בו השיעור אשר יטמא בנגעים והוא כגריס ואני עתיד לבאר זה:

וכבר שאל רבי יהושע בנו של ר"ע לר"ע מד' מראות מה תועלת לחלק אותן במספר אחר שכלן במדרגת מראה אחד ומצטרפים לכל הדינים והיה ראוי שיאמר כל לבן שהוא כמו קרום ביצה או יותר לבן ממנו הוא נגע צרעת והוא אמרו בתוספתא ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא וזה עם זה מצטרפים אמר לו מלמד שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן לא יראה את הנגעים רוצה לומר שאילו נמנו להיותו רגיל בהבדל המראים והכרתם עד שיאמר זה המראה בהרת וזה שאת זה שני לבהרת וזה שני לשאת וממה שראוי שתדעהו שדעת ר"ע שתולדת הבהרת תוקף הלובן מן השאת וחכמי' אומרי' שהשאת יותר לבן מסיד ההיכל אשר הוא תולדת הבהרת כמו שזכרנו ושסיד ההיכל יותר לבן מקרום הביצה ויהיה סדר המראים לפי דעת החכמים כן בהרת אחריו השאת אחריו תולדת הבהרת ואחריו תולדת השאת לפי מה שהתבאר בגמרת שבועות (דף ו:):

ואמרו הרי אלו מראות נגעי' ירמוז אל הארבעה הפשוטי' ואל הארבעה המורכבים מהן מהאדמימות כמו שהתבאר: (רמב"ם)

פרק א - משנה ד

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, מַרְאוֹת נְגָעִים שִׁשָּׁה עָשָׂר {יא}. רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס אוֹמֵר, מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה. עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, אֵין רוֹאִים אֶת הַנְּגָעִים בַּתְּחִלָּה לְאַחַר הַשַּׁבָּת, שֶׁשָּׁבוּעַ שֶׁלּוֹ חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. וְלֹא בַשֵּׁנִי, שֶׁשָּׁבוּעַ שֵׁנִי שֶׁלּוֹ חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. וְלֹא בַשְּׁלִישִׁי לַבָּתִּים, שֶׁשָּׁבוּעַ שְׁלִישִׁי שֶׁלּוֹ חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְעוֹלָם רוֹאִים. חָל לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשַּׁבָּת, מַעֲבִירִין לְאַחַר הַשַּׁבָּת. וְיֵשׁ בַּדָּבָר לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר:

ר"ע מברטנורה מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה. גָּרְסִינַן. וְלֹא גָרְסִינַן מַרְאוֹת נְגָעִים שִׁשָּׁה עָשָׂר. וּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה הָווּ, אַרְבָּעָה מַרְאוֹת חֲלָקוֹת וְאַרְבָּעָה מַרְאוֹת פְּתוּכוֹת דְּעוֹר בָּשָׂר, וּכְנֶגְדָּן בִּשְׁחִין וּמִכְוָה, שֶׁשְּׁחִין וּמִכְוָה אַחַת הֵן וְלֹא חִלְּקָן הַכָּתוּב אֶלָּא לוֹמַר לָךְ שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין, וּכְנֶגְדָּן בִּנְתָקִים, וּכְנֶגְדָּן בְּקָרַחַת וְגַבַּחַת, שֶׁקָּרַחַת וְגַבַּחַת אַחַת הֵן, הֲרֵי שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מַרְאוֹת, וִירַקְרַק וַאֲדַמְדַּם דְּנִגְעֵי בְגָדִים, וִירַקְרַק וַאֲדַמְדַּם דְּנִגְעֵי בָתִּים, הֲרֵי שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה: עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם. הָנָךְ שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה בַתְּחִלָּה כְּשֶׁהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן, וּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אַחֲרִינֵי כְנֶגְדָּן בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן אוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי שֶׁל הֶסְגֵּר אוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ שְׁלִישִׁי לְנִגְעֵי בָתִּים לְהַבְחִין בֵּין מַרְאֶה שֶׁלְּכַתְּחִלָּה לְמַרְאֶה שֶׁבַּסּוֹף, הֲרֵי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם. כָּךְ פֵּרְשָׁן הָרַמְבַּ"ם, וְיָשָׁר הוּא. אֶלָּא דְקַשְׁיָא לִי בְּגַוַּהּ שֶׁהוּא מוֹנֶה שְׁמֹנָה מַרְאוֹת דִּנְתָקִין, וַאֲנַן קַיְמָא לָן דִּנְתָקִין מְטַמְּאִין בְּכָל מַרְאוֹת וְאֵין לָהֶם מַרְאוֹת מְיֻחָדוֹת כִּשְׁאָר נְגָעִים {יב}: שֶׁשָּׁבוּעַ שֵׁנִי שֶׁלּוֹ חָל בְּשַׁבָּת. דִּשְׁנֵי הֶסְגֵּרוֹת שְׁלֹשָׁה עָשָׂר יוֹם דְּיוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יג) וְהִסְגִּירוֹ [הַכֹּהֵן] שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית, מְלַמֵּד שֶׁיּוֹם שְׁבִיעִי עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן מִלְּפָנָיו וּמֵאַחֲרָיו. וְכֵן שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת דְּנִגְעֵי בָתִּים אֵינָם אֶלָּא תִשְׁעָה עָשָׂר יוֹם, דְּרִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי שֶׁל שָׁבוּעַ אֶמְצָעִי עוֹלִין לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם: חָל לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשַּׁבָּת. שֶׁבְּיוֹם הַשַּׁבָּת חָל שְׁבִיעִי, אֵין רוֹאִים אוֹתוֹ בְשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְדָן אֶת הַדִּין בְּשַׁבָּת, אֶלָּא מַמְתִּין עַד לְאַחַר הַשַּׁבָּת. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא {יג}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} שִׁשָּׁה עָשָׂר. הָכִי גָּרַס הָרַ"שׁ, וּפֵרֵשׁ דִּסְבִירָא לֵיהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר כֻּלְּהוּ לְבַהֲדֵי שְׂאֵת מִצְטָרְפֵי, דִּשְׂאֵת מִצְטָרֶפֶת לְבַהֶרֶת וְסִיד וּקְרוּם, וּקְרוּם וְסִיד גַּם כֵּן מִצְטָרְפִין, הָרֵי אַרְבָּעָה צֵרוּפִים וְאַרְבָּעָה חֲלָקִים, וּפְתוּכִים כְּנֶגְדָּם, הֲרֵי שִׁשָּׁה עָשָׂר. עַד כָּאן. וּמִיהוּ לַמַּסְקָנָה לְרַבִּי עֲקִיבָא כֻּלָּן מִצְטָרְפִין. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} וּבְסֵפֶר קָרְבַּן אַהֲרֹן תֵּרֵץ, דְּהָרַמְבַּ"ם דִּקְדֵּק בִּלְשׁוֹנוֹ וְלֹא כָתַב וּשְׁמֹנָה בִּנְתָקִים, אֶלָּא וְהֵם עַצְמָם בִּנְתָקִים, לוֹמַר שֶׁהֵם הַיּוֹתֵר מְיֻחָדִים בָּהֶם אֲשֶׁר הֵם דּוֹמִים לְמַרְאוֹת הַנְּגָעִים, עִם הֱיוֹת שֶׁמְּטַמְּאִים גַּם בִּשְׁאָר מַרְאוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יג} וּבָרַמְבַּ"ם בְּנֻסְחַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכֵן בְּחִבּוּרוֹ פָּסַק כְּרַבִּי עֲקִיבָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר התבאר בהלכה אשר לפני זאת שסבת מנין אלו המראות היא ההרגל וההכרה במראות ולזה אמר ר' דוסא שאי אפשר להרגיל במראות אם לא ידע ויכיר בהן שהן ל"ו וביאור זה שהנגעים ששה מינים נגעי עור בשר תחלה והשני נגעי שחין ומכוה והשלישי נגעי קרחת וגבחת והד' נגעי ראש וזקן והוא אשר יקראו נתקים והה' נגעי בגדי' והו' נגעי בתים. ולשון התוספתא (פ"ג) השחין והמכוה שניהם סימן אחד ושניהם טומאה אחת ולמה נחלקו שאין מצטרפין זה עם זה ושם נאמר ג"כ הקרחת והגבחת שניהם סימן אחד ולמה נחלקו שאין מצטרפין זה עם זה ואני אבאר לך כל זה במה שיבא וכבר קדם לך שמראות נגעים בעור הבשר ח' ד' פשוטי' וד' אשר תתערב אתם האדמימות כמו שהתבאר והוא אשר יאמר ממנו ד' בחלוק וארבע בפתוך ובתוספתא (פ"א) אמרו מראות שעור הבשר מטמא בהן השחין והמכוה והקרחת והגבחת טמאים ושם נאמר גם כן הנתקים מטמאים בכל מראה וכאשר יגיעו לך ההקדמות כולן יהיו ל"ב נגעים ח' בעור הבשר וח' בשחין ומכוה וח' בקרחת וח' בגבחת והן בעצמם בנתקים ובנגעי בגדים שני מראים ירקרק ואדמדם ובנגעי בתים ג"כ שני מראים ירקרק ואדמדם הנה אלו ל"ו מראים בחלוף המראים והמקום אשר יהיה בו המראים:

ואמר עקביא בן מהללאל שאם היה הענין כן על אופן ההרגל הנה הן ע"ב לפי שאלו המראות כולן בהתחלפות המראים והתחלף מקום המראים יהיו בתחלה ויהיה אחר ראייה קודמת ויצטרך הקישא בין עתה ובין מה שהיה עליו קודם אם בשבוע ראשון שני ושלישי כמו שיתבאר הנה אלו ע"ב מראין. ל"ו בתחלה כמו שמנינו והן בעצמן בסוף אחר ההסגר אי זה זמן יהיה ההסגר או שבוע א' או ב' שבועות או ג' איך שיתחייב הדין ואל זה הענין רמז בתוספתא כל כהן שהוא בקי בנגעים ולא בנתקים בנתקים ולא בקרחות באדם ולא בבגדים בבגדים ולא בבתים במראה ראשון ולא במראה שני במראה שני ולא במראה שלישי לא יראה את הנגעים עד שיהיה בקי בהן ובשמותיהן שנאמר (ויקרא יד) זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית ולשאת ולספחת ולבהרת להורות ביום הטמא וביום הטהור וגו' רוצה לומר שהוא אל יורה עד שיהיה בקי באלו המראים כולן ובשמירת הענינים ובידיעת השם המורה על כל ענין מהן ושמור אלו הענינים שהן נפלאים מאד:

וכבר יסופק זה המספר על כל מי ששמעתי דבריו או ראיתי פירושו והנה עזרני ה' בהבנתו:

ואשוב אל שלימות ביאור ההלכה אמר ולא בשני שהשבוע השני שלו חל להיות בשבת וזה יתחיל מספרו מהיום השביעי מהשבוע ראשון עד שיהיה היום הז' משותף לב' השבועות יחד וכן השלש' שבועו' של נגעי בתים יהיה היום השביעי משותף לסוף שבוע שני והתחלת השלישי ויהיה מספר השני שבועות י"ג יום ומספר הג' שבועות י"ט יום ולזה אם התחיל בראיה ביום שני יבוא היום י"ג בשבת ואם התחיל בראיה בשלישי יבוא יום י"ט בשבת והנה יתבאר זה בשלישי מזאת המסכתא:

ואמר ר"ע שהוא יתחיל לראות באיזה שיזדמן מאשר יבא יום סוף שבוע מהשבועות ביום שבת אשר אין ראוי לראות הנגע בו להיות זה דומה לדין מהדינים יתאחר הראיה עד אחר השבת וכבר יהיה בזה האיחור חומרא לבעל הצרעת או קולא והוא יבאר והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק א - משנה ה

כֵּיצַד לְהָקֵל. הָיָה בוֹ שֵׂעָר לָבָן וְהָלַךְ לוֹ שֵׂעָר לָבָן, הָיוּ לְבָנוֹת וְהִשְׁחִירוּ, אַחַת לְבָנָה וְאַחַת שְׁחוֹרָה, וְהִשְׁחִירוּ שְׁתֵּיהֶן, אֲרֻכּוֹת וְהִקְצִירוּ, אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה וְהִקְצִירוּ שְׁתֵּיהֶן, נִסְמַךְ {טו} הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, הִקִּיף הַשְּׁחִין {טז} לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, אוֹ חִלְּקָן הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק, הָיְתָה בוֹ מִחְיָה וְהָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה, הָיְתָה מְרֻבַּעַת וְנַעֲשֵׂית עֲגֻלָּה אוֹ אֲרֻכָּה, מְבֻצֶּרֶת וְנַעֲשֵׂית מִן הַצַּד, מְכֻנֶּסֶת וְנִתְפַּזְּרָה {יז}, וּבָא הַשְּׁחִין וְנִכְנַס בְּתוֹכָהּ. הִקִּיפָהּ, חִלְּקָהּ, אוֹ מִעֲטָהּ הַשְּׁחִין אוֹ מִחְיַת הַשְּׁחִין, וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק, הָיָה בוֹ פִסְיוֹן {כ} וְהָלַךְ לוֹ פִסְיוֹן, אוֹ שֶׁהָלְכָה לָהּ הָאוֹם אוֹ שֶׁנִּתְמַעֲטָה וְאֵין בָּזֶה וּבָזֶה כַגְּרִיס {כא}, הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק חוֹלְקִין בֵּין הָאוֹם לַפִּסְיוֹן, הֲרֵי אֵלּוּ לְהָקֵל:

ר"ע מברטנורה הָיָה בוֹ שֵׂעָר לָבָן. בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְאִם הָיָה רוֹאֵהוּ הָיָה מַחְלִיטוֹ, וּלְאַחַר הַשַּׁבָּת הָלַךְ לוֹ, הֲרֵי זֶה לְהָקֵל {יד}. וְאַף עַל גַּב דְּאִי נַמִּי חֲלָטוֹ בְשַׁבָּת, כְּשֶׁהָלַךְ לוֹ אַחַר הַשַּׁבָּת הָיָה מְטַהֲרוֹ, מִכָּל מָקוֹם הָיָה צָרִיךְ לְהָבִיא קָרְבָּן כְּדִין מְצֹרָע מֻחְלָט שֶׁנִּתְרַפָּא, וְעַכְשָׁיו פָּטוּר: הָיוּ לְבָנוֹת. אִי נַמִּי הָיוּ לְבָנוֹת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שֶׁהָיָה רָאוּי לְהַחְלִיטוֹ, וּלְמָחָר הִשְׁחִירוּ, הֲרֵי זֶה לְהָקֵל: אַחַת לְבָנָה וְאַחַת שְׁחוֹרָה וְהִשְׁחִירוּ שְׁתֵּיהֶן. כְּדִי נַסְבַהּ, דְּאֵין כָּאן לְהָקֵל, דְּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טָהוֹר. וְאַגַּב סֵיפָא דִלְהַחְמִיר נָקַט לַהּ, דְּקָתָנֵי וְהִלְבִּינוּ שְׁתֵּיהֶן: אֲרֻכּוֹת. הָיוּ הַשְּׂעָרוֹת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת כְּדֵי לִקְרֹץ בְּזוּג, דְּהַיְנוּ שִׁעוּר טֻמְאָה, וּלְמָחָר נִתְקַצְּרוּ, הַיְנוּ לְהָקֵל: אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה. כְּדִי נַסְבַהּ, דְּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טָהוֹר. אֶלָּא אַגַּב סֵיפָא דִלְהַחְמִיר נָקַט לַהּ, דְּקָתָנֵי וְהֶאֱרִיכוּ שְׁתֵּיהֶן: נִסְמַךְ הַשְּׁחִין. לִשְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, לְאַחַר הַשַּׁבָּת, וּבְשַׁבָּת לֹא הָיָה בוֹ שְׁחִין, דְּאִלּוּ בְּשַׁבָּת רָאָהוּ הָיָה מַחְלִיטוֹ מֵחֲמַת הַשְּׂעָרוֹת לְבָנוֹת שֶׁבְּתוֹךְ הַבַּהֶרֶת, וְעַכְשָׁיו לְאַחַר הַשַּׁבָּת שֶׁבָּא הַשְּׁחִין וְנִסְמַךְ לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, אֵינָן סִימַן טֻמְאָה: הִקִּיף הַשְּׁחִין וְכוּ'. אוֹ שֶׁהִקִּיף הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת לְבָנוֹת: אוֹ לְאַחַת מֵהֶן אוֹ חִלְּקָן הַשְּׁחִין. שֶׁבָּא הַשְּׁחִין אוֹ מִחְיַת הַשְּׁחִין אוֹ הַמִּכְוָה אוֹ מִחְיַת הַמִּכְוָה אוֹ הַבֹּהַק בֵּין שֵׂעָר לְשֵׂעָר, כָּל הָנֵי דִבְשַׁבָּת לֹא הָיוּ וּלְאַחַר שַׁבָּת בָּאוּ, הֲרֵי זֶה לְהָקֵל: הָיְתָה בוֹ מִחְיָה. בְּשַׁבָּת, שֶׁהִיא סִימַן טֻמְאָה, וְהָלְכָה לָהּ לְאַחַר הַשַּׁבָּת. אִי נַמִּי הָיְתָה מְרֻבַּעַת בְּשַׁבָּת, וְהָיָה רָאוּי לְהַחְלִיטוֹ, וּלְאַחַר הַשַּׁבָּת נַעֲשֵׂית עֲגֻלָּה אוֹ אֲרֻכָּה, דְּהַשְׁתָּא אֵינָהּ סִימַן טֻמְאָה. אִי נַמִּי הָיְתָה מְבֻצֶּרֶת הַמִּחְיָה בְשַׁבָּת בְּאֶמְצַע הַבַּהֶרֶת, כְּמִין מִבְצָר שֶׁל עִיר שֶׁיּוֹשֵׁב בְּאֶמְצַע הָעִיר, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָיָה רָאוּי לְהַחְלִיטוֹ, וּלְאַחַר הַשַּׁבָּת נַעֲשֵׂית מִן הַצַּד. אִי נַמִּי הָיְתָה בְשַׁבָּת מְכֻנֶּסֶת כָּעֲדָשָׁה בְּמָקוֹם אֶחָד, וּלְאַחַר הַשַּׁבָּת נִתְפַּזְּרָה: וּבָא הַשְּׁחִין וְנִכְנַס לְתוֹכָהּ. כְּלוֹמַר בְּשַׁבָּת לֹא הָיָה שָׁם שְׁחִין וְהָיְתָה הַמִּחְיָה סִימַן טֻמְאָה, וּבָא הַשְּׁחִין וְנִכְנַס לְתוֹכָהּ {יח}: הִקִּיפָהּ אוֹ חִלְּקָהּ אוֹ מִעֲטָהּ. כְּלוֹמַר, אוֹ שֶׁלֹּא בָא הַשְּׁחִין עַל כָּל הַנֶּגַע אֶלָּא עַל קְצָת הַמִּחְיָה, וּפָחֲתָה מִכָּעֲדָשָׁה: הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין הַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק. כָּל הָנֵי אַמִּעֲטָהּ {יט} קַיְמֵי, שֶׁמִּעֲטָהּ הַשְּׁחִין אוֹ מִחְיַת הַשְּׁחִין, דְּהַיְנוּ שֶׁנַּעֲשָׂה קְרוּם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם, אוֹ הַמִּכְוָה אוֹ מִחְיַת הַמִּכְוָה, כָּל הָנֵי שֶׁבְּשַּׁבָּת לֹא הָיוּ וּלְאַחַר הַשַּׁבָּת בָּאוּ. וְכֵן הַבֹּהַק שֶׁבְּשַּׁבָּת הָיוּ מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת וְנַעֲשָׂה בֹהַק לְמָחֳרָתוֹ וּמִעֵט הַמִּחְיָה, דִּשְׁחִין וּבֹהַק מְמַעֲטִין מִחְיָה, כִּדְתַנְיָא בְתוֹרַת כֹּהֲנִים בָּשָׂר חַי וְלֹא הַשְּׁחִין, בָּשָׂר חַי וְלֹא הַבֹּהַק: הָיָה בוֹ פִשְׂיוֹן. בְּשַׁבָּת: וְהָלַךְ לוֹ הַפִּשְׂיוֹן. לְאַחַר הַשַּׁבָּת, דְּמַה שֶּׁפָּשָׂה בְשַׁבָּת כָּנַס לְמָחֳרָתוֹ: אוֹ שֶׁהָלְכָה הָאוֹם. עִקַּר הַנֶּגַע נִקְרָא אוֹם. וְהָלְכָה הָאוֹם וְנִשְׁאַר הַפִּשְׂיוֹן, אוֹ שֶׁנִּתְמַעֲטָה הָאוֹם וְאֵין בֵּין שְׁנֵיהֶם כַּגְּרִיס: הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין. כְּלוֹמַר, אִי נַמִּי בְּשַׁבָּת פָּשָׂה וְלֹא הָיָה מַפְסִיק בְּשַׁבָּת בֵּין הָאוֹם לַפִּשְׂיוֹן לֹא שְׁחִין וְלֹא מִחְיַת הַשְּׁחִין וְלֹא מִכְוָה וְלֹא מִחְיַת הַמִּכְוָה וְלֹא בֹהַק, וּלְאַחַר הַשַּׁבָּת הִפְסִיק אֶחָד מֵאֵלּוּ, הֲרֵי זֶה לְהָקֵל: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יד} דְּאִי קָאֵי בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, פּוֹטְרוֹ. הָרַ"שׁ: {טו} נִסְמַךְ. סְבָרָא הוּא בְכָל הָנֵי דִתְנִינַן שֶׁמְּבַטְּלִין סִימָנֵי הַטֻּמְאָה: {טז} הַשְּׁחִין. וְקָשֶׁה, תֵּפּוּק לֵיהּ מִשּׁוּם שְׁחִין וּמִכְוָה שֶׁשֵּׂעָר לָבָן גַּם בָּהֶם סִימַן טֻמְאָה. וְיֵשׁ לוֹמַר, כְּגוֹן שֶׁהִיא מַכָּה טְרִיָּה שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה. כֶּסֶף מִשְׁנֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יז} וְנִתְפַּזְּרָה. פֵּרוּשׁ, שֶׁפָּשָׂה הַנֶּגַע לְתוֹכָהּ וְכִסָּה מִקְצָתָהּ, וְאַכַּתִּי נִשְׁאַר שִׁעוּר מִחְיָה דְּהַיְנוּ כָּעֲדָשָׁה בְּהִצְטָרֵף לְכֻלַּהּ מִחְיָה. וּבָא, פֵּרוּשׁ, אוֹ שֶׁבָּא הַשְּׁחִין. מַהֲרַ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יח} וְשׁוּב לֹא מְטַמֵּא בְמִחְיָה. מַהֲרַ"ם: {יט} לָאו דַּוְקָא, דְּהוּא הַדִּין אַאוֹ נִכְנַס וְכוּ' קָאֵי, אֶלָּא דְּנָקַט בְּמַאי דִּסְלִיק וּסְמִיךְ: {כ} פִּסְיוֹן. מִשּׁוּם נִגְעֵי הַגּוּף נַקְטֵיהּ. וּבְנִגְעֵי בָתִּים [דִּבְהוּ נַמִּי מַיְרֵי] אֲפִלּוּ עָמַד בְּעֵינָיו טָמֵא: {כא} וְאֵין כוּ'. אֲפִלּוּ יֵשׁ בָּהֶם כַּגְּרִיס וְעוֹמֵד בְּשָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, נַמִּי הָוֵי לְהָקֵל, דַּהֲוֵי בְהֶסְגֵּר וְלֹא בְהֶחְלֵט, וּכְכָל הָנֵי דְּתָנֵי בְהֶדְיָא. אֶלָּא מִשּׁוּם דְּעַל כָּל פָּנִים אִצְטְרִיךְ לְמִתְנֵי וְנִתְמַעֲטָה, דְּאִם לֹא כֵן קָאֵי בְהֶחְלֵט, נָקַט וְאֵין כוּ' דְּפָטוּר לְגַמְרֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם שמור אלו השרשים והוא שכל נגע שיעורו אינו פחות מכגריס שנגעי עור בשר נטמאו בשלשה סימנין איזה שיהיו והוא שער לבן או מחיה או פסיון וכבר קדם לנו זכרון זה ודע שמתנאי שער לבן שיהיה בנגע ולא יהיה בשחין או במכוה או במחית השחין והמכוה או בתוך הבוהק ואם היה זה השחין אשר בו שער לבן בתוך הנגע וכן המחיה אם היתה בשחין שבתוך הנגע אינה סימן טומאה וכן הפסיון לא יהיה מעור הבשר לתוך השחין או למחית השחין או לתוך המכוה ולמחית המכוה או לבוהק והנה יתבארו כל אלו השרשים וראיותיהם כאשר יתחדש לנגע מה ינצל מאחד מאלו הסימנים השלשה עד שלא יהיה סימן טומאה והוא קולא לבעל הנגע ומתנאי נגעי הבשר שתהיה עגולה מכל צד עור הבשר עד שיהי' אפשר הפסיון באיזה צד שיהיה ולשון סיפרא בעור הבשר עד שיהיה כל החוצה לו סמוך לעור הבשר ראוי לפסיון שאם יהיה סמוך לראש או לזקן ולשחין ולמכוה ולקרחת אינו טמא וכן אלו השתי שערות לבנות אשר הוא סימן טומאה כאשר היו שתיהן או אחד מהן קצרות פחות מהשיעור אשר יתבאר אחר זה או היו שחורות או היו בצד השחין או מחית השחין בשחין או מכוה או מחית המכוה הנה אינו טמא וכן אם התחדש בין צמיחת השתי שערות שחין או מחית השחין או מכוה או מחית המכוה או בוהק הנה אינו טמא וכבר התבאר שרש כל אלו והנגע הראשון אשר היה בגשם בעת עמידה בתחלה לפני הכהן יקרא אום וכאשר יוסיף עליו שיתרבה אחר זה יקרא פסיון וכאשר לא הוסיף הנגע או שהוסיף הנגע והוסר השרש וישאר התוספת או נשאר קצת השורש עם התוספת וכל מה שנשאר עם התוספת פחות מכגריס הנה אינו טמא וכן אם נתחדש בין השרש והתוספת אחד מן הדברים אשר לא יהיה בהם פסיון כמו שיהיה בין השורש והתוספת שחין או מכוה או מחית השחין או מחית המכוה או התחדש בין האום והתוספת שחין או מכוה או מחית השחין או מחית המכוה או בוהק והבדילה הנה כבר ינצל מהיות מוחלט בפסיון מפני החדוש שנתחדש וזכרתי לך בזאת ההלכה כל אלו הדברים אשר חדושיהם ידחו סימני טומאה שהוא אפשר שיהיה יום שבת אשר הוא שביעי שלו טמא או קרוב להחליט לו ותחדש לו א' מאלו החדושים להציל לו בשארית היום עם ליל אחד בשבת ובבקר ימצא על ענין אחר הנה כבר היה לו האיחור קולא:

וכבר יהיה יום השבת בלתי מוחלט ויתחייב לו האיחור שיהיה יום אחד בשבת מוחלט כמו שיזכור אחר זה:

ומתנאי המחי' כאשר היתה כעדשה מצומצמת שתהי' מרובעת כמו שנבאר וכן מתנאי כל מחיה שתהיה מגעת בעובי הנגע והנגע יקיף בה ואז יהיה סימן טומא' והוא אמרו מבוצרת אולם אם הית' בצד הנגע (כזה) הנה לא יהיה סימן טומאה ומתנאי המחי' ג"כ שתהי' שיעור כעדשה ממנו מדובקת כולה גוף אחד אולם אם היתה מפוזרת בתוך הנגע זעיר שם זעיר שם אע"פ שבין כולן כעדשה ואף על פי שכל חלק ממנו נראה בתוך הנגע הנה אינו סימן טומא' וכן כאשר חלקה השחין או הקיפה או מיעטה הנה אינו סימן טומאה עד שתהיה כולה מקובצת נראית בעצם הנגע לא בתוך הבהק או שחין או מכוה שבתוך הנגע לאמרו הי"ת (ויקרא יג) ומחית בשר חי בשאת וכן בשאר מראות נגעים לא תהיה סימן טומאה עד שיהיה בתוך הנגע לא מן הצד ואז יהיה סימן טומאה כמו שהקדמנו והנה יתבאר זה בזאת המסכתא: (רמב"ם)

פרק א - משנה ו

כֵּיצַד לְהַחְמִיר. לֹא הָיָה בוֹ שֵׂעָר לָבָן וְנוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן {כב}, הָיוּ שְׁחוֹרוֹת וְהִלְבִּינוּ, אַחַת שְׁחוֹרָה וְאַחַת לְבָנָה וְהִלְבִּינוּ שְׁתֵּיהֶן, קְצָרוֹת וְהֶאֱרִיכוּ, אַחַת קְצָרָה וְאַחַת אֲרֻכָּה וְהֶאֱרִיכוּ שְׁתֵּיהֶן, נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, הִקִּיף הַשְּׁחִין אֶת שְׁתֵּיהֶן אוֹ אֶת אַחַת מֵהֶן, אוֹ חִלְּקוֹ הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק וְהָלְכוּ לָהֶם, לֹא הָיְתָה בוֹ מִחְיָה וְנוֹלְדָה לוֹ מִחְיָה, הָיְתָה עֲגֻלָּה אוֹ אֲרֻכָּה וְנַעֲשֵׂית מְרֻבַּעַת, מִן הַצַּד וְנַעֲשֵׂית מְבֻצֶּרֶת, מְפֻזֶּרֶת וְנִתְכַּנְּסָה וּבָא הַשְּׁחִין וְנִכְנַס בְּתוֹכָהּ, הִקִּיפָהּ, חִלְּקָהּ, אוֹ מִעֲטָהּ הַשְּׁחִין אוֹ מִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק וְהָלְכוּ לָהֶן, לֹא הָיָה בוֹ פִסְיוֹן וְנוֹלַד בּוֹ פִסְיוֹן, הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק חוֹלְקִין בֵּין הָאוֹם לַפִּסְיוֹן וְהָלְכוּ לָהֶן, הֲרֵי אֵלּוּ לְהַחְמִיר:

ר"ע מברטנורה נִסְמַךְ הַשְּׁחִין. בְּשַׁבָּת: לִשְׁתֵּיהֶן. לִשְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת, דְּהַשְׁתָּא לֹא הָווּ סִימַן טֻמְאָה, שֶׁאֵין שֵׂעָר לָבָן סִימַן טֻמְאָה אֶלָּא כְשֶׁהוּא בַנֶּגַע עַצְמוֹ, לֹא בְתוֹךְ הַשְּׁחִין אוֹ בְּתוֹךְ הַמִּכְוָה: אוֹ הִקִּיף הַשְּׁחִין וְכוּ'. דְּאִם רָאָהוּ בְשַׁבָּת לֹא הָיָה מַחְלִיטוֹ: וְהָלְכוּ לָהֶן. לְאַחַר הַשַּׁבָּת, שֶׁנַּעֲשָׂה מְקוֹם הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה צַלֶּקֶת, וַהֲרֵי הוּא כְעוֹר בָּשָׂר, וְנִשְׁאַר עוֹר הַבָּשָׂר עִם הַנֶּגַע כְּבַתְּחִלָּה {כג}, וְעִם שֵׂעָר הַלָּבָן, וּמַחְלִיטוֹ, הֲרֵי זֶה לְהַחְמִיר: חוֹלְקִין בֵּין הָאוֹם לַפִּשְׂיוֹן. שֶׁהָיוּ מַפְסִיקִין בְּשַׁבָּת בֵּין עִקַּר הַנֶּגַע לַפִּשְׂיוֹן: וְהָלְכוּ לָהֶן. לְאַחַר הַשַּׁבָּת, וְאֵין שָׁם דָּבָר הַמַּפְסִיק, הֲרֵי אֵלּוּ לְהַחְמִיר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כב} לֹא כוּ'. דְּאַף עַל גַּב דְּאִי נַמִּי פְטָרוֹ בְשַׁבָּת, כְּשֶׁנּוֹלַד לוֹ לְאַחַר הַשַּׁבָּת הָיָה מַחְלִיטוֹ, מִכָּל מָקוֹם הָיָה טָהוֹר אִם טָבַל וְהֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ, עַד שֶׁיִּוָּלֵד לוֹ וְיַרְאֶה לַכֹּהֵן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כג} וּכְלוֹמַר, שֶׁהַנֶּגַע הוּא בְעוֹר הַבָּשָׂר הַזֶּה שֶׁנַּעֲשָׂה צַלֶּקֶת. דְּאִי לָאו הָכִי עֲדַיִן אֵין הַשֵּׂעָר [לָבָן] בְּתוֹךְ הַנֶּגַע: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זאת ההלכה כולה מבוארת כאשר הבנת מה שקדם מהמאמר לפי שהכונה שיהיה נראה יום השביעי שהוא שבת ויתחדש לו בבקר א' בשבת מה שיחייב לו הטומאה כמו חדוש מחיה ושער לבן ופסיון או יעדר אחד מאלו הדברים כאשר היו מצילין אותו כמו שיהיה ענין יום שבת כמו שנזכר שיהיה השחין סמוך לבהרת ושאר הדברים אשר ביארנו שהן יצילו ואחר נעדרו אלו ההצלות והוא ענין אמרו והלכו להן ר"ל שהן הוסרו בנשאר מיום השבת ויהיה הסבה להיות בקר אחד בשבת טמא וזה להחמיר. וכבר התבאר לך מזאת ההלכה ומאשר לפניה ששער לבן לא יהיה סימן טומאה אם לא שיהיה בעצם הנגע אולם כאשר היה שחין או מכוה בתוך הנגע ושער לבן בזה השחין או המכוה הנה אינו סימן טומאה ולזה יאמר נסמך השחין לשתיהן או לאחד מהן וכו':

ומה שראוי שתדעהו שהמחיה לא תהיה סימן טומאה עד שתהיה נראית בתוך הבהרת והנגע יקיף בה מכל צד ושתהיה גם כן מחוברת אולם אם היתה המחיה מן הצד והוא שתהיה כמו רצועה מבשר חי כבר נמשכה ונכנסת בתוך הנגע ולא יקיף הנגע בה מכל צד הנה אינו סימן טומאה והנה יתבאר כל זה וכן המחיה כאשר הית' מפוזרת בתוך הנגע הנה אינו סימן טומא' ואשר היה זה כן הנה כבר התבאר שאומרו מבוצרת ונעשית מן הצד מכונס ונתפזרה כולן הן תנאים מן המחיה וכן כל מה שנמשך בזה מן המאמר באמרו הקיפה השחין חלקה או מיעטה וזולת זה הכל תנאי המחיה כמו שהתבאר בהלכה הקודמת לזו וזה כלל כל השרשים אשר יבנה עליה המאמר: (רמב"ם)

פרק ב

פרק ב - משנה א

בַּהֶרֶת עַזָּה נִרְאֵית בַּגֶּרְמָנִי כֵּהָה, וְהַכֵּהָה בַכּוּשִׁי עַזָּה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי כַפָּרָתָן, הֲרֵי הֵן כְּאֶשְׁכְּרוֹעַ, לֹא שְׁחוֹרִים וְלֹא לְבָנִים, אֶלָּא בֵינוֹנִיִּים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, יֵשׁ לַצַּיָּרִים סַמְמָנִין שֶׁהֵן צָרִין צוּרוֹת שְׁחוֹרוֹת, לְבָנוֹת וּבֵינוֹנִיּוֹת. מֵבִיא סַם בֵּינוֹנִי וּמַקִּיפוֹ מִבַּחוּץ, וְתֵרָאֶה בַבֵּינוֹנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַרְאוֹת נְגָעִים לְהָקֵל אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר, יֵרָאֶה הַגֶּרְמָנִי בִּבְשָׂרוֹ לְהָקֵל, וְהַכּוּשִׁי בַּבֵּינוֹנִי לְהָקֵל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה בַּבֵּינוֹנִי:

ר"ע מברטנורה בַּהֶרֶת. גֶּרְמָנִי. לָבָן בְּיוֹתֵר {א}. וּבַהֶרֶת עַזָּה כַשֶּׁלֶג נִרְאֵית בּוֹ כֵהָה מִתּוֹךְ לַבְנוּנִית יְתֵרָה שֶׁבִּבְשָׂרוֹ, וּפוֹטְרִין אוֹתוֹ: וְהַכֵּהָה. נִרְאֵית בַּכּוּשִׁי עַזָּה. מִתּוֹךְ שֶׁבְּשָׂרוֹ שָׁחֹר. וּמַסְגִּירִין אוֹתוֹ, דְּבָתַר בְּשָׂרוֹ שֶׁל נִרְאֶה אָזְלִינַן: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי כַפָּרָתָן. מִתּוֹךְ חִבָּתָן הָיָה אוֹמֵר אֲנִי כַפָּרָתָן. כְּלוֹמַר כָּל הָעֹנֶשׁ שֶׁרָאוּי לָבֹא עֲלֵיהֶן אֲנִי מְקַבֵּל עַל עַצְמִי כְּדֵי לְכַפֵּר עֲלֵיהֶן {ב}. שֶׁהֵן בֵּינוֹנִים וּמְמֻצָּעִים וְאֵינָם נוֹטִים לְאַחַת מִשְּׁתֵּי הַקְּצָווֹת: לֹא לְבָנִים וְלֹא שְׁחוֹרִים. אֶלָּא כְאֶשְׁכְּרוֹעַ, שֶׁאֵינוֹ לֹא לָבָן וְלֹא שָׁחֹר. אֶשְׁכְּרוֹעַ, מִין שֶׁל אֶרֶז, בוש"ו בְּלַעַ"ז. תַּרְגּוּם תְּאַשּׁוּר, אֶשְׁכְּרוֹעַ. וְקָא סָבַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּבַמֶּה שֶׁמִּטַּהֵר הָאֶחָד מִטַּהֲרִים כֻּלָּם, וּבַמֶּה שֶׁמִּטַּמֵּא הָאֶחָד מִטַּמְּאִין כֻּלָּם. וְקַיְמֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא בַּחֲדָא שִׁיטָתָא {ג}: צַיָּרִים. אֻמָּנִין שֶׁמְּצַיְּרִין צוּרוֹת לְנוֹי: כַּבֵּינוֹנִי. כַּסַּם הַבֵּינוֹנִי: מַרְאוֹת נְגָעִים לְהָקֵל. וְטַעֲמָא דְרַבִּי יְהוּדָה מְפָרֵשׁ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר בְּעוֹר הַבָּשָׂר, מָצִינוּ שֶׁמַּרְאוֹת נְגָעִים לְהָקֵל אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר, כֵּיצַד, יֵרָאֶה גֶרְמוֹנִי בִבְשָׂרוֹ לְהָקֵל נִמְצֵאתָ מְקַיֵּם בְעוֹר בְּשָׂרוֹ. וְאֶת הַכּוּשִׁי כַּבֵּינוֹנִי לְהָקֵל נִמְצֵאתָ מְקַיֵּם בְּעוֹר הַבָּשָׂר: זֶה וָזֶה כַּבֵּינוֹנִי. גֶּרְמוֹנִי וְכוּשִׁי כַּבֵּינוֹנִי, וְהַיְנוּ רַבִּי עֲקִיבָא {ד}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} מְיֻחָס אֶל הָעֶצֶם, אֲשֶׁר שְׁמוֹ גַּרְמָא. הָרַמְבַּ"ם: {ב} לְפִי שֶׁרָצָה לְהַזְכִּיר נֶגַע צָרַעַת בְּיִשְׂרָאֵל, נָקַט הַאי לִישָׁנָא אֲנִי כַפָּרָתָן. מַהֲרַ"ם: {ג} וְהָרַאֲבַ"ד בְּפֵרוּשׁוֹ לְתוֹרַת כֹּהֲנִים כָּתַב, דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סְבִירָא לֵיהּ דְּאֵין גֶּרְמוֹנִי וְכוּשִׁי טְמֵאִים כְּלָל, שֶׁאֵין אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲמֹד עַל תֹּכֶן מַרְאֵה הַנֶּגַע, אֶלָּא הַבֵּינוֹנִים הֵם מִטַּמְּאִים בַּנְּגָעִים. וּפָלֵיג רַבִּי עֲקִיבָא דְּאַף אֵלּוּ מִטַּמְּאִים, וְלֹא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחְמִיר, אֶלָּא מְבִיאִים סַמָּנִים וְנִרְאֶה כְּאִלּוּ הוּא בְבֵינוֹנִי. וְרַבִּי יְהוּדָה וַחֲכָמִים פְּלִיגֵי בְכַוָּנַת רַבִּי עֲקִיבָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} וּמִשּׁוּם דְּמִסְתַּבֵּר טַעֲמֵיהּ, שְׁנָאוֹ בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם גרמגי. שם חוזק הלובן ומיוחס אל העצם אשר שמו גרמא. ובהרת תראה בגוף חזק הלובן חלושת הלובן וכן הבהרת חלושת הלובן תראה בגוף השחור חזקת הלובן:

וענין אני כפרתן שיושם פדיונן והוא מאמר יאמר אותו האומר לרוב אהבתו כאשר זכר שווי מראיתם הגדיל חסדו להן ואמר אני כפרתן:

כאשכרוע. מין ממיני הארז ממוצע המראה בין הלובן והשחרות ואמר שהוא הנקרא אלבקע תרגום (ישעיה מא) ברוש תדהר ותאשור ברון מוריגים ואשכרוע. ובא לשון מראות נגעים בסמיכותם לגוף אשר בו הנגע והוא אמרו (ויקרא יג) בעור בשרו ובא לשון אחר שהוא בבלתי סמיכות והוא אמרו בעור הבשר:

רבי יהודה אומר מראות נגעים בתחלה להקל כמו שיבאר שהוא נסמך אליו ר"ל אל בעור בשרו לפי שבזה קולא ולא יסמך לגופו אם היה בזה חומרא ואמרו מראה הגרמני כבשרו ובזה קולא:

והכושי כבינוני ובזה קולא. וחכמים אומרים של כל אדם בבינוני ואמנם בעור בשרו הוא כבינוני והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ב

אֵין רוֹאִים הַנְּגָעִים בַּשַּׁחֲרִית וּבֵין הָעַרְבַּיִם, וְלֹא בְתוֹךְ הַבַּיִת {ה}, וְלֹא בַיּוֹם הַמְעֻנָּן, לְפִי שֶׁהַכֵּהָה נִרְאֵית עַזָּה. וְלֹא בַצָּהֳרַיִם, לְפִי שֶׁעַזָּה נִרְאֵית כֵּהָה. אֵימָתַי רוֹאִין. בְּשָׁלשׁ, בְּאַרְבַּע, וּבְחָמֵשׁ, וּבְשֶׁבַע, וּבִשְׁמֹנֶה, וּבְתֵשַׁע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּאַרְבַּע, בְּחָמֵשׁ, בִּשְׁמֹנֶה, וּבְתֵשַׁע:

ר"ע מברטנורה אֵין רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים בַּשַּׁחֲרִית וּבֵין הָעַרְבַּיִם וְכוּ'. דְּיָלְפִינַן מִקְּרָא דִּכְתִיב לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן, מַה כֹּהֵן שֶׁחָסֵר מְאוֹר עֵינָיו אֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים, אַף יוֹם שֶׁחָסֵר מְאוֹרוֹ אֵין רוֹאִין בּוֹ אֶת הַנְּגָעִים: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּאַרְבַּע בְּחָמֵשׁ כוּ'. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ה} הַבַּיִת. הַיְנוּ נִגְעֵי אָדָם וּבְגָדִים. אֲבָל דְּבָתִּים לֹא סַגִּי בְּלָאו הָכִי. וּמַהֲרַ"ם פֵּרֵשׁ דְּאִם הַחַלּוֹנוֹת סְגוּרוֹת צָרִיךְ לְפָתְחָם, וְהָא דְאֵין פּוֹתְחִין, הַיְנוּ מֵחָדָשׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בין הערבים. שם הערב והצהרים כמו חצי היום לפניו ולאחריו מעט ואולם היות מראות נגעים ביום ולא בלילה הנה זה בפסוק לפי שכל מה שבא בנגעים אמנם בא בלשון יום ובסיפרא יכול כל מראה היום יהא כשר ת"ל (שם) לכל מראה עיני הכהן מה [עיני] כהן פרט לכשחשך מאור עיניו אף היום פרט לשחשך מאור היום מכאן אמרו אין רואין את הנגעים בשחרית וכו' והלכה כר' יהודה: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ג

כֹּהֵן הַסּוּמָא בְאַחַת מֵעֵינָיו, אוֹ שֶׁכָּהָה מְאוֹר עֵינָיו {ו}, לֹא יִרְאֶה אֶת הַנְּגָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג), לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן. בַּיִת הָאָפֵל, אֵין פּוֹתְחִין בּוֹ חַלּוֹנוֹת לִרְאוֹת אֶת נִגְעוֹ:

ר"ע מברטנורה אֵין פּוֹתְחִין לוֹ חַלּוֹנוֹת. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יד) כְּנֶגַע נִרְאָה לִי, לִי וְלֹא לְנֵרִי, מִכָּאן אָמְרוּ בַּיִת אָפֵל אֵין פּוֹתְחִין לוֹ חַלּוֹנוֹת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} עֵינָיו. וְאִי כָהָה חַד עֵינָא לֹא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר או שכהה מאור עיניו. שחלש ראותו עד שלא יראה ראייה אמתית ואמר השם יתברך (שם) בנגעי בתים כנגע נראה לי בבית שיהא נראה מעצמו כאשר יביטו בו וכן אמרו לי ולא לאורי מכאן אמרו (חולין דף י:) בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ד

כֵּיצַד רְאִיַּת הַנֶּגַע. הָאִישׁ נִרְאֶה כְעוֹדֵר, וּכְמוֹסֵק זֵיתִים. הָאִשָּׁה כְּעוֹרֶכֶת וּכְמֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ, כְּאוֹרֶגֶת בְּעוֹמְדִין לַשֶּׁחִי לַיָּד הַיְמָנִית. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף כְּטוֹוָה בְפִשְׁתָּן לַשְּׂמָאלִית {ט}. כְּשֵׁם שֶׁנִּרְאֶה לְנִגְעוֹ, כָּךְ הוּא נִרְאֶה לְתִגְלַחְתּוֹ:

ר"ע מברטנורה כְּעוֹדֵר וּכְמוֹסֵק. דֶּרֶךְ הָעוֹדֵר מְפַסֵּק רַגְלָיו. וְדֶרֶךְ הַמּוֹסֵק מַגְבִּיהַּ זְרוֹעוֹתָיו. עוֹדֵר, חוֹפֵר בַּקַּרְקַע. מוֹסֵק, לוֹקֵט אֶת זֵיתָיו {ז}: כְּעוֹרֶכֶת. אֶת הַפַּת, שֶׁמְּפַסֶּקֶת אֶת רַגְלֶיהָ {ח}: וּכְמֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ. לְעִנְיַן תַּחַת הַדַּד. דְּמַה שֶּׁנִּרְאֶה בְאוֹתָהּ שָׁעָה אֵינוֹ נֶחְשָׁב בֵּית הַסְּתָרִים: כְּאוֹרֶגֶת בְּעוֹמְדִים לַשֶּׁחִי. שֶׁמַּגְבַּהַת יָדָהּ הַיְמָנִית לֶאֱרֹג וּמְגַלָּה בֵית הַשֶּׁחִי שֶׁלָּהּ: כְּטוֹוָה בְפִשְׁתָּן. שֶׁדֶּרֶךְ הַטּוֹוָה לְהַגְבִּיהַּ יָדָהּ הַשְּׂמָאלִית וּמְגַלָּה הַשֶּׁחִי הַשְּׂמָאלִי. וּמַה שֶּׁאֵינוֹ נִרְאֶה בְכָךְ, נֶחְשָׁב בֵּית הַסְּתָרִים. וּכְתִיב לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן, פְּרָט לְבֵית הַסְּתָרִים: לְתִגְלַחְתּוֹ. בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ. וְצָרִיךְ לְגַלֵּחַ, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יד) אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו, מָה אֵלּוּ מְקוֹם כִּנּוּס שֵׂעָר וְנִרְאֶה, אַף כָּל מְקוֹם כִּנּוּס שֵׂעָר וְנִרְאֶה, פְּרָט לְבֵית הַסְּתָרִים {י}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ז} מֵעַל גַּבֵּי הָאִילָן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ח} מְעַט. הָרַאֲבַ"ד: {ט} אַף כוּ'. יֵשׁ לוֹמַר דְּתַנָּא קַמָּא לֹא פָלֵיג, וְהָרַמְבַּ"ם לֹא הֶעְתִּיק דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה לַהֲלָכָה. וּלְפִי זֶה נִרְאֶה דְפָלֵיג וּסְבִירָא לֵיהּ דְּשֶׁחִי דִשְׂמָאלִית בֵּית הַסְּתָרִים הוּא, וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּשֶׁהִיא טוֹוָה מַגְבַּהֲתוֹ וְנִרְאֶה, לֹא דָמְיָא לַשֶּׁחִי הַיְמָנִית דִּבְלָאו הָכִי מַגְבִּיהָה בְּכָל עֵת כוּ'. וּבְשֵׁם הָרַאֲבַ"ד מָצָאתִי, דְּהַתַּנָּא קַמָּא נָתַן סִימָן לִשְׁתֵּי הַזְּרוֹעוֹת בַּיְמָנִית, וְרַבִּי יְהוּדָה נָתַן בָּהֶם סִימָן בַּשְּׂמָאלִית. וְנִרְאֶה דְּרַבִּי יְהוּדָה מֵקֵל, מִדְּקָאָמַר אַף. עַד כָּאן: {י} הָרַ"ב קִצֵּר כָּאן. וְעַיֵּן פֶּרֶק י"ד מִשְׁנָה ב' וּמַה שֶּׁכָּתַב שָׁם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר במראות נגעים לכל מראה עיני הכהן. ולא נתחייב שיתפשט גופו ואיבריו עד שיראה שם הנגע או בשר חי אבל כאשר יהיה ערום ועומד לפני הכהן הנה כל מקום שיראה ממנו והוא על המצב המתואר והוא אשר יטמא בנגעים. והתחיל לבאר המצב ואומר שהאיש יעמוד כמו שיהיה חורש והוא אשר יקרא עודר או כחובט זתים והוא יקרא מוסק והנה כל מה שיראה ממנו והוא על אלה שני המצבים יתטמא בנגעים. והאשה תהיה ערומה ותשב על הארץ תתפשט איבריה על דרך לישה או על דרך שתהיה מניקה את בנה ומצב שתהא אורגת תמשוך ידה הימנית עד שיגלה שחיה כי אי אפשר לאורגת שלא תמשוך ידה הימנית על זה השיעור ורבי יהודה אומר שהיא גם כן תשב על תכונת שתטווה פשתן ומושכת ידה השמאלית עד שיתגלה שחיה כי אי אפשר לטווה שלא תמשוך ידה השמאלית על זה ההשתנות ג"כ וכל מה שיראה מגוף האיש על ב' המצבים או מגוף האשה על אלו המצבים הוא אשר יובט בנגעים והוא אמרו יתברך (ויקרא יג) לכל מראה עיני הכהן וכן בעת התגלחת נאמר בו (שם יד) וגלח את [כל] שערו שהוא ג"כ לא יתחייב שיתגלח מה שלא יראה מגופו כאשר הוא על אלו המצבים: (רמב"ם)

פרק ב - משנה ה

כָּל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה, חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף לֹא נִגְעֵי קְרוֹבָיו. כָּל הַנְּדָרִים אָדָם מַתִּיר, חוּץ מִנִּדְרֵי עַצְמוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁבֵּינָהּ לְבֵין אֲחֵרִים. כָּל הַבְּכוֹרוֹת אָדָם רוֹאֶה, חוּץ מִבְּכוֹרוֹת עַצְמוֹ {יג}:

ר"ע מברטנורה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף לֹא נִגְעֵי קְרוֹבָיו. דְּאִתַּקּוּשׁ נְגָעִים לְרִיבִים, דִּכְתִיב (דְּבָרִים כא) כָּל רִיב וְכָל נָגַע, מָה רִיבִים שֶׁלֹּא בִקְרוֹבִים, אַף נְגָעִים שֶׁלֹּא בִקְרוֹבִים {יא}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: חוּץ מִנִּדְרֵי עַצְמוֹ. דִּכְתִיב (בְּמִדְבַּר ל) לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, הוּא אֵינוֹ מֵחֵל אֲבָל אֲחֵרִים מוֹחֲלִין לוֹ: אַף לֹא נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁבֵּינָהּ לְבֵין אֲחֵרִים. כְּגוֹן נְדָרִים שֶׁאֵינָן שֶׁל עִנּוּי נֶפֶשׁ וּדְבָרִים שֶׁאֵינָן בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, שֶׁהֵן צְרִיכִין חֲקִירַת חָכָם, וְשֶׁמָּא יָקֵל גַּבֵּי אִשְׁתּוֹ וְלֹא יְבַקֵּר יָפֶה. וְדַוְקָא בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַתִּיר וַאֲפִלּוּ הוּא יָחִיד מֻמְחֶה, אֲבָל מִצְטָרֵף הוּא בִכְלַל שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת {יב}, דְּכֵיוָן דַּהֲווּ בֵי תְלָתָא לֹא חֲשִׁידֵי שֶׁמָּא לֹא יַחְקְרוּ יָפֶה: כָּל הַבְּכוֹרוֹת אָדָם רוֹאֶה. אִם יְכוֹלִין לְאָכְלָן בְּמוּמָן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} אִי מָה רִיבִים בִּשְׁלֹשָׁה אַף נְגָעִים כֵּן, וְדִין הוּא, מָמוֹנוֹ בִּשְׁלֹשָׁה, גּוּפוֹ לֹא כָל שֶׁכֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן אוֹ אֶל אַחַד וְגוֹ'. גְּמָרָא: {יב} מִדְּפֵרֵשׁ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, נִרְאֶה דְּפָסַק כְּוָתֵיהּ. וְהָרַ"שׁ פֵּרֵשׁ דְּאַף בְּצֵרוּף שְׁלֹשָׁה אֵינוֹ יָכוֹל לְהַתִּיר, דְּאִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ: {יג} עַצְמוֹ. בְּיָחִיד מֻמְחֶה. דְּאִלּוּ בִּתְלָתָא לֹא חֲשִׁידֵי: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר התבאר בבכורות (דף לז.) המומין כאשר יתחדשו בבכור יאכל במומו ולא יהיה קרב והתבארו כל התנאים בזה. ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' מאיר: (רמב"ם)

פרק ג

פרק ג - משנה א

הַכֹּל מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, חוּץ מִן הַנָּכְרִים וְגֵר תּוֹשָׁב {ב}. הַכֹּל כְּשֵׁרִים לִרְאוֹת אֶת הַנְּגָעִים, אֶלָּא שֶׁהַטֻּמְאָה וְהַטָּהֳרָה בִידֵי כֹהֵן. אוֹמְרִים לוֹ אֱמֹר טָמֵא, וְהוּא אוֹמֵר טָמֵא. אֱמֹר טָהוֹר, וְהוּא אוֹמֵר טָהוֹר. אֵין רוֹאִים שְׁנֵי נְגָעִים כְּאֶחָד, בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד וּבֵין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים, אֶלָּא רוֹאֶה אֶת הָאֶחָד וּמַסְגִּירוֹ וּמַחְלִיטוֹ וּפוֹטְרוֹ, וְחוֹזֵר לַשֵּׁנִי. אֵין מַסְגִּירִין אֶת הַמֻּסְגָּר וְלֹא מַחְלִיטִין אֶת הַמֻּחְלָט. אֵין מַסְגִּירִין אֶת הַמֻּחְלָט, וְלֹא מַחְלִיטִין אֶת הַמֻּסְגָּר. אֲבָל בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ, הַמַּסְגִּיר מַסְגִּיר, וְהַמַּחְלִיט מַחְלִיט, מַסְגִּיר וּפוֹטֵר, מַחְלִיט וּפוֹטֵר:

ר"ע מברטנורה הַכֹּל מִטַּמְּאִין. וַאֲפִלּוּ קָטָן. דְּמַהוּ דְּתֵימָא אִישׁ צָרוּעַ כְּתִיב (וַיִּקְרָא יג), קָא מַשְׁמַע לָן אָדָם {א} כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ כְּתִיב (שָׁם): הַכֹּל כְּשֵׁרִים לִרְאוֹת אֶת הַנְּגָעִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בָקִי בָהֶן וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן, אִם חָכָם עִמּוֹ, רוֹאֶה {ג}. אֲבָל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ אִם אֵינוֹ בָקִי בָהֶן וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן אֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים: שֶׁהַטֻּמְאָה וְהַטָּהֳרָה בְיַד כֹּהֵן. חָכָם יִשְׂרָאֵל רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים וְאוֹמֵר לַכֹּהֵן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שׁוֹטֶה {ד}, אֱמֹר טָמֵא, אֱמֹר טָהוֹר: בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד בֵּין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים. שֶׁנּוֹלְדוּ שְׁנֵי נְגָעִים בְּאִישׁ אֶחָד אוֹ בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים, אֵין הַכֹּהֵן רוֹאֶה אוֹתָן בְּבַת אַחַת, שֶׁאֵין הַכֹּהֵן יָכוֹל לִרְאוֹת יָפֶה שְׁנֵי נְגָעִים כְּאֶחָד {ה}: וּמַסְגִּירוֹ. אִי בַר הֶסְגֵּר הוּא, כְּגוֹן עַל יְדֵי אַרְבָּעָה מַרְאוֹת: וּמַחְלִיטוֹ. אִם רָאוּי לְהַחְלִיט, כְּגוֹן עַל יְדֵי שֵׂעָר לָבָן אוֹ מִחְיָה: וּפוֹטְרוֹ. אִם הוּא לְמַטָּה מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת: וְחוֹזֵר לַשֵּׁנִי. מֵאַחַר שֶׁנּוֹלַד הַשֵּׁנִי קֹדֶם שֶׁהִסְגִּיר אֶת הָרִאשׁוֹן אוֹ שֶׁהֶחְלִיטוֹ: אֵין מַסְגִּירִים אֶת הַמֻּסְגָּר. וְכֵן נַמִּי אֵין מַחְלִיטִין אֶת הַמֻּסְגָּר. דְּאִם הִסְגִּירוֹ בְנֶגַע אֶחָד וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ נֶגַע אַחֵר {ו} שֶׁרָאוּי לְהַסְגִּירוֹ אוֹ לְהַחְלִיטוֹ, אֵין נִזְקָק לוֹ. וְכִי מִתַּסֵּי מִן הָרִאשׁוֹן אֵין עַל הַנֶּגַע הַשֵּׁנִי לֹא תוֹרַת מֻסְגָּר וְלֹא תוֹרַת מֻחְלָט, עַד שֶׁיִּזָּקֵק לוֹ: אֲבָל בַּתְּחִלָּה בְּסוֹף שָׁבוּעַ מַסְגִּיר וּמַסְגִּיר. אִם בִּתְחִלַּת הַשָּׁבוּעַ נוֹלַד הַשֵּׁנִי קֹדֶם שֶׁהִסְגִּיר אֶת הָרִאשׁוֹן, מַסְגִּיר עַל הָרִאשׁוֹן וּמַסְגִּיר עַל הַשֵּׁנִי. וְכֵן בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן אִם עָמַד הָרִאשׁוֹן בְּעֵינָיו, מַסְגִּירוֹ וְחוֹזֵר וּמַסְגִּיר עַל הַשֵּׁנִי: מַחְלִיט וּמַחְלִיט. מַחְלִיט עַל הָרִאשׁוֹן וְחוֹזֵר וּמַחְלִיט עַל הַשֵּׁנִי: מַסְגִּיר וּפוֹטֵר. מַסְגִּיר עַל הָרִאשׁוֹן וּפוֹטֵר עַל הַשֵּׁנִי: מַחְלִיט וּפוֹטֵר. מַחְלִיט עַל הָרִאשׁוֹן וּפוֹטֵר עַל הַשֵּׁנִי. וְהוּא הַדִּין אִפְּכָא, מַסְגִּיר וּמַחְלִיט, אוֹ מַחְלִיט וּמַסְגִּיר, פּוֹטֵר וּמַסְגִּיר, פּוֹטֵר וּמַחְלִיט: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} וּבְנִדָּה פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, אָדָם מַשְׁמַע כָּל שֶׁהוּא מִין אָדָם אֲפִלּוּ קָטָן, דִּכְתִיב (בְּמִדְבַּר ל) וְנֶפֶשׁ אָדָם, וּבִקְטַנּוֹת מַיְרֵי. וְאִישׁ, לְמַעוֹטֵי אִשָּׁה מִפְּרִיעָה וּפְרִימָה: {ב} תּוֹשָׁב. דְּדִינוֹ כְנָכְרִי זוּלַת לְהַאֲכִילוֹ נְבֵלוֹת וּלְהַחֲיוֹתוֹ. וּלְקַמָּן גַּבֵּי נִגְעֵי בְגָדִים לֹא קָאָמַר חוּץ מִגֵּר תּוֹשָׁב, וְגַם בְּנִגְעֵי בָתִּים כֵּן, מִשּׁוּם דְּנִגְעֵי הַגּוּף לֹא מִטַּהֲרוּ אֶלָּא בְקָרְבָּן, וְגֵר תּוֹשָׁב לָאו בַּר הָכִי הוּא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הָתָם דְּגָזְרֵי בֵיהּ רַבָּנָן. מַהֲרַ"ם: {ג} בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים יָלֵיף לֵיהּ מִקְּרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} לָאו דַּוְקָא שׁוֹטֶה, דְּצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא פִקֵּחַ קְצָת דְּמַסְבְּרוּ לֵיהּ וְסָבַר, אֶלָּא דִּלְגַבֵּי חָכָם שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל שׁוֹטֶה קָרֵי לֵיהּ. כֶּסֶף מִשְׁנֶה: {ה} לְפִי שֶׁצָּרִיךְ לִרְאוֹת הַנֶּגַע עִם הַבָּשָׂר שֶׁסְּבִיבָיו, כִּדְתַנְיָא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים: {ו} וּבְאוֹתוֹ נֶגַע נַמִּי מַשְׁכַּחַת דְּאֵין מַחְלִיטִין אֶת הַמֻּסְגָּר, דְּאִם הִסְגִּירוֹ בְּבַהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבְאֶמְצַע הַשָּׁבוּעַ נוֹלַד בּוֹ שֵׂעָר לָבָן אוֹ מִחְיָה, אֵין מַחְלִיטוֹ, וְכִי אָזְלָא לַהּ הַמִּחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ לֹא מִחַיַּב קָרְבָּן אֶלָּא הֶסְגֵּר שֵׁנִי. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הכל. ואפי' עבדים ואפי' קטן בן יומו מיטמא בנגעים ואתה תמצא לשון התורה בכל הנגעים (ויקרא יג) והסגירו הכהן טמא יטמאנו הכהן (שם) וטהרו הכהן (שם) ושם חתוך הדין בהסגר ובהחלט ובפטור לכהן ודע שהכהן החלל פסול לראות את הנגעים לאמרו (שם) או לאחד מבניו הכהנים וידוע שבני אהרן כהנים אמנם רצה בו שיהיו בכהונתם להוציא חללים ואמרו (שם) וראהו הכהן רמז שלא יראה בלתי נגע אחד וכאשר ראה אותו ודן בו במה שדן ישוב ויראה נגע אחר וכן אם היו שני נגעים באיש אחד לא יראה אותן יחד לאמרו יתברך וראה הכהן את הנגע:

ואמרו בתחלה ובסוף שבוע ענינו שאלו הדינים כולן לא יהיו נאותים אלא בתחלה מה שיעמיד לפני הכהן שהוא אז יפטור או יסגיר או יחליט או בסוף שבוע או סוף שבוע הראשון או סוף השני אם היה ממי שמחייבהו הסגר שני אולם אם יסגיר או יחליט או יפטור קודם שלמות השבוע או אחריו הנה אין דרך אל זה לפי שהפסוק אמנם שפט שיהיה הראיה בתחלת הענין או בסוף השבועות:

ואמרו אין מסגירין את המוחלט ירצה בו שהוא כאשר התחדש לו הנגע ימצא בו הסגר בתוך ימי חלוטו לא יסגירו כי אסור זה לאמרו לא יסגירנו כי טמא הוא וכן אין מחליטין בתוך ימי החלט כאשר התחדש לו נגע אחר יתחייב להחליט ג"כ ולא יחליט מה שראוי להחליט בתוך ימי הסגר ולא יסגיר בתוך ימי הסגר בנגע אח' וכבר התבאר בספרי (יכול שיאמר לו) בעת אחת אם בתחלה אם בסוף שבוע הרי אתה מוסגר בזה ומוחלט בזה או מוחלט בזה ומוסגר בזה או אחר שיתחדש ענין א' מהדינים וכמו שראוי לנגע האחר לא ישוב וידון עליו במה שראוי לנגע השני והוא בתוך הסגרו של נגע ראשון או בתוך חלוטו:

ואמרו מסגיר ופוטר ענינו שהוא בתחלה או בסוף שבוע יאמר לו הרי אתה מוסגר בנגע זה ופטור מזה וכן ג"כ שיאמר לו הרי אתה מוחלט בנגע זה ופטור מזה וכבר התבאר בתוספתא שהכהן אשר יראה הנגע בתחלת הענין הוא אשר יראה אותו בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני והוא (אשר) בעצמו אשר יסגיר או יחליט או יפטור ואם מת הכהן הראשון רואהו כהן שני וכאשר ראה הכהן את הנגע והסגירו ומת הכהן הנה דין הפסיון כבר הוסר בזה לפי שהפסיון יודע בהיקש למה שקדם וכבר הקדמנו שלא יראה את הנגעים אלא מי שהרגיל בכל מיניהם כמו שביארו בתוספתא (פ"א) באמרם עד שיהא בקי בהן ובשמותיהן ובסיפרא להורות ביום הטמא וגו' אמרו מלמד שאינו רואה את הנגעים עד שיורנו רבו: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ב

חָתָן שֶׁנִּרְאָה בוֹ נֶגַע, נוֹתְנִין לוֹ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, לוֹ וּלְבֵיתוֹ וְלִכְסוּתוֹ. וְכֵן בָּרֶגֶל, נוֹתְנִין לוֹ כָל יְמוֹת הָרָגֶל:

ר"ע מברטנורה נוֹתְנִין לוֹ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. דִּכְתִיב וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ, מִכְּדִי לִכְתּוּב רַחֲמָנָא וּבְהֵרָאוֹת, מַאי וּבְיוֹם, לוֹמַר לָךְ יֵשׁ יוֹם שֶׁאַתָּה רוֹאֶה וְיֵשׁ יוֹם שֶׁאִי אַתָּה רוֹאֶה: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם אמר יתברך וצוה הכהן ופנו את הבית הנה כבר המתין הפסוק מדה מן הזמן עד שיפנה כל שבבית ואחר כך יראה וידון עליו אמרו בסיפרא אם ממתינים לו לדבר הרשות לא ימתינו לו לדבר מצוה ולזה חתן שהוא עוסק במצות פריה ורביה או האדם במועד אשר הוא מתעסק במצות הרגל ימתין עד שיעבור הרגל או החופה וכן בביתו ובבגדיו כאשר התחדש בהן צרעת לא יראה עד אחר הרגל או החופה כדי שלא יעצב באופן מאופני העצבון: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ג

