---

פרשת תרומה

---

שמות פרק-כה

{א}  וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וידבר וּמַלֵּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וידבר. בעלותו אל ראש ההר דבר לו על דבר המשכן. והטעם שיעשו מקדש לשם הנכבד וישכון בתוכו. ושם ידבר עם משה ולא יעל' אל ההר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד (יבמות מז:), וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (לעיל יט ה), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם יט ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל:

והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה. אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אהלו ואת מכסהו (להלן לה יא), וכן עשה בצלאל (להלן לו ח), לפי שהוא הראוי לקדם במעשה:

וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה, מלא את המשכן (להלן מ לד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד ''את כבודו ואת גדלו,; והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה (להלן לד לד) היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו:

ונכפל ''וידבר אליו'' להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו' כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד לו), ועל כן היו שניהם זהב. וכן אמר הכתוב (להלן כט מב מג) אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי:

והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם (עי' להלן פסוק כא) יבין סוד המשכן ובית המקדש, ויוכל להתבונן בו ממה שאמר שלמה בחכמתו בתפלתו בבית המקדש ה' אלהי ישראל (מ''א ח כג') כמו שאמר בהר סיני ויראו את אלהי ישראל (לעיל כד י), והוסיף שם לפרש ''ה'' לענין שרמזנו שם למעלה כי אלהי ישראל יושב הכרובים (מלכים א ח כג), כמו שאמר וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י יט כ). ואמר דוד ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה' (דהי''א כח יח), וכן יזכיר תמיד בבית המקדש לשם ה' (מ''א ה יט), לשמך (שם ח מד), ויאמר בכל פעם ופעם ואתה תשמע השמים (שם ח לב), במדת רחמים, וכתיב (שם ח מד מה) והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בניתי לשמך ושמעת השמים, ובביאור אמר כי האמנם ישב אלהים את האדם על הארץ הנה שמים ושמי השמים לא יכלכלוך (דהי''ב ו יח). וכתיב על הארון להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו (ש''ב ו ב). ובדברי הימים (א יג ו) להעלות משם את ארון האלהים ה' יושב הכרובים אשר נקרא שם, כי השם יושב הכרובים: (הרמב"ן)

 כלי יקר  וידבר ה' וגו' ויקחו לי תרומה וגו'. ג' תרומות נזכרו כאן כו', ויש בענין זה כמה ספיקות כי למה יחס ב' תרומות ראשונות אל הש"י כי בראשונה אמר ויקחו לי לשמי, ובשניה אמר תקחו את תרומתי, אבל בשלישית לא הזכיר לא זה ולא זה ואדרבה נאמר בה מאתם יחסה אל הנותנים, ועו"ק למה בשני תרומות ראשונות הקדים לשון קיחה ללשון תרומה ובשלישית הקדים לשון תרומה ללקיחה, ועו"ק איך הכניס מאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו בין ב' תרומות הראשונים שהיו בקע לגלגולת שהיו חוב גמור על כל איש מישראל ואינן תלוין בנדבת לב הנותן כלל כ"א תרומה שלישית שנאמר בה זהב וכסף ונחושת היא לבדה באה בנדבה ולמה הזכיר בה לשון קיחה משמע בהכרח והדבר הבא בנדבה אין בו הכרח, ועוד בראשונה אמר ויקחו בלשון נסתר ובשנים האחרונים אמר תקחו בנוכח.

והקרוב אלי לומר בזה, בהיות שבענין השקלים יש מחלוקת בין מפרשי התורה כי יש סוברים שלא נמנו ישראל לגלגולת אלא השקלים נמנו כדי להצילם מן עין הרע, ומהרי"א חולק על דעה זו ואמר שנמנו לגלגולת ממש והשקלים נתנו דרך צדקה או קודם המנין או אחריו לכופר נפש כמבואר בספרו פר' כי תשא.

והנה מקום אתי לחלק לשון ידבנו לשני פנים, אם לשון נדבה כפשוטו, ואם ההפך ממש, מדלא כתיב ינדבנו בנו"ן א"כ יש מקום לפרשו כמו ידונו בו"ו כי אותיות בומ"ף מתחלפות בפרט בי"ת רפויה שמוצאה כמו וי"ו וזה מורה על מי שלבו דוה וכואב על הנתינה, ולפיכך ב' תרומות ראשונות שלכל הדיעות היו חובה על כל איש ואף אם לא היה רוצה לתרום מ"מ היו יכולין הגבאים ליקח ממנו בעל כרחו, לפיכך הקדים בהם לשון קיחה לתרומה כי על ידי שיבאו הגבאים לגבות ממנו בעל כרחו יבא לתרום כי קיחת הגבאים מסבבת התרומה, אבל השלישית הבאה בנדבה ולא היה שם חובה כלל ואילו לא ירצה לתרום מי יוכל להכריחו ע"כ הקדים בה התרומה ללקיחה לומר שאחר שהוא מנדבת לבו קרא שם ותרם מן ממונו כפי רצונו, אז יוכלו הגבאים לכופו וליקח ממנו בעל כרחו מה שתרם כבר הן בפה הן בידים לכך נאמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וגו', לומר שאחר שתרם אז תקחו מאתם בזרוע אם ביני ביני נתחרט.

זה"ש דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, שימנו גבאים שיקחו התרומה מכל איש ואיש וקודם שיתבעו מאחרים יתנו המה חלקם לקשט את עצמם תחילה ואח"כ יקחו מאחרים וזה הוראות וי"ו של ויקחו, אבל מאת כל איש אשר ידבנו לבו שלבו דוה על הנתינה כי הוא איש כילי ואינו נותן מרצון טוב ויש לחוש שמא יתקוטט עם הגבאים, אז תקחו אתם משה ואהרן או נשיאי ישראל כי ודאי ישאו פניהם ולא יריבו עמהם על זה, ואם ידבנו פירושו כמו ינדבנו והוא לשון נדיב לב אז יהיה מוסב אשלמעלה שאמר ויקחו לי הגבאים תרומה מאת כל איש אשר ידבנו נדיבת לבו. וממילא נשמע שמ"ש אח"כ תקחו את תרומתי משמע אתם בעצמכם תקחו מדבר במי שאינו נדיב לב מן הטעם שנתבאר. אמנם מדקאמר בפרשת (ויקהל לה.ה) כל נדיב לב יביאה ש"מ שכאן מדבר במי שלבו דוה וכואב וממנו תקחו בעל כרחו, אבל מי שהוא נדיב לב הוא יביאה מעצמו ואין צריך לכופו. אבל לשון תקחו הנאמר בתרומה שלישית הבאה נדבה יש דברים אחרים בגו, וזה שאם יבאו גבאים חשובים אל המתנדב בלי ספק שישא פניהם ויתנדב יותר מאילו היו באים אליו סתם בני אדם כי מטעם זה נוהגין לעשות נדבה ברבים אולי ישא פניהם.

ולפי מהרי"א, שפירש כי גם השקלים אע"פ שהיו חובה מ"מ היו כמו צדקה וכופר יהיה מאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו לשון נדבה ממש ומוסב אשלמעלה ושלמטה להורות שגם שני תרומות אלו היו תולין בנדבת לב הנותן, אבל בתרומה שלישית לא הוצרך להזכיר זה כי פשיטא שהיא באה נדבה ולא חובה כי כבר נרמז זה במה שהקדים התרומה אל הקיחה, ולפי ששני תרומות הראשונים הם חובה וכופר נפש כמ"ש לכפר על נפשותיכם וכתיב (יחזקאל יח.ד) הן כל הנפשות לי הנה, ובחסד האל יתברך הוא לוקח בקע לגלגולת תמורת הנפש על כן נאמר בראשונה ויקחו לי ובשניה תרומתי כי שם ה' נקרא עליהם. אבל השלישית שאינה חובה לא יחסה אל הש"י ותלאה במתנדבים שנאמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם כי היא תלויה בהם וז"ש מאתם ולא מאת ה' היתה זאת חובה.

והנה קרוב לשמוע טעם אחר, על מה שייחס שני תרומות ראשונות אל השי"ת ולא השלישית לפי שבכל מקום שיש שם גדר ענוה והכנעה בין התחתונים שם חביון עזו של הקב"ה השוכן את דכא ושפל רוח, אבל בכל מקום שיש נדנוד גאוה אין הקב"ה רוצה לייחד שמו ית' שם לפיכך שני תרומות ראשונים שהיה יד כל אדם שוה בהם כי העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ואין מקום לשום אחד להתפאר על חבירו לומר תרומתי גדולה מתרומתך אותן ייחס השי"ת אליו, כי בראשונה נאמר ויקחו לי לשמי כי כבר בארנו למעלה תחילת פרשת מקץ ובפסוק בכל המקום אשר אזכיר את שמי (שמות כ.כא) שכל אותיות השם הגדול מורים על גדר הענוה ע"ש, ובשניה אמר תרומתי. וכן הדבר הנעשה מן שני תרומות אלו דומה אל התרומה עצמה כי כשם שכולן היו שוים בה ולא היה בה שום התנשאות לאחד על חבירו כך נעשה מתרומה אחת האדנים כי כל האדנים היו שוים אחד כמו חבירו והיו תחתונים לכל הבנין כאסקופה הנדרסת והיו יסודות לכל הבנין כי כמוהם יהיו עושיהם, כי כמו שהעושים הנדבה ההיא היו שוין בנתינה ולא היה לשום אחד מהם התנשאות על חבירו כך נעשו מהם אדנים אלו המורים על גדר הענוה כי הענוה היא יסוד הבנין אשר עליו כל בית ישראל נכון, ונקראו בשם אדנים שיש במשמעותו לשון אדנות ושררה יען כי כל מי שעושה את עצמו כאסקופה הנדרסת מלמטה נעשה אדון מלמעלה כי כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו ועושה אותו יסוד ונושא לכל הבנין כאדנים אלו שהיו יסוד ונושא לכל הבנין, וכן מלת נשיא פירושו שהוא נושא את אחרים כי כולם נשענים עליו.

ומתרומה שניה הביאו קרבנות ציבור, שהיו ג"כ שוים בכל יום כבש אחד בבוקר והשניה בין הערבים וכתיב (תהלים נא.יט) זבחי אלהים רוח נשברה ר"ל תכלית הזבחים להביא את האדם לידי רוח נשברה, ועל כן יחסה ג"כ אליו ית' שנאמר תקחו את תרומתי לפי שהתרומה והעשוי ממנה הכל מורה על גדר הענוה ע"כ אמר הקב"ה זו היא תרומתי, אבל תרומה שלישית שלא היו הכל שווין בה והיו מתחלפים בפחות ויתר כי העשיר הנותן הרבה יש לו מקום להתנשאות על העני לאמר יש לי חלק גדול בבית אלהינו יותר מן העני בהרבותי מהר ומתן, על כן נעשו ממנה כל כלי הקודש כמו הארון והמנורה והשלחן והמזבח ויתר הכלים ובלי ספק שהיה יתרון לקצתם על קצתם כי זר הארון הוא כנגד כתר תורה, וזר המזבח כנגד כתר כהונה, וזר השלחן כנגד כתר מלכות, ואע"פ שכפי קדושת הכלים היה לו להקב"ה ליחס נדבה זו אליו ית' מ"מ מאחר שמצד גביית הנדבה היה שם צד גאוה והתנשאות למרבה על הממעיט ע"כ לא יחסה הקב"ה אליו.

ובזה ראיתי לתרץ קושיא אחת, מאחר שחשב הנדבה כסדר מדריגתן זהב וכסף ונחושת אם כן למה קא חשיב אבני שהם ואבני מלואים לבסוף כי האבנים בלי ספק הם יקרים יותר מן זהב, אע"פ שנוכל לתרץ ולומר לפי שהנשיאים הביאו אבני שהם ואבני מלואים לבסוף כמו שמביא רש"י (שמות לה.כז) על כן הזכיר נדבתם באחרונה, מ"מ גם לפי דרכינו נוכל לומר שרצה הקב"ה להראות שאחד הממעיט ואחד המרבה הכל שוין לפניו ית' ע"כ הזכיר החשוב לבסוף שלא יהיה תפארת העשיר על העני לומר נדבתי גדולה והכתוב מנאה בראש, ועוד הזכיר נדבתם באחרונה לפי שרום לבבם הביאם לידי זה שהתנדבו לבסוף לומר יתנדבו הצבור ומה שהם מחסרים אנו משלימין וכל זה דרך גאה וגאון לומר יש לאל ידינו למלאות מה שהם מחסרים, ע"כ הזכיר נדבתם אחרונה כי כל המגביה את עצמו הקב"ה משפילו ולא עוד אלא והנשאם חסר יו"ד כתיב כי רק אות אחת מן השם הגדול חקוק בשם נשיא דהיינו היו"ד וע"י שהתנשאו בדבריהם לקח ה' מן שמם אות זה משמו יתברך המורה כולו על גדר הענוה כמבואר בפסוק בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך. ודבר זה סוד מסודות התורה וצורת היו"ד מורה ג"כ על הענוה והקטנות. (כלי יקר)


{ב}  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:

 אונקלוס  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיַפְרְשׁוּן קֳדָמַי אַפְרָשׁוּתָא מִן כָּל גְבַר דִי יִתִּרְעֵי לִבֵּהּ תִּסְבוּן יָת אַפְרָשׁוּתִי: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְיִסְבוּן קֳדָמַי אַפְרְשׁוּתָא מִן כָּל דְּיִתְרְעֵי לִבֵּיהּ וְלָא בְּאַלְמוּתָא תִסְבוּן יַת אַפְרָשׁוּתִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקחו לי תרומה. (א ) לי, לשמי: תרומה. הפרשה, (ב) יפרישו לי מממונם (ג) נדבה: ידבנו לבו. לשון (ד) נדבה, והוא לשון רצון טוב, פיישנ"ט בלע"ז: תקחו את תרומתי. אמרו רבותינו, ג' תרומות (ה) אמורות כאן, אחת תרומת בקע לגלגלת שנעשו מהם האדנים, כמו שמפורש באלה פקודי, ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת, לקופות, לקנות מהן קרבנות צבור, ואחת תרומת המשכן, נדבת כל אחד ואחד שהתנדבו. י"ג דברים (ו) האמורים בענין, כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה כשתדקדק בהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דהא כל דבר שבעולם שלו הוא: (ב) בא לומר שאל תפרשהו לשון תרומה והגבהה כמו שוק התרומה (רא"ם): (ג) דק"ל כיון דתרומה דהכא הוא הפרשה ואם כן נאמר שהוא דבר שיש לו קצבה כמו תרומת גורן ויקב לכן פירוש ממונם ואין כאן שום קצבה. אי נמי דק"ל כיון שפירוש תרומה הפרשה הל"ל בתחלה ענין הפרשתם ואחר כך היה לו לכתוב ויקחו לי תרומה ומלת מממונם שמוסיף רש"י על הפסוק משום דק"ל דפשוטו של פסוק משמע שהתרומה יהיה מגוף האיש כדכתיב מאת כל איש וזה אינו דההפרשה ואשר יופרש ממנו ראוי להיות ממין אחד לכן פירש יפרישו לי מממונם נדבה ומאת כל איש לא קאי אמלת תרומה דלעיל מיניה אלא קאי אידבנו דלמטה ומפני שההפרשה אפשר שתהיה בחיוב אמר שהיא נדבה כנרמז מאשר ידבנו לבו. (רא"ם): (ד) כאלו אמר ינדבנו והנו"ם מובלעת בדגש הדל"ת: (ה) פירוש רמוזות ולא פירש כאן כי אם תרומת המשכן שהיא נדבת כל אחד ואחד דאם לא כן תרומתי וזאת התרומה למה לי הוה ליה למכתב ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו זהב וגו': (ו) דתכלת וארגמן ותולעת שני כולן של צמר היו אלא שחלוקין בצבען. ועוד יש לומר דאבני שהם ואבני מלואים הנשיאים הביאו ורש"י לא קחשיב אלא מה שהצבור נדבו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מלת ויקחו לי. כגזרת סור' אלי. שיסור הנקרא ממקומו ויקרב אליו. וככה שיקח מאתו ויתן לי. וככ' קחי נא לי מעט מים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויקחו לי תרומה. פתח דבר אל בני ישראל בל' פיוס כמו דברו על לב ירושלים. בשביל שהיה בו חסרון כיס פייסם ואיתא במדרש א''ר אבהו ומה לעשות משכן כבוד וכפרה לישראל אמר דבר אל בני ישראל לשון פיוס הדוחקים את ישראל ונוטלים את ממונם מה תהא עליהם. תרומה. אותיות מ' תורה שהתורה שניתנה למ' יום הוא לאוכלי תרומה. כההיא דאמרינן לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שניה לה לאוכלי תרומה וזהו ויקחו לי לשמי שכל מי שעוסק בתורה כאילו לוקח לי שאין לו להקב''ה בעולם אלא ד' אמות של הלכה בלבד וע''כ סמך פרשת ויקחו לי תרומה לפ' של תורה: ויקחו לי תרומה. עשו לי מקום מקדש אחד מנ' שבהר הבית כמו תרומה שהוא א' מנ' שהרי הר הבית היה ת''ק על ת''ק ומקום החצר היה ק' על נ' שהוא א' מנ' של ת''ק על ת''ק: סמך לילה לויקחו לי תרומה רמז זמן אכילת תרומה בלילה כדתנן משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן שהיא צאת הכוכבים: ויקחו לי. לי עולה מ' היינו עין יפה אחד ממ': מאת כל. כל עולה נ' היינו בינוני א' מנ': מאת כל. ר''ת עולה ס' היינו עין רעה א' מס': אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. בגימ' אך בני ישראל יהיו תורמין לא הגוים: תקחו את תרומתי. ולא אמר תקח שאין גובין צדקה בפחות מב'. תקחו. בגימ' שנים קחו: (בעל הטורים)

 אור החיים   דבר אל בני ישראל. צריך לדעת למה לא הספיק במה שקדם לומר לאמר והדבר מובן שלבני ישראל יאמר. או לא היה צריך לומר לאמר ויספיק באומרו דבר אל בני ישראל. ונראה לי על דרך מה שאמרו ז"ל (יומא ד':) מנין שהאומר דבר לחבירו שהוא בבל תאמר שנאמר וידבר ה' אל משה לאמר. ועל פי הדברים האלה יצטרך לומר דבר אל בני ישראל שאם לא כן יחשוב משה כי לא בא אלא לתת רשות שאין זה בבל תאמר חובה מנין תלמוד לומר דבר וגו'. ולדרך זה תמצא מרגוע לנפשך בכל התורה כולה שאמר הכתוב לאמר וחזר לומר דבר, כי בכל מצוה צריך לומר לו לאמר ודבר ובאחת מהנה לא יהיה נשמע שחובה עליו הם הדברים לאומרם להם אלא רשות, ורבותינו ז"ל (ילקוט הראובני) דרשו דבר אל בני ישראל שלא ימנה עליהם מערב רב ודורשים לשון דברות ושררה. עוד יתבאר בסמוך באופן אחר:

ויקחו לי. צריך לדעת למה כתב וא"ו בתחלת ענין. ואולי שירצה על דרך אומרם ז"ל (שקלים פ"א מ"ג) ממשכנין על השקלים, ואמרו ז"ל (תנחומא) כי ג' תרומות שנו כאן ב' מהם שקלים בקע לגלגולת אחת לאדנים ואחת לקרבנות צבור והג' נדבת המשכן עד כאן. וכפי זה נתכוון באומרו ויקחו כנגד נדבת השקלים הרמוזה בתרומה הסמוכה לה לומר שישנו בכפייה לשקול, וסמך תיבת ויקחו אל בני ישראל לרמוז שבשקלים מדבר הכתוב שאינם שוקלים אלא בני ישראל ולא בנות ישראל דכתיב (לקמן ל' י"ג) כל העובר וגו'. ולפי זה אומרו מאת כל איש פירוש שהלקיחה תהיה בהשואה מאת כל איש ואפילו את אשר ידבנו לבו תהיה לקיחה שוה מכולם ולא ירבה הנדיב ולא ימעיט הכילי. ועוד ירצה בתוספת וא"ו לרמוז שכבר קדם דבר אחר והוא נדבת לב כרמוז בסוף דבריו שאמר אשר ידבנו לבו, ולדרך זה ידבר הכתוב גם בתרומת המשכן ויחפוץ ה' שכל נדבה תהיה מלב ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב:

עוד נראה לפרש הכתוב על פי מה שאמרו במסכת בבא בתרא (ח':) קופה נגבית בב' ומתחלקת בג' נגבית בב' לפי שאין עושין שררות על הציבור פחות מב' ואמרו שם מנא הני מילי אמר קרא (לקמן כ"ח ה') והם יקחו ומאי שררות שממשכנים על הצדקה אם אמוד הוא עד כאן. והעלו שם התוספת והר"ן כי ב' שאמרו דוקא בדבר הקצוב אבל שאינו קצוב צריך ג'. ודע כי לענין דין אפילו יחיד אם הוא מומחה יכוף אדם בעל כרחו לדון אותו יחידי כדתניא (סנהדרין ה') אם היה יחיד מומחה לרבים כו' הרי זה דן יחידי, וכתבו התוספת שם ויכול לכוף את האדם בעל כרחו דאי בדקבליה וכו'. ומכאן אני למד שהוא הדין וכל שכן הוא שיכול להנהיג שררות יחידי ואינו צריך ב', ומה משפט הצריך ג' דן וכייף שררות שמספיק בב' לא כל שכן. ובזה נשכיל ביאור הכתוב אומרו דבר אל בני ישראל אין פירוש לשון דבור אלא לשון שררות ודברות לומר כי הוא לבדו יכול לעשות ב' משפטים שישנם בענין הא' היא ההערכה, והב' היא השררות, שהגם שההערכה צריך ג' והשררה צריכה ב' כנזכר אתה לבדך תהיה דבר על הדבר לצד שאתה יחיד מומחה תספיק במקום ג' ואין צריך למור במקום ב' לענין השררות, ודוקא אתה אבל הזולת ויקחו לשון רבים. ותמצא שכן היה דכתיב (לקמן ל"ו ג') ויקחו מלפני משה הרי כי משה לבדו קבל הנדבה בין דבר שיש בו קצבה בין דבר שאין בו קצבה. והגם שבתלמוד דרשו מפסוק (לקמן כ"ח ה') והם יקחו, אולי כי שם חדש לענין השררות שצריכה ב' וכאן לענין פרט לקיחת דבר שאין בו קצבה שלא נתן רשות לעשות הדבר ביחיד אלא למשה אבל הזולת צריך רבים. ולדרך זה יתיישב אומרו ויקחו בתוספת וא"ו לצד שקדם ואמר דברותו של משה לזה יוצדק לומר אחר כך ויקחו:

מאת כל איש וגו'. אולי שיכוין לומר כי באיש שיודעים בו שהוא נדיב לב לא יכניסוהו במשפט ההערכה לדעת מה יקבלו ממנו כיון שהוא מוחזק כי לבו נדיב יקחו ממנו את אשר יביא כי ודאי שיודע הוא עצמו שזה הוא יכלתו ואת זו אצדיק שהוא תרומתי הצריך לתת כאומרו את תרומתי. עוד ירצה לומר שאינה חשובה ליקראות תרומתי אלא המובא מנדבת לב האדם, והוא אומרו מאת אשר וגו' תקחו את תרומתי, אבל המעושה לא קראה תרומתי אלא תרומה דכתיב ויקחו לי תרומה. עוד נראה בדקדוק אומרו ג' ריבויים אלו מאת כל איש שלא היה לו לומר אלא מאשר ידבנו וגו', ואולי שנתכוין הכתוב לרבות ג' פרטים שישנם בהדרגה משונה בדין הצדקות מכל ישראל והם היתומים והנשים והשוע, היתומים כמו שאמרו במסכת בבא בתרא (ח'.) אין פוסקים צדקה על היתומים ואם לעשות להם שם מותר, הנשים כמו שאמרו בסוף מסכת בבא (קי"ט) שאין לוקחים מהנשים אלא דבר מועט, ואמרו עוד שם כי מועט ומרובה הוא לפי ערך מה שהם הנשים וכמעשה רבינא שלקח שרשרות זהב מהם ואמר כי בערך בני מחוזא דבר מועט הוא, שוע כמו שאמרו בבבא בתרא (שם) שאסור לגבאי צדקה לתובעו ולגבות ממנו וכו' וכמעשה הובא שם (תענית כ"ד.) עוד שהיו נשמטים הגבאים מהתראות לפניו לבל יהיה מצר לעצמו ויתן מה שאין בו כח ליתן. והנה בנדבת המשכן אמר ה' למשה שיקח מהג' הנזכרים, והוא מה שריבה בג' הריבויים יתומים נשים שוע, את לרבות הנשים, כל לרבות היתומים, איש אשר ידבנו לבו זה שוע כמשמעו שמשלשתם יקח אפילו דבר גדול:

ויש טעם בדבר על פי דבריהם ז"ל (תנחומא) שאמרו כי המשכן הוא כפרה על מעשה העגל, עוד אמרו (שמו"ר פל"ג) וזה לשונם אמר משה לפני ה' וכי ישראל יכולין לבנות משכן אמר לו מהקטן שבהם כו' כי המן היה מוריד לישראל אבנים טובות ומרגליות עד כאן. וגם אמרו (תנחומא) כי מביזת מצרים נטלו קטן שבכולם משא מ' חמורים כסף וזהב ואבנים טובות וכו'. ואמרו (שהש"ר פס' תורי זהב) עוד שביזת הים גדולה מביזת מצרים, הרי שהיה לישראל עושר מופלג, ולפי זה יש טעם נכון לשלשתם כי לא אמרו אין לוקחים מהיתומים אלא במקום שאין בו שם ולא כפרה אבל במקום שיש אחד מהם כמשכן לוקחים מהם, והנשים גם כן במקום כפרה לוקחים מהם, ועוד שהגם שיתנו דבר גדול בערך עושרם המופלג דבר קטן יחשב, והשוע גם כן לצד רוב העושר לא יעשה בו רושם כל מה שיתן לנדבת המשכן אפילו יתן כל הצריך למשכן, ודקדק לומר תקחו את תרומתי לומר שלא התיר לקחת מהדרגות הנזכרים מאת כל איש וגו' אלא את תרומתי שהיא תרומת המשכן לטעמים שפירשנו. ובדרך רמז ירצה שיכוין כל אחד לדבק בה' בחינת נפשו הנקראת תרומה באמצעות המעשה, והוא אומרו ויקחו לי תרומה כי הנפש של ישראל תקרא תרומה דכתיב (ירמי' ב') קדש ישראל לה' ראשית תבואתו ותרומה נקראת ראשית ובאמצעות לקיחת מאת כל איש וגו' ישיגו שתשרה עליהם השכינה, והוא אומרו תקחו את תרומתי כי השכינה תקרא תרומת ה' והמשכיל יבין: (אור החיים)

 ספורנו  דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. אמור לישראל שחפצתי שגבאים יגבו בעדי תרומה, וכן עשה משה ברדתו מן ההר, כאמרו ואחרי כן נגשו כל בני ישראל, ויצום את כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני ואחר כך ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל שהם הסנהדרין קחו מאתכם תרומה ובזה צוה להם שיגבו. וישראל לא המתינו שיגבו הסנהדרין, אבל תיכף יצאו מלפני משה והביאו עד בלי די ולפיכך לא נשאר על הנשיאים שחשבו לגבות זולתי האבנים והשמן שלא הביאו ישראל עדיין: מאת כל איש. צוה שלא יגבו בזרוע כענין שממשכנים על הצדקה, אבל יגבו מן המתנדבים בלבד: (ספורנו)

 דעת זקנים  ויקחו לי תרומה. פרשה זו נאמרה בתוך ארבעים יום שהיה ממתן תורה וצוהו הקב"ה להיכן מניח' שיעשו משכן ובית קדשי הקדשים ובתוכו ארון ובתוך הארון לוחות ושם תשרה שכינה וישראל סביב כמו המלאכים סביב כסא הכבוד ושכינה ביניהם וכן כתוב ושכנתי בתוכם כמו בתוך המלאכים ועל זה נאמר אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם להיות שכינתי ביניהם: (דעת זקנים)


{ג}  וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:

 אונקלוס  וְדָא אַפְרָשׁוּתָא דִתִסְבוּן מִנְהוֹן דַהֲבָא וְכַסְפָּא וּנְחָשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְדָא אַפְרָשׁוּתָא דְתִסְבוּן מִנְהוֹן דַּהֲבָא וְכַסְפָּא וּנְחָשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  זהב וכסף ונחשת וגו'. כלם באו בנדבה איש איש מה שנדבו לבו, חוץ מן הכסף שבא בשוה, מחצית השקל לכל אחד. ולא מצינו בכל מלאכת המשכן שהוצרך שם כסף יותר, שנאמר וכסף פקודי העדה וגו' בקע לגלגלת וגו' (שמות לח, כו-כז.), ושאר הכסף (ז) הבא שם בנדבה, עשאוה לכלי שרת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דק"ל הואיל ואינו דומה לשאר נדבה למה כתיב כאן כסף ומתרץ דב' מיני כספים היו והא דאמרת הא לא הוצרך שם כסף יותר זה אין קושיא דשאר כסף כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וזאת. אמר הגאון לא מצאנו כסף במשכן כי אם כסף פקודי העדה. אם כן איך כתוב כי הכסף נדבה והוא השיב כי כסף אחר היה נדבה. לצורך שלחן כסף כי לא יתכן שלא יהיה שם שלחן לתקן עליו שום דבר או לחתוך או לרחוץ עליו ולחצוצרות ולמזרקים ולפי דעתי אין צורך כי הכתוב לא חשש להוציא דבר א' מששה עשר דברים. כי החמשה עשר היו נדבה. וכמוהו אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם. ובנימין לא נולד כי אם בארץ כנען ועוד בשבעים נפש ירדו אבותיך. ובני יוסף לא ירדו כי שם נולדו והזכיר בתחלת הנדבה הנכבד שהוא הזהב. והשלים בנכבד אבני שוהם ואבני מלואים כי לא נמצאו רק אצל הנשיאים. ולא כן הזהב כי ברוב הקהל נמצ' והנה לא היה במעשה המשכן ברזל. וכ' בבית ראשון ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וזאת התרומה. על דרך האמת הוא כמו וה' נתן חכמה לשלמה (מ''א ה כו), וכן כתוב וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם (בראשית מט כח), וכתיב וזאת הברכה (דברים לג א), וכתיב מאת ה' היתה זאת (תהלים קיח כג). וכבר רמזו זה בבראשית רבה (ק יב) במדרש מזקנים אתבונן (תהלים קיט ק), והמבין יתבונן. ובאלה שמות רבה (מט ג) וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, כנסת ישראל שהיא תרומה, שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתה (ירמיה ב ג). ושם (שמו''ר לג א) עוד אמר להן הקב''ה לישראל מכרתי לכם תורתי וכביכול נמכרתי עמה, שנאמר ויקחו לי תרומה (פסוק הקודם) (עכ''ל), כי התרומה תהיה לי ואני עמה, כדרך דודי לי ואני לו (שה''ש ב טז), וכן אמר ככל אשר אני מראה אותך (להלן פסוק ט), כי אני הוא המראה, ואמר הראה אותך (להלן כז ח), רמז למלת אני, וכן אשר אתה מראה (להלן כח מ), וכן אמר דוד הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל (דהי''א כח יט), כי היתה עליו יד ה',: (הרמב"ן)

 אור החיים  וזאת התרומה וגו'. טעם אומרו וזאת וגו', אולי שיכוין לומר שלא יביאו ישראל נדבה ממין א' או מג' אלא צריכין להביא מכל המינים ואינם יוצאים ידי חובת תרומת המשכן אלא בהבאתם מכל המינים, והוא אומרו וזאת לומר מלבד חיוב ההבאה עוד אני מצוה שתהיה התרומה ממינים אלו כולם, והטעם כי אין הכנת המשכן מושלמת בחסרון אחד מהמינים, ואין הכונה כי כל איש ואיש מישראל יביא מכלן אלא שבכללות תרומת כל ישראל יהיו כל המינים. או ירצה לומר שיקבלו מהמביאים כל הי"ג מינים ולא יזלזל במביא פשתן ועורות וכו': (אור החיים)

 ספורנו  וזאת התרומה. צוה שלא יקבלו כל שוה כסף כגון פירות ומרגליות ואבנים טוכות שאינן מאבני האפוד והחשן, אבל יקבלו תרומה שגופה נכנסת במלאכת המשכן, והם י''ג דברים האמורים בענין: (ספורנו)

 כלי יקר  וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. לדעת רז"ל (ספרי דברים א.) היתה תרומתם זו לכפרה על זהב העגל ולדיעה זו נוכל לפרש שג' תרומות שנזכרו כאן, הם ג' עבירות שעשו במעשה העגל בשנים היו כל העובדים שווין ובג' נתחלפו בפחות ויתר ע"כ הביאו ג' תרומות ורק בשנים היו שוין. א', מה שקבלו את העגל לאלוה ויאמרו אלה אלהיך ישראל. ובחטא זה היו כל העובדים שוים כי כולם קראו לעגל אלוה ואדון ע"כ הביאו תרומה ראשונה שהיו כלם שוים בה ונעשו מהם כל האדנים כי זה נגזר מלשון אדון לכפר על מה שקראו לעגל אלוה ורז"ל אמרו (סנהדרין סג:) שאוו לאלהות הרבה ר"ל להרבה אדונים ע"כ נעשו ממנה אדנים הרבה. ב', מה שזבחו לו שנאמר ויזבחו לו. ובזביחה זו היו ג"כ כולם שוין בה ע"כ באה תרומה שניה שהיו כולם שוין בה ונעשו ממנו קרבנות ציבור לכפר על ויזבחו לו. ג', הוא מה שנאמר ויתפרקו נזמי הזהב וגו' כי עשו נדבה אל מלאכת העגל מממונם ולא היתה יד כל אדם שוה בהם כי העשיר היה נותן יותר מן העני כנגד זה באה תרומה שלישית שלא היו כולם שוין בה כי אם איש לפי עשרו נתן, ומטעם זה מנה נדבת הנשיאים אבני שהם באחרונה כי אצל העגל היו ג"כ נותנים יותר מן העני וע"כ נדבתם נזכרה באחרונה דרך קנס לפי שהיה להם חלק גדול בחטא זה, וגם לפי פשוטו לא הקפיד ה' על מעלות הנדבה כ"א על מעלת הנותנים כי לפעמים יתן אדם חשוב מעט כסף מסת נדבת ידו ואיזו עשיר בליעל ואיש חמס יתן אבני יקר בלי ספק שנדבת הצדיק יותר מקובלת ע"כ מנה אבני שהם באחרונה.

ומה שלא הזכיר בכולם לשון נתינה כ"א לשון קיחה, לפי שכל נותן נדבה יותר הוא לוקח ממה שהוא נותן כי יוסף ה' לו כהנה וכהנה פי שנים כפלים, וזהו דעת המדרש (ויק"ר לג.ו) האומר אדם לוקח חפץ שמא יוכל ליקח בעליו עמו אבל הקב"ה נתן תורה לישראל ואמר קחו אותי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה כביכול אותי אתם לוקחין, ויש לדקדק מה ענין התורה אל התרומה אלא לפי שכמו שהלומד עם חבירו תורה יותר הוא מקבל ממה שנותן כמ"ש (תענית ז.) ומתלמידי יותר מכולם, כך בתרומה זו יותר הוא לוקח ממה שהוא נותן וזהו שמסיק באותו מדרש בנוהג שבעולם מוכר חפץ אז המוכר עצב ולוקח שמח אבל הקב"ה נתן התורה ושמח שנאמר (משלי ד.ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. וביאור ענין זה שכל מוכר לחבירו איזו דבר תורה ולומד עמו אז הוא מקבל ג"כ ממנו וכל נתינה יש בה צד לקיחה ולכך מביא ראיה מן פסוק כי לקח טוב וזה ראיה ברורה בריאה וטובה שהנתינה קרויה לקיחה, כך בתרומה זו הנתינה קרויה לקיחה וע"כ הסמיך בעל מדרש זה כל דבריו על פסוק ויקחו לי תרומה.

זהב וכסף ונחושת. אע"פ שבמדרש תנחומא מסיק שהיו שם י"ג דברים וכן פירש"י ובפרטן אתה מוצא ט"ו דברים, ותירץ הרא"ם כי תכלת וארגמן ותולעת שני הכל מין צמר ונחשבו לאחת והחזקוני תירץ בענין אחר, אבל רוב המפרשים הסכימו שהיו שם ט"ו דברים ודבר זה מסכים למה שכתבו הרבה מפרשים שכל המשכן היה בנוי על תבנית ג' עולמות וכן כתב רבינו בחיי ובעקידה ובתולדות יצחק, ומהרי"א כתב שגם חכמי האומות הסכימו על ציור זה וכתיב (ישעיה כו.ד) כי ביה ה' צור עולמים, שכל העולמות נבראו בשם של יה ע"כ באה כל הנדבה על המשכן וכליו במספר ט"ו להורות שקיום ג' עולמות תלוי במשכן זה הבנוי על תבנית ציור זה, ומורה קצת על זה אותן ט"ו מעלות שהיו מן עזרת נשים לעזרת אנשים, ושנבנה ע"י שלמה שהיה בדור ט"ו לאברהם וכתבו עוד המפרשים שגם האדם שנקרא עולם קטן בנוי על תבנית ציור זה ונראה שלכך נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. בתוכו מבעי ליה אלא שר"ל שבאמצעות ציור זה אשר בו שוכן כבוד ה' ישכון גם בתוכם של ישראל בגופם ממש כי עיקר שכינתו שמה בעבור ישראל לא בעבור ציור זה העשוי מכסף וזהב כי הוא אינו כ"א אמצעי להמשיך באמצעותו כבוד ה' אל תוך בני ישראל.

ובמדרש תנחומא מסיק, זהב כנגד מלכות בבל שנאמר (דניאל ב.לח) אנת רישא דדהבא, וכסף כנגד מדי שנאמר בו ועשרת אלפים ככר כסף וגו', ונחשת כנגד מלכות יון שהיא פחותה מכולם, עורות אלים מאדמים כנגד מלכות אדום כו' אמר הקב"ה אע"פ שאתם רואין ד' מלכיות מתגאות ובאות עליכם חייכם שאני מצמיח לכם ישועה מתוך השעבוד, מה כתיב בתריה שמן למאור זה מלך המשיח שנאמר (תהלים קלב.יז) שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי וכתיב (ישעיה ס.א) קומי אורי כי בא אורך, ועל מדרש זה וכיוצא בו תמהו רבים שהוציאו המקרא מפשוטו ולפתרו על ד' מלכיות.

ולי נראה שגם בעל מדרש זה סובר שהכל כפשוטו, ואינן מרמזים כלל על ד' מלכיות אך שדעתו לפרש על מה זה הראה הקב"ה לנבוכדנצר הרשע כל ד' מלכיות וכי נמשלו לזהב וכסף ונחושת וברזל, וכי הרשע הגון לכך שיודיעהו הש"י מה שיהיה אחריו, אלא ודאי שכוונתו היתה לתועלת ישראל כדי שידעו שיש בידם זכיות אשר בכחם יוכלו לעמוד כנגד כל ד' מלכיות אלו ושלא יוכלו לכלות את ישראל, כי מלכות בבל נמשל לזהב ויש לישראל כנגדה מצוה אחת שעושין בזהב והוא זהב התנופה וזהב זה הוא כנגד מלכות בבל לשון כנגד מורה שזהב זה מתנגד אל אותו מלכות שנמשל לזהב, וכן כסף כנגד מדי, וכן נחושת כנגד יון, וכן עורות אלים מאדמים כנגד אדום שהמשיל לברזל כי ממנו עושין החרב המאדים, ובנין אב לכולם מה שמצינו במסכת (מגילה יג:) אר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקלי המן, ומכאן ראיה שכסף זה בא להקדים את המן דהיינו מלכות מדי, כך זהב זה בא להקדים את נבוכדנצר, ונחשת זה בא להקדים את יון, ועורות אלים מאדמים להקדים את אדום, ובזה, מדוקדק לשון כנגד הנאמר בכולם כי מצות אלו מתנגדים להם אבל בשמן למאור לא אמר שהוא כנגד מלך המשיח כי אין כאן התנגדות אלא ענינם אחד שבזכות שמן למאור יערוך ה' נר למשיחו, וכן ראיתי בתנחומא שהזכיר בכולם לשון כנגד לא כגרסת הילקוט שלא נכתב לשון כנגד במקצתם וכן דעת בעל מדרש זה להורות באיזו זכות יש לישראל תקומה בד' מלכיות אלו וזה שמסיק אע"פ שאתם רואים כו'. (כלי יקר)

 דעת זקנים  וזאת התרומה וגו'. שלשה עשר נדבות מונה כאן שנדבו ישראל במשכן וכנגדן מנה יחזקאל י"ג בגדים שעתיד הקב"ה להלביש ישראל לעתיד: זהב וכסף ונחשת. וכנגדן יש צדקות בעולם אותה שאדם עושה כשהוא בריא נחשבת לו כזהב כשהוא חולה ונותן מעכשיו נחשבת לו ככסף כשהוא נותן לאחר המיתה נחשבת לו כנחשת. ד"א זהב כנגד מלכות בבל דכתיב אנת הוא רישא דדהבא. כסף כנגד מלכות פרס דכתיב באותה מלכות ועשרת אלפים ככר כסף. נחשת כנגד מלכות יון הפחותה מכולן. עורות אלים מאדמים כנגד מלכות ארם. ואחר כך שמן למאור כנגד משיח דכתיב ביה ערכתי נר למשיחי: (דעת זקנים)


{ד}  וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים:

 אונקלוס  וְתִכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ וּמֵעַזֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַא זְהוֹרֵי וּבוּץ וּמֵעַזֵּי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותכלת. צמר צבוע (ח) בדם חלזון (מנחות מד.), וצבעו ירוק: וארגמן. צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן: ושש. הוא פשתן (יבמות ד:): ועזים. נוצה של (ט) עזים, לכך תרגם אונקלוס ומעזי, הבא מן העזים, ולא עזים עצמן, שתרגום של עזים עזיא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) וכן פי' של ארגמן צמר צבוע. והוכחת רש"י מבגדי כהונה שנעשו מד' מינין הללו מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש ולא כתיב בהו מאיזה מין היו אלא ביחזקאל גבי לבישת כהנים ביום הכיפורים כתב בגדי פשתן ילבשו ובגדי צמר לא יעל' עליהם ומשמע דבכל השנה היו לובשין בגדי פשתים ובגדי צמר ולא שום מין אחר ובמכנסי' כתיב את מכנסי הבד שש משזר ובד הוא פשתים ש"מ דשש פשתים ומדשש פשתים תכלת צמר דאין לומר איפכא דהא מצינו בהדיא דשש פשתים על כרחך תכלת צמר והואיל שמצינו בבגדי כהונה דתכלת צמר ודאי ארגמן נמי מין צמר צבוע: (ט) דאי קאי אעורות היה לו לומר ועורות של עזים וכתב עזים במקום נוצה של עזים מפני שטוו אותן מן העזים עצמן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ותכלת. אמר יפת שהוא כדמות שחרות. כי הוא תכלית כל הצבעים. והכל ישובו אליו והוא לא ישוב במעשה אדם לעולם ואנו נסמוך על רז''ל שאמרו שהוא ירוק והוא צמר: וארגמן. כדמות אדום. ובדברי הימים ארגון ובלשון ערבי ארגואן וזה הצבע לא יהיה כי אם בצמר או במשי: ותולעת שני. וכתוב ושני התולעת כמו ומצור החלמיש. חלמיש צור. והגאון אמר בו קרימ''ז. כי הוא אדום רק איננו כצבע הארגמן. ובעבור תולעת אמרו רבים כי הוא משי: ושש. הוא הבד מין ממיני פשתים נמצא במצרים לבדו רק הוא לבן ואינו צבוע. שש ורקמה ממצרים. והגאון תרגמו בלשון ערבי עושר וידוע הוא עד היום: ועזים. שער העזים: (אבן עזרא)


{ה}  וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים:

