---

פרשת קרח

---

במדבר פרק-טז

{א}  וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן:

 אונקלוס  וְאִתְפְּלֵג קֹרַח בַּר יִצְהָר בַּר קְהָת בַּר לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בַּר פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: (אונקלוס)

 יונתן  ויקח קרח וּנְסֵיב גוּלְיָיתֵיהּ דְכוּלָא תִּיכְלָא קרַח בַּר יִצְהָר בַּר קְהָת בַּר לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בַּר פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקח קרח. פרשה זו יפה נדרשת (א) במדרש רבי תנחומא. ויקח קרח. לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה (ב) לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג, נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת וכן מה יקחך לבך (איוב טו, יב), לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם. דבר אחר, ויקח קרח, (ג) משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים, כמו שנאמר קח את אהרן (במדבר כ, כה), קחו עמכם דברים (הושע יד, ג): בן יצהר בן קהת בן לוי. ולא הזכיר בן יעקב, שבקש רחמים על עצמו (ד) שלא יזכר שמו על מחלוקתם, שנאמר ובקהלם אל תחד כבודי (בראשית מט, ו), והיכן נזכר שמו (ה) על קרח, בהתיחסם על הדוכן בדברי הימים, שנאמר בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל (דברי הימים-א ו, כב-כג. תנחומא ד): ודתן ואבירם. בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתם תימנה, (ו) שכן לקהת ובניו החונים תימנה, נשתתפו עם קרח במחלוקתו, (ז) אוי לרשע אוי לשכנו. ומה ראה קרח לחלוק עם משה, (ח) נתקנא על נשיאותו (ט) של אליצפן בן עוזיאל, שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו, שנאמר ובני קהת וגו' (שמות ו, יח), עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה, לא אני, שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. מה עשה, עמד וכנס מאתים וחמשים ראשי סנהדראות, רובן משבט ראובן שכיניו, והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו, שנאמר נשיאי עדה קריאי מועד ולהלן הוא אומר אלה קרואי העדה (במדבר א, טז), (י) והלבישן טליתות שכולן תכלת, באו ועמדו לפני משה, אמרו לו, טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית (כ) או פטורה, אמר להם חייבת, התחילו לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה: בני ראובן. דתן ואבירם (ל) ואון בן פלת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דק"ל למה אמר לשון ויקח. ולפי שפרש"י בפרשת בראשית ואני לא באתי לפרש רק פשוטו של מקרא ולא על פי המדרש לכך פרש"י כאן פרשה זו יפה נדרשת וכו' שהוא קרוב לפשוטו לכך אפרש אותו על פי המדרש ולא נצטרך לפרשו לפי פשוטו: (ב) פירוש לקיחה זו מחשביית היא והלב הוא הפועל וקרח הוא הפעול אם כן ויקח הוא כמו ויוקח כדעת המתרגם ואתפלג: (ג) דלטעם הראשון קשה שיפרש ויקח לשון ויוקח לכן פירש דבר אחר ולפי דבר אחר קשה דלא פירש בקרא את מי לקח כמו גבי משה דכתיב קח את אהרן. לכן פירש גם טעם ראשון: (ד) ר"ל למה לא מייחסו גם כן אחר יעקב ומתרץ יעקב ביקש וכו': (ה) כלומר היכן נזכר שמו של יעקב אבינו על קרח עד שנצטרך לתת טעם פה על שלא הוזכר שמו והלא אין דרך כל המתייחסים לעלות אלא עד השבט בלבד. כתב הרא"ם אך קשה לפי המדרש שדרשו בסודם אל תבא נפשי זה מעשה זמרי שנאמר בו זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני ולא אמר בן יעקב היכן נזכר שמו על זמרי עד שנצטרך לתת טעם על מה שלא הזכיר שמו של יעקב על זמרי כו' והניח הדבר בצריך עיון. עיין במה שכתבתי בפרשת ויחי תירוץ על קושיית הרא"ם: (ו) רצ"ל היאך באו דתן ואבירם לבני קהת להשתתף עם קרח שיעורר על הכהונה שהרי הם לאו לוים ולאו בכורים נינהו דכתיב נמואל דתן ואבירם ואם באים לחלוק על הכהונה בשביל נמואל אחיהם שהיה בכור רחוק הוא שיכנסו לחלוק בשביל אחיהם ונמואל עצמו שבעבורו המחלוקת לא נזכר בקרא שהיה מעורר: (ז) (מהרש"ל) ומא"ז קבלתי דהכי פירושו כי אמר בתחלה יעקב ביקש רחמים וכו' ואם כן קשה דתן ואבירם שייחסם עד ראובן ולא אמר בן יעקב ולא מצינו שביקש יעקב על ראובן שלא יתייחסו בניו אחריו במחלוקתו של קרח. על כן פירש אוי לרשע וכו' וממילא הם בכלל ודו"ק עד כאן: (ח) פירוש אף על פי שקרח חשד את משה בכל מעשיו שעשה הכל מפי עצמו מכל מקום לא היה לו לחלוק על הכהונה שהרי אהרן בדין הוא קודם לו להיותו בן עמרם הבכור הרא"ם. ואם תאמר ולמה לא פירש זה על הקרא ואיך תלה קושיא זו במה שפירש לעיל. ויש לומר בשלמא קודם שפירש לעיל על דתן ואבירם לא היה יכול להקשות מה ראה כו' לפי שגם הוא רצה להיות כהן אבל עתה שפירש על דתן ואבירם בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתן גבי דגלים אם כן שמע מינה שזה המחלוקת היה בשנה שניה ליציאת מצרים שהרי הדגלים התחילו בשנה השניה כמו שמבואר בפרשת במדבר לכך מקשה רש"י מה ראה קרח לחלוק עם משה בשביל הכהונה בשנה שניה למה לא חלק בשנה הראשונה מיד אחר הקמת המשכן. ותירץ רש"י נתקנא על נשיאותו של אליצפן וכו' שנתמנה גם כן בשעת סידור הדגלים. וכיון שנכנס במחלוקת רצה לבטל את הכל אף בדבר שאין לו זכות: (ט) ואם תאמר ולמה פרש"י לעיל לעורר על הכהונה ויש לומר דודאי אם היה נותן משה לקרח הנשיאות ודאי לא היה חולק על הכהונה אבל כיון שנתן הנשיאות לאליצפן בא קרח לחלוק על הכל גם על הכהונה לכך פרש"י הריני חולק עליו ומבטל את כל דבריו. ואם תאמר למה לא חלק גם על המלכות ויש לומר לפי שכבר היה עבודה בבכורים לכף נשתתפו עמו הבכורים לבטל דבריך של משה כדי שהם יהיו כהנים אבל על המלכות כולם מסכימים שיהא משה מלך כי בדין הוא שהוציא אותם ממצרים ועוד דלא כולם יהיו מלכים ולכן לא נשתתפו עמו לחלוק על המלכות: (י) יש מקשים למה ליה להביא ראיה מהתם דכתיב קרואי העדה והתם גופא מנלן אלא מדכתיב נשיאי מטות והא הכא נמי נשיאי עדה כתיב ויש לומר דאי לאו מקרא דהתם הוה אמינא דלאו ראשי סנהדראות היו מדכתיב קריאי מועד שמע מינה שלא היו נקראין לכל דבר שבקדושה אלא לעתים רחוקים לכן מביא ראיה מהתם שנקראים בכל פעם לכל דבר שבקדושה דכתיב קרואי עדה כלומר לכל דבר שצריכין העדה והא דהוסיף רש"י וכיוצא בהם משום דהאנשים אשר נקבו בשמות לא היו כי אם י"ב נשיאי השבטים ואלה היו חמשים ומאתים הוכרח לומר וכיוצא בהם שכולם היו ראשי בני ישראל מהם נשיאי שבטים ומהם ראשי סנהדראות ומהני גזירה שוה ללמוד שהיו ממדרגה של אליצור וחביריו ומהני קרא דחמשים ומאתים דלא תימא דוקא הי"ב אשר נקבו בשמות ולא האחרים כיוצא בהן. רא"ם: (כ) דבסוף פרשת שלח לך כתיב ציצית וסמיך ליה ויקח קרח כלומר נטל ציצית. ואם תאמר והרי רש"י לא דריש סמיכות רק היכא שאינו מקומו כמו שפירשתי בפרשת שלח לך. ויש לומר שגם כאן אינו מקומו לפי מה שפירשתי שמחלוקתו של קרח היה בשביל נשיאותו של אליצפן וזה היה קודם נסיעתן מהר ה' אם כן למה נסמכה כאן היה לו לכתוב בפרשת במדבר סיני לכך דרשינן סמיכות: (ל) שלא תפרש בני ראובן קאי על פלת ופלת הוא פלוא בן ראובן שמצינו במקום אחר גם כן כמו ובני דן חושים ובני פלוא אליאב אף על פי שאינו אלא אחד קרא אותו בלשון רבים. לכך פרש"י בני ראובן דתן ואבירם ואון בן פלת ופלת גם כן מבני בניו של ראובן. והרא"ם כתב יש מפרשים שכוונתו לומר שבני ראובן שב לדתן ולאבירם לבדם ר"ל לא לאון כאלו אמר בני ראובן דתן ואבירם הם. אבל און בן פלת הוא ולא מבני ראובן. ויש מפרשים שכוונתו שאדרבא שישוב גם לאון שלא תאמר שבני ראובן ישוב לדתן ולאבירם ולא לאון הואיל ולא מצינו נזכר בשום מקום לא און ולא פלת בבני ראובן. והוא דחה שני הפירושים האלה והנראה לי כתבתי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויקח קרח. זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו גם קרח בכור היה כי כן כתוב. ודגל ראובן חונה בנגב וקרח בנגב המשכן כי הוא מבני קהת ואלה נשיאי העדה היו בכורים והם היו מקריבים את העולות על כן לקחו מחתות והראיה על זה הפירוש מופת המטה שראו כל ישראל כי השם בחר שבט לוי תחת הבכורים על כן כתוב ותכל תלונתם כי התלונה על זה היתה. גם אמר משה כי לא מלבי בעבור שחשדוהו כי מלבו עשה ועוד לא ה' שלחני בשליחות הזה כי כבר האמינו בו כל ישראל ועוד ראיה גמורה כי כל העדה כלם קדושים וזה רמז לבכורים שהם קדושים כי כן כתוב קדש לי כל בכור והם היו הכהנים הנגשים אל ה' והם עיקר כל העדה: ויקח קרח. אנשים דרך קצרה כמו חמור לחם ורבים ככה ויאמר ר' יונה כי פירוש ויקח לקח לקום על משהו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויקח קרח. פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא (קרח ב) ויקח קרח לקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג נחלק מתוך העדה להחזיק במחלוקת וכן מה יקחך לבך (איוב טו יב) לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם לשון רש"י ודעת המדרש אינו כפירוש הרב אבל אמרו שם אין ויקח אלא לשון פליגה שלבו לקחו כענין שנאמר מה יקחך לבך ואינו רוצה לומר שלקח עצמו לצד אחד וכן מה יקחך לבך אינו שיקח אותך לצד אחד להפליג עצמך משאר בני אדם אבל כונת המדרש בויקח קרח שלקח עצה בלבו לעשות מה שיספר כי הלקיחה תאמר על העצה והמחשבה וכן מה יקחך לבך מה מחשבה יקח לך לבך שתחשוב בסתר לית דין ולית דיין ולא תגלה אותה או מה ירמזון עיניך שמתוך רמיזותיך נכר שאתה כופר במשפט האלהים ולא תפרש זה אבל תקרא תגר כמסתיר עצמו ואליפז אמר זה לאיוב קודם שגילה איוב מחשבתו במאמר ברור שאין לבורא השגחה בפרטי הנבראים השפלים ולכך אמר לו (שם כב יג) ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט והוא ענין המענה ההוא למתבונן בו וכן לשון לקיחה במחשבה קחו מוסרי (משלי ח י) ולבלתי קחת מוסר (ירמיהו יז כג) אמרו עוד במדרש (רבה יח טז) ויחלוק וידבר ויצו קרח אינו נאמר אלא ויקח מה לקח לא לקח כלום אלא לבו נטלו אמר הכתוב מה יקחך לבך והוא כמה שפירשתי ואונקלוס שתרגם ואתפלג פתר הענין לא הלשון כמנהגו במקומות רבים וכן תרגם על דבר קרח (להלן יז יד) על פלוגתא דקרח ותרגם בדבר בלעם (להלן לא טז) בעצת בלעם כי הוא מזכיר הענין בתרגומו ור"א אמר ויקח קרח אנשים דרך קצרה כמו חמור לחם (שמואל א טז כ) ואחרים אמרו כי "ודתן" כמו ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו כד) ותקונו ויקח קרח דתן ואבירם ולפי דעתי אין צורך כי הגון הוא בלשון שיאמר ויקח קרח ודתן ויקומו ויקהלו על משה ועל אהרן כי בכל תחילת מעשה תבא לקיחה והוא לשון התעוררות במעשה ההוא וכן ואבשלום לקח ויצב לו בחייו את מצבת ( יח יח) ואם תחפוץ לפרש כי הלקיחה על הדבר אשר יזכיר אחרי כן ויקח אבשלום את המצבת ויצב לו בחייו כך תפרש ויקח קרח את האנשים מבני ישראל חמשים ומאתים ויקומו לפני משה ויקהלו על משה ועל אהרן ואמר רבי אברהם כי זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נחלפו הבכורים ונבדלו הלוים כי חשבו ישראל שאדונינו משה עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם גם קרח בכור היה וזה מדעתו של רבי אברהם שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו וכבר כתבתי (לעיל ט א) כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון אבל היה הדבר הזה במדבר פארן בקדש ברנע אחר מעשה המרגלים והנכון בדרש שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו (תנחומא קרח א) וקנא גם באהרן כמו שנאמר ובקשתם גם כהונה (פסוק י) ונמשכו דתן ואבירם עמו ולא על הבכורה כי יעקב אביהם הוא אשר נטלה מראובן ונתנה ליוסף אבל גם הם אמרו טענתם להמיתנו במדבר (פסוק יג) ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו (פסוק יד) והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה' ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם וזה טעם "להמיתנו במדבר" אמרו הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כי לא נתת לנו נחלה כלל אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד והקרוב כי היו אלה הנקהלים כולם בכורות כי על כן חרה להם על הכהונה ולכך אמר להם משה שיקחו מחתות כמנהגם הראשון ויתגלה הדבר אם יבחר השם בהם או בכהנים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויקח קרח. סמך מחלוקת לפרשת ציצית שעל ענין ציצית חלק על משה: ויקח קרח. בגימטריא זה במקח רע. עושר שמור לבעליו לרעתו. בגימטריא עשרו של קרח לרעתו היה לו: (בעל הטורים)

 אור החיים   ויקח קרח וגו'. צריך לדעת אומרו ויקח, ורז"ל אמרו (במד"ר פי"ח) לקח עצמו לצד א', ולדרך זה חסר עצמו, כי זכרון קרח הוא לומר מי הוא החולק וחסר הנחלק, ואם כוונתו לומר כדברי אונקלוס ואתפליג, אין שיעור תיבת ואתפליג כשיעור תיבת ויקח, אלא שהתרגום מפרש המכוון, והגם שדבריהם אמת עוד יש לאלוה מילין לדייק תיבת ויקח על נכון. ב' יש להעיר על דבר אמת למה יזכיר ה' זכרון הצדיקים יצהר קהת לוי במעשה בלתי הגון כזה ומה צורך יש בדבר, ורז"ל אמרו (שם) שהתפלל יעקב על עצמו שלא יזכר במעשה זה משמע שצריך היה ליזכר אלא שהתפלל, ואני מתפלא גם על אותם שהזכיר. ג' יש לדעת כוונת הכתוב במאמר ודתן ואבירם מה כוונת הכתוב בזכרונם מה מעשיהם, אם לומר שגם הם חלקו עצמן היה לו לכוללן בלקיחה ויאמר ויקחו קרח וגו' ודתן ואבירם, ואם כוונתו לומר שקרח לקח אותם היה לו לומר ויקח קרח וגו' דתן ואבירם וגו'. ד' אומרו ויקומו לפני משה מה יגיד הכתוב בקימה זו, אם לומר שבאו לחלוק, אחרי כן הוא אומר ויקהלו וגו' ויאמרו וגו', ואם לומר שעמדו בקומה זקופה לפניו, היה לו לומר ויקומו אחר ויקהלו על זה הדרך ויקהלו וגו' ויקומו וגו' ויאמרו וגו', ולמה הפסיק בין ויקומו לויקהלו במאמר ואנשים מבני ישראל וגו':

אכן נתכוון הכתוב להודיע יסוד דבר המחלוקת, שיאמר אדם מנין עלה על דעת קרח לחלוק על נביא נאמן אשר צדקו נבואתו וקרח חכם גדול היה ואיך נשתטה לעשות הדבר הזה הלא כל ישראל ירגמו אותו אבן, לזה אמר הטעמים שלקח בדעתו לבא לריב, ראשונה בן יצהר פירוש היותו בן יצהר שהוא גדול מב' אחים הבאים אחריו בבני קהת ואינם יכולין להחציף פניהם כנגדו כי גדול מהם, ב' בן קהת הוא המעולה שבבני לוי שהיו נושאים קדש הקדשים, ואמרו רז"ל (שם) קרח מנושאי הארון היה ואין גרשון ומררי ידברו כנגדו, בן לוי שהוא שבט מעולה מכל ישראל ואין שאר השבטים מקפחין אותו בדברו לפני משה כי מעולה הוא מכל שאר השבטים גם מכל בני לוי גם בענפי קהת הוא מדרגה ראשונה לב' האחים הבאים אחריו שהם חברון ועוזיאל, ואומרו ודתן ואבירם וגו' פירוש גם אותם לקח כדי לערער גם מכחם שהם גדולי שבט ראובן הבכור ליעקב, ובאמצעות זה החשיבו עצמן ויקומו לפני משה פירוש קימה ומעלה בהשואה עם משה, קרח למה שהוא כנזכר, ודתן ואבירם לצד היותם גדולי ראובן שהוא גדול מכל האחים וגם מלוי, ואומרו ואנשים וגו' פירוש גם אלו לקח עמו לצד היותם גדולי ישראל כדי לחזק זרועותיו, אבל אלו לא באו לגדר זה לקום לפני משה אלא שנקהלו להחזיק דברי קרח ועדתו, ולזה הקדים לומר ויקומו קודם זכרון חמשים ומאתים וגו', ובזה נתישבו כל הדקדוקים:

עוד יתבאר הכתוב בהקדים דבריהם ז"ל (שם) שאמרו שעיקר מחלוקתו של קרח הוא על אליצפן בן עוזיאל שנתן לו משה הנשיאות, והודיע הכתוב שלקח קרח מערכת הסתירות במעשה משה, ראשונה טענת היותו בן יצהר, ממה נפשך אם אתה בא אחר הגדול שבבנים ולזה נתת הכהונה לאהרן לצד היותו בן עמרם אם כן מהטעם עצמו לי יאות הנשיאות לצד שאני בן יצהר שני לעמרם שהוא בן קהת שהוא הענף עצמו שבא ממנו אהרן וקודם לחברון ועוזיאל, ולמה נתת הנשיאות לאליצפן, הרי מעשיך מוכיחות שאין גדולה לגדול שבבנים, אם כן חוזר הדין למה שנתן הכהונה לאהרן מטעם שעמרם הוא הבכור אין טעם זה טעם, ומעתה כיון שמצאו דברי משה סתורים אם כן נכנס בבחינת דבר שקר ח"ו וגם בכהונת אהרן לא יאמנו דבריו לילך בו אחר הקדמת עמרם אלא כל שבט לוי בהשואה הוא, והוא מה שרמז במאמר בן לוי, ולצד שחש קרח שלא יקובלו טענותיו אלא לבטל נשיאות אליצפן אבל לומר שאין לחוש לקדימת עמרם ליצהר אין שומע לו כי מודעת זאת שהגדול קודם במעלה, לזה הקיף בטענת ראובן הבכור לכל השבטים ולקח גדולי ראובן, והוא מאמר דתן ואבירם וגו' בני ראובן לומר כי אם תכריחו לומר הלך אחר הגדול נלך אחר הבכור שבכל האחים ולו יותן הכהונה, ואומרו ויקומו לפני משה פירוש לערוך מערכת הסתירות להפיל דבריו, ואומרו ואנשים מבני ישראל וגו' הביאם להעריך לפניהם הוכחות מריבתו שלא ידחנו בכח השררה:

ולרז"ל ראיתי שאמרו (סנהדרין קט:) טעם שהזכיר הכתוב זכרון מולידיו וזה לשונם קרח שעשה קרחה בישראל, בן יצהר שהרתיח את העולם כצהרים, בן קהת שקיהה שיני מולידיו, בן לוי שנעשה לויה לגיהנם, ולחשוב גם בן יעקב שעקב עצמו לגיהנם, יעקב ביקש רחמים וכו' עד כאן. ובעיני יפלא למה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים ולא די זה אלא שמקשה בעל הדרשה ולחשוב בן יעקב וכו' אשר לא נכון להזכיר שם מבחר האבות בדרך זה, עוד יש להעיר באומרם שעקב עצמו לגיהנם הלא כבר אמר בן לוי שנתלוה לגיהנם ולמה יכפול הדבר ב' פעמים:

ולהאיר אור תורה אסדר ב' ג' גרגרים מסתרי תורה, הא' כי ענפי הקדושה אשר הכין וסדר המאציל ברוך הוא הם שבילי ומשפטי התורה אשר חקק ה' ביד משה עבדו, וכל המחליף סדר מסדרו הנה הוא עוקר הענף ההוא בסוד בחינת נשמתו ועושה הענף ההוא ענף רע כי יסתלק ממנו כח המקדש, וזה לך האות סוד הקרבן אשר יתפגל ויחשב טמא במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו ובנותר וירד מכבוד קדושתו להיות טמא ומחייב אוכליו כרת:

ב' כי הענף עצמו שבו פעל און הוא קודם לשלוח בו יד בסוד (ירמי' ב) תיסרך רעתך, נמצאת אומר כי ענף הקדושה יהפך לרעה ויהיה הודו לו למשחית רחמנא ליצלן:

ג' דע כי בחינת הנשמות אשר נטע ה' בעמו הם אותיות התורה כידוע ליודעי חן:

ד' דע כי כשברא ה' את האדם ברא נטע אחד שבו כלולים כל ענפי הקדושה, וכשחטא ונפגם נפגמו כל הנשמות שהיו תלוים בו וכל שיצאו ממנו פגומים היו, עד שיצתה נפש אברהם אבינו ונתלבנה באמצעות עשר נסיונות ונתברר הפסולת בישמעאל ויצתה נשמת יצחק ונתלבנה בעקדה, ונתברר הפסולת בתגבורת האש הוא עשו ויצתה נשמת יעקב בלא שום דופי, והוא מה שהעירונו רז"ל במאמרם (ב"מ פד.) שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה עד כאן. פירוש שלא היה בו פסולת כאדם קודם שחטא:

נמצינו אומרים שהאילן הוא יעקב, ויצאו ממנו י"ב ענפים, ואחד מהם הוא לוי, ענף זה העניף ג' ענפים גרשון קהת ומררי, וקהת העניף ד' ענפים עמרם יצהר חברון ועוזיאל, וענפי יצהר הוא קרח, והנה בבא קרח להחליף ענפי הקדושה ולהפך הכהונה ממקומה נפגמו ענפי הקדושה שבשורש נשמתו שהיו כולן לשבח, והתחיל ממטה למעלה בראשונה הענף עצמו שהוא קרח בתחלה היה נקרא קרח טהור, בן יצהר שהיה מאיר לעולם כצהרים, בן קהת שהיה מקהה שיני כל רואה גדולתו ומעלתו, בן לוי שנתלוה מיום לידתו להקב"ה בכמה מעלות, ועכשיו הענף עצמו שנקרא קרח נפגם ועשה בו קרחה, ולא ענפו לבד אלא גם שורש הענף שבא ממנו שהוא יצהר נהפך לרעה כשורש נשמתו והרתיח כל העולם כולו כצהרים, ולא שורש אחד לבד אלא גם שורש שלמעלה ממנו שהוא בן קהת נהפך לרעה להקהות שיני מולידיו, ולא זו בלבד אלא גם שורש הענף הראשון שיצא מיעקב שורש של נפש קרח אשר שם נעקרה נפגמה ועשתה בו נקמה ללוותו לגיהנם, וממה שלא הזכיר הכתוב בן יעקב עדיין שורש הראשון שהוא בעיקר האילן שהוא יעקב לא נודעו מעשיו אם גם עדיו הגיע הפגם ונמצא נעקר שורשו של קרח מעיקרו או לא:

ודע שיש מחלוקת רז"ל (סנהדרין קח.) בקרח ועדתו אם יש להם חלק לעולם הבא, למאן דאמר אין לו חלק לעולם הבא, גם שורשו ביעקב נמק, והוא מה ששאל השואל ולחשוב בן יעקב, ודקדק לומר שעקב עצמו לגיהנם פירוש לא נתלוה לבד שהוא לזמן מועט אלא עד סוף העולם, והוא מה שרמז במאמר שעקב עצמו לשון סוף ותכלית כעקבים שהם סוף תכונת האדם, ורז"ל ישתמשו בלשון זה כאומרם (סוטה מט:) בעקבות משיחא וכו', ותירץ לפי שהתפלל על עצמו וכו' פירוש לעולם שכן הוא אלא שה' עשה נחת רוח ליעקב שהתפלל וכו', או אפשר שסובר שיש לו חלק לעולם הבא וזו היתה תפלתו של יעקב שלא יגיע כח החטא עד עיקר השורש שביעקב ולא ינתק חבל הכסף מעיקרו ויש תקוה לאחריתם, והוא מאמר התנא (סנהדין שם) עליהם אמר הכתוב (ש"א ב) מוריד שאול ויעל, וראיתי לדקדק אומרו ויעל ולא אמר ומעלה כשיעור שאמר בסמוך ה' ממית ומחיה וכמו כן אמר אחר כך ה' מוריש ומעשיר, אכן נתכוון לומר דברי התנא עצמו שעל עדת קרח הוא מדבר, לזה אמר ויעל פירוש כבר העלה אותם קודם שהורידם שהרי קדמה תפלת יעקב לירידתם ומאז נכתבו בספר העליה: (אור החיים)

 ספורנו  ויקח קרח. שעור הכתוב וסדרו כאלו אמר ויקח קרח ודתן ואבירם ואון בן פלת חמשים ומאתים נשיאי עדה ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל. ואחר כך: (ספורנו)

 כלי יקר  ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי. בקיחה זו באו הרבה פירושים יען כי לא פורש אם קיחה בידים או בדברים כמו קח את הלוים (במדבר ח.ו). וי"א שכל הסיפור נמשך עד בני ראובן שלקח לו למחלוקתו את בני ראובן כי ראה ללקט אליו כל מרי נפש וידע כי נפשם מרה על הבכורה שנלקחה מראובן, ואע"פ שיעקב נטלה ולא משה מ"מ על ידי שתחזור כל שררה לבעליה יחשבו שגם להם תחזור הבכורה ויסכימו עם קרח. וי"א שלקח לו לטענה את בן יצהר כי זאת היתה עיקר טענתו לומר אחי אבא ארבעה הוו כו' מאחר שאני בן יצהר מי ראוי ליטול השניה כפירש"י. וי"א וי"ו של ודתן נוספת כו"יו של ואיה וענה (בראשית לו.כד) וביאורו שלקח את דתן ואבירם לצרפם אליו, ונכון לומר שתרווייהו איתנהו שלקח לו לטענה מה שהוא בן יצהר, ולקח לו גם את דתן ואבירם ואון, ולפי זה לא תהיה הוי"ו נוספת.

ובמדרש (במ"ר יח.ג) אמרו ויקח קרח מה לקח טלית שכולו תכלת כו'. ומסיק ששאל עוד בית מלא ספרים אם חייב במזוזה כו', בשלמא ציצית דרש סמוכין מדסמך ויקח קרח לפרשת ציצית אבל מזוזה מאן דכר שמיה, ונ"ל דמפיק לה מדכתיב ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם. למה ליה למכתב פתח אהליהם אלא שיצאו נצבים לחרף ולגדף על המזוזה שבפתח אהליהם, והנה קרח חלק על פר' ציצית ודתן ואבירם הוסיפו עוד לחלוק על מצות המזוזה שבפתח האהל כי אמרו שמשה בדה מלבו ב' מצות אלו והיה זה מעין מחלוקתם כמ"ש רבינו בחיי כי אמרו כשם שטלית שכולו תכלת הסברא נותנת שהוא פטור מציצית, וכן בית מלא ספרים פטור ממזוזה, כך בזמן שכל העדה קדושים אינן צריכין למנהיג. ועוד רמוז בזה לומר שעיקר טעם שני מצות אלו להיות לאדם כמזכירים את מצות ה' כמ"ש וראיתם אותו וזכרתם וגו', וכן המזוזה כדי שיזכור את ה' בבואו ובצאתו, ובזמן שכל העדה קדושים אינן צריכין לדבר המזכיר כי בלאו הכי ה' לנגדם תמיד הוא ית' וכל מצותיו, ואין צורך בהם כי אם לאנשים שכיחי אלהים. ומטעם זה נענשו המה וטפם ויש להתבונן אם קרח ועדתו חטאו טף למה באים לעונש זה, אלא לפי שחלקו על ציצית ומזוזה ומסיק (בשבת לב:) ר' יהודא ור' מאיר חד אמר בנים מתים בעון ציצית, וחד אמר בעון מזוזה כו'. וטעם לשניהם אחד הוא לפי ששניהם באו לזכרון כי המזוזה להיות ה' לנגד עיניו תמיד בבואו ובצאתו, והציצית לזכרון המצות, וכתיב (הושע ד.ו) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. כי ע"י שתשכח תולדות המעשים הטובים אשכח גם סתם תולדותיך, ועוד שהבנים ענף ממנו כציצית שהם ענף מן הבגד.

ויקח קרח בן יצהר וגו'. ולא קחשיב בן יעקב לפי שקרח היה מחניף לבני ראובן ואמר דרך חנופה אין אני מתיחס אחר אבינו יעקב ואל יהי חלקי עמו במה שלקח הבכורה מן ראובן ע"כ גם הפסוק אינו מיחסו אחריו. ורז"ל אמרו (בסנהדרין קט:) ויקח קרח. שעשה קרחה בעולם, בן יצהר. שהרתיח את כל העולם כצהרים וגו', בן לוי. שנעשה לויה לגיהנם, ולחשוב נמי בן יעקב שעיקב עצמו לגיהנם, יעקב בקש רחמים על עצמו שלא יחשב עמהם שנאמר (בראשית מט.ה) בסודם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבודי. לפי פשוטו ודאי לא לכבוד יהיה לו אם יחשב עמהם כי ע"י זה ידרש שמו לגנאי וע"כ בקש שלא יחד כבודו שמה, ד"א כדי שלא יאמרו שמדה זו ירושה בידו מן יעקב שערער על הבכורה דהיינו על הכהונה כי לפנים היתה העבודה בבכורות ויאמרו שממנו למד קרח לערער על הכהונה, וכן במעשה זמרי יאמרו שירושה בידם מן יעקב שלקח שתי אחיות, על כן ייחס את קרח הקנאי עד לוי שהיה ג"כ מקנא ביוסף. ומ"מ המאמר מחוסר ביאור מהו הקרחה שעשה, ואיך הרתיח העולם כצהרים.

וכפי הרמז מן הפסוק זולת המאמר של הגמרא, היה מקום לפרש השמות בדרך אחר והוא, שהמקרא ודאי אינו יוצא מידי פשוטו שהשמות כפשוטם אך מאחר שפרט כל היחס הלזה נראה כי שמו ושם אבותיו היה הוראה על העתיד שיעמידו בן פורץ גדרו של עולם והוא קרח, כי השמות מרמזים על טענותיו ועל מחלוקתו כי קרח לשון קרחת שער וכדרך שמסיק בפרק חלק (קי.) ועוד גזז לכו למזייכו ומטלל לכו כו', שמצחק בכם על שעשה אתכם קרח מן השערות ונמצא שלקח לו זה לטענה נגד משה מה שעשה הלוים קרחים. בן יצהר הוא לשון שמן שחלק על הכהונה על אשר יצק על ראש אהרן שמן המשחה אשר מחציתו מאתים וחמשים כדאיתא פר' כי תשא (ל.כג) ועל כן לקח למחלוקתו חמשים ומאתים איש, אף על פי שי"א שלקח מספר זה כדי שיעלה ג"כ לכל שבט כמספר סנהדרי קטנה כשתצרף אליהם עוד ג' דתן ואבירם ואון, חוץ משבט לוי שלא היה איש מביניהם, מ"מ לפי דרכנו נוכל לומר שלכך לקח מספר זה לומר אלו בני היצהר אשר ראויין להיות נמשח בשמן המשחה אשר מחציתו חמשים ומאתים כמו שנמשח בו אהרן, בן קהת. הוא מלשון ולו יקהת עמים (בראשית מט.י) והוא לשון אסיפה והקהל כי הוא אספם ורוחו קבצם להקהילם על משה ואהרן כמ"ש ויקהלו על משה ואהרן, בן לוי. פירש רש"י פר' ויצא (כט.לד) שנקרא לוי על שם שליוהו במתנות, וגם המתנות לקח לו קרח לטענה נגד אהרן כדמסיק בילקוט פר' זו (טז.א) באלמנה אחת שהיה לה כבש באה לגזז בא אהרן ונטל ראשית הגז כו', על כל אלה נופל לשון לקיחה כי כולם לקח לו לטענה להחזיק מחלוקתו.

אמנם לפי מה שמסיק במדרש, קרח. שעשה קרחה בעולם כו', נראה שדעת בעל המדרש זה לומר שקרח חלק על מציאת השי"ת כמ"ש הנועדים על ה'. בהצותם על ה'. (במדבר כו.ט) והיכן מצינו שקרח נועד על ה' אף על פי שארז"ל (סנהדרין קי.) שהחולק על רבו כחולק על השכינה מ"מ היא גופא קשיא למה יהיה כחולק על השכינה, אלא לפי שקרח טען שהעולם קדמון כקדמות השי"ת והוא מחוייב המציאות, והוצרך לכפירה זו כדי לחזק מחלוקתו כי הוא טען ואמר כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. ודעתו לומר שאין יתרון ושררה לשום נוצר על חבירו כדרך שאין קדימה ח"ו לו ית' על ברואיו וז"ש ובתוכם ה'. והיה ראוי להיות ה' בראשם ולא בתוכם באמצע אלא הורה והודה כביכול שאין לו קדימה ק"ו בן בנו של ק"ו מדוע תתנשאו אתם, וא"ל משה בקר, גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם להפוך בקר לערב כן תוכלו לבטל את זו, שנאמר (בראשית א.ד-ה) ויהי ערב ויהי בוקר, ויבדל. וכתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ.כו) וכשם שהבדיל ישראל מן האומות כך הבדיל את אהרן כו' (רש"י בשם מדרש).

וכל משכיל ישתומם על המראה מה ענין מראה הערב והבוקר לכאן, אלא לפי שקרח חלק אעיקרא דדינא לומר שהעולם קדמון ומראה הערב ובוקר הכל במקרה וא"כ למה תצא כזאת מלפניו ית' להבדיל בין איש ובין רעהו, ומשה השיב לו מטונך ראיה כי המקרה לא יתמיד זמן רב והרי עינינו הרואות שאין אתה יכול לבטל הבדלת בקר וערב א"כ אין זה מקרה אלא כך נברא ברצונו וכשם שהוא ית' קדמון לכל נוצר, כך חלק מכבודו לאשר חפץ בו וחלק גבולות ליום נתן גבולו ביום, ואת ישראל נתן עליון על כל העמים, כך נתן ברצונו ית' גדולה זו לאהרן. וז"ש אם בריאה יברא ה' וגו'. פירש"י אם בריאה פה לארץ מששת ימי בראשית מוטב ואם לאו יברא ה', וקשה לי למה לא נאמר בו כי טוב כי לא מצינו לשון מוטב מפורש בפסוק, אלא ודאי כך פירושו קרח חלק על הבריאה של ששת ימי בראשית וטען לא היו דברים מעולם, ואני אומר שיש בריאה ע"כ אני אומר אם בריאה ר"ל אם היתה בריאה חדשה בששת ימי בראשית אז יברא ה' חדשה בארץ ופצתה את פיה וגו', וידעו כי נאצו האנשים האלה את ה'. במה שאמרו שלא היתה בריאה מעולם ועכשיו יאמינו למפרע שהיתה בריאה כשם שברא ה' חדשה בארץ עכשיו.