עוֹר הַבָּשָׂר מִטַּמֵּא בִשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וּבִשְׁלשָׁה סִימָנִין, בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְמִחְיָה וּבְפִסְיוֹן. בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְמִחְיָה, בַּתְּחִלָּה, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִסְיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמֵּא בִשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן שְׁלשָׁה עָשָׂר יוֹם:

ר"ע מברטנורה עוֹר הַבָּשָׂר. שֶׁנִּרְאָה בוֹ אֶחָד מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת: בַּתְּחִלָּה. כְּשֶׁהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן בְּלֹא הֶסְגֵּר, מִטַּמֵּא בְשֵׂעָר לָבָן וּבְמִחְיָה. אֲבָל בְּפִשְׂיוֹן אֵינוֹ מִטַּמֵּא עַד סוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, אוֹ סוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, וּלְאַחַר הַפְּטוּר דְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי כְּשֶׁעָמַד בְּעֵינָיו וּפְטָרוֹ, אִם אַחֲרֵי כֵן פָּשָׂה חוֹזֵר וְחוֹלְטוֹ: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר יוֹם. דְּיוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם אמרו בשני שבועו' רצה בו שהוא כאשר יעמידהו שבוע אחר שבוע נגע בקצת נגע עור בשר אשר יתחייב בהן זה לשון התורה והסגירו הכהן שבעת ימים שנית אולם אלו סימנים כלן בפסוק אומר ושער בנגע הפך לבן וטמא אותו אמר והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן אמר ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא ואם אינו מבואר בפסוק בבהרת מחית בשר חי אבל כל מה שהוא מבואר בבהרת הוא מחויב בשאת וכל מה שהוא בשאת הוא מחויב בבהרת כמו שביארנו בראש המסכת וכן בשאר מראות נגעים ויתבארו זה מזה שכל אחד מהד' מראות הוא לבן או שיתערב בו מעט אדמימות כמו שקדם בראש המסכת כאשר יהיה באיזה מראה מהן יתחדשו בגוף א' מאלו הג' דברים והוא שער לבן או מחיה או פסיון בעור הנה הוא טמא בין שיראה זה הסימן בתחלה או בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור וכבר ביארנו שהפסיון לא יצוייר היותו בתחלה וביארנו ג"כ שהשני שבועות י"ג יום וזה שיום ז' של שבוע ראשון עולה לכאן ולכאן כמו שביארנו בפרק הראשון: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ד

הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה מִטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד וּבִשְׁנֵי סִימָנִין, בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסְיוֹן. בְּשֵׂעָר לָבָן, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִסְיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, שֶׁהוּא שִׁבְעַת יָמִים:

ר"ע מברטנורה הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה מִטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד. דִּשְׁאָר נְגָעִים יֵשׁ לָהֶן שְׁנֵי הֶסְגֵּרוֹת, וְאֵלּוּ אִם לֹא פָשָׂה בְשָׁבוּעַ רִאשׁוֹן וְלֹא נוֹלַד שֵׂעָר לָבָן, פּוֹטְרוֹ. וּלְשׁוֹן מִטַּמְּאִין דְּנָקַט, הָכִי קָאָמַר {ז}, כְּשֶׁבָּאוּ אֵלּוּ שְׁנֵי סִימָנִים בְּסוֹף שָׁבוּעַ אֶחָד, טָמֵא, הָא לֹא בָאוּ, טָהוֹר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ז} וְהָרַ"שׁ הִקְדִּים וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, מִטַּמְּאִין כוּ', מַה שֶּׁחֲלוּקִין מִשְּׁאָר נְגָעִים בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, הַיְנוּ לְעִנְיַן טָהֳרָה, דִּשְׁאָר נְגָעִים יֵשׁ לָהֶן כוּ', כִּלְשׁוֹן הָרַ"ב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הפסוק לא ידין בשחין ובמכוה כאשר התחדש בהן צרעת בהסגר שני ואמנם בא בהם ההסגר שבעה ימים לבד במה שיצטרך הסגר ואחר השבוע יחליט או יפטור ולא נזכר בהן מחיה ואמנם אמר בנגע השחין (ויקרא יג) ושערה הפך לבן ואמר בו גם כן (שם) ואם פשה תפשה בעור ואמר במכות אש (שם) והנה נהפך שער לבן בבהרת ואמר בו ג"כ (שם) ואם פשה תפשה בעור ולא יצטרך שאשוב בכל מקום לפרש שהפסיון אי אפשר אלא אחר זמן לא פחות משבוע כמו שהשרשנו: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ה

הַנְּתָקִין מִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, בִּשְׁנֵי סִימָנִין, בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק וּבְפִסְיוֹן. בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִסְיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן שְׁלשָׁה עָשָׂר יוֹם:

ר"ע מברטנורה הַנְּתָקִים. נְגָעִים שֶׁבָּרֹאשׁ אוֹ בַזָּקָן קְרוּיִין נְתָקִים: בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק בַּתְּחִלָּה. אִם בַּתְּחִלָּה נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר צָהֹב, מַחְלִיטוֹ: צָהֹב. דּוֹמֶה לְזָהָב: בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי. אִם בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן פָּשָׂה אוֹ נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר צָהֹב, מַחְלִיטוֹ. וְאִם לָאו, מַסְגִּירוֹ שֵׁנִית, וְאִם בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי פָּשָׂה אוֹ נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר צָהֹב, מַחְלִיטוֹ. וְאִם לָאו, פּוֹטְרוֹ. וְאִם לְאַחַר הַפְּטוּר פָּשָׂה אוֹ נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר צָהֹב, מַחְלִיטוֹ: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם נתקים הם נגעי הראש והוא אשר אמר יתברך בהם (שם) נתק הוא וזכר בו ג"כ (שם:) והסגירו שבעת ימים שנית וזכר בסי' הטומאה (שם) ובו שער צהוב דק ואמר בו ג"כ (שם) והנה פשה הנגע בעור: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ו

הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת מִטַּמְּאוֹת בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וּבִשְׁנֵי סִימָנִין, בְּמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן. בְּמִחְיָה, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִסְיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, וּלְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמְּאוֹת בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן שְׁלשָׁה עָשָׂר יוֹם:

ר"ע מברטנורה הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת. לְקַמָּן בְּפֶרֶק י' מְפָרֵשׁ אֵיזוֹ הִיא קָרַחַת וְאֵיזוֹ הִיא גַבַּחַת: בְּמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן. אֲבָל בְּשֵׂעָר לָבָן אֵין מִטַּמְּאִין, לְפִי שֶׁאֵין שֵׂעָר צוֹמֵחַ בָּהֶן: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם ירצה בזה הנגעים אשר יתחדשו בקרחת ובגבחת אמר הש"י בהן (שם) כמראה צרעת עור בשר הנה כמו שצרעת עור בשר תטמא במחיה ובפסיון ובשני שבועות כן גם כן זאת הצרעת אשר יהיה בקרחת ובגבחת ולא יצויר בכאן שער לבן לפי שהקרחת וגבחת הוא מקום שאין בו שער: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ז

הַבְּגָדִים מִטַּמְּאִים בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וּבִשְׁלשָׁה סִימָנִין, בִּירַקְרַק וּבַאֲדַמְדַּם וּבְפִשְׂיוֹן. בִּירַקְרַק וּבַאֲדַמְדַּם, בַּתְּחִלָּה {ט}, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן שְׁלֹשָׁה עָשָׂר יוֹם:

ר"ע מברטנורה בִּירַקְרַק וּבַאֲדַמְדַּם. הָא דְקָרֵי בִבְגָדִים וּבְבָתִּים סִימַן טֻמְאָה יְרַקְרַק וַאֲדַמְדַּם, וְלֹא קָרֵי לְעֵיל סִימַן טֻמְאָה לְאַרְבָּעָה מַרְאוֹת שֶׁבְּעוֹר בָּשָׂר, מִשּׁוּם דְּאַרְבָּעָה מַרְאוֹת שֶׁבְּעוֹר בָּשָׂר אֲפִלּוּ עוֹמְדִים בּוֹ כַמָּה שָׁנִים אֵינָן מַחְלִיטִים בְּלֹא שֵׂעָר לָבָן וּבְלֹא פִשְׂיוֹן וּבְלֹא מִחְיָה, אֲבָל בִּבְגָדִים כְּשֶׁעָמַד הַיְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת אַף עַל גַּב דְּלֹא פָשָׂה, כְּתִיב בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ, לְהָכִי קָרֵי לְהוּ בִבְגָדִים סִימַן טֻמְאָה. וְכֵן בְּבָתִּים שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת כְּשֶׁחָזַר הַנֶּגַע {ח} לִכְמוֹת שֶׁהָיָה אוֹ מִירַקְרַק לַאֲדַמְדַּם אוֹ מֵאֲדַמְדַּם לִירַקְרַק, כְּתִיב (וַיִּקְרָא יד) וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת, כְּאִלּוּ פָשָׂה, לְהָכִי קָרֵי לְהוּ סִימַן טֻמְאָה: לְאַחַר הַפְּטוּר. כְּגוֹן שֶׁכֵּהָה, אִם חָזַר אַחֲרֵי כֵן, שׂוֹרֵף: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ח} לָאו לְמֵימְרָא דְּדַוְקָא בַשָּׁבוּעַ הַשְּׁלִישִׁי, דְּגַם בַּשְּׁנִיָּה כֵן אִם כְּבָר חָלַץ בָּרִאשׁוֹנָה, אֶלָּא מִשּׁוּם דִּבְבָתִּים אִיכָּא שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת, נָקַט הָכִי. וּמִיהוּ כִּדְאִיתַנְהוּ: {ט} בַּתְּחִלָּה. אֵין זֶה כְמוֹ בַתְּחִלָּה דְּכָל הַנְּגָעִים, דְּכֻלְּהוּ לְהַחְלִיט וְהָכָא לְהַסְגִּיר. מִכָּל מָקוֹם תָּנֵי לַהּ מִשּׁוּם פִּשְׂיוֹן, דְּבַתְּחִלָּה אֵינוֹ מַסְגִּיר. הָרַ"שׁ. וּכְלוֹמַר מֵחֲמַת הַפִּשְׂיוֹן. וְכָתַב מַהֲרַ"ם, וְהָא דְאָמְרִינַן בְּסוֹף מִשְׁנָה א' דְּבַתְּחִלָּה מַסְגִּיר וּמַסְגִּיר, הַיְנוּ דַּוְקָא כְשֶׁנּוֹלַד נֶגַע בְּמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל אִם אוֹתוֹ נֶגַע הָרִאשׁוֹן הוֹלֵךְ וּפוֹשֶׂה, הַכֹּל נֶגַע אֶחָד וְאֵינוֹ מַסְגִּיר אֶלָּא עַל הָרִאשׁוֹן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר בנגעי בגדים (שם) ירקרק או אדמדם ואמר גם כן (שם) כי פשה הנגע בבגד והסגירו (הכהן) ז' ימים שנית: (רמב"ם)

פרק ג - משנה ח

הַבָּתִּים מִטַּמְּאִין בִּשְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת וּבִשְׁלשָׁה סִימָנִים, בִּירַקְרַק וּבַאֲדַמְדַּם וּבְפִשְׂיוֹן. בִּירַקְרַק וּבַאֲדַמְדַּם, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שְׁלִישִׁי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שְׁלִישִׁי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמְּאִין בִּשְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן תִּשְׁעָה עָשָׂר יוֹם {י}. אֵין בַּנְּגָעִים פָּחוֹת מִשָּׁבוּעַ אֶחָד, וְלֹא יוֹתֵר עַל שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת:

ר"ע מברטנורה תִּשְׁעָה עָשָׂר יוֹם. רִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי שֶׁל שָׁבוּעַ אֶמְצָעִי עוֹלִים לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם: פָּחוֹת מִשָּׁבוּעַ אֶחָד. כְּגוֹן {יא} שְׁחִין וּמִכְוָה: שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת. כְּגוֹן נִגְעֵי בָתִּים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {י} וּמִטַּמְּאִין כוּ'. דִּינֵי דְכָל הַךְ פִּרְקָא מְבֹאָרִים בִּקְרָאֵי וּבִדְרָשֵׁי דְתוֹרַת כֹּהֲנִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יא} וּלְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, וְהֵן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר בנגעי בתים (שם יד) שקערורות ירקרקות או אדמדמות ואמר בהן ג"כ (שם) והנה פשה הנגע בקירות הבית אולם השלשה שבועות הנה אין בו פסוק מבואר אבל הוא מן הפסוק והפי' [המקובל] וזה שהוא אמר (שם) והסגיר את הבית שבעת ימים אחר כך צוה שאם ימצא הנגע בתוספת שיקלוף אלו האבנים ויסיר הטיט ויטוח הבית פעם שנית והוא אמרו (שם) ועפר אחר יקח וטח את הבית עוד בא הפסוק אחר זה ואמר ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית ובאה הקבלה שזה הפסוק לא בא בצרעת שתשוב בבית אחר הטיח לפי שהוא אז לא יצטרך לפסיון אבל כאשר יראה בה צרעת יהרוס הבית והוא אמרו צרעת ממארת (האמורה) לג"ש מה צרעת ממארת האמורה בבגדים יטמא את החוזר אע"פ שאינו פושה אף צרעת ממארת האמורה בבתים יטמא את החוזר אף על פי שאינו פושה ואמנם בא זה הפסוק אשר אמר והנה פשה הנגע בבית [בעומד בראשון ופשה בשני] וזה שהצרעת כאשר תראה בבית ועמדה שבעת ימים ולא פשתה עוד תעמוד שבעת ימים שנית ונוסף הנה הוא אז יקלוף האבנים ויבנה באבנים אחרים ויטיח הבית ותעמוד שבוע שלישי ואם (פשה) [חזר] הנגע אחר זה יהרס (הבית וע"ז בא והנה פשה הנגע בבית) והנה אוסיף לך ביאור במקומו בזו המסכתא הנה כבר התבאר לך שאין אצלנו הסגר בכל מיני הנגעים פחות משבוע אחד והן שחין והמכוה ולא יותר על ג' שבועות והן נגעי בתים וכבר התבאר לך שכל מיני הנגעים ו' מינים נגעי עור בשר ונגעי שחין ומכוה ונגעי ראש וזקן ונגעי קרחת וגבחת ונגעי בגדים ונגעי בתים ושכל מין מהם כאשר יראה יטמא וסימן אחד יכלול כולם והוא הפסיון כאשר יראה יטמא שהוא לא יהיה כ"א אחד שבוע אחד ומעלה וזה כולו מבואר: (רמב"ם)

פרק ד

פרק ד - משנה א

יֵשׁ בְּשֵׂעָר לָבָן מַה שֶּׁאֵין בְּפִשְׂיוֹן, וְיֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן מַה שֶּׁאֵין בְּשֵׂעָר לָבָן. שֶׁשֵּׂעָר לָבָן מְטַמֵּא בַתְּחִלָּה, וּמְטַמֵּא בְכָל מַרְאֵה לֹבֶן, וְאֵין בּוֹ סִימַן טָהֳרָה. יֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן, שֶׁהַפִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא בְכָל שֶׁהוּא, וּמְטַמֵּא בְכָל הַנְּגָעִים {ב}, חוּץ לַנֶּגַע, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשֵׂעָר לָבָן:

ר"ע מברטנורה יֵשׁ בְּשֵׂעָר. שֶׁשֵּׂעָר לָבָן מְטַמֵּא בַתְּחִלָּה. כְּשֶׁהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן וְיֵשׁ בַּנֶּגַע שֵׂעָר לָבָן, טָמֵא. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּפִשְׂיוֹן, שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא בְסוֹף שָׁבוּעַ: וּמְטַמֵּא בְכָל מַרְאֵה לֹבֶן. אֲפִלּוּ לְמַטָּה מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יג) וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק, מַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק וְלֹא מַרְאֵה שֵׂעָר לָבָן עָמֹק. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּפִשְׂיוֹן, שֶׁאֵין פִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא לְמַטָּה מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת, שֶׁבְּאוֹתָן מַרְאוֹת שֶׁהָאוֹם מְטַמֵּא, הַפִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא {א}: וְאֵין בּוֹ סִימַן טָהֳרָה. וְאִלּוּ בְּפִשְׂיוֹן יֵשׁ בּוֹ סִימַן טָהֳרָה, שֶׁאִם פָּרַח בְּכֻלּוֹ טָהוֹר: מְטַמֵּא בְכָל שֶׁהוּא. אֲבָל שֵׂעָר לָבָן אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּפָחוֹת מִשְּׁתֵּי שְׂעָרוֹת, דְּמִעוּט שֵׂעָר שְׁתַּיִם: חוּץ מִן הַנֶּגַע. כְּשֶׁפָּשָׂה חוּץ לַנֶּגַע, טָמֵא. אֲבָל שֵׂעָר לָבָן בָּעִינַן שֶׁיְּהֵא בַנֶּגַע, כְּדִכְתִיב (וַיִּקְרָא יג) וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} לָאו דַּוְקָא מַרְאֶה אֶחָד, שֶׁהֲרֵי הַמַּרְאוֹת מִצְטָרְפוֹת. אֶלָּא לַאֲפוֹקֵי אִם הַפִּסְיוֹן הוּא לְמַטָּה מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} בְּכָל כוּ'. וְשֵׂעָר לָבָן בְּנִגְעֵי עוֹר [בָּשָׂר] וּבִשְׁחִין וּמִכְוָה בִּלְבַד הוּא סִימַן טֻמְאָה. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בעבור שזכר במה שקדם הסימנין אשר יהיה בהן הטומאה התחיל בספור הדינים אשר יוסדו בכל א' ואמר ששער לבן יותר חזק מהפסיון בדברים והפסיון יותר חזק ממנו בדברים אחרים וזה ששער לבן יטמא בתחלה כמה שקדם ולא יהיה פסיון כ"א אחר שבוע כמו שקדם ושער לבן יטמא בכל מראה לובן ואין זה בפסיון כי כאשר היה נגע צרעת בעור הבשר ופשה בעור והיה זה התוספת לבן אבל לובן חלוש למטה מקרום ביצה הנה הוא טהור והוא אמרו (שם יג) בהק הוא פרח בעור טהור הוא יכול לא יטמא משום בהק אבל יטמא משום פסיון תלמוד לומר פרח בעור טהור הוא הנה כבר תמצא בפסיון מראה לובן ולא יטמא וכן שער לבן לא יהיה לעולם סימן טהרה והפסיון כבר יהיה סימן טהרה כאשר כולל הגוף כולו ונתרבה בו והוא אמרו (שם) כולו הפך לבן טהור הוא והפסיון ג"כ חומרא יותר משער לבן וזה ששער לבן יש לו שיעור והוא שני שערות לא פחות מזה והפסיון בכל שהוא ושער לבן לא יטמא עד שיהיה בתוך הנגע כמו שיתבאר והפסיון אמנם הוא חוץ מן הנגע אשר יראה תחלה והפסיון סימן טומאה בכל המינים ושער לבן הוא סימן טומאה לבד בנגעי עור ובנגעי שחין ומכוה: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ב

יֵשׁ בְּמִחְיָה מַה שֶּׁאֵין בְּפִשְׂיוֹן, וְיֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן מַה שֶּׁאֵין בְּמִחְיָה. שֶׁהַמִּחְיָה מְטַמָּא בַתְּחִלָּה, וּמְטַמָּא בְכָל מַרְאֶה, וְאֵין בָּהּ סִימַן טָהֳרָה. יֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן, שֶׁהַפִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא בְכָל שֶׁהוּא, וּמְטַמֵּא בְכָל הַנְּגָעִים {ה}, חוּץ לַנֶּגַע, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמִחְיָה:

ר"ע מברטנורה בְּכָל מַרְאֶה. הַיְנוּ כְּמַרְאֵה הַבָּשָׂר, בֵּין כּוּשִׁי בֵּין לָבָן {ג} בֵּין אָדֹם: מְטַמֵּא בְכָל שֶׁהוּא. אֲבָל בְּמִחְיָה בַּעְיָא כָעֲדָשָׁה {ד}: חוּץ מִן הַנֶּגַע, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּמִּחְיָה. שֶׁהַמִּחְיָה צְרִיכָה לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַנֶּגַע: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ג} וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת. הָרַמְבַּ"ם: {ד} יָלֵיף לֵיהּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים. וְהוּא מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עַל שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} בְּכָל כוּ'. וְהַמִּחְיָה סִימַן טֻמְאָה בִּשְׁנֵי מִינִים לְבַד, בְּנִגְעֵי עוֹר בָּשָׂר וּבְקָרַחַת וּבְגַבַּחַת. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר זכרנו שהמחיה לא תטמא מן הצד כ"א בתוך הנגע כמו שהתבאר וששיעורו אינו פחות מארבע שערות והוא סימן טומאה בנגעים לבד בנגעי עור בשר ובנגעי קרחת וגבחת והמחיה באיזה מראה שיהיה זה הבשר החי הוא טמא ואין זה בפסיון וכאשר הבנת מה שקדם ובהלכה אשר לפני זאת יתבאר לך כל מה שאמרנו: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ג

יֵשׁ בְּשֵׂעָר לָבָן מַה שֶּׁאֵין בְּמִחְיָה, וְיֵשׁ בְּמִחְיָה מַה שֶּׁאֵין בְּשֵׂעָר לָבָן. שֶׁשֵּׂעָר לָבָן מְטַמֵּא בַשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה, בִּמְכֻנָּס וּבִמְפֻזָּר, בִּמְבֻצָּר וְשֶׁלֹּא בִמְבֻצָּר. יֵשׁ בְּמִחְיָה, שֶׁהַמִּחְיָה מְטַמָּא בַקָּרַחַת וּבַגַּבַּחַת, הֲפוּכָה וְשֶׁלֹּא הֲפוּכָה, וּמְעַכֶּבֶת אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן, וּמְטַמָּא בְכָל מַרְאֶה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשֵׂעָר לָבָן:

ר"ע מברטנורה וּבִמְכֻנָּס. שֶׁהַשְּׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד בַּנֶּגַע: בִּמְפֻזָּר. זֶה בְּמִזְרַח הַנֶּגַע וְזֶה בַמַּעֲרָב: בִּמְבֻצָּר. שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּאֶמְצַע הַנֶּגַע, כְּמִבְצָר שֶׁבְּאֶמְצַע הָעִיר: שֶׁאֵינוֹ מְבֻצָּר. בְּחוּט הַיּוֹצֵא מִן הַנֶּגַע, וְיֵשׁ בְּרָחְבּוֹ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמִחְיָה דְּבָעִינַן מְבֻצֶּרֶת וּמְכֻנֶּסֶת: הֲפוּכָה וְשֶׁלֹּא הֲפוּכָה. בֵּין שֶׁהַבַּהֶרֶת קָדְמָה לַמִּחְיָה, בֵּין שֶׁהַמִּחְיָה קָדְמָה לַבַּהֶרֶת. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשֵׂעָר לָבָן, שֶׁאִם קָדַם לַבַּהֶרֶת, טָהוֹר: וּמְעַכֶּבֶת אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן. דְּאִם הֻחְלַט בְּמִחְיָה, וּפָרְחָה הַצָּרַעַת בְּכֻלּוֹ חוּץ מִמְּקוֹם הַמִּחְיָה, עֲדַיִן טָמֵא הוּא. אֲבָל אִם פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, אַף עַל גַּב דְּכָל גּוּפוֹ מָלֵא שֵׂעָר לָבָן, טָהוֹר, שֶׁאֵין שֵׂעָר לָבָן מְעַכֵּב: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם כבר קדם לך ששער לבן סימן טומאה בשחין ובמכוה ואין בשחין ומכוה בשר חי לפי שזה העור כבר נשתנה לפי שהוא מכח נגע כמו שיתבאר אחר זה:

במבוצר ושלא במבוצר. ר"ל ששער לבן בין שהי' בהיקף הבהרת בצדדין בין שיהיה נראה בתוך הנגע ואין המחיה כן אבל מתנאיה שיהיה תוך הנגע נראה בה ולא מן הצד ושתהיה מחוברת לא שיהי' חלוק בשר חי חלק במקום אחד וחלק במקום אחר ובין שני החלקים כעדשה ואע"פ שהיו שני החלקים בתוך הנגע והמחיה ג"כ סימן טומאה בקרחת ובגבחת ואין שם שער כלל. וענין אמרו הפוכה ושלא הפוכה כמו שאבאר לך וזה ששער לבן לא יהיה סימן טומאה כאשר קדם לנגע כמו שיתלבן לובן השער והגוף בזולת צרעת ואחר זה התחדש נגע צרעת בזה המקום שהוא אז אינו סימן טומאה אם לא שקדם הצרעת והוא אשר תשנה השער ותחזירהו לבן אמר והיא הפכה שער לבן והנה יתבאר זה במה שאחר זה תכלית הביאור אולם המחיה אינה כן אבל כאשר התחדש נגע עגול במקום מהגוף ונשאר בתוכו בשר חי הנה היא מחיה שאינה הפוכה וכאשר יתחדש נגע בגוף והלבין המקום ואחר זה נהפך בתוך זה הנגע חלק ושב בשר חי הוא מחיה הפוכה וכולן סימן טומאה וההופך כולו לבן כאשר נשאר בו מחית בשר חי הנה הוא טמא עד שתהיה המחיה נעדרת ושער לבן לא יזיקהו וכבר התבאר שהמחיה מטמאה בכל מראה אולם השער הוא במראה הלובן לבד חזק או חלוש: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ד

שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, עִקָּרָן מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַלְבִּין, טָהוֹר. עִקָּרָן מַלְבִּין וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר, טָמֵא. כַּמָּה יְהֵא בַלַּבְנוּנִית, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּדֵי לִקְרֹץ בְּזוּג. הָיְתָה אַחַת מִלְּמַטָּה וְנֶחְלְקָה מִלְמַעְלָה וְהִיא נִרְאֵית כִּשְׁתַּיִם, טָהוֹר. בַּהֶרֶת וּבוֹ שֵׂעָר לָבָן אוֹ שֵׂעָר שָׁחוֹר, טָמֵא. אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִעֵט מְקוֹם שֵׂעָר שָׁחוֹר אֶת הַבַּהֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ {ו}:

ר"ע מברטנורה עִקָּרָן מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַלְבִּין טָהוֹר. דְּאָמַר קְרָא (וַיִּקְרָא יג) וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, הָעִקָּר הַסָּמוּךְ לַנֶּגַע הָפַךְ לָבָן: כְּדֵי לִקְרֹץ בְּזוּג. כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל בְּפִי הַזּוּג שֶׁל מִסְפָּרַיִם. וַהֲלָכָה, דְּשִׁעוּר שֵׂעָר לָבָן, אָרְכּוֹ אֵין פָּחוֹת מִכְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל בְּפִי הַזּוּג, אֲבָל הַלַּבְנוּנִית שֶׁבּוֹ בְּכָל שֶׁהוּא: וְנִרְאֵית כִּשְׁתַּיִם טָהוֹר. שֶׁיֵּשׁ שְׂעָרוֹת הַמְחֻלָּקוֹת בְּרֹאשָׁן לִשְׁתַּיִם וּבְעִקָּרָן אֵינָן אֶלָּא אֶחָת: הָכִי גָרְסִינַן, בַּהֶרֶת וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן וְשֵׂעָר שָׁחוֹר טָמֵא. בַּהֶרֶת שֶׁהִיא כַגְּרִיס מְצֻמְצָם וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת, וְהַשְּׁאָר מְלֵאָה שְׂעָרוֹת שְׁחֹרוֹת, טָמֵא. וְלֹא אָמְרִינַן שֶׁמְּקוֹם הַשְּׂעָרוֹת שְׁחֹרוֹת מְמַעֵט הַבַּהֶרֶת מִכַּגְּרִיס: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ. לְפִי שֶׁשִּׁעוּר הַנֶּקֶב אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֶּנּוּ הַשֵּׂעָר מְעַט מִזְּעֵיר וְאֵין לוֹ שִׁעוּר מוּחָשׁ עַד שֶׁיְּמָעֵט הַשִּׁעוּר. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר יתברך (ויקרא יג) ושער בנגע הפך לבן שיהיה לבניות השער ממה שימשך לנגע כדי לקרוץ בזוג מהם מה שיוכל ללוקטו במספרים ובאה הקבלה (נדה דף נב:) מיעוט שער שתים וכבר הודעתיך שכל נגע שיהיה פחות מכגריס הוא טהור וכאשר היתה הבהרת כגריס מצומצם ובה שער שחור ושער לבן הנה הוא יטמא לפי ששיעור הנקב אשר יצא ממנו השער מעט מזער ואין לו שיעור מוחש עד שימעט השיעור והלכה כר' מאיר באמרו שהלבניות בכל שהוא אמנם שיעור השתי שערות בכללם ר"ל לבנותם ושחרותם או שיהיו השערות כולן לבנים הנה יצטרך שתהיה ארכם כדי שתהא ניטלת בזוג כמו שיתבאר בששי מנדה: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ה

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וְחוּט יוֹצֵא מִמֶּנָּה, אִם יֶשׁ בּוֹ רֹחַב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, זוֹקְקָהּ לְשֵׂעָר לָבָן וּלְפִסְיוֹן, אֲבָל לֹא לְמִחְיָה. שְׁתֵּי בֶהָרוֹת וְחוּט יוֹצֵא מִזּוֹ לָזוֹ, אִם יֶשׁ בּוֹ רֹחַב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, מְצָרְפָן. וְאִם לָאו, אֵין מְצָרְפָן:

ר"ע מברטנורה זוֹקְקָהּ לְשֵׂעָר לָבָן וּלְפִסְיוֹן. דְּאִי אִיכָּא בְאוֹתוֹ הַחוּט שֵׂעָר לָבָן, מַחְלִיטוֹ. אוֹ אִם פָּשָׂה אֵצֶל הַחוּט בְּסוֹף שָׁבוּעַ, טָמֵא. אֲבָל אִם אֵין בְּרֹחַב הַחוּט שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְאִית בֵּיהּ שֵׂעָר לָבָן, לֹא מְטַמֵּא, דְּלָא חֲשִׁיב מִן הַנֶּגַע. וְכֵן אִם פָּשָׂה אֵצֶל הַחוּט שֶׁאֵין בְּרָחְבּוֹ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, כְּפִשְׂיוֹן רָחוֹק מִן הַנֶּגַע הוּא חָשׁוּב וּבָעֵי כַּגְּרִיס {ז}: אֲבָל לֹא לְמִחְיָה. דַּאֲפִלּוּ יֵשׁ בְּרֹחַב הַחוּט שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, אֵין מִחְיָה שֶׁבּוֹ מְטַמְּאָה. שֶׁהַמִּחְיָה צְרִיכָה שֶׁתְּהֵא מְבֻצֶּרֶת בְּאֶמְצַע הַנֶּגַע כְּמִבְצָר שֶׁהוּא בְאֶמְצַע הָעִיר: מְצָרְפָן. וְנִדּוֹנִים כְּנֶגַע אֶחָד. וְאִם פָּשָׂה אַחַת מֵהֶן מַשֶּׁהוּ, אוֹ נוֹלַד שֵׂעָר לָבָן בְּאַחַת מֵהֶן, מַחְלִיט עַל שְׁתֵּיהֶן {ח}: וְאִם לָאו אֵינוֹ מְצָרְפָן. וְנִדּוֹנִים כִּשְׁנֵי נְגָעִים, וְאִם פָּשְׂתָה הָאַחַת וְהָאַחֶרֶת לֹא פָשְׂתָה, מַחְלִיט בְּזוֹ וּמַסְגִּיר בְּזוֹ. וְנַפְקָא מִנַּהּ, דִּלְכִי מִטְּהַר בָּעֵי לַאֲתוֹיֵי שְׁנֵי קָרְבָּנוֹת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ז} וְהָא דְפֶרֶק קַמָּא מִשְׁנָה ה' הַשְּׁחִין חוֹלֵק בֵּין אוֹם לְפִשְׂיוֹן הֲרֵי זֶה לְהָקֵל, דְּמַשְׁמַע דְּפִסְיוֹן רָחוֹק אֵינוֹ מְטַמֵּא כְלָל, הַיְנוּ בְּפִשְׂיוֹן כָּל שֶׁהוּא. הָרַאֲבַ"ד וּמַהֲרַ"ם. וְכֵן נִרְאֶה קְצָת דַּעַת הָרַ"שׁ וְהָרַ"ב. אֲבָל לִי נִרְאֶה דְּהָרָחוֹק אֵינוֹ מְטַמֵּא כְּלָל בְּנִגְעֵי אָדָם מִשּׁוּם פִּשְׂיוֹן, רַק כְּנֶגַע חָדָשׁ. וְכֵן הוּא דַּעַת הָרַמְבַּ"ם. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ כֵּן נַמִּי בִּלְשׁוֹן הָרַ"ב. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ח} עוֹד נַפְקָא מִנַּהּ, שֶׁאִם נוֹלַד שַׂעֲרָה אַחַת בְּנֶגַע זוֹ וְשַׂעֲרָה אַחַת בְּנֶגַע זוֹ, טָמֵא מֻחְלָט. כֶּסֶף מִשְׁנֶה: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זה מבואר ומובן ואשר ראוי שתשמרהו תמיד ולא אצטרך לכפלו שבכל מקום שאומר בהרת הוא על צד המשל ואין הפרש בכל הדינים בין הבהרת ובין השאר ח' מראים ד' בחלוק וד' בפתוך אשר קדם תארם ודע זה: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ו

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה כָעֲדָשָׁה וְשֵׂעָר לָבָן בְּתוֹךְ הַמִּחְיָה, הָלְכָה הַמִּחְיָה, טְמֵאָה מִפְּנֵי שֵׂעָר לָבָן. הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן, טָמֵא מִפְּנֵי הַמִּחְיָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֲפָכַתּוּ הַבַּהֶרֶת {ט}. בַּהֶרֶת, הִיא וּמִחְיָתָהּ כַּגְּרִיס, וְשֵׂעָר לָבָן בְּתוֹךְ הַבַּהֶרֶת, הָלְכָה הַמִּחְיָה, טְמֵאָה מִפְּנֵי שֵׂעָר לָבָן. הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן, טָמֵא מִפְּנֵי הַמִּחְיָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֲפָכַתּוּ בַהֶרֶת כַּגְּרִיס. וּמוֹדֶה, שֶׁאִם יֵשׁ בִּמְקוֹם שֵׂעָר לָבָן כַּגְּרִיס, שֶׁהוּא טָמֵא {י}:

ר"ע מברטנורה בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס. בְּלֹא מְקוֹם מִחְיָה. דְּהַיְנוּ תֵּשַׁע עֲדָשׁוֹת בַּהֶרֶת, וַעֲדָשָׁה אַחַת מִחְיָה. עֶשֶׂר עֲדָשׁוֹת בֵּין הַכֹּל: גְּרִיס. הֵן תֵּשַׁע עֲדָשׁוֹת, וּמִחְיָה אֵין פָּחוֹת מֵעֲדָשָׁה. וְכָל הֵיכָא דִתְנִינַן בַּהֶרֶת, הוּא הַדִּין לִשְׁאָר מַרְאוֹת חֲלָקוֹת וּפְתוּכוֹת: וְהָלְכָה הַמִּחְיָה. שֶׁבָּא הַנֶּגַע עַל מְקוֹמָהּ: הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן. שֶׁנָּשַׁר, אוֹ הָפַךְ לְשָׁחֹר: רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. אַהָלְכָה מִחְיָה קָאֵי: שֶׁלֹּא הֲפָכַתּוּ בַהֶרֶת. שֶׁשֵּׂעָר לָבָן קָדַם לַבַּהֶרֶת שֶׁל מְקוֹם הַמִּחְיָה: שֶׁלֹּא הֲפָכַתּוּ בַהֶרֶת כַּגְּרִיס. שֶׁשֵּׂעָר לָבָן קָדַם לַבַּהֶרֶת כַּגְּרִיס, דִּמְקוֹם הַמִּחְיָה הָיָה חָסֵר מִכַּגְּרִיס. וְכָאן נַמִּי לֹא פָלֵיג רַבִּי שִׁמְעוֹן אֶלָּא אַהָלְכָה מִחְיָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ט} רַבִּי שִׁמְעוֹן כוּ'. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים פְּלִיגֵי בִדְרָשֵׁי דִקְרָאֵי. וְכֵן בְּסֵיפָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} טָמֵא. נִרְאֶה לִי דְּאַשְׁמְעִינַן דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא יָדְעִינַן אִי קֹדֶם הַבַּהֶרֶת אִי לֹא, וּכְתַנָּא קַמָּא דְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסוֹף פִּרְקִין: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר קדם ששער לבן לבדו סימן טומאה וכן המחיה. וכאשר היתה הבהרת כגריס ובה מחיה כעדשה נוספת על שיעור הגריס ושער לבן בתוך המחיה עוד הוסרה המחיה ונשאר שער לבן בתוך הבהרת אומר ר"ש שהוא אז אינו סימן טומאה לפי שזה השער לבן אין לבהרת שלא הפכתו הבהרת למראה לבן לפי שבשר החי יראה צמיחתו והשם אמר (ויקרא יג) והיא הפכה שער לבן עד שתהיה היא אשר שינתה השער וחכ"א שמאז שיהיה שער לבן בתוך הנגע הנה הוא טמא שאמר ושער בנגע הפך לבן ואמר והיא הפכה שער לבן כדי שיתקדם שער לבן לנגע כמו שיתבאר וכן כאשר יהי' קיבוץ הבהרת עם המחיה כגריס ושער לבן בבהרת אשר הוא פחות מכגריס והוסרה המחיה ונשאר המקום כולו לבן והוא בהרת כגריס אמר ר"ש שזה השער לבן לא הפכתו הבהרת כגריס לפי שאצל מה שיהיה זה השער לבן פחות מכגריס היתה הבהרת והוא כבר אמר והיא הפכה שער לבן ואין הלכה כר"ש בשני המאמרים: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ז

בַּהֶרֶת וּבָהּ מִחְיָה וּפִסְיוֹן, הָלְכָה הַמִּחְיָה, טְמֵאָה מִפְּנֵי הַפִּסְיוֹן. הָלַךְ הַפִּסְיוֹן, טְמֵאָה מִפְּנֵי הַמִּחְיָה. וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסְיוֹן. הָלְכָה וְחָזְרָה בְסוֹף שָׁבוּעַ, הֲרֵי הִיא כְמוֹת שֶׁהָיְתָה. לְאַחַר הַפְּטוּר, תֵּרָאֶה כַתְּחִלָּה. הָיְתָה עַזָּה וְנַעֲשֵׂית כֵּהָה, כֵּהָה וְנַעֲשֵׂית עַזָּה, הֲרֵי הִיא כְמוֹ שֶׁהָיְתָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִתְמַעֵט מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת {יד}. כָּנְסָה וּפָשְׂתָה, פָּשְׂתָה וְכָנְסָה, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

ר"ע מברטנורה בַּהֶרֶת וּבָהּ מִחְיָה וּפִשְׂיוֹן. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וְהִסְגִּירוֹ {יא}, וּלְסוֹף שָׁבוּעַ מָצָא בוֹ מִחְיָה וּפִשְׂיוֹן וְהֶחְלִיטוֹ: הָלְכָה הַמִּחְיָה. כְּגוֹן שֶׁבָּא עָלֶיהָ הַנֶּגַע, טְמֵאָה הַבַּהֶרֶת מִפְּנֵי הַפִּשְׂיוֹן: הָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן. כְּגוֹן שֶׁכָּנְסָה הַבַּהֶרֶת וְחָזְרָה לְכַגְּרִיס: וְכֵן שֵׂעָר לָבָן וּפִשְׂיוֹן. אִם הָלַךְ הָאֶחָד, טָמֵא מִפְּנֵי הַשֵּׁנִי: הָלְכָה וְחָזְרָה בְסוֹף הַשָּׁבוּעַ. כְּגוֹן שֶׁהִסְגִּירוֹ עַל בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס, וְהָלְכָה הַבַּהֶרֶת בְּאֶמְצַע הַשָּׁבוּעַ {יב}, וּבְסוֹף הַשָּׁבוּעַ חָזְרָה: הֲרֵי הִיא כְמוֹת שֶׁהָיְתָה. וּמַסְגִּירוֹ הֶסְגֵּר שֵׁנִי: לְאַחַר הַפְּטוּר. דְּרָאָה אוֹתָהּ הַכֹּהֵן בְּסוֹף שָׁבוּעַ כְּשֶׁהָלְכָה לָהּ {יג} וּפְטָרוֹ, אִם אַחֲרֵי כֵן חָזְרָה, תֵּרָאֶה בַתְּחִלָּה. וְהַאי חָזְרָה הַיְנוּ בִּמְקוֹמָהּ הָרִאשׁוֹן, דְּאִי בְמָקוֹם אַחֵר, אִם כֵּן הֲרֵי זוֹ בַּהֶרֶת אַחֶרֶת: הָיְתָה עַזָּה. כַּשֶּׁלֶג, כְּשֶׁהִסְגִּירוֹ: וְנַעֲשֵׂית כֵּהָה. בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, כְּגוֹן כְּסִיד אוֹ כִקְרוּם. אוֹ שֶׁהָיְתָה כִקְרוּם בִּשְׁעַת הֶסְגֵּר, וְנַעֲשֵׂית עַזָּה כַשֶּׁלֶג בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן: הֲרֵי הִיא כְמוֹת שֶׁהָיְתָה. וּטְעוּנָה הֶסְגֵּר שֵׁנִי, כְּמוֹ עָמַד בְּעֵינָיו: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִתְמַעֵט מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת. שֶׁאִם נִתְמַעֲטָה מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת, פּוֹטְרוֹ מִיָּד וְטָהוֹר: כָּנְסָה וּפָשְׂתָה. הֵיכָא דְהִסְגִּירָהּ בְּבַהֶרֶת כַּגְּרִיס, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ כָּנְסָה, וְאַחַר כָּךְ פָּשְׂתָה אֶת מְקוֹם הַכִּנּוּס וְלֹא יוֹתֵר. אוֹ שֶׁפָּשְׂתָה בְסוֹף שָׁבוּעַ, וְאַחַר כָּךְ כָּנְסָה אֶת מְקוֹם הַפִּשְׂיוֹן וְלֹא יוֹתֵר: רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא. שֶׁהֲרֵי פָשָׂה {טו}: וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים. שֶׁאֵין זֶה פִשְׂיוֹן, אֶלָּא הֲרֵי הִיא כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה. וְאִי קָאֵי בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, מַסְגִּירוֹ הֶסְגֵּר שֵׁנִי. וְאִי קָאֵי בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, פּוֹטְרוֹ וְטָהוֹר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} וּמִשּׁוּם פִּשְׂיוֹן צָרִיךְ לְפָרֵשׁ שֶׁהִסְגִּירוֹ: {יב} אוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ וְחָזְרָה בּוֹ בַיּוֹם. הָרַ"שׁ: {יג} אוֹ עָמְדָה בּוֹ שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וּפְטָרוֹ וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה וְשׁוּב חָזְרָה. הָרַ"שׁ: {יד} מֵאַרְבָּעָה כוּ'. מַשְׁמַע דְּכֻלָּן מִצְטָרְפוֹת, וּכְדַעַת הָרַמְבַּ"ם. וְצָרִיךְ לוֹמַר לְדַעַת הָרַ"שׁ וְהָרַ"ב דְּהָתָם, דְּהָכִי קָאָמַר, דְּאִי מִתְמַעֵט מֵאַרְבָּעָה כוּ' טָהוֹר, אֲבָל אִי לֹא מִתְמַעֵט יֵשׁ מֵהֶן דְּטָהוֹר וְיֵשׁ מֵהֶן דְּטָמֵא, וְזֶה תָלוּי בְּצֵרוּף. וּמַה שֶּׁכָּתַב כַּשֶּׁלֶג וְנַעֲשָׂה כִקְרוּם, צָרִיךְ לוֹמַר דְּאַלִּיבָּא דְרַבִּי מֵאִיר דְּרֵישׁ פֶּרֶק א' שֶׁהוּא תַנָּא קַמָּא נָקַט: {טו} מוּכָח מִלְּשׁוֹנוֹ דְּרוֹצֶה לוֹמַר דְּרַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא וְיַחְלִיט. וְכֵן מִדְּכָתַב לַחֲכָמִים יַסְגִּיר, מוּכָח דִּלְרַבִּי עֲקִיבָא יַחְלִיט. וְקָשֶׁה מִמַּתְנִיתִין דִּלְקַמָּן. וְצָרִיךְ עִיּוּן. וְהָרַמְבַּ"ם לֹא גָרֵיס לְמַתְנִיתִין דִּלְקַמָּן כְּלָל. וְהָרַ"שׁ כָּתַב, דִּבְכַגְּרִיס מוֹדוּ כֻלֵּי עָלְמָא דַּהֲרֵי הִיא כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה. וְהָכָא פְּלִיגֵי בְכַגְּרִיס וְעוֹד, וְהִסְגִּירוֹ, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ כָּנְסָה אוֹתוֹ וְעוֹד, וְהִסְגִּירוֹ שֵׁנִית, וְאַחַר כָּךְ פָּשְׂתָה אוֹתוֹ וְעוֹד. [וּמַתְנִיתִין ח' פֵּרוּשָׁא דְוּפָשְׂתָה וְכָנְסָה דְרֵישָׁא הוּא. וּלְשׁוֹן מְטַמֵּא, כּוֹלֵל הֶחְלֵט וְהֶסְגֵּר]. וְכָל הָנָךְ פְּלוּגְתַיְהוּ בְּסוֹף [שָׁבוּעַ ב'] וּלְאַחַר הַפְּטוּר: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הלכה. הבהרת בסוף השבוע אשר הוא מוסגר עוד שב כשיעור אשר היה ולא נאמר שזה פסיון הוא וכבר נוסף לפי מה שהוא שהקיש הפסיון אמנם הוא לפי מה שהיה בתחלת השבוע ולזה אמר הרי היא כמות שהיתה ואם חזרה ג"כ אחר שנעדרה הבהרת לגמרי ושפט עליו שהוא טהור תראה בתחלה. ולא נקיש אל הראשונה ונחשוב זה פסיון כי כבר הוסר האום כולו והדבר המתחדש הוא נגע אחר אולם אם נשאר ממנו מעט ונוסף אחר ששפט עליו שהוא טהור הנה הוא טמא מוחלט ממה שקדם לך בפרק אשר לפני זה שהפסיון סימן טומאה אחר הפטור בכל מיני הששה נגעים. וכן אם יתחזק לובן הנגע או חסר הנה הוא כמו שהיה תחלה ובתנאי שלא יהיה פחות לובן מקרום ביצה אשר הוא סוף מראות נגעים הד' ואם חסר שיעור הנגע ממה שהיה עוד נוסף כמו מה שחסר וחזר אל השיעור אשר היה ר"ע חושב שזה כולו פסיון ואז יטמא שהנגע כבר נמשך בגוף וחכ"א שאין זה פסיון לפי שהוא בסוף השבוע או אחר הפטור כמו שהיה תחלה ולא נחוש במה שהתחדש הדבר באמצע בזמן מן התוספת והחסרון והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ח

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּפָשְׂתָה כַחֲצִי גְרִיס, וְהָלַךְ מִן הָאוֹם כַּחֲצִי גְרִיס, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, תֵּרָאֶה בַתְּחִלָּה. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

ר"ע מברטנורה וּפָשְׂתָה כַחֲצִי גְרִיס. לְצַד הַמִּזְרָח: וְהָלַךְ מִן הָאוֹם כַּחֲצִי גְרִיס. לְצַד הַמַּעֲרָב: תֵּרָאֶה בַתְּחִלָּה. דַּחֲשִׁיב כְּנֶגַע אַחֵר, וְנֶגַע חָדָשׁ הוּא זֶה, וְיַסְגִּיר: וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים. דְּלָא חֲשִׁיב פִּשְׂיוֹן {טז} אֶלָּא אִם כֵּן מוֹסִיף עַל שִׁעוּר הַנֶּגַע שֶׁהָיָה בַתְּחִלָּה, וְזֶה שֶׁאֵינוֹ עַכְשָׁיו אֶלָּא כַגְּרִיס, נֶחְשָׁב כָּרִאשׁוֹן שֶׁעָמַד בְּעֵינָיו, וְטָהוֹר {יז}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טז} וְלֹא דָק בְּלִישָׁנֵיהּ, דְּאִם כֵּן לְרַבִּי עֲקִיבָא חֲשִׁיב פִּשְׂיוֹן, וַהֲרֵי לֹא אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא תֵּרָאֶה בַתְּחִלָּה: {יז} כְּלוֹמַר, וְאִי קָאֵי בְסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן מַסְגִּירוֹ כוּ' כִּדְפֵרֵשׁ הָרַ"ב בַּחֲכָמִים מְטַהֲרִין בְּמַתְנִיתִין דִּלְעֵיל. וְהָרַ"שׁ פֵּרֵשׁ לְעֵיל וְהָכָא, דִּמְטַהֲרִים לְגַמְרֵי, וּמוֹקֵי לַהּ בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי וּלְאַחַר הַפְּטוּר: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם שרש שני הדעות שר"ע סבר כי כאשר הגיע תוספת על איזה פנים שיהיה הנה הוא פסיון וחכ"א שהפסיון הוא שיוסיף על הנגע אשר היה תחלה וכאשר הלך מן האום כחצי גריס הנה הוא לא ישאר נגע שלם ואפי' היה אשר נשאר מן האום עם הפסיון יותר מכגריס הנה הוא טהור ואין הלכה כר"ע: (רמב"ם)

פרק ד - משנה ט

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּפָשְׂתָה כַחֲצִי גְרִיס וָעוֹד, וְהָלַךְ מִן הָאוֹם כַּחֲצִי גְרִיס, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּפָשְׂתָה כַגְּרִיס וָעוֹד, וְהָלְכָה לָהּ הָאוֹם, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תֵּרָאֶה בַתְּחִלָּה:

ר"ע מברטנורה וּפָשְׂתָה כַחֲצִי גְרִיס וָעוֹד כוּ' רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא. מִשּׁוּם וְעוֹד דְּאִשְׁתַּיַּר בָּהּ מִן הַפִּשְׂיוֹן. וּבְפָשְׂתָה לְאַחַר הַפְּטוּר {יח} אַיְרֵי: וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. דְּכֵיוָן דַּאֲזַל לֵיהּ חֲצִי גְּרִיס מִן הָאוֹם, לֵיכָּא מִנֶּגַע חָדָשׁ אֶלָּא חֲצִי גְרִיס וְעוֹד: וּפָשְׂתָה כַגְּרִיס וָעוֹד. לְאַחַר הַפְּטוּר, וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה לָהּ כָּל הָאוֹם וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר אֶלָּא הַגְּרִיס וָעוֹד הֶחָדָשׁ: רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא. דְּהָא פָשָׂה לֵיהּ מִשִּׁעוּר קַמָּא. וְרַבָּנָן סָבְרֵי, כֵּיוָן דַּאֲזַל לֵיהּ קַמָּא כֻּלֵּיהּ, וְהַאי נֶגַע דְּקָאֵי חָדָשׁ, תֵּרָאֶה בַתְּחִלָּה וְיַסְגִּיר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יח} הָרַ"שׁ. וּלְשִׁיטְתֵיהּ דַּחֲכָמִים מְטַהֲרִים לְגַמְרֵי וְלֹא מַשְׁכַּחַת אֶלָּא בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי וּלְאַחַר הַפְּטוּר. אֲבָל לְהָרַ"ב, הָכָא נַמִּי לָאו דַּוְקָא לְאַחַר הַפְּטוּר, דְּהוּא הַדִּין נַמִּי בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן אוֹ שֵׁנִי, וּכְדִלְעֵיל. וְהַטַּעַם כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם, דַּחֲכָמִים אוֹמְרִים שֶׁהַפִּשְׂיוֹן הוּא שֶׁיּוֹסִיף עַל הַנֶּגַע אֲשֶׁר הָיָה תְחִלָּה [דַּוְקָא] כוּ'. וְכֵן הָרַמְבַּ"ם סָתַם וְלֹא פֵרֵשׁ דִּלְאַחַר הַפְּטוּר [מַיְרֵי]: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ענין תראה בתחלה שיסגיר ז' ימים כמו אם באתה קודם שתקדם ראייתה ואין הלכה כר"ע: (רמב"ם)

פרק ד - משנה י

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּפָשְׂתָה כַגְּרִיס, נוֹלְדָה לַפִּסְיוֹן מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן, וְהָלַךְ לָהּ הָאוֹם, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תֵּרָאֶה בַתְּחִלָּה. בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, נוֹלְדָה בַהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת, הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר. בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת, נוֹלְדָה בַהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת, הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר. בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, נוֹלְדָה בַהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת, הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר:

ר"ע מברטנורה בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּפָשְׂתָה כַגְּרִיס. בְּשֶׁפָּשְׂתָה לְאַחַר הַפְּטוּר {יט} אַיְרֵי: רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא. דְּיֵשׁ כָּאן נֶגַע וְסִימַן טֻמְאָה עִמּוֹ: תֵּרָאֶה בַתְּחִלָּה. וְאַף עַל גַּב דִּכְשֶׁתֵּרָאֶה בַתְּחִלָּה נַמִּי יְטַמְּאֶנָּה הַכֹּהֵן מִיָּד, דְּמִחְיָה וְשֵׂעָר לָבָן מְטַמְּאִים בַּתְּחִלָּה, מִכָּל מָקוֹם נַפְקָא מִנַּהּ דִּלְרַבָּנָן בָּעֵי אָתוֹיֵי קָרְבָּן אַכָּל חַד וְחַד {כ}. וּלְרַבִּי עֲקִיבָא כְּנֶגַע רִאשׁוֹן חֲשׁוּב, וְכִי מִתַּסֵּי מֵהַאי מַיְתֵי חַד קָרְבָּן. וּבְכָל הָנָךְ דִּפְלִיגֵי רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲכָמִים בְּמַתְנִיתִין, הֲלָכָה כַּחֲכָמִים: וְאֵין בָּהּ כְּלוּם. אֵין בָּהּ שֵׂעָר לָבָן: וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת וְנוֹלְדָה בַהֶרֶת כוּ' הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר. וְאַף עַל פִּי שֶׁקָּדַם כַּגְּרִיס בַּהֶרֶת לַשֵּׂעָר הָאַחֲרוֹן, כֵּיוָן דְּלֹא קָדְמָה אֶת הָרִאשׁוֹן, לֹא מַהֲנֵי, דְּבָעִינַן שֶׁתַּקְדִּים כַּגְּרִיס בַּהֶרֶת לִשְׁתֵּי הַשְּׂעָרוֹת {כא}: בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת כוּ' הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר. וְאַף עַל גַּב דַּחֲצִי גְרִיס הָרִאשׁוֹן קָדַם לִשְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, לֹא מַהֲנֵי, עַד שֶׁיַּקְדִּים הַגְּרִיס שָׁלֵם לִשְׁתֵּי שְׂעָרוֹת {כב}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יט} וְהֶחְלִיטוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ מִחְיָה כוּ', רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, דְּאַף עַל גַּב דְּקַמָּא כְּבָר נִטְהַר, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁפָּשָׁה חָזַר לְטֻמְאָתוֹ וְנַעֲשָׂה הַכֹּל נֶגַע אֶחָד. וּכְשֶׁהָלְכָה הָאוֹם לְאַחַר שֶׁנִּזְקַק לַטֻּמְאָה וְנִשְׁאֲרוּ בּוֹ סִימָנֵי טֻמְאָה, נִשְׁאַר בְּהֶחְלֵט עַל הַשֵּׁנִי קֹדֶם שֶׁיִּרְאֶנּוּ הַכֹּהֵן. וְלֹא דָמֵי לְאֵין מַחְלִיטִין אֶת הַמֻּחְלָט, דְּהָנֵי מִלֵּי שְׁנֵי נְגָעִין בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנֶגַע אֶחָד. וְכִדְתַנְיָא בְתוֹרַת כֹּהֲנִים כוּ'. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים דְּאַף עַל גַּב דִּמְטַמְּאִינַן לֵיהּ מִשּׁוּם פִּשְׂיוֹן לַנֶּגַע הָאֶחָד, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁהָלְכָה הָאוֹם נִטְהַר מֵחִלּוּט הַפִּשְׂיוֹן, וְתֵרָאֶה בַתְּחִלָּה וְיַחְלִיטֶנּוּ עַל הַמִּחְיָה כוּ'. מַהֲרַ"ם: {כ} וְקָשֶׁה, כִּי לֹא נִפְטָר נַמִּי נַחְשֹׁב הַפִּשְׂיוֹן אֶל נֶגַע הָרִאשׁוֹן וּלְהַחְלִיטוֹ, וַהֲדַר נַחְלִיטוֹ שֵׁנִית מִצַּד גְּרִיס הֶחָדָשׁ עִם סִימָנֵי טֻמְאָה. וְהַכֶּסֶף מִשְׁנֶה לְשִׁיטַת הָרַמְבַּ"ם לֹא הִתְנָה שֶׁיְּהֵא לְאַחַר הַפְּטוּר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כא} כִּדְיָלֵיף לֵיהּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, וּלְרַבָּנָן דְּמִשְׁנָה ו', בַּהֶרֶת לָאו דַּוְקָא, דְּהוּא הַדִּין כְּשֶׁמִּחְיָה בְתוֹכָהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כב} וְלֹא זוֹ אַף זוֹ קָתָנֵי. וְהָכָא הֲוָה לֵיהּ לְמִנְקַט וְאֵין בָּהּ כְּלוּם. אֶלָּא הָאֱמֶת נָקַט דַּאֲפִלּוּ יֵשׁ בָּהּ שַׂעֲרָה אַחַת הֲרֵי זֶה לְהַסְגִּיר. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם רבי עקיבא מטמא מצד הפסיון ולזה הוא אצלו טמא איך שיהיה השער לבן או המחיה [ועל דעת חכמים יסתכל הכהן בשער לבן ובמחי'] ואם היה בשיעור המתואר ועל התואר הקודם זכרו הנה יהיה טמא לפי ששער לבן ומחיה מטמאים בתחלה לדברי הכל לפי מה שקדם ביאורו והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ד - משנה יא

בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, נוֹלְדָה בַהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, הֲרֵי זוֹ לְהַחְלִיט, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, אִם בַּהֶרֶת קָדְמָה לְשֵׂעָר לָבָן, טָמֵא. וְאִם שֵׂעָר לָבָן קָדַם לְבַהֶרֶת, טָהוֹר. וְאִם סָפֵק, טָמֵא {כג}. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ קִהָה:

ר"ע מברטנורה וְנוֹלְדָה בַהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הֲרֵי זוֹ לְהַחְלִיט. כָּל הֵיכָא דִתְנַן וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אוֹ וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת, לָאו דַּאֲתוּ שְׂעָרוֹת וּבַהֶרֶת בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, אֶלָּא דְּבַהֶרֶת קָדְמָה וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ שְׂעָרוֹת: וְאִם שֵׂעָר לָבָן קוֹדֵם לְבַהֶרֶת טָהוֹר. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יג) וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן, הַבַּהֶרֶת הִיא שֶׁגָּרְמָה לַשֵּׂעָר שֶׁיֵּהָפֵךְ לְלָבָן: סָפֵק טָמֵא. סָפֵק אִם שֵׂעָר לָבָן קָדַם לַבַּהֶרֶת, אוֹ בַהֶרֶת קָדְמָה לְשֵׂעָר לָבָן, טָמֵא: וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ קִהָה. גָּרְסִינַן. מִלְּשׁוֹן תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו. כְּלוֹמַר, הָיוּ שִׁנָּיו קֵהוֹת מִדִּבְרֵי הָאוֹמֵר סָפֵק טָמֵא. דְּאִיהוּ סָבַר סָפֵק טָהוֹר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כג} טָמֵא. וְלֹא אָזְלִינַן בָּתַר חֲזָקָה דְגוּפָא, דְּהָכָא רִיעָא הַחֲזָקָה, שֶׁדֶּרֶךְ הַשֵּׂעָר לְהִתְלַבֵּן מֵחֲמַת הַנֶּגַע, לְפִיכָךְ נִרְאִין הַדְּבָרִים דְּבַהֶרֶת קָדְמָה. תּוֹסָפוֹת. וּלְדִבְרֵיהֶם, בְּגֶרְמוֹנִי וְזָקֵן שֶׁשְּׂעָרָן לְבָנִים אִין הָכִי נַמִּי דְּאוֹקְמִינַן אַחֲזָקָה דְגוּפָא. קָרְבַּן אַהֲרֹן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר הודעתיך שהשתי שערות צריך שיתלבנו בנגעי (בגדים) ולא יסגיר באלו עד שיראה מה שיתחדש ממה שיחייב פטור או החלט וכבר הגדתי לך השרש הזה כלו והוא אמרו מפני שאמרו אם בהרת קדמה לשער לבן טמא וכבר הודעתיך שראיה זו כולו והיא הפכה שער לבן עד שתהיה הבהרת היא אשר שנתה השתי שערות ואם לא יתחדשו אלו השתי שערות אלא אחר שלימות הבהרת כגריס הנה הוא טמא. ופי' קיהה מניעת זה הדעת והריחוק ממנו והוא מאמרו תקהינה שיניו ונקרא ענין הבוסר בזה השם להיותו מרחיק האדם מלעיסה ואמרו מאי קיהה (נדה דף יט.) קיהה וטהר ר"ל הרחיק זה הדעת וטיהר את הספק ואין הלכה כר' יהושע: (רמב"ם)

פרק ה

פרק ה - משנה א

כָּל סְפֵק נְגָעִים טָהוֹר, חוּץ מִזֶּה, וְעוֹד אַחֵר. וְאֵיזֶה, זֶה מִי שֶׁהָיְתָה בוֹ בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וְהִסְגִּירָהּ, בְּסוֹף שָׁבוּעַ וַהֲרֵי הִיא כַּסֶּלַע, סָפֵק שֶׁהִיא הִיא, סָפֵק שֶׁאַחֶרֶת בָּאָה תַחְתֶּיהָ, טָמֵא:

ר"ע מברטנורה כָּל סְפֵק נְגָעִים. חוּץ מִזֶּה. דְּסָפֵק בַּהֶרֶת קָדְמָה סָפֵק שֵׂעָר לָבָן קָדַם: הֲרֵי הִיא כַסֶּלַע. נַעֲשֵׂית רְחָבָה וּגְדוֹלָה כַסֶּלַע: סָפֵק שֶׁהִיא הִיא. וּרְאוּיָה לְהַחְלִיט שֶׁהֲרֵי פָשָׂה: סָפֵק שֶׁאַחֶרֶת בָּאָה תַחְתֶּיהָ. וְהָרִאשׁוֹנָה הָלְכָה וּרְאוּיָה לְהַסְגִּיר, דְּאֵין פִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא בַתְּחִלָּה: טָמֵא. וּמַחְלִיטוֹ: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם חוץ מזה. ירמז אל הספק הקודם והוא אם בהרת קדמה לשער לבן או שער לבן קדם לבהרת וזה ספק השני אשר זכר לפי שלא התאמת שזו הבהרת אשר היתה כגריס נוספה עד שהיתה כסלע אבל היה טמא בפסיון ולא אמרנו ג"כ שזאת הבהרת הראשונה כבר הוסרה וזו אשר נראית עתה היא אחרת גדולה ממנה התחדשה במקומה היה הדין שתראה בתחלה לפי מה שקדם בפ' אשר לפני זה וכאשר נפל הספק הנה אלו שני האישי' לבד יטמאו בנגעי' [מספק]: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ב

הֶחְלִיטוֹ בְשֵׂעָר לָבָן, הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן וְחָזַר שֵׂעָר לָבָן, וְכֵן בְּמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן, בַּתְּחִלָּה וּבְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הִיא כְמוֹ שֶׁהָיְתָה {א}. הֶחְלִיטוֹ בְמִחְיָה, וְהָלְכָה הַמִּחְיָה וְחָזְרָה הַמִּחְיָה. וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הִיא כְמוֹ שֶׁהָיְתָה. הֶחְלִיטוֹ בְפִשְׂיוֹן, הָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן וְחָזַר הַפִּשְׂיוֹן. וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן {ג}, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הִיא כְמוֹת שֶׁהָיְתָה:

ר"ע מברטנורה הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן. שֶׁהֻחְלַט בַּעֲבוּרוֹ: וְחָזַר שֵׂעָר לָבָן. אַחֵר תַּחְתָּיו: וְכֵן בְּמִחְיָה וְכֵן בְּפִשְׂיוֹן. אוֹ שֶׁלֹּא חָזַר שֵׂעָר לָבָן, אֶלָּא שֶׁנּוֹלְדָה בוֹ מִחְיָה שֶׁהִיא גַם כֵּן סִימַן טֻמְאָה, אוֹ שֶׁפָּשָׂה הַנֶּגַע: בַּתְּחִלָּה בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן. כְּלוֹמַר, בֵּין שֶׁהַהֶחְלֵט הָיָה בַתְּחִלָּה כְּשֶׁהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן, בֵּין בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בֵּין בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, בֵּין לְאַחַר הַפְּטוּר כְּגוֹן שֶׁעָמַד בְּעֵינָיו שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וּפְטָרוֹ וְאַחַר הַפְּטוּר בָּא שֵׂעָר לָבָן וְהֶחְלִיטוֹ, בְּכָל הָנֵי גַּוְנֵי אִם הָלַךְ לוֹ שֵׂעָר לָבָן וְחָזַר שֵׂעָר לָבָן, אוֹ מִחְיָה אוֹ פִשְׂיוֹן, הֲרֵי הִיא כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה. כְּלוֹמַר נִשְׁאַר בְּטֻמְאָה כְּמוֹ שֶׁהָיָה, הוֹאִיל וְיֵשׁ בּוֹ סִימַן טֻמְאָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין זֶה אוֹתוֹ סִימָן שֶׁהָיָה בִשְׁעַת הֶחְלֵט: וְחָזַר הַפִּשְׂיוֹן וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן. הָא דְלָא קָתָנֵי הָכָא וְכֵן בְּמִחְיָה, לְפִי שֶׁכְּשֶׁהָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן וּבָאת הַמִּחְיָה, פְּעָמִים שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר, כְּגוֹן שֶׁהַמִּחְיָה מִעֲטָה הַנֶּגַע מִכַּגְּרִיס {ב}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} הֲרֵי הִיא כוּ'. בְּסִפְרָא יָלֵיף לֵיהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} לְפִי מַה שֶּׁיִּתְבָּאֵר בְּפֶרֶק שֶׁאַחֲרֵי זֶה [מִשְׁנָה ב]. הָרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן לְעֵיל פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה ו' דְּבַהֶרֶת כַּגְּרִיס הוּא עִם הַמִּחְיָה, וְכָאן רָצָה לוֹמַר שֶׁמִּעֲטָה הַשִּׁעוּר שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת סְבִיב הַמִּחְיָה מִכָּל צַד שִׁעוּר שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} בְּסוֹף כוּ'. וְלֹא תָנֵי בַתְּחִלָּה, מִשּׁוּם דְּאֵין פִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא בַתְּחִלָּה. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם השרש אשר יתבאר בו והוא שמצורע כאשר הוחלט באחד מסימני טומאה והוסר זה הסימן אשר הוחלט בו ושב סימן טומאה אחר הנה הוא טמא שסימן טומאה נשאר בו ולא יטהר עד שיסורו סימני טומאה כולן לאומרו (ויקרא יד) והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע ולשון ספרא נרפא שהלך לו נגעו נגע שהלך לו שער לבן הצרעת שהלכה לה מחיה ואמר כי כאשר החליטו בשער לבן והלך שער לבן וחזר שער לבן אחר או הלך שער לבן בכלל ונולדה בו מחיה או הלך שער לבן לגמרי ונולד לו פסיון וזהו ענין אמרו וכן במחיה ובפסיון הנה אין הבדל בין היות זה החלט אשר החליט בשער לבן או יהי' בתחלה או בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או יהיה לאחר הפטור מאשר הוחלט הנה הוא טמא כל עוד שתמצא בו סימן טומאה והוא אמרו הרי היא כמות שהיתה וכן אם החליטו במחיה ונעדרה המחיה ונתחדשה אחר זה מחי' אחרת או נעדרה המחי' לגמרי ונתחדש פסיון או שער לבן הנה הוא טמא כמו שהיה בין שהיה החלט במחיה ההיא בתחלה או בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור וכן כאשר החליטו בפסיון אשר אי אפשר זה זולת בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור עוד הוסר זה הפסיון וחודש שער לבן הנה הוא טמא ולזה א) יאמר בזה ההיקש שהוסר הפסיון וחודשה המחיה לפי שלא כאשר הוסר הפסיון וחודשה המחיה בתוך האום יהיה טמא לפי שכבר אפשר להסרת הפסיון וחידוש המחיה שיתמעט הנגע מכגריס ויהיה טהור לפי מה שיתבאר בפרק שאחר זה: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ג