 אונקלוס  וּמַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְקֵי וּמַשְׁכֵי סַסְגוֹנָא וְאָעֵי שִׁטִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְקֵי וּמַשְׁכֵי דְסַסְגוֹנָא וְקַיְסִין דְּשִׁיטִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  מאדמים. צבועות היו אדום לאחר (י) עבודן: תחשים. מין חיה, ולא היתה אלא (כ) לשעה (שבת כח:), והרבה גוונים היו לה, לכך מתרגם ססגונא, ששש ומתפאר בגוונין שלו (שם.): ועצי שטים. ומאין היו להם (ל) במדבר, פירש רבי תנחומא (תרומה ט.), יעקב אבינו צפה ברוח הקדש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דאלו מתחלת ברייתן הל"ל אדומים: (כ) ותחש דיחזקאל מין חיה טמאה היא וקלא אילן שמו כמ"ש בגמרא פרק בבא מציעא: (ל) (מהר"ן) פירוש מדכתיב בישעיה אתן במדבר ארז שטה וגו' משמע דלעתיד יהיה אבל עכשיו לא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועורות אילם. שהם גדולים וזאת האומנות בארץ אלגודמאם ונקרא גודמנסי: תחשים. מין חיה היתה ידועה בימים ההם. כי כן כתוב ואנעלך תחש. והנה כבר היה נודע: ועצי שטים. יש מקדמונינו שאמרו שיעקב אבינו נטעם וישראל הוציאם ממצרים במצות משה והראיה וכל אשר נמצא אתו. כמו התכלת והארגמן ויש לתמוה למה נאמר אשר נמצא אתו לצרכו ואם אמרנו כן יש לתמוה למה הוציאו עצי שטים כי מה צורך יש להם ועוד הנה המצרים חושבים כי לזבוח הם הולכים ואחר כך ישובו ועל כן השאילום ואיך יוציאו קרשים רבים אורך כל א' מהם עשר אמות גם בריחים והם עברו על מצרים מקום המלוכה ומה היתה תשובה לשואליהם למה יוליכו עצי שטים והם הולכים לזבוח דרך שלשת ימים. והנה לא ידענו אם קבלה היתה היא ביד אבותינו שממצרים הוציאום גם אנחנו נסור אל משמעתם. ואם סברא היא יש לבקש דרך אחרת. ונאמר כי היה סמוך אל הר סיני יער עצי שטים. ובבאם שם אמר להם ששם יתעכבו הרבה ואין עליהם ענן כאשר פירשתי. אז עשה כל אחד סוכה והנשיאים עשו כדמות חצרות כל אחד כפי מעלתו וכרתו כל היער כי עם רב היה ועשו סוכות ומשה לא דבר להם דבר המשכן רק אחר יוה''כ. וזה טעם וכל אשר נמצא אתו: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  ועצי שטים. נוטריקון "שלום "טובה "ישועה "מחילה ובמדבר היו שם יערים גדולים שנטלו משם אותן עצים הקרוים שטים דכתיב וישב ישראל בשטים וכן וישלח יהושע בן נון מן השטים וע"ש היער נקרא המקום שטים וזש"ה אתן במדבר ארץ שטה והדס והוא עץ קל מאד וחלק ותדע שהוא קל שהרי מ"ח קרשים ואדניהם צ"ו ועמודים ואדני החצר וט' עמודי המשכן חמש של מסך וד' של פרכת ויתדותם ואדניהם כל זה מושכין שמנה בקר שנתנו לבני מררי כמו שמפורש בפרשת נשא ואע"פ שהקרשים גבהן עשר ורחבן אמה וחצי ועביין אמה אלא ש"מ כי עץ קל מאד ודומה לעץ שקורין מדר"א בלע"ז ורש"י ז"ל פירש שהקרשים היו מנטיעות שנטע יעקב בבואו למצרים וכשיצאו נשאום עמהם ועשו מהם קרשים זהו שייסד הפייט וכו' ועוד איתא במדרש שהבריח התיכון היה ממקלו של יעקב כד"א כי במקלי עברתי את הירדן הזה והביאו למצרים וכשיצאו העלוהו עמו: (דעת זקנים)


{ו}  שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:

 אונקלוס  מִשְׁחָא לְאַנְהָרוּתָא בּוּסְמַיָא לְמִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְלִקְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְשַׁח זֵיתָא לְאַנְהָרָא וּבוּסְמַיָא לְפִיטוּמָא דִמְשַׁח רְבוּתָא וּלְפִיטוּמָא דִקְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שמן למאור. שמן זית זך (מ) להעלות נר תמיד: בשמים לשמן המשחה. שנעשה למשוח כלי המשכן (נ) והמשכן לקדשו, והוצרכו לו בשמים, כמו שמפורש בכי תשא: ולקטורת הסמים. שהיו מקטירין בכל ערב ובקר, כמו שמפורש בואתה תצוה. (ס) ולשון קטרת, העלאת קיטור ותמרות עשן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דק"ל למאור למה לי לכך פי' שמן זית זך שהיה שמן זה משונה משאר שמנים כמו שמפורש מגרגרו בראש הזית ועוד קשה ולמה היה זה השמן שמדליקין בו הנרות משונה משאר שמנים ומתרץ להעלות נר תמיד שיוכל להעלות תמיד שלא יכבו: (נ) פירוש משום שהבשמים של שמן המשחה אינם סתם בשמים אלא בשמים מיוחדים שהם מר דרור וכו' אלא שהכתוב קצר וכתב לשמן המשחה סתם והרא"ם האריך ע"ש: (ס) כלומר ששם מפורש שצריכים להקטיר ערב ובקר כי הסמים עצמן אינם מפורשים בואתה תצוה אלא בכי תשא. הרא"ם האריך בפירושו ע"ש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שמן למאור. לצורך המאור כמשפט. אמרו חכמי הדור כי טעם ולקטורת הסמים הפוך. וכן הוא הסמים בעבור קטרת. אם כן למה לא נאמר כן ולשמן המשחה בשמים. ועוד ואת הבושם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטורת הסמים. והנכון בעיני שמלת בשמים כוללת לשמן המשחה ובשמים שהם מעורבים עם הסמים לקטרת. וככה קבלת האמת: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים. יש אומרים שזה מקרא קצר, בשמים לשמן המשחה וסמים לקטרת הסמים. ואחרים אמרו (הראב''ע בשם חכמי הדור) שהוא כאלו בהפוך, ולקטרת יביאו סמים. והזכירם בידיעה לומר הסמים הטובים להקטיר, כי גם שם לא פירש אותם. ור''א אמר שהוא כמשמעו, ובשמים לשניהם לשמן המשחה ולקטרת, כי יכנסו בקטרת בשמים שבלת נרד וכרכם וקנמון כדברי רבותינו (כריתות ו.). ולא הוצרך להזכיר ובשמים וסמים לקטרת, בעבור שהזכיר קטרת הסמים, כאשר לא הזכיר שמן לשמן המשחה. וזהו הנכון:

והוצרכו לכל אלה הסברות, כי דעת בעלי הלשון שהסמים הם התרופות, כגון הלבונה והחלבנה, ובשמים הם הנאכלים שיקראו מסעדים, אשר להם בישום בריחן הטוב. אבל על דעת רש''י סמים שם לבשמים, וכך היא כונת רבותינו (שם ו:) במדרש אחד עשר סמנין נאמרו למשה בסיני, וכן מתרגם אונקלוס בוסמין בשניהם. והוא הנכון בכתוב הזה:

אבל בעבור ששינה הכתוב הלשון יתכן שנאמר כי החשובים שבבעלי הריח והבשם נקראים בשמים. וענינו המובחרים והידועים בסמים, כמו שאמר בשמים ראש (להלן ל כג), בראש כל בושם (יחזקאל כז כב). גם נכון הוא שנאמר כי מלת בשמים ובשם מלה מורכבת, בו שם, בה סמים:

והראיה על דבריהם שאמר (להלן ל כג) בשמים ראש מר דרור, והמור בסמים יחשב שהוא תרופה לא מסעד, ואמר הכתוב נרד וכרכם קנה וקנמון עם כל עצי לבונה (שה''ש ד יד), וכתיב (שם) מר ואהלות עם כל ראשי בשמים, ועל כלם אמר (שם טז) הפיחי גני יזלו בשמיו. ועוד, שהכתוב אמר (להלן לה כח) ואת הבשם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטרת הסמים, ולא הזכיר שהביאו סמים, אם כן כלם בכלל הבושם: (הרמב"ן)

 בעל הטורים  שמן למאר. חסר דלאו לאורה הוא צריך וי''ג דברים נמנו כאן וכן יש י''ג מיני מלבושים ביחזקאל ואנעלך תחש וגו' ואעדך עדי וגו' וכשחטאו ישראל בעגל אבדו י''ג מלבושים כדכתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים ובזכות אלו י''ג מינים שהתנדבו חזרו להם י''ג: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  שמן למאר. תימה שכל הפרשה בצרכי בנין חוץ מפסוק זה שהוא צורך שלחן גבוה ואינו אומר חטים ללחם הפנים וכבשים לתמידין ועצים למערכה וי"ל ששלשתן צורך בנין הן שמן המשחה שבו נמשחו ונתקדשו כל כלי המשכן וקטרת נמי שכן דרך מלכים שמבשמין להם הבית קודם שיכנסו לתוכה וכ"ש לפני ממ"ה הקב"ה וכן מצינו שעל ידי הקטרת שכינה נראית דכתיב וכסה ענן הקטרת וכתיב כי בענן אראה. ושמן למאור שכן דרך המלכים להדליק נר לפניהם קודם שיכנסו לבית ואע"ג דלאו לאורה הוא צריך מ"מ הוא כבוד של מעלה: (דעת זקנים)


{ז}  אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן:

 אונקלוס  אַבְנֵי בוּרְלָא וְאַבְנֵי אַשְׁלָמוּתָא לְשַׁקָעָא בְאֵפוֹדָא וּבְחוּשְׁנָא: (אונקלוס)

 יונתן  מַרְגַלְיַין דְּבוּרְלִין הִינוּן מַרְגַלְיַין דְּאַשְׁלֵמוּתָא לְמַכְנְשָׁא וּלְמִקְבְּעָא בְּאֵיפוֹדָא וּבְחוּשְׁנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אבני שהם. שתים הוצרכו שם, לצורך האפוד האמור בואתה תצוה: מלאים. על שם שעושין להם בזהב מושב כמין גומא, ונותנין האבן שם למלאות הגומא, קרויים אבני מלואים, ומקום המושב קרוי משבצות: לאפוד ולחושן. אבני השהם לאפוד ואבני המלואים לחשן. (ע) וחשן ואפוד מפורשים בואתה תצוה, והם מיני תכשיט: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) שלא תאמר אבני שוהם ואבני מלואים לאפוד וכן לחושן הוצרך רש"י לפרש כן וכתב הרא"ם שאע"פ שהיו אבני שוהם גם בחשן כיון שמלת מלואים כוללת כל אבני החשן הנה גם השהם בכלל ואם כן לא אמר אבני שהם רק בעבור אותם אבני שהם שבאפוד לבד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אבני שוהם. כוללת כל האפוד. ואחד מהחשן: מלואים. עוד אפרש: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אבני שהם ואבני מלואים לאפוד ולחושן. על שם שעושין לה בזהב מושב כמין גומא ונותנין האבן שם למלאת הגומא קרויין אבני מלואים. ומקום הגומא קרוי משבצת. לאפוד ולחשן, השהם לאבני האפוד ואבני המלואים לחשן, לשון רש''י (להלן כח כ). וכן פירש (שם) משובצים זהב יהיו במלאותם, מוקפים משבצות בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבן, זהו לשון מלאותם, וכן כל לשון מלוי האמור בענין הזה:

ואיננו נכון בעיני כלל, שיקרא אותם עתה אבני מלואים על שם שעתיד עוד לצוות למלא בהם הגומא שיעשו להם. ועוד, כי גם אבני השהם היו מוסבות משבצות זהב ולא קרא אותם מלואים. ועוד, שכבר אמרו רבותינו בגמרא (סוטה מח:) אבנים הללו אין מפרשין עליהם באיזמל, שנאמר במלאותם (להלן כח כ), ואם היה פירוש במלאותם שימלאו האבנים את הגומות לא היה ראיה מכאן שלא לחרוץ בהן השמות באיזמל כלל. ועוד, כי ענין מושב האבנים שאמר הרב שהוא עשוי כמין גומא איננו כן, אבל הוא כדברי אונקלוס שתרגם מרמצן (שם), והוא שעשו מלמטה מושב כמדת האבן ומוציאין ממנו מזלג שלש השנים שיאחזו את האבן, מלשון חכמים ומפקי ליה ברמצא דפרזלא (נדה סב.), כגון דבזעא ברמצא דפרזלא (שבת קג.). וכן יעשו גם היום בכל אבן יקרה בטבעות כדי שתתראה מכל צד ולא יטמן יפיה והדרה בתוך הגומא:

תדע לך שהוא כן שהרי שתי שרשרות זהב התחובות בשתי הטבעות שבחשן תקועים במשבצות שבכתפות האפוד (להלן כח כה), ואם המשבצות בתים הם למושב אבנים היאך יתקעו בהן שרשרות, ומה ישמשו שם גומות שבהן. אבל הן מזלגות כמו שאמרנו, ונקבי השרשרות נכנסים בהן. וממנו לפי דעתי כי אחזני השבץ (ש''ב א ט), אנשים בידם הרמחים ובראשם מזלגות לתפוש הבורחים, כמו שאמר (שם ו) והנה הרכב ובעלי הפרשים הדביקוהו. ופירוש מוסבות משבצות (להלן כח יא), שיעשה רמצי זהב סביב. ועל דעת אונקלוס שאמר משקען (שם), היו האבנים משוקעות בתוך הבתים, והיו יוצאין מהם רמצין מקיפין אותן ואוחזין בהן מלמעלה:

אבל ענין מלואים הוא, שתהיינה האבנים אבני שלמות, שנבראו כך, ולא תהיינה אבני גזית שנכרתו ממחצב גדול או שנחצב מהן כלום, כי גם בתולדת ידוע שאין שלמות כחות האבנים היקרות והסגולות שבהן זולתי באבן אשר היא כחלוקי אבנים מן הנחל. ולכך תרגם אונקלוס אשלמותא, כי לשון מלוי כלים או גומא בתרגומו מלוי ממש, ותמלא כדה (בראשית כד טז) ומליאה, וכן כלם, אבל כאן תרגם המלוי ללשון שלמות, וכן מלא אותם חכמת לב (להלן לה לה) אשלים, כי איננו דבר שימלא כלי, אבל הוא שלימות, שהיו שלמים בחכמה, וזה טעם ובחרשת אבן למלאת (להלן לא ה), שידעו לפתח פתוחי חותם באבנים במלאותם:

והנה באבני האפוד נאמר (להלן כח יא) מעשה חרש אבן פתוחי חותם תפתח את שתי האבנים על שמות בני ישראל, כי היו עושין חריץ בהם בכתיבת השמות כאשר יעשו חרשי האבן, והנה לא היו במלאותם, אבל באבני החשן כתוב (להלן כח יז) ומלאת בו מלואת אבן, וכתיב יהיו במלאותם (שם כ), והאבנים על שמות בני ישראל הנה שתים עשרה על שמותם (להלן לט יד), לא מעשה חרש, ולכן לא היה למשה רבינו עצה בהם זולתי בשמיר שהזכירו רבותינו, כמו שאמרו במסכת סוטה (מח:) אבנים הללו אין כותבין עליהן בדיו, שנאמר פתוחי חותם (להלן כח כא), ואין מפרשין עליהן באיזמל, שנאמר במלאותם (שם כ), אבל מביא שמיר ומראה להן והן נבקעין מאיליהן. ובמלאותם לא נאמר אלא באבני החשן:

ולא תחוש למה שהוזכר באגדה (גיטין סח.) איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד, שהחשן יקראו לו אפוד בדרך העברה, מפני שהוא מחובר בו, וכתיב נמי הגישה האפוד (ש''א כג ט), ובחשן היו שואלין. והנה פירוש הכתוב אבני שהם, שלש, שתים לאפוד ואחת לחשן, ואבני מלואים, לחשן. ואם היה דעת רבותינו שיהיו גם אבני האפוד מלואים, מן הכתוב הזה, יהיו לאפוד ולחשן, שניהם, אבני שהם ואבני מלואים: (הרמב"ן)

 אור החיים  אבני שהם וגו'. צריך לדעת למה כתב אבני שוהם ואבני מלואים בסדר אחר כל הי"א מינים ומן הראוי היה לו לסדרם קודם זהב וכסף כי הם מעולים מהם. ואולי כי לצד שמצינו שהנשיאים הביאו אותם באחרונה כשראו שהביאו ישראל כל הצורך למשכן, ותמצא שאמרו ז"ל (במד"ר פי"ב) שהקפיד ה' על זה וחסר אות אחת מהם והנשאם כתיב, לזה סדרם ה' באחרונה לומר כי הם למטה מכולם, ומהטעם עצמו שהם באחרונה והבן:

עוד נראה לומר על פי מה שאמרו ביומא פרק בא לו (ס"ט.) שבגדי כהונה מותרים ליהנות מהם ומשמע שאין מועלין בהם. ושוב ראיתי לרמב"ם שכתב כן בפ"ה מהלכות מעילה, ולפי זה בגדי כהונה אינם בהשואה עם כלי המשכן ועבודתו שכולן קדושתן למעלה מבגדי כהונה ומועלין בהם ומעתה בדין הוא לסדר באחרונה אבני שהם ואבני מלואים אחר כל הי"א דברים לצד שכל י"א הדברים כולם הם צורכי המשכן ועבודתו מה שאין כן האבנים שאינם אלא לבגדי כהונה, והגם שבהי"א דברים יש גם כן בקצת מהם שהם לצורכי בגדי כהונה אף על פי כן אין לך מין ומין מהי"א שאין בו צורכי משכן ועבודתו מה שאין כן האבנים שאינם אלא לבגדי כהונה. עוד נראה על פי דבריהם ז"ל שאמרו ביומא (ע"ה.) שהעננים היו מביאים את אבני השוהם וכו' אם כן משלחן גבוה היו מביאים בלא טורח ויגיעה ולא חסרון כיס אשר על כרחו סדר נדבתם אחר כל הנדבות שמביאין מכיסם ועל ידי טודח: (אור החיים)

 דעת זקנים  אבני שהם. לצורך אפוד וחשן כיצד אבני שהם לאפד כדכתיב ולקחת את שתי אבני שהם וכתיב ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד ואבני מלואים לחשן כדכתיב ומלאת בו מלואת אבן וגו' וכי האי גונא מצינו הרבה מקראות מתפרשים המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ ועוד אתה מוצא אבני שהם לצורך החושן דכתיב והטור הרביעי תרשיש שהם: (דעת זקנים)


{ח}  וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:

 אונקלוס  וְיַעְבְּדוּן קֳדָמַי מִקְדְשָׁא וְאַשְׁרֵי שְׁכִנְתִּי בֵּינֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַעַבְדוּן לִשְׁמִי מַקְדְּשָׁא וְאַשְׁרֵי שְׁכִינְתִּי בֵּינֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועשו לי מקדש. ועשו (פ) לשמי בית קדושה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דק"ל למה כתיב לי הא בתחלה נמי של הקב"ה הוא ומתרץ ועשו לשמי והוסיף מלת בית לא איזה דבר מקודש שיהיה כי שם מקדש בכל מקום לא ימצא כי אם על הבית המקודש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועשו. נקרא מקדש בעבור היותו משכן השם הקדוש: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ושכנתי. רמז לבית ראשון ושכן ת''י שנים וכן ואתה קדוש יושב תהלות ישראל קדוש עולה ת''י שמנין קדוש היה תהלות בישראל ויש בו אותיות ושני ת''כ רמז לת''כ שנים של בית שני: (בעל הטורים)

 אור החיים  ועשו לי מקדש וגו'. צריך לדעת למה קראו מקדש ותיכף חזר בו וקראו משכן דכתיב את תבנית המשכן. ונראה כי אומרו ועשו לי מקדש היא מצות עשה כוללת כל הזמנים בין במדבר בין בכניסתן לארץ בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות, וצריכין היו ישראל לעשות כן אפילו בגליות אלא שמצינו שאסר ה' כל המקומות מעת שנבנה בית המקדש כאומרו (דברים י"ב ט') כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, ולזה לא אמר ועשו משכן שיהיה נשמע שעל אותו זמן לבד נאמרה מצוה זו. ואחר שצוה דרך כלל אמר פרט הנעשה במדבר שאינו מקום לבנות בו בנין אבנים שיעשה משכן כסדר האמור. ותמצא שכתב רמב"ם בפ"א מהלכות בית הבחירה מצות עשה לעשות בית לה' דכתיב ועשו לי מקדש עד כאן, וטעמו הוא משינוי הלשון כמו שכתבנו. עוד ירצה באומרו ועשו לי מקדש כי מעת שעושים אותו לשמו יתברך כאומרו לי הגם שעדיין לא שרתה בו שכינה הרי הוא מקדש ודין קודש יש לו:

ושכנתי בתוכם. ולא אמר בתוכו לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל שיקיפו המשכן בד' דגלים. ואולי כי דברים אלו הם תשובה למה שחשקו ישראל (במד"ר פ"ב) בראותם בהר סיני שהיה ברוך הוא מוקף בדגלי המלאכים והוא אות בתוכם וחשקו אהב להיות כן בתוכם, ולזה באה התשובה מבוחן לבות ואמר ועשו לי מקדש ושכנתי כמו כן בתוכם: (אור החיים)

 ספורנו  ושכנתי בתוכם. (ספורנו)


{ט}  כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ: (ס)

 אונקלוס  כְּכֹל דִי אֲנָא מַחֲזֵי יָתָךְ יָת דְמוּת מַשְׁכְּנָא וְיָת דְמוּת כָּל מָנוֹהִי וְכֵן תַּעְבְּדוּן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  כְּכָל מַה דַּאֲנָא מַחֲמֵי יָתָךְ יַת צוּרַת מַשְׁכְּנָא וְיַת צוּרַת כָּל מָנוֹי וְהֵיכְדֵין תַּעַבְדוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ככל אשר אני מראה אותך. כאן, את תבנית המשכן (מנחות כט.). (צ) המקרא הזה מחובר למקרא שלמעלה הימנו, ועשו לי מקדש ככל אשר אני מראה אותך: וכן תעשו. לדורות (סנהדרין טז: שבועות יד:), אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים, כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה, כתבנית אלו תעשו אותם. ואם לא היה המקרא מחובר למקרא שלמעלה הימנו, לא היה לו לכתוב וכן תעשו, אלא כן תעשו, והיה מדבר על עשיית אהל מועד וכליו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דעת רש"י שלא תאמר ככל אשר אני מראה אותך בשעת עשיית המשכן אלא אשר אני מראה אותך כאן דאם לא כן אראך מיבעי ליה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מראה אותך. במראה העין כי מראות יחזקאל היו בחלום נבואה. והוסיף ה''א הדעת ואמר המשכן. אחר שהזכיר מקדש. תוספת וי''ו וכן תעשו. לצורך הכלים. כי בתחלה ועשו לי מקדש: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וכן תעשו. לדורות אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו כלי בית עולמים כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה כתבנית אלו תעשו אותם. ואם לא יהיה המקרא מחובר למעלה הימנו לא היה לו לכתוב וכן תעשו, אלא כן תעשו, והיה מדבר על עשיית אהל מועד וכליו. לשון רש''י. ולא ידעתי שיהיה זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו, ומזבח הנחשת עשה שלמה עשרים אמה ארך ועשרים רחב (דהי''ב ד א):

ור''א אמר וכן תעשו הכלים, כי בתחלה אמר ועשו לי מקדש:

ועל דרך הפשט אין צורך לכל זה, אבל בא הכפל לחזוק וזרוז, אמר ועשו לי מקדש, בית וכלים כמקדש מלך ובית ממלכה (עמוס ז יג), ושכנתי בתוכם, בבית ובכסא הכבוד אשר יעשו לי שם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן הזה אשר אמרתי שאשכון בו בתוכם ואת תבנית כל כליו. וכפל וכן תעשו כולכם בזריזות וחריצות, והוא כהכפל ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו (להלן לט לב), כי מפני שהיא צואה אמר וכן תעשו: (הרמב"ן)

 בעל הטורים  מראה. בגימ' גבריאל מלמד שהיה חגור כמין פסיקיא של עור ומראה למשה תבנית המשכן ותבנית כל כליו: וכן תעשו. ב' הכא ואידך וכן תעשו דגדעון שזכות אלו הכלים עמד לגדעון וכן כל מעשה דגדעון היה כנגד עבודת המשכן וכליו. נתן הלפידים בכדים להזכיר זכות אלו הכלים. ובראש האשמורה התיכונה להזכיר זכות עבודת המקדש שאז היו תורמין את המזבח והיא העבודה הראשונה שהיו עושים בהם ביום: (בעל הטורים)

 אור החיים  ככל אשר וגו'. בפסיקתא (רבתי ט"ז) אמרו כשאמר ה' למשה ועשו לי וגו' נבהל משה ואמר לפניו הלא השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו וגו' עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא לא כמו שאתה סובר אלא כ' קרשים וכו' עד כאן. וצריך לדעת מי עמד בסוד ה' ומשה עבדו לדעת כל הדברים שעברו ביניהם, והגם שכל דבריהם דברי קבלה הם עם כל זה לא יבצר דבר מהכתובים. ונראה לומר לדבריהם ז"ל שהוקשה להם שאין משמעות לכתוב ממה נפשך אם הוא נמשך למטה על זה הדרך ככל אשר וגו' תעשו לא היה לו לומר וכן בתוספת וא"ו אלא כן תעשו שהיא גזרת תחלת מה שאמר ככל אשר וגו', ואם אומרו ככל חוזר לאומרו ועשו לי מקדש לא היה לו להפסיק באומרו ושכנתי בתוכם אלא היה לו לומר ועשו לי מקדש ככל אשר וגו' ואחר כך יאמר ושכנתי וגו', וממה שהקדים לומר ושכנתי גילה ה' כי גמר מאמר כללות המצוה ולא הוצרך לומר בה ככל וגו' וסמך על מה שיודיענו כל פרטי המעשה שיעור הקרשים וכל הכלים כמו שאמר אחר כך, וממה שאנו רואים שנמלך אחר כך לומר ככל וגו' המשכיל יבין שזה היה לצד דברים שנולדו באמצע שזולת זה מתחילה מאי סבר שלא אמר ככל ולבסוף מאי סבר. ונשכיל לדעת מה הם הדברים שיכולין להיות באמצע, מהתשובה אתה יודע השאלה, והתשובה היא ככל אשר אני וגו' הא למדת שחשב יותר והסברא תצדיק ותאמת זה ויותר זה אין לו שיעור לבבך יבין כי ישנה לתמיה, והוא אומרם שאמר הלא שמי השמים וגו' ועל זה הוצרך להשיבו ואמר לו ככל אשר וגו' והראהו תבנית המשכן באותו מצב, והכתוב מעיד על זה מאומרו מראה ולא אמר אראה לעתיד, ואז ראה כי היה עשרים קרשים וגו'. וטעם הראיה ולא הספיק בדיבור, אבאר בעזרת השם בסמוך:

ודרך זה נעלה להבין דבריהם ז"ל (ברכות נ"ה.) שאמרו בפסוק (לקמן ל"ח כ"ב) ובצלאל וגו' עשה את כל אשר צוה אפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו וכו' משה צוה לבצלאל לעשות כלים תחילה ואחר כך משכן אמר לו בצלאל מנהג העולם לעשות תחילה בית וכו' אמר לו כך שמעתי מפי הקדוש ברוך הוא בצל אל היית כי בודאי כך צוה לי הקדוש ברוך הוא וכו' עד כאן. וקשה איך ישכח משה מצות ה' חם ושלום שיאמן עליו דבר כזה. ולהבין הענין יש להעיר עוד כי כפי סדר הכתוב רואני כי ה' הקדים מצות הכלים תחילה את הארון וכפורת וכרוביו ואחר כך השולחן ואחר כך המנורה ואחר כך המשכן ומשה אמת ודבריו אמת ולמה חזר מדבריו הראשונים. אכן לפי מה שפירשנו כי כשאמר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן אז באותו מצב הראהו המשכן בתחלה וכשפרט לו פרטי המעשה הקדים הכלים, ויש בזה ב' דרכים בדברי ה'. האחד שיקדים המשכן כמובן מפסוק א' דכתיב את תבנית המשכן ומה שהקדים ה' בסדר המעשה את הכלים לא להתחיל בהם אלא שהתחיל ממה שגמר שהוא תבנית הכלים, והב' שכוונת ה' הוא להקדים הכלים כסדר שאמר ה' בפרטי המעשה, וטעם שהקדים ה' בפסוק א' לומר את המשכן קודם הכלים הוא לצד שהתמיהה שהיתה למשה שמים ושמי שמים וגו' כמו שכתבתי למעלה לא היתה אלא על המשכן לזה באה התשובה בהוראת המשכן כי קטן הוא ובאגב הודיע הכתוב כי גם הראהו עם תבנית המשכן תבנית הכלים שהיו בו. ואולי כי נתכוין גם כן לומר כי אין צורך שיהיו גדולים בהפלגה, וכשבא לסדר סדר פרטי המעשה הקדים הכלים, ומשה עליו השלום מתחילה הכריע בפירוש דברי ה' כדרך ב' וכשדן לפניו בצלאל הכריע בסברא כדרך הראשון, ולזה תמצא שאמר המדרש שאמר משה ודאי כך אמר לי הקדוש ברוך וצריך לדעת למה אמר ודאי אלא לצד שהיו לפניו ב' דרכים הנזכרים ומתחלה ברר אחד מהם ועתה חזר בו ואמר בודאי כי האמת הוא כדבר בצלאל. והנה לצד שלא אמר לו ה' בפירוש את מי יקדים לא יאמר על זה חס ושלום ששכח דברי ה', ואל יקשה בעיניך לפי דברינו לשון המאמר שאמר משה כך שמעתי מפי הקדוש ברוך הוא. אין הכוונה לומר שאמר בפירוש הקדים המשכן אלא פירוש לפי סדר הדברים כן נשמע. ונשאר לתת טוב טעם למה הוצרך ה' להראותו את תבנית המשכן, ואולי כי לצד שלא באו הדברים אלא תשובה לדברי משה שאמר שמים ושמי וגו' לזה אם היה משיב ה' כ' קרשים וכו' היה שומע משה כי לא בא השיעור אלא לומר כי יקבל ויתרצה ה' בבית קטן כזה מבלי להטריח ואין בדיוק שיעור זה מצוה, ולו יהיה שיאמר ה' אליו בצו לצו שלא יוסיף עם כל זה עדיין ישנו שהוא לטעם הסתפקות במועט, אשר על כן הראהו ה' תבנית המשכן דמות שהוא למעלה ובזה יצדיק כי זו מצותו לא למעלה ולא למטה:

ובדרך רמז ירמוז הכתוב באומרו בסדר זה שהקדים ושכנתי בתוכם קודם אומרו ככל לומר לו ענין גדול כי בחינת הקדושה והדרגותיה לא בגדר המספר כי גבוה מעל גבוה וגבוהים, הלא תמצא אומרם ז"ל (אבות פ"ג) אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו שנאמר (לעיל כ' כ"א) בכל המקום אשר אזכיר את שמי ואמרו על ב' וג' וה' ועשרה וכל אחד כפי הדרגתו, ואמרו עוד (ב"ד פע"ד) שאין השכינה שורה על פחות מם' ריבוא כי מטעם זה לא נתנה תורה להאבות עד שהיו הבנים במספר ס' ריבוא, מכאן תקיש ותדין כי הדרגות הקדושה הם מא' עד ס' ריבוא, וזה בבחינת המספר ובבחינת האיכות כמה הדרגות מאחד לאחד עד אין קץ. וכיון שכן כאשר אמר ה' למשה שישכון בתוכנו לא ידע משה הדרגות של בחינת השוכן כמה שיעורה לזה נתחכם ה' ודבר אליו כדברים האלה ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך סמך ככל אשר וגו' לושכנתי לומר כי אותה בחינה המדברת עמו כשיעור אותה המרכבה אשר היה מראהו ישכון בתוכם, וכפי זה תהיה נקשרת תיבת ככל וגו' עם ושכנתי וגו':

וכן תעשו. הנה לפי מה שפי' שהראהו תבנית המשכן לומר כזה תעשו לא פחות ולא יותר אל יקשה לך אם כן לא היה צריך לומר לומר וכן תעשו, כי תמצא שאמרו בשבועות דף י"ד וזה לשונם אחד הנכנם לעזרה וכו' שאין מוסיפין על העיר והעזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וע"א סנהדרין מנא הני מילי אמר רב שימי אמר קרא ככל אשר אני מראה וגו' ואת תבנית כל כליו וכן תעשו לדורות. הנה כי באה וכן תעשו לצוות שיעשו כסדר הזה לדורות, ודע שדרשת לדורות דורש לה התלמוד מתיבת וכן תעשו לא מתוספת וא"ו לבד, כי לכשנאמר שאינו דורש אלא יתור תיבת וא"ו אין כאן יתור כי אם היה אומר הכתוב כן תעשו לא היה נשמע כוונת ההודעה שבא הכתוב להודיענו שעברו הדברים בין משה ובין ה' ויהיה קשה לי לשמוע דברי ה' למה לא אמר ככל וגו' קודם אומרו ושכנתי, אלא ודאי שכל תיבת וכן תעשו מיותרת, וכן פירש רש"י שם בשבועות וזה לשונו וכן תעשו קרא יתירה למדרש לדורות עד כא. וטעמו של רש"י ז"ל לא מטעמינו אלא לצד שפירש ככל אשר אני וגו' שהוא מחובר למעלה ועשו לי מקדש וגו' ככל וגו' אם כן הרי בא הדבר לעיכוב שלא יחשוב להתנדב לעשות גדול אם כן וכן תעשו למה לי לדורות, ולדרכנו שהלכנו לשיטת דברי רבותינו ז"ל כי אומרו ככל וגו' בא להשיב למשה עיכוב השיעור ממה שהראה לו כיוצא בו בשמים מזה ירגיש שלא ישנו:

וראיתי להרב אבן עזרא שפירש וכן תעשו על הכלים לפי שלא הוזכר בתחלה אלא ועשו לי מקדש. ולא נתן לב הרב לומר טעם שהוצרך לומר וכן תעשו על הכלים ולא הספיק במה שמצוה בסמוך על פרטות כל הכלים, בשלמא מה שאמר ועשו לי מקדש היא כללות המצוה וטעמה שיעשה מקדש לשכון ה' בתוכו ואחר כך אמר אופני הבנין מה שאין טעם זה צודק במאמר וכן תעשו על עשיית הכלים אם לא שתאמר כדברי רבותינו ז"ל שדרשו לדורות, ולא ידעתי למה מעלים עיניו מאור החיים אשר האירו רבותינו ז"ל. גם בעיני יפלא דברי רמב"ן ז"ל שהשיג על דברי רש"י שאמר וכן תעשו לדורות ואמר ולא ידעתי אם יהיה זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו ומזבח הנחושת עשה כ' אמה אורך ועשרים רוחב (דה"ב ד) עד כאן. מדבריו נראה כי נעלמה מלפני זכרונו סוגיית מס' שבועות שדברי רש"י הם דברי הגמרא ומה מקום לחלוק על התלמוד. והיה נראה לומר שסובר רמב"ן כי מה שאמרו בש"ם וכן תעשו לדורות אין הכוונה על שיעור הכלים אלא על דברים האמורים שם שצריך מלך ונביא וכו' וע"א סנהדרין, ואין דבריו נראים כי מי מפיס. ועוד לדבריו מה מקשה שם בגמרא ממשיחת כלים שמקדשת כלים שעשה משה ולא בשאר כלים שעשו זולת משה והוצרך הש"ס להביא להם ראיה מהפסוק והיה יכול לומר כי לא לכל הפרטים אמר הכתוב וכן תעשו לדורות אלא לדברים שמנו שם במשנה:

אלא שצריך ליישב קושיית רמב"ן ממזבח הנחושת שעשה שלמה. וראיתי להרא"ם שרצה ליישב ואמר כי אין כוונת וכן תעשו על השיעור ממש אלא על דוגמת תכונת הבנין הרוחב בערך האורך וגובה לפי ערך ארכו ורחבו אבל לענין הגודל אין קפידא, ולזה כשם שמזבח שעשה משה היה ה' על ה' כמו כן עשו לדורות מרובע עשרים על עשרים, ונסתייע הרב מדברי התוספת כפרק הזורק שבת (צ"ח:) שהקשו למה שנשמע מדברי הש"ס כי רוחב המשכן היה עשר אמות מנין להם זה ודלמא רחבו אחד עשר אמות כו' ותירץ ר' יהודה דמבית עולמים ילפינן לה שהיה אורכו ששים אמה ורחבו עשרים הכי נמי במשכן רחבו שליש אורכו וכתיב וכן תעשו עד כאן. והקשה הרב על זה אם כן למה לא עשה הגובה של המזבח כתכונת מזבח משה שעשה ג' גובה לה' אורך ורוחב ולפי שיעור זה יעלה למזבח שלמה שהיו בו כ' על כ' שנים עשר גובה ותירץ כי כך באה ההלכה שלא אמר וכן תעשו אלא על אורך ורוחב לבד ולא על הגובה עד כאן:

ולפי דעתי אין דברי הרב נראים כי מה שכתב כי וכן תעשו לדורות לא באה אלא על תכונת הבנין ולא על שיעורו לא יקובלו הדברים מפיו בלא הוכחה מהש"ם, ואם מחמת הקושיא, יותר יש להניח הדבר בצריך עיון מלבדות מדעתינו דברים שאין להם על מה שיסמוכו, ומה שהוכיח מתירוץ ר"י, וגם עליו אני דן, ועוד אינו הוכחה כי ר"י לא סמך תירוצו על דרשת וכן תעשו, ומה שכתב הרב בהעתק דברי ר"י וכתיב וכן תעשו אינם מדברי ר"י אלא הרב להצדיק דבריו אמר כן, ופירוש דברי ר"י הוא כי גילוי מלתא הוא אומר כי ממה שראינו שהיה בבית עולמים עשרים על ששים וכאן במשכן יש ספק אם היה עשרים אורך ועשרה רוחב או אחד עשר יתגלה הספק מבית עולמים, או אפשר שהיה להם איזו ראיה ללמוד סדר זה מבית עולמים ולא מדרשת וכן תעשו, וזה לך האות כי לא הזכיר ר"י דרשת וכן תעשו לחזק תירוצו, ועוד מה שהוסיף להקשות מהגובה ואמר כי באה ההלכה מהר סיני שלא נאמר וכן תעשו אלא על תכונת הריבוע ולא על תכונת הגובה לשיעור הריבוע:

דע כי נחלקו רבותינו ז"ל (זבחים נ"ט:) רבי יהודה ורבי יוסי ר' יוסי סובר כי כל מזבחות הנחושת בין מה שעשה משה בין מה שעשה שלמה בין מה שעשו בני גולה ושעתיד להעשות כולן עשר אמות גובה של כל אחד מהם וג' אמות שכתוב בתורה מקום המערכה לבד עד כאן. וסברא זו הלכה היא (רמב"ם הל' ב"ה פ"ב) וסוגיית פרק שתי הלחם (מנחות צ"ז) כדעת זו מגדת ולסברא זו אין קושיית הרא"ם קושיא כל עיקר, ור' יהודה חולק וסובר דברים ככתבן ג' אמות קומתו. והנה קושיית הרא"ם אינה צודקת אלא לסברת ר' יהודה ומן הראוי לא היה מדבר דבריו בדרך פשיטות שנראה כי הם דברים מוסכמים אשר לא כן הוא. ומה שתי' הרב ז"ל כי כך באה ההלכה וכו', מסוגיית שבועות לא משמע כן ממה שאמר הש"ס אמתניתין דאין מוסיפין על העזרות וכו' מנא הני מילי ומתרץ רב שימי דאמר קרא וכן תעשו לדורות עד כאן. הנה ממה ששואל הש"ם מנא הני מילי והוצרך רב שימי לתרץ שמע מינה כי השואל לא היה יודע דרשת וכן תעשו לדורות וממוצא דבר אתה יודע כי לא היה יודע גם כן ההלכה שאמר הרב שבאה על הגובה שאינה לדורות שאם היה יודע ההלכה בהכרח שהיה יודע דרשת וכן תעשו לדורות שעל משמעותה באה ההלכה וכיון שכן למה לא הקשה השואל עצמו מגובה המזבח שלא עשאו שלמה כשל משה שהיא קושית הרא"ם עצמה שהרי אין לה תירוץ אלא בהלכה שבאה על זה והלכה זו לא ידעה השואל כנזכר, ויש עוד להוכיח מעומק הסוגיא כי לא היתה הלכה בזה ודברי הרב שלא בדקדוק:

ואני אומר כי אין קושית רמב"ן מהמזבח שהיה עשרים על עשרים ולא קושית רא"ם מהגובה קושיא, והרי לפניך ברייתא ערוכה בפרק קדשי קדשים (זבחים ס"ב.) וזה לשונם תנו רבנן קרן וכבש ויסוד וריבוע מעכבין מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אינם מעכבין וקאמר בש"ם מנא הני מילי דאמר קרא המזבח לעכב עד כאן. הרי כי מזבח עצמו שעשה משה יכול היה לעשותו מעשרים על עשרים והגובה גם כן יכול היה לעשותו יותר מג' אמות ואם כן מה מקום לקושית הרב ממזבח שעשה שלמה כי הקדוש ברוך הוא גילה כי אין מעכב גובה ורוחב ואורך, וגם הרא"ם ז"ל נעלם מעיניו דברי הברייתא וחשב כי לא היה משה יכול לעשות המזבח ביותר משיעור זה וגם הגובה צריך שיהיה ה' על ג' גובה ולא על יותר והוצרך לתרץ ב' התירוצים הכחושים. והנה שתלתי לך עץ שתול על מים ותחזק בו בל תמוט כי אומרו וכן תעשו הוא על דברים המעכבין במזבח מדבר שהם קרן וכבש ויסוד וריבוע כדקתני בברייתא וגם שלא יפחות מחמש אמות רוחב וה' אמות אורך כמו שאמרו שם בפרק קדשי קדשים ובלבד שלא יפחיתנו ממזבח שעשה משה:

אלא שנשאר לנו לדעת שאר הפרטים שבמשכן היו לעיכובא ובבית עולמים לא היו מעכבין ואדרבה כתב רמב"ם בפ"א מהלכות בית הבחירה שאין בונים אלא באבנים או בלבנים. והנה הבינותי בכל מה שכתב רמב"ם במשפטי בית אלהינו ואראה כי בג' כלים כתב שצריך שיהיו כמות כלים שעשה משה במדבר ממש והם השלחן והמנורה ומזבח הזהב וכן מפורש בפרק שתי הלחם אבל שאר כלים וצורת הבית אין לקחת שיעור לדורות ממעשה משה במדבר, ולפי זה היה נראה לומר כי לא באה מצות וכן תעשו לדורות אלא בכלים ואין זה אמת כי בגמרא דרשוהו לענין קידוש העזרה וזה יגיד שגם על הבית באה המצוה לדורות, ועוד גם בכלים רואני שעשה שלמה כרובים שניים ומשונים הרבה מכרובים שעשה משה (מ"א ו') וכמה שנוים היו בשאר הכלים:

והנה בהשכלה מועטת בענין אין שום קושיא כלל, כי יש לדעת כי כל בנין הבית והכלים לא עשאם שלמה כפי אשר נראה בעין שכלו לפאר אלא על פי נביא וגם הנביא הגיד כי לא דברי נבואתו הגיד אלא דברי קבלתו דכתיב בדברי הימים (א' כ"ח) ויתן דוד לשלמה בנו תבנית האולם וגו' ותבנית כל אשר היה ברוח עמו וגו' הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית וגו', וכתיב עוד (רש"י שם) אשר היה ברוח עמו כאשר הראהו שמואל הרואה, ואמרו ז"ל באגדת שמואל (מדרש שמואל פט"ו) רבי ירמיה בשם ר"ש כו' בית המקדש מסרה הקדוש ברוך הוא בעמידה למשה ומשה מסדה ליהושע בעמידה וכו' יהושע מסרה לזקנים בעמידה דכתיב ויאסוף יהושע וגו' ויתיצבו וגו' זקנים מסרוה לנביאים בעמידה נביאים מסרוה לדוד בעמידה וכו' דוד לשלמה וכו' ואומר הכל בכתב וגו' מלמד שנתנה לידרש מיד ה' מלמד שנתנה במסורת עלי השכיל מלמד שנתנה ברוח הקודש עד כאן. הראת לדעת כי כל מה שעשה שלמה בבית היה הלכה למשה מסיני והכל כתוב בספר גלוי לדורשי תורה ברוח הקודש, וכן תמצא שכתב רש"י בפירוש דברי הימים (פסוק י"ט) וזה לשונו והכל דרש שמואל מן התורה ברוח הקודש כמו ששנינו הר הבית היה ה' מאות אמה על ה' מאות אמה דרש אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים וגו' יהיו חמש מאות על חמש מאות עד כאן. ומן הסתם יהיה כל המעשה נרמז בתורה למבינים ברוח הקודש, ולפי זה מה שאמר הכתוב וכן תעשו לדורות הם על דברים שלא בא עליהם ההפכיות בתורה כמושכל למביני מדע ברוח הקודש בזה יתנהגו על פי מעשה האמור במשכן מדבר אבל דברים שנאמרו בתורה במשפט מקדש עולמים לא תהיה להם סתירה מפסוק וכן תעשו כיון שיש לו מקום לעמוד בו בשאר הפרטים שלא באה עליהם ההלכה והבן:

ולדרך זה גם כן נרתק חבל קושית רמב"ן מעל רש"י וגם נתרפא כאבו של רא"ם בענין שיעור גובה מזבח לו יהיה שהיה גובה מזבח מדבר מעכב:

ולהיות שאמרו רבותינו ז"ל שנתנה לידרש בנינה של בית עולמים מן התורה אמרתי ליטול חלק בדרשה זו בב' וג' פרטים, וזה יצא ראשונה תחילת דבר ה' אמר ועשו לי מקדש וגמר אומר תבנית המשכן והיה צריך לומר ועשו לי משכן הא למדת כי על ב' מקדשות צוה וכמו שרמזנו בתחילת הענין ורמז מעשהו באומרו חמשים בחמשים כמו שפירש שמואל הנביא עליו השלום ואם אינו ענין למשכן מדבר תנהו ענין למקדש עולם הרמוז באומרו ועשו לי מקדש, ומעתה מאמר וכן תעשו לדורות אינו נוהג בפרט זה של שיעור תבנית הבית ועודנו במקומו לשאר דברים שדרשו ז"ל בשבועות לענין נביא וסנהדרין וכו':

עוד מצינו (מ"א ו') שעשה שלמה ב' כרובים שניים נוספים על מה שעשה משה ונמצאו ד' כרובים אשר לא צוה ה' גם משונים שינוי גדול מכרובי משה:

ונראה כי הכתוב רמזם במה שאמר (פסוק י"ח) ועשית שנים כרובים וגו' משני קצות הכפורת ועשה כרוב אחד וגו' וכרוב אחד וגו' וקשה למה הוצרך לומר ב' פעמים המעשה ועשית ועשה. עוד קשה שכל הכתוב מיותר כי מאומדו מב' קצות הכפורת מובן הוא שכרוב אחד מקצה וגו'. עוד קשה למה אמר עוד על שני קצותיו. אכן רמז ה' למעשה ב' כרובים שיעשו בבית עולמים מלבד כרובים שיעשה משה, כנגד מה שיעשה לפי שעה אמר ועשית לנוכח כי הוא יעשה במשכן, וכנגד כרובי בית עולמים שרמז בתחלת דבריו אמר ועשה לא דבר אליו לנוכח אלא כמצוה על עשיה אחרת לזמן אחר שמלבד ב' כרובים הנזכרים שהם מקצות הכפורת עוד יעשו מעשה אחר כרוב אחד מקצה מזה ואלו הם בפני עצמן כמו שכן עשאם שלמה שהיו רגליהם נוגעים בארץ ולא בקצה הכפורת, ופירוש מקצה במקום שכלה קצתו, ואולי שנתכוון בתיבת מזה לומר מלבד זה וחוזר אל הכרוב שהזכיר. ואחר כך חזר להתנות הכתוב ואמר כנגד כרובים שיעשה משה אמר מן הכפורת פירוש מגופו של כפורת תעשו את הכרובים שזכרתי בתחילת דברי שנים כרובים, וכדי שלא תטעה שחוזר אל הכרובים השניים לזה הזכיר פעם ב' תעשו שלא היה צריך לומר שכבר אמר ועשה אלא לומר כי אינו מדבר במעשה של כרובי המקדש אלא במעשה משה הוא מדבר ולזה אמר לנוכח תעשו, ועוד העיר ה' להבינך כן במה שאמר את הכרובים שלא היה צריך להזכירם כיון שבהם הוא עוסק ולא היה לו לומר אלא תעשם או תעשה אותם ומאומרו תעשו את הכרובים גילה שאינו מדבר במה שלפניו אלא במה שלפני פניו כמו שפירשנו. ואומרו על שני קצותיו פירוש צריך שיעמדו על קצה הכפורת שלא תאמר הן אמת שיהיו מגופו של כפורת אבל אפשר שירדד להם רגליהם ויעמידם בארץ ולא על כפורת הארון, לזה אמר על שני קצותיו פירוש שיהיה העמדתם על קצות הכפורת ממש מה שלא התנה כן בב' של בית עולמים:

והגם שתמצא שבמעשה שעשה בצלאל אמר הכתוב כסדר כל האמור שנראה שכל האמור בכתוב ישנו במעשה המשכן של מדבר וישבו רבותינו ז"ל טעם הכפל שלא תאמר שתעשה ב' לכל קצה וכו' יעויין שם בדברי רש"י (פסוק י"ט), והנה אם לא היה לטעם שרצה לרמוז על כרובים השניים שיעשה לעתיד לא היה לו לכתוב תחילה סתם ועשית ב' כרובים ולחזור להסיר הטעות שלא תחשוב ב' מכל צד ויאמר כרוב אחד וגו' ומתחילה היה לו לכתוב ועשית כרוב אחד מקצה הכפורת וכרוב אחד וגו' (מקצה) תעשה אותם, אלא ודאי שנתכוון לרמוז כמו שפירשתי, ופשט הכתובים במקומו מונח כי הלא תמצא מה שפירש שמואל הרואה בפסוק (כ"ז י"ח) חמשים בחמשים אין זה פשט הכתוב אלא דרשה ולא נעקר הפשט גם לדרכינו הגם שישנו לפשט הכתוב ישנה לדרשה מכח הקושיא שהקשינו בסמוך. ועוד תמצא כי כאן במצות ה' דקדק לומר תיבת ועשה לדייק מה שפירשנו בה מה שאין כן במעשה בצלאל לא אמר ויעש יספיק בהערה:

ומזבח הזהב מצינו (מ"א ז') שעשה שלמה אחר וגנז לשל משה כמפורש בדברי רבותינו ז"ל (מנחות צ"ט) שהשלחן והמנורה שעשה משה יש בו מחלוקת אם לא היו מסדרין ומדליקין (אלא) בו או גם בשאר שולחנות והמנורות שעשה שלמה היו מסדרים ומדליקין לפעמים בזה ולפעמים בזה אבל מזבח הזהב דבר מוסכם שנגנז ולא שמשו אלא בשל שלמה, וצריך לדעת למה גנז של משה:

ונראה כי התורה רמזה הדבר במה שעקרה סדר מצות מזבח הזהב ממקום שהיה ראוי לצוות עליו, כי תמצא כי מתחילה התחיל בארון שהוא פנימי פנימיים ואחר כך הכפורת ואחר כך השולחן ואחר כך המנורה ואחריהם המשכן יריעיו קרשיו עמודיו אדניו ואחריו מזבח החיצון ואחריו חצר המשכן ואחריו השמן ובגדי שרת לאהרן וקרבנות החינוך והתמידין ואחר כל זה צוה מזבח הזהב, ויש בזה הרגשה גדולה בשינוי גדול כזה, ורמז בזה שדינו משונה מכל המשכן וכליו כי המשכן וכליו הראוי לבית עולמים ישמש לבית עולמים כגון השלחן והמנורה כמו שכתבנו למעלה שהיו משמשים בבית עולמים ומי שאינו ראוי לבית עולמים כגון משכן וכלים שלא שמשו במקדש, גם מזבח החיצון שלא היה בו הקפדה אלא בריבוע ובמקדש היו צריכין לעשותו גדול לצד הצורך אבל מזבח הזהב הגם שלא תשתנה עבודתו שהוא הקטורת חצי מנה בבוקר וחצי מנה בערב אף על פי כן לא ישמש בבית עולמים ועשה אחר וגנזו לחלוטין מה שלא עשה כן בשולחן ומנורה שעשה משה שהגם שעשה עשרה של משה עולה על כולן, וענין רמיזות מעשה בית עולמים אינו אלא רמז בעלמא: (אור החיים)

 ספורנו  ככל אשר אני מראה אותך וכו'. אשכון ביניהם לקבל תפלתם ועבודתם באותו האופן שאני מראה אותך שכינתי בהר על הכפרת בין שני הכרובים עם תבנית המשכן ועם תבנית כל כליו. כי אמנם תבנית המשכן תורה על כרובים, שהם שרפים עומדים ממעל לו הנראים לנביאים, ומהם בקדש, ומהם בקדש הקדשים, בשני מחברות מחוברות בקרסים להיות לאחדים לעבודת בוראם. וכן ראוי שיהיו בישראל כל קדושיו מחוברים אל ההמון להבין ולהורות. ובקדש הקדשים נתן התורה תוך גוף מצופה זהב מבית ומחוץ כאמרם ז''ל בזה (יומא פרק בא לו) כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם. ועל אותו הגוף שהוא הארון נתן כפורת כלו זהב, מורה על צלם אלהים בלתי מחובר עמו כלל. וכן כרובים פניהם איש אל אחיו מורים על פעולת המצאת המושכל וקבלתו, וזה בהביט אל התורה, כאמרו אל הכפרת יהיו פני הכרובים ובזה הם פורשים כנפים למעלה, כאמרו ארח חיים למעלה למשכיל ובזה יתעשת האלהים לנו כאמרו ואל זה אביט: וכן תעשו. אתם כדי שאשכון בתוככם, לדבר עמך ולקבל תפלת ועבודת ישדאל, לא כמו שהיה הענין קודם העגל כאמרו בכל המקום כו' אבא אליך: (ספורנו)

 כלי יקר  וכן תעשו. פירש"י לדורות ואין זה מבואר במקרא, ולי נראה לפי שהראה הקב"ה למשה תחילה תבנית המשכן ואח"כ הראה לו תבנית כל כליו כמ"ש את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, וכשצוה לו על עושי המלאכה התחיל בכלים תחילה שנאמר ועשו ארון וגו' ואח"כ הזכיר המשכן והיה משה נבוך בדבר אם יעשו המשכן תחילה כמראה אשר ראה בהר ואח"כ הכלים, או יעשה הכלים תחילה כדרך שנזכר בציווי העשיה ע"כ נאמר וכן תעשו בוי"ו כי אילו היה אומר כן תעשו הייתי מוכרח לומר שקאי על תבנית המשכן וכליו ולא על סדר קדימה ואיחור. ומדקאמר וכן תעשו ש"מ שקודם זה הפסיק הענין וא"כ ודאי מה שנאמר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו קאי על מ"ש למעלה ועשו לי מקדש וא"כ עשיית תבניתם כבר אמור ומה אני מקיים וכן תעשו אלא שר"ל כסדר הזה תעשה תחילה משכן ואח"כ כליו, ומה שהקדים הארון זהו סדר מעלת מדריגתן קא חשיב וסוף המעשה תחילת המחשבה כי עיקר בנין זה הוא בעבור ארון ברית ה' כי שם מקום השכינה ע"כ הקדימו, ולא ידעתי מי הכניס את רש"י בדוחק זה לאמר שמשה צוה אל בצלאל לעשות כלים תחילה ואנו רואין בהפך דבריו שהרי גם בפר' כי תשא גם בפר' ויקהל בכ"מ צוה על המשכן תחילה וא"כ ודאי מה שהקדים כאן הארון הוא בעבור מעלתו על המשכן וכל כליו ומי לא ידע בכל זאת שכתר תורה הוא העולה על כולם (עיין ברכות נה.). (כלי יקר)


{י}  וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:

 אונקלוס  וְיַעְבְּדוּן אֲרוֹנָא דְאָעֵי שִׁטִּין תַּרְתֵּין אַמִין וּפַלְגָא אֻרְכֵּהּ וְאַמְתָא וּפַלְגָא פְּתָיֵהּ וְאַמְתָא וּפַלְגָא רוּמֵה: (אונקלוס)

 יונתן  וִיעַבְּדוּן אֲרוֹנָא דְקַיְסֵי שִׁיטָא תַרְתֵּין אַמִין וּפַלְגָא אוּרְכֵּיהּ וְאַמְתָא וּפַלְגָא פּוּתְיֵהּ וְאַמְתָא וּפַלְגָא רוּמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועשו ארון. כמין ארונות שעושים בלא רגלים, עשוים כמין ארגז שקורין אישקרי"ן, יושב על שוליו: (רש"י)

 אבן עזרא  ועשו. בעבור שאמר בתחלה ועשו לי החל ככה. ועשו ארון ולא ידענו אם זאת המדה בחוץ או בפנים. והנה אם היא בחוץ יהיה עבר הארון מצופה מבית ומחוץ מב' העברים חצי אמה. עד שתהיה מדת כל לוח הברית אמה אורך ואמה רוחב. ואם אמרנו שגם הקומה חצי אמה תהיה כל אבן כבדה מאד אולי נתן השם כח רב לידי משה שהיו כבדים להוריד לוח אבן ביד אחת. וכ' משני עבריהם. אולי כן היה. כי הלוח הוא גוף מעוקב שיש לו ששה עברים. וככה כתוב כי ג' ארונות היו. ויש לתמוה על הכבדות. ועוד כי עובי הכפרת טפח. ועוד כי ראינו שלא היה זהב התנופה רק פחות מן חלק אחד מג' אלפים וארבע מאות מהזהב שהניח דוד. והנה הכרובים היו עצי שמן גם מזבח הקטורת לא היה כולו זהב והיה שוה לפי הסברא כי הציפוי למרא' העין הוא ומעט הזהב יכנס בציפוי הלא כי הקרשים והבריחים והשלחן ומזבח הקטורת כלם מצופים ואין דבר שיהיה זהב כלו רק המנורה ואחר שעשו הארון זהב מה צורך לעץ. ויוכיח על הציפוי. כי הנה האולם והבית צפה שלמה זהב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ועשו ארון. יחזור אל בני ישראל הנזכרים למעלה, ואחרי כן וצפית אותו (פסוק יא), ויצקת לו (פסוק יב), וכולן בלשון יחיד, כי משה כנגד כל ישראל (מכילתא יתרו א). ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון בעבור שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולם לתורה. וכן אמרו במדרש רבה (שמות לד ב) מפני מה בכל הכלים כתוב ועשית, ובארון כתיב ועשו ארון, א''ר יהודה בר' שלום אמר הקב''ה יבאו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה. והעסק, שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר: (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ועשו ארון. בכולם כתיב ועשית חוץ מבארון דכתיב ועשו שכל הכלים עשה שלמה כיוצא בהן חוץ מארון: ארון אותיות אורן שיש בה אורן של ישראל ואותיות נורא כי הוא אש אוכלה. ארון בגימ' נזר שכתר תורה עולה על כל הכתרים לכן כתיב ועשית עליו זר זהב ובשלחן כתיב ועשית לו לומר שכתר תורה עולה על שאר הכתרים: אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו. כל מדותיו היו שבורות בחצאי אמות ללמד שכל מי שלומד תורה צריך לשבר ולהשפיל עצמו: ועשו ארון. י' פרשיות מתחילין בעשייה כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם: (בעל הטורים)

 אור החיים  ועשו ארון. טעם שבארון שינה ה' את דברו הטוב מכל הכלים שבכולם אמר ועשית שולחן ועשית מנורת וגו' ואת המשכן תעשה ועשית את המזבח עצי וגו', וגם בפרטי הארון עצמו גמר אומר בנוכח דכתיב וצפית אותו ויצקת לו ועשית בדי וגו', אולי שרמז שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל ואין מציאות בעולם יכול עשות כל עקרי התורה וזה לך האות אם הוא כהן הרי זה אינו מקיים נתינת כ"ד מתנות כהונה ופדיון בכור וכו' ואם הוא ישראל הרי אינו יכול לקיים מצות עשה שבהקרבת הקרבנות ודיניהם אשר רבו מצות עשה שבהם וכן לוי ובכללות כל ישראל יקיימו כללות עקרי התורה, לזה אמר ועשו לשון רבים, ובשאר פרטי תיקוני הארון אמר לשון יחיד כי לתקן כלי התורה שהם לומדיה ועמליה והכנותיה יכולין להתקיים מאדם אחד:

עוד אולי שקדם לדבר לו בלשון זה לגלות לו על כל המעשה שהגם שמדבר עמו לנוכח לא אליו בא המצוה אלא לזולת שהם חכמי לב כמו שבאר אחר כך ומכנה הדבר אליו לפי שהוא המצוה לישראל. עוד לפי מה שאמרו ז"ל (רש"י פ' עקב) כי ארון עץ עשה משה ושם שם הלוחות תיכף בירידתו מן ההר עד שעשה בצלאל הארון שהונחו שם לעולם, וכן אמר בפרשת עקב (דברים י' א') ועשית לך ארון עץ דקדק לומר לך פירוש אין פירוש ועשית כשאר ועשית אשר צויתיך במעשה משכן ועשית שולחן ועשית מנורת ועשית מזבח וכולן לא עשאן אלא בצלאל, דבר זה לך אני מצוה לעשות, וכן עשה דכתיב (שם ג') ואעש ארון עצי שטים וכתיב (שם ה') ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי, אשר על כן אמר כאן ועשו פירוש מלבד מה שתעשה אתה שהוא לפי שעה עוד יעשו העושים, ומנכסי נדבת המשכן, ואם היה אומר ועשית היה סובר משה לדון ממה שגילה לו בארון שלפי שעה שיהיה משלו גם את זה יהיה הדבר כן, או יחשוב שיהיה אותו ארון עצמו שכבר עשה, לזה אמר לא כן הוא ועשו וגו', ובשאר מעשים שלא היה מעשה זולת האמור דבר הכתוב כדרכו ועשית (לו) לומר שהזכות מכונה למשה הגם שאחרים עושים: (אור החיים)

 כלי יקר  ועשו ארון עצי שטים. במעשה המשכן וכל כליו ודיני עשייתם. כבר נמצאו פרטי דיניהם בתלמוד עליהם אין להוסיף וממנו אין לגרוע ולא נשאר לנו לחדש בהם דבר, כ"א במה שהסכימו עליו כל המפרשים לעשות בהם רמזים על ענינים נסתרים או נגלים כי לא יתכן לומר שכל פרטים אלו היו בלא כוונה ועל דרך זה הלכו רוב המחברים לעשות בהם רמזים איש לפי שכלו זה אומר בכה וזה בכה, ואפילו רש"י שכל דבריו פשוטים מ"מ במקום שמצא לדרוש קרוב לפשוטו לא הניח מלבארו שכן בפר' זו פירש מזבח נחושת לכפר על מצחת נחושה וכן י"ב עינות מים וע' תמרים (שמות טו.כז) פירש כנגד י"ב שבטים וע' זקנים, ע"כ לא אחשוך גם אני מלומר מה שתעלה מצודת שכלי להוסיף קצת על אותן רמזים שדברו בהם המפרשים בשני פרשיות אלו תרומה תצוה, וטרם בואי לדבר בהם אומר בדרך כלל על ג' ראשי כלים אשר עליהם נעשה זר זהב והם ארון שלחן ומזבח ורז"ל אמרו (יומא עב:) שהם כנגד ג' כתרים כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות והבט ימין וראה כי ג' כלים אלו היו חלוקים במדות האמות כי הארון היו כל אמותיו שבורות והמזבח היו כל אמותיו שלמות והשלחן היו מקצתן שבורות ומקצתן שלמות הלא דבר הוא.

והקרוב אלי לומר בזה, לפי שאמרו החכמים, במעלות, הבט למעלה ממך כי עי"ז ידמה בנפשו כי הוא חסר מן שלימות ולא הגיע למדריגת חבירו ויבא להתקנאות בו ויוסף על שלמת חכמתו כי קנאת סופרים תרבה חכמה. אבל בעניני העה"ז, דהיינו כל הצלחות הגופניות כעושר וכבוד יסתכל במי שהוא למטה ממנו ובסבה זו ישמח בחלקו בראותו כי יש לו רב יותר מן הרבה אנשים. וכמו שאמרו המתפלל יתן עיניו למטה ולבו למעלה (יבמות קה:) זה המתפלל על צרכי הנפש והגוף יתן לבו הרואה הרבה חכמה ודעת במי שהוא למעלה ממנו ויתפלל אל ה' להטות לבבו אל החכמה שיגיע בה למעלת השלמים שכן שלמה לא שאל מעם ה' כ"א שיתן לו לב שומע, ועיניו הרואות בחמדות הגוף המוחשות יתן במי שהוא למטה ממנו במדריגה ואז ישמח בחלקו ולא יבקש על רבוי עושר שכן שלמה אמר (משלי ל.ח) רש ועושר אל תתן לי. וע"כ היו כל אמות הארון שבורות להורות שכל אדם ידמה בנפשו כאילו הוא חסר מן שלימות החכמה וצריך למדוד עדיין למלאת חסרונו כי כל אמה חסירה מורה על דבר חסר הצריך שימלאו חסרונו כך עיקר החכמה מאין תמצא (איוב כח.יב) ממי שחושב את עצמו לאין וחסר אבל לא במי שהוא חכם בעיניו הטועה בעצמו לאמר שכבר הגיע אל תכליתה כי איזהו חכם הלומד מכל אדם (אבות ד.א) החושב שהוא חסר מן החכמה והוא צריך עוד להתלמד, וכן בידיעת מציאת הש"י אמרו (בחינת עולם יג.מה) תכלית הידיעה שנדע שלא נדעך, וע"כ היו כל אמות הארון שבורות באורך וקומה ורוחב כנגד ג' דברים העומדים כנגד משיגי החכמות והם, קוצר דעת המשיג, ועומק המושג, ואורך ההצעות, כי הקומה היינו העומק כי עמוק הדבר מי ימצאנו והוא עומק המושג, והרוחב עומד כנגד קוצר דעת המשיג, והאורך היינו אורך ההצעות. וכמ"ש (איוב יא.ח) עמוקה משאול מה תדע וכתיב (שם יא.ט) ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים.

אבל השלחן המרמז לכתר מלכות, ולכל הצלחות האנושיות אשר ישראל זוכין להם משלחן גבוה, היו אמותיו קצתם שלימות כי כל משכיל ישמח בחלקו וידמה בנפשו כאלו יש לו כל ואינו חסר לנפשו מאומה שכן יעקב אמר יש לי כל (בראשית לג.יא) אמנם קצתם היו שבורות להורות שלא ישלים האדם תאותו מכל וכל ולא יתן אל החומר כל אות נפשו אלא צריך שישבור תאותו כי מטעם זה נזכר לשון שבירה אצל הלחם כמ"ש (שם מג.ב) שברו לנו מעט אוכל. וכתיב (ויקרא כו.כו) בשברי לכם מטה לחם. ויתבאר זה עוד בסמוך בפר' השלחן. אבל מזבח הקטורת היו כל אמותיו שלמים וכן מזבח העולה כי ענין שניהם להשלים את האדם החסר מצד מעשיו כי כל הבא לכפר על האדם משלים חסרונו, כי מזבח העולה מכפר על גוף החוטא ע"י הקרבת גופות של הבעלי חיים ומזבח הקטורת מכפר על הנשמה ורוח אלהים העולה היא למעלה כעשן הקטורת וע"כ היו כל אמות ההם שלמות ואחר הצעה קטנה זו נבאר בפרטות ענין המשכן וכליו.

ועשו ארון. מה שנאמר בכולם ועשית וכאן נאמר ועשו, אמרה התורה הכל יבואו ויתעסקו בארון כדי שיהיה לכולם חלק בתורה כי כתר תורה הפקר לכל. דבר אחר לפי שנאמר (משלי ג.יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. ללומדיה לא נאמר אלא למחזיקים בה רמז למחזיקים ידי לומדי תורה ובהיות שלא כל אדם מוכן לת"ת ומ"מ יש צד בכל אדם שיכול להיות שיהיה חלקו בתורה כי אף אם אינו מוכן ללמוד מ"מ יכול הוא להחזיק ידי לומדיה ונחשב לו כאילו הוא למדה כיששכר וזבולון. לכך נאמר ועשו ארון עצי שטים כי מצד היות בארון העץ המרמז על כי עץ חיים היא למחזיקים בה ע"כ הכל יכולין לעשותה לכך נאמר ועשו כי זה דבר שהכל יכולין לעשותו ויכול להיות שזהו דעת רבי יוחנן שאמר במסכת (יומא עב:) מכאן לת"ח שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו.

ואחר כך אמר וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו. בעשיית עצי שטים אמר ועשו, ובצפוי הזהב אמר וצפית, כי הכל יכולין להחזיק ידי לומדי התורה הרמוז בעץ אבל אין הכל יכולין לעמוד על הנגלה והנסתר שבתורה הרמוז באמרו מבית ומחוץ תצפנו וכן אין הכל תוכם כברם כמו שיתבאר, וקרוב לומר שלכך נעשה הארון עצמו מעץ כי כל עץ עושה פרי וזה רמז לשכר טוב אשר יש לעוסקים בתורה כמ"ש (משלי כז.יח) נוצר תאנה יאכל פריה. וזה דבר שהכל נכספים אליו ולכך נאמר ועשו ארון עצי שטים אבל ציפוי זהב מבית ומחוץ המרמז על עצם המעשה אין כל אדם שוין בזה והוא מיוחד למשה ולאנשי סגולה אשר כערכו לכך נאמר וצפית. והנה הצפוי נזכר ב"פ כדי להבדיל בית מחוץ כי מתחילה אמר וצפית אותו זהב טהור מבית. ואח"כ אמר ומחוץ תצפנו ולא הזכיר זהב טהור מחוץ אע"פ שבלי ספק היה הכל מזהב טהור מ"מ לא הזכיר זהב טהור אצל החוץ כי כל אומן דרכו להדר את הכלי מבחוץ יותר ממה שמהדרו בפנים מפני הרואים, ועל כן לא הוצרך להזכיר זהב טהור כ"א אצל מבית אבל מחוץ אין אני צריך להזהירך שיהיה הצפוי גם כן מן זהב כי ק"ו הוא מן הפנים ולהורות נתן בלבם שכמוהם יהיו עושיהם כי כל לומדי התורה צריכין ביותר אזהרה על טהרת הלב הפנימי שאינו נראה בלתי לה' לבדו אבל על חיצונם אין צריכין כל כך אזהרה כי כל אדם דרכו להדר את עצמו כדי למצוא חן בעיני אדם.

ד"א לכך לא הזכיר זהב טהור אצל החוץ, כדי שנלמוד מזה שכל מה שהאדם עושה כדי להדר את עצמו בעיני אלהים הוא ודאי טהור בהחלט אבל כל מה שהוא מראה חיצונו טהור אינו טהור בהחלט כי יכול להיות שהוא עושה כן מפני הרואים ולבו בל נכון עם ה'. ד"א לפי שנקיון פנימי הקב"ה מקבלו כשהוא טהור המחשבות, אבל לטהר את עצמו מבחוץ הוא דבר קשה מאד, כי מדרך בני עמנו לדון את כל אדם לכף חובה כי מי לנו גדול ממשה ויחפאו עליו דברים וחשדוהו במה שאין בו ואם בארזים נפלה חץ שחוט לשונם מה יעשו אזובי קיר. ד"א מבית ומחוץ רמז לנגלה ונסתר שבתורה וידוע שהנסתר יש בו יותר טהרה וקדושה מן הנגלה על כן לא הזכיר טהור כ"א אצל מבית.

והנה מקום אתי לפרש עוד מבית ומחוץ, ע"ד שמצינו במסכת (מו"ק טז.) רבי גזר לתלמידיו שלא ישנו בשוק כו' ומסיק שם והכתיב (משלי א.כ) חכמות בחוץ תרונה אמר רבא כל העוסק בתורה בפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ, ולפי זה יש יותר שלימות בתורת הבית מבתורה שנשנית בחוץ על כן הזכיר זהב טהור מבית ולא הזכיר זה אצל החוץ, ואולי שמטעם זה הקדים כאן בית לחוץ כי התחיל בזהב טהור מבית ומשם נלמד גם אל החוץ כך העוסק בתורה בבית משם יתפשט הדבר לראש כל חוצות.

ועשית עליו זר זהב סביב. ארז"ל (יומא עב:) שזה רמז לכתר תורה ובשלחן ובמזבח נאמר ועשית לו לפי, שכתר כהונה ומלכות הוא לאנשים מיוחדים כי אין כהונה כ"א למי שהוא מזרע אהרן ומלכות לזרע דוד לכך נאמר לו אבל כתר תורה הפקר לכל לכך לא נאמר לו, ונקט לשון זר להורות שהמשתמש בכתרה של תורה דינו כזר הקרב יומת וכן כתר כהונה נאמר בה (במדבר יח.ז) והזר הקרב יומת וכן כתר מלכות זר וכתר לזרע דוד וזר לזרים.

ומה שנאמר אמתים וחצי ארכו וגו'. כבר אמרנו שהיו כל האמות שבורות כדי שכל אדם ידמה בנפשו כאילו הוא חסר ולא בא עד תכלית החכמה, ורז"ל אמרו (אבות ו.ו) שהתורה נקנית במ"ח מעלות רמז לדבר ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי סוף תיבות עולה קנ"ו ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו ס"ת עולה מ"ח כאילו אמר קנו התורה במ"ח דברים, ובא הרמז באמות שבורות לפי שרוב הדברים שקנין התורה תלוי בהם תלוין במדת הענוה כי הוא יסוד ומקור לכל אותן מ"ח דברים וכן האמות שבורות מורים על לב נשבר ונדכה והוא עניו ושפל ברך, ויכול להיות שמטעם זה גזר רבי שלא ישנו בשוק כו' כדי שלא ירגילו את עצמם ללמוד מחמת יוהרא כדי להתהדר בפני הרואים כמנהג דורינו שרוב הלומדים דרכם להתפאר ולמען הרבות חריפתם ופלפולם ברבים.

יג) ועשית בדי עצי שטים. הם נושאי הארון כי בהם אחזו הארון והיה לו לומר ועשית בדים אלא שכפי הרמז ירמוז לט"ז גברי הקורין בתורה בשבת ובשני וחמישי כמספר בדי זה"ש וצפית אותם זהב היינו יום ז' ויום ה' ויום ב' דוגמא לזה פירשנו בעוללות אפרים מאמר רס"ט בקצב אחד שהיה לו שלחן של זהב משאוי ששה עשר בני אדם כו'. ולא יסורו הבדים כי ברית כרותה אמר ה' לא ימושו מפיך ומפי זרעך וגו' וכמ"ש (יהושע א.ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך.

יז) ועשית כפורת. כסוי מלמעלה רמז שצריך לכסות סודות התורה שלא לגלותם ברבים כי דברים שכסה עתיק יומין אל תגלה אותם וכמ"ש (משלי יא.יג) ונאמן רוח מכסה דבר. וכתיב (שם כה.ב) כבוד אלהים הסתר דבר. ושני כרובים בדמות מלאכים שנקראו כרובים ובדמות ילדים קטנים להורות שאם הרב דומה למלאך ה' צבאות והוא נקי מן החטא כתינוק בן שנה אז יבקשו תורה מפיהו, וצריך להיות נקי מאלהים ואדם, כי לצאת ידי שמים היו הכרובים פורשי כנפים למעלה ולצאת ידי הבריות היו פניהם איש אל אחיו המורה גם אל השלום הניתן לאוהבי התורה והיו יחדיו תואמים בשלום וריעות, אל הכפורת יהיו פני הכרובים שכל מגמת פניהם יהיה אל התורה שבארון לא כאותן אשר המה חכמים בעיניהם ודורשים לכבוד עצמם ולא לכבוד התורה.

כב) ונועדתי לך שם. כי אין להקב"ה בעולמו כ"א ד' אמות של הלכה (ברכות ח.) ובמקום שהשלום מצוי כי שם אין לומדין לקנטר ומשם היה הקול נכנס אל אוהל מועד כמו שפירש"י (במדבר ז.פט) לפי שהארון נושא לכל הכלים המקודשים ועל ידו יחול השפע האלהי על כולם וכבר מצינו (סוטה לה.) שהיה הארון נושא את נושאיו, והוא כדמות רמז למחזיקים בידי לומדי התורה נראים נושאות והם נשואות מן לומדי התורה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ועשו ארון. בכלהו כתיב ועשית וכאן כתיב ועשו לפי שהכל חייבין להתעסק בו מפני כבוד התורה שבתוכו וק"ו לתלמידי חכמים שבני עירם מצווים לעשות מלאכתן כדי לכבדם והכי איתא ביומא פרק בא לו ועשו ארון מכאן לת"ח וכו'. מבית ומחוץ תצפנו. אמר רבא כל ת"ח שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם. ועוד צוה הקב"ה לכל ישראל להתעסק בו כדי שיהו כלן מקבלין שכר התורה המונחת בו שם: (דעת זקנים)


{יא}  וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב:

 אונקלוס  וְתֶחֱפֵי יָתֵהּ דְהַב דְכֵי מִגָו וּמִבָּרָא תַּחֲפִנֵהּ וְתַעְבֵּד עֲלוֹהִי דֵּיר דִדְהַב סְחוֹר סְחוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַחְפֵּי יָתֵיהּ דְּהַב דְּכֵי מִגֵּיו וּמִבָּרָא תַחֲפִינֵיהּ וְתַעֲבֵיד עֲלוֹי דֵּיר דִּדְהַב חֲזוֹר חֲזוֹר: (תרגום יונתן)

 רש"י  מבית ומחוץ תצפנו. שלשה ארונות עשה בצלאל, ב' של זהב וא' של עץ (יומא עב:), וד' כתלים ושולים לכל אחד, ופתוחים מלמעלה, נתן של עץ בתוך של זהב, ושל זהב בתוך של עץ, וחפה שפתו העליונה (ק) בזהב, נמצא מצופה מבית ומחוץ: זר זהב. כמין כתר מוקף לו סביב, למעלה משפתו, שעשה הארון החיצון גבוה מן הפנימי, עד שעלה למול עובי הכפורת ולמעלה הימנו משהו, וכשהכפורת שוכב על עובי הכתלים, עולה הזר למעלה מכל עובי הכפורת כל שהוא, והוא סימן לכתר תורה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) וא"ת מנא ליה לרש"י דלמא לא היה רק אחד והיה מצופה מבית ומחוץ בזהב כדרך שהצורפים עושים (מהר"ן) וי"ל דבפרשה זו של עשיית הארון שהיו מונחין בו הלוחות יש בו כל אותיות של אל"ף בי"ת לפי שבלוחות יש כל התורה ולכך רומז בפ' זו האל"ף בי"ת שהוא כל התורה לבד מן הגימ"ל שאין בו ומאי טעמא אין בו גימ"ל אלא ודאי לא צריך לרמז הג' לפי שהארון עצמו היה ג' אי נמי לכן כתב הקרא תצפנו יתירה שאחר כך תצפה שפתו העליונה כלומר ג' ארונות היו והיה נותנן זה לתוך זה וממילא היה מצופה מבית ומבחוץ לבד שפה העליונה ואח"כ היה מצפה את שפתו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  זר זהב. מגזרת ארחי ורבעי זדית: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  זהב טהור מבית ומחוץ. ב' דזהב עם טהור מבית ומחוץ בגי' הנה החכם יהיה תוכו כברו: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  וצפית. ראוי היה הארון להיות זהב כולו אלא לפי שיהיה נישא בכתף ויכביד יותר מדאי ואע"ג דאמרינן נושאיו נושא לפי שעה היה וקשיא לי א"כ למה נענש עוזא וצ"ע וכן מצינו במזבח הזהב שצוה הקב"ה לעשות מעצי שטים ולחפות זהב וכן מזבח הנחשת לפי שהיו נושאין בכתף ולא יכביד על הנושאים: ועשית עליו זר זהב. נראה שאינו אלא לנוי כמין כתר והוא רמז לכתר התורה וכן משמע ביומא פרק בא לו שלש זרין הן זר הארון שהוא לכתר התורה וזר השלחן סימן לכתר מלכות וזר המזבח רמז לכתר כהונה כתר כהונה בא אהרן ונטלה כתר מלכות בא דוד ונטלה כתר תורה מונח ועומד וכל שרוצה ליטול יבא ויטול: (דעת זקנים)


{יב}  וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית:

 אונקלוס  וְתַתִּיךְ לֵהּ אַרְבַּע עִזְקָן דִדְהַב וְתִתֵּן עַל אַרְבַּע זִוְיָתֵהּ וְתַרְתֵּין עִזְקָן עַל סִטְרֵהּ חַד וְתַרְתֵּן עִזְקָן עַל סִטְרֵהּ תִּנְיֵתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַתִּיךְ לֵיהּ אַרְבַּע עִזְקַן דִּדְהַב וְתִתֵּן עַל אַרְבַּע אִיזְתַוְודוֹי וְתַרְתֵּין עִזְקַן עַל צִיטְרֵיהּ חָד וְתַרְתֵּין עִיזְקַן עַל צִיטְרֵיהּ תִּנְיָינָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויצקת. לשון התכה כתרגומו: פעמותיו. כתרגומו זויתיה. ובזויות העליונות סמוך לכפורת היו נתונים, שתים מכאן ושתים מכאן לרחבו של (ר) ארון, והבדים נתונים בהם, וארכו של ארון מפסיק בין הבדים אמתים וחצי בין בד לבד, שיהיו שני בני אדם הנושאין את הארון מהלכין ביניהם, וכן מפורש במנחות (צח:) בפרק שתי הלחם: ושתי טבעות על צלעו האחת. הן הן ד' טבעות שבתחלת המקרא, ופירש לך היכן היו, והוי"ו זו יתירה היא, ופתרונו כמו שתי טבעות, ויש לך לישבה כן, ושתי מן הטבעות האלו על צלעו האחת: צלעו. צדו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) אבל אי הוה ב' מכאן וב' מכאן לארכו של ארון לא היו יכולין שני בני אדם הנושאין לילך זה בצד זה לפי שלא יהיה ביניהם אלא אמה וחצי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  פעמותיו. חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי פעם שהוא זוית רק מל' רגל. רגלי עני פעמי דלים. וישם לדרך פעמיו.מה יפו פעמיך ורבים ככה. ע''כ הוצרכתי לפרש כי רגלים היו לארון. כי דרך בזיון הוא שישב הארון בארץ. ועוד מה טעם לומר ושתי טבעות זהב בתוספת הוי''ו. ואילו היו הראשונות היה כתוב שתי טבעות. להודיע שהם ארבע טבעות זהב שהזכיר כמשפט הלשון. ויש מחכמי דורינו שהבין זה ואמר כי הבדים היו מושמים בארון בטבעות שהיו על הפעמונים. וכאשר יצטרכו לשאת את הארון יוסרו מהטבעות השפליות ויושמו בטבעות העליונות. וכן כתוב ושמו בדיו. ולפי דעתי שהבדים אחר שהושמו בטבעות העליונות לא הוסרו משם. כי כן כתוב לא יסורו ממנו. ופירוש ושמו בדיו על הכהנים שהיו משימים בדי הארון בכתפות הקהתים וכאשר הושם הארון בדביר הוצרך להיותו סמוך אל הקיר שיסוכו הכרובים על הארון ועל בדיו. על כן האריכו קצה כל אחד מהבדים. וזהו ויאריכו הבדים והנה הד' הטבעות השפלים היו ליופי ותפארת כמשפט הארונים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ארבע פעמותיו. כתרגומו, ארבע זויתיה, ובזויות העליונות סמוך לכפרת היו נתונין. ושתי טבעות על צלעו האחת, הן הן ארבע טבעות שבתחלת המקרא, ופירוש הכתוב ושתים מן הטבעות האלו על צלעו האחת. כך פירש רש''י, ויפה פירש. אבל לא ידעתי למה אמר שבזויות העליונות סמוך לכפרת היו הטבעות, שהכובד היה יתר מאד, ועוד כי דרך הכבוד הוא שיהיה הארון נשא וגבוה למעלה על כתפות הכהנים:

ור''א אמר חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי ''פעם'' שיהא זוית, רק רגל, מה יפו פעמיך (שה''ש ז ב), רגלי עני פעמי דלים (ישעיה כו ו), על כן הוצרכתי לפרש כי רגלים היו לארון. ופירש כי הם שמונה טבעות, ד' תחתונות לשאת אותו בהם, והעליונות היו ליופי. ואין דבריו נכונים כלל. אבל אם כדבריו שהפעם רגל, יצוה הכתוב שיהיו הטבעות בזויות התחתונות אשר הארון יושב בהן, ויקרא הצדדים התחתונים רגלים. כי לשון הקדש יתפוש כל הצורות לדמות האדם, ויאמר לכל דבר לעליונו ראש ולצד התחתון רגל:

וזה באמת כך הוא, שבזויות התחתונות היו הטבעות, והארון נשא למעלה, כמו שפירשתי למעלה. אבל לפי דעתי אין פעם רגל, אבל הוא שם הפסיעה, מה יפו פעמיך (שה''ש ז ב), פסיעותיך, כענין שנאמר בתלמוד (ע''ז יח.) כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו, וכן מדוע אחרו פעמי מרכבותיו (שופטים ה כח). ואמר הכתוב בכאן ''פעמותיו'' לפסיעות הכהנים הנושאים אותו, רמז שני דברים, שיהיו הטבעות בזויות למטה ממש סמוכים למושב הארון, ושיהיה כל ארכו של ארון מפסיק בין שתי הטבעות, כי הארון ארכו למזרח, והטבעות שנים בצפון אחד בראש המזרחי ואחד במערבי, ושנים בדרום, ופעמי הכהנים הולכים בין טבעת לטבעת, ולפניהם. ובמשנת המשכן שנו ארבע טבעות של זהב היו קבועות בו, שתים בצפונו ושתים בדרומו, שבהם היו נותנין את הבדים ולא היו זזים משם לעולם וכו',: (הרמב"ן)

 ספורנו  פעמותיו. זויות שוליו: ושתי טבעות על צלעו האחת. הצד הארוך יקרא צלע. צוה אם כן שארבעתם תהיינה על ד' זויות השולים, וצוה גם כן שלא תושמנה על הצדדים הצרים, אבל תושמנה על הארוכים הנקראים צלעות, שתים מהן על צלעו האחת ושתים מהן על השנית: (ספורנו)


{יג}  וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד אֲרִיחֵי דְאָעֵי שִׁטִּין וְתַחֲפֵי יָתְהוֹן דַהֲבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד אֲרִיחֵי דְקֵיסֵי שִׁיטָא וְתַחֲפֵי יַתְהוֹן דַּהֲבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בדי. מוטות: (רש"י)


{יד}  וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם:

 אונקלוס  וְתָעֵל יָת אֲרִיחֲיָא בְּעִזְקָתָא עַל סִטְרֵי אֲרוֹנָא לְמִטַל יָת אֲרוֹנָא בְּהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְהַנְעַל יַת אֲרִיחַיָא בְּעִזְקָתָא עַל צִיטְרֵיהּ אֲרוֹנָא לְמֵיטוֹל יַת אֲרוֹנָא בְּהוֹן: (תרגום יונתן)


{טו}  בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ:

 אונקלוס  בְּעִזְקְתָא דַאֲרוֹנָא יְהוֹן אֲרִיחַיָא לָא יְעִדוּן מִנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּעִיזְקָתָא דַאֲרוֹנָא יְהוֹן מַחְתָן אֲרִיחַיָא לָא יַעֲדוּן מִנֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא יסורו ממנו. (ש ) לעולם (יומא עב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) מדכתיב בתחלה בטבעות הארון יהיו הבדים למה ליה למכתב אחר כך לא יסורו ממנו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בטבעות. שהם על צלעות הארון: ונתת. הלוחות הם העדות כאילו הם כמו שטר כתובה. והם לוחות הברית והעד הנאמן ויקח ויתן את העדות אל הארון. ועוד כי לא כ' משה ספר תורה. וספר התורה שמוהו הכהנים מצד ארון ברית ה' מחוץ. ועוד כתיב אין בארון רק שני לוחות אבנים. ומחלוקת היא. יש לשאול הנה הכתוב אמר למשה ונתת אל הארון הלוחות אשר אתן אליך וכתוב ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו והנה שברם ולא מלא מצות השם. ויש להשיב אולי בעבור זה אמרו חכמינו כי שברי הלוחות הן מונחים בארון. ואין הכתוב מכחיש דבריהם כי הראשונים והאחרונים לוחות הברית הם. ועוד נוכל להשיב כי הכתוב לא דבר רק על הלוחות השניות. ואין טענה ממלת אשר אתן אליך. כי הנה כתוב גם עליהם ויתנם ה' אלי. ועוד הנה לא מצאנו שיאמר השם למשה שיעשה הארון וישם שם הלוחות הראשונות כי השם יודע כי ישברם משה רק אמר על הלוחות שפסלם משה ועשית לך ארון עץ. וקדמונינו אמרו כי אין זה הארון שעשה בצלאל ונכון הוא. ועל דרך הפשט אינו רחוק בעיני. כי על הארון שעשה בצלאל ידבר וכן כתוב ועשו ארון עצי שטים. ואין טעם לשאול אנה היו מושמים אלה הלוחות עד שהוקם המשכן כי אין צורך להזכיר זה והוצרכתי לפירוש הזה בעבור שהזכיר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי והנה אם אמרנו כי יספר המעשה כאשר היה אע''פ שלא נדע טעם. למה יזכיר זה. והנה מה נעשה בכתוב אח''כ. ויהיו שם כאשר צוני. וזה לאות כי ידבר על הלוחות ששם משה בארון הברית והם שם עד היום הזה וזה טעם ויהיו שם עד היום הזה. גם לאות ולעד כי ספר התורה לא היה בארון כי בתחלה שם הלוחות בארון. ואחר כן הכפורת עם הכרובים. והנה שכן הכבוד על הכרובים וכתוב יושב הכרובים. א''כ איך ישים משה ספר התורה בשנת הארבעים בתוך הארון אם לא יסיר הכפורת עם הכרובים מעל הארון ואין צורך לכל זה: (אבן עזרא)

 אור החיים  לא יסורו ממנו. טעם שהוצרך לומר ממנו ולא הספיק לומר לא יסורו והענין מובן שממנו הוא, אפשר שנתכוון לומר שאין צריך שיהיו מהודקין ממש שלא יזוזו מתחילתם לסופם בטבעות עצמם אלא שלא יסורו מהארון היא ההקפדה, אלא שביומא (ע"ב.) אמרו וזה לשונם רבי יוסי בר חנינא רמי כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו וכתיב והובא את בדיו הא כיצד מתפרקין ואין נשמטין עד כאן. מדברי הגמ' מוכח כי לא יסורו לבד משמע ליה שלא יזוזו ואולי כי תיבת ממנו יש בה משמעות אחר כי בא לרבות שלא יזוזו אנה ואנה לזה אמר הכתוב (י"ד) והבאת:

עוד נראה כי אם לא אמר והבאת הייתי אומר כי מה שאמר הכתוב ממנו בא לומר שאין חיוב מלקות אלא על הסרתם בהחלט ולעולם יש איסור אפילו בהזזתם תלמוד לומר והבאת פירוש לשון הבאה שאם כונת הכתוב שיהיו קבועים ולא זזים היה לו לומר וקבעת או וחברת ולא והבאת שיהיה נשמע שיהיו נכנסים ויוצאים:

וראיתי להתוס' שהקשו למה הביא רבי יוסי בר חנינא פסוק והובא, והק' עוד מפסוק ושמו את בדיו בשעת סילוק מסעות שנראה שהיו נותנים אותם בכל מסע הא למדת שהיו מסירים אותם והתורה אמרה לא יסורו ממנו וא' כי היו שמונה טבעות בארון וד' בדים ודייק הכתוב שאמר ויצקת לו ד' טבעות וגו' וכתיב ושתי טבעות וגו' הא למדת שהם שמונה יעיין שם דבריהם, ואין אני מצדיק דברים אלו כי רבו הקושיות על האותיות, והדבר פשוט כי טעות נפל בספרים וצריך לומר במקום והובא והבאת את הבדים בטבעות וקושית ושמו בדיו נראה לי לומר כי להיות שהבדים היו לשאת את הארון בהם לזה כשצוה ה' לכסות את הארון בפרוכת המסך צוה שישימו הכהנים הכנת הבדים שיוציאו ראשי הבדים, ופירוש ושמו קונפוני"ר בלע"ז כדי שיהיה בסדר ואופן שישאו אותם הלוים על כתפיהם שלא יצטרכו הלוים להוציא ראשי הבדים ויזונו עיניהם מן הקודש. והר"י מאורליינש פירש שישימו הבדים על כתפי הלוים וכבר דחו התוס' דבריו יעיין שם דבריהם. ועוד יש להקשות על דבריו ז"ל כהנה וכהנה ויותר יש לבחור בדברינו. וטעם אומרו ושתי טבעות לא ידעתי מה יפרשו בפסוק (לקמן כח ג) ועשו את בגדי אהרן וגו' ואלה הבגדים ובהכרח לומר שאין יותר מח' וכאלה רבות ותהיה זאת כאח' מהם בוא"ו נוסף שבא לאיזה דרשה, ואולי כי צוה ה' לעשות ב' טבעות שיהיו קבועים בגוף הארון ואינם נעים ונדים ואחר כך יעשה ב' טבעות ויכניסם בטבעות הקבועים בארון ואלו הם נעים ונדים וזה מיופי הנעשה בהתכונות הנושאים לכבוד ולתפארת ולעולם לא היו אלא ב' בדים אשר בהם היו נושאים הארון: (אור החיים)