וזה דעת רבא (בנדרים לט:) שדרש פסוק שמש ירח עמד זבולה. (חבקוק ג.יא) מאי בעו בזבול אלא שבמחלוקתו של קרח עלו לזבול כו' אמר הקב"ה לכבודי לא מחיתם כו', והיינו טעמא לפי שקרח ערער על גבולות בקר וערב דהיינו שמש וירח וטען עליהם שלא ה' חלק לכל אחד גבולו ותחומו לזה ביום ולזה בלילה, ע"כ עלו מרקיע לזבול כי אין נכון להם להאיר למי שאינו מאמין שלא ה' פעל כל זאת. אך שלא יפה אמרו שיעשה דין לבן עמרם, עד שאמר להם הקב"ה לכבודי לא מחיתם כו', והלא הדבר בוקע ועולה עד כסא כבוד ונוגע בכבודי יותר מבכבוד משה. ומה שעלו דווקא לזבול אחשוב בזה לפי שקרח ערער על הכהונה ואמרו במדרש בעולת תמיד של בקר וערב שבזכותם יתקיימו שמש וירח אורות של יום ולילה, ואם תבטל הכהונה ותהיה ביד מי שאינו ראוי לה אם כן באיזו זכות יתקיימו המאורות על כן עלו לזבול כי בו בית המקדש ומיכאל כ"ג כדאיתא במס' חגיגה (יב:). ומכאן ראיה שקרח חלק על גבולות שמש וירח ועל הבריאה ע"כ אמרו שעשה קרחה בעולם כי בהסתלק אלהותו ית' כביכול הרי כל העולם נעשה קרחה, ובמה שעלו שמש וירח לזבול כבר יצאה החמה מנרתיקה וע"י זה הרתיח את העולם כלו כצהרים, והנוגע בענין האלהות גורם קהוי שינים למאמינים בו ית', כמ"ש במצרים שהיו שיניהם קהות כשראו קשירת הטלה (טור או"ח סימן תל.) לכך אמרו בן קהת שהקהה שיני מולידיו ודי בזה מה שאמרנו בדרך דרש קצת ומעתה נבא לביאור הויכוח בדרך פשוטו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ויקח קרח. איתא בחלק ויקח אמר ריש לקיש שלקח מקח רע לעצמו. קרח שעשה קרחה בישראל ד"א קרח עולה בגימטריא שד"ד ששדד ולא שמר מצותיו של הקב"ה. בן יצהר שהרתיח את כל העולם כצהרים. בן קהת שקיהה שיני מולידיו. בן לוי שנעשה לויה לגיהנם ופריך וליחשוב נמי בן יעקב בן שעקב עצמו לגיהנם ומשני אמר ר' שמואל בר רב יצחק יעקב בקש רחמים על עצמו שנא' ובקהלם אל תחד כבודי. ודתן שעבר על דת. ואבירם שאיבד עצמו מלעשות תשובה. ואון שישב כל ימיו באנינות. בן פלת בן שנעשו לו פלאות. בני ראובן בן שראה והבין. מדרש לפי שהיה ראובן בכור אמרו יש לנו חלק בכהונה לפיכך החזיקו במחלוקת גם הם. ואמר רב און בן פלת אשתו הצילתו אמרה ליה מאי נפקא לך מיניה אי משה רבא את תלמידא אי קרח רבא את תלמידא אמר לה ומאי איעבד דהואי בעצה ואשתבעי לי בהדייהו אמרה ליה ידענ' דכולה כנישתא קדישתא היא שנא' כי כל העדה כלם קדושים תוב בביתך ואנא מצילנא לך אשקיתיה חמרא וארויתיה ואגניתיה בביתא יתבא אבבא וסתרא לשערא כל דאתא חזי לה רישא פרוע וחוזר אדהכי והכי נבלעו והוא ניצול וקיימ' בנפש' חכמו' נשים בנתה ביתה ואול' בידיה תהרסנו זו אשתו של קרח שהחזיקה יד בעלה במחלוקת ואמרה ליה חזי מאי עביד משה איהו הוה מלכא לאחוה שוייה כהנא רבא לבני אחוה שוינהו סגני כהונה אי אתיא תרומה אמר תהא לכהן בכורים לכהן מעשר ראשון נמי דשקליתון אתון אמר חד מן עשרה תהוי לכהנא ועוד גייז לכו למזייכו שנא' והעבירו תער על כל בשרם ומיטלטל לכו כי כופתא שנא' והנפת אותם תנופה אמר לה איהו נמי קא עביד הכי אמרה ליה איהו כיון דרבא הוא וכלה דידיה הוא תמות נפשי עם פלשתים הוא דקאמר לכו עבידו תכלתא ואי ס"ד תכלתא חשיבא אפיק גלימא דתכלתא ולבשויהו לכלה בני מתיבתך. ולכך נסמכה פרשת ציצית לכאן לו' לך שעל ידי תכלת הוחזק המחלוקת כי באותה שעה עשה קרח משתה לכל אותם ר"נ איש ונתעטפו כלם טליתות שכלה תכלת אמר לו קרח למשה טליתות הללו פטורין מן התכלת אם לא אמר לו חייבין אמר לו ארבע חוטין של תכלת פוטרין טלית שכולה תכלת אינו דין שתפטור עצמה אמר לו בית שהוא מלא ספרים פטור מן המזוזה או לא אמר לו חייב אמר לו כל התורה כלה מאתים ושבעים וחמש פרשיות אין פוטרין את הבית וב' פרשיו' שבמזוזה פוטרין את הבית אין אתה מצוה עלינו אלא מלבך: (דעת זקנים)


{ב}  וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָים נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם:

 אונקלוס  וְקָמוּ לְאַפֵּי משֶׁה וְגֻבְרַיָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל מָאתָן וְחַמְשִׁין רַבְרְבֵי כְנִשְׁתָּא מְעַרְעֵי זְמַן אֱנָשִׁין דִשְׁמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָמוּ בְּחוּצְפָּא וְאוֹרוּ הִילְכְתָא בְּאַנְפּוֹי דְמשֶׁה עַל עֵיסַק תִּיכְלָא משֶׁה אָמַר אֲנָא שְׁמָעִית מִן פּוּם קוּדְשָׁא יְהֵא שְׁמֵיהּ מְבָרַךְ דְצִיצִיַית יְהוֹן מִן חִיוַור וְחוּטָא חַד דְתִיכְלָא יְהֵי בֵּיהּ קרַח וְחַבְרוֹי עָבָדוּ גוּלְיַין וְצִיצְיַיתְהוֹן כּוּלְהוֹן דְתִיכְלָא מַה דְלָא פַקֵיד יְיָ וּמְסַעֲדִין לְהוֹן גוּבְרַיָא מִבְּנֵי יִשְרָאֵל מָאתָן וְחַמְשִׁין אֲמַרְכְּלֵי כְּנִישְׁתָּא מְעַרְעֵי זְמַן לְמֵיטַל וּלְמֵישְׁרֵי מְפַרְשִׁין בִּשְׁמָהָן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לפני משה. שלא קמו בסתר ויש הפרש בין לפני ובין מפני: קראי מועד. שהיו נקראים אל אהל מועד: אנשי שם. קודם צאתם ממצרים ומדקדק אמר כי נשיאי עדה הם הנשיאים העומדים על הפקודים והם פעולים למלת לקח כאילו כתיב ויקח קרח ודתן ואבירם ואון נשיאי העדה לדבר אליהם וזה מעט רחוק: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויקומו. בגימ' לחלק. חמישים ומאתים. נ''ר רשעים ידעך: קראי. חסר יו''ד שעברו על י' הדברות: אנשי שם. בחכמה ובעושר ונתחייבו כדור המבול אשר מעולם אנשי השם: (בעל הטורים)

 כלי יקר  קרואי מועד אנשי שם. נראין הדברים שנתקבצו אל קרח אנשים מרי לבב אוהבי יותרת הכבוד והשררה בחשבם כי לכלם יתן שררות, כי זה הדבר אשר בקשה נפש כל אנשי שם אשר אמרו ביניהם נעשו לנו שם פן נהיה לבוז ויוכיח על זה ראש דבריהם רב לכם וגו'. כי אמרו דין הוא שתהיה השררה חוזרת חלילה מן אחד לחבירו כי רב לכם שימים רבים לישראל שנהגתם עליהם שררה וראוי שתתנו שבט ההנהגה ביד אחרים כי כל העדה כלם קדושים. וכלם מיותר, אלא כך אמרו ידוע שאין עדה פחות מי' ובכל עדה ועדה שבישראל כלם קדושים כל עדה בפני עצמה יש בה קדושה כי אין דבר שבקדושה בפחות מי' כי בכל עדה של י' יש קדושה ובתוכם ה'. ואתם לא די שאתם מתנשאים על עדה של י' אלא אפילו על כל קהל ה' אתם מתנשאים ודבר זה אין לסבול, ולכך פתח בעדה וסיים בקהל לומר שאפילו אם הייתם מתנשאים על עדה של י' היה לנו מקום ללון עליכם שהרי כל עדה יש בה קדושה ק"ו שיש ללון מדוע תתנשאו על קהל ה' על כולם כאחד. ומ"ש ובתוכם ה'. כי בכ"מ שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו (מגילה לא.) והרי הקב"ה מראה ענוה לישראל ומתהלך בתוכם, ר"ל באמצע ולא ראש לומר הריני כריע כאח לכם ואין אני מבקש לילך בראש כדיני ואיך אתם תתנשאו על קהל ה'. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ואנשים מבני ישראל. ומי הם אליצור בן שדיאור וחביריו ואע"פ שלא פרסמן הכתוב נתן בהם סימנין כתיב הכא ואנשים מבני ישראל וכתיב התם האנשים האלה אשר נקבו בשמות כתיב הכא נשיאי עדה קריאי מועד וכתיב התם אלה קריאי העדה נשיאי מטות. משל לבן טובים שנמצא גונב כלים בבית המרחץ ולא היה בעל הגנבה רוצה לפרסמו התחיל נותן בו סימנין אמרו לו מי גנב כליך אומר להם בן טובים שהוא בעל קומה ועיניו נאות ושערו שחור וקווצותיו תלתלים וחוטמו זקוף משנתן הסימנין הללו הכירוהו אף כאן אע"פ שסתמן הכתוב על ידי הסימנין אתה יודע מי הם ובא וראה כמה קשה המחלוקת שב"ד שלמעלה אין עונשין עד שיהא בן עשרים ושלמטה מי"ג וכאן נענשו אפי' יונקי שדים כדכתיב הם ובניהם וטפם וכן אמרו גדול השלום שאפי' הקב"ה שינה בו כדפרשי' לעיל: (דעת זקנים)


{ג}  וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהֹוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָה:

 אונקלוס  וְאִתְכְּנָשׁוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַאֲמָרוּ לְהוֹן סַגִי לְכוֹן אֲרֵי כָל כְּנִשְׁתָּא כֻּלְהוֹן קַדִישִׁין וּבֵינֵיהוֹן שַׁרְיָא שְׁכִנְתָּא דַיְיָ וּמָא דֵין אַתּוּן מִתְרַבְרְבִין עַל קְהָלָא דַיְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְכַּנָשׁוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרן וַאֲמָרוּ לְהוֹן סַגִי לְכוֹן רַבָּנוּתָא אֲרוּם כָּל כְּנִישְׁתָּא כּוּלְהוֹן קַדִישִׁין וּבֵינֵיהוֹן שַׁרְיָא שְׁכִינְתָּא דַיְיָ וּמַה דֵין אַתּוּן מִתְרַבְרְבִין עַל קְהָלָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  רב לכם. הרבה יותר מדאי לקחתם (מ) לעצמכם גדולה: כלם קדושים. כולם שמעו (נ) דברים בסיני מפי הגבורה (תנחומא ד): ומדוע תתנשאו. אם לקחת אתה מלכות, לא היה לך לברר לאחיך כהונה, (ס) לא אתם לבדכם שמעתם בסיני (ע) אנכי ה' אלהיך, כל העדה שמעו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) תיקן בזה הרבה פירוש רב שהוא שם כמו הרבה והוסיף יותר מדאי שבזולת זה יתכן לומר שאותו הרבוי שלקחו הוא בראוי להם וגם הוסיף מלת לקחתם מפני שמלת לכם לבדה אין לה מובן בלתי שתחבר לה מלת לקחתם ומפני שהמחלוקת היתה על הלקיחה לכן אמר פה לקחתם לכם ולא מלת יש לכם ואמר יותר מדאי לא על מה שיש בידם גם פירש מלת לכם לעצמכם שבזולת זה יתכן שלקח וחלק לאחרים גם הוסיף מלת גדולה מפני שמלת הרבה נופל על השפלות כמו על הגדולה והמעלה לכן הוסיף מלת גדולה: (נ) כתב הרא"ם לא ידעתי למה לא פירש זה במלת קדושים תהיו והתקדשתם והייתם קדושים כי עם קדוש וגו'. ונראה לי דאם לא כן יש לו להשיב כאן אף על פי שהעדה היא קדושה אבל משה ואהרן יש בהם קדושה יתירה שהם נביאים ושמעו הדבור מפי הקדוש ברוך הוא לכן פירש כלם שמעו וכו': (ס) (נחלת יעקב) והכי פירושו אם לקחת אתה מלכות הוא כדין שאתה שמעת כל הדברות וכל העדה לא שמעו אלא אנכי ולא יהיה לך אבל מכל מקום לא היה לך לברר לאחיך כהונה דהא אחיך לא שמע יותר מכל העדה וזה שאמר מדוע תתנשאו שניכם אתה ואהרן והיה די בנשיאותך לבד. אבל לא תפרש שכוונתו היה לחלוק גם על המלכות דהא לא מצינו בכל הפרשה מחלוקת כי אם על הכהונה לבד: (ע) (גור אריה) ואם רצה לחדש להם דבר גם כן היה אומר זה לכולם ולא לך בפרט שיהא אהרן כהן ואליצפן נשיא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  רב לכם. כמו די לכם והטעם שתפשתם החלק הרב: כי כל העדה כלם קדושים. כי כל העדה מיום מעמד הר סיני היו קדושים: ובתוכם ה'. כי הלוים נבחרו אחרי היות הכבוד בתוך בני ישראל ואם ידע משה כאשר היה בהר סיני כי נבחר שבט לוי לא ידעו ישראל: תתנשאו. להיות אהרן הכהן הגדול ומשה למעלה ממנו כי הוא למדו: (אבן עזרא)

 אור החיים  רב לכם כי כל העדה וגו' ומדוע וגו'. פירוש רבנות גדולה נטלתם לעצמכם יותר מהראוי, ואם תאמר מה היא הרבנות הגדולה, כי כל העדה כלם קדושים ועוד להם שבתוכם ה' מה שלא השיגה אומה בעולם ואתם רבנים עליהם, עוד רמזו במאמר זה לומר כי השכינה שכנה לכבוד ישראל לא לכבוד אהרן והוא מאמר בתוכם ה', ואומרו ומדוע וגו' פירוש למה אתם מוסיפין היכר הרוממות לעצמיכם עליהם, הכוונה בזה שהם אומרים שאיש ישראל הקרב לגדר שעומד בו אהרן חייב מיתה זו יפליג הנשיאות על קהל ה' ואין ראוי לזלזל כל כך בקהל קדוש קרובי אל עליון לפסלם לבלתי הקרב לעבוד לה' אלהיהם: (אור החיים)

 ספורנו  ויקהלו על משה ועל אהרן. קרח דתן ואבירם נקהלו להתרעם על משה ועל אהרן במעמד חמשים ומאתים נשיאי העדה שהלכו שם בעצת אלה המתרעמים בעת שהיו לפני משה אנשים מבני ישראל הבאים לדין. ואותם החמשים ומאתים נועדו שם כמו הולכים לתומם אל משה להתיצב עמו שם כדי שכשיקהלו קרח דתן ואבירם אחר כך על משה ואהרן יהיו הם כולם כאחד מסכימים לדברי הנקהלים לפני אותם אנשים מבני ישראל שנמצאו שם ובחרו שעה שיהיה שם המון עם כדי לפרסם ולהעביר קול במחנה למען ירבו מתקוממים עמהם: כי כל העדה. כל אחד מהם: כלם קדושים. מכף רגל ועד ראש כמו שאמר והייתם קדושים לאלהיכם: ומדוע תתנשאו. בענין הקדושה שאסרתם העבודה לבכורות ומשה כבר כיהן כל ז' ימי המלואים ואהרן ובניו כהנים לעולם: (ספורנו)


{ד}  וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו:

 אונקלוס  וּשְׁמַע משֶׁה וּנְפַל עַל אַפּוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁמַע משֶׁה הֵיךְ קַנְיַין כָּל חַד מִנְהוֹן יַת אִנְתְּתֵיהּ לְאַשְׁקָיוּתְהֶן מַיָא בְּדוֹקַיָא מְטוֹל משֶׁה וּנְפַל עַל אַנְפּוֹי מִן כִּיסוּפָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויפל על פניו. מפני המחלוקת, (פ) שכבר זה בידם סרחון רביעי, (צ) חטאו בעגל ויחל משה (שמות לב, יא), במתאוננים ויתפלל משה (במדבר יא, ב), במרגלים ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים (שם יד, יג), במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו. משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו, פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית נתרשלו ידי האוהב ההוא, אמר עד מתי אטריח על המלך שמא לא יקבל עוד ממני (תנחומא ד. במ"ר יח, ו): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ואם תאמר והא לעיל גבי מרגלים כתיב נמי ויפול משה ואהרן על פניהם ויש לומר דלעיל יש לומר דנפלו על פניהם להתפלל כיון דלא כתיב שם שדברו שום דבר יש לומר שהתפללו אבל הכא כתיב וידבר אל קרח וגו' משמע שבשעת נפילתו דבר עמהם ולא התפלל אם כן למה נפל אלא מפני המחלוקת: (צ) ואם תאמר והרי לא היה להם רק ג' שהרי מחלוקת של קרח היה קודם מרגלים כמו שפירש"י לעיל בפרשת שלח לך ויש לומר דלעיל בפרשת שלח לך פירש"י לפי פירוש הראשון שפירש"י בפרשת ואלה הדברים ששם פירש"י וחצרות מחלוקתו של קרח אבל כאן פירש"י לפי דבר אחר שפירש שם וחצרות קאי על מרים אם כן יכול להיות שמרגלים היו לפני מחלוקת של קרח אם כן היה זה סרחון רביעי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויפול על פניו. ברצונו ויש אומרים כדרך הנבואות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויפול על פניו. ולא ויפלו כי אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וישמע משה. בגימטריא מלמד כי חשדוהו באשה: (בעל הטורים)

 אור החיים  וישמע משה ויפול וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר וישמע אחר שאמר הכתוב ויאמרו אליהם מנין יעלה על הדעת שלא ישמע. עוד צריך לדעת מה זאת נפילה. ונראה כי לצד שהמלגלגים לא גמרו גזרת המכוון של הצעת הדברים הודיע הכתוב שהבין משה תכלית הדברים הגם שלא פירשו דבריהם, ואומרו ויפול וגו' נגד מה שאמרו שהם מתנשאים על קהל ה' שכללו בדבריהם משה ואהרן כנגד מה שנוגע למשה נפל על פניו להראות קצה האחרון ההכנעה ושיוה נפשו כעפר הארץ כעבד המשתחוה לפני השררה, וכנגד גדולת אהרן אמר וידבר אל קרח וגו' בקר וגו' פירוש לא תצדיקו דברי בזה עד שתבחינו אם ממני יצאו הדברים אם מה' יצא הדבר:

בקר ויודע וגו'. טעם אומרו בוקר וגו' ולא עשה המבחן באותו זמן עצמו, אולי שכבר נעשה קטורת של בין הערבים שבו המבחן, עוד שלא יחשדוהו שעשה המבחן בזמן בלתי הגון שהוא בין הערבים שאינו זמן הרצון, וכמאמרם ז"ל בזוהר הקדוש (ח"ב לט:) שהוא זמן תגבורת הדינים. עוד נתכוון בזה איש האלהים לתת להם זמן הלילה להתבונן במעשיהם אולי יכירו כי לא טוב עושים ויחזרו בתשובה ורז"ל אמרו (במד"ד פי"ח) טעמים אחרים למה עכב עד בקר, אלו ואלו דברי אלהים חיים:

את אשר לו ואת הקדוש וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר את אשר לו ואת הקדוש, ורז"ל אמרו (זוהר כאן) אשר לו זו לויה הקדוש זו כהונה, וצריך לדעת למה הוצרך להזכיר ענין הלויה כיון שלא ערערו אלא על הכהונה, ולפי מה שפרשתי כי קרח לקח גדולי שבט ראובן עמו בטענתו שתחזיר הגדולה לבכור שבאחים לזה הוכרח להשיב גם על החלוקה זו:

עוד יתבאר בהעיר עוד למה כפל לומר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו, אכן ירצה על זה הדרך לצד שבערעורם יש ב' פנים, האחד כי אהרן אינו ראוי כל כך כי יש בהם גדולים וטובים ממנו, והב' שישנו לכיוצא בו בעם הראויים לעמוד לשרת עמו, לזה כנגד מה שנוגע לכהונת אהרן שיש ראוי ממנו אמר את אשר לו פירוש אשר מזומן לו לעבודתו מתחילת הבריאה, על דרך אומרו (ירמי' א') בטרם אצרך בבטן וגו', ואת הקדוש פירוש אחר שיצא לעולם קדש עצמו ועשה עצמו כלי ראוי לשרת בקודש, ודקדק לומר והקריב לרמוז שכבר הקריבו והשרה שכינתו על ידו, וכנגד המובן מהם שרצונם להוסיף עליו אמר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו אם יש ראויים כיוצא באהרן לעמוד גם כן לשרת יקריב אליו: (אור החיים)

 כלי יקר  וישמע משה ויפול על פניו. במס' סנהדרין (קי.) אמרו מה שמועה שמע מלמד שחשדוהו בא"א שנאמר (תהלים קו.טז) ויקנאו למשה במחנה. שכל אחד קינא אותו עם אשתו. ודבר זה רחוק מן השכל מאד ומדברי קבלה לא ילפינן כי מאן יימר שחשד זה היה בזמן זה דווקא כי אין לו רמז בפסוק. ע"כ אומר אני שבעל אגדה זו רצה לפרש פסוק כי כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'. מה ענין הקדושה אל ההתנשאות, ואת"ל שיש יחס ביניהם והקדושה ראוי שתמנע ההתנשאות א"כ היה לו לומר ומדוע תתנשאו על קהל קודש או עדה קדושה. אלא ודאי כך אמר קרח למשה לפי שמצינו במס' סוטה (ד:) ארז"ל כל המתגאה לסוף נכשל בא"א, ובמקום אחר אמרו (שם ד:) כל המתגאה כאלו בא על כל העריות, וידוע שבכ"מ שתמצא קדושה שם תמצא גדר ערוה כי העריות מחללין הקדושה וכך אמר קרח מסברא דנפשיה הרי כל העדה כלם קדושים וגדורין מעריות וא"כ מדוע תתנשאו להשתרר ולהתגאות כי דבר זה יגרום לכם שתהיו נכשלים בא"א ותחללו קדושת העם, לכך אמר על קהל ה' ולא אמר על קהל קדוש כי אחר ההתנשאות אין כאן קדושה כי כל המתגאה לסוף נכשל בא"א ודבר זה גורם חילול קדושת העם, ובזה הבין משה שקרח חשדו שיהיה נכשל בא"א לכך נאמר וישמע משה ויפול על פניו. וטעמו של דבר נראה לפי שכל המתגאה רוצה שיהיה הוא גבוה מעל כל גבוהים אין עוד מלבדו רודה בכל העולם זולתו, ולפי שכל אשה משועבדת תחת יד בעלה כמ"ש (בראשית ג.טז) והוא ימשל בך. ע"כ אין המתגאה יכול לסבול אפילו ממשלה זו שתהיה ביד אחר וע"כ נקט דוקא א"א ולא שאר עריות, ומדוקדק הלשון שאמר לסוף נכשל בא"א, כי כל מי שמתגאה הרי הוא הולך ובודק בכל מיני שררה שרואה בזולתו לכבוש את הכל תחת ידו כדי שתהיה ידו בכל הממשלות, ולא ישקוט האיש בכל השררות שכבר השיג עד שלסוף יתן עיניו גם בממשלת האיש על אשתו וירצה לכבוש תחת ידיו וזהו לשון לסוף כי באמת הממשלה זו שסופו לבקש הוא סוף כל דבר וקץ לכולם. וזה פירוש יקר מאד הן בפר' זו הן בלשון הגמרא. (כלי יקר)


{ה}  וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהֹוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו:

 אונקלוס  וּמַלִיל עִם קֹרַח וְעִם כָּל כְּנִשְׁתֵּהּ לְמֵימַר בְּצַפְרָא וִיהוֹדַע יְיָ יָת דְכָשַׁר לֵהּ וְיָת דְקַדִישׁ וִיקָרֵב לָקֳדָמוֹהִי וְיָת דִי יִתְרְעֵי בֵהּ יְקָרֵב לְשִׁמוּשֵׁהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל עִם קרַח וְעִם כְּנִישַׁת סַעֲדוֹי לְמֵימָר צַפְרָא וִיהוֹדַע יְיָ יַת דְכָשַׁר לֵיהּ וְיַת דְקַדִישׁ וְיִקְרַב לְפוּלְחָנֵיהּ וְיַת דְיִתְרְעֵי בֵיהּ יִקְרַב לְשַׁמוּשֵׁיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  בקר וידע וגו'. עתה (ק) עת שכרות הוא לנו ולא נכון להראות לפניו, והוא היה מתכוין לדחותם שמא יחזרו בהם (במ"ר שם ז): בקר וידע ה' את אשר לו. לעבודת (ר) לויה. ואת הקדוש. לכהונה: והקריב. אותם אליו, והתרגום מוכיח כן, ויקרב לקדמוהי (ש) יקרב לשימושיה (תנחומא ה). ומדרשו, בקר, אמר להם משה, גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בוקר לערב, כן תוכלו לבטל את זו, שנאמר ויהי ערב ויהי בקר (בראשית א, ה) ויבדל (שם ד), כך ויבדל אהרן להקדישו וגו' (דברי הימים-א כג, יג): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) שהיו עוסקין במחלוקת כל היום לכך אמר עת שכרות היא לנו כמו שמצינו שכורת ולא מיין שמע מינה אף על פי שלא שתו נקראו שכור ותו קשה לרש"י למה לא עשה משה לעצמו דעת מיושבת לכן פרש"י הוא היה מכוין כו': (ר) דכתיב בהו והיו לי הלוים. ואם תאמר והלא לא היו חולקים רק על עבודת כהונה ויש לומר כך אמר משה אם אומר להם ואת הקדוש לכהונה כיון שהם רואין שאין להם כח לחלוק על הכהונה יחלקו על הלויה וזהו כדין מאחר שהיו בכורים והלוים באים תחתיהם לכן פירש וכו': (ש) וה"פ בוקר ויודע ה' מי הוא אשר לו לעבודת לויה כענין שנאמר והיו לי הלוים ומי שהוא קדוש לכהונה כענין שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים ולפי זה ישאר מלת והקריב אליו בלי מובן לכן הוסיף מלת אותם ואיך יהיה זה שיקריבו כל הר"ן איש המבקשים הכהונה ויקריבו הקטרת לפניו ומלת אליו כמו לפניו ואז יבחן מי הוא הקדוש וידעו הכל כי אהרן הוא הקדוש לכהונה כשיתקבל הקטרת שלו והלוים הם הראוים לעבודת הלוים כי כאשר ישרפו כל מקריבי הקטרת ובתוכם היה קרח שהיה לוי ונשרף יתבטל תרעומת הלוים והתרגום מוכיח כן שהראשון מתרגם לקדמוהי והשני לשימושיה ואליו שבפסוק שאחריו יחוייב שפירושו הוא שיהיה לעבודת הכהונה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  את אשר לו. השבט הנבחר וזאת תשובה לדתן ולאבירם ולנשיאי העדה שהיו הבכורים: ואת הקדוש. בשבטו להיותו כהן גדול: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם וידע ה' את אשר לו. לעבודת לויה ואת הקדוש לכהונה לשון רש"י ויפה פירש יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלוים הם שלו כענין שנאמר (לעיל ח יד) והיו לי הלוים או עדיין הבכורות שלו כענין שנאמר (שם ג יג) כי לי כל בכור שלא יחליפם בלוים ואת הקדוש הם הכהנים המקודשים לעבודה כמו שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (דברי הימים א כג יג) כי קרח כדי לאסוף עליו העם גם על הלוים יחלוק וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים והנה כאשר נשרפו אלה הבכורות נודע שלא בחר השם בעבודתם וכאשר נתקבל קטורת אהרן נודע שהוא הקדוש וטעם ואת אשר יבחר בו יקריב אליו פעם שנית שיודיע השם את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו מחר וישע אל מנחתו ואל האחרים ואל מנחתם לא יפנה ואת אשר יבחר בו לדורות לעמוד לשרת לפניו הוא וזרעו כל הימים יקריב אליו מחר לומר שיהיה להם הנסיון הזה אות לדורות עולם שלא יחלקו לא על הנבחר ולא על זרעו לעולם וכתב רבינו חננאל כי אלה הנקהלים כולם היו לוים משבט קרח וזה טעם רב לכם בני לוי (פסוק ז) שמעו נא בני לוי (פסוק ח) אולי חשבו כי כל שבטם נבחר לכהונה ומשה מעצמו חלק כבוד לאחיו ע"כ וחלילה שהיו בשבט משרתי אלהינו מאתים וחמשים קרואים ונשיאים בני מרי מבעטים ברבם ובגדול שבטם ומלינים על ה' ואלו היו מן השבט ההוא בלבד לא היו כל מטות ישראל מתלוננים ממחרת לאמר אתם המיתם את עם ה' (להלן יז ו) כי לא מת להם מת רק משבט משה ואהרן וגם באות המטה ראיה כי המחלוקת מכל שבטי ישראל היא והכתוב פירש ואנשים מבני ישראל (פסוק ב) להגיד כי היו מכל השבטים לא מן השנים הנזכרים בלבד אבל טעם רב לכם בני לוי בעבור כי קרח היה מפתה לכל השבטים כי לכבודם רוצה להחזיר העבודה לבכוריהם כאשר אמר (פסוק ג) כי כל העדה כולם קדושים ומשה בחכמתו גלה מצפון לבו לכל העם כי הוא על כהונתו צועק ואמר שדי לו בכבוד שבטו רב לכם בני לוי וחזר ואמר שמעו נא בני לוי לקרח גדולם וזה טעם ויאמר משה אל קרח (פסוק ח) אבל כולל דבריו עם בני לוי כי דברי משה בחכמתו פיוס לו ולכל השבט שלא ימשך אדם מהם אחריו והנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת ורצה בקטרת יותר משאר קרבנות כי ראה כבר בנדב ואביהוא כי בהקריבם קטרת זרה לפני ה' נשרפו והתיר לאהרן להקטיר אותה לצורך השעה או שהיתה קטרת הבקר שהקטיר בהעלותו את הנרות כמשפט ובטח משה כי השם מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים ויש אומרים כי וישמע משה ויפול על פניו לדרוש את השם לדעת מה יעשה ואז נאמר לו בקר ויודע ה' וגו' ולא נזכר זה רק בספור משה לעם וכבר הראיתיך כי במקומות רבים פעם יאריך בדבור השם אל משה ויקצר בספור משה ופעם יעשה בהפך ולפעמים לא יזכיר האחד כלל כאשר בא במעשה בני גד ובני ראובן שספר הכתוב המעשה במשה בעצמו והוא נעשה על פי השם כמו שאמרו (להלן לב לא) את אשר דבר ה' לעבדיך כן נעשה וכתוב ביהושע (כב ט) אל ארץ הגלעד אל ארץ אחוזתם אשר נאחזו בה על פי ה' ביד משה ואם נאמר שהיה כן מפני הסכמת השם כענין שאמר (להלן לד יג) זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר צוה ה' לתת לתשעת המטות וחצי המטה ויהיה זה מן הדברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו (שבת פז) אינו נכון שיעשה משה דבר בחלוק הארץ אלא ברשות כי הכל במצות השם יעשה דכתיב לאלה תחלק הארץ וגו' ודעתי בזה ובמה שאמר לאהרן (להלן יז יא) קח את המחתה ושים קטרת שהיתה עליו יד ה' בהם והוא הנקרא רוח הקדש כענין בספרי דוד ושלמה שהיו ברוח הקדש וכמו שאמר ( כג ב) רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני כי משה רבינו בכל ביתו נאמן הוא כאשר פירשתי ענין הבית (שמות לג יט) והזכרתיו פעמים רבות ומפני שאינו מדרך נבואתו של משה לא הוזכר בהן דבר ה' וראיתי באונקלוס שתרגם כל קטרת הנזכרת בפרשה "קטרת" כלשונו לא אמר בו "קטרת בוסמין" כמנהגו נראה שסבר שלא היה קטרת הסמים של הקדש אבל לבונה וכיוצא בה שהקטיר לנסיון וכן עשה בבני אהרן (ויקרא י א) ודעת רבותינו שהיה קטרת הקדש והוא הנכון ואולי לא ירצה אונקלוס לשבח הקטרת להוסיף בו "בוסמין" רק בהעשות ענינו במצוה (הרמב"ן)

 ספורנו  וידבר אל קרח ואל כל עדתו. הודיעם שהרגיש בתחבולותם ובקשר עדתם: את אשר לו. מי הוא המדבר לכבודו יתברך: ואת הקדוש והקריב אליו. ויודיע מי הוא הקדוש שראוי שיקריב לפניו קרבנות: ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. אותו לבדו יקריב ה' לו מתוך ההפכה שתהיה בשאר כענין הבדלו מתוך העדה: (ספורנו)

 כלי יקר  בוקר ויודע ה' את אשר לו. אין פירושו הגבלת זמן לאמר מחר יהיה האות הזה, דא"כ הל"ל בקר יודע ה', מהו ויודע בוי"ו, ואשר אליו מבעי ליה מהו לו. אלא כך פירושו הבקר יאמת ויברר הדין עם מי וזה לפי שקרח חלק על הכהונה ועל המתנות כהונה כדאיתא במדרש (ילקוט טז.א) במעשה אשר סיפר קרח לכל העדה אלמנה היה לה כבשה ולקח אהרן ראשית הגז והבכור וזרוע ולחיים כו', וראיה לזה שהרי אחר אשר נחה שקטה הארץ מן המחלוקת נתן ה' לאהרן המתנות ברית מלח עולם. ש"מ שקרח היה מערער עליהם, ואמר משה בזאת תדעון כי נתן ה' לאהרן המתנות חלף עבודתו כי כל דבר הניתן בבקר הוא הדבר הניתן בשמחה ובפנים מאירות וזה הוראה שהנתינה דבר הגון כמו שפירש"י פר' בשלח (טז.ז) על המן שניתן בבקר. ולכך נאמר לקמן במתנות כהונה ואני הנה נתתי לך פירש"י בשמחה, כמו הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד.יד) והיינו בפנים מאירות וכל דבר הניתן בשמחה ובפנים מאירות ניתן בבקר בבקר בהטיבו את אשר שאל כהוגן וא"כ הבקר יברר שהאמת עם אהרן, ויודע ה' את אשר לו. כי לו ית' הכסף והזהב ומשלו יתן לו ה' למשרתיו עושי רצונו ולא כמו שאמר קרח שלקחם בלא הורמנא דמלכא ית'.