שְׂעַר פְּקֻדָּה, עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל מְטַמֵּא {ד}, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. אֵיזֶה הוּא שְׂעַר פְּקֻדָּה, מִי שֶׁהָיְתָה בוֹ בַהֶרֶת וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן, הָלְכָה הַבַּהֶרֶת וְהִנִּיחָה לְשֵׂעָר לָבָן בִּמְקוֹמוֹ וְחָזְרָה, עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מוֹדֶה אֲנִי בְזֶה שֶׁהוּא טָהוֹר. אֵיזֶה הוּא שְׂעַר פְּקֻדָּה, מִי שֶׁהָיְתָה בוֹ בַהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְהָלַךְ הֵימֶנָּה כַחֲצִי גְרִיס וְהִנִּיחוֹ לְשֵׂעָר לָבָן בִּמְקוֹם הַבַּהֶרֶת וְחָזַר. אָמְרוּ לוֹ, כְּשֵׁם שֶׁבִּטְּלוּ אֶת דִּבְרֵי עֲקַבְיָא, אַף דְּבָרֶיךָ אֵינָן מְקֻיָּמִין:

ר"ע מברטנורה שְׂעַר פְּקֻדָּה. לְשׁוֹן פִּקָּדוֹן, שֶׁהִפְקִידָה הַבַּהֶרֶת אֶת הַשֵּׂעָר בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְהָלְכָה לָהּ: וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים. וְטַעֲמַיְהוּ, דִּכְתִיב וְהִיא הָפְכָה, שֶׁהֲפָכַתּוּ הִיא וְלֹא הֲפָכַתּוּ חֲבֶרְתָּהּ: אַף דְּבָרֶיךָ אֵין מְקֻיָּמִין. דְּהַאי נַמִּי טָהוֹר. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ד} מְטַמֵּא. שֶׁהֲרֵי נֶהְפַּךְ שֵׂעָר לָבָן בַּבַּהֶרֶת. הָרַמְבַּ"ם וְהָרַאֲבַ"ד. וְעוֹד כָּתַב הָרַאֲבַ"ד, כֵּיוָן שֶׁשֵּׂעָר לָבָן עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ, עֲדַיִן לֹא נִרְפָּא הַנֶּגַע וּמִן הַחֹלִי הָרִאשׁוֹן הוּא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר הודעתיך השרש הזה והוא אמרו ית' (ויקרא יג) והיא הפכה שער לבן שהפכתו הבהרת ואמר עקביא בן מהללאל שהכונה שישנה זה השער לבן כדין הבהרת וכאשר השתנה הבהרת והוסרה ובאה שנית הנה הוא טמא לפי שזה השער לבן אשר בזאת הבהרת בהרת גם כן היתה ונשתנה וחכמים אומרים שהכונה שישנה זה השער לבן אשר בזאת הבהרת ועד שתהא זאת הבהרת בעינה היא אשר נשתנה לא זולתה והוא אמרו בספרא והיא הפכה שהפכתו היא לא שהפכתו חבירתה ורבי עקיבא יקח מן הזמן באור כמו שתראה ואמנם יקרא זה שער פקודה על דמיון היות הבהרת הפקידה אותו במקומו והלכה לה עד שתחזור ותמצא אותו והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ד

כָּל סְפֵק נְגָעִים בַּתְּחִלָּה טָהוֹר, עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לְטֻמְאָה. מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה, סְפֵקוֹ טָמֵא. כֵּיצַד. שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן, בָּזֶה בַהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָזֶה כַּסֶּלַע, בְּסוֹף שָׁבוּעַ בָּזֶה כַּסֶּלַע וּבָזֶה כַּסֶּלַע, וְאֵינוֹ יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן פָּשָׂה, בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד בֵּין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים, טָהוֹר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּאִישׁ אֶחָד, טָמֵא. וּבִשְׁנֵי אֲנָשִׁים, טָהוֹר:

ר"ע מברטנורה בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד. אַף עַל גַּב דְּמַה נַּפְשָׁךְ יֵשׁ בּוֹ בַהֶרֶת אַחַת שֶׁפָּשְׂתָה, אוֹתָהּ שֶׁתְּחִלָּתָהּ כַּגְּרִיס וְעַכְשָׁיו כַּסֶּלַע, וְהָיָה רָאוּי לְהַחְלִיטוֹ, אֲפִלּוּ הָכִי הוֹאִיל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ עַל אֵיזֶה נֶגַע מַחְלִיט, טָהוֹר מִגְּזֵרַת הַכָּתוּב דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יג) וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ, אֶת הַנֶּגַע הַוַּדַּאי {ה} הוּא מְטַמֵּא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַנֶּגַע שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סָפֵק: בֵּין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים. אַף עַל פִּי שֶׁאֶחָד מֵהֶם טָעוּן הֶסְגֵּר שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וְהָאַחֵר מֻחְלָט, הוֹאִיל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזֶה לְהַסְגִּיר וְאֵיזֶה לְהַחְלִיט, שְׁנֵיהֶם טְהוֹרִים מִגְּזֵרַת הַכָּתוּב: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר כוּ'. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ה} שֶׁמִּלַּת אוֹתוֹ שָׁב עַל הַנֶּגַע. הָרַמְבַּ"ם. וְאַף עַל גַּב דְּהַאי קְרָא בְּפִשְׂיוֹן כְּתִיב, הוּא הַדִּין בְּשֵׂעָר לָבָן. הָרַ"שׁ. וְהוּא הַדִּין נַמִּי בְּמִחְיָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אם היתה זאת הבהרת אשר נפל בה הספק בעור הבשר ונפל זה הספק בסוף שבוע ראשון הנה השנים מוסגרין בהכרח לפי שכאשר היה בו כסלע ונשאר כסלע יצטרך הסגר שבוע שני לפי שהעומד בראשון יסגיר בשני כמו שביאר הכתוב (שם) והסגירו שבעת ימים שנית ואם נפל זה הספק בסוף השבוע שני הנה אז יהיו שניהם טהורים כמו שבא הכתוב בעומד בשני (שם) וטהרו הכהן אבל אמר בכאן שניהם טהורין ואפילו בשבוע ראשון אשר כל אחד מהם טמא ממה נפשך לפי שהוא אם מוסגר או מוחלט כמו שהתבאר וסבת זה היותו לא יתאמת אם זה הנגע אשר בזה להסגיר או להחליט וכן אילו היו השתי בהרות באיש אחד אשר הוא ג"כ טמא ממה נפשך אם לא תאמת הנגע אשר שפט עליו בטומאה בעבורו הנה הוא טהור לאמרו וטמא אותו מלת אותו שב על הנגע והוא אמרו את הודאי מטמא אבל אינו מטמא את הספק ור' עקיבא יאמר מכל מקום כבר פשה הנגע ואין הלכה כרבי עקיבא: (רמב"ם)

פרק ה - משנה ה

מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה, סְפֵקוֹ טָמֵא. כֵּיצַד. שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן, בָּזֶה בַהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָזֶה כַּסֶּלַע, בְּסוֹף שָׁבוּעַ בָּזֶה כַּסֶּלַע וָעוֹד וּבָזֶה כַּסֶּלַע וָעוֹד, שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין. אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ לִהְיוֹת כַּסֶּלַע וְכַסֶּלַע, שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין, עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לִהְיוֹת כַּגְּרִיס. זֶה הוּא שֶׁאָמְרוּ, מִשֶּׁנִּזְקַק לְטֻמְאָה, סְפֵקוֹ טָמֵא {ו}:

ר"ע מברטנורה שְׁנֵיהֶם טְמֵאִין. דְּבִשְׁנֵיהֶם פָּשָׂה: אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ לִהְיוֹת כַּסֶּלַע. דְּהַשְׁתָּא אֶחָד מֵהֶם טָהוֹר, הוֹאִיל וְהֻזְקְקוּ לַטֻּמְאָה, שְׁנֵיהֶם טְמֵאִים. דִּכְתִיב (שָׁם) וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן, אֶת הַוַּדַּאי הוּא מְטַהֵר, וְאֵינוֹ מְטַהֵר אֶת הַסָּפֵק: עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לִהְיוֹת כַּגְּרִיס. דְּהַשְׁתָּא וַדַּאי שְׁנֵיהֶם טְהוֹרִים, שֶׁהַפִּשְׂיוֹן שֶׁבַּעֲבוּרוֹ הֻחְלַט הָלַךְ מִשְּׁנֵיהֶם: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} זֶהוּ כוּ'. לֹא יָדַעְתִּי לְמַעוֹטֵי מַאי. וְעוֹד, אַמַּאי לֹא תָנֵי נַמִּי בְרֵישָׁא זֶהוּ שֶׁאָמְרוּ עַד שֶׁלֹּא כוּ'. וְעוֹד, דְּהָתָם הֲוָה לְמַעוֹטֵי תַּרְתֵּי דִתְנַן בְּרֵישׁ פִּרְקִין. לָכֵן נִרְאֶה לִי דְּהָכִי נַמִּי קָאָמַר זֶהוּ שֶׁאָמְרוּ מִשֶּׁנִּזְקַק כוּ', כְּלוֹמַר דְּכָל הֵיכָא שֶׁנִּזְקַק סְפֵקוֹ טָמֵא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקֹדֶם שֶׁנִּזְקַק דְּלֹא הָוֵי כְלָלָא, דְּהָא מַשְׁכַּחַת בִּתְרֵי גַוְנֵי דְּטָמֵא, וּלְפִיכָךְ לֹא תָנֵי לְעֵיל זֶהוּ כוּ': (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ידוע שכאשר סר הפסיון אשר הוחלט בו שהוא טהור וכאשר הוחלטו שניהם בפסיון אשר הותקו בהם יחד ואחר זה שב בזה כסלע ובזה כסלע לו אמרנו אשר היה תחלת בהרתו כסלע היה טהור לפי שהלך הפסיון וכאשר נפל הספק שניהם טמאין לפי שכבר הוחלטו ומספק לא יצא מחזקתו והוא אמרם וטהרו את הודאי מטהר ואינו מטהר את הספק וכאשר שב בזה כגריס ובזה כגריס הנה כבר התאמת בודאי שהלך הפסיון משניהם אשר בו הוחלטו ולזה שניהם טהורים: (רמב"ם)

פרק ו

פרק ו - משנה א

גּוּפָהּ שֶׁל בַּהֶרֶת, כַּגְּרִיס הַקִּלְקִי מְרֻבָּע. מְקוֹם הַגְּרִיס, תֵּשַׁע עֲדָשׁוֹת. מְקוֹם עֲדָשָׁה, אַרְבַּע שְׂעָרוֹת {א}. נִמְצְאוּ שְׁלשִׁים וָשֵׁשׁ שְׂעָרוֹת:

ר"ע מברטנורה גּוּפָהּ שֶׁל בַּהֶרֶת. כַּגְּרִיס. חֲצִי פוֹל: הַקִּלְקִי. שֵׁם מָקוֹם. וּפוֹלִין שֶׁבּוֹ גְּדוֹלִים: מְרֻבָּע. וְזֶהוּ שִׁעוּר מְצֻמְצָם שֶׁבְּבַהֶרֶת. וְאִם הָיָה הַנֶּגַע עָגֹל אוֹ עַל צוּרָה אַחֶרֶת, אִם יֵשׁ בּוֹ כְדֵי שֶׁיִּכָּנֵס בְּתוֹךְ הַנֶּגַע כַּגְּרִיס הַקִּלְקִי מְרֻבָּע, טָמֵא, וְאִם לָאו, טָהוֹר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} מְקוֹם כוּ'. רוֹצֶה לוֹמַר הַמְרֻבָּע הַמַּקִּיף כָּעֲדָשָׁה. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם גריס הוא חצי גרעין פול וקלקי מיוחס אל מקום שהיה פול זה המקום גדול. עוד התנה וביאר עד שיהיה הנגע מרובע שאם היה מצומצם על זה השיעור הנה יטמא על אי זו תמונה שתהיה וכן המחיה אשר שיעורה כעדשה ובתנאי שתהיה מרובעת גם כן כמו שזכרנו וכבר ביארנו זה בתוספתא במקואות אמנם נתנה הרבוע בה כאשר היתה עדשה מצומצמת עד שתהיה העדשה בו כמו עגולה ברבוע שלמות צלעות המקיף זאת העגולה אולם כאשר נוספת המחיה על זה השיעור עד שיהא מרובע כעדשה ישקע בתוכה הנה היא תטמא על איזה פנים שתהיה ושמור אלו השרשי' ואמר יתברך בשאת (ויקרא יג) והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת ואמר בספרא יכול לא תהיה טמאה עד שיהא בה שער לבן ומחיה ת"ל (שם) צרעת נושנת היא היא טמאה ואינה צריכה דבר אחר עמה הנה התבאר שהיא תטמא באחד מהם כמו שהקדמנו פעמים ואמנם אמרו בשר חי ושער לבן ליתן לנו השיעורים שהיא לא תהיה נגע עד שיהיה בה כדי לקבל שער לבן ומחיה וכבר אמרנו שהפחות שיהיו שנים באמרו שער לבן פחות מה שיהיו שני שערות ומאשר אמר בשר חי ושער לבן ולא אמר בבשר החי שיעור הנה יצטרך שיהיה הבשר החי צמיחת השתי שערות ובעבור זאת אמר שרוחב זה הנגע יהיה צמיחת ד' שערות להיות אפשר בה בשר חי בצמיחת שתי שערות ושער לבן בשתי שערות הנשארות אבל לאמרו בשר חי בשאת התחייב שיהיה הבשר החי ממוצע בנגע לא שיהיה מצדו לפי מה שהתבאר שהמחיה אמנם היא סימן טומאה כאשר היתה מבוצרת בתוך הנגע לא שתהיה מן הצד שיהיה על זה רחב הנגע צמיחת שתי שערות עד שיהיה אפשר להיות באמצעו מחיה צמיחת שתי שערות וישאר צמיחת שתי שערות מימין המחיה ושתי שערות משמאל המחיה וכאשר היה הנגע מרובע יהיה שיעורו צמיחת ל"ו שערות והוא כגריס הקלקי לפי שרחבו ו' בארך ו' ויהיה ג"כ ארך ג' עדשים ברוחב ג' עדשים לפי שהעדשה אורכה צמיחת שתי שערות ורחבה צמיחת שתי שערות ר"ל המרובע המקיף כעדשה אשר הוא שיעור המחיה כמו שקדם וכלל אומר לך שהשיעור הלכה למשה מסיני ורמיזות רמז בו הפסוק וכבר כפלנו אלו השרשים ב' פעמים וכבר הודעתיך שאמרו צרעת צרעת לג"ש לפי שכל נגע צרעת לא יהיה שיעורה פחות מזה והוא אמרם בנין אב לכל הצרעת שיהיו כגריס: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ב

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה {ב} כָעֲדָשָׁה {ג}, רָבְתָה הַבַּהֶרֶת, טְמֵאָה. נִתְמַעֲטָה, טְהוֹרָה. רָבְתָה הַמִּחְיָה, טְמֵאָה. נִתְמַעֲטָה, טְהוֹרָה {ה}:

ר"ע מברטנורה רָבְתָה הַבַּהֶרֶת. מִבַּחוּץ: טְמֵאָה. מִשּׁוּם פִּשְׂיוֹן {ד}: נִתְמַעֲטָה טְהוֹרָה. דְּלֵיכָּא כַגְּרִיס: רָבְתָה הַמִּחְיָה. וְכָנְסָה הַבַּהֶרֶת: טְהוֹרָה. דְּאֵין הַמִּחְיָה מְבֻצֶּרֶת, דְּבָעִינַן בַּהֶרֶת כָּעֲדָשָׁה מִכָּל צַד סָבִיב לַמִּחְיָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ב} וּבָהּ כוּ'. וּבֵין הַכֹּל כַּגְּרִיס. הָרַ"שׁ: {ג} כָּעֲדָשָׁה. וּבִתְנַאי שֶׁתִּהְיֶה מְרֻבַּעַת. הָרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} הָרַ"שׁ. וְנַפְקָא מִנַּהּ אִם הָלְכָה הַמִּחְיָה. וְזֶה לְשׁוֹן מַהֲרַ"ם, וְהוּא הַדִּין בְּלֹא פִשְׂיוֹן, טָמֵא מִשּׁוּם מִחְיָה, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּבָעֵי לְמֵימַר רָבְתָה מִחְיָה טְהוֹרָה, נָקַט נַמִּי בְּבַהֶרֶת רָבְתָה: {ה} טְהוֹרָה. וַאֲפִלּוּ לְרַבִּי מֵאִיר [דְּמַתְנִיתִין דִּלְקַמָּן]. דְּלֹא פָלֵיג אֶלָּא כִּי אִיכָּא כַגְּרִיס בְּלֹא הַמִּחְיָה פְּחוּתָה מִכָּעֲדָשָׁה. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זה מבואר על השרשים אשר הקדמנו והוא שהבהרת אמנם תטמא כאשר היתה כגריס ולמעלה והמחיה מכעדשה ולמעלה וכאשר נתמעטה המחיה מכעדשה הרי כבר טהר לפי שסר סימן הטומאה וכן כאשר רבתה המחיה טהור לפי שבהרת נתמעטה מכגריס לפי שכן הונחה הבהרת כגריס מצומצם ולזה לא תטמא אלא בכעדשה מצומצמת: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ג

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה פְחוּתָה מִכָּעֲדָשָׁה, רָבְתָה הַבַּהֶרֶת, טְמֵאָה. נִתְמַעֲטָה, טְהוֹרָה. רָבְתָה הַמִּחְיָה, טְמֵאָה. נִתְמַעֲטָה {ו}, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים {ז}, שֶׁאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָהּ {ח}:

ר"ע מברטנורה רָבְתָה הַבַּהֶרֶת. מִבַּחוּץ: טְמֵאָה. שֶׁהֲרֵי פָשְׂתָה בָעוֹר: נִתְמַעֲטָה טְהוֹרָה. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הַמִּחְיָה כָּעֲדָשָׁה: רָבְתָה הַמִּחְיָה. וְנַעֲשֵׂית כָּעֲדָשָׁה, טְמֵאָה: נִתְמַעֲטָה. שֶׁפָּשְׂתָה הַבַּהֶרֶת עָלֶיהָ: רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא. דַּחֲשִׁיב לֵיהּ פִּשְׂיוֹן מִבִּפְנִים כְּמוֹ מִבַּחוּץ: וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים. דְּפִשְׂיוֹן שֶׁבִּפְנִים לָא חֲשִׁיב פִּשְׂיוֹן. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} נִתְמַעֲטָה. אוֹ שֶׁהָלְכָה לָהּ. הָרַמְבַּ"ם: {ז} מְטַהֲרִים. כְּלוֹמַר אֵין כָּאן [סִימַן] טֻמְאָה, וְיַסְגִּיר: {ח} שֶׁאֵין כוּ'. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים יָלֵיף לֵיהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כאשר רבתה הבהרת הנה הוא טמאה מדרך הפסיון וכאשר נתמעטה המחיה סבר ר"מ שזה ג"כ פסיון לפי שבהרת כבר נמשכה בבשר חי אשר היה בתוכה וחכמים אומרים שהפסיון אמנם יהיה חוץ לנגע לפי שאם יפשה לתוך המחיה שבתוכה [טהורה] וראיית זה אמר נגע הנתק הקיש נגע לנתק מה נתק אינו פושה לתוכו כמו שיתבאר אף הנגע אינו פושה לתוכו:

ואמר רבתה המחיה טמאה הוא שתהיה כעדשה לבד אמנם אם נוספת על זה הנה היא טהור' כמו שקדם בהלכה אשר לפני זה והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ד

בַּהֶרֶת יְתֵרָה מִכַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה יְתֵרָה מִכָּעֲדָשָׁה, רַבּוּ אוֹ שֶׁנִּתְמַעֲטוּ, טְמֵאִין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְמַעֲטוּ מִכַּשִּׁעוּר {ט}:

ר"ע מברטנורה שֶׁלֹּא יִתְמַעֲטוּ מִכַּשִּׁעוּר. בַּהֶרֶת מִכַּגְּרִיס, וּמִחְיָה מִכָּעֲדָשָׁה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ט} מִכַּשִּׁעוּר. וְלֹא תִקְרַב הַמִּחְיָה לְסוֹף הַבַּהֶרֶת בְּפָחוֹת מִכְּדֵי צְמִיחַת שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם שלא יתמעטו מכשיעור. שלא תשוב להיות הבהרת פחות מכגריס ולא תשוב המחיה פחותה מכעדשה ושורש זה הענין כאשר אבארהו לך עתה וזה כי כאשר היתה בהרת גדולה רצה לומר יתירה מכגריס ובתוכה מחיה גדולה אם היתה תוספת הבהרת על המחי' שיעור צמיחת שתי שערות מכל צד ומעלה הנה היא טמאה ואם היתה פחותה מזה הנה היא טהורה לפי שבהרת נתמעטה במחיה לפי מה שקדם וזה מבואר כאשר הבנת כל מה שביארנו בזה הפרק: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ה

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּמִחְיָה כָּעֲדָשָׁה מַקַּפְתָּהּ וְחוּץ לַמִּחְיָה בַּהֶרֶת, הַפְּנִימִית לְהַסְגִּיר, וְהַחִיצוֹנָה לְהַחְלִיט. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵין הַמִּחְיָה סִימַן טֻמְאָה לַחִיצוֹנָה, שֶׁהַבַּהֶרֶת לְתוֹכָהּ. נִתְמַעֲטָה וְהָלְכָה לָהּ, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם מִבִּפְנִים הִיא כָלָה, סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, וְהַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה. וְאִם מִבַּחוּץ, הַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה וְהַפְּנִימִית לְהַסְגִּיר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, טְהוֹרָה:

ר"ע מברטנורה בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס. מְרֻבָּע וּרְצוּעָה שֶׁל בָּשָׂר חַי בְּרֹחַב כָּעֲדָשָׁה מַקֶּפֶת אוֹתָהּ מִסָּבִיב, וּלְחוּץ לְאוֹתוֹ בָשָׂר חַי מַקֶּפֶת בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס מִסָּבִיב, וַהֲרֵי יֵשׁ כָּאן שְׁתֵּי בֶהָרוֹת, אַחַת פְּנִימִית וְאַחַת חִיצוֹנָה, וּמִחְיָה מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן סָבִיב: הַפְּנִימִית לְהַסְגִּיר. דְּאֵין לָהּ מִחְיָה בְּאֶמְצָעָהּ: וְהַחִיצוֹנָה לְהַחְלִיט. דְּמִחְיָה הַמַּקֶּפֶת לַפְּנִימִית סִימַן טֻמְאָה לַחִיצוֹנָה, שֶׁהֲרֵי הִיא מְבֻצֶּרֶת בְּאֶמְצָעָהּ: שֶׁהַבַּהֶרֶת בְּתוֹכָהּ. לְפִי שֶׁהַבַּהֶרֶת לְתוֹכָהּ אֵינָהּ חֲשׁוּבָה סִימַן טֻמְאָה לַחִיצוֹנָה, דְּבָעִינַן מְבֻצֶּרֶת, נֶגַע מִכָּאן וְנֶגַע מִכָּאן וּמִחְיָה בָאֶמְצַע, [בְּלִי הֶפְסֵק דָּבָר אַחֵר בְּתוֹךְ הַמִּחְיָה], וְהָכָא יֵשׁ כָּאן נֶגַע וּמִחְיָה וְנֶגַע וּמִחְיָה וְנֶגַע. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: נִתְמַעֲטָה הַמִּחְיָה. שֶׁפָּשְׂתָה הַבַּהֶרֶת עָלֶיהָ: וְהָלְכָה לָהּ. אוֹ שֶׁהָלְכָה לָהּ כֻּלָּהּ: אִם מִבִּפְנִים הִיא כָלְתָה. שֶׁבַּהֶרֶת הַפְּנִימִית כִּסְּתָה הַמִּחְיָה: סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית. וּמַחְלִיטָהּ, שֶׁהֲרֵי פָשְׂתָה מִבַּחוּץ: וְהַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה. שֶׁהָלְכָה מִחְיָתָהּ אוֹ נִתְמַעֲטָה מִכָּעֲדָשָׁה: אִם מִבַּחוּץ. שֶׁהַבַּהֶרֶת הַחִיצוֹנָה כִּסְּתָה הַמִּחְיָה: הַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה. שֶׁנִּתְמַעֲטָה מִחְיָתָהּ אוֹ הָלְכָה, וּפִשְׂיוֹן לֵיכָּא, שֶׁאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָהּ: וְהַפְּנִימִית לְהַסְגִּיר. שֶׁהַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ. בֵּין כָּלְתָה מִבִּפְנִים בֵּין כָּלְתָה מִבַּחוּץ: טְהוֹרָה. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאִם פָּשְׂתָה הַחִיצוֹנָה לַמִּחְיָה שֶׁבְּתוֹכָהּ אֵינוֹ פִשְׂיוֹן, כָּךְ כְּשֶׁפָּשְׂתָה הַפְּנִימִית לַמִּחְיָה שֶׁבְּתוֹךְ הַבַּהֶרֶת הַחִיצוֹנָה אֵינוֹ פִשְׂיוֹן {י}. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {י} כְּלוֹמַר, דְּכֵיוָן דְּפִשְׂיוֹן הַפְּנִימִית לֹא לְעוֹר הַבָּשָׂר אֶלָּא לַמִּחְיָה שֶׁבְּתוֹךְ בַּהֶרֶת, הָוֵי כְּמוֹ פּוֹשֶׂה לְתוֹכוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זה המין אשר יסכים בו והוא שתהיה בהרת בתוכו בשר חי ובתוך הבשר חי בהרת שנית על זאת הצורה הנה יהיה בשר חי בתוך הבהרת החיצונה היה מוחלט בחיצונה אולם בבהרת הפנימית הנה הוא מוסגר מתחלתו עד שיראה אם יתחדש בו סימן טומאה ויהא טמא או ישאר על ענינו ויהיה פטור מזאת הבהרת ור' יוסי אומר שזאת המחיה אשר על זה התואר אינה מחיה ובתוך זאת המחיה בהרת ולא תהיה המחיה סימן טומאה עד שתהיה כולה בשר חי ולא יהיה בתוכה דבר. עוד אמר שאם נעדר הבשר החי לא תהיה דבר בין שתי הבהרות ותחזור בהרת אחת ורבן גמליאל אומר נעיין אם היתה הבהרת הפנימית היא אשר נתרבתה בה הנה היא טמאה בפנימית לפי שהיא פשתה בעור והחיצונה טהורה לפי שהלכה המחיה או נתמעטה מכשיעור אם נשאר ממנה פחות מרוחב שתי שערות ואם היתה הבהרת החיצונה היא אשר נתרבתה בבשר החי אשר בתוכה ומיעטה המחיה או נעדרה בכללה הנה החיצונה טהורה שהפשיון לא יהיה למחיה שבתוך הנגע כמו שקדם אמרם שאין הנגע פושה לתוכה ורבי עקיבא אומר כמו שלא נחשוב זה הפסיון למחיה שבתוכה ולזה החיצונה טהורה כן לא נחשבה פסיון למחיה שבתוך חבירתה ולזה כאשר נמשכה הפנימית למחיה שבתוך הבהרת החיצונה אינו פסיון ואין הלכה כר"י והלכה כר"ע: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ו

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהִיא כָעֲדָשָׁה מוּבֵאת. הָיְתָה יְתֵרָה מִכָּעֲדָשָׁה, הַמּוֹתָר סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, וְהַחִיצוֹנָה טְמֵאָה. הָיָה בֹהַק פָּחוּת מִכָּעֲדָשָׁה, סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, וְאֵין סִימַן פִּשְׂיוֹן לַחִיצוֹנָה:

ר"ע מברטנורה אֵימָתַי, הַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה כְּשֶׁפָּשְׂתָה הַפְּנִימִית אוֹ הַחִיצוֹנָה עַל מִחְיָה, דַּאֲמַרַן לְעֵיל שֶׁהַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה, הָנֵי מִלֵּי בִּזְמַן שֶׁהִיא כָעֲדָשָׁה מוּבֵאת, שֶׁהַמִּחְיָה כָעֲדָשָׁה מְצֻמְצֶמֶת {יא} לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. אֲבָל אִם הָיְתָה הַמִּחְיָה יְתֵרָה מִכָּעֲדָשָׁה: הַמּוֹתָר סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, וְהַחִיצוֹנָה טְמֵאָה. כְּלוֹמַר, אִם פָּשְׂתָה הַפְּנִימִית עַל אוֹתוֹ מוֹתָר, שְׁתֵּיהֶן לְהַחְלִיט {יב}, פְּנִימִית מִשּׁוּם פִּשְׂיוֹן וְחִיצוֹנָה מִשּׁוּם מִחְיָה. וְאִם פָּשְׂתָה הַחִיצוֹנָה עַל אוֹתוֹ מוֹתָר, מִכָּל מָקוֹם הַחִיצוֹנָה לְהַחְלִיט מִשּׁוּם מִחְיָה, וְהַפְּנִימִית לְהַסְגִּיר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: הָיָה בֹהַק פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה. סָמוּךְ לַפְּנִימִית, וְהַחִיצוֹנָה מַקֶּפֶת לַבֹּהַק: סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית. אִם פָּשְׂתָה הַפְּנִימִית וְכִסְּתָה אֶת הַבֹּהַק, הַפְּנִימִית לְהַחְלִיט, שֶׁהֲרֵי פָשְׂתָה מִבַּחוּץ. וְאִם הַחִיצוֹנָה פָשְׂתָה וְכִסְּתָה אֶת הַבֹּהַק, אֵינוֹ סִימַן פִּשְׂיוֹן לַחִיצוֹנָה, שֶׁאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכוֹ. וְהַאי דְּנָקַט בֹּהַק פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה, דְּאִם הָיָה כָעֲדָשָׁה הָיָה מְטַמֵּא מִשּׁוּם מִחְיָה {יג}, דְּקַיְמָא לָן מִחְיָה מְטַמְּאָה בְּכָל הַמַּרְאוֹת. אֲבָל פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה אֵין כָּאן מִחְיָה, דְּאֵין מִחְיָה פְחוּתָה מִכָּעֲדָשָׁה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} כְּאִלּוּ לָקַח עֲדָשָׁה וְשָׂם אוֹתוֹ שָׁם. הָרַמְבַּ"ם: {יב} וְאַהָא קָאֵי שֶׁכָּתַב וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּאִלּוּ עַל מַה שֶּׁכָּתַב וְאִם פָּשְׂתָה חִיצוֹנָה לֹא מָצֵי קָאֵי, דְּהָא הַיְנוּ כִּסְתָמָא דְרֵישׁ מַתְנִיתִין דִּלְעֵיל הַפְּנִימִית לְהַסְגִּיר וְהַחִיצוֹנָה לְהַחְלִיט. וְנִרְאֶה לִי דְּגַם הַסֵּיפָא אֵינָהּ הֲלָכָה. וְהַתֵּימַהּ שֶׁלֹּא כָתְבוּ הָרַמְבַּ"ם וְהָרַ"ב כֵּן בְּסוֹף מַתְנִיתִין: {יג} הָרַמְבַּ"ם. וְתֵימַהּ, דְּהֵיכִי מָצֵי לְמֵימַר דְּבֹהַק הַיְנוּ בָּשָׂר חַי, שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב קְרָאוֹ לָזֶה בָּשָׂר חַי וְלָזֶה בֹּהַק הוּא, וּבְמִשְׁנָה ה' ו' דְּפֶרֶק קַמָּא הָיְתָה בּוֹ מִחְיָה כוּ' וּבָא הַשְּׁחִין כוּ' וְהַבֹּהַק, וְעוֹד בְּכַמָּה מִשְׁנָיוֹת, וְכֵן פֵּרֵשׁ הָרַלְבַּ"ג דְּבֹהַק אֵינוֹ מִמַּרְאֵה עוֹר הָאִישׁ הַהוּא, אֶלָּא בֶּהָרוֹת כֵּהוֹת לְמַטָּה מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת. וְעוֹד, וְלָמָּה לֹא תָנֵי הָיָה בוֹ מִחְיָה פְּחוּתָה מִכָּעֲדָשָׁה, וּלְמַאי נַפְקָא מִנַּהּ קָרֵי לֵיהּ הַתַּנָּא בְּכָאן בֹּהַק. וְעוֹד כוּ'. לָכֵן נִרְאֶה כְּפֵרוּשׁ הָרַ"שׁ, שֶׁסְּבִיב הַבֹּהַק הָיְתָה הַמִּחְיָה, סִימַן טֻמְאָה לַפְּנִימִית, וְאַף עַל גַּב דְּבֹהַק מַפְסִיק בֵּין הָאוֹם לַפִּשְׂיוֹן, כֵּיוָן דְּהוּא פָחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה. וְכֵן פֵּרֵשׁ מַהֲרַ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כעדשה. מבואר ענינו מכוונת השיעור כמו אמרם בש"ס מצומצם כאילו הוא לקח (שוה כעדשה) [עדשה בצומצים] ושם אותו שם ואין הלכה כר"ש אלא הפסיון בבשר אשר בין שתי הבהרות לפי הצורה הקודמת בפנים ואף על פי שיהיה זה הבשר בעל רוחב גדול ואם היה זה הדבר המותר בין שתי בהרות בהק פחות מכעדשה הנה הפנימית כאשר נמשכה בה וחזר לזה הבהק מראה מד' מראות הנה הוא פסיון לפי שהבהרת פושה לבהק ולא יטעך אמרם בספרא צרעת הוא (ויקרא יג) פרט לשפשתה לבהק לפי שענין זה המאמר שיהיה הפסיון מראה הבהק וכל המאמר הנאמר שם מורה על זה. ואשוב על שלימות ביאור ההלכה אולם החיצונה הנה היא לא פשתה לתוכה ותראה בפחות מכעדשה לפי שאם היתה כעדשה הנה היא מחיה לפי שכבר קדם לך שהמחיה מטמאה בכל מראה: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ז

עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רָאשֵׁי אֵבָרִין בָּאָדָם שֶׁאֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה {יד}, רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְרָאשֵׁי אָזְנַיִם, וְרֹאשׁ הַחֹטֶם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה, וְרָאשֵׁי הַדַּדִּים שֶׁבָּאִשָּׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף שֶׁל אִישׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַיַּבָּלוֹת וְהַדִּלְדּוּלִין אֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה:

ר"ע מברטנורה שֶׁאֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה. דִּכְתִיב וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, בָּעִינַן שֶׁיִּרְאֶה אֶת הַנֶּגַע עִם הַמִּחְיָה כֻּלּוֹ כְאֶחָד, וּכְשֶׁיֵּשׁ כַּגְּרִיס בְּרֹאשׁ הַחֹטֶם אוֹ בְרָאשֵׁי אֶצְבָּעוֹת הוּא שׁוֹפֵעַ אֵילָךְ וָאֵילָךְ וְאֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת כֻּלּוֹ כְאֶחָד: רָאשֵׁי אָזְנַיִם. נֶחְשָׁבִים כְּאֶחָד. וְכֵן רָאשֵׁי דַדִּין. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁמָּנָה רָאשֵׁי דַדִּין שֶׁבָּאִישׁ: וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה. הוּא גִּיד הָאַמָּה: וְיַבָּלוֹת. לְשׁוֹן [אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת] (וַיִּקְרָא כב). פורו"ש בְּלַעַ"ז: וְדִלְדּוּלִין. בָּשָׂר שֶׁפֵּרֵשׁ וְנִדַּלְדֵּל. וְאִית דְּגָרְסֵי וְתִלְתּוּלִין, בָּשָׂר שֶׁנַּעֲשָׂה כְמוֹ תֵל גָּבוֹהַּ. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יד} מִחְיָה. וְקָשֶׁה, לָמָּה לֹא אָמְרוּ שֶׁאֵינָן מִטַּמְּאִין בְּבַהֶרֶת וְלָמָּה נָקַט מִחְיָה. וְיֵשׁ לוֹמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָלָק לְמַעְלָה וְאֵינוֹ מְקוֹם שֵׂעָר וְאֵינוֹ רָאוּי לְפִשְׂיוֹן, שֶׁרֹב אֵבָרִים הַלָּלוּ אֲפִלּוּ לִגְרִיס אֵינָן רְאוּיִים וְכָל שֶׁכֵּן לְפִשְׂיוֹן. אִי נַמִּי, לְפִי שֶׁאֵבָרִים הַלָּלוּ מְעַכְּבִים בִּפְרִיחָה, וְאַשְׁמְעִינַן הָכָא אַף עַל גַּב דִּלְבַסּוֹף מִטַּמְּאוּ מִשּׁוּם מִחְיָה, מִתְּחִלָּה לֹא מִטַּמְּאוּ, לְפִי שֶׁאֵינָם מְקוֹם בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס. הָרַאֲבַ"ד: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר ה' בנגעים (ויקרא יג) וראהו הכהן וטמא אותו ובאה הקבלה שיהא רואהו כאחת שאם היתה בהרת בחוטמו ושופע הילך והילך בראש אצבעו ושופע הילך והילך אינו טמא מכאן אמרו כ"ד ראשי איברים אינן מטמאין משום מחיה וענין זה המאמר שהנגע יצטרך שיהיה בא בשטח א' עד שיכללהו הכהן כלו בעיון א' וכאשר היה הנגע בא' מאלו הקצוות ומחיה בקצה האבר הנה יתחלף בשני שטחים להיות אלו הקצוות כדמות עגול ולזה אם היה נגע אחד על אחד מאלו האברים ומחיה בקצתו הנה הוא לא יטמא ואע"פ שהמחיה בתוך הנגע שלא יראה הנגע בכללו וגם המחיה בשטח אחד:

ויבלות ידועות:

ודלדולין. הבשר הנמשך כמו המורסות הרכות:

וראש הגווייה. ראש האמה והוא ימנה ראשי אזנים באחד וכן ראשי הדדין ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי אלעזר: (רמב"ם)

פרק ו - משנה ח

אֵלּוּ מְקוֹמוֹת בָּאָדָם שֶׁאֵינָן מִטַּמְּאִין בְּבַהֶרֶת, תּוֹךְ הָעַיִן, תּוֹךְ הָאֹזֶן, תּוֹךְ הַחֹטֶם, תּוֹךְ הַפֶּה {טו}, הַקְּמָטִין, וְהַקְּמָטִין שֶׁבַּצַּוָּאר, תַּחַת הַדַּד, וּבֵית הַשֶּׁחִי, כַּף הָרֶגֶל, וְהַצִּפֹּרֶן, הָרֹאשׁ, וְהַזָּקָן, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח הַמּוֹרְדִין, אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, וְאֵינָן מִצְטָרְפִים בַּנְּגָעִים, וְאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, וְאֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן. חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, וְאֵינָן מִצְטָרְפִין בַּנְּגָעִים, וְאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, אֲבָל מְעַכְּבִין אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר, וְהַדִּלְדּוּלִין שֶׁבָּרֹאשׁ וְשֶׁבַּזָּקָן, נִדּוֹנִים כְּעוֹר הַבָּשָׂר:

ר"ע מברטנורה שֶׁאֵינָן מִטַּמְּאִין בְּבַהֶרֶת. בְּאַרְבָּעָה מַרְאוֹת נְגָעִים, שְׂאֵת וְתוֹלַדְתָּהּ בַּהֶרֶת וְתוֹלַדְתָּהּ: תּוֹךְ הָעַיִן תּוֹךְ הָאֹזֶן. שֶׁכָּל אֵלּוּ אֵינָן חֲשׁוּבִים כְּעוֹר בָּשָׂר, וְהַכָּתוּב אוֹמֵר (שָׁם יג) וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ: הַקְּמָטִין. שֶׁבִּשְׁאָר הַגּוּף: וְהַקְּמָטִין שֶׁבַּצַּוָּאר. תָּנָא סֵיפָא, לְגַלּוֹיֵי דִּקְמָטִין דְּרֵישָׁא קְמָטִין שֶׁל שְׁאָר הַגּוּף הֵן. דְּלֹא תֵימָא קְמָטִין דְּצַוָּאר דַּוְקָא דְּלֹא מִתְחֲזֵי כְאַחֲרִינֵי {טז}: תַּחַת הַדַּד. כְּשֶׁנִּרְאֵית כְּמֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ, מַה שֶּׁאֵינוֹ נִרְאֶה בְאוֹתָהּ שָׁעָה אֵינוֹ מִטַּמֵּא: וּבֵית הַשֶּׁחִי. כְּשֶׁנִּרְאֶה כְמוֹסֵק זֵיתִים: כַּף הָרֶגֶל. מַה שֶּׁתַּחַת [הַקַּעֲרוּרִית] שֶׁל הָרֶגֶל. דְּכָל אֵלּוּ אֵינָן עוֹר בָּשָׂר הַנִּרְאֶה: וְהַצִּפֹּרֶן. לָא חֲשִׁיבָא עוֹר בָּשָׂר: הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן. אֵינָן מִטַּמְּאִין בְּבַהֶרֶת, דִּכְתִיב (שָׁם) נֶתֶק הוּא צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא, אֵין לָרֹאשׁ וְלַזָּקָן טֻמְאָה אֶלָּא טֻמְאַת נְתָקִין בִּלְבַד: הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח הַמּוֹרְדִין. שֶׁלֹּא נִתְרַפְּאוּ יָפֶה וְלֹא נִקְרַם הָעוֹר שֶׁלָּהֶם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם: אֵין מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם נֶגַע. דְּבִשְׁחִין כְּתִיב (שָׁם) שְׁחִין וְנִרְפָּא, וּבְמִכְוָה נַמִּי כְתִיב (שָׁם) וְהָיְתָה מִחְיַת הַמִּכְוָה: קֶדַח. הוּא שְׁחִין שֶׁבָּא מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר, כְּגוֹן מֵחֲמַת מַכַּת אֶבֶן אוֹ עֵץ אוֹ גֶפֶת אוֹ סִיד, וּמִכְוָה נַמִּי שֶׁלֹּא בָאָה מֵחֲמַת הָאֵשׁ עַצְמוֹ אֶלָּא מֵחֲמַת תּוֹלְדוֹת הָאֵשׁ, כְּגוֹן רֶמֶץ חַם וְגִפְסִית חַם, כָּל אֵלּוּ קְרוּיִין קֶדַח. לְשׁוֹן כִּקְדֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים. וְקֶדַח הַמּוֹרֵד נַמִּי שֶׁלֹּא נִתְרַפָּא וְלֹא הֶעֱלָה קְרוּם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם, אֵינוֹ מִטַּמֵּא מִשּׁוּם נֶגַע {יז}: הַמּוֹרְדִים. כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְרַפְּאוּ {יח} שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ קְרוּם, קְרוּיִין מוֹרְדִים, כְּלוֹמַר שֶׁעֲדַיִן עוֹמְדִים בְּמִרְדָּם. וְאִית דְּגָרְסֵי מוֹרְרִים בִּשְׁנֵי רֵישִׁי"ן, לְשׁוֹן רָר בְּשָׂרוֹ (שָׁם טו): וְאֵין מִצְטָרְפִים בַּנְּגָעִים. אִם הָיָה חֲצִי גְרִיס נֶגַע {יט} בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וַחֲצִי גְרִיס בְּאֶחָד מִן הַמְּקוֹמוֹת הַלָּלוּ, אֵין מִצְטָרְפִים לְכַגְּרִיס: וְאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן. דְּכֵיוָן דְּלֹא מִטַּמְּאוּ בָאוֹם לֹא מִטַּמְּאוּ נַמִּי בַפִּשְׂיוֹן: וְאֵינָם מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה. דְּאִם פָּרַח בְּכֻלּוֹ {כ} וְיֵשׁ בְּרֹאשׁוֹ אוֹ בְכַף רַגְלוֹ אוֹ בַקְּמָטִין בָּשָׂר חַי, אֵין מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה. אִי נַמִּי, אִם הָיָה אֶחָד מִן הַמְּקוֹמוֹת הַלָּלוּ מְבֻצָּר בְּתוֹךְ הַנֶּגַע, אֵינוֹ מִטַּמֵּא מִשּׁוּם מִחְיָה: וְאֵינָם מְעַכְּבִים אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן. אִם פָּרְחָה הַצָּרַעַת בְּכֻלּוֹ חוּץ מֵאֶחָד מֵהַמְּקוֹמוֹת הַלָּלוּ, אֵין מְעַכְּבִין, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יג) וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע, עוֹר הָרָאוּי לִהְיוֹת בּוֹ נֶגַע, פְּרָט לְאֵלּוּ שֶׁאֵין מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם נֶגַע: חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ. שֶׁנִּקְרַח הַשֵּׂעָר שֶׁהָיָה בָהֶן וְנַעֲשׂוּ כְעוֹר בָּשָׂר. וְכֵן הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח שֶׁנַּעֲשׂוּ צָרֶבֶת, שֶׁנִּתְרַפְּאוּ וְקָרַם עֲלֵיהֶם עוֹר כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם: הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. בְּאַרְבָּעָה מַרְאוֹת. וְהוּא הַדִּין דַּהֲוָה מָצֵי לְמִתְנֵי נִתְפַּשְּׁטוּ הַקְּמָטִין נַמִּי מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים: וְאֵין מִצְטָרְפִין בַּנְּגָעִים. רֹאשׁ וְזָקָן אֵין מִצְטָרְפִין. וְכֵן עוֹר הַבָּשָׂר וְהַזָּקָן, אוֹ עוֹר הַבָּשָׂר וְהָרֹאשׁ, אֵין מִצְטָרְפִין. דְּאִם בָּא לוֹ חֲצִי גְרִיס נֶתֶק בָּרֹאשׁ, אִי נַמִּי חֲצִי גְרִיס נֶתֶק בַּזָּקָן, וַחֲצִי גְרִיס נֶגַע בְּעוֹר בָּשָׂר, אֵין מִצְטָרְפִין. וְכֵן חֲצִי גְרִיס שְׁחִין וַחֲצִי גְרִיס מִכְוָה, אֵין מִצְטָרְפִין לְכַגְּרִיס: וְאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן. נֶגַע שֶׁל עוֹר בָּשָׂר אֵין פּוֹשֶׂה לֹא בְנֶתֶק הָרֹאשׁ וְלֹא בְנֶתֶק הַזָּקָן וְלֹא בִשְׁחִין וְלֹא בְמִכְוָה, דְּלָא חֲשִׁיבֵי כְעוֹר בָּשָׂר: וְאֵין מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה. דִּנְתָקִים מִטַּמְּאִין בְּשֵׂעָר צָהֹב וּפִשְׂיוֹן, וּשְׁחִין וּמִכְוָה בְּשֵׂעָר לָבָן וּפִשְׂיוֹן {כא}: אֲבָל מְעַכְּבִין אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן. שֶׁאִם פָּרְחָה הַצָּרַעַת בְּכֻלּוֹ וְנִשְׁאַר הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן שֶׁנִּקְרְחוּ שֶׁלֹּא פָרְחָה הַצָּרַעַת בָּהֶן, אוֹ הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח שֶׁנַּעֲשׂוּ צָרֶבֶת, טָמֵא עַד שֶׁיִּפְרַח בְּכֻלּוֹ: הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר. כְּגוֹן קָטָן שֶׁלֹּא צָמַח זְקָנוֹ אוֹ לֹא הִשְׂעִיר רֹאשׁוֹ, נִדּוֹנִים כְּעוֹר בָּשָׂר לִטַּמֵּא בְּבַהֶרֶת. וְכֵן הַדִּלְדּוּלִין שֶׁבָּרֹאשׁ וּבַזָּקָן דְּלֵית בְּהוּ שֵׂעָר {כב}, נִדּוֹנִים כְּעוֹר בָּשָׂר, וּמְעַכְּבִים אֶת הַפְּרִיחָה, וְהַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן, וּמִצְטָרְפִין לְכַגְּרִיס: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טו} הַפֶּה. וְאֹדֶם שְׂפָתַיִם כְּתוֹךְ הַפֶּה, דִּכְתִיב עוֹר בְּשָׂרוֹ. וְהָכָא נַמִּי מְמַעֲטִים עוֹר כַּף רֶגֶל שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה תָדִיר. כֶּסֶף מִשְׁנֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} וְזֶה לְשׁוֹן מַהֲרַ"ם, וְלֹא מִתְחֲזֵי בְּכָל אָדָם. אֲבָל קְמָטִין דִּשְׁאָר הַגּוּף כְּגוֹן בְּאָדָם שָׁמֵן כֵּיוָן דְּלֹא שַׁיָּךְ בְּאָדָם כָּחוּשׁ לָא חֲשִׁיב קְמָטִין, קָא מַשְׁמַע לָן: {יז} וְכָל הָנֵי מְרַבֵּי לְהוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים כוּ'. וְקָשֶׁה, דִּלְקַמָּן פֶּרֶק ט' תָּנֵי אֵיזֶהוּ שְׁחִין לָקָה בְעֵץ, וּמִכְוָה נִכְוָה בְגַחֶלֶת כוּ', וְיֵשׁ לוֹמַר דְּהָתָם לֹא קָתָנֵי אֶלָּא דְּאָתְיָא מִדְּרָשָׁא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יח} דִּכְתִיב וְנִרְפָּא וּכְתִיב שְׁחִין, הָא כֵיצַד, נִרְפָּא וְלֹא נִרְפָּא, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר צָרֶבֶת הַשְּׁחִין, עַד שֶׁיִּקְרֹם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם. וְכֵן בְּמִכְוָה כוּ'. תּוֹרַת כֹּהֲנִים. הָרַ"שׁ: {יט} וְהָרַ"שׁ כָּתַב, דַּאֲפִלּוּ רֹב הַגְּרִיס בָּעוֹר וּמִעוּטָא בְהוּ, אֵין מִצְטָרְפִים: {כ} דְּכֵיוָן דְּהָנֵי לָאו בְּנֵי אִטַּמּוֹיֵי נִינְהוּ, אֵין זוֹ מְבֻצֶּרֶת לְתוֹךְ הַשְּׂאֵת. הָרַ"שׁ. וְלִדְבָרָיו, מִכֵּיוָן דְּתָנֵי וְאֵין מְעַכְּבִים אֶת הַהוֹפֵךְ, קָשֶׁה, מַאי הַאי דְּאֵין מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, אַדְּרַבָּה טַהוֹרֵי מְטַהֲרֵי מִשּׁוּם פָּרַח בְּכֻלּוֹ. וְכִי תֵימָא דְּפָרַח מִן הַטָּהוֹר טָמֵא, אַכַּתִּי קָשֶׁה לְמַאי נַפְקָא מִנַּהּ תָּנֵי דְּאֵין מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, וְהָא טָמֵא הוּא כֵּיוָן שֶׁפָּרַח מִן הַטָּהוֹר: {כא} וְהָרַמְבַּ"ם מְפָרֵשׁ, כְּשֶׁיִּהְיֶה צָרֶבֶת בְּתוֹךְ הַבַּהֶרֶת לֹא נַחְשְׁבוֹ מִחְיָה. עַד כָּאן. וְהַשְׁתָּא הָוֵי דוּמְיָא דְאֵינוֹ מִטַּמֵּא מִשּׁוּם מִחְיָה דִּבְרֵישָׁא, לְהַאי אִי נַמִּי שֶׁל הָרַ"ב שֶׁהוּא פֵרוּשׁ הָרַמְבַּ"ם שָׁם: {כב} וּלְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, כַּאֲשֶׁר יִתָּלוּ מֵהֶן יַבֶּלֶת וּמֻרְסָה רַכָּה וּמַרְאֵה דְמוּת הַבָּשָׂר בִּלְתִּי שֵׂעָר כוּ'. עַד כָּאן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר ה' במראות נגעים (שם) עור בשר ר"ל הבהרת ומה שלמטה הימנה והיה בעור בשרו ולזה לא יהיה תוך העין ותוך האזן ותוך הפה ותוך החוטם ובקמטים והם אלו בשר הצואר ולא בבית השחי והם השחיים וכן הרגל והוא קערורית הרגל והצפרנים לפי שאלו כולן אינן עור בשר נראה לעין וכן הראש והזקן לא יטמאו בנגעי עור בשר ולשון ספרא יכול תהיה הבהרת מטמאה בראש ובזקן ת"ל (שם) נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא אין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקין בלבד והיא גרירת השער הטבעי וצמיחת השער צהוב שם כמו שיתבאר במקומו:

ושחין הוא הכאה בכל מה שיוכה באבן ועץ וברזל וזולת זה. מכוה הכאה באש או דבר שנתחמם באש כמו אבן וברזל חם ודומה:

וקדח. הנגע ההוה מליחה נשרפה בלהבה בגוף כמורסית והיציאות אשר ינקבו העור ויקרצוהו והוא נגזר מאמרו (דברים לב) כי אש קדחה באפי ר"ל ההתלהבות ויקראו לאבר העלול מורד ואמרו עין שמרדה. וענין אמרו בכאן המורדין שתהיה הנגע לחה לא יקח הבשר קישוי ולא בישול אבל יהיה בשר לח ויכאיב אותו ולזה הושאל לו שם מורד שיזיק לו המשוש ולא יסתיר אותו לפי שאין לו עור והוא אמרו (ויקרא יג) את כל עור הנגע עור הראוי לקבל נגע פרט לשחין המורד ולמכוה המורדת ולקדח המורד ואמרו אין מצטרפין בנגעים ר"ל כי כאשר היה הנגע קצתו בעור הבשר וקצתו באלו מקומות הנזכרים. ואין הנגע פושה לתוכן כי כאשר היה הנגע בצד אחד מאלו המקומות הנה הוא טהור כמו שביארנו בראש המסכתא וכן כאשר היה הדבר אשר בתוך הנגע אחד מאלו לא נחשוב אותה מחיה וכאשר נהפך כולו לבן ונשארו ממנו אלו המקומות על ענינו הנה הוא טהור למאמר השם את כל עור הנגע ואלו המקומות אינן ראויות. אם הוסר נגע הראש והזקן משרשו והיה קרחת בכלל מקום אחד הנה הוא אז יטמא בנגעים וזה לשון התורה (שם) וכי יהיה בקרחת או בגבחת וזה אמרו חזר הראש והזקן ונקרחו או כאשר התבשל זה הנגע והתחיל בקושי הנה הוא אז יטמא בנגעים וזה דין תורה והיה במקום השחין שאת לבנה והיתה מחית המכוה בהרת והוא אמרם ונעשה צרבת מאמרו צרבת השחין ר"ל רושם וסימן ואני אבאר לך במקומו' מזאת המס' (ראית) [צרבת] השחין והמכוה הנזכר בתור' שהיא אשר התחיל' להתרפא ולא הושלמה רפואתה ונתקשה בתכלית הקושי אבל עם היותה מטמאה בנגעים הנה היא לא תצטרף בנגעים אבל הוא כאשר הנגע משותף בין השחין והמכוה או בין ראש וזקן לא יתחבר וישלים השיעור מהן יחד אמר (שם) ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא או בשר כי יהיה בו מכות אש מלמד שאין השחין והמכוה מצטרפין זה עם זה להיות הכתוב מבדילן וכאשר היה כחצי גריס בשחין וכחצי גריס במכוה אין מצטרפים וכן ראש וזקן ואמר בראש או בזקן מלמד שאין מצטרפים זה עם זה ואין הנגע פושה לתוכן ואע"פ שנצרבו בו כמו שביארנו ואמרו בספרא כשם שאין מצטרפים זה עם זה כן אין פושין מזה לזה:

ואמרו אין מטמאין משום מחיה כמו שביארנו והוא שיהא שחין או מכוה בתוך הבהרת ואע"פ שהוא נעשה צרבת הנה לא נחשוב אותו מחיה אבל מעכב את ההופך כולו לבן לפי שהוא ראוי לנגעים ר"ל קרחת וגבחת ושחין ומכוה שנצרבו כמו שביארנו וכבר אמרנו שכל מה שהוא ראוי לנגעים מעכב כאשר נהפך כלו לבן וכסתה הצרעת את כל עור הנגע עור הראוי לנגע והראש והזקן שלא העלו שער קודם שיצמח בהן שער אולם בזקן הנה זה ידוע ובראש לפי שהוא כבר יולד למעלה משער הראש ויצמח אחר זה או לא יצמח:

והדלדולים שבראש ושבזקן כאשר יתלו מהן יבלת ומורסה (רבה) [רכה] ומראה דמות הבשר בלתי שער עליה ובלתי ספק (הנה) שדיניהן כדין עור הבשר שמטמא בנגעי עור בשר ומעכב את ההופך כלו לבן: (רמב"ם)

פרק ז

פרק ז - משנה א

אֵלּוּ בֶהָרוֹת טְהוֹרוֹת. שֶׁהָיוּ בוֹ קֹדֶם לְמַתַּן תּוֹרָה, בְּנָכְרִי וְנִתְגַּיֵּר, בְּקָטָן וְנוֹלַד, בְּקֶמֶט וְנִגְלָה, בָּרֹאשׁ וּבַזָּקָן, בַּשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה וְקֶדַח וּבַמּוֹרְדִין. חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, טְהוֹרִים. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר, הֶעֱלוּ שֵׂעָר וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח עַד שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, נַעֲשׂוּ צָרֶבֶת וְחָיוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב מְטַמֵּא, שֶׁתְּחִלָּתָן וְסוֹפָן טָמֵא. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים:

ר"ע מברטנורה אֵלּוּ בֶהָרוֹת טְהוֹרוֹת. שֶׁהָיוּ בוֹ קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה. מִי שֶׁהָיְתָה בּוֹ צָרַעַת קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה, לֹא הָיָה טָמֵא מֵחֲמַת אוֹתוֹ נֶגַע לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יג) אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ, פְּרָט לָזֶה שֶׁכְּבָר הָיָה. וְכָל הָנֵי נַמִּי דַּחֲשִׁיב, מֵהָתָם נָפְקֵי, דְּבָעִינַן שֶׁיִּוָּלֵד הַנֶּגַע בְּשָׁעָה שֶׁרָאוּי לִטַּמֵּא בוֹ וְלֹא קֹדֶם, כְּמוֹ גֵּר עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר וְקָטָן עַד שֶׁלֹּא נוֹלַד, וְכֵן כֻּלָּם: בְּקֶמֶט וְנִתְגַּלָּה. שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּה הַנֶּגַע מֻסְתָּר בְּתוֹךְ הַקֶּמֶט וְהָיָה טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְבֵית הַסְּתָרִים, וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּלָּה: וּבַמּוֹרְדִים. כְּלוֹמַר בִּשְׁחִין וּמִכְוָה הַמּוֹרְדִים שֶׁלֹּא נִתְרַפְּאוּ וְלֹא הֶעֱלוּ קְרוּם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם: עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר. בָּא הַנֶּגַע, דַּחֲשִׁיבֵי כְּעוֹר בָּשָׂר, הַיְנוּ תְּחִלָּתָן טֻמְאָה. וּכְשֶׁעָלוּ שְׂעָרוֹת, הָוֵי טָהֳרָה, שֶׁדִּינָן בִּנְתָקִים. וּכְשֶׁנִּקְרְחוּ, הַיְנוּ סוֹפָן טֻמְאָה. וְכֵן שְׁחִין וּמִכְוָה וְקֶדַח דְּעַד שֶׁלֹּא בָאוּ בָּא הַנֶּגַע, הַיְנוּ טֻמְאָה. וּכְשֶׁבָּא הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח, הַיְנוּ טָהֳרָה. דְּבָעִינַן שֶׁיַּקְדִּים הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה לַשְּׂאֵת, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יג) וְהָיָה בִּמְקוֹם הַשְּׁחִין שְׂאֵת, שֶׁיַּקְדִּים הַשְּׁחִין לַשְּׂאֵת וְלֹא שֶׁתַּקְדִּים הַשְּׂאֵת לַשְּׁחִין. כְּשֶׁחָזְרוּ וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, הַיְנוּ טֻמְאָה {א}: וְחָיוּ. שֶׁנִּתְרַפְּאוּ יָפֶה: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב מְטַמֵּא. כֵּיוָן דְּבַתְּחִלָּה בָּא הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְחָזַר סוֹפוֹ לְקַדְמוּתוֹ, לֹא חָיְשִׁינַן לְהֶפְסֵק שֶׁבֵּינְתַיִם: וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים. הוֹאִיל וְהִפְסִיק הַטָּהֳרָה שֶׁבֵּינְתַיִם. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} הָרַ"שׁ. וְקָשֶׁה, לְמַאי תָּנֵי וְחָיוּ, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר מִשֶּׁנַּעֲשׂוּ צָרֶבֶת הַיְנוּ טֻמְאָה. וְעוֹד, הֵיכִי תָנֵי עַד שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ צָרֶבֶת. וּלְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, וְנַעֲשָׂה מְקוֹמָהּ שְׁחִין אוֹ מִכְוָה וְחָיוּ וַהֲרֵי הֵן כְּעוֹר הַבָּשָׂר. עַד כָּאן. וְלִדְבָרָיו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב לֹא פָלֵיג אֶלָּא כְּשֶׁחָיוּ לְגַמְרֵי וְלֹא שֶׁנַּעֲשׂוּ צָרֶבֶת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר יתברך אדם כי יהיה בעור בשרו מן הדבור ואילך לאומרו יהיה בלשון עתיד:

בקמט ונגלה. שהאדם כאשר היה שמן הגוף עוד נכחש בשרו ונתגלו ממנו הנגעים אשר היו נסתרים וכבר ביארנו במה שקדמנו שראש והזקן כאשר היו בלתי שער אולם אם לא יצמח שער כלל הנה היא תטמא בנגעי קרחת וגבחת והשחין והמכוה והקדח כאשר היתה לחה והיא אשר תקרא מורסא כמו שביארנו שהיא אז לא תטמא במין ממיני הנגעים וכאשר נעשו צרבת שהתחיל בקושי הנה אז תטמא בסימני שחין ומכוה כמו שקדם וכאשר (חיו והוא) נתרפאו רפואה שלימה ר"ל השחין והמכוה הנה הם יחזרו כעור הבשר ויטמאו בסימני עור בשר והוא ענין אמרו וחיו ואני אבאר זה כולו במה שאחר זה ואמר עד שלא נעשו צרבת ענינו שהתחדש הנגע בו בהיותו כדין עור הבשר קודם שיתפשט בעור ותהיה בהרת טמאה בלי ספק ואחר זה נולד צרבת אשר טהר זאת הנגע אשר היה בעור הבשר בחדוש השחין או המכוה בה כמו שהתבאר בסוף הפרק הראשון מזאת המסכת עוד חיו השחין והמכוה ר"ל שחזרו לדין עור הבשר וחזר זה הנגע טמא וחכמים מטהרין לפי שהם אומרים מאשר נדחה ואמנם יטמא הנגע כאשר לא יחדש לו מה שיחייב דחייתו ויציאתו ממה שיהיה נגע מאשר טהור בגוף עד עתה והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ב

נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן, בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר. כֵּיצַד לְהָקֵל. הָיְתָה כַשֶּׁלֶג וְנַעֲשָׂה כְסִיד הַהֵיכָל כְּצֶמֶר לָבָן וְכִקְרוּם בֵּיצָה, נַעֲשֵׂית מִסְפַּחַת שְׂאֵת, אוֹ מִסְפַּחַת עַזָּה. כֵּיצַד לְהַחְמִיר. הָיְתָה כִקְרוּם בֵּיצָה וְנַעֲשֵׂית כְּצֶמֶר לָבָן כְּסִיד הַהֵיכָל וּכְשֶׁלֶג, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַהֵר. רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר, לְהָקֵל, טָהוֹר, וּלְהַחְמִיר, תֵּרָאֶה בַתְּחִלָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר, תֵּרָאֶה בַתְּחִלָּה:

ר"ע מברטנורה נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן. אַבֶּהָרוֹת טְהוֹרוֹת קָאֵי. כְּגוֹן דַּהֲוָת כַּשֶּׁלֶג עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר, וּמִשֶּׁנִּתְגַּיֵּר נַעֲשֵׂית כְּסִיד הַהֵיכָל: כְּצֶמֶר לָבָן וְכִקְרוּם בֵּיצָה. כְּלוֹמַר, תְּחִלָּה הָיְתָה כְצֶמֶר לָבָן וְעַכְשָׁיו נַעֲשֵׂית כִּקְרוּם בֵּיצָה {ב}: נַעֲשֵׂית מִסְפַּחַת שְׂאֵת אוֹ מִסְפַּחַת עַזָּה. כְּלוֹמַר, שֶׁהַשְּׂאֵת נַעֲשֵׂית מִסְפַּחַת, שֶׁחָזְרָה לִהְיוֹת כַּתּוֹלָדָה שֶׁלָּהּ. אוֹ שֶׁהָעַזָּה נַעֲשֵׂית כַּמִּסְפַּחַת שֶׁלָּהּ. וּפָרוֹשֵׁי קָמְפָרֵשׁ לְרֵישָׁא דְּקָתָנֵי הָיְתָה כַשֶּׁלֶג וְנַעֲשֵׂית כְּסִיד הַהֵיכָל, הַיְנוּ שֶׁנַּעֲשֵׂית עַזָּה מִסְפַּחַת. וְאוֹתָהּ שֶׁהָיְתָה כְצֶמֶר לָבָן וְנַעֲשֵׂית כִּקְרוּם בֵּיצָה, הַיְנוּ שֶׁנַּעֲשֵׂית שְׂאֵת מִסְפַּחַת: וּכְסִיד הַהֵיכָל וּכְשֶׁלֶג. כְּלוֹמַר הָיְתָה כְסִיד הַהֵיכָל וְעַכְשָׁיו נַעֲשֵׂית כַּשֶּׁלֶג: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר כוּ'. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ב} הָרַ"שׁ. וּלְשִׁיטָתָם אָזְלֵי דִּסְבִירָא לְהוּ בְּפֶרֶק קַמָּא מִשְׁנָה ג' דְּכִי נִשְׁתַּנָּה מֵאָב לְתוֹלָדָה שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, אוֹ מִתּוֹלָדָה לְתוֹלָדָה, מִקְּרֵי נֶגַע אַחֵר, וְלֹא הֲווּ פְלִיגֵי תַנָּאֵי דְהָכָא כוּ'. אֲבָל הָרַמְבַּ"ם לְפִי שִׁיטָתוֹ דַּאֲפִלּוּ נִשְׁתַּנּוּ מִשֶּׁלֶג לִקְרוּם לֹא הָוֵי נֶגַע אַחֵר, פֵּרֵשׁ, שֶׁהַבַּהֶרֶת כַּשֶּׁלֶג חָזְרָה לְסִיד אוֹ לְצֶמֶר לָבָן אוֹ לִקְרוּם, וּכְאִלּוּ יֹאמַר שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין חֲזָרַת [מַרְאֶיהָ] מַרְאֵה חֲבֶרְתָּהּ שֶׁהִיא שְׂאֵת, אוֹ תּוֹלַדְתָּהּ אוֹ תּוֹלָדַת חֲבֶרְתָּהּ. וְהוּא אָמְרוֹ וְנַעֲשֵׂית מִסְפַּחַת שְׂאֵת, אוֹ מִסְפַּחַת עַזָּה. עַד כָּאן. וְאָתֵי שַׁפִּיר טְפֵי. דִּלְהָרַ"ב סֵיפָא דְּנַעֲשֵׂית מִסְפַּחַת אֵינָהּ אֶלָּא פֵרוּשָׁא דְרֵישָׁא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זה המאמר דבק באשר לפניו וזה שזאת הבהרת אשר מנה ואמר שהן טהורין מפני זמן מה או ענין מה כאשר משתנה מראיה והתחזק לבנות' או החסיר אחר זה הזמן או אחר הסרת הענין כמו שישתנה מראה הבהרת אשר היתה בה והוא עובד כוכבים או קודם מתן תורה אחר הכנסו באמונה או אחר נתינת התורה או שנשתנה מראה הבהרת אשר היה בקמט אחר שנגלה ראב"ע אומר שהוא טהור כאשר הגיע לנגע טהור ור"א חסמא אומר שהיא כאשר התחזקה לבנותה אז יהיה טמא ונאמר שהנגע אשר התחיל חדושה ור"ע אומר תראה כתחלה:

ואמרו הנה כסיד ההיכל וכצמר לבן אין הכונה בזה שהיא תהיה כסיד ההיכל ותחסר לבנותה ותחזור כצמר לבן או לפי שכבר ביארנו בראש המס' שצמר לבן אצל חכמים יותר חזק הלובן מסיד ההיכל וביארנו ענין זה ואמנם ירצה בזה שהבהרת עזה אשר היה מראה כשלג חזרה למראה סיד ההיכל או מראה השאת אשר היא צמר לבן או כקרום ביצה וכאילו הוא יאמר שאין הפרש בין חזרת מראה חבירתה אשר היא שאת או מראה תולדתה או מראה תולדת חבירתה והוא אמרו ונעשית מספחת שאת או מספחת עזה וזה שהמראה אשר חלש לבנותה קרא השם מספחת והוא אמרו (ויקרא יג) והנה כהה הנגע מספחת היא ובא אלינו הפירוש שאמרו בכאן כהה אינו רוצה בו שחסר לבנותה עד שחזרה יותר חלושה מקרום ביצה שהוא סוף מראות הנגעים לפי שכל מה שהוא פחות לובן מקרום ביצה הנה הוא בוהק כמו שכבר התבאר ואמנם ירצה בזה שהוא חסר ממה שהיה ולא יצא מד' מראות נגעי' והוא אמרם בספרא והנה כהה יכול למטה מד' מראות ת"ל הנגע אי הנגע יכול במראיו ת"ל כהה הא כיצד כהה מן הכהה לא למטה מד' מראות וכאילו הוא בזה הכלל ואמר בכאן נעשית המספחת שאת רוצה לומר ירד מלובן השאת והוא מראה אשר בין ראש מראה השלג עד ראש מראה השאת והבן זה והלכה כרבי עקיבא: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ג

בַּהֶרֶת וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, יַסְגִּיר {ג}. בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, יִפְטֹר {ד}. עוֹדֵהוּ מַסְגִּירוֹ וּפוֹטֵר וְנוֹלְדוּ לוֹ סִימָנֵי טֻמְאָה, יַחְלִיט. בַּהֶרֶת וּבָהּ סִימָנֵי טֻמְאָה, יַחְלִיט. עוֹדֵהוּ מַחְלִיטוֹ וְהָלְכוּ לָהֶן סִימָנֵי טֻמְאָה, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, יַסְגִּיר. בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, יִפְטֹר {ה}:

ר"ע מברטנורה בַּהֶרֶת. מֵהַשְׁתָּא אַיְרֵי בְּבֶהָרוֹת טְמֵאוֹת: וְאֵין בָּהּ כְּלוּם. לֹא מִחְיָה וְלֹא שֵׂעָר לָבָן: בַּתְּחִלָּה. כְּשֶׁהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְכֵן בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן אִם לֹא נוֹלַד בָּהּ כְּלוּם, יַסְגִּיר: בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי. אִם לֹא נוֹלַד בָּהּ כְּלוּם, פָּטוּר. וְכֵן לְאַחַר הַפְּטוּר, אִם לֹא נוֹלַד בָּהּ כְּלוּם, עוֹמֵד בִּפְטוּר זֶה כָּל יָמָיו וְשׁוּב אֵינוֹ מַסְגִּירוֹ: עוֹדֵהוּ מַסְגִּירוֹ. שֶׁהָיָה רוֹצֶה לְהַסְגִּירוֹ, בֵּין בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן, בֵּין בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וְלֹא הִסְפִּיק לְהַסְגִּירוֹ עַד שֶׁנּוֹלְדוּ סִימָנֵי טֻמְאָה, כְּגוֹן בַּתְּחִלָּה בְּשֵׂעָר לָבָן וּמִחְיָה, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן בְּשֵׂעָר לָבָן וּמִחְיָה וּפִשְׂיוֹן, יַחְלִיט. אֲבָל מִשֶּׁהִסְגִּירוֹ, הָא תְנַן לְעֵיל בְּרֵישׁ פֶּרֶק ג', אֵין מַחְלִיטִין אֶת הַמֻּסְגָּר: וּפוֹטֵר. כְּלוֹמַר אוֹ פוֹטְרוֹ, כְּגוֹן בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי. וַאֲפִלּוּ לְאַחַר הַפְּטוּר אִם נוֹלְדוּ סִימָנֵי טֻמְאָה, יַחְלִיט: עוֹדֵהוּ מַחְלִיטוֹ. שֶׁהָיָה [בָא] לְהַחְלִיט וְלֹא הִסְפִּיק עַד שֶׁהָלְכוּ סִימָנֵי טֻמְאָה: בַּתְּחִלָּה. כְּשֶׁהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן, אוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן: יַסְגִּיר. אֲבָל אִם מִשֶּׁהֶחְלִיטוֹ הָלְכוּ לָהֶן, כְּגוֹן שֶׁהֶחְלִיטוֹ בְשֵׂעָר לָבָן וְהָלַךְ לוֹ שֵׂעָר לָבָן וּבַהֶרֶת קַיֶּמֶת, אֵין מַסְגִּירוֹ עָלֶיהָ, אֶלָּא פוֹטְרוֹ וְטָהוֹר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ג} יַסְגִּיר. יְדַבֵּר בְּנִגְעֵי עוֹר בָּשָׂר אוֹ בְּקָרַחַת וְגַבַּחַת אֲשֶׁר בָּהֶם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וְהוּא הַהֶקֵּשׁ בִּשְׁאָר נְגָעִים. הָרַמְבַּ"ם: {ד} לְאַחַר כוּ'. יֵשׁ לוֹמַר דְּאִצְטְרִיךְ לְמִסְתַּם כְּרַבָּנָן דְּרַבִּי עֲקִיבָא פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה ח': {ה} יִפְטֹר. וְאִצְטְרִיךְ לְאַשְׁמְעִינַן דִּלְעוֹלָם לֹא תִצְטָרֵף בַּהֶרֶת זוֹ לִטַּמֵּא בְנֶגַע, כְּגוֹן שֶׁכָּנְסָה כַחֲצִי גְרִיס לַמִּזְרָח וּפָשְׂתָה כַחֲצִי גְרִיס לַמַּעֲרָב, לֹא נֵימָא תֵּרָאֶה בַתְּחִלָּה. וְהָוֵי מַחֲלֹקֶת וְאַחַר כָּךְ סְתָם כְּרַבָּנָן דְּפֶרֶק ד' מִשְׁנָה ח'. מַהֲרַ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר התבאר בג' מזאת המס' [מ"ג] שסימני טומא' בנגעי עור בשר שער לבן או מחיה או פסיון ובנגעי שחין ומכוה שער לבן או פסיון ובנגעי קרחת וגבחת אשר בו שני שבועות כמו שקדם והוא ההיקש בשאר נגעים וכוונת זאת ההלכה שהוא יחשוב לטמא או לטהר וקודם שידבר בזה ולא התעכב התחדש בנגע (חלוף) [חדוש] מה שהי' חושב שיאמר שהוא ישפוט כפי הענין האחרון ולא יאמר כמו שהיה חושב לפי שאם דינו שיחליט לא יוכל להסגיר לפי שאין מסגירין את המוחלט כמו שקדם זה בשאר הענינים: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ד

הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה, וְהַכּוֹוֶה אֶת הַמִּחְיָה, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. וּלְטָהֳרָה, עַד שֶׁלֹּא בָא אֵצֶל הַכֹּהֵן, טָהוֹר. לְאַחַר הֶחְלֵטוֹ, טָמֵא. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הוֹלְכִין לְגַדְוָד, בְּתוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ, מַה הוּא. אָמְרוּ לִי, לֹא שָׁמַעְנוּ. אֲבָל שָׁמַעְנוּ, עַד שֶׁלֹּא בָא אֵצֶל הַכֹּהֵן, טָהוֹר, לְאַחַר הֶחְלֵטוֹ, טָמֵא. הִתְחַלְתִּי מֵבִיא לָהֶם רְאָיוֹת. אֶחָד עוֹמֵד בִּפְנֵי הַכֹּהֵן וְאֶחָד בְּתוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ, טָהוֹר {ז}, עַד שֶׁיְּטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן. מֵאֵימָתַי הִיא טָהֳרָתוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לִכְשֶׁיִּוָּלֶד לוֹ נֶגַע אַחֵר וְיִטְהַר מִמֶּנּוּ {ח}. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ, אוֹ עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהַרְתּוֹ מִכַּגְּרִיס:

ר"ע מברטנורה הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה. כְּגוֹן שֵׂעָר לָבָן בְּעוֹר בָּשָׂר, וְשֵׂעָר צָהֹב בִּנְתָקִים: וְהַכּוֹוֶה אֶת הַמִּחְיָה. דְּמִשֶּׁנִּכְוֵית אֵינָהּ סִימַן טֻמְאָה: עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. דְּהִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמָר הִשָּׁמֶר, פֶּן, וְאַל, אֵינוֹ אֶלָּא לֹא תַעֲשֶׂה: וּלְטָהֳרָה. כְּלוֹמַר וּלְעִנְיַן טָהֳרָה מַה דִּינוֹ: עַד שֶׁלֹּא בָא אֵצֶל כֹּהֵן. אִם תְּלָשָׁן, טָהוֹר. וְאִם תְּלָשָׁן לְאַחַר חִלּוּטוֹ, טָמֵא: הוֹלְכִים לְגַדְוָד גָּרְסִינַן, וְהוּא שֵׁם מָקוֹם: בְּתוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ מַהוּ. אִם תָּלַשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה בְּתוֹךְ שָׁבוּעַ שֶׁל הֶסְגֵּר רִאשׁוֹן אוֹ שֶׁל הֶסְגֵּר שֵׁנִי, מַהוּ: הִתְחַלְתִּי מֵבִיא לָהֶם רְאָיוֹת. בַּתּוֹסֶפְתָּא מַיְתֵי דְּכָךְ הָיְתָה רְאָיָתוֹ, מִפְּנֵי מָה עַד שֶׁלֹּא בָא אֵצֶל כֹּהֵן, טָהוֹר, לֹא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא רָאָה הַכֹּהֵן סִימָנֵי הַטֻּמְאָה שֶׁבּוֹ, הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי הַטֻּמְאָה תוֹךְ הֶסְגֵּר נַמִּי דִין הוּא שֶׁיְּהֵא טָהוֹר, שֶׁלֹּא רָאָה הַכֹּהֵן סִימָנֵי טֻמְאָה שֶׁבּוֹ. הִלְכָּךְ, אֶחָד עוֹמֵד בִּפְנֵי הַכֹּהֵן, כְּלוֹמַר אֶחָד אוֹתוֹ הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הַכֹּהֵן וּמִהֵר לִתְלֹשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה קֹדֶם שֶׁיֹּאמַר {ו} לוֹ הַכֹּהֵן טָמֵא אַתָּה, וְאֶחָד אוֹתוֹ שֶׁתְּלָשָׁן תּוֹךְ יְמֵי הֶסְגֵּרוֹ, בֵּין זֶה וּבֵין זֶה טְהוֹרִין. וְכֵן הֲלָכָה: מֵאֵימָתַי הִיא טָהֳרָתוֹ. שֶׁל אוֹתוֹ שֶׁתָּלַשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה לְאַחַר חִלּוּטוֹ: כְּשֶׁיִּוָּלֶד לוֹ נֶגַע אַחֵר וְיִטְהַר מִמֶּנּוּ. דְּכֵיוָן דְּנִתְרַפָּא מִן הַשְּׁנִיָּה, אִגַּלַּאי מִלְּתָא דְּחָס רַחֲמָנָא עֲלֵיהּ, וְאִי נַמִּי הֲוָת קַיְמָא קַמַּיְתָא הֲוָה מִתַּסֵּי מִנַּהּ כְּמוֹ מִזּוֹ: עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ. נֶגַע הָאַחֲרוֹן, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְמִידִי. דְּהָא אִי הֲוָה בֵיהּ נַמִּי קַמָּא, הַשְׁתָּא מִיהָא הָוֵי טָהוֹר: אוֹ עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהַרְתּוֹ מִכַּגְּרִיס. דַּאֲפִלּוּ לֹא נִתְלַשׁ הַשֵּׂעָר וְלֹא נִכְוֵית הַמִּחְיָה, הָיָה נִטְהָר, מִכֵּיוָן דְּנִתְמַעֲטָה הַבַּהֶרֶת מִכַּגְּרִיס. וּמִיהוּ עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ לֹא קָאֵי אֶלָּא אַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה, אֲבָל כּוֹוֶה אֶת הַמִּחְיָה אֵינוֹ נִטְהָר בִּפְרִיחָה, שֶׁאִלּוּ הָיְתָה הַמִּחְיָה קַיֶּמֶת לֹא הָיָה טָהוֹר בִּפְרִיחָה. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} וְקָשֶׁה, שֶׁאֵין רְאָיָתוֹ אֶלָּא עַל שֶׁלֹּא רָאָה, וְיִלְמַד מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁרָאָה. וּבַתּוֹסֶפְתָּא אִיתָא שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא לֹא אָמַר אֶלָּא הָרְאָיָה מִשֶּׁלֹּא רָאָה עַל שֶׁלֹּא רָאָה. וְאָמְרוּ לוֹ יָפֶה אָמַרְתָּ. וְאַחַר כָּךְ אִיתָא אֶחָד עוֹמֵד כוּ', שֶׁאַחַר שֶׁהִסְכִּימוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא בְּלֹא רָאָה, הוֹסִיפוּ עוֹד לִפְסֹק הַדִּין שֶׁאַף כָּל שֶׁלֹּא אָמַר כוּ': {ז} וְאֶחָד כוּ' טָהוֹר. רוֹצֶה לוֹמַר אַחַר יְמֵי הַהֶסְגֵּר אִם לֹא יִמְצָא בוֹ הַכֹּהֵן סִימַן טֻמְאָה [אַחֵר]: {ח} לִכְשֶׁיִּוָּלֶד כוּ'. וְאַף עַל גַּב דִּתְנַן אֵין מַחְלִיטִין אֶת הַמֻּחְלָט, שָׁאנֵי הָכָא דְּנִקְצְצָה וּמִן הַדִּין טָהוֹר, וּקְנָסָא בְעָלְמָא הוּא. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם התולש סימני טומא' הוא שיסיר שער לבן או יחתוך המחיה והדומה לזה וכבר השרשנו בשלישי ממכות (דף יג:) שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ואמר יתברך (דברים כד) השמר בנגע הצרעת הנה כל מי שיסיר נגעי צרעת מגופו או מגוף חבירו או מן הבגד ילקה מלקות. זה הענין עמידת הגדרים כמו שיתלה באיסור והיתר ויצטרכו בזה תנאי עמידת הגדרים כולן ר"ל עדי' והתראה והדיינין כמו שהתבאר במקומו אולם ענין הטומא' והטהרה הוא כמו שנזכיר שאם הוסר הנגע קודם שיראהו הכהן הנה הוא טהור ואם היה הסרתו אחר החלט הנה הוא טמא ואם הסיר אותו בתוך ימי הסגר הנה זה שאל ר"ע לר"ג ור"י הולכי' למקום שהוא ולא היה אצלם בזה תשובה וענה עליו בתשובה מורה שהוא טהור וכבר ביארה התוספתא ענין ראיות ר"ע והוא אמרם בכאן ענין מה עד שלא בא אצל כהן טהור לא מפני שלא ראה כהן סימני טומאה אף תוך הסגר טהור עד שיראה כהן סימני טומאה אמרו לו יפה אמרת ולא יטעך אמרו אף תוך הסגר טהור שתחשוב שזה יסתיר השרשים אשר התבארו בתחלת הסדר [אבל משנה שלמה היא בפ' דלקמן מ"ח ובפ"ק דמגילה (משנה ז)] שהמצורע מוסגר טמא לפי ששיעור המאמר כן אף תולש סימני טומאה תוך הסגר טהור יהיה אחר שלימות ימי ההסגר אי לא ימצא בו הכהן סימן טומאה ולא תקדים לו ג"כ ראיות סימן עוד חזר והסכים עמו ת"ק כאשר הוסרו סימני טומאה אחרי החלט ואמר מאימתי הוא טהרתו והלכה כחכמים וכר"ע: (רמב"ם)

פרק ז - משנה ה

מִי שֶׁהָיְתָה בוֹ בַהֶרֶת וְנִקְצְצָה, טְהוֹרָה. קְצָצָהּ מִתְכַּוֵּן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לִכְשֶׁיִּוָּלֶד לוֹ נֶגַע אַחֵר וְיִטְהַר מִמֶּנּוּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ. הָיְתָה בְרֹאשׁ הָעָרְלָה, יִמֹּל:

ר"ע מברטנורה וְנִקְצְצָה טְהוֹרָה. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יג) כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא, וְלֹא יָמִים שֶׁהָיְתָה בוֹ בַהֶרֶת וְנִקְצְצָה: קְצָצָהּ מִתְכַּוֵּן. בַּתּוֹסֶפְתָּא מוּכָח דְּהֵיכָא דְקָצַץ כָּל הַבַּהֶרֶת וְקָצַץ מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֶיהָ עִמָּהּ, כֻּלֵּי עָלְמָא לֹא פְלִיגֵי דְּאֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית, דִּקְנָסוּהוּ רַבָּנָן מֵאַחַר שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְשָׁרֵשׁ אַחֲרֶיהָ. וְהֵיכָא דִקְצָצָהּ וְשִׁיֵּר מִמֶּנָּה כָל שֶׁהוּא, כֻּלֵּי עָלְמָא לֹא פְלִיגֵי דְּיֵשׁ לוֹ טָהֳרָה בִּפְרִיחָה, כֵּיוָן דְּשִׁיֵּר מִמֶּנָּה לֹא קְנָסוּהוּ כֻלֵּי הַאי. כִּי פְלִיגֵי, כְּשֶׁקְּצָצָהּ מְצֻמְצֶמֶת הַבַּהֶרֶת כְּמוֹ שֶׁהִיא לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לִכְשֶׁיִּוָּלֶד לוֹ נֶגַע אַחֵר וְיִטְהַר מִמֶּנּוּ וַחֲכָמִים אוֹמְרִים עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים. הָכָא לֹא גָרְסִינַן בְּמִלְּתַיְהוּ דַחֲכָמִים אוֹ עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהֶרֶת מִכַּגְּרִיס, דְּדַוְקָא גַבֵּי תוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה דְרֵישָׁא וְנִשְׁאֲרָה הַבַּהֶרֶת, הָתָם שַׁיָּךְ לְמִתְנֵי עַד שֶׁתִּתְמַעֵט מִכַּגְּרִיס, אֲבָל הָכָא הֲרֵי נִקְצְצָה כָל הַבַּהֶרֶת: וְאִם הָיְתָה בְרֹאשׁ הָעָרְלָה יִמֹּל. לָאו בְּמִילָה בִזְמַנָּהּ אַיְרֵי, דְּהָא מִלְּתָא דִפְשִׁיטָא הִיא, הַשְׁתָּא שַׁבָּת דְּאִסּוּר סְקִילָה דָּחְיָא, צָרַעַת דְּאִסּוּר לָאו גְּרֵידָא לֹא כָל שֶׁכֵּן, אֶלָּא אֲפִלּוּ מִילָה שֶׁלֹּא בִזְמַנָּהּ שֶׁאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַצָּרַעַת, דְּאָתֵי עֲשֵׂה דְמִילָה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה דְצָרַעַת, דְּהָכִי קַיְמָא לָן בְּכָל הַתּוֹרָה כֻלָּהּ, כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, אִם אַתָּה יָכוֹל לְקַיֵּם אֶת שְׁנֵיהֶם, מוּטָב. וְאִם לָאו, יָבֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם בעבור שדבר בתולש סימני טומאה מהנגע דבר במי שיחתוך הנגע בכללו וכבר ביארה התוספתא כי כאשר חתך הבהרת בכללה עם קצת בשר חי המקיף בה משטח הגוף הנה אין לו טהרה עולמית לדברי הכל ושהוא כאשר חתך קצת הבהרת ונשאר ממנה כל שהוא הנה הוא יטהר כשתפרח בכולו לדברי הכל אמנם חלקו במשנה כאשר חתך בצמצום והלכה כחכמים עוד אמר כי כאשר היה נגע בעור הערלה ימול ואע"פ שהוא יחתוך הנגע ואין המאמר על יום שמיני לפי שזה מבואר כי כאשר היתה מילה בזמנה שהיא דוחה שבת אשר הוא איסור סקילה ואיך לא תדחה הצרעת שהוא איסור לאו כמו שזכרנו ואמנם המאמר בכאן במילה שלא בזמנה שהיא תדחה צרעת לפי שהמילה מצות עשה וחתוך הצרעת מצות לא תעשה ומן השרשים אצלנו כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה: (רמב"ם)

פרק ח

פרק ח - משנה א

הַפּוֹרֵחַ מִן הַטָּמֵא {א}, טָהוֹר. חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים, טָמֵא, עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהַרְתּוֹ מִכַּגְּרִיס. מִן הַטָּהוֹר, טָמֵא {ג}. חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים, טָמֵא, עַד שֶׁתַּחֲזֹר בַּהַרְתּוֹ לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה:

ר"ע מברטנורה הַפּוֹרֵחַ מִן הַטָּמֵא טָהוֹר. טָמֵא שֶׁנֶּחְלַט בְּאֶחָד מִן הַנְּגָעִים, וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, טָהוֹר: חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים. אִם לְאַחַר הַפְּרִיחָה חָזְרוּ וְנִתְגַּלּוּ אֲפִלּוּ רָאשֵׁי אֵבָרִים בִּלְבַד: טָמֵא. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יג) וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא {ב}. וְהוּא שֶׁיֵּרָאוּ כָעֲדָשָׁה: עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהַרְתּוֹ מִכַּגְּרִיס. שֶׁיֵּלֵךְ כָּל הַנֶּגַע וְלֹא יִשְׁתַּיֵּר בּוֹ כַגְּרִיס: מִטָּהוֹר טָמֵא. טָהוֹר שֶׁפָּרְחָה צָרַעַת בְּכֻלּוֹ, כְּגוֹן שֶׁהֶחְלִיטוֹ בְשֵׂעָר לָבָן אוֹ בְמִחְיָה וְנָשַׁר שֵׂעָר לָבָן אוֹ נִתְכַּסֵּית הַמִּחְיָה {ד}, וּפְטָרוֹ, אִי נַמִּי הִסְגִּירוֹ בְּבַהֶרֶת כַּגְּרִיס וְעָמַד בְּעֵינָיו שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וּפְטָרוֹ, בְּכָל הָנֵי אִם אַחַר פְּטוּרוֹ פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, טָמֵא: עַד שֶׁתַּחֲזֹר לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה. דְּאִם נִשְׁתַּיֵּר מִן הַפְּרִיחָה כָּל שֶׁהוּא סָמוּךְ לָאוֹם, טָמֵא מִשּׁוּם פִּשְׂיוֹן. וְהָא דִתְנַן בְּסָמוּךְ שֶׁאִם הָלְכָה מִחְיָה וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, טָהוֹר, וּתְנַן נַמִּי בַּהֶרֶת וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן פָּרְחָה בְכֻלּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהַשֵּׂעָר לָבָן בִּמְקוֹמוֹ, טָהוֹר, וּמַשְׁמַע וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֵינוֹ בִמְקוֹמוֹ שֶׁהוּא טָהוֹר, הָתָם מַיְרֵי שֶׁלֹּא פְטָרוֹ הַכֹּהֵן עֲדַיִן כְּשֶׁפָּרְחָה בְכֻלּוֹ, וְהָכָא מַיְרֵי כְּשֶׁפְּטָרוֹ וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְכֻלּוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} מִן הַטָּמֵא. פֵּרוּשׁ, מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר. וַהֲדַר מְפָרֵשׁ פּוֹרֵחַ מִתּוֹךְ חִלּוּט, מִחְיָה, שֵׂעָר לָבָן, וּפִשְׂיוֹן. מַהֲרַ"ם: {ב} דְּלֹא קָאֵי אֶלָּא עַל רָאשֵׁי אֵבָרִים, דְּבִשְׁאָר מְקוֹמוֹת אִם בְּלֹא פָרַח בְּכֻלּוֹ הָוֵי מִחְיָה סִימַן טֻמְאָה, הוּא הַדִּין בְּפָרַח, וְלֹא הֲוָה צָרִיךְ לְמִכְתַּב זֶה אֶלָּא עַל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁאֵינָם מִטַּמְּאִים בְּמִחְיָה כְּשֶׁלֹּא פָרַח, לוֹמַר, שֶׁאִם פָּרַח אַף בְּאֵלּוּ הַמְּקוֹמוֹת הַמִּחְיָה סִימַן טֻמְאָה. קָרְבַּן אַהֲרֹן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} טָמֵא. בְּסִפְרָא יָלֵיף לֵיהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} אוֹ פָּשְׂתָה וְכָנְסָה. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם דע שהמצורע כאשר היה מוחלט באי זה סימן מן הסימנים היה להחליט או כאשר היה מוסגר עד פרחה הצרעת ונהפך לבן בכולו הנה הוא טהור כמו שבא הכתוב ואמנם כאשר נפטר ויצא טהור כאשר היתה הבהרת אין בה סימן טומאה ואח"ז פרחה בכולו הנה הוא טמא וכן כאשר בא בתחלה לפני הכהן והוא כולו לבן הנה הוא טמא ג"כ לפי שהפסוק לא ישפוט בו בטהרה אלא אחר הקדמת הטומאה ולשון ספרא יכול הבא כולו לבן בתחלה יהא טהור ת"ל (ויקרא יג) הוא טהור ואין הבא כולו לבן בתחלה טהור אלא טמא וזהו ענין אמרו הפורח מן הטהור טמא וכבר התבאר בספרא הפורח מתוך הסגר טהור להיו' המוסגר טמא כמו שהשרשנו הנה כבר הקדימו הטומא' [וז"ש הפורח מן הטמא טהור]:

ואמרו חזרו בו ראשי אברים טמא ר"ל זה אשר נהפך כולו לבן אחר הטומאה אשר הוא טהור כאשר חזר ואפי' בא' מראשי אברים בשר חי הנה הוא טמא ואע"פ שראשי איברים לא יתטמאו במחי' במה שקדם וזה למאמר השם (שם) וביום הראו' בו בשר חי יטמא כאשר לא נראה ובתנאי שיהי' מכעדשה ולמעלה כמו שאמרו נאמר כאן בשר חי ונאמר להלן בשר חי ר"ל במחיה מה בשר חי האמור להלן בכעדשה כמו שביארנו בששי [מ"ב] אף כאן בכעדשה ואם פרח כל העור מאיש טהור ר"ל אחר שנפטר אשר הוא טמא כמו שביארנו עוד נתגלה ג"כ ממנו ראשי אברי' הנה הוא נשאר בטומאתו ואיך מה שיתגלה בשר חי הנה הוא טמא עד שיתגלה כולו וישוב לבהרת אשר נפטר בה כמו שהיה קודם הצמיחה שהוא אז טהור להסרת הפסיון: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ב

בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה כָעֲדָשָׁה, פָּרְחָה בְכֻלּוֹ וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה, אוֹ שֶׁהָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה וְאַחַר כָּךְ {ה} פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, טָהוֹר. נוֹלְדָה לוֹ מִחְיָה, טָמֵא {ו}. נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין {ז}:

ר"ע מברטנורה וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה. שֶׁפָּשָׂה הַנֶּגַע עָלֶיהָ. אֲבָל בִּשְׁעַת הַפְּרִיחָה לֹא הָלְכָה לָהּ מִחְיָה עַד אַחַר כָּךְ. [אֲבָל לֹא נִתְכַּסֵּית הַמִּחְיָה], אֵין הַפְּרִיחָה מְטַהַרְתּוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ה} וְאַחַר כָּךְ. קֹדֶם שֶׁהֶרְאָהוּ לַכֹּהֵן. דְּאִם לֹא כֵן, הָוֵי לֵיהּ פָּרַח מִתּוֹךְ פְּטוּר וְטָמֵא. כֶּסֶף מִשְׁנֶה: {ו} טָמֵא. וְנִרְאֶה לִי דְּלֹא תָנֵי לֵיהּ אֶלָּא מִשּׁוּם פְּלֻגְתָּא דְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבָּנָן. דְּהָא תָּנֵי לֵיהּ לְעֵיל חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים טָמֵא, וְכָל שֶׁכֵּן מִחְיָה דִשְׁאָר הַגּוּף: {ז} רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כוּ'. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְדַמֶּה לֵיהּ לְמִחְיָה, הוֹאִיל וּשְׁנֵיהֶם סִימָנֵי טֻמְאָה הֵם. וְרַבָּנָן דָּיְקֵי לִישָׁנָא דְקָאָמַר [אוֹ כִי יָשׁוּב] הַבָּשָׂר הַחַי. הָרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב וְתוֹסָפוֹת חֲדָשִׁים: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם נולדה בו מחיה טמא כמו שבא הפסוק וביום הראות בו בשר חי יטמא ור"י אומר מחיה סימן טומאה ושער לבן סימן טומאה וכמו שהוא יטמא בחדוש מחיה כן יטמא בחדוש שער לבן וחכמי' יביאו ראי' מאמרו (או כי ישוב הבשר החי) [וביום הראות בו בשר החי] אמרו בשר חי מטמא [כשיחזו'] ואין שער לבן מטמא ירצה להפוך כולו לבן והלכה כחכמי': (רמב"ם)

פרק ח - משנה ג

בַּהֶרֶת וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן, פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁשֵּׂעָר לָבָן בִּמְקוֹמוֹ, טָהוֹר {ט}. בַּהֶרֶת וּבָהּ פִּשְׂיוֹן, פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, טָהוֹר. וְכֻלָּן שֶׁחָזְרוּ בָהֶן רָאשֵׁי אֵבָרִים, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין {י}. פָּרְחָה בְמִקְצָתוֹ, טָמֵא. פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, טָהוֹר {יא}:

ר"ע מברטנורה בַּהֶרֶת. כַּגְּרִיס: וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן. הָא קָא מַשְׁמַע לָן דִּפְרִיחָה מְטַהֶרֶת אַחַר כָּל סִימָנֵי טֻמְאָה {ח}: פָּרְחָה בְמִקְצָתוֹ, טָמֵא. אִצְטְרִיךְ לְאַשְׁמְעִינַן אֲפִלּוּ פָרְחָה בְרֻבּוֹ, דְּלֹא אָמְרִינַן רֻבּוֹ כְּכֻלּוֹ. אִי נַמִּי אַשְׁמְעִינַן דִּבְסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן אוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי טָמֵא בִּפְרִיחַת מִקְצָתוֹ אֲפִלּוּ בְכָל שֶׁהוּא מִשּׁוּם פִּשְׂיוֹן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ח} כִּדְיָלֵיף לְהוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים: {ט} טָהוֹר. וַאֲפִלּוּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. הָרַמְבַּ"ם וּמַהֲרַ"ם: {י} טְמֵאִין. דִּכְתִיב טָמֵא הוּא, לְרַבּוֹת רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁנִּתְגַּלּוּ אַחַר פְּרִיחַת [חִלּוּט] פִּשְׂיוֹן וְהֶסְגֵּר [וְשֵׂעָר לָבָן]. תּוֹרַת כֹּהֲנִים. וּדְלֹא תָנֵי הָכָא עַד שֶׁנִּתְמַעֵט מִכַּגְּרִיס כִּדְתָנֵי בְרֵישָׁא, מִשּׁוּם דְּרֵישָׁא דְמַיְרֵי בְּפוֹרֵחַ מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר, שַׁיָּךְ לְמִתְנֵי הָכִי, אֲבָל הָכָא אֲפִלּוּ עָמְדָה עַל כַּגְּרִיס אִם הָלְכוּ סִימָנֵי טֻמְאָה טָהוֹר. וְאַף דַּהֲוָה מָצֵי לְמִתְנֵי עַד שֶׁיֵּלְכוּ סִימָנֵי טֻמְאָה, לֹא אִצְטְרִיךְ, דִּבְרֵישָׁא נַמִּי לֹא תָנֵי אֶלָּא מִשּׁוּם דְּזִמְנִין טָמֵא עַד שֶׁתִּתְמַעֵט, וְזִמְנִין טָמֵא עַד שֶׁתַּחֲזֹר לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁפָּרַח לְאַחַר פְּטוּר כוּ'. מַהֲרַ"ם: {יא} טָהוֹר. הוֹדִיעֲךָ אַף עַל פִּי שֶׁפָּרַח מְעַט מְעַט טָהוֹר. הָרַמְבַּ"ם. וְהוּא מִתּוֹרַת כֹּהֲנִים: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר כיכאשר היה שער לבן במקומו הנה הוא טהור ואפי' אצל ר' יהושע וכבר ביארנו שענין שחזרו ראשי אברי' שישוב בשר חי ואפי' כעדשה בראש אבר א' מהן ואמר פרחה במקצתו טמא פרחה בכלו טהור להודיעך שאין מתנאי אמרו יתברך (ויקרא יג) כולו הפך לבן שיחזור ברגע אחד אבל אע"פ שפרח בו מעט מעט בעת שיכללהו טהור: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ד

כָּל פְּרִיחַת רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁבִּפְרִיחָתָן טִהֲרוּ טָמֵא, כְּשֶׁיַּחְזְרוּ טְמֵאִים. כָּל חֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁבַּחֲזִירָתָם טִמְּאוּ טָהוֹר, נִתְכַּסּוּ, טָהוֹר. נִתְגַּלּוּ, טָמֵא, אֲפִלּוּ מֵאָה פְעָמִים {יב}:

ר"ע מברטנורה שֶׁבִּפְרִיחָתָן טִהֲרוּ טָמֵא. שֶׁעַל יְדֵי פְרִיחָתָן טִהֲרוּ אֶת הַטָּמֵא. כְּשֶׁחָזְרוּ וְנִתְגַּלּוּ אַחֲרֵי כֵן, חוֹזֵר לְטֻמְאָתוֹ: שֶׁבַּחֲזִירָתָם טִמְּאוּ טָהוֹר. שֶׁעַל יְדֵי חֲזָרָתָן שֶׁחָזְרוּ וְנִתְגַּלּוּ טִמְּאוּ אֶת הַטָּהוֹר, אִם חָזְרוּ וְנִתְכַּסּוּ, שֶׁפָּשָׂה עֲלֵיהֶם הַנֶּגַע, טָהוֹר. וְאִם חָזְרוּ וְנִתְגַּלּוּ אַחַר כָּךְ, טָמֵא. וְאִצְטְרִיךְ לְאַשְׁמְעִינַן דַּאֲפִלּוּ זִמְנֵי טוּבָא, כִּדְקָתָנֵי וַאֲפִלּוּ מֵאָה פְעָמִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יב} אֲפִלּוּ כוּ'. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים יָלֵיף לֵיהּ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם שבפריחתן טהרו טמא. הוא אשר אמרנו שהוא היה טמא עוד פרחה בכולו והיה טהור ואם פרח לראשי אברים אשר בכלל הצרעת להחזיר טהור כאשר נתגלה ממנו הנגע וחזר בה בשר חי כעדשה הנה יחזור טמא וכן אמרו כשחזרו טמאים וכן ג"כ הוא אשר היה טהור כאשר תכלול אותו וחזרה וכסתה שנית הנה הוא יחזור טהו' ואם תתגלה אחר זה יחזור טמא וכן תמיד אפילו מאה פעמים כאשר יתגלה ממנו אבר יטמא וכאשר יכללהו בצרעת טהור וזה לשון התורה אמר (שם) וראה הכהן את הבשר החי וטמאו ואמר אחר זה או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן וטהר הכהן את הנגע: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ה

כֹּל הָרָאוּי לִטַּמֵּא בְנֶגַע הַבַּהֶרֶת, מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה. כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִטַּמֵּא בְנֶגַע הַבַּהֶרֶת, אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה. כֵּיצַד. פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בָרֹאשׁ וּבַזָּקָן, בַּשְּׁחִין, בַּמִּכְוָה וּבַקֶּדַח הַמּוֹרְדִין, חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, טְהוֹרִים. פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בְכַחֲצִי עֲדָשָׁה הַסָּמוּךְ לָרֹאשׁ וְלַזָּקָן, לַשְּׁחִין, לַמִּכְוָה, וְלַקֶּדַח, חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה מְקוֹם הַמִּחְיָה בַּהֶרֶת, טָמֵא, עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ:

ר"ע מברטנורה כֹּל הָרָאוּי לִטַּמֵּא בְנֶגַע הַבַּהֶרֶת. כְּגוֹן עוֹר בָּשָׂר: מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה. אִם נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ כָל שֶׁהוּא שֶׁלֹּא פָרְחָה בוֹ, מְעַכֵּב אֶת טָהֳרָתוֹ: וְכֹל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִטַּמֵּא בְנֶגַע הַבַּהֶרֶת. כְּגוֹן רֹאשׁ וְזָקָן וְכָל הָנֵי דַחֲשִׁיב בַּהֲדַיְהוּ: אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַפְּרִיחָה. דְּאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָרַח הַנֶּגַע עֲלֵיהֶם, כֵּיוָן דְּפָרַח בִּשְׁאָר הַגּוּף, טָהוֹר. וְרָאשֵׁי אֵבָרִים לֹא קָא חֲשִׁיב, דְּהַנְהוּ מְעַכְּבִין אֶת הַפְּרִיחָה, דִּרְאוּיִין לִטַּמֵּא בְנֶגַע הַבַּהֶרֶת נִינְהוּ, שֶׁהֲרֵי הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה בָּהֶן: וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת טְהוֹרִים. אַף עַל גַּב דְּעַכְשָׁיו שֶׁנִּקְרְחוּ הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן רְאוּיִים לִטַּמֵּא בְּנֶגַע הַבַּהֶרֶת, וְכֵן שְׁחִין וּמִכְוָה וְקֶדַח הַמּוֹרְדִים שֶׁנַּעֲשׂוּ צָרֶבֶת, הֲרֵי הֵן כְּעוֹר בָּשָׂר, כֵּיוָן דְּבִשְׁעַת הַפְּרִיחָה לֹא הָיוּ רְאוּיִין, לֹא מְעַכְּבִים וְטָהוֹר: אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה מְקוֹם הַמִּחְיָה בַּהֶרֶת טָמֵא. דִּפְרִיחָה קַמַּיְתָא לָאו פְּרִיחָה הִיא, כֵּיוָן דְּאִשְׁתַּיֵּר מֵעוֹר הַבָּשָׂר חֲצִי עֲדָשָׁה סָמוּךְ לָרֹאשׁ, וּפְרִיחָה דְהַשְׁתָּא שֶׁנִּתְכַּסֵּית הַמִּחְיָה שֶׁל חֲצִי עֲדָשָׁה נַמִּי לָא חֲשִׁיבָא פְרִיחָה, כֵּיוָן דִּכְבָר נִקְרְחוּ וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת וַהֲרֵי הֵן כְּעוֹר בָּשָׂר, וְלֹא מַהֲנֵי עַד דְּפָרַח נַמִּי עֲלַיְהוּ: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם זאת ההלכה כולה כבר השרשנו אותה בפרק הששי מזאת המסכתא ואמרו אע"פ שנעשה מקום המחיה בהרת ירצה בו זה החלק אשר היה נשאר מן הגוף והוא כחצי עדשה סמוך לראש או למחיה אשר נשארת מהגוף קודם שישובו אלו המקומות הראויין לבהרת הנה הוא טמא עד שתכלול הצרעת לראש או לזקן או יקרחו וכן השחין והמכוה כאשר נעשו צרבת הנה כבר היו ראויין לנגעי הבהרת ולזה מעכבין: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ו

שְׁתֵּי בֶהָרוֹת, אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה, פָּרְחָה מִזּוֹ לָזוֹ וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, טָהוֹר. בִּשְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה, בִּשְׂפָתוֹ הַתַּחְתּוֹנָה, בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו, בִּשְׁנֵי רִיסֵי עֵינָיו, אַף עַל פִּי שֶׁמְּדֻבָּקִים זֶה לָזֶה וְהֵם נִרְאִים כְּאֶחָד, טָהוֹר. פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בַבֹּהַק, טָמֵא. חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים כְּמִין בֹּהַק, טָהוֹר. חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא {יז}. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֹּהַק פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה, סִימַן טֻמְאָה בַתְּחִלָּה, וְאֵין סִימַן טֻמְאָה בַסּוֹף:

ר"ע מברטנורה אַחַת טְמֵאָה. מֻחְלֶטֶת: וְאַחַת טְהוֹרָה. לְאַחַר הַפְּטוּר. שֶׁעָמַד בְּעֵינָיו בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי: וּפָרְחָה מִזּוֹ לָזוֹ. בֵּין מִטְּהוֹרָה לַטְּמֵאָה בֵּין מִטְּמֵאָה לַטְּהוֹרָה: וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְכֻלּוֹ טָהוֹר. מִשּׁוּם דִּטְהוֹרָה נַעֲשֵׂית טְמֵאָה {יג} כְּשֶׁפָּרַח מִמֶּנָּה לַטְּמֵאָה, דַּהֲרֵי פָשְׂתָה, וְכִי פָרַח אַחַר כָּךְ בְּכֻלּוֹ, הָוֵי פוֹרֵחַ מִן (הַטְּמֵאָה לַטָּהוֹר) [הַטָּמֵא, וְטָהוֹר]: בִּשְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה. חֲצִי גְרִיס בַּהֶרֶת. וּבִשְׂפָתוֹ הַתַּחְתּוֹנָה חֲצִי גְרִיס, וּכְשֶׁסּוֹגֵר פִּיו נִרְאֵית כַּגְּרִיס בְּמָקוֹם אֶחָד {יד}. וְכֵן בִּשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת וּבִשְׁנֵי רִיסֵי עֵינָיו, כְּשֶׁמְּדַבְּקָן נִרְאֵית כַּגְּרִיס שָׁלֵם: אֲבָל לֹא בַבֹּהַק. מַרְאֵה לַבְנוּנִית לְמַטָּה מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת, וּמְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה: חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים. שֶׁנִּתְגַּלּוּ מִן הַנֶּגַע וְנַעֲשָׂה בֹהַק: טָהוֹר. וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר הַגּוּף. דְּאַף עַל גַּב דְּבֹהַק מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה בַתְּחִלָּה, אֵינוֹ מְעַכֵּב בַּסּוֹף {טו}. וְאַגַּב סֵיפָא דְּבָעֵי לְמִתְנֵי רָאשֵׁי אֵבָרִים, תָּנָא הָכָא רָאשֵׁי אֵבָרִים. וּבַסֵּיפָא נָקַט רָאשֵׁי אֵבָרִים, לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְרַבִּי מֵאִיר דַּאֲפִלּוּ בְרָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁנִּתְגַּלּוּ פָחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה וְנַעֲשׂוּ בֹהַק מְטַמֵּא רַבִּי מֵאִיר, וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁאָר הַגּוּף. וְהַךְ רֵישָׁא דְּחָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים כְּמִין בֹּהַק טָהוֹר, כְּרַבָּנָן אָתְיָא וְלֹא כְּרַבִּי מֵאִיר. וְרַבָּנָן דִּמְטַהֲרֵי, לָאו דַּוְקָא פָחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה, דַּאֲפִלּוּ טוּבָא {טז} נַמִּי טָהוֹר, דְּבֹהַק בַּסּוֹף אֵינוֹ מְעַכֵּב. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יג} הָרַ"שׁ. וּבְתוֹרַת כֹּהֲנִים יָלֵיף לֵיהּ מִכֶּפֶל וְאִם פָּרֹחַ תִּפְרַח. וּמַהֲרַ"ם הִקְשָׁה עַל הָרַ"שׁ, דִּבְכֹהֵן תָּלֵי מִלְּתָא, וְכָל זְמַן דְּלֹא נִזְדַּקֵּק לֵיהּ כֹּהֵן, פּוֹרֵחַ מִן הַטָּהוֹר קָרִינַן לֵיהּ. וְעוֹד, לְמַאי תָּנֵי פָּרְחָה מִזּוֹ לָזוֹ כוּ', לִתְנֵי סְתָמָא פָּרְחָה בְכֻלּוֹ טָהוֹר. עַל כֵּן נִרְאֶה לְפָרֵשׁ דְּדַוְקָא בְהָכִי טָהוֹר. אֲבָל אִי פָרְחָה מִן הַטְּהוֹרָה לְצַד חוּץ וְאַחַר כָּךְ פָּרַח מִזּוֹ לָזוֹ הָוֵי לֵיהּ פּוֹרֵחַ מִטָּהוֹר, וְטָמֵא. אֲבָל הַשְׁתָּא דְּפָרַח מִזּוֹ לָזוֹ, אֲפִלּוּ מִטְּהוֹרָה לִטְמֵאָה כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַבְּרוּ אָמְרִינַן שֶׁהַטְּהוֹרָה טְפֵלָה לְגַבֵּי טְמֵאָה, דְּכָל הֵיכָא דְּאִיכָּא לְמֵימַר הָכִי וְאִיכָּא לְמֵימַר הָכִי בִּנְגָעִים אָמְרִינַן לְקֻלָּא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יד} הָרַ"שׁ. וּכְלוֹמַר, מֵאַחַר דְּעַל יְדֵי דִבּוּקָם נִרְאֶה כַגְּרִיס, הָוֵי טָמֵא. וּכְשֶׁפָּרַח מִמֶּנָּה, הָוֵי פוֹרֵחַ מִן הַטָּמֵא, וְטָהוֹר. כֶּסֶף מִשְׁנֶה. וּלְשׁוֹן אַף עַל פִּי שֶׁמְּדֻבָּקִים כוּ', כְּלוֹמַר, אַף עַל פִּי שֶׁדַּוְקָא כְשֶׁמְּדֻבָּקִים כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טו} כָּל זֶה יָלֵיף לֵיהּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים: {טז} וּמִשּׁוּם בַּתְּחִלָּה דְּדַוְקָא פָחוֹת הוּא דְנָקְטֵי פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה. וְכִי הֵיכִי דְלָא נִטְעֵי לְמֵימַר דַּוְקָא כָעֲדָשָׁה דּוּמְיָא דְמִחְיָה. אֲבָל נִרְאֶה לִי דְּאֵין צָרִיךְ לְדַחוֹקֵי בְהָכִי, דְּהָכִי פֵרוּשׁוֹ, וְאֵין סִימַן טֻמְאָה בַּסּוֹף כְּלָל, דְּהָא לֹא קָאָמַר וְאֵין פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה כוּ'. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ נַמִּי דְּאַיְרֵי נַמִּי בְּלֹא בֹהַק, וְקָאֵי אַפָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה, שֶׁאֵין בָּשָׂר חַי סִימַן טֻמְאָה בַּסּוֹף בְּפָחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה. וּבִתְרֵי גַוְנֵי מַיְרֵי. וְנִיחָא דְּקָיְמֵי אַרַבִּי מֵאִיר דְּאַיְרֵי נַמִּי בְּתַרְתֵּי. מַהֲרַ"ם: {יז} רָאשֵׁי אֵבָרִים פָּחוֹת כוּ'. נִרְאֶה לִי מִדְּלֹא קָאָמַר בְּהֶדְיָא בֹּהַק, שְׁמַע מִנַּהּ דְּהוּא הַדִּין בְּנַעֲשׂוּ בָשָׂר חַי לְגַמְרֵי מְטַמֵּא רַבִּי מֵאִיר. וְכֵן הוּא בְהֶדְיָא בְתוֹרַת כֹּהֲנִים. מַהֲרַ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בהרת טמאה היא אשר תהיה לה שער לבן או מחיה או פסיון ואודיעך בכאן כי כאשר היו באדם ב' בהרות אחת טמאה ואחת טהורה ופרחה הצרעת בכולו מן הטהורה הנה הוא טהור ולא נשימהו כמו פרח מן הטהור שהוא טמא כמו שקדם:

אע"פ שמדובקים זה בזה והן נראין כאחת טהור. הענין בזה המאמר כי כאשר פרחה הצרעת בכל גופו וכללה ב' אברים מתדבקים הנה התדבקותם לא יועיל אלא משירבה הלובן יכלול אותן יחד כמו שיכללהו האבר האחד ואם היו שתי אצבעות דרך משל כאשר יתפרקו יראה במה שביניהם בשר חי וכאשר חוברות ויראה כא' יראה הלובן כולל להן הנה הוא טהור וזהו ענין אמרו אע"פ שמדובקים זה לזה ר"ל אע"פ שלא יראה כולו לבן אלא אצל חבורם קצת לקצת הנה הוא טהור ואמר יתעלה כאשר יתלבן כולה (ויקרא יג) והנה כסתה הצרעת ולזה יצטרך שיהיה למראה הלובן אשר יכלול כל גופו צרעת לא בהק וכאשר כלל גופו אחת מד' מראות או כולן הנה הוא הטהור כמו שהתבאר בראש המסכתא שהן מצטרפין לפטור את ההופך כולו לבן אולם אם כללו הלבן וקצת זה הלובן צרעת וקצתו בוהק הנה הוא טמא עד שישוב זה הבהק לא' מד' מראות ואם כללה הצרעת יהיה טהור כמו שאמרנו עוד נתגלה ממנו ראשי אברים אם להם לא תשוב בשר חי אבל יתנגד הלובן ממנו עד שישוב בהק הנה הוא טהור כמו שהיה לאומרו (שם) וביום הראות בו בשר חי יטמא לא מקום לבן ואמר יתעלה (שם) או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן ולא אמר ונהפך לצרעת כמו שאמר תחלה וכסתה הצרעת הנה יתבאר מכל זה שאצל פריחת. הצרעת לא יטהר ונאמר בו כולו הפך לבן עד שיחזור מקום הבוהק צרעת ואצל הראות בשר חי אחר זה לא יטמא בו עד שיחזור ממנו הלובן לגמרי והבוהק לא ישאר הבשר בזה הבשר החי. חזרו בו ראשי איברים פחות מכעדשה ר"ל כי אשר היה בשר כעדשה ופחות מכעדשה מזה העדשה בהק ר"מ אומר שזה הבשר החי אינו כולו בהק אבל אשר בו מן הבהק פחות מכעדשה וכל פחות מכעדשה לא יתחבר אליו הנה הוא טמא זה המאמר אמר אותו ר"מ לדברי רבי יוסי אשר יאמר כי כאשר יראה בשר חי בראשי אברים לא יטמא עד שיהיה כעדשה ואמר לו ר' מאיר לפי זה הדעת ואפילו היה קצת העדשה ההיא בוהק אמנם אצל ר"מ הנה יאמר שבשר חי כאשר יראה כאשר נהפך כולו לבן הנה הוא טמא בכל שהוא כמו שהתבאר בספרא וחכ"א שאצל פריחת הצרעת בגופו כאשר כללתו כולו זולת פחות מכעדש' בשר חי וישלם שלמות השיעור כעדשה בהק הנה הוא נשאר בטומאתו ונאמר שכעדש' בכללו בשר חי יחשב לאמרו והנה כסתה הצרעת וזה בהק כמו שקדם אמנם כאשר כללה הצרעת וטהר ונתגלה ממנו בשר חי כעדשה וממנו קצתו בהק ר"ל קצת זאת העדשה הנה אינו סימן טומאה ולא נחשוב אותה כולה בשר חי עד שיתגלה בשר חי מן בהק כעדשה כמו שהשרשנו ואין הלכה כר"מ: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ז

הַבָּא כֻלּוֹ לָבָן, יַסְגִּיר. נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן, יַחְלִיט. הִשְׁחִירוּ שְׁתֵּיהֶם אוֹ אַחַת מֵהֶן, הִקְצִירוּ שְׁתֵּיהֶן אוֹ אַחַת מֵהֶן, נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, הִקִּיף הַשְּׁחִין אֶת שְׁתֵּיהֶן אוֹ אֶת אַחַת מֵהֶן, אוֹ חִלְּקָן הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין הַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק. נוֹלַד לוֹ מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן, טָמֵא. לֹא נוֹלַד לוֹ לֹא מִחְיָה וְלֹא שֵׂעָר לָבָן, טָהוֹר. וְכֻלָּן שֶׁחָזְרוּ בָהֶן רָאשֵׁי אֵבָרִים, הֲרֵי אֵלּוּ כְמוֹת שֶׁהָיוּ. פָּרְחָה בְמִקְצָתוֹ, טָמֵא. פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, הֲרֵי הוּא טָהוֹר:

ר"ע מברטנורה הַבָּא כֻלּוֹ לָבָן. מִתְּחִלָּה בָּא כֻלּוֹ מְכֻסֶּה בַנֶּגַע: יַסְגִּיר. כְּדִין בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס. שֶׁמָּא יִוָּלֵד לוֹ שֵׂעָר לָבָן אוֹ מִחְיָה. דְּאֵין פְּרִיחָה מְטַהֶרֶת בַּתְּחִלָּה: נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן. בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן אוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, יַחְלִיט. וְאִם לֹא בָאוּ סִימָנֵי {יח} טֻמְאָה, יִפְטֹר: הִשְׁחִירוּ שְׁתֵּיהֶן. כָּל הָנֵי דַחֲשִׁיב, סִימָנֵי טָהֳרָה נִינְהוּ, וּמְפֹרָשִׁים הֵם לְעֵיל בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא: נוֹלַד לוֹ מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן. אִם לְאַחַר שֶׁבָּאוּ סִימָנֵי טָהֳרָה הַלָּלוּ נוֹלַד לוֹ מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן, טָמֵא. וְאִם לָאו, טָהוֹר: וְכֻלָּן שֶׁחָזְרוּ בָהֶם רָאשֵׁי אֵבָרִים. הַבָּא כֻלּוֹ לָבָן בַּתְּחִלָּה, בֵּין שֶׁהֻזְקַק לְהַסְגִּיר בֵּין לְהַחְלִיט בֵּין לִפְטֹר, אִם חָזְרוּ וְנִתְגַּלּוּ רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁלָּהֶן, הֲרֵי הֵן כְּמוֹ שֶׁהָיוּ וּטְהוֹרִים, דְּלָא חֲשִׁיבֵי מִחְיָה. כֵּיצַד, הַבָּא כֻלּוֹ לָבָן בַּתְּחִלָּה וְהֻסְגַּר שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וְלֹא נוֹלְדוּ בוֹ סִימָנֵי טֻמְאָה, וּפְטָרוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּלּוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים, הַיְנוּ חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים מִתּוֹךְ הַפְּטוּר, וְטָהוֹר. וְאִם הֶחְלִיטוֹ בְשֵׂעָר לָבָן וְהִשְׁחִירוּ הַשְּׂעָרוֹת וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּלּוּ רָאשֵׁי אֵבָרִים, הַיְנוּ חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים מִתּוֹךְ הֶחְלֵט, וְטָהוֹר. וְאִם בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן אוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי נִתְגַּלּוּ רָאשֵׁי אֵבָרִים, הַיְנוּ חָזְרוּ בּוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר, וְטָהוֹר. כָּךְ נִרְאֵית פֵּרוּשׁ מִשְׁנָה זוֹ מִתּוֹךְ תּוֹרַת כֹּהֲנִים {יט}. אֲבָל רַמְבַּ"ם לֹא פֵרְשָׁהּ כֵּן: פָּרְחָה בְמִקְצָתוֹ. בְּמִקְצָת רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁנִּתְגַּלּוּ: טָמֵא. שֶׁהֲרֵי פָשָׂה הַנֶּגַע: פָּרְחָה בְכֻלּוֹ. אַחַר שֶׁפָּרְחָה בְמִקְצָתוֹ: טָהוֹר. דַּהֲוֵי לֵיהּ פּוֹרֵחַ מִן הַטָּמֵא. אֲבָל אִם מִתְּחִלָּה לְאַחַר שֶׁנִּתְגַּלּוּ רָאשֵׁי אֵבָרִים פָּרְחָה בְכֻלּוֹ בְּבַת אַחַת, טָמֵא מִשּׁוּם פִּשְׂיוֹן. וְהָא דְתָנָא רֵישָׁא פָּרְחָה בְמִקְצָתוֹ טָמֵא, הוּא הַדִּין פָּרְחָה בְכֻלּוֹ נַמִּי טָמֵא, וְלֹא נָקַט פָּרְחָה בְמִקְצָתוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם דְּבָעֵי לְמִתְנֵי בָתְרַהּ פָּרְחָה בְכֻלּוֹ טָהוֹר, דְּהַיְנוּ לְאַחַר שֶׁפָּרְחָה בְמִקְצָתוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יח} דְּשֵׂעָר לָבָן דְּמַתְנִיתִין לָאו דַּוְקָא, וְהוּא הַדִּין מִחְיָה, כִּדְאִיתָא בְתוֹרַת כֹּהֲנִים: {יט} דְּיָלֵיף מִקְּרָא דַחֲזָרַת רָאשֵׁי אֵבָרִים אַחַר הֶחְלֵט וְהֶסְגֵּר דִּטְמֵאִים דַּוְקָא בְּבַהֶרֶת קְטַנָּה, אֲבָל בְּבַהֶרֶת גְּדוֹלָה חֲזָרָתָן מִתּוֹךְ הֶחְלֵט וְהֶסְגֵּר וּפְטוּר, טָהוֹר. וְכֵן פֵּרֵשׁ הָרַ"שׁ. וּמַה שֶּׁכָּתַב וְאִם כוּ' בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי בְּלֹא נוֹלְדוּ לוֹ סִימָנֵי טֻמְאָה הַיְנוּ מִתּוֹךְ הַפְּטוּר וְאִי נוֹלְדוּ וְהָלְכוּ הַיְנוּ הֶחְלֵט. וּבְחִנָּם נַקְטֵיהּ. וְאֶלָּא קָשֶׁה, דְּאִי אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ נַמִּי מִשְׁנָתֵנוּ בְּשָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, דְּהָא לִכְמוֹת שֶׁהָיוּ תְּנַן, וְרָאוּי לְהַסְגִּירוֹ וְלֹא לְטַהֲרוֹ לְגַמְרֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר ביארנו כי כאשר יבא בתחלה לפני הכהן והוא כולו לבן הנה יקרא הבא בכולו לבן ושהוא טמא וכן אמר בכאן יסגיר וכבר ידעת שהמוסגר טמא ואם התחדש לו שער לבן יחליט ואם התחדש לזה השער לבן אשר החליטו בו מה שאמרו בו שהוא רושם טומאה ואלו הדברים אשר מנו אפשר איזה מהן שיזדמן עוד חידש לו סימן טומאה אחר אם מחיה או שער לבן הנה הוא טמא ואם לא יתחדש לו שער לבן אחר ולא מחיה אבל הציל מן השער הראשון אשר החליטו בו מא' מאלו ההצלות ולא יתחדש סימן טומאה הנה הוא טהור ואמרו וכולן שחזרו בהן ראשי אברים הרי אלו כמו שהיו הוא לפי מה שאספר לך וזה שאשר ישפוט עליו בטומאה עוד תכללהו הצרעת הנה הוא טהור לפי מה שהתבאר וכן מה שיכללהו הצרעת קודם שיגיע לכהן והסגירו וטהר אחר ההסגר כגון שלא התחדש לו סימן טומאה או שבא כולו לבן אחר החלטו והוסר הדבר אשר החליטו בו וחזר טהור כמו שהתבאר בזאת ההלכה הנה כל אחד מאלו השלשה אישים אשר זכרנו כולן טהורים הראשון מפני כלל הצרעת אשר התחדש בהן הכללות אחר הטומאה והשני כלל אותו קודם הגעתו לפני הכהן עוד נסגר ונפטר והשלישי כללתו קודם בואו לפני כהן עוד הוסגר והוחלט ונפטר אחר החלט בסור סימן הטומאה הנה כל אחד מהן כאשר נתגלה ממנו ראשי אברים לפי מה שספרנו שנתגלה ממנו בשר חי כעדשה שהוא יחזור כמו שהיה קודם. אם היה לבן ונתגלה בשר חי חזר טמא כמו שהיה קודם שיכללהו הצרעת ואם כללהו הצרעת אחר זה וכסה אלו המקומות אשר נתגלו חזר טהור וכבר ביארנו בזה מפרק שענין אמרו פרחה מקצתו טמא בכולו טהור שהוא אפילו תוסיף בתחלה עד שיכללהו הנה הוא טהור ולא נאמר עד שיכללהו ברגע אחד ואז יהיה טהור אמנם כפל אלו הדינים בכאן ואע"פ שכבר זכר זה הדין בעצמו בזה הפרק וכן זכר חזרת ראשי אברים ואמר נתכסו טהור נתגלו טמא אפי' מאה פעמים כדי שלא תחשוב שזה אמנם הוא סימן הופך כלו לבן אחר החלט אולם מי שיכללהו קודם שיבא אל הכהן הנה א"צ ללמדך שהן כולן שוין באלו הדינים כמו שאבאר: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ח

אִם בְּכֻלּוֹ פָרְחָה כְאַחַת, מִתּוֹךְ הַטָּהֳרָה, טָמֵא. וּמִתּוֹךְ הַטֻּמְאָה, טָהוֹר. הַטָּהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר, פָּטוּר מִן הַפְּרִיעָה וּמִן הַפְּרִימָה וּמִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַצִּפֳּרִים. מִתּוֹךְ הֶחְלֵט, חַיָּב בְּכֻלָּן. זֶה וָזֶה מְטַמְּאִים בְּבִיאָה:

ר"ע מברטנורה מִתּוֹךְ הַטָּהֳרָה טָמֵא. כְּגוֹן הַבָּא כֻלּוֹ לָבָן בַּתְּחִלָּה, וּלְאַחַר הֶסְגֵּר אוֹ הֶחְלֵט נִטְהַר, דְּאִם חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים וְנִתְגַּלּוּ, טָהוֹר, כִּדְפָרֵישְׁנָא לְעֵיל. וְאִם מִתּוֹךְ טָהֳרָה זוֹ חָזְרוּ וְנִתְכַּסּוּ בְּבַת אַחַת, טָמֵא מִשּׁוּם פִּשְׂיוֹן, וְהַיְנוּ דְקָאָמַר אִם פָּרְחָה כֻלּוֹ כְּאַחַת מִתּוֹךְ טָהֳרָה, טָמֵא, כִּדְפָרֵישְׁנָא בְמַתְנִיתִין דִּלְעֵיל דְּאִם פָּרְחָה כֻלּוֹ בְּבַת אַחַת נַמִּי טָמֵא כְּמוֹ פָּרְחָה בְמִקְצָתוֹ: פָּטוּר מִן הַפְּרִיעָה וּמִן הַפְּרִימָה. כָּל זְמַן שֶׁהוּא מֻסְגָּר. וְאִלּוּ טָהוֹר מִתּוֹךְ הֶחְלֵט, חַיָּב בִּפְרִיעָה וּפְרִימָה, כָּל זְמַן שֶׁהוּא מֻחְלָט. פְּרִיעָה וּפְרִימָה, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ: מְטַמְּאִין בְּבִיאָה. אִם בָּאוּ אֶל הָאֹהֶל נִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם זה כולו מבואר וכבר הקדמתי לך שרשו וכבר ביארנו דין המוסגר והמוחלט בתגלחת ובצפרים בפרק ראשון מכלים. ושהענין מטמאין בביאה כאשר יכנס באהל נטמא כל מה שבו על התנאים אשר נתבארו בי"ג מזאת המסכתא: (רמב"ם)

פרק ח - משנה ט

הַבָּא כֻלּוֹ לָבָן וּבוֹ מִחְיָה כָעֲדָשָׁה, פָּרְחָה בְכֻלּוֹ וְאַחַר כָּךְ חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, כַּחֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים בְּבַהֶרֶת גְּדוֹלָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, כַּחֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים בְּבַהֶרֶת קְטַנָּה:

ר"ע מברטנורה פָּרְחָה בְכֻלּוֹ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּלּוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים. הָכָא מַיְרֵי שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לְהַחְלִיטוֹ עַד שֶׁפָּרְחָה בְכֻלּוֹ וְנִתְגַּלּוּ רָאשֵׁי אֵבָרִים, דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל מְדַמֵּי לֵיהּ לְבָא כֻלּוֹ לָבָן בַּתְּחִלָּה חוּץ מֵרָאשֵׁי אֵבָרִים, דְּטָעוּן הֶסְגֵּר. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה סָבַר, דְּכֵיוָן דְּאִלּוּ לֹא פָרְחָה הָיָה מַחְלִיטוֹ, דִּינוֹ כְבַהֶרֶת קְטַנָּה וּבָהּ מִחְיָה, דְּאִי פָרְחָה בְכֻלּוֹ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּלּוּ רָאשֵׁי אֵבָרִים, טָמֵא. וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ, דַּאֲפִלּוּ הֶחְלִיטוֹ בְּמִחְיָה וּפָרְחָה בְכֻלּוֹ וְטִהֲרוֹ, קָסָבַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּאֵין מְטַמֵּא בַחֲזָרַת רָאשֵׁי אֵבָרִים, דְּכִי מְטַמֵּא בַחֲזָרַת רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁאַחַר פְּרִיחָה, הֵיכָא דְּטָהַר בְּתוֹרַת פְּרִיחָה, אֲבָל הָכָא לָאו בְּתוֹרַת פְּרִיחָה טָהַר, דְּהָא אִלּוּ נִתְמַעֲטָה מִחְיָה מִכָּעֲדָשָׁה [נַמִּי] טָהוֹר: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם בהרת גדולה היא כללות הצרעת לכל הגוף וא"ר ישמעאל כאשר נתגלה כעדשה בראשי אברים הנה הוא טמא כדין חזרת ראשי אברים בהפך כולו לבן והוא בעל בהרת גדולה ור' אלעזר בן עזריה אומר שהוא מעת בואו אל הכהן היה כולו לבן ובו מחיה ודינו כדין בעל בהרת קטנה וכאשר נתגלה ממנו כעדשה בראשי אברים לא תטמא משום מחיה בבהרת קטנה כמו שכבר השרשנו פרק הששי והלכה כר' ישמעאל: (רמב"ם)

פרק ח - משנה י

יֵשׁ מַרְאֶה נִגְעוֹ לַכֹּהֵן וְנִשְׂכָּר {כ}, וְיֵשׁ מַרְאֶה וּמַפְסִיד. כֵּיצַד. מִי שֶׁהָיָה מֻחְלָט, וְהָלְכוּ לָהֶן סִימָנֵי טֻמְאָה, לֹא הִסְפִּיק לְהַרְאוֹתָהּ לַכֹּהֵן עַד שֶׁפָּרְחָה בְכֻלּוֹ, טָהוֹר. שֶׁאִלּוּ הֶרְאָה לַכֹּהֵן, הָיָה טָמֵא. בַּהֶרֶת וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, לֹא הִסְפִּיק לְהַרְאוֹתָהּ לַכֹּהֵן עַד שֶׁפָּרְחָה בְכֻלּוֹ, טָמֵא. שֶׁאִלּוּ הֶרְאָה לַכֹּהֵן, הָיָה טָהוֹר:

ר"ע מברטנורה מִי שֶׁהָיָה מֻחְלָט. בְּשֵׂעָר לָבָן אוֹ בְמִחְיָה אוֹ בְּפִשְׂיוֹן: לֹא הִסְפִּיק לְהַרְאוֹת לַכֹּהֵן. שֶׁסִּימָנֵי טֻמְאָה הָלְכוּ: שֶׁאִלּוּ הֶרְאָה לַכֹּהֵן. כְּשֶׁהָלְכוּ סִימָנֵי טֻמְאָה הָיָה מְטַהֵר, וְאִם אַחַר כֵּן הָיָה פוֹרֵחַ, הָיָה טָמֵא, דַּהֲוָה לֵיהּ פּוֹרֵחַ מִן הַטָּהוֹר, אֲבָל הַשְׁתָּא הָוֵי לֵיהּ פּוֹרֵחַ מִן הַטָּמֵא, וְטָהוֹר: בַּהֶרֶת וְאֵין בָּהּ כְּלוּם. אֵין בּוֹ סִימָן מִסִּימָנֵי טֻמְאָה: עַד שֶׁפָּרְחָה בְכֻלּוֹ טָמֵא. כְּלוֹמַר, טָעוּן הֶסְגֵּר כְּבָא כֻלּוֹ לָבָן בַּתְּחִלָּה. וְאִם מִתְּחִלָּה קֹדֶם שֶׁפָּרְחָה הָרְאָה אֶל הַכֹּהֵן הָיָה מַסְגִּיר, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ כְּשֶׁפָּרְחָה, הָוֵי לֵיהּ פּוֹרֵחַ מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר וְטָהוֹר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כ} יֵשׁ כוּ'. הַלָּשׁוֹן מַשְׁמַע שֶׁזָּרִיז וְנִשְׂכָּר הוּא בָּזֶה שֶׁהִקְדִּים לְהַרְאוֹת, וַהֲדַר תָּנֵי שֶׁאִלּוּ הֶרְאָה כוּ'. וְכֵן בְּסֵיפָא: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם בהלכה ראשונה אם ראה הכהן כאשר הלכו סימני טומאה היה פוטר אותו וכאשר תפרח הצרעת בכל גופו אחר זה יהיה טמא לפי מה שהשרשתי לך שהופך כולו לבן מתוך הפטור טמא ובהלכה השנית בעת שהיה בו בהרת ואין בה כלום לא ראהו הכהן היה מסגירו לפי מה שקדם בזה וכאשר תפרח בגופו אחר זה יהיה טהור לפי מה שהתבאר שהופך כולו לבן מתוך הסגר טהור וכאשר עזב עצמו עד שפרחה בכולו יהיה טמא לפי מה שקדם שהבא בכולו לבן יסגיר וידוע שכל מוסגר טמא: (רמב"ם)

פרק ט

פרק ט - משנה א

הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה מִטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד {א}, בִּשְׁנֵי סִימָנִים, בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן. אֵיזֶה הוּא הַשְּׁחִין {ב}. לָקָה בְעֵץ אוֹ בְאֶבֶן אוֹ בְגֶפֶת אוֹ בְמֵי טְבֶרְיָא, כֹּל שֶׁאֵינוֹ מֵחֲמַת הָאֵשׁ, זֶה הוּא שְׁחִין. אֵיזוֹ הִיא מִכְוָה. נִכְוָה בְגַחֶלֶת אוֹ בְרֶמֶץ, כֹּל שֶׁהוּא מֵחֲמַת הָאֵשׁ, זוֹ הִיא מִכְוָה:

ר"ע מברטנורה הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה מִטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד. אִם נוֹלַד בִּמְקוֹמָן בַּהֶרֶת, מַסְגִּירָן שָׁבוּעַ אֶחָד, וּלְסוֹף שָׁבוּעַ אִם יֵשׁ בּוֹ שֵׂעָר לָבָן אוֹ פִשְׂיוֹן, מַחְלִיטוֹ. וְאִם לָאו, פּוֹטְרוֹ. אֲבָל בְּמִחְיָה אֵין מִטַּמְּאִין, דְּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בָּעִינַן, וְאֵין זֶה בָּשָׂר חַי, כֵּיוָן דִּמְקוֹמוֹ שְׁחִין וּמִכְוָה: בְּגֶפֶת. פְּסֹלֶת שֶׁל זֵיתִים, וְהוּא חַם מֵחֲמַת עַצְמוֹ. וְכֵן חַמֵּי טְבֶרְיָא מֵחֲמַת מְקוֹרָן הֵן חַמִּים וְלֹא מֵחֲמַת הָאוּר: כֹּל שֶׁאֵינוֹ מֵחֲמַת הָאֵשׁ זֶהוּ שְׁחִין. לַאֲתוֹיֵי אֲבָר מֵעִקָּרוֹ: רֶמֶץ. אֵפֶר כִּירָה, וְחַם מֵחֲמַת הָאוּר: כֹּל שֶׁהוּא מֵחֲמַת הָאֵשׁ. לַאֲתוֹיֵי חַמֵּי הָאוּר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} מִטַּמְּאִין כוּ'. וְהַלָּשׁוֹן קְצָת קָשֶׁה, דְּבִשְׁאָר נְגָעִים בָּעֵי עוֹד הֶסְגֵּר, וּבְזוֹ מִטַּהֲרִים בְּשָׁבוּעַ אֶחָד. וְיֵשׁ לוֹמַר, דְּהָכִי נַמִּי קָאָמַר דְּטָמֵא בְשֵׂעָר וּבְפִשְׂיוֹן דַּוְקָא, וּבְלָאו הָכִי אַף עַל גַּב דְּלֹא כָהָה טָהוֹר. תּוֹסָפוֹת: {ב} שְׁחִין כוּ'. לְשׁוֹן חֲמִימוּת [דְּעַל יְדֵי הַהַכָּאָה מִתְחַמֵּם הַבָּשָׂר]. חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר [יְשַׁעְיָה מד], מְתַרְגֵּם שַׁחֵינִית. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ידוע שבטברי' מים חמים ואמרו שמימיו חמים הוא מאשר עוברי' על מקור גפרית ודומיהם ואין דינם דין חמי האור וכבר קדם בפרק הג' באור כל הסימנים: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ב

הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה {ג}, וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין לְעוֹר הַבָּשָׂר, וְלֹא עוֹר הַבָּשָׂר פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן. הָיוּ מוֹרְדִין, טְהוֹרִין. עָשׂוּ קְרוּם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם, זוֹ הִיא צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה {ד}. חָזְרוּ וְחָיוּ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקוֹמָן צַלֶּקֶת, נִדּוֹנִין כְּעוֹר הַבָּשָׂר:

ר"ע מברטנורה אֵין מִצְטָרְפִין. חֲצִי גְרִיס שְׁחִין וַחֲצִי גְרִיס מִכְוָה, אֵין מִצְטָרְפִין לְכַגְּרִיס: וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה. דְּאִם שְׁחִין וּמִכְוָה זֶה אֵצֶל זֶה, וּבְאֶחָד מֵהֶן בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס, וְהִסְגִּירָהּ, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ פָּשְׂתָה לַחֲבֵרוֹ אוֹ לְעוֹר הַבָּשָׂר, אֵין מַחְלִיטוֹ. וְכֵן אִם הַבַּהֶרֶת בְּעוֹר הַבָּשָׂר וּפָשְׂתָה לַשְּׁחִין אוֹ לַמִּכְוָה, לֹא חָשׁוּב פִּשְׂיוֹן: הָיוּ מוֹרְדִין. שֶׁלֹּא נִתְרַפְּאוּ יָפֶה וְלֹא נִקְרַם הָעוֹר וַעֲדַיִן מוֹצִיאִין לֵחָה, אֵין מְטַמְּאִין בַּנְּגָעִים, דִּכְתִיב [וַיִּקְרָא יג] שְׁחִין וְנִרְפָּא, וּבְמִכְוָה כְתִיב [שָׁם] וְהָיְתָה מִחְיַת הַמִּכְוָה: אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה מְקוֹמוֹ צַלֶּקֶת. שֶׁנִּכָּר שֶׁהָיָה שָׁם שְׁחִין אוֹ מִכְוָה וְאֵין שָׁוֶה לִשְׁאָר עוֹר בָּשָׂר, אַף עַל פִּי כֵן נִדּוֹן כְּעוֹר הַבָּשָׂר, מֵאַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה קְרוּם חָזָק: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ג} אֵין כוּ'. מִדְּחִלְּקָן הַכָּתוּב בִּשְׁתֵּי פָרָשִׁיּוֹת אַף שֶׁמִּשְׁפָּטָן שָׁוֶה. גְּמָרָא: {ד} בַּתּוֹרָה. שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר צָרֶבֶת הַשְּׁחִין וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן, עִנְיָנוֹ שֶׁאֵינוֹ נֶגַע טָמֵא כֵּיוָן שֶׁלֹּא פָשָׂה, אֲבָל הִיא צָרֶבֶת כְּשֶׁהָיָה וְאִלּוּ פָשָׂה אוֹ בָּא בְשֵׂעָר הָיָה טָמֵא. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר קדם ביאור ההלכה הזאת וזכר שרשה בסוף הפרק הששי ולא נשאר לנו תוספת ביאור בסיפור השחין והמכוה וזה שהגשם כאשר יתנגע ונבקע העור ונתפשט באי זו סבה שיהיה אם בסבת האש או בסבה אחרת הנה זה המקום הנפשט לא יטמא בנגעים כל מה שהוא הבשר מגולה והוא אשר יקרא מורד וכאשר בושל הנגע ונתכסה הבשר והעור ולא נשאר בו רושם לבד כמו שישאר בשאר הנגעים והמורסות הנראות שהוא אז דינו כדין העור הבריא אשר לא נוגע ויטמא בנגעי עור ובשר וכאשר בישל והתחיל להתקשות ונתלקח בעליונו קרום דק אז יקרא שחין או מכוה או קדח כפי סבתו ואז יטמא בנגעי שחין ומכוה הנזכרים בתורה והרושם אשר ישאר בגוף אחר שלימות רפואתו והתכסותו ותדמה שטוחה בעור יקרא צלקת ולשון ספרא (ויקרא יג) ובשר כי יהיה בו בעורו שחין יכול למורד ת"ל ונרפא אי נרפא יכול עד שיהיה צלקת ת"ל שחין הא כיצד נרפא ולא נרפא וכן הוא אומר צרבת השחין עד שתקרום כקליפת השום ודין הקדח והשחין דבר א' לפי שהן שני מינין מן השחין אם הית' סבתו מליחה שורפת יקרא קדח מכוה ואם היתה בסבת הכאה באבן או בעץ יקרא שחין ובספרא אין לי אלא שחין שעלה מאליו מניין לקה בעץ ובאבן ת"ל שחין שחין ריבה: (רמב"ם)

פרק ט - משנה ג

שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מִי שֶׁעָלְתָה לְתוֹךְ יָדוֹ בַּהֶרֶת כַּסֶּלַע וּמְקוֹמָהּ צָרֶבֶת שְׁחִין. אָמַר לָהֶם, יַסְגִּיר. אָמְרוּ לוֹ, לָמָּה, לְגַדֵּל שֵׂעָר לָבָן אֵינָהּ רְאוּיָה, וּלְפִשְׂיוֹן אֵינָהּ פּוֹשָׂה, וּלְמִחְיָה אֵינָהּ מִטַּמָּא. אָמַר לָהֶן, שֶׁמָּא תִכְנֹס וְתִפְשֶׂה. אָמְרוּ לוֹ, וַהֲלֹא מְקוֹמָהּ כַּגְּרִיס. אָמַר לָהֶן, לֹא שָׁמַעְתִּי {ו}. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא, אֲלַמֵּד בּוֹ. אָמַר לוֹ, אִם לְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים, הֵין. אָמַר לוֹ, שֶׁמָּא יִוָּלֵד לוֹ שְׁחִין אַחֵר חוּצָה לוֹ וְיִפְשֶׂה לְתוֹכוֹ. אָמַר לוֹ, חָכָם גָּדוֹל אַתָּה שֶׁקִּיַּמְתָּ דִּבְרֵי חֲכָמִים:

ר"ע מברטנורה אָמְרוּ לוֹ לָמָּה. יַסְגִּיר הָא אִי אֶפְשָׁר לְהִוָּלֵד לוֹ סִימַן טֻמְאָה: לְגַדֵּל שֵׂעָר אֵין רְאוּיָה. דְּכַף הַיָּד אֵינוֹ מְגַדֵּל שֵׂעָר לְעוֹלָם: לְפִשְׂיוֹן אֵינָהּ פּוֹשָׂה. דִּשְׁחִין וּמִכְוָה אֵין פּוֹשִׂין לְעוֹר הַבָּשָׂר: לְמִחְיָה אֵינָהּ מִטַּמָּא. דְּהָא תְנַן בִּשְׁנֵי סִימָנִים בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן, וְלֹא בְמִחְיָה: שֶׁמָּא תִכְנֹס. כַּגְּרִיס, וּכְשֶׁיִּרְאֶנָּה הַכֹּהֵן בְּסוֹף שָׁבוּעַ יִפְטֹר אוֹתוֹ, וּלְאַחַר הַפְּטוּר תַּחֲזֹר וְתִפְשֶׂה בְתוֹךְ הַשְּׁחִין שֶׁמְּקוֹמוֹ כַּסֶּלַע, וְיַחְלִיט: אָמְרוּ לוֹ הֲרֵי מְקוֹמָהּ כַּגְּרִיס. כְּלוֹמַר, וְאִם הָיָה מְקוֹם הַצָּרֶבֶת כַּגְּרִיס בִּלְבַד וְהַבַּהֶרֶת בְּתוֹכָהּ, לָמָּה יַסְגִּיר {ה}, וַהֲלֹא אֵין שַׁיָּךְ לוֹמַר כָּאן שֶׁמָּא תִכְנֹס וְתִפְשֶׂה: אָמַר לָהֶן לֹא שָׁמַעְתִּי. כְּלוֹמַר גַּם זֶה יַסְגִּיר, אֲבָל לֹא שָׁמַעְתִּי בוֹ טַעַם: אֲלַמֵּד בּוֹ. תַּרְשֵׁנִי שֶׁאֲלַמֵּד בְּדִין זֶה דָּבָר: אִם לְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים הֵן. אִם תִּמְצָא טַעַם לְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים שֶׁאָמְרוּ שֶׁטָּעוּן הֶסְגֵּר, אֱמֹר, אֲבָל לְלַמֵּד שֶׁאֵינוֹ טָעוּן הֶסְגֵּר לֹא תֹאמַר, שֶׁאֵינִי מַנִּיחַ מַה שֶּׁקִּבַּלְתִּי מֵרַבּוֹתַי וְשׁוֹמֵעַ מִמְּךָ: שֶׁמָּא יִוָּלֵד לוֹ שְׁחִין אַחֵר חוּצָה לוֹ וְיִפְשֶׂה לְתוֹכוֹ. שֶׁשְּׁחִין פּוֹשֶׂה לִשְׁחִין. וְכֵן הֲלָכָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ה} הָרַמְבַּ"ם. וְקָשֶׁה, הָא עֲדַיִן לֹא אָמַר לָהֶם בָּזֶה שֶׁיַּסְגִּיר. וְכֵן קָשֶׁה, דְּעַל לֹא שָׁמַעְתִּי מְפָרֵשׁ הָרַ"ב גַּם זֶה יַסְגִּיר, וְהוּא לְשׁוֹן הָרַ"שׁ, וַהֲרֵי כְּבָר יָדְעוּ שֶׁיַּסְגִּיר. וּלְדַעַת הָרַ"שׁ יֵשׁ לְפָרֵשׁ שֶׁהַשְּׁאֵלָה הָיְתָה אִם יַסְגִּיר אִם לָאו, וְאָמַר לָהֶם לֹא שָׁמַעְתִּי וְיַסְגִּיר. וְהָרַ"ב עִרְבֵּב שְׁנֵי הַפֵּרוּשִׁים: {ו} לֹא שָׁמַעְתִּי. וְלֹא אָמַר לֹא יָדַעְתִּי, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לֹא אָמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מֵרַבּוֹתָיו. מַהֲרַ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר קדם שהשחין והמכוה לא יתטמאו במחיה ואמנם סימן הטומאה בהן שער לבן או פסיון וכבר קדם ששחין ומכוה אין פושין לעור הבשר ולא עור הבשר פושה לתוכן ואמנם יהיה הפסיון בשחין עצמו. וידוע שכף האדם לא יצמח בו שער והניחו לרבי אליעזר זאת ההנחה והוא שיהיה בכף שחין על התאר המותנה בו ובהרת בכלל זה השחין כבר כללהו ואשר יסגיר והקשו לו מה יהיה זה סוף ההסגר ששער לבן לא יצמח בזאת הבהרת ולא מחיה תטמא בה ואין לה מקום שתפשה לפי שבתוך השחין ועור הבשר יוסיף ואין השחין פושה לעור הבשר ואמר להם תועלת ההסגר שמא תכנס ביום ז' עד שתשוב כגריס ויפטור אותו הכהן ואחר זה תפשה בשארית השחין אשר כנסה ממנו ויהיה הפסיון ויהיה מוחלט לפי שהפסיון מטמא אחר הפטור כמו שקדם בג' ואמרו לו אפשר כאשר היתה הבהרת כסלע כמו שהנחנו שהיא אפשר שתכנס ותעמוד על כגריס ואם היה מקומו כגריס מה תועלת ההסגר רוצה לומר אם היה בתוך הכף שחין ובהרת כגריס בתוך השחין:

ואמר לא שמעתי. ר"ל לא (נשמע) [שמעתי] תועלת ההסגר בזאת ההנחה השנית וא"ל רבי יהודה בן בתירה שאנחנו (נאמר) *[נחקור] בזאת השאלה מעט ואמר לו רבי אליעזר אם תמצא פנים יחייב בו הסגר ותראה תועלת ההסגר *(הנה הוא טהור) ואם תקיים הטענה שלא יהיה צריך הסגר לא אקבל ממך דבר שאני קבלתי שהוא צריך הסגר ולא אדע איזה דבר אפשר להתחדש בזה ההסגר ממה שיחייב טומאה ממה שהוא תכלית ההסגר ולמדנו מר' יהודה בתועלת ההסגר כמו שתראה ואמר שמא יולד לו שחין שהשחין פושה לשחין כמו שהשרשנו וזה מאמר אמתי: (רמב"ם)

פרק י

פרק י - משנה א

הַנְּתָקִים מִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וּבִשְׁנֵי סִימָנִים, בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק וּבְפִשְׂיוֹן {ב}. בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק, לָקוּי קָצָר {ג}, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָרֹךְ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, מַה הַלָּשׁוֹן אוֹמְרִים, דַּק מַקֵּל זֶה, דַּק קָנֶה זֶה, דַּק לָקוּי קָצָר, אוֹ דַק לָקוּי אָרֹךְ. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, עַד שֶׁאָנוּ לְמֵדִים מִן הַקָּנֶה, נִלְמַד מִן הַשֵּׂעָר. דַּק שְׂעָרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, דַּק לָקוּי קָצָר, לֹא דַק לָקוּי אָרֹךְ:

ר"ע מברטנורה הַנְּתָקִים. נְגָעִים שֶׁבָּרֹאשׁ אוֹ בַזָּקָן, קְרוּיִין נְתָקִים, עַל שֵׁם שֶׁהַשֵּׂעָר נִתָּק וְנוֹפֵל וְנוֹשֵׁר מֵחֲמַת הַנֶּגַע {א}. וְהַנְּתָקִים אֵין מִטַּמְּאִין בְּאַרְבָּעָה מַרְאוֹת כְּנֶגַע שֶׁבִּמְקוֹם בָּשָׂר, אֶלָּא מִטַּמְּאִים בְּכָל מַרְאוֹת: בְּשֵׂעָר צָהֹב. דּוֹמֶה לְתַבְנִית זָהָב: דַּק לָקוּי קָצָר. מַה שֶּׁאָמְרָה תוֹרָה וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דַּק, מַשְׁמָעוּתוֹ לָקוּי קָצָר: אֲפִלּוּ אָרֹךְ. שֶׁאֵין מַשְׁמָעוּת דַּק אֶלָּא רָקִיק: מָה הַלָּשׁוֹן אוֹמְרִים. מִלְּשׁוֹן בְּנֵי אָדָם אַתָּה לָמֵד. כְּשֶׁאוֹמְרִים קָנֶה זֶה דַּק, מַה מַּשְׁמָעוֹ, בֵּין לָקוּי קָצָר בֵּין לָקוּי אָרֹךְ. וְאִית סְפָרִים דְּגָרְסֵי, וְלֹא לָקוּי אָרֹךְ, בִּתְמִיהָה, כְּלוֹמַר שֶׁמָּא לָקוּי קָצָר וְלֹא לָקוּי אָרֹךְ: נִלְמַד מִן הַשֵּׂעָר. דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם כְּשֶׁאוֹמְרִים עַל הַשֵּׂעָר שֶׁהוּא דַק, עַל הַלָּקוּי קָצָר אוֹמְרִים, וְלֹא עַל הַלָּקוּי הָאָרֹךְ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} זֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, נִגְעֵי הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן הוּא שֶׁיִּפֹּל הַשֵּׂעָר שֶׁבָּהֶן מֵעִקָּרוֹ וְיִשָּׁאֵר הַמָּקוֹם פָּנוּי. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא נֶתֶק כוּ', בֵּין שֶׁמַּרְאֵהוּ עָמֹק בֵּין אֵינֶנּוּ עָמֹק, וְלֹא יֹאמַר עָמֹק בַּנְּתָקִים אֶלָּא לוֹמַר לָךְ מַה עָמֹק בִּידֵי שָׁמַיִם כוּ'. וְכָתַב הָרַאֲבַ"ד, שֶׁכֵּן נִרְאֶה בְתוֹרַת כֹּהֲנִים שֶׁאֵין צָרִיךְ שִׁנּוּי הָעוֹר כְּלָל, אֲבָל בַּתּוֹסֶפְתָּא נִרְאֶה שֶׁצָּרִיךְ שִׁנּוּי. וְכֵן הוּא דַּעַת הָרַמְבַּ"ן. וְכֵן מַשְׁמַע דַּעַת הָרַ"ב שֶׁכָּתַב מֵחֲמַת הַנֶּגַע. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} וּבִשְׁנֵי כוּ'. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, מִנַּיִן לְשֵׂעָר צָהֹב בְּלֹא פִשְׂיוֹן וּלְפִשְׂיוֹן בְּלֹא שֵׂעָר, תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא יְבַקֵּר וְגוֹ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} קָצָר. מִשְּׁאָר כָּל הַשֵּׂעָר. הָרַמְבַּ"ם. וְהָרַ"שׁ כָּתַב, אִי נַמִּי, קָצָר מִשִּׁעוּר שֵׂעָר לָבָן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר ידעת שהנתקים הם נגעי ראש או זקן וידוע שהראש והזקן אין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה וידעת שאלו הנגעים אשר יהיו באלו שני המינים הוא שיעדר השער הטבעי ויצמח בו שער צהוב דק או הפסיון והוא המשך הנתק ונפילת השער וזה אמרו בזה שער צהוב וצהוב הוא מראה הזהובה והוא מראה מעורב מאדמימות וירקות אמרו למה הוא דומה לתבנית הזהב וזה ענין לקוי לפי שלקה אמרו למי שהוכה באיזה פנים מן ההכאה ויקראהו הפסד מראה השער לקוי ונשאר אמרו יתעלה דק אמר ר"ע עניינו קצר ואמר שאמרו צהוב דק הוא לקוי קצר ור' יוחנן בן נורי אומר שענין דק רקיק אם קצר אם ארוך והביא ראיה ממאמר שאומר קנה דק ומקל דק ואע"פ שהוא ארוך וזהו ענין אמרו דק לקוי קצר או דק לקוי ארוך ר"ל שהוא טמא ודק יקרא בין שתהיה לקוי ארוך או לקוי קצר כאשר יהיה רקיק ור' עקיבא יקח ראיה מאמרם דק שערו של פלוני ר"ל קצר לא עבה ולזה לא יטמא אצלו לא דק ולא ארוך ואינו סימן טומאה וזה אמרו לא דק לקוי ארוך והלכה כר' עקיבא: (רמב"ם)

פרק י - משנה ב

שֵׂעָר צָהֹב דַּק מְטַמֵּא מְכֻנָּס, וּמְפֻזָּר, וּמְבֻצָּר, וְשֶׁלֹּא מְבֻצָּר, הָפוּךְ, וְשֶׁלֹּא הָפוּךְ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא הָפוּךְ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְדִין הוּא, מָה אִם שֵׂעָר לָבָן, שֶׁאֵין שֵׂעָר אַחֵר מַצִּיל מִיָּדוֹ, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא הָפוּךְ. שֵׂעָר צָהֹב דַּק שֶׁשֵּׂעָר אַחֵר מַצִּיל מִיָּדוֹ {ה}, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא אֶלָּא הָפוּךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הָפוּךְ, אָמַר הָפוּךְ. אֲבָל הַנֶּתֶק שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (ויקרא יג) וְלֹא הָיָה בוֹ שֵׂעָר צָהֹב, מְטַמֵּא הָפוּךְ וְשֶׁלֹּא הָפוּךְ:

ר"ע מברטנורה מְכֻנָּס. שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת {ד} בְּמָקוֹם אֶחָד: מְפֻזָּר. אַחַת בְּמִזְרַח הַנֶּגַע וְאַחַת בְּמַעֲרָבוֹ: מְבֻצָּר. שֶׁהַשֵּׂעָר בְּאֶמְצַע הַנֶּתֶק, כְּמִבְצָר שֶׁהוּא בְאֶמְצַע הָעִיר: הָפוּךְ. שֶׁנֶּהְפַּךְ הַשֵּׂעָר לְצָהֹב מֵחֲמַת הַנֶּתֶק, כְּגוֹן שֶׁהַנֶּתֶק קָדַם לַשֵּׂעָר [צָהֹב]: שֶׁאֵינוֹ הָפוּךְ. שֶׁקָּדַם שֵׂעָר צָהֹב לַנֶּתֶק: שֶׁאֵין שֵׂעָר אַחֵר מַצִּיל מִיָּדוֹ. שֶׁאִם יֵשׁ בַּנֶּגַע שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת, אֲפִלּוּ מָלֵא שְׂעָרוֹת שְׁחֹרוֹת אֵינָן מַצִּילוֹת (עַל הַשְּׁתֵּי) שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת שֶׁלֹּא יְטַמְּאוּ. אֲבָל שֵׂעָר צָהֹב, אִם יֵשׁ עִמּוֹ [שְׁתֵּי] שְׂעָרוֹת שְׁחֹרוֹת אֵינוֹ מְטַמֵּא. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ד} בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, וְשֵׂעָר, מִעוּט שֵׂעָר שְׁנַיִם: {ה} מַצִּיל כוּ'. דִּכְתִיב וְשֵׂעָר שָׁחֹר אֵין בּוֹ. הָא יֵשׁ בּוֹ, טָהוֹר. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מבוצר. שהיה זה השער באמצע הנתק והנתק מיותר עליו מכל צד ושלא מבוצר שיהיה זה השער בצד הנתק:

הפוך ושלא הפוך. בין שיתחדש השער הצהוב בנתק וזהו הפוך או תקדם חדוש השער הצהוב לחדוש הנתק וזהו שלא הפוך לפי מה שהתבאר במחיה בפרק הד' ור' שמעון אומר שאינו סימן טומאה אלא אם היתה הנתק הוא אשר הפכו וחזרו צהוב דק כמו שער לבן בבהרת לפי מה שקדם ביאורו וזה אשר דן רבי שמעון מבואר כאשר הבנת שני שרשים אחת מהם שבבהרת כאשר היה בתוכה שער צהוב ושער לבן הנה היא טמאה מאשר בא ב' שערות לבנות בתנאי והשרש השני שהנתק כאשר היה בו שער צהוב דק לבדו הוא טמא אולם אם יצמח שער (צהוב) בזה הנתק עם השער צהוב הנה הוא טהור וזה למאמר השם ושער שחור אין בו וזו ראיה שאם היה בו שער שחור עם השער צהוב הוא טהור ורבי יהודה אומר שכל מי שנתנה בו שיחדש השער אחר הנגע לאומרו יתברך (ויקרא יג) בו הפך כמו שנאמר בצרעת עור בשר והיא הפכה שער לבן והנתק אשר נאמר בו ולא היה בו שער צהוב ולא אמר ולא הפך שער *לבן והכונה כי כאשר היה שם שער צהוב הנה הוא טמא בין שקדם שער צהוב לנתק או שקדם נתק לשער צהוב והלכה כר' יהודה: (רמב"ם)

פרק י - משנה ג

הַצּוֹמֵחַ מַצִּיל מִיַּד הַשֵּׂעָר צָהֹב וּמִיַּד הַפִּשְׂיוֹן, מְכֻנָּס, וּמְפֻזָּר, מְבֻצָּר, וְשֶׁלֹּא מְבֻצָּר. וְהַמְשֹׁאָר {ו} מַצִּיל מִיַּד שֵׂעָר צָהֹב וּמִיַּד הַפִּשְׂיוֹן, מְכֻנָּס, וּמְפֻזָּר, וּמְבֻצָּר. וְאֵינוֹ מַצִּיל מִן הַצַּד {ז}, עַד שֶׁיְּהֵא רָחוֹק מִן הַקָּמָה מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. אַחַת צְהֻבָּה וְאַחַת שְׁחֹרָה, אַחַת צְהֻבָּה וְאַחַת לְבָנָה {ט}, אֵינָן מַצִּילוֹת:

ר"ע מברטנורה הַצּוֹמֵחַ מַצִּיל. שֵׂעָר שָׁחֹר שֶׁצָּמַח בַּנֶּתֶק: מִיַּד שֵׂעָר צָהֹב וּמִיַּד פִּשְׂיוֹן. שֶׁאִם הֻחְלַט בְּשֵׂעָר צָהֹב אוֹ בְּפִשְׂיוֹן, וְצָמְחוּ בוֹ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שְׁחֹרוֹת, טָהוֹר: בֵּין מְכֻנָּס. דִּשְׁתֵּיהֶן בְּמָקוֹם אֶחָד: בֵּין מְפֻזָּר. אַחַת לְמִזְרַח הַנֶּגַע וְאַחַת לְמַעֲרָבוֹ: וְהַמְשֹׁאָר. שֶׁקָּדְמוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שְׁחֹרוֹת הַלָּלוּ לַנֶּתֶק, כְּגוֹן שֶׁכְּשֶׁנִּתַּק שְׂעַר רֹאשׁוֹ אוֹ זְקָנוֹ כַגְּרִיס נִשְׁאֲרוּ בְתוֹךְ הַנֶּתֶק שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שְׁחֹרוֹת: וּמְבֻצָּר. אִם הֵן מְבֻצָּרוֹת בְּאֶמְצַע הַנֶּתֶק, מַצִּילוֹת. אֲבָל עוֹמְדוֹת מִן הַצַּד, אֵין מַצִּילוֹת: עַד שֶׁיְּהֵא רָחוֹק מִן הַקָּמָה. עַד שֶׁיְּהוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הַלָּלוּ רְחוֹקוֹת מִן הַשְּׂעָרוֹת הַמַּקִּיפוֹת אֶת הַנֶּתֶק כְּשִׁעוּר שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. וְהַשְּׂעָרוֹת שֶׁסְּבִיב הַנֶּתֶק הֵן קְרוּיִין קָמָה. וּכְשֶׁשְּׂעָרוֹת הַלָּלוּ רְחוֹקוֹת מִן הַקָּמָה מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, נֶחְשָׁבוֹת כִּמְבֻצָּרוֹת בְּתוֹךְ הַנֶּגַע: אַחַת צְהֻבָּה וְאַחַת שְׁחֹרָה. בִּצְהֻבָּה שֶׁקָּדְמָה לַנֶּתֶק דְּלֹא הַוְיָא סִימַן טֻמְאָה, אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְמֵימַר דְּאֵין מִצְטָרֶפֶת עִם הַשְּׁחֹרָה לְהַצִּיל מִיַּד שֵׂעָר צָהֹב וּמִיַּד הַפִּשְׂיוֹן. וּסְתָם מַתְנִיתִין כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב דְּאָמַר בְּסָמוּךְ לְקַמָּן דְּשֵׂעָר צָהֹב שֶׁקָּדַם לַנֶּתֶק לֹא מְטַמֵּא וְלֹא מַצִּיל {ח}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} וְהַמְשֹׁאָר. דְּקֹדֶם הֶסְגֵּר כְּתִיב וְשֵׂעָר שָׁחֹר אֵין בּוֹ, וְאֵין בּוֹ מְשֹׁאָר מַשְׁמַע, וּבְסוֹף הֶסְגֵּר שֵׁנִי כְּתִיב צָמַח בּוֹ, דְּמַשְׁמַע צָמַח מֵחָדָשׁ. הָרַ"שׁ: {ז} הַצַּד. אֵין בּוֹ, עַד שֶׁיְּהֵא מְבֻצֶּרֶת בּוֹ. תּוֹרַת כֹּהֲנִים. וְצָרִיךְ עִיּוּן, דְּהָא צָמַח בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְבֻצָּר. וְכָתַב מַהֲרַ"ם, דְּמִסְּתָמָא קְרָא בַתְרָא לְרַבּוֹת אָתֵי. וּלְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, וְאִם הָיָה מִצַּד הַנֶּתֶק לֹא יַצִּיל לְפִי שֶׁתַּבְנִית הַנֶּתֶק שֶׁיִּקְרַח מָקוֹם וְיִשָּׁאֵר הַשֵּׂעָר בּוֹ סָבִיב לַנֶּתֶק כוּ': {ח} הָרַ"שׁ. וְכָתַב עוֹד, דִּבְתוֹרַת כֹּהֲנִים מַשְׁמַע דְּאַף לְרַבִּי יְהוּדָה אִצְטְרִיךְ. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ כְּגוֹן לְהַצִּיל מִיַּד הַפִּשְׂיוֹן, דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ כֵּיוָן דְּבִפְנֵי עַצְמוֹ אֵינוֹ סִימַן טֻמְאָה, אֲפִלּוּ צוֹמֵחַ יִצְטָרֵף עִם הַשָּׁחֹר לְהַצִּיל, קָמַשְׁמַע לָן: {ט} לְבָנָה. קָשֶׁה, אִם שְׁחֹרָה אֵינָהּ מַצֶּלֶת עִם הַצְּהֻבָּה, לָמָּה תַּצִּיל הַלְּבָנָה עִם הַצְּהֻבָּה, וְלֹא הֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי לְהָא. וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, אָמַר וְשֵׂעָר שָׁחֹר, יִצְטָרֵךְ שֶׁיִּהְיוּ שְׁתֵּיהֶן שְׁחֹרוֹת, אוּלָם אִם אַחַת לְבָנָה אוֹ צְהֻבָּה וְהָאַחֶרֶת שְׁחֹרָה אֵינָן מַצִּילִין. וְעָלָה בְדַעְתִּי שֶׁהַגִּרְסָא הִיא אַחַת שְׁחֹרָה וְאַחַת לְבָנָה. אֶלָּא שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים גַּם כֵּן כְּגִרְסָתֵנוּ. וְצָרִיךְ עִיּוּן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר הודעתיך שהנתק הוא הסרת השער מקצת הראש וקצת הזקן ואם היה בזה המקום שתי שערות מן שער צהוב דק הנה הוא טמא וכן אם נמשך הנתק בראש או בזקן הנה אם היה עם זה השער צהוב ב' שערות שחורות הנה הוא (טמא) ואם היה זה השער צהוב צמיחה בנתק הנה יקרא הצומח ואם היה נשאר בנתק עם הב' שערות השחורות ולא עלה עם השער הצהוב הנה יקרא המשואר וכולן מצילין וענין מצילים כי כאשר היה עם השער צהוב הנה זה הנתק טהור וההפרש שביניה' שהצומח כאשר יצמח יציל והמשואר כאשר נשאר תוך הנתק עד שיהיה מבוצר הנה הוא יציל ואם היה מצד הנתק הנה הוא לא יציל לפי שזהו כמו תבנית הנתק שיקרח מקום וישאר השער בו סביב ואם היה זה (הצהוב) [שחור] אשר בצד הנתק רחוק מכלל שער הראש או הזקן הנה הוא ג"כ יציל וזהו אמרו עד שיהיה רחוק מן הקמה שתי שערות עוד ביאר שאמרו בשער שחור צמח בו יצטרך שיהיו משתי שערות ולמעלה ושתיהן שחורות אולם אם האחת לבנה או צהובה ואחרת שחורה אינן מצילין: (רמב"ם)

פרק י - משנה ד

שֵׂעָר צָהֹב שֶׁקָּדַם אֶת הַנֶּתֶק, טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, לֹא מְטַמֵּא וְלֹא מַצִּיל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁאֵינוֹ סִימַן טֻמְאָה בַנֶּתֶק, הֲרֵי הוּא סִימַן טָהֳרָה בַנָּתֶק:

ר"ע מברטנורה רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא. כְּדִתְנַן לְעֵיל דְּרַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא הָפוּךְ וְלֹא הָפוּךְ {י}: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר לֹא מְטַמֵּא וְלֹא מַצִּיל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וְרַבִּי שִׁמְעוֹן לְפָרוֹשֵׁי מִלְּתָא דְּתַנָּא קַמָּא דְּאָמַר טָהוֹר קָאָתוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר, טָהוֹר דְּאָמַר תַּנָּא קַמָּא לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא, אֲבָל אֵינוֹ מַצִּיל. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר, טָהוֹר וּמַצִּיל קָאָמַר. וּלְעֵיל פָּסְקִינַן דַּהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {י} וַהֲדַר תָּנֵי הָכָא, אַגַּב שְׁאָר תַּנָּאֵי. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר קדם לך דעת רבי מאיר שהוא יסבור בשער צהוב שקדם שהוא אינו סימן טומאה והוא יאמר בכאן שכל מה שאינו סימן טומאה הנה הוא יציל ויהיה דינו דין שער (צהוב) וכבר אמרנו שהלכה כרבי יהודה. (רמב"ם)

פרק י - משנה ה

כֵּיצַד מְגַלְּחִין אֶת הַנֶּתֶק. מְגַלֵּחַ חוּצָה לוֹ וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת סָמוּךְ לוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר אִם פָּשָׂה. הֶחְלִיטוֹ בְשֵׂעָר צָהֹב, הָלַךְ שֵׂעָר צָהֹב וְחָזַר שֵׂעָר צָהֹב, וְכֵן בְּפִשְׂיוֹן, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הוּא כְמוֹת שֶׁהָיָה {יא}. הֶחְלִיטוֹ בְּפִשְׂיוֹן, וְהָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן וְחָזַר הַפִּשְׂיוֹן {יב}. וְכֵן בְּשֵׂעָר צָהֹב, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הוּא כְמוֹ שֶׁהָיָה:

ר"ע מברטנורה כֵּיצַד מְגַלְּחִין אֶת הַנָּתֶק. בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן (לְהֶסְגֵּרוֹ) שֶׁלֹּא פָשָׂה וְלֹא נוֹלַד בּוֹ שֵׂעָר צָהֹב (כְּתִיב וְהִתְגַּלָּח): הָיָה מְגַלֵּחַ חוּצָה לוֹ. מְגַלֵּחַ סָבִיב לַנֶּתֶק, וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יג) וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ, וְכִי מַה יֵּשׁ בּוֹ, וַהֲלֹא כְבָר נִתַּק הַשֵּׂעָר וְנָפַל, אֶלָּא סָמוּךְ לַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ, שֶׁמְּשַׁיֵּר סָבִיב לַנֶּתֶק שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת מִכָּל צַד, נִמְצָא הַנֶּתֶק מֻקָּף שְׂעָרוֹת כַּעֲטָרָה: הֶחְלִיטוֹ בְשֵׂעָר צָהֹב. וְאַחַר שֶׁהֻחְלַט בּוֹ הָלַךְ שֵׂעָר צָהֹב וְאַחֲרֵי כֵן חָזַר: וְכֵן בְּפִשְׂיוֹן. שֶׁלֹּא חָזַר שֵׂעָר צָהֹב אֶלָּא שֶׁפָּשָׂה. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הֲרֵי הוּא מֻחְלָט כְּמוֹ שֶׁהָיָה: בַּתְּחִלָּה בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן. כְּלוֹמַר, דִּין זֶה שֶׁאָמַרְנוּ נוֹהֵג בֵּין שֶׁהֶחְלִיטוֹ בְשֵׂעָר צָהֹב בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן, בֵּין שֶׁהֶחְלִיטוֹ בְשֵׂעָר צָהֹב בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, אוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, אוֹ לְאַחַר הַפְּטוּר, כְּגוֹן שֶׁעָמַד בְּעֵינָיו שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וּפְטָרוֹ וּלְאַחַר הַפְּטוּר נוֹלַד שֵׂעָר צָהֹב וְהֶחְלִיטוֹ. וּבְכֻלְּהוּ הָלַךְ שֵׂעָר צָהֹב וְחָזַר, אוֹ שֶׁלֹּא חָזַר אֶלָּא שֶׁפָּשָׂה הַנֶּתֶק, הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁהָיָה: הֶחְלִיטוֹ בְּפִשְׂיוֹן. כְּמוֹ שֶׁמְּפָרֵשׁ בְּהֶחְלִיטוֹ בְּשֵׂעָר צָהֹב כָּךְ יֵשׁ לְפָרֵשׁ הֶחְלִיטוֹ בְּפִשְׂיוֹן. וְהָכָא בְּפִשְׂיוֹן לֹא גָרְסִינַן בַּתְּחִלָּה, שֶׁאֵין הַפִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא אֶלָּא אַחַר הֶסְגֵּר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} הֲרֵי הוּא כוּ'. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים דָּרֵישׁ לְהוּ מִדִּכְתִיב וְאִם פָּשֹׂה יִפְשֶׂה. הָרַ"שׁ: {יב} הָלַךְ כוּ'. שֶׁחָזְרוּ שְׂעָרוֹת וְצָמְחוּ בַּמָּקוֹם שֶׁפָּשָׂה וְנִתְּקוּ. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם פסוקי התורה בנתק כי כאשר לא יהיה בו לא שער שחור ולא שער צהוב שהוא יעמוד ז' ימים ואם נשאר על ענינו ולא יתחדש לו לא שער שחור ולא צהוב ולא שער פשה הנה דינו שיגלח סביב ויעמוד ז' ימים שנית והוא אמרו (ויקרא יג) והתגלח ואת הנתק לא יגלח ולימד אותנו איך יהיה הגילוח סביב הנתק בסוף שבוע ראשון וממה שראוי שאזכור אותו בכאן שהנתק מטמא במראה עמוק ושלא במראה עמוק ואמנם זכר השם בנתקים מראה עמוק למה שהתבאר בקבלה והוא אמרם יכול אם נתקו אדם יהא טמא ת"ל מראה עמוק מה מראה עמוק בידי שמים אף אני אין לי אלא בידי שמים אולם נגעי עור הבשר לבד הנה לא יקרא נגע ולא יטמא בפסיון אלא אם (לא) היה מראהו עמוק כמו שהיה בא בהפסוק ואמרו מראהו עמוק ולא ממשו עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל לפי שזה יראה לראות עין הצל ממעל השטח המאיר. ואשוב אל שלמות ביאור ההלכה אמר וחזר שער צהוב וכן בפסיון ר"ל אם הלך שער צהוב שהוחלט בו ונולד לו פסיון שהוא נשאר בטומאתו בין הסגירו בזה השער הצהוב בתחלה או בסוף שבוע א' או בסוף שבוע שני או אחר הפטור לפי מה שביארנוהו בנגעי עור בשר בפ"ה [מזאת המסכת] וכאשר הבנת מה שאמרנוהו תהיה אצלך זאת ההלכה פשוטה לא תצטרך ביאור: (רמב"ם)

פרק י - משנה ו

שְׁנֵי נְתָקִים, זֶה בְצַד זֶה, וְשִׁיטָה שֶׁל שֵׂעָר {יג} מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶם, נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד, טָמֵא. מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת, טָהוֹר. כַּמָּה תְהֵא הַפִּרְצָה, מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד כַּגְּרִיס, טָמֵא:

ר"ע מברטנורה שְׁנֵי נְתָקִים זֶה בְצַד זֶה. שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אֶחָד כַּגְּרִיס הַקִּלְקִי, דְּבִנְתָקִים נַמִּי בָּעִינַן כַּגְּרִיס, דִּכְתִיב נֶגַע הַנֶּתֶק, הִקִּישׁ נֶגַע לְנֶתֶק, מָה הַנֶּגַע בְּכַגְּרִיס, אַף נֶתֶק בְּכַגְּרִיס. וְאִם שְׁנֵי הַנְּתָקִים מֻנָּחִים זֶה אֵצֶל זֶה וְיֵשׁ שִׁיטַת שֵׂעָר מַפְסֶקֶת בֵּין שְׁנֵי הַנְּתָקִים וְחוֹלֶקֶת אוֹתָם לִשְׁנַיִם כִּמְחִצָּה הַמַּפְסֶקֶת: נִפְרַץ. שֵׂעָר שֶׁל אוֹתָהּ הַשִּׁיטָה: בְּמָקוֹם אֶחָד. בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן שֶׁל הֶסְגֵּר אוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי אוֹ לְאַחַר הַפְּטוּר: טָמֵא. שֶׁהֲרֵי פָשָׂה הַנֶּתֶק: בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת. שֶׁאוֹתָהּ שִׁיטָה נִפְרְצָה לְמַטָּה וּלְמַעְלָה וְנִשְׁאֲרוּ מֵאוֹתָהּ שִׁיטָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בָּאֶמְצַע: טָהוֹר. דִּמְבֻצָּרוֹת נִינְהוּ וּמַצִּילוֹת: כַּמָּה תְהֵא הַפִּרְצָה. אִם בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת נִפְרַץ, הָוֵי שִׁעוּר הַפִּרְצָה מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, דִּבְהָכִי חֲשִׁיבֵי הַשְּׂעָרוֹת שֶׁבָּאֶמְצַע מְבֻצָּרוֹת: וְאִם בְּמָקוֹם אֶחָד נִפְרַץ טָמֵא. אֲפִלּוּ נִפְרַץ כַּגְּרִיס, טָמֵא, שֶׁאֵין שֵׂעָר שָׁחֹר מְבֻצָּר {יד} וְכָנוּס בְּתוֹךְ הַנֶּגַע, כֵּיוָן דְּלֹא נִפְרַץ בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יג} שֵׂעָר. שָׁחֹר. הָרַמְבַּ"ם: {יד} דְּהַיְנוּ שֵׂעָר מְשֹׁאָר. דְּבָעִינַן מְבֻצָּר. הָרַ"שׁ. וּמִשּׁוּם דְּבִשְׁנֵי נְתָקִים זֶה לִפְנִים מִזֶּה תָּנֵי פָּחוֹת מִכַּגְּרִיס טָמֵא, כַּגְּרִיס טָהוֹר, נָקַט הָכָא כַּגְּרִיס טָמֵא לִרְבוּתָא. מַהֲרַ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר קדם לך ששער שחור הנשאר בתוך הנתק יציל ובתנאי שהוא מבוצר וזה לאמרו ושער שחור אין בו ובאה הקבלה עד שיהא בתוכו ולזה השרש כאשר יהיו ב' נתקים זה בצד זה ושטה של שער שחור ביניהן וחבר הנתק בנתק משני צדדי' וישימם יחד נתק א' ושער שחור בתוכו ולזה אמר משני מקומו' טהור וזאת היא הצורה ודע ששיעור הנתק כגריס למאמר השם נגע הנתק הקיש נתק לנגע מה נגע כגריס אף נתק כגריס ולזה לאשר היתה אחת מאלו הב' הלכות אשר הונחו בין שתי הנתקים כגריס הנה הוא טמא לפי שהבאת שער שחור מצד זה הנתק אשר הוא כגריס ר"ל מקום הפרצה לפי שכבר היה מקום הפרצה נתק לרבויו והיותו שיעור נתק וכן אמרו בסיפרא בסבת זה אמרו מפני שלא כנס שער שחור לתוכו: (רמב"ם)

פרק י - משנה ז

שְׁנֵי נְתָקִין, זֶה לִפְנִים מִזֶּה, וְשִׁיטָה שֶׁל שֵׂעָר מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן, נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד, טָמֵא. מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת, טָהוֹר. כַּמָּה תְהֵא הַפִּרְצָה, מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד כַּגְּרִיס, טָהוֹר:

ר"ע מברטנורה זֶה לִפְנִים מִזֶּה. כְּגוֹן נֶתֶק כַּגְּרִיס הַקִּלְקִי מְרֻבָּע, וְשִׁיטָה שֶׁל שֵׂעָר מַקִּיפוֹ סָבִיב, וְחוּץ לְאוֹתָהּ שִׁיטָה מַקִּיף נֶתֶק כַּגְּרִיס כָּל סְבִיבוֹתֶיהָ, דְּהַיְנוּ רְצוּעָה שֶׁל נֶתֶק בְּרֹחַב כָּעֲדָשָׁה מַקֶּפֶת אֶת הַשִּׁיטָה שֶׁל שֵׂעָר, שֶׁזֶהוּ שִׁעוּר הַנֶּתֶק הַמַּקִּיף הַשְּׂעָרוֹת הַמְבֻצָּרוֹת: נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד טָמֵא. הַפְּנִימִי. שֶׁהֲרֵי שֵׂעָר שָׁחֹר בְּצִדּוֹ וְאֵינוֹ מְבֻצָּר לְתוֹכוֹ. אֲבָל הַחִיצוֹן טָהוֹר, דְּהָא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שְׁחֹרוֹת מְבֻצָּרוֹת לְתוֹכוֹ: מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת טָהוֹר. הַפְּנִימִי, וְכָל שֶׁכֵּן הַחִיצוֹן. שֶׁנַּעֲשׂוּ שְׁנֵיהֶם נֶתֶק אֶחָד וּבְתוֹכָן שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שְׁחֹרוֹת מְבֻצָּרוֹת: כַּמָּה תְהֵא הַפִּרְצָה. מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת וִיהֵא טָהוֹר, מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת: נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד כַּגְּרִיס טָהוֹר. וְהָא דְַאֲמַרַן נִפְרַץ בְּמָקוֹם אֶחָד טָמֵא, הַיְנוּ בְּפָחוֹת מִכַּגְּרִיס {טו}. אֲבָל מֵאַחַר דְּנִפְרְצָה כַּגְּרִיס, אֲפִלּוּ מִמָּקוֹם אֶחָד נַעֲשׂוּ שְׁנֵי הַנְּתָקִים אֶחָד, וּשְׂעָרוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת הֲרֵי הֵן מְבֻצָּרוֹת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טו} דְּנֶחְשָׁב כִּדְבוּקוֹת לְקָמַת הָרֹאשׁ מִצַּד אֶחָד, דְּכָל הַשְּׂעָרוֹת הֲרֵי הֵן כְּקָמַת הָרֹאשׁ, וְאֵין כָּאן מְבֻצָּר. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם נתק לפנים מנתק. הוא שיהיה אחד בתוך שני וכאשר יהיה אחד הונח ממקום אחד יהיה נתק הפנימי טמא לפי ששער שחור מצדו וכאשר נפרצה השטה של שער משני מקומות חזר הכל נתק אחד ושער שחור בתוכו וזה צורת זה. וכן כאשר נפרצה השטה ממקום אחד והיתה זאת הצורה כגריס הנה הפנימי ג"כ ישוב טהור לפי שחרות הפנימי והחיצון נגע א' ושער שחור בתוכו ולא בא שער שחור מן הצד כמו מה שבא בנתק וזה מבואר מהבנת שתי הצורות אשר ציירנו: (רמב"ם)

פרק י - משנה ח

מִי שֶׁהָיָה בוֹ נֶתֶק וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב, טָמֵא. נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר שָׁחֹר, טָהוֹר. אַף עַל פִּי שֶׁהָלַךְ לוֹ שֵׂעָר שָׁחֹר, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל נֶתֶק שֶׁטָּהַר שָׁעָה אַחַת, אֵין לוֹ טֻמְאָה לְעוֹלָם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל שֵׂעָר צָהֹב שֶׁטָּהַר שָׁעָה אַחַת, אֵין לוֹ טֻמְאָה לְעוֹלָם:

ר"ע מברטנורה וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב טָמֵא. שֵׂעָר צָהֹב מְטַמֵּא בֵּין בַּתְּחִלָּה, בֵּין בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בֵּין בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, בֵּין לְאַחַר הַפְּטוּר: נוֹלַד בּוֹ שֵׂעָר שָׁחֹר טָהוֹר. אִי בְצָמַח לְאַחַר הַנֶּתֶק, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְבֻצָּרוֹת. וְאִי בִמְשֹׁאָר, דַּוְקָא בִמְבֻצָּר, דְּרָחוֹק מִקָּמַת הָרֹאשׁ מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת כְּדַאֲמַרַן: אַף עַל פִּי שֶׁהָלַךְ לוֹ שֵׂעָר שָׁחֹר טָהוֹר. דְּכֵיוָן דְּנִטְהַר הַצָּהֹב, תּוּ לֹא מְטַמֵּא אַף עַל פִּי שֶׁנָּשַׁר הַשָּׁחֹר. אֲבָל אִם הֶחְלִיטוֹ בְּפִשְׂיוֹן, וּבָא הַשָּׁחֹר וְטָהַר הַפִּשְׂיוֹן וְאַחֲרֵי כֵן הָלַךְ הַשָּׁחֹר, חוֹזֵר הַפִּשְׂיוֹן וּמְטַמֵּא. אוֹ שֶׁפָּשָׂה וְכָנַס וְחָזַר וּפָשָׂה, לֹא אָמְרִינַן כֵּיוָן דְּנִטְהַר הַנֶּתֶק לֹא מְטַמֵּא: כָּל נֶתֶק שֶׁטָּהַר שָׁעָה אַחַת. בֵּין שֶׁהֶחְלִיטוֹ בְּפִסְיוֹן וְכָנַס, אוֹ שֶׁבָּא שֵׂעָר שָׁחֹר וְטִהֲרוֹ, בֵּין הֶחְלִיטוֹ בְשֵׂעָר צָהֹב וּבָא שֵׂעָר שָׁחֹר וְטִהֲרוֹ וְאַחֲרֵי כֵן הָלַךְ הַשָּׁחֹר, אוֹ מַה שֶּׁכָּנַס חָזַר וְנִתַּק, שׁוּב אֵין לְנֶתֶק זֶה טֻמְאָה לְעוֹלָם, אַף עַל גַּב דְּקַיְמוּ סִימָנֵי טֻמְאָה שֶׁלּוֹ כְּגוֹן שֵׂעָר צָהֹב וּפִשְׂיוֹן. וְלֹא מִבַּעְיָא בְהָנֵי דִּכְבָר טָהֲרוּ בְּשֵׂעָר שָׁחֹר, אֶלָּא אֲפִלּוּ פָשָׂה אַחַר שֶׁהָלַךְ הַשָּׁחֹר אוֹ נוֹלַד בּוֹ שֵׂעָר צָהֹב אַחֵר, כֵּיוָן דְּטָהַר הַנֶּתֶק כְּבָר שׁוּב אֵין לוֹ טֻמְאָה {טז}: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כָּל שֵׂעָר צָהֹב שֶׁטָּהַר שָׁעָה אַחַת. כְּגוֹן הַאי דַּהֲוָה קָאֵי בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַשָּׁחֹר, אֵין לוֹ טֻמְאָה לְעוֹלָם. אֲבָל אִם אַחַר שֶׁהָלַךְ הַשָּׁחֹר נוֹלַד בַּנֶּתֶק שֵׂעָר צָהֹב אַחֵר אוֹ פָשָׂה אַחֲרֵי כֵן, טָמֵא {יז}, דְּכָל נֶתֶק שֶׁטָּהַר לֹא אָמְרִינַן. וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טז} דְּכֵיוָן דִּכְתִיב נִרְפָּא הַנֶּתֶק, טָהוֹר הוּא מְיֻתָּר. תַּנָּא קַמָּא סְבִירָא לֵיהּ טָהוֹר הוּא אוֹתוֹ הַסִּימָן שֶׁטִּמְּאוֹ וְאַף עַל גַּב שֶׁהָלַךְ הַשֵּׂעָר שָׁחֹר, אֲבָל אִם אַחַר שֶׁהָלַךְ בָּא סִימָן אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִמִּין אוֹתוֹ שֶׁנִּרְפָּא, אֵינוֹ טָהוֹר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ דְּזֶה נִכְלָל כְּבָר בְּאָמְרוֹ נִרְפָּא הַנֶּתֶק, וְהוּא מְיֻתָּר, הָדַר לַנֶּתֶק שֶׁהוּא טָהוֹר מִכָּל סִימָן שֶׁיָּבֹא לוֹ אַחַר כָּךְ. קָרְבַּן אַהֲרֹן: {יז} הָרַ"שׁ. וְצָרִיךְ לוֹמַר דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ דְּגַם הַפִּשְׂיוֹן שֶׁנִּרְפָּא בְשֵׂעָר שָׁחֹר נִרְפָּא לְעוֹלָם אַף שֶׁהוּסַר, דְּאִם לֹא כֵן, רַבִּי שִׁמְעוֹן הַיְנוּ תַּנָּא קַמָּא. דְּאֵין לוֹמַר דְּאִיכָּא בֵינַיְהוּ דִּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן אִם אַחַר שֶׁהָלַךְ הַשָּׁחֹר נוֹלַד שֵׂעָר צָהֹב אַחֵר טָמֵא, וּלְתַנָּא קַמָּא טָהוֹר, דִּלְשׁוֹנָם מַשְׁמַע דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מֵקֵל, מִדְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אֵין לוֹ טֻמְאָה לְעוֹלָם. קָרְבַּן אַהֲרֹן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם על דעת ת"ק הנתק טהור ואפילו הלך ממנו השער השחור ונשאר השער צהוב והוא טהור אולם אם צמח בו שער צהוב אחר שהלך השער השחור שיהיה בו או אם פשה בעור הנה הוא טמא ור"ש בן יהודה יאמר שזה הנתק אם טהר לא יטמא לעולם ואפי' פשה בעור אחר שהוסר השער השחור ואפילו נולד בו שער צהוב אחר זה ור' שמעון יאמר שאם פשה בעור אחר סור השער שחור הנה הוא טמא אולם אם התחדש בו שער צהוב אחר זה הנה הוא טהור זה השער צהוב הנמצא בו אינו סימן טומאה מפני שער שחור אשר היה בו וכן כל שער צהוב יחודש לא ישאר שיהיה סימן טומאה בזה הנתק וראיות שלשתם מאמרו (ויקרא יג) נרפא הנתק טהור הוא והלכה כת"ק: (רמב"ם)

פרק י - משנה ט

מִי שֶׁהָיָה בוֹ נֶתֶק כַּגְּרִיס, וְנִתַּק כָּל רֹאשׁוֹ, טָהוֹר. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן אֵין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה {כא}, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְדִין הוּא, מָה אִם עוֹר הַפָּנִים וְעוֹר הַבָּשָׂר, שֶׁיֵּשׁ דָּבָר אַחֵר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן שֶׁאֵין דָּבָר אַחֵר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּעַכְּבוּ זֶה אֶת זֶה. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה {כב}. אֵיזֶה הוּא זָקָן, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי עַד פִּקָּה שֶׁל גַּרְגָּרֶת:

ר"ע מברטנורה וְנִתַּק כָּל רֹאשׁוֹ. שֶׁפָּרַח הַנֶּתֶק בְּכָל הָרֹאשׁ. בֵּין שֶׁהֻחְלַט בְּשֵׂעָר צָהֹב בֵּין שֶׁהֻחְלַט בְּפִשְׂיוֹן טָהוֹר. דִּבְכֻלְּהוּ פְּרִיחָה מְטַהֶרֶת. וּמִנַּיִן שֶׁהַפְּרִיחָה מְטַהֶרֶת בָּרֹאשׁ, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יג) וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא טָהוֹר הוּא {יח}. בַּזָּקָן מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר וְאִישׁ, לְרַבּוֹת אֶת הַזָּקָן {יט}. וְהַבָּא כֻלּוֹ נֶתֶק בַּתְּחִלָּה {כ} אֵינוֹ טָהוֹר, כְּשֵׁם שֶׁהַבָּא כֻלּוֹ לָבָן בַּתְּחִלָּה אֵינוֹ טָהוֹר בְּבַהֶרֶת: אֵין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. אִם הָיָה בָרֹאשׁ נֶתֶק כַּגְּרִיס וְאַחַר כָּךְ נִתַּק כָּל הָרֹאשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתַּק הַזָּקָן, טָהוֹר. וְכֵן כְּשֶׁפָּרַח בַּזָּקָן וְלֹא פָרַח בָּרֹאשׁ, טָהוֹר, דְּאֵין מְעַכְּבִין זֶה עַל זֶה: וְדִין הוּא. שֶׁיְּהוּ מְעַכְּבִין: שֶׁיֵּשׁ דָּבָר אַחֵר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶן. שֶׁשְּׂעַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן דְּאֵין מִטַּמְּאִין בְּבַהֶרֶת, מַפְסִיקִין בֵּין עוֹר הַפָּנִים לִשְׁאָר הַגּוּף. וְעוֹר הַפָּנִים וּשְׁאָר הַגּוּף מְעַכְּבִין זֶה עַל זֶה, דְּכָל שֶׁרָאוּי לִטַּמֵּא בְנֶגַע הַבַּהֶרֶת מְעַכֵּב פְּרִיחַת הַבַּהֶרֶת: אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. בַּמָּקוֹם שֶׁהָרֹאשׁ וְהַזָּקָן מִתְחַבְּרִים זֶה עִם זֶה, אִם נוֹלַד חֲצִי גְרִיס בָּזֶה וַחֲצִי גְרִיס בָּזֶה, אֵין מִצְטָרְפִין: וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה. דְּאִם יֵשׁ נֶתֶק כַּגְּרִיס בָּרֹאשׁ סָמוּךְ לַזָּקָן, וּלְסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן אוֹ לְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי אוֹ לְאַחַר הַפְּטוּר פָּשָׂה בַזָּקָן, לָא חֲשִׁיב פִּשְׂיוֹן: מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי. הָעֶלְיוֹן. מוֹתֵחַ חוּט מֵאֹזֶן לְאֹזֶן, כָּל שֶׁמִּן הַחוּט וּלְמַעְלָה זֶהוּ הָרֹאשׁ, וְכָל שֶׁמִּן הַחוּט וּלְמַטָּה זֶה הַזָּקָן: פִּקָּה שֶׁל גַּרְגָּרֶת. רֹאשׁ הַשִּׁפּוּי כּוֹבַע, וְהַבָּשָׂר הַמַּקִּיף בְּשִׁפּוּי כּוֹבַע מִחוּץ, קָרוּי פִּקָּה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יח} וְעִקַּר קְרָא לָאו לְהָכִי אֲתָא, דְּאִם כֵּן לָמָּה לִּי כָּל הָרֹאשׁ, בְּמִלְּפָנָיו אוֹ מֵאֲחוֹרָיו דַּי, אֶלָּא מִטָּהוֹר הוּא מְיֻתָּר לָמַדְנוּ בְּאִם אֵינוֹ עִנְיָן שֶׁיֵּשׁ לְדִין נֶתֶק גַּם כֵּן דִּין פָּרַח בְּכֻלּוֹ: {יט} אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְהוֹצִיא הָאִשָּׁה וְהַקָּטָן, תַּלְמוּד לוֹמַר הַצָּרוּעַ, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה כוּ'. תּוֹרַת כֹּהֲנִים: {כ} דְּלֹא מִקְּרֵי פְרִיחָה. אֲבָל מִתּוֹךְ הַפְּטוּר טָהוֹר, דְּכִי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ, מִכָּל מָקוֹם מַשְׁמַע. כֶּסֶף מִשְׁנֶה. וְכָךְ פֵּרְשׁוּ הָרַמְבַּ"ם וְהָרַ"שׁ עַל פִּי הַתּוֹסֶפְתָּא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כא} אֵין כוּ'. דַּהֲוָה מָצֵי לְמִכְתַּב וְכִי יִמָּרֵט, וְלִשְׁתֹּק מֵרֹאשׁוֹ, אֶלָּא לוֹמַר דְּאֵין הַזָּקָן מְעַכְּבוֹ. תּוֹרַת כֹּהֲנִים: {כב} אֵין כוּ'. שֶׁנֶּאֱמַר צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן, מְלַמֵּד שֶׁהֵן חֲשׁוּבִים שְׁנַיִם. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כאשר ניתק כל הראש הנה לא יקרא אז נתק ואמנם הוא קרחה וכן כאשר שער הזקן הוסר בכללו הנה לא יהיה נתק ואמנם ישוב כדין ראש קרח ויטמא אז בנגעי קרחת וגבחת כמו שהתבאר במה שקדמנו ולמדנו זה מאמרו (שם יג) ואיש כי ימרט ראשו לפי שזה דין שוה לאנשים ולנשים ואמנם אמר איש לידע אם האיש כאשר הוסר ממנו השער המיוחד בו בכללו והוא שער הזקן או שהוסר שער הראש מכל אדם הנה הכל טהור ואז יקרא קרח וזהו ענין אמרו ואיש להביא את הזקן עוד אמר הראש והזקן אין מעכבין זה את זה וכאשר ניתק זקנו ונשאר ראשו לפי מה שהם נבדלים לכל הדינים כמו שביארנו פעמים ומאמר רבי שמעון עור הפנים ועור הבשר שיש דבר אחד מפסיק ביניהם ר"ל שער הזקן מעכבים רומז אל הופך כולו לבן. ופרק של לחי הבדל לחי העליון ובתוספתא מותח את החוט מאוזן לאוזן כל שמן החוט ומעלה זהו ראש ומן החוט ולמטה זהו זקן:

ופיקה של גרגרת. ראש השיפוי כובע ומבשר המקיף בשיפוי כובע מחוץ יקרא פיקה: (רמב"ם)

פרק י - משנה י

הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת מִטַּמְּאוֹת בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, בִּשְׁנֵי סִימָנִים, בְּמִחְיָה וּבְפִסְיוֹן. אֵיזוֹ הִיא קָרַחַת {כה}, אָכַל נֶשֶׁם, סָךְ נֶשֶׁם, מַכָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְגַדֵּל שֵׂעָר {כו}. אֵיזוֹ הִיא קָרַחַת {כז}, מִן הַקָּדְקֹד הַשּׁוֹפֵעַ לַאֲחוֹרָיו עַד פִּקָּה שֶׁל צַוָּאר. אֵיזוֹ הִיא גַּבַּחַת, מִן הַקָּדְקֹד הַשּׁוֹפֵעַ לְפָנָיו עַד כְּנֶגֶד שֵׂעָר מִלְמַעְלָן {כח}. הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת אֵינָן מִצְטָרְפוֹת זוֹ עִם זוֹ, וְאֵינָן פּוֹשׂוֹת מִזּוֹ לָזוֹ {כט}. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ שֵׂעָר בֵּינֵיהֶן, אֵינָן מִצְטָרְפוֹת. וְאִם לָאו, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת:

ר"ע מברטנורה הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת. שְׁתֵּיהֶן בָּרֹאשׁ {כג}, אֶלָּא שֶׁמִּשִּׁפּוּעַ קָדְקֹד וְלַאֲחוֹרָיו קָרוּי קָרַחַת, מִשִּׁפּוּעַ קָדְקֹד כְּלַפֵּי פָנָיו קָרוּי גַּבַּחַת, כְּדִתְנַן בְּסָמוּךְ. וְאֵינָם כַּנְּתָקִים, שֶׁהַנֶּתֶק חוֹזֵר וּמְגַדֵּל שֵׂעָר, וְהַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת אֵינָן חוֹזְרִין וּמְגַדְּלִין שֵׂעָר: מִטַּמְּאוֹת בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יג) כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר, מָה עוֹר בָּשָׂר בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, אַף כָּאן בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת: וּבְמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן. דִּכְתִיב (שָׁם) צָרַעַת פֹּרַחַת הִיא בְּקָרַחְתּוֹ. צָרַעַת, מְלַמֵּד שֶׁמִּטַּמְּאָה בְמִחְיָה. פּוֹרַחַת, מְלַמֵּד שֶׁמִּטַּמְּאָה בְּפִשְׂיוֹן. הִיא, מְלַמֵּד שֶׁאֵינָהּ מִטַּמְּאָה בְּשֵׂעָר לָבָן {כד}: נֶשֶׁם. סַם שֶׁהָאוֹכְלוֹ אֵינוֹ מְגַדֵּל שֵׂעָר, וְהַסָּךְ בּוֹ אֵינוֹ מְגַדֵּל שֵׂעָר: מַכָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְגַדֵּל שֵׂעָר. כְּגוֹן מַכָּה גְדוֹלָה שֶׁהַבָּשָׂר נַעֲשֶׂה צַלֶּקֶת: פִּקָּה שֶׁל צַוָּאר. הִיא חֻלְיָא הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל צַוָּאר: וְאֵין פּוֹשׂוֹת מִזּוֹ לָזוֹ. מִקָּרַחַת לְגַבַּחַת וּמִגַּבַּחַת לְקָרַחַת: אִם יֵשׁ שֵׂעָר. מַפְסִיק בֵּינֵיהֶן בֵּין קָרַחַת לְגַבַּחַת. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כג} וּמִיהוּ בַּזָּקָן נַמִּי אִם נִקְרַח כֻּלּוֹ יֵשׁ לוֹ דִּין קָרַחַת. וְהָרַ"שׁ כָּתַב עוֹד הֶבְדֵּל, דְּקָרַחַת וְגַבַּחַת אֵינָן מִטַּמְּאִין אֶלָּא בְאַרְבָּעָה מַרְאוֹת. וְיֵשׁ לוֹמַר שֶׁכֵּן הוּא גַם כֵּן דַּעַת הָרַ"ב. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כד} וְהָא דְלָא קָאָמַר אִפְּכָא, מִשּׁוּם דְּמִסְּתָמָא לֹא מְגַדְּלֵי שֵׂעָר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כה} קָרַחַת. וְהוּא הַדִּין לְגַבַּחַת. הָרַמְבַּ"ם: {כו} שֵׂעָר כוּ'. לָאו דַּוְקָא. דְּהוּא הַדִּין וְכָל שֶׁכֵּן נִקְרַח מֵאֵלָיו. תּוֹרַת כֹּהֲנִים: {כז} אֵיזוֹהִי קָרַחַת כוּ'. שָׁאַל עַד אֵיזֶה גְבוּל יִקָּרֵא כֵן. דְּהַמָּקוֹם הַתּוֹרָה בֵאֲרָה, וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו גִּבֵּחַ הוּא, וְקָרַחַת מַה שֶּׁכְּלַפֵּי עָרְפּוֹ. קָרְבַּן אַהֲרֹן: {כח} מִלְמַעְלָן. נִרְאֶה לִי, לַאֲפוֹקֵי שְׂעַר גַּבּוֹת הָעֵינַיִם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כט} וְאֵינָן פּוֹשׂוֹת וְכוּ'. דִּכְתִיב בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ. אוֹ, לְחַלֵּק. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמרו תחלה איזה קרחת הוא שאלה באיכות הסרת השער באיזו סיבה שיסור ויקרא קרחת אולם אם היה סבת זה בסבת ליחה רעה בגוף או תגבורת יובש הנה זה מבואר והוסיף כאן שני דברים אחד מהן שיהיה סבה בתחלה כמו מכה שאינה ראויה לגדל שער והשני שאכל דבר יפול השער משרשו ואף על פי שיהיה אפשר שיצמח אחר זה הנה הוא עתה בעת העדרו נדין בו דין הקרחת והגבחת:

ונשם שם צמח ואולם הוא מין ממיני הידועים אשר זה פעולתו והוא אמרם אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער אף גבחת שאינה ראוי' לגדל שער מניין אכל נשם או סך נשם ת"ל קרחת קרחת ריבה עוד לקח לגדור המקום אשר סר ממנו השער ויקרא קרחת או גבחת ולשון התורה שהסרת השער ממה שימשך לפנים יקרא גבחת וממה שימשך לעורף יקרא קרחת וקדקד העליון גבנוני הראש ופיקה של צואר החוליא הראשונה מחוליות הראש ואמר ית' (שם) בקרחתו או בגבחתו אמרו מלמד שאין הקרחת והגבחת מצטרפין כמו שאם היה נגע כגריס משותף ביניהן קצתו בגבחת וקצתו בקרחת וכן אם היה הנגע באחת מהן עד סוף הגדר ופשה עד סופו אינו פסיון כמו שביארנו פעמים ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק יא

פרק יא - משנה א

כָּל הַבְּגָדִים מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, חוּץ מִשֶּׁל נָכְרִים. הַלּוֹקֵחַ בְּגָדִים מִן הַנָּכְרִים, יֵרָאוּ בַתְּחִלָּה. וְעוֹרוֹת הַיָּם אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. חִבֵּר לָהֶם {ה} מִן הַגָּדֵל בָּאָרֶץ, אֲפִלּוּ חוּט, אֲפִלּוּ מְשִׁיחָה, דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה, טָמֵא:

ר"ע מברטנורה כָּל הַבְּגָדִים. לַאֲתוֹיֵי בְּגָדִים שֶׁל עֲבָדִים וְנָשִׁים וּקְטַנִּים, וַאֲפִלּוּ שֶׁל גֵּר תּוֹשָׁב {א}. וּבִלְבַד שֶׁהֵן מִצֶּמֶר וּפִשְׁתִּים, כְּדִכְתִיב (וַיִּקְרָא יג) בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים, בְּגָדִים שֶׁל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים אִין, בְּגָדִים שֶׁל מִידִי אַחֲרִינָא לֹא: יֵרָאוּ בַתְּחִלָּה. אֲפִלּוּ בְנֶגַע שֶׁהָיָה בָהֶם קֹדֶם שֶׁבָּאוּ לִידֵי יִשְׂרָאֵל {ב}. דְּהַאי בֶּגֶד הֲוָה חֲזִי לִנְגָעִים, אֶלָּא שֶׁרְשׁוּתוֹ שֶׁל נָכְרִי הָיְתָה מְעַכֶּבֶת, הִלְכָּךְ יָמִים {ג} שֶׁהָיָה בָהֶן הַנֶּגַע בְּעוֹדוֹ בִרְשׁוּת הַנָּכְרִי אֵינָן עוֹלִים לוֹ מִן הַמִּנְיָן, וּמִשֶּׁבָּא לִרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל יֵרָאֶה בַתְּחִלָּה: וְעוֹרוֹת הַיָּם אֵינָן מִטַּמְּאִין. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יג) לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר אוֹ בְעוֹר, מַה צֶּמֶר וּפִשְׁתִּים מִין הַגָּדֵל בָּאָרֶץ, אַף עוֹר מִמִּין הַגָּדֵל בָּאָרֶץ {ד}: חִבֵּר לָהֶן. לְעוֹרוֹת שֶׁל דָּגִים הַגְּדֵלִים מִן הַיָּם: מִן הַגָּדֵל בָּאָרֶץ אֲפִלּוּ חוּט אֲפִלּוּ מְשִׁיחָה. וּבִלְבַד שֶׁיְּחַבְּרֶנּוּ לוֹ כְּדֶרֶךְ חִבּוּרוֹ, בִּשְׁתֵּי תְּכִיפוֹת אוֹ יוֹתֵר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} מִדְּלֹא תְנַן נַמִּי הָכָא חוּץ מִגֵּר תּוֹשָׁב כְּמוֹ בְּרֵישׁ פֶּרֶק ג'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} וְלֹא דָמֵי לְהָא דִבְפֶרֶק ז' אֵלּוּ בֶהָרוֹת טְהוֹרוֹת שֶׁהָיוּ בְנָכְרִי קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּיֵּר. דְּהָתָם בְּגוּפוֹ, וּכְשֶׁנִּתְגַּיֵּר כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד הָוֵי, אֲבָל הָכָא הַאי בֶּגֶד הֲוָה חֲזִי לִנְגָעִים כוּ'. הָרַ"שׁ: {ג} וְלֹא יָדַעְתִּי מָה עִנְיַן יָמִים לְכָאן, דְּכָל עוֹד שֶׁלֹּא רָאָהוּ הַכֹּהֵן וְגָזַר עָלָיו טֻמְאָה כְּאִלּוּ אֵינוֹ הוּא, וְלֹא דָמֵי לְנִדָּה אוֹ לְנָזִיר, זָב וְזָבָה, דִּתְלוּיִין בְּעַצְמָן: {ד} וְצֶמֶר מִן בַּעֲלֵי חַיִּים הוּא, וְהֵם חַיִּים מִן הַצְּמָחִים. הָרַמְבַּ"ם: {ה} חִבֵּר כוּ'. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים יָלֵיף לֵיהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ירצה באמרו כל הבגדים בגד כל אדם בין גדולים בין קטנים בין עבדי' בין נשים ולזה התנה בבגדי עובדי כוכבים אולם אמרם הבגד אשר יטמא בנגעים ידוע שהוא הצמר והפשתים אמר יתעלה (ויקרא יג) והבגד כי יהיה [בו] נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים אולם בגד המשי והקיטון וזולתן הנה הן לא יטמאו בנגעים:

וכלי העור גם כן יטמאו בנגעים אמר ית' (שם) או בעור או בכל מלאכת עור ובתנאי שיהיה זה העור מבעל חי ההולך לא בעל חי השוחה וזה לאמרו לפשתים ולצמר או בעור אמרו מה פשתים וצמר מן הגדל בארץ אף עור מן הגדל בארץ ולא יקשה לך אמרו בצמר שהוא אינו מן הגדל בארץ לפי שהבעלי חיים אמנם (יתהוו) [הם חיים] מן הצמחי'. וכבר בארנו בי"ז מכלים (מי"ג) שכל שבים טהור ואם תחבר חתיכת פשתן דרך משל אל עור בעלי חיים ימיי ויהיה זה החבור מחובר ישימם יחד חיבור לטומא' ר"ל כי כאשר נטמא זה יטמא זה וזה שיהיה חיבורם בשתי תכיפות ולמעלה כמו שבארנו בסוף (כלים) [כלאים] ואם זה העור (שלם) [של ים] אז יטמא בנגעים לאומרו או בעור איזה עור שיהי' וזהו ענין אמרו דבר שהוא מקבל טומאה כאשר נגעה טומאה בזה הדבר הגדל בארץ הנה זה העור אז יטמא בנגעים ואע"פ שהוא ימיי והוא אמרו בספרא או בעור להביא את שחיבר לו כל שהוא מן הגדל בארץ אפילו חוט ואפילו משיחה ובלבד שיחברנו לו כדרך חבורו בטומאה: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ב

צֶמֶר גְּמַלִּים וְצֶמֶר רְחֵלִים {ו} שֶׁטְּרָפָן זֶה בָזֶה, אִם רֹב מִן הַגְּמַלִּים, אֵינָם מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. אִם רֹב מִן הָרְחֵלִים, מִטַּמְּאִים בַּנְּגָעִים. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים {ז}. וְכֵן הַפִּשְׁתָּן וְהַקַּנְבּוֹס שֶׁטְּרָפָן זֶה בָזֶה:

ר"ע מברטנורה שֶׁטְּרָפָן. שֶׁעֵרְבָן וְעָשָׂה מֵהֶן בֶּגֶד: אִם רֹב מִן הַגְּמַלִּים וְכוּ'. שֶׁהַצֶּמֶר שֶׁל רְחֵלִים מִתְבַּטֵּל בְּרֹב: מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה. שֶׁצֶּמֶר גְּמַלִּים כְּצֶמֶר רְחֵלִים בְּשָׁוֶה: וְכֵן הַפִּשְׁתָּן וְהַקַּנְבּוֹס שֶׁטְּרָפָן זֶה בָזֶה. וְעָשָׂה מֵהֶן בֶּגֶד, דִּינָן כְּדִין צֶמֶר גְּמַלִּים וְצֶמֶר רְחֵלִים שֶׁטְּרָפָן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} רְחֵלִים. שֶׁסְּתָם צֶמֶר הוּא שֶׁל רְחֵלִים: {ז} מֶחֱצָה כוּ'. אַף דִּסְפֵק נְגָעִים לְהָקֵל, אֲפִלּוּ הָכִי טָמֵא. הָרַ"שׁ. וְכֵן בְּכִלְאַיִם דִּינָא הָכִי: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם קנבוס הוא לקנבא בל' ערבי והוא עשב יצא ממנו שער דומה לפשתן מפורסם אצל ההמון והבגדי' הנעשים ממנו ידועים וכבר ידעת השרש שלא יטמא בנגעים זולת צמר ופשתים: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ג

הָעוֹרוֹת וְהַבְּגָדִים הַצְּבוּעִים, אֵין מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. הַבָּתִּים, בֵּין צְבוּעִים בֵּין שֶׁאֵינָן צְבוּעִים, מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר {ח}. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָעוֹרוֹת כַּבָּתִּים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַצְּבוּעִים בִּידֵי שָׁמַיִם, מִטַּמְּאִין. וּבִידֵי אָדָם, אֵינָן מִטַּמְּאִין:

ר"ע מברטנורה הַצְּבוּעִים. אֲפִלּוּ בִידֵי שָׁמַיִם: הַבָּתִּים בֵּין צְבוּעִים. אֲפִלּוּ בִידֵי אָדָם: הָעוֹרוֹת כַּבָּתִּים. וַאֲפִלּוּ צְבוּעִים בִּידֵי אָדָם מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. וַהֲלָכָה שֶׁהַבְּגָדִים אֵין מִטַּמְּאִין צְבוּעִים, וַאֲפִלּוּ בִידֵי שָׁמַיִם, דִּכְתִיב [שָׁם] בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים, מַה פִּשְׁתִּים כִּבְרִיָּתוֹ {ט}, אַף צֶמֶר כִּבְרִיָּתוֹ. וּכְתִיב לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר, מַה פִּשְׁתִּים לָבָן {י}, אַף צֶמֶר לָבָן. וְעוֹרוֹת הַצְּבוּעִים בִּידֵי אָדָם אֵין מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. אֲבָל בִּידֵי שָׁמַיִם מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, כְּדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ח} דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר כוּ'. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים פְּלִיגֵי בִדְרָשֵׁי דִקְרָאֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְצָבְעוֹ. הָרַמְבַּ"ם. אַף כוּ'. צְבוּעִים בִּידֵי שָׁמַיִם מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר לַפִּשְׁתִּים כוּ': {י} דְּלֵית בֵּיהּ צָבוּעַ בִּידֵי שָׁמַיִם. קָרְבַּן אַהֲרֹן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם סברת ר' יהודה שעורות צבועין מטמאין בנגעים כמו הבתים ופסק ההלכה שבגדי' צבועי' לא יטמאו בנגעי' אם לא שיהי' המראה אשר הוא בלתי לבן טבעי או מלאכותי עד שיהיה לבן והוא אמרם מה פשתן כברייתו אף צמר כברייתו אוציא את הצבועים בידי אדם ולא אוציא את הצבועים בידי שמים תלמוד לומר (שם) לפשתים ולצמר מה פשתים לבן אף צמר לבן אולם העורות אם מצבע אדם לא יטמאו בנגעים כמו שאמר רבי שמעון: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ד

בֶּגֶד שֶׁשִּׁתְיוֹ צָבוּעַ וְעֶרְבּוֹ לָבָן, עֶרְבּוֹ צָבוּעַ וְשִׁתְיוֹ לָבָן, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנִּרְאֶה. הַבְּגָדִים מִטַּמְּאִין בִּירַקְרַק שֶׁבַּיְרֻקִּים, וּבַאֲדַמְדַּם שֶׁבָּאֲדֻמִּים {יא}. הָיָה יְרַקְרַק וּפָשָׂה אֲדַמְדַּם, אֲדַמְדַּם וּפָשָׂה יְרַקְרַק, טָמֵא. נִשְׁתַּנָּה וּפָשָׂה, נִשְׁתַּנָּה וְלֹא פָשָׂה, כְּאִלּוּ לֹא נִשְׁתַּנָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יֵרָאֶה בַתְּחִלָּה:

ר"ע מברטנורה שֶׁשִּׁתְיוֹ צָבוּעַ. הַשְּׁתִי שֶׁלּוֹ צָבוּעַ. וְאֵין צָבוּעַ מִטַּמֵּא: וְעֶרְבּוֹ לָבָן. וְאִי אָזְלִינַן בָּתַר הָעֵרֶב הוּא לָבָן וּמִטַּמֵּא: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנִּרְאֶה. בִּסְתָם בְּגָדִים הָעֵרֶב נִרְאֶה, בְּכָרִים וּכְסָתוֹת הַשְּׁתִי נִרְאֶה. וְהַכֹּל לְפִי הָאֻמָּנוּת: יְרַקְרַק. יָרֹק שֶׁבַּיְרֻקִּים: אֲדַמְדַּם. אָדֹם שֶׁבָּאֲדֻמִּים. כְּלוֹמַר, שֶׁמַּרְאֵה הַיַּרְקוּת וְהָאַדְמִימוּת בָּהֶם חָזָק מְאֹד. יְרַקְרַק, כִּכְנַף הַטַּוָּס וּכְהוּצִין שֶׁל דֶּקֶל. אֲדַמְדַּם, כִּזְהוֹרִית יָפָה שֶׁבַּדָּם: הָיָה יְרַקְרַק. כַּגְּרִיס, וְלִבְסוֹף שָׁבוּעַ פָּשָׂה אֲדַמְדַּם אֵצֶל יְרַקְרַק {יב}: נִשְׁתַּנָּה וּפָשָׂה. כְּגוֹן שֶׁהָיָה בַתְּחִלָּה יְרַקְרַק כַּגְּרִיס, וְלִבְסוֹף שָׁבוּעַ פָּשָׂה וְנַעֲשָׂה גָּדוֹל כַּסֶּלַע, וּבֵין הָאוֹם וּבֵין הַפִּשְׂיוֹן שֶׁלּוֹ אֲדַמְדַּם: נִשְׁתַּנָּה וְלֹא פָשָׂה. בַּתְּחִלָּה כַגְּרִיס שֶׁל יְרַקְרַק, וְלִבְסוֹף כַּגְּרִיס שֶׁל אֲדַמְדַּם: כְּאִלּוּ לֹא נִשְׁתַּנָּה. וְאוֹתוֹ שֶׁפָּשָׂה טָעוּן שְׂרֵפָה, וְאוֹתוֹ שֶׁלֹּא פָשָׂה מַסְגִּירוֹ {יג} שָׁבוּעַ שֵׁנִי: יֵרָאֶה [בַתְּחִלָּה]. דַּחֲשִׁיב לְנִשְׁתַּנָּה כְּנֶגַע אַחֵר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} שֶׁבַּיְרֻקִּים כוּ'. מִדִּכְתִיב יְרַקְרַק וַאֲדַמְדַּם יָלֵיף לַהּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים. וְכָתַב הָרַמְבַּ"ם, וְשֹׁרֶשׁ מִשָּׁרְשֵׁי הַלָּשׁוֹן שֶׁלֹּא יִהְיֶה נוֹסָף אוֹת אוֹ אוֹתִיּוֹת אֶלָּא לְזָרֵז וּלְהַפְלִיג כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} אֲבָל בְּפָתוּךְ אֵינָן מִטַּמְּאִין. וְכָל זֶה בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יג} כְּלוֹמַר מְכַבְּסוֹ וּמַסְגִּירוֹ כְּדִלְקַמָּן. וּבְתוֹרַת כֹּהֲנִים יָלֵיף לֵיהּ. וּמַשְׁמַע נַמִּי בְּעוֹמֵד שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת שֶׁיִּשָּׂרֵף. וְאֵין כֵּן דַּעַת הָרַמְבַּ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר הש"י בטומאת בגדים ירקרק או אדמדם ושרש משרשי הלשון שלא יהיה אותו דרך בלא ענין מן התוספת מה שיוסיף לרבוי ולהפלגה וכאשר אמר ירקרק או אדמדם ולא אמר ירוק או אדום רצה בזה חזק הירקות וחזק האדמימות וכן אמרו בנגעי אדם לבן אדמדם ולבנה אדמדמת ענינו ג"כ החזק באדמימות ר"ל שיהיה זה המראה המעורב עם הלבן חזק האדמימות ויהיה ממנו המראה אשר נקראהו פתוך כמו שביארנו בראש המסכת. ודע כי נגעי בגד ג"כ כגריס כמו שכבר בארנו בפ' הששי באמרם בנין אב לכל הצרעת שיהיה כגריס:

נשתנה ופשה. הוא שיחסר המראה מחזקו אבל התפשט בשטח הבגד. נשתנה ולא פשה. הוא שתתחזק המראה והוסיף כח ולא פשה בגוף דינו כדין מה שלא נשתנה בשום פנים אבל כאילו הוא עומד בעיניו ויסגיר שבעת ימים שנית אחר רחיצתו כמו שהתבאר בפסוקים ורבי יהודה אומר יראה כתחלה ודינו כדין מה שנסתר בתחלת הפעם קודם ההסגר ואין הלכה כר"י: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ה

הָעוֹמֵד בָּרִאשׁוֹן, יְכַבֵּס וְיַסְגִּיר. הָעוֹמֵד בַּשֵּׁנִי, יִשָּׂרֵף. הַפּוֹשֶׂה בָזֶה וּבָזֶה, יִשָּׂרֵף. הִכְהָה בַתְּחִלָּה, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, יְכַבֵּס וְיַסְגִּיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ זָקוּק לוֹ. הִכְהָה בָרִאשׁוֹן, יְכַבֵּס וְיַסְגִּיר. הִכְהָה בַשֵּׁנִי, קוֹרְעוֹ וְשׂוֹרֵף מַה שֶּׁקָּרַע. וְצָרִיךְ מַטְלִית. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ מַטְלִית {יז}:

ר"ע מברטנורה הָעוֹמֵד. בְּעֵינוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא פָשָׂה וְלֹא כָהָה מַרְאִיתוֹ: יְכַבֵּס. מְקוֹם הַנֶּגַע {יד} וְיַסְגִּיר: הָעוֹמֵד בַּשֵּׁנִי. בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי לֹא כָהָה וְלֹא פָשָׂה: הַפּוֹשֶׂה בָזֶה וּבָזֶה. בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן אוֹ בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי: הִכְהָה בַתְּחִלָּה. כְּשֶׁהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן וְרָאָהוּ וְקֹדֶם שֶׁהִסְגִּיר כָּהָה: יְכַבֵּס וְיַסְגִּיר. כְּאִלּוּ כָהָה בְסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן: הִכְהָה. שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּה חָזָק הַיַּרְקוּת אוֹ הָאַדְמִימוּת, וְנַעֲשָׂה יָרֹק בֵּינוֹנִי אוֹ אָדֹם בֵּינוֹנִי {טו}: אֵינוֹ זָקוּק לוֹ. אֵין זָקוּק לְהַסְגִּירוֹ, וְטָהוֹר. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: הִכְהָה בָרִאשׁוֹן יְכַבֵּס וְיַסְגִּיר. כְּאִלּוּ לֹא כָהָה: הִכְהָה בַשֵּׁנִי. דִּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי מְצָאוֹ {טז} שֶׁכָּהָה: קוֹרְעוֹ וְשׂוֹרֵף מַה שֶּׁקָּרַע, וְצָרִיךְ מַטְלִית. לְשׁוֹן טְלַאי, חֲתִיכַת בֶּגֶד בִּמְקוֹם הַקֶּרַע, דִּכְתִיב וְאִם תֵּרָאֶה עוֹד, וְאֵין עוֹד אֶלָּא מְקוֹמוֹ, מְלַמֵּד שֶׁהוּא טוֹלֶה עָלָיו מַטְלִית: רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר כוּ'. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי נְחֶמְיָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יד} כְּלוֹמַר לֹא הַבֶּגֶד כֻּלּוֹ וְלֹא הַנֶּגַע בִּלְבַד, אֶלָּא מְעַט מִן הַבֶּגֶד עִמּוֹ. מִדִּכְתִיב וְכִבְּסוּ אֶת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע, וְלֹא כְתִיב וְכִבְּסוּ הַנֶּגַע. תּוֹרַת כֹּהֲנִים: {טו} דְּאִלּוּ יָרֹק חַלָּשׁ שֶׁהוּא מַרְאֶה שְׁלִישִׁי, טָהוֹר לְגַמְרֵי, אֲפִלּוּ בָרִאשׁוֹן אוֹ בַשֵּׁנִי, דִּכְתִיב וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע, מַשְׁמַע דַּעֲדַיִן קְצָת מַרְאֵה נֶגַע בּוֹ. תּוֹרַת כֹּהֲנִים: {טז} וּבָרִאשׁוֹן עָמַד. וְאִם כָּהָה בָרִאשׁוֹן וְחָזַר בַּשֵּׁנִי לְמַרְאִיתוֹ, יִשָּׂרֵף. וְאִם כָּהָה גַם בַּשֵּׁנִי, אֲפִלּוּ פָּשָׂה בַכֵּהֶה, מְכַבְּסוֹ. הָרַ"שׁ. וְכֻלְּהוּ דִינֵי דְפִרְקִין בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים מִדְּרָשֵׁי דִקְרָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יז} אֵינוֹ צָרִיךְ כוּ'. וְהַאי עוֹד מִבָּעֵי לֵיהּ, מָה רִאשׁוֹנָה כַּגְּרִיס, אַף שְׁנִיָּה. וְרַבָּנָן תַּרְתֵּי שְׁמַע מִנַּהּ. תּוֹרַת כֹּהֲנִים: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם עומד. הוא אשר לא יוסיף שיעורו ולא יתחזק מראהו וכהה הוא אשר יחסר מראהו מחזקו ואלו כולם פסוקי' אמר יתברך (ויקרא יג) וקרע אותו מן הבגד ואמר באש תשרפנו את אשר בו הנגע וכל מה שבו נגע צוה לשרוף אותו וחלקו ר' נחמיה ותנא קמא בקריעת המקום אשר יחתוך ממנו הנגע ואין הלכה כר' נחמיה והלכה כחכמים: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ו

חָזַר נֶגַע לַבֶּגֶד, מַצִּיל אֶת הַמַּטְלִית. חָזַר לַמַּטְלִית, שׂוֹרֵף אֶת הַבֶּגֶד. הַטּוֹלֶה מִן הַמֻּסְגָּר בַּטָּהוֹר, חָזַר נֶגַע לַבֶּגֶד, שׂוֹרֵף אֶת הַמַּטְלִית. חָזַר לַמַּטְלִית, הַבֶּגֶד הָרִאשׁוֹן יִשָּׂרֵף, וְהַמַּטְלִית תְּשַׁמֵּשׁ אֶת הַבֶּגֶד הַשֵּׁנִי בְּסִימָנִין:

ר"ע מברטנורה חָזַר נֶגַע לַבֶּגֶד. בְּמָקוֹם אַחֵר מִן הַבֶּגֶד, וְלֹא בַמַּטְלִית שֶׁנָּתַן עַל מְקוֹם הַקְּרִיעָה: מַצִּיל אֶת הַמַּטְלִית. כְּשֶׁשּׂוֹרֵף אֶת הַבֶּגֶד כֻּלּוֹ. כְּדִכְתִיב וְאִם תֵּרָאֶה עוֹד בַּבֶּגֶד וְגוֹ' וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד. מַצִּיל אֶת הַמַּטְלִית, אוֹתוֹ טְלַאי שֶׁנָּתַן עַל מְקוֹם הַקְּרִיעָה מַצִּילוֹ, וְאֵינוֹ שׂוֹרְפוֹ עִם הַבֶּגֶד: חָזַר לַמַּטְלִית. לְאוֹתוֹ טְלַאי שֶׁחִבֵּר בּוֹ: שׂוֹרֵף אֶת הַבָּגֶד. כְּאִלּוּ חָזַר בַּבֶּגֶד עַצְמוֹ. אֲבָל הַמַּטְלִית אֵינוֹ טָעוּן שְׂרֵפָה, אֶלָּא אִם הוּא שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, מַסְגִּירוֹ. וְאִם עָמַד בְּעֵינָיו שָׁבוּעוֹת שְׁנַיִם אוֹ פָשָׂה בְּשָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, שׂוֹרֵף {יח}. וְאִם פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, אֵינוֹ מִטַּמֵּא בַנְּגָעִים: הַטּוֹלֶה מִן הַמֻּסְגָּר. שֶׁעָשָׂה טְלַאי מֵחֲתִיכַת בֶּגֶד מֻסְגָּר עַל בֶּגֶד טָהוֹר. וּמֻסְגָּר קָרֵי לְבֶגֶד שֶׁעָמַד בְּעֵינָיו בְּשָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְשָׁבוּעַ שֵׁנִי כָּהָה, דְּקוֹרֵעַ מִמֶּנּוּ הַנֶּגַע וְשׂוֹרֵף מַה שֶּׁקָּרַע, וּשְׁאָר הַבֶּגֶד קָרוּי מֻסְגָּר: חָזַר הַנֶּגַע לַבֶּגֶד. הַמֻּסְגָּר. שֶׁנִּטְּלָה מִמֶּנּוּ חֲתִיכָה זוֹ שֶׁהִיא עַתָּה טְלַאי לְבֶגֶד טָהוֹר, אַף עַל פִּי שֶׁהַבֶּגֶד הַמֻּסְגָּר טָעוּן שְׂרֵפָה כְּדִכְתִיב וְאִם תֵּרָאֶה עוֹד בַּבֶּגֶד וְגוֹ': מַצִּיל אֶת הַמַּטְלִית. הַיְנוּ הַטְּלַאי הַזֶּה שֶׁנִּטַּל מִמֶּנּוּ וּמְחֻבָּר בְּבֶגֶד טָהוֹר, מַצִּילוֹ וְאֵינוֹ שׂוֹרְפוֹ {יט} עִם הַבֶּגֶד הַמֻּסְגָּר: חָזַר. הַנֶּגַע: לַמַּטְלִית. לַחֲתִיכָה זוֹ שֶׁנִּטְּלָה מִן הַמֻּסְגָּר: יִשָּׂרֵף. הַמֻּסְגָּר בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא, כְּאִלּוּ הָיְתָה חֲתִיכָה זוֹ מְחֻבֶּרֶת בּוֹ. וַחֲתִיכָה תְּשַׁמֵּשׁ הַבֶּגֶד הַשֵּׁנִי שֶׁהִיא מְחֻבֶּרֶת בּוֹ: בְּסִימָנִים. שֶׁמַּסְגִּיר עִם הַבֶּגֶד הַשֵּׁנִי. דְּדִינוֹ שֶׁל שֵׁנִי כְּאִלּוּ הַנֶּגַע בּוֹ, בֵּין לְעִנְיַן הֶסְגֵּר בֵּין לְעִנְיַן שְׂרֵפָה וְכִבּוּס וְכָל דָּבָר. וּלְאַחַר שֶׁשִּׁמְּשָׁה הַבֶּגֶד הַשֵּׁנִי, אֲפִלּוּ הָלַךְ הַנֶּגַע לְגַמְרֵי מִן הַחֲתִיכָה, טָעוּן שְׂרֵפָה, שֶׁהֲרֵי מִשֶּׁחָזַר בּוֹ הַנֶּגַע מִתְּחִלָּתוֹ כְּבָר הֻזְקַק לִשְׂרֵפָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יח} וּלְהָכִי לֹא שַׁיָּךְ בֵּיהּ לְשׁוֹן הַצָּלָה: {יט} הָרַ"שׁ מֵהַתּוֹסֶפְתָּא. וְנִרְאֶה לִי דְּטַעֲמָא דְּהַמַּטְלִית אֵינוֹ נִמְשָׁךְ לְהַבֶּגֶד, כֵּיוָן דִּמְחֻבָּר לַטָּהוֹר. אֲבָל בְּסֵיפָא, הַבֶּגֶד שֶׁאֵינוֹ מְחֻבָּר לַטָּהוֹר נִמְשָׁךְ אַחֲרֵי הַמַּטְלִית. אֶלָּא דְצָרִיךְ עִיּוּן דְּמַאי שְׁנָא מֵהָא דְפֶרֶק י"ג מִשְׁנָה ה' דְּחוֹלֵץ הָאֲבָנִים. עַיֵּן שָׁם. וְהָרַמְבַּ"ם גּוֹרֵס שׂוֹרֵף. וְכֵן הוּא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר יתעלה ואם תראה עוד בבגד ובאה הקבלה שעוד לא במקומו או שתראה כאשר נראה בראשונ' ולזה אם יראה נגע בקריעת חתוכה אשר נעשה במקום הנגע הראשון אשר נשרף ישרף הבגד כולו כמו שבא הפסוק פורחת היא באש תשרפנו ואולם אם נראה הנגע במקום אחר מן הבגד ישפוט בו כמו ששפט בבגד אשר לא נראה קודם זה בו נגע ולא שתשרף הבגד ולא נאמר כבר היה נגע בזה המקום וכבר חזר וזה אמרו מציל על המטלית:

הטולה מן המוסגר בטהור. הוא שיקח קרע מבגד מוסגר ויטלו בו בבגד טהו' עוד נראה נגע בזה הבגד הראשון הנה ישרוף זאת החתיכה אשר לקח מבגד המוסגר אשר נראה הנגע בו ואם תראה נגע בזאת החתיכה הנה (לא) ישרוף הבגד המוסגר אשר נקרע ממנו עוד תראה בזה הבגד אשר נראה בו כמו שאם תתחדש בבגד משאר הבגדים ואם היה בו סימן טומאה ישרוף הבגד בכללו וזהו ענין אמרו והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנים: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ז

קַיְטָא שֶׁיֶּשׁ בָּהּ פִּסְפָּסִים צְבוּעִים וּלְבָנִים, פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה. שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲרֵי הוּא פִסְפָּס יָחִיד. אָמַר לָהֶן, לֹא שָׁמַעְתִּי. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא, אֲלַמֵּד בּוֹ. אָמַר לוֹ, אִם לְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים, הֵן. אָמַר לוֹ, שֶׁמָּא יַעֲמֹד בּוֹ שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וְהָעוֹמֵד בַּבְּגָדִים שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת טָמֵא. אָמַר לוֹ, חָכָם גָּדוֹל אַתָּה, שֶׁקִּיַּמְתָּ דִּבְרֵי חֲכָמִים. הַפִּשְׂיוֹן הַסָּמוּךְ, כָּל שֶׁהוּא. הָרָחוֹק, כַּגְּרִיס. וְהַחוֹזֵר, כַּגְּרִיס:

ר"ע מברטנורה קַיְטָא. מַלְבּוּשׁ שֶׁרְגִילִים לִלְבֹּשׁ בִּימוֹת הַחַמָּה. תַּרְגּוּם קַיִץ, קַיְטָא. וְלִי נִרְאֶה שֶׁהוּא לָשׁוֹן רוֹמִ"י שֶׁקּוֹרִים לְמַלְבּוּשׁ שֶׁל אִשָּׁה קוטיי"א: שֶׁיֶּשׁ לָהּ פִּסְפָּסִין. מְנֻמֶּרֶת בִּצְבָעִים הַרְבֵּה, לָבָן וְיָרֹק וְשָׁחֹר וְדוֹמֵיהֶן. פִּסְפָּסִין לְשׁוֹן פַּס יָד, שֶׁפִּסַּת יָד מִבֶּגֶד לָבָן וּפִסַּת יָד מִבֶּגֶד שֶׁל צֶבַע: וּלְבָנִים פּוֹשִׂים מִזֶּה לָזֶה. מִלָּבָן לְלָבָן. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַצָּבוּעַ מַפְסִיק, חָשׁוּב פִּשְׂיוֹן. דְּפִשְׂיוֹן רָחוֹק מְטַמֵּא בְכַגְּרִיס: וַהֲרֵי הוּא פִסְפָּס יְחִידִי. כְּלוֹמַר, אִם לֹא הָיָה בוֹ אֶלָּא פִסְפָּס אֶחָד לָבָן {כ}, וְכָל שְׁאָר הַפִּסְפָּסִין צְבוּעִין, מִי בָעֵי הֶסְגֵּר, אוֹ לֹא, מִשּׁוּם דְּאֵין לוֹ לְהֵיכָן יִפְשֶׂה: אָמַר לָהֶן לֹא שָׁמַעְתִּי. כְּלוֹמַר, קִבַּלְתִּי מֵרַבּוֹתַי דְּטָעוּן הֶסְגֵּר, וְלֹא פֵרְשׁוּ לִי הַטַּעַם לָמָּה: אֲלַמֵּד בּוֹ. כְּלוֹמַר, תַּרְשֵׁנִי לוֹמַר לְפָנֶיךָ טַעַם לַדָּבָר: אִם לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי חֲכָמִים הֵן. שֶׁלֹּא תִסְתֹּר מַה שֶּׁקִּבַּלְתִּי: שֶׁמָּא יַעֲמֹד שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ בַמֶּה יִפְשֶׂה יָכוֹל לָבֹא לִידֵי טֻמְאָה, אִם יַעֲמֹד בְּעֵינָיו שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת: הַפִּשְׂיוֹן הַסָּמוּךְ. כְּשֶׁפּוֹשֶׂה סָמוּךְ לָאוֹם: הָרָחוֹק. שֶׁהָאוֹם בְּרֹאשׁ אֶחָד שֶׁל בֶּגֶד וְהַפִּשְׂיוֹן בְּרֹאשׁוֹ הַשֵּׁנִי {כא}: הַחוֹזֵר. כְּגוֹן שֶׁכָּהָה בַשֵּׁנִי דְּקוֹרְעוֹ וְשׂוֹרֵף מַה שֶּׁקָּרַע, וּכְתִיב וְאִם תֵּרָאֶה עוֹד בַּבֶּגֶד וְשָׂרַף וְגוֹ'. וְזֶהוּ הַחוֹזֵר, וְשִׁעוּרוֹ בְכַגְּרִיס: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כ} שֶׁיֶּשׁ בּוֹ כַגְּרִיס וְלֹא יוֹתֵר. הָרַ"שׁ. כְּלוֹמַר, דְּאֵין צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בוֹ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, דְּכֻלּוֹ בֶּגֶד אֶחָד הוּא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כא} וְדַוְקָא מִצַּד אֶחָד, אַף שֶׁרְחוֹקִים, אֲבָל מִצַּד זֶה לְצַד אַחֵר לֹא, אֶלָּא אִם כֵּן בְּעוֹרוֹת: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מלבוש בגד ארוך מחתיכו' קטנו' (מרובעו') חתיכה מכל מראה תקרא בלשון ישמעאל שטרנג"ש לפי שדומה לשטרנג ילבשו אותה הנערים והנשים והיו לובשין אותו בזמן הקיץ ולזה נקרא קייטא והוא תרגום קיץ ושם החתיכה אחד מאלו החתיכות נקרא פספס נגזר מן פס ידא בעבור שהיא קטנה שיעור כף וקבוץ פספסים ואמר כי כאשר היו פספסים לבנים וחידש נגע בפספס אח' לבן הנה יסגיר הבגד כולו ואם התחדש לנגע בפספס לבן אחר הנה הוא מוחלט להיות כבר פשה לפי זה השרש שהפסיון יהיה מפספס לפספס והוא אמרו פושין מזה לזה ונחשוב אותו כולן בדמיון בגד אחד ואע"פ שהיו ביניהם פספסים צבועים אשר לא יטמאו בנגעים כמו שהשרשנו ולא נאמר שכל פספס ממנו בגד בפני עצמו ולזה לא נצטרך שיהי' (כל הנגע בתוך) [בכל] פספס לבן ממנו ג' על ג' לפי שהם כולם כמו בגד א' וכבר אמר ר' נחמיה בתוספתא (פ"ה) לעולם אינו מטמא בנגעים עד שיהיה בלבן שלה ג' על ג' ואין הלכה אלא כר' אליעזר. כאשר היה פספס אחד לבן לבד בזה הבגד ונשארים צבועים וחדש נגע בזה הלבן אמר להן יסגיר אמרו לו ומה תועלת ההסגר בכאן ואין שם דבר אחר לבן יהיה בו פסיון אמר להן איני יודע מה תועלת בזה ההסגר לפי מה שקדם בפרק הט' וביאר רבי יהודה בן בתירא ואמר תועלתו לפי שאם נשאר הנגע על ענינו בזה הפספס יחידי שני שבועות הנה יהיה מוחלט וישרף הבגד בכללו כמו שבא לשון התורה בזה (ויקרא יג) והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו וזהו מאמר אמתי. ועוד חזר לדיני הפסיון בבגדים ואמר שהפסיון בכל שהוא לאומרו כי פשה איזה שיעור שיהיה ואם היה שלא נמשך זה הנגע בבגד לבן אך חדש נגע במקום אחר מזה הבגד הנה הוא יצטרך שיהיה כגריס הוא שיעור הנגע למאמר השם כי פשה הנגע בבגד עד שיהיה התוספת שיעור נגע והחוזר כגריס כאשר חזר נגע בבגד אחר שיראה וזה לשון התורה (שם) ואם תרא' עוד בבגד וגו' את אשר בו הנגע יצטרך שיהיה בו שיעור הנגע בעת השרפה: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ח

הַשְּׁתִי וְהָעֵרֶב מִטַּמְּאִים בַּנְּגָעִים מִיָּד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַשְּׁתִי, מִשֶּׁיִּשָּׁלֵק, וְהָעֵרֶב, מִיָּד. וְהָאוּנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן, מִשֶּׁיִּתְלַבֵּנוּ. כַּמָּה יְהֵא בַפְּקַעַת וּתְהֵא מִטַּמְּאָה בַנְּגָעִים, כְּדֵי לֶאֱרֹג מִמֶּנָּה שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ {כב} שְׁתִי וָעֵרֶב, אֲפִלּוּ כֻלָּהּ שְׁתִי, אֲפִלּוּ כֻלָּהּ עֵרֶב {כג}. הָיְתָה פְסִיקוֹת, אֵינָהּ מִטַּמְּאָה בַנְּגָעִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ פְסִיקָה אַחַת וּקְשָׁרָהּ, אֵינָהּ מִטַּמְּאָה:

ר"ע מברטנורה הַשְּׁתִי וְהָעֵרֶב. שֶׁל צֶמֶר, שֶׁנִּכָּר בֵּין שְׁתִי לְעֵרֶב, שֶׁהַשְּׁתִי דַּק וְהָעֵרֶב עָב מְאֹד: הַשְּׁתִי מִשֶּׁיִּשָּׁלֵק. דִּכְתִיב בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים אוֹ בִשְׁתִי אוֹ בְעֵרֶב, מַה בֶּגֶד שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, אַף שְׁתִי וָעֵרֶב מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן. וְתַנָּא קַמָּא סָבַר, אוֹ בִשְׁתִי, הִפְסִיק הָעִנְיָן: מִשֶּׁיִּשָּׁלֵק. בְּמַיִם רוֹתְחִים. וְיֵשׁ סְפָרִים שֶׁגּוֹרְסִים מִשֶּׁיִּשָּׁלֶה, כְּלוֹמַר מִשֶּׁיִּהְיוּ שׁוֹלִין וּמְסִירִים אוֹתוֹ מִן הַיּוֹרָה שֶׁשּׁוֹלְקִים אוֹתָן בָּהּ לְלַבְּנָן: הָאוּנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן. אֲגֻדּוֹת מַטְוֶה שֶׁל פִּשְׁתָּן. וּלְפִי שֶׁבַּפִּשְׁתָּן אֵין נִכָּר בֵּין שְׁתִי לָעֵרֶב כְּמוֹ בַצֶּמֶר, מִשּׁוּם הָכִי לֹא מְפַלֵּיג בְּהוּ בֵּין שְׁתִי לְעֵרֶב: מִשֶּׁיִּתְלַבֵּנוּ. שֶׁנּוֹתְנִים אוֹתָן בַּתַּנּוּר שֶׁיִּתְחַמְּמוּ בְהֶבֶל הַתַּנּוּר וְיִתְלַבְּנוּ שָׁם: פְּקַעַת. עֵץ שֶׁהַנָּשִׁים מְסַבְּבוֹת הַמַּטְוֶה מִן הַכּוּשׁ לְתוֹכוֹ: כְּדֵי לֶאֱרֹג מִמֶּנָּה שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ. שֶׁיְּהֵא בָהּ שִׁעוּר לַעֲשׂוֹת כָּל הַבֶּגֶד שֶׁל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת מִמֶּנָּה, גַּם הַשְּׁתִי גַּם הָעֵרֶב, כִּדְקָתָנֵי וַאֲפִלּוּ כֻלָּהּ שְׁתִי וַאֲפִלּוּ כֻלָּהּ עֵרֶב: הָיְתָה פְסִיקוֹת. שֶׁהָיוּ הַחוּטִים שֶׁבַּפְּקַעַת מֻפְסָקִין, לֹא הָוֵי חִבּוּר. אֲבָל אִם הָיוּ קְשׁוּרִים הָוֵי חִבּוּר: אֲפִלּוּ פְסִיקָה אַחַת. שֶׁאֵין בְּכָל הַפְּקַעַת אֶלָּא פְסִיקָה אַחַת וּקְשָׁרָהּ, לֹא הָוֵי חִבּוּר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כב} שָׁלֹשׁ. דְּיָלֵיף לֵיהּ נַמִּי בַּמֶּה מָצִינוּ מִבֶּגֶד. תּוֹרַת כֹּהֲנִים: {כג} אֲפִלּוּ כוּ'. דְּאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה שְׁתִי וָעֵרֶב, דְּאוֹ לְחַלֵּק. קָרְבַּן אַהֲרֹן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם לשון התורה (ויקרא יג) או בשתי או בערב וההפרש בין השתי והערב בצמר הוא מבואר לפי שהשתי הוא דק מאד והערב עב החוט אולם בבגד פשתים השתי והערב הם דבר אחד אין ביניהם הפרש ניכר ור' יהודה יקח ראייה מאמרו בבגד צמר או בבגד פשתים או בשתי או בערב מה בגד משתגמר מלאכתו אף אלו משתגמר מלאכתן ולזה לא יטמא אצלו אפי' שתי הצמר עד שנשרה במים חמים שישים אותו רך ונמשך והוא אמרו משישלק ומטוה הפשתן עד שיבושל ויתלבן ואונין של פשתן הן מטוה הפשתן וחכמים אומרים בשתי או בערב הבדילו מן הבגדים ושהן כלן יטמאו מיד וכבר ביארנו שהשיעור הפחות שיטמא בנגעי בגדים הוא ג' על ג':

ופקעת. הוא אשר יקראו אותו רובא ואם היה בזה המטוה שיעור מה שיעשה ממנו ג' על ג' שתי וערב יטמא בנגעים:

היתה פסיקות. הוא שתהיה זאת הפקעת מקובצת מחוטין נפרדין יחובר חוט על חוט ואמר ר' יהודה אפילו היה החיבור קשור עד שתהיה הפקעת כולה כחוט א' אינה מטמאה: (רמב"ם)

פרק יא - משנה ט

הַמַּעֲלֶה מִן הַפְּקַעַת לַחֲבֶרְתָּהּ, מִן הַסְּלִיל לַחֲבֵרוֹ, מִן הַכֹּבֶד הָעֶלְיוֹנָה לַכֹּבֶד הַתַּחְתּוֹנָה, וְכֵן שְׁנֵי דַפֵּי חָלוּק שֶׁנִּרְאָה נֶגַע בְּאַחַד מֵהֶן, הֲרֵי הַשֵּׁנִי טָהוֹר. בְּנֶפֶשׁ הַמַּסֶּכֶת וּבַשְּׁתִי הָעוֹמֵד, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים מִיָּד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַשְּׁתִי, אִם הָיָה רָצוּף, מִטַּמֵּא:

ר"ע מברטנורה הַמַּעֲלֶה מִן הַפְּקַעַת לַחֲבֶרְתָּהּ. פְּעָמִים שֶׁהַנָּשִׁים עוֹשׂוֹת פְּקַעַת בַּת אַמָּה אוֹ בַּת שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמְגַלְגְּלוֹת וּמְסַבְּבוֹת מִזּוֹ לָזוֹ לַעֲשׂוֹת פְּקַעַת גְּדוֹלָה, וְאִם עַד שֶׁלֹּא תַעֲלֶה אֶת כֻּלָּהּ נִרְאָה נֶגַע בְּאַחַת מֵהֶן וְחוּט מְחַבְּרָן, הָוֵי הַשֵּׁנִי טָהוֹר: סְלִיל. עֵץ חָלוּל כְּמִין קָנֶה שֶׁמְּחַבְּרִים עָלָיו הַמַּטְוֶה: כֹּבֶד הָעֶלְיוֹנָה. שְׁנֵי עֵצִים עֲגֻלִּים שֶׁהָאוֹרְגִין כּוֹרְכִים בָּהֶן הַשְּׁתִי שֶׁלָּהֶן וְגוֹלְלִין, וְנִרְאָה נֶגַע בַּכֹּבֶד הָאֶחָד, הַשֵּׁנִי טָהוֹר. דְּלֹא הָוֵי חִבּוּר: וְכֵן שְׁנֵי דַפֵּי חָלוּק. נַמִּי אֵינָן חִבּוּר. וְלֹא כְעֵין חֲלוּקִים שֶׁלָּנוּ שֶׁמְּחַתְּכִים וּמְחַבְּרִין בּוֹ בָתֵּי הַזְּרוֹעַ וּשְׁאָר חֲתִיכוֹת בִּתְפִירָה שֶׁל חִבּוּר גָּמוּר, דְּהַהוּא וַדַּאי חֲשִׁיב חִבּוּר כְּאִלּוּ הוּא בֶגֶד אֶחָד, אֶלָּא מַיְרֵי דְּלֹא מִחַבַּר כֻּלֵּי הַאי: בְּנֶפֶשׁ הַמַּסֶּכֶת. חוּט הָעֵרֶב שֶׁנִּכְנָס לְתוֹךְ הַשְּׁתִי כַּנֶּפֶשׁ לְתוֹךְ הַגּוּף, וְעַד שֶׁיִּתְיַשְּׁבוּ עַל מְכוֹנָם אֵצֶל הָאָרוּג הָוֵי כִשְׁתִי לְהִצְטָרֵף עִמּוֹ לְנֶגַע כַּגְּרִיס {כד}. אִי נַמִּי, בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁאוֹרֵג בּוֹ שְׁנֵי בָתֵּי נִירִים קֹדֶם שֶׁיֶּאֱרֹג בּוֹ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ {כה}: וּבַשְּׁתִי הָעוֹמֵד. הֵם חוּטֵי הַשְּׁתִי שֶׁבֵּין כֹּבֶד הָעֶלְיוֹן לַתַּחְתּוֹן, שֶׁעוֹמְדִים שָׁם לֵאָרֵג וּלְהָסֵךְ בָּהֶן חוּטֵי הָעֵרֶב. וְקָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא תֵימָא כָּל חוּט וְחוּט עוֹמֵד בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְאֵין בּוֹ רֹחַב כַּגְּרִיס, אֶלָּא כֻלָּם חִבּוּר זֶה לָזֶה, וְאִם נִרְאָה (נַמִּי) נֶגַע בְּצַד זֶה, טָמֵא בְּצַד אַחֵר: אִם הָיָה רָצוּף. שֶׁהַחוּטִים רְצוּפִים זֶה אֵצֶל זֶה כְּעֵין רִצְפָּה, שֶׁאוֹרְגִין זֶה אֵצֶל זֶה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הָאוֹרְגִים לְיַשְּׁבָן לִהְיוֹת אֲרִיגָתָם מְכֻוֶּנֶת, אָז חֲשִׁיבָא חִבּוּר. וְאִי לָאו הָכִי, חֲזִינַן כָּל חוּט כְּאִלּוּ עוֹמֵד בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְלֹא הָוֵי חִבּוּר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כד} רוֹצֶה לוֹמַר לִשְׁתִי הָעוֹמֵד מִצְטָרֵף: {כה} וְקָשֶׁה, דִּבְפֶרֶק י"ב מִשְׁנָה ב' תָּנֵי דִּתְחִלַּת הַבֶּגֶד צָרִיךְ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ. וְעוֹד, מָה עִנְיַן בָּתֵּי נִירִין לְשָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ. וְנִרְאֶה לִי דְּהָכִי גָרְסִינַן, עַד שֶׁיֶּאֱרֹג בּוֹ שְׁלִישִׁי, וְלֹא גָרְסִינַן עַל שָׁלֹשׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר זכרנו שפקעת הוא המטוה ויעשה כמו קנה מעץ נקוב ויחבר עליה המטוה והוא אשר נקרא סליל:

וכובד העליון וכובד התחתון הן שני עצים אשר השתי נמשך ביניהם וכבר ביארנו זה בראשון מכלים וכאשר נעתיק הטוויה בסיבוב מפקעת לפקעת או ממסרק למסרק והיו ב' הפקעיות או ב' המסרקות מחוברות בחוט ונתחדש נגע באחד מהן הנה האחרת טהורה וכן כאשר חברנו הטוויה מהעץ העליון אצל התחתון והוא אשר נקרא אלחאיך ונתחדש נגע במטוה המחובר על אחד מאלו הב' עצים הנה המטוה המחובר על העץ המחובר טהור וכן ב' דפי חלוק הוא בעת ההבדל בגד או חלוק כאשר ישארו שתי חתיכות בחוט מן השתי ומן הערב ונראה נגע באחד מהן הנה האחרת טהורה:

ואמרו בנפש המסכת ובשתי העומד. ר"ל כי כאשר נראה נגע באלו החוטין הערב אשר הושלך בזה הבגד אשר בשתי ובעומד הנדבק בו אשר לא יטמא וזהו שתי העומד הנה הכל כבר נטמא לפי שהן יחד כדבר אחד ר"ל כל מה שמן הכובד העליון לכובד התחתון לא מה שמטמא ממנו ולא מה שנראה עומד ור' שמעון יאמר שהעומד כאשר היה רצוף ומתוקן כמו שיעשה הגרדי בעת האריגה הנה אז יטמא בנגע אשר נראה בנפש המסכת אולם אם לא היה רצוף ולא מתוקן הנה הוא כמובדל מנפש המסכת ואין הלכה כרבי שמעון: (רמב"ם)

פרק יא - משנה י

נִרְאָה בַּשְּׁתִי הָעוֹמֵד, הָאָרִיג טָהוֹר. נִרְאָה בָאָרִיג, הַשְּׁתִי הָעוֹמֵד טָהוֹר. נִרְאָה בַסָּדִין, שׂוֹרֵף אֶת הַנִּימִין. נִרְאָה בַנִּימִין, הַסָּדִין טָהוֹר. חָלוּק שֶׁנִּרְאָה בוֹ נֶגַע, מַצִּיל אֶת הָאֻמְרִיּוֹת שֶׁבּוֹ, אֲפִלּוּ הֵן אַרְגָּמָן:

ר"ע מברטנורה נִרְאָה הַנֶּגַע בַּשְּׁתִי הָעוֹמֵד הָאָרִיג טָהוֹר. כְּשֶׁאֵין עָתִיד לֶאֱרֹג יוֹתֵר: הַשְּׁתִי הָעוֹמֵד טָהוֹר. הַיְנוּ מַה שֶּׁאֵין עָתִיד לְקַצֵּץ מִן הַשְּׁתִי עִם הָאָרוּג: הַנִּימִין. חוּטִין שֶׁבְּרֹאשׁ הַסָּדִין וּבְסוֹפוֹ: מַצִּיל אֶת הָאֻמְרִיּוֹת. שְׂפַת הַבֶּגֶד, שֶׁאֵינוֹ שׂוֹרֵף אוֹתוֹ, דִּכְתִיב וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים {כו}, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין שׂוֹרֵף הָאֻמְרִיּוֹת עִמָּהֶן: וַאֲפִלּוּ הֵן אַרְגָּמָן. דְּלֹא תֵימָא דְּאֵין מַצִּיל אֶלָּא כְשֶׁהָאֻמְרִיּוֹת שֶׁל מִין אַחֵר שֶׁאֵינוֹ מִטַּמֵא בַנְּגָעִים כְּגוֹן שֶׁל מֶשִׁי וְשֶׁל זָהָב, קָמַשְׁמַע לָן וַאֲפִלּוּ הֵן אַרְגָּמָן שֶׁהוּא צֶמֶר צָבוּעַ {כז} מַצִּיל: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כו} שֶׁהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר הַצֶּמֶר כוּ', וּמַאֲמָרוֹ בַּצֶּמֶר, יוֹרֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַה שֶּׁיִּשְׂרֹף וּמַה שֶּׁיַּעֲזֹב, וּבָאָה הַקַּבָּלָה שֶׁיַּעֲזֹב מֵהֶן הָאֻמְרִיּוֹת. הָרַמְבַּ"ם: {כז} שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְקַבֵּל נֶגַע, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּמִינוֹ נֶגַע. הָכִי יָלֵיף לֵיהּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם סדין. הצעיף הקטן ונימין הן החוטין שבתחלת היריעה ושבסופה ואומריות המצנפות והראיה על זה מאמרו ושרף את הבגד או את השתי או את הערב בצמר או בפשתים הנה מאמרו בצמר או בפשתים יורה שבהם מה שישרוף ומה שיעזוב ובאה הקבלה שיעזוב ממנו האומריות שבו ואפילו היו מארגמן אשר הוא צמר שלא תחשוב שהן לא יצילו מן השרפה אם לא שיהיו ממשי או מזהב והדומה לו לא שיהיו מצמר או פשתים: (רמב"ם)

פרק יא - משנה יא

כֹּל הָרָאוּי לִטַּמֵּא טְמֵא מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִטַּמֵּא מִדְרָס, מִטַּמֵּא בַנְּגָעִים. כְּגוֹן {כח} קֶלַע שֶׁל סְפִינָה, וּוִילוֹן, וְשָׁבִיס שֶׁל סְבָכָה, וּמִטְפָּחוֹת שֶׁל סְפָרִים, וְגַלְגִּלּוֹן, וּרְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל שֶׁיֶּשׁ בָּהֶן רֹחַב כַּגְּרִיס, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. סָגוֹס שֶׁנִּרְאָה בוֹ נֶגַע, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, עַד שֶׁיֵּרָאֶה בָאָרִיג וּבַמּוֹכִין. הַחֵמֶת וְהַתּוּרְמָל נִרְאִין כְּדַרְכָּן, וּפוֹשֶׂה מִתּוֹכוֹ לַאֲחוֹרָיו וּמֵאֲחוֹרָיו לְתוֹכוֹ:

ר"ע מברטנורה כֹּל הָרָאוּי לִטַּמֵּא טְמֵא מֵת. בְּצֶמֶר וּפִשְׁתִּים אוֹ בְעוֹר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִטַּמֵּא מִדְרָס. כְּגוֹן בֶּגֶד שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, דְּאֵינוֹ מִטַּמֵּא מִדְרָס עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים עַל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וּמִטַּמֵּא בְמֵת. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁכָּל הַמִּטַּמְּאִין מִדְרָס מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, וּבִלְבַד בִּלְבָנִים שֶׁאֵינָם צְבוּעִים: קֶלַע שֶׁל סְפִינָה וּוִילוֹן וְכוּ'. כָּל הָנֵי דַחֲשִׁיב, מִטַּמְּאִין בְּמֵת וְאֵין מִטַּמְּאִים מִדְרָס: שָׁבִיס. לְשׁוֹן הַשְּׁבִיסִים {כט} וְהַשַּׂהֲרֹנִים הַכָּתוּב בִּישַׁעְיָה (פֶּרֶק ג): וְגַלְגִּלּוֹן. אַבְנֵט שֶׁחוֹגְרִים בּוֹ: סָגוֹס. בֶּגֶד עָב מְאֹד וְהוּא כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר: בָּאָרִיג וּבַמּוֹכִין. בְּגוּף הָאַדֶּרֶת וּבַשְּׂעָרוֹת הַבּוֹלְטִים מִמֶּנָּה. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: הַחֵמֶת וְהַתּוּרְמָל. כֵּלִים שֶׁל עוֹר, וְקוֹשְׁרִים אוֹתָן וְנִכְפָּל הָעוֹר בִּמְקוֹם הַקֶּשֶׁר, וְאֵין הַנֶּגַע שֶׁבִּכְפָלָיו נִרְאֶה אֶלָּא אִם כֵּן מִתְפַּשֵּׁט הָעוֹר. וּלְהָכִי קָתָנֵי נִרְאִין כְּדַרְכָּן, כְּלוֹמַר שֶׁאֵין פּוֹשְׁטוֹ, אֶלָּא רוֹאֵהוּ כָךְ כְּמוֹת שֶׁהוּא. חֵמֶת, נוֹד שֶׁל עוֹר. תּוּרְמָל, כְּמִין כִּיס גָּדוֹל שֶׁל עוֹר שֶׁהָרוֹעֶה מַנִּיחַ חֲפָצָיו בְּתוֹכוֹ: מִתּוֹכוֹ לַאֲחוֹרָיו. אִם מִתְּחִלָּה נִרְאָה נֶגַע בְּתוֹכוֹ וְהִסְגִּירוֹ, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ נִרְאָה נֶגַע בַּאֲחוֹרָיו מִבַּחוּץ, חֲשִׁיב פִּשְׂיוֹן. וּבַתּוֹסֶפְתָּא מַשְׁמַע דְּדַוְקָא בְעוֹרוֹת אָמְרִינַן הָכִי, וְלֹא בִבְגָדִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כח} כְּגוֹן כוּ'. וְלֹא יָדַעְתִּי לָמָּה פֵּרַט אֵלּוּ, וְרַבִּים הֵם הַשְּׁנוּיִים בְּכֵלִים: {כט} וְקָשֶׁה, דִּסְבָכָה גוּפָא הֲוָה מָצֵי לְמִתְנֵי. וְהָרַמְבַּ"ם נִרְאֶה דְּלֹא גָרַס וְשָׁבִיס: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר ביארנו במקומות מכלים שיש דברים רבים יטמאו במת ולא יטמאו במדרס הזב להיותם דברים אינן עשוין למשכב ומכללם קלע הספינה והמסך ומגדל בכ"ד מכלים ושם ביארנו הסבכות אשר לא יטמאו במדרס ויטמאו במת. והתנה רוחב גריס ומבואר מאד לפי שלא יהיה נגע פחות מכגריס מרובע כמו (שהשרשנו) [שפרשנו]:

וגלגלון. הוא אבנט אשר יחגור בו האדם ואולם הוא נגזר מן (ישעיה ג) והגליונים:

סגוס. והדומה להן מבגדי הצמר השעירים:

ושרש זה שהשם אמר בנגעי בגדים (ויקרא יג) פחתת היא בקרחתו או בגבחתו ואמרו בספרא בקרחתו אלו השחקים ר"ל הבגד הישן אשר נשתוו שטחיו בגבחתו אלו החדשי' ר"ל הבגד החדש אשר להן פתילו' ובגד הצמר כאשר הוא חדש וכ"ש העצי' הגסים כמו גמדא דנרש *והסגוסים כאשר הם חדשים יהיו על שטח האריגה כמו גרגרים מצמר בולטים נקראים מוכין לדמותם כמוכין והוא הצמר אשר ימלאו בו הכרים וזולתן ואמר ר' אליעזר שהנגע כאשר יראה בסמיכה והדומה לה יצטרך שיהיו הנגעים בעצם האריגה ובגרגרים הבולטים שעל שטחה והלכה כרבי אליעזר בן יעקב וכבר ביארנו בכ"ד מכלים שחמת ותורמל הם כלי עור וענין נראין שלא נחייב שיטמאו עד שנראה מה שיתחדש בתוכו ולא נחקור בין הכפלים: (רמב"ם)

פרק יא - משנה יב

בֶּגֶד הַמֻּסְגָּר שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, כֻּלָּן טְהוֹרִים. קְצָצוֹ וַעֲשָׂאוֹ מוֹכִין, טָהוֹר, וּמֻתָּר בַּהֲנָיָתוֹ. וְהַמֻּחְלָט שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, כֻּלָּם טְמֵאִין. קְצָצוֹ וַעֲשָׂאוֹ מוֹכִין, טָמֵא, וְאָסוּר בַּהֲנָיָתוֹ:

ר"ע מברטנורה בֶּגֶד הַמֻּסְגָּר. שֶׁהָיָה בוֹ נֶגַע וּצְבָעוֹ {ל} וְאֵין הַנֶּגַע נִכָּר בּוֹ: כֻּלָּן טְהוֹרִים. דְּאֶת הַוַּדַּאי הוּא מְטַמֵּא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַסָּפֵק {לא}: וַעֲשָׂאוֹ מוֹכִין. קְרָעִים קְטַנִּים פְּחוּתִים מִשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, אֶלָּא שֶׁלֹּא הֻבְדְּלוּ לְגַמְרֵי: כֻּלָּן טְמֵאִין. דְּכֵיוָן שֶׁנִּזְקַק לַטֻּמְאָה אֵין הַסָּפֵק מְטַהֲרוֹ: טָמֵא וְאָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ. דְּהָא שְׂרֵפָה בָעֵי {לב}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ל} וְכֵן פֵּרֵשׁ הָרַ"שׁ, מִשּׁוּם דְּמוּכָח מִתּוֹרַת כֹּהֲנִים דְּאַיְרֵי אַף בִּימֵי הֶסְגֵּרוֹ, וְלֹא בְאוֹתוֹ שֶׁנִּטְהַר בִּקְרִיעַת הַנֶּגַע. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לא} כְּדִלְעֵיל בְּסוֹף פֶּרֶק ה' לְעִנְיַן אָדָם. הָרַ"שׁ. וְאַף דְּהָתָם מִקְּרָא יָלֵיף, אֵין לְהַחְמִיר בְּנִגְעֵי בְגָדִים יוֹתֵר מִבְּנִגְעֵי אָדָם: {לב} הָרַמְבַּ"ם וְהָרַ"שׁ. וְתֵימַהּ, לָמָּה לֹא פֵרְשׁוּ מִדִּכְתִיב מַמְאֶרֶת. וְעוֹד, שֶׁגַּם תְּרוּמָה טְמֵאָה בִּשְׂרֵפָה וּמֻתָּר לֵהָנוֹת: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זה מבואר לפי שבגד המנוגע אסור בהנאה לאומרו יתעלה (שם) באש ישרף: (רמב"ם)

פרק יב

פרק יב - משנה א

כָּל {א} הַבָּתִּים מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, חוּץ מִשֶּׁל נָכְרִים. הַלּוֹקֵחַ בָּתִּים מִן הַנָּכְרִים, יֵרָאוּ בַתְּחִלָּה. בַּיִת עָגֹל, בַּיִת טְרִיגוֹן, בַּיִת הַבָּנוּי בִּסְפִינָה אוֹ בְאַסְקַרְיָא, עַל אַרְבַּע קוֹרוֹת, אֵינוֹ מִטַּמֵּא בַנְּגָעִים. וְאִם הָיָה מְרֻבָּע, אֲפִלּוּ עַל אַרְבָּעָה עַמּוּדִים, מִטַּמֵּא:

ר"ע מברטנורה כָּל הַבָּתִּים. וְדַוְקָא בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּבְבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם כְּתִיב (וַיִּקְרָא יד): חוּץ מִשֶּׁל נָכְרִים. אִם קָנוּ בַיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. דְּהָכִי מַשְׁמַע, אֲחֻזַּתְכֶם מִטַּמְּאָה בַנְּגָעִים, וְאֵין אֲחֻזַּת הַנָּכְרִים מִטַּמְּאָה בַנְּגָעִים. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין אֲחֻזָּתָם מִטַּמְּאָה בַנְּגָעִים, כָּךְ בִּגְדֵיהֶם וְגוּפָם {ב} אֵין מִטַּמְּאִים בַּנְּגָעִים: יֵרָאוּ בַתְּחִלָּה. וְהַיָּמִים שֶׁהָיָה בָהֶם הַנֶּגַע כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ בְיַד נָכְרִים, אֵינָם עוֹלִים לָהֶן מִן הַחֶשְׁבּוֹן: בַּיִת עָגֹל. שֶׁאֵין בּוֹ זָוִיּוֹת: טְרִיגוֹן. שֶׁיֶּשׁ לוֹ שָׁלֹשׁ זָוִיּוֹת. שָׁלֹשׁ בִּלְשׁוֹן רוֹמִי טר"י. וְהוּא הַדִּין בַּיִת שֶׁיֶּשׁ לוֹ שְׁתֵּי זָוִיּוֹת אוֹ חָמֵשׁ {ג} אֵינוֹ מִטַּמֵּא בַנְּגָעִים. דְּגַבֵּי נְגָעִים כְּתִיב קִירֹת קִירֹת {ד} שְׁתֵּי פְעָמִים, וּמִעוּט קִירוֹת שְׁנַיִם, הֲרֵי אַרְבָּעָה: וּבְאַסְקַרְיָא. הוּא תֹּרֶן הַסְּפִינָה. וְיֵשׁ סְפָרִים שֶׁגּוֹרְסִים אַכְסַדְיָא, וְהֵן קוֹרוֹת שֶׁקּוֹשְׁרִים בְּיַחַד וּמוֹלִיכִין אוֹתָן בַּנְּהָרוֹת וּבַיָּם. וּבִלְשׁוֹן מִקְרָא קְרוּיִין רַפְסוֹדוֹת: עַל אַרְבַּע קוֹרוֹת. כְּמוֹ אוֹ עַל אַרְבַּע קוֹרוֹת. שֶׁהָיָה הַבַּיִת בָּנוּי עַל גַּבֵּי הַקּוֹרוֹת {ה}: אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. דִּכְתִיב בְּבֵית אֶרֶץ, עַד שֶׁיִּהְיֶה הַבַּיִת מְחֻבָּר בָּאָרֶץ: אֲפִלּוּ עַל אַרְבָּעָה עַמּוּדִים. שֶׁהָעַמּוּדִים מְחֻבָּרִים בָּאָרֶץ וְהֵן נֶחְשָׁבִים אַרְבַּע זָוִיּוֹת לַבַּיִת וְהַגַּג עֲלֵיהֶן, מִטַּמֵּא בַנְּגָעִים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָתוּחַ מִכָּל צְדָדָיו {ו}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} כָּל. לַאֲתוֹיֵי כִּדְפֵרֵשׁ הָרַ"ב בְּרֵישׁ פֶּרֶק דִּלְעֵיל. וְעַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַב שָׁם: {ב} בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים לֹא גָרַס וְגוּפָן, דְּמֵאָדָם לָמַדְנוּ, דְּאַתֶּם קְרוּיִים אָדָם כוּ': {ג} וְלֹא תָנֵי לְהוּ בְּמַתְנִיתִין, מִשּׁוּם דִּשְׁתַּיִם אָתְיָא בְּמִכָּל שֶׁכֵּן, וּבְחָמֵשׁ אִיכָּא פְלוּגְתָּא דְתַנָּאֵי כְּמוֹ בְצִיצִית. מַהֲרַ"ם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר לָא חֲשִׁיב, אֶלָּא הָנֵי דִכְתִיב בְּהוּ לִישָׁנָא יְתֵירָא חֲשִׁיב. רַשִׁ"י: {ה} שֶׁהַקּוֹרוֹת בּוֹלְטוֹת כְּמוֹ מִן עֲלִיָּה, וַעֲלֵיהֶם בָּנוּי בַּיִת. וּמַהֲרַ"ם פֵּרֵשׁ, קוֹרוֹת רְחָבוֹת וִיכוֹלִין לַעֲמֹד בְּלֹא נְעִיצָה, וְלֹא קָרִינַן בֵּיהּ בְּבֵית אֶרֶץ כוּ': {ו} הָרַמְבַּ"ם. וְקָשֶׁה, דִּלְקַמָּן (מִשְׁנָה ב) תְּנַן עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ אֲבָנִים כוּ'. וּבְנֻסְחַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כָּתוּב וַעֲלֵיהֶן בַּיִת בָּנוּי. וְכֵן הוּא בְּהָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר יתעלה (ויקרא יד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם ובאה הקבלה (גיטין דף פב.) אחוזתכם מטמאה בנגעי' ואין אחוזת עובדי כוכבים מטמאה בנגעים וכשם שאין אחוזתם מטמאה בנגעים כך אין בגדיהן מטמאין בנגעים. ונכפל מלת קירות בנגעי בתים שתי פעמים ומיעוט קירות שתים הנה לא יטמאו בנגעים עד שיהיה בעל ד' כתלים:

ואסקריא מין מן הבנינים בלתי מחובר לארץ אלא חוץ באויר ולזה לא יטמא סביב וכן בית שבספינה לאמרו בבית ארץ אחוזתכם עד שיהיה מחובר בארץ ואמר אפילו על ד' עמודים ר"ל אפילו יהיו בלתי על ד' עמודים בארץ ועליהן גג הנה יטמא בנגעים אף על פי שהוא פתוח מארבעה צדדין: (רמב"ם)

פרק יב - משנה ב

בַּיִת שֶׁאַחַד מִצְּדָדָיו מְחֻפֶּה בְשַׁיִשׁ, אֶחָד בְּסֶלַע, וְאֶחָד בִּלְבֵנִים, וְאֶחָד בְּעָפָר, טָהוֹר {ז}. בַּיִת שֶׁלֹּא הָיוּ בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר {ח} וְנִרְאָה בוֹ נֶגַע וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר, טָהוֹר. וְכֵן בֶּגֶד שֶׁלֹּא אָרַג בּוֹ שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ וְנִרְאָה בוֹ נֶגַע וְאַחַר כָּךְ אָרַג בּוֹ שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ, טָהוֹר. אֵין הַבַּיִת מִטַּמֵּא בַנְּגָעִים עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר:

ר"ע מברטנורה בַּיִת שֶׁאַחַד מִצְּדָדָיו. אֶחָד מֵאַרְבָּעָה כְתָלָיו מְחֻפֶּה בְשַׁיִשׁ מרמר"א: בְּסֶלַע. צֹר שֶׁהוּא שָׁם מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית: בִּלְבֵנִים. עֲשׂוּיִים בְּכִבְשָׁן: בְּעָפָר. שֶׁהַכֹּתֶל עָשׂוּי מִגּוּשֵׁי עָפָר: טָהוֹר. דְּבָעִינַן שֶׁיִּהְיוּ אַרְבָּעָה קִירוֹת הַבַּיִת רְאוּיִין לִטַּמֵּא בַנְּגָעִים, וְאִם אֶחָד מִן הַקִּירוֹת עָשׂוּי בְּדָבָר שֶׁאֵין רָאוּי לִטַּמֵּא, כְּגוֹן כָּל הָנֵי דְאָמְרִינַן, הַבַּיִת טָהוֹר: בַּיִת שֶׁלֹּא הָיוּ בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר. כָּל שְׁלָשְׁתָּן, אֶלָּא אֶחָד מֵהֶן הָיָה בוֹ, וְנִרְאָה הַנֶּגַע בְּאוֹתוֹ הָאֶחָד, טָהוֹר. דְּבָעִינַן שֶׁיְּהֵא רָאוּי לִטַּמֵּא קֹדֶם רְאִיַּת הַנֶּגַע: עַד שֶׁיִּהְיוּ בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יד) אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת {ט}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ז} בְּשַׁיִשׁ כוּ'. אַף דִּכְתִיב [וַיִּקְרָא יד] וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית, סְתָם, נִלְמָד בְּמִדַּת דָּבָר הַלָּמֵד מִסּוֹפוֹ, וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֵת עֵצָיו וְאֶת כָּל עֲפַר הַבָּיִת, וְלֹא הַבָּנוּי מֵעִנְיָן אַחֵר. הָרַמְבַּ"ם. וְכָתַב מַהֲרַ"ם דְּתָנָא וְשִׁיֵּר עֶצֶם וּבַרְזֶל: {ח} וְעָפָר. הַמְגֻבָּל בְּמַיִם. כְּדִכְתִיב וְטָח כוּ': {ט} וְקָשֶׁה, מְנָלָן דְּבָעִינַן שָׁלֹשׁ, דִּלְמָא חֲדָא סַגִּי. וְנִרְאֶה לִי דְּמִיִּתּוּרָא דְּבַיִת קָדָרֵישׁ לֵיהּ, דְּהָא בְּבַיִת קָמַיְרֵי, אֶלָּא לוֹמַר שֶׁהַבַּיִת זֶה הוּא דַּוְקָא בִשְׁלָשְׁתָּן יַחַד. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם שיש. הוא המרמר והכונה בזה שלא יטמא בנגעים עד שיהו קירותיו מאבנים ועפר ומסיד לא באבן לבד והבית הנבנה מהן יטמא בנגעים אמר יתברך (שם) ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית הורה בזה שהוא נבנה מאבנים ועצים ועפר ואז יטמא: (רמב"ם)

פרק יב - משנה ג

וְכַמָּה אֲבָנִים יְהוּ בוֹ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אַרְבַּע. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׁמֹנֶה. שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים אוֹ עַל אֶבֶן אֶחָת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים, לֹא עַל אֶבֶן אֶחָת. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים בִּשְׁנֵי כְתָלִים בַּזָּוִית, אָרְכּוֹ כִּשְׁנֵי גְרִיסִין וְרָחְבּוֹ כַּגְּרִיס:

ר"ע מברטנורה עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִשְׁנֵי גְרִיסִין. דִּכְתִיב (שָׁם) וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע, מְלַמֵּד שֶׁאֵין נִגְעֵי בָתִּים מִטַּמְּאִין, עַד שֶׁיֵּרָאוּ כִּשְׁנֵי גְרִיסִין: אוֹ עַל אֶבֶן אֶחָת. וְהַיְנוּ טַעֲמָא דְאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אַרְבַּע אֲבָנִים לְאַרְבָּעָה כָתְלֵי הַבַּיִת, לְכָל כֹּתֶל אֶבֶן אֶחָת. וּלְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר עַד שֶׁיֵּרָאוּ כִשְׁנֵי גְרִיסִים עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים לֹא עַל אֶבֶן אַחַת, אֵין פָּחוֹת מִשְּׁמֹנֶה אֲבָנִים, לְכָל כֹּתֶל שְׁתֵּי אֲבָנִים: רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כוּ'. טַעֲמָא דְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן [בְּסַנְהֶדְרִין דַּף עא] דִּכְתִיב קִיר וּכְתִיב קִירֹת, אֵיזֶהוּ קִיר שֶׁהוּא כְקִירוֹת, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה קֶרֶן זָוִית, וּבְכָל קִיר בָּעִינַן שִׁעוּר נֶגַע, דְּהַיְנוּ כַּגְּרִיס הַקִּלְקִי מְרֻבָּע בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד {י}. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {י} וְרַבִּי עֲקִיבָא דָרֵישׁ, קִיר, דַּאֲפִלּוּ נִרְאָה בְכֹתֶל אֶחָד דַּי. וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים, אֵין פָּחוֹת מִשְּׁתַּיִם. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר וְחִלְּצוּ וְגוֹ', אֵין פָּחוֹת מִשְּׁתַּיִם. הַקִּיר, אֲפִלּוּ לֹא נִרְאָה אֶלָּא עַל אֶבֶן אֶחָת. תּוֹרַת כֹּהֲנִים: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם ממה שיתחייב שתדעהו ששיעור נגעי בתים שני גריסין לאמרו (שם) וראה את הנגע והנה הנגע מלמד שאין הנגע מטמא אלא כשני גריסין ועל דעת רבי ישמעאל אשר אמר כי כאשר נראה כשני גריסין על אבן אחת טמא לפחות מה שיהיה בבית צריך ד' אבנים אבן אחת בכל כותל עד שיהיה כל כותל מכתלי הבית ראוי לנגעים ולפי דעת רבי עקיבא אשר אמר שהשני גריסין על שתי אבנים אי אפשר פחות משמנה אבנים ור' אלעזר ברבי שמעון אומר שמאמר השם בקירות הבית כגריס הנה כל כותל מהכתלים אשר יעשה מהן זוית ויהיה זה הנגע אשר רחבו כגריס וארכו כשני גריסין משותפת בין ב' כתלים עד שיהיה בקירות וזה אי אפשר עד שתהיה בזוית כזו והלכה כר"ע: (רמב"ם)

פרק יב - משנה ד

עֵצִים, כְּדֵי לִתֵּן תַּחַת הַשְּׁקוֹף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סַנְדָּל לַאֲחוֹרֵי הַשְּׁקוֹף. עָפָר, כְּדֵי לִתֵּן בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ {יא}. קִירוֹת הָאֵבוּס, וְקִירוֹת הַמְּחִצָּה, אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. יְרוּשָׁלַיִם וְחוּצָה לָאָרֶץ, אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים:

ר"ע מברטנורה עֵצִים. כִּדְאָמְרִינַן שֶׁאֵין הַבַּיִת מִטַּמֵּא עַד שֶׁיִּהְיוּ בוֹ עֵצִים, כַּמָּה יִהְיוּ בְכָל כֹּתֶל וְכֹתֶל, כְּדֵי לִתֵּן תַּחַת הַשְּׁקוֹף. כָּךְ צָרִיךְ לְכָל קִיר וְקִיר: שְׁקוֹף. מָקוֹם שֶׁהַדֶּלֶת שׁוֹקֵף עָלָיו, וּרְגִילִין לִתֵּן עֵץ תַּחְתָּיו: סַנְדָּל לַאֲחוֹרֵי הַשְּׁקוֹף. רְגִילִים לְהַנִּיחַ עֵץ לַאֲחוֹרֵי הַשְּׁקוֹף לְהָגֵן, וְנִקְרָא סַנְדָּל, כְּמוֹ שֶׁהַסַּנְדָּל מֵגֵן עַל הָרֶגֶל. שְׁקוֹף, נִקְרָא בֵּין שֶׁל פֶּתַח בֵּין שֶׁל חַלּוֹן: פַּצִּים. לְשׁוֹן סֶדֶק וְקֶרַע. כְּמוֹ (תְּהִלִּים ס) הִרְעַשְׁתָּה אֶרֶץ פְּצַמְתָּהּ: קִירוֹת הָאֵבוּס. שֶׁל בְּהֵמָה: וְקִירוֹת הַמְּחִצָּה. שֶׁל (חֲצֵרוֹת) גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים: אֵין מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. דִּכְתִיב בְּקִירֹת הַבַּיִת, וְלֹא בְּקִירוֹת הָאֵבוּס וְלֹא בְּקִירוֹת הַמְּחִצָּה: יְרוּשָׁלַיִם וְחוּצָה לָאָרֶץ אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יד) בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, וְחוּצָה לָאָרֶץ אֵינָהּ אֲחֻזַּתְכֶם, וִירוּשָׁלַיִם נַמִּי לֹא נִתְחַלְּקָה לַשְּׁבָטִים {יב}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} עֵצִים כְּדֵי וְכוּ'. וְשִׁעוּר הָאֲבָנִים, מְפָרֵשׁ בַּתּוֹסֶפְתָּא, מַשְּׂאוֹי שְׁנַיִם. הָרַ"שׁ: {יב} לְשֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין, אֶלָּא יָד כֹּל יִשְׂרָאֵל שָׁוִין. וְקֶרֶן מִזְרָחִית דְּרוֹמִית דְּלֹא הָיָה לוֹ יְסוֹד, צָרִיךְ לוֹמַר דְּלָאו מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בְחֶלְקוֹ שֶׁל טוֹרֵף, אֶלָּא דְהָכִי גְמִירֵי לַהּ דִּכְתִיב הַכֹּל בִּכְתָב וְגוֹ'. וְכֵן סָתַם לָן בְּפֶרֶק ט' דַּעֲרָכִין מִשְׁנָה ו'. וּבִזְבָחִים דַּף נ"ג רִהֲטָא דְסֻגְיָא אַלִּיבָּא דְמַאן דְּאָמַר דְּנִתְחַלְּקָה, וּלְדִידֵיהּ מִטַּמֵּא בַנְּגָעִים. וְכֵן פֵּרֵשׁ הָרַ"ב בְּפֶרֶק ה' מִשְׁנָה ד' דִּזְבָחִים וּבְרֵישׁ פֶּרֶק ג' דְּמִדּוֹת. וְצָרִיךְ עִיּוּן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר השרשנו שצריך שיהו ב' עצים:

ושקוף הוא המשקוף העליון מהשער ואמר שאפילו חתיכה מהעץ אשר יתקעו בו הנגרין אצל הרכבת המשקוף זה השיעור הוא אשר יטמא הבית:

וסנדל הוא רפידה יעשו מאחורי המשקוף עד שישתוה לשטחו ואין אלו השיעורים מההגעה עד שנאמר בו הלכה כפלוני:

פצים. הוא חצי נדבך האבן או נדבך חצי העץ וכאשר הושמו בין שני הצדדים ישאר ביניהם חלל ימלאו בו עפר:

וקירות המחיצה. הוא תקרה לא נעשה לחמם ואמנם נעשה להיות צל לאשר תחתיו מהבהמות מהשמש ואמנם היות בתי חוץ לארץ לא יטמאו בנגעים הנה זה לשון התורה לפי שהתחלת הפרשה כי תבאו אל ארץ כנען וגו' והיות ירושלים לא תטמא בנגעים אמרו (שם) ארץ אחוזתכם וירושלים לא נתחלקה לשבטים ואולם הוא בית תפלה יקרא לכל העמים: (רמב"ם)

פרק יב - משנה ה

כֵּיצַד רְאִיַּת הַבָּיִת. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת (ויקרא יד). אֲפִלּוּ תַלְמִיד חָכָם וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא נֶגַע וַדַּאי, לֹא יִגְזֹר וְיֹאמַר נֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת, אֶלָּא כְּנֶגַע {יג} נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת (בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת (שם)), וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי עֵצִים, וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי קָנִים {טו}, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עֵסֶק הוּא לַפִּנּוּי. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, וְכִי מָה מִטַּמֵּא לוֹ. אִם תֹּאמַר, כְּלֵי עֵצָיו וּבְגָדָיו וּמַתְּכוֹתָיו, מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים. עַל מֶה חָסָה הַתּוֹרָה. עַל כְּלֵי חַרְסוֹ וְעַל פַּכּוֹ וְעַל טִפְיוֹ. אִם כָּךְ חָסָה הַתּוֹרָה עַל מָמוֹנוֹ הַבָּזוּי, קַל וָחֹמֶר עַל מָמוֹנוֹ הֶחָבִיב. אִם כָּךְ עַל מָמוֹנוֹ, קַל וָחֹמֶר עַל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. אִם כָּךְ עַל שֶׁל רָשָׁע, קַל וָחֹמֶר עַל שֶׁל צַדִּיק:

ר"ע מברטנורה לֹא יִגְזֹר. לֹא יִפְסֹק הַדַּיָּן לוֹמַר שֶׁהוּא נֶגַע וַדַּאי, מִדִּכְתִיב כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת, וְלֹא כְתִיב נֶגַע: אֲפִלּוּ חֲבִילֵי עֵצִים. שֶׁאֵינָן בִּכְלַל טֻמְאָה, צָרִיךְ לְפַנּוֹת. וְהָא דִכְתִיב וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת, דְּמַשְׁמַע דְּאַטֻּמְאָה קָפֵיד רַחֲמָנָא, סְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה דְּמִלְּתָא בְאַנְפֵּי נַפְשַׁהּ הִיא, לְאַשְׁמוֹעִינַן דְּכֵלִים דַּהֲווּ מֵעִקָּרָא נַמִּי מִטַּמּוּ אִי שָׁבֵיק לְהוּ {יד}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: עֵסֶק זֶה לַפִּנּוּי. בִּתְמִיָּה, וְכִי לְהַעֲסִיקוֹ לְפַנּוֹת אֶת הַבַּיִת הֻצְרַךְ הַכָּתוּב, שֶׁאַתָּה מַזְקִיקוֹ לְפַנּוֹת דְּבָרִים שֶׁאֵין מְקַבְּלִים טֻמְאָה, עַל כָּרְחָךְ לֹא בָא הַכָּתוּב לִדְרֹשׁ אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁדּוֹרֵשׁ רַבִּי מֵאִיר שֶׁהַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל: פַּכּוֹ. לְשׁוֹן פַּכִּים קְטַנִּים: תִּפְיוֹ. מָקוֹם שֶׁאוֹפֶה וּמְבַשֵּׁל בּוֹ קְדֵרָתוֹ, כְּגוֹן תַּנּוּר וְכִירַיִם שֶׁל חֶרֶס הַמִּטַּלְטְלִין. וְיֵשׁ סְפָרִים שֶׁגּוֹרְסִים טִפְיוֹ בְּטֵי"ת, וְהוּא כְּלִי חֶרֶס קָטָן מְאֹד שֶׁאֵין הַמַּשְׁקֶה יוֹצֵא הֵימֶנּוּ אֶלָּא טִיף טִיף. וְכָל אֵלּוּ אֵין לָהֶם טָהֳרָה בְמִקְוֶה: אִם כָּךְ עַל שֶׁל רָשָׁע. שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִים עַל לָשׁוֹן הָרָע: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יג} כְּנֶגַע. וְקָשֶׁה, לָמָה אָסוּר לוֹמַר נֶגַע, וַהֲלֹא עַד שֶׁיֹּאמַר הַכֹּהֵן טָמֵא אֵין כָּאן טֻמְאָה. וְהָרְאֵ"ם פֵּרֵשׁ, מִשּׁוּם לַמֵּד לְשׁוֹנְךָ לוֹמַר אֵינִי יוֹדֵעַ, אוֹ מִשּׁוּם דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁצָּרִיךְ לִנְהֹג עִם הַכֹּהֵן, וְלִי נִרְאֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא לִפְתֹּחַ פִּיו לַשָּׂטָן. וּלְכָל הַטְּעָמִים נִרְאֶה לִי דִּבְכָל הַנְּגָעִים הַדִּין כָּךְ. וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הִקְפִּידָה הַתּוֹרָה אֶלָּא בַנֶּגַע הַבָּא עָלָיו רִאשׁוֹן: {יד} וַאֲפִלּוּ לֹא יִשְׁהוּ בִכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, וְלֹא דָמֵי לְנִכְנָס בַּבַּיִת. תּוֹרַת כֹּהֲנִים. כְּלוֹמַר וּלְהָכִי מְפַנֶּה אוֹתָם, שֶׁהֲרֵי לֹא יוּכַל לְהַצִּיל כְּלָל: {טו} קָנִים. וְאַף עַל גַּב דְּעַל הָרֹב הַכֵּלִים שֶׁנַּעֲשׂוּ מֵהֶן אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם עסק הוא לפנוי. רצה לומר לשמוש ועמל שאין צריך לו כי אם מן הכלים ועסק הוא נגזר מכי התעשקו עמו (בראשית כו) וכבר ידעת שכלי חרס אין להם טהרה במקוה וזכר מכלי חרס היותו פחות בדמים והוא פך השמן:

וטפיו. הוא כלי קטן מאד לא יצא ממנו דבר כי אם טיף טיף כמו שהתבאר בכלים (פ"ג מ"ב):

ואמר אחר כן אם על של רשע כך על השרש אשר אומר אותו שראיית הצרעת הנזכרת בתורה אמרו שהוא עונש בעבור לשון הרע כי יפרד מן האנשים וירחיקו אותו מהיזק לשונו ויתחילו בביתו ואם חזר בו מוטב ואם לא יבא במצעות והוא אמרו בכל מלאכת עור חזר בו מוטב ואם לאו יבא בבגד ואם לא חזר בו עדיין יבא לגופו ועל עור בשרו וזה על דרך המוסר והתוכחה הלא תרא' שהם דברים בלתי טבעיים ואינן חלאים טבעיים בשום פנים לפי שהבגדים והבתים הם חומר דומם שלא יקרה בהן צרעת אלא בקריאת התורה על הדמיון אשר זכרנו וכן נגעי אדם תראה שישים הנתקים צרעת והוא חולי הנקרא חולי השועל ויטהר הצרעת כאשר הפך כולו לבן והוא תכלית הצרעת והיותר גדולה והיותר חזקה ואמנם הם עניינים תוריים לפי מה שזכרנו ולזה השרש נקרא רשע: (רמב"ם)

פרק יב - משנה ו

אֵינוֹ הוֹלֵךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַסְגִּיר, וְלֹא בְתוֹךְ הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר, אֶלָּא עוֹמֵד עַל פֶּתַח הַבַּיִת {טז} שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד), וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים. וּבָא בְסוֹף הַשָּׁבוּעַ וְרָאָה אִם פָּשָׂה, וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא. וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת (שם). אֵינוֹ נוֹטֵל אֲבָנִים מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה, וְלֹא עָפָר מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה, וְלֹא סִיד מִכָּל מָקוֹם {יז}. אֵינוֹ מֵבִיא לֹא אַחַת תַּחַת שְׁתַּיִם וְלֹא שְׁתַּיִם תַּחַת אַחַת {יח}, אֶלָּא מֵבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שְׁתַּיִם, תַּחַת שָׁלשׁ, תַּחַת אַרְבַּע {יט}. מִכָּאן אָמְרוּ, אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ, שְׁנֵיהֶן חוֹלְצִין, שְׁנֵיהֶן קוֹצְעִין, שְׁנֵיהֶן מְבִיאִין אֶת הָאֲבָנִים. אֲבָל הוּא לְבַדּוֹ מֵבִיא אֶת הֶעָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת, אֵין חֲבֵרוֹ מִטַּפֵּל עִמּוֹ בַּטִּיחָה:

ר"ע מברטנורה אֵינוֹ הוֹלֵךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. דִּכְתִיב וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת. יָכוֹל יֵלֵךְ לְבֵיתוֹ וְיַסְגִּיר, תַּלְמוּד לוֹמַר אֶל פֶּתַח הַבָּיִת, אִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת, יָכוֹל יַעֲמֹד תַּחַת הַמַּשְׁקוֹף וְיַסְגִּיר, תַּלְמוּד לוֹמַר וְיָצָא מִן הַבַּיִת, עַד שֶׁיֵּעָקֵר מִכָּל הַבַּיִת: וְלֹא סִיד מִכָּל מָקוֹם. דִּכְתִיב וְעָפָר אַחֵר יִקַּח, וְסִיד לֹא הָוֵי עָפָר אֶלָּא אֶבֶן שְׂרֵפָה: לֹא אַחַת תַּחַת שְׁתַּיִם. אֶבֶן גְּדוֹלָה שֶׁמְּמַלְּאָה מְקוֹם הַשְּׁתַיִם: מִכָּאן אָמְרוּ אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ. שֶׁאִם כֹּתֶל מַפְסִיק בֵּין שְׁנֵי בָתִּים וְנִרְאָה נֶגַע בַּכֹּתֶל לְצַד בַּיִת זֶה, בַּעַל הַבַּיִת הָאַחֵר צָרִיךְ לְהִטַּפֵּל עִמּוֹ, דִּכְתִיב וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים, לְשׁוֹן רַבִּים. וְלָזֶה שֶׁהַנֶּגַע לְצַד בֵּיתוֹ קוֹרֵא רָשָׁע, שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִים עַל לָשׁוֹן הָרָע כְּדַאֲמַרַן: שְׁנֵיהֶם קוֹצְעִים. לְשׁוֹן וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ {כ}: יִקַּח וְטָח. לְשׁוֹן יָחִיד, לְמַעוֹטֵי חֲבֵרוֹ שֶׁאֵין מִטַּפֵּל עִמּוֹ בַטִּיחָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טז} עַל כוּ'. כְּלוֹמַר סָמוּךְ. כְּמוֹ וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה: {יז} מִכָּל מָקוֹם. פֵּרוּשׁ, מִשּׁוּם מָקוֹם. מַהֲרַ"ם. וּמָצָאנוּ כֵן בַּתַּנַּ"ךְ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה [שְׁמוֹת כ]. וּבִתְהִלִּים ע"ח [וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ]: {יח} לֹא וְגוֹ'. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, וְלָקְחוּ אֲבָנִים כוּ' וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים. אֵין פָּחוֹת מִשְּׁתַּיִם: {יט} אֶלָּא כוּ'. וְכֵן לְהֵפֶךְ. דְּכֵיוָן דְּאִיכָּא שְׁתַּיִם, תּוּ לֹא הִקְפִּידָה הַתּוֹרָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כ} לְשׁוֹן קִצּוּעַ מְפָרֵשׁ. אֲבָל הַלִּמּוּד מֵאֲשֶׁר הִקְצוּ. וְדִשְׁנֵיהֶן מְבִיאִין, נִלְמָד מִוְּלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת. וְהָא דִכְתִיב יַקְצִעַ אַחַר חִלֵּץ, לְשׁוֹן יָחִיד, לְמַעוֹטֵי כֹּתֶל הַמַּפְסִיק בֵּין בַּיִת לְחָצֵר וּלְגִנָּה, שֶׁאֵין בַּעַל הֶחָצֵר וְהַגִּנָּה מְסַיֵּעַ לְבַעַל הַבַּיִת: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר יתעלה (ויקרא יד) וחלצו את האבנים ולקחו אבנים אחרות ולזה אין חולצין פחות משלשה ואינן מביאים פחות משנים:

ואמרו ולא סיד מכל מקום לאמרו ועפר אחר יקח והסיד אינו עפר אלא אבן נשרפת. וזה הקבוץ אשר בא לאמרו וחלצו ולקחו והביאו בעל הבית המנוגע ואחר כאשר היה הכותל משותף בין שני בתים והוא אמרו בכאן אוי לרשע אוי לשכנו: (רמב"ם)

פרק יב - משנה ז

בָּא בְסוֹף שָׁבוּעַ וְרָאָה, אִם חָזַר, וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר {כא} אֶל מָקוֹם טָמֵא (שם). הַפִּסְיוֹן הַסָּמוּךְ, כָּל שֶׁהוּא. וְהָרָחוֹק, כַּגְּרִיס. וְהַחוֹזֵר בַּבָּתִּים, כִּשְׁנֵי גְרִיסִין {כב}:

ר"ע מברטנורה בָּא בְסוֹף שָׁבוּעַ. אַחֲרֵי הִטּוֹחַ הַבַּיִת, חוֹזֵר וּמַסְגִּירוֹ, וְאִם בְּסוֹף שָׁבוּעַ חָזַר הַנֶּגַע, וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת: הַפִּשְׂיוֹן הַסָּמוּךְ. שֶׁפָּשָׂה סָמוּךְ לַנֶּגַע: וְהַחוֹזֵר כִּשְׁנֵי גְרִיסִים. דִּכְתִיב וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע, כְּאָדָם הָאוֹמֵר חָזַר פְּלוֹנִי לִמְקוֹמוֹ, וְהַנֶּגַע שֶׁבַּבָּתִּים בַּתְּחִלָּה אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא בִשְׁנֵי גְרִיסִים, כְּדַאֲמַרַן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כא} לָעִיר. וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ מֻקֶּפֶת חוֹמָה: {כב} הַפִּשְׂיוֹן כוּ'. כָּל זֶה יָלְפִינַן בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים מִקְּרָאֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זה כמו שקדם בנגעי בגדים וזה שבא בנגעי בתים גם כן והנה פשה הנגע בקירות הבית וכאשר היה הפסיון בקירות הבית לא סמוך לנגע הראשון יצטרך שיהיה נגע והוא כגריס כמו שביארנו ואמר גם כן בנגע חוזר (ויקרא יד) ואם ישוב הנגע ופרח בבית *שימשך שיעור נגעי בתים אשר הוא ב' גריסים באורך וברוחב גריס אחד לפי מה שהשרשנו בזה הפרק: (רמב"ם)

פרק יג

פרק יג - משנה א

עֲשָׂרָה {א} בָתִּים הֵן, הַכֵּהֶה בָרִאשׁוֹן, וְהַהוֹלֵךְ לוֹ, קוֹלְפוֹ וְהוּא טָהוֹר. הַכֵּהֶה בַשֵּׁנִי, וְהַהוֹלֵךְ לוֹ, קוֹלְפוֹ וְהוּא טָעוּן צִפֳּרִים. הַפּוֹשֶׂה בָרִאשׁוֹן, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. חָזַר, יִנָּתֵץ. לֹא חָזַר, טָעוּן צִפֳּרִים. עָמַד בָּרִאשׁוֹן וּפָשָׂה בַשֵּׁנִי, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. חָזַר, יִנָּתֵץ. לֹא חָזַר, טָעוּן צִפֳּרִים. עָמַד בָּזֶה וּבָזֶה, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. חָזַר, יִנָּתֵץ. לֹא חָזַר, טָעוּן צִפֳּרִים. אִם עַד שֶׁלֹּא טִהֲרוֹ בַצִּפֳּרִים נִרְאָה בוֹ נֶגַע, הֲרֵי זֶה יִנָּתֵץ. וְאִם מִשֶּׁטִּהֲרוֹ בַצִּפֳּרִים נִרְאָה בוֹ נֶגַע, יֵרָאֶה בַּתְּחִלָּה:

ר"ע מברטנורה עֲשָׂרָה בָתִּים. הַכֵּהֶה בָרִאשׁוֹן. בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן כָּהָה, אוֹ הָלַךְ הַנֶּגַע לְגַמְרֵי. הֲרֵי שְׁנֵי בָתִּים, דְּכִשְׁנַיִם הֵן חֲשׁוּבִים: קוֹלְפוֹ. קוֹלֵף מְקוֹם הַנֶּגַע בִּלְבַד, וְהַבַּיִת טָהוֹר: הַכֵּהֶה. בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, וְהַהוֹלֵךְ לְגַמְרֵי. שְׁנַיִם אֲחֵרִים, הֲרֵי אַרְבָּעָה: הַפּוֹשֶׂה בְּשָׁבוּעַ רִאשׁוֹן: חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. וְאִם חָזַר, נוֹתֵץ. הֲרֵי חֲמִשָּׁה: לֹא חָזַר טָעוּן צִפֳּרִים. הֲרֵי שִׁשָּׁה: עָמַד. בְּעֵינָיו בְּשָׁבוּעַ רִאשׁוֹן: וּפָשָׂה בַשֵּׁנִי, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. חָזַר, נוֹתֵץ. הֲרֵי שִׁבְעָה: לֹא חָזַר טָעוּן צִפֳּרִים. הֲרֵי שְׁמֹנָה: עָמַד. בְּעֵינָיו בְּשָׁבוּעַ רִאשׁוֹן וּבְשָׁבוּעַ שֵׁנִי: חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. שֶׁדִּין הָעוֹמֵד בְּעֵינָיו בְּשָׁבוּעַ שֵׁנִי כְּדִין הַפּוֹשֶׂה. חָזַר, נוֹתֵץ. הֲרֵי תִשְׁעָה: לֹא חָזַר טָעוּן צִפֳּרִים. הֲרֵי עֲשָׂרָה: אִם עַד שֶׁלֹּא טִהֲרוֹ בַצִּפֳּרִים נִרְאָה בוֹ נֶגַע. הֲרֵי הוּא כְּחוֹזֵר, וְטָעוּן נְתִיצָה. אֲבָל מִשֶּׁטִּהֲרוֹ, הָוֵי לֵיהּ כְּנֶגַע חָדָשׁ וּמַסְגִּירוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} עֲשָׂרָה. כֻּלְּהוּ דְפִרְקִין יָלְפִינַן בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים מִקְּרָאֵי: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם יאמר שעשרה ענינים הן לבית ולהן דינין מתחילתן ועד סופן כמו שיתבארו הראשון שיחלש מראה הנגע בשבוע ראשון והענין השני שיעדר הנגע לגמרי בשבוע ראשון והמשפט באלו שני הענינים שיקלוף מקו' הנגע וישאר הבית טהור והענין השלישי שיחלש מראה הנגע בשבוע שני והענין הרביעי שיעדר הנגע לגמרי בשבוע שני והדין באלו שני הענינים שיקלוף הבית ויצטרך לטהרת צפרים כמו שנבאר ואם יוסיף הנגע בשבוע ראשון הנה הדין בזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר הנגע אחר זה יתוץ את הבית כולו וזה ענין החמישי ואם לא חזר הנגע הנה יצטרך צפרי' וזהו ענין הששי ואם עמד הנגע בעיניו בשבוע ראשון והוסיף בשבוע שני וזהו ענין השביעי הנה הדין בזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר הנגע אחר זה יתוץ את הבית כולו ואם לא חזר הנגע הנה הוא טעון צפרים וזהו ענין השמיני ואם בעיניו עמד הנגע בשבוע ראשון ובשבוע שני והוא הענין התשיעי הנה דינו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר הנגע יתוץ ואם לאו טעון צפרים וזהו הענין העשירי ואלו המשפטים אשר ספרנו באלו הענינים מהם פסוקי התורה מבוארים ומהם קבלה מסמיכו' ורמזי' מהתורה ואולם פסוקי התור' הם המשפטי' אשר זכר הפושה בשבוע ראשון אשר נאמר בו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר יתוץ לא חזר טעון צפרים ואמר יתעלה בזאת הפרשה (ויקרא יד) ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית ואמר אחר זה ונתץ את הבית אמרו במה הוא מדבר אם בפושה הראשון הרי אמור הא אינו מדבר אלא על שבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד ובא בסוף שבוע שני ומצאו פושה שידין בו כדין פושה בראשון בעצמו לפי שנא' (שם) בפושה בראשון ושב הכהן ובא בזה המאמר אשר בא הפירוש שהוא בפושה בשני ובא הכהן ואמרו זו היא שיבה זו היא ביאה מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואמר יתעלה בזאת הפרשה גם כן (שם) ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית אמרו במה הכתוב מדבר אם בפושה בראשון הנה אמור אם בפושה בשני הנה אמור הא אינו מדבר אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה ושמו גם כן דין העומד בראשון ובשני כדין פשה בשני לאמרו בכאן בעומד בראשון ובשני ואם בא יבא ואמר בפושה בשני ובא הכהן וראה כמו שביארנו ואמרו ג"כ נאמר צרעת ממארת בבתים (שם) ונאמר צרעת ממארת בבגדים (שם יג) מה צרעת ממארת האמורה בבגדים עשה את העומד בשני כפושה בשני אף צרעת ממארת האמורה בבתים עשה את העומד בשני כפושה בשני וכבר קדם שדין פושה בראשון הנה הדין ג"כ בפושה בראשון ובפושה בשני ובעומד בראשון ובשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע:

חזר יתוץ לא חזר טעון צפרי' כמו שביארנו בסוף משנה ואמר בזה (המסכתא) וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע ולקח לחטא את הבית וכו' והיה לו לומר לחטא אותו וכאשר אמר לחטא את הבית הרי חטא כאן בית אחר מכאן לכוהה בשני וההולך לו שהוא קולפו וטעון צפרים וכאשר הגיע הדין בעומד בראשון וכוהה בשני או הלך הנגע בשני שהוא טעון צפרים שמענו כוהה בראשון וההולך לו בראשון אינו טעון צפרים וזה כלל הסמיכות והרמיזות על אלו הדינין המקובלים: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ב

הָאֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית, בִּזְמַן שֶׁהוּא חוֹלֵץ, חוֹלֵץ אֶת כֻּלּוֹ. וּבִזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵץ, נוֹתֵץ אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ. נִמְצָא חֹמֶר בַּחֲלִיצָה מִבַּנְּתִיצָה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, בַּיִת הַבָּנוּי רֹאשׁ וּפִתִּין, נִרְאָה בָרֹאשׁ, נוֹטֵל אֶת כֻּלּוֹ {ד}. נִרְאָה בַפִּתִּין, נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ:

ר"ע מברטנורה הָאֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית. שֶׁהִיא בֵינוֹ וּבֵין חֲבֵרוֹ בְּשֻׁתָּפוּת {ב}: חוֹלֵץ אֶת כֻּלּוֹ. כִּדְדָרְשִׁינַן וְחִלְּצוּ, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם חוֹלְצִים: בִּזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵץ. אֶת הַבַּיִת כֻּלּוֹ: נוֹתֵץ שֶׁלּוֹ. דְּגַבֵּי נְתִיצָה כְּתִיב אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו, אֲבָנָיו שֶׁלּוֹ וְעֵצָיו שֶׁלּוֹ: רֹאשׁ וּפִתִּין. פֵּרֵשׁ הֶעָרוּךְ, אוֹתָהּ הָאֶבֶן אוֹ אוֹתוֹ הָעֵץ שֶׁתּוֹפֵס מִצַּד מַעֲרָב נִדְבָּךְ שֶׁלּוֹ, וּלְצַד מִזְרָח נִדְבָּךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, שֵׁם אוֹתָהּ הָאֶבֶן אוֹ אוֹתוֹ הָעֵץ, רֹאשׁ. וְאוֹתָם הָאֲבָנִים וְעֵצִים שֶׁבְּנִדְבָּךְ זֶה בַּמַּעֲרַב אַחַת, וּבְנִדְבָּךְ זֶה בַּמִּזְרָח אַחַת, שְׁמָן פִּתִּין {ג}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ב} שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַזָּוִיּוֹת לָתֵת שָׁם אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת הַמַּחֲזִיקוֹת אֶת כָּל עֳבִי הַכֹּתֶל וְנִרְאוֹת מִשְּׁנֵי צְדָדִים. רַשִׁ"י. וְהוּא הַדִּין דַּהֲוָה מָצֵי לְמֵימַר הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, אֶלָּא דִּבְּרוּ בְכָל כֹּתֶל, שֶׁמִּן הַסְּתָם יֵשׁ בַּזָּוִית אֶבֶן גְּדוֹלָה: {ג} פֵּרוּשׁ, כֹּתֶל הַמַּפְסִיק בֵּין שְׁנֵי בָתִּים, וְעַל עֵץ אוֹ אֶבֶן אַחַת שֶׁבְּרֹאשָׁם מֻנָּח נִדְבָּךְ לְבַיִת זֶה וְכֵן לַבַּיִת הַשֵּׁנִי, אוֹתוֹ הָעֵץ אוֹ הָאֶבֶן מִקְּרֵי רֹאשׁ, וּשְׁאָר עֵצִים אוֹ אֲבָנִים לִפְנִים נִקְרָאִין פִּתִּין. וּלְפִי שֶׁבֶּעָרוּךְ פֵּרוּשׁוֹ סָתוּם הִרְחַבְתִּיו. מַהֲרַ"ם: {ד} נִרְאָה כוּ'. מִדְּתָלֵי בְנִרְאָה, מִסְתַּבְּרָא דְּאַחֲלִיצָה קָאֵי. דְּאִי אַנְּתִיצָה, הֲרֵי נוֹתֵץ כָּל הַבַּיִת, וּמַה לִּי בְּאֵיזֶה אֶבֶן נִרְאָה. וְקָאָמַר דְּלֹא חִיְּבוֹ הַכָּתוּב לַחֲבֵרוֹ שֶׁיַּחֲלֹץ עִמּוֹ אֶלָּא כְּשֶׁנִּרְאָה בָרֹאשׁ, הוֹאִיל וְאֶבֶן אַחַת בְּשֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵרוֹ. וְכֵן מַשְׁמַע מִדְּתָנֵי נוֹטֵל וְלֹא נוֹתֵץ. וְכֵן כָּתַב מַהֲרַ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם האבן שבזוית. רצה לומר אם תהיה בזוית המשותפת בינו ובין חבירו:

ראש ופתין מין מלבני' היה מפורסם התמונה בזמן ההוא אצלם כמו הנדבך והקשרים אשר יחברו בם הכתלים ומזאת התמונה יתבאר זה הדין: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ג

בַּיִת שֶׁנִּרְאָה בוֹ נֶגַע, הָיְתָה עֲלִיָּה עַל גַּבָּיו, נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לָעֲלִיָּה. נִרְאָה בָעֲלִיָּה, נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לַבָּיִת {ה}. לֹא הָיְתָה עֲלִיָּה עַל גַּבָּיו, אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ נִתָּצִין עִמּוֹ. וּמַצִּיל עַל הַמַּלְבְּנִים, וְעַל שְׂרִיגֵי הַחַלּוֹנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַלְבֵּן הַבָּנוּי עַל גַּבָּיו, נִתָּץ עִמּוֹ. אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ מְטַמְּאִין בְּכַזַּיִת, רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר, בְּמַה שֶּׁהֵן:

ר"ע מברטנורה נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לָעֲלִיָּה. וְסוֹמְכָן בָּעַמּוּדִין וְאֵינוֹ נוֹתְצָן עִם הַבַּיִת, דִּכְתִיב אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת [כָּל] עֲפַר הַבָּיִת, וְלֹא אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר שֶׁל עֲלִיָּה: נִתָּצִין עִמּוֹ. דְּדָרְשִׁינַן אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֶת עֲפַר הַבָּיִת, כָּל אֲבָנִים שֶׁנִּבְנוּ עִמּוֹ וְכָל עֵצִים שֶׁנִּבְנוּ עִמּוֹ וְכָל עָפָר שֶׁנִּבְנָה עִמּוֹ. וְכֵיוָן דְּאֵין עֲלִיָּה עַל גַּבָּיו, הֲרֵי כֻלָּם נִבְנוּ עִמּוֹ: מַלְבְּנִים. כְּמִין לְבֵנִים מְרֻבָּעוֹת שֶׁשּׁוֹטְחִים עַל הַגַּגּוֹת {ו}. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים, כְּעֵין מְזוּזוֹת שֶׁעוֹשִׂים בַּחַלּוֹנוֹת מִבַּחוּץ לְנוֹי, וְאֵין מְחֻבָּרִים בְּטִיט בַּחַלּוֹן: שְׂרִיגוֹת. כְּמִין סְבָכָה שֶׁעוֹשִׂים בַּחַלּוֹן שֶׁמִּסְתַּכְּלִים מִשָּׁם לִרְשׁוּת הָרַבִּים {ז}: מַלְבֵּן. עֵץ אָרֹךְ שֶׁעַל הַקִּיר הֶעָשׂוּי לְהוֹשִׁיב עָלָיו רָאשֵׁי הַקּוֹרוֹת שֶׁלֹּא יֵרָקְבוּ מִלַּחְלוּחִית הַחוֹמָה: בְּכַזָּיִת. מִשּׁוּם דְּצָרַעַת אִתַּקַּשׁ לְמֵת, דִּכְתִיב (בְּמִדְבַּר יב) אַל נָא תְהִי כַּמֵּת: בְּמַשֶּׁהוּ. כְּאֵבָרִים שֶׁל מֵת, דִּתְנַן בְּאֳהָלוֹת, הָאֵבָרִים אֵין לָהֶם שִׁעוּר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ה} לַבָּיִת. שֶׁלְּצֹרֶךְ הַבַּיִת גַּם כֵּן נִבְנוּ, לְצֹרֶךְ הַתִּקְרָה. קָרְבַּן אַהֲרֹן: {ו} וְלֹא מְפָרֵשׁ לְעִנְיַן מָה שׁוֹטְחִין אוֹתָן. דְּאִי לְצֹרֶךְ עַצְמָן, פְּשִׁיטָא דְּאֵינָן בִּכְלַל אֲבָנָיו. אֶלָּא וַדַּאי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן צֹרֶךְ קְצָת אֶל הַגַּג. וְזֶה הֲוָה לֵיהּ לְהָרַ"ב לְפָרֵשׁ: {ז} וְעוֹשִׂין הַסְּבָכָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְּלוּ הַתִּינוֹקוֹת. הָרַ"שׁ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מלבנין אשר יהיו ממעל על שטח הקורה:

וסריגי החלונות הסבכות אשר בחלון יהיו מעץ וממתכות גם כן ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי אלעזר: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ד

בַּיִת הַמֻּסְגָּר, מְטַמֵּא מִתּוֹכוֹ. וְהַמֻּחְלָט, מִתּוֹכוֹ וּמֵאֲחוֹרָיו. זֶה וָזֶה מְטַמְּאִין בְּבִיאָה:

ר"ע מברטנורה בַּיִת הַמֻּסְגָּר מְטַמֵּא מִתּוֹכוֹ. כְּדִכְתִיב וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת {ח} כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב. וְהָאֲבָנִים הַמְנֻגָּעִים עַצְמָן, אֲפִלּוּ בְמֻסְגָּר מְטַמְּאִין מֵאֲחוֹרֵיהֶן: וְהַמֻּחְלָט מִתּוֹכוֹ וּמֵאֲחוֹרָיו. הַנּוֹגֵעַ בַּבַּיִת מֵאֲחוֹרָיו, טָמֵא, דִּכְתִיב בְּמֻחְלָט, צָרַעַת מַמְאֶרֶת בַּבַּיִת טָמֵא הוּא, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר טָמֵא הוּא, הוֹסִיף לוֹ שֶׁיְּהֵא טָמֵא בֵּין מִתּוֹכוֹ בֵּין מֵאֲחוֹרָיו: זֶה וָזֶה מְטַמְּאִין בְּבִיאָה. לְטַמֵּא כָּל הַנִּכְנָס בְּתוֹכוֹ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ח} הָרַ"מ. נִרְאֶה לְפָרֵשׁ דְּלֹא מִטַּמֵּא בִנְגִיעָה מִתּוֹכוֹ אֶלָּא כְּשֶׁבָּא כֻלּוֹ לְתוֹכוֹ, כִּדְמַשְׁמַע קְרָא. אֲבָל דַּעַת רַשִׁ"י לְפִי הַגִּרְסָא שֶׁלְּפָנֵינוּ, דְּטָמֵא בִּנְגִיעָה לְחוֹדָא, וְאָתֵי שַׁפִּיר טְפֵי סֵיפָא זֶה וָזֶה מְטַמְּאִין בְּבִיאָה. וְהָרַמְבַּ"ם כָּתַב, זֶה וָזֶה כוּ', כֵּיצַד, בַּיִת שֶׁהָיָה מֵסֵךְ כוּ'. וְדֹחַק דְּמַפְסִיק בְּמִשְׁנַת הַבּוֹנֶה כוּ': (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר הש"י בבית המוסגר (ויקרא יד) והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב הנה לא יטמא זולת מתוכו ואמר במוחלט (ויקרא יד) צרעת ממארת היא בבית טמא הוא אמרו טמא הוא הוסיף לו טומא' שיטמא בין מתוכו בין מאחוריו ומי שיגע בו מאחוריו יטמא וכבר ידעת שענין מטמאין בביאה שיטמא כל מה שיכנס בה לפי מה שיתבאר: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ה

הַבּוֹנֶה מִן הַמֻּסְגָּר בְּטָהוֹר, וְחָזַר נֶגַע לַבַּיִת, חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים {ט}. חָזַר עַל הָאֲבָנִים, הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן יִנָּתֵץ, וְהָאֲבָנִים יְשַׁמְּשׁוּ אֶת הַבַּיִת הַשֵּׁנִי בְּסִימָנִין:

ר"ע מברטנורה הַבּוֹנֶה מִן הַמֻּסְגָּר בְּטָהוֹר. לְאַחַר שֶׁחָלַץ וְקָצַע וְטָח וְנָתַן לוֹ שָׁבוּעַ, בְּתוֹךְ יְמֵי הֶסְגֵּרוֹ לָקַח מֵאוֹתוֹ בַיִת אֲבָנִים וּבְנָאָן בְּבַיִת אַחֵר: חָזַר נֶגַע לַבַּיִת. הַמֻּסְגָּר: חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים. שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ וּמְסַלְּקָן מִן הַטָּהוֹר, וְהֵן טְמֵאִים כְּטֻמְאַת הַבַּיִת שֶׁנְּטָלָן מִמֶּנּוּ: חָזַר הַנֶּגַע לָאֲבָנִים. שֶׁנִּבְנָה בְטָהוֹר: הַבַּיִת. הַמֻּסְגָּר יִנָּתֵץ, כְּאִלּוּ הָיוּ קְבוּעִים בּוֹ. וְהָנֵי אֲבָנִים נַמִּי בָּעוּ נְתִיצָה, אֶלָּא שֶׁמַּמְתִּין לָהֶם עַד שֶׁיְּשַׁמְּשׁוּ הַבַּיִת הַשֵּׁנִי בְּסִימָנִין, דְּטָעוּן הֶסְגֵּר, וְדִינוֹ לְכָל דָּבָר כְּכָל בַּיִת שֶׁנִּרְאָה בוֹ נֶגַע בַּתְּחִלָּה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ט} חוֹלֵץ כוּ'. וּלְעֵיל פֶּרֶק י"א מִשְׁנָה ו' תָּנֵי מַצִּיל כוּ', עַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי שָׁם. וּמַהֲרַ"ם כָּתַב דְּהָתָם וְהָכָא חַד דִּינָא הוּא, וְאֵין דִּינָן בִּשְׂרֵפָה, אֶלָּא הַתַּנָּא עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לָן, דִּמְאַחַר שֶׁרָאִינוּ שֶׁחָזַר הַנֶּגַע לְהַמֻּסְגָּר, נִכָּר בְּטוֹב שֶׁכֻּלּוֹ מְנֻגָּע הוּא, וְיֵשׁ לָחֹשׁ שֶׁיְּנֻגַּע גַּם הַנִּקָּח מֵאִתּוֹ וְיִתְקַלְקֵל גַּם הַבֶּגֶד וְהַבַּיִת הַטָּהוֹר, לָזֶה הִשְׁמִיעָנוּ עֵצָה טוֹבָה שֶׁיַּחֲלֹץ הָאֲבָנִים וְיַפְרִישׁ הַמַּטְלִית מֵהַטָּהוֹר. וְחוֹלֵץ לָאו מֵעִנְיַן חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח קָאָמַר, דְּכֵיוָן דְּנִלְקְחוּ מִן הַמֻּסְגָּר לְאַחַר חֲלִיצָה וְטִיחָה קֹדֶם נְתִיצָה, אֵין דִּינָן כַּיּוֹצֵא בוֹ. וּמַצִּיל דְּהָתָם פֵּרוּשׁוֹ יַפְרִישׁ, כְּמוֹ הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל [בְּרֵאשִׁית לא]. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זה דומה למה שהתבאר בפי"א (מ"ו) באמרו הטול' מן המוסגר בטהור והענין בשתי ההלכות אחד: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ו

בַּיִת שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל גַּבֵּי בַיִת הַמְנֻגָּע, וְכֵן אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל גַּבֵּי בַיִת הַמְנֻגָּע, הַנִּכְנָס לַחִיצוֹן, טָהוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מָה אִם אֶבֶן אַחַת מִמֶּנּוּ מְטַמָּא בְּבִיאָה, הוּא עַצְמוֹ לֹא יְטַמֵּא בְּבִיאָה:

ר"ע מברטנורה בַּיִת שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל גַּבֵּי בַיִת הַמְנֻגָּע. כְּגוֹן שֶׁבַּיִת הַמְנֻגָּע בָּנוּי בְּתוֹךְ בַּיִת אַחֵר. וְכֵן אִילָן שֶׁבַּיִת הַמְנֻגָּע בָּנוּי תַּחְתָּיו: הַנִּכְנָס לַחִיצוֹן טָהוֹר. דְּהַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי וְהַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי. וְדָמֵי לְבַיִת וַעֲלִיָּה, דְּאִי קָאֵי מְצֹרָע בַּבַּיִת, עֲלִיָּה טְהוֹרָה: וּמָה אִם אֶבֶן אַחַת. שֶׁמִּבַּיִת הַמְנֻגָּע, מְטַמְּאָה כָּל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל: הַבַּיִת כֻּלּוֹ. שֶׁהוּא תַּחַת בַּיִת אַחֵר, לֹא כָל שֶׁכֵּן שֶׁיְּטַמֵּא כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹךְ הַחִיצוֹן. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם אבן אחת מטמא בביאה כאשר היתה תוך האהל יטמא כל מה ששם כמו שיתבאר וכל שכן הבית בכללו כאשר יגיע תחת אהל והלכה כרבי אלעזר: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ז

הַטָּמֵא עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְהַטָּהוֹר עוֹבֵר, טָמֵא. הַטָּהוֹר עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְהַטָּמֵא עוֹבֵר, טָהוֹר. אִם עָמַד, טָמֵא. וְכֵן בְּאֶבֶן הַמְנֻגַּעַת, טָהוֹר. וְאִם הִנִּיחָהּ, הֲרֵי זֶה טָמֵא:

ר"ע מברטנורה וְהַטָּהוֹר עוֹבֵר טָמֵא. דִּכְתִיב בִּמְצֹרָע, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ, מִכָּאן שֶׁמּוֹשָׁבוֹ טָמֵא. הִלְכָּךְ כְּשֶׁהַטָּמֵא עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן, נַעֲשֶׂה מְקוֹם הָאִילָן מוֹשָׁבוֹ וְהַטָּהוֹר הָעוֹבֵר שָׁם טָמֵא. אֲבָל כְּשֶׁהַטָּמֵא עוֹבֵר וְאֵינוֹ עוֹמֵד לָפוּשׁ שָׁם, אֵין זֶה קָרוּי מוֹשָׁבוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַטָּהוֹר יוֹשֵׁב שָׁם, טָהוֹר וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה: וְאִם עָמַד. הַטָּמֵא, נִטְמָא מְקוֹם הָאִילָן וְנִטְמָא הַטָּהוֹר הָעוֹבֵר {י} שָׁם: וְכֵן בְּאֶבֶן הַמְנֻגַּעַת. אִם אָדָם הַנּוֹשְׂאָהּ עוֹבֵר תַּחַת הָאִילָן, הַטָּהוֹר הָעוֹמֵד שָׁם לֹא נִטְמָא: וְאִם הִנִּיחָהּ טָמֵא. וְהוּא הַדִּין אֲפִלּוּ לֹא הִנִּיחָהּ, אֶלָּא שֶׁעָמַד הַנּוֹשְׂאָהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {י} בְּפֶרֶק קַמָּא דְכֵלִים מִשְׁנָה ד' כָּתַב הָרַ"ב, מְצֹרָע יוֹשֵׁב וְטָהוֹר עוֹבֵר. וּבְקִדּוּשִׁין דַּף ל"ג הַגִּרְסָא מְצֹרָע יוֹשֵׁב וְטָהוֹר עוֹמֵד. וְכָתַב רַשִׁ"י שֶׁכֵּן הוּא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים. וְכָתַב הָרַ"שׁ, וְהַכֹּל אֶחָד, דִּלְעוֹמֵד דְּהָכָא קָרֵי לֵיהּ הָתָם יוֹשֵׁב, וּלְעוֹבֵר דְּהָכָא קָרֵי לֵיהּ הָתָם עוֹמֵד. וּלְהָכִי נַמִּי לֹא קָפֵיד הָרַ"ב וְכָתַב הָכָא עוֹבֵר בִּמְקוֹם עוֹמֵד: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר השם במצורע (שם יג) מחוץ למחנה מושבו ובאה הקבלה שמושבו טמא ולזה כאשר ישב תחת האילן כבר שב זה המקום טמא ואם נכנס אדם תחת זה הצל יטמא אולם אם היה אדם טהור יושב תחת הצל ועבר המצורע תחת זה האהל והוא הולך לא נטמא הטהור אלא אם כן עמד המצורע שם ואז ישוב זה מושבו שם ויהיה טמא וכן אבן המנוגעת וכלים המנוגעי' כאשר ינוחו באהל יטמאו וכל מי שיכנס שם עמהן תחת האהל יטמא ואני עתיד לבאר ראיה זו: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ח

טָהוֹר שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ {יא} לְבַיִת טָמֵא, נִטְמָא. וְטָמֵא שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְבַיִת טָהוֹר, טִמְּאָהוּ. טַלִּית טְהוֹרָה שֶׁהִכְנִיס מִמֶּנָּה שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ לְבַיִת טָמֵא, נִטְמְאָה. וּטְמֵאָה שֶׁהִכְנִיס {יב} מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ כַזַּיִת לְבַיִת טָהוֹר, טִמְּאַתּוּ:

ר"ע מברטנורה טָהוֹר שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ. דִּבְצִיר מֵרֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לָא חֲשִׁיבָא בִיאָה: שֶׁהִכְנִיס מִמֶּנָּה שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת. חֲשִׁיבָא כְּאִלּוּ נִכְנְסָה כָּל הַטַּלִּית כֻּלָּהּ. אֲבָל פָּחוֹת מִכֵּן לֹא, דִּבְצִיר מִשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה וְלָא חֲשִׁיבָא: וּטְמֵאָה. כְּגוֹן טַלִּית הַמְנֻגַּעַת שֶׁהִכְנִיס מִמֶּנָּה כַזַּיִת לְבַיִת טָהוֹר: טִמְּאַתּוּ. דְּצָרַעַת אִתַּקַּשׁ לְמֵת. וְטַלִּית הַמְנֻגַּעַת דִּמְטַמְּאָה בְּבִיאָה נַפְקָא לָן מִקְּרָא דִּכְתִיב [וַיִּקְרָא יד] וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת, מַקִּישׁ בֶּגֶד לְבַיִת, מַה בַּיִת מְטַמֵּא בְּבִיאָה דְּהָא כְתִיב [שָׁם] וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת וְגוֹ', אַף בֶּגֶד מְטַמֵּא בְּבִיאָה {יג}. מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת כֻּלָּן כְּגוֹן שְׁתִי וָעֵרֶב וְעוֹרוֹת {יד}, תַּלְמוּד לוֹמַר [שָׁם יג] זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר, מַקִּישׁ כֻּלָּן לְבֶגֶד, מַה בֶּגֶד מְטַמֵּא בְּבִיאָה, אַף כֻּלָּן מְטַמְּאִין בְּבִיאָה {טו}: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} וְרֻבּוֹ. מִדְּלֹא כְתִיב וְהַבָּא בַּבַּיִת, אֶלָּא אֶל הַבַּיִת, מַשְׁמַע שֶׁעֲדַיִן הוּא יָבֹא אֶל הַבַּיִת. וּמִיהוּ בִּבְצִיר מֵרֹב לָאו בִּיאָה הִיא כְּלָל. קָרְבַּן אַהֲרֹן: {יב} שֶׁהִכְנִיס כוּ'. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָמַד שָׁם אֶלָּא שֶׁהִכְנִיסָהּ וְהוֹצִיאָהּ, טָמֵא, דְּדַוְקָא גַבֵּי אִילָן שֶׁאֵין שָׁם אַרְבַּע מְחִצּוֹת בָּעִינַן עוֹמֵד, כְּדִכְתִיב בָּדָד יֵשֵׁב. אֲבָל בְּבַיִת דְּאִיכָּא מְחִצּוֹת, כְּאִלּוּ עוֹמֵד דָּמֵי. תּוֹסָפוֹת: {יג} אִי מַה בַּיִת טָעוּן צִפֳּרִים אַף בֶּגֶד כוּ', תַּלְמוּד לוֹמַר זֹאת. תּוֹרַת כֹּהֲנִים: {יד} הָרַ"שׁ הִשְׁמִיט וְעוֹרוֹת. וְדָיֵק טְפֵי לְשׁוֹן כְּגוֹן: {טו} אִי מַה בֶּגֶד מִטַּמֵּא בְכָל הַטֻּמְאוֹת כְּגוֹן שְׁרָצִים וְשִׁכְבַת זֶרַע, אַף כֻּלָּן, תַּלְמוּד לוֹמַר זֹאת. תּוֹרַת כֹּהֲנִים: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם השרש שכל הבא ראשו ורובו כבא כולו וכמו שהבגד לא יטמא בהתחדש הנגע בו אא"כ היה ג' על ג' ומעלה כן לא יטמא ג"כ בבית המנוגע אלא א"כ היה מה שיכנס ממנו בבית המנוגע מג' על ג' ומעלה ואז יטמא הבגד כולו אולם אם היה הבגד עצמו מנוגע הנה בעת שיגיע ממנו כזית בבית טהור טמאוה לפי שהבגדים המנוגעים ואבני בית המנוגע ועציו ועפרו מטמאין בכזית בביאה ולשון סיפרא ולצרעת הבגד ולבית (שם יד) מקיש בגד לבית מה בית מטמא בביאה אף בגד מטמא בביאה אין לי אלא בגד מניין לרבות את כולן ת"ל (שם יג) זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר מקישן לבגד מה בגד מטמא בביאה אף כולן מטמאים בביאה: (רמב"ם)

