---

פרשת בא

---

שמות פרק-י

{א}  וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עוּל לְוָת פַּרְעֹה אֲרֵי אֲנָא יַקָרִית יָת לִבֵּהּ וְיָת לִבָּא דְעַבְדוֹהִי בְּדִיל לְשַׁוָאָה אָתַי אִלֵין בֵּינֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  ויאמר וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עוּל לְוַת פַּרְעה אֲרוּם אֲנָא יַקִּירִית יִצְרָא דְלִבֵּיהּ וְיִצְרָא דְלִבְּהוֹן דְעַבְדוֹי מִן בִּגְלַל לְשַׁוָואָה אַתְוָותַי אִלֵין בֵּינֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה. (א ) והתרה בו: שתי. שימי, שאשית (ב) אני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) מדכתיב כי אני הכבדתי את לבו וגו' כי כל כי שבמקר' נתינת טעם הוא אלמעל' ואי לא פירושו להתרו' בו מה זה נתינת טעם אלמעלה (נח"י) וה"ק הש"י למשה שאף ע"פ שכבר הודה ואמר חטאתי הפעם ואפ"ה לא שלח את בני ישראל א"כ פשיטא דלא תהני התראה וע"ז נותן טעם כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו דצריך ההתראה משום עבדיו דעד עתה לא הכבידו את לבבם והא דלא הכביד את לבבם קודם לזה היינו משום דעכשיו נאמר הירא דבר ה' הניס וגו' ולולא שהכביד גם לב עבדיו היו מפצירין בו לשלוח את בני ישראל לפיכך הכביד גם לב עבדיו למען שתי אותותי ואע"ג שאמרו שלח את האנשים וגו' הא לא היתה תשובתם שלימה שהרי לא אמרו רק שישלח האנשים וכמו שאמר פרעה לכו נא הגברים וע"ש באריכות: (ב) ר"ל שלא תפרשו כמו כי השתות יהרסון שפירושו לשון יסוד או ל' מלחמה כמו שות שתו השערה לכ"פ שפירושו ל' שימה ומה שמפרש אח"כ שאשית אני ר"ל אף ע"פ שפי' שימי מ"מ נוכל לטעות ולפרשו כמו מאן ה' לתתי להלוך עמכם שפירושו תת אותי לכך פי' דשתי דהכא פי' שאשית אני כמו טוב תתי אותה לך שפירושו תת אני (רא"ם) א"נ משו' דיכול לפרשו ל' עבר דפי' שימה שלי ומשמע שכבר שם אותם לכ"פ שאשית אני להבא: (ג"א) והא דלא פי' זה גבי וישת לו עדרים וגבי ולא שת לבו משום דודאי לפי הענין א"א לפרשם רק מל' שימה אך כאן שהשי"ן נקודה בחיר"ק ובלא יו"ד ה"א לכך חסרה היו"ד כדי לפרשו מלשון יסוד או מלחמה לכ"פ שאף ע"פ כן אין הוכחתו ממה שחסר היו"ד ופי' לפי הענין גם כן מל' שימה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בא אל פרעה. בא אליו זאת הפעם ואל תשתומם בעבור שחזק לבו עד עתה. כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו בעבור שירך לבם בבוא מכת הארבה. וטעם שהכבדתי את לבו למען שיתי אותותי אלה בקרבו. ואין דעת חכמי ספרד שוה. כי יש אומרים כי שיתי כמו בינו. שימו. והדומה להם. וככה ישית. ישים. יבין. והדומה להם בכל הסימנים. וי''א שהוא מבנין הפעיל. והוא הבנין חסר. בעבור שמצאו או מי ישום אלם לשוש עליך לטוב כאשר שם על אבותיך שהוא מבנין הקל. וי''א ישיש כמו וישוש ושיתי כמו שומי והכל מבנין הקל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן   כי אני הכבדתי את לבו. הודיע הקב''ה למשה שהוא הכביד את לבם עתה אחרי שפחדו ממנו בברד והתודו על עונם. ואמר לו הטעם כי עשיתי כן, למען שאשית בקרבם אלה האותות אשר אני חפץ לעשות בהם שידעו מצרים את גבורתי, לא שאעניש אותם יותר מפני הכובד הזה. ועוד כדי שתספר אתה וכל ישראל לדורות הבאים כח מעשי, ותדעו כי אני ה', וכל אשר אחפוץ אעשה בשמים ובארץ: (הרמב"ן)

 בעל הטורים  בא אל פרעה. כשהיה אומר לו לבא לביתו היה אומר לו בא וכשהיה אומר לו לילך אליו המימה היה אומר לו לך: בא. עולה בגימ' ג' רמז לו ג' מכות יביא עוד עליו: שתי. ג' במסור' הכא ואידך שיתי כליל צלך. שתי לבך למסלה. מלמד שאע''פ שלא התרה בו בפירוש על מכת החשך, רמזה לו, וזהו שיתי כליל צלך ולישראל אמר שיתי לבך למסלה, שיכינו עצמם לדדך ויחפשו בבתי המצרים בימי החשך לראות כליהם, שישאלו מהם כליהם כשילכו. למען שתי. כתיב חסר, קרי בי' שתי, רמז לב' מכות חוץ ממכת בכורות שכבר רמזה לו בוהנה לא שמעת עד כה: (בעל הטורים)

 אור החיים   ויאמר ה' אל משה. אמר ל' אמירה רכה גם הזכיר שם הרחמים לא לצד המשתלח אליו אלא לצד השליח שהוזכר בסמוך אל משה כי הם דברים שישמח בהם צדיק כי חזה נקם לזה אמר ל' אמירה והזכרת שם הרחמים כי הם דברים הסועדים את לבו:

עוד לצד שלא היה ה' שולח המכה תכף ומיד עד שהי' שולח להתרות בו קודם למר שבוע א' (שמו"ר פ"ט) ולמר ג' שבועות, וזה הוא ממדת החסד והרחמים לזה אמר לשון אמירה וזכרון שם הרחמים. עוד ירצה על דרך שפירשתי למעלה בפרשת וארא (ו' ב') כי אפילו מדת הרחמים הסכימה בשמחה לעשות דין ולהנקם מאויב זה:

כי אני הכבדתי. פי' מעתה תשכיל לדעת כי אני הוא שהכבדתי את לבו כי מטבע אדם לו יהי' לבו קשה כאבן ירעד ויפחד בראותו מכת הברד וזה האיש עודנו ברשעו אין זה ממדת אדם אלא אלהים גזר עליו להקשותו. ולפי מה שפירשתי בפסוק (לעיל ט' ל"ב) והחטה והכוסמת וגו' כי אפילות וגו' כי ה' עשה פלאי פלאים וזה היה סיבה להכביד לבו ידוייק גם כן על נכון כי אני הכבדתי בעשות פלא זה:

או ירצה לדרך זה כי לצד שראה משה המכה הגדולה של הברד ורשע זה אדרבה הוסיף לחטוא ישלול התקוה ממנו ויתחמץ לבבו בשליחותיו אל פרעה לזה אמר לא תחוש לזה כי אני הכבדתי לבו וזולת זה כשארף ממנו כובד לב הנה הוא משלחם:

ואת לב עבדיו. טעם כובד לב עבדיו הוא לבל יעצוהו לשלח גם שבזה תהיה הבאת המכות לכל מצרים ולא לפרעה לבד כי בזה לא יהי' פרסום המכות אשר יביא ה' על פרעה לבד והגם שלא הזכיר ה' פרט זה בשליחות ראשונה ולא אמר אלא אחזק את לב פרעה אמר העיקר ובכללו הם עבדיו ואולי שנתכוין ה' בדבריו כאן לפרש לו דבריו הראשונים שלא לב פרעה לבד אלא גם לב עבדיו וטעם שלא ביאר מקודם וביאר עתה לצד שאמר משה בפרשה הקודמת ואתה ועבדיך גילה דעתו כי הוא סובר שאין הזכרת עבדיו נכללת בהזכרת פרעה ומעתה יבין בדברי ה' שאמר לו ואני אחזק את לב פרעה כי אין עבדיו בכלל ויחשוב כי חיזוק לב עבדיו לא מה' יצא הדבר לזה אמר אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו:

למען שיתי אותותי אלה בקרבו. צריך לדעת למה דקדק לומר אותותי אלה שיראה שעיקר הטעם שהכביד לבו הוא לצד אותות אלה לשומם שנראה שיש צורך בשימת אותות אלה ולא זולתם, עוד אומרו בקרבו ויתבאר על דעך אומרם ז"ל (שמו"ד פי"ב) כי מעשה מצרים מעיד על האלהות כי הוא השליט והוא האדון, והאדון לצד שחפץ בישראל לקרבם לעבדו ולדבקה בו היה חפץ להשכילם לראות ולהביט בעין הכחשת כל אמונה חוץ ממנו, ועדיין לא הראם כי הוא בורא רוח ועושה מלאכיו רוחות, גם לא הראם כי הוא בורא אור וחושך, ולזה אמר למען שיתי וגו' פירוש לצד שאמר אליו כי אני הכבדתי את לבו יש מקום למשה לומר למה יאריך עוד הטורח ויצטרך גם כן לשדד המערכות כי יש בכל מכה שינוי סדר מערכת הבריאה, אם להראותו את כוחו יתברך אשר אמר עליו מי ה' הלא הכה מכת הברד והראהו ה' ידו הנפלאה ומה צורך להפך סדר הבריאה עוד, לזה אמר אליו טעם למען שיתי אותותי אלה פירוש אותות שאני רוצה לעשות בעולמי כדי שיכירו ישראל האלהות עדיין נשארו מהם אלה להשלמת האמונה, כי בכל שבע מכות שעברו אין בהם הכחשה למשתחוה לשמש או לירח, גם לאשר יטעה כי בורא הרוח אינו בורא העפר, והגם ששלט ה' על הארץ במה יודע כי הוא בורא רוח הוא היוצר אדם וצר צורה, והוצרך ה' להראותם במעשה הארבה כי עשה מלאכיו רוחות להביאם גם להחזירם, גם לשאת את המתים לבל יהנו מהם המצריים (שם פי"ג) ובמכת חושך כי הוא יוצר המאורות ושלט בהם, גם יצירת החושך וגזר עליו לשמש עבות למצרים (שם פי"ד), ובמכת בכורות נודע כי הוא היוצר צורה בתוך צורה ומכיר טיפת הבכור (ב"מ ס"א:) גם באמצעות מכה זו צוה ה' מצות (לקמן י"ג ב') קדש לי כל בכור, ויהיה זה לזכרון כי הוא יוצרו מבטן לעבד לו, ולזה כשמצא רשע זה הקשה ה' לבו למען שיתי אותותי אלה שאני צריך לעשות לאות ולמופת לטעם הנזכר יהיו בקרבו שתמצאנה אותו כוסות התרעלה גם כן לצד רשעו וזולת טעם זה לא היה ה' משדד המערכות בשבילו לבד: (אור החיים)

 ספורנו  כי אני הכבדתי. אף על פי שאמר משה ידעתי כי טרם תיראון חשב שאף על פי שלא יכנע לאל יתברך מיראת גדלו, מכל מקום ישמע בהיותו בלתי יכול עוד לסבול את רעת המכות, וזה חשב כאשר ראה שמכח המכה אמר ה' הצדיק אמנם כאשר ראה שעם כל זה לא שמע חשב משה שהיתה ההתראה בו לריק, כי גם שלא יוכל לסבול לא ישמע, ולכן אמר לו ה' יתברך אף על פי שעתה גם הוא הכביד לבו הנה אנכי כבר הכבדתי את לבו בשחין, וזה להרבות האותות בקרב מצרים, כדי שישוב איזה מהם בתשובה, ולמען יספרו ישראל לדורות ויכירו גדלי וטובי, לפיכך ההתראה ראויה אף. על פי שלא ישמע פרעה: למען שיתי אותותי אלה בקרבו. כדי שבהם יכיר העם את גדלי וישוב מרשעתו: (ספורנו)

 כלי יקר  ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וגו'. רבים תמהו על פרשה זו שלא נזכר בה מה יאמר משה לפרעה בבואו אליו, כי לא נזכר דבר מן מכת הארבה, ומה שפירש הרמב"ן בשם הרבתי שיש רמז למכת הארבה במה שנאמר ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים. וכתיב בארבה דיואל (א.ג) עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם. אין זה מספיק לישוב קושיא זו כי היא גופא קשיא כי למה נאמר במכה זו שיספרה לבניו יותר מבכל המכות, ולי קשה עוד למה לא נאמר הכבדת לב עבדיו כי אם במכת הברד והארבה. וכפי הפשט נ"ל שבכל המכות ודאי אין חילוק בין פרעה לעבדיו כי ודאי היה פרעה מרגיש בכולם כמו עבדיו, זולת מכת הרעב והבצורת שאינו נוגע כי אם בעבדיו אבל לא במלך עצמו כי על הרוב יש למלכים אוצרות חיטים מפני שנת הרעב, ועל צד ההפלגה הוא אם יגע הרעב במלך עצמו, על כן אמר בברד ויכבד לבו הוא ועבדיו לא זו הוא, אלא אפילו עבדיו שהיו להם ליתן לב על כי קרא ה' לרעב מ"מ לא הקפידו לפי שהחטה והכוסמת לא נכו וכשאמר הקב"ה שנית למשה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו הבין משה מזה שיעשה לו התראה שנית, כי קרא ה' לרעב ואעפ"כ לא ישיתו לבם להתראתך לא זו הוא אלא אפילו עבדיו, ומזה הבין משה שרצון הש"י לשלוח הארבה כי מדרך העולם שהתבואה שנגמרה בשדה אין לה כליון כי אם ע"י ברד או ע"י ארבה, ומאחר שכבר היה ברד אין זה כי אם ארבה שיאכל מה שהשאיר הברד, לכך נאמר במכה זו דווקא ויאמרו אליו עבדי פרעה עד מתי יהיה זה לנו למוקש, כי היה הרעב נוגע ביותר בעבדיו מבפרעה על כן הפצירו בפרעה שישלח את העם.

ומה שנאמר במכה זו, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך יותר מבכל המכות, הנה מקום אתי ליישב זה על דרך שכתב הרמב"ן בפרשה זו בשם רבינו חננאל על פסוק ואחריו לא יהיה כן (י.יד) וזה לשונו. מן עתרת משה עד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים ואם יפול בארץ ישראל ויכנס בגבול מצרים אינו אוכל מן יבול מצרים כלום וזה ידוע לכל, ועל זה נאמר (תהלים קה.ב) שיחו בכל נפלאותיו עכ"ל. והבט ימין וראה כי פסוק שיחו בכל נפלאותיו הוא ממש דומה לפסוק ולמען תספר באזני בנך ובן בנך. וביאור הענין הוא שבכל המכות שהיו במצרים לא נשאר מהם שום רושם במצרים אחר הסרתה שיגרום לדורות שישאלו הבנים על מה זה ועל מה זה, כי נשכח זכרם אצל ההמון כי ארכו להם הימים והכל נשכח, אבל במכת הארבה נשאר רושם לדורות גם אחר הסרת המכה, כי ברוב הימים ימצאו הדורות דבר חידוש ויראו כי יבא ארבה ולא יאכל כלום מכל יבול מצרים, אז ודאי ישאלו הבנים על נס זה מדוע אינה אוכלת מיבול מצרים כ"א מיבול ארץ ישראל, ועל כרחך תצטרך להשיב לו סיפור כל הקורות בארץ מצרים, וכי אמר משה בהסרת המכה שלא תשאר ארבה בכל גבול מצרים ועי"ז יספרו בניסי מצרים ויכירו כח מלכותו יתברך, וזה שמסיים רבינו חננאל בדבריו פסוק שיחו בכל נפלאותיו, כי בלי ספק שלכך השאיר הקב"ה רושם זה לדורות כדי שעל ידו יזכירו יציאת מצרים וישיחו בכל נפלאותיו, זהו שאמר ולמען תספר באזני בנך וגו' וידעתם כי אני ה'. כי ע"י סיפור זה ידעו דורות הבאים גבורותיו ית' ונפלאותיו ופירוש זה יקר ונכון מאד. ומה שנאמר בארבה דיואל ספרו לבניכם וגו'. אין זה קושיא כי ודאי ראוי לספר לדורות כמה החטא גורם לישראל כדי שיקחו מוסר דורות הבאים, אבל כאן ודאי אין הפירוש כן דא"כ למה צוה שיספר לבניו דווקא מכת הארבה יותר מכל המכות, אלא ודאי הטעם הוא כמו שהזכרנו.

ומה שלא נזכרה מכת הארבה בפירוש כ"א ברמז, לפי שרצה הקב"ה שמשה יוכיח את פרעה על סכלתו שלעולם לא היה נכנע מפני דבר ה' כי אם מפני המכות אשר כבר באו, והתשובה שהאדם עושה מפני ההכרח אינה תשובה שלימה כי בסור המכריח ישוב לסורו, כמו שקרה לפרעה על כן לא הזכיר בפירוש המכה כדי שיבין משה מזה שיתחיל לו בתוכחה על עונו, ולבקש ממנו שיהיה נכנע מפני דבר ה' ולא מפני המכה ואז ישאר בצדקתו, וכן עשה משה כי התחלת דבריו עד מתי מאנת לענות מפני. ר"ל מפני דבר ה' ולא מפני המכה, לפיכך ויאמרו אליו עבדי פרעה עד מתי יהיה זה לנו למוקש. ורצו לעשות פשרה עם משה קודם ביאת המכה כדבר משה, ועבדיו נכנסו תחילה בעובי הקורה מן הטעם שנתבאר למעלה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  בא אל פרעה. מביא מחר. ומשה היאך ידע והלא לא מצינו שאמר לו הקב"ה מכת הארבה י"ל שהיו חקוקות על המטה דצ"ך עד"ש באח"ב וק"ל א"כ במכות אחרונות אמאי הוצרך להודיעו לכן נ"ל דהבין משה המכה מדאמר לו הקב"ה למשה ולמען תספר ודרך הוא לספר על מכת הארבה שהרי גם במכת הארבה דיואל כתיב עליה לבניכם ספרו: (דעת זקנים)


{ב}  וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָֹה:

 אונקלוס  וּבְדִיל דְתִשְׁתָּעֵי קֳדָם בְּרָךְ וּבַר בְּרָךְ יָת נִסִין דִי עֲבָדִית בְּמִצְרַיִם וְיָת אַתְוָתַי דִי שַׁוֵיתִי בְהוֹן וְתִדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִן בִּגְלַל דְתַתְנֵי בְּמִשְׁמְעֵי בְּרָךְ וּבַר בְּרָךְ יַת נִיסִין דַעֲבָדִית בְּמִצְרַיִם וְיַת אַתְוָותַי דְשַׁוֵּיתִי בְּהוֹן וְתִנְדְּעוּן אֲרוּם אֲנָא הוּא יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  התעללתי. שחקתי, כמו כי התעללת בי (במדבר כב, כט.), הלא כאשר התעולל בהם (שמואל-א ו, י.) האמור במצרים, ואינו לשון פועל ומעללים, שא"כ היה לו לכתוב עוללתי, כמו ועולל למו, כאשר עוללת לי (איכה א, כב.), אשר עולל לי (שם יב.): (רש"י)

 אבן עזרא  ולמען תספר. למשה ידבר שהוא כנגד כל ישראל וככה וידעתם כי אני ה' שידעו כל ישראל זה. ודברה תורה כלשון בני אדם לומר התעללתי כאדם משנה התולדת להנקם מאחר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם התעללתי. כי אני מצחק בו, שאני מכביד את לבו ועושה הנקמות בו, כטעם יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו (תהלים ב ד). והנה הודיע הקב''ה עתה למשה מכת הארבה ושיגיד אותה לפרעה, כי מה טעם בא אל פרעה, כי לא יאמר לו כלום, ולא נזכר רק בדברי משה אל פרעה, כי הכתוב קצר בזה. וכן קצר למעלה במכת הברד שסיפר דברי הקב''ה אל משה התיצב לפני פרעה ואמרת אליו (לעיל ט יג), ולא הזכיר דברי משה אל פרעה כלל, כמו שפירשתי (שם יט), וסבת זה שלא ירצה להאריך בשניהם, ופעם יקצר בזה ופעם בזה. ובאלה שמות רבה (יג ד) ראיתי ולמען תספר באזני בנך, הודיעו הקדוש ברוך הוא למשה מה מכה יביא עליהם, וכתב אותה משה ברמז, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך, זו מכת הארבה, כמה דתימר עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם וגו' (יואל א ג): (הרמב"ן)

 בעל הטורים  באזני בנך ובן בנך. שעד כאן רחמי האב על הבן א''נ כנגד ג' דורות שהיו במצרים: (בעל הטורים)

 אור החיים  ולמען תספר וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין הוצרך לטעם זה ולא הספיק בטעם הראשון שה' חפץ להשים אותות אלה כמו שפירשתי בסמוך. עוד מה הוא את אשר התעללתי במצרים ומה הוא ואת אותותי שנראה שהם ב' דברים. עוד צריך לדעת כוונת אומרו וידעתם וגו':

אכן כוונת הכתוב הוא כי בא ה' להודיע כי אין תכלית הכוונה בהבאת האותות בקרבו לעשות נקמה בפרעה אלא לחזק האותו' שבהם עיקר האמונה בלב ישראל כדי שיהיה רשום בל ישכח לנצח כי כשיהי' בקרבו של פרעה יהי' בזכרון בני ישראל לעולם ועד והכוונה ע"ד אומרם ז"ל במם' חולין (עה:) בדין בן פקועה כ"א יהיו בו ב' דברים המופלאים יהי' מוזכר תמיד וכשיראו שאוכלו בלא שחיטה לא יחשדוהו כי מוזכר הוא ביניהם כי תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי והנה באמצעות הפלא שיפליא ה' להודיעם כי הוא שולט ברוח ובמים ובעפר ובבעלי חיים ובאש ובאויר וכדומה אין זה מספיק שיזכר הדבר בתמידות לעולם לחקק האמונה אלא באמצעות היות הפלאה ב' כי יפליא ה' להרע את פרעה ועבדיו להשקותם כוסות לענה מה שלא הי' כן לכל גוי וזה לך נעימות אמרי נועם ולמען תספר באזני בנך ענין זה והסיפור מן הנמנע שיהיה הדבר תמיד בזכרונך זולת באמצעות ב' תמיהות, הא' את אשר התעללתי במצרים הרי תמיה אחת הגם שהי' ה' עושה להם צרות שאין בהם שדוד המערכות והטבעיות אעפ"כ לצד רוב הצרות והמכות עשר מכות וכל מכה היתה של ארבע וה' מכות לא עשה כן לכל גוי הנה הדבר תמוה ותמיה זו לבד לא דכירי אינשי ולא יספרו מעשה ה' ואמר ואת אותותי פי' האותות שעשה ה' תמיה' שנית שגם בלא ענין מצרים האות מעצמו הוא דבר פלא ובאמצעות ב' פלאות תספר באזני בנך ובן בנך וגו' ותכלית המכוון בסיפור הוא וידעתם כי אני ה' ואין עוד ותכזיבו האמונות זולת זה וכן תמצא כשדבר אתנו ה' ב"ה בהר סיני פתח דבריו ית' אמר אנכי ה' אלהיך וזה לך האות אשר הוצאתיך מארץ מצרים והוא שהקדים דבריו כאן ואמר וידעתם כי אני ה' כי יכירו בזה בחוש הראות צדק האמונה מה שלא השיג אדם מהעולם עד העולם ברוך אשר כן עשה לנו: (אור החיים)

 ספורנו  ולמען תספר. למען ידעו דורות ישראל את כל אלה: וידעתם. אתה ודורותיך והמצרים: (ספורנו)


{ג}  וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָֹה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:

 אונקלוס  וַאֲתָא משֶׁה וְאַהֲרֹן לְוָת פַּרְעֹה וַאֲמָרוּ לֵהּ כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי עַד אִמָתַי מְסָרֵב אַתְּ לְאִתְכְּנָעָא מִן קֳדָמָי שַׁלַח עַמִי וְיִפְלְחוּן קֳדָמָי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָעַל משֶׁה וְאַהֲרן לְוַת פַּרְעה וַאֲמָרוּ לֵיהּ כִּדְנָא אָמַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְרָאֵל עַד אֵימַת מְסָרֵב אַנְתְּ (מִן) לְמִתְכְּנָעָא מִן קֳדָמַי פְּטוֹר יַת עַמִּי וְיִפְלְחוּן קֳדָמַי: (תרגום יונתן)

 רש"י  לענות. כתרגומו לאתכנעא, והוא מגזרת עני (ג) , מאנת להיות עני ושפל מפני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) פי' אבל לא ענין שעבוד כמו והתעני תחת ידיה. והוסיף הרב מאנת להיות עני ושפל לפי שמלת עני בכל מקום הוא נאמר על הממון וכאן מורה על השפלות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויבא. ידענו כי לא יבא משה אל פרעה בלא אהרן עמו כי הוא המליץ והזכיר עתה משה ואהרן בעבור שהושבו שניהם וגרשם באחרונה שלא עשה כן בכל המכות: לענת. מבנין נפעל מגזרת עני: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויבא משה ואהרן. כתב רבי אברהם ידענו כי לעולם לא יבא משה אל פרעה בלא אהרן עמו כי הוא המליץ, אבל הזכיר עתה משה ואהרן בעבור שצוה פרעה להשיב את שניהם וגירש אותם באחרונה, שלא עשה כן בכל המכות: (הרמב"ן)

 ספורנו  עד מתי מאנת. הנה מאחר שאינך נכנע אפילו עתה שראית יכולתי על האויר המקיף, אשר לא תוכל לחיות בלעדיו אפילו כרגע, אין לקוות שתשוב מכח שום גודל מכות, אבל אולי תשוב מכח התמדתם זמן ארוך, לכך ראוי לשאול עד איזה זמן יהיה גבול התמדת המיאון עם התמדת המכות: (ספורנו)


{ד}  כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ:

 אונקלוס  אֲרֵי אִם סָרֵיב אַתְּ לְשַׁלָחָא יָת עַמִי הָא אֲנָא מַיְיתִי מְחָר גוֹבָא בִּתְחוּמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אִין יֵשׁ מְסָרֵב אַנְתְּ לְמִפְטוֹר יַת עַמִּי הָא אֲנָא מַיְיתֵי מְחַר גּוֹבָא בִּתְחוּמָךְ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ארבה. שם מין אולי נקרא כן בעבור שהוא יותר רב מהמינים האחרים. וכתוב יתר הגזם אכל הארבה. ועליו כתוב חילי הגדול. וא''כ יהי' האל''ף נוסף: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  (ד~ה) הנני מביא מחר ארבה. אמרו המפרשים שהיו ימים רבים בין מכת הברד למכת הארבה בעבור הצומח לכם מן השדה (בפסוק הבא). ועל דעתי לא היו ימים רבים ביניהם, רק מעט, כי בידוע הוא שלא נמשך דין המצריים יותר משנה, כי משנות משה רבינו יוודע זה, כמו ששנינו במסכת עדיות (ב י) משפט המצרים במצרים שנים עשר חדש, וכן אמר (בפסוק הבא) יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד. וכתיב (בפסוק יב) אשר השאיר הברד, כי היתה השנה ההיא בעצמה, אם כן היה הברד בחדש אדר בשנה ההיא, לא מקודם לכן, כי השעורה אביב והחטה אפילה ולא יזיק אליה אם יכה הברד מה שצמח ממנה כי תשוב ותצמיח. ועדיין לא פרחה הגפן ולא הנצו האילנות, ולכך אמר הכתוב (לעיל ט כה) ואת כל עץ השדה שבר, כי שבר הענפים והפארות. ואחרי כן בחדש ימים בניסן צמחה החטה והכוסמת, והיא הפליטה הנשארת להם מן הברד, והתחילו העצים להוציא פרח והנצנים נראו. וזה טעם הצומח, כי בא הארבה ואכל פרחיהם והשחית הכל אשר לא השאיר להם פרח או ציץ, ובחדש הזה עצמו נגאלו, והכתוב שאמר (להלן פסוק טו) ואת כל פרי העץ, יאמר על הנץ שיעשה פרי, כמו שאמר (שם) כל ירק בעץ: (הרמב"ן)


{ה}  וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה:

 אונקלוס  וַחֲפָא יָת עֵין שִׁמְשָׁא דְאַרְעָא וְלָא יִכּוּל לְמֶחֱזֵי יָת אַרְעָא וְיֵכוּל יָת שְׁאָר שֵׁזַבְתָּא דְאִשְׁתָּאַר לְכוֹן מִן בַּרְדָא וְיֵכוּל יָת כָּל אִילָנָא דְאַצְמַח לְכוֹן מִן חַקְלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַחֲפֵי יַת חֶזְוָונָא דְאַרְעָא וְלָא יֶהֱוֵי יָכִיל לְמֶחֲמֵי יַת אַרְעָא וִישֵׁיצֵי יַת שְׁאָר שֵׁיזְבוּתָא דְּאִישְׁתָּאֲרַת לְכוֹן מִן בַּרְדָא וִישֵׁיצֵי יַת כָּל אִילָנָא דְיִצְמַח לְכוֹן מִן חַקְלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  את עין הארץ. את מראה (ד) הארץ: ולא יוכל וגו'. הרואה, לראות את הארץ, ולשון קצרה דבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) פי' מתוך זריחת השמש יש מראה על הארץ שיוכל לראות את הארץ ואותה מראה דהיינו השמש נתכסה ואם כן מתוך כך לא יוכל לראות את הארץ וגם אונקלוס תרגם כן עין שמשא דארעא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכסה. דרך משל: ולא יוכל לראות. תחסר מלת איש. אמר יפת כי ימים רבים בין מכת הברד למכת הארבה בעבור הצומח לכם מן השדה: (אבן עזרא)

 ספורנו  ואכל את כל העץ. יקלקלהו, כמו והיה לאכול. כי אכל את יעקב: (ספורנו)

 כלי יקר  ולא יוכל לראות הארץ. פירש"י הרואה ועיקר חסר מן הספר. ועו"ק לפירושו כי מה שלא יוכלו לראות את הארץ אין בזה נפקותא לענין הנזק, ולפחות היה לו להקדים מאמר ואכל את יתר הפליטה כי זה עיקר הנזק, וכן בשימוש המכה נאמר ג"כ ותחשך הארץ ויאכל את כל עשב הארץ, ש"מ שטעם האכילה הוא בעבור חשכת הארץ והדבר צריך ביאור.

ואומר אני, שמהידוע שכל סומים אוכלים ואינן שבעים כך ארבה זו ע"י שריבויים גורם שתחשך הארץ גם הארבה אינו יכול לראות מה שהוא אוכל והרי הוא אוכל כסומא בארובה ולא ישבע וע"כ יאכל את כל אשר בשדה, ועוד לא ישבע עד שיכנס מן השדה גם אל הבתים ומלאו בתיך וגו', וז"ש ולא יוכל לראות היינו הארבה שהזכיר לפנים לא יוכל לראות הארץ, וע"י שלא יראה הארבה את הארץ יאכל את הכל ולא ישבע עד אשר יבקש אח"כ גם אשר בבתים, ומה שמצינו שבשימוש המכה לא אכלו כ"א את שבשדות ולא מצינו שנכנסו לבתים, לפי שנאמר וימהר פרעה לקרא למשה ולאהרן. למה לא נאמר לשון וימהר בשום מכה, אלא לפי שידע פרעה שאם לא ימצאו בשדות יאכלו גם מה שבבתים ע"כ וימהר פרעה קודם שיכנסו לביתו, ולכך ועתה שא נא חטאתי ועתה תיכף ומיד קודם שיכנסו לבתים. (כלי יקר)


{ו}  וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה:

 אונקלוס  וְיִמְלוּן בָּתָּיךְ וּבָתֵּי כָל עַבְדָיךְ וּבָתֵּי כָל מִצְרַיִם דִי לָא חֲזוֹ אֲבָהָתָךְ וַאֲבָהַת אֲבָהָתָךְ מִיוֹמָא דְמֶהֱוֵיהוֹן עַל אַרְעָא עַד יוֹמָא הָדֵין וְאִתְפְּנִי וּנְפַק מִן קֳדָם פַּרְעֹה: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתְמְלוּן בָּתָּךְ וּבָתֵּי כָּל עַבְדָךְ וּבָתֵּי כָל מִצְרָאֵי דְלָא חָמוּן אַבְהָתָךְ וְאַבְהַת אַבְהָתָךְ מִן יוֹם מֶהֱוֵיהוֹן עַל אַרְעָא עַד יוֹמָא הָדֵין וְאִתְפְּנֵי וּנְפַק מִלְוַת פַּרְעה: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ומלאו. זו המלה משונה בלשון הקדש. כי טעם ומלאו שהבתים היו מלאים מהן. והנה מצאנו מלאו ארבעה כדים מים שהוא פועל יוצא. כאילו הוא כתוב בפתחות המ''ם ודגשות הלמ''ד מהבנין הדגוש. אמר רבי ישועה כי ויפן הוא שב אל משה שהיה חולק כבוד למלכות שפונה אל המלך בצאתו והוא הולך אחורנית. ויפת אמר כשהשלים צרכו. וככה ופנית בבקר. והנה מה יעשה במלת ויפן כה וכה. והנה טעם ויפן מגזרת פנים. כאילו הוא וירא. והנה משה יצא מאת פרעה בלא רשותו והזכיר הכתוב זה בעבור שכעס פרעה וצוה לגרשם אחר שהושבו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  (ו~ז) ויפן ויצא מעם פרעה. בעבור שפחדו מאד בברד, חשב משה שיפחדו גם עתה שימותו ברעב אם יאבדו יתר הפליטה הנשארת להם, ויצא בלא רשותו טרם שיענוהו הן או לאו, כדי שיתיעצו בדבר, חשב מחשבות אמת, כי כן עשו ואמרו לפרעה הטרם תדע כי אבדה מצרים. ובדברי רבותינו (שמו''ר יג ד) ראה אותן שפונים זה לזה, מאמינים לדבריו, יצא משם כדי שיטלו עצה לעשות תשובה. והנכון בעיני, כי כן היה עושה בכל עת בואו אל פרעה אל היכלו, מתרה בו ויוצא מלפניו, אבל הוצרך הכתוב להזכיר זה בכאן בעבור ויושב את משה וגו': (הרמב"ן)

 אור החיים  ויפן ויצא. זלזלו בעיניו שאחר שהתוודה ואמר ה' הצדיק וגו' וחזר לסרחונו לזה פנה ויצא כדרך הנהוג עם שאר בני אדם ותמצא כי גם פרעה הרשע שילם לו כן דכתיב ויושב וגו' ויגרש אותם מאת פני פרעה ולזה תמצא שאח"כ כשקרא לו להתפלל על הסרת מכת הארבה אמר אליהם חטאתי לה' ולכם מה שלא היה רגיל לומר קודם שנתכוון להתודות על שנהג בם מנהג פחיתות ויגרש אותם: (אור החיים)

 כלי יקר  ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים. בלי ספק שבית המלך יותר פנימי מן בתי כל עבדיו ובתי כל עבדיו יותר פנימיים מן בתי כל מצרים, ואיך יכנס הארבה תחילה לפני ולפנים ואחר כך בראש כל חוצות, אלא ודאי שבדרך נס נעשה זה כי כדרך החטא כך העונש, כי הוא התחיל בקלקלה תחילה ואח"כ עבדיו, כי בלי ספק שתלה החטא יותר בו מבעבדיו ויותר בעבדיו מכל עמו כדרך שפירש"י בצפרדעים (ז.כח) שנאמר ועלו ובאו בביתך וגו' ובבית עבדיך ובעמך. ואולי שעל הפוך סדר זה נאמר לפניו לא היה כן ארבה כמוהו יכול להיות שהיה ארבה כמוהו, אבל כן לא יהיה על זה הסדר ההפוך שלא כדרך העולם.

ויפן ויצא מעם פרעה. יתכן לפרש שלא יצא עדיין אלא פנה פניו ממנו לצאת ולא יצא כ"א מעם פרעה אבל היה עדיין בתוך עבדיו, ובתוך כך ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש, היו מראים על משה באצבע לאמר כי זה משה האיש לא ידענו עד מתי יהיה לנו למוקש, ומדאמרו זה ש"מ שהיה עדיין ביניהם לפיכך ויושב את משה ואת אהרן. ממילא הושבו כי לא שלח אחריהם שהיו עדיין בינותם ושמעו דברי עבדיו וע"י כן הושבו וחזרו אל פרעה ויאמר אליהם לכו עבדו וגו'. (כלי יקר)


{ז}  וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יְהוָֹה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם:

 אונקלוס  וַאֲמָרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה לֵהּ עַד אִמָתַי יְהֵי דֵין לָנָא לְתַקְלָא שַׁלַח יָת גֻבְרַיָא וְיִפְלְחוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲהוֹן הַעַד כְּעַן לָא יְדַעְתָּ אֲרֵי אֲבֵדַת מִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָמָרוּ עַבְדֵי פַּרְעה עַד אֵימַת יְהֵי דֵין גַּבְרָא לָנָא לְתַקְלָא פְּטוֹר יַת גַּבְרַיָא וְיִפְלְחוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָהוֹן הַעַד כְּדוֹן לָא חַכִּימְתָּ אֲרוּם עַל יְדוֹי עֲתִידָא לְמוֹבְדָא אַרְעָא דְמִצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  הטרם תדע. העוד לא ידעת (ה) כי אבדה מצרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דטרם לשון עדיין לא כמ"ש בפרשת בראשית בפסוק וכל שיח השדה טרם יצמח ובפ' וארא בפסוק טרם תיראון ולא תפרשו לשון קודם ויהיה תדע עתיד במקום עבר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויאמרו. פי' הטרם תדע הטרם תרצה שיתברר לך כי אבדה מצרים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  עד מתי יהיה זה לנו למוקש. זה היינו משה כדכתיב זה משה האיש: שלח את האנשים. האנשים בגי' גדלים עם קטנים: (בעל הטורים)

 אור החיים  עד מתי יהי' וגו'. לא שהסכימו לשלח ישראל בהחלט כי הנבואה שאמר ה' למשה הכבדתי וגו' תכחיש זה אלא שרצו שילכו באופן שיחזרו ודאי ולזה תמצא כשאמר משה בנערינו ובזקנינו וגו' וגרש' פרעה לא יספו דבר עוד בדבר הזה גם פיהם ענה בם כי לא האמינו בסדר המעשה כי אלהי העברים הגדול הגבור והנורא נטה ידו בהם לשלוח ישראל אלא שהיו יוקשים בהם ואין לך כפירה באמיתות הענין כזה:

הטרם תדע. פי' האם קודם שתשלחם תרצה לדעת שאבדה מצרים לזה שלח אותם קודם שיגיע גדר זה של אבידת מצרים:

וראיתי לתת לב במה הסכימה דעתם על אבידת מצרים אחר כך ושתקו והלכו להם ולהבין הענין נשכיל בחקור בענין מה היתה דעתו של פרעה ועבדיו מתחילת הענין האם יש שוטה גמור בעולם שיסבול כל הרעות והצרות ההמה ויכנים עצמו בסכנות נפשות ועוד לו שלקה אלוהו וספו מקניו ואבדו צמחי אדמה וכמעט ספו תמו כאומרו הטרם תדע כי אבדה מצרים ומהן הסתם לא יאמן כי כ"כ טפש היה והגם כי הקשה ה' את רוחו עכ"ז צריך שתהיה לו איזה סברא שבה יתגלה טפשותו ותגדל הקושיא בראות כי לא שאל ה' ממנו אלא דרך שלשת ימים והגם שכתבנו שם (לעיל ג' י"ח) כי ה' לא אמר פדט זה אלא ישראל עם כל זה הרי בכל שליחותיו לא אמר אלא (ה' א') ויחוגו לי במדבר, ויעבדוני (פסוק ג'), זה יגיד כי לא לחלוטין יצו ה'. ואבין דבר כי הוא זה אשר הטעהו לפרעה ולכל עמו אופן השליחות אשר שלח ה' לשלוח ישראל לחוג במדבר שהכוונה הוא לשוב אחר כך הרי הוא גלוי לפרעה ולעמו כי לא בהחלט הוא שואל ומזה נפל הטעות כי יש בדבר שני צדדין הא' כי דבר ה' אמת הוא כי אינו חפץ אלא דרך שלשת ימים והב' כי הדברים באו דרך ערמה ואין דעתו אלא להוציאם לחלוטין ולפי זה הדברים מעידים כי כביכול אין כח בו להוציאם בהחלט ב"מ הא למדת שיש לו מניעה חם ושלום לרצון אשר יחפוץ ולזה פרעה ועבדיו לצד שלילת עיקר האמונה בהם חשבו צד הב' ולזה הקשו ערפם ומאנו לקבל מאמר ה' כי אמרו אין בכוחו ח"ו להכריח הכרח גדול וזה לך האות המופלא שערום יערים ולזה הקשו לבם ואחר כך כשראו עבדיו שעברו עליהם שבע מכות והתרה במכה שמינית של הארבה נתנו לב לצדד צד הא' כי האמת הוא שטעמו של האלוה ב"ה הוא שאינו חפץ להוציאם לחלוטין. והוא אומרם עד מתי יהיה וגו' שלח את האנשים ויעבדו פי' שאין כוונת ה' אלא על פרט זה והטעם שבו הכרחנו הדבר כי הכרנו כי כל יכול ואם היתה כוונתו שילכו לחלוטין היה אומר כן בפירוש ויאבד כל מסרב וממאן בדבריו ואמרו הטרם תדע כי אבדה מצרים במכות אשר הכה הא למדת כי יכול הוא לעשות כל אשר יחפוץ ולפי זה הכריחו שני דברים הא' שישראל לא ילכו בהחלט והצדיקו מפלאי המכות כ"א היה ה' חפץ להוציאם בהחלט אין מידו מציל. ותמצא כי נתחכם פרעה הרשע והשיבם במרמה ויושב את משה וגו' ויאמר להם מי ומי ההולכים והשיבוהו בנערינו ובזקנינו נלך ואמר להם רעה נגד וגו' לכו נא הגברים וגו' כי אותה אתם מבקשים ויגרש אותם וגו' ומאמצעות המעשה נסתרה דעת עבדי פרעה כי לא כמו שחשבו שאין הליכתם אלא לשעה שהרי מהענין מוכח כי ערמה בדבר והליכתם הליכת עולם ולפ"ז חזרו ג"כ למיחוש הראשון כי זה לך האות כי לא כל יכול כנזכר למעלה ובזה לא הוסיפו לדבר עוד כדבריהם הראשונים: (אור החיים)


{ח}  וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים:

 אונקלוס  וְאִתּוֹתַב יָת משֶׁה וְיָת אַהֲרֹן לְוָת פַּרְעֹה וַאֲמַר לְהוֹן אֱזִילוּ פְלָחוּ קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן מָן וּמָן דְאָזְלִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵּיד לְאִיתּוֹתָבָא יַת משֶׁה וְיַת אַהֲרן לְוַת פַּרְעה וַאֲמַר לְהוֹם אִיזִילוּ פְּלָחוּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן מָן וּמָן הִינוּן דְּאָזְלִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויושב. הושבו ע"י שליח (ו) ששלחו אחריהם, והושיבום אל פרעה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דק"ל דהל"ל וישובו אלא ויושב הוא מבנין הנפעל המקבל הפעולה מאחר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויושב. מלת את כמו עצם הדבר. וכאשר יאמר האדם אוהבי. שהיו''ד סימן המדבר או יאמר אוהב אותי. שהטעם עצמי הדבר שוה. על כן אם אמר אומר כי ראובן הרג את שמעון אז שמעון הרוג. אך באמור ראובן הרג שמעון הטעם שוה כמו ורב יעבד צעיר. אשר ברא אלהים אדם. ואל תחשוב כי מלת את לאות על הפעול בעבור שהוא נמצא כן ברבים וימצא עם הפועל. ובא הארי ואת הדוב ואחרים ככה. ואמר רבי יהודה המדקדק כי בעבור מלת את אמר ויושב ולא אמר ויושבו. ולפי דעתי כי אמר ויושב בעבור כי משה הוא העיקר. וככה ותדבר מרים ואהרן. היא היתה עיקר הדבור: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  (ח~ט) מי ומי ההולכים. היה פרעה רוצה שילכו ראשיהם זקניהם ושוטריהם, אנשים אשר נקבו בשמות; ומשה ענהו כי גם הבנים והבנות ילכו כי חג ה' לנו, ומצוה על כלנו לחוג לפניו, אז חרה לפרעה על הבנים והבנות, ואמר שלא ישלח הטף בשום פנים, כי הם לא יזבחו, אבל ישלח כל הזכרים הגדולים בעבור החג שאמר, וישארו הטף והנשים: (הרמב"ן)

 בעל הטורים  מי ומי ההולכים. אמר פרעה למשה מה אתם מבקשים כל כך ללכת וכי אתם סבורים ליכנס לארץ, מי ומי ההולכים (ליכנס לארץ) כי כולם ימותו במדבר חוץ מיהושע וכלב. מי ומי ההלכים בגימטריא כלב ובן נון. והשיבו משה, בנערינו ובזקנינו נלך כי לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן ך' ולא על יתר מבן ס': (בעל הטורים)

 אור החיים  לכו עבדו וגו'. אמר סתם הדברים ונתחכם להרחיק שלא יעלה על הדעת שישאלו שילכו כולם ולזה דיבר סתם לכו עבדו ואמר מי ומי לא לומר אם כולם אם מהם זה ' ודאי שלא ילכו אלא בני העבודה כמו שגילה לבסוף לכו הגברים כי אותה אתם מבקשים אלא גם בגברים היה חפץ שלא ילכו כולם: (אור החיים)

 כלי יקר  מי ומי ההולכים. יש בענין זה ספקות הן כפל מי ומי כי די באחד, ועוד ההולכים לשון הוה אינו מתיישב כי היה לו לומר מי ילך משמע להבא כי ההולכים משמע שהולכים עכשיו והרי עדיין לא הלכו, ועוד ב"פ נלך ודאי אחד מהם מיותר כי היה לו לומר בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו נלך, ועוד כי חג ה' לנו והרי למעלה אמר בשם ה' ויחוגו לי במדבר משמע שיהיה חג לה' ולא לנו, והבדל זה ידוע כי חג לה' הוא בעבודת הש"י, וחג לנו הוא בשמחת העובדים, כמ"ש (דברים טז.ח) עצרת לה' וכתיב (במדבר כט.לה) עצרת תהיה לכם, ורז"ל אמרו (פסחים סח:) דרך פשרה חציו לה' וחציו לכם, וכאן מי החכם ומי יודע פשר דבר, ועו"ק כי אותה אתה מבקשים לשון הוה והיה לו לומר כי אותה בקשתם לשון עבר כי עכשיו הם מבקשים יותר מזה שהרי אמרו בנערינו ובזקנינו וגו' הרי שבקשו לעקור את הכל משם, ופירוש של המפרשים כבר נודע, ובמקום תיבת אותה הל"ל זה אתם מבקשים.

וביאור לכל הספיקות הללו הוא, כי פרעה לא שאל את משה מי שילך אלא גזר אומר שודאי לא ילכו כ"א הזכרים שדרכם לזבוח, ואמר לכו עבדו את ה' אלהיכם ושוטטו נא בכל קצוי עולם ופוק חזי מאי עמא דבר מי ומי שדרכם לילך, לכך אמר כפל מי ומי ר"ל אם תימינו ואם תשמאילו לראות בכל מקום הנהוג מי שדרכם לילך לזבוח, ובזה מיושב לשון ההולכים שקאי על כל ההולכים בכל העולם ומשם תראו וכן תעשו גם אתם כפי הנהוג, והשיב משה בנערינו ובזקנינו נלך כפי הנראה שלפי פשוטו נלך מיותר לגמרי, ר"ל שניהם מיותרים שהרי קאי על שאלת מי ומי ההולכים, והיה לו להשיב בנערינו ובזקנינו בבנינו וגו' ויהיה הכל קאי על ההולכים, אלא ודאי שאינו מוסב על ההולכים, ור"ל אתה אומר לנו לילך כדרך ההולכים שבכל העולם אבל אנחנו לא כן נעשה אלא בנערינו ובזקנינו נלך, והבדל נלך מן ההולכים כי לא קרב זה אל זה, ואע"פ שבכל ההולכים אין הולכים לזבוח כי אם מי שדרכם לזבוח, מ"מ אנחנו נלך מכל וכל. ונתן טעם לדבר כי חג ה' לנו, כי בשלמא כל ההולכים שאינן הולכים כ"א לזבוח דין הוא שלא ילכו כ"א מי שדרכן לזבוח, אבל אנחנו זולת העבודה דהיינו חג לה', יש עלינו מצוה אחרת עוד והיא שמחת החג, זה"ש כי חג ה' לנו. צריך להיות גם לנו, וידוע שאין שמחת האדם שלימה כ"א בזמן שאשתו ובניו וכל קניניו עמו, כי איך ישיר את שיר ה' על אדמת נכר ואשתו ובניו וקנינו נתונים בערבון בעדו, והשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, ולכך אמר ב"פ נלך לעשות ב' חלוקות בההולכים כי נערינו וזקנינו נלך לעבוד, ובנינו ובנותינו ילכו לשם שמחה ר"ל שנשמח אנחנו עמהם לקיים מצות ה' עלינו ליתן חציו לה' וחציו לנו ולבנינו, לשם שמחה. (כלי יקר)


{ט}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג יְהוָֹה לָנוּ:

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה בְּעוּלֵמָנָּא וּבְסָבָנָּא נֵזֵיל בְּבָנָנָא וּבִבְנָתָנָא בְּעָנָנָא וּבְתוֹרָנָא נֵזֵיל אֲרֵי חַגָא קֳדָם יְיָ לָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה בְּטַלְיָינָא וּבְסָבָנָא נֵיזִיל בִּבְנָנָא וּבִבְרַתָּנָא בְּעַנָנָא וּבְתוֹרָנָא נֵיזִיל אֲרוּם חַגָא קֳדָם יְיָ לָנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כי חג ה' לנו. לזבח. והוא מצוה על כולנו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כי חג ה'. ד' במסורה חג ה' לנו. באספכם וגו' תחגו את חג ה'. הנה חג ה' בשילו. מה תעשו ליום מועד וליום חג ה'. שאמרו לו כי חג ה' לנו וצריכין אנו לאסוף כל מה שיש לנו, תבואות הארץ והנשים לחול במחולות ולא ישאר דבר, הכל אתה צריך לשלוח, ואם אינך משלח תראה מה תעשה ליום חג ה': (בעל הטורים)


{י}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן יְהֹוָה עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם:

 אונקלוס  וַאֲמַר לְהוֹן יְהֵי כֵן מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדְכוֹן כַּד אֲשַּׁלַח יָתְכוֹן וְיָת טַפְלְכוֹן חֲזוֹ אֲרֵי בִישָׁא דְאַתּוּן סְבִירִין לְמֶעְבַּד לָקֳבֵל אַפֵּיכוֹן לְאִסְתַּחָרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לְהוֹן יְהִי כְדֵין מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעַדְכוֹן כְּמָא דְאֶפְטוֹר יַתְכוֹן וְיַת טַפְלְכוֹן חָמוּן אֲרוּם לְתַקָּלָא בִּישָׁא הִיא לְכוֹן לִקְבֵיל אַפֵּיכוֹן בְּאוֹרְחֲכוֹן דִּתְהַלְכוֹן עַד זְמַן דִּי תִמְטוּן לְבֵית אֲתַר מַשְׁרוּיֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר אשלח אתכם וגו'. אף כי (ז) אשלח גם את הצאן ואת הבקר כאשר אמרתם: ראו כי רעה נגד פניכם. כתרגומו. ומדרש אגדה שמעתי, כוכב אחד יש ששמו רעה, אמר להם פרעה, רואה אני באיצטגנינות שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר, והוא סימן דם והריגה, וכשחטאו ישראל בעגל ובקש הקב"ה להרגם, אמר משה בתפלתו, למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם (שמות לב, יב.), זו היא שאמר להם ראו כי רעה נגד פניכם, מיד וינחם ה' על הרעה, והפך את הדם לדם מילה שמל יהושע אותם, וזהו שנאמר היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם (יהושע ה, ט.), שהיו אומרים לכם דם אנו רואין עליכם במדבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) פי' שצאן ובקר היו חשובין בעיני פרעה יותר מטפם דהא בסמוך אחר מכת חושך אמר רק צאנכם ובקרכם יוצג גם טפכם ילך עמכם משמע אע"פ שרצה שילכו עמהם טפם מ"מ לא רצה שילכו עמהם צאנם ובקרם וא"כ ה"פ דקרא ויאמר אליהם אתם אמרתם לשלח טפכם וצאנכ' ובקרכם יהי כן ה' עמכ' כאשר אשלח אתכ' ואת טפכ' מכ"ש שאשלח גם את הצאן וכו' ואף כי היינו כמ"ש בפרשת וילך אף כי אחרי מותי (ויש עוד נ"א ע' בקצ"מ): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויאמר יהי כן ה'. שאתם אומרים עמכם: וטעם ראו כי רעה נגד פניכם. כי הרעה קרובה מכם ונגד פניכם היא. ועם זה הטעם דבק. כי אותה אתם מבקשים כי דין שאעשה ככה. ועתה חשב פרעה שהם רוצים לברוח. ודע כי משה אדונינו לא אמר לפרעה שישובו עוד שיכזב. רק אמר שירחיקו דרך שלשת ימים. ודעת המצריים היתה שישובו על כן השאילום. ובעבור דבר אחר שאילו נתן להם פרעה רשות ללכת ולא ישובו. לא היה רודף אחריהם. והשם צוה לעשות כן עד שירדוף אחריהם.ויטבע. והנה. זה מפורש וישובו ויחנו לפני פי החירות. ואין להרהר אחרי מעשי השם שהכל עשה בחכמה אע''פ שהיא נעלמה מעיני החכמים. והנה בדברי דוד כשמעך את קול הצעדה בראשי הבכאים אז תחרץ כי אז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלשתים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  (י~יא) כי רעה נגד פניכם. כתרגומו. זה לשון רש''י. ומה טוב היה שיפרשהו אלינו, והנוסחאות מן התרגום מתחלפות בו, יש שכתוב בהן ארי בישא דאתון סבירין למעבד לקבל אפיכון אסתחרת. ונראה לזאת הנוסחא שרצה אונקלוס לפרש הרעה שאתם חושבים לעשות ישבה נגד פניכם להעיד בכם שאתם רוצים לברוח, כלשון והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו ויעדוהו לאמר (מ''א כא י). והוא כלשון וישבו לאכל לחם (בראשית לז כח), ואסתחרו. קום נא שבה (שם כז יט), אסתחר. ויש נוסחאות כתוב בהן לקביל אפיכון לאיסתחרא, יאמר הנה הרעה הזאת מזומנת לשוב לנגד פניכם, כי עליכם תחזור, מלשון ולא תסוב נחלה (במדבר לו ז), לא תסתחר:

וזה כמדרש חכמים שאמרו באלה שמות רבה (יג ה) דרך הבחורים והזקנים לזבוח, שמא הקטנים והטף, מי שאומר דבר זה אין דעתו אלא לברוח, ראו כי אותה שאתם מבקשים לעשות, שיש בדעתכם לברוח, היא תשוב נגד פניכם שלא תצאו מכאן. כלומר מדה כנגד מדה. ועוד מצאתי בו נוסחא אחרת לית קביל אפיכון לאסתחרא, יאמר אין בהכרת פניכם להסב הרעה אשר בלבבכם, כי הכרת פניכם ענתה בכם. ודרך הפשט דעו כי רעה נגד פניכם, עומדת וקרובה לבא עליכם מאתי, כי אגמול אתכם רעה בראותי שאתם חפצים לברוח: (הרמב"ן)

 בעל הטורים  רעה נגד פניכם. ס''ת הדם שראה כוכב של דם עולה לקראתם: (בעל הטורים)

 ספורנו  כאשר אשלח אתכם ואת טפכם. כל שכן המקנה: ראו כי רעה נגד פניכם. ראו כי אתם הולכים בעסקכם זה אל הרע לכם ותמצאוהו, כענין הולך למות רגליה יורדות מות וכדבריהם ז''ל והם רצים לבאר שחת: (ספורנו)

 כלי יקר  ויאמר אלהם יהי כן ה' עמכם וגו'. אתם אומרים לצרף את ה' אליכם כשאשלח אתכם ואת טפכם, כי אתכם לעבודת ה' וטפכם לשמחתכם כדי שיהיה ה' מצורף עמכם, ע"כ אני אומר יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם, כי אין רצוני לשלח הטף עמכם ואז לא יהיה גם ה' עמכם, כי אין נכון לשתף שם שמים עם דבר אחר, ראו כי רעה נגד פניכם הרי אתם הולכים לזבוח כדי לבטל הוראת הכוכב ששמו רעה ודי לכם בזה שתנצלו מן הרעה, ותבקשו עוד שובע שמחות לברוח מן הקצה אל הקצה אין זה דבר נכון, לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה דהיינו השמחה אתם מבקשים, אני אומר שאתם מבקשים השמחה ובודים אותה מלבכם ומפי עליון לא תצא, אלא אתם מבקשים מלבבכם שמחה זו, שהרי אמרתם תחילה בשם ה' ויחוגו לי במדבר לי משמע לשמי לבד לי ולא לכם, ואיך אמרתם בשם ה' כי חג ה' לנו, כי לא איש אל ויתנחם, אלא ודאי שאתם מבקשים זה מלבכם, על כן נתמלא פרעה עליהם חימה לפיכך ויגרש אותם מאת פני פרעה

ומה שנאמר בנערינו ובזקנינו בצאנינו ובבקרינו. משמע שעשו את עצמם טפילה אל כולם מדלא קאמרו ילכו עמנו, ופרעה אמר גם טפכם ילך עמכם משמע שהטף טפל להם יתבאר בסמוך בע"ה.

ראו כי רעה נגד פניכם וגו'. לפי שאחז"ל (שבת קנו.) האי מאן דנולד במזל מאדים להוי גברא אשד דמא מאי תקנתיה להוי טבחא או אומנא, וטעמו של דבר לפי שאין הקב"ה משדד המערכה מכל וכל כ"א זה הדבר אשר יעשה ה' ליראי ה' וחושבי שמו שבזמן שיש במערכה הוראת איזה דבר רע אזי הקב"ה מסבב פני המערכה אל דבר אחר בדומה לו, באופן ששומר מצוה לא ידע דבר רע. ומשפט המערכה יתקיים על כל פנים.