 דעת זקנים  לא יסורו ממנו. מפני קדושת הארון לא רצה הקב"ה שימשמשו בו להסיר הבדים ולהכניסם בטבעות אבל כשבאין לנושאו מחזיקין בראשי הבדים ונושאין וכשמניחין אותו הולכין להם מיד מחמת אימת הקדושה וה"פ דקרא בטבעות הארון יהיו הבדים שישימם משה ויקבעם שם כדכתיב בפרשת ותכל וכשיושמו שם לא יוסרו ממנו: (דעת זקנים)


{טז}  וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ:

 אונקלוס  וְתִתֵּן בַּאֲרוֹנָא יָת סַהֲדוּתָא דִי אֶתֵּן לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתֵּן בְּגוֹ אֲרוֹנָא יַת סַהֲדוּתָא דְאֵיתֵּן לָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונתת אל הארן. כמו בארון: העדת. התורה, שהיא לעדות ביני וביניכם שצויתי (ת) אתכם מצות הכתובות בה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) הקשה הרא"ם דהא בסיפור הקמת המשכן בפרשת פקודי כתיב ויתן את העדות אל הארון ושם פירש את העדות הלוחות ועוד והלא לא נכתב ספר תורה אלא עד סוף הארבעים שנה וכו'. ונראה לי מדכתיב אשר אתן אליך שהוא לשון עתיד והא עשרת הדברות כבר נתן ואף אם נשתברו הלוחות מסתמא היה משה כתבן או היה מתפלל שיחזור הלוחות כמו שהיו אלא ודאי על התורהכולה קאי שהוא עתיד לכתוב: (שפתי חכמים)

 ספורנו  ונתת אל הארון. באר ענינו בהיותו כלי בלתי נאות לעבודת שום זבח: (ספורנו)

 דעת זקנים  ונתת אל הארון. אין זה עקר הצווי דהא כתיב למטה ואל הארן תתן את העדות אלא ליתן טעם מפני מה לא יסורו ממנו כדי שלא ימשמשו בו כי צריך ליתן בו את העדות ויהיה קדוש: (דעת זקנים)


{יז}   שני  וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד כַּפֻּרְתָּא דִדְהַב דְכֵי תַּרְתֵּין אַמִין וּפַלְגָא אֻרְכַּהּ וְאַמְתָא וּפַלְגָא פְּתָיַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד כַּפּוּרְתָּא דִדְהַב דְּכֵי תַרְתֵּין אַמִּין וּפַלְגָא אוּרְכָּהּ וְאַמְתָא וּפַלְגָא פּוּתְיָהּ וְסוּמְכָהּ יְהֵא פּוּשְׁכָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  כפורת. כסוי על הארון, שהיה פתוח מלמעלה, ומניחו עליו כמין דף: אמתים וחצי ארכה. כארכו של ארון, ורחבה כרחבו של ארון, ומונחת על עובי הכתלים ארבעתם, ואף על פי שלא נתן שיעור לעוביה, פירשו רבותינו (א) שהיה עוביה טפח (סוכה ה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) מגזירה שוה דכתיב בפרשת אחרי פני הכפורת וכתיב על פני יצחק וכל פנים לכל הפחות טפח גמרא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועשית כפרת. כדמות מכסה. ואמר יפת כי כמוהו לכפר עליו. כמו כסוי חטא'. ולפי דעתי שמלת לכפר עליו מגזרת כופר. והנה זה מפורש ונתנו איש כופר נפשו. ושם כתוב לכפר על נפשותיכם ועובי הכפורת לא נזכר: (אבן עזרא)


{יח}  וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד תְּרֵין כְּרוּבִין דִדְהָב נְגִיד תַּעְבֵּד יָתְהוֹן מִתְּרֵין סִטְרֵי כַפֻּרְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד תְּרֵין כְּרוּבִין דִּדְהַב דְּכֵי נְגִיד תַּעֲבֵיד יַתְהוֹי מִתְּרֵין צִיטְרֵי כְפּוּרְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כרבים. דמות (ב) פרצוף תינוק להם: מקשה תעשה. שלא תעשם בפני עצמם ותחברם בראשי הכפורת לאחר עשייתם, כמעשה צורפים שקורין שולדירי"ץ, אלא הטיל זהב הרבה בתחלת עשיית הכפורת, והכה בפטיש ובקורנס באמצע, וראשין בולטין למעלה, וצייר הכרובים בבליטת קצותיו: מקשה. בטדי"ץ בלע"ז, כמו דא לדא נקשן (דניאל ה, ו.): קצות הכפורת. ראשי (ג) הכפורת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) מדכתיב כרובים קרינן כרביא פירוש כנער כי תרגום תינוק הוא רביא וכ"ף של כרובים הוא כ"ף הדמיון: (ג) שהם קצות האורך ולא קצות הרוחב כי אז יחויב שיהיה אחורי הכרוב האחד לצד אהל מועד ואין זה נכון ועוד כי כתיב ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים ואם יהיה אחורי הכרוב הא' אל אהל מועד יהיה גופו מבדיל בין מקום יציאת הדיבור ובין האהל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועשית. אמרו קדמונינו כי צורת כרובים כשני נערים. ופירשו כרוביא בלשון ארמי. והכ''ף משרת. ונכון דברו שהיו כצורת ילדים אם היא קבלה. ושמו המלה לזכר כמו מלת חנוכ' כי כ''ף כרוב שורש. והעד והיו הכרובים כי הה''א ה''א הדעת ואינו לתימה כה''א הכמכת מכהו הכהו. וכאשר חפשתי על מלת כרובים הנה הוא צורות. כמו את כרוב ממשח הסוכך אמר יחזקאל כי ראה ד' פנים לחיה ואחד מהם פני שור. ובמקום אחר על החי' בעצמ' תחת שור פני הכרוב. והטעם הצורה שהזכיר בפעם הראשונה ואמר באחרונה היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה. וקרא כל הד' כרובים והנה הכ''ף שורש: מקשה. כמו שוה. וכמוהו תחת מעשה מקשה. ופי' מעשה. כמו לא עשה את שפמו. וטעם מפני שהיה מרחק כל כרוב שוה מקצה הכפורת: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  שנים כרובים. ופניהם איש אל אחיו כמו שני חברים שנושאין ונותנין בדברי תורה: כרובים. בגימ' מראה כבוד: כרבים כרביא. כי נער ישראל ואוהבהו: שני כרובים. בגימטריא אברהם יצחק יעקב שהיו שם כדי להזכיר זכות אבות: (בעל הטורים)


{יט}  וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו:

 אונקלוס  וְעִבֵּד כְּרוּבָא חַד מִסִטְרָא מִכָּא וּכְרוּבָא חַד מִסִטְרָא מִכָּא מִן כַּפֻּרְתָּא תַּעְבְּדוּן יָת כְּרוּבַיָא עַל תְּרֵין סִטְרוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְעַבֵיד כְּרוּבָא חָד מִצִּיטְרָא מִכָּא וּכְרוּבָא חָד מִצִּיטְרָא מִכָּא מִן כַּפּוּרְתָּא תַעֲבֵיד יַת כְּרוּבַיָא מִתְּרֵין צִיטְרוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועשה כרוב אחד מקצה. שלא תאמר שנים כרובים לכל קצה וקצה, לכך הוצרך לפרש כרוב אחד מקצה מזה: מן הכפורת. עצמה תעשה את הכרובים, זהו פירושו של מקשה תעשה אותם, שלא תעשם בפני עצמם ותחברם לכפרת: (רש"י)

 אבן עזרא  כרוב. הנה הכרובים על דרך האורך. על כן הבדים על רוחב הארון. ומערער אמר כי לא יקרא צלע רק על דרך האורך. וראייתו ולצלע המשכן השנית. ותשובתו בצדו וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן לירכתים. ומהכפורת בעצמם עשו את הכרובים על שני קצות הארון: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הכרובים. ג' כנגד ג' אבות: (בעל הטורים)


{כ}  וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים:

 אונקלוס  וִיהוֹן כְּרוּבַיָא פְּרִיסָן גַדְפֵיהוֹן לְעֵלָא מְטַלִין בְּגַדְפֵהוֹן עַל כַּפֻּרְתָּא וְאַפֵּיהוֹן חַד לָקֳבֵל חַד לָקֳבֵל כַּפֻּרְתָּא יְהוֹן אַפֵי כְרוּבַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהוֹן כְּרוּבַיָא פְּרִיסַן גַּדְפֵיהוֹן לְעֵילָא כָּל קְבֵיל רֵישֵׁיהוֹם מְטַלְלִין בְּגַדְפֵיהוֹן עַל כַּפּוּרְתָּא וְאַפֵּיהוֹן חָד כָּל קְבֵיל חַד לִקְבֵיל כַּפּוּרְתָּא יְהוֹן אַפֵּי כְרוּבַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  פורשי כנפים. שלא תעשה כנפיהם שוכבים, אלא (ד) פרושים וגבוהים למעלה אצל ראשיהם, שיהא י' טפחים (ה) בחלל שבין הכנפים לכפורת, כדאיתא בסוכה (ה:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) ויהיה פורשי כמו פרושי כי אינם בעלי חיים והיה די לומר פורשי כמו פרושי אלא מפני שפי' פורשי שב אל הכרובים ופירוש פרושי שב אל הכנפים לפיכך הוצרך לומר שלא יעשה כנפיהם שוכבים שישוב אל הכנפים: (ה) לפי שהיו עושין המשכן כשליש המקדש ומקדש היה גבהו ל' אמות והכרובים מגיעות עד שליש שהוא י' אמות והמשכן גובה י' אמות שהם ששים טפחים לכן צריכין הכרובים להגיע עד שליש המשכן שהוא עשרים טפחים וארון גובהו אמה וחצי שהוא תשעה טפחים וטפח של כפורת הרי י': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והיו. אמר יפת כי אל הכפורת יהיו פני הכרובים אל אמצע הכפורת. ולפי דעתי כי לא היו פני הכרובים עומדים על זויות נצב' ע''כ פניהם מעט פונים אל הכפורת: (אבן עזרא)

 ספורנו  והיו הכרובים. כבר בארו הנביאים שהמלאכים במראה הנבואה נראים לחוזים כדמות כרובים, והם פני אדם ולהם כנפים. ובכל זה יורו ענין השכל הנבדל אשר כל הלוכו לצד מעלה, וזה להביט אל האלהים השכל וידוע אותו כל אחד מהשכלים הנבדלים כפי האפשר אצלו. וזה בעצמו הורה עתה באמרו והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה כי בהיות השכל האנושי שכל בכוח אל השלמות השני, אשר יקנהו בעשותו כללים, ויפשיטם מחמר להשכיל ולדעת את בוראו כפי האפשר, וזה יעשה בהביט נפלאות מתורתו המורות במופת פלאות מעשיו ודרכי טובו. כי אמנם מהות הדבר וצורתו תודע לנו מצד פעולותיו, וזה יקרה לשכל האנושי כשישכיל ממציאות הבורא יתברך את האפשר אצלו, כאמרו הודיעני נא את דרכך ואדעך, למען אמצא חן בעיניך אמר שיהיו הכרובים פורשי כנפים למעלה. וכבר אמרו שהכרובים זכר ונקבה היו, המורים פעולת המצאת הכללים מופשטים, שהיא כפעלת הזכר הממציאו, ומורים קבלת אותם המופשטים שהיא כפעלת הנקבה. ואמר ופניהם איש אל אחיו, כי פעולת המצאת הכללים והפשטתם תביט ותכוין אל פעולת קבלת הכללים המופשטים מחומר, אשר בה קנין השלמות המכוון: ואמר אל הכפורת יהיו פני הכרובים. (כא) ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה, ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך. כי אמנם הבטת השכל והמצאתו הכללים והפשיטו אותם מחומר, וכן קבלתו כשיקבלם לעשותם קנין, הנה כל זה יעלה לו באמצעות העיון וההכנות המעשיות. אם כן יושג כל זה בהביט אל העדות אשר בארון אשר עליו הכפרת, כי אמנם בעדות שהם הדברות נמצאים כללי החלק העיוני והמעשי. ובזה יעד (כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך. כי בזה שרתה שכינה. ותשרה בכל מקום אשר שם חכמי הדור אשר מגמת פניהם השכל וידוע אותו כמו שיעד באמרו ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך, והוסיף ואמר וכן תעשו כמו שהעידו ז''ל שקרה להם בהיותם דורשים במעשה מרכבה, כאמרם ז''ל (חגיגה פרק אין דורשין) אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו, ומלאכי השרת מלוים אותנו: (ספורנו)

 דעת זקנים  פורשי כנפים למעלה. מראשיהם דרך ענוה ויראה: אל הכפרת. שפניהם היו כפופין למטה לצד הכפרת: (דעת זקנים)


{כא}  וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ:

 אונקלוס  וְתִתֵּן יָת כַּפֻּרְתָּא עַל אֲרוֹנָא מִלְעֵלָא וּבַאֲרוֹנָא תִּתֵּן יָת סַהֲדוּתָא דִי אֶתֵּן לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתֵּן יַת כַּפּוּרְתָּא עַל אֲרוֹנָא מִלְעֵילָא וּבְגוֹ אֲרוֹנָא תִּתֵּן יַת לוּחֵי סַהֲדוּתָא דְאֵיתֵּן לָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואל הארון תתן את העדת. לא ידעתי למה נכפל, שהרי כבר נאמר ונתת אל הארון את העדות, ויש לומר, שבא ללמד שבעודו ארון לבדו בלא כפורת, יתן תחלה העדות לתוכו, ואחר כך יתן את הכפורת עליו, וכן מצינו כשהקים את המשכן, נאמר ויתן את העדות אל הארון (שמות מ, כ.), ואחר כך ויתן את הכפורת על הארון מלמעלה: (רש"י)

 אבן עזרא  ואל הארון. כמשפט הלשון. וכבר היה נותן העדות בארון ואחר תשים הכפורת: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואל הארון תתן את העדות. לא ידעתי למה נכפל, שהרי כבר אמור (לעיל פסוק טז) ונתת אל הארון את העדות. וי''ל שבא ללמד שבעודו ארון בלא כפרת יתן תחלה העדות לתוכו ואח''כ יתן הכפרת עליו. וכן מצינו כשהקים המשכן נאמר ויתן את העדות אל הארון (להלן מ כ), ואח''כ ויתן את הכפרת על הארון מלמעלה. לשון רש''י. ואם היה זה צוואה, משמעו יותר שאחר שיתן הכפרת על הארון, כאשר אמר, יתן בארון את העדות, כי ארון יקרא גם בהיות הכפרת עליו. ועוד כי יש לשאול ג''כ, למה החזיר (בפסוק הבא) אשר על ארון העדות, כי בידוע שהכרובים הם על ארון העדות, ומה צורך לפרש עוד כיון שאמר מעל הכפרת מבין שני הכרובים:

אבל פירושו, כי בעבור שיצוה בכרובים להיותם פורשי כנפים למעלה (בפסוק הקודם), ולא אמר למה יעשם כלל, ומה שישמשו במשכן, ולמה יהיו בענין הזה, לכך אמר עתה ונתת הכפרת עם כרוביו, שהכל דבר אחד על הארון מלמעלה, כי אל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך, כדי שיהיה לי כסא כבוד, כי אני אועד לך שם ואשכין שכינתי עליהם, ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים, בעבור שהוא על ארון העדות:

והנה הוא כמרכבה אשר ראה יחזקאל שאמר היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י כ), ולכך נקרא יושב הכרובים (ש''א ד ד), כי היו פורשי כנפים להורות שהם המרכבה נושאי הכבוד, וכמו שנאמר (דהי''א כח יח) ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה', כאשר הזכרתי (בהקדמה לפרשת תרומה):

ועל דעת רבותינו (חגיגה יג:) הם צורות אדם, מלשון ארמית שתאמר לעלם רביא. והחזיר בשם הזה הכ''ף שרש, כי כן השם, כנערים, להורות על עניינם:

ואם תחשוב עוד למה היו פנים איש אל אחיו (פסוק כ) ולמה היו מקשה (פסוק יח), תוכל לדעת כי ראוי להם שיהיו פורשי כנפים למעלה, כי הם כסא עליון וסוככים על העדות שהיא מכתב אלהים (להלן לב טז). וזה טעם ולתבנית המרכבה, כי הכרובים שראה יחזקאל נושאים הכבוד תבנית לכרובים שהם כבוד ותפארת, והכרובים אשר במשכן ובמקדש תבנית להן, כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם (קהלת ה ז). וזה טעם ואדע (יחזקאל י כ), שראה באחד וידע באחד, ולפיכך אמר המה (שם). והמשכיל יבין: (הרמב"ן)

 אור החיים  ונתת את הכפורת וגו' ואל הארון תתן וגו'. קשה למה הוצרך לומר פעם ב' ואל הארון תתן אחר שכבר אמר למעלה ונתת את העדות וגו'. ורש"י ז"ל יישב שירצה לומר שיתן תחלה העדות ואחר כך יתן הכפורת עליו עד כאן. משמע מדבריו שהיה מקום לטעות שיתן העדות על הארון, ואין דעתי נוחה לומר שיש מקום לטעות בזה ומה גם שאין מקום שם כי הוא מקום הכרובים, ועוד היה לו לומר בפסוק ראשון במקום תיבת אל תוך ולא היה צריך לכתוב פעם ב' ואל הארון. ויש עוד להקשות בזה. ורא"ם ז"ל כתב בזה דברים שאינם לפי רום חכמתו. וראיתיו שרצה להסתייע לדברי רש"י מדברי ראב"ע, ובמחילה מכבודו דברי ראב"ע הם שבא לתקן המשמעות שלא יקשה לך בפסוק שהקדים נתינת הכפורת קודם נתינת העדות ומן הראוי להקדים נתינת העדות לזה אמר וכבר וכו' לא לפרש שכל הכתוב בא לומר שלא יתן העדות למעלה מהכפורת שזה אדרבה מובן מפסוק ראשון והטעות אדרבה מפסוק שני. והנכון בעיני לומר כי כונת הכתוב היא לרבות בו נתינה לומר שאחר שיתן הכפורת על הארון לא יצאו ממנו עוד לדורות עולם כמשפט ספר תורה אשר צוה לשום מצד וכו' ואמרו ז"ל (דב"ר פ"ט) שמשפטו שאם יהיה הפרש בין שבט לשבט בספריהם שכתבו כל שבט ספר תורה אחד יבררו הספר מספר המונח בית ה', ואמר כי העדות שם יהיו לבל יצאו עוד. ולזה ריבה בו נתינה אחר נתינה, ולטעם זה גם כן אנו מרויחים למה הקדים נתינת הכפורת לנתינת העדות, כי לא בא אלא לומר שאחר שנתנום בארון וכיסה בכפורת נתונים נתונים יהיו שמה עד עולם והבן. עוד ירצה כי לא יניח העדות בארון עד שיהיה הארון שלם בכפורת הלום ולא קודם, וזה אומרו ונתת את הכפורת וגו' אז אל הארון תתן את העדות עוד אפשר לומר על פי דבריהם ז"ל (ב"ב י"ד:) שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון, לזה אמר פעם ב' אחד כנגד הלוחות השלימים והב' כנגד השבורים, ובדרך רמז נראה כי בא לרמוז לו שהגם שהכפורת למעלה מן העדות שהם בתוך הארון למטה מהכפורת הם בבחינה למעלה ממנה ולזה סדר נתינת העדות אחר הכפורת לומר זו למעלה מזו מה שלא היה נשמע כן אם היה מקדים לומר ונתת את העדות וגו' ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה משמע שהכפורת הוא למעלה מהארון: (אור החיים)


{כב}  וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (פ)

 אונקלוס  וֶאֱזַמֵן מֵימְרִי לָךְ תַּמָן וֶאֱמַלֵל עִמָךְ מֵעִלָוֵי כַפֻּרְתָּא מִבֵּין תְּרֵין כְּרוּבַיָא דִי עַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא יָת כָּל דִי אֲפַקֵד יָתָךְ לְוָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְאֵיזַמֵן מֵימְרִי לָךְ תַּמָּן וְאֵימַלֵּיל עִמָּךְ מֵעִילַוֵי כַּפּוּרְתָּא מִבֵּין תְּרֵין כְּרוּבַיָא דְעַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא יַת כָּל מַה דַּאֲפַקֵּיד יָתָךְ לְוַת בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונועדתי. כשאקבע מועד לך לדבר עמך, אותו מקום אקבע למועד, שאבא שם לדבר אליך: ודברתי אתך מעל הכפורת. ובמקום אחר הוא אומר, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר (ויקרא א, א.), זה המשכן מחוץ לפרכת, נמצאו שני כתובים מכחישים זה את זה, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת וגו' (במדבר ז, פט.), משה היה נכנס למשכן, וכיון שבא בתוך הפתח, קול יורד מן השמים לבין הכרובים, ומשם יוצא ונשמע למשה באהל מועד: ואת כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל. הרי וי"ו זו (ו) יתירה וטפלה, וכמוהו הרבה במקרא, וכה תפתר, ואת אשר אדבר עמך שם את כל אשר אצוה אותך, אל בני ישראל הוא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) אע"פ שאין כתיב ואת בוא"ו בספר תורה של רש"י היה כתוב בוא"ו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונועדתי. לא אבין איך יכחיש זה הפסוק. פסוק וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. כי אהל מועד שם כולל את המשכן ואת כל אשר בו ואין צורך למכריע. וטעם וי''ו ואת כל אשר אצוה. ככה הוא. מלת ודברתי משרת בעבור אחרת. כאילו כתוב ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים. ולא הזכיר הדבר המדובר. והטעם שאדבר אתך להודיע סודי ולהשיב על שאלתך ודברתי את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל ויש לשאול למה הזכיר השם הארון בתחלה. כי כתוב את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו. ומנהג הלשון לבאר האחרון שהשלים בו. כמו ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו. על כן החל ופירש כלי המשכן והחל מהנכבד ואחר כן השולחן והמנורה ואחר כן ואת המשכן תעשה והנה משה כאשר הקהיל כל העדה החל לומר להם בתחלה המשכן והאהל ואחר כן הארון. ואין צורך שילמד אדם את משה ויש לתמוה למה לא הזכיר מזבח הקטורת. והתשובה בדרך משל כי הכבוד לא ימוש. על כן הארון דמות כסא. והנה מנורה ושולחן ערוך. על כן לא הזכיר מזבח הקטורת רק אחר מזבח העולה בעבור שיזהיר לא תעלו עליו עולה ומנחה ונסך. ומשה הזכירו לבני ישראל אחר המנורה וכן במעשה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ונועדתי. ב' במסורה ונועדתי לך. ונועדתי שמה לבני ישראל. זהו שדרשו אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש והיכן דבר ונקדש בכבודי אמר משה לאהרן יודע הייתי שיתקדש המשכן בקרוביו של מקום והייתי סבור שיתקדש בנו ומהיכן ידע מכאן שאמר לו ונועדתי לך פי' על ידך על כן כאן כתיב ונועדתי לך ולקמן ונועדתי שמה לבני ישראל: מבין שני הכרובים. ר''ת משה: (בעל הטורים)


{כג}  וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד פָּתוֹרָא דְאָעֵי שִׁטִּין תַּרְתֵּין אַמִין אֻרְכֵּהּ וְאַמְתָא פְתָיֵהּ וְאַמְתָא וּפַלְגָא רוּמֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד פְּתוֹרָא דְקֵיסֵי שִׁיטִין תַּרְתֵּין אַמִּין אוּרְכֵּיהּ וְאַמְתָא פּוּתְיֵהּ וְאַמְתָא וּפַלְגָא רוּמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  קומתו. גובה רגליו עם עובי השלחן (פסחים קט: ובתוס' שם ד"ה אמתא): (רש"י)

 אבן עזרא  ועשית. אין ספק כי עובי השולחן עם קומות הרגלים היא המדה הנזכרת: (אבן עזרא)

 אור החיים  אמתים ארכו וגו'. הנה כשתרבע כל אמות השולחן אמה על אמה ברום אמה יהיו בין אורך ורוחב וגובה ג' אמות מרובעות באורך ורוחב וגובה, והוא סוד השפעת שולחן העליון מג' הדרגות בנצח הוד יסוד העולם: (אור החיים)

 ספורנו  ועשית שלחן. אחר מעשה הארון שהיה כדמות כסא לשכינה, כאמרו ונועדתי לך שם. ציוה על שלחן ומנורה כמנהגם לפני השרים, כענין השונמית באמרה ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה, ובהיות זר השלחן מורה על כתר מלכות, כדבריהם ז''ל. וענין המלך בהנהגת המדינה הוא על ב' פנים הא' בענין המשפט וזולתו מסדרי המדינה, והב' להגין על המדינה מכל צר ואויב, כאמרו ושפטנו מלכנו וגו' ונלחם את מלחמותנו. הושמו בשלחן ב' כתרים, אחד מהם לשלחן עצמו, המורה על פרנסת המדינה וסדור עניניה, והב' למסגרת, המורה היות סוגר בעדה מכל מזיק והשבית אויב ומתנקם: (ספורנו)

 כלי יקר  ועשית שלחן עצי שטים. הסכימו רוב המפרשים לאמר שהשלחן כנגד כתר מלכות ושלחן של מלכים רמז לדבר, שלחן עצי שטים, ר"ת עולה למספר שלשים כי יו"ד נבלעת או תצרף גם וי"ו של ועשית וארבע תיבות אלו, רמז למלכות שנקנה בשלשים מעלות וזה כולל כל ההצלחה האנושית לאשר חנן אותו אלהים בה כי מן שלחן גבוה זה יוצא השפע ושבע רצון לכל העולם. והיותו אמתים ארכו ואמה רחבו שלימות ולא שבורות כי יתרון ארץ בכל היא (קהלת ה.ח) וכל טובות העה"ז יש להם סוף וקצבה באורך ורוחב כמ"ש (בראשית יג.יז) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה. ולמעלה כתבנו שזה רמז למדת הצדיקים השמחים בחלקם ואינן חסרים לנפשם מאומה ובכל מה שהאכילם הקב"ה משלחנו בין רב בין מעט דומה להם כי יש להם כל, כמבואר למעלה פרשת וישלח בפ' יש לי כל (לג.יא) ע"כ היו אמות השלחן שלמות לארכה ולרחבה אך במדת הקומה כתיב ואמה וחצי קומתו, רמז שלא יגבה לבו ולא ירום לבבו למעלה בעבור עושרו כי האמה השבורה בקומה רמז שיהיה לו לב נשבר על כל פנים ולא יתקומם בעבור כי רב חילו.

ורמז עוד שהאוכל משלחן גבוה, לא ימלא רסן בטנו ותאותו אלא ישבור תאותו ולא ישלים אל החומר כל מאויו כי הצדיק אינו אוכל כי אם לשובע נפשו והמותר יחרים ומטעם זה נזכר לשון שבירה אצל הלחם שברו לנו מעט אוכל (בראשית מג.ב) בשברי לכם מטה לחם, (ויקרא כו.כו) וזה טוב לאדם הן מצד הרפואה שלא ימלא האצטומכא מאכל כאשר יוכל שאת כי דבר זה מזיק אל העיכול אלא יחסר כמו שליש מכדי שביעה וזה יסוד לכל בריאות האדם הן מצד מצות ה' כי אין טוב לאדם כי אם למעט בכל היכולת בתענוגות בני האדם כדי שלא ימשך אחריהם ויתבטל מעסק התורה כי כך דרכה של תורה פת במלח תאכל (אבות ו.ד).

כד) וצפית אותו זהב טהור. רבינו בחיי עשה רמז ממלת זהב על ברכת המזון ז' היינו ברכת הזן ה' היינו ברכת הארץ ב' ברכת בונה. ועשית לו זר זהב סביב. בכל מה שיזמין לו ה' לאכול משלחן גבוה ידמה בנפשו כאילו הוא מלך בעטרה שעטרה לו מדת ההסתפקות וכן ארז"ל (אבות ו.ה) ואל תתאוה לשלחנם של מלכים כי שלחנך גדול משלחנם וכתרך גדול מכתרם.

כה) ועשית לו מסגרת. שיסגור בעד התאות שלא יהיה לו פתח פתוח אליהם אלא יסגור בעדם ויתן להם קצבה. ועשית זר זהב למסגרתו סביב. כי הסוגר בעד תאותו הרי הוא בן חורין ומלך לאפוקי הפורץ גדרו לעולם הוא עני בדעתו. ונקט לשון זר זכה נעשה לו זר וכתר לא זכה נעשה זר ונכרי כי יעזוב לאחרים חילו.

כו) ועשית לו ארבע טבעות זהב. כדי שיזכור כי הצלחות העה"ז הם גלגל החוזר בעולם כטבעת זה העגול וע"י זכירה זו יפרנס משלחנו לעניים ולעומת זה יזכור גודל השכר לעה"ב שאין לו סוף כטבעת זה העגול שאין לו סוף. ואמר לעומת המסגרת תהיין הטבעות. כי הסוגר בעד תאותיו ויש קץ לכל עמלו ומסתפק במה שחננו ה' הוא הזוכר כי גלגל הוא שחוזר בעולם וחונן דלים והוא המצפה אל רב טוב הצפון לצדיקים לעה"ב שאין לו תחילה וסוף, אבל מי שאינו סוגר בעד חמדתו ואין קץ לכל עמלו ועיניו לא תשבענה לעולם אינו מקוה אל שכר העה"ב ולעולם אינו נותן מלחמו לדל כנודע מדרך רוב בני עמינו. וזה הטעם גם בטבעות של הארון כי ע"י התורה שבארון יזכה למחול של צדיקים בגן עדן כמחול עגול זה שאין לו סוף ודומה לטבעת ומטעם זה היו הטבעות עגולים ולא מרובעים.

וכתיב כאן לבתים לבדים. אע"פ שגם טבעות של הארון היו בתים לבדים מ"מ לא נאמר שם לשון זה כ"א בשלחן לפי שבשלחן בא הרמז שעניים ומרודים יביא בית, וזה בתים לבדים אל העניים שנקראו בדים כי בד בבד לשון יחידי וכן כל עני שוכן לבדו והכל מתרחקים ממנו כ"ש (משלי יט.ז) אף כי מרעהו רחקו ממנו, וסימן לדבר לבדים אותיות בדלים וכמו שסתם בדים אלו הם נושאי השלחן כך העניים הם נושאי שולחן של העשירים כי בזכותם יערוך לו ה' שלחן ונחת שלחנו ימלא דשן (איוב לו.טז) בזכות שהוא מפרנס את העניים.

כט) ועשית קערותיו וגו' ומנקיותיו. חתם כל כלי השלחן במנקיות להורות שהוא יתפרנס בנקיות לא מן הגזל, וכן יתן משלחנו לעניים בדרך נקיה לא דרך בזיון, וכתיב ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד. כי מן השמים יתן לו לחמו הש"י בפנים מאירות ולא יחסר לחמו זה"ש לפני תמיד, כי הלחם שאדם שואל כהוגן ניתן לו בפנים מאירות ולנצח כמו שביארנו פר' ויחי על פסוק בבוקר יאכל עד (מט.כז) והיו י"ב חלות ו' חלות המערכת האחת כנגד י"ב מזלות אשר ו' מהם משמשים ביום וששה בלילה כי על ידם בא השפע לעולם מסבה ראשונה ית', וכל מה שהאדם שואל כהוגן ניתן לו בפנים מאירות על ידי המזלות המשמשים ביום ומה שהוא שואל שלא כהוגן ניתן לו בפנים חשוכות ע"י המזלות המשמשים בלילה, וכן בלחמו של אהרן שזכה משלחן גבוה החזה שיש בה י"ב צלעות ו' מימין וששה משמאל וראוי ליחס הימין לפנים מאירות והשמאל לפנים חשוכות, וזה"ש לחם פנים לפני תמיד כדרך שהלחם פונה פניו אלי כך אני אליו הן מאירות הן חשוכות. כל אלה דברי על צד הרמז יען כי ראיתי שרוב המפרשים הנגשים לבאר פשטי המקראות ואין דרכם לדבר מעניני רמזים מ"מ בפר' זו עשו רמזים איש לפי שכלו, ע"כ מלאני לבי לעשות ג"כ רמזים לאמור אולי ישמעו העורים שבמחנה העברים ויקחו מוסר. (כלי יקר)


{כד}  וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:

 אונקלוס  וְתַחֲפֵי יָתֵהּ דְהַב דְכֵי וְתַעְבֵּד לֵהּ דֵּיר דִדְהַב סְחוֹר סְחוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַחְפֵי יָתֵיהּ דְּהַב דְּכֵי וְתַעֲבֵיד לֵיהּ דֵּיר דִּדְהַב חֲזוֹר חֲזוֹר: (תרגום יונתן)

 רש"י  זר זהב. סימן לכתר מלכות, שהשולחן שם עושר וגדולה, כמו שאומרים שלחן מלכים: (רש"י)

 הרמב"ן  זר זהב סביב. סימן לכתר מלכות, שהשולחן שם עושר וגדולה הוא, כמו שאומרים שולחן מלכים, לשון רש''י. וכן הדבר, שזה סוד השולחן, כי ברכת השם מעת היות העולם לא נברא יש מאין, אבל עולם כמנהגו נוהג, דכתיב (בראשית א לא) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. אבל כאשר יהיה שם שרש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו, כאשר אמר אלישע הגידי לי מה יש לך בבית (מ''ב ד ב), וחלה הברכה על אסוך שמן ומלאה כל הכלים, ובאליהו כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר (מ''א יז טז). וכן השולחן בלחם הפנים, בו תחול הברכה, וממנו יבא השובע לכל ישראל. ולכך אמרו כל כהן שמגיעו כפול אוכל ושבע (יומא לט.): (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ועשית לו זר זהב. זהב בגימט' דוד שהוא יזכה לזר של מלכים: (בעל הטורים)


{כה}  וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד לֵהּ גְדַנְפָא רוּמֵהּ פֻּשְׁכָּא סְחוֹר סְחוֹר וְתַעְבֵּד דֵּיר דִדְהַב לִגְדַנְפֵהּ סְחוֹר סְחוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד לֵיהּ גַּפוּף רוּמָא פּוּשְׁכָא חֲזוֹר חֲזוֹר וְתַעֲבֵיד דֵּיר דִּדְהַב לְגִיפוּפֵיהּ חֲזוֹר חֲזוֹר: (תרגום יונתן)

 רש"י  מסגרת. כתרגומו גדנפא, ונחלקו חכמי ישראל בדבר, יש אומרים למעלה היתה סביב לשולחן, כמו לבזבזין שבשפת שולחן שרים, ויש אומרים למטה היתה תקועה, מרגל לרגל בארבע רוחות השולחן, ודף השולחן שוכב על אותה מסגרת: ועשית זר זהב למסגרתו. הוא זר האמור למעלה, ופירש לך כאן שעל המסגרת היתה: (רש"י)

 אבן עזרא  ועשית. המסגרת למעלה כמשפט השולחנות: ועשית זר זהב. עתה פי' כי הזר שהזכיר בתחלה יהיה סביב המסגרת: (אבן עזרא)


{כו}  וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד לֵהּ אַרְבַּע עִזְקָן דִדְהָב וְתִתֵּן יָת עִזְקָתָא עַל אַרְבַּע זִיוְיָתָא דִי לְאַרְבַּע רַגְלוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד אַרְבַּע עִזְקַן דִּדְהַב וְתִתֵּן יַת עִזְקָתָא עַל אַרְבַּע זִיוְיַין דִּי לְאַרְבַּע רִיגְלוֹי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ועשית ארבע הפאות. מזרח ומערב וצפון ודרום: (אבן עזרא)


{כז}  לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת תִּהְיֶיןָ הַטַּבָּעֹת לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן:

 אונקלוס  לָקֳבֵל גְדַנְפָא יְהֶוְיָן עִזְקָתָא לְאַתְרָא לַאֲרִיחַיָא לְמִטַל יָת פָּתוֹרָא: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל קְבֵיל גָּפוּף תֶּהֶוְיַין עִיזְקָתָא לְאַתְרָא לַאֲרִיחַיָיא לְמִיטוֹל יַת פָּתוֹרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לעמת המסגרת תהיין הטבעות. ברגלים תקועות כנגד ראשי המסגרת: לבתים לבדים. אותן טבעות יהיו בתים להכניס בהן הבדים: לבתים. (ז ) לצורך בתים: לבדים. כתרגומו לאתרא (ח) לאריחיא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כלומר שהם יהיו לצורך בתים לבדים: (ח) רא"ם פירש שאין הטבעות בעבור בתים ובדים אלא הטבעות בעבור בתים והבתים בעבור בדים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לעומת. הזכיר המקום שתושמנה שם הטבעות: (אבן עזרא)

 אור החיים  לבתים לבדים. לפי מה שפירשתי בטבעות הארון שצריך לצקת ד' טבעות ולקובעם בארון ובתוך הטבעות יכניס ב' טבעות ובתוך הטבעות יתן הבדים, כאן אמר כי אינו צריך לעשות ככה אלא הטבעות עצמן הקבועות הם יהיו בתים לבדים והבן: (אור החיים)


{כח}  וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וְנִשָּׂא בָם אֶת הַשֻּׁלְחָן:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד יָת אֲרִיחַיָא דְאָעֵי שִׁיטִין וְתַחֲפֵי יָתְהוֹן דַהֲבָא וִיהוֹן נָטְלִין בְּהוֹן יָת פָּתוֹרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד יַת אֲרִיחַיָיא דְקֵיסֵי שִׁיטָא וְתַחְפֵי יַתְהוֹן דַּהֲבָא וִיהוֹן נַטְלִין בְּהוֹן יַת פְּתוֹרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונשא בם. לשון נפעל, יהיה נשא בם את השלחן: (רש"י)

 אבן עזרא  ונשא בם את השלחן. מבנין נפעל. כמו ונקה המכה. כי הדגשות להתבלע פ''א הפועל: (אבן עזרא)


{כט}  וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד מָגִיסוֹהִי וּבָזִכּוֹהִי וְקַסְוָתֵהּ וּמְכִילָתֵהּ דְיִתְנַסַךְ בְּהֵן דְהַב דְכֵי תַּעְבֵּד יָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד פַּיַילְתּוֹי וּבָזִיכוֹי וְקַשְוָותוֹי וּמְכִילְתוֹי דִי יִשְׁתַּמֵּשׁ וְיִתְרוֹק בְּהוֹן דִּדְהַב דְּכֵי תַעֲבֵיד יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועשית קערותיו וכפותיו. קערותיו זה הדפוס, שהיה עשוי כדפוס הלחם, והלחם היה עשוי כמין תיבה פרוצה משתי רוחותיה, שולים לו למטה, וקופל מכאן ומכאן כלפי (ט) מעלה כמין כותלים, ולכך קרוי לחם הפנים, שיש לו פנים רואין לכאן ולכאן, לצדי הבית מזה ומזה, נותן ארכו לרחבו של שולחן, וכתליו זקופים כנגד שפת (י) השולחן. והיה עשוי לו דפוס זהב ודפוס ברזל, בשל ברזל הוא נאפה, וכשמוציאו מן התנור נותנו בשל (כ) זהב עד למחר בשבת שמסדרו על השולחן, ואותו דפוס קרוי קערה: וכפותיו. הן בזיכין שנותנין בהם לבונה, ושתים היו לשני קומצי לבונה שנותנין על שתי המערכות, שנאמר ונתת על המערכת לבונה זכה (ויקרא כד, ז.): וקשותיו. הן כמין חצאי קנים חלולים הנסדקין לארכן, דוגמתן עשה של זהב, ומסדר ג' על ראש כל לחם, שישב לחם האחד על גבי אותן הקנים, ומבדילין בין לחם ללחם, כדי שתכנס הרוח ביניהם ולא יתעפשו, ובלשון ערבי כל דבר חלול קרוי קסו"א: ומנקיותיו. תרגומו ומכילתיה, הן סניפים, כמין יתדות זהב עומדין בארץ, וגבוהים עד למעלה מן השלחן הרבה כנגד גובה מערכת הלחם, ומפוצלים ששה (הרא"ם גורס חמשה) פצולים זה למעלה מזה, וראשי הקנים שבין לחם ללחם סמוכין על אותן פצולין, כדי שלא יכבד משא הלחם העליונים על התחתונים וישברו, ולשון מכילתיה, סובלותיו, כמו נלאיתי הכיל. אבל לשון מנקיות איני יודע איך נופל על סניפין, ויש מחכמי ישראל אומרים (מנחות צז.), קשותיו אלו סניפין, שמקשין אותו ומחזיקים אותו שלא ישבר. ומנקיותיו. אלו הקנים שמנקין אותו שלא יתעפש, אבל אונקלוס שתרגם מכילתיה, היה שונה כדברי האומר מנקיות הן סניפין: אשר יסך בהן. אשר יכוסה בהן, ועל קשותיו הוא אומר אשר יוסך, שהיו עליו כמין סכך (ל) וכסוי, וכן במקום אחר הוא אומר ואת קשות הנסך (במדבר ד, ז.), וזה וזה, יוסך והנסך, לשון סכך וכסוי הם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פירוש הבצק היה זקוף מכאן ומכאן כמין כתלים ובאמצע היה אויר ביניהם והוא כמין ח' הפוכה: (י) כלומר היה נותן לחם הפנים בשפת השלחן ממש כדי שיהא עובי השלחן נמשך בשוה למעלה עם לחם הפנים וכן בשפת הב' נמצא שרואין לצדי הבית מכאן ומכאן דאורך של שלחן עומד ברוחב של משכן שהוא אהל מועד מחוץ לפרכת: (כ) מדכתיב קערותיו משמע שני קערות וכן בכולהו וצריך לומר שהיו יותר מאחד: (ל) פירוש אותן חצאי קנים שהיו מונחים בין לחם ללחם היו כמין סכך על הלחם ואף שאין נזכר לחם כאן ור"ל שפירושו אשר יכוסה בהן מי שצריך לכיסוי והיינו הלחם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועשית. מה שאמרו רז''ל ידוע הוא. ומלת אשר יוסך בהן. שבה אל וקשותיו לא אל הקרובה אליה שהיא ומנקיותיו וכמוהו משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו. וכתוב בעמוד ענן ידבר אליהם שהם משה ואהרן לא שמואל. והעד כי במעשה הזכיר הקשוות אשר יוסך בהם ועוד ואת קשות הנסך. ומלת נסך לטעמים רבים. לא יסכו לה' נסך. הפסל נסך חרש. ואני נסכתי מלכי. אמר רב נתן שהוא בעל הערוך כי הקשוות דמות קנים כי כן יקראו בלשון ישמעאל. והמגיד לו לא ידע לשון ערבי כי נלעג היה כי הקנים יקראו קצ''ב בצד''י. גם בבי''ת. ויש שבוש בדברי הימים שהזכיר תחת הקערות מזרקים ותחת הכפות כפורים והזכיר הקשות כאשר הם ותחת המנקיות אמר מזלגות. והכל זהב לצורך השולחן. אולי כלים אחרים צוה דוד לשומם בשלחנות שיעשה שלמה. ואין ככה שלחן אהל מועד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ועשית קערותיו. פירש''י כי קערותיו דפוסיו, וכפותיו בזיכין שנותנים בהם הלבונה, וקשותיו כמין חצאי קנים, ומנקיותיו הם סניפין מפוצלין שסומכין את הקנים. וכן הוזכרו הכלים האלה בגמרא (מנחות צז.). ואמר הרב ולשון מכילתיה סובלותיו, מלשון ונלאיתי כלכל (ירמיה כ ט), נלאיתי הכיל (שם ו יא). ונחלקו בו חכמי ישראל (במנחות שם), שיש אומרים קשותיו אלו סניפין ומנקיותיו אלו הקנים, אבל אונקלוס שתרגם מכילתיה היה שונה כדברי האומר מנקיות אלו סניפין. אלו דבריו ז''ל:

ולא נתכנו אצלי, לפי שאין מכילתיה בלשון ארמי אלא שם למדות כמו איפות וכיוצא בהם, שכן תרגום איפת צדק (ויקרא יט לו) מכילן דקשוט, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה (דברים כה יד), לא יהא לך בביתך מכילתא ומכילתא. וכן בכל מקום בתלמוד ובדברי חכמים כייל מיכל, במכילתא דכייל איניש בה מתכיל (תרגום ירושלמי בראשית לח כו). וכן נלאתי הכיל (ירמיה ו יא), לשון מדה מחזקת, מן אלפים בת יכיל (מ''א ז כו), וכל בשליש (ישעיה מ יב), קטן מהכיל את העולה (מ''א ח סד), וכן רבים:

וכן נלאתי כלכל (ירמיה כ ט) על דעתי אינו לשון סבל, אבל הוא מלשון זה בעצמו, נלאתי להכיל, כלשון לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו (עמוס ז י), וכן רוח איש יכלכל מחלהו (משלי יח יד), שיכיל אותו בתוך נפשו ולא יקוץ בו, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מ''א ח כז), לא יכילו ויחזיקו גודל רוממותך כי אין לך קצב ומדה, אף כי הבית הזה הקטן אשר בניתי (שם). יכלכל דבריו במשפט (תהלים קיב ה), שלא יהיה כסיל יוציא כל רוחו, אבל מכיל דבריו בקרבו כראוי ומוציא מהן כראוי. ויכלכל יוסף (בראשית מז יב), שנתן להם מזון כאשר יכילו, לא העדיף ולא החסיר, רק לחם לפי הטף, וכן כלם:

אבל דעתו של אונקלוס לא נתברר. ואולי מנקיותיו לדעתו שם למדות כי היתה שם מדה מחזקת שני עשרונים קמח למדוד בה החלה האחת, לא היו מודדין בעשרון של מנחות, ולית ליה מתני' דקתני שתי מדות של יבש היו במקדש עשרון וחצי עשרון (מנחות פז.), אבל היו שם לדעתו שלש מדות, עשרון וחצי עשרון ושני עשרונים:

והנכון בעיני בדעתו כי המכילא הוא הדפוס העשוי לבצק, כמו שאמרו (שם צד.) שלשה דפוסים היו שם, נותנה בדפוס ועדיין הוא בצק, וכמין דפוס היה בתנור, וכשהוא רודה נותנה בדפוס כדי שלא תתקלקל. והדפוס הזה שהוא כדי שלא תתקלקל אינו צריך להיות כצורת הלחם וכשיעורו, אבל הוא עשוי כמין קערה לסמוך דפנותיו של לחם, והוא קערותיו. אבל הדפוס הראשון של בצק עשוי כמדתו של לחם וכשיעורו, ארכו עשרה ורחבו חמשה וקרנותיו שבע אצבעות, ובו מושיבין הבצק ומודדין אותו ומתקנין אותו, ולפיכך הוא נקרא מכילא, שהוא עשוי למדה:

ולשון מנקיות, שם, כמו איפה וסאה, כשם קערותיו וקשותיו ושאר השמות שאין בהם תאר. ואולי המדות המצודקות הנקראות איפת צדק והין צדק יקראו אותן מנקיות, שהם נקיות מן השקר ומנקות בעליהן מן האונאה והחטא. והקשות שם כולל הקנים והסניפין, אולי בעבור פצולן יקראו כן בחלוף הצדי''ק בשי''ן, כמו ויראו יושבי קצוות מאותותיך (תהלים סה ט), כחלוף צדי''ק ושי''ן במלת שחוק:

וכתב ר''א ויש שבוש בדברי הימים (א כח יז), שהזכיר תחת קערות מזרקות, ותחת הכפות כפורים, והזכיר הקשוות כאשר הם, ותחת המנקיות מזלגות, והכל זהב לצורך השולחן. אולי כלים אחרים היו שצוה דוד לשומם בשולחנות שיעשה בנו שלמה, ואין ככה שולחן אהל מועד. והשבוש בדברי רבי אברהם הוא, כי מה שאמר הכתוב והמזלגות והמזרקות והקשוות זהב טהור ולכפורי הזהב במשקל לכפור וכפור איננו מחובר עם לשולחנות המערכת (דה''א כח טז) בלבד, אבל הוא חוזר למה שאמר הכתוב (שם בפסוקים יג יד) ולכל מלאכת עבודת בית ה' ולכל כלי עבודת בית ה'. ואמר לזהב לכל כלי עבודה ועבודה, והזכיר המזלגות ומזרקות שהם כלי המזבח, והקשוות לשולחן, והכפורים למזבח, והזכיר (שם בפסוק יח) ולמזבח הקטורת זהב מזוקק במשקל, ואמר (שם בפסוק יט) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית, והנה הוא כלל לכל צרכי ביהמ''ק: (הרמב"ן)

 ספורנו  קערותיו וכפותיו. הידועות אז לשלחן מלכים: (ספורנו)


{ל}  וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד: (פ)

 אונקלוס  וְתִתֵּן עַל פָּתוֹרָא לְחֵם אַפַּיָא קֳדָמַי תְּדִירָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּתְסַדֵּר עַל פְּתוֹרָא לַחֲמָא גַוָואָה קֳדָמַי תְּדִירָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לחם פנים. שיש לו פנים, כמו שפירשתי, ומנין הלחם וסדר מערכותיו, מפורשים באמור אל הכהנים: (רש"י)

 אבן עזרא  ונתת. על דרך הפשט נקרא לחם הפנים. בעבור הפי' שהוא אחריו. ומה שאמרו קדמונינו אמת הוא כי הקערות כמו דפום: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לחם פנים. שיש לו פנים רואים לכאן ולכאן לצדי הבית מזה ומזה ונותן ארכו לרחבו של שולחן וכותליו זקופין כנגד שפת השלחן, לשון רש''י. ולשון המשנה (במנחות צו.) בן זומא אומר לחם פנים, שהיו לו פנים. אבל כל זה יהיה לדברי האומר (שם צד:) כיצד עושין אותו כמין תיבה פרוצה, אבל לדברי האומר (שם) כמין ספינה רוקדת, אינו כן. ור''א אמר שנקרא לחם פנים בעבור לפני תמיד:

ועל דרך האמת כי תבין מלת לפני (כאן), תבין שמו וסודו, כי בעבור היותו כן היה מונח בצפון, כי ברכת ה' היא תעשיר (משלי י כב), כענין שנאמר (לעיל כ כד) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. וכבר רמזתי בו (שם ג):

חכמת המנורה בגביעיה וכפתוריה ופרחיה מאין תמצא, ונעלמה מאד (ע''פ איוב כח כ~כא), אבל היותה מקשה בששה קנים יוצאין מן השביעי ועליהם נר אלהים, ומאירים כלם אל עבר פניה (להלן פסוק לז), כל זה תוכל להבין מדברינו שכתבנו במקום אחר. וזה מאמרם (במנחות כט.) שנתקשה משה במנורה: (הרמב"ן)


{לא}   שלישי  וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד מְנַרְתָּא דִדְהַב דְכֵי נְגִיד תִּתְעֲבֵד מְנַרְתָּא שִׁדַהּ וּקְנַהּ כַּלִידָהָא חֵזוּרָהָא וְשׁוֹשַׁנָהָא מִנַהּ יְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד מְנַרְתָּא דִדְהַב דְּכֵי נְגִיד תַּעֲבֵיד מְנַרְתָּא בָּסִיס דִּידָהּ וּקְנָאָה כַּלִידָהָא וְחִיזוּרְיָיהּ וְשׁוֹשַׁנְיָיהּ מִינָהּ יְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מקשה תיעשה המנורה. שלא יעשנה חוליות, ולא יעשה קניה ונרותיה איברים איברים, ואחר כך ידביקם כדרך הצורפים שקורין שולדיר"ץ, אלא כולה באה מחתיכה אחת, ומקיש בקורנס וחותך בכלי האומנות, ומפריד הקנים אילך ואילך: מקשה. תרגומו נגיד, לשון המשכה, שממשיך את האיברים מן העשת לכאן ולכאן בהקשת הקורנס, ולשון מקשה מכת קורנס, בטדי"ץ בלע"ז, כמו דא לדא נקשן (דניאל ה, ו.): תיעשה המנורה. מאליה (תנחומא בהעלותך ג.), לפי שהיה משה (מ) מתקשה בה (מנחות כט.), אמר לו הקב"ה, השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה, לכך לא נכתב תעשה (תנחומא שם): ירכה. הוא הרגל של מטה העשוי כמין תיבה, ושלשה רגלים יוצאין הימנה ולמטה: וקנה. הקנה האמצעי שלה העולה באמצע הירך, זקוף כלפי מעלה, ועליו נר האמצעי עשוי כמין בזך, לצוק השמן לתוכו ולתת הפתילה: גביעיה. הן כמין כוסות שעושין מזכוכית, ארוכים וקצרים, וקורין להם מדירנ"ס, ואלו עשויין מזהב, ובולטין ויוצאין מכל קנה וקנה כמנין שנתן בהם הכתוב, ולא היו בה אלא לנוי: כפתריה. כמין תפוחים היו, עגולין סביב, בולטין סביבות הקנה האמצעי, כדרך שעושין למנורות שלפני השרים, וקורין להם פימל"ש, ומנין שלהם כתוב בפרשה כמה כפתורים בולטין ממנה וכמה חלק שבין כפתור לכפתור: ופרחיה. ציורין עשוין בה כמין פרחין: ממנה יהיו. הכל מקשה יוצא מתוך חתיכת העשת, ולא יעשם לבדם וידביקם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) והקב"ה כשראה שנתקשה בה הראהו מנורת אש ואף על פי כן נתקשה בה אמר לו השלך את הככר לאור וזה היה על ידי בצלאל והיא נעשית מאליה בפועל אבל לא אמר הקב"ה למשה בפירוש שתיעשה מאליה ודרשו כן מדכתיב תיעשה ביו"ד ולא תעשה הרא"ם האריך כאן ואני קצרתי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועשית. ראיתי ספרים שבדקום חכמי טבריה ונשבעו חמשה עשר מזקניהם ששלש פעמים הסתכלו כל מלה וכל נקודה וכל מלא וכל חסר והנה כתוב יו''ד במלת תיעשה. ולא מצאתי ככה בספרי ספרד וצרפת ומעבר לים. והקדמונים דרשו כי תוספת היו''ד רמז לעשרה מנורות שיעשה שלמה. והכלל אם יש שם יו''ד היא מלה זרה. ובדרש כי נעשית מאליה. והטעם שכל רואיה היו תמהים איך יכול אדם לעשותה. כי הנה כתוב ויעש מנורת. כן עשה את המנורה. והנה על מחבת בשמן תעשה מורבכת תביאנה והנה מקשה. כמו שכתוב בכרובים. ירכה וקנה. הוא גוף המנורה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ועשית מנורת. ז''פ כתיב מנורה בלישנא כנגד ז' רקיעים וז' ארצות ואין בפ' מנורה אות סמ''ך וכן במעשה בראשית לומר במקום נר אין שטן ואין מזיק ובזכות נר מצוה ותורה אור סותם פיו של שטן מלהסטין: (בעל הטורים)

 אור החיים  תיעשה המנורה. צריך לדעת למה הוצרך לומר תיעשה המנורה, ובמנחות פרק הקומץ רבה (כ"ח.) דרשו תיעשה לרבות שאר המתכות. ולפי זה דקדק לומר תיעשה ולא תעשה כי בימי משה לא היה צורך לזה כי של זהב עשו ובמדבר לא הוצרכו לעשות אחרת: (אור החיים)

 ספורנו  ועשית מנורת זהב טהור. אחר סדור שני הכתרים, והם כתר תורה בארון וכתר מלכות בשלחן, סדר ענין מנורה: (ספורנו)

 כלי יקר  ועשית מנורת זהב טהור. פירש"י שהיה משה מתקשה בה אמר לו הקב"ה השלך ככר זהב לתוך האור והיא נעשית מאליה לכך נאמר תיעשה המנורה ולא כתיב תעשה ולסוף נאמר ככר זהב יעשה אותה ולא פירש מי יעשה אותה אלא הככר עצמו יעשה אותה דהיינו מאליה, והיה ענין קשוי זה לפי שנעשית מחתיכה אחת ע"כ היה צריך במלאכה זו עזר אלהי והיה דומה כאילו נעשית מאליה כי לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה.

ועל צד הרמז נ"ל, שג' פרשיות סמוכים אלו ארון, שלחן, מנורה, כוללים כל הצלחות האדם בעה"ז ובעה"ב כי הארון נזכר תחילה לפי שהוא מדריך את האדם לבא לידי שלימותו כי במה יזכה נער ארחו, ויקח שם ויפת מבני אדם וסמא דחיי בעה"ז ובעה"ב כ"א ע"י זאת התורה אשר אורך ימים בימינה לעולם שכולו ארוך ועושר וכבוד בשמאלה בעה"ז. והנה בפרשת הארון לא נזכר כ"א עצם המעשה אשר יעשה האדם אבל לא נזכר שם שום תשלום גמול, ומטעם זה תמצא בפרשת הארון כל אותיות מן אלפ"א בית"א חוץ מן גימ"ל ויש בזה רמז שלא ילמוד תורה לשם תשלום גמול אלא תורת אמת יהיה בפיו שאינו מצפה לתשלום גמול, כמ"ש (אבות א.ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס כו', ולכך אין שם גימ"ל שהרי ארז"ל (שם ד.ב) שכר מצוה מצוה וא"כ המעשה עצמו גמולו ואינו רשאי לצפות על גמול אחר והרי כאלו נכתב שם גימ"ל כי המעשה של המצוה הוא גמולו, אבל מ"מ אעפ"י שהוא לא יצפה אל תשלום גמול אחר מ"מ סוף הכבוד לבא והקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה בעה"ז ובעה"ב ע"כ הזכיר מיד אחר מעשה הארון שני הגמולים כסדר הווייתן.

הגמול הראשון הנה בא רמז במצות השלחן וכל כליו, כי ממנו יוצא השפע לכל העולם וכולם זוכין מן שלחן גבוה, ותדע כי גם המזבח נקרא שלחן גבוה כמו שמצינו בגמרא בכמה מקומות על קרבנות של מזבח שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם (חגיגה ז.) ובזה מיושב מה שמצינו בנבואת יחזקאל פתח במזבח שנאמר (מא.כב) והמזבח עץ. וסיים בשלחן שנאמר זה השלחן אשר לפני ה'. כי המזבח שלחנו של מקום ב"ה, ובמס' (ברכות נה.) דרשו זה על שלחנו של אדם אשר ממנו הוא מאכיל לעניים והוא מכפר כמו המזבח ומה שכתבנו הוא קרוב לפשוטו שהמזבח שלחן גבוה, והשלחן של זהב הוא שלחנו של כל באי עולם, כי כולם אוכלים בזכות לחם הפנים שנותנים לכהנים דרך צדקה כמ"ש (ויקרא כד.ט) והיתה לאהרן ולבניו וגו' ואולי שבעבור זה נחלקו לו' חלות המערכה האחת כי הנותן פרוטה לעני ארז"ל (בבא בתרא ט:) שמתברך בו' ברכות.

ואחר מעשה השלחן הזכיר מעשה המנורה, כי בזכות המנורה יזכה אל השכר הרוחני לעה"ב וע"כ אמרו (תנחומא בהעלתך ג.) שהיתה המנורה נעשית מאליה וכן בהדלקתה אמרו (שבת כא.) שצריך שידליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה הלא דבר הוא, והנה קרוב לשמוע שזכותה גורם להעלות נר אלהים נשמת אדם וע"כ אמר הקב"ה לישראל מצוה בנרות אלו לאמר להם נרי בידך ונרך בידי (דבר"ר ד.ד) אם תשמור נרי שבידך להעלות נר תמיד על המנורה הטהורה גם אני אשמור נר אלהים נשמת אדם שבידי ותהיה עליית הנשמה מאליה כעליית נרות הללו כי כבר מצינו טעמים רבים למה זה העלימה התורה יעוד השכר הנפשי לעה"ב, ובפר' בחוקותי נזכיר בע"ה כל הטעמים אשר הסכימו עליהם חכמי התורה ושם אתנו טעם של רבינו בחיי הזקן והראב"ע והסכים הרמב"ן על ידם לאמר שכל היעודים שבתורה הם למעלה מן הטבע, כי אין זה דבר טבעי שירדו גשמים בזמן שעושין המצות ויכלא הגשם מן הארץ כשאין עושין רצונו של מקום ב"ה.

אמנם מה שתעלה הנפש למקור חוצבה זהו דבר טבעי אל הנשמה, ואין זה בדרך פלא אם לא ימנעוה העונות מלעלות אז תעלה מאליה, כמו שיסוד הרוח והאש עולה למעלה מאליו אם אין לו איזה מונע כך רוח בני האדם העולה היא למעלה מאליה אם לא יעכבו עליה העונות, ע"כ באו במנורה שני ענינים אלו שהמנורה נעשית מאליה והשלהבת עולה מאליה להורות שבזכות מצוה זו יזכו להעלות הנפש מאליה לכך נאמר (שמות מ.כד) וישם את המנורה נוכח השלחן כי הצדיקים זוכין לשתי שלחנות, והיה השלחן בצפון ומנורה בדרום כי מצפון זהב יאתה הכולל הצלחות העה"ז, ואורך ימים בימינה לעולם שכולו ארוך ע"כ היתה המנורה בימין, וכן סמכם דוד באמרו (תהלים כג.ה) תערוך לפני שלחן נגד צוררי. ואח"כ אמר דשנת בשמן ראשי כנגד שמן המנורה כי השמן הוא העולה על כל המשקים ע"כ ראוי ליחסו אל רוח בני האדם העולה בראש.

וראיה לזה שפסוק זה מדבר בשכר העולם הבא, שהרי רז"ל אמרו במס' (יומא עו.) כוסי רויה ש"מ כסא דדוד לעתיד לבא מחזיק רכ"א לוגין כמספר רויה, ומאי קמ"ל בזה אלא ודאי שר"ל שכל עיקר שכרו לעולם שכולו ארוך ע"כ לקחו ראיה מן המספר רכ"א אותיות ארך, גם אנו נביא ראיה ע"ז מפרטי מעשי המנורה שהיתה בת שבע קנים ועל דרך שמסיק בויקרא רבא (ל.ב) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח (תהלים טז.יא) אל תקרי שובע אלא שבע אלו ז' כיתות של צדיקים שפניהם דומים לחמה וללבנה ולרקיע ולכוכבים ולברקים ולשושנים ולמנורה הטהורה כו', הזכיר ז' מיני אורה חלוקים במדריגתם כנגד ז' קני המנורה לפי שכל הצדיקים מקבלים האורה מן זיו שכינתו ית' כמו ז' קני מנורה אלו שכולם היו פונים אל מול פני המנורה, וזה כי ו' קנים שמימין ושמאל היו פונין מול נר האמצעי ונר האמצעי היה מונח מול קדשי קדשים מקום שהשכינה שרויה וא"כ כל הקנים פונין מול זיו שכינתו ית' הנקרא פני המנורה כי באור פניו ית' יושפע האורה על כל ז' כיתות כמ"ש (שם מד.ד) כי ימינך וזרועך ואור פניך וגו' רמז למנורה שבימין וכן בפסוק שובע שמחות את פניך אמר נעימות בימינך נצח, רמז למנורה שבימין וקרא להקב"ה אור פניך וכאן אמר שובע שמחות את פניך ש"מ שהקב"ה נקרא פני המנורה לכך נאמר מול פני המנורה יאירו ז' הנרות ולא אמר ו' הנרות אלא שרמז להקב"ה שנקרא פני המנורה הן בסתם מנורה זו שדומה כאילו פונין אל מקום השכינה הן כפי הרמז שז' כיתות אלו פונין מול אור פניו ית' וזה רמז נכון ויקר.

ואולי מטעם זה נתקשה משה במעשה המנורה, כי השכר הרוחני לעה"ב קשה על שכל אנושי לציירו כי עין לא ראתה אלהים זולתך. עד שהראה לו הקב"ה באצבע שנאמר וזה מעשה המנורה כי בציור של סתם מנורה זו הראה לו אות על השכר האחרון דוגמת מעשה המנורה אשר רשפיה רשפי אש שלהבת יה עולה מאליה כדרך שנתבאר ובמנורה גביעים כפתורים ופרחים, גביעים היינו כוסי רויה שדרשו על שכר הרוחני, וכפתור פירש רבינו בחיי שהכפתור העגול רמז לתענוג זיו השכינה שאין לו סוף ככפתור עגול זה שאין לו סוף, ופרחים על שם צדיק כתמר יפרח, וקומתה י"ח טפחים רמז לחיי עלמא והמשכיל ישמע ויוסיף לקח כי הענין ברור ונכון שהשלחן והמנורה כוללים שני ההצלחות, ומדהזכיר נוכח השלחן נוכל לפרש שכל נוכחיות ענינו התנגדות, וזה ידוע שכל המרבה לאכול משכרו בעה"ז משלחן גבוה מנכין לו מזכיותיו לעה"ב, כדאיתא בגמרא (ב"מ קיד:) מאן קא אכיל לעלמיה כו' וכן בענין כרעא דפתורא דדהבא כו' (תענית כה.) וא"כ השלחן נוכח המנורה כי כל מצליח בעה"ז יותר מן ההכרחי ידל לעה"ב, וע"כ מאסו כל הצדיקים בהצלחות העה"ז ולא בקשו דבר ממנו כ"א המוכרחות ובזה קבלו חלקם ברב טוב הצפון לצדיקים לעה"ב. (כלי יקר)

 דעת זקנים  תיעשה המנורה. מלא יו"ד רמז לעשר מנורות שעתיד שלמה לעשות: ירכה. זה ירך שלמטה שהוא עשוי כמין סדן של עץ טבונ"ק בלע"ז ארוך ורחב קצת ועב ויוצאין ממנו שלש רגלים ואמרו ז"ל גובהה של מנורה י"ח טפחים ורמז לדבר מדכתיב בפרשת בהעלותך וזה מעשה המנורה וזה (מעשה) בגי' י"ח: (דעת זקנים)


{לב}  וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי:

 אונקלוס  וְשִׁתָּא קְנִין נָפְקִין מִסִטְרָהָא תְּלָתָא קְנֵי מְנַרְתָּא מִסִטְרַהּ חַד וּתְלָתָא קְנֵי מְנַרְתָּא מִסִטְרַהּ תִּנְיָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְשִׁיתָּא קְנִין נַפְקִין מִצִּיטְרָהָא תְּלָתָא קְנֵי מְנַרְתָּא מִצִּטְרָה חָד וּתְלָתָא קְנֵי מְנַרְתָּא מִצִּיטְרָה תִּנְיָינָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  יוצאים מצדיה. לכאן ולכאן, באלכסון נמשכים ועולין עד כנגד גובהה של מנורה, שהוא קנה האמצעי, ויוצאין מתוך קנה האמצעי זה למעלה מזה, התחתון ארוך, ושל מעלה קצר הימנו, והעליון קצר הימנו, לפי שהיה גובה ראשיהן שוה לגובהו של קנה האמצעי השביעי שממנו יוצאים הששה קנים: (רש"י)

 אבן עזרא  וששה. טעם קנים. עגולים ארוכים חלולים: (אבן עזרא)


{לג}  שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה:

 אונקלוס  תְּלָתָא כַלִידִין מְצַיְרִין בְּקַנְיָא חַד חֵזוּר וְשׁוֹשַׁן וּתְלָתָא כַלִידִין מְצַיְרִין בְּקַנְיָא חַד חֵזוּר וְשׁוֹשָׁן כֵּן לְשִׁתָּא קְנִין דְנָפְקִין מִן מְנַרְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  תְּלָתָא כַּלִּידִין מְשַׁקְעִין בְּצִיּוּרֵיהוֹן בְּקַנְיָא חָד חֵיזוּר וְשׁוֹשַׁן וּתְלָתָא כַּלִּידִין מְשַׁקְעִין בְּצִיּוּרֵיהוֹן בְּקַנְיָא חָד חֵיזוּר וְשׁוֹשַׁן הֵיכְדֵין לְשִׁיתָּא קְנִין דְּנַפְקִין מִן מְנַרְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  משקדים. כתרגומו, מצויירים היו, כדרך שעושין לכלי כסף וזהב שקורין ניאל"ר: ושלשה גבעים. בולטין מכל קנה וקנה: כפתור ופרח. היה לכל קנה וקנה: (רש"י)

 אבן עזרא  שלשה גבעים. אמר הגאון כי משקדים. כדמות שקדים והנכון שהוא מגזרת לשקוד על דלתותי: (אבן עזרא)


{לד}  וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ:

 אונקלוס  וּבִמְנַרְתָּא אַרְבְּעָא כַלִידִין מְצַיְרִין חֵזוּרָהָא וְשׁוֹשַׁנָהָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּבִמְנַרְתָּא אַרְבְּעָה כַּלִּידִין מְשַׁקְעִין בְּצִיּוּרֵיהוֹן חִיזוּרְיָהָא וְשׁוֹשַׁנְיָהָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובמנרה ארבעה גבעים. בגופה של מנורה היו ארבעה גביעים, אחד בולט בה למטה מן הקנים, והג' למעלה מן יציאת הקנים היוצאין מצדיה: משקדים כפתוריה ופרחיה. זה אחד מחמשה מקראות שאין להם הכרע (יומא נב:), אין ידוע אם גביעים משוקדים, או משוקדים כפתוריה ופרחיה: (רש"י)


{לה}  וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה:

 אונקלוס  וְחֵזוּר תְּחוֹת תְּרֵין קְנִין מִנַהּ וְחֵזוּר תְּחוֹת תְּרֵין קְנִין מִנַהּ וְחֵזוּר תְּחוֹת תְּרֵין קְנִין מִנַהּ לְשִׁתָּא קְנִין דְנָפְקִין מִן מְנַרְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְחֵיזוֹר תְּחוֹת תְּרֵין קְנִין דְּמִינָהּ וְחֵיזוּר תְּחוֹת תְּרֵין קְנִין דְמִינָהּ וְחֵיזוּר תְּחוֹת תְּרֵין קְנִין דְּמִינָהּ לְשִׁיתָּא קְנִין דְּנַפְקִין מִן מְנַרְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכפתור תחת שני הקנים. מתוך הכפתור היו הקנים נמשכים משני צדיה אילך ואילך. כך שנינו במלאכת המשכן (מנחות כח:), גובהה של מנורה י"ח טפחים, הרגלים והפרח ג' טפחים, הוא הפרח האמור בירך, שנאמר עד ירכה עד פרחה (במדבר ח, ד.), וטפחיים חלק, וטפח שבו גביע מהארבעה גביעים, וכפתור ופרח משני כפתורים ושני פרחים האמורים במנורה עצמה, שנאמר משוקדים כפתוריה ופרחיה, למדנו שהיו בקנה שני כפתורים ושני פרחים לבד מן הג' כפתורים שהקנים נמשכין מתוכן, שנאמר וכפתור תחת שני הקנים וגו', וטפחיים חלק, וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנו אילך ואילך נמשכים ועולים כנגד גובהה של מנורה, טפח חלק, וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנו, וטפח חלק, וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנו ונמשכים ועולין כנגד גובהה של מנורה, וטפחיים חלק, נשתיירו שם ג' טפחים, שבהם ג' גביעים וכפתור ופרח, נמצאו גביעים כ"ב, י"ח לששה קנים ג' לכל אחד ואחד, וארבעה בגופה של מנורה הרי כ"ב, ואחד עשר כפתורים, ו' בששת הקנים, וג' בגופה של מנורה שהקנים יוצאים מהם, ושנים עוד נאמרו במנורה, שנאמר משוקדים כפתוריה, ומיעוט כפתורים שנים, האחד למטה אצל הירך, והאחד בג' טפחים העליונים עם ג' הגביעים, ותשעה פרחים היו לה, ו' לששת הקנים, שנאמר בקנה האחד כפתור ופרח, וג' למנורה, שנאמר משוקדים כפתוריה ופרחיה, ומיעוט פרחים שנים, ואחד האמור בפרשת בהעלותך, עד ירכה עד פרחה. ואם תדקדק במשנה זו הכתובה למעלה, תמצאם כמנינם איש איש במקומו: (רש"י)


{לו}  כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר:

 אונקלוס  חֵזוּרֵיהוֹן וּקְנֵיהוֹן מִנַהּ יְהוֹן כֻּלַהּ נְגִידָא חֲדָא דִדְהַב דְכֵי: (אונקלוס)

 יונתן  חֵיזוּרֵיהוֹן וּקְנֵיהוֹן מִינָהּ יְהוֹן כּוּלָהּ נְגִידָא חֲדָא דִדְהַב דְּכֵי: (תרגום יונתן)

 אור החיים  כפתוריהם וקנותם ממנה יהיו. בהקומץ רבה (שם) תנן שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה שבעה נרותיה מעכבין זה את זה מאי טעמא הויה כתיב בהו עד כאן. וקשה והלא לא נאמר הויה אלא בקנים ולא בנרות כי ב' הויות נאמרו במנורה אחת בפסוק זה ואחת בפסוק ראשון ועשית מנורת וגו' ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו משמע שאינו מעכב אלא ז' קנים וגביעיה כפתוריה ופרחיה, והגם שבמשנה לא הזכיר אלא הקנים והנרות כתבו התוספת שהוא הדין ולא הזכירם התנא לצד שאינם במנורות של מתכות, וכן כתב רמב"ם פ"ג מהלכות בית הבחירה יעויין שם. אבל הנרות לא הזכיר בהם ההויה, והנה יש מחלוקת בין רבותינו ז"ל (מנחות פ"ח:) אם הנרות קבועים או לא, ולא מבעיא להאומר שלא היו קבועים שהם כלים בפני עצמן ולא מצינו בהם הויה, אלא אפילו למאן דאמר קבועים הרי מודה הוא שאינם מקשה עמה שלא נחלקו רבותינו ז"ל בפרק ב' מדות (מנחות פ"ח:) אלא אם היתה מהככר או לבד מהככר אבל שאינם מקשה ממנה אליבא דכולי עלמא לא, וכן דקדק הכתוב באומרו מקשה ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה ואילו נרותיה לא אמר, ואחר שאמר משפטי פרטי המנורה באורך אמר שיעשו את נרותיה הרי זה מראה באצבע שחלוקים הם מהמנורה, ועוד דקדק הכתוב לומר ממנה יהיו לומר אותם שהם ממנה עליהם אני מתנה הויה. ואולי כי כיון שנתגלה טעם ז' קנים שהם לשום בהם נרות אם כן כשאין נר הרי הקנה בטל וכאילו אינו והוא מעכב. ואולי כי לא אמר הש"ם בהקומץ רבה מאי טעמא אלא על הקנים אבל הנרות אינו צריך כי זה תלוי בזה: (אור החיים)

 ספורנו  כלה מקשה אחת. ואור נרותיה אחד, כאמרו והאיר על עבר פניה. וזה שיהיה אור נרות הימין ונרות השמאל מכוון אל האמצעי. וכן ראוי שיהיה ענין האור השכלי בחלק העיוני וגם כן אורו בחלק המעשי, שיהיו פונים אל האור העליון לעבדו שכם אחד, כי אז יאירו כלם, כמו שיעד במנורה באמרו בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה וכו' וזה מעשה המנורה מקשה, כי בהיות כל האור מכוון לאחד בענין המקשה המורה אחדות, אז נראה אור כי יהל מן המאור הגדול: (ספורנו)


{לז}  וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד יָת בּוֹצִינָהָא שִׁבְעָא וְתַדְלֵק יָת בּוֹצִינָהָא וִיהוֹן מְנַהֲרִין עַל קֳבֵל אַפָּהָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד יַת בּוֹצִינָהָא שַׁבְעָא וּדְלֵיק כַּהֲנָא דְמִתְמַנֵּי יַת בּוֹצִינָהָא וִיהוֹן מְנַהֲרִין כָּל קְבֵיל אַפָּהָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  את נרותיה. כמין בזיכין שנותנין בתוכן השמן והפתילות: והאיר על עבר פניה. עשה פי ששת הנרות שבראשי הקנים היוצאים מצדיה, מוסבים כלפי האמצעי, כדי שיהיו הנרות כשתדליקם מאירים על עבר פניה, מוסב אורם אל צד פני הקנה (נ) האמצעי שהוא גוף המנורה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש אין מלות והאיר על עבר פניה ולא מלות והעלה את נרותיה מורה על הדלקה מפני שאין הפרשה הזאת מדברת בהדלקתה אלא בעשייתה ולכך יחוייב שיהיה פירוש והעלה וגם והאיר אזהרה על האומן שיעשה נרותיה באופן שכשידליק המדליק את נרותיה יאירו אל עבר פניה ואיך יהיה זה שיעשה פי ששת הנרות שבששת הקנים מסובבים כלפי האמצעית. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 דעת זקנים  והאיר. פי' והאירה המנורה אל השלחן שכנגד פניה של מנורה כדכתיב בפרשת ותכל וישם המנורה באהל מועד נכח השלחן מכלל דלהאיר על השלחן היתה המנורה וכן כתיב בפרשת בהעלותך אל מול פני המנורה דהיינו שלחן יאירו שבעת הנרות והפשט הולך כמ"ד ממזרח למערב היתה מונחת דאז יכול להיות דכל פיות של נרות פונות לצד השלחן אבל למ"ד שמצפון לדרום היתה מונחת אז צ"ל שהאמצעי פונה למערב והאחרים פונים לאמצעי לא נראה כל כך שלהאיר על השלחן היתה נעשית ולא תוכל לפרש והאיר כפשטיה דפירש רש"י: (דעת זקנים)


{לח}  וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר:

 אונקלוס  וְצִבְיְתָהָא וּמַחְתְּיָתָהָא דִדְהַב דְכֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלְקָטַיָיהָא וּמַחְתְּיָיתָא דִדְהַב דְּכֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומלקחיה. הם הצבתים העשויין ליקח בהם הפתילה מתוך השמן, לישבן ולמושכן בפי הנרות, ועל שם שלוקחים בהם קרויים מלקחים. וצביתהא שתרגם אונקלוס, לשון צבת, טוליי"ש בלע"ז: ומחתותיה. הם כמין בזיכין קטנים, שחותה בהן את האפר שבנר בבקר בבקר, כשהוא מטיב את הנרות מאפר הפתילות שדלקו הלילה וכבו, ולשון מחתה פויישד"א בלע"ז, כמו לחתות אש מיקוד (ישעיה ל, יד.): (רש"י)

 אבן עזרא  טהור. שהוא מזוקק שאין בו פסול: (אבן עזרא)

 אור החיים  ומלקחיה וגו' זהב טהור. הוצרך לומר זהב טהור לפי שאליבא דכולי עלמא אינם באים מהככר ולזה צריך להודיע ממה יעשו אותם: (אור החיים)


{לט}  כִּכַּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה:

 אונקלוס  כִּכְּרָא דִדְהַב דְכֵי יַעְבֵּד יָתַהּ יָת כָּל מָנַיָא הָאִלֵין: (אונקלוס)

 יונתן  קַנְטְנַר דִּדְהַב דְּכֵי יַעֲבֵיד יָתָהּ יַת כָּל מָנַיָיא דִידָהּ הָאִלֵּין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ככר זהב טהור. שלא יהיה משקלה עם כל כליה אלא ככר, לא פחות ולא יותר, והככר של חול ששים מנה, ושל קדש היה כפול, ק"ך מנה, והמנה הוא ליטרא ששוקלין בה כסף למשקל קולוני"א, והם ק' זהובים, כ"ה סלעים, והסלע ארבעה זהובים: (רש"י)

 הרמב"ן  ככר זהב טהור. שלא יהיה משקלה עם כל כליה אלא ככר, לא פחות ולא יותר. לשון רש''י. וכן הוא פשוטו של מקרא. אבל אם הדבר כן, תימה גדול, שלא יתן הכתוב משקל למנורה כמה יהיה בה מן הככר, ויוכל לתת חצי הככר או יותר במלקחים ובמחתות שהם כלים נפרדים ממנה, וימעט בה, או שיתן במנורה ככר פחות מנה ובכל הכלים האלה מנה. ועוד, מה טעם שתשקל המנורה עם כלים רבים נפרדים במשקל הככר, ולמה לא נתפרשו כמה יהיו המלקחים והמחתות שיעשו ממנו:

אבל אין דעת רבותינו כמו שאמר הרב, אלא כך שנו חכמים במנחות (פח:) מנורה ונרותיה באה מככר ולא מלקחיה ומחתותיה, ומה אני מקיים את כל הכלים האלה, לרבות את הנרות. דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר, מנורה באה מככר ולא נרותיה ומלקחיה ומחתותיה, ומה אני מקיים את כל הכלים האלה, שיהיו כלן של זהב. ושם אמרו לדברי ר' יהודה שהיו הנרות מקשה עמה, ואף על פי כן יקראם הכתוב הכלים האלה, מפני שהם כלים לקבול השמן, ויש להם שם בפני עצמן, ובשאר המנורות נעשים נפרדין ממנה. ולדברי ר' נחמיה אמרו שם שאין הנרות עמה מקשה. והנה על דעת רבי יהודה לא יבא במשקל הככר אלא גוף המנורה במה שהוא עמה מקשה, לא כלים נפרדים ממנה כלל. ולדברי רבי נחמיה אמרו שם ומה אני מקיים את כל הכלים האלה שיהיו כלן של זהב, ולא נצרכא אלא לפי נרות:

ועל דרך הפשט יאמר ככר זהב טהור יעשה אותה, את כל הכלים האלה יעשה זהב טהור, כי לא פירש תחלה בנרות שיהיו זהב כלל, וכן במעשה אמר (להלן לז כג) ויעש את נרותיה שבעה ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור, ואין זהב טהור חוזר רק על המלקחים והמחתות, וחזר ואמר (שם כד) ככר זהב טהור עשה אותה ואת כל כליה, שעשה כל כליה זהב טהור ולא מן הככר. ויכנס עוד בכלל כל כליה כלי השמן, שהרי עשה לה כלים רבים מלבד אלה הנזכרים, כמו שנאמר במסעות (במדבר ד ט) וכסו את מנורת המאור ואת נרותיה ואת מלקחיה ואת מחתותיה ואת כל כלי שמנה אשר ישרתו לה בהם. והכתוב שאמר (שם ח ד) עד ירכה עד פרחה מקשה היא, כפי פשוטו כך נראה, שגופה מקשה ולא נרותיה. וכל זה לפי שטת הגמרא:

אבל בברייתא של מלאכת המשכן (אוצר מדרשים ט דף ש''א ב) שנויה בענין אחר מנורה שעשה משה במדבר היתה באה של זהב, וטעונה מקשה, וטעונה גביעים כפתורים ופרחים, שנאמר (לעיל פסוק לא) ועשית מנורת זהב טהור, שומע אני יעשה אברים אברים וידביקם, ת''ל ממנה יהיו (פסוק לו). מנין לרבות את נרותיה שיהיו ממנה, ת''ל יעשה (בפסוק שלפנינו). יכול שאני מרבה גביעיה כפתוריה ופרחיה, ת''ל אותה (שם). ומה ראית לרבות את נרותיה ולהוציא גביעיה כפתוריה ופרחיה, אחר שריבה הכתוב ומיעט, מרבה אני את נרותיה שהן נעשין עמה, ומוציא אני גביעיה כפתוריה ופרחיה שאין נעשין עמה. ומנין לרבות מלקחיה ומחתותיה, ת''ל יעשה (שם). יכול שאני מרבה את הצבתים ואת המלקטאות, ת''ל אותה (שם). ומה ראית לרבות מלקחיה ומחתותיה ולהוציא את הצבתים ואת המלקטאות, אחר שריבה הכתוב ומיעט, מרבה אני מלקחיה ומחתותיה שהן משתמשין עמה, ומוציא אני את הצבתים ואת המלקטאות שאין משתמשין עמה. רבי יהושע בן קרחה אומר, אותה מככר ואין כליה מככר, שנאמר ככר זהב טהור יעשה אותה. ומה אני מקיים ואת כל כליה ( להלן לז כד), שיהיו זהב טהור. עד כאן הברייתא:

ונראה ממנה שהיו הנרות והמלקחים והמחתות כלן עמה מקשה, ואין המלקחים צבתים, אבל עשה על פי הנרות טס של זהב פותח וסוגר ושוכב עליו שלא יפול בשמן דבר, כאשר עושים היום במנורות של מלכים, והוא מלשון ולשוני מודבק מלקוחי (תהלים כב טז), שיקרא מה שעל הלשון ומתחתיו ''מלקוחים'', שהם לוקחים הלשון באמצעם. והמחתות הם ספלים שתחת כל נר ונר לחתות ניצוצי אש שיפלו ממנה, והכל מקשה ובאין מן הככר. אבל הצבתים והמלקטים שאין תשמישן בעצמה, אבל הם כלים נפרדים ממנה ואינן חבור בה אין באין מן הככר כלל. וכן מיעטו בברייתא זו גביעיה כפתוריה ופרחיה, שאם רצה שלא לעשותה עמה מקשה רשאי. ונתן הטעם, לפי שאין נעשין עמה, כלומר שאין מעכבין בה, שאם עשאה של שאר מיני מתכות אינה באה גביעים כפתורים ופרחים (מנחות כח.), אבל קנים מעכבין בה לעולם:

ולפי הברייתא הזו אמר הכתוב ואת כל כליה (להלן לז כד), לרבות שעשה לה כל הכלים הצריכין לשמושה, והראוין לה, זהב, והם הצבתים והמלקטאות שצריכין לכל המנורות בתשמישן. וכן לכל כלי המשכן וגו' (להלן כז יט), כלים הצריכים למשכן, לא פירש אותם ולא הזכיר בהם רק שיהיו נחושת. אבל ככר זהב טהור יעשה אותה את כל הכלים האלה, הם הנזכרים בה וכולם מקשה עמה. ויתכן שגם מה שאמר במעשה ואת כל כליה (להלן לז כד) רמז לכלים האלה הנזכרים בה שהיו כלם עמה ככר זהב, כפשוטו של מקרא. אבל כלי שמנה לא הוזכרו במעשה כאשר לא הוזכרו בצוואה, וברצון עצמם עשו אותם, ואולי לא עשאם בצלאל, אבל יחידים עשו אותם ומסרום לצבור. ועל הכלל, גופה באה מככר, ואין דבר שחוץ לגופה בא מן הככר לדברי הכל: (הרמב"ן)

 אור החיים  ככר זהב וגו'. בפרק ב' מדות (מנחות שם) תניא ככר זהב טהור וגו' למדנו למנורה שבאה מן הככר מנין לרבות נרותיה תלמוד לומר את כל הכלים יכול שאני מרבה אף מלקחיה תלמוד לומר אותה. ולעמוד על אמיתתן של דברים נשכיל לדעת מה היה חסר לי בידיעת מצות המנורה שעליו הוצרך לומר פסוק זה, ואראה כי בלא פסוק זה לא הייתי יודע שיעור זהב המנורה אם ככר אם חציו, לזה בא והודיע הכתוב השיעור דככר זהב טהור תעשה, ואחר שהודיע שיעור המנורה אז נכנסנו בספק אם הנרות בכלל השיעור או לא, וטעם שלא נכנס אלא בספק הנרות ולא בספק המלקחיים והמחתות מפני שהמלקחיים והמחתות ביאר הכתוב ואמר זהב טהור ואם הם משיעור הרשום במנורה לא היה צריך לומר בהם זהב טהור מה שאין כן הנרות שלא הזכיר בהם זהב נשארו בספק אם הם מהככר. ואין לומר כי ממה שלא אמר זהב טהור שמע מינה שהם מהככר משום שיש לומר כי לא הקפיד ה' עליהם שיהיו או מן הזהב או מן שאר המתכות לצד שעומדים לתשמיש ולעולם אינם מהככר, לזה אמר הכתוב ואת כל כליה הרי בירר ספקן שהיינו מסתפקין בנרות ואמר שהם מהככר, אבל מלקחים ומחתות אין לי ספק בהם ממה שהוצרך לומר בהם זהב טהור ודאי שאינם מהככר. ומעתה לא חש עלי הכתוב לטעות במאמר את כל כליה שנכנס גם מלקחיים ומחתות, אם כן קשה למה אמר הכתוב תיבת אותה למעט אם למעט מלקחיים ומחתות הרי אין צריך מיעוט, ונראה לומר בהעיר עוד בכתוב אחר האמת שאין בכלל הככר המלקחיים והמחתות למה סדר מצות ככר זהב טהור אחר שהזכיר מלקחיים ומחתות שמזה יחויב השכל לומר שגם עליהם חוזר הדיבור שאם לא כן היה לו להקדים לומר ככר זהב טהור וגו' ואת כל כליה ואחר כך יצו ה' מלקחיה ומחתותיה ואז על כל פנים לא היה צריך לומר תיבת אותה למעט מלקחיה ומחתותיה כי ממועטים הם כיון שלא הוזכרו אלא אחר אומרו ככר זהב וגו':

אכן הנה האדון ברוך הוא נותן התורה בחר לומר פסוק ומלקחיה וגו' קודם אומרו ככר זהב וגו' לב' סיבות. האחד לצד שהוא אומר וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר לזה סמך פסוק זה למאמר המנורה וכליה שהם נרותיה, ואם היה מסדר פסוק זה ככר זהב וגו' קודם ומלקחיה היה נשמע שחוזרים הדברים גם עליהם ולא כן הוא כי אפשר שלא הראהו ה' תבנית המלקחיים והמחתות בהר. וסיבה ב' לסמוך מלקחים לנרות לומר כשם שהמלקחיים נעשו בפני עצמם גם הנרות דומות להם בפרט זה שמעשיהם בפני עצמן הגם שהם מהככר לא מפני זה תתחייב לומר שהיו מקשה ככפתורי' וגביעים וגו', והגם שפירשתי למעלה כי ממה שלא הזכיר הנרות עם שאר הפרטים שהזכיר במקשה שמע מינה כי אינם בכלל ואם כן לא היה צריך לרמז הנזכר, עם כל זה כיון שאמר הכתוב ככר זהב טהור וגו' את כל הכלים הרי השוה אותם למנורה ותבא הסברא לומר כי גם לזה נתכוין הכתוב לכוללם שיהיו במקשה כי לא מצינו פרט מפרטי המנורה שהוא מהככר ואינו מהמקשה לזה בא הכתוב והסמיך ענין המלקחיים והמחתות לנרות לומר כנזכר:

והנה אחר שהיה צורך בדבר לכתוב פסוק ככר זהב וגו' אחר פסוק ומלקחיה וגו' לטעמים הנזכרים חש הכתוב שלא ישכיל משכיל על דבר כי זאת היא כוונתו יתברך ויאמר הא ודאי שלא דיבר כסדר זה אלא להכניס המלקחים והמחתות בשיעור הככר וידחוק לומר טעם אומרו זהב טהור לאיזו דרשה כמו שתאמר לעכב בהם הגם שהמנורה אמר בה הכתוב ריבוי תיעשה המנורה מכל מקום אפילו משאר מתכות באלו צריכין להיות זהב טהור, אשר על כרחו נתחכם ה' ואמר תיבת אותה למעט מלקחיה ומחתותיה שאינם מהככר והודעת הנרות שהם מהככר מאומרו את כל הכלים במקומה עומדת. ומעתה נחזק לומר שטעם שסדר פסוק ומלקחיה וגו' קודם פסוק ככר זהב וגו' שהוא לסיבות שכתבנו, ולזה דרש התנא תיבת אותה למעט מלקחיה ומחתותיה ואת כל הכלים לרבות הנרות, ואמר כל לומר שאפילו נר אחד אין לעשותו אלא מהככר ולדרך זה הרוחתי אומרו את כל הכלים ולא אמר ואת לומר אותה את וגו' את כל וגו' ואותה והבן: (אור החיים)


