דברים - רש''י

{א} אלה הדברים. לפי שהן דברי תוכחות (ספרי א.), (א) ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, (ב) מפני כבודן של ישראל: אל כל ישראל. אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אילו היינו שם היינו משיבין אותו, לכך כנסם כולם, ואמר להם הרי כלכם כאן, כל מי שיש לו תשובה ישיב: במדבר. לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר, אלא בשביל מה שהכעיסוהו (ג) במדבר, שאמרו מי יתן מותנו וגו' (שמות טז, ג.): בערבה. בשביל הערבה, (ד) שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב: מול סוף. על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף, שאמרו המבלי אין קברים במצרים (שם יד, יא.), וכן בנסעם מתוך הים, שנאמר וימרו על ים בים סוף (תהלים קו, ז.), כדאיתא בערכין (טו.): בין פארן ובין תפל ולבן. אמר רבי יוחנן, חזרנו על כל המקרא, ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים (ה) שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל (במדבר כא, ה.), ועל מה שעשו במדבר פארן (ו) ע"י המרגלים: וחצרות. במחלוקתו (ז) של קרח. דבר אחר, אמר להם, היה לכם ללמוד ממה (ח) שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע (ספרי א.), ואתם נדברתם (ט) במקום: ודי זהב. הוכיחן על העגל, שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם, שנאמר וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל (הושע ב י): {ב} אחד עשר יום מחורב. אמר להם משה, ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר, ואף הוא מהלך י"א יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים. שהרי בעשרים באייר נסעו מחורב, שנאמר ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וגו' (במדבר י, יא.), ובכ"ט בסיון שלחו את המרגלים מקדש ברנע (תענית כט.), צא מהם שלשים יום (י) שעשו בקברות התאוה, שאכלו הבשר חדש ימים, ושבעה ימים שעשו בחצרות להסגר שם מרים, נמצא בג' ימים הלכו כל אותו הדרך, וכל כך היתה שכינה מתלבטת (כ) בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם, הסב אתכם סביבות הר שעיר (ל) מ' שנה: {ג} ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש. מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה, (מ) ממי למד, מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה, אמר, ראובן בני, אני אומר לך, מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי, ומפני ד' דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, (נ) ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש (ס) ממנו כו', כדאיתא בספרי (פ"ב), וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, וכן שמואל, שנאמר הנני ענו בי (שמואל-א יב, ג.), וכן דוד את שלמה בנו: {ד} אחרי הכותו. אמר משה, אם אני מוכיחם (ע) קודם שיכנסו לקצה הארץ, יאמרו מה לזה עלינו, מה היטיב לנו, אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה, (פ) שאין בו כח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם, ואחר כך הוכיחן: סיחון וגו' אשר יושב וגו'. אילו לא היה סיחון קשה (צ) והיה שרוי בחשבון, היה קשה, שהמדינה קשה, ואילו היתה עיר אחרת וסיחון שרוי בתוכה, היתה קשה, שהמלך קשה, על אחת כמה וכמה, שהמלך קשה והמדינה קשה (ספרי ג.): אשר יושב בעשתרות. המלך קשה והמדינה קשה: עשתרות. הוא לשון צוקין וקושי כמו עשתרות קרנים, (ק) ועשתרות זה, הוא עשתרות קרנים (ר) שהיו שם רפאים שהכה אמרפל, שנאמר ויכו את רפאים בעשתרות קרנים (בראשית יד, ה.), ועוג נמלט מהם, והוא שנאמר ויבא הפליט (שם יג.), ואומר כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים (לקמן ג, יא.): באדרעי. שם (ש) המלכות: {ה} הואיל. (ת) התחיל, כמו הנה נא הואלתי (בראשית יח, כז.): באר את התורה. (א) בשבעים לשון פירשה להם: {ו} רב לכם שבת. כפשוטו, (ב) ויש מדרש אגדה, (ספרי ה.) (ג) הרבה גדלה לכם ושכר, על ישיבתכם בהר הזה, עשיתם משכן מנורה וכלים, קבלתם תורה, מניתם לכם סנהדרין שרי אלפים ושרי מאות: {ז} פנו וסעו לכם. זו דרך ערד וחרמה: ובאו הר האמורי. כמשמעו: ואל כל שכניו. עמון ומואב (ד) והר שעיר: בערבה. זה מישור של יער: בהר. זה הר המלך: ובשפלה. זו שפלת דרום: ובנגב ובחוף הים. אשקלון ועזה וקסרי וכו', כדאיתא בספרי (פ"ו): עד הנהר הגדול. מפני שנזכר עם ארץ ישראל קוראו (ה) גדול, משל הדיוט אומר, עבד מלך מלך, הדבק לשחור (ו) וישתחוו לך, (ז) קרב לגבי דהינא ואידהן (שבועות מז:): {ח} ראה נתתי. בעיניכם אתם רואים, איני אומר לכם מאומד ומשמועה: באו ורשו. אין מערער בדבר, (ח) ואינכם צריכים למלחמה, אלו לא שלחו מרגלים, לא היו צריכין לכלי זיין: לאבתיכם. למה הזכיר שוב לאברהם ליצחק וליעקב, אלא אברהם כדאי לעצמו, יצחק כדאי לעצמו, יעקב כדאי לעצמו: {ט} ואומר אליכם בעת ההוא לאמר. מהו לאמר, (ט) אמר להם משה, לא מעצמי אני אומר לכם, (י) אלא מפי הקב"ה: לא אוכל לבדי וגו'. אפשר שלא היה משה (כ) יכול לדון את ישראל, (ל) אדם שהוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, והוריד את המן, והגיז את השליו, לא היה יכול לדונם, אלא כך אמר להם, ה' אלהיכם הרבה אתכם, הגדיל (מ) והרים אתכם על דייניכם, נטל את העונש מכם ונתנו על הדיינין. (נ) וכן אמר שלמה, כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה (מלכים-א ג, ט.), אפשר מי שכתוב בו ויחכם מכל האדם (שם ה, יא.), (ס) אומר מי יוכל לשפוט, אלא כך אמר שלמה, אין דייני אומה זו כדייני שאר האומות עובדי אלילים, שאם דן והורג ומכה וחונק ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום, אני אם חייבתי ממון שלא כדין, נפשות אני נתבע, שנאמר וקבע את קובעיהם נפש (משלי כב, כג.): {י} והנכם היום ככוכבי השמים. וכי ככוכבי השמים היו באותו היום, והלא לא היו אלא ששים רבוא, מהו והנכם היום, הנכם משולים כיום, (ע) קיימים לעולם כחמה וכלבנה (פ) וככוכבים: {יא} יוסף עליכם ככם אלף פעמים. מהו שוב ויברך אתכם כאשר דבר לכם, אלא אמרו לו, משה, אתה נותן קצבה לברכתנו, כבר הבטיח הקב"ה את אברהם אשר אם יוכל איש למנות וגו' (בראשית יג, טז.), אמר להם זו משלי הוא, (צ) אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם: {יב} איכה אשא לבדי. אם אומר לקבל שכר, לא אוכל, (ק) זו היא שאמרתי (ס"א שאמרנו) לכם, לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקב"ה: טרחכם. מלמד שהיו ישראל טרחנין, היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין: ומשאכם. מלמד שהיו אפיקורסין (סנהדרין צט:), (ר) הקדים משה לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו, איחר לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות (ס"א מצות וחשבונות): וריבכם. מלמד שהיו רוגנים: {יג} הבו לכם. הזמינו (ש) עצמכם לדבר: אנשים. וכי תעלה על דעתך נשים, מה תלמוד לומר אנשים, (ת) צדיקים: חכמים. (א) כסופים: ונבונים. מבינים דבר מתוך דבר. זהו ששאל אריוס את ר' יוסי, מה בין חכמים לנבונים, חכם דומה לשולחני עשיר, כשמביאין לו דינרין לראות רואה וכשאין מביאין לו יושב ותוהה, נבון דומה לשולחני תגר, כשמביאין לו מעות לראות רואה, וכשאין מביאין לו הוא (ב) מחזר ומביא משלו: וידועים לשבטיכם. שהם ניכרים לכם, שאם בא לפני מעוטף (ג) בטליתו, איני יודע מי הוא, ומאיזה שבט הוא, ואם הגון הוא, אבל אתם מכירין בו, שאתם גדלתם אותו, לכך נאמר וידועים לשבטיכם: בראשיכם. ראשים ומכובדים עליכם, שתהיו נוהגין בהם כבוד ויראה: ואשמם. חסר יו"ד, למד (ד) שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם, שהיה להם למחות ולכוון אותם לדרך הישרה: {יד} ותענו אותי וגו'. (ה) חלטתם את הדבר להנאתכם, היה לכם להשיב, רבינו משה, ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך, לא ממך שנצטערת (ו) עליה, אלא ידעתי מחשבותיכם, שהייתם אומרים עכשיו יתמנו עלינו דיינין הרבה, אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון והוא נושא לנו פנים (ספרי יד.): לעשות. אם הייתי מתעצל, אתם אומרים עשה מהרה: {טו} ואקח את ראשי שבטיכם. משכתים בדברים, (ז) אשריכם, על מי באתם להתמנות, על בני אברהם יצחק ויעקב, על בני אדם שנקראו אחים ורעים, חלק ונחלה, וכל לשון חבה: אנשים חכמים וידועים. אבל נבונים לא מצאתי, זו אחת משבע מדות (ח) שאמר יתרו למשה, ולא מצא אלא שלשה, אנשים צדיקים, חכמים, וידועים (ספרי טו.) (עיין בחזקוני): ראשים עליכם. שתנהגו בהם כבוד, ראשים במקח, ראשים בממכר, ראשים במשא ומתן, נכנס (מביתו לב"ה) (ט) אחרון ויוצא ראשון: שרי אלפים. אחד ממונה על אלף: שרי מאות. אחד ממונה על מאה: ושוטרים. מניתי עליכם (י) לשבטיכם, אלו הכופתין והמכין ברצועה על פי הדיינין: {טז} ואצוה את שפטיכם. אמרתי להם הוו מתונים בדין, אם (כ) בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש, אל תאמר כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה, אלא היו נושאים ונותנים בו (ספרי טז.): בעת ההוא. משמניתים אמרתי להם, אין עכשיו כלשעבר, לשעבר הייתם ברשות עצמכם, (ל) עכשיו הרי אתם משועבדים לצבור (ספרי שם): שמוע. לשון הווה, אודנ"ט בלע"ז (הערענד), כמו זכור ושמור: ובין גרו. זה בעל דינו, שאוגר (מ) עליו דברים, (ספרי) דבר אחר ובין גרו, אף על עסקי דירה, בין חלוקת אחים, אפילו בין (נ) תנור לכיריים (סנהדרין ז:): {יז} לא תכירו פנים במשפט. זה הממונה להושיב הדיינין, (ס) שלא יאמר איש פלוני נאה או גבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין בעיר, והוא אינו בקי בדינין, נמצא מחייב את הזכאי ומזכה את החייב, מעלה אני על מי שמנהו כאילו הכיר פנים בדין (ספרי יז.): כקטן כגדול תשמעון. שיהא חביב עליך דין (ע) של פרוטה כדין של מאה מנה, שאם קדם ובא לפניך, (פ) לא תסלקנו לאחרון (סנהדרין ח.). דבר אחר כקטן כגדול תשמעון כתרגומו, (צ) שלא תאמר, זה עני הוא, וחבירו עשיר ומצוה לפרנסו, אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות. דבר אחר, שלא תאמר, היאך אני פוגם בכבודו של עשיר זה בשביל דינר, אזכנו עכשיו, וכשיצא לחוץ אומר אני לו, תן לו שאתה חייב לו: לא תגורו מפני איש. לא תיראו (ספרי יז.). (ק) דבר אחר לא תגורו, לא תכניס דבריך (ר) מפני איש, לשון אוגר בקיץ (משלי י, ה.): כי המשפט לאלהים הוא. מה שאתה נוטל מזה שלא כדין, אתה מזקיקני להחזיר לו, נמצא שהטית עלי (ש) המשפט: תקרבון אלי. על דבר זה נסתלק ממנו (ת) משפט בנות צלפחד (ספרי יז.), וכן שמואל אמר לשאול אנכי הרואה (שמואל-א ט, יט.), אמר לו הקב"ה, חייך שאני מודיעך שאין אתה רואה, ואימתי הודיעו, כשבא למשוח את דוד, וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו (שם טז, ו.), אמר לו הקב"ה, ולא אמרת אנכי הרואה, אל תבט אל מראהו (שם ז.): {יח} את כל הדברים אשר תעשון. אלו י' דברים שבין דיני ממונות (א) לדיני נפשות: {יט} המדבר הגדול והנורא. שהיו בו נחשים (ב) כקורות, ועקרבים כקשתות: {כב} ותקרבון אלי כלכם. בערבוביא, (ג) ולהלן הוא אומר ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו' (דברים ה, כ.), אותה קריבה היתה הוגנת, ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן, ותקרבון אלי כולכם, בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים: וישיבו אתנו דבר. באיזה לשון (ד) הם מדברים (ספרי כ.): את הדרך וגו'. אין דרך שאין (ה) בה עקמימות: ואת הערים אשר נבוא אליהן. תחלה (ו) לכבוש: {כג} וייטב בעיני הדבר. בעיני ולא בעיני המקום, ואם בעיני משה היה טוב למה אמרה בתוכחות, משל לאדם שאומר לחבירו מכור לי חמורך זה, אמר לו הן, נותנו אתה לי לנסיון, אמר לו הן, בהרים וגבעות, אמר לו הן, כיון שראה שאין מעכבו כלום, אמר הלוקח בלבו, בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום, מיד אמר לו טול מעותיך ואיני מנסהו מעתה, אף אני הודיתי לדבריכם, שמא תחזרו בכם כשתראו איני מעכב, ואתם לא חזרתם בכם: ואקח מכם. מן הברורים (ז) שבכם, מן (ח) המסלתים שבכם: שנים עשר אנשים איש אחד לשבט. מגיד שלא היה שבט לוי (ט) עמהם (שם כא.): {כד} עד נחל אשכול. מגיד שנקרא (י) על שם סופו: וירגלו אותה. מלמד שהלכו בה ארבעה אומנין (כ) שתי וערב (שם כב.): {כה} ויורדו אלינו. מגיד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות: ויאמרו טובה הארץ. מי הם שאמרו טובתה, (ל) יהושע וכלב (שם כג.): {כו} ותמרו. לשון התרסה, התרסתם כנגד מאמרו: {כז} ותרגנו. לשון הרע, וכן דברי נרגן (משלי יח, ח.), אדם המוציא דבה: בשנאת ה' אתנו. והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו, משל הדיוט אומר, (מ) מה דבלבך (נ) על רחמך מה דבלביה (ס) עלך: בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים. הוצאתו לשנאה היתה, (ע) משל למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים, ויש לו שתי שדות אחת של שקיא ואחת של בעל, (פ) למי שהוא אוהב נותן של שקיא, ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל, ארץ מצרים של שקיא היא, שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל, והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען: {כח} ערים גדולות ובצורות בשמים. דברו הכתובים לשון (צ) הבאי: {כט} לא תערצון. לשון שבירה כתרגומו, ודומה לו בערוץ נחלים לשכון (איוב ל, ו.), לשבור נחלים: {ל} ילחם לכם. בשבילכם: {לא} ובמדבר אשר ראית. מוסב על מקרא (ק) שלמעלה הימנו, ככל אשר עשה אתכם במצרים, ועשה אף במדבר אשר ראית כי נשאך וגו': כאשר ישא איש את בנו. כמו שפירשתי אצל ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וגו' (שמות יד, יט.), משל למהלך בדרך ובנו לפניו, באו לסטים לשבותו וכו': {לב} ובדבר הזה. שהוא מבטיחכם להביאכם אל הארץ, אינכם מאמינים בו: {לג} לראותכם. כמו להראותכם, (ר) וכן לנחותם הדרך (שם יג, כא.), וכן לשמיע בקול תודה (תהלים כו, ז.), וכן ללכת לגיד ביזרעאל (מלכים-ב ט, טו.): {לו} אשר דרך בה. חברון, (ש) שנאמר ויבא עד חברון (במדבר יג, כב.): {לז} התאנף. נתמלא רוגז: {מ} פנו לכם. אמרתי להעביר אתכם דרך רוחב ארץ אדום לצד צפון ליכנס לארץ, קלקלתם וגרמתם לכם עכוב: פנו לכם. לאחוריכם, ותלכו במדבר לצד ים סוף, שהמדבר שהיו הולכים בו לדרומה של הר שעיר, היה מפסיק בין ים סוף להר שעיר, עתה המשכו לצד הים ותסבבו את הר שעיר כל דרומו מן המערב למזרח: {מא} ותהינו. לשון הננו ועלינו אל המקום (במדבר יד, מ.), זה הלשון שאמרתם לשון הן, כלומר (ת) נזדמנתם: {מב} לא תעלו. לא עלייה תהא (א) לכם אלא ירידה: {מד} כאשר תעשינה הדבורים. מה הדבורה הזאת, כשהיא מכה את האדם מיד מתה, (ב) אף הם כשהיו נוגעים בכם מיד מתים: {מה} ולא שמע ה' בקולכם. כביכול עשיתם מדת רחמיו (ג) כאילו אכזרי: {מו} ותשבו בקדש ימים רבים. י"ט שנה, שנאמר כימים אשר ישבתם, בשאר המסעות, והם היו (ד) ל"ח שנה, י"ט מהם עשו בקדש, וי"ט שנה הולכים ומטורפים וחזרו לקדש, כמו שנאמר וינעם במדבר (שם לב, יג.). כך מצאתי בסדר עולם:

דברים פרק-ב

{א} ונפן ונסע המדברה. אילו לא חטאו, (ה) היו עוברים דרך הר שעיר ליכנס לארץ מן דרומו לצפונו, ובשביל שקלקלו, הפכו לצד המדבר, שהוא בין ים סוף לדרומו של הר שעיר, והלכו אצל דרומו מן המערב למזרח דרך ים סוף, דרך יציאתן (ו) ממצרים שהוא במקצוע דרומית מערבית, משם היו הולכים לצד המזרח: ונסב את הר שעיר. כל דרומו עד ארץ (ז) מואב: {ג} פנו לכם צפנה. סובו לכם לרוח מזרחית, (ח) מן הדרום לצפון פניכם לצפון, נמצאו הולכין את רוח מזרחית, וזהו שנאמר ויבואו ממזרח שמש לארץ מואב (שופטים יא, יח.): {ד} ונשמרתם מאד. ומהו השמירה, אל תתגרו בם: {ה} עד מדרך כף רגל. אפילו מדרך כף רגל, כלומר אפילו (ט) דריסת הרגל איני מרשה לכם לעבור בארצם שלא (י) ברשות. ומדרש אגדה (תנחומא ישן דברים הוספה ו.), עד שיבא יום (כ) דריסת כף רגל על הר הזיתים, שנאמר ועמדו רגליו וגו' (זכריה יד, ד.): ירשה לעשו. מאברהם, עשר עממים נתתי לו, שבעה לכם, וקיני וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר, אחת מהם לעשו, והשתים לבני לוט, בשכר שהלך אתו (ל) למצרים ושתק על מה שהיו אומרים על אשתו אחותו היא, עשאו כבנו: {ו} תכרו. לשון מקח, וכן אשר כריתי לי (בראשית נ, ה.), שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה: {ז} כי ה' אלהיך ברכך. לפיכך לא תכפו (ס"א תכפרו) את (מ) טובתו להראות כאילו אתם עניים, אלא הראו עצמכם עשירים: {ח} ונפן ונעבור. לצד צפון, הפכנו פנים להלוך (נ) רוח מזרחית: {ט} ואל תתגר וגו'. לא אסר להם על מואב אלא (ס) מלחמה, אבל מיראים היו אותם (ע) ונראים להם כשהם מזויינים, לפיכך כתיב ויגר מואב מפני העם (במדבר כב, ג.), שהיו שוללים ובוזזים אותם, אבל בבני עמון נאמר ואל תתגר בם, שום גרוי, (פ) בשכר צניעות אמם, שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה, שקראה שם (צ) בנה מואב: ער. שם (ק) המדינה: {י} האמים לפנים וגו'. אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לו לאברהם, (ר) לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא, כי אותם רפאים הורשתי מפני בני לוט, והושבתים תחתם: {יא} רפאים יחשבו וגו'. רפאים היו נחשבים אותם אמים, כענקים הנקראים רפאים, על שם שכל הרואה אותם ידיו מתרפות: אמים. על שם שאימתם מוטלת על הבריות, וכן ובשעיר ישבו החורים ונתתים לבני עשו: {יב} יירשום. לשון הווה, כלומר נתתי בהם כח (ש) שהיו מורישים אותם והולכים: {טו} היתה בם. למהר ולהומם בתוך מ' שנה, שלא יגרמו לבניהם עוד להתעכב (ת) במדבר: {טז} ויהי כאשר תמו וגו'. {יז} וידבר ה' אלי וגו'. אבל משילוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפ' (זו) וידבר, (א) אלא ויאמר, ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים, לא נתיחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים, אלא בשביל ישראל: אנשי המלחמה. מבן עשרים שנה היוצאים בצבא: {יח} אתה עובר היום את גבול מואב וגו' וקרבת מול בני עמון וגו'. מכאן שארץ עמון לצד צפון: {כ} ארץ רפאים תחשב. ארץ רפאים נחשבת אף היא, לפי שהרפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא שנתתי לאברהם: {כג} והעוים היושבים בחצרים וגו'. עוים מפלשתים הם, שעמהם הם נחשבים בספר יהושע, (יג, ג.) שנאמר חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי והאשקלוני והגתי והעקרוני והעוים, ומפני השבועה שנשבע (ב) אברהם לאבימלך, לא יכלו ישראל להוציא ארצם מידם (חולין ס:), והבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם, ועכשיו אתם מותרים לקחתה מידם: {כה} תחת כל השמים. למד, שעמדה (ג) חמה למשה ביום מלחמת עוג (ס"א סיחון), ונודע הדבר תחת כל השמים (תענית כ. ע"ז כה.): {כו} ממדבר קדמות. אע"פ שלא צוני המקום (ד) לקרוא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני, מן התורה שקדמה לעולם, כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה, ואעפ"כ פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. דבר אחר ממדבר קדמות, ממך למדתי (ה) שקדמת לעולם, יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה, לאמר שלח את עמי במתון: {כט} כאשר עשו לי בני עשו. לא לענין לעבור את ארצם, אלא לענין (ו) מכר אוכל ומים: עד אשר אעבור את הירדן. מוסב על אעברה (ז) בארצך: {לא} החלתי תת לפניך. כפה שר של אמוריים של מעלה תחת רגליו של משה והדריכו על צוארו: {לב} ויצא סיחון. לא שלח בשביל עוג לעזור (ח) לו, ללמדך שלא היו צריכין זה לזה: {לג} ואת בניו. בנו כתיב, (ט) שהיה לו בן גבור כמותו: {לד} מתם. אנשים, בביזת סיחון נאמר בזזנו לנו, לשון ביזה, שהיתה חביבה עליהם ובוזזים איש לו, וכשבאו לביזת עוג כבר היו שבעים ומלאים, והיתה בזויה בעיניהם, ומקרעין ומשליכין בהמה ובגדים ולא נטלו כי אם כסף וזהב, לכך נאמר בזונו לנו לשון בזיון, כך נדרש בספרי (בלק קלא.) בפ' וישב ישראל בשיטים (במדבר כה, א.): {לז} כל יד נחל יבק. כל אצל (י) נחל יבק: וכל אשר צוה ה' אלהינו. שלא לכבוש, הנחנו:

דברים פרק-ג

{א} ונפן ונעל. כל צד צפון הוא עלייה: {ב} אל תירא אותו. (נדה סא.) ובסיחון לא הוצרך לומר אל תירא אותו, אלא מתיירא היה משה (כ) שלא תעמוד לו זכות ששמש לאברהם, שנאמר ויבא הפליט (בראשית יד, יג.), והוא עוג: {ד} חבל ארגב. מתרגמינן בית פלך טרכונא, וראיתי תרגום ירושלמי (תרגום שני א, ג.) במגלת אסתר קורא פלטין טרכונין, למדתי חבל ארגוב הפרכיא (ל) היכל מלך, כלומר שהמלכות נקראת על שמה, וכן את הארגוב דמלכים, אצל היכל מלך הרגו פקח בן רמליהו לפקחיה (מלכים-ב טו, כה.), למדתי שכך נקראת שם (מ) ההפרכיא: {ה} מערי הפרזי. פרזות ופתוחות בלא חומה, וכן פרזות תשב ירושלים (זכריה ב, ח.): {ו} החרם. לשון הוה, הלוך וכלות: {ח} מיד. מרשות: {ט} צידנים יקראו לחרמון וגו'. ובמקום אחר הוא אומר ועד הר שיאן הוא חרמון (דברים ד, מח.), הרי לו ארבעה שמות, למה הוצרכו ליכתב, להגיד שבח ארץ ישראל שהיו ארבעה מלכיות מתפארות בכך, זו אומרת על שמי יקרא וזו אומרת על שמי יקרא: שניר. הוא שלג בלשון (נ) אשכנז (שנעע) ובלשון כנען: {יא} מיתר הרפאים. שהרגו אמרפל וחביריו בעשתרות קרנים, והוא פלט מן המלחמה, שנאמר ויבא הפליט (בראשית יד, יג.), זהו עוג: באמת איש. באמת (ס) עוג: {יב} ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההוא. האמורה למעלה, (ע) מנחל ארנון ועד הר חרמון: מערער אשר על נחל ארנון. אינו מחובר לראשו של מקרא אלא לסופו, על נתתי לראובני (פ) ולגדי, אבל לענין ירושה עד הר חרמון היה: {יג} ההוא יקרא ארץ רפאים. היא אותה (צ) שנתתי לאברהם: {טז} תוך הנחל וגבול. כל הנחל ועוד מעבר לשפתו, (ק) כלומר עד ועד בכלל ויותר מכאן: {יז} מכנרת. מעבר הירדן המערבי היה, (ר) ונחלת בני גד מעבר הירדן המזרחי, ונפל בגורלם רוחב הירדן כנגדם ועוד מעבר לשפתו עד כנרת, וזהו שנאמר והירדן וגבול, הירדן ומעבר לו: {יח} ואצו אתכם. לבני ראובן וגד (ש) היה מדבר: לפני אחיכם. הם היו הולכים לפני ישראל (ת) למלחמה, לפי שהיו גבורים ואויבים נופלים לפניהם, שנאמר וטרף זרוע אף קדקד (דברים לג, כ.): חסלת פרשת אלה הדברים:

פרשת ואתחנן

{כג} ואתחנן. אין חנון בכל מקום (א) אלא לשון מתנת חנם, אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם, לפי שאמר לו וחנותי את אשר אחון (שמות לג, יט.), (ב) אמר לו בלשון ואתחנן. דבר אחר, (ג) זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפלה, (ד) כדאיתא בספרי (כו.): בעת ההיא. לאחר שכבשתי (ה) ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר (ו) הנדר (ספרי שם): לאמר. זה אחד משלשה מקומות (ז) שאמר משה לפני המקום, איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו: {כד} ה' אלהים. רחום (ח) בדין: אתה החלות להראות את עבדך. פתח להיות עומד (ט) ומתפלל אע"פ שנגזרה גזירה, אמר לו ממך למדתי, שאמרת לי ועתה הניחה לי (שמות לב, י.), וכי תופס הייתי בך, אלא לפתוח פתח שבי תלוי להתפלל עליהם (ספרי כז.), כמו כן הייתי סבור לעשות עכשיו: את גדלך. זו מדת טובך, וכן הוא אומר, ועתה יגדל (י) נא כח ה' (במדבר יד, יז.): ואת ידך. זו ימינך, שהיא פשוטה לכל (כ) באי עולם: החזקה. שאתה כובש ברחמים (ל) את מידת הדין החזקה: אשר מי אל וגו'. אינך דומה למלך בשר ודם, (מ) שיש לו יועצין וסנקתדרין, (נ) הממחין בידו כשרוצה לעשות חסד ולעבור על מדותיו, אתה אין מי ימחה בידך אם תמחול לי ותבטל גזירתך. ולפי פשוטו, אתה החלות להראות את עבדך, מלחמת סיחון ועוג, כדכתיב ראה החלותי תת לפניך (דברים ב, לא.), (ס) הראני מלחמת ל"א מלכים: {כה} אעברה נא. אין נא (ע) אלא לשון בקשה: ההר הטוב הזה. זו (פ) ירושלים: והלבנון. זה בית (צ) המקדש (יומא לט:): {כו} ויתעבר ה'. נתמלא (ק) חמה (ספרי כט.): למענכם. בשבילכם, אתם גרמתם (ר) לי, וכן הוא אומר, ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם (תהלים קו, לב.): רב לך. שלא יאמרו, הרב כמה קשה, (ש) והתלמיד כמה סרבן מפציר. דבר אחר רב לך, הרבה מזה (ת) שמור לך, רב טוב (א) הצפון לך (ספרי פנחס קלה.): {כז} וראה בעיניך. בקשת ממני ואראה את הארץ הטובה, אני מראה לך (ב) את כולה, שנאמר ויראהו ה' את כל הארץ (דברים לד, א.): {כח} וצו את יהושע. על הטרחות, ועל המשאות, (ג) ועל המריבות: וחזקהו ואמצהו. בדבריך, (ד) שלא ירך לבו לומר, כשם שנענש רבי עליהם כך סופי ליענש עליהם, מבטיחו אני, כי הוא יעבור והוא ינחיל: כי הוא יעבר. אם יעבור לפניהם ינחלו, (ה) ואם לאו לא ינחלו. וכן אתה מוצא כששלח מן העם אל העי, והוא ישב, ויכו מהם אנשי העי וגו' (יהושע ז, ה.), וכיון שנפל על פניו, אמר (ו) לו קום לך, קם לך (ז) כתיב, אתה הוא העומד במקומך ומשלח את בני למלחמה, למה זה אתה נופל על פניך, לא כך אמרתי למשה רבך, אם הוא עובר עוברין ואם לאו אין עוברין: {כט} ונשב בגיא וגו'. ונצמדתם לעבודת אלילים, (ח) ואעפ"כ ועתה ישראל שמע אל החקים, והכל מחול לך, ואני לא זכיתי לימחל לי (ספרי פנחס קלו.):

