---

פרשת ויחי

---

{כח}  וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה:

 אונקלוס  וַחֲיָא יַעֲקֹב בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵי שְׁנִין וַהֲווֹ יוֹמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיוֹהִי מְאָה וְאַרְבְּעִין וּשְׁבַע שְׁנִין: (אונקלוס)

 יונתן  ויחי וַחֲיָא יַעֲקב בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם שֶׁבְסְרֵי שְׁנִין וַהֲווֹ יוֹמֵי יַעֲקב סְכוּם יוֹמֵי חֲיוֹי מְאָה וְאַרְבְּעִין וּשְׁבַע שְׁנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויחי יעקב. למה פרשה זו סתומה, (א) לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, (ב) שהתחילו לשעבדם. דבר אחר, שבקש לגלות את הקץ (ג) לבניו, ונסתם ממנו בב"ר (צו, א.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) כלומר קבלה הוא בידינו מעזרא עליו השלום שפרשת ויחי הוא תחילת פסקא ולא חדא פרשה היא עם וישב ישראל כו', ודרך פרשה סתומה שיעורה ריוח ט' אותיות, והכא כולה סתומה ואין בה ריוח כלל: (ב) רוצה לפרש שלא היה להם שעבוד ממש אלא צרת השעבוד שהיה מבקש מהם שיעבדו לו, כדאמרינן במסכת סוטה (י"א:), בפרך בפה רך שהיו מעבידים אותם מתחילה בפה רך וכו': (ג) ואם תאמר לפי פירוש א' היה לו לסתום לקמן בפסוק שנכתב בו שמת יעקב, ולדבר אחר היה לו לסתום בפסוק (לקמן מ"ט א') האספו ואגידה לכם, ויש לומר דבאמצע הסדרה אינו ניכר אם נסתמה שדרכו להיות נסתם, ולא הייתי יודע הדרשות הללו, וכאן הוא מונה כל שנותיו והוי מקום מיתתו, וכן לענין גלוי הקץ דמסתמא לא היה מגלה להם הקץ אלא סמוך למיתתו, וכאן הוא מקום מיתתו כדפירש רש"י, לכן מוכח שפיר מיניה. ומהרש"ל כתב דלטעם א' קשה היה לו לסתום פרשת שמות, שהרי בפרשה זו לא הזכיר השעבוד, לכן פירש ד"א, ולד"א קשה היה לו לסתום הפרשה של ויקרא יעקב אל בניו וכו', לכן צריך גם לטעם א': (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. כבר הזכרתי (לעיל מג יד) כי רדת יעקב למצרים הוא גלותינו היום ביד החיה הרביעית (דניאל ז ז) רומי הרשעה כי בני יעקב הם עצמם סבבו רדתם שם במכירת יוסף אחיהם ויעקב ירד שם מפני הרעב וחשב להנצל עם בנו בבית אוהב לו כי פרעה אוהב את יוסף וכבן לו והיו סבורים לעלות משם ככלות הרעב מארץ כנען כמו שאמרו (לעיל מז ד) לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען והנה לא עלו אבל ארך עליהם הגלות ומת שם ועלו עצמותיו וזקני פרעה ושריו העלוהו ועשו עמו אבל כבד וכן אנחנו עם רומי ואדום אחינו הסיבונו ביאתינו בידם כי כרתו ברית עם הרומיים ואגריפס המלך האחרון לבית שני ברח אליהם לעזרה ומפני הרעב נלכדו אנשי ירושלים והגלות ארך עלינו מאד לא נודע קצו כשאר הגליות ואנחנו בו כמתים אומרים יבשו עצמותינו נגזרנו לנו ויעלו אותנו מכל העמים מנחה לה' ויהיה להם אבל כבד בראותם כבודנו ואנחנו נראה בנקמת ה' יקימנו ונחיה לפניו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויחי. וירבו מאד ויחי יעקב. בגימטריא ראה ס' רבוא וזהו שנאמר בראותו ילדיו בראותו אותיות רבואות, ילדיו. עולה ס', לומר שראה ס' רבוא מילדיו ד''א וירבו מאד ויחי יעקב מלמד שראה ל' רבוא דלקמן קאמר במאד מאד והוא ס' רבוא והכא לא כתיב אלא חד מאד דהיינו החצי וכן כתיכ לקמן ו' לשונות והם פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד והכא לא כתיבי אלא תלתא ויפרו וירבו מאד ולהאי לישנא דרוש הכי כי בראותו ילדיו כ''י עולה ל' שראה ל' רבואות מילדיו. ד''א ויחי יעקב בארץ שלא חיה ימים טובים בלא צער אלא כמנין ויחי י''ז שנה משנולד יוסף עד שנמכר וי''ז שנה במצרים. ד''א ויחי יעקב בארץ מצרים י''ז שנה שהראשונים לא היו חיים שהרי אמר כי ארד אל בני אבל שאולה: שבע עשרה שנה. כנגד י''ז שנה שגדל הוא ליוסף כלכלו י''ז שנה: ויהי ימי יעקב. בכל מקום שנאמר ויהי ימי לא הגיע לימי אבותיו ויהי ימי חנוך ויהי ימי למך וכן בכל מקום שנאמר בו קריבה: שבע שנים וארבעים ומאת שנה. מנה המועט תחלה מה שלא עשה כן באברהם ויצחק בשביל שהיו ימיו מועטים ורעים הזכיר המועט תחלה וחיה ל''ג שנה פחות מאביו משום דכתיב קללת חנם לא תבא על שקלל רחל ואמר עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה חסרו לו מנין יחי''ה שהוא ל''ג משנותיו: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויחי יעקב. טעם קריאת שמו יעקב אחר אשר אמר אליו ה' (ל''ה י') לא יקרא וגו'. לא יעקב יאמר עוד שמך, כבר כתבתי בפרשת וישלח בפירוש פסוק לא יקרא וגו', כי לצד שם נפשו הקבועה בו אשר שמה יעקב כידוע מדבריהם (ברכות ז:) שפירשו בפסוק (תהלים מו) אשר שם שמות בארץ, ולצד שעודנה באיבו לזה לא יעקר שמה וב' שמות יקראו לו:

אלא שיש לנו לחקור זאת במה יבחר ה' לזמנים יקרא לו יעקב ולזמנים ישראל, הן אמת כי בעדת ישראל מצינו שישתנה להם השם כפי מעשיהם כשעושים רצונו של מקום בשם ישראל יכנה אותם ולהפך יקרא שמם יעקב וכן הוא רמוז בדבריהם, (זהר בלק די:) וטעם זה לא יוצדק ביעקב כי ישר פעלו בתמידות:

אכן להיות שענף המושכל אשר נתעצם יעקב להשיגו שבאמצעותו בשם ישראל יתכנה הוא בחינת קדושה עליונה ותמצא כי המין המאושר ההוא ימאס לבחינת הדאגה והעצבון והשפלות כי ממקום השמחה והמנוחה והגדולה באה, והיה לאות בין עיניך יום שבת למנוחה אשר צוה ה' את בני ישראל והוא לטעם נשמה יתירה ולצד שממקום עליון באה, יצו ה' להרחיק היגון והכעס ולקרא לשבת עונג, והן הדברים עצמם נאמרים ביעקב בהשגתו שם עליון השם יגיד כי צוה ה' אתו את הנשמה העליונה בעלת שם זה של ישראל ומשכנה בו הוא כל זמן שאין שם עצבון וענף הנגדי קצת לשמחה ולשלימות הקדושה והטהרה, ובהעדר כן וינפש יוצאה ממנו כיציאת נשמה יתירה של יום שבת ובאותו זמן לא יקרא לו ישראל, כי בעלת השם הלכה לה ואינה אז ויקרא שמו יעקב, ותשוב עוד הנשמה ההיא באמצעות הכנת והצעת המוכן כהשבת נשמה יתירה בכל שבת ושבת באמצעות הכנת יום המקודש. ובזה תלך לבטח להשכיל טעם בכל מקום אשר בשם יעקב יתכנה הוא לסיבה אשר יארע שם דבר מבחינת העצב והיגון, וארשום לך קצת מהמקומות להאיר לך וזה יצא ראשונה. תחלת דבר טוב ה' בפ' וישלח אמר אליו שמך יעקב פירוש אז יהיה שמו יעקב לצד שהיה אז באבילות אמו כמאמרם ז''ל (ב''ד פ' פ''ב) שאמרו כי אומרו ויברך אותו יכוין על ברכת אבלים ולצד זה יקרא שמו יעקב, ולזה תמצא שבכל אותו פרשה קרא ה' שמו יעקב, וגם בזמן מיתת רחל נקרא שמו יעקב דכתיב (ל''ה כ') ויצב יעקב מצבה על קבורתה, ואחר ששלמו ימי העצב קרא ה' שמו ישראל דכתיב (שם כ''א) ויסע ישראל, בשכון ישראל, והגם שאמר שם ויהיו בני יעקב, יש לך לדעת כי כשיהיו הבנים במדריגה פחותה לצד מעשיהם הגם שהאב יתכנה בשם ישראל הם יתכנו בשם יעקב, ובמה שלפנינו לצד מעשה שהיה שעשה ראובן קרא להם שם בני יעקב ומה שאמר עוד שם (כ''ז) ויבא יעקב אל יצחק אביו לצד שהיה לפני יצחק אביו לא נהג בו הכתוב השררה והגדולה הנרמזת בשם ישראל, וכן תמצא שאמרו במדרש תהלים ילקוט סי' תתע''ה וז''ל אילו היה אברהם קיים היאך היה יצחק מנהיג שררה וכן כל האבות והצדיקים וכו' עד כאן. הנך רואה כי תסתלק השררה לפני אביו ולטעם זה קרא שמו יעקב, וכן מה שקרא לו שם יעקב בפרשת וישב יודיע הכתוב כי כל זמן שהיה יעקב אז בארץ כנען היה ביגון ואנחה ובמדריגת שם יעקב זולתי בזמנים מועטים אשר רשם הכתוב בהם שם ישראל כאומרו (ל''ז ג') וישראל אהב וגו' אז היה שמח והוכן בלי עצב לקרות לו שם ישראל. ותמצא כי משנמכר יוסף לא נקרא שמו ישראל זולת שלשה פעמים (מ''ג ו') ויאמר ישראל למה הרעותם וגו', ויאמר יהודה אל ישראל אביו, (שם ח') ויאמר אליהם ישראל אביהם, (שם י''א) וצריכין להדרש כי דבר אליהם דרך שררה לצד ההכרח שראה שלא חשו לצערו ונשתרר עליהם ורמז כי לא ימחול להם לצד שהוא אביהם, גם שיקבלו דבריו. ומעת התבשרו ביוסף ותחי רוח יעקב (מ''ה כ''ז) ונחה עליו רוח ה' ותיכף אמר הכתוב ויאמר ישראל, (שם כ''ח) ויסע ישראל, ויאמר אלהים לישראל, (מ''ו) עד שנתבשר בגלות וקבל עליו השבר חזר ליקרא יעקב זולת בעת אשר נגלה אליו יוסף לרוב השמחה הגדולה כינה ה' אותו בשם ישראל דכתיב (שם כ''ט) ויעל לקראת ישראל אביו, ויאמר ישראל אמותה הפעם, (שם ל') ומשם ואילך לא נקרא עוד שם ישראל כל ימי היותו בארץ מצרים עד יום שהגיע עת לכתו לעולמו. ומה שאמר (מ''ז) וישב ישראל בארץ מצרים יכוין אל כללות בניו שיתיחס אליהם שם ישראל כשיהיו בדרך יושר, וגדול כח הבנים מכח אביהם כי הבנים כל אשר יטיבו דרכם יקרא להם שם ישראל להיותם רבים מה שאין כן יעקב ידקדק בקריאת שמו לרמוז בקריאתו זמן מצבו, ולא נקרא בשם ישראל כל זמן היותו בארץ מצרים עד עת שקרבו ימיו למות אז נקרא שמו ישראל לצד תוסף רוחם, והוא סוד הגדלת נפש אדם בעת מיתתו, (זהר ח''א ריח:) לזה אמר ויקרבו ימי ישראל, וישתחו ישראל. וכלך לדרך זה להשכיל בכל מקום אשר יקרא לו שם הוא שמו לסיבה אשר תשכיל שמה. ועיין בדברי הזוהר (שם ריא:) ותמצא סעד לדברינו. וכל זה הוא דרך פשט, ויש דברים בגו כפי רוחניות הדברים והמשכיל יבין:

ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר מה שחיה בארץ מצרים. ועוד קשה לא היה צריך לומר אלא ויהי ימי יעקב וגו' קמ''ז וגו' ואני יודע לפי החשבון כי שבע עשרה שנה חיה בארץ מצרים למה שקדם בהודעה בפרשת ויגש דכתיב (ט') שני מגורי שלשים ומאת שנה. עוד למה הוצרך לומר שני חייו ולא הספיק לומר ויהי ימי יעקב. ואולי כי לצד שכל ימי יעקב לא נח ולא שקט כי משנולד נולד שטנו ועדיין לא שקעה שמשו עמד לבן ואלה מוסיף לרע לו, ואחריו הוקם על צערה של דינה, ועוד לו ויבא רוגז אבידת יוסף, הוא שאמר הכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים י''ז שנה אלו היו חייו ולא קודם, וסמך לזה אומרו ויהי ימי יעקב שני חייו לרמוז שהן הנה היו ימיו שהיה לו בהם חיות, והוא אומרו ויהי ימי יעקב פירוש אותם י''ז שנה שני חייו פי' שהי' לו בהם חיים. ונמשכת ימי יעקב עם מה שלמטה ממנה ימי יעקב וגו' שבע וגו':

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (תדא''ר פ''ה) כל מי שסוף ימיו בטובה כאלו כל ימיו בטובה, והוא טעם (איוב ח') והיה ראשיתך וגו' ואחריתך ישגה מאוד גם אומרו (קהלת ז') טוב אחרית דבר וגו', והוא אומרו ויחי יעקב חיים של שלוה בארץ מצרים בזה היה בעיניו שהיו ימי יעקב שני חייו פי' שנים של חיים כל ימיו שהם ז' שנים וגו'. וטעם אומרו ויהי לשון צער יכוין לומר שהגם שהיו ימיו בצער אף על פי כן חזרו בעיניו להיות כולם של חיים:

ויש לנו לחקור זאת למה שינה הכתוב סדר מספר שנותיו של יעקב מסדר הלקוח במספר שני הצדיקים שמקדים מספר גדול למספר קטן באברהם כתיב (כ''ה ז') מאת שנה ושבעים שנה וגו', ביצחק כתיב (ל''ה כ''ח) מאת שנה ושמנים שנה, בשרה כתיב (כ''ג א') מאה שנה ועשרים וגו'. ואולי כי הקדים מנין המועט שהוא האחרון שבו היה בשלוה וחיים טובים:

עוד יכוין הכתוב באופן אחר כי ימים שהיה יעקב לבו נכון ומאויו שלמים בכל חייו הם ימים שבע וארבעים שנה, והטעם הוא כאומרם ז''ל כי את רחל אהב והיא בת זוגו אשר בחר יעקב בה ובבניה אשר תוליד כאומרו (ל''ז ג') אהב את יוסף מכל וגו', ויש בזה גם כן סוד עתיק, והיה לך לאות כי כל זמן שלא היה יוסף וישם שק על מתניו, ולכשתצרף מנין הימים שהיה בחברת רחל גם שנים שהיה יוסף עמו תמצא מ''א שנים, כי עשרים שנה עשה בבית לבן צא מהם שבע עד שנשא רחל נשארו י''ג ובהם נבלעו משני יוסף שש שנים כי כשנולד התחיל יעקב לעבוד בצאנו של לבן דכתיב (ל''א מ''א) ושש שנים בצאנך וכשמכרוהו היה בן י''ז שנה צא מהם ו' נשארו י''א וי''ג הרי כ''ד, וי''ז במצרים הרי מ''א, ושש שנים שהיה יעקב בפעוטות שהם ימים שהלב שמח וריקם מיגון הרי מ''ז, והוא אומרו ויהי ימי יעקב שני חייו שהיו לו חיים שבע שנים וארבעים, ולזה בחר להקדים פרט המועט להודיע זה:

וטעם אומרו ויהי לדרך זה, יכוין להודיע כי לא השלים יעקב אבינו כל ימי חייו החרוצים, והוא מאמרם ז''ל (ב''ר פ' ע''ד) כי לצד שאמר לא יחיה והכרית חיי רחל נחסרו לו ימיו ממנין שני יצחק שהיו ק''פ ל''ג שנה כמנין יחיה, לזה רמזה התורה צער חסרון שני הצדיק בתיבת ויהי:

ונשאר לתת טעם הכתוב למה ימנה חשבון שני יעקב קודם שהגיע זמנו ליפטר כי הנך רואה כי אחר שמנה הכתוב ויהי ימי יעקב אמר אחריו מעשה השבעת יוסף ואחר כך אמר ויהי אחרי הדברים ויאמר ליוסף וגו' ומן הראוי לא היה להזכיר סכום ימיו עד יום מותו, ואולי כי נתכוין להודיע דבר שממנו הרגיש יעקב שקרבו ימיו למות שמצד זה קרא לבנו ליוסף וגו' ואמר ויהי ימי יעקב שני חייו וגו' פירוש לצד מה שקדם אליו מידיעת חיי יצחק שהיו ק''פ שנה גם שהרגיש הצדיק בשגגתו אשר שגג בקללה לא יחיה וידע בענשו כי האבות נביאים היו ורוח הקודש לובשתם ולזה כשעשה חשבון שני אביו והוציא מהם ל''ג חש לביאת יומו שקרב ויקרא לבנו וגו':

ובדרך רמז יתבאר הכתוב למה שהודיע אלהים בבחינת יוסף כי הוא המשביר והוא שזן והחיה עם רב כמאמרו (נ' כ') להחיות עם רב, ובחינה זו תשלול היותה בעלת חוב לזולתה בבחינת ההשפעה לה, ולצד שיעקב זן ופרנס את יוסף י''ז שנה דכתיב (ל''ז ב') בן י''ז וגו' לזה שילם הבחינה הלז והשפיע הוא ליעקב במדת תשלומי כפל כמה מדות מרובות י''ז שנה והוא שרמז ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, וזולת זה אפשר שהיו שלמים ימיו קודם לכן אלא לשלם יוסף טובת חסד שקבל ממנו ולזה טובי''ם השנים מהאחד כי כל אחד הטיב מספר טו''ב שנים ונכון לשלם זה לזה. ותמצא שאמרו ז''ל (זהר וישה קפב.) כי יוסף הוא בבחינת וא''ו מילוי וא''ו כידוע ליודעי נסתרות לה' אלהינו: (אור החיים)

 כלי יקר  ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'. למה פרשה זו סתומה, אלא כיון שנפטר יעקב התחיל השעבוד. ד"א שבקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. ד"א שנסתמו ממנו כל צרות שבעולם. כך היא הנוסחא בב"ר (צו.א) כפי הנראה שאין סמך מן המקרא לכל הדרשות האלו וכולם כמתנבאים. ואשר נראה לי בזה לפי שמצינו כאן סתימה שלא כדרך הפרשיות הסתומות שבתורה שיש בהם ריוח לפחות כשיעור פרשה סתומה, וכאן אין ריוח כלל ודאי שכונת עזרא הסופר להסמיך פסוק ויחי לפסוק שלפניו וישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד ויחי יעקב וגו'. כאילו היה הכל פסוק אחד, ע"כ נחלקו ג' לשונות אלו במשמעות דורשין.

כי ללשון ראשון הדורש, שכיון שנפטר יעקב התחיל השיעבוד יהיה קישור שני פסוקים אלו על זה האופן, כי מתחילה אמר וישב ישראל בארץ גושן הורה בלשון ישיבה שהיה להם ישיבה של שלוה ומנוחה, ויאחזו שהיה להם גם אחוזה בארץ ויפרו וירבו מאד, וכל זה היה בזמן ויחי יעקב כי בחייו עמד להם זכות יעקב שזכו לכל אלה, מכלל שבמותו פסק זכותו ופסק הכל, כי לא היה להם עוד ישיבה של שלום מצד השעבוד, וכ"ש שלא היחה להם אחוזה בארץ כי עבדים המה, וכן לא ניתן להם לפרות ולרבות כי בקשו להמעיטם ע"י העינוי באמרם פן ירבה, ולפי זה היתה מיתת יעקב סבת השעבוד.

ונוכל לומר בהפך זה, שהתחלת השעבוד היה סבת מיתתו. כי קיצר הקדוש ברוך הוא שנותיו שלא הגיע לימי אבותיו שלא יראה בשעבוד בניו, כי בא הזמן של ועבדום וענו אותם. לכך נאמר ויקרבו ימי ישראל למות ואמרו רבותינו ז"ל (בר"ר צו.ד) כל מי שנאמר בו קריבה לא הגיע לימי אבותיו, ובדרך זה יהיה הסמיכות מבואר ג"כ כמו בדרך ראשון, ומספר י"ז שנה דנקט לומר שמכירתו של יוסף שהיה בן י"ז שנה, גרם להם שלא ישבו בשלום במצרים כ"א י"ז שנה.

וללשון שלישי הדורש, לפי שנסתמו ממנו כל צרות שבעולם יאמר הכתוב אע"פ שהיה כל ימיו בצרה וגרות כמ"ש ימי מגורי ק"ל שנה מעט ורעים, מ"מ לגודל השלוה שהיה לו תוך י"ז שנים שראה ישיבת בניו בשלום ויאחזו בארץ ויפרו וירבו נשכחו ממנו כל הצרות הראשונות שעברו עליו והיו כלא היו, לכך נאמר ויהי ימי יעקב שני חייו קמ"ז שנה כי אותן ק"ל שנים לא היו נחשבים מכלל ימי חייו לגודל צרותיו, ועכשיו למפרע נחשבו כולם שני חייו, וזה לפי שנסתמו ממנו כל הצרות שעברו וכאילו היה חי חיים נעימים ועריבים בכל שנותיו, שהרי באמת יוסף היה חי, לכך סמך ויחי יעקב אל הפסוק הקודם, ומה שהשמיט רש"י לשון זה לפי שנראה לו שהיינו הך הלשון ראשון כאשר הוא מבואר למבין בהתבוננות מעט.

ואולם הלשון השני הדורש, שבקש לגלות הקץ ונסתלקה ממנו השכינה, לפי שבא לתרץ מהו שאמר ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה מאי קמ"ל, וכי עדיין לא ידענו שהיה במצרים י"ז שנה, שהרי בבואו לפני פרעה אמר ימי מגורי ק"ל שנה, וא"כ למה הוצרך לומר שהיה חי במצרים י"ז שנה, ועוד למה לא הזכיר לשון זה באברהם ויצחק או אמהות, אלא ודאי שבא להורות שפרשה השכינה ממנו, לפי שנאמר למעלה ותחי רוח יעקב אביהם, שפירושו ששרתה עליו השכינה מדקאמר רוח יעקב, וסד"א ששרתה עליו רוח הקודש כל הימים עד יום מותו, קמ"ל ויחי יעקב בארץ מצרים כי בבואו למצרים חי יעקב אבל לא רוח יעקב שנסתלקה ממנו השכינה מיד, לפי שאמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך, וא"כ מיד היה מוכן אל הצואה לצוות מחמת מיתה והיה חושש הקב"ה פן יגלה הקץ על כן נסתלקה ממנו השכינה, ועדיין לא ידענו מאיזו טעם נסתלקה שכינה ממנו, ע"כ באה פרשה זו סתומה לסמכה לפסוק וישב ישראל בארץ גושן, לפי שמהידוע שימשך נזק גדול מן ידיעת הקץ, כי הדורות הקודמים היודעים שהגאולה לא תהיה בימיהם לא ידרשו את פני ה' לבקש על הגאולה ועל התמורה.

וכן פירש בעקידה, על המדרש (ילקו"ש קנז.מט) האומר כשבקש יעקב לגלות הקץ אמר הקב"ה ולא אותי קראת יעקב (ישעיה מג.כב) ר"ל שלא היית חס על כבודי, כי מידיעה זו ימשך נזק זה שלא יקראו אותי ולא יבקשו פני הדורות הקודמים ויבקשו לישב וכמתיאשים מן הגאולה, על כן סתם וחתם ה' הקץ האחרון כדי שבכל דור ודור יבקשו את פני ה' ואת דוד מלכם ויהיו מחכים קץ ישועתו תמיד, כאשר בעונינו מדה זו מצוייה בינינו אפילו בזמן שאין הקץ נודע מ"מ רבים המה עמי הארץ המתישבים בארצות העמים ובונין להם בתים ספונים וחשובים ושל אבנים בנין הקיום, ובסבה זו לעולם אינן דורשין את פני ה' בכל לב להביאם אל ארצם, וע"כ הקב"ה מניחם שמה, ולהנחה זו פסוק וישב ישראל בארץ גושן. מדבר באשמת ישראל, שבקשו להיות חושבים ולהיות להם אחוזה בארץ לא להם, ונזק זה בא להם לפי שקץ גלות מצרים היה נודע להם, על כן הדורות הראשונים אשר ידעו בבירור כי לא בימיהם תהיה הגאולה ההוא בקשו להם ישיבה של קבע ואחוזה בארץ מצרים, על כן סמך לפסוק זה פסוק ויחי יעקב דלהורות שנזק זה הנמשך לאותן הדורות מחמת שהיה קצם נודע גרם לויחי יעקב אבל לא רוח יעקב, כי אם יעקב לבדו היה חי כדי שלא יגלה הקץ לאחרון ושלא יתפשט נזק זה לדורות. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ויחי יעקב. פרש"י למה פרשה זו סתומה וכו' ותימה שהרי יוסף מלך אחר פטירתו של יעקב וי"ל שמיד שנפטר יעקב התחילו לשעבד בהם מעט. ועוד פרש"י שבקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. וא"ת מהיכן ידע הקץ י"ל ממעלות הסולם שחלם שראה שרו של עשו עולה במעלות כדפרש"י בפרשת ויצא: ויחי יעקב בארץ מצרים. למה הזכיר הכתוב סך חייו בארץ מצרים לפי שמצינו שיוסף הי' עם אביו קודם מכירתו י"ז שנה וכשם שפרנס יעקב ליוסף י"ז שנה כך יוסף פרנסו וכלכלו י"ז שנה כנגדן הה"ד אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה: (דעת זקנים)


{כט}  וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם:

 אונקלוס  וּקְרִיבוּ יוֹמֵי יִשְׂרָאֵל לִמְמַת וּקְרָא לִבְרֵהּ לְיוֹסֵף וַאֲמַר לֵהּ אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָיךְ שַׁוִּי כְעַן יְדָךְ תְּחוֹת יַרְכִּי וְתַעְבֵּד עִמִּי טִיבוּ וּקְשׁוֹט לָא כְעַן תִּקְבְּרִנַּנִי בְּמִצְרַיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרִיבוּ יוֹמֵי יִשְרָאֵל לִמְמַת וּקְרָא לִבְרֵיהּ לְיוֹסֵף וַאֲמַר לֵיהּ אִין כְּדוֹן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ שַׁוִי כְּדוֹן אִידָךְ בִּגְזֵירַת מְהוּלְתִּי וְתַעֲבֵיד כְּדוּן עִמִי טִיבוּ וּקְשׁוֹט לָא כְדוֹן תִּקְבְּרִינַנִי בְּמִצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקרבו ימי ישראל למות. כל מי שנאמר בו קריבה (ד) למות, לא הגיע לימי אבותיו (ב"ר שם ג.), (יצחק חי ק"פ ויעקב קמ"ז, בדוד נאמר קריבה, אביו חי ת' שנים והוא חי ע'): ויקרא לבנו ליוסף. למי שהיה יכולת בידו לעשות (ב"ר שם ה.): שים נא ידך. (ה) והשבע: חסד ואמת. חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה (ו) לתשלום גמול: אל נא תקברני במצרים. סופה להיות עפרה כנים (ומרחשין תחת גופי,) ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות, ושלא יעשוני מצרים (ז) עבודת אלילים, ב"ר (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דקשה למה נאמר ויקרבו ימי בלשון רבים, וגם למה נאמר ימי דמשמע דקריבה קאי אימים, הוה ליה למימר ויקרב ישראל למות, ומפרש דאמת הוא דקריבה קאי אימים, ופירושו נתקרבו ונתקצרו הימים: (ה) דעת רש"י שלא תאמר דשימת יד הוא השבועה, והוכחתו מדכתיב גבי אברהם בפרשת חיי שרה (לעיל כ"ד ב') שים נא ידך תחת ירכי, וכתיב אחריו (שם פ' ג') ואשביעך בה', אלא הכוונה שיהיה חפץ מצוה בידו בשעה שנשבע, ואף על פי שאצלו לא היתה מצוה ראשונה, נמשך המנהג כן מאברהם, (רא"ם): (ו) לאו דוקא נקט רש"י חסד שעושין עם המתים, אלא רוצה לפרש כל היכא דאינו מצפה לתשלום גמול, אף על גב שהוא חי שייך ביה חסד ואמת, והנה אליעזר אמר להם שיתנו לו רבקה בחנם ואל יצפו לשום תשלום גמול, לא ממנו שיתן להם מתנות, וכל שכן שאברהם לא יתן להם מתנות כיון שהוא רחוק מהם. ואם תאמר למה לא פירש רש"י לעיל גבי אליעזר שהוא חסד של אמת, ויש לומר שהרי מצינו ששילם יעקב ליוסף על מה שנשבע לו להוליכו לארץ ישראל שאמר לו (לקמן מ"ח כ"ב) ואני נתתי לך שכם אחד וגו' כמו שפירש רש"י לקמן (שם ד"ה ואני), לכן פירש רש"י כאן לומר עם כל זה בשעה שביקש יעקב מיוסף שיקבור אותו בארץ ישראל לא הבטיחו ליתן לו כלום, וגם לא היה בדעתו ליתן לו שכם, ומשום הכי נאמר כאן חסד ואמת: (ז) (מהרש"ל), יש לומר דצריך לג' טעמים הללו, דאי משום כנים לחוד היה לו לצוות לעשות ארון מברזל, לכך פירש גלגול מחילות, ואי משום הני תרי טעמים לחוד אם כן עדיין למה יטריח אותו להעלותו לארץ ישראל מיד, יצוה להם שיעלו עצמותיו עמהם כשיצאו מארץ מצרים כמו שציוה יוסף, לכן פירש הטעם שלא יעשוני עבודת אלילים, ולטעם עבודת אלילים לחוד קשה למה ציוה להעלותו לארץ ישראל, היה לו לצוות להשליכו אל נילוס, לכן צריך לטעם גלגול מחילות, ולהני תרי טעמי לחוד היה לו להשביעו כמו שהשביע יוסף אחיו, לכן צריך לטעם עפרה כנים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויחי. שים נא ידך. מפורש בדברי אליעזר. גם חסד ואמת: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויקרבו ימי ישראל למות. פתרונו כאשר קרבו ימי ישראל למות קרא לבנו ליוסף והוא בשנה האחרונה לימיו וענינו כי הרגיש בעצמו אפיסת הכחות ויתרון החולשה ואיננו חולה אבל ידע כי לא יאריך ימים ולכן קרא לבנו ליוסף ואחרי שוב יוסף למצרים חלה והוגד ליוסף ובא לפניו עם שני בניו כדי שיברכם וכן ויקרבו ימי דוד למות (מלכים א ב א) ושם (שם פסוק ב) נאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ כי ידע בנפשו כן (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויקרבו ימי. ב' במסורה הכא ואידך גבי דוד איתא במדרש אמר הקב''ה אתה עשית קמ''ז מזמורים (חוץ מאסף והימן וידותן) כמנין שנות יעקב תזכה כמותו מה הוא ובנו מלכו ביחד אף אתה ימלוך שלמה בניך בחייך. ד''א מה יעקב לא הגיע לימי אבותיו אף דוד כן דכתיב ביה והמלך דוד זקן בא בימים וגו': נא ידך. בגימטריא מילה: חסד ואמת. פרש''י חסד שעושין עם המתים זהו אמת: אמת. נוטריקון ארון מטה תכריכין: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויקרבו ימי וגו'. כבר כתבתי בסמוך מנין ידע, ורמב''ן כתב שידע מהרגשת אפיסת כוחותיו. ואין דבריו ז''ל נראים כי כמה ימים יחיה אדם אחר שיתחיל להח לש:

עוד יש לומר כי הרגיש מהדברים אשר יארעו לאדם קודם מותו על דרך אומרם ז''ל בספר הזוהר (ח''א ריז:) כי שלשים יום קודם מותו מעבירין ממנו הצלם ומעשה הובא שם שראה רשב''י ר' יצחק שעבר צלמו ממנו, והגם כי ידיעה זו מושללת מבני אדם הצדיקים מרגישים ויודעים כל דבר רוחני. עוד יתבאר הענין בדקדוק עוד אומרו ויקרבו ימי וכי בימים שייך לומר לשון קריבה:

אכן כוונת הכתוב הוא על פי מה שכתב איש אלהים קדוש ה''ה הר''י לוריא זצוק''ל ומצאת כי תדרשנו בס' קהלת יעקב וז''ל ואמנם ידעת מהתחלקות הנשמות לכמה ניצוצות ובכל גלגול וגלגול באים קצת מהם וכפי מספר הניצוצות של הצלם כך מספר ימי חייו והימים שעושה בהם המצות נתקן ניצוץ אחד של הצלם ההוא כנגד היום ההוא והיום שאין עושה בו מצוה נשאר פגום ניצוץ ההוא של הצלם ההוא כנגד היום ההוא וכן על זה הדרך וכו' ע''כ. ומה מאד האירה הקדמה זו עיני משכיל בכמה פרטי החקירות. האחד האירה עינינו בסוד השינה כי היא לעלות ניצוץ שכנגד היום ההוא והוא סוד אומרם כי השינה א' מס' מהמיתה (ברכות נז:) ואין יציאת הניצוץ בהחלט מוכרת מהנשמה אלא שנפרד מהכל ועודנו נסרך ונסבך בנפש, וזה מחסד אל שכל ניצוץ שזכה ביומו הנה הוא רחוק מההפסד הגם שירשיע אדם אחריו וניצוץ אשר יעלה פגום הנה הוא יכול ליתקן על ידי תשובה ישוב הניצוץ ויתקן גם זה מחסדי המתחסד הוא אלהינו יתעלה שמו, גם האיר למול עינינו תשובת תרעומת גם בני אדם גם בני איש מה זאת עשה לנו אלקים מה נשתנו דורותינו מדורות הראשונים אשר שבעו חיים תשע מאות שנה ושלשים לאדם וכן בניו ובני בניו שמנה מאות ושבע מאות, ואנחנו המפליא בחיים לא יגיע למאה שנה, ועל פי ההקדמה הלז נחה דעת כל אדם, והמשל בזה למלך שחלק אבנים טובות הבאים מהמחצב לאומנים לתקנם בתכלית היופי וההכנה ולעשות להם משבצות זהב כדרך סגולות המלכים וגזר אומר כי האיש הזריז והמשתדל לעשות התיקון בכל ההשתדלות ובכל התיקון והיופי כאשר צוה המלך והיו לו האבנים הטובות לו לחלקו ונחלתו להשתעשע ולהתנאות בהם ונתן האבנים במספר הרבה מאוד לכל איש ואיש לא' נתן שלש מאות אלף ולא' שלש מאות וחמשים אלף הן חסר הן יתר וקבע להם הזמן אשר יספיק למלאכה יום אחד לכל אבן ואבן ובמלאת הימים ישלח המלך לקחת האבנים הטובות. ויהי כי שלמו ימי המלאכה פקד המלך אומניו העושים במלאכת האבנים והנה יחד אוספו והמציאו לפני המלך פקדונו ולא די שלא עשו בהם מלאכת התיקון והיופי אלא עוד להם קלקלו אותם ולכלכו אותם והחזירום כשהם מקולקלים וכעס המלך על הדבר והצית אש בכל העבדים ההמה ואת בניהם הקים תחתם ויראם את אשר פרץ באבותם פרץ עז''ה ויצום ויאזרם לבל עשות כמעשה אבות, וימלך לבלתי הרבות להם המלאכה והקיל מעליהם הדבר ויתן להם שלשים אלף עד ארבעים אלף וזה היה לבחירת ההטבה לעבדיו אולי יוכלו הכין גם לצד אמצעות היות פקודת המלך קרובה יתנו לב:

הן הנה הדברים הנאמרים במלך ישראל אלהי עולם ברוך הוא אשר חלק אבנים טובות הם הנשמות הנקראים אבנים יקרות, והוא סוד אומרו (מ''ט כ''ד) משם רועה אבן ישראל שבאמצעות הכלים וההכנה אשר הכין בידינו היא התורה ומצותיו יתברך להאיר אותם ולעשותם בתיקון אשר יאות עשות, על דרך אומרם ז''ל (זהר ח''א פב) כי באמצעות התעצמות האדם בעשות טוב וריחוק הרע על פי התורה יעשה לנשמתו מעלה עליונה ויאיר אורה מאור תורה ויכין לה כסא והוא בחינת המשבצות אשר כתבנו במשל, גם יקנה לה כתר מלכות. ולראשונים התחיל ה' להרבות להם המלאכה ונתן להם נשמות גדולות שבכל אחת יש בה חלקים רבים, והגביל לכל חלק מלאכתו יום א'. והוא סוד (שמות ט''ז ד') דבר יום ביומו כי הענף יקרא יום ונתן להם ימים רבים כנגד חלקים אשר בנפשותם, לאדם נתן יותר משלש מאות אלף חלקים שהם מספר ימיו תתק''ל וכשיעור זה הן חסר הן יתר לדורות ההמה, וכשקלקלו ופרץ ה' בהם פרץ ואת בניהם הקים תחתם נח ובניו משם והלאה הקיל ה' מתת רוב הטורח ההוא כדי שתהיה הפקידה קרובה ויתחלחלו האנשים מעת הפקידה, וכשראה כי לא יכלו לעמוד היה מחסר והולך להקל, והן היום בעונותינו ימי שנותינו בהם ע' שנה שהם בקירוב חמשה ועשרים אלף יום ורבים מבני עמינו לא עמדו בעבודה קלה כזו:

גם בזה הרוחנו מה שאנו רואים כי כשיזקין האדם תתמעט הבנתו ואפילו איש חכם לא יוכל לצאת ולבא במלחמתה של תורה ויתמעטו הרגשותיו הגם שאמרו ז''ל (סוף קנים) זקני תורה דעתם מתיישבת עליהם, דקדקו לומר מתישבת לשלול דעתם של זקני עם הארץ שמתטרפת ולעולם כח השכליי והתבוניי יאפס. ולפי ההקדמה האיר ה' עין בדבר זה כי לצד שנסתלקו כל חלקי הנפש אין כח במועט הנשאר לעשות כשיעור הכל גם לא תעמיד הגוף ויכבד קצתו על קצתו לצד מיעוט המניק והזן שהיא הנפש וישוב כדעת קטן:

גם בהקדמה זו הרוחנו כוונת מאמר רז''ל (ב''ר פ' ס''ב) שאמרו מה בין מיתת זקנים למיתת נערים מיתת זקנים וכו' יפה לנר ויפה לפתילה וכו' עד כאן, המשילו מיתת הזקן לנר וכשם שהנר הולך ומתמעט גם הזקן כבר הלכו להם חלקי הנפש וחלק האחרון שנשאר בו ביציאתו יהיה נדמה לו כאדם הישן שלא ירגיש ביציאת החלק ממנו והבן:

גם בזה הרוחנו פירוש מה שאמר הכתוב (תהלים ק''ד) תוסף רוחם יגועון שאין כוונת הכתוב ידועה, גם לא אמר תוסף ברוחם, וכפי ההקדמה יאיר אור הכתוב כאור השמש שיתכוון לומר כי כשיגיע קץ האדם פקודת נפשו יתוספו בו כל חלקי הנפש שנדו והלכו מידי לילה ולילה, והוא אומרו תוסף רוחם פירוש הרוח עצמה שלהם, וכבר אמרנו שהגם שהולכת אינה נעקרת בהחלט אלא הרי היא כיציאת הנשמה בלילה בעת שינה שמאיר אורה בגוף למטה והיא למעלה וזה לך האות בהעיר אדם את הישן ירגיש חלק המתעורר וירגיש גם חלק אשר עלה והבן:

גם הרוחנו דעת כי אותם חלקי הנשמה נקראים ימים:

ובזה האיר משמעות הכתוב שבאנו עליו שאמר ויקרבו ימי ישראל למות פירוש חלקי הנשמה שעלו ממנו דבר יום ביומו הן עתה קרבו כמאמר הכתוב תוסף רוחם והוא אומרו למות, והרגיש יעקב אבינו בתוספת המרובה כי באו ימי השילום ויקרא לבנו ליוסף וגו':

ויקרא לבנו ליוסף וגו'. טעם שלא קרא אלא ליוסף, יש טעם פשוט בדבר לפי שיש בידו יכולת. אלא צריך לדעת טעם אומרו לבנו ולא הספיק לומר ליוסף ואין לנו יוסף אחר לטעות. גם הוסיף תיבת למ''ד ליוסף ולא הספיק לומר לבנו יוסף. נראה כי בא הכתוב לתת טעם לקריאה איך יקרא הדיוט למלך והלא מצינו שכבוד מלכות עדיף מכבוד רבו, שנסתפקו במסכת קידושין (לג:) בבעיא בנו והוא רבו ואמר שם הש''ס כשרצה לפשוט מימרת ר' יהושע בן לוי שאמר אני איני כדאי לעמוד בפני בני אלא משום כבוד בי נשיאה, וכבר הארכתי בסוגיא זו כיד ה' הטובה עלי בחיבור ב' (ראשון לציון) שחיברתי על יו''ד בסי' ר''מ ס''ז יעש''ד, ועל כל פנים מדברי התלמוד מוכח בפירוש כי גדול חיוב כבוד בי נשיאה על אביו ואפילו לא היה בנו עצמו נשיא אלא חתניה דבי נשיאה, ואם כן איך יעשה יעקב הדבר לשלוח לקרוא למלך לבא אצלו ולזה אמר הכתוב ב' טעמים בדבר, האחד היותו בנו, והב' היותו יוסף, ובא' מהנה לא יספיק לקרותו, אם לא היה בנו הגם שיהיה צדיק וחביב וחובב אותו אין כח ביעקב לעשות כדבר הזה משום כבוד מלך, ואם היה בנו ולא היה צדיק גם כן לא היה קורא אותו, אלא לצד היותו בנו והוא אומרו לבנו גם להיותו יוסף הידוע בצדקות הידוע בהפלגת אהבת האב לו והוא לאביו לטעם זה הוא ששלח לקרא לו שידע שימחול על כבודו, והגם שאמרו ז''ל (קידושין לב:) מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, דוקא מלך ישראל שנמשח ומלך על ישראל אבל מלך כזה במציאות זה יכול למחול על כבודו לעשות רצון אביו, גם במציאות שאין אביו יכול הלוך אליו:

אם נא מצאתי חן. אומרו נא תתפרש לשון בקשה ולשון עתה, לשון בקשה לשלול המציאות חן שאינה לצד מה שקדם אליו מהחיוב ממנו. ולשון עתה נתכוין לרמוז לו כי כבר ידע יעקב כי מצא חן בעיני יוסף וזה לך האות (מ''ז י''ב) ויכלכל יוסף את אביו וגו' ומעתה אם היה אומר אליו יעקב אם מצאתי חן זה יגיד כי לא הוכר אצלו דבר זה שמצא חן בעיניו, לזה אמר עתה פירוש מה שמבקש ממנו מציאות חן הוא על מה שעתה:

או ירצה לצד שהגיע הערב שמשו הרי זה כלה צורך החסד הרגיל עד עתה מיוסף אליו לזה אמר אליו אם עתה עדיין רוצה להתמיד בהנהגת מציאות חן שים וגו':

עוד בדרך רמז נתכוון לרמוז לו להיות שכל החסד שעשה עמו עד עתה היה דן בו ב' צדדין, האחד שעושה לצד שמצא יעקב חן בעיניו לא לתכלית סיבה וזה יהיה מצד האהבה הנכונה ומתיחסת למציאות חן, והב' כי עשה לצד החיוב שהוא מחויב לזון אביו כדרך כל הארץ וחרפה הוא לו להטיל אביו ואחיו על הזולת ולראותם חסרי לחם ומזון, לזה אמר אליו כי הדבר שהוא בספק מה היתה כוונתו יתברר הספק במה ששואל ממנו עתה אם עתה יעשה לו חפצו ורצונו נודע הדבר למפרע כי מה שעשה עמו מהטובות הוא לצד שמצא חן בעיניו באהבה ורצון הלב כי דבר ששואל ממנו הפעם הזאת אינו דבר שיצטרך לעשותו זולת אם אהבתו נכונה ושלימה ויחפוץ להטיבו וזה הוא גילוי על העבר כי מצאתי חן בעיניך ואם לאו יתברר הדבר כי טעם החסד העובר הוא לצד הב' שכתבנו ובזה ידוייק אומרו מצאתי לשון עבר:

שים נא. תתפרש לשון זמן ולשון בקשה, לשון בקשה, מלבד מה שאמר לשון בקשה בסמוך על המעשה חזר לומר בקשה פעם ב' כי מלבד שיסכים על החסד ויאמר לו לעשות כן עוד מפייסו להשבע לו על החסד לקיימו, ותתפרש לשון עתה שנתכוון לשלול ממנו תשובת עוד היום שבו יעשה דבר זה כי לא היה זמן המות כמו שתמצא שאמר אחר זה ויהי אחרי הדברים האלה וגו' הא למדת שלא היה אז בפרק הנסיעה לזה אמר אליו שים עתה מבלי טענת עד עת בוא דבר מלך שלטון, גם חש יעקב למסירת מודעה על הדבר ויקדים שבועה לבטל שבועה זו וישבע לו שבועה שאין בה סמיכות דעת, ומה גם לדבריהם ז''ל שאמרו (תנחומא) שאמר לו יעקב אם לא ישבע לו הרי הוא מת מדאגה ורמוזה באומרו ושכבתי עם וגו' אם כן יוסף לצד הכרח הדברים ישבע אחר שיקדים שבועה לשבועתו, לזה אמר אליו שים נא פירוש עתה תכף ומיד ומנע ממנו הזמן שבו ימסר מודעה לבטל שבועה זו:

ועשית עמדי חסד ואמת. אמר ועשית בתוספת וא''ו, לצד שקדם בקשת מעשה השבועה אמר ועשית בתוספת וא''ו. ואומרו חסד ואמת, רז''ל אמרו (ב''ר פ' צ''ו) כי חסד העשוי עם המתים קרוי חסד של אמת. וקשה לי הלא מצינו לו ליעקב ששילם לו חסד זה שנאמר (מ''ח כ''ב) ואני נתתי לך שכם אחד וגו' ופירש''י אתה טורח בשביל קבורתי ואני נתתי וגו', גם מאומרו נתתי לשון עבר יגיד כי הודיעו הדבר בשעת מעשה כשקבל עליו הטורח, והגם שלא נאמר כן, יעקב מיהא היה בדעתו להטיבו שכר טורחו ולא היה לו לומר ואמת:

ואולי כי נתכוון כי יוסף יעשה הדבר בדרך זה: או אפשר כי בערך המעשה לא יוכר הפרעון שתנתן לו שכם אחד:

או לצד שבקש ממנו ב' דברים האחת שלא יקברנו במצרים וישתדל בהוצאתו מעיר גילולים, והב' שיעלה הוא ויקברהו בארץ כנען, ואמר חסד של אמת על בחינת העליה מארץ מצרים, והוא שאמר סמוך לאומרו חסד ואמת אל נא תקברני במצרים והנה מהראוי לו להקדים השכיבה ואח''כ הקבורה וכאן הקדים להזכיר הקבורה קודם אומרו ושכבתי, אלא הרי זה מראה באצבע כי על פרט זה היא ההשבעה ודבר זה אין לו פרעון לא עתה ולא אחר זמן. ומה שנתן לו שכם אחד הוא על הטורח שיעלה עמו מארץ מצרים לארץ כנען ויקברהו שם:

עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך ועשית וגו' פירוש מה שכבר עשית עמדי יהיה של אמת פירוש חסד הגמול, כי מה שנותן לו שכם הוא למה שעתיד לעשות לטרוח בקבורתו לא לתגמול העובר, ובזה ידוייק גם כן תיבת ועשית בתוספת וא''ו גם לשון עבר, תוספת וא''ו שיוסיף להטיב עמו במה שיחשוב החסד שכבר עשה שהוא של אמת ולא יקבל הטבה ממנו בעדו ובזה תהיה ההטבה הבאה מושלמת מהמשביע והוא נשבע על דעת חבירו בשביל טובה שעשה לו שאין לו התרה (ר''ן נדרים סה) ונתחכם יעקב לבל יתיר יוסף השבועה אחר מותו, והגם שלא מצינו שהזכיר יעקב ההטבה של שכם אחד אז, הכתוב גילה במקום אחר שהזכירה לו כבר דכתיב נתתי לך ומן הסתם מקום זכרונה הוא כשאמר לו השבעה לי לחזק השבועה לבל יתיר נתן לו שכם אחד, וזולת זה במה יסמוך דעתו של יעקב בשבועה זו כיון שיכול להתיר אחר כך וכמו שהארכנו בפרט זה בפרשת תולדות (כ''ו כ''ו) בשבועת יצחק לאבימלך. ומה שאמרו ז''ל (סוטה לו:) שאמר יוסף לפרעה אם אני מתיר שבועת אבי אתיר גם כן שבועתך אין סתירה מזה, או לצד שלדבריו של פרעה השיבו, או גם שבועתו לפרעה היתה בשביל טובה שעשה לו שאין טובה כמותה גדולה וכבוד ועושר:

אל נא תקברני וגו'. פירוש אל נא לשון זמן שאפילו לפי שעה לא יקברוהו על סמך שישתדל אחר כך להעלותו אלא תיכף ומיד יעלהו, והוא אומרו בסמוך ושכבתי וגו' ונשאתני וגו'. וטעם הקדמת אל נא תקברני במצרים לאומרו ושכבתי פירשתי בפסוק ועשית עמדי וגו' לא' מהדרכים שישבתי הכתוב. ולשאר הדרכים יתבאר לפי מה שקדם לנו (זהר וישב קפ''ב) כי יעקב ויוסף היו בחינת נפש אחת והוא סוד וא''ו מליאה שיש לה ב' ווי''ן ולא יתפרדו, ואשר על כן חש יעקב שאחר שיאסף לא יתרצה יוסף להפרד ממנו גם במותו, ומה גם לדבריהם ז''ל (תענית ה:) שאמרו יעקב אבינו לא מת והוא בחיים, לזה שלל דבר זה מדעתו והודיעו כי כשישכב פירוש כשיפטר הנה הוא נפרד בהכרח ממנו ויסמך עם אבותיו ולזה ונשאתני וגו' וקברתני וגו': (אור החיים)

 ספורנו  אל נא תקברני במצרים. אפי' בארון כענין ויישם בארון במצרים. שאם תעשה כן אפי' לשעה לא יניחוך להוליכני למערה שיאמרו שזה מספיק כמו שהי' המנהג אצלם: (ספורנו)

 כלי יקר  ויקרבו ימי ישראל למות. במדרש (תנחומא ברכה ז) אמרו, הימים מתים והם אינם מתים כי כל זמן שהצדיק בעולם נמצאו ימי השלוה בעולם ובמותו בטלים אותן ימי השלוה ובטולם היינו מיתתם, וכמ"ש כל זמן שיעקב חי לא התחיל השיעבוד, אבל יעקב עצמו ארז"ל שלא מת, ואע"פ שכל צדיק נקרא חי במיתתו מ"מ נקט יעקב דווקא, לפי שדרשו עליו (תענית ה:) מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, כי הבן יש בו חלק מן אביו וכל עובר ירך אמו ואביו הוא, ובהיות זרעו בחיים אז דומה כאילו גם הוא בחיים ר"ל חלק ממנו, ודווקא יעקב שמטתו שלימה וכולם זרע חי רב פעלים, אבל המוליד בן רשע הקרוי בחייו מת, אז אין ברא מזכי אבא כי דיו לבא מן הדין להיות כנדון והוא עצמו קרוי מת בחייו ואיך יקרא חלק אביו חי, וזה שדרשו (בבא בתרא קטז.), על פסוק והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב (מ"א יא.כא) למה הזכיר בדוד שכיבה וביואב מיתה, לפי שדוד הניח בן צדיק כמותו, משא"כ ביואב, ומטעם זה נאמרה שכיבה ביעקב, והמיתה נאמרה דווקא על הימים.

ועשית עמדי חסד ואמת וגו'. יש כאן בקשה על צד האמת ועל צד החסד, על צד האמת היינו דבר שאינו מצפה לתשלום גמול, ועל צד החסד היינו דבר המצפה לתשלום גמול, כי בקשה שבקש ממנו לקוברו זה דבר המצפה לתשלום גמול כדמסיק (במועד קטן כח:) דקבר יקברוניה כו', אבל מה שבקש ממנו לקברו בארץ כנען, זה חסד שאינו מצפה לתשלום גמול. ד"א מה שבקש שלא יקברנו במצרים שלא יעשוהו ע"ג זהו מצד האמת חייבו לעשות כן להרים מכשול מן המצרים, אבל מה שבקש שיקבור אותו דווקא בארץ כנען זהו על צד החסד.

ומה שפירש"י ג' טעמים בדבר, נראה לפרש שכולן צריכין זה לזה, כי הטעם שלא יעשוהו ע"ג, ושלא ישלטו הכינים על קברו, הכל חד טעמא הוא, כי למה יעשוהו ע"ג ומה גבר מגוברין, אלא לפי שיראו שכל עפר הארץ כינים חוץ מקברו, ע"כ יטעו אחריו, ואם יהיו הכינים גם על קברו יצטער בהם, וטעם של כינים לבד אינו מספיק כי יקשה והלא הרבה ריוח והצלה לפניו יתברך להצילו מן הכינים, שהרי ארז"ל (ב"ב יז.) ז' לא שלטו בהם רמה ויעקב אחד מהם, ואם רמה לא שלטה בו ק"ו הכינים, אלא שאמר שאם לא יהיו הכינים על קברו יעשוהו ע"ג, ובשני טעמים אלו לא סגי דא"כ למה צוה שיקברנו דווקא בארץ כנען ולא בשאר ארצות אלא בעבור צער גלגול מחילות, ובטעם של גלגול מחילות לבד לא סגי דא"כ למה אמר אל תקברני במצרים, די לי במה שאמר וקברתני בקבורתם, אלא אמר מבקש אני ממך שתקברני בקברות אבותי, ואם תבוא לידך איזו סבה ומניעה שלא תוכל לקברני בארץ כנען, אז תקברני באיזו ארץ שיהיה חוץ מארץ מצרים, שאל תקברני שמה כלל, וכל כך למה אלא ודאי משום חשש ע"ג או כינים כאמור. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ויקרבו ימי ישראל למות. כל מקום שנאמר קריבה לא הגיע לימי אבותיו וכן ויקרבו ימי דוד לא הגיע לימי בעז ועובד וישי שחיו יותר מד' מאות שנה ודוד לא חיה כי אם ע' שנה: ועשית עמדי חסד ואמת. כלו' אמרת שאתה חייב לקברני בארץ כנען לכך אני מפייס אותך שתעשה עמי חסד ואמת ותטרח לקברני לשם: אל נא תקברני במצרים. מה שפרש"י לפי שעתיד להיות עפר ארץ מצרים כנים לא נהירא לי דמזה לא היה לו לירא דהשתא בנימין בנו לא שלטה בו רמה כל שכן אביו אם לא נאמר שזה לא היה יעקב יודע. ואומר ר"ת שהיה ירא שלא ינצלו מצרים מעשר מכות בעבורו אם יקבר במצרים שהרי נקרא ישראל שה פזורה ומצרים נקראים חמורים שנאמר אשר בשר חמורים בשרם וכתיב פטר חמור תפדה בשה: (דעת זקנים)


{ל}  וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ:

 אונקלוס  וְאִשְׁכּוּב עִם אֲבָהָתַי וְתִטְּלִנַנִּי מִמִּצְרַיִם וְתִקְבְּרִנַנִּי בִּקְבֻרְתְּהוֹן וַאֲמַר אֲנָא אֶעְבַּד כְּפִתְגָּמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאֶשְׁכּוֹב עִם אַבְהָתַי וְתִטְלִינַנִי מִמִצְרַיִם וְתִקְבְּרִינַנִי בִּקְבוּרְתְּהוֹן וּמִן בִּגְלַל דְהוּא בְּרֵיהּ לָא שַׁוִי יְדֵיהּ אֱלָהֵן אָמַר אֲנָא אַעְבֵיד כְּפִתְגָמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושכבתי עם אבותי. וי"ו זו מחובר למעלה לתחלת המקרא, (ח) שים נא ידך תחת ירכי והשבע לי, ואני סופי לשכב עם אבותי, ואתה תשאני ממצרים, ואין לומר ושכבתי עם אבותי השכיבני עם אבותי במערה, (ט) שהרי כתיב אחריו ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, (י) ועוד, מצינו בכל מקום לשון שכיבה עם אבותיו היא הגויעה, ולא הקבורה, כמו וישכב דוד עם אבותיו, ואחר כך ויקבר (כ) בעיר דוד (מלכים א ב, י.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) משום דרש"י פירש בסמוך ושכבתי היא הגויעה, הוה ליה למימר מקודם ושכבתי שהיא המיתה ואחר כך הוה ליה למימר אל נא תקברני, לכן פירש וי"ו זו וכו': (ט) שהוא לשון קבורה ממש, ומפני שושכבתי מורה על ידי עצמו, וקבורתו היא על ידי אחרים, הוכרח לפרש ושכבתי כמו השכיבני, ולכך הוסיף נמי מלת במערה כיון שושכבתי עם אבותי הוא לשון קבורה ממש שפיר מפורש עם אבותי שהכי קאמר השכיבני עם אבותי במערה: (י) רוצה לפרש דשני סתירות הם, חדא דהיה לו לומר בתחילה ונשאתני ממצרים ואחר כך ושכבתי, דהא מתחילה צריך לישא אותו ואחר כך קוברין אותו, ועוד דכפל לשון הוא דהא כתיב אחריו וקברתני בקבורתם: (כ) על כרחך שכיבה דגבי דוד הוא מיתה, דאי שכיבה הוא קבורה אם כן הוה משמע דקברו אותו אצל אביו, דהיינו בבית לחם שהיה דר שם אביו של דוד, ואחר כך כתיב ויקבר בעיר דוד משמע בציון שהיא עיר דוד, אלא על כרחך צריך לומר דשכיבה הוא גויעה דהיינו מיתה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושכבתי עם אבותי. כנוי למיתה. או יהיה פירושו אל נא תקברני במצרים ואשכב עם אבותי. ואיך יהיה זה שתשאני ממצרים ותקברני בקבורתם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויאמר אנכי אעשה וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר לו כן והיה לו לעשות המעשה בפועל וזאת היא תשובתו, וכמו שמצינו גם כן לאליעזר עבד אברהם כשאמר לו אברהם (כ''ד ב') שים נא ידך וגו' התשובה היתה וישם העבד את ידו וגו':

אכן הכונה היא שאמר לו תשובה שאינו צריך לישבע לו והנה הוא מוכן לעשות כדבריו:

או ירצה שכפי הדין הוא מחוייב לעשות כדבריו או לצד שהוא בנו והוא אומרו אנכי אעשה, או לצד שהוא מצוה מחמת מיתה (חו''מ רנב) והוא אומרו כדבריך ואינו צריך שבועה, ובזה הודיע יוסף ע''ה צדקתו כי חפץ חסד הוא לעשות דבר מצוה מרצונו הפשוט: (אור החיים)

 ספורנו  ושכבתי עם אבותי. ענין שכיבת המת עם אבותיו הוא הנחת מטת המת במקום המספד וסבוב הסופדים ולכן נכתב זה הלשון בכל המלכים צדיקים ורשעים שמתו על מטתם בספר מלכים: ונשאתני ממצרים. וכאשר תעשה באופן זה תוכל לשאת אותי ממצרים כי כאשר ימלאו ימי השכיכה יסור יגוני מלכם כענין ויעברו ימי בכיתו ולא ימחו בך אם תשאני אל ארץ אחר': אנכי אעשה כדברך. אנכי מצד עצמי אעשה כדברך בכל כחי: (ספורנו)

 דעת זקנים  אנכי אעשה כדבריך. מדרש כשם שאתה מצוני כך אני מצוה לאחי בשעת מיתתי להעלותי מכאן וכן מצינו שאמר לאחיו פקד יפקד אלהים אתכם וכו'. ונ"ל דלהא ניחא הא דפרש"י בואלה שמות שסימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה דפקוד יפקוד יהיו נגאלים שהרי מצינו שיוסף אמר בפי' פקוד יפקוד אלהים אתכם ואמר הכא שיוסף אמר שיעשה כדברי יעקב ואם כן גם יעקב אמר בצוואה פקוד יפקוד אלהים אתכם: (דעת זקנים)


{לא}  וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה: (פ)

 אונקלוס  וַאֲמַר קַיֵּם לִי וְקַיִים לֵהּ וּסְגִיד יִשְׂרָאֵל עַל רֵישׁ עַרְסָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר קַיֵים לִי וְקַיֵים לֵיהּ מִן יַד אִתְגְלֵי עֲלוֹי יְקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ וּסְגִיד יִשְרָאֵל עַל רֵישׁ דַרְגְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישתחו ישראל. תעלא בעידניה (ל) סגיד ליה: על ראש המטה. הפך עצמו לצד השכינה, (מ) מכאן אמרו (שבת יב: נדרים מ.), שהשכינה למעלה מראשותיו של (נ) חולה. דבר אחר (ס) על ראש המטה, על שהיתה מטתו שלימה ולא היה בה רשע, שהרי יוסף מלך היה, ועוד שנשבה לבין הגוים, והרי הוא עומד בצדקו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) (קצ"מ), מצאתי בספר, שיש חדש אחד שהשועל הוא מלך על החיות ועל אותו חדש אמר תעלא בעידניה: (מ) ואם תאמר והא בסמוך פירש תעלא בעידניה סגיד ליה משמע שהשתחוה ליוסף, ויש לומר דאי לא השתחוה אלא בשביל יוסף למה דוקא על ראש המטה, ואי לא השתחוה אלא בשביל שכינה, היה לו לומר וישתחו ישראל אל ה', או אל אלהים, אלא על כרחך דבשביל שכינה ובשביל יוסף היה משתחוה: (נ) אף על פי שלא היה עדיין חולה, מכל מקום תשש כחו והיה כחולה, דאם לא כן למה ביקש מקום קבורתו: (ס) (מהרש"ל), דאין לומר לצד השכינה לחוד, אם כן היה לו לומר לראש המטה, אלא היה משתחוה גם ליוסף, רק שהוא דוחק לפרש הקרא שהשתחוה ליוסף והפך לצד השכינה, לכן פירש ד"א על שהיתה וכו', וזה לבד לא יתכן דאם כן למה לי על ראש, לכן צריך גם לטעם ראשון עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וישתחו ישראל. שחלק כבוד למלכות. והנכון בעיני שנתן שבח לשם. ואין זה כהשתחויות אברהם כי שם מפורש לבני חת: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  השבעה לי וישבע לו. לא היה יעקב חושד בבנו הצדיק האהוב לו שימרה על מצות אביו ועל הדבר אשר הבטיחו ואמר אנכי אעשה כדבריך אבל עשה כן לחזק הענין בעיני פרעה אולי לא יתן לו רשות להפרד ממנו ויאמר לו שלח את אחיך ואת עבדיך ויעלוהו שם או שיחפוץ פרעה שיקבר הנביא בארצו לכבוד להם ולזכות ולכן השביעו כי לא יהיה נכון להעבירו על שבועתו וגם יוסף יצטרך יותר להשתדל בענין מפני השבועה וכן היה הדבר כמו שאמר (להלן נ ו) עלה וקבור את אביך כאשר השביעך (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וישתחו. בגימטריא מודים על הבשורה טובה: על המטה. ב' במסורה וישב על המטה. והמן נופל על המטה. שהצדיקים אפילו כשהן חלשים מתחזקים שנאמר ויתחזק ישראל וישב על המטה והרשעים אפילו בתוקפן הם נופלים שנאמר והמן נופל על המטה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויאמר השבעה לי. הוצרך לומר לו פעם ב' השבעה ולא הספיק במה שענהו לעשות כדבריו, לפי מה שפירשנו בפסוק אנכי אעשה וגו'. יבא על נכון כי משיבו למה שאמר שאינו צריך שבועה כי מצדיק הוא דבריו אלא לעשות רצונו הוא מבקש ממנו לישבע, והוא אומרו השבעה לי פירוש להפיס דעתי, או לטעם הכמוס עמי, והכוונה חושש לזולת שיהיה מונע אותו, וכמו שכן היה שאמר לו פרעה שיתיר שבועתו כאומרם ז''ל, (סוטה לד:) ולזה תכף נשבע לו:

או יאמר השבעה לי לדעתי כדי שלא יבטל השבועה בלבו ועיקר השבועה בלב, ועשה יעקב כן לבטחון לכל צדדי הספק שיהיו בדבר: (אור החיים)

 ספורנו  השבעה לי. למען יהיה לך פתחון פה נגדם אם ירצו למחות: וישתחו ישראל. להודות לקונו על שחננו להשיג זה מאת בנו כענין ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לה': (ספורנו)

 כלי יקר  ויאמר השבעה לי. לא היה יוסף חשוד בעיניו שלא יקיים מצות אביו, אלא השביעו כדי שיהיה לו התנצלות לפני פרעה, כמו שפירש"י על פסוק כאשר השביעך שאם לא בשביל השבועה לא הייתי מניחך כו'. ומה שנאמר לשון לי ולו. השבעה לי, וישבע לו, נ"ל שהיה מתירא פן יאמר לו פרעה שיתיר שבועתו, ע"כ אמר השבעה לי היינו על דעתי, והנשבע על דעת חבירו אין לו התרה בלא דעת חבירו, כדאיתא בטור יו"ד סימן רכ"ז, על כן נאמר לי לדעתי וישבע לו.

דבר אחר, לפי שיוסף אמר אנכי אעשה כדבריך. ואמר (במדרש רבנו בחיי ויחי מז.ל) שיוסף אמר גם אנכי אעשה כמו שאתה עושה, ואצוה לבני ואחי שיקברוני בארץ כנען, ואמר יעקב השבעה לי שתעשה לי כן, כי אין אני משביעך שתצוה גם אתה לבניך כן, ואילו לא נאמר לשון לי הייתי אומר שהיה משביעו על כל דבריו אפילו על אנכי אעשה כדבריך.

דבר אחר, שהיה יעקב רוצה לכסות השבועה מפני העומדים, כי אמר לו שים ידך תחת ירכי ר"ל והשבע לי, אמר לו יוסף אנכי אעשה כדבריך בלא שבועה כי נאמן אני בדבורי, ויאמר השבעה לי היינו לי לבדי בסוד שלא ידע מזה שום אדם, כי חרפה היא לו ליוסף לומר שאביו לא היה מאמין לו והוצרך להשביעו, לכך נאמר וישבע לו לבדו.

ד"א שמתחילה אמר לו שים נא ידך תחת ירכי, כי רצה להשביעו בנקיטת חפץ ואמר לו אנכי אעשה כדבריך בלא שבועה, וחשב יעקב כי היה חרה ליוסף שבקש להשביעו שבועה חמורה, ויאמר השבעה לי בלא נקיטת חפץ וישבע לו, ולכך לא נאמר כאן וישם ידו תחת ירך אביו, כדרך שנאמר באליעזר עבד אברהם. (כלי יקר)

בראשית פרק-מח

{א}  וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם:

 אונקלוס  וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין וַאֲמַר לְיוֹסֵף הָא אֲבוּךְ שְׁכִיב מְרָע וּדְבַר יָת תְּרֵין בְּנוֹהִי עִמֵּהּ יָת מְנַשֶּׁה וְיָת אֶפְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין וְאִיתְאַמַר לְיוֹסֵף לְמֵימַר אָבוּךְ שְׁכִיב מְרַע וּדְבַר יַת תְּרֵין בְּנוֹי עִמֵיהּ יַת מְנַשֶׁה וְיַת אֶפְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויאמר ליוסף. אחד מן המגידים, (ע) והרי זה מקרא קצר. ויש אומרים אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד, (פ) וכשחלה יעקב בארץ גושן, הלך אפרים אצל אביו למצרים להגיד לו: ויקח את שני בניו עמו. כדי שיברכם (צ) יעקב לפני (ק) מותו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) שפירש ויאמר כמו ויגד, כי על החדשות נופל לשון הגדה ולא לשון אמירה, כי מה שהיה יעקב חולה קודם מיתה היה חידוש בעולם, כי עד שלא בא יעקב לא היה חולשה בעולם (ב"מ פ"ז.), והא דלא כתיב ויגד, כי אצל המגיד לא היה כל כך חידוש כי מסתמא היה המגיד אחד מבני ביתו והיה רגיל אצל יעקב וראה בחליו: (פ) ולפי זה אין זה מקרא קצר, (רא"ם). ונראה לי שראייתם מדכתיב לקמן (פ' י"ד) וישלח ישראל את ימינו וגו' שכל את ידיו, הוה ליה למימר הפך את ידיו, אלא רמז לו בזה משום שאפרים היה בעל תורה והשכיל יותר ממנשה, משום הכי השכיל גם כן את ידיו, ומנין ידע יעקב זה, אלא משום שאפרים היה רגיל וכו' וק"ל: (צ) דאם לא כן מה צורך להזכיר זה, (רא"ם): (ק) דהיה יודע שתש כחו של יעקב (עיין לעיל אות נ'), ועכשיו הגידו לו שהוא חולה, אמר יוסף בלבו בדואי הגיע יום מותו, ולכן לקח בניו עמו כדי כו', (רא"ם): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויאמר. האומר ליוסף. וכן אשר ילדה אותה ללוי במצרים: (אבן עזרא)

 אור החיים   שני בניו עמו את וגו'. טעם שלא הספיק באומרו שני בניו ואני יודע כי הם מנשה ואפרים, או לומר מנשה ואפרים ואני יודע כי הם בניו הרשומים בפרשת מקץ, גם הפסיק בין הזכרת הבנים והודעת שמם בתיבת עמו, גם אומרו את ב' פעמים. אולי כי יודיע הכתוב טעם יוסף בלקיחתם שהיתה לקחת כל אחד ברכתו בפני עצמו מלבד מה שיגיע אותם בברכת אביהם, והוא אומרו את שני בניו עמו זה מה שנוגע לחלק שיהיה נוגע להם בברכתו, גם את מנשה שיבורך בפני עצמו, ואת אפרים וגו':

או ירצה כי ראויים הם לברכה מב' צדדין לצד שהם בניו ולצד שכל אחד מהם ראוי לברכה מצד עצמו, ולזה אמר בניו עמו גם לצד היותם מנשה ואפרים צדיקים, ואמר עמו להפסיק שלא תבין שמפרש מי הם הבנים, ואמר את ואת לומר שכל א' חשוב בפני עצמו: (אור החיים)

 דעת זקנים  ויאמר ליוסף. אז"ל זה אפרים ואומר הרב משה זכר לדבר כי אותיות ויאמר כאותיות אפרים בהתחלף דוא"ו בפ"א דא"ו מתחלפת בפ"א באלפא ביתא דא"ת ב"ש ומשמע שלא היה יוסף רגיל אצל יעקב כמו שמצינו נמי ויקרא לבנו ליוסף ושמעתי מפי הרב ר' שמואל ז"ל הטעם לפי שהיה ירא שישאל לו הענין היאך הורד למצרים ויגיד לו שמכרוהו אחיו ויקללם יעקב ונמצא מחריב את העולם כולו שהרי רחל אמו שקלל שלא מדעת ואמר עם אשר תמצא נתקיימה קללתו ומתה בדרך אפרת הא אם יקללם מדעת לא כל שכן: (דעת זקנים)


{ב}  וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה:

 אונקלוס  וְחַוִּי לְיַעֲקֹב וַאֲמַר הָא בְּרָךְ יוֹסֵף אֲתָא לְוָתָךְ וְאִתַּקַף יִשְׂרָאֵל וִיתֵיב עַל עַרְסָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַנִיאוּ לְיַעֲקב לְמֵימַר הָא בְּרָךְ יוֹסֵף אָתֵי לְוָתָךְ וְאִתְקֵף יִשְרָאֵל וִיתֵיב עַל דַרְגְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויגד. המגיד ליעקב, ולא פירש מי, והרבה מקראות (ר) קצרי לשון: ויתחזק ישראל. אמר, אף על פי שהוא בני, מלך הוא, אחלק לו כבוד, מכאן שחולקין כבוד למלכות. (ש) וכן משה חלק כבוד למלכות, וירדו כל עבדיך אלה אלי (שמות יא, ח.), (ת) וכן אליהו וישנס מתניו וגו' (מלכים-א יח, מו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) הכא לא מצי רש"י לפרש דאפרים היה, דהא ויקח את שני בניו עמו, משמע דהיה אצל יוסף והלך עמו אל יעקב: (ש) שהרי יוסף היה צריך ליעקב ואף על פי כן השתחוה לו, אבל לעיל (מ"ז ל"א) פירש רש"י (ד"ה וישתחו) תעלא בעידניה וכו', לפי שיעקב היה צריך ליוסף: (ת) ובאמת משה ידע שגם פרעה ירד כמו שאירע בסוף, אלא משום כבוד מלכות אמר כן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויגד. המגיד ליעקב. או האומר ליוסף או היה שליח מיעקב: (אבן עזרא)

 ספורנו  וישב על המטה. לחלוק כבוד למלכות כפי האפשר לו אז. וההפך ולא קם ולא זע ממנו: (ספורנו)

 דעת זקנים  ויתחזק ישראל. ולא רצה לברכם כשהוא במטה שלא יאמר מתנת שכיב מרע היתה ברכתו ולא היה מיושב בדעתו: (דעת זקנים)


{ג}  וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי:

 אונקלוס  וַאֲמַר יַעֲקֹב לְיוֹסֵף אֵל שַׁדַּי אִתְגְּלִי לִי בְלוּז בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וּבָרִיךְ יָתִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יַעֲקב לְיוֹסֵף אֵל שַׁדַי אִתְגְלִי לִי בְּלוּז בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וּבְרִיךְ יָתִי: (תרגום יונתן)


{ד}  וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם:

 אונקלוס  וַאֲמַר לִי הָא אֲנָא מַפְשִׁינָךְ וְאַסְגִּנָּךְ וְאֶתְּנִנָּךְ לְכִנְשַׁת שִׁבְטִין וְאֶתֵּן יָת אַרְעָא הָדָא לִבְנָיךְ בַּתְרָךְ אַחֲסָנַת עֲלָם: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לִי הָא נָא מַפִּישׁ לָךְ וּמַסְגִי לָךְ וְאִיתְּנִינָךְ לְכִנְשַׁת שִׁבְטִין וְאֶתֵּן יַת אַרְעָא הָדָא לִבְרָךְ בַּתְרָךְ אַחְסָנַת עֲלָם: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונתתיך לקהל עמים. בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים, ואף על פי שאמר לי גוי וקהל גוים, גוי אמר לי על בנימין, קהל גוים, הרי שנים לבד מבנימין, ושוב לא נולד לי בן, למדנו שעתיד אחד משבטי ליחלק, (א) ועתה אותה מתנה אני נותן לך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) כלומר וחלוקו לשנים נחשב כאילו נולדו שני בנים אחרים, כי כל אחד מהם אשר בם נחלק השבט אינו השבט הנחלק, (רא"ם): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם הנני מפרך. על דעת הגאון שאמר לי השם הנני מפרך ובן לא נולד לי רק מתה רחל. ועתה ידעתי כי בעבור בניך הנולדים לך אמר הנני מפרך. וזה הפירוש אין לו טעם וריח כי מה הפרש בין בני יוסף ובין בני ראובן ועוד כי בנימין נולד לו אחר זו הנבואה. והנכון בעיני שאמר. השם אמר לי כי ארץ כנען תהיה לזרעי אחוזת עולם. ואני אתן לך בנחלת הארץ הבכורה ויקחו אפרים ומנשה חלקם בארץ כאשר יקח ראובן ושמעון שהם הגדולים מבני ואשר תוליד אחרי אפרים ומנשה יקראו על שם אחיהם הנזכרים שירשו עמם בנחלתם והמפרש שאמר ומולדתך על בני מכיר שיולדו על ברכי יוסף לא ישרו בעיני דבריו, כי מה טעם על שם אחיהם. ואם יטעון טוען כי לא מצאנו ליוסף בנים אחרים. גם זו איננה טענה כי יתכן שהיו ובעבור שירשו עם אחיהם לא הזכירם הכתוב ורבים כאלה: (אבן עזרא)

 אור החיים  הנני מפרך וגו'. כפל לומר מפרך והרביתיך כנגד ב' בנים שיהיו לו עוד כמו שפירש הדברים יעקב באומרו ועתה. ואומרו ונתתיך לקהל עמים פירוש שיהיו ב' הבנים כל אחד לקהל ועם: (אור החיים)

 ספורנו  ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ. הנה אז כבר נולדו כל השבטים חוץ מבנימן וכבר אמר לי בצאתי מחרן הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. אם כן היתה הכוונ' שיתן לי קהל של עמים בענין ירושת הארץ. ואין לחשוב שאמר זה אלא עליך שיתן לי אותך ואת שני בניך יחדו: (ספורנו)

 כלי יקר  ויאמר אלי הנני מפרך והרבתיך וגו'. למה שינה יעקב הלשון, כי שם נאמר (בראשית לה.יא) ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך, והנה במקום פרה ורבה אמר מפרך והרבתיך, הלא דבר הוא. והענין הוא לפי שלשון פרה ורבה משמע שהוא ציווי אל יעקב שיעסוק בפריה ורביה, ועי"ז יצאו ממנו גוי וקהל גוים, וכאן על כרחך אין הפירוש כך שהרי לא נולד לו שום בן אחר נבואה זו, ומבנימין היתה כבר מעוברת, והנה גוי אמר על בנימין, וקהל גוים על שעתיד שבט אחד ליחלק לשנים, וכל זה אינו תלוי בפעולותו ע"י שיעסוק בפריה ורביה, ע"כ אמר במקום פרה ורבה הנני מפרך והרבתיך, לומר שזה אינו ציווי אליו שיעסוק הוא בפריה ורביה, אלא הקב"ה מפרה ומרבה אותן הנולדים כבר, ואין לומר שברכה זו, שיפרו וירבו הנולדים כבר, לא שיחלק שבט א' לשנים, דאם כן למה אמר פרה ורבה שפירושו מפרך, הל"ל מפרך, אלא שאמר מפרך בלשון פרה לומר לך שאותו שבט שעתיד ליחלק לשנים יהיו דומים בכל עניניהם כאילו אתה הולדתם, ר"ל על שמך יקראו כאילו אתה הולדתם, כמ"ש ועתה שני בניך וגו' לי הם.

ומזה למד יעקב שמאמר פרה ורבה אינו ציווי אליו שיעסוק בפריה ורביה ועי"ז יהיה לגוי וקהל גוים, שהרי מאותה נבואה והלאה לא נולד לו בן על ידי שעסק בפריה ורביה, אלא ודאי שפסוק זה ברכה ומתנה ליעקב להפרות ולהרבות הנולדים כבר, ועל כן אמר שפירושו מפרך ומרבך, ואין הפירוש סתם ברכה להפרות זרעו, דאם כן למה לא אמר לו בפירוש מפרך והרבתיך, אלא ודאי שתלה בי הדבר שאותו רבוי דומה כאילו אני הולדתים, ולמאי נפקא מינה יהיו דומים כאילו הולדתים, אלא ודאי לענין שיקראו על שמי להיות כל אחד שבט בפני עצמו, וזה מתנה הוא ולא על צד החיוב, ע"כ אמר יעקב ונתתיך לקהל עמים אע"פ שלשון זה לא נאמר שם מ"מ יובן כל זה משם.

ומה שקרא את יוסף קהל, יותר משאר השבטים לפי שלשון קהל מורה על היות הרבה אנשים נקהלים במקום אחד, ובמקום שיש הקהל הגדול העין הרע מצוי בו ביותר על כן נמנעים מלהקהל, חוץ משבט יוסף שאין ההקהל מזיק להם לפי שאין העין הרע מזיק להם, כמו שלמדו (ברכות כ.) מן פסוק בן פרת יוסף בן פרת עלי עין. קרי ביה עולי עין.

ומהרי"א פירש שעשה סימן מן הנני מפרך על אפרים שיהיה גם הוא לראש, כי מנשה הבכור היה בלאו הכי ראש שבט, ולא הוצרך לבקש סימן כ"א על אפרים, גם הביא סימן על זה שקרה מקרה שנקברה רחל בדרך אפרת , כי אפרת מורה על שם אפרים, וסימנא מילתא היא שגם אפרים יהיה ראש שבט. (כלי יקר)


{ה}  וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי:

 אונקלוס  וּכְעַן תְּרֵין בְּנָיךְ דְּאִתְיְלִידוּ לָךְ בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַד מֵיתִי לְוָתָךְ לְמִצְרַיִם דִּילִי אִנּוּן אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יְהוֹן קֳדָמָי: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוֹן תְּרֵין בְּנָךְ דְאִתְיְלִידוּ לָךְ בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַד דְאָתִית לְוָתָךְ לְמִצְרַיִם דִילִי אִינוּן אֶפְרַיִם וּמְנַשֶׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן מִתְחַשְׁבִין לִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  הנולדים לך וגו' עד בואי אליך. לפני בואי אליך, (ב) כלומר שנולדו משפרשת ממני עד שבאתי אצלך: לי הם. בחשבון שאר בני הם, ליטול חלק בארץ איש כנגדו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) לא עד בואי כמשמעו, דהא כתיב (לעיל מ"א נ') וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב, וכשבא יעקב ליוסף היו כבר שני שנים של רעב עוברים: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  אפרים ומנשה. בגימטריא ראובן ושמעון: (בעל הטורים)

 אור החיים  ועתה שני בניך וגו'. פירוש עתה שראיתי שלא היו לי בנים עוד מצד אותה ברכה אני יודע למפרע כי ב' בניך הנולדים לך וגו' לי הם שאמר לי ה' מפרך והרביתיך והוא שאמר לו ה' בבית אל (ל''ה י''א) פרה ורבה כראובן ושמעון יהיו לי, ועיין מה שכתבתי בסמוך: (אור החיים)

 ספורנו  ועתה שני בניך כו' לי הם. שאותם לבדם נתן לי יחדו עמך כענין ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלהים גם את זרעך: (ספורנו)

 דעת זקנים  אפרים ומנשה. אפרים ומנשה עולין בגימט' ראובן ושמעון אחד יותר: (דעת זקנים)


{ו}  וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם:

 אונקלוס  וּבְנָיךְ דִּי תוֹלִיד בַּתְרֵיהוֹן דִּילָךְ יְהוֹן עַל שׁוּם אֲחוּהוֹן יִתְקְרוּן בְּאַחֲסַנְתְּהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנָךְ דִי תוֹלִיד בַּתְרֵיהוֹן דִילָךְ יְהוֹן עַל שׁוּם אֲחֵיהוֹן יִתְקְרוּן בְּאַחְסַנְתְּהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומולדתך וגו'. אם תוליד עוד, (ג) לא יהיו במנין בני, אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללים, ולא יהא להם שם בשבטים לענין הנחלה. ואף על פי שנחלקה הארץ למנין גלגלותם, כדכתיב לרב תרבו נחלתו, וכל איש ואיש נטל בשוה חוץ מן הבכורים, מכל מקום לא נקראו (ד) שבטים אלא אלו (להטיל גורל הארץ, למנין שמות השבטים, ונשיא לכל שבט ושבט, ודגלים לזה ולזה): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דמלשון אשר משמע דודאי הוא שיוליד, לכן פירש אם תוליד, דאשר הוא אם, הואיל ומצינו דאם הוא אשר, כדפירש רש"י (ד"ה עד) בפרשת חיי שרה (לעיל כ"ד י"ט) גם אשר הוא אם: (ד) דאותה נחלה שירשו השבטים היו נקראים על שמם, כמו נחלת ראובן או נחלת שמעון וכן כולם, וגם לנחלת מנשה ואפרים יקרא הנחלה על שמם, נחלת מנשה, נחלת אפרים, כלומר כל אחד ואחד תחום לעצמו כמו שיטול כל אחד מן השבטים, ולא יקרא נחלת יוסף, וזהו שנקט רש"י לעיל ולא יהיה להם שם בשבטים, רוצה לפרש ולא יקרא הנחלה על שמם: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ומולדתך אשר הולדת אחריהם. אם תוליד עוד בנים לא יהיו במנין בני אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללין ולא יהא להם שם כשאר השבטים לענין הנחלה ואף על פי שנתחלקה ארץ ישראל למנין גולגלותם כדכתיב לרב תרבה נחלתו וכל איש נטל בשוה חוץ מן הבכורות מכל מקום לא נקראו שבטים אלא אלו לשון רש"י וזה איננו נכון שאם כן אין הבכורה ליוסף אלא לענין הכבוד בלבד שיקראו בניו שבטים והכתוב אומר בנחלתם ובגמרא אמרו לנחלה הקשתים לראובן ושמעון ולא לדבר אחר וכו' כדאיתא בהוריות (ו) והזכירו רבותינו בכל מקום (ב"ב קכג) שהיה יוסף בכור לנחלה וירש פי שנים כאחד כמשפט כל בכור ולא היתה בכורתו להקרא שבטים בלבד כדברי הרב ומזה נלמוד עוד שלא חלקו הארץ לכל שבטי ישראל לגולגלותם שאם כן מה הבכורה הזאת בירושה ואם נאמר שנתנו לכל אחד ואחד מבני יוסף פי שנים כאחד מכל אישי שאר השבטים לא הוזכר זה בכתוב כלל ולא מצינו ביעקב שיתן בכורה ליוסף אלא שאמר בכאן כראובן ושמעון יהיו לי ומזה אמר הכתוב (דהי"א ה א) נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל אם כן היו לגמרי כשני שבטים והיא בכורתו וכך הם דברי חכמים בכל מקום (ב"ב קכג) אבל הענין איננו כלל כמו שאמר הרב שארץ ישראל לשבטים נתחלקה שנים עשר חלקים שוים עשו ממנה ונטל שבט שמעון הממועט שבהם כשבט יהודה שמרובה באוכלוסין ונטלו אפרים ומנשה כראובן ושמעון בשוה וכך העלו בגמרא פרק יש נוחלין (שם) וכתוב (יחזקאל מז יג) תתנחלו בארץ לשנים עשר שבטי ישראל יוסף חבלים וכן אמר אונקלוס (להלן מט כב) תרין שבטין יפקון מבנוהי יקבלון חולקא ואחסנתא שיהיו שוים בקבלת הנחלה וטעם חולקא חלק בכור ואחסנתא ירושת הפשוט ומה מה שאמר הכתוב (במדבר כו נד) לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט לענין בתי אבות הנזכרים בפרשה דבר הכתוב שהשבט מחלק חלקו לבתי אבות של יוצאי מצרים ובית אב מרובה נותנין לו חלק גדול ובית אב ממועט נותנין לו חלק קטן ומתים יורשים החיים כמפורש בספרי (פנחס קלב) ורש"י הזכירו בפרשת פנחס (במדבר כו נה) והכלל בענין יוסף שהיה בכור לנחלה ואם חלקו ישראל הארץ לשבטים כמוזכר בגמרא (ב"ב קכא) נתנו לו כראובן ושמעון בשוה ואם אולי נאמר שחלקוהו לגולגלותם כנגלה מן הכתוב נתנו להם כפלים במספרם חלק פשוט כדין שאר האנשים וחלק שני בכורה ויהיה טעם כראובן ושמעון כפלים במספרם אבל שיהיה יוסף כשאר השבטים בנחלה ותהיה הבכורה להקרא שני שבטים כמאמר הרב זה דבר שאי אפשר בשום פנים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  יקראו. ב' במסורה הכא ואידך בניו יקראו על שבט הלוי כמו שבכאן נקראו בנחלתם על שם אחיהם שהיו להם ערי המגרש מכל שבטי ישראל: (בעל הטורים)

 אור החיים  ומולדתך אשר וגו'. פירוש שלא ימנה יוסף במקום ג' שבטים אלא במקום ב'. וכפי זה לא יקרא עוד שבט יוסף במנין השבטים זולת שבט אפרים ושבט מנשה, וכמו כן מצינו שכן הוא:

ויש לנו לחקור זאת למה הוציא יעקב את יוסף ממנין השבטים כמו שמצינו שלא נמנה בכלל השבטים כי אם אפרים ומנשה ולמה לא ימנה הוא גם כן ויהיו י''ד שבטים עם לוי כי ה' אמר אליו שיהיו ממנו ב' שבטים נוספים לא שיעקר שם יוסף. גם צריך לדעת מי אמר ליעקב כי ב' הגוים שאמר לו ה' שיהיו ממנו הם בני יוסף ולא בני שאר בניו ויותר היה לו לתלות ולומר שהם פרץ וזרח שהם ביותר מעולים כפי האמת שהם שלשלת המלוכה. ואולי כי בני יהודה נרמזו במה שאמר לו עוד שם ה' ומלכים מחלציך יצאו. אלא מי יאמר שכוונת ה' באומרו ומלכים מחלציך וגו' היא זאת. ועוד אחרת דלמא הם הם גוי וקהל גוים הם הם המלכים. ועוד מי יאמר שאין הדברים נאמרים על בני שאר האחים:

אכן במה שנשכיל על דבר הבורא שאמר אליו בנבואה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו פשט הדברים יגיד שעל יעקב הוא אומר שממנו יצאו לא מבניו:

אלא יש לדעת מאמרם ז''ל (זהד ח''א ק''פ) כי יוסף הוא בחינת נפש יעקב. והוא שרמז הכתוב באומרו (ל''ז ב') אלה תולדות יעקב יוסף. והוא אומרו (תהלים עז) בני יעקב ויוסף, ורמזו חכמי אמת כי הוא בחינת מילוי הוא''ו שהמילוי כאות עצמו. ועל פי הקדמה זו יתיישבו כל הדקדוקים, כי יוסף הוא בחינת יעקב ובמדרגת אב לשבטים יקרא כרשום גם כן באומרו בני יעקב ויוסף, וכפי זה כשאמר ה' ליעקב שיצאו ממנו עוד בנים זה יעקב זה יוסף ולזה לא הלביש הנבואה בשאר בניו, ולזה דקדק לומר ב' בניך וגו' לי הם פירוש במדרגת בני יעקב לא במדרגת בני בניו ולזה הוסיף לבאר ואמר כראובן ושמעון, ומעתה הרי יוסף במדרגת אב כיעקב ואין האב נמנה עם הבנים בגדר אחד כמו שאין יעקב נמנה עם השבטים: (אור החיים)

 ספורנו  ומולדתך אשר הולדת אחריהם. שהם בני בניך הנקראים מולדתך באמת: לך יהיו. יקראו בית יוסף ויתברכו בברכותיך: על שם אחיהם יקראו בנחלתם. כל אחד מבני מנשה יקרא כאחיו על שם מנשה לנחול עמם בנחלתו וכן כל אחד מבני אפרים יקרא כאחיו על שם אפרים לנחול עמם בנחלת אפרים: (ספורנו)


{ז}  וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם:

 אונקלוס  וַאֲנָא בְּמֵיתִי מִפַּדָן מִיתַת עָלַי רָחֵל בְּאַרְעָא דִּכְנַעַן בְּאָרְחָא בְּעוֹד כְּרוּבָא דְאַרְעָא לְמֵיעַל לְאֶפְרָת וּקְבָרִתַּהּ תַּמָּן בְּאֹרַח אֶפְרָת הִיא בֵּית לָחֶם: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲנָא דְבָּעִיתִי מִינָךְ לְמִקְבְּרִי עִם אַבְהָתַי מִיתַת עָלַי רָחֵל בִּתְכֵּיף בְּאַרְעָא דִכְנָעַן בְּאוֹרְחָא בְּעוֹד סוֹגְעֵי אַרְעָא לְמֵיעוּל לְאֶפְרָת וְלָא יְכֵילִית לְסוֹבְרוּתָהּ לְמִקְבְּרָהּ בִּמְעָרַת כְּפֵילְתָּא וּקְבַרְתָּהּ תַּמָן בְּאוֹרַח אֶפְרָת הִיא בֵּית לָחֶם: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואני בבואי מפדן וגו'. ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי מתה סמוך לבית לחם: כברת ארץ. מדת ארץ, והם אלפים אמה, כמדת תחום שבת, כדברי ר' משה הדרשן, ולא תאמר שעכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון, עת הגריד היה, שהארץ חלולה ומנוקבת (ה) ככברה: ואקברה שם. לא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, (ו) וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה (ז) לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר קול ברמה נשמע וגו' (ירמיה לא, יד.), והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך נאם ה' וגו' ושבו בנים לגבולם. ואונקלוס תרגם כרוב ארעא, כדי שיעור חרישת יום (ס"א ארץ), ואומר אני שהיה להם קצב שהיו קורין אותו כדי מחרישה אחת, קוריאד"א בלע"ז, כדאמרינן כרוב ותני, (ח) כמה דמסיק תעלא מבי כרבא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ואף על פי שפירש כברת מלשון מדה, מכל מקום מדאפקיה בלשון כברת שמע מינה תרתי: (ו) ואם תאמר והא בפסוק בהדיא כתיב שנקברה בארץ ישראל, דכתיב מתה עלי רחל בארץ כנען, וכנען הוא ארץ ישראל, ויש לומר דהא ודאי שנקברה בארץ ישראל, אלא לארץ פירושו בעיר שבני אדם יושבים, כמו ארץ נושבת (שמות ט"ז ל"ה): (ז) וקשה והא בפרשת (וישב) [ויצא] (לעיל ל' ט"ו) פירש רש"י (ד"ה לכן) בשביל שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה ליקבר עמו, ויש לומר שאותו דבר היה גורם לה שלא נקברה עמו במערת המכפלה, אבל עדיין קשה למה לא זכתה לילך ולהקבר בעיר ולא בשדה, אלא כדי שתהא לעזרה וגו', ואין לומר דזה הטעם לבד גרם ולא משום שזלזלה, דאם כן למה רחל לא נקברה עם יעקב יותר משאר אמהות, אלא על כרחך דתרווייהו גרמו, ואין להקשות למה לא אמר לו יעקב מזה עד עכשיו שעל פי הדבור היה, כי לא רצה לגלות לו הצרות שעתידים לבא עד עת ההכרח, דאם לא עכשיו אימתי, (ג"א): (ח) פירוש חורש ושונה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם ואני בבואי מפדז. שמתה רחל פתאום ולא יכולתי להוליכה לקברה במערה כאשר קברתי לאה. ואמר זה ליוסף שלא יחר לך שאבקש מאתך מה שלא עשיתי לכבוד אמך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואקברה שם. כתוב בפירוש רש"י ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ ולא ידעתי מהו וכי בחוצה לארץ נקברה חס ושלום שהרי בארץ מתה ושם נקברה כמו שנאמר כאן בפרשה מתה עלי רחל בארץ כנען ושם כתוב עוד מפורש (לעיל לה ו) ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית אל וכתיב (שם פסוק טז) ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת הארץ לבא אפרתה ומתה בדרך בין בית אל ובין בית לחם אפרתה בארץ ישראל

"ואקברה שם" - וידעתי שיש בלבבך עלי אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלם נובזראדן והיו עוברים דרך שם יצתה על קברה ובקשה רחמים עליהם שנאמר (ירמיהו לא יד) קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך וגו' ושבו בנים לגבולם לשון רש"י וצריך על כל פנים שיהיה רמז במקרא לטעם הזה שאמר באגדה זו ושמא זהו מה שאמר הכתוב

"מתה עלי רחל בדרך ואקברה שם בדרך" - כלומר בדרך אשר יעברו בה בניה מתה ושם קברתיה לטובתם כי היא לא מתה בדרך רק ברמה שהיא עיר בארץ בנימין ושם נקברה אבל בדרך של עתיד מתה והכתוב לא יפרש בעתידות רק ירמוז בהם ועל דרך הפשט גם כן אמר לו כן כמתנצל שלא יחר ליוסף בראות חפצו בקבורת המערה על שלא קבר אמו שם וכאשר קבר שם את לאה ולכך אמר לו כי מתה בארץ כנען ולא נקברה בחוצה לארץ כאשר תהיה קבורת מצרים ליעקב ומתה בדרך בפתע פתאום ולא יכול לקברה שם כי איך יעזוב את בניו ואת מקנהו בדרך וילך מהרה עמה למערת המכפלה ואיה הרופאים והרפואות לחנט אותה וזה טעם "עלי" ואף על פי שמערת המכפלה אינה רחוקה משם רק כחצי יום היה יעקב כבד מאד במקנה הגדול ובני בית ולא יגיעו שם רק בימים רבים וכן עשה בדרך ההוא ימים רבים עד בואו אל אביו ושנו חכמים (מו"ק כז) ולא של נשים לעולם מפני הכבוד ואני סבור שהיו אלו דברי התנצלות וגם יוסף יודע שמתה בדרך ונקברה בארץ וכבוד עשה לה במותה אבל הכוונה ליעקב שלא הוליך אותה למערה כדי שלא יקבור שם שתי אחיות כי יבוש מאבותיו ולאה היא הנשאת לו ראשונה בהיתר ורחל באהבתו אותה בנדר אשר נדר לה לקחה (הרמב"ן)

 אור החיים  ואני בבואי מפדן וגו'. כתוב זה אין לו קשר עם מה שלמעלה ממנו. גם אין ידוע כוונת הודעה זו. ומה שפירשו ז''ל (רש''י לקח טוב) כי כונתו היא אף על פי שהטרחתיך להוליכני ליקבר בארץ כנען ולא כך עשיתי וכו' עד כאן. לפי דבריהם לא כאן הוא מקום הדברים אלא למעלה (מ''ז ל') כשאמר לו ונשאתני ממצרים וקברתני וגו', סמוך לזה היה לו לומר ואני בבואי וגו'. עוד מה כוונתו באומרו תיבת עלי:

אכן לפי מה שפירשתי כי מודיעו שהבנים המובטח בהם שיצאו ממנו הם אלו נתכוון באומרו ואני בבואי וגו' כי הוא סיבה שלא יצאו ממנו ממש לצד שהוא גרם שתמות רחל, והוא אומרו מתה עלי פירוש על סיבתי כאומרם ז''ל, (ויק''ר פ' ל''ז) ששהה נדרו או לצד הקללה שקלל כאומרו עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה ואלו היתה קיימת רחל היו יוצאים ממנו ועכשיו יצאו מיוסף שהוא בחינת יעקב גם בחינת רחל:

עוד אפשר שנתכוון יעקב לרצות את יוסף על אשר סיבב מיתת אמו קודם זמנה ואמר כי טעם אשר החשיב ב' בניו כראובן ושמעון לצד כי מתה עליו רחל וקרב מיתתה, וטעם מה שהאריך לומר עוד בעוד כברת ארץ וגו' נתכוון לומר מה שדרשו ז''ל שנתכוין לומר אף על פי שלא כן עשה לאמו וכו': (אור החיים)

 ספורנו  ואני. שמא תאמר כשאמר אלי האל יתברך ונתתיך לקהל עמים היתה הכוונה שאוליד עוד בנים אלא שגרם החטא זה לא יתכן: כי בבואי מפדן. כשנגלה אלי אז האל יתברך: מתה עלי רחל. כאמר' ז''ל אין אשה מתה אלא לבעלה: בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה. תכף כשנסעתי מאותו המקום שהיה דבר האל יתברך אלי בעודי בדרך אפרת. וכל כך גברה עלי טרדתי ואבלותי שלא עצרתי כח להוליכ' לבית קברות בית לחם ואין ספק כי מאז היה לבי חלל בקרבי ולא שלט עוד בי יצר הרע ונחלשה תאותי ולא נשאר בי כח להוליד בנים: (ספורנו)


{ח}  וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה:

 אונקלוס  וַחֲזָא יִשְׂרָאֵל יָת בְּנֵי יוֹסֵף וַאֲמַר מַן אִלֵּין: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמָא יִשְרָאֵל יַת בְּנוֹי דְיוֹסֵף וַאֲמַר מִן מַאן אִתְיְלִידוּ לָךְ אִלֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  וירא ישראל את בני יוסף. בקש לברכם ונתסלקה שכינה ממנו, (ט) לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה: ויאמר מי אלה. מהיכן יצאו אלו שאינן ראוין לברכה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דקשה לרש"י מה זה דכתיב מי אלה, וכי יעקב לא היה מכירן, אי נמי דקשה לרש"י וירא ישראל, והא בסמוך (פ' י') כתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות, ועל זה פירש ביקש לברכם וכו', ועל כרחך האי וירא ברוח הקודש קאמר, כמו וירא יעקב כי יש שבר במצרים (לעיל מ"ב א'): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואחר שאמר וירא ישראל את בני יוסף איך יאמר לא יוכל לראות. רק טעמו לראות היטב שיכירם: (אבן עזרא)

 אור החיים  וירא ישראל וגו'. קשה והלא י''ז שנה היו יושבים לפניו ללמוד תורה ואיך שואל עליהם, ורז''ל אמרו (תנחומא) כי ראה בהם ראייה שכליית שעתיד לצאת מהם רשעים, וזה דרך דרש, וצריך לפרש הכתוב כפי פשוטו. והוא כי גילה לנו הכתוב שיעקב כבדו עיניו מזוקן שלא היה יכול לראות ולהכיר, ולצד זה הגם שראה ב' בני אדם עומדים לפניו לבד יוסף שעמו היה מדבר והכירו לצד שהודיעוהו שאמרו לו (ב') הנה בנך יוסף כאמור למעלה והבנים לא הכירם לזה שאול שאל עליהם מי אלה:

עוד אפשר שנתכוון יעקב לעורר אהבת האב על הבן קודם שיברכם כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה, ולזה שאל מי אלה כדי שישמע מפי בנו החביב אצלו לומר בני הם ויהמו מעיו להם, והוא סוד (ירמי' לא) מדי דברי בו וגו' רחם ארחמנו וגו': (אור החיים)

 ספורנו  וירא ישראל את בני יוסף. ראה שהם בני אדם אבל לא הכיר מי הם: (ספורנו)


{ט}  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם:

 אונקלוס  וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲבוּהִי בְּנַי אִנּוּן דִּי יְהַב לִי יְיָ הָכָא וַאֲמַר קָרֵבִנּוּן כְּעַן לְוָתִי וְאֵבָרֵכִנּוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יוֹסֵף לְאָבוּי בְּנַיי הִינוּן דִיהַב לִי מֵימְרָא דַיְיָ כְּדֵין כְּתָבָא דְעָלֵיהּ נְסֵיבִית יַת אָסְנַת בְּרַת דִינָה בְּרַתָּךְ לְאִינְתּוּ וַאֲמַר קָרֵבִינוֹן כְּדוֹן לְוָתִי וְאֵיבָרִיכִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  בזה. (י) הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה, ובקש יוסף רחמים על הדבר, ונחה עליו רוח הקודש: ויאמר קחם נא אלי ואברכם. זה שאמר הכתוב, ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו (הושע יא, ג.), תרגלתי רוחי ביעקב בשביל אפרים, עד שלקחן על זרועותיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) וקשה למה הראה לו שטר אירוסין ואחר כך ביקש רחמים, ולמה לא עשה להיפך, ויש לומר שמתחילה היה סבור דמשום הכי אינו רוצה לברך אותם משום שסובר שאינם בני קידושין והם ממזרים, לכך הראה לו שטר וכו' שאינם ממזרים, וכיון שראה שעדיין לא בירך אותם, אמר בודאי נסתלקה ממנו רוח הקודש וביקש רחמים, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  אשר נתן לי אלהים בזה. לא היה יוסף צריך להודיע לאביו כי במצרים נולדו לו שהרי כשפירש ממנו לא היה לו אשה ובנים והוא אמר לו כבר שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים ונראה לי כי פירוש "בזה" בענין הזה שאמרת שנתנם לי השם קודם בואך אלי מצרימה והם אשר אמרת עליהם שהם לך וכן ובזה הנערה באה אל המלך (אסתר ב יג) ואמר נתן לי אלהים שעשה לי השם נסים עד שנתן לי המלך האשה והיו לי הבנים האלה ממנה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  קחם נא אלי ואברכם. קחם לית וחד קחם בקמ''ץ תרגלתי לאפרים קחם פירוש תרגלתי לאפרים השריתי שכינתי עמו בשביל אפרים אימתי בשעה שנתברך מפי יעקב וקחם על זרועו שנאמר קחם נא אלי ואברכם: (בעל הטורים)

 אור החיים  אשר נתן לי וגו'. דרך הצדיקים כשזוכרים הטוב אשר הגיעם חולקים כבוד לה' כי הוא הנותן, כאומרו (ל''ג ה') הילדים אשר חנן אלהים וגו':

ואומרו בזה כפי הפשט כי אפילו בימי גלותו בארץ נכריה חננו ה'. גם רמז למאמרם ז''ל (סוטה לו:) כי עתיד היה יוסף להוליד י''ב שבטים ועל ידי מעשה אשת פוטיפר נרזבו מבין צפורני ידיו י' טיפות ולא נשארו אלא ב', והוא שרמז באומרו בזה זה בגימטריא י''ב במקום י''ב נתן לו אלהים ב'. ודקדק לומר אלהים שיורה על המשפט: (אור החיים)

 ספורנו  בניהם אשר נתן לי אלהים בזה. בני הם ולא בני בני אבל הם אותם הבנים אשר נתן לי אלהים בזה בעודי לבדי פה כאמרך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה ואמרת לי הם: (ספורנו)

 כלי יקר  בני הם אשר נתן לי אלהים בזה. נקט בזה לפי ששאלו מי אלה שאינן ראוין לברכה, כי אמר מבטן מי יצאו אלה, ר"ל שיאמרו אלה אלהיך על העגל שעשה ירבעם, והשיב יוסף בני הם מ"מ הם בני ומצדי הם ראוין לברכה, ומה שיצאו מהם אחאב וירבעם לפי שנתן לי אלהים אותם בזם פה במצרים ואמם מצרית בת פוטיפרע כהן און דהיינו כהן לע"ג, ע"כ יצאו ממנה לעתיד בנים כאלו עובדי ע"ג, אבל מצדי ראוים הם לברכה דאל"כ למה ברך ה' את יצחק, והלא יצאו ממנו עשו ויעקב מצד שהיתה רבקה בת בתואל הארמי, אלא ודאי שאין הקדוש ברוך הוא חושש אל זרע המקולקל וברכו בעבור הזרע הקדוש הראוי לברכה, כך תברכם גם אתה שהרי מצדי ראוים הם לברכה כי באשר הוא שם, כולם זרע ברך ה'.

ויאמר קחם נא אלי. נקט לשון אלי להורות שראוי ללמוד ממני שהרי בעבורי נתברך אבי ולא חש הקב"ה אל עשו, ר"ל יהיו המתברכים כמוני לפיכך קחם אלי, ובמלת נא הורה על הזמן ההוה כמו הנה נא ידעתי (בראשית יב.יא) שפירושו לשון עתה ור"ל הנני מברכם כפי הזמן של עכשיו, שהרי עכשיו כולם צדיקים ולא אחוש אל העתיד, ויברכם ביום ההוא לאמר. כפי מה שהיו ביום ההוא, ולא היה חושש אל העתיד מה שיבא מזרעם, כי אין דנין את האדם כ"א לפי מעשיו של עכשיו, ד"א נקט אלי לומר הרי מתייחסים אלי כי משפחת האב עיקר אבל משפחת האם אינה קרויה משפחה. (כלי יקר)


{י}   שני  וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם:

 אונקלוס  וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל יְקָרָן מִסֵּיבוּ לָא יִכּוּל לְמֶחֱזֵי וְקָרִיב יָתְהוֹן לְוָתֵהּ וְנַשִּׁיק לְהוֹן וְגַפִּיף לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְעֵינֵי יִשְרָאֵל יְקָרָן מִן סֵיבוּ וְלָא יָכִיל לְמֵיחְמֵי וּקְרִיב יַתְהוֹן לְוָתֵיהּ וּנְשַׁק לְהוֹן וְגַפֵיף לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  מזקן. כתיב חסר על שם ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות כשם שרימה יעקב לאביו בברכתו כשכהו עיניו כך עשה לו בנו בברכו אותם שהחליף לו יוסף מנשה באפרים: (בעל הטורים)

 אור החיים  ועיני ישראל וגו'. צריך לדעת למה כתיב הודעה זו במקום זה, ומה קשר ושייכות לדבר זה עם הסמוך לו וישק להם ויחבק להם. עוד צריך לדעת אומרו להם שהיה לו לומר וישק אותם. ואולי ששני דקדוקים אלו כל אחת מתרצת חברתה כי לצד שכבדו עיניו מזוקן היה מחבק שלא במקום החיבוק ומנשק שלא במקום הנישוק ולזה אמר להם ולא אמר אותם והבן: (אור החיים)

 ספורנו  לא יכול לראות. היטב כדי שתחול עליו ברכתו בראותו אותם כענין אשר תראנו משם. וכענין ויראהו ה' את כל הארץ כדי שיברך אותם. וכן באלישע ויפן אחריו ויראם: וישק להם ויחבק להם. כדי שתדבק נפשו בהם ותחול עליהם ברכתו: (ספורנו)


{יא}  וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ:

 אונקלוס  וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף לְמֶחֱזֵי אַפָיךְ לָא סְבָרִית וְהָא אַחֲזִי יָתִי יְיָ אַף יָת בְּנָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יִשְרָאֵל לְיוֹסֵף מֵיחְמֵי סְבַר אַפָּךְ לָא חֲשִׁיבִית וְהָא אַחְמֵי יָתִי יְיָ אוּף יַת בְּנָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא פללתי. לא מלאני לבי לחשוב מחשבה שאראה פניך (כ) עוד. פללתי, לשון מחשבה, כמו הביאי עצה עשי פלילה (ישעיה טז, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דקשה לרש"י פשיטא כיון שסבור שטרוף טורף איך יחשוב מחשבה לראות אותו, ועל זה פירש לא מלאני לבי, כלומר לא עלתה על דעתי מחשבה אחרת ולומר שמא לא נטרף ואראה אותך חי: (שפתי חכמים)

 ספורנו  גם את זרעך. ועליהם אמר קהל עמים וזה אמר אלי כשברכני בירושת הארץ כאמרו למעלה ויברך אותי א''כ ראוי שאותה הברכה תחול עליהם ולכך ברך אז את יוסף ואת בניו: (ספורנו)


{יב}  וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה:

 אונקלוס  וְאַפֵּיק יוֹסֵף יָתְהוֹן מִן קֳדָמוֹהִי וּסְגִיד עַל אַפּוֹהִי עַל אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַפֵּיק יוֹסֵף יַתְהוֹן מִלְוַת רְכוּבוֹי וּסְגִיד עַל אַפּוֹי עַל אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויוצא יוסף אתם. לאחר שנשקם, הוציאם יוסף מעם ברכיו, כדי לישבם זה לימין וזה לשמאל, לסמוך ידיו עליהם ולברכם: וישתחו לאפיו. כשחזר לאחוריו (ל) מלפני אביו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) (נח"י), נראה לי דאזיל לטעמיה שפירש בפרשת מקץ (לעיל מ"ב ו' ד"ה וישתחוו),דכל השתחואה שבמקרא הוא פישוט ידים ורגלים, וממילא בעודו עומד לפני אביו לא היה יכול להשתטח, אלא ודאי כשחזר וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו. מאוחר צריך להיות. וטעם מעם ברכיו. כי הוא יושב על המטה. וטעם לא פללתי. לא דנתי בלבי. מגזרת פלילים: (אבן עזרא)

 ספורנו  מעם ברכיו. של אביו שחבק אותם: (ספורנו)

 דעת זקנים  ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו. לפי שהיו דבוקים לו כשחבקן ונשקן ועכשיו רצה יוסף לסדר כדי שיניח ידו עליהם לכך הוצרך להוציאם מעם ברכיו ולהרחיקם מעט לשום אותם האחד לידו האחת והאחר לידו האחרת: (דעת זקנים)


{יג}  וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו:

 אונקלוס  וּדְבַר יוֹסֵף יָת תַּרְוֵיהוֹן יָת אֶפְרַיִם בִּימִינֵהּ מִשְׂמָאלָא דְיִשְׂרָאֵל וְיָת מְנַשֶּׁה בִשְׂמָאלֵהּ מִימִינָא דְיִשְׂרָאֵל וְקָרֵיב לְוָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְבַר יוֹסֵף יַת תַּרְוֵיהוֹם יַת אֶפְרַיִם מִן צְטַר יְמִינֵיהּ דְהוּא שְמָאלֵיהּ דְיִשְרָאֵל וְיַת מְנַשֶׁה מִן צְטַר שְמָאלֵיהּ דְהוּא יְמִינָא דְיִשְרָאֵל וּקְרֵיב לְוָותֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  את אפרים בימינו משמאל ישראל. הבא לקראת חברו, ימינו כנגד שמאל חברו, וכיון שהוא הבכור מימן לברכה: (רש"י)

 אבן עזרא  ויקח יוסף. וכבר לקח וכבר הראיתיך רבים כאלה: (אבן עזרא)


{יד}  וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר:

 אונקלוס  וְאוֹשִׁיט יִשְׂרָאֵל יָת יְמִינֵהּ וְשַׁוִּי עַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם וְהוּא זְעֵירָא וְיָת שְׂמָאלֵהּ עַל רֵישָׁא דִּמְנַשֶּׁה אַחְכִּמִינּוּן לִידוֹהִי אֲרֵי מְנַשֶּׁה בּוּכְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאוֹשִׁיט יִשְרָאֵל יַת יְמִינֵיהּ וְשַׁוִי עַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם וְהוּא זְעֵירָא וְיַת שְמָאלֵיהּ עַל רֵישָׁא דִמְנַשֶׁה פְּרַג יַת יְדוֹי אֲרוּם מְנַשֶׁה בּוּכְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שכל את ידיו. כתרגומו אחכמינון, בהשכל וחכמה השכיל את ידיו לכך, ומדעת, כי יודע היה כי מנשה הבכור, ואף על פי כן (מ) לא שת ימינו עליו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דקשה לרש"י דכל כי שבמקרא היא נתינת טעם אלמעלה, ולפירוש התרגום דמפרש שכל לשון חכמה, אין זה נתינת טעם, ועל זה פירש אף על פי, כלומר אף על פי שהיה יודע כי מנשה הבכור וכו', והיינו חכמה כמו שמפרש הפסוק בסמוך כי יודע וכו', וכתב מהרש"ל רבים פירשו כי, כמו אף על פי, אבל אין נראה לי אלא כך הוא החיבור שכל את ידיו, ונתן טעם למה שכל ולמה לא אמר לו שיהפוך שיעמיד אפרים מימינו ומנשה משמאלו, כי מנשה הבכור, רוצה לומר בשביל שהיה מנשה הבכור לא היה רוצה לבייש אותו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שכל את ידיו. כאלו ידיו השכילו מה שהוא רוצה לעשו': כי מנשה הבכור. אע''פ שמנשה הוא הבכור. וכן כי עם קשה עורף ורבי' כן: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והוא הצעיר. בגימטריא הוא הקטין עצמו. לכך זכה ויצא ממנו יהושע שהוא מלא חכמה: (בעל הטורים)

 אור החיים  שכל את ידיו כי וגו'. אמר תיבת כי והוא טעם להפך, יש שפירשו על זה הדרך כי מנשה הבכור ואף על פי כן וגו':

והנכון בעיני הוא לפי מה שקדם הכתוב להודיע כי עיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל הכר מי הוא הבכור ומי הוא הצעיר, לזה כשרצה לברך דן בדעתו כי המסדר יסדרם בדרך מוסרי לעשות הבכור לימינו של המברך ובזה ידע מקום כל אחד מהם ועשה מה שעלה על מחשבתו עשות, וזה הוא שיעור הכתוב שכל את ידיו וא''ת מנין ידע והכיר מקומו של כל אחד לזה אמר כי מנשה הבכור ומזה ידע כי אותו יהיה לימין ולזה שכל ידיו: (אור החיים)

 ספורנו  שכל את ידיו. השכיל והבין במשוש ידיו בלא ראות: (ספורנו)

 כלי יקר  שכל את ידיו כי מנשה הבכור. יש מקשים למה שתק יוסף עד אחר שבירך אותם ואח"כ ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים, למה לא עשה זה קודם שברכם. אולי לפי שיוסף חשב שהשמאל חשוב מן הימין, לפי שהלב מקור השכל מונח ביד שמאל, והכבד מקור הנפש המתאוה שבימין, וחשב יוסף לפי שמנשה הבכור על כן רוצה לברכו בברכות שכליות ליתן לו המדע והחכמה ביתר שאת, ואת אפרים רצה לברך בברכות גשמיות, ואחר שבירך ברכה אחת לשניהם אז ראה יוסף שלא זו הדרך ולא נתכוין אביו לזה, ואולי טעה בין בכור לפשוט, או לא ידע מי עומד מימין ומי לשמאל, על כן וירע בעיניו ויאמר לא כן אבי.

ויש מקשים, וכי לא ראה שאביו שכל את ידיו בכוונה, ובודאי ידע את אשר עשה ולמה ירע בעיני יוסף, והיה לו לשאול לאביו על מה זה שכל ידיו, ונראה שיוסף חשב כי יעקב סבר יוסף לקח הבכור ביד ימין שלו ואפרים בשמאל שלו, ואז הבכור כנגד השמאל של יעקב ע"כ שכל ידיו כדי שיהיה הבכור בימין יעקב, לפיכך וירע בעיניו שהרי באמת לקח יוסף את אפרים בימינו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  שכל את ידיו. פי' מתוך מעשה ידיו של יוסף שנתן מנשה לשמאלו שהוא ימין ישראל שכל יעקב את ידיו כי מנשה הבכור ואעפ"כ שם ימינו על ראש אפרים ודומה לו לה' אלהינו הרחמים והסליחות כי מרדנו בו: (דעת זקנים)


{טו}  וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

 אונקלוס  וּבְרִיךְ יָת יוֹסֵף וַאֲמָר יְיָ דִי פְלָחוּ אֲבָהָתַי קֳדָמוֹהִי אַבְרָהָם וְיִצְחָק יְיָ דְזַן יָתִי מִדְאִיתָנִי עַד יוֹמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְרִיךְ יַת יוֹסֵף וַאֲמַר יְיָ דִי פְלָחוּ אַבְהָתַי קֳדָמוֹי אַבְרָהָם וְיִצְחָק יְיָ דְאֵיזַן יָתִי מִדְאִיתְנִי עַד יוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ויברך את יוסף ויאמר. הטעם כי לברך את יוסף באהבתו אותו ברך את בניו ויגיד כי לא היה ליוסף זרע אחר והיתה כל ברכתו בברכת אלה הנערים או שיקראו שאר בניו על שם אחיהם ומברכתם יבורכו גם הם והוא הנכון בעיני כי הנביא אומר ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו ודברו לא יהיה לריק אבל הוליד אחרי כן בנים כדעת אונקלוס שאמר ובנין דתוליד בתריהון ויהיה אשר הולדת עבר במקום עתיד כמו אשר לקחתי מיד האמורי ורבים מלבדו כי על דרך הפשט יראה שכבר היו לו בנים שהוליד אחרי בואו אליו מצרימה ממה שהוצרך להאריך ולא אמר "ועתה שני בניך הנולדים לך אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ומולדתך אשר תוליד לך יהיו" וזה טעם מה שאמר (לעיל מא נ) וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב כי אחרי הרעב נולדו לו עוד בנים אחרים והכתוב לא יזכיר אותם כי אין בהם צורך

"האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק" - יקרא הנביא אל אלהי אבותיו אשר לו הגדולה והגבורה ועשה עמהם את הגדולות ואת הנוראות ויקרא לאלהי האמת אשר הוא רועה אותו מעודו ויתכן שיהיה הרועה אותי מגזרת רעך ורע אביך אל תעזוב (משלי כז י) כי במדה ההיא שלום ורעות והמלאך הגואל הוא העונה אותו בעת צרתו ושאמר לו אנכי האל בית אל (לעיל לא יג) והוא שנאמר עליו (שמות כג כא) כי שמי בקרבו ולכך אמר בקרב הארץ והרי זה מבואר למשכיל ואל יקשה עליו מעודי עד היום הזה עם מה שכתבנו בפסוק ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק (לעיל מו א) כי מעודו ינחהו בדרך אמת אבל לא נתיחד לו המדה עד שובו לארץ אבותיו מפני היותו בחוצה לארץ גם בעבור שהוצרך להתנהג עם לבן בדרך פתלתול ואיננו דרך האמת (הרמב"ן)

 אור החיים  ויברך את יוסף. לא ראינו ברכה ליוסף כאן. ורמב''ן פי' כי ברכת הבנים היא ברכת יוסף וכו'. ואין הדעת נוחה בזה כי למה לא יתברך יוסף עצמו בדברים הנוגעים אליו בפרטות. והנכון בעיני כי בתיבת ויברך רשם הכתוב כי בירך ליוסף שיהיה תמיד מבורך:

עוד יתבאר על פי דבריהם שאמרו (ב''ר פ' ל''ט) שמפתח הברכות היה ביד אברהם ומסרו ליצחק ויצחק מסרו ליעקב (שם פ' ס''א) ויעקב מסרו ליוסף, והוא אומרו ויברך וגו' פירוש מסר בידו מפתח הברכות:

ויאמר האלהים וגו'. התחיל לעורר האהבה של הקדמונים כסדר תפלת י''ח שמתפללין שמתחילין בזכרון אבות ואמר האלהים אשר וגו' אברהם ויצחק והזכיר גם כן זכותו בהצנע ואמר האלהים הרועה אותי וכאן רמז זכותו על זה הדרך כי הוא יעקב היה מתהלך לרצונו יתברך כשה לפני רועה הרועה אותה, ואחר שסדר זכות אבות התחיל להתפלל המלאך וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ויברך את יוסף. ולא הוצרך בזה לראיה ולא לחבוק ולא נשיקה ולא הזכיר מה היתה הברכה: ויאמר. אחר שברך את יוסף: האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. אתה אלהי' אשר אתה הוא שהתהלכו אבותי לפני' עשה בזכותם: האלהים הרועה אותי. אתה שעשית עמדי חסד: (ספורנו)

 כלי יקר  האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. לא רצה לכלול את עצמו ולומר האלהים אשר התהלכתי אני ואבותי לפניו, כי לא רצה להחזיק את עצמו לצדיק גמור, ומי שאינו צדיק גמור אין לומר לפניו כ"א עמו, שצריך סעד לתומכו כמו נח שנאמר בו את האלהים התהלך נח (שם ו.ט) והזכיר ב"פ האלהים, ובשלישי הזכיר המלאך, לפי ששנים הראשונים אינם נאותים בלתי לה' לבדו, כי ההתהלכות לפני האלהים היינו העבודה, כתרגומו די פלחו אבהתי קדמוהי, וכן האלהים הרועה אותי מעודי והיינו הפרנסה, כי הוא מן ד' מפתחות שלא נמסרו לשליח. ודורשי רשומות אמרו מעודי עולה למספר ק"ל, היינו אותן ק"ל שנים שכלכלו ה' קודם בואו למצרים, עד היום הזה, מלת הזה עולה למספר י"ז, היינו אותן י"ז שהיה חי במצרים, ור"ל אף ע"פ שנראה כאילו היה יוסף מפרנסו אותן י"ז שנים, מ"מ תלה אותן באותן ק"ל שנים כשם שהם היו ודאי מאת ה' כך י"ז שנים אלו, אבל בענין השמירה מכל רע שנעשה ע"י שליח אמר המלאך הגואל אותי מכל רע, כי תמיד מלאכיו יצוה לשמרו, בכל דרכיו. (כלי יקר)


{טז}  הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:

 אונקלוס  מַלְאָכָא דִי פְרַק יָתִי מִכָּל בִּישָׁא יְבָרֵךְ יָת עוּלֵמַיָּא וְיִתְקְרֵי בְהוֹן שְׁמִי וְשׁוּם אֲבָהָתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וּכְנוּנֵי יַמָּא יִסְגוּן בְּגוֹ בְנֵי אֱנָשָׁא עַל אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  יְהֵי רַעֲוָא קֳדָמָךְ דְמַלְאָכָא דְזַמִינְתָּא לִי לְמִפְרַק יָתִי מִכָּל בִּישָׁא יְבָרֵךְ יַת טַלְיָיא וְיִתְקְרִי בְהוֹן שְׁמִי וְשׁוּם אַבְהָתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְהֵיכְמָא דְכַוְורֵי יַמָא סַגִי מִסְתְּגֵי בְמַיָא כְּדֵין בְּנוֹי דְיוֹסֵף יִתְקְפוּן לִסְגֵי בְּגוֹ אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  המלאך הגואל אותי. מלאך הרגיל להשתלח (נ) אלי בצרתי, כענין שנאמר ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב וגו' אנכי האל בית אל: יברך את הנערים. מנשה (ס) ואפרים: וידגו. כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) שאין למלאך כח לגאול שום אדם בלא רשות הקדוש ברוך הוא: (ס) הוצרך לפרש זה שלא תאמר דעל כרחך לאו מנשה ואפרים הוא, דהא כתיב בסמוך (פ' כ') ויברכם ביום ההוא וגו', ומה צריך לו לברך פעם אחרת, והוה אמינא דנערים הם בנים קטנים של יוסף, לכן פירש דעם כל זה על כרחך מנשה ואפרים הם, דהא לא היו לו בנים אחרים, והא דבירך אותם ב' פעמים, יש לומר דהכא כתיב ויברך את יוסף וכלל אותם בברכתו של יוסף, אבל לא בירך אותם בפני עצמם, ואחר כך ייחס להם ברכה בפני עצמו, (קצ"מ), ולענ"ד נראה מפני שכתוב הנערים בה"א הידיעה הנזכרים לעיל ולא נזכרו כי אם מנשה ואפרים, גם לא נולד ליוסף שאר נערים, דהא פירש לעיל (פ' ו' ד"ה ומולדתך) אשר הולדת אם תלד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם המלאך הגואל אותי. תמצ' בפרשת ואלה שמות: ויקרא בהם שמי. כי הנה כל ישראל יקראו אפרים.גם יוסף. גם אמר הכתוב רחל מבכה על בניה כי היא היתה עיקר מחשבתו על כן אמר הכתוב בני רחל אשת יעקב. וכאשר ילדה רחל מיד אמר ללבן שלחני גם נתן לו הבכורה כי הוא ראשית מחשבתו. ואחר שלא היה ראובן ראוי לבכורה היה יוסף שהוא פטר רחם. ולא דן וגד כי הם בני השפחות. והימין נכבד מהשמאל ויותר תקיף: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ויקרא בהם שמי. אמר רבי אברהם שנקראו ישראל על שם אפרים כאשר הם נקראים זרע אברהם יצחק ויעקב ואיננו נכון כי הכתוב אמר "בהם" והנה לא נקראו על שם מנשה ואולי בעבור שיקראו בית יוסף והנכון שיעמוד זרעם ושמם ויהיה שם אברהם יצחק ויעקב נזכר בהם לעולם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויקרא. ב' במסורה ויקרא בהם שמי. ויקרא שמו בישראל, לומר שכל שבטי ישראל יקראו על שם יוסף כדכתיב גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה: (בעל הטורים)

 אור החיים  המלאך הגואל וגו'. פירוש מאמר ה' אשר יצו ה' את ידידיו אליו יקרא שם מלאך כי קול ה' חוצב להבות אש. והוא כוונתו באומרו המלאך וגו' פירוש שיהיה מימרא דה' בסעדם ויברך אותם:

ויקרא בהם שמי וגו'. פירוש שיהיו בהדרגת שלשה אבות וכשם שאין אדם בעולם יכול לנתק או לקלקל באחד מג' אבות ואין צריך לומר בכולן יחד כמו כן הם:

עוד ירצה לשון יקר וגדולה פירוש שיגיע באמצעותם יקר לשם אבות, והוא על דרך אומרו (משלי כג) גיל יגיל אבי צדיק וכן הוא אומר (שם י''ז) עטרת זקנים בני בנים, וזה יהיה באמצעות הכנתם ההגונה ודרכם הישר עד שיגיע יקר לאבות אבותם:

עוד ירמוז כי יהיה להם חיבוב הזכרת שמם לפני ה' כחיבוב הזכרת שם אברהם יצחק ויעקב, וכמו כן תמצא שאמר הנביא (ירמי' לא) הבן יקיר לי אפרים וגו' כי מדי דברי בו וגו', הרי כי שמו של אפרים נתייקר בעיני ה' ומזכירו בחשק וחבה יתירה:

וידגו לרוב וגו'. הכוונה על דרך מה שפירשתי בפ' בראשית בפסוק (א' כ''ב) ויברך אותם וגו' האמור בדגים כי הוצרך ה' לברכם לצד שמקום דירתם הוא נגדיי בקצה האחרון לבחינת הלידה לזה הגדיל בהם כח המוליד להוליד אפילו במים, וכאן אמר יעקב שידגו כדגים בריבוי הלידה ויהיה להם גדר זה בארץ, וכפי זה תהיה ברכתם גדולה מברכת הדגים להיותם במים והבן. ודקדק לומר בקרב רמז שיהיו נחבאים בפנים על דרך מה שאמר להם יהושע (סוטה לו:) בזמן שנתקיימה ברכת יעקב בהם לכו החביאו עצמיכם ביערים, כי יהושע פירש הכתוב כפירושינו. ויש דרשה בזה (ברכות נה:) שהמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם, וכפי זה אומרו בקרב הארץ פירוש הגם שיהיו בקרב הארץ, ובזה הם בגדר עליון מהדגים: (אור החיים)

 ספורנו  המלאך הגואל אותי מכל. רע יברך. צוה שהמלאך הגואל אותי יברך את הנערים אם אינם ראוים לברכתך בלתי אמצעי: ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק. לא שם תרח ונחור כי הצדיקים לא יקרא עליהם שם אבותיהם הרשעים וכן בהיפך כאמרו רז''ל (סנהדרין פרק אלו הן הנחנקין) דקרינן לרשיעא אפילו בר צדיקא רשיעא בר רשיעא שלא יתיחס לאביו הצדיק אבל יתיחס לאיזה מאבותיו הרשעים ולכן התפלל עליהם שיהיו מוכנים ונעזרים לעבודת האל יתברך באופן שיהיו ראוים להתיחס לאברהם וליצחק על דרך יחד לבבי ליראה את שמך: (ספורנו)

 כלי יקר  ויקרא בהם שמי ושם אבותי. שיקרא להם כל מה שמורה עליו שמי ושם אבותי, כי שם ישראל ע"ש כי שרית עם אלהים ואנשים, כך יהיה צדיק מושל ביראת ה', ויעקב ע"ש עקב רב טוב הצפון לצדיקים, כי תמיד ראשיתם מצער ואחריתם ישגא מאד, ואברהם ע"ש אב המון גוים כך יהיו ראש לכל האומות, ויצחק תרגומו וחדי, כך תהיה תמיד השמחה במעונם.

וידגו לרוב בקרב הארץ. היה לו לומר בארץ, מהו בקרב הארץ, ונראה לפרש על דרך שארז"ל (סוטה יא:) שהיו המצרים חורשים על גבם ונעשה להם נס ונבלעו בקרקע כו' ואח"כ חוזרין ומבצבצים והולכים לביתם עדרים עדרים וכו', ולפי זה היו פרים ורבים בקרב הארץ ממש, כי לא לחנם נעשה להם נס זה שהיו נבלעים בקרקע, ודאי לכדי שלא תשלוט בהם עין הרע של המצרים, ע"כ נתכסו בקרקע כדגים המכוסים במים, ובסיבת היותם בקרב הארץ ממש נעשו רבים כדגים, כי לא שלטה בהם עינא בישא, וע"ז נאמר ותמלא הארץ אותם.

ונתן ברכת הריבוי דוקא ליוסף, כי שמו מורה על התוספות והרבוי, כמ"ש (בראשית ל.כד) יוסף ה' לי בן אחר. וכמ"ש (דברים א.יא) יוסף עליכם ככם אלף פעמים, והיתה ברכה זו ראויה ביותר אל אפרים ע"ש כי הפרני אלהים, ע"כ נתן ימינו על ראש אפרים כי חשב יעקב ששמו מסייע לו לקבלת ברכה זו, ויוסף חשב שיותר ראוי לתלות ברכת הריבוי בבן הבכור, כי אליו פי שנים כפלים בירושה, ע"כ גם ברכת הרבוי לו יאתה ביותר, והשיב יעקב ידעתי בני ידעתי. הזכיר ב"פ ידעתי, כנגד ברכת פי שנים של הבכור, ואמר גם הוא יגדל וגם הוא יהיה לעם, הזכיר ב"פ גם, לרמוז על הכפל כאילו אמר ידעתי מן פי שנים של הבכור אשר מזה הצד היה מן הראוי ליתן לו ביותר חלק בברכת הרבוי לצרף הויות להדדי, אבל מ"מ אחיו הקטן יגדל ממנו, כי הקב"ה בוחר ביותר בקטנים, וכל אדם שיש בו צד קטנות אז ביותר הקב"ה מגביהו לשיתו לאלפי רבבה כמ"ש (דברים ז.ז) לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו' כי אתם המעט. וכתיב (ישעיה ס.כב) הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום. וקרה זה לכל זרע אברהם, כי ישמעאל בכור לאברהם נפסל ישמעאל ונבחר יצחק, עשו בכור ליצחק נפסל עשו ונבחר יעקב, ראובן בכור ליעקב נפסל ראובן ונבחר יוסף, מנשה בכור ליוסף נבחר אפרים ביותר, ורמז זה הלא דבר הוא והמשכילים יבינו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ויקרא בהם שמי ושם אבותי. על שאר השבטים הנקראים בני יעקב שיהיו נקראים שבטים כשאר בני: (דעת זקנים)


{יז}   שלישי  וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה:

 אונקלוס  וַחֲזָא יוֹסֵף אֲרֵי שַׁוִּי אָבוּהִי יַד יְמִינֵהּ עַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם וּבְאֵישׁ בְּעֵינוֹהִי וְסָעֵד יְדָא דְאָבוּהִי לְאַעֲדָאָה יָתַהּ מֵעַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם לְאַנָחוּתַהּ עַל רֵישָׁא דִמְנַשֶּׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמָא יוֹסֵף אֲרוּם מְשַׁוִי אָבוּי יַת יַד יְמִינֵיהּ עַל רֵישָׁא דְאֶפְרָיִם וּבְאִישׁ קֳדָמוֹי וְסַעֲדָא לְיָדָא דְאָבוּי לְאַעְדָאָה יָתָהּ מֵעַל רֵישָׁא דְאֶפְרָיִם לְאַנְחוּתֵיהּ עַל רֵישָׁא דִמְנַשֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויתמך יד אביו. הרימה מעל ראש בנו (ע) ותמכה בידו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) הוצרך לפרש כן מפני שהרמה שהיא ההסרה ומלת ויתמוך שמורה על הסמיכה הם שני הפכים: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וירע בעיניו. אולי יוסף היה אוהב את מנשה יותר בעבור היותו בכור לכן חרה לו והנכון בעיני כי חשב שטעה אביו בהם ואם היתה ברכתו בבלי דעת לא תבא ברכתו עליהם כי איננה ברוח הקדש כראוי וכאשר אמר לו ידעתי בני ידעתי נתפייס (הרמב"ן)

 דעת זקנים  וירע בעיניו. מפי רבי יצחק לוי שלכך הרע בעיני יוסף שאמר בלבו אבי מחזיק אותי כשוטה שלא סדרתי אותם כהוגן ואני סדרתי אותם כסדר: (דעת זקנים)


{יח}  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ:

 אונקלוס  וַאֲמַר יוֹסֵף לְאָבוּהִי לָא כֵן אַבָּא אֲרֵי דֵין בּוּכְרָא שַׁו יְמִינָךְ עַל רֵישֵׁהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יוֹסֵף לְאָבוּי לָא כְדֵין אַבָּא אֲרוּם דֵין בּוּכְרָא שַׁוִי יַד יְמִינָךְ עַל רֵישֵׁיהּ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ויאמר יוסף וגו' לא כן אבי. טעם שהאריך כל אלה הדברים לא כן אבי כי זה הבכור וחזר עוד לומר שים ימינך וגו':

הנה נסתפק יוסף באחד מב' דרכים, הא' הוא שחשב יעקב כי הבנים היו לקוחים ביד יוסף בשעת ברכה וידוע הרבר כי יקח בימינו הבכור ובשמאלו הצעיר וכפי זה יהיו לפני יעקב הבכור לשמאלו והצעיר לימינו, ואשר על כן שכל את ידיו כי מנשה הבכור ואותו ישים אביו ביד ימינו, ודרך ב' שבכונת המכוון שכל את ידיו לשום ימינו על ראש הצעיר, לזה אמר לו בתחלה אם כונתו היא לחושבו כי לקחם אביהם בידו הבכור לימינו של יוסף אמר לא כן אבי כמו שאתה חושב כי זה הבכור, ואם אתה יודע כי סדורים הבכור לימינך וגו' אלא שאתה מונע ימינך מהבכור לזה אמר שים ימינך על ראשו פירוש למה תמנע הטובה מבעליה, וכבר ידעת מה שגרם דבר זה: (אור החיים)

 ספורנו  כי זה הבכור שים ימינך על ראשו. כי אמנם הסמיכה ביד תכוין הנפש אל מה שנסמך עליו כענין ויסמוך את ידיו עליו וכח הימין חזק מכח השמאל ותכוין יותר סמיכת הימין אל הימין ממה שתכוין אותה סמיכ' השמאל אל השמאל: (ספורנו)


{יט}  וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם:

 אונקלוס  וְסָרֵיב אָבוּהִי וַאֲמַר יְדַעְנָא בְרִי יְדַעְנָא אַף הוּא יְהֵי לְעַמָּא וְאַף הוּא יִסְגֵּי וּבְרַם אָחוּהִי זְעִירָא יִסְגֵּי מִנֵּהּ וּבְנוֹהִי יְהוֹן שַׁלִּיטִין בְּעַמְמַיָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְסָרֵב אָבוּי וַאֲמַר יָדַעְנָא בְּרִי יָדַעְנָא דְהוּא בּוּכְרָא אוּף חֲכִּימְנָא דְאוּף הוּא יְהֵי לְעַם רַב וְאוּף הוּא יִסְגֵי וּבְרַם אָחוֹי קַלִילָא יַסְגֵי יַתִּיר מִנֵיהּ וּבְנוֹי יְהוֹן סַגִיאִין בְּעַמְמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ידעתי בני ידעתי. שהוא (פ) הבכור: גם הוא יהיה לעם. ויגדל, שעתיד גדעון לצאת ממנו, שהקב"ה עושה נס על ידו: ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו. שעתיד יהושע לצאת ממנו, שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל: וזרעו יהיה מלא הגוים. כל העולם יתמלא בצאת (צ) שמעו ושמו, כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) הוצרך לפרש שלא תאמר ידעתי בני ידעתי דגם הוא יהיה לעם, והיה משמע שגם יוסף היה יודע שמנשה יהיה לעם, רק שיוסף חשב שיעקב אבינו אינו יודע, ומשום הכי קאמר לו יעקב שגם הוא יודע כמוהו שיגדל וגם יהיה לעם, זה לא מפורש בקרא, כי יוסף לא קאמר אלא כי מנשה הוא הבכור, ולזה פירש ידעתי בני ידעתי כמותך כי הוא הבכור, ועוד יודע אני מה שאין אתה יודע, שגם הוא יהיה לעם שגם זאת אני יודע שיגדל: (צ) דקשה לרש"י דוזרעו יהיה מלא הגוים משמע שזרעו יהיו נפוצים בכל העולם, ואדרבה זה קללה הוא, ועל זה פירש שמעו כו', רוצה לומר שם שלו כאילו אמר ושם זרעו יהיה בכל העולם, דהיינו על ידי ירח וחמה שנראין בכל העולם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מלא הגוים. גוים רבים יצאו ממנו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ידעתי. בגימטריא חמשה מלכים שה' מלכים יצאו ממנשה: וזרעו יהיה מלא. בגימטריא יהושע: (בעל הטורים)

 אור החיים  וימאן אביו ויאמר ידעתי וגו'. אומרו וימאן, לצד שהיה רוצה לסמוך יד אביו להסיר אותה, וכפל לומר ידעתי בני ידעתי, נתכוון להשיבו לב' דברים שאמר כמו שפירשנו, כנגד מה שאמרת לא כן אבי כי זה הבכור ולא כמו שאני חושב שסדורים בהפך ידעתי בני ורמז באומרו בני פירוש ומן הסתם לא תחשיב ימינך לפני ימיני ולא תסדרם אלא הבכור לימיני ולא לימינך, וכנגד מה שהורתני לעשות משפט הבכורה באומרך שים ימינך על ראשו ידעתי גם זה ובכלל ידיעה זו נכנסה גם ידיעת המסובב מדבר זה בעשות כן ליוסף, ואמר גם הוא יגדל פירוש לא תחשוב שהוא במדרגה שפלה אלא יגדל ויהיה לעם, ואולם וגו' פירוש לא לצד ברכתי אלא לצד מה שיצא ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים, לזה הגם שבזמן זה זה הבכור לעתיד יהיה הקטן יותר גדול כאומרם ז''ל (תנחומא) שזה יצא ממנו גדעון וזה יצא ממנו יהושע ומן הסתם שלשלת זו היתה בשורש נשמת השבט מבלי ברכת יעקב ואשר על כן אני מקדימו לבכור:

או ירצה על זה הדרך ידעתי כל טענותיך, ומה שרמזת כי זה גורם לא זה גורם אלא בני פירוש בני הוא שגרם לכל העובר בחלומותיך ודבריך. ואומרו ידעתי פעם ב' נמשכת עם למטה ממנה גם הוא וגו' ואולם וגו' פירוש שידע בנבואה שהקטן יגדל מהגדול ואינו יכול לעשות הפך מהחזון אשר דימה כידו האדון ברוך הוא: (אור החיים)


{כ}  וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה:

 אונקלוס  וּבְרֵיכִנּוּן בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימַר בָּךְ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר יְשַׁוִּינָךְ יְיָ כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וְשַׁוִּי יָת אֶפְרַיִם קֳדָם מְנַשֶּׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וּבָרֵיכִינוּן בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימַר בָּךְ יוֹסֵף בְּרִי יְבָרְכוּן בֵּית יִשְרָאֵל יַת יְנוּקָא בְּיוֹמָא דִמְהוּלְתָּא לְמֵימָר יְשַׁוִינָךְ יְיָ כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶׁה וּבְמִנְיַן שִׁבְטַיָא יִתְמַנֵי רַבָּא דְאֶפְרַיִם קֳדָם רַבָּא דִמְנַשֶׁה וּמַנֵי יַת אֶפְרַיִם דִיהֵי קֳדָם מְנַשֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  בך יברך ישראל. הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם, ויאמר איש לבנו (ק) ישימך אלהים כאפרים וכמנשה: וישם את אפרים. בברכתו לפני מנשה, (ר) להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) כי מאמר ישראל הוא כלל ישראל, והוא לשון רבים, ואיך אמר ישימך שהוא לשון יחיד, לכן הוסיף ויאמר איש לבנו וכו': (ר) שהשימה הזאת אינה ממשיות שלא לקח את אפרים ושם אותו לפני מנשה, אלא השימה הזאת היא שימת מעלה שהוא קודם במעלה לדגלים וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בך יברך ישראל. כל בני ישראל: וישם את אפרים. בדבור הברכה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויברכם ביום ההוא. טעם ביום ההוא בעבור שיוסף יפצר בו לשום מנשה ראשון הגיד כי לא רצה להסיר יד ימינו מראש אפרים על ראש מנשה ולא עוד אלא שחזר ואמר בפירוש במעמד ההוא בפני יוסף בברכו אותם "כאפרים וכמנשה"

"וישם את אפרים לפני מנשה" - בכל ברכותיו וטעם בך יברך ישראל אל יוסף ידבר כי בזרעך יברך עם ישראל ויאמר למתברך ישימך אלהים כאפרים וכמנשה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ביום ההוא לאמור ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. לאמור מלא ו' שבו' מקומות הקדים אפרים למנשה כנגד ששה צדיקים השופטים שיעמדו ממנו ועל כן משול תמשל בנו. מלא וי''ו אבל המלך תמלך עלינו חסר וי''ו שכל המלכים שעמדו ממנו היו רשעים: אפרים לפני. בגימטריא רגלים בנשיאים: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויברכם ביום ההוא לאמר וגו'. פירוש בירך אותם כל כך ברכות עד גדר שאין ברכה למעלה ממנה עד שהכל אומרים בך ראוי לברך ישראל. ואומרו וישם את אפרים וגו' פירוש באמצעות דיבור זה קבע מקום למעלה לצעיר קודם למנשה כי מי הוא זה מבני ישראל אשר ישנה מטבע יעקב אבינו ויאמר לבנו ישימך אלהים כמנשה וכאפרים והיה מאמר זה לאות כי אפרים קודם מנשה לכל דבר: (אור החיים)

 דעת זקנים  וישם את אפרים לפני מנשה. ואימתי נתקיימה ברכתו בחנכת הנשיאים שאפרים הקריב ביום שביעי ומנשה ביום שמיני לקיים מה שנאמר מקים דבר עבדו: (דעת זקנים)


{כא}  וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם:

 אונקלוס  וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף הָא אֲנָא מָאִית וִיהֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדְכוֹן וְיָתֵיב יָתְכוֹן לְאַרְעָא דַאֲבָהַתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יִשְרָאֵל לְיוֹסֵף הָא אֲנָא מָטָא סוֹפִי לִמְמָת וִיהֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעֲדְכוֹן וִיתֵיב יַתְכוֹן לְאַרְעָא דַאֲבָהַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ויאמר ישראל וגו' והיה אלהים וגו'. כוונת אומרו אנכי מת וגו' פירוש שלא יחשבו כי במות יעקב תסתלק השכינה מביניהם אלא אפילו ימות יהיה אלהים עמהם. ואומרו והשיב וגו' הודיעו שיהיו נפקדים לשוב שבותם באין ספק בדבר, ודקדק לומר ארץ אבותיכם כי הארץ לאבות נתנה והם זכו בה לא ליוצאי מצרים ומעתה יש בידי לתת לך שכם אחד וגו' כי בזה תוצדק הנתינה ממנו אליו, והוא אומרו ואני נתתי לך וגו'. וגם לדברי רז''ל (ב''ר פ' צ''ג) כי שכם זו כמשמעה שבאו בני יעקב על חלליה, על אף פי כן זולת זכות אבות בארץ לא יזכה בה יעקב ולא בניו: (אור החיים)

 ספורנו  הנה אנכי מת. הנני מצוה בשעת מיתה ומקיים המתנה שנתתי: והשיב אתכם אל ארץ. ושם תתקיים מתנתו: (ספורנו)


{כב}  וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי: (פ)

 אונקלוס  וַאֲנָא יְהָבִית לָךְ חוּלַק חַד יַתִּיר עַל אַחָיךְ דִּי נְסֵיבִית מִידָא דֶאֱמוֹרָאָה בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲנָא הָא יְהָבִית לָךְ יַת קַרְתָּא דִשְׁכֶם חוּלַק חָד לְמַתָּנָא יַתִּיר עַל אָחָךְ דִי נְסֵיבִית מִידֵיהוֹן דֶאֱמוֹרָאֵי בְּעִידָן דִי עַלְתוֹן לְגַוָוהּ וְקָמִית וְסַיְיעִית יַתְכוֹן בְּסַיְיפִי וּבְקַשְׁתִּי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואני נתתי לך. לפי שאתה טורח להתעסק (ש) בקבורתי, וגם אני נתתי לך (ת) נחלה שתקבר בה, ואיזו, זו שכם, שנאמר ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם: שכם אחד על אחיך. שכם ממש, היא תהיה לך (א) חלק אחד יתירה על אחיך: בחרבי ובקשתי. כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם, נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן. דבר אחר שכם אחד, הוא הבכורה, שיטלו בניו שני חלקים, ושכם לשון חלק הוא, כתרגומו, והרבה יש לו דומים במקרא, כי תשיתמו שכם (תהלים כא, יג.), תשית שונאי לפני (ב) לחלקים, אחלקה שכם (שם ס, ח.), דרך ירצחו שכמה (הושע ו, ט.) איש חלקו, לעבדו שכם אחד (צפניה ג, ט.): אשר לקחתי מיד האמורי. מיד עשו, שעושה מעשה (ג) אמורי. דבר אחר, שהיה צד אביו באמרי פיו: בחרבי ובקשתי. היא חכמתו (ד) ותפלתו. (ועיין ברא"ם שכתב דאי אפשר לפרש על חרבם של שמעון ולוי, דהא לא עשו מדעתו, שהרי כעס עליהם על זה. ולענד"נ בלאו הכי אי אפשר לפרש עליהם, דמה נתינת טעם יהיה על שנתנו ליוסף מפני שלקחוהו שמעון ולוי בחרבם ובקשתם, והלא אדרבה מזה הטעם ראוי שינתן לשמעון ולוי ולא ליוסף ודו"ק): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) הוצרך לומר שאתה טורח וכו', מפני שבלא זה אין לפסוק זה שום קישור למעלה: (ת) פירוש נתתי לך כבר, לפי שבאותן ברכות שברכו אחר כך יהיו הכל שוין בו, לכך אמר לו בזו נתתי, רוצה לומר נתתי לך ולא יהיה בכלל אותן ברכות, (מהרש"ל): (א) (מהרש"ל), דקשה לרש"י דאם שכם הוא שם העיר למה כתיב אחד לשון זכר, אלא על כרחך אחד לאו אעיר קאי, לכן פירש העיר שכם תהיה לך חלק אחד: (ב) הוא פירוש על כי תשיתמו שכם: (ג) ולפי טעם זה קשה למה דמהו דוקא לאמורי, לכן פירש ד"א, ולד"א קשה היה לו לומר אמרי ולא אמורי, לכן צריך לב' טעמים, (מהרש"ל): (ד) רוצה לפרש בחרבי היינו חכמה, כמו שחרב מציל את בעלה כך החכמה מצילה את בעלה, כענין שנאמר (קהלת ז' י"ב) החכמה תחיה את בעליה, ובקשתי הוא לשון בקשה ותפילה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שכם אחד. יש אומדים כי על עיר שכם רמז שגם היא היתה לבני יוסף: וטעם בחרבי ובקשתי. על השם. כאשר אמר דוד מגיני וקרן ישעי. והנכון בעיני שפי' שכם אחד. חלק אחד. והוא ממשפחת על שכמם. ולעבדו שכם אחד: על אחיך. נוסף על אחיך: וטעם אשר לקחתי. אשר יקחו ישראל בחרבם ובקשתם. והזכיר האמורי. בעבור שאין בשבע' גוים חזק כמוהו. הלא תראה אחר שנהרגו שני מלכי האמורי הגדולים אמר יהושע לתת אותנו ביד האמורי. ואל תתמה על מלת לקחתי. כי לאחר שהשם נתנה בפה לאברהם הם יחשבו שהיא שלהם. וכן נאמר ליעקב לך אתננה ולזרעך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך. אחרי שבירך את בני יוסף ועשאם שני שבטים חזר על יוסף ואמר לו הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם בגלות להציל אתכם מכל צרה ותפרו ותרבו מאד וישיב אתכם אל ארץ אבותיכם לנחול אותה ואני כבר נתתי לך בארץ ההיא החלק האחד אשר בידי לתת והוא חלק הבכורה להיותך בו יתר על אחיך מיום שלקחתי אותו מיד האמורי בחרבי ובקשתי וזה כלו פיוס ליוסף ואהבתו אותו כי הודיעו שנתן לו הבכורה להיות בניו מעתה מתברכים להעשות שני שבטים גם בדגלי המדבר וחנוכת הנשיאים וגם החלק אשר לו בנחלה נתן לו שיזכה בו כאשר יכבשו הארץ בחרב ובקשת ובמלחמה והנה אמר לו עשיתי עמך כל הטובה שיכלתי לעשות לך לעת שהייתי יכול לעשותה כי אין ברשות יעקב בארץ רק שכם אחד שאין בידו לגזול מאחד מבניו את נחלתו רק הבכורה היתה לו לתת אותה לטוב בעיניו והנה נתן אותה אליו וטעם מיד האמורי כי ישראל לקחו הארץ תחילה מיד האמורי כי סיחון ועוג שני מלכי האמורי היו והמלחמה הראשונה והגדולה שהיתה להם בכבוש הארץ היתה לבניו של יוסף עם האמורי היא מלחמת יהושע עמם ובם נעשה הנס הגדול כדכתיב (יהושע י יב) אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמורי לפני בני ישראל וגו' ומיד האמורי היה חלק ונחלה לבני יוסף כמו שכתוב (במדבר לב לט) וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה ויורש את האמורי אשר בה וגם בני אפרים נחלו בגבול האמורי כמו שכתוב (שופטים א לה) ויואל האמורי לשבת בהר חרס באילון ובשעלבים ותכבד יד בית יוסף ויהיו למס וטעם בחרבי ובקשתי כי הארץ לא תכבש להם רק בחרב ובקשת ירמוז למה שאמר הכתוב (יהושע יא יט כ) לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם וייחס החרב והקשת אליו כי זכותו היא העושה עמם מלחמה והיא הנלחם להם לא הם עצמם וכענין שאמר הכתוב (תהלים מד ד) כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם וזהו בזכות האבות כי על דרך האמת ימינך לאברהם וזרועך ליצחק ואור פניך ליעקב וקרוב אלי עוד שעשה יעקב כדרך שיעשו הנביאים נטה ידו בחרב כנגד ארץ האמורי וזרק שם חצים להיותה נכבשת לבניו כענין שעשה אלישע וישם ידיו על ידי המלך ויאמר אלישע ירה ויור (מלכים ב יג טז) ואף על פי שלא סיפר הכתוב כן ירמזנו בפסוק הזה ויתכן שזה טעם אמרו לקחתי כי מאז לוקחה הארץ לבניו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  שכם אחד. בגימטריא בחלק בכורה: (בעל הטורים)

 ספורנו  ואני נתתי לך. ואני הנה אמנם לא עברתי נחלה כלל כשנתתי לך שכם אחד על אחיך בארץ אף על פי שהיא ארץ אבותיכם בלעדי כי נתתי לך מה שלקחתי מיד מי שהוא אמורי במעשיו הרעים ובעל אמירה שאומר הרבה ואפילו מעט אינו עושה להיטיב וזה הוא עשו כשקניתי הבכורה ממנו כי לולא זה לא היה לאחיך בירושת האבות כ''כ חלק בארץ: בחרבי ובקשתי. בחכמתי ובינתי שהם חרבם וקשתם של צדיקים כאמרו חגור חרבך על ירך גבור וכבר בארו רז''ל ההוא בד''ת הוא דכתיב וכענין על הפך זה שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה וכענין וידרכו את לשונם קשתם שקר: (ספורנו)

 דעת זקנים  ואני נתתי לך. הקשה הרב רבי משה והלא מטיל קנאה ביניהם והוא היה יודע שבשביל משקל שני סלעים מלת שהוסיף לו על אחיו נתגלגל הדבר וירדו למצרים. וגם על יוסף יש תימה שנתן לבנימין שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות ולאחרים לא נתן אלא חליפות שמלות. ותירץ כי מה שנתן יעקב ליוסף בעודו הדיוט וקטן בזה היו מתקנאים בו כי היה נראה להם שלא היה לו לכבדו יותר מפני שהם גדולים ממנו אבל עכשיו שהיה מלך לא היו מתקנאים שהדין לכבדו מפני כבוד המלכות, וגם שנתקיימו החלומות והיו צריכים לו וגם מה שהיה יוסף מכבד לבנימין יותר מהם לא היו מתקנאים כי אמרו הדין עמו לפי שהוא בן אמו. אמנם מה שריבה משאות בנימין קשיא לי כי אז היו סבורין שלא יהא מכיר אותו והלא היה מטיל קנאה בסעודה ביניהם ונ"ל שגם בזה היו סבורים שהדין עמו לפי שאמר להם להביאו ויש לו לחבבו יותר מן האחרים. ועוד נ"ל כי מאותה שעה היה דעתו של יוסף להתגלות לאחיו וכשידעו שהוא בן אמו לא יתקנאו בו. ויש מפרשים שכם אחד היינו קבר שבשכם כדכתיב ואת עצמות יוסף קברו בשכם משל לגנבים שגנבו חבית מלאה יין ומצאם בעל החבית אמר להם בחסדכם לאחר שתשתו היין החזירו החבית למקומה כך יוסף בשכם גנבוהו ובשכם החזירוהו בעצמות: (דעת זקנים)

בראשית פרק-מט

{א}   רביעי  וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:

 אונקלוס  וּקְרָא יַעֲקֹב לִבְנוֹהִי וַאֲמַר אִתְכַּנָשׁוּ וַאֲחַוֵּי לְכוֹן יָת דִּי יְעָרַע יָתְכוֹן בְּסוֹף יוֹמַיָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרָא יַעֲקב לִבְנוֹי וַאֲמַר לְהוֹם אִדַכּוּ מִסוֹאֲבוּתָא וְאֲחַוִי לְכוֹן רַזְיָיא סְתִימַיָא קִיצַיָיא גְנִיזַיָא וּמַתַּן אַגְרְהוֹן דְצַדִיקַיָיא וּפוּרְעָנוּתְהוֹן דִרְשִׁיעַיָא וּטְלָנֵיתָא דְעֵדֶן מָה הִיא כַּחֲדָא מִתְכַּנְשִׁין תְּרֵיסַר שִׁבְטֵי יִשְרָאֵל מַקְפִין דַרְגְשָׁא דְדַהֲבָא דִרְבִיעַ עֲלָהּ מִן דְאִיתְגְלֵי אִיקָר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ קִיצָא דְעָתִיד מַלְכָּא מְשִׁיחָא לְמֵיתֵי אִיתְכְּסֵי מִינֵיהּ וּבְכֵן אָמַר אִיתוּ וְאִיתְנֵי לְכוֹן מַה דְיֶאֱרַע יַתְכוֹן בְּסוֹף יוֹמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואגידה לכם. בקש לגלות את הקץ (ה) ונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל אומר דברים אחרים (ב"ר צח, ב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) הואיל דהאספו והקבצו ב' לשונות, רמז לקץ דכתיב (ישעיה י"א י"ב) ונפוצות יהודה יקבץ וכתיב (צפניה ג' י"ט) הנדחה אקבץ, שהוא רמז לגלות אחרון, ועוד יש לומר מדכתיב באחרית הימים למה לי, אלא רמז לקץ הימין שיהיה באחרית הימים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  את אשר יקרא אתכם. דבר הנביא לעתיד. ותעו האומרים שהם ברכות בעבור שמצאו בסוף ויברך אותם ואיה ברכת ראובן ושמעון ולוי. ועל דרך הנבואה אמר וזאת אשר דבר להם אביהם. ואחר כן ברך אותם ולא הזכיר הכתוב הברכות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  באחרית הימים. הם ימות המשיח כי יעקב ירמוז אליו בדבריו כמו שאמר עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים ורבותינו אמרו (פסחים נו) שבקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה כי לדברי הכל אחרית הימים ימות המשיח הם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויקרא יעקב לבניו. שרצה לגלות להם הקץ ונסתם ממנו אמר יעקב שמא יש בכם חטא אמרו לו תדקדק בשמותינו ולא תמצא בהם אותיות חט ואמר להם גם אין בהם אותיות קץ: (בעל הטורים)

 ספורנו  באחרית הימים. לקץ הימין בבוא גואל שיהיה אחרית ימי האומות אויבי ה' ומלכותם שתתמלא סאתם עד סוף מלואה כאמרו כי אעשה כלה וכו' וכזה דבר בלעם באמרו באחרית הימים כמו שהעיד באמרו וקרקר כל בני שת וכן הנביאים באמרם והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה' נכון כראש ההרים וזה הגיד יעקב כזה באמרו כי יבא שילה ולו יקהת עמים אוסרי לגפן עירה וכו': (ספורנו)

 כלי יקר  האספו ואגידה לכם וגו'. ואח"כ הזכיר לשון קיבוץ הקבצו ושמעו וגו', לפי שארז"ל (עיין פסחים נו.) בקש לגלות הקץ ונסתם ממנו, והנה לשון אסיפה שייך למי שעומד בחוץ במקום מגולה ונאסף לתוך הבית למקום צנוע, כמו ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב.ב) ואין איש מאסף אותי הביתה (שופטים יט.יח) וכן רבים, אבל לשון קיבוץ מורה על אנשים מפוזרים שיתקבצו למקום אחד אפילו שיהיה במקום מגולה ובקעי בו רבים, כך מתחילה בקש לגלות סוד הקץ ואין ראוי לגלות דבר סוד ברשות הרבים פן ישמע מי שאינו הגון, כי סוד ה' ליראיו דוקא, ע"כ אמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים לעת קץ, ומיד הרגיש בעצמו שנסתם ממנו הקץ, ע"כ חזר מלשון אסיפה ואמר הקבצו בני יעקב לשמוע דברים שאין בהם סוד ויכול לדבר ממנו ברבים, והזכיר ב"פ ושמעו כי לקצתם היה מדבר דברי כבושים ותוכחות כמו לראובן ושמעון ולוי, וע"ז אמר ושמעו בני יעקב, ולקצתם היה מגיד עתידות, וע"ז אמר ושמעו אל ישראל אביכם, כי הגדת העתידות תלוי ברוה"ק שעליו המיוחס לשם ישראל כי שם זה רוחני, וזה פירוש יקר. (כלי יקר)

 דעת זקנים  האספו ואגידה לכם. וכתיב הקבצו ושמעו כאן רמז להם שילכו בגלות שני פעמים ויאספו בשניהם: את אשר יקרא אתכם. פי' בסוף ד' מאות ושלשים שנה של גלות מצרים דהימים מכריחנו לפרש כן דאי לא הוה ליה למכתב באחרית ימים בסוף ימי העולם, ושמעתי באחרית הימים של הקב"ה דהיינו בסוף חמשת אלפים ובקש יעקב לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה ותמה ואמר למה אלו אין ראויים לגלות להן הקץ והלא אין בהם חטא כלו' אין בכל שמות השבטים לא חי"ת ולא טי"ת השיבו רוח הקדש גם אין בכל אותיות שמות השבטים לא קו"ף ולא צד"י אם כן אינן ראויין לגלות הקץ ועל אשר קראת לבניך להם אתה קורא לי אין אתה קורא כד"א ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל אין המדה זו שלך הולך רכיל מגלה סוד וגו' כשראה יעקב כך הפליגן בדברים ואמר ראובן בכורי אתה: (דעת זקנים)


{ב}  הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם:

 אונקלוס  אִתְכַּנָּשׁוּ וּשְׁמָעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְקַבִּילוּ אוּלְפַן מִן יִשְׂרָאֵל אֲבוּכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אִתְכְּנָשׁוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקב וְקַבִּילוּ אוּלְפַן מִן יִשְרָאֵל אֲבוּכוֹן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ושמעו. אותיות שמע ו' שאמר להם שמע ישראל שיש בו ו' תיבות: ושמעו בני יעקב. ושמעו בגימטריא הוא ביקש לגלות הקץ: ושמעו אל ישראל. בגימטריא זהו קצו של מלך המשיח: (בעל הטורים)

 ספורנו  ושמעו אל ישראל אביכם. קבלו את הדרך שהורה לכם כל ימיו אשר בה תהיו בני ישראל והוא אביכם כי תשתררו עם אלהים ואנשים ולא יאבד מכם הטוב העתיד לבא: (ספורנו)


{ג}  רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז:

 אונקלוס  רְאוּבֵן בּוּכְרִי אַתְּ חֵילִי וְרֵישׁ תָּקְפִּי לָךְ הֲוָה חָזֵי לְמִסַּב תְּלָתָא חוּלָקִין בְּכֵירוּתָא כְּהֻנְתָּא וּמַלְכוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  רְאוּבֵן בּוּכְרִי אַנְתְּ רֵישׁ חֵיל שִׁימוּשִׁי וְשֵׁירוּי קִרְיוּת הִרְהוּרִי חָמֵי הֲוֵי לָךְ בְּכוֹרוֹתָא וּרְבוּת כְּהוּנְתָּא וּמַלְכוּתָא וְעַל דִי חַטְיַית בְּרִי אִתְיְהִיבַת בְּכֵירוּתָא לְיוֹסֵף וּמַלְכוּתָא לִיהוּדָה וּכְהוּנְתָּא לְלֵוִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  וראשית אוני. היא טפה ראשונה שלו, שלא ראה (ו) קרי מימיו (ב"ר שם ד.): אוני. כוחי, כמו מצאתי און לי (הושע יב, ט.), מרוב אונים (ישעיה מ, כו.), ולאין אונים (שם כט.): יתר שאת. ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה, לשון נשיאות כפים: ויתר עז. במלכות, כמו ויתן עז למלכו (שמואל-א ב, י.), ומי גרם לך להפסיד כל אלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דמלת אוני יתיר הוא, שהרי כבר כתיב כחי ואוני היינו נמי כחי כדפירש רש"י, ואף על פי דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה (יבמות ל"ד.), אפשר דלאה מוכת עץ היתה. והרא"ם תירץ שמעכה באצבע, ויש עוד תירוצים אחרים עיין שם, (נח"י), ולולא דבריהם הייתי מפרש שלא נתעברה מטיפה ראשונה, אלא שכל הטיפות של יעקב היה לו לראובן שלא ראה קרי מחמת הרהור, עיין שם מ"ש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ראובן בכורי אתה כחי. בך נראה בתחלה כחי והבכור יקרא ראשית און. וכמוהו ראשית אונים: יתר שאת. ראוי היית ליתרון על הכל שתהיה נשא: ויתר עז. כפול בטעם כדרך כל הנבואות ופי' עז תקיף: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ראובן בכורי אתה. שיעור הפסוק הזה ראובן אתה בכורי וכחי וראשית אוני יתר שאתי ויתר עוזי וענינו אתה בכור כחי וראשית אוני בהיותי ביתרון שאת ומעלה כלשון הלא שאתו תבעת אתכם (איוב יג יא) משאתו יגורו אלים (שם מא יז) רוממות וגדולה ובהיותי יתרון עז למלחמה כמו ויתן עז למלכו (שמואל א ב י) ועזוז מלחמה (ישעיהו מב כה) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ראובן. בגימטריא לא בכור. יוסף במלואו בגימטריא בכורה: (בעל הטורים)

 אור החיים   ראובן בכורי אתה וגו'. יש להעיר מה חידוש מודיע יעקב לראובן כי הוא הבכור:

עוד אומרו כחי וראשית אוני מה הוא דעתו בזה, ורז''ל אמרו (ב''ר פ' צ''ח) כי הודיעו בזה כי הוא טיפה ראשונה, ועדיין צריך לדעת מה היא כוונת הודעה זו לראובן:

עוד למה כפל לומר כחי ולא הספיק לומר ראשית אוני:

עוד צריך לדעת כוונת אומרו יתר שאת ויתר עז. ורז''ל (שם) אמרו שאת זה כהונה עז זה מלכות וכו', וצריך לדעת למה לא אמר חלק פי שנים אחר שירד לפרט פרטי המושג לבן בכור. ואונקלוס הוסיף להזכירה בתרגומו ואמר תלת חולקין וכו':

עוד צריך לדעת כוונת אומרו פחז כמים אל תותר. ורש''י ז''ל פירוש על אשר פחזת כמים לזה אל תותר לא יהיה לך היתירות ומה הוא הפחז כי עלית משכבי וגו'. ועדיין צריכין אנו למודעי למה לא הספיק לומר אל תותר כי עלית אחר שהפחזות הוא כינוי לעון היה לו להזכיר העון לבד ומה לי עשאו בחפזון או שלא בחפזון:

עוד למה הפסיק בעונש באמצע הודעת העון שהיה לו לומר על זה הדרך אל תותר פחז כמים כי עלית או על זה הדרך פחז כמים כי עלית וגו' אל תותר:

עוד צריך לדעת כוונת אומרו עלית משכבי אביך לשון רבים:

עוד מה כוונת אומרו אז חללת כי משמע שעשה ב' דברים בזמנים מחולקים ולזה אמר אז וגו' פירוש כי לצד שהחילול היה בזמן נפרד מזמן שעלה יצועי אביו לזה אמר אז חללת וצריך לדעת מה היא החילול שעשה זולת עלית משכבי וגו', ואם הכונה היא שבאמצעות עליתו חלל וגו' היה לו לומר עלית וגו'. חללת וגו'. והדבר מובן שאז בעלותו חלל יצועי ולא היה צריך לומר אז:

וקודם לבא לביאור הכתובים יש לנו לחקור חקירה אחת והיא איך עשה יעקב הפך מה שכתוב בתורה (תצא כ''א ט''ז) לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור והוא בכר יוסף בן רחל האהובה אצלו על פני ראובן בן לאה השנואה. וקודם צריך לתת לב אם האבות היה עליהם חיוב קיום כל התורה כי הלא מצינו שיעקב נשא ב' אחיות ואברהם לא מל עד שהיה זקן וכן כמה פרטים:

ומעתה מה מקום לקושיא זו שבכר בן האהובה תהיה זו כערלה של אברהם קודם שנצטווה וכנשיאת ב' אחיות ליעקב. וראיתי לרמב''ן (תולדות כ''ו ה') שנתן טעם ליעקב שנשא ב' אחיות כי לא היה בארץ עד כאן, ואין דבריו חזקים בסמוכות כי מי גילה לו סוד זה שלא היה שומר תורה אלא בארץ אחר שאין הפרש בין הארץ לח''ל באותן פרטי המצות שלא שמרום האבות:

והנכון בעיני הוא כי האבות קבלו התורה משם שקבל מנח שקבל מחנוך שקבל מאדם הראשון. אשר למדה מפי הגבורה דכתיב אז ראה וגו' ויאמר לאדם, (זהר ח''א קצט.) ושבאמצעותה צוהו לעבוד גן עדן וכמו שפירשתי בפסוק (לעיל ב' ט''ו) לעבדה ולשמרה. אך לא נצטוה אלא על ז' מצות שאם יעבור עליהם יהרג אבל שאר התורה קרוב לשכר אם יעשה ורחוק מן ההפסד אם לא יקיים, וכדרך שיש לנו גם אחר נתינת התורה שיש מצות שאם יעשה אותם האדם יטול שכר ואם לאו אין לו עונש עליהם כמו כן היה מיום ברא אלהים אדם בכל התורה חוץ מז' מצות, והאבות לצד חביבותם בה' וחשקם באושר עליון קיימו הכל כאומרו (כ''ו ה') עקב אשר שמע וגו', ואמרו ז''ל (יומא כח:) קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין ואת בניו הקים תחתיו להרויח תועלת המצוות ועסק התורה, אבל במקום שהיו רואים תועלת דבר ההצלחה להם כמו שתאמר יעקב כשהרגיש בהצלחתו בנישואי שתי האחיות העלים עין מריוח הנמשך מקיום המצוה ההוא כיון שאין לו עונש אם לא יקיימנה כל עוד שלא נתנה תורה, ומה גם אם נאמר שהיו עושים על פי הדיבור כי האבות נביאים היו וה' אמר להם לעשות כן, ודבר זה דומה למה שכתב רמב''ם בהלכות יסודי התורה (פ''ט) כי נביא שאמר לעבור על איסור מאיסורי התורה לפי שעה שומעין לו כאליהו בהר הכרמל וגו' גם יאמן יעקב שעשה מעשה על פי נבואתו שיכול לישא ב' אחיות לפי שעה לא שיעקר איסור ב' אחיות, ומה גם בזמן שלא היה להם עונש על הדבר אלא הקרבת התועלת אם יקיימו כנזכר, גם יהודה על ידי מלאך הורשה לקחת תמר כאומרם ז''ל (ב''ר פ' פ''ד) למה שנמשך ממנה מהאצלת נשמות הקדושות, ולפי זה נאמר כי יעקב נראה בעיניו להעניש ראובן על אשר חלל יצועו ונטל ממנו הבכורה או שכן נאמר לו בנבואה, וכמו שכן אמר הכתוב בדברי הימים (א' ה') ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף. ועדיין אין הדבר מספיק כי למה לא ניתנה אלא ליוסף ולא ליהודה או לשאר אחים הגדולים, ובס' הזוהר פ' וישלח דף קע''ו כתב טעם הדבר וז''ל בשעתא דעאל לגבה דלאה כל ההוא ליליא רעותיה ולביה הוה ברחל דחשיב דרחל איהי וכו' אהדר עובדא לאתריה וכו' בכורתיה אהדרת ליוסף וכו' ע''כ. הנה טעם זה מספיק לנטילת בכורה מראובן ותעמוד ביוסף כי הוא כפי האמת שעלה במחשבה ראשונה בביאה ראשונה כשהטיל זרעו יעקב חשב באמו. אלא קשה למה הוצרך הכתוב לומר ובחללו יצועי אביו וגו' הלא אפילו אם לא היה ראובן מחלל יצועי אביו הבכורה ליוסף נוגעת כנזכר:

וליישב הענין דבר ידוע היא כי כל רוחניות שבעולם מתחלק לג' בחינות, אחד קדושה, ואחד חול, ואחד חלק רע, וכל אחת מהשלשה תוציא ענפיה והתאוה לבחינתה. חלק הקדושה יפריח ענפי הטוב והאושר הנצחי ותתאוה למושכלות, חלק החול יתאוה לאכול הערב לפה והנחמד לעין ויבנה בתי אבנים ועפר ויכונן מלבושים והכנות נדמים, חלק הרע יתאוה לכל תיעוב ויעשה כל אשר שנא ה' ויבחר לגזול ולרמות ולשקר ולאכול חלק הטמא נבילות וטריפות שקצים וכו' ויערב לנפשו לחבק בשר טמא נדה גויה אשת איש וזכר המרוחקים מבחינת הקדושה, ומג' אלה ישנו כל הווה וכל נמצא בין מחלקי הטוב והטהרה בין בחלקי הממוצע והוא שאנו קוראים חול בין בחלקי הרע והטומאה, וצוה ה' לעם ישראל כי לצד שהם בחינת הקדושה לבל יטעמו מחלק הרע לא במאכל ולא במשתה ולא בדיבור ולא במחשבה ולא בראיה ולא בשמיעה ולא בריח. מאכל לבל יאכל בעלי חיים טמאים וטריפות ונבילות ושקצים וכו' ולא ישתה יין נסך ויין ערלה וכדומה. דיבור שלא ידבר שקר ורכילות ונבלות הפה ולשון הרע וכדומה. מחשבה לבל יחשוב בע''ז ולא בזנות ולא יתגאה בדעתו ולא יחרוש און. ראיה לבל יביט ביופי אשה האסורה כאומרו אל תפנו אל האלילים וגו' (זהר קדושים פג:) ולא יביט בדברים האסורים לראות. שמיעה שלא ישמע דברים המשקצים ולא קול אשה האסורה וכדומה. ריח שלא יריח ריח דברים האסורים וכנגד כל בחינה ובחינה יש חלק החול וחלק הקדושה, וגזר ה' שיהיה חלק הקדושה מצוה לעשות כן וחלק החול רשות ובעת אשר ידבק האדם בבחינה אחת מהם כמו כן תדבק נפשו בשורש ההוא אם לטוב אם להפכו, ומעתה הגם שתהיה נפש אדם טהורה זכה וברה באמצעות אשר יכניס לפנימיותו מחלק הרע תהיה הנפש ההיא מעורבת מב' בחינות טוב ורע וזה יסובב לנפש ההיא טעימת המר להתייסר או גוף ונפש בעולם הזה או נפש לבד לאחר מותו, והוא סוד הכביסה שאמרו בשלהי שבת (קנב:) ינתנו לכובס. ויש לך לדעת כי כפי בחינת הרעה שנדבקה בנפש מהרע כמו כן תתאוה נפשו, כמו שתאמר אם נפשו נחלאה מטומאת הניאוף תתאוה נפשו לבחינה זו כפי מה שהקדמנו כי כל בחינה תתאוה לכיוצא בה וכי ירבה האדם להלעיט נפשו מחלקי הרע תגדל בה חשק הרע ויבדל ויתרחק מבחינת הטוב, תקח כלל זה בידך כי אין לך דבר מעשה בעולם ולא נדנוד דבר שאין לו יסוד ברוחניות, וכל דבר איסור שהודיע ה' כי הוא זה אסור כל הנדבק בו הרי הוא מושך לנפשו חלק רע, וצא ולמד מה שכתב בספר הישר (שער ט') שחיבר ר''ת בהבחנת הנפש לדעת אדם נפשו מה טיבה. ותמצא שיש אדם שאין נפשו משיחתו עשות ניאוף ויש נפש אדם שמשיחתו על הדבר ודבר זה גורם אם הוא דבק בנפשו מבחינת הרע אותה בחינה אינה יכולה להפך טבעה הרע לשנוא כיוצא בו, והוא גם כן סוד אומרם ז''ל (סוכה נב:) אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע:

גם יש לגלות הבחנה אחת בזה כי יש אדם כי יולד יהיה טבעו להוט אחר עשות רע ויגדל עשות רשע, ויש אדם טבעו בלא שום טורח יחדל מבחינת הרע ובנקל יחזור לאחור אם יחפוץ, דבר זה ימשך מההרכבה בשעת זריעה אם נפש אדם הזורעת חושבת בחשק המעשה לצד המעשה כי יערב לו, ואין צריך לומר אם יתן עינו בכוס אחר או יחשוב במחשבות שלא במינו הטהור וצא ולמד מבני חזקיה ע''ה (עין יעקב ברכות י:) שיצאו ב' עובדי ע''ז לצד מחשבת המוליד בעממים כי המחשבה באותו מצב בונה הבנין בנולד, וזה לך עיקר גדול כי המזריעים הם הבונים לנפש הנולד, ואם תזרע בנקיון וטוהר קדיש משמיא נחית, ואם תולד בו כל שהוא מחלק הרע דרך שם תכנס בחינת הרע ותעל צחנתו ובאשו, זה הכלל לא יתאוה לבחינת הרע אלא מינו וכל שאין בו מין רע כל עיקר לא תתאוה לדבר, ואם לקחך אדם לומר והרי אדם מושלל מחלק הרע היה ואיך חטא ועבר על דברי ה'. אמור לו שוגג היה גם לא בחינת הרע גמור היה עץ הדעת והראיה כי נטוע בגן אלהים מקום שאין רע, גם אמרו ז''ל (ב''ר פ' כ''א) שאם היה ממתין עד ערב שבת קודש היה מקדש על גפן למ''ד (סנהדרין ע.) גפן היה, הא למדת שלא היה בחינת הרע אלא כדבר חול בערך קודש והוא סוד:

וא''ת איך אברהם ילד ישמעאל ויצחק עשו, יש לך לדעת כי הם חלקי הרע שזרע בהם האב תרח אבי אברהם עובד ע''ז היה וכשיצתה נפש אברהם יצאה דבוקה מבחינת הרע אלא שגבר עליו חסד אברהם וכפה בחינת הרע עד שהפרידה ומסרה בישמעאל, ועדיין היה ניצוצי הרע דבקים עד שבא יצחק והפרידם ברתיחת הקדושה, והוא אומרם ז''ל (ב''ר פ' ס''ג) כי יעקב יצא נקי ובר וכו'. ומעתה נשקיף במעשה יעקב כי בעת הזרעת ראובן היתה מחשבתו לא שלימה בבחינת הטוב בפרט זה שלא עשה מעשה במקום המחשבה ובחינה זו אינה במדרגת הטוב, וכמו שתמצא שחשבו ז''ל (נדרים כו:) בדומה לזה בני תמורה, והגם כי ישתנה מעשה יעקב לצד כי מחשבתו וידיעתו שלימה פירוש כי היה חושב ברחל גם היה בדעתו ובידיעתו כי היא זאת רחל לא שהיה יודע שהיא לאה וחשב ברחל שלזה יקרא בני תמורה, אף על פי כן הדבר הוא כל שהוא מבחינת לא טהור, וצא ולמד מה שיצא מזה כי יצא ראובן ובלבל יצועי אביו הרי שעשה פעולתו מעשה הבלתי טהור מה שלא עשה כן אחד מכל השבטים ואפילו על ידי נסיון של יוסף. והגם שאמרו רבנן (שבת נה:) כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, עם כל זה הכתוב העלה עליו החטא או לצד שעשאו או לצד שראוי ליקרא עליו:

ומה שתמצא שיהודה שכב עם תמר, ב' תשובות בדבר הא' כי לא ידעה וגם מלאך אנסו כאומרם ז''ל (מכות כג:) בפסוק צדקה ממני שיצתה בת קול ואמרה ממני יצאו הדברים מה שאין כן ראובן דאדרבה התורה העידה כי עשה מעשה בלתי הגון:

ומה שראיתי להרב המופלא הר''י רוזאניס זצוק''ל (פרשת דרכים ד''א) שהליץ בעדו כי בלהה היתה מפותת אביו ודייק תיבת פלגש שאינה בקידושין וכו' יע''ש, אין דבריו נראים כי ודאי שבקידושין היו וכמו שפירשתי שם במקומו וכמו שכתוב בקונטרס הראיות, ומה שאמר הכתוב (לעיל ל''ה כ''ב) פלגש אולי שהיא סברת ראובן שבה שגג. או רמז הכתוב טעם בלבולי יצועי אביו שאמר לא די זלזול אמו בפני רחל הגבירה אלא עוד תתזלזל בפני הפלגש, ולעולם אשת יעקב היתה והכתוב העלה עליו ששכב עמה. ומעתה תשכיל לדעת כי דברי הזוהר שאמר שטעם הבכורה הוא כי המחשבה במקומה עמדה ביוסף ומה שאמר הכתוב בדברי הימים ובחללו יצועי אביו וגו' הוא ענין אחד כי החילול יצא מהאמצעות המחשבה שלא היתה בלאה אלא ברחל ואם היתה מחשבתו בלאה לא היה ראובן מחלל יצועי אביו:

ובזה נבוא לביאור הכתובים כפתור ופרח, כי יעקב תחילת דברו הטוב כשרצה להסיר הבכורה מראובן עמד לנס לפניו מה שהקדמנו כי תולדות הרע בבנים התחלתה תהיה מהמוליד, לזה חש יעקב שיאמר ראובן בלבו כי יעקב הוא הסובב למעשה ההיא כפי מה שהקדמנו כי המוליד יוליד שרשים בנפש הבן אם לטוב אם לרע, ולצד שחטא ראובן היה בבחינת השכיבה בא להסיר חשד ממנו ואמר ראובן בכורי אתה וגו', הנה יש בעוברי עבירה בבחינת הניאוף ג' הדרגות, א) שנואפים ויולדים בנים שלא כהוגן. ב) מזריעים באיסור ואינו מוליד בן מאותה ההזרעה, ויש בגדר זה כמה הדרגות או שבא על אשת איש ולא ילד ממנה ממזר או ששחת בזכר או ששחת ארצה או בחזיונות לילה במקרה, ג) שמתחמם האדם וקשתו ננער באמצעות מחשבות רעות וכדומה, וכל שלש אלה הם מדריגת התיעוב השנאוי בעיני הקב''ה, לזה אמר כנגד שלשתם בכורי וכחי וראשית אוני, בכורי אתה שלא ילדתי בן קודם לך שלא בדרך כתובה וקידושין כי זה גם כן מהבלתי נכון, כחי שלא יצא ממני זרע קודם לך, ראשית אוני שלא ננערה קשתי, הא למדת כי יעקב מושלל מבחינה זו של ניאוף בהחלט:

גם רמז באומרו כחי וראשית אוני שנוצר מטיפה ראשונה שיצא מיעקב ומזה אתה למד כי לא בעל על הבתולים שאם כן לא היתה מתעברת מביאה ראשונה אלא הוציא בתולים באצבע כדי שלא תפסד הטיפה הא למדת כי גם בשעת מעשה לא הגביר תאווה הגופיית ומעשהו היה לתכלית דבר קדושה, ומעתה אין מקום לחשוד ביעקב ממעשה ראובן כי הוא הסובב, וזו היא תכלית כונתו ולא לשבח עצמו נתכוין:

ואומרו יתר שאת וגו' פירוש כי נטילת פי שנים רמז הוא באומרו בכורי אתה וסתם בכור נוטל פי שנים אלא הגדולה והכהונה היא מהלכות דרך ארץ ולפעמים תתהפך המעלה למי שראוי לה הגם שיהיה קטן לפני בכור, לזה אמר ויש לך יתרון עוד ליטול הכהונה והמלכות:

או ירצה כי לו נאה ליטול ביתרון בחינת הכהונה וביתרון בחינת המלכות יותר מכל הבכורות כי כל הבכורות לא ישוו לבחינת בכורתו של ראובן מהטעמים שאמר יעקב:

ועד עתה הרי החזיק עצמו במושלל מבחינת הרע והחזיק הבכורה כי לו לראובן נאה ולו יאה, ואחר כך בא לתת טעם לב' דברים, בין למה שנוגע לגדולה שהוסרה ממנו בין למה שנוגע לבחינת מעשה בלתי הגון מבטן מי יצא הקרח ואמר כנגד מה שנוגע לבכורה וגדולותיה אמר: (אור החיים)

 ספורנו  יתר שאת ויתר עז. (ד) פחז כמים אל תותר. אתה פחז כמים אל תותר על אחיך בענין יתר שאת שהיא מעלת שאת וקבלת חלק יתר בכהונה ובבכורה. אע''פ שאתה ראשית אוני והיה ראוי לך משפט הבכורה כאמרו כי הוא ראשית אונו וכו': ויתר עז. גם כן לא תותר במעלת העוז שהוא המלך שהוא יותר עז ותקיף מכל אחר זולתו במלכותו כאמרם רז''ל אין עוז אלא מלכות וזה גם כן יאות לבכור כאמרו ואת המלוכה נתן ליורם כי הוא הבכור: אז חללת יצועי עלה. אז חללת כבוד אביך או כבוד שכינה שכבר עלה על יצועי וכנגד זה יחולל כבודך ולא יהיה במדרגתו הראשונה: (ספורנו)

 כלי יקר  ראובן בכורי אתה וגו'. תרגומו חזי לך למיסב תלתא חולקין, בכירותא, כהונתא, ומלכותא, רצה לפרש הפסוק ראובן בכורי אתה, ראוי אתה לבכורה לפי שכחי וראשית אוני אתה, וראוי אתה לכהונה דהיינו יתר שאת, כי העבודה בבכורות, וראוי אתה למלכות יתר עז. אמנם פחז כמים אל תותר, כי מלך במשפט יעמיד ארץ וכל שופט צריך להיות מתון בדבר המשפט, ואתה פחזת כמים בכל עניניך ופחז היינו המהירות, ע"כ אין אתה ראוי לקבל יתרון המלוכה, וכי עלית משכבי אביך ע"כ אינך ראוי לכהונה, כי הכהונה עניינה להשרות השכינה בבהמ"ק שנקרא משכבי אביך שבשמים, כמו שמפרש רש"י על פסוק הנה מטתו שלשלמה ועל פסוק בין שדי ילין (שה"ש א.יג-ג.ז) וכארז"ל (סנהדרין ז.) כד הוי רחימתין עזיזא אפותיה דספסירא הוינא שכיבן כו' ואתה גרמת סילוק השכינה ע"י מעשה בלהה ע"כ אינך ראוי לכהונה, ונקט משכבי לשון רבים כי שלשה מקדשים יהיו לעתיד חוץ ממשכן.

אז חללת יצועי עלה. באותו פעם חללת גם יצועי דהיינו מטה שלי כדי שלא אוליד עוד בנים ממנה, ועשית זה בעבור חמדת הממון שיהיה לך חלק גדול בירושה, וכן פירש הרמב"ן, ע"כ אני קונס אותך בממון לבלתי היות לך משפט הבכורה ליקח פי שנים, ותהיה ליוסף בעל עין יפה שפרנס את אביו ואת אחיו כמ"ש (דה"א ה.א) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף.

יתר שאת ויתר עז. הקשו המפרשים שכפי משמעות הפרשה לא בירך אותו כלל, והכתוב אמר איש כברכתו בירך אותם, ואומר אני שברכו יעקב מעין ברכותיו של משה, שנאמר (דברים לג.ו) יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר, ופירש מהרי"א לפי שראובן היה מוכרח לילך בראש החלוץ למלחמה ועל הרוב המתים במלחמה הם הראשונים ע"כ ברכו יחי ראובן ואל ימות. ולי נראה שברכו בענין העז והגבורה שיהיה גבור בארץ ויתן עז ותעצומות לעם, כי ההולכים בראש החלוץ צריכים להיות גבורים וכל גבור נקרא איש חי רב פעלים, לאפוקי החלוש חשוב כמת, לכך נאמר יחי ראובן, ומה שנאמר ויהי מתיו מספר, נראה לפרש כי נצחון האויבים בדרך הטבע תלוי בשני דברים או ברבוי עם, או באנשים בעלי כח וגבורה, ושניהם כאחד טובים, ויען כי ראובן גרם ליעקב סילוק השכינה וקרוב הדבר להיות עונשו מדה כנגד מדה שבמלחמותיו תסתלק השכינה ממנו ויצטרך לעשות מלחמות בדרך הטבע ע"כ הוצרך לשני ברכות אלו, שיהיו אנשיו גבורים וע"ז אמר יחי ראובן ואל ימות, ויהיו ג"כ רבים עד שיצטרכו למספר, כי עם מועט נקראו מתי מספר שמספרם ידוע לרבים, אבל עם רב צריכין לספרם, וע"ז אמר ויהי מתיו מספר כי לשון ויהי מתיו מורה שיהיו רבים וצריכים למספר, וכן יעקב ברכו בשני ברכות אלו ונתן לו השאת והעז, השאת היינו המספר וזהו בעצם ברכת ויהי מתיו מספר, והעז היינו הכח והגבורה נרמז בברכת יחי ראובן ואל ימות.

ויותר מתיישב ענין המספר, לפירש"י שפירש ויהי מתיו מספר, שיהיה נמנה עם שאר השבטים, ומדקאמר מתיו משמע שמדבר בגברים הרבה שיהיו נמנים עם ישראל כשיהיו כל ישראל נמנים לאיזו צורך, ואמר יעקב הנני נותן לך השאת והעז כי השאת ענינו המספר כמ"ש כי תשא את ראש, שאו את ראש, וכן בכל מקום נזכר המספר בלשון שאת, ואמר יעקב אע"פ שמן הדין היית ראוי ליתר שאת ועז, ר"ל שיהיה לך יתרון על כל השבטים פי שנים, כפלים בענין השאת והעז, כי ראוי שיהיו ממך מתי מספר פי שנים על זולתך, וכן יתר עז, היה מן הראוי ליתן לך עז ותעצומות יותר מכל השבטים, ליקח פי שנים בשאת ועז, אך לפי שפחזת כמים בחטא של בלהה, ע"כ אל תותר להיות לך יתרון על אחיך בשאת ועז, אבל מ"מ גוף השאת והעז אני נותן לך במתנה, כי מן הדין היה שהחטא יגרום שלא יהיה לך שום שאת ועז, אפילו שוה לאחיך לא היה לך להיות, מ"מ הנני נותן לך ברכתי שלום שיהיה לך שאת ועז שוה לאחיך, אך אל תותר ליקח יתר על אחיך מצד שהעון גורם לך. ונוכל לפרש ענין השאת היינו שיהיה נמנה במנין שאר השבטים כמו שפי' רש"י על ויהיו בני יעקבכ י"ב (בראשית לה.כג) וכן בפסוק ויהי מתיו מספר, והכל מבואר על דרך אחד. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ראובן בכורי אתה. וראוי היית ליטול פי שנים בבכורה וגם הכהונה היתה ראויה להיות לך לפי שהעבודה בבכורות וגם המלכות כי המלכות ראוי לבכור כדאמר ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור ולא זכית להיות הבכורה לך ונתנה ליוסף והכהונה ללוי והמלכות ליהודה הה"ד ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף ומי גרם לך זה לפי שפחזת כמים כקיתון הנשפך ולא הותר לך כלום רק המנין שמתחיל לעולם מראובן ולכך נאמר כמים שהם דבר לח ונשאר מהם קצת בכלי ולא כדבר יבש שאין נשאר כלום ובמס' שבת בפרק במה בהמה מסיק כתנאי פחז ר' אלעזר אומר פ'זתה ח'בתה ז'לתה ר' יהושע אומר "פסעתה על דת "חטאת "זנית. ר"ג אומר "פללתה "חללת "זרחה תפלתך ר' אלעזר המודעי אומר הפוך ודורשה "זעזעת "חרתעתה "פרחה חטא ממך רבא אומר "זכרת עונשו של דבר "חלית עצמך חולי גדול "פרשת מלחטוא. כמים אל תותר. כמים הנשפכין מן הכלי שאין נשאר בו כלום ולא כשמן הנשאר מן הכלי כשנשפך: (דעת זקנים)


{ד}  פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה: (פ)

 אונקלוס  עַל דַאֲזַלְתָּא לָקֳבֵל אַפָּיךְ הָא כְמַיָּא בְּרַם לָא אַהֲנֵיתָא חוֹלָק יַתִּיר לָא תִסַּב אֲרֵי סְלֶקְתָּא בֵּית מִשְׁכָּבֵי אָבוּךְ בְּכֵן אֲחֶלְתָּא לְשִׁוּוּיִי בְּרִי סְלֶקְתָּא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  מְדַמִינָא לָךְ לְגִינָא קַלִילָא דְעָלוּן לְגַוָוהּ נַחֲלִין מוֹחִין מִתְגַבְּרִין וְלָא יְכִילַת לְמִסוֹבְלָא יְהוֹן וְאִסְתְּחִיפַת כֵּן אִיתְרָעַת רְאוּבֵן בְּרִי דִי חַטְיַת לָא תוֹסִיף וְעַל דִי חַטְיַת יִשְׁתְּבֵיק לָךְ אֲרוּם אִתְחַשֵׁב לָךְ כְּאִילוּ עָלְתָה לְאִיתָא דְשַׁמֵשׁ עִמָהּ אָבוּךְ בְּעִידַן דְבַלְבֵּילְתָּא שִׁווּיִי דִסְלֵיקַת עֲלָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  פחז כמים. הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, כמים הללו הממהרים למרוצתם. לכך: אל תותר. אל תרבה ליטול כל היתרות הללו שהיו ראויות לך, ומהו הפחז אשר פחזת: כי עלית משכבי אביך אז חללת. אותו שם (ז) שעלה על יצועי, והיא השכינה שהיה דרכה להיות עולה על יצועי: פחז. שם דבר הוא, לפיכך טעמו למעלה, וכולו נקוד פת"ח, ואלו היה לשון עבר, היה נקוד חציו קמ"ץ וחציו פת"ח, וטעמו למטה: יצועי. לשון משכב, על שם שמציעים אותו על ידי לבדין וסדינין, והרבה דומים לו, אם זכרתיך על יצועי (תהלים סג, ז.), אם אעלה על ערש יצועי (שם קלב, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דחלול קאי על השם דשייך לומר חילול על הקב"ה כמו חילול השם, אבל לא שייך לשון חילול על המטה, והמפרשו כך טועה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  פחז. בעבור שפחזת כמים: אל תותר. לא יהיה לך יתרון. והיה ראוי להיות אל תותר בשורק הוי''ו ואחרים אמרו רק אתה פחזת כמים הנשפכים ולא הותרת כלום, רק על דעתי שלא תמצא מלת אל רק במקום צווי. ואע''פ שנמצא ודרך נתיבה אל מות ואיננו צווי ופי' אל תבקש יתרון אפי' פחז כמים. ויהיה משקל תותר זכור מלחמה אל תוסף, והגאון אמר אפי' דבר רק כמים לא יהי' לך יתרון, ופחז מגזרת אנשים רקים ופוחזים. ואין פוחזים הפוך: אז חללת. מיום שחללת נסתלק יצועי כאילו אמר עלה מעלי, גם תמצא מלת עלה כרת. כמו אומר אלי אל תעלני בחצי ימי. וזאת הפרשה מפורשת בדברי הימים ובחללו יצועי אביו ואמר על יהודה שהוא הנגיד והבכורה ליוסף. וי''מ ולא להתייחס לבכורה שיהא תחלת המספר מראובן: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  פחז כמים אל תותר. פחז שם דבר מן אנשים רקים ופוחזים (שופטים ט ד) ריקים ונמהרים קלי הדעת ורבותינו משתמשים בו תדיר (נדרים ט) נסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי כלומר קפץ יצרי עלי ואמרו עוד (סנהדרין נז) אפיחזיהו הוא דקא מגלי כלומר קלות דעתם עמא פחיזא דאקדמיה פומיה לאודניה עדין בפחזותיכו קימיתו (שבת פח) נמהרים קלי דעת ויתכן שהוא הפוך מן חפזון יאמר שטף הבא כמים אל תותר בו כי עלית משכבי אביך בפחזותיך וקלות דעתך אז חללת אותם כאשר יצועי עלה הפחז שלך שהוא כמים העולים ושוטפים וזה כלשון הכתוב במים הנה ה' מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים ועלה על כל אפיקיו והלך על כל גדותיו וחלף ביהודה ושטף ועבר (ישעיה ח ז ח) ורבותינו אמרו (עיין שבת נה) אז חללת יצועי עלה שכינה שדרכה לעלות על יצועי והכתוב אומר (דהי"א ה א) ובחללו יצועי אביו שהיצוע הוא המחולל ואולי יכנה אותו שם ואם בדרך כנוי יתכן שיהיה העולה יעקב עצמו כלשון אם אעלה על ערש יצועי (תהלים קלב ג) ויאמר אז חללת אותי רק דבר בנסתר דרך כבוד וכן ובחללו יצועי אביו כנוי בחללו העולה על יצועי אביו ומן הכתוב הזה כפי פשוטו נראה כמו שפירשתי בסדר וישלח (לעיל לה כב) כי ראובן נתכוון לפסול את בלהה מאביו כדי שלא תלד לו עוד בנים וימעיטו בכורתו על כן אמר לו שהוא פחיזות וקלות דעת שיחשוב להרויח ולא יבא לו ממנו יתרון רק הפסד (הרמב"ן)

 אור החיים  פחז כמים וגו'. פירוש אתה פחזת לבלבל יצועי ולא כבשת יצרך אלא שמהרת כאיש הפוחז ולא עכבת עצמך לנצוח ניצוץ הרע שנשרש בך, לזה לא יהי' לך יתרון מכל הג' יתרונות ונעשה פשוט, עוד רמז באומרו אל תותר שהפחיזות שנהג לעשות דבר בלתי הגון לא נהג לעשותו בדבר שיש בו יתרון, כי לענין תשובה לא קדם הוא לעשות תשובה כאומרם ז''ל (ב''ר פ' פ''ד) מי גרם לראובן שיודה יהודה. והגם שאמרו ז''ל וז''ל לא היה אדם שפתח בתשובה עד שבא ראובן וכו' עד כאן, עם כל זה וידוי לא אמר עד שבא יהודה ואמר צדקה ממני באותה שעה קפץ ראובן ואמר אני בלבלתי מיטת אבי כך הובא במדרש (תנחומא) שכך קבלה בידם. ולדבריהם אלו יש לנו לומר כי לטעם זה נתנה מלכותו של ראובן ליהודה בעד גמר ההודאה אשר גרמו לראובן להודות. והכהונה שנתנה ללוי נראה כי לא זכה בה אלא באמצעות מעשיו אחר כך כאומרו (ברכה ל''ג ח') לאיש חסידך אשר נסיתו במסה וגו' ואז הוא שנתנה ללוי הכהונה, ועל כל פנים מימי יעקב ניטלו כל המעלות מראובן כאומרו אל תותר ונתן יעקב ב' מעלות א' ליוסף וא' ליהודה והג' תלויה ועומדת עד שנתנה הקב''ה לראוי לה אשר ניסהו וגו':

וכנגד מה שנוגע למעשה בנין שורשו אמר כי עלית וגו' פירוש טעם עשותך כן הוא כי בעת שזרעו ועלה בבטן אמו היה בלבול בעליתו כי עלה בב' משכבות לאה ורחל א' במעשה וא' במחשבה, כי במעשה היתה לאה ובמחשבה חשב יעקב כי היא רחל, והוא אומרו משכבי אביך, וזה היה סיבה שאז חללת יצועי עלה, כי בחינת הרע תוליד בדמותה כשם שעלה בבלבול כמו כן בלבל יצועי אביו, ולזה דקדק לומר אז לרמוז כי לא על זמן שעלה משכבי אביו הוא אומר שחלל יצועי כי הם ב' זמנים שזמן שעלה משכב הוא זמן שעלה בבטן אמו וזמן שחלל הוא אחרי כן: (אור החיים)

 דעת זקנים  כי עלית משכבי אביך. עלית משכבו ואימתי בשעת דודאים שנאמר שם לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך: חללת יצועי עלה. תהא מרוחק עד שיבא משה עליו השלום שנאמר בו ומשה עלה והוא יקרבך שנאמר יחי ראובן ואל ימות. ד"א אז חללת יצועי עלה חללת יצועי שנתעלה יותר משל אבותי שבהן היה פסול ובמטתי לא נמצא פסול ואתה חללתו ד"א חללת יצועי עלה חללת אותו שעלה על יצועי דהיינו אביך זה וכמו שאמר משכבי אביך כמספר על אחר, כך אמר יצועי עלה כמספר על אחר: (דעת זקנים)


{ה}  שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם:

 אונקלוס  שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִין גַּבְרִין גִּבָּרִין בְּאַרַע תּוֹתָבוּתְהוֹן עֲבָדוּ גְּבוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אָחִין תְּלָאמִין מָאנֵי זַיְינָא שְׁנִינָא לְמַחְטוֹב הוּא אִשְׁתְּמוֹדְעוּתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  שמעון ולוי אחים. בעצה אחת, על שכם ועל יוסף, ויאמרו איש אל אחיו וגו' ועתה לכו ונהרגהו, מי הם, אם תאמר ראובן או יהודה, הרי לא הסכימו בהריגתו, אם תאמר בני השפחות, הרי לא היתה שנאתן שלמה, (ח) שנאמר והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וגו', יששכר וזבולון לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם, (ט) על כרחך שמעון ולוי הם שקראם אביהם אחים: כלי חמס. אומנות זו של רציחה חמס הוא בידכם, מברכת עשו היא, זו אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה הימנו: מכרתיהם. לשון כלי זיין, הסייף בלשון יוני מכי"ר (תנחומא ויחי ט.). דבר אחר מכרתיהם, בארץ מגורתם (י) נהגו עצמן בכלי חמס, כמו מכורותיך ומולדותיך (יחזקאל טז, ג.), וזה תרגום של אונקלוס: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) לא אמר הטעם משום שלא היה מדברים לפני אחיהם הגדולים מהם, מפני שכיון שאמר לאביהם שהיו קורין לבני השפחות עבדים, אם כן הוא הוציא שם רע עליהם והיה להם פתחון פה, שהרי יוסף קרא אותם עבדים, לכך נתן טעם ברור וכו', (מהרש"ל): (ט) ואם תאמר והיאך היו מדברים שמעון ולוי בפני ראובן, ותירץ מהרש"ל שלא היה ראובן באותו פעם שם שהלך לשמש את אביו: (י) לפי שהכ"ף במלת מכרותיהם נחלפת בגימ"ל שהם מאותיות גיכ"ק: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שמעון ולוי אחים. בעבור מעשה שכם: מכרותיהם. י''א מן הכרת פניהם ואיננו נכון בדקדוק. וי''א קניניהם. כמו תכרו מאתם ואין תכרו כי אם מל' חפירה. וי''א מלשון מכירה שמכרו עצמן כמו עם חרף נפשו למות. והנכון בעיני שהיא מגזרת מכורותיך והוא חסר בי''ת. כמו הנמצא בית ה'. אשר צויתי מעון. והטעם על החמם שעשו. שאחר שהכניסו אנשי שכם בברית הרגום במרמה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  (בראשית מט ה): "שמעון ולוי אחים" - יאמר בעלי אחוה, כי יחם לבם על אחותם. ילמד עליהם זכות, כי בקנאתם על האחוה עשו מה שעשו, לומר שאין ראוים לעונש גדול, ולא החטא ראוי לימחל, כי הוא "חמס".

והנכון בעיני, שאמר כי "שמעון ולוי אחים" גמורים, דומים ומתאחים זה לזה בעצתם ומעשיהם.

וכבר פירשתי (בראשית לד יג), כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונמולו, ואולי ישובו אל ה' ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם, ומן הנפש אשר עשו בחרן. ועוד חרה לו, שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר, ויהיה חילול השם שיעשה הנביא חמס ושוד. וזה טעם (בראשית מט ו): "בסודם אל תבא נפשי" - התנצלות שלא היה בסודם בענותם במרמה, ובקהלם לא נתיחד כשבאו על העיר והרגום. ולכן יקלל (בראשית מט ז): "אפם ועברתם". וכן תרגם אונקלוס: "ברזיהון לא הות נפשי באיתכנשיהון למהך וכו'".

ופירוש "כלי חמס מכרותיהם" - על דעת אונקלוס וכל המפרשים (ראב"ע, רש"י, רד"ק) כלי חמס מגורותיהם, וכן (יחזקאל טז ג): "מכורותיך ומולדתיך", וכן (יחזקאל כט יד): "על ארץ מכורתם", אמרו כי פירושו שעשו חמס בארץ מגורותיהם. ואם כן, יהיה שיעור הכתוב: כלי חמס להם במגורותיהם. ויקרא אותה "ארץ מגורותיהם", שגרו בה אחרי כן.

אבל לפי דעתי יאמר "כלי חמס" הם מגורותיהם, חייהם, כלשון (בראשית מז ט): "ימי מגורי"; יאמר, כי כלי החמס עצמם הם מגוריהם, כי בם יחיו ויזונו. ודומה לזה (איוב כד ה): "ערבה לו לחם לנערים".

ובעבור זה (בראשית מט ז): "יחלקם ביעקב", שלא יוסדו; "ויפיצם בישראל", שלא יקהלו, ויהי להם כן, כי נחלת שמעון בתוך בני יהודה, כדכתיב (יהושע יט א): "ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה", והיו עריהם מחולקות זו מזו בכל שבט יהודה, ונחלת לוי, ערי מקלט, מנופצות בכל ישראל. (הרמב"ן)

 בעל הטורים  שמעון ולוי אחים. בגימטריא אין להם חלק בארץ: (בעל הטורים)

 אור החיים  שמעון ולוי וגו'. אומרו אחים כי ישנם באחוה בטבעם ודעת אחת שוה כדעת אחים ודבר זה לא ישוה בכל אחים, או ירצה לתת טעם למעשיהם אשר עשו במעשה שכם ובמעשה יוסף ואמר שטבעם בתגבורת יסוד האש. ותמצא שאמרו ז''ל (יומא כב.) שאול באחת ועלתה לו המלוכה ממנו ודוד בכמה ולא עלתה לו, והטעם הוא לצד כי שאול טבעו מזוג ודוד טבעו חם כאומרו (ש''א טז) והוא אדמוני, וה' דן את האדם כפי הרכבתו, כי מי שגובר בו יסוד האש עם היות שיתעצם בכל עוצם הזריזות בעבודת ה' לא ימלט מהשגיון, ובחלק מועט מהתעצמותו שיעשה אדם מזוג ירויח עצמו משגיאות. ואמר כי שמעון ולוי אחים לשון חום, ולזה קלל לאפם ועברתם כי קשתה, וידוע הוא כי האף והעברה תגדל מיסוד האש כשיתרבה. ואמר כי לצד שהם בתגבורת החום לזה כלי חמס מכרותיהם. ודימה מעשיהם לכלי חמס, לומר כי לא ירשו כליהם משורש נפש המוליד אלא כלי חמס הם דברים המוכרים להם. ופי' מכרותיהם לשון הכרה שלא פעל בה להם מאביהם אלא הגברת האש אבל הם מאמצעות דבר זה עשו מעשים בלתי נכונים כמעשה יוסף:

עוד ירצה באומרו כלי חמס וגו', פירוש המכר שמכרו את יוסף חמס מכרוהו על מה שלא נתחייב להם בדין. והגם שכל האחים מכרוהו כשתשכיל תראה שהם היו העיקר, מתחלה בבואו אמרו איש אל אחיו וגו' ואמרו ז''ל (ב''ר פ' צ''ט) שהם שמעון ולוי והם שיעצו עליו הריגה והכל היה מהם וכן הוא בדברי רבותינו ז''ל: (אור החיים)

 ספורנו  אחים. והיה הכבוד הראוי לראובן ראוי להם בנפלו ממנו. אמנם כלי חמס מכרותיהם. וזה לא יאות למלך אשר במשפט יעמיד ארץ לכן לא יאות מלכות לשום אחד משניכם: (ספורנו)

 כלי יקר  שמעון ולוי אחים. שניהם כאח לצרה יולד, התחיל בשבחם כדרך שנאמר (לד.כה) ויקחו שמעון ולוי אחי דינה, פירש"י לפי שמסרו עצמם עליה נקראו אחי דינה, וזה באמת שבח להם שנכנסו בעובי הקורה בעבור אחותם, אך שלא יפה עשו מה שגזלו כל העיר כי זה כלי חמס הוא ואין הנקמה תלוי בזה, ועל שהמתיקו סוד יחד ונקהלו על כל העיר אמר בסודם אל תבא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש זהו טעם על שהתחיל בשבח לומר שלבשו קנאה בעבור אחותם והרגו כולם כאיש אחד, וברצונם עקרו שור. היינו החומה כתרגומו וזה טעם על שמסיים בגנות, ואמר כלי חמס מכרותיהם כי דבר זה אינו תלוי באף ובנקמה אלא מרצונם הטוב עקרו החומה לקעקע כל העיר ולחמוס כל אשר להם. (כלי יקר)

 דעת זקנים  שמעון ולוי אחים כלי חמס. אחי דינה ולא אחי יוסף שהרי מכרוהו כדפרישי': (דעת זקנים)


{ו}  בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר:

 אונקלוס  בְּרָזְהוֹן לָא הֲוַת נַפְשִׁי בְּאִתְכַּנְשֵׁהוֹן לִמְהַךְ לָא נְחָתִית מִן יְקָרִי אֲרֵי בְרָגְזְהוֹן קְטָלוּ קְטוֹל וּבִרְעוּתְהוֹן תַּרָעוּ שׁוּר סַנְּאָה: (אונקלוס)

 יונתן  בְּעִטַתְהוֹן לָא אִתְרְעִיַית נַפְשִׁי וּבְמִכְנַשְׁהוֹן לִשְׁכֶם לְמֵחַרְבָהּ לָא אִתְיַחַד יְקָרָא אֲרוּם בְּרוּגְזֵיהוֹן קָטְלוּ מַלְכָּא וּשׁוּלְטָנֵיהּ וּבִרְעוּתְהוֹן פָּכְרוּ שׁוּר בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  בסדם אל תבא נפשי. זה מעשה זמרי, כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו לו זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה (כ) לך, אל יזכר שמי בדבר, שנאמר זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, ולא כתב בן יעקב (ב"ר צט, ו.): בקהלם. כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי, את כל העדה על משה ועל אהרן: אל תחד כבודי. שם אל יתיחד עמהם שמי, (ל) שנאמר בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא נאמר בן יעקב, אבל בדברי הימים (-א ו, כב.), כשנתיחסו בני קרח על הדוכן, נאמר בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל: אל תחד כבודי. כבוד לשון זכר הוא, ועל כרחך אתה צריך לפרש כמדבר אל הכבוד, ואומר אתה כבודי אל תתיחד (מ) עמהם, כמו לא תחד אתם בקבורה (ישעיה יד, כ.): כי באפם הרגו איש. אלו חמור ואנשי שכם, ואינן חשובין כולם אלא כאיש אחד (שופטים ו, טז.), וכן הוא אומר בגדעון, והכית את מדין כאיש אחד וכן במצרים סוס ורוכבו רמה בים, זהו מדרשו. ופשוטו, אנשים הרבה קורא איש, כל אחד לעצמו, באפם הרגו כל איש שכעסו עליו, וכן וילמד לטרוף טרף אדם אכל (יחזקאל יט, ג.): וברצונם עקרו שור. רצו לעקור את יוסף (נ) שנקרא שור, שנאמר בכור שורו הדר לו. עקרו אשרישו"ר בלע"ז, לשון את סוסיהם תעקר (יהושע יא, י.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ובאמת צפורה גיורת היתה, עוד יש לומר דמשה נשאה קודם מתן תורה: (ל) יש לומר דלכך הביא רש"י זה דאל תקשה מנא ליה לפרש כן, דילמא מה שלא מנה יעקב במעשה זמרי ובקרח דאין דרך של קרא לייחס אלא עד השבטים, לכך הביא זה דהא מצינו שייחס עד יעקב, ואם כן למה לא יחסו גבי קרח אלא עד לוי וקשיא קראי אהדדי, אלא על כרחך צריך לומר דיעקב ביקש על זה שלא לייחסו שם, ובזה נראה שיתורץ קושיית הרא"ם שהקשה אדרבה יקשה בדברי הימים למה הוזכר שם שמו של יעקב שלא כמנהג, ועוד כתב הרא"ם אך קשה אם כן גבי זמרי בן סלוא נימא שמה שלא נאמר לשמעוני בן יעקב, הוא מפני שראשי המשפחות אינן עולין רק עד השבטים, ונראה כיון שמצינו גבי קרח שלא יחסו אותו עד יעקב מפני תפילתו כמו שכתבתי, דאם לא כן הוה קשיא קראי אהדדי, אם כן גבי זמרי נמי נימא שמפני תפלתו של יעקב הוא, דהא גבי אהדדי נקטי להו דכתיב בסודם וגו' וק"ל: (מ) כי נכח לזכר הוא נסתר לנקבה כמו הכא, דמלת תחד הוא לשון נסתר לנקבה וגם כן נכח לזכר וק"ל: (נ) לא שעקרוהו שהרי יוסף מלך, אלא מפני שמחשבתן היה לעקור נקראים עוקרים, וכמוהו ארמי אובד אבי (דברים כ"ו ה'): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בסודם אל תבא נפשי. אמר רב אהרן שפי' אל תבא נפשי כמו ובא השמש והטעם שלא ארצה להיות חוץ מעצתם. והנה פירושו הפך הדבר. כי מה טעם לכלי חמס והלא אמר לשניהם עכרתם אותי. ובאמת כי הסתכן יעקב וביתו על ידם לולי חתת אלהים היו מסבבים להשחית הכל. וכן פירוש ארור אפם. וברצונם עקרו שור ארור כי אפם עז. ואלה פירושים יקרים. בסודם אל תבא נפשי. א''ר משה הכהן ז''ל כי כבודי. כמו ונפשי. ורבים בספר תהלות כמוהו. ויפה פי' כי הטעם הוא כפול כדרך הנבואות שאל אביך. מה אקוב. והנה בסודם כמו בקהלם, ותבא כמו תחד, ונפשי כמו כבודי. ויאמר רבי יהודה בן בלעם הספרדי שטעה ר' משה כי כבוד הנפש הוא הגוף, כמו עדי בצואר, כטעם המשביע בטוב עדיך. וראייתו וכבודי לעפר ישכן סלה. ואני אומר שר' יהודה טעה כי הנה הכתוב אומר למען יזמרך כבוד. לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי, שהוא הגוף. וזה כבודי לעפר הוא על דרך משל שיכניע נפשו עד העפר שאין למטה הימנו, והנה אתן לו עד נאמן והוא דבקה לעפר נפשי: תחד. מלשון יחד, ועל דעת ר' משה הכהן המדקדק ז''ל שהנח הנעלם תחת אלף אחד, וכן אמר על לא תאשם. וטעם בסודם. כמו בהוסדם יחד עלי. אחר שכליהם הם חמם אל תבא נפשי בסודם: הרגו איש. שם המין. כמו שור וחמור והרמז על אנשי עיר שכם: שור. חומה. וכן צעדה עלי שור. וכבר בארתי בספר מאזנים כי החולם והשורקית חלפו זה בזה, ועקרו. כמו סוסיהם תעקר. וזה אות כי עיר שכם גדולה היתה כי היא מוקפת חומה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כבר פירשתי (בראשית לד יג), כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונמולו, ואולי ישובו אל ה' ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם, ומן הנפש אשר עשו בחרן. ועוד חרה לו, שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר, ויהיה חילול השם שיעשה הנביא חמס ושוד. וזה טעם (בראשית מט ו): "בסודם אל תבא נפשי" - התנצלות שלא היה בסודם בענותם במרמה, ובקהלם לא נתיחד כשבאו על העיר והרגום. ולכן יקלל (בראשית מט ז): "אפם ועברתם". וכן תרגם אונקלוס: "ברזיהון לא הות נפשי באיתכנשיהון למהך וכו'".

וטעם (בראשית מט ו): "כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור" - שעשו החמס באפם שכעסו על שכם, וברצונם שהם חפצים בו, לא פשע המומתים ולא חטאתם.

ואמר אונקלוס, כי טעם שוֹר כמו שוּר בשורק, מן (בראשית מט כב): "בנות צעדה עלי שור", ותרגם בו עוד "סנאה", מן (תהלים צב יב): "ותבט עיני בשורי". והטעם, שעקרו עיר מוקפת חומה, את טפם ואת נשיהם, אחרי הרגם אנשיה. ויהיה "עקרו" מן (צפניה ב ד): "ועקרון תעקר".

ואחרים פירשו (רד"ק בשם ריב"א), כי שור גדול בבהמות, רמז לחמור ושכם בנו נשיא הארץ, כמו (דברים לג יז): "בכור שורו הדר לו", (עמוס ד א): "פרות הבשן אשר בהר שומרון". וכן יכנו הכתובים השרים הגדולים באילים ועתודים.

והנכון בעיני, שהכתוב כמשמעו, אמר כי "באפם הרגו" כל "איש" באפם, "וברצונם", אחרי ששככה חמתם בהריגת האנשים, "עקרו" כל "שור", רמז למקניהם וקנינם כל אשר בבית וכל אשר בשדה. והזכיר זה, לומר, כי בסודם לא באה נפשו בכל אלה, אפילו לעקור להם מקנה וקנין ולבוז שללם כלל. ו"עקרו" מן (יהושע יא ו): "ואת סוסיהם תעקר". אך הכל לשון אחד וענין אחד.

{ו} וטעם כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור. שעשו החמס באפם שכעסו על שכם וברצונם שהם חפצים בו לא פשע המומתים ולא חטאתם ואמר אונקלוס כי טעם שור כמו שור בשורק מן בנות צעדה עלי שור (להלן פסוק כב) ותרגם בו עוד סנאה מן ותבט עיני בשורי (תהלים צב יב) והטעם שעקרו עיר מוקפת חומה את טפם ואת נשיהם אחרי הרגם אנשיה ויהיה "עקרו" מן ועקרון תעקר (צפניה ב ד) ואחרים פירשו (רד"ק בשם ריב"א) כי שור גדול בבהמות רמז לחמור ושכם בנו נשיא הארץ כמו בכור שורו הדר לו (דברים לג יז) פרות הבשן אשר בהר שומרון (עמוס ד א) וכן יכנו הכתובים השרים הגדולים באילים ועתודים והנכון בעיני שהכתוב כמשמעו אמר כי באפם הרגו כל איש באפם וברצונם אחרי ששככה חמתם בהריגת האנשים עקרו כל שור רמז למקניהם וקנינם כל אשר בבית וכל אשר בשדה והזכיר זה לומר כי בסודם לא באה נפשו בכל אלה אפילו לעקור להם מקנה וקנין ולבוז שללם כלל ו "עקרו" מן ואת סוסיהם תעקר (יהושע יא ו) אך הכל לשון אחד וענין אחד (הרמב"ן)

 בעל הטורים  תחד. ב' במסורה הכא ואידך לא תחד אתם בקבורה. שבקש יעקב שאף לאחר הקבורה לא יהיו מזכירין אותו במעשה קרח וזהו בקהלם שנאמר שם ויקהל עליהם קרח אבל כשמיחסם על הדוכן הזכירו שנאמר בן לוי בן ישראל: כי באפם הרגו איש. בגימטריא זה שכם בן חמור: (בעל הטורים)

 אור החיים  בסודם וגו'. צריך לדעת כוונת הכתוב. ורז''ל אמרו (סנהדרין קט.) בסודם זה מעשה זמרי, בקהלם זה מעשה קרח, כי באפם וגו' זה חמור ואנשי שכם, וברצונם וגו' זה יוסף וכו' (תרגום ירושלמי) ע''כ. ודבדיהם ז''ל דרך דרש וכפי הפשט קשה למה יקדים המאוחר ויאחר מעשה שכם ויוסף שהיו ראשונים:

עוד איך יוצדק לאמר תיבת כי על ענין בפני עצמו שאין לו שייכות עם למעלה ממנו:

עוד למה מיחס עון זמרי גם ללוי והוא אדרבא הנותן נקמות:

עוד צריך לדעת כוונת אומרו וברצונם למה הזכיר הרצון בזה:

אכן פשט הכתוב הוא כי כל הכתוב ידבר במעשה יוסף ואמר בסודם פירוש מעת שהתחילו לשנאותו והיה הדבר ביניהם בסוד כשיערימו סוד אל תבא נפשי פירוש לא הסכימה נפש שזרעתי בהם להיות עמהם בהוסדם יחד, והכוונה בזה כי לא מכוחו בא הרע ההוא כמו שכתבנו למע לה:

עוד ירצה כי לא יענש על הדבר לצד שעשו בניו ככה. או לצד שהוא גרם קנאתם בשנותו את בנו בין הבנים. בקהלם כשנקהלו עליו להורגו דכתיב (ל''ז כ') לכו ונהרגהו וגו' אל תחד כבודי לא יקראו על שמי בני יעקב כל עיקר באותה שעה:

עוד ירצה אל תחד לשון חדוה כאן רמז ליגונות שעברוהו וסילוק השכינה מעליו שהוא בחינת הכבוד כאומרם ז''ל (תנחומא וישב) שמעת שנאבד ממנו יוסף לא שרתה עליו שכינה מצד העצב והיגון. ואומרו כי באפם וגו' פירוש טעם הדבר שאני אומר אל תבוא ואל תחד וגו' כי בהוסדם יחד לקחת נפש זממו, והוא אומרו הרגו איש, והגם שמצינו שלא הרגוהו הרי הסכימו על הריגתו והטילוהו אל בור מלא נחשים וגו' למות שם בכמה מיני מיתות:

וברצונם וגו'. פירוש אפילו בעת שנח אפם אחר שהשליכוהו בבור וישבו לאכול לחם ודבר להם יהודה דברי רצוי ונחת רוח אף על פי כן עשו רעה שעקרוהו לשור שהוא יוסף שאמרו ז''ל (סוטה נו:) שבאמצעות ירידת מצרים ומקרה רע של אשת פוטיפר נעקרו מיוסף עשרה שבטים שהיה ראוי לילד י''ב ולא נשארו אלא שנים: (אור החיים)


{ז}  אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל: (פ)

 אונקלוס  לִיט רָגְזְהוֹן אֲרֵי תַקִיף וְחֵמַתְהוֹן אֲרֵי קַשְׁיָא אֲפַלְגִנוּן בְּיַעֲקֹב וְאֵבַדָרִנוּן בְּיִשְׂרָאֵל: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  אֲמַר יַעֲקב לוּט הֲוָה כְּרַכָּא דִשְׁכֶם כַּד עָלוּן לְגַוָהּ לִמְחַרְבָהּ בְּרוּגְזֵיהוֹן דְתַּקִיף וְחֵמַתְהוֹן עַל יוֹסֵף אֲרוּם קַשְׁיָא אָמַר יַעֲקב אִין שַׁרְיַין הִינוּן תְּרֵיהוֹן כַּחֲדָא לֵית מְלִיךְ וְשׁוּלְטַן דִיקוּם קָדָמֵיהוֹן אַפְלִיג אַחְסָנַת בְּנוֹי דְשִׁמְעוֹן לִתְּרֵין חוּלְקִין חוּלַק חַד יִפּוֹק לֵיהּ מִגוֹ אַחְסָנַת בְּנֵי יְהוּדָה וְחוּלַק חַד בֵּינֵי שְׁאַר שִׁבְטַיָא דְיַעֲקב וַאֲבַדַר שִׁבְטָא דְלֵוִי בְּגוֹ כֻלְהוֹן שִׁבְטַיָא דְיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ארור אפם כי עז. אפילו בשעת תוכחה לא קלל אלא את אפם, וזהו שאמר בלעם מה אקוב לא קבה (ס) אל: אחלקם ביעקב. אפרידם זה מזה, שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים. דבר אחר, (ע) אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו (פ) דרך כבוד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רוצה לפרש אל היינו יעקב כדפירש רש"י שם (במדבר כ"ג ח' ד"ה מה) בפרשת בלק: (ע) דלפירוש א' קשה מהו ואפיצם בישראל, לכן פירש ד"א, ואין לומר אם הד"א פירוש של ואפיצם הוא, אם כן מאי ד"א הא בפירוש ראשון לא פירוש כלום על ואפיצם, יש לומר שהד"א הוא פירוש גם על אחלקם, והכי פירושו אחלקם זה מזה ובמה אחלקם ואפיצם, כלומר ואפיצם הוא פירוש על ואחלקם, (מהרש"ל): (פ) אחלקם ביעקב קאי אשמעון, ואפיצם בישראל קאי על לוי, לכן כתיב בישראל דהוא לשון חשיבות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ארור אפם כי עז. דרך נבואה, או דרך תפלה שיחסר אפם וטוב להם כי ארור הפך ברוך וכאשר הברכה תוספת הארירה מגרעת: ועברתם. כפול הטעם: וכן אחלקם. ואפיצם. והטעם שהם אלה ראויים שיפרדו ולא יתחברו יחדו והנ' מצאנו כי גורל שמעון נפל בתוך נחלת בני יהודה והנ' הוא ברשות אחר, וגם עריו לא היו דבקים זו לזו. רק מפוזרות בינות גורל יהודה. גם כן לוי שהיו לו שמנה וארבעים עיר והן מפוזרות בינות השבטים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ...ובעבור זה (בראשית מט ז): "יחלקם ביעקב", שלא יוסדו; "ויפיצם בישראל", שלא יקהלו, ויהי להם כן, כי נחלת שמעון בתוך בני יהודה, כדכתיב (יהושע יט א): "ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה", והיו עריהם מחולקות זו מזו בכל שבט יהודה, ונחלת לוי, ערי מקלט, מנופצות בכל ישראל. (הרמב"ן)

 אור החיים  ארור אפם כי עז וגו'. פירוש לחלק המרובה בהם יותר משיעור הרגיל הוא מקלל וישאר בהם חלק הרגיל בכל אדם כדי לקבל שכר לעולם הבא על כפייתו לעבודת ה' שאם לא כן יושלל מהם בבחינתו אושר המושג לנצח. וראה כי תיקון לקרר עוז הרתיחה הוא לחלקם וגו' ואמר אחלקם וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ארור אפם. יחסר אפם בשפלות' וקושי מזונותיהם ע''י חלוק ותפוצה אמנם הכהונה נשארה לבכורות כמאז עד שזכו בה בני לוי כאמרו בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי: (ספורנו)

 כלי יקר  ארור אפם כי עז. מצינו בכל מקום לשון עזות על הפנים ולשון קשיות על העורף שהוא מעבר השני אל הפנים, וכשקלל לא קלל אלא עזות אפם וקשיות ערפם ואמר ארור אפם ואימתי כי עז כשהוא עז, ועברתם היינו עבר השני של אפם דהיינו הפנים, ומעבר השני הוא העורף ועל העבר השני דהיינו העורף אמר כי קשתה, ואמר יעקב שאם ישאר דבק בשני שבטים אלו קנין של העזות פנים וקשיות העורף מי יוכל לעמוד בפניהם, וגם המה יהיו בתכלית הרעה, ע"כ אחלקם ביעקב ואפיצם ישראל, ר"ל החלק הגדול ממדת העזות פנים וממדת קשי עורף שיש בטבע שני אחים אלו אחלק ואפיץ בכל ישראל, כי היכי דלימטי לכל חד שיבא מכשורא, ר"ל כשיתפשט בכל ישראל לא יגיע לכל אחד מישראל כי אם חלק קטן, והיינו הך שקרא משה לכל ישראל עם קשה עורף, שנאמר (שמות לד.ט) כי עם קשה עורף הוא, ורז"ל (ביצה כה:) אמרו שלשה עזים הם ישראל באומות כו' לפי שקבלו טבע העזות והקשיות עורף מן שמעון ולוי כי חלק אותם יעקב לכל בניו.

דבר אחר, אע"פ שהעזות וקשיות עורף מדה רעה מ"מ יש בהם צד לטובה, כארז"ל (אבות ה.כה) הוי עז כנמר כו' לעשות רצון אביך שבשמים, וכן קשיות העורף אך טוב הוא לישראל כדי שיעמדו בדתם לא ישובו מפני כל לשמוע בקול זרים, וזהו שאמר יעקב שאפם כי עז, ועברתם דהיינו העבר השני לאפם כי קשתה, וזה בודאי מדה רעה וכדת מה לעשות בהם להפכם לטובה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, ר"ל אחלק ואפיץ העזות וקשיות עורף אל עושי מעשה יעקב וישראל, דהיינו להפך פעולתם לטובה כאמור, ומה שכללם יעקב ומשה הפרידם, לפי שכבר אמר אחלקם וגו' ע"כ לא היה משה רשאי לצרפם, ומ"מ ברכם קצת מעין ברכתו של יעקב כי אמר ברך ה' חילו, פירש אונקלוס על הנכסים כי לא היה ללוי חלק ונחלה כי אם המתנות הראויות לו, כך אמר יעקב אחלקם ביעקב, ר"ל אחלק לו בין כל יעקב כי מן כל ישראל יקחו המה חלקם, ואע"פ שבעבור היות כלי חמס מכרותיהם דהיינו לגזול ממון כל העיר נותן הדין לקנסם שיהיו כולם עניים, מ"מ אחלק להם ביעקב לקבל מהם מתנותם, ושבט שמעון אפיץ בישראל להיות סופרים ומלמדים. וע"כ רמז משה ברכה לשמעון תוך ברכת יהודה כי גם מיהודה מושכים בשבט סופר, כמ"ש ומחקק מבין רגליו ומחקק היינו סופר. (כלי יקר)


{ח}  יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ:

 אונקלוס  יְהוּדָה אַתְּ אוֹדֵיתָא וְלָא בְהֵיתְתָא בָּךְ יוֹדוּן אַחָיךְ יְדָךְ תִּתְקֵף עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ יִתְבַּדְרוּן סַנְאָךְ יְהוֹן מְחַזְרִין קְדַּל קֳדָמָךְ וִיְהוֹן מְקַדְמִין לְמִשְׁאַל בִּשְׁלָמָךְ בְּנֵי אָבוּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  יְהוּדָה אַנְתְּ אוֹדֵיתָא עַל עוּבְדָא דְתָמָר בְּגִין כֵּן לָךְ יְהוֹדוּן אֲחָךְ וְיִתְקְרוּן יְהוּדָאִין עַל שְׁמָךְ יְדָךְ יִתְפַּרְעוּן לָךְ מִבַּעֲלֵי דְבָבָךְ לְמִפְתַק גִירִין לְהוֹן כַּד יְחַזְרוּן קְדַל קֳדָמָךְ וִיהוֹן מַקְדִימִין לְמִישְׁאַל בִּשְׁלָמָךְ בְּנַי אֲבוּךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  יהודה אתה יודוך אחיך. לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים, התחיל יהודה לסוג לאחוריו (ב"ר צח, ה.) (שלא יוכיחנו על מעשה תמר), וקראו יעקב בדברי רצוי, יהודה לא אתה כמותם: ידך בערף איביך. בימי (צ) דוד, ואויבי תתה לי עורף (שמואל-ב כב, מא.): בני אביך. על שם שהיו מנשים הרבה, לא אמר בני אמך, כדרך שאמר יצחק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דהיה לו ליעקב לברך אותו שתמשול בגוים או תמלוך אתה, ולכך אמר ידך בעורף לרמז על דוד, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יהודה אתה. כשמך וכן יודוך אחיך. וכאשר יראו כי ידך בערף איביך ישתחוו לך בני אביך. כמו למלך וכן מצאנו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יהודה. ביה שמו צריך להיות בראש הדף. בי''ת בראשית. יו''ד יהודה אתה יודוך. ה''א הבאים אחריהם בים. שי''ן שמר לך. מ''ם מה טובו אהליך. וי''ו ואעידה בם את השמים על שם כי ביה ה' צור עולמים: אחיך ידך בעורף אויביך. ר''ת בגימטריא דוד דכתיב ביה ואויבי תתה לי עורף. ישתחוו לך. ב' במסורה הכא ואידך כל הארץ ישתחוו לך ויזמרו לך. וכן ואדונינו ב' במסורה ואדונינו מכל אלהים. ואדונינו דוד. על שם כסאו כשמש נגדי על שם די כרסון רמיו אחד לו ואחד לדוד: (בעל הטורים)

 אור החיים  יהודה אתה וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר אתה כיון שעמו היה מדבר ומה בא למעט. עוד למה לא אמר וידך וגו' וישתחוו וגו' כיון שהם דברים נוספים:

ונראה שכוונת הכתוב הוא על זה הדרך אתה יודוך פירוש אין השררה מתחלת לעתיד כדרך שאר ברכות האמורים לשאר האחים שהם לזמנים רחוקים לכשיכנסו לארץ אלא אתה בעצמך יודוך אחיך, וכן הוא אומר בדברי הימים (א' ה') יהודה גבר באחיו, וכשיבא זמן שידך בעורף אויביך ותתגבר על האויבים אזי ישתחוו לך וגו' וימליכוך עליהם, וזה היה בימי שאול כשעשה דוד הנצחון הגדול בעורף אויביו המליכוהו ישראל עליהם: (אור החיים)

 ספורנו  יהודה אתה. אתה הוא הראוי למלכות בנפול ממנו הקודמים לך כי לא נמצא בך פגם שימאיסך ממלך: יודוך אחיך. יקבלוך למלך כי יודוך לראוי למלוך: ידך בעורף אויביך. שינוסו מפניך כענין ונתתי את כל אויביך אליך עורף: וישתחוו לך בני אביך. תמלוך על כל בני אביך אבל לא על האומות עד כי יבא שילה כי אז לא על בני אביך בלבד: (ספורנו)

 כלי יקר  יהודה אתה יודוך אחיך. לפי שאתה יהודה הודית במעשה תמר כהוראת שם יהודה, ע"כ מדה כנגד מדה יודוך אחיך יודו לך על המלכות ולא יבושו כשם שאתה היית מודה ולא בוש מלהודות על האמת כך אחיך לא יבושו כי יודו על האמת שלך לבד יאתה המלוכה, כי מצינו כשהומלך דוד כתיב (ש"ב ה.א) ויאמרו כל שבטי ישראל וגו' הננו עצמך ובשרך וגו' אתה המוציא והמביא בישראל כו', והבט ימין וראה כי בג' הזכיר ברכותם מעין שמם יהודה, גד, ודן. יהודה על שם יודוך אחיך, דן ע"ש ידין עמו, גד ע"ש גדוד יגודנו, ושלשתן נמשלו לאריה, יהודה גור אריה, ומשה אמר דן גור אריה, ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן. לפי ששלשתן נלחמו מלחמות ה', וכן יהודה ידו בעורף אויביו, ודן ידין עמו פי' הרמב"ן ינקום נקמת עמו, וגד שנאמר וטרף זרוע אף קדקד, ונרמזו שלשתן בפסוק והוא יגד עקב, יגד ר"ת יהודה גד דן, כי יגד ענינו לשון כריתה מלשון גודו אילנא, (דניאל ד.יא) כי שלשתן יכריתו האויבים ולא בגבורת איש כ"א בעזר אלהי, כי כמו שהש"י אינו נלחם כי אם בשמו ית', כמ"ש (שמות טו.ג) ה' איש מלחמה ה' שמו, כך אלו אין מלחמתם בכלי זיין, וכן פירש רבינו בחיי שבפרשת יהודה תמצא כל האותיות אלפ"א בית"א חוץ מן ז' להורות שאין מלחמתם בכלי זיין כי אם בשם ה', וכן שלש אלו נלחמו בשמם כי כאשר שמעו האומות את שמע שמם והוראת שמותם מיד תפול עליהם אימתה ופחד, כי שם יהודה מורה שהכל יודו לו כי אליו יאתה הרוממות, ודן ידין וינקום נקמת עמו, וגד לשון כריתה, וז"ש לפי שיהודה אתה יודוך אחיך ושמך יגרום לך שידך בעורף אויביך.

גור אריה יהודה. אע"פ שנמשל לאריה שדרכו לטרף טרף, מ"מ מטרף בני עלית לא הסכמת בטרף טרף יוסף אלא עלית נסתלקת מעל אחיך, שכן נאמר (וישב לח.א) וירד יהודה מאת אחיו. ר"ל נסתלק מהם כי לא רצה להיות אתם בחבורתם, או עלית לשון מעלה שמצד טרף בני שלא היה לך חלק בו עלית למעלה זו.

לא יסור שבט מיהודה. רבו הדעות בפירוש פסוק זה והמעיין יבחר בפירוש מהרי"א כי הוא קבץ כל הדעות וכל מה שדברו בו רוב המפרשים ע"כ משכתי ידי מלהעלות זכרונם על ספר כי יאריך הסיפור. (כלי יקר)

 דעת זקנים  יהודה אתה יודוך. יודוך להיותך מלך עליהם כמו שמצינו בדוד. וכן יהודה עולה בגימטרי' שלשים כמנין מעלות שבמלכות כדאמרינן במס' אבות והמלכות בשלשים מעלות ובסנהדרין פרק כהן גדול מונה אותן. ד"א יודוך אחיך לפי שכל ישראל נקראים יהודים על שמך ועוד שממך יצא מלך המשיח שיגאל ישראל במהרה בימינו: (דעת זקנים)


{ט}  גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ:

 אונקלוס  שִׁלְטוֹן יְהֵי בְשֵׁרוּיָא וּבְסוֹפָא יִתְרַבָּא מַלְכָּא מִדְבֵית יְהוּדָה אֲרֵי מִדִין קַטְלָא בְּרִי נַפְשָׁךְ סְלֶקְתָּא יְנוּחַ יִשְׁרֵי בִתְקוֹף כְּאַרְיָא וּכְלֵיתָא וְלֵית מַלְכוּ דִתְזַעְזְעִנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  מְדַמֵי אֲנָא לָךְ יְהוּדָה בְּרִי לְגוּר בַּר אַרְיְוָן דְמִין קְטוּלֵיהּ דְיוֹסֵף בְּרִי סְלִיקְתָּא נַפְשָׁךְ וּמִדִינָא דְתָּמָר תְּהֵי מְשֵׁזִיב נְיָיח וְשָׁרִי בִּתְקוֹף הֵי כְּאַרְיָא וְהֵי כְלֵיתָא דְכַד נַח מִן יְקִימִינֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  גור אריה. על דוד נתנבא בתחלה, גור, בהיות שאול מלך עלינו אתה היית המוציא והמביא את ישראל (שם ה, ב.), ולבסוף אריה, כשהמליכוהו עליהם. וזהו שתרגם שלטון יהא בשרויא, בתחלתו: מטרף. ממה שחשדתיך בטרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו, וזהו יהודה שנמשל לאריה: בני עלית. סלקת את עצמך ואמרת מה בצע וגו', וכן בהריגת תמר (ק) שהודה צדקה ממני, לפיכך כרע רבץ וגו', בימי שלמה איש תחת גפנו וגו' (מלכים-א ה, ה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רוצה לפרש בני קאי על יהודה ולא על יוסף, חדא דהא יהודה גם הוא בנו, ועוד דהא מטרף תמר גם כן סלק עצמו וכמו שפירש רש"י, ואם כן סלק עצמו משתיהן ולמה נקט בני על יוסף, אלא ודאי בני קאי על יהודה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  גור ארי'. הסשילו לגור אריה הקטן, שהוא במין אריה כאשר יגדל, ואין בו כ''ף הדמות כמו ועיר פרא: מטרף בני עלית. דמית לי בני לגור אריה כאשר עלית מהטרף. והטעם מטרף אחר וזהו פשוטו. ואם נפרשנו על דבר יוסף היה ראוי שיהיה תחת עלית העלית כי עלית פועל עומד. והנה הפסוק הבא אחריו לעד. והלא תראה ותעל אחד מגוריה: וטעם כרע רבץ כארי'. שמנהג האריה אחר שטרף ישב על כרעיו וירבץ ואילו היה עובר כל מין חיות לא יקום מפניהם שיברח: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  גור אריה יהודה. בגימטריא זה דוד וגם שלמה ובגימטריא זה נחשון: גור אריה יהודה. ר''ת בגימטריא דוד: עלית. ג' במסורה מטרף בני עלית. כי עלית משכבי אביך. עלית למרום. לראובן אמר עלית והיית ראוי ליקח מתנות כהונה ומלוכה דכתיב ביה ויתן עוז למלכו ומי גרם לך שהפסדת אותו כי עלית משכבי אביך. וליהודה אמר אבל אתה שמטרף בני עלית זכית ועלית ולקחת מתנות מלוכה: (בעל הטורים)

 אור החיים  גור אריה וגו'. רז''ל (זהר ח''א רלז:) אמרו מתחילה גור ואחר כך אריה וצריך לדעת למה הוצרך להזכיר זמן היותו גור. עוד צריך לדעת אומרו מטרף בני עלית. ורז''ל אמרו שעל אומרו טרוף טורף הוא אומר לו בני עלית פירוש סלקת עצמך, ולדבריהם ז''ל תתפרש תיבת בני למעלה ולמטה על זה הדרך מטרף בני פי' יוסף עלית, גם על זה הדרך מטרף של יוסף בני פירוש אתה בני עלית, ואמר תיבת בני לשון חיבה וקירוב הלב. אלא שצריך ערב שיעקב חשדו ליהודה לומר עתה עליו שעלה מהחשד והדעת נותנת כי מעולם לא עלה על דעת יעקב שאחים ישלחו יד ביוסף לחשוד אחד מהם, אלא שדברי רז''ל הם דברי קבלה:

עוד צריך לדעת אומרו כרע רבץ וגו' מי יקימנו כי מלבד שאין משמעות לפשטיות הדברים למה דבר לשון נסתר ושינה מסדר שהתחיל לדבר בו בדרך נוכח כאומרו אתה יודוך וגו' בני עלית:

אכן יתבארו הכתובים על פי הקדמה אחת זכה וברה אשר האירה עינינו בדברים נחמדים מאור תורתינו, והוא כי אדם הראשון הוא אילן שבו היו תלויים כל הנשמות של הקדושה שיצאו לעולם מיום היות עולם ואשר עתידין לצאת, וכשחטא אדם שלט חלק הרע וישב ממנו שבי לאין מספר, ודרשו מעל ספר אנשי אמת מה עצמו השבויים מהקדושה בקליפה, והן עם ה' משתדלים מיום היותם לברר ולהוציא בולעו מפיו והולכים ומבררים ומוציאים מידו באמצעות מקור הקדושה אשר נטע ה' בתוכנו היא התורה והמצות. גם לפעמים באמצעות דביקות הנפש הקדושה בנפש הטומאה לאונסה תוציא נפש חיה למינה, והוא סוד (וישלח ל''ג) ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ששאבה נפש דינה הקדושה לנפש קדושה מינה שהיתה נתונה תוך שכם, ואמרו ז''ל (קהלת יעקב) כי הוא נפש ר' חנינא בן תרדיון. והוא רמז רחב''ת ידים. ולפעמים תצא הנפש מעצמה לעולם לצד השרצת נפשות הקליפה בעולם תצא גם היא ובצאתה תהיה מובדלת מאוצר הקליפה טבעה ותאוה ללכת בדרך הטוב והוא סוד נשמת הגרים המתגיירים מעצמם וחושקים להסתופף בצל הקדושה, ובכלל דבר זה גם כן באמצעות דבר מגונה ביותר יבחר השבאי שהוא אדם בליעל להוציא נפש הקדושה ששבויה בידו במקום קליפה שהיא בחינת העון שיהיה יותר מגונה, וזה לך האות רות המואביה יצתה מזנות אב ובתו ונעמה העמונית, ותבחין לדעת כי רות שיצתה ממנה שלשלת מלכות בית דוד היתה ממואב שהיא בעלת עבירה בחציפות יותר ומעשיה מוכיחות עליה כאומרם ז''ל (ב''ק לח:) ונעמה יצתה מעמון שלא היה העון מזוהם כאחותה. ויש לך לדעת כי אם היה עושה מעשה לוט אדם אחר לא היו יוצאים באמצעותו ב' פרידות הטובות אלא לצד לוט שהיה גדול בבחינתו כי גם בחינת הרע יש בה הדרגות גדולות זו למעלה מזו כפי בחינתה, וצא ולמד מהאומות שהם ענפי הקליפה שיש בהם מלכים גדולים ומלכים קטני הערך ושרים וגו'. והוא סוד אומרם ז''ל (סוטה מט:) בעקבות משיחא כונתם בזה כי לצד שאנו מבררים כל תפיסת הקליפה מהקדושה כשיגיע הבירור לסוף דבר שהוא העקב וכינו התכלית לעקביים כי הוא סוף אברי האדם, ולזה תמצא כי בזמנים הראשונים היו מתבררים מהקליפה נפשות גדולות וצא ולמד האדם הגדול בענקים אבינו ועטרת ראשינו הוא אברהם גר צדק ראשון שבגרים ושרה אמנו ורות המואביה ובדורות אחרונים שמעיה ואבטליון אונקלוס הגר, והן היום הגם שמתגיירים להיות שספו תמו ניצוצי הקדושה מתוך הקליפה ולא נשארו כי אם בעקבות, גם כח המברר בבחינה עצמה קטנה והוא סוד אומרם ז''ל בזוהר (ח''א'' רנח.) דנגעו רגלין ברגלין כי כל בחינה תברר בחינתה, ועל פי הקדמה זו תשכיל עצת ה' אשר יעץ על יהודה ושלח מלאך והכריחו לבא אל הקדשה (ב''ר פ' פ''ד) כי באמצעות היות הדבר בלתי הגון על פי התורה לשכב את כלתו ובאמצעות היות יהודה אנוס על פי הדיבור נעלם דבר איסור ממנו ולא ידע כי כלתו היא ובזה הוציא ממקור הטומאה ענף מופלא שבקדושה פרץ וזרח שהיו שבוים בבחינת הרע והיה אדם בליעל רובץ עליהם לצד גודל מעלתם, וצא ולמד כמה צדיקים יצאו מהם ושלשלת המלוכה של בית דוד. וזולת יהודה שהוא בחינת המלוכה לא היה אדם יכול להוציאם מידו. גם זולת דמיון מעשה הרע כי יבא אל כלתו אין מציאות להוציאם ובאמצעות דמיון הרע הרי זה נכנס למדור הרע והוציא שלל רב:

והן הנה הדברים שאמר הכתוב גור אריה יהודה פירוש מתחלה קודם מעשה תמר הוא גור, וזה הוא שרמז בתחלת דבריו באומרו אתה יודוך אחיך מלבד מה שפירשתי במקומו כפי זה יתבאר עוד על זה הדרך אתה יודוך פירוש לא היה לך אלא גדולת עצמך שיהיו אחיך כפופים לך אבל לא היתה מדה זו נוהגת לדורות, וצא ולמד מה גדולה היתה לבניו לבד פרץ וזרח שבאו ממעשה הרשת אשר פרש אלהים, ולבסוף אריה שנתגבר ונתעלה, ופירש מנין זכה לעלות מעלה זו ואמר מטרף בני עלית פירוש מאותו טרף אדם שטרף בחינת הרע מאדם הראשון נשמות המופלאות ובאמצעות מעשה תמר הרוחת אותם מזה היתה עלייתך וקנית בנים שמלכותם מלכות עולמים שזולת זה לא היה בענפי נשמתך גדולה לדורות אלא לך לבדך:

ואומרו כרע רבץ וגו' פירוש כי אותו הטרף שממנו היתה עליתו כרע רבץ עליו אותו שנאמר בו (ד' ז') לפתח חטאת רובץ ולא היה לו מציאות להקימו מעליו ולהוציאו ממנו האבן יקרה, ורמז באומרו אריה ולביא כי בחינה שתקפה בנפש הלא היא בחינת ארי ולזה צריך בחינת ארי שבקדושה שהוא יהודה להקימו ולהוציאה מתחת ידו. ומעתה לא יסור שבט מיהודה לעולם מלכותו מלכות כל עולמים כי קנה יסוד המלוכה עד כי יבא שילה שאליו אנו מקוים יום יום צפינו לישועה: (אור החיים)

 ספורנו  גור אריה יהודה. הנה יהודה אע''פ שהוא אינו אריה שאין לו מלכות הוא אמנם גור אריה גובר באחיו ועתיד למלוך: ואע''פ כן: מטרף בני עלית. אתה יוסף בני עלית מטרפו שלא טרף אותך באפו להמיתך אע''פ שהיה שונאך וזה כי כרע רבץ כאריה. היה אז כמו האריה הכורע ורובץ בלתי מזיק כן הוא אז לא צוה להמיתך: וכלביא מי יקימנו. כן יהיה במלכותו לעתיד שירבץ כלביא ולא יהיה מי שיוכל להטיל עליו אימה כדי שיקימנו ממקומו מחמת יראה: (ספורנו)

 דעת זקנים  גור אריה יהודה. בני כל החיות נקראים גרים אבל אתה יקרא גור שהוא בן אריה המעלה מכלם ורמז רמז לו שעתיד לצאת ממנו דוד שכן ראשי תיבות של גור אריה יהודה עולין בגימטריא דוד: מטרף בני עלית. על ידי טרף נעלית בימי דוד שבא מיהודה שעל ידי וכו' שעשה לו הקדוש ב"ה מן האריה ודוב שטורפין את הבהמות כדאמר גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך נתן לב ונסמך להלחם עם גלית הפלשתי ונצחו ונתעלה על זה: (דעת זקנים)


{י}  לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא (שילה) שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים:

 אונקלוס  לָא יַעֲדֵי עָבֵד שָׁלְטַן מִדְבֵית יְהוּדָה וְסַפְרָא מִבְּנֵי בְנוֹהִי עַד עָלְמָא עַד דְיֵיתֵי מְשִׁיחָא דְדִילֵהּ הִיא מַלְכוּתָא וְלֵהּ יִשְׁתַּמְעוּן עַמְמַיָּא: (אונקלוס)

 יונתן  לָא פַּסְקִין מַלְכִין וְשַׁלִיטִין מִדְבֵית יְהוּדָה וְסַפְרִין מֵאַלְפֵי אוֹרַיְיתָא מִזַרְעֵיהּ עַד זְמַן דִי יֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא זְעֵיר בְּנוֹי וּבְדִילֵיהּ יִתְיַמְסוּן עַמְמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא יסור שבט מיהודה. מדוד ואילך (ר) אלו ראשי גליות שבבבל (סנהדרין ה.), שרודים את העם בשבט, הממונים על פי המלכות: ומחקק מבין רגליו. תלמידים, אלו נשיאי ארץ ישראל: עד כי יבא שילה. מלך המשיח שהמלוכה (ש) שלו, וכן תרגמו אונקלוס. ומדרש אגדה, שילו, שי (ת) לו שנאמר יובילו שי למורא (תהלים עו, יב.): ולו יקהת עמים. אסיפת העמים, שהיו"ד עיקר היא ביסוד, כמו יפעתך, ופעמים שנופלת ממנו, וכמה אותיות משמשות בלשון זה, והם נקראים עיקר נופל, כגון נו"ן של נוגף, ושל נושך, ואל"ף שבאחותי באזניכם (איוב יג, ז.), ושבאבחת חרב (יחזקאל כא, כ.), (והוא לשון חרב ופירוש אימת חרב והוא לשון זיין) ואסוך שמן (מלכים-ב ד, ב.), אף זה יקהת עמים, אסיפת עמים, שנאמר אליו גוים ידרושו (ישעיה יא, י.), ודומה לו עין תלעג (א) לאב ותבוז ליקהת אם (משלי ל, יז.), לקבוץ קמטים שבפניה מפני זקנתה, ובגמרא דיתבי ומקהו אקהתא בשוקי (ב) דנהרדעא [דפומבדיתא] במסכת יבמות (קי:), ויכול היה לומר קהיית עמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דקשה לרש"י והא עד שאול לא היה מלך בישראל, ועל זה פירש מדוד ואילך שהוא משבט יהודה: (ש) (נח"י), קאי אדלעיל לא יסור שבט מושלים מיהודה, ואפילו בזמן הגלות תהיה להם שררה מועטת, וכל זה יתנהג עד כי יבא שילה מי שהשבט שלו, והרב נקט המלוכה תמורת השבט והיא היא: (ת) רוצה לפרש דהוא נמי מפרש שילה קאי אגואל, אבל לא מפרש שהוא לשון שילו, אלא ב' תיבות הם שי לו, פירוש מנחה לו: (א) מביא ראיה דיקהת בחד יו"ד לשון אסיפה: (ב) מקהילים קהלות סביבם הבאים ושומעים דבריהם עיין שם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא יסור שבט מיהודה. לא יסור שבט גדולה מיהודה עד שבא דוד שהוא תחלת מלכות יהודה וכן היה הלא תראה כי דגל יהודה נוסע בראשונה. גם אמר השם יהודה יעלה תחלה: ופי' מחוקק. סופר שיחוק על הספר: וטעם מבין רגליו. שכן דרך כל סופר להיות יושב בין רגלי הקצין: שילה. יש אומרים כדרך המתרגם ארמית כטעם שלו. ויש אומרים שהוא מגזרת ובשלית', ויש מי שהוציאו מל' קדמונינו ז''ל שליל. ויש מי שפירש אותו על עיר שילה. ויפרש יבוא כמו ובא השמש. או עד כי יבוא קץ שילה. כי כן כתוב ויטוש משכן שילה. ואחר כן ויבחר בדוד עבדו גם זה איננו רחוק. או יהיה שילה כמו בנו. והה''א תחת וי''ו כמו בתוך אהלה מגזרת לא תשלה אותי שפי' לא תוליד: ומלת יקהת. כמו ליקהת אם. והיו''ד משרת לעתיד. וטעמו שיסורו גוים אל משמעתו וכן היו עמים רבים תחת יד דוד ושלמה בנו. ואין טעם עד כי יבא שילה שיסור השבט ממנו בבוא שילה. רק טעמו כמו לא יחסר לפלוני לחם עד שיגיע עת שיהיו לו שדות וכרמים רבות. וכמוהו כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך שישיבהו אל הארץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אין ענינו שלא יסור לעולם, כי כתוב (דברים כח לו): "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך", והנה הם ומלכם בגולה, אין להם עוד מלך ושרים, וימים רבים אין מלך בישראל, והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום ענין בעבור שימלוך עליהם יהודה.

אבל ענינו, שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו. וכן לא יסור "מחוקק מבין רגליו", שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך, ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל, ולו חותם המלכות, "עד כי יבא שילה ולו יקהת כל העמים" לעשות בכולם כרצונו, וזהו המשיח, כי:

"השבט" ירמוז לדוד שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות,

ו"שילה" הוא בנו אשר לו יקהת העמים.

ולא יתכן מאמר רבי אברהם, שיהיה שילה דוד, כי לא היה ליהודה שבט קודם דוד, כי אף על פי ששבטו נכבד ונוסע בתחלה, אין שבט רק למלך ומושל, כדכתיב (תהלים מה ז): "שבט מישור שבט מלכותך", (ישעיהו יד ה): "שבט מושלים", (יחזקאל יט יד): "שבט למשול".

והכתוב הזה רמז, כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו, והוריש ליהודה הממשלה על ישראל, והוא מה שאמר דוד (דברי הימים א כח ד): "ויבחר ה' אלהי ישראל בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי בי רצה להמליך על כל ישראל".

ואמר "לא יסור" לרמוז, כי ימלוך שבט אחר על ישראל, אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות, לא יסור ממנו אל שבט אחר, וזהו שנאמר (דברי הימים ב יג ה): "כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו".

וענין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה, ולזה רמז הכתוב שאמר (הושע יג יא): "אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי", שנתנו לו שלא ברצונו, ולכן לקחו בעברתו, שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות. והיה כל זה מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי ה' ומושיע אותם, ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם (שמואל א יב יב): "וה' אלהיכם מלככם". והקב"ה אמר לו (שמואל א ח ז): "לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם", ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא.

ומה שאמר הכתוב (שמואל א יג יג): "נסכלת לא שמרת את מצות ה' אלהיך אשר צוך כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם", שאם לא חטא, היה לזרעו מלכות בישראל, לא על כלם, וזה טעם "אל ישראל"; אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימן ואפרים ומנשה, כי יהודה ואפרים כשני עממים נחשבים בישראל; או היה מלך תחת יד מלך יהודה.

ולפי דעתי, היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה, והם היו סומכים על דבר אחיה השילוני הנביא שמשח לירבעם ואמר (מלכים א יא לט): "ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים", וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך, ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה, עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, וכמו שאמר הושע (הושע ח ד): "הם המליכו ולא ממני".

וזה היה עונש החשמונאים, שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב, והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (בבא בתרא ג א): "כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא", שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום.

ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים, ונצטוו (במדבר יח ז): "תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם", ולא היה להם למלוך, רק לעבוד את עבודת ה'. וראיתי בירושלמי במסכת הוריות (ירושלמי הוריות פרק ג הלכה ב): "אין מושחין מלכים כהנים. אמר רבי יהודה ענתוריא על שם לא יסור שבט מיהודה. אמר רבי חייא בר' אבא למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים הלוים". הנה, שנו בכאן שאין מושחין מלכים מן הכהנים בני אהרן. ופירש תחלה שהוא לכבוד יהודה, שאין השררה סרה מן השבט ההוא. ולפיכך, אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה, אין מושחים אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו. והזכירו הכהנים, שאף על פי שהן בעצמן ראויים למשיחה, אין מושחין אותן לשם מלכות, וכל שכן שאר השבטים, וכמו שאמרו בגמרא (הוריות יא) שאין מושחין אלא מלכי בית דוד. ורבי חייא בר אבא פירש, שהוא מנוע מן התורה שלא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה במלכות, והוא דבר ראוי והגון.

"אסיפת העמים, שנאמר (ישעיהו יא י): "אליו גוים ידרשו". ודומה לו (משלי ל יז): "עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם", לקבוץ קמטים שבפניה מפני זקנתה. ובתלמוד (יבמות קי א): "דמקהו קהיאתא בשוקא דנהרדעא". ויכול לומר קהיית עמים", לשון רש"י.

ואינו נראה לפרש ב"יקהת אם" אסיפת אם.

ולשון "מקהו קהיאתא" אינו אלא לשון פירכות וקושיות שהיו מקשים ומפרכים בה קושיות הרבה, כי המתקשה בדבר יקרא "קוהה" בלשון חכמים, כמו שאמרו במדרש חזית (שיר השירים רבה ג ח) "כולם אחוזי חרב" - שהיו כולם שונים הלכה כחרב, שאם בא מעשה אל ידיהם לא תהא הלכה קוהה להם, וכן עוד שם רבים. וממנו אמרו בגמרא (נזיר סה ב): "ר' יהושע קיהה וטהר", שהקשה בו דברים רבים ושבר כל דברים המטמאים עד שטיהר בהכרח. וכן מצינו בנוסחאות ישנות בגמרא (בבא מציעא נב א): "מאן דקהי אזוזי מיקרי נפש רעה", שמדקדק בו ומתקשה לקבל אותו מחבירו.

ובעלי הדקדוק (הרד"ק ור' יונה בן ג'נאח) אומרים ב"יקהת" ששרשו יקה, ופירשו בו לשון משמעות וקבול המצוה, "יקהת עמים" - שישמעו אליו ויעשו כל אשר יצוה עליהם; "תבוז ליקהת אם" - לקבל מצותה.

והנכון בעיני, שהוא מלשון (ירמיהו לא כט): "האוכל הבוסר תקהינה שניו", ושרשו קהה, והיו"ד בו כיו"ד יצהר, וענין כלם החולשה והשבירה: יאמר שלא יסור שבט נוגש מיהודה, עד שיבא בנו אשר לו חולשת העמים ושבירתם, שיחליש את כלם לפי חרב. וכן (קהלת י י): "אם קהה הברזל", שנחלש ואינו יכול לכרות, כסכין שעמדה בלשון חכמים (ביצה כח), או שנשבר קצת ונעשו בו פגימות. וכן מצאתי עוד שם במדרש חזית (שיר השירים רבה א יב): "הופיע להם הקב"ה ריח טוב מבשמי גן עדן, והיתה נפשם קוהה לאכול, אמרו לו "רבינו משה תן לנו מה נאכל!" אמר להם "כך אמר לי הקב"ה כל בן נכר לא יאכל בו", עמדו והפרישו הנכרים מביניהם והיתה נפשם קוהה לאכול וכו'". והענין, שהיתה נפשם נחלשת ומשתברת בגופם מרוב תאותם לאכול מן הפסח, שנדבק בו הריח הטוב. וכן "לא תהא הלכה קוהה להם" - נחלשת ורופפת בידם. ו"מקהו קהיאתא" - מקשים קושיות מחלישות הנפש מרוב הצער והעיון, או הוא לשון שמשברין ומפרכין, כלשון (קידושין יג ב): "פריך רב אחא". וכך אמרו (מכילתא בא יח) "אף אתה הקהה את שניו" - שבר אותם או תחלישם בדבריך, כי הבוסר מחליש ואינו משבר, אלא שהחלישות והשבירה ענין שוה, והקהיה תכלול את שניהם. (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ומחוקק מבין רגליו. בגימטריא תלמידי חכמים: מחקק. עולה רמ''ח שרמ''ח איברים באדם על שם ערוכה בכל ושמורה: יבא שילה: בגימטריא משיח: שילה. בגימטריא משה דכתיב ביה ויתא ראשי עם שאז היתה יהודה לקדשו דכתיב שרי יהודה רגמתם: (בעל הטורים)

 ספורנו  לא יסור שבט מיהודה. כשתהיה לו המלכות כמו שאמר וכלביא מי יקימנו לא יסור שבט המלכות ממנו אל אחד משבטי ישראל כאמרו וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסירותי מעם שאול אשר הסירותי מלפניך אבל כשנפלה המלכות ביד האומות לא היה זה מין הסרה שיסור הדבר ממקום למקום אבל נפסד לגמרי כי לא סר שבט ישראל ומלכותו מזה אל זה אבל אבד לגמרי ולא תפול הסרה על הבלתי נמצא כלל: ומחוקק מבין רגליו. שיהי' מזרעו שופט יושב על כסא ובין רגליו יהיו סופרי הדיינים כמנהגם: עד כי יבא שילה. הנה תיבת שילה מורכבת משרש שול ומורה שולים ומשרש שלה המורה שלום כלומר שלום הסוף. אמר שזה שאמר שיהי' ליהוד' שבט ומחוקק בין אחיו בלבד בעוד שבטם קיים יתאמת עד כי יבא שילה: ולו יקהת עמים. אבל כשיגלה המשיח שיהיה שלום הסוף לו תהיה גם יקהת עמים. חלשת העמים כמו אם קהה הברזל כלומר מותר חלושים שישארו אחר אבדן מלכותם ישמעו לשילה שהזכיר כאמרו וקרקר כל בני שת: (ספורנו)

 דעת זקנים  לא יסור שבט מיהודה. מדרש אגדה לא יסור לא יפרח כמו סורי הגפן נכריה שהוא כמו לולבי הגפן: עד כי יבא שילה. עד שיחרב משכן שילה יבא לשון חרבן כמו לא יבא עוד שמשך וה"פ לא יפרח ולא ינץ מלך ביהודה עד כי יטוש משכן שילה וכן הוא אומר ויטש משכן שילה וסמיך ליה ויבחר בדוד עבדו. ד"א לא יסור מלכות מבית דוד ליתנו לאחר כמו שסר משאול עד כי יבא שילה מלך המשיח וכ"ש כשיבא משיח שהרי משיח בן דוד הוא ונמצא שלא יסור לעולם והה"ד ונאמן ביתך וממלכה עד עולם וכתיב וחסדי לא אסיר מעמו כאשר הסירותי מעם שאול ד"א לא יסור שבט מיהודה שלא ימלוך על כל ישראל עד כי יבא שילה כלומ' בשכם שנתחלקה שם המלכות ושילה ושכם היו קרובים זה לזה כדכתיב בין שילה ובין שכם ולכך נקט שילה ומ"מ ולו יקהת עמים לאחר שנתחלקה המלכות. ד"א לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כלומר לעולמי עד כי יבא שילה שהרי יבא משיח שהוא משבטו. מהרב ר' יצחק: (דעת זקנים)


{יא}  אֹסְרִי לַגֶּפֶן (עירה) עִירוֹ וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים (סותה) סוּתוֹ:

 אונקלוס  יַסְחַר יִשְׂרָאֵל לְקַרְתֵּהּ עַמָּא יִבְנוּן הֵיכְלֵהּ יְהוֹן צַדִּיקַיָּא סְחוֹר סְחוֹר לֵהּ וְעָבְדֵי אוֹרַיְתָא בְּאוּלְפַן עִמֵּהּ יְהֵי אַרְגְוָן טַב לְבוּשׁוֹהִי כְּסוּתֵהּ מֵילָא מֵילָא צְבַע זְהוֹרִי וְצִבְעוֹנִין: (אונקלוס)

 יונתן  מַה יָאִי מַלְכָּא מְשִׁיחָא דְעָתִיד לְמֵיקוּם מִדְבֵית יְהוּדָה אָסַר חַרְצוֹי וְנָחִית וּמְסַדֵר סִדְרֵי קְרָבָא בַּעֲלֵי דְבָבוֹי וּמִקְטַל מַלְכִין עִם שׁוּלְטָנֵיהוֹן וְלֵית מְלִיךְ וְשׁוּלְטַן דִיקוּם קֳדָמוֹי מְסַמֵק טַוְורַיָא מִן אֲדַם קְטִילֵיהוֹן לְבוּשׁוֹי מְעַגְעָגִין בְּאַדְמָא מְדַמָא לְעַצוּר דְעִנְבִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  אסרי לגפן עירה. נתנבא על ארץ יהודה שתהא מושכת יין כמעיין, איש יהודה יאסור לגפן עיר אחד, ויטעננו מגפן אחת, ומשורק אחד בן אתון אחד: שרקה. זמורה ארוכה, קוריי"רא בלע"ז: כבס ביין. כל זה לשון רבוי יין: סותה. לשון מין בגד הוא, ואין לו דמיון במקרא: אסרי. כמו אוסר דוגמתו מקימי מעפר דל (תהלים קיג, ז.), היושבי בשמים (שם קכג, א.), וכן בני אתונו כענין זה. ואונקלוס תרגם במלך (ג) המשיח. גפן הם ישראל, עירה זו ירושלים, שורקה אלו ישראל, ואנכי נטעתיך שורק (ירמיה ב, כא.): בני אתנו. יבנון היכליה, לשון שער האיתון בספר יחזקאל (מ, טו.), ועוד תרגמו בפנים אחרים. גפן אלו צדיקים, בני אתונו עבדי אורייתא באולפן, על שם רוכבי אתונות (ד) צחורות, כבס ביין, יהא ארגוון טב לבושוהי, שציבועו דומה ליין, וצבעונין הוא לשון סותה, שהאשה לובשתן, ומסיתה בהן את הזכר ליתן עיניו בה. ואף רבותינו פירשו בגמרא, לשון הסתת שכרות, במסכת כתובות (קיא:), ועל היין, שמא תאמר אינו מרוה, תלמוד לומר סותה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) והכי משמע הקרא אוסרי לגפן עירה, יסבבון ישראל עיר ירושלים, ולשורקה בני אתונו וישראל יבנון בית המקדש: (ד) רוצה לפרש דקאי פסוק זה אתלמידי חכמים, צחורות פירוש לבנות, תלמידי חכמים שלובשים בגדים לבנים, אי נמי רוכבים על אתונות לבנות ממקום למקום כדי ללמוד תורה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אסרי. היו''ד נוסף כמו היושבי לסוסתי: עירה. כמו על שלשים עירים: ויו''ד בני אתונו. נוסף. או יהיה פירושו כי אסרי ישרת עצמו ואחר עמו: ולשרקה. כפול כי היא כגפן ועיר כאתון ג''כ: ובדם ענבים סותה. וי''א שהוא כמו כסותו והוא חסר כ''ף. והנכון בעיני שהוא מגזרת מסוה והטעם שתרבה תבואת כרמיו עד שיסור עירה לגפן ולא יחוש אם יאכל ענבים: ותחת מים יכבס ביין לבושו. ודמהו לדם בעבור שיתאדם וזה על דרך משל כמו יטפו ההרים עסים: (אבן עזרא)

 אור החיים  אוסרי לגפן וגו'. הן רבו מפרשי כתוב זה וכולן דרך דרש דרשו. ואולי שיכוין עוד לומר על ביאת מלך המשיח האמור בסמוך עד כי יבא שילה וגו' ואמר ולו יקהת עמים שאליו עמים ידרושו אמר שיאסור במאסר ובתפיסה לפני הגפן שהם ישראל שנמשלו לגפן דכתיב (תהלים פ') גפן ממצרים תסיע יאסור לפניהם עירה פירוש כל האומות הנמשלים לחמור דכתיב (יחזקאל כב) אשר בשר חמורים בשרם, וכן דרשו ז''ל (קידושין סח.) בפסוק עם החמור עם המשולים לחמור. ולשורקה פירוש לפני ענף אחד מהגפן הנקרא שורק יאסור גם כן בני אתונו, ודקדק לומר עיר ואתון לצד שיש בבחינת הקליפה שהיא שורש נפשות האומות בחינת זכר ונקיבה ולבחינת זכר יקרא עיר ולבחינת נקבה יקרא אתון. ואמר כנגד הגפן שהוא כללות ישראל אוסרי עירה שהוא בחינת הזכר שהוא תוקף האומות וכנגד ענף אחד מישראל אמר אתונו לומר לצד בחינת הנקבה לא יצטרך לכל ישראל אלא באמצעות ענף אחד די:

או יאמר על זה הדרך שהכתוב מדבר בב' הגאולות המפורסמות, הא' היא של מצרים, והב' היא גאולה העתידה בעז''ה, כנגד גאולה הא' אמר אוסרי לגפן על דרך אומרו גפן ממצרים תסיע שאז כפה ה' לפניהם בחינה אחת הנקראת עיר והוכנע לפני הגפן וכנגד גאולה הב' בעז''ה שתהיה בימינו אמר ולשורקה פירוש בעת אשר ישרוק ה' דכתיב (זכרי' י') אשרקה להם ואקבצם אז בני אתונו אמר לשון רבים לומר כל בחינת האומות כי ביציאת מצרים לא הכניע ה' לפניהם אלא ראש אומות שהם מצרים וכנען שהם ז' עממין שהם היו ראש ותגבורת לכל האומות אבל ע' אומות לא הוכנעו ולא ניתנו להם, אבל לעתיד לבא בעז''ה לא יניח מהאומות אומה גדולה או קטנה שלא תנתן להם, והוא אומרו בני אתונו פירוש מלבד עירה אלא גם בני אתונו, ואולי נוכל לומר עוד על דרך מה שאמרו בזוהר (פנחס רלא:) כי בסטרא אחרא הנקבה היא יותר חזקה מהזכר כי הזכר נוטל יותרת שלה ונקרא יותרת הכבד, וכדבר הזה ובחזיון הראוני בחלום שהאבקתי במלחמה עם הזכר ויהי נקל בעיני להכניעו והפלתי אותו בכחי ולנקבה נתאמצתי בכל כחי כמה פעמים ואחר כמה טרחות יכולתי להשליכה כמה מעלות למטה לארץ אך לא כבעלה הזכר, ולזה אמר כנגד גאולה העתידה ולשורקה עת אשר ישרוק ה' ויקבצם בני אתונו אותם שבאים מכח הנקיבה גם אותם יאסור ה' לפני בני ישראל. ולא יקשה בעיניך שאנו מחלקים דברי הכתוב חלק בימי משה וחלק בימי המשיח, כי הלא ידעת דברי הזוהר הקדוש (ח''ב קכ.) כי משה הוא הגואל אשר גאל את אבותינו הוא יגאל אותנו וישיב בנים לגבולם דכתיב (קהלת א') מה שהיה הוא שיהיה ר''ת משה ולא יקשה בעיניך דבר זה באומרך הלא מלך המשיח משבט יהודה מזרעו של דוד המלך ע''ה וי''א (סנהדרין צח:) דוד עצמו מלך המשיח דכתיב (יחזקאל ל''ז) ועבדי דוד מלך עליהם כמשמעו ואם כן היאך אנו אומרים שהוא משה הבא משבט לוי:

יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה, ע''ה היא כלולה מי''ב שבטי ישראל כי כל הס' ריבוא היו ענפיה ע''ה וענף שבטו של דוד במשה הוא, ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך וכהן ולוי ונביא וחכם וגבור שהיה כולל כל הענפים שבקדושה ולעתיד לבא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה שהוא עצמו מלך המשיח והוא דוד והוא ינון ושילה:

כבס ביין וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ז''ח פרשת בראשית) כי גלות ד' שבו יגלה הגואל העצום צריך שתהיה ביד ישראל מצות עסק התורה וזולת זה יתעכב מבוא, ולזה רמז באומרו כבס וגו' פירוש כי כחו של המלך המצופה שילה שמו הוא בחינת עסק התורה שיתעסקו ישראל ביינה של תורה, ועיין מה שפירשו בפסוק (שהש''ר פ''ב) הביאני אל בית היין, ואמר כי באמצעותה יהיה לבושו שהוא כינוי למלכות נכון אליו ללובשו, ואומרו ובדם ענבים וגו' נתכוין לומר כי אם יגיע זמן הגאולה ולא ימצא יין פי' שאין בנו תורה תהיה הגאולה באמצעות עול ותוקף הגלות אשר יצירון האומות לישראל כאומרם ז''ל (סנהדרין צז:) כי כשיגיע קץ הנחתם ולא יהיה בישראל זכות לגואלם יעמיד להם מלך קשה כהמן וכו', והוא אומרו ובדם ענבים כי באמצעות היסורין יזדככו הנפשות ויתבררו ניצוצי הקדושה כדרך שיתבררו באמצעות בחינת התורה אלא שזו מלאכתו נאה וזו מלאכתו בלתי נאה. ואומרו ענבים כי באמצעות היסורין תגמר הכנתה כגמר בישול פרי הגפן שהם הענבים. וגם רמז כי לא ישלטו האומות לשפוך דם לזמור אילן או ענף או אשכול אלא ענבים פירוש גרגרין. ואמר סותה לרמוז מדרגה קטנה למטה מהכסות כי הסות ירצה לשון כיסוי ההכרחי לשון מסוה, והכוונה בזה כי הפרש גדול יהיה בין אם תהיה הגאולה באמצעות התורה והמצות אז יגלה בגילוי מלכות עליון ותהיה באמצעות הנקמה אשר תהיה בישראל יהיה בבחינת עני ורוכב וגו': (אור החיים)

 ספורנו  אוסרי לגפן עירה. ומאותות אותו המשיח הוא אחד. שיגלה על עיר בן אתונות כמאמר הנביא וזה שלא יבא על סוס מוכן ליום מלחמה כי אמנם מלחמת האומות ואבדן מלכותם כבר תהיה נשלמת ע''י האל יתברך והוא יהי' למלך בשלום. שנית שיאסור אותו העיר אל הגפן וזה שישכן מלכות שלומו בקרב ישראל שנמשלו לגפן כאמרם ז''ל אומה זו לגפן נמשלה וכן העיד הנביא באמרו כי כרם ה' צכאות בית ישראל: ולשורקה בני אתונו. שלישית מאותותיו הוא שיקשור חמורו הנזכר ויהיה משכנו בשורק שהוא מבחר הגפן וזה שיאר פניו אל צדיקים שבדור ולא לכל הגפן: כבס ביין לבושו. רביעית מאותותיו תהיה שיוכל לכבס לבושו בדם כי ימצא הרג רב נעשה קודם בואו כענין מדוע אדום ללבושך וכאמרו ידין בגוים מלא גויות: (ספורנו)


{יב}  חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב: (פ)

 אונקלוס  ??? יְסַמְקוּן טּוּרוֹהִי בְּכַרְמוֹהִי יְטוּפוּן נַעֲווֹהִי בַּחֲמָר יְחַוְרָן בִּקְעֲתֵהּ בְּעִיבוּר וּבְעֶדְרֵי עָנָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  מַה יָאִין הִינוּן עֵינוֹי דְמַלְכָּא מְשִׁיחָא כְּחַמְרָא זַכִּיכָא מִן לְמֵיחְמֵי גִילוּי עִירְיַין וְשַׁדְיוּת אֲדַם זַכַּאי וְשִׁינוֹי נַקְיַין מִן חַלְבָּא דְלָא לְמֵיכַל חֲטוֹף וַאֲנוּסָא וּכְדֵין יִסְמְקוּן טַוְורוֹי וּמַעֲצַרְתֵּיהּ מִן חַמְרָא וְגוּלְמָתוֹי יְחַוְורַן מִן עֲלַלְתָּא וּמִן דִירִין דְעָאן: (תרגום יונתן)

 רש"י  חכלילי. לשון אודם, כתרגומו, וכן למי חכלילות עינים (משלי כג, כט.), שכן דרך שותי יין עיניהם מאדימין: מחלב. מרוב חלב, שיהא בארצו מרעה טוב לעדרי צאן, וכן פירוש המקרא, אדום עינים יהא מרוב יין, ולבן שנים יהא מרוב חלב. ולפי תרגומו עינים ל' הרים שמשם צופים למרחוק. ועוד תרגמו בפנים אחרים, לשון מעינות וקילוח היקבים, נעווהי, יקבים שלו, ולשון ארמי הוא במס' עבודת אלילים (עד:), נעוה ארתחו, יחוורן בקעתיה תרגם שנים, לשון שני הסלעים: (רש"י)

 אבן עזרא  עד שיקרא חכלילי עינים. מרוב היין שהוא שותה כי החכלילות יראה בעין משכרות היין. ושניו לבנות מרוב אכלו חלב: ולבן שנים. שם התאר ונקראו שנים. על שם מערכות שנים. בעבור היותם שתי מערכות, ואמר הגאון ז''ל חכלילי עינים יותר מהיין וכן אמר מחלב, ואחרים אומרים כי לבן שנים שלא יאכל דבר טמא ולא יתור אחרי עיניו וזה דרך דרש משובש: והזכיר בתחלה השבטים כאשר נולדו רק הקדים זבולן על יששכר בעבור נפול נחלתו בין זבולן ובין דן: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  חכלילי עינים. אמרו המפרשים (רש"י ראב"ע והרד"ק) שהוא ענין אדמימות שיתאדמו עיניו מרוב שתית יין וכמוהו למי חכלילות עינים (משלי כג כט) והנראה בעיני שהוא הפוך מן כחלת עיניך (יחזקאל כג מ) ונכפלה בו הלמ"ד כמנהג רבים והוא כענין מכחול העינים הידוע ומורגל בדברי רבותינו (כלים פי"ג מ"ב) וכן שמו בערבי "אל כחול" יאמר שהוא כחול העינים מן היין כי כאשר אחרים כוחלים אותם בפוך שהוא ה"אל כחול" כן יכחול אותם הוא ביין וכמו שהאחרים מלבנים שיניהם בתמרוקים כן ילבן אותם בחלב והמשל לרבוי היין והחלב בארצו כאשר הזכיר אונקלוס וכן למי חכלילות עינים (משלי כג כט) כמו כחלילות יאמר שעיניו כחולות ביין ולא יוכל להסתיר שכרותו או יאמר למי חכלילות עינים שיצטרך לכחול עיניו תמיד למאחרים על היין כי היין יחשיך את עיניהם ויורידו דמעה ותמקנה בחוריהן ויצטרך שיהיו עיניו במכחול תדיר יספר הכתוב בגנות היין ברעות הבאות לו מבחוץ במדנים ובפצעים ושישמע בביתו אוי ואבוי ויזכיר הנזק ההוא ההוה לו ממנו בגופו חשכת עיניו ותחלואיהם הרבים וזה פירוש וענין נכון (הרמב"ן)

 אור החיים  חכלילי עינים וגו'. יכוין על דרך אומרו (תהלים ס''ח) מוציא אסירים בכושרות ודרשו ז''ל (במד''ר פ''ג) בכי ושירות בכי למצרים ושירות לישראל, והוא אומרו חכלילי עינים לשון אדמימות שהוא ענין הדינים שכל האדמימות יורה על עוצם המשפט כי דמים בדמים נגעו. ואמר מיין פירוש ממקור הדין שהוא היין. או ירמוז סיבת הנקמה היא מיין פירוש מצד מה שחבלו ופשעו בני תורה מללמוד לבי לבי על דבר זה מעי מעי על אשר מנעו בני עולה אותנו מעסוק בתורת אל חי ועל זה ינקום נקום בהתעוררות תגבורת הדינים. ובזמן עצמו ולבן שינים מחלב יראה לנו לובן שינים מחלב ואולי שירמוז באומרו ולבן על ישראל שקראו ה' בן דכתיב (ירמי' ל''א) הבן יקיר לי. ואומרו מחלב הוא בחינת החסד והרחמים אשר יעורר עלינו אבינו הזמן עצמו שהוא נוקם נקם, והוא אומרו (מיכה ז') כימי צאתך וגו' כשם שאז היה בכי ושירות כמו כן יהיה במהרה בימינו אמן: (אור החיים)

 ספורנו  חכלילי עינים מיין. חמישית מאותותיו תהיה שיגדל שובע שלא כמנהגו של עולם כאמרו יהי פסת בר בארץ בראש הרים ירעש כלבנון פריו. וכאמרם עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת: (ספורנו)

 דעת זקנים  חכלילי עינים מיין. פי' אדום מראיתו מיין כלומ' מרוב יין שישתה יהיו פניו אדומים ועיני' כמו יפה עינים וטוב רואי: ולבן שנים מחלב. כלומר יהיה בריא ושניו לבנים מחלב ול' מחלב כמו צחו מחלב: (דעת זקנים)


{יג}  זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן: (פ)

 אונקלוס  זְבוּלֻן עַל סְפַר יַמְמַיָּא יִשְׁרֵי וְהוּא יְכַבֵּשׁ מְחוֹזִין בִּסְפִינַן וְטוּב יַמָּא יֵיכוּל וּתְחוּמֵהּ יְהֵי מָטֵי עַל צִידוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  זְבוּלֻן עַל סַפְרֵי יַמָא יִשְׁרֵי וְהוּא יְהֵא שַׁלִיט בִּמְחוּזִין וּמְכַבֵּשׁ הֲפַרְכֵי יַמָא בִּסְפִינְתָּא וּתְחוּמֵיהּ יַמְטֵי עַד צִידוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  זבלון לחוף ימים. על חוף ימים (ה) תהיה ארצו, חוף, כתרגומו ספר, מרק"א בלע"ז, והוא יהיה מצוי תדיר אל חוף אניות, במקום הנמל, שאניות מביאות שם פרקמטיא, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, וממציא מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה, הוא שאמר משה שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך (דברים לג, יח.), זבולון יוצא בפרקמטיא, ויששכר עוסק בתורה באהלים (תנחומא ויחי יא.): וירכתו על צידן. סוף גבולו יהיה סמוך לצידון, וירכתו, סופו, כמו ולירכתי המשכן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דכתיב ישכן, דמשמע שכונתו על חוף ימים היינו ארצו, אבל הוא עצמו לחוף האניות, כלומר במקום הנמל במקום שהאניות מביאות סחורה שם יהא מצוי. נח"י דחה כל זה ואמר שארץ זבולון היתה בסוף הים מקום המבדיל בין ארץ ישראל ובין ארצות העמים, וממילא כל הספינות עוברים דרך ארצו, עיין שם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לחוף ימים. גם זה לאות כי זאת דרך נבואה ופי' לחוף. מחוז והוא מגזרת חופף עליו כל היום כי האניות לא תעמדנה במקום מגולה לרוח: וירכתו על צידון. שיגיע ירכו על צידון: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וירכתו על צידן. כתיב חסר צידן ל' צידה שהיה מספיק מזון ליששכר: (בעל הטורים)

 ספורנו  זבולן לחוף ימים ישכון. בארצו כי יירש מקום חוף ימים והקדים זבולן העוסק בפרקמטיא ליששכר העוסק בתורה וכן משה רבינו בברכתו באמרו שמח זבולן בצאתך ויששכ' באוהליך כי אמנם אי אפשר לעסוק בתורה מבלי שישיג האדם קודם די מחסורו כאמרם אם אין קמח אין תורה וכשיסייע הא' את חבירו להמציאו די מחסורו כדי שיעסוק בתורה כמו שאמרו בזבולן הנה עבודת האל ית' בהשתדלות העוסק בתורה תהיה מיוחסת לשניהם וזאת היתה כוונת התורה במתנות כהונה ולויה שיסייע כל העם לתופשי התורה שהם הכהני' והלוי' כאמרו יורו משפטיך ליעקב ויזכו כלם לחיי עולם כאמרם כל ישראל יש להם חלק לעוה''ב: והוא לחוף אניות. חוץ מארצו הולך לחוף אניות במיני סחורה כגון טרית וחלזון וזכוכית לבנה שהיו נמצאים בימים ובחול שלו כמו שהעיד עליו הכתוב באמרו כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול: (ספורנו)

 כלי יקר  זבולון לחוף ימים ישכון וגו'. לפי שזבולון היה עוסק בפרקמטיא ונותן לתוך פיו של יששכר שהיה עוסק בתורה, וכן אמר משה שמח זבולון בצאתך. כי הממון אין לו שלימות כי עם ע"י הוצאה, וההוצאה טוב בו מהקבוץ, אבל יששכר באהליך. כי קנין הממון אינו דבק בו כקנין התורה שהוא תמיד באהלו ואינו תלוי בהוצאה, כי אפילו אם נשאר הקנין באהלו יש בו שלימות. וכן פסוק זה בא לגלות ההעדר הכרוך בעוסקים בקנין הממון, כי מלבד מה שכל ימיהם אין להם מנוחה יש בהם עוד חסרון אחד והוא פיזור הנפש, כי הוא וביתו וסחורתו מפוזרים ומפורדים זה מזה, כי משכן ביתו יהיה במקום אחד, והוא עצמו יהיה בדרך או אניה בלב ים, וסחורתו במקום שלישי, והרי נפשו מפוזר כי מחשבתו על ביתו שבמזרח, ומחשבתו על סחורתו שבמערב, ומחשבתו על עצמו בין שני גבולים אלו, ז"ש זבולון לחוף ימים ישכון כי שם ביתו, אבל הוא לא ישכון בביתו אלא הוא לחוף אניות, כי כל ימיו יהיה באניה בלב ים, וירכתו היינו סחורתו וממונו שנקרא היקום אשר ברגלין שמקימו על רגליו, כירך זה המעמיד את האדם ומקימו, על צידון. כי הוא מקום סחורה כמו שאמר (ישעיה כג.ב) סוחר צידון עובר ים מלאוך. וע"ז אמר חכם אחד שיצילו ה' מפיזור הנפש, כי מחשבתו מפוזרת בהרבה מקומות, והזכיר ההפך אצל יששכר כמו שיתבאר בסמוך. (כלי יקר)

 דעת זקנים  והוא לחוף אניות. לפי שאמר לעיל מזה לחוף ימים ישכון ויש עיירות שעומדים על נמל הים אבל העיר רחוקה קצת מן הים ויש טורח לבעלי אניות ללכת מחוף הים עד העיר דרך יבשה ולזה פעמים שנמנעים מליכנס באותו נמל ומרחיקים ללכת לעיר אחרת אע"פ שהיא רחוקה לפי שהיא קרובה ממנה לחוף הים אצל הספינות לכך חזר ואמר והוא לחוף אניות לומר שיהיו עיירותיו קרובות ממש אצל המקום שהספינות באות שם: (דעת זקנים)


{יד}  יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם:

 אונקלוס  יִשָּׂשׂכָר עַתִּיר בְּנִכְסִין וְאַחֲסַנְתֵּהּ בֵּין תְּחוּמַיָּא: (אונקלוס)

 יונתן  יִשָשׁכָר חֲמִיר בְּאוֹרַיְיתָא וְשֵׁבֶט תַּקִיף יְדַע כַּווֹנֵי בְּזִימְנַיָא וְהוּא מַרְבַּע בֵּינֵי תְּחוּמֵי אָחוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  יששכר חמור גרם. חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד: רבץ בין המשפתים. כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית, וכשהוא רוצה לנוח, רובץ בין התחומין בתחומי העיירות שהוליך שם פרקמטיא: (רש"י)

 אבן עזרא  חמר גרם. דמהו לחמור שיש לו עצם עבד והנ' חמור סמוך על כן רובץ: בין המשפתים. בין המערכות. ויתכן היותו מגזרת ה' תשפות שלום לנו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יששכר חמר גרם. קרי ביה חמור גורם ששמעה לאה קול צעקת החמור ויצאה לקראת יעקב והביאתו לאהלה: בין המשפתים. ב' במסורה הכא ואידך למה ישבת בין המשפתים. כמו שהחמור נושא כל המשא כך היה יששכר נושא משאות של ישראל בתורה ורוב סנהדרין היו משל יששכר כתיב הכא רובץ בין המשפתים שהיו מרביצין תורה בישראל בלשכת הגזית שהיתה חציה בקדש וחציה בחול וכתיב התם למה ישבת בין המשפתים שהיתה נחלתו על שפת הים בי [ן ים ליבשה כדמתרגמינן ואחסנתיה בין תחומיא: (בעל הטורים)

 אור החיים  יששכר וגו'. אומרו חמור גרם פירוש יציאת אמו על ידי שנער החמור (נדה לה) זה היה סיבה שיששכר רובץ בין המשפתים ואינו מיושב תמיד במקומו, והוא טעם שבני תורה שהם ענפי יששכר יסובבו מעיר לעיר כי המעשה הבלתי נכון יוליד ענפיו והיא לאה עשתה דבר שהוא למראית העין חוץ מדרך המוסר גם היוצא ממנה ימצאנו כדרך זה, ואף על פי כן חפצים בעמלה של תורה בנועם. וירא מנוחה כי טוב פירוש מנוחה העליונה, כי טוב פירוש בהביט ובהתבונן האדם בכל הנאות העולם הזה הנרגשות כמו שתאמר תאות המאכל והמשתה אין העריבות של אותו דבר צודק מצד עצמו אלא מצד הגוף אשר הוא כלי ריקם שעומד למלאות שכן הטביע בו היוצר שלא יוכל להתעכב ריקם כלל, ולזה כאשר יהיה האדם שבע לא מלבד שלא יקח עריבות למאכל ההוא אשר נכספה וגם כלתה נפשו אליו באותה שעה עצמה קודם שמילא כריסו אלא שמואס בו כמואס ברע, וזהו שאמר הכתוב (משלי כג) פתך אכלת תקיאנו פירוש הפת של העוה''ז אם אכלת אותו אחר כך תקיאנו כי תמאס מהכניסו לתוך פיך, גם בדבר אשר יחשוק בו האדם למראית העין ויתאו לבריה נעימה כאשר יחקור בטיב החקירה יראה שאותו יופי ונעימות אינו אלא מראה היולי כי בהתבונן האדם בבשר ובעור אשר מהם בנוי כל יופי ותואר באדם יראה וישכיל בהתבונן בהם כי אין בהם נעימות ויתמאס בבשר אדם מגשת אליו ואין הכל אלא דמיון, אבל הטוב האמיתי והנעימות הצודק הוא של עולם העליון, ולזה אמר וירא מנוחה כי טוב פירוש העולם שנקרא מנוחה שהיא טובה לשלול הטוב הנדמה בעוה''ז כנזכר ואת הארץ כי נעמה כפי האמת. ויט שכמו לסבול צער העוה''ז ויהי למס פירוש שהיה הוא עצמו מס עובד פירוש שפינה עצמו לעבוד ה' ועשה עצמו כמס הניתן כן נתן עצמו להיות עובד עבודת הקודש העריבה והנעימה:

עוד ירמוז באומרו ויהי למס עובד שכל הנבראים יעלו לו מס לפרנסתו ויעבדוהו לבן תורה וכמו שמצינו ליששכר עצמו שהיה זבולן עובד אותו וכן בכל דור ודור: (אור החיים)

 ספורנו  יששכר חמור. בלתי מוכן למלחמה כאמרם אי סייפא לא ספרא: גרם. חמור בעל עצם חזק ובחזקו רובץ בין המשפתים. כשהוא חונה רובץ בין שתי החבילות הנתונות למשא על שני צדיו על דרך שפיתת שתי קדרות בכירים שלא תמושנה עד שישלים הפועל בהן את כונתו וזה לא יתכן זולתי לחמור חזק מאד שירבץ עם החבילות על גביו וכמו כן יששכר נושא עליו עול תורה ועול דרך ארץ והנהגת מדינות כראוי לחכם שלם במדות ובמושכלות: (ספורנו)

 כלי יקר  יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים. כחמור זה שהוא ומשאו קשורים יחד לא יתפרדו, כך קנין התורה דבק ואינו נפרד ממנו. ולא כמו קנינו של זבולון שמצד שהוא וביתו וקנינו נפרדים ע"כ הוא בעל תנועה תמיד, או לביתו או לקנינו כי על הרוב הם חוץ ממנו, אבל יששכר תמיד משאו משא דבר ה', והוא רובץ בין המשפתים היינו בין שני גבולים. כי כל הצלחות של הגוף יסובבוהו כמ"ש (משלי ג.טז) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד. ובכל מקום שהוא הולך או עומד תמיד הוא בין שני גבולים, כי הם גדלים עמו והולכים לרגלם, מה שאין כן בהולך בסתם בסחורה שאין שני גבולים אלו דבוקים בו, כי לפעמים הוא הולך במקום סכנה וזה מתנגד לאריכות ימיו וענה בדרך כחו, ולפעמים יתרחק מעושרו כי לא ירד אחריו כבודו, וא"כ על רוב אינו בין המשפתים, אבל העוסק בתורה ורובץ תחת משא דבר ה', תמיד הוא בין המשפתים כאמור.

וירא מנוחה כי טוב. כי אין קנין התורה תלוי בתנועה כמו קנין הממון, כי על הרוב ממרחק יביא לחמו, אבל קנין התורה תלוי בעמל הנפש ומנוחת הגוף, כי מטעם זה נתנה התורה בשבת יום מנוחה, ואת הארץ כי נעמה. כי א"י אוירא דמחכים הוא, ויט שכמו לסבול עול תורה. ואע"פ שקנין התורה קודם במעלה לקנין סתם סחורה כי טוב סחרה מכל סחורה, מ"מ הקדים את זבולון ליששכר כ"א אין קמח אין תורה, ואם לא יאכל וישתה איך יהיו אבריו חזקים אף בריאים לטרוח בתורת ה', ע"כ הקדים את זבולון אשר ממרחק יביא לחמו כדי שיוכל יששכר להיות יושב אוהלים, וגם יששכר נותן מחלקו בתורה אל זבולון שמעלה לו מס עובד עבודה ממש וזש"ה ויהי למס עובד. (כלי יקר)

 דעת זקנים  יששכר חמור גרם. אתמר במס' נדה חמור גרם לו ליששכר שיולד כי כשבא יעקב מן השדה ושמעה לאה חמורו נוער יצאה לקראתו והביאתו לאהל שלה ובאותו הלילה נתעברה מיששכר: (דעת זקנים)


{טו}  וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד: (ס)

 אונקלוס  וַחֲזָא חוּלָקָא אֲרֵי טַב וְיָת אַרְעָא אֲרֵי מְעַבְּדָא פֵירִין וִיכַבֵּשׁ מָחוֹזֵי עַמְמַיָּא וִישֵׁיצֵי יָת דַּיָרֵיהוֹן וּדְאִשְׁתַּאֲרוּן בְּהוֹן יְהוֹן לֵהּ פַּלְחִין וּמַסְּקֵי מַסִּין: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמָא נַיְיחָא דְעַלְמָא דְאָתֵי אֲרוּם טָב וְחוּלְקָא דְאַרְעָא דְיִשְרָאֵל אֲרוּם בְּסִימָא הוּא בְגִין כֵּן אַרְכִין כַּתְפֵיהּ לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא וַהֲווֹ לֵיהּ אָחוֹי מַסְקֵי דוֹרוֹנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  וירא מנוחה כי טוב. ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פירות: ויט שכמו לסבל. עול תורה: ויהי. לכל אחיו ישראל: למס עבד. לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עבורין, שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים (דברי הימים-א יב, לג.), מאתים ראשי סנהדראות העמיד, וכל אחיהם על פיהם: ויט שכמו. השפיל שכמו, כמו ויט שמים הטו אזניכם. ואונקלוס תרגם בפנים אחרים, ויט שכמו לסבול מלחמות, ולכבוש מחוזות, שהם יושבים על הספר, ויהיה האויב כבוש תחתיו למס עובד: (רש"י)

 אבן עזרא  וירא מנוחה. כאשר ראה ארצו ומקום מנוחתו נעימים נטה שכמו לסבול. כל משא כאשר ישא החמור ושב כעבד נותן מס וזה הטעם על יששכר שלא היו גבורים ולא ירצו לצאת למלחמה לעזוב מקומם. וכן אמר משה ויששכר באהליך. והיו נותנים מס למלך ישראל שלא יצאו (או) לגוים שלא יבאו להלחם עליהם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  למס עובד. ג' במסורה הכא ואידך ביהושע אשר לא הוריש וגו' ויתנם למס עובד. ויעלה שלמה למס עובד. לומר לא די שלימד תורה לכל ישראל אלא שהעלה להם מס מממונו שהיה מספיק לכל מי שיבא ללמוד: (בעל הטורים)

 ספורנו  וירא מנחה כי טוב. וזה ראה שהמנוחה בשלמות המושכלות אשר בו תנוח הנפש כענין ומצאו מרגוע לנפשותיכם שהוא הטוב והתכלית המכוון: ואת הארץ כי נעמה. וראה ג''כ שארצו מוכנת לתת מזונו בלי טורח ולהתפרנס שלא בצער: ויט שכמו לסבול. שני מיני המשא והם עול תורה ועול ציבור כאמרם רז''ל האי צורבא מרבנן דאיתי' במתא כל מילי דמתא עליה: ויהי למס עובד. וההמון העובד כל מלאכת עבודה בעסקי חיי שעה היה לו למס כאמרם רז''ל (יומא פרק בא לו) שבני עירו היו מצוים לעשות מלאכתו: (ספורנו)


{טז}  דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  מִדְּבֵית דָּן יִתְבְּחַר וִיקוּם גַּבְרָא בְּיוֹמוֹהִי יִתְפְּרֵק עַמֵּהּ וּבִשְׁנוֹהִי יְנוּחוּן כַּחֲדָא שִׁבְטַּיָּא דְיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  מִדְבֵית דָן עָתִיד דְיֵיקוּם גַבְרָא דְיָדוֹן יַת עַמֵיהּ דִינִין דִקְשׁוֹט כַּחֲדָא יִשְׁתַּמְעוּן לֵיהּ שִׁבְטַיָא דְיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  דן ידין עמו. ינקום נקמת עמו מפלשתים, כמו כי ידין ה' עמו: כאחד שבטי ישראל. כל ישראל יהיו כאחד (ו) עמו, ואת כלם ידין, ועל שמשון נבא נבואה זו.ועוד יש לפרש כאחד שבטי ישראל, כמיוחד שבשבטים, הוא דוד שבא מיהודה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כלומר כאילו הוא הפוך ופירושו כל ישראל יחד, שהרי שמשון נקם נקמות כל ישראל יחד, ואין לפרש ידין ישפוט, כי לא מצינו זה בשום מקום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  דן ידין עמו. רמז שיהיה בעל דגל כאחד בני הגבירות. והנה היה כקצין על כל עם מהשפחות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  דן ידין עמו. כמו כי ידין ה' עמו (דברים לב לו) ארי ידין ה' דינא דעמיה כלשון שפטני ה' וריבה ריבי מגוי לא חסיד (תהלים מג א) ריב אלמנה (ישעיהו א יז) יאמר כי דן ינקום נקמת עמו כל שבטי ישראל כאחד והטעם כי פלשתים הרעו לכל ישראל כמה פעמים כי בימי שמגר בן ענת החלו (שופטים ג לא) ובימי יפתח כתוב (שם י ז) וימכרם ביד פלשתים וגם אחרי עבדון בן הילל (שם יב יג) ויתנם ה' ביד פלשתים ארבעים שנה (שם יג א) ולא היה בשופטים מי שהכניעם או שנצחם כלל ואף על פי שכתוב בשמגר (שם ג לא) ויך את פלשתים שש מאות איש במלמד הבקר איננה נקמה כי איננה מכה רבה על כן כתוב בשמשון (שם יג ה) והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים ולקח נקמת ישראל מהם כי הרג מהם עם רב וכל סרני פלשתים המית והזכיר ידין כי היה הנוקם הזה שופט לא מלך ואפשר שזה דעת אונקלוס שאמר ביומוהי יתפרק עמיה ויתכן שיהיה כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטים הוא יהודה שנאמר בו (לעיל פסוק ח) ידך בעורף אויביך כי גם זה יגבר על אויביו וינצחם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כאחד שבטי ישראל. פירוש כדוד ולכן אותיות של ראשי פסוקים דן יהי לישועתך בגימטריא כדויד: (בעל הטורים)

 אור החיים  דן ידין וגו'. אולי כי לצד שאמר שמשון (שופטים טז) תמות נפשי עם פלשתים לזה אמר יעקב כי ישנו בגדר עם שופטי ישראל המיוחדים למעלה באין הפרש ולא יגרע מצדיק עינו והוא אומרו כאחד שבטי ישראל פירוש כאחד המיוחד שבכל שבט ושבט מישראל כי כל השבטים היו בהם שופטים לישראל: (אור החיים)

 כלי יקר  דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. יאמר שאע"פ שבדגלים יהודה נוסע בראשונה ודן באחרונה, מ"מ ישוה לו גם הוא שידין את עמו כאחד כמיוחד שבשבט ישראל והוא יהודה, כי שמשון שפט את ישראל בדורו כדוד בדורו, וכמ"ש במלך המשיח שיבוא מיהודה וברוח שפתיו ימית רשע, (ישעיה יא.ד) כך יהי דן נחש עלי דרך כי כל נחש ממית ברוח שפתיו, ומדקאמר ידין עמו ש"מ שמדבר ברשעי ישראל שידין אותם ויכלה הקוצים מן כרם ה' צבאות, וע"כ היה מן ההכרח שיסע יהודה בראשונה ודן באחרונה לפי שיהודה נמשל לאריה שעיקר כחו בזנבו, וא"כ כשהלך יהודה לפני מחנה ישראל ואחוריו כלפי העם דומה כאילו זנבו פונה למחנה ישראל רמז שבו ידין עמו לשבור זרועות רמות, ודן נמשל לנחש שאין כחו אלא בפיו ע"כ דין הוא שיסע באחרונה ופיו פונה אל מחנה ישראל כי בו ידין עמו, ולפי שכל דיין יש לו רבים הקמים עליו ע"כ אמר לא תגורו מפני איש, כי לישועתך קויתי ה', ואלהים נצב בעדת אל (תהלים פב.א) להצילם מאנשי זרוע, וי"א שדן לא היה מחניף לשבטו אלא היה דן כאחד שבטי ישראל כשאר שבטים, כי קרוב ורחוק היו שוים בעיניו.

ומה שמצינו, שמשה המשיל את דן לגור אריה ויעקב המשילו לנחש, רמז שכל דיין יש לו מלחמה פנים ואחור יש מעיזים בפניו לומר לו מוסיף אני עליך דיינים, כמ"ש (דברים א.יב) טרחכם ומשאכם וריבכם. ויש מרנן אחריו אבל לא בפניו, ע"כ צריך להיות בעל כח ואמיץ רוח ללחום פנים ואחור, ולא יתן את לבו לכל הדברים אשר ידברו בין בפניו בין אחוריו, אלא יהיה כאריה ונחש זה כחו באחוריו וזה כחו בפניו וזה רמז נכון. (כלי יקר)


{יז}  יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר:

 אונקלוס  יְהֵי גַבְרָא דְיִתְבְּחַר וִיקוּם מִדְּבֵית דָּן אֵימְתֵהּ תִּתְרְמֵי עַל עַמְמַיָּא וּמְחָתֵהּ תִּתְקֵף בִּפְלִשְׁתָּאֵי כְּחִיוֵי חוּרְמָן יִשְׁרֵי עַל אָרְחָא וּכְפִתְנָא יִכְמוֹן עַל שְׁבִילָא יְקַטֵּיל גִּבָּרֵי מַשִׁרְיַת פְּלִשְׁתָּאֵי פָּרָשִׁין עִם רַגְלָאִין יְעַקֵר סוּסָוָן וּרְתִכִּין וִימַגֵּר רוֹכְבֵיהוֹן לַאֲחוֹרָא: (אונקלוס)

 יונתן  יְהֵי גַבְרָא דְיִתְבְּחַר וִיקוּם מִדְבֵית דָן מְדַמֵי לְחוּרְמָנָא דִרְבִיעַ עַל פַּרְשַׁת אוֹרְחָא וּלְרֵישֵׁיהּ חִיוְיַין דִכְמִין עַל שְׁבִילָא דִנְכֵית סוּסְיָא בְּעִיקְבֵיהּ וְנָצִיל מִן אֵימָתֵיהּ רְכָבֵיהּ מִתְפַּרְקִיד לַאֲחוֹרֵיהּ הֵיכְדֵין יַקְטִיל שִׁמְשׁוֹן בַּר מָנוֹחַ יַת כָּל גִבָּרֵי פְּלִשְׁתָּאֵי לְפַרְשְׁיָא וּלְרַגְלָאֵי וְיֶעֱקַר סוּסְוַתְהוֹן וּמְמַגֵר דְבָבֵהוֹן לַאֲחוֹרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שפיפן. הוא נחש, ואומר אני שקראו כן על שם שהוא (ז) נושף כמו ואתה תשופנו עקב (בראשית ג, טו.): הנושך עקבי סוס. כך דרכו של נחש. ודמהו לנחש הנושך עקבי סוס. ויפל רכבו אחור. שלא נגע בו, ודוגמתו מצינו בשמשון, וילפת וגו' את שני עמודי התוך וגו' (שופטים טז, כט.), ושעל הגג מתו. ואונקלוס תרגם כחיוי חורמן, שם מין נחש שאין רפואה לנשיכתו, והוא צפעוני, וקרוי חורמן על שם שעושה הכל חרס, וכפתנא, כמו פתן, יכמון, יארוב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) נושף הוא כמין שריקה, וכן פירש רש"י בפרשת בראשית (לעיל ג' ט"ו ד"ה ואתה) : (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ודמהו ברוב גבורתו לנחש. גם יתכן להיות פי' שפיפון מגזרת הוא ישופך ראש וטעם כפול: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  שפיפון. שם לנחש שישוף עקב ונכפלה בו העי"ן ואמרו בירושלמי במסכת תרומות (פ"ח מ"ג) מין קטן הוא ושפיפון שמו ודומה לשערה ונתנה רשות לארץ ליבקע מפניו ודמה שמשון לנחש בעבור שלא היה שמשון בא על אויביו במלחמה כאשר השופטים או המלכים רק הוא לבדו יוצא עליהם כמו צפעוני היוצא ממאורתו על הולכי דרך או המין הקטן שבנחשים שאינו ניכר כלל להולכי ארח וטעם הנושך עקבי סוס רמז לשני העמודים אשר הבית נכון עליהם (שופטים טז כט) ושלשת אלפים אשר על הגג (שם פסוק כז) הם הרוכב הנופל אחור כאשר ישוך הנחש בעקבי הסוס יגביה הסוס ראשו ורגליו הראשונים ויפול רוכבו אחור (הרמב"ן)

 ספורנו  יהי דן נחש. הוא ממין הנחש הרע בתכלית והוא הנקרא צפעוני ואצל רופאי הערב נקרא חורמן כי אמנם צפעוני אחד ימית רבים יחדו בהבטתו ובקולו שישלח על אדם רב. וכן שמשון המית הוא לבדו רבים במעט רגע: שפיפון. הוא נחש דק. כאמרם כחוט השערה הוא ושפיפון שמו ועליו ספרו הרופאים שהוא נחבא באילנות לירות בעצמו כחץ על יתר בעלי חיים. וכן שמשון כהיותו נלחם לבדו היה בלתי נראה בחיל הרוגיו: (ספורנו)


{יח}  לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהֹוָה: (ס)

 אונקלוס  לְפוּרְקָנָךְ סַבָּרִית יְיָ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲמַר יַעֲקב כַּד חָמָא יַת גִדְעוֹן בַּר יוֹאָשׁ וְיַת שִׁמְשׁוֹן בַּר מָנוֹחַ דְקַיְימִין לִפְרוֹקִין לָא לְפוּרְקָנֵיהּ דְגִדְעוֹן אֲנָא מַסְכֵּי וְלָא לְפוּרְקָנֵיהּ דְשִׁמְשׁוֹן אֲנָא מוֹדִיק דְפוּרְקַנְהוֹן פּוּרְקַן דְשַׁעְתָּא אֱלָהֵין לְפוּרְקָנָךְ סָכִית וְאוֹדִיקִית יְיָ דְפוּרְקָנָךְ פּוּרְקַן עַלְמִין:

(נ"א אלא לפורקניה דמשיח בן דוד דהוא עתיד לפרוקיה ית בני ישראל ולאפקותהון מגלותא ולפורקנא סכיאת נפשי): (תרגום יונתן)

 רש"י  לישועתך קויתי ה'. נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו, וסופו לומר זכרני נא וחזקני נא אך הפעם (שם כח.): (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם לישועתך קויתי ה'. בעבור שהוא נושך עקבי סוס יפחד מרוכב הסוס שלא ישוף ראשו בחרבו על כן אמר הנביא לישועתך קויתי ה' והכ''ף לנכח דן. ופי' קויתי השם להיות ישועתך. או בא שם תחת שם הפעל והטעם להושיעך. וכן נרננה בישעותך. אם הכ''ף לנכח דוד או המשיח בנו. ויאמר הנגיד כי תחסר מלת ויאמר וכן ראוי להיות ויאמר לישועתך קויתי ה'. ורבי יצחק אמר כאשר ראה הנביא בנו דן בדמות נחש בדרך הנבואה מיד פחד יעקב ואמר הושיעני השם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לישועתך קויתי ה'. לא היה בכל שופטי ישראל מי שנפל ביד אויביו זולתי שמשון שהוא הנחש הזה כדכתיב (שופטים ב יח) והיה ה' עם השופט והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט והוא היה האחרון לשופטים כי שמואל נביא היה ולא נלחם להם ובימיו מלכו המלכים וכאשר ראה הנביא תשועת שמשון כי נפסקה אמר לישועתך קויתי ה' לא לישועת נחש ושפיפון כי בך אושע לא בשופט כי תשועתך תשועת עולמים (הרמב"ן)

 דעת זקנים  לישועתך קויתי ה'. כיון שראה יעקב אבינו גבורת שמשון אמר אע"פ שזה גבור נוצח אין נכון להתהלל בגבורתו וכן מצינו בשעה שנתהלל אמר בלחי החמור הכתי אלף איש מיד ויצמא מאוד עד שהודה ואמר ה' אתה נתת ביד עבדך את התשועה וגו' שהודה שאין הגבורה רק מהשם לבדו והה"ד יהי דן נחש עלי דרך ואפי' הגבורה והנצוח להקב"ה כדכתיב לישועתך קויתי ה': (דעת זקנים)


{יט}   חמישי  גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב: (ס)

 אונקלוס  מִדְבֵית גָד מַשִׁרְיַת מְזַיְנִין כַּד יַעַבְרוּן יָת יַרְדְנָא קֳדָם אֲחֵיהוֹן לִקְרָבָא וּבְנִכְסִין סַגִּיאִין יְתוּבוּן לְאַרְעֲהוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  שִׁבְטָא דְגָד יַעַבְרוּן מְזַיְינִין עִם שְׁאָר שִׁבְטַיָיא יַת נַחֲלֵי אַרְנוֹנָא וְהִינוּן יִכְבְּשׁוּן קֳדָמֵיהוֹן יַת עַמוּדַיָיא דְאַרְעָא וְהִינוּן יְהַדְרוּן מְזַיְינִין בְּסוֹפָא בְּנִכְסִין סַגִיאִין וְיִשְׁרוּן בְּשַׁלְיוּתָא לְהָלְאָה עִיבַר יוֹרְדְנָא דִכְדֵין אִתְרְעוּן וַהֲוָת לְהוֹן וְאִתְקַבְּלוּ אַחְסַנְתְּהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  גד גדוד יגודנו. כולם לשון גדוד הם, וכך חברו מנחם. ואם תאמר אין גדוד בלא שני דלתי"ן, יש לומר גדוד שם דבר צריך שני דלתי"ן, שכן דרך תיבה בת שתי אותיות להכפל בסופה, ואין יסודה אלא שתי אותיות, וכן אמר כצפור לנוד (משלי כו, ב.), מגזרת ושבעתי נדודים (איוב ז, ד.), שם נפל שדוד (שופטים ה, כז.), מגזרת ישוד צהרים, אף יגוד יגודנו, וגדוד מגזרה אחת הם, וכשהוא מדבר בלשון יפעל, אינו כפול, כמו יגוד, ינוד, ירום, ישוד, ישוב, וכשהוא מתפעל או מפעיל אחרים, הוא כפול, כמו יתגודד, יתנודד, יתרומם, יתבולל, יתעודד, ובלשון מפעיל יתום ואלמנה יעודד (תהלים קמו, ט.), לשובב יעקב אליו (ישעיה מט, ה.), משובב נתיבות (שם נח, יב.), אף יגודנו האמור כאן אין לשון שיפעילוהו אחרים, אלא כמו יגוד הימנו, כמו בני יצאוני (ירמיה י, כ.), יצאו ממני. גד גדוד יגודנו, גדודים יגודו הימנו, שיעברו הירדן עם אחיהם למלחמה כל חלוץ עד שנכבשה הארץ: והוא יגד עקב. כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן, ולא יפקד מהם איש: עקב. בדרכן ובמסילותם שהלכו ישובו, כמו ועקבותיך לא נודעו (תהלים עז, כ.), וכן בעקבי הצאן (שיר השירים א, ח.), בלשון לע"ז תרציא"ס: (רש"י)

 אבן עזרא  גד. התנבא שיבא עליו גדוד והוא ינצחנו באחרונה: יגודנו. כמו לעם יגודנו. גם יגוד מפעלי הכפל והשורק תחת חולם. כמו ירון ושמח. ואנחנו לא נדע היום כל התלאות העוברות על אבותינו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  גד גדוד יגודנו. פירש רש"י על דרך אונקלוס יתנבא כי גדוד יגוד ממנו ואותו הגדוד יגוד עקב על עקבו שיחזור לדרך אשר בא לו לשלום אל ארצו והנכון שיהיה כמו לעלות לעם יגודנו (חבקוק ג טז) יאמר כי גדוד יגודנו תמיד שיהיו לו מלחמות רבות ופשט גדוד עליו בארצו והוא יגוד אותו על עקיבו שיתגבר עליו וירדוף אותו והם ישובו על עקב בשתם שבח אותם בגבורה ונצוח כל הבאים עליהם למלחמה וזה כענין ברכת משה רבינו בהם (דברים לג כ) ברוך מרחיב גד כלביא שכן בעבור שירש ארץ רחבת ידים וגדולה מאד והיא בעבר הירדן היו באים עליהם תמיד גדודי עמון ומואב שכניו הרעים התובעים בנחלה ופושטים עליהם והוא כלביא שכן על טרפו מקולם לא יירא ומהמונם לא ייחת וזה פירוש נאה למדתיו מן הירושלמי שאמרו במסכת סוטה (פ"ח ה"י) גד גדוד יגודנו גייסא אתי מגיסתא והוא מגייס לה לומר כי הגייס יבא לאסוף חיל ולגייס עליו והוא יגוד עליהם ויביא גדודיו בארצם ואולי ירמוז הנביא על מלחמת יפתח הגלעדי עם בני עמון כי בני גד ירשו כל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון והיו בני עמון תמיד נלחמים באנשי גלעד והוא כמעט עבר עליהם והכה אותן ואת עריהן מכה גדולה מאד (שופטים יא לג) והיה הענין ההוא נס גדול הזכירו הנביא כאשר הזכיר דבר שמשון (הרמב"ן)

 בעל הטורים  יגודנו. ב' במסורה הכא ואידך לעלות לעם יגודנו. פירוש שבני גד לקחו נחלה מעבר לירדן והיו באין עליו גדודים מהעמים שסביביו וזה פירושו גדוד יגודנו יגוד אותו והוא יגד עקב שהיו גבורים והיו נלחמים בהם ומחזירין אותם על עקבם ולא די שמחזירין אותם אלא שהיו עולים אחריהם לארצם לשלול שלל וזהו לעלות לעם יגודנו שהיו עולים אל העם אשר יגודו אותם: (בעל הטורים)

 אור החיים  גד גדוד וגו'. מבליע ברכתו בשמו ופירוש גד לשון גדוד פירוש מחנה ולשון גדייה. ולשון משיכה, ולשון היקף שכולם במשמעות גד, ועיין בערוך בפירוש תיבת גד. ואמר גד גדוד אויביו יסובבוהו על גדותיו, והוא יגוד פירוש יכרות אותם עקב פירוש עד כלה. עוד ירצה גדוד פירוש לשון מחנה שיתרבו גדודיו ויהיה מחנהו משוך והולך, והוא אומרו יגודנו, ואומרו והוא יגוד פירוש יקיף לכל מחנה ישראל וילחם בעדם. עקב פירוש עד שינחלו כל נחלתם: (אור החיים)

 ספורנו  גד גדוד יגודנו. אחר שאמר שדן נלחם כנחש ומפיל סוס ורוכבו אמר על גד שילחם דרך גדוד שיגוד ויכרות סוסו ורוכבו על דרך וטרך זרוע אף קדקוד: והוא יגוד עקב. וכשיכרות סוס ורוכבו יכרות את עקבם כי יברחו ממנו כענין ונתתי את כל אויביך אליך עורף: (ספורנו)

 כלי יקר  גד גדוד יגודנו, הרבה גדודים יבואו עליו למלחמה ובתחילת המלחמה יכה בהם מכה רבה כמ"ש (שם לג.כ) וטרף זרוע אף קדקד, כי עור בעד עור וכשמכה בחרב אז המוכה מרים ידו להגן על ראשו על כן הגבור טורף תחילה זרוע וחותכו לשנים עד שיעבור החרב אל הקדקד, ויעקב מדבר בסוף המלחמה שאויביו יתנו לו עורף ויברחו והרי עקיבו של הנרדף סמוך אל הרודף, וביותר כשהוא נופל ונכשל בנפילה ואז יכרית ויגד עקביו, זה"ש והוא יגד עקב, כי יגד היינו כריתה מלשון גודו אילנא. (כלי יקר)

 דעת זקנים  גד גדוד יגודנו. וא"ת כיון שיהיו לו חיילות במה יפרנסם שהרי צריך עושר גדול על כן כתיב אחריו מאשר שמנה לחמו שיהא עשיר יותר מאשר ויוכל להספיק מזון לכל חיילותיו וכי תימא ואשר עצמו מנלן שיהא עשיר ת"ל והוא יתן מעדני מלך שיהא כל כך עשיר שיתן על שלחנו כל מעדני מלך וגם מצינו שפעם אחת שנצטרכו אנשי לודקיא לשמן זית ובא לודקי אחד ונטל ששים רבוא דינרין והלך לארץ ישראל לקנות שמן זית כשבא לשם שאל לאנשי המקום יש כאן אדם שימכור לי בבת אחת שמן בששים רבוא דינרין אמרו לו לך בגוש חלב ושם תמצא יהודי שיוכל למכור יותר ויותר הלך לשם ומצא אותו יהודי בשדה חורש וסלו בידו כפועל עני. תמה אותו עכו"ם ואמר זהו שאומרים עליו שיוכל למכור שמן בהון רב שבידי הלך לו לעיר ומ"מ חזר לו לערב בבית אותו יהודי ומצאו שהיו עבדיו רוחצין ב' רגליו בשמן בשני ספלי זהב לקיים מה שנאמר וטובל בשמן רגלו. שאל לו יש לך למכור שמן בששים רבוא דינר אמר לו הן מדד לו אותו שמן. לאחר שמדד לו אמר לו אם אתה רוצה לקנות יותר אמכור לך אמר לו אין בידי מעות אמר לו אני אקיפך ואלך עמך עד מקומך. קנה לו עוד ממנו בק"נ ריבוא דינרים אמרו עליו שלא הניח לו לא סוס ולא פרד לשכור שלא שכר להביא השמן שקנה ממנו כשבא למקומו שבחוהו על שהביא שמן לספק כל צרכן אמר להם לא תשבחו כי אם ליהודי זה שמכר לי כל זה ועוד אני חייב לו הדמים ועל שניהם נאמר יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב: (דעת זקנים)


{כ}  מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ: (ס)

 אונקלוס  דְאָשֵׁר טָבָא אַרְעֵהּ וְהוּא מְרַבְיָא בְּתַפְנוּקֵי מַלְכִין: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  טוֹבוֹי דְאָשֵׁר מִן שְׁמֵינִין הִינוּן פֵּירוֹי אַרְעֲיָא מַרְבְּיָת בּוּשְמִין וְעִיקְרֵי סַמָנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  מאשר שמנה לחמו. מאכל הבא מחלקו של אשר יהא שמן, שיהיו זיתים מרובים בחלקו, והוא מושך שמן כמעין, וכן ברכו (ח) משה וטובל בשמן רגלו, כמו ששנינו במנחות (פה:), פעם אחת הוצרכו אנשי לודקיא לשמן וכו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) יש לומר דלכך מביא על הפסוק זה ראיה ממשה רבינו, שאל תקשה ליה מנא ליה לפרש דשמנה דכתיב כאן הוא לשון שמן, דילמא מאכל שלו יהיה טוב ושמן, לכך מביא ראיה ממשה רבינו עליו השלום וזה פשיטא הוא דבענין זה שבירכן יעקב ברכן משה רבינו עליו השלום, והתם כתיב בהדיא וטובל בשמן רגלו וק"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מאשר. יש אומרים כי המ''ם נוסף. והנכון בעיני שמארץ אשר יבא לחם ושמן. ופה לחם לשון נקבה. וכן בית. ומקום. ויד. ואש. ועין. ורוח. וארץ. וארון. ועם: וטעם מעדני מלך. ידוע וכן אמר משה וטובל בשמן רגלו: (אבן עזרא)

 אור החיים  מאשר שמנה וגו'. אולי שיכוין לומר כי השגה זו מאמצעותו השיג אותה והוא אומרו מאשר וגו' פירוש מצדו או מצד זכותו או מצד השתדלותו: (אור החיים)

 כלי יקר  מאשר שמנה לחמו. לפי שאשר היה מספיק שמן לבהמ"ק למנחות ולשאר צרכי המקדש, וידוע שכל השפע והשובע בא לעולם מן המקדש, ע"כ אמר שמאשר שמנה לחמו של ישראל, שמנה תחת שמן, והוא יתן מעדני מלך כי הוא יתן למקדש והמקדש יתן אל כל העולם כמלך כעם. או ניבא שאשר יהיה בעל צדקה ולפיכך הכל ישבחוהו בנים ובנות כמ"ש (בראשית ל.יג) כי אשרוני בנות, ומשה אמר (דברים לג.כד) ברוך מבנים אשר וגו' והוא יתן לעני לחם שמן ומעדני מלך לא מן הפחות כההוא שהאכיל לעני פטומות, (כתובות סז:) וכמ"ש (איוב לא.יז) אם אכלתי פתי לבדי אפילו פתי פת נקיה המיוחד לי לא אכלתי לבדי. (כלי יקר)


{כא}  נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר: (ס)

 אונקלוס  נַפְתָּלִי בְּאַרַע טָבָא יִתְרְמֵי עַדְבֵהּ וְאַחְסַנְתֵּהּ תְּהֵי מְעַבְּדָא פֵירִין יְהוֹן מוֹדַן וּמְבָרְכִין עֲלֵיהוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  נַפְתָּלִי עַזְגַד קָלִיל דָמֵי לְאַיְילָא דְרָהִיט עַל שִׁינֵי טוּרַיָיא מְבַשֵר בְּשׁוּרַן טָבָן הוּא בִּשַר דְעַד כְּדוֹן יוֹסֵף קַיֵים וְהוּא אִזְדַרַז וַאֲזַל לְמִצְרַיִם וְאַיְיתִי אוֹנִיתָא דַחֲקִיל כְּפִילְתָּא דְלֵית בָּהּ לְעֵשָו חוּלְקָא וְכַד הֲוָה פָּתַח פּוּמֵיהּ בִּכְנִשְׁתָּא דְיִשְרָאֵל לִמְשַׁבְּחָא מִבְחַר מִכָּל לִשְׁנַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אילה שלחה. זו בקעת גינוסר, שהיא קלה לבשל פירותיה, כאילה זו שהיא קלה לרוץ, אילה שלוחה, אילה משולחת לרוץ: הנתן אמרי שפר. כתרגומו. דבר אחר, על מלחמת סיסרא נתנבא, ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי וגו' (שופטים ד, ו.), והלכו שם בזריזות, וכן נאמר שם לשון שלוח, בעמק שולח ברגליו. הנתן אמרי שפר. על ידם שרו דבורה וברק (ט) שירה. ורבותינו דרשוהו על יום קבורת יעקב, כשערער עשו על המערה, במסכת סוטה (יג.). ותרגומו יתרמי עדבה, (י) יפול חבלו, והוא יודה על חלקו אמרים נאים ושבח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) כתיב אילה שלוחה שהיא לשון נקבה, ואחר כך כתיב הנותן שהוא לשון זכר, ועל זה פירש דבורה וברק: (י) רוצה לפרש התרגום מתרגם כן על פסוק זה, ולפי התרגום פירושו כן, מה שאמר הנותן אמרי שפר רוצה לפרש על חלקו הוא יודה אמרי שפר, ומה שכתב רש"י לעיל הנותן אמרי שפר כתרגומו, צריך לומר לפי פירוש דלעיל שפירוש אילה שלוחה על פירות גנוסר, אז פירוש אמרי שפר לפי התרגום שהיו מברכים ברכה הראויה להם ודו"ק: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נפתלי אילה שלוחה. על דרך דורון. והמקבל הדורון נותן אמרי שפר. וי''א שאילה רמז לדבורה. הנותן אמרי שפר רמז לשירת ברק עמה. ואמר נפתלי בעבור נחלתו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  נפתלי אילה שלוחה. מנהג במושלי ארץ לשלוח זה לזה האילים וכך הענין כי האילות שנולדו בארץ מלך הצפון יגדלו אותן בהיכלי מלך הנגב ויקשרו כתב הבשורה בקרניה והיא תרוץ מהר ותשוב למעונה ויתבשרו בהן וזה טעם אמרי שפר כלומר אילה שלוחה מבשר בשורות טובות והענין הזה ידוע והוא מוזכר בירושלמי במסכת שביעית (פ"ט ה"ב) אמרו אין אזלין לון חזרין ואי בעית למבדקיה אייתו טביין וישלחון לארע רחיקא בסוף אינון חזרין עבד כן ואייתי טביין וחפי קרניהון בכסף ושלחון לאפריקי ובסוף תלת עשרה שנין חזרון לאתריהון שהתירום לאחר י"ג שנה ומיד חזרו והמשל כי נפתלי שבע רצון ומלא כל טוב וממנו תבא בשורה לכל ישראל כי עשתה ארצו פירות לשבעה כמו שהזכירו רבותינו בפירות גנוסר (תנחומא ויחי יג) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  נפתלי אילה שלוחה. ניבא על מלחמת ברק עם סיסרא שלקח י' אלפים איש מנפתלי ואמר לשון נקבה אילה שלוחה על שם דבורה: הנותן אמרי שפר. על שם ותשר דבורה: אמרי שפר בגימטריא שיר ושבחה: אילה שלוחה הנותן אמרי שפר. בגימטריא ותשר דבורה וברק בן אבינועם ביום ההוא: (בעל הטורים)

 כלי יקר  נפתלי אילה שלוחה. י"א נפתלי נופת לי, כי נופת תטופנה שפתותיו מר עובר ע"י בשורות טובות שהיה מבשר לישראל, ויש מפרשים על פרותיו שממהרים להתבשל, ונותן אמרי שפר ע"י מקרא בכורים או ברכת הפירות. וקרוב בעיני לומר שאמרי שפר היינו התורה וע"כ המשילו לאילה כדמסיק במסכת עירובין (נד:) אילת אהבים למה נמשלו ד"ת לאילה, לומר לך מה אילה רחמה צר וחביבה על בעלה כל שעה כשעה ראשונה אף ד"ת חביבין על בעליה כל שעה כשעה ראשונה, ואולי שעל זה דרשו נופת לי כי ד"ת מתוקים מדבש ונופת צופים, ור"ל לפי שנקרא נפתלי על שם שד"ת מתוקים כנופת צופים לפיו, ע"כ יזכה להיות כאילה שחביבה על בעלה כל שעה כשעה ראשונה ויתן אמרי שפר, שאפילו ד"ת שנתישנו בפיו הרי הם אמרי שפר, כי שפר מורה על דבר חדש שהוא בשופרו ויופיו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  נפתלי אילה שלוחה. כי ארץ נפתלי קלה לבשל פירותיה כאילה זו שנצודה ובורחת מתוך המצודה והיא משולחת עתה שאז היא רצה ביותר: הנותן אמרי שפר. לקונו על שהצילו מן המות ועתה הנה קורא אותו בלשון זכר ושמא הוא מדמה אותו גם לאיל והוא בכל לשון. ד"א הנותן אמרי שפר מוסב על נפתלי שנותן אמרי שפר לקונו על חלקו שנתן לו כאילה זו שמודה לקונה על שברחה מן המצודה. ד"א נפתלי ארץ נפתלי דומה לאילה שהופשטה שאין עורה מחזיק בשרה. ולשון שלוחה הפשטה כדמתרגמינן וישלח והפשיט כך ארץ נפתלי אינה מחזקת רוב פירות שבה וזה הפי' הולך על דרך הדרש שדרשו חז"ל למה נקראת ארץ ישראל צבי לומר לך מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה. ד"א נפתלי אילה שלוחה ארץ נפתלי היא ארץ רצון שהיא קלה לבשל ולשון אילה כמו אילות ולשון שלוחה כמו שלחיך פרדס רמונים. הנותן אמרי שפר פי' ענפים יפים ולשון אמרי כמו שנים שלשה גרגרים בראש אמיר: (דעת זקנים)


{כב}  בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר:

 אונקלוס  בְּרִי דְיִסְגֵּי יוֹסֵף בְּרִי דְיִתְבָּרַךְ כְּגֹפֶן דִּנְצִב עַל עֵינָא דְמַיָּא תְּרֵין שִׁבְטִין יִפְּקוּן מִבְּנוֹהִי יְקַבְּלוּן חוּלָקָא וְאַחֲסַנְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרִי דְרָבִית יוֹסֵף בְּרִי דְרָבִית וּתְקֵיפַת וְסוֹף הֲוָה עֲלָךְ לְמִתְקַף דְכַבְּשַׁת יִצְרָךְ בְּעוּבְדָא דְרִבּוֹנְתָּךְ וּבְעוּבְדָא דְאָחָךְ מְדַמֵי אֲנָא לָךְ לְגוּפָן שְׁתִילָא עַל מַבּוּעִין דְמַיִין דִשְׁלָחָת שׁוּרְשָׁהָא וְתַבְרַת שִׁינֵי כֵיפַיָא וּבְעוּבְרָתָהָא כַּבְשַׁת כָּל אִילָנֵי סַרְקָא כֵּן כָּבַשְׁתָּא יוֹסֵף בְּרִי בְּחָכְמָתָךְ וּבְעוֹבָדָךְ טַבְיָא כָּל חָרְשֵׁי מִצְרָאֵי וְכַד הֲווֹ מְקַלְסִין קֳדָמָךְ הֲווֹ בְּנַתְהוֹן דְשִׁלְטוֹנַיָא מְהַלְכַן עַל טוּרַיָיא וְשַׁדְיָין לְקַמָךְ שִׁירִין וְקַטְלָאִין דְדַהֲבָא מִן בִּגְלַל דְתִתְּלֵי עֵינָךְ בָּהֵן וְלָא תָלִיתָא עֵינָךְ בַּחֲדָא מִנְהוֹן לְמִתְחַיְיבָא בְּהוֹן לְיוֹם דִינָא רַבָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בן פרת. בן חן, והוא לשון ארמי, אפריון נמטייה לרבי שמעון, בסוף בבא מציעא (קיט.): בן פרת עלי עין. חנו נטוי על העין הרואה אותו: בנות צעדה עלי שור. בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביפיו, ובנות הרבה צעדה כל אחת ואחת (כ) במקום שתוכל לראותו משם. (דבר אחר) עלי שור. על ראייתו, כמו אשורנו ולא קרוב. (במדבר כד, יז.) ומדרש אגדה יש רבים, וזה נוטה ליישב המקרא. פרת. תי"ו שבו הוא תקון (ל) הלשון, כמו על דברת בני האדם (קהלת ג, יח.). שור. כמו לשור. עלי שור, בשביל לשור. ותרגום של אנוקלוס בנות צעדה עלי שור, תרין שבטין יפקון מבנוהי וכו', וכתב בנות, על שם בנות מנשה, בנות צלפחד, שנטלו חלק בשני עברי הירדן. ברי דיסגי יוסף, פורת לשון פריה (מ) ורביה. ויש מדרשי אגדה בו המתישבים על הלשון, בשעה שבא עשו לקראת יעקב, בכולן קדמו האמהות ללכת לפני בניהם להשתחוות, וברחל כתיב נגש יוסף ורחל וישתחוו, אמר יוסף, רשע הזה עינו רמה, שמא יתן עיניו באמי, יצא לפניה ושרבב קומתו לכסותה, והוא שברכו אביו בן פורת, הגדלת עצמך יוסף עלי עין של עשו, לפיכך זכית לגדולה: בנות צעדה עלי שור. להסתכל בך בצאתך על מצרים. ועוד דרשוהו לענין שלא ישלוט בזרעו עין הרע, ואף כשברך מנשה ואפרים, ברכם כדגים שאין עין הרע שולטת בהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דקשה לרש"י דבנות משמע שהיו הרבה בנות, וצעדה משמע אחת היתה, ועל זה פירש בנות וכו' כל אחד ואחד: (ל) כלומר לא תי"ו הנקיבה, כי על הזכר הוא מדבר: (מ) דקשה לרש"י מנא ליה לתרגם כן, ועל זה פירש פורת לשון פריה ורביה, ושרבב פירוש והגדיל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בן פורת יוסף. בן כמו סעיף והוא לשון נקבה. וכן ועל בן אמצת לך. ודקדוק פורת. פועלת כי על שני דרכים ימצא הפועל. כמו אויביה גם אויבתי וכן פורה ופורת מלשון פריה. ויש מי שפירש אותה מלשון ותשלח פארות. והזכיר בן פורת פעמיים כדרך אנשי לשון הקדש. כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך והטעם פעם אחר פעם תמיד. ועל הפי' השני יהיה התי''ו תחת ה''א. כתי''ו ושבת לנשיא: וטעם בנות צעדה עלי שור. שיוסף היה כבן פרת ועשה בנות. צעדה. כל אחת ואחת מהן על החומ'. והטעם שגבהו מאד על החומות הבצורות: בנות צעדה על דרך זבובי מות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בן פורת יוסף. בן חן והוא לשון ארמי (ב"מ קיט) אפריון נמטיה לרבי שמעון בן פורת עלי עין חנו נטוי על העין הרואה אותו לשון רש"י ורחוק הוא מאד לסמכו אל הלשון ההוא שלשונות כאלה בתלמוד יוני או פרסי ושאר לשונות אין להם חבר בלשון הקדש ועוד כי לפי הנמצא ממנו איננו רק לשון ברכה ושבח והנו"ן בו שרש וכן בבראשית רבה (ס יג) ויברכו את רבקה דוויין ושפופין ולא היו מפרנין אלא בפה ודומה לי שהוא ממה שאמרו (כתובות נד) פורנא ליתמי שפירושו השבח שהשביחו הוא ליתומים וקראו עוד הכתובה פורנא אשה גובה פורנא מהם (שם סז) הכתובה שהיא שבח בית אביה וכמו שאמרו (ב"ר פ ז) מהר פראנון אבל בן פורת או כדעת אונקלוס מלשון פוריה ועניפה או כדברי בעלי הדקדוק (עיין ספר השרשים שורש בנה) שעשו פורת מלשון ותארכנה פארותיו (יחזקאל לא ה) והם אמרו כי בן כמו נטע והביאו לו דומה (תהלים פ טז) וכנה אשר נטעה ימינך ועל בן אמצתה לך והענין כאלו אמר נטע שבו פארות רבות יוסף ועל דעתי בן כמשמעו יאמר כי יוסף הוא בן שהוא כמו פארות אילן שתול על המעין אשר לא יכזבו מימיו ועשתה בנות צעדה אותן על החומות הגבוהות בשמים וכנה הבדים אשר תצאנה מן פארה בבנות כי הן בנות לפארות הגדולות והוא דרך צחות לבן פורת ולא נסמך בן אל פורת אבל הוא כמו אשור ארז בלבנון (יחזקאל לא ג) נפתלי אילה שלוחה (לעיל פסוק כא) בנימין זאב (להלן פסוק כז) ולפיכך נקוד בצרי כי אילו היה פירושו נטע שיש לו פארות משפטו בסגול ואמר "בן" דרך חבוב כמו מטרף בני עלית ועל הכלל ראוי שנפרש בברכת יוסף שיהיה בה זכר לשני השבטים היוצאים ממנו והוא לשון פורת ובנות אבל מפני שהזכיר לוי ושבטי ישראל אינם אלא שנים עשר לא יעשה ממנו כן בברכתו שנים שבטים חלוקים אבל ירמוז להם וכן במשה רבינו בברכתו דמה אותו לשור ולראם (דברים לג יז) והזכיר בו הקרנים כי כל אחד מהם גוף אחד שממנו יתחלקו קרנים ובעבור ששם לא הזכיר שמעון אמר בפירוש והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה (שם) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  בן פורת יוסף. לא הזכירו בשמו כמו שעשה לאחרים שחלק לו כבוד בשביל המלכות והתחיל בשם בניו. בן פורת בגימטריא מנשה ואפרים. ד''א בן פורת בן פותר על שם פתרון חלומות: בנות צעדה עלי שור. ניבא על מלחמת יהושע ביריחו שיורו לו בחצים מן החומה: (בעל הטורים)

 אור החיים  בן פורת יוסף. טעם הכפל הוא לומר כי לב' צדדין ראוי הוא לפרות, הא' לצד מה שהוא יוסף כאומרם ז''ל (סוטה לו:) ראוי היה יוסף להעמיד י''ב שבטים, והב' בן פורת עלי עין על אשר לא זנה אחרי עיניו. ואומרו בנות צעדה יתבאר על דרך אומרם ז''ל (תנחומא) שאשת פוטיפר קראה כל נשי השרים והגדולים והכניסה יוסף לשרת לפניהם וקבוצם והקפם היה כאצעדה זו, עלי שור כדי להביט בו, אף על פי כן רוח הקודש מעידה עליו שלא הביט און, וכשם שהוא לא הסתכל בהם כמו כן לא תשלוט עין הרע בו: (אור החיים)

 ספורנו  בן פורת יוסף. הנה יוסף הוא בן גפן פורת ענף של גפן פוריה העושה צל לרבים כדרך הגפן כאמרו כסו הרים צלה וזה כי בצלו חי יעקב ובניו במצרים: בן פרת עלי עין בנות. וענינו היה כענין ענף של גפן פוריה סמוך למעין שהיא פורת ומגדלת בנות שהן ענפים: צעדה עלי שור. באופן שאותה הגפן צעדה על החומה או הגדר אשר לפני העין באופן שקודם לכן לא היתה נראית מצד השני לחומה והיתה בלתי נודעת לגמרי ליושבים שם ואחר שצעדה על החומה נודעה היא ובנותיה. וכן קרה ליעקב בענין יוסף ובניו שלא היה יודע מציאות יוסף וכמו רגע נגלו אליו הוא ובניו כענין ראה פניך לא פללתי וכו': (ספורנו)

 כלי יקר  בן פרת יוסף בן פרת עלי עין. אמר יעקב כי יוסף מצד עצמו הוא בן פרת לשון פריה ורביה, כי יוסף לשון הוספה כמ יוסף עליכם ככם אלף פעמים. ואמר בן פורת עלי עין, מצד שהוא בעל חן על דרך שנאמר (אסתר ב.טו) נושאת חן בעיני כל רואיה ע"כ יהיה עלי עין, שאין עין הרע שולט במי שנושא חן בעיני כל רואיו, והמופת על זה שהרי בנות צעדה עלי שור להסתכל ביופיו, ואעפ"כ לא ניזק מצד עין הרע אע"פ שבמקום שהריבוי מצוי אז ביותר העין הרע מצוי, מ"מ יהיה יוסף בן פרת שיפרה וירבה כדגים הללו, ואעפ"כ יהיה בן פרת חנו נטוי עלי עין הרואה לבל יזיקו.

ואחר שהזכיר, נזק של עין הרע של כל רואיו שניצל ממנו, חזר להזכיר ענין שני בדומה לו, כי גם אחיו נתקנאו בו ונתנו בו עיניהם וניצול גם מהם וז"ש וימררהו ורבו וישטמהו בעלי חצים, וענין ורבו כמו רבה קשת, כי המה רצו להמיתו ע"י חץ שנאמר ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו, והיינו ע"י חץ, לפי שחשבוהו למוציא דבה אשר חץ שחוט לשונו ע"כ רצו לעשות בו מדה כנגד מדה, וישטמהו בעלי חצים הם בעצמם היו בעלי חצים אשר חץ שחוט לשונם, שהרי הם הוציאו דבה על בני השפחות לקרותן עבדים, ויבא יוסף דבתם רעה שהוציאו הם על בני בלהה וזלפה אל אביהם, לפיכך ותשב באיתן קשתו של יוסף, שהרי מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת (ירושלמי פאה פ"א ה"א) ולפי זה קשתו של יוסף ירה על פי הדין אבל האחים ראויים לקרותם בעלי חצים וחציו של יוסף נחתו בהם בדין, ויפוזו זרועי ידיו כי רועה זונות יאבד הון, והוא לא היה רועה זונות באשת פוטיפר, ע"כ זכה להון עתק וזכה להיות רועה אבן ישראל. (כלי יקר)

 דעת זקנים  בן פורת יוסף. פי' ארץ יוסף פרה ורבה כעץ על עין מים: בנות צעדה עלי שור. פי' כ"כ היא מגדלת תבואתה והפירות עד שצעדה עד הבנות עד העיירות בנות לשון ובנותיה: עלי שור. עד קצה החומה היא מגדלת פירותיה כלומר אין מקום פנוי שאין מגדלת פירות מהרב ר' דוד ז"ל: (דעת זקנים)


{כג}  וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים:

 אונקלוס  וְאִתְמַרְרוּ יָתֵהּ וְנַקְמוֹהִי וְאָעִיקוּ לֵהּ גֻבְרִין גִּבָּרִין בַּעֲלֵי פַלְגוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַמְרִירוּ לֵיהּ וְנָצוּ לֵיהּ כָּל חַרְשֵׁי מִצְרָאֵי וְאוּף אָכְלוּ קוּרְצוֹי קֳדָם פַּרְעה סַבָּרִין לְמַחְתָּא יָתֵיהּ מִן יְקָרֵיהּ אָמְרִין עֲלוֹי לִישַׁן תְּלִיתָאֵי דְקָשֵׁי הֵי כְגִירִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  וימררהו ורבו. וימררוהו (נ) אחיו, וימררוהו פוטיפר ואשתו (ס) לאסרו, לשון וימררו את חייהם: ורבו. נעשו לו אחיו אנשי ריב, ואין הלשון הזה לשון פעלו, שאם כן היה לו לינקד ורבו כמו המה מי מריבה אשר רבו וגו', ואף אם לשון רביית חצים הוא, כן היה לו להנקד, ואינו אלא לשון פועלו, כמו שמו שמים (ירמיה ב, יב.), שהוא לשון הושמו, וכן רמו מעט, שהוא לשון הורמו, אלא שלשון הורמו והושמו על ידי אחרים, ולשון שמו, רמו, רבו, מאליהם הוא, משוממים את עצמם, נתרוממו מעצמם, נעשו אנשי ריב, וכן דומו יושבי אי, כמו נדמו. וכן תרגם אונקלוס ונקמוהי: בעלי חצים. שלשונם כחץ, ותרגומו מרי פלגותא, לשון ותהי המחצה, אותן שהיו ראוים לחלוק עמו נחלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) מדכתיב בסיפא דקרא בעלי חצים מלשון ותהי המחצה (במדבר ל"א ל"ו) אותן הראויין לחלוק עמו לנחלה: (ס) דאין לומר דקאי על אחיו לחוד, דהיה לו לומר ורבו וימררו, דאין למרר תחילה ואחר כך לריב, אלא ודאי דקאי גם אפוטיפר ואשתו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וימררהו. אמר הנגיד שפירושו שמו מררתו כמו מטרה. ואח''כ יורו בעלי חצים וככה השמיעו אל בבל רבים: וכטעם וימררהו יסבו עליו רביו. בסוף ישפוך לארץ מררתו: וישטמהו. מוקדם קדם וימררוהו. כאילו אמר וכבר שטמוהו וזה רמז על אחיו שמכרוהו: (אבן עזרא)

 אור החיים  וימררוהו ורובו וגו'. פירוש מתחלה חשבו להרגו דכתיב (לעיל ל''ז כ') לכו ונהרגהו, או על דרך אומרם ז''ל (ספר הישר פ' וישב) כי קודם שהשליכוהו לבור כשהפשיטוהו חבלו בו כמה חבלות והצרו לו וכנגד זה אמר וימררוהו, ואחר כך נתיעצו עליו להשליכו לבור ולמוכרו לנכרים וכנגד חלוקות אלו אמר ורבו פירוש הרבו להצר, וישטמוהו בעלי חצים היא אשת פוטיפר וחברותיה המוסבות במסיבתה שבקשו ממנו חיציו שהוא זרע היורה כחץ. או אולי יכוין כל הכתוב על פרט זה וימררוהו הם בחינת הרע המפתה לעשות רע וזה היה לו סיבה שיפוזו זרועי ידיו לצד שנכנס בגופו היצר הרע וכמעשה (קידושין פא.) רב עמרם חסידא, והנה בחינת הקליפה יתיחס לה שם מרה לזה אמר וימררוהו כוחות הרע. ורבו על ידי שרבו כוחות הרע עליו ואנסוהו על העבירה ורבו על המונע וישטמוהו בעלי חצים הם הקליפות אשר מחטיאים את האדם להוציא זרע לבטלה היורה כחץ ואמר לשון משטמה כי כוחות הרע יחשבו לרעה כמשטמים לקדושה להשחית חמדה ואף על פי כן נתגבר כארי ולא ירה חצו אלא ויפוזו זרועי ידיו. ואומרו מידי אביר יעקב פירוש כי ה' עזרו על דרך אומרו (תהלים לז) ה' לא יעזבנו בידו ונתן לו אבירות כנגדם כי ה' הוא העוזר נגד המסית והמדיח. ואומרו משם רועה אבן ישראל כאן רמז (תהלים קיח) אבן מאסו הבונים ויוסף באמצעות צדקו אשר שמר ברית קודש זכה באבן הראשה. והוא סוד (משלי י) צדיק יסוד עולם שנקרא רועה אבן ישראל והבן ומשלו נתנו לו: (אור החיים)

 ספורנו  וישממוהו בעלי חצים. בעלי לה''ר כענין חץ שחוט לשונם מהם היה שר המשקים באמרו נער עברי עבד ומהם קצת עבדי פרעה שאמרו רז''ל (סוטה פרק אלו נאמרין) שאמרו למלך עבד שקנה אותו רבו בעשרים כסף ימשול עלינו: (ספורנו)


{כד}  וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  וְתָבַת בְּהוֹן נְבִיאוּתֵהּ עַל דְּקַיֵּם אוֹרַיְתָא בְּסִתְרָא וְשַׁוִּי בְתוּקְפָא רוֹחֲצָנֵהּ בְּכֵן יִתְרְמָא דְהַב עַל דְּרָעוֹהִי וְאַחֲסִין מַלְכוּתָא וּתְקֵיף דָּא הֲוַת לֵהּ מִן קֳדָם אֵל תַּקִיפָא דְיַעֲקֹב דִּי בְמֵימְרֵהּ זַן אֲבָהָן וּבְנִין זַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְהַדְרַת לִמְתַב לְקַדְמוּתָא תְּקוֹף אֵיבָרֵיהּ דְלָא לִמְשַׁמְשָׁא עִם רִבּוֹנְתֵּיהּ וְאִתְבַּדְרוּ יְדוֹי מִן הִרְהוּרָא זַרְעָא וּכְבַשׁ יִצְרֵיהּ מִן אוּלְפַן תְּקֵיף דְקִבֵּיל מִן יַעֲקב וּמִתַּמָן זַכָּא לְמֶהֱוֵי פַּרְנָסָא וּלְאִיתְחַבְּרָא בִּגְלוֹף שְׁמָהָן עַל אַבְנַיָא דְיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותשב באיתן קשתו. נתישבה בחוזק: קשתו. חזקו: ויפזו זרעי ידיו. זו היא נתינת טבעת על ידו, לשון זהב מופז, זאת היתה לו מידי הקב"ה שהוא אביר יעקב, ומשם עלה להיות רועה אבן ישראל, עקרן של ישראל, לשון אבן הראשה, לשון מלכות, ואונקלוס אף הוא כך תרגמו, ותשב. ותבת בהון נביאותיה, החלומות אשר חלם להם, על דקים אוריתא בסתרא, תוספת הוא (ע) ולא מלשון עברי שבמקרא, ושוי בתוקפא רוחצניה, תרגום של באיתן קשתו, וכך לשון התרגום על העברי, ותשב נבואיתו, בשביל שאיתנו של הקב"ה היתה לו לקשת ולמבטח, בכן יתרמא דהב על דרעוהי, לכך ויפזו זרועי ידיו, לשון פז: אבן ישראל. לשון נוטריקון, אב ובן אבהן ובנין, (פ) יעקב ובניו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) רוצה לפרש שהתרגום הוסיף על הקרא: (פ) רוצה לפרש התרגום מתרגם על אבן אב ובנין, ומנין לו לתרגם כן, ועל זה פירש לשון נוטריקון אב ובן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ותשב באיתן. במקום איתן קשתו: ויפוזו. ויתחזקו והקרוב אלי מפזז. ויש מפרשים אותו מפז ואין טעם לו: והטעם ששטמוהו בעלי חצים והתחברו לשפוך מררתו וקשתו היתה חזקה ופחדו ממנו ולא יכלו כי היו ידיו חזקים: מידי אביר יעקב משם. רמז אביר יעקב שהוא השם מאותו הכח יכול והיה רועה אבן ישראל וכן היה ויכלכל יוסף וטעם אביר יעקב. שהוא ידע אהבתו את יוסף: וטעם אבן. כעצם הדבר. וי''א כי משם כמו מאז וכזה לא מצאנוהו בכל המקרא. גם אבן ישראל שמת לבו והיה כאבן ושב לרעות. והטעם לחיות במאכל וזאת דרך רחוקה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  מידי אביר יעקב. זאת היתה לו מאת הקב"ה שהוא אביר יעקב ומשם זכה להיות רועה אבן ישראל עיקרן של ישראל לשון האבן הראשה לשון רש"י מאל אביך היתה זאת לך והוא יעזרך ועם הקב"ה היה לבך כשלא שמעת לדברי אדונתך והוא יברכך גם זה לשונו ורבי אברהם אמר כי מ"ם מאל אביך נמשך לואת שדי והוא יברכך ועל דרך האמת הברכה הזאת דומה לברכה אשר ברך למעלה את הנערים כי אביר יעקב הוא אלהי אמת ולא בא בכתוב אביר אברהם או יצחק וזולתם רק אביר יעקב או אביר ישראל (ישעיהו א כד) הוא יעקב והנה מידי אביר יעקב הגדולה והגבורה משם מידי אביר יעקב רועה אבן ישראל היא האבן הראשה שהיתה לראש פינה (תהלים קיח כב) מאת ה' ונקרא אבן ישראל כמו שאמרו חכמים כנסת ישראל היא האבן הראשה וטעם אבן שהוא בנין משלים הכל וענין רועה כי העוז בגבורה מתעלה בימינו של הקב"ה כדכתיב (חבקוק ג ד) קרנים מידו לו ושם חביון עזו כלומר ושם בימינו חביון העוז וחביון הוא הכח המתעלה הנחבא במקום אצילותו וזהו שנאמר (תהלים פ טז) וכנה אשר נטעה ימינך מאל אביך האלהים הרועה אותי מעודי ואת שדי ויברכך ודעת הברכה כי מידי אביר יעקב מחסד שרועה אבן ישראל ומאלהי אביו יפיק רצון ויבא עזרו ועם שדי תהיה ברכתו והנה הוא מבורך בשמים ובארץ וזה טעם ברכות אביך גברו על ברכת הורי כי הבנין שלם בו כך העליתי הענין הזה ממדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (עיין ספר הבהיר קצג קמח) והמשכיל יבין (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ותשב באיתן קשתו. שנתחזק כנגדן: (בעל הטורים)

 ספורנו  ותשב באיתן קשתו. אמנם קשתו של יוסף לירות חץ על מספרי לה''ר ישבה באיתן והוא המלך באמרו אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. ובאמרו אין נבון וחכם כמוך: ויפזו זרועי ידיו. בנתינת טבעת פרעה על ידו: מידי אביר יעקב. אמנם זאת ההצלה וההצלחה היתה לך מידי אביר של יעקב שמקיים את בניו. וכן קיים אותך והצילך מבעלי החצים אשר שטמוך וימררו ורבו: משם. ומדרך טובו זה: רועה אבן ישראל. הוא רועה ישראל המתקיימים כמו אבן יקרה או בלתי יקרה המתקיימת כענין התגזרת אבן די לא בידין כו': (ספורנו)


{כה}  מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרֲכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם:

 אונקלוס  מֵימַר אֱלָהָא דְאָבוּךְ יְהֵי בְסַעְדָךְ וְיָת שַׁדַּי וִיבָרְכִנָּךְ בִּרְכַן דְּנַחֲתָן מִטַּלָּא דִשְׁמַיָּא מִלְעֵלָא בִּרְכַן דְנַגְדַן מִמַעֲמַקֵי אַרְעָא מִלְרָע בִּרְכְּתָא דְאָבוּךְ וּדְאִמָּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  מִמֵימַר אֱלָהָא דְאָבוּךְ יְהֵי סִיוּעָךְ וּמִן דְמִתְקְרֵי שַׁדַי יְבָרְכִינָךְ בִּרְכַן דְנַחְתַן מִטַלָא דִשְׁמַיָא מִלְעֵילָא וּמִטוֹב בִּרְכַן מַבּוּעֵי תְהוֹמָא דְסַלְקָן וּמְכַסְיַן צָמְחִין מִלְרַע בְּרִיכִין יְהֶוְיַין חַדְיָיא דְיָנַקְתָּא מִנְהֶן וּמֵעַיָיא דִרְבָעַת בְּהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מאל אביך. היתה לך זאת, והוא יעזרך: ואת שדי. ועם הקב"ה היה לבך כשלא שמעת לדברי אדונתך, והוא יברכך: ברכת שדים ורחם. ברכתא דאבא ודאמא. כלומר יתברכו המולידים והיולדות, שיהיו הזכרים מזריעין טיפה הראוייה להריון, והנקבות לא ישכלו את רחם שלהן להפיל עובריהן: שדים. ירה יירה מתרגמינן אישתדאי ישתדי, אף שדים כאן (צ) על שם שהזרע יורה כחץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) רוצה לפרש היאך הוא מלת שדים לשון אב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מאל אביך. על דעתי שהוא דבק עם הפסוק שהוא למעלה. והטעם זה הכח שהיה בידך מאל אביך היה. והוא יעזרך. ומ''ם מאל משרת עצמו ואחר עמו. כמו באל שדי ושמי ה'. והנה הטעם כפול ומאת שדי והוא יברך אותך. והגאון פירש אשאל מאל אביך. ויתכן היות ברכת שמים דבק עם מאל אביך. והטעם יתברר במלת תהיין. ברכות תהום. כאשר אמר משה וממגד ארץ. גם תהום לשון נקבה. וכן תהום רוממתהו. וכן טעמו שירדו גשמים ממעל בארצו וירבו המעיינות והנחלי' מהתהום שהיא רובצת מתחת לארץ: ברכות שדים ורחם. דמה השדים לשמים והרחם לתהום והטעם שירבו בניו. והפך זה רחם משכיל ושדים צומקים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מעל. ג' במסורה ברכות שמים מעל. מטל השמים מעל. יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו. פירוש כי לדין עמים קרא אל השמים למנוע טל ומטר ואל הארץ למנוע לתת יבולה כדכתיב כי בם ידין עמים: רובצת. ג' במסורה הכא ואידך נמי ביוסף ומתהום רובצת תחת. והאם רובצת. היינו דאמרינן בפרק ג' דתעניות אין לך טיפה שיורדת מלמעלה שאין טפיים עולה מלמטה מן התהום והיינו ומתהום רובצת תחת והאם רובצת יליף רובצת רובצת מתהום רובצת לאשמעינן שהמוצא קן בים שחייב בשילוחה: ברכות שדים. הם השמים שיריקו מטר: ורחם. היא הארץ שמולדת פירות: (בעל הטורים)

 אור החיים  מאל אביך וגו'. פירוש כי מאלהי אביו הוא שהשיג המושג אליו, ורמז כי בזכות אביו היה הדבר. והתפלל שכמו כן תמיד יהיה בעזרו, והוא אומרו ויעזרך. ואומרו ואת שדי פירוש גם שם שדי שהוא השם שבסעד בחינת נפש יוסף כידוע למביני סודי התורה גם זה היה בעזרו להצילו מבת אל נכר וברכו בו:

עוד ירצה באומרו ויעזרך ויברכך על זה הדרך שהגם שאל עזרו ושדי שגבו להנצל מן החטא אף על פי כן מחזיקים לו טובה על הדבר והם בעזרו ומברכין אותו כאלו ממנו היה הדבר. ולך נא ראה מה שפירשתי (תהלים לז) בפסוק ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו:

ובדרך רמז ירמוז הכתוב על דרך אומרם ז''ל (ברכות י.) התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, והוא אומרו מאל אביך תלית ההטבה המושגת לך שהיא מזכות אביך בזה ויעזרך פירוש יתכנה העזר לך בזכותך:

עוד ירמוז על דרך אומרם ז''ל (ב''ב נח.) אין עושין נס אלא למי שעתיד לעמוד בצדקו, והוא אומרו מאל אביך היה לך דבר זה ומעתה ויעזרך לבל תכשל בדבר כיעור להעמיד ניסו במקום נאמן: (אור החיים)

 ספורנו  מאל אביך. וגם כן היה לך זה מאת האל יתברך באשר הוא אל אביך שאמר לי שהנחמה תהיה לזרעי אחר השפלות כאמרו והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת: ויעזרך. שלא תפול עוד: ואת שדי. ומאת אל שדי שאמר לי אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך מאתו היתה לך זאת המעלה: ויברכך. בלתי אמצעי לא כברכתו למנשה ולאפרים שהיתה ע''י המלאך הגואל ולא כברכת יצחק אבי וברכת משה לבאי הארץ שהיתה מפי אדם אכל הוא יהיה המברך כמו שאמר יצחק ליעקב ואל שדי יברך אותך. וכן משה לישראל קודם חטאם במרגלים כאמרו ויברך אתכם כאשר דבר לכם: ברכות שמים מעל. באופן שמספר ימיך ימלא: ברכות תהום רובצת תחת. והם ברכות במזונות ובממון: ברכות שדים ורחם. והם ברכות בבנים על הפך רחם משכיל ושדים צומקים: (ספורנו)

 דעת זקנים  ברכות שדים. פי' שתהיין כשיזרע יוסף מתברכות בהרבה חלב להניק בניהן ושתהא להם בנים הרבה מרחם שלהם ולא תהיה משכלה ועקרה בהן. מהרב ר' משה ז"ל: (דעת זקנים)


{כו}  בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו: (פ)

 אונקלוס  בִּרְכְּתָא דְאָבוּךְ יִתּוֹסְפָן עַל בִּרְכְּתָא דִילִי בָּרִיכוּ אֲבָהָתַי דַחֲמִידוּ לְהֶן רַבְרְבַיָּא דְמִן עָלְמָא יֶהֶוְיַן כָּל אִלֵּין לְרֵישָׁא דְיוֹסֵף וּלְגַבְרָא פָּרִישָׁא דַאֲחוֹהִי: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  בִּרְכָתָא דְאָבוּךְ יִתּוֹסְפַן עַל בִּרְכָתָא דִבְרִיכַן יָתִי אַבְהָתוֹי אַבְרָהָם וְיִצְחָק דַחֲמִידוּ לְהֵין רַבְרְבָנֵי עַלְמָא יִשְׁמָעֵאל וְעֵשָו וְכָל בְּנָהָא דִקְטוּרָא יִתְכַּנְשַׁן כָּל אִלֵין בִּרְכָתָא וְיִתְעַבְדָן כְּלִיל דִרְבוּ לְרֵישׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקָדֵיהּ דְגַבְרָא דַהֲוָה רַב וְשַׁלִיט בְּמִצְרַיִם וְזָהִיר בִּיקָרָא דְאָחוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ברכת אביך גברו וגו'. הברכות שברכני הקב"ה גברו והלכו על הברכות שבירך את הורי: עד תאות גבעת עולם. לפי שהברכות שלי גברו עד סוף גבולי גבעות עולם, שנתן לי ברכה פרוצה בלי מצרים, מגעת עד ד' קצות העולם, שנאמר ופרצת ימה וקדמה וגו', מה שלא אמר לאברהם אבינו וליצחק. לאברהם אמר לו שא עיניך וראה וגו' כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, ולא הראהו אלא ארץ ישראל בלבד. ליצחק אמר לו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה וגו', זהו שאמר ישעיה והאכלתיך נחלת יעקב אביך (ישעיה נח, יד.), ולא אמר נחלת אברהם: תאות. אשמול"ץ, כך חברו מנחם בן סרוק: הורי. לשון הריון, שהורוני במעי אמי, (ק) כמו הורה גבר (איוב ג, ג.): עד תאות. עד קצות, כמו והתאויתם לכם לגבול קדמה (במדבר לד, י.), תתאו לבא חמת (שם ח.): תהיין. כולם לראש יוסף: נזיר אחיו. פרישא דאחוהי, שנבדל מאחיו, כמו וינזרו מקדשי בני ישראל, נזורו אחור. ורבותינו דרשו ותשב באיתן קשתו, על כבישת יצרו באשת אדוניו, וקוראו קשת על שם שהזרע יורה כחץ. ויפזו זרועי ידיו. כמו ויפוצו, (ר) שיצא הזרע מבין אצבעות ידיו. מידי אביר יעקב. שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו וכו', כדאיתא בסוטה (לו:). ואונקלוס תרגם תאות עולם, לשון תאוה וחמדה, (ש) וגבעות עולם לשון מצוקי ארץ, (והם הברכות) שחמדתן (ת) אמו והזקיקתו לקבלם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רוצה לפרש היאך שייך מלת הורי ללשון אב: (ר) רוצה לפרש דזיין וצד"י מתחלפין בכמה מקומות, כמו זעקת שהוא כמו צעקת: (ש) וכן פירוש הפסוק עד תאות גבעות עולם, פירוש ברכות שברכני אבא גברו, כלומר טובים על הברכות שבירך את הורי לפי שהברכות שלי חמדו גדולי עולם, ומפרש רש"י מי חמדו שחמדתן אמו וכו', (מצאתי): (ת) דקשה לרש"י לפי התרגום דמפרש תאות לשון חמדה אם כן מה שכתוב בתחילה ברכות אביך גברו וגו', שפירושו הברכות שלי שנתן לי הקדוש ברוך הוא גברו יותר מברכות שבירך את אבותי כדפירש רש"י לעיל, אם כן לפי התרגום היאך מיושב מה שכתוב אחריו עד תאות גבעות עולם, ועל זה פירש שחמדתן אמו וכו', רוצה לפרש לפי התרגום קאי תאות על רבקה שהיא אמו של יעקב שהיא חמדה לאותן ברכות והזקיקה את יעקב לקבלן, ולכן הלבישה את יעקב בגדי עשו החמודות בשביל שיקבל יעקב הברכות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ברכות אביך. אלה הברכות שברכתיך עצומים הם ויתחברו עם ברכות הורי שברכוני. והורי. כמו יולדי. וכן ותהר את מרים הורה גבר: תאות. מגזרת והתאויתם והטעם שתגבהנה הברכות: נזיר אחיו. מגזרת נזר. והוא סמוך כמו נדיב לב: (אבן עזרא)

 ספורנו  ברכות אביך. ויברכך גם כן ברכות אביך והם כאמרו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה שהוא נחלה בלא מצרים וכאמרו ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך. והוא אשר עתיד לשרידים אשר ה' קורא כאמרו כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. וכאמרו ואתם כהני ה' תקראו: גברו על ברכות הורי. ואמרתי ברכות אביך כי גברו על הברכות שקבלו הורי: עד תאות גבעות עולם. שברכותי התפשטו עד גבול שני צדי חלק הגלגל של מהלך השמש היוצא מרכז המגבילים את היבשה שהם שתי קצות עולם הזמניים ונפסדים. וקרא גבעות עולם את ב' חלקיו המגבילים את היבשה מפני גבהם ממרכז הארץ על תמונת גבעה. וברכותיו אלה היו כשנאמר לו ופרצת ונברכו בך שהיא ברכת אושד נצחי אשר בה יתברך כל המין האנושי: תהיין לראש יוסף. מפי עליון שישלח ממרום ברכותיו לראש יוסף בלתי אמצעי. וכן אמר משה רבינו אחר שאמר ורצון שוכני סנה שהוא אלהי מרום וברכותיו ממרום תבואתה לראש יוסך: ולקדקד נזיר אחיו. וזה כי בהיותו נזיר מועטר בנזר שליט בין אחיו העידו מעשיו שהוא ראוי לקבל ברכות מאת האל יתב' בלתי אמצעי וכן היה זרעו במעלה קרוב לשבט המלכות כאמרו כדבר אפרים רתת נשיא הוא בישראל וממנו הי' ראשון לשופטים ונבחר ראשון למלך כאשר נחלקה מלכות בית דוד: (ספורנו)

 כלי יקר  ברכת אביך גברו על ברכות הורי. היינו כמו חדר הורתי, כי הברכות שקבלתי ע"י אמי היו בעקבה ורמיה וכמילתא דטמירתא מפני עשו, אבל ברכת אביך שנטל הבכורה מן האחים ונתנה לך, היינו נתינה גלויה ומפורסמת עד תאות גבעות עולם. כי בכל ד' רוחות העולם יכול אתה להתפאר בהם, תהיין לראש יוסף וגו'. יהיו כדבר המונח על הראש והקדקד, אע"פ שהבכורה נזיר אחיו, ר"ל לקוחים ומופרשים מן שאר אחיו הגדולים ע"י הברכות, ומ"מ יכול אתה להתפאר בהם כדבר המונח במקום גבוה על הראש הנראה לכל, לאפוקי ברכת הורי הוכרחתי להכחישם ולומר לא נתקיימו בי ולילך בהחבא מפני עשו אחי. (כלי יקר)

 דעת זקנים  עד תאות. פרש"י שחמדתן אמו והזקיקתו ליעקב לקבלן על ידי המטעמים שעשתה: (דעת זקנים)


{כז}   שישי  בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל:

 אונקלוס  בִּנְיָמִין בְּאַרְעֵהּ תִּשְׁרֵי שְׁכִנְתָּא וּבְאַחֲסַנְתֵּהּ יִתְבְּנֵי מַקְדְשָׁא בְּצַפְרָא וּבְפַנְיָא יְהוֹן מְקָרְבִין כַּהֲנַיָּא קָרְבָּנָא וּבְעִדַּן רַמְשָׁא יְהוֹן מְפַלְגִין מוֹתַר חוּלְקְהוֹן מִשְׁאַר קָדְשַׁיָּא: (אונקלוס)

 יונתן  בִּנְיָמִין שֵׁבֶט תַּקִיף כְּדֵיבָא טַרְפֵיהּ בְּאַרְעֵיהּ תִּשְׁרֵי שְׁכִינַת מָרֵי עַלְמָא וּבְאַחְסַנְתֵּיהּ יִתְבְּנֵי בֵּית מוּקְדְשָׁא בְּצַפְרָא יְהוֹן כַּהֲנַיָא מְקַרְבִין אִימַר תְּדִירָא עַד אַרְבַּע שָׁעִין וּבֵינֵי שִׁמְשָׁתָא יְקַרְבוּן אִימַר תִּנְיַין וּבְרַמְשָׁא יְהוֹן מְפַלְגִין מוֹתַר שְׁאַר קוּרְבָּנַיָא וְאָכְלִין גְבַר חוּלְקֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  בנימין זאב יטרף. זאב הוא אשר יטרף. (א) נבא על שיהיו עתידין להיות חטפנין, וחטפתם לכם איש אשתו (שופטים כא, כא.), בפלגש בגבעה. ונבא על שאול שיהיה נוצח באויביו סביב, שנאמר ושאול לכד המלוכה וגו' וילחם במואב ובאדום וגו' ובכל אשר יפנה ירשיע (שמואל-א יד, מז.): בבקר יאכל עד. לשון ביזה ושלל, המתורגם עדאה. ועוד יש לו דומה בלשון עברית,אז חולק עד, שלל (ישעיה לג, כד.). ועל שאול הוא אומר, שעמד בתחלת בוקרן (ס"א פריחתן) וזריחתן של ישראל: ולערב יחלק שלל. אף משתשקע שמשן של ישראל, על ידי נבוכדנצר שיגלם לבבל: יחלק שלל. מרדכי ואסתר שהם מבנימין, יחלקו את שלל המן, שנאמר הנה בית המן נתתי לאסתר. ואונקלוס תרגם על שלל הכהנים בקדשי המקדש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ויטרף אינו דבק עם זאב, שכל זאב טורף אלא טורף שב על בנימין, ורוצה לפרש בנימין זאב הוא מפני שטורף כמוהו. ומהרש"ל פירש דמקרא משמע שבנימין יטרוף את הזאב ואין שייך באדם לשון טרף, לכן פירש זאב הוא וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בנימין. דמהו לזאב כי גבור היה. והאות אנשי הגבעה: עד. תרגום שלל. וכן אז חלק עד שלל. ליום קומי לעד. בגד עדים: ולערב יחלק הטרף ששלל לבניו וישועה אמר כי זה רמז לשאול שנצח את עמלק. וטעם בבוקר. בתחלת המלכות. ולערב. בגלות' על דבר מרדכי. וזהו דרך דרש ודעת המתרגם ארמית ידוע: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ולערב יחלק שלל. בגימטריא והם הקרבנות. התחלת התיבות שאחר שמותן כגון בכורי אחים אתה לחוף חמור ידין גדוד שמנה אילה בן זאב עולה לחשבון שם''ה כמנין ימות החמה ואותיות האחרונות של הברכות כגון עלה בישראל מחלב צידון עובד יהיה עקב מלך שפר אחיו שלל עולה שנ''ד כמנין ימות הלבנה וזהו שנאמר כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה וגו' אם ימושו החקים האלה מלפני נאם ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים: יעקב הקדים דן לגד כסדר תולדותם משה הקדים גד לדן לפי שהוא קבור בחלקו: (בעל הטורים)

 אור החיים  בנימין זאב יטרף. נתכוין אל שאול שעשה מעשה זאב שטורף במהירות כי מנהג הזאב הוא שאינו מתעכב בטריפתו אלא כל כך הוא ממהר וטורף, כמו כן עשה הוא ולא המתין לזמן שקבע לו שמואל אלא מהר (ש''א י''ג) לטרוף ומזה היה סיבה שלא אכל אלא בבקר ונפסקה מלכותו. ואומרו ולערב פירוש לעת ערב מלכותו יחלק שיאמרו (שם י''ח) הכה שאול וגו' ודוד ברבבותיו. או ירמוז שבאמצעות סיבתו תתחלק מלכות בית דוד על דרך אומרם ז''ל (יומא כב:) כשאמר דוד אתה וציבא תחלקו השדה יצתה בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו המלכות, ומאז העריב שמשן של ישראל בעונות: (אור החיים)

 ספורנו  זאב יטרף. תוקף הזאב וטרפו הוא בבקר ובערב עם מעוט האור כאמרו וחדו מזאבי ערב. וכן היה ענין בנימין כי היתה מלכותו בתחלת זריחת מלכות אחיו בימי שאול ואחר אבדן מלכותו בימי מרדכי ואסתר כי אמנם מלכות בית שני היה כמו רגע ועם שעבוד על הדוב: (ספורנו)

 כלי יקר  בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל. צריך עיון מה זה ענין מראה הערב והבקר, ולמה קראו פעם שלל ופעם עד, וכאן נאמר לשון יאכל ואח"כ יחלק. וזה כי מהידוע שכל דבר שהאדם שואל כהוגן ניתן לו בפנים מאירות, דהיינו בבקר, וכל דבר שהאדם שואל שלא כהוגן ניתן לו בערב בפנים חשוכות, כמו שפי' רש"י על פסוק בתת ה' לכם בערב לאכול ולחם בבוקר לשבוע (שמות טז.ח) וכל דבר שהוא הכרחי לאדם דהיינו כדי אכילתו להביא שבר רעבון ביתו הוא הדבר הניתן בפנים מאירות ולא יחסר לחמו לעד ולנצח, וכל המותרות שהאדם שואל יותר מכדי אכילתו לסוף יעזוב לאחרים חילו ויחלק לאחרים ואולי לנושא אלמנתו, והוא עצמו משולל ומרוחק מן אותן המותרות הנתנים לו בערב, לכך נאמר בבוקר היינו הדבר הניתן לו בפנים מאירות זה הדבר אשר יאכל, כי כדי אכילתו לבד ניתן לו בפנים מאירות, וניתן לו לעד, אע"פ שעד הוא ג"כ לשון שלל, מ"מ הזכירו בלשון עד המורה על הנצחיות, ולערב מה שניתן לו בפנים חשוכות הוא הדבר אשר יחלק לאחרים והוא משולל ממנו, כי יש במשמעות לשון שלל ענין הסרה, כמו ונשל הברזל (דברים יט.ה) לשון שלילה והסרה.

וסמך ענין זה, לברכת זאב יטרף, להוכיח גם את שופטי ישראל שלא יטרפו במלחמה יותר מכדי הצורך, כמ"ש (צפניה ג.ג) שופטיה זאבי ערב לא גרמו לבוקר, מאשים אותם הנביא במה שטרפו יותר מן ההכרחי, על כן קראם זאבי ערב, ואמר לא גרמו לבוקר כי לא בקשו ההכרחי הניתן בבוקר, וכן מאשים את שאול שהיה מן בנימין, ותעט אל השלל (ש"א טו.יט) כי לא זכר ברכת יעקב לבנימין, אבל באברהם נאמר (בראשית יד.כד) בלעדי אשר אכלו הנערים וגו', דוקא כדי אכילתם לקח ולא לחלק להם שלל מותרי, ובזה נשא המשל מן הזאב הטורף לצורך מאכלו ולפעמים הוא טורף ומשחית ללא תועלת, וזה פירוש יקר.

ובבעל הטורים מסיק, שר"ת של התחלת ברכת כל השבטים עולה שס"ה כמנין ימות החמה, וס"ת עולה שנ"ד כמנין ימות הלבנה, לפי שבעוה"ז כל ממשלתם דומה ללבנה, פעמים נבנתה פעמים נפרצה, כך לפעמים הם חסרים מן המלכות, אבל בזמן שיציץ ציץ וצמח צדיק שמו של משיח שקדם לעולם (פסחים נד.) אז כתיב (תהלים פט.לז) כסאו כשמש נגדי, שיהיה מלכותם נצחי כשמש, ועל כן נרמזה השמש בראש תיבות, רמז לשמו של משיח שקדם לעולם, וזהו סוד זרח ופרץ שדרשו על חמה ולבנה, וזהו מראה הערב והבוקר שנזכר כאן בבנימין. (כלי יקר)


{כח}  כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם:

 אונקלוס  כָּל אִלֵּין שִׁבְטַיָּא דְיִשְׂרָאֵל תְּרֵין עֲסַר וְדָא דְמַלֵּיל לְהוֹן אֲבוּהוֹן וּבָרִיךְ יָתְהוֹן גְבַר דִּי כְבִרְכְּתֵהּ בָּרֵךְ יָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל אִלֵין שִׁבְטַיָא דְיִשְרָאֵל תְּרֵיסַר כּוּלְהוֹן צַדִיקִין כַּחֲדָא וְהָא דְמַלֵיל לְהוֹן אֲבוּהוֹן וּבְרִיךְ יַתְהוֹן אֵינַשׁ הֵי כְּבִרְכָתֵיהּ בְּרִיךְ יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. והלא יש מהם שלא ברכם אלא קנטרן, אלא כך פירושו, וזאת אשר דבר להם אביהם (ב) מה שנאמר בענין, יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר ויברך אותם, (ג) כולם במשמע: איש אשר כברכתו. ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד: ברך אתם. לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר ברך אותם, לפי שנתן ליהודה גבורת ארי, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של אילה, יכול שלא כללן כולם בכל הברכות, תלמוד לומר ברך אותם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) (מהר"ן), ואי לאו קרא דוזאת אשר דבר להם אביהם הוה אמינא דיעקב ניחם על דבריו לגמרי וחזר ממה שקנטר, שכן ויברך אותם כולם במשמע, לכך הוצרך לומר וזאת אשר וכו' להודיע שמה שאמר בענין יהא עומד בחזקתו אלא שחזר וכללם וכו': (ג) לא מצאתי זה בשום מדרש, וגם תמוה בעיני היכן מצינו זה שבירך לראובן שמעון ולוי, אי משום שכללם כולם בברכה אחת, הלא זה למדנו מברך אותם, אם כן ויברך אותם למה לי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  איש אשר כברכתו. כאשר באה לכל אחד מהברכות כן ברך אותם כטעם איש כפתרון חלומו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וזאת אשר דבר להם אביהם. סיים בוזאת ובו בלשון פתח משה וברכם וזאת הברכה וזהו מזקנים אתבונן: (בעל הטורים)

 אור החיים  כל אלה שבטי וגו'. צריך לדעת מנין זה של י''ב, אם לוי בכלל, אם כן אין הכתוב מונה ליוסף אלא באחד ויעקב אמר אליו (מח ה) אפרים ומנשה כראובן ושמעון, ואם אין לוי בכלל כמו שמצינו שהכתוב לא מנאו בחומש הפקודים בחשבון י''ב שבטים שבדגלים ג' בכל דגל קשה למה יגרע לוי מברכת אביו, ואם לצד שלא מצינו לו אלא קנטור ולא אמר אלא המבורכים אם כן לא יבא במנין גם ראובן ושמעון. ואולי כי לא התחיל הכתוב למנות אפרים ומנשה במנין שנים עד אחר יציאת מצרים וכאן מנה הכתוב יוסף וזה דוחק. והנראה לומר בזה הוא כי לצד שאמר הכתוב איש אשר כברכתו ברך וגו' ומצינו שיעקב כלל שמעון ולוי בכלל אחד לזה מנה שניהם באחד:

אשר דבר וגו' ויברך וגו'. הגם שראינו שלא ברך ראובן ולא שמעון ולא לוי, יגיד הכתוב כי דבורו הקשה להם היא ברכתם והוא אומרו אשר דיבר וגו' ויברך וגו' ומה שאמר לראובן דברי קנטור שם צוה את הברכה על דרך אומרם (ספרי בהעלותך) עתידה עבודה שתחזור לבכורות, וכפי זה כיון שקבע לו שם הבכורה עתיד הוא לעמוד לשרת לעתיד לבא ותמצא שהצדיקים צופים ומביטים על העתיד, ולטעם זה השתדל יעקב לקנות הבכורה מעשו לבל יהיה לו חלק בעבודה לעתיד לבא. והגם שנתנה העבודה ללוים שקולים הם ויבואו שניהם לעבוד עבודת הקודש כי מעלין בקודש ולא מורידין. וגם שמעון ולוי ברכם במה שאמר ארור אפם זו היא ברכתם שקלל לתגבורת המקלקל ומריע גם מה שחלקם והפיצם הוא להשגת תכלית האושר גם כן:

אשר כברכתו. פי' הראוי לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת המעלה יש שמעלתה כהונה ויש מלכות ויש כתר תורה ויש גבורה ויש עושר ויש הצלחה, ונתכוין יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה המלך במלכות והכהן בכהונה וכן על זה הדרך ולא הפך המסילות:

ברך אותם וגו'. אמר אותם לשון רבים להיות כי ברכת כל אחד ואחד תועיל לעצמו ולכל אחיו כמו שתאמר כשיברך למלך שידו בעורף אויביו הנה מגיע הטוב לכל אחיו. וכן כשירבה מעלת אחד ושפעו והדרגתו לכל אחיו יגיעו גם כן מקצת דבר, לזה אמר איש אשר כברכתו ברך אותם: (אור החיים)

 ספורנו  כל אלה שבטי ישראל. אלה שהזכיר יעקב כאן הם הי''ב שבטים באמת אשר נכתבו על החשן והאפוד לזכרון לפני ה' והיו בברית הר גריזים והר עיבל וכנגדם הקים משה שתי' עשרה מצבה ויהושע הקי' אבני' בירדן ובגלגל ואליהו הקי' אבנים במזבח אבל מנשה ואפרים לא היו במנין השבטים זולתי בענין ירושת הארץ והנמשך אליה בהעד' שבט לוי: ויברך אותם. בזולת מה שאמר למעלה: איש אשר כברכתו ברך אותם. לכל אחד מהם נתן ברכה צריכה לו ביחוד כגון ליהודה בענין המלכות וליששכר בענין התורה וללוי בענין העבודה: (ספורנו)


{כט}  וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי:

 אונקלוס  וּפַקֵד יָתְהוֹן וַאֲמַר לְהוֹן אֲנָא מִתְכְּנֵשׁ לְעַמִּי קְבָרוּ יָתִי לְוַת אֲבָהָתִי בִּמְעַרְתָּא דִי בַחֲקַל עֶפְרוֹן חִתָּאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵיד יַתְהוֹן וַאֲמַר לְהוֹן אֲנָא מִתְכְּנִישׁ לְעַמִי קְבָרוּ יָתִי לְוַת אַבְהָתִי לִמְעַרְתָּא דִי בַּחֲקַל עֶפְרוֹן חִתָּאָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  נאסף אל עמי. על שם שמכניסין הנפשות אל מקום גניזתן, שיש אסיפה בלשון עברי שהיא לשון הכנסה, כגון ואין איש מאסף אותם הביתה (שופטים יט, טו.), ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב, ב.), באספכם את תבואת הארץ (ויקרא כג, לט.), הכנסתם לבית מפני הגשמים, באספכם את מעשיכם, וכל אסיפה האמורה במיתה אף היא לשון הכנסה: אל אבתי. עם אבותי: (רש"י)

 אבן עזרא  ויצו אותם. שילכו כולם עם יוסף לקברו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  קברו אותי אל אבותי. עם אבותי לשון רש"י ולא פירש אל המערה ואיננו עם ויתכן שיהיה לשון המקרא הזה קצר קברו אותי ושאוני אל אבותי אל המערה כי כן אמר (לעיל מז ל) ונשאתני ממצרים וישאו אותו בניו (להלן נ יג) ויתכן שישמש "אל" בפנים רבים קברו אותי עם אבותי כמו ואשה אל אחותה לא תקח (ויקרא יח יח) עם אחותה אל המערה במערה כמו ואל הארון תתן את העדות (שמות כה כא) הנה הוא נחבא אל הכלים (שמואל א י כב) וכן (לעיל כג יט) ואחרי כן קבר אברהם וגו' אל מערת ואמר רבי אברהם כי טעם קברו אותי אל אבותי שילכו עם יוסף ולא היה יעקב צריך לכך אבל צוה לכולם עתה שיקברו אותו אל המערה כאשר השביע ליוסף כי פחד אולי לא יתן פרעה רשות ליוסף לצאת מן הארץ שלא יתעכב בארצו והלא תראה שהוצרך יוסף לחלות פני בית פרעה שיבקשו עליו מפרעה שילך והוא ענה כאשר השביעך כי בעבור השבועה יתרצה בזה (הרמב"ן)

 אור החיים  ויצו אותם וגו'. להיות שמקודם קרא לבנו ליוסף והשביעו להתטפל בקבורתו שלא יחשבו שלא חייב אלא יוסף בלבד ולא להם לזה צוה לכולם יחד כי כולן יתעסקו בו. ולא הוצרך להשביעם כי הם יעשו כדבריו כמו שפירשתי בדברי יוסף שאמר ליעקב (מז ל) אנכי אעשה כדבריך: (אור החיים)


{ל}  בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר:

 אונקלוס  בִּמְעַרְתָּא דִי בַחֲקַל כָּפֶלְתָּא דִי עַל אַפֵּי מַמְרֵא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן דִי זְבַן אַבְרָהָם יָת חַקְלָא מִן עֶפְרֹן חִתָּאָה לְאַחֲסָנַת קְבוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  בִּמְעַרְתָּא דִי בַּחֲקַל כְּפֵילְתָּא דְעַל אַפֵּי מַמְרֵא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן דִזְבַּן אַבְרָהָם יַת חַקְלָא מִן עֶפְרוֹן חִתָּאָה לְאַחֲסָנַת קְבוּרְתָּא: (תרגום יונתן)

 ספורנו  אשר קנה אברהם. מפני שישבו בארץ אחרת ימים ושנים הודיעם את קנין אברהם לאחזת קבר מאת עפרון ומאת בני חת ושכבר קברו שם הוא ושני דורות קודמים באופן שלא יוכל אדם לערער: (ספורנו)

 דעת זקנים  במערה. פשט קברו אותי במערה וא"ת הרבה שדות והרבה מערות היו ולא תדע באי זו לכך נאמר אשר בשדה המכפלה. וא"ת שמא ימחו בידכם ת"ל אשר קנה אברהם. וא"ת שמא לא קנאה מאדם שיהיה כח בידו למכרה ת"ל מאת עפרן החתי שהיה נשיא הארץ וא"ת ושמא לזרוע שם מכרה ולא יניחו לעשות שם בית הקברות ת"ל לאחוזת קבר וא"ת שמא אותה קנייה לא היה בה חזקה כי לא החזיקו בה ת"ל שמה קברו את אברהם. וא"ת שמא לפי שמכרה עפרון שהיה נשיא הארץ לא יכלו העם למחות בידו אמנם שלא ברצונם מכרה ושמא עתה ימחו בידינו ת"ל מאת בני חת: (דעת זקנים)


{לא}  שָׁמָּה קָּבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה:

 אונקלוס  תַּמָּן קְבָרוּ יָת אַבְרָהָם וְיָת שָׂרָה אִתְּתֵהּ תַּמָּן קְבָרוּ יָת יִצְחָק וְיָת רִבְקָה אִתְּתֵהּ וְתַמָּן קְבָרִית יָת לֵאָה: (אונקלוס)

 יונתן  תַּמָן קְבָרוּ יַת אַבְרָהָם וְיַת שָרָה אִנְתְּתֵיהּ תַּמָן קָבְרוּ יַת יִצְחָק וְיַת רִבְקָה אִנְתְּתֵיהּ וְתַּמָן קְבָרִית יַת לֵאָה: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  וטעם שמה קברו את יצחק. שלא אמר קברתי בעבור היות עשו עמו בקבורת אביהם ולא ירצה עתה להזכירו ועוד שלא יצטרך עתה להאריך לאמר שמה קברנו את יצחק ושמה קברו את רבקה אשתו כי לא היה הוא בקבורת אמו והזכיר להם בצואתו המערה והנקברים בה לגדל המקום כדי שיזדרזו לקברו שם ואמר אשר קנה אברהם את השדה לאחוזת קבר להודיע כי אברהם צוה שיהיה המקום ההוא בית הקברות להם לאחוזת עולם אבל למטה (נ יג) כשאמר ויקברו אותו במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם לאחזת קבר נתכוון הכתוב לרמוז כי ביעקב נשלמה כונת הצדיק כי לשלשתם קנאה ולא יקברו בה עוד איש ועל כן לא צוה יוסף שיקברו אותו במערה עם אבותיו וראיתי במכילתא לרבי שמעון בן יוחאי (בשלח יט) שאמר להם יוסף וכשאתם מעלין אותי קברו אותי בכל מקום שתרצו מקובל אני שאיני נכנס לקבורת אבותי שאין נכנס לקבר אבות אלא שלשה אבות ושלש אמהות שנאמר שמה קברו את אברהם וגו' ואומר (להלן נ ה) בקברי אשר כריתי לי בי הוא פוסק ויתכן שרמז להם באמרו ושמה קברתי את לאה שכבר החזיק הוא במערה ואמר זה כנגד עשו שלא יערער הוא ובניו בקבורתו לטעון שהמערה שלו כי הוא הבכור והוא הראוי להקבר עם אבותיו ואף על פי שהלך אל ארץ אחרת יהיו נושאים אותו משם כאשר ישאו בניו את יעקב כי ירצה להקבר עם אבותיו הקדושים וליחד אתם בקבורה ואם יקבר שם עשו לא יקבר שם יעקב כי אין לשתי משפחות בית קבורה אחד וזהו גם כן מה שאמר בקברי אשר כריתי לי שכבר כרה לו הקבר להחזיק בו וזה טעם ויעל עמו גם רכב גם פרשים (להלן נ ט) כי ידע זדון עשו ובניו וכן היה מעשה כי מצינו בספר דברי הימים ליוסף בן גוריון (הוא ספר יוסיפון) וזולתו מספרי הקדמוניות כי בא צפו בן אליפז בן עשו ועשה עמהם קטטה על זה עד שערכו מלחמה ותגבר יד יוסף ותפשו עם מבחר גדודיו והביאום למצרים ועמד שם בתפיסה כל ימי יוסף וברח משם במותו והלך לארץ כאנפנייא ומלך על כתים ברומא ובסוף הומלך על כל ארץ איטלייא והוא אשר מלך ראשון על רומה והוא אשר בנה ההיכל הראשון והגדול מאשר נבנו ברומה וגם רבותינו (סוטה יג) הזכירו מזה הענין מקטטת עשו במערה והכתוב שאמר בכאן (להלן נ יד) וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העולים אתו לקבור את אביו אחרי קברו את אביו בא לרמוז שלא מת אחד מכלם במלחמה ולא בדרך שעמד להם זכות הנביא וזכות יוסף שעלו עמו ולא צוה יוסף כאשר צוה אביו לשאת אותו לקברו בארץ עתה כי לא יניחוהו בית פרעה כי לכבוד הוא להם ועוד שאם ילכו עמו אחיו ובית אביו יגזלו ויגנבו אנשי הארץ את כל אשר להם ואיננו דרך כבוד שיוליכוהו שם אחרים

"ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת" - (שם פסוק כד) כי אחיו חיים היו כי האריכו ימים יותר ממנו כאשר אתה רואה בלוי ואמר (שם פסוק כה) וישבע יוסף את בני ישראל כי בראותו שאחיו זקנים השביע כל בניהם וכל בית אביו שיצוו גם את בני בניהם לעת הגאולה כי כלם יודעים הגלות (הרמב"ן)

 אור החיים  שמה קברו וגו'. להיות שהמערה בעלה הראשון היה עפרון לזה אמר שמה קברו את אברהם ואת שרה הרי נתמעטו בעליה הראשונים ועמדו יורשי אברהם שהם יצחק וישמעאל. שמה קברו את יצחק וגו' נתכוין למעט חלק ישמעאל ועמדה ליורשי יצחק שהם יעקב ועשו, שמה קברתי את לאה בא למעט עשו, והעד בקברי אשר כריתי לי ודרשו ז''ל (סוטה יג.) וכו': (אור החיים)


{לב}  מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת:

 אונקלוס  זְבִינֵי חַקְלָא וּמְעַרְתָּא דִי בֵהּ מִן בְּנֵי חִתָּאָהּ: (אונקלוס)

 יונתן  זְבִינֵי חַקְלָא וּמְעַרְתָּא דְבֵיהּ מִן בְּנֵי חִתָּאָה: (תרגום יונתן)

 אור החיים  מקנה השדה וגו'. אחר שרמז להם הקנאת זכות המערה לו לבדו חזר על פרט אחד שישנו בערעור על המערה והם בני חת שיכולין לערער מדינא דבר מצרא ויוציאנה מידם, והגם שכפי הדין אין דין המצר בלוקח מן הגוי, זה דוקא אם המערער ישראל והטעם כמו שאמרו בש''ס (ב''מ קח:) דא''ל אריא אברחי לך ממצרך אבל במציאות שלפנינו אין טעם זה צודק, והגוים יטענו דין המצר להוציא מיד בני יעקב, ולערך טענת מצר לא יספיק מה שקבר אברהם ושרה ויצחק ורבקה וכו', וכמו שכתב רמב''ם בפרק י''ג מהלכות שכנים שבין בנה בין חפר וקלקל הרי הוא כשליח ומנכה לו אם קלקל. לזה אמר מקנה השדה מאת בני חת באופן שאין להם דין בר מצרא, ועיין מה שכתבתי בפרשת חיי שרה, וטעם שלא סדר הכתוב פרט זה סמוך לקנייה מעפרון, כי אין קנייתו מבני חת בגדר ושיעור קנייתו מעפרון כי עפרון הוא בעלים הראשונים שקנה מידו אברהם ובני חת אינן אלא כת שיש בהם מיחוש ערעור מדין בר מצרא, לזה בא דבריהם באחרונה: (אור החיים)


{לג}  וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:

 אונקלוס  וְשֵׁיצֵי יַעֲקֹב לְפַקָּדָא יָת בְּנוֹהִי וּכְנַשׁ רַגְלוֹהִי לְעַרְסָא וְאִתְנְגִיד וְאִתְכְּנִישׁ לְעַמֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּפְסַק יַעֲקב לְפַקְדָא יַת בְּנוֹי וּכְנֵישׁ רִגְלוֹי לְגוֹ דַרְגְשָׁא וְאִתְנְגִיד וְאִתְכְּנֵישׁ לְעַמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויאסף רגליו. הכניס רגליו: ויגוע ויאסף. ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רז"ל יעקב אבינו לא (ד) מת (תענית ה:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) בגמרא מקשה והלא חנטו אותו הרופאים, וכתיב נמי בסמוך שנשאוהו ממצרים וקברוהו בארץ כנען, יש לומר לא טעם טעם מיתה, היינו שלא היה לו צער מיתה, ועוד נאמרו בזה דברים וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויאסף רגליו אל המטה. כי בתחלה ישב על המטה ורגליו תלויות כמנהג ארץ אדום היום ולא כן מטות הישמעאלים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויגוע ויאסף. ומיתה לא נאמרה בו ואמרו רבותינו (תענית ה) יעקב אבינו לא מת לשון רש"י ולדעת רבותינו הרי יעקב הזכיר מיתה בעצמו (לעיל מח כא) הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם ואולי לא ידע הוא בנפשו או שלא רצה לתת כבוד לשמו וכן (להלן נ טו) ויראו אחי יוסף כי מת אביהם כי להם מת הוא או שלא ידעו הם בזה כלל וענין המדרש הזה כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים וזו תחופף עליו כל היום לובשת לבושה השני שלא יפשטנה ערומה כיעקב או תתלבש לעתים מזומנות ויובן הענין הזה במסכת שבת (קנב) ובמסכת כתובות (קג.)


ונשלם ספר בראשית בספור דברי האבות
להגיד ראשונות וחדשות בטרם תצמחנה בלבבות
וליוצר כל ראשית רוכב ערבות תהלות רבות והודאות לרבבות
ולו נתכנו עלילות וסבות מגלה עמוקות
ודעות נשגבות ומוציא לאור המחשבות
המוליך אותי בדרך צדקה בתוך נתיבות הגומל לחייבים טובות

תם ונשלם שבח לבורא עולם חסלת פרשת ויחי (הרמב"ן)

 אור החיים  ויכל יעקב לצוות וגו'. הא למדת שלא על יעקב נאמר (קהלת ח') ואין שלטון ביום המות שהיה הדבר ברצונו וברשותו עד שכלה לצוות לבניו כרצונו ואז ויאסוף רגליו וגו' והוא מאמר רז''ל (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת, שאילו שלט בו המות לא היתה לו שליטה עד עת יחפוץ לאסוף רגליו, וצא ולמד מה שאמרו ז''ל בפי' פסוק (קהלת פ''ח) ואין שלטון שאין מי שיתלה אונקלומא וכו': (אור החיים)

 דעת זקנים  ויאסוף רגליו אל המטה. לפי שהוציא' לחוץ כשרצה לברך בני יוסף כדכתיב ויתחזק ישראל וישב על המטה וכאשר כלה לברכן הכניסן אל המטה: (דעת זקנים)

בראשית פרק-נ

{א}  וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ:

 אונקלוס  וּנְפַל יוֹסֵף עַל אַפֵּי אָבוּהִי וּבְכָא עֲלוֹהִי וּנְשַׁק לֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַרְבַּע יוֹסֵף יַת אָבוֹי בְּעֶרֶס דְשִׁנְדָפִין מְחַפְיָיא דְהַב טַב מִקְבְּעָא אַבְנִין טָבִין וּמְחַזְקָא בְּעִיטוּנֵי דְבוּץ תַּמָן הֲווֹ שַׁדְיַין חַמְרִין רְתִיחִין וְתַמָן מוֹקְדִין רֵישֵׁי בּוּסְמָנִין תַּמָן הֲווֹ קַיְימִין גִבָּרִין מִן דְבֵית עֵשָו וְגִבָּרִין מִן דְבֵית יִשְרָאֵל תַּמָן הֲוָה קָאִים אַרְיָא יְהוּדָה גִבָּרֵיהוֹן דְאָחוֹי עָנָא וַאֲמַר לְאָחוֹי אָתוּן וְנִבְנֵי עַל אֲבוּנָן אַרְזָא רָמָא דְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָיא בְּרַם עַנְפּוֹי מַטְלָן עַל כָּל דַיְירֵי אַרְעָא וְשָׁרְשׁוֹי מַטְיַין עַד אַרְעַת תְּהוֹמָא מִנֵיהּ קָמוּ תְּרֵיסַר שִׁבְטִין מִנֵיהּ עָתִיד לְמֵיקוּם מַלְכִין וְשַׁלִיטִין וְכַהֲנַיָיא בִּפְלוּגְתְּהוֹן לְקַרְבָא קוּרְבָּנִין וּמִנֵיהּ לֵיוָאֵי בְמַחֲלוּקְתְהוֹן לְזִמְרָא הָא בְּכֵן אִתְרְכִין יוֹסֵף עַל אַנְפֵּי אָבוֹי וּבְכָא עֲלוֹי וּנְשֵׁיק לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אור החיים   וישק לו. פירוש לו נשק אבל אין נכון לעשות כן למת אחר כי המת גדוש בטומאה וטומאתו בוקעת ועולה עד לרקיע ותפגם הנפש הנושקת אלא לו ליעקב כי חי הוא אלא דורמיטא קראתו כישן ונרדם: (אור החיים)


{ב}  וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  וּפַקֵּיד יוֹסֵף יָת עַבְדוֹהִי יָת אַסְוָתָא לְמֶחְנַט יָת אָבוּהִי וְחָנְטוּ אַסְוָתָא יָת יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּפְקַד יוֹסֵף יַת עַבְדוֹי יַת אַסְוָותָא לְבַסְמָא יַת אָבוֹי וּבְסִימוּ אַסְוָותָא יַת יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  לחנט את אביו. ענין מרקחת בשמים הוא: (רש"י)

 אבן עזרא  ויחנטו. כדמות אבק ויתכן רק על דרך רחוקה מעט להיות כמוה התאנה חנטה פגיה: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויחנטו הרופאים. עשה כן יוסף משום כבוד אביו כי כן משפט הנכבדים ומכל שכן גדולי המלכות, או כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו שלא מת או שמת ולא הסריח ויעשוהו אלוה כי הוא פלא בעמים המזוהמים וסובב לבלתי יעלהו לארץ קבורתו, ואם לא היה טעמים הנזכרים הדבר פשוט כי בלא חניטה לא היה מסריח, וצא ולמד ממעשה ר' אלעזר ברשב''י כאמור בש''ס (ב''מ פד:):

או אפשר לומר כי לצד שישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמו.) ולזה צדיקי ישראל מאז והלאה לא היו מסריחין אחר מותם ואפילו עיפוש הנשאר בבטן יבש ויהיה לעפר כי זוהמת הגוף היא המסרחת אוכל שבמעים מה שאין כן קודם לכן, והגם שנאמר שגופו של יעקב לא יסריח כי לא מת אבל על כל פנים עיפוש המאכל אשר ישאר בגוף האדם כנום כי ירבו לו הימים יתעפש ויסריח ולזה חש יוסף וצוה לחנוט:

או אפשר כי יוסף לא ידע מסוד זה וצוה לחנוט: (אור החיים)

 דעת זקנים  ויחנטו. המתיקו גופו לאחר שהשליכו בו הסמים המרים כדי להוציא טנף שבמעיו וכדי שלא יסרח השליכו בתוכו אחרי כן סמנים מתוקים להריח ריח טוב ודומה לו התאנה חנטה פגיה המתיקה פירותיה: (דעת זקנים)


{ג}  וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם:

 אונקלוס  וּשְׁלִימוּ לֵהּ אַרְבְּעִין יוֹמִין אֲרֵי כֵּן שְׁלִימוּ יוֹמֵי חֲנִיטַיָּא וּבְכוֹ יָתֵהּ מִצְרָאֵי שַׁבְעִין יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁלִימוּ לֵיהּ מִן דְאִתְבְּסַם אַרְבְּעִין יוֹמִין אֲרוּם כְּדֵין שַׁלְמִין יוֹמֵי בַּסִימַיָיא וּבְכוּן יָתֵיהּ מִצְרָאֵי שׁוּבְעִין יוֹמִין אָמְרִין אִלֵין לְאִלֵין אִיתוּן נִבְכֵּי עַל יַעֲקב חֲסִידָא דְבִזְכוּתֵיהּ עֲדַת כַּפְנָא מִן אַרְעָא דְמִצְרַיִם דַהֲוָות גְזֵירְתָּא לְמֶהֱוֵי כַפְנָא אַרְבְּעִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וּבִזְכוּתֵיהּ דְיַעֲקב אִתְמַנְעָן אַרְבְּעִין שְׁנִין מִן מִצְרַיִם וְלָא הֲוָה כַּפְנָא אֱלָהֵן תַּרְתֵּין שְׁנִין בִּלְחוֹדֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וימלאו לו. השלימו לו ימי חניטתו עד (ה) שמלאו לו ארבעים יום: ויבכו אותו וגו'. ארבעים לחניטה ושלשים לבכיה, (ו) לפי שבאה להם ברכה לרגלו, (ז) שכלה הרעב והיו מי נילוס מתברכין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) רצונו לתרץ כי לא תבא לשון מלוי רק על מספר הקצוב מתחילה, כמו את מספר ימיך אמלא (שמות כ"ג כ"ו), כלומר ימים הקצובים לו, וימלאו ימיה ללדת (לעיל כ"ה כ"ד) כלומר ימים הקצובים לימי לידתה, וכן רבים במקרא, וכאן לא היה מספר קצוב מתחילה, לכך הוצרך הרב לומר השלימו לו ימי חניטתו מפני שימי החניטה הם ימים הקצובים להם, כלומר לחניטות מ' יום, וזהו אמרו עד שמלאו מ' יום ואמר השלמה במקום וימלאו, להודיע שזה המילוי הוא מענין השלמה לא מהמילוי שהוא הפוך הריקות, (הרא"ם): (ו) לאפוקי שלא תפרש וימלאו לו מ' יום ואחר כך ויבכו אותו עוד שבעים יום: (ז) דאם לא כן למה בכו, ואין לומר משום כבוד יוסף, כי הבכי אינו פועל רצוני עד שיבכה כשירצה: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  וימלאו. ב' במסורה וימלאו לו ארבעים יום. וימלאו ימיה ללדת. רמז לסוף מ' יום הולד נוצר: (בעל הטורים)

 ספורנו  ויבכו אותו מצרים. לא בלבד לכבוד יוסף ובמצותו אבל מצד ישראל שהיה ראוי לשררה: (ספורנו)


{ד}  וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר:

 אונקלוס  וַעֲבָרוּ יוֹמֵי בְכִיתֵהּ וּמַלִיל יוֹסֵף עִם בֵּית פַּרְעֹה לְמֵימָר אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינֵיכוֹן מַלִּילוּ כְעַן קֳדָם פַּרְעֹה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבָרוּ יוֹמֵי בְכִיתֵיהּ וּמַלֵיל יוֹסֵף עִם רִבּוֹנֵי בֵּית פַּרְעה לְמֵימָר אִין בְּבָעוּ אַשְׁכַּחְנָא רַחֲמִין בְּעֵינֵיכוֹן מַלִילוּ כְּדוֹן בְּמִשְׁמְעֵיהּ דְפַרְעה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אור החיים  אל בית פרעה לאמר. פירוש שגם סדר דברו אליהם יאמרו אל פרעה כי הוא חילה פניהם בסדר זה ויט בזה חינו בעיני פרעה. או יאמר על דרך אומרם ז''ל (יומא ד.) מנין לאומר לחבירו דבר שהוא בבל תאמר עד שיאמר לו אמור. דכתיב וידבר ה' וגו' לאמר, כמו כן במה שלפנינו הרשם שיאמרו סדר הדיבור אשר דיבר להם בדרך זה לבית פרע ה:

אם נא מצאתי. פירוש נא לשון בקשה וזמן כי אין מציאות להראות ליוסף חיבה וחינות כי אם בעת ובעונה הזאת כי לא היה צריך להם לשום דבר:

דברו נא. פירוש עתה תכף ומיד כי היה ירא לאחר קיום השבוע ה:

באזני פרעה לאמר. טעם אומרו לאמר, נתכוון שהם יאמרו גם כן מעצמם לרצות פרעה על הדבר לעשותו: (אור החיים)

 ספורנו  וידבר יוסף אל בית פרעה. כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק: (ספורנו)


{ה}  אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה:

 אונקלוס  אַבָּא קַיֵּים עָלַי לְמֵימָר הָא אֲנָא מָאִית בְּקִבְרִי דְאַתְקֵנִית לִי בְּאַרְעָא דִכְנָעַן תַּמָּן תִּקְבְּרִנָנִי וּכְעַן אֶסַּק כְּעַן וְאֶקְבַּר יָת אַבָּא וְאֵ יתוּב: (אונקלוס)

 יונתן  אַבָּא קַיֵים עָלַי לְמֵימָר הָא אֲנָא מַיִית בְּקִבְרִי דַחֲפָרִית לִי בְּאַרְעָא דִכְנָעַן תַּמָן תִּקְבְּרִינַנִי וּכְדוֹן אִיסַק כְּדוֹן וְאִיקְבּוֹר יַת אַבָּא וְאֵיתוּב: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר כריתי לי. כפשוטו, כמו כי יכרה איש (שמות כא, לג.). ומדרשו, עוד מתישב על הלשון כמו אשר קניתי, אמר רבי עקיבא כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה. ועוד מדרשו לשון כרי, דגור, (ח) שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן, ועשה אותו כרי, ואמר לעשו, טול זה בשביל חלקך במערה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) כרי הוא לשון לעברי, ודגור הוא לשון ארמי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר כריתי. חפרתי כמו כי יכרה איש: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אנכי מת. ג' במסורה הכא ביעקב ואידך במשה ואידך ביוסף. אף על פי שאמרו יעקב לא מת כיון שאמר משה אנכי מת אמר אותו גם הוא ובלשון שאמר יעקב אמר גם יוסף: (בעל הטורים)

 אור החיים  השבעני לאמר. רז''ל דרשו (סוטה) וא''ת נתיר שבועה גם שבועתך היא בהתרה, וכפי הפשט אומרו לאמר כי לא היתה השבועה בלשון עצמו האמור בדברי יוסף להם אלא כונת השבועה, לזה אמר תיבת לאמר לומר שכונת מה שאמר בשבועה היא וגו':

ובדרך דרש אפשר שנתכון לשלול טענת פרעה כי יאמר אליו למה לא נמלך עמו קודם השבועה ועשה דבר חוץ מהמלכת המלך, לזה אמר לו כי לא היה לו זמן להמלך כי אמירת השבועה היתה סמוך למיתת אביו, והוא אומרו השביעני לאמר הנה אנכי מת פירוש בשעה שהשביעני לא נתן לי זמן אלא אמר לי הנה אנכי וגו', וכן היה כמו שפירשתי בפסוק (מ''ז כ''ט) שים נא ידך וגו' שלא נתן לו זמן ארוך ואמת יהגה חכו של יוסף: (אור החיים)


{ו}  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ:

 אונקלוס  וַאֲמַר פַּרְעֹה סַק וּקְבוֹר יָת אֲבוּךְ כְּמָא דְקַיֵּים עֲלָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר פַּרְעה סַק וּקְבוֹר יַת אָבוּךְ הֵיכְמָא דְקַיֵים עֲלָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר השביעך. ואם לא בשביל השבועה לא הייתי מניחך, אבל ירא לומר עבור על השבועה, שלא יאמר אם כן אעבור על שבועה שנשבעתי לך, שלא אגלה על לשון הקודש שאני מכיר עודף על שבעים לשון, (ט) ואתה אינך מכיר בו, כדאיתא במסכת סוטה (לו:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) (רא"ם), ויש לתמוה אם כן איך הורשה לדבר עם אחיו בלשון הקודש, וכדפירש רש"י על פסוק כי פי המדבר אליכם (לעיל מ"ה י"ב ד"ה והנה), יש לומר שהתנה עמו שלא ידבר עם המצריים דוקא, וכשדבר יוסף עם אחיו לא היה שום אדם אתו בבית, ולא יודע הדבר שדיבר בלשון הקודש. (נח"י), אי קשיא הא קשיא והא כל דברי המליץ היה בלשון הקודש ושם היו הרבה מצריים, ועוד קשה מדידיה אדידיה דבפסוק כי פי המדבר כתב שהרבה ממצרים היו יודעים אותו, ואם כן מה תועלת בשבועה שיוסף לא ידבר בו, והרבה מהמצריים ידברו בו, וע"ש שהאריך: (שפתי חכמים)


{ז}  וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם:

 אונקלוס  וּסְלֵיק יוֹסֵף לְמִקְבַּר יָת אָבוּהִי וּסְלִיקוּ עִמֵּהּ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה סָבֵי בֵיתֵהּ וְכֹל סָבֵי אַרְעָא דְמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וּסְלֵיק יוֹסֵף לְמִקְבַּר יַת אָבוּי וּסְלִיקוּ עִמֵיהּ כָּל עַבְדוֹי דְפַרְעה סָבֵי בַיְיתֵיהּ וְכָל סָבֵי אַרְעָא דְמִצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויעל אתו כל עבדי פרעה. כל אנשי מצרים לבד מיוסף עבדי פרעה יקראו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וכל זקני. ג' במסורה וכל זקני פרעה. ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם. וכל זקני העיר ההיא גבי עגלה ערופה וזהו שדרשו לא שפכה שלא פטרנוהו בלי מזון דהיינו וכל זקני ישראל לאכול וגו' ולא פטרנוהו בלא לויה דהיינו וכל זקני פרעה שלוו לארונו של יעקב: (בעל הטורים)

 ספורנו  ויעלו אתו. בלתי מצותו: זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים. להיות נחשב לחכם בעיני חכמי הדור כאמרו וזקניו יחכם: (ספורנו)


{ח}  וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן:

 אונקלוס  וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וַאֲחוֹהִי וּבֵית אָבוּהִי לְחוֹד טַפְלְהוֹן וְעָנְהוֹן וְתוֹרֵיהוֹן שְׁבָקוּ בְּאַרְעָא דְגשֶׁן: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל אֱנָשׁ בֵּיתָא דְיוֹסֵף וְאָחוֹי וּבֵית אָבוֹי לְחוֹד טַפְלְהוֹן וְעַנְהוֹן וְתוֹרֵיהוֹן שְׁבָקוּ בְּאַרְעָא דְגוֹשֶׁן: (תרגום יונתן)


{ט}  וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד:

 אונקלוס  וּסְלִיקוּ עִמֵּהּ אַף רְתִכִּין אַף פָּרָשִׁין וַהֲוָה מַשְׁרִיתָא סַגִּיאָה לַחֲדָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּסְלִיקוּ עִמֵיהּ אוּף אַרְתְּכִין אוּף פָּרָשִׁין וַהֲוַת מַשִׁירְיָיתָא סַגִיאָה לַחֲדָא: (תרגום יונתן)

 ספורנו  גם רכב גם פרשים. שהיה נחשב לאיש חיל בעיני אנשי המלחמה: (ספורנו)


{י}  וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים:

 אונקלוס  וַאֲתוֹ עַד בֵּית אִדְרֵי דְאָטָד דִּי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא וּסְפָדוּ תַמָּן מִסְפֵּד רַב וְתַקִּיף לַחֲדָא וְעָבַד לַאֲבוּהִי אֶבְלָא שַׁבְעָא יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתוּ עַד בֵּית אִידְרֵי דְאָטָד דִי בְּעִיבְרָא דְיוֹרְדְנָא וּסְפָדוּ תַּמָן מִסְפַּד רַב וּתְקֵיף לַחֲדָא וְעָבֵד לְאָבוֹי אוּבְלָא שַׁבְעָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  גרן האטד. מוקף אטדין היה. ורבותינו דרשו (סוטה יג.) על שם המאורע, שבאו כל מלכי כנען ונשיאי ישמעאל למלחמה, וכיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב, עמדו כלן ותלו בו כתריהם, והקיפוהו כתרים כגרן המוקף סייג של קוצים: (רש"י)

 אבן עזרא  ויעש לאביו אבל. אחר שקברוהו כאשר אמרו קדמונינו ז''ל: (אבן עזרא)

 כלי יקר  ויבואו עד גורן האטד. שהיה מוקף קוצים, ואם דרכו של כל גורן להיות מוקף קוצים למה נקרא זה גורן האטד יותר משאר הגרנות, וכי לא היה בעולם שום גורן מוקף קוצים זולת זה, ועו"ק מה שנאמר וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים. בגורן האטד למה לי, כי משמעותו כאלו גורן האטד גרם האבל, ועוד למה הספידו המצרים וכי היו בניו או קרוביו שהספידו עליו כל כך בלב שלם, או אם היו צדיקים כל כך שהיה חם לבם בקרבם וצר להם פטירת הצדיק, ועוד לשון כבד אינו מתישב על האבל.

ונראה מכאן ראיה, למה שאמרו רז"ל (תוספתא סוטה י.ג) שבזכות יעקב פסק הרעב וכאשר מת יעקב חזר הרעב למקומו, ועל כן עשו המצריים אבל כבד בעבור כי כבד הרעב כבראשונה, כי הרגישו המצרים דבר זה שיחזור הרעב לקדמותו ע"י נס זה שקרה להם בדרך כי פתאום נזדמן להם גורן אחד שהיה מוקף קוצים מכל צד עד שלא היה נשאר פתח או דרך לבא אל הגורן. ומזה הבינו שזכות הצדיק גרם להם בחייו שהיה להם דרך לילך אל הגורן ולאכול מגרנו ומיקבו, ובמותו יעכבו עליו הרשעים שנמשלו לקוצים שלא יהיה להם עוד דרך אל הגורן כאשר היה להם לפנים כי סר צלם מעליהם, ובפרשת שמות בפסוק ויקצו מפני בני ישראל (א.יב) יתבאר בע"ה שהמצריים נמשלו לקוצים בערך כרם ה' צבאות בית ישראל, ע"כ נרמז להם שבעבור רשעת המצריים יחזור הרעב לקדמותו.

ועל דרך שאמרו, רז"ל (ב"ק ס.) אין הפורענות בא לעולם כ"א בעבור הרשעים, ואינו מתחיל כ"א בצדיקים שנאמר (שמות כב.ה) כי תצא אש ומצאה קוצים אלו הרשעים ונאכל גדיש שכבר נאכל, הנך רואה שקוצים וגדיש שהזכיר כאן היינו גורן האטד, כי הגורן היינו גדיש והקוצים האטד, וקרא לצדיק גדיש לפי שכולם אוכלים בזכותו כמ"ש (תענית י.) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו' וכמ"ש (ויקרא כא.א–ב) לנפש לא יטמא כי אם לשארו. היינו לצדיק שהכל כקרוביו ונקרא שארו בעבור הקורבה ובעבור שהוא מפרנסו, כי שאר היינו מזון, ז"ש ואינו מתחיל כי אם בצדיקים, ר"ל זה התחלת הפורענות שהקב"ה לוקח מן הדור החוטא, את הצדיק שהיה זן ומפרנס את הדור בזכותו, ועיקר הפורענות בא בעבור מציאת הרשעים שנמשלו לקוצים, והם גורמים שכבר נאכל גדיש כי אין להם עוד פה לאכלו, והקוצים מעכבים את הדרך אל הגדיש.

וכשראו המצריים, שנעשה להם נס זה פתאום שהקרה ה' לפניהם גורן אחד מוקף קוצים מכל צד שלא כדרך העולם, מיד הרגישו שגדר ה' בעדם לבלתי תת להם מבוא אל הגורן עוד, על כן הספידו המצרים אבל כבד רצה לומר על כובד הרעב. ובזה מיושב למה הספידו דוקא בגורן האטד ולא קודם לכן, וכאשר ראה הכנעני אבל זה בגורן האטד והיה קשה לו למה לא עשו אבל זה קודם בואם למקום זה אלא ודאי שאבל כבד זה למצרים הוא, כי כבדות הרעב יחזור למקומו ע"כ הוא דוקא למצרים ולא לבני יעקב וזה רמז נכון ויקר.

ובזה נראה לי לישב מה שנאמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. מה ראו, ועוד קשה למה לא בקשו מאביהם שיצוה לו באמת כן, ועו"ק מ"ש יוסף אנכי אכלכל אתכם, מי בקש זאת מידו הלא לא בקשו כי אם שלא ירע להם. אלא ודאי שיוסף לא היה חשוד בעיניהם שיעשה עמהם רעה ממש, אך שכאשר ראו כי מת יעקב ובמותו חזר הרעב לקדמותו היו יראים שאם יוסף לא יעשה להם רעה מ"מ יש לחוש שמא גם טובה לא יעשה להם ולא יכלכלם בשני הרעב, והשב ישיב לנו את הרעה אשר גמלנו אותו, לא בקום ועשה כי אם בשב ואל תעשה, ע"כ הוצרך יוסף לומר להם ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, אתכם בעבור טפכם, כי הטף למה באים אל העונש והלא לא חטאו כלום. (כלי יקר)


{יא}  וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:

 אונקלוס  וַחֲזָא יָתֵב אַרְעָא כְנַעֲנָאָה יָת אֶבְלָא בְּבֵית אִדְרֵי דְאָטָד וַאֲמָרוּ אָבֵל תַּקִּיף דֵּין לְמִצְרָאֵי עַל כֵּן קְרָא שְׁמַהּ אָבֵל מִצְרַיִם דִּי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמָא יַתְבֵי אַרְעָא כְּנַעֲנָאֵי אוּבְלָא בְּבֵית אִדְרֵי דְאָטָד וְשַׁרְיַין קְטוּרֵי חַרְצֵהוֹן בְּגִין אִיקַר דְיַעֲקב וַהֲווֹ מְחַוִין בִּידֵיהוֹן וְאָמְרִין אֵבֶל תַּקִיף דֵין לְמִצְרַיִם בְּגִין כֵּן קְרָא שְׁמָא דְאָתַר אָבֵל מִצְרַיִם דִי בְּעִיבְרָא דְיוֹרְדְנָא: (תרגום יונתן)


{יב}  וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם:

 אונקלוס  וַעֲבָדוּ בְּנוֹהִי לֵהּ כֵּן כְּמָא דִי פַּקֵדִנּוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבָדוּ בְּנוֹי לֵיהּ הֵיכְדֵין כְּמָא דְפַקְדִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר צום. מהו אשר צום: (רש"י)

 אבן עזרא  ויעשו בניו. פירוש והנה עשו בניו כאשר צום. שנשאוהו וקברוהו במקום שצוה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  צום. ג' במסורה ויעשו בניו לו כן כאשר צום. ואידך הוקם את דברי יונדב אשר צום. פן תאמר עצבי עשם ופסלי ונסכי צום. לאמר מה זה בע''א מדבר ופסלי ונסכי צום אף יונדב צוה לבניו שלא יעבדו ע''א וכן יעקב כשבקש לגלות את הקץ לבניו ונעלם ממנו אמר שמא יש בכם עובדי ע''ז אמרו לו שמע ישראל: (בעל הטורים)


{יג}  וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ יָתֵהּ בְּנוֹהִי לְאַרְעָא דִכְנַעַן וּקְבָרוּ יָתֵהּ בִּמְעָרַת חֲקַל כָּפֶלְתָּא דִי זְבַן אַבְרָהָם יָת חַקְלָא לְאַחֲסָנַת קְבוּרָא מִן עֶפְרֹן חִתָּאָה עַל אַפֵּי מַמְרֵא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ יָתֵיהּ בְּנוֹי לְאַרְעָא דִכְנָעַן וּשְׁמִיעַ פִּתְגָמָא לְעֵשָו רַשִׁיעָא וּנְטַל מִן טוּרָא דְגַבְלָא בְּלִגְיוֹנִין סַגִיאִין וְאָתָא לְחֶבְרוֹן וְלָא הֲוָה שָׁבִיק לְיוֹסֵף לְמִיקְבּוֹר יַת אָבוּי בִּמְעָרַת כְּפֵילְתָּא מִן יַד אָזַל נַפְתָּלִי וְרָהַט וּנְחַת לְמִצְרַיִם וְאָתָא בְּהַהוּא יוֹמָא וְאַיְיתִי אוּנִיתָא דְכָתַב עֵשָו לְיַעֲקב אָחוּי עַל פַּלְגוּת מְעָרַת כָּפֵילְתָּא וּמִן יַד רָמַז לְחוּשִׁים בַּר דָן וְנָטַל סַיְיפָא וְקָטַע רֵישֵׁיהּ דְעֵשָו רַשִׁיעָא וַהֲוָה רֵישֵׁיהּ דְעֵשָו מִתְגַלְגַל עַד דְעַל לְגוֹ מְעַרְתָּא וְאַתְנַח בְּגוֹ עִיטְפֵיהּ דְיִצְחָק אָבוֹי וְגוּפֵיהּ קְבָרוּ בְּנוֹ דְעֵשָו בַּחֲקַל כְּפֵילְתָּא וּבָתַר כֵּן קְבָרוּ יָתֵיהּ בְּנוֹי לְיַעֲקב בִּמְעָרַת חֲקַל כָּפֵילְתָּא דִיזְבַן אַבְרָהָם יַת חַקְלָא לְאַחֲסָנַת קְבוּרְתָּא מִן עֶפְרוֹן חִתָּאָה עַל אַנְפֵּי מַמְרֵא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישאו אתו בניו. ולא בני בניו שכך צום, אל ישאו מטתי לא איש מצרי ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען, אלא אתם, וקבע להם מקום, ג' למזרח, וכן לארבע רוחות, וכסדרן למסע מחנה של דגלים נקבעו כאן. לוי לא ישא, שהוא עתיד לשאת את הארון. ויוסף לא ישא, שהוא מלך. מנשה ואפרים יהיו תחתיהם, וזהו איש על דגלו באותות, באות שמסר להם אביהם לישא מטתו: (רש"י)


{יד}  וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו:

 אונקלוס  וְתַב יוֹסֵף לְמִצְרַיִם הוּא וַאֲחוֹהִי וְכָל דִּסְלִיקוּ עִמֵּהּ לְמִקְבַּר יָת אָבוּהִי בָּתַר דִּקְבַר יָת אָבוּהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַב יוֹסֵף לְמִצְרַיִם הוּא וַאֲחוֹהִי וְכָל דִסְלִיקוּ עִמֵיהּ לְמִקְבּוֹר יַת אָבוּי בָּתַר דְקָבַר יַת אָבוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  הוא ואחיו וכל העולים אתו. בחזרתן כאן הקדים אחיו למצרים העולים אתו, ובהליכתן הקדים מצרים לאחיו, שנאמר ויעלו אתו כל עבדי פרעה וגו' ואחר כך כל בית יוסף ואחיו, אלא לפי שראו כבוד שעשו מלכי כנען, שתלו כתריהם בארונו של יעקב, נהגו בהם כבוד: (רש"י)

 אור החיים  וכל העולים וגו' אחרי קברו וגו'. אומרו כל העולים לומר שלא נעדר מהם איש מכל המחנה הכבד גם רכב גם פרשים, ונתן הטעם כי כולם הלכו לדבר מצוה לקבור את אביו ולא חזר אחד מהם עד שקבר יוסף את אביו, והוא אומרו וישב וגו' וכל העולים וגו' כולם שבו, והטעם אחרי קברו שכולם היתה הליכתם לדבר מצוה ושלוחי מצוה אין ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם (פסחים ח:):

או ירצה על זה הדרך וישב יוסף וגו' וכל העולים ותדע באיזה עולים אני מרבה הכל שלא נעדר מהם איש אותם שהיתה כוונת עלייתם לקבור את אביו ובמה יהיו ניכרים אלו מאלו, לזה גמר אומר אחרי קברו את אביו אלו שנתעכבו עד אחרי קברו וגו' מחשבתם ניכרת מתוך מעשיהם כי לשם מצוה באו ואותם לא מת עד אחד, אבל העולים לסיבה אחרת אינם בכלל הדבר: (אור החיים)

 דעת זקנים  הוא ואחיו וכל העולים אתו. וכאשר עלו ממצרים תמצא שהמצרים קדמו. ונראה כי לאחר שראו המצרים שחלקו כבוד כל המלכים לארונו של יעקב חלקו כל המצרים כבוד לבניו והוליכום לפניהם: (דעת זקנים)


{טו}  וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:

 אונקלוס  וַחֲזוֹ אֲחֵי יוֹסֵף אֲרֵי מִית אֲבוּהוֹן וַאֲמָרוּ דִּלְמָא יִטַּר לָנָא דְבָבוּ יוֹסֵף וְאֲתָבָא יָתֵיב לָנָא יָת כָּל בִּישְׁתָא דִי גְמַלְנָא יָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְחָמוּ אֲחֵי יוֹסֵף אֲרוּם מַיִית אֲבוּהוֹן וְלָא הֲוָה מִסְתְּחַר עִמְהוֹן כַּחֲדָא לְמֵיכוּל לַחֲדָא וַאֲמַרוּ מַה דִילְמָא נָטַר לָנָא סָנָא יוֹסֵף וַאֲתָבָא יָתֵיב לָנָא יַת כָּל בִּישָׁא דִגְמַלְנָא יָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. מהו ויראו, הכירו במיתתו אצל יוסף, שהיו רגילים לסעוד על שולחנו של יוסף, והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב לא (י) קרבן: לו ישטמנו. שמא ישטמנו. לו מתחלק לענינים הרבה, יש לו משמש בלשון בקשה ולשון הלואי, כגון לו יהיה כדברך, לו שמענו, ולו הואלנו, לו מתנו. ויש לו משמש בלשון אם ואולי, כגון לו חכמו, לו הקשבת למצותי, ולו אנכי שוקל על כפי. ויש לו משמש בלשון שמא, לו ישטמנו, ואין לו עוד דומה במקרא, (כ) והוא לשון אולי, כמו אולי לא תלך האשה אחרי, לשון שמא הוא. ויש אולי לשון בקשה, (ל) כגון אולי ירא ה' בעניי, אולי ישוב ה' אותי, הרי הוא כמו לו יהי כדברך. ויש אולי לשון אם, אולי יש חמשים צדיקים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) בב"ר (פ' ק' ח') א"ר תנחומא הוא לא נתכוין אלא לשם שמים, אמר לשעבר אבא מושיב לי למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור, עכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהם וכו' עד כאן, ולמטה גם כן לא היה רוצה לישב מפני כבוד המלכות: (כ) אף על פי שאין לו דומה במקרא, מכל מקום מצינו למימר דלו לשון שמא, דהואיל ומצינו דלו הוא לשון אולי כמו שהביא רש"י פסוקים על זה, ואולי מצינו נמי שהוא לשון שמא, אם כן לו נמי לשון שמא, דהא לו ואולי הכל לשון אחד: (ל) רצה לומר מזה נמי מוכח דלו ואולי הכל אחד הוא, דהא לו בכמה מקומות לשון בקשה, ויש אולי נמי לשון בקשה ואם כן מצינו למימר שלו נמי לשון שמא, כמו אולי, ויש אולי לשון אם, כמו שהביא רש"י לעיל, אם כן לו ואולי הכל אחד הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לו ישמטנו. שמא יטור לנו איבה. כמו וישטום עשו. ויש לו במקרא על דרכים רבים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לו ישטמנו יוסף. כשחזרו מלקבור את אביהם עבר יוסף על הבור שהשליכוהו בו ובירך ואמר ברוך שעשה לי נס במקום הזה אמרו עדיין הוא זוכר מה שעשינו לו. י''מ לו ישטמנו יוסף הלואי ישטמנו יוסף בלבו ולא יעשה לנו מעשה ואם חפץ לעשות ישיב לנו כל הרעה שגמלנוהו כי מה עשינו לו גרמנו שנעשה מלך מחמת שמכרנוהו ונתגלגל הדבר שנעשה מלך במצרים כן יעשה לנו: (בעל הטורים)

 אור החיים  לו ישטמנו וגו'. פירוש דלמא אלא שאין חבר לה בכל התורה וצריך לדעת למה ידבר הכתוב לשון זה שמשמעותו הרגיל הוא הפך הכוונה, והגם שאין מקום לטעות להבין בו זולת דלמא, אף על פי כן היה לו לומר לשון צודק פן או אולי. ונראה כי הכתוב דברי עצמו קאמר לו, והכוונה בזה שהם יראו על דבר שהלואי שיהיה כן שיהיה משיב להם והוא אומרו ישיב לנו את כל הרעה והיו מצטערים השבטים כשיעור שנצטער יוסף מצדם ובזה לא היו מתחייבים לבסוף מהגלויות ומהצרות בעד חטא זה כאומרם ז''ל (שבת י:) גלות מצרים וגם בגלות האחרון, וצא ולמד מה היה לעשרה עמודי עולם: (אור החיים)


{טז}  וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר:

 אונקלוס  וּפַקִידוּ לְוַת יוֹסֵף לְמֵימָר אָבוּךְ פַּקֵּד קֳדָם מוֹתֵהּ לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקִידוּ יַת בִּלְהָה לְמֵימַר לְיוֹסֵף אָבוּךְ פַּקֵיד קֳדָם מוֹתֵיהּ לְמֵימָר לָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויצוו אל יוסף. כמו ויצום אל בני ישראל, צוה למשה ולאהרן להיות שלוחים אל בני ישראל, אף זה, ויצוו אל שלוחם, להיות שליח אל יוסף לומר לו כן. ואת מי צוו, את בני בלהה, (מ) שהיו רגילין אצלו, שנאמר והוא נער את בני בלהה: אביך צוה. שינו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן, שלא נחשד יוסף בעיניו (יבמות סה:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאין לומר שהיה אחר שאינו מן האחים דאז בודאי לא יאמין בדבר, כי היה יודע יוסף שלא יחשוד אותו אביו על זה. (ג"א), דאין סברא שהיו מגלים סוד זה וחרפתם לנכרי שמכרו אחיהם, ויותר היה ראוי להם לדבר עמו בעצמם: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויצוו אל יוסף וגו'. צריך לדעת טעם אומרו לאמר, ואם הכוונה לאמר ליוסף, היה לו לומר לאמר אל יוסף. ואולי שנתכוונו שלא יאמר לו האומר כי האחים שלחוהו על הדבר אלא יאמר שהוא שמע מאביו מצוה. להאחים לומר אליו הדברים האמורים. וזה הוא אומרו פעם ב' לאמר והבן: (אור החיים)

 ספורנו  ויצוו אל יוסף. צוו לעבדי יעקב או זולתם על אודות יוסף כמו ויצום אל בני ישראל: לאמר אביך צוה. צוה שיאמרו ליוסף אביך צוה לנו שנאמר אליך מאלינו לא מצדו שאינו חושד אותך כלל אבל שאם ייראו אחיך נאמר אליך אלה הדברים: לפני מותו. באותו הפרק צוה ולא היה לנו פנאי לדבר אליך. אז (ספורנו)

 דעת זקנים  ויצוו אל יוסף. ובחיי אביהם למה לא צוו אלא אמרו מה לנו לעורר השנאה שהרי כבר שכחה והלכה לה כיון שחזרו מלקבור אביהם ועבר יוסף על הבור שהשליכוהו אחיו אמר ברוך שעשה לי נס במקום הזה אמרו עדיין יש שנאה טמונה בלבו מיד ויצוו אל יוסף: (דעת זקנים)


{יז}  כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו:

 אונקלוס  כְּדֵין תֵּימְרוּן לְיוֹסֵף בְּבָעוּ שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבָא אַחָיךְ וְלַחֲטָאֵהוֹן אֲרֵי בִישְׁתָא גְמָלוּךְ וּכְעַן שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבָא עַבְדֵי אֱלָהָא דְאָבוּךְ וּבְכָא יוֹסֵף בְּמַלָלוּתְהוֹן עִמֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  כִּדְנָא תֵימְרוּן לְיוֹסֵף בְּמָטוּ שְׁבוֹק כְּדוֹן לְחוֹבֵי אָחָךְ וּלְחַטָאֵיהוֹן אֲרוּם בִּישָׁא גָמְלוּ יָתָךְ וּכְדוֹן שְׁבוֹק בְּבָעוּ לְחוֹבֵי עַבְדֵי אֱלָהָא דְאָבוּךְ וּבְכָא יוֹסֵף בְּמַלָלוּתְהוֹן עִמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. אם אביך מת אלוהיו קיים, והם עבדיו: (רש"י)

 אבן עזרא  אנא. לשון פיוס: (אבן עזרא)

 ספורנו  ויבך יוסף. בהזכירם את אביו ואת חבתו שלא חשדו: (ספורנו)

 כלי יקר  שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך. היה לו לומר שא נא פשע וחטאת אחיך, ולמה הכניס אחיך בין הדבקים, ומה נתינת טעם הוא שאמר כי רעה גמלוך ונראה שהיה כאן פשע וחטאת, הפשע הוא שרצו להרגו בידים והוא אינו חייב מיתה בידי אדם אפילו לפי דבריהם שחשבוהו למוציא דבה, החטאת הוא מה שמכרוהו לעבד, ויש להם קצת התנצלות על זה לומר לפי שהביא דבתם לומר שקוראין לבני השפחות עבדים, על כן גמלו לו כמותו למוכרו לעבד, ע"כ נאמר שא נא לפשע אחיך לפי שעל הפשע אין להם שום התנצלות, על כן הם מבקשים מחילה ורחמים, אבל וחטאתם דין הוא שתמחול כי רעה גמלוך, ר"ל שיש להם קצת התנצלות שגמלו לך אותה הרעה דהיינו הדבה רעה, ובזה מיושב למה הקדים הפשע לחטאת, כי אין זה דרך המבקשים לבקש תחלה על הדבר הגדול ואח"כ על הקטן איפכא מבעי ליה, ולהנחתינו הוא מיושב.

סליק ספר בראשית - בעזר העושה כל בימים ששת. (כלי יקר)


{יח}  וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים:

 אונקלוס  וַאֲזָלוּ אַף אֲחוֹהִי וּנְפָלוּ קֳדָמוֹהִי וַאֲמָרוּ הָא אֲנַחְנָא לָךְ לְעַבְדִין: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲזָלוּ אוּף אָחוֹי וְאַתְרְכִינוּ קֳדָמוֹי וַאֲמָרוּ הָא אֲנָן לָךְ לְעַבְדִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  וילכו גם אחיו. מוסף על השליחות: (רש"י)


{יט}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי:

 אונקלוס  וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף לָא תִדַחֲלוּן אֲרֵי דַחֲלָא דַּיְיָ אֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לְהוֹם יוֹסֵף לָא תִידַחֲלוּן אֲרוּם לָא נִיגְמוֹל לְכוֹן בִּישְׁתָּא אֱלָהֵן טַבְתָא אֲרוּם דָחִיל וּמִתְבַר מִן קֳדָם יְיָ אֲנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי התחת אלהים אני. שמא במקומו אני, בתמיה, אם הייתי רוצה להרע לכם כלום אני יכול, והלא אתם כולכם חשבתם עלי רעה והקב"ה חשבה לטובה, והיאך אני לבדי יכול להרע לכם: (רש"י)

 אבן עזרא  ויאמר הגאון כי התחת אלהים אני. כאילו אני במקום אלהים שנפלתם לפני ותאמרו אנחנו עבדיך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  התחת אלהים אני. בלשון שהשיב יעקב לרחל כשבקשה ממנו שיבקש עליה רחמים וגער בה בו בלשון השיב לאחיו על כן הוא ג' במסורה השלישי התחת זאת לא יומת שמעי. (ע''ש) שבאותו לשון שאמר לאחיו נפרע משמעי שאחיו למדו ממנו לדבר בלשונו: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי התחת אלהים וגו' פירוש אם אתם חייבים עונש על הדבר אלהים שופט ולא אקום ולא אטור. וטעם שלא מחל להם, אפשר לצד שבני נח אין הדבר תלוי במחילתם כי יחטא אדם לחבירו כמו שתאמר גזלו ומחל הנגזל אינו פטור הגזלן ממיתה, או אפילו ישראל אם גנב ישראל ומכרו אין ביד הנגנב לפוטרו לגנב ממות. ואמר עוד להם כי יש לדון להם משפט זכות: (אור החיים)

 ספורנו  התחת אלהי' אני. האמנם אני דיין תחתיו שאדון אחר גזרותיו ואעניש מי שהיה שליח מאתו לעשותם כמו בית דין המבטל דברי ב''ד חבירו. כי אמנם הייתם שלוחיו בזה בלי ספק כענין לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי התחת אלהים אני. כי נשבר לבי וירא אלהים אני התחת כמו אל תחת: (דעת זקנים)


{כ}  וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב:

 אונקלוס  וְאַתּוּן חֲשַׁבְתּוּן עֲלַי בִּישָׁא מִן קֳדָם יְיָ אִתְחַשְׁבַת לְטָבָא בְּדִיל לְמֶעְבַּד כְּיוֹמָא הָדֵין לְקַיָּמָא עַם סַגִּי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַתּוּן חֲשַׁבְתּוּן עָלַי מַחְשָׁבִין בִּישִׁין דְמָא דְלָא הֲוֵינָא מִסְתְּחַר עִמְכוֹן לְמֵיכַל מִן בִּגְלַל דְנָטִיר לְכוֹן בָּבוּ הוּא וּמֵימְרָא דַיְיָ חַשְׁבָא עָלַי לְטַבְתָא דְאַבָּא הֲוָה מוֹתִיב לִי בְּרֵישָׁא וּמִן קֳדָם יְקָרֵיהּ הֲוֵינָא מְקַבֵּל וּכְדוֹן לֵית אֲנָא מְקַבֵּל בְּגִין דְאִיזְכֵּי לְמִתְעַבְדָא לָן שֵׁיזְבָתָא כְּיוֹמָא הָדֵין לְקַיְימָא עַם סַגִי מִדְבֵית יַעֲקב: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  למען עשה. שם הפועל: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואתם חשבתם וגו' אלהים חשבה לטובה. והרי זה דומה למתכוון להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים:

חסלת פרשת ויחי:

סליק ספר בראשית (אור החיים)

 ספורנו  ואתם חשבתם עלי רעה. הנה פעולתכם היתה כשגגה שחשבתם אותי לרודף ואם היה זה האמת היה פעולתכם בדין: אלהים חשבה לטובה. המציא בכם זאת השגגה לתכלית טוב: (ספורנו)


{כא}   שביעי  וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם:

 אונקלוס  וּכְעַן לָא תִדַחֲלוּן אֲנָא אֵזוּן יָתְכוֹן וְיָת טַפְלְכוֹן וְנַחֵם יָתְהוֹן וּמַלֵּיל תַּנְחוּמִין עַל לִבְּהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוֹן לָא תִידַחֲלִין אָנָא אֵיזוּן יַתְכוֹן וְיַת טַפְלְכוֹן וְנָחִים יַתְהוֹן וּמַלֵל תַּנְחוּמִין עַל לִבְּהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וידבר על לבם. דברים המתקבלים על הלב, עד שלא ירדתם לכאן, היו מרננים עלי שאני עבד, ועל ידיכם נודע שאני בן חורין, ואני הורג אתכם מה הבריות אומרות, כת של בחורים ראה, ונשתבח בהם, ואמר אחי הם ולבסוף הרג אותם, יש לך אח שהורג את אחיו. דבר אחר, עשרה נרות לא יכלו לכבות (נ) נר אחד כו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) (ג"א), כי י"ב שבטים כנגד י"ב כוכבים המאירים את כל העולם, ולכן א"ל עשרה נרות, רוצה לפרש אף שהיו חושבים להרוג אותו היה ניצל מידם, וכל זה מפני שהיה כל אחד מן השבטים דומה למזל ברקיע אשר אי אפשר ליאבד, כל שכן שהוא יחיד שלא יוכל לאבדם וכו', אבל אין לומר דאין אחד יכול להרוג עשרה, דזה אין ראיה דיוסף היה מלך והיה יכול לצוות על אלף אנשים להרוג אותם: חסלת פרשת ויחי (שפתי חכמים)

 דעת זקנים  וידבר על לבם. פרש"י שנשא ק"ו מעצמו עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד. פי' עשן עשרה נרות שדרכו של עשן לכבות את הנר: (דעת זקנים)


{כב}  וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים:

 אונקלוס  וִיתֵיב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבוּהִי וַחֲיָא יוֹסֵף מְאָה וַעֲסַר שְׁנִין: (אונקלוס)

 יונתן  וִיתֵיב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבוֹי וַחֲיָא יוֹסֵף מְאָה וְעַשְרֵי שְׁנִין: (תרגום יונתן)


{כג}   מפטיר  וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף:

 אונקלוס  וַחֲזָא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנִין תְּלִיתָאִין אַף בְּנֵי מָכִיר בַּר מְנַשֶּׁה אִתְיְלִידוּ וְרַבִּי יוֹסֵף: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמָא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנִין דָרִין תְּלִיתָאִין אוּף בְּנֵי מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה כַּד אִתְיְלִידוּ גְזִירִינוּן יוֹסֵף: (תרגום יונתן)

 רש"י  על ברכי יוסף. כתרגומו. גדלן בין ברכיו:

חסלת פרשת ויחי: (רש"י)

 אבן עזרא  בני שלשים. בעבור היות מלת בני סמוכה הנה יהיו הבנים רבעים: ילדו. גדלו: (אבן עזרא)


{כד}  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:

 אונקלוס  וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי אֲנָא מָאִית וַיְיָ מִדְכַּר דְּכִיר יָתְכוֹן וְיִסַק יָתְכוֹן מִן אַרְעָא הָדָא לְאַרְעָא דִי קַיִים לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יוֹסֵף לְאָחוֹי הָא אֲנָא מָיִת וַיְיָ מִידְכַּר יִדְכַּר יַתְכוֹן וְיִסַק יַתְכוֹן מִן אַרְעָא הָדָא לְאַרְעָא דְקַיֵים לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  אנכי מת ואלהים פקד יפקד אתכם. פירוש אנכי ב''ו היום כאן ומחר בקבר אבל הקב''ה מלך חי וקים הוא יפקד אתכם. ורמז שני פעמים פ''א פירוש כשם שמלכתי פ' שנים כך יבוא לכם גואל בן שמונים שנה. א''נ יפקוד לשון חסרון כמו ולא נפקד ממנו איש רמז מנין פקוד חסר מת' ק''ץ שנה וישאר רד''ו: (בעל הטורים)


{כה}  וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה:

 אונקלוס  וְאוֹמֵי יוֹסֵף יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר מִדְכַּר דְּכִיר יְיָ יָתְכוֹן וְתַסְקוּן יָת גַּרְמַי מִכָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאוֹמֵי יוֹסֵף יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימַר לִבְנֵיהוֹן הָא אַתּוּן מִשְׁתַּעַבְּדִין בְּמִצְרַיִם וְלָא תְזִידוּן לְמֵיסוֹק מִמִצְרַיִם עַד זְמַן דְיֵיתוּן תְּרֵין פְּרוֹקִין וְיֵימְרוּן לְכוֹן מִדְכַּר דָכִיר יְיָ יַתְכוֹן וּבְעִידָן דְאַתּוּן סַלְקִין תַּסְקוּן יַת גַרְמַי מִיכָּא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  וישבע יוסף את בני ישראל. ולא השביע לבניו אלא אמר להם משכם לקחתם אותי ולשם תחזירוני. ובמדרש יש שהשביעם שלא ידחקו את הקץ כי יוסף ידע את הקץ שיעקב גלה לו: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  וישבע יוסף וכו'. תימה למה אמר שני פעמים פקד יפקוד הכי הוה ליה למכתב אנכי מת והשבעו לי כי כאשר פקוד יפקוד אלהי' אתכם והעליתם את עצמותי וגו'. וי"ל דה"ק יעקב אבינו אמר פקוד יפקוד אלהים אתכם והעלה אתכם והעליתם את עצמותי ולכן כאשר פקוד יפקוד אלהים וכו' והה"ד אנכי אעשה כדבריך דריש סדרא: פקד יפקד אלהים. פי' כמנין פקו"ד יחסר הבורא מן הגלות שלכם נבא עליהם שלא יהיו במצרים כי אם רד"ו שני' הרי לך שחסר הקב"ה מן השעבוד קץ שנים כמנין פקו"ד יפקוד אלהים ול' יפקוד יתפרש כמו ולא נפקד ממנו איש. אמנם קשיא לי כי מצאתי פקד חסר וי"ו ונראה דאי אמרינן יש אם למקרא ניחא: (דעת זקנים)


{כו}  וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם: (חזק)

 אונקלוס  וּמִית יוֹסֵף בַּר מְאָה וַעֲסַר שְׁנִין וַחֲנָטוּ יָתֵהּ וְשָׂמוּהִי בָאֳרוֹנָא בְּמִצְרָיִם: [חזק] (אונקלוס)

 יונתן  וּמִית יוֹסֵף בַּר מְאָה וְעֶשֶר שְׁנִין וּבְסִימוּ יָתֵיהּ וְעִטְרוּן יָתֵיהּ וְשַווּן יָתֵיהּ בִּגְלוּסְקְמָא וְשַׁקְעִין יָתֵיהּ בְּגוֹ נִילוּס דְמִיצְרָיִם:

חזק (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויחנטו אותו. הרופאים: ויישם בארון. שם אותו אחד. והנה השרש ישם. על משקל וייצר. ויאמר רבי יונה המדקדק כי החירק תחת שורק והוא רחוק בעיני. וטעם בארון. בקמצות הבי''ת הוא שהכין לנפשו:

חסלת פרשת ויחי

נשלם ספר בראשית בעזרת האל יתברך (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויחנטו. ב' בפרשה ויחנטו את ישראל ויחנטו את יוסף כדאיתא בכתובות דיספד יספדוניה דדלה ידלוניה בשביל שחנט את אביו חנטוהו גם כן. ויישם בארון. כדי שיהא מצוי להם בצאתם משם: (בעל הטורים)

 ספורנו  ויחנטו אותו ויישם בארון. באותו הארון שהיתה החנטה בו הניחו עצמותיו ולא קברוהו בקרקע ובזה נודע הארון לדורות שנא' ויקח משה את עצמות יוסף: חסלת פרשת ויחי: סליק ספר בראשית בעזר העושה כל בימים ששת (ספורנו)