ומדקאמר משה לא חמור אחד נשאתי. ש"מ שכשם שחשדוהו שנתן לאהרן הכהונה כדי שיזכה במתנות כהונה כך חשדו את משה לומר אך לו המלוכה כדי לזכות בזה משפט המלוכה את חמוריכם יקח וגו' (שמואל א ח.טז). ע"כ אמר כמתנצל לא זו שלא לקחתי בזרוע חמור של אחד מהם אלא אפילו במתנה לא לקחתי מהם לכך אמר נשאתי לשון וישא משאת מאת פניו. (בראשית מג.לד) ולפי שמדרך המלכים להרע למי שאין נותן לו מתנות לכך אמר ולא הרעותי את אחד מהם. ולפי מה שפירשנו למעלה שקרח חלק על הבריאה אמר כאן בקר. כי מצד שאין אתה יכול להפך הבקר לערב בזה ויודע ה' את אשר לו. כי לו ית' תבל ומלואה והוא הממליך מלכים ובידו יתברך להקריב אליו את אשר יבחר בו. (כלי יקר)


{ו}  זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:

 אונקלוס  דָא עַבִידוּ סָבוּ לְכוֹן מַחְתְּיָן קֹרַח וְכָל כְּנִשְׁתֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  דָא עִיבִידוּ סָבוּ לְכוֹן מַחְתְּיַין קרַח וְכָל כְּנִישַׁת סַעֲדוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  זאת עשו קחו לכם מחתות. מה ראה לומר להם כך אמר להם, בדרכי העובדי כוכבים ומזלות יש נימוסים הרבה וכומרים הרבה וכולם (ס"א ואין כולם) מתקבצים בבית אחד, אנו אין לנו אלא ה' אחד ארון אחד ותורה אחת ומזבח אחד וכהן גדול אחד, ואתם מאתים וחמשים איש מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך, הא לכם תשמיש חביב מכל, היא הקטורת החביבה מכל הקרבנות, וסם המות נתון בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא, לפיכך התרה בהם, והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, כבר הוא בקדושתו, וכי אין אנו יודעים שמי שיבחר הוא הקדוש, אלא אמר להם משה, הריני אומר לכם שלא תתחייבו, מי שיבחר בו יצא חי וכולכם אובדים (במ"ר יח, ז-ח): מחתות. כלים שחותין בהם גחלים, ויש להם בית יד: (רש"י)

 אבן עזרא  זאת. הבחינה: (אבן עזרא)


{ז}  וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהֹוָה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי:

 אונקלוס  וְהָבוּ בְהוֹן אֵשָׁתָא וְשַׁוִיאוּ עֲלֵיהוֹן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין קֳדָם יְיָ מְחַר וִיהֵי גַבְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ הוּא קַדִישּׁ סַגִי לְכּוֹן בְּנֵי לֵוִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְהָבוּ בְהוֹן אֵישָׁתָא וְשַׁווּ עֲלֵיהוֹן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין קֳדָם יְיָ מְחַר וִיהֵי גַבְרָא דְיִתְרְעֵי בֵיהּ יְיָ הוּא דְקָדִישׁ סַגִי לְכוֹן בְּנֵי לֵוִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  רב לכם בני לוי. דבר גדול אמרתי לכם. ולא טפשים היו, שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב, אלא הם חטאו על נפשותם, שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם. וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, (ת) עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן, אמר, בשבילו אני נמלט, וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש, שנאמר כל אלה בנים להימן (דברי הימים-א כה, ה), אמר, אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום, לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה, ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט. אשר יבחר ה' הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה. (תנחומא ה): רב לכם. דבר גדול נטלתם בעצמכם (א) לחלוק על הקב"ה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ר"ל מאחר שלא קראו הכתוב חוטא בנפשו אם כן בודאי היה לו איזה טעם שסמך עליו: (א) ורב דהכא פירש"י שהוא תואר כמשפט וחסר הדבר המתואר ומלת רב הראשון פירוש אותו הרבה שפירש שם ולא תואר מפני ששם היה קרח החולק על ריבוי המעלות שלקחו לעצמם לכן פירשו מענין רבוי וכן תמיהת משה לא היתה רק על גודל עזות פניהם לחלוק על הקדוש ברוך הוא לכן פירש מלת רב דהכא מענין גודל ובלי תוספת נטלתם אין מובן מאמר רב לכם ואמר בעצמכם ולא לעצמכם כדלעיל מפני שהעזות שהוא הדבר הגדול שנטלו היא דבוקה בעצמם ולא לקוחה מן החוץ לכך פירש לכם בעצמכם ולעיל היא לקוחה כי השררה שלקחו היה מן החוץ לכך פירש לכם לעצמכם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  רב לכם בני לוי. וזה פירושו שאמר להם המעט ואמר הכתוב ויאמר משה אל קרח כי הדבור הראשון עם קרח ועם כל עדתו וזה עם הלוים: (אבן עזרא)

 ספורנו  הוא הקדוש. הוא לבדו שלא יזכה לזה אלא אחד בלבד וזה אמר למען ייראו וישובו בתשובה ולא יאבדו כי לא יחפוץ במות המת: רב לכם בני לוי. אתם האדם אשר לקרח דבר גדול אתם מטילים עליכם כי יותר יקצוף ה' עליכם בהיותכם כבר נבחרים לעבודתו: (ספורנו)

 דעת זקנים  והיה האיש אשר יבחר ה'. וכי אינם יודעים זה אלא כך אמר מתרה אני בכם שלא תחייבו עצמכם כי תדעו שהקטרת חביב לפני הקב"ה יותר מכל הקרבנות ובו נתון סם המות שבו נשרפו נדב ואביהוא וכל מי שיבחר הקב"ה מכם הוא הקדוש כלו' יצא חי וכלכם אובדים ואפ"ה קבלו עליהם התראה והקריבו. וזש"ה החטאים האלה בנפשותם שכבר התרה בהם. וא"ת קרח שפקח היה מה ראה לעשות שטות כזה אלא עינו הטעתו שראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו כדפרש"י ז"ל וכו' ועוד דרש אני בן יצהר כד"א תירושך ויצהרך תירוש זה היין יצהר זה השמן ובכל המשקין כשתתן בהם שמן השמן עולה למעלה וא"כ די להיות למעלה מכולן. ולא עוד אלא שנא' ואלה בני היצהר וכי יש בנים לשמן אלא אלו אהרן ודוד שנמשחו בשמן המשחה אהרן נטל כהונה ודוד נטל מלכות ומה אלו שלא נמשחו אלא בשמן בלבד נטלו כהונה ומלכות אני שאני בן השמן אינו דין שאהיה כהן גדול או מלך מיד חלק על משה: (דעת זקנים)


{ח}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי:

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה לְקֹרַח שְׁמָעוּ כְעַן בְּנֵי לֵוִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה לְקרַח וְלִגְנִיסָתֵיהּ קַבִּילוּ כְעַן בְּנֵי לֵוִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי. התחיל לדבר עמו דברים רכים, כיון שראהו קשה עורף, אמר, עד שלא ישתתפו שאר השבטים ויאבדו עמו, אדבר גם אל כולם, התחיל לזרז בהם שמעו נא בני לוי: (רש"י)


{ט}  הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהֹוָה וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם:

 אונקלוס  הַזְעֵר לְכוֹן אֲרֵי אַפְרֵשׁ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל יָתְכוֹן מִכְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל לְקֳרָבָא יָתְכוֹן קֳדָמוֹהִי לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא דַיְיָ וּלְמֵקַם קֳדָם כְּנִשְׁתָּא לְשַׁמָשׁוּתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  הַזְעֵירָא הִיא לְכוֹן אֲרוּם אַפְרֵישׁ אֱלָהָא דְיִשְרָאֵל יַתְכוֹן מִן כְּנִישְׁתָּא דְיִשְרָאֵל לְקָרָבָא יַתְכוֹן לְשִׁימוּשֵׁיהּ לְמִפְלַח יַת פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא דַיְיָ וּלְמֵיקוּם קֳדָם כְּנִישְׁתָּא לְשַׁמְשׁוּתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולעמוד לפני העדה. לשיר על הדוכן: (רש"י)

 אבן עזרא  המעט. הדבר מעט הוא אצלכם: לפני העדה לשרתם. בהביאם את עולותיהם ואת זבחיהם: (אבן עזרא)

 ספורנו  ולעמוד לפני העדה לשרתם. לשרת את האל יתעלה בשיר ואת משכנו בעבודת משא וזולתו ורצה שתעשו זה השרות לפני העדה להודיעם חסרונם שנפסלו הם מן העבודה ואתם נבחרתם תחתם: (ספורנו)

 כלי יקר  המעט מכם וגו'. לכם לא נאמר אלא מכם, לפי שמדבר על המרד והמעל היוצא מכם וכי דבר מועט וקטן הוא מרד כזה שמי שנותנין לו איזו מינוי יערער על שלא נתנו לו עוד מינוי גדול מזה. וי"א שמדבר כלפי המיעוט שהלוים המעטים מכל השבטים, כי הבדיל ה' אתכם וגו' והיינו לעבודת ארון המכלה בכם, ובקשתם גם כהונה ותסתכנו ביותר כי כל הקרב הקרב ביותר אל ארון ברית ה' מסוכן ביותר, ואהרן מה הוא. כי לעולם היה עניו ביותר ואינו מחשיב את עצמו לכלום ע"כ הוא מתקיים אע"פ שהוא קרוב אל ה' ביותר כמ"ש (סנהדרין יד.) הוי קבל וקיים, אבל כל מי שאינו בערכו בגדר הענוה אינו מתקיים אם יבא לפני ה' בלב גס. (כלי יקר)


{י}  וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה:

 אונקלוס  וְקָרֵב יָתָךְ וְיַת כָּל אֲחָךְ בְּנֵי לְוֵי עִמָךְ וּכְעַן אַתּוּן בָּעָן אַף כְּהוּנְתָא רַבְּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָרֵיב יָתָךְ וְיַת כָּל אָחָךְ בְּנֵי לֵוִי עִמָךְ וּכְדוּן אַתּוּן תַּבְעִין אוּף כְּהוּנְתָּא רַבְּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקרב אותך. לאותו שירות שהרחיק ממנו שאר (ב) עדת ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) לא ויקרב אותך אליו שכבר אמר להקריב אתכם אליו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויקרב אותך. וכאשר הקריב אותך ואחיך בקשתם גם כהונה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ובקשתם. ג'. ובקשתם גם כהונה ובקשתם משם את ה' אלהיך ובקשתם אותי וגו' בירמיה על הגלות כשתבקשו אותי בגלות בתשובה ותגאלו אז ובקשתם גם כהונה שהיא בטלה מכם כל זמן שאתם בגלות: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויקרב וגו'. צריך לדעת מה היא ההבדלה שאמר בפסוק שלפני זה ומה היא הקריבה שאמר כאן, ואולי שנתכוון לב' הדרגות הא' הוא הבדלת שבט לוי מעדת ישראל בדרך כלל וכנגד זה אמר כי הבדיל וגו' מעדת ישראל והב' הקרבת בני קהת שהקריבם יותר משאר הלוים לשאת קדש קדשים, ועיין מה שפירשתי בפסוק (ד' ב') נשא את ראש בני קהת, וכנגד זה אמר ויקרב אותך ואת כל אחיך פירוש ענף הקהתים בני לוי, ודקדק לומר אותך רמז לו שכולן נסמכין עליו והוא גדול שבכולן: (אור החיים)


{יא}  לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל יְהֹוָה וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי (תלונו) תַלִּינוּ עָלָיו:

 אונקלוס  בְּכֵן אַתְּ וְכָל כְּנִשְׁתָּךְ דְאִזְדַמַנְתּוּן עַל יְיָ וְאַהֲרֹן מַה הוּא אֲרֵי אִתְרַעַמְתּוּן עֲלוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  בְּגִין כֵּן אַנְתְּ וְכָל כְּנִישַׁת סַעֲדָךְ דְאִזְדַמַנְתּוּן עַל מֵימְרָא דַיְיָ וְאַהֲרן מַה הוּא אֲרוּם מִתְרַעֲמִין אַתּוּן עֲלוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  לכן. בשביל כך, (ג) אתה וכל עדתך הנועדים אתך על ה', כי בשליחותו עשיתי לתת כהונה לאהרן, ולא לנו הוא המחלוקת הזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) פירוש אין הלמ"ד שורש כמו האל"ף שבמלת אכן שהיא מלה מורכבת מאך וכן והכ"ף משמשת לכ"ף ממלת אך ולכ"ף ממלת כן אבל למ"ד של מלת לכן היא שימוש כלמ"ד אמרי לי אחי בשבילי אף כאן לכן בשביל כן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לכן. על כן קשרתם אתה וכל עדתך שאתם נועדים על השם והטעם כמו ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו שעשו וועד להריב עם השם וכן בהצותם על ה' וי''א כי ה''א הנועדים נוסף: מה הוא. מה פשעו מה הוא עושה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לכן אתה וכל עדתך. לכן בשביל כך אתה וכל עדתך הנועדים על ה' כי בשליחותו עשיתי לתת כהונה לאהרן ולא לנו המחלוקת הזה לשון רש"י ואם כן יאמר אתה וכל עדתך אתם הנועדים על ה' לא על אהרן ור"א אמר כי ה"א הנועדים נוסף ויתכן שיאמר לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה' כי לא על אהרן היו לפני השם עם אהרן מחר ומקרא קצר הוא בתנאים אשר הזכיר וענין הכתוב כי מתחלה דבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר בקר ויודע ה' וגו' ואחר כך חזר לדבר עם קרח רב לכם בני לוי ואמר לקרח לבדו שמעו נא בני לוי ולכך חזר ואמר אתה וכל עדתך הנועדים על ה' כי אין עליו לבדו העונש רק על כל עדתו כי כלם נועדים על ה' (הרמב"ן)

 בעל הטורים  תלינו עליו. תלונו כתיב וי להם שהרהרו על רבם: (בעל הטורים)

 אור החיים  לכן אתה וכל וגו'. אומרו לכן הוא שבועה, והשבועה היא שנועדים על ה' וזה הוא שיעור הדבר אתה וכל עדתך הנועדים בשבועה שעל ה' אתם נועדים לסתור דבריו, ואמר כן אולי ירתעו וירעדו מלהחזיק במחלוקת: (אור החיים)

 ספורנו  לכן אתה וכל עדתך הנועדים. אני אומר לכם: על ה'. דעו שאני משליך על ה' יהבי שיתבע הוא עלבונינו ולא אתקומם אני עליכם כלל: (ספורנו)


{יב}  וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה:

 אונקלוס  וּשְׁלַח משֶׁה לְמִקְרֵי לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַאֲמָרוּ לָא נִסָק: (אונקלוס)

 יונתן  וְשָׁדַר משֶׁה פּוּלִין לְזַמָנָא לְבֵי דִינָא רַבָּא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַאֲמָרוּ לָא נֵיסוֹק: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישלח משה וגו'. מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום (סנהדרין קי): לא נעלה. פיהם הכשילם שאין להם אלא ירידה: (רש"י)

 אבן עזרא  לא נעלה. יתכן שהיה אהל מועד בתוך המחנה במקום גבוה על כן מלת העלו מסביב או מי שילך לעבודת השם או אל המקום הנבחר יקרא עולה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם. הנה דתן ואבירם הם היו בעלי המחלוקת הזו כקרח כמו שאמר ויקח קרח ודתן ואבירם ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל וגו' שהם המקהילים אותם על משה ועל אהרן והנה משה דבר אל קרח ואל כל עדתו ואמר לו עוד (פסוק יא) אתה וכל עדתך כי אליו דבר תחלה כי הוא הגדול בהם והנה הנועדים היו עדת דתן ואבירם גם כן ולכך רצה עתה לדבר גם עמהם ולהזהירם על עצמם ועל כל הנועדים שהם עדתם ולפייס אותם בדברים טובים דברים נחומים לישראל כי דבריו עם קרח פיוס לבני לוי לבדם וטעם "וישלח" כי הלכו מלפניו בדברו עם קרח ואחרי כן ויאמר משה אל קרח (פסוק ח) אשר היה עודנו עומד לפניו שם או מפני שהיה קרח לוי עומד במחנה לויה סמוך לאהל משה כי כל זה היה ביום הראשון כאשר אמר אתה והם ואהרן מחר (פסוק טז) והוא הבקר שאמר להם (פסוק ה) בקר ויודע ה' את אשר לו ויתכן שהיו דתן ואבירם נשיאי עדה חשובים מאון בן פלת ואם היו הם מתרצים אליו היה און הולך אחר עצתם על כן לא שלח אליו והנה לא בא ולא היה עמהם ולא עם עדת קרח כי הלך מלפניו כשהלכו להם דתן ואבירם כאשר נתוכח עם קרח ולא הושב שם שכבר חזר בו בעצת אשתו שהצילתו כמאמר רבותינו (סנהדרין קט) כי הנה הכתוב לא הזכירו שנבלע עם דתן ואבירם והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' במקריבי הקטרת כי היו חמשים ומאתים מלבד ארבעה הנזכרים תחלה (הרמב"ן)

 אור החיים  וישלח משה לקרא וגו'. נתחכם בזה לדבר עמם ביחוד שלא בשעת הוועד אולי ירויח דעתם אחד לאחד, גם באמצעות החשיבות אשר הוא מחשיבם לדבר אליהם מכללות הנועדים יתרכך לבם להטות אוזן, ודקדק הכתוב לומר וישלח משה לקרא וגו' שלא היה צריך לזכרון משה ויסמוך על זכרונו בסמוך, אלא להעיר מי הוא השולח משה מלך ישראל ונביא ה' לקרא לב' הדיוטות אולי בזה יתעשתו להטות אזנם אליו:

לא נעלה וגו' המעט וגו'. אומרו לא נעלה, לפי מה שפירשתי שנתחכם משה לעשות להם מעלה לדבר עמהם ביחוד אמרו אין אנו חפצים במעלה זו שאתה מחשיב אותנו לשלוח אחרינו, גם נתכוונו במאמר זה לומר שהגם ששליחות זה יהיה להנאתם לעשות להם איזה כבוד ומעלה אף על פי כן לא נעלה, מואסים הם אותה המעלה אשר תבא להם ממשה, ונתנו טעם לדבריהם ואומרו המעט כי העליתנו וגו' פירוש הקטן דבר זה שעשית לנו שהעליתנו פירוש עשית לנו הדבר בגדר העלאה וכבוד ביציאת מצרים והיה תכלית העליה ירידה מארץ זבת חלב ודבש שהיינו שם להמיתנו במדבר אם כן מעלותיך אינם אלא השפלות וירידות, ואמרו כי תשתרר וגו' פירוש אין טעמך בכל העניינים אלא להשתרר לא להטיב לנו, גם בשליחות זה שאתה שולח אחרינו לא לטובתינו אתה מתכוון אלא להשתרר, והוא אומרו גם השתרר, גם נתכוונו בכפל תשתרר גם השתרר לומר כי שררותו של משה היא כפולה ומכופלת מהשררה שהיתה עליהם קודם צאתם ממצרים, וזה שיעור הדברים כי תשתרר עלינו בריבוי השררות, והוא אומרו גם השתרר, ואולי שרמזו לו גם כן שהוא חפץ להתעכב במדבר להמשיך השררה של עצמו לפי מה שאמרו ז"ל (שמו"ד פ"ה) כי מלכותו של משה לא היתה עומדת אלא במדבר, ולזה אמרו גם השתרר: (אור החיים)

 כלי יקר  ויאמרו לא נעלה. לאיזו הר קרא להם לעלות ומהו שאמרו העיני האנשים ההם תנקר. וביאור הענין שמשה שלח אחריהם לדבר על לבם דברי שלום, והמה חשדו את משה שלכך שלח אחריהם לפי שהם גדולים והעיקר במחלוקת זה ורוצה משה ליתן להם איזו מינוי של שררה דרך שחד כדי שיסתלקו מן המחלוקת ואז ממילא יסתלקו כולם, ע"כ השיבו למשה לא נעלה. לא נקבל ממנו דרך שחד שום מעלה ושררה, וע"ז אמרו העיני האנשים ההם תנקר. כי השוחד יעור. (דברים טז.יט) וכי אתה סובר לעור עינינו בשוחד זה, וכדי לתקן לשון האנשים ההם. נראה שלא על עצמם אמרו כן אלא על כל האנשים אשר אתם כי אף אם אנחנו נשתוק בעבור שתתן לנו איזו שררה או נחלת שדה וכרם. מ"מ האנשים אשר אתנו כ"ש דפקרו טפי, העיני האנשים ההם אשר אתנו תנקר שיהיו כל כך עורים שלא ירגישו בתחבולה זו לפיכך לא נעלה לא נקבל ממך שום שררה ועליה.

ומה שהכניסו תוך סיפור זה המעט כי העליתנו וגו'. חדא ועוד קאמרו מתחילה אמרו שכך דרכך שאתה מבטיח ואינו עושה כי כך הבטחת את בני ישראל להביאם אל ארץ זבת חלב ודבש, והעליתנו ממצרים ארץ טובה וכל זה עשית כי תשתרר עלינו כדי להראות שררתך עלינו ולא אתה בלבד אלא גם השתרר אחרים עלינו כאהרן וזולתו, אף אל ארץ זבת חלב ודבש לא הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם וגו'. אמרו ממ"נ למה זה אתה שולח אחרינו, אם להבטיח לנו איזו נחלת שדה וכרם כשנבא לארץ הרי זה דבר שלא בא לעולם כי עדיין לא הביאתנו שמה ותתן לנו עכשיו נחלת שדה וכרם. ואף את"ל שחברינו לא ירגישו בתחבולה זו כי נתינה זו לעתים רחוקים מ"מ יש כמה דברים בגו הן מצד שהרי לא נעלה לארץ כי כבר נגזרה גזירה שנמות במדבר, ואת"ל שנתינה זו תהיה לזרעינו מ"מ מה כשרון לנו בזה, וגם לזרעינו הדבר בספק כי מדרכך להיות מבטיח ואינו עושה. ועוד שהדבר לא בא לעולם עדיין. ואם תרצה ליתן לנו איזו שררה תיכף ומיד יש חששא אחרת שחברנו ירגישו בתחבולה זו העיניהם תנקר שלא יראו עין בעין תחבולה זו.

וי"א ניקור עינים זה קאי על הצרעה, שהבטיחם שהצרעה ישלח ה' לפניהם. (שם ז.כ) כדי שתנקר עיני הכנענים ואמרו אף אם באמת יהיו סומים מ"מ חזק הוא ממנו ולא נוכל לעלות אל העם זה"ש לא נעלה. (כלי יקר)


{יג}  הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: (ס)

 אונקלוס  הַזְעֵיר אֲרֵי אַסֵקְתָּנָא מֵאַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ לְקַטָלוּתָנָא בְּמַדְבְּרָא אֲרֵי אִתְרַבְרַבְתְּ עֲלָנָא אַף אִתְרַבְרָבָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  הַזְעֵירָא הוּא אֲרוּם אַסֵיקְתָּנָא מִמִצְרַיִם אַרְעָא דְעַבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ לְקַטְלוּתָנָא בְּמַדְבְּרָא אֲרוּם מִתְרַבְרְבַת עֲלָנָא אוּף אִתְרַבְרְבָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  המעט. הדבר קל כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש כי מצרים בנגב ארץ ישראל והבא ממצרים לארץ כנען באמת הוא עולה: כי תשתרר עלינו. העליתנו ממצרים כדי שתשתרר עלינו: גם השתרר. גם שררות רבות אתה ואחיך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם כי תשתרר עלינו גם השתרר. גם שררות רבות או אתה ואהרן אחיך לשון ר"א ולדעתי "גם" במקום הזה כטעם "אפילו" וכן אין גם אחד (תהלים יד ג) גם לרעהו ישנא רש (משלי יד כ) ודומיהן אמרו המעט ממך כי עשית עמנו רעה גדולה להמיתנו במדבר שהיינו ראויים לרגום אותך כי תשתרר עלינו אפילו שררה מועטת לשלוח לנו לעלות לפניך כל שכן שתמלוך ותתנשא עלינו (הרמב"ן)


{יד}   שני  אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה:

 אונקלוס  בְּרַם לָא לְאַרְעָא עָבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ אַעֵלְתָּנָא וִיהַבְתְּ לָנָא אַחֲסָנַת חַקְלִין וְכַרְמִין הַעֵינֵי גֻבְרַיָא הָאִינוּן תְּשַׁלַח לְעַוָרָא לָא נִסָק: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם לָא לְאַרְעָא עַבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ אַעַלְתָּנָא וִיהַבְתְּ לָנָא אַחְסָנַת חַקְלִין וְכַרְמִין הַעֵינֵיהוֹן דְגוּבְרַיָא הָאִינוּן דִבְאַרְעָא הַהִיא תְּסַנְוַור וּתְנַצֵחַ יַתְהוֹן לָא נֵיסוֹק לְתַמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותתן לנו. הדבר מוסב על לא האמור למעלה, כלומר לא הביאותנו ולא נתת לנו נחלת שדה וכרם, אמרת לנו אעלה אתכם מעני מצרים (ד) אל ארץ וגו' (שמות ג, יז), משם הוצאתנו, ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו, אלא גזרת עלינו להמיתנו במדבר, שאמרת לנו במדבר הזה יפלו פגריכם (במדבר יד, כט): העיני האנשים ההם תנקר וגו'. אפילו אתה שולח לנקר את עינינו אם לא נעלה (ה) אליך, לא נעלה: האנשים ההם. כאדם התולה קללתו בחבירו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כלומר ולולא שנדר להם להביאם לא אמרו לו זה כי לא היה מחויב להביאם והפך המקרא להורות שהי' המקרא ראוי להיות המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו להמיתנו כדי שתשתרר שלפי זה לא תצטרך למלת אף ולכן השמיטה אבל לפי סדר הכתוב צריך לומר לא די שעשית לנו הרעה למות במדבר אלא אף הטובה שנדרת לנו לא עשית שאלו עשית לנו הטובה גם הרעה היינו מקבלים. שאם נפרש כן היה קשה מה הוא שהתרעמו על הטובה כיון שימותו מה להם לארץ זבת חלב ודבש לכן מהפך רש"י הכתוב כי לפי פירושו יהיו שני דברים ולא עוד אלא שגזרת עלינו מיתה ודו"ק: (ה) דקשה פשיטא שאם ינקר עיניהם שלא יוכלו לעלות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש. והטעם שהוצאתנו ממקום טוב ואילו הביאותנו למקום טוב כמוהו ונתת לנו שדה וכרם כאשר היה לנו במצרים ותבקש שררה היינו סובלים רק הסירותנו ממקום טוב משדותינו וכרמנו ולא הביאותנו אל מקום כמוהו ולמה תבקש שררה: העיני האנשים ההם. טעמו תרצה לנקר עיני האנשים ההם רמז ליוצאים ממצרים כאילו אמר תרצה לנקר העינים שלא תראינה כי זה שעשית לנו נראה הוא לעינים ודרך משל לומר סגורות הן עיני פלוני על כן לא יראה על כן לא נעלה ויש אומרים התרצה להחשיך העינים שלא תראינה כלומר אחיזת עינים אתה עושה לנו לא נעלה ויש אומרים אילו היית מנקר עינינו לא נעלה ואמר האנשים ההם על דרך בני אדם חסרי דעת שלא ירצו לדבר על נפשם בגנאי והנכון בעיני שמלת האנשים ההם רמז לזקנים שהיו עם משה כי כן כתוב וילכו אחריו זקני ישראל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  העיני. ב' במסורה העיני האנשים ההם ואידך העיני בשר לך מלמר שדתן ואבירם הטיחו דברים כלפי מעלה אלא שכינה הכ' עליהם ולפי הפשט העיני האנשים ההם תנקר שאתה רוצה לעשות אותנו עורים ועינים לנו שכבר אמרת להביא אותנו אל ארץ זבת חלב ודבש ועתה אתה אומר להמיתנו במדבר: (בעל הטורים)

 אור החיים  אף לא אל ארץ וגו'. קשה אחר שאמרו להמיתנו במדבר מה מקום להתרעם על מדרגה קטנה ממנה, ורש"י ז"ל ישב בדוחק, ואולי שנתכוונו לומר ששלילת הליכתם אצלו לא לצד גדר הרעה שקבלו ממנו שהוציאם להמיתם במדבר אלא אפילו לצד העדר הטוב המובטחים ממנו לבד, והוא אומרו אף לא אל וגו' פירוש אף לצד לא אל ארץ וגו' לטעם זה לבד העיני האנשים וגו' ומכל שכן שסבבם הקרבת הנזק:

העיני וגו' לא נעלה. פירוש בוחרים ניקור עיניהם ממעלה אשר יובטחו בה ממנו, בזה גילו עוצם הפלגת השנאה אשר שנואה טובת הצדיק אצלם יותר מניקור עיניהם, לזה חרה אפו של משה מאוד: (אור החיים)

 ספורנו  אף לא אל ארץ. ותתן לנו. לא די שהרעות לנו להוציאנו מארץ זבת חלב ודבש אל המדבר כי גם אתה מצחק בנו שלא הביאותנו אל הארץ שאמרת כלל ודבריך הם כאלו נתת לנו בה נחלת שדה וכרם בצוותך מצות התלויות בארץ ואמרת לא תכלה פאת שדך ופרט כרמך כאלו כבר היתה שלנו והיו לנו בה שדה וכרם: העיני האנשים ההם תנקר. התחשוב לנקר עינינו באופן שלא נכיר תחבולותיך: (ספורנו)


{טו}  וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל יְהֹוָה אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם:

 אונקלוס  וּתְקֵף לְמשֶׁה לַחֲדָא וַאֲמַר קֳדָם יְיָ לָא תְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קוּרְבַּנְהוֹן לָא חֲמָרָא דְחַד מִנְהוֹן שְׁחָרִית וְלָא אַבְאֵישִׁית יַת חָד מִנְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקֵיף לְמשֶׁה לַחֲדָא וַאֲמַר קֳדָם יְיָ בְּבָעוּ מִינָךְ לָא תִסְתַּכֵּל לְדוֹרוֹן דִידְהוֹן דְלָא חַמְרָא דְחַד מִנְהוֹן שְׁחָרִית וְלָא אַבְאָשִׁית לְחַד מִנְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויחר למשה מאד. נצטער עד למאד: אל תפן אל מנחתם. לפי פשוטו, הקטורת (ו) שהם מקריבין לפניך מחר אל תפן אליהם, והמדרש אומר, יודע אני שיש להם חלק בתמידי (ז) צבור, אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו: לא חמור אחד מהם נשאתי. לא חמורו של אחד מהם נטלתי, (ח) אפילו כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור והיה לי ליטול אותו החמור (ט) משלהם, לא נטלתי אלא משלי (תנחומא ז). ותרגום אונקלוס שחרית, לשון ארמי כך נקראת אנגריא של מלך, שחוור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) הכי פירושו אפילו העשן אל תעלה לפניך: (ז) דקשה לו דבקרא כתיב מנחה וקטרת אינה נקראת מנחה ופירוש על התמידים שמקריב גם כן מנחה עם התמיד: (ח) פירוש לא שיהיה מלת אחד תואר לחמור ויהיה פירושו חמור אחד מהם שהם ישראל שעבדתי לי וקורא לישראל חמורים חלילה שיאמר כאלה רק חמור סמוך לאחד פירוש חמור של אחד מהם ואמר נטלתי במקום נשאתי שלא תחשוב שנשאתי הוא לשון הרימותי: (ט) שהוצרכתי לחמור מכל מקום לא לקחתי דאם לא כן במאי משתבח דילמא משום שלא היה צריך משום הכי לא לקח ואילו היה צריך היה לוקח: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויחר. זה הדבור כבר פירשתיו כי העולה והמנחה מארכת האף על הרשעים ודתן ואבירם היו אנשים גדולים והקריבו מנחה קודם זה המעשה וזה טעם אל תפן אל מנחתם ופנה אלי כי לא נשאתי חמור אחד מהם ופירוש נשאתי ששמתי משא עליו: ולא הרעתי. בשום דבר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אל תפן אל מנחתם. לפי פשוטו הקטרת שהם מקריבים לפניך למחר אל תפן אליה ומדרשו אמר יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור חלקם לא יקרב לפניך לרצון לשון רש"י ואינו נכון בעיני שיהיה על הקטרת לפי שעל דתן ואבירם הוא אומר כן שחרה לו על דבריהם והם לא היו בתוך העדה הנועדים להקטיר קטרת אבל פשוטו כי בעבור שהיו אלה רוצים בכהונה להקריב קרבן אמר משה " אל תפן אל מנחתם " אל תפן אל קרבן שיקריבו לפניך ואל תפלה שיתפללו לך כי כל הקרבנות גם התפלה יקראו מנחה בכתוב וגם אמר אונקלוס קרבנהון איזה דבר שיקריבו לפניך וטעם לא חמור אחד מהם נשאתי אמר מה שררה אני משתרר עליהם כי מעולם לא לקחתי מהם אפילו חמור אחד לעשות צרכי כדרך המלכים או השרים כי זה משפט המלוכה דכתיב (שמואל א ח טז) ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו וזה טעם של אונקלוס "שחרית" שכך נקרא אנגריא של מלך שחוור (ב"ב מז) הזכיר הדבר הקטן שבדיני מלכות וחזר ואמר ולא הרעתי את אחד מהם לשומו במרכבתי ובמלאכתי כאשר יאות למלך או להטות דינו ולבזות על כבודו כי כלל על הרעות כולן (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אל תפן. ג' במס' אל תפן אל מנחתם אל תפן אל קשי העם הזה אל תפן אל און פי' הם קשי עם ודבריהם דברי און לפיכך אל תפן אל מנחתם: אחד מהם. ד' במסרה ולא הרעותי את אחד מהם ואידך כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם. יהי נא דברך כדבר אחד מהם ודברת טוב אם לא כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם באליהו פי' שמשה פייסו לקרח שידבר טובה ויחזור בו וכיון שלא רצה רמז לו שימות כעת מחר: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויאמר אל ה' אל תפן וגו'. הכוונה לצד שראה הפלאת שנאת הרשעים עמו מזה הכיר היותם בחינת הרע גמור אשר טבעו לשנא בחינת הטוב שנאת מות בלא סיבה, ולזה אמר אל ה' אל תפן אל מנחתם, והכוונה בזה לצד שאין לך אדם שאין בידו מצות ומעשים טובים, וכבר קדם לנו שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ובריה ואפילו של רשעים דכתיב (דברים לב) אל אמונה ואין עול, וצא ולמד משכר פסיעותיו של אותו רשע (סנהדרין צו.) אשר על כן חש משה שתעמוד להם איזה מצוה שבידם שהזכות תולה, לזה בקש מה' ואמר אל תפן אל מנחתם פירוש אפילו זכות שכבר הגיעה מנחה לה' לא יפן לה ולא יביט אליה:

ואם תאמר איך יבטל מדתו ית' לאנשים ההם לעוות משפטם:

דע כי הצדיקים יש כח בהם להפקיע זכות הנמצאת לרשעים כשיראו שהם מוחלטים ברע, והוא סוד (ש"ב כג) צדיק מושל יראת אלהים פירוש מושל ביראת ה' שיעשה האדם אם יראה בעיניהם להפקיע זכותו ממנו יש כח בידם מה שאין הקדוש ברוך הוא כביכול עושה, ותמצא בדין שלמטה כיוצא בדבר שיכולין בית דין להפקיר נכסי אדם רשע כאומרם (גיטין לו:) הפקר בית דין הפקר, ואם תאמר למה לך משה להפליא עונשם של אלו, ואם לצד שנאתם אותו לא מפני זה יתחייבו כל כך עונש, גם יש לבעל הדין לחוש כאן ולומר אין אדם נחשד על דבר אלא אם כן יש בו (מוע"ק יח:), ואם אין בו כולו יש בו מקצתו, לזה אמר לפני ה' טעם המספיק לחייבם, והתחיל להסיר מיחוש החשד ואמר לא חמור וגו' פירוש אין להם מקום לחושדני ממנו בשררה, שהרי דרך המלכים לקחת צורכיהם מהעם ובפרט בעניינים שהם לצורך העם, והוא אפילו חמור אחד שהיה צריך לו לבוא עליו ולגואלם לא נשא, ואם כן מנין להם מקום לחושדו בשררה:

והוסיף לומר ולא הרעותי וגו' פירוש תאמר שיש להם שנאה עמי לאיזו סיבה שגרמתי להם בדבר הרגיל בעולם שיארעו דבדים בין בני אדם שמהם יומשכו איבות, לא הרעותי וגו' פירוש מימי לא עשיתי להם רעה שתמשך להם שנאה עמי מסיבתה, ודקדק לומר את אחד מהם פירוש אפילו בהמשכת הרע מאחד מהם לחברו לא סיבבתי, כמו שתאמר לא באו לפני לדין וחייבתי את הזכאי או זכיתי את החייב שהרע הוא את אחד מהם פירוש שכשמחייב ממון לאחד לתת לחברו הרעה נמשכת לו מחברו שנוטל ממנו מה שאינו חייב לו, ואפילו זה לא עשה עליו השלום לצד שהיה דן בנבואה דין אמת לאמיתו, וכמו שאמרו ז"ל (זוח"ב עח.) בפסוק כי יהיה להם דבר בא אלי, מעתה אין סיבה לשנאתם וחשדם בשום אופן ואין זה אלא לצד היותם חלק רע גמור וטבע הרע לשנוא הטוב שנאה עזה טבעית בלא סיבה, מעתה כל כיוצא בזה מצוה לעקרו ולהפקיע זכותו לבל יפן ה' למנחתם כי באבוד רשעים רנה, וסובר אני כי האנשים הרשעים האלה אינם בכלל עדת קרח שנאמר עליהם (סנהדרין קח.) מוריד שאול ויעל שאלו אבדה תקותם שכולן ענף הקליפה כן יאבדו כל אויבי ה': (אור החיים)

 ספורנו  אל תפן אל מנחתם. אל תפן אל שום מין קרבן שיקריבו לכפר עליהם על הפך ירח מנחה וזה כי איני מוחל על עלבוני ואין למחול להם בלעדי זה כאמרם (יומא פרק י''ה) עונות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו. וכן ירמיהו (יח, כ - כג) אמר אל תכפר על עונם וחטאתם מלפניך אל תמחי. כי כרו שיחה ללכדני זכור עמדי לפניך לדבר עליהם טובה: לא חמור אחד מהם נשאתי. אפילו במה שיהנה הדיוט מחבירו לא נהניתי מהם שלא קבלתי מהם אפילו חמור בהשאלה ואם כן היתה שררתי עליהם כולה לתועלתם ולתקן עניניהם לא לתועלתי והנאתי כלל כמנהג כל משתרר ואינם מתרעמים על שררתי אלא מצד מה שהם כפויי טובה: ולא הרעותי את אחד מהם. אפילו איבת היוצא מבית דין חייב אין להם עלי שלא קרה להם שיבואו לפני לדין באופן שאחייבם: (ספורנו)


{טז}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי יְהֹוָה אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר:

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה לְקֹרַח אַתְּ וְכָל כְּנִשְׁתָּךְ הֱווֹ זְמִינִין לָקֳדָם יְיָ אַתְּ וְאִינוּן וְאַהֲרֹן מְחָר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה לְקרַח אַנְתְּ וְכָל כְּנִישַׁת סַעֲדָךְ הֲווֹ זְמִינִין לְבֵי דִינָא קֳדָם יְיָ אַנְתְּ וְהִינוּן וְאַהֲרן מְחָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  והם. (י) עדתך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ואם תאמר והלא כתיב באותו פסוק אתה וכל עדתך. ויש לומר לפי שקרח היה סבור שמשה ילך עמהם ואמר קרח אליו לא תלך עמנו כי אין בלבנו עליך אלא על אהרן אחיך ואז השיב משה ואמר לו אתה ואהרן והם מחר כו' מצאתי. והרא"ם פירוש שלא נחשוב שמלת הם מורה על אנשים אחרים חוץ מהנזכרים לעיל דהם ר"ן איש דומיא דאהרן שהוא חוץ מהנזכרים שהרי כתיב אחריו חמשים ומאתים מחתות ואתה וגו' שהם הנזכרים לעיל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויאמר משה אל קרח. וכבר אמר כן רק הטעם כאשר אמר משה לקרח היו לפני ה' לקחו איש מחתתו: מחר. והוא היום שקרא משה לדתן ואבירם ויתכן שקראם קודם והוא הנכון בעבור מלת בקר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה'. כתב רבי אברהם כבר נאמר כן (לעיל פסוקים ה-ז) אבל הטעם כאשר אמר משה לקרח היו לפני ה' לקחו איש מחתתו והנכון בעיני כי מתחלה אמר להם זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו וגו' והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש ולא אמר שיהיה אהרן עמהם והם שתקו ואולי לא נתרצו ולא הודו בכך כי חשבו אם יהיה אהרן עמנו תרד האש לכולנו או לא תרד כלל ונהיה כלנו שוים ואם לא יהיה אהרן עמנו ולא תרד האש יאמרו כי לא בחר בנו ויחשבו כי בו כבר בחר שירדה האש בקרבנותיו ביום השמיני ואותו היום יש לנו טענה עליו שלא היה לבחור באהרן שיהיה הוא לבדו הכהן רק בזכות ישראל שעשו המשכן ולכל שליח צבור היה יורד ועדיין לא הוחלפו הבכורים בעת ההיא על כן לא היה קרח חפץ לנסות דבר בלא אהרן והיו שם דתן ואבירם כאשר דבר להם משה כן והיו הם בכלל מה שאמר (פסוק ו) קרח וכל עדתו וכאשר שלח להם ויאמרו "לא נעלה" ויחר למשה מאד ורצה לגזור עליהם שלא ימותו כמות כל האדם אז חזר משה אל קרח ואמר קחו איש מחתתו חמשים ומאתים מחתות ואתה ואהרן איש מחתתו והנה הוציא מכללם דתן ואבירם וזה טעם "חמשים ומאתים מחתות" כי מה צורך להזכיר המנין במקום הזה והכניס אהרן שיהיה עמהם אז שמע קרח אליו כי חשב שישתוה המעשה בהם ובאהרן (הרמב"ן)

 אור החיים  אתה וכל עדתך היו וגו'. קשה היה לו לומר אתה וכל עדתך ואהרן וגו' ובזה לא היה צריך לחזור ולומר אתה והם, אולי שנתכוון להזמין הנועדים לבא מחר לברר הדבר, ונתכוון בזה לבל יהיו נשמטים מיום אל יום ויתרבו עליהם מאוהבי המחלוקת, לזה רצה להכריחם לבא מחר לפני ה', אשר על כן לא הזמין אלא הבאים במחלוקת, קרח ועדתו, מה שאין כן אהרן, אלא שהזכירו שיקח מחתתו עמהם:

עוד ירצה לומר שיכינו עצמן בקדושה ובטהרה כדי שיהיו ראויים להיות לפני ה', והוא מאמר היו לפני ה', ואולי כי לזה נתן להם זמן ואמר מחר, ובפרט זה לא שתף עמהם אהרן כי מוכן ועומד הוא, אלא שהזכירו אחר כך ואמר אתה והם ואהרן שגם הוא יהיה עמהם, והגם שכבר אמר להם הדברים עצמן למעלה דכתיב קחו לכם מחתות וגו' לפני ה' מחר, לפי שהוכיחם בדברים אחרי כן ואמר להם המעט מכם וגו' רב לכם בני לוי וגו' תוכן הדברים יגיד הפכיות מה שאמר מקודם, לזה כשלא קבלו התוכחה חזר לומר דברים הראשונים לעשות מבחן הקטרת: (אור החיים)

 ספורנו  אתה וכל עדתך היו לפני ה'. היו מוזמנים לדין לפניו: (ספורנו)


{יז}  וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ:

 אונקלוס  וּסְבוּ גְבַר מַחְתִּיתֵיהּ וּתְשַׁווּן עֲלֵיהוֹן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין וְתִקָרְבוּן קֳדָם יְיָ גְבַר מַחְתִּיתֵיהּ מָאתָן וְחַמְשִׁין מַחְתְּיָן וְאַתְּ וְאַהֲרֹן גְבַר מַחְתִּיתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְסָבוּ גְבַר מַחְתְּיָתֵיהּ וְתִתְּנוּן עֲלֵיהוֹן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין וְתִקְרְבוּן קֳדָם יְיָ גְבַר מַחְתְּיָתֵיהּ מָאתָן וְחַמְשִׁין מַחְתְּיַן וְאַנְתְּ וְאַהֲרן גְבַר מַחְתְּיָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והקרבתם וגו' איש מחתתו. החמשים ומאתים איש שבכם: (רש"י)

 אור החיים  חמשים ומאתים וגו' ואתה ואהרן וגו'. כל זה מיותר שכבר אמר אתה וכל עדתך וגו' ואהרן, ואם רצה לומר חשבון כולם, למעלה כשאמר עדתך שם היה לו לומר מאתים וחמשים ולא היה צריך לחזור ולהזכיר אתה ואהרן, ואולי שנתחכם לומר שלא יתערב קרח עם הר"ן אלא ביחוד עם אהרן, ועשה כן כדי שלא יהיה מקום לטועים אחר קרח לומר כי דבקתו הרעה לצד היותו עם ריבוי מקטירי הקטרת אבל אם היה בפני עצמו היה כאהרן, לזה אמר לו ואתה ואהרן בפני עצמיכם איש מחתתו, והגם שכולן הקריבו יחד, עם כל זה נעשו ב' כתות כת אחת קרח ואהרן וכת ב' ר"ן איש: (אור החיים)


{יח}  וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:

 אונקלוס  וּנְסִיבוּ גְבַר מַחְתִּיתֵהּ וִיהָבוּ עֲלֵיהוֹן אֵשָׁתָא וְשַׁוִיאוּ עֲלֵיהוֹן קְטֹרֶת בּוּסְמִין וְקָמוּ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסִיבוּ גְבַר מַחְתְּיָתֵיהּ וִיהָבוּ בְהוֹן אֵישָׁתָא וְשַׁוִיאוּ עֲלֵיהוֹן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין וְקָמוּ בִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא מִצִיטְרָא חָד וּמשֶׁה וְאַהֲרן מִצִיטְרָא חָד: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ומשה ואהרן. עמם: (אבן עזרא)


{יט}  וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד יְהֹוָה אֶל כָּל הָעֵדָה:

 אונקלוס  וְאַכְנֵשׁ עֲלֵיהוֹן קֹרַח יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְאִתְגְלֵי יְקָרָא דַיְיָ לְכָל כְּנִשְׁתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְנַשׁ עֲלֵיהוֹן קרַח יַת כָּל כְּנִישְׁתָּא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְאִתְנַטַל בְּעוּתְרֵיהּ דְאַשְׁכַּח תְּרֵין אוֹצְרִין מִן אוֹצְרוֹי דְיוֹסֵף מַלְיָין כְּסַף וּדְהַב וּבְעָא לְמִטְרַד בְּהַהוּא עוּתְרָא יַת משֶׁה וְיַת אַהֲרן מִן עַלְמָא אִילוּלֵי דְאִתְגְלֵי אִיקָרָא דַיְיָ לְכָל כְּנִישְׁתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקהל עליהם קרח. בדברי ליצנות, כל הלילה ההוא (כ) הלך אצל השבטים ופתה אותם, כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד, איני מקפיד אלא בשביל כלכם, אלו באין ונוטלין כל הגדולות, לו המלכות ולאחיו הכהונה, עד שנתפתו כלם (תנחומא שם): וירא כבוד ה'. בא בעמוד (ל) ענן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דאם לא כן איך הקהיל עליהם כל ישראל אל פתח אהל מועד והלא לא היו במחלוקת רק קרח ודתן ואבירם ור"ן איש דאילו היו מתחלה במחלוקת היו נקהלים גם הם על משה ועל אהרן אלא על כרחך בדברי ליצנות פתה אותם בלילה ההוא לבד: (ל) דק"ל הלא כבוד ה' תמיד שוכן במשכן. והרא"ם פירש לא שהשרה עליהם שכינה שהרי אמר הבדלו מתוך העדה וגו': (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם ויקהל עליהם קרח את כל העדה. את גדולי העם הנועדים תמיד אל פתח אהל מועד או בכורי כל ישראל הראויים לעבודה ולא הזכיר "העם" כמו בעגל ובמרגלים כי אילו היו כל ישראל היה אומר "ואכלה אותם כרגע ואעשה אותך לגוי גדול" וכל זה שהזכרתי על הבכורים (לעיל פסוקים א ה) הוא על דרך רבותינו (זבחים קיב) שאומרים כי העבודה היתה לבכורות אבל על דרך הפשט היו כל ישראל תחלה ראויים לעבודת הקרבנות כי כן הוא הדין לעולם בבמות יחיד ונבחר אהרן לעבודת המשכן והמקדש והיה קרח טוען על הבחירה הזאת ורוצה להחזיר העבודות לכל ישראל כי כל העדה כולם קדושים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויקהל עליהם קרח. כמו שנעשה לאהרן כשנמשח ואת כל העדה הקהל: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויקהל עליהם וגו'. פירוש שלא נקהלו לרצונם אלא קרח הקהילם, וכפי זה יגיד הכתוב שבח העדה. או ירצה לתת טעם למאמר ה' שבא אחר כך הבדלו מתוך העדה וגו' ואכלה אותם, ויאמר האומר אם קרח ועדתו חטאו אלה הצאן למה יכלו, לזה הקדים ואמר כי נקהלו לרצון קרח ולחיבתו ולזה נראים כחפצים במעשיו ולזה אמר ה' הבדלו וגו' ואכלה אותם:

וירא כבוד ה' וגו'. נתגלית שכינתו יתברך לכל העדה כדי שיכירו כי הוא העושה משפט כתוב והוא הבורר הראוי לשרת לפניו: (אור החיים)


{כ}   שלישי  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרן לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{כא}  הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע:

 אונקלוס  אִתְפְּרָשׁוּ מִגוֹ כְּנִשְׁתָּא הָדָא וֶאֱשֵׁיצֵי יַתְהוֹן כְּשָׁעָה: (אונקלוס)

 יונתן  אִתְפְּרָשׁוּ מִגוֹ כְּנִישְׁתָּא הֲדָא וְאֵישֵׁיצֵי יַתְהוֹן כְּשָׁעָה זְעֵירָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  הבדלו. כי היו עמם פתח אהל מועד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  הבדלו מתוך העדה הזאת. יש לשאול אם ישראל לא חטאו ולא מרדו ברבם למה היה הקצף עליהם לאמר ואכלה אותם כרגע ואם גם הם מרדו כקרח וכעדתו איך יאמרו משה ואהרן האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף וכתב רבינו חננאל הבדלו מתוך העדה הזאת עדת קרח ולא עדת בני ישראל ויאמרו אלהי הרוחות לכל בשר וגו' מיד הודיע הקב"ה למשה כי לא כל עדת בני ישראל בקש לכלות אבל עדת קרח בלבד לפיכך פירש לו זה שאמרתי "הבדלו" העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם הוא שאמרתי לך הזכיר להם "העלו מסביב" אולי כשיראו קרח ועדתו ישובו אלו דבריו ואינם נכונים כי לא היה ראוי לומר על קרח דתן ואבירם שלשה אנשים " הבדלו מתוך העדה " כי אינם עדה ואין ישראל בתוכם ואהרן עם עדת מקריבי הקטורת היה בתוכם בבואם ועוד כי " הבדלו " רמז למשה ואהרן בלבד כמו הרומו (להלן יז י) וכן ואכלה אותם כרגע רמז למגפה שתכלה עם רב ועצום כרגע וחלילה שלא יבין משה נבואתו ויטעה בה אבל הטעם כי מתחלה היה לב העם אחרי משה ואהרן וכאשר לקחו קרח ועדתו איש מחתתו וישימו עליהם קטרת ועמדו פתח אהל מועד עם משה ואהרן אז קרא קרח לכל העדה ואמר להם כי בכבוד כולם הוא מקנא וייטב הדבר בעיניהם ונקהלו כלם לראות אולי יישר בעיני האלהים ותשוב העבודה לבכוריהם וזה טעם ויקהל עליהם קרח את כל העדה (פסוק יט) והנה נתחייבו כליה שהיו מהרהרים אחרי רבם והם כמהרהרים אחרי השכינה ומוותרים על נבואת נביא בלבם וחייבין מיתה בידי שמים ומשה ואהרן למדו עליהם זכות שלא חטא במעשה אלא קרח והוא הגורם והוא המפתה אותם וראוי הוא שימות לבדו לפרסם ולהודיע ענשו לרבים וזו דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם ונותנין אותו על היחיד הגורם מפני שהוא חייב על כל פנים וכן אמר דוד ( כד יז) הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי והיה העונש ההוא על העם גם בחטאם שהיה להם לתת השקלים מעצמם אם העונש ההוא על זה כדברי רבותינו (ברכות סב) כי לא צוה אותם המלך שלא יתנו השקלים כי הוא לדעת המנין בלבד היה חפץ וענשם וענשו בזה שוה הוא ועוד כי מלבד המנין היה עונש על העם מתחלת דבר כדכתיב ( כד א) ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם וכתב שם רש"י לא ידעתי על מה ואני אומר בדרך סברא שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו כענין שנאמר (דברים יב ה) לשכנו תדרשו ובאת שמה עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך שנאמר (ש"ב ז א ב) ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר (דברי הימים א כב ח) כי דמים רבים שפכת ארצה לפני ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול או גם בימי דוד כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים אבל כאשר העם לא השגיחו ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל ועל כן היה הקצף עליהם ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם והכתוב ירמוז כל זה שנאמר (ש"ב ז ו ז) כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך וגו' בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי את ישראל לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים הרי יאשים הכתוב כי השכינה מתהלכת בכל ישראל מאהל אל אהל וממשכן אל משכן ולא היה אחד בכל שופטי ישראל הרועים אותם מתעורר בדבר ואמר הכתוב עוד כי גם השם רחק מהם ולא דבר לאחד מכולם לבנות הבית רק עתה שנתעוררת הטיבות כי היה עם לבבך ואצוה עתה לבנותו על יד שלמה בנך שיהיה איש שלום (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כרגע. ב' במסרה בהאי פרשה ואידך איך היו לשמה כרגע רמז למ''ד עדת קרח אין להם חלק לעוה''ב והיינו דכתיב היו לשמה כרגע ספו תמו ספו בעוה''ז תמו בעוה''ב: (בעל הטורים)

 אור החיים  הבדלו מתוך וגו'. לא על משה ואהרן הוא אומר כי לאלה לא תפגע מדת הדין הגם שיהיו בתוך העדה הכלה ח"ו, וזה לך האות אהרן שהיה בתוך עדת קדח ונבקעה האדמה תחתיהם ולא נפגע, אלא כוונת מאמר ה' הוא על הצדיקים שהיו בתוך העדה כיהושע וכלב ושאר הצדיקים ובני בתיהם של משה ואהרן ושל שאר הצדיקים, ולזה אמר קודם למאמר הבדלו וידבר ה' אל משה וגו' לאמר, ואם על משה ואהרן הוא אומר לא היה צריך לומר תיבת לאמר, אלא לאמר לעדת הצדיקים הבחונים אצלם ולבניהם ובני ביתם שהיו בתוך העדה:

ואכלה אותם כרגע. צריך לדעת למה אמר כרגע ואם להודיע כי הוא שגיא כח להרוג ששים ריבוא כרגע כבר הודיע זה מקודם דכתיב (שמות לג) רגע א' אעלה בקרבך וכליתך. ונראה לפי דברי המדרש (רבה) שהביא רש"י בפסוק ויפול על פניו זה בידם סרחון רביעי, בעגל במתאוננים במרגלים וכו' עד כאן. אם כן עון המרגלים קדם למחלוקת קרח, ושם פירשתי כי גזירת כליה שגזר ה' על הדור ההוא נתקיימה אלא שהועילה תפלת משה שלא ימות העם כאיש אחד אלא בהמשך זמן ארוך, אם כן העדה כבר היא מחוייבת כליה, לזה בא מאמר ה' כאן בחידוש הגזירה שיהיה כרגע פירוש שלא יאריך להם הזמן כמו שנתרצה מקודם, ולדרך זה מצאנו נחת רוח לקושיא שבענין למה יגזור ה' מיתה על עדת ישראל שלא היתה ידם במעל וכמו שנתגלה ממאמר משה בסמוך, ולדברינו לצד שכבר היו ישראל מחוייבי מיתה מעוון המרגלים אלא שה' האריך להם זמן ואמרו ז"ל (שבת לב.) שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, וציוו למי שיש בידו שיחה בין ישתבח ליוצר לחזור מעורכי המלחמה (ירושלמי) הגם שאין בחטא כדי להמית, וכמו כן במה שלפנינו כיון שהיו מחוייבי מיתה אין נמלטים בצאת המשחית ויכלו באפס תקוה:

שוב הצצתי וראיתי כי דברי ה' כאן הם רפואה ותעלה לעדת ישראל, כי אם לא היה ה' אומר הבדלו מתוך העדה והיה יוצא המשחית היו נמלטים הצדיקים שלא היו בכלל גזירת המרגלים וכל שהיו בכלל גזירת המרגלים היה המשחית מכלה אותם, ולומר ה' לישראל שיהיו נבדלים מהם לבל יקר להם מקרה רע, לא היה להם זכות לזה שהרי סוף סוף היה בידם שמץ מהחטא שלא מיחו בקרח ואדרבא באו לרצונו, לזה נתחכם ה' וצוה למשה ואהרן להבדיל הצדיקים והעירו לבקש רחמים עליהם ובאמצעות זכותו של משה אמר ה' אליו דבר אל העדה וגו' העלו מסביב וגו', ולדרך זה נוכל לפרש כי מאמר ה' שאמר למשה ואהרן הבדלו לא בא הדיבור אלא להעירם להתפלל לא שהיה צריך משה להבדיל לבל יספו בחטאת קרח, ואולי כי הוא זה מה שרמז במאמר לאמר פירוש שתכלית המאמר האמור בענין הוא לאמר מאמר הבא אחריו שהוא ענין הבדלת ישראל מעדת קרח כי לענין משה ואהרן אין צריכין להבדל, וכפי זה אין אנו צריכין למה שפירשנו שבא הדיבור על בני בתיהם ועל הצדיקים שכיוצא בהם: (אור החיים)

 ספורנו  הבדלו. שלא תגין זכותכם עליהם, כענין ימלט אי נקי: (ספורנו)

 כלי יקר  הבדלו מתוך העדה הזאת וגו', קרוב לשמוע שגם מתחילה לא עלתה על דעתו ית' להעניש הבלתי חוטאים אלא שעל עדת קרח אמר כן, ומשה הבין שעל כל עדת ישראל אמר כן. לפי שכבר נאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה. והיה סבור משה שכל ישראל הסכימו עמו וע"כ אמר על כל העדה ואכלה אותם כרגע ולא חשש פן יאמרו מבלי יכולת ה' וגו'. כי בלאו הכי הם מטולטלים מ' שנה במדבר ואף אם יכלה כולם, מ"מ תוך מ' שנה יכול לעשות את משה ואהרן לגוי גדול כמו שנעשו מתי מספר במצרים פתאום לגוי גדול ועצום. לכך אמר משה בתפלתו אל אלהי הרוחות לכל בשר. לפי שמשה לא ראה בישראל שום ריעותא כי אע"פ שנאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה. מ"מ אין ראיה מכאן שבאמת נקהלו ישראל על משה, אלא קרח עשה את שלו והקהילם עליהם כדרך כל מסית ומדיח ומאן יימר שישראל נתפתו לדבריו, אך מאחר שהבין שרוצה הקב"ה לכלות כל ישראל כרגע זהו לפי שהוא אלהי הרוחות ויודע מה שברוחו של כל אחד ואחד וידע שבלבם מסכימים עם קרח. ומ"מ אמר משה האיש אחד יחטא. על קרח המדיח אמר כן כי הוא עיקר החוטא בהסתה זו ומן הראוי שלא יקצוף על כל העדה, כי מצינו שנאמר (במדבר יב.א) ותדבר מרים ואהרן במשה. ולא נענש אהרן לפי שמרים היתה ההתחלה לדבור ואהרן טפל לה כך כל העדה יש ללמד עליהם קצת זכות כי לא באו מעצמם לידי חטא זה כ"א מחמת המציק המסית ומדיח בחלקת לשונו, ואם עכ"פ ראויין לעונש מה מ"מ אין הדין נותן שיהיו שוים בעונש אל המסית לכלות כולם כרגע במיתה אחת שהרי גם לנחש המסית הוסיף בקללה מלאדם וחוה כי הכל מתרפאין חוץ מן הנחש שאין לו רפואה (בר"ר כ.ה).

וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח. מעולם לא עלה על לבי להעניש כל העדה כי אדרבה יודע אני שלא נתפתו לקרח ומה שאמרתי הבדלו מתוך העדה על כל ישראל אמרתי כן שיבדלו מתוך עדת קרח. וראיה לזה, ממה שנאמר מתחלה וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. מהו לאמור למי יאמרו כן אלא שרצה ה' שיאמרו לכל ישראל הבדלו, ומשה לא הבין דברי השי"ת כי מלת לאמר הוא מאמר התורה על שם סופו, אבל למטה נאמר הרומו מתוך העדה וגו'. כי שם נאמר ויהי בהקהל העדה על משה וגו'. כי שם נקהלו באמת עליהם ע"כ אמר למשה ואהרן הרומו לשון רוממות השייך למשה ואהרן כפי מדריגתם, וכאן אמר הבדלו כי לכל ישראל אמר כן כי אין לשון רוממות שייך בכל העדה כאמור, ומשה לא הבין זה מחילוק הלשון כי לא שמע עדיין מאמר הרומו, וראיה לדברינו שהרומו אינו לשון הבדלה שהרי נאמר אח"כ והולך מהרה אל העדה ש"מ שלא היו ביניהם ומהו שאמר הרומו אלא שהוא לשון רוממות כי כולם ירדו שאולה ולכם תשאר הגדולה והרוממות כי תהיו לעם עצום כדי לקיים השבועה. וקרוב לפירוש זה כתב הרמב"ן בשם ר"ח ומשם תראה מה שהוספתי משלי על דבריו כי בהם יתורצו הרבה ספיקות. (כלי יקר)


{כב}  וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף: (ס)

 אונקלוס  וּנְפָלוּ עַל אַפֵּיהוֹן וַאֲמָרוּ אֵל אֱלָהָא רוּחַיָא לְכָל בִּשְׂרָא גַבְרָא חָד יֵיחוֹב וְעַל כָּל כְּנִשְׁתָּא יְהֵי רוּגְזָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְרְכִינוּ בִּצְלוֹ עַל אַפֵּיהוֹן וַאֲמָרוּ אֵל אֱלָהָא דְשַׁוֵי רוּחַ נִשְׁמָתָא בְּגוּפֵי בְּנֵי נְשָׁא וּמִנֵיהּ מִתְיַהֲבָא רוּחָא לְכָל בִּישְרָא הַאִין גַבְרָא חַד יֵיחוֹב וְעַל כָּל כְּנִישְׁתָּא יְהֵי רוּגְזָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל אלהי הרוחות. יודע מחשבות, (מ) אין מדתך כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה, אינו יודע מי החוטא, לפיכך כשהוא כועס נפרע מכולם, אבל אתה, לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא: האיש אחד. הוא החוטא, (נ) ואתה על כל העדה תקצוף. אמר הקב"ה יפה אמרת, אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) לא אלהי הנשמות כמובן מהרוחות שמה ענין זה לכאן ומה טעם להאיש אחד יחטא הבא אחריו אבל פירושו אתה היודע מחשבות ותוכל לדעת מי החוטא וכו': (נ) מפני שאין כוונתו על מי שיחטא להבא רק על זה המחלוקת שכבר היה קרח חוטא. אבל מלת תקצוף הוא כמשמעו שהרי עדיין לא קצף רק רצה לקצוף: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויפלו על פניהם. להתפלל: וטעם אל. מורה שיש לו כח לכלותם כרגע והוא אלהי הרוחות והטעם פי' אל כי יוכל לכלותם כי הרוחות בידו הם: האיש אחד יחטא. הוא קרח שהקהיל על משה ועל אהרן כל העדה וי''א כי טעם אלהי הרוחות כי בידו כח לחפש הרוחות כי הוא אלהיהם והוא ידע כי האחד שהוא קרח חטא לבדו וגם אם החטיא אחרים. והנכון בעיני כי טעם הבדלו מתוך העדה הזאת הם קרח וכל עדתו ואש יצאה ואכלתם וכלתם כרגע: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויאמרו אל אלהי הרוחות וגו'. אמר שם אל, לצד שראה התעוררות תגבורת הדינים הזכיר חסד אל למתק הדינים ואומרו אלהי הרוחות לכל בשר טען טענה הנשמעת לפני הבורא כי ה' חפץ שכל הרוחות יקבלו אלהותו עליהם בעודם בבשר בעולם הזה והוא אומרו אלהי הרוחות פירוש הרוחות הוא לשון מחשבה ורצון על דרך אומרו (יחזקאל כ) העולה על רוחכם, ואם כן הגם שהמשפט אשר יעשה לכלותם כרגע הוא משפט אמת וכמו שכתבתי הטעם למעלה, עם כל זה לפי הנראה במעשה הוא שאיש א' יחטא ועל כל העדה תקצוף שאין כל העדה בחטא זה ואתה ממית כולן ומעתה ח"ו הרוח תמאן באלהות כזה:

עוד נתכוון לדבר לפניו דברי ריצוי המתקבל לפניו, על פי מה שקדם לו בידיעת הדרגת החפץ שיש לבורא, האחד הוא שבח והלל אשר יתגו לו צבא מעלה, למעלה ממנו שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים מב' אוצרות החיים, אוצר א' של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה שעליהם אמרו ז"ל (יבמות סב.) עד שיכלו נשמות שבגוף, ואוצר ב' של נשמות שכבר באו לעולם הזה וחזרו ונתנו באוצר החיים, וכולם נותנים שיר ושבח והודאה לבורא יתעלה שמו בסוד (משלי טז) כל פעל ה' למענהו. למעלה מהם השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה אשר הם תוך הבשר והוא מונעם מהכיר ה' והם מתעצמים לאהוב ה' ולשבחו ולהודות למאמרו זה עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מהכל, וכמו שמבוארים הדברים בהרחבה בספר הזוהר גם בדבריהם ז"ל:

ולזה נתחכם משה וריצה ה' בדבר שהוא חפץ בו ואמר אלהי הרוחות לכל בשר שאתה חפץ שאלהותך תהיה לרוחות בזמן שהם בבשר, ואם אתה ממיתם אתה חסר רצון זה, ואין נכון להגביר הדינים שיסובבו הפסד קבלת אלהותך לרוחות שבבשר שהוא רום תכלית חשקך, ואמר האיש אחד יחטא לומר שכפי הדין אין להם חיוב כי כולן לא חטאו לחייבם אלא אתה בא עליהם בקצף שהוא תגבורת הדין, והוא אומרו תקצוף:

האיש אחד יחטא. אמר לשון עתיד, לצד שעדיין לא חטא חטא שחייב עליו מיתה שהיא ההקרבה כי עד עתה לא עשה אלא לגלוג ואם היה חוזר בו אין עליו חיוב: (אור החיים)

 ספורנו  האיש אחד יחטא. שהוא עשה שנקהלה עלינו העדה כאמרו ויקהל עליהם קרח את כל העדה: (ספורנו)


{כג}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{כד}  דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם:

 אונקלוס  מַלֵל עִם כְּנִשְׁתָּא לְמֵימָר אִסְתַּלָקוּ מִסְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכְּנָא דְקֹרַח דָתָן וַאֲבִירָם: (אונקלוס)

 יונתן  קַבֵּלִית צְלוֹתְכוֹן עַל כְּנִישְׁתָּא כְּדוֹן מַלֵיל לְהוֹן לְמֵימָר אִסְתַּלָקוּ מִן חֲזוֹר חֲזוֹר לְמַשְׁכְּנָא דְקרַח דָתָן וַאֲבִירָם: (תרגום יונתן)

 רש"י  העלו וגו'. כתרגומו אסתלקו, (ס) מסביבות משכן קרח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) והעלו כמו יצועי עלה ולמ"ד למשכן נוסף ולכן כתב מסביבות במקום סביב כדי שיסמוך למלת המשכן מפני שסביב אינו נסמך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  למשכן קרח. הנכון בעיני שהיה לקרח אהל לאדם שלו ולרכושו רחוק ממחנה הלוים והיה עם אהלו אהלי דתן ואבירם כי לא יחנו סביב המשכן כי אם הלוים לבדם ומזה הכתוב נלמוד כי בעל הדגל היה חונה קרוב ממחנה הלוים: (אבן עזרא)

 אור החיים  דבר אל העדה לאמר. אמר דבר לשון קושי בענין זה שאינו אלא טובה להציל נפשם, להגיד כי יקפיד ה' על הרוצה לחבול בעצמו שלא לעלות, לזה בא דבר מלך שלטון להכריחו לעלות לבל יפסידו עצמן שהם נכסי שמים, ואמר תיבת לאמר פעם ב' ולא הספיק במה שקדם לומר וידבר וגו' לאמר, לצד שאמר דיבור לשון קושי הודיע כי קושי זה עצמו הוא לרוממות עם סגולה שיקפיד ה' על חסרונם. עוד נתכוון בתיבת לאמר שאין חיוב לומר בלשון זה עצמו העלו וגו' אלא בלשון שיהיה המכוון בו העלו וגו' ואפילו יאמר בלשון אחר, ולזה תמצא שלא אמר העלו אלא סורו נא וגו', ובמקום שיאמר משכן קרח וגו' אמר מעל אהלי האנשים הרשעים האלה: (אור החיים)

 ספורנו  דבר אל העדה לאמר העלו מסביב. פירש שמה שאמר הבדלו מתוך העדה לא אמר אלא על עדת קרח: (ספורנו)


{כה}  וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  וְקָם משֶׁה וַאֲזַל לְוַת דָתָן וַאֲבִירָם וַאֲזָלוּ בַּתְרוֹהִי סָבֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָם משֶׁה וַאֲזַל לְאוֹכָחָא לְדָתָן וַאֲבִירָם וַאֲזָלוּ בַתְרוֹי סָבֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקם משה כסבור שישאו לו פנים, ולא עשו (במ"ר יח, יב): (רש"י)

 אבן עזרא  זקני ישראל. הנכון בעיני שהם השבעים הזקנים הנבחרים: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויקם משה וילך וגו'. צריך לדעת טעם אומרו ויקם, ואם להודיע שהיה יושב מה יצא לנו מהודעה זו, אכן ירצה על דרך אומרו (משלי טז) לפני שבר גאון ולפני כבוד ענוה, ואמרו ז"ל (שמו"ר פמ"ה) השפלתי הגבהתי, והוא מאמר הכתוב ויקם משה קימה היתה לו במה שהלך לדתן ולאבירם האנשים הרשעים אשר חרפוהו ולא רצו לבא אצלו והשפיל עצמו הוא והלך אצלם, עליהם נאמר לפני שבר גאון, ועל משה ולפני כבוד ענוה: (אור החיים)


{כו}  וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם:

 אונקלוס  וּמַלֵיל עִם כְּנִשְׁתָּא לְמֵימָר זוּרוּ כְעַן מֵעִלַוֵי מַשְׁכְּנֵי גֻבְרַיָא חַיָיבַיָא הָאִלֵין וְלָא תְקָרְבוּן בְּכָל דִי לְהוֹן דִלְמָא תִלְקוּן בְּכָל חוֹבֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל לִכְנִשְׁתָּא לְמֵימָר זוֹרוּ כְדֵין מֵעִלַוֵי מַשְׁכְּנֵי גוּבְרַיָא חַיָיבַיָא אִלְיֵין דְאִתְחַיְיבוּ קְטוֹל מִן טַלְיוּתְהוֹן בְּמִצְרַיִם פַּרְסִימוּ מְסַטְרִין דִילִי כַּד קְטָלִית יַת מִצְרָאֵי עַל יַמָא אַרְגִיזוּ קֳדָם יְיָ בְּאָלוּשׁ אַפִיסוּ יַת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא כְּדוֹן אִזְדַמְנוּ עַל מֵימְרָא דַיְיָ בְּגִין כֵּן חַזֵי לְנִידוּיֵיהוֹן וּלְגַמְרָא יַת כָּל נִיכְסֵיהוֹן וְלָא תִקְרְבוּן בְּכָל מַה דְאִית לְהוֹן דִלְמָא תִלְקוּן בְּכָל חוֹבֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואל תגעו בכל אשר להם. שאם באו להציל ממונם ירדו חיים שאול כמו הם: בכל חטאתם. בעבור רב חטאתם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו. שיעור הכתוב סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה פן תספו בכל חטאתם ואל תגעו בכל אשר להם והטעם שאם לא יסורו משם יהיו נבלעים בפי הארץ ויזהירם שלא יגעו להציל מממונם דבר ולקחת להם כי חרם הוא ור"א אמר שאם באו להציל ממונם ירדו שאול כמו הם ואם כן יהיה זה כטעם ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח (בראשית יט כו) כאשר הזכרתי בטעמו שם (בפסוק יז) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  תספו. ב' במסרה פן תספו בכל חטאתם ואם הרעו תרעו גם אתם גם מלככם תספו שאמר להם שאם לא יחזרו בהם שימותו הם וקרח גדולם: (בעל הטורים)

 אור החיים  וידבר אל העדה לאמר. פירוש לאמר שיאמר להם שכן נאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא לומר להם:

סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים. נתחכם עליו השלום לזכותם בנועם דבריו באמצעות שיעריכום בערך רשעים, והוא אומרו האנשים הרשעים פירוש שיהיו בעיניהם ערך רשעים ויסורו מעליהם כי יאמינו בכליונם ויראו פן תדבקם הרעה ובשכר זה יחוננם ה', והגם שכבר נתרצה ה' לומר להם העלו, עם כל זה הצדיקים חפצים לצדק בני דורם לאכול מפרי דרכם: (אור החיים)

 ספורנו  פן תספו. שאינכם ראוים להנצל אם תהיו עמהם כשילקו: (ספורנו)


{כז}  וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם:

 אונקלוס  וְאִסְתַּלָקוּ מֵעִלַוֵי מַשְׁכְּנָא דְקֹרַח דָתָן וַאֲבִירָם מִסְחוֹר סְחוֹר וְדָתָן וַאֲבִירָם נְפָקוּ קַיְימִין בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵיהוֹן וּנְשֵׁיהוֹן וּבְנֵיהוֹן וְטַפְלְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִסְתְּלָקוּ מֵעִלַוֵי מַשְׁכְּנָא דְקרַח דָתָן וַאֲבִירָם מִן חֲזוֹר חֲזוֹר וְדָתָן וַאֲבִירָם נְפָקוּ בְּמִילֵי חֵירוּפוּן וְקָמוּ וְאַרְגִיזוּ לְמשֶׁה תְּרַע מַשְׁכְּנֵיהוֹן וּנְשֵׁיהוֹן וּבְנֵיהוֹן וְטַפְלֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  יצאו נצבים. בקומה זקופה (ע) לחרף ולגדף (תנחומא ח), כמו ויתיצב ארבעים יום (שמואל-א יז, טז), (פ) דגלית: ונשיהם ובניהם וטפם. בוא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות, ובית דין של מעלה עד כ' שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דק"ל מאי יצאו נצבים מסתמא לא יצאו כשהם יושבים רא"ם. ועוד ק"ל מאי יצאו נצבים דמלת יצאו משמע הלכו ומלת נצבים משמע שעמדו ועל זה פירש רש"י לחרף ולגדף: (פ) פירוש ושם כתיב אני חרפתי את מערכות אלהי ישראל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ובניהם. הגדולים: וטפם. קטנים וקטנות: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויעלו מעל וגו' ודתן ואבירם יצאו וגו'. יודיע הכתוב עוצם רשע הקליפות שאפילו אחר שראו שישראל יראו לנפשם פן תדבקם הרעה אשר תמצא את דתן ואבירם אף על פי כן יצאו נצבים, ומזה נתרגש משה ואמר בזאת תדעון וגו' פירוש כיון שראה שלא הרגישו דתן ואבירם מההרגש שעשו ישראל שעלו מסביב ואדרבא יצאו בקומה זקופה דן משה בדעתו בודאי כי הרשעים חושבים ברעתם כי משה עושה דברים אלו מדעתו בתחבולות וערמות לומר להם להתרחק כדי שיראו ויחתו ולא מדברי ה', לזה אמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה פירוש אפילו פרטי דברים אלו, והתנה כי מלבד שימותו עוד להם שימותו מיתה משונה מכל המיתות ובסמוך יתבאר עוד: (אור החיים)


{כח}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְהֹוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי:

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה בְּדָא תִדְעוּן אֲרֵי יְיָ שַׁלְחַנִי לְמֶעְבַּד יָת כָּל עוֹבָדַיָא הָאִלֵין אֲרֵי לָא מֵרְעוּתִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה בְּדָא תִנְדְעוּן אֲרוּם יְיָ שַׁדְרַנִי לְמֶעֱבַד יַת כָּל עוֹבָדַיָא הָאִלֵין אֲרוּם לָא מִן רְעוּת לִבִּי: (תרגום יונתן)

 רש"י  לעשות את כל המעשים האלה. שעשיתי על פי הדבור, (צ) לתת לאהרן כהונה גדולה, ובניו סגני כהונה, ואליצפן נשיא הקהתי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דאם לא כן כל המעשים האלה למה לי הא לא חלקו אלא על אהרן מאי כל המעשים האלה ואף על פי שאינם נזכרים לעיל הם מהמפורסמים להם וכאלו הם נזכרים. דאם לא כן הרי הספק על הסגנות והנשיאות עדיין במקומה עומדת ומה שלא הזכיר המלכות משום שאין חולק עליו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לעשות את כל המעשים. להחליף הבכורים בלוים ודע כי דבר גדול היה ומכעיס לאשר איננו מאמין להסיר הבכורים מכהונתם ולהשיב המעלה למשפחת משה לבדו וכל זה הי' בעבור מעשה העגל כי ויעלו עולות ויגשו שלמים הבכורים העלום כי הם היו לבדם הכהנים ובני לוי הרגו עובדי העגל ויש בכאן שאלה ותשובתם בפרשת וילך משה: (אבן עזרא)

 אור החיים  בזאת תדעון וגו' כי לא מלבי. צריך לדעת איך יחשוב משה לעם ה' שעדיין לא האמינו בו לנביא אמת, עוד למה כפל לומר לא מלבי, ואולי כי צד החשד היה על זה הדרך כי לצד שמצא משה חן בעיני ה' כשהיה משה חפץ לתת גדולה לאחד מקרוביו כגון הכהונה לאהרן והנשיאות לאליצפן וכדומה היה עושה ונמלך בה' והיה ה' מסכים על ידו, או היה חפץ וחושק בלבו לתת לאחיו וכדומה וה' נתן לו תאות לבו, אבל לא לצד שיש עיכוב בדבר כי הוא זה הראוי לכהונה, לזה אמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את וגו' לא שהייתי עושה והוא מסכים על ידי למה שהייתי חפץ בדעתי, וכנגד חשש הב' שהיה חושק בלבו על הדבר אמר כי לא מלבי פירוש לא הייתי אני חפץ בדבר וה' מסכים על מה שבלבי, ושיעור תיבת כי הוא על זה הדרך טעם שאיני צריך להוכיח שה' שלחני לשלול שאני עושה מה שלא הסכים ה' עליו, אלא לשלול שלא מלבי היו הדברים כנזכר והבן:

אם כמות כל האדם. פירוש על דרך אומרם בפסוק אשר יעשה אותם האדם אפילו גוי, (ב"ק לח.) וכאן נתכוון לומר שאפילו במיתת האומות שהיא מיתה מנוולת זה בערך המיתה עצמה וכנגד הגוף אמר ופקודת כל האדם וגו' על דרך אומרו (מ"ב ט) פקדו את הארורה וקברוה קברו כדרך כל הארץ, לא ה' שלחני פירוש אלא מלבי וה' לא מיחה בי, ואם בריאה וגו' שבזה תהיה להם מיתה רעה ויאבדו גוף כנפש: (אור החיים)


{כט}  אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְהֹוָה שְׁלָחָנִי:

 אונקלוס  אִם כְּמוֹתָא דְכָל אֱנָשָׁא יְמוּתוּן אִלֵין וּסְעָרָא דְכָל אֱנָשָׁא יִסְתְּעַר עֲלֵיהוֹן לָא יְיָ שַׁלְחַנִי: (אונקלוס)

 יונתן  אִין כְּמִיתוּתָא דְמַיְיתוּן בָּהּ כָּל בְּנֵי נְּשָׁא יְמוּתוּן אִלְיֵין וּסְכָמוּת כָּל אֱנָשָׁא יִסְתְּכַם עֲלֵיהוֹן לָא יְיָ שְׁדָרַנִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא ה' שלחני. אלא אני עשיתי הכל מדעתי, ובדין הוא חולק עלי: (רש"י)

 הרמב"ן  אם כמות כל האדם ימתון אלה. הנה גם רבים בעם אמרו לו פעמים רבות "למה העליתנו ממצרים" אבל היה העונש על אלה מכל האדם באמרם (פסוק יג) כי תשתרר עלינו גם השתרר כי עשו שתים רעות בזו על כבוד הרב וכפרו בכל מעשה ה' אשר עשה במצרים ובמדבר וגם במעמד הר סיני שנאמר בו וגם בך יאמינו לעולם (שמות יט ט) והם אמרו שאינו כדאי להשתרר עליהם ולא בא להם על ידו רק רע ומפני זה אמר (פסוק טו) ויחר למשה מאד וגם קרח אמר (פסוק ג) ומדוע תתנשאו ועל כן נבלע אהלו עמהם וזה טעם לא ה' שלחני שלא שלחני כלל להוציאם ממצרים כטעם אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים (דברים לד יא) וזה לך האות כי אנכי שלחתיך (שמות ג יב) וכן כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה (פסוק כח) המעשים אשר ראיתם בעיניכם רמז לכל אשר עשה מיום שאמר לו לך ואשלחך אל פרעה (שמות ג י) כי תחלת ביאת הנביא יקרא שליחות כענין את מי אשלח ומי ילך לנו (ישעיהו ו ח) ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים (מיכה ו ד) ואין טעם "כל המעשים" להחליף הבכורים ללוים וכהונת אהרן כדברי המפרשים אלא לכלל המעשים אשר עשה משה לעיני כל ישראל כמו שפירשתי (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ימותון. ב', כמות כל האדם ימותון והארץ כבגד תבלה ויושביה כמו כן ימותון פי' אחר שתבלה ויושביה ימותון שיבלעו הם תחתם: ופקודת. ג' במסורה הכא ואידך ופקודת משמרת ופקודת אלעזר בן אהרן בשביל שרצו ליכנס בפקודת אלעזר שבקשו כהונה ע''כ ופקודת כל האדם וגו': ופקודת כל האדם יפקד. אמר משה אם הקב''ה לא יעשה לאלו כמו שעושה לכל אדם שהוא פוקד עון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים. אלא שיענישם מיד: (בעל הטורים)

 כלי יקר  אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו'. במס' נדרים (לט:) אר"ל רמז לביקור חולים מן התורה שנאמר אם כמות כל אדם וגו' שהם חולים ומוטלים על עריסותיהם ובני אדם מבקרים אותם לא ה' שלחני. ופירש"י שסמך על סוף המקרא שאמר ופקודת כל האדם יפקד עליהם פקידה זו היינו ביקור. והנה מקום אתי לפרש פקידה זו בדרך אחר כי יש ב' מיני תועלת בביקור זה האחד הוא, שמבקרין אחרי צרכיו של החולה. השני הוא, לצורך ההולכים שמה כי כמו שטוב ללכת אל בית אבל כדי שהחי יתן אל לבו כך טוב ללכת אל החולה כי ע"י זה יבקש ויפשפש במעשיו כי ילכו שמה אבירי לב הרחוקים מצדקה אשר אין פחד אלהים לנגד עיניהם ולבם הערל טח מהבין לאחריתם כי תהו הוא וסופו למקום רימה. וזהו פקודת כל האדם כי הסוף הוא פקודת כל אדם יפקד עליהם. יפקד לשון זכירה ור"ל אם יפקד ויזכר עליהם פקודת כל אדם היינו המיתה וזה ודאי ע"י שיבקרו אותם ויתגלגל זכות זה לרבים על ידיהם ואינן מקבלים עונש כמדתם אז כדבריהם כן הוא שלא ה' שלחני. אבל אם בריאה יברא ה' וגו' שלא ימותו כדרך כל העולם ואז לא יזכר על ידם פקודת כל האדם כי מחידוש לא ילפינן כי לא יעלה על לב אדם למות במיתה משונה כזו בזאת ידעון כי נאצו האנשים את ה' ואינן ראוין שיתגלגל על ידם שום זכות לזולתם.