{מ}  וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר: (ס)

 אונקלוס  וַחֲזֵי וַעֲבֵיד כִּדְמוּתְהוֹן דִאַתְּ מִתְחֲזִי בְּטוּרָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמֵי וַעֲבַד בְּצִיּוּרֵיהוֹן דְּאַנְתְּ מִתְחֲמֵי בְּטַוְורָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וראה ועשה. ראה כאן בהר תבנית שאני מראה (ס) אותך. מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה, עד שהראה לו הקב"ה (ע) מנורה של אש: אשר אתה מראה. כתרגומו דאת מתחזי בטורא, אילו היה נקוד מראה בפת"ח, היה פתרונו אתה מראה לאחרים, עכשיו שנקוד חטף קמץ, פתרונו דאת מתחזי, שאחרים מראים לך (שהנקוד מפריד בין עושה לנעשה): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) פירוש מקרא קצר הוא שהיה לו לומר וראה התבנית אשר אני מראה אותך ועשה בתבניתם וגו' דאם לא כן מאי ועשה בתבניתם אשר אתה מראה וגו'. והלא לא הגיד לנו הכתוב בשום מקום שהראהו את תבניתם והוסיף הרב ואמר כאן בהר כי אין שייך לומר וראה בהר שהרי היה עומד בו ולא וראה כאן מפני שאז היה מורה על מקום מיוחד מן ההר ואם כן לא היה לו לומר אשר אתה מראה בהר שהוא דרך כללית אלא במקום המיוחד ממנו הרמוז במלת כאן. הרא"ם: (ע) כאן משמע שמשה עשה את המנורה וא"ת והא לעיל פירש"י תיעשה מאליה. וי"ל דגם זה לא היה מועיל עד שנעשית מאליה וכדפרישית לעיל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וראה. כי צריך מעשה המנורה לחכמה ולראות במראה הלב איך יעשה מככר אחד כל הכלים: מלת מראה. זרה ואיננה כדרך. מושלך. כי אין פעול למלת ראה כי אם נראה לבדה. והיה כן בעבור כי הרואה אינו פועל רק מקבל דמות. ובעל התולדות יבין זה ולפני שאדבר על המשכן שגם הוא היה יריעות כרובים. אתן לך עיקר שתסמוך עליו: אמר אברהם המחבר כל יש על שני דרכים. האחד יש שהוא גוף שיש לו אורך ורוחב ועומק. והנה שש פאות. מהאורך יבאו פנים ואחור ומהרוחב ימין ושמאל. ומהגובה מעלה ומטה. ויש יש שאינו גוף. והם מלאכי השם הקדושים גם נשמת האדם. ואלה השנים דרכים השם בראם לבדו ואין יכולת בנברא לברוא עצם שיהיה גוף. אף יש שאיננו גוף שהוא נכבד יותר. גם אין בו כח להכחידו עד שיעדר ולא יהיה יש. ויש דבר סמוך אל יש. ונשען עליו ולא ימצא לבדו והיא הצורה. גם היא על שני דרכים. האחת עומדת ולא תסור כצורת הקדושים. והחכמה בנשמה. גם בגופות כחום האש וליחות המים והדרך האחר מקרים אינם עומדים רק מתהפכים ונחלפים וסרים ונעדרים וכאלה יכול האדם לעשות. על כן השם הנכבד לא יתכן שיהיה לו דמות ותמונה לא עומדת ולא נעדרת. כי הוא ברא עצם כל דבר. כי כל צורה עומדת או מקרה. ואתן לך משל אחד. קדרות הלבנה כשנכנס צל הארץ בינה ובין השמש בראש התלי או בזנבו. ואתן לך משל אחר. ידענו כי כח הנשמה בכל הגוף. ויש מקומות בגוף האדם שיש בהם מהחבלים היוצאים מן המוח שירגישו יותר מהאחרים כמו העינים והאזנים. כי העצמות גם הכבד לא ירגישו. והנה הלב קבל כח הנשמה יותר מכל איבירי הגוף. ע''כ היו איברים רבים משרתים לו וככה השם הנכבד. ידענו כי כבודו מלא כל העולם רק יש מקומות שיראה כח השם בו יותר ממקומות אחרים ובעבור שני דברים האחד כפי מתכונת תולדת המקבל והשני כפי כח העליון שהוא על ראש המקבל על כן נבחר מקום בית המקדש. ואם נתן לך השם חכמה בלבך תבין סוד הארון והכפורת. והכרובים שהם פורשי כנפים. ומחוץ לפרוכת דבר המנורה ומזבח הקטורת והשלחן. ומחוץ לפתח המשכן. מזבח העולה. ואת כל כליו. ואת הכיור ואת כנו. ואלה הדברים הם כבוד אלהים. ובעבור זה רמזתי לך כי יש בדורינו אנשים חכמים בעיניהם אולי יהתלו על דברי. והיודע סוד נשמתו ומתכונת גופו יוכל לדעת דברי עולם העליון. כי האדם כדמות עולם קטן. והוא היה סוף בריאתו בארץ וסימן לדבר בגדול החל ובקטן כלה. והגאון הזכיר כי שמונה עשר דברים הם במשכן שהוא עולם אמצעי וכמוהם בעולם העליון וככה העולם הקטן. הנה הכלל כל כרוב נעשה לקבל כח העליון. גם בעבור שילמוד המשכיל ואין צורך להאריך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וראה. ג' ראשי פסוקים הכא ואידך וראה אם דרך עוצב בי. ואידך וראה בנים לבניך. פי' אם דרך עוצב בי וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר שתבוא להר הבית לבהמ''ק להתפלל ולהודות ויתספר לך כמו שסידר שלמה בתפלתו אם יחטא איש וגו' ובא וגו' בבית הזה ואם תעשה כן וראה בנים לבניך: (בעל הטורים)

שמות פרק-כו

{א}  וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם:

 אונקלוס  וְיָת מַשְׁכְּנָא תַּעְבֵּד עֲשַׂר יְרִיעָן דְבוּץ שְׁזִיר וְתִכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי צוּרַת כְּרוּבִין עוֹבַד אֳמָן תַּעְבֵּד יָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת מַשְׁכְּנָא תַעֲבֵיד עֲשַר יְרִיעָן דְּבוּץ שְׁזִיר וְתִכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי צִיּוּר כְּרוּבִין עוֹבֵד אוֹמַן תַּעֲבֵיד יַתְהוֹם: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת המשכן תעשה עשר יריעות. להיות לו לגג, ולמחיצות מחוץ לקרשים, שהיריעות תלויות מאחוריהן לכסותן: שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני. הרי ארבע מינין יחד בכל חוט (פ) וחוט, אחד של פשתים, וג' של צמר, וכל חוט וחוט כפול ו', הרי ד' מינין כשהן שזורין יחד כ"ד כפלים לחוט (ברייתא דמלאכת המשכן): כרובים מעשה חשב. כרובים היו מצויירין בהם באריגתן, ולא ברקימה שהוא מעשה (צ) מחט, אלא באריגה בשני כותלים, פרצוף אחד מכאן ופרצוף אחד מכאן, ארי מצד זה ונשר מצד (ק) זה, כמו שאורגין חגורות של משי שקורין בלע"ז פיישיש"א: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) פירוש שכולן היו שזורין יחד כדכתיב משזר. וא"ו ותכלת במקום ב' כאלו אמר שש משזר בתכלת וארגמן וגו' כוא"ו (ישעיה מח) ה' שלחני ורוחו כמו ברוחו (שם יג) ה' וכלי זעמו כמו בכלי זעמו: (צ) שהפרצוף שוה מב' צדדין זה דומה לזה: (ק) כתב הרא"ם האי דנקט ארי ונשר לאו דוקא אלא צורות בעלמא וכו' אבל לא ידעתי איך כנה הכתוב שאר הצורות בשם כרובים אם פירוש כרובים הוא צורות ילדים שתרגומו כרביא כמו שכתב רש"י ז"ל וכמו שהוא מבואר בפרק אין דורשין עכ"ל. ונראה לי שלא היו מצויירין ביריעות המשכן שום צורות רק צורות המרכבה שהם ד' אדם אריה שור נשר ודוקא נקט ארי ונשר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת המשכן. כאשר הודיעו בתחלה את תבנית המשכן. מעשה חושב. אמרו חכמי' כי מעשה חושב שנים פרצופים. ורוקם. פרצוף אחד. ונכון הוא. ועל דרך הפשט מעשה חושב אינו רוקם ולא אורג. רק על דרך שעושין היום בגדי משי. כי הצורה שעלתה בלב היא חשבון. ומחשבת'. ויציירנה בלוח. וישים ב' חוטין בחשבון למשוך מרחוק: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  משזר. בגימ' חוט כפול שמנה: עשר יריעות. כנגד עשרת הדברות: (בעל הטורים)

 אור החיים   ואת המשכן תעשה עשר יריעות. רמז בזה כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם לומר ששקול המשכן ככל העולם כלו שנברא בי' מאמרות, גם זכות לישראל בו כאילו קיימו הי' מאמרות שבהם נברא העולם. עוד נתכוין בסדר מצוה זו של יריעות שש ושל יריעות עזים שבשל שש צוה עשרה ושל עזים צוה עשתי עשר עוד צוה שיחבר ה' יריעות לבד וה' יריעות לבד וכן בשל עזים צוה לחבר שש לבד, טעם הדבר הוא כי רשם ה' שמו הנכבד ביריעות וצוה כי כולן יהיו רחבן ד' בין של שש בין של עזים כנגד ד' אותיות של שם הוי"ה, וכן תמצא שרמזו ראשונים במאמרם הזך (שבת ו'.) רשות היחיד רחבו ארבעה וגובהו עשרה שהוא על שם הוי"ה רחבו ד' וגובהו פירוש במילוי עשרה על זה הדרך יו"ד ה"י וא"ו ה"י, וקדש הפנימי להיותו קרוב למקום המקודש וצוה לעשות עשרה יריעות כנגד אות יו"ד של שמו הגדול וצוה שיחבר ה' לבד לרמוז בזה אות ה"א ראשונה של שמו יתברך, ורמז בזה כי אות ה"א ראשונה היא מוכללת תמיד באות היו"ד, וזה הוא סוד קריאתה כי כשאתה קורא יו"ד אתה מחבר וא"ו ודל"ת שהם תכונת הה"א על זה הדרך ה ואין אתה קורא אלא אות אחת כמו כן הדבר הזה והבן. ובחינה זו היא סוד החכמה והנה לך רשומה ניכר ביריעות אלו חכמה, הב' אותיות ראשונים הם שמונה ועשרים כנגדם צוה אורך היריעה שמונה ועשרים באמה, אות שלישית מ' ארבעים כנגדם צוה ה' רוחב ד' באמה שעולה למנין עשר יריעות ארבעים, ואות רביעית היא אות ה' שרשם במאמר ה' לבד, וגם הוא סוד ה' חסדים הנמשכים מהחכמה, ואחר כך צוה ה' כנגד תשלום השם שהוא ו"ה לעשות יריעות עזים אחד עשר ורשם שיחבר שש לבד שהוא כנגד וא"ו וחמש לבד כנגד ה"א הרי תשלום שמו ית', וגם רשם בחשבון רוחב עשתי עשרה מ"ד לסוד הוא"ו תפארת ישראל שהוא סוד יו"ד ה"א וא"ו ה"א שעולה בו מ"ה, וכבר הודיענו ה' (בראשית מ"ח ה') כי לא יעכב אחד למספר כי ישלימנו הכללות, ורשם בחשבון האורך שלשים באמה כנגד הדרגות ה"א אחרונה שבשם שמאירה משלש הכוללות עשיריות והם שלשים ועוד יש לאלוה מילין עילאין קדישין והשומע ישמע ולבבו יבין: (אור החיים)

 ספורנו  ואת המשכן תעשה. קרא היריעות בשם משכן כי בתוכם היו כסא שלחן ומנורה למשכן שכינה, והיו עשויות כרובים כענין שרפים עומדים ממעל לו וכענין וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו הנראים לנביאים במראות הנבואה: (ספורנו)

 כלי יקר  ואת המשכן תעשה עשר יריעות. היה לו לומר ועשית משכן כדרך שאמר ועשית שלחן ועשית מנורת זהב, לפי שמשכן הוא על שם ושכנתי בתוכם. ע"כ אין נכון לומר לשון עשיה על שכינתו ית' כי דבר זה אין לייחס בלתי לה' לבדו שנאמר (ויקרא כו.יא) ונתתי משכני בתוככם. ולא רצה להזכיר לשון עשיה כ"א על עשר יריעות ולא על משכנו ית', וכך פירושו ואת המשכן שכבר אמרתי ושכנתי בתוכם הוא ע"י שתעשה עשר יריעות וגו'. ואולם על תבנית עשייתו הסכימו כל המפרשים שהיה בנוי על תבנית ג' עולמות להורות שהעולם קיים על יסוד בנין זה, וע"כ נעשה מן עשר יריעות כנגד העולמות בכללם שנבראו בי' מאמרות, וכולם היו תלוין עד יום ו' בסיון על מנת שיקבלו ישראל עשרת הדברות ושל בריאת העולם נקראו מאמרות כי כל אמירה לשון רכה וכן כל מעשה בראשית בצביונם נבראו בצורות אשר בחרו להם בלא כפיה אבל הדברות דבר אתנו אדוני השמים והארץ קשות לאמר אם תקבלו התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם וז"ש (תהלים כט.ד) קול ה' בכח כי כפה אותם בכח על קבלת התורה ע"כ היה אורך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה כמספר כח, וכמ"ש (שם קיא.ו) כח מעשיו הגיד לעמו כי הלוחות מעשה אלהים המה והגיד להם דברים קשים כגידין אלו העונשים כפירש"י והיינו כח. והיו היריעות ה' מול ה' כנגד עשרת הדברות שהיו ה' דברות מול ה' והנה חמש דברות ראשונות הם בין אדם למקום ב"ה וה' דברות אחרונות בין אדם לחבירו וכן פירש בעל הטורים ג"כ שהיו כנגד י' דברות ה' מול ה' ונ' קרסים כנגד נ' שערי בינה.

ואני מוסיף נופך משלי, לומר כי על ידם יוכל האדם להתחבר לעליונים לפי שכולם נמסרו למשה חסר אחת שנאמר (שם ח.ו) ותחסרהו מעט מאלהים, משמע שאם היה שלם בכולם לא היה חסר מאלהים ולרמוז ע"ז נאמר נ' לולאות תעשה וגו' ועשית נ' קרסי זהב וגו' והיה המשכן אחד, כי ע"י מספר חמשים יהיו העליונים והתחתונים לאחדים כי אותן ה' יריעות שהם כנגד דברות ראשונות יש בהם רמז אל העליונים היושבים ראשונה במלכות שמים ואותן ה' יריעות שכנגד דברות אחרונות הם כנגד התחתונים ומספר נ' מצרפם כאמור ותבין ותשכיל כי הפרוכת שהיה מבדיל בין הקודש ובין קודש הקדשים היה נתון תחת הקרסים שנאמר (שמות כו.לג) ונתת את הפרוכת תחת הקרסים, והטעם לפי שהפרוכת והקרסים מורים על ענין אחד כי הפרוכת היה מבדיל בין המקום המיוחד לשכינתו ית' הנקרא קדש קדשים ובין האהל אשר שם היו הכלים הקדושים המורים על הצלחות של בני האדם כי המנורה גבהה י"ח טפחים כקומת אדם בינוני והשלחן הוא המקום אשר משם יזונו, וכדי שלא תאמר שבשום אופן אין מקום שידבק האדם בה' אלהיו ע"כ באו קרסים אלו במקום ההוא לחברם להורות שע"י שישכיל האדם בנ' שערי בינה ידבק האדם באלהיו, ומכאן תלמוד ג"כ שהחמשה יריעות שהיו מכסים הקודש קדשים הם כנגד ה' דברות ראשונות כי הם לכבוד המקום ב"ה וה' היריעות שהיו מכסים האהל מועד הם כנגד ה' דברות אחרונות השייכים לבריות לבד וצירוף חמשים קרסים מורה שמספר נ' מצרפם ואלו דברים ברורים ועתיקים ונכונים.

והנה מקום אתי לפרש ה' מול ה', כנגד מה שארז"ל במס' (ברכות י.) הני ה' ברכי נפשי אמר דוד כנגד הנשמה שנמשלה בה' דברים אל השי"ת וחבורם ודבוקם ע"י נ' שערי בינה כאמור, והבט ימין וראה כי כל מה שברא הקב"ה יש בכולם איזו אמצעי המחבר שני הקצוות, והסכימו כל המפרשים לומר שהאדם מצד היות בו חלק אלוה ממעל מחובר אל הגוף הנגוף הנה הוא האמצעי המצרף עליונים ותחתונים ועושה שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה לבלתי היות בהם התנגדות, וכשם שהאדם אמצעי כך יצירתו של אדם ממקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי. כי הבית המקדש ג"כ מרכז העולם והמקום המצרף עליונים ותחתונים כי שם עשה לו הקב"ה מדור בתחתונים כמראה אשר הראה ה' ליעקב בסלם שהיה מצב ארצה וראשו מגיע השמימה ואמצע שפועו כנגד בהמ"ק, כי היה הסלם מחבר ארץ לשמים ע"י המקדש שבאמצע כי המקום ההוא המיוחד להיות מדור לעליונים ותחתונים הוא האמצעי המצרפם, וע"כ מצינו בבנין זה המקודש ענינים המצרפים הקצוות והוא הדבר אשר דברנו שנ' קרסים היו מחברים היריעות אשר היו חמש מהם נתונים על קודש קדשים חלק העליונים וחמש מהם נתונים על הקודש שיש בו חלק תחתונים והקרסים מצרפים אותם וז"ש רז"ל (ירושלמי מגילה א.יב) נראים הקרסים במשכן ככוכבים ברקיע, כי הכוכבים הם העולם האמצעי שבין העולם העליון לבין העולם התחתון, וכמו שהכוכבים אמצעים ויש גם בהם חלק מן הצירוף לצרף עליונים לתחתונים כך הקרסים שבמשכן באו על כוונה זו וכתיב (דניאל יב.ג) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ומצדיקי הרבים הם צדיקים יסודי עולם המשימים שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה דהיינו רבים כי הם אמצעים ככוכבים אלו לאפוקי מי שאינו עוסק בתורה אין בו חלק מן העליונים כלל ואינו אמצעי לפיכך אינו בכלל ומצדיקי הרבים כי לשון מצדיקי יאמר על המבטל ההתנגדות שבין שני הקצוות.

ומטעם זה נעשה כאן עוד נס אחר המורה על ענין זה, והוא הבריח התיכון שהיה מבריח מן הקצה אל הקצה ואוחז בשני הקצוות ומחברם ולמה דווקא בריח התיכון אלא ודאי כדי שנלמוד מזה שכל תיכון ואמצעי מחבר הקצוות כמו המקדש והצדיק והכוכבים כאמור ובמדרש (תנחומא תרומה ט.) אמרו שיעקב הביא עמו הבריח התיכון למצרים כו' ואולי למד זה ממראה הסלם כמבואר למעלה ועוד שהמקדש עומד באמצע העולם ושולח השפע לכל העולם מן הקצה אל הקצה על כן נעשה בו נס זה בבריח התיכון. (כלי יקר)


{ב}  אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְכָל הַיְרִיעֹת:

 אונקלוס  אֻרְכָּא דִירִיעֲתָא חֲדָא עַשְׂרִין וְתַמְנֵי אַמִין וּפוּתְיָא אַרְבַּע אַמִין דִירִיעֲתָא חֲדָא מְשַׁחְתָּא חֲדָא לְכָל יְרִיעֲתָא: (אונקלוס)

 יונתן  אוּרְכָּא דִירִיעֲתָא חֲדָא עַשְרִין וְתַמְנֵי אַמִּין וּפוּתְיָה אַרְבַּע אַמִּין דִּירִיעֲתָא חֲדָא מִשְׁחֲתָא חֲדָא לְכָל יְרִיעֲתָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אורך. חסרי דעת אמרו כי מדת כ''ח בעבור כ''ח מחנות הלבנ' והנכון כי היו עשר יריעות על דרך נוטה שמים כיריעה על כן היה מקום קדש הקדשים בחשבון מעוקב: (אבן עזרא)


{ג}  חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ:

 אונקלוס  חֲמֵשׁ יְרִיעָן יְהֶוְיָן מְלַפְּפָן חֲדָא עִם חֲדָא וַחֲמֵשׁ יְרִיעָן מְלַפְּפָן חֲדָא עִם חֲדָא: (אונקלוס)

 יונתן  חֲמֵשׁ יְרִיעַן תֶּהֶוְיַן מְלַפְּפָן חֲדָא עִם חֲדָא וַחֲמֵשׁ יְרִיעַן חוֹרַנְיָין מְלַפְּפָן חֲדָא עִם חֲדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  תהיין חוברות. תופרן במחט זו בצד זו, חמש לבד וחמש לבד: אשה אל אחותה. כך דרך המקרא לדבר בדבר שהוא לשון נקבה, ובדבר שהוא לשון זכר אומר איש אל אחיו כמו שנאמר בכרובים, ופניהם איש אל אחיו (שמות כה, כ.): (רש"י)

 אבן עזרא  חוברת. כדמות תואר. או יהיה כדמות פועל שזאת חוברת זאת. והעד חבור עצבים אפרים הנח לו. שהוא פעול: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  חמש וגו' חוברות. כנגד ה' דברות על לוח אחד וכנגד ה' שעל לוח השני: (בעל הטורים)

 ספורנו  חמש היריעות תהיין חוברות. במלאכות ציוריהן תהיה מלאכת כל אחת מהן מכוונת עם מלאכת חברתה. וזה להבדיל בין יריעות הקדש ויריעות קדש הקדשים, כי עם היות כלם מורים במלאכת הכרובים על שכלים נבדלים נתונים מרועה אחד, הם אמנם בלתי שוים במדרגה: (ספורנו)


{ד}  וְעָשִׂיתָ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִקָּצָה בַּחֹבָרֶת וְכֵן תַּעֲשֶׂה בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצוֹנָה בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד עֲנוּבִין דְתִכְלָא עַל שִׂפְתָא דִירִיעֲתָא חֲדָא מִסִטְרָא בֵּית לוֹפֵי וְכֵן תַּעְבֵּד בְּשִׂפְתָא דִירִיעֲתָא בְּסִטְרָא דְבֵית לוֹפֵי תִּנְיֵתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד עֲנוּבִין דְּתִיכְלָא עַל אִימְרָא דִירִיעֲתָא חֲדָא מִן צִיטְרֵיהּ בְּבֵית לִיפוּפָא וְכֵן תַּעֲבֵיד בְּאִימְרָא דִירִיעֲתָא בְּבֵית לִיפוּפָא תִּנְיָין: (תרגום יונתן)

 רש"י  לולאות. לצו"לש בלע"ז, וכן תרגם אונקלוס ענובין, לשון עניבה: מקצה בחוברת. באותה יריעה שבסוף החבור. קבוצת חמשת היריעות קרויה חוברת: וכן תעשה בשפת היריעה הקיצונה במחברת השנית. באותה יריעה שהיא קיצונה, לשון קצה, כלומר לסוף החוברת: (רש"י)

 אבן עזרא  לולאות. יש אומרים כי כמוהו ובלולים יעלו אל התיכונה. כי הבי''ת משרת: הקיצונה. תאר כמו העליונה: (אבן עזרא)


{ה}  חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ:

 אונקלוס  חַמְשִׁין עֲנוּבִין תַּעְבֵּד בִּירִיעֲתָא חֲדָא וְחַמְשִׁין עֲנוּבִין תַּעְבֵּד בְּסִטְרָא דִירִיעֲתָא דְבֵית לוֹפֵי תִּנְיָנָא מְכַוְנָן עֲנוּבַיָא חֲדָא לָקֳבֵל חֲדָא: (אונקלוס)

 יונתן  חַמְשִׁין עֲנוּבִין תַּעֲבֵיד בִּירִיעֲתָא חֲדָא וְחַמְשִׁין עֲנוּבִין תַּעֲבֵיד בְּצִיטְרָא דִירִיעֲתָא דִּבְּבֵית לִיפוּפָא תִנְיָינָא מְכַוְונַן עֲנוּבַיָא חָד כָּל קְבֵיל חָד: (תרגום יונתן)

 רש"י  מקבילות הלולאות אשה אל אחותה. שמור שתעשה הלולאות במדה אחת, מכוונות הבדלתן זו מזו, וכמדתן ביריעה זו כן יהא בחברתה, כשתפרוש חוברת אצל חוברת יהיו הלולאות של יריעה זו מכוונות כנגד לולאות של זו, (ר) וזהו לשון מקבילות, זו כנגד זו, תרגומו של כנגד, לקבל. היריעות ארכן כ"ח ורחבן ארבע, וכשחבר חמש יריעות יחד נמצא רחבן כ', וכן החוברת השנית. והמשכן ארכו שלשים מן המזרח למערב, שנאמר עשרים קרשים לפאת נגבה תימנה, וכן לצפון, וכל קרש אמה וחצי האמה, הרי שלשים מן המזרח למערב. רוחב המשכן מן הצפון לדרום עשר אמות, שנאמר ולירכתי המשכן ימה וגו', ושני קרשים למקצעות הרי עשר, ובמקומם אפרשם למקראות הללו. נותן היריעות ארכן לרחבו של משכן, עשר אמות אמצעיות לגג חלל רוחב המשכן, ואמה מכאן ואמה מכאן לעובי ראשי הקרשים שעוביים אמה, נשתיירו ט"ז אמה, ח' לצפון וח' לדרום מכסות קומת הקרשים שגבהן עשר, נמצאו שתי אמות התחתונות מגולות. רחבן של יריעות ארבעים אמה כשהן מחוברות, עשרים אמה לחוברת, שלשים מהן לגג חלל המשכן לארכו, ואמה כנגד עובי ראשי הקרשים שבמערב, ואמה לכסות עובי העמודים שבמזרח, שלא היו קרשים במזרח אלא ד' (ברש"י ישן חמשה) עמודים, שהמסך פרוש ותלוי בווין שבהן כמין וילון, נשתיירו ח' אמות התלויין על אחורי המשכן שבמערב, ושתי אמות התחתונות מגולות. זו מצאתי בברייתא דמסכת מדות, אבל במסכת שבת (פרק הזורק צח:), אין היריעות מכסות את עמודי המזרח, וט' אמות תלויות אחורי המשכן, והכתוב בפרשה זו מסייענו, ונתת את הפרוכת תחת הקרסים, ואם כדברי הברייתא הזאת, נמצאת פרוכת משוכה מן (ש) הקרסים ולמערב אמה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ר"ל כנגד לולאות של זו והקרסים מחברן יחד: (ש) פירוש הפרוכת מפסיק בין קדשי קדשים לאהל מועד ומשוך מן המערב י' אמות כאורך של קדשי קדשים נמצא מפרוכת עד מזרח הים עוד כ' אמות ואי אמרת שהיריעות היו מכסות את עמודי המזרח שהיו עוביין אמה ואחר כך מכסין היריעות עוד כ' אמות עד הפרוכת שבין קדשי קדשים נמצא פרוכת משוכה מן הקרסים ולמעלה אמה דהא הקרסים היו באמצע היריעות בסוף של מחברת וכל מחברת לא היה רחבו כי אם עשרים אמות ועתה מכסין היריעות כ"א אמות (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חמשים. עתה הזכיר מספר הלולאות: ומלת מקבילות זאת לקבל זאת. ויש אומרים כי כמוהו ויכהו קבל עם. ומחי קבלו. ופירוש אשה. עצם דבר וכן איש. על כן והאיש גבריאל: (אבן עזרא)


{ו}  וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד חַמְשִׁין פּוּרְפִין דִדְהָב וּתְלָפֵף יָת יְרִיעֲתָא חֲדָא עִם חֲדָא בְּפּוּרְפַיָא וִיהֵי מַשְׁכְּנָא חָד: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד חַמְשִׁין פּוּרְפִין דִּדְהַב וּתְלַפֵיף יַת יְרִיעֲתָא חֲדָא עִם חֲדָא בְּפוּרְפַּיָיא וְיִתְחַבֵּר מַשְׁכְּנָא לְמֶהֱוֵי חָד: (תרגום יונתן)

 רש"י  קרסי זהב. פירמיל"ש בלע"ז, ומכניסין ראשן אחד בלולאות שבחוברת זו, וראשן אחד בלולאות שבחוברת זו, ומחברן בהן: (רש"י)

 אבן עזרא  ועשית קרסי. כמוהו. כרע בל קורס נבו. והנה עשר יריעות הוא המשכן והמשכן קראו אחד כולל הכל. כי כל גוף אינו דבר אחד רק הוא מחובר מאחדים. וככה השם הנכבד שהוא אחד כולל הכל ונקרא אחד. וכן העולם הקטן והגדול: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  חמשים קרסי. כנגד נ' שערי בינה: (בעל הטורים)

 ספורנו  והיה המשכן אחד. כי עם היות המדרגות בלתי שוות, הן אמנם מסודרות בסדר אחד לעשות רצון קונם, כאמרו וקרא זה אל זה ואמר קדוש: (ספורנו)


{ז}  וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד יְרִיעָן מְעַזֵי לִפְרָסָא עַל מַשְׁכְּנָא חֲדָא עֶסְרֵי יְרִיעָן תַּעְבֵּד יָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד יְרִיעַן דְּמֵעִיזֵי לְמִפְרַס עַל מַשְׁכְּנָא חַדְסְרִי יְרִיעַן תַּעֲבֵיד יַתְהֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  יריעות עזים. מנוצה של עזים: לאהל על המשכן. לפרוש אותן על היריעות התחתונות: (רש"י)

 אבן עזרא  ועשית יריעות עזים לאהל. להיות אהל. ומלת אותם. תוספת ביאור כי היא שבה אל יריעות עזים: (אבן עזרא)

 ספורנו  לאהל על המשכן. כי המשכן לא היתה הכונה בו שיאהיל, אבל שיהיו הכרובים סביב לכסא שלחן ומנורה: (ספורנו)


{ח}  אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת:

 אונקלוס  אֻרְכָּא דִירִיעֲתָא חֲדָא תְּלָתִין אַמִין וּפוּתְיָא אַרְבַּע אַמִין דִירִיעֲתָא חֲדָא מְשַׁחְתָּא חֲדָא לַחֲדָא עֶסְרֵי יְרִיעָן: (אונקלוס)

 יונתן  אוּרְכָּא דִירִיעֲתָא חֲדָא תְּלָתִין אַמִּין וּפוּתְיָא אַרְבַּע אַמִּין דִּירִיעֲתָא חֲדָא מִשְׁחֲתָא חֲדָא לְחַדְסְרִי יְרִיעַן: (תרגום יונתן)

 רש"י  שלשים באמה. שכשנותן ארכן לרוחב המשכן כמו שנתן את הראשונות, נמצאו אלו עודפות אמה מכאן ואמה מכאן, לכסות אחת מהשתי אמות שנשארו מגולות מן הקרשים, והאמה התחתונה של קרש שאין היריעה מכסה אותו, היא האמה התחובה בנקב האדן, שהאדנים גבהן אמה: (רש"י)

 אבן עזרא  ארך. האחת. מלת אחת זרה. כי היתה ראויה להיות אחדת כי הדל''ת אינה מאותיות המשרתים. רק בעבור שהתחברו שנים. דל''ת ותי''ו שהם ממוצא א'. יכבד על הלשון על דרך משרת את המלך. וחסרו הדל''ת: (אבן עזרא)


{ט}  וְחִבַּרְתָּ אֶת חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְאֶת שֵׁשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְכָפַלְתָּ אֶת הַיְרִיעָה הַשִּׁשִּׁית אֶל מוּל פְּנֵי הָאֹהֶל:

 אונקלוס  וּתְלָפֵף יָת חֲמֵשׁ יְרִיעָן לְחוֹד וְיָת שִׁית יְרִיעָן לְחוֹד וְתֵיעוּף יָת יְרִיעֲתָא שְׁתִיתֵיתָא לָקֳבֵל אַפֵּי מַשְׁכְּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְלָפִיף יַת חֲמֵשׁ יְרִיעַן לְחוֹד כָּל קְבֵיל חַמְשָׁא סִפְרֵי אוֹרַיְיתָא וְיַת שִׁית יְרִיעַן לְחוֹד כָּל קְבֵיל שִׁית סִדְרֵי מַתְנִיתָּא וְתֵיעוֹף יַת יְרִיעֲתָא שָׁתִיתֵיתָא כָּל קְבֵיל אַפֵּי מַשְׁכְּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכפלת את היריעה הששית. העודפת באלו העליונות יותר מן התחתונות: אל מול פני האהל. חצי רחבה היה תלוי, וכפול על (ת) המסך שבמזרח כנגד הפתח, דומה לכלה צנועה המכוסה בצעיף על פניה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) כיון דכתיב חצי היריעה וגו' תסרח על אחורי המשכן נמצא שחציה האחר תסרח על פני המשכן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חמש. בשוא ופתח. דרך קצרה כמו שלש סאים. והנה כאשר כפל את היריעה הששית נשאר חציה בסוף ע''כ כתוב חצי היריעה העודפת. ואין צורך להזכיר כי אורך היריעות לרוחב המשכן והנה רוחב המשכן עשר אמות ותשע אמות היו גובה שני צדי המשכן. על כן כתוב והאמה מזה לכסות המשכן: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הששית. ב' בתורה היריעה הששית וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית בזכות השלחן שהיה במשכן נשלחה ברכה בכל העולם: (בעל הטורים)

 ספורנו  וחברת את חמש היריעות לבד. שגם באהל יש הבדל בין מדרגות קצתם למדרגות קצתם, כענין במניעי הגלגל הנקראים אהל כאמרו לשמש שם אהל בהם: (ספורנו)


{י}  וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת הַקִּיצֹנָה בַּחֹבָרֶת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הַחֹבֶרֶת הַשֵּׁנִית:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד חַמְשִׁין עֲנוּבִין עַל שִׂפְתָא דִירִיעֲתָא חֲדָא בְּסִטְּרָא בֵּית לוֹפֵי וְחַמְשִׁין עֲנוּבִין עַל שִׂפְתָא דִירִיעֲתָא דְבֵית לוֹפֵי תִּנְיֵתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד חַמְשִׁין עֲנוּבִין עַל אִימְרַת דִּירִיעֲתָא חֲדָא מִצִּיטְרָא בְּבֵית לִיפּוּפָא וְחַמְשִׁין עֲנוּבִין עַל אִימְרָא דִירִיעֲתָא בְּבֵית לִיפּוּפָא תִּנְיָינָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ועשית. מספר לולאות יריעות האהל כמספר לולאות יריעות המשכן. וכן הקרסים רק לא היו לולאות האהל וקרסיו לנוכח לולאות המשכן וקרסיו. רק אחריהם לפאת מערב שתים אמות: (אבן עזרא)


{יא}  וְעָשִׂיתָ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת חֲמִשִּׁים וְהֵבֵאתָ אֶת הַקְּרָסִים בַּלֻּלָאֹת וְחִבַּרְתָּ אֶת הָאֹהֶל וְהָיָה אֶחָד:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד פּוּרְפִין דִנְחָשָׁא חַמְשִׁין וְתָעֵיל יָת פּוּרְפַיָא בַּעֲנוּבַיָא וּתְלָפֵף יָת מַשְׁכְּנָא וִיהֵי חָד: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד פּוּרְפִּין דִּנְחַשׁ חַמְשִׁין וְתֵעוּל יַת פּוּרְפַּיָא בַּעֲנוּבַיָיא וּתְלַפֵף יַת מַשְׁכְּנָא וִיהֵי חָד: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ועשית. קרסי המשכן זהב כי הוא נכבד: והאהל. כמו מכסה. על כן קרסיו נחשת ואינם נראים. כי ב' מכסים על האהל: (אבן עזרא)


{יב}  וְסֶרַח הָעֹדֵף בִּירִיעֹת הָאֹהֶל חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן:

 אונקלוס  וְסִרְחָא דְיַתִּירָא בִּירִיעַת מַשְׁכְּנָא פַּלְגוּת יְרִיעֲתָא דְיַתִּירָא תִּסְרַח עַל אֲחוֹרֵי מַשְׁכְּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְשִׁיפּוּעַ מוֹתָרָא בִּירִיעוֹת מַשְׁכְּנָא פַּלְגוּת יְרִיעָתָא דִיתֵירָא תִּשְׁפַּע עַל אֲחוֹרֵי מַשְׁכְּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וסרח העודף ביריעות האהל. על יריעות המשכן. יריעות האהל הן העליונות של עזים, שקרוים אהל, כמו שנאמר בהן לאהל על המשכן, וכל אהל האמור בהן אינו אלא לשון גג, שמאהילות ומסככות על התחתונות, והן היו עודפות על התחתונות חצי היריעה למערב, שהחצי של יריעה אחת עשרה היתירה, היה נכפל אל מול פני האהל, נשארו שתי אמות רוחב חציה, עודף על רוחב התחתונות: תסרח על אחורי המשכן. לכסות ב' אמות שהיו (א) מגולות בקרשים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) לאו דוקא מגולות בקרשים שהרי אמה אחת נכנס באדנים אלא ר"ל שתי אמות שהיו מגולות אמה של קרשים ואמה של אדנים וצריך לומר נמי דהא דפירש"י שתי אמות היינו אליבא דברייתא דמסכת מדות אבל אליבא דגמרא דמסכת שבת לא היו מגולות למערב אלא אמה של האדנים ואליבא דכולי עלמא יריעות העזים מכסות גם האדנים ואליבא דמסכת שבת צריכים אנו נמי לומר שהיה אמה של יריעות הללו מכסות האמה של העמודים ושתי אמות היו נכפלים על מסך פתח האהל אי נמי שהיה אמה אחת כפול על מסך פתח האהל ואמה א' היה סרוח על אחורי המשכן ומונח ומושכב על הארץ וק"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וסרח. יש חצי שהוא בדרך קירוב. כמו וחצי שבט המנשה. ובמעשה הקרשים תבין הצורך לפרש: (אבן עזרא)


{יג}  וְהָאַמָּה מִזֶּה וְהָאַמָּה מִזֶּה בָּעֹדֵף בְּאֹרֶךְ יְרִיעֹת הָאֹהֶל יִהְיֶה סָרוּחַ עַל צִדֵּי הַמִּשְׁכָּן מִזֶּה וּמִזֶּה לְכַסֹּתוֹ:

 אונקלוס  וְאַמְתָא מִכָּא וְאַמְתָא מִכָּא בִּדְיַתִּירָא בְּאֻרְכָּא יְרִיעֲתָא דְמַשְׁכְּנָא יְהֵי סְרִיחַ עַל סִטְרֵי מַשְׁכְּנָא מִכָּא וּמִכָּא לְכַסָיוּתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַמְתָא מִיכָּא וְאַמְתָא מִיכָּא בִּדְיַתִּיר בְּאוֹרֶךְ יְרִיעֲתָא דְמַשְׁכְּנָא יְהֵי מְשֻׁפַּע עַל צִיטְרֵי מַשְׁכְּנָא מִיכָּא וּמִיכָּא לְכַסִּיּוּתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והאמה מזה והאמה מזה. לצפון ולדרום: בעדף באורך יריעות האהל. שהן עודפות על אורך יריעות המשכן שתי אמות: יהיה סרוח על צדי המשכן. לצפון ולדרום, כמו שפירשתי למעלה. למדה תורה דרך ארץ, שיהא אדם חס על היפה: אחורי המשכן. הוא צד מערבי, לפי שהפתח במזרח שהן פניו, וצפון ודרום קרויין צדדין, לימין ולשמאל: (רש"י)

 אבן עזרא  והאמה. בעודף כמו אובד. והוא תואר. כי הוא מלרע הטעם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  באורך. ג' במסורה דין ואידך וייף בגדלו באורך דליותיו. בארך אפים יפותה קצין. פי' בארך אפים המשכן שנאמר בו באורך יריעות האהל יפותה קצין שנתפתה הקב''ה ונתרצה לישראל וכפר להם על עון העגל ונתייפה ישראל ונתגדל על כל שהשרה שכינתו בתוכם וזהו. וייף בגדלו באורך שנתייפה ונתגדל כארץ כמשכן שכתוכ בו באורך: (בעל הטורים)


{יד}  וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָעְלָה: (פ)

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד חוֹפָאָה לִפְרָסָא מַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְקֵי וְחוֹפָאָה מַשְׁכֵי דְסַסְגוֹנָא מִלְעֵלָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד חוֹפָאָה לְמַשְׁכְּנָא מוֹשְׁכֵי דְדִכְרֵי מִסַמְקֵי וְחוֹפָאָה דְמַשְׁכֵי סַסְגְּוָונָא מִלְעֵילָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מכסה לאהל. לאותו גג של יריעות עזים, עשה עוד מכסה אחד של עורות אילים מאדמים, (ב) ועוד למעלה ממנו מכסה עורות תחשים, ואותן מכסאות לא היו מכסין אלא את הגג, ארכן ל' ורחבן י', אלו דברי רבי נחמיה. ולדברי רבי יהודה, מכסה אחד היה חציו של עורות אילים מאדמים וחציו של עורות תחשים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) כלומר על הגג ולא על הדפנות ומצינו נמי שהי"א יריעות עזים נקראו אהל כדכתיב ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועשית. מכסה על מכסה. בעבור הגשם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  תחש. בגימ' שש גונים: (בעל הטורים)


{טו}   רביעי  וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד יָת דַפַּיָא לְמַשְׁכְּנָא דְאָעֵי שִטִין קָיְמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד יַת לוּחַיָא לְמַשְׁכְּנָא דְקֵיסֵי שִׁיטָא קַיָמִין הֵי כְּאוֹרַח נְצִיבְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועשית את הקרשים. היה לו לומר ועשית קרשים, כמו שנאמר בכל דבר ודבר, מהו הקרשים, מאותן העומדין ומיוחדין לכך. יעקב אבינו נטע ארזים במצרים, וכשמת, צוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים, ואמר להם שעתיד הקב"ה לצוות אותן לעשות משכן במדבר מעצי שטים, ראו שיהיו מזומנים (ג) בידכם, הוא שיסד הבבלי בפיוט שלו, טס מטע מזורזים קורות בתינו ארזים, שנזדרזו להיות מוכנים בידם מקודם לכן: עצי שטים עומדים. אישטנבי"ש בלע"ז, שיהא אורך הקרשים זקוף למעלה בקירות המשכן, ולא תעשה הכתלים בקרשים שוכבים, להיות רוחב הקרשים לגובה הכתלים קרש על קרש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ומפני שהארזים היו מיוחדים מתחלה לקרשים כנה הארזים בשם קרשים וכפל הקרשים בה' הידיעה במקום הארזים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועשית. המשכן אינו רק היריעות והקרשים. וכאשר הודיע המשכן כן הקרשים.ומלת עומדים. כפי תולדת העץ כי האורך הוא הגובה וככה האדם. כאשר הוא עומד והפך זה בשכבו. או מלת עומדים על זויות נצבות: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  למשכן עצי שטים עמדים. בגימט' לכפר למעשה שטים. כ''ד פעמים שטים בפרשה (חוץ דצוואה ודעשייה דצריכי לגופיהו) כנגד כ''ד אלף שנפלו בשטים. מ''ח קרשים כנגד מ''ח נביאים ומ''ח משמרות כהונה ולויה: והיו ז' בריחים כנגד שבעה דורות מאברהם עד משה ושבעה רועים: (בעל הטורים)

 אור החיים  ועשית הקרשים למשכן. פירוש כי המשכן יקרא האהל שעל הקרשים ואין הקרשים נקראים משכן אלא קרשי המשכן:

עצי שטים עומדים. רבותינו ז"ל ביומא (ע"ב.) אמרו שעומדין דרך גדילתן. ונראה שדייקו לה ממה שלא אמר על זה הדרך ועשית את הקרשים למשכן עומדים עצי שטים או ועשית את הקרשים עצי שטים למשכן עומדים שאז יהיה נשמע שההעמדה היא במצות המשכן שלא יהיו שוכבים ומאומרו עצי שטים עומדים רמז כי חוזרת תיבת עומדים גם לתכונת העצים מעצמם שיהיו כסדר העמדתם בשעת גדילתם:

רמז המשכן קרשים אין קרשים אלא קשרים שבאמצעותו יתקשרו ויתיחדו כל בחינות הקדושה עליונים ותחתונים וכולן רמוזים בו עשר אמות אורך הקרש אין לך בחינה מבחינת הקדושה שאין בה כללות עשרה, ואומרו ואמה וחצי כאן רמז יחוד מצה שלימה ומצה פרוסה, והוא סוד ה"א ודל"ת. או ירצה סוד היסוד חי העולמים הוא רמז האמה ועטרת היסוד הוא בחינת חצי האמה, נמצאת אומר כי כל קרש יש בו רמז עשרה שישנם בכל ספירה ויש בהם רמז צדיק וצדק מיוחדים ברוחב, מנין הקרשים מ"ח, והוא סוד (ישעי' נ"ד) ושמתי כ"ד כ"ד שמשותיך, האדנים שמם יגיד ומעשיהם יצדיק בחינתם כי הם בחינת השכינה אשר תתכנה בשם אדנ"י ואשר תקבל היסוד בתוכה ומספרם מאה והוא סוד הקטן למאה גם היא העשירי למדריגות וכוללת כל העשיריות הרי מאה: (אור החיים)

 ספורנו  עצי שטים עומדים. לא שוכבים זה על זה כשורות הבנין: (ספורנו)

 כלי יקר  ועשית את הקרשים למשכן וגו'. הקרשים בה"א הידיעה היינו אותן ארזים שנטע להם יעקב במצרים, סימן לדבר הקרשים למשכן עולה למספר יעקב אבינו נטע להם ארזים במצרים כי מספר שניהם תתרצ"ה כי אמר יעקב להקב"ה במה תתרצה על מעשה העגל והשיב לו הקב"ה בעצי שטים, וכן איתא במדרש עצי שטים לכפר על שטות מעשה העגל ונרצה להם לכפרה לפני ה', וכן מסיק בתנחומא (תרומה י.) ובמס' (יומא עב.) דרשו מ"ש עצי שטים עומדים שעומדים לעולם, אך כפי הפשט שיעקב הכין אותם לעבודת בית אלהינו נוכל לומר שלכך אמר עומדים לומר שיקחו מאותן עצי שטים העומדים מוכנים לכך כי זהו משמעות לשון עומדים בהרבה מקומות בדבר המוכן ועומד לכך, ובא הרמז בארזים אלו למה שנאמר (תהלים צב.יג) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגא. ומאחר שגוף הצדיק נמשל לארז זה ע"כ השכין הש"י שכינתו תוך מחיצת עצי ארזים ללמוד בק"ו שהוא שוכן גם בתוך בני ישראל שנמשלו כארזים על מים וכמ"ש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם לומר שעיקר השכינה בעבור ישראל. ובעל הטורים פי' מ"ח קרשים כנגד מ"ח נביאים ומ"ח משמרות כהונה ולויה ומה ענינם אל הקרשים אם לא לפי שהצדיק נמשל לארז כאמור.

ועוד כתב ר"י בעל הטורים, שבפרשה מצינו כ"ד פעמים שטים כנגד כ"ד אלף שנפלו בשטים וטעמו של דבר שכ"מ שתמצא גדר ערוה שם תמצא קדושה ויען כי בשטים היו פרוצים בעריות ולא זכרו בקדושת כ"ד שטים אלו על כן נפלו כ"ד אלף ובפרשת בלק בע"ה יתבאר טעם יקר על מספר כ"ד אלף בפסוק ואנכי אקרה כה יבוקש ממקומו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  עצי שטים עומדים. פשטיה שלא תקח מן הנפולים והנקצצין מימים רבים שכבר נרקבו אלא מן העומדים בקומתם. ד"א עומדים שהן עומדים לעולם ועדיין הם קיימים ונגנזים: (דעת זקנים)


{טז}  עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד:

 אונקלוס  עֲשַׂר אַמִין אֻרְכָּא דְדַפָּא וְאַמְתָא וּפַלְגוּת אַמְתָא פּוּתְיָא דְדַפָּא חָד: (אונקלוס)

 יונתן  עֲשַר אַמִּין אוּרְכָּא דְלוּחָא וְאַמְתָא וּפַלְגָא דְאַמְתָא פּוּתְיָא דְלוּחָא חָד: (תרגום יונתן)

 רש"י  עשר אמות אורך הקרש. למדנו, גבהו של משכן עשר אמות: ואמה וחצי האמה רוחב. למדנו, ארכו של משכן לכ' קרשים שיהיו בצפון ובדרום מן המזרח למערב, ל' אמה: (רש"י)

 אבן עזרא  עשר אמות. אמות המשכן לא ידענו אם הם כאמות יחזקאל שהם אצילה. ובדרך סברא אמות הבית הראשון כן היו. בעבור שמצאנו בדברי הימים כתוב במדה אחרונה: (אבן עזרא)


{יז}  שְׁתֵּי יָדוֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן:

 אונקלוס  תַּרְתֵּין צִירִין לְדַפָּא חַד מְשַׁלְבִין חֲדָא לָקֳבֵל חֲדָא כֵּן תַּעְבֵּד לְכֹל דַפֵּי מַשְׁכְּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  תַּרְתֵּין צִירִין לְלוּחָא חָד מְכַוְונִין צְטַר חָד בְּגוֹ חַד הֵיכְדֵין תַּעֲבֵיד לְכָל לוּחֵי מַשְׁכְּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שתי ידות לקרש האחד. היה חורץ את הקרש מלמטה באמצעו בגובה אמה, ומניח רביע רחבו מכאן ורביע רחבו מכאן, והן הן הידות, והחריץ חצי רוחב הקרש באמצע, (רצונו לומר, קרש נקרא מה שנשאר לאחר שחרץ מכאן ומכאן, ואז נשאר רוחב אמה, נמצא חצי רוחב הקרש שבאמצע הוא חצי אמה. וכן פירש רש"י בהדיא בפ' הזורק דף צ"ח: שהחריץ באמצע רחב חצי אמה, והיה חורץ רביעית אמה מכל צד, וכל יד היה רוחב רביעית אמה, וכן כל שפת אדן היה רוחב רביעית אמה. ודוק היטב ואז סרה תלונת הרמב"ן ותמיהתו מסולקת) ואותן הידות מכניס באדנים שהיו חלולים, והאדנים גבהן אמה, ויושבים רצופים מ' זה אצל זה, וידות הקרש הנכנסות בחלל האדנים חרוצות משלשה (ד) צדיהן, רוחב החריץ כעובי שפת האדן, שיכסה הקרש את כל ראש האדן, שאם לא כן נמצא ריוח בין קרש לקרש כעובי שפת שני האדנים שיפסיקו ביניהם, וזהו שנאמר ויהיו תואמים מלמטה, שיחרוץ את צדי הידות כדי שיתחברו הקרשים זה אצל זה: משולבות. עשויות כמין שליבות סולם, מובדלות זו מזו, ומשופין ראשיהם ליכנס בתוך חלל האדן, כשליבה הנכנסת בנקב עמודי הסולם: אשה אל אחתה. מכוונות זו כנגד זו, שיהיו חריציהם שוים זו כמדת זו, (ה) כדי שלא יהיו שתי ידות זו משוכה לצד פנים וזו משוכה לצד (ו) חוץ בעובי הקרש שהוא אמה, ותרגום של ידות צירין, לפי שדומות לצירי הדלת הנכנסים בחורי המפתן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) שהן צד הפנימי וצד חיצוני בעובין והצד של רחב הקרש מצד אחד: (ה) כלומר בחריצי הידות שהם מג' רוחותיו ולא על חריצי הקרשים ויהיה אשה אל אחותה שב אל הידות לא על הקרשים: (ו) ואם כן לא היה יכול לכוין הקרשים יחד אלא עומדים בשפוע: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שתי ידות. מגזרת יד: משולבות. אין לו אח. כי אם בין השלבים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  שתי ידות לקרש האחד. כתב רש''י היה חורץ את הקרש מלמטה באמצעו בגובה אמה, ומניח רביע רחבו מכאן ורביע רחבו מכאן והן הן הידות, והחריץ שבאמצע הידות חצי רחב הקרש. ואותן הידות מכניס באדנים שהיו חלולין, והאדנים היו גבוהין אמה ויושבין רצופין ארבעים זה אצל זה, וידות הקרשים הנכנס בחלל האדנים חרוצות משלשת צדיהן, רחב החריץ כעובי שפת האדן, שיכסה הקרש את כל ראש האדן, שאם לא כן נמצא ריוח בין קרש לקרש כעובי שפת שני האדנים שיפסיק ביניהם, וזהו שנאמר (בפסוק כד) ויהיו תואמים מלמטה, שיחרוץ את הידות בצדיהן כדי שיתחברו הקרשים זה אצל זה. כך מצאתי לשון הרב:

ואני תמה בו, שאם היה החריץ שבאמצע חצי רחב הקרש, והם ד' טפחים וחצי, יצטרך שיהי' עובי שפת האדן כרביע רוחב הקרש, שהם שני טפחים וגודל, כדי שיהא עובי שני האדנים ממלא החריץ שבאמצע שהוא חצי רחב הקרש, ולא יהיה ריוח בין אדן לאדן. ואם כן כשאתה חורץ הקרשים משלשת צדיהן כך, לא ישאר בהם כלום, ושפתי האדנים שוות היו בכל צד. ועוד מה שהביא הרב ראיה כך שנויה משנת מעשה המשכן, סדר הקרשים למלאכת המשכן, היה עושה את האדנים חלולים, וחורץ את הקרש מלמטה רביע מכאן ורביע מכאן, וחריץ חציו באמצע, ועושה לו שתי ידות כמין שני חווקים, ומכניסן לתוך שני האדנים:

וגם זו הברייתא כפי משמעה יש בה תימה גדול, שחורצת מן הקרש רביע מכאן ורביע מכאן, ובאמצע עושה חריץ חציו של רחב הקרש, נמצא כלו חרוץ, לא נשאר בו יד ורגל כלל:

אבל לפי דעתי הברייתא הזו לא נתנה שיעור לחריץ, לפי שלא נתנה תורה שיעור לעובי שפתי האדנים, ולפיכך אמרו שהיה חורץ את הקרש רביע חרצו מכאן לכסות שפה אחת של אדן, ורביע חרצו מכאן, ובאמצעו של קרש היה חורץ חציו של כל החריץ שבאותו הקרש לכסות שפת שני האדנים. ולדברי הכל צריך תלמוד שלא היה במשכן מלמטה בגובה אמה רחב עשר אמות, שהרי עובי שני האדנים שמכאן ומכאן ממעט בו, ואולי אין קפידא בכך. ומדברי רש''י הקרש שהיה עביו אמה היה חורץ בעובי הידות מבפנים כפי עובי שפת האדנים. והוא נכון, אלא שלא הוזכר זה בברייתא:

משולבות אשה אל אחותה. עשויות כמין שליבות סולם. אשה אל אחותה, מכוונות זו כנגד זו, ומובדלות זו מזו, ומשופים ראשיהם ליכנס בתוך חלל האדן כשליבה הנכנסת בנקבי עמודי הסולם, ושיהיו חריצין שוין זו כמדת זו, כדי שלא יהיו שתי ידות זו משוכה לצד פנים וזו משוכה לצד חוץ בעובי הקרשים שהוא אמה. לשון רש''י. והנה לדבריו משולבות יחזור על הידות, שיהיו משופות בראשן ליכנס בחלל האדנים, ואשה אל אחותה לא יבא רק על הקרשים, שתהיינה מחוברות בשוה. והקרשים לשון זכר, והיה לו לומר איש אל אחיו, ואולי יאמר אשה אל אחותה שתהיינה השליבות מכוונות זו כנגד זו וחריציהן שוים כי בכך יהיו הקרשים חוברות. והידות אין ראשיהן משופים בשפוע ממש, כי חלל האדנים שוה הוא בכל האדן, אלא שיהא חריץ בצדדין שלהן כדי שיתחברו קרש אל קרש:

אבל בברייתא של מלאכת המשכן מצאתי ושני הסנין יוצאין מן הקרשים, שנים לכל אחד ואחד; שמשקיע את הזכר בתוך הנקבה, שנאמר משולבות אשה אל אחותה, דברי רבי נחמיה, שרבי נחמיה אומר אין ת''ל משולבות, ומה ת''ל משולבות, שעושה להם שלבים כסולם המצרי. ופירוש סנין כעין שעושין בארגזין להדק ולחבר הדפין זה בזה כמין יתדות של עץ, כמו ששנינו במשנה כלים (פ''י ה''ו) עשאן בסנין או בשוגמין אינו צריך למרח באמצע, ואומר בתלמוד (ב''מ קיז.) קנים וסנין. וכפי זה נראה שיאמר הכתוב שיעשה שליבה יוצאה מן הקרש כעין הוצין זכרים, וכנגדו בקרש שבצדו שליבה אחרת נקובה, ומכניס הזכר לתוך הנקבה, וכן בקרש האחר, שתהא בכל קרש שתי שליבות נכנסות זו בזו. משולבות אשה אל אחותה, שם לשליבות עצמן, והוא לשון נקבה בכאן, וכן הזכירו אותן חכמים נשמטה שליבה מתחתיו (מכות ז:), בסולם הלך אחר שליבותיו (שבת ס.). ואע''פ שמצינו בין השלבים (מ''א ז כח), הוא כמו נשים ופלגשים: (הרמב"ן)


{יח}  וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֶשְׂרִים קֶרֶשׁ לִפְאַת נֶגְבָּה תֵימָנָה:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד יָת דַפַּיָא לְמַשְׁכְּנָא עַסְרִין דַפִּין לְרוּחַ עֵבַר דְרוֹמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד יַת לוּחַיָא לְמַשְׁכְּנָא עַשְרִין לוּחִין לְרוּחַ עִיבַר דָּרוֹמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לפאת נגבה תימנה. אין פאה זו לשון מקצוע, אלא כל הרוח קרויה פאה, כתרגומו לרוח עיבר דרומא: (רש"י)

 אבן עזרא  ועשית. הנה לא נכתב כמה עובי הקרש. והראשונים אמרו שהיה אמה. אם כן הוא כותל הדרומי היה שלשים אמות וככה הצפוני. והנה לא נשאר בכותל המערבי רק רחב שמנה אמות וצריכים אנו לשום שם שמנה קרשים. אולי הוצרכו לאמה כי היה העובי אמה בעבור הבריח התיכון הנכנס בתוך הקרש. ועל דעת רבינו שלמה כי כתב כי במעשה נס היה עומד כי על דרך הפשט שלשה בריחים תיכונים הם. וככה כתוב מן הקצה אל הקצה לא אל הקצות. ואם קבלה היא שהעובי היה כך נשמע ונקבל. ואם דרך סברא יש תיקון אחר כי השנים הבריחים הם עליונים גם השפלים הם עד חצי הקיר. והבריח התיכון שהובא בתוך הקרשים יהיה מבריח מן הקצה אל הקצה. וכמוהו לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן. וכן הפעמונים בתוך הרמונים. ולולי זה. לא היו מצפים הבריחים התיכונים זהב. ואם נאמר כי לא ידענו כמה עובי הקרש יש לנו לתקן המערב איך היתה. והנה בתחלה היו מתקנים פאת מערב. כי השנים הקרשים שהם למקצועות המשכן פירושו כמו זויות וככה היה חצי מקצוע החצר כי היה כצורת מרובע ארוך. והנה יש לנו מקצעות ואלה השנים הקרשים לבדם שהם במקצעות אינם כמדת הקרשים הנזכרים ע''כ הבדילם הכתוב ואמר כן יהיה לשניהם לבדם לא הקרשים האחרים. ובאלה שנים קרשים הם מקימין המשכן והיו הששה קרשים באמצע. והנה רוחב המשכן עשר אמות. ולא ידענו אם היו קרשי המקצעות מרובעות או עגולות כי אין לנו רק אמה אחת. ועל הדרך שאמר רבינו שלמה לא תהיינה אלא הקרשים בטור שוה כי חצי אמה יהיה בפנים כי קרש הוא ואינו בגד. ואחר כן ישימו קרשי צפון ודרום והנה יצא חוץ מן המשכן כפי עובי הקרש. על כן יהיה כנגד עמוד פתח המשכן. ובחצי יריעות עזים יהיה התיקון: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם קדמה מזרחה (להלן כז יג), כי לשון הקודש יקרא למזרח קדם, כענין ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה, ויקרא למערב אחור, כענין שנאמר (איוב כג ח) הן קדם אהלוך ואיננו ואחור ולא אבין לו. וכן עד הים האחרון (דברים לד ב), המערבי, ושניהם כנויים, כי יתפוש הלשון כנויין באדם הפונה אל אור השמש. וכן יאמר ויהיו לאחור ולא לפנים (ירמיה ז כד). ויקרא הדרום נגב, בהיותו נגוב מפני החום. ופעמים שיזכיר הכתוב הכנוי ויבאר אותו בשם, יאמר קדמה, שהוא כנוי, ויבאר מזרחה, שהוא השם. ואמר נגבה, בכנוי, ויבאר תימנה, הוא השם. והמערב יזכרנו בכנוי ים (בפסוק כב), כי יתפוש אותו באנשי ארץ ישראל שהים הגדול להם מערבי. והצפון יזכירנו (בפסוק כ) בשמו. ונקרא כן כי הוא צפון, אין השמש נראה בו לעולם. ויקרא התימן דרום, כענין שנאמר הולך אל דרום סובב אל צפון (קהלת א ו), והיא מלה כפולה, תחסר רי''ש אחת להתחבר שתי אותיות שוות, דר רום, כי השמש ילך ברום הרוח ההוא. ויקרא לדרום ימין, ולצפון שמאל (עיין ישעיה נד ג ותרגומו), בכנוי האדם הפונה למזרח, כאשר הזכרתי:

והסוד בשמות הללו נודע ממעשה המרכבה העליונה, וכן שם המערב ים ממה שאמרו שכינה במערב (ב''ב כה.), כי הים חכמת שלמה (עיין בראשית כד א), כמו שאמרו במדרש אין ים אלא תורה, שנאמר (איוב יא ט) ורחבה מני ים. ואני עתיד להזכיר זה בפרשת וזאת הברכה בפסוק ים ודרום ירשה (דברים לג כג), אם יברכני צורי להגיע שם: (הרמב"ן)


{יט}  וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי כֶסֶף תַּעֲשֶׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקָּרֶשׁ שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו:

 אונקלוס  וְאַרְבְּעִין סַמְכִין דִכְסַף תַּעְבֵּד תְּחוֹת עַסְרִין דַפִּין תְּרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חַד לִתְרֵין צִירוֹהִי וּתְרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חַד לִתְרֵין צִירוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַרְבְּעִין חוֹמְרִין דִּכְסָף תַּעֲבֵיד תְּחוֹת עַשְרִין לוּחִין תְּרֵין חוֹמְרִין תְּחוֹת לוּחָא חָד לִתְרֵין צִירוֹי וּתְרֵין חוֹמְרִין תְּחוֹת לוּחָא חָד לִתְרֵין צִירוֹי: (תרגום יונתן)


{כ}  וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית לִפְאַת צָפוֹן עֶשְׂרִים קָרֶשׁ:

 אונקלוס  וְלִסְטַר מַשְׁכְּנָא תִּנְיֵתָא לְרוּחַ צִפּוּנָא עֶסְרִין דַפִּין: (אונקלוס)

 יונתן  וְלִסְטָר מַשְׁכְּנָא תִנְיָנָא לְרוּחַ צִיפוּנָא עֶשְרִין לוּחִין: (תרגום יונתן)


{כא}  וְאַרְבָּעִים אַדְנֵיהֶם כָּסֶף שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד:

 אונקלוס  וְאַרְבְּעִין סַמְכֵיהוֹן דִכְסַף תְּרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חַד וּתְרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חָד: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַרְבְּעִין חוֹמְרֵיהוֹן דִּכְסַף תְּרֵין חוֹמְרִין תְּחוֹת לוּחָא חָד וּתְרֵין חוֹמְרִין תְּחוֹת לוּחָא חָד: (תרגום יונתן)


{כב}  וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה תַּעֲשֶׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים:

 אונקלוס  וְלִסְיָפֵי מַשְׁכְּנָא מַעַרְבָא תַּעְבֵּד שִׁתָּא דַפִּין: (אונקלוס)

 יונתן  וְלִסְיָיפֵי מַשְׁכְּנָא מַעַרְבָאָה תַּעֲבֵיד שִׁיתָּא לוּחִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולירכתי. לשון סוף, כתרגומו ולסיפי. ולפי שהפתח במזרח קרוי מזרח פנים והמערב אחורים, וזהו סוף, שהפנים הוא הראש: תעשה ששה קרשים. הרי ט' אמות רוחב: (רש"י)


{כג}  וּשְׁנֵי קְרָשִׁים תַּעֲשֶׂה לִמְקֻצְעֹת הַמִּשְׁכָּן בַּיַּרְכָתָיִם:

 אונקלוס  וּתְרֵין דַפִּין תַּעְבֵּד לְזָוְיַת מַשְׁכְּנָא בְּסוֹפֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְרֵין לוּחִין תַּעֲבֵיד לְזִוְיַית מַשְׁכְּנָא בְּסוֹפֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושני קרשים תעשה למקצעת. אחד למקצוע צפונית מערבית ואחד למערבית דרומית, כל שמנה קרשים בסדר אחד הן, אלא שאלו השתים אינן בחלל המשכן, אלא חצי אמה מזו וחצי אמה מזו נראות בחלל להשלים רחבו לעשר, (ז) והאמה מזה והאמה מזה, באות כנגד אמות עובי קרשי המשכן הצפון והדרום, כדי שיהא המקצוע מבחוץ שוה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דילפינן מבית עולמים שהיה רחבו כשליש ארכו דארכו היה ס' אמות ורחבו כ' אמות הכי נמי במשכן רחבו כשליש ארכו וארכו היה ל': (שפתי חכמים)


{כד}  וְיִהְיוּ תֹאֲמִם מִלְּמַטָּה וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים עַל רֹאשׁוֹ אֶל הַטַּבַּעַת הָאֶחָת כֵּן יִהְיֶה לִשְׁנֵיהֶם לִשְׁנֵי הַמִּקְצֹעֹת יִהְיוּ:

 אונקלוס  וִיהוֹן מְכַוְנִין מִלְרַע וְכַחֲדָא יְהוֹן מְכַוְנִין עַל רֵישֵׁהּ לְעִזְקְתָא חֲדָא כֵּן יְהֵי לְתַרְוֵיהוֹן לִתְרֵין זָוְיָן יְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהוֹן מִזַוְוגִין מִלְּרַע וְכַחֲדָא יְהוֹן מְזַוְוגִין עַל רֵישֵׁיהוֹן בְּעִזְקָתָא חֲדָא הֵיכְדֵין יְהֵי לְתַרְוֵיהוֹן לִתְּרֵין זִיוְויָן יְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהיו תואמים מלמטה. כל הקרשים תואמים זה לזה מלמטה, שלא יפסיק עובי שפת שני האדנים ביניהם להרחיקן זו מזו, זהו שפרשתי, שיהיו צירי הידות חרוצים מצדיהן, שיהא רוחב הקרש בולט לצדיו חוץ לידי הקרש, לכסות את שפת האדן, וכן הקרש שאצלו, ונמצאו תואמים זה לזה, וקרש המקצוע שבסדר המערב, חרוץ לרחבו בעביו כנגד חריץ של צד קרש הצפוני (ח) והדרומי, כדי שלא יפרידו האדנים ביניהם: ויחדו יהיו תמים. כמו תאומים: על ראשו. של קרש: אל הטבעת האחת. כל קרש וקרש היה חרוץ מלמעלה ברחבו שני חריצין בשני צדיו כמו עובי טבעת, ומכניסו בטבעת אחת, נמצא מתאים לקרש שאצלו. אבל אותן טבעות לא ידעתי אם קבועות הן (ט) אם מטולטלות. ובקרש שבמקצוע היה טבעת בעובי הקרש (נראה כי מלות הדרומי והצפוני אלמטה קאי, ורוצה לומר שהדרומי והצפוני וראש קרש כו' נכנס לתוכו, ומה שכתב היה טבעת בעובי קרש, רוצה לומר בעובי קרש המערבי. ודו"ק) הדרומי והצפוני, וראש קרש המקצוע שבסדר מערב נכנס לתוכו, נמצאו (י) שני הכתלים מחוברים: כן יהיה לשניהם. לשני הקרשים שבמקצוע, לקרש שבסוף צפון ולקרש (כ) המערבי, וכן לשני המקצועות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ואף ע"ג דכל הקרשים היו חרוצים מג' צידיהן מכל מקום שם היה רק לנוי שיהיו שטחי האדנים ושפתי הקרשים שוים אבל באלו הקרשים חייב לעשותם ברחבן משום שנאמר ויהיו תואמים מלמטה. הרא"ם: (ט) ר"ל אם היה טבעת קבוע באחד מן הקרשים שמחברים הקרשים והטבעות ביחד. (נח"י) לאפוקי הטבעות המוזכרים בסוף הפרשה שהבריחים נכנסות בהם היו קבועות כדאיתא בשבת דף צ"ח: (י) פירוש דאמה מזו ואמה מזו באות כנגד עובי הקרש הצפון והדרום הלכך היה טבעת בתוך עובי הקרש שבצפון ושבדרום ונכנס בתוך הקרש המקצוע שבסדר המערב: (כ) מדכתיב יהיה יתירא על כרחך כן יהיה לשניהם דבור לעצמו. ור"ל כמו שכל הקרשים היו חרוצים למעל' ברחבן שני חרוצים מפני הטבעות כן יהיה לשניהם לקרש שבסוף צד צפון והקרש המערבי הדבוק לו וכן לשני המקצועות שהם מקצוע צפונית מערבית ומקצוע דרומית מעבית ובזה יהיו כל הקרשים קשורים זה בזה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ויחדו יהיו תמים על ראשו אל הטבעת האחת. על הדרך שכתב רש''י הכתוב הזה יחזור לפרש בכל הקרשים שיהיו כלם תואמים מלמטה, לחרוץ הקרשים בצדיהן, ויחדו יהיו כלם תמים אל ראשו של כל קרש וקרש, או ראשו רמז למשכן אל עליונו, וכן אל הטבעת האחת, שבכלן, ופירוש כן יהיה לשניהם, וכן יהיה לשניהם של שני המקצועות. ולא ידעתי למה לא פירש בהן הכתוב ויאמר ועשרים טבעות זהב תעשה, ויזכיר החריץ שיעשה בקרשים. ועוד היאך אמר אל הטבעת האחת בידיעה. ואולי בעבור שדרך כל בתי הקרשים לחברן כן בטבעת אחת בראשן, קצר הכתוב ואמר הטבעת הידוע והנהוג לו, וכן אמר בבריחים (בפסוק כט) ואת טבעותיהם תעשה זהב, הידועים להם כמנהג, וכן וויהם זהב (פסוק לז):

ומצאתי בברייתא של מלאכת המשכן היה חורץ את הקרש מלמעלן אצבע מכאן ואצבע מכאן, ונותנן בתוך טבעת אחת של זהב כדי שלא יהיו נפרדים זה מזה, שנאמר ויהיו תואמים מלמטה ויחדו יהיו תמים על ראשו אל הטבעת האחת. שאין ת''ל אל הטבעת האחת, ומה ת''ל אל הטבעת האחת, מקום שנותנין את הבריח. ולפי זה פירוש הכתוב ויחדו יהיו תמים אל ראשו של קרש בחריץ שיעשה בו אל מקום הטבעת העליונה של הבריחים, שיכנס החריץ עד מקום הטבעת, ולא הקפיד הכתוב במה יחברם, אם בטבעות כסף או זהב, קבועות או מטלטלות, או בחשוקים, והברייתא אמרה שעשה משה טבעות להם. ועל דרך הפשט הכתוב הזה בקרשי המקצעות (בפסוק הקודם) לבדן:

(לג לד) והבאת שמה מבית לפרוכת את ארון העדות. לא יצונו עתה שיעשה כסדר הזה שיתן הפרוכת תחת הקרסים ואחרי כן יביא שמה אל מבית לפרוכת את הארון, כי אין עתה הצואה בהקמת המשכן אלא. בעשייתו, וכן (בפסוק הבא) ונתת את הכפורת על ארון העדות בקדש הקדשים, אין פירושו שיתן הכפורת על ארון העדות כשהארון שם בקדש הקדשים, אבל הענין שיצוה אותו הכתוב שישים הפרכת תחת הקרסים כדי שיהא הארון שמה מבית לפרכת ותבדיל הפרכת בין הקדש ובין קדש הקדשים, וכן אמר ונתת את הכפורת על ארון העדות בקדש הקדשים להודיע שהכפרת עם כרוביו על הארון יהיו כלם שם בקדש הקדשים הנזכר שהוא מבית לפרכת. אבל כשמגיע לצוות הקמתו אמר ושמת שם את ארון העדות (להלן מ ג), ואחרי כן וסכות על הארון את הפרכת, וכן במעשה (להלן מ כ כא) ויתן את הכפורת על הארון מלמעלה, ויבא את הארון אל המשכן, ואחרי כן וישם את פרוכת המסך: (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויחדו. ג' במסורה הכא וחבירו בויקהל ואידך ויחדו כלם יכליון לומר שהיו הקרשים כלים זה עם זה שלא היו זה נכנס וזה יוצא אי נמי רמז למ''ד שהיו כלים עד כאצבע וזהו ויחדו כלם יכליון שהיו כלים והולכין: (בעל הטורים)

 ספורנו  אל הטבעת האחת. אל אותה הטבעת אשר בעובי קרש המקצוע, אשר הוא שוה בהנחה לרוחב קרשי הצלע, כי באותו העובי היתה טבעת אחת למעלה מכוונת בקו טבעות קרשי הצלע של מעלה, וטבעת אחת באותו העובי למטה מכוונת בקו טבעות קרשי הצלע של מטה, והיו הבריחים נכנסים בטבעת עובי קרש המקצוע וטבעות קרשי הצלע למעלה ולמטה, ובזה היה מתחבר הכותל המערבי עם הצפוני ועם הדרומי: (ספורנו)


{כה}  וְהָיוּ שְׁמֹנָה קְרָשִׁים וְאַדְנֵיהֶם כֶּסֶף שִׁשָּׁה עָשָׂר אֲדָנִים שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד:

 אונקלוס  וִיהוֹן תְּמַנְיָא דַפִּין וְסַמְכֵיהוֹן דִכְסַף שִׁתָּא עֲשַׂר סַמְכִין תְּרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חַד וּתְרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חָד: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהוֹן תְּמַנְיָא לוּחִין וְחוֹמְרֵיהוֹן דִּכְסַף שִׁיתְסְרֵי חוֹמְרִין תְּרֵין חוֹמְרִין תְּחוֹת לוּחָא חָד וּתְרֵין חוֹמְרִין תְּחוֹת לוּחָא חָד: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיו שמנה קרשים. הן האמורות למעלה תעשה ששה קרשים ושני קרשים תעשה למקוצעות, נמצאו שמנה קרשים בסדר מערבי. כך שנויה במשנה מעשה סדר הקרשים במלאכת המשכן. היה עושה את האדנים חלולים, וחורץ את הקרש מלמטה רביע מכאן ורביע מכאן, והחריץ חציו באמצע, (ל) ועשה לו שתי ידות כמין שני חמוקין (ולא נראה שהגרסא כמין שני חווקין) כמין שני שליבות סולם המובדלות זו מזו, ומשופות להכנס בחלל האדן כשליבה הנכנסת בנקב עמודי הסולם, והוא לשון משולבות, עשויות כמין שליבה, ומכניסן לתוך שני אדנים, שנאמר שני אדנים שני אדנים, וחורץ את הקרש מלמעלה אצבע מכאן ואצבע מכאן, ונותנן לתוך טבעת אחת של זהב, כדי שלא יהיו נפרדין זה מזה, שנאמר ויהיו תואמים מלמטה וגו', כך היא המשנה, והפירוש שלה הצעתי למעלה בסדר המקראות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פירוש חורץ את הקרש מלמטה באופן זה שהניח רביע הקרש מכאן ורביע הקרש מכאן והחריץ היה כדי חצי הקרש באמצע דאם לא כן לא ישאר כלום מכל רוחב הקרש ומאי ועשה לו שתי ידות כמין ב' חווקים דקאמר. רא"ם: (שפתי חכמים)


{כו}  וְעָשִׂיתָ בְרִיחִם עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד עַבְּרֵי דְאָעֵי שִׁטִין חַמְשָׁא לְדַפֵּי סְטַּר מַשְׁכְּנָא חָד: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד נַגְרִין דְּקֵיסֵי שִׁיטָא חַמְשָׁא לְלוּחֵי צְטַר מַשְׁכְּנָא חָד: (תרגום יונתן)

 רש"י  בריחם. כתרגומו עברין, ובלע"ז אשפרי"ש: חמשה לקרשי צלע המשכן. אלו ה', ג' הן, אלא שהבריח העליון והתחתון עשוי משתי חתיכות, זה מבריח עד חצי הכותל וזה מבריח עד חצי הכותל, זה נכנס בטבעת מצד זה וזה נכנס בטבעת מצד זה, עד שמגיעין זה לזה, נמצא שעליון ותחתון שנים שהן ארבע, אבל האמצעי ארכו כנגד כל הכותל, ומבריח מקצה הכותל ועד קצהו, שנאמר והבריח התיכון וגו' מבריח מן הקצה אל הקצה, שהעליונים והתחתונים היו להן טבעות בקרשים להכנס לתוכן, שתי טבעות לכל קרש, משולשים בתוך עשר אמות של גובה הקרש, חלק אחד מן הטבעת העליונה ולמעלה, וחלק אחד מן התחתונה ולמטה, וכל חלק הוא רביע אורך הקרש, ושני חלקים בין טבעת לטבעת, (מ) כדי שיהיו כל הטבעות מכוונות זו כנגד זו, אבל לבריח התיכון אין טבעות, אלא הקרשים נקובין בעובים, והוא נכנס בהם דרך הנקבים שהם מכוונין זה מול זה, וזהו שנאמר בתוך הקרשים. הבריחים העליונים והתחתונים שבצפון ושבדרום, אורך כל אחת ט"ו אמה, והתיכון ארכו ל' אמה, וזהו מן הקצה אל הקצה, מן המזרח ועד המערב, וה' בריחים שבמערב אורך העליונים והתחתונים ו' אמות, והתיכון ארכו י"ב, כנגד רוחב ח' קרשים, כך היא מפורשת במלאכת המשכן (שבת צח:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) והא דלקחו החילוק הזה שבו היו משולשים ולא החילוק שמראש הקרש עד הבריח כמבריח ראשון עד השני לו ומבריח השני עד הג' כמשלישי עד סוף הקרש שיהיה נחלק לד' חלקים הוא מפני שהשני צדדין של בריח העליון שצד אחד הוא מראש הקרש עד הבריח הראשון והצד השני מבריח ההוא עד בריח התיכון הם חלקים שוים מב' צדדיו והחלקים ההם נקראים של בריח העליון וכן הבריח התיכון מב' צדדיו עד בריח התחתון והעליון הם שוים ונקראים שלו וכן בשני צדדיו של בריח התחתון מבריח התיכון ומבריח התחתון עד סוף הקרש הם שוים ונקראים שלו לכן חלק אותן לג' חלקי' ולא לד'. הרא"ם: (שפתי חכמים)


{כז}  וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן לַיַּרְכָתַיִם יָמָּה:

 אונקלוס  וְחַמְשָׁא עַבְּרִין לְדַפֵּי סְטַר מַשְׁכְּנָא תִּנְיֵתָא וְחַמְשָׁא עַבְּרִין לְדַפֵּי סְטַּר מַשְׁכְּנָא לְסוֹפֵיהוֹן מַעַרְבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְחַמְשָׁא נַגְרִין לְלוּחֵי צְטַר מַשְׁכְּנָא תִּנְיָנָא וְחַמְשָׁא נַגְרִין לְלוּחֵי צְטַר מַשְׁכְּנָא לְסוֹפֵיהוֹן מַעֲרָבָא: (תרגום יונתן)


{כח}  וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה:

 אונקלוס  וְעַבְּרָא מְצִיעָאָה בְּגוֹ דַפַּיָא מַעְבַר מִן סְיָפֵי לִסְיָפֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וְנַגְרָא מְצִיעָאָה בְּגוֹ לוּחַיָיא מְשַׁלְבִישׁ מִן סְיָיפֵי לִסְיָיפֵי מִן אִילָנָא דִנְצִיב אַבְרָהָם בִּבְאֵרָה דְשָׁבַע וְכַד עֲבָרוּ יִשְרָאֵל יַת יַמָּא קְטָעוּ מַלְאָכַיָא יַת אִילָנָא וְטַלְקוּהוּ לְיַמָא וַהֲוַת טָפֵי עַל אַנְפֵּי מַיָא וַהֲוָה מַלְאָכַיָא מַכְרִיז וַאֲמַר דֵּין הוּא אִילָנָא דִנְצִיב אַבְרָהָם בְּבֵירָא דְשָׁבַע וְצַלִּי תַמָּן בְּשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ וְנַסְבוֹהִי בְּנֵי יִשְרָאֵל וַעֲבָדוּ מִנֵיהּ נַגְרָא מְצִיעָאָה אוּרְכֵּיהּ שׁוּבְעִין אַמִּין וּפְרִישָׁן מִתְעַבְדָן בֵּיהּ דְּכַד הֲווֹ מוֹקְמִין יַת מַשְׁכְּנָא הֲוָה מִתְגַּלְגֵּל הֵי כְּעַכְנָא חֲזוֹר חֲזוֹר מִלְגֵיו לְלוּחֵי מַשְׁכְּנָא וְכַד הֲוָה מִתְפָּרֵק הֲוָה פַּשִׁיט הֵי כְּחוּטְרָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  והבריח התיכון. הוא דוד שמבריח הע''א מן הקצה: (בעל הטורים)


{כט}  וְאֶת הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב וְאֶת טַבְּעֹתֵיהֶם תַּעֲשֶׂה זָהָב בָּתִּים לַבְּרִיחִם וְצִפִּיתָ אֶת הַבְּרִיחִם זָהָב:

 אונקלוס  וְיָת דַפַּיָא תַּחְפֵּי דַהֲבָא וְיָת עִזְקָתְהוֹן תַּעְבֵּד דַהֲבָא אַתְרָא לְעַבְרַיָא וְתַחְפֵּי יָת עַבְּרַיָא דַהֲבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת לוּחַיָא תַחֲפֵי דַהֲבָא וְיַת עִזְקַתְהוֹן תַּעֲבֵיד דַהֲבָא אַתְרָא לְנַגְרִין וְתַחֲפֵי יַת נַגְרַיָא דַהֲבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בתים לבריחם. הטבעות שתעשה בהן יהיו בתים להכניס בהן הבריחים: וצפית את הבריחים זהב. לא שהיה הזהב מדובק על הבריחים, שאין עליהם שום צפוי, אלא בקרש היה קובע כמין ב' פיפיות של זהב כמין ב' סדקי קנה חלול, וקובען אצל הטבעות לכאן ולכאן, (נ) ארכן ממלא את רוחב הקרש מן הטבעת לכאן וממנה לכאן, והבריח נכנס לתוכו, וממנו לטבעת, ומן הטבעת לפה השני, נמצאו הבריחים מצופים זהב כשהן תחובין בקרשים, והבריחים הללו מבחוץ היו בולטות. הטבעות והפיפיות לא היו נראות בתוך המשכן, אלא כל הכותל חלק מבפנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש הם דקי קנים לא היו מכסים הטבעות אלא מגיעין מטבעת לטבעת הילכך לכל קרש צריך שני חצאי קנים דלכל קרש היה באמצעו טבעת אחת: (שפתי חכמים)

 ספורנו  ואת טבעותיהם. כי סתם בריחים נכנסים בטבעות, אם לא פורש הפכו כמו שפירש בבריח התיכון, כאמרו בתוך הקרשים שיכנס בעובי הקרשים ולא בטבעות: (ספורנו)


{ל}  וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר: (ס)

 אונקלוס  וּתְקִים יָת מַשְׁכְּנָא כְּהִלְכְתֵהּ דִי אִתְחֲזֵיתָא בְּטוּרָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְתָקִים יַת מַשְׁכְּנָא כְּהִילְכָתָא דְאִתְחֲמִיתָא בְּטַוְורָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והקמת את המשכן. לאחר שיגמור, (ס) הקימהו: הראית בהר. קודם לכן, (ע) שאני עתיד ללמדך ולהראותך סדר הקמתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) פירוש ציווי למשה שיקימהו הוא בעצמו (נח"י) בספרי. הכי פירושו אחר שיגמר כל מלאכת המשכן וכל כליו אז תקימו בפעם אחת ולא שתקימהו לפרקים כל אחד כשיהי' נגמר אלא דוקא כולו כאחד: (ע) פירוש קודם הקמתו שאף על פי שעכשיו עדיין לא הראה לו והיה ראוי לומר כמשפטו אשר תראה בהר בלשון עתיד מכל מקום הכתוב מדבר בלשון עבר מפני שבעת הקמתו כבר הראה לו בהר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והקמת. שיאמר כן לחכמי הלב. או בעבור שהוא יקימנו בראשונה ואחרים עמו. כי יש צורך לרבים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הראית. ב' במסורה הכא ואידך אתה הראית לדעת פי' בהר הראית לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד שהרכין שמי שמים על ההר והראך שהוא לבדו מושל בעליונים ובתחתונים: (בעל הטורים)

 אור החיים  והקמות את המשכן. פירש ראב"ע שיאמר כן לחכמי לב וכו', הרב השכיל בכללות מצות ה' וחשב כי כשם שנאמרו כל מעשיה של המשכן לנוכח ואחר האמת לא הוא עשה אלא חכמי לב כמו כן תהיה מצוה זו, ולא כן הוא לעולם כי כל מה שיצוה ה' בנוכח למשה הוא יעשה ואין זולתו זולת במקום שיחזור ה' ויאמר בפירוש כי אחרים הם העושים אז נאמר כי טעם שדבר אליו לנוכח הוא לומר לו כי כיון שהוא המצוה כאילו הוא העושה וכמעשה כל המשכן וכליו שהגם שכינה הדבר אליו חזר וציוהו בפרשת כי תשא קראתי בשם בצלאל וגו' ואתו אהליאב וגו' ובלב כל חכם וגו' ועשו את כל אשר צויתיך חזר וגילה הדבר כי לא יעשה משה דבר במלאכה, אבל הקמת המשכן שלא מצינו שחזר ה' ופירש לו מי המקים הרי זה יגיד כי הדברים ככתבן כי הוא יקים, והוא הקים דכתיב (לקמן י"ח) ויקם משה את המשכן וגו' הוא לבדו ואין איש אתו, והוא דברי חכמינו ז"ל (שמו"ר פנ"ב) ועיקר, וזולתו עיקר נעקר: (אור החיים)


{לא}   חמישי  וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד פָּרֻכְתָּא תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד אֳמָן יַעְבֵּד יָתַהּ צוּרַת כְּרוּבִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד פַּרְגוֹדָא דְתִכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַא זְהוֹרֵי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד אוּמַן יַעֲבֵיד יָתָהּ צוּרִין כְּרוּבִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  פרוכת. לשון מחיצה הוא, ובלשון חכמים פרגוד, דבר המבדיל בין המלך ובין העם: תכלת וארגמן. כל מין ומין היה כפול, בכל חוט וחוט ו' חוטין: מעשה חושב. כבר פרשתי שזו היא אריגה של שתי קירות, והציורין שמשני עבריה אינן דומין זה לזה: כרבים. ציורין של בריות יעשה בה. ד' עמודים תקועים בתוך ד' אדנים, ואונקליות קבועין בהן, עקומין למעלה להושיב עליהן כלונס שראש הפרוכת כרוך בה, והאונקליות הן הווין, שהרי כמין ווין הן עשוים, והפרוכת ארכה י' אמות לרחבו של משכן, ורחבה י' אמות כגבהן של קרשים, (פ) פרוסה בשליש של משכן, שיהא הימנה ולפנים עשר אמות, והימנה ולחוץ כ' אמה, נמצא בית קדשי הקדשים עשר על עשר, שנאמר ונתת את הפרכת תחת הקרסים, המחברים את שתי חוברות של יריעות המשכן, ורוחב החוברת כ' אמה, וכשפרשם על גג המשכן מן הפתח למערב, כלתה בשני שלישי המשכן, והחוברת השנית כסתה שלישו של משכן, והמותר תלוי לאחוריו לכסות את הקרשים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) הרא"ם. ולא ידעתי למה יהיה ארכה לרחבו ורחבה לגבהו ולא בהיפך שיהיה רחבה לרחבו וארכה לארכו ועוד מאחר שהיא מרובעת איך יפול בה אורך ורוחב כו' (נח"י) ולי נראה ליישב דהצורות שהיו בפרוכת היו ארכן לרוחב המשכן ולהילוך הצורות הוא קורא אורך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועשית פרכת. ככה מצאנו שיעשה שלמה לפתח הדביר. אולי הקיר היה עץ. בעבור שהזכיר כי כל מדת הבית היה ששים. ופירש''י זצ''ל כי ארבעים ההיכל ועשרים הדביר. ואדני כסף בעבור כבוד הארון. והנה הדביר היה כפל מקום קדש הקדשים באורך וברוחב ובגובה. ואל תשתומם בעבור שהוא כתוב כי שלשים אמה היה גובה הבית. והדביר שלישית הבית היה. כי עליות היו על פני הכפורת שהוא הדביר. וכתוב בדברי הימים והעליות צפה זהב: (אבן עזרא)

 כלי יקר  ועשית פרוכת תכלת וגו'. בשלשה דברים נבדל פרוכת זה המבדיל בין קודש לקודש קדשים מן המסך המבדיל בין אהל מועד לחצר המשכן, כי הפרוכת היה מעשה חושב כרובים והמסך היה מעשה רוקם, הפרוכת היה על ד' עמודים והמסך על חמשה עמודים, הפרוכת היה על אדני כסף והמסך על אדני נחושת. לפי שבבית קדש קדשים לא היה הכהן רשאי ליכנס שם כי אם ביום כיפורים שבו נמשלו ישראל למה"ש שנקראו כרובים כי בעצם היום ההוא החומר מעונה וכאילו איננו ולא נשאר בו כי אם הכח השכלי המחשביי שנקרא מעשה חשב, ע"כ היה הפרוכת ההוא מעשה חשב כרובים כדי שהרואה בפרוכת זה ישכיל ויבין שאין לו רשות להכנס שמה כי אם בזמן שהוא דומה לכרובים מעשה חשב, וכן נקרא המלאך לבוש הבדים (יחזקאל ט.ג) כדרך כה"ג ביו"כ שהיה לבוש בדים ובגדי לבן ועל כן היה על אדני כסף כי כל כסף לבן מורה על המחילה של יו"כ שהחטאים כשלג ילבינו ואז היה הכהן משמש בד' בגדי לבן האמורים בפרשת אחרי מות, ודבר זה קרוב לשמוע שדמיון הפרוכת ותואריו מורה על מה שהוא מבדיל כי הרואה בו מבין מתוך רמזיו על מה הוא מורה.

אבל המסך של המשכן, מפסיק בין מקום המזבח המכפר על כל חטא ועון הנעשה ע"י חמש חושים, ומקור החטא מן הנחש הקדמוני ובין ההיכל מקום הקודש ע"כ היה המסך על ה' עמודים ואדניהם נחושת ומעשה רוקם כנגד יצירת האדם כמ"ש (תהלים קלט.טו) רקמתי בתחתיות ארץ הרי ג' סבות אל החטא. האחת, מצד החומר המרוקם בתחתיות ארץ. שניה, מצד עצת הנחש. שלישית, מצד התחלפות פעולת ה' חושים. ע"כ היה צורת המסך שכנגד המזבח מעשה רוקם, ועל ה' עמודים, ואדניהם נחושת. והמסתכל בצורת המסך יבין וידע שמצד החטא לא ניתן רשות לכל אדם להסתכל אל מקום הקדש כד"א (ישעיה נט.ב) עונותיכם היו מבדילין וגו'. ומהרי"א פירש בענין אחר על צד הרמז ורחוק מפשוטו. (כלי יקר)


{לב}  וְנָתַתָּה אֹתָהּ עַל אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים מְצֻפִּים זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב עַל אַרְבָּעָה אַדְנֵי כָסֶף:

 אונקלוס  וְתִתֵּן יָתַהּ עַל אַרְבְּעָא עַמוּדֵי שִׁטִין מְחַפְּיָן דַהֲבָא וָוֵיהוֹן דַהֲבָא עַל אַרְבְּעָא סַמְכֵי דִכְסָף: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְסַדַּר יָתָהּ עַל אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁיטָא מְחַפִּין דַּהֲבָא וָוֵיהוֹן דַּהֲבָא עַל אַרְבְּעָה חוֹמְרִין דִּכְסַף: (תרגום יונתן)


{לג}  וְנָתַתָּה אֶת הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:

 אונקלוס  וְתִתֵּן יָת פָּרֻכְתָּא תְּחוֹת פּוּרְפַיָא וְתָעֵיל תַּמָן מִגָּו לְפָרֻכְתָּא יָת אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא וְתַפְרֵשׁ פָּרֻכְתָּא לְכוֹן בֵּין קוּדְשָׁא וּבֵין קֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתֵּן יַת פַּרְגוֹדָא תְּחוֹת פּוּרְפַּיָא וְתֵיעוֹל לְתַמָּן מִלְגֵיו לְפַרְגוֹדָא יַת אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא וְתַפְרֵישׁ פַּרְגוֹדָא לְכוֹן בֵּינֵי קוּדְשָׁא וּבֵינֵי קוֹדֶשׁ קוּדְשָׁא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ומלת והבדילה הפרוכת. זרה בעבור היותה מלרע. וכן והכית בצור: (אבן עזרא)

 אור החיים  ונתתה את הפרוכת וגו' והבאת שמה. מכאן משמע כי יקדים לתלות הפרוכת במקומו ואחר כך יביא הארון לפנים מהפרוכת, ובפרשת פקודי (לקמן מ' ג') אמד ה' אליו ושמת שם את ארון העדות וסכות על הארון את הפרוכת משמע כי יקדים הארון וכן עשה משה שהקדים הארון תחילה כמבואר שם. (פסוק כ') ונראה כי מה שהקדים נתינת הפרוכת להבאת הארון אינו אלא שרצה לגמור מעשה הפרוכת אבל סדר את מי יקדים הנה הובא בפרשת פקודי, או לצד כי סדר ההקמה אין זה מקומו אלא בפרשת פקודי ולא הוזכר כאן הבאת הארון אלא לומר מה משמש הפרוכת ומה מעשיו שהוא להבדיל בין הקודש ובין קודש הקדשים שהוא מקומו של הארון, לזה לא דקדק לומר מי קודם ותדרשנו במקומו: (אור החיים)


{לד}  וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:

 אונקלוס  וְתִתֵּן יָת כַּפֻּרְתָּא עַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא בְּקֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתֵּן יַת כַּפּוּרְתָּא בַּהֲדֵי כְּרוּבַיָא דְּנַפְקִין נְגִיד מִינָהּ בַּקּדֶשׁ קוּדְשַׁיָא: (תרגום יונתן)


{לה}  וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן:

 אונקלוס  וּתְשַׁוִי יָת פָּתוֹרָא מִבָּרָא לְפָרֻכְתָּא וְיָת מְנַרְתָּא לָקֳבֵל פָּתוֹרָא עַל צִדָּא דְמַשְּׁכְּנָא דָרוֹמָא וּפָתוֹרָא תִתֵּן עַל סְטַר צִפּוּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְשַׁוֵּי יַת פָּתוֹרָא מִבָּרָא לְפַרְגוֹדָא וְיַת מְנַרְתָּא כָּל קְבֵיל פָּתוֹרָא עַל סְטַר מַשְׁכְּנָא דָרוֹמָא וּפְתוֹרָא תְּסַדֵּר עַל סְטַר צִיפוּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושמת את השלחן. שלחן בצפון, משוך מן הכותל הצפוני שתי אמות ומחצה, ומנורה בדרום, משוכה מן הכותל הדרומי שתי אמות ומחצה, ומזבח הזהב נתון כנגד אויר שבין שלחן למנורה, משוך קמעא כלפי המזרח, וכולם נתונים מן חצי המשכן ולפנים. כיצד, אורך המשכן מן הפתח לפרוכת עשרים אמה, המזבח והשלחן והמנורה משוכים מן הפתח לצד מערב עשר אמות: (רש"י)

 ספורנו  ושמת את השלחן מחוץ ל. פרכת. אחר שסדר את הכסא בפנים סדר לפניו חוץ לפרוכת שלחן ומנורה הבאים לכבוד יושב הכסא, וסדר את המנורה בימין, והשולחן בשמאל, כאמרו אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד: (ספורנו)


{לו}  וְעָשִׂיתָ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד פְּרָסָא לִתְרַע מַשְׁכְּנָא תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד צַיָר: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד פְּרָסָא לִתְרַע מַשְׁכְּנָא תִיכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד צִיּוּר מַחְטָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועשית מסך. וילון, הוא מסך כנגד הפתח, כמו שכת בעדו (איוב א, י.), לשון מגין: מעשה רוקם. הצורות עשויות בו מעשה מחט, כפרצוף של עבר זה כך פרצוף של עבר זה: רוקם. שם האומן ולא שם האומנות, ותרגומו עובד צייר, ולא עובד ציור. מדת המסך כמדת הפרוכת י' אמות על י' אמות: (רש"י)

 אבן עזרא  ועשית. מעשה רוקם. פחות ממעשה חושב. והעמודים מצופים זהב גם וויהם זהב בעבור כבוד המקום. והאדנים לעמודים נחשת כי הוא אמצעי: (אבן עזרא)


{לז}  וְעָשִׂיתָ לַמָּסָךְ חֲמִשָּׁה עַמּוּדֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב וְיָצַקְתָּ לָהֶם חֲמִשָּׁה אַדְנֵי נְחֹשֶׁת: (ס)

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד לִפְרָסָא חַמְשָׁא עַמוּדֵי שִׁטִין וְתַחֲפֵי יָתְהוֹן דַהֲבָא וָוֵיהוֹן דַהֲבָא וְתַתִּיךְ לְהוֹן חַמְשָׁא סַמְכֵי נְחָשָׁא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד לִפְרָסָא חַמְשָׁא עַמּוּדֵי שִׁיטָא וְתַחֲפֵי יַתְהוֹן דַּהֲבָא וָוֵיהוֹן דַּהֲבָא וְתַתִּיךְ לְהוֹן חַמְשָׁא חוֹמְרִין דִּנְחָשָׁא: (תרגום יונתן)

שמות פרק-כז

{א}   שישי  וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד יָת מַדְבְּחָא דְאָעֵי שִׁטִין חֲמֵשׁ אַמִין אֻרְכָּא וַחֲמֵשׁ אַמִין פּוּתְיָא מְרַבַּע יְהֵי מַדְבְּחָא וּתְלַת אַמִין רוּמֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד יַת מַדְבְּחָא דְקֵיסֵי שִׁיטָא חָמֵשׁ אַמִּין אוּרְכָּא וְחָמֵשׁ אַמִּין פּוּתְיָא מְרַבַּע יְהֵי מַדְבְּחָא וּתְלַת אַמִּין רוּמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועשית את המזבח וגו'. ושלש אמות קומתו. דברים ככתבן, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר, נאמר כאן רבוע ונאמר בפנימי (צ) רבוע, מה להלן גבהו פי שנים כארכו, אף כאן גבהו פי שנים כארכו, ומה אני מקיים ושלש אמות קומתו, משפת סובב ולמעלה (זבחים נט:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דמלת רבוע כאן ולהלן מופנה הוא לגזירה שוה מכדי כתיב ה' אמות אורך וה' אמות רוחב רבוע למה לי אלא שמע מינה לאפנויי ומצד השני נמי מופנה דכתיב אמה ארכה ואמה רחבה רבוע למה לי אלא שמע מינה לאפנויי וכיון שמופנה משני צדדין איכא למדרש ולהוציא ממשמעות הקרא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועשית. כל צורה שהיא ארכה כרחבה נקראת רבוע. וזה המרובע באמה כי על חמש צורות הם המרובעות. הנה אם אמרנו כי אין צורך לכבש כאשר אמרו קדמוננו. בעבור ששלש אמות קומה. הנה מה יעשו המכחישים במזבח שעשה שלמה שהיתה קומתו עשר אמות. וקומת האדם איננה רק ארבע אמות: (אבן עזרא)

 אור החיים   ועשית את המזבח. אמר המזבח ולא אמר מזבח. אולי שחוזר אל המוזכר במצות הכללות דכתיב (לעיל כ"ה ט') את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו ושם הראהו המזבח, ולזה אמר ועשית את המזבח שהראיתיך תבניתו צריך שיהיה מבפנים עצי שטים: (אור החיים)

 כלי יקר  ועשית את המזבח עצי שטים. בתנחומא (י.) מסיק הם עשו שטות והכעיסוני בעגל יבואו עצי שטים ויכפרו על שטותן וזה כי כל חוטא נכנס בו רוח שטות (סוטה ג.) כי מטעם זה שלמה מכנה את הרשעים בכסילים, וע"כ נאמר במזבח נבוב לוחות תעשה אותו, כי כל מי שהוא בלא דעת ותבונה נקרא איש נבוב שנאמר (איוב יא.יב) ואיש נבוב ילבב פירש"י שם שכל מי שהוא חלול ונבוב בלא דעת ותבונה צריך שיקח לו לב לשוב בתשובה. ושלש אמות קומתו. כקומת אדם בינוני. וה' אמות אורך וה' אמות רוחב הרי י' כנגד י' דברים הבאים מן אב ואם בשר ודם וגידין כו' המנויין במסכת נדה (לא.) ועל ידם יהיה כל חטאת וכל עון, והוא מחצית השקל י' גרה. ועשית קרנותיו. לכפר על החוטא שנמשל לאיל בעל קרנים מנגח כלפי מעלה כמ"ש (תהלים עה ה–ו) ולרשעים אל תרימו קרן אל תרימו למרום קרנכם כמבואר למעלה פר' וירא בפסוק והנה איל אחר נאחז. וצפית אותו נחושת. פירש"י לכפר על עזות מצח שנאמר (ישעיה מח.ד) ומצחך נחושה, וזה מסכים לדברינו כי כל קרן הוא במצח.

ד) ועשית לו מכבר מעשה רשת נחשת. כי היצה"ר פורש רשת ללכדו במצודתו ורשת של המזבח מוציאו מרשת יצרו. ומצינו שהיו במזבח מעשה ניסים שהיה ניצול מן האש, שהרי היה האש דולק בו ביום ובלילה ולא שרף האש ולא נתך נחושתו והיה ניצול ממים, כי לא כבו הגשמים האש של עצי המערכה, והיה ניצול מן הרוח, כי לא נצחה הרוח את עמוד העשן, והיה המזבח חלול ומלא אדמה או מזבח אבנים אשר לא הונף עליו החרב, וכל זה רמז לאדם שע"י המזבח האדם ניצול ואינו מקבל נזק בכל ד' יסודות שבו. כמ"ש (תהלים סו.יב–יג) באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה אבא ביתך בעולות, כי כמו שמזבח העולה ניצול מן אש ומים כך ינצל האדם מהם על ידו. וכן המזבח מצילו מן כל ד' מיתות בית דין מסקילה באבנים ינצל, ע"י מזבח אבנים (דברים כז.ה) משריפת אש ינצל, ע"י אש המזבח אשר תוקד בו. (ויקרא ו.ה) מן הרג בחרב ינצל, ע"י המזבח שנאמר בו (דברים כז.ה) לא תניף עליהם ברזל וגו' מן חנק ינצל, על דרך ארז"ל (כתובות ל:) אע"פ שבטלו ד' מיתות בית דין מ"מ דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר כו' נמצא כשם שהמזבח ניצול משטף מי גשמים כך החוטא לשטף מים רבים אליו לא יגיעו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ועשית מזבח. נטריקון "מחילה "זכות "ברכה "חיים: חמש אמות. ארכו כנגד הלוחות חמש דברות על לוח זה וחמש על לוח זה ושלש אמות קומתו כנגד שלשה גואלים שעמדו להן לישראל משה ואהרן ומרים. י"א ג' אמות קומתו משפת סובב ולמעלה ואותו הסובב הוא הכרכב שלמעלה מן הרשת והרשת כעין מלבוש למזבח עשוי חורין חורין כמין רשת והוא לנוי ומתחיל מן הארץ ובא למעלה עד חצי המזבח חמש אמות ומיד מתחיל הכרכב ובא למעלה ממנו עד אמה והוא קרוי סובב ומאותו סובב ולמעלה היה שלש אמות עד הקרנות לדברי האומר שלש אמות משפת סובב ולמעלה והקרנות גבהן אמה הילכך בין הכל עשר אמות גובה וגם יש לקרנות אמה ברבוע וגבה. מזבח היה חמש אמות ארך וחמש אמות רחב והקרנות שהיו עביין אמה היו ממעטין אמה לכל רוח וא"כ לא היה בין קרן לקרן אלא שלש אמות ולפנים מן הקרנות היה אמה להילוך רגלי הכהנים לכל רוח ונשאר אמה על אמה בנתים ואותה אמה על אמה היה מקום המערכה ואע"פ שאין כבש מפורש בקרא מ"מ קים לן שהיה לו כבש דהא כתיב לא תעלה במעלות והוא היה בדרומו של מזבח אבל לרוח אחרת אינו יכול להיות כדמוכח תלמודא: (דעת זקנים)


{ב}  וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו מִמֶּנּוּ תִּהְיֶיןָ קַרְנֹתָיו וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד קַרְנוֹהִי עַל אַרְבַּע זִוְיָתֵהּ מִנֵהּ תְּהֶוְיָן קַרְנוֹהִי וְתַחֲפֵי יָתֵהּ נְחָשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד קַרְנוֹהִי עַל אַרְבַּע זִיוְיָתֵיהּ מִנֵיהּ יֶהֶוְיַן קַרְנוֹי זְקִיפִין לְעֵיל וְתַחְפֵי יָתֵיהּ נְחָשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ממנו תהיין קרנותיו. שלא יעשם לבדם ויחברם בו: וצפית אותו נחושת. לכפר על עזות מצח, שנאמר ומצחך נחושה (ישעיה מח, ד.): (רש"י)

 אבן עזרא  והפנות. הם הזויות: (אבן עזרא)

 ספורנו  קרנותיו. הידועות לכל מזבח, וכן באמרו ויעיו ומזרקותיו וכו': (ספורנו)


{ג}  וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו לְדַשְּׁנוֹ וְיָעָיו וּמִזְרְקֹתָיו וּמִזְלְגֹתָיו וּמַחְתֹּתָיו לְכָל כֵּלָיו תַּעֲשֶׂה נְחֹשֶׁת:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד פְּסַכְתְּרָוָתֵהּ לְמִסְפֵי קִטְּמֵיהּ וּמַגְרוֹפְיָתֵהּ וּמִזְרְקָתֵהּ וְצִנוּרְיָתֵהּ וּמַחְתְּיָתֵהּ לְכָל מָנוֹהִי תַּעְבֵּד נְחָשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד דּוּדְוָתֵיהּ לְמֵירְדָדָא יָתֵיהּ וּמִגְרִפַתֵּיהּ וּמִזִירִקוֹי וּמְשִׁילְיָיתֵיהּ וּמַחְתְּיָיתֵיהּ כָּל מָנוֹי תַּעֲבֵיד נְחָשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  סירותיו. כמין יורות: לדשנו. להסיר דשנו לתוכה, והוא שתרגם אונקלוס למספי קטמיה, לספות הדשן לתוכם, כי יש מלות בלשון עברית מלה אחת מתחלפת בפתרון, לשמש בנין וסתירה כמו ותשרש שרשיה (תהלים פ, י.), אויל משריש (איוב ה, ג.), וחלופו, ובכל תבואתי תשרש (שם לא, יב.). וכמוהו בסעיפיה פוריה (ישעיה יז, ו.), וחלופו מסעף פארה (שם י, לג.), מפשח סעיפיה. וכמוהו וזה האחרון עצמו (ירמיה נ, יז.), שבר עצמיו. וכמוהו ויסקלוהו באבנים (מלכים-א כא, יג.), וחלופו סקלו מאבן (ישעי' סב, י.), הסירו אבניה, וכן ויעזקהו ויסקלהו (שם ה, ב.). אף כאן לדשנו להסיר דשנו, ובלע"ז אדשצדר"יר: ויעיו. כתרגומו, מגרפות שנוטל בהם הדשן, והן כמין כסוי קדרה של מתכת דק, ולו בית יד, ובלע"ז וידי"ל: ומזרקותיו. לקבל בהם דם הזבחים: ומזלגותיו. כמין אונקליות כפופים, ומכה בהם בבשר ונתחבים בו, ומתהפכין בהן על גחלי המערכה שיהא ממהר שריפתן, ובלע"ז קרוצינ"ש, ובלשון חכמים צנוריות: ומחתותיו. בית קבול יש להם, ליטול בהן גחלים מן המזבח לשאתם על מזבח הפנימי לקטרת, ועל שם חתייתן קרויים מחתות, כמו לחתות אש מיקוד (ישעיה ל, יד.), לשון שאיבת אש ממקומה, וכן היחתה איש אש בחיקו (משלי ו, כז.): לכל כליו. כמו כל (ק) כליו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) כלומר שהכלים עצמן תעשה נחשת לא הדברים שהם לכלים כי אין שם זולתם ולמ"ד יתירה הוא לתיקון הלשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם לדשנו. להסיר הדשן ממנו. ומלת ידשנה סלה. יעשה ממנה דשן. והטעם שתהיה נשרפת על גבי המזבח ומקובלת. והנה תדשן עצם. מבנין אחר שהוא הכבד הדגוש. והוא מגזרת מאשר שמנה לחמו: ויעיו. כמו ויעה ברד. ולמ''ד לכל כליו. נוסף כמו למן היום אשר יוסד בית ה': (אבן עזרא)


{ד}  וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת וְעָשִׂיתָ עַל הָרֶשֶׁת אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחֹשֶׁת עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד לֵהּ סְרָדָא עוֹבַד מְצַדְתָּא דִנְחָשָׁא וְתַעְבֵּד עַל מְצַדְתָּא אַרְבַּע עִזְקָן דִנְחָשָׁא עַל אַרְבַּע סִטְּרוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד לֵיהּ קַנְקַל עוֹבַד מְצַרְתָּא דְנַחָשָׁא וְתַעֲבֵיד עַל מְצַרְתָּא אַרְבַּע עִזְקַן דִּנְחָשָׁא עַל אַרְבַּע צִיטְרוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  מכבר. לשון כברה שקורין קריבל"ש, כמין לבוש עשוי לו למזבח, עשוי חורין חורין כמין רשת, ומקרא זה מסורס, וכה פתרונו, ועשית לו מכבר נחושת מעשה רשת: (רש"י)

 אבן עזרא  מכבר. כמו כברה: ונחשת דבק. כאילו כתוב. מכבר נחשת. כמעשה רשת: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  ונתת על הרשת. פי' לשאת אותו. והקשה הרב ר' יחיאל ז"ל מהא דאמרינן במסכת שבת המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת שהיו נושאין המזבח והיה כולו למעלה מעשרה טפחים ומייתי התם ראיה הכי דגמירי דכל מידי דמידלי במוטות תילתא מלעיל ותרי תילתי מלתחת וגבהן של לויים עשר אמות עם הראש וא"כ לכל הפחות מן הכתף ולמטה היו תשע אמות וגבה המזבח היה תשע אמות בלא הקרנות וכי הוי תרי תלתי מלתחת דהיינו שש אמות אכתי איכא משם עד הארץ שלש אמות דהוי י"ח טפחים אלמא הוי נישא כלו למעלה מעשרה טפחים והשתא קשה היכי מצי מייתי ממזבח דהוי תרי תלתי מלתחת והכתי' והיתה הרשת עד חצי המזבח ועשית על הרשת ארבע טבעות נחושת שבהן היה נישא מכלל דלא הוי המזבח מלתחת כי אם חציו. וי"ל דהגמרא מייתי ראיה דגמירי דלא הוי אלא תילתא מלעיל וכ"ש זה שהיה חציו מלעיל ומיהו בלא האי גמירי היה יכול להוכיח דהמוציא משוי למעלה מעשרה חייב מדכתיב ועשית על הרשת וגו' אי נמי שהיה אפשר לומר שהטבעות היו רחבין הרבה עד שלא נשאר למעלה השליש ועל זה הביא הא גמירי וכו': (דעת זקנים)


{ה}  וְנָתַתָּה אֹתָהּ תַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ מִלְּמָטָּה וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ:

 אונקלוס  וְתִתֵּן יָתַהּ תְּחוֹת סוֹבָבֵי מַדְבְּחָא מִלְרָע וּתְהֵי מְצַדְתָּא עַד פַּלְגוּת מַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִיתֵּן יָתָהּ תְּחוֹת סוֹבְבֵי מַדְבְּחָא מִלְרַע וּתְהֵי מְצַרְתָּא עַד פַּלְגוּת מַדְבְּחָא וְאִין נָפִיל גּוֹמָא אוֹ גוּמְרָא דְאֵשָׁא מֵעִילַוֵי מַדְבְּחָא נָפִיל עִילַוֵי קַנְקַל וְלָא יִתְמְטֵי לְאַרְעָא וְנַסְבִין יָתֵיהּ כַהֲנַיָא מֵעִילַוֵי קַנְקַל וּמְהַדְרִין יָתֵיהּ עַל מַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כרכב המזבח. סובב, כל דבר המקיף סביב בעגול קרוי כרכב, כמו ששנינו בהכל שוחטין (חולין כה.), אלו הן גולמי כלי עץ, כל שעתיד לשוף ולכרכב, והוא כמו שעושין חריצין עגולין בקרשי דפני התיבות וספסלי העץ, אף למזבח עשה חריץ סביבו, והיה רחבו אמה בדפנו לנוי, והוא לסוף שלש (ס"א שש) אמות של גבהו, כדברי האומר גבהו פי שנים כארכו, הא מה אני מקיים ושלש אמות קומתו, משפת סובב ולמעלה, אבל סובב להלוך הכהנים, לא היה למזבח הנחשת, אלא על ראשו לפנים מקרנותיו, וכן שנינו בזבחים (סב.), איזהו כרכוב, בין קרן לקרן, והיה רוחב אמה ולפנים מהן אמה של הלוך רגלי הכהנים, שתי אמות הללו קרויים כרכוב. ודקדקנו שם, והכתיב תחת כרכוב המזבח מלמטה, למדנו שהכרכוב בדפנו הוא ולבוש המכבר תחתיו, ותירץ המתרץ, תרי הוי, חד לנוי, וחד לכהנים דלא ישתרגו, זה שבדופן לנוי היה, ומתחתיו הלבישו המכבר, והגיע רחבו עד חצי המזבח, נמצא שהמכבר רחב אמה, והוא היה סימן לחצי גבהו, להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים, וכנגדו עשו למזבח בית עולמים, דוגמת חוט הסקרא באמצעו. וכבש שהיו עולין בו, אף על פי שלא פירשו בענין זה, כבר שמענו בפרשת מזבח אדמה תעשה לי, ולא תעלה במעלות, לא תעשה לו מעלות בכבש שלו אלא כבש חלק, למדנו שהיה לו כבש. כך שנינו במכילתא (בחדש פי"א). ומזבח אדמה הוא מזבח הנחשת, שהיו ממלאין חללו אדמה (ר) במקום חנייתן, והכבש היה בדרום המזבח, מובדל מן המזבח מלא חוט השערה, ורגליו מגיעין עד אמה סמוך לקלעי החצר שבדרום, כדברי האומר י' אמות קומתו. ולדברי האומר דברים ככתבן, ג' אמות קומתו, לא היה אורך הכבש אלא י' אמות, כך מצאתי במשנה מ"ט מדות, וזה שהיה מובדל מן המזבח מלא החוט, במסכת זבחים (סב:) למדנוה מן המקרא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) כדי להקריב עליו קרבנות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומלת כרכוב. אין ריע לו במקום אחר: (אבן עזרא)

 ספורנו  כרכוב המזבח. הרגיל להיות בכל כלי עץ, כאמרם ז''ל אלו הם גולמי כלי עץ, כל שעתידין לשוף ולכרכב: (ספורנו)


{ו}  וְעָשִׂיתָ בַדִּים לַמִּזְבֵּחַ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם נְחֹשֶׁת:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד אֲרִיחַיָא לְמַדְבְּחָא אֲרִיחֵי דְאָעֵי שִׁטִין וְתַחֲפֵי יָתְהוֹן נְחָשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד אֲרִיחִין דְּקֵיסֵי שִׁיטָא וְתַחְפֵּי יַתְהוֹן נְחָשָׁא: (תרגום יונתן)


{ז}  וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו בַּטַּבָּעֹת וְהָיוּ הַבַּדִּים עַל שְׁתֵּי צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ בִּשְׂאֵת אֹתוֹ:

 אונקלוס  וְיָעֵל יָת אֲרִיחוֹהִי בְּעִזְקָתָא וִיהוֹן אֲרִיחַיָא עַל תְּרֵין סִטְרֵי מַדְבְּחָא בְּמִטַל יָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהַנְעַל יַת אֲרִיחוֹי בְּעִזְקָתָא וִיהוֹן אֲרִיחַיָא עַל תְּרֵין צִטְרֵי מַדְבְּחָא בְּמֵיטַל מַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בטבעות. בארבע טבעות שנעשו למכבר: (רש"י)


{ח}  נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ: (ס)

 אונקלוס  חֲלִיל לוּחֵי תַּעְבֵּד יָתֵהּ כְּמָא דִי אַחֲזִי יָתָךְ בְּטוּרָא כֵּן יַעְבְּדוּן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  חַלִיל לוּחִין מְלֵי עַפְרָא תַעֲבֵיד יָתֵיהּ הֵיכְמָא דְאַחְמִיתָךְ בְּטַוְורָא הֵיכְדֵין יַעַבְדוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  נבוב לוחות. כתרגומו חליל לוחין, לוחות עצי שטים מכל צד והחלל באמצע, ולא יהא כולו עץ אחד, שיהא עביו ה' אמות על ה' אמות, כמין סדן: (רש"י)

 אבן עזרא  ומלת נבוב לוחות. כמתורגם ארמית. וכמוהו ואיש נבוב ילבב. שהוא ריק בלי לבב. על דרך האומרים ראש בלי מוח. והנה לא הזכיר הכיור כי לא נעשה מנדבת כל ישראל רק מנדבת הנשים לבדם. על כן הזכירו עם פרשת הבשמים שכל ישראל לא הביאום רק הנשיאים לבדם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  נבוב לוחות תעשה אותו. נבוב עולה ששים שעד ששים אמות יכולין להוסיף על המזבח: (בעל הטורים)

 ספורנו  נבוב לוחות. כמו תיבה בלי שולים ובלי מכסה: כאשר הראה אותך בהר. שימלאו חללו באדמה בשעת חנייתם, ועל האדמה אש תמיד תוקד: (ספורנו)


{ט}   שביעי  וְעָשִׂיתָ אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה קְלָעִים לֶחָצֵר שֵׁשׁ מָשְׁזָר מֵאָה בָאַמָּה אֹרֶךְ לַפֵּאָה הָאֶחָת:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד יָת דָרַת מַשְׁכְּנָא לְרוּחַ עֵבַר דָרוֹמָא סְרָדִין לְדָרְתָּא דְבוּץ שְׁזִיר מְאָה בְאַמִין אֻרְכָּא לְעֵבֶר חָד: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד יַת דָּרַת מַשְׁכְּנָא לְרוּחַ עִיבַר דָּרוֹמָא וִילַוָון לְדַרְתָּא דְּבוּץ שְׁזִיר מְאָה אַמִּין אוּרְכָּא לְרוּחַ חֲדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  קלעים. עשויין כמין קלעי ספינה נקבים נקבים, מעשה קליעה ולא מעשה אורג, ותרגומו סרדין כתרגומו של מכבר המתורגם סרדא לפי שהן מנוקבין ככברה: לפאה האחת. כל הרוח קרוי פאה: (רש"י)

 אבן עזרא  ועשית. מצאנו כתוב קדמה מזרחה. וידענו כי ראשי המזרחים שלשה האחת כנגד נקודת ראש מזל גדי שהוא סוף נטות השמש בפאת דרום. והשני כנגד הקו השוה שהוא ראש טלה ומאזנים. והשלישי כנגד ראש סרטן. שהוא סוף נטות השמש לצפון. וככה נגבה תימנה דרום: ותימנה. מגזרת ימין. צפון וימין אתה בראתם: (אבן עזרא)

 ספורנו  מאה באמה. (ספורנו)


{י}  וְעַמֻּדָיו עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף:

 אונקלוס  וְעַמוּדוֹהִי עֶשְׂרִין וְסַמְכֵיהוֹן עֶשְׂרִין נְחָשָׁא וָוֵי עַמוּדַיָא וְכִבּוּשֵׁיהוֹן כְּסָף: (אונקלוס)

 יונתן  וְעַמּוּדוֹי עַשְרִין וְחוּמְרֵיהוֹן עַשְרִין דִּנְחָשָׁא וָוֵי עַמּוּדַיָא וְכִיבּוּשֵׁיהוֹן כְּסָף: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועמודיו עשרים. חמש אמות בין עמוד (ש) לעמוד: ואדניהם. של (ת) העמודים נחשת, האדנים יושבים על הארץ, והעמודים תקועין לתוכן, היה עושה כמין (א) קונדסין שקורין פלא"ש, ארכן ו' טפחים ורחבן ג', וטבעת נחשת קבוע בו באמצעו, וכורך שפת הקלע סביביו במיתרים כנגד כל עמוד ועמוד, ותולה הקונדס דרך טבעתו באונקליות שבעמוד העשוי כמין וי"ו, ראשו זקוף למעלה וראשו אחד תקוע בעמוד, כאותן שעושין להציב דלתות שקורין גונזי"ש, ורחב הקלע תלוי מלמטה, והיא קומת מחיצות החצר: ווי העמודים. הם האונקליות: וחשוקיהם. מוקפות היו העמודים בחוטי כסף סביב, ואיני יודע אם על פני כולן, אם בראשם, ואם באמצעם, אך יודע אני שחשוק לשון חגורה, שכך מצינו בפילגש בגבעה, ועמו צמד חמורים חבושים (שופטים יט, י.), תרגומו חשוקים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) כלומר עם רוחב העמוד שהיה אמה וא"ת כיון שלא היה כי אם ה' אמות בין עמוד לעמוד והעמודים לא היו כי אם כ' לא יהיה אלא צ"ה אמות וי"ל דהכי פירושו שהכ' עמודים של צד דרום התחילו במקצוע מערבית דרומית וכלו לסוף צ"ה אמות. ולסוף מאה אמות במקצוע דרומית מעבית התחילו העשרה עמודים של צד מערב וכלו לסוף מ"ה אמות ולסוף נ' אמות במקצוע מערבית צפונית התחילו הכ' של צפון וכו' לסוף צ"ה אמות. ולסוף מאה במקצוע צפונית מזרחית התחילו הג' עמודים של כתף האחד מהשער וכלו לסוף י' אמה ולסוף ט"ו אמה העמיד עמוד של השער וכלו הד' עמודים של השער בסוף ל' אמות. ולסוף ל"ה אמה התחילו הג' עמודים של כתף השנית וכלו לסוף מ"ה אמה. ולסוף נו"ן היה העמוד של מקצוע מזרחית דרומית (רא"ם) וכן מפרש רש"י בהדיא בסמוך ודו"ק אחריו: (ת) לא של הקלעים דאם כן ה"ל למימר ועמודיהם לשון רבים אלא על כרחך הכינוי של עמודיו שב אל החצר ואדניהם שהוא לשון רבים שב אל העמודים הסמוכים לו: (א) ר"ל לקח עץ אחד ועשה אותו כעין קונדיס וארכו ו' טפחים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומלת חשוקיהם. דבוקיהם. כי הווים ידבקו אל העמודים. כי ותדבק נפשו. כמו חשקה נפשו: (אבן עזרא)

 ספורנו  ועמודיו עשרים. כל חלל שביניהם עם עמוד שלו היה חמשה. אמנם לא היו עשרים עמודי צפון ועשרים עמודי דרום מתחילים אלה נכח אלה בקו ישר, אבל היתה התחלת הפאה האחת נמשכת מתחלת הפאה שכנגדה כמות אחד חלל, ועמודי המזרח והמערב היו מתחילים ברחוק מן הפאה הנמשכת כמות אחד חלל: וחשוקיהם. עגולים סובבים העמוד באמצעו לנוי: (ספורנו)


{יא}  וְכֵן לִפְאַת צָפוֹן בָּאֹרֶךְ קְלָעִים מֵאָה אֹרֶךְ (ועמדו) וְעַמּוּדָיו עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף:

 אונקלוס  וְכֵן לְרוּחַ צִפּוּנָא בְּאֻרְכָּא סְרָדִין מְאָה אֻרְכָּא וְעַמוּדוֹהִי עֶשְׂרִין וְסַמְכֵיהוֹן עֶשְׂרִין נְחָשָׁא וָוֵי עַמוּדַיָא וְכִבּוּשֵׁהוֹן דִכְסָף: (אונקלוס)

 יונתן  וְהֵיכְדֵין לְרוּחַ צִפוּנָא בְּאוּרְכָּא וִילַוָון מְאָה אוּרְכָּא וְעַמּוּדֵיהוֹן עַשְרִין וְחוּמְרֵיהוֹן עַשְרִין דִּנְחָשָׁא וָוֵי עַמּוּדַיָא וְכִיבּוּשֵׁיהוֹן כְּסָף: (תרגום יונתן)


{יב}  וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת יָם קְלָעִים חֲמִשִּׁים אַמָּה עַמֻּדֵיהֶם עֲשָׂרָה וְאַדְנֵיהֶם עֲשָׂרָה:

 אונקלוס  וּפוּתְיָא דְדַרְתָּא לְרוּחַ מַעַרְבָא סְרָדִין חַמְשִׁין אַמִין עַמוּדֵיהוֹן עַשְׂרָא וְסַמְכֵיהוֹן עַשְׂרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּפוּתְיָא דְדַרְתָּא לְרוּחַ מַעַרְבָא וִילַוָון חַמְשִׁין אַמִּין עַמּוּדֵיהוֹן עַשְרָא וְחוּמְרֵיהוֹן עַשְרָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ורחב. הנה הרוחב חצי האורך והמפרשים אמרו כי המשכן הושם במרחק חמשים במערב. והנה רחבו חמשים.וזהו ורוחב חמשים בחמשים. ולפי דעתי כי הטעם שהוא מרוב אורך זויותיו נצבות כי רחבו בכל צד חמשים. ואין טעם להיות פירוש חמשים בחמשים מצדי החצר. כי לא כפל האורך על הרוחב כמשפט: (אבן עזרא)


{יג}  וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה חֲמִשִּׁים אַמָּה:

 אונקלוס  וּפוּתְיָא דְדַרְתָּא לְרוּחַ קִדוּמָא מַדִינְחָא חַמְשִׁין אַמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּפוּתְיָא דְדַרְתָּא לְרוּחַ קִידוּמָא מַדִּינְחָא חַמְשִׁין אַמִּין: (תרגום יונתן)

 רש"י  לפאת קדמה מזרחה. פני המזרח קרוי קדם, לשון פנים, אחור, לשון אחורים, לפיכך המזרח קרוי קדם שהוא פנים, ומערב קרוי אחור, כמו דתרגם אונקלוס הים האחרון (דברים יא, כד.), ימא מערבא: חמשים אמה. אותן נ' אמה לא היו סתומים כולם בקלעים, לפי ששם הפתח, אלא ט"ו אמה קלעים לכתף הפתח מכאן, וכן לכתף השנית, נשאר רחב חלל הפתח בנתים כ' אמה, וזהו שנאמר ולשער החצר מסך עשרים אמה, וילון למסך כנגד הפתח, כ' אמה ארך כרוחב הפתח: (רש"י)


{יד}  וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה קְלָעִים לַכָּתֵף עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה:

 אונקלוס  וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵי אַמִין סְרָדִין לְעִבְרָא עַמוּדֵיהוֹן תְּלָתָא וְסַמְכֵיהוֹן תְּלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמֵיסְרֵי אַמִּין וִילַוָון לְעִיבְרָא עַמּוּדֵיהוֹן תְּלָתָא וְחוּמְרֵיהוֹן תְּלָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עמדיהם שלשה. חמש אמות בין עמוד לעמוד, בין עמוד שבראש הדרום העומד במקצוע דרומית מזרחית, עד עמוד שהוא מן הג' שבמזרח ה' אמות, וממנו לשני חמש אמות, ומן השני לשלישי חמש אמות, וכן לכתף השנית, וארבעה עמודים למסך, הרי י' עמודים למזרח כנגד י' למערב: (רש"י)


{טו}  וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה קְלָעִים עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה:

 אונקלוס  וּלְעִבְרָא תִּנְיָנָא חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵי סְרָדִין עֲמוּדֵיהוֹן תְּלָתָא וְסַמְכֵיהוֹן תְּלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְעִיבְרָא תִּנְיָנָא חֲמֵשׁ עַסְרֵי סְרָדִין עַמּוּדֵיהוֹן תְּלָתָא וְחוּמְרֵיהוֹן תְּלָתָא: (תרגום יונתן)


{טז}  וּלְשַׁעַר הֶחָצֵר מָסָךְ עֶשְׂרִים אַמָּה תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם עַמֻּדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְאַדְנֵיהֶם אַרְבָּעָה:

 אונקלוס  וְלִתְרַע דַרְתָּא פְּרָסָא עֶשְׂרִין אַמִין תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד צַיָר עַמוּדֵיהוֹן אַרְבְּעָא וְסַמְכֵיהוֹן אַרְבְּעָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְלִתְרַע דַּרְתָּא פְרָסָא עַשְרִין אַמִּין דְּתִיכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד צִיּוּר מַחְטָא עַמּוּדֵיהוֹן אַרְבָּעָה וְחוּמְרֵיהוֹן אַרְבָּעָה: (תרגום יונתן)


{יז}   מפטיר  כָּל עַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב מְחֻשָּׁקִים כֶּסֶף וָוֵיהֶם כָּסֶף וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת:

 אונקלוס  כָּל עַמוּדֵי דַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר מְכַבְּשִׁין כְּסַף וָוֵיהוֹן כְּסַף וְסַמְכֵיהוֹן נְחָשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל עַמּוּדֵי דַרְתָּא חֲזוֹר חֲזוֹר מְכֻבָּשִׁין כְּסַף וָוֵיהוֹן כְּסַף וְחוּמְרֵיהוֹן דִּנְחָשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל עמודי החצר סביב וגו'. לפי שלא פירש ווין וחשוקים ואדני נחשת אלא לצפון ולדרום, אבל למזרח ולמערב לא נאמר ווין וחשוקים ואדני נחשת, לכך בא ולמד כאן: (רש"י)


{יח}  אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים וְקֹמָה חָמֵשׁ אַמּוֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת:

 אונקלוס  אֻרְכָּא דְדַרְתָּא מְאָהּ בְאַמִין וּפוּתְיָא חַמְשִׁין בְּחַמְשִׁין וְרוּמָא חֲמֵשׁ אַמִין דְבוּץ שְׁזִיר וְסַמְכֵיהוֹן נְחָשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  אוּרְכָּא דְדַרְתָּא מְאָה אַמִּין וּפוּתְיָא חַמְשִׁין לְמַעַרְבָא וְחַמְשִׁין לְמַדִינְחָא וְרוּמָא חֲמֵשׁ אַמִּין דְּבוּץ שְׁזִיר וְחוּמְרֵיהוֹן דִּנְחָשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ארך החצר. הצפון והדרום שמן המזרח למערב מאה באמה: ורחב חמשים בחמשים. חצר שבמזרח היתה מרובעת חמשים על (ב) חמשים, שהמשכן ארכו שלשים ורחבו עשר, העמיד מזרח פתחו בשפת נ' החיצונים של אורך החצר, נמצאו כלו בחמשים הפנימים, וכלה ארכו לסוף ל', נמצאו כ' אמה ריוח לאחוריו בין הקלעים (ג) שבמערב ליריעות של אחורי המשכן, ורחב המשכן עשר אמות באמצע רוחב החצר, נמצאו לו עשרים אמה ריוח לצפון ולדרום מן קלעי החצר ליריעות המשכן, וכן למערב, וחמשים על חמשים חצר לפניו (עירובין כג:): וקומה חמש אמות. גובה מחיצות החצר, והוא רוחב הקלעים: ואדניהם נחושת. להביא אדני המסך, שלא תאמר לא נאמרו אדני נחושת אלא לעמודי הקלעים, אבל אדני המסך של מין אחר היו. כך נראה בעיני שלכך חזר ושנאן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דק"ל דמשמע שלא היה ארכו אלא חמשים מדכתיב ורוחב חמשים בחמשים ומתרץ אותו חלק חצר שהיה במזרח שלפני הפתח היתה מרובעת נ' על נ': (ג) וא"ת והא המשכן היה חלל שלו ל' אמות באורך וי' אמות ברוחב וגם הקרשים היו עוביין אמה ואם כן לא יהיה אלא י"ט אמות ריוח לאחוריו וגם חצר המשכן לא יהיה נ' אלא מ"ט וגם מן הצדדין לצפון ולדרום לא יהיה כי אם י"ט אמות וי"ל שגם העמודים של חצר המשכן היה עוביין אמה כמו עוביין של קרשים והקלעים לא היו תלויין לפנים מן העמודים אלא לחוץ מן העמודים ולכן נקט רש"י החשבון על הקלעים ולא על העמודים: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  אורך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים. פי' כחלק אחד מחמשים שבהר הבית כדפי' לעיל: (בעל הטורים)

 אור החיים  חמש אמות וגו'. עיין מה שפירשתי בפסוק (שם) וכן תעשו: (אור החיים)

 דעת זקנים  וקומה חמש. משמע שזהו קומת הקלעים. וא"ת למ"ד המזבח היה גבוה עשר אמות א"כ מתחזי כהן ועבודה בידו וי"ל דקומה משפת מזבח ולמעלה והוו להו חמש עשרה אמות. והרב רבי יצחק בר אברהם הקשה קושיא אחרת אם לא היו גבוהים אלא חמש אמות א"כ לא הי' פתח השער גבוהה כמו פתח היכל של בית עולמי'. ולכך היה מפרש דודאי קלעים של צפון ודרום ומערב היו גבוהין חמש עשרה אמות והאי וקומה מיירי בקלעים שבמזרח והיה להם גובה חמש אמות יותר מקלעים שאר רוחות וא"כ גבהן עשרים והפתח גבהו עשרים כמו כן: (דעת זקנים)


{יט}  לְכֹל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן בְּכֹל עֲבֹדָתוֹ וְכָל יְתֵדֹתָיו וְכָל יִתְדֹת הֶחָצֵר נְחֹשֶׁת: (ססס)

 אונקלוס  לְכֹל מָאנֵי מַשְׁכְּנָא בְּכֹל פָּלְחָנֵהּ וְכָל סִכּוֹהִי וְכָל סִכֵּי דְדַרְתָּא נְחָשָׁא:ססס: [ססס] (אונקלוס)

 יונתן  לְכָל מָאנֵי מַשְׁכְּנָא בְּכָל פּוּלְחָנֵיהּ וְכָל מִתְחוֹי וְכָל מִתְחֵי דַרְתָּא חֲזוֹר חֲזוֹר דִּנְחָשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לכל כלי המשכן. שהיו צריכין להקמתו ולהורדתו, כגון (ד) מקבות לתקוע יתדות ועמודים: יתדות. כמין (ה) נגרי נחושת עשויין ליריעות האהל ולקלעי החצר, קשורים במיתרים סביב סביב בשפוליהן, כדי שלא תהא הרוח מגביהתן, ואיני יודע אם תחובין בארץ, או קשורין ותלויין וכובדן מכביד שפולי היריעות שלא ינועו ברוח, ואומר אני, ששמן מוכיח עליהם שהם תקועין בארץ, לכך נקראו יתדות, ומקרא זה מסייעני, אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח (ישעיה לג, כ.):

חסלת פרשת תרומה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כמין פטיש: (ה) כמין בריחים: חסלת פרשת תרומה (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לכל. טעם לכל כלי המשכן. כל הכלים שהם לצורך המשכן ויתדות האהל ויתדות החצר נחשת. וכן ההולמים:

חסלת פרשת תרומה לדעת אמת אם לבבך יאוה. ראה כל גויה לנכבד בנוה. ואורים ותומים וסודם אחוה. בסתר בסדר ואתה תצוה: (אבן עזרא)

 ספורנו  לכל כלי המשכן בכל עבודתו. הכלים הצריכים לעבודתו, כגון פטיש ומקבות וזולתם הצריכים בשעת הורדה והקמה: (ספורנו)