דברים פרק-ד

{ב} לא תוסיפו. כגון חמש פרשיות בתפילין, חמשת מינין בלולב, וחמש ציציות, וכן לא תגרעו (ספרי ראה פב.): {ו} ושמרתם. זו (ט) משנה: ועשיתם. כמשמעו: כי הוא חכמתכם ובינתכם וגו'. בזאת תחשבו חכמים (י) ונבונים לעיני העמים: {ח} חקים ומשפטים צדיקים. הגונים (כ) ומקובלים: {ט} רק השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים. אז, כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמתתם, תחשבו חכמים ונבונים, (ל) ואם תעוותו אותם מתוך שכחה, תחשבו שוטים: {י} יום אשר עמדת. מוסב על מקרא שלמעלה ממנו, אשר ראו עיניך, יום אשר עמדת (מ) בחורב, אשר ראיתם את הקולות ואת הלפידים: ילמדון. ילפון (נ) לעצמם: ילמדון. יאלפון לאחרים: {יד} ואתי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם. תורה (ס ) שבעל פה: {טז} סמל. צורה: {יט} ופן תשא עיניך. להסתכל בדבר, ולתת (ע) לב לשוב לטעות אחריהם: אשר חלק ה'. להאיר (פ) להם. דבר אחר, לאלוהות, (צ) לא מנען מלטעות אחריהם, (ק) אלא החליקם בדברי הבליהם לטרדם מן העולם, וכן הוא אומר, כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא (תהלים לו, ג.): {כ} כור. הוא כלי שמזקקים בו את הזהב: {כא} התאנף. נתמלא רוגז: על דבריכם. על אודותיכם על עסקיכם: {כב} כי אנכי מת וגו' אינני עובר. מאחר שמת מהיכן יעבור, אלא אף עצמותי אינם עוברין: {כג} תמונת כל. תמונת כל (ר) דבר: אשר צוה ה'. אשר צוך (ש) שלא לעשות: {כד} אל קנא. מקנא לנקום (ת) אנפרדמנ"ט בלע"ז (אייפער) מתחרה על רוגזו להפרע מעכו"ם: {כה} ונושנתם. רמז להם שיגלו ממנה לסוף שמונה מאות וחמשים ושתים שנה, (א) כמנין ונושנתם, והוא הקדים והגלם לסוף שמונה מאות וחמשים, והקדים שתי שנים לונושנתם, כדי שלא יתקיים בהם כי אבד תאבדון, וזהו שנאמר, וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו (דניאל ט, יד.), (ב) צדקה עשה עמנו, שמהר להביאה ב' שנים לפני זמנה (סנהדרין לח.): {כו} העידתי בכם. הנני מזמינם להיות עדים (ג ) שהתריתי בכם: {כח} ועבדתם שם אלהים. כתרגומו, משאתם עובדים לעובדיהם, (ד) כאילו אתם עובדים להם: {לא} לא ירפך. מלהחזיק בך בידיו, ולשון לא ירפך לשון לא יפעיל הוא, לא יתן לך רפיון, (ה) לא יפריש אותך מאצלו, וכן אחזתיו ולא ארפנו (שיר השירים ג, ד.), שלא ננקד ארפנו. (ו) כל לשון רפיון מוסב על לשון מפעיל ומתפעל, כמו הרפה לה (מלכים-ב ד, כז.), (ז) תן לה רפיון, הרף (ח) ממני (דברים ט, יד.), התרפה ממני: {לב} לימים ראשונים. על ימים (ט) ראשונים: ולמקצה השמים. וגם שאל לכל הברואים אשר מקצה אל קצה, זהו פשוטו. ומדרשו, מלמד על קומתו של אדם (י) שהיתה מן הארץ עד (כ) השמים (חגיגה יב.), והוא השיעור עצמו אשר מקצה (ל) אל קצה: הנהיה כדבר הגדול הזה. ומהו הדבר הגדול, השמע עם וגו': {לד} הנסה אלהים. הכי עשה נסים שום אלוה לבא לקחת לו גוי וגו', כל ההי"ן הללו תמיהות הן, לכך נקודות הן בחט"ף פת"ח, הנהיה, הנשמע, הנסה, השמע: במסות. על ידי נסיונות הודיעם גבורותיו, כגון התפאר עלי (שמות ח, ה.), אם אוכל לעשות כן הרי זה נסיון: באותות. בסימנין, להאמין שהוא שלוחו של מקום, כגון מה זה בידך (שם ד, ב.): ובמופתים. הם נפלאות, שהביא עליהם מכות מופלאות: במלחמה. בים, שנאמר כי ה' נלחם להם (שם יד, כה.): {לה} הראת. כתרגומו אתחזיתא, (נ) כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים, כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי, לכך נאמר אתה הראת לדעת: {לז} ותחת כי אהב. וכל זה (ס) תחת אשר אהב: ויוצאך בפניו. כאדם המנהיג בנו לפניו, (ע) שנאמר ויסע מלאך האלהים ההולך וגו' וילך מאחריהם (שם יד, יט.), דבר אחר ויוציאך בפניו, בפני אבותיו, כמו שנאמר נגד אבותם עשה פלא (תהלים עח, יב.), ואל תתמה על שהזכירם בלשון יחיד, (פ) שהרי כתבם בלשון יחיד, ויבחר בזרעו אחריו: {לח} ממך מפניך. סרסהו ודרשהו, להוריש מפניך, גוים גדולים ועצומים ממך: כיום הזה. כאשר אתה רואה היום: {מא} אז יבדיל. נתן לב להיות חרד לדבר (צ) שיבדילם, ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, אמר משה, מצוה שאפשר לקיימה, אקיימנה (מכות י.): בעבר הירדן מזרחה שמש. באותו עבר (ק) שבמזרחו של ירדן: מזרחה שמש. לפי שהוא דבוק נקודה רי"ש בחטף, מזרח של (ר) שמש, מקום זריחת השמש: {מד} וזאת התורה. זו שהוא עתיד לסדר אחר פרשה זו: {מה} אלה העדות וגו' אשר דבר. הם הם אשר דבר בצאתם ממצרים, (ש) חזר ושנאה להם בערבות מואב: {מז} אשר בעבר הירדן. שהוא במזרח, שהעבר השני היה במערב:

דברים פרק-ה

{ג} לא את אבותינו. בלבד (ת) כרת ה' וגו', כי אתנו: {ד} פנים בפנים. אמר רבי ברכיה, כך אמר משה, אל תאמרו אני מטעה אתכם על לא דבר, כדרך שהסרסור עושה בין המוכר ללוקח, הרי המוכר עצמו (א) מדבר עמכם: {ה} לאמר. מוסב על דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר אנכי ה' וגו' (ב) ואנכי עומד בין ה' וביניכם: {ז} על פני. בכל מקום אשר (ג) אני שם, וזהו כל העולם. דבר אחר, כל זמן שאני קיים. עשרת הדברות כבר פרשתים: {יב} שמור. ובראשונות הוא אומר זכור, שניהם בדבור אחד ובתיבה אחת (ד) נאמרו, ובשמיעה אחת נשמעו (מכילתא בחדש פ"ז): כאשר צוך. קודם מתן תורה (ה) במרה (שבת פז:): {טו} וזכרת כי עבד היית וגו'. על מנת כן פדאך, (ו) שתהיה לו עבד ותשמור מצותיו: {טז} כאשר צוך. אף על כיבוד אב ואם נצטוו במרה (סנהדרין נו:), שנאמר שם שם לו חק ומשפט (שמות טו, כה.): {יז} ולא תנאף. אין לשון ניאוף (ז) אלא באשת איש: לא תתאוה. לא תירוג, אף הוא לשון חמדה, (ח) כמו נחמד למראה (בראשית ב, ט.), דמתרגמינן דמרגג למחזי: {יט} ולא יסף. מתרגמינן ולא פסק, [לפי שמדת בשר ודם אינו יכול לדבר כל דבריו בנשימה אחת, וצריך להפסיק, ומדת הקב"ה אינו כן, לא היה פוסק, ומשלא היה פוסק לא היה מוסיף,] כי קולו חזק וקיים (ט) לעולם. דבר אחר ולא יסף, ולא הוסיף להראות באותו פומבי: {כד} ואת תדבר אלינו. התשתם (י) את כחי כנקבה, שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי, (כ) כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה, וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה, ולא ללמוד ממני:

דברים פרק-ו

{ד} ה' אלהינו ה' אחד. ה' שהוא אלהינו (ל) עתה, ולא אלהי האומות עובדי אלילים, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' (צפניה ג, ט.), ונאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ג.): {ה} ואהבת. עשה דבריו מאהבה, אינו דומה עושה מאהבה (מ) לעושה מיראה, העושה אצל רבו מיראה, כשהוא מטריח עליו, מניחו והולך לו (ספרי לב.): בכל לבבך. בשני יצריך (נ) דבר אחר בכל לבבך, שלא יהיה (ס) לבך חלוק על המקום (ספרי שם): ובכל נפשך. אפילו הוא נוטל את נפשך: ובכל מאודך. בכל ממונך, יש לך אדם שממונו (ע) חביב עליו מגופו, לכך נאמר ובכל מאדך (ברכות סא:). דבר אחר ובכל מאדך, (פ) בכל מדה ומדה שמודד לך, בין במדה טובה בין במדת פורענות, וכן בדוד הוא אומר, כוס ישועות אשא וגו' (תהלים קטז, יג.) צרה ויגון אמצא וגו' (שם ג.): {ו} והיו הדברים. ומהו האהבה, והיו הדברים האלה, (צ) שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומדבק בדרכיו (ספרי לג.): אשר אנכי מצוך היום. לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה, (ק) אלא כחדשה (ר) שהכל רצין לקראתה (ספרי שם). דיוטגמא מצות המלך הבאה במכתב: {ז} ושננתם. לשון חדוד הוא, (ש) שיהיו מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר, לא תהא צריך לגמגם בו, אלא אמור לו מיד (ספרי לד.): לבניך. אלו התלמידים, (ת) מצינו בכל מקום שהתלמידים קרוים בנים, שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם (דברים יד, א.), ואומר בני הנביאים אשר בבית אל (מלכים-ב ב, יב.), וכן בחזקיהו שלמד תורה לכל ישראל וקראם בנים, שנאמר בני עתה אל תשלו (דברי הימים-ב כט, יא.), וכשם שהתלמידים קרוים בנים, שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם, כך הרב קרוי אב, שנאמר אבי אבי רכב ישראל וגו' (מלכים-ב ב, יב.): ודברת בם. שלא יהא עיקר דבורך אלא בם, (א) עשם עיקר ואל תעשם טפל (ספרי לד.): ובשכבך. יכול אפילו שכב בחצי היום, תלמוד לומר ובקומך, יכול אפילו עמד בחצי הלילה, תלמוד לומר בשבתך בביתך (ב) ובלכתך בדרך, דרך ארץ דברה תורה (ספרי שם), זמן שכיבה וזמן קימה: {ח} וקשרתם לאות על ידך. אלו תפילין שבזרוע: והיו לטטפת בין עיניך. אלו תפילין שבראש, ועל שם מנין פרשיותיהם נקראו (ג) טטפת, טט בכתפי (ד) שתים, פת באפריקי (ה) שתים: {ט} מזוזת ביתך. מזזת כתיב, שאין צריך (ו) אלא אחת: ובשעריך. לרבות שערי חצרות ושערי מדינות ושערי עיירות (יומא יא:): {יא} חצובים. לפי שהיו מקום טרשין וסלעים, נופל בו לשון חציבה: {יב} מבית עבדים. כתרגומו מבית עבדותא, ממקום (ז) שהייתם שם עבדים: {יג} ובשמו תשבע. אם יש בך כל המדות הללו, (ח) שאתה ירא את שמו ועובד אותו, אז בשמו תשבע, שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך, ואם לאו לא תשבע: {יד} מאלהי העמים אשר סביבותיכם. והוא הדין לרחוקים, אלא לפי שאתה רואה את סביבותיך תועים אחריהם, הוצרך להזהיר עליהם ביותר: {טז} במסה. כשיצאו ממצרים שנסוהו במים, שנאמר היש ה' בקרבנו (שמות יז, ז.): {יח} הישר והטוב. זו פשרה לפנים משורת הדין: {יט} כאשר דבר. והיכן דבר, והמותי את כל העם וגו' (שם כג, כז.): {כ} כי ישאלך בנך מחר. יש מחר שהוא אחר זמן:

דברים פרק-ז

{א} ונשל. לשון השלכה והתזה, וכן ונשל הברזל (דברים יט, ה.): {ב} לא תחנם. לא תתן להם חן, אסור לו לאדם לומר כמה נאה כותי זה. (ט) דבר אחר, לא תתן להם חנייה בארץ (עבודה זרה כ.): {ד} כי יסיר את בנך מאחרי. בנו של כותי כשישא את בתך, יסיר את בנך אשר תלד לו בתך מאחרי, למדנו שבן בתך הבא מן הכותי קרוי בנך, (י) אבל בן בנך הבא מן הכותית, אינו קרוי בנך אלא בנה, שהרי לא נאמר על בתו, לא תקח כי תסיר את בנך מאחרי, אלא כי יסיר את בנך וגו' (קידושין סח:): {ה} מזבחתיהם. של בנין: מצבותם. אבן אחת: ואשיריהם. אילנות שעובדין אותן: ופסיליהם. צלמים: {ז} לא מרבכם. כפשוטו. ומדרשו, לפי שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם טובה, לפיכך חשקתי בכם: כי אתם המעט. הממעטין עצמכם, כגון אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח, כז.), וכגון משה ואהרן שאמרו ונחנו מה (שמות טז, ח.), לא כנבוכדנצר שאמר אדמה לעליון (ישעיה יד, יד.), וסנחריב שאמר מי בכל אלהי הארצות (שם לו, כ.), וחירם שאמר אני מושב אלהים ישבתי (יחזקאל כח, ב.): כי אתם המעט. הרי כי משמש בלשון דהא: {ח} כי מאהבת ה'. הרי כי משמש בלשון אלא, לא מרובכם חשק ה' בכם אלא מאהבת ה' אתכם: ומשמרו את השבועה. מחמת שמרו (כ) את השבועה: {ט} לאלף דור. ולהלן הוא אומר לאלפים (דברים ה, י.), כאן שהוא סמוך אצל לשומרי מצותיו העושין מיראה, הוא אומר לאלף, (ל) ולהלן שהוא סמוך אצל לאוהביו העושין מאהבה, ששכרם יותר גדול, הוא אומר לאלפים: לאוהביו. אלו העושין מאהבה: ולשומרי מצותיו. אלו העושין מיראה: {י} ומשלם לשנאיו אל פניו. בחייו משלם לו גמולו הטוב, (מ) כדי להאבידו מן העולם הבא: {יא} היום לעשותם. ולמחר לעולם (נ) הבא ליטול שכרם: חסלת פרשת ואתחנן:

פרשת עקב

{יב} והיה עקב תשמעון. אם המצות קלות שאדם דש (א) בעקביו תשמעון: ושמר ה' וגו'. ישמור לך (ב) הבטחתו: {יג} שגר אלפיך. ולדי בקרך, שהנקבה משגרת (ג) ממעיה: ועשתרות צאנך. מנחם פירש אבירי בשן (תהלים כב, יג.), (ד) מבחר הצאן, כמו עשתרות קרנים (בראשית יד, ה.) (ה) לשון חוזק, ואונקלוס תרגם ועדרי ענך, ורבותינו אמרו (חולין פד:) למה נקרא שמם (ו) עשתרות, שמעשרות את בעליהן: {יד} עקר. שאינו מוליד: {יז} כי תאמר בלבבך. על כרחך לשון דלמא הוא, שמא תאמר בלבבך, מפני שהם רבים לא אוכל להורישם, אל תאמר כן, לא תירא מהם, ולא יתכן לפרשו באחת משאר לשונות של כי, (ז) שיפול עליו שוב לא תירא מהם: {יט} המסות. נסיונות: והאותות. כגון ויהי לנחש, (שמות ד, ג.) והיו לדם ביבשת (שם ט.): המפותים. המכות המופלאות: והיד החזקה. זה (ח) הדבר: והזרוע הנטויה. זו (ט) החרב של מכת בכורות: {כ} הצרעה. מין שרץ העוף, שהיתה זורקת בהם מרה ומסרסתן ומסמאה את עיניהם, בכל מקום שהיו נסתרים שם (סוטה לו.): {כב} פן תרבה עליך חית השדה. והלא אם עושין רצונו של מקום אין מתיראין מן החיה, שנאמר וחית השדה השלמה לך (איוב ה, כג.), אלא גלוי היה לפניו שעתידין (י) לחטוא: {כג} והמם. נקוד קמ"ץ כולו, לפי שאין מ"ם אחרונה מן היסוד, והרי הוא כמו והם אותם, אבל והמם גלגל עגלתו (ישעיה כח, כח.), כולו יסוד, לפיכך חציו קמ"ץ וחציו פת"ח, כשאר פעל של שלש אותיות:

דברים פרק-ח

{א} כל המצוה. כפשוטו. (כ) ומדרש אגדה (תנחומא עקב ו.), אם התחלת במצוה גמור אותה, (ל) שאינה נקראת המצוה אלא על שם הגומרה, שנאמר ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם (יהושע כד, לב.), והלא משה לבדו נתעסק בהם להעלותם, אלא לפי שלא הספיק לגומרה וגמרוה ישראל, נקראת על שמם: {ב} התשמור מצותיו. שלא תנסהו ולא (מ) תהרהר אחריו: {ד} שמלתך לא בלתה. ענני כבוד היו שפין בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים, ואף קטניהם כמו שהיו גדלים (נ) היה גדל לבושן עמהם, כלבוש הזה של חומט שגדל עמו: לא בצקה. לא נפחה כבצק, כדרך הולכי יחף (ס) שרגליהם נפוחות: {ח} זית שמן. זיתים העושים (ע) שמן:

דברים פרק-ט

{א} גדולים ועצומים ממך. אתה עצום, (פ) והם עצומים ממך: {ד} אל תאמר בלבבך. צדקתי ורשעת (צ) הגוים גרמו: {ה} לא בצדקתך וגו' אתה בא לרשת וגו' כי ברשעת הגוים. הרי כי משמש בלשון אלא: {ט} ואשב בהר. אין ישיבה (ק) אלא לשון עכבה (מגילה כא.): {י} לחת. לחת כתיב, ששתיהן שוות: {יח} ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום. שנאמר ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה (שמות לב, ל.), באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום, (ר) נמצאו כלים בכ"ט באב, שהוא עלה בשמונה עשר בתמוז, (ש) בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר לו למשה פסל לך שני לוחות (שם לד, א.), עשה עוד מ' יום, נמצאו כלים ביום הכפורים, בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה (ת) ואמר לו למשה סלחתי כדברך (במדבר יד, כ.), לכך הוקבע למחילה ולסליחה, ומנין שנתרצה ברצון שלם, (א) שנאמר בארבעים של לוחות אחרונות ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים (דברים י, י.), מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, אמור מעתה, אמצעיים היו בכעס: {כ} ובאהרן התאנף ה'. לפי ששמע (ב) לכם: להשמידו. זה כלוי בנים, (ג) וכן הוא אומר ואשמיד פריו ממעל (עמוס ב, ט.): ואתפלל גם (ד) בעד אהרן. והועילה תפלתי לכפר מחצה, (ה) ומתו שנים ונשארו השנים: {כא} טחון. לשון הווה, כמו הלוך וכלות. מולאנ"ט בלע"ז (מאהלענד): {כה} ואתנפל וגו'. אלו הן עצמם האמורים למעלה, וכפלן כאן, לפי שכתוב כאן סדר תפלתו, שנאמר ה' אלהים אל תשחת עמך וגו':

דברים פרק-י

{א} בעת ההיא. לסוף מ' יום נתרצה לי, ואמר לי פסל לך ואח"כ ועשית ארון, ואני עשיתי ארון תחלה, שכשאבא והלוחות בידי היכן אתנם, ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל, שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן תחלה (ו) ואחר כך ארון וכלים, נמצא זה ארון אחר היה, וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה, ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה: {ו} ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. מה ענין זה לכאן, ועוד וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרות באו לבני יעקן, שנאמר ויסעו ממוסרות וגו' (במדבר לג, לא.), ועוד שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות (ז) להר ההר, אלא אף זו מן התוכחה, ועוד עשיתם זאת, כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד, יראתם לכם ממלחמת מלך ערד, ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו לכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חר הגדגד: {ז} ומן הגדגדה וגו'. ובמוסרה עשיתם אבל כבד על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת, ונדמה לכם כאילו מת שם, וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות, לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות, ולהודיעך שהוקשה לו מה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו, כיום שעשו בו את העגל: {ח} בעת ההוא הבדיל ה' וגו'. מוסב לענין הראשון: בעת ההוא. בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים, וטעיתם בעגל, ובני לוי לא טעו הבדילם (ח) המקום מכם. וסמך מקרא זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזה לא טעו בה בני לוי, אלא עמדו באמונתם: לשאת את ארון. (ט) הלוים: לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו. הכהנים, והוא נשיאת כפים: {ט} על כן לא היה ללוי חלק. לפי שהובדלו לעבודת מזבח (י) ואינן פנויין לחרוש ולזרוע: ה' הוא נחלתו. נוטל פרס (כ) מזומן מבית המלך: {י} ואנכי עמדתי בהר. לקבל הלוחות האחרונות, ולפי שלא פירש למעלה כמה עמד בהר בעליה אחרונה זו, חזר והתחיל בה: כימים הראשונים. של לוחות הראשונות, (ל) מה הם ברצון אף אלו ברצון, אבל האמצעיים שעמדתי שם להתפלל עליכם, היו בכעס: {יא} ויאמר ה' אלי וגו'. אע"פ שסרתם מאחריו (מ) וטעיתם בעגל, אמר לי לך נחה את העם וגו' (שמות לב, לד.): {יב} ועתה ישראל. אע"פ שעשיתם כל זאת, עודנו רחמיו וחבתו עליכם, ומכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם כי אם ליראה וגו': כי אם ליראה וגו'. רבותינו דרשו מכאן, הכל בידי שמים חוץ (נ) מיראת שמים (ברכות לג:): {יג} לשמור את מצות ה'. ואף היא לא לחנם, (ס) אלא לטוב לך שתקבלו שכר: {יד} הן לה' אלהיך. הכל, (ע) ואעפ"כ רק באבותיך חשק ה' מן הכל: {טו} בכם. (פ) כמו שאתם (רואים אתכם) חשוקים מכל העמים היום הזה: {טז} ערלת לבבכם. אוטם לבבכם (צ) וכיסויו: {יז} ואדוני האדונים. לא יוכל שום אדון (ק) להציל אתכם מידו: לא ישא פנים. אם תפרקו (ר) עולו: ולא יקח שחד. לפייסו בממון: {יח} עשה משפט יתום ואלמנה. הרי גבורה, (ש ) ואצל גבורתו אתה מוצא ענותנותו (מגילה לא.): ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ודבר חשוב הוא זה, (ת) שכל עצמו של יעקב אבינו על זה התפלל, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (בראשית כח, כ.): {יט} כי גרים הייתם. מום שבך (א) אל תאמר לחברך: {כ} את ה' אלהיך תירא. ותעבוד לו ותדבק בו, ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו, (ב) אז בשמו תשבע:

דברים פרק-יא

{ב} וידעתם היום. תנו (ג) לב לדעת ולהבין ולקבל תוכחתי: כי לא את בניכם. אני מדבר עכשיו, (ד) שיוכלו לומר אנו לא ידענו ולא ראינו בכל זה: {ו} בקרב כל ישראל. כל מקום שהיה אחד מהם בורח, הארץ נבקעת מתחתיו ובולעתו, אלו דברי רבי יהודה, אמר לו רבי נחמיה, והלא כבר נאמר ותפתח הארץ את פיה (במדבר טז, לב.), ולא פיותיה, אמר לו ומה אני מקיים בקרב כל ישראל, אמר לו שנעשית הארץ מדרון (ה) כמשפך, וכל מקום שהיה אחד מהם, היה מתגלגל ובא עד מקום הבקיעה: ואת כל היקום אשר ברגליהם. זה ממונו של אדם, שמעמידו על רגליו: {ז} כי עיניכם הרואות. מוסב המקרא על האמור למעלה, כי לא את בניכם (ו) אשר לא ידעו וגו', כי אם עמכם, אשר עיניכם הרואות וגו': {י} לא כארץ מצרים היא. אלא טובה הימנה, ונאמרה הבטחה זו לישראל (ז) ביציאתם ממצרים, שהיו אומרים שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזו, יכול בגנותה הכתוב מדבר, (ח) וכך אמר להם לא כארץ מצרים היא אלא רעה הימנה, תלמוד לומר וחברון שבע שנים נבנתה וגו' (במדבר יג, כב.), (ט) אדם אחד בנאן, וחם בנה צוען למצרים בנו וחברון לכנען, דרך ארץ אדם בונה את הנאה ואחר כך בונה את הכעור (ס"א הגרוע), שפסולתו של ראשון הוא נותן בשני, ובכל מקום החביב קודם, הא למדת שחברון יפה מצוען, ומצרים משובחת מכל הארצות, שנאמר כגן ה' כארץ מצרים (בראשית יג, י.), וצוען שבח מצרים היא, שהיתה מקום מלכות, שכן הוא אומר כי היו בצוען שריו (ישעיה ל, ד.), וחברון פסולתה של ארץ ישראל, לכך הקצוה לקבורת מתים, ואע"פ כן היא יפה מצוען (ספרי לז.). ובכתובות (דף קיב.) דרשו בענין אחר, אפשר אדם בונה (י) בית לבנו הקטן ואח"כ לבנו הגדול, אלא שמבונה (כ) על אחד משבעה בצוען: אשר יצאתם משם. אפילו ארץ רעמסס (ל) אשר ישבתם בה, והיא במיטב ארץ מצרים, שנאמר במיטב הארץ וגו' (בראשית מז, יא.), אף היא אינה כארץ ישראל: והשקית ברגלך. ארץ מצרים היית צריכה להביא מים מנילוס ברגליך, ולהשקותה צריך אתה לנדד משנתך ולעמול, והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה, אבל זו למטר השמים תשתה מים, אתה ישן על מטתך והקב"ה משקה נמוך וגבוה, גלוי ושאינו גלוי, כאחת: כגן הירק. שאין די לו בגשמים ומשקין אותו ברגל ובכתף: {יא} ארץ הרים ובקעות. משובח ההר מן המישור, שהמישור בבית כור אתה זורע כור, אבל ההר, בית כור ממנו חמשת כורין, ארבע מארבע שפועיו ואחד בראשו: ובקעות. הן מישור: {יב} אשר ה' אלהיך דורש אותה. והלא כל הארצות הוא דורש, שנאמר להמטיר על ארץ לא איש (איוב לח, כו.), אלא כביכול אינו דורש אלא אותה, וע"י אותה דרישה שדורשה, דורש את כל הארצות עמה: תמיד עיני ה' אלהיך בה. לראות מה היא צריכה ולחדש בה (מ) גזרות, עתים (נ) לטובה ועתים לרעה כו', כדאיתא בר"ה (דף יז:): מרשית השנה. מר"ה נדון מה יהא בסופה: {יג} והיה אם שמוע. והיה, מוסב על האמור למעלה למטר (ס) השמים תשתה מים: והיה אם שמוע תשמעו. אם תשמע בישן (ע) תשמע בחדש (סוכה מו:), וכן אם שכח תשכח (דברים ח, יט.), אם התחלת לשכוח, סופך שתשכח כולה, שכן כתיב במגלה (פ) אם תעזבני יום יומים אעזבך: מצוה אתכם היום. שיהיו עליכם חדשים כאילו שמעתם בו ביום (צ) (ספרי ראה נח.): לאהבה את ה'. שלא תאמר הרי אני לומד בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקבל שכר, אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה, (ק) וסוף הכבוד לבא: ולעבדו בכל לבבכם. עבודה שהיא בלב, וזו היא תפלה, שהתפלה קרויה עבודה, שנאמר אלהך די אנת פלח ליה בתדירא (דניאל ו, יז.), וכי יש פולחן בבבל, אלא על שהיה מתפלל, שנאמר וכוין פתיחן ליה וגו' (שם יא.), וכן בדוד הוא אומר, תכון תפלתי קטורת לפניך (תהלים קמא, ב.): בכל לבבכם ובכל נפשכם. והלא כבר הזהיר בכל לבבך ובכל נפשך, אלא אזהרה ליחיד (ר) אזהרה לציבור: {יד} ונתתי מטר ארצכם. עשיתם מה שעליכם, (ש) אף אני אעשה מה שעלי (ספרי מא.): בעתו. בלילות, שלא יטריחו אתכם. דבר אחר בעתו, בלילי שבתות (ספרי מב.), (ת) שהכל מצויין בבתיהם: יורה. היא רביעה הנופלת לאחר הזריעה, שמרוה את הארץ ואת הזרעים (תענית ו.): ומלקוש. רביעה היורדת סמוך לקציר, למלאות התבואה בקשיה (שם), ולשון מלקוש דבר המאוחר, כדמתרגמינן והיה העטופים ללבן (בראשית ל, מב.), לקשיא. דבר אחר, לכך נקראת מלקוש, שיורדת על המלילות (א) ועל הקשין: ואספת דגנך. אתה תאספנו אל הבית (ב) ולא אויביך, כענין שנאמר אם אתן את דגנך וגו' כי מאספיו יאכלוהו (ישעיה סב, ח-ט.), ולא כענין שנאמר והיה אם זרע ישראל וגו' (שופטים ו, ג.): {טו} ונתתי עשב בשדך. שלא תצטרך להוליכה (ג ) למדבריות. דבר אחר, שתהיה גוזז תבואתך כל ימות הגשמים, ומשליך לפני בהמתך, ואתה מונע ידך ממנה שלשים יום קודם לקציר, ואינה פוחתת מדגנה (ספרי מג.): ואכלת ושבעת. הרי זו ברכה אחרת, (ד) שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעים, ואכלת ושבעת: {טז} השמרו לכם. כיון שתהיו אוכלים ושבעים, השמרו לכם שלא תבעטו, שאין אדם מורד בהקב"ה אלא מתוך שביעה, שנאמר פן תאכל ושבעת (דברים ח, יב.), ובקרך וצאנך ירביון (שם יג.), מה הוא אומר אחריו, ורם לבבך ושכחת (שם יד.): וסרתם. לפרוש מן התורה, (ה) ומתוך כך ועבדתם אלהים אחרים, שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק בעבודת אלילים, וכן דוד הוא אומר, כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד וגו' (שמואל-א כו, יט.), ומי אמר לו כן, אלא כיון שאני מגורש מלעסוק בתורה, הריני קרוב לעבוד אלהים אחרים: אלהים אחרים. שהם אחרים לעובדיהם, (ו) צועק אליו ואינו עונהו (ספרי מג.), נמצא עשוי לו כנכרי: {יז} את יבולה. אף מה שאתה מוביל לה, (ז) כענין שנאמר זרעתם הרבה והבא מעט (חגי א, ו.): ואבדתם מהרה. על כל שאר היסורין (ח) אגלה אתכם מן האדמה שגרמה לכם לחטוא, (ט) משל למי ששלח בנו לבית המשתה, והיה יושב ומפקידו אל תאכל יותר מצרכך שתבא נקי לביתך, ולא השגיח הבן ההוא, אכל ושתה יותר מצרכו והקיא וטנף את כל בני המסיבה, נטלוהו בידיו וברגליו וזרקוהו אחורי פלטרין (ספרי שם): מהרה. איני נותן לכם ארכא, ואם תאמרו והלא נתנה ארכא (י) לדור המבול, שנאמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה (בראשית ו, ג.), דור המבול לא היה להם ממי ללמוד, (כ) ואתם יש לכם ממי ללמוד (ספרי שם): {יח} ושמתם את דברי. אף לאחר (ל) שתגלו היו מצויינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו, וכן הוא אומר הציבי לך ציונים (ירמיה לא, כ. ספרי שם): {יט} לדבר בם. משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו משה, שיהא זה למוד דבורו, מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מסיח עמו בלשון הקדש ומלמדו תורה (ספרי מו.), ואם לא עשה כן, הרי הוא כאלו קוברו, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם (מ) לדבר בם וגו': {כא} למען ירבו ימיכם וימי בניכם. אם עשיתם כן ירבו, ואם לאו לא ירבו, שדברי תורה נדרשין מכלל לאו הן ומכלל הן לאו: לתת להם. לתת לכם אין כתיב כאן, אלא לתת להם, מכאן מצינו למדים תחיית המתים (נ) מן התורה (ספרי מז.): {כב} שמר תשמרון. אזהרת שמירות הרבה, להזהר בתלמודו שלא ישתכח: ללכת בכל דרכיו. הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים ואתה גומל חסדים: ולדבקה בו. אפשר לומר כן, והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק בתלמידים (ס) ובחכמים, ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו: {כג} והוריש ה'. עשיתם מה שעליכם, (ע) אף אני אעשה מה שעלי: ועצמים מכם. אתם גבורים והם גבורים מכם, שאם לא שישראל גבורים, מה השבח ההוא שמשבח את האמוריים לומר ועצומים מכם, אלא אתם גבורים משאר האומות, והם גבורים מכם: {כה} לא יתיצב איש וגו'. אין לי אלא איש, אומה ומשפחה ואשה בכשפיה מנין, תלמוד לומר לא יתיצב מכל מקום, (פ) א"כ מה תלמוד לומר איש, אפילו כעוג (צ) מלך הבשן (ספרי נב.): פחדכם ומוראכם. והלא פחד הוא מורא, אלא פחדכם על הקרובים, ומוראכם על הרחוקים: פחד. לשון בעיתת פתאום: מורא. לשון דאגה (ק) מימים רבים: כאשר דבר לכם. והיכן דבר, את אימתי אשלח לפניך וגו' (שמות כג, כז.): חסלת פרשת עקב:

פרשת ראה

{כו} ראה אנכי נותן. ברכה וקללה. האמורות בהר גרזים (א) ובהר עיבל: {כז} את הברכה. על מנת (ב) אשר תשמעו: {כח} מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת וגו'. הא למדת, שכל העובד עבודת אלילים, הרי הוא (ג) סר מכל הדרך שנצטוו ישראל, מכאן אמרו, כל (ד) המודה בעבודת אלילים ככופר בכל התורה כולה (ספרי נד.): {כט} ונתתה את הברכה. כתרגומו ית מברכיא, (ה) את המברכים: על הר גרזים. כלפי הר גרזים הופכים פניהם, ופתחו בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו'. כל הארורים שבפרשה אמרו תחלה בלשון (ו) ברוך, ואח"כ הפכו פניהם כלפי הר עיבל, ופתחו בקללה (סוטה לב.): {ל} הלא המה. נתן בהם (ז) סימן: אחרי. אחרי העברת הירדן (ח) הרבה והלאה למרחוק, וזהו לשון אחרי, (ט) כל מקום שנאמר אחרי, מופלג הוא: דרך מבוא השמש. להלן מן הירדן לצד מערב, (י) וטעם המקרא מוכיח שהם שני דברים, שננקדו בשני טעמים, אחרי נקוד בפשטא, (כ) ודרך נקוד במשפל והוא (ל) דגוש, ואם היה אחרי דרך דבור אחד, היה נקוד אחרי במשרת בשופר (מ) הפוך, ודרך בפשטא ורפה: מול הגלגל. רחוק מן (נ) הגלגל: אלוני מורה. הוא (ס) שכם, שנאמר עד מקום שכם עד אלון מורה (בראשית יב, ו.): {לא} כי אתם עוברים את הירדן וגו'. נסים של (ע) ירדן יהיו סימן בידכם שתבואו ותירשו את הארץ:

דברים פרק-יב

{ב} אבד תאבדון. אבד, ואח"כ (פ) תאבדון, מכאן לעוקר עבודת גלולים שצריך לשרש אחריה (עבודה זרה מה:): את כל המקומות אשר עבדו שם וגו'. ומה תאבדון מהם, את (צ) אלהיהם אשר על ההרים: {ג} מזבח. של אבנים הרבה: מצבה. של אבן אחת, והיא בימוס (אלטאר) ששנויה במשנה (שם מז:), אבן שחצבה מתחלתה לבימוס: אשרה. אילן (ק) הנעבד: ואבדתם את שמם. לכנות להם שם לגנאי, בית גליא קורין לה בית כריא, עין כל (ר) עין קוץ (שם מו.): {ד} לא תעשון כן. להקטיר לשמים בכל מקום, (ש) כי אם במקום אשר יבחר. דבר אחר ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן, אזהרה למוחק את השם ולנותץ (ת) אבן מן המזבח או מן העזרה, אמר רבי ישמעאל, וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות, (א) אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב (ספרי סא.): {ה} לשכנו תדרשו. זה (ב) משכן שילה (ספרי סב.): {ו} זבחיכם. שלמים של (ג) חובה: מעשרותיכם. מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים (ד) מן החומה: תרומת ידכם. אלו הבכורים, שנאמר בהם ולקח הכהן הטנא מידך (דברים כו, ד.): ובכרת בקרכם. לתתם (ה) לכהן ויקריבום שם: {ז} אשר ברכך ה'. לפי הברכה (ו) הבא (ספרי סד.): {ח} לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו'. מוסב למעלה על כי אתם עוברים את הירדן וגו', כשתעברו את הירדן, מיד (ז) מותרים אתם להקריב בבמה כל י"ד שנה של כבוש וחלוק, ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבים פה היום במשכן, שהוא עמכם ונמשח, והוא כשר להקריב בו חטאות ואשמות נדרים ונדבות, אבל בבמה אין קרב אלא הנידר והנידב, וזהו איש כל הישר בעיניו, נדרים ונדבות שאתם מתנדבים על ידי שישר בעיניכם להביאם, ולא ע"י חובה, אותם תקריבו בבמה (זבחים קיז:): {ט} כי לא באתם. כל אותן (ח) י"ד שנה: עד עתה. כמו (ט) עדיין: אל המנוחה. זו שילה (שם קיט.): הנחלה. זו ירושלים: {י} ועברתם את הירדן וישבתם בארץ. שתחלקוה, ויהא כל אחד מכיר את חלקו (י) ואת שבטו: והניח לכם. לאחר כבוש וחלוק ומנוחה מן הגויים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל (שופטים ג, א.), ואין זו אלא בימי דוד. אז: {יא} והיה המקום וגו'. בנו לכם בית הבחירה בירושלים, וכן הוא אומר בדוד, ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מכל אויביו מסביב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה (שמואל-ב ז, א-ב.): שמה תביאו וגו'. למעלה (כ) אמור לענין שילה וכאן אמור לענין ירושלים, ולכך חלקם הכתוב, ליתן היתר בין זו לזו, משחרבה שילה ובאו לנוב (ל) וחרבה נוב ובאו לגבעון, היו הבמות מותרות, עד שבאו לירושלים: מבחר נדריכם. מלמד שיביאו מן המובחר: {יג} השמר לך. ליתן לא תעשה (מ) על הדבר (ספרי ע.): בכל מקום אשר תראה. אשר יעלה בלבך, אבל אתה מקריב ע"פ נביא, (נ) כגון אליהו בהר הכרמל: {יד} באחד שבטיך. בחלקו של בנימין, (ס) ולמעלה הוא אומר מכל שבטיכם, (ע) הא כיצד, כשקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי, גבה הזהב מכל השבטים, ומכל מקום הגורן בחלקו של בנימין היה: {טו} רק בכל אות נפשך. במה הכתוב מדבר, אם בבשר תאוה, להתירה להם בלא הקרבת אימורים, הרי אמור במקום אחר, כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' ואמרת אוכלה בשר וגו', במה זה מדבר, בקדשים שנפל בהם מום, שיפדו ויאכלו בכל מקום (חולין יז.), יכול יפדו על מום עובר, (פ) תלמוד לומר רק: תזבח ואכלת. אין לך בהם היתר גיזה וחלב, (צ) אלא אכילה על ידי זביחה (בכורות טו.:): הטמא והטהור. לפי שבאו מכח קדשים שנאמר בהם והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז, י.), הוצרך להתיר בו שטמא וטהור אוכלין (ק) בקערה אחת (יבמות עג:): כצבי וכאיל. שאין קרבן בא מהם: כצבי וכאיל. (ר) לפוטרן מן הזרוע והלחיים והקבה: {טז} רק הדם לא תאכלו. אע"פ שאמרתי שאין לך בו (ש) זריקת דם במזבח, לא תאכלנו: תשפכנו כמים. לומר לך שאין (ת) צריך כסוי (חולין פד.). דבר אחר, הרי הוא כמים (א) להכשיר את הזרעים (ספרי עא.): {יז} לא תוכל. בא הכתוב ליתן לא תעשה (ב) על הדבר: לא תוכל. רבי יהושע בן קרחה אומר, יכול אתה, אבל אינך רשאי. כיוצא בו, ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם (יהושע טו, סג.), יכולים היו, אלא שאינן רשאין, לפי שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם מערת המכפלה, ולא יבוסים היו אלא חתיים היו, אלא על שם העיר ששמה יבוס, כך מפורש בפרקי דר' אליעזר (פרק לו.), והוא שנאמר כי אם הסירך העורים והפסחים (שמואל-ב ה, ו.), צלמים שכתבו עליהם את (ערש"י ד"ה בשר תאוה לא איתרע) (ג) השבועה: ובכרת בקרך. אזהרה (ד) לכהנים: ותרומת ידך. אלו (ה) הבכורים: {יח} לפני ה'. לפנים (ו) מן החומה: והלוי אשר בשעריך. אם אין לך לתת לו מחלקו, כגון מעשר ראשון, תן לו מעשר עני, אין לך מעשר עני, הזמינהו על שלמיך: {יט} השמר לך. ליתן לא תעשה (ז) על הדבר: על אדמתך. אבל בגולה אינך מוזהר עליו (ח) יותר מעניי ישראל: {כ} כי ירחיב וגו'. למדה תורה דרך ארץ, שלא יתאוה אדם לאכול בשר, אלא מתוך (ט) רחבת ידים ועושר (חולין פד.): בכל אות נפשך וגו'. אבל במדבר נאסר להם בשר חולין, אלא אם כן מקדישה (י) ומקריבה שלמים: {כא} כי ירחק ממך המקום. ולא תוכל לבא ולעשות שלמים בכל יום, כמו עכשיו שהמשכן הולך עמכם: וזבחת וגו' כאשר צויתך. למדנו שיש צווי בזביחה היאך ישחוט, והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה מסיני: {כב} אך כאשר יאכל את הצבי וגו'. אינך מוזהר לאכלן בטהרה, (כ) אי מה צבי ואיל חלבן מותר אף חולין (ל) חלבן מותר, תלמוד לומר אך: {כג} רק חזק לבלתי אכל הדם. ממה שנאמר חזק, אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו, לפיכך הוצרך לומר חזק, דברי רבי יהודה, רבי שמעון בן עזאי אומר, לא בא הכתוב, אלא להזהירך וללמדך, עד כמה אתה צריך להתחזק במצות, (מ) אם הדם שהוא קל להשמר ממנו, שאין אדם מתאוה לו, הוצרך לחזקך באזהרתו, ק"ו לשאר מצות: ולא תאכל הנפש עם הבשר. אזהרה לאבר (נ) מן החי (חולין קב.): {כד} לא תאכלנו. אזהרה לדם (ס ) התמצית: {כה} לא תאכלנו. אזהרה לדם (ע) האיברים: למען ייטב לך וגו'. צא ולמד מתן שכרן של מצות, אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו זוכה לו ולבנו אחריו, ק"ו לגזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם (מכות כג:): {כו} רק קדשיך. אע"פ שאתה מותר לשחוט חולין, לא התרתי לך לשחוט את הקדשים ולאכלן בשעריך בלא הקרבה, אלא הביאם לבית הבחירה: {כז} ועשית עלתיך. אם עולות הם, תן הבשר והדם על גבי המזבח, (פ) ואם זבחי שלמים הם, דם זבחיך ישפך על המזבח תחלה, ואח"כ והבשר תאכל. ועוד דרשו רבותינו, (ספרי עז.) רק קדשיך, שבא ללמד על הקדשים שבחוצה לארץ, (צ) וללמד על התמורות ועל ולדות קדשים שיקריבו: {כח} שמור. זו משנה, שאתה צריך לשמרה בבטנך שלא תשכח, כענין שנאמר, כי נעים כי תשמרם בבטנך (משלי כב, יח.), ואם שנית, אפשר שתשמע ותקיים, הא כל שאינו בכלל משנה, (ק) אינו בכלל מעשה (ספרי עט.): את כל הדברים. שתהא חביבה עליך מצוה קלה (ר) כמצוה חמורה (ספרי שם): הטוב. בעיני השמים: והישר. בעיני (ש) אדם: {ל} פן תנקש. אונקלוס תרגם לשון מוקש, ואני אומר שלא חש לדקדק בלשון, שלא מצינו נו"ן בלשון יוקש, ואפילו ליסוד הנופל ממנו, אבל בלשון טירוף וקשקוש מצינו נו"ן, וארכבותיה דא לדא נקשן (דניאל ה, ו.), ואף זה אני אומר, פן תנקש אחריהם, פן תטרף אחריהם, להיות כרוך אחר מעשיהם, וכן ינקש נושה לכל אשר לו (תהלים קט, יא.), מקלל את הרשע להיות עליו נושים רבים, ויהיו מחזירין ומתנקשין אחר ממונו: אחרי השמדם מפניך. אחר שתראה שאשמידם מפניך, (ת) יש לך לתת לב מפני מה נשמדו אלו, מפני מעשים מקולקלים שבידיהם, אף אתה לא תעשה כן, שלא יבואו אחרים וישמידוך: איכה יעבדו. לפי שלא ענש על עבודת אלילים, אלא על זבוח וקטור ונסוך והשתחואה, כמו שכתוב בלתי לה' לבדו (שמות כב, יט.), דברים הנעשים לגבוה, בא ולמדך כאן, שאם דרכה של עבודת אלילים לעבדה בדבר אחר, כגון פוער לפעור (א) וזורק אבן למרקוליס, זו היא עבודתה וחייב, אבל זבוח וקטור ונסוך והשתחואה, אפילו שלא כדרכה חייב: {לא} כי גם את בניהם. גם, לרבות את אבותיהם ואמותיהם. א"ר עקיבא, אני ראיתי נכרי שכפתו לאביו לפני כלבו (ב) ואכלו:

דברים פרק-יג

{א} את כל הדבר. קלה כחמורה: תשמרו לעשות. ליתן לא תעשה על עשה האמורים בפרשה, שכל השמר לשון לא תעשה הוא, אלא שאין לוקין על השמר של עשה: לא תסף עליו. חמשה טוטפות בתפלין, חמשה (ג) מינין בלולב, ארבע ברכות בברכת כהנים (ספרי פב.): {ב} ונתן אליך אות. בשמים, כענין שנאמר בגדעון ועשית לי אות (שופטים ו, יז.), ואומר יהי נא חורב אל הגזה וגו' (שם לט.): או מופת. בארץ. (ס"א, ונתן אליך אות. בשמים, דכתיב והיו לאותות ולמועדים (בראשית א, יד.): או מופת. בארץ, דכתיב אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חורב) אע"פ כן לא תשמע לו. ואם תאמר מפני מה (ד) נותן לו הקב"ה ממשלה לעשות אות, כי מנסה ה' אלהיכם אתכם: {ה} ואת מצותיו תשמורו. תורת משה: ובקולו תשמעו. (ה) בקול הנביאים (ספרי פה.): ואותו תעבודו. (ו) במקדשו: ובו תדבקון. הדבק בדרכיו, (ז) גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקב"ה (סוטה יד.): {ו} סרה. דבר המוסר מן העולם, שלא היה ולא נברא ולא צויתיו לדבר כן, דישטודר"א בלע"ז (אבווענדונג): והפדך מבית עבדים. אפילו אין לו עליך אלא (ח) שפדאך, דיו (ספרי פו.): {ז} כי יסיתך. אין הסתה אלא גרוי, שנאמר אם ה' הסיתך בי (שמואל-א כו, יט.), (ט) אמיטר"א בלע"ז (אנרייצען) שמשיאו לעשות כן: אחיך. מאב: או בן אמך. (י) מאם (קידושין פ:): חיקך. השוכבת בחיקך ומחקה בך, אפקייט"א בלע"ז (אנהענגענד) וכן ומחיק הארץ (יחזקאל מג, יד.), מיסוד התקוע בארץ: אשר כנפשך. זה אביך, (כ) פירש לך הכתוב את החביבין לך, ק"ו לאחרים: בסתר. דבר הכתוב בהווה, שאין דברי מסית אלא בסתר, וכן הוא אומר, בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה (משלי ז, ט.): אשר לא ידעת אתה ואבתיך. דבר זה גנאי גדול הוא לך, שאף האומות אין מניחין מה שמסרו להם אבותיהם, וזה אומר לך עזוב מה שמסרו לך אבותיך: {ח} הקרבים אליך או הרחקים. למה פרט קרובים ורחוקים, אלא כך אמר הכתוב, מטיבן של קרובים אתה למד טיבן של רחוקים, כשם שאין ממש בקרובים כך אין ממש ברחוקים: מקצה הארץ. זו חמה ולבנה (ל) וצבא השמים, שהן מהלכין מסוף העולם ועד סופו: {ט} לא תאבה לו. לא תהא תאב לו, (מ) לא תאהבנו, לפי שנאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח.), את זה לא תאהב: ולא תשמע אליו. בהתחננו על נפשו למחול לו, לפי שנאמר עזוב תעזוב עמו (שמות כג, ה.), (נ) לזה לא תעזוב: לא תחוס עינך עליו. לפי שנאמר לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט, טז.), על זה לא תחוס: ולא תחמול. לא תהפך בזכותו: ולא תכסה עליו. אם אתה יודע לו חובה, אינך רשאי לשתוק: {י} כי הרג תהרגנו. (אם יצא מב"ד זכאי החזירהו לחובה) יצא מב"ד חייב, אל (ס) תחזירהו לזכות (ספרי פט.): ידך תהיה בו בראשונה. מצוה ביד הניסת להמיתו, לא מת בידו, ימות ביד אחרים, שנאמר ויד כל העם וגו': {יג} לשבת שם. פרט לירושלים (ע) שלא נתנה לדירה (ספרי צב.): כי תשמע וגו' לאמר. אומרים כן (פ) יצאו וגו': {יד} בני בליעל. בלי עול, שפרקו עולו של מקום (ספרי צג.): אנשים. (צ) ולא נשים (סנהדרין קיא:): ישבי עירם. ולא יושבי עיר אחרת, מכאן אמרו, (שם) אין נעשית עיר הנדחת עד שידחוה אנשים, ועד שיהיו מדיחיה מתוכה: {טו} ודרשת וחקרת ושאלת היטב. מכאן למדו (שם מ.) שבע חקירות, מריבוי המקרא, כאן יש ג', דרישה וחקירה והיטב, ושאלת אינו מן המנין וממנו למדו בדיקות, ובמקום אחר הוא אומר ודרשו השופטים היטב (דברים יט, יח.), ועוד במקום אחר הוא אומר ודרשת היטב (שם יז, ד.), ולמדו היטב היטב לגזירה שוה, ליתן (ק) האמור של זה בזה: {טז} הכה תכה. אם אינך יכול להמיתם במיתה הכתובה בהם, המיתם באחרת (בבא מציעא לא:): {יז} לה' אלהיך. לשמו ובשבילו: {יח} למען ישוב ה' מחרון אפו. שכל זמן שעבודת אלילים בעולם, חרון אף בעולם:

דברים פרק-יד

{א} לא תתגדדו. לא תתנו גדידה (ר) ושרט בבשרכם על מת, כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום, ואתם ראויין להיות נאים, ולא גדודים ומקורחים: בין עיניכם. אצל הפדחת, ובמקום אחר הוא אומר, ולא יקרחו קרחה בראשם (ויקרא כא, ה.), לעשות כל הראש כבין העינים: {ב} כי עם קדוש אתה. קדושת עצמך מאבותיך, (ש) ועוד ובך בחר ה': {ג} כל תועבה. כל שתעבתי לך, (ת) כגון צרם אוזן בכור כדי לשוחטו במדינה, הרי דבר שתעבתי לך כל מום לא יהיה בו, ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום, בשל בשר בחלב הרי דבר שתעבתי לך, הזהיר כאן על אכילתו (חולין קיד:): {ד} זאת הבהמה וגו': {ה} איל וצבי ויחמור. למדנו שהחיה בכלל בהמה, ולמדנו שהבהמה וחיה טמאה מרובה מן הטהורה, שבכל מקום פורט את המועט (שם סג:): ואקו. מתורגם יעלא, יעלי סלע (איוב לט, א.), הוא אשטנבו"ק (שטיינבאק): ותאו. תורבל"א, תור היער, באל"א יער בלשון ארמי: {ו} מפרסת. סדוקה כתרגומו: פרסה. (א) פלאנט"ה (פוססזאהלע): ושסעת. חלוקה בשתי צפרנים, שיש סדוקה ואינה חלוקה בצפרנים, והיא טמאה: בבהמה. משמע מה שנמצא בבהמה אכול, (ב) מכאן אמרו (חולין סט.) שהשליל ניתר בשחיטת אמו: {ז} השסועה. בריה היא שיש לה שני גבין ושני שדראות (נדה כד.), אמרו רבותינו, למה נשנו בבהמות מפני השסועה, ובעופות מפני הראה, שלא נאמרו בת"כ: {ח} ובנבלתם לא תגעו. רבותינו פירשו (תו"כ שמיני פרק ד, ח-ט.) ברגל, שאדם חייב לטהר את עצמו ברגל, יכול יהיו מוזהרים בכל השנה, תלמוד לומר אמור אל הכהנים וגו' (ויקרא כא, א.), ומה טומאת המת חמורה כהנים מוזהרים ואין ישראל מוזהרים, טומאת נבלה קלה לא כל שכן: {יא} כל צפור טהורה תאכלו. להתיר משולחת (ג) שבמצורע (קידושין נז.): {יב} וזה אשר לא תאכלו מהם. לאסור את השחוטה: {יג} והראה ואת האיה וגו'. היא ראה, היא איה, היא דיה, (ד) ולמה נקרא שמה ראה, שרואה ביותר, ולמה הזהירך בכל שמותיה, שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק, שלא יהא האוסרה קורא אותה ראה, והבא להתיר אומר, זו דיה שמה או איה שמה, וזו לא אסר הכתוב. ובעופות פרט לך הטמאים, (ה) ללמד שהעופות טהורים מרובים על הטמאים, לפיכך פרט (ו) את המועט (חולין סג:): התנשמת. קלב"א שורי"ץ (פעלדערמויז): {יז} שלך. השולה דגים מן הים: {יח} דוכיפת. הוא תרנגול הבר, ובלע"ז הרופ"א (ווידעהאפף), וכרבלתו כפולה: {יט} שרץ העוף. הם הנמוכים הרוחשים על הארץ, כגון זבובים וצרעים וחגבים טמאים, הם קרויים שרץ: {כ} כל עוף טהור תאכלו. ולא את הטמא, בא ליתן עשה על לא תעשה, וכן בבהמה אותה תאכלו ולא בהמה טמאה, לאו הבא מכלל עשה עשה, לעבור עליהם בעשה ולא תעשה: {כא} לגר אשר בשעריך. גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודת אלילים ואוכל נבלות: כי עם קדוש אתה לה'. קדש את עצמך (ספרי קד.) במותר לך, (ז) דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור, אל תתירם בפניהם: לא תבשל גדי. שלשה פעמים, פרט לחיה ולעופות (ח) ולבהמה טמאה (חולין קיג.): לא תבשל גדי. {כב} עשר תעשר. מה ענין זה אצל זה, (ט) אמר להם הקב"ה לישראל, לא תגרמו לי לבשל גדיים (י) של תבואה עד שהן במעי אמותיהן, שאם אין אתם מעשרים מעשרות כראוי, כשהוא סמוך להתבשל אני מוציא רוח קדים והיא משדפתן, שנאמר ושדפה לפני קמה (מלכים-ב יט, כו.), וכן (כ) לענין בכורים: שנה שנה. מכאן שאין מעשרין מן החדש על (ל) הישן (ספרי קה.): {כג} ואכלת וגו'. זה מעשר שני, שכבר למדנו ליתן מעשר ראשון ללוים, שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל וגו' (במדבר יח, כו.), ונתן להם רשות לאכלו בכל מקום, שנאמר ואכלתם אותו בכל מקום (שם לא.), על כרחך זה מעשר אחר הוא: {כד} כי יברכך. שתהא התבואה (מ) מרובה לשאת: {כו} בכל אשר תאוה נפשך. כלל: בבקר ובצאן וביין ובשכר. פרט: ובכל אשר תשאלך נפשך. חזר וכלל, מה הפרט מפורש ולד, ולדות הארץ, (נ) וראוי למאכל אדם וכו' (בבא קמא סג. ספרי קז.): {כז} והלוי וגו' לא תעזבנו. מליתן לו (ס) מעשר ראשון: כי אין לו חלק ונחלה עמך. יצאו לקט שכחה ופאה והפקר, שאף הוא יש לו חלק עמך בהן כמוך, ואינן (ע) חייבין במעשר (ספרי קח.): {כח} מקצה שלש שנים. בא ולמד, שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושניה לשמטה, שיבערם מן הבית בשלישית: {כט} ובא הלוי. ויטול (פ) מעשר ראשון: והגר והיתום. ויטלו מעשר שני שהוא של עני של שנה זו, ולא תאכלנו אתה בירושלים כדרך שנזקקת לאכול מעשר שני של שתי שנים: ואכלו ושבעו. תן להם כדי שביעה, מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן וכו', ואתה מוליך לירושלים (צ) במעשר של שנה ראשונה ושנייה שהשהית, ומתודה בערתי הקודש מן הבית (דברים כו, יג.), כמו שמפורש בכי תכלה לעשר (שם יב.):

