---

פרשת וזאת הברכה

---

דברים פרק-לג

{א}  וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ:

 אונקלוס  וְדָא בִרְכְּתָא דִי בְרִיךְ מֹשֶׁה נְבִיָא דַיְיָ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם מוֹתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וזאת וְדָא סֵדֶר בִּרְכָתָא דִבְרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל קֳדָם דִימוּת: (תרגום יונתן)

 רש"י  וזאת הברכה. לפני מותו. סמוך למיתתו (ספרי שמב.), (א) שאם לא עכשיו אימתי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש שאם לא תפרש דהאי דכתיב לפני מותו דהוה סמוך למיתתו לא הוה ידעינן אימתי וזהו נמי דנקט רש"י אם לא עכשיו אימתי כיון שהוא לפני מותו וסמוך למיתתו א"נ הוכחתו מדכתיב לפני מותו דפשיטא דלא ברכה לאחר מותו אלא אי לא הוה כתיב לפני מותו ה"א זמן רב היה לפני מותו כשברך אותם לכן כתיב לפני מותו ללמדנו דסמיך למיתתו היה. ספרי, והביאו הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וזאת הברכה. כברכת יעקב: איש האלהים. להודיע כי בנבואה ברך אותם: לפני מותו. סמוך למותו והטעם ביום מותו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  איש האלהים. להגיד כי ברכתו מקויימת כי איש האלהים היה ותפלת ישרים רצונו והנה יקרא הכתוב למשה רבינו "איש האלהים" וכן שאר הנביאים ואליהו וזולתם ולא יאמר הכתוב "איש ה'" אבל יאמר משה עבד ה' (להלן לד ה) והטעם ידוע לכל משכיל וכן על דרך האמת וזאת היא הברכה כי מאת ה' היתה זאת (תהלים קיח כג) וכן ביעקב נאמר (בראשית מט כח) וזאת אשר דבר להם אביהם זאת הברכה הוא שאמר דוד (תהלים קיט נו) זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי ירמוז לציון עיר דוד כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם והמשכיל יבין ולזה הסוד נתכוונו רבותינו במדרש שאמרו בבראשית רבה (ק יג) וזאת אשר דבר להם אביהם עתיד אדם כיוצא בי לברך אתכם וממקום שפסקתי אני משם הוא מתחיל כיון שעמד משה רבינו פתח להם בוזאת הברכה מאותו מקום שפסק להם אביהם הוי וזאת אשר דבר להם אביהם אמר להם הברכות הללו אימתי מגיעות אתכם משעה שתקבלו את התורה שכתוב בה וזאת התורה וגו' כי המלה הזאת תרמוז לברכה שהיא התורה והיא הברית דכתיב (בראשית יז י) זאת בריתי וכבר הזכרתי זה (ויקרא טז ג) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וזאת הברכה. לעיל מיניה כתיב אשר אני נותן לבני ישראל, וסמיך ליה וזאת הברכה. לומר אני מסכים על ברכתם. וזאת הברכה. בגימ' זו היא התורה. כי בזכות התורה ברכה: משה איש האלהים. ר''ת מאה. וס''ת משה. וזהו ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים. שאמר תנו לו ק' ברכות בכל יום, וכל ברכה וברכה י' זהובים הרי אלף. לכך אמר יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים, משלי. ויברך אתכם משלו. הפסוק מתחיל בוי''ו ומסיים בוי''ו לומר שבירך י''ב שבטים: (בעל הטורים)

 אור החיים   וזאת הברכה. צריך לדעת אומרו וזאת בתוספת וא''ו בתחלת ענין, עוד צריך לדעת לאיזה ענין נאמר כל הכתוב אם להודיע המברך והמתברך הלא ניכרים הם הדברים בלא פסוק זה אם היה מתחיל מפסוק ויאמר וגו', ואם להודיע כי זה היה לפני מותו סמוך למיתתו מובנים הם הדברים ממה שלפניו ולאחריו שסמוך למיתתו היו הדברים. ומה גם כי מה צורך יש בהודעת הזמן:

ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלהים מה גדלו מעשיו, הנה בפרשה הקודמת לזה סמוך למאמר וזאת הברכה מלפניה אמר הכתוב החלט הגזירה על משה למות באומרו (לעיל לב מט) עלה אל הר העברים וגו' ומות וגו' על אשר וגו', ואם כן יאמר האומר כי זה משה האיש טינא היה בלבו על מיתתו אשר היה לה סיבה עם בני ישראל אחר שרץ אחריהם כסוס (מדרש תנחומא) גרמו לו מיתה בחוץ לארץ ומנעוהו מעבור לארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו לה, וטבע אנוש ירחיק הסובב רע, והגם שידוע הוא הצדיק לסבלן אחר היכולת, זה יועיל שלא לשנוא אותם, אבל קורבת הלב היא נמנעת על כל פנים, לזה בא דבר ה' בתורתו והעיד על הצדיק ואמר כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו עוד לו זאת הברכה וגו':

ולזה אמר וזאת בתוספת וא''ו להעיר גדר הקודם שיסתובב מהמאמר הסמוך והבן, וגמר אומר לפני מותו פירוש סמוך למיתתו, להעיד עוד על הפלגת צדקותו, דהגם דזמן ההרגש שהוא פרק הנסיעה שהדבר יחייב לשנוא אף על פי כן ברך אותם, והעיד הכתוב על הברכה היותה מעולה ושלימה בכל לבו במה שכתב וא''ו בתחילת תיבה להעיר על מה רב גודלה:

עוד ירצה באומרו וזאת וגו' להיות שקדמו ברכות אחרים אברהם בירך את יצחק ויצחק ליעקב ויעקב לבניו וכולן נתקבצו לראש ישראל, לזה כשבא משה לברך ישראל דקדק בדבריו כי ברכתו היא תוספת על הראשונים, על דרך שפירשו ז''ל (ספרי) בפסוק (דברים א' י''א) ה' אלהי אבותיכם יוסף וגו' ויברך אתכם וגו', שהכוונה זו היא משלי ויברך אתכם וגו', הרי שמקפיד לדקדק אשר הוא מוסיף לברך, וכמו כן העיד כאן כי ברכתו היא תוספת על ברכות הראשונים, והוא מה שרמז במאמר וזאת, ואומרו הברכה בה''א מעידה התורה שהיא המעולה והמשובחת יותר מכולן, וגמר הכתוב לומר הדברים שבהם תתעלה על כל ברכה:

הא') אשר ברך משה וידוע הוא מעלתו כמו שכתב אלהי עולם בהוכיחו אהרן ומרים (סוף פ' בהעלותך) ושם פירשתי:

ב') איש האלהים וצא ולמד מה עצמו רז''ל (מדרש תנחומא ב) לדרוש בתיבה זו עד שהגיעו לומר שהוא על דרך אומרו (דות א' ג) איש נעמי, והכוונה שמשה היה גוזר וה' מקיים והבן, ועיין מה שנפרש בסייעתא דשמיא בסמוך:

ג') את בני ישראל שהם כלי מוכן לקבל הברכות מה שלא היה עד עתה, וצא ולמד שלא שרתה שכינה בכללותם אלא על בני ישראל כי נתקבצו כחות הקדושה שהם במספר ס' רבוא, ואומרו את בני ישראל ולא הספיק לומר בני, אולי שנתכוין לצרף עמהם הנעלמה מעיני כל חי שהיא השכינה שהיא עם ישראל אפילו בצרה דכתיב (תהלים צ''א טו) עמו אנכי בצרה, וידיעת ההפכים שוה, שנתכוון משה שהוא השושבין לברכה עמהם:

ד') לפני מותו כי הגם שגדול ערך משה תוסף רוחו וכחו בעת אשר יגיע העת אשר יאסף אל עמיו, ולצד הד' טעמים הגדילה ה' וייחדה למעלה מכולם באומרו וזאת הברכה:

עוד ירמוז באומרו וזאת על דרך אומרם ז''ל (ילקוט ועיין ספרי כאן) שלא זכה משה שיקרא איש האלהים עד שבירך את ישראל, והוא מה שהעיר באומרו וזאת פירוש מלבד כל אשר פעל ועשה מהיושר כשהוסיף זאת הברכה אשר בירך משה את בני ישראל בזה נקרא איש האלהים:

איש האלהים. יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז''ל (ערכין י''ז.) וז''ל אם יבוא הקדוש ברוך הוא לישב בדין עם אברהם יצחק ויעקב אינם יכולים לעמוד בפניו ע''כ, הא למדת כי מה שמועילים הצדיקים במעשיהם ובהתעצמותם בעולם הזה אינו אלא לזכות מכח הרחמים אבל בדין לא, וכמאמר דוד (תהלים קמ''ג ב) ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי פירוש כל צדיק שיקרא חי, וכאן הודיע הכתוב כי צדיק זה נתעצם ופעל הטוב אפילו בערך בחינת הדין הרמוז באלהים, והוא אומרו איש האלהים ואם יבוא ה' לעמוד עמו בדין יוכל כי הפליא לעשות הטוב והישר:

עוד נתכוון במאמר זה להעיד עליו כי כל התעצמו במדות הטובות הידועות לו לא היו אלא לצד יראתו מאלהיו לא שהיה טבעו מסייעו אל הדבר, כאומרם ז''ל (יומא כ''ב:) שאול באחת ולא עלתה לו ודוד כו' כי שאול היה מטבעו מזוג ולא היה חם ומהיר לטעות ולזה באחת ששגג יצתה ממנו המלוכה לפי טבעו משערים בני עליון שאם היה כטבעו של דוד אדמוני היה עושה כדוד עשר ידות, והן האיש משה יש מקום לחשוב שהיה עניו מטבעו והיה בכולן [סבלן] מטבעו, לזה העידה התורה עליו שכל התעצמותו ותגבורתו הרמוז בתיבת איש היה לצד האלהים היה ירא, והוא אומרו איש האלהים:

עוד ירמוז על זה הדרך איש המיוחד לאלהים שלא קם ולא יקום כמותו, ונתכוון הכתוב בסמיכות את בני ישראל למאמר איש האלהים להגיד שמדרגה זו השיגה עם בני ישראל, פי' באמצעות מה שטרח בהם ומה שסבל מהם והמסתעף מאמצעות הנהגתו הטובה עמהם השיג מדרגה זו ליקרא איש האלהים: (אור החיים)

 ספורנו  וזאת הברכה אשר ברך משה. כשהראהו האל ית' את כל הארץ לפני מותו כדי שיברך את הארץ ואת ישראל בה כמו שהיתה כוונתו באמרו אעברה נא ואראה. וכן כוונת האל ית' כאשר אמר לו וראה את הארץ זאת היא הברכה שבירך: (ספורנו)

 כלי יקר  וזאת הברכה אשר ברך משה. מלת וזאת מיותרת כולה גם וי"ו העיטוף של וזאת צריכה יישוב. ונראה שקאי על מ"ש פר' דברים (א.י–יא) ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו'. וארז"ל (ספרי דברים א.יא) אמרו ישראל משה קצבה אתה נותן לברכותינו אמר להם זו משלי היא וה' יברך אתכם כאשר דבר לכם. ואם כן כבר ברכם משה בריבוי וברכה זו היתה משלו לא מצד היותו איש האלהים, וגם אותה ברכה היתה לפני מותו כמו שפירש"י שם (א.ג) לכך נאמר כאן וזאת בוי"ו העיטוף שנוסף על אותה ברכה שברכם משה משלו סמוך למותו, אף גם זאת הברכה ברכם אבל לא משלו כמו הראשונה אלא מצד היותו איש האלהים, כי כל ברכה זו באה לו בנבואה מאת האלהים ולא משלו היתה כמו הברכה הראשונה, ונתן טעם למה נעשה עתה איש האלהים יותר מברכה ראשונה לפי שהיה זה לפני מותו סמוך למותו ממש, יותר ממה שהיה בברכה ראשונה שהרי ביני ביני למד לישראל כל ספר משנה תורה א"כ ודאי עכשיו היה סמוך למותו יותר ממה שהיה בברכה ראשונה, ומ"מ לא ייחד הש"י עליו שמו המיוחד כי אם בשם אלהים המשותף לאלהים ואדם. אבל במותו נאמר (דברים לד.ה) וימת שם משה עבד ה' כי אז ייחד עליו השם המיוחד.

ד"א במדרש (דב"ר יא.א) אמרו, משה התחיל ברכותיו ממקום שפסק יעקב, שנאמר (בראשית מט.כח) וזאת אשר דבר להם אביהם, ומשה התחיל בוזאת. ונראה לפרש מדרש זה בשני פנים. האחד הוא, שמלת וזאת לשון נקיבה, כי כל שירות עה"ז נאמרו בלשון נקיבה כי בכולם יש צער ולעתיד בלשון זכר כזכרים לא יולדים. ויעקב בקש לגלות הקץ דהיינו העתיד ונסתם ממנו. ע"כ היו כל ברכותיו ביעוד עוה"ז מראש ועד סוף ע"כ חתם הברכות במלת וזאת. כי כל יעוד העולם הזה יש בו צער, אבל משה שהיה איש האלהים ושרתה עליו השכינה ע"כ התחיל בזאת אבל לא חתם ברכתו בזאת, כי תחילת דבריו היו ג"כ ביעודי עוה"ז כי המה הכרחיים להשיג על ידם השלימות האחרון אשר לא תושג בלעדם, אבל סוף דבריו ביעוד העה"ב באומרו אשריך ישראל. וכן מסיק בילקוט כאן (תתקסד) שכל פסוק זה מדבר באושר האמיתי לעוה"ב אשריך ישראל מה מתוקן וגנוז לך לעוה"ב כו', וכן מ"ש ויראהו ה' את כל הארץ וגו', עד הים האחרון (לד.א–ב). דרשו בו עד היום האחרון (ספרי לא.ב) דהיינו לעוה"ב, א"כ הוא היה הפך יעקב שנסתם הקץ ממנו ולמשה נגלה על כן התחיל ממקום שפסק יעקב כי סוף ברכותיו לא היו כי אם יעודי העוה"ז, אבל משה תחילת ברכותיו היו יעודי עוה"ז אבל סופם היו ביעודי עוה"ב כאמור.

השני הוא, שלכך פתח ממקום שפסק יעקב, לפי שכל ברכותיו היו מעין ברכותיו של יעקב כמ"ש וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב (לג.כח). למדך שכל ברכותיו היו מעין ברכותיו של יעקב, ובודאי הוסיף בכל ברכה איזו דבר לכך נאמר וזאת הברכה שנוסף על ברכותיו של יעקב שנחתמו בוזאת ברכם גם הוא בתוספת בכל ברכה וברכה מצד היותו איש האלהים, נגלו אליו תעלומות חכמה ביותר ומה שיהיה לישראל עד יום האחרון ועד בכלל. (כלי יקר)

 דעת זקנים  וזאת הברכה אשר ברך משה. פי' הר' יוסף קרא שלפיכך כתב איש האלהים לומ' שעל פיו של הקב"ה ברכן: לפני מותו. אמרו רבותינו בשעה שמלאך המות בא ליטול נשמתו של משה נטלו משה וכפתו וברך השבטים כל אחד ואחד ברכתו לפניו: (דעת זקנים)


{ב}  וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ (אשדת) אֵשׁ דָּת לָמוֹ:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ מִסִינַי אִתְגְלִי וְזֵהוֹר יְקָרֵהּ מִשֵׂעִיר אִתְחֲזֵי לָנָא אִתְגְלִי בִגְבֻרְתֵּהּ מִטוּרָא דְפָארָן וְעִמֵהּ רִבְבַת קַדִישִׁין כְּתַב יַמִינֵהּ מִגוֹ אֶשָׁתָא אוֹרַיְתָא יְהַב לָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ מִן סִינַי אִתְגְלֵי לְמִתַּן אוֹרַיְיתָא לְעַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל וּדְנַח זִיו אִיקַר שְׁכִינְתֵּיהּ מִגַבְלָא לְמִיתְּנָהּ לִבְנוֹי דְעֵשָו וְלָא קַבִּילוּ יָתָהּ הוֹפַע בְּהַדְרַת אִיקַר מִטַוְורָא דְפָארָן לְמִיתְנָהּ לִבְנוֹי דְיִשְׁמָעֵאל וְלָא קַבִּילוּ יָתָהּ הֲדַר וְאִתְגְלֵי בִּקְדוּשָׁא עַל עַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל וְעִמֵיהּ רִיבַן רִיבְווָן מַלְאָכִין קַדִישִׁין כְּתַב יְמִינֵיהּ וְאוֹרַיְיתָא מִגוֹ שַׁלְהוֹבִית אֵישָׁתָא פִּקוּדַיָא יְהַב לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויאמר ה' מסיני בא. פתח תחלה בשבחו של מקום (ב) ואחר כך פתח בצרכיהם של ישראל (ספרי שמג.) ובשבח שפתח בו יש בו הזכרת זכות לישראל, (ג) וכל זה דרך רצוי הוא, כלומר, כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה: מסיני בא. יצא לקראתם (ד) כשבאו להתיצב בתחתית ההר, כחתן היוצא להקביל פני כלה, שנאמר לקראת האלהים (שמות יט, יז.) למדנו שיצא כנגדם: וזרח משעיר למו. שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה ולא רצו (ספרי שמג.): הופיע. (ה) להם: מהר פארן. שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה ולא רצו (שם): ואתה. (ו) לישראל: מרבבות קדש. ועמו מקצת רבבות מלאכי קדש, (ז) ולא כולם ולא רובם, ולא כדרך בשר ודם שמראה כל כבוד עשרו ותפארתו ביום חופתו: אש דת. שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה, (ח) נתן להם בלוחות כתב יד ימינו. דבר אחר אש דת, (ט) כתרגומו, שנתנה להם מתוך האש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ר"ל מה ענין שבחו של מקום גבי ברכות של שבטים ל"פ פתח תחל' וכו': (ג) דאם לא כן למה לא פתח בשבח שברא העולם או שאר שבחות של מקום ול"פ ובשבח וכו': (ד) ר"ל למה כתיב מסיני לסיני הל"ל ל"פ יצא לקראתם וכו' פיר' כבר היה בסיני וכשבאו ישראל יצא לקראתם מסיני שנאמר ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה ול' לקראתם אינו נופל אלא כשבאים זה לקראת זה: (ה) ר"ל למה לא פירש למי הופיע ל"פ להם דהיינו לישראל אבל גבי וזרח משעיר לא היה צריך לפרש מדכתיב למו דקאי אישראל דסמיך ליה לעיל מיניה: (ו) ר"ל למה לא כתיב למי אתה הוצרך לפרש לישראל: (ז) ר"ל דמ"ם מרבבות הוא מ"ם מקצת ולא מ"ם ממנו והוכחתו דלא מצינו מקום ששמו רבבות ע"כ צ"ל מ"ם מקצת וק"ל. והרא"ם פי' דאם יהי' מ"ם ממנו שאז יהי' פי' שהשם פירש מרבבות קודש ובא לבדו וזולת למת ועמו יהיה פי' ואתה מקצת רבבות קודש ואין לו טעם בלא מלת ועמו והוסיף מלאכי קודם מלת קודש מפני שמלת קודש נופל על דבר כמו ואנשי קודש ופה הם המלאכים עכ"ל: (ח) כמנהג העולם לכתוב בדיו על הנייר והקרא מסורס לפי פי' זה כאלו כתיב מימינו למו דת אש ויהיה פי' דקרא הכי מכתב יד ימינו נתן למו דת דהיא התורה כתוב' באש שחורה על גבי אש לבנה. רא"ם: (ט) דלטעם ראשון קשה דצריך לסרס המקרא ל"פ ד"א וכו' ולפי ד"א לחוד קשה הל"ל מאש דת דאז היה פירושו מן אש כלומר מתוך אש לכן הוצרך גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מסיני בא. ויאמר הגאון ז''ל כי הר סיני ושעיר ופארן קרובים וזה הכתוב הוא על מעמד הר סיני ואמר סיני כי מסיני כמו בסיני וכן משעיר: מרבבות קדש. הם המלאכים והטעם על השכינה שירדה: אש דת למו. התורה שנתנה באש וברק ואמר כי טעם ה' מסיני בא דרך תפלה כאומר אתה שבאת בסיני והנחלת תורה יחי ראובן וזה רחוק כי היה ראוי להיות החיה ואל תמית. וחסרי אמונ' אמרו כי טעם משעיר על דת אדום. ופארן על דת ישמעאל ואלה תועים הלא ראו כי לא החל בתחלה כי אם לברך ישראל לבדם וכן כתוב אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל ואמר וזרח משעיר למו שפירושו להם כמו ואין למו מכשול. והנכון בעיני שהפרשה היא ברכה כלל לכל ישראל ואח''כ פרט לכל שבט ושבט ואחר כן כללם במקום אין כאל ישורון. והנה מצאנו שאמרה דבורה ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום והנה אין שדה אדום הר כאשר אמר הגאון כי שלשה הרים הם סמוכים או לנכח ובס' תהלות אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה ואחריו כתוב ארץ רעשה ובצעד השכינה בישימון לא היה יום מתן תורה. כי אחר מדבר פארן באו בישימון ואמר חבקוק אלוה מתימן יבוא שהוא מבני אדום תימן אומר כטעם משדה אדום. והנה הכל במלחמות ידבר והעד יקום אלהים יפוצו אויביו וכאשר יושיע השם את עבדיו ידמה הכתוב רדת עזר מהשם והארץ תמוג וההרי' ימסו והשמים ירעשו והעד בשירו' דוד ותגעש ותרעש הארץ. וטעם זה סיני פירשתיו במקומו. וכן הוא הפירוש השם בא והטעם הכבוד שנכנס בישראל ותחלת הכנסו מסיני וזרח משעיר והטעם כל השנים שהיו ישראל במדבר לא הראה השם גבורה בעמים עד בא ישראל אל שדה אדום וכן כתוב בהררם שעיר עד איל פארן והנה הם קרובים שעיר ופארן והטעם מפורש כי ממקום שעיר כאשר באו לשעיר אז זרח הכבוד לישראל והופיע מהר פארן והטעם כפול כי פה הראה יפעתו: ואתה מרבבות קדש. על דעתי שהוא דבק עם מימינו והטעם שבא אש מרבבות קדש מימין השם לסבב ישראל כטעם סוסי אש ורכב אש סביבות אלישע. וטעם דת. שעומדת תמיד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ה' מסיני בא. יאמר כי השם מסיני בא לישראל כי משם השכין שכינתו בתוכם ושוב לא נסתלקה מהם והענין כי ירד הכבוד בהר סיני כמו שנאמר (שמות יט כ) וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' למשה וגו' ושם היה כל הימים שהיה משה עולה ויורד כמו שנאמר (שם כד יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר וגו' וכאשר נתנו לו הלוחות האחרונות שכן הכבוד באהל מועד כמו שנאמר (שם לג ט) והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה וכתיב (שם פסוק יא) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וגו' וכאשר הוקם המשכן שכן הכבוד במשכן שנאמר (שם מ לד) ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן ומשם היו לו כל הדברות כל ימי המדבר וזרח משעיר למו כי אחרי נסעם מסיני במסע ראשון שכן הענן במדבר פארן ומשם שלח מרגלים שנאמר (שם יג ג) וישלח אותם משה ממדבר פארן ונתנדה העם ולא היה הדבור עם משה עד שבאו לשעיר בגבול בני עשו בסוף הארבעים (לעיל ב ב) כמו שנאמר שם (פסוק ז) כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידך ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך והנה אז בבואם בשעיר היה השם להם לאור עולם ושלמו ימי אבלם וצוה אותם להשמר משעיר ועמון ומואב ואמר שיחלו לרשת את ארצם וירשו ארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי הגדולים הופיע מהר פארן שנסתכל בהם ושם ענינם למאור פניו מהר פארן והטעם כי תחלת הכנסם במדבר הגדול היה מפארן כמו שנאמר (במדבר י יב) ויסעו וגו' ממדבר סיני וישכן הענן במדבר פארן והנה השם הופיע עליהם לראות מה הם צריכים במדבר הגדול והנורא מלשון ועל עצת רשעים הופעת (איוב י ג) נסתכלת וראית באורך הגדול כל סתרי מחשבותיהם ואתה מרבבת קדש מימינו אש דת למו יאמר כי בא הכבוד לישראל מרבבות קדושי עליון אשר ירדו עמו על ההר כענין שנאמר (תהלים סח יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש מימינו אש דת למו פירוש מימין תפארתו היה להם אש דת לא מיד המלאכים הנזכרים רק מימין השם בעצמו ובכבודו ויתכן כי "מרבבות קדש" מרבוי קדושתו כי קדוש קדוש קדוש ה' צבאות בכל מיני קדושה וטעם "אש דת למו" כמו "דת אש" כמו שאמר (לעיל ה כא) ואת קולו שמענו מתוך האש או טעמו כמו "אש ודת למו" יזכיר שהראה להם האש העליונית והשמיעם הדת וזה כענין שנאמר (לעיל ד לו) ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש ועל דרך האמת יגיד גם כן שהאש שהוא הדת היא מימינו כי מדת הדין כלולה ברחמים ועל דעת רבותינו טעם הכתוב כי מסיני בא לתת תורה לישראל שנגלה להם משם וזרח משעיר להם לישראל כי נגלה על בני עשו לתת להם התורה וכאשר לא רצו בני עשו לקבל אותה האיר פניו לישראל ונתנה להם בימינו ובזרועו ואור פניו כי רצם והופיע והראה להם יפעתו והדרת פניו מהר פארן כאשר לא רצו בני ישמעאל בתורה יזכיר כי היה זכות לישראל גדולה כאשר לא רצו שאר האומות לקבל את התורה והנה הזכיר כל זרע אברהם שאחד מהם לא היה חפץ בתורה זולתי ישראל אבל על כל האומות גם כן נגלה לתת אותה להם ולא רצו בה כפי הבא בקבלת רבותינו (ע"ז ב) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וזרח משעיר. ג'. וזרח בחשך. וזרח השמש וזרח משעיר. שנגלה לעשו לקבל התורה ולא רצו, על כן וזרח בחשך, שנענשו ונהפך להם לחושך ולאפלה. אבל ישראל שקבלוה וזרח השמש. שנאמר מצות ה' ברה מאירת עינים: הופיע. ג'. הופיע מהר פארן. מציון מכלל יופי אלהים הופיע. אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. [לאומות]. אבל ישראל שקבלוה זכו למה שנא' מציון מכלל יופי אלהים הופיע: מרבבות. ב'. ואתה מרבבות קדש. לא אירא מרבבות עם. למה כי אתה ה' מרבבות קדש, לעזרני: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויאמר ה' מסיני בא וגו'. רז''ל אמרו (ספרי) יצא לקראת ישראל מסיני, וזרח משעיר שפתח לבני עשו ליתן להם התורה, הופיע מהר פארן שהלך גם כן לישמעאל, וקשה למה התחיל במאוחר שהוא מסיני בא שזה היה אחר שפתח לשעיר ולפארן ולא קבלו ויצא לקראת ישראל כשרצה ליתנה להם, עוד צריך לדעת למה שינה לדבר בג' לשונות בא זרח הופיע והיה לו לכוללם יחד על זה הדרך מסיני בא ומשעיר ומפארן, עוד למה בסיני הקדים זכרון המקום ואחר כך מה שהיה ממנו ובפארן ושעיר הקדים הבא ואחר כך המקום:

אכן יתבאר הענין בהעיר אומרם ז''ל למה לא זכו האבות ובפרט יעקב שהיתה מטתו שלימה לתת להם ה' תורתו, ואמרו (בראשית רבה ע ט עד יד) שהטעם הוא לפי שאין שכינה שורה על פחות מס' ריבוא, ונתינת התורה צריכה היתה השראת שכינה, כמו שכן מצינו (שמות י''ט כ') וירד ה' על הר סיני, והנה יאמר האומר הלא מצינו שאפילו שנים שיושבים ועוסקים בתורה אמרו במשנה (אבות פ''ג מ''ב) שכינה שרויה ביניהם, לזה אמרו קדמונינו יודעי דעת כי מה שאנו אומרים שצריך ס' רבוא הוא על השראת כללות השכינה, ומה שזוכים עשרה שיושבים ועוסקים בתורה או שנים הוא על אות א' שמאיר ממנה המופיע במי שיתעורר להדבק בקדושה כל אחד כפי כחו, ואין דומה הארה ב' לג' וג' לד', אבל כללות השכינה אינה שורה אלא על ס' רבוא מישראל:

והוא מאמר הכתוב ה' פירוש כללות השכינה מסיני בא להקביל ישראל, ובצאת השכינה להקביל עם נבחר עם יציאתה יצאו ב' אורות ובאו אחד דרך הר שעיר ואחד דרך הר פארן לישראל שעברו דרך שם לסיבה ידועה, ולזה הקדים מסיני בא שהיא ביאת כללות השכינה ואחר כך הודיע חלקי אורה שבאו דרך מקומות הלז, ודקדק לומר זרח והופיע להעיר שלא הלך דרך שם אלא זריחה אחת והופעה אחת ממנו, ולשון הופעה יאמר על חלק מועט מהקדושה כדרך אומרם ז''ל (מכות כ''ג:) הופיעה רוח הקודש במדרשינו, שהוא גדר קטן שבבחינת השראת אור השכינה, ויחס לבני שעיר גדר גדול מגדר של ישמעאל כפי מדרגתו כי הוא למעלה מישמעאל:

ובזה נתישבו כל הדקדוקים, גם מה שהקדים זכרון סיני לביאה ובשעיר ובפארן הקדים לזריחה והופעה כי במקום זכרון ה' הוא מאמר הופיע וזרח והבן, והכוונה בכל המאמר להעיר מעלתם להרבות בברכתם כי ראוים הם לברכה, וזה מדרך הרוצה לברך בכל לבו לעורר הדברים להלהיב הלב לברך בכל לבו, וכן תמצא שעשה יצחק כשרצה לברך יעקב היה מקרבו אליו ואמר לו (בראשית כ''ז כ''ו) גשה נא ושקה לי בני, וזה מדברים המעוררים:

ועיין מה שפירשתי בפרשת ויחי בפסוק (מ''ח ח') מי אלה בא' מן הדרכים, וכמו כן האדון משה בחר לו לעורר אהבת לבו אליהם ממה שה' אהבם והעלה אותם, ונפשו הקדושה תתלהב לאהוב אהובי עליון, וזה אחד, משלימות אהבתו בהקדוש ברוך הוא:

ואתה מרבבות קודש. הראשונים (רש''י בשם ספרי) אמרו שנתכוון לומר שהביא עמו חלק מרבבות ולא כל ולא רוב להודיע ענוותו יתברך, ולדבריהם יפרשו תיבת ואתה במקום והביא, ואין זה פשט התיבה, ואם יפרשו ואתה הוא ובא, אין מפורש אם הביא אפילו קצתם, ואולי שסוברים שהבאת המקצת אין הכתוב צריך לאומרו, ומה שלמדנו מן הכתוב הוא שלא הביא עמו הרבבות קודש והניחם שם:

וחוץ מדרכם נראה שהכוונה הוא להעיר מעלתם של ישראל, כי הניח ה' צבא מעלה רבבות קודש ובא אצל ישראל, ופירוש ואתה בא בהחלט מהם ועשה במקומם עמו ונחלתו, וכן היה ששם בסיני צוה לישראל (שמות כ''ה ח') ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ועזב עליונים, ותמצא בספר הזוהר (תרומה ק''מ:) כמה נצטערו צבא השמים כשקבע ה' דירת שכינתו בתחתונים אשר בחר לו:

מימינו אש דת למו. פירוש טעם שבחר ה' לשכון שמה בתחתונים ואתה מן רבבות קודש לפי שמימינו אש דת למו, והוא על דרך מה שאמרו ז''ל (שמ''ר פל''ג א) בפסוק ויקחו לי תרומה משל למלך שהשיא בתו כו' אמר המלך קחי גם אותי עמה, והוא הטעם שנתן כאן לואתה מרבבות מטעם מימינו אש דת למו פירוש לישראל, ואומרו אש דת ולא אמר דת אש, להסמיך תיבת אש לתיבת מימינו להעיר שנתנה התורה מימין ומשמאל, (ספרי כאן), והוא אומרו מימינו זה ימין, אש זה שמאל שהוא גבורה הרמוזה בבחינת האש משניהם דת למו, והוא סוד (דב''ר ג יב, תנחומא יתרו טז) אש לבנה על גבי שחורה, והוא סוד קריאת התורה תושיה (יבמות סב ילק''ש רמז כג) מצד הגבורה ונותנת עוז וממשלה מצד החסד: (אור החיים)

 ספורנו  ויאמר. וקודם שהתחיל הברכה המתחלת ברזל ונחשת מנעליך אמר זאת ההקדמה והתפלל על השכטים למען תחול ברכתו כי אמנם דברי הברכה בכל מקום מדברים עם המבורך כאמרו אמור להם. וכן כל דבריו מברזל ונחשת עד תדרוך היו עם ישראל אבל דבריו הקודמים היו עם האל לבקש מלפניו על אמו: ה'. לשון קריאה: מסיני בא וזרח כו' אש דת למו. הזכיר זכותם של ישראל כדי שתקוכל תפלתו עליהם ותחול ברכתו ואמר אל האל ית' הנה מסיני בא וזרח והופיע ממקומות שונים לישראל קדש של אש דת והוא החלק העיוני הבא מרבבות קדש מצד ימין של קדש כי אמנם נתן באספקלריא המאירה: (ספורנו)

 כלי יקר  ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו'. הל"ל לסיני בא, ורש"י פירש שיצא לקראתם כחתן כו', ועדיין קשה למה מסיני בא ולא ממכון שבתו השמים, גם צריך יישוב למה הזכיר זריחה בשעיר והופעה בפארן, גם קשה לדעת רז"ל שאמרו (ספרי ב.ב) חזר הקב"ה על בני עשו וישמעאל לקבל התורה ולא קבלוה למה הזכיר שעיר והר פארן ולא הזכירם בשמם עשו וישמעאל, גם מלת למו צריך יישוב, כי יש אומרים מלת למו חוזר על ישראל כי לפי שהאומות לא רצו לקבל התורה וישראל קבלוה ע"כ נתוספה לישראל זריחה והופעה ואין לשון המקרא משמע כן.