וטעם למיתה כזו, לפי מה שכתבתי למעלה שכפרו בחידוש העולם ובבריאתו, אמר משה אם בריאה. אם באמת היתה בריאה חדשה בששת ימי המעשה אז יאמת ה' דברי ויברא גם עתה חדשה בארץ ועל ידה יכירו וידעו כי ה' עושה חדשות. ומה שנברא בריאה זו דווקא לפי שארז"ל (אבות ג.ב) אלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. והמה לא רצו בשום מנהיג כי אמרו כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה', ולפי סברתם הנבערה יבלע איש את רעהו חיים ע"כ יענשו כמדתם שירדו שאול חיים. כי אפילו המתעצל בהספדו של אדם כשר ארז"ל (שבת קה:) שראוי לקוברו בחייו לפי שנראה שאינו מרגיש בהעדר השלם שהיה מטיל מוראו על הבריות, כל שכן עדת קרח שבפה מלא אמרו שאינן רוצין בשום מתנשא לכל ראש, ע"כ אמר משה שאם ימותו על מטתם ולא ירדו שאול חיים אז לא ה' שלחני לעשות כל המינויים של השררות והנהגת העם, אמנם אם ירדו שאול חיים בזאת ידעון כי נמדד להם כמדתם כי ה' שלחני לעשות כל המינויים כדי שכל העם הזה איש על מקומו יבא בשלום לכך נאמר ויאבדו מתוך הקהל. מתוך שרצה ה' שיהיו כל ישראל בקהלה אחת ובאגודה אחת וכל קהילה ואסיפה צריכה למנהיג כדי שלא יבלע איש את רעהו והמה לא רצו בזה ע"כ נאבדו כי הוא יצא לחלק ובין אחים יפריד על ידי מחלוקתו. (כלי יקר)


{ל}  וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְהֹוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְהֹוָה:

 אונקלוס  וְאִם בְּרִיאָה יִבְרֵי יְיָ וּפְתָחַת אַרְעָא יָת פּוּמַהּ וְתִבְלַע יַתְהוֹן וְיַת כָּל דִי לְהוֹן וְיֶחֱתוּן כַּד חַיִין לִשְׁאוֹל וְתִדְעוּן אֲרֵי אַרְגִיזוּ גוּבְרַיָא הָאִלֵין קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לָא אִתְבָּרִיאַת מִיתוּתָא לְהוֹן מִן יוֹמַת עַלְמָא תִּתְבְּרֵי לְהוֹן כְּדוֹן וְאִין לָא אִתְבְּרֵי פּוּם לְאַרְעָא מִן שֵׁירוּיָא אִתְבְּרֵי לָהּ כְּדוֹן וְתִפְתּוֹחַ אַרְעָא יַת פּוּמָהָא וְתִבְלַע יַתְהוֹן וְיַת כָּל דִלְהוֹן וְיֵחְתוּן כַּד חַיִין לְשֵׁיוּל וְתִנְדְעוּן אֲרוּם אַרְגִיזוּ גוּבְרַיָא הָאִלֵין קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם בריאה. חדשה: יברא ה'. להמית אותם במיתה שלא מת בה אדם עד הנה, (ק) ומה היא הבריאה, ופצתה האדמה את פיה ותבלעם, אז, וידעתם כי נאצו הם את ה' ואני מפי הגבורה אמרתי, ורבותינו פירשו (סנהדרין קי) אם בריאה, פה לארץ מששת ימי בראשית, (ר) מוטב, ואם לאו יברא ה' (ר"ל יברא ה' הפה לכאן): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) תיקן בזה דהא כתיב אין כל חדש תחת השמש לכן פירש להמית אותם במיתה כו': (ר) ר"ל דהוקשה להם והא עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואחד מהן פי הארץ: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בריאה. י''א שהיא תורה על המצא מה שלא היה וכבר פירשתי שאין המלה רק מגזרת וברא אתהן וכבר נבקעו מדינות רבות וירדו הדרים בהן שאולה והנה פירושה כטעם גזרה: ופצתה האדמה את פיה. כמו ופתחה וכן יפצה פיהו וכבר רמזתי בעבור היות נשמת האדם העליונה תיכונה תדבר על הגבוהים ממנה כדרך ארמונה שהוא הגוף וכן על השפלים ממנה והטעם להבין השומעים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואם בריאה יברא ה'. כתב ר"א יש אומרים כי בריאה תורה על המצא יש מאין וכבר נבקעו מדינות רבות וירדו הדרים בהן שאולה אבל פירושה כטעם גזרה מן וברא אותהן (יחזקאל כג מז) והנכון שתאמר על המצא דבר מאין כי אין אצלנו בלשון הקדש מורה על זה זולתי המלה הזאת אבל הענין כי בקיעת האדמה אינה בריאה מחודשת אבל פתיחת הארץ את פיה לבלוע הוא חדוש לא נהיה מעולם כי כאשר תבקע האדמה כמו שנעשה פעמים רבים ברעש הנקרא זלזלה תשאר פתוחה גם ימלא הבקע מים ויעשה כאגמים אבל שתפתח ותסגר מיד כאדם הפותח פיו לבלוע ויסגור אותו אחרי בלעו זה הדבר נתחדש ביום ההוא כאלו הוא נברא מאין וזה טעם ותכס עליהם הארץ (פסוק לג) ולכך אמר הכתוב אחרי ותבקע האדמה (פסוק לא) ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם (פסוק לב) ועל דעת רבותינו (סנהדרין קי) בקרוב פתח גיהנם גם הוא ענין נתחדש לשעתו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  בריאה. ב' במסרה מתרי לישני ואם בריאה ומאכלו בריאה שהאכיל קרח לעדתו עד שהמשיכם אחריו כדאיתא בפרק חלק: כי נאצו האנשים האלה. ר''ת הכהן על שבקשו כהונה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואם בריאה וגו'. כפל לומר בריאה יברא ה', יתבאר על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין לז:) בפסוק ארור וכו' האדמה אשר פצתה את פיה שמאותו יום נסתם ונחתם פי הארץ, וכשהיא רוצה לומר שירה לפני ה' כדרך כל הנבראים שאומרים שירה לפני הבורא היא אומרת בכנפיה דכתיב (ישעי' כד) מכנף הארץ זמירות שמענו, וכאן כשרצה משה להעניש הרשעים ההם אמר ואם בריאה פירוש אותה בריאה שכבר ברא ה' שהיא פי הארץ ועל ידי מעשה נסתם והיה כלא היה עתה יחזור ה' לברוא אותה הבריאה שיהיה לה פה ופצתה הארץ את פיה שהיה לה מקודם ובלעה אותם. ואולי כי זה יהיה לה תיקון למה שפצתה לבלוע איש צדיק עתה תפצה פיה לבלוע אויבי ה': (אור החיים)

 ספורנו  וידעתם כי נאצו. שאינם ראוים ליקרא דשכבי ולהקבר עם שאר העם: (ספורנו)


{לא}  וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם:

 אונקלוס  וַהֲוָה כַּד שֵׁיצֵי לְמַלָלָא יָת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין וְאִתְבְּזָעַת אַרְעָא דִי תְּחוֹתֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כְדִי פָסַק לְמַלָלָא יַת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין וְאִתְבְּזָעַת אַרְעָא דִתְחוֹתֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ותבקע. ד' במסורה ותבקע האדמה ואידך ותבקע הארץ בקולם ותבקע העיר דירמיה ודמלכים על ירושלים ותבקע הארץ בקולם והיינו דכתיב וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם ורמז להא דאיתא בעירובין שפתחה של גיהנם בירושלים ותבקע העיר פי' בירושלים שם ותבקע האדמה וירדו שאולה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ככלותו וגו' את כל הדברים. פירוש לא איחרה ולא קדמה אלא המתינה עד שאמר כל הדברים הצריכין בענין ותכף לכלותו נבקעה:

ותבקע האדמה וגו' ותפתח הארץ וגו'. ולא הספיק לומר ותפתח וגו' או ותבקע עוד אמר בבקיעה האדמה ובפתיחה הארץ, אולי כי לא היה שם פה הארץ במקום דריסת רגליהם לזה נבקעה האדמה אשר היו עומדים עליה ונזדמן שם פה הארץ ונפתחה, ולזה כנגד המקום שהיו עומדים בו אמר ותבקע האדמה, וכנגד פי הארץ אמר ותפתח הארץ וגו': (אור החיים)


{לב}  וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ:

 אונקלוס  וּפְתָחַת אַרְעָא יָת פּוּמָהּ וּבְלָעַת יַתְהוֹן וְיַת אֱנַשׁ בָּתֵּיהוֹן וְיַת כָּל אֱנָשָׁא דִי לְקֹרַח וְיַת כָּל קִנְיָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּפְתָחַת אַרְעָא יַת פּוּמָהּ וּבְלָעַת יַתְהוֹן וְיַת אֱנַשׁ בָּתֵּיהוֹן וְיַת כָּל אֵינָשָׁא דִלְקרַח וְיַת כָּל נִכְסַיָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואת בתיהם. שם כלל לנשיהם ובניהם וטפם: ואת כל הרכוש. שהיה לכלם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואת כל האדם אשר לקרח. קנה לו עבדים ושפחות ובני בית היו לו מצריים וכושיים וכנעניים קנין כספו ונענשו בכלל הרכוש שלהם שהם לקו בגופם ובממונם ואולי גם מישראל היו בביתו גרים ותושבים ונמשכו אחר עצתו ונענשו כי איננו רומז לזרעו דכתיב (להלן כו יא) ובני קרח לא מתו כי היו גדולים צדיקים וטובים וזכותם עמדה להם ולא היו לו בנים ובנות קטנים כי לא הזכיר הכתוב בקרח טף (הרמב"ן)

 בעל הטורים  האדם אשר. לקרח. ס''ת חרם מלמד שעשאן חרם על שנתחברו לקרח: (בעל הטורים)

 ספורנו  ותפתח הארץ את פיה. הרחיבה את הבקיעה עד מקום בתיהם: ואת כל האדם אשר לקרח. ואת כל האדם אשר לקרח הנמשכים אחריו במחלוקתו. ולכן לא מתו בניו שלא נגררו אחריו בזה: ואת כל הרכוש. שלא יזכו שיהנו צדיקים בעמלם, כענין נפלה סלע מחיקו ומצאה עני ונתפרנס בה: (ספורנו)


{לג}  וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל:

 אונקלוס  וּנְחָתוּ אִינוּן וְכָל דִי לְהוֹן כַּד חַיִין לִשְׁאוֹל וַחֲפַת עֲלֵיהוֹן אַרְעָא וַאֲבָדוּ מִגוֹ קְהָלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְחָתוּ הִינוּן וְכָל דִלְהוֹן כַּד חַיִין לְשֵׁיוּל וַחֲפַת עֲלֵיהוֹן אַרְעָא וְאוֹבְדוּ מִגוֹ קְהָלָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וירדו הם. הטעם כאשר ירדו נסתמה הארץ ולא נראו: ותכס עליהם. הארץ בעצמה: ויאבדו. בעבור מות בניהם העומדים תחתם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ויאבדו מתוך הקהל. שאבדו לעיניהם בהיותם בתוכם עומדים עמהם כי כרגע פתחה הארץ את פיה וסגרה אותה עליהם ולא נודע מקומם איה הוא ור"א אמר בעבור מות בניהם העומדים תחתם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויאבדו. ב' במסורה הכא ואידך ויאבדו כלי מלחמה כיון שנאבדו נאבדו כלי מלחמה: (בעל הטורים)

 אור החיים  וירדו וגו' שאולה. פירוש שלא שלטה בהם הארץ להורגם אלא נשארו חיים ונתנתן הארץ בפקדון לגיהנם, והוא אומרו חיים שאולה ולא אמר לשאול, והגם שכל תיבה שצריכה למ"ד בתחילה הטיל לה ה"א בסופה, עם כל זה לא לחנם יעשה כן, ויכוין שאחר שירדו לשאול נתן ה' בהם כח ולא מתו, ע"ד אומרם ז"ל (סנהדרין ק:) שהקב"ה נותן כח ברשעים לקבל ענשם, כמו כן אלו נשארו חיים אחר שהיו בשאול עצמה כדי שירבה הרגשתם, ואם היה אומר לשאול היה נשמע שלא היו חיים אלא עד הגעתם לשאול ובהגיעם מתו ולא היה להם חיות אחר שהגיעו לשאול: (אור החיים)

 ספורנו  ותכס עליהם הארץ. הגיד שלא קרה באותה הפתיחה כמו שיקרה בפתיחת הרעש שהיא לא תסגר תיכף. אמנם זאת נסגרה תיכף כפותח פיו לבלוע דבר ויסגירנו אחר הבליעה: (ספורנו)


{לד}  וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ:

 אונקלוס  וְכָל יִשְׂרָאֵל דִי בְסַחֲרָנֵיהוֹן עֲרָקוּ לְקַלְהוֹן אֲרֵי אֲמָרוּ דִלְמָא תִבְלְעִנָנָא אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל יִשְרָאֵל דִי בְּחַזְרָנַתְהוֹן עָרְקוּ מִן דְחִיל קָלְהוֹן הֵיךְ צַוְוחִין וְאָמְרִין זַכַּאי הוּא יְיָ וְקוּשְׁטָא הֵיךְ דִינוֹי וְקוּשְׁטָא הִינוּן פִּתְגָמֵי משֶׁה עַבְדֵיהּ וַאֲנַן רַשִׁיעַיָא דְמָרַדְנָא בֵיהּ וּבְנֵי יִשְרָאֵל אַפָּכוּ כְדִי שָׁמְעוּ אֲרוּם אָמְרוּ דִלְמָא תִבְלוֹעַ יָתָן אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  נסו לקולם. בשביל (ש) הקול היוצא על בליעתן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) פירוש שהוא הקול היוצא מתוך הבקיעה כדמות רעם שמבהיל האנשים לברוח לא קול צעקתם בעת הבליעה שהוא אינו קול מבריח אדרבה מקבץ לראות הפלא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לקולם. בעבור קולם: (אבן עזרא)

 כלי יקר  נסו לקולם, מקולם מבעי ליה למימר, ועוד להיכן נסו ואנה מפניו ית' יברחו. והנה רז"ל אמרו (תנחומא קרח יא.) שקרח ועדתו אומרים תמיד משה אמת ותורתו אמת והם בדאים, ואותו קול התחיל לבצבץ מיד אחר הבליעה ולאותו קול היוצא ממקום הבליעה נסו כל ישראל לשמוע מה ידברו, כי סברו מסתמא הם מתודים על חטאם ורצו לידע מה היה עיקר חטאם כדי שידעו להשמר ממנו שלא יעבור גם עליהם כוס זה וז"ש כי אמרו פן תבלענו הארץ. ומדקאמרו משה אמת ותורתו אמת ש"מ שכפרו גם בתורתו, ואולי תלו זה במה ששמעו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה א"כ רוצה ה' שכל ישראל ישמעו הכל מפי הגבורה ומה שמשה מגיד להם עוד לאו כל כמיניה ליתן מקום לדבריו אשר לא שמעו גם המה. ולדעתי שזה כוונת רש"י שפירש כי כל העדה כלם קדושים לא אתם לבדכם שמעתם אנכי ולא יהיה לך, רצו בזה מאחר שגם כל העדה שמעו ב' מצות אלו לו חפץ ה' במצות יותר מאלו כעת למה לא השמיענו כזאת, אלא ודאי שמלבכם אתם בודים הכל ולפי שחלקו על התורה אמרו בהתודותם משה אמת ותורתו אמת. (כלי יקר)


{לה}  וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְהֹוָה וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת: (ס)

 אונקלוס  וְאֶשָׁתָא נְפָקַת מִן קֳדָם יְיָ וַאֲכָלַת יָת מָאתָן וְחַמְשִׁין גַבְרָא מְקַרְבֵי קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְאֵישָׁתָא נְפָקַת בְּרוּגְזָא מִן קֳדָם יְיָ וַאֲכָלַת יַת מָאתָן וְחַמְשִׁין גוּבְרִין מַסְקֵי קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ה''א החמשים מושכת עצמה ואחרת עמה. י''א כי קרח מהנבלעים היה והראיה ותבלע אותם ואת קרח וי''א כי נשרף היה והעד ואת קרח במות העדה באכול האש וחז''ל אמרו כי נשרף ונבלע ולפי דעתי שלא נבקע רק מקום דתן ואבירם כי לא נזכר וקרח היה ע. מד עם מחתתו עם אהרן ועם נשיאי העדה מקריבי הקטרה ופירוש הפסוק ואת קרח איננה דבק עם ותבלע אותם רק עם במות העדה ואם יטעון טוען ויאמר למה לא הזכיר קרח עם השרופים התשובה כי אחר שהזכיר הכתוב שנשרפה עדתו שבאה לעזרה אין צורך להזכיר קרח כי מקל וחומר יודע הדבר וכמוהו מרכבות פרעה וחילו ולא הזכיר בשירה פרעה שטבע ובאמת טבע כי כן כתוב ונער פרעה וחילו והעד הנאמן כי קרח היה מהשרופים ולא יהיה כקרח וכעדתו: (אבן עזרא)

במדבר פרק-יז

{א}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ:

 אונקלוס  אֱמַר לְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא וְיַפְרֵשׁ יָת מַחְתְּיָתָא מִבֵּין יְקִידַיָא וְיָת אֶשָׁתָא יַרְחִיק לְהָלָא אֲרֵי אִתְקַדָשׁוּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲמַר לְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא וְיַפְרֵשׁ יַת מַחְתְּיָא מִן בֵּינֵי יַקִידַיָא וְיַת אֵישָׁתָא בַּדְרֵי לְהָאֵל אֲרוּם אִתְקֵדְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת האש. שבתוך (ת) המחתות: זרה הלאה. לארץ מעל (א) המחתות: כי קדשו. המחתות, ואסורין בהנאה (ב) שהרי עשאום כלי שרת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) לא גם האש שעל המזבח דאם כן מאי כי קדשו דקאמר מה מונעת האש שעל גבי המזבח מקדושתן: (א) לא למקום רחוק דאם כן היה לו לפרש לאיזה מקום: (ב) אבל לא האש דאם לא כן לא היה להם לזרוק לארץ ופירש אחר כך מה טעם קדשו שהם אסורים בהנאה שעשאום מקריבי הקטורת כלי שרת וטעונים גניזה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  זרה הלאה. מהמזבח: כי קדשו. כי אחר שהקריבום לשם הנם קדושים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי קדשו. המחתות והם אסורין בהנאה שכבר עשאום כלי שרת לשון רש"י ולא ידעתי טעם לאיסור הזה שהרי קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקריב בחוץ באיסור אינו מקודש אבל יש לומר כי בעבור שעשו כן על פי משה היו קדש כי הם הקדישו אותם לשמים לפי שחשבו שיענה אותם האלהים באש ותהיינה המחתות האלה כלי שרת באהל מועד לעולם והנכון בעיני כי יאמר הכתוב (פסוק ג) כי הקריבום לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל כלומר אני הקדשתי אותם מעת שהקריבו אותם לפני כדי שיהיו לאות לבני ישראל (הרמב"ן)

 אור החיים  אמור אל אלעזר. טעם אלעזר לצד שלא החשיב ה' הדבר שיעשה על ידי אהרן שהוא כהן גדול, או לצד שעל ידי אהרן נעשה המשפט ומתו מקריבי המחתות לא רצה ה' שיעשה על ידו הרמת המחתות:

וירם את המחתות. צריך לדעת למה אמר וירם בוא"ו כיון שזה הוא התחלת המצוה. ונראה שנתכוון להוסיף על ענין ראשון שהוא בליעת קרח ועדתו שראו עם בני ישראל כי מה' יצא דבר כהונת אהרן ועוד הוסיף תוקף וחוזק הכהונה ביד אהרן לדורות שירם המחתות וגו' ועשו אותם רקועי פחים וגו' ויהיו לאות לבני ישראל וגו' זכרון לבני ישראל וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ואת האש זרה הלאה. לא אל שפך הדשן מפני שהיתה קטרת זרה: כי קדשו. ואין ראוי להניחם בבזיון: (ספורנו)


{ג}  אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי יְהֹוָה וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  יָת מַחְתְּיַת חַיָיבַיָא הָאִלֵין דְאִתְחַיְיבוּ בְּנַפְשָׁתֵיהוֹן וְיַעְבְּדוּן יַתְהוֹן טַסִין רְדִידִין חוֹפָאָה לְמַדְבְּחָא אֲרֵי קָרֵבֻנוּן קֳדָם יְיָ וְאִתְקַדָשׁוּ וִיהֶוְיָן לְאָת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  יַת מַחְתְּיַית חַיָיבַיָא הָאִלֵין דְאִתְחַיְיבוּ קְטוֹל בְּנַפְשַׁתְהוֹן וְיַעַבְדוּן מִנְהוֹן רְדִידֵי טָסִין חַפְיֵי לְמַדְבְּחָא אֲרוּם קְרֵיבוּנוּן קֳדָם יְיָ וְאִתְקַדָשׁוּ וִיהוֹן לְאַת לִבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  החטאים האלה בנפשותם. שנעשו פושעים (ג) בנפשותם שנחלקו על הקדוש ברוך הוא: רקעי. רדידין: פחים. טסין מרודדין טינבי"ש בלע"ז: צפוי למזבח. (ד) למזבח הנחשת: ויהיו לאות. לזכרון, שיאמרו אלו היו מאותן שנחלקו על הכהונה ונשרפו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דקשה והא התרה בהם משה ואם כן למה כתיב החטאים שהוא לשון שוגג. לכן פירש פושעים וכן כתיב כי נאצו האנשים ההם שהוא לשון מרד שמרדו ברצונם לחלוק על הקדוש ברוך הוא: (ד) לא למזבח הזהב שהמחתות היו נחושת והיאך היו עושין נחשת על המזבח הזהב רא"ם. ועוד מצאתי לפי שכתוב ויהיו לאות לבני ישראל ואין ישראל יכולין ליכנס למזבח הזהב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  את מחתות החטאים. פי' המחתות: ועשו אותם. האומנים: רקועי פחים. כמו וירקעו את פחי הזהב. ופי' כי קדשו כי הקריבום לפני ה': ויהיו לאות. לזכר ולסימן: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  את מחתות החטאים האלה בנפשותם. שנתחייבו על עסקי נפשותם כדריש לקיש דאמר ר''ל מאי דכתיב בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שנימו בשביל חנופה שהחניפם קרח על עסקי לגימא חרק עליהם שר של גיהנם שנימו. חרק. אותיות קרח: החטאים (האלה). שנים במסרה. החטאים האלה בנפשותם את החטאים את עמלק לומר לך כמו שאלו חטאו בנפשותם כך חטא עמלק בנפשו שראה כל הנסים שנעשו לישראל ונזדווג להם כדאי' במררש משל למי שראה אמבטי רותחת וקפץ לתוכה: (בעל הטורים)

 אור החיים  החטאים האלה בנפשותם. אולי שנתכוון להוציא מלבם לבל ידאגו על היות הדבר בסיבתם, גם לבל יחשוב אדם מישראל כי הם היו להם סיבה, לזה אמר החטאים הא לה בנפ שותם פירוש שהם חבלו בעצמן וחסרו נפשם ולא היה להם סיבה מזולתם, ואף על פי כן מצינו שלא הרגישו ישראל בכונת ה' בדברים אלו וילונו על משה וגו' אתם המיתם את עם ה':

כי הקריבום לפני ה' ויקדשו. פירוש טעם שאני מצוך להרים המחתות לא שנתרציתי בקטורת שהקריבו לפני אלא במה שהקריבום פירוש לגופן של מחתות, וקודם שנתנו עליהם קטורת אשר היא זרה ומאוסה אצלי כבר נתקדשו המחתות, והוא אומרו ויקדשו, ומידי דהוה כמקריב כלי כסף וכלי זהב למקדש שהם קודש, והגע עצמך אם המקריבין היו נמלכים וחוזרים בהם ולא היו נותנים הקטורת על האש מי היו יוצאין המחתות לחולין, ומעתה לא מפני שנתנו הקטורת עליהן יצאו המחתות מקדושתן, ומה שטען רמב"ן כנגד רש"י וזה לשונו זה דומה לזר שעשה כלי שרת להקטיר בחוץ, עליו אמר הכתוב הקריבום לפני ה' באוהל מועד פירוש שהקדישום והביאום למקום המקודש: (אור החיים)

 ספורנו  כי הקריבום לפני ה' ויקדשו. שהקדישום להיות כלי שרת גם בשאר עבודות מלבד עבודתם הפסולה ובזה הם ראויות לעשות צפוי בקדש: (ספורנו)


{ד}  וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ:

 אונקלוס  וּנְסִיב אֶלְעָזָר כַּהֲנָא יָת מַחְתְּיָתָא דִנְחָשָׁא דְקָרִיבוּ יוֹקִידַיָא וְרַדִידֻנוּן חוֹפָאָה לְמַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיב אֶלְעָזָר כַּהֲנָא יַת מַחְתְּיַית נְחָשָׁא דְקָרִיבוּ יַקִידַיָא וְרַדִידִינוּן חַפְיֵי לְגוּפָא דְמַדְבְּחָא דְמִן שֵׁירוּיָא הֲווֹן תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ דְמַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וירקעום. אינטינדר"ש בלע"ז: (רש"י)

 אבן עזרא  וירקעום. המרקעים: (אבן עזרא)


{ה}  זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהֹוָה וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ: (פ)

 אונקלוס  דָכְרָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּדִיל דִי לָא יִקְרַב גְבַר חִלוֹנַי דִי לָא מִזַרְעָא דְאַהֲרֹן הוּא לְאַסָקָא קְטוֹרֶת בּוּסְמִין קֳדָם יְיָ וְלָא יְהֵי כְקֹרַח וְכִכְנִשְׁתֵּיהּ כְּמָא דִי מַלֵיל יְיָ בִּידָא דְמשֶׁה לֵיהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  דוּכְרָנָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל מִן בִּגְלַל דְלָא יִקְרַב גְבַר חִלוֹנַי דְלָא מִן בְּנֵי אַהֲרן לְאַסָקָא קְטוֹרֶת בּוּסְמִין קֳדָם יְיָ וְלָא יְהֵי גְבַר מִתְנַטֵל לְמִפְלוֹג עַל עֵיסַק כְּהוּנְתָּא כְּקרַח וְכִכְנִישַׁת סַעֲדוֹי וְסוֹפֵיהּ לְהוֹבָדָא וְלָא כְמִיתוּתָא דְקרַח וְכִכְנִשְׁתֵּיהּ בִּיקִידַת אֵשָׁא וּבְלִיעַת אַרְעָא אֱלָהֵן לְמִלְקֵי בִּסְגִירוּתָא הֵיכְמָא דְמַלֵיל יְיָ לְמשֶׁה שַׁוֵי יְדָךְ בְּעִיטְפָךְ וְלָקַת יְדֵיהּ בְּצוֹרְעָא הֵיכְדֵין יִמְטֵי לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא יהיה כקרח. כדי שלא (ה) יהיה כקרח: כאשר דבר ה' ביד משה לו. כמו עליו, על אהרן דבר אל משה שיהיה הוא ובניו כהנים, לפיכך לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן וגו', וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור, פתרונם כמו על. ומדרשו על קרח. ומהו ביד משה (ו) ולא כתב אל משה, רמז לחולקים על הכהונה שלוקין (ז) בצרעת, כמו שלקה משה בידו, שנאמר ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג (שמות ד, ו), ועל כן לקה עוזיה בצרעת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש הוא נתינת טעם ולא אזהרה ומה שאמרו כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה שנאמר ולא יהיה כקרח וגו' אינו אלא אסמכתא: (ו) ואף על גב דכתיב כמה פעמים בקרא ביד משה בפרשת בהעלותך על פי ה' ביד משה וכן בפרשת בחקתי וכן בפרשת פנחס. ויש לומר דק"ל מאי ביד משה דאין לומר דעל ידי משה אמר לקרח שיענוש אותו אם יחלוק על הכהונה דלא מצינו זה בקרא ועוד דלמה צוה לקרח יותר משאר ישראל דעל כרחך האי לו על קרח קאמר לפי המדרש דאמר רמז לחולקים כלומר קרח שחולק אלא על כרחך האי ביד משה דהכא למדרש אתא רמז לחולקין פירוש דכתיב הכא ביד משה וכתיב התם הבא נא ידך בחיקך מה התם צרעת אף הכא כל החולקים ילקו בצרעת: (ז) וכיון שהמדרש דורש כן שמע מינה דהאי לו על קרח קאמר כלומר על החולק על הכהונה דאין לומר שהם סוברים דמלת לו שב אל אהרן דמה ענין צרעת לענין אהרן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כאשר דבר ה' ביד משה לו. לאהרן וי''א כי לו שב אל קרח והוא רחוק בעיני: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כאשר דבר ה' ביד משה לו. כמו עליו על קרח ומהו "ביד משה" ולא כתב "אל משה" רמז לחולקים על הכהונה שלוקין בצרעת כמו שלקה משה בידו ועל זה לקה עזיהו בצרעת ולפי פשוטו ולא יהיה בלוע ושרוף כקרח וכעדתו אך כאשר נעשה למשה בידו שלקה בצרעת ויש פותרים למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא כאשר דבר ה' ביד משה לאהרן שיהיו הוא ובניו כהנים ולא זר לשון רש"י והנכון שהוא רומז אל אלעזר הנזכר שאמר הכתוב (פסוק ב) אמור אל אלעזר בן אהרן וגו' ושיעורו ויקח אלעזר הכהן את מחתות הנחושת אשר הקריבו השרופים וירקעום צפוי למזבח כאשר דבר ה' ביד משה לו זכרון לבני ישראל וגו' (הרמב"ן)

 אור החיים  למען אשר לא יקרב וגו' ולא יהיה וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר ולא יהיה וגו', ורז"ל אמרו (סנהדדין קי.) שבאה אזהרה למחזיק במחלוקת שעובר בלאו של ולא יהיה וגו', וחוץ מדרכם ז"ל נראה שנתכוון ה' לתת טעם למה הוצרך לזכרון זה ולא הספיק באזהרה בתורה לא יקרב איש זר וכל הקרב וגומר תבלענו הארץ, לזה אמר ולא יהיה כקרח פירוש אם אני מצוה בלא זכרון זה אני חושש שלא יועיל לאיזה אדם מהם באזהרה וימות כקרח ועדתו, וזכרון זה יועיל שלא יסובב לו להיות כמו שהיה לקרח ולעדתו:

כאשר דבר ה' ביד משה לו. פירוש לצד שאמר ולא יהיה כקרח וגו' ממוצא דבר אתה למד שכל העומד מקודם לערער על הכהונה יהיה לו כקרח וכעדתו ודבר זה לא מצינו שהתרה ה' כן, לזה אמר כאשר דבר ה' ביד משה לו פירוש לקרח הא למדת שהדברים שאמר משה לקרח ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה וגו' היו דברי ה' ביד משה להתרותו ולא אמרן משה מעצמו, והוא אומרו ביד משה לו פירוש לקרח המוזכר בסמוך: (אור החיים)

 כלי יקר  ולא יהיה כקרח ועדתו וגו'. פירש"י שלא ילקה בצרעת כמו שלקה משה בצרעת בידו (סנהדרין קי.) ומלת לו שב אל החולק על הכהונה. וכאן הבן שואל מה ענין צרעת של משה אל החולק על הכהונה, ויותר היה נכון אם היה מביא לראיה צרעת של מרים שהיה מעין מחלוקתו של קרח כי מחלוקתו על הכהונה נמשך ממה שחלק על נבואתו של משה לא שלחך ה' ומזה המין היה צרעת של מרים שאמרה הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר. וכן אמר קרח כי כל העדה כלם קדושים, לא אתם לבדכם שמעתם בהר סיני אנכי ולא יהיה לך. אבל צרעת ידו של משה מה שייכות יש לו למחלוקתו של קרח.

ועתה שא נא עיניך וראה, כי הנני מקרב הענינים והיו לאחדים בידך וילקה הדומה בדומה ומשם תקח ראיה בריאה וטובה שהחולק על נבואתו של משה לוקה בצרעת וזה לפי שארז"ל (שבת צז.) החושד בכשרים לוקה בגופו מנלן ממשה כו', וכפי שורת הדין שראוי לעשות אל החושד כאשר זמם לעשות לאחיו. א"כ החושד נלקה באותו מכה שהיתה ראויה לבא על הנחשד אם היה הדבר אמת, ומשה חשד את ישראל בבלתי מאמינים בנבואתו כמ"ש (שמות ד.א) והן לא יאמינו לי וגו' כי יאמרו לא נראה אליך ה'. והיינו ממש דברי קרח שאמר לא נראה אליך ה' ואתה בודה הכל מלבך, מדהוצרך משה לומר כי ה' שלחני כי לא מלבי, כך חשד משה את ישראל שיכחישו נבואתו ויאמרו לא נראה אליך ה' ומלבך אתה בודה כדי לנהג שררתך עלינו. ומדאנו רואין שנלקה משה בצרעת על שחשדם במה שאין בהם ש"מ שאילו היה הדבר אמת שהיו ישראל מכחישין נבואתו אז היו ישראל לוקין בצרעת זה, ולפי שחשדם במה שאין בהם נלקה הוא באותה מכה שהיתה ראויה לבא עליהם, דאל"כ לא יהיה מדה כנגד מדה וצריך להיות כאשר זמם לעשות לאחיו ומכאן ראיה ברורה שהחולק על הכהונה לוקה בצרעת כי כל החולק על הכהונה חולק על נבואתו של משה ואומר לא נראה אליו ה' ליתן לו רשות שיתן הכהונה לאהרן דווקא וחושדו שמשה מלבו נתנה לאחיו וזה פירוש יקר.

וטעם לצרעת דווקא, היינו לפי שמצינו (ערכין טז.) שהצרעת בא על גסות הרוח, ועל לשון הרע. שכן עוזיהו נצטרע על שגבה לבו עד להשחית (דבה"י ב' כו.יט) ומדברי קבלה ילפינן שנאמר גבר יהיר ולא ינוה. (חבקוק ב.ה) שלא ישאר בנוה שלו לפי שסופו לישב בדד מחוץ למחנה. ואילו היו ישראל בלתי מאמינים בנבואת משה מסתמא היו חושדים אותו כי לבעבור השתרר עליהם הוא רוצה למושכם אחריו ואילו היו אומרים אליו לא נראה אליך ה' בלשון נוכח היו ודאי בכלל מספרי לה"ר ומב' צדדים אלו היו נלקין בצרעת וע"כ חזר הדין על משה שחשדם שלא כדין, וצרעת ביד דווקא כארז"ל (ערכין טו:) כתיב מות וחיים ביד הלשון (משלי יח.כא). וכי יש יד ללשון אלא מה היד ממית אף הלשון ממית שנאמר (ירמיה ט.ז) חץ שחוט לשונם, שוחט כתיב כי הרי זה בא להיות שוחט לאחרים ונמצא שחוט כי לה"ר תלתא קטיל (דב"ר ה.י) וכן קרח היה בכלל כת ליצים כדאיתא במדרש (שו"ט תהלים א.) וסימן לדבר קרח ר"ת קשת רומח חרב על שם שנאמר (תהלים נז.ה) בני אדם שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה. ומה שלא נענש קרח בצרעת כמשה לפי שהיה קים ליה בדרבה מיניה, שהרי כפר בעיקר ובתורת משה ורצה לבטל השררה אשר מזה הצד נתן הדין שיהיה מן הבלועים, ועוד שכבר ראה מעשה ה' הגדול מה שלא ראו ישראל בשליחות ראשון של משה, וזה"ש זכרון לבני ישראל וגו' למען אשר לא יקרב איש זר להקטיר קטורת. כי הזר הקרב מסתמא הוא חולק על נבואת משה. ומ"מ הזר הקרב לא יהיה כקרח ועדתו שוה בעונש כי קרח ועדתו היו בו חטאים גדולים זולת זה. אלא יהיה כאשר דבר ה' ביד משה לו. כמשה שלקה בידו בצרעת כך ילקה בצרעת כל החולק על הכהונה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  כאשר דבר ה' ביד משה כו'. פשטיה דקרא קאי אדלעיל כלומר ויקח אלעזר את המחתות כאשר דבר ה' ביד משה: (דעת זקנים)


{ו}  וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם יְהֹוָה:

 אונקלוס  וְאִתְרַעֲמוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לְמֵימָר אַתּוּן גְרַמְתּוּן דְמִית עַמָא דַיְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְרַעֲמוּ כָּל כְּנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל בְּיוֹמָא הָדֵין עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרן לְמֵימָר אַתּוּן גְרַמְתּוּן דִין מוֹתָא עַל עַמָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ממחרת. זה היום כי לעולם הוא סמוך: אתם המתם. הטעם מה ראיה היתה זאת ששבט לוי הוא הנבחר ונבחר אהרן לכהן גדול ויתכן שבתפלתכם או החכמה שידעתם שרפתם המקריבים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אתם המתם את עם ה'. אמר אונקלוס אתון גרמתון דמית עמא דה' יפתור כי יאשימו אותם על שנתנו העצה הזאת להקטיר קטורת זרה לפני ה' מדעתם שהמקריבים אותם נשרפים כי השם לא אמר למשה להקריב הקטורת הזאת והוא לא אמר לישראל בשם ה' לעשות כן אם כן מעצמם נתנו העצה הזאת אשר מתו בה העם והיו יכולין לתת אות ומופת אחר במטה או בזולתו ור"א אמר מה ראיה זו ששבט לוי נבחר ונבחר אהרן לכהן גדול ויתכן שבתפלתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים וכן נראה שלא האמינו כי מה שאמר אחרי כן (פסוק יז כ) דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה וגו' והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכותי מעלי וגו' ראיה שלא האמינו העם בשריפה הזאת שנבחרו הלוים והוחלפו הבכורות בהם רק חשבו כי משה ואהרן גרמו השריפה או שהיה העונש בקטורת אש זרה אשר לא צוה אותם וקטורת אהרן היתה קטורת הבקר כאשר פירשתי (ויקרא י ב) ולא היתה התלונה רק על השריפה לא על הבליעה כי השם אמר למשה העלו מסביב וגו' וזה ירמוז על פתיחת פי הארץ ומשה הגיד זה לישראל בשם ה' ודתן ואבירם היו חייבים יותר שהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו והנכון בעיני שהיו העם מאמינים עתה בכהונת אהרן שכבר יצאה אש מלפני ה' ותאכל את קרבנותיו אבל היו חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלוים ולא ירצו בחלופין שעשו בהם כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית ה' והנה יתלוננו אתם המיתם אותם שנתתם העצה הזאת שיקריבו קטורת ככהנים והם היו ראוים לעבודת לוים לא שיהיו ככהנים מקריבי קטרת וזה טעם פרח מטה אהרן לבית לוי (פסוק כג) (הרמב"ן)

 אור החיים  וילונו כל וגו' לאמר אתם וגו'. צריך לדעת אומרו לאמר אחר שהתלונה היא על משה ועל אהרן מה מקום לומר לאמר, ואולי כי העם לא אמרו הדברים ככתבן אתם המיתם את עם ה' אלא אמרו דברי תלונות שכונת כללות דבריהם היא אתם המיתם וגו', לזה אמר וילונו וגו' וכוונת תלונתם היא לאמר להם אתם המיתם וגו':

עוד ירצה בהעיר עוד איך טח מראות עיניהם לעשות תלונה על משה בלא סיבה מה פשעו ומה חטאתו, ומה גם אחר שראו כמה השפיל עצמו לפני דתן ואבירם אולי ישובו וכו' זה יגיד שהשתדל לבל ימותו. אכן תרעומת העדה היתה על מה שעשה משה המבחן של הקטרת בכולן יחד שהיה לו לעשות המבחן בקרח לבד וכשהיה ה' עושה בו המשפט לא היו נגשים המאתים וחמשים נשיאי עדה ולא היו מתים, והוא אומרו לאמר אתם המיתם וגו' פירוש במאמרכם שאמרתם להם קחו איש מחתתו וגו' חמשים ומאתים בזה המיתם את עם ה', ולא התרעמו העדה על מיתת קרח דתן ואבירם אלא על המאתים וחמשים שכולן היו ראשי סנהדראות, ולדברי רז"ל שאמרו שתרעומת העדה היתה למה שציום להקטיר הקטורת שהיא עבודה יותר קדושה וחמורה ולא עשה המבחן באחד משאר עבודות, יתבאר גם כן על זה הדרך לאמר אתם המיתם פירוש במאמרכם שאמרתם להם להקטיר קטורת אתם הייתם סיבה שימותו: (אור החיים)

 ספורנו  אתם המתם. שאמרתם להם שינסו בקטרת שאין ראוי שיקטירנה אלא המקריב עולת התמיד והיה לכם לנסות בזבחים הראוים לכהנים רבים יחד: (ספורנו)

 דעת זקנים  אתם המיתם את עם ה'. לדעת, לפי שאמרתם להביא קטרת והוא סם המות שבו נשרפו נדב ואביהוא שהיו כהנים ולכך ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו' ושים קטרת ויראו שאין הקטרת ממית אלא החטא ממית אמרו אין כאן הוכחה שאין אלו ראויין לכהונה המטות יוכיחו ולכך צוה הקב"ה דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מאת כל נשיאיהם וכתיב בתריה והשכותי מעלי את תלונות בני ישראל: (דעת זקנים)


{ז}  וַיְהִי בְּהִקָּהֵל הָעֵדָה עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיִּפְנוּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִנֵּה כִסָּהוּ הֶעָנָן וַיֵּרָא כְּבוֹד יְהֹוָה:

 אונקלוס  וַהֲוָה בְּאִתְכַּנָשׁוּת כְּנִשְׁתָּא עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וְאִתְפְּנִיאוּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְהָא חֲפָהִי עֲנָנָא וְאִתְגְלִי יְקָרָא דַיְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה בְּאִתְכַּנָשׁוּת כְּנִישְׁתָּא עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרן לְמִקְטַלְהוֹן וְאִתְפְּנִיוּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְהָא חַפְיֵיהּ עֲנַן אִיקַר שְׁכִינְתָּא וְאִתְגְלֵי תַמָן אִיקָרָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בהקהל העדה. כל קהלה ואחריה על היא למריבה: (אבן עזרא)


{ח}  וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד: (ס)

 אונקלוס  וְעָאל משֶׁה וְאַהֲרֹן לָקֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְעָאל משֶׁה וְאַהֲרן מִן קֳדָם קְהָלָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויבא משה ואהרן. בעבור שראו שנראה הכבוד: (אבן עזרא)


{ט}   רביעי  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{י}  הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם:

 אונקלוס  אִתְפְרָשׁוּ מִגוֹ כְּנִשְׁתָּא הָדָא וְאֱשֵׁיצֵי יָתְהוֹן כְּשָׁעָה וּנְפָלוּ עַל אַפֵּיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אִתְפְּרָשׁוּ מִגוֹ כְּנִשְׁתָּא הֲדָא וְאֵישֵׁיצֵי יַתְהוֹן כְּשָׁעָה זְעֵירָא וְאִתְרְכִינוּ בִּצְלוֹ עַל אַפֵּיהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  הרמו. שישבו במקום המרומם במחנה הלויה והוא האהל כאשר פירשתי במלת העלו: ויפלו על פניהם. להתפלל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  הרמו מתוך העדה הזאת. לא הבינותי טעם הכתוב הזה וחברו למעלה (לעיל טז כא) הבדלו מתוך העדה הזאת כי יש באלהים להמית בדבר רבים סביב צדיק אחד והוא לבדו נשאר כאשר היה בבכורי מצרים וכן היה בכל המגפות שלשה ישנים בטלית אחת השנים מתים והאמצעי נמלט ונראה שהיה הקצף יוצא להמית גם כל העדה כמיתת החטאים האלה שנמשכו אחריהם בפתיחת פי הארץ או באש היוצאת והם מכות כוללות ראויות להמית כל העומדים שם ביחד זולתי אם יעשה נס שינוי בנמלטים או שאמר הקב"ה כן לכבוד הצדיקים שכל זמן שהם בתוכם לא ישלח ידו בהם והכוונה באלה וכיוצא בהם להודיע שהם צריכים בקשת רחמים וכפרה ומשה הוא המזרז לעשות כן מיד (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויפלו ע. ל פניהם. ולא התפללו כמו למעלה שלא היתה תפלה שגורה בפיהם וע''כ אמר כי יצא הקצף כדאמר ר''ח בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים אם אין תפלתי שגורה כפי אני יודע שהוא מטורף: (בעל הטורים)

 אור החיים  הרמו מתוך וגו'. פירוש לא על משה ואהרן הוא מדבר אלא על אותם שלא היו בכלל המלינים, והעד הנאמן אומרו וידבר וגו' לאמר ופירוש לאחרים, ודקדק הכתוב לומר הזאת להראות באצבע במלינים לשלול זולתם שאינן בכלל הכליון, ובזה נתיישב למה הוצרך לומר הרמו והרי יכול ה' להמית רשע לפני צדיק כמעשה הריגת בכורי מצרים, ולפי דברינו שעל שאר העם שלא היו בכלל המלינים הוא אומר לפי שהיו בכלל גזירת המרגלים יש צורך בדבר להתרחק לבל תפגע בהם מדת הדין, ומאמר כרגע פירשתי למעלה (ט"ז כ"א): (אור החיים)


{יא}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהֹוָה הֵחֵל הַנָּגֶף:

 אונקלוס  וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרֹן סַב יָת מַחְתִּיתָא וְהַב עֲלַהּ אֶשָׁתָא מֵעִלָוֵי מַדְבְּחָא וְשַׁו קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא וְאוֹבִיל בִּפְרִיעַ לִכְנִשְׁתָּא וְכַפֵּר עֲלֵיהוֹן אֲרֵי נְפַק רָגְזָא מִן קֳדָם יְיָ שָׁרֵי מוֹתָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרן סַב יַת מַחְתְּיָא וְהַב עֲלָהּ אֵישָׁתָא מֵעִילַוֵי מַדְבְּחָא וְשַׁוִי קְטוֹרֶת בּוּסְמִין עַל אֵישָׁתָא וְאוֹבִיל בִּפְרִיעַ לְוַת כְּנִישְׁתָּא וְכַפֵּר אַמְטוּלְהוֹן אֲרוּם נְפַק מְחַבְּלָא דְאִתְכָּלוּ בְּחוֹרֵב דִשְׁמֵיהּ קֶצֶף מִן קָדָם יְיָ בִּהוּרְמָנָא שָׁרֵי לְקַטְלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכפר עליהם. רז זה מסר לו מלאך המות כשעלה לרקיע, שהקטורת עוצר המגפה, (ר"ל כשניתן רשות למשחית, אז אין מבחין בין טוב לרע, ועל מה שמוסיף מדיליה יש תיקון בקטרת, אבל מה שגזר הקב"ה בהדיא, אין חכמה ואין תבונה. ובזה מתורץ מ"ש אח"כ שלא הניח המלאך את אהרן לעצור בקטרת, והלא הוא מסר לו רז זה, אלא שהיה גזרת הקב"ה, כמ"ש אני שלוחו של מקום ודו"ק) כדאיתא במסכת שבת (פט.): (רש"י)

 אבן עזרא  את המחתה. הידועה: ושים קטרת. ולא אמר הקטרת והמשכיל יבין: והולך. לשון צווי כמו הושב את אביך ושרשו כמו הוליכי וטעמו הובילי כמו ילך עמך: (אבן עזרא)

 אור החיים  קח את המחתה. להיות שאמרו כי סיבת השרופים היתה בשביל הקטרת הקטורת שהוא סבב מיתת עם ה' לזה הראה להם כי הגם שהקטורת היה חוץ לזמנו וחוץ למקומו אדרבא עצר המיתה מעל ישראל, ובזה יצדיקו כי הכל מעשה ה' כי הוא ממית לחייב באין סובב, ורז"ל אמרו (שבת פט.) כי דבר זה למדו מס"מ בעלותו לקבל תורה: (אור החיים)


{יב}  וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹך הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם:

 אונקלוס  וּנְסֵיב אַהֲרֹן כְּמָא דְמַלֵיל משֶׁה וּרְהַט לְגוֹ קְהָלָא וְהָא שָׁרֵי מוֹתָנָא בְּעַמָא וִיהַב יָת קְטּוֹרֶת בּוּסְמַיָא וְכַפֵּר עַל עַמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיב אַהֲרן הֵיכְמָא דְמַלֵיל משֶׁה וּרְהַט לְמִיצַע קְהָלָא וְהָא שָׁרֵי קֶצֶף מְחַבְּלָא לְחַבְּלָא בְּעַמָא וִיהַב יַת קְטוֹרֶת בּוּסְמִין וְכַפֵּר עַל עַמָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  וירץ. בא''ת ב''ש אותיות מגפה שרץ לעצור המגפה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויקח אהרן כאשר וגו'. פירוש סמוך לדיבורו של משה ללמדך שלא שהה אפילו רגע. עוד ירצה לצד שהענין כאן הוא הפך הדין להקטיר קטורת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, לזה אמר ויקח אהרן וטעם ויקח הוא כאשר דבר משה פירוש על פי נביא, ויאמן נביא כשיאמר לעבור על מצוה אחת ממצות התורה לפי שעה, וכאליהו בהר הכרמל (מ"א י"ח): (אור החיים)


{יג}  וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה:

 אונקלוס  וְקָם בֵּין מֵתַיָא וּבֵין חַיַיָא וְאִתְכְּלִי מוֹתָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָם לֵיהּ אַהֲרן בִּצְלוֹי בְּמַצַע וְעָבַד מְחִיצוּתָא בְּמַחְתְּיָיתָא בֵּינֵי מֵתַיָא וּבֵינֵי חַיַיָא וְאִתְכְּלִיאַת מוֹתָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויעמוד בין המתים וגו'. אחז את המלאך והעמידו (ח) על כרחו, אמר לו המלאך הנח לי לעשות שליחותי, אמר לו, משה צוני לעכב על ידך, אמר לו, אני שלוחו של מקום ואתה שלוחו של משה, אמר לו, אין משה אומר כלום מלבו אלא מפי הגבורה, אם אין אתה מאמין, הרי הקב"ה ומשה אל פתח אהל מועד בוא עמי ושאל, וזהו שנאמר וישב אהרן אל משה. דבר אחר, למה בקטרת, (ט) לפי שהיו ישראל מליזין ומרננים אחר הקטורת לומר, סם המות הוא, על ידו מתו נדב ואביהוא, על ידו נשרפו חמשים ומאתים איש, אמר הקב"ה תראו שעוצר מגפה הוא (מכילתא ויסע פ"ו), והחטא הוא הממית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דאם לא כן מאי בין החיים ובין המתים וכי החיים היו לצד אחד והמתים לצד אחד שהיה אהרן עומד ביניהם ואי קאי על המלאך אתי שפיר ופירוש שלא מתו עוד: (ט) דלטעם ראשון קשה למה לא התפלל מיד כדי שלא יתחיל הנגף או לכל הפחות כשהתחיל הנגף לכן פירוש דבר אחר שהיה גזירת הקדוש ברוך הוא. ולפי דבר אחר קשה שלא מצינו שאמר לו הקדוש ברוך הוא זה משום הכי פירש טעם ראשון רז זה וכו': (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויעמוד בין המתים וגו'. יתבאר על פי דבריהם ז"ל (תנחומא תצוה סי' טו) שאמרו שתפסו למלאך המשחית ומנעו מהשחית ומנה המומתים לבל יוסיף עליהם, והוא אומרו ויעמוד בין המתים ובין החיים פירוש שהגביל מספר המתים מבין החיים לבל יוסיף הכות עוד, ולזה אמר ויהיו המתים במגפה י"ד אלף וז' מאות, לומר אלה הם שעמדו במספר המתים ותעצר המגפה שלא יוסיף עוד הכות על מספר זה: (אור החיים)

 ספורנו  ויעמוד בין המתים ובין החיים. אחר שכבר התיצב שם והתעכב להגין על החולים שלא ימותו על הפך הבדלו מתוך העדה: ותעצר המגפה. שלא חלה עוד שום אחד מהם בחולי מגפה: (ספורנו)


{יד}  וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל דְּבַר קֹרַח:

 אונקלוס  וַהֲווֹ דְמִיתוּ בְּמוֹתָנָא אַרְבַּעַת עֲשַׂר אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה בַּר מִדְמִיתוּ עַל פְּלֻגְתָּא דְקֹרַח: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲווֹ סְכוּם דְמִיתוּ בְּמוֹתָנָא אַרְבֵּיסַר אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה בַּר מִדְמִיתוּ עַל פְּלוּגְתָּא דְקרַח: (תרגום יונתן)


{טו}  וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה: (פ)

 אונקלוס  וְתָב אַהֲרֹן לְמשֶׁה לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וּמוֹתָנָא אִתְכְּלִי: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְתַב אַהֲרן לְוַת משֶׁה לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וּמוֹתָנָא אִתְכַּלְיַית: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם וישב אהרן. דבק עם הפרשה הבאה ואם נפסקה וכבר הראיתיך רבות כהנה וכהנה וכאשר שב אהרן ונעצרה המגפה דבר השם: (אבן עזרא)

 אור החיים  וישב א הרן וגו' והמגפ ה נעצר ה. חזר לומר והמגפ ה נעצרה אחר שכבר אמר ותעצר המגפה, לומר שאפילו אחר שכלה ענן הקטורת ושב אהרן אל משה נשארה המגפה עצורה, שלא תאמר שלא נעצרה אלא כל זמן שהיה עולה ענן הקטורת על דרך אומרו (שמות יז) כאשר ירים משה ידו וגו':

עוד יתבאר ע"פ דבריהם ז"ל (תנחומא שם) שאמרו שלא קבל המשחית מאהרן שאמר לו אני שלוחו של מקום עד שהביאו אל פתח אהל מועד ושמע מפי השכינה, והוא אומרו והמגפה פירוש מלאך המשחית נקרא מגפה גם הוא החליט להעצר, ולזה דקדק לומר והמגפה נעצרה ולמעלה אמר ותעצר המגפה פירוש היתה לה מניעה מאהרן אבל הוא לא היה רוצה לימנע מה שאין כן אחר כך גם המגפה הסכימה להיות נעצרה: (אור החיים)

 ספורנו  והמגפה נעצרה. שנרפאו החולים במגפה: (ספורנו)


{טז}   חמישי  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{יז}  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ:

 אונקלוס  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְסַב מִנְהוֹן חוּטְרָא חוּטְרָא לְבֵית אַבָּא מִן כָּל רַבְרְבָנֵיהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן תְּרֵי עֲשַׂר חוּטְרִין גְבַר יָת שְׁמֵיהּ תִּכְתּוֹב עַל חוּטְרֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְסַב מִנְהוֹן חוּטְרָא חוּטְרָא לְבֵית אַבָּא מִלְוַת כָּל אֲמַרְכְּלֵיהוֹן לְבֵית אַבְהַתְהוֹן תְּרֵיסַר חוּטְרִין גְבַר יַת שְׁמֵיהּ תִּכְתּוֹב עַל חוּטְרֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מטה. י''א כי מטה לוי איננו מטה האלהים כי כבר היה ניכר ומה צורך לכתוב עליו שם אהרן וי''א כי המטה היה כשאר המטות אין הפרש ביניהם וזה הישר בעיני: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  שנים עשר מטות. מטה אהרן הוא בי"ב כי לא אמר ותקח מטה לבית לוי ותכתוב עליו שם אהרן אבל הוא במנין הנזכר והנה לא נחשב יוסף רק לשבט אחד והטעם כי לא ימנו שבטי ישראל לעולם רק שנים עשר ומפני שיחשוב לוי יחשוב יוסף רק אחד ועוד אפרש זה בסדר וזאת הברכה (דברים לג ו) אם יברכני ה' להגיע לשם

"איש את שמו תכתב על מטהו" - יש מפרשים שם ראש השבט ראובן שמעון לוי ויהודה והנכון שם הנשיאים ועשה אהרן נשיא לשבט לוי והוצרך לפרש כי הם מטה אחד ונשיא אחד להם לומר אע"פ שחלקתים לשתי משפחות כהונה לבד ולויה לבד מכל מקום שבט אחד הוא ונשיא אחד להם והטעם כאשר פירשתי (בפסוק ו) כי לא הוצרכו ראיה רק שנבחר השבט ההוא מכל שבטי ישראל (הרמב"ן)

 אור החיים  דבר אל בני ישראל וקח מאתם. אומרו דבר וגו' וקח מאתם שנראה שהם ב' ענינים, לצד שיצו ה' על ישראל להביא המטות ועל משה לקחת מאתם לזה אמר דבר וקח, והגם שלא הזכיר הבאת ישראל, רמזה בכח ו' של וקח, עוד נראה טעם אומרו וקח בתוספות וא"ו להוסיף על ענין ראשון מלבד זכרון המחתות אשר עשאום ריקועי פחים וגו' עוד קח מאתם וגו' להראותם כי באהרן בחר לו יה:

מאתם וגו' מאת כל נשיאיהם. טעם שהוצרך לומר מאתם ולא הספיק לומר מאת כל נשיאיהם, לעכב שלא יקח המטות אלא מאתם ולא יקח משה בעדם, ואם היה אומר קח מאת נשיאיהם מטה מטה לא הייתי מתחייב לומר שהם יביאו והייתי אומר שהוא הדין שיקח משה בשבילם ושלוחו של אדם כמותו, או הייתי אומר שכוונת אומרו מאת נשיאיהם וגו' שיהיה משלהם ולעולם משה יקח, לזה בא מאמר מאתם לעיכוב, וטעם הדבר כדי שלא יהיה מקום לומר כי משה בחר להם עץ לא יצלח: (אור החיים)


{יח}  וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם:

 אונקלוס  וְיָת שְׁמָא דְאַהֲרֹן תִּכְתּוֹב עַל חוּטְרָא דְלֵוִי אֲרֵי חוּטְרָא חָד לְרֵישׁ בֵּית אֲבָהַתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת שְׁמָא דְאַהֲרן תִּכְתּוֹב עַל חוּטְרָא דְלֵוִי אֲרוּם חוּטְרָא חָד לְרֵישׁ בֵּית אַבְהַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי מטה אחד. אף על פי שחלקתים לשתי משפחות, משפחת כהונה לבד ולויה לבד, מכל מקום שבט אחד הוא: (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם לבית אב. שבטי ישראל כמו ראובן ושמעון: וטעם כי מטה אחד. בעבור שנחלק השבט לכהנים וללוים: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי וגו'. ממה שלא צוה מקודם לקחת מטה למטה לוי יגיד כי הוא בכלל הי"ב מטות שאמר בסמוך שנים עשר מטות ומטה לוי בכלל הי"ב, ואפשר לומר שככה עשו שלקחו עץ אחד וחלקוהו לי"ב חלקים וכל שבט לקח שיבא מכשורא ואין הפרש בין של אהרן לשל כולן שבזה יצדק המבחן, ובזה ידוייק מאמר הכתוב ויתנו אליו כל נשיאיהם וגו' ומטה אהרן בתוך מטותם פירוש חלק א' מתוך העץ שממנו לקחו מטותם. שוב בא לידי מאמר רז"ל (במד"ר פי"ח) שאמרו כדברינו: (אור החיים)


{יט}  וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה:

 אונקלוס  וְתַצְנְעִינוּן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם סַהֲדוּתָא דִי אֲזַמִין מֵימְרִי לְכוֹן תַּמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַצְנְעִינוּן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם סַהֲדוּתָא דְאֵיזַמֵן מֵימְרִי לְכוֹן תַּמָן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אשר אועד לכם. תמיד: (אבן עזרא)


{כ}  וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם:

 אונקלוס  וִיהֵי גַבְרָא דִי אִתְרְעֵי בֵּהּ חוּטְרֵיהּ יִנְעֵי וַאֲנִיחַ מִן קֳדָמַי יָת תּוּרְעֲמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִי אִנוּן מִתְרַעֲמִין עֲלֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי גַבְרָא דְאִתְרְעֵי בֵּיהּ לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי חוּטְרֵיהּ יִנְעֵי וְאִישְׁדֵיךְ מִנִי יַת תּוּרְעֲמוּת בְּנֵי יִשְרָאֵל דְהִינוּן מִתְרַעֲמִין עֲלֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והשכתי. כמו וישכו המים (בראשית ח, א), וחמת המלך שככה (אסתר ז, י): (רש"י)

 אבן עזרא  והשכותי. מפעלי הכפל כמו והתמותי (טמאתך) מגזרת וחמת המלך שככה וטעם והשכותי. כדרך בני אדם למצוא מנוחה ומטה לוי בתוך השנים עשר והנה יוסף במטה אחד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יפרח. ד' במסרה הכא ואידך צדיק כתמר יפרח. יפרח כשושנה. יפרח בימיו צדיק. מטהו יפרח זהו צדיק כתמר יפרח שכיון שמטהו יפרח יצא צדיק בדינו וזהו יפרח כשושנה ויהי כזית הודו וזהו כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן וכן יפרח בימיו צדיק שנאמר על המלך המשיח שבימיו תחזור הכהונה ויפרח מטה אהרן: (בעל הטורים)

 אור החיים  והיה האיש אשר אבחר בו וגו'. ולא הספיק כל מה שעשה ה' בקרח, אולי שהיו חושבים כי מה שאירע לקרח הוא על שדבר נגד משה וחלק עליו וה' ינקום נקם על כבוד נביאו נאמן ביתו ולעולם אפשר שיבחר בשאר השבטים לשרתו, לזה צוה ה' לעשות מבחן המטות: (אור החיים)


{כא}  וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם:

 אונקלוס  וּמַלֵיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהָבוּ לֵיהּ כָּל רַבְרְבָנֵיהוֹן חוּטְרָא לְרַבָּא חָד חוּטְרָא לְרַבָּא חָד לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן תְּרֵי עֲשַׂר חוּטְרִין וְחוּטְרָא דְאַהֲרֹן בְּגוֹ חוּטְרֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וִיהָבוּ לֵיהּ כָּל אֲמַרְכְּלֵיהוֹן חוֹטֶר לַאֲמַרְכּוֹל חַד חוֹטֶר לַאֲמַרְכּוֹל חַד לְבֵית אַבְהַתְהוֹן תְּרֵיסַר חוּטְרִין וְחוֹטֶר אַהֲרן בִּמְצִיעוּת חוּטְרֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  בתוך מטותם. הניחו באמצע, (י) שלא יאמרו מפני שהניחו בצד שכינה פרח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) מדכתיב שנים עשר מטות למה לי ומטה אהרן בתוך מטותם אלא ללמד בא שקודם שנתנן במקדש היו מסדרין המטות בפניהם והניחו באמצע והרא"ם כתב ואפשר שרש"י זכרונו לברכה מצא פה אגדה כדבריו ולא שמלת בתוך מורה על זה: (שפתי חכמים)


{כב}  וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֹּת לִפְנֵי יְהֹוָה בְּאֹהֶל הָעֵדֻת:

 אונקלוס  וְאַצְנַע משֶׁה יָת חוּטְּרַיָא קֳדָם יְיָ בְּמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַצְנַע משֶׁה יַת חוּטְרַיָא קֳדָם יְיָ בְּמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא: (תרגום יונתן)


{כג}  וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים:

 אונקלוס  וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וְעַאל משֶׁה לְמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וְהָא נְעָא חוּטְרָא דְאַהֲרֹן לְבֵית לְוֵי וְאַפֵּק לַבְלְבִין וְאָנֵץ נֵץ וְכָפֵית שִׁיגְדִין: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה מִיוֹמָא חוֹרָן וְעָאל משֶׁה לְמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וְהָא נְעָא חוֹטֶר אַהֲרן לְבֵית לֵוִי וְאַפֵּיק לִבְלוּבִין וְאָנֵיץ נִצִין בֵּיהּ בְּלֵילְיָא גְמַר וַעֲבַד לוּזִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויצא פרח. (כ) כמשמעו: ציץ. הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל: ויגמל שקדים. כשהוכר הפרי הוכר שהן שקדים, לשון ויגדל הילד ויגמל (בראשית כא, ח), ולשון זה מצוי בפרי האילן, כמו ובוסר גומל יהיה נצה (ישעיה יח, ה). ולמה שקדים, הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות, אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבא, כמו שמצינו בעוזיה, והצרעת זרחה במצחו (דברי הימים-ב כו, יט), ותרגומו וכפית שגדין, כמין אשכול שקדים, יחד כפותים זה על זה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) לפי שמצינו ציץ קודם לפרח שנאמר יציץ ופרח לכן פירש"י פרח כמשמעו. ואם תאמר ולמה לא פירש ציץ כמשמעו ופרח הוא דבר הבא קודם הציץ כגון ליחלוח של אילן. ויש לומר לפי שנאמר אחר הציץ ויגמול שקדים ומהו הדבר שלפני גמול שקדים חנטת הפרי מצאתי. ועוד מצאתי היכן שיש שתי לשונות כגון הכא פרח והדר ויצץ ציץ ופרח הוא ידוע לשון מה הוא וציץ אין ידוע מה לשון הוא לכך פירש"י פרח כמשמעו ואין צריך פירוש אבל ציץ אין ידוע וצריך פירוש והוא חנטת פרי וכן מנחתם חטאתם ואשמם כמשמעו דבסמוך לפי שהם ידועים מה הם אבל אשר ישיבו לי צריך לפרש זה גזל הגר כי לא הייתי יודע מה פירוש של אשר ישיבו לי אבל מנחתם חטאתם ואשמם כמשמעו בין דצבור ובין דיחיד. ולפי סברת הרב שבפרשת וישב שכתב שהפרח הוא הנץ אלא שהנץ גדול מפרח יהיה פרח מורה על הנץ הקטן ויוצא פרח וגומר מורה על הנץ הגדול כי שניהם נקראים פרח והיינו נמי כשהפרח עדיין לא נפל נקרא גם הנץ פרח אלא שזה גדול וזה נקרא נץ קטן אבל כשהפרח נופל כמו הכא נקרא הנשאר בשם ציץ: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לבית לוי. מטה משרת עצמו ואחר עמו מטה אהרן מטה לבית לוי: ויגמול. מגזרת ויגדל הילד ויגמל ורבים אמרו בעבור שקדים כי המטה היה ממין האילן ואינה ראיה ודרך דרש כי שקדים כמו כי שוקד אני: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  פרח. ציץ. שקדים. כנגד ג' שערערו על הכהונה קרח וירבעם ועוזיהו: שקדים. בגי' חשמונים דמז לחשמונים שהם מזרע אהרן ותתקיים הכהונה בידם: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויגמול שקדים. רז"ל אמרו (שם) טעם שקדים להעיר שכל המערער על הכהונה פורענותו ממהרת לבוא ע"כ, ונראה שהוכרחו לומר כן שאין ראוי לבעל הנס לבקש פרי הממהר להפריח שנראה ח"ו הפחתת היכולת שמבקש אחר פרי שממהר, לזה אמרו כי יש טעם בדבר שהוצרך להפריח שקדים ולא פרי אחר לומר שממהר ליפרע וכו' שזולת זה היה מוציא חרוב: (אור החיים)

 כלי יקר  והנה פרח מטה אהרן וגו'. רמז כי לא למראה עיני האדם ישפוט ה' כ"א נראה אחד עץ יבש בלי לחלוחית מים תורה וחכמה הקב"ה מפריחו וכך בהפך כדמסיק בילקוט (ביחזקאל יז.קח עיי"ש) שדרש על קרח ואהרן פסוק הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש. (שם יז.כד) ויכול להיות שמשם נמשך המקור שכל מה שהיה במקדש היה מלבלב ועושה פירות ואפילו הזהב שנקרא פרוים, ויוצא פרח, זה היה סימן לכהנים קטנים שנקראו פרחי כהונה, ויצץ ציץ. זה סימן לכהנים גדולים נושאים ציץ נזר הקודש, ויגמול שקדים. בזכות וירץ אל תוך הקהל וגו' כדי לעצור המגפה ובזכות שכהנים זריזים הם כגמול ידו השיב לו להצמיח שקדים שיש בהם משמעות לשון שקידות ומהירות, וזכה למתנות שנאמר ואני הנה נתתי לך. ולשון הנה מורה על הזריזות וכן פירש"י פר' וישב (לז.יג) ויאמר הנני. לשון ענוה וזריזות. ורש"י פירש כאן הנה בשמחה, כד"א הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. (שמות ד.יד) וטעמו של דבר שכל הנה לשון זריזות הוא וכל מה שהאדם עושה בזריזות ודאי הוא שמח בעשייתו וכשם שאהרן היה שמח לקראת משה אחיו הקטן ממנו ולא נתקנא בשררתו בזכות זה ניתן לאהרן שררת הכהונה למשחה בה בשמחה זה"ש ואני הנה נתתי לך. בזכות הנה הוא יוצא לקראתך. ולמעלה בפסוק בקר ויודע ה' שנתן לו ה' המתנות בבוקר בפנים מאירות בשמחה כמשפט כל דבר הניתן אל השואל כהוגן. ורז"ל אמרו (שבת קלט.) שבזכות וראך ושמח בלבו. זכה לחשן משפט על הלב לפי שנאמר (תהלים כה.ט) ידרך ענוים במשפט. כדרך שנתבאר למעלה פר' משפטים (כא.א) ודרך זה ענוה לו ששמח על שררת אחיו ורז"ל אמרו (חולין פט.) גדול מה שנאמר במשה ואהרן שנאמר (שמות טז.ח) ונחנו מה. וכן באהרן כתיב (במדבר טז.יב) ואהרן מה הוא. שהוא מחשב את עצמו לבלי מה כאילו הוא עץ יבש שאין בו שום לחלוחית ע"כ זכה שפרח מטה אהרן היבש.