פרק יג - משנה ט

מִי שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת הַמְנֻגָּע וְכֵלָיו עַל כְּתֵפוֹ וְסַנְדָּלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, הוּא וָהֵן טְמֵאִין מִיָּד. הָיָה לָבוּשׁ בְּכֵלָיו וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, הוּא טָמֵא מִיָּד, וְהֵן טְהוֹרִין עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. פַּת חִטִּין וְלֹא פַת שְׂעֹרִים, מֵסֵב וְאוֹכְלָן בְּלִפְתָּן:

ר"ע מברטנורה וְכֵלָיו עַל כְּתֵפוֹ. מְקֻפָּלִים וּמֻנָּחִים עַל כְּתֵפוֹ דֶּרֶךְ מַשְּׂאוֹי: וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו. מֻנָּחִים עַל פַּס יָדוֹ שֶׁלֹּא כְדֶרֶךְ מַלְבּוּשׁ: הוּא וָהֵן טְמֵאִין מִיָּד. דְּקָרִינַן נַמִּי בְכֵלִים וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת יִטְמָא: הָיָה לָבוּשׁ בְּכֵלָיו. דְּהַשְׁתָּא אֵין כֵּלָיו טְמֵאִים אֶלָּא מֵחֲמַת דִּידֵיהּ: וְהֵן טְהוֹרִים עַד שֶׁיִּשְׁהֶה בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. דִּכְתִיב וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו, וְתַנְיָא, אֵין לִי אֶלָּא אוֹכֵל וְשׁוֹכֵב, לֹא אוֹכֵל וְלֹא שׁוֹכֵב מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר יְכַבֵּס בְּגָדָיו, רִבָּה. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמָר אוֹכֵל וְשׁוֹכֵב, לִתֵּן שִׁעוּר לַבָּא אֶל הַבַּיִת שֶׁאֵין טָעוּן כִּבּוּס בְּגָדִים עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְּדֵי שִׁעוּר אֲכִילָה כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵב, כְּלוֹמַר כְּשֶׁהוּא מֵסֵב {טז}. וְכַמָּה שִׁעוּר אֲכִילָה, כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס, שֶׁהוּא חֲצִי כִכָּר שֶׁל עֵרוּב, לְדִבְרֵי רַשִׁ"י הֵם אַרְבַּע בֵּיצִים, וּלְדִבְרֵי רַמְבַּ"ם שָׁלֹשׁ בֵּיצִים: מֵסֵב וְאוֹכֵל בְּלִפְתָּן. שֶׁשִּׁעוּרוֹ מֻעָט מִשֶּׁאִלּוּ [הָיָה] אוֹכְלָן בְּלֹא לִפְתָּן, שֶׁמִּתּוֹךְ טַעַם שֶׁל לִפְתָּן מְמַהֵר לֶאֱכֹל: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טז} וּמִשּׁוּם הָכִי לֹא כָתַב וְהַשּׁוֹהֶה, לְלַמֵּד שֶׁתְּהֵא הָאֲכִילָה מְשֹׁעֶרֶת בְּאוֹכֵל כְּשֶׁהוּא מֵסֵב, שֶׁזֶּה קוֹבֵעַ לַאֲכִילָתוֹ, וְאִי לָאו הָכִי הֲוָה מְשַׁעֵר הַשְּׁהִיָּה בַּאֲכִילָה דְכָל הַתּוֹרָה, דְּהַיְנוּ בְּכַזַּיִת. קָרְבַּן אַהֲרֹן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אמר השם יתברך (שם) והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב הנה כבר למדנו שכל מה שיגיע בבית המנוגע יטמא ואמר השם (שם) והאוכל בבית יכבס את בגדיו והשוכב בבית יכבס את בגדיו ואין הפרש בין אוכל או שוכב שלא באכילה יטמא ואמנם כוונת הכתוב מה שזכרוהו ליתן שיעור לשוכב כדי אכילה וכאשר עמד בבית המנוגע שיעור יהיה אפשר לאדם בו שיסב ויאכל חצי ככר מלחם חטין בלפתן הנה כבר נטמאו בגדיו אשר עליו בין שיאכל או לא יאכל יהיה שוכב או עומד או איך שיהיה הכונה בו שיתאחר זה השיעור ואמרו פת חטים ובלפתן מפני שהוא זמן מועט לפי שהלחם הטוב בלפתן ימהרו באכילתו ולא יצטרך ללעוס אותו שיעור רב ושיעור זה הפרס אשר יאכל ר"ל שישהה שם שיעור אכילתו ויטמאו בגדיו הן ג' ביצים בינונית מביצת התרנגולת כמו שביארנו בשמיני מעירובין (דף פב:): (רמב"ם)

פרק יג - משנה י

הָיָה עוֹמֵד בִּפְנִים וּפָשַׁט יָדוֹ לַחוּץ וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, אִם שָׁהָה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, טְמֵאוֹת. הָיָה עוֹמֵד בַּחוּץ וּפָשַׁט יָדוֹ לִפְנִים וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא מִיָּד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס {יז}. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה, מָה אִם בִּזְמַן שֶׁכָּל גּוּפוֹ טָמֵא, לֹא טִמֵּא אֶת מַה שֶּׁעָלָיו עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, בִּזְמַן שֶׁאֵין כָּל גּוּפוֹ טָמֵא, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא אֶת מַה שֶּׁעָלָיו עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס:

ר"ע מברטנורה הָיָה עוֹמֵד בִּפְנִים. תּוֹךְ בַּיִת הַמְנֻגָּע: פָּשַׁט יָדָיו לַחוּץ וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו. הָכָא מַיְרֵי כְּשֶׁטַּבְּעוֹתָיו בְּאֶצְבְּעוֹתָיו דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, וְאִם שָׁהָה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס, טְמֵאוֹת, דְּבָתַר גּוּפוֹ גְּרִירִי. וְאִם הָיוּ בְּפַס יָדוֹ דֶּרֶךְ מַשְּׂאוֹי, מוֹכִיחַ בַּתּוֹסֶפְתָּא שֶׁהֵם טְמֵאוֹת מִיָּד: בִּזְמַן שֶׁאֵין כָּל גּוּפוֹ טָמֵא. כְּגוֹן הָכָא דְּהוּא עוֹמֵד בַּחוּץ וְלֹא נִטְמָא כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ: אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא אֶת מַה שֶּׁעָלָיו עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מָצִינוּ שֶׁיָּפֶה כֹחַ הַטָּמֵא לְהַצִּיל, מִכֹּחַ הַטָּהוֹר לְהַצִּיל, שֶׁהֲרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּקַבְּלִים טֻמְאָה מַצִּילִין כֵּלִים בַּבַּיִת הַמְנֻגָּע, שֶׁאֵין מִטַּמְּאִין עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס, וְנָכְרִי וּבְהֵמָה שֶׁאֵין מְקַבְּלִים טֻמְאָה אֵין מַצִּילִין כֵּלִים בַּבַּיִת הַמְנֻגָּע, שֶׁהַבְּגָדִים שֶׁעֲלֵיהֶם טְמֵאִים מִיָּד {יח}. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יז} עַד כוּ'. וְאָז נִטְמְאוּ טַבְּעוֹתָיו. אֲבָל יָדָיו נִטְמְאוּ מִיָּד. הָרַמְבַּ"ם. וְדָיֵק לֵיהּ מִדְּאָמְרוּ לוֹ בִּזְמַן שֶׁאֵין כָּל גּוּפוֹ טָמֵא, דְּמַשְׁמַע מִיהָא דְּמִקְצָת גּוּפוֹ, הַיְנוּ יָדָיו, טְמֵאִין. וְהָא דְבָעִינַן רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ, הַיְנוּ שֶׁיִּטַּמֵּא כָל גּוּפוֹ: {יח} בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים יָלֵיף לֵיהּ: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם דעת ר' יהודה מה שאומר לך וזה שלדברי הכל שהעובד כוכבים כאשר נכנס לבית המנוגע יטמאו הבגדים אשר עליו מיד להיותו הוא בעצמו לא יטמא לפי מה שהשרשנו בפתיחה וכאשר מצאנו האיש אשר יטמא יציל כלים שעליו מלטמא ולא יטמאם עד שישהה בכדי אכילת פרס והאיש אשר לא יטמא הוא עצמו לא יציל כלים שעליו אבל יטמא ג"כ אשר יכניס ידו לבית המנוגע כאשר לא יטמא הוא עצמו יטמאו כלים שעליו מיד: (רמב"ם)

פרק יג - משנה יא

מְצֹרָע שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת, כָּל הַכֵּלִים שֶׁיֶּשׁ שָׁם טְמֵאִין, אֲפִלּוּ עַד הַקּוֹרוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד אַרְבַּע אַמּוֹת. כֵּלִים, מִיָּד טְמֵאִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם שָׁהָה כְדֵי הַדְלָקַת הַנֵּר:

ר"ע מברטנורה עַד אַרְבַּע אַמּוֹת. קָסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לְמַעְלָה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת רְשׁוּתָא אַחֲרִיתָא הוּא, דְּקוֹמָתוֹ שֶׁל אָדָם בֵּינוֹנִי שָׁלֹשׁ אַמּוֹת, וְאַמָּה אַחַת לְפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: כֵּלִים מִיָּד טְמֵאִים. כְּלוֹמַר כֵּלִים שֶׁאָמַרְנוּ עַד הַקּוֹרוֹת לְתַנָּא קַמָּא וְעַד אַרְבַּע אַמּוֹת לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מִיָּד הֵן מִטַּמְּאִין כְּשֶׁנִּכְנָס עִמָּהֶן לַבַּיִת הַמְנֻגָּע {יט}: כְּדֵי הַדְלָקַת הַנֵּר. כְּשֶׁנִּכְנַס בִּרְשׁוּת, מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה דְּמִטַּמְּאִין מִיָּד, וְלֹא פָלֵיג אֶלָּא כְּשֶׁנִּכְנַס שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת. מִשּׁוּם דְּמוֹשָׁבוֹ שֶׁל מְצֹרָע מְטַמֵּא כְּדַאֲמַרַן, וּכְשֶׁנִּכְנַס בִּרְשׁוּת הָוֵי מוֹשָׁבוֹ מִיָּד, אֲבָל כְּשֶׁנִּכְנַס שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת לֹא הָוֵי מוֹשָׁבוֹ אֶלָּא אִם כֵּן שָׁהָה כְּדֵי הַדְלָקַת הַנֵּר וְלֹא אַפְּקֵיהּ. וְאִם לֹא שָׁהָה כְּדֵי הַדְלָקַת הַנֵּר, לֹא הָוֵי מוֹשָׁבוֹ. דְּהַאי דְּלֹא אַפְּקֵיהּ, מִשּׁוּם דְּטָרִיד בְּהַדְלָקַת הַנֵּר דְּבֵינֵי שִׁמְשֵׁי אוֹ דִּימוֹת הַחֹל {כ} וְלֹא מָצֵי מַפִּיק לֵיהּ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יט} וְהוּא דֹחַק, דְּהָא הָכָא בִּמְצֹרָע שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת טָהוֹר מַיְרֵי, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הוּא כֵּלִים שֶׁאָמַרְנוּ כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כ} וְצָרִיךְ לוֹמַר דְּלֹא פַלּוּג, וְאַף בַּיּוֹם נָתְנוּ זֶה הַשִּׁעוּר: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אין הלכה כרבי שמעון ולא כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק יג - משנה יב

נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, עוֹשִׂים לוֹ מְחִצָּה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים עַל רֹחַב אַרְבַּע אַמּוֹת. נִכְנָס רִאשׁוֹן, וְיוֹצֵא אַחֲרוֹן. כֹּל הַמַּצִּיל צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת, מַצִּיל צָמִיד פָּתִיל בְּבַיִת הַמְנֻגָּע. וְכֹל הַמַּצִּיל מְכֻסֶּה בְאֹהֶל הַמֵּת, מַצִּיל מְכֻסֶּה בְּבַיִת הַמְנֻגָּע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר {כב}. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כֹּל הַמַּצִּיל צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת, מַצִּיל מְכֻסֶּה בְּבַיִת הַמְנֻגָּע. כֹּל הַמַּצִּיל מְכֻסֶּה בְאֹהֶל הַמֵּת, אֲפִלּוּ מְגֻלֶּה בְּבַיִת הַמְנֻגָּע, טָהוֹר:

ר"ע מברטנורה נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת. מְצֹרָע שֶׁבָּא לִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת: עוֹשִׂים לוֹ מְחִצָּה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים. דְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה מְחִצָּה לְהַצִּיל: בְּרֹחַב אַרְבַּע אַמּוֹת. כְּנֶגֶד אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל תְּפִלָּה {כא}. אִי נַמִּי, מִשּׁוּם דְּזֶהוּ שִׁעוּר מְקוֹמוֹ שֶׁל אָדָם, כִּדְאָמְרִינַן בְּעֵרוּבִין בְּפֶרֶק מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ [דַּף מח]: נִכְנָס רִאשׁוֹן וְיוֹצֵא אַחֲרוֹן. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטַּמְּאוּ הָעוֹמְדִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ, כְּשֶׁהוּא עוֹבֵר מִן הַפֶּתַח וְעַד הַמְּחִצָּה. דְּחָיְשִׁינַן שֶׁמָּא יַעֲמֹד מְעַט בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עוֹבֵר, וְיִטַּמְּאוּ כָּל הָעוֹמְדִים שָׁם: כֹּל הַמַּצִּיל בְּצָמִיד פָּתִיל. כְּגוֹן כְּלִי חֶרֶס וְכָל הַנְהוּ דַחֲשִׁיב בְּמַסֶּכֶת כֵּלִים פֶּרֶק וְאֵלּוּ כֵלִים מַצִּילִים: כֹּל הַמַּצִּיל מְכֻסֶּה בְאֹהֶל הַמֵּת. כְּגוֹן בּוֹר וְדוּת דְּלֹא בָעֵי צָמִיד פָּתִיל אֶלָּא כִסּוּי, כְּדִתְנַן בְּמַסֶּכֶת אֳהָלוֹת פֶּרֶק הַתַּנּוּר (מִשְׁנָה ו). וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כא} שֶׁאָסוּר לֵישֵׁב בְּאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הַמִּתְפַּלֵּל, נִמְצָא שֶׁכָּל כָּךְ קָנָה לְמוֹשָׁבוֹ. וּלְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, שֶׁהַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָבֹא שָׁם יִהְיֶה אַרְבַּע עַל אַרְבַּע שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מוֹשָׁב בִּפְנֵי עַצְמוֹ: {כב} דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר כוּ'. רַבִּי מֵאִיר מְדַמֵּהוּ לְמֵת הוֹאִיל וּשְׁנֵיהֶם מְטַמְּאִין כָּל מַה שֶּׁבָּאֹהֶל. וְרַבִּי יוֹסֵי הוֹרִידוֹ מַדְרֵגָה אַחַת הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְטַמֵּא שִׁבְעָה כַּמֵּת. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם על רוחב ד' אמות רצה לומר שהמקום אשר יבא שם יהיה ד' אמות על ארבע אמות עד שיהיה לו מושב בפני עצמו ויכנס קודם שיכנס אדם אחר בבית הכנסת ויצא אחר יציאת כל אדם עד שלא יטמא שום אדם בעברו ביניהם כי אולי יעמוד בעודנו הולך ויטמא כל מי שהאהילו כמו שקדם ור"מ סבר [מאחר] שבית המנוגע יטמא כל מה שבו וכן אהל המת נעשה דינם שוה ור' יוסי סבר שטומאת מת חמורה לפי שהיא טומאת שבעה וטומאת בית המנוגע טומאת ערב ולזה יורידוהו מדרגה כמו שתראה ואולם דיני צמיד פתיל ודיני הכלים אשר יצילו באהל המת הנה כבר הקדמנו אותן בכלים (פי"א) ואהלות (פ"ה) וביארנו כל הכלים אשר יצילו בצמיד פתיל ואיכותם בכ"ד מכלים ובארנו שהאהל יציל כל מה שבו בכסוי לבד ובצמיד פתיל ויתבאר זה בחמישי מאהלות ושם אמרו בסיפרא כלים מצילין באהל המת ואהלים בכסוי וביארנו ענין זה ותבקשנו משם ובתוספת' הבור והדות שבבית המנוגע אע"פ שהן מגולין כלים שבתוכן טהורים וכבר ביארנו בחמישי מכלים שהם לא יהיו טהורים באהל המת אם לא שיהיו מכוסים וזה סתם לדעת רבי יוסי והלכה כרבי יוסי: (רמב"ם)

פרק יד

פרק יד - משנה א

כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַמְּצֹרָע. הָיָה מֵבִיא פְיָלִי שֶׁל חֶרֶשׂ חֲדָשָׁה וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ רְבִיעִית מַיִם חַיִּים, וּמֵבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִים דְּרוֹר. שָׁחַט אֶת אַחַת מֵהֶן עַל כְּלִי חֶרֶשׂ וְעַל מַיִם חַיִּים. חָפַר וְקוֹבְרָהּ בְּפָנָיו. נָטַל {ד} עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת וּכְרָכָן בִּשְׁיָרֵי הַלָּשׁוֹן, וְהִקִּיף לָהֶם רָאשֵׁי אֲגַפַּיִם וְרֹאשׁ הַזָּנָב שֶׁל שְׁנִיָּה. טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לְאַחַר יָדוֹ שֶׁל מְצֹרָע, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, עַל מִצְחוֹ. וְכָךְ הָיָה מַזֶּה עַל הַשְּׁקוֹף שֶׁבַּבַּיִת מִבַּחוּץ:

ר"ע מברטנורה כֵּיצַד מְטַהֲרִין. פְיָלִי. מִזְרָק. הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן (עָמוֹס ו) מְתַרְגְּמִינַן דְּשָׁתַיִן בִּפְיָלֵי חֲמַר: חֲדָשָׁה. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יד) אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם, מַקִּישׁ כְּלִי לְמַיִם, מַה מַּיִם שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בָהֶן מְלָאכָה {א}, אַף כְּלִי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בוֹ מְלָאכָה: רְבִיעִית. מִשּׁוּם דִּכְתִיב (שָׁם) בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים, מַיִם חַיִּים שֶׁדַּם הַצִּפּוֹר נִכָּר בָּהֶן. וְשִׁעֲרוּ חֲכָמִים רְבִיעִית {ב}: מַיִם חַיִּים. שֶׁלְּעוֹלָם נוֹבְעִים וְאֵינָן פּוֹסְקִים: צִפֳּרִים דְּרוֹר. שֶׁדָּרוֹת בַּבַּיִת כְּבַשָּׂדֶה: וְקוֹבְרָהּ בְּפָנָיו. לְפִי שֶׁאֲסוּרָה בַהֲנָאָה {ג}: וּשְׁנִי תוֹלַעַת. לְשׁוֹן צֶמֶר צָבוּעַ שָׁנִי. כרמז"י בְּלַעַ"ז: וּכְרָכָן בִּשְׁיָרֵי לָשׁוֹן. עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת הָיָה מַנִּיחָן יַחַד, וְהַלָּשׁוֹן יוֹצֵא וְעוֹדֵף עַל עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב, וְהָיָה כוֹרְכָן בּוֹ דַּהֲווּ שְׁלָשְׁתָּן בַּאֲגֻדָּה אֶחָת: וְהִקִּיף. לְשׁוֹן סְמִיכָה וְהַקְרָבָה. כְּמוֹ [בֵּיצָה דַּף לב] מַקִּיפִים שְׁתֵּי חָבִיּוֹת. לִתְרֹם שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף. כְּלוֹמַר הָיָה סוֹמֵךְ לָהֶן רָאשֵׁי אֲגַפִּים וְרֹאשׁ הַזָּנָב שֶׁל הַצִּפּוֹר הַחַיָּה, וְטוֹבֵל כֻּלָּן בְּיַחַד בַּדָּם וּבַמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי חֶרֶס: לְאַחַר יָדוֹ. עַל גַּב {ה} יָדוֹ שֶׁל מְצֹרָע: וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַל מִצְחוֹ. וְאֵין הֲלָכָה כְּיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל הַשְּׁקוֹף. שֶׁל בַּיִת שֶׁהוּא מְנֻגָּע: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {א} דְּהָא חַיִּים כְּתִיב. רַשִׁ"י: {ב} וְקָשֶׁה, דְּהָא תְנַן בְּפֶרֶק ז' דְּמִקְוָאוֹת מִשְׁנָה ה', שְׁלֹשָׁה לֻגִּין מַיִם שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן קֻרְטוֹב יַיִן וּמַרְאֵיהֶן כְּמַרְאֵה יַיִן, וְכָל שֶׁכֵּן דָּם דְּסוּמָק טְפֵי. וְיֵשׁ לוֹמַר, דְּנִכָּר מַמָּשׁוֹ קָאָמַר כוּ'. תּוֹסָפוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ג} וּמַצְרִיכוֹ [לְקוֹבְרָהּ] בְּפָנָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּהוּ שֶׁיֹּאכְלֵהוּ. נִרְאֶה לִי: {ד} נָטַל. מַשְׁמַע דִּלְאַחַר שְׁחִיטָה נוֹטְלָן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} דִּכְתִיב עַל הַמִּטַּהֵר, דְּמַשְׁמַע בְּגֹבַהּ, הַיְנוּ עַל גַּב הַיָּד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַל מִצְחוֹ שֶׁהוּא יוֹתֵר עֶלְיוֹן כוּ'. וְגַם בְּבַיִת כָּתוּב עַל, שֶׁיַּזֶּה מִבַּחוּץ, וְיָלְפִינַן מִמְּצֹרָע שֶׁיַּזֶּה גַּם כֵּן בָּעֶלְיוֹנוֹת וְהוּא הַשְּׁקוֹף. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זה הסדר כולו בפסוק והיותו כלי חרס קבלה ותרגום יונתן (עמוס ו) מזרק פיילי והיות המים רביעית קבלה אמרו מים שדם הצפור ניכר בהן ושיערו חכמים רביעית וכן דם צפור שחוטה וקבלה:

ושיור הלשון רצה לומר קצות לשון זהורית והוא שני תולעת והוא צמר צבוע בכרמיז והוא אמרו שני תולעת ושעורו משקל שקל לאחר ידו של מצורע על גב ידו וי"א הוא רבי נתן ואין הלכה כר"נ: (רמב"ם)

פרק יד - משנה ב

בָּא לוֹ לְשַׁלֵּחַ אֶת הַצִּפּוֹר הַחַיָּה, אֵינוֹ הוֹפֵךְ פָּנָיו לֹא לַיָּם וְלֹא לָעִיר וְלֹא לַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד), וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. בָּא לְגַלֵּחַ אֶת הַמְּצֹרָע, הֶעֱבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָׂרוֹ, וְכִבֵּס בְּגָדָיו, וְטָבַל, טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּבִיאָה, וַהֲרֵי הוּא מְטַמֵּא כַשֶּׁרֶץ. נִכְנַס לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, מְנֻדֶּה מִבֵּיתוֹ שִׁבְעַת יָמִים, וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה:

ר"ע מברטנורה לֹא לַיָּם. אִם הוּא בְעִיר הַיּוֹשֶׁבֶת עַל שְׂפַת הַיָּם: וְלֹא לַמִּדְבָּר. אִם הָעִיר יוֹשֶׁבֶת אֵצֶל הַמִּדְבָּר: שֶׁנֶּאֱמַר וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. מִכָּאן שֶׁאֵינוֹ הוֹפֵךְ פָּנָיו לָעִיר: הֶעֱבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָׂרוֹ. לָאו דַּוְקָא. שֶׁלֹּא הָיָה מְגַלֵּחַ אֶלָּא כָּל מְקוֹם כִּנּוּס שְׂעָר, [וְנִרְאֶה, לַאֲפוֹקֵי שֵׂעָר] בֵּית הַסְּתָרִים {ו}, דְּאָמַר קְרָא (וַיִּקְרָא יד) וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ, כְּלָל. אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו, פְּרָט. וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ, חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט. מָה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ מְקוֹם כִּנּוּס שֵׂעָר וְנִרְאֶה, אַף כָּל מְקוֹם כִּנּוּס שֵׂעָר וְנִרְאֶה. וְתִגְלַחַת רִאשׁוֹנָה שֶׁמְּגַלֵּחַ בִּזְמַן חִלּוּטוֹ, לְמָדוּהָ בִּגְזֵרָה שָׁוָה מִתִּגְלַחַת שְׁנִיָּה, שֶׁמְּגַלֵּחַ שְׁנִיָּה לְאַחַר שֶׁסָּפַר שִׁבְעַת יָמִים, דְּנֶאֱמָר בִּימֵי חִלּוּטוֹ וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְגוֹ', וְנֶאֱמָר בִּימֵי סָפְרוֹ יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְגוֹ', מַה תִּגְלַחַת הָאֲמוּרָה בִימֵי סָפְרוֹ פְּרָט לְבֵית הַסְּתָרִים, אַף תִּגְלַחַת הָאֲמוּרָה בִימֵי גָמְרוֹ פְּרָט לְבֵית הַסְּתָרִים: טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּבִיאָה. וּמִלְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה מְטַמֵּא בִימֵי חִלּוּטוֹ: מְטַמֵּא כַשֶּׁרֶץ. לְטַמֵּא אָדָם וּבְגָדִים בְּמַגָּע, אֲבָל לֹא בְמַשָּׂא: מְנֻדֶּה בְּבֵיתוֹ. לְעִנְיָן זֶה שֶׁאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יד) וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ, וְאֵין אָהֳלוֹ אֶלָּא אִשְׁתּוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דְּבָרִים ה) שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם, כְּשֶׁהִתִּיר לָהֶם תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה לְאַחַר מַעֲמַד הַר סִינַי: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ו} הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר נַמִּי דְּמִעֵט נַמִּי דְּכֻלֵּי גוּפֵיהּ, כִּדְאִיתָא בַגְּמָרָא, אֶלָּא דְּכָל זֶה לֵיתֵיהּ, דְּמַסְקָנַת הַגְּמָרָא הִיא דְּכָל בְּשָׂרוֹ דַּוְקָא הוּא, דַּאֲפִלּוּ לְמַאן דְּדָרֵישׁ כְּלָל וּפְרָט, הֲלָכָה הִיא וְעוֹקֶרֶת הַדְּרָשָׁא. וְעוֹד, דְּהָא הָרַ"ב פָּסַק כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּדָרֵישׁ רִבּוּיֵי וּמִעוּטֵי וְרִבָּה הַכֹּל, וְלֹא מִעֵט אֶלָּא שֶׁבְּתוֹךְ הַחֹטֶם (שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹתוֹ כְּלָל. כֶּסֶף מִשְׁנֶה). אֶלָּא שֶׁדְּחָקוֹ לְהָרַ"ב מִשְׁנָה ד' דְּפֶרֶק ב'. אֲבָל הָרַמְבַּ"ם כָּתַב, דְּהָתָם הַיְנוּ שֶׁאֵין הַכֹּהֵן זָקוּק לְחַפֵּשׂ בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת שֶׁמָּא נִשְׁאַר בָּהֶן שֵׂעָר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא צָרִיךְ לְגַלֵּחַ הַכֹּל. וּמִי כְּהֶחָכָם יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זה כולו מבואר והוא לשון התורה למי שהוא טהרת צפרים (ויקרא יד) וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים (ויקרא יד) וענין אמרו טהור שהוא טהור מלטמא בביאה כמו שהיה ולא יטמא משכב ומושב כמו שהיה קודם לפי מה שהרחיקוהו זמן אחר זמן וטהור וענין אמרם כשרץ שהוא יטמא במגע ולא במשא אדם וכלים וכבר ביארנו ראיות זה בכלים (פ"א) ואמרו חוץ לאהלו ראיה שאסור בתשמיש המטה: (רמב"ם)

פרק יד - משנה ג

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה כַּתִּגְלַחַת הָרִאשׁוֹנָה, כִּבֶּס בְּגָדָיו וְטָבַל, טָהוֹר מִלְּטַמֵּא כַשֶּׁרֶץ, וַהֲרֵי הוּא טְבוּל יוֹם, אוֹכֵל בַּמַּעֲשֵׂר {ח}. הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ, אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה. הֵבִיא כַפָּרָתוֹ, אוֹכֵל בַּקָּדָשִׁים. נִמְצְאוּ שָׁלשׁ טְהָרוֹת בַּמְּצֹרָע וְשָׁלשׁ טְהָרוֹת בַּיּוֹלֶדֶת:

ר"ע מברטנורה טָהוֹר מִלְּטַמֵּא כַּשֶּׁרֶץ. וּפוֹסֵל תְּרוּמָה [וְתוּ לֹא] {ז}: וְשָׁלֹשׁ טְהָרוֹת בַּיּוֹלֶדֶת. וְהוּא הַדִּין בְּזָב בַּעַל שָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת, וּבְזָבָה. דִּבְכֻלְּהוּ טָבַל וְעָלָה אוֹכֵל בַּמַּעֲשֵׂר, הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה, הֵבִיא כַפָּרָתוֹ אוֹכֵל בַּקָּדָשִׁים, הֲרֵי שָׁלֹשׁ טְהָרוֹת. וְהַאי דְּנָקַט יוֹלֶדֶת טְפֵי מִזָּב וְזָבָה, מִשּׁוּם דִּבְיוֹלֶדֶת כְּתִיב בְּהֶדְיָא (שָׁם יב) וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה, לַאֲכִילַת קָדָשִׁים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ז} לָאו דַּוְקָא, דְּהָא פוֹסֵל בַּקָּדָשִׁים גַּם כֵּן. אֶלָּא רוֹצֶה לוֹמַר כָּל מַה שֶּׁהוּא בְמַדְרֵגָה לְמַטָּה מִתְּרוּמָה: {ח} בַּמַּעֲשֵׂר כוּ'. בַּגְּמָרָא יָלְפִינַן לְהוּ מִקְּרָאֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זה ג"כ מבואר בפסוק אמר השם יתברך (שם) והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח וכבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים וטהר:

שלש טהרות במצורע. כבר התבארו:

וג' של יולדת אחד מהן אחר שבעה לזכר וי"ד לנקבה אשר היא בה בנדתה וכאשר תשלי' זה הזמן טובלת וטהורה מלטמ' משכב ומושב עוד ישאר שלשים ושלשה ימים לזכר וס"ו לנקבה בדמי טהרה בכל קדש לא תגע והיא בזה הזמן מגעה טמא לקדשים כמו שהתבאר בסוף נדה (דף עא:) ותהיה ראשון לטומאה בזה הזמן וכאשר נשלמו כבר תטהר טהרה שנייה ותטבול ותהיה טבולת יום עוד תביא קרבן ותשלם טהרתה לאכול בקדשים והיא טהרה שלישית כמו שבא הפסוק (שם יב) וכפר עליה הכהן וטהרה וכבר ביארנו במס' ברכו' (פ"א) שטבול יום אסור בתרומה ומותר במעשר ויתבאר שמחוסר כפורי' אסור בקדש ומותר בתרומה ובכריתות (דף ח:) יתבאר שמצורע ויולדת מכלל מחוסרי כפרה וזה כולו מבואר לפי שהן פסוקי התורה: (רמב"ם)

פרק יד - משנה ד

שְׁלשָׁה מְגַלְּחִין וְתִגְלַחְתָּן מִצְוָה {ט}, הַנָּזִיר וְהַמְּצֹרָע וְהַלְוִיִּם. וְכֻלָּן שֶׁגִּלְּחוּ שֶׁלֹּא בְתַעַר אוֹ שֶׁשִּׁיְּרוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, לֹא עָשׂוּ כְלוּם {י}:

ר"ע מברטנורה וְהַלְוִיִּם. בְּעֵת שֶׁנִּבְחֲרוּ לְשֵׁרוּת בַּמִּדְבָּר, וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {ט} מִצְוָה. מִשּׁוּם דִּבְנָזִיר אֵין תִּגְלַחַת מְעַכֶּבֶת, מִשּׁוּם הָכִי נָקַט מִצְוָה, דְּאִלּוּ בִמְצֹרָע מְעַכֶּבֶת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} לֹא כוּ'. וְכֻלָּן הֲלָכָה הֵן, דְּלֹא מָצִינוּ בָהֶן טַעַם. עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זה כולו מבואר בפסוק ובלוים אמר בעת שבחר השם יתעלה בהם במדבר לעבודתו (במדבר ח) והעבירו תער על כל בשרם וכבסו בגדיהם והטהרו וזאת התגלחת אמנם היתה במדבר לבד ואינה נוהגת לדורות: (רמב"ם)

פרק יד - משנה ה

שְׁתֵּי צִפֳּרִים מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁווֹת בַּמַּרְאֶה וּבַקּוֹמָה וּבַדָּמִים, וּלְקִיחָתָן כְּאֶחָת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם שָׁווֹת, כְּשֵׁרוֹת {יב}. לָקַח אַחַת הַיּוֹם וְאַחַת לְמָחָר, כְּשֵׁרוֹת. שָׁחַט אַחַת מֵהֶן וְנִמְצֵאת שֶׁלֹּא דְרוֹר, יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה {יג}. הָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה. הָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּהֲנָאָה. נִשְׁפַּךְ הַדָּם, תָּמוּת הַמִּשְׁתַּלַּחַת. מֵתָה הַמִּשְׁתַּלַּחַת, יִשָּׁפֵךְ הַדָּם {יד}:

ר"ע מברטנורה מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שָׁווֹת. דְּלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא צִפֳּרִים, וּמִעוּט צִפֳּרִים שְׁתַּיִם. שְׁתֵּי דְכָתַב רַחֲמָנָא לָמָּה לִּי {יא}, אֶלָּא לְלַמֵּד שֶׁיִּהְיוּ שְׁתֵּיהֶם שָׁווֹת: וְנִמְצֵאת טְרֵפָה כוּ'. דְּחַיּוֹת כְּתִיב [שָׁם יד], פְּרָט לִטְרֵפוֹת: תָּמוּת הַמִּשְׁתַּלַּחַת. יַנִּיחֶנָּה עַד שֶׁתָּמוּת מֵאֵלֶיהָ: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יא} וְקָשֶׁה, הָא בִשְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מַצְרִיךְ תְּלָת קְרָאֵי עַל זֶה. וְיֵשׁ לוֹמַר, כֵּיוָן דְּגַלֵּי לָן הָתָם דִּלְכָל הָנֵי בָּעִינַן שָׁווֹת, כִּי גַלֵּי הָכָא שֶׁיִּהְיוּ שָׁווֹת נִשְׁמְעֵיהּ מֵהָתָם דִּלְכֻלָּן יִהְיוּ שָׁווֹת: {יב} כְּשֵׁרוֹת. דְּצִפּוֹר צִפּוֹר רִבָּה. גְּמָרָא: {יג} יִקַּח כוּ'. דְּלֹא כִשְׁנֵי שְׂעִירִים דְּאִם מִשֶּׁהִגְרִיל מֵת יָבִיא זוּג אַחֵר. דְּמִדִּכְתִיב הָאֶחָת, לוֹמַר שֶׁאֵינָן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. תּוֹרַת כֹּהֲנִים: {יד} נִשְׁפַּךְ כוּ'. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים יָלֵיף לְהוּ מִקְּרָאֵי. וְכֵן הֲלָכָה. וְלֹא כֵן בִּשְׁנֵי שְׂעִירִים, דִּיחִידָאָה הוּא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אילו אמר השם ולקח צפרים לבד היינו לוקחים שנים לפי שמיעוט צפרים שנים ואמרו שתי צפרים ירצה בו ההשויה ביניהם בכל הענינים עוד אמר (ויקרא יד) את הצפור האחת את הצפור החיה הבדילה במעשה שעשה הנה מצוה מן המובחר שיהיו שוים בכל הענינים ואם אי אפשר זה הנה מותר:

וענין תמות המשתלחת שתעזבנה עד שתמות כמו שהתבאר בשני שעירי יום הכפורים (דף סב.) ומאמרו חיה למדנו שלא יהיה טריפה: (רמב"ם)

פרק יד - משנה ו

מִצְוַת עֵץ אֶרֶז, אָרְכּוֹ אַמָּה וְעָבְיוֹ כִרְבִיעַ כֶּרַע הַמִּטָּה. אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה. מִצְוַת אֵזוֹב {טז}, לֹא אֵזוֹב יָוָן, לֹא אֵזוֹב כּוֹחֲלִי, לֹא אֵזוֹב רוֹמִי, לֹא אֵזוֹב מִדְבָּרִית, וְלֹא כָל אֵזוֹב שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם לְוָי:

ר"ע מברטנורה כִּרְבִיעַ כֶּרַע הַמִּטָּה. כְּדִמְפָרֵשׁ וְאָזֵיל, שֶׁמְּחַלֵּק כֶּרַע הַמִּטָּה לִשְׁנַיִם, וְאֵלּוּ הַשְּׁנַיִם מְחַלְּקָן לְאַרְבָּעָה {טו}, וְזֶהוּ רְבִיעַ כֶּרַע. וְקָא מַשְׁמַע לָן דְּמִצְוָה לְצַמְצֵם שֶׁיִּהְיֶה רְבִיעַ כֶּרַע, לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר: שֵׁם לְוָי. שֶׁמְּלַוִּין וּמְחַבְּרִין אוֹתוֹ לְדָבָר אַחֵר. אֵזוֹב יָוָן, אֵזוֹב כּוֹחֲלִי, אֵזוֹב רוֹמִי: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {טו} כְּלוֹמַר, שֶׁאֵלּוּ הַשְּׁנַיִם מְחַלֵּק כָּל אֶחָד לִשְׁנַיִם וּמִמֵּילָא יִהְיוּ כָאן אַרְבָּעָה. וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם: {טז} אֵזוֹב. אָרְכּוֹ טֶפַח. וּשְׁנִי תוֹלַעַת, מִשְׁקַל שֶׁקֶל. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם אחד לשנים וב' לד'. ר"ל שאם יחלוק איש כרע המטה לשנים עוד יחלוק כל חצי מהן בב' חצאין ויהיו ד' אמנם יצטרך אל זה ולא יחלקהו אמרו כרביע כרע המטה שלא תחשוב שאינו בצמצום ואם היה יותר דק או עב אין לחוש ולמדנו שיהיה כרביע כרע המטה לא פחות. ואזוב הוא הארנגי' אשר ירגילו אותו האנשים במאכליה'. וענין שם לווי שם מחובר למקום כמו שנאמר במיני העשבים הנהרי והפרדסי והמדברי או יתייחס אל מדינה או אל הר אבל יאמר לו אזוב בסתם וכבר התבאר בש"ס שבזה האזוב לא יהיה ארכו פחות מטפח: (רמב"ם)

פרק יד - משנה ז

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מֵבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת, חַטָּאת וְאָשָׁם וְעוֹלָה. וְהַדַּל הָיָה מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת הָעוֹף:

ר"ע מברטנורה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. כְּשֶׁגִּלַּח בַּשְּׁבִיעִי, מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בַּשְּׁמִינִי. אֲבָל אִם שָׁהָה וְלֹא גִלַּח אֶלָּא בַשְּׁמִינִי, מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בַּתְּשִׁיעִי, לְפִי שֶׁטָּעוּן הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ בֵּין גִּלּוּחַ לַהֲבָאַת קָרְבְּנוֹתָיו: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם לשון התורה (ויקרא יד) וביום השמיני יקח שני כבשים וגו' ואם דל הוא וגו' וב' תורים וגו': (רמב"ם)

פרק יד - משנה ח

בָּא לוֹ אֵצֶל הָאָשָׁם, וְסָמַךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו, וּשְׁחָטוֹ, וְקִבְּלוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים אֶת דָּמוֹ, אֶחָד בִּכְלִי, וְאֶחָד בַּיָּד. זֶה שֶׁקִּבֵּל בַּכְּלִי, בָּא וּזְרָקוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. וְזֶה שֶׁקִּבֵּל בַּיָּד, בָּא לוֹ אֵצֶל הַמְּצֹרָע. וְהַמְּצֹרָע טָבַל בְּלִשְׁכַּת הַמְּצֹרָעִים. בָּא וְעָמַד בְּשַׁעַר נִקָּנוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא הָיָה צָרִיךְ טְבִילָה:

ר"ע מברטנורה וְסָמַךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו. וְקֹדֶם סְמִיכָה הָיָה טָעוּן תְּנוּפָה, שֶׁאֲשַׁם מְצֹרָע טָעוּן תְּנוּפָה חַי: וְאֶחָד בַּיָּד. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יד) וְלָקַח הַכֹּהֵן וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר, מַה נְּתִינָה בְּעַצְמוֹ שֶׁל כֹּהֵן {יז}, אַף קַבָּלָה בְּעַצְמוֹ שֶׁל כֹּהֵן: אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה. שֶׁכְּבָר טָבַל מִבָּעֶרֶב, כְּדִכְתִיב (שָׁם) וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח וְגוֹ' וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הוֹאִיל וְהָיָה עָלוּל לְטֻמְאָה, שֶׁמָּא לֹא שָׁמַר עַצְמוֹ בְטָהֳרָה כָּרָאוּי וְנִטְמָא אַחַר שֶׁטָּבַל, לְפִיכָךְ צָרִיךְ טְבִילָה אַחֶרֶת מִסָּפֵק. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יז} דִּכְתִיב אֶצְבַּע גַּבֵּי שֶׁמֶן, וְיָלְפִינַן דָּם מִנֵּיהּ. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם הדם אשר יזה על המצורע יקחהו בידו לא בכלי לאמרו (שם) ולקח הכהן מדם האשם ונתן על תנוך אזן המטהר ואמרה מה נתינה בעצמו של כהן אף קבלה בעצמו של כהן וראוי שיהיה המצורע כבר טבל בזה היום השמיני ואז יזה עליו הדם. ור' יהודה אומר שאינו טובל בזה יום השמיני כי כבר טבל בערב יום שביעי שקדם לך מאמרו ביום השביעי יגלח וגו' וחכמים אומרים שהמצורע כיון שנכנס בטומאה בימי חלוטו והוא עלול שלא ישמר ואולי יטמא בשביעי אחר טבילתו חייבוהו טביל' מספק ואע"פ שלא הסיח דעתו לא יצטרך טבילה [ולא] נאמר אולי להכנסתו לטומאה נטמא והוא לא ידע ואין הלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק יד - משנה ט

הִכְנִיס רֹאשׁוֹ, וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אָזְנוֹ. יָדוֹ, וְנָתַן עַל בֹּהֶן יָדוֹ. רַגְלוֹ, וְנָתַן עַל בֹּהֶן רַגְלוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁלָשְׁתָּם הָיָה מַכְנִיס כְּאֶחָד. אֵין לוֹ בֹּהֶן יָד, בֹּהֶן רֶגֶל, אֹזֶן יְמָנִית, אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נוֹתֵן הוּא עַל מְקוֹמָן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם נָתַן עַל שֶׁל שְׂמֹאל, יָצָא:

ר"ע מברטנורה הִכְנִיס רֹאשׁוֹ. לְפִי שֶׁעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל אֵין מְחֻסַּר כִּפּוּרִים נִכְנָס לָהּ, וְדַם הָאָשָׁם הָיָה נִפְסָל בְּיוֹצֵא אִם יָצָא חוּץ לָעֲזָרָה, לְפִיכָךְ הָיָה הַמְּצֹרָע עוֹמֵד בְּשַׁעַר נִקָּנוֹר שֶׁהוּא בֵּין עֶזְרַת נָשִׁים לְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל, וּמַכְנִיס רֹאשׁוֹ {יח} לְתוֹךְ הָעֲזָרָה עַד שֶׁנּוֹתְנִים הַמַּתָּנוֹת עַל תְּנוּךְ אָזְנוֹ, וּמַכְנִיס יָדוֹ וְרַגְלוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן עַל בְּהוֹנוֹתָיו: תְּנוּךְ. זֶה גָּדֵר הָאֶמְצָעִי שֶׁל אֹזֶן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר וְכוּ'. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית. דְּבָעִינַן כְּדִכְתִיב בַּקְּרָא. וְדַוְקָא שֶׁנִּקְטְעָה אָזְנוֹ אוֹ בְהוֹנוֹתָיו לְאַחַר שֶׁהֻזְקַק לְטָהֳרָה {יט}: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר נוֹתֵן הוּא עַל מְקוֹמָן. דְּלֹא בָעִינַן כְּדִכְתִיב בַּקְּרָא. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְכֵן אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר אִם נָתַן עַל שֶׁל שְׂמֹאל יָצָא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {יח} דְּבִיאָה בְּמִקְצָת לֹא שְׁמָהּ בִּיאָה: {יט} וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לוֹ בִּימֵי חִלּוּטוֹ. אֲבָל הַתּוֹסָפוֹת כָּתְבוּ, וְדַוְקָא שֶׁנִּקְטְעָה מִשֶּׁנִּזְקַק לַטֻּמְאָה. אֲבָל הָרַמְבַּ"ם נִרְאֶה דִסְבִירָא לֵיהּ אֲפִלּוּ גִּדֵּם מֵעִקָּרָא, דְּתִהְיֶה, עִכּוּבָא הוּא. וּלְכֻלֵּי עָלְמָא צָרִיךְ עִיּוּן לָמָּה לֹא תָנֵי נַמִּי שֵׂעָר דִּכְתִיב נַמִּי בַּקְּרָא. אִי נַמִּי מִתִּהְיֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מן צורת המקדש אשר ציירנו במדות יתבאר לך ששער ניקנור הוא בין עזרת נשים ועזרת ישראל וכבר התבאר בפ"א מכלי' (מ"ח) שעזרת ישראל לא יכנס בה מחוסר כפורים ודם האשם ג"כ אינו מותר להוציאו חוץ לעזרה ולזה יעמוד המצורע חוץ לשער ויכנס ראשו בעזרת ישראל להזות עליו הדם:

אמנם בהן יד ורגל ידוע מה הם הבהונות:

ואולם תנוך אזן הוא אשר נרשום לך עתה וזה שגשם יצא על שטח האוזן ממה שימשך לפנים כאשר יגע בו האדם ימצאהו חזק דומה לעצם ומחוץ הוא בשר רך מקיף בסביב האוזן כולה והפנימי הוא תוך האוזן ולזה הגשם אשר מחוץ יהיה תכלית האזן הקערורה וזהו תנוך אזן אשר על איזה החלק שיזדמן ממנו או על כולו יזה השמן והדם והוא אמרם תנוך אוזן זה גדר האמצעי ואין הלכה כרבי יהודה ולא כר"ש ולא כרבי אליעזר: (רמב"ם)

פרק יד - משנה י

נָטַל מִלֹּג הַשֶּׁמֶן וְיָצַק לְתוֹךְ כַּפּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְאִם יָצַק לְתוֹךְ כַּף עַצְמוֹ, יָצָא. טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, עַל כָּל הַזָּיָה טְבִילָה. בָּא לוֹ אֵצֶל הַמְּצֹרָע, מְקוֹם שֶׁהוּא נוֹתֵן אֶת הַדָּם, שָׁם הוּא נוֹתֵן אֶת הַשֶּׁמֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד), עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם. וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר. אִם נָתַן, כִּפֵּר. וְאִם לֹא נָתַן, לֹא כִפֵּר {כ}, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, שְׁיָרֵי מִצְוָה הֵן {כא}, בֵּין שֶׁנָּתַן בֵּין שֶׁלֹּא נָתַן, כִּפֵּר, וּמַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ לֹא כִפֵּר. חָסַר הַלֹּג עַד שֶׁלֹּא יָצַק, יְמַלְאֶנּוּ. מִשֶּׁיָּצַק, יָבִיא אַחֵר בַּתְּחִלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, חָסַר הַלֹּג עַד שֶׁלֹּא נָתַן, יְמַלְאֶנּוּ. מִשֶּׁנָּתַן, יָבִיא אַחֵר בַּתְּחִלָּה:

ר"ע מברטנורה נָטַל מִלֹּג הַשֶּׁמֶן. שֶׁהֶעֱלָה אֶת הַלֹּג עִם הָאָשָׁם בִּמְקוֹם שְׁחִיטָתוֹ בַצָּפוֹן וְהָיָה מְזֻמָּן שָׁם: לְתוֹךְ כַּפּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. מִשּׁוּם דִּכְתִיב וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן, מַשְׁמַע שֶׁהַכֹּהֵן הָעוֹשֶׂה אֶת הַהַזָּאוֹת הָיָה יוֹצֵק עַל כַּף כֹּהֵן אַחֵר: כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמָר שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה'. וְלֹא שֶׁהָיָה מַכְנִיס אֶת הַשֶּׁמֶן בַּהֵיכָל לְהַזּוֹת כְּנֶגֶד הַפָּרֹכֶת, אֶלָּא בָעֲזָרָה הָיָה עוֹמֵד וְהָיָה הוֹפֵךְ פָּנָיו לְצַד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים וּמַזֶּה עַל קַרְקַע הָעֲזָרָה: עַל כָּל הַזָּאָה טְבִילָה. עַל כָּל פַּעַם שֶׁמַּזֶּה טוֹבֵל אֶצְבָּעוֹ בַשֶּׁמֶן, וְלֹא שֶׁיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ פַעַם אַחַת וְיַזֶּה מֵאוֹתָהּ טְבִילָה שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ הַזָּאוֹת. דְּשֶׁבַע פְּעָמִים, אַטְּבִילַת אֶצְבָּעוֹ נַמִּי קָאֵי: בֵּין שֶׁנָּתַן בֵּין שֶׁלֹּא נָתַן כִּפֵּר. וּטְהַר גַּבְרָא: וּמַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ לֹא כִפֵּר. קַמֵּי שְׁמַיָּא, שֶׁלֹּא עָשָׂה מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: חָסַר הַלֹּג. שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע: עַד שֶׁלֹּא יָצַק. לְכַפּוֹ הַשְּׂמָאלִית, יְמַלְּאֶנָּה. וְלֹא אָמְרִינַן דְּקָבְעָה לֵיהּ הַלֹּג {כב} שֶׁהוּא כְלִי שָׁרֵת, אֶלָּא יְצִיקָה קָבְעָה: עַד שֶׁלֹּא נָתַן. שֶׁבַע מַתָּנוֹת. דְּסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתַּן שֶׁבַע קָבַע, וְלֹא יְצִיקָה. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כ} לֹא כִפֵּר. דְּכַפָּרָה אַמַּתְּנַת הָרֹאשׁ כְּתִיבָא. רַשִׁ"י: {כא} שְׁיָרֵי כוּ'. דִּכְתִיב וְהַנּוֹתָר, וְהָוֵי כִּשְׁפִיכַת שְׁיָרֵי דַם חַטָּאת: {כב} בְּשֵׁם, וְלֶהֱוֵי כְּמוֹ מִנְחָה שֶׁחָסְרָה. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם זה מבואר כולו ואמרו על כל הזאה טבילה ר"ל שהוא יטבול אצבעו בשמן אשר בכפו אבל לא שיטבול אצבעו פעם אחת ויזה ממנו שתי הזאות או שלשה ואין הלכה כר"י ב"נ ולא כר' שמעון: (רמב"ם)

פרק יד - משנה יא

מְצֹרָע שֶׁהֵבִיא קָרְבָּנוֹ עָנִי וְהֶעֱשִׁיר, אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַחַר הָאָשָׁם:

ר"ע מברטנורה הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר חַטָּאת. דִּבְחַטָּאת וְעוֹלָה חָלוּק הֶעָשִׁיר וְהֶעָנִי, דְּעָשִׁיר מֵבִיא מִן הַבְּהֵמָה, וְעָנִי מֵבִיא מִן הָעוֹף, שְׁתֵּי תוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה. הִלְכָּךְ אִם בִּשְׁעַת הַקְרָבַת הַחַטָּאת הָיָה עָנִי וְהֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף, אַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱשִׁיר אַחַר כָּךְ, מַשְׁלִים קָרְבַּן עָנִי וּמֵבִיא עוֹלַת הָעוֹף. וְכֵן אִם הָיָה עָשִׁיר וְהֵבִיא חַטַּאת בְּהֵמָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱנִי, צָרִיךְ לְהָבִיא עוֹלַת בְּהֵמָה: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַחַר הָאָשָׁם. דִּבְאָשָׁם שָׁוִין עָנִי וְעָשִׁיר, וְהוּא רִאשׁוֹן לְקָרְבְּנוֹת הַמְּצֹרָע, וּמְיֻחָד לְטָהֳרָתוֹ יוֹתֵר מִכֻּלָּן. וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יד) אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ, רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר, דָּבָר הַמְכַפְּרוֹ, וְהוּא הַחַטָּאת. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר, דָּבָר הַמַּכְשִׁירוֹ וּמְטַהֲרוֹ, וְהוּא הָאָשָׁם. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: (ר"ע מברטנורה).

רמב"ם רבי שמעון יכוון עניינו בעת הקרבת החטאת לפי שבו יובדל העני מן העשיר שאם קרב חטאת עוף והיה עני והעשיר אחר זה ישלים קרבן עני ולא נצריכהו לחייב אותו קרבן עשיר וכן אם מקריב קרבן בהמה לפי שהיה עשיר והעני ישלים קרבן עשיר ורבי יהודה יעשה העיקר אצל הקרבן האשם אשר בו ישתוו העני והעשיר כמו שהוא בפסוק והוא המיוחד בטהרת מצורע והלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק יד - משנה יב

מְצֹרָע עָנִי שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר, יָצָא. וְעָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָנִי, לֹא יָצָא {כג}. מֵבִיא אָדָם עַל יְדֵי בְנוֹ, עַל יְדֵי בִתּוֹ, עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ קָרְבַּן עָנִי {כד}, וּמַאֲכִילָן בַּזְּבָחִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר {כה}, וְכֵן כָּל קָרְבָּן שֶׁהִיא חַיָּבֶת {כו}:

ר"ע מברטנורה שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר יָצָא. [אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה מֵבִיא] וְתָבֹא עָלָיו בְּרָכָה. וְאַיְדֵי דְבָעֵי לְמִתְנֵי בַסֵּיפָא לֹא יָצָא, תָּנָא רֵישָׁא יָצָא: מֵבִיא אָדָם עַל [יְדֵי] בְנוֹ וּבִתּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עָשִׁיר, מֵבִיא עֲלֵיהֶם קָרְבַּן עָנִי אִם הֵם עֲנִיִּים, וְקָרְבָּן זֶה מְטַהֲרָן לֶאֱכֹל בַּזְּבָחִים, כְּדַאֲמַרַן הֵבִיא כַפָּרָתוֹ אוֹכֵל בַּקָּדָשִׁים: אַף עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר. דְּאִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא כְּגוּפוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהָבִיא עָלֶיהָ קָרְבַּן עָנִי אִם הוּא עָשִׁיר. וְלֹא קָרְבַּן מְצֹרָע בִּלְבַד, אֶלָּא הוּא הַדִּין לְכָל קָרְבָּן שֶׁהִיא חַיֶּבֶת, אֵינוֹ מֵבִיא עָלֶיהָ קָרְבַּן עָנִי אִם הוּא עָשִׁיר: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כג} מְצֹרָע כוּ'. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים יָלֵיף לְהוּ: {כד} קָרְבַּן עָנִי. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים יָלֵיף לְהוּ. וּמִסְתַּבְּרָא דְּזֶה דַוְקָא בְלֹא קַבָּלַת נֶדֶר. אֲבָל עָשִׁיר הַנּוֹדֵר לְהָבִיא קָרְבַּן מְצֹרָע עָנִי, מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר, כְּדִתְנַן רֵישׁ פֶּרֶק ד' דַּעֲרָכִין. אֶלָּא שֶׁהָרַמְבַּ"ם לֹא הֶעְתִּיק לְהַךְ דְּהָכָא, שְׁמַע מִנַּהּ דִּסְבִירָא לֵיהּ דְּהִיא נִדְחֵית מֵהֲלָכָה: {כה} אַף כוּ'. אַרֵישָׁא מְהַדַּר, עָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָנִי לֹא יָצָא, וְקָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אַף כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כו} חַיָּבֶת. כְּגוֹן דְּלֵידָה וְזִיבָה וְסוֹטָה. אֲבָל אִם אָכְלָה חֵלֶב אוֹ חִלְּלָה שַׁבָּת, פָּטוּר הַבַּעַל. הָרַ"שׁ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם מבואר הוא שהקרבן עני אצל מיעוט היכולת ואמרו מביא אדם ע"י בנו ע"י בתו קרבן עני רצה לומר בשביל בנו או בשביל בתו אע"פ שהוא עשיר מביא בעבורם קרבן עני לפי שאין הקרבן מעצמו ואמנם יעשה קרבן מזולתו ובתנאי שבנו ובתו עניים אולם אשתו להיותה כמוהו הנה לא יקריב בעבורה אלא קרבן עשיר לפי שהיא כגופו ואמר רבי יהודה כי כמו שיקריב מאשתו קרבן עשיר כן כל קרבן שתתחייב רצה לומר קרבן זבות ויולדות הנה הוא מחוייב אליו ולא יקריבהו קרבן עני בעבורה אם היה עשיר והלכה כרבי יהודה: (רמב"ם)

פרק יד - משנה יג

שְׁנֵי מְצֹרָעִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶם, קָרַב קָרְבָּנוֹ שֶׁל אַחַד מֵהֶם {כז}, וּמֵת אַחַד מֵהֶם, זוֹ שֶׁשָּׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לָהֶם, יִכְתֹּב נְכָסָיו לְאַחֵר וְיָבִיא קָרְבַּן עָנִי:

ר"ע מברטנורה זֹאת שָׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. מְצֹרָע שֵׁנִי שֶׁהוּא בַחַיִּים מַה תְּהֵא עָלָיו, הֵיאַךְ יִטְהַר לֶאֱכֹל בַּקָּדָשִׁים, שֶׁאִלּוּ הָיָה מְצֹרָע הָאַחֵר חַי, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְעָרְבוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶן זֶה יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא וְזֶה יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא. אוֹ אִם מֵת הָאֶחָד וְהָיוּ שְׁנֵי הַקָּרְבָּנוֹת לְפָנֵינוּ, הָיוּ הַקָּרְבָּנוֹת מֵתִים וְזֶה מַקְרִיב קָרְבָּן אַחֵר. אֲבָל הַשְׁתָּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהַקְרִיב אֶת זֶה, דְּשֶׁמָּא שֶׁל מֵת הוּא וְהַוְיָא חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְעָלֶיהָ דִּלְמִיתָה אָזְלָא. וְקָרְבָּן אַחֵר נַמִּי אֵינוֹ יָכוֹל לְהָבִיא, דְּשֶׁמָּא אוֹתוֹ שֶׁקָּרַב הָיָה שֶׁלּוֹ וְנִפְטַר, וְנִמְצָא מֵבִיא חֻלִּין לָעֲזָרָה. וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַתְנוֹת בִּנְדָבָה, שֶׁאֵין חַטָּאת בָּאָה נְדָבָה: יִכְתֹּב נְכָסָיו לְאַחֵר. וְהָוֵי עָנִי וְרָאוּי לְהָבִיא קָרְבַּן דַּלּוּת, וְחַטַּאת הָעוֹף בָּאָה עַל הַסָּפֵק וְאֵין בָּהּ מִשּׁוּם חֻלִּין בָּעֲזָרָה. וְאִם אֵינוֹ מַפְקִיר נְכָסָיו וְהֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף, לֹא טָהַר, דְּעָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָנִי לֹא יָצָא. וּמִן הָאָשָׁם שֶׁמֵּבִיא לֵיכָּא לְאַקְשׁוֹיֵי הֵיכִי מָצֵי מַיְתֵי אָשָׁם בְּסָפֵק דִּלְמָא חֻלִּין לָעֲזָרָה מַיְתֵי, דְּכֵיוָן דְּאָשָׁם שָׁוִין מַתְּנוֹתָיו לִשְׁלָמִים, יָכוֹל לְהָבִיא אָשָׁם וּלְהַתְנוֹת {כח}, אִם אֲנִי חַיָּב אָשָׁם יְהֵא זֶה לְאָשָׁם, וְאִם לָאו, שֶׁקָּרַב אָשָׁם שֶׁלִּי, יְהֵא זֶה לִשְׁלָמִים, מַה שֶּׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּחַטָּאת, שֶׁאֵין מַתְּנוֹת דָּמִים שֶׁל חַטָּאת שָׁווֹת לִשְׁלָמִים, דְּמַתַּן דָּמִים שֶׁל חַטָּאת [אַרְבַּע מַתָּנוֹת] לְמַעְלָה מִחוּט הַסִּקְרָא, וּשְׁלָמִים [שְׁתֵּי מַתָּנוֹת] לְמַטָּה מִחוּט הַסִּקְרָא: (ר"ע מברטנורה).

עיקר תוי"ט {כז} אַחַד מֵהֶם. רָצָה לוֹמַר אַחַת מִשְּׁתֵּי חַטָּאוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ. הָרַמְבַּ"ם: {כח} וְקָשֶׁה, דְּזֶה אֵינוֹ אֶלָּא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, אֲבָל לְרַבָּנָן דִּסְבִירָא לְהוּ אֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַתְנוֹת שֶׁתְּהֵא שְׁלָמִים, דְּהָא מְמַעֵט בַּאֲכִילָתָן יוֹם אֶחָד. וְכֵן הוּא בְהֶדְיָא בַגְּמָרָא [נִדָּה דַּף ע']. וּבְקָרַב אֲשָׁמוֹ נַמִּי לֵיכָּא לְאוֹקְמָא, דְּהָא קַיְמָא לָן כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָשָׁם קוֹבְעוֹ, וְאֵין לוֹ תַקָּנָה לְהָבִיא קָרְבַּן עָנִי כְּלָל, וְאִם כֵּן תֵּימַהּ עַל הָרַמְבַּ"ם וְהָרַ"ב שֶׁלֹּא פֵרְשׁוּ דְּמִשְׁנָתֵנוּ אֵינָהּ הֲלָכָה. וְהָרַמְבַּ"ם בְּחִבּוּרוֹ הֶעְתִּיק לְמִשְׁנָתֵנוּ וְהִשְׁמִיט תַּקַּנְתָּא דְאָשָׁם. וַעֲדַיִן קֻשְׁיָא שְׁנִיָּה בִּמְקוֹמָהּ. וְצָרִיךְ עִיּוּן: (עיקר תוי"ט).

רמב"ם כבר ביאר בתוספתא נזרק דם על אחד מהם ומת אחד מהמצורעים רצה לומר דם מאחת משתי חטאות שנתערבו זו שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע ואמר להם להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה באה על הספק ולהביא חטאת העוף אינו יכול שהעשיר שהביא קרבן עני לא יצא וכיצד יעשה יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני ונמצא עני ומביא חטאת העוף אמר להן ר' יהושע עכשיו שאלתם דבר חכמה וממה שיתבאר אותו בכאן עד שישלים כוונת המסכתא שטהרת מצורע הראשון ר"ל אשר תעשה בעת הסרת נגע הצרעת בשתי צפרים ועץ ארז ואזוב שהיא נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית בארץ ובחוצה לארץ לפי שאין לה קשר בדבר מזה ויטהר המצורע בו וישאר מחוסר כפורים כמו הזבים והזבות והיולדות אשר בזמננו ליום אשר טהרו הם מחוסרי כפרה ולשון התוספתא שטהרת מצורע בארץ ובחו"ל ושם גם כן אמרו הכל כשרים לטהר את המצורע אפילו זב אפי' טמא מת וכשם שמצוה לטהרו כך מצוה לטמאו וכהן שטמאו מצוה עליו לטהרו שנאמר לטהרו או לטמאו ושם נאמר ג"כ שמצורע מטהר ושהוא כאשר יעמוד בתגלחת שניה לפי שהוא דוחה בו מצות לא תעשה אשר הוא גילוח הראש בכללו והזקן ולא הגיע לנו תכלית לפי שא"א בזמננו זה הבאת כפרה עד שיטהר מטומאת צרעת הטהרה השלמה אשר היא מפני תגלחת שניה ותכלית מה שנאמר יבוא עשה וידחה את לא תעשה כאשר (יקדים) [יקיים] העשה על השלימות וזה מקום ספק ועיון ובספרא אמר רבי יהודה שבתי היה והלכתי אחר רבי טרפון לביתו אמר לי יהודה בני תן לי סנדליי ונתתי לו ופשט ידו לחלון ונתן לי ממנה מקל ואמר לי יהודה בני בזו טהרתי שלשה מצורעים ולמדתי בו שבעה הלכות שהוא של בירות ובראשה טרף וארכה אמה ועביה כרביע כרע המטה אחד לשנים ושנים לד' ומזין ושונין ומשלשין ומטהרין בפני הבית ושלא בפני הבית ומטהרים בגבולין והנה לך ראיה בזה שרבי טרפון היה אחר החרבן והיה זה המעשה בחוצה לארץ לפי מה שהורה ספור המעשה: (רמב"ם)