ונראה לפי שכל שמות האלו מתייחסים אל אומה מיוחדת, כי שעיר מיוחד לעשיו איש שעיר, (בראשית כז.יא) והר פארן מיוחד לישמעאל, שנאמר בו (שם טז.יב) והוא יהיה פרא אדם ופרא נגזר מלשון פארן, ע"כ לא הזריח ה' גילוי שכינתו אל אותן שני אומות עצמן כי ידע הקב"ה שאין סופן לקבל התורה ולא בא אליהם כ"א לבעבור שלא יהיה להם פתחון פה לומר אילו היה נותנה לנו היינו מקבלים אותה, ע"כ לא הופיע ה' שכינתו על האומות כי לא היו ראויין לכך והופיע עליהם מן אותן המקומות המתיחסים אל אותן האומות. ובזה מדוקדק הלשון וזרח משעיר למו. אמנם עדיין אנו צריכין למודעי לנו למה נקט כאן זריחה וכאן הופעה, וכאן הזכיר למו אבל בהופעה לא הזכיר למו.

ונראה שכך פירושו. כי לשון זריחה מצינו אצל השמש כמו וזרח השמש (קהלת א.ה) וכן רבים אבל לשון הופעה לא מצינו כ"א אצל גילוי שכינתו ית' יושב הכרובים הופיעה (תהלים פ.ב) ולפי שישמעאל עשה תשובה אבל לא עשו לכך הזריח מן שעיר המתיחס לעשו בזריחה הנמשלת לזריחת אור השמש, ורמז עוד לעשו שמונה לחמה, ולכך נאמר למו שאותה זריחה מועטת הגיע למו ואולי הזריח להם השמש ממש, אבל לישמעאל שעשה תשובה בחייו הוסיף לשון הופעה דהיינו גילוי שכינתו מהר פארן המתיחס אליהם, אבל לא זכו מ"מ שיגיע אותו אור גדול אליהם ממש לכך לא נאמר למו כי לא הגיע אליהם אך ראו את האור בהר פארן מרחוק, אבל עשו להיות אותו אור רק אור השמשי ע"כ זרח משעיר למו ממש, אבל לישראל בא מהר סיני בלא שום זריחה והופעה כי לאומות הוצרך לבא ע"י זריחה והופעה לדבר עמהם בפנים מאירות אולי יתפתו לקבל התורה שלא יהיה להם פתחון פה לומר אילו היה בא לנו בפנים מאירות היינו מקבלים אותה. אבל ישראל שחשקה נפשם בתורה ואהבוה מאוד, לא הוצרך להזריח ולהופיע עליהם אלא מסיני בא ביאה בעלמא. ומתחילה ירד ה' אל הר סיני ומשם בא אל ישראל כי אותו הר מתיחס אל ישראל כי הוא הנמוך שבהרים וישראל המעט מכל העמים.

וכמו שאמרו (אבות א.א) משה קבל תורה מסיני, ולא אמרו על סיני, אלא לפי שמשה לרוב ענותנותו חשב את עצמו לשפל אנשים לומר מה אני שתנתן תורה על ידי, אך כאשר שמע דבר ה' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג.יב). אז נקט בלביה למה דווקא על ההר הזה וכי אין בעולם הרים גבוהים ממנו אלא שכך מדתו של הקב"ה שבוחר ביותר בשפלים לשכון את דכא ושפל רוח, הנה מאז שוב לא היה משה מסרב בשליחתו והיה מקבל עליו שתנתן התורה על ידו לכך נאמר משה קבל תורה מסיני, כי מן סיני למד זה שהוא ראוי לקבל התורה יותר מזולתו, וז"ש רז"ל מגילה כט.) על פסוק למה תרצדון הרים גבנונים (תהלים סח.יז). כולכם בעלי מומין אצל הר סיני כמה דאת אמר או גבן או דק (ויקרא כא.כ). ומה מום מצא באותן הרים או מה ענין גבן להרים כי גבן הוא מום שבעינים, אלא שרמז כאן שרום לב הוא מום גדול בתורת ה' והרים אלו להיותם גבוהים מום בם. וכנגד זה באדם עינים רמות הוא מום שבעין לכך מביא ראיה מן או גבן וע"כ אין הרים אלו מתיחסים אל ישראל כ"א הר סיני, ועליו ירד ה' מתחילה כי בזה הורה להם שהקב"ה שוכן את דכא ביותר ויקחו ראיה מכאן שלא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט וע"כ המה נאים לתורה ותורה נאה להם לכך נאמר ה' מסיני בא. והוא באמת, שבח גדול זה לישראל עד שיהיו ראויין לקבל הברכות.

ואתה מרבבות קדש. י"א שבא מן רבבות קדש מלאכים אשר אמרו חמדה גנוזה אתה בא ליתנה לב"ו, אך מ"מ בא הקב"ה מהם לפי שקדושים הם ואין בהם יצה"ר וניאוף וגזילה ע"כ מצד היותם רבבות קדש בא לישראל להשלים חסרונן ולצרף חלודת חומר שלהם כזהב המצורף באש לכך נאמר מימינו אש דת למו, כדי לצרף אותם לבלתי יטו לשמאל כ"א לימין כי לב חכם לימינו (קהלת י.ב). (כלי יקר)


{ג}  אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ:

 אונקלוס  אַף חַבִּיבִנוּן לְשִׁבְטַיָא כָּל קַדִישׁוֹהִי בֵית יִשְׁרָאֵל בִּגְבוּרָא אַפֵּקִנוּן מִמִצְרָיִם וְאִנוּן מִדַבְּרִין תִּחוֹת עֲנָנָךְ נָטִלִין עַל מֵימְרָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אוּף כָּל מַה דְאוֹדָאָה לְעַמְמַיָא מְטוֹל לִמְחַבְבָא עַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל כֻּלְהוֹן קָרָא לְהוֹן קַדִישִׁין לְמֵקוּם בַּאֲתַר בֵּית שְׁכִינְתֵּיהּ וְכַד הִנוּן נַטְרִין מִצְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא מְדַבְּרִין לְרֶגֶל עֲנָנֵי יְקָרָךְ נַיְיחִין וְשַׁרְיַין כְּמִין פִּסָא דְבַר: (תרגום יונתן)

 רש"י  אף חובב עמים. גם חבה יתירה חבב את השבטים, (י) כל אחד ואחד קרוי עם, שהרי בנימין לבדו היה עתיד להוולד כשאמר הקב"ה ליעקב גוי וקהל גוים יהיה ממך (בראשית לה, יא.): כל קדשיו בידך. נפשות הצדיקים גנוזות אתו, כענין שנאמר, והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך (שמואל-א כה, כט.): והם תכו לרגלך. והם ראוים לכך, שהרי תכו עצמן לתוך תחתית ההר (כ) לרגלך בסיני, תכו לשון פועלו, הותווכו לתוך מרגלותיך: ישא מדברתיך. נשאו עליהם עול תורתך: מדברתיך. המ"ם בו קרוב ליסוד, (ל) כמו וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז, פט.), ואשמע קול מדבר אלי (יחזקאל ב, ג.), כמו מתדבר אלי, אף זה מדברותיך, (מ) מה שהיית מדבר להשמיעני לאמר להם טישפורפלידור"ש בלע"ז (דיינע אונטעררעדונגען), ואונקלוס תרגם שהיו נוסעים על פי דבריך, והמ"ם בו שמוש משמשת לשון מן. דבר אחר אף חבב עמים, אף בשעת חבתן של אומות העולם, (נ) שהראית להם פנים שוחקות ומסרת את ישראל בידם: כל קדושיך בידך. כל צדיקיהם וטוביהם דבקו בך ולא משו מאחריך, ואתה שומרם: והם תכו לרגלך. והם מתמצעים ומתכנסים לתחת צלך: ישא מדברותיך. מקבלין גזרותיך ודתותיך בשמחה. ואלה דבריהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ר"ל אמה קאי אף דאין מלת אף נופל אלא אם נזכר דבר קודם לכן כיוצא בו לכן פי' אף חיבה וכו' פי' כבר הוזכר לעיל איך שחיבב ישראל במה שיצא לקראתם מסיני וכיוצא בזה עוד חיבה יתירה וכו': (כ) פי' תכו כמו תוך והוא מבנין פועל כלומר שנכנסו לתוך מרגלותיו דהיינו תחתיתו של הר שהם כדמות רגליו ואמר והם ראויים לכך כדי לקשר הדיבור והם תכו לרגליך עם דבור של כל קדושיו בידך כאלו אמר ולמה זכו נפשותם להיות גנוזות תחת כסא וכו' יותר משאר בני אדם מפני שהם תכו וגו': (ל) ר"ל המ"ם ל"ל כיון שפירושו תורתך: (מ) דאין לפרש שהוא מ"ם השימוש כמו מן דא"כ היה משמע שלא קבלו עליהם כל התורה ובאמת הם קבלו כל תרי"ג מצות וההפרש בין מתדבר ובין מדבר י"ל מפני שמלת מדבר משמעותו הוא שהקב"ה מדבר עם האדם ואין זה דרך כבוד למעלה שידבר לנוכח האדם כמו בשר ודם שמדבר עם חבירו אבל מתדבר פי' היה מדבר בינו לבין עצמו והוא שומע מאליו וזהו שפירש"י מה שהיית מדבר וכו' ויו"ד של ישא מדברותיך עתיד במקום עבר מפני שבעת שברך משה לישראל כבר קבלו כל התורה ואמר עול תורתך מפני דלגבי דבור אין נופל בו לשון משא לכן הוסיף מלת עול דלגבי עול שייך ל' משא: (נ) ולפי' זה לא קאי מלת אף אלעיל מיניה ופי' זה נכון יותר שלפי פי' ראשון אינו מיושב שפיר איך תולה אף חובב וכו' בכאן ולפי' ד"א קשה איך שייך למכתב לגבי עו"א ל' חיבה דאם הוא מראה להם פנים שוחקות משום שרוצה למסור ישראל בידם אבל חיבה אין כאן לכך צריך גם לפירוש ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אף חובב. מגזר' ארמית מל' והייתם לי סגולה ועמים הם ישראל כמו אחריך בנימין בעממיך. עמים הר יקראו: וכל קדושיו. בני לוי: בידך. שהם סביבות הארון: והם תכו לרגלך. ילכו על דרכך וטעם בידך. שתשמר': ישא מדברותיך. כי הם ילמדו התורה והם המעתיקים על תורה שבעל פה: ישא. כל א' ואם הם רבים: וטעם מדברותיך. כי אשר דברת ישאו כי הם נושאי התורה. כי גם הם ישאו את הארון: וטעם ישא כמו. ולא תשא שמע שוא: תכו. בלא אח וי''א מל' מתוך כאילו הולכים בתוך רגלך ואחרים אומרים כי התי''ו במקום ה''א כתי''ו תרגלתי לאפרים כטעם אפילו שיוכו בשבילך לא יעזבו דבריך וזה רחוק. והנכון שהוא כמו נמשכו והטעם שילכו אל המקום ששם הארון שהוא הדום רגלי השם וזאת היא הברכ' שהשם יהיה חומת אש סביב ישראל ויהיה סגולתו והלוים יורו התורה תמיד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אף חבב עמים. פירשו בו שהוא מלשון ארמית ותהון קדמי חביבין (שמות יט ה) יאמר אף חובב את ישראל שהוא עמים רבים כענין אחריך בנימין בעממיך (שופטים ה יד) וכל קדושיו של ישראל הם הלוים הם בידך כי הקרבתם אליך להיות חונים סביבות הארון והנראה אלי כי "חובב" מגזרת לטמון בחובי עוני (איוב לא לג) מענין חדר בחדר להחבא (דהי"ב יח כד) ושם חביון עזו (חבקוק ג ד) יאמר גם אתה בידיך מחביא ומסתיר עמים כל קדושי ישראל הנזכר ירמוז כי כל העדה כלם קדושים והשם יסתירם בידו כטעם ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך (ישעיהו נא טז) כענין סתרי ומגני אתה (תהלים קיט קיד) וכן ויתיעצו על צפוניך (שם פג ד) וזה רמז למה שאמר (במדבר יד יד) אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם וכן אמר בשירה (לעיל לב י) יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו והם תכו כמו הכו כאשר בא תרגלתי לאפרים (הושע יא ג) במקום הרגלתי וכאשר הומרה ה"א הנקבה בתי"ו באם אתן שנת לעיני (תהלים קלב ד) עושה רע מאת (קהלת ח יב) וכן רבים יאמר שהם מוכים בכל מכה במדבר ללכת אחריך בכל אשר תלך לא יחושו לרעב ולצמאון ומכת נחש ועקרב רק יצאו לרגליך ואחריך ירוצו וזה כענין שנאמר (ירמיהו ב ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ישא מדברתיך כמו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (שמות כ ז) ובל אשא את שמותם על שפתי (תהלים טז ד) ישא ביום ההוא לאמר (ישעיהו נ ז) מדברותיך כמו ומדברך נאוה (שיר השירים ד ג) יאמר שישא דבריך על שפתיו ויהגה בהם תמיד (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אף חבב עמים. בגימט' גרים. שאף גרים העתידין להתגייר עמדו בסיני. וכן, את אשר ישנו פה. ס''ת תורה. שכולם היו שם בעת מתן תורה. ואמר בל' אף, משום דאיירי בבעלי יסורים שמתייסרים על דברי תורה: קדושיו. ב'. כל קדושיו בידך. יראו את ה' קדושיו. למה יראו את ה' קדושיו, כי כל קדושיו בידך: תכו. ב' במס'. והם תכו לרגלך. על מה תכו. מה התם ל' הכאה, אף הכא ל' הכאה. ולומר שהם מוכים להכנס וללכת אחריך: תכו לרגלך ישא מדברותיך. ר''ת תלים. שעל כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות: (בעל הטורים)

 אור החיים  אף חובב עמים וגו' רז''ל אמרו (ב''ב ח'.) אף שחבב ה' העמים והגלה ישראל ביניהם אף על פי כן כל קדושיו בידיך והם וגו' שאין על לומדי תורה מנדה בלו והלך, ונראה שיכוין הכתוב לתת טעם להליכתו לשעיר ולפארן שהוא לחרות בהם אף ה' ביום הדין כשיאמרו לא הודעתנו אותה, לזה קדם להם הסיבה ואמר להם אתם רוצים לקבל התורה, ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך אף הוא מה שחובב עמים שהלך להזמינם לתורה, ואומרו כל קדושיו וגו' פירוש על דרך אומרם ז''ל (ילקוט סוף פ' קדושים) בפסוק ואבדיל אתכם מן העמים אילו אמר ואבדיל את העמים מכם לא היתה תקומה לאומות ומאומרו ואבדיל אתכם וגו' מכאן שאם יבואו מהעמים להתגייר הנה הם מקובלים כאחד ישראלי, והוא אומרו כל קדושיו פירוש מעלה זו עודנה להם פירוש להתגייר שהבא להתקדש מהם בידיך פירוש הוא נכנם ומקובל תחת כנפיך (עיין יבמות מ:):

או תהיה כוונת הכתוב על זה הדרך אף חובב פירוש חיבה אחת נשארה לעמים והוא שכל קדושיו בידיך כמו שפירשתי, ואומרו והם פירוש עם ישראל שבהם הוא כל עיקר המאמר יש להם הפרש להתגדר על קדושיו של הבאים מן שאר הגוים, שישראל תוכו לרגלך, פירוש כאומרם ז''ל (יבמות קג:) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם, וזה היה מצד מה שתוכו פירוש נתמרקו על ידי כח הדיבור המופלא ששמעו דברי האלהים, ואמרו ז''ל (שבת פ''ח:) שיצאה נשמתם כרמוז בפסוק (שה''ש ה' י) נפשי יצאה בדברו, ובזה פסקה זוהמתם, מה שאין כן הגרים שהגם שיתקבלו כאחד שבטי ישראל לא פסקה זוהמא מהם כידוע מדבריהם (זוהר ח''ג י''ד:):

וגמר אומר ישא מדברותיך פירוש לשון ממשלה, על דרך אומרו (תהלים מ''ז ד) ידבר עמים תחתינו, הכוונה בזה שאין נותנים שום ממשלה על ישראל אלא למי שהוא מזרע ישראל ולא ממשפחת הגרים, וכמו שדרשו ז''ל (יבמות מה:) מפסוק (לעיל י''ז טו) שום תשים עליך מלך כל משימות שתשים עליך לא יהיו אלא מקרב אחיך, וצא ולמד מברייתא (סוטה מ''א.) של אגריפם המלך כשקרא בבית המקדש זלגו עיניו דמעות וכל הענין, והוא אומרו ישא מדברותיך פירוש כל שהוא מזרע עם בני ישראל הוא יכול להתרומם בגדולות שישנם על ישראל עמך, ואומרו ישא לשון יחיד כאמרם (סנהדרין ח'.) דבר א' לדור ולא שני דברים:

עוד ירצה באומרו ישא מדברותיך שהוא טעם תוכו, על דרך אומרם ז''ל (שבת פ''ח.) שכפה ה' עליהם ההר כגיגית לקבל התורה, ובימי המן בטלו טענת מודעא רבא וקיימו מרצונם מה שקבלו באונס, ופירשתי הדבר במקומו (שמות י''ט ה') כי מה שמיאנו לקבל התורה עד שהוצרך להפוך עליהם ההר היה על גזירת חכמים ודבריהם ותקנותיהם אשר רבו שעשו להזהיר ישראל ולהעמידם במקום המשתמר מלעבור על דברי ה', והוא אומרו תוכו לרגליך כדי שישא מדברותיך חלק מהדברות שלא רצו לקבל, כי על כללות התורה כתוב יושר (שמות כ''ד ז') כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, אלא על חלק מהדברות שצוה עליהם לקבל תורת חכם על זה תוכו לרגליך שהוא הר סיני שעמד ה' עליו ואותו כפה ה' עליהם כגיגית:

או תתפרש מדברותיך לשון הנהגה פירוש תורות המנהיגים את ישראל שהם הם המחדשים תקנות וגזירות וגדרים וסייגים, ובימי מרדכי כשראו אשר יפליא צדיק עשות קבלו תורת חכם מקור חיים:

עוד ירצה אומרו ישא מדברותיך על דרך אומרם ז''ל (שהש''ר עה''פ ישקני) שכל דיבור ודיבור שהיה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא היה מדבר עם כל איש ואיש מישראל ואמר לו אתה מקבלני עליך והוא אמר לו הן היה נושקו כו' ועולה ומתעטר לראשו, והוא אומרו והם תכו וגו' ישא כל אחד ואחד מהם מדברותיך על ראשו, ודקדק לומר מדברותיך ולא אמר דברותיך לפי שהדברים עצמם היו מדברים להם ואומר לכל אחד אתה מקבלני כו' כאמור:

ואומרו ישא לעתיד לפי שאחר מעשה העגל נקלפו מהם העטרות ההם שנשאו על ראשם שהם המדברים אותם והורידו עדיים בהר חורב (שמות ל''ג), וזכה בהם משה (שבת פ''ח.) כאומרם (חגיגה ט''ו.) זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, והוא סוד אומרו (שמות ל''ג ח') והביטו אחרי משה שאמרו ז''ל (סנהדרין ק''י.) שחשדוהו באשת איש פירוש היא התורה המאורסה לישראל שנטל משה כל חלקם, לזה אמר ישא שעתידים לחזור להם לעתיד לבא, ואמרו עוד רז''ל (סידור ר' אשר בשם האר''י ז''ל) שביום שבת חוזרים העטרות לראש ישראל ולא נשאר למשה אלא חלקו המגיע לו, ולזה הוא שאנו אומרים ביום שבת ישמח משה במתנת חלקו פירוש ישמח הגם שאין לו אלא מתנת חלקו שכבר החזיר לישראל חלקם בחיים:

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (הוריות ח:) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, וישבנו מאמר זה עם מאמר (מכילתא יתרו) שכל עשרת הדברות נאמרו בדבור אחד, כי ה' אמר כולם בדיבור אחד אבל בערך השומעים לא יכלו לקבל מהם אלא אנכי ולא יהיה לך שמעו אותם בגבורות בדבור אחד ויצתה נשמתם באמצעותם, והוא אומרו תוכו לרגליך ואפס כח עד שיצתה נשמתם, הטעם לישא מדברותיך פירוש חלק מהדברות המופלאים שהם אנכי ולא יהיה לך אבל השאר משה צוה אותם כאומרם ז''ל (שם), והוא מה שגמר אומר תורה צוה לנו משה וגו', ותמצא שכל המצות שצוה ה' בין מצות עשה בין מצות לא תעשה הם בפרטות תרי''ג מצות, והמשכיל לתיבת תורה ימצא בה מנין תרי''א (מכות כג:) עם ב' הרמוזים במאמר הסמוך ישא מדברותיך הרי הם תרי''ג ונכון:

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל במסכת מגילה (כ''ט.) באותו מעשה שרצו המלאכים לדחותו לרב ששת מכנישתא מפני השכינה עד שטען ואמר רבונו של עולם עלוב ושאינו עלוב מי נדחה מפני מי ואמר להם ה' שבקוהו, והוא אומרו והם תוכו פירוש וכשהם בירידה עלובים ומעונים ובאים בטענה זו, ישא מעליו מדברותיך שהם מלאכים העומדים לשרת את פני ה' שהם הממונים על דבר כבוד שמו ולא ידחו מפניהם:

עוד ירמוז על פי דבריהם ז''ל (ברכות ה'.) ג' מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולם לא נתנם אלא על ידי יסורין שהם תורה וכו', ואמרו עוד (שם ס''ג:) בפסוק (משלי ל' לב) אם נבלת בהתנשא שכל המנבל עצמו על דברי תורה סופו להיות מתעלה, והוא אומרו תוכו לרגליך וצערו עצמם בזה ישא פירוש יתעלה מצד דברותיך, שהתורה היא המרוממת ומנשאת כאומרו (משלי ח' טו) בי מלכים ימלוכו וגו':

עוד ירצה באומרו תוכו וגו' ישא וגו'. על פי דבריהם ז''ל (נדרים לח.) שאמרו בפסוק ותחסרהו מעט מאלהים (תהלים ח ו), שמ''ט שערי בינה נמסרו למשה בסיני, ושער החמשים הלא הוא כמוס את ה'. והוא מה שפירשתי בפסוק כי מלאה הארץ דעה את ה' (ישעיה יא ט), פירוש הדעה שעדיין היא את ה', ולא מסרה למשה, ובהגלות משיחנו יתן ה' הטוב ההוא:

והוא אומרו תוכו לרגליך, בחלק שכבר קבלו ועוד לעתיד ישא מדברותיך, ויחס אליו לשון נשיאות ומעלה שחלק ההוא עליון מאוד, וכבר כתבנו מזה באורך במקומות אחרים: (אור החיים)

 ספורנו  אף חובב עמים. ואע''פ שאתה חובב עמים ובזה הודעת שכל המין האנושי סגולה אצלך. כאמרם ז''ל (אבות) חביב אדם שנברא בצלם. מ''מ כל קדושיו בידך. הנה אמרת שכל קדושיו של קודש של אש דת הם בידך כצרור הכסף: והם תכו. נשברו כמו איש תככים התפללו ברוח נשברה: לרגלך. להדום רגליך בסיני: ישא מדברותיך תורה צוה לנו משה. אמרו אל האל ית' ישא אלינו משה את מדברותיך שהם התורה שצוה לנו ואמר מדברותיך כאמרו וישמע את הקול מדבר אליו: (ספורנו)

 כלי יקר  אף חובב עמים כל קדושיו בידך וגו'. יאמר שאף בזמן שהקב"ה מראה חיבה אל העמים מ"מ אין דומה חבת ישראל לחבת העמים כי כל קדושיו היינו ישראל, קדש ישראל לה' (ירמיה ב.ג) הם בידך מושגחים מידך יתברך כי לא מסרתם אל הנהגת המערכה, והם, דהיינו העמים תכו לרגליך. כי הם מסורים אל המערכה אשר תחת רגליו ית', והדין נותן זה כי האומות נדמה להם למשא וטורח דבר ה' זה"ש ישא מדברותיך, שכל דבריך ישא כי כמשא כבד יכבדו מהם (תהלים לח.ה), אבל ישראל אינן כן אלא תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, אע"פ שצוה לנו משה לאותו דור מ"מ היא מורשה לכל קהלת יעקב שבכל דור ודור כולם קימו וקבלו עליהם להוריש ולהנחיל את התורה לבניהם אחריהם, וכל זה מורה על ההפך שאין דבר ה' עליהם למשא אלא קימו וקבלו עליהם ועל זרעם בשמחה לעשותו.

ועוד אמר ישא מדברותיך. אפילו דברך הטוב אשר ישמעו מפיך הרי הוא על העמים למשא אבל ישראל אינו כן אלא אומרים אפילו התורה שצוה לנו משה שלא שמענו מפי הגבורה מ"מ היא מורשה לכל קהלת יעקב לפיכך ויהי בישורון מלך, דווקא בישראל נודע אלהים למלך אבל לא באומות. (כלי יקר)


{ד}  תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב:

 אונקלוס  אוֹרַיְתָא יְהַב לָנָא מֹשֶׁה מְסָרַהּ יְרֻתָּא לְכִנְשַׁת יַעֲקֹב: (אונקלוס)

 יונתן  אָמְרִין בְּנֵי יִשְרָאֵל אוֹרַיְיתָא פַּקֵיד לָנָא משֶׁה יְהָבָהּ יַרְתוּ לִקְהַל שִׁבְטַיָא דְיַעֲקב: (תרגום יונתן)

 רש"י  תורה. אשר צוה לנו משה, מורשה היא לקהלת יעקב, אחזנוה ולא נעזבנה: (רש"י)

 אבן עזרא  תורה צוה לנו משה. זהו שישא ויאמר דור לדור כך העתקנו מפי משה ירושה בידינו ויהיה למ''ד לנו מושך עצמו ואחר עמו. וכן היא מורשה לקהלת יעקב כמו והנבואה עודד הנביא ויהי מורשה מורשה קהלת יעקב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  תורה צוה לנו משה. הטעם שישא תמיד ויאמר תורה צוה לנו משה והיא תהיה מורשה לקהלת יעקב כי לדורות עולם כל בני יעקב יירשוה וישמרו אותה כי לא תשכח מפי זרעו ודרשו רבותינו (מדרש תהלים א) שלא אמר מורשה בית יעקב או זרע יעקב ואמר "קהלת יעקב" לרמז שיקהלו רבים עליהם ותהיה התורה לעולם מורשה ליעקב ולכל הנקהלים עליו הם הגרים הנלוים על ה' לשרתו ונספחו על בית יעקב ונקראו כלם קהלתו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  מורשה. שנים במסרה. מורשה קהלת יעקב. ונתתי אותה לכם מורשה. והיינו ויתן להם ארצות גוים, בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו. דבר אחר זהו שאחז''ל התורה אינה ירושה לך. כמו התם ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'. מורשה, ולא ירושה. אף הכי נמי. קהלת יעקב. משום דכתיב ביעקב איש תם יושב אוהלים. מה טובו אוהליך יעקב. אימתי התורה מתקיימת כשמתאספים קהלת יעקב: (בעל הטורים)

 אור החיים  תורה צוה לנו משה וגו'. יש להעיר כיון שהוא המדבר, היה לו לומר תורה צויתי לכם וגו'. ואולי כי פסוק זה נסמך למה שלפניו, על זה הדרך, ישא עם ישראל מדברותיך בקול אחד כולם תורה צוה לנו משה וגו', וכן הם הדברים שכל ישראל יחדיו ישאו קולם בפתיחת התורה:

ואומרו תורה צוה לנו וגו', אנו מקבלים אותה מורשה קהלת וגו', ופירוש צוה לנו אפשר לפרשה לעוז מלכות, כאומרם ז''ל אין צו אלא מלכות. שהמליכה עלינו שעל פיה יקום דבר, וגם המלך אשר ימליכו עליהם יהיה על פי התורה, ואותה יכתוב וישים לפניו כאומרו (לעיל יז יח) וכתב לו וגו', והוא מאמר הכתוב (משלי ח טו) בי מלכים ימלוכו. ולמעלה בפסוק אף חובב פירשנו הכתוב באופן אחר על נכון: (אור החיים)

 ספורנו  מורשה קהלת יעקב. שהיא למורשה לקהלת יעקב מקובלת לנו ולבנינו למורשה: (ספורנו)


{ה}  וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  וַהֲוָה בְיִשְׂרָאֵל מַלְכָּא בְּאִתְכַּנָשׁוּת רֵישֵׁי עַמָא כַּחֲדָא שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְהוּא הֲוָה מַלְכָּא בְּיִשְרָאֵל בְּאִתְכַּנָשׁוּת רֵישֵׁי עַמָא כַּחֲדָא מִשְׁתַּמְעִין לֵיהּ שִׁבְטַיָא דְיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהי. הקב"ה: בישרון מלך. תמיד עול (ס) מלכותו עליהם: בהתאסף. בכל התאסף ראשי (ע) חשבון אסיפתם: ראשי. כמו כי תשא את ראש (שמות ל, יב.), ראוין אלו (פ) שאברכם. דבר אחר בהתאסף, בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם, (צ) הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דק"ל וכי אין לו מלוכה להקב"ה אלא על ישראל והרי מלכותו בכל משלה ל"פ עול מלכותו וכו' פי' בודאי גם הוא מלך על עו"א אבל אינן מקבלים עליהם עול מלכותו כמו ישראל פי' שהם כפופים לו תמיד לקיים כל המצות שגזר עליהם: (ע) כלו' ראויים הם לברכה ומפרש ואיך בא מלת ראש לחשבון. ל"פ ראשו כמו כי תשא את ראש כלומר כ"מ שהם מתאספים לענין המנין הוא לכבודך ומקבלין עול מלכותך עליהם: (פ) והוא דבוק אל הבא אחריו כאלו אמר ובעבור זה יחי ראובן וגו'. ויהיה מאמר ויהי בישורון מלך דבוק למעלה שכשגוזרין עליהם גזרות רעות הם מתחזקים ואומרים תורה צוה לנו משה נחזיקנה ולא נעזבנה והקב"ה תמיד עול מלכותו עליהם: (צ) ויהיה מאמר ויהי בישורון דבוק עם בהתאסף וגו' וזה יותר נכון אבל לפי' ד"א קשה למה נקט מלת ראשי ל"פ גם טעם ראשון וק"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מלך. הוא משה ששמעו ראשי עם התורה מפורשת מפיו והטעם כי הוא היה כמלך והתאספו אליו ראשי השבטים ויחזיק זה הפי' שאמר הכתוב כי התורה נתנה לכהנים שהם לפי דעתי כל קדושיו בידיך ואל כל זקני ישראל זהו בהתאסף ראשי עם גם שם כתוב הקהילו אלי כל ראשי שבטיכם. ויאמר רבי יהודה הלוי ז''ל כי המלך רמז לתורה וכן היה מפרש אין מלך בישראל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויהי בישרון מלך. רמז אל השם הנזכר שהיה למלך על ישראל בהיותם ישרים ונאספו כל ראשי העם וכל שבטי ישראל יחד וגם זה הכתוב דבוק והטעם כי ישראל יאמרו תמיד התורה אשר צוה לנו משה תהיה ירושה לכל קהלת יעקב לעדי עד לא נחליף ולא נמיר אותה לעולם ויאמרו שהיה השם למלך על ישראל בהתאסף ראשינו זקנינו ושופטינו וכל שבטי ישראל שכולנו יחד קבלנו מלכותו עלינו לדור ודור ואנחנו חייבין לשמור תורתו ומלכותו לעולמים וזו המצוה הוא דבור אנכי והיא קבלת מלכות שמים כאשר פירשתי שם (שמות כ ב) והנה הזכיר התורה בכלל ומלכות שמים בפרט שכל המודה במלכות שמים כופר בע"ז ומודה בכל התורה כולה ורמזו כי הם וראשיהם קבלו מלכות שמים מפי הגבורה וראו שהוא מלך ישראל וגואלו והתורה קבלו מפי משה שקבלו עליהם ועל זרעם להאמין בו ולעשות כל אשר יצוה מטעם המלך כאשר אמרו (לעיל ה כד) ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו וזה הפירוש ברור ונכון בכתוב הזה על דרך שהזכירו בגמרא במסכת ראש השנה (לב) אלא מלכיות תלתא הוא דהויין ה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו יח) ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו (במדבר כג כא) ויהי בישורון מלך וכן שנינו בספרי (ברכה שמו) מושב זקנים בישיבה של מטה שמו הגדול משתבח למעלה שנאמר ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל אין אסיפה אלא זקנים שנאמר (במדבר יא טז) אספה לי וגו' יחד שבטי ישראל כשהן עשויין אגודה אחת ולא כשהן עשויין אגודות אגודות וכן הוא אומר (עמוס ט ו) הבונה בשמים מעלותיו וגו' ובמדרש רבה (במדב"ר טו יד) נמי אמרו כביכול כסאו מבוסס למעלה בזמן שישראל עשויין אגודה אחת לכך נאמר הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה וכן ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם וגו' וגם זה על הדרך שפירשתי ידרשו שהיה מלך עליהם מפני שנתאספו ויחדו כולם קבלו מלכותו עליהם וכן יהיה מורשה לקהלת יעקב והמלך הוא הקב"ה וכן נהגנו לומר בתקיעתא דברי רב אבל יש במקצת האגדות שמפרשין אותו על משה אומרים משה מלך שנאמר ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו' וא"כ (ס"א וג"כ) אמר הכתוב תורה צוה לנו משה להיותה מורשה לקהלת יעקב והוא היה מלך עלינו ועל כל שבטינו יחד וראוי לנו לעשות דבריו ומצותיו כי מלך גדול וחכם היה עלינו יספר הכתוב גם בכבוד השליח שהיה גדול וראוי להאמין בו והנכון והאמת מה שפירשנו והנה הזכיר כי השם שוכן בישראל והנה קבלו תורתו ומלכותו כל שבטיהם יחד עליהם ועל זרעם לדורותם אם כן הנם ראויים לברכה (הרמב"ן)

 אור החיים  ויהי בישרון מלך בהתאסף וגו'. פירוש שהוויית המלך בישראל צריך שתהיה בהתאסף ראשי עם יחד, כאומרם ז''ל (תוספתא סנהדרין פ''ג) אין ממנין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, והוא שנתכוון במאמר ראשי עם, ובאומרו יחד שבטי ישראל, שצריך שיהיו ציבור מרוצים ממנו:

עוד יתבאר לפי שאמר בסמוך כי התורה היא המולכת עלינו, כאומרו (משלי ח ו) נגידים אדבר, לזה גמר אומר ויהי בישורון מלך, פירוש והויית מלך בישראל זה יהיה אם יתקבצו ראשי עם וישאלו מלך אז הוא שיהיה מלך, והוא אומרו בהתאסף ראשי עם וגו', אז הוא שיהיה מלך בישורון מלבד התורה:

וכמו כן מצינו שהיה מינוי מלך על ישראל בסדר זה, דכתיב בשמואל (ש''א ח ד) ויתקבצו כל זקני ישראל ויבואו אל שמואל וגו' שימה לנו מלך לשפטנו, והוא עצמו מאמר בהתאסף וגו', אבל זולת זה תהיה זאת התורה לבד למלך על ישראל, והוא מאמר הנביא להם (שם יב יב) וה' אלהיכם מלככם, שהיא התורה, שכולה שמו של הקדוש ברוך הוא:

ואולי כי לזה רמז בתיבת ויהי שיורה על הצער (מגילה י:), דכתיב שם (ח ו) וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו, וכתיב (שם שם ז) ויאמר ה' וגו' כי אותי מאסו ממלוך עליהם, ועל זה נתנבא משה ואמר ויהי וגו':

עוד רמז, כי מלכות ישראל תהיה מתקיימת כשיהיו ישראל מתאספים ראשיהם יחד, ולא יהיו בד בבד שבזה יהיה סיבה שיתיחדו יחד שבטי ישראל. וכשישראל בגדר זה הנה הנם ברום גדר ההצלחות, ומלכותם תהיה בה הויה של קיום, וצא ולמד כי מיום שנחלקו הלבבות ונחלקו המלכיות מה עלתה בידם, וזאת סיבת עגלי ירבעם והבאים אחריו, כי ראש האובדן הוא הפירוד, וכלי המחזיק הברכה הוא השלום (סוף עוקצין) ויחוד ה לבב ות: (אור החיים)

 ספורנו  ויהי בישורון מלך. ואז מי שהיה מלך בישורון והוא האל ית' שהיה מלך בין המעיינים ותופשי התורה: בהתאסף ראשי עם. במתן תורה כאמרו ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם. וכאמרו הן הראנו ה' אלהינו את כבודו וגו': יחד שבטי ישראל. היה מלך על כל שבטי ישראל יחדיו שאז הודו וקבלו מלכותו כאמרם ואת תדבר אלינו את כל אשר יאמר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו: (ספורנו)

 כלי יקר  ויהי בישורון מלך. בין שקאי על הקב"ה בין על משה כך פירושו כי ישרון לשון ראיה. ובנוהג שבעולם שלפעמים אדם עולה לגדולה אף אם אינו ראוי לה מצד שהבריות אינן מביטים בו היטב לראות מה טיבו על כן מניחין אותו בגדולתו כי עינים להם ולא יראו אחריו מה טיבו, אבל אם המה יביטו יראו במהותו כי אין בו ממש יורידוהו מגדולתו, אבל משה אינו כן אע"פ שנאמר (שמות לג.ח) והביטו אחרי משה, שהיו מדקדקים אחריו מ"מ לא מצאו בו שמץ פסול לכך ויהי בישרון מלך אפילו במביטים. ובדרך זה יפורש גם על מלכות שדי כי תמיד היו מהרהרים אחריו בכמה נסיונות ומצאו בכולם כי הוא ית' מלכם. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו'. כלומר כשישראל יחד באחוה ורעות אז הקדוש ברוך הוא מלך עליהם אבל בשעת מחלוקת כביכול הם עושין כאלו אין הקב"ה מלך עליהם: (דעת זקנים)


{ו}  יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר: (ס)

 אונקלוס  יְחִי רְאוּבֵן לְחַיֵי עַלְמָא וּמוֹתָא תִנְיָנָא לָא יְמוּת וִיקַבְּלוּן בְּנוֹהִי אַחֲסַנְתְּהוֹן בְּמִנְיָנְהוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  יֵיחֵי רְאוּבֵן בְּעַלְמָא הָדֵין וְלָא יֵימוּת בְּמִיתוּתָא דְמַיְיתִין בָּהּ רַשִׁיעַיָא לְעַלְמָא דְאָתֵי וִיהֵי עוּלֵימוֹי מִתְמַנְיָין עִם עוּלֵימֵיהוֹן דְאָחוֹי בֵּית יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  יחי ראובן. (ק) בעולם הזה: ואל ימות. (ר) לעולם הבא, שלא יזכר לו מעשה בלהה: ויהי מתיו מספר. נמנין (ש) במנין שאר אחיו, דוגמא היא זו, כענין שנאמר וישכב את בלהה, ויהיו בני יעקב שנים עשר (בראשית לה, כב.), שלא יצא מן המנין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) פי' שלא ימות מיתת כרת: (ר) פי' צדיקים אפי' במיתתן קרויים חיים: (ש) (ד"ט) ק"ל דקללה הוא זה ל"פ נמנין וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יחי ראובן. הנה החל מהבכור כי כן המשפט ולא הזכיר שמעון בעבור בעל פעור כי העובדים היו שמעונים ומספרם לעד גם נשיאם נהרג או הלך על דרך יעקב שלא ברך שמעון ולוי ובעבור כבוד אהרן נתלה השבט ממנו ולא היה בשבט שמעון גדול כמותו. ואם יטעון טוען למה בירך ראובן. התשובה כי יעקב ברכו והברכ' היא אל תותר שיהיה כאחד מאחיו. ואחר ראובן הזכיר יהוד' שהוא בעל דגל והוא עולה בתחלה למלחמה ואחר כן לוי ואחריו בנימין בעבור היות הלוים דרים בירושלים שהיתה בין יהודה ובין בנימין כן כתוב. ואחר כן שבט יוסף שלא יאחרנו וכבר הקדים אחיו הקטן ואחר כן זבולון בעבור שהוא נלחם ואחר כן יששכר. וכאשר תמו בני הגבירות החל מגד שהוא עם דגל בני הגבירו' ואחר כן דן שהוא בעל דגל ואחר כן נפתלי כי הוא גדול מאשר: יחי ראובן. תפלה ואל ימות שיתכן שיהיה כבן אדם לחיות שנים קצובות וימות: ויהי מתיו מספר. ואל יהי מתיו מספר כמו ולא למדתי חכמה ובי''ת באל שדי כאשר פירשתי רבים כי יתכן שיחיה לעולם ויהיו מעטים וכל דבר שיספר הוא מעט. וכן ואני מתי מספר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  יחי ראובן. אמר ר"א כי החל מראובן שהוא הבכור ולא הזכיר שמעון בעבור עון פעור כי העובדים היו שמעונים ומספרם לעד גם נשיאם נהרג וכן דעת רש"י והמפרשים ולפי דעתי אין מספרם ראיה בעבור כי עדיין יחסרו שלשה עשר אלף ויותר מלבד המתים במגפה וגם משאר השבטים יחסרו קצת כי בני גד חסרו חמשת אלפים ובני אפרים שמונת אלפים ועוד כי הכתוב שאומר (במדבר כה ג) ויצמד ישראל לבעל פעור ואמר (שם פסוק ד) קח את כל ראשי העם נראה שהיו בהם מכל השבטים וכל דייניהם ישפוטו בם וכן אמר (שם פסוק יא) ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי ואל תשיב עלי מדבר עכן שאמר (יהושע ז יא) חטא ישראל כי שם לא נתגלה החטא ויזכירם סתם וכן המוכה איננו ראיה כי היה נשיא בית אב בהם לא נשיא השבט והנועדים על ה' בעדת קרח גדולים ונכבדים ממנו שהיו נשיאי עדה ולא הלכו כל שבטיהם אחריהם והמזמור הזכיר דתן ואבירם וענינם בשמם (תהלים קו יז) תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם והזכיר ויצמדו לבעל פעור (שם פסוק כח) עם וימאסו בארץ חמדה (שם פסוק כד) לכלל העם וחלילה שימנע משה מלברך את שמעון ולא ימחה שבט מישראל שכבר כלו הנצמדים לבעל פעור כמו שאמר (לעיל ד ג) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך ואלה הנשארים כולם כתיב בהם (שם פסוק ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום ולמה לא יברכם והנה כולם עשו את העגל וחטאו במרגלים ונתכפר להם וברכם וראיתי במדרש רבה (במדב"ר כא ט) ששה משפחות נחסרו על הזנות בעצת בלעם ומנה משפחה אחת לשמעון וחמשה מבני בנימין והנה לדעתם בנימין חטא יותר משמעון באותו החטא והוא בכלל הברכה והנכון בעיני כי הכתוב לא ימנה בשבטי ישראל רק שנים עשר וכך אמר בברכת יעקב (בראשית מט כח) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר והנה יעקב הזכיר בניו השנים עשר והזכיר יוסף בשבט אחד ומשה ראה להזכיר ביוסף שני שבטים כמו שאמר (פסוק יז) והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה והיה זה בעבור שני דברים האחד כי אחר שצוה הקדוש ברוך הוא ועשאם שני שבטים בחנכת המזבח ובדגלים ובנחלת הארץ הנה הוא צריך למנותם שנים בברכתם ועוד שהזכיר יהושע המנחילם את הארץ והוא מאפרים הקטן והוצרך להזכיר אחיו שגדול ממנו והנה רצה לברך את לוי כי מברכתו יתברכו כל ישראל שיהיו קרבנותיו לרצון להם לפני השם והוצרך להשאיר אחד מן השבטים שאינן נימנין בשום מקום רק שנים עשר כנגד שנים עשר מזלות ברקיע ושנים עשר חדשים בשנה ושנים עשר גבולי אלכסונין שאמרו במדרש שהם הן זרועות עולם וכמו שהזכירו חכמים במסכת ברכות (לב) אמר הקב"ה לנביא לך ואמור לכנסת ישראל בתי שנים עשר מזלות בראתי ברקיע כנגד שנים עשר שבטים וכן בהר גריזים והר עיבל (לעיל כז יב) שמנה לוי לא נגזר שם יוסף לשני שבטים וכן תראה בחלוק יחזקאל (מח ד ה) שמנה בחלוקת הארץ יוסף לשני שבטים ולא הזכיר לוי וכשמנה תוצאות העיר הזכיר (שם פסוק לא) שער לוי אחד ולא מנה שבט יוסף לשני שבטים אבל אמר (שם פסוק לב) שער יוסף אחד כי לעולם לא ימנו שבטי ישראל רק שנים עשר וכבר זכרתי זה בסדר ויקח קרח (במדבר יז יז) והנה השאיר שמעון שלא היה שבטו גדול ולא היתה בו ברכת יעקב אביהם מרובה אבל חלקם ביעקב והפיצם בישראל (בראשית מט ז) והנה יתברכו גם הם מברכת שאר השבטים אשר המה בתוכם וסדר זאת הברכה היתה ברוח הקדש על דרך נחלתם החל מראובן כי לקח נחלתו בראשונה ועוד כי הוא הבכור ומשה התפלל עליו שלא ימחה שמו בחטאו ולכך נתן לו בברכתו משפט הבכורה ואחר כן הקדים יהודה כי הוא הנוחל הראשון בארץ ולנגיד ממנו והוא העולה בתחלה למלחמה אשר בה יברך אותו והנה ברכתו כוללת כל ישראל ואחר כן ברך לוי החונים עם בני יהודה (ס"א ועיר ירושלים) בירושלים ושם יהיו קרבנותם לרצון ואחרי כן ברך בנימין שהיתה נחלתם עם בני יהודה ועיר ירושלים ובית המקדש בין בני יהודה ובין בני בנימין והלוים יחנו עם שניהם ואחרי כן ברך בני יוסף כי כן היתה נחלתם שנאמר (יהושע יח יא) ויעל גורל מטה בני בנימין למשפחותם ויצא גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף ואחרי כן השלים לברך בני הגבירות והקדים זבולון ליששכר כאשר עשה יעקב (בראשית מט יג יד) וכן נפל גורלם השלישי לבני זבולון (יהושע יט י) והגורל הרביעי לבני יששכר (שם פסוק יז) ואחרי כן ברך בני השפחות דן ונפתלי ואשר כסדר תולדותם והוא הדגל שלהם והקדים גד לכל בני השפחות כי לקח נחלתו תחלה עם ראובן המוקדם והוא היה מדגל הראובני וטעם יחי ראובן שיחיה שבטו ולא ימות לעולם ויהי מתיו מספר כמו ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע (משלי ל ג) ואל יהיו מתיו מספר שלא יהיו מעטים שכל דבר שיספר הוא מעט וכן ואני מתי מספר (בראשית לד ל) לשון ר"א ויותר נכון לפרש יחי ראובן בישראל ואל ימות שלא יכרת שבטו באחד מכל הזמנים ויהי פקודיו במספר בני ישראל לעולם יתפלל עליו שלא יגרום חטאו והכעס הגדול אשר כעס עליו אביו בחללו יצועיו להכרית שמו מישראל וזה כענין שנאמר שם (שם לה כב) וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר כי הודיע שלא יצא בחטאו מן המספר וכן פירש רש"י וטעם "מתיו" שכל אנשיו יזכו בזה ולא יכרת אפילו מקצת השבט בחטאו ואולי "מתיו" רמז לראשי משפחותיו הארבע ויהיה טעם "מספר" כמו במספר וכן לזנות בית אביה (לעיל כב כא) ירחצו מים (שמות ל כ) ורבים כן או טעמו שיהיו מתיו מספר ישראל שימנה ראשון כמשפט הבכור כי האחד הוא המספר כי ממנו הכל ואונקלוס תרגם ויקבלון בנוהי אחסנתהון במנינהון יתכוין למה שפירשנו יאמר שיחיה ראובן ולא יכרת ויהיו מתיו במספרם לעולם לא ימחה שבטו מישראל ולא ימנו ביותר מספרם להיותן שני שבטים שלל ממנו הבכורה והבטיחו בשבט אחד לעולם ויש מפרשים כי הברכה הזאת על כבוש הארץ יאמר שיחיה ראובן בעברם חלוצים למלחמה לפני בני ישראל והטעם שיתגברו ולא ינוצחו כטעם ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ) ואל ימות שלא יפלו מהם במלחמה ויהי מתיו מספר שיחזרו לאהליהם במספרם ולא יפקד מהם איש וכן בברכת גד חבירו הזכיר זה הענין והפירוש הזה קרוב אבל הראשון נכון יותר בעיני כי ברכת משה כדרך אשר הזכיר יעקב וכענין ההוא ועל דרך האמת יחי ואל ימות מטעם פוקד עון אבות על בנים ושם (שמות כ ה) רמזתי סודו והועילה ברכת משה לכפר לו מעשה בלהה שלא יכרת וימות בו לעולם אבל פקד עליו עם שאר השבטים מעשה יוסף כפי הבא בפרקי היכלות (הרמב"ן)

 אור החיים  יחי ראובן וגו' ויהי מתיו וגו'. אומרו יחי ראובן, רבותינו ז''ל אמרו (בספרי) שהתפלל על ראובן שיהיה לו חלק לעולם הבא. ואולי אפשר לומר שנתכוון על גדולי השבט שמתו בעדת קרח, כאומרם ז''ל (במדב''ר יח ג) כי מאתים וחמשים איש כולן היו ראשי סנהדראות ורובן משבט ראובן כאומרם ז''ל (רש''י במדבר טז א). ולפי שיש מקום לומר שעדת קרח אין להם חלק לעולם הבא (עיין סנהדרין קט:), לזה התפלל יחי ראובן פירוש שבטו, והגם שלא היו אלא מאתיים וחמשים איש, להיותם גדוליהם יתכנה השבט כולו עליהם:

או אפשר שעל ראובן עצמו הוא אומר, אלא שהוא מהטעם עצמו כי כשיתקצצו ענפים של גדול השבט יגרע מצדיק שהוא ראובן עינו, לזה התפלל שיחיה לעולם הבא, וזה מסכים כסברת האומר (שם קח.) עדת קרח יש להם חלק לעולם הבא:

ואומרו ויהי מתיו מספר. התפלל עליהם שיהיו צדיקים, לפי שנמקו השרשים במאורע גדוליהם במעשה קרח כאמור בסמוך, לזה התפלל ויהי מתיו מספר, פירוש על דרך אומרם ז''ל (שם כו.) שאמר חזקיה לפני הקדוש ברוך [הוא] רבים אשר את שבנא וגו', והשיב הקדוש ברוך הוא אין מנין לרשעים, לזה אמר משה במתק לשונו מתיו מספר, פירוש שלא יהיו רשעים, שאז אין מנין להם, ותועיל תפלת צדיק על הדבר בסוד צדיק מושל ביראת אלהים (ש''ב כג ג, עיין שבת סג.): (אור החיים)

 ספורנו  יחי ראובן. אע''פ שבחר ראובן מעבר לירדן שאינה מארץ ה'. ולפי זה אינה כל כך מוכנת לזכות בה לחיי עולם. מ''מ יחי לבבו לעד: ואל ימות ויהי מתיו מספר. ואל ימות בעולם הזה באופן שיהיו אנשיו מועטים כענין ואני מתי מספר אע''פ שכתוב למען ירבו ימיכם על האדמה: (ספורנו)

 כלי יקר  יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר. ברכה ראשונה זו, היא מעין ברכותיו של יעקב שאמר יתר שאת ויתר עז (בראשית מט.ג) הנה יעקב ברכו בשני ברכות אחת נקראת שאת, ואחת עז, כי השאת הוא שיהיו אנשיו רבים עד שיהיו צריכין למספר כי הדבר שהוא רב הכמות צריך מספר, ושיהיו אנשיו גבורים כי ראובן שהיה יושב על הספר היה צריך לכל זה שיהיו אנשיו רבים וגבורים כי אז לא ימותו במלחמה. והנה שאת הוא לשון מספר כמו כי תשא את ראש (שמות ל.יא). נשא את ראש (במדבר ד.כב). ועז לשון גבורה, והנה מצד שבלבל יצוע אביו היה ראוי שינטלו שניהם ממנו אך מצד הברכה נתנם לו במתנה ואמר, בדין הוא שיהיה לך יתר שאת ויתר עז. יותר מספר וגבורה פי שנים על כל השבטים אך פחז כמים אל תותר (בראשית מט.ד). אל תקח המותרות, אבל מ"מ שוה לכל השבטים תהיה בשאת ועז. וזה שגם משה ברכו בגבורה שנאמר יחי ראובן ר"ל יהיה איש חי רב פעלים במלחמה ואז אל ימות, ויהי מתיו מספר, זהו ענין השאת שהזכרנו.

והוסיף ואל ימות, לפי שאמרו רז"ל (תמיד לב.) מה יעשה אדם ויחיה ימית א"ע אבל הוא יחיה ולא יצטרך להמית א"ע וכמ"ש (תהלים פט.מט) מי גבר יחיה ולא יראה מות כי אם יחיה את עצמו אז בלי ספק ימית א"ע וכן בהפך. ורז"ל אמרו (סנהדרין צב.) יחי ראובן בעה"ז, ואל ימות לעוה"ב, ולפי שעוה"ב נעלם על כן נשארו חיי עוה"ב בדיוק של ואל ימות ברמז וסמיך ליה וזאת ליהודה, כי גם הוא נתברך בעה"ב לפי שהיו עצמותיו מתגלגלין וכפירש"י. או לפי שנאמר (יחזקאל לג.יא) כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה וראובן היה בעל תשובה לכך נאמר יחי ראובן וגו', וזאת ליהודה. כי מי גרם לראובן שיודה יהודה וכו' (סוטה ז:). (כלי יקר)

 דעת זקנים  יחי ראובן ואל ימות. כשיעבור לפני החלוץ לפני אחיו כמו שהתנו בני גד ובני ראובן אל ימות אחד מהם במלחמה: ויהי מתיו מספר. שבאותו מספר שיעברו ישובו שלא ישאר מהם איש או אל ימות דלעיל קאי כלו' אל יהי מתיו מספר שירבו ואל יספרו מרוב: (דעת זקנים)


{ז}  וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע יְהֹוָה קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה: (פ)

 אונקלוס  וְדָא לִיהוּדָה וַאֲמַר קַבֵּל יְיָ צְלוֹתֵהּ דִיהוּדָא בְּמִפְּקֵהּ לְאַגָחָא קְרָבָא וּלְעַמֵהּ תָּתֵיבִנֵהּ לִשְׁלָם יְדוֹהִי יַעְבְּדָן לֵהּ פֻּרְעֲנוּתָא מִסָנְאוֹהִי וְסָעִיד מִבַּעֲלֵי דְבָבוֹהִי הֲוֵי לֵהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְדָא בִּירְכָתָא לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה וְזַוֵג בְּחוּלְקֵיהּ וּבְבִירְכָתֵיהּ לְשִׁמְעוֹן אָחוֹי וְכֵן אָמַר קַבֵּל יְיָ צְלוֹתֵיהּ דִיהוּדָה בְּמִפְקֵיהּ לְסִדְרֵי קְרָבָא וּלְוַות עַמֵיהּ תַּעֲלִינֵיהּ מִסִדְרֵי קְרָבָא בִּשְׁלָם יְדוֹי יִתְפַּרְעַן לֵיהּ מִן בַּעֲלֵי דְבָבוֹי וּסְעִיד וּסְמִיךְ מִסַנְאוֹי תֶּהֱוֵי לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וזאת ליהודה. סמך יהודה לראובן, מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם שנאמר אשר חכמים יגידו וגו' (איוב טו, יח.) להם לבדם וגו' ולא עבר (ת) זר בתוכם (שם יט.) ועוד פירשו רבותינו, (מכות יא: בבא קמא צב.) שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר, היו עצמות יהודה מתגלגלין בארון, מפני נדוי שקבל עליו, שנאמר וחטאתי לאבי כל הימים (בראשית מד, לב.), אמר משה, מי גרם לראובן שיודה, (א) יהודה וכו': שמע ה' קול יהודה. תפלת דוד ושלמה ואסא מפני הכושים, ויהושפט מפני העמונים וחזקיה מפני סנחריב: ואל עמו תביאנו. לשלום מפני המלחמה (ס"א מן המלחמה): ידיו רב לו. יריבו ריבו וינקמו נקמתו: ועזר מצריו תהיה. על יהושפט התפלל, על מלחמת רמות גלעד ויזעק יהושפט וה' עזרו (דברי הימים-ב יח, לא.). דבר אחר שמע ה' קול יהודה, כאן רמז ברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה (ספרי שמח.), (ב) ואף כשחלקו ארץ ישראל נטל שמעון מתוך גורלו של יהודה, שנאמר מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון (יהושע יט, ט.) (ומפני מה לא ייחד לו ברכה בפני עצמו, שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים, כ"כ באגדת תהלים (מדרש תהלים צ, ג.)): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פי' ואין זר לדמות להם א"נ שסמך ברכת יהודה לראובן ואל בירך לוי אחר ברכת ראובן: (א) וא"כ לפי זה וזאת ליהודה הוא בל' בתמיה. והא דפי' מי גרם לראובן וכו'. ה"פ מי גרם לראובן שיודה בפרהסיא יהודה אבל קודם לכן הודה בצנעה כדפירש"י לעיל בפ' וישב דראובן הי' עוסק בשקו וכו' וזה היה קודם מעשה תמר ויהודה ש"מ דקודם לזה נמי הודה היה עוסק בשקו אפי' בפרהסי' וכן תירצו התוס' פרק החובל: (ב) כי לפי' ראשון קשה הל"ל קבל ה' קול יהודה שאם ישמע אליו ולא יקבל תפלתו מה תועלת יש בשמיעה ל"פ ד"א וכו'. ויהיה מלת שמע רמז לשם שמעון. ולפי' ד"א קשה למה רמז לברכת שמעון בברכת יהודה ולמה לקח שמעון חלק בתוך נחלת יהודה ל"פ גם טעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וזאת ליהודה. וכן אמר ליהודה שיחיה ולא ימות והוסיף עוד שמע ה' קול יהודה בבואו למלחמה כי הוא יעלה בתחלה: ואל עמו תביאנו. אל המחנה אשר בגלגל או תפלה על היוצאים להלחם על ארץ אויב: רב לו. יספיקו לו ידיו ואין לו צורך למי שיעזור אותו כי אם עזרת השם לבדו וי''א מל' מריבה והטעם ידיו יריבו בעדו ואחרים אמרו כמו וברקים רב מגזרת ורבו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וזאת ליהודה. וכן אמר ליהודה שיחיה ולא ימות והוסיף לו עוד שמע ה' קול יהודה דעת רבי אברהם וזה איננו נכון על פירושנו כי אין יהודה בכרת הזה שיתפלל עליו כן כאשר לא הזכיר זה בשאר השבטים אבל הוא כפשוטו וזאת הברכה אשר ליהודה ועל דרך האמת ייחד המדה הזאת ליהודה בעבור כי להם המלחמה וממנו המלכות לעולם והיא העזר מצריו והוא סוד הכתוב שאמר ( א יח) ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר כי הוא הקשת הנראה בענן שנאמר בה (בראשית ט יז) זאת אות הברית שמע ה' קול יהודה יתפלל עליו בצאתו למלחמה כי הוא יעלה בתחלה ולנגיד ממנו שילחם באויבי ישראל וכן אמר יעקב (שם מט ח) ידך בערף אויביך ואל עמו תביאנו שישוב לשלום ידיו רב לו יהיו ידיו רב לו שלא יצטרך לעזר אחר זולתי עזרת השם שיענהו בתפלתו ככל הכתוב בדברי אונקלוס וכן דעת המפרשים ועל דעתי עוד ירמוז למלחמתו הראשונה אל הכנעני שאמר השם יהודה יעלה בתחלה (שופטים א ב) ואמר "ידיו רב" שיקח מצריו ויכבוש מהם ארצות רבות יותר מן הראוי לו בנחלתו ירמוז שינחיל מנחלתו לשמעון אחיו הוא שנאמר (יהושע יט ט) מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם והנה הזכיר שמעון ברמז עם יהודה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  שמע ה' קול. ר''ת בגימ' יהושפט. שהתפלל על יהושפט במלחמת רמות גלעד: ידיו רב לו. ס''ת בגימ' דוד: (בעל הטורים)

 אור החיים  שמע ה' קול יהודה. פירוש לפי שיהודה חטא במעשה תמר והתודה על חטאו באומרו (בראשית לח כו) צדקה ממני, ביקש משה שיקבל ה' קולו בהודאתו:

ואמר ענין זה לומר אחריו ואל עמו תביאנו, פירוש לפי מה שכתבנו בפסוק מטרף בני עלית (שם מט ט), כי באמצעות מעשה תמר הוציא טרף אדם שאכל הבליעל, והוא מה שרמז באומרו ידיו, פירוש כח מעשיו רב לו הגדיל וקנה רבנות בתוספת גדר עליון כמו שהארכנו שם:

ואומרו ועזר מצריו תהיה. פירוש שהגם שהרויח פרץ וזרח בכח מעשה תמר, אף על פי כן עדיין לא האירה מלכות בית דוד, כי צריכה לניצוץ הקדושה שעדיין בין האומות והיא רות המואביה, לזה אמר ועזר מצריו תהיה לשון נקבה, גם עזר יורה אל הנקבה, כאומרו (שם ב יח) אעשה לו עזר וגו', ועיין מה שכתבתי בפסוק וחטאתי לאבי וגו' (שם מג ט): (אור החיים)

 ספורנו  וזאת ליהודה. וזאת הבקשה אני מבקש ומתפלל גם על ארץ יהודה אשר בתוכה נחלת שמעון מפוזרת שלא ימותו במלחמה כי יחדיו היו יוצאים למלחמה: ויאמר שמע ה' קול יהודה. ומלבד מה שאמר וזאת ליהודה אמר ג''כ שמע ה' קול יהודה כשיתפלל במלחמה או זולתה: ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה. אתה היה ידיו נלחם בעדו ותהיה ג''כ רב לו ונוקם נקמתו וג''כ עזר מצריו כשילחמו עליו: (ספורנו)

 כלי יקר  וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה. רז"ל אמרו (ספרי לג.ז) שרמז ברכה לשמעון במ"ש שמע ה' גו' כי שמע נגזר מלשון שמעון, והדבר צריך ביאור. והקרוב אלי לומר שלמדו זה ממש"כ וזאת ליהודה, שנראה מיותר כי הל"ל וליהודה אמר. אלא כך פירושו, כי בקשת ואל עמו תביאנו, היתה על שמעון כי יעקב אמר לו ואפיצם בישראל, שיהיו ממנו מלמדים ועניים והנפוץ צריך קיבוץ אל עמו כי אע"פ שהיו נפוצים בתוך בני ישראל מ"מ מתוך שהוא נפוץ מפוזר ומפורד ממשפחתו ומבית אביו אינו אצל עמו, ע"כ התפלל עליו יהודה ואמר אנא ה' תביאנו אל עמו ומולדתו שלא יהיה נפוץ על פני כל הארץ.

וידוע שלתפלה זו היה גם יהודה צריך, כמובן מתוך שני פירושי רש"י הסובר שתפלת ואל עמו תביאנו קאי על יהודה, ואני אומר שיהודה התפלל תפלה זו על שמעון וכל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה (ב"ק צב.), וא"כ אותה תפלה שהתפלל יהודה על שמעון היא שעמדה גם לו וזה"ש וזאת ליהודה אותה תפלה שהתפלל על שמעון עמדה גם ליהודה, וזה"ש ויאמר שמע ה' קול יהודה, אותו קול שיתפלל בו על שמעון, ואל עמו תביאנו, ר"ל ליהודה כפשוטו לפי שבאותו קול התפלל על שמעון ע"כ דין הוא שיהיה הוא נענה תחילה ותביא גם אותו אל עמו. ולפי שתפלה זו עמדה לשניהם ע"כ אמר אח"כ ידיו רב לו הוסיף מלת לו כי ברכה זו היתה לו לבדו ולא היה לשמעון צורך בברכת ידיו רב לו. רק ליהודה שהיה מלך היה צריך בברכה זו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  וזאת ליהודה. כלומר וזאת הברכה אשר ברך את ראובן כן ברך את יהודה שעל שניהם התפלל שיצליחו במלחמ' על ראובן כדפרישית ועל יהודה לפי שלעולם עולה במלחמה תחלה כדכתיב מי יעלה לנו ויאמר יהודה יעלה ורבו' פירשו על עצמותיו שהיו מגולגלין בארון לפי שאמר וחטאתי לאבי כל הימים דאע"ג דנר' שהחזירוהו לבנימין שהרי נמנה עם יורדי מצרים ולא עם יוסף ובניו שהיו במצרים מכל מקום קללת חכם אפילו על תנאי היא באה וכן מצינו בפרק שני דמכות בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא ופתח דוד ואמר כל מאן דידע מלתא למהדרי ולא אמר יחנק בגרונו והיה שם אחיתופל ושרא ליה למכתב שם ושדייה על התהום וכתי' ויצו אל ביתו ויחנק ובפרק שני דמכות מסיק עוד שאמר משה על שהיו עצמות יהודה מתגלגלין בארון מי גרם לראובן שיודה בפרהסיא על בלבול יצועי אביו יהודה שהודה ברבים על מעשה דתמר וזאת ליהודה בתמיה שמע ה' קול יהודה וכו' כדאי' התם. ושמעון לא ברך כמו שלא ברכו אביו משום מעשה דשכם אמר אתם עכרתם אותי ועוד הוסיף על חטאתו פשע במעשה זמרי ואף על פי שגם לוי היה באותו מעשה דשכם ולא ברכו אביו מ"מ ברכו משה לפי שתקן המעוות בעגל שנא' ויאספו אליו כל בני לוי ומיהו נרמזה ברכתו קצת שנא' שמע ה' קול יהודה: (דעת זקנים)


{ח}   שני  וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה:

 אונקלוס  וּלְלֵוִי אֲמַר תּוּמַיָא וְאוּרַיָא אַלְבֶּשְׁתָּא לִגְבַר דְאִשְׁתְּכַח חֲסִידָא קֳדָמָךְ דִי נַסִיתוֹהִי בְּנִסֵתָא וַהֲוָה שְׁלִים בְּחַנְתּוֹהִי עַל מֵי מַצוּתָא וְאִשְׁתְּכַח מְהֵימָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְשֵׁיבַט לֵוִי בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא וַאֲמַר תּוּמַיָא וְאוּרַיָא אַלְבֵּישְׁתָּא לְאַהֲרן גְבַר דְאִשְׁתַּכַּח חָסִיד קֳדָמָךְ דִנְסֵית יָתֵיהּ בְּנִיסְתָא וַהֲוָה שְׁלִים בְּדַקְתֵּיהּ בְּמוֹי מַצוֹת רְקָם וְאִשְׁתַּכַּח מְהֵימָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וללוי אמר. ועל לוי (ג) אמר: תומיך ואוריך. כלפי שכינה הוא מדבר: אשר נסיתו במסה. שלא נתלוננו עם שאר המלינים: תריבהו וגו'. (ד) כתרגומו. דבר אחר תריבהו על מי מריבה, נסתקפת לו לבוא בעלילה, (ה) אם משה אמר שמעו נא המורים (במדבר כ, י.) (ו) אהרן ומרים מה עשו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) מדאמר תמיך ואוריך וזה בודאי כלפי שכינה אמר וכמו שפירש"י וא"כ ע"כ צ"ל שלא עם לוי היה מדבר אלא על לוי: (ד) תריבהו כתרגומו בחנתוהי על מי מצותא ואשתכח מהימן פי' ע"י המריבה שהריבות אותו על מי מריבה בחנת לבו ונמצא נאמן. הרא"ם: (ה) מה שכתב לבא בעלילה הוא פי' על נסתקפת דהוא מל' עלילה כדפירש"י לעיל בפ' מקן בפסוק ולהתגולל עלינו ע"ש: (ו) כלומר ונקנסה עליו מיתה בשביל זה ושלא יכנס לארץ אהרן ומרים מה חטאו ולמה נקנסה עליהם מיתה ושלא יכנסו לארץ וגם זה שבח לשבט לוי. והוצרך לטעם ד"א כי לטעם ראשון קשה דהא לא נמצא מהימן דהא מכל כעס בא לידי טעות וכעס במקום שלא היה לו לכעוס ל"פ ד"א וכו' ולפי' של ד"א קשה וכי אהרן ומרים היו שניהם שקולים כנגד כל שבט לוי עד שאמר עליהם הקרא תריבהו וגומר דמשמעותו של קרא הוא דקאי אכל שבט לוי ל"פ גם טעם ראשון שכל השבט היו נאמנים חוץ ממשה שחטא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וללוי אמר. בעבור לוי אמר לשם כמו אמרי לי אחי הוא: לאיש חסידך. לאיש שהוא חסידך: אשר נסיתו במסה. שם כמו בנסיון והטעם שהיה חסיד ולא נמצא בו דופי חוץ מדבר מריבה שכבר הענשתו עליו גם זה יחזיק פירושי בדבר העגל כי לכבוד השם עשהו: וטעם תומיך ואוריך. שיהיו תמיד לו ולזרעו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וללוי אמר. על לוי אמר לשון רש"י (ס"א ר"א וכן) דעת המפרשים והוא כלשון אמרי לי אחי הוא (בראשית ב יג) וישאלו אנשי המקום לאשתו (שם כו ז) והרבה כן ולפי דעתי כי בעבור שהזכיר משה בברכתו שם ראובן ויהודה יחי ראובן קול יהודה ולא יזכיר שם שאר השבטים בברכתם יזכיר הכתוב וללוי אמר לבנימין אמר יגיד כי השבטים לפניו ויקרא ללוי וישים עיניו עליו ויאמר תומיך ואוריך וכן בכל שבט ושבט פנים בפנים יברך אותם אשר נסיתו במסה שנסית אותו בנסיון והטעם שהיה חסיד בכל אשר נסית אותו ולא נמצא בו דופי חוץ ממי מריבה שכבר הענשתו עליו כי העגל לכבוד השם עשהו לשון ר"א ובספרי (ברכה שמט) אשר נסיתו במסה הרבה נסיתו ונמצא שלם בכל הנסיונות תריבהו על מי מריבה סקופים נסקפת לו על מי מריבה אם משה אמר (במדבר כ י) שמעו נא המורים אהרן ומרים מה עשו והנכון בעיני בדרך הפשט כי "במסה" כפשוטו הוא המקום אשר נסו השם ברפידים (שמות יז ז) יאמר תומיך ואוריך יהיו לעולם לאיש חסידך ולזרעו אחריו אשר נסית אותו במסה כאשר חטאו בני ישראל וינסו את השם על המים ולא היה בתוך העדה הנועדים שם על השם כי האמין בשם ובדברו שיוציא להם מים מצור החלמיש ובפעם השנית תריבהו ותעניש אותו על מי מריבה של ישראל כי בעבור מריבתם היה עליו העונש ולא שמעל הוא בה' כי גם מתחלה האמין כי אתה ההפכי הצור אגם מים אף כי בפעם הזאת שכבר ראה כן ירמוז משה כי החטא ההוא היה מפני העם כי בעבור מריבתם חשבו משה ואהרן שיצטרכו לעשות מה שעשו שמא נסתלקה השכינה בעבור ענשם והוא שנאמר (תהלים קו לב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם וטעם "תריבהו" כמו ריבה ה' את יריבי (שם לה א) ששלמת לו משפט הריב שרבו בני ישראל את ה' ויתכן שיהיה פירושו כמו שאמר בספרי שהם סקופים כלומר עלילות ירמוז למיעוט החטא וגודל העונש כדרך בקרובי אקדש (ויקרא י ג) וכן דעת אונקלוס שאמר דנסיתוהי בנסיתא והוה שלים מריב בני ישראל ומנסותם את ה' וכיון שהיה שלם בפעם הראשונה כל שכן בשניה שהיה מאמין בדבר השם ובחנת לבו על מי מריבה ומצאת לבבו נאמן לפניך כי גלוי וידוע לפני כסא כבודך שהוא מאמין בך ובדבריך אבל בשביל ישראל היה העונש עליו כמו שפירשתי בפסוק גם בי התאנף ה' בגללכם (לעיל א לז) והנה מתחלה דבר בכהנים כי אמר ללוי שיהיו האורים והתומים לאיש חסידו מהם ואחרי כן בכל השבט שנסה אותם בעגל ובמצרים ובמדבר ועל כן יורו משפטיו ליעקב וכן דעת אונקלוס שאמר כשירין אילין דילפין דינך וגו' או על העתיד ידבר בהם כדברי ר"א וירו משפטיך על כולם וישימו קטורה על הכהנים מהם (הרמב"ן)

 אור החיים  וללוי אמר תמיך וגו'. פירוש יתקיים בידו דבר זה ולזרעו אחריו כהונת עולם:

אשר נסיתו במסה. פירוש לפי שיעקב אמר על לוי בשיתוף עם שמעון כלי חמס וגו' ארור אפם כי עז וגו' (בראשית מט ה ז), לזה אמר כי לוי נתנסה שאינו בעל אף ועברה שנתנסה במסה, פירוש לא שנסהו ה', אלא שראה בו נסיון, שכל שבטי ישראל ניסו ה' דכתיב (שמות יז ז) ועל נסותם את ה', ולא כן לוי הא למדת ששכך רוגזם: (אור החיים)

 ספורנו  תומיך ואוריך לאיש חסידך. הנה חתומים וגם האורים נתתם לאהרן שהיה איש וראש לשבט החסיד שהוא שבט לוי. ובזה התבאר שהיה מדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו כאמרם ז''ל כל כהן שמדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו נשאלים בו באורים ותומים: אשר נסיתו במסה. בכל מסה שנסו ישראל את האל ית' כאמרו וינסו אותי זה עשר פעמים לא נסוהו שבט לוי ולכן לא נגזרה עליהם גזירת מרגלים: תריבהו על מי מריבה. שהפחדת את שני ראשיו שהם משה ואהרן בסבת מי מריבה: (ספורנו)

 כלי יקר  וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך וגו'. לפי שיעקב קללו ואמר ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה (בראשית מט.ז). ואולי מאותה קללה נכשל משה בכעסו באמרו שמעו נא המורים (במדבר כ.ז). ע"כ אמר משה שדברי יעקב נתאמתו כבר אצלו והלואי שלא תהיה עוד כזאת בשבט לוי לפי שהם מורים הוראה בישראל וכל כעס מביא לידי טעות, ע"כ התפלל משה ואמר ללוי תומיך ואוריך לאיש חסידך, שתאיר לו הדרך שלא יכשל עוד בכעסו וא"ת ומה אעשה לדברי אבא ישראל סבא שקלל אפם, ע"ז אמר אשר נסיתו במסה וגו', כי שם כבר נתקיימה קללתו ומעתה תכלה השנה וקללותיה ומה שקרה למשה יהיה כפרה על כל השבט כי די בזה כשנתקיימו דברי הזקן ושוב לא תקראנה כאלה עוד יען כי אותו שבט מורה הוראה בישראל. (כלי יקר)


{ט}  הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת (בנו) בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ:

 אונקלוס  דְעַל אֲבוֹהִי וְעַל אִמֵהּ לָא רַחֵם כַּד חָבוּ מִן דִינָא וְאַפֵּי אֲחוֹהִי וּבְנוֹהִי לָא נְסִיב אֲרֵי נְטָרוּ מַטְרַת מֵימְרָךְ וּקְיָמָךְ לָא אַשְׁנִיוּ: (אונקלוס)

 יונתן  נַפְקִין שֵׁיבַט לֵוִי לְפוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וּמִתְפַּרְשִׁין מִן מַשְׁכְּנֵיהוֹן אָמְרִין לַאֲבוּהוֹן וּלְאִימַתְהוֹן לָא חַמִיתִינוּן וְיַת אֲחוּהוֹן דְלָא בְּנֵי תְּלָתִין שְׁנִין לָא אִשְׁתְּמוֹדְעוּן יַתְהוֹן וְיַת בְּנֵיהוֹן לָא יָדְעִין מְטוֹל דְקַיְימִין עַשְרִין שְׁנִין בְּמַטַרְתְּהוֹן בְּמֵימְרָךְ וּקְיַים פּוּלְחַן קוּדְשָׁךְ נַטְרִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו. כשחטאו בעגל ואמרתי מי לה' אלי (שמות לב, כו.), נאספו אלי כל בני לוי, וצויתים להרוג את אבי אמו והוא מישראל, או את אחיו מאמו או בן בתו וכן עשו, ואי אפשר לפרש אביו ממש ואחיו מאביו וכן בניו ממש, שהרי לויים הם, ומשפט לוי לא חטא אחד מהם, שנאמר כל בני לוי: כי שמרו אמרתך. לא יהיה לך (ז) אלהים אחרים: ובריתך ינצורו. ברית מילה, שאותם שנולדו במדבר, של ישראל לא מלו את בניהם, (ח) והם היו מולין ומלין אתבניהם, (ס"א אותם שנולדו במדבר, שישראל לא מלו את בניהם והם היו מולין): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) (דב"ט) פי' מה שאמרת להם בעצמך שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעו. דאל"כ שומרי תורתך מבע"ל: (ח) ר"ל והרי כתיב ואראך מתבוססת בדמיך ודרשו רז"ל שני דמים דם פסח ודם מילה שמע מיניה דכל ישראל היו נמולין במצרים ובמדבר ואם כן מאי ובריתך ינצרו ל"פ דקאי על הנולדים במדבר (נח"י) אבל היוצאים ממצרים אלו אלו היו מולים ופסוק מלא הוא (יהושע ה) כי מולים היו כל העם היוצאי' וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו ולפיכך נקט הרב במדבר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  האומר. על השבט ידבר כמו שמואל שבא כאשר נגמל אל בית ה' להרגילו. ואת בניו לא ידע. יש מהם אחד שהוליד בנים לעבוד השם: כי שמרו אמרתך. כמו שמרו עדותיו וחק נתן למו עד שיורום לישראל ויש אומרים על דבר מי לה' אלי: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואת בנו. חסר י'. שלא היה בי' נסיונות: (בעל הטורים)

 אור החיים  (ט~י) האמר וגו' יורו משפטיך וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ב''ב ס.) במעשה שבאו לדון על אילן שהיה מזיק לדרך הרבים וכו' ואמר להם עד למחר וכו' ושלח וקץ וכו', ע''כ. והוא אומרו האומר וגו', אדם כזה ראוי להורות משפט וכו', כי אין מקום לומר לו טול קורה כו' (שם טו:), וזה לך האות האומר לאביו ולאמו:

עוד ירצה, לפי שצוה שופטים וגו' לשבטיך, ואמרו רבותינו ז''ל (ספרי) שצריך שימנה דיינים לכל שבט, לזה אמר כי שבט לוי לצד מה שהוכחנו שלא נשאו פנים לאב ולאח ולבן ראויים הם להתמנות על כל שבטי ישראל, והוא אומרו יורו משפטיך ליעקב בדרך כלל, כי אין לחוש שישאו פנים לשבטם יותר משבט זולתם: (אור החיים)

 ספורנו  האומר לאביו. בענין העגל: ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך. לא הקפיד על חיי בניו במדבר כדי לשמור אמרתך והוא מצות מילת הבנים אע''פ שהיו מתים רבים מהם כאמרם ז''ל (פ''ק דיומא) מפני שלא נשבה להם רוח צפונית: ובריתך ינצורו. כאמרם ז''ל שבטו של לוי לא עכדו ע''ג וזה התאמת במצרים ובמדבר: (ספורנו)

 כלי יקר  האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו'. כי רז"ל אמרו (מגילה יז. עיי"ש) כל העוסק בתורה פטור מן כיבוד או"א וראיה מיעקב שלא נענש על אותן י"ד שנים שהיה נטמן בבית שם ועבר שלא קיים בהם מצות כיבוד או"א, זה"ש האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, שאינו צריך לראות אחריהם וכ"ש שגם את אחיו לא הכיר, אינו צריך לידע ממנו, ואת בניו לא ידע, כדאיתא במס' עירובין (כב.) מ"ד שחורות כעורב רבא אמר במי אתה מוצא התורה במי שנעשה אכזרי על בניו כעורב כי הא דרב אדא בר מתנא כי הוה אזיל לבי רב אמרה ליה דביתהו ינוקא מאי נעביד להו אמר לה איכא קרמי באגמא, זה"ש כאן ואת בניו לא ידע, שגם את בניו יעשה א"ע כלא יודע וכל כך למה כי שמרו אמרתיך ובריתך ינצורו, יורו משפטיך ליעקב וגו', ר"ל מצד שהם צריכין לעסוק בתורה תמיד ע"כ גם את בניו לא ידע כאמור.

ישימו קטורה באפיך וגו'. כי העוסק בתורת קרבנות כאילו הקריבם (מנחות קי.), ברך ה' חילו, כחו כי התורה מתשת כחו של אדם ע"כ אמר ברך ה' חילו, היינו כחו, ופועל ידיו תרצה, שיעסוק בתורה כדי לשמור ולעשות, מחץ מתנים קמיו וגו', כי אם פגע בך מנוול זה השונא הפנימי שנקרא מנוול משכהו לבית המדרש (סוכה נב:). (כלי יקר)


{י}  יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ:

 אונקלוס  כָּשְׁרִין אִלֵין דְיַלְפוּן דִינָיךְ לְיַעֲקֹב וְאוֹרַיְתָךְ לְיִשְׂרָאֵל יְשַׁוּוּן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין קֳדָמָךְ וּגְמִיר לְרַעֲוָא עַל מַדְבְּחָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  כַּשְׁרִין אִינוּן לְמַלְפָא סִידְרֵי דִינָךְ לִדְבֵית יַעֲקב וְאוֹרַיְיתָךְ לִדְבֵית יִשְרָאֵל יְשַׁווּן אֲחוּהוֹן כַּהֲנַיָא קְטוֹרֶת בּוּסְמִין עַל מַחְתַּיָא וְיֵיכְלוּן מִיתָנָא בְּיוֹם רוּגְזָךְ וְקָרְבַּן גְמִיר לְרַעֲוָא עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  יורו משפטיך. ראוין (ט) אלו לכך: וכליל. (י) עולה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ר"ל כאן שבירך שבט לוי כמו שאר שבטים אמאי היה מספר בשבח שבט לוי קודם הברכה יותר מכל ברכות שאר שבטים ל"פ ראוים הם וכו' כלומר אי לא היה מספר בשבחם מקודם היו מריבים ישראל עם משה במה שברכם יורו משפטיך וגו' דהיינו הברכה המעולה מכל הברכות והיו אומרים לפי שהם בני שבטו משום הכי ברכם בברכה טובה לכך היה מספר שבחם מקודם לכן ואח"כ אמר ראוים אלו לברכה זו מרוב מעלתם: (י) ונקרא כן מפני שהיא עולה כולה לגבוה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ישימו קטורה. הכהנים מהם: וכליל. היא העולה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יורו משפטיך ליעקב. שיפוצו בכל ישראל ללמוד תורה. וכן אמר יעקב ואפיצם בישראל. ישימו קטורה. בגי'. כמו מעשיר: וכליל. ב'. וכליל על מזבחך. אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל. אע''פ שזר מקריב בבמה, אינו זבחי צדק אלא מה שקרב בפנים ע''י כהן. וזהו וכליל על מזבחך, אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל: (בעל הטורים)

 ספורנו  יורו משפטיך ליעקב. ומאחר שהוא שבט כשר תן להם חן ושכל טוב שיורו משפטיך כאמרם ז''ל (חגיגה) אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו: (ספורנו)


{יא}  בָּרֵךְ יְהֹוָה חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן: (ס)

 אונקלוס  בָּרֵךְ יְיָ נִכְסוֹהִי וְקוּרְבַּן יְדוֹהִי תְּקַבֵּל בְּרַעֲוָא תְּבַר חַרְצָא דְסָנְאוֹהִי וּדְבֵעֲלֵי דְבָבוֹהִי דְלָא יְקוּמוּן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  בְּרִיךְ יְיָ נִכְסוֹי דְבֵית לֵוִי דְיַהֲבִין מַעַשְרָא מִן מַעַשְרָא וְקָרְבַּן יְדוֹי דְאֵלִיָהוּ כַּהֲנָא דִמְקָרֵב בְּטַוְורָא כַּרְמְלָא תְּקַבֵּל בְּרַעֲוָא תְּבִיר חַרְצָא דְאַחְאָב סַנְאֵיהּ וּפוּרְקַת נְבִיֵי שִׁקְרָא דְקַיְימִין לְקוּבְלֵיהּ וְלָא יְהֵי לְסַנָאוֹי דְיוֹחָנָן כַּהֲנָא רַבָּא רֶגֶל לְמֵיקוּם: (תרגום יונתן)

 רש"י  מחץ מתנים קמיו. מחץ קמיו מכת מתנים, כענין שנאמר ומתניהם תמיד המעד (תהלים סט, כד.), ועל המעוררין על הכהונה אמר כן. דבר אחר, ראה שעתידין (כ) חשמונאים ובניו להלחם עם היונים, והתפלל עליהם לפי שהיו מועטים, י"ב בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך נאמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה: ומשנאיו מן יקומון. מחץ קמיו ומשנאיו (ל) מהיות להם תקומה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דלפי' ראשון קשה למה בירך שבט לוי בברכה זו דהא הם לא יצאו למלחמה כשאר שבטים דהא בהיכל המלך הם יושבים ל"פ ד"א וכו' ולדבר אחר קשה למה אמר קמיו דהא היו קמיו של כל ישראל דהא עיקר גזירתם היה להעביר על המצות ל"פ גם לטעם ראשון: (ל) ר"ל דמחץ נמיקאי אמשנאיו דאל"כ לא יתכן לפרש איך מחובר ומשנאיו אדלעיל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ברך ה' חילו. הבכורים והמעשר: ופעל ידיו. הקרבנות: מחץ מתנים. הטעם מחץ קמיו: מן יקומון. מן אשר יקומון עליהם כמו לים מכסי': (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ברך ה' חילו. שיהיו חיל גדול והטעם שירבו ולא ימעטו בבואם אל הקדש כטעם אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי (במדבר ד יח) וכן נאמר באזהרות שלהן (שם פסוק יט) ולא ימותו ואונקלוס אמר נכסוהי מלשון ואת כל מקנהם ואת כל חילם (שם לא ט) יתכוין למה שאמרו רבותינו (יומא כו) בקטורת שהיא מברכת והוא דבק אל ישימו קטורה באפך כי ממנה יתברך חילו כמו ששנינו (שם) חדשים לקטורת ובספרי (ברכה שנב) ברך ה' חילו בנכסים מכאן אמרו רוב כהנים עשירים הם משום אבא דורש אמרו נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב (תהלים לז כה) זה זרעו של אהרן (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ופועל ידיו תרצה. בגי' שירות: (בעל הטורים)

 אור החיים  ומשנאיו מן יקומון. אומרו מן יקומון, לדבריהם ז''ל (ב''ר צט ב) שנתנבא על מלכות יון שעתידה ליפול ביד בני חשמונאי. לזה אמר ומשנאיו מן יקומון, פירוש אפילו מן הזמן עצמו שתהיה להם לשונאים קימה, וישראל שפלים בזמן עצמו מחץ מתנים קמיו וגו', וכן היה, ודבר זה היא הצלחה בנס ופלא: (אור החיים)

 ספורנו  ברך ה' חילו. ברך נכסיהם באופן שיספיק להם מעט עסק בם ויהיה להם פנאי להבין ולהורות: ופועל ידיו תרצה. עבודתם במקדש תהיה לרצון לפניך: מן יקומון. שלא יוכלו לקום עליהם כענין קרח ועזיהו המלך: (ספורנו)


{יב}  לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד יְהֹוָה יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן: (ס)

 אונקלוס  לְבִנְיָמִן אֲמַר רְחִימָא דַיְיָ יִשְׁרֵי לְרָחְצַן עֲלוֹהִי יְהֵי מָגֵן עֲלוֹהִי כָּל יוֹמַיָא וּבְאַרְעֵהּ תִּשְׁרֵי שְׁכִנְתָּא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִין בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא וַאֲמַר חֲבִיבֵיהּ דַיְיָ יִשְׁרֵי לְרוֹחֲצָן עֲלוֹי יְהֵי מֵגִין עֲלוֹי כָּל יוֹמַיָא וּבְגוֹ תְּחוּמֵיהּ שְׁכִינְתֵּיהּ שַׁרְיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לבנימן אמר. לפי שברכת לוי בעבודת הקרבנות, (מ) ושל בנימין בבנין בית המקדש בחלקו, סמכן זה לזה, וסמך יוסף אחריו, שאף הוא משכן שילה היה בנוי בחלקו, שנאמר וימאס באהל יוסף וגו' (שם עח, סז.), ולפי שבית עולמים (נ) חביב משילה, לכך הקדים בנימין ליוסף: חופף עליו. מכסה אותו ומגין עליו: כל היום. לעולם, (ס) משנבחרה ירושלים לא שרתה שכינה במקום אחר: ובין כתפיו שכן. בגובה ארצו (ע) היה בית המקדש בנוי, אלא שנמוך עשרים ושלש אמה מעין עיטם, ושם היה דעתו של דוד לבנותו, כדאיתא בשחיטת קדשים (זבחים נד:), אמרי נחתי ביה פורתא משום דכתיב ובין כתפיו שכן, אין לך נאה בשור יותר מכתפיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ר"ל הרי הוא היה הצעיר ולמה הוקדם בברכתו: (נ) רצ"ל הו"ל לכל הפחות להקדים יוסף דהא משכן שילה היה גם כן בחלקו ל"פ לפי וכו': (ס) (נח"י) לאפוקי שלא תפרש לעוה"ב והוקשה לו והלא חרוב הוא ואיל זה לעולם ומתרץ משנבחרה ירושלים וכו' ר"ל הקדושה היא לשעתה ולע"ל וגם לא שרתה שכינה אח"כ במקום אחר משא"כ בגלגל ונוב ושילה: (ע) פי' בכתף שהוא גבוה מכל האיברי' וכ"ת א"כ הו"ל לבנותו ברשון של הר דהוא גבוה יותר ל"פ אלא שנמוך כו' פי' המקום שהי' בו בהמ"ק היה כ"ג אמות נמוך מעין עיטם ולכן כתי' בין כתפיו ולא על ראשו וכ"ת מנ"ל ומפרש דהרי שם הי' דעתו של דוד לבנותו ומ"ט לא עביד הכי אמרי כו' ש"מ דלא ניחא ליה להקב"ה לבנותו בגובה ארצו בתכלית וכתב מ"ט לא ניחא ליה לבנותו בגובה אלא בין כתפיו לפי שאין לך נאה וכו' מצאתי בשם מהרי"ן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לבנימן אמר. בעבור בנימין שהוא ידיד השם ישכון בנימין לבטח על השם והשם שוכן בין כתיפיו: חופף עליו. על הכבוד שהיה דר בירושלם בחלק בנימין כי כן כתוב: וטעם בין כתפיו. באמצע נחלתו או שהיה נראה גם להיות דבק עם חופף: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ידיד ה' ישכן לבטח עליו. יקרא לבנימין ידיד ה' יאמר בנימין שהוא ידיד השם ישכון בארצו לבטח על השם והשם יהיה חופף עליו כל הימים ומשרה שכינתו בתוך ארצו ובין כתפיו ירמוז למה שדרשו בו רבותינו (זבחים נד) ועל דרך האמת ידיד ה' ישכון על בנימין ויהיה זה לבטח לבנימין שיבטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים והוא יהיה חופף ומגין על בנימין כל היום ולא יבושו בעת צרה ובין כתפיו של בנימין ישכון לעד ומכאן נקרא שלמה ידידיה בעבור ה' ( יב כה) ובנה ידידות משכנותיו כאשר נקרא שלמה גם כן לומר שמדתו שלימה בשלום ולפיכך נכתב בה"א ואמרו במדרש של ר' נחוניא בן הקנה אמר לו הקב"ה הואיל ושמך כשם כבודי אתן לך את בתי דכתיב (מלכים א ה כו) וה' נתן חכמה לשלמה ולא פירש והיכן פירש להלן (שם ג כח) כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט וגו' ונכון הדבר שירמוז בשלש השכינות הללו על שלשה מקדשים יאמר במקדש ראשון ישכון לבטח עליו כענין שנאמר (דהי"ב ז א) וכבוד ה' מלא את הבית ואמר על בית שני חופף עליו כל היום שלא שרתה בו השכינה רק היתה מכסה ומגינה עליו או חופף ממש כמו שהוזכר בפרקי היכלות ובין כתפיו שכן לימות המשיח כי ביום ההוא יקראו לירושלים כסא ה' (ירמיהו ג יז) ועל דרך זה נדרש בספרי (ברכה שנב) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ישכן לבטח. לאחר שיטרוף העכו''ם כזאב, ישכון לבטח. וכן ברכו יעקב ולערב יחלק שלל במנוחה: ובין כתיפיו. בגי' ובירושלם: ובין כתפיו שכן: (בעל הטורים)

 אור החיים  לבנימן אמר. פירוש תיבת לבנימין הוא דברי משה, ותיבת אמר הוא דברי הכתוב, שאם לא כן במה יובן הדבר שעל בנימין הוא אומר, וכן ליוסף ולזבולן וגו':

ואומרו ישכן לבטח עליו. פירוש מה טעם ישכון לבטח, עליו, פירוש על היותו שכנו של שוכן הבירה, כי מי יבא אחר המלך: (אור החיים)

 ספורנו  ידיד ה'. כאמרם ז''ל (שבת פ' במה אשה) שבנימין מת בעטיו של נחש והזכיר זכותו לפניו: ישכון לבטח עליו. שלא ימרדו במלכ' עם עשרת השבטים: (ספורנו)

 כלי יקר  לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו. לפי שיעקב אמר בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד וגו' (בראשית מט.כז). והטורף טרף אינו אכלו בבטח כי לבו נקפו פן יחזור עליו זה שחטפו ממנו, ע"כ אמר ישכון לבטח עליו ומלת עליו חוזר על אותו שלל שהזכיר יעקב. ולפי שיעקב אמר בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל, ופירש התרגום שקאי על הקרבנות שמקריבין ערב ובקר בבהמ"ק שבחלקו, על זה הוסיף לומר חופף עליו כל היום, שלא יחרב כמו שילה ונוב וגבעון אלא תמיד תשאר השכינה בבית עולמים, ובין כתיפיו שכן, כי שם היו נושאי האפוד כי השכינה היתה באורים ותומים שנשא הכהן בין שתי כתפיו זה"ש ובין כתפיו שכן. (כלי יקר)


{יג}   שלישי  וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת יְהֹוָה אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת:

 אונקלוס  וּלְיוֹסֵף אֲמַר מְבָרָכָא מִן קֳדָם יְיָ אַרְעֵהּ עָבְדָא מִגְדָנִין מִטַלָא דִשְׁמַיָא מִלְעֵלָא וּמִמַבּוּעֵי עֵינָוָן וּתְהוֹמִין דְנָגְדָן מִמַעֲמַקֵי אַרְעָא מִלְרָע: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְשֵׁיבַט יוֹסֵף בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ וַאֲמַר בְּרִיכָא תֶהֱוֵי מִן קֳדָם יְיָ אַרְעֵיהּ דְיוֹסֵף מִטוּב שְׁמַיָא תְּהֵי עַבְדָא מַגְדִין מִטַלָא וּמִטְרָא דְנַחְתִין מִן לְעֵיל וּמִן טוּב מַבּוּעֵי תְהוֹמָא דְסַלְקִין וְנַגְדִין וּמְרַוִין צִמְחַיָא מִלְרַע: (תרגום יונתן)

 רש"י  מברכת ה' ארצו. שלא היתה בנחלת השבטים ארץ מלאה כל טוב (פ) כארצו של יוסף: ממגד. לשון עדנים ומתק: ומתהום. שהתהום עולה ומלחלח אותה מלמטה. (צ) אתה מוצא בכל השבטים (ק) ברכתו של משה מעין ברכתו של יעקב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ר"ל וכי ששאר ארצות של שבטים אינן מבורכות ל"פ שלא היו וכו' כלומר שאר ארצות היו נמי מבורכות אבל נחלת בני יוסף יותר מכולן: (צ) פי' עולה מלמטה: (ק) רצונו להוכיח בזה מנ"ל שפי' של ומתהום רובצת תחת הכי דלמא שום דבר אחר רובץ תחת התהום ל"פ את מוצא כו' והתם גבי יעקב כתיב ברכות שמים מעל וברכות תהום רובצת תחת והתם בודאי פי' התהום עולה מלמטה דומיא דהטל בא מלמעלה ואם כן אף הכא נמי כן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ממגד. שיתנו השמים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ממגד שמים. מגד לשון מעדנים ומתק וממגד תבואת שמש שהיתה ארצו פתוחה לחמה וממתקת את הפירות גרש ירחים יש פירות שהלבנה מבשלתן והן קשואין ודלועין גרש ירחים שהארץ מגרשת ומוציאה מחדש לחדש לשון רש"י ואם כן יהיה עם פרי מגדים (שיר השירים ד יג) פרי ממתקים יברך אותו שתהיה ארצו ממתק השמים שיהיה מן הטל ותהיה מבורכת מן התהום שתהיה רובצת תחת ארצו להיות עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר ויתכן שהפירות יקראו מגדים ויאמר שתהיה ארצו מבורכת מפרי השמים שהוא הטל ובעבור היות המגדים בטל יקרא מגד ותהיה מבורכת מתהום תחתיה וברכתו כעין יעקב שאמר (בראשית מט כה) ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת וטעם "גרש ירחים" המגדים אשר יגרשו הירחים כי כל האילנות בחדשיהם יציצו ויפרחו לשאת ענף ולעשות פרי וזה טעם לחדשיו יבכר (יחזקאל מז יב) בחדשיו הידועים לפרי ההוא יבכר לפני כל שאר האילנות (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וליוסף. רמז כי בתחלה יהיה בחלקו של יוסף משכן שילה: (בעל הטורים)

 אור החיים  מברכת ה' ארצו. אולי לפי שעתידין לומר בני יוסף ליהושע שצר להם המקום להיותם עם רב (יהושע יז יר) לזה ברך ארצם להתרחב. עוד לפי שיוסף זן ופרנס כל ישראל, ומצינו שהעלה ה' עליו בשביל זה כאילו ילדם דכתיב (תהלים עז טז) בני יעקב ויוסף סלה, ואמרו ז''ל (סנהדרין יט:) לפי שפרנסם נקראו על שמו, לזה ברכו ברוב טובת הארץ מדה כנגד מדה: (אור החיים)

 ספורנו  מבורכת ה' ארצו. הנה חלקו של יוסף היא ארץ מבורכת בטבע: ממגד שמים מטל. והנני מתפלל שברכתה תהיה ג''כ מצד מגדנות המתבשלות בכחות השמים מטל גם בלי מטר ומתהום וממגד תבואות כו': (ספורנו)

 כלי יקר  וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו. ברכה זו היא ממש מעין ברכת יעקב שברכו בריבוי התבואות על שהיה זן ומפרנס את כל בית ישראל, והוסיף כאן ממגד תבואות שמש וירח, כי כבר נשתעבדו לו בחלומו, והנה השמש והירח וגו' (בראשית לז.ט).

ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם. מה שלא הזכיר לשון מגד אצל הררי קדם, נוכל לומר שרמז שכל זכות אבות והאמהות תהיין לראש יוסף כי אברהם ושרה לא ילדו כ"א יצחק ויצחק אע"פ שהוליד עשו ויעקב מ"מ כי ביצחק יקרא לך זרע (שם כא.יב). במקצת זרעו של יצחק ולא בכל זרעו וא"כ יעקב עיקר תולדותיו וביעקב כתיב (שם לז.ב) אלה תולדות יעקב יוסף, א"כ יוסף עיקר תולדות כולם לכך כל זכות אבות ואמהות המכונים בהרים וגבעות הכל שייך ליוסף, זה"ש ומראש הררי קדם כי האבות קדמו לעולם וזכותם יעמוד לו לנגח כל אפסי ארץ כי לאנשים המלחמה ולא לנשים, אבל הנשים מסוגלים בעשיית פרי הבטן ע"כ זכותם יעמוד לו להיות ארצו מלאה מגדים וז"ש וממגד גבעות עולם. וזה שביאר שני מיני ברכה אלו באומרו בכור שורו הדר לו. כי זה ענין ריבוי תבואות שבזכות האמהות גבעות עולם. כי רב תבואות בכח שור (משלי יד.ד). וקרני ראם קרניו, זהו ענין נצחון במלחמה שבזכות ראש הררי קדם.

והם רבבות אפרים. כי שמו על שם כי הפרני אלהים (בראשית מא.נב). ונתנו לו הרבבות מן ברכת יעקב ושמו מורה על ריבוי הפירות ועל ריבוי יוצאי יריכו, משא"כ במנשה לכך נאמר והם אלפי מנשה. (כלי יקר)


{יד}  וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים:

 אונקלוס  וְעָבְדָא מִגְדָנִין וַעֲלָלָן מִיבוּל שִׁמְשָׁא וְעָבְדָא מִגְדָנִין מֵרֵישׁ יְרַח בִּירַח: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִטוּב מַגְדִין וְעַלְלִין דִמְבַשְׁלָא אַרְעֵיהּ מִן יְבוּל שִׁמְשָׁא וּמִן טוּב בּוּכְרֵי פֵּירֵי אִילָנַיָא דִמְבַכְּרָא אַרְעֵיהּ בְּכָל רֵישׁ יֶרַח וְיֶרַח: (תרגום יונתן)

 רש"י  וממגד תבואות שמש. שהיתה ארצו פתוחה לחמה וממתקת הפירות: גרש ירחים. יש פירות שהלבנה מבשלתן, ואלו הן קשואין ודלועין. דבר אחר גרש ירחים, שהארץ מגרשת ומוציאה מחדש (ר) לחדש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דקשה לו היה לו לומר גרש ירח ל' יחיד מאי ירחים ומפרש הארץ מגרשת וכו' כלומר כח חדש וחדש חוזר ומוציא לכך כתיב ירחים ל' רבים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תבואות שמש. כי תבואות הזרע והכרם תלויה בשמש: גרש. מגזרת ויגרשו מימיו והוא שיעשה האויר בלחותו כי אין חומו ככח השמש. ואמר ירחים בעבור שיתחדשו והן רבים בשנה אחת: (אבן עזרא)


{טו}  וּמֵרֹאשׁ הַרֲרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם:

 אונקלוס  וּמֵרֵיש טוּרַיָא בַכִּירַיָא וּמִטוּב רָמָן דְלָא פָסְקָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִטוּב רֵישֵׁי טַוְורָא בְּכִירְתָא דְאוֹרִיתוּ לֵיהּ בִּרְכָתָא אַבְהָתָא דְמִן שֵׁרוּיָא דִמְתִילִין לְטַוְורַיָא וּמִן טוּב רָמָתָא דְלָא מְפַסְקָן עֲלָלַיָא דְאַחְסִינוּ לֵיהּ בִרְכָתָא אַמְהָתָא דְמִן עַלְמָא דִמְתִילִין לִגְלִימָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומראש הררי קדם. ומבורכת מראשית בישול הפירות, (ש) שהרריה מקדימין לבכר בישול פירותיהם. דבר אחר, מגיד שקדמה בריאתן (ת) לשאר הרים: גבעות עולם. גבעות העושות פירות לעולם (א) ואינן פוסקות מעוצר הגשמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) הוסיף מלת מבורכת להודיע שמלת ומראש דבקה עם מבורכת דרישא דקרא והא דהוצרך רש"י לפרש פה שמלת ומראש דבוק עם מבורכת דרישא דקרא יותר מקרא וממגד תבואות שמש וגו' דהוא נמי דבוק עם רישא דקרא י"ל דאם לא פירש הכא ה"א דהאי קרא ומראש הררי קדם וגו' מילתא אחריתא הוא ופי' שיתברך בברכת ארצו וכל המקראות דבוקים לרישא דקרא: (ת) והמעלה והשבח בזה שהשגחת הקב"ה על ארצו יותר מעל שאר ארצות כיון שהיא קדומה בבריאה השגחת הש"י נמי קדומה עליה והא דפי' ד"א משום דלטעם ראשון קשה קדם דכתי' בקרא ל"ל דהא הכל נכלל במלת ומראש ל"פ ד"א ולד"א לחוד קשה קשה מאי ברכה היא זו אע"פ שהוא שבח ומעלה כדפרישית מ"מ לאו ברכה היא לכף הוצרך גם לטעם ראשון: (א) פירוש מכח עצירת גשמים אינן פוסקים מלעשות פירות וכאלו אמר וממתק הגבעות שהוא תמיד בלתי פוסק דאל"כ מה ענין הגבעות לכאן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומראש. הטעם וממגד ראש הררי קדם: גבעות עולם. כפול: (אבן עזרא)


{טז}  וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו:

 אונקלוס  וּמִטוּב אַרְעָא וּמָלָאַהּ וְרָעֵי לֵהּ דִשְׁכִנְתֵּהּ בִּשְׁמַיָא וְעַל מֹשֶׁה אִתְגְלִי בַאֲסָנָא יֵיתוּן כָּל אִלֵין לְרֵישָׁא דְיוֹסֵף וּלְגַבְרָא פָּרִישָׁא דַאֲחוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִטוּב שְׁבַח פֵּירֵי אַרְעָא וּמַלְיָהּ רְעֵי לֵיהּ אֱלָהָא דְאִתְגְלֵי בְּאִיקַר שְׁכִינְתֵּיהּ עַל משֶׁה בִּסְנַיָא יִתְכַּנְשָׁן כֻּלְהוֹן בִּרְכָתָא אִלֵין וְיִתְעַבְדָן כְּלִיל דִרְבוּ לְרֵישֵׁיהּ דְיוֹסֵף וּלְקָדְקָדֵיהּ דְגַבְרָא דַהֲוָה רַב וְשַׁלִיט בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וַהֲוָה זָהִיר בְּאִיקְרָא דְאָחוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ורצון שוכני סנה. כמו שוכן סנה, ותהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוחו של הקב"ה, הנגלה עלי תחלה בסנה: רצון. נחת רוח ופיוס, וכן כל רצון שבמקרא: תבואתה. ברכה זו (ב) לראש יוסף: נזיר אחיו. שהופרש מאחיו במכירתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רצ"ל במה שהוסיף מלת ברכה דבלאו הכי לא היה נשמע מה תבא לראש יוסף לכך הוסיף ברכה זו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וממגד ארץ. כפול ארץ המישור: ומלואה. מאשר היא מלאה: ורצון שכני סנה. הוא השמים: תבואתה. הברכה הזאת והתחברו שנים סימנין התי''ו והה''א כמו עזרתה ישועתה בצרתה ובעבור שהזכיר התבואה דמה השבט לשור ואמר בכור שורו כי יש לו כח רב כי הוא ראשית און: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וממגד ארץ ומלאה. ממגד ארץ המישור ומאשר היא מלאה כי הזכיר ההרים והגבעות ויזכיר הבקעה וארץ המישור כדברי רבי אברהם ועל דעתי מגד ארץ ומלואה ברכות שדים ורחם כי כל האדם וכל הרמש אשר הוא חי יקרא מלואה וכן ירעם הים ומלואו (תהלים צו יא) כי אם מלאתיך אדם כילק (ירמיהו נא יד) והנה זה כטעם ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך (לעיל כח ד) ורצון שכני סנה נמשך למעלה ומרצון שוכני סנה ויקרא השם הנכבד "שוכני סנה" כי שם נראה אליו בתחלה ושכן ימים רבים על הר סיני שהוא מקום סנה ומסיני בא ושכן בישראל וטעם הכתוב שתהיה ארצו מבורכת מרצון השם כטעם רצית ה' ארצך (תהלים פה ב) וארצה בו ואכבדה (חגי א ח) וטעם "תבואתה" הברכה הזאת תבוא לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו או טעמו רצון שוכני סנה תבוא לראש יוסף ואל תתמה על החפץ שיכנה אותו בלשון נקבה כי כן בלשון ארמית ורעות מלכא (עזרא ה יז) ולשון חכמים חפצת נפשו ועל דרך האמת יאמר שהרצון ששכן בסנה היא תבוא לראש יוסף שבה ירים ראש והזכיר סמוך במקום מוכרת וכמוהו רבים או יסמוך אל השם הנכבד הנזכר ורצון ה' השוכן בסנה תבוא לראש יוסף וזאת ברכת יעקב (בראשית מט כה) מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך (הרמב"ן)

 אור החיים  ורצון שכני סנה וגו'. פירוש שיתרצה בו ה' להטיבו גם בזמן שישראל בצער, והוא סימן שכינת סנה:

ואומרו תבואתה לר א ש יוסף ולקדקד וגו'. פירוש טעם האמור הוא כנגד שני מדות טובות שנמצאו בו, אחד שהגם שגלה וירד למצרים, וכמה סיבות הרשע הקיפוהו עמד בצדקתו, כאומרם ז''ל (רש''י שמות א ה) בפסוק ויוסף היה במצרים הוא יוסף וגו', והוא מה שרמז באומרו לראש יוסף:

וכנגד מה ששילם לאחיו טובה תחת רעה, אמר נזיר אחיו, שהזירוהו אחיו מן אחוותם, כמו שדרשו ז''ל (רש''י בראשית לז יז) בפסוק נסעו מזה, ואף על פי כן ויכלכל יוסף וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ורצון שוכני סנה. וגם רצון האל שנגלה בסנה אשר בו הורה ענין עמו אנכי בצרה. כל אלה תבואתה לראש יוסף. מלבד ברכותיו עם הצבור תבואנה על ראשו מאת אלהי מרום שהוא יברך בלתי אמצעי: ולקדקד נזיר אחיו. כי אמנם ראוי הוא לזה כי אמנם היה בעל נזר וכתר מלכות בקרב אחיו והתנהג עם כלם בחסידות: (ספורנו)


{יז}  בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה: (ס)

 אונקלוס  רַבָּא דִבְנוֹהִי זִיוָא לֵהּ וּגְבוּרָן דְאִתְעֲבִידָא לֵהּ מִקֳדָם דְתוּקְפָא וְרוּמָא דִילֵהּ בִּגְבֻרְתֵּהּ עַמְמַיָא יִקְטֵל כַּחֲדָא עַד סְיָפֵי אַרְעָא וְאִנוּן רִבְוָתָא דְבֵית אֶפְרַיִם וְאִנוּן אַלְפַיָא דְבֵית מְנַשֶׁה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  בְּכוֹרוֹתָא הֲוָת חַמְיָא לִרְאוּבֵן וְאִתְנְטִילַת וְהִינוּן רִבְוָותָא דִקְטוֹל יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן בְּגִילְגְלָא דְהוּא מִדְבֵית אֶפְרַיִם וְהִנוּן אַלְפַיָא דִקְטוֹל גִדְעוֹן בַּר יוֹאָשׁ בִּמְדִינָאֵי דְהוּא מִדְבֵית מְנַשֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  בכור שורו. יש בכור שהוא לשון גדולה (ג) ומלכות, שנאמר אף אני בכור אתנהו (תהלים פט, כח.), וכן בני בכורי ישראל (שמות ד, כב.): בכור, מלך היוצא ממנו, והוא יהושע: שורו. שכחו קשה (ד) כשור לכבוש כמה מלכים: הדר לו. נתון לו, שנאמר ונתתה מהודך עליו (במדבר כז, כ.): וקרני ראם קרניו. שור כחו קשה ואין קרניו נאות, (ה) אבל ראם קרניו נאות ואין כחו קשה, נתן ליהושע כחו של שור ויופי קרני ראם: אפסי ארץ. שלשים ואחד מלכים, אפשר שכולם מארץ ישראל היו, (ו) אלא אין לך כל מלך ושלטון שלא קנה לו פלטרין ואחוזה בארץ ישראל, שחשובה לכולם היא, שנאמר נחלת צבי צבאות (ז) גוים (ירמיה ג, יט.): והם רבבות אפרים. אותם המנוגחים הם הרבבות שהרג יהושע שבא מאפרים: והם אלפי מנשה. הם האלפים שהרג גדעון במדין, שנאמר וזבח וצלמונע בקרקע וגו' (שופטים ח, י.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) וא"כ אף בכור דהכא הוא מל' גדולה ופירוש מלך היוצא וכו': (ד) רל"ת לענין מה מדמהו לשור: (ה) ר"ל אמאי לא מדמה אותו בקרניו ג"כ לשור למה מדמהו בקרניו לראם וכו' ובזה יתורץ הא דפירשו רז"ל ורש"י מביא' בפ' בלק ראם מל' רום או שדים ולא ראם ממש דהתם בא לאשמועינן גבורתו ותקפו של הקב"ה וראם הוא חלוש בתכלית החולשה: (ו) פי' ל' בתמיה הוא והא א"י לא היתה אלא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה איך היה אפשר של"א מלכים כולם ימלכו בא"י: (ז) והוא מל' בצביונם וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הדר לו. גוף גדול והטעם מספר רב: וקרני ראם. בכח: רבבות אפרים. כדברי יעקב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בכור שורו הדר לו. יש בכור שהוא לשון גדולה ומלכות אף אני בכור אתנהו (תהלים פט כח) וכן בני בכורי ישראל (שמות ד כב) מלך היוצא ממנו הוא יהושע כחו קשה כשור לכבוש כמה מלכים וקרני ראם קרניו שור כחו קשה ואין קרניו נאות ראם קרניו נאות ואין כחו קשה נתן ליהושע כחו של שור ויופי קרני ראם והם רבבות אפרים אותם המנוגחים הם הרבבות שהרגם יהושע הבא מאפרים והם אלפי מנשה האלפים שהרג גדעון במדין שנאמר (שופטים ח י) וזבח וצלמונע בקרקר וכמה אלפים נמנו שם לשון רש"י והנה הכתוב מבולבל מאד בפירוש הזה כי "קרני ראם קרניו" כנוי לבכור השור שהוא יהושע ואם כן איך ינגח בהם אלפי מנשה שהם הרוגי גדעון ולשון ספרי (ברכה שנג) לפי שלא פירש לנו כמה הרג יהושע בכנענים תלמוד לומר וזבח וצלמונע בקרקר הכל קל"ה אלף לכך נאמר והם אלפי מנשה וכונתם בזה לדרוש כי גם "בהם ינגח יחדו אפסי ארץ" רמז ליהושע ואמר שאפסי ארץ אלה שינגח הם הרבבות שהרג אפרים הוא יהושע והם האלפים שהרג מנשה אחרי כן שכולם הרגם יהושע ובניהם הקמים אחריהם הרג מנשה בקצתם אלפים וכן שנו שם בהם עמים ינגח יחדו וכי מה כבש יהושע והלא לא כבש אלא שלשים ואחד מלך מלמד שכבש מלכים ושלטונות שהיו מסוף העולם ועד סופו יחדו אפסי ארץ וכי מה ארצות כבש יהושע והלא לא כבש אלא פרטום (חלק) זה קטן אלא כל מלכים ששעבד היו מלכים ושלטונות ופשוטו של מקרא כי בעבור שבירך יוסף בתבואות דמה אותו לשור כי ורב תבואות בכח שור (משלי יד ד) ואמר שיהיה לבכור אשר יוליד הדר מלכות ירמוז ליהושע שהוא ראשון לבית יוסף ויהיה לו גדולה ומלכות וקרני ראם קרניו של שור הנזכר ובקרניו ינגח יחדו אפסי ארץ ואמר כי קרניו שהם שנים הם רבבות אפרים והם אלפי מנשה הקרן הימין לאפרים והשמאל למנשה והנה הזכיר בברכתו שהיו לרבבות ולאלפים כטעם רבבות אלפי ישראל (במדבר י לו) (הרמב"ן)

 אור החיים  בכור שורו וגו'. כאן בירך שני גדולים היוצאים מיוסף, ואמר כנגד מנ. שה הבכור בכור שורו הדר לו, רמז לגדעון, וכינה לו את השור, רמז למה שאמר מלאך ה' לגדעון (שופטים ו כה) קח את פר השור אשר לאביך וגו' ולקחת את הפר השני והעלית עולה וגו':

ואומרו הדר לו, כאומרו שם (ז ב) ויאמר ה' אל גדעון רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי. והוא הפאר הוא ההדר האמור כאן, שלא עלו מישראל אלא אנשים מועטים, ובזה תהיה התשועה הדר למושיע, והוא אומרו הדר לו:

ואומרו וקרני ראם קרניו. הוא כנגד יהושע הבא מאפרים, שהיה שמעו בכל הארץ, אשר גדלו ה' והרים מעלתו כקרני ראם, בהם עמים ינגח וגו', כי כשמוע מלכי האמורי את אשר היה ה' עמו לא קמה עוד רוח בהם מפניו:

וחזר ופירש משה דבריו כי שני הברכות שאמר הם כנגד שני השבטים, והוא אומרו והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה, והגם שבברכה הקדים לומר בכור שורו שהוא כנגד מנשה, לפי שברכתו קטנה מברכת אפרים, התחיל במועט להוסיף ולעלות בברכה, וכשהזכירם הקדים ברכת אפרים כפי גדולתן, שגדולת יהושע גדולה מגדולת גדעון: (אור החיים)

 ספורנו  בכור שורו. והוא יוסף בכור שורו של שוכני סנה שאע''פ שהמלכות ליהודה ונקרא אריה הנה אחריו במעלה היה יוסף כמו השור אחר הארי כאמרם ז''ל מלך בחיות אריה. בבהמות שור. ובזה היה שבטו של יוסף ראשון בשבטים אחר שבט יהודה כאמרו כדבר אפרים רתת: הדר לו. אע''פ שאין לו הוד מלכות הוא ראוי להדר ומעלה: בהם עמים ינגח יחדו. כאמרו וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו ועפו בכתף פלשתים ימה יחדיו יבוזו את בני קדם: (ספורנו)


{יח}   רביעי  וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ:

 אונקלוס  וְלִזְבוּלֻן אֲמַר חֲדֵי זְבוּלֻן בְּמִפְּקָךְ לַאֲגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְיִשָׂשׂכָר בִּמְהָכָךְ לְמֶעְבַּד זִמְנֵי מוֹעֲדַיָא בִּירוּשְׁלֵם: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְשֵׁיבַט זְבוּלוּן בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ וַאֲמַר חֲדוֹן דְבֵית זְבוּלוּן בְּמִפַקְכוֹן לִפְרַקְמַטְיֵכוֹן וּדְבֵית יִשָשׁכָר בְּמוֹשְׁכְּנֵי בָּתֵּי מֶדְרָשֵׁיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולזבולן אמר. אלו חמשה שבטים שברך באחרונה, (ח) זבולון גד דן נפתלי ואשר, כפל שמותיהם לחזקם ולהגבירם, לפי שהיו חלשים שבכל השבטים, הם הם שהוליך יוסף לפני פרעה, שנאמר ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים (בראשית מז, ב.), לפי שנראים חלשים ולא ישים אותם לו שרי מלחמתו: שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך. זבולן (ט) ויששכר עשו שותפות, זבולן לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות, ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה, לפיכך הקדים זבולן ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולן היתה: שמח זבולן בצאתך. הצלח בצאתך לסחורה: ויששכר. הצלח בישיבת אהליך לתורה לישב ולעבר שנים ולקבוע חדשים כמו שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ראשיהם מאתים (דברי הימים-א יב, לג.), ראשי סנהדראות היו עוסקים בכך. ועל פי קביעות עתיהם ועבוריהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ר"ל טעם כפל שמו של זבולון מה שלא עשה עד הנה לשון שבט: (ט) רל"ת הקדמת זבולן לפני יששכר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שמח זבולון בצאתך. למלחמה וכן זבולן עם חרף נפשו למות: באהליך. כמו וירא מנוחה כי טוב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם שמח זבולן בצאתך. בעת צאתך באניות סוחר ירמוז כי לחוף ימים ישכון ואתה יששכר באהליך ירמוז כי ראה מנוחה כי טוב ואת ארצו כי נעמה כברכת יעקב (הרמב"ן)

 בעל הטורים  שמח. ב'. שמח זבולון. שמח בחור. על שם שהיו. וצאים בדרכים לפרקמטיא היו בחורים וגבורים: באהליך. ב'. דין. ואידך אל תשכן באהליך עולה. תשכן נוטריקון, תורה. שטר. כתובים. נביאים. כמו שדרשו זה המשהה בביתו שטר פרוע. וספר שאינו מוגה. ובני יששכר היו יושבי אוהלים ועוסקים בתורה על כן מזהיר אותם אל תשכן באהליך עולה: (בעל הטורים)

 אור החיים  שמח זבולן וגו'. הגם שבענייני עולם הזה בכללות אין לשמוח בהם, דכתיב (קהלת ב ב) ולשמחה מה זה עושה, אמר הנביא שזבולון ישנו כשמחה, הגם ביציאתו מבית המדרש לסחורה, והטעם כדי שיתקיים יששכר באהלו כאומרו ויששכר באהליך:

עוד ירצה, לפי שאין אדם יודע ביציאתו לסחורה אם יצליח אם לא עד שיחזור מוצלח, לזה אמר לזבולון שמח מעת יציאתך, כי בודאי שתצליח, והטעם כיון שיששכר באהליך שליח מצוה אתה לזון לומדי תורה, וכינה אהל יששכר לזבולון, כי הוא הבונה אהלו:

או ירצה באהליך, כינוי ליששכר, ואמר לשון אוהל, לשתי סיבות, אחד שאין עושין עיקר בעולם אלא ישיבת עראי, ועיקר דירתם הוא בית עולמים. ב', כינוי למאהיל עליהם, שהיא השכינה שנקראת אהל, הגם שעוסקים בסחורה, עליהם נאמר (תהלים פה יד) צדק לפניו יהלך וגו': (אור החיים)

 כלי יקר  ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך. לפי שיעקב ברכם זבולון לחוף ימים, עוסק בסחורה, ויששכר חמור גרם, עוסק בתורה, נמצא זה יוצא לסחורה וזה יושב אוהלים. ושמעתי לפי שהממון אין לו שום שלימות כ"א ע"י הוצאה כי ההוצאה טוב בו מהקיבוץ לכך נאמר שמח זבולון בצאתך. אבל שלימות התורה הוא גם באהליך כי אין שלימותה תלוי בהוצאה לכך נאמר ויששכר באהליך. ועוד שקנין הממון הוא חוץ ממנו ואינו דבק בו לכך נאמר בו לשון יציאה, אבל קנין התורה מתעצם ודבק בו והיו לבשר אחד באהלו לכך נאמר באהלך. וי"א לפי שכל הולך בסחורה אינו שמח עדיין בצאתו לדרך כי לא ידע אם ירויח או לא, אבל לזבולון אמר שישמח גם בצאתו לדרך כי נכון לבו בטוח שישכיל בכל דרכיו לפי שיששכר באהלך עוסק בתורה עליו וזכותו יעמוד גם לו, יען כי זבולון היה נותן לתוך פיו של יששכר.

עמים הר יקראו. ר"ל שיקראו אהלי זבולון ויששכר הר כי כמו ההר הטוב והלבנון מקריבים בו זבחים לה' כך בשני אהליהם גם שם יזבחו זבחי צדק. כי זבולון העוסק בפרקמטיא ונותן לתוך פיו של יששכר אין לך צדקה גדולה מזו כמ"ש (ישעיה לב.כ) אשריכם זורעי על כל מים ואין זריעה אלא צדקה שנאמר (הושע י.יב) זרעו לכם לצדקה. ואין מים אלא תורה שנאמר (ישעיה נה.א) הוי כל צמא לכו למים. ורצה בזה שהזריעה שהיא על כל מים והיא המחזיק ידי לומדי תורה אין לך צדקה כמותה וכתיב (משלי כא.ג) עשוה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח, א"כ דין היא לקרא לאהל זבולון הר כי העולה אליו כעולה להר ה' שמקריבין בו עולה וזבחים לאלהים כי גם באהלו מקריבין זבחי צדק. וכן אהלו של יששכר שעוסקים בו בתורה וכל העוסק בתורת עולה כו' לכך ראוי לקרא לאהלו הר הקודש כי גם שם יזבחו זבחי צדק.

כי שפע ימים ינקו וגו'. כי היו זוכים בעוה"ז ובעוה"ב כי בעוה"ז שפע ימים ינקו, ולעוה"ב שפוני טמוני חול, רמז לרב טוב הצפון לצדיקים לעוה"ב ורמז עוד להשגת החכמה שנאמר בה (ישעיה יא.ט) ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. זה"ש כי שפע ימים ינקו, וישיגו סודות התורה הנעלמים זה"ש ושפוני טמוני חול, משל על הדברים הטמונים וספונים שם ימצאו בינה והשכל. (כלי יקר)

 דעת זקנים  זבולן לחוף ימים ישכון. והי' יוצא לסחורה לצור ולצידון לארץ מרחקים לפיכך התפלל משה עליו שיצליח בסחורתו: ויששכר באהליך. ארצו הית' ראוי' לזריע' והי' יושב באהלי' לשמור שדותיו והתפלל עליו שישמח בשדותיו וכן אמר לו יעקב רובץ בין המשפתי' רובץ בין הגבולי' לשמור שדותיו: (דעת זקנים)


{יט}  עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל: (ס)

 אונקלוס  שִׁבְטַּיָא דְיִשְׂרָאֵל לְטוּר בֵּית מַקְדְשָׁא יִתְכַּנְשׁוּן תַּמָן יִכְסוּן נִכְסַת קוּדְשִׁין לְרַעֲוָא אֲרֵי נִכְסֵי עַמְמַיָא יֵיכְלוּן וְסִימָא דְמִטַמְרָא בְחָלָא מִתְגַלְיָא לְהוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אוּמִין סַגִיעִין לְטַוָור בֵּית מַקְדְשָׁא יִצְלוּן תַּמָן יִקְרְבוּן קוּרְבָּנִין דִקְשׁוֹט אֲרוּם עַל סְפַר יַמָא רַבָּא שָׁרָן וְיִתְפַּרְנְקוּן מִן טָרִיתָא וְחַלְזוֹנָא יְאַחְדוּן וְיִצְבְּעוּן מֵאַדְמֵיהּ תִּיכְלָא לְחוּטֵי גוּלְיַתְהוֹן וּמִן חָלָא מַפְקִין אִסְפַּקְלְרִין וּמָנֵי זְגוּגִיתָא אֲרוּם גְנִיזַיָא דִתְהוֹמַיָא גַלְיָין לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  עמים. של שבטי ישראל: הר יקראו. להר המוריה יאספו, (י) כל אסיפה ע"י קריאה היא, ושם יזבחו ברגלים (כ) זבחי צדק: כי שפע ימים יינקו. יששכר וזבולן, ויהא להם פנאי (ל) לעסוק בתורה: ושפני טמוני חול. כסויי טמוני חול, טרית (מ) וחלזון וזכוכית לבנה היוצאים מן הים ומן החול (מגילה ו.), ובחלקו של יששכר וזבולן היה, כמ"ש במסכת מגילה (שם), זבולן עם חרף נפשו למות (שופטים ה, יח.), (נ) משום דנפתלי על מרומי שדה, שהיה מתרעם זבולן על חלקו, לאחי נתת שדות וכרמים וכו': ושפני. לשון כסוי, כמו שנאמר ויספון את הבית (מלכים-א ו, ט.), וספון בארז (שם ז, ג.), ותרגומו ומטלל (ס) בכיורי (ס"א בכסוי) ארזא. דבר אחר עמים הר יקראו, (ע) ע"י פרקמטיא של זבולון, תגרי אומות העולם באים אל ארצו, והוא עומד על הספר, והם אומרים, הואיל ונצטערנו עד כאן, נלך עד ירושלים ונראה מה יראתה של אומה זו ומה מעשיה, והם רואים כל ישראל עובדים לאלוה אחד ואוכלים מאכל אחד, לפי שהעכו"ם אלוהות של זה לא כאלוהות של זה, ומאכלו של זה לא כמאכלו של זה, והם אומרים, אין אומה כשרה כזו ומתגיירין שם, שנאמר שם יזבחו זבחי צדק: כי שפע ימים יינקו. זבולן ויששכר, הים נותן להם ממון בשפע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) פי' לרגל וא"ת א"כ הל"ל ל' אסיפה ומאי יקראו ל"פ כל אסיפה וכו' וא"כ אף אסיפ' דהכ' אע"פ שלא על ידי קריאה היא אלא מעצמן הן נאספין אפי' הכי כתב ל' קריאה. כתב הרא"ם ולבי מגמגם בה דה"ל לכתוב יקראו הקו"ף בקמ"ת והרי"ש בציר"י מבנין נפעל וכו' ול"נ דאסיפה דהכא בלא קריא' היא כדפרישית אלא הם מעצמם יתאספו במצות השם עליהם שיעלו לרגל ומפני דשאר אסיפות חות מזו הם ע"י קריאה כתב הכא יקראו במקום יתאספו ולעולם לאו נפעל הוא לכן לא ננקד בניקוד הנפעל ודוק. עוד כתב הרא"ם אך איני יודע מה ענין אסיפת השבטים אל הר המוריה בתוך ברכתן של יששכר וזבולן ובאמת לא ידעתי למה אינו יודע דהא רש"י בעצמו היה נזהר מקושיא זו וכתב וע"פ קביעות עתיהם ועיבוריהם עמים של שבטי ישראל הר יקראו להר המוריה וכו' ואפשר דגירסא מוטעת היה ביד הרב מש"ה כתב מה שכתב וק"ל נ"ל: (כ) רצונו בזה לחבר חיבור הקרא אהדדי ומש"ה הוסיף וי"ו לומר שברגלים יזבחו זבחי צדק אף שבכל ימות השנה היו מקריבין שם קרבנות אלא מש"ה הוסיף וי"ו כדי לחבר חיבור הקרא: (ל) ר"ל דמה ברכה יש בזה: (מ) טרית מין דג הוא ושמו טולינו: (נ) התם קאי אזבולן שבקש לעצמו המות כאשר נפתלי על מרומי השדה וע"ז מתמי' בגמרא עם חרף נפשו וכי בשביל זאת ביקש מות לעצמו בשביל שנפתלי על מרומי שדה ומתרץ היה מתרעם וכו' ולי לא נתת אלא ימים והשיב לו הקדוש ב"ה לך נתתי ים שממנו תוציא טרית כו': (ס) פי' הוא מכסה הקורות בארזים: (ע) דלטעם ראשון קשה למה נאמר שם יזבחו וגו' הא כל הקרבנות יזבחו שם ועוד מאי זבחי צדק והא כל הזבחים זבחי צדק ל"פ ד"א וכו' ולד"א נמי ק' דהל"ל בפי' דהא קודם הזביחה צריך גיור מע"א שלו לכן צריך גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עמים הר יקראו. בעבור שזבולן דר לחוף אניות יהיה עשרו רב וזהו כי שפע ימים יינקו והוא מגזרת שפעת גמלים: ושפוני טמוני חול. אין לו אח וטעמו כמו טמוני וכן אדמת עפר והטעם שיהא להם עושר רב עד שיטמנהו בחול ובעבור עשרם יבואו רובם אל הר השם לזבוח זבחי תודה לשם: (אבן עזרא)

 ספורנו  עמים הר יקראו. יששכר וזבולון יקראו אומות העולם אל ההר הטוב במיני סחורתם הבלתי נמצאים בין האומות: שם יזבחו זבחי צדק. גם תגרי האומות שזבחו זבחיהם לשמש ולירח הנה בבואם אל ההר הטוב יזבחו שם זבחי צדק: כי שפע ימים יינקו. יששכר וזבולון יהיה להם מיני סחורה הבאים מן הים ומהם שספונים וטמונים בחול כמו דם חלזון וזכוכית לבנות בחולסית שבחול: (ספורנו)

 דעת זקנים  עמים הר יקראו. כי כשראו עמים רבים באים בים והיו נודרין ומתנדבין בעצמן מפני פחד הים ללכת אל הר ציון לזבוח שם זבחי צדק אם ינצלו מן הים כדאמרינן בחולין איש איש מלמד שהעכו"ם נודרים נדרים ונדבות כישראל: כי שפע ימים יינקו. כי בשפע תבוא להם הסחורה דרך הים ומרויחין: ושפוני טמוני חול. כמו מהספינות הנשברות בנמל והנטבעות בים משליכין לחוץ הכל והמוציאין הספינה טומנין הממון בחול וקאמר שגם הספינה והממון הנטמן בחול שימצאו הכל ויקחו לעצמן ולפי הפשט הזה יש לשאול למה הקדים זבולון ליששכר אבל לפי המדרש שעשו שותפות שזבולון יעסוק בפרקמטי' ויששכר יעסוק בתורה ניחא שמח זבולון בצאתך בשביל יששכר שעוסק באהליך: (דעת זקנים)


{כ}  וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד:

 אונקלוס  וּלְגָד אֲמַר בְּרִיךְ דְאַפְתֵּי לְגָד כְּלֵיתָא שָׁרֵי וְיִקְטוֹל שִׁלְטוֹנִין עִם מַלְכִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְשִׁבְטָא דְגָד בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ וַאֲמַר בְּרִיךְ דְאַפְתֵּי תְחוּמֵיהּ דְגָד נְיָיח כְּאַרְיָא לְמֵישְׁרֵיהּ וְכַד נְפִיק לְסִדְרֵי קְרָבָא קֳבֵל בַּעֲלֵי דְבָבוֹי מִקְטַל מַלְכִין עִם שִׁלְטוֹנִין וּקְטוּלוֹי חַכִּימִין מִן כָּל קָטוֹלַיָא דְמִגְרַר אֶדְרְעָא עִם קוֹדְקְדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ברוך מרחיב גד. מלמד, שהיה תחומו של גד מרחיב (פ) והולך כלפי מזרח: כלביא שכן. לפי שהיה סמוך לספר, (צ) לפיכך נמשל כאריות, שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גבורים: וטרף זרוע אף קדקד. הרוגיהם היו ניכרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ר"ל והלא תחומו היה עד הירדן לבד א"כ מאי האי דכתיב ברוך מרחיב גד ל"פ לצד מזרח היה מרחיב ולא לצד מערב והירדן היה למערב: (צ) כתב הרא"ם לא הבינותי כוונת הרב בזה מנ"ל דמשום דסמוך לספר היה נמשל לארי' דילמא משום דגבור היה כאריה מש"ה נמשל לאריה ושמא י"ל משום שנמשל קד לאריה ולא יהודה שנמשל כן בברכתו של יעקב מש"ה צריך לפרש שכל השוכן בספר צריך להיות גבור כארי עכ"ל ולי נראה דרש"י פי' הכא לפי מה שפי' לעיל בסמוך דהוכפל שמותם לחזקם ולהגבירם לפי שהיו חלשים וע"פ פי' זה פי' הכא לפי שהיה סמוך כו' דא"ל משום היותו גבור כאריה דהא מן החלשים היה וק"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מרחיב גד. דמהו לאריה כל רואיו יברחו ממנו ואין מי יצר לו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ברוך מרחיב גד. מלמד שהיה תחומו של גד מרחיב כלפי מזרח לשון רש"י מספרי (ברכה שנה) ור"א פירש כי בעבור שידמה אותו לאריה אמר ברוך המרחיב גד שנתן לו גבורה וכל רואיו יברחו ממנו ואין מי יצר לו והנכון שהוא על נחלתו כי שני השבטים אשר לקחו נחלתם בעבר הירדן לא לקחו אותה בגורל אבל נתן להם משה כל ממלכות סיחון ועוג ונחלתם רחבה ונסבה למעלה מכל השבטים ולא הזכיר בראובן זה כי די בתפלתו ואפשר גם כן כי לקחו בני גד יותר מבני ראובן כי היו גבורים ונתן להם כל הספר והערים אשר בנו רבות מאשר לראובן ועוד כי הם אשר בקשו הארץ ההיא תחלה כאשר פירשתי שם (במדבר לב ב) והנה הם סבת הרחבה הזאת (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ולגד אמר. בברכתו של גד תמצא כל אלפא ביתא. לפי שמרע''ה קבור בחלקו שקיים כל התורה כולה מאל''ף ועד תי''ו. וכן בברכת יוסף. לפי שארונו של יוסף היה מהלך אצל הארון, לומר קיים זה מה שכתוב בזה: וטרף. ב'. וטרף זרוע. אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל. לומר כל מה שטרף אין מציל מידו: נפתלי שבע רצון. ר''ת נשר. שהיה קל כנשר לעשות רצון אביו שבשמים: (בעל הטורים)

 אור החיים  מרחיב גד. פירוש הרחיב ה' לו בנכסים רבים דכתיב (במדבר לב א) ומקנה רב היה [לבני ראובן] ולבני גד וגו', והטעם כמו שאמר שם הכתוב (לא נג) אנשי הצבא בזזו איש לו, ולהיות בני גד גבורי כח בזזו יותר מכולם, והוא מה שסמך למאמר מרחיב וגו' כלביא שכן וטרף וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ברוך מרחיב גד. שנתן לו חלק גדול מחלק כל אחד משאר השבטים בעבר הירדן כי אמנם ארץ סיחון ועוג היתה גדולה בכמות אע''פ שלא היתה זבת חלב ודבש כמו עבר הירדן: כלביא שכן. ראוי הוא לזאת ההרחבה מפני שהוא שוכן כמו אריה לאכול את סביביו: (ספורנו)

 כלי יקר  ולגד אמר ברוך מרחיב גד וכו' לפי שאמר בסמוך צדקת ה' עשה וגו' ולעושה צדקה שייך לשון גד גו"מל ד"לים והקב"ה מרחיב לו כהנה וכהנה פי שנים כפלים, ובזכות זה כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקוד כארז"ל (ב"ק יז.) כל העוסק בתורה ובג"ח אויבים נופלים לפניו חללים כו'. ועדיין לא פירש מה הצדקה שעשה גד ע"כ אמר וירא ראשית לו, כי הוא בעצמו ראה לפסוק על עצמו מה שלא היה מחויב לעשותו מצד הדין ומהו שפסק על עצמו וירא ראשית לו כי פסק על עצמו לצאת בראש החלוץ כי סמך על זכות שבחלקו נקבר מחקק שתהיה ארצו יושבת בהשקט ובמנוחה כל זמן שיהיו המה במלחמה, ויתא ראשי עם, בראש החלוץ כי בזה עשה צדקת ה' כמו שהקב"ה עשה צדקה זו עם ישראל שנאמר (שמות יג.כא) וה' הולך לפניהם וגו' כך גם המה עשו צדקה זו אבל ומשפטיו עם ישראל, כי כפי שורש המשפט לא היו צריכין לילך כ"א עם ישראל בשוה ועל צד הצדקה קבלו עליהם לצאת בראש החלוץ.

וגם לדברי המפרשים ויתא ראשי עם על משה, כך פירושו כי בכל מלחמה הלך משה לפניהם וכך צוה גם ליהושע שנאמר (דברים ג.כח) כי הוא יעבור לפני העם. ומ"מ בכל משפטיו היה עם ישראל שוה להם כי לא היה מבקש קדימה עליהם. ומ"ש וטרף זרוע אף קדקוד לפי שעור בעד עור וגו' כשמכים בחרב מלמעלה אז המוכה מרים ידו להציל בה את ראשו ואז הוא חותך תחילה לשנים היד ואח"כ הקדקוד כי החרב יעבור דרך שניהם לכך הקדים זרוע לקדקוד ומיושב לשון אף. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ברוך מרחיב גד. לפי שנחלתו של גד במקום מרעה כד"א ומקנה רב היה לבני גד וכו' שייך למימר ביה לשון הרחבה כדכתיב ורעו במרחב: וטרף זרוע אף קדקד. פי' הרב בכור שור כי כשהיה מכה והמוכה מגביה זרועו שלא יכה בראשו היה חותך הזרוע שלפני הראש והראש עמו ומעמיק המכה עד סוף הכתף: (דעת זקנים)


{כא}  וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְהֹוָה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל: (ס)

 אונקלוס  וְאִתְקַבֵּל בְּקַדְמֵתָא דִילֵהּ אֲרֵי תַמָן בְּאַחֲסַנְתֵּהּ מֹשֶׁה סָפְרָא רַבָּא דְיִשְׂרָאֵל קְבִיר וְהוּא נָפֵק וְעַל בְּרֵישׁ עַמָא זַכְוָן קֳדָם יְיָ עֲבַד וְדִינוֹהִי עִם יִשְׂרָאֵל: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמָא אַרְעָא טַבְתָּא וְקַבֵּיל חוּלְקֵיהּ בְּשֵׁירוּיָא אֲרוּם תַּמָן אֲתַר מִקְבַּע אַבְנִין טָבִין וּמַרְגַלְיָין דְבֵיהּ משֶׁה סַפְרֵיהוֹן דְיִשְרָאֵל גְנִיז וְהֵיכְמָא דַהֲוָה עָלֵיל וְנָפִיק בְּרֵישׁ עַמָא בְּעַלְמָא הָדֵין הֵיכְדֵין יְהֵי עָלֵיל וְנָפִיק בְּעַלְמָא דְאָתֵי מְטוֹל דְזַכְוָון קֳדָם יְיָ עָבַד וְסִידְרֵי דִינוֹי אַלִיף לְעַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  וירא ראשית לו. ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית (ק) כבוש הארץ: כי שם חלקת מחקק. כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת (ר) שדה קבורת מחוקק, והוא משה: ספון. אותה חלקה ספונה וטמונה (ש) מכל בריה, שנאמר ולא ידע איש את קבורתו (לקמן לד, ו.): ויתא. גד: ראשי עם. הם היו הולכים לפני החלוץ בכבוש הארץ לפי שהיו גבורים, וכן הוא אומר ואתם תעברו חלוצים לפני אחיכם וגו' (דברים ג, יח.): צדקת ה' עשה. שהאמינו דבריהם, ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו. דבר אחר, ויתא משה ראשי עם. צדקת ה' עשה. על (ת) משה אמור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רצונו בזה במה שהוסיף מלת כיבוש כדי שיהא מלת ראשית דבוק עם מלה שלאחריו שאין לך ראשית שאינ' דבוק' עם מלה שלאחרי' וכ"פ רש"י בהדיא בריש פרשת בראשית: (ר) הוכרח לפרש כן כי מפשוטו של קרא משמע שכבר היה מחוקק שם קבור וזה אינו אמת ל"פ כי ידע בקבלה או בנבוא' עוד תיקן דמקרא משמע שהי' למחוקק חלק בארץ מדכתיב שם חלקת מחוקק ספון. לכ"פ חלקת שדה קבורת מחוקק והוסיף מלת שדה מפני שמלת חלקת מורה על חלק בדבר מש"ה הוסיף מלת שדה: (ש) הוצרך לזה שלא תאמר שהמחוקק טמון רק מקום קבורתו כלומר אותה חלקה שהוא קבור בה כדכתיב ולא ידע איש את קבורתו. יש מקשין והיאך אפשר לומר שקבורת משה היא בנחלת בני גד והלא קבורת משה היא בהר נבו כמ"ש לקמן ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו וגו' והר נבו היה בנחלת בני ראובן כמו שכתוב בפ' מטות ובני ראובן בנו את חשבון וגו'. ונ"ל דמישור של נבו היה גדול והעיר היתה עומדת במישור וההר היה בחלקו של גד ומפני שמתחלה היה ההר והעיר של אדם א' נקרא ההר של שם העיר גם לא היה רחוק כ"כ מן העיר והיה עומד במישור של עיר מש"ה נקרא ההר על שם העיר וק"ל: (ת) דלטעם ראשון קשה למה אמר בגד ויתא ראשי עם דהא גם ב"ר וחצי שבט מנשה הלכו לפני אחיהם ל"פ ד"א ולד"א קשה למה מזכיר צדקתו של משה בברכת גד ל"פ טעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וירא ראשית לו. הטעם שראה לנפשו ויבקש לו נחלה קודם לישראל: כי שם חלקת. כמו חלק ומחוקק הוא הגדול והשליט כמו לבי לחוקקי ישראל וספון כמו וספון בארז (בתוכם ספונים) [צ''ל בבתיכ' ספוני'] שטעמו שהם ספונים וכן קירות הספון והטעם כי ראה ארמונים ספונים שהיו חלק גדולי האמורי: ויתא. חסר אל''ף והטעם שבאו ראשי גד עם ישראל חלוצי צבא ומשה ראה זה בנבואה: צדקת ה' עשה. שמלא בידו את אשר דבר בפיו שנדרו בני גד שיצאו עם ישראל להלחם עם אויביהם ולא הזכיר ראובן ויתכן כי זה בעבור שהיו בני גד גבורים יותר מבני ראובן והנה דברי הימים לעד שאמר על בני גד ופני אריה פניהם ולא תמצא כן בבני ראובן: (אבן עזרא)

 אור החיים  וירא ראשית לו. פירוש היה ראוי ראשית שהיא התורה לו, וטעם לדבר כי שם חלקת, פירוש חלקו של מחוקק שהוא משה ספון, או חלק ממחוקק כי חלק הגדול עלה למעלה, ולא נשאר שם אלא גופו הקדוש החי ספון. וטעם הדבר להביא ראשי עם, כאומרם ז''ל (ספרי כאן) להביא דור המדבר לעולם הבא. והוא אומרו ויתא וגו', וקראם ראשי עם לפי שהם תחילת קניית ישראל לה' לעם סגולה:

עוד ירצה, וירא ראשית, הנחלה שנחלו ישראל, שהיא ארץ סיחון ועוג לו, פירוש ליטלה לחלקו, ולחשש סגולת הארץ שכל הדר בה או כל הקבור בה יש לו חלק לעולם הבא (עי' כתובות קי:). אמר טעם שלא חש לדבר זה כי שם פירוש במקום ההוא שלקח לנחלתו שם חלקת מחוקק, שהוא משה, ספון, ויתא ראשי עם, ומעתה גם הוא יבא עם ראשי עם לעולם הבא:

צדקת ה' עשה. פירוש חוזר אל משה, שנותן טעם למה זכה לכל המעלה שיביא אחרים עמו לעולם הבא, ואמר צדקת ה' וגו', פירוש שעשה הצדק בדבר הנוגע לה':

או אפשר שיכוין לומר שעשה יותר מחיובו עם ה', וכמו שרמזנו בפסוק וצדקה תהיה לנו וגו' (לעיל ו כה), גם משפטיו עם ישראל עשה, פירוש שהיה מתדיין תמיד עם ה' על ישראל והיה מכריע הדין לכף זכות, כאמור בענין העגל ומרגלים ועדת קרח, ועיין מה שפירשנו בהם, וכפי זה שיעור אומרו ומשפטיו, פירוש משפטים של ה' עם ישראל, עשה אותם, פירוש עשה תיקן:

עוד ירצה על זה הדרך, צדקת ה' עשה במה שנוגע לעצמו, ומה שנשפט הוא במשפטים אלו למות בעבר הירדן וסתם תפלתו הוא עם ישראל, פירוש הוא בדברים שהם עם ישראל, כגון מי מריבה, ושאר הסיבות שמהם:

או יתפרש אומרו צדקת ה' וגו', על גד שעשה עם ה' דבר שיחשב לו לצדקה, והוא שעבר הירדן להלחם מלחמת מצוה עם ישראל, ודבר זה כפי הדין בינו לבין ה' אינו חייב בו, כי באה נחלתם במקום שבחרו, ואין להם חיוב לעבור להלחם עם יושבי הארץ, וכמו שטענו בטענותיהם בפרשת מטות, וכמו שפירשנום שם, וכמו שהוכיח המעשה שהסכים ה' על נחלתם כי באה שמה:

ומה שעברו הירדן להם תחשב לצדקה, וזה למה שנוגע למה שבינם לבין ה', אבל למה שנוגע לבינם ובין ישראל כך שורת הדין נותנת:

והוא אומרו ומשפטיו עם ישראל, וכמו שפירשתי שם בתשובת משה על טענותיהם, שכולם הם כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל, כי אין צורך לה' לעזרת גבורתם, ויודע היה ה' שלא היתה כוונתם בשאלת הארץ לשום מיחוש רע, וכל הטענות שטען להם משה לא היו אלא בערך ישראל אחיהם: (אור החיים)

 ספורנו  וירא ראשית לו. וג''כ ראוי הוא לכך כי אמנם כשבחר גד את ארץ סיחון ועוד אע''פ שאינה כקדושת עבר הירדן היתה כוונתו להשיג דבר עקרי אצלו כי שם בארץ סיחון ועוג חלקת מחוקק ספון היתה אותה החלקה שהמחוקק קבור בה שהוא משה: ויתא ראשי עם. ושם בארץ סיחון ועוג אתא המחוקק בראשי העם לכבוש את הארץ: צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ושם עשה המחוקק את צדקת ה' לישראל. שבאר שם את תורתו ושם נשפט עם ישראל והתוכח משפטי ה' ודיניו עליהם כענין שמואל באמרו התיצבו ואשפטה אתכם את כל צדקות ה': (ספורנו)

 דעת זקנים  וירא ראשית לו. ראה גד ובחר לו ראשיתה של א"י דהיינו ארץ סיחון ועוג אשר בעבר הירדן כי שם חלקת מחוקק ספון כתרגום לפיכך נטלה לחלקו אע"פ שעמון ומואב מערערין עליה כי יודע היה שעתיד הקב"ה לקבור שם משה רבינו ואלו היתה עתידה לחזור ליד עמון לא היה הקב"ה קוברו שם בחוצה לארץ: ויתא ראשי עם. גד היה הולך למלחמה בראשי עם ישראל: צדקת ה' עשה. שעמד בתנאו ובקיומו כמשפט שהתנה עם ישראל לעבור לפני החלוץ: (דעת זקנים)


{כב}   חמישי  וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן:

 אונקלוס  וּלְדָן אֲמַר דָן תַּקִיף כְּגוּר אַרְיְוָן אַרְעֵהּ שָׁתְיָא מִן נַחֲלַיָא דְנָגְדָן מִן מַתְנָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְשִׁבְטָא דְדָן בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ וַאֲמַר שִׁבְטָא דְדָן מְדַמֵי לְגוּר בַּר אַרְיְוָון אַרְעֵיהּ שַׁתְיָא מִנַחֲלַיָא דְנַגְדִין מִן מַתְנָן וּתְחוּמֵיהּ יְהֵי מָטֵי עַד בּוּתְנַיֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  דן גור אריה. אף הוא היה סמוך לספר, לפיכך מושלו כאריות: יזנק מן הבשן. כתרגומו, שהיה הירדן יוצא מחלקו (א) ממערת פמייאס (פטאלאמעוס) (ב) והיא לשם, שהיא בחלקו של דן, שנאמר ויקרא ללשם דן (יהושע יט, מז.), (ג) וזינוקו (ד) וקילוחו מן הבשן. דבר אחר, מה זינוק זה יוצא ממקום אחד ונחלק לשני מקומות, (ה) כך שבטו של דן נטלו חלק בשני מקומות, תחלה נטלו בצפונית מערבית עקרון וסביבותיה, ולא ספקו להם, ובאו ונלחמו עם לשם שהיא פמייאס, והיא בצפונית מזרחית, שהרי הירדן יוצא ממערת פמייאס, והוא במזרחה של ארץ ישראל, ובא מהצפון לדרום וכלה בקצה ים המלח, שהוא במזרח יהודה שנטל בדרומה של ארץ ישראל, כמו שמפורש בספר יהושע, והוא שנאמר ויצא גבול בני דן מהם ויעלו בני דן וילחמו עם לשם וגו' (שם), יצא גבולם מכל אותו הרוח שהתחילו לנחול בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פי' מחלקו של דן: (ב) מערת פמייאס זהו בלשון תלמוד ובלשון מקרא נקרא לשם: (ג) כלומר לפי שהיה בחלקו: (ד) פי' זינוקו של הנהר שהולך דרך אספמיא שהיה בחלקו אותו נהר יוצא מן הבשן פי' שם מקום ואינו מארצו של דן: (ה) דלטעם ראשון קשה דפשוטו של קרא משמע דקאי אשבט דן עצמו ולא על הירדן כי הירדן אין בו שום רמז בקרא ל"פ ד"א כו'. ולד"א לחוד נמי קשה למה כתיב יזנק מן הבשן דהא לאו בבשן נטל חלקו ל"פ גם טעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יזנק. אין לו חבר במקרא והטעם דמהו בגבורתו לגור אריה כאשר ידלג מהר בשן: (אבן עזרא)

 אור החיים  גור אריה. אולי שנתכוין אל שמשון ששיסע הארי כשסע הגדי (שופטים יד ו). ואומרו יזנק, רמז לצליחת עליו רוח ה' ודלג לשסעו כמדלג מהר בשן: (אור החיים)

 ספורנו  גור אריה יזנק מן הבשן. הנה האריה לא יזנק מן הבשן שהוא מקום מבחר המקנה כאמרו אבירי בשן פרות הבשן זולתי בהיותו בטוח לטרוף איזה טרף שיזדמן לו חוץ לבשן וכן יהיה דן בטוח לכבוש סביבותיו ויצא עליהן בטח: (ספורנו)

 כלי יקר  לדן אמר דן גור אריה. לפי שיעקב אמר דן ידין עמו. וכל דיין צריך להיות גבור כארי כמ"ש (שמות יח.כא) ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל. שלא יגור מן בעלי דינין אם יש בהם איזה אלם ע"כ אמר לדן שיהיה גור אריה יזנק מן הבשן, הבשן הוא מקום חיות רעות הטורפים כך הדיין כל קילוסו מן פרות הבשן להציל טרף מידם ע"כ צריך הדיין להיות גם הוא לבבו כלב האריה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  דן גור אריה. שהיה עומד על הספר ושוקד ושומר על ישראל שלא יכנסו (אויבים) לארץ: יזנק מן הבשן. ששותה מי הירדן שמקלח מן הבשן שהירדן יוצא ממערת פמייס שהיא מארץ דן שלכך נקרא שמו ירדן יורד דן והוא מפסיק בין ארץ הבשן שארץ עוג לשפת הירדן היתה לצד א"י והארץ העומדת על הירדן טובה מאד שנא' ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן כי כלה משקה וגו': (דעת זקנים)


{כג}  וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת יְהֹוָה יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה: (ס)

 אונקלוס  וּלְנַפְתָּלִי אֲמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רַעֲוָא וּמְלֵי בִּרְכָן מִן קֳדָם יְיָ מַעֲרָב יָם גִנוֹסַר וְדָרוֹמָא יֵרָת: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְשִׁבְטָא דְנַפְתָּלִי בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ וַאֲמַר נַפְתָּלִי שְבַע רַעֲוָא וְחָדֵי בְּנוּנֵי יַמָא דִי נְפָלוּ בְּחוּלְקֵיהּ וּמְלֵי בִּרְכָאָן מִן פֵּירֵי דְבִקְעַת גִינוּסַר דְאִתְיְהִיבוּ לֵיהּ מִן קֳדָם יְיָ יַמָא דְסוּפְנֵי וְיַמָא דִטְבֶרְיָא יֵירָת: (תרגום יונתן)

 רש"י  שבע רצון. שהיתה ארצו שבעה כל רצון יושביה: ים ודרום ירשה. ים כנרת נפלה בחלקו, ונטל מלא חבל חרם (ו) בדרומה לפרוש חרמים ומכמורות: ירשה. לשון צווי, (ז) כמו עלה רש (דברים א, כא.), והטעם שלמעלה ברי"ש מוכיח, כמו ירש, ידע, לקח, שמע, כשמוסיף בו ה"א יהיה הטעם למעלה, שמעה, ידעה, סלחה, לקחה, אף כאן ירשה לשון צווי, ובמסורת הגדולה מצינו באלפא ביתא לשון צווי דטעמיהון מלעיל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פי' נטל מלא חבר לפרוש שם חרמים ומכמורות. חרמים גם הוא ל' מכמורות וכפל לשון הוא: (ז) (ד"ט) דקשה ליה דמשמע שכבר ירש וזה לא הי' לכן פירש ל' ציווי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שבע רצון. שם התאר. וכן הוא יהיה שבע רצון: ים ודרום. שנחלתו יהיה מערבית דרומית: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  נפתלי שבע רצון. שהיתה ארצו שבעה כל רצון יושביה לשון רש"י והנכון שהוא נמשך אל השם הנכבד יאמר שבע ומלא רצון השם הנכבד וברכתו אבל במדרש של רבי נחוניה בן הקנה אמרו בכתוב הזה אמר רבי אמורא מאי דכתיב ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה כך אמר משה אם תלך בחקותי תירש העולם הבא שהוא נמשל לים שנאמר (איוב יא ט) ורחבה מני ים והעולם הזה שהוא נמשל לדרום שנאמר (יהושע טו יט) כי ארץ הנגב נתתני ומתרגמינן ארעא דרומא ומאי דכתיב ירשה ירש היה לו לומר אלא אפילו הקב"ה בכלל והיינו רש יה למה הדבר דומה למלך שהיו לו שני אוצרות והקצה האחד מהם לסוף ימים רבים אמר לבנו טול מה שיש בשני אוצרות הללו אמר הבן שמא לא יתן לי מה שהקצה אמר לו טול הכל והיינו דכתיב ים ודרום ירשה יה רש הכל נתון לך ולואי תשמור דרכיו ועוד אמרו ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה אין ים אלא תורה שנאמר ורחבה מני ים וכל המדרש שם אם כן יהיה סוד הכתוב נפתלי שבע הרצון הממלא ברכת ה' שהיא הים הכלולה בכל מן הכל כענין שכתוב (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים והוא ביתו של מלך משל למבקשים לראות את המלך שואלים אנה ביתו של מלך ואחר כך שואלים אנה המלך וגם העולם הזה הנגוב והיבש מן הרצון יירש בי"ה והמשכיל יבין (הרמב"ן)

 ספורנו  נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה. אתה נפתלי ירשת ים ודרום שבע רצון ומלא ברכת ה' ואיני צריך להתפלל על ברכת ארצך וזה כי בחלקו יהיו פירות גינוסר הראשונים להתבשל ומהם יהיו בכורים רצויים לפניו: (ספורנו)

 כלי יקר  ולנפתלי אמר נפתלי שבע רצון. יעקב ברכו בברכת אילה שלוחה הנותן אמרי שפר. שפירותיו ממהרים להתבשל וע"כ מביאים מארצו בכורים תחילה זה"ש הנותן אמרי שפר כי בהבאת ביכורים משבחים ומודים לה', לכך נאמר כאן ע"י שהוא שבע רצון כי השביעו ה' כל רצונו ע"כ הוא מלא ברכת ה' כי הוא יברך את ה' תחילה ע"י הבאת ביכורים כי במקום שאמר יעקב הנותן אמרי שפר אמר כאן ומלא ברכת ה'. ים ודרום ירשה, שיש לו חלק בים כנרת ובדרום. (כלי יקר)

 דעת זקנים  נפתלי שבע רצון. ארצו ממהרת לבשל פירותיה ושבע מהם כרצונו כי מקום שפירותיו מאוחרין אין משביעין להם ברצון כי צריך להתאוות להם קודם שיבואו: ומלא ברכת ה'. שכל הבא לארץ נפתלי ורואה פירותיו מבוכרין ואילנות מלבלבין משבח ומברך את ה' על החדש וכן אמר יעקב הנותן אמרי שפר. ורבותינו דרשו מכאן בברכות דכל הממלא כוס של ברכה זוכה ונוחל שתי עולמות שנא' ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה. ותימה דשני עולמות היאך נפקי מהכא. וי"ל דים זה מערב וזהו העולם הזה שהיא דומה ללילה ודרום הוא מקום שלעולם החמה שם בין בימות החמה בין בימות הגשמים וזהו העוה"ב שהוא דומה ליום ושניהם ירושה למי שממלא כוס של ברכה: (דעת זקנים)


{כד}  וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ:

 אונקלוס  וּלְאָשֵׁר אֲמַר בְּרִיךְ מִבִּרְכַּת בְּנַיָא אָשֵׁר יְהֵי רַעֲוָא לְאַחוֹהִי וְיִתְרַבֵּי בְּתַפְנוּקֵי מַלְכִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְשִׁבְטָא דְאָשֵׁר בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא דַיְיָ וַאֲמַר בְּרִיךְ הוּא מִבְּנַיָא דְיַעֲקב אָשֵׁר יְהֵי מַרְעֵי לְאָחוֹי וּמְסַפֵּק לְהוֹן מְזוֹנֵי בִּשְׁנֵי שְׁמִיטָתָא וּתְחוּמֵיהּ יְהֵי מַרְבֵּי זֵיתִין סַגִיעִין עָבְדִין מְשַׁח מְסַפְּקִין לְמִטְבוֹל בֵּיהּ רִיגְלוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ברוך מבנים אשר. ראיתי בספרי (שנה.) אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר, ואיני יודע כיצד: יהי רצוי אחיו. שהיה מתרצה לאחיו בשמן אנפיקינון (ח) ובקפלאות, והם מרצין לו בתבואה. דבר אחר יהי רצוי אחיו, שהיו בנותיו נאות, (ט) והוא שנאמר בדברי הימים (ח"א, לא.) הוא אבי ברזית, שהיו בנותיו נשואות לכהנים גדולים (י) הנמשחים בשמן זית: וטובל בשמן רגלו. שהיתה ארצו מושכת שמן כמעין, ומעשה שנצטרכו אנשי לודקיא לשמן, מנו להם פולמוסטוס (כ) אחד וכו' (ספרי שנה.), כדאיתא במנחות (פה:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) (בפסחים דף מב) תניא ר"י אומר אנפיקינון שמן זית שלא הביא שליש ולמה סכין אותו מפני שמשיר את השער ומעדן את הבשר: (ט) דלטעם ראשון קשה למה הי' הוא מרוצה לאחיו יותר מאחיו לו דהא אחיו היו מרצין לו בתבואה ולפי' של ד"א קשה ה"ל לומר ברוך מבנות אשר כיון שהיו בנותיו יפות ולכל הפחות היה לו לכלול הבנות עם הבנים ולכתוב הכי ברוך בבנים ובנות ל"פ גם טעם ראשון: (י) וא"ת א"כ בת זית הל"ל. וי"ל דבני בנותיו הרי הן כבניו דבני בנים הרי הם כבנים ועליהן נאמר ברזית. בשם מהרי"ץ: (כ) פי' שליח והלך ומצא שמן הרבה בארצו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  רצוי. כמו אהוב: וטובל בשמן רגל. ו. מרוב השמן כטעם כבס ביין לבושו וכן אמר יעקב שמנה לחמו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ברוך מבנים אשר. אם המ"ם תבוא ליתרון כמ"ם תבורך מנשים (שופטים ה כד) הנחמדים מזהב ומפז רב (תהלים יט יא) וחברותיה יהיה תימה איך ימעט משה שאר השבטים לאמר שיבורך אשר יותר מכל בני יעקב ועוד שלא תתקיים ברכתו כי לא היה כן ורש"י כתב ראיתי בספרי (ברכה שנח) אין לך בכל השבטים שנתברך מבנים כאשר ואיני יודע כיצד והנה רבותינו נתכוונו לפרש "ברוך מבנים" שיהיה מבורך בבנים רבים שיוליד כמ"ם מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל (פסוק יג) ולכך אמרו שכל שאר השבטים ברך אותם בגבורה או בנחלתם ואשר לבדו נתברך בבנים וגרסת הנוסחאות שלנו בספרי אין לך שנתברך בבנים כאשר אבל קיום הברכה הזאת לא נתבאר ואולי היא ממה שכתוב בדברי הימים (א ז מ) כל אלה בני אשר ראשי בית האבות ברורים גבורי חילים ראשי הנשיאים והתיחסם בצבא במלחמה מספרם אנשים עשרים וששה אלף ולא נאמר שם בשאר השבטים כשבח הזה ועל דרך הפשט ברוך מבנים אשר כטעם יהי רצוי אחיו יאמר שיהיה אשר מבורך מפי כל בני יעקב אביהם ורצוי לכל אחיו והטעם כי ארצו שמנה ומשם יבואו כל מעדני מלך לכל השבטים וכולם יאמרו תמיד יברך ה' הארץ הזאת אשר תוציא כפירות האלה ויהיה מ"ם "מבנים" כמ"ם מה' יצא הדבר (בראשית כד נ) מאל אביך (שם מט כה) ואונקלוס תרגם בריך מברכת בניא אשר נראה שרצה לומר כי יבואו מכל השבטים לאשר לקנות השמן ויהיו יהודה וישראל רוכליו בחטי מנית ופנג ודבש וצרי וכל זמרת הארץ שיביאו הכל וימכרו לו ויקנו השמן והנה הוא מבורך מכל הטוב הנמצא לכל השבטים והוא טעם "רצוי אחיו" שימכרו לו ויקנו ממנו לרצון להם ושוב מצאתי בבראשית רבה (עא יג) ותאמר לאה באשרי כי אשרוני בנות (בראשית ל יג) אמר רבי לוי לא לן אשר באכסניא מימיו ירש אשר גבי פלטריות מה שלא ירש יהודה ארצות ובני אשר ימנה וישוה וישוי ובריעה וסרח אחותם וגו' הוא אבי ברזית (דהי"א ז ל לא) רבי לוי ורבי סימון אמרו שהיו בנותיהם נאות והיו נשואות לכהנים שנמשחו בשמן זית וכו' (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ברוך מבנים אשר. לכך ברכו משה בדברים הללו, לפי שכשמכרו השבטים את יוסף החרימו שלא יגלו אותו, וסרח בת אשר ידעה ממכירתו בנבואה, ואמרו השבטים מהיכן ידעה אם לא מאביה, מפני דשותא דינוקא, או מאבא או מאמא, עמדו ונדוהו. ובא מרע''ה והתירו. כי מנודה אסור בתשמיש המטה, אמר ברוך מבנים. היו אחיו בדלין הימנו, אמר יהי רצוי אחיו. היה אסור בסיכה אמר וטובל בשמן רגלו, שיהא מותר לסוך בשמן. היה אסור בנעילת הסנדל, אמר ברזל ונחשת מנעלך: מבנים אשר יהי רצוי. ר''ת מאיר. על שם השמן שהוא מאיר פניהם. ומאיר למנורה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ברוך מבנים אשר וגו'. פירשתי בפרשת נשא בפסוק נשיא לבני אשר וגו' (במדבר ז עב): (אור החיים)

 ספורנו  ברוך מבנים אשר. הנה אשר בזה יהיה ברוך מכל שאר השבטים כי אמנם על כל עשיר תהיה קנאת אחיו ושנאתם בצד מה והפך זה יקרה לשבטו של אשר כי אמנם יהי רצוי אחיו: וטובל בשמן רגלו. וזה שהוא היה נותן זול בשמן בין אחיו לרב השמן אצלו: (ספורנו)

 כלי יקר  ולאשר אמר ברוך מבנים אשר. לפי שבלידתו כתיב (בראשית ל.יג) באשרי כי אשרוני בנות, ע"כ הוסיף לומר שגם מבנים יהא מבורך ומאושר כי גם בן גם בת כולם יאשרוהו ויברכוהו.

ומ"ש וכימיך דבאך. רמז לארז"ל (חולין כד:) שמן שסכתה לי אמי בילדותי הוא שעמד לי בזקנותי, ע"כ אמר כאן וטובל בשמן רגלו, וע"י השמן יהא חזק ובריא אולם בימי הזקנה כמו בילדותו זה"ש וכימיך דבאך. ולדעת האומרים שאשר נתברך בבנים הרבה ע"י שקיים מצות פו"ר בבחרותו ובזקנותו כמ"ש (קהלת יא.ו) בבוקר זרע את זרעך ולערב וגו' זה"ש וכימיך דבאיך וכמו שפרש"י שבא להשוות ימי הזקנה לימי הנעורים. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ברוך מבנים אשר. שכל הבנים יברכוהו כמו שאומר יהי רצוי אחיו ולמה לפי שטובל בשמן רגלו שתהא ארצו משופעת בשמן וממציא שמן לכל אחיו וזהו גוש חלב שיהא בחלקו כדפרי' בפ' ויחי יעקב. ומפרש הרב ר' אליהו הכהן בשם דודו הרב ר' משה לפיכך אמר ברוך מבנים כי דוק ותשכח שהוא מרובה באוכלוסין במנין דפינחס לפי מנינו של מדבר יותר מבני שאר אחיו וזהו שנתברך מבנים יותר משאר אחיו: (דעת זקנים)


{כה}  בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת מִנְעָלֶךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ:

 אונקלוס  תַּקִיף כְּפַרְזְלָא וּנְחָשָׁא מוֹתָבָךְ וּכְיוֹמֵי עוּלֵמָתָךְ תָּקְפָּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרִירִין הִינוּן שִׁבְטָא דְאָשֵׁר הֵיךְ פַּרְזְלָא וַחֲסִימִין הֵיךְ נְחָשָׁא רִיגְלֵיהוֹן לְטַיְילָא עַל שִׁינֵי כֵיפַיָא וְהֵי כְיוֹמֵי טַלְיוּתְהוֹן הֵיכְדֵין יֶהֱווּן תַּקִיפִין בְּסִיבוּתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ברזל ונחשת מנעליך. עכשיו הוא מדבר נגד כל ישראל, שהיו גבוריהם יושבים בערי הספר, ונועלים אותה שלא יוכלו האויבים ליכנס בה כאלו היא סגורה במנעולים ובריחים של ברזל ונחשת. דבר אחר (ל) ברזל ונחשת מנעליך, ארצכם נעולה בהרים שחוצבין מהם ברזל ונחשת, וארצו של אשר היתה מנעולה (מ) של ארץ ישראל: וכימיך דבאך. וכימיך שהם טובים לך, שהן ימי תחלתך ימי נעוריך, כך יהיו ימי זקנתך, שהם דואבים זבים (נ) ומתמוטטים. דבר אחר וכימיך דבאך, (ס) וכימיך שהם טובים לך כמנין ימיך, (ע) כל הימים אשר אתם עושים רצונו של מקום יהיו דבאך, שכל הארצות דובאות כסף וזהב לארץ ישראל, שתהא מבורכת בפירות וכל הארצות מתפרנסות הימנה וממשיכות לה כספם וזהבם, אשקולנ"ט (לאססטן צופליעסען), הכסף והזהב כלה מהם שהם מזיבות אותם לארצכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דלטעם ראשון קשה איך יפול נחושת על מנעולים דהא אין מנהג לעשות מנעולים אלא מברזל וגם בריחים לא נזכרו בקרא ל"פ ד"א כו' ולטעם של ד"א קשה למה נקט זה גבי אשר דוקא דהא גם שאר השבטים היו יושבים על הספר והיו הרים סביב לחלקם לכן צריך גם לטעם ראשון וק"ל: (מ) רצונו בזה אמאי הזכיר זה בברכת אשר יותר מכל השבטים כיון שהיא ברכה הכוללת לכל השבטים: (נ) רל"ת ואיך באים ימי זקנה לדבאך: (ס) דלטעם ראשון קשה הל"ל וכנעוריך דבאך לכן פי' ד"א וכו'. ולד"א לחוד קשה הל"ל וכמעשיך דבאך לכן צריך גם לטעם ראשון: (ע) כלומר כל זמן שימיך קרויין ימים דהיינו כל הימים שאתה עושה רצונו של מקום אז יהיו דבאך שכל הארצות וכו' אבל כשאין אתה עושה רצונו של מקום אז ימיך אינם קרויים ימים כדאמרינן רשעים אף בחייהם קרויים מתים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ברזל ונחשת מנעליך. כי בחלקו יהיה הרי ברזל ונחשת: וכימיך דבאך. אין לו ריע וטעם המתרגם ידוע כי תוקף יהיה לך כל ימיך ויש אומרים שהאל''ף תחת אות הכפל כמו אשר בזאו נהרים ארצו והטעם מגזרת דובב שפתי ישנים. וזה הטעם בלי טעם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ברזל ונחשת מנעלך. היה אשר בסוף ארץ ישראל כמו שכתוב בו (יהושע יט כו) ופגע בכרמל הימה וכתיב (שם פסוק כט) והיו תוצאותיו הימה ונאמר בו (שופטים א לא) אשר לא הוריש את יושבי עכו שהוא על ים הגדול כמו שאמרו (ב"ר כג יא) בראשונה עלה עד עכו ובשניה עד יפו ואם כן הנה ארצו מנעול ארץ ישראל ולכך אמר ברזל ונחשת מנעלך שיהיו לו דלתות נחושה ובריחי ברזל וכל הארץ נעולה בהם והוא רמז שישמור ה' כל הארץ מאויב ומתנקם או יאמר שלא יבואו זרים לשלול השמן כי לכל הארץ יובא מארצו באניות סוחר וכימיך דבאך הנראה לי במלה הזאת שהיא כמו זבאך כי האותיות האלה יתחלפו תמיד יאמר שבתה מדהבה (ישעיהו יד ד) במקום מזהבה וכל הארמית כן בכל לשון זביחה (שמות כ כא) וכן כל לשון זכירה (בראשית ח ח) וכן זהב (שם ב יא) זקן (ויקרא כא ה) זנב (שופטים טו ד) זרה הלאה (במדבר יז ב) ורבים ובלשון זיבה עצמה זב וזבה בכל לשונם יתחלפו לדל"ת כן ואמר ימי נזעכו (איוב יז א) במקום נדעכו וכן זחלתי ואירא (שם לב ו) כמו דחלתי ויאמר הכתוב וכימיך יהיה זבאך שתהיה ארצך זבת השמן הנזכר ואתה תהיה בו טובל רגלך כל ימיך לעולם גם אפשר ונכון הוא מה שפירשו בו שהוא הפוך מן דאבון נפש (לעיל כח סה) ויקראו ימי הזקנה דאבון כי הם ימי הרעה והצער ויקראו זמן הבחרות "ימיו" כי הם שלו לשמוח בהם ולהיטיב לבו הנה הטעם וכימי ילדותיך תהיה זקנתך וזה רמז שתתקיים שלותו וכבודו עוד כל ימי הארץ וראיתי בתרגום ירושלמי כיומי עולימתהון כיומי סיבתהון הוא הדבר שפירשתי (הרמב"ן)

 ספורנו  ברזל ונחושת מנעליך וכימיך דבאך. אין כאל ישורון. אחר שסיים תפלתו על השבטים התחיל בברכת ישראל בכלל ואמר אתה ישורון בהיות כי אין כאל יכול על כל ובלתי משתנה תהי מלכותך נבדלת מכל שאר המלכיות בשתים. ראשונה שלא יכנסו בה אומות להלחם ולא יחמוד איש את ארצך מיראתך כמו שהיה כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. כאלו תהיה הארץ נעולה במנעולי ברזל ונחשת. שנית שלא תהיה מלכותך עולה ויורדת וכימיך שהם ימי הנעורים ותחלת כניסתך לארץ כן יהיה דבאך ועת זקנתך כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ. וברכתי זאת תחול: כי אין כאל. המנהיג עניניך: רוכב שמים בעזרך. כי אמנם האל שהוא בעזרך הוא רוכב שמים שהוא עליון מהם ומנהיגם על הפך דעת אנשי הצאב''ה שאמרו שאין לחשוב דבר נכבד יותר מן השמים. ובכן לא תהיה המלכות הבאה מאתו עולה ויורדת בעלות המזלות וברדתם: ובגאותו שחקים מעונה. ובמעלתו הוא רוכב שחקים שהוא הגלגל היומי אשר אין בו כוכב ולא צורה והמניע שלו הוא כח בלתי נראה כענין מעונת האריה אשר בה כח רב נסתר: (ספורנו)

 דעת זקנים  ברזל ונחשת. אלו הגידים והעצמות שהן נעילה לגוף כמו מנעול לדלת שמתוך שמן שהיה לו יהיה נמשח תמיד ויתחזקו גידיו ועצמותיו כאלו הן ברזל ונחשת וזהו וכימיך דבאך כימי נעורותיך יהיו ימי זקוניך כדא"ר חנינא חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי עמדו לי בזקנותי: (דעת זקנים)


{כו}  אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים:

 אונקלוס  לֵית אֱלָהּ כֶּאֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל דִשְׁכִנְתֵּהּ בִּשְׁמַ יָא בְּסַעְדָךְ וְתָקְפֵּהּ בִּשְׁמֵי שְׁמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  לֵית אֱלָהָא כָּאֱלָהָא יִשְרָאֵל דְאַשְׁרַי שְׁכִינְתֵּיהּ וּרְכוּבֵיהּ בִּשְׁמַיָא הוּא יֶהֱוֵי בְּסַעַדְכוֹן וְיָתִיב עִם כּוּרְסֵיהּ יְקָרָא בְּגַוְותָנוּתֵיהּ בִּשְׁמֵי שְׁחָקֵי מְרוֹמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אין כאל ישורון. דע לך ישורון, שאין כאל בכל אלהי העמים, (פ) ולא כצורך צורם: רוכב שמים. הוא אותו אלוה שבעזרך, ובגאותו (צ) הוא רוכב שחקים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) הא דנקט רש"י ולא כו' ללא צורך. י"ל דקשה לרש"י למה לא נקט אין כאלהי ישורון כמו שנאמר כל כל אלהי העמים אלילים ולמה נקט קרא אין כאל ועל זה פירש ולא כו' ואל לשון חוזק הוא כמו שנאמר ואת אילי הארץ לקח לכן נאמר ג"כ אין כאל שהוא לשון חוזק: (צ) וחסר שי"ן כמו את הדרך ילכו בה כי בזולת זה אין טעם למאמר ובגאותו שחקים שפי' ובגאותו שוכן שחקים שמלת רוכב שבראש הפסוק קאי אף אשחקים דסיפא דקרא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אין כאל ישורון. שב לברך הכלל: רוכב שמים. פירוש שהוא תקיף והעד שהוא רוכב שמים ובגאותו שחקים הטעם בגאותו הם עומדים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  שחקים. ב'. ובגאותו שחקים. ועוזו בשחקים איתא במדרש ששם בשמים יש רקיע ששמו שחקים, ששם שוחקים מן לצדיקים. ועוזו בגימטריא המן. ועל שם כן שהוא לבן ועז כשלג: (בעל הטורים)

 אור החיים  אין כאל ישרון. פירוש אין כאל של ישורון שעושה דבר זה להם, והוא שרוכב שמים פירוש רוכב על השמים בשביל עזרת ישראל, והוא אומרו בעזרך, להלחם בשבילך, כאומרו (שמות יד יד) ה' ילחם לכם, וכשהוא בא ונלחם להם כל השמים הם מרכבתו, ומעתה כל כחות השמים ומערכתם באים לעזרת ישראל שהסוס טפל לרוכב: (אור החיים)

 דעת זקנים  אין כאל ישורון. עתה מדבר לכל ישראל ואומר להם עבדו והתחזקו ביראת אלהיכם כי אין כמוהו רוכב שמים להיות בעזרך ואין שום עוזר כמוהו כי בגאותו הוא יושב בשחקים והוא מושל על העליונים והתחתונים: (דעת זקנים)


{כז}   שישי  מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד:

 אונקלוס  מְדוֹר אֱלָהָא דִי מִלְקַדְמִין בְּמֵימְרֵהּ אִתְעֲבֵד עָלְמָא וְתָרִיךְ מִקֳדָמָךְ סָנְאָה וַאֲמַר שֵׁצִי: (אונקלוס)

 יונתן  מְדוֹרֵי דֶאֱלָהָא הֲוָה מִן לְקַדְמִין וּמִן תְּחוֹת אֶדְרַע גְבוּרְתֵּיהּ עַלְמָא סָבִיל דִיבוּדוֹר בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן מִן קֳדָמֵיכוֹן וְיֵימַר בְּמֵימְרֵיהּ לִמְשֵׁיצְיָיא יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מעונה אלהי קדם. למעון הם השחקים לאלהי קדם, (ק) שקדם לכל אלהים, ובירר לו שחקים לשבתו ומעונתו, (ר) ומתחת מעונתו כל בעלי זרוע שוכנים: זרעת עולם. סיחון ועוג ומלכי כנען שהיו תקפו וגבורתו של עולם, לפיכך על כרחם יחרדו ויזועו וכחם חלש מפניו, לעולם אימת הגבוה על הנמוך, והוא שהכח והגבורה שלו בעזרך: ויגרש מפניך אויב. ואמר לך (ש) השמד אותם: מענה. כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) שהפסוק הזה דבוק עם הקודם לו ופי' רוכב בגאותו שחקים שהם מעונה אלהי קדם ונקרא אלהי קדם במקום הזה להודיע הסבה שבחר לו השחקים לישיבתו מפני שהוא קדום לכל אלהים: (ר) פי' ומתחתיו שוכנים כל בעלי זרוע כגון סיחון ועוג וכו' ומה שהוצרך להודיע שהם תחתיו הוא כדי להודעי חולשתם שאע"פ שהמה הגבורים מעולם מ"מ כיון שהם שוכנים תחתיו יחרדו ממנו כי לעולם אימת וכו' ומאחר שבעל הכח בעזרך הנה יגרש מפניך כל אויביך ויאמר לך השמד אותם. הרא"ם: (ש) הוסיף מלת לך אחר ויאמר להודיע למי היתה האמירה וגם הוסיף מלת אותם אחר מלת השמד להודיענו שמלת השמד שב אל האויב האמור למעלה וכאלו אמר ויאמר לך השמד את האויב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מעונה אלהי קדם. דע כי מעון כמו סוכה והעד ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון ורבים כן והטע' כי מעונה שלך הוא אלהי קדם כמו עליון שמת מעונך. מעין אתה היית לנו. ולעול' המעון למעלה על החוסה בו והמקום למטה: ומתחת זרועות. שיתמכו אותך: וטעם עולם. שכן יהיו נצח ולא תחלשנה והמעון שלך לא יסור כי הוא אלהי קדם והטעם קדמון שאין לו ראשית ואחרית. וטעם ראשית ואחרית כנגד הנבראים והגאון אמר כי ומתחת פירוש ומתחת השם ולא פירש כלום: (אבן עזרא)

 ספורנו  אלהי קדם. אלוה קדמון וכל זולתו מחודש מאתו: ומתחת זרועות עולם. ולמטה מן השמים הוא אלהי זרועות ומנהיגי הנמצאים העולמיים והם ההוויים ונפסדים הנופלים תחת הזמן כמו איכיות היסודות והטבע הזן והמגדל והמוליד והמצייר בצמחים ובבעלי חיים: ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד. והנה הוא גרש מפניך את האויב שהיה תושב הארץ ואמר לך השמד כי לא בחרבך ירשת ארץ באופן שתוכל לחשוב שבסור כחך באורך הזמן או בבא חליפתו יגברו האויבים כי אמנם הוא היה המגרשם ואיך יכנסו נגד רצונו: (ספורנו)

 דעת זקנים  מעונה אלהי קדם. השמים הם מעוניו של הקב"ה שהוא קודם לכל דבר ומתחת זרועות עולם כלו' ומתחת השמים הוא מושל כמו בעליונים והוא תקפו וחזקו של עולם שהוא מושל של עולם מטה ומעלה. ויגרש מפניך אויב כל אויביך מלפניו ויאמר השמד ויאמר אלי השמד אויב שלך כמו שמצינו גבי עמלק שצוה תמחה את זכר עמלק וכן גבי כנעני לא תחיה כל נשמה. וישכון ישראל בטח בדד כל אותם שהם מעין יעקב שלו כלו' מעין שלו כגון גרי הצדק ישכנו לבטח ובדד שבשמחתם לא יתערב זר וכן אמר בלעם הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב אבל המינין והמלשינים והמוסרים והפורשים מדרכי צבור לא ישכנו עמהם שהם זרע יעקב לא נאמר אלא עין יעקב: (דעת זקנים)


{כח}  וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל:

 אונקלוס  וּשְׁרָא יִשְׂרָאֵל לְרָחְצָן בִּלְחוֹדוֹהִי כְּעֵין בִּרְכְּתָא דְבָרֵכִנוּן יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן לְאַרְעָא עָבְדָא עִבוּר וַחֲמָר אַף שְׁמַיָא דְעִלָוֵיהוֹן יְשַׁ מְשֻׁנוּן בְּטַלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁרוֹן יִשְרָאֵל לְרוֹחֲצָן מִן לְקַדְמִין כְּעֵין בִּרְכָתָא דְבָרְכִינוּן יַעֲקב אֲבוּהוֹן דְבִזְכוּתֵיהּ אַחֲסִין יַתְהוֹן אַרְעָא טַבְתָּא דְעַבְדָא עִבּוּר וַחֲמַר לְחוֹד שְׁמַיָא דְעִלַוֵיהוֹן דְסַיַין לְהוֹן טַלִין דְבִרְכָתָא וּמִטְרִין דְרַעֲוָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בטח בדד. כל יחיד ויחיד, (ת) איש תחת גפנו ותחת תאנתו מפוזרין, ואין צריכין להתאסף ולישב יחד מפני האויב: עין יעקב. כמו ועינו כעין (א) הבדולח (במדבר יא, ז.), כעין הברכה שברכם יעקב, לא כבדד שאמר ירמיה בדד ישבתי (ירמיה טו, יז.), (ב) אלא כעין הבטחה שהבטיחם יעקב, והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם (בראשית מח, כא.): יערפו. יטיפו: אף שמיו יערפו טל. אף ברכתו של יצחק נוספת על ברכתו (ג) של יעקב, ויתן לך האלהים מטל השמים וגו' (שם כז, כח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) רצ"ל מלת בדד למה לי כיון דכתיב בטח דהא רש"י פירש לעיל בפ' האזינו ה' בדד ובטח וכו' וא"כ בדד נמי ל' בטח הוא. ומתרץ בדד דהכא פי' כל א' וא' וכו': (א) שפירושו כדוגמת הבדולח וכתוארו אף כאן כדוגמת ברכת יעקב: (ב) רצ"ל למה הוצרך הכתוב לומר שהברכה היא דוגמת ברכת יעקב דמשמע ולא כדוגמת ברכה אחרת. ל"פ לא כדוגמת ברכת ירמיה וכו': (ג) פירוש לא ברכתו של יעקב לבד יתקיים בכם אלא אף ברכתו של יצחק דר"ל מאי אף כלומר הברכה הזאת היא מעין ברכת יעקב ואף מברכתו של יצחק שנאמר בה ויתן לך האלהים מטל השמים לכך מרמז ברכתו של יצחק בל' יערפו טל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עין יעקב. כל מי שיצא ממעין יעקב. וכן ומימי יהודה יצאו: אל ארץ. כמו הארץ וכן והתפללו אל המקום הזה: אף שמיו. שמי הארץ או ישראל והטעם כי תולדות הארץ להוציא דגן ותירוש אף השמים יתנו תמיד טלם ואין צורך להשקות: (אבן עזרא)

 אור החיים  וישכן ישראל בטח. אימתי כשיהיה בדד, ומאמר וישכון נמשך עם מאמר שלמעלה ממנו שהוא ויאמר השמד, שצוה ה' לישראל להשמיד כל נשמה מיושבי הארץ, ובזה וישכון ישראל בטח בדד:

ואומרו עין יעקב. לומר שהגם שתהיה עינם אל ארץ דגן ותירוש, פירוש לאכול מפריה ולשבוע מטובה, אף על פי כן לא יבעטו כשלא יהיו יושבים מהעמים עמהם בא רץ: (אור החיים)

 ספורנו  וישכון ישראל בטח. כאמרו והארץ שקטה ממלחמה: בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל. יהי רצון שלקץ הימין עין יעקב והוא האדון אשר אתם מבקשים אשר הוא עין ישראל בסוף ובעקב הכל וכן שמיו יערפו טל יביעו טל בשפע אל ארץ דגן ותירוש כי אמנם המשיח יערוף לקחו כטל שהכל שמחים בו וג''כ השמים יביעו טל בשפע אל ארץ דגן ותירוש. כמו שהיה הענין בששת ימי בראשית קודם חטא של אדם הראשון כי לא המטיר ואדם אין לעבוד ואיד יעלה והשקה באופן שבהיות הארץ מעצמה ארץ דגן ותירוש בבא עליה עריפת טל לברכה מספיק להתפרנס את יושביה שלא בצער כאשר היתה הכוונה שיתפרנס אדם הראשון קודם חטאו כאמרם ז''ל (פרק בתרא דכתובות) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת: (ספורנו)


{כט}  אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהֹוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ: (ס)

 אונקלוס  טוּבָּךְ יִשְׂרָאֵל לֵית דִכְוָתָךְ עַמָא דְפֻרְקָנֵהּ מִן קֳדָם יְיָ תַּקִיף בְּסַעְדָךְ וּדְמִן קֳדָמוֹהִי נִצְחָן גִבַּרְוָתָךְ וִיכַדְבוּן סָנְאָךְ לָךְ וְאַתְּ עַל פְּרִיקַת צַוָארֵי מַלְכֵיהוֹן תִּדְרֹךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  טוּבְכוֹן יִשְרָאֵל מַן כְּוַותְכוֹן בְּכָל עַמְמַיָא עַמָא דְמִתְפָּרְקִין בְּשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ וְהוּא תְּרִיס סְעוּדְכוֹן וְדִי חַרְבֵּיהּ תְּקוֹף גֵיוְתָנוּתְכוֹן וְיִתְכַּדְבוּן סַנְאֵיכוֹן לְקוּבְלֵיכוֹן מִן רְתֵיתָא וְאַתּוּן עַל פִּירְקַת צַוְורֵי מַלְכֵיהוֹן תִּדְרוֹךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשריך ישראל. לאחר שפרט להם הברכות, אמר להם מה לי לפרוט לכם, כלל דבר הכל שלכם: אשריך ישראל מי כמוך. תשועתך בה' (ד) אשר הוא מגן עזרך (ואשר הוא) חרב גאותך: ויכחשו איביך לך. כגון הגבעונים שאמרו מארץ רחוקה באו עבדיך וגו' (יהושע ט, ט.): ואתה על במותימו תדרוך. כענין שנאמר שימו את רגליכם על צוארי המלכים האלה (שם י, כד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) אמר תשועתך במקום עם נושע מפני שהל"ל עם נושע מה' לכן תיקן במלת תשועתך בה' ויהי' פי' תשועתך תלוי בו והוסיף מלת אשר שבזולת אשר יהיה מגן עזרך בלתי מקושר לא לפניו ולא לאחריו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מי כמוך. בגוים: מגן עזרך. שלא יגע בך רע: ואשר חרב. ואשר הוא החרב שתתגאה בו על כל אויביך: תדרוך. כמו מדרוך כמו מדרך כף רגל כדברי גדעון: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אשריך. ב' במסורה. אשריך ישראל. אשריך וטוב לך: (בעל הטורים)

 אור החיים  אשריך וגו' נושע בה'. פירוש שכל האומות שריהם נלחמים להם כידוע, ובזה יש לחוש שיגבה עליו שר שכנגדו, או ה' יגפנו, כאומרו (שמות יד ל) וירא ישראל את מצרים מת וגו', ואמרו רבותינו ז''ל (שמו''ר כא ה) שהראם ה' שרו של מצרים מת לפניהם, מה שאין כן ישראל אשריהם שתשועתם היא בה', שהוא בכבודו נלחם להם, ובזה חרבם גבוהה ועומדת בלא מיחוש:

עוד ירצה באומרו נושע בה', פירוש שהמלך נושע בתשועתו, כאומרו (לעיל ל ג) ושב ה' אלהיך את שבותך, ואמרו ז''ל (מגילה כט.) והשיב לא נאמר אלא ושב אשריו וכו', והוא אומרו אשריך מי כמוך שאתה עם נושע עם ה' שהוא מגן עזרך, ואשר הוא חרב גבהותך, שאין חרב גדולה כחרב לה' בשולפו אותה מתערה: (אור החיים)

 ספורנו  אשריך ישראל. ואז תגיע אל האושר שהוא המדרגה העליונה האפשרית לעם: מי כמוך. כאמרו ואשרו אתכם כל הגוים: עם נושע בה'. שלא תהיה תשועתך ע''י מלחמתך אבל ה' ילחם לכם: מגן עזרך. הוא שעזר אותך בזמן החורבן שלא כלית כאמרו לולי ה' שהיה לנו אזי המים שטפונו עזרנו בשם ה': ואשר חרב גאותך. והוא אשר יהי' חרב גאותך שתתרומם על האומות במלחמתך עליהם כאומרו כי באש ה' נשפט ובחרבו את כל בשר: ויכחשו איביך לך. שהם כבר בזו אותך ויכחשו עצמם כאשר יכבדוך כאומרו והשתחוו על כפות רגליך כל מנצאיך: ואתה על במותימו תדרך. שאפילו מלכיהם יהיו נכנעים לך כאומרו והיו מלכים אומניך וכו' אפים ארצה ישתחוו לך: (ספורנו)

 דעת זקנים  ואשר חרב גאותך. הוא חרבך להשמיד אויביך עד שמגביה אותך על הכל: (דעת זקנים)

דברים פרק-לד

{א}  וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהֹוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן:

 אונקלוס  וּסְלֵיק מֹשֶׁה מִמֵישְׁרָא דְמוֹאָב לְטוּרָא דִנְבוֹ רֵישׁ רָמָתָא דִי עַל אַפֵּי יְרֵחוֹ וְאַחְזְיֵהּ יְיָ יָת כָּל אַרְעָא יָת גִלְעָד עַד דָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּסְלֵיק משֶׁה מִן מֵישְׁרָא מוֹאָב לְטַוְורָא דִנְבוֹ רֵישׁ רָמָתָא דְעַל אַפֵּי יְרֵיחוֹ וְאַחֲוֵוי לֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ יַת כָּל תַּקִיפֵי אַרְעָא יַת גְבוּרָן דְעָתִיד לְמֶעֱבַד יִפְתָּח דְמִן גִלְעָד וְנַצְחָנִין דְשִׁמְשׁוֹן בַּר מָנוֹחַ דְמִן שֵׁיבַט דָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מערבות מואב אל הר נבו. כמה מעלות היו, (ה) ופסען משה בפסיעה אחת: את כל הארץ. הראהו את כל ארץ ישראל בשלותה, (ו) והמציקין העתידים להיות מציקין לה: עד דן. הראהו בני דן עובדים עבודה זרה שנאמר ויקימו להם בני דן את הפסל (שופטים יח, ל.), והראהו שמשון שעתיד לצאת ממנו למושיע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דאל"כ לא הל"ל אלא ויעל משה אל הר נבו מערבות מואב ל"ל וכי עדיין אין אנו יודעין שהיה משה בערבות מואב דהא משנה תורה כולה נשנית בערבות מואב: (ו) ר"ל לא הל"ל אלא את כל הארץ עד הים האחרון ול"ל הפרטים כולם את הגלעד וגו' ומזה הטעם הוצרך לפרש ואת הנגב ואת הככר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויעל משה. לפי דעתי כי מזה הפסוק כתב יהושע כי אחר שעלה משה לא כתב ובדרך נבואה כתבו והעד ויראהו ה' גם ויאמר ה' אליו גם ויקבור: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויראהו ה' את כל הארץ. כל ארץ ישראל אשר מעבר לירדן ואחרי כן הזכיר שהראה לו את גלעד עד דן והנה משה היה בחלקו של ראובן וחצי הר הגלעד ועריו היה לבני ראובן והחצי למנשה על כן פירושו מן הגלעד עד דן או היה גלעד בלבנון בארץ ישראל כדכתיב (ירמיהו כב ו) גלעד אתה לי ראש הלבנון והזכיר "עד דן" שהוא סוף תחום ארץ ישראל דכתיב ( כד ב) שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע והזכיר אפרים ומנשה שהיו בצפונה של ארץ ישראל וארץ יהודה שהוא בדרום כדכתיב (יהושע יח ה) יהודה יעמוד על גבולו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון ויהודה נטל כל דרומה של ארץ ישראל מן הירדן ועד הים (ס"א הגדול ומנשה ואפרים כל צפונה ג"כ מן הירדן ועד הים) ודן נטל בצפונית מערבית והזכיר נפתלי הסמוך ליהודה ממזרח (שם יט לד) ולא הזכיר אשר ויששכר כי היו בתוך אפרים ומנשה דכתיב (שם יז י) ובאשר יפגעון מצפון וביששכר ממזרח ולא הזכיר שמעון כי מחלק בני יהודה נחלת שמעון (שם יט א) ולא הזכיר בנימין שהיה גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף הנזכרים סמוך להם והזכיר עד הים האחרון לזבולון שהיה על חוף ימים או שהיה בכלל הנגב והככר ויזכיר בקעת ירחו בעבור היותה בקעה עמוקה ולא היתה נראית מראש ההר אבל הראהו במעשה נס והכלל שהראהו כל נחלת ישראל דכתיב (פסוק ד) זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' ולרבותינו בספרי (ברכה שנז) מדרשים במקומות האלה אשר יזכיר בכתוב וטעם המראה הזאת אשר הראהו בעבור שהיתה הארץ מלאה כל טוב צבי לכל הארצות ומאשר היה גלוי לפניו רוב האהבה שהיה משה רבינו אוהב את ישראל שמחו ברבות הטובה בראות עיניו (הרמב"ן)

 אור החיים   ויראהו ה' את כל וגו'. פירוש הפעיל ה' בו ראות, מה שאין גבול בעין לראות באחד משני דרכים. או יאיר עיניו מאור זרוע לצדיק שהוא אור ששת ימי בראשית גנוז לצדיקים, שאמרו רבותינו ז''ל (חגיגה יב.) שבו יביט האדם מסוף העולם. או הקריב הארץ למול עיניו והראה אותה לו לפניו: (אור החיים)

 דעת זקנים  את הגלעד עד דן. שהוא גבול ארץ ישראל כדכתיב למדן ועד באר שבע: (דעת זקנים)


{ב}  וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן:

 אונקלוס  וְיָת כָּל נַפְתָּלִי וְיָת אַרְעָא דְאֶפְרַיִם וּמְנַשֶׁה וְיָת כָּל אַרְעָא דִיהוּדָה עַד יַמָא מַעַרְבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת אַלַּוּף סַרְכוּן מִדְּבֵית נַפְתָּלִי דְּמִתְחַבְּרִין עִם בָּרָק וְיַת מַלְכַיָא דְעָתִיד לְמִקְטַל יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן דְמִן שֵׁיבַט אֶפְרַיִם וּגְבוּרָן דְגִדְעוֹן בַּר יוֹאָשׁ דְמִן שֵׁבַט מְנַשֶׁה וְיַת כָּל מַלְכַיָּא דְיִשְרָאֵל וּמַלְכוּתָא דְּבֵית יְהוּדָה דִשְׁלִיטוּ בְּאַרְעָא עַד דְאִצְתַּדֵי בֵּית מוּקְדְשָׁא בַּתְרָאָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת כל נפתלי. הראהו ארצו בשלותה וחורבנה, והראהו דבורה וברק מקדש נפתלי, נלחמים עם סיסרא וחיילותיו: ואת ארץ אפרים ומנשה. הראהו ארצם בשלותה ובחורבנה, והראהו יהושע נלחם עם מלכי כנען שבא מאפרים, וגדעון שבא ממנשה נלחם עם מדין ועמלק: ואת כל ארץ יהודה. בשלותה ובחורבנה, והראהו מלכות בית דוד ונצחונם: עד הים האחרון. ארץ המערב בשלותה ובחורבנה. דבר אחר אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון הראהו הקב"ה כל המאורעות שעתידין ליארע לישראל עד שיחיו המתים: (רש"י)


{ג}  וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר:

 אונקלוס  וְיָת דָרוֹמָא וְיָת מֵישְׁרָא בִּקְעֲתָא דִירֵחוֹ קַרְתָּא דְדִקְלַיָא עַד צוֹעַר: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת מְלִיךְ דָּרוֹמָא דְמִתְחַבֵּר עִם מְלִיךְ צִיפוּנָא לְחַבְּלָא יַתְבֵי אַרְעָא וְעַמּוֹנָאֵי וּמוֹאֲבָאֵי יַתְבֵי מֵשְׁרָא דִּמְעִיקִין לְהוֹן לְיִשְרָאֵל וְיַת גַּלְוַות תַּלְמִידֵי אֵלִיָהוּ דְגַלַן מִן בִּקְעָתָא דִירֵיחוֹ וְיַת גַלְוַות תַּלְמִידֵי אֱלִישָׁע דְּגָלוּ מִן קִרְוַות דִּקְלַיָּא עַל יַד אֲחוּהוֹן בֵּית יִשְרָאֵל מָאתָן אַלְפִין גּוּבְרִין וְיַת עָקַת כָּל דָּר וְדָר וּפוּרְעָנוּת אַרְמַלְגּוֹס רַשִּׁיעָא וְסִדְרֵי קְרָבָא דְגוֹג וּבְעִידַן צַעֲרָא רַבָּא הַהוּא מִיכָאֵל יְקוּם בִּדְרָעָא לְפָרוּקָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת הנגב. ארץ הדרום. דבר אחר, מערת המכפלה, שנאמר ויעלו בנגב ויבא עד חברון (במדבר יג, כה.): ואת הככר. הראהו שלמה יוצק כלי בית המקדש, שנאמר בככר הירדן יצקם המלך במעבה האדמה (מלכים-א ז, מו.): (רש"י)


{ד}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לֵהּ דָא אַרְעָא דִי קַיֵמִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמֵימָר לִבְנָיךְ אֶתְּנִנַהּ אַחֲזִיתָךְ בְּעֵינָיךְ וּלְתַמָן לָא תְעִבַּר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לֵיהּ דָא הוּא סֵיפָא דְמִלְתָא בְּאַרְעָא וְדָא אַרְעָא דְּקַיֵּימִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב לְמֵימָר לִבְנֵיכוֹן אֶתְּנִינָהּ אַחְמְיַית יָתָהּ בְּעֵינָךְ וְתַמָּן לָא תְעִבַּר: (תרגום יונתן)

 רש"י  לאמר לזרעך אתננה הראיתיך. כדי שתלך ותאמר לאברהם ליצחק וליעקב, (ז) שבועה שנשבע לכם הקב"ה קיימה, וזהו לאמר, לכך הראיתיה לך, אבל גזרה היא מלפני (ח) ששמה לא תעבור, שאלולי כך, (ט) הייתי מקיימך עד שתראה אותם נטועים וקבועים בה, ותלך ותגיד להם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) רצ"ל לאמר ל"ל אלא כדי שתלך ותאמר וכו' ולפי זה צ"ל שהמקרא מסורס ומלת הראותיך צריך להיות קודם וכאלו אמר זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' הראיתיך בעיניך לאמר לזרעך אתננה. הרא"ם: (ח) רצה לומר א"כ למה לא היה מעבירו ואז יותר היה יכול לראות ויכול להגיד להם: (ט) פירוש לולא השבועה אע"פ שכבר כתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום היום מלאו ימי וכו' וא"כ בלא שבועה היה ג"כ מת כיון שמלאו מ"מ הייתי מקיימך וכו' בשם מהרי"ץ. ול"נ דמה שפירש"י היום מלאו וכו' דעתו לומר במה שפי' מלאו ימי כלומר ביום זה נולדתי וביום זה אמות אבל שנותיו לולא החטא בעבור זכותו היה מאריך שנים כמו שהאריך אביו והיה זוכה לבוא אל הארץ אבל בשביל החטא לא האריך ונשלמו שנותיו לעת הזאת ואין שייך לו' בזה קיצור ימים כיון דימי שנותינו הם ע' שנים והמאריך ימים הוא בשביל זכותו ודוק: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  הראיתיך. מלא י'. כי י' פסוקים בתורה שכתוב בהם אשר נשבע להם להביאם לארץ. והראהו י' קדושות שבא''י: (בעל הטורים)

 אור החיים  לאמר לזרעך אתננה. אומרו לאמר, לפי שלא אמר נוסח זה של לזרעך אתננה לשלשתם, לזה אמר לאמר, פירוש שמכוון המאמר הוא זה לזרעך אתננה, ורבותינו ז''ל (ברכות יח:) דרשו שצוהו שילך ויאמר להם לאבות כו', ע''כ. ואולי כי רצה ה' שיאמר להם משה הדברים להחזיק לו האבות טובת חן וחסד על אשר טרח ויגע הוא בעדם עד הביאם אל המקום:

ושמה לא תעבר. אולי שנתכוין לומר לו שלא יצטרך לעבור שמה לעלות דרך שם משער השמים שהוא שמה, ואמרו רבותינו ז''ל שאין הנפשות עולות אלא דרך שם. ומשה לפי שנאסף אל השכינה הנה מקומו בקודש במקום שהוא שם. וזה הוא שיעור הכתוב ושמה לא תצטרך לעבור אל מקומך, וסמך אומר וימת שם וגו' על פי ה', והבן: (אור החיים)

 ספורנו  הראיתיך בעיניך. למען תברכנה: ושמה לא תעבר. כדי שלא תגיענה ברכתך באופן שלא תחרב בסוף כמו שכבר נגזר עליהם לכשתתמלא סאתם: (ספורנו)


{ה}  וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהֹוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהֹוָה:

 אונקלוס  וּמִית תַּמָן מֹשֶׁה עַבְדָא דַיְיָ בְּאַרְעָא דְמוֹאָב עַל מֵימְרָא דַיְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּשַׁבְעָא יוֹמִין לְיַרְחָא דַאֲדָר אִתְיְלִיד משֶׁה רַבְּהוֹן דְּיִשְרָאֵל וּבְשַׁבְעָא יוֹמִין לְיַרְחָא דַאֲדָר אִתְכְּנִישׁ מִגּוֹ עַלְמָא בְּרַת קָלָא נָפְלַת מִן שְׁמַיָּא וְכֵן אָמְרַת אָתוּן כָּל עַלְלֵי עַלְמָא וְחָמוֹן בְּצַעֲרֵי דְמשֶׁה רַבְּהוֹן דְּיִשְרָאֵל דְּטָרַח וְלָא אִתְהַנֵי וְאִתְרַבֵּי בְּאַרְבַּעַת כְּלִילִין טָבִין כְּלִילַת דְּאוֹרַיְיתָא דִידֵיהּ דְּשָׁבָא יָתָהּ מִשְּׁמֵי מְרוֹמָא וְאִתְגְלֵי עֲלוֹי אִקַר שְׁכִינְתָּא דַּיְיָ בִּתְרֵין אַלְפִין רִיבְוָון דְּמַלְאָכִין וּבְאַרְבְּעִין וְתַרְתֵּין אַלְפִין אַרְתְּכִין דְּנוּר כְּלִילָא דִכְהוּנְתָּא דִידֵיהּ הֲוַות שִׁבְעָתֵי יוֹמֵי אַשְׁלָמוּתָא כְּלִילָא דְמַלְכוּתָא אַחֲסִינוּ יָתֵיהּ מִן שְׁמַיָּא לָא חַרְבָּא שָׁלָף וְלָא סוּסָא אָסַר וְלָא מַשִּׁרְיָּן אַרְגִּישׁ כְּלִילָא דִּשְׁמָא טָבָא קָנָא בְּעוֹבָדִין טָבִין וּבְעִנְוָותָנוּתֵיהּ בְכֵן אִתְכְּנַשׁ תַּמָן משֶׁה עַבְדָּא דַיְיָ בְּאַרְעָא דְמוֹאָב עַל נְשִׁיקַת מֵימְרָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וימת שם משה. אפשר משה מת וכתב וימת שם משה, אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע. רבי מאיר אומר אפשר ספר התורה חסר כלום, והוא אומר לקוח את ספר התורה הזה (לעיל לא, כו.), אלא הקב"ה אומר, ומשה כותב (י) בדמע (בבא בתרא טו.): על פי ה'. בנשיקה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) י"מ בדמעח ולא בדיו ליתן הבדל בין שמונה פסוקים הללו ובין כל התורה כולה כדי שיהא יחיד קורא אותם ולא שנים שלא להפסיק ביניהם וי"מ שהיה מוריד דמעות בשעה שהיה כותב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וימת שם משה עבד ה'. שאפי' במותו עשה מה שצוהו כעבד: על פי ה'. כי הוא אמר לו עלה ומות וכן ' ' נכתב על אהרן על' פי ה' וכן על פי ה' יחנו: (אבן עזרא)

 אור החיים  וימת שם. פירוש שם לבד הוא שמת אבל הוא חי במקום אחר קדוש ועליון על פי ה': (אור החיים)

 דעת זקנים  וימת שם משה. בשעת מיתתו אמר לו משה להקב"ה לא אמות כי אחיה. א"ל אי אתה יכול כי זה דרך כל האדם א"ל דבר אחד אני מבקש ממך ויבקעו כל השערים ותהומות הארץ ויראו הכל שאין זולתך שנא' וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים מיד פתח משה ואמר אין עוד א"ל הקב"ה אתה אמרת אין עוד גם אני אומר עליך ולא קם נביא עוד בישראל כמשה מיד ירד הקב"ה בכבודו ושלשה מלאכים עמו מיכא"ל וגבריא"ל וזגנא"ל גבריא"ל הציע מטתו מיכא"ל פירש עליה ארגמן זגנא"ל הניח כסות של מילת במראשותיו באותה שעה עמד הקב"ה בראשו וזגנא"ל במרגלותיו מיכא"ל מצד זה וגבריא"ל מצד זה. אמר לו הקב"ה תכף רגלך זה לזה וכן עשה. א"ל השכב עפעפי עיניך זו על גב זו וכן עשה מיד קרא הקב"ה לנשמתו של משה ואמר לה בתי ק"כ שנה קצבתי אותך להיות בגופו של משה צאי ואל תאחרי שהגיע קצך לצאת מיד השיבה להקב"ה יודעת אני שאתה אלהי הרוחות והנשמות ובידך נפש כל חי ואשר יצרתני ונתתני בגופו של משה מי יש לך גוף טהור שתתנני בו יותר ממשה שאין בו רימה ותולעה מעולם ולא נראו עליו זבובים מעולם ולא היה צר עין איני רוצה לצאת ממנו שוב א"ל אל תאחרי כי הגיע קצך לצאת ואני מעלה אותך לשמי השמים העליונים ואושיבך בכרוב תחת כסא כבודי אצל שרפים ואופנים ומלאכים אמרה לו רבון העולמים טוב לי להיות בגופו של משה יותר מכרובים ומלאכים שהרי מהם ירדו שנים עוזא ועזאל וחמדו את בנות הארץ ובאו עליהם וגם השחיתו דרכן עד שמחית אותם אבל משה משנגלית עליו בסנה לא שב לאשתו בבקשה ממך הניחני במקומי כיון שראה כך נשקו ונטל נשמתו בנשיקה שנא' על פי ה' באותה שעה בכה הקב"ה עליו אמר מי יקום לי עם מרעים מי יתפלל לפני על בני. ומלאכי השרת בוכים ואומרים והחכמה מאין תמצא ונעלמה מעיני כל חי ושמים בוכים ואומרים אבד חסיד מן הארץ. והארץ בוכה ואומרת וישר באדם אין וכל סדרי בראשית בוכים ואומרים הצדיק אבד ואין איש שם על לב. וחמה ולבנה בוכים ואומרים בינו בוערים בעם וכל המזלות בוכים ואומרים וכסילים מתי תשכילו ורוח הקודש בוכה ואומרת ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ויהושע בקש את משה ולא מצאו בכה ואמר הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם וכל ישראל בוכי' ואומרים ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ואחז"ל שמונה פסוקים הללו יחיד קורא אותן ותימא שהרי גם כל הפרשיות שבתורה אמרינן במס' מגילה אחד קורא ולא שנים ומה שנהגו עתה לקרוא שנים הקורא והחזן אנו סומכין על מה ששנינו במסכת בכורים בתחלה כל שהיה יודע לקרות קורא ומי שאינו יודע לקרות מקרין לו והיו מתביישין התקינו שיהו מקרין הכל והכי נמי בהני שמונה פסוקים השליח צבור מקריא עם הכל: (דעת זקנים)


{ו}  וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

 אונקלוס  וּקְבַר יָתֵהּ בְּחֵילָתָא בְּאַרְעָא דְמוֹאָב לְקֳבֵל בֵּית פְּעוֹר וְלָא יְדַע אֱנַשׁ יָת קְבֻרְתֵּה עַד יוֹמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ דְמָארֵי עַלְמָא דְאַלִיף לָן אָרְחָתֵיהּ תַּקְנֵי אַלִּיף יָתָן לְמִלְבַּשׁ עַרְטְלָאִין מִן דְּאַלְבֵּישׁ אָדָם וְחַוָּה אַלִיף יָתָן לִמְזַוְגָּא חַתְנִין וְכַלָּן מִן דְּזַוֵיג חַוָה לְוַת אָדָם אַלִּיף יָתָן לִמְבַקְרָא מַרְעִין מִן דְּאִתְגְּלֵי בְּחֶזְוֵוי מֵימְרֵיהּ עַל אַבְרָהָם כַּד הֲוָה מְרַע מִגְזֵרַת מָהוּלְתָּא אַלִּיף יָּתָן לִמְנַחְמָא אֶבְלִין מִן דְּאִתְגְּלֵי לְיַעֲקב תּוּב בְּמֵיתוֹי מִפַּדַן בַּאֲתַר דְּמִיתַת אִמֵּיהּ אַלִּיף יָתָן לִמְפַרְנְסָא מַסְכְּנִין מִן דְּאָחַת לִבְנֵי יִשְרָאֵל לַחֲמָא מִן שְׁמַיָּא. אַלִיף יָתָן לְמִקְבַּר מֵיתַיָּא מִן משֶׁה דְאִתְגְלֵי עֲלוֹי בְּמֵימְרֵיהּ וְעִמֵּיהּ חֲבוּרַן דְמַלְאֲכֵי שֵׁירוּתָא מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל אַצִיעוֹן דַּרְגְּשָׁא דְּדַהֲבָה מִקְבְּעָא בְּיוֹרְכִין וְסַנְדַּלְכִין וּבוּרְלִין מְתַקְנָא כְּבִסְתַּרְקֵי מִלַּת וְסוּכְנִין דְּאַרְגְּוָון וְאוֹצִיטִילִין חִוְורִין מְטַטְרוֹן וְיוֹפִיאֵל וְאוֹרִיאֵל וִיפִיפְיָה רַבָּנֵי חָכְמָתָא אַרְבְּעִין יָתֵיהּ עֲלָהּ וּבְמֵימְרֵיהּ דַּבְּרֵי אַרְבַּעֲתֵּי מִלִּין וּקְבַר יָתֵיהּ בְּחֵילְתָא כֻּלּוֹ קָבֵיל בֵּית פְּעוֹר דְּכָל אֵימַת דְּזַקִּיף פְּעוֹר לְמִדְכַּר לְיִשְרָאֵל חוֹבַתְהוֹן מוֹדִיק בְּבֵית קְבוּרְתֵּיהּ דְמשֶׁה וּמִתְכְּבִישׁ וְלָא חַכִּים בַּר נַשׁ יַת קְבוּרְתֵּיהּ עַד זְמַן יוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקבור אותו. הקב"ה בכבודו. (כ) רבי ישמעאל אומר הוא קבר את עצמו, וזה הוא אחד משלשה אתין שהיה רבי ישמעאל דורש כן, וכיוצא בו ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו (במדבר ו, יג.), הוא מביא את עצמו, כיוצא בו והשיאו אותם עון אשמה (ויקרא כב, טו.), וכי אחרים משיאים אותם, אלא הם משיאים את עצמם: מול בית פעור. קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור, וזה אחד מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות (אבות פ"ה מ"ו): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דדרשינן סמיכות על פי ה' ויקבור אותו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויקבר אותו. הוא קבר עצמו שנכנס במערה בגיא וכן וירעו הרועים אותם ויראו שוטרי בני ישראל אותם ודע כי הר העברים שהוא הר נבו שהוא צלם ככב הוא בעצמו הגיא שהוא ראש הפסג' שהוא מול בית פעור והעד שאמר הכתוב כי נסע ישראל מבמו' אל הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה וכתיב ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה ושם מת ושם קבורתו וכתיב ונשב בגיא מול בית פעור והנה אחר שישבו ישראל בגיא אמר הכתוב ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב וכתוב אחר ויחנו בהרי העברים לפני נבו ויסעו מהרי העברים ויחנו בערבות מואב והנה דבר ברור כי במקום שמת משה שם קבודתו: עד היום הזה. דברי יהושע. ויתכן שכתב זה באחרית ימיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויקבר אותו בגי. חסר אל''ף. שלא ידע איש את קבורתו. ואפי' מרע''ה לא ידע, כי גם משה נקרא איש. אלא יחידו של עולם ב''ה וב''ש וברוך זכרו אמן: (בעל הטורים)

 אור החיים  עד היום הזה. הם דברי ה', שהיה אומר ומשה כותב, וכמו כן מאמרים הקודמים לזה, וימת שם משה, ויקבור אותו:

וראיתי להרב ר' אברהם בן עזרא שכתב שיהושע כתב כן. ואין ראוי לכתוב כדברים האלה בפשטי הכתובים, שמשה לא השלים הספר תורה שמסר ללוים, שבאזני שמעתי מבני עמנו מסתבכים בדבר זה ומסעפים מזה כפירה בתורה, וזו היא טענת הגוים (האפיקורסים) שמבני ישראל תקנו המכתב ונמצא בה מה שלא היה ולא היה מה שהיה. וישתקע הדברים ודומיהם, הסבי עיניך מנגדם. והעיקר שכל הספר תורה כתבו משה, וכאומרם (ב''ב טו.) השלימו בדמע: (אור החיים)

 ספורנו  ויקבר אותו. אם הוא קבר את עצמו כדברי קצתם ז''ל עשתה זאת נפשו הנבדלת כי הוא מת בהר ראש הפסגה שמשם ראה את הארץ כאמרו וימת שם משה והקבורה היתה בגיא: (ספורנו)


{ז}  וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה:

 אונקלוס  וּמֹשֶׁה בַּר מְאָה וְעַשְׂרִין שְׁנִין כַּד מִית לָא כְהַת עֵינוֹהִי וְלָא שְׁנָא זִיו יְקָרָא דְאַפּוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּמשֶׁה בַּר מְאָה וְעֶשְרִין שְׁנִין כַּד שְׁכִיב לָא כַהֲיָין גִלְגוּלֵי עֵינוֹי וְלָא נַתְרוֹן נִיבֵי לִסְתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא כהתה עינו. אף משמת: ולא נס לחה. לחלוחית שבו, לא שלט בו רקבון (ל) ולא נהפך תואר פניו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דהיינו ולא נס לחה. ולא נהפך תואר פניו היינו ולא כהתה עינו כלומר שלא נשתנה צורתו אף משמת דאל"כ ה"ל לכתוב ומשה בן מאה וגו' במותו בערבות מואב לא כהתה וגו' כמו דכתיב לעיל גבי אהרן ואהרן בן מאה וגו' במותו בהר ההר אלא לכך לא נכתב כאן בערבות מואב כדי להסמיך במותו ללא כהתה עינו ללמ דשאף במותו לא כהתה וגו' ודוק נ"ל. והרא"ם פי' וז"ל ומ"ש אף משמת אינו אלא ע"פ המדרש דאל"כ מנ"ל הא דילמא בחייו קמיירי כמ"ש גבי לא אוכל עוד לצאת ולבוא וכמו שפירש"י לעיל בפ' נצבים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לחה. הה''א תחת וי''ו כמו בתוך אהלה מגזרת לח כי היבשות תתגבר על הזקן: וטעם. נס. הפך מתח: (אבן עזרא)

 אור החיים  בן מאה ועשרים שנה במותו. פירוש עם יציאת נפשו נגמרו המאה ועשרים שנה. עוד נתכוון להסמיך במותו למאמר לא כהתה עינו, להעיר שאחר מיתה הוא אומר לא כהתה וגו': (אור החיים)


{ח}  וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה:

 אונקלוס  וּבְכוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת מֹשֶׁה בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב תְּלָתִין יוֹמִין וּשְׁלִימוּ יוֹמֵי בָכִיתָא אֶבְלָא דְמֹשֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְכוֹן בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת משֶׁה בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב תְּלָתִין יוֹמִין וּשְׁלִימוּ יוֹמֵי בָּכוּתָא דְאֶבְלֵיהּ דְמשֶׁה בִּתְמַנְיָא בְּנִיסָן וּבְתִשְׁעָא בְּנִיסָן אַתְקִינוּ עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל יַת מָאנֵיהוֹן וּטְכוּסוּ יַת בְּעִירֵיהוֹן וַעֲבָרוּ יַת יוֹרְדְנָא בְּעַשְרָא בְּנִיסָן וּפְסַק לְהוֹן מַנָא בְּשִׁיתֵיסַר בְּנִיסָן הִשְׁתְּכָחוּ אָכְלִין יַת מַנָא בִּזְכוּתֵיהּ דְמשֶׁה בָּתַר דְשָׁכִיב תְּלָתִין וְשַׁבְעָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  בני ישראל. הזכרים, אבל באהרן, מתוך שהיה רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה, נאמר כל בית ישראל (במדבר כ, כט.), זכרים ונקבות: (רש"י)

 אבן עזרא  בני ישראל. ובאהרן כל בית ישראל בעבור כבוד משה: ויתמו. וכאשר תמו ימי בכי אבל משה שמה שמעו בני ישראל אל יהושע: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויבכו בני ישראל. ובאהרן אמר (במדבר כ כט) כל בית ישראל, רבותינו ז''ל (אדר''נ פדק יב) נתנו טעם לפי שהיה אוהב שלום כו':

ורבי אברהם בן עזרא כתב שבכו כל בית ישראל לכבוד משה שהיה חי. ואין להאמין לפירושו שאין להטיל מום במעשה הטוב שעשו ישראל שעשאוהו בשביל משה שהיה חי, ולמשה עצמו כשמת העלימו מהחם בהספדו:

ואולי יש לתת טעם כי אהרן לא ידעו במיתתו קודם שמת, וראו פתאום שמת, ודבר כזה יעורר כל לב לפתוח מקור דמעת עינו, מה שאין כן משה שכבר ידעו מיתתו, ובכל דבריו ותוכחותיו אשר עשה היה אומר להם (לעיל ד כב) כי אנכי מת וגו' אינני עובר וגו', ולזה לא הוחם הספדו כאהרן:

עוד אפשר כי מיתת אהרן הרגישתם ביותר, לפי שתיכף נסתלקו ענני כבוד והוסר מסוכתם, וזה סיבב ביאת הכנעני וגו', לזה נתעוררו יחד כל ישראל לבכות, מה שאין כן במיתת משה הגם שניטלו עננים כו', לא העירו על זה, גם נטרדו בשמחת ביאת הארץ הטובה:

עוד אפשר, שבמיתת משה תיכף ראו דבר חדש, ששרתה שכינה על יהושע ולקחו נחמה, משל למי שנאבדה לו מרגלית ומצא אחרת במקומה, לו יהיה שאינה דומה אף על פי כן יתנחם בה, ולזה לא בכו כולן, והוא מה שסמך למאמר ויבכו ויהושע בן נון וגו'. מה שאין כן במיתת אהרן אבדו מרגליות ולא מצאו במה יתנחמו, והגם שנתמנה אלעזר תחתיו לכהן גדול, אף על פי כן לא בוכים על חסרון כהונה גדולה, אלא על חסרון תועליות שמעצמו, שלא היה להם תמורתו: (אור החיים)

 ספורנו  ויתמו ימי בכי אבל משה. ויהושע בן נון מלא רוח חכמה. כי בימי הבכי אין חכמה ואין עצה: (ספורנו)


{ט}  וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה:

 אונקלוס  וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן מְלֵי רוּחַ חָכְמְתָא אֲרֵי סְמַךְ מֹשֶׁה יָת יְדוֹהִי עֲלוֹהִי וְקַבִּילוּ מִנֵהּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַעֲבָדוּ כְּמָא דִי פַּקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן אִתְמְלֵי רוּחַ חָכְמְתָא אֲרוּם סְמַךְ משֶׁה יַת יְדוֹי עֲלוֹי וְקַבִּילוּ אוּלְפַן מִנֵיהּ בְּנֵי יִשְרָאֵל וַעֲבָדוּ הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מלא רוח חכמה. היא דוח ה' והעד כי סמך משה את ידיו עליו כי לא ימצא כמותו בישראל שישען עליו: ויעשו כאשר צוה ה' את משה. שישמעו אל יהושע: פנים אל פנים. פירשתיו: (אבן עזרא)

 ספורנו  ויעשו. יהושע וישראל: ככל אשר צוה ה' את משה. כאמרו ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה: (ספורנו)


{י}  וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהֹוָה פָּנִים אֶל פָּנִים:

 אונקלוס  וְלָא קָם נְבִיָא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה דִי אִתְגְלִי לֵהּ יְיָ אַפִּין בְּאַפִּין: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא קָם נְבִיָא תּוּב בְּיִשְרָאֵל כְּמשֶׁה אֲרוּם חַכִּים יָתֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ מַמְלֵל כֻּלוֹ קֳבֵיל מַמְלֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר ידעו ה' פנים אל פנים. שהיה לבו גס (מ) בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה, כענין שנאמר ועתה אעלה אל ה' (שמות לב, ל.), עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם (במדבר ט, ח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ר"ל איך שייך לומר על הקב"ה ל' פנים דהא אין לו שום דמות וצורה ל"פ אין פי' כמשמעו אלא כאדם הגס בחבירו ומדבר עמו בכל עת שרוצה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  אשר ידעו ה' פנים אל פנים. שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל שעה ושעה שירצה כענין שנאמר ועתה אעלה אל ה' (שמות לב ל) עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם (במדבר ט ח) לשון רש"י ואיננו נכון כי היה אומר אשר ידע את השם פנים אל פנים אבל הוא מלשון ואדעך בשם (שמות לג יז) ואתה אמרת ידעתיך בשם (שם פסוק יב) יאמר שלא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר גדלו השם להיות אליו פנים אל פנים בדבור וכן מה אדם ותדעהו (תהלים קמד ג) שתעשה לו כבוד לשום דעתך עליו כמו מה אנוש כי תגדלנו (איוב ז יז) ויתכן כי בעבור ששני אנשים המתראים פנים אל פנים נודעים זה לזה בראיה ההיא אמר "ידעו ה' פנים אל פנים" כי לא רצה להזכיר שידעו משה כן לכבוד של מעלה ואל תתמה במה שאמר בשבח משה אשר ידעו ה' פנים אל פנים ואמר (שמות לג יא) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ובכל ישראל נאמר גם כן (לעיל ה ד) פנים בפנים דבר ה' עמכם כי שם באר "מתוך האש" לומר ששמעו קולו מתוך האש בלבד ולא ראו הפנים וכן פירש (לעיל ד לו) ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש ועל דרך האמת שידעו השם פנים אל פנים לדבקה בו בעת שתבוא הרוח במשה רבינו וכן היה בעת מתן תורה אבל לא השיגו הם אלא לקול מתוך האש והנה באר שכל נבואותיו של משה כיום מתן תורה ושאר הנביאים היתה עליהם יד ה' והבן זה (הרמב"ן)

 אור החיים  ולא קם נביא עוד. פירוש ולא קם עד עתה. ואומרו עוד, פירוש ולא יקום עוד כמוהו:

ואומרו בישראל. רמז שכל השגת נבואתו היתה באמצעות ישראל, וצא ולמד מהשנים שהיו ישראל נזופים לא נדבר עמו ה'. ורבותינו ז''ל דרשו (ספרי כאן) אבל באומות העולם וכו':

ואומרו לכל האותות וגו'. נמשך עם מה שלמעלה ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות, פירוש לצורך האותות וגו', והכוונה שעל כל אות ומופת ששלחו ה' לעשות, היה יודעו פנים בפנים:

עוד יתבאר על פי מה שכתב הרמב''ם בהלכות דעות שהנביא שיקום בישראל אין צריך שיעשה מופתים גדולים כאותם שעשה משה, אלא כל שהוא מהמופתים שיעשה וכו', ותמצא שבשני מקומות אמרה התורה חוזק האמונה במשה. א', על הים דכתיב (שמות יד לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ב', במתן תורה דכתיב (שם יט ט) וגם בך יאמינו לעולם:

ועיין מה שפירשתי בפסוק דבר אתה עמנו ונשמעה (שם כ טז), שפירשתי ונקבלה שכבר הצדיקו נבואתו בהצדקה מורגשת וגלויה להם, ולזה בא דבר ה' ואמר ולא קם נביא עוד בישראל וגו':

הטעם כי משה נתן כל האותות, מה שאין נביא אחר עושה כזה, ואין צריך לומר כולן, ועוד לכל היד החזקה שהוא קריעת ים סוף שבו האמינו, ולכל המורא הגדול שהוא במעמד הר סיני, שבו גמרו להאמין לא יקום עוד נביא שיעשה כזה:

וגמר אומר לעיני כל ישראל, פירוש שהם בעצמן ראו הדברים, ולא לצד האמונה כסדר שעושים בשאר הנביאים הבאים אחריו, אלא בעיניהם ראו כי משה נביא ה' אמת ותורתו תורת אלהים חיים אמת:

חסלת פרשת וזאת הברכה (אור החיים)

 ספורנו  ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. לא הגיע שום נביא למדרגת נבואתו ובזה התבאר שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה על דרך אמרם אין ב''ד יכול לבטל דברי ב''ד חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין: אשר ידעו ה'. הנה הנביא יקנה תוספת אור שכלי בלי ספק באור פני מלך בהיותו מתנבא כאמרו והתנבית עמהם ונהפכת לאיש אחר ולכן כאשר הגיד חסדי האל על עמו אמר ואקח מבניכם לנביאים. ובהיות כל פעולת האל ית' בידיע' עצמו בלבד אמר אשר ידעו להורות שפעל בו בידיעתו לטוב כמו מה אדם ותדעהו ואדעך בשם וידע אלהים יודע ה' דרך צדיקים ורבים זולת אלה: פנים אל פנים. בעודו משתמש בחושיו: (ספורנו)


{יא}  לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ:

 אונקלוס  לְכָל אָתַיָא וּמוֹפְתַיָא דִי שָׁלְחֵהּ יְיָ לְמֶעְבַּד בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עַבְדוֹהִי וּלְכָל אַרְעֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  לְכוּלְהוֹן אָתַיָא וְתִמְהֵי פְרִישָׁתָא דִי שַׁדְרֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ לְמֶעֱבַד בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְפַרְעה וּלְכָל עַבְדוֹי וּלְכָל עַם אַרְעֵיהּ: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  וטעם לכל האתת. דבק עם ולא קם נביא עוד בישראל כמשה לכל האותות או יאמר שידעו השם פנים אל פנים באותות ובמופתים שכולם נעשו בשמו הגדול כמו שאמר (לעיל ד לז) ויוציאך בפניו בכחו הגדול וכבר פירשתי (לעיל יג ב) כי האותות הם הדברים שהזהיר בהם בתחלה כמו למחר יהיה האות הזה (שמות ח יט) ויאמר על כל הדבר שיקדים הנביא לאמר כן יבוא ויאתה לעתיד והמופתים הם הדברים שיעשו בשנוי התולדות כמו המטה אשר נהפך לנחש (שם ז ט) והנה גם לשאר הנביאים נעשו אותות ומופתים כאליהו ואלישע שעשו מופתים רבים אבל ההפלגה למשה רבינו בהם אמרו במדרש כל הנביאים כולם היו עושים נסים על ידי תפלה כחמה ליהושע ובן הצרפית ועצירת גשמים לאליהו ובן השונמית לאלישע אבל משה מיד היה עושה ואין המדרש הזה ברור והרב אמר במורה הנבוכים (ב לה) כי ההפלגה למשה רבינו הוא מה שאמר "לפרעה לכל עבדיו ולכל ארצו" ו"לעיני כל ישראל" כי היו לעיני החולקים עליו והמסכימים עמו אבל שאר הנביאים יעשו אותם ליחידים מבני אדם כענין שנאמר (מלכים ב ח ד) ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע ואיננו נכון בעיני כי עצירת הגשמים לאליהו העצירה והביאה נתפרסמו מאד וגם היה בגזרה ממנו חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי (מלכים א יז א) ובהמשך ענין שלש השנים נתגלה מאד ובגוים נשמע וכתיב אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדני וגו' וסוף הענין ההוא מגולה ומפורסם לחולקים עליו ולמסכימים עמו במעמד אחד דכתיב (שם פסוק יט) שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ארבע מאות וגו' וכן עמידת השמש ליהושע היה באמת לעיני כל ישראל וראו אותה כל מלכי כנען הנלחמים בו והנשארים ורבותינו (ב"ר ו יד) יזכירו כן שראו אותם מסוף העולם ועד סופו והכתוב מפליג בו מאד (יהושע י יד) ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה' בקול איש ובקריעת הירדן ובקריעת ים סוף לא נעשה ליחידים רק לכל ישראל וכתוב בה עוד (שם ה א) ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר הוביש ה' את מי הירדן אבל לפי פשוטו של מקרא הכל קשור ומחובר יאמר שלא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו השם פנים אל פנים ולעשות אותות ומופתים ביד חזקה ומורא גדול כמשה ואם עשו מקצת מהם לא הגיעו לרובם ולא למעלה הגדולה שבהם כי לא היה כיום סיני לפניו ואחריו וכן לא הגיעו אותות הנביאים לזמן הגדול אשר הגיע הוא עליו השלום כי אות המן תמידי ארבעים שנה ועמוד האש והענן גם הבאר והשלו על דעת רבותינו (תענית ט) ולכתם המדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים ולא חסרו דבר ועל דרך האמת יאמר כי אותותיו ומופתיו של משה היו פנים אל פנים כמו שפירשתי (בפסוק י) (הרמב"ן)

 ספורנו  לכל האותות. וזאת הידיעה בו פנים בפנים הניעתהו כאשר שלחו ה' לעשות אותות ומופתים במצרים. כי אמנם המראה שנגלית עליו בסנה לא היתה באופן זה כאמרו כי ירא מהביט אל האלהים על הפך ותמונת ה' יביט: (ספורנו)


{יב}  וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל: (חזק)

 אונקלוס  וּלְכֹל יְדָא תַקֶפְתָּא וּלְכֹל חֵזְוָנָא רַבָּא דִי עֲבַד מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל: [חזק] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְכָל גְבוּרַת יְדָא תַקִיפְתָּא הֵיךְ סוֹבַר יַת חוּטְרָא דְמַתְקְלֵיהּ אַרְבְּעִין סָאִין וּבְזַע יַת יַמָא וּמְחָא יַת כֵּיפָא וּלְכָל דְחֵיל רַב דְעָבַד משֶׁה בִּזְמַן דְקַבֵּל תְּרֵין לוּחֵי אֲבַן סַמְפִּירִינוֹן וּמַתְקַלְהוֹן אַרְבְּעִין סָאוִין וְסוֹבְרִינוּן בְּתַרְתֵּין יְדוֹי לְמֵיחְמֵהוֹן דְכוּלְהוֹן יִשְרָאֵל:

חזק (תרגום יונתן)

 רש"י  ולכל היד החזקה. שקבל את התורה (נ) בלוחות בידיו: ולכל המורא הגדול. נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא: לעיני כל ישראל. שנשאו לבו לשבור (ס) הלוחות לעיניהם, שנאמר ואשברם לעיניכם (דברים ט, יז.), והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, (ע) שנאמר אשר שברת (שמות לד, א.), יישר כחך ששברת (שבת פז.):

חסלת פרשת וזאת הברכה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פי' ולכל היד החזקה קאי על משה פי' שהיה בו כח וחוזק ליטול בידיו הלוחות אף שהיו כבדים עד מאד אבל אין פירושו כמו בכל מקום שקאי על הקב"ה דא"כ הל"ל ולכל סיד החזקה אשר עשה משה על פי ה': (ס) רל"ת דהל"ל לבני ישראל לעיני ל"ל: (ע) ר"ל שהרי עכשיו בא לספר בשבחו של משה וכי זה שבחו של משה ששיבר את הלוחות. ל"פ והסכימה כו' ואם תאמר מנ"ל למדרש אשר שברת יישר כחך ששברת דילמא אשר פירושו כבכל מקום כבר תירץ רשב"א במסכת שבת (דף פז) דאל"כ שהסכים הקב"ה עמו אמאי אמר להניחח את שברי הלוחות בארון כיון שאין קטיגור נעשה סניגור: חסלת פרשת וזאת הברכה. (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  היד החזקה. פליאות הים: המורא הגדול. מעמד הר סיני:

חסלת פרשת וזאת הברכה (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ולכל היד החזקה. קריעת ים סוף שנאמר בו (שמות יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה ולכל המורא הגדול מעמד הר סיני שנאמר בו (שם כ כ) לבעבור תהיה יראתו על פניכם ולפיכך הזכיר באלו שנעשו לעיני כל ישראל שכבר הזכיר כל הנעשה לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו ובספרי (בסופו) ולכל היד החזקה זו מכת בכורות שנאמר בו (שמות ו א) כי ביד חזקה ישלחם ולכל המורא הגדול זו קריעת ים סוף ד"א ולכל המורא הגדול זו מתן תורה ועל דרך האמת "היד החזקה" זו מדת הדין כלשון היתה עלי יד ה' (יחזקאל לז א שם מ א) וכן כי יד ה' עשתה זאת (ישעיהו מא כ) ולכן יאמרו במשפט (רות א יג) כי יצאה בי יד ה' "והמורא הגדול" מדת הרחמים כענין שכתוב (ישעיהו ח יג) אותו תקדישו והוא מוראכם ולזה מתכוונים בספרי במכת בכורות ובקריעת ים סוף כי כתוב בם (שם סג יד) לעשות לך שם תפארת וטעם אשר עשה משה שהכין והראה זה לעיני כל העם כלשון ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב ה) וימהר לעשות אותו (שם יח ז) לעשות את יום השבת (לעיל ה טו) כי משה לא עשה היד החזקה והמורא הגדול רק הכין אותם ובעבורו נעשו לעיני כל ישראל.

נשלמו חמשה הספרים האלה אשר קצרה בהם חכמת אגור ואיתיאל ואלפי ברכות והודאות לאל אשר גמלני כרחמיו וכרוב חסדיו ויבא אשר לבבי שואל והוא למען שמו יואל ובא לציון גואל במהרה בימינו יעמוד מיכאל לבנות הבית והאריאל ויקיים מקרא שכתוב על ידי יחזקאל (לז כח) וידעו הגוים כי אני השם מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם וברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. (הרמב"ן)

 בעל הטורים  היד החזקה. בגימט' אף חימה. שמשה כבשן: (ולכל) המורא הגדול. בגימ' פי הבאר: אותיות ראשונות של כל נ''ד פרשיות שבתורה עולין תשצ''א כמנין ודבר ה' בפיך אמת. ר''ץ פרשיות פתוחות עולה כמנין על פי ה' יחנו. תרס''ט פתוחות וסתומות שבתורה עולה כמנין גמטריאות. וה' יראנו מתורתו נפלאות. ויצילנו משגיאות אכי''ר: (בעל הטורים)

 ספורנו  ולכל היד. שפעל האל על ידו בבלתי נפסדים לשנות טבעם כענין בקיעת הים ופתיחת פי הארץ והורדת המן מן השמים וזולתם: ולכל המורא הגדול. של מתן תורה: אשר עשה משה לעיני כל ישראל. כשראו ועמדו מרחוק במתן תורה ומשה נגש אל הערפל כי אז קנה המדרגה העליונה בנבואת פנים אל פנים. ועשה את משה אז נורא בקרני הוד: לעיני כל ישראל. כאמרו וירא אהרן וכל בני ישראל את משה כי קרן עור פניו וייראו מגשת אליו: חסלת פרשת וזאת הברכה (ספורנו)

 כלי יקר  לעיני כל ישראל. שמעתי אומרים טעם על מה שהתורה מתחלת בבי"ת ומסיימת בלמ"ד, לפי שכל אותיות השם הגדול יו"ד וי"ו ה"א אם תסמוך אחת מהם אל בי"ת או אל למ"ד יהיה ממנו תיבה אחת שלימה והם בי בו בה לי לו לה מה שלא תמצא כן בכל אלפא ביתא שיהא תיבה שלימה מכל השלשה אם יסמכו לאיזה אות, כגון לעשות מן א' אי או אה שהרי אה אינו תיבה וכן לעשות מן מ' מי מו שהרי מו אינו תיבה, והביאור לזה הוא שבזה נרמז שתבל ומלואה הכל תלוי בו יתברך ושלו הכל ותואר הבי"ת שהקב"ה מדבר בעדו ואומר בי ר"ל הכל תלוי בי ונבראיו אומרים בו שהכל תלוי בו יתברך ולשון בו בה היינו דכר ונוקבא שהזכירו חכמי האמת המקובלים, וכן הקב"ה אומר לי תבל ומלואה ונבראיו אומרים כי לו ית' תבל ומלואה וכן לה בדרך שנתבאר והכל ענין אחד כי לפי שהכל תלוי בו ית' ע"כ הכל לו יתברך וזה רמז על אחדותו ית' והוא יסוד התורה ודבר זה הפותח והסוגר ע"כ פתח התורה בבי"ת ומסיימת בלמ"ד להורות כי השי"ת הפותח והסוגר והכל תלוי בו בשמו יתברך כאמור.

נשלם ספר אלה הדברים, בעזר יוצר כל יצורים. (כלי יקר)