דברים פרק-טו

{א} מקץ שבע שנים. יכול שבע שנים לכל מלוה ומלוה, תלמוד לומר קרבה שנת השבע (לקמן פסוק ט.), ואם אתה אומר ז' שנים לכל מלוה ומלוה, להלואת כל אחד ואחד, היאך היא קרבה, הא למדת ז' שנים למנין השמיטות: {ב} שמוט כל בעל משה ידו. שמוט את ידו של (ק) כל בעל משה: {ד} אפס כי לא יהיה בך אביון. ולהלן הוא אומר כי לא יחדל אביון, אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם: אביון. דל מעני, ולשון אביון שהוא תאב לכל דבר: {ה} רק אם שמוע תשמע. אז לא יהיה (ר) בך אביון: שמוע תשמע. שמע קמעא, משמיעין (ש) אותו הרבה: {ו} כאשר דבר לך. והיכן דבר, ברוך אתה בעיר (דברים כח, ג.): והעבטת. כל לשון הלואה כשנופל על המלוה נופל בלשון מפעיל, כגון והלוית, והעבטת, ואם היה אומר ועבטת, היה נופל על הלוה, כמו ולוית: והעבטת גוים. יכול שתהא לוה מזה ומלוה לזה, תלמוד לומר ואתה לא תעבוט: ומשלת בגוים רבים. יכול גויים אחרים מושלים עליך, תלמוד לומר ובך לא ימשולו: {ז} כי יהיה בך אביון. התאב תאב (ת) קודם: מאחד אחיך. אחיך מאביך קודם לאחיך (א) מאמך: שעריך. עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת: לא תאמץ. יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן, לכך נאמר לא תאמץ, יש לך אדם שפושט את ידו וקופצה, לכך נאמר ולא תקפוץ: מאחיך האביון. אם לא תתן לו, סופך להיות אחיו של אביון: {ח} פתח תפתח. אפילו כמה פעמים: כי פתח תפתח. הרי כי משמש בלשון אלא: והעבט תעביטנו. אם לא רצה במתנה תן לו בהלואה: די מחסורו. ואי אתה מצווה להעשירו: אשר יחסר לו. אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו: לו. זו אשה (כתובות סז:), וכן הוא אומר אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב, יח.): {ט} וקרא עליך. יכול מצוה, תלמוד לומר (ג ) ולא יקרא (דברים כד, טו. ספרי קיז.): והיה בך חטא. מכל מקום, אפילו לא יקרא, א"כ למה נאמר וקרא עליך, ממהר אני ליפרע על ידי הקורא יותר ממי שאינו קורא: {י} נתון תתן לו. אפילו מאה פעמים: לו. בינו ובינך: כי בגלל הדבר. אפילו אמרת (ד) ליתן, אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה: {יא} על כן. מפני (ה) כן: לאמר. עצה לטובתך (ו) אני משיאך (ספרי קיח.): לאחיך לעניך. לאיזה אח, לעני: לעניך. ביו"ד אחד לשון עני אחד הוא, אבל ענייך בשני יודי"ן שני עניים: {יב} כי ימכר לך. על ידי אחרים, שמכרוהו בית דין בגנבתו (ז) הכתוב מדבר (קידושין יד:), והרי כבר נאמר כי תקנה עבד עברי (שמות כא, ב.) ובמכרוהו בית דין הכתוב מדבר, אלא מפני שני דברים שנתחדשו כאן, אחד שכתוב או העבריה אף היא תצא בשש, ולא שמכרוה בית דין שאין האמה נמכרת בגנבתה, שנאמר בגנבתו ולא בגנבתה, אלא בקטנה שמכרה אביה, ולמד כאן שאם יצאו שש שנים קודם שתביא סימנין, תצא, (ח) ועוד חידש כאן העניק תעניק: {יד} העניק תעניק. לשון עדי, בגובה (ט) ובמראית העין, דבר שיהא ניכר שהטיבות לו. ויש מפרשים לשון הטענה על צוארו: מצאנך מגרנך ומיקבך. יכול אין לי אלא אלו בלבד, תלמוד לומר אשר ברכך מכל מה שברכך בוראך. ולמה נאמרו אלו, מה אלו מיוחדים שהם (י) בכלל ברכה, אף כל שהוא בכלל ברכה, יצאו פרדות. ולמדו רבותינו במסכת קידושין (יז.) בגזירה שוה, (כ) כמה נותן לו מכל מין ומין: {טו} וזכרת כי עבד היית. והענקתי ושניתי לך מביזת מצרים וביזת הים, אף אתה הענק ושנה לו: {יז} עבד עולם. יכול כמשמעו, תלמוד לומר ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו (ויקרא כה, י.), (ל) הא למדת שאין זה אלא עולמו של יובל (מכילתא משפטים פב.): ואף לאמתך תעשה כן. הענק לה, יכול אף לרציעה השוה הכתוב אותה, תלמוד לומר אם אמר יאמר העבד (שמות כא, ה.), עבד נרצע ואין אמה נרצעת: {יח} כי משנה שכר שכיר. מכאן אמרו, עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה, וזהו כפלים שבעבודת שכירי יום, ומהו עבודתו בלילה, רבו מוסר לו (מ) שפחה כנענית והולדות לאדון: {יט} כל הבכור וגו' תקדיש. ובמקום אחר הוא אומר לא יקדיש, שנאמר אך בכור אשר יבכר לה' וגו' (ויקרא כז, כו.), הא כיצד, אינו מקדישו לקרבן אחר וכאן למד שמצוה לומר הרי אתה (נ) קדוש לבכורה. דבר אחר, א"א לומר (ס) תקדיש שכבר נאמר לא יקדיש, וא"א לומר לא יקדיש שהרי כבר נאמר תקדיש, הא כיצד, מקדישו אתה הקדש (ע) עלוי, ונותן להקדש כפי טובת הנאה שבו (ערכין כט.): לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז וגו'. אף החילוף למדו רבותינו שאסור, אלא שדבר הכתוב בהווה: {כ} לפני ה' אלהיך תאכלנו. לכהן הוא אומר, שכבר מצינו שהוא ממתנות כהונה אחד תם ואחד בעל מום, שנאמר ובשרם יהיה לך וגו' (במדבר יח, יח.): שנה בשנה. מכאן שאין משהין אותו יותר על שנתו, יכול יהא פסול משעברה שנתו, כבר הוקש למעשר, שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך (דברים יד, כג.), מה מעשר שני אינו נפסל משנה לחברתה, (פ) אף בכור אינו נפסל, אלא שמצוה תוך שנתו: שנה בשנה. אם שחטו בסוף שנתו, אוכלו אותו היום ויום אחד משנה אחרת, למד שנאכל לשני ימים ולילה אחד (ספרי קכה.): {כא} מום. כלל: פסח או עור. פרט: כל מום רע. חזר וכלל, מה הפרט מפורש מום הגלוי ואינו חוזר, אף כל מום שבגלוי ואינו חוזר: {כג} רק את דמו לא תאכל. שלא תאמר הואיל וכולו היתר הבא מכלל איסור הוא, שהרי קדוש, ונשחט בחוץ בלא פדיון ונאכל, יכול יהא אף הדם מותר, תלמוד לומר רק את דמו לא תאכל:

דברים פרק-טז

{א} שמור את חדש האביב. מקודם בואו שמור שיהא ראוי לאביב, להקריב בו את מנחת העומר, ואם לאו עבר את השנה: ממצרים לילה. והלא ביום יצאו, שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו' (במדבר לג, ג.), אלא לפי שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת, שנאמר ויקרא למשה ולאהרן לילה וגו' (שמות יג, לא.): {ב} וזבחת פסח לה' אלהיך צאן. שנאמר מן הכבשים ומן העזים תקחו: ובקר. תזבח לחגיגה (ספרי קכט.), (צ) שאם נמנו על הפסח חבורה מרובה, מביאים עמו חגיגה כדי שיהא נאכל על השובע. ועוד למדו רבותינו דברים הרבה מפסוק זה: {ג} לחם עני. לחם שמזכיר את העוני (ק) שנתענו במצרים: כי בחפזון יצאת. ולא הספיק בצק להחמיץ, (ר) וזה יהיה לך לזכרון, וחפזון לא שלך היה, אלא של מצרים, שכן הוא אומר ותחזק מצרים על העם וגו': למען תזכר. על ידי אכילת הפסח והמצה, את יום צאתך: {ד} ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר. אזהרה למותיר בפסח דורות, (ש) לפי שלא נאמר אלא בפסח מצרים, ויום ראשון האמור כאן הוא י"ד בניסן, (ת) כמה דאת אמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמות יב, טו.), ולפי שנסתלק הכתוב מענינו של פסח (א) והתחיל לדבר בחקות שבעת ימים כגון שבעת ימים תאכל עליו מצות ולא יראה לך שאור בכל גבולך, הוצרך לפרש באיזו זביחה הוא מזהיר, שאם כתב ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב לבקר, הייתי אומר שלמים הנשחטים כל שבעה, כולן בבל תותירו ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, לכך כתב בערב ביום הראשון. דבר אחר, בחגיגת י"ד הכתוב מדבר, ולמד עליה שנאכלת לשני ימים, והראשון האמור כאן, ביו"ט הראשון הכתוב מדבר, וכן משמעות המקרא, בשר חגיגה אשר תזבח בערב, לא ילין ביו"ט הראשון עד בקרו של שני, אבל נאכלת היא בארבעה עשר ובט"ו, וכך היא שנויה במסכת פסחים (עא:): {ו} בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים. הרי שלשה זמנים חלוקים, בערב משש שעות ולמעלה זבחהו, וכבוא השמש תאכלהו, ומועד צאתך אתה שורפהו, כלומר נעשה נותר ויצא לבית (ב) השריפה (ספרי קלג.): {ז} ובשלת. זהו צלי אש, שאף הוא קרוי בישול: ופנית בבקר. לבקרו של (ג) שני, מלמד שטעון לינה ליל של מוצאי יו"ט (ספרי קלד. חגיגה יז.): {ח} ששת ימים תאכל מצות. ובמקום אחר הוא אומר (ד ) שבעת ימים (שמות יב, טו.), שבעה מן הישן (ה) וששה מן החדש. דבר אחר, למד על אכילת מצה בשביעי שאינה חובה, (ו) ומכאן אתה למד לששת ימים, שהרי שביעי בכלל היה, ויצא מן הכלל ללמד שאין אכילת מצה בו חובה אלא רשות, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, מה שביעי רשות אף כולם רשות, חוץ מלילה הראשון שהכתוב קבעו חובה, שנאמר בערב תאכלו מצות (שם יח.): עצרת לה' אלהיך. עצור עצמך מן המלאכה. דבר אחר, כנופיא של מאכל ומשתה, לשון נעצרה נא אותך (שופטים יג, טו.): {ט} מהחל חרמש בקמה. משנקצר העומר, (ז) שהוא ראשית הקציר (ספרי קלו:): {י} מסת נדבת ידך. די נדבת ידך, (ח) הכל לפי הברכה, הבא שלמי שמחה, וקדש קרואים לאכול: {יא} והלוי והגר והיתום והאלמנה. ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, בנך ובתך ועבדך ואמתך, אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך: {יב} וזכרת כי עבד היית וגו'. על מנת כן פדיתיך שתשמור ותעשה את החקים האלה: {יג} באספך. בזמן האסיף שאתה מכניס לבית פירות הקיץ. דבר אחר (ט) באספך מגרנך ומיקבך, (י) למד שמסככין את הסוכה בפסולת גורן ויקב (סוכה יב.): {טו} והיית אך שמח. לפי פשוטו אין זה לשון צווי אלא לשון הבטחה, ולפי תלמודו (שם מח.) למדו מכאן, לרבות לילי יום טוב (כ) האחרון לשמחה: {טז} ולא יראה את פני ה' ריקם. אלא הבא עולות ראייה (ל) ושלמי חגיגה: {יז} איש כמתנת ידו. מי שיש לו אוכלין הרבה ונכסים מרובים, יביא עולות מרובות ושלמים מרובים (חגיגה ח:): חסלת פרשת ראה:

פרשת שופטים

{יח} שופטים ושוטרים. שופטים, דיינין הפוסקים את הדין: ושוטרים. הרודין את העם אחר מצותן, שמכין וכופתין (א) במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט: בכל שעריך. בכל עיר (ב) ועיר (סנהדרין טז:): לשבטיך. מוסב על תתן לך, (ג) שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך: לשבטיך. מלמד, שמושיבין דיינין לכל שבט ושבט (ד) ובכל עיר ועיר: ושפטו את העם וגו'. מנה דיינין מומחים (ה) וצדיקים לשפוט צדק: {יט} לא תטה משפט. כמשמעו: לא תכיר פנים. אף בשעת הטענות, (ו) אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה, אחד עומד ואחד יושב, לפי שכשרואה שהדיין מכבד את חבירו, מסתתמין טענותיו: ולא תקח שחד. אפילו (ז) לשפוט צדק (ספרי קמד.): כי השחד יעור. (ח) משקבל שוחד ממנו, אי אפשר שלא יטה את לבבו אצלו להפך בזכותו (כתובות קה:): דברי צדיקים. דברים המצודקים, (ט) משפטי אמת: {כ} צדק צדק תרדף. הלך (י) אחר בית דין יפה (ספרי קמד. סנהדרין לב:): למען תחיה וירשת. כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים, (כ) להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן (ספרי שם): {כא} לא תטע לך אשרה. לחייבו עליה משעת נטיעתה, (ל) ואפילו לא עבדה, עובר בלא תעשה על נטיעתה: לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך. אזהרה לנוטע אילן ולבונה בית (נ) בהר הבית: {כב} ולא תקים לך מצבה. מצבת אבן אחת, להקריב (ס) עליה אפילו לשמים: אשר שנא. מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות, ואת זו שנא, (ע) כי חק היתה לכנענים, (פ) ואע"פ שהיתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודת אלילים:

דברים פרק-יז

{א} לא תזבח וגו' כל דבר רע. אזהרה למפגל בקדשים ע"י (צ) דבור רע (ספרי קמז.). ועוד נדרשו בו שאר דרשות בשחיטת קדשים (זבחים לו.:): {ב} לעבר בריתו. אשר כרת ה' אתכם שלא לעבוד אלילים: {ג} אשר לא צויתי. (ק) לעבדם (מגילה ט:): {ד} נכון. (ר) מכוון העדות: {ה} והוצאת את האיש ההוא וגו' אל שעריך וגו'. המתרגם אל שעריך, לתרע בית דינך, טועה, שכן שנינו אל שעריך זה שער שעבד בו, או אינו אלא שער שנדון בו, נאמר שעריך (ש) למטה ונאמר שעריך למעלה, (ת) מה שעריך האמור למעלה שער שעבד בו, אף שעריך האמור למטה שער שעבד בו, ותרגומו (א) לקרויך: {ו} שנים עדים או שלשה. (מכות ה:) אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט לך שלשה, להקיש שלשה לשנים, מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת, (ב) ואין נעשין זוממין עד שיזומו כולם (מכות ה:): {ח} כי יפלא. כל הפלאה לשון הבדלה ופרישה, שהדבר נבדל ומכוסה (ג) ממך: בין דם לדם. בין דם טמא לדם טהור (סנהדרין פז. ספרי קנב.): בין דין לדין. בין דין זכאי לדין חייב: ובין נגע לנגע. בין נגע טמא לנגע טהור: דברי ריבות. שיהיו חכמי העיר חולקים בדבר, זה מטמא וזה מטהר, זה מחייב (ד) וזה מזכה: וקמת ועלית. מלמד, שבית המקדש (ה) גבוה מכל המקומות (סנהדרין פז.): {ט} הכהנים הלוים. הכהנים שיצאו משבט לוי: ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו, (ו) אתה צריך לשמוע לו (ספרי קנג.), אין לך אלא שופט שבימיך: {יא} ימין ושמאל. אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין (ספרי קנד.), (ז) וכל שכן כשאומר לך על ימין ימין, ועל שמאל שמאל: {יג} וכל העם ישמעו. מכאן, שממתינין לו עד הרגל, (ח) וממיתין אותו ברגל (סנהדרין פט.): {טז} לא ירבה לו סוסים. אלא כדי (ט) מרכבתו, שלא ישיב את העם מצרימה, שהסוסים (י) באים משם, כמו שנאמר בשלמה, ותעל ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה (מלכים-א י, כט. סנהדרין כא:): {יז} ולא ירבה לו נשים. אלא שמונה עשרה, שמצינו שהיו לו לדוד שש נשים, ונאמר לו, ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה (שמואל-ב יב, ח.): וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. אלא כדי ליתן (כ) לאכסניא (גאסטפריינדשאפט) (ס"א לאפסניא) (מאלצייט) (סנהדרין שם): {יח} והיה כשבתו. אם עשה כן, כדאי (ל) הוא שתתקיים מלכותו: את משנה התורה. שתי ספרי תורות, אחת שהיא מונחת בבית גנזיו, ואחת שנכנסת ויוצאת עמו (סנהדרין שם), ואונקלוס תרגם פתשגן, פתר משנה לשון שנון ודבור: {יט} דברי התורה. (מ) כמשמעו: {כ} ולבלתי סור מן המצוה. אפילו מצוה קלה של נביא: למען יאריך ימים. מכלל הן אתה שומע לאו, (נ) וכן מצינו בשאול, שאמר לו שמואל שבעת ימים תוחל עד בואי אליך (שמואל-א י, ח.), להעלות עולה וגו', וכתיב ויוחל שבעת ימים (שם יג, ח.), ולא שמר הבטחתו לשמור כל היום, ולא הספיק להעלות העולה, עד שבא שמואל ואמר לו נסכלת כאשר לא שמעת וגו' (שם יג.) ועתה ממלכתך לא תקום (שם יד.), הא למדת, שבשביל מצוה קלה של נביא, נענש: הוא ובניו. מגיד שאם בנו הגון למלכות, הוא קודם לכל אדם (הוריות יא:):

דברים פרק-יח

{א} כל שבט לוי. בין תמימין בין (ס) בעלי מומין: חלק. בביזה: ונחלה. בארץ: אשי ה'. קדשי המקדש (ס"א קדשי הקדשים): ונחלתו. אלו קדשי הגבול, (ע) תרומות ומעשרות, אבל. {ב} נחלה. גמורה, לא יהיה לו בקרב אחיו. ובספרי דרשו (קסד.), ונחלה לא יהיה לו, זו נחלת שאר. בקרב אחיו, (פ) זו נחלת חמשה, ואיני יודע מה היא, ונראה לי, שארץ כנען שמעבר הירדן ואילך נקראת ארץ חמשה עממים, ושל סיחון ועוג שני עממים, אמורי וכנעני, ונחלת שאר לרבות (צ) קיני וקנזי וקדמוני, וכן דורש בפרשת מתנות שנאמרו לאהרן על כן לא היה ללוי וגו', להזהיר על קיני וקנזי וקדמוני (ספרי קרח קיט.). שוב נמצא בדברי רבי קלונימוס, הכי גרסינן בספרי, ונחלה לא יהיה לו, אלו נחלת חמשה. בקרב אחיו, אלו נחלת שבעה, נחלת חמשה שבטים (ק) ונחלת שבעה שבטים, ומתוך שמשה ויהושע לא חלקו נחלה אלא לחמשה שבטים בלבד, שכן משה הנחיל לראובן וגד וחצי שבט מנשה, ויהושע הנחיל ליהודה ואפרים ולחצי שבט מנשה, ושבעה האחרים נטלו מאליהן אחרי מות יהושע, מתוך כך הזכיר חמשה לבד ושבעה לבד: כאשר דבר לו. בארצם לא תנחל גו' (במדבר יח, כ.) אני חלקך: {ג} מאת העם. ולא (ר) מאת הכהנים: אם שור אם שה. פרט (ש) לחיה: הזרוע. מן הפרק של ארכובה עד כף של יד שקורין (ת) אשפלדו"ן (שולטער): והלחיים. עם הלשון (א.) דורשי רשומות (ב) היו אומרים זרוע תחת יד, (ג) שנאמר ויקח רומח בידו (במדבר כה, ז.). לחיים, תחת תפלה, שנאמר ויעמוד פינחס ויפלל (תהלים קו, ל.). והקבה, תחת האשה אל קבתה (חולין קלד:): {ד} ראשית דגנך. זו תרומה, ולא פירש בה שיעור, אבל רבותינו נתנו בה שיעור (תרומות ד, ג.), עין יפה אחד מארבעים, עין רעה אחד מששים, בינונית אחד מחמשים, וסמכו על המקרא שלא לפחות מאחד מששים, שנאמר וששיתם (ד) האיפה מחומר (ה) השעורים (יחזקאל מה, יג.). ששית האיפה חצי סאה, (ו) כשאתה נותן חצי סאה לכור הרי א' מששים, שהכור שלשים סאין: וראשית גז צאנך. כשאתה גוזז צאנך בכל שנה, תן ממנה ראשית (ז) לכהן, ולא פירש בה שיעור, ורבותינו (חולין קלז:) נתנו בה שיעור א' מששים. וכמה צאן חייבות בראשית הגז, חמש רחלות, שנאמר וחמש צאן עשויות (שמואל-א כה, יח.), (ח) רבי עקיבא אומר, ראשית גז שתים, צאנך ארבעה, תתן לו הרי חמשה: {ה} לעמוד לשרת. מכאן, שאין שירות אלא מעומד: {ו} וכי יבא הלוי. יכול בבן לוי ודאי (ט) הכתוב מדבר, תלמוד לומר ושרת, יצאו לוים שאין ראוין לשירות (ספרי קסח.): ובא בכל אות נפשו וגו': {ז} ושרת. למד על הכהן, שבא ומקריב קרבנות נדבתו (י) או חובתו ואפילו במשמר שאינו שלו. דבר אחר, עוד למד על הכהנים הבאים לרגל, שמקריבין במשמר (כ) ועובדין בקרבנות הבאות מחמת הרגל, כגון מוספי הרגל, (ל) ואע"פ שאין המשמר שלהם: {ח} חלק כחלק יאכלו. מלמד, שחולקין בעורות ובבשר שעירי חטאות, (מ) יכול אף בדברים הבאים שלא מחמת הרגל, כגון תמידים ומוספי שבת ונדרים ונדבות, תלמוד לומר לבד ממכריו על האבות, חוץ ממה שמכרו האבות בימי דוד ושמואל, שנקבעו המשמרות, ומכרו זה לזה טול אתה שבתך ואני אטול שבתי: {ט} לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות (סנהדרין סח.), כלומר להבין מעשיהם כמה הם מקולקלין, ולהורות לבניך לא תעשה כך וכך שזה הוא חוק העובדי כוכבים: {י} מעביר בנו ובתו באש. הוא עבודת המולך, עושה מדורות אש מכאן ומכאן, ומעבירו בין שתיהם: קסם קסמים. איזהו קוסם, האוחז את מקלו ואומר אם אלך אם לא אלך, וכן הוא אומר עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו (הושע ד, יב.): מעונן. רבי עקיבא אומר, אלו נותני עונות, שאומרים עונה פלונית יפה להתחיל, וחכמים אומרים אלו אוחזי (נ) העינים (סנהדרין סה:): מנחש. פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך, מקלו נפל מידו (סנהדרין שם): {יא} וחבר חבר. שמצרף נחשים או עקרבים או שאר חיות למקום אחד (ספרי קעב.): ושואל אוב. זה מכשפות ששמו פיתום, ומדבר משחיו ומעלה את המת בבית השחי שלו: וידעוני. מכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו, ומדבר העצם ע"י מכשפות: ודרש אל המתים. כגון המעלה (ס) בזכרותו, והנשאל (ע) בגלגולת: {יב} כל עושה אלה. עושה כל אלה לא נאמר, אלא כל עושה אלה, אפילו אחת מהן (מכות כד. ספרי קעג.): {יג} תמים תהיה עם ה' אלהיך. התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, (פ) ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז (צ) תהיה עמו ולחלקו: {יד} לא כן נתן לך. הקב"ה, לשמוע (ק) אל מעוננים ואל קוסמים, שהרי השרה שכינה על הנביאים ואורים ותומים: {טו} מקרבך מאחיך כמוני. כמו שאני (ר) מקרבך מאחיך, יקום לך תחתי, וכן (ש) מנביא לנביא: {כ} אשר לא צויתיו לדבר. אבל צויתי לחבירו: ואשר ידבר בשם אלהים אחרים. אפילו כוון את ההלכה, לאסור את האסור ולהתיר את המותר: ומת. בחנק, שלשה מיתתן בידי אדם, המתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו, והמתנבא בשם עבודת אלילים, (ת) אבל הכובש את נבואתו, (א) והעובר על דברי נביא, והעובר על דברי עצמו, מיתתן בידי שמים, שנאמר אנכי אדרוש מעמו (סנהדרין פט. ספרי קעג.): {כא} וכי תאמר בלבבך. עתידין אתם (ב) לומר, כשיבא חנניה בן עזור ומתנבא, הנה כלי בית ה' מושבים מבבלה עתה מהרה (ירמיה כז, טז.), וירמיהו עומד (ג) וצווח על העמודים ועל הים, (ד) ועל יתר הכלים (שם יט.) שלא גלו עם יכניה, בבלה יובאו (שם כב.) עם גלות צדקיהו: {כב} אשר ידבר הנביא. ויאמר דבר זה עתיד לבא עליכם (ספרי קעח.), ותראו שלא יבא, (ה) הוא הדבר אשר לא דברו ה', והרוג אותו. ואם תאמר, זו במתנבא על העתידות, (ו) הרי שבא ואמר עשו כך וכך ומפי הקב"ה אני אומר, כבר נצטוו, שאם בא להדיחך מאחת מכל המצות לא תשמע לו, (ז) אא"כ מומחה הוא לך שהוא צדיק גמור, כגון אליהו בהר הכרמל, שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות כדי לגדור את ישראל, הכל לפי צורך שעה וסייג הפרצה, לכך נאמר אליו (ח) תשמעון: לא תגור ממנו. לא תמנע עצמך מללמד עליו חובה (ספרי שם), ולא תירא (ט) ליענש עליו:

דברים פרק-יט

{ג} תכין לך הדרך. מקלט, מקלט, היה כתוב על פרשת (י) דרכים: ושלשת את גבול ארצך. שיהא מתחלת הגבול, עד העיר הראשונה של עיר מקלט, (כ) כשיעור מהלך שיש ממנה עד השנייה, וכן משנייה לשלישית, וכן מן השלישית עד הגבול השני של ארץ ישראל: {ה} ונדחה ידו. כשבא להפיל הגרזן על העץ, ותרגומו ותתמריג ידיה, לשון ונשמטה ידו להפיל מכת הגרזן על העץ, כי שמטו הבקר (שמואל-ב ו, ו.) תרגם יונתן ארי מרגוהי תוריא: ונשל הברזל מן העץ. יש מרבותינו אומרים נשמט הברזל מקתו, ויש מהם אומרים שישל הברזל לחתיכה מן העץ המתבקע, והיא נתזה והרגה (מכות ז:): {ו} פן ירדף גאל הדם. לכך אני אומר להכין לך דרך (ל) וערי מקלט רבים: {ח} ואם ירחיב. כאשר נשבע לתת לך ארץ (מ) קני וקנזי וקדמוני: {ט} ויספת לך עוד שלש. הרי תשע, ג' שבעבר הירדן, וג' שבארץ כנען, וג' לעתיד לבא: {יא} וכי יהיה איש שנא לרעהו. ע"י שנאתו הוא בא לידי וארב לו, מכאן אמרו, עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה, לפי שעבר על לא תשנא, סופו לבא לידי שפיכות דמים, לכך נאמר וכי יהיה איש שונא לרעהו וגו', שהיה לו לכתוב וכי יקום איש וארב לרעהו והכהו נפש: {יג} לא תחוס עינך עליו. שלא תאמר, הראשון כבר נהרג, (נ) למה אנו הורגים את זה ונמצאו שני ישראלים הרוגים (ספרי קפז.): {יד} לא תסיג גבול. לשון נסוגו אחור (ישעיה מב, יז.), שמחזיר סימן חלוקת הקרקע לאחור, לתוך שדה חבירו, למען הרחיב את שלו, והלא כבר נאמר לא תגזול, מה תלמוד לומר לא תסיג, למד על העוקר תחום חבירו שעובר בשני לאוין, יכול אף בחוץ לארץ, תלמוד לומר בנחלתך אשר תנחל וגו', בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוץ לארץ אינו עובר אלא משום לא תגזול: {טו} עד אחד. זה בנה אב, כל עד שבתורה שנים, (ס) אלא אם כן פרט לך בו אחד (סוטה ב:): לכל עון ולכל חטאת. להיות חבירו (ע) נענש על עדותו, (פ) לא עונש גוף ולא עונש ממון, אבל קם הוא (צ) לשבועה (ספרי קפח.), אמר לחבירו תן לי מנה שהלויתיך, א"ל אין לך בידי כלום, ועד אחד מעידו שיש לו, חייב להשבע לו: על פי שני עדים. ולא שיכתבו עדותם (גיטין עא.) (ק) באגרת וישלחו לב"ד, ולא שיעמוד תורגמן (ר) בין העדים ובין הדיינים: {טז} לענות בו סרה. דבר שאינו, שהוסר העד הזה מכל העדות (ש) הזאת, כיצד, שאמרו להם והלא עמנו הייתם באותו היום במקום פלוני (ספרי קפט.): {יז} ועמדו שני האנשים. בעדים הכתוב מדבר, (ת) ולמד שאין עדות בנשים, ולמד שצריכין להעיד עדותן מעומד (שבועות ל.): אשר להם הריב. אלו בעלי (א) הדין: לפני ה'. יהיה דומה להם כאלו עומדין לפני המקום, שנאמר בקרב אלהים ישפוט (תהלים פב, א.): אשר יהיו בימים ההם. יפתח בדורו כשמואל בדורו (ראש השנה כה:), צריך אתה לנהוג בו כבוד: {יח} ודרשו השופטים היטב. על פי המזימין אותם, (ב) שבודקים וחוקרים את הבאים להזימם בדרישה ובחקירה: והנה עד שקר. כל מקום שנאמר עד, בשנים (ג) הכתוב מדבר: {יט} כאשר זמם. ולא כאשר עשה, מכאן אמרו, הרגו (ד) אין נהרגין (מכות ה:): לעשות לאחיו. מה תלמוד לומר לאחיו, למד על זוממי בת כהן נשואה שאינם בשריפה, אלא במיתת הבועל שהוא בחנק, שנאמר באש תשרף (ויקרא כא, ט.), היא ולא בועלה, לכך נאמר כאן לאחיו, כאשר זמם לעשות לאחיו, ולא כאשר זמם לעשות לאחותו, אבל בכל שאר מיתות השוה הכתוב אשה לאיש, וזוממי אשה נהרגין כזוממי איש, כגון שהעידוה שהרגה את הנפש, שחללה את השבת, נהרגין במיתתה, שלא מיעט כאן אחותו אלא במקום שיש לקיים בהן הזמה (ה) כמיתת הבועל: {כ} ישמעו ויראו. מכאן שצריכין הכרזה, (ו) איש פלוני ופלוני נהרגין על שהוזמו בב"ד: {כא} עין בעין. ממון (בבא קמא פד.), (ז) וכן שן בשן וגו':