ומה שנתנו לו כ"ד מתנות, כנגד כ"ד ספרים, כדאר"ש בר נחמני א"ר יונתן (סנהדרין צ:) מנין שאין נותנים מתנות לכהן עם הארץ שנאמר דבה"י ב' לא.ד) לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' וגו'. ובילקוט (יח.תשנה עיי"ש) מנה כ"ד מתנות י"ב במקדש וי"ב בגבולין רמז לדבר זה יהיה לך מקודש הקדשים. כמספר זה דהיינו י"ב יהיה לך מקודש הקדשים דהיינו י"ב שבמקדש, וזה יהיה לך תרומת מתנם לכל תנופות בני ישראל. זהו כנגד י"ב שבגבולין כי אין שם מקדש. ולמעלה פרשת נשא (ו.כג) פרשנו שיש עוד עבודת מתנה והיא ברכת כהנים כה תברכו. כי בה יהיו כ"ה וכאן היא רמוזה ביתור לשון. הנה (יח.ח) עולה ששים כמספר ששים גבורים סביב לה. (שיר ג.ז) הרמוזים בברכת כהנים ושם נאמרו פנים מאירות יאר ה' פניו אליך, והיינו הנה בשמחה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  והנה פרח מטה אהרן. משמע דתרי עניני פרח היו שם דמצד אחד פרח ואותן פרחים עמדו ולא נפלו לעולם ומצד אחד ויצא פרח ונפל כדרך כל פרחי אילנות ויצץ ציץ ויגמול שקדים. וראיה מיומא ומפרק מקום שנהגו דמסיק על אותן דברים שנגנזו וי"א אף מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה נגנזו מכלל דפרחים היו ועמדו לעולם ומצד אחד השקדים: (דעת זקנים)


{כד}  וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי יְהֹוָה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ: (פ)

 אונקלוס  וְאַפֵיק משֶׁה יָת כָּל חוּטְרַיָא מִן קֳדָם יְיָ לְוָת כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ וּנְסִיבוּ גְבַר חוּטְרֵיהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְהַנְפַּק משֶׁה יַת כָּל חוּטְרַיָא מִן קֳדָם יְיָ לְכָל בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ וּנְסִיבוּ גְבַר חוּטְרֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויראו. מכתב יד כל אחד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויוצא משה את כל המטת. חסר וי''ו שהיו יבשים כמו שהכניסם: (בעל הטורים)

 ספורנו  ויראו ויקחו איש מטהו. לכוין סימנם בבתיהם שמא הוחלף: (ספורנו)


{כה}   שישי  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי וְלֹא יָמֻתוּ:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אָתֵיב יַת חוּטְרָא דְאַהֲרֹן לְקֳדָם סַהֲדוּתָא לְמַטָרָא לְאָת לְעַמָא סַרְבָנָא וִיסוּפַן תּוּרְעֲמַתְהוֹן מִן קֳדָמַי וְלָא יְמוּתוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אָתֵיב יַת חוּטְרָא דְאַהֲרן קֳדָם סַהֲדוּתָא לְמַטָרָא לְאָת לִבְנַיָא סַרְבָנַיָא וִיסוּפַן תּוּרְעֲמַתְהוֹן מִן קֳדָמַי וְלָא יְמוּתוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותכל תלונתם. כמו ותכלה תלונתם, לשון זה שם מפעל יחיד לשון נקבה, כמו (ל) תלונתם מרמורי"ש בלע"ז, ויש חילוק בין תלונותם לתלונתם, תלונתם תלונה אחת, תלונותם שם דבר בלשון יחיד, ואפילו הם תלונות הרבה: למשמרת לאות. לזכרון, שבחרתי באהרן הכהן, (מ) ולא ילונו עוד על הכהונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דאם לא כן ותכלינה מיבעי ליה ומה שלא פירש ותכל לנוכח משה שאמר לו השם שבזה הפועל תכלה תלונותם מעלי הוא מפני שכלוי התלונות אינו מפעולותיו של משה רק הוא מתחייב מהפועל הזה מעצמו: (מ) שמאחר שיפרח מטהו והוא הנותן המטה ולא אלעזר בנו שהוא נשיא לשבט לוי כשאר נשיאים ובזה יודע שבחר באהרן שעיקר המחלוקת הזה היה בשביל הכהונה ולא בשביל התקרבות שבט לוי ואין צריכין לאות ולזכרון רק על הכהונה ודי גם כן בפריחת מטה אהרן על שירות הלוים כי מטה אחד על שבט לוי. כל זה תורף דברי רא"ם. ונראה כי כל פריחת המטה של אהרן שהוא משבט לוי הוא עדות שבחר השם יתברך בשבט לוי יותר מבשאר שבטים וכיון שהפריחות היה בשם של אהרן ולא במקום אחר של מטה כמו שכתבתי בסמוך זה עדות שבחר השם יתברך באהרן יותר מבשאר בני לוי: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  למשמרת לאות. לזכרון שבחרתי לאהרן לכהן ולא ילינו עוד על הכהונה לשון רש"י ואין המטה הזה אות רק על מטה לוי שנבחר משאר השבטים לא על אהרן שתהיה לו הכהונה והנכון למשמרת לאות על שבט לוי תמורי הבכורות כי השריפה אות על הכהונה והפרח על הלויה כמו שפירשתי (בפסוק ו) וזה טעם פרח מטה אהרן לבית לוי (פסוק כג) כי לכל בית לוי פרח ובזכותם ואפשר שכיון שנודע במטה שאין השם חפץ בבכורות והוא חפץ בשבט לוי שתהיה הכהונה לאהרן בלא תרעומת כי הוא הנכבד בשבט והנשיא בהם במטה ולו תאות שררת השבט ההוא ואינו נכון בעיני כי גרשון בכור לוי (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לבני מרי. מכאן למד משה שקראם ממרים: (בעל הטורים)

 ספורנו  ותכל תלונותם. וזאת המשמרת והאות תכלה את תלונותם שלא יוסיפו להתלונן: (ספורנו)


{כו}  וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה: (פ)

 אונקלוס  וַעֲבַד משֶׁה כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָתֵיה כֵּן עֲבָד: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבַד משֶׁה הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יָתֵיהּ הֵיכְדֵין עָבַד: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ויעש משה כאשר וגו' כן עשה. טעם שכפל הדבר ירצה על זה הדרך ויעש כאשר צוה ה' וגו' פירוש תיכף ומיד כשציוהו ולא איחר, כאשר צוה ה' פירוש להשיב כן עשה, וכפי זה מאמר כאשר נמשך למעלה ולמטה: (אור החיים)


{כז}  וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ:

 אונקלוס  וַאֲמָרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמשֶׁה לְמֵימָר הָא מִנָנָא קְטָלַת חַרְבָּא הָא מִנָנָא בְּלָעַת אַרְעָא וְהָא מִנָנָא דְמִיתוּ בְמוֹתָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמשֶׁה לְמֵימָר הָא מִינַן אִישְׁתֵּיצִיאוּ בְּשַׁלְהוֹבִית אֵישָׁתָא וּמִנַן אִתְבְּלָעוּ בְּאַרְעָא וְאָבָדוּ הָא אֲנַחְנָא חֲשִׁיבִין כְּאִילוּ אָבַדְנָא כּוּלָנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויאמדו בני ישראל. די לנו שגוענו ואבדנו והנה עוד כל הקרב אל המשכן ה' ימות כמות השרופים ומי יתן ותמנו לגוע אז אמר השם לאהרן שהוא הנגיד על שבט לוי להזהירו שלא יכשילו הלוים את ישראל: וטעם לאהרן על יד משה או כאשר הוא כי גם אהרן נביא היה גם זאת הפרשה לאות כי במדבר סיני היתה כאשר הוקם המשכן ונבחרו הלוים ונפסלו הבכורים: (אבן עזרא)


{כח}  כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן יְהֹוָה יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ: (ס)

 אונקלוס  כֹּל דְקָרֵב מִקְרַב לְמַשְׁכְּנָא דַיְיָ מָאִית הָא אַנַחְנָא סַיְפִין לִמְמָת: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  כָּל דְקָרֵיב מִיקְרַב לְמַשְׁכְּנָא דַיְיָ מָאִית הַבְּרַם סַפְנָא לְמִשְׁתֵּיצְיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל הקרב הקרב וגו'. אין אנו יכולין להיות זהירין בכך, כולנו (נ) רשאין להכנס לחצר אהל מועד, ואחד שיקריב עצמו יותר מחבריו ויכנס לתוך אהל מועד, ימות: האם תמנו לגוע. שמא הופקרנו (ס) למיתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש הקרב הראשון בחצר אהל מועד והקרב השני בתוך האהל וכאלו אמר כל הקרב לחצר אהל מועד משיקרב לתוך אהל מועד ימות ומה שלא אמר כל הקרב אל משכן ה' ימות מפני שאין הדבר מצוי מי שהוא חוץ לעזרה שיכנס לתוך אהל מועד אלא המעט ואין ראוי שידאגו בעבור זה לומר האם תמנו לגוע אבל העומדים בחצר קרובים הם ליכנס לתוך אוהל מועד ועליהם יש לידאג. רא"ם: (ס) לא שתמנו כבר שאין נופל על זה ה"א התימה של האם ועוד שהרי לא מתו אלא שמא וכו': (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  האם. ב' במסורה. האם תמנו לגוע ואידך באיוב האם אין עזרתי בי וגו' שמי שאין לו אשה כדכתיב אעשה לו עזר כנגדו וכן מי שאינו לומד תורה כדכתיב שם ותושיה נדחה ממני חשוב כמת כדכתיב האם תמנו לגוע: (בעל הטורים)

 אור החיים  כל הקרב הקרב וגו'. נתעוררו עתה ולא קודם הגם שכבר נאמר להם דבר זה, על דרך אומרם (שהש"ר בפ' ישקני) מאן דנכים ליה חויא מהבלא וכו': (אור החיים)

במדבר פרק-יח

{א}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְאַהֲרֹן אַתְּ וּבְנָךְ וּבֵית אֲבוּךְ עִמָךְ תְּסַלְחוּן עַל חוֹבֵי מַקְדְשָׁא וְאַתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ תְּסַלְחוּן עַל חוֹבֵי כְּהוּנַתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְאַהֲרן אַנְתְּ וּבְנָךְ וּבֵית אַבָּךְ עִמָךְ תְּקַבְּלוּן חוֹבֵי קוּדְשַׁיָא אִין לָא מִזְדַהֲרִין בְּאַסְקוּתְהוֹן וְאַנְתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ תְקַבְּלוּן יַת חוֹבֵי כְּהוּנַתְכוֹן אִין לָא מִזְדַהֲרִין בְּאַפְרָשׁוּתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויאמר ה' אל אהרן. למשה אמר שיאמר לאהרן, (ע) להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש (ספרי קיז): אתה ובניך ובית אביך. הם בני קהת (פ) אבי עמרם: תשאו את עון המקדש. עליכם אני מטיל עונש הזרים שיחטאו בעסקי הדברים המקודשים המסורים לכם, הוא האהל והארון והשלחן וכלי הקדש, אתם תשבו ותזהירו על כל זר הבא ליגע: ואתה ובניך. הכהנים: תשאו את עון כהנתכם. שאינה מסורה ללוים, ותזהירו הלוים השוגגים שלא יגעו אליכם בעבודתכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דזה אחד מי"ג מיעוטים כמו שפירש"י בריש פרשת ויקרא שנאמר למשה ולאהרן. והרא"ם דחה פירוש זה דשמא לא באו מיעוטים אלו למעט אהרן לפרש שהקדוש ברוך הוא אמר למשה שיאמר לאהרן אלא היכא שנזכר שמו של משה עם שמו של אהרן אבל היכא שלא נזכר שמו של משה שמא לאהרן נאמר ולא למשה והרא"ם הביא הספרי אבל היא שנויה בפרשה שלאחריה על שם כי האריך ולי נראה דהוכחת רש"י מדכתיב לעיל מיניה ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר דק"ל לאמר למה לי אלא ודאי שאמרו למשה שישאל להקדוש ברוך הוא על זה ומסתמא שאל משה להקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא השיבו על זה כי אין דרך ארץ שמשה ישאל להקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא ישיב לאהרן אלא ודאי למשה אמר שיאמר לאהרן. כן נראה לי ולא כמו שעלה על דעת הרא"ם: (פ) מדכתיב בסוף הענין תשאו את עון המקדש ופירש"י דברים המקודשים כגון האהל וארון ושלחן וכלי הקדש וכלים הללו נושאים בני קהת ולכן פירש"י הם בני קהת ואם תאמר עון המקדש במקדש ממש מיירי שהזהיר שלא יכנסו בו זרים אם כן מה נשתנו בני עמרם יותר משאר לוים שיהיו אלו מן המוזהרים ולא שאר לוים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  את עון המקדש. שהוא מבית לפרכת והטעם אם לא תשמרוהו העון עליכם: וטעם ובית אביך. כי הם נושאי המקדש: את עון כהונתכם. אם לא תשמרו הכהונה העון עליכם: (אבן עזרא)

 אור החיים   אתה ובניך ובית אביך. פירוש בית אביך נראה בעיני שבא על משה שהוא מאביו שגם עליו באה האזהרה, דאלו על הקהתים הלא כהם כשאר ישראל בהכנסת משכן ה', ועוד ממה שאמר בסמוך וגם את אחיך בני לוי וגו' יגיד שעד עתה לא היה מדבר בהם, אלא נראה פירוש בית אביך זה משה וכמאן דאמר (זבחים קב.) שלא פסקה כהונה ממשה, ואפילו למאן דאמר שלא נתכהן משה אלא בשבעת ימי המילואים סובר אני שלא נאסר ליכנס למקום דריסת רגלי הכהנים, ורז"ל אמרו (ספרי) וזה לשונם בית אביך אלו הלוים מלמד שהלוים מוזהרים על ידי הכהנים עד כאן לשונם, וזה דרך דרש לדרוש בכתוב ההלכות שהיו להם מסיני:

אתך וגו'. צריך לדעת למה אמר אתך אחר שהזכיר אהרן בפירוש. ואולי שבא לומר שבכל זמן מוזהרים יחד, לבל תאמר שיש זמן שחייב אהרן ויש זמן שחייבים בניו תלמוד לומר אתך לומר שמוזהרים יחד בכל הזמנים: (אור החיים)

 ספורנו  אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש. שלא יקרב טמא ולא זר לפנים ממחיצתו שזה מוטל על כולכם ואם יקרב מחסרון השתדלותכם תשאו את עונו: ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם. עליכם בלבד לשמור שלא יקרב זר לעבודת כהונה: (ספורנו)


{ב}  וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת:

 אונקלוס  וְאַף יָת אֲחָיךְ שִׁבְטָא דְלֵוִי שִׁבְטָא דַאֲבוּךְ קָרֵיב לְוָתָךְ וְיִתּוֹסְפוּן עֲלָךְ וִישַׁמְשׁוּנָךְ וְאַתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ קֳדָם מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאוּף יַת אָחָךְ שִׁבְטָא דְלֵוִי דְמִתְקְרֵי עַל שְׁמָא דְעַמְרָם אַבָּךְ קָרֵיב לְוָתָךְ וְיִתְחַבְּרוּן לְוָתָךְ וִישַׁמְשׁוּנָךְ וְאַנְתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ תְּקוּמוּן קֳדָם מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וגם את אחיך. בני גרשון ובני מררי: וילוו. ויתחברו אליכם, להזהיר (צ) גם את הזרים מלהתקרב אליהם: וישרתוך. בשמירת השערים, ולמנות מהם גזברין (ק) ואמרכלין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) לא שיתחברו באות האזהרה שאתם מוזהרים להזהיר הלוים בעבודת הכהונה שהרי אין עבודת הכהונה מסורה להם ואיך יזהירו הלוים על עבודת הכהונה אלא כמו שהכהן מצווה להזהיר הלוי שלא יגע לעבודת הכהונה ככה הלוי מצווה להזהיר את ישראל שלא יקרבו לעבודת לוים ושניהם ישאו את עונם אם לא יזהירו: (ק) ל' אמר כל בספר ירמיה בסימן נ"ב פירש"י אמרכלין שמפתחות העזרה מסורות להם. ואם תאמר ודלמא ישרתוך בעבודת חול. ויש לומר דהוכחת רש"י מדכתיב בסוף לכם מתנה נתונים לה' וגו' משמע דוקא עבודת הקדש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שבט אביך. הוא לוי וחז''ל פירשוהו כמשמעו ולפי דעתי מה שפירשתיו כאילו אמר מטה לוי שהוא שבט אביך: וילוו. כמו ונספחו וכן ילוה אישי והנה הלוים נלוים בשמם: ואתה ובניך אתך. תשבו לפני אהל מועד לבדכם ולא הלוים: (אבן עזרא)

 ספורנו  וישרתוך. במה שהוא משמרתך ומשמרת בניך בלבד: ואתה ובניך אתך לפני אהל העדותי והסדר יהיה כך שאתה ובניך תשמרו לפני קדש הקדשים שהוא אהל לארון אשר בו לוחות העדות: (ספורנו)


{ג}  וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם:

 אונקלוס  וְיִטְרוּן מַטַרְתָּךְ וּמַטְרַת כָּל מַשְׁכְּנָא בְּרַם לְמָנֵי קוּדְשָׁא וּלְמַדְבְּחָא לָא יִקְרְבוּן וְלָא יְמוּתוּן אַף אִינוּן אַף אַתּוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִטְרוּן מַטַרְתָּךְ וּמַטְרַת כָּל מַשְׁכְּנָא בְּרַם לְמָאנֵי קוּדְשָׁא וּלְמַדְבְּחָא לָא יִקְרְבוּן וְלָא יְמוּתוּן אוּף הִינוּן אוּף אַתּוּן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  גם הם גם אתם. דרך המקרא כן כמו משל בנו גם אתה גם בנך והטעם כי זה כמו זה: (אבן עזרא)

 אור החיים  גם הם גם אתם. פשט הכתוב הוא גם הם כישראל הקרבין גם אתם בעדם כמו שקדם לומר אתה וגו' תשאו עון וגו'. ורז"ל אמרו בערכין (יא:) וזה לשונם תניא גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה, הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה, אמר אביי משורר ששער בשל חברו במיתה עד כאן. וכתב רש"י דלית ליה לאביי הא מתניתא דקתני הם בשלהם אינם במיתה ואשכח תנא דקאי כותיה עד כאן:

ורמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות כלי המקדש כתב וזה לשונו או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייב מיתה שנאמר ולא ימותו אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה עד כאן, וקשה לכל מה שכתב רמב"ם, בין מה שכתב או שסייע בן לוי וכו' שהרי לכל הסברות שהביא בגמרא לא משמע כן, אם כתנא דברייתא הרי קתני בפירוש הם בשלהם אינם במיתה, אם כתנא של מעשה רבי יהושע בן חנניה, אם כמו שעלה על דעת התלמוד שאמר תנאי היא שרבי יהושע סובר המשורר ששער באזהרה ולא גזרו מסייע ורבי יוחנן סובר במיתה וגזרו מסייע אם כן בין למר ובין למר מסייע אינו אלא גזירה מדרבנן ולמה פסק רמב"ם או שסייע בן לוי וכו' במלאכה וכו' חייב מיתה, ואם לפי מה שדחה הש"ם דכולה עלמא באזהרה וכו' אם כן משורר ששער ממש אינו חייב ומכל שכן מסייע, ואם דעת רמב"ם היא כאביי, ב' תשובות בדבר, א' שאביי לא אמר שסייע אלא משורר ששער ומדברי הש"ס מוכח שיש הפרש בין העושה למסייע, ב' שאביי דורש חיוב לזה מפסוק והזר הקרב יומת ורמב"ם ז"ל כתב דכתיב ולא ימותו שהוא פסוק ולא ימותו גם הם גם אתם, בין מה שכתב רמב"ם בדין כהן שעבד עבודת לוי שאינו במיתה קשה כי מהברייתא שהביא בש"ס (ערכין) שאמרה אתם בשלהם והם בשלכם במיתה ולא הביא התלמוד תנא שחולק בדבר משמע שכן עלה בידם הדבר, ולמה יחלוק הרמב"ם על הגמרא:

ונראה כי רמב"ם ז"ל תלא זייניה בברייתא הובאה בספרי (ספרי זוטא) וזה לשונם וכבר בקש רבי יהושע בן חנניא לסייע את רבי יוחנן בן גדגדא בהגפת דלתות אמר לו חזור לאחוריך שכבר אתה מתחייב בנפשך שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים עד כאן, הרי שבן לוי חייב על עבודת בן לוי אחר, ואנו שומעין גם כן שאפילו אינו אלא מסייע חייב מיתה והוא פסק רמב"ם עצמו:

והגם שמהתלמוד משמע בהפך הכריע הרמב"ם כגירסת ספרי מב' טעמים, א' כי לדברי התלמוד בין לקא סלקא דעתך בין למה שדחה התלמוד דכולה עלמא באזהרה בין לרבי יהושע בין לרבי יוחנן אין המשורר יכול להיות שוער ולא נחלקו אלא במסייע אם כן מה הוא זה שאומר רבי יוחנן חזור בך שאתה מן המשוררים וכו' הלא גם רבי יהושע יודע זה, ולא היה לו לומר אלא חזור שאף המסייע אסור משום גזירת רבנן, ועוד כשנאמר שהמשורר אינו יכול להיות שוער מה לי שוער לבדו או עם אחר הלא מלאכת השוערים כך היתה שהיו מתקבצים בכנופיא להגפת שערים ולפתיחתם וכולן נקראים שוערים, ולכשנאמר שמשורר ששער חייב מיתה בין שער לבדו בין שער עם אחרים, ותלמוד ערכין שהבין שהמסייע משום גזירה לפי גירסת הברייתא שהיתה לו שלא הוזכר בה שכבר אתה מתחייב בנפשך והוקשה לו להתלמוד במה חולקים רבי יהושע ור' יוחנן והוכרח לישב מחלוקתם בדרך זה ולומר שמן התורה אין איסור אלא לבדו ולא מסייע וחכמים הוא שגזרו מסייע ובזה נחלקו רבי יהושע ורבי יוחנן, אבל לפי גירסת ספרי אפילו מסייע אסור מן התורה והסברה מסייעת:

והגם שבכל כיוצא בזה אין אנו הולכים אלא אחר גירסת הברייתות המובאים בגמרא ואין אנו חוששין לנוסח הברייתות זולתם ומכל שכן לדבר שבא מבואר בגמרא כמו מה שלפנינו שאומר הש"ס בפירוש מסייע גזרה, כאן יש טעם נכון בדבר כי הרי לפניך אביי שאומר בפירוש נקטינן משורר ששער בשל חבירו במיתה זה יצדיק גירסת ספרי שאמר לו רבי יוחנן שאתה מתחייב בנפשך, כי לפי גירסא שהביא התלמוד דחויה היא דעת אביי כמו שדחה התלמוד, והגם שהש"ס הקשה לאביי ודחה דבריו, לא היה בפני אביי לומר שאיתותב ואילו היה עומד אביי ודאי שהיה מביא מההיא שהובאה בספרי:

ועוד הצצתי מבין ריסי עיניו של אביי שעל אותה של ספרי נטע אהל אפדנו, ממה שהוכיח חיוב מיתה למשורר ששער מפסוק והחונים וגו' שהוא ממה שהוכיחו בברייתא של ספרי, שאמר שם אחר שהביא ההיא של רבי יהושע בן חנניה וכו' וזה לשונם רבי אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר אל תכריתו וגו', מעבודה לחברתה מנין תלמוד לומר והחונים לפני המשכן וגו', ומה תלמוד לומר גם הם גם אתם לפי שבא קרח וערער על אהרן הזהיר הכתוב את כל הענין עד כאן, הנה דבברייתא של ספרי הובאה הדרשה שאמר אביי אלא שבברייתא לא נתפרש עיקר הלימוד מנין ובא אביי ופירוש שמסוף הכתוב הוא דורש דגמר אומר והזר הקרב יומת במאי מדבר הכתוב וכו' אלא בזר דאותה עבודה ע"כ, ומעתה בכיוצא בזה מצינו לומר שהאמוראים לא היו בקיאים בברייתות, ולזה התלמוד לא ידע גירסת הברייתא כמו שהובאה בספרי שאלו ידעה לא היה דוחה דברי אביי, גם לא היה אומר מסייע משום גזירה, ותמצא שכתבו התוספות שאפילו במשניות נוכל לומר שלא היו בקיאים, וזה כפי הטיית העיון לצד ההכרחות ואחר משקולת צדדי ההטייה והענין זה שאנו דנין עליו, ודע כי ברייתות הסדורות במכילתא ספרא וספרי הם מזוקקות ואינם כשאר התוספתות ולזה פסקה רמב"ם:

ונשאר לנו לפרש לפי זה במה חולקים רבי יהושע ורבי יוחנן, ונראה כי רבי יהושע היה סובר שלא נאסר אלא מעבודה קלה לעבודה חמורה כמו שוער לשורר אבל משורר לשוער שהיא עבודה שעושה המשורר עצמו כשיגדל ויתקלקל קולו, וכמו שכתב רמב"ם שם באותו פרק עצמו, סבר רבי יהושע שיכול עשות, לזה סתר רבי יוחנן סברתו ואמר לו חזור בך שאני וכו' ואתה וכו' פירוש אין אדם יכול לעשות עבודת חברו אלא כל אחד למה שנתמנה, ואני נתמניתי להיות שוער ואתה להיות משורר ואין אדם עושה דבר שלא נתמנה עליו, ולזה נתחכם רמב"ם ז"ל ופסק פרט דין זה שם ואמר וזה לשונו שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר עד כאן, לשלול סברת רבי יהושע שהיה סובר כשבא לסייע רבי יוחנן:

שוב שבתי לדקדק דברי רמב"ם כדי שלא יהיה הפך סברת הגמרא בדין המסייע, כי ב' מיני מסייע הם, א' מסייע בעבודה שיש בה שיעור לאותה עבודה לבד ממנו כגון שהיו שוערים הצריכים לאותה הדלת ובא לסייע הזה אינו חייב אלא מדרבנן, והב' מסייע להשלים הצריכין לאותה עבודה וזה חייב מן התורה, ולזה התלמוד מחמת ישוב סברת ר' יהושע לפי הגירסא שהיתה לפניו סבר שהיו שוערים המספיקים לאותה עבודה ולזה סבר רבי יהושע לסייע שאין איסור בדבר, אבל לפי גירסת ספרי שאמר לו אתה מתחייב בנפשך מוכרחים אנו לפרש שלא היה שיעור מספיק לשוערים להגיף הדלתות, ולזה דקדק רמב"ם בדבריו וזה לשונו הלוים וכו' מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חברו שלא יסייע המשורר וכו' עד כאן, הנה ממה שדקדק לומר מלאכת חברו ולא אמר במלאכת חברו יגיד שמסייע זה נכנס בחלק מהעבודה המיוחדת לחברו, וגמר אומר שלא יסייע פירוש וגדר זה הוא שאני אוסר לך בו הסיוע ולזה לא אמר ושלא יסייע והבן:

נמצינו אומרים כי המסייע בעבודה שאין בה צורכי עבודתה חייב מיתה כדעת רמב"ם וכברייתא דספרי ואין סתירה מהש"ם לזה, אלא שנשאר לדעת טעמו של רמב"ם ז"ל למה לא הוכיח חיוב מיתה ללוי משורר ששער מפסוק והחונים וגו' והזר הקרב יומת כמו שאמר בברייתא של ספרי וכדברי אביי כמו שכתבתי למעלה והלך לחזור אחר פסוק אחר שנראה מדבריו שהוא פסוק אל תכריתו משפחות הקהתי שבסוף פרשת במדבר, כי שם נאמרו ב' מאמרים שהביא הרמב"ם בפרט דין זה, הא' איש איש על עבודתו וגו', וב' ולא ימותו, והגם שכתב ועל משאו ובפסוק אל תכריתו נאמר ואל משאו, בודאי שטעות סופר הוא כי למה יניח מה שנאמר בפסוק שבו אמר ולא ימותו וילך לחפש אחר פסוק שבפרשת נשא כי שם נאמר ועל משאו ושם לא נאמר וימותו, אלא ודאי צריך להגיה בהרמב"ם ואל משאו, ויהי מה קשה למה נטה מדברי תנאים ואמוראים:

ונראה כי הרמב"ם לקח דרשת תנא שדרש מפסוק גם הם גם אתם על זה הדרך גם הם לוים על עבודת הכהנים גם אתם כהנים על עבודת לוים, ומריבוי תיבת גם שלא היה צריך לומר אלא הם ואתם מזה דורש חיוב ללוי העובד עבודה שאינה שלו, ומה שכתב רמב"ם או שסייע לוי וכו' חייבין מיתה שנאמר ולא ימותו הוא מה שנאמר בפסוק ולא ימותו גם הם גם אתם, ודרשה זו מודה גם כן רבי הגם שאמר אינו צריך הרי גמר אומר מה תלמוד לומר גם הם וגו' לפי שערער וכו' חזר הכתוב והזהיר וכו' הרי שהצדיק דרשת תנא קמא, והגם שאביי דרש מפסוק והזר הקרב שהיא דרשת רבי, כיון שנתגלה לנו שאין רבי מכחיש בדרשת ולא ימותו כנזכר בחר הרמב"ם בראיית ולא ימותו שהיא יותר מפורשת מדרשת והזר וגו' שדרשתה באם אינו ענין שהכתוב במשה ואהרן נאמר דכתיב והחונים קדמה מזרחה משה וגו', והמשכיל יבין שאינה דרשה מפורשת, לזה בחר רמב"ם להביא בספרו מפסוק ולא ימותו גם הם וגו':

ומה שהביא ראיה לאזהרת מעבודה לעבודה מפסוק איש איש על עבודתו ועל משאו מפני שזולת זה מנין לנו אזהרת מעבודה לעבודה שיבא עליה העונש ומנין יעלה מיחוש האיסור בדבר זה לפרש מאמר ולא ימותו על אם משורר ששער, לזה הביא פסוק איש איש על עבודתו ועל משאו. ואפשר כי רבינו (הרמב"ם) מפרש דברי רבי שכתבתי למעלה וזה לשונו אינו צריך שכבר נאמר אל תכריתו וגו' שחוזר על ענין הקרבת ר' יהושע לסייעו בהגפת שערים שהרי נאמר אל תכריתו וגו' ושם נאמר איש איש על עבודתו וגו', ומה שאמר לבסוף מעבודה לעבודה מנין אינו חוזר על האזהרה אלא על החיוב מנין שחייב מיתה, וכפי זה דברי הרמב"ם הם דברי רבי והוא ז"ל מביא בספרו הדרשה היותר מבוארת:

ולדרך זה גם כן צריך להגיה בדברי הרמב"ם ואל משאו, ומה שפסק רמב"ם שכהן שעבד עבודת לוי אינו חייב מיתה, נראה כי דן לפי מה שקדם לנו שצריך הכתוב לכתוב העונש והאזהרה, וכאן בפסוק זה לא נאמרה אזהרה ומיתה אלא לבני לוי שכן כתוב לא יקרבו ולא ימותו, והגם שגמר אומר גם הם גם אתם והוסיף הכהנים בהאמור, אין הכרח שחוזר הכתוב לב' לאזהרה וחיוב מיתה ואין לנו לומר אלא על האזהרה בא כיון שלא נאמרה אזהרה לכהנים על עבודת הלוים אלא כאן, ואין זה היקש לומר אין היקש לחצאין ויכול להתפרש על זה הדרך גם הם על מה שהוזכר בסמוך גם אתם יש לכם אזהרה על הדבר, ועוד ממה שאמר רבי אינו צריך ולא נאמר גם הם גם אתם אלא בשביל שערער קרח מזה אתה למד שאין כאן מיתה לכהן העובד עבודת לוי, שאם לא כן הרי צריך וצריך כי מקראי שהביא רבי לא הביא בהם חיוב מיתה לכהן בעבודת לוים אלא אזהרה כמובן שם מהברייתא, אלא ודאי שלא בא מאמר גם אתם אלא לאזהרה, ולזה גם כן לא אמר תנא דספרי אלא כהנים על עבודת לוים מנין ולא אמר כהנים ענושים ומוזהרים על עבודת לוים מנין כמו שהתחיל לומר בלוים:

ומה שאמרו בברייתא שהובאה בערכין אתם בשלהם והם בשלכם במיתה ולא הביא הש"ס ברייתא המנגדת לה שזה יגיד שברייתא זו היתה מוסכמת לבעלי הגמרא. אומר אני כי כשנעמוד על עומק הסוגיא ממנה נכריח ללכת בדרכו של רמב"ם, והוא כי שם מסיים באותה ברייתא וזה לשונם הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה ופרש"י הם בשלהם לוי משורר שהגיף דלתות עד כאן, וקשה לי למה שמקשה הש"ס בסמוך לדברי אביי שאמר משורר ששער במיתה וזה לשונם מיתיבי משורר ששער ושוער ששרר אינם במיתה אלא באזהרה וכו' עד כאן. קשה למה מחזר התלמוד לברייתא אחרת להקשות לדברי אביי ולא הקשה מברייתא שלפניו ממש שאמרה הם בשלהם אינם במיתה. ועוד קשה פרט זה של לוי מעבודה לעבודה היכן הוזכר שיאמר עליו אינ' במיתה אלא באזהרה, הלא תנא לא בא אלא לפרש מאמר גם הם גם אתם, וממה נפשך אם סובר התנא לדרוש מפסוק זה גם לוי מעבודה לעבודה שגם זה נכלל במאמר גם הם גם אתם אם כן המשפט שנעשה בכהן שעבד עבודת לוי נעשה בלוי שעבד עבודת לוי אחר כיון ששניהם כללם הבורא במאמר זה:

ואם תאמר שאין להכריח מפסוק זה אלא אזהרה כמו כן גם כן אין לחייב הכהן בעבודה של לוי, אלא מוכרח אתה לומר שאין תנא דורש איסור לוי בעבודת חברו מפסוק גם הם גם אתם אם כן תנא אהיכא קאי שאומר הם בשלהם, אלא ודאי שזה יכריח לומר כי תיבת הם טעות הוא וגרסינן במקומה אתם, וזה פירושו הם בשלכם במיתה ואתם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה גם חסר מהברייתא הם בשלכם, כי להיות שהמדפיס ראה ב' תיבות כפולות הם בשלכם והם בשלכם סבר שהוא כפל לזה השמיט אחת מהם, וזה הוא נוסח הברייתא על נכון גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם הם בשלכם במיתה אתם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה, ולזה לא מצא התלמוד להקשות לאביי מברייתא זו שאין בה זכרון ב' עבודות לוים והקשה מברייתא אחרת, גם בזה יהיה סיפא דברייתא בדרשת הכתוב גם הם גם אתם שהביא התנא, ואמר כי הלוים בשל כהנים במיתה אבל כהנים בשל לוים אינם אלא באזהרה והטעם כמו שכתבתי בפירוש דברי רמב"ם, ומעתה עלה פסק רמב"ם וספרי וברייתא (דכריתות) [דערכין] בקנה אחד: (אור החיים)

 ספורנו  ושמרו משמרתך ומשמרת כל האהל. והלויים ישמרו משמרתך שהוא בית קדש הקדשים ומשמרת כל יתר המשכן וזה חוץ לקרשי המשכן: אך אל כלי הקדש. שהם בתוך המשכן שהם המנורה והשלחן ומזבח הזהב: ואל המזבח. החיצון שהוא מזבח העולה אף על פי שהוא חוץ לקרשים: (ספורנו)


{ד}  וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם:

 אונקלוס  וְיִתּוֹסְפוּן עֲלָךְ וְיִטְרוּן יָת מַטְרַת מַשְׁכַּן זִמְנָא לְכָל פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא וְחִילוֹנֵי לָא יִקְרַב לְוָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִזְדַמְנוּן לְוָתָךְ מִלְבַּר וְיִטְרוּן יַת מַטְרַת מַשְׁכַּן זִמְנָא לְכָל פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא וְחִילוֹנֵי לָא יִקְרַב לְוַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וזר לא יקרב אליכם. אתכם אני (ר) מזהיר על כך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירוש אתכם אני מזהיר שתזהירו את ישראל שלא יקרבו לעבודת כהונה כי למעלה הזהירם על הלוים ועתה מזהירם על ישראל ואף על פי שקל וחומר הוא אם הלוים מוזהרים קל וחומר ישראלים אין עונשין מן הדין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם ונלוו עליך. שלא תצטרכו לזר שהוא ישראל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ונלוו. ד' במסרה הכא ואידך ונלוו עליהם רבים בחלקלקות ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא והיו לי לעם ציון ישאלו דרך הנה פניהם באו ונלוו וגו' פירוש ונלוו עליהם רבים בחלקלקות להצר לישראל כדכתיב ומן המשכילים יכשלו וגו' עד עת קץ אבל כשיבא הקץ ונלוו גוים רבים אל ה' וגו' והיינו ונלוו עליך ושמרו. כדכתיב ובני נכר אכריכם וכורמיכם: (בעל הטורים)

 ספורנו  ושמרו את משמרת אהל מועד. לפנים מן הקלעים והוא כל החצר: (ספורנו)


{ה}  וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  וְתִטְרוּן יָת מַטְרַת קוּדְשָׁא וְיָת מַטְרַת מַדְבְּחָא וְלָא יְהֵי עוֹד רוּגְזָא עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִטְרוּן יַת מַטְרַת קוּדְשָׁא וְיַת מַטְרַת מַדְבְּחָא וְלָא יְהֵי תוּב רוּגְזָא דַהֲוָה עַל בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא יהיה עוד קצף. כמו שהיה כבר, (ש) שנאמר כי יצא הקצף (במדבר יז, יא. ספרי קטז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) הוצרך לומר כמו שהיה כבר בעבור מלת עוד שפירושו שכבר קצף כיוצא בו: (שפתי חכמים)

 ספורנו  ושמרתם את משמרת הקדש. ואתם הכהנים תשמרו את משמרת המשכן לפנים מן הקרשים: (ספורנו)


{ו}  וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַיהֹוָה לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד:

 אונקלוס  וַאֲנָא הָא קְרֵיבִית יָת אֲחֵיכוֹן לֵוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכוֹן מַתְּנָא יְהִיבִין קֳדָם יְיָ לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲנָא הָא קְרֵיבִית יַת אֲחוּכוֹן לֵיוָאֵי מִגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל לְכוֹן מַתָּנָא יְהִיבִין קֳדָם יְיָ לְמִפְלַח יַת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לכם מתנה נתנים. יכול לעבודתכם של הדיוט, תלמוד לומר לה', כמו שמפורש למעלה, לשמור (ת) משמרת גזברין ואמרכלין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ואם כן אותה משמרת של גזברים שלכם היא שאלמלא לוים עושים אותה חייבים אתם לעשות אותה: (שפתי חכמים)

 ספורנו  לכם מתנה נתונים לה'. שיתחייבו לעבוד במצותכם בכל הצריך באהל מועד: (ספורנו)


{ז}  וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת: (פ)

 אונקלוס  וְאַתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ תִּטְרוּן יָת כְּהוּנַתְכוֹן לְכָל פִּתְגַם מַדְבְּחָא וּלְמִגָיו לְפָרוּכְתָּא וְתִפְלְחוּן פוּלְחַן מַתְּנָא אֵיהַב יָת כְּהוּנַתְכוֹן וְחִילוֹנֵי דְיִקְרַב יִתְקְטֵיל: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְאַנְתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ תִּנְטְרוּן יַת כְּהוּנַתְכוֹן לְכָל פִּתְגַם מַדְבְּחָא וּלְמִגֵיו לְפַרְגוֹדָא וְתִפְלְחוּן לְפוּם עַדְבַיָא כְּפוּלְחָנָא כֵּן מֵיכַל מַתָּנָה אֶתֵּן בִּרְבוּתָא יַת כְּהוּנַתְכוֹן וְחִילוֹנֵי דְיִקְרַב יִתְקְטֵיל: (תרגום יונתן)

 רש"י  עבודת מתנה. במתנה (א) נתתיה לכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש עבודה שהיא מתנה כלומר העבודה עצמה היא המתנה לא עבודה של מתנה שאז תהיה המתנה זולת העבודה וכמו שפירש אחר זה שהעבודה שהיא במתנה היא שאתן לכם את כהונתכם וכו'. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עבודת מתנה. והזר מהכהנים אפי' לוי ועולת שמואל שהוא לוי איננה טענה כי היא היתה הוראת שעה כמעשה גדע ון: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  עבדת מתנה אתן את כהנתכם. במתנה תהיה לכם לשון רש"י לומר שהיא לכם מתנה גמורה עד שהזר הקרב יהיה חייב מיתה והנכון בעיני שיאמר ועבדתם עבודת כהונה ואיננה לכם עבודת שעבוד כעבודת עבדי המלכים אבל עבודת מתנה גדולה נתתי לכם בה לכבוד ולתפארת מאתי כענין שדרשו (סוטה טו) למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין (הרמב"ן)

 ספורנו  תשמרו את כהנתכם. שלא יקרב זר לעבודת כהונה כמו שקרה בעזיהו: ועבדתם. וכמו כן תשמרו שלא יקרב זר בעבודה שתעבדו וזה יצטרך כי אמנם: עבודת מתנה אתן את כהנתכם. עבודת הכהונה המוטלת עליכם בלבד אתן ואשים אותה למתנת כבוד ומעלה בעיני כל אד, ובכן יתאוו כולם אליה ולפיכך צריך שתשמרו היטב: (ספורנו)


{ח}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם אַהֲרֹן וַאֲנָא הָא יְהָבִית לָךְ יָת מַטְרַת אַפְרָשׁוּתָי לְכָל קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לָךְ יְהַבְתִּינוּן לִרְבוּ וְלִבְנָךְ לִקְיָם עֲלָם: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם אַהֲרן וַאֲנָא בְּחֶדְוָא יְהָבִית לָךְ יַת מַטְרַת אַפְרָשׁוּתִי חַלְתָא וּבִכּוּרַיָא וְכָל קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל לָךְ יְהַבְתִּינוּן לִרְבוּ וְלִבְנָךְ לִקְיַים עֲלָם: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואני הנה נתתי לך. בשמחה, לשון (ב) שמחה הוא זה, כמו הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד, יד. ספרי קיז), משל למלך שנתן שדה לאוהבו, ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין, בא אחד וערער (עליו) על השדה, אמר לו המלך, כל מי שירצה יבא ויערער לנגדך הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין, אף כאן לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות (ג) כהונה בברית מלח עולם, ולכך נסמכה פרשה זו לכאן: משמרת תרומתי. שאתה צריך לשמרן (ד) בטהרה: למשחה. (ה) לגדולה (ספרי קיז. חולין קלב:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ואם תאמר והא כתיב ואני הנני מביא את המבול מים וגו'. כבר תרצו בספרי אין שמחה לפני המקום אלא כשיאבדו מכעיסיו מן העולם: (ג) (חולין קלג) והם עשר במקדש. חטאת בהמה. ועוף. אשם ודאי. ותלוי. זבחי שלמי צבור. ולוג שמן של מצורע. שתי הלחם. ולחם הפנים ושירי מנחות. ומנחת העומר. וד' בירושלים. בכור. ביכורים. ומורם מתודה ומאיל נזיר. ועורות קדשים. ועשרה בגבולים. תרומה. ותרומת מעשר. חלה. ראשית הגז. מתנות. פדיון הבן. ופטר חמור. שדה החרם. שדה אחוזה. וגזל הגר. וכולן מבוארין בפרשה זו ובמקרא במקום אחר: (ד) כלומר ולא לשומרן מן הזרים דומיא דושמרתם את משמרת הקודש שאין נופל בתרומה רק שלא לטמא אותה בידים: (ה) שהרי אין משיחה בדגן ותירוש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  למשחה. פירשתיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואני הנה נתתי. כדרך שנותנים שטר מתנה בדעת שלימה ובנפש חפצה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואגי הנה נתתי וגו'. טעם אומרו ואני, נתכוין לומר כי בעד מה שהטלתי עליכם לשאת עון המקדש וגו' גם אני כבר הקדמתי לתת לכם בעד זה משמרת תרומתי לכל קדשי בני ישראל: (אור החיים)

 ספורנו  ואני הנה נתתי לך. אתה תשמור משמרת הקדש כאשר צויתיך ואני נותן לך מתנות כהונה הכתובים בזאת הפרשה: (ספורנו)

 דעת זקנים  ואני הנה נתתי לך. דוק ותשכח בהאי פרשתא כ"ד מתנות כהונה. תרומה וחלה שגם היא נקראת תרומה: (דעת זקנים)


{ט}  זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ:

 אונקלוס  דֵין יְהֵי לָךְ מִקוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא מוֹתַר מִן אֶשָׁתָא כָּל קוּרְבַּנְהוֹן לְכָל מִנְחַתְהוֹן וּלְכָל חַטְוַתְהוֹן וּלְכָל אֲשַׁמְהוֹן דִי יְתִיבוּן קֳדָמַי קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין דִילָךְ הִיא וְלִבְנָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  דֵין יְהֵי לָךְ מִקוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא מַה דְמִשְׁתַּיֵיר מֵעָלָתָא דְעָנָא מִן אֵישָׁתָא כָּל קוּרְבַּנְהוֹן לְכָל מִנְחַתְהוֹן וּלְכָל חַטְוַותְהוֹן וּלְכָל אֲשַׁמְהוֹן דִיְתִיבִין קֳדָמַי קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין דִילָךְ הוּא וְדִבְנָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מן האש. לאחר הקטרת (ו) האשים: כל קרבנם. כגון (ז) זבחי שלמי צבור: מנחתם חטאתם ואשמם. כמשמעו: אשר ישיבו לי. זה גזל (ח) הגר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כאלו אמר מאחר האש כלומר מאחר שהוקטרו באש. ואין לפרש מן האש מן הנקטרים באש שאין הכהנים זוכים מהאימורים שבתוך האש שכבר הוקצו לגבוה אלא פירוש שאין הכהנים זוכים אלא לאחר הקטרת האימורים: (ז) לפי שנאמר כאן מקדשי הקדשים ושלמי יחיד קדשים קלים הם. אבל אין לפרש לכל קרבנם כמשמעו שהרי מנחתם וחטאתם ואשמם אחר כך כתיב: (ח) דילפינן בגזירה שוה כתיב התם האשם המושב לה' לכהן וכתיב הכא אשר ישיבו לי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מקדש הקדשים. כי יש קדשים קלים: מן האש. כל מה שיקדישו ממנו כי אשה כמו אש והה''א נוסף: לכל מנחתם. אחר אשר יקדיש האזכדה ממנה ואמורי החטאת והאשם: אשר ישיבו לי. פי' כי תמעול מעל והנה המנחה והחטאת ואשם קדש קדשים כנגד השלמים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מקדש הקדשים מן. ס''ת שמן כמו שדרשו רז''ל לרבות לוג שמן של מצורע: (בעל הטורים)

 ספורנו  מן האש. שכולו ניתן לגבוה ואין לכהנים חלק בו אלא אחר הקטרת האישים דמשלחן גבוה קא זכו לפיכך: (ספורנו)

 דעת זקנים  מן האש כל קרבנם. בכלל זה יש מנחת סלת ומנחת מאפה תנור ומנחת מחבת ומנחת מרחשת. ולכל חטאתם. אלו חטאות. ולכל אשמם. אלו אשמות. אשר ישיבו לי. זה גזל הגר דכתיב בפרשת נשא האשם המושב לה' לכהן: (דעת זקנים)


{י}  בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכְלֶנּוּ כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָּךְ:

 אונקלוס  בְּקֹדֶשׁ קוּדְשִׁין תֵּיכְלוּנֵיהּ כָּל דְכוּרָא יֵיכוֹל יָתֵיהּ קוּדְשָׁא יְהֵי לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּקוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא תֵּיכְלוּנֵיהּ כָּל דְכוּרָא יֵיכוֹל יָתֵיהּ בִּרְבוּתָא קוּדְשָׁא יְהֵי לָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  בקדש הקדשים תאכלנו וגו'. למד על קדשי קדשים שאין נאכלין אלא (ט) בעזרה ולזכרי כהונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ויהיה פירוש בקודש הקדשים וגו' כדרך קודש הקדשים שפירושו כדרך אכילת קדשי קדשים שהוא במקום קדוש שהוא העזרה כדמפורש במקום אחר ונשנה כאן לעיכובא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בקדש הקדשים תאכלנו. אפי' בקדש הקדשים שהוא אהל מועד ונקרא קדש הקדשים כנגד חצר המשכן: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בקדש הקדשים תאכלנו. לימד על קדשי קדשים שאינן נאכלין אלא בעזרה ולזכרי כהונה לשון רש"י ולא הבינותי זה כי קדש הקדשים אינו מקום אכילת הקרבנות כי הכתוב אומר (ויקרא ו יט) במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד וקדש הקדשים הוא במקום הארון לפנים מן הפרוכת כמו שכתוב (שמות כו לג) והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים וכתיב (שם פסוק לד) ונתת את הכפורת על ארון העדות בקדש הקדשים ואין שם אכילה ושתיה שאין נכנס שם אלא כהן גדול ביום הכפורים וראיתי בספרי רבי יהודה בן בתירא אומר הרי גוים שהקיפו את העזרה מנין לקדשי קדשים שנאכלין אפילו בהיכל תלמוד לומר בקדש הקדשים תאכלנו והנה ר' יהודה בן בתירא נתעורר בזה והעמיד הכתוב במקום האונס והזכירו באימה שאמר "נאכלין בהיכל" והראוי שיאמר שנאכלין אפילו לפני ולפנים אם הקיפו את ההיכל ועל דרך הפשט נפרש " בקדש הקדשים תאכלנו " שתאכלנו בקדושת קדש הקדשים כי אמר תחלה (פסוק ט) קדש קדשים לך הוא ולבניך שלא תנהגו בהם מנהג קדשים קלים אבל יהיו בידכם קדש קדשים וחזר ופירש " בקדש הקדשים תאכלנו " שתהיה אכילתך בהם בקדושה חמורה ולפי שכבר פירש במנחה ובחטאת את החומר שיש באכילתן יותר מקדשים קלים במקומן ובזמנן לא הוצרך להאריך כאן אלא לומר שיהו כלן קדש קדשים באכילתן שתהיה אכילתן בהם בקדושה חמורה לא כקדשים קלים ושמושי הבי"ת רבים כי בי"ת הכלי כאשר תחזיק המקום והזמן כן תחזיק הענין וכן בעצבון תאכלנה (בראשית ג יז) (הרמב"ן)

 ספורנו  בקדש הקדשים תאכלנו. לפנים מן הקלעים: (ספורנו)


{יא}  וְזֶה לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ:

 אונקלוס  וְדֵין לָךְ אַפְרָשׁוּת מַתְּנַתְהוֹן לְכָל אֲרָמוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָךְ יְהַבְתִּינוּן וְלִבְנָיךְ וְלִבְנְתָיךְ עִמָךְ לִקְיַם עֲלָם כָּל דִדְכֵי בְּבֵיתָךְ יֵיכוֹל יָתֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְדֵין דְזָכִיתִי לָךְ אַפְרָשׁוּת מַתְּנַתְהוֹן לְכָל אֲרָמוּת בְּנֵי יִשְרָאֵל לָךְ יְהַבְתִּינוּן וְלִבְנָךְ וְלִבְנָתָךְ עִמָךְ לִקְיַים עֲלָם כָּל דְיִדְכֵּי בְּבֵיתָךְ יֵיכוּל יָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  תרומת מתנם. המורם מן התודה (י) ומהשלמים ואיל נזיר: לכל תנופות. שהרי אלו טעונין תנופה: כל טהור. ולא (כ) טמאים. דבר אחר, כל טהור, לרבות (ל) אשתו (ספרי קיז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) הוא חזה ושוק ולחם אחד מן העשרה הבא עמו. ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא תרומת מתנם מן תבואה לכך פרש"י שהרי אחר כך כתיב לכל תנופות שהרי אלו טעונין תנופה כגון תודה כו': (כ) כלומר אינה מצות עשה לטהורים רק אזהרה לטמאים שמכלל הן וכו': (ל) דלפירוש ראשון קשה היה לו לומר כל אשר טהור דהוה משמע ולא טמאים לכן פירש דבר אחר ולפי דבר אחר קשה למה מרמז אשתו במלת כל טהור: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מתנם. בחסרון תי''ו כמו הולך (נ''א עובר) בשוק אצל פנה שהוא פנתה או הם שני משקלים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וזה לך תרומת מתנם. וכן למעלה זה יהיה לך. שני פעמים זה עולה כ''ד רמז לכ''ד מתנות כהונה: (בעל הטורים)

 ספורנו  תרומת מתנם. מה שהבעלים נותנין לכהנים מן הקדשים הקלים שיש לבעלים חלק בהם: (ספורנו)

 דעת זקנים  תרומת מתנם. זה המורם מן התודה ומן השלמים חזה ושוק ומורם מלחמי תודה וזרוע בשלה מאיל נזיר. מתנם. זה זרוע לחיים וקיבה: (דעת זקנים)


{יב}  כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַיהֹוָה לְךָ נְתַתִּים:

 אונקלוס  כָּל טוּב מְשַׁח וְכָל טוּב חֲמַר וְעִבּוּר רֵאשִׁיתְהוֹן דִי יִתְּנוּן קֳדָם יְיָ לָךְ יְהַבְתִּינוּן: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל טוּב מְשַׁח זֵיתָא וְכָל טוּב חֲמַר עִינְבָא וְעִיבּוּר שֵׁירוּיֵיהוֹן דְיִתְּנוּן קֳדָם יְיָ לָךְ יְהַבְתִּינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ראשיתם. היא תרומה גדולה: (רש"י)

 אבן עזרא  חלב יצהר. הנכבד והמוטב שהוא הקצף כי יצהר מענין צהור ושרשו צהר והוא חלב שמן זית: (אבן עזרא)


{יג}  בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם אֲשֶׁר יָבִיאוּ לַיהֹוָה לְךָ יִהְיֶה כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכְלֶנּוּ:

 אונקלוס  בִּכּוּרֵי כָּל דִי בְאַרְעֲהוֹן דִי יַיְתוּן קֳדָם יְיָ דִילָךְ יְהֵי כָּל דִדְכֵי בְּבֵיתָךְ יֵיכְלִנֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  בִּכּוּרֵי דְכָל פֵּירֵי אִילָנֵי אַרְעֲהוֹן דְיִקְרְבוּן קֳדָם יְיָ דִילָךְ יְהֵי כָּל דִדְכֵי בְּבֵיתָךְ יֵיכְלוּנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בכורי כל אשר בארצם. בכורי כל פרי האדמה: וטעם כל טהור בביתך יאכלנו. להזהיר על אלה החלבים כי כל טהור בביתך יאכל אותו על חזה התנופה ועל שוק התרומה ומה שיחרים הישראלי שלא יאכלנו כי הוא לשם ואתה תאכלנו: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  בכורי כל. זה הבכורים המובאים משבע' מינים: (דעת זקנים)


{יד}  כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה:

 אונקלוס  כָּל חֶרְמָא בְּיִשְׂרָאֵל דִילָךְ יְהֵי: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל דְמִגְמַר בְּיִשְרָאֵל דִילָךְ יְהֵי: (תרגום יונתן)

 דעת זקנים  כל חרם. אלו חרמים שהם לכהן: (דעת זקנים)


{טו}  כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהֹוָה בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה:

 אונקלוס  כָּל פְּתַח וַלְדָא לְכָל בִּשְׂרָא דִי יְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא יְהֵי לָךְ בְּרַם מִפְרַק תִּפְרוֹק יָת בּוּכְרָא דֶאֱנָשָׁא וְיָת בּוּכְרָא דִבְעִירָא מְסַאֲבָא תִּפְרוֹק: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל פְּתַח וַלְדָא לְכָל בִּשְרָא בִּבְעִירָא דְיִקְרְבוּן מִינָהּ קֳדָם יְיָ כְּדִינָא דְאֵינָשָׁא כֵּן דִינָא בִּבְעִירָא לְמֶהֱוֵי דִילָךְ בְּרַם מִפְרַק תִּפְרוֹק יַת בּוּכְרָא דְאֵינָשָׁא בְּחַמְשָׁא סִלְעִין וְיַת בּוּכְרָא דִבְעִירָא מְסָאָבָא תִּפְרוֹק בְּאִמְרַיָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אך פדה תפדה. פירוש תקח פדיונו וכן בכור הבהמה הטמאה תפדה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  פדה. שנים במסרה אך פדה תפדה ואידך אח לא פדה יפדה היינו דאמר רבי יהושע רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים שניהם לכהן ואין האחד פוטר את חבירו והיינו אח לא פדה יפדה: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  כל פטר רחם. זה פדיון בכור אדם בחמשת שקלים. ואת בכור הבהמה הטמאה. זה פטר חמור אשר תפדה: בכור שור. בכור כשב. בכור עז. אלו בכורות בהמה טהורה. ומעשר מן המעשר: (דעת זקנים)


{טז}  וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא:

 אונקלוס  וּפוּרְקָנֵיהּ מִבַּר יַרְחָא תִּפְרוֹק בְּפוּרְסָנֵיהּ כְּסַף חַמְשָׁא סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא עַשְׂרִין מָעִין הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וּפִרְקוּנֵיהּ דְבַר נַשׁ מִבַּר יַרְחָא תִּפְרוֹק בִּסְכוּם עִלוֹיָיךְ כְּסַף חָמֵשׁ סִלְעִין בְּסִלְעֵי בֵּית קוּדְשָׁא עַשְרִין מָעִין הוּא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ופדויו. שב אל בכור האדם לבדו: (אבן עזרא)


{יז}  אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָֹה:

 אונקלוס  בְּרַם בּוּכְרָא דְתוֹרָא אוֹ בּוּכְרָא דְאִמְרָא אוֹ בּוּכְרָא דְעִזָא לָא תִפְרוֹק קוּדְשָׁא אִינוּן יָת דִמְהוֹן תִּזְרוֹק עַל מַדְבְּחָא וְיָת תַּרְבְּהוֹן תַּסֵיק קוּרְבַּן לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם בּוּכְרָא דְתוֹרֵי אוֹ בוּכְרָא דְאִימְרֵי אוֹ בוּכְרָא דְעִזֵי לָא תִפְרוֹק מְטוֹל דְקוּדְשָׁא הִינוּן וְיַת אַדְמַתְהוֹן תִּדְרוֹק עַל מַדְבְּחָא וְיַת תַּרְבֵּיהוֹן תַּסִיק קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לא תפדה כי קדש הם. לא תקח פדיונם ורבים פירשו שפדה לישראל והפך זה כל הבכור שאמר תאכלנו והסימן לכהן מי שהוא חייב לאכלו: (אבן עזרא)


{יח}  וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה:

 אונקלוס  וּבִשְׂרְהוֹן יְהֵי לָךְ כְּחַדְיָא דַאֲרָמוּתָא וּכְשַׁקָא דְיַמִינָא דִילָךְ יְהֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּבִשְרְהוֹן יְהֵי לָךְ לְמֵיכַל הֵי כְּחַדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְהֵי כְשַׁקָא דְיַמִינָא דִילָךְ יְהֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  כחזה התנופה וכשוק הימין. של שלמים, שנאכלים לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם לשני ימים ולילה אחד, אף הבכור (מ) נאכל לשני ימים ולילה אחד: לך יהיה. בא רבי עקיבא ולמד, הוסיף לך הכתוב הוויה אחרת, שלא תאמר כחזה ושוק של תודה, שאינו נאכל (נ) אלא ליום ולילה (ספרי קיח): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש שהכתוב הקיש בכור לחזה ושוק של שלמים שהם קדשים קלים שנאכלין לשני ימים ולילה אחד: (נ) כתב הרא"ם ויש לתמוה למה לי היקשא תיפוק ליה מקרא דשנה בשנה ופרש"י שם שאם שחטו בסוף שנתו אוכל אותו היום ויום אחד בשנה האחרת לימד שנאכל הבכור לשני ימים ולילה אחד. ונראה לי דאי לאו קרא דלך יהיה הוה אמינא שנה בשנה איפכא שאם שחטו בסוף שנה יהא נאכל דוקא באותו יום ולא בשנה האחרת לכך כתב לך יהיה להוסיף הויה אחרת וכו' וממילא דרשינן שנה בשנה שאם הוא בסוף שנתו וכו': (שפתי חכמים)


{יט}  כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְהֹוָה לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ:

 אונקלוס  כָּל אַפְרָשׁוּת קוּדְשַׁיָא דִי יִפְרְשׁוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ יְהָבִית לָךְ וְלִבְנָיךְ וְלִבְנָתָיךְ עִמָךְ לִקְיַם עֲלָם קְיַים מְלַח עֲלָם הִיא קֳדָם יְיָ לָךְ וְלִבְנָךְ עִמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל אַפְרָשׁוּת קוּדְשַׁיָא דִי יְקַדְשׁוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל קֳדָם יְיָ יְהָבִית לָךְ וְלִבְנָךְ וְלִבְנָתָךְ עִמָךְ לִקְיַים עֲלָם וְלָא יִתְבַּטֵיל הֵי כְּמִלְחָא דִמְבַסִים בְּשַר קוּרְבָּנַיָא דִקְיַים עֲלָם הוּא קֳדָם יְיָ הֵיכְדֵין הוּא לָךְ וְלִבְנָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל תרומת הקדשים. מחיבתה של פרשה זו, כללה בתחלה, וכללה בסוף, ופרט באמצע: ברית מלח עולם. כרת ברית עם אהרן, בדבר הבריא, ומתקיים, ומבריא את אחרים: ברית מלח. כברית הכרותה למלח, שאינו מסריח לעולם: (רש"י)

 אבן עזרא  ברית מלח. ברית כרותה מגזירת ארץ פרי למלחה ומקום המלח כמו נכרת שלא יעלה בו צמח כלל וכן גפרית ומלח: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  תרומות. ג'. כל תרומות הקדשים. הרי בגלבוע אל טל ואל מטר ושדי תרומות. ואיש תרומות יהרסנה. זהו שדרשו רז''ל אם דומה הדיין למלך שאינו צריך כלום יעמיד ארץ והיינו ושדי תרומות שנאמר גבי שאול. ואם דומה לכהן שמחזר על הגרנות והיינו כל תרומות הקדשים יהרסנה: (בעל הטורים)

 ספורנו  כל תרומות הקדשים. כגון המורם מלחמי תודה ושתי הלחם והחלה: (ספורנו)


{כ}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ס)

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְאַהֲרֹן בְּאַרְעֲהוֹן לָא תַחֲסִין וְחוּלַק לָא יְהֵי לָךְ בֵּינֵיהוֹן מַתְּנָן דִי יְהָבִית לָךְ אִנוּן חוּלְקָךְ וְאַחֲסַנְתָּךְ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְאַהֲרן בְּאַרְעֲהוֹן לָא תְקַבֵּל אַחְסָנָא כְּמִשְׁאַר שִׁבְטַיָא וְחוּלְקָא לָא יֶהֱוֵי לָךְ בֵּינֵיהוֹן אֲנָא חֶלְקָךְ וְאַחְסַנְתָּךְ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  וחלק לא יהיה לך בתוכם. אף (ס) בביזה (ספרי קיט): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רצונו לתרץ הרי כתיב בארצם לא תנחל ולמה כתב וחלק לא יהיה וגו' אלא אף בביזה ואם תאמר והרי נטל אלעזר הכהן בביזה כמו שמבואר בפרשת מטות. ויש לומר שכאן מדבר בארץ ישראל ושם לא נטלו ביזה ולכך כתיב כאן בארצם שמשמע בארץ ישראל: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  בארצם לא תנחל. שתהיה נוחל חלקך כאחד מכל שבטי ישראל וחלק קטן לא יהיה לך בארצם כלל כי הערים אשר נתנו להם ערי מקלט היו ולצורך ישראל הן האזהרה הזו בכהנים ואחרי כן הזכיר בלוים בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה (פסוק כד) כמוזהר בכהנים ורבותינו דרשו (ספרי קרח מה) בארצם לא תנחל בשעת חלוק הארץ וחלק לא יהיה לך בתוכם בבזה אני חלקך על שולחני אתה אוכל (הרמב"ן)

 אור החיים  בארצם לא תנחל וגו'. בספרי אמרו שאסר עליו חלק הארץ וחלק הביזה, ולזה כפל לומר לא תנחל וחלק לא וגו', וכוונת הכתוב היא שהגם שירצו ישראל לחלק לו חלק עמהם לא יאמר שלא נתכוון ה' אלא לפטור ישראל מחלק אהרן אבל אם ירצו הרי אלו משובחים על דרך אומרם ז"ל (שביעית פ"י מ"ט) המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו, לזה אמר לא תנחל, ושומע אני דוקא נחלת הארץ הוא שישנה בלאו אבל חלק הביזה אינו באיסור תלמוד לומר וחלק וגו'. ודקדק לומר בתוכם על דרך אומרו (משלי א') גורלך תפיל בתוכנו פירש ליטול חלק כאחד מהם הוא שאסר עליו אבל אם רצו לשלוח לו דורונות הרי זה מקבל מהם:

אני חלקך וגו' בתוך בני ישראל. אומרו אני, פירוש מה שהוא מיוחד לי אני יהיה חלקך, וחזר ופירש מה הוא הדבר ואמר בתוך וגו' שאין לך דבר שעושים ישראל שאין להקב"ה חלק עמהם ונוטלו הכהן, בתבואות הארץ, בפירות האילן, בלחם, בבשר, ביין, בשמן, ושאר הכ"ד מתנות: (אור החיים)


{כא}   שביעי  וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד:

 אונקלוס  וְלִבְנֵי לֵוִי הָא יְהָבִית כָּל מַעַשְׂרָא בְּיִשְׂרָאֵל לְאַחֲסָנָא חֲלַף פּוּלְחַנְהוֹן דִי אִינוּן פָּלְחִין יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְלִבְנוֹי דְלֵוִי הָא יְהָבִית יַת כָּל מַעַשְרָא בְּיִשְרָאֵל בְּאַחְסָנָא חוֹלַף פּוּלְחַנְהוֹן דְהִינוּן פַּלְחִין יַת פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  חלף. כמו תמורה: (אבן עזרא)


{כב}  וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת:

 אונקלוס  וְלָא יִקְרְבוּן עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְקַבָּלָא חוֹבָא לִמְמָת: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא יְקַרְבוּן תּוּב בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְקַבָּלָא חוֹבָא לִמְמָת: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ולא יקרבו עוד. בעבור עדת קרח: (אבן עזרא)


{כג}  וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה:

 אונקלוס  וְיִפְלְחוּן לֵוָאֵי אִינוּן יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וְאִינוּן יְקַבְּלוּן חוֹבֵיהוֹן קְיַם עֲלָם לְדָרֵיכוֹן וּבְגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא יַחְסְנוּן אַחְסָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִפְלְחוּן לֵיוָאֵי הִינוּן יַת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וְהִינוּן יְקַבְּלוּן יַת חוֹבֵיהוֹן אִין לָא מִזְדַהֲרִין בְּפוּלְחַנְהוֹן קְיַים עֲלָם לְדָרֵיכוֹן וּבְגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא יַחְסְנוּן אַחְסָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והם. הלוים ישאו עונם של (ע) ישראל, שעליהם להזהיר הזרים מגשת אליהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) לא שתאמר שמלת והם ומלת עונם שבה אל ישראל רק והם שבה אל הלוים ועונם שבה אל ישראל הסמוך ואחר כך פירש מהו נשיאות עון שאם לא יזהירום וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועבד הלוי הוא. בעצמו ויש אומרים כי הוא פעול ואיננו נכון כי את עבודת אהל מועד הוא הפעול: והם ישאו את עונם. אם לא ישמרו והנה המעשר נחלתם ע''כ אמרתי: (אבן עזרא)


{כד}  כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהֹוָה תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה: (פ)

 אונקלוס  אֲרֵי יָת מַעַשְׂרָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דִי יִפְרְשׁוּן קֳדָם יְיָ אַפְרָשׁוּתָא יְהָבִית לְלֵוָאֵי לְאַחֲסָנָא עַל כֵּן אֲמָרִית לְהוֹן בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא יַחְסְנוּן אַחֲסָנָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יַת מַעַשְרָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל דְיִפְרְשׁוּן קֳדָם יְיָ אַפְרָשׁוּתָא יְהָבִית לְלֵיוָאֵי לְאַחְסָנָא בְגִין כֵּן לְהוֹן אַמְרִית דִבְגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא יַחְסְנוּן אַחְסָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר ירימו לה' תרומה. הכתוב קראו תרומה עד שיפריש ממנו (פ) תרומת מעשר (ספרי שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דאם לא כן תרומה למה לי הא כבר נאמר אשר ירימו לה' ועוד מעיקרא קרי ליה מעשר ובסוף תרומה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  כי את מעשר וגו' על כן וגו'. ולמעלה הוא אומר ולבני לוי נתתי כל מעשר בישראל וגו' חלף עבודתם, נראה כי מתנת מעשר זה שנתן ה' ללוים יש בו ב' דברים, הא' חלק הנוגע להם בארץ, והב' שאינם טורחים בארץ לעשות ז' מלאכות הצריכות עד שיהיו חטים ממורחים, לזה אמר הכתוב ב' דברים חלף חלקם בארץ וחלף עבודתם ישראל עומדים ועושים מלאכתם כדי שיהיו מופנים לעבודת אהל מועד, והנה בלוים לא אמר אני חלקך וגו' שאין הלוים זוכים בחלק ה', ולזה גם הם נותנים חלק ה' תרומה מעשר מן המעשר. והם ומעשרם אינו אלא כשכירות הדיוטות לשרת הקדוש שהוא הכהן ואהל מועד: (אור החיים)


{כה}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וידבר ה' אל משה. ולא אל אהרן בעבור תתם מעשר מן המעשר לאהרן: (אבן עזרא)


{כו}  וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְהֹוָה מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר:

 אונקלוס  וּלְלֵוָאֵי תְּמַלֵיל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תִסְבוּן מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת מַעַשְׂרָא דִי יְהָבִית לְכוֹן מִנְהוֹן בְּאַחֲסַנְתְּכוֹן וְתַפְרְשׁוּן מִנֵיהּ אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ מַעַשְׂרָא מִן מַעַשְׂרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְלֵיוָאֵי תְמַלֵיל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרוּם תִּסְבוּן מִן בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת מַעַשְרָא דִיהָבִית לְהוֹן בְּאַחְסַנְתְּהוֹן וְתִפְרְשׁוּן מִינֵיהּ אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ מַעַשְרָא מִגוֹ מַעַשְרָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  והרמותם ממנו. קרי ביה ממינו שאין תורמין ממין על שאינו מינו ולא מחדש על הישן: (בעל הטורים)


{כז}  וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב:

 אונקלוס  וְתִתְחַשֵׁב לְכוֹן אַפְרָשׁוּתְכוֹן כְּעִבּוּרָא מִן אִדְרָא וְכִמְלֵאָתָא מִן מַעְצַרְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְחַשָׁב לְכוֹן אַפְרָשׁוּתְכוֹן הֵי כְּעִבּוּרָא מִן אִידְרָא וְהֵי כְּחַמְרָא דְמַלְיָתָא מִן מַעֲצַרְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן. תרומת מעשר שלכם, אסורה לזרים ולטמאים, וחייבין עליה מיתה וחומש, כתרומה גדולה שנקראת ראשית דגן מן הגורן: וכמלאה מן היקב. כתרומת תירוש ויצהר, הניטלת מן היקבים: מלאה. לשון בישול, תבואה שנתמלאת: יקב. הוא הבור שלפני הגת שהיין יורד לתוכו, וכל לשון יקב חפירת קרקע הוא, וכן יקבי המלך (זכריה יד, י), הוא ים אוקיינוס, חפירה שחפר מלכו של עולם: (רש"י)

 אבן עזרא  וכמלאה. פירשתיו: (אבן עזרא)

 ספורנו  ונחשב לכם תרומתכם. להניח ברכה אל ביתכם אף על פי שנמדד ואמרו (ברכות פרק הרואה) מדד ואחר כך בירך הרי זו תפלת שוא מכל מקום תרומת מעשר תתן ברכת טוב בשאר המעשר שהוא חולין ביד הלוי: (ספורנו)


{כח}  כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת יְהֹוָה מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת יְהֹוָה לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן:

 אונקלוס  כֵּן תַּפְרְשׁוּן אַף אַתּוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ מִכֹּל מַעַשְׂרָתֵיכוֹן דִי תִסְבוּן מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתִתְּנוּן מִנֵיהּ יָת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְאַהֲרֹן כַּהֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  הֵיכְדֵין תִּפְרְשׁוּן לְחוֹד אַתּוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ מִכָּל מַעַשְרֵיכוֹן דְתִסְבוּן מִן בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתִתְּנוּן מִנֵיהּ אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְאַהֲרן כַּהֲנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כן תרימו גם אתם. כמו שישראל מרימים מגרנם ומיקביהם, תרימו גם אתם ממעשר שלכם, כי הוא נחלתכם: (רש"י)


{כט}  מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כָּל תְּרוּמַת יְהֹוָה מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ:

 אונקלוס  מִכֹּל מַתְּנָתֵכוֹן תִּפְרְשׁוּן יָת כָּל אַפְרָשׁוּתָא דַיְיָ מִכָּל שׁוּפְרֵיהּ יָת מַקְדְשֵׁיהּ מִנֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  מִכָּל מַתְּנָתֵיכוֹן תִּפְרְשׁוּן יַת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ מִן כָּל שְׁפַר טוּבֵיהּ מִינֵיהּ וּבֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מכל מתנתיכם תרימו את כל תרומת ה'. בתרומה גדולה הכתוב מדבר, (צ) שאם הקדים לוי את הכהן בכרי, וקבל מעשרותיו קודם שיטול כהן תרומה גדולה מן הכרי, צריך להפריש הלוי מן המעשר תחלה אחד מחמשים לתרומה גדולה, ויחזור ויפריש תרומת מעשר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) משום דמכל מעשרותיכם תרימו תרומת מעשר משמע ואם כן תרימו את כל תרומת ה' על כרחך בתרומה גדולה קמיירי ואיך יהיה זה הא כבר נתן ישראל תרומה גדולה ואמר כגון שהקדים לוי את הכהן דהיינו אחר הדישה ולא בשבלים שאם הקדימו אז אינו חייב ליתן לו רק תרומת מעשר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מכל חלבו. מהטוב שבו וכן ואכלו את חלב הארץ: את מקדשו. כי המעשר הוא הקדש: וטעם בהרימכם את חלבו. וכבר הזכיר הכתוב זה לדבק אחריו ואכלתם אותו והטעם שהוא אסור לכם לאכול ממנו עד שתרימו חלבו ממנו ואחר שיחשב לכם אז תאכלוהו בכל מקום טהור: (אבן עזרא)


{ל}   מפטיר  וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם כִּתְבוּאַת גֹּרֶן וּכִתְבוּאַת יָקֶב:

 אונקלוס  וְתֵימַר לְהוֹן בְּאַפְרָשׁוּתְכוֹן יָת שׁוּפְרֵיהּ מִנֵיהּ וְיִתְחַשֵׁב לְלֵוָאֵי כַּעֲלָלַת אִדְרָא וְכַעֲלָלַת מַעֲצַרְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵימַר לְהוֹן לְכַהֲנַיָא בְּאַפְרָשׁוּתְכוֹן יַת שְׁפַר טוּבֵיהּ מִינֵיהּ וּבֵיהּ וְיִתְחַשֵׁב לְלֵיוָאֵי הֵי כְּאַפְרָשׁוּת עִבּוּרָא מִן גוֹ אִידְרָא וְהֵי כְּאַפְרָשׁוּת חַמְרָא מִגוֹ מַעֲצַרְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בהרימכם את חלבו ממנו. לאחר שתרימו (ק) תרומת מעשר ממנו: ונחשב. המותר (ר) ללוים, חולין גמורין: כתבואת גרן. לישראל, שלא תאמר הואיל וקראו הכתוב תרומה, (ש) שנאמר כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה, יכול יהא כולו אסור, תלמוד לומר ונחשב ללוים כתבואת גרן, מה של ישראל חולין אף של לוי חולין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) שפירוש המותר מהרמת חלבו לא בעת הרימכם ובי"ת בהרימכם כמו בעבור דהיינו אחר: (ר) וי"ו דונחשב הוא וי"ו נוסף שפירושו אחר הרימכם חלבו יחשב המותר וכו': (ש) פירוש דרש"י מפרש מעצמו שאל יקשה לומר מהיכא תיתי לאסור את המותר דאיצטריך קרא להתירו משום שלא תאמר וכו': (שפתי חכמים)


{לא}  וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם אַתֶּם וּבֵיתְכֶם כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד:

 אונקלוס  וְתֵיכְלוּן יָתֵיהּ בְּכָל אֲתַר אַתּוּן וֶאֱנַשׁ בָּתֵּיכוֹן אֲרֵי אַגְרָא הוּא לְכוֹן חֲלַף פָּלְחַנְכוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵיכְלוּן יָתֵיהּ אַתּוּן כַּהֲנַיָא בְּכָל אֲתַר אַתּוּן וְאֵינַשׁ בָּתֵּיכוֹן אֲרוּם אַגְרָא הוּא לְכוֹן חִילוּפֵי פּוּלְחַנְכוֹן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בכל מקום. אפילו בבית הקברות (יבמות פו:): (רש"י)

 אור החיים  כי שכר וגו' חלף וגו'. חזר לומר הדברים עצמן שאמר למעלה, לפי שאמר ואכלתם אותו בכל מקום שהוא חולין גמורים לזה נתן הטעם כי אין במעשר זה שום קדושה כתרומה או כדומה לה אלא ממון חול שאמר ה' לישראל לפרוע לכם שכר עבודתכם, ומעתה מה קדושה יש בו. ורז"ל (ספרי) אמרו שבא הכתוב לומר שאם עבד יטול ואם לא עבד לא יטול מכאן אמרו בן לוי שקבל עליו כל העבודות חוץ מאחד אין לו חלק בלויה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים:

חסלת פרשת קרח (אור החיים)


{לב}  וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ: (פפפ)

 אונקלוס  וְלָא תְקַבְּלוּן עֲלוֹהִי חוֹבָא בְּאַפְרָשׁוּתְכוֹן יָת שׁוּפְרֵיהּ מִנֵיהּ וְיָת קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לָא תְחַלְלוּן וְלָא תְמוּתוּן: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא תְקַבְּלוּן עֲלוֹי חוֹבָא בִּזְמַן אַפְרָשׁוּתְכוֹן יַת שְׁפַר טוּבֵיהּ מִינֵיהּ וּבֵיהּ לְאוֹכְלֵי מִינֵיהּ לִדְסָאִיב וְיַת קוּדְשַּׁיָא דִבְנֵי יִשְ¦רָאֵל לָא תִפְסוּן וְלָא תְמוּתוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא תשאו עליו חטא וגו'. הא אם לא תרימו, (ת) תשאו חטא: ולא תמותו. הא אם תחללו תמותו (בכורות כו:):

חסלת פרשת קרח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פירוש האי קרא לא לפטור המרימים אתי דמהיכי תיתי לחייב אלא לחייב אתא ומכלל לאו אתה שומע הן ומזה הטעם עצמו פירש גבי ולא תמותו הא אם תחללו תמותו דמכלל לאו אתה שומע הן דאם לא כן למה לי ולא תמותו מהי תיתי לחייב דאצטריך קרא לפטור. הרא"ם: חסלת פרשת קרח (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולא תשאו עליו חטא. טעמו כאשר תרימו לא תשאו עליו חטא ובתתכם מקדשו ממנו יהיו קדשי בני ישראל שמורים ואם לא תעשו כן תשאו חטא שעברתם על המצוה וחללתם קדשי בני ישראל בעבור שאכלתם אתם מקדשו:

חסלת פרשת קרח (אבן עזרא)