ועל זה הדרך, מצינו (מו"ק ט:) זיל גביהו דלברכוך אמרי ליה יהי רעוא דתזרע ולא תחצד כו' ליחרב ביתך כו' א"ל הני כולהו ברכתא נינהו כו', ומקשים על זה למה ברכו במשלים וחידות היו להם לברכם במראה ולא בחידות, אלא לפי שראה משפט המערכה מורה על תזרע ולא תחצד ורצה להפכו לברכה באופן שתתקיים משפט המערכה והוא לא ליהוי נזוק, כך בצאת ישראל ממצרים ראה פרעה באצטגנינות שלו כי כוכב מאדים ששמו רעה עולה כנגדם המורה על שפיכת דם, והוראת הכוכב ההוא לא יתוקן כ"א ע"י מוהלא או טבחא ושניהם כאחד טובים, לפי שיש ספק אם כוכב זה מורה על הריגה ממש, או על פצע וחבורה לבד, או על שניהם כאחד, על כן לתיקון ספק זה צריך לשניהם להיות מוהלא וטבחא, ועל כן מסר ה' לישראל שני מצות, דם פסח, ודם מילה, לפי שרצה להצילם ממשפט המערכה ולהסב פני הוראתו של המזל ההוא על טבחא ומוהלא, טבחא זביחת דם פסח, ומוהלא היינו דם מילה, רמז לדבר כי רעה עולה למספר ערלה, ונצטוו על שניהם להנצל מהריגה ממש ומפצע וחבורה. ואמר פרעה רואה אני שכוכב ששמו רעה עולה לקראתכם ולקראת כל העולים ממצרים בין אנשים בין נשים וטף, וא"כ במה תתקנו שני הוראות המערכה בשלמא האנשים יתקנו ע"י דם פסח ומילה, אבל נשים וטף במה יתקנו כי הנשים אינן במילה והטף אין דרכם לזבוח, לפיכך לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים לתקן הוראת הכוכב, שהרי כבר אמרתם פן יפגענו בדבר או בחרב, וזה טעם על ונזבחה לה' אלהינו דווקא, לא על ההליכה כדי שלא יאמר פרעה תלכו לעבוד איזו עבודה בלא זביחה כדי שישאר מקנה שלכם פה, ע"כ אמר משה ונזבחה כדי שלא יפגע ההולכים בדבר או בחרב מצד הוראת הכוכב, וע"כ הזכיר לשון פגיעה המורה על ההולכים על כל פנים, וא"כ פיך ענה בך שאתם צריכים לתקן פני הוראת המערכה המורה על דבר וחרב, וזה לא יתוקן כ"א ע"י הגברים ובהכרח ישארו נשים וטף עמנו. (כלי יקר)


{יא}  לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת יְהֹוָה כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה: (ס)

 אונקלוס  לָא כֵן אֱזִילוּ כְעַן גֻבְרַיָא וּפְלָחוּ קֳדָם יְיָ אֲרֵי יָתַהּ אַתּוּן בָּעָן וְתָרִיךְ יָתְהוֹן מִן קֳדָם פַּרְעֹה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא כְמָא דְאַתּוּן סַבְרִין אֱלָהֵן אִיזִילוּ כְּדוֹן גּוּבְרַיָא וּפָלְחוּ קֳדָם יְיָ אֲרוּם יָתֵיהּ אַתּוּן בָּעָן וְתָרִיךְ יַתְהוֹן מִלְוַת אַפֵּי פַּרְעה: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא כן. כאשר אמרתם להוליך הטף עמכם, אלא לכו הגברים ועבדו את ה': כי אותה אתם מבקשים. (אותה (ח) עבודה) בקשתם עד הנה, (ט) נזבחה לאלהינו, ואין דרך הטף לזבוח: ויגרש אותם. הרי זה לשון קצר, (י) ולא פירש מי המגרש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) (מהרש"ל) פי' העבודה דא"ל שאמר אותה על האנשים דא"כ הל"ל אותם כו': (ט) דא"ל אותה אתם מבקשים עכשיו שהרי בקשו גם הטף והצאן והבקר: (י) דא"ל פרעה עצמו גרש אותם דא"כ מאי זה דכתיב מאת פני פרעה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא כן לכו נא הגברים. מלת גבר בכל המקרא הם הזכרים ולא כן מלת אדם: כי אותה אתם מבקשים. על הרעה הנזכרת למעלה: (אבן עזרא)


{יב}   שני  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה וְיַעַל עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיֹאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כָּל אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֲרֵים יְדָךְ עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם וְיֵתֵי גוֹבָא וְיִסַק עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם וְיֵכוּל יָת כָּל עִסְבָּא דְאַרְעָא יָת כָּל דִי אַשְׁאַר בַּרְדָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֲרֵים יַת יְדָךְ עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם בְּדִיל גּוֹבָא וְיַיסֵק עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם וִישֵׁיצֵי יַת כָּל עִיסְבָּא דְאַרְעָא יַת כָּל מַה דִּי שַׁיֵּיר בַּרְדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בארבה. בשביל מכת הארבה: (רש"י)

 אבן עזרא  בארבה. אמר רבי משה הכהן כי טעם בארבה שארבה שם במטה. ואין זה נכון. רק הטעם בארבה בעבור שיבא: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויאכל. ה' במס'. ויאכל את כל עשב. יקום אבי ויאכל. קראן לו ויאכל לחם. ויאכל לחם גבי נביא השקר שהחזיר לאיש האלהים אשר בא מיהודה. ויאכל פרי מגדיו מלמד שהארבה אכל כל פרי המגדים, ויתרו שהיה באותו עצה ובשביל שברח והאכיל למשה ניצל הימנה וכן הנביא השקר בשביל שהאכיל לאיש האלהים זכה שדבר עמו השם, וכן עשו בשביל שבא להאכיל את אביו זכה ונתברך: (בעל הטורים)

 אור החיים  בארבה. אולי שיקשור ארבה אחד במטהו או אפשר שיזכיר שם הארבה בנטותו את ידו לסי' כי נטית ידו הוא בשביל ארבה: (אור החיים)

 ספורנו  על ארץ מצרים בארבה. בצד הארבה, והוא הדרומי, כמו מצוה לארבה שיבא, כענין ונשא נס לגוים ושרק לו מקצה הארץ, והנה מהרה קל יבא: (ספורנו)


{יג}  וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיהֹוָה נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה:

 אונקלוס  וַאֲרֵים משֶׁה יָת חֻטְרֵהּ עַל אַרְעָא דְמִצְרַיִם וַיְיָ דַבַּר רוּחַ קִדוּמָא בְּאַרְעָא כָּל יוֹמָא הַהוּא וְכָל לֵילְיָא צַפְרָא הֲוָה וְרוּחַ קִדוּמָא נְטַּל יָת גוֹבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרֵים משֶׁה יַת חוּטְרֵיהּ עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם וַיְיָ דְבַר רוּחַ קִידוּמָא בְּאַרְעָא כָּל יוֹמָא הַהוּא וְכָל לֵילְיָא צַפְרָא הֲוָה וְרוּחַ קִידוּמָא נָטַל יַת גּוֹבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ורוח הקדים. רוח מזרחית נשא את הארבה, לפי שבא כנגדו, שמצרים בדרומית מערבית היתה, כמו שמפורש במקום אחר: (רש"י)

 אבן עזרא  קדים. שם התאר. כי קדמה מזרחה שם. ונקרא קדים בעבור שהוא נקדם בפאות כי משם תחל השמש לזרוח. ע''כ נקרא מערב אחור. כמו הן קדם אהלוך ואיננו ואחור ולא אבין לו: נשא את הארבה. ממקומו והניחו בכל ממלכות מצרים: (אבן עזרא)


{יד}  וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן:

 אונקלוס  וּסְלֵיק גוֹבָא עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם וּשְׁרָא בְּכָל תְּחוּם מִצְרָיִם תַּקִיף לַחֲדָא קֳדָמוֹהִי לָא הֲוָה כֵן גוֹבָא דִכְוָתֵהּ וּבַתְרוֹהִי לָא יְהֵי כֵן: (אונקלוס)

 יונתן  וּסְלֵיק גּוֹבָא עַל כָּל אַרְעָא דְּמִצְרָיִם וּשְׁרָא בְּכָל תְּחוּם מִצְרָיִם תַּקִּיף לַחֲדָא קֳדָמוֹי לָא הֲוָה כְדֵין קַשְׁיָין גּוֹבָא דִכְוָותֵיהּ וּבַתְרוֹי לָא עָתִיד דִּיהִי כֵן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואחריו לא יהיה כן. ואותו שהיה בימי יואל, שנאמר כמוהו לא נהיה מן העולם (יואל ב, ב.), למדנו שהיה כבד משל משה, (כי של יואל היה) ע"י מינין הרבה, שהיו יחד ארבה, ילק, חסיל, גזם, אבל של משה לא היה אלא של מין אחד, (כ) (כ"ג רא"ם יע"ש) וכמוהו לא היה ולא יהיה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) (נח"י) הרמב"ן והרא"ם האריכו בכוונת הרב ואני אומר יגיד עליו רעו וז"ל הרב בס' יואל אבל מין ארבה לבדו לא היה כמו אותו של מצרים ע"כ משמע כדברי הרא"ם שהארבה של משה היה גדול מהארבה של יואל ושל יואל גדול משל משה בריבוי המינים עכ"ל ויש מקשין אפירושו דגבי משה היה ג"כ ג' מינים כדכתיב בתהלים ע"ח ארבה חסיל וילק והאריכו בזה אבל נראה [שסבר הרב דמין הארבה יש לו שמות הרבה ונקרא גם חסיל ילק וכו' ודוד קראם בתהלים כן] ליפות המליצה כמו ויהרוג בברד גפנם ושקמותם בחנמל וכן דבר ורשפים [וההכרח ביואל הוא כדי שלא תקשה הפסוק ואחריו לא יהיה כן]: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויעל. אמר ואחריו לא יהיה כן נכתב על פי הנבואה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואחריו לא יהיה כן. הכתוב מודיע אותנו מדרך הנבואה שאחריו לא יהיה כן. וכתב רש''י ואותו שהיה בימי יואל שנאמר בו כמוהו לא נהיה מן העולם (יואל ב ב), למדנו שהיו גדול משל משה, אותו של יואל היה על ידי מינים הרבה שהיה יחד ארבה וחסיל וילק וגזם, אבל של משה שלא היה אלא מין אחד, וכמוהו לא היה ולא יהיה. וקשה עלי מאמר הרב, שהרי כתוב (תהלים עח מו) ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה, וכתיב (שם קה לד) אמר ויבא ארבה וילק ואין מספר. ואולי יאמר הרב שהיה מין הארבה של משה גדול משל יואל, ושאר המינין של יואל גדולים משל משה. ואלה דברים בטלים. אבל בכל גבול מצרים נמשך, לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן שם. ויתכן כי בעבור היות ארץ מצרים לחה מאד ביאור, לא יהיה שם ארבה גדול, כי דרכו לבא בשני עצירת המטר, וכאשר הוא מוזכר ביואל (א כ):

וכתב רבינו חננאל בפירוש התורה שלו מעת עתרת משה רבינו ועד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל מצרים, ואם יפול בארץ ישראל ויבא ויכנס בגבול מצרים אינו אוכל מכל יבול הארץ כלום עד עכשיו, ואומרים כי זה כבר ידוע הוא לכל, בא וראה, כי בצפרדע אמר (לעיל ח ה) רק ביאור תשארנה, ולפיכך נשאר אלתמס''ח עד עכשיו, אבל בארבה כתיב לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים, ועל זה נאמר (תהלים קה ב) שיחו בכל נפלאותיו. עד כאן לשון הרב:

ודעתי בפשט הכתוב, כי בעבור שמכת הארבה רגילה לבא לפעמים בכל הדורות, ועוד שבאה זאת כדרך המקרים כי רוח הקדים נשאו, בעבור זה אמר כי היה גדול מאד מכל אשר נהיה במקרה העולם, כי לפניו ואחריו איננו בא כמוהו, ובגדלו ידעו כי מכת אלהים היא שאין רגילות לבא כן באחד הזמנים, וגם אותו של יואל מכה מאת אלהים: (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וינח. ב' במסורה וינח בכל גבול מצרים וינח ביום השביעי מלמד שנח הארבה בשבת. ד''א רמז להא דאיתא בתענית מתריעין ומתענין על הארבה בחול אבל לא בשבת וזהו שאמר וינח בכל גבול מצרים אפילו אם נח הארבה בכל הגבול אעפ''כ וינח ביום השביעי: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ואחריו. פירש"י וביואל כתיב וכמוהו לא הי' לפניו שהיו ממינין הרבה וקשיא שהרי בספר תהלים קא חשיב על מכת ארבה מצרים ילק וחסיל. י"ל דמ"מ לא היו כל כך מינים כמו ביואל אי נמי בימי משה באו כל המינים ביחד והא דקאמר ואחריו לא יהיה כן היינו בבת אחת אבל בימי יואל בא זה אחר זה כדכתיב יתר הגזם אכל הארבה. והא דכתיב וכמוהו לא היה לפניו מגזם לחודיה לא היה לעולם כמו שבא בימי יואל וכן מארבה לחודיה וכן מילק לחודיה: (דעת זקנים)


{טו}  וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

 אונקלוס  וַחֲפָא יָת עֵין שִׁמְשָׁא דְכָל אַרְעָא וַחֲשׁוֹכַת אַרְעָא וַאֲכַל יָת כָּל עֶסְבָּא דְאַרְעָא וְיָת כָּל פֵּירֵי אִילָנָא דִי אַשְׁאַר בַּרְדָא וְלָא אִשְׁתָּאַר כָּל יָרוֹקָא בְּאִילָנָא וּבְעֶסְבָּא דְחַקְלָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲפָא יַת חֶזְוָונָא דְכָל אַרְעָא עַד דִּי חֲשׁוֹכַת אַרְעָא וִישֵׁיצֵי יַת כָּל עִיסְבָּא דְאַרְעָא וְיַת כָּל פֵּירֵי אִילָנָא דִי שַׁיֵּיר בַּרְדָא וְלָא אִשְׁתַּיֵּיר כָּל יְרוֹק בְּאִילָנָא וּבְעִיסְבָּא דְחַקְלָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל ירק. עלה ירוק, (ל) וירדור"א בלע"ז: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דק"ל והא אין שייך גבי עץ לשון ירק דהא כתיב כירק עשב ועשב השדה נקראים ירקות ומפרש עלה ירוק וע"ז מביא וירדור"א בלע"ז כלו' כמו בלעז קורין לירק וירדור"א כמו שקורין לעלה ירוק כ"ה בלה"ק: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויכס. טעם ותחשך הארץ כי הארבה הבדיל בין השמש ובין הארץ כי לעולם הארץ חשך היא: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בעץ. ב' במסו' הכא ולא נותר כל ירק בעץ, ואידך ונערים בעץ כשלו. בשביל הנערים שלא רצה לשלוח, שאמר וכי דרך הטף לזבוח כשל בעץ, שלא נותר כל ירק בעץ:, (בעל הטורים)


{טז}  וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַיהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם:

 אונקלוס  וְאוֹחִי פַרְעֹה לְמִקְרֵי לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַאֲמַר חָבִית קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וּלְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאוֹחֵי פַּרְעה וּשְׁדַר פּוּלִין לְמִקְרֵי לְמשֶׁה וּלְאַהֲרן וַאֲמַר חָבִית קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן וּלְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וימהר פרעה לקרא. על יד שלוחיו. והוסיף לומר להם חטאתי בעבור שגרש אותם בקלון מאת פניו: (אבן עזרא)

 ספורנו  וימהר פרעה. בטרם יאכל הארבה את שרשי החטה והכסמת ושאר העשבים: (ספורנו)


{יז}  וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַיהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה:

 אונקלוס  וּכְעַן שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבִי בְּרַם זִמְנָא הָדָא וְצַלוֹ קָדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וְיַעְדֵי מִנִי לְחוֹד יָת מוֹתָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוּן שְׁבוֹק כְּדוּן חוֹבִי לְחוֹד זִמְנָא הָדָא וּצְלוּ קֳדָם יְיָ וְיַעֲדֵי מִינִי לְחוֹד יַת מוֹתָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ועתה שא נא. מלת שא נא אפרשנה בפרשת כי תשא. וטעם אך הפעם. כי לא אחטא עוד למרוד פי השם. ובעבור שהיה כעום משה לא אמר לו שישלח העם. ויצא מחוץ לעיר כמשפטו ויעתר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם שא נא חטאתי. דרך כבוד למשה, כי הוא אלהים לפרעה (לעיל ז א) וגדול מאד בארץ מצרים (להלן יא ג). והעתירו אל ה' אלהיכם, לשניהם, כי כן יאמר פרעה בכל פעם דרך מוסר, כי יודע פרעה כי משה הוא המעתיר, כי כן אמר לו למתי אעתיר לך (לעיל ח ח), והעתרתי אל ה' (שם כה), אפרוש את כפי אל ה' (שם ט כט), כי לא ידבר משה בזה לשון רבים, שלא יוציא שקר מפיו: (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויסר. ג' י. במסורה דין ואידך ויסר הצפרדעים, ייסר מעלינו את הנחש, מלמד שעם הצפרדעים ועם הארבה היו נחשים והיו ממיתים בהם ע''כ אמר ויסר מעלי רק את המות הזה: (בעל הטורים)

 כלי יקר  ועתה שא נא חטאתי וגו'. לפי שאמר פרעה חטאתי לה' אלהיכם ולכם, הקדים החטא לה' לפי שהוא גדול מנשוא יותר מן החטא שחטא למשה ואהרן, אבל מכל מקום הקב"ה נושא עון ומרבה לסלוח יותר מן בשר ודם, לפיכך בקש ממנו תחילה ואח"כ מן השי"ת, כי אמר שאם משה ימחול לו תחילה אז יהיה הוא הסרסור בינו לבין אלהים, ומ"מ לא ירע בעיני ה' על אשר איחר לבקש ממנו תחילה כי הקב"ה רב חסד ועמו ית' הסליחה, ועוד שיודע ה' כי פרעה צריך לסרסור. לכך נאמר ועתה שא נא חטאתי. ר"ל עתה תיכף שא נא חטאתי ואח"כ העתירו בעדי אל ה' אלהיכם. ומ"ש שא נא ולא אמר שאו נא, כי אולי לפי שמשה נתגדל בביתו של פרעה ידע בו פרעה כי הוא איש עניו מאוד ושרי ומחיל לכל מאן דמצער ליה ע"כ חשב שאין צורך לבקש מחילה כ"א מאהרן שלא ידע פרעה מה טיבו.

ומ"ש ויסר מעלי רק את המות הזה, י"א שבקש שלא יסיר כ"א החיים כי המה מזיקים וממיתים אבל לא המלוחים שכבר מתו כי אינן ממיתים ומזיקים, והקב"ה לא נעתר לו בזה ושלח אף המלוחים. (כלי יקר)


{יח}  וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל יְהוָֹה:

 אונקלוס  וּנְפַק מִלְוָת פַּרְעֹה וְצַלִי קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְפַק מִלְוַת פַּרְעה וְצַלִּי קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)


{יט}  וַיַּהֲפֹךְ יְהוָֹה רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם:

 אונקלוס  וַהֲפַךְ יְיָ רוּחָא מַעַרְבָא תַּקִיף לַחֲדָא וּנְטַל יָת גוֹבָא וּרְמָהִי לְיַמָא דְסוּף לָא אִשְׁתָּאַר גוֹבָא חַד בְּכֹל תְּחוּם מִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲפַךְ יְיָ יַת רוּחָא מִמְעַרְבָא תַּקִּיף לַחֲדָא וּנְטַל יַת גּוֹבָא וְטַלְקֵיהּ לְיַמָּא דְסוּף לָא אִשְׁתְּיַיר גּוֹבָא חָד בְּכָל תְּחוּם מִצְרַיִם וַאֲפִילּוּ מַה דְּמַלְחוּן בְּמָנַיָיא לִצְרוֹךְ מֵיכַלְהוֹן נָשָא הִינוּן רוּחַ מַעֲרְבָא וַאֲזָלוּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  רוח ים. רוח מערבי: ימה סוף. אומר אני, שים סוף היה מקצתו במערב כנגד כל רוח דרומית, וגם במזרח של ארץ ישראל, לפיכך רוח ים תקעו לארבה בימה סוף כנגדו, וכן מצינו לענין תחומין שהוא פונה לצד מזרח, שנאמר מים סוף ועד ים פלשתים (שמות כג, לא.), ממזרח למערב, שים פלשתים במערב היה, שנאמר בפלשתים יושבי חבל הים גוי כרתים (צפניה ב, ה.): לא נשאר ארבה אחד. אף המלוחים (מ) שמלחו מהם (שמו"ר יג, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ר"ל מדכתיב לעיל וישא את הארבה לל"ל עוד לא נשאר ארבה א' וגו' וגבי ערוב לא הוצרך הקרא לגלות שאף המלוחים לא נשארו כיון שהם חיות טורפים בודאי לא היו צדין אותן מפחד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויהפך ה' רוח ים. נקרא מערב ים בלשון הקדש בעבור הים הגדול היוצא מספרד ועובר על ארץ מצרים אל ארץ ישראל. והוא לפאת מערב. ואיננו ים אוקינום. כי ישראל לא ירשו כל כך. ונקרא ים ספרד הים הגדול בעבור שרחבו ג' מאות פרסאות ושאר הימים שבארץ ישראל כים, סוף. וים כנרת. וים המלח. אין בהם שיהי' רחב שלשים פרסה: (אבן עזרא)


{כ}  וַיְחַזֵּק יְהוָֹה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (פ)

 אונקלוס  וְאַתְקֵף יְיָ יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא שַׁלַח יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקֵיף יְיָ יַת יִצְרָא דְלִיבָּא דְפַרְעה וְלָא פְּטַר יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויחזק. על דרך שאמרו חז''ל בא ליטמא פותחין לו: (אבן עזרא)


{כא}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֲרֵים יְדָךְ עַל צֵית שְׁמַיָא וִיהֵי חֲשׁוֹכָא עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם בָּתַר דְיַעְדֵי קְבֵל לֵילְיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֲרֵים יַת יְדָךְ עַל צֵית שְׁמַיָא וִיהִי חֲשׁוֹכָא עַל אַרְעָא דְמִצְרַיִם בִּקְרִיצְתָּא וְיַעֲדֵי בְּקַדְמֵתָא חֲשׁוֹךְ לֵילְיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וימש חשך. ויחשיך עליהם חשך יותר (נ) מחשכו של לילה, וחשך של לילה יאמיש ויחשיך עוד: וימש. כמו ויאמש. (ס) יש לנו תיבות הרבה חסרות אל"ף, לפי שאין הברת האלף נכרת כל כך אין הכתוב מקפיד על חסרונה, כגון ולא יהל שם ערבי (ישעי' יג, כ.), כמו לא יאהל לא יטה אהלו. וכן ותזרני חיל (שמואל-ב כב, מ.), כמו ותאזרני. ואונקלוס תרגם לשון הסרה, כמו לא ימיש בתר דיעדי קבל ליליא, (ע) כשיגיע סמוך לאור היום. אבל אין הדבור מיושב על הוי"ו של וימש, לפי שהוא כתוב אחר ויהי חשך. ומדרש אגדה פותרו, לשון ממשש בצהרים (דברים כח, כט.), שהיה כפול ומכופל ועב עד שהיה בו ממש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש וימש חושך משמע שאותו אמש הי' כאן ובקרא משמע שהיתה מכה מחודשת בחושך ולא של לילה ועז"פ יותר וכו': (ס) ר"ל כמו אמש דהיינו לילה דעל יום שעבר אומרים אתמול ועל לילה שעברה אומרים אמש: (ע) פירוש אחר שהסיר חושך של לילה והתחיל היום באותו זמן התחיל אותו חושך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויאמר. מדרך הטברא כי המטה היה בידו אף על פי שאיננו כתוב: וימש חשך. אמר יפת כי וימש חשך כמו וימיש. והטעם כי ימיש כל חשך שהיה להם ידוע. ויבא אחר עב ממנו. וי''א כי הוא חסר אל''ף ומלת אמש בלשון הקודש הלילה שעבר. כמו אמש אמר אלי. ובלשון ערבי אמ''ם כי השי''ן יתחלף בסמ''ך ברוב המלות. כמו שמש שמ''ס. והנה אין טעם לפירושם. ולפי דעתי כי וימש מגזירת ימשש. ואין טענה בעבור שהוא מפעלי הכפל. כי כמוהו בזה הענין ידיהם ולא ימישון. ושב על מצרים כי מצרים לשון יחיד. כמו ויאמר מצרים אנוסה. והנה הטעם שימששו בידם החשך שכל כך יהיה עב כי האור של אש לא ידלק ולא הנר והעד לא ראו איש את אחיו. לא באור היום ולא באור הנרות: (אבן עזרא)

 ספורנו  נטה ידך על השמים. על אותו החלק מהאויר הנקרא שמים, כמבואר בפרשת בראשית: וימש חושך. ויסיר את החשך הטבעי של לילה. כי אמנם חשך הלילה הוא אויר מוכן לקבל האור, והוא חשוך בהעדר האור בלבד. אמנם זה החשך יהיה אויר בלתי מוכן לקבל האור לרוב עביו, ולא יפול עליו העדד האור בהיותו בלתי מוכן אליו, ולפיכך לא ראו איש את אחיו כי לא הספיק לזה אור נר ואבוקה: (ספורנו)

 כלי יקר  וימש חשך. לשון הסרה, יען כי מטבע הבריאה שכל אדם יש לו יום אף לילה, מה עשה הקב"ה הסיר חשכת סתם לילה מן גבול ישראל ונתן אותו על ארץ מצרים, ועל כן היה למצרים חושך כפול, ובסבה זו גם ביום רשעים בחשך ידמו כי לא היה לו זמן לשמש כי אם ביום שהרי הלילה בלאו הכי אפילה, ובסבה זו היה לבני ישראל אור במושבותם גם בלילה, רמז לדבר ולכל בני ישראל היה ד' תיבות אלו סופם אותיות לילה, ואח"כ כתיב אור במושבותם כאילו אמר שגם לילה היה אור לישראל, כמ"ש (תהלים קלט.יא) ולילה אור בעדני. וזה"ש רש"י שהחשך היה כפול היינו כמדת יום ולילה.

ומה שמקשה רש"י למה הביא עליהם חשך ולא הקשה רש"י כן בכל המכות, לפי שבכל המכות אלו היה פרעה רוצה לשוב בתשובה בעוד המכה משמשת היה יכול, אבל כאן לא קמו איש מתחתיו כל ג' ימים ואף אם היה רוצה לשוב תוך ג' ימים לא היה יכול, ולמה תצא כזאת מלפניו ית', כי אע"פ שכבר הקשה ה' את לבו היינו לפי שהוא מעצמו הקשה לבבו בעוד שהיתה המכה משמשת ע"כ דין הוא להקשות לבבו אחר סור המכה, אבל במכת החשך אף אם היה רוצה לשוב בעוד שהמכה משמשת לא היה יכול, ולמה הביא ה' מכה זו למנוע ממנו דרך התשובה אלא משום רשעי ישראל וכו'. (כלי יקר)


{כב}  וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים:

 אונקלוס  וַאֲרֵים משֶׁה יָת יְדֵהּ עַל צֵית שְׁמַיָא וַהֲוָה חֲשׁוֹךְ קְבֵל בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם תְּלָתָא יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרֵים משֶׁה יַת יְדֵיהּ עַל צֵית שְׁמַיָא וַהֲוָה חֲשׁוֹךְ דִּקְבֵיל בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם תְּלָתָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהי חשך אפלה שלשת ימים וגו'. חשך של אופל שלא ראו איש את אחיו ג' ימים, ועוד שלשת ימים אחרים חשך מוכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו, יושב אין יכול לעמוד ועומד אין יכול לישב (שמו"ר יד, ג.). ולמה הביא עליהם חשך, (פ) שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה, כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הם לוקין כמונו. ועוד, שחפשו ישראל וראו את כליהם, (צ) וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידינו כלום, אומר לו, אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא (שם): שלשת ימים. שלוש של ימים, (ק) טרציי"נא בלע"ז, וכן ז' ימים בכל מקום, שטיי"נא של ימים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) וא"ת הא בפרשת וארא פירש"י הטעם שבכל מכה ומכה בטכסיסי מלחמות וכו' בפסוק כי אם אינך משלח את עמי וגו' והוא בתנחומא וא"כ רש"י לא פליג עליו. וע"ק למה לא הקשה זה על הקרא וי"ל דק"ל ולמה הביא עליהם חושך אפילה כ"כ הא בזה הי' די במה שהביא עליהם חושך שלא ראו איש את אחיו ועז"פ שהיו וכו': (צ) (מהרש"ל) נ"ל שבתחלה הקשה רש"י למה הי' חושך ר"ל למה הי' משנה כך שבתחל' לא הי' חושך כ"כ כמו לבסוף ע"כ פי' שבתחלה לא הי' רוצה לשנות הטבע כ"כ משום שלא הי' צריך כ"א כדי שלא יראו במפלתן ובחושך כל דהו הי' די ולבסוף ג' ימים שמתו כולם והיו נקברים היה מביא עליהם חושך מאד כדי שלא יוכלו לעמוד כדי שילכו ישראל לבתיהם ויראו כליהם וא"ל למה הי' צריך לכל זה והא כתיב שהשם נתן חן העם בעיני מצרים שאפי' בעל כרחם השאילום די"ל דבזה נתן להם חן לפי שכשראו מצרים שהי' ביכולת בידם ליקח כל אשר להם בימי אפילה ולא היה מי שימחה בידם ולא לקחו בעבור זה היו נושאין חן בעיניהם והשאילום בעל כרחם: (ק) דק"ל למה לא כתיב שלשה ימים דשלשת בתי"ו משמע דביקות ועוד איך נופל הדביקות על ימים כי ימים לשון זכר ושלשת לשון נקבה ועז"פ וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויט. ולא ידעו שהיו ג' ימים אלא על פי ישראל שהיה להם אור. והנה בים אוקינום יבא חשך עב שלא יוכל אדם להפריש בין יום ובין לילה ויעמוד זה לפעמים חמשה ימים ואני הייתי שם פעמים רבות: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויט משה את ידו. צל"ד למה במכת הארבה הסמוכה לה הגם שאמר אליו ה' נטה ידך אמר הכתוב ויט מה את מטהו וגו' וגם בכל המכות לא היתה מכה שהזכיר בה נטית יד אלא מטה ובמכה זו אמר את ידו. ואולי שיתכוין ע"פ דבריהם ז"ל (שמו"ר פי"ז) כי חושך של מצרים היה מאותו חושך דכתיב תהלים י"ח ישת חושך סתרו אשר ע"כ לא נהג מנהג מיעוט דרך כבוד לנטות מטהו כלפי מעלה:

גם ליש מרבותינו שאמרו (שמו"ר שם) שחושך זה היה מגיהנם אולי כי שניהם נתכוונו אל האמת כי ב' מיני חושך היו אחד ששמש בג' ימים שלא ראו וגו' וא' ששמש בג' ימים אחדים שלא קמו וגו': (אור החיים)


{כג}  לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם:

 אונקלוס  לָא חֲזוֹ אֱנָשׁ יָת אֲחוֹהִי וְלָא קָמוּ אֱנָשׁ מִתְּחוֹתוֹהִי תְּלָתָא יוֹמִין וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲוָה נְהוֹרָא בְּמוֹתְבָנְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לָא חָמוּן גְּבַר יַת אָחוֹי וְלָא קָמוּן אֱנַשׁ מֵאַתְרֵיהּ תְּלָתָא יוֹמִין וּלְכָל בְּנֵי יִשְרָאֵל הֲוָה נְהוֹרָא לְמִקְבּוֹר רַשִׁיעַיָא דִי בֵינֵיהוֹן דְּמִיתַן וְזַכָּאַיָא לְמֶעֱסוֹק בְּמִצְוָתָא בְּמוֹתְבָנֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ולא קמו איש מתחתיו. מביתו. כמו שבו איש תחתיו. כי אנה ילכו בלא אור: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו. כי לא היה החשך הזה אפיסת אור השמש שבא שמשם והיה כמו לילה, אבל היה חשך אפלה, כלומר איד עב מאד שירד מן השמים, כי על כן אמר (בפסוק כא) נטה את ידך על השמים, להוריד משם חשכה גדולה נופלת עליהם. והיתה מכבה כל נר, כאשר בכל החפירות העמוקות ובכל מקומות החשך העצום לא יתקיים הנר, וכן העוברים בהרי חשך לא יעמד להם שם הנר ולא האש כלל, ועל כן לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו, ואלמלא כן היו משתמשין בנרות, וזהו שאמר הכתוב שלח חושך ויחשך (תהלים קה כח), כי היה שלוח חשך, לא אפיסת אור היום בלבד. ויתכן שהיה איד עב מאד מורגש שהיה בו כמו ממש, כדברי רבותינו (שמו''ר יד א), כאשר הוא בים אוקינוס כעדות ר''א: (הרמב"ן)

 אור החיים  ולכל בני ישראל היה אור וגו'. דקדק לומר ולכל לומר שכל אחד ואחד מישראל שהיה הולך לבית המצרי היה לו אור במושבותם של המצריים. או יכוין לומר אור זה מנין מוצאו ואמר שהוא אור במושבותם וחסר תיבת אשר והרבה מקראות יקצרו כן והכוונה ע"ד אוז"ל (שם) כי הרשעים מתכסים בחושך והוא אשר כיסה המצרים הרשעים וכנגד הצדיקים עליהם יזרח ה' ב"ה ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ומאור מושבותם ליוה להם ה' ב"ה חלק א' והוא אומרו אור במושבותם: (אור החיים)


{כד}   שלישי  וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם:

 אונקלוס  וּקְרָא פַרְעֹה לְמשֶׁה וַאֲמַר אֱזִילוּ פְּלָחוּ קֳדָם יְיָ לְחוֹד עָנְכוֹן וְתוֹרְכוֹן שְׁבוּקוּ אַף טַפְלְכוֹן יֵזֵיל עִמְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְסוֹף תְּלָתָא יוֹמִין קָרָא פַּרְעה לְמשֶׁה וַאֲמַר זִילוּ פְלָחוּ קֳדָם יְיָ לְחוֹד עַנְכוֹן וְתוֹרֵיכוֹן יְקוּם גַּבִּי אוּף טַפְלְכוֹן יֵזִיל עִמְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  יצג. יהא (ר) מוצג במקומו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) לא מכאן ואילך שהרי כבר היה מוצג: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויקרא. אחר ג' ימים שראו אור: רק צאנכם ובקרכם יצג. לדעת מה בלב משה אם דעתו לברוח. ואמר גם טפכם ילך כמו שאמר לו משה בתחלה בנערינו ובזקנינו נלך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם צאנכם ובקרכם יוצג. כי אנשי המקנה היו, וכל רכושם וחילם במקנה היה, וחשב פרעה כי לא יניחו כל ממונם ויברחו. ואם אולי יעשו כן הנה ישאר לו עושר גדול, כי היה מקנה כבד מאד: (הרמב"ן)

 אור החיים  ויקרא פרעה וגו'. פי' אחר ששלמו ימי החשך כי קודם לא קמו איש וגו', ולזה דיבר הרשע קשות למשה ואמר לו אל תוסף וגו' ראותך פני תמות, כי אם חושך ישופהו היה מדבר תחנונים:

גם טפכם. טעם שלא הסמיך ההולכים יחד ואח"כ המוצגים עז"ה לכו עבדו וגו' גם טפכם גם צאנכם רק צאנכם וגו' אולי שנתחכם הרשע להקדים התנאי קודם למעשה וזה שיעור דבריו לכו עבדו כדברי הראשונים שהגברים הם העובדים ולא הטף רק אם תעשו תנאי זה שצאנכם וגו' יוצג בתנאי זה גם טפכם ילך וגו' וזולת התנאי לא ילכו אלא העובדים שהם הגברים ולא הטף ואם היה מקדים המעשה לומר גם טפכם וגו' ואח"כ יאמר רק צאנכם המעשה קיים והתנאי בטל ואולי שגם בין הגוים יקפידו על דיוק זה להיות דברי סברא והם דברים הרגילים במקח וממכר: (אור החיים)

 כלי יקר  ויקרא פרעה אל משה. אע"פ שבכל המכות קרא למשה ולאהרן מ"מ לא קרא עכשיו כ"א את משה, כי ידע שכאשר נולד משה נתמלא כל הבית אורה וחשב שאולי זה היה סימן על העתיד שיהיה לו סגולה להביא האורה במקום החשך.

רק צאנכם ובקרכם יוצג. אם צאנם ובקרם יוצג א"כ מה יזבחו, ומלת רק מיותרת, ולמה קראם כאן צאן ובקר ואח"כ אמר וגם מקנינו ילך עמנו, ועוד קשה למה הכניס צאן ובקר בין הדבקים כי היה לו לומר לכו עבדו את ה' גם טפכם ילך עמכם רק צאנכם ובקרכם יוצג, כי לא יפול אחר יוצג אמרו גם טפכם ילך, ומלת גם מיותרת, ועוד קשה מה שאמר גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, אם גם זה לרבות בא מקנה של ישראל א"כ למה חזר ואמר וגם מקנינו ילך עמנו, הלא כבר כללו במלת גם, וכפי הנראה שמקנינו היינו גמלים וחמורים, כי בלי ספק היו לישראל גם גמלים וחמורים ועליהם אמר וגם מקנינו ילך עמנו, כי אף על פי שאין ראוי להקריב מהם קרבן מ"מ ממנו נקח לעבוד את ה' אלהינו, ר"ל ממנו נקח ונמכור אותם ונקנה בדמיהם צאן ובקר לעבודת ה', לכך נאמר ממנו נקח לעבוד והל"ל כי ממנו נעבוד, אלא נקט לשון מקח וקנין וא"כ בעל כרחך מקנה זה מדבר באינן ראוין להקרבה.

אך כדי ליישב כל הספיקות, אומר אני שישראל קנו מקנה הרבה מלבד אותן צאן ובקר שהיו להם כבר, כי ידעו שילכו למדבר שאינו מקום מקנה, וחשב פרעה שלכך קנו כדי לזבוח מהם לה' ושלא יצטרכו ליקח מביתם פר וממכלאותם עתודים, וזהו לשון מקנינו דהיינו צאן ובקר שקנו עכשיו, וע"כ אמר פרעה רק צאנכם ובקרכם יוצג, ובמלת רק מיעט מקנה קנינם שילך עמהם כדי לזבוח, ולא זו מקנה פשיטא שילך כי אין זביחה זולתם, אלא גם טפכם שאינו צורך עבודה כ"א לשם שמחה לבד מ"מ ילך, ומשה אמר לא זו שצאנינו ובקרינו שיש לנו כבר פשיטא שילכו, כי איך יתכן שלא נקח לזבוח לה' מבכורות צאנינו ובקרינו שיש לנו כבר, כי אין זה דרך כבוד לקנות מן השוק לזבוח לה' ולא ליקח ממכלאות מבחר צאן ובקר שיש לנו כבר, אלא אפילו גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, וא"ת א"כ מסתמא דעתכם להקריב המובחר והיינו צאן ובקר שהיו גדילים על אבוסכם, וא"כ מה שקניתם דעתכם להשאיר לכם, וא"כ לפחות יוצג פה אותו מקנה שקניתם שהרי אין דעתכם להקריב ממנו, ע"ז אמר גם מקנינו ילך עמנו וגו', כי לא קנינו כדי להשאיר לנו אלא לפי שאנחנו לא נדע מה נעבוד את ה', כפירש"י שמא ישאל יותר ממה שבידינו ובזה הותרו כל הספיקות.

גם טפכם ילך עמכם. עשה את הטף טפלה להם, ומשה אמר בהפך זה בבנינו ובבנותינו נלך הרי שעשו את עצמם טפילה אפילו לטף, לפי שמשה מרוב ענוה שבו עשה את עצמו טפל לכלם לנערים וזקנים ובנים ובנות כולם עיקר בעבודת השי"ת, ואנחנו נלך עמהם אגב כי אנחנו טפלים להם, ומ"ש בצאנינו ובבקרינו נלך לפי שהמה הולכים לישחט לעבודת ה' פשיטא שאנחנו טפלים להם, כמ"ש רז"ל (בר"ר לג.א) אדם ובהמה תושיע ה' אדם בזכות בהמה, אבל פרעה מפני הכבוד לא יתכן שיעשה אותם טפל אל הטף, ע"כ אמר גם טפכם ילך עמכם לעשותם עיקר והטף טפל להם, ומ"ש משה וגם מקנינו ילך עמנו הרי שעשה המקנה טפל, לפי שכאן מדבר במקנה קנינו ומדרך השלימים שממונם טפל להם והם מושלים על קנינם, לא כדרך הפחותים, שקנין ממונם מושל עליהם אל כל אשר יחפוץ יטנו, כאשר הארכנו לדבר בזה פרשת וישלח בפסוק יש לי רב (לג.ט) ע"ש, הן לפירוש ראשון שהזכרנו למעלה שגם מקנינו קאי על גמלים וחמורים הן לפירוש שני שמדבר במה שקנו בהמות לצרכם סוף סוף הכל קנין ממון ואין מדרך השלמים לעשות עצמם טפל וממונם עיקר, אבל למעלה נאמר בצאנינו ובבקרינו נלך, להולכים לעבודת ה' לישחט, עשו עצמם טפילה כאמור. (כלי יקר)


{כה}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַיהוָֹה אֱלֹהֵינוּ:

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה אַף אַתְּ תִּמְסַר בִּידָנָא נִכְסַת קֻדְשִׁין וַעֲלָוָן וְנַעְבֵּד קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה אוּף אַנְתְּ תִּתֵּן בִּידָנָא נִכְסַת קוּדְשִׁין וְעַלְוָון וְנַעֲבֵיד קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  גם אתה תתן. לא דייך שמקננו ילך עמנו, אלא גם אתה תתן: (רש"י)

 אבן עזרא  גם אתה תתן בידינו. גם אתה חייב ליתן בידינו זבחים ועולות להקריב בעדך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות. לא אמר משה דבר זה על מנת להעשות, ולא עשה כן כלל, אבל הם דברי חיזוק. יאמר כי תכבד מאד יד ה' עליו ועל עמו, עד כי גם זבחים ועולות וכל אשר לו יתן בעד נפשו. ובאמת כי כאשר אמר להם (להלן יב לב) וברכתם גם אותי, היה נותן ברצונו כל מקנהו לכפר עליו, אבל לא עלה על דעת משה לעשות זבח רשעים תועבה (משלי כא כז), כי ה' חפץ דכאו, לא לכפר עליו, רק להענישו ולנער אותו ואת כל חילו בים. ורבותינו אמרו (מכילתא פרק יג, תנחומא בא ז) כי ''כאשר דברתם'' (להלן יב לב) הוא על מאמרם גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות. אולי רצו לומר שרמז להם לתת ככל אשר אמרו, לא שלקחו ממנו כלל, או זבחים ועולות להם כדי שיצאו, לא להקריבם עליו. וגם זה אינו נכון: (הרמב"ן)

 בעל הטורים  זבחים ועלת. ב' במס' הכא ואירך ויבאו לעשות זבחים ועולות גבי יהוא כשהרג נביאי הבעל מה התם עשה בהם שפטים ובאלהיהם שנתץ מצבת הבעל והרגם, אף הכא נמי עשה בהם ובאלהיהם שפטים: (בעל הטורים)

 אור החיים  גם אתה תתן בידנו. קשה איך שאול ישאל עבד ה' זבחי אלהים מאיש בזוי וטמא אשר הרים פיו בקדוש ישראל נוסף על היותו נכרי החפץ לה' בזבח רשעים והגם שאמרה תורה איש איש לרבות (חולין י"ג:) אך ורק לא לשאול ממנו. אכן דברי פי חכם דקדק בלשונו ואמר ועשינו שהיל"ל לעשות לה' אלהינו אלא נתכוונו לומר שהוא יתן בידם מקנה הראוי לזבחים ואנחנו נעשה לה' אלהינו לצורך עצמנו אלא שהוא ימציא להם מתנה שיסתפקו ממנה לזבחיהם לה' גם בזה לא קשה אומרו זבחים ועולות לתנא שאמר (מנחות ע"ג:) שאין מקבלין מאו"ה אלא עולה ולא שלמים והרי מקרא מלא דיבר הכתוב כאן זבחים ועולות ולדברינו לא קשה: (אור החיים)


{כו}  וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת יְהוָֹה אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת יְהֹוָה עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:

 אונקלוס  וְאַף בְּעִירָנָא יֵזֵיל עִמָנָא לָא תִשְׁתָּאַר מִדַעַם אֲרֵי מִנֵהּ אֲנַחְנָא נָסְבִין לְמִפְלַח קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא וַאֲנַחְנָא לֵית אֲנַחְנָא יָדְעִין מָה נִפְלַח קֳדָם יְיָ עַד מֵיתָנָא תַּמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאוּף גֵּיתָנָא יֵזִיל עִמָּנָא לָא תִשְׁתַּיֵּיר מִנְהוֹן פַּרְסָתָא חָדָא אֲרוּם מִנְהוֹן נִסַּב לְמִפְלַח קֳדָם יְיָ אֱלָהָן וַאֲנַחְנָא אִין נַשְׁבִּיקִינוּן לֵית אֲנַן יַדְעִין מִמָא נִפְלַח קֳדָם יְיָ עַד מֵיתָנָא לְתַמָּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  פרסה. פרסת (ש) רגל פלנט"א בלע"ז: לא נדע מה נעבד. כמה תכבד העבודה, שמא ישאל יותר (ת) ממה שיש בידינו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דק"ל דפרסה משמע שמשה לא היה מבקש אלא בהמות מפרסת פרסה וזה אינו דהא אמר בתחלה וגם מקננו משמע הכל לכן פירש פרסת רגל ר"ל פרסה פירוש פרסת רגל ובלעז פלנט"א: (ת) לא שלא היו יודעין העבודה דהא היו אומרים וגם מקננו וגו'. כי ממנו נקח לעבוד את ה'. וכן לעיל הרבה פעמים אמרו לזבוח לה': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וגם. לא תשאר פרסה. מאיזה מין שיהיה ממקנינו. שלא נדע אי זה מין נבחר וכמה נקריב ממנו. וזהו טעם מה נעבוד: (אבן עזרא)

 אור החיים  וגם מקנינו וגו'. צריך לדעת למה הוצרך להזכיר אחר שכבר אמר אליו גם אתה תתן זה יגיד שמלבד שיקחו מקניהם גם אתה וגו'. אם כן הרי הזכיר מקניהם, והיה נראה לומר שחש שיבין פרעה כי אומרו גם אתה לא ירמוז הקודם על מקניהם אלא על הטף כי מלבד שילך הטף גם צריך הוא ליתן וגו', לזה ביאר הדברים שעל המקנה, זה דוחק. עוד צריך לדעת כונת אומרו כי ממנו נקח וגו' מה חידוש בזה אם להודיעו שעובדים ה' בזביחת צאן, הלא כבר אמר אליו גם אתה תתן בידינו זבחים וגו' אם כן אין חידוש בהודעה זו. עוד צריך לדעת אומרו לא נדע מה נעבוד כי פשט הדברים יגיד בזה הוא על השיעור שאינם יודעים כמה תכבד העבודה ולזה צריכין למקניהם וגם הוא יתן אם יחפוץ, אם כן היה לו לומר כמה נעבוד. אכן נראה כי נתכוין לשלול טענה אחת לבל יטעון אותה פרעה והוא כי יקחו מין הראוי לזבוח לה' ומין שאינו ראוי יוצג לזה אמר וגם מקנינו ילך עמנו פירוש אפילו אותם שאינם ראוים לזביחה, ולזה גמר אומר לא תשאר פרסה פירוש כל רגל בהמה ובכלל זה נכלל סוס ופרד גמל חמור וכו' כי כולם יקרא להם מקנה. ואומרו כי ממנו נקח יתבאר על דרך אומרם במסכתא (ע"ז כ"ד:) וזה לשונם ת"ש וכו' אשר חמל העם על מיטב הצאן וגו' למען זבוח לה' וגו' מאי מיטב דמי מיטב ומ"ש דאקפץ עליהם זבינא ע"כ. הנה שהגם שאמר הכתוב למען זבוח לה' מפרש לה התלמוד למען קנות מדמיהן זבחים וכמו כן יתבאר אומרו כאן כי ממנו נקח פירוש הגם שאינם ראוים לזביחה אף על פי כן יצטרך לנו לטעם כי ממנו פירוש מדמיו נקח לעבוד ה' פירוש צורכי עבודה, ולזה לא אמר ממנו נזבח לה' אלהינו:

ואומרו ואנחנו לא נדע מה נעבוד פירוש ואם תאמר נשער שיעור המספיק לעבודה והשאר יוצג, לזה אמר לא נדע מה נעבוד תיבת מה תסבול ב' עניינים ולב' נתכוון, הא' הוא כמה, והב' מה הוא אופן העבודה שיצו האל אותנו, כי אפשר שיאמר שנבנה בנין לזבוח בו וכלי זהב אין שיעור ואבנים טובות ומרגליות ועבודות אחרים, והגם שאמרו ונזבחה וגו' הרי אמר עוד שלח עמי ויעבדוני והכניס פרטים אחרים בכלל זה מלבד הזביחה באופן שאין דבר זה של הזביחה מסויים שאין זולתה, אשר על כן אנו צריכין לכל מה שיש לנו וגם אתה תתן. ואומרו עד בואנו שמה נתחכם להשיב כי יאמר אליו הלא נביא אתה ושאל לך דבר זה מה' ויתברר הענין ויוצג דבר שאין בו צורך, לזה אמר עד בואנו שמה פירוש שאין זה מהמוסר לשאול את אלהינו על הדבר לדעת מה יחפוץ עד בואנו שמה במקום העבודה אז נדע הדבר. ואולי כי לצד שפרעה לא הצדיק תשובה זו וחשד כי משה ערום יערים עליו ודברי עצמו משיב ואין חס ושלום בפיהו נכונה כי מן הסתם יודעים גם יכולים לידע אלא משה מפי עצמו אמר תשובה זו לנגדו לזה נתכעס עליו ואמר אליו אל תוסף ראות פני וגו': (אור החיים)


{כז}  וַיְחַזֵּק יְהוָֹה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם:

 אונקלוס  וְאַתְקֵיף יְיָ יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא אָבָה לְשַׁלָחוּתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקֵיף יְיָ יַת יִצְרָא דְלִבָּא דְפַרְעה וְלָא צְבָא לְמִפְטְרִינוּן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויחזק. כדרך כי הקשה ה' את רוחו ואמץ את לבבו: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויחזק ה' וגו' ולא אבה וגו'. יעיד הכתוב כי בפעם הזאת החליט בדעתו שלילת שליחות ישראל ולא נשאר בדעתו לחשוב מחשבות אם יחוש למכות או אם יסבול מכות הגדולות אלא חתם הדבר יעבור על דברי ה' הגם שיהרג:

או ירצה שנתחכם לעשות אופן שלא יבואו עליו עוד מכות ובזה אין הכרח לשלחם והוא מה שאמר סמוך לאומרו ולא אבה ויאמר לו פרעה לך מעלי וגו', הכוונה בזה כי לצד שהשכיל בתשע מכות שבאו עליו שכולן היו על זה האופן ב' בהתראה ואחד בלא התראה למאן דאמר ג' שבועות היה מתרה על כל מכה ומכה ולמאן דאמר שבוע א', אמר מעתה במכה זו הבאה תתחייב להיות ההתראה ואם אין התראה אין מכה, לזה נתחכם ואמר השמר לך אל תוסף ראות פני וכיון שכן אין התראה וכיון שאין התראה אין מכה. והנה לא הקשה ה' את לבו לעשות כן אלא עד כלות ט' מכות ולא נשארה אלא מכת בכורות, ולזה אמר משה כן דברת לא אוסיף עוד וגו', ופירוש דברי משה כבר פירשתי אותם בפרשת וארא בפסוק (ז' ג') ואני אקשה, ולא ישמע אליכם פרעה וגו':

ובדרך רמז ירצה באומרו כן דברת תשובה למה שאמר לו ביום ראותך פני תמות השיבו כי אינו יכול להמית ואין בידו אלא כח הדיבור, והוא אומרו כן דברת ולא כן תעשה. או ירצה על זה הדרך כבר דברת כן פעם אחרת, והמכוון הוא ראה מה עלתה בידך כאומרם ז"ל (שמות רבה פ"א) בפסוק (ב' ט"ו) ויבקש להרוג את משה ולא עלתה בידו, גם אמרו (ילקוט קע"ה) שהרג כל שועריו שהניחו למשה ליכנס והשיבו כי אין להם שליטה עליו, ואם כן הבזוי איך מחליט לומר ביום וגו' תמות. וכנגד הענין מצד עצמו שאין אתה חפץ לראות פני גם אני אין אני חפץ להסתכל בדמותך לא אוסיף וגו': (אור החיים)


{כח}  וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת:

 אונקלוס  וַאֲמַר לֵּהּ פַּרְעֹה אִזֵיל מֵעִלָוָי אִסְתַּמַר לָךְ לָא תוֹסִיף לְמֶחֱזֵי אַפַּי אֲרֵי בְּיוֹמָא דְתֶחֱזֵי אַפַּי תְּמוּת: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לֵיהּ פַּרְעה אִיזֵל מֵעִילַוָוי אִיזְדַהַר לָךְ לָא תוֹסִיף לְמֶחֱמֵי סְבַר אַפַּי לְמַלָלָא קֳדָמַי חֲדָא מִן מִלַיָא קַשְׁיָיתָא כְּאִלֵּין אֲרוּם בְּיוֹמָא דְאַתְּ חָמֵי סְבַר אַפַּי יִתְקוֹף רוּגְזִי בָךְ וְאֶמְסוֹר יָתָךְ בְּיַד בְּנֵי נְשָׁא אִילֵין דַּהֲווֹ תַּבְעִין נַפְשָׁךְ לְמִיסַב יָתָהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  תמות. אתה תהיה חייב מיתה שתמרוד במלכות: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לך מעלי. מעלי בגי' בפסח מלמד שבפסח יצאו: אל תוסף. ב' במסו' אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך כי בשביל שאמר לו אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות א''ל השם בעת מותו אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה: (בעל הטורים)


{כט}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ: (פ)

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה יָאוּת מַלֵילְתָּא לָא אוֹסִיף עוֹד לְמֶחֱזֵי אַפָּיךְ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה יָאוּת מַלֵּילְתָּא אֲנָא עַד דַּהֲוֵינָא יָתִיב בְּמִדְיָן אִיתְאֲמַר לִי בְּמֵימַר מִן קֳדָם יְיָ דְגוּבְרַיָא דְבָעוּ לְמִקְטְלִי נַחֲתוּ מִנִּכְסֵיהוֹן וְהִינוּן חֲשִׁיבִין כְּמִיתַיָא וְלָא מִן סוּף דַּהֲוָה עֲלָךְ רַחֲמִין הֲוֵינָא מְצַלֵּי וּמַחְתָא הֲוָה מִתְכַּלְיָא מִינָךְ וּכְדוֹן לָא אוֹסִיף תּוּב לְמֶחֱמֵי סְבַר אַפָּךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כן דברת. יפה דברת ובזמנו, דברת אמת (א) שלא אוסיף עוד ראות פניך (שמו"ר יד, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) (מהרש"ל) פי' יפה דברת פירושו של כן דברת כתרגומו יאות מלילת ואחר כך נתן טעם למה דברת יפה לפי שבזמנו דברת מ"ה יפה הוא לפי שאמרת שלא אוסיף וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כן דברת. כמו כן בנות צלפחד: ולא אוסיף עוד ראות פניך. שאני לא אבוא אליך עוד לעולם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא אוסיף עוד ראות פניך. פעם אחרת אחרי צאתי, כי במכת הבכורות לא ראהו, כי טעם ויקרא למשה ולאהרן (להלן יב לא), שהלך עד פתח ביתם וצעק בחשך קומו צאו מתוך עמי (שם). או ששלח להם על יד המצרים שנאמר בהם (שם לג) ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ. ויתכן שיאמר לא אוסיף עוד ראות פניך, בהיכלך, שלא אבא עוד אני אליך, וכך אמרו באלה שמות רבה יפה אמרת, אל תוסף ראות פני עוד, איני בא אצלך, אתה בא אצלי: (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לא אוסיף עוד. ב' הכא, ואידך ולא אוסיף עוד להכות שרמז לו שכבר כלו כל המכות ולא יוסיף להכותו אלא מכת בכורות שהיתה ע''י השם לבדו: (בעל הטורים)

 ספורנו  לא אוסיף עוד ראות פניך. כי תמות, כענין לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. אמנם כאשר קרא למשה ולאהרן לילה קרא אותם על ידי עבדיו בלבד, כאמרו וירדו כל עבדיך אלה א לי: (ספורנו)

שמות פרק-יא

{א}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עוֹד מַכְתַּשׁ חַד אַיְתִי עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם בָּתַר כֵּן יְשַׁלַח יָתְכוֹן מִכָּא כְּשַׁלָחוּתֵהּ גְמֵירָא תָּרָכָא יְתָרֵךְ יָתְכוֹן מִכָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה תּוּב מַכְתַּשׁ חַד אֲנָא מַיְיתִי עֲלוֹי פַּרְעה וְעִילוֹי מִצְרָאֵי דְקָשֵׁי עֲלֵיהוֹן מִכֻּלְהוֹן וּמִבָּתַר כְּדֵין יִפְטוֹר יַתְכוֹן מִכָּא בְּמִפְטְרֵיהּ גְּמִירָא יְהֵי לֵיהּ מַטְרֵד יִטְרוֹד יַתְכוֹן מִכָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כלה. גמירא, כלה כליל, (ב) כולכם ישלח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) לא מלשון כליה ור"ל כמו גבי כליל תקטר תירגם נמי המתרגם גמירא והתם א"א לפרש לשון כליון אלא לשון כולו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויאמר ה'. היה ראוי שתהיה דבקה בפסוק הזה פרשת ויאמר משה כה אמר ה' ונכנסה ביניהם פרשת עוד נגע אחד. והטעם להורות זה שאמר כה אמר ה'. ומתי נאמר לו. וזה נאמר לו במדין עוד. הנה אנכי הורג את בנך בכורך ובבוא מכת בכורים צוה מאת השם בהר סיני שישאלו איש מאת רעהו וכבר פירשתי למה שם כתוב ושאלה אשה משכנתה. וכאן כתיב וישאלו איש מאת רעהו והנה פי' ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד וכבר אמר השם זה למשה כי רבים ככה. ויאמר גרש יגרש. כאשר אמר וביד חזקה יגרשם מארצו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד. בעמדו לפני פרעה נאמר לו זה, שהרי משיצא מלפניו לא הוסיף ראות פניו, לשון רש''י. וכן אמרו רבותינו (שמו''ר יח א) קפץ עליו האלהים, כביכול נכנס בפלטין של פרעה בשביל משה שאמר לא אוסיף עוד ראות פניך שלא ימצא בדאי, ואתה מוצא שלא דבר הקב''ה עם משה בביתו של פרעה אלא אותה שעה, מנין, כצאתי את העיר וגו' (לעיל ט כט), ועכשיו קפץ הקב''ה ודבר עם משה, שנאמר עוד נגע אחד וגו':

והנה גם בזה קיצר בסיפורים, כי ה' אמר לו עוד נגע אחד אביא על פרעה, והודיעו הנגע ההוא, ואמר לו כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, וכל ענין הפרשה ההיא (פסוקים ד~ח), אבל לא רצה הכתוב להאריך באמירה שאמר השם למשה, כי די במה שספר משה לפרעה כה אמר ה', כמו שפירשתי בארבה (לעיל י ב), ובאו כענין הזה פרשיות רבות בתורה. ובסדר הזה פרשת קדש לי כל בכור, תקצר בדבור הקב''ה למשה (לעיל יג ב), ותאריך במאמר משה אל העם זכור את היום הזה (שם ג), וגמר הפרשה כולה, והם דברי השם אל משה שאמרם לישראל בו בלשון שנצטוה. ואמר (בפסוק ב) דבר נא באזני העם, בצאתך מלפני פרעה: (הרמב"ן)

 אור החיים   ויאמר ה' וגו' עוד נגע וגו'. פרשה זו מגדת מה שכבר אמר ה' קודם. ותמצא כי התחלת המכות נבואה ראשונה שהיתה במדין אמר לו (ג' י"ט) לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה ושלחתי את ידי וגו' ונתתי את חן העם וגו' ושאלה וגו'. ונבואה ב' גם כן במדין הודיעו מכת בכורות דכתיב (ד' כ"ב) בני בכורי וגו' ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך הרי בידו מכת בכורות באחרונה. ונבואה ג' בארץ מצרים אמר אליו (ז' ד') כי סימן סוף המכות הוא כשלא ישמע להם פרעה פירוש שלא ירצה לשמוע דבריהם עוד, אשר על כן כשאמר לו אל תוסף וגו' מזה ידע כי הגיע זמן מכה האחרונה שבה יצאו וידע אותה כי היא זו מכת בכורות ששקולה כנגד כל וכו' הנאמרת אליו בסמיכות מצות ושאלה אשה משכנתה, והוא מה שאמר הכתוב ויאמר ה' עוד נגע וגו' פירוש כבר אמר ה' עוד וגו' פירוש שהוא מה שכתב בנבואות הראשונות כמו שרשמתי, ולזה אמר משה תיכף אל פרעה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו'. והגם שלא מצינו שאמר לו ה' שם פרט זה של כחצות, ילמד סתום מהמפורש כי כן היו שם הדברים אלא שקצר וממקומו אתה למד כי כן אמר אליו ה'. ומעתה לא נאמרה נבואה זו במצרים, גם לא קשה למה יצו ה' פעמים על שאלת כלים ממצרים: (אור החיים)

 ספורנו  ישלח אתכם מזה כשלחו. באותו האופן ששלחו כבר מרצונו אותך ואת אהרן בשבט עברתו, כאמרו ויגרש אותם מאת פני פרעה באותו האופן ישלח אתכם עתה מוכרח בצרתו: כלה גרש יגרש אתכם. אבל אז גרש את שניכם בלבד ומפניו בלבד, אמנם עתה יגרש את כלכם מכל זה המקום. כי אמנם זו מדת צדקו של הקדוש ברוך הוא כשיתעקש אדם מעשות הראוי לבלתי עשות רצון קונו, יעשה מה שברח ממנו בצרה ויגון, ולא לרצון יהיה לו, כאמרו תחת אשר לא עבדת ועבדת את אויביך, אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם כאמרם ז''ל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני: (ספורנו)

 כלי יקר  כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה. פירש"י כולכם ישלח, ונראה שמלת כשלחו מיותרת, ואומר אני שכך פירושו לפי שהיה רע בעיני משה על שנתבייש כי גרשו פרעה ב' פעמים, במכת הארבה כתיב ויגרש אותם מאת פני פרעה, ובמכת החושך ויאמר לו פרעה לך מעלי, והשיב לו הקב"ה אל ירע בעיניך כי זה סימן רע אל פרעה כי התחיל בגירוש מעט מעט עד לסוף שאז את כולכם יגרש, כי מתחילה נאמר ויגרש אותם מאת פני פרעה, אבל לא אמר שלא יוסיפו עוד ראות פניו, ואח"כ הוסיף בגירוש לומר אל תוסף עוד ראות פני, אבל לסוף כשלחו כשיבא העת שישלח אתכם אז כולכם יגרש, לא כעת הראשון הקל בגירוש, כי לא גירש כי אם את משה ואהרן, אבל כשלחו אז כלה גרש יגרש, וזה מדוקדק מן מלת כשלחו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ויאמר עוד נגע אחד. פי' לפני פרעה נאמר לו שהרי משיצא מלפניו לא יסף לראות פניו עוד. וצ"ל שהגביהו הקב"ה למשה י' טפחים מפני טומאת גלולים במצרים: (דעת זקנים)


{ב}  דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב:

 אונקלוס  מַלֵיל כְּעַן קֳדָם עַמָא וּשְׁאִילוּ גְבַר מִן חַבְרֵהּ וְאִתְּתָא מִן חַבְרָתַהּ מָנִין דִכְסַף וּמָנִין דִדְהָב: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵּיל כְּדוֹן בְּמִשְׁמָעֵיהוֹן דְּעַמָּא וִישַׁיְילוּן גְּבַר מִן רַחֲמֵיהּ מִצְרָאֵי וְאִתְּתָא מִן רְחִימָא מִצְרֵיתָא מָאנִין דִּכְסַף וּמָאנִין דִּדְהַב: (תרגום יונתן)

 רש"י  דבר נא. אין נא אלא לשון בקשה, (ג) בבקשה ממך הזהירם על כך, (ד) שלא יאמר אותו צדיק אברהם, ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם (ברכות ט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) פירוש אין נא האמור כאן אלא לשון בקשה: (ד) [גו"א נ"ל שהוצרך לומר הזהירם על כך אף על גב שהוא לטובתם, כדי שלא יאמרו ישראל דבר שהוא לטובתינו אנו יכולים למחול על זה, לפיכך אמר שיזהירם על כך כדי שיהיה מקויים הכתוב וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול]: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  דבר נא. כבר פירשתי נא כי הוא עתה: (אבן עזרא)

 ספורנו  דבר נא באזני העם וישאלו. שלא ידאגו שמא בסבת הממון ימסרו עצמם לרדוף אחריהם, כי בזה תהיה תשועתם: (ספורנו)

 כלי יקר  דבר נא באזני העם וישאלו גו'. ארז"ל (ברכות ט:) אין נא אלא לשון בקשה שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, וקשה למה תלה קיום הבטחתו באמירת אותו צדיק, ובלא אמירתו וכי לא יקים ה' את דברו חלילה. ונראה ליישב זה ע"ד שמסיק במס' ברכות (שם) וישאילום בעל כרחם דישראל משום משוי הדרך, ולפי זה יצא ה' ידי הבטחתו כשהיה מראה להם מקום אשר בו תתקיים הבטחתו, ומה יש לו עוד לעשות אם המה מעצמם אינן רוצים לקבל, ומ"מ יש לחוש שלא יאמר אותו צדיק כו' כי לא ידע שהמה לא בקשו לקבל ובעבור היות אברהם צדיק וישר יהיה עמל בעיניו על שנשתעבדו בהם בחנם, וע"כ נאמר לו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. במלת ואחרי כן, הורה שיקחו להם שכר עבודתם מן המצריים, וע"כ נקט ואחרי כן כי אין שכירות משתלמת כ"א לבסוף, ואע"פ שאין מעצור לה' ליתן לישראל רכוש גדול מבלי שיצטרכו ליקח מן המצרים דרך שאלה ורמאות, מ"מ עשה כן אלהי המשפט להציל מידם שכר עבודתם, כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין צא.) בגביהה בן פסיסא כו', ולפיכך לא היתה נחה דעתו של אותו צדיק בשום רכוש כי אם ברכוש מצרים חלף עבודתם, כי בזה יקבל תנחומין על העבודה הקשה אשר עובד בזרעו, וזה"ש ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, הביא רש"י לשון ואחרי כן מן הטעם שהזכרנו. (כלי יקר)


{ג}  וַיִּתֵּן יְהוָֹה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם: (ס)

 אונקלוס  וִיהַב יְיָ יָת עַמָא לְרַחֲמִין בְּעֵינֵי מִצְרָיִם אַף גַבְרָא משֶׁה רַב לַחֲדָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עַמָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וִיהַב יְיָ יַת עַמָּא לְרַחֲמִין קֳדָם מִצְרָאֵי אוּף גַּבְרָא משֶׁה רַב לַחֲדָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם קֳדָם עַבְדֵי פַרְעה וּקְדָם עַמָּא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויתן. ספר הכתוב כי השם קיים מה שהבטיח למשה. ונתתי את חן העם: וטעם גם האיש משה. כי היו רבים מהם משאילים אותם מפני כבוד משה: ובעיני העם. עם מצרים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים. שלא היו אנשי מצרים שונאים אותם על המכות, אבל מוסיפין בהם אהבה ונושאים חן בעיניהם, לאמר, אנחנו הרשעים גם עושים חמס, וראוי הוא שיחונן אתכם האלהים. גם האיש משה, המביא עליהם המכות, גדול מאד בכל ארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ואנשי ריבו. ובעיני העם, ישראל, אחרי שאמרו לו ירא ה' עליכם וישפוט (לעיל ה כא), אחרי ולא שמעו אל משה מקוצר רוח (שם ו ט), כי נתגדל מאד בעיניהם בראותם כי נאמן הוא לנביא לה':

ויש אומרים כי בעיני העם, עם מצרים. ולא אמר בעיני פרעה ובעיני עבדיו, כי השם אמץ את לבו כנגד משה ודבר לו שלא כהוגן עתה פעמים (לעיל י י, כח), כי רצה ה' שיבא אליו וישתחוה לו כבא אדם אל שונאו, כי כל זה גדולה ומעלה למשה. ולא יתכן לפרש כי ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים הוא חן ההשאלה, כי עתה בזמן ההבטחה לא יאמר ''ויתן ה''', אבל היה אומר ''ואני אתן את חן העם'', ולמטה בשעת מעשה נאמר וה' נתן (להלן יב לו): (הרמב"ן)

 בעל הטורים  גם האיש משה. ס''ת השם. בהיפוך משה רמז שנכפלה גדולתו: (בעל הטורים)

 ספורנו  גם האיש משה גדול מאד. ולכבודו הרבו להשאיל: (ספורנו)


{ד}   רביעי  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְהוָֹה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה כִּדְנַן אֲמַר יְיָ כְּפַלְגוּת לֵילְיָא אֲנָא מִתְגְלִי בְּגוֹ מִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה לְפַרְעה כִּדְנָא אָמַר יְיָ לֵילְיָא חוֹרַן בְּשַׁעְתָּא דָא אֲנָא מִתְגְּלֵי בְּגוֹ מִצְרָאֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויאמר משה כה אמר ה'. בעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו, (ה) שהרי משיצא מלפניו לא הוסיף ראות פניו: כחצות הלילה. כהחלק הלילה, כחצות כמו כעלות (שופטים יג, כ.), בחרות אפם בנו (תהלים קכד, ג.), זהו פשוטו לישבו על אופניו, שאין חצות שם דבר (ו) של חצי. ורבותינו דרשו, כמו כבחצות הלילה, ואמרו שאמר משה כחצות, דמשמע סמוך לו (ז) או לפניו או לאחריו, ולא אמר בחצות, שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו, משה (ח) בדאי הוא (ברכות ד.), אבל הקב"ה יודע עתיו ורגעיו, אמר בחצות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) וא"ת בפרשה שלפני זה ויאמר ה' אל משה עוד נגע וגו' הי"ל לפרש זה שהרי לפניו כתיב לא אוסיף עוד ראות וגו'. וי"ל דפרשה דלעיל כבר אמר לו דבר זה דהא כתיב בפרשת שמות ונתתי את חן העם הזה וגו' אלא שנשנית כאן בעבור שעתה הגיע העת אשר יעדם בה מאז אבל הפרשה הזאת בפרטות שיצאו בה מארץ מצרים ושתהיה כחצות הלילה שלא רמז בו בשום מקו' בהכרח הוא בעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו. וא"ת והא אפי' תפלה קלה לא התפלל משה בתוך העיר וכ"ש דבור חמור וי"ל משום כבוד משה שלא ימצא בדאי דאי לא נאמר לו בעמדו לפני פרעה היה מוכרח לילך בשליחותו של מקום לפני פרעה א"נ דהקב"ה הגביהו למעל' מי' טפחים ודבר עמו כיון שהוא ברשות אחר הרא"ם: (ו) ר"ל דחצות היינו שם דבר כמו חצות לילה אקום להודות לך כמו שאומרים חצי לילה אבל זה אינו כן דא"כ הל"ל חצות בלא כ' שאין הכ' נופל על לשון זה ועוד דכחצות משמע שספק הוא מתי חצות וחלילה שספק הוא קמי הקב"ה אלא ודאי כחצות כהחלק הלילה: (ז) ר"ל שהם אומרים חצות שם דבר הוא כמו בחצי הלילה והקב"ה אמר למשה בחצות הלילה שהוא משמע באמצע הלילה ממש אלא שמשה שינה ואמר כחצות שמא וכו': (ח) וא"ת וכי בשביל השוטים שיטעו ישנה דבורו של מקום (בחיי) י"ל מפני שמן המכה השלישית ואילך הודו החרטומים בנבואת משה שכל דבריו אמת לכך נתיירא משה שלא יתחלל השם ח"ו בחתום כי שמא יטעו עכשיו ויכחישו נבואתו למפרע: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כחצות הלילה. יש מדקדקים שאמרו כחצות שם הפועל. והטעם כאשר יהיה חצי הלילה בשוה. כי רצו לדמותו כמו ויהי בחצי הלילה וידוע כי אין יכולת בחכם לידע רגע חצי היום כי אם בטורח גדול בכלים גדולים של נחשת. ואף כי חצי הלילה שהוא יותר קשה. ולפי דעתי אין צורך לכל זה. כי פי' כחצות הלילה כאשר יעבור חצי הלילה הראשון וככה בחצי הלילה הנשאר. והעד הנאמן ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת. חצות לילה אקום להודות לך: וטעם אני יוצא על הגזירה היוצאת מאת השם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה. אל פרעה אמר כן ואל עבדיו כמו שאמר בסוף דבריו (בפסוק ח) וירדו כל עבדיך אלה אלי. ולא פירש עתה איזה לילה תהיה המכה הזאת, כי הדבור הזה והאמירה אל פרעה קודם ראש חדש ניסן היה. וכשיאמר כחצות הלילה לא יודע איזה לילה הוא. והנה לא הודיעם משה ליל מכתם, אבל אמר בחרי אף לא אוסיף אני ראות פניך, אבל אתה תקראני ועבדיך ישתחוו לי כחצות הלילה לצאת מארצך. ובפרשה השניה (להלן יב יב) פירש לישראל ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה וגו', ובפרשה השלישית אמר (שם כט) ויהי בחצי הלילה הנזכר שעשו בו הפסח: (הרמב"ן)

 אור החיים  כחצות הלילה. כבר דברו רבותינו ז"ל (כרכות ד'.) בטעם אומרו כחצות בכ"ף. ואולי שיכוין עוד על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה פמ"ג) בפסוק (בראשית י"ד ט"ו) ויחלק עליהם לילה כי ליל ט"ו בניסן היה. עוד אמרו ז"ל (בראשית רבה פמ"ב) כי הריגת ד' מלכים שהרג אברהם אבדה כמה אמונות, גם היתה מלחמה גדולה ועצומה ורשומה במלכי עולם כי היו מלכים תקיפים ושלטו על ה' מלכים גדולים ותקיפים ואדם אחד הוא ועבדי ביתו נצחום, לזה ציין לו הזמן ואמר לו כחצות הלילה.הידוע בעולם שיצאתי לישע אברהם אביהם כמו כן אני יוצא וגו':

אני יוצא וגו'. פירוש הגם שיש לי כמה משרתים אף על פי כן אני בעצמי אצא בתוך מצרים, והטעם לב' סיבות, א' לחיבת הבנים שתהיה יציאתם על ידו בכבודו ובעצמו, ב' כי אין מלאך מבחין ההבחנה הגדולה מי הוא שנוצר מטפה ראשונה של אדם שיקרא גם כן בכור הגם שהוא ב' וג' לבטן זולת הוא היוצר הוא הבורא ברוך הוא מכיר הטיפות שצר מי ומי הבכור: (אור החיים)

 כלי יקר  כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים. רש"י פירש בפרשת שמות (ב.יא) על פסוק וירא איש מצרי מכה וגו', שהנוגשים הקימו את ישראל למלאכתם בקרות הגבר, ומהיכן למד רש"י לומר כן שהקימום דווקא בקרות הגבר, ואולי למד רש"י זה ממה שנאמר כחצות הלילה וגו' לפי שמצינו עונשים למצרים מדה כנגד מדה בכל עשר מכות, אבל עדיין לא מצינו עונש מצד הזמן על כן נאמר כחצות הלילה בכ"ף, כמו אותו חצות הלילה שעשו להם עול וחמס להקימם למלאכתם כקרות הגבר ראשון שהוא בחצי הלילה, והיו הנוגשים שרים גדולים, כך הוכו בכורי מצרים ג"כ בחצי הלילה. או קאי על אותו חצות דאברהם כמו שהכה אברהם את המלכים בחצי הלילה כך הוכו בכורי מצרים בחצי הלילה.

ומ"ש אני יוצא, היינו לומר לך שמתחילה יצא הקב"ה בעצמו כדי להפיל שר של מצרים, כי דבר זה אין כח ביד שום שליח או מלאך לעשותו, ואחר זה שלח ה' משחיתים בבכורי מצרים, לכך נאמר אני יוצא בתוך מצרים ולא אמר בתוך ארץ מצרים, ואח"כ אמר ומת כל בכור בארץ מצרים, אלא ודאי שיציאה ראשונה לא היתה בארץ כי אם בשמים. ובזה מתורץ כל קושית המפרשים כי איך אמרו על מכת בכורות אני ולא מלאך כו' והרי הכתוב אומר ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם, אלא מחוורתא כדשנינן. ונקט לשון יוצא ע"ד שנאמר (ישעיה כו.כא) כי הנה ה' יוצא ממקומו ודרשו רז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א) יוצא מכסא רחמים ויושב לו על כסא דין, כך יציאה דהכא היא לעשות שפטים באלהיהם תחילה, כמ"ש (שם לד.ה) כי רותה בשמים חרבי ואח"כ על אדום תרד, כך הוא הענין כאן וזה תירוץ יקר. (כלי יקר)

 דעת זקנים  כחצות. בטכסיס מלך בשר ודם הביא המכות על מצרים מלך ב"ו שסרחה עליו מדינה בתחלה חותר את אמת המים שלהם כך הקב"ה הביא דם ולא יכלו לשתות מן המים ואחר מביא קולנים להריע עליהם בחצוצרות וקול שופר כך הצפרדעים. אחר כן יורה להם חצים כן הכנים שנכנסין לתוכן כחץ. אחר מביא ברברים פי' עם כל להיותם וכן ערוב. אחר כן מביא בני אדם לשלול מקניהם וכן דבר. אחר כן שולח עליהם נפט וכל ריח רע לטנפם. וכן השחין שהיה מסריח. ואחר אבני בליסטרא וכן הברד. אחר כן מביא אכלוסין לכלות זריעותיהן וכן הארבה. אחר כן אוסר בבית האסורין וכן חשך. אחר כן הורג כל גדולים וקטנים שבהם וכן מכת בכורות וכל מה שהביא על המצריים עתיד הקב"ה להביא על עכו"ם דם כדאמרינן ונתתי מופתים וגו' צפרדעים שקולן קשה. וכן בעכו"ם קול שאון מעיר. עפר מצרים לכנים כן בעכו"ם ונהפכו נחליה וגו' ערוב דכתיב וירשוה קאת וקפוד וגו' דבר כן כתיב ונשפטתי אתו בדבר וגו' שחין דכתיב וזאת המגפה וגו'. ברד דכתיב ואבני אלגביש. ארבה דכתיב אמור לצפור כל כנף ולכל חית השדה הקבצו וגו' חשך דכתיב ונטה עליה קו תהו ואבני בהו. מכת בכורים דכתיב והיו לשמה נסיכי צפון: (דעת זקנים)


{ה}  וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:

 אונקלוס  וִימוּת כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבּוּכְרָא דְפַרְעֹה דְעָתִיד לְמִתַּב עַל כָּרְסֵי מַלְכוּתֵהּ עַד בּוּכְרָא דְאַמְתָא דִי בָּתַר רֵיחְיָא וְכֹל בּוּכְרָא דִבְעִירָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִימוּת כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבִּיר בּוּכְרָא דְפַרְעה דְּעָתִיד דְּיֵיתִיב עַל כּוּרְסַיָא מַלְכוּתֵיהּ עַד בּוּכְרָא דְאַמְתָא בִּיצִירְתָּא דִבְמִצְרַיִם דְּמִתְיְלִיד לָהּ כַּד הִיא טַחְנָא אֲחוֹרֵי רֵיחַיָא וְכָל בּוּכְרָא דִבְעִירָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עד בכור השבי. למה לקו השבויים, (ט) כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם, והביאה פורענות על מצרים: מבכור פרעה עד בכור השפחה. כל הפחותים מבכור פרעה וחשובים מבכור השפחה היו בכלל. ולמה לקו בני השפחות, שאף הם היו משעבדים בהם (י) ושמחים בצרתם: וכל בכור בהמה. לפי שהיו עובדין לה, וכשהקב"ה נפרע מן האומה עובדי כוכבים, נפרע מאלהיה (מכילתא פי"ג): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) וא"ת והא לא כתיב הכא בכור השבי אלא לקמן גבי מכה כתיב בכור השבי וי"ל הא דנקטיה רש"י הכא שלא תקשה קושיא אדלעיל לפירוש רבותינו שאמרו שאמר משה כחצות שמא יטעו ויאמרו משה בדאי הוא והלא הוא אמר עד בכור השפחה משמע דהפחותי' מבכור השפחה לא היו בכלל וגבי מכה כתיב עד בכור השבי משמע שגם שבויים לקו ושבויים פחותים מבכור השפחה כדפירש"י לקמן ועז"פ בכור השבי למה לקו השבויים וכו' ר"ל זו אינה קושיא שהמצריים יודעין שמשה לא התרה שילקו הבכורים אלא מאותן שמשעבדין את ישראל דהיינו מבכור פרעה עד בכור השפחה אבל השבויים שלא שעבדו את ישראל לא הי' מתרה בהם ומ"מ אינו מוכח בהדיא מדברי משה שאין שבויים בכלל דגם הם בכלל דבכור השפחה פי' הפחותים ובכור השבי גם הוא פחות. ועי"ל דה"פ שמביא ראיה על מה שפי' לעיל שמא יטעו וכו' ואל תאמר היאך שייך שמשה ישנה בשביל שלא יאמרו ל"פ בכור השבי למה לקו וכו' שהרי מן הדין לא היו ראוין ללקות שהרי לא שעבדו בישראל אלא כדי שלא יאמרו ה"נ כן הוא: (י) [מהרש"ל] טעם השעבוד לחוד לא יתכן לפי שלא היה שעבוד גמור ומטעם שמחה לחוד לא יתכן לפי שלא היו עושים מעשה לכן צריכים ב' טעמים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  היושב על כסאו. הראוי לשבת על כסאו אחריו והזכיר הנכבד מכל מצרים שהוא בן אדוניהם שהכל עבדים לו. והנבזה מהכל בכור השפחה שהוא עבד: וטעם אשר אחר הרחים. שהוא טוחן. כמו ויהי טוחן בבית האסורים. וכבר אמרתי כי הנביאים אינם שומרים המלות רק הטעמים. כי מלת הגמיאיני השקיני. וזכור ושמור ושוא ושקר לא תחמוד ולא תתאוה שוים בטעם. ועוד אדבר על זה בתפלת משה. והנה בכור השפחה. כמו בכור השבי. כי השבויה שפחה היא ותישן בבית הבור בלילה כמנהג האסורים כאשר הזכיר יוסף כי שמו אותי בבור: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ומת כל בכור. ג''פ בכור בפסוק כנגד בכור לאב ובכור לאם וגדול הבית, ובכור בהמה אינו מהחשבון שהוא צריך לגופה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ומת כל בכור. ולא אמר והרגתי כל וגו' להיות כי ה' ברוך הוא פועל הטוב כידו אבל פעולת הרע יצו למשרתיו עושי דברו והם יעשו, לזה לא אמר והרגתי אלא ומת פירוש על ידי שליח, ומעשה ה' המה הזכרת הודעת הבכורות זה הוא וזה גורם כי המשחית ישחיתנו ומת, ומזה יתגלה פירוש אומרו והכיתי שהוא על ידי שליח:

עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (שבת ל"ד.) יהב ביה עיניה וקטליה, גם אמרו ונעשה גל של עצמות. והנה דברים אלו בהשקפה ראשונה ירחקם השכל כי איך תהיה ראיית צדיק לרעה והלא כתיב (משלי כ"ב) טוב עין הוא יבורך, גם ציין ר' שמעון בן יוחאי ז"ל (זהר ח"ג רי"א) לרע עין המזיק בעינו כי הוא חלק רע. אכן אחר ההשקפה בדקדוק אומרם יהיב עיניה היה לו לומר ראה בו בעיניו, אלא להיות כי כל חלק רע שבעולם בהכרח כי יהיה לו דבר המעמיד כל שהוא מהחיוני שהוא בחינת הטוב כי חלק הרע שם מיתה יש לו ואיך יחיה ויהיה במציאות ואין צריך לומר שיתנועע וילך כבעלי חיים, לזה בהכרח שיהיה בו חלק כל שהוא מבחינה הנקראת חיים וזה חלק טוב. ובזה תשכיל להבין מאמרם ז"ל (סוכה נ"ב.) כי לעתיד לבא יביא הקדוש ברוך הוא לס"מ וישחטנו במעמד הצדיקים וכו' עד כאן. ודברים אלו אין להם משמעות כי לא יוצדק שחיטה למלאך, ולמה שהקדמנו תהיה הכוונה כי יסיר ממנו חלק המחייהו ובהסרת ממנו חלק הטוב זו היא שחיטתו:

עוד יש לך לדעת כי כל מקור ישאף למינו וישאבנו, וזה הוא סוד בחינת בירורי ניצוצי הקדושה באמצעות נשמות ישראל ועסק תורתם, והצדיקים העצומים קדמונינו יכירו בהביטם באדם רשע לברר ממנו כח החיוני שהוא בחינת הטוב באמצעות הראיה הדקה אשר יביטו בעין החכמה להוציא חלק הטוב ההוא כי כשיתכוין למול ענף הקדושה תעשה בו נפש הצדיק כמעשה אבן השואבת לברזל הנקראת קאלמיט"ע בלע"ז שתוציאנו ממקום שנקבע שם בראיה, וה' עשה דמיונות בעולם להאמין אדם בתורת חכם. ומעתה נמצא דעת אלהים באומרו ומת כל בכור פירוש כי באמצעות שאני עובר בתוך מצרים בזה ימות מעצמו כל בכור כנתינת עין של חכמים ברשעים ועושים אותם גל של עצמות כי באמצעות כן יצא מהם החיוניות כמו כן הדבר הזה שיפריד מהם באמצעות העברתו שם כל נשמות הבכורות והבן הדברים. ואומרו כל בכור פירוש לא שתצא הנפש מהגוף לבד אלא שגם בחינת נפש תמות גוף ונפש של קליפת בכור מצרים. ואולי כי בזה לא נתעצם שום גלות עוד כבחינת גלות ושעבוד מצרים כי אבד כח הקליפה העצום שהוא בחינת בכור:

וראיתי לתת טעם למה לא יצאו ישראל אלא באמצעות מכת בכורות. עוד למה ה' הכה אפילו בכור שאינו מצרי דכתיב (לקמן י"ב כ"ט) בכור השבי. ואולי כי הטעם הוא לצד שמצינו שקרא ה' לישראל (לעיל ד' כ"ב) בני בכורי וכבר הודיענו רבותינו ז"ל (זהר ח"ב רס"ג) כי כל מה שברא ה' במדת הטוב גם זה לעומת זה עשה האלהים בבחינת הרע וכל בחינה ובחינה שיש בקדושה יש כנגדה בקליפה והקליפה מתאמצת ומתחזקת לאחוז בה, ולזה כנגד בחינת הבכורה שבקדושה היתה בחינת בכורה שבקליפה אוחזת ותוקפת בה לבל שלח עד אשר הרג ה' כל שם הבכורה שבקליפת מצרים בין של מצרים בין של האומות שהיו שם דכתיב עד בכור השבי ובכור השפחה וכל בכור בהמה, וגם בכור ישראל קדש אותם ה' כאומרו (במדבר ח' י"ז) כל בכור וגו' הקדשתי אותם לי כדי שלא תשאר בכורה זולת של קודש אשר הקדיש ה', ולזה מת אפילו בכור בהמה, וכיון שנעקר שם זה נפל ענף הרע שהיה מחזיק בבכור הקדושה ולזה תכף יצאו בני ישראל והגם שמצינו שיצאו ורדפו אחריהם, חשבו שעדיין יש בהם כח לאחוז בם, וצא ולמד מה עלתה בידם לא נותר בהם עד אחד: (אור החיים)

 ספורנו  מבכור פרעה עד בכור השפחה. מן הנכבד מכלם עד הנקלה מכלם, אבל מבכור פרעה עד בכור השבי הוא מן היותר חוטא בזה עד החוטא פחות מכלם: (ספורנו)

 כלי יקר  עד בכור השפחה. מקשים כאן, למה נאמר בשימוש המכה (לקמן יב.כט) עד בכור השבי שהוא מסתמא פחות מבכור השפחה. וכפי הנראה שלא קשה מידי כי יכול להיות שבשעה שנאמרה נבואה זו עדיין לא היו שבויים במצרים, שהרי נבואה זו נאמרה קודם ר"ח ניסן ובתוך זמן זה נעשו קצתם שבויים ואז לקו גם המה בהכרח, הן כדי שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם, הן שהיו שמחים לאידם קודם שנשבו.

דבר אחר, לכך לא הזכיר משה לפני פרעה בכור השבי שלא יקשה פרעה בכור השבי מה פשעו, כי תירוץ שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם אינו מספיק לפרעה. וכ"ש תירוץ של שמחים לאידם ויטעה פרעה לומר לא ה' פעל כל זאת מצד העונש, אלא משה רואה באצטגנינות מכה כללית על כל בכורי מצרים.

וי"א שהכל אחד הוא, כי ביום היו נותנים השבוים לטחון ברחים ובלילה נתנום בבור, ונבואת משה היתה ביום ע"כ קראם בכור השפחה אשר אחר הרחים, אבל המכה היתה בלילה כאשר היו בבור על כן קראם בכור השבי. (כלי יקר)

 דעת זקנים  בארץ מצרים. חוץ לכרך שהרי ומה תפלה קלה הוצרך לצאת לו דכתיב כצאתי את העיר דבור חמור לא כל שכן ומיהו חוץ לכרך מותר לפי שעדיין לא נבחרה ארץ ישראל לדבור והיו כל הארצות כשרות לדבור ומשנבחרה יצאו ואע"פ שנגלה ליחזקאל בחוצה לארץ שנאמר קום צא אל הבקעה בזכות אבות היה ובמקום טהרה על המים כמו נהר כבר. וכן מצינו ויקם יונה לברוח תרשישה שברח לחוצה לארץ מפני הדבור. וכן עד שלא נבחרה ירושלים היו כל הארצו' כשרות למזבחות משנבחרה יצאו שנאמר השמר לך פן תעלה עולותיך וכו' ועוד קודם שלא נבחר בית עולמים היתה עיר ירושלים ראויה לשכינה משנבחר יצאה שנאמר זאת מנוחתי עדי עד. ועוד קודם שלא נבחר אהרן היו כל ישראל ראויין לעבודה משנבחר יצאו שנאמר ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. ועוד קודם שלא נבחר דוד היו כל ישראל ראויין למלכות משנבחר יצאו שנאמר ויבחר בדוד וגו' וכתיב הלא לכם לדעת וגו': (דעת זקנים)


{ו}  וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף:

 אונקלוס  וּתְהֵי צְוַחְתָּא רַבָּא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם דִכְוָתֵהּ לָא הֲוַת וְדִכְוָתֵהּ לָא תוֹסֵף: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְהֵי צְוַוחְתָּא רַבְּתָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם דְּדִכְוָותֵיהּ לֵילְיָא לָא הֲוָת בֵּיהּ מַחְתָּא כְּדָא וְדִכְוָותֵיהּ לֵילְיָא לָא תוֹסֵיף לְמֶהֱוֵי מַחְתָּא כְּדָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  והיתה. לא ראינו כזאת בכל המקרא לומר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף ותחסר מלת על וככה הוא אשר כמוהו לא נהיתה ועל כמוהו לא תוסיף צעקה: וטעם כמוהו. שוד או שבר או מות והדומה להם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וכמוהו. ב' במסו' וכמוהו לא תוסיף וכמהו לא היה לפניו גבי יאשיהו לומר שגם אחריו לא קם כמוהו כדכתיב הכא וכמוהו לא תוסיף: (בעל הטורים)

 ספורנו  אשר כמוהו לא נהיתה. אשר בלילה כמוהו לא נהיתה צעקה כזאת, וזה כי לא היה ליל מלחמת חיל אויבים, כי אמנם אז תרבה הצעקה בעיר, כענין קול צעקה משער הדגים, ויללה מן המשנה, ושבר גדול מהגבעות (צפניה א' י') אבל בלילה כזה שהיה ליל שלום במצרים לא נהיתה ולא תוסיף צעקה כזאת: (ספורנו)


{ז}  וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהֹוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא יַנְזֵק כַּלְבָּא בְּלִישְׁנֵהּ לְמִנְבַּח לְמֵאֲנָשָׁא וְעַד בְּעִירָא בְּדִיל דְתִדְעוּן דְיַפְרֵישׁ יְיָ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְכָל בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא יְהַנְזַק כַּלְבָּא בְּלִשְׁנֵיהּ לְמִנְבַּח לְמֵאֱנָשָׁא וְעַד בְּעִירָא מִן בִּגְלַל דְּתִנְדְּעוּן דְּיַפְרֵישׁ יְיָ בֵּין מִצְרָאֵי וּבֵינֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא יחרץ כלב לשונו. אומר אני שהוא לשון שנון, לא ישנן. וכן לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו (יהושע י, כא.), לא שנן. אז תחרץ (שמואל-ב ה, כד.), תשתנן. למורג חרוץ (ישעי' מא, טו.), שנון. מחשבות חרוץ (משלי כא, ה.), אדם חריף ושנון. ויד חרוצים תעשיר (שם י, ד.), חריפים, סוחרים שנונים: אשר יפלה. יבדיל: (רש"י)

 אבן עזרא  לא יחרץ כלב לשונו. שיפחידם כמו לא חרץ לבנ''י לאיש את לשונו. והטעם שיהיה נובח או נושך. והנה בארץ לא יחרץ להם כלב לשונו ולבהמתם. ואף כי ישלח מן השמים משחית להכות בכוריהם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ולכל בני ישראל וגו'. צריך לדעת הכוונה בזה, ואם לומר שלא ימות אדם מהם, היה לו לומר בפירוש ולא ימות מבני ישראל וגו'. ואולי שנתכוין בסדר הדיבור על דרך אומרם ז"ל (בבא קמא ס:) כלבים צועקים מלאך המות בעיר, לזה אמר ולכל בני ישראל וגו' כדי שתדע שלא ימות מהם אדם שלא יחרץ כלב לשונו שם הא למדת שלא נראה ביניהם מחבל, והוא אומרו למען תדעון אשר יפלה:

עוד נתכוון לרמוז לו כי דוקא במקום שיהיו כל בני ישראל פירוש כולם יחד יהיו ישראל לא יחרץ כלב וגו' זה לך האות כי אין זר אתם אבל אם לא יהיו כולם בני ישראל ויהיה ביניהם איש מצרי יחרץ כלב לשונו הא למדת כי יראה שם משחית, והכוונה בזה לומר לו כי לא תועיל ערמה לבכורות להמלט שהגם שיתחבאו הבכורות המצרים בין ישראל לא ימלטו באמצעות זה, וכן אמרו רז"ל (שמות רבה פי"ח): (אור החיים)

 דעת זקנים  ולכל בני ישראל לא יחרץ וגו'. והיינו הנס דאע"ג דאמרינן כלבים צועקים מלאך המות בא לעיר. וא"כ דין היה לצעק בשעת מכת בכורות אפילו הכי ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו: (דעת זקנים)


{ח}  וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף: (ס)

 אונקלוס  וְיֶחֱתוּן כָּל עַבְדָיךְ אִלֵין לְוָתִי וְיִבְעוֹן מִנִי לְמֵימָר פּוּק אַתְּ וְכָל עַמָא דִי עִמָךְ וּבָתַר כֵּן אֶפּוֹק וּנְפַק מִלְוָת פַּרְעֹה בִּתְקוֹף רְגָז: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְיַחְתוּן כָּל עַבְדָּךְ אִלֵּין לְוָותִי וְיִבְעוּן מָטוּ מִינִי לְמֵימַר פּוּק אַנְתְּ וְכָל עַמָּא דְּעִמָּךְ וּמִבָּתַר כְּדֵין אֶפּוֹק וּנְפַק מִלְוַת פַּרְעה בִּתְקוֹף רְגַז: (תרגום יונתן)

 רש"י  וירדו כל עבדיך. חלק כבוד למלכות (זבחים קב.), שהרי בסוף ירד פרעה בעצמו אליו בלילה ואמר קומו צאו מתוך עמי, ולא אמר לו משה מתחלה וירדת אלי והשתחוית לי: אשר ברגליך. ההולכים אחר עצתך והלוכך: ואחרי כן אצא. עם כל העם (כ) מארצך: ויצא מעם פרעה. כשגמר דבריו (ל) יצא מלפניו: בחרי אף. על שאמר לו אל תוסף (מ) ראות פני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דק"ל מה איכפת ליה לפרעה שיצא הוא לבד ועוד אף אם יצא עם כל ישראל הא לא יצאו אלא חוץ לעיר ויזבחו לכ"פ מארצך: (ל) והיינו כל הפ' של כחצות הלילה ואז יצא ואף שאמר לו פרעה שיצא מלפניו אפ"ה לא יצא: (מ) דק"ל אדרבה פרעה הי"ל לקצוף על משה לפי שמשה התרה בו ודבר אליו קשות ועז"פ וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וירדו. והשתחוו לי לאמר על פיך. וכל העם אשר. ברגליך. שהם ברשותך שאוליכם אל המקום שארצה כמו ויעל ברגליו. והנה בעבור שאמר לו אל תוסף ראות פני יצא בחרי אף: (אבן עזרא)

 אור החיים  וירדו כל עבדיך וגו'. כאן הבטיח כי עבדיו אלו יחיו ולא ימות מהם אחד במכת בכורות. ואולי שהיו כולם פשוטים ואין בכור ביניהם וידע בידיעת נביא. או הגם שהיו ביניהם בכורות אף על פי כן הוציאם מכלל המכה, והטעם לא לצד צדקותם אלא לצד שביזהו פרעה הרשע בפניהם ודבר אליו כדבר הנבל אל תוסף ראות וגו' כי ביום וגו' לזה צריך גם הוא להתבזות בפניהם כדין המבייש חבירו בפני רבים שצריך לפייסו בפניהם, ותמצא שהקפיד משה על הדבר דכתיב ויצא מעם פרעה בחרי אף. והנה הגם שלא אמר משה אלא וירדו כל עבדיך נתכוון לומר גם עליו כי הוא בעצמו יקום לילה אלא שדבר דרך כבוד:

והשתחוו לי לאמר. טעם שלא אמר בפירוש ויאמרו לי, נתכוון לומר כי אמצעות ההשתחויה עצמה יגיד כי כוונתם לאמר צא אתה כיון שהוא אדון עליהם אם כן האדון יעשה חפצו ואין עליו שלטון. עוד ירצה כי להיות כי מנהג המלכים כשיבא אדם לדבר אליהם דבר ישתחוו לפניו ומזה ידע המלך כי הם חפצים לדבר עמו, כי אין מהמוסר לדבר לפני מלך גדול בלא שאלת רשיון גם אין דרך כבוד לשאול רשות לזה ישתחוה ובזה ידע המלך כי חפץ דבר ויאמר אליו דבר, והוא שאמר והשתחוו לי לאמר פירוש שההשתחויה היא להגיד שרוצים לאמר והאמירה צא אתה וגו'. והגם שלא הזכיר הכתוב פרט זה באותה הלילה, קצר ואמר גדולה מהאמור כאן שפרעה עצמו קם לילה וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ואחרי כן אצא. לא אצא מיד כשתבקשו מלפני שאצא אלא אחרי כן, כי אמתין עד הבקר: (ספורנו)


{ט}  וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לָא יְקַבֵּל מִנְכוֹן פַּרְעֹה בְּדִיל לְאַסְגָאָה מוֹפְתַי בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לָא יְקַבֵּיל מִנְכוֹן פַּרְעה מִן בִּגְלַל לְאַסְגָאָה תִּמְהַיַי בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  למען רבות מופתי. מופתי שנים, רבות שלשה, מכת בכורות וקריעת ים סוף ולנער (נ) את מצרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) (נח"י) קשה לי דהכתוב אומר באמ"צ ואלו המופתים היו חוץ לאמ"צ: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויאמר. כמנהג העברים כמשפט הלשון. וכבר אמר השם. ורבים כמוהו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם פרעה. בעבור שהיה ראוי שיפחד פרעה ועבדיו במכת הבכורות ויירא ממנה יותר מכל אשר בא עליהם, וכבר ראו כל דברי משה מתקיימים בהם, בעבור כן הודיעו השם שהוא מחזק את לבו כדי שירבה בו מופתיו במכת בכורות באדם ובבהמה ושפטים באלהיהם. ורש''י אמר מכת בכורות וקריעת ים סוף ולנער המצרים בתוכו. ולא יתכן זה בעבור שאמר (בפסוק הבא) ולא שלח את בני ישראל מארצו: (הרמב"ן)

 אור החיים  ויאמר ה' וגו' לא ישמע. הכוונה בזה אולי שחשב משה כי פרעה בראותו כל המופתים והפלאים אשר עשה משה בזה הגם שיראה כי הלכו ישראל ולא חזרו שמא תפול עליו אימתה ופחד ולא ירדוף אחרי בני ישראל, לזה הודיעו כי לא ישמע פירוש לא יקבל אליכם פירוש למה שאתם חושבים שהחליט דעתו מישראל. ואמר לשון עתיד לומר אפילו אחר מכת בכורות לא אכניע לבו לקצה האחרון לקבל לשלוח בהחלט, והטעם למען רבות מופתי בארץ מצרים כשירדפו אחריהם, ואומרו ארץ כבר אמרו ז"ל (מכילתא י"ד) בפסוק כי ה' נלחם להם במצרים וגו' יעויין שם דבריו:

עוד ירצה להיות שאמר משה והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך ופירוש ברגליך הוא ברשותך, הרי שהוציאם לעם מרשות פרעה ונתנם ברשות משה רועינו מלכינו ובזה גילה לו כי יציאתן ממצרים היתה בעקירת רשות פרעה מעליהם לזה אמר ה' אליו לא ישמע אליכם פרעה פירוש לא יבין דבריכם פרעה, והטעם למען רבות מופתי, ואם יבין הדבר מעת שיאמר לכם בלילה (י"ב ל"א) קומו צאו יחליט הדבר ואין לו מקום לרדוף אחריהם אחר כך ואין מקום למופתים שאני רוצה להרבות מאתים וחמשים מכות יסובבוהו: (אור החיים)

 ספורנו  ויאמר ה' אל משה לא ישמע א 'ליכם פרעה כו'. אמר שבהיות שהאל יתברך אמר אל משה שטעם הכבדת הלב שהיתה לפרעה כי הקשה ה' את רוחו היה כדי להרכות מופתיו, כדי שבהם יכירו המצרים וישראל את גדלו וטובו, כאמרו וידעתם כי אני ה' והנה להשלים כונתו זאת משה ואהרן יחדיו התעסקו לעשות המופתים, לכן עתה כאשר גזר האל יתברך להעניש את המצרים ולהציל את ישראל מאותו העונש, עם היות קצתם ראוים לו בצד מה, ולהפיל את אלהי מצרים, כדי שיחול העונש, וכל זה בזבח הפסח, כאמרו ועברתי והכיתי אעשה שפטים ופסחתי, רצה שתהיה מצותו זאת לישראל על ידי משה ואהרן יחדיו, כמו שהשתדלו יחדיו להשיב את המצרים בתשובה ולהורות את בני ישראל, כדי שיזכו שניהם יחד להוציא לפועל את פרי פעולת השתדלותם: (ספורנו)


{י}  וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְהוָֹה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: (ס)

 אונקלוס  וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן עֲבָדוּ יָת כָּל מוֹפְתַיָא הָאִלֵין קֳדָם פַּרְעֹה וְתַקַף יְיָ יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא שַׁלַח יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעֵהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּמשֶׁה וְאַהֲרן עֲבָדוּ יַת כָּל תִּמְהַיָא הָאִילֵין קֳדָם פַּרְעה וּתְקֵיף יְיָ יַת יִצְרָא דְלִבָּא דְפַרְעה וְלָא פְטַר יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל מֵאַרְעֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומשה ואהרן עשו וגו'. כבר כתב לנו זאת בכל המופתים, ולא שנאה כאן אלא בשביל לסמכה לפרשה של אחריה: (רש"י)

 אבן עזרא  ומשה. אע''פ שעשו כל המופתים הנזכרים לא רך לבו לשלחם כי השם חזקו. והיה ראוי להיות פרשת ויהי בחצי הלילה אחר זה להיות המכות על הסדר רק נכנסה פרשת החדש הזה באמצע. להודיע איך נמלטו בכורי ישראל בבוא המשחית על המצרים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה. הם המופתים הנזכרים למעלה, ואמר זה בעבור שהשלים כל המעשים שעשו, וגזרת מכת בכורות שכבר הודיעו אותה לפרעה, כי במיתת הבכורות אין למשה ואהרן בה מעשה: (הרמב"ן)

 אור החיים  ומשה ואהרן וגו' ויחזק וגו'. כוונת הכתוב לומר שהגם שעשו את כל המופתים האלה אף על פי כן לא נתרצה לשלחם אפילו שלא בהחלט אלא לצאת מארצו לבד כאומרו (לעיל ה' ג') נלכה נא דרך ג' ימים: (אור החיים)

שמות פרק-יב

{א}  וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרן בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויאמר ה' אל משה ואל אהרן. בשביל שאהרן עשה וטרח במופתים כמשה, חלק לו כבוד זה במצוה ראשונה, שכללו עם משה בדבור: בארץ מצרים. חוץ לכרך, או אינו אלא בתוך הכרך, תלמוד לומר כצאתי את העיר וגו', ומה תפלה קלה לא התפלל בתוך הכרך, לפי שהיתה מלאה גילולים, דבר חמור כזה לא כל שכן (מכילתא פסחא פ"א): (רש"י)

 אבן עזרא  ויאמר. עתה הזכיר תחלת המצות שהיו על ידי משה ואהרן כי הם לבדם היו נביאי התורה כי אחריהם לא נתחדשה מצוה רק אם היתה לצורך שעה כדבר גדעון ואליהו ואל יעלה על לבך דבר השיר שהיה בבית השם על יד דוד. כי כמו תקון היה ומוסד שיסד דוד ושלמה וככה כתוב באמונתם. ולא בנבואתם. והגאון אמר כי קבלה היתה בידם מפי משה כי מלך יקום ויחדש כלי שיר. וכמוהו לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אל. משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. וסמיך ליה החודש לומר שראש בית אב אומר מקודש. ד''א אל משה ואל אהרן החודש לומר שעדות החודש כשרה בקרובים כמשה ואהרן: (בעל הטורים)


{ב}  הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:

 אונקלוס  יַרְחָא הָדֵין לְכוֹן רֵישׁ יַרְחִין קַדְמַאי הוּא לְכוֹן לְיַרְחֵי שַׁתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  יַרְחָא הָדֵין לְכוֹן לְמִקְבְּעֵיהּ רֵישׁ יַרְחַיָּיא וּמִנֵּיהּ תֵּשְׁרוּן לְמִמְנֵי חַגַיָא וְזִמְנַיָא וּתְקוּפְתָּא קַדְמָאֵי הוּא לְכוֹן לְמִנְיַן יַרְחֵי שַׁתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  החדש הזה. הראהו לבנה בחדושה (שמו"ר טו, כח.), ואמר לו, כשהירח מתחדש יהיה לך ר"ח. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי (מכילתא שם): הזה. נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזו שעור תראה ותהיה ראויה לקדש, (ס) והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום, שנאמר ויהי ביום דבר ה' (לעיל ז, כח.), ביום צוותו (ויקרא ז, לח.), מן היום אשר צוה ה' והלאה (במדבר טו, כג.), אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) [נח"י] הרא"ם האריך לפלפל וכו' ודבריו אין להם קישור וכו' אבל ל"נ מבואר הוא שצריך חכמה ובינה יתירה לעיני העמים מהא דאמרינן בר"ה דף ך' א"ר זירא א"ר נחמן כ"ד שעי מכסי סיהרא לדידן שית מעתיקא ותמני סרי מחדתא ולדידהו שית מחדתא ותמני סרי מעתיקא הרי שבזה השיעור היה מתקשה אם בשיתא לאחר המולד ואם בתמני סרי לאחר המולד וכו' ע"ש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  החדש הזה. א''ר יהודה הפרסי כי ישראל היו מונים כפי שנות החמה כמשפט העמים הערלים וראייתו ושמדת את החקה הזאת למועדה. כי שנת לבנה איננה שוה. כי ימי החריש והקציר תלוים בהליכת השמש לבדו כפי נטותה לצפון או לדרום. ולא דבר נכונה. ועתה אפרש לך. ידענו כי מהלך הלבנה בגלגל'. בנקודה הידועה כנגד גלגל המזלות עד שובה אל הנקודה בעצמה הם כ''ז יום ושלישית יום בקרוב. והנה נחשוב כי התחברה עם השמש כשהיתה בנקודה הראשונה בתחלת מזל טלה והנה בשובה אל ראש מזל טלה לא מצא' השמש שם כי כבר הלך במהלכו האמצעי כ''ז מעלות כי מהלך שניהם בראיות גמורות הוא ממערב למזרח הפך התנועה העליונה. והנה הלכה הלבנה באלה המעלות שכבר הלך השמש. גם הלכה הלבנה בחלקים שהלך השמש בלכת הלבנה המעלות הנזכרות שני ימים וקרוב מחמש שעות. התחברו שניהם לסוף כ''ט יום וחצי ושני ידות שעה. וע''ג חלקים מחלקי ישראל והשנ' באמת היא לשמש לבדו. כי הוא המוליד זמני קור וחום וקיץ וחורף שהם ד' תקופות השנה. ואז נחשוב שהיתה בתחלת ראש טלה. והוא ילך בגלגלו שס''ה ימים וקרוב מרביעית יום עד שובו פעם שנית ובעבור זה נקרא שנה. והנה אין ללבנה שנה כלל. כאשר אין לשמש חדש כלל. כי לא יתחדש בשמש דבר רק דבר החדוש הוא לאור הלבנה. ובעבור זה נקרא חדש. גם ירח. בעבור חדוש אור הלבנה כי אין לה אור בראיות גמורות. כי אם מהשמש. על כן לא תקדר השמש כי אם ברגע מחברתו עם הלבנה. אם היו בראש הטלה או בזנבו ולא תהיה קדרות ללבנה כי אם בהיותה לנכח השמש בלילה במקומות הנזכרים. ובעבור ששנת העמים קרובה אל שנת החמה. וראו ששתים עשרה פעמים תתחדש הלבנ' בשנת החמה. חלקו ימי השנה על שנים עשר. וקראו לכל חלק חדש. בעבור שהוא קרוב מימות חדש הלבנה. וזאת ההסכמה מהם אינה בדרך התולדות. גם הישמעאלים בעבור שמועדיהם תלוים בימי חדשי הלבנה. ותחלת החדש מליל ראות הלבנה. וראו כי י''ב חדש יש בשנת החמה לא מצאו חשבון יותר קרוב מזה. כי אין בין שני המספרים רק י''א יום. על כן שמו כל שנותיהם שנות הלבנה וכל שנה ישתנה מועד פסחם אחורנית י''א יום עד שיהיו ל''ג שנות חמה הם ל''ד שנות הלבנה כי אלה אינם על דרך התולדות. והשם צוה בתורתו לשמור מועד במועדו. כי אמר שמור את חדש האביב ועשית פסח לה'. והנה אם לא ימצא אביב בחצי החדש. נעשה הפסח בחדש הסמוך אליו. וככה קרא חג השבועות חג הקציר. וסכות חג האסיף. כי הקציר והאסיף תלוים באביב. וראינו שאמר שלא נעשה פסח רק בחצי חדש הלבנה. וככה סכות. והנה צוה לשמור, ימי חדש הלבנה ויהיו המועדים זמניהם שמורים. ומשה לא הזכיר בתורה שנספר י''ב חדש או י''ג. רק אמר בחדש שנמצא אביב בו נחל לספור. והוא יקרא ראשון בין שתהיה השנה מי''ב חדש או י''ג. וככה כתוב בחדש השני בחדש השלישי וכולם על דרך הזה. וניסן ואייר וסיון וכל שמות החדשים אינם לשון קדש כ''א לשון כשדים על כן לא תמצא במקרא כתוב אחד מהם רק בנבואת זכריה ודניאל ועזרא ומגלת אסתר שהיו בגולה. וככה הפירוש בחדש הראשון שנקרא ניסן בל' כשדים רק מצאנו בלשון הקדש שנקראו ג' חדשים בדרך אחרת. ירח זיו. בירח האיתנים. בירח בול. ואם רדפנו אחר הפשט אין ירח זיו ניסן רק אייר כי כן כתוב הוא החדש השני הידוע. שהוא שני לראשון לחדשי ישראל. ומלת למלוך שלמה אינה דבקה עם החדש. רק עם בשנה הרביעית למלוך שלמה. כי לא מצאנו בחשבון כל המלכים שיספר החדשים רק השנ' שמלך הוא. והעד שהוא שכתוב בדברי הימים בחדש השני (בשנת ארבע למלכותו). ויש לטעון על יהודה הפרסי כי כל השנים אינם שוות כי יבא להם שינוי מפאת מערכת המשרתים שירבו הגשמים או ימעטו. וימעט או ירבה החום או הקור בכל חדש שישנה מהמנהג הידוע. על כן לא ימצא אביב בשוב השמש אל הנקודה שהיה שם בתחלת השנה שעברה שנמצא אז אכיב. ויהיה בין אביב לאביב יותר משנה שלימה עם תוספת שבועים. על כן היו ישראל סומכין על האביב הנמצא בארצם באיז' חדש שיהיה נמצא. כי האביב ישתנה עתו בכל הארצות כפי מרחק כל ארץ מהקו השוה. ועתה אתן לך כלל אף ע''פ שישראל בבית המקדש היו מסתכלין אל האביב לא היה עבור השנה מסור להם. כי אם לב''ד שהיה מסתכל לדברים אחרים חוץ מהאביב. ככתוב במשנה.והנה משה לא פירש לנו בתורה איך נקבע השנים והחדשים. ואם לא נמצא אביב מה נעשה. ויש לתמוה מזה תימא גדולה איך פירש דיני כל נגעי המצורע שהוא באדם אחד ולא יעמוד בכל זמן והניח דבר המועדים שכל ישראל חייבים לשמרה בכל זמן ויש כרת על אכילת חמץ בפסח. ועל אכילת יוה''כ. והנה אם סמך על המולד היה לו לפרש. אם הוא כפי המהלך האמצעי. או כפי מולד האמתי שהוא כנגד גלגל המזלות. שפעמים יהי' בין מולד העבור למולד האמתי. פעם להוסיף ופעם לגרוע. קרוב מי''ד שעות. ובעבור זה אמרו אבותינו הקדושים פעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה. וזה לא יוכל לדעת רק מי שהוא יודע בחכמת המזלות. וזה היה לו לפרש על איזה מקום מהארץ הוא המולד. כי הנה בין ירושלים ובין העיר הזאת ששמה לוק''א יותר מג' שעות. ואם על הראייה סמך היה לו לפרש על איזה מקום היא הראייה כי תשתנה קשת המראה בכל מקום. כפי רוחב הארץ וכפי מרחב הלבנה מקו המזלות. על חלוף המראה באורך וברוחב וגבהו ושפלתו ואוירו. ואלה הדברים צריכים פיר' ארוך. ואם לא היה האויר זך הנעשה ר''ח שני ימים מספק. וזה לאות כי סמך על קריאת ב''ד בכל דור ודור. והיתה קבלה בידם שלעולם יקבע ב''ד שבע שנים בכל י''ט שנה. שהם רל''ה חדשים והם ו' אלפים יום תתקל''ט. גם שתי שלישיות יום. גם תקצ''ה חלקים ואלה הם י''ט שנות החמה בלי תוספת ומגרעת. ואל תחוש לשעה ותפ''ה לחשבון תקופת שמואל. וידענו כי לא נעלם ממנו זה. רק תפש דרך קרובה בזמנו לאנשי דורו. כי היום יש בין תקופת האמת ותקופתו קרוב מט' ימים. ואל תתמה על זה כי הנה אמרה הברייתא. הרוצה לידע מקום הלבנה יחשוב שנות העולם ויעשה מהם חדשים. ויתן לכל חדש כ''ט יום וחצי. ושתי ידות שעה שהם תש''כ חלקים. והנה חסר ע''ג חלקים. והנה התחברו מהם בכל מחזור יותר משתי שלישיות יום. והנ' יהי' המרחק בין חשבון מולדות מימי בראשית ובין חשבון מולדנו היום קרוב מחצי שנה. והנה התברר לך כי כלל שנותינו ישוב בכל המחזור שנות החמה. וחדשינו תמיד חדשי הלבנה. וברוך השם שהדריכנו בדרך ישרה. הנה אתן לך ראיה מן המקרא שהמועדין תלויין בבית דין. דכתיב ויועץ המלך חזקיהו לעשות פסח בחדש השני ואם היתה קבלה בידם להסתכל לדבר האביב כאשר אמרו החולקים על רבותינו ז''ל. למה לקח עצה לקבוע פסח בחדש השני. והנה יראה אם דבריהם אמת כי עשה חזקיהו שלש רעות. האחת שלא הקריב פסח במועדו והיה טהור. ולמה איחר זה בעבור רוב הקהל שלא באו. ואין זה כתוב בתורה כי אם בדברי הקבלה. והשנית שאכל והאכיל כל ישראל חמץ בחדש הראשון. והשלישית שבדא מלבו לעשות חג המצות בחדש השני שבעת ימים. וכן לא יעשה כי השם לא צוה לעשות חג המצות בחדש השני רק על אכילת הפסח לילה אחד. כי כל הטמאים אוכלים מצה בחדש הראשון עם כל ישראל. וחלילה חלילה שעשה חזקיהו רעות כאלה. כי הכתוב דבר עליו לא סר מכל מצות ה' ימין ושמאל. גם הוא אמר בתפלתו זכור נא את אשר התהלכתי לפניך והטוב בעיניך עשיתי. והנה עתה אפרש לך דע כי חזקיהו נועץ עם כל הקהל בהכנס החדש הראשון שיעשו פסח בחדש שבא אחריו בעבור רוב הקהל שלא באו והכהנים לא התקדשו למדי. והנה עיבר השנה. והפסח שעשה פסח ראשון היה. ובמועדו נעשה. והעד כי השם נגע האוכלים בפסח בלא ככתוב ואם לא נעשה במועדו למה נגעם אחר שלא היה הפסח מקובל לפניו. ואילו חטא חזקיהו איך התפלל בעדם ושמע השם תפלתו וירפא העם. ואם טען הטוען הלא החכמים ז''ל לא הודו לו שעיבר ניסן בניסן. התשובה אמת אמרו כי מנהג כל בית דין להסתכל בסוף חדש אדר אם הוא צריך לעבר השנה או לא והנה חזקיהו לא עשה כן כי (שגג) שגגה קטנה לעבר השנה בראש חודש ובעבור כי חדש העיבור לעולם יהיה לפני החדש הראשון ע''כ יהיה הוא לעולם ראש לחדשים. ויהיו המועדים בחדש השביעי ממנו. וזהו ראשון הוא לכם לחדשי השנה. וידענו כי מצות רבות הם בתורה זכר ליציאת מצרים והנה ראוי זה להיות תחלת חשבון ישראל. וככה כתוב ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החדש השני. והאומות אומרים כי אם השנה בנויה מהחדשים. הנה חדש האביב הוא יסוד וראש. אם כן למה תחלו מספרכם מהחדש השביעי ותאמרו כי הוא ראש השנה. והתשובה כבר הזכירו חכמינו ז''ל כי ארבעה ראשי שנים הם וראינו מפורש כי קדוש שנת היובל בחדש השביעי בעשור לחדש. ועוד כי צוה השם לקרוא בתורה במועד שנת השמטה כחג הסכות למען ישמעו ולמען ילמדו ואם תחלה שנת השמטה תהי' מניסן למה לא צוה לקרוא בתורה בחג המצות. והנ' חצי שנה עמדו בטלים וכתוב וחג האסיף תקופת השנה. ובמקום אחר הוא אומר וחג האסיף בצאת השנה. ועוד נוכל ללמוד מדרך התורה גם מדרך התולדות שאמר בתחלה לא תזרעו ואחר כן ולא תקצרו. כי הזריעה סמוכה לתשרי לא לניסן. ועוד אם שמנו תחלת השמטה ניסן מי שזרע בשנה הו' לא יקצר בשנה הז'. כי הקציר אחר ניסן הוא וכבר נכנסה שנת השמטה. גם לא יזרע בשנת השמטה. והנה כי דברי חז''ל הם נכונים: ראש חדשים. א''ר משה הכהן אין צריך לומר ראש חדש. רק חדש לבדו. כי הטעם יום חדוש אור הלבנה. וכן כתיב חדש ושבת. חדשיכם ומועדיכם. מדי חדש כחדשו. ואחרים טענו עליו א''כ למה אמר בחדש השביעי באחד לחדש. והוא השיב להסיר הספק גם טענו עליו ובראשי חדשיכם. והוא השיב כי על חדש ניסן ידבר בכל שנה. כי ניסן לבדו הוא ראש חדשים. ושאלוהו א''כ מה קרבן שאר החדשים. והוא השיב כי שם כתוב זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה בפרשה עצמה. וכן אמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות. כי הוא תחלת השנה. ואנחנו לא נניח דברי רז''ל בעבור סברותינו. כי הם אמרו כי בכל חדש יתקעו בחצוצרות והוא הנכון. לומר חדש או ראש חדש. וכתוב עד חדש ימים. שטעמו שימלאו ימי החדש שלו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  החדש הזה לכם ראש חדשים. זו מצוה ראשונה שצוה הקב''ה את ישראל על ידי משה, ולכן אמר בארץ מצרים, כי שאר מצות שבתורה היו בהר סיני, או שבא לומר בארץ מצרים, לא בעיר מצרים, כמו שאמרו רבותינו (מכילתא כאן) חוץ לכרך. והיה ראוי שיאמר תחלה דברו אל כל עדת ישראל לאמר החדש הזה לכם וגומר הפרשה, אבל משה ואהרן הם במקום ישראל, ואמר. לכם כנגד ישראל לדורותם, וחזר ואמר דברו אל כל עדת ישראל, שיצום במצות שעה לקחת פסח מצרים מבעשור:

ולפי מדרשו לכם לומר שקדוש החדש צריך בית דין מומחין (ר''ה כה:). ולכך לא נאמר בתחלה ''דברו אל כל עדת ישראל'', שאין בקדוש החדש אלא משה ואהרן וכיוצא בהם. וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר בחדש השלישי (להלן יט א), ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י יא), ובחדש השביעי באחד לחודש וגו' (שם כט א), וכן כלם:

וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (להלן כ ח), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו, שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחלת שנותינו מתשרי, דכתיב (להלן לד כב) וחג האסיף תקופת השנה, וכתיב (שם כג טז) בצאת השנה, אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזכרון גאולתינו:

וכבר הזכירו רבותינו זה הענין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר''ה א ב, ב''ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד~טו) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש''י. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א) ובמגילת אסתר (ג ז). ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם). ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכלם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה: (הרמב"ן)

 בעל הטורים  החודש הזה. לכם. הפסוק משולש ויש בו ג''פ חודש וכן בין כל א' ואחד ג' תיבות לומר באחד בניסן ר''ה למלכים ולרגלים ולחדשים. חדש בגימ' לרגלים. לכם. אותיות מלך. ניסן בגימ' למלכים. מתחילים עיבור החודש בג' לכן ג''פ חודש בפסוק ונושאין ונותנין בה' שאלו הג''פ א' חודש ב' מהם חדשי חדשים שהם חמשה וגומרים בז' שד''פ כתיב עוד חודש בפרשה וכשתסיר ג''פ חודש שבפסוק ישארו ז' תיבות דשבעה עולים לעיבור השנה: ראשון הוא לכם. וסמיך ליה דברו שאין מקדשין אלא בב''ד הגדול: לחדשי השנה. ב' במסו' דין ואידך עולת חודש בחדשו לחדשי השנה מכאן דרשו חדש והבא קרבן מתרומה חדשה שבאחד בניסן מתחילין להביא מתרומה חדשה דהיינו ראשון הוא לכם לחדשי השנה דהוא ניסן:: (בעל הטורים)

 אור החיים   החדש הזה לכם וגו'. טעם כפל ראש חדשים ראשון הוא וגו', נתכוון לומר כי חדש זה הוא ראש פירוש מובחר שבחדשים על דרך או' (שמות ל') בשמים ראש. ודקדק לומר לכם כי אינו משובח ומעולה שבחדשים אלא לישראל. ותמצא שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה י"א.) בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל, כי החודש מסויים לטובת ישראל ועל זה ראשון הוא ראוי להיות לכם שיהיו מונים מניסן לצד מעלתו. עוד ירמוז באומרו החודש הזה ולא אמר חדש זה, לרמוז על הידוע שהוא הקדוש ברוך הוא דכתיב (לקמן ט"ו ב') זה אלי כי יהיה זה לכם שיגלה להם כאומרם ז"ל (מכילתא י"ד) ראתה שפחה על הים וכו'. עוד ירמוז כי החדש הזה לכם ראש פירוש שיהיה לישראל כינוי בחינת הראש שלא יהיו עוד נבזים ושפלים. עוד רמז בתיבת זה כי יהיה ראש לכל החדשים שהם י"ב כמספר זה: (אור החיים)

 ספורנו  החדש הזה לכם ראש חדשים. מכאן ואילך יהיו החדשים שלכם, לעשות בהם כרצונכם, אבל בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם, אבל היו לעבודת אחרים ורצונם, לפיכך ראשון הוא לכם לחדשי השנה. כי בו התחיל מציאותכם הבחיריי: (ספורנו)

 כלי יקר  החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. לפי שהראה הקב"ה למשה באצבע הלבנה בחדושה לומר כזה ראה וקדש, על כן אמר תחילה החדש הזה ר"ל החידוש הזה יהיה לכם ראש חדשים, שבכל פעם שתראה חידוש הלבנה בתמונה זו אז יהיה לכם ראש חדשים בכל חדשי השנה, ואחר שנתן סימן ידוע אל הימים של כל חדשי השנה לעשותם ראשים לכל ימי החדש שאחריהם, אמר בכלל על כל החדש ראשון הוא לכם לחדשי השנה לעשות כל החדש של ניסן ראשון לכל שאר חדשי השנה, ונקט לכם לכם ב"פ לפי שלכם ראשון מדבר בקידוש החודש שאינו נמסר כ"א לבית דין, וקאי על משה ואהרן שהזכיר לפנים, ולכם שני להורות שהעולם נברא בתשרי כדעת רבי אליעזר, (ר"ה י;) ע"כ אמר לכם להורות שכל האומות ראוי שימנו מן תשרי ראשית השנה, אבל לכם לבד ראוי שתמנו מן ניסן כדי שיהיה זכרון יציאת מצרים תמיד בין עיניכם כמו הרבה מצות שבתורה שבאו לזכר יציאת מצרים, וע"ד שנאמר (שמות כ.ח) זכור את יום השבת לקדשו שראוי לנו למנות כל הימים אחד בשבת שני בשבת כדי שיהיה יום השבת תמיד לזכרון בין עינינו המורה על חידוש העולם כי החידוש מופת על מחדשו, כך בחדשים צוה לנו למנות כל החדשים מניסן כאמור, לכך נאמר ראשון הוא לכם אבל לא לשאר אומות כי אין להם בזכרון יציאת מצרים, וזה מסכים לדברי ר"א.

וצריכין אנו ליתן טעם עוד, למה התחיל כל המצות בקידוש החודש, ולמה נסמכה מצוה זו למצות קרבן פסח. והביאור על זה הוא לפי שאמונת המצריים היתה שמזל טלה רועה לכל המציאות כי מזל מחכים מזל מעשיר (שבת קנו.) לפיכך תועבת מצרים כל רועי צאן כי אין נכון לומר שהמנהיג יהיה מונהג מזולתו כי רועה הוא, ועל כן צוה ה' לשחוט הפסח לפי שמזל טלה הוא ראשון ובכור לכל המזלות וע"י שחיטת הטלה יפקוד ה' על צבא מרום במרום ואח"כ על אדמה תרד על כל בכורי מצרים. והנה חודש ניסן הוא זמן כניסת השמש במזל טלה, ונעשה חודש זה ראש לחדשי השנה כדי שיהיה זכרון יציאת מצרים נגד עינינו תמיד, ויש לחוש שמא מתוך מצוה זו יתן מקום לטועים לחלוק ולומר שמפני חשיבות מזל טלה המשמש בחודש זה נעשה חודש זה ראש לחדשי השנה, ע"כ צוה אל חי מיד לשחוט הטלה לעין כל רואים, ולקיחתו בעשור לחודש בשליש הראשון של החודש כי אז המזל יותר בתקפו ואין לאל ידו להציל את הצאן אשר תחת ממשלתו ועי"ז יכירו וידעו כי יש אלוה גבוה מעל כל גבוה, ועל כן הקדים מצות קידוש החודש לפי שצוה ליקח השה בעשור לחודש ע"כ הוצרך להודיעו מאיזו יום יתחיל למנות עשרה ימים אלו, ואמר לו כזה ראה וקדש ומן אותו יום והלאה ימנה עשרה ימים אלו להודיע חולשת בכור המזלות, ובלקותו ילקו כל בכורי מצרים אשר שמו כסלם בבכור המזלות, וזה טעם למה שמסר להם מצות להתעסק בהם דם פסח ודם מילה, כי דם פסח היינו לבטל דעת המאמינים במזל טלה, ודם מילה לפי שנאמר בפסח כל ערל לא יאכל בו.

ור' מתיא בן חרש היה דורש, (מכילתא ה.כח) לפי שלא היה בידם מצות להתעסק בהם כו', וקשה על דבריו הלא ארז"ל (ויק"ר לב.ה) בזכות ארבע דברים נגאלו אבותינו ממצרים בזכות שלא שנו שמם ולשונם והיו גדורין מעריות ולא היו בהם דלטורין, ועו"ק לשון להתעסק בהם הל"ל ולא היו בידם מצות שיגאלו בזכותם, אלא ודאי שגם ר' מתיא סובר שהיו בידם ד' מצות אלו, אמנם אותן המצות הם בשב ועל תעשה והיו צריכין למצות להתעסק בהם בקום ועשה, כי ארז"ל (סוטה כא.) מצוה בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלא, וכאן היו צריכין ג"כ הצלה שלא ליתן המשחית לבא אל בתיהם, על כן היו צריכין לדם פסח ומילה להתעסק בהם לבטל אמונת מזל טלה, וזהו שפירש"י משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  החודש הזה. כזה ראה וקדש והכל תלוי בקדוש ב"ד כדא' ר' אושעיא כשישראל מגיעין לר"ה הקב"ה אומר למלאכי השרת העמידו בימה והוציאו ספרים כי למחר אני בא ודן עולמי בין כך ובין כך נמלכין ב"ד שלמטה ועברו ודחו ר"ה עד יום של אחריו למחר אין הקב"ה דן את עולמו באין מלאכי השרת לפני הקב"ה ואומרים לפניו רבה"ע לא כך אמרת לנו למחר אני דן את עולמי ונשמוט הדין באפס אומר להם הרי בני דוחין את הדין עד למחר והדבר מסור בידם שאתם צריכין לילך אחר קביעותם וכל מה שהם עושין נעשה עמהם וע"ז אמר משה ע"ה כי מי גוי גדול אשר לו וגו' בכל קראנו אליו קרי ביה קריאתנו אליו כלו' קריאת החדשים והמועדות שלנו אליו נמי הם נקראים ונעשים. ואחז"ל שזה אחד מן הג' דברים שנתקשה משה ע"ה. וקשיא שהרי קטנה היה בסוף החדש כמו בתחלת המולד ואיך יוכל להבחין אם היא מן הישנה או מן החדשה וי"ל דמ"מ יוכל להבחין מתוך הפגימה כי הישנה פגימתה לצד המערב והחדשה לצד מזרח. ד"א כי בסופה עומדת בקרן דרומית מזרחית ובחדושה בקרן דרומית מערבית: (דעת זקנים)


{ג}  דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:

 אונקלוס  מַלִילוּ עִם כָּל כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל לְמֵימַר בְּעַסְרָא לְיַרְחָא הָדֵין וְיִסְבוּן לְהוֹן גְבַר אִמָר לְבֵית אַבָּא אִמָר לְבֵיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  מַלִילוּ עִם כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימַר בְּעַשְרָא לְיַרְחָא הָדֵין זִמְנֵיהּ קָבִיעַ בַּהֲדָא זִימְנָא וְלָא לְדָרַיָא וְיִסְבוּן לְהוֹן אִימַר לְבֵית גְּנִיסְתָּא וְאִין סַגִּיאִין מִמִּנְיָנָא יִסְבוּן אִימְרָא לְבֵיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  דברו אל כל עדת. וכי אהרן מדבר, והלא כבר נאמר אתה תדבר, (ע) אלא חולקין כבוד זה לזה, ואומרים זה לזה למדני, והדבור יוצא מבין שניהם כאלו שניהם מדברים (מכילתא פסחא פ"ג): אל כל עדת ישראל וגו' בעשור לחדש. דברו היום בראש חודש, (פ) שיקחוהו בעשור לחודש (שם): הזה. (צ ) פסח מצרים מקחו מבעשור, ולא פסח דורות (פסחים צו.): שה לבית אבות. למשפחה אחת, (ק) הרי שהיו מרובין יכול שה אחד לכולן, תלמוד לומר שה לבית (מכילתא פ"ג): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) [רא"ם] ואיני מבין דבריו דדלמא אתה תדבר לאהרן הוא דקאמר אבל לישראל שניהם כאחד היו מדברים ועוד אפי' את"ל שפי' אתה תדבר לפרעה הוא דלמא דוקא לפרעה אתה תדבר ולא אהרן אבל לישראל שניהם מדברים. וי"ל שמה דכתיב אתה תדבר וגו' ר"ל אע"פ שאהרן אחיך יהיה נביאך מ"מ אתה תדבר פעם אחת בקיצור השליחות לפרעה כפי ששמעת מפי ואהרן ימליצנו ויטעימנו אח"כ וכמו שהוא גבי פרעה ככה הוא גבי ישראל דכתיב ודבר הוא לך אל העם וגו' ר"ל אע"פ שאהרן יהיה לך לפה לדבר עם העם עם כל זה צריך אתה לדבר אל העם בכל שליחות פעם אחת בקיצור כמ"ש לעיל: (פ) ר"ל בעשור לחדש הזה לא קאי אאמיר' אלא אויקחו דאי קאי אאמירה הל"ל בעשור לחדש הזה לאמר ויקחו וגו' דהוה משמע דאמירה יהיה בעשור לחדש אבל השתא שכתוב לאמר קודם בעשור לחדש קאי אאמירה דלעיל אר"ח: (צ) מדכתיב הזה דמעוטא הוא. ומהרש"ל פי' דהל"ל ויקחו להם בעשור לחדש וגו' שהי' משמע שהצווי של לקיחה קאי על יום העשור אלא לכן כתיב הכי לומר שהשתא יהיה הלקיחה בעשור ולא לדורות: (ק) מדאמר משה לישראל וקחו לכם צאן למשפחותיכם א"כ בית אבות היינו משפחה ולכך פירש"י שה למשפחותיכם שה לבית אבות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  דברו אל כל עדת בני ישראל. כי כל בני מצות. חייבים: ויקחו להם. מי שיש להם ממקנהו כי מקנה רב היה להם או יקנו. ויפת אמר כי מיום העשור יחלו להכין השה יום י''ד רק לא ידענו אם זו מצוה לדורות או על פסח מצרים: שה לבית אבות. אם הם מועטים: שה לבית. אם הם רבים ואחר שאמר שה לבית אבות אמר שה לכל בית ובית ובתחלת זה הספר פירשתי בית: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  איש שה לבית אבות. טעם המצוה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכך צוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון. ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו (שמו''ר טז ב), כש''כ שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכחם בהיותו במעלה העליונה שלו. וכך אמרו (שם) קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים: (הרמב"ן)

 אור החיים  דברו וגו' לאמר. צריך לדעת למה הוצרך לומר דברו ולא סמך על מה שאמר בפסוק ראשון ויאמר ה' וגו' לאמר, ואם לא הספיק לו תיבת לאמר היה לו לומר דברו קודם אומרו החדש הזה כי מצוה זו לישראל לדורותם נתנה ולמה לא אמר קודם לה דברו. עוד קשה אומרו תיבת לאמר כי למי יאמרו ישראל. ואולי כי לצד שבמצוה זו של לקיחת השה יש בה ב' בחינות, א' לטובה כי בה נשאו ראש וראו אותם אויביהם עושים באלהיהם שפטים כאומרם ז"ל (שמות רבה פט"ז), והב' לצד המצוה כי מצות המלך היא לעשות כן והעובר עליו ענוש יענש לזה הוצרך לומר דברו וגו' לאמר, דברו לשון קושי כנגד צורך הדבר וגזירת מלך ולהעניש על כל עובר, ולאמר אמירה רכה כנגד מעלה וכבוד אשר תשיגם בדבר. ולצד שבמצוה שצוה בתחלת הנבואה שהיא לחשוב מניסן אין עונש לעובר על זה כעונש החודל מעשות הפסח ולזה לא אמר כנגדה אלא לאמר אשר על כן הוצרך לחזור ולומר דברו כנגד מצות פסח, ואמר עוד לאמר כי גם בה יש מעלה לישראל כנזכר. ובדרך דרש צום להנהיג את ישראל בהנהגת התורה והמצות להודיעם חוקי ה' ותורותיו ולהנהיגם בדרך ישרה, ולזה אמר דברו ואמר לאמר פירוש כדי שיהיו מעולים, על דרך אומרו (ישעי' ג') אמרו צדיק וגו':

עוד ירצה כי מתחלה ידבר אל הזקנים כמו שמצינו לו שכן עשה משה דכתיב (פסוק כ"א) ויקרא משה לכל זקני ישראל, והוא אומרו דברו אל כל עדת ישראל; לאמר שיאמר להעם, והוא גם כן מה שאמר שם הכתוב ויאמר אליהם:

ויקחו להם וגו'. קשה למה אמר ו' בתחלת ענין. ואולי כי רמז לדברים הנאמרים בדברי משה לישראל דכתיב משכו וקחו וגו' ואמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה שם) משכו ידיכם מעבודה זרה וגו', ודבר זה לא נאמר בדברי ה' והנה מדברי משה נשמע כי כן נאמר לו בנבואה, והוא אומרו ויקחו בתוס' ו' רמז שקדם דיבור ומה הוא משכו שאמר משה. עוד ירצה להיות שאמר בעשור יכול לקח בעשור ישחט לא לקח בעשור לא יקח בי"א בי"ב בי"ג, תלמוד לומר ויקחו לרבות אחר כך ובמכילתא (כאן) למדו דין זה של לקיחה בי"א בי"ב בי"ג מדין קל וחומר ודבר הבא בקל וחומר אם נמצא לו רמז בכתוב נסכים לומר כי לזה נתכוון. עוד ירמוז בדקדוק עוד תיבת להם. עוד אומרו תיבת איש שלא היה צריך לומר אלא ויקחו שה לבית וגו', אכן ירצה על דרך אומרים ז"ל (תנחומא) בפסוק ויקחו לי תרומה וזה לשונו אמר הקב"ה קחו אותי עמכם, והוא אומרו כאן לצד כי זו מצוה ראשונה הודיעם השגת המצוה כי בעשותה ישרה עליו ה' שכינתו בסוד (דברים כ"ח י') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, גם אמרו כי תיבת מצוה יש בה שם הוי"ה חצי בא"ת ב"ש וחצי בפשוט (תיקוני זוהר תיקון כ"ט) והוא אומרו ויקחו להם איש פירוש על דרך אומרם ז"ל (סוטה כ"ט מ"ב:) איש אין איש אלא הקב"ה, כי במצוה זו יקחו להם לקיחה גדולה ועצומה והוא איש שהוא אלהינו מלכנו:

וראיתי לתת לב למה לא צוה ה' בפסח מצרים על הטמאים והערלים ובני הנכר שלא יאכלו מפסח, הן אמת כי אזהרת הטמאים לפי מה שכתבנו בפרשה זאת חקת התורה יש טעם נכון בדבר, אבל הערלים ובני הנכר למה לא צוה אותם ה'. והנה לפי דבריהם ז"ל הוזהרו ישראל על שניהם על המילה כאמור בדברי קבלה (יחזקאל ט"ז) ואראך מתבוססת בדמיך, ואמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה י"ט) דם פסח ודם מילה, ועל בן נכר דרשו רז"ל (שם ט"ז) בפסוק משכו וגו' משכו ידיכם מע"ז הרי שהזהיר על הדבר כי קודם מצות הפסח יצאו מכלל עובדי עבודה זרה ויכנסו בכלל ישראל, וכל זה אינו מספיק לקושייתינו כי למה לא באו הדברים בדברי ה' בעיקר המצוה:

והנה בסוף הפרשה אחר שסדר יציאת ישראל ממצרים נאמרה פרשת זאת חקת הפסח וגו' כל בן נכר וגו' וכל עבד וגו'. וראיתי לר' אברהם בן עזרא ז"ל שכתב כי פרשה זו נאמרה לפסח דורות והוסיף מצות אחרות וכו', ואם נתכוין לומר כי בן נכר וערל הם מצות מוספות בפסח דורות דבריו כאן בטלים הם כפי דברי רבותינו ז"ל, וגם ממה שגמר אומר הכתוב שם בפרשת ערל ובן נכר ואמר (פסוק נ') ויעשו בני ישראל כאשר וגו', ואם לפסח דורות נאמרה פרשה זו לא היה לו לומר ויעשו בני ישראל כאשר צוה וגו' שמשמע שעשו ישראל כל האמור בפרשה, גם מה שאמר שיכוין על פסח שעשו במדבר סיני הם דברים בעלמא ומי ישמע אליו ואין צריך לומר לקבל דבריו בזה, הגם שהרב ז"ל חש לקמחיה ואינו חולק על דברי רבותינו אלא בדבר שאין בו הוראה לעתיד אף על פי כן גם במה שלפנינו חולק בלא עומק המכריח וכיוצא בו:

וראיתי לרבותינו ז"ל במכילתא שאמרו וזה לשונם זאת חקת הפסח בפסח מצרים ובפסח דורות הכתוב מדבר דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר בפסח מצרים הכתוב מדבר אין לי אלא פסח מצרים פסח דורות מנין תלמוד לומר ככל חוקותיו וגו' יעשו אותו על כרחם, הרי דלכל דעת התנאים בפסח מצרים הכתוב מדבר ונעקרו דברי ר' אברהם בן עזרא והיו כלא היו, ולפי זה אפשר שירמוז הכתוב באמרו ויקחו פירוש מלבד מצות מילה ומצות משיכתם מעבודה זרה שהוא בחינת בן נכר שצוה ה' הוסיף עוד לומר ויקחו וגו', ואומרו להם כאן רמז שלילת בן נכר וערל שלא יוכלו לאכול בפסח כמו שבא הדבר מבואר בנבואת זאת חקת הפסח: (אור החיים)

 דעת זקנים  בעשור לחדש. פסח מצרים מקחו בעשור הי' וכאשר ראו בכורי מצרים כך א"ל לישר' מה זאת לכם א"ל פסח הוא שיפסח המקום על בתי בני ישראל במצרים ויהרוג במצרים הבכורו' אצל המצריים ואמרו להם שלחו ישראל כי אתם גורמים לנו למות ולא רצו והם הרגו בהם כמה וכמה והיינו דכתיב למכה מצרים בבכוריהם בכורי מצרים לא נאמר אלא מצרים בבכוריהם שהבכורות הכו עצמן. ועוד אתמר במדרש כי כשלקחו הפסח בעשור לחדש שבת היה שהרי קי"ל דפסח מצרים בחמישי בשבת כדכתיב במס' שבת פ' ר"ע א"כ עשור שלו בשבת שלפניו וכשראו המצרים כשלוקחין הפסחים לשחוט נתקבצו עליהם להרגן כי יראתן של מצרים הי' בהמות ועשה להם הקב"ה נס וניצולו ולכך קרוי שבת הגדול מפני גדול הנס. ומיהו צריך ליתן טעם למה מקחו מבעשור. ואו' רש"י שיתעסקו בברית מילה ובדם פסח ד' ימים. ומקשים ד' ימים למה ואומר הרב יצחק מאיבר"א כדי שימולו וישהו ג' ימים אחר המילה קודם שיצאו לדרך: (דעת זקנים)


{ד}  וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה:

 אונקלוס  וְאִם יִזְעֵיר בֵּיתָא מִלְאִתְמְנָאָה עַל אִמְרָא וְיִסַב הוּא וְשֵׁיבָבֵהּ דְקָרִיב לְבֵיתֵהּ בְּמִנְיַן נַפְשָׁתָא גְבַר לְפוּם מֵיכְלֵהּ תִּתְמְנוּן עַל אִמְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין זְעִירִין אִינְשֵׁי בֵיתָא מִמִּנְיַן עַשְרָא כְּמִיסַת לְמֵיכוּל אִימְרָא וְיִסַב הוּא וְשִׁיבְבֵיהּ דִּקָרֵיב לְבֵיתֵיהּ בִּסְכוּם נַפְשָׁתָא גְּבַר לְפוּם מֵיסַב מֵיכְלֵיהּ תִּיכְסוּן יַת אִימְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם ימעט הבית מהיות משה. ואם יהיו מועטין מהיות משה אחד, שאין יכולין לאכלו ויבא לידי נותר, ולקח הוא ושכנו וגו', זהו משמעו לפי פשוטו. ועוד יש בו מדרש, ללמד שאחר שנמנו עליו, יכולין להתמעט ולמשוך ידיהם הימנו, ולהמנות על שה אחר, אך אם באו למשוך ידיהם ולהתמעט, מהיות משה, יתמעטו בעוד השה קיים, בהיותו בחיים (ר) ולא משנשחט (פסחים פט.): במכסת. חשבון, וכן מכסת הערכך (ויקרא כז, כג.): לפי אכלו. הראוי לאכילה, פרט לחולה וזקן (ש) שאינו יכול לאכול כזית (מכילתא פ"ג): תכסו. (ת ) תתמנון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ר"ל מהיות משה קרינן מחיותו דשה דאותיות אחע"ה מתחלפות: (ש) דמדפסח הוא נאכל על השובע א"כ מאי נפקותא בין בעל אכילה לשאינו בעל אכילה אלא לפי אכלו היינו הראוי לאכילה: (ת) י"ל משום הכי הביא התרגום שלא תאמר תכוסו את אחרים לכך הביא התרגום תתמנון ע"י אחרים [נח"י] ול"נ עיקר כוונת הרב למעוטי שלא תפרש ל' שחיטה לא תשחטו תרגום לא תכסון וכן דעת הש"ס: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואם ימעט הבית מהיות משה. מהיות מעט מאכילת השה. כי אנשי הבית יהיו מועטים. יקח הוא ושכנו: במכסת. חלק. וכן המכס לה'. חלק שיקח כל אחד. וכמוהו ה' מנת חלקי וכוסי. גם תכוסו והיא מפעלי הכפל. והכפל חסר ממלת במכסת גם מן המכם. והנה אמר המכס על משקל וממר ליולדתו. שהוא מפעלי הכפל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  איש לפי אכלו בגימ' אכל כזית לומר, לך שאם אכל כזית יצא: תכוסו על השה שה תמים. שצריך ב' שיים אח' לפסח ואחד לחגיגה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואם ימעט וגו'. הכתוב יתיישב בין לדעת ר' יהודה ובין לדעת ר' יוסי שנחלקו בתורת כהנים (מכילתא, פסחים צ"ט.) לרבי יהודה שאמר צריך שישאר אחד מבני חבורה ראשונה ידוייק אומרו ימעט הבית פירוש שיתמעט מהחבורה ולא כל החבורה, ולרבי יוסי שאמר שלא יניחו הפסח כמות שהוא ידוייק אומרו מהיות משה שמעט שה יתמעט ממנויים ועליו הוא ההקפדה שלא ישאר בלא מנויים, והכתוב שקול הוא:

עוד נראה שיכוון לומר שאין דרך שיהיה השה מועט לאוכליו כי כזית בשר ימצא בו לרבים שיהיו בחבורה:

או ירצה כי ברכת הקודש מרובה הוא וימצא בו שיעור הצריך למנוייו ולא ימצא המיעוט אלא בבית שהם בני חבורה שלא יספיקו לאוכלו:

לפי אכלו תכוסו. יתבאר על דרך אומרם ז"ל (פסחים פ"ח.) שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים וגם על ידי אשתו, גם אמרו (שם פ"ז:) אם היא למודה לבא אצל אביה אוכלת משל אביה לצד היותה רגילה לאכול שם, והוא אומרו איש לפי אכלו. פירוש על אותם שהם רגילים לבא אצלו לאכול וסומכים על שלחנו לפי מה שהם ימנה עמו ושם קנו מקומם:

עוד יתבאר על דרך אומרם (שם צ':) שאונן שוחטין עליו הגם שבשעת שחיטה אינו ראוי כיון שיכול לאכול בלילה שוחטין עליו, והוא אומרו לפי אכלו פירוש הולכין ונמנין בשעת שחיטה על שעת אכילה:

עוד ירצה לפי אכלו על פי מה ששנינו בפסחים (שם) זב וכו' שוחטים עליו וגם אמרינן התם שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כיפורים ועולא אמר אף על טמא שרץ עד כאן, והטעם הוא כל שיכול לאכול את פסחו בעת אכילתו, והוא אומרו לפי אכלו פירוש אין הולכים בו אלא לפי אכילתו של פסח וכל שבשעת אכילתו הוא ראוי לאוכלו הגם שבשעת שחיטה לא היה ראוי שוחטין עליו, ולפי זה הוא הדין טמא מת אם היה יום ז' שלו חל ביום י"ד שוחטין עליו ואוכל לערב:

ומה שאמרו שם בתורת כהנים והובא בפסחים דף צ' סברת תנא שסובר כי ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא (במדכר ט' ו') יום ז' שלהם היה ואף על פי כן נדחו לפסח ב', דוקא טומאת מת דחמירא ולזה אמר (שם) לנפש אדם הגם שלערב היו טהורים. ולר' יוסי הגלילי (שם) נוכל לומר שאפילו טמא מת שחל ז' שלו ביום י"ד שוחטים עליו. ומה גם אם טבלו וכדעת התוספות בפסחים דף צ' ולדעת הראב"ד שהשיג על רמב"ם בפ"ו מהלכות קרבן פסח יעויין שם דבריו והוא היותר קרוב לפשטא דסוגיא: (אור החיים)

 ספורנו  ושכנו הקרוב אל ביתו. אף על פי שיהיו מצריים רבים שוכנים בין בית עברי לבית רעהו, יקרא שכנו אותו העברי שהוא יותר קרוב לביתו משאר העברים: (ספורנו)


{ה}  שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ:

 אונקלוס  אִמַר שְׁלִים דְכַר בַּר שַׁתֵּהּ יְהֵי לְכוֹן מִן אִמְרַיָא וּמִן עִזַיָא תִּסְבוּן: (אונקלוס)

 יונתן  אִימַר שְׁלִים דְּכַר בַּר שַׁתָּא יְהֵי לְכוֹן מִן אִימְרַיָא וּמִן בְּנֵי עִזַּיָא תִּסְבוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  תמים. בלא מום: בן שנה. כל שנתו קרוי בן שנה, (א) כלומר שנולד בשנה זו: מן הכבשים ומן העזים. או מזה או מזה, (ב) שאף עז קרויה שה, שנאמר ושה עזים (דברים יד, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) [נח"י] ואתא למעט דלאחר שעבר עליו שנה אע"פ שעדיין לא נתמלאו שתי שנים פסול לקרבן פסח כדאמר בפסחים דף צ"ז ברש"י זכר בן שתי שנים אינו ראוי לפסח ע"ש מה שהאריך בראיות: (ב) דכתיב ושה עזים ואי אמרת אחד מן הכבשים ואחד מן העזים הל"ל שיים ל' רבים כיון דעז נמי קרוי שה אלא וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שה תמים. שיהיה בלא מום. גם שה יקרא כל א' משני המינים ששם הצאן כוללם וככה שה כשבים ושה עזים. א''ר משה בן עמרם הפרסי כי השה חיוב פסח מצרים. ובארץ ישראל שה או פר. וראייתו וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר שהוא פסח דורות ולא דבר נכונה. כי כל פסח דורות הוא זכר לפסח מצרים ואין ראוי לשנות. רק וזבחת פסח לה' אלהיך צאן חיוב. ובקר לשלמים לאכול בחג מבושל במים. וכמוהו ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך. אתה חייב ובנך ובתך רשות. והעד שכתוב בדברי הימים ששחט יום ארבעה עשר כבשים ופרים. ושם כתוב הכבשים לפסחים והפרים לשלמים בשלו אותם בדודים ובסירו' רק לבד הצאן בשלו באש כמשפט. א''ר ישועה כי יש הפרש בין בן שנה ובין בן שנתו. כי בן שנה עלתה לו שנה ובן שנתו כמשמעו. והנה בקרבן הנשיאים כבש אחד בן שנתו. ובאחרונה כתוב כבשים בני שנה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ו' פעמים שה בפרשה כשתצרף עמהם מן הכבשים רמז שאין פוחתים מששה טלאים מבוקרין: (בעל הטורים)

 אור החיים  ומן העזים תקחו. טעם שהוצרך לומר תקחו לומר אפילו יש כבשים יכול ליקח מן העזים, לזה סמך לקיחה לעזים: (אור החיים)


{ו}  וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם:

 אונקלוס  וִיהֵי לְכוֹן לְמַטְרָא עַד אַרְבְּעָא עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא הָדֵין וְיִכְּסוּן יָתֵהּ כֹּל קְהָלָא כְנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל בֵּין שִׁמְשַּׁיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי לְכוֹן קָטִיר וְנָטִיר עַד אַרְבֵּיסַר יוֹמָא לְיַרְחָא הָדֵין דְּתִנְדְּעוּן דְּלֵיתֵיכוֹן מִסְתַּפְיַן מִמִּצְרָאֵי דְחַמְיָין יָתֵיהּ וְיִכְסוֹן יָתֵיהּ כְּהִילְכָתָא כָּל קְהַל כְּנִישְׁתָּא דְיִשְרָאֵל בֵּינֵי שִׁמְשָׁתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה לכם למשמרת. זה לשון בקור, שטעון בקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה. ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים (ג) מה שלא צוה כן בפסח דורות, היה ר' מתיא בן חרש אומר, הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים (יחזקאל טז, ח.), הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר ואת ערום ועריה (שם ז.), ונתן להם שתי מצות, דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה, שנאמר מתבוססת בדמיך (שם ו.), בשני דמים, ואומר גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו (זכריה ט, יא.), ושהיו שטופים באלילים, (ד) אמר להם משכו וקחו לכם, משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה: ושחטו אתו וגו'. וכי כולן שוחטין, אלא מכאן ששלוחו (ה) של אדם כמותו (מכילתא פ"ה קידושין מא:): קהל עדת ישראל. קהל ועדה וישראל, מכאן אמרו פסחי צבור נשחטין בשלשה כתות זו אחר זו, נכנסת כת ראשונה ננעלו דלתות העזרה וכו', כדאיתא בפסחים (סד.): בין הערבים. משש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים, שהשמש נוטה לבית מבואו לערוב, ולשון בין הערבים נראה בעיני, אותן שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה, עריבת היום בתחלת שבע שעות מכי ינטו צללי ערב, ועריבת הלילה בתחלת הלילה. ערב לשון נשף וחשך, כמו ערבה כל שמחה (ישעי' כד, יא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) והא דלא הקשה לעיל גבי בעשור לחודש ויקחו להם וגו'. ונ"ל דלעיל הייתי אומר מפני בקור ממום צריך ד' ימים ואה"נ דפסח דורות נמי צריך ד' ימים לבקור ולא בא הזה למעט מבקור ד' ימים אלא פסח שני אבל הכא דכתיב והיה לכם למשמרת וגו' וזהו ל' בקור ש"מ דויקחו דכתיב לעיל קיחה ממש הוא א"כ קשה למה לקיחתו ארבעה ימים קודם לשחיטתו כלו' לקיחתו לשם פסח ופסח דורות לקיחתו לשם פסח כ"ז שירצה אך קשה היאך מתורץ הקושיא במה שמביא בשם רבי מתיא בן חרש וכו' ולמה ד' ימים לא פחות ולא יותר וצ"ע: (ד) פי' ועוד טעם אחר שהיו וכו': (ה) [רא"ם] וא"ת אמאי לא יליף מקרא איש שה לבית אבות שאחד לוקח לכל המשפחה ועוד דלמא שאני הכא שיש לו ולשליח שותפות בגויה. וי"ל דנפקא ליה מהני תרי קראי דאם אינו ענין להיכא דאית ליה שותפות בגויה תנהו ענין להיכא שאין לשליח חלק בגויה כדאי' שם בקידושין [נח"י] ואגב חורפיה לא עיין יפה והאריך שם ע"ש ומסיים ול"נ דהל"ל ושחטו אותם דהוי משמע דהרבה אנשים שוחטים הרבה פסחים או הל"ל ושחט אותו השתא דכתיב ושחטו אותו א"כ קשה וכי כולם שוחטים אלא וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והיה לכם ל. משמרת. שישמרנו כל אחד בביתו: בין הערבים. מלה קשה. ורבינו שלמה אמר כי רגע נטות השמש מחצי היום לצד מערב. ולא נתן טעם למה ערבים שנים. והנה כתוב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים. ואין ספק כי בשקוע השמש ידליק את הנרות. וכאשר חפשנו זאת המלה מצאנו כי יקרא רגע בין הערבים ערב. כי כן כתוב בין הערבים תאכלו בשר. ושם כתוב בתת ה' לכם בערב בשר לאכול. ובהדלקת הנרות כתוב יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר. וכתיב עולות לה' לבקר ולערב וכתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. והנה על הפסח שכתוב בו בין הערבים. מצאנו שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים פי' כבא השמש לצד מערב. ואין זה משמע ביאה כי הוא הפך יציאת השמש.מדכתיב השמש יצא על הארץ. שהחל להראות על הארץ. וככה ובא השמש וטהר שלא יראה על הארץ. והנה כתוב על מקרה לילה והיה לפנות ערב ירחץ במים. ואם אין הדבר כן יבאר לנו מה הפרש יש בין כבא השמש של פסח ובין כבוא השמש של מקרה לילה. וככה ובא השמש וטהר. אמרו המינים כי שלשה ערבים הם. וראייתם בעבור שמצאו עד הערב השלישית. והם לא הכירו האמת ולא הבינו. כי כתוב מחר חדש ושלשת תרד מאד. שפירושו כאשר יהיה היום השלישי מהיום הסמוך לערב השדה שאתה נסתר שם. ובעבור זה אמר עד הערב השלישי. ועתה אשוב לפרש דע כי משקל ערבים לעולם נופל על משקל שנים. כמו אבנים. וכמוהו לוחותים. וככה דרכים. והעד יפול באחת. וככה שמים. כי הם שני סדני הגלגל שהם כמו מסמרות נטועים. שעליהם משענות הגלגל. וככה לנטוע שמים. וכבר פירשתי בספר השם הנכבד כי שמים מגזרת שם ישר נכח עמו. רמז לשני מקומות והנה יש לנו שני ערבים האחד עריבת השמש והוא עת ביאתו תחת הארץ. והשני ביאת אורו הנראה בעבים. והנה יש ביניהם קרוב משעה ושליש שעה. אז יבא בעל קרי אל המחנה וידליק אהרן את הנרות אמר הגאון רב סעדיה ז''ל מדת מזבח העולה חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב. ובמדת הזאת לא יעמדו כי אם כהנים מועטים שהם זורקים דמי הפסחים קודם שיקרשו. והנה בימי יאשיהו שהיו ישראל מועטים לא יכלו הכהנים לזרוק דמי הפסחים והשלמים ששחטו לזרקם לשעה ושליש שעה. ואף כי בהיות כל השבטים בארצם. והנה היתה קבלה שיחלו לשחוט מהרגע שיתברר לאדם כי השמש נטה לצד מערב. והזכיר הכתוב בין הערבים שרוב הפסחים אז היו נשחטים שם. והוא סוף הזמן שלא יעבור עד עריבת אור השמש: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בין הערבים. משש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים, שהשמש נוטה לצד מבואו לערוב. ולשון בין הערבים נראה בעיני, אותן שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה. עריבת היום בתחלת שבע, כי ינטו צללי ערב, ועריבת הלילה בתחלת הלילה. ערב, לשון נשף וחשך, כמו ערבה כל שמחה (ישעיה כד יא). לשון רש''י. ור''א השיב מן הכתוב שאמר (להלן ל ח) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים, כי שם כתוב יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר (להלן כז כא), ועוד מן הכתוב בפסח עצמו שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים (דברים טז ו), כי בבא השמש שקיעת החמה. ואין זה תשובה על הרב, שכבר אמרו רבותינו (ברכות ט.) בערב אתה זובח, כבא השמש אתה אוכל, מועד צאתך ממצרים אתה שורף. וכבר כתב הרב זה:

והנכון בעיני בזה, כי הלילה נקרא ''ערב'', כמו שנאמר (להלן פסוק יח) בערב תאכלו מצות, והוא בלילה, שנאמר (להלן פסוק ח) ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות. וכן ויהי ערב ויהי בקר (בראשית א ה), על תחלת הלילה כצאת הכוכבים, וכן בנשף בערב יום באישון לילה ואפילה (משלי ז ט). ויקרא ג''כ סוף היום ''ערב'' כמו שאמרו ויבאו שני המלאכים סדומה בערב ולוט יושב בשער סדום (בראשית יט א). וכן ויהי בערב ותעל השלו (להלן טז יג), ולא בא השלו בלילה. וכן רבים. וכתיב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה (תהלים נה יח):

והנה אלה השלשה עתים כוללים כל היום. אם כן אחרי הצהרים יקרא ערב מיד. וכעלות השמש, וכל עת היותו במזרח, יקרא בקר, והוא ארבע שעות, כמו שהעידו על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות (עדיות ו א), ואחר הבקר יקרא העת צהרים, כמו שנאמר מהבקר ועד הצהרים (מ''א יח כו), והן שתי השעות החמישית והשישית, והוא מלשון צוהר תעשה לתיבה (בראשית ו טז), כענין זוהר. ויזכיר בהן לשון רבים, בעבור שהן שתים. והנה הם שני צהרים, או מפני שיצהירו כל הצדדין, כי בבקר האור במזרח, ובערב הוא במערב, ובאמצע היום בגובה הרקיע מאיר לכל הצדדין. וכאשר יעברו הצהרים ויסור השמש מזרוח בשני הצדדין יקרא ''ערבים'' מפני שיערוב השמש משני הצדדין ההם, והזמן הזה הוא כל עת זרוח השמש ברקיע. אבל בשקיעת החמה, והוא כמו שעה ורביע על דעת רבותינו (פסחים נח:), אינו זמן השחיטה ואינו נקרא ערבים, אבל הוא ערב יום:

ואמר בין הערבים, כי בין במקום הזה איננו מבדיל, אבל הוא כענין בתוכם, והוא כמו בינותינו בינינו וביניך (בראשית כו כח), ביני ובינך מה היא (שם כג טו), על בין עבותים (יחזקאל יט יא), מבינות לגלגל (שם י ו), כמו בתוכם. מבין השריפה (במדבר יז ב), מתוכה, כענין שנאמר ותקם בעוד לילה (משלי לא טו), בתוך לילה, וכן בין הערבים. ולא נאמר בערבים, שלא יהיה במשמע ערב ימים רבים. והנה אמר הכתוב שנשחט את הפסח בתוך הערבים, כי זמן השחיטה מן התורה הוא משש שעות ולמעלה עד תחלת שקיעת החמה, וכן אמר בארבעה עשר לחדש בן הערבים פסח לה' (ויקרא כג ה), שהוא זמן השחיטה, וכן בין הערבים תעשו אותו (במדבר ט ג), על תחלת העשייה שהיא השחיטה, וכן בין הערבים תאכלו בשר (להלן טז יב), הם השעות הנזכרות, כי היה להם לאכילת הבשר זמן גדול. ואמר (שם יג) ויהי בערב ותעל השלו, כי עלה ביום הראשון לשעה אחת בערב:

ויתכן שיהיה הלשון כדברי רש''י, שני ערבים, ערב בקר וערב יום, כי כן יאמר הכתוב מנחת הבקר ומנחת הערב, שנאמר (מ''ב ג כ) ויהי בבקר כעלות המנחה, ואומר (עזרא ט ד~ה) עד למנחת הערב ובמנחת הערב קמתי מתעניתי. ומנחה לשון מנוחת השמש והשקט אורו הגדול, כדמתרגמינן למנח יומא (בראשית ג ח), והן מנחה גדולה ומנחה קטנה שהזכירו חכמים (ברכות כו:). והנה כל הזמן הזה להדלקת הנרות ולקטרת שאינן כשרין בלילה אלא בזמן תמיד של בין הערבים וקודמין לו, ולזה יטה דעת אונקלוס שאמר בין שמשיא, שמש המזרח ושמש המערב, ואמר הכתוב (להלן כז כא) יערוך אותו אהרן מערב עד בקר, שתהיינה דולקות כל הלילה:

והנה נוכל לפרש שם תזבח את הפסח בערב (דברים טז ו), בזמן הנזכר, כי נקרא ערב, ויהיה כבא השמש מועד צאתך ממצרים מחובר עם ובשלת ואכלת, וכן רבים. אבל על דעתי אין ''תזבח את הפסח'' על השחיטה, אבל יאמר במקום אשר יבחר ה' אלהיך, שם תעשה זבח הפסח בלילה כבא השמש שהוא מועד צאתך ממצרים, כמו שנאמר (שם טז א) הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה. ואמר על זו העשייה ובשלת ואכלת במקום ההוא הנזכר, והפסח עצמו יקרא זבח, לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד כה), פסחי:

וזה טעם כל הפרשה (דברים טז א) שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך כי בחדש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה וגו' לא תאכל עליו חמץ, הזכיר העשייה והלילה, וצוה איך יאכלוהו, והזכיר שבעת הימים (פסוק ג~ד), ואין בכל הפרשה ההיא זכר ליום ארבעה עשר והשחיטה בו. וכן אמר ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר (דברים טז ד). והנה בערב ביום הראשון, יום חמשה עשר, הראשון בשבעת הימים הנזכרים. כי יום ארבעה עשר לא הוזכר כאן כלל, וכן בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות (להלן פסוק יח) הוא ליל חמשה עשר. והנה פירוש אשר תזבח בערב שלא ילין לבקר מן הבשר אשר תעשה אותו זבח בערב יום הראשון: (הרמב"ן)

 אור החיים  והיה לכם למשמרת. פירוש צריך שמירה כדין קדשים כיון שקרא עליו שם פסח. עוד ירמוז על דרך אומרם ז"ל (שיד השירים רבה פ' כשושנה בין החוחים) בפסוק גוי מקרב גוי שהיו ישראל במצרים סרוכים קצת בחוקי עבודה זרה מצד היותם בין המצריים, ואמרו עוד (שמות רבה פט"ז) שרמז הכתוב באומרו משכו שימשכו מעבודה זרה. והנה אין כוונתם ז"ל לומר חס ושלום שהיו עובדי עבודה זרה אלא לצד שהיו ביניהם מבלי ידיעתם יעשו חוקים של עובדי עבודה זרה בפרטי המלבושים והמאכלים ודברים הרגילים, ואשר על כן מלבד שצוה שיעקרו מאותם פרטים שידמו להם נתחכם עוד אל עליון לעקור בחינת הרע מהם ולעשות תיקון עון זה ואמר שיקחו הטלה שהיא עבודה זרה של מצרים שבה היה לישראל המכשולות ויעשו בה מצוה האמורה בענין ובזה יהיה להם תיקון לשמירת עון עבודה זרה, והוא אומרו והיה לכם למשמרת פירוש במקום מצות שמירת עבודה זרה כשינהגו בו משפט כתוב והבן: (אור החיים)


{ז}  וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם:

 אונקלוס  וְיִסְבוּן מִן דְמָא וְיִתְּנוּן עַל תְּרֵין סִפַּיָא וְעַל שַׁקְפָא עַל בָּתַּיָא דְיֵכְלוּן יָתֵהּ בְּהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסְבוּן מִן דְּמָא וְיִתְּנוּן עַל תְּרֵין סִיפַיָּיא וְעִילוֹי מִסְקוּפָא עִלָּאָה מִלְּבַּר עַל בָּתַּיָא דְיֵיכְלוּן יָתֵיהּ וּדְדַמְכוּן בְּהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולקחו מן הדם. זו קבלת (ו) הדם, יכול ביד, (ז) תלמוד לומר אשר בסף: המזוזות. הם הזקופות, אחת מכאן לפתח ואחת מכאן: המשקוף. הוא העליון, שהדלת שוקף עליו כשסוגרין אותו, לינט"ל בלע"ז. ולשון שקיפה, חבטה, כמו קול עלה נדף (ויקרא כו, לו.), טרפא דשקיף. חבורה, משקופי: על הבתים אשר יאכלו אותו בהם. ולא על משקוף ומזוזות שבבית התבן ובבית הבקר, (ח) שאין דרין בתוכו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דלא הל"ל אלא ונתנו מן הדם ולקחו ל"ל אלא זו קבלה: (ז) [נח"י] וה"פ מאחר שולקחו היינו שמקבל את הדם ולא כתיב לתוך מה יקבל יכול אף ביד ת"ל בסף: (ח) מדכתיב אשר יאכלו אותו בהם וא"ל דדוקא כתיב על הבתים אשר יאכלו אותו בהם אבל בית שאין אוכלין בתוכו אע"פ שראוי לדור בתוכו אין נותנין שם דם שהרי כתיב בסמוך והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם משמע אם ראוי לדור בהם אע"פ שאין אוכלין בתוכו נותנין שם דם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  על שתי המזוזת. של פתח הבית. ועוד יפרש משה איך יקחו את הדם. ומלת משקוף. מגזרת חלון וישקף. וזה המשקוף הוא על פתח הבית. וככה מנהג כל ארץ ישמעאל. כי מנהג הערלים לא היה כמנהג המצריים ואפי' במאכליהן כמו פתות אותה פתים. וככה תכשיטי הנשים לשום נזם באף ובאזן. וכל אשר הזכיר ישעיהו על בנות ציון. וככה אין בית להם כי אם בחצר האחת יקרא פתח הבית. והחיצון שער החצר. ורבים אמרו כי נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות להראות שישחטו תועבת מצרים בפרהסיא כי כבר נפל פחדם עליהם ולא יפחדו שיסקלום. ואילו היה כן היה זה בשער החצר. והנה לא הושם הדם כי אם בסתר שסגרו שער החצר. והם שחטו בין הערבים שלא יראה אדם שהוא סמוך ללילה ואיש לא יצא מפתח ביתו עד בקר שהלכו לדרכם וסגרו כל אחד שער חצרו כי המצריים חשבו שישובו. רק הטעם להיות הדם על המשקוף להיותו כופר בעד כל האוכל בבית ויהיה סימן למשחית שיראנו. כדרך והתוית תיו: ומלת בתים. משונה בדקדוק. כי יש דגש אחר קמץ גדול ואין זה משפט הלשון. רק אם היה הקמץ חטף כמו רנו שמים. אולי היה כן בעבור חסרון יו''ד בית שלא תתערב זאת הגזרה עם גזרת עשרת הבתים חומר שהוא פתח. לשון רבים מן האיפה והבת. ומלת על הבתים יורנו כי היא מלעיל הפך המנהג: (אבן עזרא)

 כלי יקר  ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף. ומשה הפך הסדר ואמר והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות, ועל דרך המדרש (איכ"ר ה.כא) נוכל לומר כי אמרו שהקב"ה אמר לישראל (מלאכי ג.ז) שובו אלי תחילה ואח"כ אשובה אליכם וכנסת ישראל משיבה אין בי כח לשוב תחילה אלא אתה תהיה המתחיל שנאמר (איכה ה.כא) השיבנו ה' אליך ואח"כ ונשובה, ועל דרך זה יפורש המשקוף כלפי השי"ת עליון על כל, כד"א (תהלים קב.כ) כי השקיף ממרום קדשו, ושתי המזוזות המחזיקים המשקוף היינו זכות אבות ואמהות, כמ"ש (דברים לג.כז) מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם. כי האבות מתחת למרכבה והם זרועות עולם, לכך אמר הקב"ה כחולק כבוד ליראיו ונתנו על שתי המזוזות תחילה ואח"כ על המשקוף, לומר שהצדיקים בני אבות ואמהות יהיו המתחילים, ומשה אמר והגעתם אל המשקוף תחילה כי אין בנו כח להתחיל.

ויש אומרים, שהוא ע"ד שפירש"י בשיר השירים (ז.ב) שישראל מקלסים להקב"ה מלמעלה למטה והקב"ה מונה קילוסם מלמטה למעלה, על כן הקדים הקב"ה המזוזות למשקוף לומר שהשפע עולה מלמטה כי הצדיקים מוסיפין כח בגבורה של מעלה, אמנם מפני הכבוד הקדים משה המשקוף למזוזות לומר שהשפע יורד מלמעלה למטה כי זה דרך כבוד אל השי"ת. ואם נפשך לומר ששתי המזוזות כנגד משה ואהרן יבא ג"כ אל נכון, כי הקב"ה חלק להם כבוד והם חלקו כבוד אל השי"ת. (כלי יקר)


{ח}  וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:

 אונקלוס  וְיֵכְלוּן יָת בִּסְרָא בְּלֵילָא הַהוּא טְּוֵי נוּר וּפַטִיר עַל מְרָרִין יֵכְלֻנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵיכְלוּן יַת בִּישְרָא בְּלֵילְיָא הָדֵין דַּחֲמֵיסַר בְּנִיסַן עַד פַּלְגוּתֵיהּ דְּלֵילְיָא טְוֵי נוּר וּפַטִּיר עַל תַּמְכָא וְעוּלְשִׁין יֵיכְלוּנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  את הבשר. ולא גידים (ט) ועצמות (מכילתא פ"ו): על מררים. כל עשב מר נקרא מרור, (י) וציום לאכול מרור זכר לוימררו את חייהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דאל"כ לכתוב ואכלו אותו הבשר ל"ל [ג"א] ודוקא הגידין שהם קשין שאין נאכלין מחמת קושיין קמיירי: (י) מדכתיב מצות על מרורים הקיש מרור למצה מה מצה מין זרעים וכל דבר הבא לידי חימוץ יצא ידי מצה אף מרור מין זרעי' וכל עשב מר יצא ידי מרור: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  על מרורים יאכלוהו. אמר אחד מחכמי ספרד. ידוע כי הליחה תגבר בארץ מצרים בעבור מימי היאור ובעבור שלא ירד שם גשם כי האויר הוא לח תמיד. ע''כ מנהגם היה לאכול בכל שלחנם מיני מרורים רבים מעשבים וחרדל ואפי' לא יהיה למצרי אלא פת לבדה לעולם המרורים יהיו על שלחנו לטבול בו הפת כי הם רפואה לאויר' ואנחנו נסמוך ע''ד קדמוננו ז''ל שפירשו לנו כי המרורים זכר לוימררו את חייהם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ומצות על מרורים יאכלוהו. שיעורו ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש, ובמצות עם מרורים יאכלוהו. וכן על מצות ומרורים (במדבר ט יא), כמו עם, וכמוהו ויבאו האנשים על הנשים (להלן לה כב), וכן ראשו על כרעיו ועל קרבו (בפסוק הבא). ולא אמר ''עם'', ללמד שאינו חובה שיהא כורכן בבת אחת ואוכלן. ויחסר הכתוב בי''ת, כמו ירחצו מים (להלן ל כ), וימת סלד לא בנים (דהי''א ב ל). וילמד הכתוב שאין מצוה במרורים אלא עם אכילת הבשר, אבל המצות חזר וצוה (להלן פסוק יח) בערב תאכלו מצות, אפילו בפני עצמן, כדעת רבותינו (פסחים קכ.):

ויותר נכון שנאמר כי ומצות נמשך למעלה, ואכלו את הבשר ומצות, וחזר וצוה עם מרורים יאכלוהו לבשר הנזכר, והנה צוה באכילת הבשר ובאכילת המצות, ולא צוה באכילת המרורים, רק אמר שיאכלו לבשר עם מרורים, ירמוז שאין במרורים מצוה רק לאכול הבשר עמהם, ובזמן שאין בשר אין במרורים מצוה. וגם אינם מעכבים הבשר, ואם אכל פסח ולא אכל מרורים ידי פסח יצא, כי המצוה בפסח כמו המצוה במצה, כל אחת צואה בפני עצמה: (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואכלו את הבשר. הפסוק מתחיל באכילה ומסיים באכילה על מרורים יאכלוהו רמז שצריך שתי אכילות אכילת פסח ואכילת חגיגה: יאכלהו. וסמיך ליה אל תאכלו לומר שיאכלוהו דוקא לשם פסח ולא לשם אכילה גסה: יאכ. לוהו ד' במסו' ב' בעניני דפסח ואידך אהרן ובניו יאכלוהו בענינא דמלואים מה התם נצטוו ומפתח אוהל מועד לא תצאו הכא נמי ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו ואידך כי מאספיו יאכלוהו דאתקש גאולה אחרונה לגאולה ראשונה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואכלו את הבשר. רבותינו ז"ל (פסחים פ"ג.) אמרו את הבשר ולא גידים ועצמות קרנים וטלפים. ולדבריהם למה אמר את מה בא לרבות. ונראה כי בא לרבות מה שאמרו במשנה (שם פ"ד.) כל הנאכל בשור הגדול נאכל בגדי הרך, ומפרש לה רבא כל הנאכל בשור הגדול בשלקא וכו':

עוד ירצה על פי מחלוקת ר' יוחנן ודיש לקיש (שם) בגידין שסופם להתקשות לר' יוחנן נמנין ולריש לקיש אין נמנין. לר' יוחנן יתבאר הכתוב על זה הדרך את הבשר כל שדמו לבשר שעמהם קאמר והרי הם דומין, ולריש לקיש כל שדומין לבשר בבחינת הבשר מצד עצמו וכשם שהבשר אין סופו להתקשות וכו':

ומצות על מרורים. לפי פשט הכתוב לפי מה שראינו שאמר ה' שצריך צלי אש ושיהיה שלם כו' זה יגיד שדעת עליון הוא להראות בחינה הגדולה והחירות ואין רשות אחרים עליהם, ולפי זה גם המרורים שיצו ה' הוא לצד כי כן דרך אוכלי צלי לאכול עמו דבר חד כי בזה יערב לחיך האוכל ויאכל בכל אות נפשו. גם בזה יוכר גודל העריבות כשיקדים לפיו מרורים. גם מה שהזכיר המצות הוא פרט אשר יכונן חיך אוכל יטעם לו הצלי. והנה ג' השריגים יטעימו יחד והוא רומז לג' דברים, הא' הוא הגלות שמררו את חייהם, הב' היא היציאה תיכף ומיד שלא הספיק בצקם להחמיץ במצרים, ג' אשר פסח ה' על בתיהם והוא בחינת הגאולה כי עבר ה' בארץ מצרים ונתק חבל מוסרות העבות שהיו תוקפים בהם שהוא בחינת הבכורה וכמו שפירשתי הענין במקומו (לעיל י"א ה'). ושלשת הענינים יחד היו צריכין להיות וזולת א' אין נס בשנים האחרים, שאם לא היה הגלות לא היו משיגים אשר השיגו מהצירוף ומה שבררו, ומה גם לפי מה שכתבנו במקומות אחרים (ויגש מו ג) כי גוי גדול עצמו שהוציא ה' ממצרים הם בחינות ניצוצי הקדושה ששם היתה ושם נמצאת, וסגולת הוצאתה הוא המרור אשר מררו את חייהם, והוא סוד אומרו (קהלת ח') עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. ואילו לא היה המהירות שהוציאם ה' היו חוזרים ומשתקעים בוררים ומתבררים, והוא מאמר התנא (הגדה) ואלו לא הוציא וכו' עדיין וכו' והיינו עבדים לפרעה וכו' דכתיב (לקמן יב לט) ולא יכלו להתמהמה, ועיקר הגאולה היא הפסיחה. נמצאת אומר כי שלשתם יחד הם העיקר, ולזה היה הלל מדקדק לכורכם יחד (פסחים קט"ו.): (אור החיים)

 דעת זקנים  ואכלו את הבשר. לכך נהגו העם לעשות בליל פסח שלש מצות זכר לשלש סאין שאמר מהרי שלש סאים ופסח היה. ויש אומר זכר לשלשה אבות ובציעתה זכר לקריעת ים סוף וירדן שנבקע בפסח ונברך על הפרוסה אכילת מצה כדאי' בפסחים מה דרכו של עני בפרוסה ושני טיבולין על ב' טבילות שטבלו יליד בית ומקנת כסף. ד"א כנגד שתי הזאות אחת על המשקוף ואחת על המזוזות. ד"א כנגד דם ברית ודם פסח שנאמר מתבוססת בדמיך. ובערבי פסחים מוכח שהן להיכרא דתינוקות שהיו רגילין לאכול ירקות לאחר אכילה לקנוח. והשתא קא אכלי קודם סעודה. ישאלו מה נשתנה ועוד היכר אחריתי כי כשיראו בשאר ימים טובים שלא ישתו קודם רק כוס א' ועכשיו מוזגין כוס ב' אז ישאלו וכן מסיק התם וכאן הבן שואל. וחרוסת זכר לטיט ונותנין בו תפוחים זכר לתפוח כדכתיב לעיל תחת התפוח עוררתיך ומיני תבלין דומין לתבן זכר לתבן ואגוזים ושקדים שמלבנין החרוסת זכר לטיט שעושין מסיד שהוא לבן. וכן הביא בערבי פסחים תבלין זכר לתבן חרוסת זכר לטיט ב' תבשילין זכר למשה ואהרן. ד"א דג כנגד לויתן. ביצה כנגד זיז שדי. ובערבי פסחים מסיק אחד זכר לפסח וא' זכר לחגיגה. ד' כוסות כנגד ד' גאולות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וכוס חמישי דהיינו למאן דצריך למשתיה הוא כנגד והבאתי שגם הוא גאולה כדא' אינשי מאן דמליה שחרריה ומסר כל דידיה בידיה אי לא אייתיה לבי דריה מאי אהני ליה פי' עבד ששחררו רבו ומסר לו גביעו בידו אם לא הביאו לבית דירתו מה מועיל לו כל הטובה ה"נ אם לא הביא הקב"ה אותן לארץ ישראל מה היה מועיל להם היציאה של מצרים. ד"א ד' כוסות כנגד ד' ישועות ה' מנת חלקי וכוסי. כוסי רויה כוס ישועות אשא ישועה לא נאמר אלא ישועות א' לימות המשיח וא' לעוה"ב. ד"א כנגד ד' כוסות שאמר שר המשקים ליוסף. ד"א כנגד ד' כוסות התרעלה שעתיד הקב"ה להשקות לעכו"ם שנא' קח את כוס החמה ונאמר כי כוס ביד ה'. וכן כוס חמה ביד ה' דכתיב גבי בבל. ונאמר ורוח זלעפות מנת כוסם: (דעת זקנים)


{ט}  אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ:

 אונקלוס  לָא תֵיכְלוּן מִנֵהּ כַּד חַי וְאַף לָא בַשָׁלָא מְבֻשָׁל בְּמַיָא אֱלָהֵן טְוֵי נוּר רֵישֵׁיה עַל כְּרָעוֹהִי וְעַל גַוֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תֵיכְלוּן מִנֵיהּ כַּד חַי וְלָא כַּד בַּשְׁלָא בְּחַמְרָא וּמִשְׁחָא וְשַׁקְיָינֵי וְלָא מְבֻשָּׁל בְּמַיָא אֱלָהֵן טְוֵי נוּר עִם רֵישֵׁיהּ עִם רַגְלוֹי וְעִם גַּוֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל תאכלו ממנו נא. שאינו צלוי כל צרכו קוראו נא בלשון ערבי: ובשל מבושל. (כ ) כל זה באזהרת לא תאכלו (פסחים מא:): במים. מנין לשאר משקין, תלמוד לומר ובשל מבושל מכל מקום (פסחים מא.): כי אם צלי אש. למעלה גזר עליו במצות עשה, וכאן הוסיף עליו לא תעשה, אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש: ראשו על כרעיו. צולהו כולו כאחד עם ראשו ועם כרעיו ועם קרבו, (ל) ובני מעיו נותן לתוכו (מ) אחר הדחתן (שם עד.). ולשון על כרעיו ועל קרבו, כלשון על צבאותם (שמות ו, כו.), כמו בצבאותם כמות שהן, אף זה כמות שהוא, כל בשרו משלם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ר"ל הואיל וכתיב מים ה"א דוקא מים ל"ל לכתוב ובשל מבושל לרבות כל המשקים. וא"ת לא יכתוב לא מים ולא מבושל אלא לכתוב נא ובשל ותו לא ומתרץ הרא"ם כיון דמבושל כולל גם הצלי כדכתיב ובשלת ואכלת ופירש"י דאף הצלי קרי בישול הוצרך לכתוב ולפרש במי' לאפוקי צלי אע"ג דכתיב כ"א צלי אש וע"כ דמבושל לאו בצלי קמיירי: (ל) תקן בזה שלא תאמר דהראש עם כרעיו ועם קרבו צלאם לבדו והכבש לבדו ל"פ עם ראשו וכו' כלו' כל הכבש במשלם צלאו: (מ) וכתב הרא"ם זה אינו אלא אליבא דר"י הגלילי אבל ר"ע פליג בזה ואומר כמין בישול הוא זה אלא תולין חוצה לו ותמיה לי איך הניח דברי ר"ע שהלכ' כמותו מחבירו ותפס דברי ר"י הגלילי עכ"ל [נח"י] ול"נ דאס"ד דכוונת הרב לפסוק הלכה כר"י למה הזכיר בני מעיו בלחוד שניתן לתוכו הל"ל נמי נותן כרעיו לתוכו אלא דס"ל דכמו דבראשו כ"ע ל"פ דנותן לתוכו ולא פליגי אלא בכרעיו לחוד וכו' ע"ש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נא. י''א כאשר הוא עתה שהבשר חי. ובדרך הזאת לא מצאנו בכל המקרא ואחרים אמרו כי הוא מגזרת כי הניא אביה אותה. והטעם שבור. ואין זה נכון כי אחר כן אמר ועצם לא תשברו בו. והנכון בעיני שאין לו חבר במקרא. ופירושו הפך מבושל והוא שנקרא חי כמו לא אקח ממך בשר מבושל כי אם חי. וכבר אמרתי כי רוב ל' ערבי דומה ללשון עברית. והבשר החי נקרא בלשון ערבי ני''י ואותיות אהו''י מתחלפים להם בלשונם כמו בלשוננו: ובשל. שם התאר. ופירושו שהוא מבושל במים. כי גם צלי אש יקרא מבושל. כדכתיב ובשלת ואכלת. ויבשלו את הפסח באש כמשפט. ויתכן להיות ובשל מבושל כמאכל המלכים על דרך המשקיות. כי ישימו על האש כלי נחשת רחב וימלאו חציו מים וכאשר ירתיחו המים ישימו סיר הבשר עם מים קרים על המים הרותחים וככה יתבשל הבשר וזה המאכל מועיל יותר מכל המאכל אשר יהיה קרוב אל האש והנני הכותב מוסיף על דברי זה החכם כאשר שמעתי מפיו. ובשל שם התואר על משקל כבד זקן. וככה זה ובשל. כי הבית קמו''ץ והשי''ן רפה ואינו שם הפועל. על דרך כי כבד אכבדך. הכה תכה. כי לעולם לא יבא שם הפועל בהתחברו רק על לשון עבר או עתיד. כמו דבר ידבר. הקדש הקדשתי. רק להתחבר שם הפעל עם פועל. ופעול לא יבא והנה זה בשל כמו כבד. ולנקבה הזרוע בשלה. ואל תתמה מה צורך לומר שני הענינים בשל ומבושל כי שני בשולים הם כמו שפירש. האחד להכניס כלי שהבשר בתוכו בתוך כלי המים הרותחין. ולרבים בשלים מבושלים. והמה חכמים מחוכמים וככה יאמר ליחיד חכם מחוכם. ברוך ומבורך. והפרש יש בין בדיקת הלשון בין חכם למחוכם וככה בין בשל ומבושל כאשר פירש: ראשו על כרעיו ועל קרבו. כמו עם וכן ויבואו האנשים על הנשים. והראש והכרעים ירחץ במים כמשפט: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אל תאכלו ממנו נא ובשל'. זו מצוה לדורות, שכל המצות בכאן בגוף הפסח מצוה לדורות, אבל המצוה באוכלים, כגון מתניכם חגורים (פסוק יא), והדם על המשקוף (פסוק ז), איננו רק בפסח מצרים. וכן אמר הכתוב בפסח שני (במדבר ט יא יב) על מצות ומרורים יאכלוהו, לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו ככל חוקת הפסח יעשו אותו, שהן צלי אש, לא נא ולא מבושל: (הרמב"ן)

 בעל הטורים  מבושל. ב' במס' ובשל מבושל. ולא אקח ממך בשר מבושל גבי חפני ופנחס לומר שהיו מחללין קדשי השם בכל דבר אף לבשל הפסח כי אכלו אותם ככל אשר חפץ לבם: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  אל תאכלו ממנו נא. פי' ראב"ע דלפי שתועבת מצרים תזבחו שמא תאמרו לא נצלהו כל צרכו פן ירגישו בו המצרים ת"ל אל תאכלו ממנו נא ושמא תאמרו נבשלנו ונכסנו בקדרה ת"ל ובשל מבושל ושמא תאמרו לחתוך הראש והכרעים ואל יכירו מה זאת ת"ל ראשו על כרעיו ועל קרבו: (דעת זקנים)


{י}  וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ:

 אונקלוס  וְלָא תַשְׁאֲרוּן מִנֵהּ עַד צַפְרָא וּדְיִשְׁתָּאַר מִנֵהּ עַד צַפְרָא בְּנוּרָא תוֹקְדוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא תְשַׁיְירוּן מִנֵּיהּ עַד צַפְרָא וּדְאִשְׁתַּיֵּיר מִנֵּיהּ עַד צַפְרָא תַּצְנְעִנֵּיהּ וּבְאוֹרְתָּא דְּשִׁתְּסַר בְּנוּרָא תוֹקְדוּן דְּלֵית אֶפְשַׁר לְמִיתוֹקְדָא מוֹתַר נִיכְסַת קוּדְשַׁיָא בְּיוֹמָא טָבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והנותר ממנו עד בקר. מה תלמוד לומר עד בקר פעם שניה, ליתן בקר על בקר, שהבקר משמעו משעת הנץ החמה, (נ) ובא הכתוב להקדים שאסור באכילה מעלות השחר, זהו לפי משמעו. ועוד מדרש אחר, למד שאינו נשרף ביו"ט אלא ממחרת, וכך תדרשנו, והנותר ממנו בבקר ראשון, עד בקר שני (ס) תעמוד ותשרפנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) (נח"י) תימה לי דבכמה מקומות בש"ס מוכח שהוא עמוד השחר וכן פירש"י בהדיא בברכות דף ט' ובפסחים דף ק"כ: (ס) הא דלא נקט בל' הכתוב באש תשרפנו משום דלא תימא שורף והולך מיום ראשון עד יום שני לכך אמר תעמוד ותשרפנו יורה שתחלת עמידתו לשורפו לא יהא אלא עד בקר שני (רא"ם) [ג"א] שלא תאמר שלא ישרפנו עד בקר השני אבל אם לא ירצה לשרפו הרשות בידו להניחו כך לכ"א תעמוד ר"ל שהוא מצות עשה לשורפו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והנותר ממנו. אם יהיה אנוס שלא היה יכול לאכול חלקו. ויפת אמר על העצמות. ואיננו נכון כי לא דבר הכתוב רק על הווה. וטעם וככה תאכלו אותו. פסח מצרים לבדו והמינים אשר בארגלן עושים ככה היום זכר ליציאת מצרים. ואלה תועי רוח כלם ילכו יום חמשה עשר מארצם זכר ליציאת מצרים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ולא תותירו ממנו עד בוקר: עד בוקר בגימטריא הוא השני ליתן בוקר שני לשריפתו: (בעל הטורים)


{יא}  וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהוָֹה:

 אונקלוס  וּכְדֵין תֵּיכְלוּן יָתֵהּ חַרְצֵיכוֹן יְהוֹן אֲסִירִין מְסָנֵיכוֹן בְּרִגְלֵיכוֹן וְחוּטְרֵיכוֹן בִּידֵיכוֹן וְתֵיכְלוּן יָתֵהּ בִּבְהִילוּ פִּסְחָא הוּא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדָא הִילְכָתָא תֵיכְלוּן יָתֵיהּ בְּזִמְנָא דָא וְלָא לְדָרַיָא חַרְצֵיכוֹן יְהוֹן מְזַרְזִין מְסַנֵיכוֹן בְּרִיגְלֵיכוֹן וְחוּטְרֵיכוֹן בִּידֵיכוֹן וְתֵיכְלוּן יָתֵיהּ בִּבְהִילוּ דִשְׁכִינַת מָארֵי עַלְמָא מְטוּל דְּחַיְיסָא מִן קֳדָם יְיָ לְכוֹן הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מתניכם חגורים. מזומנים (ע) לדרך: בחפזון. לשון בהלה ומהירות, כמו ויהי דוד נחפז ללכת (שמואל-א כג, כו.), אשר השליכו ארם בחפזם (מלכים-ב ז, טו.): פסח הוא לה'. הקרבן הוא קרוי פסח, על שם הדלוג (פ) והפסיחה שהקב"ה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים, וקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט, (צ) ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים (דבר אחר) דרך דילוג וקפיצה, זכר לשמו שקרוי פסח, וגם פסק"א לשון פסיעה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ר"ל דלאו דוקא שיחגרו מתניהם וכו' אלא שיהיו ממהרים כמו שרוצים לילך לדרך: (פ) רצונו לפרש דפסח הוא לה' משמע שהוא נותן טעם למה ואכלתם אותו בחפזון: (צ) ה"ג ואתם עשו כל עבודותיו לש"ש דרך דילוג וקפיצה זכר לשמו וכו' ול"ג ד"א (מהרש"ל): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומקלכם בידכם. לנהוג החמורים. כמו ויך את אתון במקל וטעם בחפזון שלא יתעכבו וימהרו לאכלו לפני בוא רגע המשחית שיפסח השם על הפתח על כן צוה השם להיותו צלי אש להתבשל מהרה. וכן אמרו אבות הקדושים אינו נאכל אלא עד חצות. ואינו נאכל אלא צלי: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וככה. ב' במסו'. וככה תאכלו אותו. וככה יהיה נעור גבי עזרא כשהשביע לבני הגולה לעזוב המשא דאתקש ביאה שניה לביאה ראשונה כמו שדרשו ראוי היה ליעשות להם נס בימי עזרא כמו שנעשה בימי משה אלא שגרם החטא: חגורים. ג' במסו' מתניכם חגורים ואידך בענין פסל מיכה ושש מאות איש חגורים. וזה שדרשו שפסל מיכה עבר עמהם בים שאף כשהיו חגורים לילך היה הפסל עמהם ואידך בדניאל והנה איש אחד לבוש בדים ומתניו חגורים לומר שאע''פ שהיו בהם רשעים צדיקים שבהם דומים למלאכי השרת: בחפזון. ג' במס' הכא ואידך כי בחפזון יצאת מארץ מצרים כי לא בחפזון תצאו וזה שדרשו דלאו בחפזון דישראל היה דכתיב כי לא בחפזון תצאו: (בעל הטורים)

 ספורנו  מתניכם חגורים. מזומנים לדרך, כענין וישנס מתניו להורות על כטחון בלתי מסופק באל יתברך, בהיותם מכינים עצמם לדרך בעודם בבית כלא: (ספורנו)

 כלי יקר  ואכלתם אותו בחפזון. במכילתא מסיק זה חפזון שכינה אבל לעתיד כתיב (ישעיה מב.יב) כי לא בחפזון תצאו וגו'. ביאור הדבר הוא לפי שבגאולה זו כתיב וה' הולך לפניהם, משמע אבל לא מאחריהם, לפי שמצרים היתה מלאה גלולים ע"כ אין מקום לשכינה שם, ע"כ תלכו בחפזון כדי למהר להקביל פני השכינה, אבל לעתיד תהיה השכינה מלפניהם ומלאחריהם על כן לא יצטרכו לילך בחפזון אחר השכינה כי היה נראה כאילו ברחו מן השכינה שמאחוריהם זה"ש כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניהם ה' ומאספכם אלהי ישראל.

דבר אחר, לפי שמפני הצלת ישראל יצא ה' ממקומו אל ארץ טמאה והיתה השכינה ממהרת לצאת, ע"כ הוצרכו גם ישראל לילך בחפזה אחרי ה'. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ואכלתם אותו בחפזון. תקנו חכמים שיהא נאכל על השבע והטעם מפרש בירושלמי משום דכתיב ועצם לא תשברו בו וכשאדם רעב יש לו לחוש לשבירת עצם ופרק כיצד צולין מסיק שאין חיוב שבירת עצם נוהג אלא בשעת אכילת הפסח: (דעת זקנים)


{יב}  וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהוָֹה:

 אונקלוס  וְאִתְגְלֵיתִי בְאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּלֵילְיָא הָדֵין וְאֶקְטוֹל כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מֵאֲנָשָׁא וְעַד בְּעִירָא וּבְכָל טַעֲוַת מִצְרַיִם אַעְבֵּד דִינִין אֲנָא יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְגְּלֵי בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בִּשְׁכִינַת יְקָרִי בְּלֵילְיָא הָדֵין וְעִמִּי תִּשְׁעִין אַלְפִין רִבְוָון מַלְאָכִין מְחַבְּלִין וְאֶקְטוֹל כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מֵאֱנָשָׁא וְעַד בְּעִירָא וּבְכָל טַעֲוַות מִצְרָאֵי אֶעֱבֵיד אַרְבַּע דִינִין טַעֲוַות מַתְּכָא מִתְרַכְּכִין טַעֲוַות אַבְנָא מִתְגַּדְעִין טַעֲוַות פַּחֲרָא מִתְעַבְּדִין בְּקִיקִין טַעֲוַות אָעָא מִתְעַבְּדִין קְטַם דְּיִנְדְּעוּן מִצְרָאֵי אֲרוּם אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועברתי. כמלך העובר ממקום למקום (מכילתא פ"ז), (ק) ובהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין: כל בכור בארץ מצרים. אף בכורות אחרים (ר) והם במצרים, ומנין אף בכורי מצרים שבמקומות אחרים, תלמוד לומר למכה מצרים בבכוריהם (תהלים קלו, י.): מאדם ועד בהמה. מי שהתחיל בעבירה תחלה ממנו מתחלת הפורענות: ובכל אלהי מצרים. של עץ נרקבת, ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ: אעשה שפטים אני ה'. אני בעצמי, ולא על ידי (ש) שליח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) כלומר כמו מלך שמנהגו לילך בדרך ישרה ואינו פונה לכאן ולכאן במבואות העיר כך הקב"ה יהיה עובר במבוי אחד בלבד ובאותו העברה לקו בכורי מצרים בין באותו מבוי בין במבואות אחרים דאל"כ ועברתי ל"ל [רא"ם]: (ר) דאם לא כן באמ"צ ל"ל: (ש) מדכתיב אעשה שפטים לל"ל אני ה' והא דכתיב וה' הכה כל בכור ופי' רש"י הוא ובית דינו י"ל כיון שהוא עצמו היה המכה אע"פ שב"ד עמו אינו נקרא ע"י שליח: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועברתי בארץ מצרים. כי כח השם וגבורותיו הם העוברים. כאלו השם עובר: ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. כדרך וראש דגון נופל לפניו ארצה. וכן כתוב ובאלהיהם עשה ה' שפטים וזה יהיה לכם לאות שיחזק לבבכם ולא ירך בשמעכם צעקת המצריים במות בכוריהם בעבור המשחית בעבור הדם אשר אני רואה אפסח עליכם ולא יהיה בכם נגף. כי זה הדם יהיה לאות על המשחית: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. של עץ היתה נרקבת ושל מתכת היתה נתכת. ולא פירש הכתוב בשפטים האלה, בעבור כי מוסר הבלים עץ הוא. וכן בשעת מעשה כתוב (להלן פסוק כט) וה' הכה כל בכור אדם וכל בכור בהמה, ולא הזכיר השפטים באלהיהם, כי למיתת הבכורות חרדו, שנאמר (שם פסוק ל) ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים, והשפטים באלהיהם לא נודעו עד הבקר שהלכו לבית תועבותם. וכתיב ומצרים מקברים אשר הכה ה' בהם כל בכור, ובאלהיהם עשה ה' שפטים (במדבר לג ד). ועל דעתי ירמוז הכתוב לשרי מעלה, אלהי מצרים, כענין יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה (ישעיה כד כא). והנה השפיל מזלם ושרי המזלות שעליהם. והכתוב ירמוז ויקצר בנעלם:

אעשה שפטים אני ה'. אני בעצמי ולא על ידי השליח. זה לשון רש''י. ומדרש חכמים אינו כן, אלא ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך. והכיתי כל בכור, אני ולא שרף. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ולא השליח. אני ה', אני הוא ולא אחר. ופירושו, כי בעבור שהפרשה דבר משה עם ישראל, היה ראוי שיאמר ''ועבר ה' בארץ מצרים, והכה כל בכור'', ולכך ידרשו כי ועברתי אני בעצמי, לא על ידי מלאך שלוח מאתו במגפות, כענין בדוד (ש''ב כד טז) ובסנחריב (מ''ב יט לה). והכיתי כל בכור, אני ולא שרף, לומר כי גם המכה תהיה על יד הקב''ה, לא כמלך שיעשה נקמה בשונאיו לפניו על ידי ספקלטורים שלו שהם השרפים שמהם תצא אש שורפת באויביו, כענין אליהו בשרי החמשים:

ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. ולא על ידי השליח השלוח מאתו יתברך לכל המעשים הנעשים בארץ, והוא המלאך הגדול שנקרא בעבור כן מטטרון. כי פירוש המלה מורה הדרך, כמו שאמר בספרי (האזינו שלח) אצבעו של הקב''ה נעשה מטטרון למשה והראהו כל ארץ ישראל. ובילמדנו (מובא בערוך ערך מטטר) וישמע בלק כי בא בלעם (במדבר כב לו), ששלח מטטרון לפניו, ועוד שם ראה החילותי תת לפניך (דברים ב לא), אי אכפת לך אני מטטרון שלך. ואל תתמה שהרי אני עתיד לעשות מטטור לפני אדם ערל, לפני כורש, שנאמר אני לפניך אלך (ישעיה מה ב), לפני אשה אני עתיד לקדם, לפני דבורה וברק, שנאמר הלא ה' יצא לפניך (שופטים ד יד). וכן במקומות רבים. וכן שמעתי כי שליח בלשון יון ''מטטר''. ודרשו אני ה', אני הוא ולא אחר, שהוא אחד ואין אלהים עמו למחות על ידו, וזהו ענין המדרש הזה: (הרמב"ן)

 ספורנו  ועברתי. לפלס נתיב לאפי, שלא יוכל על זה השליח: והכיתי כל בכור. שאבחין בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור (בבבא מציעא פרק איזהו נשך): ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. אשפיל שרי מעלה המנהיגים אותם עתה, כדי שיחול העונש יותר: אני ה'. ולא יאות כל זה בלתי לה' לבדו, כאמרו אני ה' אני הוא ולא אחר. ובזה נתן טעם לכל הקודם למה הוצרך שיעשה האל יתברך בעצמו את כל אלה, ולא כן עשה בסנחריב וזולתו: (ספורנו)


{יג}  וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 אונקלוס  וִיהֵי דְמָא לְכוֹן לְאָת עַל בָּתַּיָא דִי אַתּוּן תַּמָן וְאֶחֱזֵי יָת דְמָא וְאֵיחוֹס עֲלֵיכוֹן וְלָא יְהֵי בְכוֹן מוֹתָא לְחַבָּלָא בְּמִקְטְלִי בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי דַּם נִכְסַת פִּסְחָא וּגְזֵרַת מְהוּלְתָּא מְעַרַב לְכוֹן לְמֶעֱבַד מִנֵּיהּ אָת עַל בָּתַּיָא דְּאַתּוּן שַׁרְיָן תַּמָּן וְאֶחֱמֵי יַת זְכוּת דְּמָא וְאֵיחוּס עֲלֵיכוֹן וְלָא יִשְׁלוֹט בְּכוֹן מַלְאָךְ מוֹתָא דְּאִתְיַהַב לֵיהּ רְשׁוּתָא לִמְחַבְּלָא בְּמִקְטְלִי בְּאַרְעָא דְּמִצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה הדם לכם לאות. לכם לאות ולא לאחרים לאות, מכאן שלא נתנו הדם אלא מבפנים: וראיתי את הדם. הכל גלוי לפניו, אלא אמר הקב"ה נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצותי, ופוסח אני עליכם: ופסחתי. וחמלתי, ודומה לו פסוח והמליט (ישעיה לא, ה.). ואני אומר, כל פסיחה לשון דלוג וקפיצה, ופסחתי, מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים, שהיו שרוים זה בתוך זה, וכן פוסחים על שתי הסעיפים (מלכים-א יח, כא.), וכן כל הפסחים הולכים כקופצים, וכן פסוח והמליט, מדלגו וממלטו מבין המומתים: ולא יהיה בכם נגף. אבל הווה הוא במצרים. הרי שהיה מצרי בביתו של ישראל יכול ימלט, תלמוד לומר ולא יהיה בכם נגף, אבל הווה במצרי שבבתיכם. הרי שהיה ישראל בביתו של מצרי שומע אני ילקה כמותו, תלמוד לומר ולא יהיה בכם נגף (מכילתא פ"ז): (רש"י)

 בעל הטורים  והיה הדם. לכם. לכם בגימטריא המילה שבאותו לילה מלו:לאת. כתיב חסר וי''ו לומר שממילת אברהם עד מילת מצרים היו ת''א שנה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ולא יהיה וגו' למשחית. פירוש לסיבת משחית שיוצא להשחית בזולת אין בו אלא בחינת טבע ההשחתה לכל זולת בראות חותם שמו יתב' שהוא המצוה יפחד וירא מגשת אליו, לזה הוא שצוה ה' להיות הדם לאות. ואם תאמר אם כן מצרי שהיה נחבא אל בית ישראל יהיה ניצול תלמוד לומר בכם ולא במצרים כי לא תאיר אור המצוה להצלה אלא על ישראל דכתיב (ישעי' ס') ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה: (אור החיים)

 ספורנו  ולא יהיה בכם נגף למשחית. לא יגע בכם נגף פי' מכה של אותה ההשחתה שאני עושה במצרים: בהכותי. שמלבד מכת הבכורות שלח בשאר העם עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים כי לולא הפסיחה שעשה בחמלתו על ישראל לא היו נמלטים משאר הצרות ששלח על שארית עם מצרים כענין פן תספה בעון העיר, וצוה עליהם מתנות הדם לאות, למען ימלטו, וזה למען שמו לבלתי החל כאמרו ואומר לך בדמי חיי: (ספורנו)


{יד}  וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָֹה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ:

 אונקלוס  וִיהֵי יוֹמָא הָדֵין לְכוֹן לְדוּכְרָנָא וּתְחַגוּן יָתֵהּ חַגָא קָדָם יְיָ לְדָרֵיכוֹן קְיָם עָלָם תְּחַגֻנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי יוֹמָא הָדֵין לְכוֹן לְדוּכְרָנָא וּתְחַגּוּן יָתֵיהּ חַגָּא קֳדָם יְיָ לְדָרֵיכוֹן קְיַים עֲלָם תַּחֲגוּנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לזכרון. (ת ) לדורות: וחגתם אותו. יום שהוא לך לזכרון אתה חוגגו (שם), ועדיין לא שמענו אי זהו יום הזכרון, (א) תלמוד לומר זכור את היום הזה אשר יצאתם, למדנו שיום היציאה הוא יום של זכרון, ואיזה יום יצאו, תלמוד לומר ממחרת הפסח יצאו (במדבר לג, ג.), הוי אומר יום ט"ו בניסן הוא של יו"ט, שהרי ליל ט"ו אכלו את הפסח ולבקר יצאו (מכילתא שם): לדרתיכם וגו'. שומע אני מעוט דורות שנים, תלמוד לומר חקת עולם (ב) תחגהו (מכילתא פ"ז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) [נח"י] שלא תאמר מדכתיב לכם ה"א לדור הזה ל"פ לדורות ולא הוצרך הרב לזה שהרי כתיב אחריו לדורותיכם אלא כדי לסמכו לוחגותם וכו': (א) שהרי למעלה הוזכרו יום החודש ועשור וי"ד: (ב) (נח"י) וא"ל א"כ ל"ל לדורותיכם. י"ל דאי לאו לדורותיכם ה"א לזה הדור יהיה לחוקת עולם שיחוגו בכל שנה ושנה וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והי' היום הזה. יהיה זכר לדורות: וחגותם אותו. הוא חג הפסח ואמר חוקת עולם לדורותיכם ולא אמר בכל מושבותיכם כי זו המצוה תלויה בארץ כאשר אפרש: (אבן עזרא)

 אור החיים  חקת עולם תחגוהו. טעם שלא הספיק לומר לדורותיכם. והגם שאמרו ז"ל (מכילתא) כי דורותיכם לבד הייתי אומר מיעוט רבים שנים תלמוד לומר חקת עולם לגלות על פירוש דורותיכם שהוא תמיד עדיין קשה לא היה לו לומר לדורותיכם אלא חקת עולם. אכן יתבאר על דרך האומר (ברכות י"ב:) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך להביא לימות המשיח, ולמאן דאמר כל ימי חייך הלילות אפשר כי אמר חקת עולם שלא תאמר תינח בימי החירות בימי הגלות שאנו משועבדים מה מקום לזכרון לטובה שפסקה תלמוד לומר חקת עולם אפילו בזמן השעבוד בשאר גליות חקה חקק ה'. ומאמצעות פירושם זה תשכיל גם כן הסרת טענת לדורותיכם שאין כוונתו ב' דורות. ואם לא היה אומר לדורותיכם לא היינו שומעים מה שפירשנו בחקת עולם והיינו אומרים שלא בא אלא להתמדת דורות ולא לב' דורות לבד הנשמע מתיבת לדורותיכם ומהייתור שמענו מה שפירשנו: (אור החיים)


{טו}  שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי:

 אונקלוס  שִׁבְעַת יוֹמִין פַּטִיר תֵּיכְלוּן בְּרַם בְּיוֹמָא קַדְמָאָה תְּבַטְלוּן חֲמִיעַ מִבָּתֵּיכוֹן אֲרֵי כָּל דְיֵכוּל חֲמִיעַ וְיִשְׁתֵּצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִיִשְׂרָאֵל מִיוֹמָא קַדְמָאָה עַד יוֹמָא שְׁבִיעָאָה: (אונקלוס)

 יונתן  שַׁבְעַת יוֹמִין פַּטִּירָא תֵיכְלוּן בְּרַם מִפַּלְגוּת יוֹמָא דְמִיקַמֵּי חַגָּא תְבַטְּלוּן חָמִיר מִבָּתֵּיכוֹן אֲרוּם כָּל דְּיֵיכוּל חָמִיעַ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֵינָשָׁא הַהוּא מִיִּשְרָאֵל לְמִיּוֹמָא קַדְמָאָה דְחַגָּא וְעַד יוֹמָא שְׁבִיעָאָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  שבעת ימים. שטיי"נא של ימים: שבעת ימים מצות תאכלו. ובמקום אחר הוא אומר ששת ימים תאכל מצות (דברים ט"ז, ח.), למד על שביעי של פסח שאינו חובה לאכול מצה, (ג) ובלבד שלא יאכל חמץ, מנין אף ששה רשות, תלמוד לומר ששת ימים. זו מדה בתורה, דבר שהיה בכלל (ד) ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, מה שביעי רשות אף ששה רשות, יכול אף לילה הראשון רשות, תלמוד לומר בערב תאכלו מצות, (ה) הכתוב קבעו חובה (פסחים קכ.): אך ביום הראשון תשביתו שאור. מערב יום טוב, וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה, ומצינו מוקדם קרוי ראשון, כמו הראשון אדם תולד (איוב טו, ז.), הלפני אדם נולדת, או אינו אלא ראשון של שבעה, תלמוד לומר לא תשחט על חמץ, לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים: הנפש ההוא. כשהיא בנפשה ובדעתה, (ו) פרט לאנוס (מכילתא פ"ח): מישראל. שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר, תלמוד לומר במקום אחר, מלפני, בכל מקום שהוא רשותי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) מדכתיב וביום השביעי עצרת לה' אלהיך משמע דלא הוה רק עצרת אבל אינו חובה לאכול בו מצה דאם היה חובה הל"ל בפי' וביום הז' תאכל מצות ועצרת תהיה כדי שלא נחשוב דיצא מן הכלל דלעיל כתב ו' ימים דמשמע ולא ז' ואין להקשות לא לכתוב אלא בערב תאכלו מצות ז' ימים לא יאכל חמץ וממילא ידעינן דבערב ראשון חובה וכל הז' רשות וי"ל דה"א בערב תאכלו מצות ר"ל בערב תתחיל לאכול מצה ותאכל אותם כל ז' ולא תאכל חמץ וק"ל. עיין במזרחי כי האריך הרבה אבל אינו צריך כ"כ לפי' רש"י מש"ה לא הארכתי: (ד) פי' רשב"ם (פסחים קכ) השביעי בכלל ז' ימים מצות תאכלו היה ויצא מן הכלל וכתב ביום הז' עצרת לה' אלהיך ולא נא' בו תאכלו מצות ללמד לעצמו שהוא רשות ולא חובה ומן המדה הזאת למדנו שלא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא גם על הכלל כולו. והרא"ם דחה פי' זה ופי' בענין אחר: (ה) פירש"י [פסחים כח] קרא יתירא הוא דהא כתיב על מצות ומרורים יאכלהו דאל"כ בערב למ"ל והלא בכלל ז' ימים מצות תאכלו הוא דימים אף לילות במשמע כדנפקא לן מקרא דעד יום הכ"א לחודש: (ו) פי' מזידה וכן הוא בהדיא במכילתא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שבעת ימים. טעם מצות תאכלו זכר לאכילתם בצאתם ממצרים. כי לא צוה שיאכלו מצות רק הנאכלים עם הפסח לפני חצות לילה. רק שבעת ימים צוה לאכול מצות להיות זכר לאשר קרה לכם בצאתכם ממצרים. כי שם כתוב כי לא חמץ. ואילו היו מניחים המצריים שיתמהמו מעט היו מחמיצין עיסתם. והשבעת ימים בצאתם מצות אכלו עד שטבע פרעה ביום השביעי. כי הענן היה מוליכם יומם ולילה ולא היו מתעכבים בחנותם עכוב דב. וככה כתוב על הפסח. שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. והנה הזכיר על הפסח שבעת ימים תאכל מצות חיוב על דרך הפשט. והעד למען תזכור את יום צאתך. ובעבור זה כתוב כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות. חיוב בארץ ישראל ובחוצה לארץ. ואחר שקבלה היתה ביד ישראל שיחלו לשחוט את הפסח בנטות השמש לצד מערב. וכתוב לא תשחט על חמץ דם זבחי. על כן דרשו רז''ל אך חלק. ודע כי כלוי מעשה אינו מעשה והנה פירוש ויכל אלהים ביום השביעי. כאשר נכנס היום השביעי כבר כלתה מלאכתו וככה ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. בהכנס היום הראשון כבר נשבת כל השאור מהבתים והנה תחלת יום ראשון סוף יום י''ד בערב ככתוב מיום הראשון עד יום השביעי. והנה פירוש זה כי שבעת ימים שלמים הם מיום י''ד לחדש בערב שהוא סוף יום י''ד עד יום הכ''א לחדש בערב. ועוד אדבר על זה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אך ביום הראשון תשביתו. אך בגימטריא חובה שאין חובה אלא ביום הראשון: (בעל הטורים)

 אור החיים  שבעת ימים. הנה הטעם הוא לצד שלא הספיק בצקם להחמיץ וגאלם הגואל. ואם תאמר והלא היוצאים עדיין לא יצאו לעשות זכרון לדבר. הלא גם הפסח שצוה ה' לקחת שה לבית אבות וגו' עדיין לא פסח אלא שבזכות מצוה זו יפסח ה', גם המצה בזכות מצוה זו ימהר לגואלם, וכן היה:

ותמצא שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים ק"כ.) מדרשות התורה בא' בי"ג מדות כי כל שבעה אין חיוב במצה אלא לילה הראשונה קבעו הכתוב חובה, והטעם כי גם בחינת המצוה לא היה אלא בליל ט"ו וזה נקבע לחובה בזמן עצמו ומאז והלאה אין כיוון בנס למצוה והבן. וטעם אומרו שבעת ימים מצות אינו אלא רשות. ואולי שדיבר בסדר זה לומר כי מעלה עליו הכתוב כאלו אכל כל ז'. ותמצא כי צוה ה' ב' מקראי קודש ביום הא' וביום הז' יום א' לצד נס יום ט"ו, ויום ז' לצד נס גמר הגאולה של קריעת ים סוף וכו'. עוד טעם אומרו שבעת לצד שלא צוה ה' בכל ז' לאו דלא תאכל חמץ והייתי אומר אם לא אכל חמץ אין בידו לא זכות ולא עונש תלמוד לומר שבעת ימים תאכל מצות לומר לך כי כשלא אכל חמץ כאלו אכל מצות והרי בידו ז' מצות עשה. וטעם ז' ולא פחות ולא יותר, נתכוון ה' שיהיו עסוקים במצות עד גמר הגאולה שהוא ביום ז' של פסח אשר הפליא ה' עשות נסים להם וברודפיהם משפטים. גם יש טעם ברוחניות כי יסודי הקדושה שהם שורש נשמות ישראל שבעה עינים (זכרי' ג), ותקרא כנסת ישראל בת שבע לסיבה זו (זהר ח"ג ו'): (אור החיים)

 דעת זקנים  אך ביום הראשון. פי' הזהרו שיהא השאור מושבת מבתיכם כבר. ביום הראשון כלומר שתשביתו מכבר ביום י"ד ודומה לו ויכל אלהים ביום השביעי כדפרי' בפרש' בראשית: (דעת זקנים)


{טז}  וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִישׁ וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידָא לָא יִתְעֲבֵד בְּהוֹן בְּרַם דִי מִתְאֲכֵל לְכָל נְפַשׁ הוּא בִלְחוֹדוֹהִי יִתְעֲבֵד לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִּישׁ וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִּישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עֲבִידְתָּא לָא יִתְעֲבֵיד בְּהוֹן לְחוֹד מִן דְּיִתְעֲבֵד לְמֵיכַל כָּל נֶפֶשׁ אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי יִתְעֲבֵיד לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מקרא קדש. מקרא שם דבר, קרא (ז) אותו קדש, לאכילה, ושתייה, וכסות (מכילתא פ"ט): לא יעשה בהם. אפי' על ידי אחרים: הוא לבדו. (יכול אף לגויים, תלמוד לומר הוא לבדו יעשה לכם, לכם ולא לגויים) הוא ולא מכשיריו שאפשר (ח) לעשותן מערב יום טוב: לכל נפש. אפילו לבהמה, יכול אף לנכרים, (ט) תלמוד לומר לכם (נ"א אך) (ביצה כח:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) שפירושו קריאת קדש ר"ל תקראנו לכסות ולאכילה ולשתיה ואין לפרש מקרא שם דבר כלו' שפירושו קרוי מן הקב"ה קדש דא"כ היום היום מבעי ליה ולא וביום וביום: (ח) מדכתיב הוא דמשמע הוא ולא מכשיריו וכתיב לכם משמע לכל צרכיכם הא כיצד אלא כאן שאפשר כאן שא"א וכו': (ט) וא"ת דלמא איפכא וי"ל דמרבה אני את הבהמות שמזונותיהן עליך ומוציא אני את הנכרים שאין מזונותם עליך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וביום הראשון. הוא יום יציאת מצרים. והיום השביעי הוא יום טביעת פרעה כאשר אפרש: כ. ל מלאכה. בכל המועדים חוץ מיום שבת ויום הכיפורים אין כתוב בהם כל מלאכה. רק בפסח לבדו אמר והתנה להוציא אוכל נפש. ובכל מקום בין בפסח בין בעצרת בין יום הזכרון וחג הסוכות היה אוחז דרך קצרה לומר כל מלאכה לא תעשו. רק במקום אחד בפסח כתוב ולא תעשה כל מלאכה על דרך שהזכיר תחלה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כל מלאכה לא יעשה בהם. פירש רש''י אפילו על ידי אחרים. ולא הבינותי זה, שאם האחרים האלו ישראל, הם עצמן מוזהרין עליה, ואין אני מוזהר במלאכתי שלא תעשה על ידו, אלא שאם מטעה אותו באסור, מוזהר עליה משום ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד), בין במלאכתו בין במלאכת העושה עצמו. ואם אחרים הללו גוים, אין אנו מוזהרים בתורה על מלאכה של גוי כלל לא ביום טוב ולא בשבת, אלא שיש בה שבות מדבריהם עם האמירה שלנו, כמו שאמרו אמירה לגוי שבות (שבת קנ.), וזה דבר מבואר בגמרא:

אבל מצאתי במכילתא (כאן) כל מלאכה לא יעשה בהם, לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך. אתה אומר לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך, או לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתו, תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה (ויקרא כג ג), הא לא תעשה אתה ולא יעשה חברך אבל יעשה גוי מלאכתו. דברי ר' יאשיה. ור' יונתן אומר אינו צריך, והלא כבר נאמר (להלן כ ט) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, והרי דברים קל וחומר, ומה שבת חמורה אין אתה מוזהר על מלאכת הגוי כמלאכתך וכו'. ע''כ בברייתא זו. ובודאי היא אסמכתא בעלמא שבאו לאסור מדבריהם אמירה במלאכת שלנו, וסמכו אותה למקרא הזה, אבל במלאכת הגוי בשלו מותר. ולפי דרכנו למדנו שלא גזרו באמירה לגוי אלא בשלנו, אבל בשלו אומר לגוי ועושה. וכן פירש רש''י בגמרא בבא מציעא (צ.):

ושם במכילתא עוד, אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מניין, תלמוד לומר ושמרתם את היום הזה (פסוק יז), להביא דברים שהן משום שבות. וברייתות כאלה מטעות ואין ראוי לכותבן כפשוטן, שגם זה נראה שהוא אסמכתא בעלמא. ויש לי בזה פירוש נכון, עוד אדבר עליו בע''ה (בויקרא כג כד):

לכל נפש. אפילו נפש בהמה. יכול אף לכותים, תלמוד לומר לכם. לשון רש''י. וגם זה איננו כהלכה. אבל לכם ולא לכותים, לכם ולא לבהמה (עי' ביצה כא.): (הרמב"ן)

 דעת זקנים  כל מלאכה. פרש"י אפי' ע"י אחרים וקשה להר' משה דבשבת אמרי' דאמירה לעכו"ם שבות מדרבנן והכא משמע דמן התורה. וי"ל דאסמכתא בעלמא היא אי נמי על ידי אחרים דפרש"י ר"ל ע"י בנו ובתו הקטנים ואע"ג דנפק מלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ה"מ שבת דחמירא איסוריה אבל י"ט לא קמ"ל: הוא לבדו יעשה לכם. סימן לא בד"ו פסח כלו' בד"ו יעשה לכם: (דעת זקנים)


{יז}  וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:

 אונקלוס  וְתִטְרוּן יָת פַּטִירָא אֲרֵי בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין אַפֵּיקִית יָת חֵילֵיכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם וְתִטְּרוּן יָת יוֹמָא הָדֵין לְדָרֵיכוֹן קְיָם עָלָם: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִטְרוּן יַת לִישָׁתָא דְּפַטִּירֵי אֲרוּם בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין הַנְפֵּיק יְיָ יַת חֵילֵיכוֹן פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם וְתִטְרוּן יַת יוֹמָא הָדֵין לְדָרֵיכוֹן קְיַם עֲלָם: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושמרתם את המצות. שלא יבאו לידי חמוץ, מכאן אמרו, תפח, (י) תלטוש בצונן. רבי יאשיה אומר, אל תהי קורא את המצות, אלא את המצוות, (כ) כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד: ושמרתם את היום הזה. ממלאכה: לדרתיכם חקת עולם. לפי שלא נאמר דורות וחקת עולם על המלאכה אלא על החגיגה, לכך חזר ושנאו כאן, שלא תאמר, אזהרת כל מלאכה לא יעשה, לא לדורות נאמרה אלא לאותו הדור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) פי' אם המצה תפחה ורוצה להחמיץ אע"פ שאין בתפיחה משום חימוץ תתן ידיה בצונן ותטחה פני המצה כדי שתצטנן משום חיוב ושמרתם: (כ) [דב"ט] דלפי פשוטו אין זה מקומו דהל"ל אחר שבעת ימים מצות תאכלו ושמרתם את המצות שלא יבואו לידי חימוץ והפסיק ביניהם בשאר דינים לו' דלאו דוקא על המצות קאי וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושמרתם. הנה צוה להיות המצות שמורים מימות הקציר. וכתוב והוצאתי את צבאותיכם ועדיין לא יצאו. כי בתחלת החדש היתה זו הנבואה. והטעם שתאמרו כן לדורותיכם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ושמרתם את המצות וגו'. פי' כשם שאני שמרתי היום ולא אחרתי יום אחד ובעצם היום הזה הוצאתי אתכם לטעם זה אתם גם כן לא תאחרו המצה עד שתחמיץ. ואמר עוד ושמרתם את היום הזה יצו כן האל גם כן שיהיה האדם משמר גם היום לבל יטעה בחשבון ולא יקדים ולא יאחר מעשות את היום הזה ולא יום אחר במקומו. וכל פי' זה אומ' כי בעצם יאיר ימין ושמאל, יאיר לתת טעם למה שלפניו לשמירת המצות, ויאיר למה שלאחריו לשמירת היום על זה הדרך כי בעצם וגו' פירוש לטעם שבעצם היום וגו' ושמרתם אתם גם כן את היום הזה: (אור החיים)

 ספורנו  ושמרתם את המצות. המורות על מהירות בלי המתנת חמוץ: כי בעצם היום הזה. ביום הזה בעצמו, שביום אחד נעשה קבוץ, שלא היו מספיקים אליו בטבע כמה ימים עם לילותיהם: הוצאתי את צבאותיכם. כל קהל וקהל כמות שהיה יחדיו: (ספורנו)


{יח}  בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:

 אונקלוס  בְּנִיסָן בְּאַרְבְּעָא עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא בְּרַמְשָׁא תֵּיכְלוּן פַּטִירָא עַד יוֹמָא עֶסְרִין וְחַד לְיַרְחָא בְּרַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּנִיסָן בְּאַרְבֵּיסַר יוֹמִין לְיַרְחָא תִּכְסוּן יַת פִּסְחָא וּבְרַמְשָׁא דְּחַמְסַר תֵּיכְלוּן פַּטִּירֵי עַד יוֹמָא דְעַשְרִין וְחַד לְיַרְחָא בְּרַמְשָׁא דְעַשְרִין וּתְרֵין תֵּיכְלוּן חָמִיעַ: (תרגום יונתן)

 רש"י  עד יום האחד ועשרים. למה נאמר, והלא כבר נאמר שבעת ימים, (ל) לפי שנאמר ימים, לילות מנין, תלמוד לומר עד יום האחד וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) וא"ת דהכא משמע דכל ז' ימים חובה הוא ולעיל פירש"י בהדיא דכל ז' רשות הוא וי"ל הא דפירש"י לעיל דרשות הוא היינו אכילת מצה דהפסוק משתעי באכילת מצה והכא מיירי לענין השבתת שאור והא דנקט הכא למה נא' והלא כבר נא' שבעת ימים אינו ר"ל קרא דלעיל שבעת ימים מצות תאכלו אלא קרא דכתיב הכא שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וקרא דלעיל מיניה עד יום האחד ועשרים לחדש בערב מיירי לענין השבתת שאור ואי לא הוה נא' אלא ז' ימים ה"א דביום אתה מצווה על השבתת שאור אבל לא בלילה עיין ברא"ם שהאריך כאן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בראשון. אחז דרך קצרה בעבור שהזכיר בתחלה ראשון הוא לכם. והנה טעם בחדש הראשון. וכמוהו בעשירי באחד לחדש: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בראשן. חסר וי''ו עד ו' שעות מותר להשהות חמץ: בערב תאכלו מצת. חסר וי''ו ו' ימים רשות לאכול מצה: (בעל הטורים)


{יט}  שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ:

 אונקלוס  שִׁבְעַת יוֹמִין חֲמִיר לָא יִשְׁתְּכַח בְּבָתֵּיכוֹן אֲרֵי כָּל דְיֵכוּל מַחְמְעָא וְיִשְׁתֵּצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִכְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל בְּגִיוֹרָא וּבְיַצִיבָא דְאַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  שׁוּבְעָא יוֹמִין חָמִיר לָא יִשְׁתְּכַח בְּבָתֵּיכוֹן אֲרוּם כָּל מַאן דְּיֵיכוּל מַחְמְעָא וְיִשְׁתֵּיצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מִכְּנִשְׁתָּא דְיִשְרָאֵל בְּדִיוֹרֵי וּבְיַצִּיבֵי דְאַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא ימצא בבתיכם. מנין לגבולין, (מ) תלמוד לומר בכל גבולך. מה תלמוד לומר בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של נכרי שהוא אצל (נ) ישראל ולא קבל עליו אחריות: כי כל אוכל מחמצת. לענוש כרת על השאור, והלא כבר ענש על החמץ, (ס) אלא שלא תאמר, חמץ שראוי לאכילה ענש עליו, שאור שאינו ראוי לאכילה לא יענש עליו, ואם ענש על השאור ולא ענש על החמץ, הייתי אומר, שאור שהוא מחמץ אחרים ענש עליו, חמץ שאינו מחמץ אחרים לא יענש עליו, לכך נאמרו שניהם (מכילתא פ"י): בגר ובאזרח הארץ. לפי שהנס נעשה לישראל, הוצרך לרבות את הגרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פי' חוץ מן הבתים כגון שדות וכרמי' וכיוצא בהן: (נ) פי' שאינו עובר בבל יראה ובל ימצא ומיניה ילפינן דגבולך נמי מיירי שאינן אלא ברשותך ונלמד מיתורא דביתך לאפוקי חמצו של נכרי וכו': (ס) כלו' ותיתי שאור מק"ו מחמץ שאין חימוצו קשה שאין מחמץ אחרים חייבים עליו כרת שאור שחמוצו קשה לכ"ש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שאור. שהוא מחמיץ והוא הידוע. ואחר כן אמר כל אוכל מחמצת כל דבר שיחמץ. ודע כי מיום הראשון עד יום השביעי אינו דבק בקרוב אליו שהוא ונכרתה רק עם אוכל מחמצת כמו למלוך שלמה על ישראל. אמר יפת כי יש אות שמושכת עצמה ואחרת עמה אחורנית. כמו אודם פטדה וברקת. שהטעם אודם ופטדה וברקת. וככה מיום הראשון עד יום השביעי. וכבר הזכיר כי כל אוכל חמץ מישראל חייב כרת. ובכאן הוסיף גר שהוא גר צדק: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא ימצא בבתיכם. מנין לגבולין, ת''ל בכל גבולך (להלן יג ז). מה ת''ל בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות. זה לרש''י. ואינו מכוון אצלי, שאין במשמע ''ברשותך'' להוציא חמץ של נכרי, שהרי ברשותו הוא, ובתים וגבולין שוין הן בו, שהרי שתיהן רשות שלו וממון של אחרים. ועוד, שחמץ של נכרי שלא קבל עליו אחריות אינו בא בהיקש הזה, שאין של בתים פשוט להיתר יותר משל גבולין, אבל בבתים הוא במשמע איסור מן המקרא הזה דכתיב לא ימצא, והתירו יוצא לנו מדכתיב (להלן יג ז) לא יראה לך שאור, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואין לי אלא בגבולין בבתים מנין, תלמוד לומר שאור שאור לגזירה שוה, כמו שמפורש בתחילת מסכת פסחים (ה.):

אבל המדרש הזה שדרשו מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך אינו אלא להוציא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי. וכן שנויה במכילתא (כאן) בבתיכם למה נאמר, לפי שנאמר בכל גבולך, שומע אני כמשמעו, ת''ל בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אע''פ שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו, יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפל עליו מפולת אע''פ שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו וכו'. ופירושה, שהיה במשמע ולא יראה לך בכל גבולך שלא נניח חמצנו בכל גבולינו אפילו בבית של נכרי, ולכך בא בבתיכם להוציא ביתו של נכרי:

ולמדנו מן הברייתא הזו שלא הוזהרנו מן התורה אלא שלא נקיים חמץ שלנו ברשותנו, בין בבתינו בין בגבולינו, אבל אם הפקדנו אותו ביד גוי בבית שלו אין אנו עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא. וכן הדבר, שאם לא תאמר כן, על חמץ שלו עובר בכל מקום ואפילו הפקידו ביד גוי במדינת הים, ועל של נכרי אינו עובר עליו אפילו בביתו של ישראל, ואם כן למה נאמר ''בבתיכם'' ולמה נאמר ''בגבולך'', אין בין בתינו וגבולנו לבתי הגוים וגבוליהם הפרש, אלא שלא הוזהרנו כלל מן התורה אלא מרשותנו. אבל מדברי סופרים הוצרכנו לבער חמץ שלנו מכל מקום:

ולפי זה אמרו בגמרא (פסחים ו.) ייחד לו בית אינו עובר עליו, לומר שחמץ של נכרי שקבל עליו אחריות אע''פ שנדון כשלו אינו אסור אלא ברשות ישראל, אבל ברשות גוי מותר, ואפילו מדבריהם לא גזרו עליו כלל. והרב לא סבר כן בפירוש גמרא דפסחים. וזה שסיימו בברייתא שכתבנו יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל, מהיקש בתים וגבולין קאמר, דמה בגבולין מותר דכתיב לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. אף בבתים נמי מותר. ומוציא נמי חמץ שנפלה עליו מפולת גדולה שאין בידו לפקח הגל, והוא אבוד ממנו ומכל אדם שהוא מותר, דלא קרינא ביה שלך: (הרמב"ן)


{כ}  כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת: (פ)

 אונקלוס  כָּל מַחְמְעָא לָא תֵיכְלוּן בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן תֵּיכְלוּן פַּטִירָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  כָּל עַרְבִיבֵי דִּמְחָמַע לָא תֵיכְלוּן בְּכָל אֲתַר מוֹתְבָנֵיכוֹן תֵּיכְלוּן פַּטִירֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  מחמצת לא תאכלו. אזהרה (ע) על אכילת שאור: כל מחמצת. להביא את (פ) תערובתו: בכל מושבתיכם תאכלו מצות. (צ ) זה בא ללמד שתהא ראויה ליאכל בכל מושבתיכם, פרט למעשר שני (ק) וחלות תודה (מכילתא פ"י ע"ש) (שאינה ראויה להאכל בכל מושבות אלא בירושלים): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דעונש שמענו מכל אוכל מחמצת: (פ) (נח"י) הרא"ם האריך בכאן עד ולבי מגמגם בו ע"כ. עיין בחולין דף מ"ג במשנה דאלו כשרות ברש"י ותוספות ולפי שהרא"ם שכח זה כ' ולבי מגמגם בו: (צ) דק"ל בכל מושבותיכם למ"ל דהא חובת הגוף הוא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח"ל ומתרץ דזה בא וכו': (ק) כלו' ואפי' בירושלים אין יוצא בו חובת מצה כיון דלא נאכל בכל מושבותיכם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כל. הזכיר העונש תחלה ואח''כ האזהרה. ואין בכל מושבותיכם תאכלו מצות רשות. כמו ששת ימים תעשה מלאכה. רק חיוב למען תזכור: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כל מחמצת. להביא את תערובתו, לשון רש''י. וגם זה אינו, שהלכה היא כדברי חכמים (שם מג.) על חמץ דגן ענוש כרת, ועל עירובו בלא כלום:

(כא~כב) ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם. הפרשה הזו מקצרת באשר צוה אותו ה' בפרשה של מעלה, כי בידוע שאמר להם משה לישראל הכל בפרט ולימד אותם כל הענין, ונכלל הדבר בכתוב כאשר צוה ה' את משה כן עשו (להלן פסוק כח). אבל הזכיר זאת הפרשה בכלל כי קרא משה לכל זקני ישראל והם אספו אליו כל העם, ואז אמרו אל כל עדת ישראל משכו הצאן מן העדר אל בתיכם להיות לכם למשמרת מבעשור לחדש. ויתכן שאמר משכו, בעבור היות צאנם רחוק מאד מהם בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רועה צאן (בראשית מו לד). ואמר וקחו לכם, קחו אותם למשפחותיכם איש שה לבית אבות שה לבית ושחטו הפסח בין הערבים, ככל המפורש למעלה במצוה:

ושנו במכילתא (כאן) ויקרא משה לכל זקני ישראל, מגיד שעשאן ב''ד. ויאמר אליהם, הדבר מפי משה לאמר לכל ישראל. דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר הדבר מפי משה לאמר לזקנים, וזקנים לאמר לכל ישראל. והנה לדעת רבי יאשיה יהיה ויקרא משה לכל זקני ישראל שיאספו אליו כל העם, כמו שפירשתי. ועל דעת רבי יונתן הן יאמרו לקהל, ויהיה ''דברו אל כל עדת בני ישראל'' (לעיל פסוק ג) הזקנים הנועדים להם, כמו והיה אם מעיני העדה (במדבר טו כד):

והוסיף בזאת הפרשה ביאור בנתינת הדם שתהיה באגודת אזוב וטבילה בסף שלא נאמר למעלה בפירוש, אבל שם (בפסוק ז) נאמר סתם ולקחו מן הדם, ללמד שכל לקיחה האמורה בתורה סתם שתהא באגודה, ושכל קבלת דם טעונה כלי, כמדרש רבותינו (במכילתא כאן). ופירש להם בפרשה הזאת (פסוק כב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, כי בעבור זה נצטוו בנתינת הדם על המשקוף שיהיו שמורים שם, כמו שאמר ולא יהיה בכם נגף למשחית (לעיל פסוק יג):

וכתב רש''י ואתם לא תצאו, מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולילה רשות למחבלים הוא, שנאמר (תהלים קד כ) בו תרמוש כל חיתו יער. ולא הבינותי דבריו במה שאמר ולילה רשות למחבלים הוא שנאמר בו תרמוש כל חיתו יער, וכי אסור לאדם בכל לילה לצאת מפתח ביתו עד בקר מן המקרא הזה, והיה לו לומר שהלילה הזה נתנה בו רשות למשחית לחבל, ולכן הזהירם ממנו. אבל לא ראה הרב לומר כן, מפני שהקב''ה בעצמו ובכבודו היה המכה:

והענין הזה שנוי הוא במכילתא (פסחא יא) בלשון אחרת, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, מגיד משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, שנאמר (ישעיה כו כ) לך עמי בא בחדריך, ואומר (יחזקאל כא ח) הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע, ואומר (להלן לג כב) והיה בעבור כבודי, ללמדך שתהא נכנס בכי טוב ויוצא בכי טוב. וכן אתה מוצא שהאבות והנביאים נהגו בדרך ארץ, וישכם אברהם בבקר (בראשית כב ג), וישכם יעקב בבקר (שם כח יח), וישכם משה בבקר (להלן לד ד), וישכם יהושע בבקר (יהושע ג א), וישכם שמואל לקראת שאול בבקר (ש''א טו יב). והרי דברים קל וחומר, ומה האבות והנביאים שהלכו לעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם נהגו בדרך ארץ, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. וכן הוא אומר (תהלים קד) תשת חשך ויהי לילה, הכפירים שואגים לטרף, תתן להם ילקוטון, תזרח השמש יאספון, מכאן ואילך יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (שם). ע''כ הברייתא:

והענין לומר שהזהיר הכתוב את ישראל במצרים שלא יצאו מפתח ביתם בלילה ההוא, לפי שהקב''ה עובר במצרים כמלך שעובר ממקום למקום וספקלטורים לפניו שלא יפגע בו אדם ולא יסתכל בו, כענין ובא ה' אלהי כל קדושים עמך (זכריה יד ה), וכן והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור (להלן לג כב), להגין עליו משרפים ופמליא של מעלה. וכיון שמצינו בשעה שנתנה רשות למשחית לחבל שאינו מבחין בין צדיק לרשע, לפיכך אין אדם רשאי לשנות דרך העולם שיצא בלילה, לפי שהוא זמנן של חיות שנתן להם לטרוף, ואין להבחין בין צדיק לרשע: (הרמב"ן)


{כא}   חמישי  וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:

 אונקלוס  וּקְרָא משֶׁה לְכָל סָבֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן אִתְנְגִידוּ וְסִיבוּ לְכוֹן (מִן בְּנֵי) עָנָא לְזַרְעֲיָתְכוֹן וְכוּסוּ פִסְחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרָא משֶׁה לְכָל סָבֵי יִשְרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן נְגוּדוּ יְדֵיכוֹן מִטַּעֲוַות מִצְרָאֵי וּסְבוּ לְכוֹן מִן בְּנֵי עָנָא לְיִיחוּסֵיכוֹן וְכוּסוּ אִימַר פִּסְחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  משכו. מי שיש לו צאן ימשוך (ר) משלו: וקחו. מי שאין לו יקח מן השוק: למשפחותיכם. שה לבית אבות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) הא דלא פי' נמי הכא משכו ידיכם מע"א כו' וי"ל דהתם לאו בפי' המקרא קאי אלא בטעם המצוה וטעם המצוה סגי אפי' במלתא דאגדתא אבל הכא מיירי בפי' המקרא לכן פי' אותו ביותר קרוב לפי פשוטו. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויקרא משה לכל זקני ישראל. והם יאמרו לקהל. וקחו לכם צאן. בעשור לחדש כאשר צוהו השם. אמר המדקדק כי ושחטו הפסח מהבנין הדגוש. ולא דבר נכונה כי ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל הוא מהבנין הקל. והשי''ן קמץ כמשפט בעבור הנח הנעלם. רק ושחטו הפסח לשון צווי מהבנין הקל. ולא מצינו מזאת הגזר' בכל המקרא מהבנין הדגוש. והיה ראוי השי''ן להיות חירק תחתי'. כמו משכו. רק בעבור אות הגרון שהוא אחריו נפתח השי''ן כמשפטם לעשות כך כמו בחרו לכם. ורבים ככה. על כן יהיה השי''ן בפת''ח גדול בלשון צווי. ושניהם מבנין א': (אבן עזרא)

 בעל הטורים  משכו וקחו לכם צאן. רמז לבהמה דקה שנקנית במשיכה. משכו בגי' מן עברה שלא יביאו מן הגזל: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויקרא משה לכל זקני ישראל. והגם כי ה' אמר אליו דברו אל כל עדת ישראל, יהיה פירושו כמאמר (ויקרא ד' י"ג) ואם כל עדת ישראל ישגו שיאמר על הזקנים כמו שמפורש במקומו (בתורת כהנים), ויאמר אליהם יכוין לשאר העם כמשפט כל מצות ה' לישראל שהיו מפי משה (עירובין נד.):

או אפשר שלא אמר אלא לזקנים והם ידברו לכל עדת ישראל, וחלוקה מצוה זו משאר מצות התורה כי עדיין לא נכנסו ישראל בברית ולא הוחנכו להכנם לשמור ולעשות ולזה היה מדבר לזקנים והזקנים כל א' ידבר בנחת ובדרך המתקבל לבני משפחתו כדי שיהיו נוחים לעשות: (אור החיים)


{כב}  וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:

 אונקלוס  וְתִסְבּוּן אֱסָרַת אֵזוֹבָא וְתִטְבְּלוּן בִּדְמָא דִבְמָנָא וְתַדוּן לְשַׁקְפָא וְלִתְרֵין סִפַּיָא מִן דְמָא דִבְמָנָא וְאַתּוּן לָא תִפְּקוּן אֱנַשׁ מִתְּרַע בֵּיתֵהּ עַד צַפְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִסְבוּן אֵיסָרַת אֵזוֹבָא וְתִטְמְשׁוּן בְּדָמָא דִבְמַן פַּחֲרָא וְתַדוּן לְאִיסְקוֹפָא עִלָּאָה מִלְּבַר וּלְתַרְתֵּין סִפַּיָא מִן דְּמָא דִבְמַן פַּחֲרָא וְאַתּוּן לָא תִפְקוּן אֱנַשׁ מִן תְּרַע בֵּיתֵיהּ עַד צַפְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אזוב. מין ירק שיש לו גבעולין: אגדת אזוב. ג' קלחין קרויין (ש) אגודה: אשר בסף. בכלי, כמו ספות כסף: מן הדם אשר בסף. למה חזר ושנאו, שלא תאמר טבילה אחת לשלש המתנות, לכך נאמר עוד אשר בסף, שתהא כל נתינה ונתינה מן הדם אשר בסף, על כל הגעה טבילה: ואתם לא תצאו וגו'. מגיד, שמאחר שנתנה רשות למשחית (ת) לחבל, אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולילה רשות למחבלים היא, שנאמר בו תרמוש כל חיתו יער (תהלים קד, כ.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) [נח"י] לאפוקי שלא תפרש ה' קלחים ועי' מזה בתוספות דסוכה דף י"ג: (ת) אינו ר"ל משחית של מצרים דהא הכה כל בכור אף שלא יצאו לחוץ אלא משחית סתם שיוצא בכל לילה כמו שמפרש והולך רשות למחבלים הוא והא דציוה להם לילה זו ולא כל לילות שבשנה משום שלא יאמרו המצריים כשם שאנו לוקין כך הם לוקין ויאמרו משה בדאי הוא והם לא ידעו שמשחית של כל לילה הוא ומשה לא דבר אלא ממשחית שהכה בכוריהם לכך ציוה להם שלא יצאו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולקחתם. עתה פי' איך יקחו מהדם ויתנו על המשקוף: מלת אגודת. כמו חבורה. כמו ויהיו לאגודה אחת ור' מרינום אמר כי האלף נוסף והוא מגזרת גדוד. ואחרים אמרו כי האלף שורש כמו וחשב אפודתו. והגאון פי' האזוב מלשון ערבי זעת''ר ובלשון לעז אוריגנ''ו והוא עשב נכבד במיני מטעמים. וזה לא יתכן כי הכתוב אומר על האזוב אשר יצא בקיר ולא ידעתי מהו. רק מדרך הסברא אינו עשב תקיף כי הוא הפך הארז שהזכיר הפסוק. ויש אומרים כי הפסח היו שוחטין אותו בסף השער. וטבלו האזוב בו ויגיעו אל המזוזות. כמו וימד סף השער אמות הספים. ואחרים אמרו כי הוא כלי ועליו היו שוחטים. כמו משכב וספות. ועוד אפרש עד בקר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והגעתם אל המשקוף ואל. שתי המזוזות. ובנתינה כתיב ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף הקדים מזוזות למשקוף לומר שאם שינה הסדר יצא: מן הדם. בגי' דמי מילה: (בעל הטורים)

 ספורנו  מן הדם אשר בסף. שתהיה על כל הזאה טבילה, כמו שצוה האל באמרו על שתי המזוזות וזה קודם, ואחר כך על המשקוף, וזה לא יתכן זולתי בג' הזאות. להורות על ג' יודי''ן, כאמרם העולם הבא נברא ביו''ד וכן היה קודם חטא אדם הראשון וביום מתן תורה עד העגל, כי בם יהיה צור עולמים נצחיים, כי היו''ד תורה על פשיטות נצחי, ותורה היו''ד עליונה, מציאות היחיד בעולמו על שני עולמים נצחיים: ואתם לא תצאו. הנה הבית יהיה מצויין בדם, ואתם לא תצאו, ובזה האופן, ופסח על דרך והתוית תו: (ספורנו)


{כג}  וְעָבַר יְהוָֹה לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְהוָֹה עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:

 אונקלוס  וְיִתְגְלֵי יְיָ לְמִמְחֵי יָת מִצְרַיִם וְיֶחֱזֵי יָת דְמָא עַל שַׁקְפָא וְעַל תְּרֵין סִפַּיָא וְיֵחוֹס יְיָ עַל תַּרְעָא וְלָא יִשְׁבּוֹק לְחַבָּלָא לְמֵיעַל לְבָתֵּיכוֹן לְמִמְחֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתְגְּלֵי יְקָרָא דַיְיָ לְמִימְחֵי יַת מִצְרָאֵי וְיֶחֱמֵי יַת אַדְמָא דְעַל אִסְקוֹפָא וְעַל תַּרְתֵּין סִיפַיָא וְיָגִין מֵימְרָא דַיְיָ עַל תַּרְעָא וְלָא יִשְׁבּוֹק מַלְאָכָא מְחַבְּלָא לְמֵיעוֹל לְבָתֵּיכוֹן לְמִימְחֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ופסח. וחמל וי"ל ודלג: ולא יתן המשחית. ולא יתן לו יכולת לבא, כמו ולא נתנו אלהים להרע עמדי (בראשית לא, ז.): (רש"י)

 אבן עזרא  ולא יתן המשחית. לא יניחנו כמו כי על כן לא נתתיך לנגוע אליה. והנה המשחית ברשותו ואם יניחנו כאילו נתן לו רשות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ולא יתן המשחית. המלאך המשחית בעולם בעת הנגף, כענין ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך (ש''ב כד טז), לא המשחית במצרים, כי הקדוש ברוך הוא הוא המכה: (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ולא יתן. ג' במס' הכא ואידך ולא יתן עליה לבונה גבי חטאת שבזכות הקרבנות נצולו ואידך גבי סוטה ולא יתן עליה לבונה שבזכות הנשים צדקניות יצאו משם וזו שלא עשתה כמעשיהם לא יתהדר קרבנה: (בעל הטורים)

 ספורנו  לנגוף. את עם מצרים בעברה וזעם וכו', כי אמנם יאמר נגף על כל מכה גם בלתי מות, כאמרו ונגפו אשה הרה, ולא יהיה אסון: המשחית. את עם מצרים, בעברה וזעם וכו': (ספורנו)

 דעת זקנים  ולא יתן המשחית. קשה להרב משה דהא בהגדה כתיב ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך וי"ל דה"פ אני בכבודי וגם המלאך ולא המלאך לבדו כי לא יתרץ כן שיהיה הקב"ה בלא מלאך: (דעת זקנים)


{כד}  וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם:

 אונקלוס  וְתִטְרוּן יָת פִּתְגָמָא הָדֵין לִקְיָם לָךְ וְלִבְנָיךְ עַד עָלָם: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִיטְרוּן יַת פִּתְגָמָא הָדֵין לִקְיַם לָךְ וְלִבְנָךְ דְּכוּרַיָא עַד עַלְמָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ושמרתם. רבים חשבו כי נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות חיוב לדורות. בעבור כי הדבר הזה סמוך אל לקיחת האזוב וטבילתו. ועוד כי כתוב אחר כן אשר פסח על בתי בני ישראל. ובדרך הסברא נכון היה. לולי קבלת האמת הנגמרת. הנה הנכון שמלת הדבר הזה שב אל ושחטו הפסח. וטעם שאלת הבנים בראותם כל המשפחה חבורה אחת אוכלים שה תמים ראשו על כרעיו ועל קרבו ועצם לא תשברו בו ובן נכר ותושב ערל ושכיר לא יאכל בו ואין זה המנהג במועדים אחרים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ושמרתם את הדבר הזה. הוא דבר הפסח עצמו שאמר למעלה (בפסוק כא) ושחטו הפסח, ואם הוא רחוק, לא מתן הדמים הסמוך לו, כי בפסח מצרים בלבד נצטוו בכך, כמו שאמר (בפסוק כג) ועבר ה' וראה את הדם וגו', וכן ושמרתם את העבודה הזאת (פסוק כה), זבח פסח, וכמוהו (דברים טו יז) ואף לאמתך תעשה כן:

. ( כח) וילכו ויעשו בני ישראל. שיצאו מלפני משה והלכו אל הצאן ועשו הפסח בערבים, ודרך הכתוב לכפול ולאמר כן עשו, לבאר שלא הפילו דבר מכל אשר צוו, כמו שפירשתי בנח (בראשית ו כב). וכן וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו (להלן לט מג). ולרבותינו בזה מדרש (מכילתא כאן) לפי שלא היה צריך הכתוב להזכיר ההליכה, אמרו ליתן שכר להליכה ושכר לעשייה. ויעשו, וכי כבר עשו, אלא מכיון שקבלו עליהם לעשות העלה עליהם הכתוב כאלו עשו. כאשר צוה את משה ואת אהרן כן עשו, להודיע שבחן של ישראל, שכשם שאמר להם משה ואהרן עשו. ד''א מה תלמוד לומר כן עשו, אלא שאף משה ואהרן כן עשו. דרשו תחלה כי הכפל לשבח ישראל שלא שכחו, ולא נפל להם דבר מכל אשר אמרו להם, והוא דרך הלשון במקומות רבים: (הרמב"ן)

 אור החיים  ושמרתם את הדבר הזה. הנה פשט הכתוב יגיד כי גם לדורות יצו דברים האמורים בענין ולא ראינו שעשו כן קדמונינו, גם רבותינו לא צוו לעשות כן. ונראה כי ממה שאמר הכתוב לחק לך בפני עצמו וחזר לומר ולבניך גילה המכוון שהוא על זה הדרך שאין הדברים שוים בו ובבנו שהיה לו לומר ושמרתם את הדבר הזה לחק עולם, ומאומרו לחק לך ולבניך הרי זה מפרש המכוון שאינם שוים בדבר, לחק לך הוא כל האמור בענין. ולבניך עד עולם פרטים מהענין, וסמך הכתוב על שיבא במקומות אחרים הפרטים שהם נוהגים לדורות ושלל בהם פרטים שאינם לדורות שלא הזכירם בהם, וגם כאן ביאר הדברים באומרו ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף שינגוף את מצרים ודבר זה אינו מצוי לדורות: (אור החיים)


{כה}  וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָֹה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:

 אונקלוס  וִיהֵי אֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא דְיִתֵּן יְיָ לְכוֹן כְּמָא דִי מַלִיל וְתִטְּרוּן יָת פָּלְחָנָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אֲרוּם תַּעֲלוּן לְאַרְעָא דְּעָתִיד לְמִתַּן לְכוֹן יְיָ הֵיכְמָא דְמַלֵּיל וְתִיטְרוּן מִזְמַן דְּתִמְטוֹן לְתַמָּן יַת פּוּלְחָנָא הֲדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה כי תבאו. תלה הכתוב מצוה זו בביאתם לארץ, ולא נתחייבו במדבר אלא פסח אחד שעשו בשנה השנית על פי הדבור: כאשר דבר. והיכן דבר, והבאתי אתכם אל הארץ וגו' (שמות ו, ח.): (רש"י)

 אבן עזרא  והיה. עתה פי' כי שחיטת הפסח תלויה בארץ. ואל יקשה עליך פסח הר סיני כי מצוה עליונה היתה. ולא עשו פסח אחר במדבר כי בהר סיני היו עם הישוב וימצאו מצות. ובהיותם בארץ אשר לא עבר בה איש אין להם רק המן לבדו: (אבן עזרא)

 אור החיים  והיה כי תבואו וגו'. הנה פשט הכתוב יגיד כי מצוה זו אינה אלא אחר כניסתם לארץ, אם כן למה חזר ה' מדעת זו וצוה את בני ישראל (במדבד ט א) בשנה השנית לעשות הפסח במועדו ככל חקותיו:

ונראה כי גילה ה' דעת עליון בזה כי היה בדעתו אם יזכו ישראל לא יעשו פסח ב' אלא בארץ כנען אלא לצד המראתם מעת יצאו ממצרים והם ממרים פי ה' ואפילו בים סוף התחילו למרות דכתיב (תהלים ק"ו) וימרו על ים בים סוף זה היה סיבה שארכו הימים ולא היה להם זכות לעלות תיכף ומיד, ולזה כשראה ה' שגרמו מעשיהם ולא נכנסו לארץ והם עדיין במדבר הוצרך לצוות לעשות הפסח במדבר כי עד עתה לא נצטוו אלא כי תבואו אל הארץ. והגם כי האדון קורא הדורות מראש (ישעי' מ"א), אף על פי כן מחשבותיו הטובים הגיד לעמו כנזכר: (אור החיים)


{כו}  וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:

 אונקלוס  וִיהֵי אֲרֵי יֵימְרוּן לְכוֹן בְּנֵיכוֹן מָא פָּלְחָנָא הָדֵין לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אֲרוּם יֵימְרוּן לְכוֹן בְּנֵיכוֹן בְּזִמְנָא הַהוּא מַה פּוּלְחָנָא הָדָא לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  והיה. מה העבודה הזאת. השנוי שהזכרתי: (אבן עזרא)

 ספורנו  מה העבודה הזאת לכם. שאינה ביום מקרא קדש כשאר הקרבנות, ולא תוך זמן שאר הקרבנות שהוא מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ולמה לא יספיק קרבן אחד לכל ישראל כמו בשאר קרבנות צבור: (ספורנו)

 כלי יקר  והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם. בהגדה של פסח מסיק שהפסוק זה מדבר בבן הרשע האומר דרך לעג מה העבודה הזאת מלשון מה אנוש, ומסיק שם אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים (שמות יג.ח) לי ולא לו אילו היה שם לא היה נגאל. ומקשים על זה למה לא זכר תשובתו בצדו שנאמר בתורה (פסוק כז) ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו'. ולקח לו תשובה מן פסוק שאינו סמוך לו בתורה, ועוד שכבר נדרש פסוק זה על מי שאינו יודע לשאול ואצלו לא דייק לי ולא לו, ואיך ידרוש מן פסוק אחד ב' תשובות הפכיות, ומהרי"א נתעורר על קושיות אלו בספר זבח פסח שלו ונכנס בדוחקים גדולים ותירוצים שאינן מתישבים על הלב, ועתה פקח עיניך וראה כי הנני מפרש כל סיפור של הארבע בנים אשר בהם דברה התורה באופן שיותרו כל הספיקות והשאלות אשר הקשה מהרי"א, וראיתי להתיר ספיקות הנזכרים בתשובת בן הרשע בג' דרכים שונות.

דרך ראשון הוא, שפסוק ואמרתם זבח פסח וגו' אינו נקשר עם פסוק שלמעלה כלל והוא מילתא באפי נפשיה, והראיה על זה כי היה לו לומר ואמרתם אליהם זבח פסח הוא, כדרך שהזכיר בתשובת כל הבנים והגדת לבנך, ואמרת אליו, ולמה שינה כאן וכתב ואמרתם זבח פסח ולא פירש למי יאמר, ועוד קשה למה אמר בכ"מ על הפסח ועבדת את העבודה (יג.ה) וכאן אמר ושמרתם את העבודה, ועוד קשה שבכ"מ קרא הבנים בלשון יחיד כי להלן נאמר (יג. ח) והגדת לבנך, ובבן התם אמר (שם יד) והיה כי ישאלך בנך לאמר מה זאת. ובבן החכם נאמר בפר' ואתחנן (ו.כ) כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת. וכאן אמר והיה כי יאמרו אליכם בניכם לשון רבים.

אלא ודאי שכאן מדבר, בזמן שיקומו הרבה בנים סוררים ויחשבו להרוס פינת עבודה זו ולהשבית את העם ממלאכת עבודת הש"י, ובעבור אותם המהרסים צריכה העבודה שימור ביותר, ועל אותו דור סורר אמר ושמרתם את העבודה הזאת תשמרו אותה שלא תהרס, ואח"כ ביאר באיזו זמן צריכה העבודה שימור, על זה אמר והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, ר"ל והיה צורך זה השימור באותו זמן כי יקומו בניכם בנים משחיתים ויאמרו דרך לעג מה העבודה הזאת לכם כי בלעגי שפה ידברו אל העם הזה כדי להשביתם ממלאכת עבודת ה', ועל אותו זמן אמר ושמרתם את העבודה, כי אז היא צריכה שימור ביותר לעמוד כנגד המלעיגים, ולכך נקט בניכם לשון רבים כי בעבור איזה יחיד המלעיג אינה צריכה שימור כל כך כי בטלה דעתו אצל כל אדם, ולפי זה פסוק ראשון אינו נקשר עם הפסוק שאחריו.

ומה שנאמר אחר כך, ואמרתם זבח פסח הוא לה'. מלתא באפי נפשיה הוא לפי שאמר רשב"ג כל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור, ומנא ליה לרשב"ג לומר כן שנוסף על עשיית המצות בפועל חייב הוא לומר ולספר בפה מענינם, ודאי למד זה מן פסוק ואמרתם זבח פסח הוא וגו', שהוא צווי על האמירה בפה נוסף על העשיה, ועדיין לא הוזכר שיהיה חוב לספר בפה ענין מצה ומרור כי בפסוק זה לא נזכר כ"א זבח פסח, ע"כ נאמר אח"כ והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים ודרש בעל ההגדה בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, וקשה על זה למה לא הזכיר גם הפסח ולומר בשעה שיש פסח מצה ומרור מונחים לפניך, אלא ודאי לפי שכבר הזכיר חוב האמירה בפה מענין הפסח בפסוק ואמרתם זבח פסח היא, אבל מענין מצה ומרור לא הזכיר עדיין שחייב לספר בפה אף אם לא ישאל שום אדם עליהם, וא"כ פסוק והגדת לבנך מדבר במצה ומרור לחוד שחייב לספרם בפה בפני בני ביתו אף אם לא ישאלוהו כלום,

ולפי זה, לא הוזכר בתורה עדיין שום תשובה לרשע רע האומר בלעגי שפה מה העבודה הזאת לכם, ודעת בעל ההגדה שפסוק והגדת לבנך הוא תשובה לבן הרשע ולבן שאינו יודע לשאול, כי קשה על דברי בעל ההגדה שדרש פסוק זה על מי שאינו יודע לשאול מנא ליה לומר שהבן שותק מחמת שאינו יודע לשאול, שמא הוא שותק מחמת שהוא רשע גמור ואינו רוצה אפילו לדבר ממצוה זו כי כל כך היא בזויה בעיניו, וכך הקשה גם מהרי"א אבל לא תירץ כלום כי התשובה שנאמרה בתורה אינה ראיה כלל על מחשבת הבן כי מי יודע מחשבתו אם לעקל אם לעקלקלות (סנהדרין כו.) והתורה אין בידה להגיד לנו נבואה כזו לומר לפני השי"ת גלוי מחשבתו כ"א לפניו ית' גלוי, מ"מ אנחנו לא נדע ולפנינו מי גלוי וכי מלתא דפסיקא הוא שכל שותק היינו לפי שאינו יודע לשאול.

ע"כ לבי אומר שלא זו הדרך, אלא כך ביאור הענין לפי שדיוק זה לי ולא לו אינו מובן מלשון לי, והדיוק תלוי בדעת הבן היושב לפניו כי אם זה הבן השותק רשע הוא והעבודה אינה נחשבת לכלום בעיניו אז שפיר מדויק לי ולא לו, לפי שאומר לו שבעבור עבודה זו עשה ה' לי בצאתי ממצרים כל הגדולות וכל הנוראות, ומשמע מזה שאילו לא הייתי מתעסק בעבודה זו עדיין לא הייתי נגאל, וכן בן זה הרשע ודאי אלו היה שם לא היה רוצה לעבוד עבודה זו ואז בהכרח לא היה נגאל, אבל אם זה הבן השותק אינו יודע לשאול ואין העבודה בזויה עליו א"כ מאן יימר שאילו היה שם לא היה עובד עבודה זו, מסתמא אילו היה שם היה עובד גם הוא אותה עבודה ובלי ספק היה נגאל גם הוא, ולא ידוייק כנגדו לי ולא לו כי לשון לי אינו דיוק כלל מצד עצמו כי האב הוצרך לומר אל הבן לשון לי, כי הבן לא היה באותו דור ואיך יאמר עשה ה' לנו, אבל הדיוק בא מדעת הבן אם הוא מאמין בעבודה זו שיש בה ממש או לא, כי אם אינו מאמין בה אז ודאי לא היה מתעסק בה אילו היה שם, ואז בהכרח לא היה נגאל שהרי בעבודה זו עשה ה' לי בצאתי ממצרים היציאה ושאר גדולות, ומי שלא היה מתעסק בה לא היה נגאל, אבל אם הבן מאמין בעבודה זולת שאין בו דעת לשאול ודאי אלו היה שם היה מתעסק גם הוא בעבודה זו והיה נגאל גם הוא, ואמרה התורה אם יקרה מקרה שבנך ישב לפניך וישים יד לפה ולא ישאלך כלום ויהיה הדבר בספק אצלך אם הוא שותק בעבור שאינו יודע לשאול או בעבור שהוא רשע רע, הנה כדי לצאת מידי מבוכה זו, צא תאמר לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, ואז ממ"נ אתה יוצא ידי חובתך כי אם הוא רשע בלב אז הקהית את שיניו באמרך עשה ה' לי, כי מאחר שאינו מודה בעבודה אז יובן לי ולא לו, ואם אינו רשע אך שאינו יודע לשאול אז אמור לו פסוק זה ולא יובן ממנו לי ולא לו שהרי אילו היה שם ודאי היה גם הוא עוסק בעבודה זו.

ומטעם זה שינה כאן לומר והגדת לבנך. ולא נאמר ואמרת או ודברת, אלא לפי שלשון הגדה משמש דבר וחלופו, משמש לשון דברים קשים כגידין כמו שפירש"י על פסוק ותגיד לבני ישראל (שמות יט.ג), אע"פ שבעבור היו"ד פירש כן מ"מ אף בלא יו"ד משמעותו דברים קשים כגידין, ומשמש גם לשון רכה כארז"ל פרק אין דורשין (חגיגה יד.) אגדה שמושכין לבו של אדם כמים, וכן משמע פרק ר"ע (שבת פז.) כי שם דרשו פסוק ויגד משה (שמות יט.ט) שהוא משמע לתרי אפי, ע"כ נאמר כאן לשון והגדת לבנך שאם הוא אינו יודע לשאול אזי תמשוך לבו לעבודת השי"ת, כמ"ש משכו וקחו לכם צאן ר"ל משכו לב בניכם לעבודת ה', וכן אגדה לשון משיכה כאמור ע"י דברים רכים, ואם הוא רשע בלב אזי בדברים אלה תאכילהו דברים קשים כגידין המקהים שיני האדם, לפי שיבין מדבריך לי ולא לו, ומכאן למד בעל ההגדה לומר ואף אתה הקהה את שיניו כו', ולמד תשובה לבן הרשע מן פסוק והגדת לבנך שאם אמרה התורה לדבר כן אל הבן השותק מספק שמא רשע הוא כל שכן שתשוב כן אל הבן הרשע האומר בפה מלא דרך לעג מה העבודה הזאת לכם, ופירוש זה יקר הוא, והנה מקום אתי לבאר זה עוד בדרכים שונות והמעיין יבחר מהם הטוב בעיניו.

דרך שני הוא, להפיס דעת רוב מפרשי התורה הסוברים שהפסוק ואמרתם זבח פסח הוא נקשר עם פסוק שלפניו, והוא תשובה לבן הרשע ולסוררים אשר יבקשו להרס פנת העבודה בדרך שנתבאר למעלה, ונוכל לומר שכוונת המגיד לומר שתשיב לבן הרשע תשובתו שבצדו והוא פסוק ואמרתם זבח פסח הוא לה', כי כל המובן מן פסוק בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים מובן גם מן פסוק זה, כי הרשע אומר מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו, כי הוא סובר שאין ממש בעבודה זו ואינה כי אם לכם להנאתכם כי אתם האוכלים והשותים, ואמרתם אליו זבח פסח היא לה' ולא לנו, והמופת על זה אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, ואיך תאמר שאין בה ממש הרי כל מי שהיה מתעסק בעבודה זו ניצול מן הנגף, והמצרים שלא עסקו בעבודה זו נגופו ואת בתינו הציל בעבור עבודה זו, ומפסוק זה הוציא דיוק לי ולא לו לפי שהרשע מודה שאילו היה שם לא היה עובד עבודה זו וא"כ ודאי לא היה נגאל אלא היה נגוף עם המצרים שלא היו עסוקים בעבודה זו והיו נגופים, ומ"ש ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי אין הפירוש שיאמר לו אותו פסוק הנאמר על מי שאינו יודע לשאול, אלא כוונתו להשיב לו כצורתו פסוק ואמרתם זבח פסח הוא לה', ומה שלא הביא הפסוק כהוויתו לפי שהוסיף לומר ואף אתה הקהה את שיניו ועדיין לא פירש מה הדבר המקהה שיניו, ע"כ עשה פירוש על פסוק ואמרתם זבח פסח הוא ואמר שמן פסוק זה יובן שבעבור זה הפסח עשה ה' לי בצאתי ממצרים והצילנו מן הנגף, וממילא יבין הרשע לי ולא לו כי אילו היה שם ודאי לא היה עובד העבודה ואז לא היה נגאל אלא היה נגוף עם המצרים ובזה יקהה את שיניו.

ומ"ש לשון אף, לומר ואף אתה הקהה את שיניו. לפי שאמרו רז"ל (סדר עולם) שכאשר קשרו ישראל את הטלה בכרעי המטה היו שיני המצרים קהות לפי שגם המצריים היו מלעיגים על מצוה זו כי חשבו שהכל תלוי במזל טלה וזו היא דעת רשע זה ומיד כאשר רשע זה רואה את ישראל עסוקים במצוה זו אז שיניו קהות מעצמו, כמ"ש (תהלים קיב.י) רשע יראה וכעס שיניו יחרוק ונמס. ונוסף על קהיית שיניו שכבר קהו מעצמם אף אתה תוסף להקהות שיניו ואמור לו פירוש על פסוק ואמרתם זבח פסח הוא לה' שיובן ממנו בעבור זה עשה ה' לי ולא לו כו', ואילו היה מביא לו הפסוק כהוויתו אולי לא היה הרשע מבין ממנו פירוש זה המקהה את שיניו, אבל פסוק הנאמר בסמוך והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי. אע"פ ששם נאמר לי בהדיא מ"מ אין לדקדק ממנו לי ולא לו לפי שלשון לי אינו דיוק כלל כי איך יאמר האב אל הבן עשה ה' לנו והבן לא היה שמה בשעת היציאה ממצרים, ע"כ הוצרך האב לומר לי, וגם אין לדייק לי ולא לו לפי שאילו היה שם לא היה עובד עבודה זו, כי מאן יימר לן שלא היה עובד העבודה מסתמא היה עובדה גם הוא והיה נגאל עם כל אחיו בני ישראל, אבל בפסוק ואמרתם זבח פסח הוא לה' מובן שפיר שפירוש המקרא לי ולא לו כי שם ביאר בהדיא שהעוסקים בעבודה נצולו מן הנגף והמצריים שלא עסקו בה נגופו, וא"כ רשע זה אשר בלעגי שפה מדבר מה העבודה הזאת לכם ולא לו והוציא את עצמו מן הכלל, ודאי אילו היה שם לא היה עובד עבודה זו ואז בהכרח לא היה נגאל אלא נגוף עם המצריים, וזה דקדוק נכון ויקר.

דרך שלישי הוא, להפיס דעת מפרשי התורה והאגדה הסוברים שדעת בעל ההגדה להשיב לרשע פסוק בעבור זה עשה ה' לי הנדרש על מי שאינו יודע לשאול, ודעת בעל ההגדה שכתבה התורה שני תשובות לבן הרשע, תשובה אחת היא, הנאמרת בצדו בפסוק ואמרתם זבח פסח הוא לה'. תשובה שניה היא, הרמוזה בפסוק והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי וגו'. ודעתו לומר שבפסוק והגדת לבנך תשובה לבן הרשע ולמי שאינו יודע לשאול וראיתו ממה שלא נאמר ואמרת או ודברת, לפי שאמירה רכה וכל דבור קשה, ולשון הגדה ממוצע וכולל לשון דברים קשים כגידין המקהים שיני האדם, ודברים רכים המושכים לבו של אדם, כמבואר בדרך ראשון למעלה, וזה רמז שרצה הכתוב שהאב יאמר פסוק זה לשני בנים הן לבן זה שאינו יודע לשאול להגיד ולמשוך לבו לעבודת הש"י כמ"ש משכו וקחו וגו' ולומר לו בעבור זה עשה ה' לי וגו', וכבר אמרנו למעלה שלבן זה שאינו יודע לשאול אין דיוק כלל מלשון לי לומר לי ולא לו, רק לבן סורר תגיד דברים קשים כגידין וע"י שתאכילהו דברים קשים כגידין תקהה את שיניו ותאמר לו ג"כ פסוק זה בעבור זה עשה ה' לי, ומדוייק שפיר אצלו לי ולא לו לפי שאילו היה שם לא היה עובד עבודה זו ואז ודאי לא היה נגאל שהרי גם לי לא עשה ה' כי אם בעבור זה, ואילו נכתב פסוק זה לבן שאינו יודע לשאול לבד היה לו לומר ואמרת אמירה רכה, ואילו לא נכתב כ"א לבן הרשע לבד היה לו לומר ודברת דבור קשה, ועוד שלא נסמך פסוק זה ללעגו ובוזו של דברי הרשע, אלא כתב והגדת ששניהם במשמע כאמור.

ודעת התורה, לנסות תחילה את הרשע אם הוא אפשרי למשוך אותו לעבודת הש"י בדברים רכים, וזו היא התשובה שבצדו ואמרתם זבח פסח הוא לה', ומלת ואמרתם היינו אמירה רכה כי בפסוק זה לא משמע לי ולא לו שהרי לא נכתב בפסוק זה לשון לי בהדיא, ואם יקשה ערפו ולא ישמע לקול מלחשים אז והגדת לבנך להאכילו דברים קשים כגידים להקהות בהם שיניו ולומר לו בעבור זה עשה ה' לי לי ולא לו, וזה"ש משכו וקחו. משכו לשון אגדה שתמשכו בתחילה בדברים רכים את ישראל לעבודת הפסח, ואם לא ישמעו אז וקחו קיחה בידים בעל כרחם, ודברים קשים דומים לכפיה בידים ממש דהיינו קיחה.

ומה שלא הזכיר בעל ההגדה, התשובה שנאמר בצדו ואמרתם זבח פסח הוא, יכול להיות שרמזה במה שאמר ואף אתה הקהה את שיניו, מהו לשון אף, אלא שר"ל כי זה אין אני צריך לומר שתשיב לו תשובה שבצדו כי פשוט הוא שודאי תשיב לו אותה תשובה, אלא אף זו ר"ל אף תשובה שניה המדברת מענין קיהוי שיני הרשע אף אותה תשובה תשיב לו אם לא יוסר בתשובה ראשונה, וא"כ רמז במלת אף גם התשובה שבצדו בדרך לא זו אף זו, כי לכך כתבה התורה שני תשובות לבן הרשע אחת רכה ואחת קשה, ואמר בעל ההגדה לא תגור מפני הרשע ונוסף על תשובה הרכה הראשונה תשיב לו אף תשובה שניה זו להקהות בה שיניו, ואל תתמה על החפץ שפסוק אחד יהיה נדרש בשני אופנים סותרים כי כבר אמרנו שאין הדיוק בא ממלת לי, ועיקר הדיוק תלוי בין עובד אלהים לאשר לא עבדו, ע"כ לרשע רע שלא עבדו מדוייק לי ולא לו, אבל הבן שאינו יודע לשאול אילו היה שם היה עובדו על כן אין דיוק לי ולא לו שייך אצלו, ואילו היה שם היה נגאל גם הוא. (כלי יקר)


{כז}  וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

 אונקלוס  וְתֵימְרוּן דַבַּח חֲיָס הוּא קֳדָם יְיָ דִי חָס עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם כַּד הֲוָה מָחֵי יָת מִצְרָאֵי וְיָת בָּתָּנָא שֵׁזִיב וּכְרַע עַמָא וּסְגִידוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵימְרוּן נִכְסַת חַיְיסָא הוּא קֳדָם יְיָ דְחַס בְּמֵימְרֵיהּ עַל בָּתֵּי בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּחַבְּלוּתֵיהּ יַת מִצְרָאֵי וְיַת בָּתָּנָא שֵׁיזִיב וְכַד שָׁמְעוּ בֵּית יִשְרָאֵל יַת פִּתְגָמָא הָדֵין מִפּוּם משֶׁה גָּחְנוּ וּסְגִידוּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקד העם. על בשורת הגאולה, וביאת הארץ, ובשורת (א) הבנים שיהיו להם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דייק כל אלו הג' מדכתיב ויקוד העם וישתחוו דהל"ל ויקדו כמו שנ' וישתחוו אלא להורות שחד קידה הי' ושתי השתחוואו' מהרש"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואמרתם זבח פסח. מצאנו פסוח והמליט. והטעם כמו חמלה. ובעבור שהשם חמל על בכורי ישראל בעבור דם השה נקרא השה פסח. כמו ושחטו הפסח. והגאון אמר שהוא מגזרת פסח. כי הפסח ישען על רגלו התמימה. והמשחית כן עשה שהשחית בכורי בית מצרים ופסח על בית שכנו העברי ולא השחיתו. וכמוהו עד מתי אתם פוסחים: (אבן עזרא)

 ספורנו  זבח פסח הוא. זה הזבח נעשה בשביל הפסיחה שהיתה עתידה להעשות בחצי הלילה של אחריו, ומפני שאין זבח בלילה הוצרך לעשותו בזה הזמן הנמשך אחר הלילה של אחריו בענין הקרבנות. והוצרך כל אחד להקריב כי הנס נעשה לכל יחיד בפני עצמו ולא לציבור בכלל: (ספורנו)


{כח}  וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: (ס)

 אונקלוס  וַאֲזָלוּ וַעֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דְפַקִיד יְיָ יָת משֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עֲבָדוּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲזָלוּ וַעֲבָדוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה וְיַת אַהֲרן הֵיכְדֵין אִיזְדַרְזוּ וַעֲבָדוּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וילכו ויעשו בני ישראל. וכי כבר עשו, והלא מראש חודש נאמר להם, אלא מכיון שקבלו עליהם, מעלה עליהם הכתוב כאלו עשו (מכילתא פי"ב): וילכו ויעשו. אף ההליכה מנה הכתוב, ליתן שכר להליכה ושכר לעשייה: כאשר צוה ה' את משה ואהרן. להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו (ב) דבר מכל מצות משה ואהרן, ומהו כן עשו, אף משה (ג) ואהרן כן עשו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) אע"פ שהיה סכנה בדבר לזבוח תועבת מצרים לעיניהם: (ג) דס"ד דמשה ואהרן שאינן בכלל הגאולה לא נצטוו ולא עשו ת"ל כן עשו מיותר דבוילכו ויעשו סגי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וילכו ויעשו בני ישראל: שלקחו שה בעשור לחדש כאשר צוה השם למשה ולאהרן זאת חקת הפסח כן עשו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויעשו. כן עשו. שתי עשיות אחת לפסח ואחת למילה: (בעל הטורים)

 אור החיים  וילכו וגו' כן עשו. הוצרך לומר כן עשו ולא הספיק במה שקדם לומר ויעשו וגו', לומר הצדיקו במעשיהם במצות ה' ולא הבינו דבר שלא כן הוא במשמעות, וזה לא היה נשמע מאומרו ויעשו וגו' כאשר וגו' כי אפשר שהכתוב אומר מה שחשבו הם והבן: (אור החיים)


{כט}   שישי  וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהוָֹה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:

 אונקלוס  וַהֲוָה בְּפַלְגוּת לֵילְיָא וַיְיָ קְטַל כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבּוּכְרָא דְפַרְעֹה דְעָתִיד לְמִתַּב עַל כָּרְסֵי מַלְכוּתֵהּ עַד בּוּכְרָא דְשִׁבְיָא דִי בְּבֵית אֲסִירֵי וְכֹל בּוּכְרָא דִבְעִירָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה בְּפַלְגוּת לֵילְיָא דַּחֲמֵיסַר וּמֵימְרָא דַיְיָ קָטַל כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבִּיר בּוּכְרָא דְפַרְעה דְּעָתִיד לְמִיתַּב עַל כּוּרְסֵי מַלְכוּתֵיהּ עַד בּוּכְרַיָיא בְּנֵי מַלְכַיָא דְאִשְׁתְּבִין וְאִינוּן בֵּי גוֹבָא מִתְמַשְׁכְּנִין בְּיַד פַּרְעה וְעַל דַּהֲווֹ חָדָן בְּשִׁעְבּוּדְהוֹן דְּיִשְרָאֵל לָקוּ אוּף הִינוּן וְכָל בּוּכְרֵי בְּעִירָא מֵתוּ דְּמִצְרָאֵי פַּלְחִין לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וה'. כל מקום שנאמר וה', הוא ובית דינו, (ד) שהוי"ו לשון תוספת הוא, כמו פלוני ופלוני: הכה כל בכור. אף של אומה אחרת והוא במצרים: מבכור פרעה. אף פרעה בכור היה ונשתייר מן הבכורים, ועליו הוא אומר בעבור זאת העמדתיך (שמות ט, טז.): עד בכור השבי. שהיו שמחין לאידם (ה) של ישראל, ועוד שלא יאמרו יראתנו הביאה הפורענות זו. ובכור השפחה בכלל היה, שהרי מנה מן החשוב שבכלן עד הפחות, ובכור השפחה חשוב מבכור השבי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) הרא"ם נתן טעם לשאר מקומות שנא' וה' הוא ובית דינו בפ' וירא בפסוק וה' המטיר: (ה) הא דצריך לשני טעמים אלו עיין לעיל ושם מפורש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויהי בחצי הלילה. השניה. אמר יפת כי השבויים הטוחנים בריחים ביום בבית הסוהר יכניסם בבור בלילה וישימו הריחים על פי הבור. וזהו אשר אחר הריחים. והנה הוא כמו בבית הסוהר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בחצי הלילה. ג' במס' הכא ואידך ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש לומר שגם בכאן חרדו חרדה גדולה ואידך גבי שמשון ויקם כחצי הלילה בענינא דעזה לומר לך שהקב''ה עושה נס לצדיקים בחצי הלילה: (בעל הטורים)

 ספורנו  וה' הכה. כלומר ישראל התעסקו במצות הפסח, וה' הכה באותו הזמן בעצמו את בכורי מצרים לגאלם: (ספורנו)


{ל}  וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת:

 אונקלוס  וְקָם פַּרְעֹה לֵילְיָא הוּא וְכָל עַבְדוֹהִי וְכָל מִצְרַיִם וַהֲוַת צְוַחְתָּא רַבְּתָא בְּמִצְרָיִם אֲרֵי לֵית בֵּיתָא דִי לֵית הֲוָה בֵהּ תַּמָן מֵתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָם פַּרְעה בְּלֵילְיָא הוּא וְכָל שְׁאָר עַבְדוֹי וְכָל שְׁאָר מִצְרָאֵי וַהֲוָה צְוַוחְתָּא רַבְּתָא אֲרוּם לָא הֲוָה תַּמָּן בֵּיתָא דְמִצְרָאֵי דְלָא הֲוָה תַמָּן בְּכוֹר מָאִית: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקם פרעה. ממטתו: לילה. ולא כדרך המלכים בשלש שעות ביום: הוא. תחלה, ואחר כך עבדיו, מלמד שהיה הוא מחזר (ו) על בתי עבדיו ומעמידן: כי אין בית אשר אין שם מת. יש שם בכור, מת, אין שם בכור, גדול שבבית קרוי בכור, שנאמר אף אני בכור אתנהו (תהלים פט, כח.). דבר אחר, מצריות מזנות תחת בעליהן (ז) ויולדות מרווקים (ח) פנויים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה לאשה אחת, כל אחד בכור לאביו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) (נח"י) והא דעבדיו לא היו מעמידין את פרעה אע"פ שבהם היתה עיקר המכה דכתיב אין בית וגו' י"ל לפי שהם אמרו כבר שלח את האנשים וגו' הטרם תדע וגו' ולא שמע אליהם לכך הוצרך הוא להעמידם: (ז) וקשה דא"כ יוכלו לו' משה בדאי הוא שהרי גם אחרים שאינם בכורים מתים וי"ל שמשה אמר להם שכולם בכורים היו לפי שהיו נשותיהם מזנות וכו' וכל זה כדי להראות שפלותם וטומאתם מהרש"ל: (ח) פנוים הוא פירושו של רווקים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויקם. הוא בעצמו כמו ועבד הלוי הוא בעצמו: כי אין בית. על הרוב ידבר הכתוב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי אין בית אשר אין שם מת. לשון רש''י היה שם בכור, מת, אין שם בכור, גדול הבית מת, שקרוי ''בכור'', שנאמר (תהלים פט כז) אף אני בכור אתנהו. ד''א מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנוים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה לאשה אחת, וכל אחד בכור לאביו. ועל דרך הפשט הבכורות שמתו במצרים בכורי פטר רחם היו, ועל כן קדש תחתיהם כל בכור פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה (להלן יג ב), והיה בכור פרעה היושב על כסאו (פסוק כט) פטר רחם לאמו, וכן מנהג המלכים להיות הגבירה המולכת בתולה כענין שנאמר באחשורוש (אסתר ב ג). אבל על דעת רבותינו נתרץ שהכה במצרים כל בכוריהם, כלומר בכור האב ראשית אונו, ובכור האם פטר רחם, וגם גדול הבית. ולא רצה לקדש תחתיהם בישראל רק בכור האם, שהוא ידוע ומפורסם יותר, ובבהמה לא יודע כלל רק בכור האם, ובחר מכלם המין ההוא. וכדמות ראיה לזה ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם (תהלים עח נא), כי על הזכר יאמר כן: (הרמב"ן)

 אור החיים  ויקם פרעה לילה. טעם אומרו לילה יתבאר על דרך אומרם ז"ל (זהר ח"ב ל"ח.) כי אותו לילה היה כיום יאיר כצחות היום. ורמזתי רמז זה בפסוק (לקמן יג ח) והגדת לבנך ביום ההוא כי יכוין לומר שיגיד לו גם נס הלילה שנעשה יום. ושמא תאמר כי זרח אור בלילה דרך כלל לרעים ולטובים. לזה אמר ויקם פרעה לילה. כשקם הוא לקרוא למשה ולאהרן מנע ה' מרשע אורה והיה לילה פירוש חשך כאומרו (בראשית א ה) ולחשך קרא לילה: (אור החיים)

 דעת זקנים  כי אין בית. אמרי' בספרי וכי תעלה על דעתך שלא היה שם בית שאין שם בכור אלא כך היה מנהגם של מצרים כשהיה בכור שלהם מת היו עושין איקונין שלו בבתיהם ובאותה שעה הי' נשבר ונתך ארצה והי' קשה בעיניהם כיום המות. ועוד אמרינן התם שבמקום שהיו שם בכוריהם קבורים היו באים עכברים וחוטטי' אחריהם ומוציאין אותם ומגררין אותו והיה קשה להם מיום המיתה: (דעת זקנים)


{לא}  וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָֹה כְּדַבֶּרְכֶם:

 אונקלוס  וּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לֵילְיָא וַאֲמַר קוּמוּ פּוּקוּ מִגוֹ עַמִי אַף אַתּוּן אַף בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וֶאֱזִילוּ פְלָחוּ קֳדָם יְיָ כְּמָא דִהֲוֵתוּן אָמְרִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְחוּם אַרְעָא דְמִצְרַיִם מַהֲלָךְ אַרְבַּע מְאָה פַּרְסֵי הֲוַת וְאַרְעָא דְגוֹשֶׁן דְּתַמָּן משֶׁה וּבְנֵי יִשְרָאֵל בִּמְצִיעוּת אַרְעָא דְמִצְרַיִם הֲוַת וּפַלְטְרִין דְּבֵית מַלְכוּתָא דְפַרְעה בְּרֵישׁ אַרְעָא דְמִצְרַיִם הֲוָה וְכַד קְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרן בְּלֵילְיָא דְפִסְחָא אִשְׁתְּמַא קָלֵיהּ עַד אַרְעָא דְגשֶׁן מִתְחַנֵּן הֲוָה פַּרְעה בְּקַל עָצִיב וְכֵן אָמַר קוּמוּ פּוּקוּ מִגּוֹ עַמִּי אוּף אַתּוּן אוּף בְּנֵי יִשְרָאֵל וְזִילוּ פְלָחוּ קֳדָם יְיָ הֵיכְמָא דַאֲמַרְתּוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקרא למשה ולאהרן לילה. מגיד שהיה מחזר (ט) על פתחי העיר וצועק, היכן משה שרוי, היכן אהרן שרוי: גם אתם. הגברים: גם בני ישראל. הטף: ולכו עבדו וגו' כדברכם. הכל כמו שאמרתם, ולא כמו שאמרתי אני, בטל לא אשלח, בטל מי ומי ההולכים, בטל רק צאנכם ובקרכם יצג: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דאל"כ ויקרא אל משה מבע"ל כמו ויקרא אל משה וידבר ה' אליו כי למשה פירושו בעבור משה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויקרא. מדרך הסברא כי משה ואהרן לא היו בליל ט''ו בארץ רעמסס עם ישראל. רק במצרים שהיתה מקום המלוכה שהיה שם פרעה. והנה יצאו הם מפתח ביתם במצות השם בחצי הלילה. ונתן להם רשות פרעה שילכו ישראל לעבודת השם. והנה הלך משה עם עבדי פרעה לרעמסס להוציא ישראל. וידוע היום כי יש בין מצרים הישנה שיש שם אוצרות יוסף ידועים עד היום. ובין רעמסס ששה פרסאות. והנה החלו לצאת בבקר והיא עת עלות עמוד השחר שיחל להראות אור השמש בעבים והנה יש בין תחלת זה הרגע עד עת זרוח השמש שעה ישרה ושליש שעה. והנה יש לנו בקר והחשך גדול. כמו ותשכב מרגלותיו עד הבקר. ושם כתוב. בטרם יכיר איש את רעהו. והנה היו מישראל שיצאו בתחלת עמוד השחר ועודנו לילך בדרך התורה עד זרוח השמש ואלה היו קרובים אל מצרים. והאחרים שהם רחוקים יצאו בו ביום כי קהל רב היה. ויותר יש מתחלת רעמסס עד סופה משמונה פרסאות. על כן כתוב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה. וכתוב אחר היום אתם יוצאים. ועוד ובני ישראל יוצאים ביד רמה. וכתוב שם ומצרים מקברים. וביום יקרבו וכבר פירשתי: גם אתם. כדברכם. שתלכו דרך שלשת ימים גם כאשר דברתם. וגם מקננו ילך עמנו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויקרא למשה ולאהרן לילה. מגיד שהיה מחזר על פתחי העיר וצועק היכן משה שרוי, היכן אהרן שרוי. לשון רש''י. והיה זה כי משה ואהרן לנו במצרים בלילה ההוא, לקיים דבריו שאמר (לעיל יא ח) וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר. ובבא פרעה אליהם שלחו מלאכים אל ארץ גשן אשר שם בני ישראל לתת להם רשות לצאת, ונאספו כלם ברעמסס, והיה יום גדול, ומשם נסעו ביד רמה ומשה בראשם, כמו שנאמר (במדבר לג ג) ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. והכתוב שאמר (דברים טז א) הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה, כי מעת שפטרם פרעה יקראו יוצאים:

וכך אמרו בספרי (ראה קכח) והלא לא יצאו אלא ביום, שנאמר (במדבר לג ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל, אלא מלמד שנגאלו מבלילה. ובגמרא במסכת ברכות (ט.) הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא בלילה, שנאמר (דברים טז א) הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה, וכשיצאו לא יצאו אלא ביום, שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. ויש אומרים שיצאו ממצרים בלילה, ומארץ מצרים שהיא רעמסס ביום, כי רבים מהם יושבים בעיר מצרים, ויצאו בלילה ונאספו עם אחיהם ברעמסס. ואינו נכון, כי הכתוב אמר (פסוק כב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, שהיו אסורים לצאת כלל מן הבתים בלילה, וכך אמרו במכילתא (פסחא יג) ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו, אמר לו משה כך נצטוינו ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה, לא נצא אלא ביד רמה לעיני כל מצרים. ואונקלוס פירש כי הנסים שנעשו להם בלילה יקרא ''הוציאך'', כי בעבורם יצאו:

וטעם קומו צאו מתוך עמי. מצות מלך שיצאו מיד, כי לא אתן לכם רשות לעמוד בתוך עמי כלל, כי הם נהרגים עליכם:

גם אתם. המכים:

גם בני ישראל. כלם תצאו ולא תתעכבו בכאן בשום פנים, וזה לקיים גרש יגרש אתכם מזה (לעיל יא א):

ואמר לכו עבדו את ה' כדברכם. פיוס, שירצו לצאת וישמעו אליו, כי אתם חפצים ללכת למדבר לעבוד את ה': (הרמב"ן)

 בעל הטורים  קומו צאו. ב' במס' דין ואידך קומו צאו מן המקום הזה גבי לוט מה התם הוציאום המלאכים בעל כרחם אף כאן נמי: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויקרא למשה וגו' לילה. טעם אומרו פעם ב' לילה. אולי להיות כי חש פרעה בקריאתו למשה שלא יצא לקראתו מחשש גזירתו שאמר לו (לעיל י כח) אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות ואם כן יחוש לבל יעליל עליו, לזה אמר בקריאתו לילה פירוש אין זה מתנאי הגזירה כי הוא לא אמר אלא ביום ולא בלילה וזמן זה לילה הוא. או לצד שלא יראה פניו הוא אומר כי הוא לילה ואין כאן טענת אל תוסף ראות פני כי הוא במחשך לא יראו איש את וגו':

או יכוין הכתוב לומר תשובת משה אל פרעה כשקרא לו כי ענהו ואמר לו לילה ואין אני יכול לצאת לדבר עמך כי צוה ה' (פסוק כב) לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר, ואמר פרעה קומו צאו וגו' פירוש עשאם בני חורין לעצמן, ואולי שרמז בתיבת קומו לשון התקוממות ונשיאות ראש על דרך מה שדרשו רבותינו ז"ל (ב"ר פנ"ח) בפ' (בראשית כג) ויקם שדה עפרון, וחשב כי בזה תקל המכה מעליו כשיגמור הדבר מצידו לשלחם הגם שיבא העיכוב מהם אין עליו אשמת דבר:

עוד ירמוז באומרו קומו צאו כי לצד שלא היו רוצים לצאת אליו קראם לקום כי חשב שאינם רוצים לקום ממטתם לבוא אצלו ואמר כי קריאתו להם הוא להנאתם שאומר להם צאו וגו'. ולדרך זה טעם אומרו לילה, הקדים הכתוב לומר טעם שלא יצאו לקראתו תיכף ומיד וה' צוה על כבוד המלכות לזה הקדים סיבה אשר סבבה עכבתם מצאת ואמר לילה וזו סיבה שלא קמו ויצאו אצלו כי ה' צוה לא תצאו איש מפתח ביתו וגו':

גם אתם וגו'. צריך לדעת למה אמר גם בתחלת דבר. ועוד וכי משה ואהרן היו אסורים שהוצרך לומר צאו מתוך עמי. ואולי כי מתוך דבריו גילה מחשבתו כי היה חפץ שיוצגו משה ואהרן לזה אמר גם אתם מלבד ישראל, ולצד שאין הדבר מובן בתיבת גם שהיא על ישראל כי לפי האמת משה לא היה במאסר וכשאמר גם אין במשמעות הקודם בני ישראל ולא יוצדק לומר גם אתם אלא לפי מחשבת פרעה כנזכר, לזה חזר לבאר גם בני ישראל:

עוד ירצה כי נתכוון לגרש אותם הגם שיחפצו מרצונם לשבת עמהם, ולפי זה יוצדק לומר גם אתם הגם שאתם ברשות עצמכם אף על פי כן אין אני חפץ שתשבו בארצי, וזה חידוש, והוא מה שאמר ה' (י"א א') כשלחו כלה גרש יגרש אתכם. ואומרו גם בני ישראל לרבות הטף והנשים, ואומרו גם צאנכם וגו' לרבות שאר מקנה או לרבות מה ששאלו לעזר ממנו: (אור החיים)


{לב}  גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי:

 אונקלוס  אַף עַנְכוֹן אַף תּוֹרְכוֹן דְבָרוּ כְּמָא דִי מַלֵלְתֻּן וֶאֱזִילוּ וְצַלוֹ אַף עָלָי: (אונקלוס)

 יונתן  אוּף עַנְכוֹן אוּף תּוֹרֵיכוֹן דְּבָרוּ מִן דִּילִי הֵיכְמָא דְמַלֵּילְתּוּן וְזִילוּ וְלֵית אֲנָא בָּעֵי מִנְכוֹן אֱלָהֵין דְּתַצְלוּן עָלַי דְלָא אֵימוּת: (תרגום יונתן)

 רש"י  גם צאנכם גם בקרכם קחו. מהו כאשר דברתם, גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות (שמות י, כה.): וברכתם גם אותי. התפללו עלי שלא אמות, (י) שאני בכור (מכילתא פי"ג): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דאל"כ מה היה צריך לברכתם כיון ששלח את העם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם וברכתם גם אותי. שיברכו אותו ויתפללו בעדו: וטעם גם. שנתן להם זבחים כאשר אמר לו משה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם וברכתם גם אותי. כאשר תזבחו לה' אלהיכם כאשר דברתם, ותתפללו על נפשותיכם שלא יפגע אתכם בדבר או בחרב, תזכירו גם אותי עמכם. ואמר רש''י, התפללו עלי שלא אמות שאני בכור. ופשוטו שיברכו אותו ואת ממלכתו, כי בכלל ברכת המלך שלום כל המלכות. ובמכילתא (כאן), התפללו עלי שתכלה ממני הפורענות, כלומר שלא יענש עוד בעבורם: (הרמב"ן)

 אור החיים  וברכתם גם אותי. כאלו אמר וגם תברכו אותי, ושיעור הכתוב וברכתם גם כן אותי מלבד שיסיר המכה הרחקת הנזק והקרבת התועלת: (אור החיים)


{לג}  וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים:

 אונקלוס  וּתְקֵיפַת מִצְרַיִם עַל עַמָא לְאוֹחָאָה לְשַׁלָחוּתְהוֹן מִן אַרְעָא אֲרֵי אֲמָרוּ כֻּלָנָא מָיְתִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְכַד שְׁמָעוּ משֶׁה וְאַהֲרן וּבְנֵי יִשְרָאֵל קָל בְּכוּתָא דְפַרְעה וְלָא אַשְׁגָחוּ עַד דְּאָזַל הוּא וְכָל עַבְדוֹי וְכָל מִצְרָאֵי וּתְקִיפוּ לְכָל עַמָּא בֵּית יִשְרָאֵל לְמִפְטְרִינוּן מִן אַרְעָא אֲרוּם אָמְרִין אִי שַׁהְיַין הִינוּן הָכָא שַׁעְתָּא חָדָא הָא כּוּלָנָא מַיְיתוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כלנו מתים. אמרו, לא כגזרת משה הוא, שהרי אמר ומת כל בכור, וכאן אף הפשוטים מתים, ה' או י' בבית אחד (שם): (רש"י)

 אבן עזרא  ותחזק. לשון נקבה כי מדינת מצרים כוללת הכל: וטעם כלנו מתים. פירשתיו במלת פן יפגענו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  למהר. ג' במס' הכא ואידך וכצבאים על ההרים למהר. למהר שלל חש בז. שהמצרים היו ממהרים לשלחם כצבאים וישראל היו ממהרים לשלול שלל ולבוז בז: (בעל הטורים)


{לד}  וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם:

 אונקלוס  וּנְטַל עַמָא יָת לַיְשֵׁיהוֹן עַד לָא חֲמָע מוֹתַר אַצְוָתְהוֹן צְרִיר בִּלְבָשֵׁהוֹן עַל כַּתְפֵּיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטַל עַמָּא יַת לֵישֵׁיהוֹן עֲלוֹי רֵישֵׁיהוֹן עַד דְּלָא אַחְמָע וּמִן דְּמִשְׁתַּיֵּיר לְהוֹן מִן פַּטִּירֵי וּמְרִירִי סוֹבָרוּ צְרִיר בִּלְבוּשֵׁיהוֹן עַל כַּתְפֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  טרם יחמץ. המצריים לא הניחום (כ) לשהות כדי חימוץ: משארתם. שירי מצה (ל) ומרור (שם): על שכמם. אע"פ שבהמות הרבה הוליכו עמהם, מחבבים היו את המצות (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) אבל לא בשביל איסור חמץ שהרי בפסח מצרים לא היו מוזהרים מלהיות חמץ בבית. א"נ דק"ל לל"ל טרם יחמץ הל"ל טרם שאפו ע"ז פי' המצריים כו' כלו' מ"ה כתיב טרם להודיע אותנו כי כ"כ היו המצריים ממהרים כו': (ל) אבל לא שירי פסח דא"כ הוא נותר וחייב שריפה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  משארותם. כלי עץ. כמו טנאך ומשארתך. כי חמוריהם היו טעונים בגדים ששאלו ממצרים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  צרורות. ב' במס' הכא ואידך צרורות עד יום מתן אלמנות רמז לאלמנות שיכסו פניהם בשמלה: (בעל הטורים)


{לה}  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת:

 אונקלוס  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדוּ כְּפִתְגָמָא דְמשֶׁה וּשְׁאִילוּ מִמִצְרַיִם מָנִין דִכְסַף וּמָנִין דִדְהַב וּלְבוּשִׁין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְנֵי יִשְרָאֵל עָבָדוּ כְּפִתְגָמָא דְמשֶׁה וְשַׁיְילוּ מִן מִצְרָאֵי מָנִין דִּכְסַף וּמָנִין דִּדְהַב: (תרגום יונתן)

 רש"י  כדבר משה. שאמר להם במצרים, וישאלו איש מאת רעהו (שמות יא, ב.): ושמלת. אף הן היו (מ) חשובות להם מן הכסף ומן הזהב, (נ) והמאוחר בפסוק חשוב (מכילתא שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאל"כ ושמלות למ"ל דאם כסף וזהב השאילום כ"ש שמלות אלא וכו'. ומהרש"ל פירש מדלא צוה הקב"ה שישאלו שמלות ש"מ שלא היו חשובות ולכך לא אמר הקב"ה שישאלו אלא כסף וזהב כדי לקיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול וישראל מעצמם היו שואלים מהם הבגדים לפי שהעני שלא היה לו בגד על צוארו לא היה נותן עיניו על כסף וזהב אלא לשאול מהם בגד או כתונת ועז"פ שחשובות הי' כו' ר"ל בעיני מצרים היה זה דבר גדול וחשוב להשאיל להם לפי שהיו מובדלים מישראל במלבושיהן ובמנהגיהם לפיכך כשהיה המצרי משאיל הבגד לישראל הי' יודע בודאי שלא יחזיר' לו לפי שהישראל ישנה הבגד ואפ"ה השאילום לכ"פ שהיו חשובות להן ר"ל למצרים ולא לישראל אבל כסף וזהב לא היה כ"כ חשוב בעיניהם לפי שהיו סבורים שיחזרו להם: (נ) וקשה והלא אצל חטה ושעורה מונה החשוב קודם וי"ל דכאן אין לו' החשוב קודם דאז הוה זו ואצ"ל זו שהרי הלוה להם החשוב מכ"ש שילוה להם השפל (מהרש"ל): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ובני ישראל. כל אחד שאל כפי מעלתו. כי הנה במעשה המשכן הנשיאים לבדם הביאו האבנים היקרות והבושם והשמן: (אבן עזרא)

 אור החיים  עשו כדבר משה. פירוש לא להנאת הממון אלא למצות נביא. עוד ירצה על פי מה שהעלה רמב"ם בפרק ט' מהלכות יסודי התורה כי אם יבא נביא ויאמר לישראל על פי ה' לעבור על מצוה אחת הוראת שעה כאליהו בהר הכרמל וכדומה שומעין לו חוץ מעבודה זרה, והוא אומרו ובני ישראל עשו ולצד כי מעשה זה הוא מעשה בלתי הגון לגנוב דעת גוי, גם לגזול ממונם, ואיך יצדיקו ישראל לאומר להם עבור עבירה לזה אמר על פי משה פירוש אשר הובחן לנביא ובפרט זה יאמנו דבריו כנזכר: (אור החיים)


{לו}  וַיהֹוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם: (פ)

 אונקלוס  וַייָ יְהַב יָת עַמָא לְרַחֲמִין בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וּשְׁאֵילִנוּן וְרוֹקִינוּ יָת מִצְרַיִם: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וַיְיָ יְהַב יַת עַמָּא לְחֵן וָחֶסֶד קֳדָם מִצְרָאֵי וְשַׁיְילִינוּן וְרוֹקִינוּן יַת מִצְרָאֵי מִנִכְסֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישאלום. (ס ) אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם, אתה אומר אחד טול שנים ולך: וינצלו. ורוקינו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) מדכתיב בתחל' וישאלו ממצרים וגו' ואח"כ כתיב וה' נתן את חן העם וגו' ר"ל שנתן להם חן בעיניהם והשאילום למה צריך תו למכתב וישאילום אלא לרבות אף מה וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וינצל. ו. לא מצאנו גזרת הצלה מהבנין הקל רק מהנוסף או מהדגוש. ושניהם פעלים יוצאים כי אין הפרש בטעם בין וינצלו. ובין ויצל אלהים. רק בבנין הנוסף יזכיר הפעול. ולא כן בדגוש: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וינצלו את מצרים. בגימ' עשאוה כמצודה שאין בה דגן: (בעל הטורים)

 אור החיים  וישאילום וינצלו וגו'. פירוש לצד שנתן ה' חן העם בעיני המצרים ובזה היו המצרים משאילים אותם בעל כרחם ומחמת זה הצדיקו הדברים כי אין כוונתם ללכת בהחלט שאם כן היו מבקשים הם לקחת מהם להרויח יותר ובזה וינצלו את מצרים. והנה המשכיל על דבר יראה כי פועל אדם ישולם לו (ברכות ט:) כי לצד שישראל חבבו דבר היציאה ולא חששו להנאת ממון הוא הדבר והוא הסיבה שהפליאו להרויח וזכותם עומדת להם: (אור החיים)


{לז}  וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס לְסֻכּוֹת כְּשִׁתְּ מֵאָה אַלְפִין רִגְלָאִין גֻבְרַיָא בַּר מִטַפְלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל מִן פִּילוּסִין לְסוּכּוֹת מְאָה וּתְלָתִין מִילִין תַּמָּן אִיתְחַפִּיאוּ שִׁבְעַת עֲנָנֵי יְקָרָא אַרְבָּעָה מֵאַרְבַּע צִיטְרֵיהוֹן וְחַד מֵעִילַוֵּיהוֹן דְּלָא יֵיחוֹת עֲלֵיהוֹן מִטְרָא וּבַרְדָא וְלָא יִתְחַרְכוּן בִּשְׁרָבֵי שִׁמְשָׁא וְחַד מִלְּרַע לְהוֹן דְּלָא יְהַנְזְקוּן לְהוֹן כּוּבִין וְלָא חֵיוִין וְעַקְרַבִּין וְחָד מְטַיָּיל קוּמֵיהוֹן לְאַשְׁוָאָה עוּמְקַיָא וּלְמֵימַךְ טוּרַיָא לְאַתְקָנָא לְהוֹן בֵּית מֵשְׁרוֹי וְהִינוּן כְּשִׁית מֵאָה אַלְפִין גּוּבְרַיָא וּמְטַיְילִין עַל רִיגְלֵיהוֹן וְלָא רַכְבִין עַל סוּסְוָון בַּר מִטַּפְלָא חַמְשָׁא לְכָל גַּבְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מרעמסס סכתה. (ע ) ק"ך מיל היו, ובאו שם לפי שעה, שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט, ד.): הגברים. (פ ) מבן עשרים שנה ומעלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דלא היה צריך למכתב מרעמסס דהא הם היו ברעמסס כדכתי' בפ' ויגש אלא לו' לך ק"ך מיל היו וכו': (פ) דהא בפ' במדבר מנאן מבן ך' ולמעלה ולא היו יותר אלא כמו הכא והכל היה בשנה אחת ואי אמרת דהכא מנאן מי"ג שנה א"כ התם כשמנאן מבן ך' לא יהיה כ"כ הרבה כמו הכא דהא בשנה אחת לא הגיעו כולן לך' שנה אלא המנין דהכא נמי היה מבן ך' ולמעלה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויסעו. היה הסמ''ך ראוי להדנש בהתבלע הנו''ן. כמו ויגשו. ויתנו. אולי בא כן להקל על הלשון: מרעמסס. בפתח תחת הרי''ש ושו''א תחת העי''ן והוא שם מחוז ולא עיר: סכתה. אל סכות. וזכד הגבדים ואין צורך להזכיר הנשים. כי הם כמו הם או יותר: לבד מטף. שהוא פחות מכ' שנה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  סכתה. ב' חסרים מרעמסס סכתה ויעקב נסע סכתה שבזכות יעקב יצאו ממצרים: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ויסעו בני ישראל. ק"כ מיל היו ובאו שם לפי שעה זש"ה ואשא אתכם על כנפי נשרים שלשה ממי"ן יש באותו פסוק בסופי תיבות הם ק"כ וזכר לדבר ע"ל כנפ"י בגי' ק"כ מילין מהרב משה: (דעת זקנים)


{לח}  וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד:

 אונקלוס  וְאַף נוּכְרָאִין סַגִיאִין סְלִיקוּ עִמְהוֹן וְעָנָא וְתוֹרִין בְּעִירָא סַגִי לַחֲדָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאוּף נוּכְרָאִין סַגִּיאִין מִנְהוֹן מָאתָן וְאַרְבְּעִין רִבְוָון סַלִּיקוּ עִמְהוֹן וְעָאָן וְתוֹרֵי וְגֵיתֵי סַגִּי לַחֲדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ערב רב. תערובות אומות של גרים: (רש"י)

 אבן עזרא  וגם ערב רב. מאנשי מצרים שהתערב עמהם. והם האספסוף שנאספו עליהם: (אבן עזרא)

 ספורנו  וצאן ובקר. של ערב רב שעלו עמם לגור בתוכם עם כל קנינם: (ספורנו)


{לט}  וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:

 אונקלוס  וַאֲפוֹ יָת לַיְשָׁא דִי אַפִּיקוּ מִמִצְרַיִם גְרִיצָן פַּטִירָן אֲרֵי לָא חֲמָע אֲרֵי אִתָּרָכוּ מִמִצְרַיִם וְלָא יָכִילוּ לְאִתְעַכָּבָא וְאַף זְוָדִין לָא עֲבָדוּ לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ קַטְעִין מִן לִישָׁא דְאַפִּיקוּ מִמִּצְרַיִם וְסַדְרִין עַל רֵישֵׁיהוֹן וּמִתְאַפֵּי לְהוֹן מְחוּמְתָּא דְשִׁימְשָׁא חֲרִירַן פַּטִירַן אֲרוּם לָא חָמִיעַ אֲרוּם אִיתְרִיכוּ מִמִּצְרַיִם וְלָא יָכִילוּ לְמִישְׁהֵי וְסַפִּיקָא לְהוֹן לְמֵיכַל עַד חֲמֵיסַר יוֹמִין לְיַרְחָא דְאִיָּיר מְטוֹל דִּזְוָודִין לָא עֲבָדוּ לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  עגות מצות. חררה של מצה. בצק שלא החמיץ קרוי מצה: וגם צדה לא עשו להם. לדרך. מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו האיך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו (מכילתא פי"ד), הוא שמפורש בקבלה (צ) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיה ב, ב.), ומה שכר מפורש אחריו, קודש ישראל לה' וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) פי' נביאים נקרא קבלה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויאפו. הנה הבצק שהוציאו ממצרים היה בו שאור ולא אפוהו עד שחנו בסוכות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ויאפו את הבצק. שאפו אותו מצות מפני המצוה שנצטוו שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. ואמר כי גורשו ממצרים, לומר שאפו אותו בדרך בעבור כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות, ועל כן נשאו אותו בצק ומשארותם צרורות בשמלותם על שכמם, ומהרו ואפו אותו טרם יחמץ בדרך או בסכות, כשבאו שם לשעה קלה כדברי רבותינו (מכילתא כאן): (הרמב"ן)

 אור החיים  מצות כי לא חמץ. פירוש הטעם שאפוהו מצות כי לא הותר להם לאכול חמץ לזה מהרו לאפותו מצה. והגם ששהה מעת לישה עד עת אפיה זמן מה. אולי כי היו מתעמלים בו, ולזה אמר הכתוב משארותם צרורות בשמלותם על שכמם, וכי לא היה להם מקום לשאת אותם שהוצרכו לתתם על שכמם, אלא כדי שיתעמלו בהם וכל זמן שמתעמלים בעיסה אינה מחמצת נוסף על שלא נתנו בו שאור לחמץ. ונתן הכתוב טעם כי לא חמץ כי גורשו ממצרים וגו': (אור החיים)

 ספורנו  כי ליא חמץ. כי לא התחמץ, מפני קוצר הזמן שהיה משעת נסעם מרעמסס שהיא בארץ מצרים עד שהגיעו לסכות, שהיא חוץ לגבולם, כאמרם ז''ל שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם וכו'. כי אמנם בהיותם בסכות חוץ לגבול מצרים נגלו עליהם עמודי הענן והאש, וה' הולך לפניהם: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי לא חמץ. למ"ד פסח מצרים לא נהגו אלא יום אחד ניחא כפשטי' כי לפי שגורשו ממצרים לא נתחמצו אלא למ"ד פסח מצרים נמי נצטרכו לאכול מצה כל שבעה א"כ מאי כי גורשו. וי"ל דה"ק ויאפו את הבצק מפני חיוב מצה ולפי שגורשו ממצרים לא יכלו להתמהמה לבקש צדה לדרך. אכן קשה קצת הווי"ן וכן וגם אמנה מצינו וי"ו יתירה נרדם ורכב וסוס וכן בהרבה מקומות: (דעת זקנים)


{מ}  וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:

 אונקלוס  וּמוֹתַב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִי יְתִיבוּ בְּמִצְרָיִם אַרְבַּע מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיוֹמַיָא דְיָתִיבוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּמִצְרַיִם תְּלָתִין שְׁמִיטִין דִּשְׁנִין דִּסְכוּמְהוֹן מָאתָן וְעֶשֶר שְׁנִין וּמִנְיַן אַרְבַּע מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין מִן דְּמַלֵּיל יְיָ לְאַבְרָהָם מִן שַׁעְתָּא דְמַלֵּיל עִמֵּיהּ בַּחֲמֵיסַר בְּנִיסָן בֵּינֵי פְּסוּגַיָיא עַד יוֹמָא דִּנְפָקוּ מִמִּצְרַיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר ישבו במצרים. אחר שאר הישיבות שישבו גרים בארץ לא להם: שלשים שנה וארבע מאות שנה. בין הכל, משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה, משהיה לו זרע לאברהם נתקיים כי גר יהיה זרעך, ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים (ק) עד שנולד יצחק. ואי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה, שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה, צא וחשוב כל שנותיו וכל שנות עמרם בנו ושמנים של משה, לא תמצאם כל כך, ועל כרחך הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים, והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת, והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם, הרי שלא תמצא ארבע מאות לביאת מצרים, והוזקקת לומר על כרחך שאף שאר הישיבות נקראו גרות, אפילו בחברון, כענין שנאמר אשר גר שם אברהם ויצחק (בראשית לה, כז.), ואומר את ארץ מגוריהם אשר גרו בה (שמות ו, ד.), לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהיה זרעך, משהיה לו זרע, וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק, תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן ר"י שנה, וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ע"ל פ' לך לך ששם מבואר שאברהם היה בן ע' שנים בגזרת בין הבתרים וכן איתא בסדר עולם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומושב בני ישראל. חשבונות רבים יש במקרא לא ידענו למי הם סמוכים. והנה אזכיר מקצתם. ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום. ואבשלום לא היה בן ארבעים שנה גם לא נשלמה מלכות בית דוד. ומפרשים אמרו כי זה חשבון מיום שבת הארון בקרית יערים. וכתוב ויהי בשלשים שנה. יש אומרים בן שלשים שנה נתנבא. ויש אומרים ליובל. ויש אומרים למציאת ספר תורה שמצא חלקיהו הכהן ואני לא ידעתי כי הם סברות בלא יסוד ומשענת. וכתוב ובעוד ששים וחמש שנה. וזו הנבואה היתה בימי אחז ומלכותו היתה שש עשרה שנה. ובשנת שש לחזקיה בנו גלתה שומרון. ע''כ הוצרכו המפרשים לומר כי תחלת ששים וחמש שנה מיום שנבא עמום. וישראל גלה יגלה מעל אדמתו. ואחרים אמרו משנת הרעש. וכאשר חפשנו שנות שבא ישראל במצרים בימי יוסף ואחיו. הנה לא יגיעו מספר ימי הכתוב כי אין ספק כי קהת מיורדי מצרים היה ונחשוב כי הוליד עמרם בנו בסוף ימיו גם עמרם הוליד משה בסוף ימיו והנה מספר חייהם מאתים ושבעים שנה ומשה בן שמונים שנה בצאת ישראל ממצרים והנה הכל ג' מאות ונו''ן שנה הנה חסרו לנו שמונים. והזקנים הוסיפו אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות. כי ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה אינו דבק עם וענו. רק עם יהיה זרעך. וכמוהו רבים. ובפרשה הזאת מיום הראשון עד יום השביעי. ואחר שמצאנו כתוב שהשם אמר לאברהם בין הבתרים כי גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה. ידענו כי חשבון מושב בני ישראל תלוי בקץ אברהם. הוצרך בעל סדר עולם לומר כי אחר שבא אברהם לארץ כנען שב לחרן. והוצרכו המפרשים לומר כי נבואת אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. איננה דבקה עם הפרשה הנזכרת. אבל אחר זה נאמדה. ואין צורך לכל זה רק חשבון ד' מאות שנה הוא מיום שנולד יצחק. ואלה השלשים שנה הנוספים מספרם מיום שיצא אברהם מארץ מולדתו מאור כשדים ובא עם אביו אל חרן כאשר כתוב ויבואו עד חרן וישבו שם ואברהם ישב עם אביו בחרן חמש שנים ובא אל ארץ כנען והוא בן חמש ושבעים שנה ולא שב אל חרן. והנה כאשר נולד יצחק תמו שלשים שנה שיצא אברהם מארצו כי הוא העיקר כי לו נתנה ארץ הכנעני. ויהיה פסוק אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים דבק עם כל הפרשה למעלה ולמטה. והנה פי' ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שהיו גרים שם. גם אבותיהם היו גרים. ככתוב כמעט וגרים בה. ואברהם אמר גר ותושב אנכי עמכם: שלשים שנה וארבע מאות שנה. מיום שיצא אברהם אביהם מארץ מולדתו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה, שמשעה שהיה זרע לאברהם נתקיים בו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (בראשית טו יג), ושלשים שנה היה משנגזרה גזרת בין הבתרים עד שנולד יצחק, וכשתמנה ארבע מאות משנולד יצחק תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן מאתים ועשר שנים. זה לשון רש''י. והוא דעת רבותינו (במכילתא כאן). אלא שאינו מתוקן בפירושו כל צרכו, שהרי כתוב (בראשית יב יד) ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, ומעמד בין הבתרים היה אחר כך ימים רבים. אבל נצטרך לתרץ הענין כמו ששנו בסדר עולם (פרק א) אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה, שנאמר (בפסוק מא) ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים. חזר לחרן ועשה שם חמש שנים, שנאמר (בראשית יב ד) ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ויהיה ענין הכתוב לומר כי בצאתו מחרן ארץ מולדתו שלא חזר וראה עוד בבית אביו היה בן שבעים וחמש שנה:

ודעתי בדרך הפשט כי ה' אמר לאברהם, ידוע תדע כי טרם תתי לך הארץ הזאת גר יהיה זרעך בארץ לא להם ימים רבים ארבע מאות שנה, ולא חשש להודיע השלשים, כי אמר לו עוד ודור רביעי ישובו הנה (שם טו טז), להודיעו שלא ישובו מיד בסוף ארבע מאות עד הדור הרביעי שיהיה שלם עון האמורי, ירמוז לשלשים שנה הללו, כי עמדם במדבר ארבעים שנה לא מפני עון האמורי שלא נשלם:

ויהיה שיעור הכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים עד שלשים שנה וארבע מאות שנה שישבו שם למלאות להם כן בארץ לא להם. הודיענו הכתוב כי עתה בצאתם נשלמה הגלות הנגזרת עליהם והוציאם מעבדות לחירות, לא שיוציאם ממצרים ויהיו עוד גרים בארץ לא להם. ובעבור שכבר הזכיר הענין הזה והודיע בו, לא הוצרך בו להאריך, כי לא בא הכתוב הזה רק להודיע השלשים שנה שנוספו עליהם. ולכך אמר דרך קצרה שהשלימו במצרים ארבע מאות שנה הנאמרים לאברהם אביהם וידועים להם, ועוד שלשים שנה, וחזר ואמר ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה לגלותם יצאו מארץ מצרים לחירות עולם:

ודומה לו (דברים ב יד) והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד ל''ח שנה, להשלים החשבון, כי לא הלכו מקדש ברנע עד נחל זרד ל''ח שנה, אבל ישבו בקדש שנים רבות, ואח''כ הלכו משם וחזרו לאחור דרך ים סוף, ובשנת ל''ח עברו נחל זרד. והנה שיעור הכתוב והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד עד שלשים ושמונה שנה. וכמוהו, אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה (דניאל יב יב), שיגיע לקצם, לא להם עצמם: (הרמב"ן)

 ספורנו  אשר ישבו במצרים ת''ל שנה. תשלום ת''ל שנה מיום שהוציא את אברהם אבינו מאור כשדים להכניסו בברית בין הבתרים, כאמרו שם אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, ולזה אמרו בסדר עולם בן ע' שנה היה אברהם אבינו בברית בין הבתרים: (ספורנו)


{מא}  וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהוָֹה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 אונקלוס  וַהֲוָה מִסוֹף אַרְבַּע מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וַהֲוָה בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין נְפָקוּ כָּל חֵילַיָא דַיְיָ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה מִסּוֹף תְּלָתִין שְׁנִין מִדְאִיתְגַּזְרַת גְּזֵירְתָּא הָדָא עַד דְּאִיתְיְלִיד יִצְחָק עַד דִנְפָקוּ פְּרִיקִין מִמִּצְרַיִם אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין וַהֲוָה בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין נְפָקוּ כָּל חֵילַיָא דַיְיָ פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהי מקץ שלשים שנה וגו' ויהי בעצם היום הזה. מגיד, שכיון שהגיע הקץ, לא עכבן המקום כהרף עין, בט"ו בניסן באו מלאכי השרת אצל אברהם לבשרו, בט"ו בניסן נולד יצחק, ובט"ו בניסן נגזרה גזירת בין הבתרים (מכילתא פי"ד): (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם ויהי מקץ ש. לשים שנה. להודיע כי בעבור צעקתם אל השם לא יצאו. עד שהגיע הקץ שגזר עליהם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויהי מקץ וגו'. ולא אמר הכתוב מה היה, ואם נתכוין על היציאה הרי חזר ואמר פעם ב' ויהי בעצם. עוד צריך לדעת מה צער ירמוז בתיבת ויהי. ואולי כי יגיד הכתוב הצער של עכובם עד הקץ ולא היה בהם זכות לצאת קודם הקץ. או לרמוז כי הצער שהיה לישראל במספר המוזכר למעלה דכתיב ומושב בני ישראל וגו' לא כל הזמן ההוא אלא מקץ:

ויהי בעצם. רמז הצער של יציאת היוצאים עמהם שמהם סבבו רעות. או לרמוז כי לא חדלו המכות והצרות ממצרים גם בעצם היום הזה, וכן הוא אומר (במדבר ל"ג) ומצרים מקברים וגו' ובני ישראל יוצאים ביד רמה (י"ד ח'): (אור החיים)

 כלי יקר  שלשים וארבע מאות שנה. פירש"י שמנה מזמן ברית בין הבתרים, ומהרי"א פירש שנתוספו להם ל' שנה בחטאם, כי היו ישראל במצרים רעים וחטאים, כמ"ש ביחזקאל (כ.ה.) ואודע להם בארץ מצרים וגו', ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו. ולי נראה להוסיף ולומר שתוספת זמן זה בא להם לפי שרבים המה עמי הארץ אשר לא רצו לצאת כלל ממצרים שהרי בעבור זה מתו ד' חלקים בג' ימי אפילה, וראיה לזה מהא שנאמר ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים, כל אריכות זה למה לי כי היה לו לומר ומושב בני ישראל בארץ מצרים ת"ל שנה, אלא שר"ל שהקב"ה אמר לאברהם כי גר יהיה זרעך גרים ולא תושבים, והמה לשואה יבקשו להיות תושבים בארץ ולא לצאת משם, ז"ש אשר ישבו במצרים ר"ל אותן בני ישראל אשר ישבו להם ישיבה של קבע כתושבים בארץ מצרים המה גרמו אל מספר ת"ל שנה, כי בעבורם נתארך הקץ עד שלבסוף נתרצו לצאת חלק חמישי לפחות, ויובן מזה שלא היתה ישיבתם שמה ת"ל שנה אלא ישיבתם שמה כתושבים גרם מספר ת"ל. (כלי יקר)


{מב}  לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהֹוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהֹוָה שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם: (פ)

 אונקלוס  לֵילֵי נְטִּיר הוּא קֳדָם יְיָ לְאַפָּקוּתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם הוּא לֵילְיָא הָדֵין קֳדָם יְיָ נְטִירִין לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדָרֵיהוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  אַרְבָּעָה לֵילְוָון כְּתִיבִין בְּסֵפֶר דּוּכְרָנַיָיא קֳדָם רִבּוֹן עַלְמָא לֵילְיָא קַדְמָאָה כַּד אִיתְגְּלֵי לְמִבְרֵי עַלְמָא:

תִּנְיָינָא כַּד אִיתְגְּלֵי עַל אַבְרָהָם:

תְּלִיתָאָה כַּד אִיתְגְּלֵי בְּמִצְרַיִם וַהֲוָת יְדֵיהּ מְקַטְלָא כָּל בּוּכְרָא דְמִצְרַיִם וִימִינֵיהּ מְשֵׁיזְבָא בְּכוֹרֵיהֶן דְּיִשְרָאֵל:

רְבִיעָאָה כַּד אִתְגְּלֵי לְמִפְרוֹק עַמָּא בֵּית יִשְרָאֵל מִבֵּינֵי עַמְמַיָא וְכוּלְהוֹן קָרָא לֵילֵי נְטִיר בְּגִין כֵּן פָּרִישׁ משֶׁה וַאֲמַר לֵיל נְטִיר לְפוּרְקַן הוּא מִן קֳדָם יְיָ לְמַפְקָא יַת עַמָּא בְּנֵי יִשְרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם הוּא לֵילְיָא הָדֵין נְטִיר מִמַּלְאָכָה מְחַבְּלָא לְכָל בְּנֵי יִשְרָאֵל דִּבְמִצְרַיִם וְכֵן לְמִיפְרַקְהוֹן מִגַּלְוַותְהוֹן לְדָרֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ליל שמרים. שהיה הקב"ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים: הוא הלילה הזה לה'. הוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך: שמרים לכל בני ישראל לדרתם. משמר ובא (ר) מן המזיקין, כענין שנאמר ולא יתן המשחית וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דק"ל לרש"י כתיב שמורים לכל בנ"י לדורותם וכי לילה זו של יציאה יהיה לעולם ומתרץ משומר ובא כלו' כל לילה כזו שבא בכל שנה משומר מן המזיקין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ליל שמורים הוא לה'. על דרך הפשט בעבור שהזכיר ליל שמורים הוא לה'. ובסוף שמורים לכל בנ''י לדורותם. נראה כי הטעם בעבור שהשם שמרם. ילא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף. צוה שיהיה זה הלילה שמורים לכל בני ישראל לדורותם. וטעם אכילת הפסח על משפטו ומצות ומרורים בלילה הזה. ויש מפרשים אותו כטעם שומרי החומות. שלא ישנו רק יודו ויספרו גבורות השם בצאתם ממצרים. וככה רמזו חכמינו ז''ל הגיע זמן קריאת שמע של שחרית: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואמר ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים. כי שמר להם הדבר מן העת שגזר עליהם הגלות שיוציאם בלילה הזה בבא הקץ מיד, כי בעתה אחישנה (ישעיה ס כב). או טעמו, ליל שמורים הוא לה', שהוא שומר ומצפה ללילה שיוציאם מארץ מצרים, שהקב''ה מצפה לעת שיהיו ראויים להוציאם משם:

והנה אם נאמר שטעם כי גר יהיה זרעך מעת שיהיה לך זרע, ונתחיל החשבון משנולד יצחק, תהיה עמידתם במצרים מאתים וארבעים שנה כפי הפירוש שהזכרנו. גם זה לדעתי איננו דרך הפשט על נכון, שכל ימי אברהם לא יקרא הגלות בזרעו. והנכון שיאמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה מן היום הזה. והענין לאמר לו, לא ינחלו בניך הארץ הזאת אשר אני נותן להם מיד, אבל יהיו גרים כמוך בארץ לא להם ארבע מאות שנה, ועוד לא ישובו הנה עד הדור הרביעי למלאת ארבע מאות ושלשים. ואם כן תהיה עמידתם במצרים כמו מאתים ועשרים שנה, או קרוב לזה. ואם יהיה חשבון של אותיות רד''ו שמה (בראשית מב ב) מסורת בישראל, יתכן שירמוז ליורדים עצמם, שאחרי מות יעקב יעמדו הם שם מאתים ועשר שנים. ועם י''ז יהיו רכ''ז:

וכבר הזכרתי (בבראשית טו יג) פירוש רבי אברהם (שם) שמאמר כי גר יהיה זרעך בעבדות וענוי עד ארבע מאות שנה מן היום הזה. ואמר כי השלשים הנוספים היו מיום צאת אברהם מארצו. והנה יהיה פירוש הכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים עד מלאת שלשים שנה וד' מאות שנה להיותם גרים הם ואבותיהם בארץ לא להם:

ועוד אני אומר כי הפשט המחוור מן הכל הוא שנאמר כי הגזרה היתה ארבע מאות שנה מן היום ההוא, כאשר הזכרנו, והשלשים שנה האלו הם תוספת עליהם בעון הדור ההוא. כי אם נגזר על האדם בחטאו גלות וענוי שנה או שנתים והוא יוסיף על חטאתו פשע בהם, יוסיפו עליו שבע על חטאתיו וגלות ויסורין כהנה וכהנה, שאין ענשו הראשון הבטחה לו שלא יענש בעון שיעשה. והנה היה על אברהם אבינו גזרה שיהיה זרעו גר בארץ לא להם ארבע מאות שנה, ושלא ישובו הנה עד דור רביעי כי לא שלם עון האמרי, ולא היתה לו הבטחה רק באחרי כן יצאו ברכוש גדול, והוא מיד, או מופלג כמה, וגם הוא על תנאי כמו שאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שיעמיד בדין את הגוי אם עשו כראוי לישראל לפי מעשיהם ולפי הנגזר עליהם. ועוד, שאין שום הבטחה שלא יגרום החטא לבטלה אלא במקום שבועה:

ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד, ובטלו גם המילה, דכתיב (יחזקאל כ ח) וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים וגו', וכתיב (יהושע כד יד) והסירו את אלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את ה', ועל כן ארך גלותם שלשים שנה. והיה ראוי שיתארך יותר, אלא שצעקו והרבו תפלה. וזה טעם ויאנחו מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם, וישמע אלהים את נאקתם (לעיל ב כג כד), ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי (שם ג ט), וכתיב (דברים כו ז) ונצעק אל ה' אלהי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו, כי לא היו ראויים להגאל מפני הקץ שבא, אלא שקבל צעקתם ונאקתם מפני הצער הגדול שהיו בו, כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (ב כה):

ולמה יהיה קשה על הראשונים לפרש כי נתארך גלותם על הקץ שלשים שנה, והנה נתארך עליהם ארבעים שנה בחטא המרגלים, כי כל הארבעים שנים ההם היה להם ענוי, כמו שאמר (דברים ח ב) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך, וכתיב (שם ג) ויענך וירעיבך, והיה להם גלות שלימה בארץ לא להם רק לנחש שרף ועקרב, ולא נתקיים להם ודור רביעי ישובו הנה, כי בארבעים שנה נתחלף הדור ההוא בודאי שכבר נולד, אבל החטאים גרמו הכל. ואפשר שהיה זה סבת בני אפרים שיצאו שלשים שנה קודם לביאת משה רבנו, וכמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין צב:), כי הם מנו ולא טעו, ועונותיו ילכדונו את הרשע (משלי ה כב). והקב''ה ימחול לנו על כל חטא ושגיאה:

וטעם הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם. שזה הלילה שהיה שמור לשם להוציאם ממצרים הוא לה', כלומר מקודש לשמו, שמורים לכל בני ישראל לדורותם, שישמרו אותו לעבוד בו לפניו באכילת הפסח וזכירת הנסים, ולתת הלל והודאה לשמו, כמו שאמר (להלן יג י) ושמרת את החקה הזאת, ואמר (דברים טז א) שמור את חדש האביב. ורבי אברהם אמר כי טעם ליל שמורים הוא לה', שהשם שמרם ולא נתן המשחית לבא אל בתיהם. ואיננו נכון בעבור שאמר להוציאם מארץ מצרים: (הרמב"ן)

 בעל הטורים  שמורים. ב' במס' ליל שמורים שמורים לכל בני ישראל שחלק הקב''ה. ליל ט''ו לשנים חציו ליציאת מצרים וחציו השני לגאולה לעתיד, לבא:'' (בעל הטורים)

 אור החיים  ליל שמורים וגו'. יכוין הכתוב לרמוז ה' נסים מופלאים שזמנם לילה זו. א, בימי אברהם כשהכה את ד' מלכים (בראשית יד טו) ויחלק עליהם לילה. ב, ביציאת מצרים דכתיב (פסוק כט) ויהי בחצי הלילה. ג, בימי חזקיה כשהכה גבריאל מחנה סנחריב דכתיב (מ"ב י"ט) ויהי בלילה ההוא. ד, בימי מרדכי ואסתר (אסתד ו) בלילה ההוא נדדה שנת המלך. ה, גאולה העתידה. כנגד נס אברהם אמר ליל שמורים הוא לה' כי באמצעות הנס נתגלית אמתתו יתברך כאומרם ז"ל (בראשית רבה פמ"ב) שיש מהאומות שלא היו מאמינים בנס הצלתו מאור כשדים והאמינו בנס הכאת ד' מלכים. וכנגד מצרים אמר להוציאם מארץ מצרים. וכנגד נס חזקיהו אמר הוא הלילה הידוע לכם כרשום בדברי נביא (מ"ב י"ט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך וגו'. וכנגד נס מרדכי אמר הזה לה', וכנגד גאולה העתידה אמר שמורים לכל בני ישראל לדורותם פירושו לסוף הדורות בעגלא ובזמן קריב: (אור החיים)

 ספורנו  ליל שמורים הוא ל. ה' להוציאם. שהיה מצפה להוציאם, כי לא ענה מלבו, אבל לא מצא את ישראל מוכנים וראוים לגאולה עד אותה הלילה, ואותה היה משמר ומצפה כי חפץ ' ' חסד הוא, כאמרם ז''ל שהקבה מחשב את הקץ: הוא הלילה הזה לה' שמורים. וכמו שהיה משמר ומצפה לגאולת ישראל כל ימי גלותם במצרים, כן הוא משמר ומצפה לגאולת ישראל העתידה, כאמרו ולכן יחכה ה' לחננכם: לכל בני ישראל לדורותם. כאמרם בניסן נגאלו, ובניסן עתידין להגאל: (ספורנו)

 כלי יקר  ליל שמורים לה'. ואח"כ אמר שמורים לכל בני ישראל לדורותם. לפי שאמר הקב"ה לישראל (דב"ר ד.ד) נרי בידך ונרך בידי, שמור לי ואשמור לך, שמור נר מצוה ואני אשמור נר אלהים נשמת אדם שבידי, והנה בלילה זו שמרו ישראל נר מצות הפסח ככל חוקתיו והקב"ה שמרם ולא נתן המשחית לבא בבתיהם ועל שמירה זו אמר ליל שמורים לה' להוציאם מארץ מצרים, וכנגד שמירת ישראל המצות אמר שמורים לכל בני ישראל לדורותם, אבל בראשונה לא נאמר לדורותם כי שמירת מצות הפסח לבד הוקבע לדורות, אבל שמירה מן המזיקים לא הוקבע לדורות כי במצרים לבד יצא המשחית לחבל ולא לדורות. (כלי יקר)


{מג}  וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן דָא גְזֵירַת פִּסְחָא כָּל בַּר יִשְׂרָאֵל דְיִשְׁתַּמַד לָא יֵכוּל בֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וְאַהֲרן דָּא הִיא גְזֵירַת פִּסְחָא כָּל בַּר עַמְמִין אוֹ בַּר יִשְרָאֵל דְּאִיסְתְּלַק וְלָא הָדַר לָא יֵיכוּל בֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  זאת חקת הפסח. בי"ד בניסן נאמרה להם (ש) פרשה זו: כל בן נכר. שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים (פסחים צו.),. ואחד נכרי ואחד ישראל מומר במשמע (מכילתא פט"ו): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) אי בר"ח נאמרה להם הי"ל לכותבם לעיל גבי החודש הזה לכם שהרי שתיהן נאמרו בפעם א': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויאמר. בעבור שהזכיר ליל שמורים שהוא ליל חמשה עשר שבו יאכל הפסח. השלים לפרש חוקת פסח דורות. והנה לא הזכיר דבר המשקוף והמזוזה ולא הזכיר על מצות, ומרורים כי כבר הזכירו בפסח מצרים. והנה הטעם תאכלו הפסח לדורות כפסח מצרים. והוסיף מצות אחרות. רק מצות המשקוף והמזוזות אינה מענין אכילת הפסח. הלא תראה בתחלת הפרשה כל בן נכר לא יאכל בו. והטעם כמו ממנו. כי נכון הוא בלשון הקדש גם בלשון ערבי לומר כך. וכמוהו והנותר בבשר ובלחם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח. בארבעה עשר בניסן נאמרה פרשה זו, לשון רש''י. וכן הדבר, שהרי כתוב בסופה (פסוק נ) ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ה', ללמד עליהם שנימולו הם ועבדיהם. ואם כן היה בדין להקדים הפרשה הזאת קודם ויהי בחצי הלילה (לעיל פסוק כט). אבל הטעם, כי פרשת החדש הזה לכם נאמרה בראש חדש, ובו ביום מיד עשה משה שליחותו, ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם (פסוק כא), צוה אותם בחקת הפסח והבטיחם שיגאלו בליל חמשה עשר, והם האמינו, ויקוד העם וישתחוו (פסוק כז). וסמך הכתוב לזה ויהי בחצי הלילה לומר שקיים להם הבטחתם, וכשהשלים זה חזר לענין ראשון להשלים חקת הפסח:

והוסיפה זאת הפרשה מצות רבות, איסור בן נכר וערל, והוצאה מן הבית, ושבירת עצם, ופסח הגר, והן מצות מיד ולדורות, והשלים בה כי עשו בני ישראל כל זה ועשו כאשר צוה ה'. ואמר בכאן, כל בני ישראל, לבאר שלא היה בהם אחד עובר את פי ה' בכל אלה ובכל אשר צוה בדיני הפסח בכל הפרשיות הנזכרות. ור''א אמר כי זאת הפרשה בפסח דורות נאמרה אחרי פסח מצרים, ואמר ויעשו בני ישראל על פסח מדבר שעשו בשנה השנית, ונכתב בכאן עם הצוואה, כדרך ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת (להלן טז לד). וזה שבוש, כי לא נצטוו בכל הפרשיות האלו אלא בפסח מצרים ובפסחי הארץ כמו שנאמר למעלה (פסוק כה), והיה כי תבאו אל הארץ וגו', אבל פסח מדבר מצוה שנצטוו בה באותו הפרק:

, כל בן נכר. שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, ואחד גוי ואחד ישראל במשמע. לשון רש''י ממכילתא (כאן). והכתוב לא הוצרך אלא לישראל. וכן תרגם אונקלוס כל בן נכר כל בר ישראל דאשתמד, שהתנכר לאחיו ולאביו שבשמים במעשיו הרעים, והוא משומד שהזכירו חכמים בכל מקום, ופירושו מנוכר, ושיעורו משומדע, מלשון ואשתמודע יוסף לאחוהי ואינון לא אשתמודעוהי (בראשית מב ח), וחסרו העי''ן, כמו שהבליעוה במלות רבות, ואמרו מדם במקום מדעם (עי' ערוך ערך מדעם). דור קטי (כתובות י:), דור קטיע. בקי, בקיע (סנהדרין ה:): (הרמב"ן)

 אור החיים  ויאמר ה' וגו' זאת חקת הפסח. קשה למה לא אמר דבר אל בני ישראל כסדר האמור בכל מצוה ומצוה. ולפי מה שכתבנו (לעיל פסוק ג) כי פרשה זו נאמרה בי"ד בניסן לא הוצרך לומר דבר כי היא סמוכה עם דברו אל כל עדת ישראל שאמר שם. ויש לתת טעם למה לא נכתבה במקומה. כי לצד שמצוה זו בשלימות ישנה בפסח דורות נאמרה אחר יציאת מצרים לומר כי כל זה בשלימות מעכב לדורות:

וראיתי מדרש רבותינו (שמות רבה פי"ט) שהוציא ה' רוח' מגן עדן ובשם פסחו של משה ונתקבצו כל ישראל ואמרו לו משה רבינו בבקשה האכילנו מפסח שלך אמר להם אם אין אתם נימולים אין אתם אוכלים דכתיב זאת חקת הפסח וגו' מיד נתנו עצמן ומלו וכו' עד כאן. הנה לפי מדרש זה לא קשה למה לא אמר דבר וגו' או לאמר כי פרשה זו למשה ולאהרן נאמרה וצוה אותם כל בן נכר וגו' ואחר שבאו ישראל לצד אכילת פסחו של משה המבושם מלו עצמם:

וקשה לדברי המדרש איך יכול ליתן להם מפסחו והלא אין הפסח נאכל אלא למנוייו. ואולי שאמר להם כן כדי שימולו וכשימולו יהיה כמו כן פסחיהם כפסחו של משה מבושם. וראיתי ראיה לדברי המדרש שלא רצו למול ממה שאמר ביחזקאל (כ') וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי וגו' ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים, הרי שלא קבלו עשות מצותיו יתברך: (אור החיים)

 ספורנו  זאת חקת הפסח. לדורות בענין האוכלים והמקום, כי אמנם המצות האמורות למעלה חוץ משתי אלה לא נהגו לדורות, כאמרם ז''ל אין פסח דורות טעון הזאה על המשקוף ועל שתי המזוזות ואינו נאכל בחפזון: (ספורנו)


{מד}  וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ:

 אונקלוס  וְכָל עָבֵד גְבַר זְבִינֵי כַסְפָּא וְתִגְזַר יָתֵהּ בְּכֵן יֵכוּל בֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל גּוּבְרָאֵי דְּאִזְדַּבַּן לְעֶבֶד לְגַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל זַבִּין כַּסְפָּא וְתִגְזוֹר יָתֵיהּ וְתִטְבְּלִינֵיהּ בְּכֵן יֵיכוּל בֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומלתה אותו אז יאכל בו. רבו, מגיד שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח (יבמות ע:), דברי רבי יהושע. רבי אליעזר אומר, אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, א"כ מה תלמוד לומר אז יאכל בו, העבד: (רש"י)

 אבן עזרא  וכל. ומלתה אותו. לרצונו. שישוב לדת ישראל אם הוא בן מצוה. ומשפט מקנת כסף או יליד בית שוה. רק דבר הכתוב בהוה יותר: (אבן עזרא)


{מה}  תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ:

 אונקלוס  תּוֹתָבָא וַאֲגִירָא לָא יֵכוּל בֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  דַּיוֹר תּוֹתַב וַאֲגִירָא נוּכְרָאָה לָא יֵיכוֹל בֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  תושב. זה גר תושב: ושכיר. זה הנכרי, ומה תלמוד לומר, והלא ערלים הם ונאמר וכל ערל לא יאכל בו, אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול (ת) והוא תושב או שכיר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) הרא"ם האריך בשני הדבורים להקשות מסוגיא דגמרא ולישבה ע"ש באריכות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תושב. מישראל או שכיר. לא יאכל הפסח אם לא יכום על השה כמשפט כל העדה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  תושב זה גר תושב. שכיר, זה הגוי. ומה תלמוד לומר והלא ערלים הם, אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול. לשון רש''י. ולא ידעתי למה יכתוב הרב הדברים הנדחים בגמרא, שהרי הקשו על זה (יבמות עא.) והני מולין נינהו והתנן (נדרים ג יא) הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם, שנאמר (ירמיה ט כה) כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב, והעמידו הכתוב בגר שמל ולא טבל: (הרמב"ן)


{מו}  בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ:

 אונקלוס  בַּחֲבוּרָא חֲדָא יִתְאָכֵל לָא תַפֵּיק מִן בֵּיתָא מִן בִּסְרָא לְבָרָא וְגַרְמָא לָא תִתְבְּרוּן בֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  בַּחֲבוּרָא חָדָא יִתְאָכֵל לָא תִפְקוּן מִן בֵּיתָא מִן בִּשְרָא בַּר מֵחֲבוּרָתָא וְלָא לִמְשַׁדְרָא דוֹרוֹנִין גְּבַר לְחַבְרֵיהּ וּגְרָמָא לָא תְתַבְּרִין בֵּיהּ בְּדִיל לְמֵיכוּל מַה דִּבְגַוֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  בבית אחד יאכל. בחבורה אחת, שלא יעשו הנמנין עליו שתי חבורות ויחלקוהו, אתה אומר בחבורה אחת או אינו אלא בבית אחד כמשמעו, וללמד שאם התחילו והיו אוכלים בחצר וירדו גשמים שלא יכנסו לבית, תלמוד לומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, מכאן שהאוכל, אוכל (א) בשני מקומות (מכילתא פט"ו): לא תוציא מן הבית. מן החבורה: ועצם לא תשברו בו. הראוי לאכילה, כגון שיש עליו כזית בשר יש בו משום שבירת עצם, (ב) אין עליו כזית בשר או מוח, אין בו משום שבירת עצם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) וא"ת מנ"ל לרש"י דלמא איפוך אנא בבית אחד יאכל כמשמעו כדפירש"י לעיל וקרא דעל הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שיעשו הנמנים עליו לשתי חבורות ויחלקוהו ויאכלו אותו בשני בתים. ותירץ הרא"ם כיון דקרינן יאכל בציר"י משמע דקאי על הפסח אבל אי קאי על הבית ה"ל לנקוד יאכל בחולם ופת"ח דהנמנים עליו יאכלו בבית אחד: (ב) פי' דיאכל דרישא דקרא קאי נמי אעצם לא תשברו בו וכאלו כתיב ועצם הנאכל לא תשברו בו (הרא"ם): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בבית אחד יאכל. כפסח מצרים. והעד לא תוציא מן הבשר חוצה. וחכמינו ז''ל אמרו בחבורה אחת והוא הנכון: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  חוצה. ג'. מן הבשר חוצה. הן אראלים צעקו חוצה. כי מגרעות נתן לבית סביב חוצה. פי' חוץ לבתיהם היה הקב''ה מגרעם והורג בכוריהם על כן צעקו חוצה אבל בבית לא נתן המשחית לבא על כן לא תוציא מן הבשר חוצה שלא לצאת בחוץ: (בעל הטורים)


{מז}  כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:

 אונקלוס  כָּל כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל יַעְבְדוּן יָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל כְּנִשְׁתָּא דְיִשְרָאֵל מִתְעַרְבִין דֵּין גְנִיסָא עִם דֵּין גְּנִיסְתָּא אוֹחֲרִי לְמֶעֱבַד יָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל עדת ישראל יעשו אותו. למה נאמר, לפי שהוא אומר בפסח מצרים שה לבית אבות, שנמנו עליו למשפחות, יכול אף פסח דורות כן, תלמוד לומר כל עדת ישראל (ג) יעשו אותו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) פי' אפי' אינן ממשפחה אחת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כל עדת ישראל. כל בני מצוה חייבים לעשות הפסח. וכאשר חפשתי בתורה מצאתי שלשה ועשרים כריתות האמורים בתורה כולם הם במצות לא תעשה. אבל במצות עשה לא מצאתי רק הפסח לבדו והמילה. אולי היה כן בעבור כי יציאת מצרים להזכירה חיוב. ואין נזכרה יותר מאכילת הפסח בזמנו. ובהתחלת עשרת הדברים אמר אשר אולי זה על הפסח שעשו במדבר סיני שמלו הגרים. ואל הוצאתיך מארץ מצרים: תתמה בעבור שהוא כתוב במקום הזה. כי בפרשת רדת המן (מח) וכי יגור אתך. טעם אתך בארץ מצרים: וטעם ועשה כתיב שיקח צנצנת ויתן שם מן ויניחהו לפני העדות. ועוד פסח. והוא רוצה לעשות הפסח ימול בתחלה. וטעם וכל לא צוה השם לעשות ארון העדות. וכמוהו הוצאתי את ערל לא יאכל בו. על ישראל שלא ימולו. כמו הילודים צבאותיכם: (אבן עזרא)


{מח}  וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהֹוָה הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ:

 אונקלוס  וַאֲרֵי יִתְגַיַר עִמָךְ גִיוֹרָא וְיַעְבֵּד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ מִגְזַר לֵהּ כָּל דְכוּרָא וּבְכֵן יִקְרַב לְמֶעְבְּדֵהּ וִיהֵי כְּיַצִיבָא דְאַרְעָא וְכָל עַרְלָא לָא יֵכוּל בֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם יִתְגַּיַּיר עִמְכוֹן גִּיּוֹרָא וְיַעֲבֵד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ יִגְזוֹר לֵיהּ כָּל דְּכוּרָא וּבְכֵן יְהֵי כָּשֵׁר לְמֶעֱבְדֵיהּ וִיהֵי כְּיַצִיבָא דְאַרְעָא וְכָל עַרְלָאֵי בַּר יִשְרָאֵל לָא יֵיכוּל בֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועשה פסח. יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ, מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר: וכל ערל לא יאכל בו. להביא את שמתו אחיו מחמת מילה, שאינו מומר לערלות ואינו נלמד מבן נכר לא יאכל בו: (רש"י)

 בעל הטורים  ואז. ד' במס' ואז יקרב לעשותו. ואז תשכיל. ואז ירצו את עונם. ואז חיל מלך בבל צרים על ירושלים. כלו' ואז כשיקרב להקריב קרבן אז יצליח וישכיל וכן אז כשחיל מלך בבל צרים על ירושלים ואז ירצו את עונם: וכל. ער. ל 'לא יאכל. בו. וסמיך ליה תורה אחת רמז לק''ו שנשא משה במעשה העגל ומה פסח שהוא מצוה אחת אמרה תורה וכל ערל לא יאכל בו וגו': (בעל הטורים)

 אור החיים  וכי יגור אתך גר. כאן הסכים על קבלת גרים מהערב רב כדעת משה. והוא אומרו אתך. עוד רמז דעת עליון כי לא הסכימה על הדבר אלא לרצון משה ה' חפץ כאומרם ז"ל (שמות רבה פמ"ב). והוא אומרו אתך גר פירוש עמך הוא גר שאין אתה בקי בנסתרות ולא מחשבותי מחשבותיכם, וצא ולמד מה עלתה בידם מהם:

המול לו כל זכר. פירוש כשם שמילת עבד מעכבת בישראל שלא יאכל גם הגר מילת עבדיו וגו' מעכבת אותו עד שימול לו כל זכר. ואומרו ואז יקרב וגו'. פירוש לא יצטרך שישחטו אחרים עליו אלא הוא בעצמו יקרב לעשותו והיה כאזרח וגו': (אור החיים)


{מט}  תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:

 אונקלוס  אוֹרַיְתָא חֲדָא יְהֵא לְיַצִיבָא וּלְגִיוֹרָא דְיִתְגַיְרוּן בֵּינֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹרַיְיתָא חָדָא תְּהֵא לְכָל מִצְוָותָא לְיַצִּיבָא וּלְגִיּוֹרָא דִי מִתְגַּיֵּיר בֵּינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  תורה אחת וגו'. להשוות גר (ד) לאזרח אף לשאר מצות שבתורה (מכילתא שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) וא"ת מהיכא תיתי לחלק והא גר ישראל גמור הוא בשלמא לעיל דכתיב כאזרח הארץ להשוות את הגר לאזרח הארץ בהקרבת פסח בי"ד דה"א מיד שנתגייר יהיה חייב בקרבן פסח מ"ה כ' כאזרח הארץ כדפירש"י לעיל אבל שאר מצות שבתורה מנ"ל לחלק. [רא"ם] וי"ל מדאצטריך קרא להשוות הגר לישראל לענין הקרבת פסח בי"ד ה"א שאין הגר שוה לישראל בשאר מצות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תורה. זה הגר הוא גר צדק. לא גר שער: הבא אחריו שדבר השם למשה לקדש הבכורים. ובחצי (נ) טעם ויעשו כל בני ישרא. ל. וכבד הזכיר זה למעלה. הלילה היתה מכת בכורים. ובצאת ישראל ביום צוה השם מיד לקדש בכורי ישראל ובכורי בהמתם: (אבן עזרא)


{נ}  וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: (ס)

 אונקלוס  וַעֲבָדוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה וְיָת אַהֲרֹן כֵּן עֲבָדוּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבָדוּ כָּל בְּנֵי יִשְרָאֵל הֵיכְמָא דְפַּקִּיד יְיָ יַת משֶׁה וְיַת אַהֲרן הֵיכְדֵין עָבָדוּ: (תרגום יונתן)


{נא}  וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: (פ)

 אונקלוס  וַהֲוָה בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין אַפֵּיק יְיָ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַל חֵילֵיהוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין אַפֵּיק יְיָ יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַל חֵילֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויהי בעצם. לפי דעתי זה הפסוק דבק עם הפסוק במדבר בדרך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויהי בעצם היום הזה הוציא ה'. מפני שאמר למעלה (פסוק מב) ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים, חזר ופירש כי לא יצאו בלילה כלם מן הארץ, אלא שנתן להם רשות לצאת והיו בני חורין, אבל בעצם היום ההוא יצאו מכל גבול מצרים עם כל צבאותם צבא הנשים וערב רב הנלוים עליהם. ור''א פירש כי ויהי בעצם היום הזה שהוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים דבר השם אל משה קדש לי: (הרמב"ן)

 אור החיים  ויהי בעצם וגו'. הודיע הדבר בסמוך לעשית פסח. לומר כי זה גורם גמר היציאה, כי זולת זה לא היה בידם מצוות לצאת כאומרם ז"ל (שם פי"ז) בפ' ואעבור עליך וגו': (אור החיים)

 כלי יקר  ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' וגו'. כבר נאמר פסוק זה למעלה (פסוק מא.) ויש כמה שינויים בין שני פסוקים אלו, כי למעלה אמר יצאו כל צבאות ה' משמע כאילו יצאו מעצמם, וכאן נאמר הוציא ה', למעלה אמר שיצאו כל צבאות ה' ולא הזכיר בני ישראל, וכאן אמר הוציא ה' את בני ישראל, ועוד שאמר על צבאותם משמע שצבאות לאו היינו בני ישראל.

והקרוב אלי לומר בזה, שהערב רב שנתגיירו ויצאו מעצמם ממצרים קרא הכתוב צבאות ה' כי חביבים הגרים לפני הקב"ה אע"פ שאינן בכלל בני ישראל מ"מ צבאות ה' הם ג"כ, כמו ישראל, לכך נאמר בפסוק ראשון יצאו כל צבאות ה' על הגרים שיצאו מעצמם ולא הוציאם ה', אבל בפסוק שני אמר על בני ישראל ממש שהוציאם ה' על צבאותם נוסף על אותן הצבאות שיצאו כבר מעצמם, ולכך נאמר בפר' וארא (ז.ד) והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל, כדי שלא תבין לומר שעל קהל גרים אמר והוצאתי את צבאותי ע"כ הוצרך לפרש את עמי, כי בלי ספק שגם ישראל נקראו צבאות ואמרו רז"ל שהוא מלה מורכבת צבא אות ר"ל צבא שיש לי בהם אות, ואמרו זה על אות שבת מילה ותפילין כי שלשתן נקראו אות וטעמו ידוע, ואמר בשניהם ויהי בעצם היום הזה כי בערב רב הוצרך לומר כן שיצאו לעין כל ולא יראו מן פרעה מלכם, ובישראל הוצרך לומר כן להורות שיציאת מצרים היתה ביום ממש כמ"ש (במדבר לג.ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל. ואע"פ שנאמר (דברים טז.א) הוציאך ה' ממצרים לילה, פירש"י והרמב"ן שבלילה נתן להם רשות לצאת, ומהרי"א פי' שמלת לילה מוסב על ועשית פסח. (כלי יקר)

שמות פרק-יג

{א}   שביעי  וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וידבר. אחז דרך קצרה כי משה כנגד כל ישראל. ויפת אמר כי המצוה על משה לקדשה בפה. הפך וטמאו הכהן. כי הכהן קדוש הוא ולא יטמאנו רק בדבור. שיאמר בפה שהוא טמא: (אבן עזרא)


{ב}  קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא:

 אונקלוס  אַקְדֵשׁ קֳדָמַי כָּל בּוּכְרָא פָּתַח כָּל וַלְדָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא דִילִי הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  אַקְדֵישׁ קֳדָמַי כָּל בּוּכְרָא דְכוּרַיָא פְּתַח כָּל וַולְדָא בִּבְנֵי יִשְרָאֵל בְּאֵינָשָׁא וּבִבְעִירָא דִילִי הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  פטר כל רחם. שפתח את הרחם (ה) תחלה, כמו פוטר מים ראשית מדון (משלי יז, יד.). וכן יפטירו בשפה (תהלים כב, ח.), יפתחו שפתים: לי הוא. לעצמי קניתים, (ו) ע"י שהכיתי בכורי מצרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דק"ל הא כל עובר פתח את הרחם לכ"פ תחלה: (ו) דק"ל הא כל דבר שבעולם שלו הוא ועז"פ לעצמי קניתים כלו' אף אם לא תקדיש אותו הוא קדוש אך קדש לי כל בכור כדי שתקבל שכר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  פטר. פתיחת כמו ופטורי ציצים. והטעם הבן שפתח תחלה הרחם ומלת רחם זרה כי משפט לשון הקודש שיפתח האות שהוא לפני אות הגרון: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם קדש לי. שיקדש אותם מיד, שתהיה המצוה נוהגת במדבר. והוסיפה הפרשה מצות רבות שיזכרו היום והחדש שהיה אביב, וישמרו את החקה הזאת למועדה, וזה רמז לעבור השנה כי לא נעשה פסח רק בחדש האביב, והוסיפה בחמץ לא יראה לך שאור בכל גבולך, ומצות הטוטפות: (הרמב"ן)

 ספורנו  קדש לי כל בכור. שיתחייבו כלם בפדיון כשאר כל הקדש, למען יהיו מותרים בעבודת חול, שלולי הפדיון היו אסורים לעשות כל מלאכת חול, כענין לא תעבוד בבכור שורך ופדיון נפשם הוא הערך המפורש לבן חדש בפרשת ערכין, בהיות אז זמן פדיונו, כאמרו ופדויו מבן חדש תפדה: (ספורנו)


{ג}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהוָֹה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ:

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה לְעַמָא הֲווֹ דְכִירִין יָת יוֹמָא הָדֵין דִי נְפַקְתּוּן מִמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא אֲרֵי בִּתְקוֹף יְדָא אַפֵּיק יְיָ יָתְכוֹן מִכָּא וְלָא יִתְאֲכֵל חֲמִיעַ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה לְעַמָּא הֲווֹן דְּכִירִין יַת יוֹמָא הָדֵין דִּי נְפַקְתּוּן פְּרִיקִין מִמִצְרַיִם מִבֵּית שִׁעְבּוּד עֲבָדַיָיא אֲרוּם בִּתְקוֹף גְּבוּרַת יְדָא אַפֵּיק יְיָ יַתְכוֹן מִיכָּא וְלָא יִתְאָכֵל חָמִיעַ: (תרגום יונתן)

 רש"י  זכור את היום הזה. למד, שמזכירין יציאת מצרים (ז) בכל יום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) מדכתיב זכור בקמ"ץ משמע זכור תמיד כמו שפירש"י בפ' יתרו על פסוק זכור את יום השבת. נח"י האריך שם לסתור דברי הרא"ם וסוף דבריו ונ"ל דממלת הזה יליף דהל"ל זכור את היום אשר יצאתם ממצרים כמו למען תזכור את יום צאתך וגו' אלא הזה משמע בכל יום יהיה בעיניך כאלו היום יצאתם וכמו היום הזה נהייתה לעם פירש"י בכל יום יהיה בעיניך כאלו באת היום בברית כו' והשתא א"ש אין לי אלא ביום מאחר דיליף ממלת היום הזה ע"ש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויאמר משה. ביום ט''ו יום אמר זכור. כמו והיה היום הזה לכם לזכרון: וטעם מבית עבדים. שהיו מעבידים אותם כאלו היו עבדיהם ובמקום אחר אמר מכור הברזל. כי המצרים חזקו עליהם והשם הוציאם בחוזק יד מהחזקים: (אבן עזרא)


{ד}  הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב:

 אונקלוס  יוֹמָא דֵין אַתּוּן נָפְקִין בְּיַרְחָא דְאַבִּיבָא: (אונקלוס)

 יונתן  יוֹמָא דֵין אַתּוּן נַפְקוּן פְּרִיקִין בַּחֲמֵיסַר בְּנִיסָן הוּא יַרְחָא דְּאַבִּיבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בחדש האביב. וכי לא היינו יודעין באיזה חדש יצאו, אלא כך אמר להם, ראו חסד שגמלכם, שהוציא אתכם בחדש שהוא כשר לצאת, לא חמה, ולא צנה, ולא גשמים, וכן הוא אומר מוציא אסירים בכושרות (תהלים סח, ז.), חדש שהוא כשר לצאת: (רש"י)

 אבן עזרא  היום. הזכיר בתחלה ולא יאכל חמץ וככה תעשו לדורות כמו שעשיתם ביום שיצאתם. וכאשר היה זה בזמן שהאביב נמצא. ככה תעשו בכל שנה בעת המצא האביב בארץ ישראל. וזהו האביב שעורה. ופי' אביב כמו בכור. כי הוא מגןרת אב שהוא כמו ראשון לאשר הוליד. או חכם לתלמיד שלמד. וכתוב כי השעורה אביב. והעד שאמר בחג שבועות בכורי קציר חטים: (אבן עזרא)

 ספורנו  היום אתם יוצאים בחדש האביב. בזאת השנה קרה שיהיה חדש הלבנה ביציאתכם בחדש האביב, לפיכך שמור את היום הזה ועשו עבורי השנה באופן שיהיה לעולם זה החדש באביב שבו תעשו זה החג: (ספורנו)


{ה}  וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה:

 אונקלוס  וִיהֵי אֲרֵי יָעֵלִנָךְ יְיָ לְאַרְעָא דִכְנַעֲנָאֵי וְחִתָּאֵי וֶאֱמוֹרָאֵי וְחִוָאֵי וִיבוּסָאֵי דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ לְמִתַּן לָךְ אַרְעָא עַבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ וְתִפְלַח יָת פָּלְחָנָא הָדָא בְּיַרְחָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אֲרוּם יֵיעָלִינָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרַע כְּנַעֲנָאֵי חִיתָּאֵי וְאֵימוֹרָאֵי וְחִיוָאֵי וִיבוּסָאֵי דְּקַיֵּים בְּמֵימְרֵיהּ וּלְאַבְהָתָךְ לְמִיתַּן לָךְ אַרְעָא עַבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ וְתִפְלַח יַת פּוּלְחָנָא הָדָא בְּיַרְחָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל ארץ הכנעני וגו'. אע"פ שלא מנה אלא חמשה עממין, כל שבעה גוים במשמע (תנחומא בא יב.), שכולן בכלל כנעני הם, ואחת ממשפחת כנען היתה שלא נקרא לה שם, (ח) אלא כנעני: נשבע לאבתיך וגו'. באברהם הוא אומר, ביום ההוא כרת ה' את אברם וגו' (בראשית טו, יח.), (ט) וביצחק הוא אומר גור בארץ הזאת וגו' (שם כו, ג.), וביעקב הוא אומר הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו' (שם כח, יג.): זבת חלב ודבש. חלב זב מן העזים, והדבש זב מן התמרים ומן התאנים (רש"י מגילה ו.): את העבודה הזאת. של פסח (פסחים צו.), והלא כבר נאמר למעלה והיה כי תבאו אל הארץ וגו', ולמה חזר ושנאה, בשביל דבר שנתחדש בה, בפרשה ראשונה נאמר והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם (שמות יב, כו.), בבן רשע הכתוב מדבר שהוציא את עצמו מן הכלל, וכאן והגדת לבנך בבן שאינו יודע לשאול, והכתוב מלמדך שתפתח לו אתה בדברי אגדה המושכין את הלב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ולא שהוא שם כולל כל הנשארים דבשאר מקומות מנה כולן וחשיב כנעני בהדייהו והתם אין צורך לכלול בו משפחות רבות ל"פ ואחת וכו' (רא"ם) א"נ דק"ל כיון דכולם בכלל כנענים לל"ל החתי והאמורי וגו' לא הל"ל רק כנעני ומתרץ ואחת ממשפחות כנען וכו' ואי לא כתיב אלא כנעני ה"א שלא מרבה כלום לכך כתיב הכנעני ואח"כ החתי וגו' כדי שיקשה לך למה לא מנה אלא ה' ומוכרח אתה לו' שכולם בכלל כנעני הם: (ט) וא"ת והלא בפ' וארא פירש"י לא נודעתי להם אלא באל שדי וי"ל שזה לא הי' אלא בשורה בעלמא וא"ת א"כ היכא נשבע וי"ל שכפל דבריו וזו היא שבועה כדכתיב אשר נשבעתי מעבור מי נח ופירש"י לא מצינו בו שבועה אלא שכפל בו דבריו וזו היא שאמר לא אוסיף ולא אוסיף ב"פ בפסוק א' בפ' ואלה תולדות נח: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והיה וגו'. לא הזכיר כ. ל השבעה כי כבר הזכיר זה במקום אחר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני. אע''פ שלא מנה אלא חמשה עממין, כל שבעה עמים במשמע שכלם בכלל הכנעני הם, ואחת מן המשפחות היתה שלא נקרא לה אלא כנעני. לשון רש''י. ובאמת שהם בכלל כנעני שהם בניו כלם (בראשית י טו טז), ולכך כשאמר (פסוק יא) והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני, יכלול בו את כלם, וכן אמר הכתוב בכל מקום ''ארץ כנען'', אבל בכאן אין טעם שיזכיר רובם ויניח קצתם בכלל כנעני:

ודעת רבותינו (ספרי דברים כו ט) שהיתה ארץ ה' עממים הללו זבת חלב ודבש, ולא היתה כן ארץ השנים הנשארים, ולכך יבשר אותם בארץ הזאת. כך שנינו בספרי לענין הבכורים ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש, מה ארץ זבת חלב ודבש האמור להלן ארץ חמשה עממים אף ארץ זבת חלב ודבש האמורה כאן ארץ ה' עממים. רבי יוסי אומר אין מביאים בכורים מעבר לירדן שאינה זבת חלב ודבש. הרי מעטו ארץ שני העממים מן הבכורים לפי שאינה זבת חלב ודבש, ור' יוסי מיעט אף עבר הירדן שהיתה של אמורי לפי שגם היא אינה זבת חלב ודבש, והאמורי המוזכר כאן הוא אותו שבא''י עצמה. וכענין הזה שנוי במכילתא בפרשה הזאת:

ועוד שנוי בספרי (דברים יח ב) ונחלה לא יהיה לו, זו נחלת חמשה עממין. בקרב אחיו, זו נחלת שני עממים. הפרישו בפני עצמן ה' עממין הללו, לפי שהם עקר הארץ שבה הבטיחם שהיא זבת חלב ודבש. ורש''י בפרשת שופטים ושוטרים (שם) נתקשה בזו הברייתא. ועל הדעת הזו הכתוב למעלה (ג ח) אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש, לא בעבור זבת חלב ודבש הוסיף שם את הפריזי, אלא בעבור ארץ טובה ורחבה, והם הששה גוים הנזכרים בכל מקום, כי הגרגשי פנה ולא נזכר בתורה רק בפסוק ונשל גוים רבים מפניך וגו' (דברים ז א), ולכן אמר רבים, וכן כתוב (שם כ יז) כי החרם תחרימם החתי והאמורי הכנעני והפריזי החוי והיבוסי, ולא הזכיר הגרגשי, ירמוז כי לא יבא עמהם במלחמה ויפנה מפניהם: (הרמב"ן)

 אור החיים   והיה כי יביאך וגו'. טעם שתלה מצוה זו בביאת הארץ, לטעם עצמו שכתבנו בפסוק (לעיל י"ב כ"ה) והיה כי תבואו אל הארץ, או כדי שלא ישכח באורך הימים שם כשירבו ימיהם על האדמה: (אור החיים)


{ו}  שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיהוָֹה:

 אונקלוס  שִׁבְעָה יוֹמִין תֵּיכוּל פַּטִירָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה חַגָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  שׁוּבְעָא יוֹמִין תֵּיכוּל פַּטִּירָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה חַגָּא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  שבעת. זאת היא העבודה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם וביום השביעי חג לה'. שיביאו חגיהם ביום השביעי, ולא יאחרו עוד, שאין לו תשלומין אחר כך. אבל הראשון יש לו תשלומין כל שבעה לענין החג (חגיגה ט.). ושניהם שוים לענין מקרא קדש, כמו שאמרו למעלה (יב טז) וביום הראשון מקרא קדש וגו' וביום השביעי מקרא קדש וגו': (הרמב"ן)


{ז}  מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ:

 אונקלוס  פַּטִיר יִתְאֲכֵל יָת שִׁבְעַת יוֹמִין וְלָא יִתְחֲזֵי לָךְ חֲמִיעַ וְלָא יִתְחֲזֵי לָךְ חֲמִיר בְּכָל תְּחוּמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  פַּטִּירֵי יִתְאָכֵיל יַת שׁוּבְעָא יוֹמִין וְלָא יִתְחָמֵי לָךְ חָמִיעַ וְלָא יִתְחָמֵי לָךְ חֲמִיר בְּכָל תְּחוּמָךְ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מצות. הנה השבת הזהיר על גר אשר בשעריך. כי על זה התנאי יגור בשעריך שלא יעשה מלאכה לפניך בשבת. וככה ביום הכפורים כי כן כתוב. וככה בפסח שלא יאכל חמץ במקום שהוא רשותו וזהו טעם בכל גבולך: (אבן עזרא)


{ח}  וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָֹה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:

 אונקלוס  וּתְחַוֵי לִבְנָךְ בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימָר בְּדִיל דֵין עֲבַד יְיָ לִי בְּמִפְּקִי מִמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתְנֵי לִבְרָךְ בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימָר מִן בִּגְלַל מִצְוָותָא דָא עֲבַד מֵימְרָא דַיְיָ לִי נִיסִין וּפְרִישִׁין בְּמִפְקֵי מִמִּצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  בעבור זה. בעבור שאקיים מצותיו, כגון (י) פסח מצה ומרור הללו: עשה ה' לי. רמז תשובה לבן רשע לומר, עשה ה' לי ולא לך, שאלו היית שם (כ) לא היית כדאי ליגאל (מכילתא פי"ז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) מדכתיב זה משמע שמרמז לו מידי: (כ) וא"ת למה רמז לו לרשע תשובה כאן בתשובת בן שאינו יודע לשאול וי"ל דגם היא תשובה לו דהקב"ה לא עשה נסים אלא בשביל צדיקים שיודעים את התורה אבל בשביל עמי הארץ לא זכו לעשות להם את הנסים ולא היו כדאי ליגאל בשביל עצמם אלא בשביל זכות הצדיקים. וא"ת ודלמא הכל להכי הוא דאתי ומנ"ל רמז לתשובת הרשע וי"ל מדכתיב לי דמשמע לי ולא לו דמשמע שלא היה נגאל כלל ועל כרחך בבן רשע הכתוב מדבר דאלו בשאינו יודע לשאול קשה למה לא היה נגאל בזכות הצדיק אבל הרשע לא היה נגאל כי גם הוא היה מת בשלשת ימי אפילה ודו"ק נ"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בעבור זה. אמר ר' מרינום פי' בעבור זה. היה ראוי להיותו הפך זה בעבור שעשה ה' לי. והביא רבים כמוהו לדעתו ולפי דעתי אין אחד מהם נכון. כי איך נהפוך דברי אלהים חיים. וטעם הפסוק הפך מחשבתו. כי אין אנו אוכלים מצות בעבור זה רק פי' בעבור זה בעבור זאת העבודה שהוא אכילת המצה ולא יאכל חמץ. שהוא תחלת המצוות שצוה לנו השם. עשה לנו השם אותות עד שהוציאנו ממצרים והטעם לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו ככתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וכתוב אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בעבור זה עשה ה' לי. בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים, וכן והודעת להם את הדרך ילכו בה (להלן יח כ), ורבים כן. יאמר, כי בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים אני עובד את העבודה הזאת, כענין שאמר למטה (בפסוק טו) על כן אני זובח לה' כל פטר רחם. ואמר זה, כלומר תגיד לו זה שאתה רואה בעיניך שעשה ה' לך בצאתך ממצרים. ורבותינו דרשו (במכילתא כאן) כי על מצה ומרור שמונחים לפניו ירמוז. ויתכן שיהיה שיעורו. והגדת לבנך בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, כאומר כך וכך עשה ה' לי, כי מלת בעבור תשמש גם ''בעצם ענין'', כמו בעבור הילד חי צמת ותבך (ש''ב יב כא), אינו בגלל. ורבי אברהם אמר כי בעבור זה שאני עושה ועובד לפניו באכילת הפסח והמצה עשה ה' לי אותות עד שהוציאני ממצרים. ואינו נכון. ועוד אפרש הכתוב (להלן בפסוק טז): (הרמב"ן)

 אור החיים  והגדת לבנך וגו'. צריך לדעת למה לא אמר ואמרת כי תיבת הגדה מצינו לרבותינו ז"ל שאמרו (שבת פ"ז.) שיתכוין בה דברים קשים כגידים. עוד קשה אומרו ביום ההוא ובסמוך גמר אומר בעבור זה ודרשו רבותינו ז"ל (מכילתא ובהגדה) בשעה שמצה ומרור וגו' והוא בלילה ולא ביום ואם כן לא היה לו לומר אלא ובגדת לבנך לאמר בעבור זה ואני יודע זמן ההגדה שהוא בלילה. עוד צריך לדעת אומרו לאמר והוא כבר אמר והגדת:

ונראה כי יכוין על דרך אומרם ז"ל (פסחים קט"ז:) מתחיל בגנות ומסיים בשבח, יאמר גנות אבותיהם של האבות כי לא היה דבר משובח, והוא אומרו והגדת דברים קשים שלב האדם נעקש מהם, ואחר כך מסיים בשבח, והוא אומרו לאמר אמירות משובחות משמחים את הלב ומסעדים אותו, ואמר ביום ההוא הודיע במתק לשון צדיק כי הלילה ההוא יום יקרא לא לילה והוא אומרו (תהלים קל"ט) ולילה כיום יאיר, ולא חש שתטעה לומר יום ממש ממה שגמר אומר בעבור זה שהוא בשעת מצה כו' כאומרם ז"ל. ואולי כי סמך ביום ההוא עם והגדת כי גם נס זה בכלל מצות ההגדה:

עוד ירצה באומרו לאמר להיות שאמר והגדת לבנך תינח אם יש לו בן אם אין לו בן יהיה פטור תלמוד לומר לאמר שעל כל פנים צריך להגיד אפילו בינו לבין עמו. ואם תאמר כיון שעל כל פנים הוא צריך להגיד אפילו בינו לבין עצמו אם כן למה אמר לבנך. ואולי שבאמצעות היתור אני מבין כן ולא בלא יתור. ואפשר עוד שירמוז באומרו והגדת לבנך שאם יגיד הגדה האמורה בנין יזכהו ה' שיגיד לבנו וכדי שלא תטעה לומר דוקא, לזה אמר לאמר:

בעבור זה. אולי שרמז בתיבת זה י"ב מצות הרשומים בחג הפסח, ג' דברים פסח מצה ומרור, והגדה, וז' ימי החג, וקידוש יום א' וב', הרי י"ב כמספר ז"ה, והוא אומרו בעבור זה עשה וגו', והגם שז' ימי החג לענין תרי"ג מצות אינם נמנים לז' מצות: (אור החיים)


{ט}  וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָֹה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהוָֹה מִמִּצְרָיִם:

 אונקלוס  וִיהֵי לָךְ לְאָת עַל יְדָךְ וּלְדָכְרָנָא בֵּין עֵינָיךְ בְּדִיל תְּהֵי אוֹרַיְתָא דַיְיָ בְּפוּמָךְ אֲרֵי בִּידָא תַקִיפָא אַפְּקָךְ יְיָ מִמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי לָךְ נִיסָא הָדֵין חֲקִיק וּמְפָרַשׁ עַל תְּפִילַת יְדָא בְּגוּבְהָא דִשְמָאלָךְ וּלְדוּכְרָן חֲקִיק וּמְפָרַשׁ עַל תְּפִלַּת רֵישָׁא קְבִיעָא כָּל קָבֵיל עֵינָךְ בְּגוּבְהָא לְרֵישָׁךְ מִן בִּגְלַל דְּתִיהֲוֵי אוֹרַיְיתָא דַיְיָ בְּפוּמָךְ אֲרוּם בְּחֵיל יְדָא תַקִיפְתָּא הַנְפָקָךְ יְיָ מִמִּצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה לך לאות. יציאת מצרים תהיה לך לאות: על ידך ולזכרון בין עיניך. רוצה לומר, שתכתוב פרשיות הללו ותקשרם בראש ובזרוע: על ידך. יד שמאל, לפיכך ידכה מלא בפרשה שנייה (פסוק טז.), לדרוש בה יד שהיא כהה (מכילתא שם מנחות לז.) (ל) : (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פי' ל' חושך שיד ימינו חשובה יותר משמאלו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והיה לך. יש חולקין על אבותינו הקדושים שאמר כי לאות ולזכרון. על דרך כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. גם וקשרתם לאות על ידיך כמו קשרם על לוח לבך תמיד גם וכתבתם על מזוזות ביתך. כמו כתבם על לוח לבך. ומה שיהיה לאות ולזכרון. שיהיה שגור בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. ואין זה דרך נכונה כי בתחלת הספר כתוב משלי שלמה. והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל. ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה. רק הוא כמשמעו. על כן לא נוציאנו מידי פשוטו. כי בהיותו כמשמעו איננו מכחיש שקול הדעת. כמו ומלתם את ערלת לבבכם. שנצטרך לתקנו לפי הדעת. וא''ר משה הכהן כי יד ברוב המקרא היד השמאלית. אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. ידה ליתד תשלחנה. ודברי הקבלה חזקים ואין צריכין חזוק: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך. שיעורו והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים למען תהיה תורת ה' בפיך. ופי' שתכתוב על ידך ועל בין עיניך יציאת מצרים ותזכור אותה תמיד, למען שתהיה תורת ה' בפיך לשמור מצותיו ותורותיו כי הוא אדוניך הפודך מבית עבדים: (הרמב"ן)

 בעל הטורים  והיה לך לאות על ידך. בגימטריא זרוע שמאל (עם התיבות והכולל): תורת ה' בפיך. בגימ' זה הוא קריאת שמע: הוצאך. חסר יו''ד שבמכה עשירית הוציאן: (בעל הטורים)

 ספורנו  כי ביד חזקה הוציאך. בשנותו את טבע הבלתי נפסדים, כאמרו בענין בקיעת הירדן למען דעת כל עמי הארץ את יד ה' כי חזקה היא: (ספורנו)


{י}  וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה: (פ)

 אונקלוס  וְתִטַּר יָת קְיָמָא הָדָא לְזִמְנַהּ מִזְמַן לִזְמָן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְטוֹר יַת קְיָימָא הָדָא דִתְפִילֵי לְזִימְנָא דְחָזֵי לָהּ בְּיוֹמֵי עוֹבָדָא וְלָא בְּשַׁבַּיָיא וּבְמוֹעֲדַיָא וּבִימָמָא וְלָא בְּלֵילְיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מימים ימימה. משנה לשנה (שם לו:): (רש"י)

 אבן עזרא  מימים ימימה. כמו ימים תהי' גאולתו והטעם משנה לשנה ותחלת השנה ע''פ קריאת ב''ד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  למועדה. מלא וי''ו לומר לך ששה ימים בשבוע חייב בתפילין ויש ששה ימי מועד שאין בהם תפילין והם פסח עצרת ר''ה ויוה''כ סוכות שמ''ע: פארך חבוש בגי' אלו תפילין: מימים ימימה. ה' במס' הכא ואידך מימים ימימה תלכנה וגו' גבי בת יפתח. חג לה' בשילה מימים ימימה. ועלה הא. ש ההוא מעירו מימים ימימה גבי אלקנה. והעלתה לו מימים ימימה גבי שמואל. וזהו שדרשו מימים ולא כל ימים למעוטי שבתות וימים טובים והיינו דכתיב ימימה גבי חג ה' וכן גבי אלקנה ושמואל שהיו עולין לרגל וכן מימים ימימה דכתיב גבי בת יפתח דנשים נמי פטורות מן התפילין: (בעל הטורים)


{יא}  וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יְהוָֹה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ:

 אונקלוס  וִיהֵי אֲרֵי יָעֵלִנָךְ יְיָ לְאַרְעָא דִכְנַעֲנָאֵי כְּמָא דִי קַיִים לָךְ וְלַאֲבָהָתָךְ וְיִתְּנִנַהּ לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אֲרוּם יָעֵלִינָךְ יְיָ לְאַרְעָא דְכְנַעֲנָאֵי הֵיכְמָא דְקַיֵּים לָךְ וּלְאַבְהָתָךְ וְיִתְּנִינָהּ לָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה כי יבאך. יש מרבותינו שלמדו מכאן, שלא קדשו בכורות הנולדים במדבר, והאומר קדשו מפרש ביאה זו, אם תקיימוהו במדבר, תזכו ליכנס לארץ ותקיימוהו שם (מכילתא שם): נשבע לך. והיכן נשבע לך, והבאתי אתכם אל הארץ (מ) אשר נשאתי וגו' (שמות ו, ח.): ונתנה לך. תהא בעיניך כאילו נתנה לך בו ביום, (נ) ואל תהי בעיניך כירושת אבות (מכילתא פי"ח): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) (נח"י) דבפרשה הקודמת כתיב אשר נשבע לאבותיך וכאן כתיב כאשר נשבע לך משמע דב' פעמים נשבע פעם א' לאבותיך ופעם א' לך והיכן נשבע לך והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי וגו' ואותה שבועה היתה לך דהא בראש הפרשה הזכיר שבועת האבות ועלה מסיים לכן אמור לבני ישראל וגו' ופי' הרב לכן ע"פ אותה שבועה וא"כ למה הוצרך שנית לו' אל הארץ אשר נשאתי וכו' עכצ"ל דזאת השבועה היתה להם. ומהר"ם פי' נשבע בעבורך ואותה שבועה היתה עם אבותיך ופעם תקרא שבועת הבנים מצד שהיתה בעבורם: (נ) דק"ל לל"ל ונתנה לך דודאי אם יביאם לארץ כבר תהיה נתונה להם ל"פ תהא בעיניך וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והיה. הזכיר הכנעני לבדו כי הוא אב לכולם: וטעם נשבע לך. כמו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני. בעבור כי מצות פטר חמור איננה נוהגת אלא בארץ. ועל דרך הפשט קדש לי כל בכור, כל הנמצאים בישראל היום, כי בעבור שפדאם ממות בהכותו בארץ מצרים צוה שיהיו קדושים לו לעבוד את עבודת ה' לכל אשר יצוה בהם, ולא צוה להם עתה פדיון עד שהחליפם בלוים וצוה בפדיון העודפים (במדבר ג מו), אבל המצוה בנולדים לא נהגה במדבר, וצוה כי כאשר יבאו אל הארץ תנהג באדם ובבהמה ובפטר חמור וצוה בפדיונם לדורות:

וטעם כאשר נשבע לך ולאבותיך. שנשבע לאבותיך לתת לך, כמו שאמר למעלה (בפסוק ה) אשר נשבע לאבותיך לתת לך, או שיקרא דבר השם שבועה, כי אמר כן פעמים וארד להצילו ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה (לעיל ג ח), ועוד והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי (שם ו ח): (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ונתנה לך. ג' תגין על הה''א לומר לך אם תשמור ה' חומשי תורה יתננה לך: (בעל הטורים)

 אור החיים  והיה כי יביאך וגו'. אמר והיה כי יביאך וגו' לומר שלא ישכח מצות ה' כי ירחיב ה' גבולו וישמן ויבעט, ולא חש לומר כי דוקא בארץ, לצד שהיא מצוה התלויה בגוף ואמרינן בקדושין (ל"ו:) שכל מצוה שהיא תלויה בגוף אין חילוק בין בארץ בין בחו"ל: (אור החיים)


{יב}  וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַיהוָֹה וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַיהוָֹה:

 אונקלוס  וְתַעְבַּר כָּל פָּתַח וַלְדָא קֳדָם יְיָ וְכָל פָּתַח וְלַד בְּעִירָא דִי יְהֵי לָךְ דִכְרִין תַּקְדֵשׁ קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַפְרֵשׁ כָּל פְּתַח וַולְדָא קֳדָם יְיָ וְכָל פְּתַח וַולְדָא בְּעִירָא דְּמֵשַׁגְרָא אִמֵּיהּ דִּיהוֹן לִיךְ דִּכְרִין תַּקְדֵּישׁ קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והעברת. אין והעברת אלא לשון הפרשה, וכן הוא אומר והעברתם את נחלתו לבתו: שגר בהמה. נפל, ששגרתו אמו ושלחתו בלא עתו, ולמדך הכתוב שהוא קדוש בבכורה לפטור את הבא אחריו, ואף שאינו נפל קרוי שגר, כמו שגר אלפיך, אבל זה לא בא אלא ללמד על הנפל, שהרי כבר כתב כל פטר רחם, ואם תאמר אף בכור בהמה טמאה במשמע, (ס) בא ופירש במקום אחר בבקרך ובצאנך. לשון אחר יש לפרש והעברת כל פטר רחם, בבכור אדם (ע) הכתוב מדבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) פי' וא"ת לעולם שגר דהכא היינו שאינו נפל כמו שגר דהתם והא דאמרו הרי כבר כתיב כל פטר רחם דלמא שגר מרבה אף בכור כו': (ע) ר"ל ולפי זה שגר היינו שאינו נפל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והעברת. תעביר לשם שלא יתערב עם אחר. והנה אלה שתי מצות צוו ביום ט''ו: שגר. על משקל ארץ. שלא ישתנה בסמיכה רק נמצאו מלות זרות ואלה הם שגר אלפיך ובחדר משכבך. הבל הבלים. מספח חמתך. וסגור דלתך. ולא מצאתי יותר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והעברת כל פטר רחם לה'. לשון הפרשה, שתעבירנו מן העדר להיות לה', וחזר ופירש מה היא העברה זו, שכל פטר שגר בהמה הזכרים ופטר חמור ובכור אדם בבניו יהיו לה'. ורש''י כתב והעברת כל פטר רחם לה', בבכור אדם הכתוב מדבר: (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וכל פטר. ב' במסו' דין ואידך וכל פטר חמור כדאיתא בבכורות פרה שילדה כמין חמור וחמור כמין סוס פטורין מן הבכורה שנאמר פטר חמור פטר שגר ב''פ עד שיהא היולד והנולד חמור: (בעל הטורים)


{יג}  וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה:

 אונקלוס  וְכָל פָּתַח (בּוּכְרָא) דַחֲמָרָא תִּפְרוֹק בְּאִמְרָא וְאִם לָא תִפְרוֹק וְתִנְקְפֵהּ וְכָל בּוּכְרָא דַאֲנָשָׁא בִּבְנָיךְ תִּפְרוֹק: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל פְּתַח וַולְדָא דְחַמְרָא תִּפְרוֹק בְּאִימְרָא וְאִין לָא תִפְרוֹק וְתִנְקוֹף יָתֵיהּ וְכָל בּוּכְרָא דְּאֵינָשָׁא בִּבְרָךְ תִּפְרוֹק בְּכַסְפָּא וְלָא בְּעַבְדָךְ תִּפְרוֹק: (תרגום יונתן)

 רש"י  פטר חמור. ולא פטר שאר בהמה טמאה, גזרת הכתוב היא, (פ) לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים, ועוד שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים, (שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים) טעונים מכספם ומזהבם של מצרים: תפדה בשה. נותן שה לכהן, ופטר חמור מותר בהנאה והשה חולין (צ) ביד כהן: וערפתו. עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו, הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו (מכילתא פי"ח): וכל בכור אדם בבניך תפדה. חמש סלעים פדיונו, קצוב במקום אחר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) [נח"י] בפ"ק דבכורות והרב הוסיף ביאור מדעתו לפי שנמשלו וכו': (צ) לא שהשה אסור בהנאה במקום פטר חמור רק הוא חולין כרצונו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכל פטר חמר. שהוא טמא תפדה בשה: וערפתו. יש אומרים תכתוב על ערפו קדש והאומר כזה אומר אני שהוא חמור קשה עורף. כי הנה כתוב הוא יערוף מזבחותם. וערפו שם את העגלה בנחל. שהפירוש לכרות העורף. כאשר פירשו מעתיקי הדת. כי כל בכור שלא יקרב לגבי המזבח או לא יפדה חייב מיתה. כי כל בכור מצרים אדם ובהמה מתו. כי ה' לא מלטם מן הגזירה שגזר על בכורי מצרים רק שיהיו מוכנים לעבודתו. ולא היו לישראל בהמות טמאות כי אם החמורים לבדם על כן לא יפדה בכור מין אחר: (אבן עזרא)


{יד}   מפטיר  וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָֹה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

 אונקלוס  וִיהֵי אֲרֵי יִשְׁאֲלִנָךְ בְּנָךְ מְחָר לְמֵימַר מָא דָא וְתֵימַר לֵהּ בִּתְקוֹף יְדָא אַפְּקָנָא יְיָ מִמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אֲרוּם יְשַׁיְילִינָךְ בְּרָךְ מְחַר לְמֵימַר מַה דָּא מִצְוָותָא דְבוּכְרַיָיא וְתֵימַר לֵיהּ בִּתְקוֹף יְדָא אַפְקָנָא יְיָ מִמִּצְרַיִם פְּרִיקִין מִבֵּית שִׁעֲבּוּד עַבְדַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי ישאלך בנך מחר. יש מחר שהיא עכשיו ויש מחר שהוא לאחר זמן, כגון זה, וכגון מחר יאמרו בניכם לבנינו (יהושע כב, כז.), דבני גד ובני ראובן: מה זאת. זה תינוק טפש שאינו יודע להעמיק שאלתו, וסותם ושואל מה זאת, ובמקום אחר הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים וגו' (דברים ו, כ.), הרי זאת שאלת בן חכם. דברה תורה כנגד ארבעה בנים, תם, רשע, ושאינו יודע לשאול, והשואל דרך חכמה: (רש"י)

 אבן עזרא  והיה. אמר ר' יהודה הלוי ז''ל כי מחר חסר אל''ף והטעם מה שהוא אחר היום: (אבן עזרא)

 אור החיים  והיה כי ישאלך וגו'. פירוש בשעה שיראה בנך ענין פדיון בכור אם ישאלך אתה חייב לומר לו אבל בלא שאלה אין חיוב אלא בליל פסח. ולזה דקדק לומר מחר פירוש אפילו למחר דהיינו כל זמן שיהיה, ואמר לאמר פירוש שתהיה כוונתו בשאלה שתאמר אליו אז הוא שתשיבהו בדרך האמור, אבל אם יאמר מה זאת בדרך זלזול לא לכוונת התשובה לא תשיבהו כזה:

עוד ירצה שאין צריך שתהיה השאלה בלשון זה מה זאת אלא הגם שתהיה באיזה אופן שתהיה כל שהמכוון של השאלה הוא לאמר מה זאת, נמצינו אומרים כי פסוק זה שלא בליל פסח נאמר אלא במצות קדושת פטר רחם ואין צורך בהגדה זולת על ידי שאלה, ורבותינו ז"ל (מכילתא) אמרו כנגד ד' בנים כו' זה דרך דרוש: (אור החיים)

 ספורנו  מה זאת. פדיון פטר חמור, שהוא בהמה טמאה ולא תחול עליה קדושת הגוף, ועריפת פטד חמור אם לא תפדה: בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. בחוזק ידם של מצרים הוציאנו ה', כאמרו ותחזק מצרים על העם באופן שלא יכולנו לשאת נכסינו בעגלות כמנהג מצרים, והוצרכנו לשאת בחמורים, ונעשה בהם נס שהספיקו לזה בכמו רגע, וחלה עליהם איזו קדושה ראויה לפדיון: (ספורנו)

 כלי יקר  והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת. בעל ההגדה אמר שפסוק זה מדבר בבן תם, והקשה מהרי"א בספר זבח פסח מנא לן שזה מדבר בבן תם שמא הוא אומר דרך לעג מה זאת כמו בן הרשע, ותירץ שלמדנו מתשובתו אשר צוה ה' להשיב לו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, מאחר שצוה ה' להשיב לו כהוגן ודאי שאל כהוגן, אבל תירוץ זה אינו כהוגן וכל רואיו יאמרו מה זאת כי מלתא דפסיקא הוא שכל מי שאומר מה זאת תם הוא, ואם לפניו ית' גלוי דעתו לפנינו מי גלוי ובמה אדע מה בלב השואל, גם התורה אינה מגדת עתידות כזה.

והקרוב אלי לומר בזה, שקשה לבעל ההגדה למה הזכיר בשני בנים לשון מחר, א' בפסוק זה, ב' בפר' ואתחנן (ו.כ) כי ישאלך בנך מחר לאמר, ובשני בנים לא הזכיר לשון מחר ואדרבה אמר והגדת לבנך ביום ההוא ממש והוא הפך המחר, וקשה למה לא הזכיר בכולם לשון מחר או בכולם ביום ההוא, ועו"ק למה זכרה התורה שאלת מה זאת אצל פדיון הבכורים, ולמה לא זכרה שאלה זו על פסח מצה ומרור כמו שזכרה בבן הרשע ובשאינו יודע לשאול.

מהכרח קושיות אלו, ראה בעל ההגדה לומר שפסוק זה מדבר בתם ושבפר' ואתחנן מדבר בחכם, ומחר הנאמר בשניהם אינו מחר שלאחר זמן אלא מחר ממש, כי התם כל זמן שאביו נותן לו פסח ומצה ומרור אינו שואל כלום כי ודאי אינו מלעיג על העבודה ומצות ה', וטעם על המצוה ג"כ אינו מבקש כי הלואי שיאכילו כל היום פטומות צלי אש ומצות מסלת נקייה על מרורים שדרכן לאכול לסבב תאות המאכל, ולמה יבקש התם טעם לכל אלו כי אינו חסר לנפשו מאומה, אבל בפדיון הבן שאין נותנים לו כלום אלא מבקשים ממנו שיתן הוא דמי פדיון אז הוא שואל מה זאת, כי אפילו תם ופתי גמור הרי הוא חכם לענין זה להחזיק ממון שלא ליתן ממון לשום אדם כלום בחנם, אמנם מן מלת מחר אנו למידין שזהו תם וישר ואינו מלעיג על הנתינה ואינו ממאן בה, כי באותו יום שמבקשים ממנו דמי פדיון אינו אומר כלום ונותן דמיו ואינו מבקש לידע טעם הדבר לומר על מה זה, כדי שלא יחשדוהו שאינו נותן מרצון טוב ויאמרו שהוא קורא תגר על מצות ה' לאמר למה זה אתן דמי בחנם, על כן הוא שותק ביום הנתינה ונותן דמיו לקיים מצות ה', אבל מכל מקום ביום המחרת הוא שואל מה זאת כי הוא חפץ לידע טעם על מה צוה לנו ה' ליתן דמי פדיון הבכור.

וסימן זה מסרה לנו התורה, שאם ישאלך מחר מה זאת למחרת יום הנתינה וביום הנתינה אינו שואל כלום, אז ודאי בתום לבבו ובנקיון כפיו הוא שואל מה זאת, שאילו היה מלעיג או קורא תגר על מצות ה' אז היה אומר דבריו ביום הנתינה כדי לבטל הנתינה, ומאחר ששתק ביום הנתינה ושואל ליום המחרת ודאי תם וישר הוא ושואל כהוגן על כן תשיב לו כהוגן כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים ויהרוג ה' כל בכור וגו', או אם הבן רואה את אביו שנותן פדיון דמי בכור בהמה ואינו שואל לו כלום ביום הנתינה שלא יחשדוהו פן רצונו למנוע את אביו מן המצוה ושואל לו ביום המחרת גם הוא תם יחשב, ולפי ששואל בקצרה מה זאת ואין בו דעת לפרט כל הענינים, מזה שפט שהוא תם ואינו חריף לדקדק בפרטי הענין, אבל אם היה שואל לשון זה ביום הנתינה יכול להיות שאינו תם.

וכן פסוק כי ישאלך בנך מחר, הנאמר בפר' ואתחנן הנדרש על שאלת בן החכם נקט גם כן שם מחר למחרת יום העבודה, כי החכם מתירא לשאול ביום עשיית המצוה פן יחשדוהו שומע לומר שהוא מלעיג על המצות בשעת עשייתם כדי להשבית העם ממלאכת עבודת השי"ת, כי בלאו הכי רבים מקשים מה בין דברי הרשע לדברי החכם ולא רבים יחכמו להביא מתוך דקדוקי הלשון לחלק ביניהם ואולי יחשדוהו כמלעיג, ולצאת מידי חשד זה הוא שואל ג"כ ביום המחרת לעשיה, אבל הרשע שכל עיקר כוונתו כדי להשבית העם ממלאכת עבודת הש"י ע"כ הוא אומר דבריו בשעת עשיית המצוה ומלעיג עליהם לאמר במה אתם עסוקים וזקנים כמותכם יתעסקו בדברים בטלים הללו, ע"כ לא הזכיר לשון מחר בדבריו, וע"כ אמרה התורה והגדת לבנך ביום ההוא, כשם שהוא אומר דבריו ביום ההוא של העשיה כך תגיד לו גם אתה דבריך תיכף ומיד, כי כבר אמרנו שבפסוק זה יש הגדה לשני בנים, אם לבן הרשע פשיטא שצריך אתה להשיב לו תיכף ומיד פן יהיה חכם בעיניו לומר שאין מענה בפיך ע"כ דחית אותו בקש לאמר לך ושוב מחר אתן לך תשובה, ע"כ ענה כסיל כאולתו תיכף ביום ההוא, ואם לבן שאינו יודע לשאול למה תאמר לו דבריך למחר והלא יותר נכון שתגיד לו דבריך בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך כדי להמשיך לבו לעבודת ה'.

ואגב גררה אפרש גם דברי החכם הנאמר בפר' ואתחנן, כי יש להקשות על המגיד שאמר ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, למה לא זכר התשובה שבצדו הכתובה בפר' ואתחנן (ו.כא) ואומר אני כי החכם שואל טעם על פסח מצה ומרור כסדר שהם כתובים בתורה, שנאמר (יב.ח) ואכלו את הבשר צלי אש וגו' ומצות על מרורים, ועל ג' אלה הוא שואל ואומר מה העדות והחוקים והמשפטים, על צלי אש של הפסח אמר מה העדות, כי זביחת הפסח יתן עדות ה' נאמנה שהש"י מושל על המערכה אפילו על מזל טלה שהוא בכור וראש לכל המזלות וכ"ש לשאר המזלות כמ"ש והיה הדם לכם לאות, כי כל אות הוא עדות ומופת על איזו דבר כמבואר למעלה בפסוק החודש הזה לכם.(יב.ב). והחוקים היינו המצה, שענינה ההכנעה כעיסה זו שאינה עולה למעלה, כמבואר כל זה באר היטב בחיבורי הקטן אורח לחיים מאמר כ"ה, כי כל חק מורה על דבר שיש לו חק וגבול כמ"ש אצל הים (איוב לח.י) ואשבור עליו חקי ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף. כך ניתן חק וגבול לעיסת המצה שלא יעלה כי ממנו נקח למוד על ההכנעה, וע"כ המצה סימן חירות כי בזכות ההכנעה נגאלו אבותינו ממצרים, וכמ"ש (דברים ז.ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט, בזכות שאתם ממעטים אתכם לפני, וע"כ דין החמץ בשריפה כי כל המתגאה נידון באש כדאיתא בילקוט (פר' צו תפ.) בפסוק הוא העולה על מוקדה, כי טבע האש לעלות למעלה ע"כ נידון בו העולה למעלה, ודינו של חמץ במשהו, כי כך היא המדה בגסות הרוח, שבכל המדות צריך האדם לילך בדרך ממוצע חוץ מן גסות הרוח שעליו אמרו רז"ל (סוטה ה.) לא מינה ולא מקצתה, הרי שאסרו אפילו המשהו, וכן אמרו רז"ל (אבות ד.ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח להפלגת הענין ולהרחקתו מכל וכל. והמשפטים רמז לוימררו את חייהם, כי מה שנעשה שפטים במצרים היינו בעבור שמררו חיי אבותינו, והיסורין נקראים משפט שנאמר (ישעיה כח.כו) ויסרו למשפט.

ואחר שהזכיר שאלת החכם על פסח מצה ומרור, אמרה התורה שתהפוך לו הסדר ותשיב לו טעם תחילה על המרור ואח"כ על המצה ואח"כ על הפסח, כדי שילמד החכם סדר קנין השלימות וזה סדרו. כי מתחילה צריך האדם להביא את חומרו בכור עוני לזקקו ולצרפו מחלודתו, ועי"ז יבא לידי הכנעה לפני בוראו, וע"י ההכנעה יבא לידי הכרת מציאת הש"י, כי ע"כ הביא ה' את ישראל בכור עוני מצרים כדי למרק חומרם להביאם לידי הכנעה, ומתוכה יבואו לידי הכרת מציאת הש"י. ושנים אלו הקודמים הם כמו הכנה לבא אל הענין השלישי, והוא לידי ידיעת מציאת הש"י, כי זה הנרצה והתכלית המכוון מכולם להביאם לידי אמונתו ברוך הוא, כמ"ש משכו וקחו לכם צאן, משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן לעבודת השי"ת, זהו שאמר אף אתה אמור לו, ר"ל אע"פ שבעשית המצוה נזכר הפסח ראשונה לפי שהוא התכלית וראשון במעלה, מ"מ אתה תשיב לו על הפסח באחרונה כסדר התשובה שנזכרה שם כדרך שיתבאר.

ואל תטעה לומר, שלכך הפכה התורה סדר התשובה על דרך במאי דסליק פתח, אלא בכוונה גמורה הפכה התורה הסדר ואמרה שתשיב לו תחילה על המרור ואח"כ על המצה ועל הפסח לבסוף כסדר קניית השלימות, כדי שילמוד מזה שהפסח הבא באחרונה עיקר כי מטעם זה יש בביטול הפסח כרת מה שאין במצה ומרור כי אף מי שאינו אוכל מצה ומרור אינו בכרת, וצוה בעל ההגדה להביא לו ראיה בריאה וטובה מהלכות הפסח שאמרו רז"ל (פסחים קיט:) אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, והטעם כדי שישאר טעם הפסח בפיו באחרונה, ולמה לא הקפידו שישאר טעם המצה או המרור בפיו באחרונה, אלא לפי שהפסח היא העיקר וסוף התכלית הנרצה מן אכילת מצה ומרור, והיינו לפי שהפסח מופת על אמונת השי"ת.

וז"ש ואף אתה אמור לו, ר"ל כמו שהפכה התורה הסדר כך תשיב לו גם אתה וזהו לשון אף, ואם ישאלך בנך למה זה הפכה התורה הסדר, תביא לו ראיה מהלכות הפסח שאמרו רז"ל אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ומכאן תביא לו ראיה שכשם שטעם הפסח ראוי לישאר בפיו באחרונה כך בהתשובה לבן השואל צריך להיות באחרונה כסדר שהוא נאמר בתורה. וכוונתו להשיב לו כל הפסוקים הנאמרים בתורה על שאלת בן החכם וזה סדרן. מתחילה נאמר שם ואמרת לבנך עבדים היינו וגו' עד ויצונו ה', כי כל זה טעם על המרור הבא זכר לעבדות שנאמר וימררו את חייהם בעבודה קשה. ואח"כ אמר ויצונו ה' לעשות את כל החוקים וגו' עד וצדקה תהיה לנו. וכל זה טעם על המצה שנקראת חק כמבואר למעלה שהיא הוראה על ההכנעה והענוה, וכתיב (משלי כב.ד) עקב ענוה יראת ה' וכן נאמר כאן לעשות את החוקים האלה ליראה את ה', כי ההכנעה מביאה לידי יראה ואח"כ אמר וצדקה תהיה לנו עד סוף הפרשה, הכל תשובה על הפסח הבאה לעדות על ממשלתו ית', כי במצות הפסח נאמר ופסחתי עליכם פירש"י וחמלתי, רוצה לומר כי עכשיו תצאו מרשות המזלות אשר כל פעולתם הכרחיות וטבעיות ואין בהם כח לפעול שום פעולה על צד החמלה והחנינה והצדקה, ותכנסו תחת כנפי השכינה אשר פעולתו ית' ברצון המוחלט ופועל ישועות ועושה צדקות על צד החמלה, וז"ש וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת. כי הרבה מצות תלוין במצות הפסח, לכך נאמר כל המצוה דהיינו מצוה פרטית שהרבה מצות תלוין בה, לפני ה' אלהינו ר"ל ע"י מצוה זו נצא מתחת יד המערכה ונעמוד לפני ה' אלהינו לכנס בצל כנפיו, וזו היא כונת הפסח והמשכיל יוסיף לקח. (כלי יקר)


{טו}  וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְהוָֹה כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהֹוָה כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:

 אונקלוס  וַהֲוָה אֲרֵי אַקְשֵׁי פַרְעֹה לְשַׁלָחוּתָנָא וּקְטַל יְיָ כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבּוּכְרָא דַאֲנָשָׁא וְעַד בּוּכְרָא דִבְעִירָא עַל כֵּן אֲנָא דָבַח קֳדָם יְיָ כָּל פָּתַח וַלְדָא דִכְרִין וְכָל בּוּכְרָא דִבְנַי אֶפְרוֹק: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כַּד אַקְשֵׁי מֵימְרָא דַיְיָ יַת לִבָּא דְפַרְעה לְמִפְטְרָנָא וְקָטַל יְיָ כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִן בּוּכְרָא דְּאֵינָשָׁא וְעַד בּוּכְרָא דִבְעִירָא בְּגִין כֵּן אֲנָא דַבַּח קֳדָם יְיָ כָּל פְּתַח וַולְדָא דוּכְרַיָיא וְכָל בּוּכְרָא דִבְרַיי אֶפְרוֹק בְּכַסְפָּא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויהי. החל לומר בחוזק יד הוציאנו. ושב לפרש מה היתה היד החזקה והיא מכת הבכורים. כי על יד זה יצאו ממצרים ולא על יד מכת הראשונות. וככה אמר המשורר למכה מצרים בבכוריהם כי לעולם חסדו. ומשה תפם דרך קצרה כי ידוע היה באמרו ויהרוג ה' כל בכור והציל בכורינו ובכורי בהמתינו. ועם זה ידבק על כן אני זובח. ולא עם הריגת בכורים: כל פטר רחם הזכרים מהמין הראוי לזבוח לפני השם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הקשה. ב' במס' הכא ואידך מי הקשה אליו וישלם שדורש במדרש זה הפסוק על פרעה: (בעל הטורים)

 ספורנו  ויהי כי הקשה פרעה. ובהיות שפרעה הקשה לשלחנו, והוא נמשל לחמור כאמרו אשר בשר חמורים בשרם, והיה יכול לפדות עצמו ועמו בשלחו את ישראל, שהם נמשלים לשה, כאמרו שה פזורה ישראל וכן כאמרו ואתנה צאני: ויהרוג ה'. והאל הרג את הנמשל לחמור כאשר לא נפדה בשה: כל בכור בארץ מצרים. והיו בכורי ישראל ראוים ללקות עמהם על דרך פן תספה בעון העיר והצילם במה שהקדישם לו, באופן שהיו בכורי האדם בישראל כמו נזירים או יותר, מיוחדים לעבודת האל יתברך, ואסורים בעבודת הדיוט: על כן אני זובח. בכור בהמה: וכל בכור בני אפדה. כדי שיהיו מותרים בעבודת חול: (ספורנו)


{טז}  וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָֹה מִמִּצְרָיִם: (ססס)

 אונקלוס  וִיהֵי לְאָת עַל יְדָךְ וְלִתְפִלִין בֵּין עֵינָיךְ אֲרֵי בִּתְקוֹף יְדָא אַפְּקָנָא יְיָ מִמִצְרָיִם: ססס: [ססס] (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי לְאַת חֲקִיק וּמְפָרֵשׁ עַל יַד שְמָאלָךְ וְלִתְפִילִין בֵּין רִיסֵי עֵינָךְ אֲרוּם בִּתְקוֹף גְּבוּרַת יְדָא הַנְפָקָנָא יְיָ מִמִּצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולטוטפות בין עיניך. תפילין, ועל שם שהם ארבעה בתים קרוין טטפת, טט בכתפי שתים, (ק) פת באפריקי שתים (סנהדרין ד:). ומנחם חברו עם והטף אל דרום (יחזקאל כא, ב.), אל תטיפו (מיכה ב, ו.), לשון דבור, כמו ולזכרון בין עיניך האמורה בפרשה ראשונה, שהרואה אותם קשורים בין העינים, יזכור הנס וידבר בו:

חסלת פרשת בא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) בכתפי שם מקום שקורין לשנים טט. וכן אפריקי שם מקום שקורין לשנים פת [נח"י] ועיין בתוספות דסנהדרין דף ד' ולפי שהוקשה השינוי ל' דכאן כתיב ולטטפת ובפ' קדש כתיב זכרון לכך הביא זה הדרוש. וא"ת לפ"ז הי"ל לעשות י"ב פרשיות דג"פ כתיב טטפת וי"ל דחד איצטריך לגופו וא' משמע בכתפי ב' ובאפריקי ב' ואחד מלמד בכתפי צריך ד' בתים ובאפריקי צריך ד' ואי לא כתיב אלא ב' לא היו אלא ב'. ועי"ל דמה דכתיב ג"פ טטפת לא ציווי הוא אלא כפרשה שנאמרה וחזרה ונשנית וכן הרבה פרשיות וק"ל: חסלת פרשת בא (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והיה. הזכיר על ב' המצות והיה לאות על ידכה ומה שהעתיקו חכמינו ז''ל לכתוב הפרשיות הוא האמת ולטוטפות כמו זכרון. וי''א כי הטי''ת כפול. ופי' כמו דבר מגזרת והטף אל דרום. והוא רחוק בעיני:

חסלת פרשת בא אויל מורד בעושהו היצלח. בשלותו כבדו חץ יפלח. ראה שובב ושים אל לבך. כל דבר פרעה בפרשת בשלח: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ולטוטפות בין עיניך. אין למלה הזאת משפחה ידועה, אבל בעלי הלשון יחשבו ליחס אותה אל לשון והטף אל דרום (יחזקאל כא ב), ועלימו תטוף מלתי (איוב כט כב), ענין מושאל מן והטיפו ההרים עסיס (עמוס ט יג), יאמר שתעשה מיציאת מצרים על ידך אות ובין עיניך דבור, יזל כטל על שומעיו. אבל רבותינו יקראו הדבר המונח בראש ''טוטפות'' כמו שאמרו (שבת נז:) לא בטוטפת ולא בסנבוטין, ואמר רבי אבהו (שם) אי זהו טוטפת המקפת מאזן לאזן, והם בעלי הלשון שמדברים בו ויודעים אותו ומהם ראוי לקבלו. ואמר טוטפות ולא אמר ''טוטפת'' בעבור שהם בתים רבים כאשר קבלנו צורתם מן האבות הקדושים שראו הנביאים והקדמונים עושים כן עד משה רבינו:

והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה. והנה נכתוב פרשת קדש והיה כי יביאך בטוטפות מפני המצוה הזאת שנצטוינו בהם לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו, ובפרשת שמע והיה אם שמוע נצטוינו שנעשה המצות גם כן טוטפות, דכתיב (דברים ו ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, והיו לטוטפות בין עיניך, ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות שהם מצות הייחוד וזכרון כל המצות ועונשן ושכרן וכל השרש באמונה. ואמר בשל יד והיה לך לאות על ידכה, ודרשו בו (מנחות לו:) שהוא שמאל שהלב נוטה לו:

ועל דרך האמת מה שאמר הכתוב בעבור זה עשה ה' לי, כי כמו זה אלי ואנוהו (להלן טו ב), יאמר כי בעבור שמו וכבודו עשה עמנו והוציאנו ממצרים, והיה זה לך לאות על זרוע עזך, כטעם כי תפארת עזמו אתה (תהלים פט יח). והנה האות כאות המילה והשבת. ובעבור שהכל בכלל הוא האות על היד העתיקו אבותינו ממשה מפי הגבורה שיהיה בית אחד כענין שאמר הכתוב אחותי כלה (שה''ש ה א), בעבור שהיא מתאחדת וכלולה מל''ב נתיבות, וכתיב שמאלו תחת לראשי (שם ב ו):

ואמר ולזכרון בין עיניך, שיונחו במקום הזכרון בין העינים שהוא ראשית המוח, והוא תחלת הזכרון ומעמד הצורות אחרי הפרדן מלפניו, והם מקיפים את כל הראש ברצועותיהם, והקשר שהוא על אחרית המוח המשמר הזכירה. ולשון ''בין עיניך'', שיהיו באמצעות הראש לא מצד אחד, או ששם שרשי העינים ומשם יהיה הראות. וכן ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, ולפרש זה חזר ואמר ולטוטפות לבאר שאין המצוה בין העינים למטה, אבל בגובה הראש מונחים שם כטוטפות. ואמר לשון רבים שהם בתים רבים כאשר קבלנו:

ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות. הנה מעת היות ע''ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ. וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה:

ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (לעיל ח יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר (שם ט כט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה:

ובעבור כי הקב''ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא.) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה:

וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו:

ולפיכך אמרו (אבות פ''ב מ''א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו. וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז''ל (ירושלמי תענית פ''ב ה''א) ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג ח), מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישה (עי' ערוך ערך חצף):

ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט יג כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא): (הרמב"ן)

 בעל הטורים  והיה לאות על ידכה. ה' תגין על הה''א כנגד ה' פרקים עד הפרק שמניחין בו תפילין: ולטוטפת בין עיניך. בגימ' אלו ארבעה בתים: (בעל הטורים)

 אור החיים  והיה לאות על ידכה וגו'. רבותינו ז"ל (מנחות ל"ז) אמרו ידכה יד כהה שהוא יד שמאל, וצריך לדעת מדוע לא בחר ה' ביד ימין לעשות בו המצוה כי הוא המשובח, ורבותינו אמרו (שם) להיותו מכוון כנגד הלב שבצד שמאל, ודבריהם אמת, אלא שנראה לי לתת טוב טעם כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר במה שכתב כי בחוזק יד, כי יש לך לדעת כי האדון ברוך הוא יש במדותיו ב' בחינות, הא' תקרא יד הגדולה, והא' תקרא יד החזקה, היד הגדולה היא צד החסד והטוב, והיד החזקה היא הגבורה המשלמת לעושה רעה כרעתו, והנה בהוצאת ישראל ממצרים נטה ה' יד החזקה והכה שונאיו עשר מכות, אשר לזה גמר אומר האדון שתהיה הנחת תפילין בכתיבת זכרון ביד כהה שלנו שהיא דוגמת יד החזקה המוציאה אותנו ממצרים, וזה שאמר הכתוב כאן כי בחוזק יד ונכון. והגם שמצינו שאמר בהרבה פעמים יד הגדולה זו הסכמת מדת הרחמים למדת הדין אבל עיקר המשפט יד החזקה יתכנה:

חסלת פרשת בא (אור החיים)

 כלי יקר  והיה לאות על ידכה. ארז"ל (מנחות לז.) יד כהה להורות שהנחת תפילין ביד שמאל, וטעמו של דבר כי השכל והחומר הם כצרות זו לזו כשזה קם זה נופל וכאשר יענו את החומר כן ירבה הכח השכלי, וטעם עינוי מצרים הוא כדי להביא את חומר ישראל בכור הברזל ועי"ז יתקומם ויתגבר השכל, ויעידו על זה זקנים עם נערים כי בעוד היות האדם נער ובער וכח חומרו בתקפו אז כח שכלו חלש וכאשר יבא בימים וכח חומרו הלוך וחסור יתגבר שכלו, ולפיכך האומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה לא בעבור החכמה שאל על אלה, שהרי בישישים חכמה ואורך ימים תבונה.

וכן הוא בשני ידות האדם, כי יד שמאל החלושה והיא כהה כנגד הלב שבו משכן החכמה, כי המקום השכלי שבלב גורם שידו כהה כי היד עסקנית בתשמישי החומר, אבל יד ימין במקום הכבד כי בו משכן הכח המתאוה ואינו מתנגד אל היד כי שם עיקר כחה, אבל במקום משכן השכל שם היד כהה, וכשהוא אומר כאן והיה לאות על ידכה כאילו אמר שיהיה לאות על לבך כי הלב סבה לכהות היד, כי טעם התפילין הוא להיות לאדם לזכרון במקום משכן השכל שבמוח ושבלב, ואמר בשל ראש שיהיו בין עיניך כי עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה נינהו (ירושלמי ברכות פ"א הל"ה) על כן שני מקומות אלו צריכין לדבר המזכיר אותם על מציאת הש"י ויכלתו ועי"ז ישובו מאון.

דבר אחר, לכך הזכיר יד כהה להורות שלא בכח יגבר איש כי אם לה' המלחמה, לפי שיד האדם כהה וחלושה מלעשות גדולה או קטנה אם לא כי יד ה' עשתה זאת המחזיק בידו, כמ"ש (תהלים טז.ח) שויתי ה' לנגדי תמיד וגו', כי מתחילה היה דוד מצטער על הנחת הלב ביד שמאל והכבד בצד ימין כאילו היה רצון האל שכח המתאוה יהיה עיקר והשכל שבלב טפל כמו שיד ימין עיקר והשמאל טפל, ואח"כ אמר שויתי ה' לנגדי תמיד ואז יד שמאלי כנגד ימין ה', ובזה אני בוטח כי מימיני בל אמוט שלא יהיה כח בתאוה שבימין למוטט אותי מן דרך הישר, לפי שימין ה' רוממה ליתן עוז ותעצומות אל הלב השכלי שכנגדו כשפני לנגד ה', לכן שמח לבי בראותי כי ה' סומך ידי, וזהו שמסיים ואמר נעימות בימינך נצח, משמע ולא בימיני לפי שהכל תלוי בימין ה' כי היא כנגד יד כהה שלי, וע"כ צוה ה' להניח התפילין אשר שם ה' חקוק בהם על יד כהה להורות שיד ה' החזקה הימנית היא הנותנת כח ליד כהה זו, ז"ש כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים היינו יד ה' הימנית החזקה אשר היא כנגד יד שמאל שבאדם ובה הוציאנו ה', ובהיות פני כנגד ה' אז ימינו כנגד יד כהה, ולהורות נתן בלבם שאין שום מעשה תלוי בפעולת האדם כ"א בעזר השם ית'.

ומה שנאמר והיה לך לאות על ידך. ובשל ראש לא הזכיר לך לפי שהם אות גם לאחרים שנאמר (דברים כח.י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ואמר מר אלו תפילין שבראש (ברכות ו.). ומה שמניחין של יד תחילה ואחר כך של הראש ובהסרתן מסירים של ראש תחילה, לפי ששלשה סרסורי עבירה הם העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים (רש"י שלח טו.לט) וא"כ בשל יד הרוב כי שם הלב והיד ועל כן המקום ההוא צריך שמירה מן החטא ביותר מבשל ראש, ע"כ יקדים לתקן המקום ההוא וכן בהסרה יהיו על היד תמיד. (כלי יקר)