דברים פרק-כ

{א} כי תצא למלחמה. סמך הכתוב יציאת מלחמה לכאן, לומר לך, (ח) שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה. דבר אחר, לומר לך, (ט) אם עשית משפט צדק, אתה מובטח שאם תצא למלחמה אתה נוצח, וכן דוד הוא אומר, עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי (תהלים קיט, קכא.): על אויבך. (י) יהיו בעיניך כאויבים, אל תרחם עליהם (כ) כי לא ירחמו עליך: סוס ורכב. בעיני כולם כסוס אחד, וכן הוא אומר והכית את מדין כאיש אחד (שופטים ו, טו.), וכן הוא אומר כי בא (ל) סוס פרעה (שמות טו, יט.): עם רב ממך. בעיניך הוא רב, (מ) אבל בעיני אינו רב: {ב} כקרבכם אל המלחמה. סמוך לצאתכם (נ) מן הספר מגבול ארצכם: ונגש הכהן. המשוח לכך, והוא הנקרא (ס) משוח מלחמה (סוטה מב.): ודבר אל העם. בלשון (ע) הקודש (שם): {ג} שמע ישראל. אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע (פ) בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם (שם): על אויביכם. אין אלו אחיכם, שאם תפלו בידם אינם מרחמים עליכם, (צ) אין זו כמלחמת יהודה עם ישראל, שנאמר ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה וכל מערומיהם הלבישו מן השלל וילבישום וינעילום ויאכילום וישקום ויסיכום וינהלום בחמורים לכל כושל ויביאום יריחו עיר התמרים אצל אחיהם וישובו שומרון (דברי הימים-ב כח, טו.), אלא על אויביכם אתם הולכים, לפיכך התחזקו למלחמה: אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו. ארבע אזהרות, כנגד ארבעה דברים שמלכי האומות עושים, מגיפים בתריסיהם (ק) כדי להקישן זה לזה, כדי להשמיע קול שיחפזו אלו שכנגדם וינוסו, ורומסים בסוסיהם ומצהילין אותם, להשמיע קול שעטת פרסות סוסיהם, וצווחין בקולם ותוקעין בשופרות ומיני משמיעי קול (סוטה שם): אל ירך לבבכם. מצהלות (ר) סוסים: אל תיראו. מהגפת התריסין: ואל תחפזו. מקול הקרנות: ואל תערצו. מקול הצווחה: {ד} כי ה' אלהיכם וגו'. הם באים בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום, פלשתים באו בנצחונו של גלית, מה היה סופו, נפל ונפלו עמו: ההולך עמכם. זה (ש) מחנה הארון: {ה} ולא חנכו. לא דר בו, חנוך לשון התחלה: ואיש אחר יחנכנו. ודבר של עגמת נפש (ת) הוא זה: {ו} ולא חללו. לא פדאו בשנה הרביעית, שהפירות טעונין לאכלן בירושלים, או לחללן בדמים ולאכול הדמים בירושלים: {ז} פן ימות במלחמה. ישוב פן ימות, שאם לא ישמע לדברי הכהן, (א) כדאי הוא שימות: {ח} ויספו השוטרים. למה נאמר כאן ויספו, מוסיפין זה על דברי הכהן, שהכהן מדבר ומשמיע מן שמע ישראל עד להושיע אתכם, ומי האיש ושני ושלישי כהן מדבר ושוטר משמיע, וזה שוטר מדבר ושוטר משמיע (סוטה מג.): הירא ורך הלבב. רבי עקיבא אומר, כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה, רבי יוסי הגלילי אומר, הירא מעבירות שבידו, (ב) ולכך תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה, לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם, שלא יבינו שהם בעלי עבירה, והרואהו חוזר אומר, שמא בנה בית או נטע כרם או ארס אשה: {ט} שרי צבאות. שמעמידין זקפין מלפניהם ומאחריהם וכשילים של ברזל בידיהם, וכל מי שרוצה לחזור, הרשות בידו לקפח את שוקיו. זקפין, בני אדם עומדים בקצה המערכה לזקוף את הנופלים ולחזקם בדברים, שובו אל המלחמה ולא תנוסו, שתחלת (ג) נפילה ניסה: {י} כי תקרב אל עיר. במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בענין, כן תעשה לכל הערים הרחוקות וגו': {יא} כל העם הנמצא בה. אפילו אתה מוצא בה משבעה אומות (ד) שנצטוית להחרימם, אתה רשאי לקיימם (ספרי ר.): למס ועבדוך. עד שיקבלו עליהם מסים ושעבוד (שם): {יב} ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה. הכתוב מבשרך, שאם לא תשלים עמך, סופה להלחם בך (ה) אם תניחנה ותלך: וצרת עליה. אף להרעיבה ולהצמיאה ולהמיתה מיתת תחלואים: {יג} ונתנה ה' אלהיך בידך. אם עשית כל האמור בענין, סוף שה' נותנה בידך: {יד} והטף. אף טף של זכרים, ומה אני מקיים והכית את כל זכורה, בגדולים: {יז} כאשר צוך. לרבות את (ו) הגרגשי: {יח} למען אשר לא ילמדו. הא אם עשו תשובה והתגיירו, (ז) אתה רשאי לקבלם: {יט} ימים. שנים: רבים. שלשה, מכאן אמרו, אין צרין על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת (ספרי רג. שבת יט.) (ח) . ולמד, שפותח בשלום שנים או ג' ימים, וכן הוא אומר, וישב דוד בצקלג ימים שנים (שמואל-ב א, א.), ובמלחמות הרשות (ט) הכתוב מדבר (ספרי שם): כי האדם עץ השדה. הרי כי משמש בלשון דלמא, שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך (י) להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר, למה תשחיתנו: {כ} עד רדתה. לשון רדוי, (כ) שתהא כפופה לך:

דברים פרק-כא

{ב} ויצאו זקניך. מיוחדים שבזקניך (סוטה מד: סנהדרין יד.), אלו (ל) סנהדרי גדולה: ומדדו. ממקום (מ) שהחלל שוכב (סוטה מה.): אל הערים אשר סביבות החלל. לכל צד, לידע (נ) איזו קרובה: {ד} אל נחל איתן. קשה, (ס) שלא נעבד: וערפו. קוצץ ערפה בקופיץ, (ע) אמר הקב"ה תבא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות, ותערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה, שלא הניחוהו (פ) לעשות פירות: {ז} ידינו לא שפכו. וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה. והכהנים אומרים כפר (צ) לעמך ישראל: {ח} ונכפר להם הדם. הכתוב מבשרם, שמשעשו כן יכופר להם העון: {ט} ואתה תבער. מגיד, שאם נמצא ההורג אחר שנתערפה העגלה, הרי זה יהרג (כתובות לז:), והוא הישר בעיני ה': חסלת פרשת שופטים:

פרשת כי תצא

{י} כי תצא למלחמה. במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו, (א) שהרי כבר נאמר לא תחיה כל נשמה: ושבית שביו. לרבות כנענים שבתוכה, (ב) ואע"פ שהן משבעה אומות: {יא} ולקחת לך לאשה. לא דברה תורה אלא כנגד יצר (ג) הרע, שאם אין הקדוש ב"ה מתירה, ישאנה באיסור, אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו כי תהיינן לאיש וגו', וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו: אשת. אפילו (ד) אשת איש: {יב} ועשתה את צפרניה. תגדלם (ה) כדי שתתנוול: {יג} והסירה את שמלת שביה. לפי שהם נאים, שהנכרים (ו) בנותיהם מתקשטות במלחמה, בשביל להזנות אחרים עמהם: וישבה בביתך. בבית שמשתמש בו, (ז) נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה, רואה בנוולה, כדי שתתגנה עליו: ובכתה את אביה. כל כך (ח) למה, כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת: {יד} והיה אם לא חפצת בה. הכתוב מבשרך שסופך (ט) לשנאותה: לא תתעמר בה. לא תשתמש בה, בלשון פרסי קורין לעבדות ושימוש, עימראה, מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי כן: {יז} פי שנים. כנגד שני (י) אחים (בבא בתרא קכב:): בכל אשר ימצא לו. מכאן שאין הבכור נוטל פי שנים, בראוי לבא (כ) לאחר מיתת האב, כבמוחזק: {יח} סורר. סר מן הדרך: ומורה. מסרב בדברי אביו, לשון ממרים: ויסרו אותו. מתרין בו בפני שלשה (ל) ומלקין אותו (סנהדרין עא.). בן סורר ומורה אינו חייב עד שיגנוב ויאכל תרטימר (מ) בשר וישתה חצי לוג יין, שנאמר זולל וסובא, ונאמר אל תהי בסובאי יין בזוללי (נ) בשר למו (משלי כג, כ.), ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו (סנהדרין עב.), הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, (ס) אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב: {כא} וכל ישראל ישמעו ויראו. מכאן שצריך (ע) הכרזה בב"ד, פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה: {כב} וכי יהיה באיש חטא משפט מות. סמיכות הפרשיות מגיד, שאם חסים עליו אביו ואמו, סוף שיצא לתרבות רעה ויעבור עבירות ויתחייב מיתה בבית דין: ותלית אותו על עץ. רבותינו אמרו, (סנהדרין מה:) כל הנסקלין נתלין, (פ) שנאמר כי קללת אלהים תלוי, והמברך ה' בסקילה: {כג} כי קללת אלהים תלוי. זלזולו של מלך הוא, (צ) שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו, (ק) משל לשני אחים תאומים, שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי. כל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול, כמו והוא קללני קללה נמרצת (מלכים-א ב, ח.):

דברים פרק-כב

{א} והתעלמת. כובש עין (ר) כאילו אינו רואהו: לא תראה והתעלמת. לא תראה אותו (ש) שתתעלם ממנו, זהו פשוטו. ורבותינו אמרו, (בבא מציעא ל.) פעמים שאתה (ת) מתעלם וכו': {ב} עד דרש אחיך. וכי תעלה בלבבך שיתנהו לו קודם שידרשהו, אלא דרשהו (א) שלא יהא רמאי (שם כח.): והשבותו לו. שתהא בו השבה, (ב) שלא יאכל בביתך כדי דמיו ותתבעם ממנו, מכאן אמרו כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, ושאינו עושה ואוכל (ג) ימכר: {ג} לא תוכל להתעלם. לכבוש עינך (ד) כאילו אינך רואה אותו: {ד} הקם תקים. זו טעינה (בבא מציעא לב.), (ה) להטעין משאוי שנפל מעליו: עמו. עם בעליו, אבל אם הלך וישב לו, ואמר לו הואיל ועליך מצוה, אם רצית לטעון, טעון, פטור (בבא מציעא שם): {ה} לא יהיה כלי גבר על אשה. שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים (ספרי רכו. נזיר נט.), שאין זו אלא לשם ניאוף: ולא ילבש גבר שמלת אשה. לילך לישב בין הנשים. (ו) דבר אחר, שלא יסיר שער הערוה (ז) ושער של בית השחי: כי תועבת. לא אסרה תורה אלא לבוש (ח) המביא לידי תועבה: {ו} כי יקרא. פרט למזומן: לא תקח האם. בעודה (ט) על בניה (חולין קמ:): {ז} למען ייטב לך וגו'. אם מצוה קלה שאין בה חסרון כיס, (י) אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, במתניתין קל וחומר למתן שכרן של מצות חמורות (חולין קמב.): {ח} כי תבנה בית חדש. אם קיימת מצות שלוח הקן, סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה, שמצוה גוררת מצוה, ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים, לכך נסמכו פרשיות הללו: מעקה. גדר סביב לגג, ואונקלוס תרגם תיקא, כגון תיק שמשמר מה שבתוכו: כי יפול הנופל. ראוי זה ליפול, (כ) ואף עפ"כ לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י (ל) חייב: {ט} כלאים. חטה (מ) ושעורה וחרצן במפולת יד (קידושין לט. חולין פב:): פן תקדש. כתרגומו תסתאב, כל דבר הנתעב על האדם, בין לשבח כגון הקדש בין לגנאי כגון איסור, נופל בו לשון קדש, כמו אל תגש בי כי קדשתיך (ישעיה סה, ה.): המלאה. זה מילוי ותוספת שהזרע מוסיף: {י} לא תחרוש בשור ובחמור. הוא הדין לכל שני מינים שבעולם, והוא הדין להנהיגם יחד קשורים (נ) זוגים בהולכת שום משא (בבא קמא נד:): {יא} שעטנז. לשון עירוב, ורבותינו פירשו (ס) שוע טווי ונוז: {יב} גדילים תעשה לך. אף מן הכלאים, לכך סמכן הכתוב (יבמות ד. ספרי רלג). {יג} ובא אליה ושנאה. סופו: {יד} ושם לה עלילת דברים. עבירה גוררת עבירה, עבר על לא (ע) תשנא (ויקרא יט, יז.), סופו לבא לידי לשון הרע: את האשה הזאת. מכאן שאין אומר דבר (פ) אלא בפני בעל דין (ספרי רלז.): {טו} אבי הנערה ואמה. מי שגדלו גדולים (צ) הרעים, יתבזו עליה (שם רלה.): {טז} ואמר אבי הנערה. מלמד שאין רשות לאשה לדבר (ק) בפני האיש (שם): {יז} ופרשו השמלה. הרי זה משל, (ר) מחוורין הדברים כשמלה (שם רלז.): {יח} ויסרו אותו. (ש) מלקות: {כ} ואם אמת היה הדבר. בעדים והתראה, (ת) שזנתה לאחר אירוסין (שם מד:): {כא} אל פתח בית אביה. ראו גידולים שגדלתם: לזנות בית אביה. כמו בבית אביה: וסקלוה אנשי עירה. במעמד (א) כל אנשי עירה (ספרי רמ.): {כב} ומתו גם שניהם. להוציא מעשה חדודים (ספרי רמא.) (ב) שאין האשה נהנית מהם: גם. לרבות הבאים (ג) מאחריהם (ס"א מאחוריהם). דבר אחר גם (ד) שניהם, לרבות את הולד, שאם (ה) היתה מעוברת אין ממתינין לה עד שתלד (ערכין ז.): {כג} ומצאה איש בעיר. לפיכך שכב עמה, פרצה קוראה לגנב, הא אלו ישבה בביתה לא אירע לה (ספרי רמב.): {כו} כי כאשר יקום וגו'. לפי פשוטו זהו משמעו, כי אנוסה היא ובחזקה עמד עליה, כאדם העומד על חבירו להרגו. ורבותינו דרשו בו, (סנהדרין עג. פסחים כה:) הרי זה בא ללמד (ו) ונמצא למד וכו':

דברים פרק-כג

{א} לא יקח. אין לו בה לקוחין (ז) ואין קדושין תופסין בה (קידושין סז:): ולא יגלה כנף אביו. שומרת יבם של אביו הראויה (ח) לאביו, והרי כבר מוזהר עליה משום ערות אחי אביך (ויקרא יח, יד.), אלא לעבור על זו (ט) בשני לאוין (יבמות צז.), ולסמוך לה לא יבא ממזר, ללמד שאין ממזר אלא מחייבי (י) כריתות, וק"ו מחייבי מיתות ב"ד, שאין בעריות מיתת ב"ד (כ) שאין בה כרת: {ב} פצוע דכה. שנפצעו או נדכאו (ל) ביצים שלו (שם עה.): וכרות שפכה. שנכרת הגיד, ושוב אינו יורה קילוח זרע, אלא שופך ושותת ואינו מוליד: {ג} לא יבא ממזר בקהל ה'. לא ישא (מ) ישראלית: {ד} לא יבא עמוני. לא ישא (נ) ישראלית: {ה} על דבר. על העצה (ספרי רנ.) (ס) שיעצו אתכם להחטיאכם: בדרך. כשהייתם בטירוף: {ז} לא תדרש שלמם. מכלל שנאמר עמך ישב בקרבך, יכול אף זה כן, (ע) תלמוד לומר לא תדרוש שלומם (שם רנא.): {ח} לא תתעב אדמי. לגמרי, (פ) אע"פ שראוי לך לתעבו שיצא בחרב לקראתך: לא תתעב מצרי. מכל וכל, (צ) אע"פ שזרקו זכוריכם ליאור, מה טעם, שהיו לכם אכסניא (ק) בשעת הדחק. לפיכך: {ט} בנים אשר יולדו להם דור שלישי וגו'. ושאר האומות מותרין מיד, (ר) הא למדת, שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, (ש) שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא, לפיכך אדום שקדמם בחרב לא נתעב, וכן מצרים שטבעום, ואלו שהחטיאום נתעבו: {י} כי תצא וגו' ונשמרת. שהשטן מקטרג בשעת הסכנה: {יא} מקרה לילה. דיבר הכתוב (ת) בהווה: ויצא אל מחוץ למחנה. זו מצות עשה: לא יבא אל תוך המחנה. זו מצות לא תעשה, ואסור להכנס למחנה לויה (א) וכל שכן למחנה שכינה (פסחים סח.): {יב} והיה לפנות ערב. סמוך להערב שמשו יטבול, שאינו (ב) טהור בלא הערב השמש: {יג} ויד תהיה לך. כתרגומו, כמו איש על ידו (במדבר ב, יז.): מחוץ למחנה. חוץ (ג) לענן: {יד} על אזנך. לבד משאר (ד) כלי תשמישך: אזנך. כמו כלי זיינך: {טו} ולא יראה בך. הקב"ה, (ה) ערות דבר: {טז} לא תסגיר עבד. (ו) כתרגומו. דבר אחר, אפילו עבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל: {יח} לא תהיה קדשה. מופקרת, מקודשת ומזומנת לזנות: ולא יהיה קדש. מזומן למשכב זכור (סנהדרין נד:), ואונקלוס תרגם לא תהא אתתא מבנת ישראל לגבר עבדא, שאף זו מופקרת לבעילת זנות היא, מאחר (ז) שאין קדושין תופסין לו בה, שהרי הוקשו לחמור, שנאמר שבו לכם פה עם החמור (בראשית כב, ה.), עם הדומה לחמור. ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמתא, שאף הוא נעשה קדש על ידה, שכל בעילותיו בעילות זנות, שאין קדושין תופסין לו בה: {יט} אתנן זונה. נתן לה טלה באתננה פסול להקרבה: ומחיר כלב. החליף שה בכלב: גם שניהם. לרבות שנוייהם (בבא קמא סה:), כגון חטים (ח) ועשאן סלת: {כ} לא תשיך. אזהרה ללוה (ט) שלא יתן רבית למלוה (בבא מציעא עה:), ואח"כ אזהרה למלוה, את כספך לא תתן לו בנשך (ויקרא כה, לז. ספרי רסב.): {כא} לנכרי תשיך. ולא לאחיך (בבא מציעא ע:), לאו הבא מכלל עשה, עשה, לעבור עליו בשני (י) לאוין ועשה: {כב} לא תאחר לשלמו. שלשה רגלים, (כ) ולמדוהו רבותינו מן המקרא: {כד} מוצא שפתיך תשמור. ליתן עשה (ל) על לא תעשה (ראש השנה ו.): {כה} כי תבא בכרם רעך. בפועל (מ) הכתוב מדבר (בבא מציעא פז:): ואל כליך לא תתן. מכאן שלא דברה תורה אלא בשעת הבציר, בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית, אבל אם בא לעדור (נ) ולקשקש, אינו אוכל: כנפשך. כמה שתרצה: שבעך. ולא אכילה גסה: {כו} כי תבא בקמת רעך. אף זו (ס) בפועל הכתוב מדבר (שם):

דברים פרק-כד

{א} כי מצא בה ערות דבר. מצוה עליו (ע) לגרשה, שלא תמצא חן בעיניו (ס"א מצוה שלא תמצא חן בעיניו): {ב} לאיש אחר. אין זה בן זוגו (פ) של ראשון, הוא הוציא רשעה מתוך ביתו, וזה הכניסה (גיטין צ:): {ג} ושנאה האיש האחרון. הכתוב מבשרו שסופו לשנאותה, (צ) ואם לאו, קוברתו, שנאמר או כי ימות: {ד} אחרי אשר הטמאה. לרבות סוטה (ק) שנסתרה (יבמות יא:): {ה} אשה חדשה. שהיא חדשה לו, (ר) ואפילו אלמנה, פרט למחזיר גרושתו: ולא יעבור עליו. דבר הצבא: לכל דבר. שהוא צורך הצבא, לא לספק מים ומזון ולא לתקן דרכים, (ש) אבל החוזרים מעורכי המלחמה ע"פ כהן, כגון בנה בית ולא חנכו, או ארס אשה ולא לקחה, מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים (ספרי רעא. סוטה מד.): יהיה לביתו. אף בשביל ביתו, (ת) אם בנה בית וחנכו, ואם נטע כרם וחללו, אינו זז מביתו בשביל צרכי המלחמה: לביתו. זה ביתו (ספרי שם): יהיה. לרבות את כרמו: ושמח. ישמח את אשתו, ותרגומו ויחדי ית אתתיה, והמתרגם ויחדי עם אתתיה, טועה הוא, שאין זה תרגום של ושמח (א) אלא של ושמח: {ו} רחים. היא התחתונה: ורכב. היא העליונה: לא יחבול. אם בא למשכנו על חובו בב"ד, (ב) לא ימשכננו בדברים שעושים בהן (ג) אוכל נפש (בבא מציעא קטו.): {ז} כי ימצא. בעדים (ספרי רעג.) והתראה, (ד) וכן כל ימצא שבתורה: והתעמר בו. אינו חייב עד שישתמש בו: {ח} השמר בנגע הצרעת. שלא תתלוש סימני טומאה (ה) ולא תקוץ את הבהרת: ככל אשר יורו אתכם. אם להסגיר, אם להחליט, אם לטהר: {ט} זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת, (ו) אל תספר לשון הרע, זכור העשוי למרים שדברה באחיה ולקתה בנגעים (ספרי רעה.): {י} כי תשה ברעך. תחוב (ז) בחבירך: משאת מאומה. חוב (ח) של כלום: {יב} לא תשכב בעבטו. לא תשכב (ט) ועבוטו אצלך: {יג} כבוא השמש. אם כסות לילה הוא, ואם כסות יום החזירהו בבקר, וכבר כתוב בואלה המשפטים עד בא השמש תשיבנו לו (שמות כב, כה.), כל היום תשיבנו לו, וכבא השמש תקחנו (בבא מציעא קיד:): וברכך. ואם אינו מברכך, מכל מקום ולך תהיה צדקה: {יד} לא תעשוק שכיר. והלא כבר כתוב, אלא לעבור על האביון בשני לאוין, לא תעשוק שכר שכיר שהוא עני ואביון, ועל העשיר כבר הוזהר לא תעשוק את רעך (ויקרא יט, יג.): אביון. התאב (י) לכל דבר (ויקרא רבה לד, ו.): מגרך. זה גר צדק: בשעריך. זה גר תושב (כ) האוכל נבילות: אשר בארצך. לרבות שכר בהמה וכלים: {טו} ואליו הוא נושא את נפשו. אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות, עלה בכבש ונתלה (ל) באילן: והיה בך חטא. מכל מקום, (מ) אלא שממהרין ליפרע ע"י הקורא (ספרי רעט.): {טז} לא יומתו אבות על בנים. בעדות בנים, ואם תאמר בעון בנים, כבר נאמר איש בחטאו יומתו, אבל מי שאינו איש, מת בעון אביו, והקטנים מתים בעון אבותם בידי שמים: {יז} לא תטה משפט גר יתום. ועל העשיר כבר הוזהר, לא תטה משפט (דברים טז, יט.), ושנה בעני לעבור עליו בשני לאוין, לפי שנקל להטות משפט עני יותר משל עשיר, לכך הזהיר ושנה עליו: ולא תחבול. שלא בשעת (נ) הלואה: {יח} וזכרת. על מנת כן פדיתיך, לשמור חוקותי אפילו יש חסרון כיס בדבר: {יט} ושכחת עומר. ולא גדיש, (ס) מכאן אמרו, עומר שיש בו סאתים (ע) ושכחו, אינו שכחה: בשדה. לרבות שכחת קמה, (פ) ששכח מקצתה מלקצור: לא תשוב לקחתו. מכאן אמרו, (פאה פ"ו מ"ד) שלאחריו שכחה, שלפניו אינו שכחה, שאינו בבל תשוב: למען יברכך. ואע"פ (צ) שבאת לידו שלא במתכוין, (ק) ק"ו לעושה במתכוין, אמור מעתה, נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה, הרי הוא מתברך עליה (ספרי רפג.): {כ} לא תפאר. לא תטול תפארתו (ר) ממנו (חולין קלא:), מכאן שמניחין פאה לאילן: אחריך. זו (ש) שכחה (שם): {כא} לא תעולל. אם מצאת בו עוללות לא תקחנה. ואיזו היא עוללת, כל שאין לה לא כתף ולא נטף, יש לה אחד מהם, הרי הוא לבעל הבית (פאה פ"ז מ"ד). וראיתי בגמרא ירושלמית (ירושלמי פאה שם), איזו היא כתף, פסיגין (ת) זה על גב זה, נטף, אלו התלויות בשדרה ויורדות:

דברים פרק-כה

{א} כי יהיה ריב. סופם להיות נגשים אל (א) המשפט, אמור מעתה, אין שלום יוצא מתוך מריבה, מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק, הוי אומר זו מריבה (ספרי רפו.): והרשיעו את הרשע. יכול כל המתחייבין בדין לוקין, תלמוד לומר והיה אם בן הכות (ב) הרשע, פעמים לוקה פעמים אינו לוקה, ומי הוא הלוקה, למוד מן הענין, לא תחסום שור בדישו, לאו שלא (ג) נתק לעשה (מכות יג:): {ב} והפילו השופט. מלמד, שאין מלקין אותו לא עומד ולא יושב, אלא מוטה: לפניו כדי רשעתו. ולאחריו כדי שתים, (ד) מכאן אמרו, מלקין אותו שתי ידות מלאחריו ושליש מלפניו (מכות כב:): במספר. ואינו נקוד במספר, (ה) למד שהוא דבוק לומר במספר ארבעים, ולא ארבעים שלמים (שם), אלא מנין שהוא סוכם ומשלים לארבעים, (ו) והן ארבעים חסר אחת: {ג} לא יוסיף. מכאן (ז) אזהרה למכה את חבירו: ונקלה אחיך. כל היום קוראו רשע, ומשלקה קראו אחיך: {ד} לא תחסום שור בדישו. דבר הכתוב בהווה, והוא הדין לכל בהמה חיה ועוף (ח) העושים במלאכה שהיא בדבר מאכל (בבא מציעא פט.), א"כ למה נאמר שור, (ט) להוציא את האדם: בדישו. יכול יחסמנו מבחוץ, (י) תלמוד לומר לא תחסום שור מכל מקום (שם צ:), (כ ) ולמה נאמר דיש, לומר לך, מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו (למעשר ולחלה), וגדולו מן הארץ, אף כל כיוצא בו, יצא החולב והמגבן והמחבץ, שאין גדולו מן הארץ, יצא הלש והמקטף, שנגמרה מלאכתו לחלה, יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות, (ל) שנגמרה מלאכתן למעשר: {ה} כי ישבו אחים יחדו. שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו (יבמות יז:): יחדו. המיוחדים בנחלה, (מ) פרט לאחיו מן האם: ובן אין לו. עיין עליו (שם כב:), בן (נ) או בת, או בן הבן, או בת הבן, (או בן הבת), או בת הבת: {ו} והיה הבכור. גדול האחים (ס) הוא מייבם אותה: אשר תלד. פרט לאילונית (ע) שאינה יולדת: יקום על שם אחיו. זה שייבם את אשתו, יטול נחלת (פ) המת בנכסי אביו: ולא ימחה שמו. פרט לאשת (צ) סריס, ששמו מחוי (שם כד.): {ז} השערה. כתרגומו לתרע (ק) בית דינא: {ח} ועמד. בעמידה: ואמר. בלשון הקודש, ואף היא דבריה (ר) בלשון הקודש (סוטה לב.): {ט} וירקה בפניו. על גבי (ש) קרקע (יבמות קי:): אשר לא יבנה. מכאן למי שחלץ שלא יחזור וייבם, דלא כתיב אשר לא בנה אלא אשר לא יבנה, כיון שלא בנה שוב לא יבנה: {י} ונקרא שמו וגו'. מצוה על כל העומדים שם (ת) לומר חלוץ הנעל (שם): {יא} כי ינצו אנשים. סופן לבא לידי מכות, (א) כמו שנאמר מיד מכהו, אין שלום יוצא מתוך ידי (ב) מצות (ספרי רצב.): {יב} וקצתה את כפה. ממון דמי בשתו, הכל לפי המבייש והמתבייש, או אינו אלא ידה ממש, נאמר כאן לא תחוס ונאמר להלן בעדים זוממין לא תחוס (לעיל יט, יג.), מה להלן ממון אף כאן ממון: {יג} גדולה וקטנה. גדולה כשמכחשת את (ג) הקטנה, שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה (ספרי רצד.): {יד} לא יהיה לך. אם עשית כן, (ד) לא יהיה לך כלום: אבן ואבן. (ה) משקלות: {טו} אבן שלמה וצדק יהיה לך. אם עשית כן, (ו) יהיה לך הרבה: {יז} זכור את אשר עשה לך. אם שקרת במדות ובמשקלות, הוי דואג מגרוי האויב, שנאמר מאזני מרמה תועבת ה' (משלי יא, א.), וכתיב בתריה בא זדון (ז) ויבא קלון (שם ב.): {יח} אשר קרך בדרך. לשון מקרה. דבר אחר, לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר, לשון קור וחום, צננך והפשירך (ח) מרתיחתך, שהיו האומות יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים, משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכוה, (ט) הקרה אותה בפני אחרים: ויזנב בך. מכת זנב, חותך מילות וזורק (י) כלפי מעלה: כל הנחשלים אחריך. חסרי כח, (כ) מחמת חטאם, (ל) שהיה הענן פולטן: ואתה עיף ויגע. עיף בצמא, דכתיב ויצמא שם העם למים (שמות יז, ג.), וכתיב אחריו, ויבא עמלק (שם ח.): ויגע. בדרך: ולא ירא. עמלק (מ) אלהים, מלהרע לך: {יט} תמחה את זכר עמלק. מאיש ועד אשה, (נ) מעולל ועד יונק, משור ועד שה, שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה: חסלת פרשת תצא:

פרשת כי תבוא

דברים פרק-כו

{א} והיה כי תבוא. וירשתה וישבת בה. מגיד שלא נתחייבו בבכורים, עד שכבשו (א) את הארץ וחלקוה (קידושין לז:): {ב} מראשית. ולא כל ראשית, (ב) שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא שבעת המינין בלבד, נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה וגו' (לעיל ח, ח.), מה להלן משבעת המינין שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל, שהן שבעה מינין: זית שמן. זית אגורי, (ג) ששמנו אגור בתוכו (ברכות לט.): ודבש. הוא דבש תמרים: מראשית. אדם יורד לתוך (ד) שדהו ורואה תאנה (ה) שבכרה, כורך עליה גמי לסימן, ואומר הרי זה בכורים (בכורים פ"ג מ"א): {ג} אשר יהיה בימים ההם. אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא: ואמרת אליו. שאינך (ו) כפוי טובה (ספרי רצט.): הגדתי היום. פעם אחת בשנה (ז) ולא שתי פעמים (שם): {ד} ולקח הכהן הטנא מידך. להניף אותו (ספרי ש.), כהן מניח ידו (ח) תחת יד הבעלים ומניף (סוכה מז:): {ה} וענית. לשון (ט) הרמת קול: ארמי אובד אבי. מזכיר חסדי המקום, (י) ארמי אובד אבי, לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב, ובשביל שחשב (כ) לעשות, חשב לו המקום כאילו עשה, שאומות העולם עובדי אלילים (ל) חושב להם הקב"ה מחשבה כמעשה: וירד מצרימה. ועוד אחרים (מ) באו עלינו לכלותנו, שאחרי זאת ירד יעקב למצרים: במתי מעט. בשבעים נפש: {ט} אל המקום הזה. זה בית המקדש: ויתן לנו את הארץ. (נ) כמשמעו: {י} והנחתו. (ספרי) מגיד שנוטלו אחר הנפת (ס"א הנחת) הכהן, (ס) ואוחזו בידו כשהוא קורא, וחוזר ומניף (ספרי שא.): {יא} ושמחת בכל הטוב. מכאן אמרו, אין קורין מקרא בכורים אלא בזמן שמחה, (ע) מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו, אבל מהחג ואילך, מביא ואינו קורא (בכורים פ"א מ"ו): אתה והלוי. אף הלוי חייב בבכורים אם נטעו בתוך (פ) עריהם: והגר אשר בקרבך. מביא ואינו קורא, (צ) שאינו יכול לומר לאבותינו (שם מ"ד מכות יט.): {יב} כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית. כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השלישית, (ק) קבע זמן הביעור והוידוי בערב הפסח של שנה הרביעית, שנאמר מקצה שלש שנים תוציא וגו' (דברים יד, כח.), (ר) נאמר כאן מקץ, (ש) ונאמר להלן מקץ שבע שנים (שם לא, י.) לענין הקהל, מה להלן רגל אף כאן רגל, אי מה להלן חג הסוכות אף כאן חג הסוכות, תלמוד לומר כי תכלה לעשר, מעשרות של שנה השלישית רגל שהמעשרות כלין בו, וזהו פסח, שהרבה אילנות יש שנלקטין אחר הסוכות, נמצאו מעשרות של שלישית כלין בפסח של רביעית, וכל מי ששהה מעשרותיו, הצריכו הכתוב לבערו מן הבית: שנת המעשר. שנה שאין נוהג בה אלא מעשר אחד (ת) משני מעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניה, ששנה ראשונה ושניה של שמטה נוהג בהן מעשר ראשון, כמו שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר (במדבר יח, כו.), ומעשר שני, שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך (דברים יד, כג.), הרי שתי מעשרות, ובא ולמדך כאן בשנה השלישית, שאין נוהג מאותן שתי מעשרות אלא האחד, ואיזה, זה מעשר ראשון, ותחת מעשר שני יתן מעשר עני, שנאמר כאן. ונתתה ללוי. את אשר לו הרי מעשר ראשון. לגר ליתום ולאלמנה. זה מעשר עני: ואכלו בשעריך ושבעו. תן להם (א) כדי שבען, מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן פחות מחצי קב (ב) חטים וכו' (פאה פ"ח מ"ה. ספרי שג.): {יג} ואמרת לפני ה' אלהיך. התודה (ג) שנתת מעשרותיך (סוטה לב:): בערתי הקדש מן הבית. זה מעשר שני ונטע רבעי (ספרי שג.), (ד) ולמדך, שאם שהה מעשרותיו של שתי שנים (ה) ולא העלם לירושלים, שצריך להעלותם עכשיו: וגם נתתיו ללוי. זה מעשר ראשון. וגם, לרבות תרומה (שם) (ו) ובכורים: ולגר ליתום ולאלמנה. זה מעשר עני: ככל מצותך. נתתים כסדרן, לא הקדמתי תרומה לבכורים, ולא מעשר לתרומה ולא שני לראשון, שהתרומה קרויה ראשית, (ז) שהיא ראשונה משנעשה דגן, וכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כב, כח.), לא תשנה את הסדר: לא עברתי ממצותיך. לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, (ח) ומן החדש על הישן (ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש): ולא שכחתי. מלברכך על הפרשת (ט) מעשרות: {יד} לא אכלתי באני ממנו. מכאן שאסור (י) לאונן: ולא בערתי ממנו בטמא. בין שאני טמא והוא טהור, (כ) בין שאני טהור והוא טמא, והיכן הוזהר (ל) על כך, לא תוכל לאכול בשעריך (דברים יב, יז.) זו אכילת טומאה, כמ"ש בפסולי המוקדשים בשעריך תאכלנו הטמא והטהור וגו' (שם טו, כב.), אבל זה לא תוכל לאכול דרך אכילת שעריך האמור במקום אחר (יבמות עג: מכות יט:): ולא נתתי ממנו למת. לעשות לו (מ) ארון ותכריכין (ספרי שג.): שמעתי בקול ה' אלהי. הביאותיו (נ) לבית הבחירה (מעשר שני פ"ה מי"ב): עשיתי ככל אשר צויתני. שמחתי ושמחתי (ס) בו: {טו} השקיפה ממעון קדשך. עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך (ע) לעשות (ספרי שג.), שאמרת אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם (ויקרא כו, ד.): אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו. לתת לנו, וקיימת (פ) ארץ זבת חלב ודבש: {טז} היום הזה ה' אלהיך מצוך. בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם: ושמרת ועשית אותם. בת קול מברכתו, (צ) הבאת בכורים היום תשנה לשנה הבאה: {יז} האמרת והאמירך. אין להם עד מוכיח במקרא, ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה, הבדלתיו לך (ק) מאלהי הנכר להיות לך לאלהים, והוא הפרישך אליו (ר) מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה, ומצאתי להם עד, והוא לשון (ש) תפארת, כמו יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד, ד.): {יח} כאשר דבר לך. והייתם לי סגולה (שמות יט, ה.): {יט} ולהיותך עם קדוש כאשר דבר. והייתם לי קדושים (ויקרא כ, כו.):

דברים פרק-כז

{א} שמור את כל המצוה. לשון הווה, (ת) גרדנ"ט בלע"ז (בעאבאכטענד): {ב} והקמות לך. בירדן, ואחר כך תוציאו משם אחרות ותבנו מהן מזבח בהר עיבל, נמצאת אתה אומר שלשה מיני אבנים היו, (א) שנים עשר בירדן, וכנגדן בגלגל, וכנגדן בהר עיבל, כדאיתא במסכת סוטה (דף לה:): {ח} באר היטב. (ב) בשבעים לשון (שם לב.): {ט} הסכת. כתרגומו: היום הזה נהיית לעם. בכל יום יהיו בעיניך (ג) כאילו היום באת עמו בברית: {יב} לברך את העם. כדאיתא במסכת סוטה (דף לב.), ששה שבטים עלו לראש הר גרזים וששה לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון למטה באמצע, הפכו לוים פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה, (ד) ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו', ואלו ואלו עונין אמן, חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה, ואומרים ארור האיש אשר יעשה פסל וגו', וכן כולם עד ארור אשר לא יקים: {טז} מקלה אביו. מזלזל, לשון ונקלה אחיך (דברים כה, ג.): {יז} מסיג גבול. מחזירו לאחוריו וגונב את הקרקע, לשון והוסג אחור (ישעיה נט, יד.): {יח} משגה עור. הסומא בדבר, (ה) ומשיאו עצה רעה: {כד} מכה רעהו בסתר. על לשון הרע (ו) הוא אומר. ראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן, י"א ארורים יש כאן (ז) כנגד י"א שבטים, וכנגד שמעון לא כתב ארור, לפי שלא היה בלבו לברכו לפני מותו כשברך שאר השבטים, לכך לא רצה לקללו: {כו} אשר לא יקים. כאן כלל את כל התורה כולה, וקבלוה עליהם באלה ובשבועה:

דברים פרק-כח

{ד} שגר אלפיך. ולדות בקרך, שהבהמה משגרת ממעיה: ועשתרות צאנך. כתרגומו, ורבותינו אמרו (חולין פד:) למה נקרא שמם עשתרות, (ח) שמעשירות את בעליהן ומחזיקות אותם, כעשתרות הללו שהן סלעים חזקים: {ה} ברוך טנאך. פירותיך. דבר אחר טנאך, דבר לח שאתה מסנן (ט) בסלים: ומשארתך. דבר יבש, (י) שנשאר בכלי ואינו זב: {ו} ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. שתהא יציאתך מן העולם (כ) בלא חטא כביאתך לעולם (בבא מציעא קז.): {ז} ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. כן דרך הנבהלים לברוח, להיות מתפזרין (ל) לכל צד: {כ} המארה. חסרון, כמו צרעת ממארת (ויקרא יג, נב.): המהומה. שגוש, קול בהלות: {כב} בשחפת. שבשרו נשחף ונפוח: ובקדחת. לשון כי אש קדחה באפי (דברים לב, כב.), והוא אש של חולי מלוו"י בלע"ז (פיעבערהיטצע) שהיא חמה מאוד: ובדלקת. חמה יותר מקדחת, ומיני חלאים הם: ובחרחר. חולי המחממו תוך הגוף וצמא תמיד למים, ובלע"ז אשרינמנ"ט (בראנד), לשון ועצמי חרה מני חרב (איוב ל, ל.), נחר מפוח מאש (ירמיה ו, כט.): ובחרב. יביא עליך (מ) גייסות: שדפון וירקון. מכות תבואה (נ) שבשדות. שדפון. רוח קדים אשילד"ה בלע"ז (זאנענפערבראנט). ירקון. יובש, ופני התבואה מכסיפין ונהפכין לירקון, קמ"א בלע"ז (געלב): עד אבדך. תרגום עד דתיבד, (ס) כלומר עד אבוד אותך, שתכלה מאליך: {כג} והיו שמיך אשר על ראשך נחשת. קללות הללו משה מפי עצמו אמרן, (ע) ושבהר סיני מפי הקב"ה אמרן כמשמעו, וכן נאמר ואם לא תשמעו לי (ויקרא כו, יד.), (פ) ותלכו עמי קרי (שם כא.), וכאן הוא אומר לקול ה' אלהיך, ידבק ה' בך, יככה ה'. הקל משה בקללותיו לאמרן בלשון יחיד, וגם כן בקללה זו הקל, שבראשונות הוא אומר את שמיכם כברזל וארצכם כנחושה (שם יט.), שלא יהיו השמים מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע, ומתוך כך יהא חורב בעולם, והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחשת מזיע והיא מרקבת פירותיה, וכאן הוא אומר שמיך נחשת וארצך ברזל, שיהיו שמים מזיעין, אע"פ שלא יריקו מטר מכל מקום לא יהיה חורב של אבדון בעולם, והארץ לא תהיה מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע, ואין הפירות מרקיבין, ומכל מקום קללה היא, (צ) בין שהיא כנחושת בין שהיא כברזל לא תוציא פירות, וכן השמים לא יריקו מטר: {כד} מטר ארצך אבק ועפר. זיקא דבתר מטרא (תענית ג:), (ק) מטר יורד ולא כל צרכו ואין בו כדי להרביץ (ר) את העפר, והרוח באה ומעלה את האבק, ומכסה את עשב הזרעים שהן לחים מן המים, ונדבק בהם ונעשה טיט, ומתייבש ומרקיבין: {כה} לזעוה. לאימה ולזיע, שיזועו כל שומעי מכותיך ממך, ויאמרו אוי לנו שלא יבא עלינו כדרך שבא על אלו: {כז} בשחין מצרים. רע היה מאד, (ש) לח מבפנים ויבש מבחוץ, כדאיתא בבכורות (מא:): גרב. שחין לח: חרס. שחין יבש (ת) כחרס: {כח} ובתמהון לבב. אוטם הלב, אשטורדישו"ן בלע"ז (בעטייבונג): {כט} עשוק. בכל מעשיך יהיה (א) ערעור: {ל} ישגלנה. לשון שגל, פילגש, (ב) והכתוב כינהו לשבח (ג) ישכבנה, (מגילה כה:) ותקון סופרים (ד) הוא זה: תחללנו. בשנה הרביעית לאכול פריו: {לב} וכלות אליהם. מצפות אליהם שישובו ואינם שבים, כל תוחלת שאינה באה קרויה כליון עינים: {לז} לשמה. [כמו תמהון] אשטורדישו"ן [צור בעטייבונג] כל הרואה אותך ישום עליך: למשל. כשתבא מכה רעה על אדם, יאמרו זו דומה למכת פלוני: ולשנינה. לשון ושננתם (דברים ו, ז.), ידברו בך, וכן תרגומו ולשועי, לשון ספור, ואשתעי: {לח} יחסלנו. יכלנו, ועל שם כך נקרא (ה) חסיל, שמכלה את הכל: {מ} כי ישל. (ו) ישיר פירותיו, לשון ונשל הברזל (שם יט, ה.): {מב} יירש הצלצל. יעשנו הארבה רש מן הפרי: יירש. יעני: צלצל. (ז) מין ארבה. ואי אפשר לפרש יירש לשון ירושה, שא"כ היה לו לכתוב יירש, (ח) ולא לשון הורשה וגרושין, שא"כ היה לו לכתוב יוריש: {מז} מרוב כל. בעוד שהיה לך (ט) כל טוב: {מט} כאשר ידאה הנשר. פתאום, (י) ודרך מצלחת ויקלו סוסיו: לא תשמע לשונו. לא תכיר לשונו, וכן תשמע חלום לפתור אותו (בראשית מא, טו.), וכן כי שומע יוסף (שם מב, כג.), אינטינדר"י בלע"ז (פערשטעהען): {נב} עד רדת חמתיך. לשון רדוי (כ) וכבוש: {נג} ואכלת פרי בטנך בשר בניך וגו' במצור. מחמת שיהיו צרים על העיר, (ל) ויהיה שם מצוק עקת רעבון: {נד} הרך בך והענוג. הוא הרך הוא הענוג, לשון פינוק, ומהתענג ומרך מוכיח עליהם ששניהם אחד, אע"פ שהוא מפונק ודעתו קצה בדבר מאוס, ימתק לו לרעבונו בשר בניו ובנותיו, עד כי תרע עינו (מ) בבניו הנותרים מתת לאחד מהם מבשר בניו, אחיהם אשר יאכל. דבר אחר הרך בך, הרחמני ורך הלבב, מרוב רעבתנות יתאכזרו, ולא יתנו מבשר בניהם השחוטים לבניהם הנותרים: {נו} תרע עינה באיש חיקה ובבנה ובבתה. הגדולים: {נז} ובשליתה. בניה הקטנים, בכולן תהא עינה צרה כשתאכל את האחד, מליתן לאשר אצלה מן הבשר: {נט} והפלא ה' את מכתך. מופלאות ומובדלות משאר מכות: ונאמנות. ליסרך לקיים שליחותן: {ס} אשר יגרת מפניהם. מפני המכות, כשהיו ישראל רואים מכות משונות הבאות על מצרים, היו יראים מהם שלא יבואו גם עליהם, תדע, שכן כתיב והיה אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך (שמות טו, כו.), אין מיראין (נ) את האדם אלא בדבר שהוא יגור ממנו: {סא} יעלם. לשון (ס) עליה: {סב} ונשארתם במתי מעט תחת וגו'. מועטין חלוף (ע) מרובין: {סג} כן ישיש ה'. את אויביכם (מגילה י:) (פ) עליכם להאביד וגו': ונסחתם. לשון עקירה, וכן בית גאים יסח ה' (משלי טו, כה.): {סד} ועבדת שם אלהים אחרים. כתרגומו, לא עבודת אלהות ממש, (צ) אלא מעלים מס וגולגליות לכומרי עבודת אלילים: {סה} לא תרגיע. לא תנוח, כמו וזאת המרגעה (ישעיה כח, יב.): לב רגז. לב חרד, כתרגומו דחיל, כמו שאול מתחת רגזה לך, (שם יד, ט.) שמעו עמים ירגזון (שמות טו, יד.), מוסדות השמים ירגזו (שמואל-ב כב, ח.): וכליון עינים. מצפה לישועה ולא תבא: {סו} חייך תלואים לך. על הספק. כל ספק קרוי תלוי, שמא אמות היום בחרב הבאה עלינו. ורבותינו דרשו, (מנחות קג:) זה הלוקח תבואה מן השוק: ולא תאמין בחייך. זה הסומך (ק) על הפלטר: {סז} בבוקר תאמר מי יתן ערב. ויהיה הערב של (ר) אמש (סוטה מט.): ובערב תאמר מי יתן בוקר. של שחרית, שהצרות מתחזקות (ש) תמיד, וכל שעה מרובה קללתה משלפניה: {סח} באניות. בספינות (ת) בשביה: והתמכרתם שם לאויביך. אתם מבקשים להיות נמכרים להם לעבדים ולשפחות: ואין קנה. כי יגזרו עליך הרג וכליון: והתמכרתם. בלע"ז איפורוונדרי"ץ ווי"ש (איר ווערדעט אייך אליין פערקויפען) ולא יתכן לפרש והתמכרתם בלשון ונמכרתם ע"י מוכרים אחרים, (א) מפני שנאמר אחריו ואין קונה: {סט} לכרות את בני ישראל. שיקבלו עליהם את התורה באלה ובשבועה: מלבד הברית. קללות שבתורת כהנים שנאמרו בסיני:

דברים פרק-כט

{ג} ולא נתן ה' לכם לב לדעת. להכיר את חסדי הקב"ה (ב) ולהדבק בו: עד היום הזה. שמעתי שאותו היום (ג) שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמ"ש ויתנה אל הכהנים בני לוי (דברים לא, ט.), באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו, משה רבינו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך (ד) עליה, ויאמרו לנו יום מחר, לא לכם נתנה, לנו נתנה, ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם, היום הזה נהיית לעם וגו' (דברים כז, ט.), היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום: {ו} ותבאו אל המקום הזה. עתה אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד, (ה) אל תבעטו במקום ואל ירום לבבכם, ושמרתם את דברי הברית הזאת. דבר אחר ולא נתן ה' לכם לב לדעת, שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה (עבודה זרה ה:), ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד, ולפיכך: {ח} ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו': חסלת פרשת כי תבוא:

פרשת נצבים

{ט} אתם נצבים. מלמד, שכינסם (א) משה לפני הקב"ה ביום מותו (ב) להכניסם בברית: ראשיכם שבטיכם. (ג) ראשיכם לשבטיכם: זקניכם ושטריכם. החשוב חשוב קודם, ואחר כך כל איש ישראל: {י} מחוטב עציך. מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה (ד) כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע, וזהו האמור בגבעונים, ויעשו גם המה בערמה (יהושע ט, ד.), ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים (תנחומא נצבים פ"ב): {יא} לעברך. להיות עובר (ה) בברית. ולא יתכן לפרשו כמו להעבירך, אלא כמו לעשותכם (ו) אותם (דברים ד, יד.): לעברך בברית. דרך העברה, כך היו כורתי בריתות עושין, מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים בנתיים, כמו שנאמר העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו (ירמיה לד, יח.): {יב} למען הקים אותך היום לו לעם. כל כך הוא נכנס (ז) לטרוח, למען קיים אותך לפניו לעם: והוא יהיה לך לאלהים. לפי שדבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת, לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו, שלא תקניטוהו, אחר שהוא אינו יכול להבדל מכם, עד כאן פירשתי לפי פשוטו של פרשה. ומדרש אגדה (תנחומא נצבים פ"א), למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם, ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם, אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה, והרי אתם קיימין לפניו: היום. כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין (ח) אתכם לפניו, ואף הפרשה שלמעלה מזו (ט) פיוסין הם, אתם ראיתם את כל וגו'. דבר אחר אתם (י) נצבים, לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס, ממשה ליהושע, לפיכך עשה אותם מצבה כדי לזרזם. וכן עשה יהושע, וכן שמואל התיצבו ואשפטה אתכם (שמואל-א יב, ז.), כשיצאו מידו ונכנסו לידו של שאול: {יד} ואת אשר איננו פה. ואף עם דורות (כ) העתידים להיות: {טו} כי אתם ידעתם וגו' ותראו את שקוציהם. לפי שראיתם (ל) האומות עובדי אלילים, ושמא השיא לב אחד מכם אותו ללכת אחריהם: {טז} ותראו את שקוציהם. על שם שהם מאוסים כשקצים: גלוליהם. שמוסרחים ומאוסין כגלל: עץ ואבן. אותן של עצים ושל אבנים ראיתם בגלוי, (מ) לפי שאין העובדי אלילים יראים שמא יגנבו, אבל של כסף וזהב עמהם בחדרי משכיתם הם, לפי שהם יראים שמא יגנבו: {יז} פן יש בכם וגו'. לפיכך אני צריך להשביעכם: פן יש בכם. שמא (נ) יש בכם: אשר לבבו פנה היום. מלקבל עליו הברית: שרש פרה ראש ולענה. שרש מגדל עשב מר (ע) כגידין שהם מרים, כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם: {יח} והתברך בלבבו. לשון ברכה, יחשוב בלבו ברכת שלום (פ) לעצמו לאמר, לא יבואוני קללות הללו, אך שלום יהיה לי: והתברך. בנדיר"א שוי"א בלע"ז (ווירד זיך זעגנען) כמו והתגלח, והתפלל: בשרירות לבי אלך. במראות לבי, כמו אשורנו ולא קרוב (במדבר כד, יז.), כלומר מה שלבי רואה לעשות: למען ספות הרוה. לפי שאוסיף לו פורענות (צ) על מה שעשה עד הנה בשוגג, והייתי מעביר עליהם, וגורם עתה שאצרפם עם המזיד (ק) ואפרע ממנו הכל, וכן תרגם אונקלוס בדיל לאוספא ליה חטאי שלותא על זדנותא, שאוסיף לו אני השגגות על הזדונות: הרוה. שוגג, שהוא עושה כאדם שכור, שעושה שלא מדעת: הצמאה. שהוא עושה מדעת ובתאוה: {יט} יעשן אף ה'. ע"י כעס הגוף מתחמם, והעשן יוצא מן האף, וכן עלה עשן באפו (שמואל-ב כב, ט.), ואע"פ שאין זו לפני המקום, הכתוב משמיע את האוזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע כפי דרך הארץ: וקנאתו. לשון חמה אנפרטמנ"ט (אפייער) אחיזת לבישת נקמה, (ר) ואינו מעביר על המדה: {כ} הכתובה בספר התורה הזה. ולמעלה הוא אומר בספר התורה הזאת, גם כל חלי וכל מכה וגו' (דברים כח, סא.), הזאת לשון נקבה מוסב על התורה, הזה לשון זכר מוסב על הספר, וע"י פיסוק הטעמים הן נחלקין לשתי לשונות, בפרשת הקללות הטפחא נתונה תחת בספר, והתורה הזאת דבוקים זה לזה, לכך אמר הזאת, וכאן הטפחא נתונה תחת התורה, נמצא ספר התורה דבוקים זה לזה, לפיכך לשון זכר נופל אחריו, שהלשון נופל על הספר: {כה} לא ידעום. לא ידעו בהם (ש) גבורת אלהות: ולא חלק להם. לא נתנם לחלקם. ואונקלוס תרגם ולא אוטיבא להון, לא הטיבו להם שום טובה, ולשון לא חלק, אותו אלוה שבחרו להם, לא חלק להם שום נחלה ושום חלק: {כז} ויתשם ה'. כתרגומו וטלטלינון, וכן הנני נותשם מעל אדמתם (ירמיה יב, יד.): {כח} הנסתרות לה' אלהינו. ואם תאמרו מה בידינו לעשות, (ת) אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר פן יש בכם איש (א) וגו' ואח"כ וראו את מכות הארץ ההיא, והלא אין אדם יודע מטמונותיו של חבירו, אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות לנו ולבנינו, לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם, יענוש את הרבים. נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן (סנהדרין מג:), (ב) משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל, ונעשו ערבים זה לזה:

דברים פרק-ל

{ג} ושב ה' אלהיך את שבותך. היה לו לכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן, כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם. ועוד י"ל שגדול יום קבוץ גליות, ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר ואתם תלקטו (ג) לאחד אחד בני ישראל (ישעיה כז, יב.), ואף בגליות שאר האומות מצינו כן, ושבתי את שבות מצרים (יחזקאל כט, יד.): {יא} לא נפלאת הוא ממך. לא מכוסה היא ממך, כמו שנאמר כי יפלא (דברים יז, ח.), ארי יתכסי, ותרד פלאים (איכה א, ט.), ותרד במטמוניות, מכוסה, חבושה בטמון: {יב} לא בשמים היא. שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות (ד) אחריה וללמדה (עירובין נה.): {יד} כי קרוב אליך. התורה נתנה לכם (ה) בכתב ובעל פה: {טו} את החיים ואת הטוב. זה תלוי בזה, אם תעשה טוב הרי לך חיים (ו) ואם תעשה רע הרי לך המות, והכתוב מפרש והולך היאך: {טז} אשר אנכי מצוך היום לאהבה. הרי הטוב ובו תלוי: וחיית ורבית. הרי החיים: {יז} ואם יפנה לבבך. הרי הרע: {יח} כי אבד תאבדון. הרי המות: {יט} העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ. שהם קיימים לעולם, וכאשר תקרה אתכם הרעה, (ז) יהיו עדים שאני התריתי בכם בכל זאת. דבר אחר העידותי בכם היום את השמים וגו', אמר להם הקב"ה לישראל, הסתכלו (ח) בשמים שבראתי לשמש אתכם, שמא שנו את מדתם, שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם, כענין שנאמר וזרח השמש ובא השמש (קהלת א, ה.), הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם, שמא שנתה מדתה, שמא זרעתם אותה ולא צמחה, או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים, ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד, אם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות, לא שנו את מדתם, אתם, שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות, על אחת כמה וכמה: ובחרת בחיים. אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה, ואומר לו את זה ברור לך, ועל זה נאמר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי (תהלים טז, ה.), הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך: חסלת פרשת נצבים:

פרשת וילך

דברים פרק-לא

{א} וילך משה וגו': {ב} לא אוכל עוד לצאת ולבוא. יכול שתשש כחו, תלמוד לומר לא כהתה עינו ולא נס לחה (דברים לד, ז.), אלא מהו לא אוכל, איני רשאי, שנטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע: וה' אמר אלי. זהו פירוש לא אוכל עוד (א) לצאת ולבוא לפי שה' אמר אלי: אנכי היום. היום מלאו ימי ושנותי, ביום זה נולדתי וביום זה אמות (ראש השנה יא.). דבר אחר, לצאת ולבוא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות (ב) ומעינות החכמה: {ו} לא ירפך. לא יתן לך רפיון להיות (ג) נעזב ממנו: {ז} כי אתה תבוא את העם הזה. ארי את תיעול עם עמא הדין, משה אמר ליהושע, זקנים שבדור יהיו עמך, (ד) הכל לפי דעתן ועצתן, אבל הקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם (לקמן פסוק כג.), תביא על כרחם, הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקדן, דבר (ה) אחד לדור ולא שני דברים לדור (סנהדרין ח.): {ט} ויכתוב משה וגו' ויתנה. כשנגמרה כולה (ו) נתנה לבני שבטו: {י} מקץ שבע שנים. בשנה ראשונה של שמטה שהיא שנה שמינית, ולמה קורא אותה שנת השמטה, שעדיין שביעית נוהגת בה, בקציר של שביעית (ז) היוצא למוצאי שביעית: {יא} תקרא את התורה הזאת. המלך היה קורא מתחלת אלה הדברים, כדאיתא במס' סוטה (דף מא.), על בימה של עץ שהיו עושין בעזרה: {יב} האנשים. ללמוד: והנשים. לשמוע : והטף. למה באו, לתת שכר (ח) למביאיהם (חגיגה ג.): {יד} ואצונו. (ט) ואזרזנו: {טז} נכר הארץ. גויי (י) הארץ: {יז} והסתרתי פני. כמו שאיני (כ) רואה בצרתם: {יט} את השירה הזאת. האזינו השמים (לקמן לב, א.), עד וכפר אדמתו עמו (שם מג.): {כ} ונאצוני. והכעיסוני, וכן כל נאוץ לשון כעס: {כא} וענתה השירה הזאת לפניו לעד. שהתריתי בו בתוכה (ל) על כל המוצאות אותו: כי לא תשכח מפי זרעו. הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעם (מ) לגמרי: {כג} ויצו את יהושע בן נון. מוסב למעלה כלפי שכינה, כמו שמפורש (נ) אל הארץ אשר נשבעתי להם: {כו} לקח. כמו זכור, (ס) שמור, הלוך: מצד ארון ברית ה'. נחלקו בו חכמי ישראל בבבא בתרא (יד:), יש מהם אומרים דף היה בולט מן הארון מבחוץ ושם היה מונח, ויש אומרים מצד הלוחות היה מונח בתוך הארון: {כח} הקהילו אלי. ולא תקעו אותו היום (ע) בחצוצרות להקהיל את הקהל, לפי שנאמר עשה לך (במדבר י, ב.), ולא השליט יהושע עליהם, ואף בחייו נגנזו (פ) קודם יום מותו (ס"א ביום מותו), לקיים מה שנאמר, ואין שלטון ביום המות (קהלת ח, ח.): ואעידה בם את השמים ואת הארץ. ואם תאמר הרי כבר העיד למעלה העידותי בכם היום וגו' (לעיל ל, יט.), התם לישראל אמר, אבל לשמים ולארץ לא אמר, ועכשיו בא לומר האזינו השמים וגו': {כט} אחרי מותי כי השחת תשחתון. והרי כל ימות יהושע לא השחיתו, שנאמר ויעבדו ישראל את ה' כל ימי יהושע (יהושע כד, לא.), מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, כל זמן שיהושע חי, היה נראה (צ) למשה כאילו הוא חי: חסלת פרשת וילך:

פרשת האזינו

דברים פרק-לב

{א} האזינו השמים. שאני מתרה בהם בישראל, (א) ותהיו אתם עדים בדבר שכך אמרתי להם (ב) שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ. ולמה העיד בהם שמים וארץ, (ג) אמר משה, אני בשר ודם למחר אני מת, (ד) אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהם קיימים לעולם, ועוד שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם, הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם, ואם יתחייבו, תהיה בהם יד העדים תחלה, ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה (דברים יא, ז.), ואח"כ ואבדתם מהרה (שם) על ידי האומות: {ב} יערוף כמטר לקחי. זו היא העדות, שתעידו (ה) שאני אומר בפניכם תורה שנתתי לישראל שהיא חיים לעולם, כמטר הזה שהוא חיים לעולם (ספרי שו.) כאשר יערפו (ו) השמים טל ומטר: יערוף. לשון יטיף, וכן ירעפון דשן (תהלים סה, יב.), יערפו טל (לקמן לג, כח.): תזל כטל. שהכל שמחים (ז) בו, לפי שהמטר יש בו עצבים לבריות (ס"א יש עצבים בו), כגון הולכי דרכים ומי שהיה בורו מלא יין (ספרי שו.): כשעירם. לשון רוח סערה, (ח) כתרגומו כרוחי מטרא, מה הרוחות הללו מחזיקין את העשבים ומגדלין אותם, אף דברי תורה מגדלין את לומדיהן: וכרביבים. טיפי מטר, ונראה לי על שם שיורה כחץ נקרא רביב, כמה דאת אמר רובה קשת (בראשית כא, כ.): דשא. ארברי"ץ (גראזיכט) עטיפת הארץ (ט) מכוסה בירק: עשב. קלח אחד קרוי עשב, וכל מין ומין לעצמו קרוי עשב: {ג} כי שם ה' אקרא. הרי כי משמש בלשון כאשר, (י) כמו כי תבואו אל הארץ (ויקרא כג, י.), כשאקרא ואזכיר שם ה', אתם הבו גודל לאלהינו וברכו שמו, מכאן אמרו, שעונין ברוך שם כבוד מלכותו (כ) אחר ברכה שבמקדש (תענית טז:): {ד} הצור תמים פעלו. אע"פ שהוא חזק, (ל) כשמביא פורענות על עוברי רצונו, לא בשטף הוא מביא, כי אם בדין, כי תמים פעלו: אל אמונה. לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא, (מ) ואע"פ שמאחר את תגמולם, סופו לאמן את דבריו: ואין עול. אף לרשעים משלם שכר צדקתם (נ) בעולם הזה: צדיק וישר הוא. הכל מצדיקים עליהם את דינו, (ס) וכך ראוי וישר להם, צדיק מפי הבריות, וישר הוא (ע) וראוי להצדיקו: {ה} שחת לו וגו'. כתרגומו חבילו להון (פ) ולא ליה: בניו מומם. בניו היו, (צ) והשחתה שהשחיתו היא מומם: בניו מומם. מומם של בניו היה, (ק) ולא מומו: דור עקש. עקום ומעוקל, כמו ואת כל הישרה יעקשו (מיכה ג, ט.), ובלשון משנה, חולדה ששיניה עקומות ועקושות: ופתלתל. אנטורטי"לייש (פערדרעהט) כפתיל הזה שגודלין אותו ומקיפין אותו סביבות (ר) הגדיל. פתלתל, מן התיבות הכפולות, כמו ירקרק, אדמדם, סחרחר, סגלגל: {ו} הלה' תגמלו זאת. לשון תימה, וכי לפניו אתם (ש) מעציבין, שיש בידו להפרע מכם ושהיטיב לכם בכל הטובות: עם נבל. ששכחו את העשוי להם: ולא חכם. להבין את הנולדות שיש בידו להיטיב ולהרע: הלא הוא אביך קנך. שקנאך, (ת) שקננך (א) בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה: הוא עשך. אומה (ב) באומות: ויכננך. אחרי כן בכל מיני בסיס (ג) וכן. מכם כהנים, מכם נביאים, ומכם מלכים, (ד) כרך שהכל תלוי בו: {ז} זכור ימות עולם. מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו: בינו שנות דור ודור. דור אנוש שהציף עליהם מי אוקינוס, ודור המבול ששטפם. דבר אחר, לא נתתם לבבכם על (ה) שעבר, בינו שנות דור ודור, להכיר להבא, שיש בידו להיטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח והעולם הבא: שאל אביך. אלו הנביאים שנקראים אבות, כמו שנאמר באליהו אבי אבי רכב ישראל (מלכים-ב ב, יב.): זקניך. אלו (ו) החכמים (קידושין לב:): ויאמרו לך. הראשונות: {ח} בהנחל עליון גוים. כשהנחיל הקב"ה למכעיסיו את חלק נחלתם, (ז) הציפם ושטפם: בהפרידו בני אדם. כשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם, ולא עשה כן, אלא יצב גבולות עמים, קיימם ולא אבדם: למספר בני ישראל. בשביל מספר בני ישראל שעתידין לצאת מבני שם, (ח) ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים, (ט) הציב גבולות עמים. שבעים לשון: {ט} כי חלק ה' עמו. למה כל זאת, לפי שהיה חלקו (י) כבוש ביניהם, ועתיד לצאת, ומי הוא חלקו, עמו, ומי הוא עמו. יעקב חבל נחלתו. והוא השלישי באבות, (כ) המשולש בשלש זכיות, זכות אבי אביו וזכות אביו וזכותו, הרי ג', כחבל הזה שהוא עשוי בג' גדילים, והוא ובניו היו לו לנחלה, (ל) ולא ישמעאל בן אברהם ולא עשו בנו של יצחק: {י} ימצאהו בארץ מדבר. אותם מצא לו (מ) נאמנים בארץ המדבר, שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו, מה שלא עשו ישמעאל ועשו, שנאמר וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן (לקמן לג, ב.): ובתהו ילל ישמן. ארץ ציה ושממה, מקום יללת תנינים ובנות יענה, אף שם נמשכו אחר האמונה, ולא אמרו למשה היאך נצא למדברות מקום ציה ושממון, כענין שנאמר לכתך אחרי במדבר (ירמיה ב, ב.): יסבבנהו. שם סבבם והקיפם בעננים, וסבבם בדגלים לארבע רוחות, וסבבם בתחתית ההר שכפהו (נ) עליהם כגיגית: יבוננהו. שם בתורה ובינה: יצרנהו. מנחש שרף ועקרב ומן האומות: כאישון עינו. הוא השחור שבעין (ס) שהמאור יוצא הימנו, ואונקלוס תרגם ימצאהו, יספיקהו כל צרכו במדבר, כמו ומצא להם (במדבר יא, כב.), לא ימצא לנו ההר (יהושע יז, טז.). יסבבנהו, אשרינון סחור סחור לשכינתיה, (ע) אוהל מועד באמצע וארבעה דגלים לארבע רוחות: {יא} כנשר יעיר קנו. נהגם ברחמים ובחמלה, (פ) כנשר הזה, רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום, עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן, בין שוכה (צ) לחברתה, כדי שיעורו בניו ויהא בהם כח לקבלו: יעיר קנו. יעורר בניו: על גוזליו ירחף. אינו מכביד עצמו עליהם, אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע, אף הקב"ה שדי לא מצאנוהו שגיא כח (איוב לז, כג.), (ק) כשבא ליתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מארבע רוחות, שנאמר ה' מסיני בא (ר) וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש (לקמן לג, ב.), אלוה מתימן יבא (חבקוק ג, ג.) זו רוח רביעית: יפרוש כנפיו יקחהו. כשבא ליטלן ממקום למקום, אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר, שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ, לפיכך נושאן על כנפיו, אומר, מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני, אף הקב"ה, ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט, ד.), כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום (חונים) על הים, היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות, מיד ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו' (שם יד, יט-כ.): {יב} ה' בדד. ה' בדד ובטח (ש) נהגם במדבר: ואין עמו אל נכר. לא היה כח באחד (ת) מכל אלהי הגויים להראות כחו ולהלחם עמהם. ורבותינו דרשוהו על (א) העתיד, וכן תרגם אונקלוס, ואני אומר דברי תוכחה הם, (ב) להעיד השמים והארץ, ותהא השירה להם לעד, שסופן לבגוד ולא יזכרו הראשונות שעשה להם ולא הנולדות שהוא עתיד לעשות להם, לפיכך צריך ליישב הדבר (ג) לכאן ולכאן, וכל הענין מוסב על זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, כן עשה להם וכן עתיד לעשות, כל זה היה להם לזכור: {יג} ירכבהו על במותי ארץ. כל המקרא (ד) כתרגומו: ירכבהו וגו'. על שם שארץ ישראל גבוה מכל הארצות: ויאכל תנובת שדי. אלו (ה) פירות ארץ ישראל, שקלים לנוב ולהתבשל מכל פירות הארצות: וינקהו דבש מסלע. מעשה באחד (ו) שאמר לבנו (ז) בסיכני, הבא לי קציעות מן החבית, הלך ומצא הדבש צף על פיה, (ח) אמר לו זו של דבש הוא, אמר לו השקע ידך לתוכה ואתה מעלה קציעות מתוכה (ספרי שטז.): ושמן מחלמיש צור. אלו זיתים של (ט) גוש חלב (מנחות פה:): במותי ארץ. לשון גובה: שדי. לשון שדה: חלמיש צור. תקפו וחזקו של סלע. כשאינו דבוק לתיבה שלאחריו נקוד חלמיש, (י) וכשהוא דבוק נקוד חלמיש: {יד} חמאת בקר וחלב צאן. זה היה בימי שלמה, שנאמר עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן (מלכים-א ה, ג.): עם חלב כרים. זה היה בימי עשרת השבטים, שנאמר ואוכלים כרים מצאן (עמוס ו, ד.): חלב כליות חטה. זה היה בימי שלמה, שנאמר ויהי לחם שלמה וגו' (מלכים-א ה, ב.): ודם ענב תשתה חמר. בימי עשרת השבטים השותים במזרקי יין (עמוס ו, ו.): חמאת בקר. הוא שומן הנקלט מעל גבי החלב: וחלב צאן. חלב של צאן, וכשהוא דבוק (כ) נקוד חלב, כמו בחלב אמו: כרים. כבשים: ואילים. (ל) כמשמעו: בני בשן. שמנים היו: כליות חטה. חטים שמנים כחלב כליות וגסין (מ) ככוליא: ודם ענב. תהי שותה טוב, (נ) וטעם יין חשוב: חמר. יין בלשון ארמי: חמר. אין זה שם דבר, אלא לשון משובח בטעם, ווינ"ש בלע"ז (ווייניכט), ועוד יש לפרש שני מקראות הללו אחר תרגום של אונקלוס, אשרינון על תוקפי ארעא וגו': {טו} עבית. לשון עובי: כשית. כמו כסית, לשון כי כסה פניו בחלבו (איוב טו, כז.), כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלים מבחוץ, וכן הוא אומר ויעש פימה עלי כסל (שם): כשית. יש לשון קל (ס) בלשון כסוי, כמו וכוסה קלון ערום (משלי יב, טז.), ואם כתב כשית דגוש, היה נשמע כסית את אחרים, (ע) כמו כי כסה פניו (איוב טו, כז.): וינבל צור ישעתו. גנהו ובזהו, כמו שנאמר אחוריהם אל היכל ה' וגו' (יחזקאל ח, טז.), אין נבול גדול מזה: {טז} יקנאהו. הבעירו חמתו (פ) וקנאתו: בתועבות. במעשים תעובים, כגון משכב זכור וכשפים שנאמר בהם תועבה: {יז} לא אלה. כתרגומו דלית בהון צרוך, (צ) אילו היה בהם צרוך (ק) לא היתה קנאה כפולה (ר) כמו עכשיו: חדשים מקרוב באו. אפילו האומות לא היו רגילים בהם (ספרי שיח.), נכרי שהיה רואה אותם היה אומר, זה צלם יהודי: לא שערום אבתיכם. לא יראו מהם, (ש) לא עמדה שערתם מפניהם, דרך שערות האדם לעמוד מחמת יראה, כך נדרש בספרי (שם). ויש לפרש עוד, שערום, לשון ושעירים ירקדו שם (ישעיה יג, כא.). שעירים הם (ת) שדים, לא עשו אבותיכם שעירים הללו: {יח} תשי. תשכח. ורבותינו דרשו, כשבא להיטיב לכם, אתם מכעיסין לפניו ומתישים כחו (א) מלהיטיב לכם: אל מחוללך. מוציאך מרחם, לשון יחולל אילות (תהלים כט, ט.), חיל כיולדה (שם מח, ז.): {כ} מה אחריתם. מה תעלה בהם (ב) בסופם: כי דור תהפוכות המה. מהפכין רצוני (ג) לכעס: לא אמון בם. אין גדולי נכרים (ד) בהם, כי הוריתים דרך טובה וסרו ממנה: אמון. לשון ויהי אומן (אסתר ב, ז.), נודריטור"ה בלע"ז (ערציהונג). דבר אחר אמון, לשון אמונה (ה) כתרגומו, אמרו בסיני נעשה ונשמע, ולשעה קלה בטלו הבטחתם ועשו העגל: {כא} קנאוני. הבעירו חמתי: בלא אל. בדבר שאינו אלוה: בלא עם. באומה שאין לה שם, שנאמר הן ארץ כשדים זה העם לא היה (ישעיה כג, יג.), ובעשו הוא אומר בזוי אתה מאד (עובדיה א, ב.): בגוי נבל אכעיסם. אלו הכופרים, וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלהים (תהלים יד, א.): {כב} קדחה. בערה: ותיקד. בכם עד (ו) היסוד: ותאכל ארץ ויבולה. ארצכם ויבולה: ותלהט. ירושלים המיוסדת (ז) על ההרים, שנאמר ירושלים הרים סביב לה (שם קכה, ב.): {כג} אספה עלימו רעות. אחביר רעה על רעה, לשון ספו שנה על שנה (ישעיה כט, א.), ספות הרוה (דברים כט, יח.), עולותיכם ספו על זבחיכם (ירמיה ז, כא.). דבר אחר אספה, אכלה, (ח) כמו פן תספה (בראשית יט, טו.): חצי אכלה בם. כל חצי אשלים בהם, וקללה זו לפי הפורענות לברכה היא, חצי כלים והם אינם כלים: {כד} מזי רעב. אונקלוס תרגם נפיחי כפן, ואין לי עד מוכיח עליו, ומשמו של רבי משה הדרשן מטולושא שמעתי, שעירי רעב, אדם כחוש מגדל שער על בשרו: מזי. לשון ארמי שער מזיא, דהוה (ט) מהפך במזיא: ולחומי רשף. השדים נלחמו בהם, שנאמר ובני רשף יגביהו עוף (איוב ה, ז.), והם שדים: וקטב מרירי. וכריתות שד ששמו מרירי: קטב. כריתה, כמו אהי קטבך שאול (הושע יג, יד.): ושן בהמות. מעשה היה, (י) והיו הרחלים נושכין וממיתין (ספרי שכא.): חמת זוחלי עפר. ארס נחשים, המהלכים על גחונם על העפר כמים הזוחלים על הארץ. זחילה, לשון מרוצת המים על העפר, וכן כל מרוצת דבר המשפשף על העפר והולך: {כה} מחוץ תשכל חרב. מחוץ לעיר תשכלם חרב גייסות: ומחדרים אימה. כשבורח ונמלט מן החרב, חדרי לבו נוקפים עליו מחמת אימה, (כ) והוא מת והולך בה. דבר אחר ומחדרים אימה, שבבית תהיה אימת דבר, (ל) כמו שנאמר כי עלה מות בחלונינו (ירמיה ט, ב.), וכן תרגם אונקלוס. דבר אחר מחוץ תשכל חרב, על מה שעשו בחוצות, שנאמר ומספר חוצות ירושלים שמתם מזבחות לבושת (שם יא, יג. ספרי שם): ומחדרים אימה. על מה שעשו בחדרי חדרים, שנאמר אשר זקני ישראל עושים איש בחדרי משכיתו (יחזקאל ח, יב.): {כו} אמרתי אפאיהם. אמרתי בלבי אפאה אותם, ויש לפרש אפאיהם אשיתם פאה, להשליכם מעלי הפקר, ודוגמתו מצינו בעזרא, ותתן להם ממלכות ועממים ותחלקם לפאה (נחמיה ט, כב.), להפקר, וכן חברו מנחם. ויש פותרים אותו כתרגומו, (מ) יחול רוגזי עליהון, ולא יתכן, שאם כן היה לו לכתוב אאפאיהם, אחת לשמוש ואחת ליסוד, כמו אאזרך (ישעיה מה, ה.), אאמצכם במו פי (איוב טז, ה.), והא' (נ) התיכונה אינה ראויה בו כלל, ואונקלוס תרגם אחר לשון הברייתא (ס) השנויה בספרי (שכב.), החולקת תיבה זו לשלשה תיבות, אמרתי אף אי הם, אמרתי באפי אתנם כאילו אינם, שיאמרו רואיהם עליהם איה הם: {כז} לולי כעס אויב אגור. אם לא שכעס אויב כנוס עליהם להשחית, (ע) ואם יוכל להם וישחיתם, (פ) יתלה הגדלה בו ובאלהיו ולא יתלה הגדלה בי, וזהו שנאמר פן ינכרו צרימו, ינכרו הדבר לתלות גבורתם בנכרי שאין הגדולה שלו. פן יאמרו ידנו רמה וגו'. כי אותו גוי אובד עצות המה: {כט} ואין בהם תבונה. שאלו היו חכמים, (צ) ישכילו זאת איכה ירדוף וגו': יבינו לאחריתם. יתנו לב להתבונן לסוף פורענותם (ק) של ישראל: {ל} איכה ירדוף אחד. ממנו (ר) אלף מישראל: אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם. מכרם ומסרם בידנו דילבר"ר בלע"ז (איבערגעבען): {לא} כי לא כצורנו צורם. כל זה היה להם לאויבים להבין, שהשם הסגירם ולא להם ולאלהיהם הנצחון, שהרי עד הנה לא יכלו כלום אלהיהם כנגד צורנו, כי לא כסלענו סלעם, כל צור שבמקרא (ש) לשון סלע: ואויבינו פלילים. ועכשיו אויבינו שופטים אותנו, שהרי צורנו מכרנו להם. (ס"א הרי שצורנו מכרנו להם): {לב} כי מגפן סדום גפנם. מוסב למעלה, אמרתי בלבי אפאיהם ואשבית זכרם, לפי שמעשיהם מעשה סדום ועמורה: שדמות. שדה תבואה, כמו ושדמות לא עשה אוכל (חבקוק ג, יז.), בשדמות קדרון (מלכים-ב כג, ד.): ענבי רוש. עשב מר: אשכלות מרורות למו. משקה מר ראוי להם, לפי מעשיהם פורענותם, (ת) וכן תרגם אונקלוס ותושלמת עובדיהון כמררותהון: כי מגפן סדום גפנם. של אומות עובדי אלילים: ומשדמת עמורה וגו'. ולא ישימו לבם לתלות הגדולה בי: ענבמו ענבי רוש. הוא שאמר לולי כעס אויב אגור על ישראל, להרעילם ולהמרירם, לפיכך אשכלות מרורות למו, להלעיט אותם על מה שעשו לבני: {לג} חמת תנינם יינם. כתרגומו הא כמרת תניניא כס פורענותהון, הנה כמרירות נחשים כוסם משתה פורענותם: וראש פתנים. כוסם, (א) שהוא אכזר לנשוך, אויב אכזרי (ב) יבא ויפרע מהם: חמת תנינים יינם. מוכן להשקותם על מה שעושין להם: {לד} הלא הוא כמוס עמדי. כתרגומו, כסבורים הם ששכחתי מעשיהם, כולם גנוזים ושמורים לפני: הלא הוא. פרי (ג) גפנם ותבואת שדמותם כמוס עמדי: כמוס עמדי. אותו הכוס שנאמר כי כוס ביד ה' וגו' (תהלים עה, ט.): {לה} לי נקם ושלם. עמי נכון (ד) ומזומן פורענות (ה) נקם, וישלם להם כמעשיהם, הנקם ישלם להם גמולם. ויש מפרשים ושלם, שם דבר, כמו ושלום, (ו) והוא מגזרת והדבר אין בהם (ירמיה ה, יג.), (ז) כמו והדבור. ואימתי אשלם להם: לעת תמוט רגלם. (ח) כשתתם זכות אבותם שהם סמוכין עליו: כי קרוב יום אידם. כשארצה להביא עליהם יום אידם, קרוב ומזומן (ט) לפני להביא על ידי שלוחים הרבה: וחש עתדות למו. ומהר יבאו העתידות להם: וחש. כמו ימהר יחישה (ישעיה ה, יט.). עד כאן העיד עליהם משה דברי תוכחה, להיות השירה הזאת לעד, כשתבא עליהם הפורענות ידעו שאני הודעתים מראש, מכאן ואילך העיד עליהם דברי תנחומין שיבאו עליהם ככלות הפורענות, ככל אשר אמר למעלה, והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' (לעיל ל, א.) ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' (שם ג.): לעת תמוט רגלם. כענין שנאמר תרמסנה רגל (ישעיה כו, ו.): {לו} כי ידין ה' עמו. בלשון זה (ד) משמש כי ידין בלשון דהא, (ה) ואין ידין לשון יסורין, אלא כמו כי יריב את ריבם מיד עושקיהם, כי יראה כי אזלת יד וגו': כי ידין ה' עמו. כשישפוט אותם ביסורין (י) הללו האמורים עליהם, כמו כי בם ידין עמים (איוב לו, לא.), כי זה אינו משמש בלשון דהא, לתת טעם לדברים של מעלה, אלא לשון תחלת דבור, כמו כי תבאו אל הארץ (ויקרא כה, ב.), כשיבאו עליהם משפטים הללו, ויתנחם הקב"ה על עבדיו (כ) לשוב ולרחם עליהם: יתנחם. לשון הפך מחשבה, להיטיב או להרע: כי יראה כי אזלת יד. כשיראה כי יד (ל) האויב הולכת וחוזקת מאד עליהם, ואפס בהם עצור ועזוב: עצור. נושע ע"י עוצר ומושל שיעצור בהם: עזוב. ע"י עוזב. עוצר, הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפוזרים בצאתם לצבא על האויב, בלשון לע"ז מיינטינדו"ר (האנדהאבער). עצור, הוא הנושע במעצור המושל. עזוב, מחוזק, כמו ויעזבו את ירושלים עד החומה (נחמיה ג, ח.), איך לא עזבה עיר תהלה (ירמיה מט, כה.). עצור, מייטונדי"ר (געהאנדהאפט). עזוב, אינפורצי"ד (בעפעסטיגט): {לז} ואמר. הקב"ה עליהם: אי אלהימו. עבודת אלילים שעבדו: צור חסיו בו. הסלע שהיו מתכסין בו מפני החמה והצנה, כלומר שהיו בטוחין בו להגין עליהם מן הרעה: ואמר אי אלהימו. האויב יאמר אי אלהימו של ישראל, כמו שאמר טיטוס הרשע כשגידר את הפרוכת, כענין שנאמר ותרא אויבתי ותכסה בושה האומרה אלי איו ה' אלהיך (מיכה ז, י.): {לח} אשר חלב זבחימו. היו אותן אלהות אוכלים, שהיו מקריבין לפניהם ושותין יין נסיכם: יהי עליכם סתרה. אותו הצור יהיה לכם מחסה ומסתור: {לט} ראו עתה. הבינו מן הפורענות שהבאתי עליכם ואין לכם מושיע, ומן התשועה שאושיעכם ואין מוחה בידי: אני אני הוא. אני להשפיל (מ) ואני להרים: ואין אלהים עמדי. עומד כנגדי למחות: עמדי. דוגמתי וכמוני: ואין מידי מציל. הפושעים בי: ראו עתה כי אני וגו'. אז יגלה הקב"ה ישועתו (ו) ויאמר, ראו עתה כי אני אני הוא, מאתי באת עליהם הרעה, (ז) ומאתי תבא עליהם (ח) הטובה: ואין מידי מציל. מי שיציל אתכם מן הרעה אשר אביא עליכם: {מ} כי אשא אל שמים ידי. כי בחרון אפי אשא ידי אל עצמי (נ) בשבועה: ואמרתי חי אנכי. לשון שבועה הוא, [כמו חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני (במדבר יד, כח.), אף כאן] אני נשבע חי אנכי: כי אשא אל שמים ידי. כמו כי נשאתי, (ט) תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים, כתרגומו, אפילו חלש למעלה וגבור למטה, אימת העליון על התחתון, וכל שכן שגבור מלמעלה וחלש מלמטה: ידי. מקום שכינתי, כמו איש על ידו (במדבר ב, יז.), והיה בידי להפרע מכם, אבל אמרתי שחי אנכי לעולם, איני ממהר לפרוע לפי שיש לי שהות בדבר, כי אני חי לעולם, ובדורות אחרונים אני נפרע מהם, והיכולת בידי להפרע מן המתים ומן החיים, מלך בשר ודם שהוא הולך למות ממהר נקמתו להפרע בחייו, כי שמא ימות הוא או אויבו, ונמצא שלא ראה נקמתו ממנו, אבל אני חי לעולם, ואם ימותו הם ואיני נפרע בחייהם, אפרע במותם: {מא} אם שנותי ברק חרבי. אם אשנן את להב (ס) חרבי, כמו למען היות לה ברק (יחזקאל כא, טו.) פלנדו"ר (גלאנץ): ותאחז במשפט ידי. להניח מדת רחמים באויבי (ע) שהרעו לכם, אשר אני קצפתי מעט (פ) והמה עזרו לרעה. דבר אחר, ותאחז ידי את מדת (צ) המשפט, להחזיק בה ולנקום נקם: אשיב נקם וגו'. למדו רבותינו באגדה מתוך לשון המקרא שאמר ותאחז במשפט ידי, לא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, מדת בשר ודם זורק חץ ואינו יכול להשיבו, והקב"ה זורק חציו ויש בידו להשיבן כאילו אוחזן בידו, שהרי ברק הוא חצו, שנאמר כאן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, והמשפט הזה לשון פורענות (ק) הוא בלע"ז יושטיצא"ה (שטראפגערעכטיקייט): אם שנותי ברק חרבי. הרבה אם יש שאינם תלויין, כשאשנן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי וכו', כמו שפירשתי למעלה: {מב} אשכיר חצי מדם. (ר) האויב: וחרבי תאכל בשר. בשרם: מדם חלל ושביה. זאת תהיה להם מעון דם חללי (ס"א חללי דם) (ש) ישראל ושביה ששבו מהם: מראש פרעות אויב. מפשע תחלת פרצות האויב, (ת) כי כשהקב"ה נפרע מן האומות, פוקד עליהם עונם ועונות אבותיהם, מראשית פרצה שפרצו בישראל: {מג} הרנינו גוים עמו. לאותו הזמן ישבחו האומות את ישראל, ראו מה שבחה של אומה זו, שדבקו בהקב"ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו: כי דם עבדיו יקום. שפיכות דמיהם כמשמעו: ונקם ישיב לצריו. על הגזל (א) ועל החמס, כענין שנא' מצרים לשמה תהיה ואדום למדבר שממה מחמס בני יהודה (יואל ד, יט.), ואומר מחמס אחיך יעקב וגו' (עובדיה א, י.): וכפר אדמתו עמו. ויפייס אדמתו ועמו (ב) על הצרות שעברו עליהם ושעשה להם האויב: וכפר. לשון רצוי ופיוס, כמו אכפרה פניו (בראשית לב, כא.), אנחיניה לרוגזיה: וכפר אדמתו. ומה היא אדמתו, עמו, כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר רצית ה' ארצך (תהלים פה, ב.), במה רצית ארצך, שבת שבות יעקב (שם). בפנים אחרים היא נדרשת בספרי (שכז.), ונחלקו בה רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה דורש כולה כנגד ישראל ורבי נחמיה דורש כולה כנגד האומות, רבי יהודה דורשה כלפי ישראל, אמרתי אפאיהם כמו שפירשתי עד ולא ה' פעל כל זאת. כי גוי אובד עצות המה, אבדו תורתי שהיא להם עצה נכונה. ואין בהם תבונה, להתבונן איכה ירדוף אחד מן האומות אלף מהם, אם לא כי צורם מכרם. כי לא כצורנו צורם, הכל כמו שפירשתי (ג) עד תכליתו. ורבי נחמיה דורשה כלפי האומות עובדי אלילים, כי גוי אובד עצות המה, כמו שפירשתי תחלה עד ואויבינו פלילים: {מד} הוא והושע בן נון. שבת של דיוזגי (י) היתה, נטלה רשות מזה ונתנה לזה (סוטה יג:), העמיד לו משה מתורגמן ליהושע שיהא דורש בחייו, כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש, ולמה קוראו כאן הושע, לומר שלא זחה דעתו עליו, (כ) שאע"פ שניתנה לו גדלה, השפיל עצמו כאשר מתחלתו (ספרי שלד.): {מו} שימו לבבכם. צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך וגו' (יחזקאל מ, ד.), הרי דברים קל וחומר, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה, צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים להבין, דברי תורה שהן כהררין התלוין בשערה (ל) על אחת כמה וכמה: {מז} כי לא דבר רק הוא מכם. לא לחנם אתם יגעים בה, כי הרבה שכר תלוי בה, (מ) כי היא חייכם. דבר אחר, אין לך דבר ריקן בתורה שאם תדרשנו שאין בו מתן שכר, (נ) תדע לך שכן אמרו ואחות לוטן תמנע (בראשית לו, כב.), (ס) ותמנע היתה פילגש וגו' (שם יב.), לפי שאמרה איני כדאי להיות לו לאשה, הלואי ואהיה פילגשו, וכל כך למה, להודיע שבחו של אברהם שהיו שלטונים ומלכים מתאוים לידבק בזרעו: {מח} וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה. בשלושה מקומות נאמר (ע) בעצם היום הזה, נאמר בנח בעצם היום הזה בא נח וגו' (שם ז, יג.), במראית אורו של יום, לפי שהיו בני דורו אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו ליכנס בתיבה, ולא עוד, אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה, אמר הקב"ה, הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבא וימחה, במצרים נאמר בעצם היום הזה הוציא ה' (שמות יב, נא.), לפי שהיו מצרים אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחין אותן לצאת, ולא עוד, אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין בהם, אמר הקב"ה, הריני מוציאן בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה, אף כאן במיתתו של משה נאמר בעצם היום הזה, לפי שהיו ישראל אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השליו, והעלה לנו את הבאר, ונתן לנו את התורה, אין אנו מניחין אותו, אמר הקב"ה, הריני מכניסו בחצי היום וכו': {נ} כאשר מת אהרן אחיך. באותה מיתה שראית וחמדת (פ) אותה, שהפשיט משה את אהרן בגד ראשון והלבישו לאלעזר וכן שני וכן שלישי, וראה בנו בכבודו, א"ל משה, אהרן אחי, עלה למטה, ועלה, פשוט ידיך, ופשט, פשוט רגליך, ופשט, עצום עיניך, ועצם, קמוץ פיך, וקמץ והלך לו, אמר משה אשרי מי שמת במיתה זו: {נא} על אשר מעלתם (צ בי.) גרמתם למעול בי: על אשר לא קדשתם אותי. גרמתם לי שלא אתקדש, אמרתי לכם ודברתם אל הסלע (במדבר כ, ח.), והם הכוהו, והוצרכו להכותו פעמים, ואלו דברו עמו ונתן מימיו בלא הכאה, היה מתקדש שם שמים, שהיו ישראל אומרים, ומה הסלע הזה שאינו לשכר ולא לפורענות, אם זכה אין לו מתן שכר, ואם חטא אינו לוקה, כך מקיים מצות בוראו, אנו לא כל שכן: {נב} כי מנגד. (ק) מרחוק: תראה וגו'. כי אם (ר) לא תראנה עכשיו לא תראנה עוד בחייך: ושמה לא תבוא. וידעתי כי חביבה היא לך, על כן אני אומר לך עלה וראה: חסלת פרשת האזינו:

פרשת וזאת הברכה

דברים פרק-לג

{א} וזאת הברכה. לפני מותו. סמוך למיתתו (ספרי שמב.), (א) שאם לא עכשיו אימתי: {ב} ויאמר ה' מסיני בא. פתח תחלה בשבחו של מקום (ב) ואחר כך פתח בצרכיהם של ישראל (ספרי שמג.) ובשבח שפתח בו יש בו הזכרת זכות לישראל, (ג) וכל זה דרך רצוי הוא, כלומר, כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה: מסיני בא. יצא לקראתם (ד) כשבאו להתיצב בתחתית ההר, כחתן היוצא להקביל פני כלה, שנאמר לקראת האלהים (שמות יט, יז.) למדנו שיצא כנגדם: וזרח משעיר למו. שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה ולא רצו (ספרי שמג.): הופיע. (ה) להם: מהר פארן. שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה ולא רצו (שם): ואתה. (ו) לישראל: מרבבות קדש. ועמו מקצת רבבות מלאכי קדש, (ז) ולא כולם ולא רובם, ולא כדרך בשר ודם שמראה כל כבוד עשרו ותפארתו ביום חופתו: אש דת. שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה, (ח) נתן להם בלוחות כתב יד ימינו. דבר אחר אש דת, (ט) כתרגומו, שנתנה להם מתוך האש: {ג} אף חובב עמים. גם חבה יתירה חבב את השבטים, (י) כל אחד ואחד קרוי עם, שהרי בנימין לבדו היה עתיד להוולד כשאמר הקב"ה ליעקב גוי וקהל גוים יהיה ממך (בראשית לה, יא.): כל קדשיו בידך. נפשות הצדיקים גנוזות אתו, כענין שנאמר, והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך (שמואל-א כה, כט.): והם תכו לרגלך. והם ראוים לכך, שהרי תכו עצמן לתוך תחתית ההר (כ) לרגלך בסיני, תכו לשון פועלו, הותווכו לתוך מרגלותיך: ישא מדברתיך. נשאו עליהם עול תורתך: מדברתיך. המ"ם בו קרוב ליסוד, (ל) כמו וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז, פט.), ואשמע קול מדבר אלי (יחזקאל ב, ג.), כמו מתדבר אלי, אף זה מדברותיך, (מ) מה שהיית מדבר להשמיעני לאמר להם טישפורפלידור"ש בלע"ז (דיינע אונטעררעדונגען), ואונקלוס תרגם שהיו נוסעים על פי דבריך, והמ"ם בו שמוש משמשת לשון מן. דבר אחר אף חבב עמים, אף בשעת חבתן של אומות העולם, (נ) שהראית להם פנים שוחקות ומסרת את ישראל בידם: כל קדושיך בידך. כל צדיקיהם וטוביהם דבקו בך ולא משו מאחריך, ואתה שומרם: והם תכו לרגלך. והם מתמצעים ומתכנסים לתחת צלך: ישא מדברותיך. מקבלין גזרותיך ודתותיך בשמחה. ואלה דבריהם: {ד} תורה. אשר צוה לנו משה, מורשה היא לקהלת יעקב, אחזנוה ולא נעזבנה: {ה} ויהי. הקב"ה: בישרון מלך. תמיד עול (ס) מלכותו עליהם: בהתאסף. בכל התאסף ראשי (ע) חשבון אסיפתם: ראשי. כמו כי תשא את ראש (שמות ל, יב.), ראוין אלו (פ) שאברכם. דבר אחר בהתאסף, בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם, (צ) הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם: {ו} יחי ראובן. (ק) בעולם הזה: ואל ימות. (ר) לעולם הבא, שלא יזכר לו מעשה בלהה: ויהי מתיו מספר. נמנין (ש) במנין שאר אחיו, דוגמא היא זו, כענין שנאמר וישכב את בלהה, ויהיו בני יעקב שנים עשר (בראשית לה, כב.), שלא יצא מן המנין: {ז} וזאת ליהודה. סמך יהודה לראובן, מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם שנאמר אשר חכמים יגידו וגו' (איוב טו, יח.) להם לבדם וגו' ולא עבר (ת) זר בתוכם (שם יט.) ועוד פירשו רבותינו, (מכות יא: בבא קמא צב.) שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר, היו עצמות יהודה מתגלגלין בארון, מפני נדוי שקבל עליו, שנאמר וחטאתי לאבי כל הימים (בראשית מד, לב.), אמר משה, מי גרם לראובן שיודה, (א) יהודה וכו': שמע ה' קול יהודה. תפלת דוד ושלמה ואסא מפני הכושים, ויהושפט מפני העמונים וחזקיה מפני סנחריב: ואל עמו תביאנו. לשלום מפני המלחמה (ס"א מן המלחמה): ידיו רב לו. יריבו ריבו וינקמו נקמתו: ועזר מצריו תהיה. על יהושפט התפלל, על מלחמת רמות גלעד ויזעק יהושפט וה' עזרו (דברי הימים-ב יח, לא.). דבר אחר שמע ה' קול יהודה, כאן רמז ברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה (ספרי שמח.), (ב) ואף כשחלקו ארץ ישראל נטל שמעון מתוך גורלו של יהודה, שנאמר מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון (יהושע יט, ט.) (ומפני מה לא ייחד לו ברכה בפני עצמו, שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים, כ"כ באגדת תהלים (מדרש תהלים צ, ג.)): {ח} וללוי אמר. ועל לוי (ג) אמר: תומיך ואוריך. כלפי שכינה הוא מדבר: אשר נסיתו במסה. שלא נתלוננו עם שאר המלינים: תריבהו וגו'. (ד) כתרגומו. דבר אחר תריבהו על מי מריבה, נסתקפת לו לבוא בעלילה, (ה) אם משה אמר שמעו נא המורים (במדבר כ, י.) (ו) אהרן ומרים מה עשו: {ט} האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו. כשחטאו בעגל ואמרתי מי לה' אלי (שמות לב, כו.), נאספו אלי כל בני לוי, וצויתים להרוג את אבי אמו והוא מישראל, או את אחיו מאמו או בן בתו וכן עשו, ואי אפשר לפרש אביו ממש ואחיו מאביו וכן בניו ממש, שהרי לויים הם, ומשפט לוי לא חטא אחד מהם, שנאמר כל בני לוי: כי שמרו אמרתך. לא יהיה לך (ז) אלהים אחרים: ובריתך ינצורו. ברית מילה, שאותם שנולדו במדבר, של ישראל לא מלו את בניהם, (ח) והם היו מולין ומלין אתבניהם, (ס"א אותם שנולדו במדבר, שישראל לא מלו את בניהם והם היו מולין): {י} יורו משפטיך. ראוין (ט) אלו לכך: וכליל. (י) עולה: {יא} מחץ מתנים קמיו. מחץ קמיו מכת מתנים, כענין שנאמר ומתניהם תמיד המעד (תהלים סט, כד.), ועל המעוררין על הכהונה אמר כן. דבר אחר, ראה שעתידין (כ) חשמונאים ובניו להלחם עם היונים, והתפלל עליהם לפי שהיו מועטים, י"ב בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך נאמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה: ומשנאיו מן יקומון. מחץ קמיו ומשנאיו (ל) מהיות להם תקומה: {יב} לבנימן אמר. לפי שברכת לוי בעבודת הקרבנות, (מ) ושל בנימין בבנין בית המקדש בחלקו, סמכן זה לזה, וסמך יוסף אחריו, שאף הוא משכן שילה היה בנוי בחלקו, שנאמר וימאס באהל יוסף וגו' (שם עח, סז.), ולפי שבית עולמים (נ) חביב משילה, לכך הקדים בנימין ליוסף: חופף עליו. מכסה אותו ומגין עליו: כל היום. לעולם, (ס) משנבחרה ירושלים לא שרתה שכינה במקום אחר: ובין כתפיו שכן. בגובה ארצו (ע) היה בית המקדש בנוי, אלא שנמוך עשרים ושלש אמה מעין עיטם, ושם היה דעתו של דוד לבנותו, כדאיתא בשחיטת קדשים (זבחים נד:), אמרי נחתי ביה פורתא משום דכתיב ובין כתפיו שכן, אין לך נאה בשור יותר מכתפיו: {יג} מברכת ה' ארצו. שלא היתה בנחלת השבטים ארץ מלאה כל טוב (פ) כארצו של יוסף: ממגד. לשון עדנים ומתק: ומתהום. שהתהום עולה ומלחלח אותה מלמטה. (צ) אתה מוצא בכל השבטים (ק) ברכתו של משה מעין ברכתו של יעקב: {יד} וממגד תבואות שמש. שהיתה ארצו פתוחה לחמה וממתקת הפירות: גרש ירחים. יש פירות שהלבנה מבשלתן, ואלו הן קשואין ודלועין. דבר אחר גרש ירחים, שהארץ מגרשת ומוציאה מחדש (ר) לחדש: {טו} ומראש הררי קדם. ומבורכת מראשית בישול הפירות, (ש) שהרריה מקדימין לבכר בישול פירותיהם. דבר אחר, מגיד שקדמה בריאתן (ת) לשאר הרים: גבעות עולם. גבעות העושות פירות לעולם (א) ואינן פוסקות מעוצר הגשמים: {טז} ורצון שוכני סנה. כמו שוכן סנה, ותהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוחו של הקב"ה, הנגלה עלי תחלה בסנה: רצון. נחת רוח ופיוס, וכן כל רצון שבמקרא: תבואתה. ברכה זו (ב) לראש יוסף: נזיר אחיו. שהופרש מאחיו במכירתו: {יז} בכור שורו. יש בכור שהוא לשון גדולה (ג) ומלכות, שנאמר אף אני בכור אתנהו (תהלים פט, כח.), וכן בני בכורי ישראל (שמות ד, כב.): בכור, מלך היוצא ממנו, והוא יהושע: שורו. שכחו קשה (ד) כשור לכבוש כמה מלכים: הדר לו. נתון לו, שנאמר ונתתה מהודך עליו (במדבר כז, כ.): וקרני ראם קרניו. שור כחו קשה ואין קרניו נאות, (ה) אבל ראם קרניו נאות ואין כחו קשה, נתן ליהושע כחו של שור ויופי קרני ראם: אפסי ארץ. שלשים ואחד מלכים, אפשר שכולם מארץ ישראל היו, (ו) אלא אין לך כל מלך ושלטון שלא קנה לו פלטרין ואחוזה בארץ ישראל, שחשובה לכולם היא, שנאמר נחלת צבי צבאות (ז) גוים (ירמיה ג, יט.): והם רבבות אפרים. אותם המנוגחים הם הרבבות שהרג יהושע שבא מאפרים: והם אלפי מנשה. הם האלפים שהרג גדעון במדין, שנאמר וזבח וצלמונע בקרקע וגו' (שופטים ח, י.): {יח} ולזבולן אמר. אלו חמשה שבטים שברך באחרונה, (ח) זבולון גד דן נפתלי ואשר, כפל שמותיהם לחזקם ולהגבירם, לפי שהיו חלשים שבכל השבטים, הם הם שהוליך יוסף לפני פרעה, שנאמר ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים (בראשית מז, ב.), לפי שנראים חלשים ולא ישים אותם לו שרי מלחמתו: שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך. זבולן (ט) ויששכר עשו שותפות, זבולן לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות, ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה, לפיכך הקדים זבולן ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולן היתה: שמח זבולן בצאתך. הצלח בצאתך לסחורה: ויששכר. הצלח בישיבת אהליך לתורה לישב ולעבר שנים ולקבוע חדשים כמו שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ראשיהם מאתים (דברי הימים-א יב, לג.), ראשי סנהדראות היו עוסקים בכך. ועל פי קביעות עתיהם ועבוריהם: {יט} עמים. של שבטי ישראל: הר יקראו. להר המוריה יאספו, (י) כל אסיפה ע"י קריאה היא, ושם יזבחו ברגלים (כ) זבחי צדק: כי שפע ימים יינקו. יששכר וזבולן, ויהא להם פנאי (ל) לעסוק בתורה: ושפני טמוני חול. כסויי טמוני חול, טרית (מ) וחלזון וזכוכית לבנה היוצאים מן הים ומן החול (מגילה ו.), ובחלקו של יששכר וזבולן היה, כמ"ש במסכת מגילה (שם), זבולן עם חרף נפשו למות (שופטים ה, יח.), (נ) משום דנפתלי על מרומי שדה, שהיה מתרעם זבולן על חלקו, לאחי נתת שדות וכרמים וכו': ושפני. לשון כסוי, כמו שנאמר ויספון את הבית (מלכים-א ו, ט.), וספון בארז (שם ז, ג.), ותרגומו ומטלל (ס) בכיורי (ס"א בכסוי) ארזא. דבר אחר עמים הר יקראו, (ע) ע"י פרקמטיא של זבולון, תגרי אומות העולם באים אל ארצו, והוא עומד על הספר, והם אומרים, הואיל ונצטערנו עד כאן, נלך עד ירושלים ונראה מה יראתה של אומה זו ומה מעשיה, והם רואים כל ישראל עובדים לאלוה אחד ואוכלים מאכל אחד, לפי שהעכו"ם אלוהות של זה לא כאלוהות של זה, ומאכלו של זה לא כמאכלו של זה, והם אומרים, אין אומה כשרה כזו ומתגיירין שם, שנאמר שם יזבחו זבחי צדק: כי שפע ימים יינקו. זבולן ויששכר, הים נותן להם ממון בשפע: {כ} ברוך מרחיב גד. מלמד, שהיה תחומו של גד מרחיב (פ) והולך כלפי מזרח: כלביא שכן. לפי שהיה סמוך לספר, (צ) לפיכך נמשל כאריות, שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גבורים: וטרף זרוע אף קדקד. הרוגיהם היו ניכרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת: {כא} וירא ראשית לו. ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית (ק) כבוש הארץ: כי שם חלקת מחקק. כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת (ר) שדה קבורת מחוקק, והוא משה: ספון. אותה חלקה ספונה וטמונה (ש) מכל בריה, שנאמר ולא ידע איש את קבורתו (לקמן לד, ו.): ויתא. גד: ראשי עם. הם היו הולכים לפני החלוץ בכבוש הארץ לפי שהיו גבורים, וכן הוא אומר ואתם תעברו חלוצים לפני אחיכם וגו' (דברים ג, יח.): צדקת ה' עשה. שהאמינו דבריהם, ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו. דבר אחר, ויתא משה ראשי עם. צדקת ה' עשה. על (ת) משה אמור: {כב} דן גור אריה. אף הוא היה סמוך לספר, לפיכך מושלו כאריות: יזנק מן הבשן. כתרגומו, שהיה הירדן יוצא מחלקו (א) ממערת פמייאס (פטאלאמעוס) (ב) והיא לשם, שהיא בחלקו של דן, שנאמר ויקרא ללשם דן (יהושע יט, מז.), (ג) וזינוקו (ד) וקילוחו מן הבשן. דבר אחר, מה זינוק זה יוצא ממקום אחד ונחלק לשני מקומות, (ה) כך שבטו של דן נטלו חלק בשני מקומות, תחלה נטלו בצפונית מערבית עקרון וסביבותיה, ולא ספקו להם, ובאו ונלחמו עם לשם שהיא פמייאס, והיא בצפונית מזרחית, שהרי הירדן יוצא ממערת פמייאס, והוא במזרחה של ארץ ישראל, ובא מהצפון לדרום וכלה בקצה ים המלח, שהוא במזרח יהודה שנטל בדרומה של ארץ ישראל, כמו שמפורש בספר יהושע, והוא שנאמר ויצא גבול בני דן מהם ויעלו בני דן וילחמו עם לשם וגו' (שם), יצא גבולם מכל אותו הרוח שהתחילו לנחול בו: {כג} שבע רצון. שהיתה ארצו שבעה כל רצון יושביה: ים ודרום ירשה. ים כנרת נפלה בחלקו, ונטל מלא חבל חרם (ו) בדרומה לפרוש חרמים ומכמורות: ירשה. לשון צווי, (ז) כמו עלה רש (דברים א, כא.), והטעם שלמעלה ברי"ש מוכיח, כמו ירש, ידע, לקח, שמע, כשמוסיף בו ה"א יהיה הטעם למעלה, שמעה, ידעה, סלחה, לקחה, אף כאן ירשה לשון צווי, ובמסורת הגדולה מצינו באלפא ביתא לשון צווי דטעמיהון מלעיל: {כד} ברוך מבנים אשר. ראיתי בספרי (שנה.) אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר, ואיני יודע כיצד: יהי רצוי אחיו. שהיה מתרצה לאחיו בשמן אנפיקינון (ח) ובקפלאות, והם מרצין לו בתבואה. דבר אחר יהי רצוי אחיו, שהיו בנותיו נאות, (ט) והוא שנאמר בדברי הימים (ח"א, לא.) הוא אבי ברזית, שהיו בנותיו נשואות לכהנים גדולים (י) הנמשחים בשמן זית: וטובל בשמן רגלו. שהיתה ארצו מושכת שמן כמעין, ומעשה שנצטרכו אנשי לודקיא לשמן, מנו להם פולמוסטוס (כ) אחד וכו' (ספרי שנה.), כדאיתא במנחות (פה:): {כה} ברזל ונחשת מנעליך. עכשיו הוא מדבר נגד כל ישראל, שהיו גבוריהם יושבים בערי הספר, ונועלים אותה שלא יוכלו האויבים ליכנס בה כאלו היא סגורה במנעולים ובריחים של ברזל ונחשת. דבר אחר (ל) ברזל ונחשת מנעליך, ארצכם נעולה בהרים שחוצבין מהם ברזל ונחשת, וארצו של אשר היתה מנעולה (מ) של ארץ ישראל: וכימיך דבאך. וכימיך שהם טובים לך, שהן ימי תחלתך ימי נעוריך, כך יהיו ימי זקנתך, שהם דואבים זבים (נ) ומתמוטטים. דבר אחר וכימיך דבאך, (ס) וכימיך שהם טובים לך כמנין ימיך, (ע) כל הימים אשר אתם עושים רצונו של מקום יהיו דבאך, שכל הארצות דובאות כסף וזהב לארץ ישראל, שתהא מבורכת בפירות וכל הארצות מתפרנסות הימנה וממשיכות לה כספם וזהבם, אשקולנ"ט (לאססטן צופליעסען), הכסף והזהב כלה מהם שהם מזיבות אותם לארצכם: {כו} אין כאל ישורון. דע לך ישורון, שאין כאל בכל אלהי העמים, (פ) ולא כצורך צורם: רוכב שמים. הוא אותו אלוה שבעזרך, ובגאותו (צ) הוא רוכב שחקים: {כז} מעונה אלהי קדם. למעון הם השחקים לאלהי קדם, (ק) שקדם לכל אלהים, ובירר לו שחקים לשבתו ומעונתו, (ר) ומתחת מעונתו כל בעלי זרוע שוכנים: זרעת עולם. סיחון ועוג ומלכי כנען שהיו תקפו וגבורתו של עולם, לפיכך על כרחם יחרדו ויזועו וכחם חלש מפניו, לעולם אימת הגבוה על הנמוך, והוא שהכח והגבורה שלו בעזרך: ויגרש מפניך אויב. ואמר לך (ש) השמד אותם: מענה. כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה: {כח} בטח בדד. כל יחיד ויחיד, (ת) איש תחת גפנו ותחת תאנתו מפוזרין, ואין צריכין להתאסף ולישב יחד מפני האויב: עין יעקב. כמו ועינו כעין (א) הבדולח (במדבר יא, ז.), כעין הברכה שברכם יעקב, לא כבדד שאמר ירמיה בדד ישבתי (ירמיה טו, יז.), (ב) אלא כעין הבטחה שהבטיחם יעקב, והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם (בראשית מח, כא.): יערפו. יטיפו: אף שמיו יערפו טל. אף ברכתו של יצחק נוספת על ברכתו (ג) של יעקב, ויתן לך האלהים מטל השמים וגו' (שם כז, כח.): {כט} אשריך ישראל. לאחר שפרט להם הברכות, אמר להם מה לי לפרוט לכם, כלל דבר הכל שלכם: אשריך ישראל מי כמוך. תשועתך בה' (ד) אשר הוא מגן עזרך (ואשר הוא) חרב גאותך: ויכחשו איביך לך. כגון הגבעונים שאמרו מארץ רחוקה באו עבדיך וגו' (יהושע ט, ט.): ואתה על במותימו תדרוך. כענין שנאמר שימו את רגליכם על צוארי המלכים האלה (שם י, כד.):

דברים פרק-לד

{א} מערבות מואב אל הר נבו. כמה מעלות היו, (ה) ופסען משה בפסיעה אחת: את כל הארץ. הראהו את כל ארץ ישראל בשלותה, (ו) והמציקין העתידים להיות מציקין לה: עד דן. הראהו בני דן עובדים עבודה זרה שנאמר ויקימו להם בני דן את הפסל (שופטים יח, ל.), והראהו שמשון שעתיד לצאת ממנו למושיע: {ב} ואת כל נפתלי. הראהו ארצו בשלותה וחורבנה, והראהו דבורה וברק מקדש נפתלי, נלחמים עם סיסרא וחיילותיו: ואת ארץ אפרים ומנשה. הראהו ארצם בשלותה ובחורבנה, והראהו יהושע נלחם עם מלכי כנען שבא מאפרים, וגדעון שבא ממנשה נלחם עם מדין ועמלק: ואת כל ארץ יהודה. בשלותה ובחורבנה, והראהו מלכות בית דוד ונצחונם: עד הים האחרון. ארץ המערב בשלותה ובחורבנה. דבר אחר אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון הראהו הקב"ה כל המאורעות שעתידין ליארע לישראל עד שיחיו המתים: {ג} ואת הנגב. ארץ הדרום. דבר אחר, מערת המכפלה, שנאמר ויעלו בנגב ויבא עד חברון (במדבר יג, כה.): ואת הככר. הראהו שלמה יוצק כלי בית המקדש, שנאמר בככר הירדן יצקם המלך במעבה האדמה (מלכים-א ז, מו.): {ד} לאמר לזרעך אתננה הראיתיך. כדי שתלך ותאמר לאברהם ליצחק וליעקב, (ז) שבועה שנשבע לכם הקב"ה קיימה, וזהו לאמר, לכך הראיתיה לך, אבל גזרה היא מלפני (ח) ששמה לא תעבור, שאלולי כך, (ט) הייתי מקיימך עד שתראה אותם נטועים וקבועים בה, ותלך ותגיד להם: {ה} וימת שם משה. אפשר משה מת וכתב וימת שם משה, אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע. רבי מאיר אומר אפשר ספר התורה חסר כלום, והוא אומר לקוח את ספר התורה הזה (לעיל לא, כו.), אלא הקב"ה אומר, ומשה כותב (י) בדמע (בבא בתרא טו.): על פי ה'. בנשיקה: {ו} ויקבור אותו. הקב"ה בכבודו. (כ) רבי ישמעאל אומר הוא קבר את עצמו, וזה הוא אחד משלשה אתין שהיה רבי ישמעאל דורש כן, וכיוצא בו ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו (במדבר ו, יג.), הוא מביא את עצמו, כיוצא בו והשיאו אותם עון אשמה (ויקרא כב, טו.), וכי אחרים משיאים אותם, אלא הם משיאים את עצמם: מול בית פעור. קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור, וזה אחד מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות (אבות פ"ה מ"ו): {ז} לא כהתה עינו. אף משמת: ולא נס לחה. לחלוחית שבו, לא שלט בו רקבון (ל) ולא נהפך תואר פניו: {ח} בני ישראל. הזכרים, אבל באהרן, מתוך שהיה רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה, נאמר כל בית ישראל (במדבר כ, כט.), זכרים ונקבות: {י} אשר ידעו ה' פנים אל פנים. שהיה לבו גס (מ) בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה, כענין שנאמר ועתה אעלה אל ה' (שמות לב, ל.), עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם (במדבר ט, ח.): {יב} ולכל היד החזקה. שקבל את התורה (נ) בלוחות בידיו: ולכל המורא הגדול. נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא: לעיני כל ישראל. שנשאו לבו לשבור (ס) הלוחות לעיניהם, שנאמר ואשברם לעיניכם (דברים ט, יז.), והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, (ע) שנאמר אשר שברת (שמות לד, א.), יישר כחך ששברת (שבת פז.): חסלת פרשת וזאת הברכה: