בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א ול ר' שגיב מחפוד שליט''א

במדבר (מ)


  פרשת חקת
  פרק-יט   פרק-כ   פרק-כא   פרק-כב




פרשת חקת




במדבר פרק-יט

{א}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרן לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל:

 אונקלוס  דָא גְזֵירַת אוֹרַיְתָא דִי פַקִיד יְיָ לְמֵימָר מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ תּוֹרְתָא סִמוּקְתָּא שְׁלֶמְתָּא דִי לֵית בָּהּ מוּמָא דְלָא סְלִיק עֲלַהּ נִירָא: (אונקלוס)

 יונתן  דָא גְזֵירַת אַחְוָיַת אוֹרַיְיתָא דְפַקֵיד יְיָ לְמֵימָר מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ מֵאַפְרָשׁוּת לִישְׁכְּתָא תוֹרָתָא סוּמְקָתָא בְּרַת תַּרְתֵּין שְׁנִין דְלֵית בָּהּ מוּמָא וְשׁוּמָא מִשֵעָר חַוְורָן דְלָא סַלִיק עֲלָהּ דְכַר וְלָא אַטְרָחָא בְּאוּבְצַן עִיבִידְתָּא וְאִפְסְרָא וּקְטַרְבָא וְלָא אִידְעָצָא בְּזִקְתָא וְסוּל וְסִירְתָּא וְכָל דְדָמֵי לְנִירָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  זאת חקת התורה. לפי שהשטן (א) ואומות העולם מונין את ישראל, לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, (ב) לפיכך כתב בה חקה, גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה (במ"ר יט, ה): ויקחו אליך. לעולם היא נקראת על שמך, (ג) פרה שעשה משה (ד) במדבר: אדמה תמימה. שתהא תמימה באדמימות, (ה) שאם היו בה שתי שערות שחורות (ו) פסולה: ויקחו אליך. משלהם, כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם, כך יביאו זו לכפרה משלהם: פרה אדומה. משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה (ט) ותכפר על העגל: אדומה. על שם אם יאדימו כתולע (ישעיה א, יח), שהחטא קרוי אדום: תמימה. על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם: לא עלה עליה עול. כשם שפרקו מעליהם עול שמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דק"ל למה כתיב מלת חקת ומלת התורה שניהם דודאי חקת או התורה אחד לחוד לא קשה לרש"י דהא הרבה פעמים כתיב בתורה כמו זאת חקת הפסח וכמו אם בחקותי וגם מלת התורה כמו זאת התורה לעולה ולחטאת וזאת תורת העולה אבל כאן כתיב זאת חקת התורה קשה למה לי תרווייהו ועוד שהסמיך חקת לתורה ע"כ צריך לומר שהאחד הוא פירוש לשני כאלו אמר שהתורה הזאת של פרה היא חקה ולא הוה דומיא דחקותי ותורתי דהתם אינו סמוך חוקים לתורה ואף על גב דכל התורה כולה היא גזירת המלך הכא בא להודיע שאין בזה טעם כלל רק הגזירה וראוי לקבלה אף שאין טעם כלל נודע לישראל וזהו שפרש"י ומתרץ לפי שהשטן וכו'. ואם תאמר גבי כלי מדין נמי כתיב זאת חקת התורה. ויש לומר דהתם נמי קאי אאפר פרה דכתיב אך במי נדה יתחטא ולפי מדרש רבותינו זכרונם לברכה דקאי קרא אך במי נדה יתחטא אטבילה שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות צריך לומר דגם הטבילה עצמה היא מאותן שאין בהם טעם למה לא יועיל אלף סאה שלא במקום טבילה כמ' סאה דמי מקוה. רא"ם: (ב) ואם תאמר למה נקט רש"י כפל לשון מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה ועוד קשה למה מונין את ישראל במצוה זו יותר מבשאר מצות שהרי כמה מצות ישנן שאין בהם טעם כגון כלאים או שאר דברים וכיוצא בזה. ויש לומר דבמצוה זו הן מונין ואומרים מה מצוה זו שהרי היא עצמה סתרי אהדדי דאפר פרה מטהר הטמאים וטהור שנושא אפר פרה מטמאו ועוד מה טעם יש בה שיכולה לטהר טמאים: (ג) רצל"ת למה כתיב אליך דאליך משמע שמשה יתעסק בפרה ובסמוך כתיב ונתתם אותה אל אלעזר. אבל גבי ויקחו אליך שמן זית שלא ביאר הכתוב מי היה מתעסק יש לומר שמשה היה מתעסק בו לכך כתיב ויקחו אליך שמן זית: (ד) לפי כשעשה משה פרה זו במדבר היו מניחין ממנה להר המשחה לכהנים גדולים לפרות אחרות שמקדשין ממנה כדפרש"י בסמוך ר"ל בכל פרות היו צריכים לערב מפרה של משה ובזה מקדשין אותה ואי לאו הכי פסולה לאפר פרה לכך נקראין כולן של משה: (ה) ר"ל למה כתיב תמימה שאין לומר שתהא תמימה בלא מום הא בהדיא כתיב אשר אין בה מום: (ו) ואם תאמר דלמא אפילו שער אחד נמי. ויש לומר דהא אף כשלא הוה כתיב תמימה אלא אדומה בלבד הוה ידענא דצריך שתהא כולה אדומה ואפילו אם לא היה בה אלא שער אחד שחור היתה פסולה וחזר הכתוב וכתב תמימה ללמד שתהא כולה תמימה באדמימות דמשמע הא אם יש בה אפילו שער אחד שחור פסולה הוה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שנים פסולה ואחד כשרה. אבל הרא"ם פירש שתי שערות הלכה למשה מסיני: (ט) ואם תאמר והא אין קטיגור נעשה סניגור דכהאי גוונא נמי אמרינן גבי בגדי זהב דאסור לעשות עבודה בהן בפנים משום דעבירה באה על ידי זהב הכי נמי באה עבירה על ידי עגל. ויש לומר דוקא עבודת פנים אסור לעשות משום דאין קטיגור נעשה סניגור אבל לא גבי בגדי זהב שמשמש בהן בחוץ והכי נמי גבי פרה אדומה שעשייתה בחוץ אין שייך לומר אין קטיגור נעשה סניגור ואם תאמר והא בסמוך פירש"י מה דלא היתה עבודת פרה אדומה על ידי אהרן משום דאין קטיגור נעשה סניגור ויש לומר דשאני אהרן דעבירה היתה על ידי עצמו אבל פרה אדומה הא אותה פרה לא היתה בעבירת עגל אלא ממינה היתה ואם תאמר והא בפרשת שמיני כתיב באהרן קח לך עגל ופרש"י להודיע שעל ידי זה מכפר לו הקדוש ברוך הוא על מעשה עגל ולגבי עצמו אין לחלק בחוץ ובפנים כדפרישית ויש לומר דהתם מיירי שהוא היה מכפר על עצמו אין שייך לומר אין קטיגור נעשה סניגור אף על פי שהיה מכפר עליו בעון העגל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  זאת חקת. גם זאת הפרשה במדבר סיני נאמרה כאשר צוה השם וישלחו מן המחנה ובפסח היו טמאי מתים. ונסמכה זאת הפרשה בעבור שהיא לכהן: פרה אדמה תמימה. שלא תהיה קטנה. אמר הגאון כי מי נדה כמו הדבש שיזיק לבעל המרה האדומה ויועיל לבעל הלחה ואין צורך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  זאת חקת התורה. לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת לפיכך כתב בה חקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה לשון רש"י מדברי רבותינו (יומא סז) וכבר כתבתי בענין שעיר המשתלח (ויקרא טז ח) מה טעם לאומות שיהיו מונין אותנו בזאת יותר משאר הקרבנות שיכפרו ויש מהם שיטהרו כקרבנות הזב והיולדת כי מפני היותה נעשית בחוץ יראה להם שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה והאמת שהיא להעביר רוח טומאה ושריפתה כריח ניחוח בחוץ וטעם טומאת המת בעטיו של נחש כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין ולכך אמר הכתוב זאת חקת התורה כלומר הנחקקת מן התורה והיא תורה שבע"פ על כן היא פרה והיא אדומה ממדת הדין ונתנה לאלעזר להעשות לפניו אפילו על ידי זר אבל הסגן יראה מעשיה כדי שתעשה על כוונתו שלא יחשבו בה מחשבה רעה כאומות והשטן והפרשה הזאת תשלום תורת הכהנים ונכתבה כאן אחר מתנות כהונה לומר שגם טהרתן של ישראל על ידי כהן תהיה וטעם זאת חקת התורה אשר צוה ה' כטעם ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כד א) או הוא כמו מסורס דבר אל בני ישראל זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר

""דבר"" - ולא "דברו" כי משה הוא העיקר וטעם אליך שיעשו כן במדבר לשעתם ואחרי כן (בפסוק י) יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחקת עולם שיעשו כן לדורותם וכן ויקחו אליך שמן זית זך וגו' (שמות כז כ) ואחרי כן חקת עולם לדורותם (שם פסוק כא) ואמר ונתתם ולא ונתת להכניס אהרן עמו לכבודו כי שניהם יצוו לאלעזר לשחוט לפניו או אמר " ונתתם " לרבים עכשיו ולדורות והטעם כי אלעזר השוחט מיד ב"ד יקחנה שיתנוה לו שתעשה בהכשר ועל דעתם כענין ששנינו (פרה פ"ג מ"ה) ומי עשאן הראשונה עשה משה רבינו והשניה עשה עזרא שבע מעזרא ואילך ומי עשאן שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתים שתים וכו' (הרמב"ן)

 בעל הטורים  זאת חקת התורה. סמך חוקת התורה לבהרימכם את חלבו ממנו רמז לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שנייה לה לאוכלי תרומה ועוד רמז שהמחזיקים בתורת ה' יש להם מנות שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ: לא תחללו. וסמיך ליה חוקת התורה שת''ח שחוטא הוא חילול השם: ולא תמותו. וסמיך ליה חקת התורה דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה: פרה אדומה. בגימטריא זה על עון עגל: לא עלה עליה על. על כתיב חסר שאפי' לא משכה בעול אלא עלה עליה לבד פסולה: (בעל הטורים)

 אור החיים   זאת חקת התורה. צריך לדעת למה כינה למצוה זו שם כללות התורה, שהיה לו לומר זאת חקה וגו' או זאת חקת הטומאה או חקת הטהרה כדרך אומרו (שמות יב) זאת חקת הפסח, ואין לומר שנתכוון להצריך טהרת אפר פרה לעסוק בתורה, כי לא כן מצינו לרז"ל שאמרו (ברכות כב.) שאדרבא אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולכל סברות רז"ל (שם) אפילו להמחמירים בבעלי קריין מטעם שצריך באימה וביראה וכו' מודים בטמאי מת שמותרים בעסק התורה:

ויתבאר הענין על פי מה שאמרו בפרק בתרא דנזיר (סא:) ופסקו רמב"ם בפרק א' מהלכות טומאת מת שאין הכותי נעשה טמא מת, וזה לשונו שאם נגע במת או נשאו או האהיל עליו הרי הוא כמו שלא נגע הא למה זה דומה לבהמה שנגעה וכו' עד כאן. והנה ההבדל שבו הורמו עם בני ישראל משאר הגוים הוא באמצעות קבלת התורה שזולת זה הנה ככל הגוים בית ישראל, ומעתה טעמנו צוף דבש אמרי אל במה שאמר זאת חקת התורה פירוש חקה זו של הטומאה ותנאי טהרתה תסובב מהתורה, כי על ידי שקבלו התורה נעשו עם בני ישראל דבר שהרוחנים השפלים תאבים להדבק בהם להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם גם במותם, בחייהם שבנוגע במת או יאהילו עליו וכדומה תדבק בהם הטומאה שבמת ולא תחפוץ להפרד אם לא בכח גדול אשר חקק ה' במצוה האמורה בענין של פרה אדומה, ובמותם גם כן תתרבה הטומאה כאומרם ז"ל (ב"מ קיד:) בפסוק אדם כי ימות וגו' ישראל מטמאים באהל ואין אומות מטמאין באהל:

וכבר המשלתי במקום אחר ענין זה לב' כלים שהיו אצל בעל הבית אחת מלאה דבש ואחת מלאה זבל ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים ואותה שהיתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש, כמו כן אדם מישראל שמת להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל ואפילו אלף בתים מקורים ואחת פתוחה לחברתה הטומאה תמלא כל החלל המקורה, מה שאין כן אשר לא מזרע ישראל להיותו מושלל מהקדושה אין כל כך התקבצות הטומאה אלא חלק הממית הנדבק בגוף, ואשר יסובב הכל היא התורה:

ובזה מצאתי נחת רוח למה כשצוה ה' פסח במצרים הקפיד ה' על ב' דברים, הא' דין ערל וצוה למול כאומרם ז"ל (שמו"ר פי"ז) בפסוק ואעבור עליך וגו' דם פסח ודם מילה, והב' על דין בן נכר שאמרו ז"ל (שם פט"ז) בפסוק משכו וקחו לכם וגו' משכו ידיכם מעבודה זרה שבזה יצאו מכלל בן נכר, ועל דין ג' שהוא הטומאה לא מצינו שהקפיד ה', והגם שמצינו (פסחים עז.) שהפסח בא בטומאה בנטמא ציבור, עם כל זה היה ה' יכול לצוות קודם שיזהרו מטומאת מת ולעשות משה אפר פרה ואין מעצור לה' לעשות רצונו יתברך, והגם שיש לומר בזה דחיות אף על פי כן לפי מה שכתבנו יש טעם נכון לשבח, כי ישראל לא היו טמאי מת הגם שנגעו והאהילו על המת כי עדיין לא קבלו התורה ודנו בהם אז דין גר שנתגייר ביום י"ד ששוחטין עליו ואין חוששין לטומאה שנטמא קודם שנתגייר, ותמצא שאמרו בפסחים (צב.) וכתבו הרמב"ם בפרק ו' מהלכות פסח וזה לשונו גר שנתגייר ביום י"ד ומל וטבל אין שוחטין עליו את הפסח גזירה דלשנה הבאה יהיה טמא מת ויטבול לערב ויאמר אשתקד מי לא טבלתי וכו' עד כאן לשונו, ממה שנתן הטעם משום גזירה דלשנה הבאה מזה אתה למד כי זולת גזירה זו אין חוששין לטומאת מת, וכמו כן ישראל כשעשו פסח מצרים אין בהם דין טומאת מת, והוא מאמר ה' זאת חקת התורה:

ובדרך רמז ירצה באומרו חקת התורה שאם יקיימו מצוה זו הגם היותה חוקה בלא טעם מעלה עליהם הכתוב כאלו קיימו התורה אשר צוה ה' לאמר, כי קיום המצוה בלא טעם יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצות הבורא וזה לך האות, ואולי כי לטעם זה רצה ה' שתתמסר להם המצוה בדרך חקה:

אשר צוה ה' לאמר. צריך לדעת למה הוצרך לומר מאמר זה והלא רואני כי ה' הוא המצוה לאמר שכן אמר וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל, עוד אומרו לשון נסתר אשר צוה ופי ה' הוא המדבר והיה לו לומר אשר אנכי מצוך לאמר, עוד למה לא הספיק במה שאמר לאמר בפסוק ראשון וחזר לומר פעם ב' לאמר, עוד צריך לדעת למה לא הקדים מאמר דבר אל בני ישראל קודם מאמר זאת חקת התורה על זה הדרך דבר וגו' זאת חקת התורה. אכן לצד שכל מצות התורה הם שכליות ושמעיות, שכליות שהשכל מחייבם כגון כבוד אב ואם גניבה גזילה אונאה רציחה וכדומה, שמעיות שבת כי בו שבת הבורא, יום טוב על הנס שנעשה לנו בהם, עבודה זרה שלא לעבוד זולת אלהינו כי הוא המוציא אותנו וגו' וכדומה לזה, וזה הוא טעם הנגלה, ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה ולאדם ראוי המשיג לקנות קנין התורה במ"ח דברים השנויים במשנת חסידים (אבות פ"ו) שאז מגלין לו רזי התורה שגילה ה' למשה בסיני, ומשה גם כן גילה לישראל בני דורו סודות הנסתרים וטעמי המצות ויסוד כל דבר:

ובמה שלפנינו צוה ה' אליו שיסתום הדברים ויאמר להם הדבר בחוקה בלא טעם, והוא מה שהעיר אותנו באומרו וידבר ה' אל משה לאמר לישראל פירוש ומה הוא המאמר שצוה לו לומר להם, זאת חקת התורה פירוש מצוה זו היא חקת התורה כן צוה ה' לאמר לכם, וכאילו אמר הכתוב אשר צוה ה' לאמר לכם הוא זאת חקת התורה, ומתוך הדברים אתה למד שנאמר למשה דברים מוטעמים במצוה זו אלא שמה שצוה עליו לאמר הוא חוקה, ובזה לא יתבעוהו ישראל לומר להם טעם הדבר כיון שה' צוה עליו לומר הדבר בחוקה:

ובזה נתישבו הדקדוקים, גם נתישב למה לא הקדים מאמר דבר וגו' למאמר זאת חקת וגו' כי מאמר זאת חקת התורה היא מצות ה' על מצוה שיאמר לישראל שה' צוה לו שיאמר להם מצוה זו בחוקה, ומאמר דבר בא על עיקר המצוה מצות ה' לישראל, ולצד שיאמרו ישראל הרי העושה מצוה בלא ידיעת טעמה וסודה נחשבת המצוה כגוף בלא נשמה, לזה גמר אומר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה וגו' פירוש יקחו למה שאתה יודע ומכוין בדבר להיותך יודע סוד הענין ופלאיו ובזה תהיה המצוה נעשית שלימה במעשה ובמחשבה הצריכה, וכפי זה ידויק על נכון אומרו ויקחו בתוספת וא"ו בתחילת הציווי להם, שנתכוון לומר שמלבד הלקיחה עצמה שיקחו הפרה עוד יוסיפו שיכוונו בלקיחתה למה שאליך כאמור:

ואם תאמר תינח אותה פרה של אותו דור פרה שיעשו בכל דור ודור מה תהא עליה, אפשר שלא מכולן העלים ה' סודה אלא מכללות ישראל אבל למיוחדים שהם אהרן וכיוצא בו נמסרו סודותיה והם ימסרו למיוחדים הבאים אחריהם, או אפשר שבכל דור ודור יכוונו למה שידע משה, ומצאתי שאמרו במדרש (רבה כאן) וזה לשונם ויקחו אליך ללמד שכל הפרות שנעשו יהיו נקראים על משה, וצריך לדעת למה עשה ה' שינוי במצוה זו מכל המצות שתקרא על שמו, ולדברינו יש טעם נכון בדבר כמו שפירשתי:

או יאמר על פי דבריהם ז"ל (שם) שאמרו שאומות העולם מונים את ישראל מה מצוה היא זו וכו', לזה בא מאמר הכתוב כאן ואמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר פירוש שיאמרו ישראל לאומות כשהן מקנטרים אותם ואומרים להם מה מצוה היא זאת וכו' יאמרו להם חקה חקק ה' עלינו לעשות ואין אנו מהרהרין אחריו, ולפי זה אפשר שהורשה משה לומר להם טעם המצוה וסודה אלא שלא יאמרו הטעם לאומות כשידחקו אותם בדברי קנטור מה מצוה היא זאת ומה טעם יש בה:

פרה אדומה וגו'. רואה אני כי כל סימניה מוכיחים על הדינים, אדומה כי הוא זה סימן תגבורת הדינים, תמימה באין שער שחור, וכן אמרו ז"ל (פרה פ"ב) ב' שערות שחורות פוסלות אותה, ולא שערותיה לבד אלא אפילו קרניה וטלפיה צריכים להיות אדומים, אבל שחורות ואין צריך לומר לבנות פוסלות, אשר לא עלה עליה עול כי העול ימתק הדינים בסוד מאמרם (ברכות ה.) יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם שהם בחינת הדינים, גם שריפתה באש הוא בחינת הדינים, ובהתקבצות הדינים באפר יעשו הברחה לטומאה הדבוקה באדם מהמת שגם היא אינה אלא רצועה רעה מצד יסורי המשפט:

וראיתי בספרי זוטא ופסקו רמב"ם בפרק א' מהלכות פרה אדומה אין לוקחין עגלה ומגדלין אותה שנאמר ויקחו וגו' פרה ולא עגלה עד כאן, ולפי מה שאמרנו שכל מעשיה הם בחינת המשפט יש טעם בדבר, כי שם פרה יגיד מספר הידוע למספר בחינת הדינים כידוע ליודעי חן, לזה צוה ה' שיקנו אותה כשיש בבחינת מספרה מספר אשר תכוון אליו, אבל אם יקנו עגלה קונים דבר שאין בו המספר אשר אנו צריכין לו, והגם שמגדלין אותה עד שנקראת פרה, אף על פי כן יקפיד ה' על שעת הקנין כדי שיהיו קונים דבר שהכוונה בו שהם רפ"ה דינים: (אור החיים)

 ספורנו  זאת חקת התורה אשר צוה ה'. באמרו הזה עליהם מי חטאת. והנה כבר אמרו ז''ל לכך כתב בה חוקה גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה וששלמה אמר עליה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני ומעיקרי ההעלם בזה הוא שהיא מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים. אמנם בהביננו אל כל המצוה אולי דבר יגונב ונקח שמץ מנהו. וזה כי מצאנו ראשונה שכל העוסקים בה מעת שריפתה ואילך טמאים והם השורף והמשליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת בשרפתה והאוסף והנוגע והנושא. אמנם המזה והמקדש הם טהורים. שנית שמעקרי הפרה הוא שתהיה אדומה בשלמות. וכבר ביאר הנביא שהחטא נמשל לאדום באמרו אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ולכן אמרו ז''ל (יומא סז, א) שהיו קושרים לשון זהורית על פתחו של היכל הלבין היו שמחים לא הלבין היו עצבים. שלישית ראוי להתבונן שבהיות כל אמרת אלוה צרופה היא בלי ספק מישרת המעשים אל המצוע כי כל אחד משני הקצוות נמאס כאמרו ונעקש דרכים יפול באחת. רביעית ראוי להתבונן שאין דרך נאות להישיר את הנעקש דרכים ולהשיבו אל המצוע זולתי בהטותו אל קצה הפכו כמו שיקרה בחליי הגוף כאמרו חבורות פצע תמרוק ברע אף על פי שאותה ההטיה אל הקצה היא בעצמה נמאסת ותשחית ענין מי שתהיה דרכו ממוצעת כענין התרופה המשלשלת שתועיל לחולה ותזיק לבריא. חמשית ראוי להתבונן שאין ענין לאפר הפרה בטהרת שום מין ממיני הטומאות זולתי בטהרה מטומאת מת. וכבר נודע שענין התורה והמצות חיים הם למוצאיהם (שם ד, כב) ולעוסקים בם כאמרו כי היא חייכם והנוטה מהם אל הבלי הנפסדות הולך למות או הוא מת גמור, כאמרם (ברכות פרק מי שמתו) רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים. ששית ראוי להתבונן מה שאמרו ז''ל שעץ ארז יורה על הגאוה והאזוב יורה על הפכה ובהיות שני התולעת עם שניהם יורה ששניהם חטא כאמרם בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה בפרט למי שיצטרך לנהוג נשיאות לתועלת הרבים. וכבר אמרו ז''ל (פרק קמא דיומא) שנענש שאול על שלא הקפיד על כבודו כאמרו ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש וכן תפש עליו הנביא באמרו הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה. נאמר אם כן שעם היות המצוה חוקה ואין להרהר אחריה ולא להיות מסופק אם היא הגונה ואם לאו כי כל אמרת אלוה צרופה ולה טעם נשגב בלי ספק נודע למלך שצוה אותה ואולי גם למשה רבינו והדומים לו. הנה יש בה איזה רמז לדרך התשובה הצריכה לכל חוטא שהיא אמנם שיטה אל קצה הפך מעשיו המטמאים כל לב טהור למען ישיג דרך המצוע ויטהר וזה הדרך עם היותו טוב ומטהר לחוטא הוא אמנם מגונה ורע ומטמא כל לב טהור כאמרם וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין. אמנם מי חטאת המורכבים מעפר שרפה וממים שהם שני קצוות אשר מהם יתחדש מצוע יורה שבמצוע תהיה תקנת החוטא הנקראת טהרה כאמרו מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו וממה שראוי להתבונן מה שגזר אומר שהנוגע במת מטמא את משכן ה' והבא אל האוהל מטמא את מקדש ה' וזה כי אמנם כל הקרב הקרב אל הבלי הנפסדות אין ספק שהוא מטמא לב טהור שהוא משכנו של מקדש ה' שהוא הנקרא צלם אלהים ותהיה טומאתו בטעות העדרי. והבא אל אהל המת כענין שוכני בתי חומר אשר אין לפניהם בלתי אם גוייתם לחיי שעה רעועה רגליה יורדות מות הוא בלי ספק מטמא את מקדש ה' הנזכר אשר בו יהיה העם והאיש קדוש לאלהיו כאמרו ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך ואז מטמא בטעות קניני הפכי למכוון. ולזה אין ראוי שיטמא באוהל זולתי המת הישראלי כי אמנם חומרו בלבד הוא הנבחר ומוכן מכל זולתו לעבודת האל יתברך הוא לבדו החוטא בנכבד. אמנם החכמים המורים חטאים בדרך שהם כמו המזה והמקדש לא תחול עליהם בזה טומאה כלל. ובכן יהיה בפרטי שמירת המצוה הזאת בכתבה וכמו שבא בקבלה רמז לכל אלה שהם מכונות התורה בלי ספק: (ספורנו)

 כלי יקר  זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר. תרתי לאמר למה לי כי כבר נאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. ונראה לפי שהאומות מונין את ישראל במצוה זו דווקא שטעמה נעלם מעין כל חי ואומרים מה העבודה הזאת לכם, ואמרה תורה ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו ויטיל דופי בכל התורה, וזה"ש אשר צוה ה' לאמר שאתה צריך לאמר ולהשיב למין הנמהר שזאת המצוה חקת התורה ר"ל חק המלך ית' שמו עלינו ואין לנו רשות להרהר אחריה, כדרך שפירש"י התירוץ לנו כך לפירוש זה יהיה נוסח תירוץ זה אל המין המלעיג, לכך נאמר זאת חקת התורה ולא נאמר זאת חקת הפרה לפי שנוסח זה הוא תשובה למינים המונים את ישראל לומר להם חק המלך ית' הוא כי התורה במקום תיבת המלך כי מאתו ית' תצא תורה שלא יאמרו שאין מצוה זו מכלל מצות התורה.

ומ"ש בפר' ואתחנן (ד.ו) כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה. וכאן משמע אדרבה שמונין על החקים תשובה לדבר כי יש חוקים שיכול השכל האנושי להשיג טעמם זולת שטעמם נסתר מכלל ההמון ונגלה הוא ליחידי שרידי הדור, ופרה זו טעמה נסתר מכל אדם שהרי שלמה ע"ה השיג הכל חוץ מן הפרה שאמר עליה והיא רחוקה ממני (קהלת ז.כג) לפיכך האומות ששומעים חק הפרה לבד ודאי מונין עליה, ולהלן נאמר את כל החקים האלה כי השומעים כל החקים בכלל ויש בהם חקים שיש בהם טעם נגלה אזי המה יעידון יגידון גם על חק הנעלם כי יש בו סוד ויתלו החסרון בקוצר דעת המשיג.

ויקחו אליך פרה וגו'. פירש"י לעולם היא נקראת על שמך כו'. מה יקר וגדולה נתן למשה בזה שתקרא הפרה על שמו, והקרוב אלי לומר בזה שאין מצוה נקראת כ"א על שם הגומרה ולדעת רז"ל (במד"ר יט.ח) הפרה כפרה על עון העגל תבא האם ותקנח צואת בנה, וכשם שמשה התחיל בכפרה זו כששרף העגל ויטחון אותו דק לעפר כך יגמור הכפרה שגם הגמר יקרא על שמו. וזה טעם ארז"ל (ילק"ש יתרו רסח) כששמע משה שהקב"ה אמר הלכה בשם אליעזר פרה בת שתים עגלה בת שנתה, אמר יהי רצון שיהא אליעזר זה מיוצאי חלצי שנאמר ושם האחד אליעזר. (שמות יח.ד) ומה ראה משה על ככה לבקש על דין זה שיצא מיוצאי חלציו יותר מכל סתרי תורה הנאמרים באמת מכל דור ודור ודורשיו דור דור וחכמיו, אלא לפי שבמעשה העגל מסר משה נפשו על ישראל שנאמר מחני נא מספרך (שמות לב.לב) ונקראו על שמו שנאמר (ישעיה סג.יא) ויזכור ימי עולם משה עמו, ע"כ רצה שגם בפרה זו מראש ועד סוף תקרא על שמו כי פרה טעמה לשרש אחר הע"ז וכן העגלה ערופה כפרה על ש"ד כי במעשה העגל עברו גם על ש"ד בהריגת חור, לכך נאמר ויקחו אליך שגמר מצוה זו תקרא על שמך.

ויען כי נאמר זאת חקת התורה ולא נאמר חקת הפרה, ש"מ שהתורה והפרה ענין אחד להם כמו שהתורה נקראת על שמו של משה שנאמר (מלאכי ג.כב) זכרו תורת משה עבדי, כך הפרה תקרא על שמו וטעם שניהם אחד הוא כי נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חסר אחת (נדרים לח.) וע"י מ"ט שערי בינה שהשיג היה לו מבוא לבוא בסוד ה' לדרוש התורה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא, כמ"ש (משלי ב.ד) וכמטמונים תחפשנה מונים היינו ב"פ מ"ט כי ע"י זה אמרות ה' אמרות טהורות מזוקקות שבעתים (תהלים יב.ז) היינו ז' על ז'. וכן טעם הפרה נעלם מעין כל חי אפילו משלמה שנאמר בו ויחכם מכל האדם (מלכים א' ה.יא) ולא נגלית כ"א למשה ע"י מ"ט שערי בינה שהשיג כדמסיק בילקו"ש (תהלים יב.תרנח) כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים ר' שמעון בן פזי פתר קרא בפר' פרה שיש בה ז' פעם ז'. ז' פרות, ז' הזיות, ז' שריפות, ז' כבוסים, ז' טמאים, ז' טהורים, ז' כהנים, אם יאמר לך אדם חסרים הם אמור לו אף משה ואהרן היו בכלל עכ"ל. ויש לדקדק מה נפקותא יש לן במספר זה עד שדרש עליו פסוק מזוקק שבעתים, אלא ודאי דעת בעל מדרש זה ליתן טעם על מ"ש במדרש (ילק"ש חקת יט.תשנט) ויקחו אליך פרה לך אני מגלה סוד פרה ולאחרים היא חקה, ולמה נעלמה מעין כל חי אלא לפי שיש בה מספר מ"ט וזה רמז שאין לזקק ולצרף כל ענינה כ"א ע"י מ"ט שערי בינה שלא נגלו כ"א למשה ע"כ היא לאחרים חקה ואפילו לשלמה.

ובעקידה הביא מדרש, האומר שהפרה בת שבע אם שלמה מתקריא ופירש בזה מה שפירש. ואומר אני כשם שהאם מושלת על הבן כך הפרה משלה בכל חכמות שלמה כי לא יוכל לבא בסודה, ובזה מיושב מה שלא נאמר חקת התורה כ"א כאן ובפר' מטות בהלכות גיעולי כלים במי נדה לפי שטהרת הפרה בכללה, נמשלה לתורה בכללה ע"י תעלומות חכמה שבה.

פרה אדומה תמימה. משל לבן שפחה שטינף פלטין המלך אמרו תבא האם ותקנח צואת בנה. (תנחומא חקת ח.) לפי שכל הרוצה לבטל איזו גידול רע אין די בשיכרות הענפים כל זמן שבארץ לא ימות גזעו שורש פורה ראש ולענה כי סופה לחזור ולצמוח אבל בביטול השורש יפלו גם הענפים כמ"ש (עמוס ב.ט) ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, ש"מ שלא די בהשמדת הפרי לבד לכך ארז"ל (ע"ז מה:) העוקר ע"ז צריך לשרש אחריה, ר"ל צריך לחקור איזו סבה גרמה להם לעבוד ע"ז כי הסבה הוא השורש פורה ראש ולענה ובביטול הסבה יפול המסובב דהיינו התולדה, והסבה נמשלה לאם המולדת התולדה ע"כ צוה ה' על שריפת הפרה אם של העגל, כדי שנלמוד מזה דין העוקר ע"ז צריך לשרש אחריה ואז לא ישובו לכסלה ובפר' כי תשא (ל.יג) הארכנו לדבר מזה ושם מבואר שעיקר הסבה היתה רוב כסף וזהב שהשפיע להם הקב"ה כארז"ל (ברכות לב.) אתה גרמת להם כו', ולפי שהזהב האדום האדום הזה הביאם לידי מעשה זה על כן יקחו פרה אדומה לשרוף ולבטל מראה האדום הזה וזהב לא ירבה להם עוד ואז לא יבואו לידי מעשה כזה.

וענין עמוק זה והמשל ושוברו הראה ה' במעשה העגל, כי הוא גרם טומאת המת לפי שבמ"ת נעשו ישראל חירות על הלוחות חירות ממלאך המות (שמו"ר מא.ז) ואין הפירוש שהיתה הכוונה לבטל המות לגמרי, אלא ענין חירות זה הוא דווקא ממה"מ, שלא ימותו כ"א בנשיקה ע"פ ה' ואז לא היו המתים טמאים כי כל עיקר הטומאה של המתים באה ממיתה שהיא ע"י מה"מ הבא מסטרא דמסאבא אבל המתים בנשיקה אין בהם שום צד טומאה שהרי ביום שמת רבינו הקדוש אמרו שבו ביום בטלה הכהונה (כתובות קג: ועיי"ש בתוספות) כי לא היה שם טומאה על כן התירו לכהנים להתעסק בו, נמצא שבקבלת התורה נעשו בני חורין ממה"מ ובטלה הטומאה וע"י העגל שעשו חזרו לקלקולם והשליטו עליהם המה"מ ואם כן העגל גרם טומאת המת ע"כ תבא האם ותקנח צואת בנה להסיר הטומאה ע"י אפר הפרה וזה פירוש יקר.

ג) ונתתם אותה אל אלעזר. ולא ע"י אהרן כי הוא היה סבה אל העגל ומדמצינו שמשה התפלל שאליעזר הדורש דין הפרה יהיה מחלציו, וכאן נאמר ג"כ אלעזר ש"מ שיש רמז אל עזר האל ית' אל הטהרה כמ"ש (יחזקאל לו.כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וגו', כי לולא העזר של האל ית' לא עלתה להם טהרה זו לבד. ומדקאמר פרה בת שתים עגלה בת שנתה ש"מ שהסבה גדולה פי שנים מן המסובב ע"כ ביותר צריך האדם זירוז על הסרת הסבה כאמור וטעם להזאת ג' וז' לפי שהטומאה מתמעטת והולכת שהרי אמרו (מו"ק כז:) ג' לבכי ז' להספד על כן הזאתו בב' זמנים הללו. (כלי יקר)


{ג}  וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו:

 אונקלוס  וְתִתְּנוּן יָתַהּ לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְיַפֵּק יָתַהּ לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיִכּוֹס יָתַהּ קֳדָמוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתְּנוּן יָתָהּ לְאֶלְעָזָר סְגַן כַּהֲנַיָא וִיהַנְפַּק יָתָהּ לְחוֹדָא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וִיסַדֵר חֲזוֹר חֲזוֹר לָהּ סִידוּרֵי קִיסִין דְתֵינַיָא וְכַהֲנָא אוֹחֲרַן יִכּוֹס יָתָהּ קֳדָמוֹי בִּתְרֵין סִימָנַיָא כְּמִשְׁאַר בְּעִירַן וְיִבְדִיקְנָהּ בִּתְמַנֵי סְרִי טְרִיפַן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אלעזר. מצותה (ז) בסגן (ספרי קכג): אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש (ח) מחנות (יומא סח.): ושחט אותה לפניו. זר שוחט (ט) ואלעזר רואה (יומא מב.): אל אלעזר הכהן. כשם שנקהלו על אהרן שהוא כהן לעשות העגל. ולפי שאהרן עשה את העגל, לא נעשית עבודה זו על ידו, שאין קטיגור נעשה סניגור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) פירוש דק"ל לכתוב ונתתם אל הכהן אלא מצותה בסגן ר"ל בסגן של כהן גדול דהיינו אלעזר ונקרא בשם סגן שאם היה כהן גדול טמא היה זה במקומו לעבוד עבודה ומה שפירש מצותה בסגן ר"ל דוקא פרה זו מצותה בסגן אבל פרות אחרות יש מפרשים (יומא מ"ב) שנעשית על ידי כהן גדול עצמו כדפרש"י בסמוך ולכך כתיב ונתתם אותה ר"ל אותה יעשה אלעזר דהיינו סגן אבל אחרות נעשית על ידי כהנים גדולים: (ח) דילפינן מחוץ למחנה דהכא ממחוץ למחנה דכתיב בפרשת מצורע והתם מוכח בהדיא דמחוץ לשלש מחנות איירי כדכתיב בדד ישב מחוץ למחנה וגו' ר"ל שישב בדד שאין שום טמא יושב עמו עיין שם בפרשת ויקרא: (ט) מדכתיב לפניו דהל"ל ושחט אותה, לפניו למה לי אלא אחר שוחט ומדלא פירש הכתוב מי היא השוחט משמע אפילו בזר כשרה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והוציא אותה. המוציא או בצווי וכן ושחט כי הוא לא ישחטנה והעד לפניו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אל אלעזר הכהן. מצותה בסגן לשון רש"י ואין הכוונה לומר שיהיה חיוב המצוה בסגן יותר מכהן גדול או כהן הדיוט אלא הוראת שעה היתה בפרה ראשונה שתהיה באלעזר והוא היה הסגן ולשון ספרי (חקת ח) בא הכתוב ולמד על הפרה שתהא עשויה בסגן תדע שכן שהרי אהרן קיים ואלעזר שורף את הפרה ונתתם אותה אל אלעזר הכהן זו נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בכהן גדול דברי רבי מאיר רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב אומרים זו נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט והענין לומר כי המצוה הזאת לעומק סודה ראויה להנתן לגדול שבכהונה ולא נתנה לאהרן ואולי הוא לגדולתו כי הוא קדוש ה' וחסידו המכפר במקדשו ולא רצה ליתן לו עבודת חוץ או היה להכתיר אלעזר ולחנכו בחיי אביו במצוה אחת מן המצוות של כהונה גדולה או היה לעונש העגל כדברי רבי משה הדרשן והנה עשה הקב"ה גם אהרן נביא במצוה הזאת והוא ומשה רבינו יתנו אותה לאלעזר שהוא גדול הכהונה אחרי אהרן והוא המשוח בשמן המשחה וזה רמז לדורות שתעשה בגדול הכהונה והוא הכהן הגדול וכן שנינו (פרה פ"ד מ"א) פרת חטאת ששחטה שלא בכהן גדול פסולה ורבי יהודה מכשיר ובגמרא במסכת יומא (מב) ונתתם אותה אל אלעזר הכהן אותה אל אלעזר ולא לדורות לאלעזר איכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט ואיכא דאמרי לדורות בכהן גדול והוא סתם משנתינו והנכון בטעם ולדברי האומר לדורות בכהן הדיוט צוה באלעזר לפי שלא היה שם כהן אחר כי אינו הגון שיהיה אחיו הקטן קודם אליו (הרמב"ן)

 אור החיים  ונתתם אותה. אמר אותה לפי מה שאמרו רז"ל (פרה פ"ד) שמפי השמועה למדו ששאר פרות נעשות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט דייק לומר אותה אל אלעזר אבל מכאן ולהלאה אין חיוב בסגן: (אור החיים)


{ד}  וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים:

 אונקלוס  וְיִסַב אֶלְעָזָר כַּהֲנָא מִדְמַהּ בְּאֶצְבְּעֵיהּ וְיַדֵי לָקֳבֵל אַפֵּי מַשְׁכַּן זִמְנָא מִדְמַהּ שְׁבַע זִמְנִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב אֶלְעָזָר בְּכִיהוּנֵיהּ מִן אַדְמֵיהּ בְּאַדְבַּע יַד יְמִינֵיהּ וְלָא יְקַבְּלִינֵיהּ בְּמָנָא וְיַדֵי לְסִידוּרָא דְקִיסֵי תֵינַיָא מִן לָגִין מִן צִטְרָא דִמְמַצַע כָּל קֳבֵיל אַפֵּי מַשְׁכַּן זִימְנָא מֵאַדְמָא בְּטִיבוּלָא חֲדָא שְׁבַע זִמְנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל נכח פני אהל מועד. עומד במזרחו (י) של ירושלים, ומתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם (יומא סח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ר"ל דהא בקרא כתיב דצריך לשחוט הפרה חוץ לג' מחנות כדפרישית לעיל ועל זה קאי ולקח אלעזר וגו' משמע דאף להזות חוץ לג' מחנות צריך להזות ואם כן היאך שייך נוכח פני אהל מועד ומתרץ לא מיירי הקרא נוכח פני האהל מועד ממש אלא עומד וכו': (שפתי חכמים)


{ה}  וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף:

 אונקלוס  וְיוֹקֵד יָת תּוֹרְתָא לְעֵינוֹהִי יָת מַשְׁכַּהּ וְיָת בִּשְׂרַהּ וְיָת דְמַהּ עַל אָכְלַהּ יוֹקֵיד: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִפְקוּן מִגוֹ סְדוּרָא וְיוֹקֵד כּהֵן אוֹחֲרַן יַת תּוֹרָתָא כַּד חָמֵי אֶלְעָזָר יַת מוֹשְׁכָהּ וְיַת בִּשְרָהּ וְיַת אַדְמָהּ עַל רֵיעַיָיהּ יוֹקֵד: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושרף את הפרה. כשם שנשרף העגל: (רש"י)

 אבן עזרא  ושרף את הפרה. השורף והעד לעיניו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ושרף את הפרה לעיניו. הפסוק מתחיל ומסיים בשריפה לומר שמרבים עצים בשריפתה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ושרף את הפרה לעיניו את עורה. הפסיק במאמר לעיניו בין זכרון הפרה לזכרון פרטיה שהם עורה וגו', יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת פרה (פ"ד), וכתבו רמב"ם בפרק ד' מהלכות פרה אדומה שמצות שריפתה שלימה ואם הפשיטה ונתחה ושרף כלה כשרה עד כאן, לזה הבדיל הכתוב במעשה המובחר ואמר ושרף את הפרה פירוש כולה יחד, ואפילו עבר והפשיטה וכו' ועשה עורה לבד ובשרה לבד ופרשה לבד גם כן לא הפסיד, והוא מאמר את עורה ואת וגו':

על פרשה ישרוף. חזר לומר ישרוף פעם ב' ולא הספיק במה שאמר בתחלה ושרף, לפי מה שפירשתי כי הכתוב ידבר בב' סוגים הא' שריפת הפרה שלימה, והב' אחר שהופשטה ונתנתחה לזה אמר ישרוף כנגד חלוקה שניה.

עוד יתבאר על פי מה שאמרו בתוספתא דפרה (פ"ב) וכתבו רמב"ם בפרק ד' מהלכות פרה אדומה וזה לשונו פקע מעורה וכו' אפילו משערה כזית יחזיר ואם לא החזיר פסולה עד כאן, והוא מאמר ישרוף פעם ב' לומר שהגם שפקע יחזיר וישרוף לעיכובא: (אור החיים)


{ו}  וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה:

 אונקלוס  וְיִסַב כַּהֲנָא אָעָא דְאַרְזָא וְאֵזוֹבָא וּצְבַע זְהוֹרִי וְיִרְמֵי לְגוֹ יְקִידַת תּוֹרְתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב כּהֵן אוֹחֲרַן בִּקְעֲתָא דְקֵיסָא דְגוּלְמוּשׁ וְאֵיזוֹבָא וּצְבַע דְאִשְׁתָּנֵי בִּזְהוֹרִי וְיִטְלוֹק לְגוֹ יְקִידְתָּא דְתוֹרָתָא וְיַסְגֵי דְלֵיקְתָּא לְאַפּוּשֵׁי קִיטְמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עץ ארז ואזוב ושני תולעת. ג' מינין הללו כנגד שלשת אלפי איש שנפלו בעגל. וארז הוא הגבוה מכל האילנות, ואזוב נמוך מכולם, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא, ישפיל את עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו: (רש"י)

 אבן עזרא  עץ ארז. כמו למצורע ושם רמזתי סוד: (אבן עזרא)


{ז}  וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב:

 אונקלוס  וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי כַּהֲנָא וְיַסְחֵי בִשְׂרֵיהּ בְמַיָא וּבָתַר כֵּן יֵיעוּל לְמַשְׁרִיתָא וִיהֵי מְסָאָב כַּהֲנָא עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹי כַּהֲנָא דִינְכֵס יַת תּוֹרָתָא וְיַסְחֵי בִישְרֵיהּ בְּאַרְבְּעִין סָוִוין דְמוֹי וּמִן בָּתַר כְּדֵין יֵיעוּל לְמַשְׁרִיתָא וִיהֵי מְסָאָב כַּהֲנָא הַהוּא קֳדָם טִיבוּלֵיהּ עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל המחנה. למחנה שכינה, שאין טמא משולח חוץ לשתי מחנות, אלא זב (כ) ובעל קרי ומצורע: וטמא הכהן עד הערב. סרסהו ודרשהו, וטמא (ל) עד הערב ואחר יבא אל המחנה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ואפילו טמא מת מותר במחנה לויה קל וחומר ממת עצמו שמותר במחנה לויה שהרי עצמות של יוסף היו עם משה ומשה במחנה לויה היה שהרי לוי היה כל שכן מי שנטמא בפרה שמותר במחנה לויה ואם כן מה דכתיב ואחר יבא אל המחנה זה מחנה שכינה: (ל) דק"ל דבקרא משמע אחר שכיבס בגדיו מותר לבא למחנה שכינה אבל עדיין הוא טמא עד הערב וכי שייך זה שיהא מותר לבא למחנה שכינה בשעה שהטומאה עליו והא אפילו אכילת תרומה אין לו לאכול אם לא העריב שמשו כל שכן שלא יכנס למחנה שכינה אם לא העריב שמשו לכן צריך לסרס המקרא וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכבס בגדיו. הכהן השורף: וטמא הכהן. וכבר ישב טמא ויש אומרי' שיהיה טמא עד הערב שלא יאכל מן הקדשים: (אבן עזרא)


{ח}  וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:

 אונקלוס  וּדְמוֹקֵד יָתַהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי בְּמַיָא וְיַסְחֵי בִשְׂרֵיהּ בְּמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכַהֲנָא דְמִתְעַסֵק בִּיקִידְתָּא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי בְּאַרְבְּעִין סָוִוין דְמוֹי וְיַסְחֵי בִישְרֵיהּ בְּאַרְבְּעִין סָוִוין דְמוֹי וִיהֵי מְסָאָב קֳדָם טִבוּלֵיהּ עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)


{ט}  וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא:

 אונקלוס  וְיִכְנוֹשׁ גְבַר דְכֵי יָת קִטְמָא דְתוֹרְתָא וְיַצְנַע לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא בַּאֲתַר דְכֵי וּתְהֵי לִכְנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַטָּרָא לְמֵי אַדָיוּתָא חַטָאתָא הִיא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיכְנוֹשׁ גְבַר כָּהִין דְכֵי יַת קִטְמָא דְתוֹרָתָא בְּקָלָל דְפָחַר מַקַף מְגוּפַת שְׁיַיע וִיפַלֵג יַת קִטְמָא לִתְלַת חוּלְקִין חֲדָא יָהִיב בְּחֵיל וַחֲדָא בְּטַוַור מִשְׁחָא וְחָדָא מִפְלַג לְכָל מַטְרַת לֵיוָאֵי וּתְהֵי לִכְנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל לְמוֹי אַדְיוּתָא בְּרַם שִׁיבוּק חוֹבַת עֵיגְלָא הִיא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והניח מחוץ למחנה. לשלשה חלקים (מ) מתחלקת, אחד נתן בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות, ואחד נתן בחיל (פרה פ"ג מי"א). זה של משמרות היה חוץ לעזרה, ליטול ממנו בני העיירות וכל הצריכין להטהר, וזה שבהר המשחה כהנים גדולים לפרות אחרות מקדשין הימנה, וזה שבחיל נתון למשמרת מגזרת הכתוב, שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת: למי נדה. למי הזיה, כמו וידו אבן בי (איכה ג, נג), לידות את קרנות הגוים (זכריה ב, ד), לשון זריקה: חטאת הוא. לשון חטוי (נ) כפשוטו, ולפי הלכותיו קראה הכתוב חטאת, לומר שהיא כקדשים להאסר (ס) בהנאה: למשמרת. כמו שפשע העגל שמור לדורות לפורענות, שאין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל, שנאמר וביום פקדי ופקדתי וגו' (שמות לב, לד), וכשם שהעגל (י) מטמא כל העוסקין בו, כך פרה מטמאה כל העוסקין בה, וכשם שנטהרו באפרו שנאמר ויזר על פני המים וגו' (שם כ), כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) כדתנן בפרק ג' דפרה דף כ"ו ובתוס' פירשו הג' חלקים כמו שפירשם רש"י זכרונו לברכה. והרא"ם כתב ונראה לי שהחלוק שאמרו שמחלקים לג' חלקים הוא קבלה בידם כי אף על פי שאמר הכתוב תחלה ואסף איש טהור וגו' חזר ואמר והיתה לעדת בני ישראל וגו' כדי להודיע מה יעשה בה בהנחתה במקום טהור והפסוק הג' שאמר והיתה לבני ישראל ולגר הגר וגו' בא להודיע שיהא דין זה נוהג ע"פ הסדר הזה תמיד עד כאן לשונו: (נ) לא חטאת כמשמעו שעל מה היתה מכפרת: (ס) ואם תאמר והלא היו מטהרין ממנה ויש לומר זה שבחיל אסורה בהנאה. ויש מפרשים כקדשים שבאין לכפרה כך האפר בא לטהר מי שצריך ואין שום הנאה אחרת ממנה. מצאתי: (י) לפי שהעגל היה עבודת אלילים ועבודת אלילים מטמא כמת כדכתיב בספר תהלים ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  איש טהור. איננו הכהן השורף: למי נדה. פירושו רחוק כמו מנדיכם: וטמא עד הערב. ואחר שאמר שיכבס את בגדיו אין צורך להזכיר שירחץ במים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואסף. ג'. הכא ואידך ואסף המצורע ואסף נדחי ישראל המצורע איתקש למת וכשם שאפר הפרה מטהרת כך תפלת הצדיקים גם כן מטהרת. ואסף נדחי ישראל לעתיד אז ואסף את המצורע דכתיב אז ידלג כאיל פסח וכן לא יצטרכו לאפר פרה דכתיב בלע המות לנצח: (בעל הטורים)


{י}  וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם:

 אונקלוס  וִיצַבַּע דְכַנֵישׁ יָת קִטְמָא דְתוֹרְתָא יָת לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וּתְהֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיוֹרַיָא דְיִתְגַיְירוּן בֵּינֵיהוֹן לִקְיַים עֲלָם: (אונקלוס)

 יונתן  וִיצַבַּע כַּהֲנָא דִכְנֵישׁ יַת קִטְמָא דְתוֹרָתָא יַת לְבוּשׁוֹי וִיהֵי מְסָאָב קֳדָם טִיבוּלֵיהּ עַד רַמְשָׁא וּתְהֵי לִדְכוּתָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל וּלְגִיוֹרַיָא דְיִתְגַיְירוּן בֵּינֵיהוֹן לִקְיַים עֲלָם: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ולגר הגר בתוכם. בעבור היות ארץ ישראל קדושה כי הכבוד שם: (אבן עזרא)


{יא}  הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים:

 אונקלוס  דְיִקְרַב בְּמִיתָא לְכָל נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא וִיהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן  דְיִקְרַב בִּשְׁכִיבָא לְכָל בַּר נְשָׁא וַאֲפִילוּ לְוַולְדָא בַּר יַרְחִין לְגוּשְׁמֵיהּ וּבִדְמֵיהּ יְהֵי מְסָאָב שׁוּבְעָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לכל נפש אדם. יהודי או עובד כוכבים: אדם. ולא בהמה: וטמא. יהיה טמא והוא פועל עתיד כי הוי''ו השיבו ועל דעתי שהוא פועל עבר: (אבן עזרא)


{יב}  הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר:

 אונקלוס  הוּא יַדֵי עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יִדְכֵּי וְאִם לָא יַדֵי עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה לָא יִדְכֵּי: (אונקלוס)

 יונתן  הוּא יַדֵי עֲלוֹי מֵי קִטְמָא הַהוּא בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יִדְכֵּי וְאִין לָא יַדֵי עֲלוֹי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה יְעַכֵּב עֲלוֹי וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה לָא יִדְכֵּי: (תרגום יונתן)

 רש"י  הוא יתחטא בו. באפר הפרה (ע) (ס"א הזה): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ר"ל דהל"ל בה לשון נקבה דהא קאי אפרה לכן פירש באפר ר"ל דקאי אאפר ואפר לשון זכר הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יתחטא בו. יסור חטאו בו או כמו תחטאני באזוב ואטהר וידוע כי בסוד החשבון השלישי כמו השביעי: (אבן עזרא)


{יג}  כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהֹוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ:

 אונקלוס  כָּל דְיִקְרַב בְּמִיתָא בְּנַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא דִי יְמוּת וְלָא יַדֵי עֲלוֹהִי יָת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ סָאֵב וְיִשְׁתֵּצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִיִשְׂרָאֵל אֲרֵי מֵי אַדָיוּתָא לָא אִזְדְרִיקוּ עֲלוֹהִי מְסָאָב יְהֵי עוֹד סְאוֹבְתֵּיהּ בֵּיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל דִי יִקְרַב בִּשְׁכִיבָא וּבְוַולְדָא בַּר תִּשְׁעָא יַרְחִין בְּגוּשְׁמֵיהּ וּבִדְמֵיהּ דְיֵימִית וְלָא יַדֵי עֲלוֹי יַת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ סָאִיב וְיִשְׁתֵּיצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מִיִשְרָאֵל אֲרוּם מוֹי אַדְיוּתָא לָא אִזְדְרִיקוּ עֲלוֹי מְסָאָב הוּא תּוּב סוּבְתֵּיהּ בֵּיהּ עַד דְיַדֵי וִיהַדֵר וְיַדֵי וְיִטְבּוֹל בְּרַמְשָׁא שְׁבִיעָאָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  במת בנפש. ואיזה מת, של נפש האדם, להוציא נפש בהמה (פ) שאין טומאתה צריכה הזאה (ולא טומאת שבעה). דבר אחר, בנפש, זו רביעית (צ) דם (חולין עב.): את משכן ה' טמא. אם נכנס (ק) לעזרה אפילו בטבילה, בלא הזאת שלישי ושביעי: עוד טומאתו בו. אע"פ שטבל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ר"ל כיון שכתיב במת פשיטא שהוא בנפש ומתרץ שהוא פירוש על במת כלומר כל הנוגע במת ואיזה מת של נפש אדם וכו'. ואף על פי דלעיל גם כן כתיב במת לכל נפש אדם יש לומר דלעיל כתיב במת לכל נפש והוי כאלו כתיב במת של כל נפש האדם דהוי פירושו דלמ"ד כלמ"ד דפרשת וישלח למי אתה של מי אתה וגם כלמ"ד לעבדך ליעקב ופירוש של עבדך יעקב אבל כאן מלת מת ומלת נפש שתיהן עם אות בי"ת ונראה שמלת הנוגע דבוקה עם שתיהן כדרך התיבה המתחברת עם בי"ת שלאחריה לכך אמר שאף על פי כן אינה דבוקה מלת הנוגע רק עם במת לכן פירש שהוא פירוש על במת: (צ) היוצא מן המת שהנוגע בו יטמא טומאת שבעה וצריך הזייה ג' וז' ולפי זה יהיה שימוש הבי"ת כמשמעו ולכן פירש דבר אחר וכו' ולפי דבר אחר קשה הל"ל או בנפש וגו' כיון שאין בנפש ביאור למלת במת לכן פירש גם לטעם הראשון: (ק) משום דמשמע כשהוא נטמא טמא את משכן ה' ולמה יהא המשכן טמא אם הוא טמא. ומתרץ דמיירי כשנטמא ואחר כך נכנס לעזרה קודם שיתחטא ואם תאמר היה לו לפרש אם נכנס למשכן כו' ויש לומר דאם כן הוי משמע דוקא השתא שהוא טמא אז אסור לבא שם אבל בשעת טהרה מותר ליכנס שם והא זר אסור ליקרב שם אף בשעת טהרה. ומה שפירש אפילו בטבילה אין להקשות דלמא דוקא בלא טבילה יש איסור בכניסת העזרה. רש"י עצמו מפרש ליה והולך עוד טומאתו בו ר"ל מדכתיב עוד טומאתו בו משמע שטיהר עצמו קצת מטומאה זו אלא שעדיין קצת טומאה עליו שלא הזה הזאת ג' וז' אם כן משמע אף כשטבל כבר אסור ליכנס שם אי נמי מדכתיב כי מי נדה לא זרק עליו וגומר שמע מינה דמיירי שטבל דאי לא טבל הל"ל ולא רחץ במים ולא זרק עליו אלא על כרחך מיירי אף על פי שטבל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי מי נדה. יש מפרשים כמו אך במי נדה יתחטא: לא זורק עליו. על המים: עוד. תמיד כמו עוד כל ימי הארץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  את משכן ה' טמא. הזכיר הכתוב הכרת הזה בסתם ואמר את משכן ה' טמא בעבור שכבר הזהיר במקדש מן הטומאה כמו שאמר (ויקרא יב ד) בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא כי הזכיר שם בטומאה הקלה כאשה היולדת בימי טוהר שהוא בתולדתה והוא הדין בכל הטמאים וכבר הזכיר גם כן הטבילה (שם יז טז) ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו כלומר שישא עונו בעברו על המוזהר ממנו ולפיכך אמר כאן בטומאת המת כי הנוגע במת ולא יתחטא אע"פ שיכבס בגדיו ורחץ במים יחשב מטמא המשכן כאלו לא טבל כלל ולא היה צריך לפרש רק שהחטוי מעכב בטהרתו וזה טעם טומאתו בו כלומר אע"פ שטבל כשאר הנטהרים עודנו טמא כי מי נדה לא זורק עליו ויתכן שירמוז לאיש וטעמו כל הנוגע במת בנפש ולא יתחטא אשר את משכן ה' טמא ונכרתה וכמוהו בחסרון שי"ן או מלת אשר לכל יבוא גבורתיך (תהלים עא יח) וכל יש לו נתן בידו (בראשית לט ד) את הדרך ילכו בה (שמות יח כ) ורבים כן (הרמב"ן)


{יד}  זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:

 אונקלוס  דָא אוֹרַיְתָא אֱנַשׁ אֲרֵי יְמוּת בְּמַשְׁכְּנָא כָּל דְעָלֵל לְמַשְׁכְּנָא וְכָל דִי בְמַשְׁכְּנָא יְהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן  דָא אַחְוָויַית אוֹרַיְתָא גְבַר אֲרֵי יְמוֹת תְּחוֹת גַנָנָא דְפָרִיס כָּל מַאן דְעָלִיל לְמַשְׁכְּנָא אוֹרַח תַּרְעָא וְלָא מִן צִדְדֵיהּ כִּדְפָתַח תַּרְעֵיהּ מִכָּל דִבְמַשְׁכְּנָא וַאֲפִילוּ קַרְקָעִיתֵיהּ וְאַבְנוֹי וְקִיסוֹי וּמָנוֹי יְהֵי מְסָאָב שׁוּבְעָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל הבא אל האהל. בעוד שהמת (ר) בתוכו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) לאפוקי שלא תאמר שהאהל מטמא לעולם אף שיצא ממנו המת דסברא הוא דממאי יטמא הא אינו נוגע ונושא שום טומאה בשלמא אם המת באהל נעשה כאילו כל האהל מלא טומאה כיון שאין הטומאה רצוצה היא שתהיה בוקעת ועולה ואינה מתפשטת באהל אבל כשאינה רצוצה היא מתפשטת באהל והבא אל האהל כאילו נגע בטומאה עצמה וקל להבין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  באהל. והבית כאהל רק הזכיר הכתוב האהל בעבור היות ישראל באהלים וכן אשר ישחט שור או כשב ועז במחנה: וכל אשר באהל. מבגד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם אדם כי ימות באהל. אדם כי ימות והוא עתה באהל או שדבר הכתוב בהווה והוא הדין אם ימות בחוץ והכניסוהו לאהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל הכלים שבתוכו והאהל עצמו בכלל הזה כמו שאמר (פסוק יח) והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם והזכיר הכתוב האהל להגיד שהוא עצמו טמא שבעה וצריך הזיה ועוד מפני שהיו ישראל יושבי אוהלים במדבר ודבר הכתוב בהווה כי המצוה מיד ולדורות אבל הוא הדין לבית ולכל המאהילים שמביאים את הטומאה על כל הכלים ועל הנפשות ששם אלא שאין הבית המחובר מקבל טומאה בעצמו כלל והנה הזכיר הכתוב במת טומאת מגע ואהל ולא הזכיר בו משא אבל רבותינו (ספרי) דורשין אותו בקל וחומר מן הנבילה ומרבים אותו לטומאת שבעה כמגע וכן הוא כפי פשט הכתוב הזכיר כי באדם המת והשחוט טומאת שבעה והזיה במגע וכבר הוא ידוע כי מגע התורה הנגיעה ממש והנגיעה על ידי דבר אחר שישא אותו (הרמב"ן)

 אור החיים  זאת התורה אדם כי ימות. אומרו זאת התורה, יתבאר גם כן על דרך שפירשתי בפסוק זאת חקת התורה, והוא לצד שדקדק לומר אדם כי ימות וגו' ודרשו רז"ל (ב"מ קיד) אתם קרויים אדם ישראל מטמאין באהל ואין אומות העולם וכו', לזה הקדים לתת הטעם שסובב הדבר ואמר זאת התורה שמסיבתה הוא שאותו שנקרא אדם מטמא באהל אבל אומות העולם שאין להם תורה וכו', ועיין מה שכתבתי בפסוק זאת חקת התורה:

כל הבא אל וגו' וכל אשר באהל. קשה אם הבא טמא מי גרע ממנו אשר באהל, ויתבאר על פי מה שאמרו בפסיקתא זוטרתי וזה לשונם כל הבא אל האהל שבא מקצתו עד כאן, וכפי זה אם לא היה אומר הכתוב אלא כל הבא הייתי אומר הבא כולו הבא מקצתו מנין וממה שאמר כל אשר באהל הרי כולו אמור מה אני מקיים כל הבא וגו' זה הבא מקצתו. עוד שם בפסיקתא וזה לשונם דבר אחר כל הבא וגו' לעשות קרקעו של בית כמוהו עד התהום עד כאן. נראה שהוכרחו לדרשא זו כי לסברא הראשונה היה לו לומר הכתוב כל אשר באהל וכל הבא אל האהל ויהיה הכתוב מתפרש בדרך לא זו אף זו, אבל ממה שהקדים כל הבא זה יגיד שמאמר כל אשר וגו' הוא דין חדש:

אלא שבספרי ראיתי ב' הדרכים דרך הראשון תנא קמא ודרך ב' רב אחא בר יאשיה, וגמר אומר תנא קמא שטעם שהוצרך הכתוב לומר כל אשר באהל הגם שאמר כל הבא שהוא בא מקצתו, משום שאין עונשין מן הדין, וקשה לי הלא מה שאנו אומרים אין עונשין מן הדין הוא על עונש מיתה של בית דין של מטה וכאן לו יהיה שנטמא ונכנס למשכן טמא מיתתו בידי שמים, ועוד לבד מזה כשנשכיל על דבר נראה כי מה שלפנינו אינו נקרא עונשין מן הדין כי בכלל הבא כולו יש מקצתו והרי מתחייב הוא על מקצתו כי כל חלק וחלק שבו יקרא מקצתו ואין אנו עונשין אותו מן הדין אלא מן הכתוב, ואולי שסובר תנא זה שכל כיוצא בזה נקרא עונשין מן הדין: (אור החיים)


{טו}  וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא:

 אונקלוס  וְכָל מַן דַחֲסַף פְּתִיחַ דְלֵית מִגוּפַת שְׁיִיעַ מַקַף עַלוֹהִי מְסָאָב הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל מַאן דְפָחַר פָּתִיחַ דְלֵית מְגוּפְתָּא מְחַבְּרָא בֵּיהּ מַקַף עַל פּוּמֵיהּ דְיַפְרֵישׁ בֵּינֵיהּ וּבֵין סוּבְתָּא מְסָאָב הוּא בִּגְנֵינָא בְּאַוִירָא דְסוֹבְתָּא דְמִפּוּמֵיהּ וּמִגַוֵיהּ וְלָא מִגַבֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכל כלי פתוח. בכלי חרס הכתוב מדבר, שאין מקבל טומאה (ש) מגבו אלא מתוכו, לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחבור, טמא הוא, הא אם יש צמיד פתיל עליו, טהור: פתיל. לשון מחובר בלשון עברי, וכן נפתולי אלהים נפתלתי (בראשית ל, ח), נתחברתי עם (ת) אחותי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) כיון שמצינו בפרשת שמיני דכלי חרס אינו מטמא מגבו אלא מאוירו לפיכך וכו': (ת) ואם תאמר והא לעיל בפרשת ויצא פירש נפתולי אלהים נפתלתי מנחם בן סרוק פירשו במחברת צמיד פתיל חבורים מאת המקום נתחברתי וכו' ואני מפרשו לשון עקש ופתלתול וכו' ודוחק לומר כי כאן פירש לפי פירושו של מנחם בן סרוק כיון דליה לא סבירא ליה. ויש לפרש כי מה שפירש לעיל ואני מפרשו לשון עקש וכו' פירוש על נפתולי אלהים אבל נפתלתי בתרא הוא מפרשו מלשון צמיד פתיל וכאן הוא מפרש גם כן נפתלתי נתחברתי עם אחותי אבל נראה דחוק כי אין זה משמעות רש"י וצריך עיון. ועיין (בגור אריה) כי שם האריך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  צמיד פתיל. שנים פתילים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  פתוח. ד' במסרה וכל כלי פתוח. שרשי פתוח אלי מים. קבר פתוח גרונם. אשפתו כקבר פתוח. היינו דאמרו ד' מדות בכלי חרס ניקב ככונס משקה נפסל מלקדש בו מי חטאת והיינו כלי פתוח האמור כאן אצל מי חטאת שאינו חשוב כלי. ועדיין כלי הוא לענין זרעים. ניקב כשורש קטן כלוף (פי' הוא מאכל עורבים) דהיינו מין קטניות טהור הוא לענין זרעים שאם היו זרעים זרועים בעציץ נקוב אינו מקבל טומאה והיינו שרשי פתוח אלי מים. ועדיין כלי הוא לענין זיתים. ניקב כמוציא זית טהור מסתם כלי חרס העומד לזיתים והיינו פתוח גרונם דסתם אכילה בכזית. ועדיין כלי הוא לרמונים. ניקב כמוציא רמון טהור מכלום והיינו אשפתו כקבר פתוח כלומר כשניקב כרמון ופתוח כמוציא רמון זורקין אותו לאשפה ואין שם כלי עליו עוד: (בעל הטורים)


{טז}  וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:

 אונקלוס  וְכֹל דִי יִקְרַב עַל אַפֵּי חַקְלָא בִּקְטֵל חַרְבָּא אוֹ בְמִיתָא אוֹ בְגַרְמָא דֶאֱנָשָׁא אוֹ בְקִבְרָא יְהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל מַאן דְמִקְרַב עַל אַנְפֵּי בָרָא וְלָא בְּמִיתָא דְבִכְרֵיסָא דְאִמֵיהּ בִּקְטוֹל סַיְיפָא אוֹ בְּסַיְיפָא דְקָטִיל בֵּיהּ אוֹ בִּשְׁכִיבָא שְׁלֵימָא וַאֲפִילוּ בְּגַרְמֵיהּ כְּשַעַרְתָּא אוֹ בְגַרְמָא דְאֵינָשָׁא חַיָא דְפָרַשׁ מִנֵיהּ אוֹ בִּקְבוּרְתָּא וְגוֹלְלָא וְדוֹפְקָא יְהֵי מְסָאָב שׁוּבְעָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  על פני השדה. רבותינו דרשו (חולין עב.) לרבות גולל ודופק, (א) ופשוטו, על פני השדה שאין שם אהל, מטמא המת שם בנגיעה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) שרוב פעמים הם על פני השדה. גולל הוא הדף הניתן על הארון לכיסוי ואותן שבדפנות קרי להו דופק (רש"י בסנהדרין פרק נגמר הדין). ויש מפרשים גולל הוא המצבה כדכתיב וגללו את האבן ודופק הוא כפירוש ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  או בקבר. של אדם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  על פני השדה. רבותינו אמרו (חולין עב) לרבות גולל ודופק ופשוטו על פני השדה שאין שם אהל מטמא המת בנגיעה לשון רש"י ואין גולל ודופק על דעת חכמים נדרש מן הכתוב אבל הוא הלכה ואין הנזיר מגלח עליו ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו אבל " על פני השדה " הוא לרבותינו כפשוטו שיגע בחלל חרב שנפל על פני השדה ואין שם דבר מאהיל עליו ומפני יתורו עשו בו מדרש כך אמרו בנזירות בפרק כהן גדול (נג) וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת כי המאהיל עליו הוא נוגע על פני השדה ויהיה להם "בחלל חרב" חסר וא"ו "ובחלל חרב" ומפני שאמר " פני השדה " ולא אמר "השדה" דרש בו רבי ישמעאל (חולין שם) עוד להוציא עובר במעי אמו שהיא טומאה בלועה ואינה על פני המקום ואמר בחלל חרב כי דבר הכתוב בהווה והוא הדין לחלל אבן או אגרוף והזכיר חלל ומת כנגד הבהמות שהשחוטות טהורות והנבלה מטמאה ורבותינו (נזיר נג) עשו בו מדרש מפני יתורו לומר שהחרב כחלל שלא בא הכתוב אלא להשוות החלל והחרב לומר שהוא נעשה אבי אבות לטומאה כמת עצמו ומטמא אדם וכלים טומאת שבעה והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמרא שהוא מטמא במגע ובמשא כמת אבל אינו כמוהו לטמא באהל שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל " אדם כי ימות באהל " שאינו רק על האדם עצמו ואם היה החרב שנטמא במת מטמא באהל היו הכהנים אסורים בכל הבתים שבכלן החרב טמא ויהיה מטמא אותם באהל וכן נראה עוד בגמרא (שם נד) שאין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאת שלישי ושביעי אע"פ שהאדם הזה הנוגע בו אב לטומאה והיה זה מפני שבכתוב השני שאמר והזה על האהל (פסוק יח) כתוב ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת ולא אמר או בחלל חרב וא"כ הרי החרב כחלל לטמא במגע טומאת שבעה אבל לא לטמא באהל ולא להצריכו הזאה ואין הנזיר מגלח עליו ואין הכהן מוזהר ממגעו כלל והוא הקרוב והנראה מדברי רבותינו ואנחנו בעונותינו טמאי הגלות ולא ידענו בטהרת הקדש עד יערה עלינו רוח ממרום ויזרוק השם עלינו מים טהורים ונטהר אמן וכן יהי רצון במהרה בימינו (הרמב"ן)


{יז}  וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי:

 אונקלוס  וְיִסְבוּן לְדִמְסָאָב מֵעֲפַר יְקִידַת חַטָאתָא וְיִתֵּן עֲלוֹהִי מֵי מַבּוּעַ לְמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסְבוּן לְדִמְסָאָב מִן עֲפַר יְקִידַת חַטָאתָא וְיִתֵּן עֲלוֹי מֵי מַבּוּעַ לְגוֹ מַאן דְפָחַר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ו. לקחו לטמא. הנה פירוש איך יתחטא: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ונתן עליו מים חיים אל כלי. אין ענינו שיתן האפר בכלי תחלה ויתן מים על האפר שכך שנו רבותינו (סוטה טז) שהנותן אפר תחלה ואח"כ המים פסול דקדקו " מים חיים אל כלי " שתהא חיותן בכלי ואולי מפני שלא אמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת אל כלי ונתן עליו מים חיים אבל פירושו ונתן על האפר מים חיים שהיו בכלי לומר שיערב האפר במים שבכלי עד שיהיו המים צפין עליו וטעם כי את מקדש ה' טמא (בפסוק כ) כאשר את מקדש ה' טמא כמו כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כב ו) וחבריו הרבים והזכיר הכתוב הכרת שני פעמים ועל דעת רבותינו (שבועות טז) הוא לחייבו במשכן אהל מועד ובמקדש בית עולמים ואפשר כפי פשוטו כי "מקדש ה'" קדשי הקרבן כי כבר חייב כרת באוכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו (ויקרא ז כ) וכאן חייב עוד גם על מי שלא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי אע"פ שטבל ויהיה פירוש "מקדש ה'" קדשי ה' כמו את מקדשו ממנו (לעיל יח כט) הנה הכרת בפרשה על טומאת מקדש וקדשיו והנכון בעיני בפשוטו כי הכרת הראשון בנוגע במת (כאן) כמו שאמר כל הנוגע במת בנפש והשני גם במאהילים שלא נגעו בעצם ובקבר כי טעם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא (פסוק כ) ואיש אשר יטמא בכל אלה הנזכרים ולא יתחטא ועל דרך האמת יתכן שיהיה "מקדש ה'" רמז למקדש המקדש (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אל כלי. ב' במסרה. ונתן עליו מים חיים אל כלי ואידך ולא הורק מכלי אל כלי שצריך שתהא חיותן בכלי ולא שיוריקום מכלי אל כלי: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  מים חיים אל כלי. מכאן רמז לקרות בתורה כהן ולוי וישראל כלומר ונתן עליו התורה שנקראת מים כד"א הוי כל צמא לכו למים וגם נקראת עץ חיים שנאמר עץ חיים היא [אל כל"י נוטרי'] "כהן "לוי "ישראל: (דעת זקנים)


{יח}   שני  וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר:

 אונקלוס  וְיִסַב אֵזוֹבָא וְיִטְבּוֹל בְּמַיָא גְבַר דְכֵי וְיַדֵי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל כָּל מָנַיָא וְעַל נַפְשָׁתָא דִי הֲווֹ תַמָן וְעַל דְיִקְרַב בְּגַרְמָא אוֹ בְקָטִילָא אוֹ בְמִיתָא אוֹ בְקִבְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב אֵזוֹבָא תְּלָתָא קִילְחִין בְּאִיסְרָא חֲדָא וְיִטְמוֹשׁ בְּמַיָא הָאִינוּן בְּעִידַן קִבּוּל סוּבְתָּא גְבַר כָּהֵן דְכֵי וְיַדֵי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל כָּל מָנַיָא וְעַל בְּנֵי נַשׁ דַהֲווֹ תַמָן וְעַל דְמִקְרַב בְּגַרְמָא דְחַיָא דְפָרֵישׁ מִנֵיהּ וְנָפַל אוֹ בִּקְטוֹל חַרְבָּא אוֹ בִּשְׁכִיבָא בְּמוֹתָנָא אוֹ בְּבֵית קְבוּרְתָּא וְגוֹלְלָא וְדוֹפְקָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  איש טהור. והקרוב להיותו כהן: (אבן עזרא)


{יט}  וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב:

 אונקלוס  וְיַדֵי דַכְיָא עַל מְסָאֲבָא בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וִידַכִּינֵיהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וְיִדְכֵּי בְרַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַדֵי כַּהֲנָא דַכְיָא עַל גַבְרָא מְסָאֲבָא בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְיַדְכִּינֵיהּ בְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְמַיָא וְיִדְכֵּי בְרַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וחטאו ביום השביעי. הוא גמר (ב) טהרתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רצ"ל וכי דוקא טהרתו ביום ז' אבל יותר מיום השביעי אין יכול לטהר אדרבא קל וחומר הוא ומפרש דלא בא לאשמעינן קרא אלא דגמר טהרתו ביום ז' לאפוקי פחות מז' וכאילו אמר ביום גמר טהרתו: (שפתי חכמים)


{כ}  וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ יְהֹוָה טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא:

 אונקלוס  וּגְבַר דִי יִסְתָּאֵב וְלָא יַדֵי עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִגוֹ קְהָלָא אֲרֵי יָת מַקְדְשָׁא דַיְיָ סָאֵיב מֵי אַדָיוּתָא לָא אִזְדְרִיקוּ עֲלוֹהִי מְסָאָב הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר דְיִסְתָּאַב וְלָא יַדֵי עֲלוֹי וְיִשְׁתֵּיצֵי בַר נְשָׁא הַהוּא מִגוֹ קְהָלָא אֲרוּם יַת מַקְדְשָׁא דַיְיָ סָאִיב מֵי אַדְיוּתָא לָא אִזְדְרִיקוּ עֲלוֹי מְסָאָב הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואיש אשר יטמא וגו'. אם נאמר מקדש למה נאמר (ג) משכן כו', כדאיתא בשבועות (טז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ר"ל אם נאמר גבי מקדש שאסור ליכנס בטומאה קל וחומר במשכן דהוא נמשח בשמן המשחה ומתרץ אילו נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על המשכן הוא חייב שנמשח בשמן המשחה מה שאין כן במקדש שלא נמשח בשמן המשחה ואם נאמר מקדש הוה אמינא מה למקדש שקדושתו קדושת עולם מה שאין כן משכן שאין קדושתו קדושת עולם אלא לפי שעה קא משמע לן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואיש אשר יטמא. וכבר הזכיר כל הנוגע במת בנפש ונכרתה ועתה הזהיר על העצם ועל הקבר: (אבן עזרא)


{כא}  וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב:

 אונקלוס  וּתְהֵי לְהוֹן לִקְיַם עֲלָם וּדְיַדֵי מֵי אַדָיוּתָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וּדְיִקְרַב בְּמֵי אַדָיוּתָא יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְהֵי לְכוֹן לִקְיַים עֲלָם וּלְחוֹד כַּהֲנָא דְמַדֵי מֵי אַדְיוּתָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וּדְיִקְרַב בְּמֵי אַדְיוּתָא יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומזה מי הנדה. רבותינו אמרו (יומא יד. נדה ט.) שהמזה טהור, (ד) וזה בא ללמד שהנושא מי (ה) חטאת טמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו, מה שאין כן בנוגע, וזה שהוציאו בלשון מזה, לומר לך שאינן מטמאין עד שיהא בהן שיעור הזאה: והנוגע וגו' יטמא. ואין טעון (ו) כבוס בגדים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) מדכתיב והזה הטהור על הטמא פשיטא שהוא טהור דאם טמא הוא אם כן מטמא את המים אלא לומר אף על פי שהזה טהור הוא: (ה) מה שאין כן בנוגע ר"ל אל תקשה לי מה דפרישית דקרא ומזה וגומר בא ללמד שהנושא טמא אם נושא כשיעור מזה והא אחר כך כתיב והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב דמשמע אפילו יש בו שיעור מזה טמא ואם מזה הוא נושא למה לי למכתב והנוגע אם הנושא טמא מכל שכן הנוגע ומפרש דקרא ומזה וגו' בא ללמדך שהנושא מי חטאת צריך כיבוס בגדים מה שאין כן בנוגע דהתם לא צריך כיבוס בגדים ומה שאמר לטמא בגדים שעליו הוא הדין נמי לכל בגד וכלי שנוגע בו טמא זה בשעת חיבורו במטמאין והא דנקט עליו דמסתמא הם עליו בשעת חיבורו במטמאין ומה שטמא טומאה חמורה היינו כשנושא שלא לצורך הזייה וקודם שעשו מצותן אבל לצורך הזייה או לאחר שנעשה מצותן טהורין במגע ובמשא הרא"ם: (ו) ר"ל כיון דמזה הוא נושא אם כן הל"ל הנוגע גבי ומזה דדרך המקרא לכלול נוגע ונושא יחד וכאן חלקן אלא שאין וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יטמא עד הערב. ולא יטהר עד אשר ירחץ: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  במי. ה במסרה. במי הנדה. אך במי נדה יתחטא. במי מריבת קדש. במי הירדן. אם התרחצתי במי שלג. זהו מה שדרשו ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא שכיון שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות ששכח להורות להם הלכות גיעול זהו במי מריבת כיון שבא לכלל מריבה טעה במי נדה. במי הירדן לומר שמי הירדן כמי נדה וצריכים ארבעים סאה והיינו כשמואל דאסר (בשבת דף סה) לטבול בנהרות שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין ואינן מטהרין דרך זחילה. במי שלג לומר שיכולין לעשות מקוה משלג כדאיתא בפרק ז' דמסכת מקואות העידו אנשי מידבא על רבי ישמעאל שהיה אומר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחלה: (בעל הטורים)

 כלי יקר  ומזה מי הנדה יכבס בגדיו. רוב המפרשים יצאו ללקט ולא מצאו טעם מספיק למה הפרה המטהרת הטמאים תטמא הטהורים. ועתה הט אזנך ושמע כי מצינו שכל אוכל אינו מוכשר לטומאה עד שיפול עליו מים, ואיך אפשר המים שמקורם טהרה יסבבו הטומאה, אלא ביאור הענין כך הוא, שכך הוא בטבעיות שכל דבר אינו מתפעל כ"א מהפכו ולא ממה שהוא ממינו כדרך שהיצה"ר מתגרה יותר בישראל מבאומות ובת"ח יותר מכולם, (סוכה נב.) לפי שכולם הפכיים לו ע"כ הוא רוצה להתגבר עליהם, וזה טעם שסמוך לעליית השחר החושך מתגבר כי כל דבר מתפעל מהפכו דווקא, לפיכך כל אוכל וזרע אינו מתפעל מן הטומאה לעשות בו רושם עד שיבא עליו מים שכולם טהרה, ואז הטומאה רצונה לנצח הטהרה ומתגבר עליה ועושה בה רושם. כך מי נדה שיש בהם מים שכולם טהרה ויש שם אפר פרה שכולו טומאה והם מעורבין יחד, לפיכך אם מי נדה זורק על אדם טמא אז אין האדם מתפעל מן האפר שהרי הוא ממינו אבל הוא מתפעל מן המים שהם הפכיים לו כי הוא טמא והמים טהורים ע"כ המים פועלים בו ומנצחים הטומאה, אבל אדם טהור הנושא מי הנדה אינו מתפעל מן המים כי הם ממינו ששניהם טהורים אבל הוא מתפעל מן האפר שהם הפכיים לו כי הוא טהור והאפר טמא ע"כ האפר פועל בו ועושה בו רושם לטמאו.

ואם תשאל לומר א"כ האפר למה לי, יטהרו במים בלא אפר. תשובה לדבר שיש צורך בזריקת האפר עליו כי לא יוכל להטהר עד שידע מקור הטומאה וישתדל להסיר הסבה לומר הרי לך שטר ושוברו עמו ובעירוב זה, כח המים אתי לאשמועינן שהם מנצחים מקור הטומאה.

ועל צד הרמז מקום אתי לומר ע"פ דברי בעל העקידה, שפירש כל עניני הפרה על דרכי התשובה כמבואר מספרו. ועל זה הדרך קרוב לשמוע שרפואת הנפש כרפואת הגוף כי המשקה המועיל לתרופת אדם חולה מזיק לאדם בריא וכארז"ל (תענית יא:) בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכול שירותא, הרי שהצומות מטמאים את הטהורים ומטהרים הטמאים, פירוש מי שנטמא כבר בעבירה הצומות הכרחיים לו וכההיא שארז"ל (יומא פו:) ה"ד בעל תשובה כגון שבא אותו מעשה לידו ופירש ממנו מחוי רב יהודה באותו פרק ובאותו אשה ובאותו מקום, כי מקום החטא ושער שעבר בו צריך ששם תהיה גבורתו להתגבר על יצרו שכבר טעם פה טעם עבירה ומבקש למודו, וזה"ש (הושע ב.א) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, דווקא במקום החטא אשר שם יאמר להם לא עמי אתם במקום ההוא תהיה התשובה ושם יאמר להם בני אל חי.

וי"א שזה כוונת רז"ל (ברכות לד:) מקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם, כי הבעל תשובה צריך לעמוד במקום אשר עמד שם בראשונה ולהתיחד עם אותה אשה אשר חטא, אבל לצדיק גמור אסור היחוד כי אסור להביא נפשו בנסיון נמצא שיחוד דהיינו עצם התשובה מטמא הטהורים ומטהר הטמאים, וכן צריך כל בע"ת להטות לקצה אחרון בדבר שחטא בו כדי שיצא לדרך הממוצע, כדרך האומנין הרוצים ליישר עץ מעוקם שצריך לעקמו לצד שני, אבל לצדיק גמור לא יתכן דרך זה אלא שצריך לילך בדרך ממוצע תמיד כמ"ש (קהלת ז.טז) אל תהי צדיק הרבה אל תרשע הרבה, וכן י"א שדבר זה נרמז בהשלכת עץ ארז ואזוב אל תוך שריפת הפרה דהיינו השלכת הקצוות שלא להגביה עצמו כארז ולא להשפיל עצמו יותר מדאי כאזוב, ע"כ הפרה מטמאה ומטהרה כדי שנלמוד ממנה שבעניני התשובה יש כמה דברים המטמאים ומטהרים כאחד והשנוי בא מצד המקבלים כאמור וזה דרך נכון וברור. (כלי יקר)


{כב}  וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב: (פ)

 אונקלוס  וְכָל דִי יִקְרַב בֵּיהּ מְסָאָבָא יְהֵי מְסָאָב וֶאֱנַשׁ דְיִקְרַב בֵּיהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל מִדַעַם דְיִקְרַב בֵּיהּ מְסָאֲבָא וְלָא בְהֵיסֵיטָא יְהֵי מְסָאָב וּבַר נַשׁ דְכֵי דְיִקְרַב בֵּיהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכל אשר יגע בו. הטמא הזה שנטמא (ז) במת, יטמא: והנפש הנגעת. בו בטמא (ח) מת: תטמא עד הערב. מכאן למדנו שהמת אבי אבות הטומאה, והנוגע בו אב הטומאה, ומטמא אדם, זהו פירושה לפי משמעה והלכותיה. ומדרש אגדה, העתקתי מיסודו של רבי משה הדרשן. וזהו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כלומר איזה טמא כי מלת הטמא מורה על הנזכר והוא הנוגע במי חטאת וזה אינו דהא אין בנוגע במי נדה אלא טומאת ערב ואיך יטמא אדם ומתרץ הטמא הזה שנטמא במת יטמא ר"ל שאם יגע בכלים יטמא הכלים והוסיף מלת בו להורות באיזה מקום נגע ופירש שמלת בו מורה בטמא מת לא בו בנוגע בטמא מת: (ח) ר"ל אדם אחר הנוגע בטמא מת הזה תטמא עד הערב ומקשה רש"י בשלמא כלים יכול לטמא לפי שטמא מת הוא ראשון וכלים נטמאו מראשון אבל אדם אחר הנוגע בטמא למה יהא טמא והרי אדם אינו נטמא מראשון אלא מאב הטומאה ומתרץ מכאן למדו וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. שהוא טמא מת או עצם או קבר: תטמא עד הערב. ותרחץ: (אבן עזרא)





במדבר פרק-כ

{א}  וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:

 אונקלוס  וַאֲתוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָא לְמַדְבְּרָא דְצִין בְּיַרְחָא קַדְמָאָה וִיתֵיב עַמָא בִּרְקָם וּמִיתַת תַּמָן מִרְיָם וְאִתְקְבָרַת תַּמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָּא לְמַדְבְּרָא דְצִין בְּעַשְרָא יוֹמִין לְיַרְחָא דְנִיסָן וּמִיתַת תַּמָן מִרְיָם וְאִתְקַבָּרַת תַּמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל העדה. עדה השלמה, (כ) שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים: ותמת שם מרים. למה נסמכה מיתת מרים (ל) לפרשת פרה אדומה, לומר לך, מה קרבנות (מ) מכפרין, (ס"א כמו שפרה אדומה מכפרת) אף מיתת צדיקים (נ) מכפרת (מועד קטן כח.): ותמת שם מרים. אף היא בנשיקה מתה. (ס) ומפני מה לא נאמר בה על פי ה', (ע) שאינו דרך כבוד של מעלה (שם), ובאהרן נאמר על פי ה', באלה מסעי (במדבר לג, לח): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) רצונו לתרץ כיון שכתוב בני ישראל פשיטא שהיו כל העדה ומפרש שכבר מתו מתי מדבר: (ל) פירוש דאין כאן מקומו שהרי בשנה ראשונה ליציאת מצרים עשו העגל ובשנה שנייה שרפו פרה אדומה ומיתת מרים היתה בסוף מ' שנה ליציאת מצרים: (מ) ואם תאמר וכי קרבן היתה הפרה אדומה והלא לא היו מקריבין ממנה כלום. ויש לומר לפי דבר אחר שפירש"י לעיל שקראה הכתוב חטאת לומר שהיא כקדשים ליאסר בהנאה שמע מינה שהיא כקרבן: (נ) ואם תאמר לפי זה היה לו לסמוך גבי קרבנות ממש. ויש לומר לכך נסמכה לפרה לפי שהם דומים להדדי לפי שמיתת צדיקים אינן קרבנות וגם הפרה אינה קרבן ממש ולמדנו מהדדי כמו שזה מכפר גם זה מכפר: (ס) מדכתיב כאן שם שם וכתיב גם גבי אהרן וימת אהרן שם דאי לאו לגזירה שוה אתי שם שם תרי זימני דגבי מרים למה לי אלא על כרחך לגזירה שוה אתי מה התם בנשיקה שהרי כתיב על פי ה' אף כאן בנשיקה: (ע) יש מקשים מה מקשה רש"י הא פירש"י דילפינן שם שם מאהרן. ויש לומר דרש"י הכי פריך למה לי גזירה שוה לכתוב בהדיא על פי ה' דעל כרחך לאו גזירה שוה גמורה הוא דאם כן למה לי גבי אהרן על פי ה' להורות שבנשיקה מת נלמוד שם שם ממשה אלא ודאי לאו גזירה שוה גמורה היא משום הכי כתב גבי אהרן על פי ה' אם כן גבי מרים נמי לכתוב על פי ה' וכו'. אבל בגמרא כתב בפירוש שלמדו הגזירה שוה ממשה לכן צריך לומר דרש"י זכרונו לברכה נמי הכי קאמר אף היא בנשיקה מתה ר"ל דיליף שם שם ממשה אבל אהרן נאמר בו על פי ה' ואין צריך ללמדו ממשה ולכן אמר ובאהרן וכו' ולא אמר שבאהרן יע"ש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בחדש הראשון. בשנת הארבעים והנה אין בתורה כלל שום מעשה או נבואה רק בשנה הראשונה בשנת הארבעים: וטעם ויבאו בני ישראל כל העדה. בעבור שמתו דור המדבר ועתה באו הבאים אל ארץ כנען: וישב העם בקדש. בעבור שישבו שם ימים רבים כי כן כתיב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן. העדה עדה שלמה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים לשון רש"י וכן דעת ר"א ואם כן מה צורך להזכיר כן בבואם אחרי כן אל הר ההר (פסוק כב) ור"א אמר כי הזכיר זה בעבור כי יצא אדום להלחם בם הזכיר הכתוב שלא נפקד מהם איש בבואם מעיר אדום ואינו נכון כי ישראל נטו מעליו ולא נלחם בם כלל והנכון בעיני כי מנהג הכתוב להזכיר כן במקום התלונות ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אלים ובין סיני (שמות טז א) ויסעו כל עדת בני ישראל למסעיהם ויחנו ברפידים (שם יז א) יודיענו הכתוב כי היו כלם בתלונה וכן ותשא כל העדה ויתנו את קולם (לעיל יד א) וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת (שם יז ו) ואמר כן בבואם אל הר ההר להודיע שהיו כלם בהספדו של אהרן קדוש ה' כמו שאמר ויבכו את אהרן כל בית ישראל וגו' (פסוק כט) ואמר לעיני כל העדה (פסוק כז) ובמדבר סיני רבה (יט ט) ראיתי שהזכיר הלשון הזה עדה שלימה וכו' בכתוב השני בהר ההר בלבד כי הראשון מפני התלונה נאמר כאשר פירשתי וטעם וישב העם בקדש לומר כי כאשר נכנסו במדבר צין עד קדש מתה מרים וטעה ר"א שאמר בעבור שישבו שם ימים רבים כי כן כתוב כי קדש אשר כתוב בו (דברים א מו) ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם הוא קדש ברנע והוא במדבר פארן ומשם נשתלחו המרגלים בשנה השניה ושם חזרו אבל קדש זה הוא במדבר צין ובאו שם בשנת הארבעים ושם מתה מרים ומקראות מפורשים הם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  בחדש הראשון. סמך זה לפרשת פרה שבראשון נשרפה הפרה וגם כמו שדרשו חז''ל שמיתת צדיקים מכפרת כמו פרה. פרה אדומה. בגימ' מכפר: ותמת שם מרים ותקבר שם. שם בגימטריא מכפר. שם בגימטריא אסור בהנאה הוא: (בעל הטורים)

 אור החיים   ויבאו בני ישראל וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר כל העדה ולא הספיק במאמר בני ישראל שמן הסתם הם כל העדה, אכן לפי מה שקדם לנו מדבריהם (מד"ר סו"פ בלק) כי כשישראל הם במדרגת ישרים וצדיקים נקראים בני ישראל וכשאינם בגדר הנאות נקראים עם כאומרו (י"ד י"א) עד אנה ינאצוני העם הזה והרבה כיוצא בזה, והרבה פעמים יקראם הכתוב עם בני ישראל הגם שימצאון בהם הרבה אשר אינם ראוים לגדר זה ויכוין הכתוב אל הרוב הכשרים, וכאן הודיע הכתוב כי כל העדה ישנם בגדר זה שיקראו בני ישראל, והוא מאמר ויבואו בני ישראל כל העדה פירוש כולן נקראים בשם ישראל בגדר ישרים וצדיקים, וזה מכוון לדברי רז"ל שאמרו וזה לשונם כל העדה עדה השלימה:

והם ז"ל נראה שדרשו תיבת כל העדה עצמה שתגיד השלימות והקיום, וע' פנים לתורה. והכוונה בהודעה זו היא לג' סיבות. הא' לפי שהוא אומר בסמוך מעשה מי מריבה ואמרו ז"ל (דב"ר פ' ואתחנן) שנענש משה על ידם שאמר להם שמעו נא המורים לזה הקדים להודיעך כי כל העדה היו צדיקים וזו היתה סבה שנענש משה שקראם מורים. ב' להגדיל מעלת מרים עליה השלום שהגם שכל העדה היו צדיקים לא עמד זכותם להעמיד להם באר המים שהיה בזכות מרים (תענית ט.). ג' על פי דבריהם ז"ל (ילקוט) שאמרו שישראל לא הלכו לגמול חסד עם מרים וכשנקהלו על משה ועל אהרן חשב אהרן שבאו לגמול חסד עם מרים והם לא באו אלא לריב עמם כאמור בדבריהם ז"ל, ומעתה יש מקום לחשוד בישראל שלא היו אז באותו מצב כשרים וזה לך האות שלא גמלו חסד עם הנביאה, לזה קדם והודיעך כי כל העדה צדיקים אשר בשם ישראל יתכנו, וטעם שלא גמלו חסד אמר הכתוב בסמוך ותמת שם מרים ותקבר שם, ואמרו בגמרא (מוע"ק כח.) וזה לשונם ותמת וגו' סמוך למיתה קבורה עד כאן, ולטעם זה לא הרגישו לבא לגמול חסד, ובמשך זמן מועט עד שידעו קפץ עליהם רוגזו של צמא, והוא מה שאמר הכתוב סמוך למאמר ותקבר שם ולא היה מים וגו':

וישב העם בקדש. בא להודיענו שנתעכבו שם ימים רבים כאומרו (דברים א) ותשבו בקדש ימים רבים פירוש וישב לשון עכבה:

ותמת שם וגו'. צריך לדעת טעם אומרו שם, ורז"ל דרשו (מוע"ק שם) שלא עכבוה, ודרשה זו נשמעת מאומרו ותקבר שם, ונראה כי לצד שהזכיר מיתה חש על כבוד הצדקת שהרי אמרו (ברכות יח) צדיקים במיתתם קרויים חיים, לזה דקדק לומר שם פירוש שם הוא שמתה ולא נשארה ביניהם אלא במקום אחר ישנה בין הצדיקים, כי הצדיקים דומים לפני הקב"ה למרגליות המונחים בארגז כשהוא חפץ באחת מהם הוא מוציאה מהארגז וקובעה בתכשיט אחד מתכשיטיו, ורז"ל דרשו (מוע"ק שם) ותמת שם לגזירה שוה לומר שגם היא מתה בנשיקה, וע' פנים לתורה: (אור החיים)


{ב}  וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:

 אונקלוס  וְלָא הֲוָה מַיָא לִכְנִשְׁתָּא וְאִתְכַּנָשׁוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְפוּם דְבִזְכוּתָא דְמִרְיָם אִתְיְהִיבַת בֵּירָא כַּד שְׁכִיבַת אִתְגְנִיזַת בֵּירָא וְלָא הֲוָה מוֹי לִכְנִישְׁתָּא וְאִתְכְּנִישׁוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא היה מים לעדה. מכאן, שכל מ' שנה היה להם הבאר (פ) בזכות מרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) שהרי מיד כשמתה מרים לא היה להם עוד מים. ואם תאמר למה לא היה הבאר בזכות אהרן או משה ויש לומר בזכות שהמתינה למשה על המים לראות מה יעשה לו כשהושלך בתיבה לכך נעשה לה זכות זה של באר דהיינו מים שנתן הקדוש ברוך הוא מים לעדה בשבילה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולא היה מים לעדה. ספר הכתוב שנים מאורעים האחד מות מרים והשני מות אהרן ומשה ולא יכנסו לארץ והחל לספר הסבה: (אבן עזרא)

 כלי יקר  ולא היה מים לעדה. על צד העונש חסרו המים לפי שלא הספידוה כראוי, כי במשה ואהרן נאמר ויבכו אותם בני ישראל וכאן לא נאמר ויבכו אותה ונאמר ותמת שם ותקבר שם, כי במקום שמתה שם תהא קבורתה לאלתר ונשכחה כמת מלב ולא הרגישו בהעדרה כלל ע"כ נחסרו להם המים כדי שידעו למפרע שהבאר היה בזכות מרים. ורז"ל (מו"ק כח.) אמרו שנסמכה מיתתה לפר' פרה לומר לך מה הקרבנות מכפרים אף מיתת הצדיקים מכפרת, ולמה נסמכה דווקא לפרה כי באמת אינה קרבן רק מה שמצינו שקראה הכתוב חטאת, (במדבר יט.ט) אבל העיקר הוא כשם שהפרה באה לקנח צואת בנה כך הצדקת אם כל חי במיתתה מקנחת צואת תולדותיה.

וסמיכות זה מביאים המדרשים בד' מקומות. א', סמיכות מיתת בני אהרן ליה"כ המכפר (ויקרא טז.א). ב', סמיכות מרים לפרה. ג', סמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה המכפרים (במדבר כ.כח) כמו שדרשו חז"ל (מו"ק כח.). ד', סמך מיתת אהרן לשבירת הלוחות (דברים י.ב-ו) לומר שקשה מיתת צדיקים כשבירת הלוחות. לפי שמן כל צדיק יגיע לבני דורו ד' מיני תועלת, האחד הוא, שכל העולם ניזון בזכותו כארז"ל (ברכות יז:) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו' כמו שבארנו בפר' ויחי בגורן האטד ובפר' אמור בפסוק כי אם לשארו, והרי המה כמו האם המניקה את בנה כמ"ש (תנחומא שמות יב.) שני שדיך אלו משה ואהרן וכן פירש"י (שיר ד.ה) וכן מצינו שבזכות מרים היה להם הבאר שהיה מספיק לישראל כל צרכיהם וזהו סמיכת מיתתה לפרה אם העגל הבא לתקן קלקול בנה. השני, שהצדיק מלמדם להועיל דרך ה' ומצוה ע"כ דומה פטירתו כשבירות הלוחות. הג', שזכותו מגין כצל וכבגד העשוי להציל מקור וחום ובמותו סר צלם והרי הם ערומים מכל מכסה כדרך שנאמר (במדבר כ.כט) ויראו כל העדה כי גוע אהרן ודרשו רז"ל (ראש השנה ג.) ויראו היו"ד בצירי שנראו והיינו בהסרת הענן שנמשל לבגד וזהו סמיכות לבגדי כהונה. הד', שהוא מכפר עליהם במיתתו זהו סמיכות ליו"כ וק"ל. (כלי יקר)


{ג}  וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהֹוָה:

 אונקלוס  וּנְצָא עַמָא עִם משֶׁה וַאֲמָרוּ לְמֵימָר וּלְוַי דְמִתְנָא בְּמוֹתָא דַאֲחָנָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְצָא עַמָא עַל משֶׁה וַאֲמַרוּ לְמֵימָר הַלְוַאי דְמִיתְנָא כַּד מִיתוּ אֲחָנָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולו גוענו. הלואי (צ) שגוענו: בגוע אחינו. במיתת אחינו בדבר, למד שמיתת צמא מגונה ממנה: בגוע. שם דבר הוא, כמו במיתת אחינו, ולא יתכן (ק) לפרשו כשמתו אחינו, שאם כן היה לו להנקד בגוע (בחולם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) פירוש כמו הן לו יהי כדבריך לא מענין שמא כמו לו ישטמנו יוסף ולא מענין אולי כמו לו הקשבת למצותי: (ק) כאלו אמר בגויעת אחינו דאם לא כן בגוע בחול"ם מיבעי ליה אם הוא מקור ושיהיה פירושו בזמן שגועו אחינו כמו ויהי כשמוע לבן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וירב. מבנין הפעיל: בגוע אחינו. שם הפעל כמו כשכב אדני המלך: אחינו. הם דור המדבר שמתו והם עבדי השם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וירב. ב' במסרה. וירב העם ואידך וירב בנחל לומר שעשו מריבה על עסקי נחל שפסק מהם דהיינו הבאר שהיה מושך כנחל: (בעל הטורים)

 אור החיים  וירב העם וגו' ולו גוענו. פירוש נתרעמו עליו שהתפלל עליהם שלא ימותו בדבר: (אור החיים)

 ספורנו  וירב העם עם משה. הנה המריבה עם משה היתה באמרם ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה. אמנם היתה גם על האל יתברך כאשר העיד באמרו אשר רבו בני ישראל את ה' וזה היה באמרם ולמה העליתנו ממצרים: (ספורנו)

 כלי יקר  וירב העם עם משה. בכל התלונות לא מצינו לשון מריבה כ"א על עסקי מים ב' פעמים. כאן, ובמסה ומריבה (שמות יז.ז) לפי שמן המים נברא המחלוקת כארז"ל (בר"ר ד.ו) מפני מה לא נאמר כי טוב בשני לפי שבו נברא המחלוקת שנאמר (בראשית א.ו) ויהי מבדיל בין מים למים, ומפורש בקבלה (משלי יז.יד) פוטר מים ראשית מדון, מה שנפטרו ונבדלו המים זה מזה זה ראשית מדון והתחלה לכל מריבה וכן מריבת רועי יצחק על אודות המים כי כל זה נמשך בטבע ממים הראשונים, ורבו עם משה שנמשה מן המים וידו משלה במים בי"ס ובצור, ולמה לא יוציא לנו מצור החלמיש גם עתה.

ומ"ש ולו גוענו בגוע אחינו, לא על מיתת הצמא אמרו כן דא"כ למה סיימו דבריהם ומים אין לשתות, אלא שראש דבריהם תלונה אחרת וגדולה היא כי נגזר עליהם במדבר הזה יתמו ושם ימותו ודרשו רז"ל (סנהדרין קי:) ושם ימותו לעה"ב כי מתי מדבר אין להם חלק לעה"ב, וי"א שעל זה אמרו כאן למות שם אנחנו ובעירנו אנחנו שוה לבעירנו כמו שרוח הבהמה יורדת למטה כך רוחינו. ואוסיף אני לקח טוב שע"כ הקדימו לומר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה', דומה לאחינו בית ישראל שמתו קודם גזירת ושם ימותו לעה"ב כי אז היינו שוים לאחינו בחלק העה"ב, ולמה הבאתם וגו' למות שם אנחנו שוה לבעירנו כי הוא הפך בגוע אחינו אלא כמיתת בעירנו. ובזה מיושב מה שהזכירו תחלה לשון גויעה ואח"כ לשון מיתה כי גויעה נאמרה בצדיקים (ב"ב טז:) ומיתה שייכא אף בפחותים, וזה מופת שעל גויעת הצדיקים שיש להם חלק לעה"ב אמרו כן וכשאמרו למות שם אנחנו ובעירנו אמרו הכמות נבל ימותו כשאר בהמה וזה פירוש יקר. (כלי יקר)


{ד}  וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהֹוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ:

 אונקלוס  וּלְמָא אַעֶלְתּוּן יָת קְהָלָא דַיְיָ לְמַדְבְּרָא הָדֵין לִמְמַת תַּמָן אֲנַחְנָא וּבְעִירָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְמָא אָתֵיתוּן יַת קְהָלָא דַיְיָ לְמַדְבְּרָא הָדֵין לִמְמַת תַּמָן אֲנַחְנָא וּבְעִירָנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ולמה הבאתם. ידבר למשה ולאהרן כי כן כתוב ויקהלו על משה ועל אהרן: וטעם וירב העם עם משה. שהמריבה היתה עם משה חזקה: (אבן עזרא)

 אור החיים  ולמה הבאתם וגו'. תרעומת ב' למה הביאום דרך מדבר שהוא מקום סכנת מיתת צמא שהיה להם להעלותם שלא על דרך המדבר, והכונה בזה כיון שאין כח ביד משה לתת להם מים במדבר על מי סמך להביאם דרך שם, ואומרם ולמה העליתונו וגו' פירוש ואם תשיבו אותנו כי אין דרך מובטח להעביר אתכם בו אלא דרך מדבר או הכרח היה הדבר שתעברו דרך מדבר, לזה נתרעמו ואמרו אם כן לא היה לכם להעלותינו ממצרים כיון שהוא מוכרח להביא אותנו אל המקום הרע הזה שיש בו סכנה שאינו מקום זרע וגו' כאומרם ז"ל (חולין פח:) מדבר אינו מעלה צמחים. ואמרו אל המקום בה"א הידיעה לומר שמדות רעות שבמדבר ידועות הם שאינו מקום וגו', ומים אין לשתות פירוש אפילו לשתות שהוא דבר ההכרחי ואתם אינכם יכולין להמציא לנו מים, ולא היה מענה בפי משה ועמד בתפלה לפני ה' הוא ואהרן דכתיב ויפלו על פניהם: (אור החיים)

 כלי יקר  ולמה הבאתם את קהל ה'. מתחילה נאמר ויקהלו על משה ועל אהרן ואח"כ נאמר וירב העם עם משה לבד. ואח"כ חזר ואמר ולמה הבאתם לשניהם, ואח"כ למה העליתנו למשה לבד (עיין בעל הטורים) ועוד שהיה להם להקדים תלונות ולמה העליתנו ממצרים קודם ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר כסדר הווייתן. ועוד ששינה שמותם כמה פעמים מעדה, לקהל, והעם, וקהל ה'.

והביאור לכל זה הוא, שידעו ישראל שהבאר היה בזכות מרים, והמן בזכות משה, וענני כבוד בזכות אהרן, ואילו הלכו דרך ארץ נושבת לא היו צריכין לכל זה. וידוע שהעליה ממצרים היה משה לבד העיקר כמ"ש (שמות לב.א) כי זה משה האיש אשר העלנו וגו', אבל מה שנתרצו ליכנס במדבר היה ע"י שניהם כי לא היו יכולין להיות שם בלא מן ובלא ענני כבוד ולפיכך נאמר ויקהלו על משה ואהרן, ולא פירש עדיין למה נקהלו על שניהם ואח"כ אמר וירב העם עם משה לבדו ולא פירש עדיין למה רבו עמו. ואח"כ פירש על ראשון ראשון, כי מה שנקהלו על שניהם היינו כדי לומר להם ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר כי שניהם היו סבה להם לבא אל המדבר. ועל אחרון אחרון, כי מה שנאמר וירב העם עם משה היינו שאמרו ולמה העליתנו ממצרים וגו' כי משה לבדו המעלה אותם, ומה שהקדימו תלונת ולמה הבאתם וגו' לפי שזו הגדולה שבכולם כי לא היה להם היזק בהעלאה ממצרים אילו לא הביאם אל המדבר, על כן עשו תלונה תחלה על שהביאום אל המדבר הרע מצד עצמו אף אם לא היו יוצאים ממקום חשוב כמצרים, ואחר כך עשו תלונה קטנה מזו והוא שהכריח מן הקצה אל הקצה כי העלם ממצרים מקום שהוא כגן ה' לאילנות וזרעים אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגו'.

ולפי מה שפרשנו למעלה שעשו תלונה בעבור שאיבדו חלקם בעה"ב, מיושב ג"כ למה הקדימו תלונת ולמה הבאתם וגו' כי רבה היא באמת, וזש"ה ויבואו כל העדה היינו עדה השלמה כפירש"י וישב העם בקדש כ"מ שנאמר העם מדבר ברשעים כמו שפירש"י בפסוק ויהי העם כמתאוננים (במדבר יא.א) ור"ל שהרשעים שביניהם בקשו לישב ישיבה של קבע בקדש ולא היה להם רצון וחפץ לילך לארץ כי שנאו הארץ, מיד ותמת שם מרים כדי שמחמת חסרון מים לא יבקשו ישיבה של קבע ומיתתה סבה לחסרון הבאר ובהדי הוצא לקי כרבא (ב"ק צב.) שלא היה מים לעדה אפילו לשלמים שבהם שנקראו בשם עדה, וירב העם אלו הפחותים אבל הטובים שתקו כמצפים לתשועת ה', ומ"ש ולמה הבאתם את קהל ה' זהו דברי עצמם כי בעיני עצמם היו כשרים.

ו) ויבא משה ואהרן אל פתח אהל מועד מפני הקהל. היינו מפני שנקהלו ועמדו על נפשם, ברחו מפניהם אל פתח אהל מועד. (כלי יקר)


{ה}  וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת:

 אונקלוס  וּלְמָא אַסֶקְתּוּנָא מִמִצְרַיִם לְאַיְתָאָה יָתָנָא לְאַתְרָא בִישָׁא הָדֵין לָא אֲתַר כְּשַׁר לְבֵית זְרַע וְאַף לָא תְּאֵנִין וְגוּפְנִין וְרִמוֹנִין וּמַיָא לֵית לְמִשְׁתֵּי: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְמָא אַסֵיקְתּוּנָא מִמִצְרַיִם לְאַיְתָאָה יָתָן לְאַתְרָא בִּישָׁא הָדֵין לָא אֲתַר כְּשַׁר לְבֵית דְרַע וְאוּף לָא לְמִנְצַב תֵּינִין וְגוּפְנִין וְרוֹמָנִין וּמוֹי לֵית לְמִשְׁתֵּי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  העליתנו. מלה זרה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  העליתנו. חסר וי''ו שעיקר התרעומות היה על משה: ותאנה וגפן. ורמון. ולהלן הקדים גפן דכתיב ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון. אלא בכל מקום מקדים גפן כדכתיב איש תחת גפנו ותחת תאנתו וכאן הקדים תאנה משום דסליק מפרה רמז למה שאמרו בררו משם עצי תאנה: (בעל הטורים)


{ו}  וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד יְהֹוָה אֲלֵיהֶם: (פ)

 אונקלוס  וְעַאל משֶׁה וְאַהֲרֹן מִן קֳדָם קְהָלָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וּנְפָלוּ עַל אַפֵּיהוֹן וְאִתְגְלֵי יְקָרָא דַיְיָ לְהוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְעָאל משֶׁה וְאַהֲרן מִן קֳדָם תּוּרְעֲמוּת קְהָלָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְאִתְרְכִינוּ עַל אַפֵּיהוֹן וְאִתְגְלֵי אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויבא משה ואהרן מפני הקהל. כדמות בורחים: ויפלו על פניהם. להתפלל וי''א לדרוש את השם בנבואה: (אבן עזרא)


{ז}   שלישי - במחוברות שני  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ח}  קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם:

 אונקלוס  סַב יָת חוּטְרָא וְאַכְנֵשׁ יָת כְּנִשְׁתָּא אַתְּ וְאַהֲרֹן אָחוּךְ וּתְמַלְלוּן עִם כֵּיפָא לְעֵינֵיהוֹן וְיִתֵּן מוֹהִי וְתַפֵּיק לְהוֹן מַיָא מִן כֵּיפָא וְתַשְׁקֵי יָת כְּנִשְׁתָּא וְיָת בְּעִירְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  סַב יַת חוֹטֶר נִיסַיָא וּכְנַשׁ יַת כְּנִישְׁתָּא אַנְתְּ וְאַהֲרן אָחוּךְ וְתוּמוּן תְּרֵיכוֹן יַת כֵּיפָא בִּשְׁמָא רַבָּא וּמְפַרְשָׁא כַּד הִינוּן חַמְיָין וְיִתֵּן מוֹהִי וְאִין יְסָרֵב לְאַפּוֹקֵי מָחֵי אַנְתְּ לְחוֹדָךְ בֵּיהּ בְּחוּטְרָא דְבִידָךְ וּתְהַנְפֵּק לְהוֹן מַיָא מִן כֵּיפָא וְתַשְׁקֵי יַת כְּנִישְׁתָּא וְיַת בְּעִירֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת בעירם. מכאן שחס הקב"ה (ר) על ממונם של ישראל (במ"ר יט, ט): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא הקדוש ברוך הוא השיב להם על מה שבקשו הם ואמרו למה נמות שם אנחנו ובעירנו והשיב להם הקדוש ברוך הוא והשקית את העדה ואת בעירם. ויש לומר דלשון והשקית נופל על בהמה כדכתיב בפרשת חיי שרה וגם גמליך אשקה והל"ל וישתו העדה כדכתיב בסמוך ותשת העדה דלשון שתייה נופל על אדם כדכתיב נמי שם שתה אדוני ומדמשני וכתב והשקית ודאי הקפיד על בעירם (מהרא"י) ועוד יש לומר דק"ל ואת בעירם למה לי דהא בפרשת בשלח בתשובת הקדוש ברוך הוא למשה על דבר המים לא השיב לו אלא ושתה העם אף על פי שישראל אמרו להמית אותי ואת בני ואת מקני ואם כן ואת בעירם למה לי אלא שחס וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  קח את המטה. יש בכאן פירושים רבים יש בדברי יחיד בעבור שאמר לישראל שמעו נא המורים והם בני אברהם יצחק ויעקב ואילו היה כן למה אמר להם עוד ממרים הייתם ואחרים אמרו כי מלת ודברתם כמו והכיתם וכמוהו ותדבר את כל זרע המלוכה ואין זה נכון כי המלה מגזרת דבר או מן ידבר עמים תחתנו והנה פי' ותדבר כמו ותאבד וכן בספר השני והנה פירוש ודברתם אל הסלע ואבדתם ועוד אם כן הפירוש למה נענש משה גם הם השיבו בעבור שהכה פעמים אם כן למה נענש אהרן ויאמר רבי משה הדרשן ז''ל הספרדי יש אותות נעשות בדבור ויש בפועל ודבור כמו מלת אלישע והשם צוה שיקח המטה להכות בסלע כמשפט הצור והוסיף מלת ודברתם להוציא המים במכה ובדבור ובעבור שהכעיסו ישראל אמר להם המן הסלע הזה נוציא לכם מים והיתה דעתו כי אין יכולת בנו להוציא מים מהסלע כי אם בכח השם והנה לא פירש דבורו היטב וחשבו אנשים בלבם כי דבורו שלא יוכל השם להוציא מים מן הסלע וזה טעם אשר לא קדשתם אותי והביא ראיה מדברי המשורר שאמר כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו והנה החטא היה בבטואו לא במכה גם זה איננו נכון כי משה אמר זה ולמה נענש אהרן ועוד כי אין במעשה זכר דבור והראיה שהביא איננה ראי' כי אין פי' כי המרו את רוחו כי אם אל השם וכן כתוב והמה מרו ועצבו את רוח קדשו וזה פירוש ויקציפו על מי מריבה והטעם שהקציפו השם וכן כתוב המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל על ה' וירע למשה בעבורם כי המרו את רוח השם ויגזור על משה שלא יכנס לארץ. ואחרים אמרו כי הדבור אל הסלע שאיננו שומע איננה כי אם במכה ואם כן למה נענש משה. ואחרים אמרו בעבור שלא אמרו שירה כמו עלי באר ענו לה וזה טעם אשר לא קדשתם והאחרים אמרו כי השם צוה שידברו והם לא דברו רק הכה משה על כן נענשו שניהם ונאמר להם מעלתם מריתם לא האמנתם לא קדשתם. ואנשי שקול הדעת אמרו שלא יתכן שיהיה שליח השם ימיר דבור השם ואם הוא המיר איך נאמין בתורתו גם אלה לא דברו נכונה כי אילו היה מחליף במצוה מיד היה נענש כי הנה נענש על דבר שאינו מצוה לעולם ולא תורה לישראל ולא נעשה בזדון רק בשגגה בעבור שהכעיסוהו ישראל וכן אמר גם בי התאנף ה' בגללכם ואחרים אמרו כי ישראל אמרו שיוציא מסלע אחר וראיתם המן הסלע הזה ומשה פחד להחליף דבור השם ובעבור שלא האמין להוציא מים מן הסלע שאמרו על כן נענש וזה טעם לא האמנתם בי גם זה הפירוש איננו נכון כי הכתוב אמר מריתם את פי והנה לא מרו. והפירוש הנכון בעיני אגלנו ברמיזות דע כי כאשר ידע החלק את הכל ידבק בכל ויחדש בכל אותות ומופתים ואמת כי השם אמר למשה ולאהרן ודברתם ולא דברו בעבור מריבת העם עם משה והנה החלק חלק והכה הסלע ולא יצאו מים עד שהכהו פעם שנית והנה לא קדשו השם ומרו ומעלו בשגגה גם יוכל המפרש לפרש ויבטא בשפתיו על משה כי על כן נענש כי לא היה ראוי שידבר דבר עד שימלא שליחות השם גם יהיה דרש קדמונינו ז''ל כי החטא היה בעבור שאמר שמעו נא המורים ורמזו זה הסוד: אל הסלע. שהודעתיך או הנמצא סמוך למחנה: ונתן מימיו. בעבור מימיו טעו רבים ואמרו כי זה הסלע הוא הצור ואלה עורי לב כי הצור הוא בחורב וזה הסלע היה בקצה ארץ אדום כי בקדש היה גם יתכן לפרש מימיו המים שאתן בו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ודברתם אל הסלע. ולא אמר והכיתם שאלו דברו היה הקב"ה מתקדש לעיני כל העדה ואומרים ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקב"ה אנו על אחת כמה וכמה ודברי אגדה הם אבל לא נתחוורו כי מאחר שצוה קח את המטה יש במשמע שיכה בו ואלו היה רצונו בדבור בלבד מה המטה הזה בידו וכן במכות מצרים שאמר (שמות ז טו) והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך והוא להכות בו ולפעמים יאמר נטה את ידך ורצונו לומר להכות במטה כי הכתוב יקצר בדבר הנשמע ואין הנס גדול בדבור יותר מההכאה כי הכל שוה אצל הסלע ועוד למה אמר בזה (דברים לב נא) מעלתם בי והצוואה בדבור אל הסלע הזה הוא מה שנזכר במעשה צוה שיאמרו והיא שומעת כי השם יוציא מים מן הסלע הזה כדרך כי היא שמעה את כל אמרי ה' (יהושע כד כז) וכן עשו כמו שאמר (פסוק י) ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם וגו' והנה הסלע שומעת באמרו כן לכולן וטענות רבות למפרשים בחטא הזה כבר סתר בו ר"א דברים רבים מהם והסוד שרמז בו גם הוא אינו נכון כי אם משה אבד כוונתו בעבור מריבת העם ולא דבר אל הסלע ולכן לא יצאו מים בפעם הראשונה וחזר והכהו פעם שניה בכוונה הדבקה בכל ויצאו המים הנה חטאו בפעם הראשונה אבל אינו ראוי שיאמר בזה "לא האמנתם בי להקדישני" (פסוק יב) כי אין כאן חסרון אמונה כלל וה"ר רבי משה (סוף פ"ד משמנה פרקים) סבר בו סברא ואמר כי משה רבינו ע"ה חטאו הוא שנטה לצד הרגזנות באמרו שמעו נא המורים דקדק עליו הש"י שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם מפני שמתנועותיו כלם ומדבריו היו למדין והיו מקוין להגיע בהם אל הצלחות העולם הזה והעולם הבא ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות ולא תבא כי אם מתכונה רעה מתכונות הנפש אבל אמרו בו "מריתם פי" (להלן כז יד) הוא כמו שאבאר שהוא לא היה מדבר עם סכלים ולא עם מי שאין לו מעלה אבל אשה קטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי כמו שזכרו החכמים (מכילתא שירה ג) וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו וכאשר ראוהו שכעס אמרו שהוא עליו השלום אין בו פחיתות מדה ולולי שהיה יודע שהשם כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנו אותו יתברך לא היה כועס ואנחנו לא מצאנו לשם יתעלה שכעס בדברו אליו בזה הענין אבל אמר (פסוק ח) קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם והנה התרנו ספק מספקי התורה שנאמרו בו דברים רבים ונשאל פעמים רבים אי זה חטא חטא וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו והאמת יורה דרכו אלו דבריו ז"ל והוסיף הבל על הבלים שהכתוב אמר "מריתם פי" שעברו על דברו ואמר " לא האמנתם בי " שלא האמינו בו אין העונש בעבור שכעס ויותר היה ראוי שיהיה העונש על משה כשקצף על פקודי החיל (להלן לא יד) בחנם והכתוב לא ספר כלל שכעס כי " שמעו נא המורים " תוכחת כדרך ממרים הייתם עם ה' (דברים ט כד) ועוד כי אהרן לא כעס מימיו כי בשלום ובמישור הלך מעודו ועוד שאי אפשר שלא היה כעס גדול מאת השם עליהם בעשותם מריבה עם משה ובכל הנסיונות במדבר חטאם הגדול כשיאמרו "למה העליתנו ממצרים" שירצו להיות עבדים לשונאיהם בעבודת פרך מלהיות עם האלהים כבן העובד את אביו וכן אמר הכתוב (לעיל יא כ) יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים ובפעם הראשונה אמרו פחות מזה למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא (שמות יז ג) והיה עליהם קצף גדול ואשמה רבה כמו שאמר ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל וגו' ובכאן כתוב מפורש (פסוק יג) המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ומה פשע גדול מזה הוי רב את יוצרו ומשה אמר (דברים א לז) גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר אם כן הם חטאו וגרמו כל הרעה הזאת ולדברי הרב אין להם בכל המעשה הזה חטא ופשע כלל ומה שאמר לא מצינו בה' יתברך שכעס אבל אמר קח את המטה וגו' דע כי כאשר צריכים במחיתם דבר אע"פ שמתלוננים וחוטאים בו והוא רחום יכפר עון ולא יעיר כל חמתו ולא יזכירנו ויתן להם שאלתם וכן במים הראשונים אמר בנחת רוח (שמות יז ה) עבור לפני העם וגו' אע"פ שהיה שם מסה ומריבה שהזהיר ממנה ולדורות (דברים ו טז) וכן במן הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד) בדרך אהבה וחבה אלא שאמר בסוף בדבור השני (שם פסוק יב) שמעתי את תלונות הודיע להם חטאם בלבד אבל כאשר יתלוננו חנם ישפוך עליהם חמת אפו ובכאן עוד רמז לקצף גדול וחיוב מגפה שנאמר (פסוק ו) וירא כבוד ה' אליהם שרומז אל הקהל הנזכר והוא מראה יד ה' ההווה במגפות כאשר תראה במרגלים (לעיל יד י) וביום קרח (לעיל טז יט) וממחרת (לעיל יז ז) והתימה על הרב שהרי מקרא מלא הוא (תהלים קו לב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם וימנה הכתוב החטא הזה עם הנסיונות הגדולים שנסו את ה' במדבר והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה והוא טוב לדחות השואל הם דברי רבינו חננאל שכתב כי החטא הוא אמרם (פסוק י) המן הסלע הזה נוציא לכם מים וראוי שיאמרו יוציא ה' לכם מים כדרך שאמרו (שמות טז ח) בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וגו' וכן בכל הנסים יודיעום כי ה' יעשה עמהם להפליא ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה וזהו לא קדשתם אותי (דברים לב נא) ומעשה הראשון בצור אמר (שמות יז ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב ושבעים הזקנים רואים עמוד הענן עומד על הצור והנס מתפרסם כי מעשה ה' הגדול הוא אבל בכאן לא ראו דבר וטעו במאמר משה ואהרן ויתכן שיאמר בזה "מעלתם בי" (דברים לב נא) כי הנהנה מן ההקדש נקרא מעילה וכן "מריתם פי" (להלן כז יד) שהוא צוה ודברתם אל הסלע לעיניהם והטעם שאתקדש לעיניהם או שניתם דברי מן ותמר את משפטי (יחזקאל ה ו) כי לא צויתי שתאמרו ככה ויהיה "לא האמנתם בי" (פסוק יב) יוצא אל בני ישראל או הוא לשון חזוק לא התחזקתם להקדישני לעיניהם מן ואמנה על המשוררים (נחמיה יא כג) היתד התקועה במקום נאמן (ישעיהו כב כה) והאמת כי הענין סוד גדול מסתרי התורה כי בראשונה אמר לו (שמות יז ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור יאמר כי שמי הגדול על הצור בחורב שהוא כבוד ה' האש האוכלת בראש ההר ובעבור כן לא הכה אלא פעם אחת ויצאו מים רבים אבל בכאן לא פירש לו כן והסכימו שניהם להכות בצור פעמים והנה זה חטא ועל כן אמר " לא האמנתם בי " לשום אמונה בשמי ובאמונה יעשה הנס ונאמר "מריתם פי" כי מרו את רוח קדשו הנקרא בכל מקום "פי ה'" ולכך אמר "מעלתם בי" ואין מעילה אלא שיקור והנה החטא מוזכר מפורש בכתוב וכן אמר המשורר (תהלים קיד ז ח) מלפני אלוה יעקב ההופכי הצור אגם מים וכן תוכל להתבונן זה בתפלת משה שאמר (דברים ג כד) ה' אלהים אתה החלות כי התחנן לשם הנכבד שימחול לו ועל דעת רבותינו (ספרי) שמזכירין לו הכעס יתכן שהכה בצור ויצאו טיפים במיעוט כוונתו על הכעס ותמהו אל הדבר והסכימו שניהם להכות פעם שניה על הצור כאשר הזכרתי והוא החטא על שניהם ועל דעתי טעם ודברתם אל הסלע כמו על הסלע וכן כה אמר ה' צבאות אל העמודים ועל הים ועל המכונות בבלה יובאו (ירמיה כז יט כב) יצוה שיאמרו לעיני העדה בהיותם נקהלים כלם שהשם יוציא להם מים מן הסלע וכן עשה ואל יקשה עליך ודברתם אל הסלע לעיניהם כי טעמו כמו לפניהם שישמעו כלם וכן ויאמר חנניה לעיני כל העם לאמר כה אמר ה' ככה אשבר את על נבוכדנאצר מלך בבל וגו' (שם כח יא) וכן רבים או טעם "לעיניהם" בכאן שיהיה הדבור בהיותם נקהלים שם והסלע לעיניהם כמו שאמר בעשייה (פסוק י) ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע כי כאשר נקהלו שם וראו הסלע פנים בפנים אמרו המן הסלע הזה נוציא לכם מים כמו שהזכירו חכמים (מכילתא בשלח ו) שלא יאמרו מעינות היו שם ויתכן שהוא כמסורס הקהל את העדה אל הסלע ודברתם לעיניהם ונתן מימיו וטעם ונתן מימיו שיהיו מיד מים רבים נובעים ממנו כמו שאמר (פסוק יא) ויצאו מים רבים כי הנתינה תאמר על הרבוי כמו ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו (ויקרא כו ד) כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם (זכריה ח יב) כלם על הריבוי יבטיחם וכן כתוב (תהלים עח כ) ונחלים ישטפו ואין טעם "מימיו" כמו "תתן יבולה" ו"יתן פריו" שאין בטבע הסלע להיות בו מים אבל טעמו המים אשר יצאו ממנו כי בהפוך השם החלמיש למעינו מים ובו יהיו וממנו יצאו יקראו על שמו "מימיו" וכן וברך את לחמך ואת מימיך (שמות כג כה) לחמו נתן מימיו נאמנים (ישעיהו לג טז) ואמר כן להודיע שמגוף הסלע יצאו לא מן הארץ אשר תחתיו כמנהג מעינות רבים רק מאמצעו וכן כתוב (תהלים קיד ח) ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים וחזר ואמר והוצאת להם מים מן הסלע כי אתה בעודך שם תוציא להם המים מן הסלע "להם" שכולם יראו אותם נובעים

"והשקית את העדה" - שתצוה אותם לשתות לפניך וכל זה לפרסם הנס ובמעשה לא הזכיר כן "וישק את העדה ואת בעירם" אבל אמר (פסוק יא) " ותשת העדה ובעירם " כי מרוב הצמאון ובראותם מים רבים נוזלים מיד נפלו על הנחל ושתו ועל דעת רבותינו בבארה של מרים אמרו כי הסלע הזה הוא הצור אשר היה בחורב ולפיכך יפרשו "מימיו" אשר היה דרכו לתת כי עתה נסתם מעינו במות מרים כי הכוונה לרבותינו בבארה של מרים שהיה מעולם באר נסי מקור מים חיים נובע בכל מקום שיהיה שם הרצון עליו העלה אותו לישמעאל במדבר באר שבע ונבקע בחורב מן הצור ההוא שהיה שם ובשאר המסעים נובע מן הצור במקום שיחנו שם וכאשר מתה הצדקת פסק המעיין ועתה חזר על ידי משה להיות לו מקור נפתח מן הסלע הזה בעצמו והוא מה שאמר "אל הסלע" הנודע ועל דרך הפשט היה שם סלע סמוך למחנה וצוה ודברתם אל הסלע הזה אשר לפניכם גם אפשר לפרש ודברתם אל הסלע אשר לעיניהם כלומר הראשון שיראו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  והקהל את העדה. אלו הטהורים הגדולים שבעדה והוא לא עשה כן אלא ויקהילו משה ואהרן את הקהל גדולים וקטנים: (בעל הטורים)

 אור החיים  קח את המטה וגו' ויקדש בם. פרשה זו רבו עליה כל מפרשי התורה, ותרתי בה לאור באור החיים, וקודם שנעמוד על פשטן של כתובים נקדים להבין מה היתה שגגתו של משה בענין זה אשר היה סיבה לגזירתו, וראיתי שנאמרו י' דרכים בענין בדברי מפרשי התורה והן הנה בקצרה:

א' רש"י ז"ל פי' ששגגת משה היתה כי ה' אמר אליהם דברו והוא הכה:

ב' רבי אברהם אבן עזרא פירש שהשגגה היתה שגרם שלא נתנה הסלע מימיה עד הכאה ב' במה שאבד הכונה בפעם א' לצד מריבת העדה:

ג' הביאו הנזכר כי הקפדת ה' היתה על שהכה ב' פעמים שאם היה מכה פעם אחת לא היתה הקפדה כי הדיבור לסלע היא ההכאה:

ד' הביאו הנזכר שהקפדת ה' היתה על שלא אמרו שירה על המים כמו עלי באר:

ה' הביאו הנזכר שהקפדת ה' היתה על שאמר לבני אל חי המורים ואין ראוי לאיש חסיד לתעב ולזלזל בבני אברהם יצחק ויעקב וגו':

ו' הר"מ (רמב"ם בח' פרקים) פירש כי הקפיד ה' עליו על אשר נתרגז על העדה ומסיבה זו חשבו כי גם ה' בכעס עמהם אשר לא כן היה:

ז' רבינו חננאל והסכים אליו רמב"ן שהקפדת ה' היתה על אשר אמר נוציא לכם מים ולא אמר יוציא לכם שמזה טעו ישראל וחשבו כי הם בחכמתם עושים את המעשה כי לא היה להם רמז כי ה' הוא העושה הנס ולזה הקפיד ה' ואמר לא האמנתם בי להקדישני וגו':

ח' ר"מ הכהן פירש שהקפדת ה' היתה על מאמר משה המן הסלע הזה וגו', וכוונת משה היתה לצד יכולתו אם לא בכח הנאדר וחשבו האנשים שלא יוכל ה' להוציא מים מן הסלע, וזו היא שגגת משה, והביא ראיה לפירושו ממה שאמר הכתוב (תהלים קו) כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו וגו':

ט' הר"י אלבו בספר העיקרים ישב שהקפדת ה' היתה על שלא נתעוררו משה ואהרן מעצמן להוציא להם מים והיו מרעידים שזה יורה מיעוט הבטחון וגו':

י' בעל מעשה ה' שפירש כי היה ויכוח בין משה ובין ישראל שישראל היו רוצים להוציא להם מים ממקום אחר שחפרו אותו הם ולא רצה משה לדבר לאותו סלע שחפרו הם ונתכעס משה וזרק המטה בידו לא להכות אלא בכעס ובדרך מקרה הכה המטה בסלע וכו' עיין שם דבריו:

הנה כל העשרה דרכים אינם מוציאים אותנו ידי חובת האמת, וצא ולמד מה שטען רמב"ן על ג' מהם ודחאם, ומה שטען ראב"ע על ג' אחרים ודחאם, ואני טוען על השאר והם, דרך א' של רבינו חננאל שבחר לו רמב"ן שההקפדה היתה על שכינה לעצמו המעשה ואמר נוציא וגו' הלא ידוע היה משה לשלוחו של מקום וכל מעשיו הנס בכח האל, ולו יהיה כי כחו של משה הוא הלא מגדולת העבד גדולת האדון נודעת בפרק מרובה, ועוד הלא תמצא בפרשת בא אל פרעה אמר הכתוב (שמות יב) ויקרא משה לכל ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו וגו' ולא אמר בשם ה', כי ודאי הדבר ידוע הוא כי הוא שלוחו של מקום, ועוד במה שלפנינו מוכרח היה לומר נוציא לכם להיות כי הם המוציאים בדיבורם או בהכאתם שה' נתן ההוצאה בידם, ודרכו של הר"י אלבו אין דעתי הולמו כי אחר שראה משה שה' מנע מהם מים ונסתלק הבאר איך יגש להוציא מים עד אשר ידע דעת הבורא ברוך הוא, ומי יאמר כי ה' חפץ ליסרם, לזה הכרח היה הדבר להשתטח לפני ה' וה' יעשה הטוב בעיניו, ודרכו של בעל מעשה ה' עלה כולו קמשונים ואין בו לא מלח ולא תבלין וקלני מזרועי לטרוח לדחות הדברים הדחויים במחילה מכבודו:

ותרתי לי מנוחה בדברי הראשונים ז"ל ואמצא במדרש (ילקוט) וזה לשונם יען לא האמנתם וגו' ד' חטאות כתובים כאן, לא האמנתם, לא קדשתם, מעלתם, מריתם, לא האמנתם שלא אמרתי לכם להכות והכיתם, לא קדשתם להביא מים מכל סלע שרוצים, מעלתם שאמרתם המן הסלע הזה, מריתם שאמרתי לכם ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד ועברתם על דברי עד כאן לשונם, ועל פי מדרש זה נעמוד על פירוש אמרי קדוש במאמר קח את המטה ודברתם אל הסלע וגו' והוצאת להם מים מן הסלע, ויש להעיר א' למה יצו ה' לקחת המטה כיון שהוצאת מים הוא בדיבור לבד, ב' למה חזר לומר והוצאת להם מים אחר שאמר ונתן מימיו, ג' הוצרך לומר פעם ב' מן הסלע ולא הספיק בזכרונה בסמוך, הנה לפי המדרש נתגלה לנו כוונת הכתוב למפרע על נכון, כי מה שאמר קח את המטה הוא להורמנותא דמלכא והוראת היות בידו כח עליון ולא להכאה, ולא חש לטעות שהוא להכאה ממה שאמר בפירוש ודברתם ומשה לא עשה כן והכה והוא חטא הראשון שאמר בעל המדרש, ומאמר ודברתם אל הסלע הוא שישנה עליו פרק אחד והוא לא עשה כן והוא חטא הב', ומאמר והוצאת להם מים מן הסלע ונתכוון במאמר זה לומר אפילו מסלע אחר כשהם חפצים להוציא להם ממנה הוציא להם מאיזו סלע שירצו, ולזה גם כן הזכיר פעם ב' הסלע ולא סמך לזכרון הראשונה כי לא זאת הוא מה שהזכיר, והוא לא עשה כן והראיה ממה שאמר להם שמעו נא המורים זה יגיד שהיו מורים איזה דבר, וממה שגמר אומר המן הסלע וגו' יגיד כי היו מורים בסלע לומר מסלע זו והוא אומר המן הסלע הזה וגו' פירוש שסלע זה אינו ראוי להוציא מים, נמצאו ביד משה ב' שגגות אחרים, א' שה' אמר הוציא להם מסלע שיחפצו והוא לא עשה כן, ב' שעשה להם החלט האפשריות כאומרו המן הסלע וגו', והם הב' חטאות שמנה בעל המדרש שני ושלישי:

וחל עלינו חובת גברא לתת טעם לאיש האלהים על ארבעת השגגות אשר אינו ראוי לאחת מהנה:

ונראה כי משה עמד על מאמר ה' בחכמה ולצד עוצם יראתו בה' שגג, וזה יצא ראשונה, מה שאמר לו ה' קח את המטה הבין בו ב' דרכים, א' להכאה וא' להורמנא ולכח עליון בידו שבאמצעות המטה שבו חקוק שם המפורש יעשה פלא, והאמת שיותר צודק פשטן של דברים על להכות בו כי לטעם הב' הוא צד רחוק קצת, והגם שמצינו שאמר לו ה' (שמות ד) ואת המטה הזה תקח בידך אשר וגו', שם היה עושה פעולות במטה, וזכרון ההכאה בא במאמר ה' בסמוך והוצאת להם מים מן הסלע, שלא היה צריך לומר אחר שאמר ודברתם וגו' ונתן מימיו וכמו שדייקנו למעלה, והבין משה כי כוונת ה' היא לומר לו שלא דבור לבד יספיק אלא כח המעשה שיעשה שבו יוציא מים, ובזה גילה סופו על תחילתו כי לקיחת המטה היא לעשות בה מעשה להוציא המים מן הסלע, והגם שעלה על דעת משה פירוש שנתכוין לו ה' כמו שאמרנו שבא לומר שיוציא מסלע אשר יחפצו, הטה לפרש פירוש זה לצד שקדם לו מאמר לקיחת המטה לא נראה בעיניו שתהיה לקיחה לבד מבלי עשות בה דבר, והגם שאין הכרח זה הכרח, בסמוך אבאר על נכון טעם הטייתו למה שעשה, ומאמר ודברתם וגו' פשט הענין הוא מלבד מעשה המטה עוד כי צריך שידברו לה בפירוש הוציא מימיך, והוא מה שהבין משה ולא עלה על דעתו כי מאמר ודברתם הוא שישנו עליו פרק אחד:

והמשכיל בעין השכל יראה כי השתנות משמעות מאמר ודברתם ישתנה כפי כוונת מאמר קח את המטה, כי הדעת נותנת שאין הסלע בעלת חי שתבין דבור בני אדם כשידבר אליו משה אלא בא' מב' דרכים, או באמצעות הכאה במטה אשר בו שם המפורש חקוק יעורר כח המחיה שבה, כמו שפירשתי במקום אחר שאין לך בצמחים שאין לו חלק חיוני כפי תכונתו, ואותו יעיר בהכאת מטה שבו חקוק שם עליון כמו שכן הבין משה, או על ידי שישנו עליו פרק אחד של תורה שהוא חיי עולם מפה קדוש יעורר כח שבדומם ומזה יתעורר לתת מים, לזה אם נפרש קיחת המטה שהיא על ההכאה אין צורך לשנות פרק אחד שזה הוא הערתו, ואם נפרש קיחת המטה אינה להכות נצטרך לפרש ודברתם לשנות עליו פרק אחד, ולזה דעת עליון כשאמר קח את המטה שהיתה כוונתו קיחה לבד, היתה כוונתו במאמר ודברתם לשנות פרק אחד מה שאין כן משה שהבין קיחת המטה להכות פירש ודברתם כפשוטו:

ועל כל פנים לא נעלמו מעיני משה ב' הדרכים במאמר ה' קח את המטה, אבל פירוש ודברתם שהוא לשנות עליו פרק אחד אין זה פשטן של דברים שלא עלה על דעת משה פירוש זה, ודן בדעתו נביא ה' ואמר הנה לפני ב' דרכים, ואם אני עושה דיבור לבד ולא הכאה אני חושש שמא הפירוש האמיתי הוא להכות ומה גם שהוא יותר פשטי ועוד שהוא דבר רחוק שהדומם יתעורר בדיבור בן אדם כמו שכתבתי בסמוך, לזה אם אני מדבר בלא הכאה שלא כדרך שאמר ה' אין הסלע נותן מימיו ויתחלל שם שמים חילול גדול לעיני העדה אשר אני עושה הנס לעיניהם ואתחייב ראשי למלך, לזה יותר אבחר להכות ואטה לפירוש היותר צודק במשמעות מאמר קח את המטה ויקוים גם כן מאמר והוצאת להם מים וגו' כמו שפירשתי, ולא הכאה בלבד עשה אלא בשיתוף הדיבור הכה ואמר לסלע תן מימיך, ובזה אין מיחוש שלא תתן הסלע מימיה ולא יתחלל שם שמים גם הטה לפרש כוונת המאמר והוצאת להם מים שהוא על ההכאה הגם שנכנס אצלו בגדר ספק שהכוונה הוא מסלע שיהיו חפצים מהטעם עצמו כי חש לפירוש שהבין שהוא להכאה ומה גם שהוא יותר מוטה כנזכר, ואם כן כשיבא להוציא מסלע אחר אפילו על ידי הכאה לא יתן מימיו לכשנאמר שאין כוונת ה' אלא על סלע הידוע ובזה יתחלל שם שמים ח"ו, לזה אבחר להוציא מהסלע הידוע וכמו שדייק אל עליון במאמר ונתן מימיו שזה יצדיק שעל סלע הידוע שבו מים הוא אומר והוא בארה של מרים שמנע מימיו, והגם שאמר אחר כך והוצאת להם מים מן הסלע פירוש מן הסלע הידוע האמור בסמוך, ונמצא שכל כוונת משה לא היתה אלא לחוש על דבר כבוד שמו יתברך ויצתה השגגה באונס:

ובזה מצאנו טעם לכל שגגותיו של משה, טעם שהכה חש למה שנשמע מדברי ה' שצריך הכאה ואם כן בלא הכאה לא יתן מימיו ונמצא מתחלל שם שמים, ומה שלא שנה פרק אחד אין זה פשט ודברתם ומשה לא הבין כן כיון שהבין שהמטה הוא להכות וכמו שכתבתי למעלה, וטעם שלא הוציא מים מסלע אחר כיון שאינו מוכרח במשמעות מאמר והוצאת להם מים שעל סלע אחר הוא אומר יש מיחוש שלא יתן ויש חילול ה' גדול, גם חשב כי למה יעשה נס חדש להוציא מים מסלע אחר באין צורך אליו, ודבר ידוע כי אין עושין נס אלא לצד הכרח גדול, ומעתה אין להאשימו על מאמר המן הסלע וגו' כיון שאין החלט במאמר ה' שאמר לו כן, לזה כשבאו ואמרו הוציא לנו מסלע זה אמר להם שמעו נא המורים לשון המראה ולשון הוראה כי היו מתכוונים לנסות כח עליון אם יוציא מכל סלע או מסלע זו לבד והיו מורים לו להוציא מסלע אחר, והקפיד משה על הדבר ואמר וגו':

ואל ירע בעיניך לומר שמשה לא הבין אמיתות כוונת ה', כי אין הנביאות באה להצדיק בעיון ולזה תמצא שאמרו ז"ל (ב"ב י"ב.) חכם עדיף מנביא, ובמה שלפנינו לא נעלם מעיני משה גם כן המשמעות שנתכוון אליו ה' אלא שנפל לו ספק במשמעות אחר ומשום מיחוש כבודו יתברך הטה למה שעשה כנזכר ואחר שמצאנו טעם למעשה נביא אשא עיני להבין מאמרו יתברך בהקפדתו במאמר יען לא האמנתם בי להקדישני, פירוש אתם עשיתם ההכרעה לצד חששא שהסלע לא תתן מים אלא אם תהיה הסלע הידוע ודוקא על ידי הכאה ולא הכרעתם לצד קדושת שמי להקדישני בהוצאת מים מסלע אשר ירצו הם ובלא הכאה שבזה היה ה' מתקדש לעיניהם כשיראו שאפילו הדומם כל שהוא מפליא לעשות בדיבור לבד ובהער' בשנות עליה פרק אחד, והיה לכם לבטל המיחוש בעוצם האמונה שהייתם צריכין לעשות:

ועומק הדברים הוא שאם היו משה ואהרן עושים קידוש ה' הגדול באמצעות שהיתה העדה גם כן כולה שלימה וצדיקים היו מחליטים אמונת ה' בלבם שלימה והיה נגרש מהם חלק הרע והיה כח בהם להעמיד אמונתם לדורי דורות, ומעתה היו משה ואהרן נכנסים לארץ והיה משה בונה בית המקדש ואין חשש להשלכת חמתו על ישראל כשיהיו חוטאים כאמור בדבריהם (מדרש תהלים ע"ט), בפסוק מזמור לאסף וגו' וכתבנוהו במקומות אחרים, וכיון שבא תיקון הדבר על ידיהם ולא עשאוהו נחלט הדבר ואמר ה' לכן פירוש בשביל זה גם לשון שבועה שלא יביאו וגו', כי ראה ה' מה שעתידין לעשות באחרית הימים בארץ ישראל, וכמו שאמר להם משה עצמו (דברים ל"א) ידעתי כי השחת תשחיתון, ולזה אם יכנס משה לארץ ויבנה בית המקדש יצטרך ה' להשליך עליהם חמתו כשירשיעו ולא על בית המקדש ויכלו כל ישראל ח"ו, לזה אמר לכן לא תביאו וגו', ודקדק לומר את הקהל הזה, אמרו במדרש (ילקוט) הזה אינכם מביאים אבל אתם מכניסים את כל ישראל לעתיד לבוא דכתיב וענתה שמה כימי נעוריה זה משה ואהרן עד כאן, ומתוכיות הדברים נשמע שאם היו מקדשים שם שמים לעיניהם היה הדור ההוא כדור שבן דוד בא שיעביר ה' את רוח הטומאה ומלאה הארץ דעה את ה':

והשקית את העדה. דקדק לומר והשקית בכינוי, אולי שנתכוין לא' מב' דרכים, או לפי שהיו ישראל צמאים למים יצו ה' להשקותם כשיעור שלא יהיו ניזוקין, כי זולת זה אם ישתו כחפצם לרוב צמאונם למים ישתו הרבה ויסתכנו וימותו. או ירצה כי ישקם ככל הצורך ולא יקפיד על הזיקם כי המים ההם נסיים הם בכל פרטיהם בין בהוייתן בין בפעולתם, והוא אומרו והשקית שהגם שירצו לשתות בהסתפקות אתה השקה אותם ככל הצורך, והוצרך להזכיר עדה ובעירם, להקדים העדה לבהמות, והגם שאמר הכתוב ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת וגו' ואמרו ז"ל (ברכות מ.), שצריך להקדים מאכל לבהמתו ואחר כך הוא, כל זה אם אין סכנה בדבר אבל כשיש גדר סכנה חייו קודמין, ועיין מה שפירשתי בפרשה דרבקה (בראשית כ"ד) בהשקאת אליעזר וגמליו: (אור החיים)

 ספורנו  קח את המטה. ודברתם אל הסלע. כבר רבו הדעות בענין חטא מי מריבה והיה ספק אצל רבים במה חטאו משה ואהרן שנכתב עליהם לא האמנתם מעלתם (דברים לב, נא) ומריתם ואם היתה כונת האל יתברך שידברו בלבד אל הסלע מה ענין ללקיחת המטה ואם היה החטא על שהכה משה את הסלע שלא במצות שולחו במה חטא אהרן. אמנם כשנתבונן בענין המריבה ראוי שנחשוב שתהיה מצות האל בזה על אופן שיכירו רשעת מריבתם והתודו את חטאתם ושבו ורפא למו כי לא יחפוץ במות המת ובכן נבין שבזה החטיאו משה ואהרן את כונת האל יתברך ועל זה הענישם. אמנם המריבה עם משה היתה באמרם שהיתה הנהגתו בלתי שלמה במה שהביא אותם אל אותו החלק הרע מהמדבר ועל האל יתברך היתה מריבתם באמרם שהוציאם מארץ נושבת טובה אל ארץ מדבר ולהודיעם את רשעם בזה התחייב שיהיה הנס מודיע שהשליח היה מנהיג כשלמות ושהמשלח היטיב בשליחותו ולא הרע כלל. ובהיות מיני הנסים המסופרים בכתבי הקדש על אחד מג' פנים. הא' הוא נס נסתר כמו ירידת המטר וההמלט מן החלאים ומן הצרות. וזה המין מן הנסים ישיגוהו הצדיקים כתפלתם כענין ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך וכן ויתפלל משה בעד העם והב' הוא נס נגלה לא יוכל הטבע לעשותו באותו האופן אבל יעשהו אחר תנועות רבות במשך זמן. וזה המין מן הנסים יעשהו האל יתברך על ידי עבדיו עם הקדמת איזו תנועה מסודרת מאתו בענין השליכהו ארצה (שמות ד, ה) הרם את מטך והכית בצור ירה ויור (מלכים ב יג, יז) וזולתם. והג' הוא מין מן הנסים שלא יוכל הטבע לעשותו בשום אופן. וזה המין יעשה האל יתעלה על ידי עבדיו בדבור בלבד שהיא פעולה שכלית ויותר נכבדת משאר תנועותיו הגשמיות כמו שהיה הענין בפתיחת פי הארץ כאמרו ויהי ככלותו לדבר ותבקע האדמה וכן בענין עמידת השמש ליהושע נאמר אז ידבר יהושע. והנה בענין זאת המריבה היה מן ההכרח להעביר את רעת תלונות ישראל שיהיה הנס הנעשה מבאר מעלת המלך המשלח ודרכי טובו ומבאר גם כן מעלת השליח וטובו ושהוא מוכן אל שייטיב המלך על ידו לעמו. ותתבאר מעלת המשלח במין הג' מן הנסים אשר לא יוכל הטבע כלל עליו בשום אופן ובשום זמן ותתבאר מעלת השליח במין הב' מן הנסים הנעשה בתנועת השליח הראוי לזה. ובכן צוה האל יתברך שיהפך הסלע למים כאמרו ונתן מימיו כלומר שיהיו המים מן הסלע לא נמשכים ממקום אחר אליו וזה היה נמנע זולתי בהיותו נהפך מצורת סלע אל צורת מים כאשר העיד אחר כך באמרו המוציא לך מים מצור החלמיש כי אם היו המים מובאים ממקום אחר שם בנס לא יהיה הבדל בין צור חלמיש לזולתו. וזה המין מן הנסים לא יוכל עשוהו הטבע בשום אופן ולא בשום זמן וצוה שזה יהיה על ידי דבור עבדיו כאמרו ודברתם אל הסלע למען יכירו ישראל שהיה זה הנס מן המין הג' כאמור לא שיהיו מים נגרים שם ממקום אחר ובזה ידעו גודל וטוב המשלח וישיבו אל לבם שאף על פי שהוציאם ממצרים אל המדבר אין בזה רעה כלל בהיותו עמהם אחר שיש בידו לשים מדבר לאגם מים וזולת זה ממה שלא יוכל הטבע עליו ושאם הוא כאן הכל כאן כאמר והמדבר הייתי לישראל וצוה עם זה שאחר שיהפך הסלע למים יוציא משה אותם המים להם במטהו לשבטיהם כאמרו במחוקק במשענותם ולזה המין מן הנסים אמר קח את המטה והוצאת להם מים מן הסלע וכו'. והנה משה ואהרן הסכימו לעשות המין הב' מן הנסים ולהגיר המים אל הסלע ממקום אחר כמו שעשו ברפידים כאמרו והכית בצור ויצאו ממנו מים כי לא בטחו שיקים האל יתברך את דברו לעשות לישראל המין הג' מן הנסים בחשבם את ישראל אז ממרים מאד עד שיהיו בלתי ראוים אליו ושינחם ה' על הטובה. ובכן עשו את דרך מין הב' מן הנסים במטה אשר בו הודיע מעלת השליח ולא עשו את דרך המין הג' אשר בו יודיעו לישראל מעלת המשלח וטובו ולזה נכתב עליהם לא האמנתם בי שהרצון בו לא בטחתם בי שאעשה מה שאמרתי ומעלתם בי (דברים לב, נא) שחיללתם כבודי ולא הראיתם למריבים את סכלותם ומריתם פי בשלא שמרתם מצותי: (ספורנו)

 כלי יקר  קח את המטה והקהל את העדה וגו'. אם צוהו ה' לדבר אל הסלע א"כ מטה זה למה לו מדלא קאמר קח את מטך ואמר את המטה ש"מ במטה ידוע הוא מדבר, ומ"ש מלפני ה' וכי מטה משה עמד לפני ה', ולמה קראם מורים דווקא בתלונה זו. והנה במהות חטא זה באו י"א דעות זכרם מהרי"א בספרו ושם תמצא דיעות הרבה רחוקים מפשוטו ועתה הבט ימין וראה ולבך תשית לדעתי.

ותדע ותשכיל כי מצאתי בחזקוני, שמטה זה היה מטה אהרן אשר הונח לפני ה' ודבריו בלתי מתובלים כי לא פירש מה טיבו של מטה אהרן לכאן, ואני אומר שבאמת הלשון מוכיח שמטה זה היה מטה אהרן מדכתיב המטה משמע הידוע אשר הונח למשמרת לפני ה', והוא היה עץ יבש שלא היה בו לחלוחית מים כלל ומ"מ הוציא פרח וציץ ואין פרח וציץ בלא מים אלא שהקב"ה גזר עליו שיוציא מים והפריח ה' עץ יבש ע"י המים שהוציא בגזירת האל ית', ורצה הקב"ה שמשה יקח מטה אהרן ויראהו אל כל ישראל לומר כשם שהוציא ה' מים מן עץ יבש זה כך יוציא מים מצור החלמיש זה היבש. ומ"ש ודברתם אל הסלע ונתן מימיו, כי כך תדבר אל הסלע שיעשה גם הוא כמו שעשה המטה הזה ויען כי לא פורש במקרא נוסח הדבור שידבר משה אל הסלע ודאי הנוסח הוא ב' תיבות ונתן מימיו, כי ונתן משמש לשעבר והוא שידבר אל הסלע ענין המטה שהוציא פרח ונתן מימיו כי בסתם פרח וציץ יש לחלוחית מים וכאשר ישמע הסלע שהמטה כבר נתן מימיו אז יעשה גם הוא כמותו, ועי"ז והוצאת להם מים מן הסלע רמז לדבר סלע בגימטריא עץ שילמד מן עץ יבש לעשות כמעשהו, אבל לא צוה להכות בו כלל. וכשהכה בו משה כתיב במטהו משמע במטה שלו הכה ולא במטה אהרן. ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוהו. כי הבין זה מדקאמר המטה הידוע ולא אמר מטך והודיע לנו שרק קיחה זו היתה כאשר צוהו ה' אבל מה שעשה מכאן והלאה לא עשה כאשר צוהו ה'.

וענין חטא ההכאה הוא, כי מצינו לרז"ל (שמו"ר כא.ט) בקריעת ים סוף כתיב (שמות יד.טז) ואתה הרם את מטך ונטה את ידך, והרמה זו לשון סילוק ותרומה, לומר הרם את מטך וסלקהו ונטה את ידך ולא במטך לפי שהיו מרננים אחר המטה ואמרו שכל הניסים שעשה משה במטהו הכל היה דרך איזו כישוף שהיה לו במטה זה לפי שאנו רואין שאין כחו כ"א במטה זה, לכך נאמר הרם את מטך כדי להוציא מלבם. ולכך נאמר (שמות יד.לא) וירא ישראל את היד הגדולה, ר"ל שראו שנס זה נעשה ביד ולא במטה לפיכך ויאמינו בה' ובמשה עבדו, מכלל דעד עתה היו בנים לא אמון בם כי לא האמינו בה' ובנבואת משה עבדו לפי שהיה להם מקום לתלות הניסים במטה.

והנה בעת הזאת זה ימים רבים לישראל שנקרע הים, ודור זה לא ידעו אם עשה משה הנס ההוא בידו או במטהו, וסברו כשם שכל הניסים נעשו במצרים במטה כך קי"ס, וע"י שהכה צור במטה חזר והביא את ישראל בחסרון האמונה שחזרו ואמרו שלא ה' פעל כל זאת אלא במטהו שלו יש איזו צד כישוף. ושם נאמר ואתה הרם את מטך ונטה את ידך, נאמר לשון הרמה וסילוק במטה ולשון נטיה ביד ועי"ז ויאמינו בה', וכאן נאמר ממש הכל בהפך וירם משה את ידו ויך במטהו, לשון הרמה וסילוק ביד כי מאחר שלא עשה מעשה זה בהטית יד בעלמא דומה כאלו סלק את ידו ויך במטהו וע"י זה החזיר מיעוט האמונה למקומה הראשון כאשר היה רינון של המטה קודם קי"ס, לכך נאמר יען לא האמנתם בי לא אמנתם לא נאמר אלא האמנתם שהוא לשון יוצא לשני, שגרמו שלא להאמין בי אלא יאמרו בכח המטה עשה זה ולא ה' פעל כל זאת. ובזה ב' רעות עשו כי לא דברו אל הסלע כלום וגם אהרן היה חייב בדבר זה שנאמר ודברתם אל הסלע, ואילו היו מדברים אל הסלע ענין מטה אהרן מה שעשה והיה הסלע שומע ועושה כמעשהו אין לך קידוש השם גדול מזה, שילמדו הכל ק"ו מן הסלע, והנה לא די שלא דברו כלום כדי להחזיק האמונה אלא הכהו במטהו והביא חולשה באמונה וז"ש יען לא האמנתם בי לא גרמתם לאחרים להאמין בי.

וא"ת הלא מאמר הצאן ובקר ישחט להם (במדבר יא.כב) קשה מזה, ע"ז אמר להקדישני לעיני בני ישראל, כי זה היה בסתר וזה בגלוי לעיני כל ישראל כי כך המדה בחילול השם שכל המחלל ש"ש בסתר נפרעין ממנו בגלוי (אבות ד.ה) פירוש שהקב"ה אנה לידו שיעשה בגלוי כדי שידעו למה הוא יתברך נפרע ממנו. ומה שהתחיל בבני ישראל ואח"כ אמר לכן לא תביאו את הקהל, כך אמר הקב"ה למשה אילו היו כל הנכנסים לארץ בני ישראל בני אברהם שנאמר בו (בראשית טו.ו) והאמין בה', החרשתי כי מאחר שהם מאמינים בני מאמינים אף אם לא תעשה לעיניהם ניסים המחזיקים האמונה מ"מ יהיו חזקים באמונה לא יסורו ממנו, אמנם בבאי הארץ יש ביניהם קהל גרים והם הערב רב אשר לא מבני ישראל המה, כי ברע הוא, ובנקל יחזרו לסורם כי המה בנים לא אמון בם, ע"כ אותן באי הארץ צריכין למנהיג אשר יוכל להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד ולעשות תמיד בפניהם ניסים המחזיקים האמונה ואתם אין מדרככם להקפיד ע"ז לכן לא תביאו את הקהל אותו קהל גרים אל הארץ.

ולכך נאמר אצל יהושע (דברים לא.ז) לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תביא את העם הזה אל הארץ, גם שם מתחיל בישראל וסיים בהעם כי אמר תרגיל עצמך לעיני כל ישראל להיות חזק ואמץ בדבר ה' שלא יבואו על ידך לידי חסרון אמונה, וא"ת שישראל אינן חשודין אצלך ע"ז אמר כי אתה תביא את העם הזה, שיש ביניהם גם הערב רב שנקראו בשם העם והם צריכין חיזוק ביותר ויתבאר דבר זה עוד לקמן פר' וילך בע"ה. ופירוש זה יקר מכל מה שדברו בו המפרשים אשר תחזנה עיניך בספרו של מהרי"א.

ואוסיף עוד ואומר במה שנאמר ויך את הסלע במטהו פעמים. נמשך ממנו מיעוט האמונה שישראל לא ישמעו בקול ה' ובקול נביאיו כ"א אחרי הכאות רבות כי תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (משלי יז.י) כדמסיק בילקוט סימן תשס"ג וז"ל ודברתם אל הסלע והכיתם לא נאמר אלא ודברתם כשהנער קטן רבו מלמדו ומכה אותו, כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו, כך אמר הקב"ה למשה כשהיה הסלע קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור אבל עכשיו שהגדיל ודברתם אל הסלע. וכל משכיל ישתומם על המראה וכי סלע זה עיני בשר לו והלא קטן וגדול שם הוא הכל חדא ואיך דימה אותו לנער, ודאי אין הכונה כ"א אל הנמשל שישראל ילמדו מזה כי יש הבדל בין המוסר שבעל פה ובין המוסר שבשבט הנוגש כי בסור המכריח ישוב לסורו כמו שיתבאר בע"ה לקמן פר' וילך. והראה לנו הקב"ה אע"פ שאין דבר זה שייך בסלע מכל מקום למען הראותו הובאו הענינים הללו לומר שאין נכון להכות בשבט כ"א לנער ובער אבל כשיגדיל תחת גערה במבין, כ"א לא ישמע בקול מוסר ויהיה צריך להכאה ביסורין בלי ספק מיד כי יראה הרוחה יחזור לסורו, כמו שהוצרך להכות את הסלע פעמים ולא שמע להכאה ראשונה כך כל מה שנעשה ע"י הכאה והכרח אין פתגם המעשה נעשה מהרה, וזהו החילול השם שילמדו בני ישראל ממנו לבלתי שמוע בקול מוסר כ"א אחר הכות כסיל מאה. וזה רמז נכון מאד לדעת מדרש זה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  קח את המטה והקהל. אמר הרב בכור שור ולהכות בסלע קאמר לו שיקח המטה וזהו המעשה של בשלח דכתיב שם והכית בצור אלא שהיה מסדר שם איך פרנס ישראל במן ובשלו ובמים ואחר מפרש כל אחד במקומו ותרוייהו חד מעשה הוא דהא כתיב התם ויקרא שם המקום מסה ומריבה ובפרשת וזאת הברכה כתיב אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה. וגם כאן כתיב המה מי מריבת קדש מדבר סין והתם נמי כתיב ויסעו ממדבר סין והא דכתיב כאן ודברתם אל הסלע לאו לאפוקי שלא להכותו קאמר אלא ה"ק תדברו אל בני ישראל (אל) לפני הסלע כדי שיראו הדבר לעיניהם שאני מוציא להם מים מצור החלמיש והם אמרו שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים כלומר למה תריבון עמי וכי אנו יכולין להוציא לכם מים מן הסלע הזה אם לא ע"י הקב"ה וא"כ דרך תפלה ובקשה היה לכם לבקש ממנו ולא דרך מריבה ותלונה ולפי שהיה להם לפרש דבריהם יותר הקפיד הקב"ה עליהם ואמר יען לא האמנתם בי ולפי הפשט העונש ממה שאמר נוציא והיה להם לו' יוציא דמשמע יוציא הקב"ה וכן ייסד הפייט נוקש בעשר והיינו היו"ד דיוציא עשר: (דעת זקנים)


{ט}  וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ:

 אונקלוס  וּנְסִיב משֶׁה יָת חוּטְרָא מִן קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי פַקְדֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיב משֶׁה יַת חוֹטֶר נִיסַיָא מִן קֳדָם יְיָ הֵיכְמָא דְפַקְדֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  את המטה מלפני ה'. הוא מטה האלהים והוא המונח לפני העדות: (אבן עזרא)

 אור החיים  כאשר צוהו. הוצרך לומר כן, לומר שלא נתעכב אלא סמוך לצוויו יתברך לקח המטה. עוד נתכוון לומר דבר זה עשה כאשר ציוהו והא למדת שמה שעשה מאז והלאה לא כאשר ציוהו, וכמו שכתבנו למעלה ששגג בפירושם של דברים: (אור החיים)


{י}  וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם:

 אונקלוס  וְאַכְנִישׁוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן יָת קְהָלָא לְקֳדָם כֵּיפָא וַאֲמַר לְהוֹן שְׁמָעוּ כְעַן סַרְבָנַיָא הֲמִן כֵּיפָא הָדֵין נַפֵּיק לְכוֹן מַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְנִישׁוּ משֶׁה וְאַהֲרן יַת קְהָלָא לִקְדָם כֵּיפָא וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה שְׁמָעוּ כְדוֹן סוּרְבָנַיָא הֲמִן כֵּיפָא הָדֵין אֶפְשַׁר לָן לְהַנְפָּקָא לְכוֹן מַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקהלו וגו'. זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט (ש) את המרובה (במ"ר שם): המן הסלע הזה נוציא. לפי שלא היו מכירין אותו, (ת) לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, לכך אמר להם המורים, סרבנים, לשון יוני שוטים, מורים את מוריהם, המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דק"ל וכי אפשר להקהיל כל הקהל אל פני הסלע: (ת) רצונו לתרץ מה חידוש היה להם עד שאמרו המן הסלע וגו'. כיון שאמר הקדוש ברוך הוא ונתן מימיו ודאי כך יהיה. ומתרץ לפי שלא היו כו' והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו כלומר מה חילוק בין זה לזה לכך אמר להם כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  המן הסלע הזה. יש לנו כח להוציא לכם מים ממנו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  המן הסלע הזה נוציא לכם מים. חלילה חלילה שיהיה התימה למניעות כי משה רבינו הנאמן בכל בית ה' לא יפלא ממנו כל דבר מה' והוא וכל ישראל עמו ראו גדולות ונפלאות מזו ואף כי הוא אשר נעשה כן על ידו פעם אחרת בצור בחורב ואמרו המפרשים שיש תמיהות מתקיימות כמו הנגלה נגליתי (שמואל א ב כז) הרואה אתה ( טו כז) התשפוט (יחזקאל כב ב) המן העץ אשר צויתיך (בראשית ג יא) אבל ר"א כתב המן הסלע יש לנו כח להוציא לכם ממנו מים ירצה לפרש שאמר להם שמעו נא המורים בה' האומרים ולמה הבאתם את קהל ה' אל המקום הרע הזה המן החלמיש הזה יהיה לנו כח בטבע שנוציא אנחנו ממנו מים רק תכירו כי מאת ה' הוא כי הוא אשר הוציא אתכם ממצרים והביא אתכם אל המקום הזה והוא אשר יפרנס אתכם בו וזה כטעם שאמר להן במן (שמות טז ו) וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים ולפי דעתי הה"א הזו לשאלה המן הסלע הזה נוציא לכם מים אם לא כי הכתוב פעם יפרש בשאלה הן ולאו היש בה עץ אם אין (לעיל יג כ) התשמור מצותיו אם לא (דברים ח ב) ופעם יזכיר הן לבדו הזה אחיכם הקטן (בראשית מג כט) הידעתם את לבן בן נחור (שם כט ה) האבכה בחדש החמישי הנזר (זכריה ז ג) אבל היתה השאלה הזאת להם שאלת הנסיון אמר שמעו נא המורים מה תחשבון על ה' המן הסלע הזה החזק נוציא לכם מים היהיה הדבר הזה אם לא הפליג במרים והגיד כי הם קטני אמנה וכאשר יריבו אליו הוא מפני מחשבתם שלא יעשה השם עמהם להפליא כענין שנאמר (תהלים עח יח-כ) וינסו אל בלבבם היוכל אל לערוך שולחן במדבר הגם לחם יוכל תת וכך אמרו (אבות ה ד) עשר נסיונות נסו אבותינו להקב"ה במדבר וכמו השאלה במחשבת הנשאל במקומות רבים ההשב אשיב את בנך (בראשית כד ה) אם רצונך כן הנלך אל רמות גלעד אם אחדל (דהי"ב יח ה) אם עצתך כן אף כאן אם מחשבתכם שנוציא לכם מים מזה וכן דעתי בהנגלה נגליתי הראית כי נכנע אחאב מלפני (מלכים א כא כט) המן העץ אשר צויתיך התשפוט כי כלם שאלות אבל ענינם לשאול בדבר מפורסם שיודה בו הנשאל על כרחו אם נגליתי לבית אביך ובחרתי בכם אם ידעתם זה ולמה תבעטו בזבחי ובמנחתי הלה' תגמלו זאת הגמולה וכן אם מן העץ אשר צויתיך אכלת ותבוש ותחבא או למה תתחבא ובדרך הזה האחרים אבל הרואה אתה שאלה גמורה בדבר המסופק אם יועץ אתה תשוב אל העיר כלשון רואה אני את דברי אדמון (כתובות קח קט) וכבר פירשתי בסדר בראשית (א ד) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  פני הסלע. פני בגימטריא כלפי מלמד שהיו כל ישראל אל פני הסלע פנים אל פנים והיה המועט מחזיק את המרובה: המן. ג' במסרה המן הסלע המן העץ כמו ששם הפר הציווי גם כאן נמי הפר הציווי ואידך המן הגורן או מן היקב כמו שהיה שם רעב גם כאן ארץ ציה בלי מים וסמך למ''ד עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היה זהו המן העץ המן הגורן ולמ''ד אשכול היה דכתיב או מן היקב: (בעל הטורים)


{יא}  וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: (ס)

 אונקלוס  וַאֲרֵם משֶׁה יָת יְדֵיהּ וּמְחָא יָת כֵּיפָא בְּחוּטְּרֵיהּ תְּרֵין זִמְנִין וּנְפָקוּ מַיָא סַגִיאֵי וּשְׁתִיאַת כְּנִשְׁתָּא וּבְעִירְהוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּזְקֵף משֶׁה יַת יְדֵיהּ וּמְחָא יַת כֵּיפָא בְּחוּטְרֵיהּ תַּרְתֵּין זִמְנִין בְּזִמְנָא קַמָאָה אֲטִיפַת אַדְמָא וּבְזִמְנָא תִּנְיָינָא נְפָקוּ מַיִין סַגִיאִין וְאִשְׁתִיאַת כְּנִשְׁתָּא וּבְעִירֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  פעמים. לפי שבראשונה לא הוציא אלא (א) טיפין, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע, והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכותו כבראשונה, שנאמר והכית בצור (שמות יז, ו), ונזדמן להם אותו סלע והכהו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דק"ל למה הכה ב' פעמים. ומתרץ לפי שבמכה ראשונה הוציא טיפין וכו' והוכחתו דאם איתא שלא הוציא כלום למה הכה אותו פעם שנית ולמה לא היה סובר ודאי זה סלע אחר שלא צוה עליו הקדוש ברוך הוא ואם הוציא מתחלה מים הרבה לא היו צריכין להכותו פעם שנית אלא ודאי שהוציא מתחלה טיפין לכך הכה אותו פעם שניה. ומה דלא הוציא מים כשיעור בפעם ראשון לפי שלא כו' ומה שהוסיף לומר והם דברו כו' כדי להודיע טעותו של משה שהכה משום שהם דברו לסלע אחר ולא הוציא משום הכי הכה את הסלע מפני שאמרו שמא כו' והוסיף עוד ונזדמן להם כו' דאם לא כן למה הוציא אפילו טיפין ואפילו בהכאות רבות לא היה לו להוציא אפילו טיפה אחת אלא שנזדמן להם כו' וקצת קשה ממה שפירש רש"י בפרשת מטות גבי ויאמר אלעזר הכהן וגו' לפי שכעס משה בא לכלל טעות וכן בשמעו נא המורים ויך את הסלע על ידי הכעס בא לכלל טעות משמע אבל לא מפני שדברו אל סלע אחר ולא הוציא מים ומפני שחשבו שאולי ציווי השם לא היה אלא בהכאה כמו שכתב כאן. ושמא יש לומר שהן אגדות חלוקות ורש"י תפס שתיהן כמנהגו בכל מקום עד כאן לשונו הרא"ם: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ויך את הסלע. הוא הכה לסלע אחד ונבקעו כל הצורים שבמדבר שנאמר יבקע צורים במדבר: (בעל הטורים)

 אור החיים  במטהו פעמים. טעם ב' פעמים כעבד שעושה שליחות אדונו בזריזות גדולה, ורבותינו ז"ל (סנהדרין לד.) דרשו דרשות וכפטיש וגו': (אור החיים)


{יב}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן חֲלַף דִי לָא הֵימַנְתּוּן בְּמֵימְרִי לְקַדָשׁוּתִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֵן לָא תֵעֲלוּן יָת קְהָלָא הָדֵין לְאַרְעָא דִי יְהָבִית לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרן בִּשְׁבוּעֲתָא חוּלַף דְלָא הֵימַנְתּוּן בְּמֵימְרִי לְקַדָשׁוּתִי לְמֶחֱמֵיהוֹן בִּבְנֵי יִשְרָאֵל בְּגִין כֵּן לָא תְהַנְעֲלוּן יַת קְהָלָא הָדֵין לְאַרְעָא דִי אֶתֵּן לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  יען לא האמנתם בי. גלה הכתוב (ב) שאלולי חטא זה בלבד (ג) היו נכנסין לארץ, כדי שלא יאמרו עליהם, כעון (ד) שאר דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כך היה עון משה ואהרן. והלא הצאן ובקר ישחט (במדבר יא, כב) קשה מזו, (ה) אלא לפי שבסתר חסך עליו הכתוב, וכאן שבמעמד כל ישראל לא חסך עליו הכתוב, מפני קדוש השם: להקדישני. שאילו דברתם אל הסלע והוציא, הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים מה סלע זה, שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו: לכן לא תביאו. בשבועה, כמו לכן נשבעתי לבית עלי (שמואל-א ג, יד), נשבע (ו) בקפיצה שלא ירבו בתפלה על כך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רצונו לתרץ וכי דרך כבוד לגלות חרפה של צדיקים ומפרש דאדרבה מפני שבח שלהם גילה הקרא כדפירש גילה כו': (ג) דק"ל דיען משמע שהוא טעם אלמעלה. ומתרץ דהכי פירושו שאלולי כו' כלומר יען שעשיתם זו בלבד. כתב הרא"ם ואם תאמר והא בזולת זה החטא לא היה נכנס לארץ שכבר נגזרה עליו גזירה כמו שכתוב עתה תראה וגו' ולא העשוי לשלשים ואחד מלכים. ותירוצו עיין בפרשת בהעלותך במה שכתבתי בפסוק נוסעים אנחנו כו' שדבריו התם כמו שתירץ הוא הכא לכן לא הבאתי דבריו על הגליון: (ד) ר"ל שאל תסבור לומר שהיו בידיהם אף עונות דור המדבר דהם עונות גדולות כמו מתלוננים ושאר דברים: (ה) ששם אמר שאין בכח השם לתת בשר כדי סיפוקם וכאן אמר משה שאין ברשותו להוציא מסלע אחר שלא נצטוו והיה זה סבה שיאמינו העם שמחוזק הסלע וטבעו היו המים ולא מפני גזירתו של השם יתברך יצאו דאם לא כן מה לי סלע זה מה לי אחר לגבי הקדוש ברוך הוא וחטאתם לא היה רק שלא בטחו בה' שיוציאו מכל סלע שירצו אף על פי שלא נצטוו עליו: (ו) כלומר מעצמו בלי שום הכרח שהרי לא עמדו לפניו בתפלה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יען לא האמנתם בי. היא הסוד שרמזתי שלא נקדש השם על ידם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לכן. בגימט' מדה במדה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויאמר ה'. קשה למה שקדם לנו כי לשון אמירה יורה על דברים המסעדים את הלב וגדולה וכבוד יבשר וכאן רואני שלא אמר אלא בשורת גזירה רעה, ויתבאר על פי מה שאמרו במדרש (במד"ר פי"ט) שאמר משה לפני ה' הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור הרע הזה וכו' יאמרו הדורות שאני שוה להם יכתב עלי על מה נענשתי לפיכך כתיב יען לא האמנתם בי וגו' עד כאן, והוא מה שרמז ה' באומרו ויאמר לשון רוממות למשה ולאהרן שנכתב חטאם שעליו מתו שהוא יען לא וגו', ולא יחשבו הדורות שהם שוים לדור הרע ח"ו: (אור החיים)


{יג}  הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהֹוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם: (ס)

 אונקלוס  אִינוּן מֵי מַצוּתָא דִנְצוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ וְאִתְקַדַשׁ בְּהוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  הִינוּן מֵי מַצוּתָא דְנָצוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל קֳדָם יְיָ עַל עֵיסַק בֵּירָא דְאִתְגְנִיזַת וְאִתְקְדַשׁ בְּהוֹן בְּמשֶׁה וְאַהֲרן כַּד אִתְיְהִיבַת לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  המה מי מריבה. הם הנזכרים במקום אחר, את אלו ראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל לוקה במים, לכך גזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א, כב): ויקדש בם. שמתו משה ואהרן על ידם. שכשהקב"ה עושה דין במקודשיו, הוא יראוי ומתקדש על הבריות, וכן הוא אומר נורא אלהים ממקדשיך (תהלים סח, לו), וכן הוא אומר בקרובי אקדש (ויקרא י, ג): (רש"י)

 אבן עזרא  ויקדש בם. במשה ואהרן כטעם בקרובי אקדש: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויקדש בם. שמתו משה ואהרן על ידם כשהקב"ה עושה דין במקודשיו הוא מתירא ומתקדש על הבריות שנאמר (ויקרא י ג) בקרובי אקדש וכן הוא אומר (תהלים סח לו) נורא אלהים ממקדשיך לשון רש"י גם כן פירש ר"א ואיננו נראה בעיני כי עדיין לא מתו משה ואהרן ואיננו מתפרסם לבריות שימותו בחטא הזה שיתירא הקב"ה על ידי כך כאשר היה בנדב ואביהוא ובפרץ עוזא ( ו ח) ועוד כי הכתוב אמר אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם כי במריבים נתקדש מלשון בקרובי אקדש וראוי היה לדבריהם שיאמר "ויכבד על פניהם" והנכון בעיני כי מעשה הצור הראשון היה לעיני זקני ישראל בלבד כמו שמפורש שם (שמות יז ו ז) ובזה אמר ויקהילו משה ואהרן את הקהל וגו' על כן אמר הכתוב כי מי מריבה האלה שנגזרה בהם הגזרה על משה ועל אהרן המה אותם מי מריבה אשר רבו בני ישראל את השם ויקדש בם לעיני כלם כענין שכתוב (יחזקאל לט כז) וקבצתי אתם מארצות איביהם ונקדשתי בם לעיני הגוים רבים ודע כי בראשונה היתה להם מריבה עם משה כמו שאמר (שמות יז ב) וירב העם עם משה וכן אמר (שם פסוק ד) עוד מעט וסקלוני והיו מנסים את השם היש ה' בקרבנו (שם פסוק ז) אבל בכאן היו מריבים כלפי מעלה ולא היה בכאן נסיון ועל כן אמר כי אלה מי מריבה שנגזרה בהם הגזרה הזאת המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם לעיניהם ולא הראשונים אשר נסו את השם ולא נתקדש רק לעיני זקני ישראל ובעבור היות ענין הסלע שני פעמים הוצרך לבאר על איזה מהם נענשו הצדיקים (הרמב"ן)

 אור החיים  המה מי מריבה וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר מריבה אשר רבו ולא הספיק לומר המה מים אשר רבו בני וגו', עוד מאומרו רבו את ה' זה יגיד שמדבר על ישראל ומאומרו ויקדש בם משמע שמדבר על משה ואהרן. ונראה שהכתוב בא לתת טעם להקפדתו יתברך על קדושת שמו בענין זה, ואמר המה מי מריבה וגו' ומריבה זו מצדיקה הכתוב באומרו אשר רבו פירוש שטענו טענה נגד ה' וצדקו בטענת מריבתם, ויקדש בם פירוש עשה ה' דברים להתקדש ביניהם פירוש בישראל במה שאמר למשה לדבר אל הסלע אשר ירצו בני ישראל שבזה יראו כח השליט שהגם שהביאם במדבר לא מקום וגו' ומים אין יוציא להם במאמרו מים מכל מין סלע אשר תהיה לפניהם, ומשה ואהרן לא עשו כן לכן הקפיד ה' עליהם ואמר לכן וגו' ורז"ל אמרו (שם) ויקדש בם במשה ואהרן שגזר עליהם שלא יביאו וגו', וע' פנים לתורה: (אור החיים)

 ספורנו  ויקדש בם. באותם המים עצמם נקדש אחר כך בענין נחל ארנון שהראה אז לישראל שאותם המים היו בלתי טבעיים כמו שהורו אז בשירתם באמרם ומנחליאל במות שהיו המים עולים יותר ממקום מקורם על הפך הראוי למים הטבעיים: (ספורנו)


{יד}   רביעי  וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ:

 אונקלוס  וּשְׁלַח משֶׁה אִזְגַדִין מֵרְקָם לְוַת מַלְכָּא דֶאֱדוֹם כִּדְנַן אֲמַר אָחוּךְ יִשְׂרָאֵל אַתְּ יְדַעְתְּ יָת כָּל עָקְתָא דִי אַשְׁכַּחְתָּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְשָׁדַר משֶׁה אִזְגַדִין מֵרְקָם לְוַת מַלְכָּא דֶאֱדוֹם לְמֵימָר כִּדְנַן אָמַר אָחוּךְ יִשְרָאֵל אַנְתְּ יַדְעַת יַת כָּל אַנִיקֵי דְאַשְׁכַּחְתָּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אחיך ישראל. מה ראה להזכיר כאן אחוה, אלא אמר לו אחים אנחנו, בני אברהם שנאמר לו כי גר יהיה זרעך (בראשית טו, יג), ועל שנינו היה אותו החוב לפרעו: אתה ידעת את כל התלאה. לפיכך פירש אביכם מעל אבינו, וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (שם לו, י), מפני השטר חוב המוטל עליהם, (ז) והטילו על יעקב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ר"ל מה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם כי גר יהיה זרעך והקדוש ברוך הוא הטיל על יעקב ובניו לבדו גזירתו שהיינו עבדים בארץ מצרים נמצא שאנו סבלנו צרות השעבוד בעד עשו אביך ובניו ועל כן ראוי לכם להניח לנו דרך ארצך כדפירש"י בסמוך גבי נעברה נא בארצך וגו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מקדש. שם מקום עיר ואיננו קדש ברנע כי אותו הוא מדבר וכן הכתוב אומר יחיל ה' מדבר קדש התלאה. פירשתיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אל מלך אדום. לא הזכיר הכתוב שמו כי אין צורך אבל הזכיר סיחון ועוג מלכי האמורי בשמותם בעבור כי היו ידועים בגבורה ולהם שם בגוים להודות לפניו יתברך כי עשה עמנו להפליא כמו שנאמר (תהלים קלו יז-כ) למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו ומנהג הכתוב להזכיר שם גדולי המלכים אשר ירשנו את ארצם כענין שהזכיר ביהושע חמשת מלכי האמורי אדוני צדק מלך ירושלים והוהם מלך חברון ופראם מלך ירמות ויפיע מלך לכיש ודביר מלך עגלון (יהושע י ג) ויובב מלך מדון ויבין מלך חצור (שם יא א) ושאר המלכים הזכירם במספר (שם יב ט-כד) לא בשמות ואמר הכתוב ויאמר אליו אדום כי נסכמו כל עמו עם אדוניהם במיאון הזה (הרמב"ן)

 אור החיים  אחיך ישראל אתה ידעת וגו'. טעם אומרו אחיך, גם אומרו אתה ידעת, לומר כי תלאה זו לא נסבבה ממני אלא מאבותינו ואני ואתה אחים שוים בדבר, ששטר זה של התלאה היה כתוב על אבינו ואחד מן האחים פרעו, ותמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פפ"ב) בפסוק וילך אל ארץ וזה לשונם מפני החוב שלא רצה לפרוע חוב אביו עד כאן, ואומרו אתה ידעת פירוש כבר קודם היות לנו התלאה ידעת אותה שנגזרה בין הבתרים, ודבר זה דוקא הוא שידעו, ולזה דקדק לומר אתה, העובדי כוכבים ומזלות היו חושבים כי מקרה הירידה היה להם להיות עבדים ושפלים, ואומרו וירדו אבותינו וגו' פירוש מלבד הגלות עוד נוסף שסבלנו צרה כפולה שהיה הגלות במצרים, על דרך מה שכתבו בתוספות במסכת שבת (י:) במה שאמרו שם בגמרא וזה לשונם לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים שבשביל ב' סלעים מילת וכו' נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים עד כאן, והקשו התוספות והלא הגזירה היתה מבין הבתרים, ותרצו שאם לא היה שינוי שעשה יעקב ליוסף היה הגלות במקום אחר בלא כל כך תוקף השעבוד אשר הפליאו למרר חייהם, מעתה היות הגלות במצרים הוא נוסף על הידוע בגזירה, לזה אמר וירדו וגו' פירוש ועוד לנו שהיתה התלאה במקום זה הרע ימים רבים וירעו לנו וגו', ונתכוונו גם כן במאמר זה לומר שהם פרעו שטר חוב ומצד זה זכו בארץ, והודיעום גם כן כי פרעו פרעון גדול בכל כך צער זמן ארוך כאומרו ימים רבים: (אור החיים)

 כלי יקר  כה אמר אחיך ישראל וגו' אתה ידעת את כל התלאה וגו'. כי תלאה זו היתה ראויה להיות חציה שלך לפרוע חוב כי גר יהיה זרעך, ואנחנו סבלנו כל התלאה כולה אפילו חלקך. ורמז במלת התלאה עולה ת' כנגד ת' של גרות, עוד מ' שהיו מטולטלים במדבר, וא' אינו מן המנין. וכשם שאין לך חלק בפריעת החוב כך אין לך חלק בארץ כי דומה כאילו קנינו מידך חלקך וראוי שגם אתה תתן בידינו המקח ותסייע לנו לבא לארץ מהרה. (כלי יקר)


{טו}  וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ:

 אונקלוס  וּנְחָתוּ אֲבָהָתָנָא לְמִצְרַיִם וִיתֵיבְנָא בְמִצְרַיִם יוֹמִין סַגִיאִין וְאַבְאִישׁוּ לָנָא מִצְרָאֵי וְלַאֲבָהָתָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְחָתוּ אַבְהָתָן לְמִצְרַיִם וִיתֵיבְנָא בְמִצְרַיִם יוֹמִין סַגִיאִין וְאַבְאִישׁוּ לָנָא מִצְרָאֵי וּלְאַבְהָתָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וירעו לנו. סבלנו צרות (ח) רבות: ולאבותינו. מכאן שהאבות מצטערים (ט) בקבר כשפורענות באה על ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) (גור אריה) אף על גב שלשון וירעו לא משמע רק שעשו להם רעה אחת ובמקום אחר כתיב וירעו אותנו ויענונו וגו' לכן פירש שפירוש וירעו הוא כולל צרות רבות ואם כן כולם בכלל: (ט) דאי קאי על אבות שהיו בארץ מצרים היה לו להקדים אבותינו ללנו והכי הל"ל וירעו לאבותינו ולנו ומדכתיב לאבותינו לבסוף משמע דמלתא אחריתא הוא. מהרא"י: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לנו מצרים ולאבותינו. שמתו והטעם שארך זמן רע תם: (אבן עזרא)


{טז}  וַנִּצְעַק אֶל יְהֹוָה וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ:

 אונקלוס  וְצַלֵינָא קֳדָם יְיָ וְקַבִּיל צְלוֹתָנָא וּשְׁלַח מַלְאָכָא וְאַפְקָנָא מִמִצְרָיִם וְהָא אֲנַחְנָא בִּרְקַם קַרְתָּא דְבִסְטַר תְּחוּמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְצַלִינָא קֳדָם יְיָ וְקַבֵּיל צְלוֹתָנָא וְשָׁדַר חַד מִמַלְאֲכֵי שֵׁירוּתָא וְהַנְפָקָנָא מִמִצְרַיִם וְהָא אֲנַחְנָא בִּרְקַם קַרְתָּא דְמִתְבַּנְיָא בִּסְטַר תְּחוּמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישמע קולנו. בברכה שברכנו (י) אבינו הקול קול יעקב (שם כז, כב), שאנו צועקים ונענים: מלאך. זה משה, (כ) מכאן שהנביאים קרוים מלאכים, ואומר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים (דברי הימים-ב לו, טז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) מתשובה שהשיב מלך אדום למשה שמעינן דמשה אמר לו כן בברכה כו' מדכתיב בסמוך פן בחרב אצא לקראתך ופירש רש"י מה לו להשיב זה אלא אתם מתגאים וכו' אם כן מוכח שמשה אמר לו זה בברכה כו' (דבק טוב) דאם לא כן כיון שאמר ונצעק אל ה' וגו' הל"ל וישמע ה' וישלח וגו' קולנו למה לי אלא בברכ' וכו': (כ) רצונו לתרץ והא משה הוציאם ועל זה מפרש מכאן וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וישלח מלאך. כמשמעו וכן הכתוב אומר ומלאך פניו הושיעם ורבים פירשוהו על משה כי מצאו ויאמר חגי מלאך ה' ואין זאת דעתי: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויצאנו. חסר יו''ד על ידי י' מכות הוציאנו משה: (בעל הטורים)


{יז}  נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ:

 אונקלוס  נְעִיבַּר כְּעַן בְּאַרְעָךְ לָא נְעִיבֵּר בַּחֲקַל וּבִכְרָם וְלָא נִשְׁתֵּי מֵי גוֹב בְּאֹרַח מַלְכָּא נֵיזֵיל לָא נִסְטֵּי לְיַמִינָא וְלִשְׂמָאלָא עַד דִנְעִיבַּר תְּחוּמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  נְעִיבַר כְּדוֹן בְּאַרְעָךְ לָא נְשַׁרְגְנָא בְּתוּלַן וְלָא נְאַנְנַס אֲרִיסַן וְלָא נִבְעוֹל נְשֵׁי גוּבְרִין בְּאוֹרַח מַלְכָּא דְבִשְׁמַיָא נֵיזֵיל וְלָא נִסְטֵי לְיַמִינָא וְלִשְמָאלָא לְהַנְזָקָא בִּשְׁבִילֵי רְשׁוּתָא עַד דִנְעִיבַּר תְּחוּמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  נעברה נא בארצך. אין לך לעורר על הירושה (ל) של ארץ ישראל, כשם שלא פרעת החוב, עשה לנו עזר מעט לעבור דרך ארצך: ולא נשתה מי באר. מי בורות היה צריך לומר, אלא כך אמר משה אף על פי שיש בידינו מן לאכול (מ) ובאר לשתות, לא נשתה ממנו, אלא נקנה מכם אוכל ומים להנאתכם. מכאן לאכסנאי שאף על פי שיש בידו לאכול יקנה מן החנוני, כדי להנות את אושפיזו (במ"ר יט, טו): דרך המלך נלך וגו'. אנו חוסמים את בהמתנו ולא יטו (נ) לכאן ולכאן לאכול: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) רצונו לתרץ מה צריך משה להזכיר למלך אדום ענין יציאת מצרים וגם כל הענין דכתיב לפניו: (מ) הא דנקט רש"י מן לאכול ולא כתיב בקרא אלא מים דהוקשה לרש"י דאי לא אמר למלך אדום על ענין אכילה מה הנאה הוא להם בזה שיקחו מהם מים דהנאה מועטת היא אלא אף על האכילה אמר משה ליקח מהם והא דנקט הקרא דוקא מים רבותא נקט אף מים רוצין ליקח מהם אף שאין דרך לקנות מים כמו שהיה מקונן ירמיה מימינו בכסף שתינו. מהרא"י: (נ) (נחלת יעקב) דק"ל הא כבר אמרו לא נעבור בשדה ובכרם אלא ודאי דלעיל קאי אהעברה ברגלים וכאן קאי אנטייה לאכול: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בשדה ובכרם. שלא ישחיתו ואפי' מי הבארות שלכם לא נשתה: דרך המלך נלך. אם הדרך שהמלך הולך בה או פירושו הדרך שיצוה המלך שהוא מלך אדום נלך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  נעברה נא בארצך. ובסיחון אמר אעברה נא. אלא אמר זכור מה שאמר עשו נסעה ונלכה ולכך אמר אחיך ישראל: (בעל הטורים)

 אור החיים  נעברה נא בארצך. ולא אמר נא נעברה, אם נפרשה לשון בקשה נתכוון להסמיך הבקשה לארצו שהיא עיקר השאלה שיהיה המעבר בארצו, ואם נפרשה לשון זמן יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ' מ"ד) שאחד מג' עכו"ם שנתן ה' לזרעו של אברהם הוא אדום, לזה דקדק משה בשליחות זה ואמר שכל התנאים שהוא מתנה על עצמו לא נטה ימין ושמאל וגו' כל זה אינו אלא בהעברה של עתה, אבל כשיעברו לעתיד לבא כי משה הוא אשר היה מושיע ורב אז לא יקבל עליו כל התנאים אלא להורישם ולהומם ולבוז ביזם דכתיב (עובדי' א') בית יעקב אש וגו' ובית עשו לקש וגו': (אור החיים)

 ספורנו  דרך המלך. באותה הדרך שיצוה המלך שנלך בה כמנהג כל מלך הנותן מעבר לצבא אנשי שלומו לשלוח עמהם מורה בדרך למען לא יזיקו אנשי הצבא או קצתם בעברם ליושבי הארץ: (ספורנו)

 כלי יקר  ולא נשתה מי באר, לרבותא נקט כי מי בורות פשיטא שלא נשתה שהרי יש טורח לחזור ולמלאות אלא אפילו מי באר שהמעין מתגבר מעצמו וזה נהנה וזה לא חסר מ"מ לא נשתה משלך, ואח"כ הוסיפו לומר ונתתי מכרם להנות האושפיזא וכן מתחילה אמרו דרך המלך נלך שהמלך דרכו לילך בו והשיב פן בחרב אצא לקראתך, מאחר שהדרך כבוש למלך כי יפגשך עשו מי נדחה מפני מי והשיב במסילה נעלה. (כלי יקר)


{יח}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ:

 אונקלוס  וַאֲמַר לֵיהּ אֱדוֹמָאָה לָא תְעִבַּר בִּתְחוּמִי דִלְמָא בִדְקָטְלִין בְּחַרְבָּא אֶפּוֹק לָקָדָמוּתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לֵיהּ אֱדוֹמָאָה לָא תְעִיבַּר בִּתְחוּמִי דִלְמָא בִשְׁלִיפֵי חֶרֶב אֵפּוֹק לִקְדָמוּתָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  פן בחרב אצא לקראתך. אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם, ואמרתם (דברים כ, טז) ונצעק אל ה' וישמע קולנו, ואני אצא עליכם במה (ס) שהורישני אבי ועל חרבך תחיה (בראשית כז, מ): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דאם לא כן בחרב למה לי הל"ל פן אצא לקראתך למלחמה: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  פן בחרב אצא לקראתך. והיינו דכתיב אני שלום וכי אדבר המה למלחמה: (בעל הטורים)

 ספורנו  פן בחרב אצא לקראתך. כי המון עם אדום אנשי דמים ובסבה מועטת ממריבה או זולתה שתפול בין אנשי הארץ והעם העובר יתעוררו אנשי הארץ בחרב נגד העוברים: (ספורנו)


{יט}  וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה:

 אונקלוס  וַאֲמָרוּ לֵיהּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹרַח כְּבִישָׁא נִסַק וְאִם מֵימַךְ נִשְׁתֵּי אֲנָא וּבְעִירַי וְאֶתֵּן דְמֵיהוֹן לְחוֹד לֵית פִּתְגַם דְבִישׁ בְּרַגְלַי אֵעִיבַּר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרוּ לֵיהּ בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּאִסְטַרְטַיָא דְמַלְכָּא נֵיזֵיל אִין מַיִיךְ נִשְׁתֵּי אֲנָא וּבְעִירֵי וְאֵיתֵּן דְמֵי מֵימְהוֹן לְחוֹד לֵית פִּתְגַם דְבִישׁ בִּלְחוֹדִי אֲעִיבַר: (תרגום יונתן)

 רש"י  רק אין דבר. אין שום דבר מזיקך: (רש"י)

 אבן עזרא  במסלה נעלה. מה יזיקכם שנעלה במסלה ואם הוצרכו למים תמכרום לנו וזה טעם מכרם כמו דמיהם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  במסלה נעלה. הנה מתחלה היו אומרין לבא בערים רק ישתמרו שלא יכנסו בשדה ובכרם כדרך מחנות עם רב ששוללים את הגרנות ונכנסים בכרמים אבל ילכו בדרך המלך שהיא דרך הרבים לא דרך היחיד והיו אומרים שלא ישתו כלל המים אשר להם בבארות לצרכם אחרי כן שלחו להם שלא יקרבו לערים כלל אבל ילכו במסלה העולה לארץ כנען שהיא סלולה וכבושה לכל ואם ישתו מימי הנהרות בדרכים הם והבהמות בעברם בנהר יתנו דמיהם שנהנו מהם על כן אמר רק אין דבר שאין בזה הפסד שום דבר ואחרים פרשו לא נשתה מי באר אם לא בדמים ואיננו נכון כי למה יחזור לשלוח לו מה שלא רצה בתחלה ומדרשו (תנחומא חקת יב) לא נשתה מי באר שלנו ונקח מכם כמו שכתב רש"י (בפסוק יז) ואמרו ישראל לאדום עד אשר נעבר גבלך ולא הזכירו לו "אל הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו" שלא יקנא בהם על הארץ לאמר כי להם היתה לולי שלקח בכורתו וברכתו במרמה אבל לסיחון הזכירו עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו כמו שהזכיר משה במשנה תורה (דברים ב כט) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  מכרם. ג' במס' ואם מימיך נשתה ונתתי מכרם. ואעיד ביום מכרם ציד. על מכרם בכסף צדיק. בשביל שמכרו בכסף צדיק וצדו את אביהם ביום מכרם בפיהם ואמרו לו חיה רעה אכלתהו על כן ונתתי מכרם והוצרכו לשתות מימיהם בכסף: (בעל הטורים)

 ספורנו  במסלה נעלה. הנה זה אולי יקרה אם נעבור בערים אבל אנחנו נעבור במסלה בלבד ולא תקרה שם סבה שתעורר את עמך בחרב לקראתנו: רק אין דבר ברגלי. אין אתנו שום דבר מובן לחרחר ריב: אעבורה. מאחר שאינך ממאן להניחנו לעבור אלא בשביל זה שאמרת הנה נוכל לעבור שאין לחוש לזה כלל: (ספורנו)


{כ}  וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה:

 אונקלוס  וַאֲמַר לָא תְעִבָּר וּנְפַק אֱדוֹמָאָה לָקֳדָמוּתֵיהּ בְּחֵיל רַב וּבִידָא תַקִיפָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לָא תְעִיבַר וּנְפַק אֱדוֹמָאָה לְקַדְמוּתֵיהּ בְחֵיל רַב וּבִידָא תַקִיפְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י   וביד חזקה. בהבטחת (ע) זקננו והידים ידי עשו (שם כב): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דאם לא כן ביד חזקה למה לי כל עם כבד יש לו יד חזקה: (שפתי חכמים)

 ספורנו  ויצא אדום לקראתו. על הגבול: (ספורנו)


{כא}  וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו: (פ)

 אונקלוס  וְסָרֵיב אֱדוֹמָאָה לְמִשְׁבַּק יָת יִשְׂרָאֵל לְמֶעֱבַר בִּתְחוּמֵיהּ וּסְטָּא יִשְׂרָאֵל מִלְוָתֵיהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְסָרֵיב אֱדוֹמָאָה לְמִשְׁבּוֹק יַת יִשְרָאֵל לִמְעִבַּר בִּתְחוּמֵיהּ וּסְטָא יִשְרָאֵל מִלְוָותֵיהּ דַהֲווֹ מַפְקְדִין מִן קֳדָם מֵימְרָא דִשְׁמַיָא דְלָא לִמְסַדְרָא עִמְהוֹן סִדְרֵי קְרָבָא מְטוֹל דְעַד כְּדוֹן לָא מָטָא זִמְנָא לְמִתְיַהֲבָא נִקְמָתָא דֶאֱדוֹם בִּידֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ויט ישראל מעליו. קצר הכתוב בזה כי מפי הגבורה נצטוו (דברים ב ד ה) ונשמרתם מאד אל תתגרו בם כאשר פירש להם משה ועל פי הדבור נטו מעליו כי לא יכלו לעשות דבר אחר כיון שלא הניחם לעבור (הרמב"ן)


{כב}   חמישי - במחוברות שלישי  וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה הֹר הָהָר:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מֵרְקָם וַאֲתוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָּא לְהֹר טוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מֵרְקָם וְאָתוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל כָּל כְּנִשְׁתָּא לְטַוְורוֹס אוּמָנוֹס: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל העדה. כולם שלמים ועומדים להכנס לארץ, (פ) שלא היה בהן אחד מאותם שנגזרה גזירה עליהם, שכבר כלו מתי מדבר, ואלו מאותן שכתוב בהן חיים כלכם היום (דברים ד, ד): הר ההר. הר על גבי הר, כתפוח קטן על גבי תפוח גדול, ואף על פי שהענן הולך לפניהם ומשוה את ההרים, שלשה נשארו בהן, הר סיני לתורה, והר נבו לקבורת משה, והר ההר לקבורת אהרן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ואם תאמר ולמה לא מפרש בלשון זה שפירש לעיל על כל העדה ומה צריך לנקוט כולם שלמים ליכנס לארץ וגם זה לא צריך לפרש ואלו מאותן כו' ויש לומר שאל תקשה למה צריך לכתוב כל העדה וללמדך שכל העדה כלם עומדים לחיים שכבר מתו מתי מדבר והא לעיל כתיב כל העדה. ומפרש לומר לך אף בשעה שהיו נכנסים לארץ שהיה זמן מרובה לאחר מיתת אנשי דור המדבר היו כלם שלמים כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם בני ישראל כל העד'. בעבור שיצא אדום להלחם בם הגיד הכתוב שלא נפקד איש מבני ישראל בבואם מעיר אדום אל הר ההר: (אבן עזרא)


{כג}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן בְּהוֹר טוּרָא עַל תְּחוּם אַרְעָא דֶאֱדוֹם לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה בְּטַוְורוֹס אוּמָנוֹס עַל תְּחוּם אַרְעָא דֶאֱדוֹם לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  על גבול ארץ אדום. מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע, נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה, וכן הנביא אומר ליהושפט, בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך (דברי הימים-ב כ, לז): (רש"י)

 אור החיים  ויאמר ה' וגו' על גבול ארץ אדום וגו'. טעם שהוצרך לומר על גבול וגו', פירוש על סיבת הגעתם לגבול רשעה נסתלק אהרן, שוב בא לידי מדרש אחד (ילקוט כאן) וזה לשונם בהתחברך לרשע וגו' בשביל שנתחברו לאדום חסרו צדיק אחד עד כאן, והם הדברים עצמן שרמזנו במאמר על גבול וגו', ולדרך זה יתבאר אומרו לאמר שיצו ה' למשה לומר לישראל פרט זה שרמז במאמר על גבול שהתחברם לרשע סבב פטירת הצדיק, והגם שכבר נגזרה גזירה זו עליו, אפשר שהיה חי עוד ימים עוד לומר מגלגלין חובה על ידי חייב, ובדרך רמז כיון שאהרן עומד עם משה לגאולה העתידה כאומדם ז"ל (שם) בפסוק וענתה שמה כימי נעוריה שכתבתי למעלה, וגאולה העתידה היא מיד אדום שהיא מלכות ס"מ לזה אמר על גבול ארץ אדום פירוש על סיבת גבולם אשר הגביל ה' קץ לאדום לימסר ביד ישראל לזה שם יאסף אהרן, וגמר אומר אל עמיו לרמוז לעמיו העתידים לרשת ארץ אדום: (אור החיים)


{כד}  יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה:

 אונקלוס  יִתְכְּנֵשׁ אַהֲרֹן לְעַמֵיהּ אֲרֵי לָא יֵעוֹל לְאַרְעָא דִי יְהָבִית לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל דִי סְרֵיבְתּוּן עַל מֵימְרִי לְמֵי מַצוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  יִתְכְּנֵישׁ אַהֲרן לְעַמֵיהּ אֲרוּם לָא יֵיעוֹל לְאַרְעָא דִיהָבִית לִבְנֵי יִשְרָאֵל מְטוֹל דְסָרֵבְתּוּן עַל מֵימְרִי בְּמֵי מַצוּתָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  יאסף אהרן. כמו ומות כהר שיתקן עצמו למות ויעלה אל ההר: מריתם. פירשתיו: למי מריבה. כמו במי מריבה שם המקום או בעבור מי מריבה: (אבן עזרא)

 אור החיים  על אשר מריתם את פי. לפי דברי המדרש (שם) שכתבתי למעלה שיחד מאמר מריתם פי כנגד אשר אמר להם לשנות פרק אחד על הסלע בחר ה' ליחד פרט זה למיתת אהרן כי הוא שגיון שלם בערך אהרן, שהגם שמשה לא שנה היה לאהרן לשנות הפרק וכשלא שנה הרי המרה את פי ה', אבל על ג' דברים הרשומים בדבריהם לא היה אלא מסכים למעשה משה, שההכאה משה לבדו הכה, והוצאת מים מסלע שלא היו רוצים ישראל גם כן הוא מעשה משה אלא שהסכים אהרן, וכן מאמר המן הסלע הזה הוא דברי משה לבדו, ותמצא שפרט זה של חטא המן הסלע יחדו ה' למשה בשעה שאמר לו (דברים ל"ב) עלה וגו' ומות וגו' על אשר מעלתם וגו' שפירש בה מעל, ולדברי המדרש מאמר זה בא על פרט חטא אומרו המן הסלע שפרט, ודבר זה בפרט אין חלק לאהרן בו כי למה יענש אהרן אם משה אמר דיבור בלתי הגון, בשלמא בענין הסלע ובהכאתה הם דברים שבא שליחות מה' לאהרן על ידי משה ויענש על שינוי אשר יעשה בו מה שאין כן אם משה ידבר דברים לא הגונים אין אהרן נתפס עליו, אלא שכללו ה' עם משה לצד עיקר הדבר ששגגו בו יחד: (אור החיים)


{כה}  קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר:

 אונקלוס  דְבַר יָת אַהֲרֹן וְיָת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְאַסֵיק יָתְהוֹן לְהֹר טּוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  דְבַר יַת אַהֲרן וְיַת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְאַסֵיק יַתְהוֹן לְטַוְורוֹס אוּמָנוֹס: (תרגום יונתן)

 רש"י  קח את אהרן. בדברי ניחומים, אמור לו, אשריך שתראה כתרך נתון לבנך, מה שאין אני זכאי לכך: (רש"י)

 בעל הטורים  והעל. ב' במסורה עיין מ''ש בפרשת וארא: (בעל הטורים)


{כו}  וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם:

 אונקלוס  וְאַשְׁלַח יָת אַהֲרֹן יָת לְבוּשׁוֹהִי וְתַלְבֵּישִׁנוּן יָת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְאַהֲרֹן יִתְכְּנֵישׁ וִימוּת תַּמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַשְׁלַח יַת אַהֲרן יַת לְבוּשׁוֹי אִיקַר כְּהוּנְתָּא וְתַלְבִּישׁוּנוּן יַת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וְאַהֲרן יִתְכְּנֵישׁ וִימוּת תַּמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  את בגדיו. את בגדי כהונה גדולה (צ) הלבישהו, (ק) והפשיטם מעליו לתתם על בנו בפניו, אמר לו הכנס למערה (ר) ונכנס, ראה מטה מוצעת ונר דלוק, אמר לו עלה למטה ועלה, פשוט ידיך ופשט, קמוץ פיך וקמץ, עצום עיניך ועצם, מיד חמד משה לאותה מיתה, וזהו שנאמר לו כאשר מת אהרן אחיך (דברים לב, נ), מיתה שנתאוית לה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) רצונו לתרץ דאי בגדיו של חולין מה טעם צוה הקדוש ברוך הוא להלביש את אלעזר לפניו בבגדיו. והרא"ם תירץ על כרחך פירושו בגדי כהונה דאם לא כן איך יהיה אות על זכיותו בכהונה גדולה ואפשר דבכלל דבריו דברי: (ק) אף על פי שאין כתיב כאן שכך צוה השם שאין כתיב אלא והפשט את אהרן וכו' דאם לא כן שמשה הלביש את אהרן תחלה איך ילבש אהרן בגדי כהונה שלא בשעת עבודה והלא היוצא מהר הבית בבגדי כהונה סופג ארבעים אלא על כרחך צריך לומר דמשה הלבישו על פי הדיבור כדי שיפשיטן וילבישן את אלעזר בפני אהרן להראות שבנו זוכה לכהן גדול תחתיו: (ר) משום דק"ל ולמה לא הפשיט אהרן את בגדיו וילבישם אלעזר את עצמו כי זה נראה שהוא גנאי למשה שיהא משרת להם ומתרץ אמר לו וכו' וכי לא סגי בלא דיבורו של משה אלא להורות מצות גמילות חסדים של מתים שהרי משה בעצמו היה מתעסק בכל עסקי מיתת אהרן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והפשט. והלבשתם. יוצאים לשנים פעולים: וטעם ואהרן יאסף. כי בעת שתפשוט בגדיו מיד ימות: ויאסף אהרן אל עמיו. פירשתיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והפשט את אהרן את בגדיו. הם בגדי כהונה גדולה שנתרבה בהם אלעזר בנו עתה והקרוב כי כאשר ירד אהרן מעשות התמיד והקטיר הקטורת והעלה הנרות העלה אותו אל הר ההר כשהיה לבוש בגדי כהונה והפשיט אותם ועל דרך הפשט הלבישו תכריכי המת אשר הכין לו והפשיט את אלעזר בגדי החול והלבישו בגדי הקדש כאשר עשה עמו ביום המלואים (ויקרא ח ז-ט) ומדרש רבותינו שנעשו בהם נסים אמרו היאך משה יכול להפשיט את אהרן כסדרן והלא העליונים הם העליונים לעולם והתחתונים הם התחתונים לעולם אלא מעשה נסים עשה לו המקום במיתתו יותר מבחייו העמידו משה אל הסלע והפשיטו בגדי כהונה ובגדי שכינה נלבשים תחתיהם

"וילבש" - אותם את אלעזר בנו (פסוק כח) וכי היאך יכול להלביש את הבגדים כסדרן לאלעזר אבל כבוד גדול חלק לו המקום לאהרן במיתתו יותר מבחייו שנלבשו בגדי שכינה תחלה למטה וחזר משה והפשיט את אהרן הבגדים כסדרן והלביש אלעזר כסדרן כך שנוי בת"כ (מלואים א ו) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  והלבשתם. ב' במסורה והלבשתם את אלעזר והלבשתם כתנות דאיכא מאן דאמר כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה כשם דוהלבשתם כתנות דהתם היתה במשיחה אף והלבשתם דהכא הי' במשיחה: (בעל הטורים)

 אור החיים  והפשט את אהרז את בגדיו. אמר את אהרן את בגדיו שנראה שהם ב' הפשטות, הגם שאין זה צחות לשון עם כל זה אפשר שנתכוון לומר לו שהבגדים שיפשיט יהיו בגדי כהונה לא בגדי עצמו, לזה אמר הפשט את אהרן לגופה וחזר והתנה שההפשטה הוא את בגדיו המיוחדים לו לאהרן שהם בגדי כהונה ועליהם הוא אומר והלבשתם את אלעזר, וזה לא היה נשמע אם היה אומר והפשט אהרן את בגדיו שאז אין כאן יתור לדרוש ממנו אלא הדברים כפשטן, וכאלו אמר והפשט אהרן מבגדיו, ומאמר את בגדיו הוא גזירת והפשט, מה שאין כן אומרו והפשט את אהרן מאמר את אהרן הוא גזירת והפשט ונשאר מאמר את בגדיו מיותר לדרשה:

עוד נתכוון לומר על זה הדרך הפשט את אהרן והפשטה זו אינה אלא מבגדיו והוא אומרו את בגדיו, אבל יש לו מלבוש אחר תיכף ומיד, והוא מאמרם ז"ל (ילקוט כאן) וזה לשונם היה אהרן מתפשט ומתלבש בענני כבוד, ומעתה לא נשאר אהרן מופשט מהמלבוש אפילו בעת שהיה מפשיטו משה לא היה נפשט אלא מבגדיו והיה מלביש הענן כל חלק וחלק הנפשט ממנו: (אור החיים)

 ספורנו  והפשט את אהרן את בגדיו. אותם בגדים הראוים לכהן גדול יותר על כהן הדיוט: והלבשתם את אלעזר. שהיה לבוש בגדי כהן הדיוט ובכן נשאר אהרן בד' בגדי כהן הדיוט לבוש הבדים כמו שהיה ענינו בהכנס לפני ולפנים וכענין הראות מלאכי אלהים לעבדיו: (ספורנו)


{כז}  וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה:

 אונקלוס  וַעֲבַד משֶׁה כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ וּסְלִיקוּ לְהֹר טוּרָא לְעֵינֵי כָּל כְּנִשְׁתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְעָבַד משֶׁה הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יָתֵיהּ וּסְלִיקוּ לְטַוְורוֹס אוּמָנוֹס כַּד חָמָן כָּל כְּנִשְׁתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויעש משה. אף על פי שהדבר קשה לו (ש) לא עכב (במ"ר יט, יט): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דאם לא כן ויעש משה למה לי וכי תעלה על דעתך שעבר על שליחותו של מקום. כתב הרא"ם ולא ידעתי למה לא דרשו על מה שכתב בפרשת קרח ויעש משה כאשר צוה ה' אותו כן עשה ואפשר שלא דרשו בו משום שיש לומר שעשה זה בשמחה משום טובתו שלא יבואו בני ישראל לחלוק עוד על שררת שבט לוי ומפני שאהבת שררות שבטו מעורבת בעשיית מצוה זו אף שעשה גם כן מצות השם יתברך לא רצו לדרוש בו כלום ודו"ק נראה לי: (שפתי חכמים)


{כח}  וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר:

 אונקלוס  וְאַשְׁלַח משֶׁה יָת אַהֲרֹן יָת לְבוּשׁוֹהִי וְאַלְבִּישׁ יָתְהוֹן יָת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וּמִית אַהֲרֹן תַּמָן בְּרֵישׁ טוּרָא וּנְחַת משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן טוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַשְׁלַח משֶׁה יַת אַהֲרן יַת לְבוּשׁוֹי אִיקַר כְּהוּנְתָּא וְאַלְבֵּישׁ יַת אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וּמִית אַהֲרן תַּמָן בְּרֵישׁ טַוְוָרא וּנְחַת משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן טַוְורָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  וימת אהרן שם. בגי' מלמד כי מת בנשיקה: (בעל הטורים)


{כט}  וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל: (ס)

 אונקלוס  וַחֲזוֹ כָּל כְּנִשְׁתָּא אֲרֵי מִית אַהֲרֹן וּבְכוֹ יָת אַהֲרֹן תְּלָתִין יוֹמִין כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְכֵיוַן דְנַח נַפְשֵׁיהּ דְאַהֲרן אִסְתַּלָקוּ עֲנָנָא יְקָרָא בְּחַד לְיַרְחָא דְאָב וְחָמוּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דְאָתָא משֶׁה נָחִית מִן טַוְורָא מָנוֹי בְּזִיעִין וַהֲוָה בָּכֵי וַאֲמַר וַוי לִי עֲלָךְ אַהֲרן אָחִי עַמוּד צְלוֹתְהוֹן דְיִשְרָאֵל אוּף הִינוּן בָּכוֹן יַת אַהֲרן תְּלָתִין יוֹמִין גוּבְרַיָא וּנְשַׁיָא דְיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויראו כל העדה וגו'. כשראו משה ואלעזר יורדים (ת) ואהרן לא ירד, אמרו היכן הוא אהרן, אמר להם מת, אמרו, אפשר מי שעמד כנגד המלאך ועצר את המגפה ישלוט בו מלאך המות, מיד בקש משה רחמים והראוהו מלאכי השרת להם מוטל במטה, ראו והאמינו: כל בית ישראל. האנשים והנשים, (א) לפי שהיה אהרן רודף שלום, ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו: כי גוע. אומר אני, שהמתרגם דהא מית, טועה הוא, אלא אם כן מתרגם ויראו ואתחזיאו, שלא אמרו רבותינו ז"ל כי זה משמש בלשון דהא אלא על מדרש שנסתלקו ענני כבוד, וכדאמר רבי אבהו (ראש השנה ג.), דאמר רבי אבהו אל תקרי ויראו אלא וייראו, ועל לשון זה נופל לשון דהא, לפי שהוא נתינת טעם למה שלמעלה הימנו, למה ויראו לפי שהרי מת אהרן, אבל על תרגום וחזו כל כנישתא אין לשון דהא נופל, אלא לשון אשר, שהוא מגזרת שמוש אי, שמצינו אם משמש בלשון אשר, כמו ואם מדוע לא תקצר רוחי (איוב כא, ד), והרבה מפורשים מזה הלשון אם חרוצים ימיו (שם יד, ה): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) רצונו לתרץ והרי לא ראו מיתה של אהרן רק משה ואלעזר והל"ל וישמעו והלא מפי משה ואלעזר שמעו ומפרש כשראו כו' והראוהו מלאכי השרת וזהו שכתב ויראו כל העדה: (א) רצה לומר למה כתיב במיתת משה רבינו עליו השלום ויבכו בני ישראל והכא גבי אהרן כל בית ישראל. ומפרש דכאן אף הנשים בכו ולמה לפי שהיה כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויראו כל העדה. כאשר ראו זה המאורע שאירע בכו שלשים יום: ומלת גויעה. פירשתיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויראו. בגימטריא בעננים: (בעל הטורים)





במדבר פרק-כא

{א}  וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי:

 אונקלוס  וּשְׁמַע כְּנַעֲנָאָה מַלְכָּא דַעֲרָד יָתֵיב דָרוֹמָא אֲרֵי אֲתָא יִשְׂרָאֵל אֹרַח מְאַלְלַיָא וְאַגַח קְרָבָא בְּיִשְׂרָאֵל וּשְׁבָא מִנֵיהּ שִׁבְיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁמַע עֲמָלֵק דַהֲוָה שָׁרֵי בְּאַרַע דָרוֹמָא וְאָתָא וְאִשְׁתַּנֵי וּמָלַךְ בַּעֲרַד אֲרוּם נַח נַפְשֵׁיהּ דְאַהֲרן וְאִסְתַּלֵק עֲמוּדָא דַעֲנָנָא דַהֲוָה מַדְבַּר בִּזְכוּתֵיהּ קֳדָם עַמָא בֵּית דְיִשְרָאֵל וַאֲרוּם אָתֵי יִשְרָאֵל אוֹרַח אַלָלַיָא אֲתַר דְמָרְדוּ בְּמָארֵי עַלְמָא דְכַד תָּבוּ אַלָלַיָא הֲווֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל שַׁרְיָין בִּרְקַם וַהֲדָרוּ לְבַּתְרֵיהוֹן מִן רְקַם עַד מוֹסֵרוֹת שִׁית מַשׁוֹרְיַין אַרְבְּעִין שְׁנִין נְטָלוּ מִן מוֹסֵרוֹת וְתָבוּ לִרְקַם אוֹרַח מְאַלְלַיָא וְאָתוּ לְטַוְורוֹס אוּמָנוֹס וּמִית אַהֲרן תַּמָן הָא בְכֵן אָתָא וַאֲגַח קְרָבָא בְּיִשְרָאֵל וְשָׁבָא מִנְהוֹן שִׁבְיָא רַבָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישמע הכנעני. שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד (ב) כו' כדאיתא בראש השנה (ג.), ועמלק מעולם רצועה מרדות לישראל, מזומן בכל עת לפורענות: יושב הנגב. זה עמלק, (ג) שנאמר עמלק יושב בארץ הנגב (במדבר יג, כט), ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם, והם אינן כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי: דרך האתרים. דרך הנגב שהלכו בה מרגלים, שנאמר ויעלו בנגב (שם כב). דבר אחר, דרך האתרים, דרך התייר הגדול (ד) הנוסע לפניהם, שנאמר דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה (שם י, לג): וישב ממנו שבי. אינה אלא (ה) שפחה אחת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ואם תאמר מנליה לרש"י דלמא כפשוטו כדכתיב אחריו כי בא ישראל וגו'. ויש לומר דקשה לרש"י למה לי וישמע דלא הל"ל אלא ויבא ישראל דרך האתרים ויבא הכנעני וילחם וגו' כמו ויבא עמלק וילחם בישראל וכמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבא יהצה וילחם בישראל וכן גבי עוג ויצא לקראת ישראל וגו' למלחמה אדרעי אלא שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ועוד יש לומר דהוכחתו מדכתיב בפרשת ואלה מסעי וישמע הכנעני וגו' אחר מיתת אהרן והתם על כרחך לא שמע אלא שמת אהרן ונסתלקה השכינה מישראל והתם פירש"י כאן למדך כו' לשון מכאן למדך משמע שפירש דראייתו משם ושם אפרש בס"ד. והרא"ם פירש מדכתיב ויראו כל העדה וגו' ואמר ר' אבהו קרי ויראו בציר"י תחת היו"ד וכדריש לקיש דאמר האי כי נתינת טעם לדבר שלפניו הוא נתגלו העדה לפי שגוע אהרן: (ג) מפרש דאל תקשי אם כן סתרי קראי אהדדי דכתיב וישמע הכנעני ואחר כך כתיב יושב הנגב היינו עמלק לכן פירש שינה כו': (ד) פירוש והוא הארון כלומר כיון שראו שנסתלקו ענני כבוד ולא היה להם כי אם ארון הקודש שנוסע לפניהם משום הכי בא להלחם מה שלא עשה קודם לכן הרא"ם. והוצרך לטעם של דבר אחר כי לטעם הראשון קשה למה כתוב דרך האתרים וכי המרגלים כבשו אותו דרך והלא דרך כבושה היא לכל עוברים ושבים לכן פירש דבר אחר וכו' וכמו שפירש הרא"ם כי בסבת שלא הלך לפניהם אלא הארון ונסתלקו ענני כבוד בא להלחם ולטעם של דבר אחר קשה למה כתיב האתרים לשון רבים כיון דלא קאי אלא על הארון הקודש לכן פירש גם טעם ראשון: (ה) הוצרכו רבותינו זכרונם לברכה לפרש כן משום דסבירא להו אין ישראל מנוצחים אלא בעת קלקולם לפני השם יתברך וכאן לא מצאו שום קלקול לכן אמרו שהשבי ששבו פה אינו אלא השבי ששבו ישראל מהם ואין לומר מנליה אחת דלמא שתים יש לומר דמלשון שבי משמע שאינה אלא אחת ואם תאמר מנא ליה לרש"י דשפחה היתה ויש לומר דמלשון שבי משמע שפחה כדכתיב בפרשת בא מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה וגו' כך כתיב בהתראה ובסוף כשלקה כתיב עד בכור השבי אלא צריך לפרש דשבי היינו בכור השפחה אף שבי דכתיב הכא מיירי בשפחה דאם לא כן וישב ממנו אנשים או נשים או טף מיבעי ליה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וישמע הכנעני מלך ערד. אמרו הקדמונים שהוא סיחון ונקרא הכנעני כי כל אמורי כנעני ורבים אמרו כי זאת הפרשה יהושע כתבה והראיה מלך ערד אחד ומצאו שבני יהודה קראו שם המקום חרמה ולא אמרו כלום כי אותו המקום יקרא בתחלה צפת וזה מלך ערד והאמת שני מקומות ורבים במקרא כמו הם ומלך ערד על פשוטו הוא מעבר לירדן מזרחה ונסמכה זאת הפרשה למות אהרן כי הכתוב ספר מה שאירע בהר ההר קודם נסעם משם והעד וישמע הכנעני מלך ערד ואחריו ויסעו מהר ההר ואם תבקש מה שמע הנה מפורש: כי בא ישראל דרך האתרים. האתרים י''א כי האל''ף נוסף והטעם התרים את הארץ וכן אל''ף אזרועך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וישמע הכנעני. מצינו בכיבושי יהושע (יהושע יב יד) מלך ערד אחד ועוד כתיב במסעות (להלן לג מ) והוא יושב בנגב בארץ כנען והכתוב לא יקרא ארץ כנען סתם מעבר לירדן מזרחה כמו שאמר (להלן לד ב) ארץ כנען לגבולותיה ועוד כי היה ראוי שיחלוק משה את ארצו של מלך ערד לאחד משבטי ישראל והכתוב יספר בכל מקום כי ארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי נתן משה לשני המטות וחצי המטה ותשעת המטות וחצי המטה לקחו נחלתם אחרי עברם את הירדן בארץ כנען ואולי נאמר כי החרימו ישראל את ארצם ולא ישבו בה כלל ואינו נכון וכן רש"י מפרש והחרמתי את עריהם (פסוק ב) שהקדיש שללם לגבוה והנכון בעיני כי זה מלך ערד הוא יושב בנגב מעבר לירדן ימה בארץ כנען על יד הירדן בגבול בני יהודה סמוך לחברון שהיא בנגב ושמע מרחוק בבוא בני ישראל ובא דרך האתרים אל ערבות מואב להלחם עמהם שם וזה טעם "וישמע" ולכך ספר הכתוב "והוא יושב בנגב בארץ כנען" כי בא מארץ אחרת אל מקום ישראל ונדרו ישראל נדר לה' שאם יתן אותו בידם שיחרימו כל אשר להם לה' וספר הכתוב כי שמע השם תפלתם ונדרו נדר לה' ושלמו אותו כי הרגו אותם עתה בימי משה כמו שצוה (ויקרא כז כט) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת ונתנו כל שללם לאוצר בית ה' והשלים עוד בכאן לספר כי החרימו ישראל גם את עריהם אחרי בואם בארץ כנען אחרי מות יהושע לקיים את נדרם אשר נדרו ויקראו שם הערים חרמה והוא מה שנאמר בספר שופטים (א טז) ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד ושם כתוב (פסוק יז) וילך יהודה את שמעון אחיו ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה ויקרא את שם העיר חרמה ושם נשלם הנדר הזה אבל השלים הכתוב להזכיר הענין בכאן וזה כענין הפרשה שאמרה ברדת המן (שמות טז לד לה) ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען והוא לאחר מיתתו של משה עד ממחרת הפסח (יהושע ה יב) וכן אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ וגו' (להלן לד יז) נבואה שיהיו חיים וקיימים כי לא יתכן שיהיה השם מיחד להם אנשים על הספק אבל היה ראוי שיצוה ליהושע בעת החלוקה גם נכון הוא לומר שהחרימו ישראל עתה בימי משה את המלך הזה ואת עמו לפי חרב וקראו שם מקום המלחמה חרמה ואחרי עברם את הירדן המית יהושע גם את מלך ערד אשר מלך אחרי כן עם מלכי כנען אשר מלכו בימים ההם ובני יהודה בבאם בעריהם החרימו אותם גם כן וקראו שם הערים חרמה כי השלימו את נדרם אשר נדרו אבותם " והחרמתי את עריהם " ולכך אמר כאן ויקרא שם המקום חרמה ושם כתוב ויקרא את שם העיר חרמה שם כל עיר שהיתה ממלך ערד כי השלימו נדרם והיה שללם מחרמי גבוה והנה כל הנזכר כאן היה בבת אחת זולתי שהזכיר " ואת עריהם " שהיה לעתיד בבואם בעריהם ולכך אמר והחרמתי את עריהם ולא אמר אתהם ואת עריהם כי הזכיר הנדר העתיד כי הם במלחמה ימותו ושם יתמו ולשון הכתוב נאות למה שפירשנו שהיה ראוי לומר ויתן את הכנעני בידם ויחרימו אתהם ואת עריהם ויקראו שם המקום חרמה אבל חסר הכנויין לרמוז שנתן הכנעני ביד מי שנתנו מישראל מהם עתה ומהם לעתיד כי השם שמע את תפלתם והם קיימו את נדרם וטעם כי בא ישראל דרך האתרים על דעת אונקלוס כי כאשר באו המרגלים ועלו בנגב וחזרו להם הרגישו בהם יושבי הארץ ושמע בהם הכנעני הזה שהיה יושב בנגב ובא בדרך שהלכו הם עד הגיעו למחנה ישראל ויפה פירש ורבותינו אמרו (ר"ה ג) מה שמועה שמע כי הוקשה להם הכתוב בפרשת המסעים (להלן לג מ) וישמע הכנעני מלך ערד והוא יושב בנגב בארץ כנען בבא בני ישראל שלא הזכיר שם המלחמה ולא שום דבר על כן אמרו שהשמועה היתה במיתת אהרן הנזכרת שם יזכיר כי שמעו אויבי ישראל במיתת הצדיק ונתעוררו בה להלחם עמהם וכן אמרו (במדבר רבה יט יא) שהכנעני הזה הוא עמלק ולא כבש ארצם ולא חלק אותה אבל החרים עריהם

"וישב ממנו שבי" - אינה אלא שפחה אחת לשון רש"י מדברי רבותינו נתעוררו החכמים בזה מפני דעתם שלא יהיו ישראל מנוצחים כלל מאויב זולתי בעת קלקלתם כגון במלחמת עמלק הראשונה מפני שאמרו היש ה' בקרבנו (שמות יז ז) ובשניה מפני חטאם במרגלים שהזהירם משה ממנה (לעיל יד מא-מה) אבל בכל מלחמת מצוה לא נפקד מהם איש כל ימי משה ולפיכך פירשו הכתוב הזה וישב ממנו השבי שהיה בידו והיא השפחה הזו ששבו אותה ישראל מהם כלשון בכור השבי (שמות יב כט) שהוא בכור השפחה כי לא אמר וישב ממנו אנשים או נשים וטף ועל דרך הפשט ענין הכתוב כי לא הרג מהם הכנעני הזה שום אדם אבל שבה מהם מעטים וכאשר נתן השם אותו בידם השיבו את הכל ולא נפקד מהם איש והזכיר הכתוב הזה להודיע כי מפני שראו ישראל מתחלה כי גבר הכנעני נדרו הנדר הזה להחרים כל שללם לה' וישמע השם בקולם ויתכן שנאמר עוד כי קצף השם על הכנעני הזה בעבור שבא מארץ מרחקים להלחם בישראל ולא ירא אלהים ורצה שיהיה לחרם על כן הגביר אותו מתחלה כדי שידרו להחרימו לה' (הרמב"ן)

 אור החיים  וילחם בישראל. טעם אומרו בישראל ולא אמר עם ישראל וכמו שאמר בפרשת בשלח ויבא עמלק וילחם עם ישראל, נתכוון לומר כי הם היו סיבה למלחמה זו לצד חטאם, גם מה שאמר בסמוך וישב ממנו שבי פירוש ממנו היה הסובב לשבות שביו, והחטא הוא שהם היו סיבה להעדר הצדיק מחמת מי מריבה דכתיב (תהלים ק"ו) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, ולא למשה בלבד אלא גם לאהרן כמובן מהענין אלא שמזכיר משה שהוא העיקר:

וישב ממנו שבי וגו'. יש להעיר למה לא חרדו ישראל בראותם שעם אחד לקח מישראל שבי ויאמרו אם עם אחד עשה בהם פרץ מה יעשו בכניסתם לארץ, וכמו שמצינו שנתרגש יהושע כשהכו אנשי העי גבור אחד מישראל כאמור שם (יהושע ז'), והגם כי אחר כך נתעצמו בתפלה ונתנו ה' בידם, סוף כל סוף לא מצינו שנתרגשו מקודם, ונראה על פי דבריהם (במד"ר כאן) שאמרו שעם זה עמלק היה, והגם שהכתוב קראו כנעני הוא לצד שבא במלבוש כנעני, ולזה כשהתפללו ישראל שיתנהו בידם לא אמרו תתן את הכנעני הזה, מעתה לצד שלא היה מז' אומות שנתן להם ה' לא נתרגשו בראותו נוצח במלחמה שהרי אין להם ממנו כלום, עוד נראה שלא נתרגשו אלא אז כשנכנסו לארץ שהגיע זמן ששלם עון האמורי מה שאין כן קודם שנכנסו לארץ שאפשר שעדיין לא שלם עונו כדי שיתנהו ביד ישראל, ורז"ל דרשו בזה הרבה דרשות: (אור החיים)

 ספורנו  וישב ממנו. ולא המית איש: (ספורנו)


{ב}  וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיהֹוָה וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם:

 אונקלוס  וְקַיֵים יִשְׂרָאֵל קְיָים קֳדָם יְיָ וַאֲמַר אִם מִמְסַר תִּמְסַר יָת עַמָא הָדֵין בִּידִי וַאֲגַמַר יָת קִרְוֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְקַיֵים יִשְרָאֵל קְיַים קֳדָם יְיָ וַאֲמַר אִין מִמְסַר תִּמְסַר יַת עַמָא הָדֵין בִּידִי וְאִגְמַר יַת קִירְוֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והחרמתי. אקדיש (ו) שללם לגבוה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דאי כמשמעו מה נדר הוא זה להחרים עריהם דהא סתם נדר לה' נאמר על הקדש אלא אקדיש וכו' ולשון חרם הוא. ומפרש עוד לפירוש זה דויחרם היינו חרם גבוה היאך שייך לומר על בני אדם חרם כדכתיב אתהם ואת עריהם ומפרש כשקאי על בני אדם משמש לשון הריגה וכשקאי על עריהם משמש חרם גבוה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  אם נתן תתן כפל לומר נתן תתן, לצד שלא היו יודעים איזה עם הוא לזה אמרו אם נתון פירוש אם הוא בכלל הז' אומות הנתונים מה טוב ואם לאו תתן, ורז"ל אמרו (מדרש לקח טוב כאן) נתון הכנעני תתן השביה: (אור החיים)


{ג}  וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה: (פ)

 אונקלוס  וְקַבֵּיל יְיָ צְלוֹתֵיהּ דְיִשְׂרָאֵל וּמְסַר יָת כְּנַעֲנָאָה וְגַמַר יָתְהוֹן וְיָת קִרְוֵיהוֹן וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא חָרְמָה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְקַבֵּיל יְיָ צְלוֹתֵיהּ דְיִשְרָאֵל וּמְסַר יַת כְּנַעֲנָאָה וּגְמַר יַתְהוֹן וְיַת קִירְוֵויהוֹן וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא חָרְמָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויחרם אתהם. בהריגה: ואת עריהם. חרמי גבוה: (רש"י)

 ספורנו  ויחרם אתהם ואת עריהם. נדרו אז לעשותם חרם בהכנסם לארץ וכן עשו כמבואר בתחלת ספר שופטים: (ספורנו)


{ד}  וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹּב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מֵהֹר טוּרָא אֹרַח יַמָא דְסוּף לְאַקָפָא יָת אַרְעָא דֶאֱדוֹם וַעֲקַת נַפְשָׁא דְעַמָא בְּאוֹרְחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִטַוְורוֹס אוּמָנוֹס מַהֲלַךְ יַמָא דְסוּף לְאַחֲזָרָא יַת אַרְעָא דֶאֱדוֹם וּקְנָטַת נַפְשָׁא דְעַמָא בְּאָרְחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  דרך ים סוף. כיון שמת אהרן ובאה עליהם מלחמה זו, (ז) חזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הוא הדרך שחזרו להם כשנגזרה עליהם גזירת מרגלים, שנאמר וסעו המדברה דרך ים סוף (דברים א, מ), וכאן חזרו לאחוריהם (עיין פרשת פנחס) שבע מסעות, שנאמר ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן (שם י, ו), וכי במוסרה מת והלא בהר ההר מת, אלא שם חזרו והתאבלו עליו והספידוהו (ח) כאילו הוא בפניהם. צא ובדוק במסעות, ותמצאם שבע מסעות מן מוסרה עד הר ההר: לסבב את ארץ אדום. שלא נתנם לעבור בארצו: ותקצר נפש העם בדרך. בטורח הדרך, שהוקשה להם, אמרו, עכשיו היינו קרובים להכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו, כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמנה שנה עד היום, לפיכך קצרה נפשם בעינוי הדרך, ובלשון לע"ז אנקרודלו"ר. ולא יתכן לומר ותקצר נפש העם בדרך בהיותם בדרך, ולא פירש בו במה קצרה, שכל מקום שתמצא קצור נפש במקרא, מפורש שם במה קצרה, כגון ותקצר נפשי בהם (זכריה יא, ח), וכגון ותקצר נפשו בעמל ישראל (שופטים י, טז). וכל דבר הקשה על אדם נופל בו לשון קצור נפש, כאדם שהטורח בא עליו, ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר, ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם אותו הצער, ובדבר המטריח נופל לשון גודל, שגדול הוא וכבד על האדם, כגון וגם נפשם בחלה בי (זכריה יא, ח), גדלה עלי, ויגאה כשחל תצודני (איוב י, טז), כללו של פירושו, כל לשון קצור נפש בדבר, לשון שאין יכול לסובלו הוא, שאין הדעת סובלתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ר"ל מה דכתיב ויסעו מהר ההר דרך ים סוף וגו' הא קודם שבאו להר ההר היו סובבין ארץ אדום כדכתיב לעיל וימאן אדום וגו' נמצא שכבר חזרו לאחוריהם ולמה אמר איך שעכשיו חזרו לאחוריהם ומפרש כיון שמת כו': (ח) ואם תאמר למה הספידוהו במוסרה ויש לומר בפרשת פנחס ובפרשת עקב מפרש רש"י למה הספידוהו במוסרה וזה תוכן דבריו לפי שכאשר חזרו למוסרה היו רודפין בני לוי אחריהם עד מוסרה והרגו כמה משפחות כדפירש"י בפרשת פנחס והספידו אז על אהרן משום דמחמת שמת אהרן נסתלקו ענני כבוד מעליהם לכן שמעו ובאו הכנענים עליהם למלחמה ומשום הכי חזרו לאחוריהם למוסרה ומחמת שחזרו נהרגו כמה משפחות לכך הספידוהו באותו פעם כיון שעל ידי מיתתו בא להם כל זה כדפי' ומה שפירש"י הכא שבע מסעות חזרו לאחוריהם ובפרשת פנחס פירש שמונה מסעות חזרו לאחוריהם מפורש במקום אחר דהיינו לבד מאותו מסע אחרונה הוא שבע מסעות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לסבוב את ארץ אדום. צלמונה ופונון כי כן כתוב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ותקצר נפש העם. מלמד שראו כל הצרות שיבאו עליהם בגלות אדום ואיך ימשך הגלות: ותקצר. ד' במסרה ותקצר נפש העם ותקצר נפשו בעמל ישראל ותקצר נפשו למות ותקצר נפשי בהם כיון שבאו לגבול אדום ותקצר נפש העם וידברו בה' ובמשה וקצרה נפשו בעמל ישראל שחטאו ותקצר נפשו למות שמת אהרן בגבול אדום וכן תקצר נפשי בהם דרישא דקרא ואכחיד ג' הרועים בירח אחד שדרשו אותו על אהרן ומרים ומשה שמתו שלשתן בחדש אחד: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ויסעו מהר ההר לסבוב את ארץ אדום וגו'. וכתיב ותקצר נפש העם כיון שראו שחזרו לאחוריהם אל הדרך המדבר היה קשה בעיניהם כמות כי היו סבורין ליכנס מיד לארץ ישראל ולאכול מתבואת הארץ ועכשיו חוזרין למקום שאין מים ומזון מצויין שם. וכי תימא מה קפידא יש כאן הרי היה להם מן לכך כתיב ונפשנו קצה בלחם הקלקל אינו דומה רואה וטועם לטועם בלא ראיה שלפי שאינו רואה ממשות הדבר שאינו (שהוא) טועם ואינו נחשב בעיניו לכלום אי נמי שלא היו טועמין הטעם הטוב ההוא עד שהיו טורחין בו וטחנו בריחים או דכו במדוכה וכן משמע קרא דפרשת בהעלותך דכתיב ביה והיה טעמו כטעם לשד השמן: (דעת זקנים)


{ה}  וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל:

 אונקלוס  וְאִתְרַעַם עַמָא בְּמֵימְרָא דַיְיָ וְעִם משֶׁה נְצוֹ לְמָא אַסֵקְתּוּנָא מִמִצְרַיִם לִמְמָת בְּמַדְבְּרָא אֲרֵי לֵית לַחְמָא וְלֵית מַיָא וְנַפְשָׁנָא עָקַת בְּמַנָא הָדֵין דְמֵיכְלֵיהּ קָלֵיל: (אונקלוס)

 יונתן  וְהִרְהֲרוּ עַמָא בִּלְבָבֵיהוֹן וְאִשְׁתָּעִיאוּ עַל מֵימְרָא דַיְיָ וּבְמשֶׁה נָצוּ לְמָא אַסֵיקְתָּנָא מִמִצְרַיִם לִמְמַת בְּמַדְבְּרָא אֲרוּם לֵית לַחֲמָא וְלֵית מַיָא וְנַפְשָׁתָנָא קַנְטַת בְּמַנָא הָדֵין דִמְזוֹנֵיהּ קָלִיל: (תרגום יונתן)

 רש"י  באלהים ובמשה. השוו עבד לקונו (במ"ר יט, כא): למה העליתנו. שניהם שוים: ונפשנו קצה. אף זה לשון קצור נפש ומאוס: בלחם הקלוקל. לפי שהמן נבלע באיברים קראהו קלוקל, אמרו, עתיד המן הזה שיתפח (ט) במעינו, (י) כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא (ע"ז ה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) מה שפירש שיתפח מדכתיב הקלוקל בחול"ם משמע לשון קלקול ממש היינו שיתפח במעיו. ומה שפירש נבלע באיברים ר"ל מדכתיב קלקל חסר היינו לשון קל שלא היה צריך לעכלו (נחלת יעקב) זה לשון רש"י (בעבודה זרה דף ה) בלחם הקלוקל הוא המן ומפני שהיה נבלע בכל איבריהם ואינן יוצאין לחוץ קראוהו קלקל וכו' עד כאן לשונו שמע מינה שהוא מלשון קלות עד דרך ירקרק אדמדם ונעלמה מעיני הרא"ם: (י) ואם תאמר והלא כתיב ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וגו' שמע מינה שהיה להם יציאה ויש לומר ממה שקונים מן התגרים היו מוציאים. מצאתי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הקלקל. כמו קל הקל והמלה כפולה ורבים כמו הם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  קלקל. בגימ' זה רמ''ח, שנבלע ברמ''ח אברים: (בעל הטורים)

 אור החיים  וידבר העם באלהים ובמשה. הגם שיודעים שכל הנהגתם היא על פי ה' ואין משה עושה דבר מדעתו, אף על פי כן התרעמו עליו שהסכים על דעת קונו ולא הפיל תחינתו לפניו להביאם דרך נכון למועדי רגל, ונראה כי דבריהם כאן לא היו לעשות גזירה עליהם כדרך שאמרו במרגלים (יד ג') למה ה' וגו' נתנה ראש ונשובה מצרימה אלא כמי שמתרעם על חבירו אשר לא טוב עשה, וזה יקרא מדברי לשון הרע, ולזה שלח ה' בהם נחשים מדה כנגד מדה כאומרם ז"ל (תענית ח.) שאלו לנחש וכו':

ונפשנו קצה וגו'. אולי שהרגישו לצד הסיבוב של ארץ אדום וקצרה נפשם בדרך חשבו כי זה נסבב לצד היות מזונם מהמן ולא מהלחם, והטעם כי מטבע הולכי דרכים לאכול דבר שהוא קצת קשה להתעכל כי באמצעות ההליכה ממהר להתעכל וכל שנתעכל צריכין למזון פעם אחרת ולזה כשהם אוכלים לחם הם מתחזקים והולכים בכח מה שאין כן באכילת המן שהוא דבר רוחני ותכף מתעכל וזה יסובב שיהיה להם טורח הדרך כי הבטן ריקנית, ולזה הקדים הכתוב ואמר לסבוב את ארץ אדום וגו' וזה סיבה להרגשת העם שדברו ואמרו אין לחם וגו', ונפשנו קצה בלחם הקלוקל פירוש שמתקלקל תכף ומיד ואינו שוהה להתעכל, ורז"ל אמרו (במד"ר כאן) כי המדברים היו שיורי העם שנגזרה עליהם גזירה למות במדבר שלא היה להם נחת רוח במדבר והיו קצים בחייהם מה שאין כן הנכנסים שהיה להם נחת רוח במדבר: (אור החיים)

 כלי יקר  וידבר העם באלהים ובמשה וגו'. נראה שלא על המן לבדו קראו תגר כ"א גם על המים שהרי אמרו אין לחם ואין מים, כי הלחם והמים היו שניהם רוחניים וקלים וכל הדברים הקלים טובים לבעלי המנוחה ולא להולכי דרכים כי מאכל כבד טוב להתעכל לבעלי היגיעה לפיכך כאשר קצרה נפש העם בריבוי הדרך, אמרו לפי טורח הדרך אין לחם ואין מים כי שניהם נראין כאלו אינם והיו כלא היו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל קל קל שניהם קלים כאמור. וכנגד שתפלו על המאכל שולחו בהם נחשים שנאמר בו (ישעיה סה.כה) ונחש עפר לחמו, וכנגד שתפלו על המים שולחו בהם השרפים כי אין מים לכבות האש.

ובתולדות יצחק כתב לפי שדברו באלהים ובמשה, אמר הקב"ה חלקי שרי ומחול אך עשה לך שרף כנגד מה שעשו לך, ומשה אמר בהיפך חלקי מחול אבל חלק גבוה מי יתיר לפיכך ויעש נחש נחושת ושורש דבר זה נמצא גם בילקוט פר' שמות. פירוש לפירושו כי לשון הרע שורף ומזיק לאדם כי חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים (תהלים קכ.ד) ע"כ בא השרף כנגד מה שדברו במשה, אבל כלפי מעלה מה יתן לך ומה יוסיף לשון רמיה (שם קכ.ג) ע"כ שולחו בהם הנחשים לפי שתפסו אומנות נחש הקדמוני שספר לה"ר בבוראו כי הלשון נופל על הלשון כי הנחש שחטא בלשון נופל על בעלי הלשון. והביט אל נחש הנחושת וחי, שיראה מה שקרה לנחש הקדמוני ואז לא ישוב לכסלה. (כלי יקר)


{ו}  וַיְשַׁלַּח יְהֹוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  וְגָרֵי יְיָ בְּעַמָא יָת חִיוַן קָלָן וּנְכִיתוּ יָת עַמָא וּמִית עַם סַגִי מִיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַת קָלָא נַפְלַת מִן שְׁמֵי מְרוֹמָא וְכֵן אָמְרַת אִיתוּן חָמוּן כָּל בְּנֵי נְשָׁא כָּל טַבְיָין דַעֲבָדִית לְעַמָא אַסֵיקִית יַתְהוֹן פְּרִיקִין מִמִצְרַיִם אָחֵיתִית לְהוֹן מַנָא מִן שְׁמַיָא וּכְדוּן חָזְרוּ וְאִתְרַעֲמוּ עֲלוֹי וְהָא חִיוְיָא דְגָזְרִית עֲלוֹי מִן יוֹמֵי שֵׁירוּי עַלְמָא עָפָר יֶהֱוֵי מְזוֹנֵיהּ וְלָא אִתְרְעַם עִלַוַי וְעַמִי אִתְרַעֲמוּ עַל מְזוֹנֵיהוֹן וּכְדוּן יֵיתוּן חִיוָון דְלָא אִתְרַעֲמוּ עַל מְזוֹנֵיהוֹן וִינַכְתוּן יַת עַמָא דִי אִתְרַעֲמוּ עַל מְזוֹנֵיהוֹן בְּכֵן גָרֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּעַמָא יַת חִיוָון חוּרְמָנִין וּנְכִיתוּ יַת עַמָא וּמִיתוּ אוֹכְלוֹסִין סַגִיאִין מִיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  את הנחשים השרפים. ששורפים (כ) את האדם בארס שיניהם: וינשכו את העם. יבא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוציאי דבה, יבוא נחש שכל המינין נטעמין לו טעם אחד, (טעם עפר), ויפרע מכפויי טובה שדבר אחד משתנה להם לכמה מטעמים (במ"ר יט, כב): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) פירוש שהשרפים הוא תואר לנחשים דכתיב בקרא כלומר הנחשים ששורפים ולא שהם מין נחש כמו שרף מעופף וכמו נחש שרף ועקרב דאם כן והשרפים מיבעי ליה והא דכתיב עשה לך שרף שמע מינה דמין נחש היה ששמו שרף יש לומר עשה לך נחש שרף קאמר וכמוהו ומאכלו בריאה פירוש שה בריאה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וישלח וגו' השרפים. שם תאר הנחשים ודרך דרש אם ישך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון והם שלחו לשונם לנשוך כן שולח בהם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הנחשים. לפי שעשו מעשה נחש שהוציאו לה''ר על המן: את הנחשים. לרבות כלבים וחיות רעות: (בעל הטורים)

 אור החיים  את הנחשים השרפים. נראה כי לצד שישראל דברו במשה והוסיפו לחטוא לדבר באלהים שלח ה' בהם מה שנולדו מחטאם, כי כבר כתבנו במקומת אחרים כי מהעבירה יוצא מזיק, ובזה תעמוד על אמיתת מאמרם ז"ל (תענית שם) שאמרו שאלו לנחש ארי דורם ואוכל וכו' אתה מה הנאה יש לך והשיב אמרו לבעל הלשון עד כאן, פירוש תשובתו כי יש מין עבירה שממנה יצא מין נזק שבו, וכאן נולדו מחטאתם ב' דברים נחש ושרף נחש שיש בו שנים ממית אדם ושורף הנפש, וישלחם ה' בם כאומרו וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, ואמר וישלח על דרך אומרו (איוב ח') וישלחם ביד פשעם, הנחשים הם כנגד מה שדברו במשה שכל המדבר לשון הרע בחברו ומכל שכן ברבו נחש מכישו, והשרפים הם כנגד מה שדברו באלהים. שוב ראיתי במדרש (רבה כאן) וזה לשונם השרפים שהם שורפים הנפש עד כאן, וזה מכוון לדברינו: (אור החיים)


{ז}  וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַיהֹוָה וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל יְהֹוָה וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם:

 אונקלוס  וַאֲתָא עַמָא לְמשֶׁה וַאֲמָרוּ חַבְנָא אֲרֵי אִתְרַעַמְנָא קֳדָם יְיָ וְעִמָךְ נְצֵינָא צַלִי קֲדָם יְיָ וְיַעֲדִי מִנָנָא יָת חִוְיָא וְצַלִי משֶׁה עַל עַמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָתוּ עַמָא לְוַת משֶׁה וַאֲמָרוּ חַבְנָא אֲרוּם הַרְהִירְנָא וְאִשְׁתָּעִינָא בִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ וְעִמָךְ נָצֵינָא צַלִי קֳדָם יְיָ וְיַעֲדִי מִינָנָא יַת מְחַת חִוְיָא וְצַלִי משֶׁה עַל עַמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויתפלל משה. מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול: (רש"י)

 אור החיים  התפלל וגו' ויסר וגו'. פירוש התפלל למחול החטא, והנה ישתנה מחילת החטא קודם שיצא המחבל לאחר שיצא שאז הגם שנמחל החטא צריך זכות להסיר המזיק, וכמאמרם ז"ל (שבת לב.) וזה לשונם לעולם יבקש אדם רחמים קודם שיחלה שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והפטר, לזה נתחכמו דור דעה ואמרו כנגד מה שצריך זכות להצלתם מהנחשים ויסר פירוש שיתפלל גם כן לה' בזכותו של משה להסיר וגו':

את הנחש. נתכוונו לומר שיסיר אפילו היזק הקטן שהיא עקיצה ההורגת, ואם היו אומרים את השרף או נחש השרף היה נשמע שעל פרט נחש שהוא שורף את הנפש הוא שמקפידים אבל אם ימות כדרך העולם אינם מבקשים ממנו תלמוד לומר את הנחש אפילו פרט הנחש שהוא העונש המכוון כנגד מה שדברו במשה, גם דקדקו לומר לשון יחיד שלא ישאר אפילו נחש אחד כי אחד יכול להמית כמה וכמה: (אור החיים)


{ח}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עֲבֵיד לָךְ קַלְיָא וְשַׁוִי יָתֵיהּ עַל אָת וִיהֵי כָּל דְיִתְנְכִית וְיֶחֱזֵי יָתֵהּ וְיִתְקַיָם: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עִיבַד לָךְ חִיוְיָא דִנְחָשָׁא וְשַׁוִי יָתֵיהּ עַל אֲתַר תְּלֵי וִיהֵי כָּל דִנְכִית יָתֵיהּ חִיוְיָא וִיהֵי מִסְתַּכֵּל בֵּיהּ וְחָאִי אִין מְכַוִין לִבֵּיהּ לְשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  על נס. על כלונס שקורין פירק"א בלע"ז, וכן וכנס על הגבעה (ישעיה ל, יז), ארים נסי (שם מט, כב), שאו נס (שם יג, ב), ולפי שהוא גבוה לאות (ל) ולראיה קוראו נס: כל הנשוך. אפילו כלב או חמור נושכו (מ) היה נזוק ומתנוונה (נ) והולך (במ"ר יט, כג), אלא שנשיכת הנחש ממהרת להמית, לכך נאמר כאן וראה אותו, ראיה בעלמא, ובנשיכת הנחש נאמר והביט, והיה אם נשך הנחש את איש והביט וגו', שלא היה ממהר נשוך הנחש להתרפאות אלא אם כן מביט בו בכוונה. ואמרו רבותינו, וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים (נ"א ניזוקים): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) ר"ל לפי שדרך לרמוז במוט על אותו מקום שהאות שם לפי שהמוט גבוה משום הכי קרינן למוט נס: (מ) דאם לא כן כל למה לי לכתוב והיה הנשוך וכו': (נ) לשון חולי מתכחש גופו והולך שלא מת מיד (בבא קמא דף צ"ב): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עשה לך. כדמות נחש שרף מנחשת כי כן כתוב על נס שיהיה גבוה ויראו אותו הכל ורבים השתבשו ואמרו כי זאת הצורה לקבל כח עליונים וחליל' חלילה כי הדבר נעשה בצווי השם ואין לנו לחפש למה צורת נחש ואם לא כן יראנו היש עץ שימתיק המים המרים אפי' הדבש לא ימתיקם ומה טעם לשום דבלת תאנים על השחין ואין בתולדת הדבלה להסיר השחין והאמת כי נשגבה ממנו דעת עליון: (אבן עזרא)

 אור החיים  עשה לך שרף. אמר תיבת לך רז"ל אמרו (ילקוט ע"ז מד.) וזה לשונם הרי הוא אומר לך משלך ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו עד כאן. פירוש כיון שעשאו משה אינו נאסר כשיעבדוהו דורות הבאים, וענין זה אנו למדין אותו ממה שאנו רואים אחר האמת, אבל דוחק לומר שה' אמר לו כך לעשותו משלו כדי שלא יאסר בעבודת דורות הבאים וצריך לדעת למה צוה ה' כן, עוד יש להעיר למה ה' אמר לו שרף ובמעשה משה קורא אותו נחש, עוד יש לדעת טעם ענין זה שצוה ה' לעשות נחש ולהסתכל בו מה יועיל הסתכלות בנחש לרפאות הנשיכה, ורז"ל אמרו (ר"ה כט.) כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה וכו' עד כאן, ואם היתה הכוונה בזה להסתכל כלפי מעלה לבד יותר היה ראוי להסתכל בשמים ואז תהיה הכוונה ניכרת לעושיה ביותר מהסתכלות בנחש:

ונראה לפי מה שפירשתי שהענישם ה' בנחשים השרפים כנגד ב' עונות שעשו שדברו באלהים ובמשה לזה באה התשובה מה' ואמר לו עשה לך שרף כאן רמז שיעשה הנחש בסדר שיהיו רמוזים ב' פרטי החטא שהם שדברו בה' ודברו במשה, כנגד מה שדברו במשה אמר עשה לך פירוש כנגד דבר הנוגע לך, וכנגד פרט החטא שדברו בה' אמר שרף פירוש בדמות שרף, כי צורך היה בדבר שיהיה בו היכר לב' דברים שהם לשון הרע שדברו באלהים וגם מה שדברו במשה מטעם אשר אבאר, ונתחכם משה לעשות היכר למין חטא שדברו בו שהוא בחינת הנחש במה שעשאו מן הנחושת, כי זולת זה אין בדמיון השרף היכר לב' פרטי החטא, והוא מה שאמר ויעש משה נחש פירוש פרט זה של נחש שהוא היכר פרט החטא שדברו בו עשאו לשרף מנחושת ולא מדבר אחר, נמצא דוגמת הנחש הוא כנגד היכר השרף שהרי הוא דומה לו בדמותו, והמין שממנו נעשה שהוא הנחושת הוא כנגד היכר פרט הנחש שממנו הוא:

וטעם כל המעשה נראה בהעיר עוד למה לא הועילה תפלתו של משה להסיר הנחשים השרפים ולא יהיה נושך להצטרך לרפואתו, אלא ודאי זה יגיד כי בעל המשפט בחן שלא עשו תשובה המספקת להם, והגם שאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך העיקר חסר והוא העזיבה, ולא מצאנו שאמרו לא נשוב עוד לדבר הרע הזה, ולזה לא הוסר הנגע, לזה נתחכם הבורא ונתיעץ לתקנם על זה הדרך כי מי שתקן עצמו כראוי הנה הוא ניצול ולא ישכנו נחש, ומי שלא נתקן כמצטרך ישכנו נחש לעוררו בתשובה, וצוה עליו להביט אל נחש וגו' ובזה יתקן עצמו ושב ורפא לו:

והבטתם לנחש תרמוז לז' דברים:

הא' תשובת הגדר על זה הדרך הנה מי גורם לנחש לנשוך הוא חטא בני אדם דכתיב (קהלת י') אם ישוך הנחש בלא לחש וכשאין לחש יעשה הנחש דומם כנחש אשר אליו יביטו כשינשכם נחש, וזו היא הערת הבטתם בנחש הדומם לומר אל זה אביט לעשות כמעשהו לידום מלדבר עוד, ובזה עושים עזיבת החטא:

ב') להכיר חטאם על דרך אומרו בזוהר (תיקונים י"ג) על ההוא חויא דמקננא במגדלא שהוא ס"מ הנמשל לנחש שפיתה תחילה לאדם, והוא מה שמעיר נחש במקום גבוה, שיכירו שהם סיבה במה שדברו לשון הרע להכנים נחש במקום גבוה, גם שעשו מעשה נחש שהוא לשון הרע במקום עליון שדברו באלהים, גם יש הערה שדברו במשה בראותם מין מחצב שממנו נעשה הנחש:

ג') להעירם מה יקרו דברים גבוהים מדברים ארציים כי נחש שלמטה ממית ונחש עליון מחיה, ובזה ירגישו את אשר דברו רעה על המן שבא מן השמים שהוא לחם הקלוקל ובוחרים בלחם אשר תוציא הארץ, שעליהם נאמר (ישעי' ה') הוי אומרים על הטוב רע ועל הרע טוב:

ד') להעירם בתשובה מה שהתרעמו למה הביאם ה' דרך המדבר שאין שם סיפוק ולא הביאם דרך מקום אשר רגיל היות שם בר ולחם, כי ה' חפץ שעיניהם יהיו תלויות לאלהים יושב בשמים על מחיתם ועל כל צורכיהם באין מבטח זולתו מהטעם עצמו שלא הסיר הנחשים והניחם לנושכם ויהיו מתרפאים כשיסתכלו כלפי מעלה לאביהם שבשמים, והוא מאמרם ז"ל (ר"ה כ"ט.) אלא שלא פירשו ההערה שבדבר שהיא תשובה לדברי לשון הרע שדברו למה הביאם אל המדבר, שה' חפץ בזה כדי שיהיה לבם תמיד באין הפסק קרוב לה' כבן המצפה לשלחן אביו ערב ובקר ובכל עת וזמן, ואם היה מביאם דרך ישוב לא היתה להם הדביקות בתמידות כשיהיה מזומן לפניהם סיפוקם, ומה מאוד יסובב דבר זה הרחקת הלב מהכרת השגחת הבורא ויראת רוממותו:

ה') להשיבם על מה שנכלל בתרעומת שאמרו למה הביאם דרך מדבר שכוונתם היא שאין סומכין על הנס מטעם שאין הנס מתמיד, וצא ולמד ממה שאומרים הכופרים בפלאי ה' שמבקשים חכמות כוזבים להכחיש בנס ולעשות הדבר דרך טבע שיהיה המעשה ההוא באותו זמן וכל השתנות טבעיות לא יתמיד, ואפשר ששורש לענה זה היה בלב המדברים תועה, לזה צוה ה' לעשות נס קבוע כאומרם ז"ל (במד"ר פי"ט) שזרק משה הנחש השמימה ועמד באויר ושם קנה מקומו באין סומך והיה כל הנשוך יביט אליו ויכיר בהכחשת דעת טועה שהיתה לו מקודם ויאמין כי ה' אשר הביאם למדבר עשה יעשה נסים בהתמדה עד גדר שישמשו הנסים כטבע הרגיל והיה המדבר כישוב לכל הצורך:

ו') להראותם כח התשובה על דרך אומרם ז"ל (יומא פו:) שבעלי תשובה נעשים להם העבירות זכיות כי לא לבד מחילת החטא אלא אדרבה יעמוד לו זכות, והוא מה שהעיר בהבטה אל נחש הנחושת לומר שהנחש נשך והוא עצמו כשהוא בבחינת השתיקה פירוש שלא ידבר עוד הגם שכבר דיבר כי כל מין הנחש ידבר לשון הרע אף על פי כן הוא עצמו מחיה ונהפך מרעה לטובה:

ז') כי חפץ ה' שיכירו בניסי אל בדרך פרט שכל אחד מהנשוכים יביט למעלה ויכיר בניסו ובזה יצדיקו השגחה הפרטית:

והיה כל הנשוך. אמר והיה לשון שמחה על הנשיכה, לצד התועליות הנמשכות מהבטת אל נחש הנחושת בז' דברים אשר יכיר בהם בעל הנס כמו שכתבנו, ואמר כל הנשוך פירוש אפילו שכבר היה נשוך קודם מעשה נחש הנחושת, ואומרו וחי בתוספות וא"ו להעיר גם על חיות הנפש כשיכיר בנס ופרטים הרמוזים יצדיק עצמו ויחיה חיות הגוף וחיות הנפש: (אור החיים)

 ספורנו  עשה לך שרף. שיהיה הנחש מחומר מורה שרפה כדי שיכוונו על שרפתו בהבל פיו אשר כמוהו היה עונם ופורענותם ויחזרו בתשובה: (ספורנו)

 דעת זקנים  עשה לך שרף. לכך צוה הקב"ה לעשות נחש ולא דבר אחר כדי להגדיל נסיו ונפלאותיו שהוא מכה באזמל ומרפא באזמל בנחש הכה ובנחש מרפא: (דעת זקנים)


{ט}  וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי:

 אונקלוס  וַעֲבַד משֶׁה חִוְיָא דִנְחָשָׁא וְשַׁוְיֵהּ עַל אָת וַהֲוָה כַּד נְכֵית חִוְיָא יָת גַבְרָא וּמִסְתַּכֵּל לְחִוְיָא דִנְחָשָׁא וּמִתְקַיָם: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבַד משֶׁה חִיוְיָא דִנְחָשָׁא וְשַׁוִי יָתֵיהּ עַל אֲתַר תְּלֵי וַהֲוֵי כַּד נְכִית חִיוְיָא יַת גַבְרָא וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּחִיוְיָא דִנְחָשָׁא וּמְכַוֵין לִבֵּיהּ לְשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ וְחָאִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  נחש נחשת. לא נאמר לו לעשותו של נחשת, אלא אמר משה הקב"ה קוראו נחש, (ס) ואני אעשנו של נחושת, לשון נופל על לשון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) כתב הרמב"ן ולא הבינותי זה שהרי הקדוש ברוך הוא לא הזכיר אלא עשה לך שרף אבל כוונתם לומר שהלך משה אחר שם העצם עד כאן לשונו. ונראה לפרש כיון דשם העצם של נחש שקוראו הקדוש ברוך הוא הוא נחש אם כן למה קראו הכא שרף אלא אמר משה רמז לי הקדוש ברוך הוא דמשום הכי קראו בשם התואר ולא בשם העצם כדי לעשות הנחש נחשת כדי שעל ידו יבא שם העצם ודו"ק: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ויעש משה נחש נחשת. לא נאמר לו לעשותו של נחשת אלא אמר משה הקב"ה אמר לי נחש אני אעשנו של נחשת לשון נופל על הלשון זה לשון רש"י מדברי רבותינו (ב"ר לא ח) ולא הבינותי זה שהרי הקב"ה לא הזכיר לו "נחש" אלא " עשה לך שרף " אבל דעתם לומר כי הלך משה אחר שם העצם אשר לו והנראה בעיני בסוד הדבר הזה כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא כמו שהזכירו (מכילתא ויסע א) בויורהו ה' עץ (שמות טו כה) וכן במלח אלישע במים (מלכים ב ב כא) וידוע מדרכי הרפואות שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו כמו שכתוב בספרי הרפואות ומוזכר בגמרא במסכת יומא (פד) וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם וכבר הזכירו דבר מנוסה מפלאות התולדה כי נשוך הכלב השוטה אחרי שנשתטה בחליו אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי כלבים קטנים ואם תעביר המים במטלית ותסננם לא תמצא בהם שום רושם כלל וכשתחזירם לכלי הזכוכית וישתהו שם כשעה תחזור ותראה שם גורי הכלבים מתוארים וזה אמת הוא בפלאי כחות הנפש וכשיהיה כל זה כך ראוי היה לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יראו נחש ולא יזכרו ולא יעלו על לב כלל וצוה הקב"ה למשה לעשות להם דמות שרף הוא הממית אותם וידוע כי הנחשים השרפים אדומי העינים רחבי הראש שגופם כעין הנחשת בצוארם ולכן לא מצא משה לקיים מצותו בשרף בלתי שיעשה נחש נחשת כי הוא דמות נחש שרף ואם יעשנו מדבר אחר היה דמות נחש ולא דמות שרף ומה שאמרו מן הלשון הנופל על הלשון כי הזכרת השם בלבד תזיק והכלל כי צוה השם שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו ושמו וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחשת שהוא כעין המזיק לגמרי היה חי להודיעם כי השם ממית ומחיה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וישמהו על הנס. כדרך המייסר את בנו שמשים השוט שמכהו בו במקום גבוה כדי שיראה אותו בכל פעם ויזכור: (בעל הטורים)

 ספורנו  נחש נחשת. אחר שהבין כונת קונו הסכים לעשותו של נחשת ולא של זהב כדי שיזכיר להם עונם מצד מראה החומר ושמו ותבניתו שעשו מעשה הנחש בהבל פיהם בדברם נגד ה' ונגד פעלו ונגד עבדו: (ספורנו)


{י}   שישי  וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּשְׁרוֹ בְּאוֹבוֹת: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מִתַּמָן בְּנֵי יִשְרָאֵל וּשְׁרוֹ בְּאוֹבוֹת: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויסעו בני ישראל. מארץ אדום כי כן כתוב לסבוב ואחרית גבולה פונון ומפונון נסעו אל אובות כי כן כתוב ויחנו בנחל זרד במקום אחר יקרא דיבון גד כי ארנון גבול מואב היה בתחלה: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  ויחנו באובות. פי' בצלמון ובפונון שבין הר ההר ואובות כמו שכתוב באלה מסעי ושם היתה מכת נחשים ומשם באו אחר המכה לאובות: (דעת זקנים)


{יא}  וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ:

 אונקלוס  וּנְטָלוּ מֵאוֹבוֹת וּשְׁרוֹ בִמְגִיזַת עֲבָרָאֵי בְּמַדְבְּרָא דִי עַל אַפֵּי מוֹאָב מִמַדְנַח שִׁמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ מֵאוֹבוֹת וּשְׁרוֹ בְּמֵשְׁרֵי מְגִזְתָא בְּמַדְבְּרָא אָתַר דִמְכֻוָן עַל אַנְפֵּי מוֹאָב מִמַדְנַח שִׁמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בעיי העברים. לא ידעתי למה נקרא שמם עיים, (ע) ועי לשון חורבה הוא, דבר הטאוט במטאטא, (פ) והעי"ן בו יסוד לבדה, והוא מלשון יעים ויעה ברד (ישעיה כח, יז): העברים. דרך מעבר העוברים שם את הר נבו (צ) אל ארץ כנען, שהוא מפסיק בין ארץ מואב לארץ אמורי: על פני מואב ממזרח השמש. במזרחה של ארץ מואב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ר"ל לא ידעתי למה נקרא מקום ההוא עיי העברים אבל פירוש של עיי ידע כדמסיק: (פ) פירוש מכבד במכבדת מפני שהוא לשון יעים שגורף בו את הדשן: (צ) ר"ל דלשון העברים משמע במקום ההוא עוברים למקום אחר ולאיזה מקום היו עוברים מאותו מקום ומפרש דרך העוברים שם אל הר נבו וכו' דבפרשת האזינו גם כן כתיב העברים הזה הר נבו: (שפתי חכמים)


{יב}  מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד:

 אונקלוס  מִתַּמָן נְטָלוּ וּשְׁרוֹ בְּנַחֲלָא דְזָרֶד: (אונקלוס)

 יונתן  מִתַּמָן נְטָלוּ וּשְׁרוֹ בְּנַחְלָא דְמִירְבֵּי חִילְפֵי וְגַלִי וְסִיגְלֵי: (תרגום יונתן)

 אור החיים  משם נסעו וגו'. יש להעיר למה שינה במסע זה ושלאחריו לומר בדרך זה משם וגו', ולא אמר כדרך שאמר במקרא שלפניו ושלפני פניו ויסעו וגו' ויסעו וגו'. ואולי כי ב' מסעות אלו של נחל זרד ושל נחל ארנון נסעו מעצמן ולא על פי העננים כסדר הרגיל, ולזה שינה הכתוב ואמר משם נסעו פירוש מעצמן. וראיתי להוכיח כפירושינו זה ממה שאמר הכתוב בפרשת דברים (דברים ב) עתה קומו ועברו לכם את נחל זרד וכתיב (שם) קומו סעו ועברו את נחל ארנון, הדברים יגידו שלא נסעו על פי הענן שאם היה על פי הענן מה מקום לדברי משה הלא כשהענן נוסע יסעו ולא היה צורך לומר להם קומו ועברו. והגם שאמר הכתוב (לעיל ט כ') על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, זה היה בכל המסעות חוץ מאלו. והטעם אפשר שב' המסעות הללו היו אחר שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, והגם שאמרו ז"ל (תענית ט.) שחזרו בזכותו של משה, אולי שהענן שהיו נוסעים וחונים על פיו נשאר מסולק בזמן שנסעו ב' מסעות הנזכרים: (אור החיים)

 דעת זקנים  משם נסעו. פי' מעיי העברים ויחנו בנחל זרד ובמסעי כתיב שמעיי העברים באו לדיבון גד וי"ל דהתם מפרש שם המקומות והכא מפרש שם הנהרות לפי שרוצה לבא אל הבאר: (דעת זקנים)


{יג}  מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי:

 אונקלוס  מִתַּמָן נְטָלוּ וּשְׁרוֹ מֵעִבְרָא דְאַרְנוֹן דִי בְּמַדְבְּרָא דְנָפֵיק מִתְּחוּם אֱמוֹרָאָה אֲרֵי אַרְנוֹן תְּחוּם מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין אֱמוֹרָאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִתַּמָן נְטָלוּ וּשְׁרוֹ מִן לְהָאֵל לְאַרְנוֹן בְּמַעְבְּרָא דִבְמַדְבְּרָא דְנָפִיק מִתְּחוּם אֱמוֹרָאָה אֲרוּם אַרְנוֹן תְּחוּם מוֹאָב מְמֻצָע בֵּין מוֹאָב וּבֵין אֱמוֹרָאָה וְיַתְבִין בֵּיהּ כּוּמְרָנַיָא פַּלְחֵי טַעֲוַותְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מגבול האמורי. תחום סוף מצר (ק) שלהם, וכן גבול מואב (דברים ב, יח), לשון קצה וסוף: מעבר ארנון. הקיפו ארץ מואב כל דרומה ומזרחה, עד שבאו מעבר השני לארנון, בתוך ארץ האמורי בצפונה של ארץ מואב: היוצא מגבול האמורי. רצועה יוצאה מגבול האמורי והיא של אמוריים, ונכנסת לגבול מואב עד ארנון שהוא גבול מואב, ושם חנו ישראל ולא באו לגבול מואב, (כי ארנון גבול מואב והם לא נתנו להם רשות לעבור בארצם, ואף על פי שלא פירשה משה, פירשה יפתח), כמו שאמר יפתח וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה (שופטים יא, יז), ומשה רמזה כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער (דברים ב, כט), מה אלו לא נתנום לעבור בתוך ארצם אלא הקיפום סביב, אף מואב כן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) הוצרך לפרש שהוא מצר ולא לשון רשות מפני שאם הוא גבול האמורי אינו גבול מואב ואם הוא גבול מואב אינו גבול האמורי אבל מצר הוא גבול לזה ולזה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמרי. היה ארנון שם עיר למואב והיא בסוף תחום האמורי תחלת גבול מואב יושבת על נחלים נוזלים ממנה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  משם נסעו. ולא אמר ויסעו מנחל זרד כדרך הכתוב בכל המסעות לפי שעל נחל זרד היו מקומות רבות דיבון גד ועלמון דבלתימה ונסעו הכל על הנחל ממקום למקום: (בעל הטורים)

 ספורנו  מעבר ארנון. היוצא. באותו חלק ארנון ומדבר היוצא: כי ארנון גבול מואב. כי לא היה גבול מואב אלא באותו החלק אשר בינו ובין האמורי ובחלק שנכנסו לא היה למואב נגדו שום גבול: (ספורנו)

 דעת זקנים  ויחנו מעבר ארנון. ארנון הוא שם הנהר וחנו בעבר הנהר לצד ארץ סיחון כי היו מקיפין את ארץ מואב שלא ניתנה להם רשות לעבור דרך עריו כי אם בגבוליו כדכתיב וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה ובאו ממזרח שמש לארץ מואב והניחו ארץ מואב למערב שעברו מעבר לארנון לצד ארץ סיחון: כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי. כלומר שהנהר מפסיק בין שני הגבולים כי מתחל' היתה כל הארץ למלך מואב משני צדי הנהר וסיחון לקח כל מה שהיה למלך מואב לצד ארנון ומאותה מלחמ' ואילך הי' הנהר מפסיק בין גבול מואב ובין גבול ארץ סיחון מלך האמורי ואותה ארץ שבעבר הירדן הנהר שכבש סיחון מיד מואב לקחו ישראל מיד סיחון כמו שאז"ל עמון ומואב טהרו בסיחון כלומר נטהרו ונכשרו לישראל על ידי סיחון ואותה נחלה היה שואל מלך עמון מישראל ואו' לא לקח ישראל מארץ מואב כי לא עברו ארנון: (דעת זקנים)


{יד}  עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהֹוָה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן:

 אונקלוס  עַל כֵּן יִתְאַמַר בְּסִפְרָא קְרָבִין דַעֲבַד יְיָ עַל יַמָא דְסוּף וּגְבוּרָן דְעַל נַחֲלֵי אַרְנוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  עַל כֵּן יִּתְאַמַר בְּסֵפֶר אוֹרַיְיתָא דְתַמָן כְּתִיבִין קְרָבַיָא דַיְיָ אֶת וָהֵב דַהֲווֹן בְּעִלְעוּלָא דִסְגִירוּתָא וּטְרִידוּן בְּסוֹף מַשְׁרִיתָא הִינוּן בִּשְרוּ יַת יִשְרָאֵל דֶאֱדוֹם וּמוֹאָב אִיטְמָרוּ בֵּינֵי טַוְרַיָא לְמִכְמַן וּלְשֵׁיצָאָה עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל וּמָארֵי עַלְמָא רָמַז לְטַוְרַיָא וְקָרִיבוּ דֵין לְדֵין וּמִיתוּ וַאֲרַמְהוֹן הֲוָה נְגִיד בְּנַחֲלָא סְמִיךְ לְאַרְנוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  על כן יאמר. על חניה זו (ר) ונסים שנעשו בה, יאמר בספר מלחמות ה', כשמספרים נסים שנעשו לאבותינו יספרו את והב וגו': את והב. כמו את יהב, כמו שיאמר מן יעד ועד, כן יאמר מן יהב והב, והוי"ו יסוד הוא, כלומר את אשר יהב להם והרבה נסים בים סוף: ואת הנחלים ארנון. כשם שמספרים בנסי ים סוף, כך יש לספר בנסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים. ומה הם הנסים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירוש על הנסים שנעשו בחנייה זו. ופירוש בספר סיפור דברים ופירוש והב יהב שפירושו נתן. ופירוש בסופה ים סוף ופירוש ואת הנחלים נסי נחלים. ופירוש ארנון של ארנון. ופירוש ואשד שפך. ופירוש ואשד הנחלים הוא ביאור על ואת הנחלים ארנון. ופירוש אשר נטה וגומר שההר של ער נעתק ממקומו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בספר מלחמת ה'. ספר היה בפני עצמו ושם כתוב מלחמות ה' בעבור יריאיו ויתכן שהיה מימות אברהם כי ספרים רבים אבדו ואינם נמצאים אצלנו כדברי נתן ועדו ודברי הימים למלכי ישראל ושירות שלמה ומשליו: את והב בסופה. מלחמות היו בימים הקדמונים במקומות הנזכרים ושם והב איננו לשון הקדש וכן ופסי ושתי ויזתא גם ושני או פירוש ושני הוי''ו לחבור וכל זה למה שלא נמצא וי''ו שרש בראש המלה רק מלת ווי העמודים רק תמצא תחת יו''ד כמו ולד ופירוש המתרגם ארמי ידוע: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  את והב בסופה. וגו' ונשאו בה משל (להלן פסוק כז) בואו חשבון וגו' ושם עיר אחת מן הערים שהיו למואב והב ואשד הנחלים מדרון הנחל שהנחלים נגרים ונמשכים מן אשדות הפסגה (דברים ג יז) וכן ההר והנגב והשפלה והאשדות (יהושע י מ) בסופה מן בסופה ובשערה (נחום א ג) והנה כאשר לכד סיחון ערי מואב כתבו המושלים בספר שקראו מלחמות ה' את והב בסופה או שכתבו נלחם ה' את והב בסופה ואת הנחלים אשר לארנון ושפך הנחלים אשר נטה למושב ער ונשען האשד לגבול מואב הכל השמיד ה' בסופה ובסערה כי בא עליהם סיחון פתאום פרסות סוסיו כצר נחשבו וגלגליו כסופה וכן אמרו (להלן פסוק כח) כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון וגו' והנה הכתוב מביא ראיה מספר המלחמות כי ארנון הוא גבול מואב ואסור לישראל והנחלים וכל האשדות עד ארנון מותרין להם כי סיחון לקח ממלך מואב כל ארצו עד ארנון ולא ארנון בכלל ונשאר ארנון למואב והוא יגבול בו כדכתיב (דברים ג טז) ולראובני ולגדי נתתי מן הגלעד ועד נחל ארנון תוך הנחל וגבול וכן אמר יפתח (שופטים יא יח) ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב כי ארנון גבול מואב (הרמב"ן)

 בעל הטורים  את והב בסופה. כמו יהב וכן הוה גביר כמו היה גביר פי' אשר ניתן לנו בסופה כלומר במהירות כמו כעבור סופה שבמהרה לקנו הון רב וזהו שכתוב במלחמות ה' דכתיב רק הבהמה ושלל הערים בזזנו לנו: בסופה. ב' ואת והב בסופה, ואידך בסופה ובשערה דרכו, זהו שתרגם אונקלוס בסופה כשיזכירו נסים של ים סוף דכתיב ה' בסופה וגו' וסופיה דקרא גוער בים סוף ויבשהו והכא נמי איירי ביבושת ים סוף: (בעל הטורים)

 אור החיים  על כן יאמר וגו'. רז"ל דרשו ב' דרשות בכתוב, א' (קידושין ל:) שהכתוב מדבר במלחמתה של תורה שהיא מלחמת ה', שהגם שנעשים שונאים זה לזה בהלכה נעשים אוהבים לבסוף, והוא מאמר את והב בסופה. ב' (ברכות נד.) כי ב' אנשים מצורעים היו בישראל אחד שמו את ואחד שמו והב והיו מהלכים בסוף המחנה לצד היותם מצורעים והיו מודיעים הנס שהיו עושים פגיעת ההרים וכו' עד כאן:

ונראה לפרש הכתוב בדרך פשט, כי כיון שהזכיר ארנון גבול מואב ואמר עליה כי ארנון גבול מואב פירוש ואין להם בו לישראל חלק לזה גמר אומר על כן יאמר בספר פירוש בספר אשר לפני ה' בענין המלחמות אשר ינחיל לעמים ומוציא מזה ונותן לזה ושם גם כן יאמר אשר ינחיל ה' את ישראל מהאומות כאשר הבטיח להאבות ואמר יאמר כי שם בספר יאמר על גבול זה שיתנו לישראל בסופה, ולא בזמן ההוא אלא בבא משיחנו אז ינחילנו ה' מואב וגבולו שהוא אחד מהג' הנשארים לנו לנחול אותם שהם הקיני והקניזי והקדמוני, ופירוש תיבת והב מתפרש בב' דרכים, הא' לשון אהבה על זה הדרך כי ה' אהב לתתה בסוף ולא עתה, או לשון נתינה על דרך (דניאל ב') יהב חכמתא לחכימין ומצינו שהכתוב ידבר לפעמים תיבה בלשון תרגום, כמו (בראשית כא) מי מלל לאברהם, ואתה מרבבות קודש (דברים לג), ואומרו ואת הנחלים וגו' פירוש בא לסדר הגבול של מואב שכתוב בספר מלחמות ה' שעתיד ה' לתת לנו ואמר ואת הנחלים של ארנון גם כן בכלל הניתן לישראל, גם אשד הנחלים אשר נטה וגו': (אור החיים)

 ספורנו  בספר מלחמות ה' את והב בסופה. יסופר לה' לדור עם שאר מלחמותיו את והב בסופה: ואת הנחלים ארנון. הנה אותו החלק מארנון אשר עברו בו ישראל כשלום ולא התקומם סיחון אז את והב נתן להם בסופה ואת הנחלים שהעמיד האל יתברך אז רוח סערה ומשפך נחלים רבים שמנעו את סיחון מלבוא להתקומם: (ספורנו)

 דעת זקנים  על כן. על שנצח סיחון את מואב יאמר בס' מלחמות ה' כמו בדברי הימים שכותבין בו מלחמות שבין אומה לאומה והנצוח שהקב"ה נותן לאומה כנגד חברתה וכתוב בו ענין מלך מואב: את והב בסופה. את והב תיבה אחת והיא כמו בהתודע יוסף שמתפרש כמו באתודע והכי נמי את והב כמו אתיהב למלך מואב בסופה ובסערה שהיא נצוח שנלקחה ארצו עד הנחל: (דעת זקנים)


{טו}  וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב:

 אונקלוס  וְשָׁפוּךְ נַחֲלַיָא דְמִדַבְּרִין לְקָבֵל לְחָיַת וּמִסְתְּמִיךְ לִתְחוּם מוֹאָב: (אונקלוס)

 יונתן  וְשִׁפְכוּת נַחֲלַיָא דְאַדְמֵיהוֹן הֲוָה נְגִיד עַד מוֹתְבוֹת לְחָיַית בְּרַם אִיהִי אִשְׁתֵּזִיבַת מִן דֵין גְמִירָא עַל דְלָא הֲוַת בְּעֵיטַתְהוֹן וְהָא הִיא לִתְחוּם מוֹאָב: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואשד הנחלים. תרגום של שפך אשד, שפך הנחלים, שנשפך שם דם אמוריים שהיו נחבאים שם, לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר, וההרים סמוכים זה לזה, אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חבירו בהר מזה, והדרך עובר בתוך הנחל, אמרו אמוריים, כשיכנסו ישראל [לארץ] לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם, ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות, והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב, ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ, כיון שבאו ישראל לעבור, נזדעזע (ש) ההר של ארץ ישראל כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד הר של מואב, ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום. וזהו אשר נטה לשבת ער, שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו, וזהו ונשען לגבול מואב. (בס"א אינו. ועברו ישראל על ההרים ולא ידעו הנסים האלו אלא על ידי הבאר שנכנס לשם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) (גור אריה) ואם תאמר מיד היה לו להחזיר למקומו ויהיו ישראל רואים את ההרוגים בנחל ולמה לא חזר ההר למקומו רק עד שישראל עברו. ויש לומר דאין דרך מי שמקבל פני אדונו שיחזור עד שעבר אדונו לכך לא חזר לאחוריו עד שעברו ישראל. (וקצ"מ) מקשה ואין להקשות הרי הענן הולך לפניהם ומשפיל הגבוה ומרים הנמוך ואם כן היה לו לחזור מיד. ואין לתרץ שכבר נסתלק הענן במיתתו של אהרן והלא כבר אמרו בגמרא תענית דף ט' שחזרו בזכות משה. אך מכל מקום לא קשיא שהענן הולך לפניהם דרך שלשה ימים ואפשר שבעת עברו עדיין לא עשה ההר שליחותו להרוג כל אותן האוכלוסין לכך לא השוה הענן אותו ההר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואשד הנחלים. י''א שהוא בלשון ארמית וסוף דבר כל אלה שמות מקומות: אשר נטה. הטעם על ישראל כי על ער עברו: ונשען לגבול מואב. זהו והוא יושב ממלי ומשם נסעו ישראל אל המקום הנקרא באר כי ה''א בארה תחת אל כה''א מצרימה וזאת הבאר גם היא היתה פלא ואיננה הבאר הנקרא באר מרים לפי דעתי רק היה המקום שצוה משה וחפרוהו שרי ישראל במשענותם ומיד נבקעו מים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואשד הנחלים. ס''ת דם שהדם היה יורד מן ההרוגים שנהרגו בנחל: לשבת. שנים במסורה לשבת ער, לשבת אברם, שבזכות אברהם זכו לזה. ד''א היינו דאמרינן בגמ' נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה שהוא יכול להוציאה וילפינן מדכתיב מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען שלקח הגר והיינו לשבת ער שישב ערירי יכול לישא אשה אחרת וכמה מקץ עשר שנים: ונשען. שנים במסורה ונשען לגבול מואב, ונשען על ה' קדוש ישראל באמת, כיון שבאו לגבול מואב וראו הנסים שנעשו להם ונשען על ה' קדוש ישראל באמת: (בעל הטורים)

 ספורנו  ואשד הנחלים. נאמר כמו כן באותו הספר ענין משפך אותם הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב. הגיע עד העיר הנקראת ער שהיו ישראל נגדה. מכל מקום לא התפשט אל המקום אשר עמדו שם ישראל אבל נשען ונדחק אל גבול מואב: (ספורנו)

 דעת זקנים  ואשד הנחלים. שפך הנחלים כמו אשדות הפסגה: אשר נטה לשבת ער. כלומר שהיה נוטה בתוך ארצם וישיבת' של מואב דער הוא מואב כדכתיב והמואבים היושבים בער והיו כבר יושבים מכאן ומכאן לנחלים ועתה נשען הנחל לגבול מואב שאין גבולם עובר הנחל: (דעת זקנים)


{טז}  וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם: (ס)

 אונקלוס  וּמִתַּמָן אִתְיְהִיבַת לְהוֹן בֵּירָא הִיא בֵירָא דִי אֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּנוֹשׁ יָת עַמָא וְאֶתֵּן לְהוֹן מַיָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּמִתַּמָן אִתְיְהִיבַת לְהוֹן בֵּירָא הִיא בֵּירָא דְאָמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּנוֹשׁ יַת עַמָא וְאֶתֵּן לְהוֹן מוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומשם בארה. משם בא האשד אל הבאר. כיצד, אמר הקב"ה מי מודיע לבני הנסים הללו המשל אומר נתת פת לתינוק הודיע לאמו, לאחר שעברו חזרו ההרים למקומם, והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים וזרועות ואיברים, ומוליכתן סביב המחנה, וישראל ראו ואמרו שירה: (רש"י)

 הרמב"ן  וטעם ומשם בארה. יחזור למעלה (פסוק יד) לומר כי חנו מעבר ארנון ומשם נסעו והקיפו בארה כי לא נכנסו בארנון וממנו והלאה כי הוא גבול מואב הנשאר וקורא בכאן שם המקום על שם הנס ואין שמו כן במסעים (הרמב"ן)

 ספורנו  ומשם בארה. ומשם היה נוטה אותו המשפך של נחלים אל מקום הבאר אשר אמר ה' אל משה אסוף את העם ונמצא שמקום אותו הבאר שהיה שם לבאר עמוק בלתי עולה היה שפל הרבה יותר מן אותו המקום שהיו שם ישראל בעת השירה ובהיות שאותו הבאר עלה עמם אל עבר ארנון הגכוה אשר משם היו הנחלים נשפכים למטה ראו שהאל יתברך נתן כח באותם המים לעלות ובכן התחילו שירתם ואמרו עלי באר. אמנם מה שספרו ז''ל (ברכות פרק הרואה) ממלחמת האמוריים אז נראה שנרמז באמרו ספר מלחמות ה' ולא באר הכתוב פרטי הנסים מפני כבודם של משה ושל אהרן כי אמנם לא הוצרכו כי אם להראות לישראל מה שהיה ראוי שיודיעו משה ואהרן אם היתה פעולתם במצות האל יתברך בשלמות וזה שידעו שאותם המים שהוציא מן הסלע לא היו מים טבעיים נמשכים בפלא מאיזה מעין או נהר אבל היו בלתי טבעיים שנהפך הסלע לאגם מים ברצון בוראו באופן שלא היה בהם טבע שאר המים שתנועתם נוטה אל המרכז ולכן עלו עמם אל מקום גבוה ממקום מקורם וכל שכן בהעלותם איברי המתים בתנועתם כמו שספרו ז''ל ולזה לא התערב משה רבינו בזאת השירה שהיה ענינה לבאר מה שחסר בפעולתו מרצון בוראו אשר השלימו הוא יתברך כאמרו ויקדש בם שהראה ענין אותם המים שהיה בהם כח הפכי לטבע שאר המים כמו שהתבאר: (ספורנו)

 דעת זקנים  ומשם בארה. ומאותן נחלים ומנסיעתם היתה הבאר נובעת שיוצאה מן הסלע: (דעת זקנים)


{יז}  אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ:

 אונקלוס  בְּכֵן שַׁבַּח יִשְׂרָאֵל יָת תּוּשְׁבַּחְתָּא הָדָא סַקִי בֵירָא שַׁבָּחוּ לָהּ: (אונקלוס)

 יונתן  הָא בְּכֵן שַׁבַּח יִשְרָאֵל יַת שְׁבַח שִׁירָתָא הֲדָא בִּזְמַן דְאִתְכַּסְיַית וְהַדְרַת בֵּירָא דְאִתְיְהִיבַת לְהוֹן בִּזְכוּתָא דְמִרְיָם סוּקִי בֵירָא סוּקִי בֵירָא הֲווֹן מְזַמְרִין לָהּ וְהִיא סַלְקָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עלי באר. מתוך הנחל, והעלי מה שאת מעלה, (ת) ומנין שהבאר הודיעה להם, שנאמר ומשם בארה, וכי משם היתה (א) והלא מתחלת ארבעים שנה היתה עמהם, אלא שירדה לפרסם את הנסים (במ"ר יט, כה), וכן אז ישיר ישראל, השירה הזאת נאמרה בסוף ארבעים, והבאר נתנה להם מתחלת ארבעים, מה ראה להכתב כאן, אלא הענין הזה נדרש למעלה הימנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) אמר מתוך הנחל מפני שהעלייה לעולם ממקום נמוך למקום גבוה ומפני שאין המכוון במלת עלי לעלות רק להעלות האיברים כדי שיראו ישראל הנסים שנעשו להם משום הכי הוסיף מלת והעלי וכו'. אך מפני שעל ידי שהיא עולה היא מעלה כתב עלי במקום העלי: (א) פירוש שנאמר וממדבר מתנה שנתנה להם מעת בואם למדבר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עלי באר. תחלת השירה ולא נכתבה כלה: ענו לה. לשון צווי והנה פי' איך עלתה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  עלי באר ענו לה. כשחזרו מן המלחמה חנו על הבאר ואמרו שירה במקום טהרה דכתיב בין משאבים שם יתנו צדקות ה': ענו. שנים במסורה עלי באר ענו לה, ענו לה' בתודה, שעל הבאר ענו לה בתודה ואמרו שירה: (בעל הטורים)

 אור החיים  אז ישיר ישראל וגו'. צריך לרעת שירה זו מה טיבה, גם למה לא אמרו שירה על המן כמו שאמרו שירה על המים, גם כל הפרשה צריכה ביאור, ואפשר כי שירה זו על התורה אמרוה, ובזה גם כן לא נקרא תגר על הדור ההוא למה לא שוררו שירה חדשה כשנתנה להם תורה מורשה אשר לה נאוה תהלה, כי ודאי היא זאת שירת התורה שנקראת באר מים, נקראת באר על שם המקור שהיא שכינה עליונה שנקראת באר, גם (מים) לפי שהתורה נמשלה למים, ואומרו עלי באר לשון עליה כי לא על באר שלמטה הם אומרים אלא על באר עלי פירוש עליון, ענו לה על דרך אומרו (שמות טו) ותען להם מרים שהוא דרך השיר: (אור החיים)

 כלי יקר  אז ישיר ישראל את השירה הזאת. מאחר שלא נאמר אז ישיר משה ובני ישראל, ועוד שלא שרו השירה הזאת בתחילת מ' ש"מ שבני ישראל אמרו שירה זו על משה שחזרה הבאר בזכותו אחר שפסקה במיתת מרים, ומטעם זה לא נזכרה מרים בשירה זו ונזכר משה שנאמר באר חפרות שרים כרוה נדיבי עם במחקק, ואין מחקק אלא משה שנאמר (דברים לג.כא) כי שם חלקת מחקק ספון ובתענית (ט.) מסיק שחזרה בזכות משה כי מתחילה היה המן בזכות משה שקבל התורה כי לא נתנה התורה כ"א לאוכלי המן (תנחומא בשלח כ.) שנאמר (שמות טז.ד) למען אנסנו הילך בתורתי, והבאר שהיה מספיק להם כל צרכיהם בזכות מרים שאחזה במדת ג"ח, שכן נאמר (שמות א.יח) ותחיין את הילדים שהיו מספיקין להם מזון כו'. וענני כבוד אשר שם כבוד השכינה בזכות אהרן שגרם השראת השכינה ע"י הקרבנות, ובזכות התורה חזרו שלשתן לכך נאמר באר אשר חפרוה נדיבי עם שאחזו במדת ג"ח ובזכותם היתה הבאר מאז ומקדם, עכשיו חזרה במחקק בזכות משה ובזכות התורה הרמוזה בפסוק וממדבר מתנה וממתנה נחליאל כמו שדרז"ל (בעירובין נד.), דאל"כ קשה מה ראו על ככה לדרוש פסוקים אלו על התורה ומה ענין שבח התורה אל שירת הבאר אלא לפי שחזרה הבאר בזכות התורה שקבל משה. וזה פירוש נכון וברור. (כלי יקר)

 דעת זקנים  אז ישיר ישראל. אז כשנתן להם הבאר ישיר ישראל מתוך שמחה שהיו סבורים למות שם הם ומקניהם בצמא אבל משה לא שר כדפרש"י: עלי באר ענו לה. כך משוררים וצועקין ענו לה הרימו קול לה כמו וענו הלוים: (דעת זקנים)


{יח}  בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה:

 אונקלוס  בֵּירָא דְחָפְרוּהָ רַבְרְבַיָא כְּרוּהָ רֵישֵׁי עַמָא סַפְרַיָא בְּחוּטְרֵיהוֹן וּמִמַדְבְּרָא אִתְיְהִיבַת לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  בֵּירָא דְחָפָרוּ יָתָהּ אַבְהַת עַלְמָא אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב רַבְרְבָנַיָא דְמִלְקַדְמִין חָפְרוּ יָתָהּ רֵישֵׁי עַמָא משֶׁה וְאַהֲרן סַפְרֵיהוֹן דְיִשְרָאֵל מַשְׁכוּ יָתָהּ בְּחוּטְרֵיהוֹן וּמִמַדְבְּרָא אִתְיְהִיבַת לְהוֹן לְמַתָּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  באר חפרוה. זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים, משה ואהרן: במשענותם. במטה: וממדבר. נתנה להם: (רש"י)

 אבן עזרא  כרוה נדיבי העם. כפול כמשפט: במחוקק. ע''י מחוקקים כמו לבי לחוקקי ישראל וזו הבאר היתה במדבר רחוק מהיישוב ומזה המדבר נסעו אל מתנה ומשם אל נחליאל ודע כי אשד הנחלים והמדבר הנקרא באר ומתנה ונחליאל כולם מקומות ויש להם שם כלל והוא עלמון דבלתימה כי כן כתוב בפרשת אלה מסעי או אלה שמות מקומות עברו עליהם במסע אחר והרי העברים לפני נבו הוא הבמות והגיא אשר בשדה מואב והעד שאמר הכתוב כי מהגיא נסעו אל ערבות מואב בעבר לירדן ירחו וכתיב כי מהר העברים נסעו אל ערבות מואב על ירדן ירחו ועוד ונשב בגיא מול בית פעור עת שהתחננתי ובמקום אחר עלה אל הר העברים הר נבו גם ויקבוד אותו בגיא ושם כתוב ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו והנה הגיא הוא ראש הפסגה ושם מת משה ואין צורך להוליכו אחר מותו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם וממדבר מתנה. כדברי אונקלוס והוא לשון קצר יבא בשירות יאמר כי מן המדבר אשר הוא ארץ ציה וצמאון המתנה הזאת לנו ומן המתנה לנחלים ומן הנחלים לבמות עד הפסגה הנשקפה על פני הארץ שהיא כולה ילל ישימון אין בה נחל אחר ולא מקור נובע זולתי זה והוא בארה של מרים על דעת רבותינו (במדב"ר יט כה כו) או באר שיצא על פי משה מפי הגבורה ולא שאלוהו ישראל והשם אמר לו אסוף את העם ואתנה להם מים ונחלים ישטופו ממנה והלכו למרחקים (הרמב"ן)

 אור החיים  ואמרו חפרוה שרים וגו' יתבאר על פי דבריהם (ב"ר ס"ד) שאמרו כי באמצעות עסק התורה מתקנים מקור עליון שנקרא באר, והתיקון הוא כפי בחינת מעלת העוסקים בתורה, הצדיקים הראשונים שהיו במדרגה גדולה הם שחפרו את הבאר ועשאוה לשתות ממנה והם האבות בסוד (בראשית כט) והאבן גדולה על פי הבאר ויגל את האבן וישק את הצאן, ומאז היתה ראויה התורה לינתן לישראל ועודנה לא היתה בבחינת ההשגה לשתות ממנה עד שכרוה נדיבי העם הם משה אשר הורידה לנו, ועמדו אחריו מקבלים ממנו זקנים ונביאים ואנשי כנסת הגדולה ופירשוה וגילו מצפוניה, והוא אומרו כרוה נדיבי העם, כי תורה שבכתב בלא תורה שבעל פה אין אדם יכול לשתות ממימיה, ואומרו במחוקק במשענותם הוא מה שהוסיפו לחדש בתורה חכמי הדורות, ואין זה אלא כחוקק בה חקיקה, ואינו כמדת הראשונים שחפרו וכרו, וגם זה אינו אלא במשענותם של ראשונים שכל דקדוק ודקדוק שידקדק בתורה צריך לפרשו על פי דבריהם, וכל דבר שלא יהיה מיוסד על פי דברי הקדמונים אין לסמוך עליו:

ואומרו וממדבר מתנה פירוש מה שזכו נוחליה לא זכו אלא לצד שהיו מחשיבין עצמן כמדבר, וכמו שפירשנו בפסוק (שמות יט ב) ויחנו במדבר שהתורה אינה נקנית אלא באמצעות הענוה והשפלות, ואומרו וממתנה נחליאל שבאמצעות התורה שניתנה לנו נחל אותנו אל דכתיב (דברים לב) יעקב חבל נחלתו, גם ירצה שנחלנו אל להיות מיוחד לנו לאלוה דכתיב (תהלים קלה) כי יעקב בחר לו יה, גם שכן בתוכנו ועזב מדור עליון. ואומרו ומנחליאל במות פירוש ומאמצעות דבר זה שנחלנו אל במות נעשינו במדריגה עליונה על המלאכים שבחר בנו ה' יותר מהם. ואומרו ומבמות הגיא אשר וגו' יתבאר על פי מה שקדם לנו שעיקר תכלית שכר האדם במצותיו ואושריו אינם אלא בעולם העליון אבל בעולם הזה אינו מקום השגת אושר הרוחני:

ומעתה הכרח הוא להסתלק האדם מן העולם הזה להשתלם גמוליו כיד ה' הטובה, ומה שאנו רואים שהמיתה נסבבה על חטא האדם שזה יגיד שזולת זה היה האדם חי תמיד ותאמר אם כן יהיה האדם חסר גמולו הטוב, לזה אמרו בעלי הסוד כי זולת החטא היה האדם עולה לרקיע ודר בעליה ובחצר, וזה לך האות אליהו הנביא שעלה השמימה להשתלם גמולו ולא טעם טעם מיתה, והגוף הן אמת שאינו יכול לעמוד בעליה העליונה הגם שנזדכך הגוף ועמד בגדר רוחני אף על פי כן בערך רוחניות עליון יחשב לגשם, אלא שאמרו ז"ל (זוח"א רט.) במעשה אליהו ז"ל כי בהגיעו לגלגל חמה שם נפשט מגופו והניח אותו בגלגל חמה וכשהוא יורד למטה לובשו ויורד בו, ואמרו ז"ל עוד שכשנתן ה' תורה לישראל בהר סיני נעשו ישראל בני חורין מהמיתה וחזרו להיות כאדם קודם שחטא דכתיב חרות על הלוחות ואמרו ז"ל (שמו"ר פ' מ"א) אל תקרי חרות אלא חירות חירות ממלאך המות, וכיון שכן בעת הגיע תכלית שלימותם היו עולים גוף ונפש ופושטים גופם בגלגל חמה כאליהו, והוא מאמר הכתוב כאן ומבמות הגיא פירוש ממדריגה העליונה שהשגנו באמצעות התורה יש עוד השגה אחרת מצד דבר זה שהוא הגיא שהיא ירידת גשמנו בגיא שהיא הקבר, אשר בשדה מואב שהארץ תקרא שדה, ואומרו מואב שבראה אב העולם:

או ירמוז להאשה שנקראת גם כן שדה כאמור בדבריהם (זוח"א לו:) והכוונה היא על זה הדרך הגיא אשר בא מפאת האשה שהיא חוה שבאה מאב כל הנבראים שלקחה ה' מצלעותיו ואין אשה בעולם שבאה כדרך זה מצלעות האדם כי אם זאת, והיא היתה סיבת המות להפיל העצמות בגיא, מעתה מאמצעות השגת התורה יחזור הדבר לקדמותו קודם שחטאה חוה ויהיה הגוף כמו שהיה בגיא למעלה, ואין אני יודע גדר מקום זה שהוא אומר ראש הפסגה שאמרנו במקום גלגל חמה והוא אומרו ראש הפסגה שמא הוא למעלה במקום הנשמות, לזה אמר ונשקפה וגו' על פני העולם הזה שהוא נקרא ישימון לשון שממה שעתיד להיות שמם, או נקרא כן לפי ששולט בו יצר הרע השומם את הנבראים, ואי זה מקום שהוא נשקף על פנים של עולם הזה הוא גלגל חמה שם יונח מה שהיה ראוי להיות בגיא, ונמצא כי באמצעות תועליות התורה כמצטרך יושג להנחיל הנפש והגוף בחיים:

חסלת פרשת חקת (אור החיים)

 ספורנו  באר חפרוה שרים. שלא היתה הבאר מלאה כמשפט נובע ממקום גבוה: וממדבר מתנה. וכזה התבאר שנתן מציאותו מאותו הסלע במדבר: (ספורנו)

 דעת זקנים  באר חפרוה שרים. כלומר הבאר הזה אינו כשאר בארות שחופרים אותה עבדים כד"א ויכרו שם עבדי יצחק באר אלא באר זו מכובדת שחפרוה שרים וכרוה נדיבי עמים משה ואהרן וזקני ישראל: במחוקק במשענות'. כלו' לא חפרוה כשאר בארו' אלא שחקקוה בסלע במטה האלהים וזה מוכיח שלא הקפיד הקב"ה על שהכה דאם הקפיד לא היו משוררים מדבר שהקפיד. וי"א מחוקק זה משה כד"א כי שם חלקת מחוקק ספון ומתרגמינן משה ספרא רבא. וממדבר מתנה כלו' חשיבות גדולה היה באותו הבאר כי ממדבר שהוא מקום צמאון היה להם למוצא מים: (דעת זקנים)


{יט}  וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת:

 אונקלוס  וּמִדְאִתְיְהִיבַת לְהוֹן נַחֲתָא עִמְהוֹן לְנַחֲלַיָא וּמִנַחֲלַיָא סָלְקָא עִמְהוֹן לְרָמָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִן דְאִתְיְהִיבַת לְהוֹן לְמַתָּנָא חָזְרַת לְמֵיסוֹק עִמְהוֹן לְטַוְרָא רָמַיָא וּמִטַוְרָא רָמַיָא נַחֲתָא עִמְהוֹן לִגְלִימָתָא מְחַזְרָא לְכָל מַשִׁרְיָיתָא דְיִשְרָאֵל וּמַשְׁקְיָא יַתְהוֹן כָּל חַד וְחַד בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וממתנה נחליאל. כתרגומו: (רש"י)

 ספורנו  וממתנה נחליאל. ועם זה לא הוסיף ולא חסר בעלותו וברדתו כמו שהיה ראוי כפי טבע המים אם היה נובע ממקום אחר: (ספורנו)

 דעת זקנים  וממתנה נחליאל. לא היתה כשאר בארו' שנובעות במקומן ואינן נמשכות אלא משנתנה נגברה והיה לנחל והיו רוב המים עולין על הבמות: (דעת זקנים)


{כ}  וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן:

 אונקלוס  וּמֵרָמָתָא לְחֵילַיָא דִי בְּחַקְלֵי מוֹאָב רֵישׁ רָמָתָא וּמִסְתַּכְיָא עַל אַפֵּי בֵּית יְשִׁימוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִטַוְרַיָא רָמַיָא נַחְתָא עִמְהוֹן לִגְלִימָתָא עֲמִיקְתָא וְאִתְגְנִיזַת עִמְהוֹן בִּתְחוּמֵיהוֹן דְמוֹאֲבָאֵי רֵישׁ רָמָתָא דִמְדִיקָא כָּל קֳבֵיל בֵּית יְשִׁימוֹן מְטוֹל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומבמות הגיא אשר בשדה מואב. כי שם מת משה (ב) ושם בטלה (ג) הבאר. דבר אחר, כרוה נדיבי העם, כל נשיא ונשיא כשהיו חונים, נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו, ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט: במחקק. על פי משה שנקרא מחוקק, שנאמר כי שם חלקת מחוקק ספון (דברים לג, כא). ולמה לא נזכר משה בשירה זו, (ד) לפי שלקה על ידי הבאר, וכיון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקב"ה, משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמר אם אוהבי שם אני שם ואם לאו איני הולך: ראש הפסגה. כתרגומו ריש רמתא: פסגה. לשון גובה, וכן פסגו ארמנותיה (תהלים מח, יד), הגביהו ארמנותיה: ונשקפה. אותה הפסגה, (ה) על פני המקום ששמו ישימון, והוא לשון מדבר שהוא שמם. דבר אחר ונשקפה הבאר (ו) על פני הישימון, שנגנזה בימה של טבריא, והעומד על הישימון מביט ורואה כמין כברה בים, והיא הבאר. כך דרש רבי תנחומא (תנחומא כא): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) פירוש שאגב שהוזכר כאן וממתנה נחליאל זכר גם כן שנתגלגל עוד הבאר הבמות ומבמות לגיא אף על פי שעדיין לא היו המסעות שאגב שנזכר הבאר פה ספר כל ענינים ומפני שנראה שלא באה עמהם יותר נתן טעם בזה ואמר שם מת משה ובטלה. הרא"ם: (ג) ואם תאמר והלא כשמתה מרים פסק הבאר כדלעיל. ויש לומר שחזר להם בזכות של משה ומשמת משה פסק: (ד) ואם תאמר לעיל הוה לי לאקשויי מיד כשמתחיל השירה אז ישיר ישראל למה לא מזכיר גם כן משה. ויש לומר דהוה אמינא לפי שחטא בבאר כדכתיב לעיל שהכה על הסלע משום הכי לא רצה להזכיר אותובשירה זו שקאי על הבאר כדפרש"י בסמוך אבל השתא דפירש במחוקק דהיינו משה למה לא הזכירו בשירה בהדיא: (ה) דאין לומר דקאי על הגיא דגיא לשון זכר ונשקפה לשון נקבה: (ו) שהבאר לשון נקבה והוצרך לטעם של דבר אחר דלטעם ראשון קשה דהא כל הפרשה כולה איירי בבאר ואיך מפרש ונשקפה על הפסגה לכן פירש דבר אחר ולפי דבר אחר קשה הל"ל ונשקפה מן הישימון מאי על פני לכן פירש טעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונשקפה. לשון נקבה על הגיא: הישימון. מקום שממה והעד ובתהו יליל ישימון וכן תעו במדבר בישימון דרך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ומבמות הגיא. קרי בא מות בגי דכתיב ויקבור אותו בגיא: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ומבמות הגיא. ומהבמות היה יורד אל ההר לעבר הגיא ונמשכה אצל ראש הפסגה הנשקפה על ראש פני הישימון הנראית על פני המדבר שהוא קרוי ישימון כדכתיב ובתהו יליל ישימון וזו היתה שמח' גדול שהיתה נראית על פני המדבר להולכים בתהו שהיו רואים מקום להשקות הם ומקניה' ולהתקרר ולהתעדן, ובעירובין פרק כיצד מערבין מסיק וממדבר מתנה אם משים אדם עצמו כמדבר הזה שהכל דשין בו תורתו מתקיימת ונתנת לו במתנה וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אל כלומר כירושה היא לו וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנא' ומנחליאל במות ואם הגיס דעתו הקב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא ואם חזר בו הקב"ה מגביהו שנאמר כל גיא ינשא: (דעת זקנים)


{כא}   שביעי - במחוברות רביעי  וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר:

 אונקלוס  וּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אִזְגַדִין לְוָת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וְשָׁדַר יִשְרָאֵל עִזְגַדִין לְוַת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישלח ישראל מלאכים. ובמקום אחר תולה השליחות במשה, שנאמר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות (דברים ב, כו), וכן וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום (במדבר כ, יד), וביפתח הוא אומר וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום וגו' (שופטים יא, יז), הכתובים הללו צריכים זה לזה, זה נועל וזה פותח, שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל: (רש"י)

 הרמב"ן  וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו' אעברה בארצך. אף על פי שלא נצטוו לשלוח להם לשלום פתחו להם בשלום לשון רש"י ועוד אבאר בע"ה במקומו (דברים כ י) כי בכל האומות נצטוו לפתוח להם לשלום חוץ מעמון ומואב אבל באמת מה שאמר לו "אעברה בארצך" זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה שיהיה מושבם יחד ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה וכן שנוי בספרי (תבא רצט) לתת לך פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך ועוד אמרו רבותינו (במדב"ר ז ח) בעשר קדושות שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה וכן נראה בכתוב שאמר (יהושע כב יט) ואך אם טמאה ארץ אחזתכם וגו' ולא שלחו אל עוג דברי שלום כי הוא כאשר ראה כי הכו את סיחון יצא לקראתם למלחמה (הרמב"ן)


{כב}  אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ:

 אונקלוס  אֵעִיבַּר בְּאַרְעָךְ לָא נִסְטֵי בַּחֲקַל וּבִכְרַם לָא נִשְׁתֵּי מֵי גוֹב בְּאֹרַח מַלְכָּא נֵיזֵיל עַד דִי נְעִבַּר תְּחוּמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲעִיבַּר בְּאַרְעָךְ לָא נְאַנוֹס אֲרִיסַן וְלָא נְשַׁרְגָן בְּתוּלָן וְלָא נִבְעוֹל נְשֵׁי גוּבְרִין אוֹרַח מַלְכָּא דְבִשְׁמַיָא נֵזֵיל עַד דְנֵיעִיבַר תְּחוּמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אעברה בארצך. אף על פי שלא נצטוו לפתוח (ז) להם בשלום, בקשו מהם שלום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כלומר אף על פי שלא נצטוו על זה אף על פי כן בקשו מהם זה מפני שאינו אלא דרך עראי בעלמא ואינו דומה לאותו שאסר הכתוב בערים הקרובות. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  אעברה בארצך. ולא אמר נא כדרך שאמר באדום שלא רצה לפייסו כל כך ולא שלח לו אלא כדי לפתוח לו בשלום ועל כן לא השיב לו תשובה כמו שעשה מלך אדום אלא מיד יצא לקראתו למלחמה: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  עד אשר נעבור גבולך. לא היו שואלין לעבור דרך ארצו אלא לסבוב גבולו מבחוץ כמו שסבבו ארץ אדום וארץ מואב וכן כתוב בפ' אלה הדברים כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער שהניחום לסבוב ארצם וגבולם: (דעת זקנים)


{כג}  וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  וְלָא שְׁבַק סִיחוֹן יָת יִשְׂרָאֵל לְמֶעְבַּר בִּתְחוּמֵיהּ וּכְנַשׁ סִיחוֹן יָת כָּל עַמֵיהּ וּנְפַק לָקֳדָמוּת יִשְׂרָאֵל לְמַדְבְּרָא וַאֲתָא לְיָהַץ וְאַגִיחַ קְרָבָא בְּיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא שְׁבַק סִיחוֹן יַת יִשְרָאֵל לְמֶעֱבַר בִּתְחוּמֵיהּ וּכְנַשׁ סִיחוֹן יַת כָּל עַמֵיהּ וּנְפַק לִקְדָמוּת יִשְרָאֵל לְמַדְבְּרָא וְאָתָא לְיָהַץ וְאַגַח קְרָבָא בְּיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא נתן סיחון וגו'. לפי שכל מלכי כנען היו מעלין לו מס, (ח) שהיה שומרם שלא יעברו עליהם גייסות, כיון שאמרו לו ישראל אעברה בארצך, אמר להם, כל עצמי איני יושב כאן אלא לשמרם מפניכם, ואתם אומרים כך: ויצא לקראת ישראל. אילו היתה חשבון מלאה יתושין אין כל בריה יכולה לכבשה, ואם היה סיחון בכפר חלש אין כל אדם יכול לכבשו, וכל שכן שהיה בחשבון. אמר הקב"ה מה אני מטריח על בני (ט) כל זאת לצור על כל עיר ועיר, נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העיירות, ונתקבצו כולם למקום אחד ושם נפלו, ומשם הלכו ישראל אל הערים ואין עומד לנגדם, כי אין שם איש אלא נשים וטף: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דאם לא כן והא לא בקשו מהם אלא לעבור דרך ארצם ולא נתן סיחון את ישראל לעבור למה יצאו עוד להלחם כנגדם: (ט) דק"ל למה יצא לקראתם ונלחם בהם והלא אין לו לירא שהרי עיר חשבון אפילו מלא יתושין וכו' וכן אם היה סיחון לבדו בכפר וכו' ועוד כתיב ויאסוף את כל עמו דמשמע כל העם אשר בארצו ואין זה דרך ארץ אדרבה שמכניסין גם אנשי חיילות בערים לשמור העיר אם יבא האויב לכן פירש אמר הקדוש ברוך הוא וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יהצה. אל יהץ: (אבן עזרא)


{כד}  וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן:

 אונקלוס  וּמְחָהִי יִשְׂרָאֵל לְפִתְגַם דְחָרֶב וִירֵת יָת אַרְעֵיהּ מֵאַרְנוֹנָא עַד יוּבְקָא עַד בְּנֵי עַמוֹן אֲרֵי תַקִיף תְּחוּמָא דִבְנֵי עַמוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְחוֹהִי יִשְרָאֵל בִּשְׁמָתָא דַיְיָ דְקַטְלָא כְּפִתְגַם דְחָרֶב וְיָרִית יַת אַרְעֵיהּ מֵאַרְנוֹנָא עַד יוּבְקָא עַד תְּחוּם בְּנֵי עַמוֹן אֲרוּם תַּקִיף הֲוָת רַבַּת תְּחוּם בְּנֵי עַמוֹן וְעַד כְּדוֹן אִית לְהוֹן אָרְכָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי עז. ומהו חזקו, התראתו של הקב"ה שאמר להם אל תצורם וגו' (דברים ב, יט): (רש"י)

 אבן עזרא  מארנון. שלקח ממואב: עד בני עמון. כי כתוב כי חצי ארץ בני עמון היתה לישראל כי לקחוהו מיד האמורי שלקחו בתחלה מיד בני עמון והכתוב אמר על מואב ועמון שלא יתן השם מארצם לישראל עד מדרך כף רגל והטעם הארץ שהיתה בידם בעת ההיא על כן הוצרך הכתוב לאמר דברי המושלים בעבור חשבון שישבו שם ישראל כי כן כתוב וישב ישראל בכל ערי האמורי בחשבון: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  עד יבוק עד בני עמון. יבוק שם הנחל שנא' ויעבור את מעבר יבק וכמו שלקח סיחון את ארץ מואב עד ארץ ארנון כך לקח ארץ בני עמון עד יבק והנהר היה מפסיק ביניהם אבל משם ואילך כי עז וחזק גבול בני עמון מן הנהר ואילך מפני שהנהר הי' מפסיק הגבול: (דעת זקנים)


{כה}  וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ:

 אונקלוס  וּכְבַשׁ יִשְׂרָאֵל יָת כָּל קִרְוַיָא הָאִלֵין וִיתֵיב יִשְׂרָאֵל בְּכָל קִרְוֵי אֱמוֹרָאָה בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל כַּפְרָנָהָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיב יִשְרָאֵל יַת כָּל קִרְוַיָא הָאִלֵין וִיתֵיב יִשְרָאֵל בְּכָל קִרְוֵי אֱמוֹרָאֵי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל כַּפְרָנָהָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בנתיה. כפרים הסמוכים לה: (רש"י)

 אבן עזרא  ובכל בנתיה. חשבון כאם והכפרים כבנות: (אבן עזרא)

 ספורנו  בכל ערי האמורי בחשבון ובכל בנותיה. שכל הערים שכבש סיחון עם כל שאר ערי מלכותו היו בנות לחשבון שהיתה עיר מלכותו מקדם על דרך ונתתי אותם לך לבנות: (ספורנו)


{כו}  כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן:

 אונקלוס  אֲרֵי חֶשְׁבּוֹן קַרְתָּא דְסִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה הִיא וְהוּא אַגַח קְרָבָא בְּמַלְכָּא דְמוֹאָב קַדְמָאָה וּנְסֵיב יָת כָּל אַרְעֵיהּ מִידֵיהּ עַד אַרְנוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם חֶשְׁבּוֹן קַרְתָּא דְסִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה הִיא וְהוּא אַגַח קְרָבָא בְּמַלְכָּא דְמוֹאָב קַדְמָאָה וּנְסֵיב יַת כָּל אַרְעֵיהּ מִן יְדֵיהּ עַד אַרְנוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והוא נלחם. למה הוצרך להכתב, לפי שנאמר אל תצר את מואב (שם ט), וחשבון משל מואב היתה, כתב לנו שסיחון לקחה מהם, ועל ידו טהרה לישראל: מידו. מרשותו: (רש"י)

 אבן עזרא  כי חשבון עיר סיחן. שבה כי הוא נלחם במלך מואב הראשון והוא דבר ידוע: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי חשבון עיר סיחן מלך האמרי היא. כלומר עתה כאשר נלחמו בו ישראל עירו של סיחון מלך האמורי היתה כלומר עיר מושב המלך כי הוא נלחם במלך מואב הראשון אשר מלך עליהם לפני מלוך מלך או "הראשון" קודם לבלק שהוא מלך למואב בעת ההיא ויקח סיחון את כל ארצו מידו ועד ארנון וחשבון בתחלת גבול הכבוש על כן תחשב לאמורי ולא הוזהרו ישראל על ארץ מואב ובני עמון רק על הארץ אשר היא בידם בעת הצואה והביא הכתוב ראיה כי חשבון עיר סיחון היא כי המושלים יאמרו באו חשבון וגו' כי בעת שנלחם סיחון במלך מואב לכד תחלה עיר חשבון ונחרבה העיר ואחרי כן בנה אותה לבית מלכות וזה טעם אשר יושב בחשבון (להלן פסוק לד) וכן נאמר בספר יהושע (יג י) סיחון מלך האמורי אשר מלך בחשבון והיו המושלים אומרים לאמורי באו חשבון ותשבו בה תבנה ותכונן אחרי חורבנה עיר סיחון אשר המלך עליה ואחר שישב סיחון בחשבון אסף שם את חילו וילכוד מגבול מואב עד ארנון וארנון בכלל על כן אמרו המושלים כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון אשר יושב בה ואכלה ער מואב בעלי הבמות אשר לארנון שלכד סיחון ממואב עד ארנון וכל במות הארץ ובעלי הבמות כענין ובמות עולם למורשה (יחזקאל לו ב) ולקח עוד מבני עמון מארנון עד היבוק כמו שנאמר ביהושע (יג כד כה) ויתן משה למטה גד וגו' יעזר וכל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון עד ערוער והיא הארץ אשר היה מלך בני עמון תובע ליפתח כמו שאמר (שופטים יא יג) כי לקח ישראל את ארצי מארנון ועד היבק ועד הירדן (הרמב"ן)

 ספורנו  כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי הוא. והטעם שאמרנו שכל ערי האמורי הן בנות לחשבון הוא מפני שחשבון היתה עיר מלכות לסיחון מלך האמורי קודם שכבש ערי מואב: (ספורנו)

 דעת זקנים  כי חשבון עיר סיחון. לפי שכתוב אחריו וישב ישראל בארץ האמורי. אמר כאן שלא תתמה על שאנו אומרים שחשבון היא מארץ האמורי ויודעין אנו שהיא מארץ מואב כי חשבון עתה היא עיר סיחון שהרי הוא נלחם במלך מואב הראשון וכבשה מידו ולא עם בלק מלך מואב אלא במלך ראשון שהיה קודם בלק: (דעת זקנים)


{כז}  עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן:

 אונקלוס  עַל כֵּן יֵימְרוּן מְתָלַיָא עוּלוּ לְחֶשְׁבּוֹן תִּתְבְּנֵי וְתִשְׁתַּכְלַל קַרְתָּא דְסִיחוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  עַל כֵּן יֵימְרוּן בְּחִידְתָא מְתוּלַיָיא אָמְרִין צַדִיקַיָא דְשָׁלְטִין בְּיִצְרֵיהוֹן אִיתוּ וְנַחְשׁוֹב זֵיינָא דְעוּבְדָא טָבָא כֻּלוֹ קֳבֵיל אַגְרָא וַאֲגַר עוֹבָדָא בִּישָׁא כֻּלוֹ קֳבֵיל זֵיינָא יִתְבְּנֵי וְיִשְׁתַּכְלַל דְמִיתְעַר וּמְשִ¦יחַ בְּאוֹרַיְיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  על כן. על אותה מלחמה שנלחם סיחון במואב: יאמרו המושלים. בלעם, שנאמר בו וישא משלו (במדבר כג, ז): המושלים. בלעם ובעור, והם אמרו: באו חשבון. שלא היה סיחון יכול לכבשה, והלך ושכר את בלעם לקללו, וזהו שאמר לו בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו' (שם כב, ו): תבנה ותכונן. חשבון בשם סיחון להיות (י) עירו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) תבנה ותכונן שב לחשבון הנזכר למעלה ולא לעיר סיחון שמאחר שכבש אותה וזכה בה מה צריך לומר תבנה ותכונן אלא הכי קאמרו המושלים בואו סיחון ועמו לעיר חשבון כי תוכלו לה לפי שמתחלה כשנבנית וכוננה עיר סיחון בשם סיחון נבנית כלומר שמאז נגזר עליה להיות עיר סיחון ויהיה תבנה ותכונן עתיד במקום עבר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  המושלים. הבודאים משלים מלבם: וטעם באו חשבון. לאמורים יאמרו: ותבנה. יותר ממה שהיא ותכונן להיותה עיר סיחון: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  על כן יאמרו המושלים. בגימ' אלה המה המושלים ביצרם: (בעל הטורים)

 ספורנו  על כן יאמרו המושלים. המספרים באור משלים שראו בחלום חזיון כמו שעשה בלעם כאמרו וישא משלו: בואו חשבון. אתם יושבי ערי מואב בואו חשכון והכנעו לסיחון כי הוא ינצח וימלוך עליכם: (ספורנו)

 דעת זקנים  על כן יאמרו המושלים. בני אדם הרגילים למשול משלים על ידי שלקחה סיחון באו לדור בתוך חשבון כי עתה תבנה ותכונן מאחר שהיא עכשיו עיר סיחון כי כל זמן שהיתה למלך מואב לא היה מלך חזק אבל משכבש סיחון אין לכלום לגור בה: (דעת זקנים)


{כח}  כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן:

 אונקלוס  אֲרֵי קִידוּם תַּקִיף כְּאֶשָׁא נְפַק מֵחֶשְׁבּוֹן עָבְדֵי קְרָבָא כְּשַׁלְהוֹבִיתָא מִקַרְתָּא דְסִיחוֹן קַטִילוּ עַמָא דִשְׁרוֹ בִּלְחָיַת מוֹאָב כּוּמְרַיָא דְפַלְחִין בֵּית דַחֲלָא רָמָתָא דְאַרְנוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם מִילִין תַּקִיפִין הֵי כְאֵישָׁא נַפְקִין מִפּוּמֵי צַדִיקַיָא מָרֵי חוּשְׁבְּנָא דְנָא וְזַכְוַון חֲסִינַן הֵי כְשַׁלְהוֹבִיתָא מֵאִלֵין דְקַרְיָין וּמְשִ¦יחִין בְּאוֹרַיְיתָא אָכְלַת אֵישְׁתְּהוֹן לְסַנָאָה וְלִבְעֵיל דְבָבָא דְמִתְחַשְׁבִין קוּמֵיהוֹן הֵי כְפִלְחֵי בַּמְתֵי טַעֲוָותָא דְנַחֲלֵי אַרְנוֹנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי אש יצאה מחשבון. משכבשה (כ) סיחון: אכלה ער מואב. שם אותה המדינה (ל) קרוי ער בלשון עברי, ולחיית בלשון ארמי: ער מואב. ער (מ) של מואב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) לא קודם זה דאם כן כי אש באה בחשבון מיבעי ליה: (ל) אמר זה שלא תחשוב שפירוש ער כמו עיר והוא על משקל דם שהרבים ממני דמים וכן ער הרבים ממנו ערים ויהיה ער שם המין בעבור כל העיירות שלו לא יתכן זה שהרי עדיין נשארו למואב עיירות רבות שהיה מולך עליהם וגם לא בעבור עיר אחת שלו דאם כן היה לו להזכיר איזה עיר כמנהג הכתוב בכל מקום כי לא בא לסתום אלא לפרש והביא ראיה מהתרגום שתרגם ולחיית ולא תרגמו קרתא: (מ) כתב הרא"ם נראה לי שכיון בזה אף על פי ששם העיר הפרטי לא יסמוך וכיון שער שם פרטי של מדינה הוא איך הוא סמוך ומכח זה תרצה לדחוק ולפרש ער מלשון עיר לא תדחוק לפרש כן ער מלשון עיר כי יותר נכון לפרש ששם העיר הפרטי הוא סמוך אף שהוא שלא כמנהג מלפרשו מלשון עיר מפני הטענות הנופלות עליו עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי אש יצאה מחשבון. רמז לאנשים שקשרו בחשבון על מלכם: להבה. הטעם כפול כמשפט: מקרית סיחון. מקרית שהוא היום לסיחון: ער מואב. שם מקום סמוך כמו מבית לחם יהודה: במות. מקומו' גבוהים: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  כי אש יצאה. לאחר שנכבשה חשבון ונלחם גם בשאר עיירות שהוא ער וארנון וכבשם אז אמר אש יצאה מחשבון כלומר חיל וגבורים ולהבה מאותה עיר שנקראת קרית סיחון: אכלה ער מואב. כלומר ממקומו יצא אש ושרפם והוא כמו ותצא אש מאבימלך ותאכל את אנשי שכם ומבעלי שכם ותאכל את אבימלך כלומר מהם ובהם וזה המשל שמשלו על גבורת סיחון להודיעך כמה גדול כחו של משה שנצחו והרגו. וכן משלו משל על בני עמון הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך: (דעת זקנים)


{כט}  אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן:

 אונקלוס  וַי לְכוֹן מוֹאֲבָאֵי אֲבַדְתּוּן עַמָא דְפָלְחִין לִכְמוֹשׁ מְסַר בְּנוֹהִי צִירִין וּבְנָתֵיהּ בְּשִׁבְיָא לְמַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה סִיחוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  יְיָא לְכוֹן סַנְאֵי צַדִיקַיָא אֲבַדְתּוּן עַמָא דִכְמִישׁ מִדְסֵינַת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא לֵית לְהוֹן תַּקַנְתָּא עַד דְיֵיצְרְכוֹן לְמִגְלֵי לַאֲתַר דְיִלְפוּן אוֹרַיְיתָא וּבְנֵיהוֹן וּבְנַתְהוֹן מִתְרַחֲקָן בְּשִׁבְיַית חַרְבָּא כָּל קֳבֵל מִתְמָלְכִין בְּמוֹלְכָנָא דְאוֹרַיְיתָא אֱמוֹרָאִין וּמְשִיחִין בְּאוֹרַיְיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אוי לך מואב. שקללו את מואב (נ) שימסרו בידו: כמוש. שם אלהי מואב: נתן. הנותן את בניו של מואב: פליטם. נסים ופליטים מחרב ואת בנותיו בשבית וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש שמקרא זה דבוק עם תבנה ותכונן כלומר מאחר שנבנית העיר לסיחון אם כן היה בהכרח שסופה להמסר ביד סיחון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כמוש. שם צלם אלהי מואב: פליטם. פליטי חרב בורחים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם אוי לך מואב אבדת עם כמוש. כי היה עם מואב עובד לכמוש אלוהו בונה במות ובטוח בו יותר מכל עם ובעת צרתו אמר לו קומה והושיענו וכן הכתוב מזכיר בהם בכל מקום כמו שכתוב (ישעיהו טז יב) והיה כי נראה כי נלאה מואב על הבמה ובא אל מקדשו להתפלל ולא יוכל ונאמר ויצא כמוש בגולה כהניו ושריו יחדו (ירמיהו מח ז) והשבתי למואב נאם ה' מעלה במה ומקטיר לאלהיו (שם פסוק לה) ולכך יאמרו המושלים דרך לעג כי כמוש נתן בניו פליטם כלומר בורחים ונסים מפני חרב ובנתיו בשבית כי המאמינים בו יקראו בניו ובנותיו כאשר יקראו עמו וכן בת אל נכר (מלאכי ב יא) ולא כדברי רש"י שפירש נתן הנותן בניו פלטים מחרב והיה כמוש נעבד גם לבני עמון כמו שאמר יפתח (שופטים יא כד) את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש והיה להם עוד בארצם (מלכים א יא ה) מלכום שקוץ עמונים או הזכיר יפתח לעמון כמוש בעבור מה שתפשו ישראל ממואב כאשר הזכיר להם (שם פסוק כה) בלק מלך מואב לומר שלא הציל כמוש אלהיהם ולא בלק מלכם את ארצם מיד ישראל והגון הוא מאד שנאמר כדברי רבותינו (במדב"ר יט יח) כי המושלים בלעם וכיוצא בו מן הקוסמים שהיו נושאים משל בעתידות (הרמב"ן)

 דעת זקנים  נתן בניו פליטם. כלומר הבנים הקטנים שפלטו מן החרב והבנות שאין דרכם להלחם שבק והניחם להוליך בשביה לפי שלא היה יכול להצילם מידו. נתן כמו נרדי נתן ריחו: (דעת זקנים)


{ל}  וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא:

 אונקלוס  וּמַלְכוּ פְסָקַת מֵחֶשְׁבּוֹן עֲדָא שׁוּלְטַן מִדִיבוֹן וְצֲדִיאוּ עַד נֹפַח דִסְמִיךְ עַד מֵידְבָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲמִירִין רַשִׁיעַיָא לֵית רְמָא וּמְנַטְלָא חָמֵי כָּל דָא עָבַד חוּשְׁבַּנְכוֹן עַד דִיסוּף כִּדְבוֹנָא נַפְשֵׁיכוֹן וּמָרֵי עַלְמָא יִצְדֵי יַתְהוֹן עַד דִיפַח נַפְשֵׁיהוֹן וְיִצְדוּן כְּמָא דְאַצְדֵי קִרְוֵי אֱמוֹרָאֵי וּפַלְטִירֵי רַבָּנֵיהוֹן מִן תַּרְעָא רַבָּא דְבֵית מַלְכוּתָא עַד שׁוּקָא דִנְפָחַיָא דִסְמִיךְ עַד מֵידְבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונירם אבד. מלכות שלהם: אבד חשבון עד דיבון. מלכות ועול שהיה למואב בחשבון אבד משם, וכן עד דיבון, (ס) תרגום של סר עד, כלומר סר ניר מדיבון, ניר לשון מלכות ועול וממשלת איש, כמו למען היות ניר לדוד עבדי (מלכים-א יא, לו): ונשים. שי"ן דגושה, לשון שממה, כך יאמרו המושלים: ונשים. אותם: עד נפח. השימונום עד נפח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רש"י מפרש עד לשון סר כלומר סר ניר מדיבון דליכא לפרש אבד חשבון עד דיבון הוא כמשמעו שאבד כל אותו ישוב שמחשבון עד דיבון דאם כן נשאר ונירם שפירושו מלכות שלהם בלתי נקשר לא לפניו ולא לאחריו אבל לפי מה שפירש רש"י זכרונו לברכה הוא כאלו כתיב ונירם שבחשבון אבד ונירם שבדיבון סר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונירם. דברי משה והמ''ם סימן מלך אמורי וגדודיו ולו שני פירושים. האחד מגזירת ניר ותהיה מלת ונירם מושכת עצמה ואחרת עמה כמו והנבואה עודד הנביא וכן הוא ונירם אבד ניר חשבון ותהיה מלת ונירם כמו בתוך האהלי הערכך וכן הוא והניר שלהם אבד שהוא ניר חשבון. והפירוש השני שתהיה מלת ונירם מגזרת ירה ויור אשר יריתי והטעם כאשר ירינו אותם אבד חשבון: ונשים. מפעלי הכפל והחיר''ק תחת קמ''ץ קטן כמו ויסב אלהים את העם ויאמר רבי משה הכהן כי הדגשות לחסרון האל''ף כאל''ף מלפנו מבהמות ארץ מגזרת תאשם שומרון וי''א כי חשבון היתה עיר סיחון לעולם וטעם בואו חשבון דברי המושלים למואבים הבאים בשבי אל חשבון כי אש יצאה מחשבון משל למחנות סיחון וכאשר ירינום דברי המושלים על לשון המואבים חשבנו כי תאבד חשבון ונעשה שממה כל הארץ עד נופח או הם דברי משה הדרשן: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אשר עד מידבא. רי''ש נקודה ונשאר אש כי שרפה באש וניטל ראש שלה: (בעל הטורים)

 ספורנו  ונירם אבד. וניר ומלכות סיחון ואשו ולהבתו שהם שרי צבאותיו יאבד כי אחר שספרו נצחונו של סיחון ספרו כמו כן אבדן מלכותו על ידי ישראל: (ספורנו)

 דעת זקנים  ונירם אבד חשבון. כלומר ניר ויורש שלהם אבד חשבון וכל הארץ עד דיבון שלא יירשוה עם ירושתו. ניר לשון יורש כמו ולמען היות ניר לדוד עבדי: (דעת זקנים)


{לא}  וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי:

 אונקלוס  וִיתֵב יִשְׂרָאֵל בַּאֲרַע אֱמוֹרָאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וִיתִיבוּ יִשְרָאֵל בָּתַר דְקָטִילוּ יַת סִיחוֹן בְּאַרְעָא דֶאֱמוֹרָאֵי: (תרגום יונתן)

 ספורנו  וישב ישראל בארץ האמורי. ומכל זה שספר התבאר שישראל אז לא ישבו בארץ מואב אבל ישבו בארץ האמורי כמו שבאר יפתח באמרו לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון: (ספורנו)


{לב}  וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ (ויירש) וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר שָׁם:

 אונקלוס  וּשְׁלַח משֶׁה לְאַלָלָא יָת יַעְזֵר וּכְבָשׁוּ כַּפְרָנָהָא וְתָרִיךְ יָת אֱמוֹרָאָהּ דִי תַמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְשָׁדַר משֶׁה יַת כָּלֵב וְיַת פִּנְחָס לְאַלָלָא יַת מַכְבַּר וּכְבָשׁוּ כּוּפְרָנָהָא וְשֵׁיצוּן יַת אֱמוֹרָאֵי דְתַמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישלח משה לרגל את יעזר. המרגלים לכדוה, (ע) אמרו לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בכח תפלתו של משה להלחם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) מדכתיב וילכדו בנותיה וילכדו לשון רבים ולא כתיב וילכוד לשון יחיד כדבסמוך דכתיב ויורש לשון יחיד אלא המרגלים לכדו את בנותיה: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ויורש. כתיב ויירש, שלא הוצרכו להורישם אלא ברחו מעצמם: (בעל הטורים)

 ספורנו  וילכדו בנותיה. המרגלים ששלח משה לכדו את בנות יעזר: ויורש. משה אחר כך הוריש את האמורי אשר ביעזר: (ספורנו)


{לג}  וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי:

 אונקלוס  וְאִתְפְּנִיאוּ וּסְלִיקוּ לְאֹרַח מַתְנָן וּנְפַק עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן לְקֳדָמוּתְהוֹן הוּא וְכָל עַמֵּיהּ לְאַגָחָא קְרָבָא לְאֶדְרֶעִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְפְּנִיאוּ וּסְלִיקוּ אוֹרַח מַתְנָן וּנְפַק עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן לִקְדָמוּתָנָא הוּא וְכָל עַמֵיהּ לְאַגָחָא קְרָבָא לְאֶדְרֶעִי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויפנו. פירשתיו: אדרעי. אל אדרעי דרך קצרה: (אבן עזרא)


{לד}   מפטיר  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לָא תִדְחַל מִנֵיהּ אֲרֵי בִידָךְ מְסָרִית יָתֵיהּ וְיָת כָּל עַמֵיהּ וְיָת אַרְעֵיהּ וְתַעֲבֵד לֵיהּ כְּמָא דִי עֲבַדְתְּ לְסִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה דִי יָתֵב בְּחֶשְׁבּוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כֵּיוָן דְחָמָא משֶׁה יַת עוֹג זָע וְאַרְתֵּית מִן קֳדָמוֹי עָנֵי וַאֲמַר דֵין הוּא עוֹג רַשִׁיעָא דַהֲוָה מַחְסִיד יַת אַבְרָהָם וְשָרָה אַבְהָתָן לְמֵימָר אַתּוּן מְדַמְיַן לְאִלָנִין שְׁתוּלִין עַל פִּרְקַטוּנִין דְמַיָין בְרַם פֵּירִין לֵית הִינוּן עַבְדִין בְּגִין כֵּן אַמְתִּין לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִמְחַוְיָא לְדָרַיָא וְיֶחְמֵי מִן בְּנֵיהוֹן אוּכְלוּסִין סַגִיאִין לְאִתְמַסְרָא בִּידֵיהוֹן בְּכֵן אָמַר יְיָ לְמשֶׁה לָא תִדְחַל מִנֵיהּ אֲרוּם בִּידָךְ מְסָרִית יָתֵיהּ וְיַת כָּל עַמֵיהּ וְיַת כָּל אַרְעֵיהּ וְתַעֲבֵיד לֵיהּ הֵיכְמָא דְעָבַדְתָּ לְסִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאֵי דַהֲוָה יָתֵיב בְּחֶשְׁבּוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל תירא אותו. שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמוד לו (פ) זכותו של אברהם, שנאמר ויבא הפליט (בראשית יד, יג), הוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחביריו בעשתרות קרנים, שנאמר כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים (דברים ג, יא. נדה סא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דאם לא כן מה נשתנה עוג מסיחון דגבי סיחון לא אמר השם יתברך אל תירא אותו. ואם תאמר והלא לא נתכוין רק לרעה שיהרג אברהם וישא את שרה כמו שפירש"י בפרשת לך לך בפסוק ויבא הפליט וגו'. ויש לומר מכל מקום כיון שזכות הצלה באה על ידו שניצל לוט היה משה ירא שמא תעמוד לו אותו זכות אף על פי שנתכוין לרעה כדאמרינן בזכות הקרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות אף על פי שנתכוין לרעה הואיל והקריבם לכבוד הקדוש ברוך הוא: חסלת פרשת חקת (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  אל תירא אותו. כי היה משה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם שנאמר בו (בראשית יד יג) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי והוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו אמרפל וחבריו בעשתרות קרנים לשון רש"י מדברי רבותינו (במדב"ר יט יט) נתעוררו גם בזה מדעתם שלא יירא משה רבינו מזרוע בשר כי עמו ה' אלהינו וכל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו והוא המזהיר את ישראל אל תיראו ואל תערצו מפניהם (דברים לא ו) והוא המאשים אותם ביראתם כענין שנאמר במרגלים (שם א כט ל) ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלהיכם הוא ילחם לכם אבל נתירא משה מפני הזכות שידע לו ועל דרך הפשט לא היה בדעתו של משה להוריש עתה לישראל ארץ סיחון ועוג כאשר פירשתי (לעיל פסוק כא כב) והנה סיחון יצא לקראת ישראל המדברה וילחם בם על כרחם אז הודיעו השם ראה החלותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש (דברים ב לא) כי מכאן התחיל בכבוש שבעה עממים אבל עוג אסף כל חילו אדרעי והיא עיר בקצה גבולו והיו ישראל יכולים לנטות מעליו כאשר נטו מעל עשו והשם אמר לו אל תירא אותו ולך אצלו והתגר בו מלחמה כי בידך נתתי אותו ובמדבר סיני רבה (יט לב) ראיתי למה נתירא אמר שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון או נתלכלכו בעבירה וכולה אגדה וכך היא יראת כל הצדיקים וכן ביהושע (ח א) (הרמב"ן)

 כלי יקר  ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו. פירש"י שהיה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם דאל"כ קשה וכי משה היה ירא מזרוע בשר ודם באשר ה' אתו, ועו"ק מאחר שנאמר כי בידך נתתי אותו ואת עמו וא"כ הל"ל אל תירא אותו ואת עמו, אלא ודאי שמעמו ודאי לא היה ירא כי ה' אתו אך מאותו היה ירא פן תעמוד לו זכות אברהם.

ומה שמקשים כאן איך היה ירא מזכות זה, אדרבא הרי באותו זמן היה חוטא ורב מרי כי כוונתו היה כדי שיהרג אברהם וישא הוא שרה כמו שפירש"י שם (בראשית יד.יג), אין זה קושיא כי רש"י פירש כן לפי האמת שהרי סוף כל דבר הכל נשמע שלא הועיל לו זכות זה וא"כ סופו מוכיח שכוונתו היתה לרעה ולא לטובה, אבל משה עדיין לא היה יודע סוף הדבר והיה סבור שלטובתו נתכוין להציל את לוט ע"כ היה ירא פן יעמוד לו זכות זה. והשיב לו הקב"ה אל תירא אותו כי בידך נתתי והל"ל כי בידך אתן להבא אע"פ שמתת ה' דומה כאילו היא כבר נתונה מ"מ במקום שיש לפרשו כפשוטו אין צורך בפירוש זה, וביאור הדבר שמאז ומקדם כבר נתתי אותו בידך, כי מעולם לא היה לו שום זכות, ובמעשה ההוא היה נרדף עד חובה והיתה כוונתו לרעה ונגזר עליו מאז שיהיה נתון לך ומסור בידך וזה פירוש יקר. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו. פרש"י לכך הוצרך לו' אל תירא אותו מה שלא הוצרך לו' מסיחון לפי שהיה ירא פן יעמוד לו זכות מה שהגיד לאברהם אבינו שנשבה לוט וא"ת והלא כוונתו לרעה היתה כדי שיהרג אברהם ויקח שרה י"ל כיון דהצלה באה על ידו היה לו לירא כמו שמצינו בפרק חלק בזכות מ"ב קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאת ממנו רות ואע"פ שלא נתכוין אלא לרעה לקלל את ישראל ומיהו תימה למ"ד דעוג נקרא פליט על שנפלט מן המבול דבמס' נדה מסיק דעוג וסיחון אחי הוו וא"כ [היכן מצינו] שסיחון פלט מן המבול דבשלמא עוג מצינו סמך ורמז כדפרשתי בפ' נח בשם ר"י החסיד וישאר אך נח שעולה בגי' עוג אבל לסיחון לא מצינו רמז. ואו' הרב רב יחיאל בר יוסף שעוג נולד קודם המבול ואמו היתה מעוברת מסיחון בשנת המבול והלכה ונשאת לאחד מבני נח וכבר היתה מעוברת מאותן בני האלהים אשר לקחו מבנות האדם ונולד סיחון בתיבה: (דעת זקנים)


{לה}  וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ:

 אונקלוס  וּמְחוֹ יָתֵיהּ וְיָת בְּנוֹהִי וְיָת כָל עַמֵּיהּ עַד דְלָא אִשְׁתָּאַר לֵיהּ מְשֵׁיזִיב וִירִיתוּ יָת אַרְעֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כֵּיוַן דְחָמָא עוֹג רַשִׁיעָא יַת מַשִׁירְיָיתָא דְיִשְרָאֵל דַהֲוָה שִׁיתָּא פַּרְסֵי אָמַר לֵית אֲנָא מְסַדֵר סִדְרֵי קְרָבָא כֻּלוֹ קֳבֵיל עַמָא הָדֵין דִלְמָא יַעַבְדוּן לִי הֵיכְמָא דְעָבָדוּ לְסִיחוֹן וַאֲזַל וְעָקַר טַוְורָא בַּר שִׁיתָּא פַּרְסֵי וְאַחֲתֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ לְמִטְלַק עֲלֵיהוֹן מִן יַד זַמִין מֵימְרָא דַיְיָ זוֹחֲלָא וּפָכַר טַוְורָא וְנַקְרֵיהּ וְטָמַע רֵישֵׁיהּ בְּגַוֵיהּ בָּעָא לְמִשְׁלְפֵיהּ מִן רֵישֵׁיהּ וְלָא יָכִיל מִן בִּגְלַל דְמַשְׁכֵי כַּכֵיהּ וְשִׁינֵיהּ פּוּמֵיהּ הַלְכָא וְהַלְכָא אָזַל משֶׁה וְנָסַב נַרְגָא בְּרַת עִישַרְתֵּי אַמִין וְטָפַז עִישַרְתֵּי אַמִין וּמַחְיֵיהּ בְּקַרְסוּלֵיהּ וְנָפַל וּמִית מִן לְהָאֵל לְמַשְׁרִיתָא דְיִשְרָאֵל דְהָכִין כְּתִיב וּמְחוֹ יָתֵיהּ וְיַת בְּנוֹי וְיַת כָּל עַמֵיהּ עַד דִי לָא שְׁיָירוּ לֵיהּ מְשֵׁיזִיב וִירִיתוּ יַת אַרְעֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויכו אותו. משה הרגו, כדאיתא בברכות בהרואה (נד:), עקר טורא בר תלתא פרסי וכו':

חסלת פרשת חקת: (רש"י)

 אבן עזרא  השאיר לו. אחד מישראל:

חסלת פרשת חקת (אבן עזרא)





במדבר פרק-כב

{א}  וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ: (פפפ)

 אונקלוס  וּנְטָלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּשְׁרוֹ בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא דִירֵחוֹ: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל וּשְׁרוֹן בְּמַשִׁרְיָא דְמוֹאָב מֵעִיבְרָא לְיַרְדְנָא דִירֵיחוֹ: (תרגום יונתן)