---

פרשת ואתחנן

---

{כג}  וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:

 אונקלוס  וְצַלֵיתִי קֳדָם יְיָ בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  ואתחנן וּבָעִית רַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ בְּעִידָנָא הַהוּא לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואתחנן. אין חנון בכל מקום (א) אלא לשון מתנת חנם, אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם, לפי שאמר לו וחנותי את אשר אחון (שמות לג, יט.), (ב) אמר לו בלשון ואתחנן. דבר אחר, (ג) זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפלה, (ד) כדאיתא בספרי (כו.): בעת ההיא. לאחר שכבשתי (ה) ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר (ו) הנדר (ספרי שם): לאמר. זה אחד משלשה מקומות (ז) שאמר משה לפני המקום, איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאם לא כן הל"ל ואתפלל: (ב) רצ"ל מהיכן ידע משה לבקש מהקדוש ברוך הוא בקשה אף במתנת חנם ולא בשביל מעשים טובים ועל זה פירש וחנותי וגו': (ג) דלטעם ראשון קשה למה לא כתיב ואתחנם לכן קאמר דבר אחר כו' ולטעם אחרון קשה למה לא אמר ויחל כדלעיל: (ד) ואלו הן שועה צעקה נאקה רנה פצור קריאה נפול פלול פגיעה תחנה: (ה) דק"ל דהא לעיל מיניה כתיב ואת יהושע צויתי בעת ההיא וגו' שפירושו בעת כיבוש סיחון ועוג ועלה קאי ואתחנן ומתרץ לאחר כו' דמיתי שהותר קצת הנדר לכך עלתה על דעתי להתפלל כדי שאכנס לארץ כו': (ו) ואם תאמר וכיון שהותר הנדר תפלה זו למה ויש לומר דהכי קאמר משה קודם כיבוש ארץ סיחון ועוג לא עלתה על דעתי להתפלל כיון שהיה גזר דין עם שבועה לא יועיל שום תפלה אבל לאחר הכבוש והנחיל לבני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה אמרתי שמא הותר הנדר דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ואם כן הוי גזר דין בלא שבועה להכי מהני תפילה: (ז) כ' הרא"ם צריך עיון דבספרי חשיב ה' מקומות ור' אלעזר בן עזריה אומר בד' מקומות בקש משה וכו' והביא כולם אם כן דברי רש"י דלא כמאן ונראה לי הא דכתב רש"י הכא זה אחד מג' מקומות כו' ר"ל שהתפלל משה עליהם ובקש מהקדוש ברוך הוא שימלא שאלותיו ושיודיענו אם יעשה שאלתו ובקשתו כמו גבי מרים שבקש שירפא אותה מצרעתה וכן גבי יפקוד ה' אלהי הרוחות בקש שירשו בניו אחריו גדולתו וכמו שפירש רש"י שם והכא התפלל שיעבור הירדן אבל השנים האחרים שמביא שמה דהיינו האחד וידבר משה לפני ה' לאמר מה אעשה לעם הזה וגו' שאמר משה הודיעני אם נופל אני בידם כו' אותן שני דברים אינן אלא הודעה בעלמא ולא בקשה ותפלה שימלא את שאלתו וכן הוא בדברי רש"י אם תדקדק בלשונו הכא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואתחנן. הטעם וכבר התחננתי כי כאשר הזכיר יהושע ואמר צויתיו בעבור כי אינני עובר עמכם כי התחננתי לשם לעבור עמכם בעבור כי לגדולת השם אין חקר וחדשים לבקרים רבה אמונתך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר. כאשר הזכיר כבוש ארץ סיחון ועוג ואמר (לעיל פסוק כא) ואת יהושע צויתי בעת ההיא הזכיר כי אני לא אעבור שם כי התחננתי אל השם הנכבד ולא שמע אלי וצוה אותי לחזק את יהושע כי הוא יעבור וטעם בעת ההיא רמז לעת הגזרה שהזכיר (לעיל א לז) גם בי התאנף ה' ולא נזכרה שם התחנה ביום המעשה והנכון כי "בעת ההיא" בעת הנזכרת שכבשתי סיחון ועוג והתחלתי להלחם בעממין שניתנו לישראל וחלקתי הארץ לשני השבטים והיה זה כאשר נאמר לו (במדבר כז יב) עלה אל הר העברים הזה כי אז בקש רחמים על הדבר והתחנן התחנה הזאת וכאשר לא שמע השם בקולו חזר והתפלל יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה כמו שנזכר שם (פסוק טז) וזהו וצו את יהושע (להלן פסוק כח) אבל הזכיר שם התפלה אשר נענה עליה וכאן הזכיר זה להודיע כי הארץ היתה חביבה עליו מאד ולא זכה אליה בעבורם וכל זה מתוכחותיו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואתחנן. לעיל כתיב לא תיראום חזקתי את ישראל אולי ירחם עלי: ואתחנן. בגימטרי' שירה שאמר לפניו שירה כדי שישמע תפלתו: סמך ה' אלהיכם לואתחנן לומר שויתי ה' לנגדי תמיד: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. צריך לדעת אומרו בעת ההיא, ורבותינו ז''ל אמרו (ספרי) כשראה שנפל סיחון ועוג לפניו וכו', לדבריהם חוזר למה שלפניו שהיא מלחמת סיחון ועוג, ולפי זה טעם המאמר לומר שזולת מה שהיה בעת ההיא לא הייתי מתפלל כי הגזירה כבר נגזרה:

ונראה לומר בהעיר עוד אמרו לאמר, ורבותינו ז''ל דרשו (שם) שאמר משה לה' השיבני על דברי אם אני נכנס לארץ, וזה דרך דרש, אכן פירוש אומרו בעת ההיא הוא זמן שנשבע ה' על דור המדבר שלא יראו את הארץ שאמר בפרשה שלמעלה וכללו למשה בכלל שבועת הגזירה כמו שאמר (א' ל''ז) גם בי התאנף ה' בגללכם, בעת ההיא התחנן לה' לבטל גזירתו ולהתיר השבועה כרמוז במאמר אתה החלות ודרשו רבותינו ז''ל לשון התרת שבועה כאשר אבאר בסמוך, וטעם המאמר הוא להודיעם לבל יחשדהו שלא התפלל אלא על עצמו לבטל גזירתו ולא חש לדורו והעלים עין ממנו ותם כל הדור ההוא, לזה אמר בעת ההיא פירוש קודם שנתקיימה הגזירה התחנן לה':

והגם שבתחילתו לא מצינו שלא הזכיר אלא על עצמו ולא עמו, אף על פי כן כונתו היתה בחכמה שהתפלל על עצמו להתיר שבועה שעליו ואחר כך יאמר לפניו לבטל גם על ישראל, ויהיה הדבר קל להשיג מדין נדר שהותר מקצתו הותר כלו (נדרים סו.), והוא אומרו לאמר פירוש אין תכלית הדבר בדברים הנאמרים אלא לאמר עוד דברים אחרים, וזה עשה בחכמה כי יותר יהיה נקל להתקבל תפלתו על עצמו להתיר שבועת הגזירה שעליו להיותו נקי וצדיק מהתיר שבועת גזירת ישראל שהם בעלי העון, וכל דברי משה יגידו צדקת ה' עשה:

עוד נתכוון לדייק ד' תנאים הצריכין לקבלת תפלה, אחד שיתפלל כעני הדופק על הפתח כדרך אומרו (משלי י''ח) תחנונים ידבר רש, ב' שיבקש ממקור הרחמים, ג' זמן התפלה כדרך אומרו (תהלים ס''ט) ואני תפלתי לך ה' עת רצון, ד' שתהיה תפלתו מפורשת ולא תהיה סובלת פירוש בלתי הגון, וכמעשה שהובא במדרש (אסתר ר' פ''ז כ''ד) בההוא גוי וישראל וכו' וילדה בהמתו של גוי ואנס ישראל להרכיבו על כתפו וכו' ע''כ, והוא מה שנתכוון משה במאמרו כאן ואתחנן ל' תחנונים זה כנגד תנאי א', אל ה' שבקש ממקור הרחמים זה כנגד תנאי ב', בעת ההיא פירוש בעת הידועה לקבלת תפלה שהיא עת רצון כי מי יודע עת הרצון כמשה, ואפשר שזה היה בעת אשר אמר לו ה' החל רש ארץ סיחון ועוג, וזה מכוון לדברי רבותינו ז''ל שאמרו לאחר. שכבש ארץ סיחון ועוג וכו' זה כנגד תנאי ג', לאמר פירוש פירש אמריו כמצטרך שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון זה כנגד תנאי ד', ולדברי רבותינו ז''ל שאמרו בעת ההיא כשראה מלחמת סיחון ועוג, טעם אומרו לאמר, נמשכת עם אתה החילות, וכבר כתבתי בכמה מקומות כי כשאינו אומר הדיבור בלשון עצמו שאמרו אלא כולל המכוון בלשון אחר הוא אומר לאמר פירוש כונת המאמר היא זאת, כמו כן במה שלפנינו אמר לאמר להעירך על זה, ויש מרבותינו ז''ל שאמרו (. לק, יט) בעת ההיא כשאמר לו (במרבר כ' י''ב) לא תביאו את הקהל וגו', ויש שאמרו (רבה) כשאמר לו (במדבר כ''ז י''ח) קח את יהושע וגו', ואפשר שבכל העתים התפלל ועל כל עת מהם הוא אומר בעת ההיא, ואלו ואלו דברי אלהים חיים: (אור החיים)

 ספורנו  ואתחנן אל ה'. ואת ידך החזקה. לשנות טבע הנכראים הבלתי נפסדים שלא יוכל זה זולתך. וכל אלה עשית כדי להביא את ישראל לארץ ולכן ראוי להשתדל בקיום שבתם בה: (ספורנו)


{כד}  אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ:

 אונקלוס  יְיָ אֱלֹהִים אַתְּ שָׁרֵיתָא לְאַחֲזָאָה יָת עַבְדָךְ יָת רְבוּתָךְ וְיָת יְדָךְ תַּקֶפְתָּא דִי אַתְּ הוּא אֱלָהָא דִשְׁכִנְתָּךְ בִּשְׁמַיָא מִלְעֵלָא וְשַׁלִיט בְּאַרְעָא וְלֵית דְיַעְבֵּד כְּעוֹבְדָיךְ וּכְגִבָּרְתָּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּבָעוּ בְּרַחֲמִין מִן קֳדָמָךְ יְיָ אֱלהִים אַנְתְּ שָׁרִיתָ לְאַחֲזָאָה יַת עַבְדָךְ יַת רְבוּתָךְ וְיַת גְּבוּרַת יְדָךְ תַּקִיפְתָּא דְאַתְּ הוּא אֱלָהָא וְלָא אִית בַּר מִינָךְ דִּשְׁכִינְתָּךְ שַׁרְיָא בִּשְׁמַיָא מִלְעֵילָא וְשַׁלִּיט בְּאַרְעָא לָא דְיַעֲבֵיד כְּעוֹבָדָךְ וְכִגְבוּרָתָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ה' אלהים. רחום (ח) בדין: אתה החלות להראות את עבדך. פתח להיות עומד (ט) ומתפלל אע"פ שנגזרה גזירה, אמר לו ממך למדתי, שאמרת לי ועתה הניחה לי (שמות לב, י.), וכי תופס הייתי בך, אלא לפתוח פתח שבי תלוי להתפלל עליהם (ספרי כז.), כמו כן הייתי סבור לעשות עכשיו: את גדלך. זו מדת טובך, וכן הוא אומר, ועתה יגדל (י) נא כח ה' (במדבר יד, יז.): ואת ידך. זו ימינך, שהיא פשוטה לכל (כ) באי עולם: החזקה. שאתה כובש ברחמים (ל) את מידת הדין החזקה: אשר מי אל וגו'. אינך דומה למלך בשר ודם, (מ) שיש לו יועצין וסנקתדרין, (נ) הממחין בידו כשרוצה לעשות חסד ולעבור על מדותיו, אתה אין מי ימחה בידך אם תמחול לי ותבטל גזירתך. ולפי פשוטו, אתה החלות להראות את עבדך, מלחמת סיחון ועוג, כדכתיב ראה החלותי תת לפניך (דברים ב, לא.), (ס) הראני מלחמת ל"א מלכים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) רצ"ל דהא שם של ד' אותיות מדת רחמים הוא ואדני הוא מדת הדין ומפרש רחום בדין כלומר רחום בדינו ולא במדת הדין הקשה. אי נמי רצונו לפרש למה נקוד שם של ד' אותיות הכתוב כאן בנקודות שם אלהים דהיינו חטף סגו"ל וחול"ם וחיר"ק ולא נקוד כשאר שם של ד' ולכך נקט רש"י בלשון הקרא אדני אלהים אף על פי שכתיב יהו"ה כלומר שם של ד' אבל לפי קריאת נקודתו דומה כאלו כתיב אלהים ומפרש דלכך נקוד ידו"ד בנקודות אלהים שהוא מדת הדין אף על פי שידו"ד מדת הרחמים לומר לך רחום בדין והשם הראשון של אדני דכתיב בקרא לא כוון משה בו כלום רק פירושו רבוני והוא התחלת דבור ולפי לשון ראשון נראה לי מה שנקט רש"י אלהים לפי הקריאה של שם של ד' נקט ואף על גב דלעיל בפרשת לך לך כתיב נמי ה' אלהים מה תתן לי ולא מפרש רש"י כלום יש לומר דלעיל הכי קאמר הן מצד הדין הן מצד הרחמים אני מבקש שתתן לי בנים מאחר שאמרת לי לך לך מארצך וגו' ואעשך לגוי גדול אבל הכא קשה למה לו להזכיר שם של אדנות שהוא מדת הדין: (ט) דאם לא כן אתה הראת את עבדך וגו' מיבעי ליה כמו שמפרש והולך: (י) וכתיב בתריה ויאמר ה' סלחתי כדבריך כלומר זו מדת טובך שאתה מוחל וסולח לעוברי רצונך: (כ) לקבל שבים שגם זו מענין בקשתו: (ל) שגם זו מענין בקשתו ולא כמו כי ביד חזקה ישלחם וגו' כי מה ענין זה לבקשתו: (מ) וזהו מענין בקשתו ולא שפירושו שאין דומה לו כמו כי אין כמוך באלהים וגו' דמה ענין זה לבקשתו: (נ) פירוש קטיגורין: (ס) גם לפי הפשט דבר דבור על בקשתו כלומר מאחר שהחלות להראות אותי שתי המלחמות של סיחון ועוג הראני גם מלחמת ל"א מלכים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אתה החלות. אמר חכם מהחכמים אתה החלות להראות את גדלך בשמים ובארץ במעשי' שנוהג העולם בם: ואת ידך החזקה. באותות שנעשו על ידו עד שנודע בעולם כי אין אל כי אם הוא לבדו והטעם תקיף בשמים ששם המלאכים והצבא ובארץ ששם החיות ובני אדם: כמעשיך. שהם כולם בחכמה: וכגבורתך. ביכולת וטעם זו הפרשה לחבב את ארץ ישראל ואם הארץ תהיה חביבה ישמרו מצות השם שלא יגלו ממנה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ה' אלהים. רחום בדין לשון רש"י ולא השגיח הרב כי השם הראשון הוא כתוב באל"ף דל"ת והשני הוא כתוב ביו"ד ה"א שבו אמרו כל מקום שנאמר ה' זו מדת רחמים אלהים זו מדת הדין אבל השמות הנזכרים כאן אדון במדת רחמים וכך אמרו בילמדנו אמר לו רבון העולמים אי מתבעי לי בדין הב לי ואי לא מתבעי לי בדין רחם עלי כשם שאמר אברהם ה' אלהים מה תתן לי וגו' וגם באברהם כך הם כתובים הראשון אל"ף דל"ת והשני יו"ד ה"א וענין הפרשה יובן בזה כי אמר "ואתחנן" ולא אמר "ואתפלל" כי ידבר בתחנה ואמר אדון אשר בך הרחמים אתה החלות להראות את עבדך כך היא תחלת נבואתי שהראית לי כבודך דכתיב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמות ג ו) עם הגדולה והגבורה והראיתי לדעת מי אל בשמים ובארץ שממנו יהיו כמעשיך הגדולים וכגבורותיך החזקות ומכאן תבין עוד במה התאנף בו השם הנכבד אבל לשון ספרי (ואתחנן כד) כל מקום שנאמר ה' זו מדת רחמים שנאמר ה' אל רחום וחנון אלהים זו היא מדת הדין שנאמר עד האלהים יבוא דבר שניהם והכוונה לפרש כי השם השני בכאן הוא מדת הרחמים והוא השם המיוחד ושאר השמות כולן מדת הדין כמו אלהים שהוא שם גם לדיינים וכל שכן אל"ף דל"ת שהוא לשון אדונים והנה השלים התוכחות בזה שהודיע אותם שגרמו אבותיהם רעה על עצמם וגם עליו גרמו עונש שלא יעברו לארץ אבל הם הבנים יעברו ויירשו אותה אם לא יהיו כאבותם דור סורר ומורה ולכך יתחיל עתה להזהירם בכללי המצות שלא יוסיפו עליהם ולא יגרעו מהם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  החלות. ב' במס' אתה החלות אשר החלות לנפול לפניו אתה החלות להראות במה שכבשת לפני סיחון ועוג וזה החלות לנפול לפניו להראות במה שהתחיל לנפול. תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות ס''ת רמוז משה. ומתחיל הפסוק בתי''ו ומסיים בתי''ו לפי שלא זכה ליכנס בארץ שהיא ת' פרסה על ת' פרסה: להראות. תגין על הרי''ש שהראיתני אף מה שלא בקשתיך: להראות. ג' במס' דין ואידך להראות העמים והשרים את יפיה. אשר נתן בשושן להשמידם נתן לו להראות את אסתר זהו שדרשו שהראה לו הקב''ה למשה כל מה שאירע לישראל היאך ישבו בשלותם וכל המציקין שעתידין להציק להם וזה הוא להראות העמים והשרים את יפיה היאך הם ביופין ובשלותם וכן להשמידם נתן לו להראות שהראהו המציקין להם: את עבדך. שאמרת לא כן עבדי משה. הפסוק מתחיל כא' ומסיים בכ' ויש בו כ''א תיבות כנגד אך טוב לישראל וכנגד אהי': (בעל הטורים)

 אור החיים  אדני אלוהים. אומרו אדני, על דרך מה שאמר עלי (ש''א ג') אדני הוא הטוב בעיניו יעשה, פירוש שהפסד העבד והצלחתו היא נוגעת לאדונו וכיון שכן הטוב בעיניו יעשה ודאי, והוא אומרו אדני פירוש הצלחתי וטובתי לך הוא, ואומרו הוי''ה בניקוד אלהים, רש''י ז''ל פירוש וז''ל אדני אלהים רחום בדין ע''כ, וראיתי לרמב''ן שכתב על דבריו וז''ל ולא השגיח הרב כי השם הראשון כתוב באל''ף דל''ת והשני כתוב ביו''ד ה''א וכו' ע''כ, ואני אומר שלא נתכוון רש''י על שם אדנות אלא על שם הויה שהוא כתוב הוי''ה ונקוד בניקוד אלהים, וכך הם דברי המדרש (ספרי) וז''ל הוי''ה רחמים אלהים דין ע''כ, פירוש הכתיבה שהיא הוי''ה רחמים הקריאה שהיא אלהים דין, ובזה אין כאן השגה:

וטעם שאמר שם זה שבו רחמים ודין לפי מה שפירשתי באומרו לאמר שנתכוון בתפלתו לומר גם על ישראל לזה אמר דין ורחמים, דין למה שנוגע אל ביטול גזרת משה כאומרם ז''ל (תנחומא) משל למלך שביקש לישא אשה שלח שלוחין לראותה הלכו וכו' באו ואמרו לו אין כעורה ממנה שמע השושבין אמר לו מרי אין נאה ממנה בעולם בא לישא אותה אמר אבי הנערה לשלוחי המלך נשבע אני שאין אחד מכם נכנס כיון שבזיתם אותה בא שושבין לכנס א''ל אף אתה לא תכנס אמר לו השושבין אני לא ראיתיה ואף על פי כן אמרתי למלך אין נאה הימנה וכו' כך אמר משה לפני ה' וכו' ע''כ, הרי כי בטענה חזקה בא לומר ששורת הדין נותנת כי עלה יעלה אל הארץ, והוא מה שנתכוון בזכרון שם אלהים, ורמז בכתיבה שם הרחמים למה שנוגע לביטול הגזירה מעל ישראל כמו שפירשתי בתיבת לאמר, ונתחכם להזכיר שם הדין לפי שבנגלה לא התפלל אלא על עצמו, ורמז שם הרחמים בנסתר לפי שתפלת ישראל היתה בנסתר אצלו בכח אחר שיהיה נענה בשביל עצמו:

עוד אפשר כי לצד שבא בטענה לזכות כפי הדין הוכרח לשתף מדת הרחמים כי מי זה יצטדק לפני מלך עולם בטוען ונטען וכתיב (תהלים קמ''ג) כי לא יצדק לפניך כל חי, לזה מתק הדין במדת הרחמים:

אתה החילות וגו'. תיבת החילות פירשו רבותינו ז''ל בספרי בשלשה דרכים, לשון התחלה, ולשון תפלה על דרך אומרו (מלאכי א') חלו נא פני אל, ולשון התרה, וז''ל ספרי אתה החילות אתה התרת נדרי בשעה שאמרת לי (שמות ג' י') הוצא את עמי וגו' ואמרתי לך כבר נשבעתי ליתרו וגו', דבר אחר אתה פתחת לי פתח להתפלל שאמרת לי הדף ממני וגומר וכי תפוס הייתי בך וכו', וכפי זה מפרש החילות לשון תפלה, ד''א התחלת פתח בשעה שנכנסתי לנחלות בני גד ובני ראובן ע''כ, קשה בשלמא טענת התחלת וגם טענת אתה פתחת לי להתפלל הם דברי טעם לתפלה, אבל טענת פתח ההתרה מה ראיה מביא ממה שהתיר לו שבועתו ליתרו שאני שבועת יתרו שהיה לה פתח וישנה בהתרה, והפתח הוא שבא אליו דבר מלך שלטון ללכת בשליחותו ואין לך פתח גדול מזה, מה שאין כן שבועתו יתברך אין צודק בה פתח שכל הפתחים גלוי וצפוי לפניו והוא מגיד מראשית אחרית:

ויתבאר על פי מה שכתב רמב''ם בפ''ו מהלכות שבועות וז''ל מי שנשבע ולא ניחם ובא לקיים שבועתו אם ראו ב''ד שהתר שבועה זו מקיום מצוה או שלום בין אדם לחבירו וכו' בית דין נושאים ונותנים עמו עד שיתנחם וכו' ומתירים לו ע''כ, ומשמע שהגם שאין פתח זו אצלו פתח אף על פי כן מתחכמין עליו להתחרט, והוא מה שנתכוון משה בטענתו לפני ה' אתה החילות שהוא התיר לו שבועתו כשנשבע ליתרו הגם שלא היה חפץ להתיר, והראיה ששבעת ימים ה' אמר לו (שמות ג' י') לכה ואשלחך אל פרעה והוא לא היה רוצה מאיזה טעם שיהיה ונשא ונתן ה' עמו עד שנתרצה לדבר מצוה והלך והתיר נדרו, וכמו כן יתיר ה' שבועת גזירת משה, והגם שאין כאן פתח יש כאן דבר מצוה להראותו את הארץ הטובה כאומרו אעברה נא ואראה וגו', ואם תאמר מה דמיון דין שכתב רמב''ם לשאלת משה, כי דין רמב''ם המתיר הוא המקיים המצוה ולזה מתירין לו, אבל מה שלפנינו ה' נשבע ובהתרתו משה הוא שעושה מצות הליכת הארץ, לזה דקדק משה בדבריו ואמר את עבדך וידוע כי מה שקנה עבד קנה רבו: (אור החיים)


{כה}  אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן:

 אונקלוס  אֵעִבַר כְּעַן וְאֶחֱזֵי יָת אַרְעָא טַבְתָא דִּי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא טוּרָא טָּבָא הָדֵין וּבֵית מַקְדָשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  אֱעִיבַר כְּדוֹן וְאֶחֱמֵי יַת אַרְעָא טַבְתָא דִבְעִיבְרָא דְיוֹרְדְּנָא טַוְורָא טָבָא דְנַן דְּבֵיהּ מִתְבַּנְיָא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם וְטַוָור לִיבְנָן דְּבֵיהּ עָתִיד לְמִישְׁרֵי שְׁכִינְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אעברה נא. אין נא (ע) אלא לשון בקשה: ההר הטוב הזה. זו (פ) ירושלים: והלבנון. זה בית (צ) המקדש (יומא לט:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) כלומר נא האמור כאן אבל שאר נא שבתורה פירוש עתה: (פ) כדכתיב ירושלים הרים סביב לה: (צ) למה נקרא בית המקדש לבנון משום דמלבן האדם מן העבירות: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  אעברה נא. הירדן נ' אמה לא תעבור אלא אמה אחת: והלבנן. חסר וי''ו על שם ששה דברים שבוזאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים. מן ואתחנן עד והלבנון מ' תיבות לומר זכור לי מ' יום שעמדתי לפניך בהר. לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח''כ יתפלל מנא לן ממשה: את גדלך. זה האל הגדול. ואת ידך החזקה. זה אתה גבור. אשר מי אל בשמים. כנגד אתה קדוש. אעברה נא. אל ישאל אדם צרכיון בשלש ראשונות: (בעל הטורים)

 אור החיים  אעברה נא ואראה וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו נא, גם למה הוצרך לומר ואראה וגו' הלא כשיעבור הענין מעצמו מובן שיראה וכו', ואולי שנתכוין להשיב תשובה על הדברים המונעים ביאתו לארץ כאומרם ז''ל שהם ב', א' לפי שהגיע זמנו של יהושע למלוך (תנחומא) ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, ב' שצפה הקב''ה שעתידין ישראל לחטוא ויצטרך להשליך חמתו עליהם וחשב ה' למשכן בשבילם הבית המקודש כרמוז בתיבת משכן משכן כאומרם ז''ל (שמו''ר פנ''א), ובזה יש תקוה ותכלית טוב לישראל וכמאמרם ז''ל (מדרש תהלים ע''ט) בפסוק מזמור לאסף אלהים באו גוים וגו' מזמור קינה מבעי ליה אלא שהשליך חמתו על עצים ואבנים ולא השליכה על ישראל וכו' ע''כ, ואם היה משה בונה בית המקדש אמרו ז''ל (סוטה ט'.) שלא היתה אומה ולשון שולטת בו וזה יסובב לשפוך חמתו עליהם לכלותם, וכמו שפירשתי בפרשת דברים בפסוק (א' ל''ז) גם בי התאנף:

לזה נתכוון משה בדבריו להשיג על ב' דברים אלו, כנגד המלכות שאינה נוגעת וכו' אמר אעברה נא פירוש אעברה כדרך העוברים שלא בדרך שררה וכבוד, וכנגד מיחוש עם בני ישראל כדי שיהיה להם בית המקדש לפדיון נפשם אמר ואראה פירוש לא לבנות אלא לראות לבד, ובזה הוסרו ב' המיחושים, ודקדק לו' תיבת נא פירוש הן עתה יעבור ממלכותו כדי להשיג תקוה זו:

עוד נתכוון לבקש שימהר לעבור כל עוד שיש שהות ביום שעדיין לא כלו לו ימיו, ולמה שכתבתי בפירוש בעת ההיא שנתכוון אל זמן הגזירה של המרגלים, נתכוון לומר שממהר לעבור בזמן זה שעדיין ימיו רבים, ומתוך הדברים תשכיל שנתכוון לבטל גזרת ישראל, כי גזרתם היתה שימותו במדבר ולא ימותו מיתת כרת עד שיהיו כלם בני ס' שנה, ואם יכנס משה אז הדבר מובן מעצמו שיכנסו כל ישראל שלא גזר ה' עליהם שימותו מיתת כרת:

עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל (במד''ר פי''ט) כי הגואל המקווה לעם המקוים הוא משה עצמו, ובספר הזוהר (ח''ב ק''כ) גם כן רמזוה בפסוק מה שהיה הוא שיהיה, והן הנביא משה ידע הדברים כי גלה ה' סודו אל עבדו נאמן ביתו שיבא זמן אחר שיעבור את הירדן אל הארץ וגומר, לזה דקדק בתפלתו כי מה ששואל הוא שיעבור עתה, והוא אומרו אעברה נא בזמן זה:

עוד נראה לפרש אומרו אעברה נא, שנתכוון להשיב גם על טעם הבא בדבריהם ז''ל (רבה) למה משה מת בחוצה לארץ שהוא משום מתי מדבר להביאם לעולם הבא משל וכו' יעש''ד, לזה אמר אעברה פירוש דרך העברה לא להשתקע רק אעברה ברגלי וכשיגיע הזמן שיאמר לו ה' קרבו ימיך למות יבא אל המקום אשר יאמר ה' אליו:

עוד נתכוון בלשון אעברה, על דרך אומרם ז''ל (כתובות קי''א.) כל ההולך ד' אמות בארץ ישראל יש לו חלק לעולם הבא, לז''א לו אעברה נא פירוש עתה בחיים לתועלת נפשי לתענוג המקוה שהוא עולם הבא:

אשר בעבר הירדן. הוצרך לומר כך, לפי שיש ארץ טובה שהיא ארץ העליונה כדרך אומרו, (תהלים קט''ז) אתהלך לפני ה' בארצות החיים, והוצרך לפרט ההר הטוב והלבנון, לדבריהם ז''ל שאמרו (סוטה י''ד) שכוונת משה היה לקיים מצות הנוהגות בארץ, לזה פרט כל המקומות לומר שחפץ הוא לקיים כל המצות הנוהגות בכל המקומות. עוד נתחכם משה לומר כדברים האלה לבל יהיה מקום לה' לומר שיראה משם את הארץ ולא יצטרך לעבור, לזה פרט את כל המקומות שאין מציאות לראות כל זה מרחוק אם לא יעבור: (אור החיים)

 ספורנו  אעברה נא. להכרית כל יושבי כנען כדי שלא יגלו ישראל ממנה: ואראה את הארץ הטובה. אתן עיני בה לטובה בברכתי שתהיה טובה לישראל לעולם: (ספורנו)


{כו}  וַיִּתְעַבֵּר יְהֹוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה:

 אונקלוס  וַהֲוָה רְגַז מִן קֳדָם יְיָ עֲלַי בְּדִילְכוֹן וְלָא קַבִּיל מִנִי וַאֲמַר יְיָ לִי סַגִי לָךְ לָא תוֹסֵף לְמַלָלָא קֳדָמַי עוֹד בְּפִתְגָמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וּרְגֵיז יְיָ עָלַי בִּגְלַלְכוֹן וְלָא קַבֵּיל צְלוֹתִי וַאֲמַר יְיָ לִי סַגִי לָךְ לָא תוֹסִיף לְמַלָלָא קָדָמַי תּוּב בְּפִתְגָמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויתעבר ה'. נתמלא (ק) חמה (ספרי כט.): למענכם. בשבילכם, אתם גרמתם (ר) לי, וכן הוא אומר, ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם (תהלים קו, לב.): רב לך. שלא יאמרו, הרב כמה קשה, (ש) והתלמיד כמה סרבן מפציר. דבר אחר רב לך, הרבה מזה (ת) שמור לך, רב טוב (א) הצפון לך (ספרי פנחס קלה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) מלשון עברה: (ר) ר"ל בשביל שאמרתי לכם שמעו נא המורים בשביל חטא זה נגזר עלי שלא אכנס לארץ ומביא ראיה וכן הוא אומר וגו' וירע למשה בעבורם דאף התם פי' כמו הכא בעבורם וירע למשה בשביל שהם גרמו ואין למענכם פירושו בעבור שיעשה רצונכם שהייתם חפצים שלא אכנס לארץ כמו למענכם שולחתי בבלה: (מנחת יעקב, רא"ם) (ש) ופירוש רב לך מלשון רבנות כאלו אמר מאחר שאני רבך ואתה תלמידי אין לך אלא לשמוע דברי רבך ולא להיות סרבן נגדי שלא וכו': (ת) דלטעם ראשון קשה הל"ל רב אני משום הכי פירש דבר אחר וכו' ולטעם של דבר אחר לחוד נמי קשה הל"ל רב טוב לך לכן צריך גם לטעם ראשון: (א) ר"ל טוב הצפון בעולם הבא יותר משתכנס אתה לארץ: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  רב לך. פי' אתה התחלת לספר בשבחי רב הוא אצלך וגדול ממך מלספר בו. ד''א הדב שלך וגדול ממך והוא אדה''ר על ידו נקנסה מיתה לכל וא''א לך לינצל ממנה. ד''א רב לך הרבה פעמים עשית כנגדי. אמרת שלח נא ביד תשלח. ולמה הרעת. הצאן ובקר. והסלע. אי אפשר לי לסבול לך יותר. ד''א אפילו בדבר מועט שאתה עושה שלא כהוגן הוא רב לך לפי חכמתך. ד''א בזה יודע שרב לך כי אני רבך כי כמה פעמים נצחתני ועתה לא תוכל לנצחני. ד''א רב לך אתה יש לך רב אבל אני אין לי רב שיתיר שבועתי לכן לא תבואו. ד''א הגיעה השעה שיש לך רב כי כבר הגיע זמנו של יהושע ואין רבנותו ניכר בעודך חי. ד''א רב לך אל תירא ממלאך המות כי הרב שלך יעסוק בך ד''א רב לך הרבה טובות מתוקנים לך מה רב טובך אשר צפנת ליראיך: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויתעבר ה' וגו' ולא שמע וגו'. כפל לומר ויתעבר ולא שמע, גם הפסיק בתיבת למענכם, בין מאמר ויתעבר למאמר ולא שמע שהיל''ל ויתעבר ה' בי ולא שמע אלי למענכם, גם אמר תיבת למענכם אחר שכבר אמר למעלה (א' ל''ז) גם בי התאנף ה' בגללכם, יתבאר על פי מה שפירשנו במה שאמר בעת ההיא לאמר שנתכוין להתפלל על עצמו וגם על ישראל, לזה כנגד מה שנתכוין בתפלתו על ישראל אמר ויתעבר ה' בי למענכם פירוש למען מה שנוגע לכם, וכנגד מה שהתפלל על עצמו אמר ולא שמע אלי פירוש למה שנוגע לי, ובזה לא אמר לשון עברה כי שאלת משה על עצמו היא שאלת חכם בטענה הנשמעת כמו שכתבנו למעלה מה שאין כן ישראל שהציפו את ה' ונתחייבו כלייה ב''מ לזה אמר ויתעבר:

או ירצה על זה הדרך ויתעבר ה' בי למות חוץ לארץ למענכם מטעם הידוע כדי שיעמדו עמו לעולם הבא, כאומרם ז''ל, ולזה דקדק לומר ויתעבר לשון עברה על דרך אומרו (צפני' א') יום עברה היום ההוא שהוא יום המיתה, ואומרו ולא שמע אלי שלא רצה ה' שיכנס לארץ כל עיקר, אפילו בתנאי שיצא ממנה אחר כך ויקבר במקום ההוא שבו נקבר עם מתי מדבר כמו שפירשנו למעלה במאמר אעברה נא:

ויאמר וגו' רב לך וגו' אל תוסף. כפל לומר רב לך אל תוסף, בא להשיב לב' דברים הבאים בתפלת משה, כנגד מה שהתפלל על עצמו אמר לו רב לך רמז לו בתיבת רב כי כלום טעם תפלת משה לעבור אל הארץ הוא כדי לקיים מצות התלויות בארץ, לזה השיבו שאינו צריך לזה כי יש לו רב טוב אשר יתן לו ה', והוא אומרו רב לך ואינך צריך לשום תוספת זכות, וכנגד מה שהיה מתפלל על ישראל השתיקו בגערה ואמר לו אל תוסף דבר וגו':

או נתכוון לומר על זה הדרך כי כל זכות שתגיע לבאי הארץ מן המצות התלויות בארץ יש לך חלק בכלן ומה זה הוא החלק שאתה הוא המצוה אותם לעשות, והוא אומרו רב לך פירוש הרבנות של קיום המצוה לך היא ואם כן יש לך חלק עם כל א' בכל מעשה אשר יעשו שם ואשר ע''כ אל תוסף דבר בדבר זה:

עוד נתכוון במאמר רב לך להשיב על טענת אעברה נא שפירשנו שרצה לומר שיעבירהו מהמלכות משום מלכות יהושע, לזה אמר רב לך פירוש הגדולה והרבנות היא מיועדת ומיוחדת לך כל זמן שאתה בנמצא ולא אפשר לתת הגדולה לתלמידך בחיים חיותך, ומעתה אין תיקון לטעם אין מלכות נוגעת בחברתה וכו' (ברכות מח:), ולדרך זה המאמר אל תוסף צריך לעצמו ואינו מיותר:

עוד נראה לפרש על זה הדרך רב לך לגופא, ואומרו אל תוסף נמשך עם מה שלאחריו שהיא מאמר עלה ראש הפסגה וגו', פירוש לפי שאמר לו ה' עלה ראש וגו' שנתקבלה חצי תפלתו שאמר ואראה את הארץ הטובה, חש ה' שיאמר משה אוסיף לשפוך שיחי וזה לך האות כי ה' שמע קולי בשיחי, לזה אמר לו אל תוסף וגו' בדבר הזה פירוש בדבר זה שאני אומר, והוא מה שגמר אומר כי לא תעבור פירוש דבר זה מוחלט הוא: (אור החיים)

 ספורנו  ויתעבר ה' למענכם. מפני שהייתי מתאוה לקיים אתכם בה שלא תגלו ממנה לעולם והוא כבר נשא ידו לזרותם: (ספורנו)


{כז}  עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה:

 אונקלוס  סַק לְרֵישׁ רָמָתָא וּזְקוֹף עֵינָיךְ לְמַעֲרָבָא וּלְצִפּוּנָא וְלִדְרוֹמָא וּלְמָדִינְחָא וַחֲזֵי בְעֵינָיךְ אֲרֵי לָא תְעִבַר יָת יַרְדְנָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  סוּק לְרֵישׁ רָמָתָא וּזְקַף עֵינָךְ לְמַעַרְבָא וּלְצִפּוּנָא וּלְדָרוֹמָא וּלְמַדִינְחָא וַחֲמֵי בְּעֵינָךְ אֲרוּם לָא תְעִיבַר יַת יוֹרְדְּנָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  וראה בעיניך. בקשת ממני ואראה את הארץ הטובה, אני מראה לך (ב) את כולה, שנאמר ויראהו ה' את כל הארץ (דברים לד, א.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רצ"ל מה שהשיב הקדוש ברוך הוא למשה על בקשתו לעבור הירדן שהשיב לו עלה ראש הפסגה כו' וראה בעיניך וגו' מה השיב הקדוש ברוך הוא בזה ומפרש בקשת ממני כו' לראות ההר הטוב הזה והלבנון שהוא ירושלים ובית המקדש שהוא הטוב שבכל הארץ ואני אראה לך את כולה יותר ממה שבקשת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עלה ראש הפסגה. הוא הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה: (אבן עזרא)

 אור החיים  וראה בעיניך. הוצרך לומר תיבת בעיניך, ומה גם אחר שאמר בסמוך שא עיניך, נתכוון לומר לו כי מה ששאל לראות על ידי הליכתו לארץ כאומרו אעברה ואראה יעשה לו ה' נס ויראה באמצעות עיניו לבד בלא הליכה כל מה ששאל לראות אחר שיעבור, והוא דבר שאין עין הזולת תוכל לראות, והוא מה שדקדק במאמר עיניך בכינוי:

עוד ירצה לפי שימצאו חכמות שיקריבו הרחוק על ידי דבר אמצעי שמשימין אותו בין עיניהם למול מקומות הרחוקים ויקרבם ויראם כאילו הם לפניו, ולשלול דבר זה אמר ה' אליו וראה בעיניך ממש פירוש בלא אמצעות דבר אחר: (אור החיים)


{כח}  וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:

 אונקלוס  וּפַקֵד יָת יְהוֹשֻׁעַ וְתַקֶפְהִי וְאַלֶמְהִי אֲרֵי הוּא יֵעִבַר קֳדָם עַמָא הָדֵין וְהוּא יַחְסֵן יָתְהוֹן יָת אַרְעָא דִי תֶחֱזֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵיד יַת יְהוֹשֻׁעַ וּתְקִיפוֹהִי וְאַלִימוֹהִי אֲרוּם הוּא יְעִיבַר קֳדָם עַמָּא הָדֵין וְהוּא יַחֲסִין יַתְהוֹן יַת אַרְעָא דְאַנְתְּ חָמֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  וצו את יהושע. על הטרחות, ועל המשאות, (ג) ועל המריבות: וחזקהו ואמצהו. בדבריך, (ד) שלא ירך לבו לומר, כשם שנענש רבי עליהם כך סופי ליענש עליהם, מבטיחו אני, כי הוא יעבור והוא ינחיל: כי הוא יעבר. אם יעבור לפניהם ינחלו, (ה) ואם לאו לא ינחלו. וכן אתה מוצא כששלח מן העם אל העי, והוא ישב, ויכו מהם אנשי העי וגו' (יהושע ז, ה.), וכיון שנפל על פניו, אמר (ו) לו קום לך, קם לך (ז) כתיב, אתה הוא העומד במקומך ומשלח את בני למלחמה, למה זה אתה נופל על פניך, לא כך אמרתי למשה רבך, אם הוא עובר עוברין ואם לאו אין עוברין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) כמו שאמר הכתוב טרחכם ומשאכם וריבכם דאי קאי האי וצו על ואמצהו וחזקהו הא כבר אמר וחזקהו בוי"ו דמשמע שחוץ מן הצווי שתצוהו גם חזקהו ואמצהו אלמא הצווי לחוד והחזוק והאמוץ לחוד: (ד) כלומר ולא בפעולתך שאין בידו לעשותו חזק ואמיץ אלא בדברים כלומר מבטיחני אותו כי הוא יעבור כי אחריו פירש ואמר כי הוא יעבור וכו' אלמא בדיבור הוא החיזוק והאימוץ: (ה) רל"ת לא הל"ל רק וינחיל וכו' אלא תיבת והוא בא ללמד דוקא כשהוא יעבור אז ינחיל ואם לאו כו': (ו) ר"ל כאשר היו נהרגין ישראל במלחמת אנשי העי נפל יהושע לפני הקדוש ברוך הוא: (ז) כלומר משום דקמת במקומך ולא הלכת עמהם: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  וחזקהו. ב' דין ואידך החזק מלחמתך אל העיר והרסה וחזקהו ביואב כמו שיואב היה שר צבא כך היה יהושע שר צבא אף בחיי משה כדי להחזיקו כמו שמפורש במלחמת עמלק: (בעל הטורים)

 אור החיים  וצו את יהושע. צריך לדעת מה היא מצוה זו, ובספרי אמרו (פנחם קל''ו) וז''ל צוהו על הגבעונים ד''א צוהו על המריבות וכו' ע''כ, ואין זה מפורש בכתוב זולת אם נאמר שהם דברי קבלה, ואפשר לומר בפשט הכתוב על פי דבריהם ז''ל שאמרו אין צו אלא מלכות דכתיב (ש''א י''ג) ויצוהו ה' לנגיד וגו', ועיין מה שפירשתי בפרשת (שמות ו' י''ג) ויצום אל בני ישראל וגו', כמו כן בא מאמר ה' כאן למשה שבחייו ימלוך יהושע על ישראל ויחזקהו במלכותו לעיני כל ישראל: (אור החיים)


{כט}  וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר: (פ)

 אונקלוס  וִיתֵבְנָא בְחֵילָתָא לָקֳבֵל בֵּית פְּעוֹר: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְשָׁרִינָן בְּחֵילְתָא בַּכְיָין עַל חוֹבֵינָן דְּאִיזְדַוֵיגָן לְפַלְחֵי טַעֲוַת פְּעוֹר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונשב בגיא וגו'. ונצמדתם לעבודת אלילים, (ח) ואעפ"כ ועתה ישראל שמע אל החקים, והכל מחול לך, ואני לא זכיתי לימחל לי (ספרי פנחס קלו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ר"ל דקרא לפניו מיירי בענין תשובת הקדוש ברוך הוא למשה שלא יכנס לארץ אמר משה לישראל ונשב בגיא כלומר שנצמדתם לעבודת אלילים והייתם חוטאים בעבודת אלילים אף על פי כן נאמר לכם ועתה ישראל וגו' כלומר אף על פי כן אתם נכנסין לארץ ואני כו' ואף על גב שהיא פרשה בפני עצמה הנה כמוה ויהי אחרי המגפה ויאמר ה' אל משה וגו' ועוד אחרים ואם תאמר למה הזכיר משה לישראל עבירה זו יותר משאר עבירות שעשו במדבר ויש לומר דלכך מזכיר משה להם עבירה דמול בית פעור דאף על פי כן מחל לכם הקדוש ברוך הוא על ידי קבורתי דלכך נקברתי בחוץ לארץ כדכתיב בפרשת וזאת הברכה ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור ופירש"י שם לכך נקבר מול בית פעור דהיינו בחוץ לארץ שיהא כפרה על מה שחטאו בבית פעור בעבודת אלילים מצאתי בשם מהרי"ץ: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונשב בגיא. טעמו וכבר ישבנו בגיא הזה שהוא ראש הפסגה כי משם נסעו אל ערבות מואב והגיא הוא בהר העברים כי כן מפורש ועתה החל לדבר על המצות בעבור שהיו מול בית פעור החל לדבר בעבודת כוכבים: (אבן עזרא)

 אור החיים  ונשב בגיא וגו'. צריך לדעת כונת הכתוב מה בא להודיע במאמר זה, ומה קשר יש לו לא עם מה שלפניו ולא עם מה שלאחריו, ורבותינו ז''ל בספרי ישבו הכתוב והביאו רש''י ז''ל, ולדבריהם ז''ל לא נתישב כונת אומרו ונשב כיון שלא בא אלא להודיע מעשה פעור, גם מאמר מול בית פעור אין לה משמעות אם לא בא הכתוב אלא להזכיר עבודת פעור, היה לו לומר ותצמד לבעל פעור, ונראה שכונת הכתוב היא גמר ענין שהתחיל בו בתחילת הפרשה ואתחנן אל ה' וגומר, וגמר אומר שלא הועיל בתפלתו לעבור את הירדן ונשב בגיא אין ישיבה אלא עכבה עד עולם, ואומרו בגיא לפי שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות דכתיב (במדבר י''ג י''ז) עלו זה בנגב, ואומרו בית פעור רמז א' מטעמי קבורתו שם (פדר''א פ' מ''ו) כדי שיהיה מול עון פעור לבל ירים ראש לקטרג על ישראל: (אור החיים)

דברים פרק-ד

{א}  וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם:

 אונקלוס  וּכְעַן יִשְׂרָאֵל שְׁמַע לִקְיָמַיָא וּלְדִינַיָא דִי אֲנָא מְאַלֵף יָתְכוֹן לְמֶעְבַּד בְּדִיל דְתֵיחוּן וְתֵיתוּן וְתֵירְתוּן יָת אַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתְכוֹן יָהֵב לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוֹן יִשְרָאֵל שְׁמָעוּ לְקַיָּימַיָא וּלְדִינַיָא דַּאֲנָא מַלֵף יַתְכוֹן לְמֶעֱבַד מִן בִּגְלַל דְּתֵיחוֹן וְתֵיעֲלוּן וְתֵירְתוּן יַת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָא דְאַבְהַתְכוֹן יָהִיב לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מלמד אתכם לעשות. כי עיקר הלמוד לעשות המצות: למעז תחיון. כי עובדי פעור נשמדו: וירשתם. בעבור שנח ונעלם היו''ד בשבר הוי''ו נשבר עי''ן הפעל ואפס על משקלו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מלמד אתכם לעשות. שהתלמוד מביא לידי מעשה: (בעל הטורים)

 אור החיים   ועתה ישראל וגו'. אולי שנתכוון כנגד ב' דברים שאירעו לו, אחד בענין הכאת הסלע שה' אמר לו לדבר והוא הכה וחשב לעשות המצוה בזריזות גדול. ב' בענין זמרי ששגג ולא נתאמץ לעשות דין קנאים פוגעים ולא זכר בקידוש ה' שהזמין ה' לפניו לתקן מעשה הראשון אשר לא קדש ה' כמו שפירשנו הדברים במקומן, והגם שדן לפניו פנחס השיבו (סנהדרי פב.) קריינא דאגרתא להוי פרוונקא וזכה פנחס בדבר ונטל ברית השלום שהיה מוכן למשה:

ואפשר כי טעמו של משה הוא לפי שרפו ידיו מחיזוק ידים שעשה בראשונה, ואולי שחש כי לא אמר ה' קנאים פוגעים בו אלא אם ראהו אבל לבקש אחרים לפגוע בו לא, ונשמר וישב ולא עשה כדרך שעשה בסלע שנזדרז להכות ויצתה לו תקלה ואחר האמת שגג בזה, ולזה בא להזהירם לעם בני ישראל עם ב' הדברים שבהם שגג ונמנע מעלות אל הר ה' צבאות עיר עז לנו ונשב בגיא מול וגו', ואמר להם ועתה ישראל שמע אל החוקים שהם המצות שהם חוקים וזה דמיון מעשה הסלע שאמר לו ה' דבר לסלע שבו נכוה, ודבר זה יתיחס אליו חוקה, ואומרו ואל המשפטים כנגד המשפטים שהעריך ה' בתורתו שהם דמיון משפט בועל ארמית שקנאים פוגעים בו ששגג בו משה ומאמצעות שניהם נגזרה עליו גזירה כנזכר:

וגמר אומר למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ ולא יקרה לכם כאשר קרה לי שאינני עובר את הירדן, וגמר אומר לא תוסיפו להזהירם שלא יארע להם כדרך שאירע לו, על דרך מה שאמרו בברייתא (ת''כ ר''פ אחרי) היה רבי אליעזר מושלו לרופא שנכנם אצל חולה וכו' ואחד אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב וכו' שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון ע''כ, כמו כן במה שלפנינו נתכוון משה לזרז שלא יארע להם כמו שאירע לו על מה שהוסיף להכות הסלע, ואמר לא תוסיפו פירוש מה שאני אומר לכם שמע אל החקים וגו' למען תחיו ובאתם תנאי הוא הדבר שלא תוסיפו וגו' שאם יוסיפו כדרך שעשה הוא במעשה הסלע לא יבואו וגו' כדרך שנגזרה עליו גזירה בשביל זה:

ואומרו ולא תגרעו וגו' לשמור, פירוש בבא לידם דבר משפט שזכר בתחילת דבריו ואל המשפטים לא יגרעו ממנו כדרך שעשה הוא בענין זמרי שנשמר מלבקש לפגוע בו וגרע המשפט, והוא אומרו ולא תגרעו הגם שתהיה כונתכם לשמור פירוש שהגרעון יהיה בו צד השמירה להשמר לבל יהרוג בועל הארמית: (אור החיים)

 ספורנו  ועתה ישראל. מאחר שאתה רואה גזרת האל ית' להגלותכם אם תחטאו השמרו מחטוא ושמרו מצותיו בלי תוספת וגרעון כי התוספת והגרעון בכל שהוא יביאו אתכם לתכלית הקלקול: (ספורנו)


{ב}  לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:

 אונקלוס  לָא תוֹסְפוּן עַל פִּתְגָמָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן וְלָא תִמְנְעוּן מִנֵהּ לְמִטַר יָת פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לֵיתְכוֹן רַשָּׁאִין לְמוֹסָפָא עַל פִּתְגָמַיָא דַאֲנָא מְפַקֵּיד יַתְכוֹן וְלָא תְבַצְרוּן מִינֵיהּ מִן לָא לְמִנְטוֹר יַת פִּקּוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דַּאֲנָא מְפַקֵּיד יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תוסיפו. כגון חמש פרשיות בתפילין, חמשת מינין בלולב, וחמש ציציות, וכן לא תגרעו (ספרי ראה פב.): (רש"י)

 אבן עזרא  לא תוספו. מדעתכם ותחשבו כי היא עבודה לשם ג''כ לא תגרעו ואשר אמרתי למען תחיו אין צורך לעדים כי עיניכם הרואות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תוסיפו. כגון חמש פרשיות בתפילין חמשה מינין בלולב חמש ציציות וכן לא תגרעו לשון רש"י וכך אמרו בספרי (ראה) מנין שלא תוסיף על הלולב ועל הציצית ת"ל לא תוסיפו ומנין שאין פוחתים מהן ת"ל לא תגרעו מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ת"ל הדבר אפילו דבר לא תוסף עליו אבל לא באלה בלבד אמרו אלא אף הישן בסוכה בשמיני בכונה לוקה כמו שמוזכר במסכת ראש השנה (כח) וכן אם יעשה החג ששה עובר בלאו הזה ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מלכים א יב לג) עובר בלאו וכך אמרו (מגילה יד) לענין מקרא מגלה מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש וכו' ובירושלמי (מגילה פ"א ה"ז) שמונים וחמשה זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר אמרו כתוב אלה המצות אשר צוה ה' את משה אלו המצות שנצטוו מפי משה כך אמר לנו משה ואין נביא אחר עתיד לחדש דבר לכם ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר לא זזו משם נושאין ונותנין בדבר עד שהאיר הקב"ה עיניהם וכו' הרי שהיתה המצוה הזו אסורה להם א"כ היא בכלל לא תוסיף עליו אלא שלא למדנו למוסיף על פי נביא אלא מן הכתוב שאמר "אלה המצות" אין נביא רשאי לחדש בו דבר מעתה ומה שתקנו חכמים משום גדר כגון שניות לעריות וכיוצא בהן זו היא מצוה מן התורה ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקב"ה בתורה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ולא תגרעו ממנו לשמור את. ס''ת גי' תרי''ג: אשר אנכי מצוה אתכם. וסמיך ליה עיניכם הרואות שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות: (בעל הטורים)

 ספורנו  ולא תגרעו ממנו לשמור. ולא יחשוב החושב שכאשר תסור סבת האיסור אצלך לא יהיה חטא לגרוע כמו שחשב שלמה המלך אני ארבה ולא אסור אני ארבה ולא אשוב ונכשלה: (ספורנו)


{ג}  עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ:

 אונקלוס  עֵינֵיכוֹן חָזָן יָת דִי עֲבַד יְיָ בְּבַעַל פְּעוֹר אֲרֵי כָּל גַבְרָא דִי אֲזַל בָּתַר בַּעַל פְּעוֹר שֵׁצְיֵהּ יְיָ אֱלָהָךְ מִבֵּינָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  עֵינֵיכוֹן חֲמִיתוּן יַת דְּעָבַד מֵימְרָא דַיְיָ בְּפַלְחֵי טַעֲוַות פְּעוֹר אֲרוּם כָּל בַּר נַשׁ דְּטָעָא בָּתַר טַעֲוַות פְּעוֹר שֵׁצְיֵיהּ יְיָ אֱלָהָךְ מִבֵּינָךְ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בבעל פעור. בעבור בעל פעור ורבים כן ומי שלא עבד בעל פעור הנו חי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  עיניכם הראות. עתה בא להזהיר בפרטי המצות ויתחיל בעבודת כוכבים שהיא שורש לכולן (הרמב"ן)

 אור החיים  עיניכם הרואות וגו' אחרי בעל וגו'. פירוש אתם ראיתם החומרא שבעבודה זרה יתר על כל העבירות שאפילו אותם שלא עבדוה אלא שחשבו בלבם והלכו אחריו לעובדו הגם שלא עבדוה עדיין השמידם ה', והוא על דרך אומרו (קידושין לט:) למען תפוש ישראל וגו': (אור החיים)

 ספורנו  עיניכם הרואות. הנה יעיד על זה מה שראיתם שקרה בענין בעל פעור כי אמנם אותם שחטאו בעבודת בעל פעור לא התכונו לזה בתחלה אבל היתה תחלת כונתם לזנות בלבד. כאמרו ויחל העם לזנות. ואע''פ שהתורה אסרה זה מפני חשש עבודת גלולים כאמרם וזנו בנותיו והזנו את בניך חשב כל אחד מהם שזה לא יקרה לו כלל והנה קרה ההפך כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור להדבק בבנותיו אין גם אחד מהם שנשמר בחכמתו מהכשל בעבודה עצמה עד שהשמידו ה' אלהיך: (ספורנו)


{ד}  וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:

 אונקלוס  וְאַתּוּן דְאַדְבֶּקְתּוּן בְּדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן קַיָמִין כֻּלְכוֹן יוֹמָא דֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַתּוּן דִּדְבַקְתּוּן בְּדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן קַיָּימִין כּוּלְכוֹן יוֹמָא דֵין: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ואתם הדבקים. תגין על הקו''ף רמז לק' ברכות שצריך לברך בכל יום: כלכם היום. וסמיך ליה למדתי אתכם דשמעתא בעי צלותא כשמש וזהו היום למדתי ועוד כלכם היום שזכות הרבים הוא מסייעיתם: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואתם הדבקים וגו'. צריך לדעת למה אמר ואתם בתוס' וא''ו כמוסיף על ענין ראשון ולא ידמו הנדבקים בה' להולכים אחרי בעל פעור, עוד אומרו הדבקים בה''א הידיעה ולא מצינו שקדם זכרון דביקות זה שיוצדק לומר עליו הדבקים:

ואולי שיתבאר על דרך מה שדרשו ז''ל בסנהדרין (קח.) בפסוק ונח מצא חן בעיני ה' וז''ל ונח אפילו נח שנשתייר מהם לא היה כדאי אלא שמצא חן ע''כ, כמו כן נתכוון במאמר ואתם פירוש וגם אתם הייתם ראוי' להשמיד אלא לצד היותכם דבוקים פירוש נתקרבתם בתשובה ונדבקתם בה' בזה אתם חיים, ודקדק לומר כלכם להעיר שלא על חלק מהם הוא אומר אלא על כולם, וכן הוא אומר הכתוב בפרשת פנחס במעשה פעור (כ''ה י''א) ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, הא למדת שעומדים היו להשמד כולם, והגם שפינחס הוא שמנע מהם הכליון, עם כל זה מוכרח שעשו תשובה אחר כך שאם לא כן לא היה מועיל פינחס אלא לכפר למה שכבר עשוהו ולא למה שעתיד:

עוד ירצה בתוס' וא''ו לפי מה שפירשתי באומרו אשר הלך אחרי בעל וגו' שנתכוון לו' הגם שלא עבד אלא חשב בדעתו לעבוד, נתכוון בוא''ו של ואתם לומר תוספת בדמיון הראשון כדרך שענש ה' על המחשבה במה שלפניו הגם שלא עשו מעשה כמו כן ג''כ אתם בענין דביקותכם בה' המחשבה בזה הקב''ה מצרפה למעשה, וכן אמרו ז''ל (קידושין מ.) מחשבה טובה הקב''ה מצרפה למעשה מחשבה רעה אין הקב''ה מצרפה למעשה זולת בע''ז, ודקדק לומר ואתם הדבקים, יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ברכות ז.) בפסוק (שמות ל''ג ט''ז) ונפלינו אני ועמך שבקש משה מה' שלא ישרה שכינתו על אומות העולם, ופירשנוהו שם שהכוונה הוא אפילו יכשירו מעשיהם, והוא שאמר כאן אתם פירוש אתם הם הדבקים בה' ולא עכו''ם שאם העכו''ם ירצו להדבק בה' לא יזכו לזה, ולדרך זה מאמר הדבקים הוא גזירת הדיבור גם כן למאמר אתם:

הדבקים בה' אלהיכם. יתבאר על פי מה שכתב רמב''ם בפ''ו מהל' יסודי התורה וז''ל וז' שמות הם הוי''ה וכו' כל המוחק אפילו אות אחת מז' שמות אלו לוקה כל הנטפל לה' מלפניו מותר למוחקו וכו' מלאחריו כגון ד' של אלהיך כם של אלהיכם אינם נמחקים והרי הם כשאר אותיות של שם שהשם מקדשם ע''כ, והוא מה שנתכוון לומר להם במאמר הדבקים בה', פירוש ולפי ששם זה המיוחד שם הוי''ה אין אות נדבקת ונסמכת לו מלאחריו אלא מלפניו כגון לה' בה' כה' ואותיות אלו אין בהם קדושה ומותר למוחקם ואם כן תהיה דביקות ישראל בה' בדרך זה שאין השם מקדשם, לזה גמר אומר אלהיכם פירוש דביקות זה שאתם דביקים בה' אינה כדביקות האותיות שמלפניו אלא כאותיות שמלאחריו שהם כם של אלהיכ' שהם קדושים כשאר האותיות של השם:

גם רמז בתיבת בה' ייעוד נעים והוא שם זה אינו מקדש מלאחריו הא למדת שדביקות ישראל הוא בשמות עצמם מתאחדים אור נפשם באור שם הנכבד, וכדי שלא תבין שהכוונה הוא כאותיות הנטפלים מלפניו ואין בהם קדושה גמר אומר אלהיכם, אמור מעתה כי כוונת אומרו בה' היא ביחוד האותיות, והוא מה שאמר הכתוב (דברים ל''ב ט') כי חלק ה' עמו, הרי כי חלק א' הם ישראל משם הוי''ה ב''ה, ובזה תצדיק פירושנו זה, ואולי כי ידבר הכתוב כנגד ב' הדרגות שישנם בישראל זו למעלה מזו והבן:

עוד נתכוין במאמר הדבקים בה' אלהיכם על דרך אומרם ז''ל (זוהר ח''ג רל''ח) כי העושה מצוה שורה שם הוי''ה על האבר שבו עושה המצוה, ואמרו כי מצות עשה הם רמוזים בשם הוי''ה ומצות לא תעשה רמוזים בשם אלהים, והוא אומרו כאן ואתם הדבקים על ידי קיום מצות עשה ולא תעשה בב' שמות אלו שם הוי''ה ואלהים כאומר בה' אלהיכם:

עוד ירצה על זה הדרך כשאתם דבקים בה' פירוש שלבכם חפץ בו ובמצותיו בזה הוא נקרא אלהיכם ביחוד, על דרך מה שאמרו ז''ל (ילקוט ס''פ נח) בפסוק יושב תהלות ישראל שלא נתרצה ה' בכל מהלל צבא השמים עד שאמרו בתהלותיו ברוך ה' אלהי ישראל כי לא בחר שתתייחד אלהותו אלא על ישראל, ולזה תמצא שאין מתברך ולא מתהלל באלהי שמים ולא באלהי הארץ ולא באלהי מלאכים אלא אלהי ישראל:

חיים כלכם היום. נמשכת למעלה ולמטה, נמשכת למעלה על זה הדרך אלהיכם חיים כי ה' נקרא (לקמן ה' כ''ג) אלהים חיים, ונמשכת למטה ג''כ חיים כלכם, והכוונה בשיעור הדיבור על זה הדרך להעיר שהחיים נמשכים להם ממקור החיים, והכונה בזה שזולת זה לא יקרא חיים הגם שיתנועע ויאכל וכו' שהרשעים בחייהם קרוים מתים (ברכות יח:) לצד שמקורם מקור המיתה, וזה הוא החידוש שמחדש להם משה במאמר זה שמודיעם שהם חיים ממקור החיים:

ושיעור כוונת דברי משה הוא בב' דרכים, א' הוא על זה הדרך מצד שאתם דבקים בה' אלהיכם חיים אתם חיים כמו שכתבנו בסמוך, ב' על זה הדרך טעם שזכיתם להדבק בה' אלהיכם לפי שאתם חיים פירוש צדיקים שנשמרתם ממטעמי הרשע שהם בחינת המות ובחרת בחיים ולשניהם נתכוין הכתוב:

ואומר כלכם נתכוין לכללות הפרטי וכללות הכללי על זה הדרך, כללות הפרטי שכל אחד מהם הי' כלו חי בלא אבר גרוע על דרך מה שדרשו בחולין (זבחים קטז.) בפסוק מכל החי הבא בהמה שחייה ראשי אבריה ואין בה מום, כמו כן מה שלפנינו היו כולם תמימים בלא מום, וכן אמרו רבותינו ז''ל (מכילתא) שכל שעמדו על הר סיני לא היו בהם סומין דכתיב וכל העם רואים וגו' ולא וכו' ע''כ, הא למדת שלא היו בהם מומין ועמדו בחזקתם, ונתכוין בין על מומי הגוף בין על מומי הנפש, וכבר העירותי שמום שבגוף יגיד על פגם הנפש כי אין מום שאין דמיונו בנפש ואשר על כן פסלו ה' לבעל מום מעל המזבח, ועיין בדברי הזוהר (ח''ג ד'), כללות הכללי שלא היה בהם אחד שאינו הגון שלא יקרא חי אלא כולם צדיקים, ואומרו היום לא החליט מאמר היותם חיים כולם אלא היום כי מי יאמר אשר יהיה למחר מצד מעשיהם שאדם בחירי הוא ואין אמונה בו עד יום לכתו לארץ החיים: (אור החיים)

 ספורנו  ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. הייתם כלכם חכמים להשמר מהכשל בעבודת בעל פעור: (ספורנו)


{ה}   שני  רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהֹוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

 אונקלוס  חֲזוֹ דְאַלֵפִית יָתְכוֹן קְיָמַיָא וְדִינַיָא כְּמָא דִי פַקְדַנִי יְיָ אֱלָהָי לְמֶעְבַּד כֵּן בְּגוֹ אַרְעָא דִי אַתּוּן עַלִין תַּמָן לְמֵירְתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  חָמוּן דְּאַלֵיפִית יַתְכוֹן קְיָימִין וְדִינִין הֵיכְמָא דְפַקְדַנִי יְיָ אֱלהִים לְמֶעֱבַד הֵיכְנָא בְגוֹ אַרְעָא דְאַתּוּן עָאלִין לְתַמָּן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם למדתי אתכם. אחר שאמר אשר אנכי מלמד אתכם להוסיף כאשר צוני ה' כי המצות הם מצותיו שתעשו בארץ שיתן לכם השם לירושה ועוד כי יש לכם תפארת במצותיו על כל הגוים והטעם כי עיקר כל המצות יבינם המשכיל וידע למה נתנו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם "ראה למדתי אתכם" - ראה שאני מלמד אתכם היום, כמו שאמר (דברים יא יג): "אשר אנכי מצוה אתכם היום", ו(דברים ד ח): "אשר אנכי נותן לפניכם היום".

או יאמר למדתי מפני שהזכיר לעשות כן בקרב הארץ, כלומר, ראה בעת בואך לארץ שלמדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי.

והנה, מתחלה דיבר על הדבר שהיא כלל לכל, עשה ולא תעשה; ועתה יזהיר בחוקים, שהם גזרותיו, ובמשפטים, שהם הדינים, כי אלו הם צריכין חזוק יותר, מפני העלם טעם החוקים, ומפני כי במשפט יעמידו ארץ.

ואמר לעשות כן בקרב הארץ, להזהיר על כולם, כי יש חוקים רבים ומשפטים שאינן נוהגין בחוצה לארץ; או ירמוז שעיקר המצות כולן בארץ, כמו שרמזתי בסוד הארץ (ויקרא יח כה). (הרמב"ן)

 בעל הטורים  למדתי אתכם. בחנם. ט''ו פעמים לימוד במשנה תורה רמז בן ט''ו לגמרא: באים שמה לרשתה ושמרתם. כדכתיב ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו: (בעל הטורים)


{ו}  וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה:

 אונקלוס  וְתִטְרוּן וְתַעְבְּדוּן אֲרֵי הִיא חָכְמַתְכוֹן וְסוּכְלְתָנוּתְכוֹן לְעֵינֵי עַמְמַיָא דִי יִשְׁמְעוּן יָת כָּל קְיָמַיָא הָאִלֵין וְיֵימְרוּן לְחוֹד עַם חַכִּים וְסוּכְלְתָן עַמָא רַבָּא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְטְרוּן וְתַעַבְדוּן יַת אוֹרַיְיתָא אֲרוּם הִוא חָכְמַתְכוֹן וְסוּכְלְתָנוּתְכוֹן לְמֵיחְמֵי עַמְמַיָא דְיִשְׁמְעוּן יַת כָּל קְיָימַיָא הָאִילֵין וְיֵימְרוּן לְחוֹד עַם חַכִּים וְסוּכְלְתָן עַמָא רַבָּא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושמרתם. זו (ט) משנה: ועשיתם. כמשמעו: כי הוא חכמתכם ובינתכם וגו'. בזאת תחשבו חכמים (י) ונבונים לעיני העמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ששמירה הוא הלימוד והעשיה הוא קיום המצות שכל שאינו לומד אינו עושה: (י) שינה הרב שמות החכמה והבינה בשמות התואר מפני שאין החכמה והבינה בערך אל האומות רק מצד עצמן ולא יתכן לומר לעיני העמים והוסיף מלת תחשבו שפירושו שתחשבו חכמים ונבונים לעיניהם: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ואמר כי בחוקים ובמשפטים תועלות גדולות, שהם תפארת לעושיהם מן האדם, ואפילו שונאיהם ישבחו אותם בהם. (הרמב"ן)

 בעל הטורים  האלה ואמרו רק עם. ס''ת מקוה ר''ת ערוה למה ערות אחותו אסורה וערות כת אחיו מותרת ולמה מקוה מ' סאה מטהר ואם חסר קורטוב אינו מטהר. רק מיעוטא הוא שאינם יודעים טעם כלאים ופרה וכיוצא בהם: (בעל הטורים)

 ספורנו  כי היא חכמתכם. בה תשיבו לאפיקורוס במופתים שכליים: (ספורנו)


{ז}  כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו:

 אונקלוס  אֲרֵי מָן עַם רַב דִי לֵהּ אֱלָהָא קָרִיב לֵהּ לְקַבָּלָא צְלוֹתֵהּ בְּעִדַן עַקְתֵהּ כַּייָ אֱלָהָנָא בְּכָל עִדָן דַאֲנַחְנָא מְצַלִין קֳדָמוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם הֵידָא אוּמָא רַבָּא דְּאִית לֵיהּ אֱלָהָא קָרִיב לְוָתֵיהּ בְּשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהֵן אוֹרְחֵיהוֹן דְּעַמְמַיָא נַטְלִין דְחַלְתְּהוֹן עַל כַּתְפֵיהוֹן וְדַמְיַין קְרִיבִין לְהוֹן וְהִינוּן רְחִיקִין מְטוֹל דְּלָא שְׁמָעִין בְּאוּדְנֵיהוֹן בְּרַם מֵימְרָא דַיְיָ יָתִיב עַל כּוּרְסֵיהּ רָם וּמְנַטֵּל וְשָׁמַע צְלוֹתָנָא בְּכָל עִידַן דַּאֲנַן מְצַלְיַין קַמֵיהּ וְעָבִיד בָּעוּתָן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כי מי גוי גדול. שיש לו אלהים שיהיה קרוב אליו שיענהו תמיד בכל אשר יבקש ממנו בחכמה גם אין גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים בשקול הדעת כמו ישראל: וטעם גוי גדול. בעבור חכמי לב יראי ה': (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ועוד, שהם תועלת גדולה שאין כמותה, שהשם יהיה קרוב להם בכל קראם אליו, וכן העמים יתבוננו בזה וידעו כי החוקים נעשים בחכמה ובינה לקרבה אל האלהים וייראו מהם, וזהו שאמר כי מי גוי גדול. (הרמב"ן)

 ספורנו  כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו. והטעם שראוי להקפיד שתהיו נחשבים חכמים ונבונים לעיני העמים הוא שהאל יתברך קרוב אלינו בכל קראנו אליו. וזה יורה שבחר בנו מכל העמים. ואם יחשבו אתכם העמים לסכלים יהיה חלול ה' באמור לכל עם ה' אלה: (ספורנו)


{ח}  וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם:

 אונקלוס  וּמָן עַם רַב דִי לֵהּ קְיָמִין וְדִינִין קַשִׁיטִין כְּכֹל אוֹרַיְתָא הָדָא דִי אֲנָא יָהֵב קֳדָמֵכוֹן יוֹמָא דֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְהֵידָא אוּמָא רַבָּא דִילֵיהּ קְיָימִין וְדִינִין תְּרִיצִין כְּכָל אוֹרַיְיתָא הָדָא דַאֲנָא סְדַר קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  חקים ומשפטים צדיקים. הגונים (כ) ומקובלים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ר"ל היאך שייך על חוקים ומשפטים צדיקים דדוקא גבי אדם שייך לשון זה. ומפרש דלשון צדיקים הגונים כו' ומוסב גם על חקים: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ועוד, שהחוקים והמשפטים בעצמם הם צדיקים, ישרים וטובים בישוב העם והמדינות. (הרמב"ן)

 ספורנו  ומי גוי גדול אשר לו חקים וגו'. והטעם שתחשבו חכמים בעיני האומות בשמרכם את חקי האלהים ואת תורותיו הוא שלא היו אז שום גוי במציאות כזה שיהיו לו חקים מורים מציאות האל ודרכיו ומשפטים צדיקים שאין בם ענין לתועלת הדיין ולא לשכר חזניהם וסופריהם אבל כל ענינם משפט וצדק. כענין אמרם ז''ל (פרק קמא דסנהדרין) משפט לזה וצדקה לזה. משפט לזה שהחזיר לו את שלו. וצדקה לזה שהוציא גזלה מתחת ידו: (ספורנו)


{ט}  רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ:

 אונקלוס  לְחוֹד אִסְתַּמַר לָךְ וְטַר נַפְשָׁךְ לַחֲדָא דִילְמָא תִנְשֵׁי יָת פִּתְגָמַיָא דִי חֲזוֹ עֵינָיִךְ וְדִילְמָא יְעִדוּן מִלִבָּךְ כֹּל יוֹמֵי חַיָיךְ וּתְהוֹדְעִנוּן לִבְנָיךְ וְלִבְנֵי בְנָיִךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד אִסְתַּמְרוּ לְכוֹן וְטוּרוּ נַפְשָׁתֵיכוֹן לַחֲדָא דִלְמָא תִתְנְשׁוּן יַת פִּתְגָמַיָא דַחֲמִיתּוּן בְּסִינַי בְּעֵינֵיכוֹן וְדִלְמָא יְעִידוּן מִן לִבְּכוֹן כָּל יוֹמֵי חַיֵּיכוֹן וּתְלוֹפוּנוּן לִבְנֵיכוֹן וְלִבְנֵי בְנֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  רק השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים. אז, כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמתתם, תחשבו חכמים ונבונים, (ל) ואם תעוותו אותם מתוך שכחה, תחשבו שוטים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) ר"ל כתיב רק שהוא לשון מיעוט והכא מה ממעט ומפרש דקאי אדלעיל מיניה כי היא חכמתכם וגומר הני מילי שתהיו נחשבים חכמים אז כשלא כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  רק השמר לך. הטעם אם תשכח כל דבר אל תשכח יום אשר עמדת בסיני: אשר ראו עיניך. זהו וכל העם רואים את הקולות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  רק השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים.

(קטע:רש"י על דברים ד ט): "אז כשלא תשכחום ותעשום על אמתתם תחשבו חכמים ונבונים ואם תעוותו אותם מתוך שכחה תחשבו שוטים", לשון רש"י.

ואינו נכון כלל, אבל הכתוב הזה לפי דעתי מצות לא תעשה, הזהיר בה מאד, כי כאשר אמר שנזהר בכל המצות ונשמור החוקים והמשפטים לעשותם, חזר ואמר "רק אני מזהירך מאד להשמר ולשמור עצמך מאד מאד לזכור מאין באו אליך המצות, שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו עיניך הקולות והלפידים, את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש, ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם".

ופירש הטעם, כי השם עשה המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם, אם כן עשו אתם ככה ואל תשכחו אותו.

והנה, קודם שיזכיר הדברות שנאמרו שם, הזהיר במצות לא תעשה שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו מלבנו לעולם, וצוה במצות עשה שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה.

והתועלת במצוה הזאת גדולה מאד, שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד, אע"פ שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים, אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום ויצונו בהפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת יכנס ספק בלב האנשים; אבל כשתגיע אלינו התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו הרואות אין שם אמצעי, נכחיש כל חולק וכל מספק, ונשקר אותו, לא יועילהו אות ולא יצילהו מופת מן המיתה בידינו, כי אנחנו היודעים בשקרותו.

זהו שאמר שם (שמות יט ט): "וגם בך יאמינו לעולם", כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו, ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל, והם לא יסתפקו כלל בעדותנו שנעיד להם אבל יאמינו בודאי שראינו כולנו בעינינו וכל מה שספרנו להם.

והענין הזה יבוא עוד בפרשת (דברים יג ב): "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום וגו'", וכבר הזכרתיו שם בפרשת "בחדש השלישי" (שמות יט ט). (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ושמור נפשך. נר אלהים נשמת אדם. נרך בירי ונרי בידך אם תשמור נרי אשמור נרך: והודעתם לבניך ולבני בניך. שלשה נוני''ן הפוכין לומר שכל מי שהוא ובנו ובן כנו תלמידי חכמים שוב אין התורה פוסקת מזרעו: (בעל הטורים)

 ספורנו  רק השמר לך. אע''פ שאמרתי שראוי שתהיו נחשבים חכמים בעיני האומות. השמר לך מדעות אותם הטועים המכחישים מציאות האל ית' ויכלתו השגחתו וחשבו הם להביא על כל זה ראיות שכליות: פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. והטעם שהזהרתיך מאד להשמר מזה הוא שיש לחוש פן תשכח מה שראו עיניך הגשמיים בסיני ועיניך השכליים גם כן בפי' התורה אשר בה הדאית לדעת הפך דעותיהם במופתים שכליים: והודעתם לבניך. לבניך שלא ראו אז תודיע במופתים שכליים: (ספורנו)


{י}  יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר יְהֹוָה אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן:

 אונקלוס  יוֹמָא דִי קַמְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּחֹרֵב כַּד אֲמַר יְיָ לִי כְּנוֹשׁ קֳדָמַי יָת עַמָא וְאַשְׁמְעִנוּן יָת פִּתְגָמָי דִי יֵלְפוּן לְמִדְחַל קֳדָמַי כָּל יוֹמַיָא דִי אִנוּן קַיָמִין עַל אַרְעָא וְיָת בְּנֵיהוֹן יְאַלְפוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִדְכּוּן גַּרְמֵיכוֹן בְּמַעַסְקְכוֹן בָּהּ הֵי כְּיוֹמָא דְקַמְתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּחוֹרֵב בִּזְמַן דַּאֲמַר יְיָ לִי כְּנוֹשׁ קֳדָמַי יַת עַמָא וְאַשְׁמִיעִינוּן יַת פִּתְגָמַי דְּיֵלְפוּן לְמִדְחַל מִן קֳדָמַי כָּל יוֹמַיָא דְהִינוּן קַיְימִין עַל אַרְעָא וְיַת בְּנֵיהוֹן יְאַלִיפוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  יום אשר עמדת. מוסב על מקרא שלמעלה ממנו, אשר ראו עיניך, יום אשר עמדת (מ) בחורב, אשר ראיתם את הקולות ואת הלפידים: ילמדון. ילפון (נ) לעצמם: ילמדון. יאלפון לאחרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) (גור אריה) דאין לומר שתודיע לבניך יום אשר עמדת שהרי והודעתם דכתיב במ"ם כינוי הרבים משמע דקאי אלמעלה פן תשכח את הדברים שראו עיניך והודעתם פירש והודעתם הדברים ואלו קאי למטה הל"ל והודעת לבניך: (נ) ר"ל ילמדו כתרגומו ילפון דהיינו שילמדו לעצמן. אבל ילמדון דבסמוך דתרגומו יאלפון היינו ללמד לאחרים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם כל הימים אשר הם חיים על האדמה. כי השם ידע שלא יוכלו לעשות מצותיו כראוי והם בארצות המושלים בהם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואשמעם את דברי וגו' ליראה אותי כל הימים. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (שבת קמו.) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, ופירשתי בפרשת יתרו שפסיקת זוהמתן היתה מאמצעות גבורות דברי אלהים עד שיצתה נשמתם וזהו הסרת זוהמה מהם, והוא מאמר ואשמיעם את דברי פירוש עשרת הדברות שבאו בגבורות דכתיב (שמות כ' א') וידבר אלהים את כל הדברים, וטעם שעשיתי זה ליראה אותי כל הימים באמצעות הפסק זוהמתן מהם שהוא המונע את האדם מלירא את ה', וזה סיבה שישראל לא מרו את כבודם וסבלו כמה צרות ימים רבים אין מספר ועל משמרת יראת ה' עומדים כי פסקה זוהמתן וטבע נפשם ליראה את ה', כי כל שאין זוהמא מבדלת בינו לבין ה' מטבעו לירא ה' הנכבד ב''ה: (אור החיים)


{יא}  וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל:

 אונקלוס  וּקְרֶבְתּוּן וְקַמְתּוּן בְּשִׁפּוֹלֵי טוּרָא וְטוּרָא בָּעֵר בְּאֶשָׁתָא עַד צֵית שְׁמַיָא חֲשׁוֹכָא עֲנָנָא וַאֲמִיטְתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָרֵיבְתּוּן וְקַמְתּוּן בְּשִׁפּוּלֵי טוּרָא וְטַוְורָא דָלִיק בְּאֵישָׁתָא וְשַׁלְהוֹבֵיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָא חֲשׁוֹכָא עֲנָנָא וְאַמִיטְתָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לב השמים. באמצע כנגד הרואים וכן בלב ים: (אבן עזרא)


{יב}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִמְכוֹן מִגוֹ אֶשְׁתָא קַל פִּתְגָמִין אַתּוּן שָׁמְעִין וּדְמוּת לֵיתֵיכוֹן חָזָן אֱלָהֵן קָלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵּיל יְיָ עִמְכוֹן בְּטוּרָא מִגּוֹ אֵישָׁתָא קַל דְּבִירָא אַתּוּן שָׁמְעִין וּדְמוּ לָא חֲמִיתוּן אֱלָהֵן קַל מְמַלֵּל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  זולתי קול. ששמעתם. כי הקול איננו נראה בעין וכבר פירשתי וכל העם רואים את הקולות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וידבר ה' אליכם מתוך האש. כבר פירשתי הדבר במקומו (שמות יט כ) שהם שמעו דבור השם הגדול יתברך מתוך האש שראו אשו הגדולה והשיגוה והוגד להם בזה בריתו בעשרת הדברים כי בכולן שמעו הקול מתוך האש ושאר המצות צוה אותי בעת ההיא ללמד אתכם כי כבר אני נאמן לנביא לה' במה שראיתם כמו שאמר וגם בך יאמינו לעולם כמו שפירשתי (בפסוק ט) (הרמב"ן)

 אור החיים  קול דברים אתם שומעים. אומרו קול דברים, יתבאר על פי דבריהם ז''ל (שהש''ר פ' ישקני) שאמרו שכל דיבור שהיה יוצא מפי ה' היה נוצר ממנו מלאך והיה עומד על האדם ואומר לו אתה מקבלני וכו' והיה מחבקו וכו' ע''כ, וכפי זה יתבאר הכתוב על נכון קול דברים פירוש הדברים אשר דבר ה' שהיו נבראים מהם מלאכים קול אותם מלאכים שנקראים דברים אתם שומעים, ועיין מה שכתבתי בפרשת יתרו שלא שמעו ישראל מפי הגבורה אלא אנכי וגו' ולא יהיה לך וגו' אבל השמנה דברות הגם שיצאו כאחד יחד עשרת הדברות לא יכלו לסבול לשמוע אלא ב' והח' עמדו המלאכים שנחצבו מקולו יתברך בהם עד שחזרה נשמתם וחזרו ושמעום מפי המלאכים שהם הדברים עצמן והיתה כל מצוה ומצוה שהוא מלאך ומלאך עומד על האדם ואומר לו אתה מקבלני וכו':

ותמונה אינכם רואים וגו'. קשה איך יוצדק לאמר על התמונה זולתי קול שהיא השמיעה, ולפי מה שכתבתי בפסוק שלפני זה שהמלאך שהוא הדיבור עצמו היה מדבר עם כל אחד והיו ישראל רואים אותו, וכן תמצא שאמרו רבותינו ז''ל (מכילתא) בפסוק וכל העם רואים את הקולות, ומעתה חש משה שיחשבו ח''ו כי זה הוא אלהי ישראל אשר ראו עיניהם, לזה אמר ותמונה אינכם רואים זולתי קול פירוש לבד הקול הוא שהייתם רואים תמונתו שהיה מדבר עמכם ואומר אתה מקבלני וכו': (אור החיים)


{יג}  וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים:

 אונקלוס  וְחַוִי לְכוֹן יָת קְיָמֵהּ דִי פַקִיד יָתְכוֹן לְמֶעְבַּד עַשְׂרָא פִּתְגָמִין וּכְתָבִנוּן עַל תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְנֵי לְכוֹן יַת קְיָמֵיהּ דְּפַקֵּיד יַתְכוֹן לְמֶעֱבַד עִישַרְתֵּי דִבּוּרַיָא וְכַתְבִינוּן עַל לוּחֵי סַמְפִּירִינוּן: (תרגום יונתן)


{יד}  וְאֹתִי צִוָּה יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

 אונקלוס  וְיָתִי פַּקִיד יְיָ בְּעִדְנָא הַהִיא לְאַלָפָא יַתְכוֹן קְיָמִין וְדִינִין לְמֶעְבָּדְכוֹן יָתְהוֹן בְּאַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין תַּמָן לְמֵירְתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיָתִי פַקֵּיד יְיָ בְּעִידָנָא הַהִוא לְמַלְפָא יַתְכוֹן קְיָמִין וְדִינִין לְמֶעֱבַדְכוֹן יַתְהוֹן בְּאַרְעָא דְאַתּוּן עָבְרִין לְתַמָּן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואתי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם. תורה (ס ) שבעל פה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דק"ל דואותו צוה ודאי קאי אלעיל מיניה אויגד לכם וגו' עשרת הדברים דמשמע באותו זמן צוה ה' את משה ללמד אותם והא באותו זמן לא נצטוו אלא בי' דברות ואי אעשרת הדברים קאי מאי ללמד אתכם חוקים ומשפטים דקאמר. אלא ודאי קאי על התורה שבעל פה שבעשרת הדברות דהיינו כללותיהן ופרטותיהן ואת כל המצות הנכללות בהן: (גור אריה) פירוש מדכתיב ללמד שזה הלשון שייך לומר על תורה שבעל פה אבל תורה שבכתב שייך לומר בה נתינה דמאחר שהיא כתובה לפני האדם יוכל ללמוד אותה מעצמה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם ואותי צוה ה'. כי בסיני צוה השם למשה את כל החקים והמשפטים רק הגידם לישראל בשנה השנית. ופעם אחרת ובשנה הארבעים. ואחר שלא ראיתם כל תמונ' השמרו לכם פן תשחיתון מה שראיתם והטעם האמת או דרכיכם: (אבן עזרא)


{טו}  וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:

 אונקלוס  וְתִסְתַּמְרוּן לַחֲדָא לְנַפְשָׁתֵיכוֹן אֲרֵי לָא חֲזֵיתוּן כָּל דְמוּת בְּיוֹמָא דִי מַלִיל יְיָ עִמְכוֹן בְּחֹרֵב מִגוֹ אֶשָׁתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִסְתַּמְרוּן לַחֲדָא לְנַפְשָׁתֵיכוֹן אֲרוּם לָא חֲמִיתוּן כָּל דְּמוּ בְּיוֹמָא דְמַלֵּיל יְיָ עִמְכוֹן בְּחוֹרֵב מִגּוֹ אֵישָׁתָא: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ונשמרתם מאד לנפשתיכם. יזהירם פן יטעו אחר הקול אשר שמעו ויעשו השחתה לקצץ בנטיעות ואמר תחלה תבנית זכר או נקבה באדם שמהם יהיה קול ואחר כן הזכיר כל אשר בארץ בבהמה ובעוף וברמש האדמה ובדגי הים ואחר כן חזר אל צבא השמים (הרמב"ן)

 ספורנו  כי לא ראיתם כל תמונ'. וזה הפך דעת כת הצאב''א שחשבו שאין במציאו' דבר יותר נכבד מן הגרמים השמימים ושהם לבדם קדמוני' ונצחיים ראשוני': (ספורנו)


{טז}  פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה:

 אונקלוס  דִילְמָא תְּחַבְּלוּן וְתַעְבְּדוּן לְכוֹן צֶלֶם דְמוּת כָּל צוּרָא דְמוּת דְכַר אוֹ נֻקְבָא: (אונקלוס)

 יונתן  הֲווֹ זְהִירִין דְּלָא תְחַבְּלוּן עוֹבָדֵיכוֹן וְתַעַבְדוּן לְכוֹן צְלַם דְּמוּ דְּכָל טָעוּ דְמוּ דִדְכַר אוֹ דְנוּקְבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  סמל. צורה: (רש"י)

 אבן עזרא  פסל. דבר נקצב כמו ויפסלו בוני שלמה: זכר או נקבה. בגוים ידועים. גם יש גוים סוגדים ועובדים כל בהמה שיפגעו בתחל' יומו וי''א להוריד כח עליונים כצורת עקרב לנשוך והצורות הארבעים ושבעה הנשארות: (אבן עזרא)


{יז}  תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם:

 אונקלוס  דְמוּת כָּל בְּעִירָא דִי בְאַרְעָא דְמוּת כָּל צִפַּר גַדְפָא דִי פָּרַח בַּאֲוֵר רְקִיע שְׁמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  דְּמוּ דְכָל בְּעִירָא דִי בְאַרְעָא דְמוּ דְכָל צִפַּר גַּפָּא דְפָרְחָא בְאֲוִיר רְקִיעַ שְׁמַיָא: (תרגום יונתן)


{יח}  תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בַּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:

 אונקלוס  דְמוּת כָּל רִחֲשָׁא דִי בְאַרְעָא דְמוּת כָּל נוּנֵי דִי בְמַיָא מִלְרַע לְאַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  דְּמוּ דְּכָל רִיחֲשָׁא דִבְאַרְעָא דְמוּ כָּל נוּנֵי דִבְמַיָא מִלְרַע לְאַרְעָא: (תרגום יונתן)


{יט}  וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם:

 אונקלוס  וְדִילְמָא תִזְקוֹף עֵינָיךְ לִשְׁמַיָא וְתֶחֱזֵי יָת שִׁמְשָׁא וְיָת סִיהֲרָא וְיָת כּוֹכְבַיָא כֹּל חֵילֵי שְׁמַיָא וְתִטְעֵי וְתִסְגוּד לְהוֹן וְתִפְלְחִנוּן דִי זַמִין יְיָ אֱלָהָךְ יָתְהוֹן לְכֹל עַמְמַיָא תְּחוֹת כָּל שְׁמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְדִלְמָא תִתְּלוּן עֵינֵיכוֹן לְצֵית שְׁמַיָא וְתֶחֱמוּן יַת שִׁמְשָׁא וְיַת זִיהֲרָא וְיַת רֵישֵׁי כּוֹכְבַיָא כָּל חֵילֵי שְׁמַיָא וְתִטְעוּן וְתִסְגְּדוּן לְהוֹן וְתִפְלְחִינוּן דְּפַלֵיג יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּהוֹן דַּעְתְּהוֹן דְּכָל עַמְמַיָא דִתְחוֹת כָּל שְׁמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ופן תשא עיניך. להסתכל בדבר, ולתת (ע) לב לשוב לטעות אחריהם: אשר חלק ה'. להאיר (פ) להם. דבר אחר, לאלוהות, (צ) לא מנען מלטעות אחריהם, (ק) אלא החליקם בדברי הבליהם לטרדם מן העולם, וכן הוא אומר, כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא (תהלים לו, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דק"ל מה דכתיב ופן תשא עיניך וגומר משום דנושא עיניו לשמים משום הכי יבא לעבוד אותם. לכן פירש להסתכל כו': (פ) רצה לומר מה דכתיב ועבדת אשר חלק לכל העמים וגו' וכי הקדוש ברוך הוא חלק לעמים לעבוד להם: (צ) ולא שנתנם לאלהות שבראם לשם כך רק שלא מנען וכו' אלא החליקם בדברי הבל שנראה להם הטובות המגיע להם מכוכבי מעלה בעבדם אותם ולפי האמת הם רעות כדי לטרדם: (ק) דלטעם ראשון קשה למה אמר להם וכי להם בלבד הם מאירים לכן אמר דבר אחר. ולטעם זה לחוד קשה ולמה ברא בתחלה דבר שיבאו לטעות בהם בני אדם והא כתיב עולם חסד יבנה לכן צריך לשני טעמים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  השמש והירח. שהם המאורות הגדולים ואחר שאמר ואת הככבים באר בשם כלל כל צבא השמים ככבי לכת שהם ככבי אור וכל המזלות והצורות: ונדחת. כאדם שידחה ויפול: אשר חלק. דבר מנוסה הוא כי יש לכל עם ועם ככב ידוע ומזל וכן יש מזל לכל עיר ועיר והשם שם לישראל מעל' גדול' להיות השם יועצם ולא ככב להם והנה ישראל נחלת השם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אשר חלק ה' אלהיך אתם לכל העמים. כי לכולם כוכב ומזל וגבוהים עליהם מלאכי עליון כגון הנאמר בדניאל שר מלכות פרס ושר מלכות יון ובעבור כן יעשו להם אלהים מהם ויעבדום ואמר ואתכם לקח ה' כי אתם חלק השם לא תקימו עליכם שר או עוזר זולתו כי הוא הוציא אתכם מכור הברזל שהייתם בתוך מצרים בכור אש ועצים והוציא אתכם משם כנגד שריהם שעשה בהם שפטים ולולי שהפילם לא הייתם יוצאים כי היו הם במעלתם שלא תצאו והנה עשה כל זה כדי שתהיו לו נחלה ותהיו לשמו הגדול סגולה מכל העמים (הרמב"ן)

 ספורנו  חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים. סדר אותם על סדר נאות לצורך כל אחד מחלקי הארץ כפי השתנותם והשתנות העם אשר בה וזה הסדר המוחש יורה על הפך דעות התועים כי אמנם יורה בהכרח שיש איזה נמצא מסדר לתכלית מכוון מאתו אשר המציא' לסדרם למען יושג תכלית מציאות' וסדרם כי לא יהי' כל זה במקר' בלי ספק: (ספורנו)


{כ}  וְאֶתְכֶם לָקַח יְהֹוָה וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה:

 אונקלוס  וְיָתְכוֹן קָרִיב יְיָ לְדַחַלְתֵּהּ וְאַפֵּק יָתְכוֹן מִכּוּרָא דְפַרְזְלָא מִמִצְרָיִם לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעַמָא אַחֲסָנָא כְּיוֹמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַתְכוֹן נְסִיב מֵימְרָא דַיְיָ לְחוּלְקֵיהּ וְאַנְפֵּיק יַתְכוֹן מִנִיר פַּרְזְלָא מִמִּצְרַיִם מְטוֹל לְמֶהֱוֵי לֵיהּ לְעַם אַחֲסָנָא כְּיוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  כור. הוא כלי שמזקקים בו את הזהב: (רש"י)

 בעל הטורים  ויוצא. ד' במס' ויוצא עמו בששון ויוצא נוזלים מסלע ויוצא את בן המלך ויוצא אתכם מכור הברזל ויוצא עמו בששון שנאמר ובני ישראל יוצאים ביד רמה והוציא להם נוזלים מסלע והעמידו מלך שנאמר ויהי ב. שורון מלך: (בעל הטורים)

 ספורנו  ואתכם לקח. ללכת בדרכיו ולדבקה בו ולזה לא יהיו עיניכם בהנהגת צבא השמים וסדרם: (ספורנו)


{כא}  וַיהֹוָה הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

 אונקלוס  וּמִן קֳדָם יְיָ הֲוָה רְגַז עֲלַי עַל פִּתְגָמֵיכוֹן וְקַיִים בְּדִיל דְלָא לְמֵעֲבַר יָת יַרְדְנָא וּבְדִיל דְלָא לְמֵיעַל לְאַרְעָא טָבָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵבּ לָךְ אַחֲסָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִן קֳדָם יְיָ הֲוָה רְגַז עָלַי עַל פִּתְגָמֵיכוֹן דְּאִתְרַעַמְתּוּן עַל מַיָא וְקַיֵּים דְּלָא אֲעִיבַר יַת יוֹרְדְּנָא וּדְלָא אֵיעוּל לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן אַחֲסָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  התאנף. נתמלא רוגז: על דבריכם. על אודותיכם על עסקיכם: (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם וה' התאנף בי. בעבור שאמר ויוצא אתכם להיות לו לעם נחלה בארץ שתעבדוהו רק אני לא אראה בטובה הזאת: על דבריכם. אתם סבבתם שלא אכנס לארץ כאשר פירשתי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם וה' התאנף בי על דבריכם. שהחזיר במקום הזה כלומר אותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם המצות לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה ועתה קחו מפי תורה כי אנכי מת בארץ הזאת ולא אוכל ללמדם אתכם בארץ ואל תשכחו שם מה שלמדתי אתכם ולא מה שראיתם בסיני ועל דרך האמת יאמר השמרו מאד לנפשותיכם פן תשחיתון כי השם התאנף בי מדאגה מדבר זה פן תשכחו אתם ברית השם אלהיכם באש האוכלת בראש ההר ותעשו תמונת כל וזה טעם אשר צוך ה' אלהיך וכבר נרמז זה בסדר חקת התורה ורש"י כתב אשר צוך ה' אלהיך שלא תעשה והוא פשוטו של מקרא והמשכיל יבין הפסוקים האלה על אמתתם וטעם כי ה' אלהיך אש אכלה הוא כאשר ראיתם בראש ההר והכוונה שהוא מדת הדין המקנא בע"ז ומן הכתוב הזה תבין בכל הנזכר במשנה תורה תמיד "ה' אלהיך" (הרמב"ן)

 אור החיים  וה' התאנף וגו' לבלתי וגו' ולבלתי וגו'. חזר לומר עוד מאמר זה ולא הספיק מה שאמר בפרשת דברים דכתיב (א' ל''ז) גם בי התאנף וגו', גם כפל לו' לבלתי ב' פעמים, לומר גזירה אחרת שנגזרה עליו מלבד שימות במדבר עוד גזר עליו שלא יעלו עצמותיו להקבר בארץ כדרך שעשה הוא לעצמות יוסף וכדרך שעשו כל ישראל לשאר השבטים (ירושלמי סוטה פ''א ה''י), והוא אומרו לבלתי עברי פירוש בחיים ולבלתי בא פירוש לאחר מיתה אל הארץ הטובה, והוא מה שאמר עוד בסמוך אנכי מת וגו' אינני עובר את הירדן פירוש בין קודם מיתה בין לאחר מיתה, וגמר אומר כנגד ישראל אתם עוברים ולא לאחר מיתה לבד אלא אפילו בחיים והוא אומרו וירשתם וגו', ודיבר בדרך לא זו אף זו. ואומרו על דבריכם כאומרם ז''ל (דכ''ר ב') משל למי שנאבדו לו מעות ופיזר ביניהם דינר זהב וכו', כמו כן עת שיעמוד משה יעמדו עמו כל דור המדבר הוא הוציאם ממצרים הוא יוציאם מהמדבר ויביאם לעולם הבא לעתיד לבא עם הצדיקים ע''כ, והוא אומרו על דבריכם שזולת טעם סיבתם להביאם לעולם הבא לא היה נשבע לבל יכנסו עצמותיו של משה לארץ הטובה: (אור החיים)


{כב}  כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת:

 אונקלוס  אֲרֵי אֲנָא מָאִית בְּאַרְעָא הָדָא לֵית אֲנָא עָבֵר יָת יַרְדְנָא וְאַתּוּן עָבְרִין וְתֵירְתוּן יָת אַרְעָא טָבָא הָדָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אֲנָא שְׁכִיב בְּאַרְעָא הָדָא לֵית אֲנָא עָבַר יַת יַרְדְּנָא וְאַתּוּן עָבְרִין וְתֵירְתוּן יַת אַרְעָא טַבְתָא הָדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי אנכי מת וגו' אינני עובר. מאחר שמת מהיכן יעבור, אלא אף עצמותי אינם עוברין: (רש"י)

 ספורנו  כי אנכי מת. צריך אני להזהירכם מאד מאחר שאיני עובר עמכם כענין אמרו כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון: (ספורנו)


{כג}  הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

 אונקלוס  אִסְתַּמָרוּ לְכוֹן דִילְמָא תִתְנְשׁוּן יָת קְיָמָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן דִי גְזַר עִמְכוֹן וְתַעְבְּדוּן לְכוֹן צֶלֶם דְמוּת כֹּלָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אִסְתַּמְרוּ לְכוֹן דִּלְמָא תִתְנְשׁוּן יַת קְיָמָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דִּגְזַר עִמְכוֹן וְתַעַבְדוּן לְכוֹן צְלַם דְּמוּת כּוֹלָא דְפַקְדִינְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן דְּלָא לְמֶעֱבַד: (תרגום יונתן)

 רש"י  תמונת כל. תמונת כל (ר) דבר: אשר צוה ה'. אשר צוך (ש) שלא לעשות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) רצה לומר כל היכא שכתוב מלת כל במקרא יש תיבה אחריו שדבוק לו כגון בפרשה זו מצינו הרבה פעמים כל הימים כל סמל לכך מפרש דהוה כאלו כתיב כל דבר: (ש) רצונו לפרש וכי צוה הקדוש ברוך הוא לעשות פסל ומפרש אשר צוך שלא לעשות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  השמרו לכם ועשיתם פסל. וכבר אמר כזה והטעם להוסיף אש אוכלה על כן אנכי מצוך: תמונת כל. כל דבר: אשר צוך. כאשר צוך או מלת צוך שלא לעשות כמו ועל העבים אצוה ויש אומר על צורת הככבים וזה רחוק בעיני: (אבן עזרא)


{כד}  כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא: (פ)

 אונקלוס  אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ מֵימְרֵהּ אֶשָׁא אָכְלָא הוּא אֵל קַנָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן מֵימְרֵיהּ אֵישָׁא אָכְלָא אֵישָׁא הוּא אֱלָהָא קַנָאִי וּמִתְפְּרַע בְּקִנְאָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל קנא. מקנא לנקום (ת) אנפרדמנ"ט בלע"ז (אייפער) מתחרה על רוגזו להפרע מעכו"ם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) רצה לומר לא שנקרא קנא מפני שיש בו קנאה ח"ו שאין שם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא מפני שהוא מתחרה וקיצף להתפרע מעובדי עבודת אלילים וכיון שהנקמה אינה באה אלא מחמת הקנאה משום הכי כתיב אל קנא במקום אל נוקם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אש אוכלה הוא. בלי כ''ף הדמות והטעם כאש אוכלה הוא. אל קנא. לעבודת כוכבים וקנאתו תאכל כאש שלא תעזוב שורש וענף: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כי ה' אלהיך אש אכ. לה הוא אל קנא כי תוליד. רמז לאחר כ''י שנים אחרי מותו יעבדו עכו''ם פסל מיכה: (בעל הטורים)

 ספורנו  אש אכלה הוא. אש אוכלת אש ובזה יכלה את הנפש עם הבשר: אל קנא. כי מבלי אין מציאות שום נמצא זולתו דומה למציאותו כלל הנה כל מי שיעבוד לזולתו יעשה אמנם לזולתו מה שראוי לו לבדו כענין אשת איש שתתן לזולתו מה שראוי לאישה לבדו ובזה יהיה מקנא: (ספורנו)


{כה}  כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ:

 אונקלוס  אֲרֵי תוֹלְדוּן בְּנִין וּבְנֵי בְנִין וְתִתְעַתְּקוּן בְּאַרְעָא וּתְחַבְּלוּן וְתַעְבְּדוּן צֶלֶם דְמוּת כֹּלָא וְתַעְבְּדוּן דְבִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְגָזָא קֳדָמוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תֵּלְדוּן בְּנִין וּבְנֵי בְנִין וְתִתְעַתְּקוּן בְּאַרְעָא וּתְחַבְּלוּן עוֹבָדֵיכוֹן וְתַעַבְדוּן לְכוֹן צְלַם דְּמוּת כּוֹלָא וְתַעַבְדוּן דְּבִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לְאַרְגָזָא קֳדָמוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונושנתם. רמז להם שיגלו ממנה לסוף שמונה מאות וחמשים ושתים שנה, (א) כמנין ונושנתם, והוא הקדים והגלם לסוף שמונה מאות וחמשים, והקדים שתי שנים לונושנתם, כדי שלא יתקיים בהם כי אבד תאבדון, וזהו שנאמר, וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו (דניאל ט, יד.), (ב) צדקה עשה עמנו, שמהר להביאה ב' שנים לפני זמנה (סנהדרין לח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דכתיב גבי בנין בית ראשון ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה וגו' ועמידת בית ראשון היה ת"י שנה צא מהן ארבעים שנה שהיו במדבר דאף הם היו במנין דהקרא מונה מיציאת מצרים ונמצא שלא היו בארץ אלא תת"ן שנה ולא הגיעו למספר ונושנתם וכדפירש רש"י: (ב) ר"ל משום דצדיק ה' וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו אלא צדקה היה מאת ה' שהקדים הרעה קודם זמן ונושנתם ועיין בסנהדרין ל"ח: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי תוליד בנים. אמר אל קנא ואחר כן באר מה יקרה להם אם יעשו פסל: ועשיתם הרע. בשאר המצות כמו לרצוח ולנאוף: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם. ענין הכתוב הזה, שיזכיר ויאמר: כי תוליד בנים ובני בנים, ובעבור היותכם ישָנים בארץ ותשבו לבטח, אולי תשכחו את השם; העידותי בכם היום שתאבדו מהר, כי לא יאריך לכם, מאחר שתעבדו עבודה זרה.

והפרשה הזו, אע"פ שהיא אזהרה, לא נאמרה בלשון "אם", והטעם, כי הוא כמתנבא על עניינם, וידבר בלשון ישמש בשני פנים, בלשון אזהרה ובלשון עתיד לבא, יאמר שיעשו ויהיה להם ככה ולא יגזור עליהם. ומפני זה אמרו רבותינו (גיטין פח א) שרמז לגלות בית ראשון במלת "ונושנתם" בגימטריא, והיתה קבלה בידם כי יש בפרשה הזאת רמז לזמן הגלות, וכאשר בא עליהם התבוננו בה בינה.

ואמר "ועשיתם פסל תמונת כל", ולא אמר "ועבדתם אותו" או "והשתחויתם לו" אבל אמר "והשחתם", כי הפסל בכאן תמונת כל, ומפני השחתה יאסור אותו, כאשר פירשתי למעלה. (הרמב"ן)

 ספורנו  להכעיסו. לסלק השכינה מישראל כדי להיות בלתי משועבדים לתורת האל ית' ומצותיו: (ספורנו)


{כו}  הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן:

 אונקלוס  אַסְהֵדִית בְּכוֹן יוֹמָא דֵין יָת שְׁמַיָא וְיָת אַרְעָא אֲרֵי מֵיבַד תֵּיבְדוּן בִּפְרִיעַ מֵעַל אַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא לְתַמָן לְמֵירְתַהּ לָא תוֹרְכוּן יוֹמִין עֲלַהּ אֲרֵי אִשְׁתְּצָאָה תִּשְׁתֵּצוּן: (אונקלוס)

 יונתן  אַסְהֵידִית בְּכוֹן יוֹמָא דֵין סַהֲדִין קַיְימִין יַת שְׁמַיָא וְיַת אַרְעָא אֲרוּם מֵיבַד תּוֹבְדוּן בְּסַרְהוּבַיָא מֵעִילַוֵי אַרְעָא דְאַתּוּן עָבְרִין יַת יוֹרְדְּנָא תַמָּן לְמֵירְתָהּ לָא תוֹרְכוּן יוֹמִין עֲלָהּ אֲרוּם מִשְׁתֵּצְיָא תִשְׁתֵּיצוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  העידתי בכם. הנני מזמינם להיות עדים (ג ) שהתריתי בכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) כלומר ויהיו עדי התראה לא עדי עבירה שהרי עדיין לא עשו הרע בעיני ה': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  העידותי בכם היום. י''א כי טעם עדות שמים וארץ המלאכים ובני אדם ואחרים אמרו על הגשם כטעם את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה והנכון בעיני להיותם עדים שיראום תמיד הם ובניהם כי הם עומדים כטעם כימי השמים על הארץ וכן שמעו הרים את ריב ה'. וכן האבן הזאת תהיה בנו לעדה ושמא יטעון טוען כי שמים כעשן נמלחו וחביריו הטוען ער ולבו ישן: תאבדון. כמו תלמדון בעבור שאיננו סמוך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  העידותי. מלא יו''ד אייתי ביה י' לפרסומי למילתא: (בעל הטורים)


{כז}  וְהֵפִיץ יְהֹוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהֹוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה:

 אונקלוס  וִיבַדַר יְיָ יָתְכוֹן בְּעַמְמַיָא וְתִשְׁתָּאֲרוּן עַם דְמִנְיָן בְּעַמְמַיָא דִי יְדַבַּר יְיָ יָתְכוֹן לְתַמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיבַדַר יְיָ יַתְכוֹן בֵּינֵי עַמְמַיָא וְתִשְׁתּוֹתְרוּן בְּעָם קָלִיל בֵּינֵי עַמְמַיָא דִיבַדַר יְיָ יַתְכוֹן תַּמָּן בְּגָלוּתָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מתי מספר. פירשתיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ונשארתם מתי מספר בגוים. יאמר שנשאר מועטים בכל גוי וגוי מכל הגוים אשר ינהג אותנו שם כי בארבע רוחות השמים יפזר אותנו אבל בכללנו רבים אנחנו שבח לאל (הרמב"ן)

 בעל הטורים  בעמים. בגימט' בין הבבליים. בגוים. בגי' ובמדי: ינהג. בגי' וביון: שמה. בגי' מרומיים הרי רמוזים כאן ד' גליות: (בעל הטורים)


{כח}  וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן:

 אונקלוס  וְתִפְלְחוּן תַּמָן לְעַמְמַיָא פָלְּחֵי טַעֲוָתָא עֹבַד יְדֵי אֱנָשָׁא אָעָא וְאַבְנָא דִי לָא יֶחֱזוּן וְלָא שָׁמְעִין וְלָא אָכְלִין וְלָא מְרִיחִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִיתְעוּקוּן לְמִפְלַח תַּמָּן לְפַלְחֵי טַעֲוָותָא עוֹבַד אִידֵיהוֹן דִּבְנֵי נְשָׁא מִן קֵיסָא וְאַבְנָא דְלָא חַמְיָין וְלָא שָׁמְעִין וְלָא אָכְלִין וְלָא מְרִיחִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועבדתם שם אלהים. כתרגומו, משאתם עובדים לעובדיהם, (ד) כאילו אתם עובדים להם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דקשה לו משום שהפיץ ה' אותם בין העמים משום הכי יעבדו עבודת אלילים ותירץ כתרגומו כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יראון וישמעון. הזכיר הארבעה הרגשו' ואין צורך להזכיר החמישי' כי היא עבה מכולם ועוד כי היא שורש חיי הגוף ואל תתמה על מלת ובקשתם ומצאת כי ידבר לרבים ולגוי אחד או לאדם אחד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ועבדתם שם אלהים. משאתם עובדים לעובדיהם אתם עובדים להם לשון רש"י וכבר פירשתי סודו כי היושב בחוצה לארץ כאלו עובד עבודה זרה ומעשה ידי אדם מלמעלה למטה כמו שהזכרתי בסדר אחרי מות (ויקרא יח כה) וטעם ולא יאכלון ולא יריחון לומר שהם אבן דומם כאשר היו מתחילה אין בהם רוח חיים כלל אפילו כחיי האדם כי מתחלה אמר לא יראון ולא ישמעון לומר שאיננו אלוה ולא יראה בעני עובדיו ולא ישמע תפלתם ומצרתם לא יושיעם וחזר ואמר שאפילו חיים גרועים כחיי האדם אין בהם והנה העושה אותם נכבד מהם או יהיה טעם הכתוב כנגד כבוד עליון לומר אשר לא יראו בצרת עובדיהם ולא ישמעון תפלתם ולא יאכלון שלא תצא אש מלפניהם ותאכל את קרבנותם ולא יריחון בריח ניחוחיהם ותפש הכתוב לשון סתם שאין בהם החושים האלו כלל (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ועבדתם שם אלהים. ואינו אומר אלהים אחרים כמו בכל מקום רמז ישראל שבחוצה לארץ עובדי עכו''ם בטהרה הם: (בעל הטורים)

 ספורנו  אשר לא יראון. שאין בהם כח רצוניי כמו שחשבו עובדיהם שעושים צורות עם כלי הפעולות הרצוניות להורות שאות, ההתחלה הקדמונית שחשבו היא פועלת כל אותן הפעולות כרצונה והיו עובדים אותה ומתפללים לה להשיג שתרצה לתת את שאלת עובדיה. והנה אין לשום נמצא זולתי לאל ית' ולאדם בחייו שום כח רצוניי. אבל כל פעולות זולתם הם בטבע מסודר להם מאת האל ית': (ספורנו)


{כט}  וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:

 אונקלוס  וְתִתְבְּעוּן מִתַּמָן יָת דַחֲלְתָּא דַייָ אֱלָהָךְ וְתִשְׁכָּח אֲרֵי תִבְעֵי מִן קֳדָמוֹהִי בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתְבְּעוּן מִתַּמָּן לְמִיתַב לִדְחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וְתִשְׁכְּחוּן רַחֲמִין אֲרוּם תִּבְעוּן מִן קֳדָמוֹי בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשֵׁיכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בכל לבבך. עוד אפרשנו: (אבן עזרא)

 אור החיים  ובקשתם וגו' בכל לבבך וגו' בצר לך וגו'. ב' כתובים הבאים אלו צריכין ביאור דע כי יש ב' הדרגות תשובה, יש תשובה שישראל עושים מעצמן שיכירו חיובם עם הבורא ויכופו יצרם, ויש תשובה שעושים על ידי יסורין אשר יצר להם האויב ויצעקו מכאב לב, וכנגד ב' הדרגות דיבר משה אל כל ישראל, כנגד העושה תשובה הגם שלא שמע קול נוגש אמר ובקשתם משם את ה' אלהיך שיתעוררו הלבבות לחיבת אלהיהם, ומצאת, והגם שיש בידך עבירות חמורות כאמור בסמוך ועבדתם שם אלהים אחרים וגו' אף על פי כן פטורים אתם מהיסורין ודי לכם התשובה, והטעם כי תדרשנו בכל לבבך שתשובה כזו היא תשובה שלימה בכל לב ובכל נפש:

וכנגד תשובה הבאה מצד היסורין אמר בצר לך ומצאוך וגו' ושבת וגו' פירוש מחמת היסורין אשר יצר לך אויבך, וכאן לא הזכיר בכל לבבך וגו' כי באמצעות היסורין הוא שב, ומה שחסר לשבים מחמת יסורין בבחינה הדרגת התשובה משלימין אותו בבחינת היסורין עצמן שעברו עליהם כי היסורין ממרקין העונות ומטהרין את הנפש, ומה שחסר לכת הראשונה מצד שלא עברו עליהם יסורין משלימין אותו בבחינת מעלת התשובה, וכפי זה מאמר בצר לך נמשך עם מה שלפניו וזה שיעורו ובקשתם וגומר ומצאת והטעם כי תדרשנו וגו' או בצר לך וגו' ושבת הגם שלא תהיה בכל לבבך וגו', ונתן הכתוב טעם לקבלת ה' תשובה שלימה לבדה בלא יסורין או תשובה שאינה שלימה על ידי יסורין כי אל רחום ה' אלהיך:

עוד יתבארו הכתובים על זה הדרך ובקשתם משם פירוש וכשתהיו בין האומות שם תבקשוהו ותתפללו אליו לדברים הצריכים לכם לחיותכם, ואינו מדבר בבקשת הגאולה, ומצאת שימצא לכם שאם לא כן יאבדו ב''מ, ואמר לשון יחיד לומר שלא לכולם ימצא כשיקראוהו בארץ העמים אלא ליחידי סגולה, והטעם כי תדרשנו וגו' פירוש צריך מבקש ה' התעצמות גדול ואולי ישיגו הבקשה בסדר זה יחידי עם:

ואומרו בצר לך כתוב זה מדבר בהבטחת הגאולה כי בצר לעם ישראל שהוא זמן הגלות עוד לו שימצאוהו כל הדברים האלה האמורים בסמוך שהם השמדה מן האדמה והפצה בין האומות והמעטה שישארו מתי מספר זה יהיה באחרית הימים והם חבלי משיח, ולא יהיה להם כל הצרות בתמידות בזמנים ארוכים אלא באחרית הימים, ומבטיחם שיעורר ה' לבבם אז לשוב בתשובה, והוא אומרו ושבת עד ה', ונתן טעם להבטחה זו כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך וגו' ויחזק לבך לשוב וגו':

ואולי שזו היא טענת מיכאל לפני ה' שהביא בזוהר חדש (דף ל') שהרי באו אחרית הימים ומצאו אותם כל הדברים ולמה לא יעורר ה' לבם לשוב, ופירשתי המאמר במקום אחר, ועינינו לה' צופיות לפתוח אוצר רוח טהרה לפקוח עינים עורות ולהטות לבבות עם ה' להכיר נעימות עריבות ידידותו: (אור החיים)

 ספורנו  ומצאת. אע''פ שאין שם מקדש ולא כלי קדש: כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. והטעם שתמצאנו הוא כי אמנם תדרשנו בכל לבבך: (ספורנו)


{ל}  בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ:

 אונקלוס  כַּד יֵיעוֹק לָךְ וְיַשְׁכְּחֻנָךְ כֹּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין בְּסוֹף יוֹמַיָא וּתְתוּב לְדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּתְקַבֵּל לְמֵימְרֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  כַּד תֵּיעוֹק לְכוֹן וִיאַרְעוּן לְכוֹן כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִילֵין בְּסוֹף יוֹמַיָא וּתְתוּבוּן עַד דַּחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וּתְקַבְּלוּן לְמֵימְרֵיהּ: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו. גם זה רמז לגאולת בבל ששבו אל השם והתודו לפניו ושמעו לקול הנביאים אשר הקים להם ולפיכך הבטיחם שלא ישחיתם ולא ישכח ברית אבותם כאשר אמר (ויקרא כו מב) וזכרתי את בריתי יעקוב וגו' ובסוף הספר ירמוז לגאולה העתידה כאשר פירשתי (שם בפסוק טז) ואזכרנו עוד בע"ה (להלן כח מב) (הרמב"ן)

 ספורנו  באחדית הימים. לקץ הימין כמו שהעיד באמרו והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו: (ספורנו)


{לא}  כִּי אֵל רַחוּם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם:

 אונקלוס  אֲרֵי אֱלָהָא רַחֲמָנָא יְיָ אֱלָהָךְ לָא יִשְׁבְּקִנָךְ וְלָא יְחַבְּלִנָךְ וְלָא יִתִּנְשֵׁי יָת קְיָמָא דַאֲבָהָתָךְ דִי קַיִים לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אֱלָהָא רַחֲמָנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן לָא יִשְׁבְּקִנְכוֹן וְלָא יִחְבַּלְכוֹן וְלָא יִתְנְשֵׁי יַת קְיָימָא דְאַבָהַתְכוֹן דְּקַיַּים לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא ירפך. מלהחזיק בך בידיו, ולשון לא ירפך לשון לא יפעיל הוא, לא יתן לך רפיון, (ה) לא יפריש אותך מאצלו, וכן אחזתיו ולא ארפנו (שיר השירים ג, ד.), שלא ננקד ארפנו. (ו) כל לשון רפיון מוסב על לשון מפעיל ומתפעל, כמו הרפה לה (מלכים-ב ד, כז.), (ז) תן לה רפיון, הרף (ח) ממני (דברים ט, יד.), התרפה ממני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) מפני שהקל ממנו פועל עומד כמו הנה נא רפה היום לערוב (רפתה היום לערוב) רפתה רוחם על כן פירש לא ירפך שהוא מבנין הפעיל יוצא לשני ופירושו לא יתן לך רפיון. רא"ם: (ו) שו"א תחת האל"ף ופת"ח תחת הרי"ש דהוה רפואה אבל השתא דנקוד ארפנו בפת"ח תחת האל"ף ושו"א תחת הרי"ש לשון רפיון הוא: (ז) דפירושו תן לה רפיון היינו מפעיל: (ח) דפירושו התרפה ממני התפעל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ירפך. הפך יחזקך: (אבן עזרא)


{לב}  כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ:

 אונקלוס  אֲרֵי שְׁאֵל כְּעַן לְיוֹמַיָא קַדְמָאֵי דַהֲווֹ קֳדָמָךְ לְמִן יוֹמָא דִי בְרָא יְיָ אָדָם עַל אַרְעָא וּלְמִסְיָפֵי שְׁמַיָא וְעַד סְיָפֵי שְׁמַיָא הַהֲוָה כְּפִתְגָמָא רַבָּא הָדֵין אוֹ הַאִשְׁתְּמַע כְּוָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם שַׁיִיל כְּדוֹן לְדָרַיָא דְמִן יוֹמֵי שִׁירוּיָיא דַהֲווֹ קֳדָמָךְ לְמִן יוֹמָא דִבְרָא יְיָ אָדָם עַל אַרְעָא וּלְמִסְיָיפֵי שְׁמַיָא וְעַד סְיָיפֵי שְׁמַיָא הַהֲוָה הֵיךְ פִּתְגָמָא רַבָּא הָדֵין אוֹ הַאִשְׁתְּמַע דִּכְוָותֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לימים ראשונים. על ימים (ט) ראשונים: ולמקצה השמים. וגם שאל לכל הברואים אשר מקצה אל קצה, זהו פשוטו. ומדרשו, מלמד על קומתו של אדם (י) שהיתה מן הארץ עד (כ) השמים (חגיגה יב.), והוא השיעור עצמו אשר מקצה (ל) אל קצה: הנהיה כדבר הגדול הזה. ומהו הדבר הגדול, השמע עם וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פירוש משום דימים אין נשאלין: (י) כדכתיב בקרא אשר ברא אלהים אדם על הארץ: (כ) ולמקצה השמים כלומר קומתו של אדם היתה מן הארץ עד השמים דלפי פשוטו מאי האי דכתיב ולמקצה השמים: (ל) ר"ל אף על פי דבקרא משמע מתחלת עולם עד סוף עולם בארכו כדכתיב ולמקצה השמים ועד קצה השמים וגם על כרחך משמע שמהארץ עד השמים היתה קומתו כדכתיב על הארץ ולמקצה השמים הא כיצד אלא והוא השיעור כו' כלומר הכל שיעור אחד הוא שמקיף השמים היינו גלגל השמים הוא קצה אחד ומרכז השמים שהיא הארץ הוא קצה האחר והיינו מן השמים אל הארץ וחד שיעור הוא והוי כאלו אמר מקצה השמים ועד קצה השמים פירושו מן השמים ועד הארץ ולפי זה מן הארץ עד לרקיע נקרא על הארץ ולמקצה השמים ונקרא גם כן למקצה השמים ועד קצה השמים ונקרא גם כן מסוף העולם ועד סופו ואין הבדל ביניהם רק בקריאת השם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי שאל נא. לימים. שאל עתה: למן היום. הלמ''ד נוסף וכן רבים או היא דרך צחות: ולמקצה השמים. רמז לאויר כאשר פירשתי שיש לו קצוות: הנהיה. בימיו: או הנשמע כמוהו. ומה הוא ששמע עם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי שאל נא לימים ראשונים. יאמר לא ימחול ולא יאריך השם לכם על ע"ז ועל ההשחתה בפסל וכל תמונה כי עשה עמכם מה שלא עשה כן לכל גוי מעולם שהשמיעך קול אלהים מדבר מתוך האש למען תהיה יראתו על פניכם ותייחדו אותו ולא תשחיתו ולקח אתכם לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים שלא תעבדו לזולתו והנה הראית בעיניך כל זה לדעת כי ה' הוא האלהים הוא אחד ושמו אחד ואין עוד מלבדו כי מן השמים השמיעך את קולו ללמדך בזה מוסר השכל ועל הארץ הראך את אשו הגדולה בוערת עד לב השמים ודבריו כולם שמעת מתוך האש ויוציאך בפניו כמו על פניו (בראשית לב כב) בכחו הגדול אשר בפניו ואחרי שהשם הגדול הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד תשמור מצותיו וחקותיו למען ייטב לך בשמים ממעל ולמען תאריך ימים על הארץ מתחת (הרמב"ן)

 ספורנו  כי שאל נא. והראיה על זה שאמרתי שלא ישכח ברית אבות היא כי אמנם מה שעשה עם כל ישראל במתן תורה שתהיו כלכם זוכים לאותה המדרגה מן הנבואה לא היה זולתי לקחת את כלכם לו לעם בשביל ברית אבות שלא כל אחד מכם היה ראוי לה: (ספורנו)


{לג}  הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי:

 אונקלוס  הַשְׁמַע עַמָא קַל מֵימְרָא דַיְיָ מְמַלֵל מִגוֹ אֶשָׁתָא כְּמָא דִי שְׁמַעַתְּ אַתְּ וְיִתְקַיָם: (אונקלוס)

 יונתן  הַאֶפְשָׁר דְּשָׁמַע עַמָא קַל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָא קַיֵּם דִּמְמַלֵל מִגּוֹ אֵישָׁא הֵיכְמָא דִשְׁמַעְתּוּן אַתּוּן וְאִתְקַיָּים: (תרגום יונתן)


{לד}  אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ:

 אונקלוס  אוֹ נִסִין דִי עֲבַד יְיָ לְאִתְגַלָאָה לְמִפְרַק לֵהּ עַם מִגוֹ עַם בְּנִסִין בְּאָתִין וּבְמוֹפְתִין וּבִקְרָבָא וּבִידָא תַקִיפָא וּבִדְרָעָא מְרָמָא וּבְחֶזְוָנִין רַבְרְבִין כְּכֹל דִי עֲבַד לְכוֹן יְיָ אֱלָהֲכוֹן בְּמִצְרַיִם לְעֵינָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹ הֵיךְ נִיסָא דְעָבַד יְיָ לְאִתְגְּלָאָה לְמִפְרְשָׁא לֵיהּ אוּמָא בְּפִיצְתָא מִגּוֹ עָם אוֹחֲרֵי בְּנִיסִין בְּאָתִין וּבְתִמְהִין וּבְסִדְרֵינִצְחָנֵי קְרָבִין וּבְאֶדְרַע מְרַמֵם וּבְחֶזְוָנֵי רַבְרְבִין הֵי כְּכָל מַה דְּעָבַד לְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּמִצְרַיִם וְעֵינֵיכוֹן חַמְיָין: (תרגום יונתן)

 רש"י  הנסה אלהים. הכי עשה נסים שום אלוה לבא לקחת לו גוי וגו', כל ההי"ן הללו תמיהות הן, לכך נקודות הן בחט"ף פת"ח, הנהיה, הנשמע, הנסה, השמע: במסות. על ידי נסיונות הודיעם גבורותיו, כגון התפאר עלי (שמות ח, ה.), אם אוכל לעשות כן הרי זה נסיון: באותות. בסימנין, להאמין שהוא שלוחו של מקום, כגון מה זה בידך (שם ד, ב.): ובמופתים. הם נפלאות, שהביא עליהם מכות מופלאות: במלחמה. בים, שנאמר כי ה' נלחם להם (שם יד, כה.): (רש"י)

 אבן עזרא  או הנסה אלהים. י''א שהוא לשון חול וחלילה חלילה רק לשון קדושה: הנסה. כדרך בני אדם כדי שיבינו השומעים: במסות. שם כלל או טעמו במסות שהיו באותות כמו ויעש האותות לעיני העם: ובמופתים. עשר מכות וכתיב ומשה ואהרן עשו: ובמלחמה. יתכן על הריגת הבכורים ושפטים באלהי מצרים: וביד חזקה. שיצאו ישראל ביד רמה ובזרוע נטויה על טעם בעמוד אש וענן: ובמוראים גדולים. טביעת פרעה וחילו עם בקיעת הים לישראל: במצרים. באנשי מצרים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  או הנסה. בזה הפסוק יש כל האלפא ביתא שרצה הקב''ה ליתן להם התורה במצרים אלא שאמרה מה''ד נסה אותם תחלה לכך הנסה ב' במסו' הכא ואידך הנסה דבר אליך תלאה שאמרה מה''ד נסה אותם קודם שתשמיעם דבריך. והפסוק מתחיל באל''ף ומסיים בכ''ף א''ך טוב לישראל והוא עולה כשם אהיה אשר נגלה בו למשה להוציאם ממצרים ובו מכה לעכו''ם שנא' ואך אותך. ז' דברים מוזכרים כאן במסות באותות במופתים במלחמה ביד חזקה בזרוע נטויה ובמוראים גדולים כנגד ז' ימים ששמשה כל מכה ומכה וכנגד ז' ימים של פסח: במצרים לעיניך. וסמיך ליה אתה הראת כשעשית שפטים במצרים ובאלהיהם הודעתם כי אתה ה': (בעל הטורים)

 ספורנו  או הנסה אלהים. אע''פ שקרה לאיזה יחיד או יחידים שימלטו מבין רשעים. מכל מקום לא קרה זה בכלל: במסות באותות. מורות שלא היה זה במקרה אלא בכונת פועל רצ וניי: ובזרוע נטויה. מוכנת להכות עוד להורות שאם לא ישוב החוטא שתשוב להכות: (ספורנו)


{לה}  אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ:

 אונקלוס  אַתְּ אִתְחֲזֵיתָא לְמִדַע אֲרֵי יְיָ הוּא אֱלֹהִים לֵית עוֹד בַּר מִנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אַנְתְּ אִיתְחָמֵיתָא יַת פְּרִישָׁתָא הָאִלֵּין מְטוּל לְמִנְדַע אֲרוּם יְיָ הוּא אֱלָהָא לֵית תּוּב בַּר מִינֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  הראת. כתרגומו אתחזיתא, (נ) כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים, כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי, לכך נאמר אתה הראת לדעת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש נראית שאין פירושו כמו הראית שאם כן היה תרגומו אחזית לא אתחזיתא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הראת. מבנין שלא נקרא שם פועלו והטעם כי כל אלה הראך האלהים עד אשר תדע כי הוא האלהים לבדו: וטעם אין עוד. כאשר רמזתי בפירוש קהלת בפסוק וגבוהים עליהם על כן מלת אין עוד ומלת אלהים פירשתיה בפרשת וישמע יתרו כתוב וידבר אלהים והאלהים יעננו בקול בא האלהים אשר שם האלהים כי המדבר הוא אלהים כי יש מי שלא יבין דרך קצרה והוא סוד עמוק: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הראת. ב' דין ואידך כאשר הראית בהר שהראה להם שמים ושמי השמים וראו שאין אלא רשות אחד: (בעל הטורים)

 ספורנו  אתה הראית. את כל אלה הראך האל ית': לדעת. כדי שתתבונן ותדע בלי ספק כי ה' הוא האלהי'. הוא אותו הקדמון הנמצא בהכרח: (ספורנו)


{לו}  מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:

 אונקלוס  מִן שְׁמַיָא אַשְׁמְעָךְ יָת קָל מֵימְרֵהּ לְאַלָפוּתָךְ וְעַל אַרְעָא אַחְזְיָךְ יָת אֶשָׁתֵהּ רַבְּתָא וּפִתְגָמוֹהִי שְׁמַעַתְּ מִגוֹ אֶשָׁתָא: (אונקלוס)

 יונתן  מִשְׁמֵי מְרוֹמָא אַשְׁמָעִינְכוֹן יַת קַל מֵימְרֵיהּ לִמְכַסְנָא יַתְכוֹן בְּאוּלְפָנֵיהּ וְעִילַוֵי אַרְעָא אַחֲמִינְכוֹן יַת אֵישָׁתֵיהּ רַבְּתָא וּפִתְגָמוֹי שְׁמַעְתּוּן מִגּוֹ אֵישָׁתָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ליסרך. על כן השמיעך את קולו שתירא ממנו כאשר אמרו ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות והנה פחדת בעבור העינים והאזנים ועוד לדבר אחר השמיעך את קולו בעבור כי אהב את אבותיך הם השלשה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הראך את אשו הגדולה. וסמיך ליה ותחת כי אהב את אבותיך לומר כל מה שהדאה למשה הראהו בזכות האבות: (בעל הטורים)

 אור החיים  מן השמים וגו'. כוונת הכתוב הוא, לפי מה שפירשתי בפרשת יתרו בפסוק וידבר אלהים (כ' א') והעירותי עליו למעלה בפסוק (י''ב) ותמונה אינכם רואים וגו' יתישב על נכון, כי עשרת הדברים באו להם בב' הדרגות על זה הדרך, ב' דברות שהם אנכי ולא יהיה לך הגיעו הדברים לישראל מה' להם בכח הדברים ובתגבורתם, וכנגדם אמר מן השמים השמיעך את קולו, והטעם ליסרך פירוש למרק זוהמתך זה היה סיבה להעברת מהם כל זוהמא כמו שכתבנו כמה פעמים, וח' דברות תשלום העשרה שמעו אותם מהדברים עצמן שיצאו מהאדון ברוך הוא, וכנגדם אמר ועל הארץ הראך את אשו הוא ראיית הקולות שהם להבות אש שנחצבו בדבר ה', וראו אותם ישראל דכתיב (יתרו כ' ט''ו) וכל העם רואים את הקולות, וכמו שפירוש בפסוק (י''ב) ותמונה וגו', ואומרו ודבריו שמעת מתוך האש לדברינו יבא על נכון כי הח' דברות שמעו אותם מתוך האש האמורה שהוא מלאך אש לוהט וכמו שפירשתי בפסוק (י''ב) ותמונה: (אור החיים)

 ספורנו  ליסרך. להביאך למדרגת הנבואה בקבלה התורה כענין באליהו והנה רוח גדולה וחזק. וכן ועל הארץ הראך את אשו. כענין שם כאמרו ואחר הרעש אש: (ספורנו)


{לז}  וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם:

 אונקלוס  וָחֳלַף אֲרֵי רְחִים יָת אֲבָהָתָךְ וְאִתִּרְעֵי בִּבְנוֹהִי בַּתְרוֹהִי וְאַפְּקָךְ בְּמֵימְרֵהּ בְּחֵילֵהּ רַבָּא מִמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וְחוֹלַף דִּרֵחֵים יַת אֲבָהַתְכוֹן אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְאִתְרְעֵי בִּבְנוֹי דְיַעֲקב בַּתְרוֹי וְאַפְקִינְכוֹן בְּאַפֵּי רְעוּתֵיהּ בְּחֵילֵיהּ רַב מִמִּצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותחת כי אהב. וכל זה (ס) תחת אשר אהב: ויוצאך בפניו. כאדם המנהיג בנו לפניו, (ע) שנאמר ויסע מלאך האלהים ההולך וגו' וילך מאחריהם (שם יד, יט.), דבר אחר ויוציאך בפניו, בפני אבותיו, כמו שנאמר נגד אבותם עשה פלא (תהלים עח, יב.), ואל תתמה על שהזכירם בלשון יחיד, (פ) שהרי כתבם בלשון יחיד, ויבחר בזרעו אחריו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ר"ל למה כתיב ותחת בוי"ו ומתרץ דמוסב אלעיל מיניה וכל זה וכו': (ע) ויהיה פירוש בפניו כמו לפניו וכמוהו וירקה בפניו כמו לפניו וכן פירושו לפי דבר אחר פירושו נמי כמו לפניו ואין הפרש בין הפירושים אלא לפירוש ראשון קאי בפניו על האבות: (פ) ר"ל דכתיב בפניו וקשה דלפי דבר אחר קאי בפניו על אבותיך והא בפניו לשון יחיד הוא ומפרש ויבחר בזרעו אחריו רצה לומר דהא אף בלא דבר אחר דאז לא קשה מאי דכתיב בפניו משום דקאי על הקדוש ברוך הוא אפילו הכי קשה מה דכתיב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו דעל כרחך ויבחר וגומר קאי על אבותיך אף ללשון א' ואף על פי כן כתיב בזרעו אחריו דהוא לשון יחיד אם כן אף לדבר אחר דקאי בפניו גם כן על אבותיך לא קשה מה דכתיב לשון יחיד והוצרך לשני טעמים דלטעם הראשון קשה הל"ל ויוציאך והוליכך בפניו לכן אמר דבר אחר ולטעם זה לחוד נמי קשה והא אבותינו כבר מתו ומאי בפניו לכן צריכין אנו גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויבחר בזרעו. רמז ליעקב כי אם אמר בזרעם יכנסו עמנו שמנה גוים: ויוציאך בפניו. בכעס שכעס על מצרים וי''א כמו ומלאך פניו הושיעם ולפי דעתי שהוא כמו ופניך הולכי' בקרב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ותחת. ב' דין ואידך ותחת רגליו וזהו שאמרו האבות הן הן המרכבה וזהו ג''כ מתוך האש ותחת כי אהב לומר שהם תוך האש של שכינה: (בעל הטורים)

 ספורנו  ותחת כי אהב את אבותיך. ומאחר שעשה כל אלה הנה תחת שאהב את אבותיך: ויוציאך בפניו. בפעולות באות מפניו למעלה מן הטבע לא מאחוריו כפעולות טבעיות: ממצרים להוריש. שהתכוון להוציאך מעבדות אשר בו לא היית יכול להתבונן: (ספורנו)


{לח}  לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה:

 אונקלוס  לְתָרָכָא עַמְמִין רַבְרְבִין וְתַקִיפִין מִנָךְ מִן קֳדָמָךְ לְאָעָלוּתָךְ לְמִתַּן לָךְ יָת אַרְעֲהוֹן אַחֲסָנָא כְּיוֹמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  לְתַרְכָא עַמְמִין רַבְרְבִין וְתַקִּיפִין מִנְכוֹן מִן קֳדָמֵיכוֹן לְאַעֲלוּתְכוֹן לְמִתַּן לְכוֹן יַת אַרְעֲהוֹן אַחְסָנָא כְּיוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ממך מפניך. סרסהו ודרשהו, להוריש מפניך, גוים גדולים ועצומים ממך: כיום הזה. כאשר אתה רואה היום: (רש"י)

 אבן עזרא  כיום הזה. קרוב מהיום הזה והאמת שהוא רמז על אשר נחלו ארץ ב' מלכי האמורי כי ראובן וגד וחצי שבט מנשה ישראל יקראו וכן כתוב כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו ואינו דבר עתיד כאשר פירשוהו רבים והעד למכה מלכים גדולים במזמור הודו לה' כי טוב ולא הזכיר רק סיחון ועוג ואמר נחלה לישראל עבדו ואחר שאמר כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו אמר טעם נכבד כי הראשון הראי' ממרא' העין ובשקול הדעת ובחכמת הלב תדע כי השם הוא לבדו אלהים בשמים ממעל שהם ממעל בן אדם ועל הארץ שהיא תחתיו והעד כי כן פי' והיו שמיך אשר על ראשך נחשת ואחר שראית הנוראות והשבות אל לבבך אתה חייב לשמור מצותיו גם הוא טוב לך ולבניך אחריך: (אבן עזרא)

 ספורנו  לתת לך את ארצם. שהיא ארץ ה' המוכנת לקנות השלמות המכוון: (ספורנו)


{לט}  וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד:

 אונקלוס  וְתִדַע יוֹמָא דֵין וּתְתוּב לְלִבָּךְ אֲרֵי יְיָ הוּא אֱלָהָא דִשְׁכִנְתֵּהּ בִּשְׁמַיָא מִ לְעֵלָא וְשַׁלִיט עַל אַרְעָא מִלְרָע לֵית עוֹד: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְדְּעוּן יוֹמָא דֵין וּתְתוּבוּן עַל לִבְּכוֹן אֲרוּם יְיָ אֱלהִים דִּשְׁכִינְתֵּיהּ שַׁרְיָא בִּשְׁמַיָא מִלְעֵילָא וְשַׁלִּיט עַל אַרְעָא מִלְרַע לֵית חוֹרָן בַּר מִנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  אין עוד. ושאר קריי' ואין עוד וי''ו יתירה והם ו''פ בקריי'. ו''פ אדון כל הארץ כנגר ו' קצוות מעלה ומטה וד' הרוחות: (בעל הטורים)

 אור החיים  וידעת היום. צריך לדעת מה ידיעת יום מימים מה ישיב אל לבו, ואולי שנתכוון להערות הצריכין להכניע היצר השוכן בלב האדם:

א') על דרך אומרם ז''ל (ברכות ה'.) אם פגע בך מנוול זה וכו' ואם לאו יזכור לו יום המיתה ובזה יהיה נכנע לבבו, והוא אומרו וידעת יתן בדעתו היום הידוע שהוא יום המיתה ובזה והשבות אל לבבך להשיבו אל דרך הטוב והישר, ודקדק לומר לבבך ל' רבים לרמוז לב' יצרים יצר הטוב ויצר הרע:

ב') על דרך אומרם ז''ל (סוכה נ''ב.) שלעתיד לבא יביא הקב''ה את השטן ושוחטו לעיני כל ישראל, וצוה משה שיתן האדם בידיעתו היום ההוא הגדול שבו ישלוף ה' חרבו וישחט ס''מ הרשע ובזה ישיב אל לבבו לדרך הישר כי יכנע השטן לפניו:

ג') עוד ירצה שיזכור לו היום הגדול שהוא יום הדין מה יעשה כי יקום אל וכי יפקוד מה ישיבנו וכמה תגדל חרפתו לפני קהל ועדה עליונים ותחתונים ובזה והשבות וגו':

ד') על דרך אומרם ז''ל (ב''ב פ''ד.) למה החמה בבוקר פניה אדומים וכו' לפי שעוברת על פתחה של גיהנם וכו', והוא אומר וידעת תן לבך לדעת מעשה היום ותראה הכרה בשמש כי יש דין לעוברי רצונו ובזה תשיב אל לבבך וגו':

ה') על דרך אומרם אנשי אמת שונים בש''ע כי בחינת הקדושה תקרא יום ובחינת הזרות תקרא לילה ועל ידי מעשה אדם יכחד מבחינת יום ויהיה חלקו במדת לילה, ולזה התפלל דוד ואמר מפחד בלילות, והוא אומרו וידעת היום פירוש השתדל לדעת מדה זו שנקראת היום ובזה אתה מעצמך תטה לבבך לדרך הנכון:

ו') על דרך אומרם ז''ל בספר הזוהר (ח''ג קעח.) וז''ל מאן אינון מארי חושבנא אינון דבכל לילה עכדין חושבנא בנפשייהו במה דעבדין בההוא יומא ומתקנין ארחייהו וכו' ע''כ, והנה אם האדם עושה כדבר הזה דבר יום ביומו ירגיש במעשיו הרעים וישוב על השגגות ויתודה על העבר, וזולת זה לצד מיעוט הרגשתו בהם יתמיד עשות כהם וגדולים מהם וגם כי ישוב לא יזכור את אשר עברוהו להתוודות עליהם, ולזה צוה משה במאמר וידעת היום פירוש שבכל יום ידע מעשהו של אותו יום והוא דרך מארי דחושבנא ובזה והשבות אל לבבך שלא יתמיד בהם ואין צריך לומר שלא יוסיף להרע:

ז') על דרך אומרם בספר הזוהר (ח''א רלג:) כי יום שהנפש באה מעולם העליון משביעה ה' על התורה ומתרה בה בעונשין מרובין וביעודים מרובים אם תטיב ועיין בספר הזוהר, וכנגד יום זה אמר וידעת היום פירוש היום שנסע שיזכור יום נסיעת נפשו מעולם העליון בכמה התראות, וזה ישיב אל לבו וכו':

ח') על דרך אומרם ז''ל (חגיגה י''כ:) כי עולם הזה יקרא לילה ועולם העליון יקרא יום, והנה לצד שיראה האדם דברים מנוגדי' בעה''ז צדיק ורע לו רשע וטוב לו לאין חקר יטהו לבבו מבחור בטוב הנצחי ויראהו הרשעים בעולם הזה שמסריחין ומרויחין ויאמר אליו הלא תראה כי טוב הוא, לזה אמר וידעת היום שהוא עולם המתיחס אליו יום והשבות אל לבבך תשובה ניצחת כי ה' בוחר הקיום לידידיו ומשלם לשונאיו וכו':

ט') על דרך אומרם ז''ל (שבת פ''ח.) בפסוק (בראשית א' ל''א) ויהי ערב וגו' יום הששי, שהתנה ה' עם מעשה בראשית על יום מתן תורה וכו', והוא מה שרמז באומרו וידעת היום פירוש היום הנכבד שנגלה על הר סיני מה נורא מעשיו ושעליו בא התנאי עם העולם ובזה תשיב לבבך לדרך התורה, ולדרך זה או' כי ה' הוא האלהים נמשך עם מה שלמעלה והשבות אל לבבך שעל ידי היום ההוא הוכר לכל העולם כי אין אלהים זולתו בשמים וגו' ועל הארץ, וכאומרם ז''ל (מכילתא פ' אנכי ה') בפסוק (ישעי' מ''ח) לא מראש בסתר דברתי:

י') יתבאר על דרך אומרם ז''ל (שמו''ד פ' כ''ה) שקול שבת כנגד כל התורה כולה, והנה לפי שיבא היצר ויאמר לאדם מה כחך כי תיחל לקיים כל התורה כלה שהיא שלימות האדם, ומה גם אדם שעברוהו רעות רבות ירחיקהו היצר מה תוכל לתקן את אשר פעלו ידיך מהרעות, לזה אמר משה וידעת היום אותו שכתוב בו היום שהוא השבת דכתיב (שמות ט''ז כ''ה) כי שבת היום תן דעתך עליו ובו תשיב אל לבבך כי הוא שקול כנגד כל התורה, וזה יועיל לסתור ב' טענות בין לתקן מה שעברוהו מהמרדים בין להשלמת הנפש, שעל ידי שמירתו הרי הוא כאלו קיים תרי''ג מצות: (אור החיים)

 ספורנו  וידעת היום. אם כן ראוי בלי ספק שתתבונן ותדע כל חלקי הסותר: והשבות אל לבבך. ואחר ההתבוננות תשיב אל לבבך החלק האמיתי מהם והוא כי ה' הוא האלהים. המסדר הנצחי המפורסם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. כי אמנם על זה יורה סדרם וקשרם והתכלית המושג מהם אשר לא יושג זולתם ובהם נודע שיש נמצא מכוון שהמציא כל זה לתכלית מכוון מאתו: אין עוד. ומזה יודע שאין עוד כי הוא מן ההכרח שלא יהיה כל זה זולתי בכח איזה נמצא נבדל מחומר מאד נעלה בתכלית האפשר והוא נמנע שיהיה יותר מאחד בזאת המדרגה מהעלוי אשר אין כמוה כי בנבדלים לא יפול מספר זולתי בהיותם בלתי שוים במדרגה: (ספורנו)


{מ}  וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים: (פ)

 אונקלוס  וְתִטַר יָת קְיָמוֹהִי וְיָת פִּקוּדוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין דִי יֵיטַב לָךְ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ וּבְדִיל דְתוֹרִיךְ יוֹמִין עַל אַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ כָּל יוֹמַיָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְטְרוּן יַת קְיָימוֹי וְיַת פִּקּוּדוֹי דַּאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָא דֵין דְּיוֹטִיב לְכוֹן וְלִבְנֵיכוֹן בַּתְרֵיכוֹן וּמִן בִּגְלַל דְּתִינְגְּדוּן יוֹמָא דֵין עַל אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן כָּל יוֹמַיָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  סמך ושמרת את חוקיו ואת מצותיו לאז יבדיל לומר שתורה ומצות קולטות: (בעל הטורים)

 אור החיים  נותן לך כל הימים. פירוש לפי שאמר להם למען תאריך ימים על האדמה חש משה שיאמרו שהכונה היא שעל ידי מעשיהם הוא שה' מאריך ימיהם על האדמה, וממוצא דבר אתה למד שהגביל ה' ימי נתינת הארץ כדרך שהגביל חיי האדם דכתיב (איוב י''ד) אם חרוצים ימיו והבטיחם להאריך ימיהם כשילכו בדרך ישר, לזה גמר אומר וביאר אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים פירוש כי מתנת ה' היא לעולמי עד לא לזמן מוגבל, ומעתה אומרו ולמען תאריך ימים פירוש שלא ימותו בה בקצרות שנים על דרך אומרו (עקב י''א כ''א) למען ירבו ימיכם וגו', ואומרו כל הימים היא העמדת הארץ ביד ישראל: (אור החיים)

 ספורנו  ושמרת את חקיו. וכשתדעהו תשמור את חקיו בלי ספק. כאמרו מי לא ייראך מלך הגוים: (ספורנו)


{מא}   שלישי  אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ:

 אונקלוס  בְּכֵן יַפְרֵשׁ מֹשֶׁה תְּלַת קִרְוִין בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא מִדְנַח שִׁמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  הָא בְּכֵן אַפְרֵשׁ משֶׁה תְּלַת קִרְוִין בְּעִבְרָא דְיוֹרְדְּנָא מַדְנַח שִׁמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אז יבדיל. נתן לב להיות חרד לדבר (צ) שיבדילם, ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, אמר משה, מצוה שאפשר לקיימה, אקיימנה (מכות י.): בעבר הירדן מזרחה שמש. באותו עבר (ק) שבמזרחו של ירדן: מזרחה שמש. לפי שהוא דבוק נקודה רי"ש בחטף, מזרח של (ר) שמש, מקום זריחת השמש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) רצ"ל דאז הוא פירושו מיד ולשון יבדיל משמע לעתיד משום הכי פירש על מחשבות הלב. והרא"ם פירש שהבדל ערים אלו אינו דבר ההוה תמיד ולא יפול עליו לשון הוה לכן פירשו על המחשבה ר"ל היה במחשבתו תמיד להבדיל עד שהבדיל: (ק) פירוש מפני שעבר הירדן יקרא הצד לצד מזרח וגם הפאה של צד ארץ ישראל אמר הכתוב מזרחה שמש להודיע איזה עבר הירדן הוא שאינו הפאה של צד ארץ ישראל מבוא השמש: (ר) ר"ל בשו"א הנקראת חט"ף: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אז יבדיל משה. הטעם ביום שיבדיל משה אלה הערים אז אמר דברי הברית: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אז יבדיל משה שלש ערים. פירש ר"א ביום שהבדיל משה שלש ערים אז אמר דברי הברית ואינו נכון אבל הוא כפשוטו כי משה אסף כל ישראל לבאר להם התורה ופתח להם בדברי התוכחות וכאשר אמר בפניהם תוכחותיו במה שעשו והאזהרות על ע"ז ועל יחוד השם והשלים להם שישמרו חוקיו ומצותיו למען ייטב להם אז אמר במעמדם לפניהם עתה נקיים המצוה אשר צונו השם ותהיינה בצר במדבר ורמות בגלעד וגולן בבשן ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח בשגגה ואע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותם שבארץ כנען אמר מצוה שבאה לידינו נקיים אותה למען ייטב לנו ואחרי כן קרא בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם ואמר אליהם (להלן ה א) שמע ישראל את החקים ואת המשפטים וגו' כי עתה יפתח במצות ובביאור התורה כאשר פירשתי בתחלת סדר אלה הדברים (הרמב"ן)

 ספורנו  אז יבדיל משה שלש ערים. אחר שסיים ההקדמה לבאור התורה הבדיל הערים להראות לישראל מה נכבד ענין שמירת המצוה שהקפיד לקיים קצת מצות עשה: (ספורנו)


{מב}  לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי:

 אונקלוס  לְמֵעִירוֹק תַּמָן קָטוֹלָא דִי יִקְטוֹל יָת חַבְרֵהּ בְּלָא מַנְדְעֵי וְהוּא לָא סָנֵי לֵהּ מֵאִתְמַלֵי וּמִדְקַמוֹהִי וְיֵעִרוֹק לְחַד מִן קִרְוַיָא הָאִלֵין וְיִתְקַיָם: (אונקלוס)

 יונתן  לְמֵעֲרוֹק לְתַמָּן קָטוֹלָא דְיִקְטוֹל יַת חַבְרֵיהּ וְלָא אִתְכְּוַון וְהוּא לָא שָנֵי לֵיהּ מֵאִיתְמְלֵי וּמִדְקָמוֹהִי וְיֵעִירוֹק לַחֲדָא מִקִּרְוַויָא הָאִלֵין וְיִתְקַיָּים: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  רוצח. מלא וי''ו שרצח האדם שנברא בששי ועבר על לא תרצח שהוא דבור ששי: (בעל הטורים)


{מג}  אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָראוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי:

 אונקלוס  יָת בֶּצֶר בְּמַדְבְּרָא בְּאַרְעָא מֵישְׁרָא לְשִׁבְטָּא דִרְאוּבֵן וְיָת רָאמוֹת בַּגִלְעָד לְשִׁבְטָא דְגָד וְיָת גוֹלָן בְּמַתְנָן לְשִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  יַת כְּוָתִירִין בְּמַדְבְּרָא בְּאַרַע מִישְׁרָא לְשֵׁבֶט רְאוּבֵן וְיַת רָמָתָא בְגִלְעָד לְשֵׁבֶט גָּד וְיַת דַּבְרָא בְּמַתְנָן לְשֵׁבֶט מְנַשֶּׁה: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ואת גולן בבשן. וסמיך ליה וזאת התורה רמז הוי גולה למקום תורה: גלן. חסר וי''ו (עיין יהושע כ) שששה אינן גולין כגון אב המכה לבנו והרב לתלמידו וכו' כדאיתא במסכת מכות: (בעל הטורים)


{מד}  וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 אונקלוס  וְדָא אוֹרַיְתָא דִי סַדַר מֹשֶׁה קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְדָא אַחְוָיַת אוֹרַיְיתָא דִי סַדֵּר משֶׁה קֳדָם בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  וזאת התורה. זו שהוא עתיד לסדר אחר פרשה זו: (רש"י)

 ספורנו  וזאת התורה. החלק העיוני: (ספורנו)


{מה}  אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:

 אונקלוס  אִלֵין סָהֶדְוָתָא וּקְיָמַיָא וְדִינַיָא דִי מַלִיל מֹשֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִפָּקְהוֹן מִמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין סָהִידְוָותָא וּקְיָמַיָא וְדִינַיָא דְמַלֵיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל בִּזְמַן מִפַּקְהוֹן מִמִּצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  אלה העדות וגו' אשר דבר. הם הם אשר דבר בצאתם ממצרים, (ש) חזר ושנאה להם בערבות מואב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דאם לא כן מה בא המקרא לומר כאן במה שדבר עם ישראל בצאתם מארץ מצרים. ופרשת אלה העדות דבוק עם וזאת התורה ואמר שזאת התורה שהם אלה העדות שמסדר אחר פרשה זו הם העדות אשר דבר בצאתם מארץ מצרים וחזר ושנאן בערבות מואב ומקרא קצר הוא: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  אלה העדות. עדות בגימטריא תלמוד: (בעל הטורים)

 ספורנו  אלה העדות. החלק שבא עליהם עדות המופת: (ספורנו)


{מו}  בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:

 אונקלוס  בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא בְּחֵילָתָא לָקֳבֵל בֵּית פְּעוֹר בְּאַרְעָא דְסִיחֹן מַלְכָּא דֶאֱמֹרָאָה דִי יָתֵב בְּחֶשְׁבּוֹן דִי מְחָא מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִפָּקְהוֹן מִמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְנָנוּן משֶׁה בְּעִבְרָא דְיוֹרְדְּנָא בְּחֵילְתָא לְקָבֵיל בֵּית פְּעוֹר בְּאַרַע סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאֵי דְיָתֵיב בְּחוּשְׁבְּנָא דִמְחָא משֶׁה וּבְנֵי יִשְרָאֵל בְּמִפַּקְהוֹן מִמִּצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בעבר הירדן בגיא. הוא הר העברים קודם נסעם אל ערבות מואב אע''פ שהר העברים הוא בארץ מואב: (אבן עזרא)

 אור החיים  אשר הכה משה וגו' בצאתם ממצרים. קשה והלא בשנת הארבעים הכה משה ארץ סיחון, ואולי שנתכוין לומר כי מעת יציאתם ממצרים היה מוכן לפניהם להכותו שאם לא היה מעשה המרגלים היו מכים אותו בשנה שניה לצאתם מארץ מצרים:

עוד נתכוין לומר כי מעת שיצאו ישראל ממצרים אימות מות נפלו עליו מהם והיה מוכה ועומד על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פרק פ') שמסורת בידם וכו', ולזה סמך מאמר בצאתם למאמר ההכאה ואחר כך אמר ויירשו את ארצו להעירך כדברינו: (אור החיים)


{מז}  וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח שָׁמֶשׁ:

 אונקלוס  וִירִיתוּ יָת אַרְעֵהּ וְיָת אַרְעָא דְעוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן תְּרֵין מַלְכֵי אֱמֹרָאָה דִי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא מִדְנַח שִׁמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיָרִיתוּ יַת אַרְעֵיהּ וְיַת אַרְעָא דְעוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן תְּרֵין מַלְכֵי אֱמוֹרָאָה דִבְעִיבְרָא דְיוֹרְדְּנָא מַדְנַח שִׁמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר בעבר הירדן. שהוא במזרח, שהעבר השני היה במערב: (רש"י)

 הרמב"ן  ויירשו את ארצו ואת ארץ עוג מלך הבשן מערוער וגו'. והטעם כי שב להזכיר מה שאמר בתחלת הספר הזה (לעיל א ד) כי ביאור התורה הזה אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי היה והוסיף בכאן לפרש כי היה הביאור גם אחרי שירשו את כל ארצם כלומר שחלקה להם לשני המטות וחצי המטה (הרמב"ן)

 ספורנו  ויירשו את ארצו. אחר שכבשו ארץ נושבת שיכלו לקיים בה המצות ואין מחריד הואיל לבאר את התורה והמצוה ולהזהיר עליהם: (ספורנו)


{מח}  מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן:

 אונקלוס  מֵעֲרֹעֵר דִי עַל כֵּיף נַחֲלָא דְאַרְנֹן וְעַד טוּרָא דְשִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  מֵעֲרוֹעֵר דְּעַל גֵּיף נַחֲלֵי אַרְנוֹן וְעַד טַוְורָא דְסִיאוֹן הוּא טַוָור תַּלְגָא: (תרגום יונתן)


{מט}  וְכָל הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה וְעַד יָם הָעֲרָבָה תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה:

 אונקלוס  וְכָל מֵישְׁרָא עִבְרָא דְיַרְדְנָא לְמָדִינְחָא וְעַד יַמָא דְמֵישְׁרָא תְּחוֹת מַשְׁפַּךְ מְרָמָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל מֵישְׁרָא עִיבְרָא דְיוֹרְדְּנָא מַדִּינְחָא וְעַד יַמָא דְמֵישְׁרָא תְּחוֹת מַשְׁפַּךְ מְרָמָתָא: (תרגום יונתן)

דברים פרק-ה

{א}   רביעי  וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם:

 אונקלוס  וּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל יִשְׂרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יָת קְיָמַיָא וְיָת דִינַיָא דִי אֲנָא מְמַלֵל קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין וְתַלְפוּן יָתְהוֹן וְתִטְרוּן לְמֶעְבָּדְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרָא משֶׁה לְכָל יִשְרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן שְׁמָעוּ יִשְרָאֵל יַת קְיָמַיָא וְיַת דִּינַיָא דַאֲנָא מְמַלֵיל קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין וְתִילְפוּן יַתְהוֹן וְתִינְטְרוּן לְמֶעֱבַדְהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויקרא משה אל כל ישראל. כאשר פירשתי להשמיע דברי הברית את הבנים: (אבן עזרא)

 אור החיים   ויקרא משה. אולי לפי שירשו כל הארצות ההם היו ישראל מפוזרים בכל המקומות ההם לזה הוצרך לקרות לכלן, או אפשר שעד עתה היה מדבר עם האנשים וכשרצה לומר עשרת הדברות קרא גם לנשים והטף כמעמד הר סיני כאומרו כל ישראל: (אור החיים)


{ב}  יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב:

 אונקלוס  יְיָ אֱלָהָנָא גְזַר עִמָנָא קְיָם בְּחֹרֵב: (אונקלוס)

 יונתן  יְיָ אֱלָהָנָא גְּזַר עִמָנָא קְיָים בְּחוֹרֵב: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בחורב. הוא סיני: (אבן עזרא)

 אור החיים  ה' אלהינו כרת וגו'. הנה לא ביאר משה מה ברית הוא זה אם ברית שכרתו ישראל לקיים תורת ה' דכתיב (שמות כ''ד) הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים, או ברית שכרת ה' לישראל שלא יחליפם באומה אחרת דכתיב (שמות ל''ד) הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך וגו' ופירשו ז''ל שכרת להם ברית על זאת שלא תשרה שכינתו על האומות, והדעת מכרעת שעל ברית זה הוא אומר, והוא מה שרמז באומרו ה' אלהינו כרת עמנו פירוש על שיהיה אלהינו ולא לזולתינו כרת עמנו ברית ועליו חוזר מאמר הברית הזאת שאמר אח''כ, וכפ''ז כוונת המאמר לשבח ישראל המושג מה' להם, ועיין בפ' שא ח ''ז: (אור החיים)


{ג}  לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְהֹוָה אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים:

 אונקלוס  לָא עִם אֲבְהָתָנָא גְזַר יְיָ יָת קְיָמָא הָדָא אֶלָהֵן עִמָנָא אֲנַחְנָא אִלֵין הָכָא יוֹמָא דֵין כֻּלָנָא קַיָמִין: (אונקלוס)

 יונתן  לָא עִם אַבְהָתָנָא גְזַר יְיָ יַת קְיָימָא הָדֵין אֱלָהֵן עִמָנָא אֲנַחְנָא אִלֵין הָכָא יוֹמָא דֵין כּוּלָנָא חַיִּין וְקַיָּימִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא את אבותינו. בלבד (ת) כרת ה' וגו', כי אתנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ר"ל בהפסוק משמע דוקא לנו נתנו עשרת הדברות ולא לאבותינו שמתו לפנינו והא הרבה שהיו קיימין בשעת מתן תורה בשנה שניה כשיצאו ממצרים ואף עמהם נכרתה הברית הזאת והשתא לא קיימין לכן פירש לא את אבותינו בלבד כרת ה' וגו' אלא אף לנו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא את אבותינו. לבדם. כי אתנו אנחנו. והטעם כי גם אתנו כמו לא יקרא שמך עוד יעקב. או טעמו לא כרת עם אבותינו שהיו במצרים רק אתנו כרת הברית כי רבים יש במחנ' ששמעו הברית מפי השם על כן אמר אנחנו אלה שהם פה והם חיים והעד על יושר זה הפירוש שאמר עמכם וביניכם: (אבן עזרא)

 אור החיים  לא את אבתינו כרת וגו'. רש''י פירוש בלבד, וקשה אם לזה נתכוין הכתוב לא היה צריך לומר שכבר אמר כרת עמנו, ולפי מה שפירשתי בפסוק ה' אלהינו וגו' שחוזר לברית שלא ישרה שכינתו על האומות יתבאר על זה הדרך, לא את אבותינו כרת הברית כל עיקר שלא מצינו שנשבע להאבות שלא ישרה שכינתו על אומה אחרת, וכפי זה לא הספיק במאמר כרת עמנו שיכול להתפרש גם עמהם ואינו לשלול האבות, לזה חזר לומר לא את אבותינו, והכונה בזה שזכו ישראל דברים שלא הובטחו בהם האבות:

כלנו חיים. קשה והלא כל אותן שכרת ה' עמהם הברית אינם חיים שמתו במדבר, גם לא כל אותם שעמהם היה מדבר היו אז שהרי נולדו כמה וכמה בל''ח שנה שנתעכבו במדבר, ויש ליישב שאמר על החלק אלא שהדבר דחוק, עוד מה בא ללמדנו בתיבת כלנו חיים אין בה חידוש, ואולי יש לומר שנתכוון לומר שכלם נשארו חיים הגם שדבר ה' עמהם פנים בפנים וגו' מתוך האש ולא מת א' מהם, והוא מה שאמרו לבסוף מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי, וכפי זה מאמר כלנו חיים נמשך עם מה שלאחריו ולא עם מה שלפניו: (אור החיים)

 ספורנו  היום כלנו חיים. לפיכך אתם כורתי הברית הנכנסים לארץ סדרו את עניניכם באופן שהדורות הבאים שלא היו בעת הברית הזאת יקיימו מה שאתם מקבלים עליכם: פנים בפנים. בלתי חלום ומראות הלילה אבל בעודכם משתמשים בחושים: לאמר. פנים בפנים דבר ה' אליכם לאמר אנכי כמו שבאר למעלה וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אנכי וכו'. אמנם עמידתי בין ה' וביניכם היתה להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם: (ספורנו)


{ד}  פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:

 אונקלוס  מַמְלָל עִם מַמְלָל מַלִיל יְיָ עִמְכוֹן בְּטוּרָא מִגוֹ אֶשָׁתָא: (אונקלוס)

 יונתן  מַמְלֵיל קֳבֵיל מַמְלֵיל מַלֵיל יְיָ עִמְכוֹן בְּטַוְורָא מִגוֹ אֵשָׁתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  פנים בפנים. אמר רבי ברכיה, כך אמר משה, אל תאמרו אני מטעה אתכם על לא דבר, כדרך שהסרסור עושה בין המוכר ללוקח, הרי המוכר עצמו (א) מדבר עמכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) וזהו דכתיב פנים בפנים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  פנים בפנים. בלא אמצעי והטעם כאשר ישמיע המשמיע קולו לאחר ופניו אל פניו ואם לא יראנו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  פנים בפנים. פ''א כפולה לומר בפנים מאירות בפנים מסבירות: (בעל הטורים)


{ה}  אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהֹוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהֹוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר: (ס)

 אונקלוס  אֲנָא הֲוֵיתִי קָאֵם בֵּין מֵימְרָא דַיְיָ וּבֵינֵיכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא לְחַוָאָה לְכוֹן יָת פִּתְגָמָא דַיְיָ אֲרֵי דְחֶלְתּוּן מִקֳדָם אֵשָׁתָא וְלָא סְלֶקְתּוּן בְּטוּרָא לְמֵימָר: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲנָא הֲוֵית קָאֵים בֵּין מֵימְרָא דַיְיָ וּבֵינֵיכוֹן בְּעִידָנָא הַהוּא לְמִתְנַיָא לְכוֹן יַת פִּתְגָמַיָא דַיְיָ אֲרוּם דְּחֵלְתּוּן מִן קֳדָם קַל מֵימְרָא דַיְיָ דְּמִשְׁתַּמַע מִגוֹ אֵישָׁתָא וְלָא סְלֵיקְתּוּן בְּטוּרָא כַּד אָמַר: (תרגום יונתן)

 רש"י  לאמר. מוסב על דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר אנכי ה' וגו' (ב) ואנכי עומד בין ה' וביניכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דאין יתכן לומר דקאי לאמר אדלפניו ולא עליתם בהר לאמר דמה היה להם לומר בהר אלא שהפסיק הכתוב בין מתוך האש למלת לאמר כדי שיודיע שאני הסרסור בין ה' וביניכם מפני שיראתם מפני האש ולא יכולתם לעלות בהר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אנכי עומד בין ה' וביניכם. פירשתיו: כי יראתם מפני האש. ואם לא עליתם בהר: ומלת לאמר. דבקה עם דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר ויתכן להיות פירוש אנכי עומד בין ה' אחר מעמד הר סיני והטעם שהוא דבר עמכם פנים בפנים ומאותו היום הייתי אני עומד בין ה' וביניכם כי יראתם כאשר יפרש: ו. לא עליתם בהר. כאשר עליתי אני ומשה נגש אל הערפל ואל תשים אל לבך בעבור היות מלת לאמר רחוקה כי כן רבים והמדבר לא הפסיק הפסוקי' ולא הפרשיות גם אל תשית לב אל המלות כי הם כגופות והטעמים כרוחות והכורת בשני כלים זה כמו זה במעשה מעשה אחד הוא על כן שוא ושקר כי הם אחים וכל שקר שוא וכבר פירשתי זכור שהוא כמו שמור. והוסיף כאשר צוך ה' אלהיך והטעם במעמד הר סיני: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ה'. כי הוא היה עולה להר ושומע דברי השם ויורד ואומר להם עד שדבר השם עמהם פנים בפנים וזה רמז אל כל מה שנזכר בפרשת בחדש השלישי מתחלת כה תאמר לבית יעקב עד ויאמר אליו ה' לך רד (שמות יט ג-כד) ור"א אמר כי זה אחר מעמד הר סיני והטעם הוא דבר עמכם פנים בפנים ומאותו היום הייתי אני עומד בין השם וביניכם ואינו נכון והנכון בעיני כי ירמוז למה שפירשנו שם (כ ז) כי ישראל לא הבינו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה לך ושאר הדברות משה הוא המגיד להם מה שיאמר השם וזהו להגיד לכם את דבר ה' לפרש לכם כל דבור ודבור וטעם בין ה' וביניכם כי בעת הדברות היה הוא קרוב אל מקום השכינה יותר מהם כי הם הרחיקו לעצמם כאשר פירשתי שם (כ טו) וזהו כי יראתם ולא עליתם בהר שלא קרבתם אליו כאשר היה לכם רשות על כן הייתי אני עומד ביניכם ובין מקום הכבוד באמצע כי רחוק היה ביניכם וביניו ומשם הייתי אני מגיד הדברות

"לאמר" - מוסב על דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר לשון רש"י ואמר ר"א אל תשית לבך בעבור היות מלת לאמר רחוקה כי כן רבים והמדבר לא הפסיק פסוקים ולא פרשיות ונכון יותר שנדביק להגיד לכם את דבר ה' לאמר כלשון והגדת לבנך ביום ההוא לאמר (שם יג ח) ולדעתי אין צורך כלל אבל טעמו כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר לא נעלה כי יראנו מפני האש יזכיר כי הם הגידו לו כן בפירוש ולא ממחשבתו יאמר כן (הרמב"ן)

 אור החיים  אנכי וגו'. פירוש חלק דבר ה' עמכם פנים בפנים וחלק שהוא לבד מעשרת הדברים דברתי אני בשליחות, וטעם שלא דבר ה' עמכם הכל פנים בפנים כי יראתם וגו':

ולא עליתם בהר לאמר. פירוש ואסר לכם ה' עלות בהר בשביל לאמר אנכי ה' וגו': (אור החיים)


{ו}  אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

 אונקלוס  אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ דִי אַפֵּקְתָּךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית עֲבְדוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  עַמִּי בְּנֵי יִשְרָאֵל אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָכוֹן דִּי פְרָקִית וְאַפֵּיקִית יַתְכוֹן פְּרִיקִין מִן אַרְעָא דְמִצְרָאֵי מִבֵּית שִׁעֲבּוּד עַבְדַיָא: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  כאשר צוך ה' אלהיך. קודם מתן תורה במרה שם שם לו חק ומשפט לשון רש"י ואם כן גם מצות כבוד אב ואם יהיה במרה והרב לא הזכיר שם אלא שבת פרה אדומה ודינין והנראה בעיני על דרך האמת בזה גם בכל משנה תורה כי משה ידבר כמפי הגבורה כמו שאמר (להלן יא יג יד) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ונתתי מטר ארצכם בעתו ואין משה הנותן מטר על פני הארץ ולא הנותן עשב בשדה אבל הדבור בתורה בזכור ובמשנה תורה בשמור ולכן יאמר משה בכל מקום במשנה תורה "ה' אלהיך" ובתורה יזכיר שם המיוחד בלבד זולתי בעשרת הדברות כמו שאמר (שמות כ א) וידבר אלהים וגו' והבן זה (הרמב"ן)


{ז}  לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:

 אונקלוס  לָא יְהֵא לָךְ אֱלָהּ אָחָרָן בַּר מִנִי: (אונקלוס)

 יונתן  עַמִּי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא יֶהֱוֵי לְכוֹן אֱלָהָא אוֹחֲרָן בַּר מִינִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  על פני. בכל מקום אשר (ג) אני שם, וזהו כל העולם. דבר אחר, כל זמן שאני קיים. עשרת הדברות כבר פרשתים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ולהאי טעם קשה הל"ל בפני לכן אמר דבר אחר כו' ולפירוש דבר אחר קשה הל"ל לעולם ובעל פני יש מקום לטעות חס ושלום לכן פירש גם טעם ראשון ועיין לעיל בפרשת יתרו ושם כתבתי למה פירש"י בכאן שני טעמים ולעיל לא פירש אלא טעם אחד ועיין בגור אריה: (שפתי חכמים)


{ח}  לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:

 אונקלוס  לָא תַעְבֵּד לָךְ צֶלֶם כָּל דְמוּת דִי בִשְׁמַיָא מִלְעֵלָא וְדִי בְאַרְעָא מִלְרָע וְדִי בְמַיָא מִלְרַע לְאַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא תַעַבְדוּן לְכוֹן צְלַם וְכָל דְּמוּ דְבִשְׁמַיָא מִלְעֵיל וְדִי בְאַרְעָא מִלְרַע וְדִי בְמַיָא מִלְרַע לְאַרְעָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  פסל כל תמונה. ובדברות הראשונות כתיב וכל תמונה וי''ו יתירה כנגד ו' דברים. תבנית זכר או נקבה תבנית כל בהמה תבנית כל צפור תבנית כל רמש תבנית כל דגה: (בעל הטורים)


{ט}  לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:

 אונקלוס  לָא תִסְגוּד לְהוֹן וְלָא תִפְלְחִנוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ אֵל קַנָא מַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן עַל בְּנִין מְרָדִין עַל דַר תְּלִיתַי וְעַל דַר רְבִיעַי לְשַׂנְאָי כַּד מְשַׁלְמִין בְּנַיָא לְמֶחֱטֵּי בָּתַר אֲבָהָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִסְגְּדוּן לְהוֹן וְלָא תִפְלְחוּן קֳדָמֵיהוֹן אֲרוּם אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָכוֹן אֱלָהּ קַנְאָן וּפוּרְעָן וּמִתְפְּרַע בְּקִנְאָה מַדְכַּר חוֹבֵי אַבְהָן רַשִׁיעָן עַל בְּנִין מְרוֹדִין עַל דַּר תְּלִיתָאֵי וְעַל דַּר רְבִיעָאֵי לְסַנְאַי כַּד מְשַׁלְמִין בְּנַיָא לְמֶחֱטֵי בָּתַר אַבְהַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  סמך אל קנא ללא תשא שכל הנשבע לשקר כאילו עובד עכו''ם: (בעל הטורים)


{י}  וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי (מצותו) מִצְוֹתָי: (ס)

 אונקלוס  וְעָבֵד טֵּיבוּ לְאַלְפֵי דָרִין לְרַחֲמַי וּלְנָטְּרֵי פִקוֹדָי: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטִיר חֶסֶד וְטִיבוּ לְאַלְפֵי דָרִין לְרַחֲמֵי צַדִּיקַיָא וּלְנַטְרֵי פִּקוּדַי וְאוֹרַיְיתָי: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  סמך ולשומרי מצותי ללא תשא שאפי' בשמירת מצות יש משום לא תשא שהעושה מצוה שלא לשם שמים כאילו נושא שם שמים לבטלה. א''נ שמזהיר שלא לעבור על לא תשא בענין שמירת מצוה שהרי נשבעים לקיים המצוה: (בעל הטורים)


{יא}  לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא: (ס)

 אונקלוס  לָא תֵימֵי בִּשְׁמָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמַגָנָא אֲרֵי לָא יְזַכֵּי יְיָ יָת דִי יֵמֵי בִשְׁמֵהּ לְשִׁקְרָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  עַמִּי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא יִשְׁתְּבַּע חָד מִנְכוֹן בְּשׁוּם מֵימְרֵיהּ דַיְיָ אֱלָהָכוֹן עַל מַגַן אֲרוּם לָא מְזַכֵּי יְיָ בְּיוֹם דִינָא רַבָּא יַת כָּל מַאן דְּמִשְׁתְּבַּע בִּשְׁמֵיהּ עַל מַגָן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  סמך שבת ללא תשא שבשניהם נאמר חלול לא תשבעו בשמי לשקר וחללת. מחלליה מות יומת: (בעל הטורים)


{יב}  שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ

 אונקלוס  טַר יָת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא לְקַדָשׁוּתֵהּ כְּמָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל הֲווֹ נַטְרִין יַת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא לִמְקַדְשָׁא יָתֵיהּ הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יַתְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  שמור. ובראשונות הוא אומר זכור, שניהם בדבור אחד ובתיבה אחת (ד) נאמרו, ובשמיעה אחת נשמעו (מכילתא בחדש פ"ז): כאשר צוך. קודם מתן תורה (ה) במרה (שבת פז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כשאמר בתחלה זכור נאמר אף שמור דבשניהם נאמרו בתיבה אחת וכו' דעל ידי נס היה ומה שחזר לכתוב זה רש"י כאן ולא סמך על מה שפירש לעיל כמו בשאר הדברות משום דכאן כתיב כאשר צוך וממנו עיקר הלימוד שבדיבור אחד נאמרו לכן חזר לפרשו במקום הראוי: (ה) מדכתיב בפרשה זו אלה החקים וגו' דמשמע שנאמרו י' דברות כאן כאשר נאמר שם אם כן היאך הוסיף משה בדברות כאשר צוך וגומר וכן פירש רש"י פרק ד' מיתות (סנהדרין נ"ו) ועיין בתוספת פרק רבי עקיבא דף פ"ו ואם תאמר ודלמא כאשר צוך וגו' קאי אפרשת המן דאף התם צוה על השבת ויש לומר לקמן גבי כיבוד אב ואם גם כן כתיב כאשר צוך וגו' והתם על כרחך אין לומר כאשר צוך גבי מן דהא התם לא להזהיר על כיבוד אב ואם אף כאשר צוך דגבי שבת לא קאי על אזהרת מן עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  שמור את יום השבת. ר''ת שאיה וס''ת רתם לומר לך הנדונים בשאיה וגחלי רתם נוחין בשבת: (בעל הטורים)

 אור החיים  שמור את יום וגו'. רבותינו ז''ל אמרו (ר''ה כ''ז.) זכור ושמור בדיבור א' נאמרו, ולדבריהם אפשר לו' כי אומרו כאשר צוך להעירם על שמור שנצטוו גם עליה מפי ה' יום המעמד, והכוונה בשמור אמרו ז''ל (מכילתא פסוק זכור) לשמור מלאחריו, ויש לדעת למה לא נאמרה שם שמור עם זכור, ואולי שנתכוון להפרידם לבל יחשבו שמאמר שמור הוא על זמן שבא עליו מאמר זכור שהוא מלפניו על זה הדרך שיזכור לשמור השבת, ובמה שהפרידם העיר שהם ב' מצות אחת בהכנסה ואחת ביציאה, ואולי כי לעולם לא אמר ה' אלא זכור אלא שאחת נשמעת מחברתה למביני דעת, וכשאמר ה' זכור נתכוון שיזכור בנתינת דעת עליו לבל יהיה לו שגיון בו וממוצא דבר אתה למד שגם על לאחריו הוא מצוה, והוא מה שפירוש משה במה שאמר שמור שגם הוא נכללת בזכור, וזה כתבתי בדרך אפשר: (אור החיים)

 ספורנו  לקדשו כאשר צוך. באותו האופן שצוך במרה כי אמנם שצוך שם על השבת הודיע שלא יספיק לך שתקדשהו במה שתשבות בו ממלאכה אבל שתעסוק בו בתורה ובמצות כאמרו והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו: למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית. הנה מצות שביתת הבהמה היא כדי שינוח העבד. ומצות מנוחת העבד היא זכר ליציאת מצרים שהשבית בה הקב''ה את העבודה מן העבדים: (ספורנו)


{יג}  שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ:

 אונקלוס  שִׁתָּא יוֹמִין תִּפְלָח וְתַעְבֵּד כָּל עִבִדְתָּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  שִׁתָּא יוֹמִין תִּפְלְחוּן וְתַעַבְדוּן כָּל עִיבִידְתְּכוֹן: (תרגום יונתן)


{יד}  וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ:

 אונקלוס  וְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁבְּתָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תַעְבֵּד כָּל עֲבִידָא אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ וְעַבְדָךְ וְאַמְתָךְ וְתוֹרָךְ וַחֲמָרָךְ וְכָל בְּעִירָךְ וְגִיוֹרָךְ דִי בְקִרְוָךְ בְּדִיל דִי יְנוּחַ עַבְדָךְ וְאַמְתָךְ כְּוָתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁב וְנַיַיח קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לָא תַעַבְדוּן כָּל עִיבִידְתָּא אַתּוּן וּבְנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן וְעַבְדֵיכוֹן וְאַמְהָתֵיכוֹן וְתוֹרֵיכוֹן וְחַמְרֵיכוֹן וְכָל בְּעִירֵיכוֹן וְגִיוֹרֵיכוֹן דִּי בְקִרְוֵיכוֹן מִן בִּגְלַל דִּינוּחוּן עַבְדֵיכוֹן וְאַמְהָתֵיכוֹן כְּוַותְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ושורך וחמורך וכל בהמתך. פרט ואחר כך כלל ובתחלה כלל זה וזה שוה: למען ינוח. הוסיף לבאר טעם עבדך ואמתך וזכרת כי עבד היית והניח עבדך על כן צוך ה' אלהיך לעשות כן ביום השבת והטעם למנוח' העבד וי''א כי העבד לא ינוח והנה השם הוציאך מעבדות וצוך שתנוח למען תזכור כי היית עבד ובצווי כבד כאשר צוך כאשר פירשתי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ושורך וחמורך. לבאר שיאסר גם בעבודת האדמה שהם חיי האדם וכענין שאמר (שם לד כא) בחריש ובקציר תשבות אמר כאן למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית וגו' לבאר כי בו יצוה במנוחת העבד כמוך בעבור שהיית עבד והניח לך השם וגם אתה תניח לעבדך והנה טעמו כשינוח עבדך ואמתך כמוך תזכור כי עבד היית וגו' (הרמב"ן)


{טו}  וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת: (ס)

 אונקלוס  וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וְאַפְּקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִתַּמָן בִּידָא תַקִיפָא וּבִדְרָעָא מְרָמְמָא עַל כֵּן פַּקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְמֶעְבַּד יָת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְתֶהֱווֹן דְּכִירִין אֲרוּם מְשַׁעְבְּדוּן הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וּפְרַק וְאַפֵּיק יְיָ אֱלָהָכוֹן יַתְכוֹן מִתַּמָּן בִּידָא תַּקִּיפָא וּבִדְרַע מְרַמַּם בְּגִין כֵּן פַּקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְמֶעֱבַד יַת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וזכרת כי עבד היית וגו'. על מנת כן פדאך, (ו) שתהיה לו עבד ותשמור מצותיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) (מהרא"י) משום דידוע שהוקשה להם השביתה ממלאכה כדאשכחן גבי פורים שקבלו עליהם לימי משתה ושמחה ולא לעשית מלאכה (מגילה דף ה) לכן הזכיר להם העבדות כלומר אומר לו הרב לעבדו שישבות ממלאכה מן הדין שישמע לו כי המלאכה היא לרבו דאם לא כן מה ענין הזכרת העבדות לכאן: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם על כן צוך לעשות את יום השבת. צוה שתעשה כן ביום השבת כך פירש ר"א ואינו נכון ואנו אומרים בקדוש היום "כי יום זה תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים" כאשר נאמר בו "זכר למעשה בראשית" והרב אמר בספר המורה (ב לא) כי המאמר הראשון הוא כבוד היום והדורו וכאשר אמר (שמות כ יא) על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו ועל כן הזכיר טעם "כי ששת ימים עשה ה'" אבל בכאן יזהיר אותנו לשמור השבת בעבור היותנו עבדים במצרים עובדים כל היום על כרחנו ולא היתה לנו מנוחה והוא יצונו עתה לשבות ולנוח כדי שנזכיר חסדי השם עלינו בהוציאו אותנו מעבדות למנוחה והנה בשבת בכללה שני טעמים להאמין בחידוש העולם כי יש אלוה בורא ולזכור עוד החסד הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים גם זה אינו מחוור אצלי כי בהיותנו שובתים ולא נעשה מלאכה ביום השביעי אין לנו בזה זכרון ליציאת מצרים ואין לרואה אותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה רק היא כשאר כל המצות אבל יהיה בו זכר למעשה בראשית שנשבות ביום ששבת השם וינפש והראוי יותר לומר כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול כאשר פירשתי בדבור הראשון (שם שם ב) על כן אמר בכאן אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהיא לך לראיה ולזכר הנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית וזה טעם על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת והנה לא פירש כאן טעם השביתה כי ששת ימים עשה ה' וגו' שכבר הוזכר זה פעמים רבות בתורה אבל אמר בקצרה "ויום השביעי שבת לה' אלהיך" שהוא יתברך שבת בו וינפש ובאר להם כי מיציאת מצרים ידעו שהוא אמר והיה העולם ושבת ממנו ועל דרך האמת נוכל עוד להוסיף בזה כי הדבור הזה בשמור ליראה את השם הנכבד והנורא ועל כן יצונו שנזכור את היד החזקה והזרוע הנטויה שראינו ביציאת מצרים וממנו לנו היראה כמו שאמר (שם יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ועל כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת שתהא כנסת ישראל בת זוגו לשבת כנרמז בדברי רבותינו (ב"ר יא ט) והמשכיל יבין (הרמב"ן)

 אור החיים  וזכרת וגו'. הם דברי משה, והכוונה כי יום השבת יש בו גם כן הערה לאדם לזכור יציאת מצרים, כשהוא שובת בלא שעבוד ירגיש כי ה' הוא המניח לעמו מכל צריהם ויתן לבו לקבל גזירות המוציא מעבדות, ורבותינו ז''ל אמרו (פסחים קי''ז:) מכאן שצריך להזכיר בקידוש היום יציאת מצרים:

ואם תאמר למה השמיט טעם השבת שאמר ה' בדברות ראשונו' שהוא כי ששת ימים וגו', טעם זה הוא טעם המצוה מעיקרא לא טעם החיוב ומשה אמר טעם חיוב אמונת טעם המצוה, על פי מה שאמרו רבותינו ז''ל וכתבנוהו במקום אחר כי יציאת מצרים גלתה אמונת בריאת העולם (ש''ר י''ב) והוא מה שרשם באומרו וזכרת וגו' ויוציאך וגו' ביד חזקה ובזרוע נטויה ושם ראית כי הוא אדון הכל ובזה יתאמת לך טעם האמור בדברות ראשונות כי ששת ימים וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ולמען ייטב לך. אפילו בעולם הזה כאמרם ז''ל (פרק קמא דפאה) דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כבוד אב ואם וכו': (ספורנו)


{טז}  כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: (ס)

 אונקלוס   יַקַר יָת אֲבוּךְ וְיָת אִמָךְ כְּמָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּדִיל דְיוֹרְכוּן יוֹמָיךְ וּבְדִיל דְיֵיטַב לָךְ עַל אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל הֲווֹ זְהִירִין גְּבַר בְּאִיקָרָא דְאָבוֹי וּבְאִיקָרָא דְאִימֵיהּ הֵיכְמָא דְפַקִידְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן מִן בִּגְלַל דְּיוֹרְכוּן יְמֵיכוֹן וּמִן בִּגְלַל דְּיֵיטַב לְכוֹן עַל אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהִיב לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר צוך. אף על כיבוד אב ואם נצטוו במרה (סנהדרין נו:), שנאמר שם שם לו חק ומשפט (שמות טו, כה.): (רש"י)

 אבן עזרא  ולמען ייטב לך. י''א רמז לעוה''ב וסוד העוה''ב ארמזנו בפסוק אני אמית ואחיה: ימיך. באר שיהיו טובים. דע כי דעת כל הקדמונים כי הדבור הראשון הוא אנכי ואם יש לשאול למה הפסיק המפסיק לא יהיה לך וכבר פיר' עשרת הדברים כי סמכתי על דעתם רק הישר בעיני שמלת אנכי איננ' מהעשר' כי דבור אנכי הוא המצוה ועיקר המצות כאשר פירשתי כבר. ומלת חמד בל' הקדש מתפרש' לשני טעמים האחד גזל ועושק וקחת של אחרים בחזקה ובאונס וכך ולא יחמוד איש את ארצך כי אם אין פירושו כן הנה תהיה הארץ רעה ולא בא הכתוב אלא לשבח והטעם השני ל' תאוה בלב ולא תצא לפועל והנה לא תחמוד בית רעך הדבור התשיעי ולא תחמוד אשת רעך הדבור העשירי ויהיה בית רעך ואשת רעך נדבקים זה עם זה או בית רעך כלל והעד שאמר משה בספר הזה שבאר את התורה תחת לא תחמוד אמר לא תתאו' ורבים אמרו כי אין עון במחשבת הלב ואין עליהם שכר ועונש ויש ראיות רבות להשיב עליהן ולא אאריך רק אראה להם לב חורש מחשבות און הטיבות כי היה עם לבבך ולישרים בלבותם ומשה אמר בסוף בפיך ובלבבך לעשותו ועיקר כל המצות ליישר הלב ורובם זכר והמזיד והשוגג יוכיחו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  סמך כבד את אביך לשבת שגם בשבת כתיב וכבדתו שצריך לכבדו במאכל וכסות: ולמען ייטב לך. תגין על הטי''ת שעברתו אמו ט' חדשים ואביו ואמו נזהרו מט' מדות האמורות בנדרים וזה סימנם אסנ''ת משגע''ח נוטריקון בני אנוסה בני שנואה בני נדה בני תמורה בני מריבה בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבוביא בני חצופה. פירוש בני אנוסה אצ''ל שאם אנס אשה והוליד ממנה בן אלא אפי' היא אשתו ואנסה לתשמיש וכן שנינו במסכת כלה מפני מה הוויין לי' לאדם בנים בעלי מומין מפני שתובעה ואשתו אינה נתבעת לו פי' אינה מתרצית לו ר' יהודה אומר מפני שאומרת לו בשעת תשמיש אנוסה אני וא''ב רוצ' ואינה רוצה וכן איתא בעירובין כל הכופה אשתו לדבר מצוה נקרא חוטא שנאמר גם בלא דעת נפש לא טוב נמצא כי האונס אסור אף באשתו אלא אם הוא צריך לאותה מעשה יפייס ואח''כ יבעול. בני שנואה כמשמעה והוא ששנוא' בשעת תשמיש אכל אם היא רצויה בשעת תשמיש אע''פ שהיא שנואה שרי. בני נדה אע''פ שאינו ממזר מן התורה וי''מ שהאחד מהם אז בנדוי שאסורי' בתשמיש המטה וה''ה נמי אם אחד מהם אבל. בני תמורה שהיה מכוין לערוה ונזדמנה לו אשתו וי''מ אפי' שתיהן נשיו שנתכוין לזו ונזדמנה לו אחרת. בני מורדת דאמרה לי' לא בעינא לך ואעפ''כ הוא משמש עמה והרי היא אצלו כזונה ואפי' אם הי' מדעתה. ולנוסחא אחרינא בני מריבה שהם מתקוטטים ביחד בכל פעם דהויא ביאה זו כמו זנות כיון שאינה מתוך אהב'. בני שכרות שהוא או היא שכורים. בני גרושת הלב שבלבו לגרש' אפי' אין בלבו שנאה כגון מאותן שכופין להוציא וגמר בלבו לגרשה ואחר כך בא עליה. בני ערבוביא שמשמש עם אשתו ונותן דעתו על אחרת אפילו ששתיהן היו נשיו. בני חצופ' שתובעתו בפה והרי היא כזונה ואסור לקיימה אבל מי שאשתו מרצה אותו בדברים של רצוי ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עלי' על זו אמרו רז''ל שיוצאים ממנה בנים חכמים ונבונים כלאה שיצא ממנה יששכר וכל אלו הט' מדות אפילו אין צריכין לפריה ורביה כגון שהיא מעוברת אפ''ה בכל אלו המדות פוגם הולד ונקרא פושע: וצריך לכבדם בט' דברים מאכיל ומלביש וכו' כדאיתא בפ''ק דקידושין. י''ז תיבות יתרות דברות אחרונות על הראשונות כמנין טוב וזהו שכתוב כאן למען ייטב לך שאינן בראשונות: כאשר צוך ה' אלהיך. ס''ת בגימ' מרה: על האדמה וגו'. וסמיך לי' לא תרצח משום דכתיב ולארץ לא יכופר לדם: (בעל הטורים)


{יז}  לֹא תִרְצַח: (ס) וְלֹא תִנְאָף: (ס) וְלֹא תִגְנֹב: (ס) וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא: (ס)

 אונקלוס   לָא תִקְטוֹל נְפָשׁ וְלָא תְגוּף וְלָא תִגְנוֹב (נַפְשָׁא) וְלָא תַסְהֵד בְּחַבְרָךְ סַהֲדוּתָא דְשִׁקְרָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תֶהֱווֹן קָטוֹלִין לָא חַבְרִין וְלָא שׁוּתָּפִין עִם קָטוֹלִין וְלָא יִתְחָמֵי בִּכְנִישַׁתְהוֹן דְּיִשְרָאֵל עִם קָטוֹלִין דְּלָא יְקוּמוּן בְּנֵיכוֹן מִן בַּתְרֵיכוֹן וְיֵלְפוּן לְהוֹן הִינוּן לְמֶהֱוֵי עִם קָטוֹלִין אֲרוּם בְּחוֹבֵי קָטוֹלַיָא חַרְבָּא נָפִיק עַל עַלְמָא:

עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תֶהֱווֹן גִּיּוֹרִין לָא חַבְרִין וְלָא שׁוּתָּפִין עִם גִּיּוֹרִין וְלָא יִתְחָמֵי בִּכְנִישַׁתְהוֹן דְּיִשְרָאֵל עִם גִּיּוֹרִין דְּלָא יְקוּמוּן בְּנֵיכוֹן מִן בַּתְרֵיכוֹן וְיֵלְפוּן לְהוֹן הִינוּן לְמֶהֱוֵי עִם גִּיּוֹרִין אֲרוּם בְּחוֹבֵי גִיוֹרָא מוֹתָא נָפִיק עַל עַלְמָא:

עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תֶהֱווֹן גַּנָּבִין לָא חַבְרִין וְלָא שׁוּתָּפִין עִם גַּנָּבִין וְלָא יִתְחָמֵי בִּכְנִישַׁתְהוֹן דְּיִשְרָאֵל עִם גַּנָּבִין אֲרוּם בְּחוֹבֵי גַנָבַיָא כַּפְנָא נָפִיק עַל עַלְמָא:

עַמִּי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תֶהֱווֹן מְסַהֲדִין סַהֲדֵי דְשִׁיקְרָא לָא חַבְרִין וְלָא שׁוּתָּפִין עִם מְסַהֲדֵי סַהֲדֵי דְשִׁיקְרָא וְלָא יִתְחָמֵי בִּכְנִישַׁתְהוֹן דְּיִשְרָאֵל עִם מְסַהֲדִין סַהֲדֵי דְשִׁקְרָא אֲרוּם בְּחוֹבֵי מְסַהֲדֵי שִׁקְרָא עֲנָנִין סַלְקִין וּמִטְרָא לָא נָחִית וּבַצוֹרְתָא אָתֵי עַל עַלְמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא תנאף. אין לשון ניאוף (ז) אלא באשת איש: לא תתאוה. לא תירוג, אף הוא לשון חמדה, (ח) כמו נחמד למראה (בראשית ב, ט.), דמתרגמינן דמרגג למחזי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ואם תאמר למה ליה לרש"י לפרש זה יותר מכל עשרת הדברות יש לומר דקשה לרש"י וי"ו דולא תנאף למה ליה ומתרץ אין ניאוף אלא באשת אישומוסיף על ענין ראשון על לא תרצח כלומר הזהר במצוה זו דלא תרצח ובזה תפרוש מהרבה עבירות חדא דלא תנאף כי יעלה על דעתו שמא הבעל לא יתן לו אשתו ובזה יבא לידי רציחה וכן כולם ועיין בק"מ ישוב אחר על זה: (ח) ר"ל אין להקשות דהא התם כתיב לא תחמוד והכא כתיב לא תתאוה ומפרש אף הוא כו' ולכן פירש התרגום לא תירוג שהוא לשון חמדה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ולא תענה ברעך עד שוא. לאסור להעיד על חברו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום בבית דין כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנה מידו כי "שוא" דבר בטל (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וסמך לא תנאף לרציחה כדכתיב רצוח וגנוב ונאוף וכן המוציא ש''ז לבטלה כאילו ש''ד וכאן כתיב ולא תנאף ו' יתיר' כנגד ו' פעמים מאררים וז''פ מרים דכתיב בפ' סוטה וסמך לו ולא תגנוב משום מים גנובים ימתקו וכתיב כיה עוד וי''ו יתירה כנגד ו' דברים דכתיבי בריש משלי נארבה לדם נצפנה לנקי חנם וגומר: וסמך לו ולא תענה ברעך שהגונב מעיד עדות שקר בעצמו שגורם לו לימכר כעבד והוסיף בו וי''ו שבעדותו לוקה העולם שנברא בו' ימים: (בעל הטורים)


{יח}  וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ (ס) וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: (ס)

 אונקלוס   וְלָא תַחְמֵד אִתַּת חַבְרָךְ וְלָא תֵרוֹג בֵּית חַבְרָךְ חַקְלֵהּ וְעַבְדֵהּ וְאַמְתֵהּ תּוֹרֵה וַחֲמָרֵהּ וְכֹל דִי לְחַבְרָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  עַמִּי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תֶהֱווֹן חֲמוּדִין לָא חַבְרִין וְלָא שׁוּתָּפִין עִם חֲמוּדִין וְלָא יִתְחָמֵי בִּכְנִישַׁתְהוֹן דְּיִשְרָאֵל עִם חֲמוּדִין דְּלָא יְקוּמוּן בְּנֵיכוֹן מִן בַּתְרֵיכוֹן וְיֵלְפוּן לְהוֹן אִינוּן לְמֶהֱוֵי עִם חֲמוּדִין וְלָא יֵירוֹג חָד מִנְכוֹן יַת אִנְתְּתֵיהּ דְּחַבְרֵיהּ וְלָא יֵירוֹג חַד מִנְכוֹן יַת בֵּיתֵיהּ דְּחַבְרֵיהּ וְלָא חַקְלֵיהּ וְלָא עַבְדֵיהּ וְלָא אַמְתֵיהּ וְלָא תּוֹרֵיהּ וְלָא חַמְרֵיהּ וְלָא כָּל מַאן דְּאִית לְחַבְרֵיהּ אֲרוּם בְּחוֹבֵי חֲמוּדַיָא מַלְכוּתָא מִתְגַרְיָא בְּנִכְסֵיהוֹן דִּבְנֵי נְשָׁא לְמֵסַב יַתְהוֹן וְגָלוּתָא אַתְיָא עַל עַלְמָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  וסמך לו ולא תחמוד שלא יחמוד אשת חבירו ויעיד בו עדות שקר לומר שמת כדי שישאנה. ושדהו הוסיף כאן שכבר הגיעו קרוב לארץ והיה להם שדות: (בעל הטורים)


{יט}   חמישי  אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי:

 אונקלוס  יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין מַלִיל יְיָ עִם כָּל קְהָלְכוֹן בְּטוּרָא מִגוֹ אֶשָׁתָא עֲנָנָא וַאֲמִיטְתָא קָל רַב וְלָא פְסַק וּכְתָבִנוּן עַל תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא וִיהָבִנָן לִי: (אונקלוס)

 יונתן  יַת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין מַלֵיל יְיָ עִם כָּל קְהַלְכוֹן בְּטַוְורָא מִגּוֹ אֵישָׁתָא עֲנָנָא וַאֲמִיטְתָא קַל רַב דְּלָא פָּסִיק וַהֲוָה קַל דְּבִירָא מִתְכְּתֵיב עַל תְּרֵין לוּחֵי מַרְמִירִין וִיהָבִינוּן לִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא יסף. מתרגמינן ולא פסק, [לפי שמדת בשר ודם אינו יכול לדבר כל דבריו בנשימה אחת, וצריך להפסיק, ומדת הקב"ה אינו כן, לא היה פוסק, ומשלא היה פוסק לא היה מוסיף,] כי קולו חזק וקיים (ט) לעולם. דבר אחר ולא יסף, ולא הוסיף להראות באותו פומבי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ולפי טעם זה קשה פשיטא משום שהשמיע קולו החזק פעם אחד משום הכי יפסוק קולו לכן פירש דבר אחר וכו' ולפי דבר אחר קשה למה כתיב יסף הל"ל יוסיף לכך פירש גם טעם ראשון. פומבי פירוש גלוי ומפורסם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  את הדברים האלה. הטעם עשרת הדברים ולא הדבורים: קו. ל גדול. שלא שמעו כמוהו: ולא יסף. כי זה היה פעם אחת והנה ביאר למה לא יסף והוא ויהי כשמעכם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  מתוך האש הענן והערפל. ביאור ל"מתוך האש" כי ענן וערפל סביביו קול גדול ולא יסף מתרגמינן ולא פסק לפי שמדת בשר ודם אינן יכולין לדבר דבריהם בנשימה אחת ומדת הקב"ה אינו כן לא היה פוסק ומשלא היה פוסק לא היה מוסיף לפי שקולו חזק וקיים לעולם ד"א לא יסף לא הוסיף להראות באותו פומבי לשון רש"י והכתוב אמר (שמות יט יט) ויהי קול השופר הולך וחזק מאד ואמרו (מכילתא יתרו ד) למה רך בתחלה לשכך את האוזן במה שיכולה לשמוע ואולי בקול השופר היה כן אבל קול השם בעשרת הדברות היה שוה והנכון כי האומר לא פסק עשה יסף מן ונאספה שמחה וגיל (ירמיהו מח לג) תוסף רוחם יגועון (תהלים קד כט) שענינם לדעתו המנע הדבר יאמר כי לא נמנע גדלו ותקפו עד שהשלים כל הדברות וכן אמר ויתנבאו ולא יספו (במדבר יא כה) ועל דרך הפשט ולא יסף שלא יסף להיות עוד גדול כמוהו ועל דרך האמת יאמר כי כל הדברים האלה שמעו קול גדול ולא יסף להשמיע אל כל קהלכם אלא קול אחד כי אותו קול בלבד השיגו הם וכבר פירשתי ענין זה שם (שמות יט כ) וכל הפרשה (הרמב"ן)

 אור החיים  את הדברים וגו'. ולא אמר כל, כי יש מהדברים האמורים שלא דברם ה' כגון מאמר כאשר צוך גם מאמר וזכרת: (אור החיים)


{כ}  וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם:

 אונקלוס  וַהֲוָה כַּד שְׁמַעֲכוֹן יָת קָלָא מִגוֹ חֲשׁוֹכָא וְטוּרָא בָּעֵר בְּאֶשָׁתָא וְקָרֶבְתּוּן לְוָתִי כָּל רֵישֵׁי שִׁבְטֵיכוֹן וְסָבֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כֵּיוַן דִּשְׁמַעְתּוּן יַת קַל דִּבְרָא מִגּוֹ חֲשׁוֹכָא וְטַוְורָא דָלִיק בְּאֵישָׁתָא וְקָרֵיבְתּוּן לְוָתִי כָּל רֵישֵׁי שִׁבְטֵיכוֹן וְחַכִּימֵיכוֹן: (תרגום יונתן)


{כא}  וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי:

 אונקלוס  וַאֲמַרְתּוּן הָא אַחְזְיָנָא יְיָ אֱלָהָנָא יָת יְקָרֵהּ וְיָת רְבוּתֵהּ וְיָת קָל מֵימְרֵהּ שְׁמַעְנָא מִגוֹ אֶשָׁתָא יוֹמָא הָדֵין חֲזֵינָא אֲרֵי יְמַלֵל יְיָ עִם אֲנָשָׁא וְיִתְקַיָם: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַרְתּוּן הָא אַחֲמֵי יָתוּן מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָנָא יַת שְׁכִינַת יְקָרֵיהּ וְיַת רְבוּת תּוּשְׁבַּחְתֵּיהּ וְיַת קַל מֵימְרֵיהּ שְׁמַעְנָא מִגוֹ אֵישָׁתָא יוֹמָא הָדֵין חָמֵינָא אֲרוּם מְמַלֵל יְיָ עִם בַּר נַשׁ דְּרוּחַ קַדִּישָׁא בֵּיהּ וּמִתְקַיֵּים: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  את כבודו. מראה האש: ואת גדלו. קולות וברקים וקול שופר: ואת קולו. עשרת הדברות ויש בדברי יחיד שדבור אנכי לבדו אמר השם: (אבן עזרא)


{כב}  וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ:

 אונקלוס  וּכְעַן לְמָא נְמוּת אֲרֵי תֵיכְלִנָנָא אֶשָׁתָא רַבְּתָא הָדָא אִם מוֹסְפִין אֲנַחְנָא לְמִשְׁמַע יָת קָל מֵימְרָא דַייָ אֱלָהָנָא עוֹד וּמָיְתִין אֲנַחְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוֹן לְמָא נְמוּת אֲרוּם תֵּיכְלִינָנָא אֵישָׁתָא רַבְּתָא הָדֵין אִין מוֹסִיפִין אֲנַחְנָא לְמִשְׁמַע יַת קַל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָנָא תּוּב וּמַיְיתִין אֲנַחְנָא: (תרגום יונתן)


{כג}  כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי:

 אונקלוס  אֲרֵי מָן כָּל בִּשְׂרָא דִי שְׁמַע קָל מֵימְרָא דַיְיָ קַיָמָא מְמַלֵל מִגוֹ אֶשָׁתָא כְּוָתָנָא וְאִתְקַיָם: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם הֵי דֵין כָּל בַּר בִּישְרָא דְשָׁמַע קַל מֵימְרָא דֶאֱלָהָא קַיֵּים מְמַלֵּיל מִגּוֹ אֵישָׁתָא כְּוָותָנָא וְאִתְקַיֵּים: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  קול אלהים חיים. לשון רבים כאשר פירשתי: וטעם חיים. על דעתי להפריש בין אלהים ובין הצבא כי לא יתנועע הוא מעצמו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש. אמר ר"א כי טעם "חיים" להבדיל בין אלהים ובין הצבא כי לא יתנועע הוא מעצמו ויתכן לפרש שהזכיר כן לומר שהשומע קול אלהים שעמו מקור החיים תדבק נפשו ביסודה ולא תחיה עוד חיי בשרים ויהושע אמר (יהושע ג י יא) בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם הנה ארון הברית אדון כל הארץ אם כן וישבע בחי העולם (דניאל יב ז) שבועה בשמו הגדול (הרמב"ן)


{כד}  קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ:

 אונקלוס  קְרַב אַתְּ וּשְׁמַע יָת כָּל דִי יֵימַר יְיָ אֱלָהָנָא וְאַתְּ תְּמַלֵל עִמָנָא יָת כָּל דִי מַלֵל יְיָ אֱלָהָנָא עִמָךְ וּנְקַבֵּל וְנַעְבֵּד: (אונקלוס)

 יונתן  קְרֵיב אַתְּ וְתִשְׁמַע יַת כָּל מַה דְּיֵימַר יְיָ אֱלָהָנָא וְאַנְתְּ תְּמַלֵּיל עִמָּנָא יַת כָּל דִּימַלֵיל יְיָ אֱלָהָנָא לָךְ וּנְקַבֵּיל וְנַעֲבֵיד: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת תדבר אלינו. התשתם (י) את כחי כנקבה, שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי, (כ) כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה, וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה, ולא ללמוד ממני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) כי נוכח הזכר אתה ונוכח הנקבה את: (כ) מקשים העולם והלא הקדוש ברוך הוא הודה לדבריהם ואמר הטיבו אשר דברו. ויש לומר לפי דעתו של משה שחשש שמא לא היו חרדים להתקרב אל ה' מאהבה היו אומרים דברים כאלה והשיב לו הקדוש ברוך הוא מפני יראת ה' אמרו זה להוציא את ישראל מן החשד מדעת משה רבינו עליו השלום אמר הקדוש ברוך הוא כל זה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת תדבר אלינו. כמו אם ככה את עושה לי ושם מפ ורש: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואת תדבר אלינו. התשתם כחי כנקבה שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כאשר ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה וכי לא היה יפה ללמוד מפי הגבורה ולא ממני לשון רש"י מדברי אגדה ואם כן יאמר שדאג להם אבל השם הודיעו כי מיראתו עשו וטוב להם והענין כאשר פירשתי שם (שמות כ טו) כי היו חושבים שירצה להשמיעם כל התורה והרצון היה לפניו להשמיעם עשרת הדברות בלבד כאשר בקשו ודע כי עתה בקשו ממשה שלא ישמעו קול השם הנכבד לא ביום הזה ולא בדור מן הדורות לעולם דלאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא ואינם חפצים במעמד כזה אבל יאמינו בנביאים ויעשו כל רצון השם על פיהם וכן יאמר להם משה (להלן יח טו טז) נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון ככל אשר שאלת מעם ה' אלהיך בחורב וגו' וכל הפרשה ההיא אם כן השאלה הזאת לדורות היתה (הרמב"ן)

 אור החיים  ושמענו ועשינו. אומרו ושמענו, לפי שהם אמרו למשה להשיב לה' על מאמר בעבור ישמע העם בדברי עמך (שמות י''ט ט') שרצונם לשמוע מפי ה' ולא מפי תלמיד, לזה עתה חזרו ואמרו סתירה לדבריהם הראשונים ושמענו וגו', ואומרו ועשינו, קיימו וקבלו היהודים לעשות כל דבריו כאלו שמעו מפי השכינה: (אור החיים)

 ספורנו  ואת תדבר אלינו. אע''פ שיהיה דבורך גרוע בערך אל הדבור האלהי: (ספורנו)


{כה}  וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ:

 אונקלוס  וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קָל פִּתְגָמֵיכוֹן בְּמַלָלוּתְכוֹן עִמִי וַאֲמַר יְיָ לִי שְׁמִיעַ קֳדָמַי יָת קָל פִּתְגָמֵי עַמָא הָדֵין דִי מַלִילוּ עִמָךְ אַתְקִינוּ כָּל דִי מַלִילוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁמַע קֳדָם יְיָ יַת קַל פִּתְגָמֵיכוֹן בְּמַלָּלוּתְכוֹן עִמִּי וַאֲמַר יְיָ לִי שְׁמִיעַ קֳדָמַי יַת קַל פִּתְגָמֵי עַמָא הָדֵין דְּמַלִילוּ עִמָךְ אוֹטִיבוּ כָּל מַה דִּי מַלִּילוּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  היטיבו. פעל עבר מהשניים הנראים: (אבן עזרא)

 אור החיים  הטיבו כל אשר דברו. פירוש שקבלו על עצמם לעשות דברי הנביא ולהצדיקו, ועל זה גמר אומר מי יתן והיה וגו', ואמרו ז''ל (ע''ז ה') ששגג משה שלא אמר לו תן אתה שאלו היה אומר כן לא היו מהרהרין אחר משה, לא בשלוח מרגלים ולא במחלוקת קרח: (אור החיים)


{כו}  מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם:

 אונקלוס  לְוַי דִי יְהֵי לִבָּא הָדֵין לְהוֹן לְמִדְחַל קֳדָמַי וּלְמִטַר יָת כָּל פִּקוּדַי כָּל יוֹמַיָא בְּדִיל דִיֵיטַב לְהוֹן וְלִבְנֵיהוֹן לְעָלָם: (אונקלוס)

 יונתן  לְוַאי דִיהֵי יִצְרָא דְלִבְּהוֹן שְׁלִים בִּרְעוּת דֵּין לְהוֹן לְמִדְחַל מִן קֳדָמַי לְמִנְטוֹר יַת כָּל פִּקּוּדַי כָּל יוֹמַיָא מִן בִּגְלַל דְּיוֹטִיב לְהוֹן וְלִבְנֵיהוֹן לְעַלָם: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מי יתן. אין הכתוב או' מי יתן לי רק מי יתן להם ע''כ נכתב להם אחר והיה לבבם זה ודע כי שורש כל המעשים והתנועות גזרות השם וכל הנמצאים תחת השמים כחם ותולדותם כפי המערכ' העליונה עם השרשים למטה וכן עם המורכבים וכן כפי תנועתם יום יום ועת ועת כי לעולם יהיה שנוי כאשר פירש בעל ספר יצירה והחלקים יקבלו מהכללים כפי תולדותם ובעבור כח הכללים יוכלו לשנות מעט בתולדת וזה טעם ויחזק ה' את לב פרעה ובמקום אחר ויכבד לבו הוא ועבדיו והכל אמת על כן אומר ידעתי ה' כי לא לאדם דרכו ואומר למה תתענו ה' מדרכך ומשה אמר ובחרת בחיים ואחר שהשם לא ימנע טוב הנה הוא אוהב להיטיב ואמר הכתוב כלשון בני אדם מי יתן: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי. בעבור היות רשות האדם בידו להצדיק ולהרשיע והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים יאמר הכתוב כן והוא כלשון בני אדם ועל דרך האמת הוא כמו ויאמר לאדם הן יראת אדני היא חכמה וסור מרע בינה (איוב כח כח) וכך אמרו בשכרן של מצות (מנחות כט) ראה שחותכין בשרו של ר' עקיבא במקולין אמר לו רבונו של עולם זו תורה וזה שכרה השיב לו הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה לפני ותבין זה ממה שאמר (פסוק כח) ואתה פה עמוד עמדי (הרמב"ן)

 אור החיים  ליראה אותי ולשמור וגו'. טעם שלא סמך לכלול השמירה בכלל מאמר ליראה, אולי כי לפי שמצד היראה יצא פרט א' רע שזה היה סיבה שעשו ישראל את העגל כשראו כי בושש משה נפל עליהם אימתה ופחד כיון שאין משה שיהיה שליח לדבר עמהם ישוב ה' לדבר עמהם כבראשונה, לזה מהרו לעשות העגל לחושבם שיהיה לאמצעי וידבר אליהם את דברי ה', ותמצא שאמרו ז''ל (תנחומא פ' תשא) שהעגל היה מדבר ממש וטעו בו לאמצעי, לזה דקדק ה' במאמרו ואמר ליראה אותי ולשמור מצותי שתהיה היראה להם גם כן לשמור ולא ישגו בהם מצד הירא ה:

למען ייטב וגו'. פירוש כי אומרו מי יתן וגו' לא לצד המועיל לאומרו אלא לאהבת הטוב להנאמר עליו: (אור החיים)


{כז}  לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם:

 אונקלוס  אִזֵל אֱמַר לְהוֹן תּוּבוּ לְכוֹן לְמַשְׁכְּנֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אִיזֵל אֵימַר לְהוֹן שָׁרֵי לְכוֹן לְאִזְדַוְוגָא עִם נְשֵׁיכוֹן דְּאִתְפַּרַשְׁתּוּן דְּנַן תְּלָתָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לך אמר להם. הטעם שירד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואת תדבר. בקול נמוך כאשה בענין שנוכל לסבול: ואת תדבר. בגי' שמונה דברות: (בעל הטורים)


{כח}  וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ:

 אונקלוס  וְאַתְּ הָכָא קִים קֳדָמַי וֶאֱמַלֵל עִמָךְ יָת כָּלּ תַּפְקֶדְתָּא וּקְיָמַיָא וְדִינַיָא דִי תַלְפִנוּן וְיַעְבְּדוּן בְּאַרְעָא דִי אֲנָא יָהֵב לְהוֹן לְמֵירְתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַנְתְּ פְּרַשׁ מִן אִנְתְּתָךְ מְטוּל דִּבְסִדְרֵי דִלְעֵיל אַנְתְּ קָאֵי לְגַבִּי וַאֲמַלֵל עִמָךְ יַת תַּפְקִידַיָא וּקְיָמַיָא וְדִינַיָא דְּתַלְפִין יַתְהוֹן וְיַעַבְדוּן בְּאַרְעָא דַאֲנָא יָהִיב לְהוֹן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואתה פה עמוד עמדי. הטעם שישוב וכן כ' ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים והנה רוב התורה מסיני נאמרה למשה רק משה אמרה במדבר סיני ובאותם אחד עשר יום שנסעו מסיני כפי דעתי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ועשו בארץ. פרשתיו (ויקרא יח כה) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואתה פה. תגין על פ''א רמז ליה שיעמוד בפרישות ובטהרה. ד''א ואתה בן פ' שנים ותחיה כמנין עמוד שנים. עמדי יו''ד כפופה שתעמוד באימה לפני וכפוף. ד''א בשבילך ירדתי יו''ד ירידות ונתתי לך עשר דברות: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואתה פה וגו'. פירוש לפי שלא עשו ישראל למשה שליח לקבל פקודי ה' עד עתה, לזה ה' גמר בעדם וקבעו לשליח ואמר לו ואתה פה וגו' ואדברה אליך את כל המצוה וגו', ואולי שנתכוין לומר שבהגיע המצוה מה' למשה כאילו נתקבלה לישראל שהרי עשאוהו שליח וכדין שליח האשה לקבל קדושיה שכיון שקבלם השליח כאילו באו ליד האשה כי ידו כידה, כמו כן כשיקבל משה המצוה כאילו קבלוה ישראל, והוא אומרו ואדברה אליך ובהגיע הדבר אליך אתה תודיע להם ועשו אותה, והוא אומרו תלמדם ועשו: (אור החיים)


{כט}  וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל:

 אונקלוס  וְתִטְרוּן לְמֶעְבַּד כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהֲכוֹן יָתְכוֹן לָא תִסְטוּן יַמִינָא וּשְׂמָאלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְדוֹן טוּרוּ לְמֶעֱבַד הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ אֱלָהָכוֹן יַתְכוֹן לָא תִסְטוּן לְיַמִינָא וְלִשְמָאלָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ושמרתם לעשות. להוסיף ולא תסורו ימין ושמאל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ושמרתם לעשות כאשר צוה ה' אלהיכם אתכם. זו אזהרה על עשרת הדברות שצוה אותם השם מפיו ואחרי כן יזהיר בשאר המצות שאמרו הם לשמוע ממשה ולעשות ולכך אמר (להלן ו א) וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהיכם ללמד אתכם כי השם הודה לדבריכם וצוה אותי ללמד אתכם שאר כל התורה למען תחיון שימלא מספר ימיכם וטוב לכם בכל הטובה אשר יעד לכם בפרשת אם בחקותי וזולתה והארכתם ימים בארץ שתנחילו אותה לזרעכם לעולם (הרמב"ן)

 ספורנו  ושמרתם לעשות. ומאחר שנמשך הדבור כך הנה ראוי לכם שתשמרו: לא תסורו ימין ושמאל. לא להוסיף לטוב כפי מחשבותיכם ולא לגרוע כלל: (ספורנו)


{ל}  בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן:

 אונקלוס  בְּכָל אָרְחָא דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהֲכוֹן יָתְכוֹן תְּהָכוּן בְּדִיל דְתֵיחוּן וְיֵיטַב לְכוֹן וְתוֹרְכוּן יוֹמִין בְּאַרְעָא דִי תֵירְתוּן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּכָל אָרְחָא דְפַקֵּיד יְיָ אֱלָהָכוֹן יַתְכוֹן תְּהָכוּן מִן בִּגְלַל דְּתֵיחוּן וְיוֹטִיב לְכוֹן וְתוֹרְכוּן יוֹמִין בְּאַרְעָא דְתֵירְתוּן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בכל הדרך. פירוש ימין ושמאל וזו המצוה והחוקים והמשפטים עיקרם למען תירא אתה ובנך ובן בנך והנה עיקר כל המצות אמונת הלב וכאשר תירא השם זה כל האדם ובעבור זה נברא האדם כדברי קהלת ועוד יאריכון ימים עם הכל על האדמה ועם היחיד בעולם הבא (ס''א הזה): (אבן עזרא)

 אור החיים  בכל הדרך וגו' למען תחיון וטוב לכם והארכתם וגו'. פירוש תחיון אריכות ימים בעולם הזה, ואומרו וטוב לכם טובת עולם הבא, ואומרו והארכתם וגו' שלא יגלו ישראל מעל הארץ לעולם, ולסברת רבי יעקב (קידושין ל''ט:) שאמר שכר מצוה בעולם הזה ליכא, נראה שיודה ר' יעקב במי שהוא צדיק גמור ושמר כל התורה שיזכה גם בעולם הזה, ולא אמר ר' יעקב אלא באדם שרובו זכיות, וכן תמצא שאמרו שם בקידושין כשהקשה מאותה ברייתא שאמרה כל מי שרובו זכיות מריעין לו וכו' והעמיד בש''ס כרבי יעקב:

וממנה יש לנו לדון ממה שאמר כל מי שרובו זכיות הא למדת דוקא מי שיש בידו עבירות אלא שרבו זכיותיו הוא שאומד עליו מריעין לו וכו' אבל מי שכולו זכיות יודה כי יטיב לו ה' גם בעולם הזה, והוא מה שאומר בכל הדרך אשר צוה וגו' דקדק לומר בכל להעיר שמדבר במי ששומר הכל ולאיש כזה ישנו בעולם הבא כאומרו למען תחיון וטוב וגו', גם ישנו בעולם הזה והוא אומרו והארכתם ימים בארץ אשר תירשון ולא אמר והארכתם ימים סתם שנפרש שנתכוין לעולם שכלו ארוך: (אור החיים)

 ספורנו  למען תחיון וטוב לכם. כדי שתחיו חיי עד כאופן טוב ומאושר: והארכתם ימים בארץ אשר תירשון. שתקנו אותו אריכות ימים לעולם שכלו ארוך בהיותכם בארץ בלי צער ובאין מחריד ומונע: (ספורנו)

דברים פרק-ו

{א}  וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

 אונקלוס  וְדָא תַפְקֶדְתָּא קְיָמַיָא וְדִינַיָא דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהֲכוֹן לְאַלָפָא יָתְכוֹן לְמֶעְבַּד בְּאַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין תַּמָן לְמֵירְתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְדָא אַחְוָויַת תַּפְקֵידְתָּא קְיָימַיָא וְדִינַיָיא דְפַקֵּיד יְיָ אֱלָהָכוֹן לְמֵילְפָא יַתְכוֹן לְמֶעֱבַד בְּאַרְעָא דְאַתּוּן עָבְרִין לְתַמָּן לְמֵירְתָהּ: (תרגום יונתן)


{ב}  לְמַעַן תִּירָא אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ:

 אונקלוס  בְּדִיל דְתִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר יָת כָּל קְיָמוֹהִי וּפִקוּדוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ אַתְּ וּבְרָךְ וּבַר בְּרָךְ כָּל יוֹמֵי חַיָיךְ וּבְדִיל דְיוֹרְכוּן יוֹמָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  מִן בִּגְלַל דְּתִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לְמִנְטַר כָּל קְיָימוֹהִי וּפִיקוּדוֹהִי דַאֲנָא מְפַקֵיד לָךְ אַנְתְּ וּבְרָךְ וּבַר בְּרָךְ כָּל יוֹמֵי חַיָּיךְ וּמִן בִּגְלַל דְּיוֹרְכוּן יוֹמָךְ: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  למען תירא את ה' אלהיך. יאמר שצוה השם ללמד אתכם התורה והמצוה והחקים והמשפטים לעשותם בארץ בעבור שתירא את ה' אלהיך כי עיקר כל המצוה יראת ה' זה דעת ר"א ואיננו נכון בעיני שיהיה "למען תירא" ו"למען יאריכון ימיך" האחד טעם המצות בעבור שתירא והשני שנזכר בהם למען שיאריכון ימיך אבל יאמר שצוה השם אותי שתלמדו המצות ותעשו אותם למען שתזכה ותירא את ה' אלהיך לשמור מצותיו אתה ובנך ובן בנך כל ימי היות האדם על פני האדמה לעולם כי בעבור עשות המצות תזכה שיהיו לך בנים יראי השם ויעמדו על פני האדמה לעולם ויעמוד זרעכם ושמכם לפניו כל הימים ולמען יאריכון ימיך בארץ שהיא נחלת ה' והנה הכל לטובתך כי חפץ ה' להצדיקך ולזכות אותך (הרמב"ן)


{ג}  וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (פ)

 אונקלוס  וּתְקַבֵּל יִשְׂרָאֵל וְתִטַר לְמֶעְבַּד דִי יֵיטַב לָךְ וְדִי תִסְגוּן לַחֲדָא כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתָךְ לָךְ אַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקַבֵּיל יִשְרָאֵל וְתִנְטוֹר לְמֶעֱבַד מְטוּל דְּיוֹטֵב לָךְ וְתִסְגוּן לַחֲדָא הֵיכְמָא דְמַלֵיל יְיָ אֱלָהָא דְאַבְהָתָךְ לָךְ אֲרַע דְּפֵירָהָא שְׁמֵינִין כַּחֲלָב וְחַלְיָין כִּדְבָשׁ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ושמרת לעשות. והנה אצוך שתשמור אשר ייטב לך: ארץ זבת חלב. דבק עם לרשתה והנה הוא רחוק ממנו או יהיה חסר בי''ת כמו הנמצא בית ה': ומה שהעתיקו קדמונינו ז''ל על ק''ש הוא האמת ואין צורך לחפש דע כי זה השם הנכבד הוא שם העצם ואם כן מה טעם לאמרו פעם שנית והתשובה כי אדם שם עצם ושם מקרה שאיננו כן ואם הוא נקרא מעצם האדמה וכן זה והעד השם שהוא סמוך אל צבאות או העיקר הוא אלהינו ונכפל כמו כן לומר אחד והטעם לבדו וראיות עד אין חקר יש כי השם אחד והפסוק שאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד על מחשבות בני אדם והנכון בעיני שהוא דבק עם מלך כי כן כתוב והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' מלך אחד ושמו אחד כטעם כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה והנה כל העולם ידברו שפה אחת על כן יהיה שם ה' אחד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ושמרת לעשות אשר ייטב. הנה מצוך שתשמור לעשות אשר ייטב לך ארץ זבת חלב ודבש דבק עם "לרשתה" (בפסוק א) ואם הוא רחוק או יהיה חסר בי"ת כמו הנמצא בית ה' (מלכים ב יב יא) לשון ר"א ואם כן יחסר עוד מ"אשר תרבון מאד" "בו" או "בעבורו" ואין צורך כי "למען יאריכון ימיך" נמשך לכאן וטעמו "למען אשר ייטב לך" או מלת "אשר" בעצמה תשמש כן כמו ויסירה מגבירה אשר עשתה מפלצת (מלכים א טו יג) בעבור שעשתה וכן באשר את אשתו (בראשית לט ט) בעבור שאת אשתו וכן הכתוב אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך וגו' ולמען תאריך ימים על האדמה (לעיל ד מ) ושיעור הכתוב ושמעת ישראל ושמרת לעשות למען אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש וגו' כלומר למען שייטב לך בתתו לך ארץ טובה ורחבה כמו שאמר למטה (פסוק יח) למען אשר ייטב לך ובאת וירשת את הארץ וכמוהו ויתן לו בית ולחם אמר לו (מלכים א יא יח) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ט''ז פעמים כתיב זבת חלב ודבש בתורה כנגד לדידי חזאי חלב ודבש דכל א''י והיו ט''ז פרסאות (על רוחב פרסה). כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך. וסמיך ליה שמע ישראל שהזכיר אלו השמות כנגד האבות. ה' כנגד אברהם דכתיב ביה אני ה' אשר וגו'. אלהינו כנגד יצחק דכתי' בי' אנכי אלהי אברהם אביך. ה' אחד כנגד יעקב שנא' בו אני ה': (בעל הטורים)


{ד}   שישי  שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד:

 אונקלוס  שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלָהָנָא יְיָ חָד: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כֵּיוַן דְּמָטָא זִימְנֵיהּ דְּיַעֲקב אָבוּנָן לְמִתְכַּנְשָׁא מִגּוֹ עַלְמָא הֲוָה מִסְתְּפֵי דִלְמָא אִית בִּבְנוֹי פְּסוּלָא קָרָא יַתְהוֹן וְשַׁיְילִינוּן דִּלְמָא אִית בְּלִבְּכוֹן עַקְמָנוּתָא אָתִיבוּ כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא וַאֲמָרוּ לֵיהּ שְׁמַע יִשְרָאֵל אָבוּנָן יְיָ אֱלָהָנָא יְיָ חָד עָנֵי יַעֲקב וַאֲמַר בְּרִיךְ שׁוּם יְקָרֵיהּ לְעָלְמֵי עַלְמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ה' אלהינו ה' אחד. ה' שהוא אלהינו (ל) עתה, ולא אלהי האומות עובדי אלילים, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' (צפניה ג, ט.), ונאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דאם לא כן שמע ישראל ה' אחד מיבעיא ליה אלא דהוי כאילו אמר שמע ישראל עכשיו הוא לבד ה' אלהינו אבל יבא זמן וכו' כלומר שיודו כל העובדי אלילים שהוא אחד בשמים ובארץ ובד' רוחות והוא היחוד דמפקי רבותינו זכרונם לברכה מהאי קרא כמו שאמר הכתוב והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  שמע ישראל ה' אלהינו. גם בזה מצוה שיבאר כי בדבור אנכי ה' אלהיך יהיה היחוד וכמו שאמרו (מכילתא בחדש ה) רבי נתן אומר מכאן תשובה למינים שהם אומרים שתי רשויות הן שכשעמד הקב"ה על הר סיני ואמר אנכי ה' אלהיך מי מיחה כנגדו אבל בא לבאר המצוה הזו והזכיר אותה אחר עשרת הדברות לפי שהוא שרש באמונה וכל מי שאינו מודה בה כופר בעיקר כעובד ע"ז ה' אלהינו ה' אחד ה' שהוא אלהינו ולא אלהי האומות עתיד להיות ה' אחד כמו שנאמר (זכריה יד ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד לשון רש"י ואתה צריך להתבונן בזה כי שנה הכתוב כאן לומר "ה' אלהינו" ולא אמר "אלהיך" כמו שאומר בכל מקום שמע ישראל אתה עובר היום וגו' כי ה' אלהיך (להלן ט א ג) שמע ישראל אתם קרבים היום וגו' כי ה' אלהיכם (להלן כ ג ד) וכן בכל הפרשיות שידבר עם ישראל יזכיר ה' אלהיכם או ה' אלהיך וגם בכאן אמר ואהבת את ה' אלהיך אבל הזכיר ביחוד "ה' אלהינו" כי עשה עם משה את הגדולות ואת הנוראות לעשות לו שם תפארת והנה דל"ת אחד גדולה לרמוז על מה שכתוב (ישעיהו סג יב) בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם ולכך תקנו בקריאת שמע ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ואמרו משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה וכו' (פסחים נו) כי משה אמר בתורה ברמז וחזר ואמר ואהבת את ה' אלהיך כלשון הפרשיות במשנה תורה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  עי''ן דשמע גדולה שע' שמות יש לישראל ונתן להם תורה שיש לה ע' שמות ונדרשת בע' פנים להבדיל בין ע' עכו''ם. ויש פסיק בין ה' ובין אחד לומר אע''פ שראיתם כמה דמיונות ואע''פ שאני בא עם זה במדה''ד. עם זה במדה''ר אעפ''כ הכל אחד. אחד דל''ת גדולה לומר לך שתמליכהו בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם וגם שלא תטעה ברי''ש. וכן רי''ש דלא תשתחוה לאל אחר הרי''ש גדולה שלא תטעה בדל''ת. ד''א עי''ן ודל''ת גדולים הרי עד וזהו ואתם עדי נאם ה' וגם הקב''ה הוא עד לישראל כדכתיב והייתי עד ממהר. שמע. בגימט' ת''י שת''י שנה עמד ב''ר. הפסוק מתחיל בשי''ן ומסיים בדל''ת הרי שד שהשדים בורחים מהקורא שמע בכוונה: (בעל הטורים)

 אור החיים   שמע ישראל ה' אלהינו וגו'. טעם כפל ה' ב' פעמים ולא הספיק לומר על זה הדרך ה' אלהינו אחד, נתכוון לב' הדרגות שיש לה', האחד שהוא אלהינו, והב' שהוא אחד, והכוונה בזה כי אנו מקבלין אלהותו יתברך עלינו למה שממנו הגם שאילו היה במציאות שהיו אלהות הרבה אין אנו בוחרים אלא בשם זה הוי''ה הוא אלהינו, ובזה נכלל כמה פרטים, א' אהבת הטוב, אהבת המועיל, אהבת הערב, ועוד לו שהוא אחד ואין זולתו אלוה בעולם וטעם זה גם כן יספיק להתחייב להשתעבד לו ולמצותיו הגם שהיה במציאות שלא היו הטעמים שמצדם בחרנוהו לאלוה:

נמצינו אומרים שבאחד מב' הטעמים יספיק להשתעבד למאמריו ולמצותיו, אשר על כן אמר ה' אלהינו ה' אחד בב' חלוקות שכל א' כדאי לעצמו, ואם היה אומר הכתוב ה' אלהינו אחד היה בנשמע כי מה שהם מקבלין אלהותו עליהם הוא להיותו אחד ואין עוד מלבדו, יתחייב העבד לעבוד את רבו ואין מנוס ממנו לרצונו ושלא לרצונו, ולא כן אנו עם אלהינו שאנו חפצים באלהותו אהבת הטוב במה שהוא טוב נוסף על היותו אחד ומיוחד: (אור החיים)

 ספורנו  שמע ישראל. התבונן והבן זה: ה'. הנותן מציאות כל נברא. אלהינו. הוא נבחר מהנבדלים אצלנו אשר ממנו נקוה להשיג חפצינו בלי אמצעי ומצד היותו עליון בכחו הנורא הנה לו לבדו ראוי להשתחות ומצד שממנו תקותנו בלי אמצעי ראוי שאליו לבדו נתפלל ונעבוד: ה' אחד. ובהיותו נותן המציאות אחר אפיסות מוחלט התבאר שאין נמצא זולתו מעין מציאותו ושהוא נבדל במין ממציאות עולם הנפסדים וממציאות עולם הגלגלים וממציאות עולם המלאכים באופן שהוא יחיד בעולמו הרביעי. וזה נראה שנרמז בהיות אות הדל''ת של אחד גדולה ובאות העי''ן של שמע הגדולה נרמז שראוי לפקוח עין ולהגדיל העי''ן בזה. ולזה אמרו ז''ל (ברכות פרק היה קורא) ובלבד שיאריך בדל''ת של אחד למען יכוין לזה: (ספורנו)


{ה}  וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ:

 אונקלוס  וְתִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ וּבְכָל נִכְסָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אָמַר משֶׁה נְבִיָא לְעַמָּא בֵּית יִשְרָאֵל אִיזִילוּ בָּתַר פּוּלְחָנָא קְשִׁיטָא דְאַבְהַתְכוֹן וּתְרַחֲמוּן יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן בִּתְרֵי יִצְרֵי לִבְּכוֹן וַאֲפִילוּ נְסִיב יַת נַפְשְׁכוֹן וּבְכָל מָמוֹנְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואהבת. עשה דבריו מאהבה, אינו דומה עושה מאהבה (מ) לעושה מיראה, העושה אצל רבו מיראה, כשהוא מטריח עליו, מניחו והולך לו (ספרי לב.): בכל לבבך. בשני יצריך (נ) דבר אחר בכל לבבך, שלא יהיה (ס) לבך חלוק על המקום (ספרי שם): ובכל נפשך. אפילו הוא נוטל את נפשך: ובכל מאודך. בכל ממונך, יש לך אדם שממונו (ע) חביב עליו מגופו, לכך נאמר ובכל מאדך (ברכות סא:). דבר אחר ובכל מאדך, (פ) בכל מדה ומדה שמודד לך, בין במדה טובה בין במדת פורענות, וכן בדוד הוא אומר, כוס ישועות אשא וגו' (תהלים קטז, יג.) צרה ויגון אמצא וגו' (שם ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) (הרא"ם) ולא הבינותי זה דהכא פירש ואהבת עשה דבריו מאהבה אינו דומה וכו' ומשמע שקאי אכל המצות ואחר זה פירש בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך דמשמע יהרג ואל יעבור ואלו בפרק בן סורר ומורה (דף ע"ד) אמרו בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך ופירש"י שם דכתיב ואהבת את ה' אלהיך שלא תמירנו בעבודת אלילים ולכך נאמר בכל נפשך כלומר תהא אהבתו חביבה לך יותר מכל החביב לך משמע בעבודת אלילים בלבד מיירי אבל בשאר מצות יעבור ואל יהרג וכו' וצריך עיון(ועיין בקצ"מ ובגור אריה): (נ) ר"ל למה כתיב לבבך שני ביתי"ן ומפרש בשני יצריך וכו': (ס) דלטעם הראשון קשה וכי הלב הוא יצרו של אדם עד שיאמר בשני יצריך לכן אמר דבר אחר וכו' ולפי דבר אחר קשה למה אמר בכל לבבך הל"ל בכל לבך לכן צריך גם לטעם ראשון: (ע) מהר"ן דאם לא כן לכתוב חדא ותיתי אידך מיניה תרתי למה לי אלא יש לך וכו' לכן פירש שניהם שלא ליתן מקום ליצר הרע והכי איתא במסכת יומא (דף כב) ובסנהדרין (דף עד): (פ) דלפי טעם ראשון קשה הל"ל ממונך לכן פירש דבר אחר וכו' ולפי דבר אחר קשה הל"ל בכל מדך לכן פירש גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואהבת. ואחר שאין לנו אלוה אחר רק הוא לבדו חייב אתה שתאהבנו כי אין לנו אלוה אחר: בכל לבבך ובכל נפשך. הלב הוא הדעת והוא כנוי לרוח המשכלת כי היא המרכב' הראשונה וכן חכם לב קונה לב: נפשך. היא הרוח שבגוף והיא המתאו' וכחה נראה בכבד: מאדך. מטעם מאד מאד והטעם לרוב אהוב אותו בכל מה שתוכל ותהיה אהבה גמורה בלב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בכל לבבך. על דעת המדרש (ספרי ואתחנן ו) הלב הנזכר כאן הוא הכח המתאוה כענין תאות לבו נתת לו (תהלים כא ג) אל תחמוד יפיה בלבבך (משלי ו' כה) אם כן בכל נפשך הנפש המשכלת וכן והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים (שמואל א כה כט) וכדברי רבותינו שדורשין בגמרא (ברכות נד) מכאן יהרג ואל יעבור יהיה "בכל נפשך" תוספת מפני שאמר בכל לבבך ובכל מאדך אמר גם כן בכל נפשך וטעם שתאהבנו כנפשך שתתן אותה באהבה או שנקראו היסורין או האברים חצי הנפש ובהריגה יאמר בכל נפשך ור"א אמר כי "נפשך" המתאוה כמו כנפשך שבעך (להלן כג כה) נפש שבעה תבוס נופת (משלי כז ז) אל תתנני בנפש צרי (תהלים כז יב) "ובכל לבבך" הוא הדעת והוא כנוי לרוח המשכלת כי היא המרכבה הראשונה לו וכמוהו חכם לב יקח מצות (משלי י ח) ודברו קרוב בפירוש "בכל לבבך" ממה שאמר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך וטעם ובכל מאדך כלומר מאד מאד והטעם רב רב אהוב אותו ועל דעת רבותינו (ברכות נד) בכל ממונך ויקרא הממון "מאד" כי יכנה אותו ברבוי כמו שקורא לו "המון" טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים (תהלים לז טז) והנם ככל המון ישראל (מלכים ב ז יג) ויקרא "חיל" ישאו על כתף עירים חיליהם (ישעיהו ל ו) חילך כל אוצרותיך (ירמיהו יז ג) את החיל הזה (להלן ח יז) יאמר בכל רבוי ממונך וכמוהו אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו (מלכים ב כג כה) מפני התנדבו בענין ביעור ע"ז ועשיית הפסח וענין האהבה בארו אותו רבותינו והמפורש שבדבריהם מה שאמרו בספרי (עקב) שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאקרא חכם בשביל שאשב בישיבה בשביל שאאריך ימים בשביל שאזכה לעולם הבא ת"ל לאהבה וגו' ואשר אמר להם משה תמיד למען ייטב לך ולמען תאריך ימים (לעיל ד מ) ולמען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ (לעיל ד א) יזהירם ביראה על דרך התוכחות לומר שאם יחטאו לא יירשו את הארץ או לא יאריכו ימים עליה או שהחסיד צריך להיות אוהב וירא כמו שאמרו (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה) עשה מאהבה ועשה מיראה עשה מאהבה שאין אוהב שונא ועשה מיראה שאם באת לבעוט אל תבעוט וכבר נתבאר זה בדברי החכמים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואהבת. אותיות האבות. בכל לבבך. כאברהם שנאמר בו ומצאת את לבבו. ובכל נפשך. כיצחק שמסר נפשו להקב''ה. ובכל מאדך. כיעקב דכתיב ביה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואהבת. אמר בתוספת וא''ו, לומר מלבד מצות שמע ישראל שהוא קבלת עול מלכות שמים היא מצות אהבת ה'. עוד ירצה להעיר להקודם לאהבה על דרך אומרם ז''ל (זוהר ח''ג נ''ו) אין אדם משיג גדר האהבה עד שתקדים בו היראה, והוא אומרו ואהבת מלבד גדר היראה, ואומרו את ה' פירוש על ידי האהבה אדם מתדבק בה' והוא אומרו את ה':

עוד ירצה שעל ידי אהבת ה' ישיג מדרגה זו שיהיה ה' מיחד שמו עליו ביחוד כדרך אומרו (בראשית כ''ח י''ג) אלהי אברהם אלהי יצחק, ופירוש שכל אחד ראוי בפני עצמו שיתיחד שם אלהותו עליו, ותמצא שאברהם ביאר בו הכתוב שהיה אהוב דכתיב (ישעי' מ''א) זרע אברהם אוהבי, וכמו כן רמז הכתוב כאן שכל שאהוב ה' יקרא ה' אלוהו ביחוד, ותיבת ה' נמשכת לפניה ולאחריה:

עוד ירצה לעורר לב איש ישראל לאהבת ה' על דרך אומרם ז''ל (ילקוט ס''פ נח) בפסוק יושב תהלות ישראל שלא בחר ה' מכל התהלות זולת כשהללוהו ואמרו לפניו ברוך ה' אלהי ישראל אז ישב על כסא מלכות עולם, והוא אומרו ואהבת את ה' לטעם זה שלא בחר להיות אלא אלהיך, ובהעיר האדם לבו לפרטי' כאלו תתנתק נפשו ותתר ממקומה בהתעוררות נפלא ורם באהבת הנאהב יתעלה רום תפארת כבודו:

עוד אולי שנתכוון לעורר לב האדם בג' מיני אהבה שישנם בהכרה לנבראים, והם אהבת הטוב, אהבת הערב, אהבת המועיל, לזה בא דבר ה' לשלשתם, ואהבת את ה' בשם זה העיר הלב לבחינת אהבת הטוב במה שהוא טוב הרמוז בשם כאומרו (תהלים קמ''ה) טוב ה' לכל, גם בחשק הערב בסוד (תהלים ל''ד) טעמו וראו כי טוב ה', כי כל הנפש אשר יוכיח שם זה למולה אין עריבות בכל הנבראים שיכנם אליו בערך הנשתוו, וזה לך האות אומרו (שה''ש ה') נפשי יצאה בדברו, גם תשכיל בפסוק (במדבר ל''ג), ע''פ ה', כי תתנתק הנפש מהגוף ולא תרגיש בפרידה להפלגת הרגש הערב מהטוב, הרי שמענו אהבת הטוב ואהבת הערב מתיבת ה', ואהבת המועיל רמזה באומרו אלהיך על דרך אומרו (תהלים כ''ב) יושב תהלות כמ''ש בסמוך, ובזה נכלל גם כן אהבת המועיל כי בזה הרווחנו עולם ומלואו כמאמר שלמה (קהלת י''ב) כי זה כל האדם כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה (שבת ל:):

בכל לבבך ובכל וגו'. רבותינו ז''ל אמרו (ספרי) בזה מה שאמרו יעויין שם דבריהם, ונראה שנתכוון ה' במאמר זה להסיר טינא מלב אוהביו, והוא שאמרו רבותינו ז''ל (מוע''ק כ''ח.) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא ע''כ, והנה ג' דברים אלו הם כללות חשק האדם וחפצו בעולם, החיים, והבנים, והמזונות, והחסר אחד מהנה ב''מ יקרא מת, ושלשתם אינם תלויים להשיגם באמצעות עבודת ה' ואהבתו, וזה יסובב ההרחקה מאוהבי ה', ומה גם בהתקבץ להאוהב שנים מהם חוסר הבנים והעוני יתחמץ לבבו בקרבו, והגם שיתחזק עם לבבו לבבו לא ישמע לו כי המורגש אליו ירחיקנו משמוע לאהוב:

לזה בא דבר ה' וצוה לו על הדבר הזה שיעריך אהבת ה' בלבו בג' דברים הגם שיטלם ממנו, כנגד הבנים אמר בכל לבבך על דרך אומרו (בראשית כ''ב ב') את בנך וגו' אשר אהבת וגומר והאהבה כזו היא אהבה הממלאת לב אדם וחשקו, וכנגד חיי אמר ובכל נפשך, וכנגד מזוני אמר ובכל מאודך, שיעריך בדעתו שלשתם יחד בה', כי הוא טוב לישראל מעשרה בנים, ושלחן גבוה עליון הוא מאוד כמאמר התנא (אבות פ''ו) ששולחנך גדול משולחנם, והחיים ממנו תוצאות חיים, ואף כי אחרי מות הצדיק יקרא חי כאומרו (ש''ב כ''ג) ובניהו בן יהוידע בן איש חי הרי שאפילו אחר מיתה יקרא חי (ברכות י''ח.):

או יאמר על זה הדרך כי בא הכתוב לשער שיעור האהבה שמחויב כל איש ישראל לאהוב הבורא, ואמר שהוא בשיעור ההרגש אשר יבא בלב האדם בעת אשר תשיג ידו לג' דברים כא', כמו שתאמר אדם שהיה חשוך בנים ועני ונטה למות ובא נביא בדבר ה' ובשרו כי יקום מחליו גם אמר אליו הנה אשתך הרה ויולדת בן וכי ריוח גדול נזדמן לו להעשיר בהם, אדם כזה מה מאוד יפליא אהבת האדון באין שיעור ותהיה האהבה מורגשת בלבו בחשק מופלא על אשר הטיב עמו כמה מעלות טובות, כמו כן יצו ה' על כל איש ישראל עשות באהבתו תמיד, והוא אומרו ואהבת את ה' וגו' בכל לבבך פירוש כאילו נתן לך כל מחסורך בכל לבבך שהם הבנים, ודקדק לו' בכל להעיר דמיון המשל שהוא חסר מהבנים ויתנם ה' לו, וכמו כן ובכל נפשך שנתן לך נפשך אחר הגיעך לשערי מות, ובכל מאודך כאילו נתן לך כל ממונך שאתה חפץ ואמר כל להעיר דמיון המשל:

והנה המשכיל בענין חשק ה' כל זה דבר קל הוא בערך מה שהנפש חושקת בבורא, והמשלתי דבר זה לאדם גדול ומופלא בנכסים שרצה ללכת למקום רחוק לצד סכנת מקום שהיה בו ואסף כל נכסיו בקנית מרגליות גדולה באלף אלפי דינרי זהב ושם לדרך פעמיו לעיר רחוקה אשר שם נכון לבו בטוח בממונו והונו וקודם שהגיע לעיר אשר פנה בדעתו ללכת שמה כלתה צידתו ואין דינר בכיסו והיה מסתפק בדלות ובעוני גדול ושפלות רב כי אפס כסף, והנה זה האיש הגם שהוא מתהלך בדוחק וצער עם כל זה לבו שמח וכליותיו עליצים כי רב אונו והונו ויצא ממקום המסתכן ובא יבא ברנה נושא האבן גדולה יקרת הערך, כן הדבר הזה אדם שזכה בדביקותו יתברך ואהבתו ובו קבץ כל ממונו והונו ויבז בעיניו קנות דבר בעולם הזה לצד סכנת המקום נוסף על מיעוט שוויו ולקח לו ה' לאלהים אין לך קניה בעולם כקנין זה למעלה מהאבן יקרה שבמשל כי מי ידמה לו ומי ישוה לו, ואדם כזה לו יהיה שיהיה דחוק ומצטער בימים מועטים אלה לו בעה''ז נכון לבו בטוח בה' אור עולם וישמח לבו ויגל כבודו, ובהגיע למחוז חפצו שהוא עולם הקיים והבטוח הנה שכרו אתו, ומעתה חיבת הקודש הוא היוצר ודבקותו בו הלא הוא בניו וחייו וממונו וביתר שאת: (אור החיים)

 ספורנו  ואהבת. תשמח לעשות דבר שייטב בעיניו כאשר תבין שאין תכלית נכבד כזה: (ספורנו)


{ו}  וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ:

 אונקלוס  וִיהוֹן פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין עַל לִבָּךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהוֹן פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין דַּאֲנָא מְפַקֵיד יַתְכוֹן יוֹמָא דֵין כְּתִיבִין עַל לוּחַ לִבְּכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיו הדברים. ומהו האהבה, והיו הדברים האלה, (צ) שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומדבק בדרכיו (ספרי לג.): אשר אנכי מצוך היום. לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה, (ק) אלא כחדשה (ר) שהכל רצין לקראתה (ספרי שם). דיוטגמא מצות המלך הבאה במכתב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דאם לא כן איך תפול אהבה בדבר שלא ראה ולא השיג מעולם אלא מתוך שיהיו הדברים האלה שהם המצות על לבבך שעל ידן אתה מכיר הקדוש ברוך הוא שלולא שברא ברצונו העולם לא היה מצוונו במצות ועל ידי שתדע שהוא הבורא וממנו הכל אתה אוהבו ומתאוה לדעת אותו: (ק) סופנה לשון חשיבות הוא: (ר) וזהו דכתיב היום כלומר כאלו נאמר היום דאם לא כן מאי מצוך היום והלא זה מ' שנה שנצטוו עליה ועל כל התורה וכן כתבהרא"ם בעצמו לקמן בפסוק היום לעשותם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והיו הדברים האלה. אמרו המכחשים על עשרת הדברות ועליהם נאמר וכתבתם על מזוזות ביתך והאמת כל המצות: (אבן עזרא)

 אור החיים  והיו הדברים וגו'. לפי מה שפירשתי בפסוק ואהבת את ה', ירצה לומר כי ישים הדברים האמורים רטייה על לבו בראות אחת מג' אלה, כי יראה חסרון הלחם לאיש צדיק, או חסרון החיים, או חסרון הבנים, ידע כי אין הדבר לצד חסרון ההשג מה שהשיג זולתו, אלא שדברים אלו חשובים כאין נגדו:

עוד ירצה ללמד בני ישראל דרך שיתקבלו הדברים אצלם לאהוב ה', כי האהבה אינה מעשה שיכריח האדם רצונו לעשות מצות המלך אלא הוא דבר שתלוי בלב וכל שהלב לא ירגיש דבר שיפעול בו החשק אינו אוהב הגם שיכריחנו בכל מין הכרח, לזה באה העצה מאל יועץ ואמר והיו הדברים הא לה וגו' על לבבך, פירוש כשיתמיד שימת הדברים על לבו יולד בלבו חשק תאוה הרוחניות וירוץ לבו לאהבת ה' בכל אשר ציוהו, ודבר זה אנחנו יתמי דיתמי אנו מרגישים כי רבה תאוה בלבנו וחשק אלהי עולם יותר מכל הון עולם וכבוד מלכות וכל ערב נרגש לנמבזה ונמם בערך חלק המועט המושג מהרגש הוית הדברים על לבנו אשרינו מה טוב חלקנו, וכבר העירותי בדברים אלו בכמה מקומות:

עוד נתכוון הכתוב לשלשה הדרגות שהם כולל גדרי האהבה, האחד כנגד ההרגש הוא חמדת הלב, וא' כנגד הצורך שהוא מזון המחיה את האדם, ואחד בגדר השיעור עד כמה צריך לצאת ידי חובת האהבה, כנגד גדר ההרגש אמר בכל לבבך, הנה הגם שיתאוה האדם לאכול או להון לא יהיה כל כך עוצם הערבות הגם שהנפש חפיצה לאכול יכול אדם למשול ברוחו למנוע עצמו מהדבר בנקל, מה שאין כן כשנכנס בלבו חמדת הלב ויתאוה לאשה יפה ומה גם כי יתרבה חשקה בלבבו יפעיל בו ההרגש עד שאינו יכול למשול ברוחו להטות לבו ויכוף אותו לעשות מה שאין רצונו עשות, צא ולמד כמה נתעצם יוסף הצדיק לכוף חמדת הלב במעשה אשת פוטיפר ושכרו יגיד לו:

וכנגד גדר זה אמר הקב''ה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך שישתדל להכנים אהבת ה' בלבבו וילהיבנו באהבתו עד גדר שישיג הרגש בלבו ככל שיעור שיכול הלב להרגיש בו, ולזה דקדק לומר בכל, לפי שהלב יחמוד בכל אשה וביותר בנאה וביותר בכלילת יופי וביותר במי שאין למעלה ממנה, וחייב הכתוב שתהיה הרגשת הלב באהבתו יתברך בגדר הגדול שאין למעלה ממנו, ודבר זה הוא דבר שהטועמו ידע מהותו וערבה לו טעימתו אין שיעור לה, ולפי שגדר זה מציאותו הוא על ידי התעוררות כדרך אומרם (במד''ד פ''ו) עין רואה ולב חומד, אבל זולת זה לא יתעורר הלב מעצמו לחמוד, לזה העיר ה' במאמר ב' בגדר הצורך ואמר ובכל נפשך שהם דברים שהנפש צריכה להם כגון אכילה ושתיה וכדומה שהאדם מתעורר מעצמו להם בלא אמצעות דבר, כמו כן תהיה אהבת ה', והוא אומרו בכל נפשך שמטבעו תהיה אהבת ה' כמאכל ומשקה, והנה שני הדרגות אלו ישנם בגדר המצטער והמתגדר, שהמאכל אחרי אוכלו ואחרי שתו יחדל ממנו החפץ בו, וכמו כן תאות לבו אחר גמר מעשה דרך גבר בעלמה (משלי ז') ישתנה הדבר אצלו עד אחר זמן, לזה בא דבר ה' בהדרגה ג' בגדר השיעור ואמר ובכל מאדך פירוש בכל ממון שאתה חפץ בו, וכשם שהממון אמר הכתוב (קהלת ה') אוהב כסף לא ישבע כסף, כי כשאדם מגיע לקנות קנין עצום אז יתעצם חפצו לחפוץ בהוני הונות והולכת תאותו וגדלה, וכמו כן יצו ה' באהבתו שלא תשתער ותוגבל וכשיגיע גדר א' תגדל בו האהבה לגדר עליון מזה, ולדרך זה שיעור אומרו מאדך לא מה שקנה אלא שחפץ לקנות, ובזה יתישב גם כן מה שהיה קשה בו אם אתה אומר מה שקנית אם כן אין מצוה זו שוה בכל שהרי אדם עני אינו בן מצוה זו, גם באנשי ממון לא תהיה להם המצוה בהשואה, מה שאין כן במצות לבבך ונפשך שהכל שוים בו, ולפי דרכנו יבא על נכון: (אור החיים)

 ספורנו  על לבבך. שתזכור תמיד להישיר כל פעולותיך לזה התכלית: (ספורנו)


{ז}  וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:

 אונקלוס  וּתְתָנִנוּן לִבְנָיךְ וּתְמַלֵל בְּהוֹן בְּמִתְּבָךְ בְּבֵיתָךְ וּבִמְהָכָךְ בְּאָרְחָא וּבְמִשְׁכְּבָךְ וּבִמְקִימָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִגְמְרִינוּן לִבְנָךְ וְתֶהֶוְיַין הַנְיַין בְּהוֹן בְּמוֹתְבֵיכוֹן בְּבָתֵּיכוֹן בִּזְמַן מֵיעַסוּקְכוֹן בְּחִיתוּנְכוֹן וּבְמֵיהֲכוֹן בְּאוֹרְחֲכוֹן וּבְפַנְיָא סְמִיךְ לְמִשְׁכָּבֵיכוֹן וּבְצַפְרָא סְמִיךְ לְמִקְמֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושננתם. לשון חדוד הוא, (ש) שיהיו מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר, לא תהא צריך לגמגם בו, אלא אמור לו מיד (ספרי לד.): לבניך. אלו התלמידים, (ת) מצינו בכל מקום שהתלמידים קרוים בנים, שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם (דברים יד, א.), ואומר בני הנביאים אשר בבית אל (מלכים-ב ב, יב.), וכן בחזקיהו שלמד תורה לכל ישראל וקראם בנים, שנאמר בני עתה אל תשלו (דברי הימים-ב כט, יא.), וכשם שהתלמידים קרוים בנים, שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם, כך הרב קרוי אב, שנאמר אבי אבי רכב ישראל וגו' (מלכים-ב ב, יב.): ודברת בם. שלא יהא עיקר דבורך אלא בם, (א) עשם עיקר ואל תעשם טפל (ספרי לד.): ובשכבך. יכול אפילו שכב בחצי היום, תלמוד לומר ובקומך, יכול אפילו עמד בחצי הלילה, תלמוד לומר בשבתך בביתך (ב) ובלכתך בדרך, דרך ארץ דברה תורה (ספרי שם), זמן שכיבה וזמן קימה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) מלשון חצי גבור שנונים אבל לא לשון משנה דאם כן הל"ל ולמדתם: (ת) דאי בבנים ממש הא לעיל מיניה כתיב אתה ובנך וכאן כתיב דוקא לבניך אלא על כרחך אתלמידים: (א) דאם לא כן ודברת אותם הל"ל אלא בם ולא בדברים אחרים: (ב) (קצ"מ) נראה לי דהכי פירושו דאין לומר בשכבך ובקומך דוקא אפילו בחצי היום ובחצי הלילה. מדכתיב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך אם כן כל היום וכל הלילה יקראו קריאת שמע ואם כן הל"ל ודברת בם יומם ולילה אלא דרך ארץ וכו' ויהיה בשכבך ובקומך פירוש על בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ור"ל בשבתך וגומר ואימתי בזמן שכבך ובזמן קומך דהיינו שחרית וערבית: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושננתם. מגזרת חץ שנון. וידוע איך ישונן החץ הנה נרא' כי עיקר כל האדם עבודת השם ועבודתו להכיר פעליו והמעתיקי' העתיקו שעת ק''ש וכלנו נסמוך עליהם: בשבתך. דבק עם ודברת בם: ובשכבך. לישן כי אין מצוה על הישן והנה ודברת בם בפה ובלב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ושננתם לבניך. גם אלה מצות מבוארות נרמזו כבר כי מאחר שצוה במצות חקת עולם לדורותיכם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם (שמות לא יז) זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך (בראשית יז י) הנה אנחנו מצווים שידעו בנינו המצות ואיך ידעו אותם אם לא נלמדם וכן וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך כבר נאמר (שמות יג ט) ובאר בכאן "וקשרתם" שיהיו מונחים בקשירה וירמוז גם כן לקשר של תפילין שקבלו רבותינו הלכה למשה מסיני (מנחות לה) והוסיף בכאן מצות המזוזה וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך שלא נזכרה ואולי גם זו מבוארת נרמזה שם במצות ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך וטעם "ובשעריך" ובמזוזות שאר שעריך כגון שערי הערים והמדינות כמו באחד שעריך (להלן טו ז) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ובקומך. תגין על הקו''ף לומר כשיעמוד בבוקר יתפלל ק' ברכות וינצל מצ''ח קללות ועוד שתים גם כל חלי וכל מכה: (בעל הטורים)

 ספורנו  ושננתם לבניך. תלמד אותם בשנון וחריפות מופתים שכליים: ודברת בם. כי בזאת ההתמדה תזכרם תמיד: (ספורנו)


{ח}  וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:

 אונקלוס  וְתִקְטְרִנוּן לְאָת עַל יְדָךְ וִיהוֹן לִתְפִלִין בֵּין עֵינָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִקְטוּרִינוּן לְאָתִין כְּתִיבִין עַל יְדָךְ דִּשְמָאלָא וִיהֲווֹן לִתְפִילִין עַל מוֹקְדָךְ כֻּלּוֹ קָבֵיל עַל עֵינָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וקשרתם לאות על ידך. אלו תפילין שבזרוע: והיו לטטפת בין עיניך. אלו תפילין שבראש, ועל שם מנין פרשיותיהם נקראו (ג) טטפת, טט בכתפי (ד) שתים, פת באפריקי (ה) שתים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ר"ל דדומה כאלו כתיב שני פעמים שנים טט פירוש שנים הוא: (ד) דבכתפי כשרוצים לדבר שנים אומרים טט: (ה) דבאפריקי כשרוצין לדבר שנים אומרים פת דהיינו ארבע כלומר ארבע פרשיות בכל תפילין ועיין בתוספות סנהדרין ריש פרק קמא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וקשרתם לאות על ידך. מפורש: לטטפת. אין למלה הזאת ריע במקרא והמכחשים אמרו שהוא מגזרת והטף אל דרום וזה לא יתכן כי שרש הטף נטף וזה חסר נו''ן וכפול הטי''ת: וכתבתם. גם אמרו שהוא כמו קשרם ואחר שקבלו אבותינו האמת נעזוב אלה הבודאים מלבם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  טטפת. ט' תגין כנגד ט' איברים שבראש: ידך. בגי' גובה היד: (בעל הטורים)


{ט}  וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: (ס)

 אונקלוס  וְתִכְתְּבִנוּן עַל מְזוּזְיָן וְתִקְבְּעִנוּן בְּסִפֵּי בֵיתָךְ וּבְתַרְעָיךְ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְתִכְתּוֹבִינִין עַל מְזוּזְיַין וְתִקְבְּעִינוּן בְּתוֹלְתָא לְקָבֵיל תַּקֵּי עַל סֵיפֵי בֵּיתָךְ וּבְתַרְעָךְ מִימִינָא בְּמֵעֲלָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מזוזת ביתך. מזזת כתיב, שאין צריך (ו) אלא אחת: ובשעריך. לרבות שערי חצרות ושערי מדינות ושערי עיירות (יומא יא:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ר"ל שאין צריך על פתח אחד שני מזוזות אבל לכל פתח שבבית צריך מזוזה אחת ולא כיש מפרשים דכוונת הכתוב הוא דפתח שאין לה אלא מזוזה בצד אחד מן הפתח חייב לקבוע מזוזה באותו פתח (מנחות דף לא): (שפתי חכמים)


{י}  וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ:

 אונקלוס  וִיהֵי אֲרֵי יָעֵלִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְעָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמִתַּן לָךְ קִרְוִין רַבְרְבָן וְטָבָן דִי לָא בְנֵיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אֲרוּם יָעֵלִינָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרַע דְּקַיֵּים לְאַבְהָתָךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב לְמִתַּן לָךְ קִירְוִין רַבְרְבִין וְטָבָן דְּלָא אִשְׁתַּלְהִית לְמִבְנֵי: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  והיה כי יביאך ה' אלהיך וגו'. יזכיר בכאן כי ברבות הטובה יזכור ימי עניו ומרודו שהיה עבד במצרים ולא ישכח את השם שהוציאו מן העבדות ההוא לטובה הזאת אבל יזכור חסדיו תמיד ויירא אותו ויעבוד לפניו כעבד לאדוניו ועל דעת רבותינו (חולין יז) ירמוז עוד כי הטוב ההוא אשר ימצא בבתים המלאים מותר אפילו היו שם דברים הנאסרים בתורה כגון קדלי דחזירי או כרמים נטועים כלאים או ערלה ואפילו בבורות יתכן שהיה בחציבתן דבר אסור בטיח אשר בהן או הזכיר הבורות דרך מליצה להזכיר רבוי הטובה והשליט אותם בכל הנמצא בארץ במותר ובאסור והנה הותרו להן כל האיסורין זולתי אסור ע"ז כמו שיבאר עוד (להלן ז כה) לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך וגו' ולכך יזכיר כאן בפרשה שאחרי כן (להלן ז ה) מזבחותיהם תתצו וגו' לאבד ע"ז ומשמשיה ושאר כל הנמצא בארץ מותר והיה ההיתר הזה עד שאכלו שלל אויביהם ויש אומרים בשבע שכבשו וכן נראה בגמרא בפרק ראשון ממסכת חולין (שם) והרב כתב בהלכות מלכים ומלחמותיהם (רמב"ם פ"ח ה"א) חלוצי צבא משיכנסו בגבול הגוים וישבו מהם מותר להם לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם רעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלים אלו האסורים וכן שותה יין נסך ומפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן ואין זה נכון שלא בשביל פקוח נפש או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות והטובות וישבו בהן התיר להם שלל אויביהם ולא בכל חלוצי צבא אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו כמו שמפורש בענין וכן יין נסך שהזכיר אינו אמת שבכל איסורי ע"ז היא עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה הכל אסור שנאמר (להלן ז כו) שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא ואם לא נתכוון הרב אלא להתיר סתם יינן במלחמה וכי למה הוצרכנו לדבר זה איסורי תורה הותרו גזרות של דבריהם יהיו אסורות (הרמב"ן)

 בעל הטורים  סמך והיה כי יביאך לפרשת שמע לומר לך שבזכות תורה תפילין ומזוזה יכנסו לארץ: (בעל הטורים)

 ספורנו  אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת. שתשיג עושר בלי עמל: (ספורנו)


{יא}  וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ:

 אונקלוס  וּבָתִּין מְלָן כָּל טוּב דִי לָא מְלֵיתָא וְגֻבִּין פְּסִילָן דִי לָא פְּסַלְתָּא כַּרְמִין וְזֵיתִין דִי לָא נְצֶבְתָּא וְתֵיכוּל וְתִשְׂבָּע: (אונקלוס)

 יונתן  וּבָתִּין דְּמַלְיָין כָּל טוּבָא דְּלָא עָסַקְתָּ לְמִימְלֵי וּבֵירִין פְּסִילָן דְּלָא לָעִית לְמִפְסַל כַּרְמִין וְזֵיתִין דְּלָא טָרַחְתְּ לְמִינְצַב וְתֵיכוֹל וְתִיסְבּוֹעַ: (תרגום יונתן)

 רש"י  חצובים. לפי שהיו מקום טרשין וסלעים, נופל בו לשון חציבה: (רש"י)

 אבן עזרא  כל טוב. בשור''ק תחת חול''ם כי יתחלפו כי איננו סמוך: (אבן עזרא)


{יב}  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

 אונקלוס  אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִנְשֵׁי יָת (דַחַלְתָּא דַ) יְיָ דִי אַפְּקָךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  אִסְתַּמָּרוּ לְכוֹן דִּלְמָא תִתְנְשׁוּן דַּחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דִּפְרַק וְאַפֵּיק יַתְכוֹן פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִן בֵּית שִׁעֲבּוּד עַבְדַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מבית עבדים. כתרגומו מבית עבדותא, ממקום (ז) שהייתם שם עבדים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) פירוש מבית עבדים שהייתם שם עבדים לא מבית העבדים כי לא היו עבדים לעבדים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם מבית עבדים. שלא היו לך ערים ובתים מלאים: (אבן עזרא)

 ספורנו  השמר לך פן תשכח. כי עושר קנוי בזה האופן גורם ברוב המשך אחר התאוות ובחן ישכח האדם את עושהו: (ספורנו)


{יג}  אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ:

 אונקלוס  יָת יְיָ אֱלָהָךְ תִּדְחַל וְקָדָמוֹהִי תִּפְלָח וּבִשְׁמֵהּ תְּקַיַם: (אונקלוס)

 יונתן  מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן תֶּהֱווֹן דַּחֲלִין וּקְדָמוֹי תִּפְלְחוּן וּבְשׁוּם מֵימְרֵי יְיָ בִּקְשׁוֹט תּוּמוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובשמו תשבע. אם יש בך כל המדות הללו, (ח) שאתה ירא את שמו ועובד אותו, אז בשמו תשבע, שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך, ואם לאו לא תשבע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) פירוש לא שהוא מצוה לישבע כמו את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד שכל אחד מהם מצוה בפני עצמו אלא אם יש בך כל המדות הללו וכו' ואם לאו לא תשבע ואם כן וי"ו ובשמו נוסף וצריך להוסיף מלת אם קודם את ה' אלהיך תירא רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תירא. שלא תעשו מצות לא תעשה: תעבוד. במצות עשה: ובשמו תשבע. לא בשם אלהים אחרים להקים דבר ולכרות ברית וכן תשבע כל לשון רק באמת והטעם שלא יהיה לך אלוה שתשבע בשמו רק שם השם לבדו. ע''כ כתוב אחריו לא תלכון אחרי אלהים אחרי' ולא תנסו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם את ה' אלהיך תירא. כי אחר שצוה באהבה יזכיר ליראה אותו שלא יחטא ויענש ואתו תעבד לעשות כל אשר צוך כעבד שומר מצות אדוניו ויתכן שיהיה זה רמז לעבודת הקרבנות לשמו וכך אמרו בספרי (ראה ס) בפסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו (להלן יג ה) עבודו בתורתו עבודו במקדשו ירצה לפרש כי אחרי שהזהיר בשמירת כל המצות כלן ולשמוע בקולו יהיה "ואותו תעבודו" לעבדו במקדש בקרבנות ובשיר ובהשתחואות שם כי זה יקרא עבודה כמו שאמר (במדבר יח ז) עבודת מתנה אתן את כהונתכם ואמר (שם פסוק כג) ועבד הלוי ודרשו עוד "עבודו בתורתו" ללמוד התורה ולהגות בה וגם היא עבודה לפניו ולפי זה "ואותו תעבוד" ג"כ בקרבנות ור"א אמר את ה' אלהיך תירא שלא תעבור על מצות לא תעשה ואותו תעבוד במצות עשה ואיננו נכון מפני שאמר בכתוב האחר ואותו תיראו ואת מצותיו תשמורו ואותו תעבודו

"ובשמו תשבע" - אינו מצוה שישבע אבל הוא אזהרה כי בשמו בלבד תשבע לא בשם אל אחר על כן כתוב אחריו לא תלכון אחרי אלהים אחרים שלא תלכו אחריהם בדבר מכל אלו שלא תיראו מהם ולא תעבדו אותם ולא תשבעו בשמם אבל בגמרא של מסכת תמורה דרשו אותו בשבועת אמת דשריא אמרו בשמו תשבע דאמר רחמנא למה לי אם אינו ענין לשבועת הדיינין דנפקא ליה משבועת ה' תהיה בין שניהם תנהו ענין לשבועות דעלמא דשריין ואם אינו ענין לשבועה דמצוה דנפקא ליה מן ובו תדבקון (להלן יג ה) תנהו ענין לשבועה דחול וראיתי עוד בתנחומא אמר להן הקב"ה לישראל לא תהיו סבורין שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אין אתם רשאין להשבע בשמי אלא אם יהיו בך כל המדות הללו את ה' אלהיך תירא שתהיה כאותן שנקראו יראי אלהים אברהם יוסף איוב ואותו תעבוד שתהא מפנה עצמך לתורה ולמצות ולא יהיה לך עבודה אחרת לכך נאמר ואותו תעבוד ובו תדבק וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה והלא כבר נאמר (לעיל ד כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה והעושה לו פרקמטיא והמהנהו מנכסיו זהו שאמר ובו תדבק אם יש לך כל מדות אלו אתה רשאי להשבע ואם לאו אי אתה רשאי להשבע עד כאן לשון אגדה זו והנה פירוש הכתוב לדעתם "ובשמו תשבע" רשות שיתיר לנו להשבע בשמו על דרך הכבוד כאלו אמר את ה' אלהיך תירא אבל בשמו תשבע ולא תירא מזה ומפני ששם ההיתר הזה אחר היראה והעבודה דרשו שאין היתר לשבועה אלא לאחר כל המדות הללו או יאמר את ה' אלהיך תירא ותהיה יראתו גדולה על פניך עד שתהיה שמו לך לשבועה כי גם ברצותך לקיים כל דבר תשבע בשמו להרע ולא תמיר ויהיה פירוש "ואותו תעבוד" לדעתם שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד שעושה מלאכת רבו עיקר וצרכי עצמו עראי עד שיבא מזה מה שאמרו (אבות ב יב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים שאפילו צרכי גופו לשם עבודת האל יהיו יאכל ויישן ויעשה צרכיו כדי קיום הגוף לעבוד ה' כענין שאמרו (בראשית רבה ט ו) והנה טוב מאד זו שינה וכי שינה טובה היא מתוך שהוא ישן קמעא הוא עומד ועוסק בתורה ויתכוין בכל צרכי הגוף למקרא שכתוב (תהלים קמו ב) אהללה ה' בחיי אזמרה לאלהי וגו' וזה פירוש נכון (הרמב"ן)

 בעל הטורים  תירא. בגימ' תלמידי חכמים: (בעל הטורים)


{יד}  לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם:

 אונקלוס  לָא תְהָכוּן בָּתַר טַעֲוַת עַמְמַיָא מִטַעֲוַת עַמְמַיָא דִי בְסַחֲרָנֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תַהֲכוּן בָּתַר טַעֲוַות עַמְמַיָא מִנַּחֲלַת עַמְמַיָא דִּבְחִזְרָנֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מאלהי העמים אשר סביבותיכם. והוא הדין לרחוקים, אלא לפי שאתה רואה את סביבותיך תועים אחריהם, הוצרך להזהיר עליהם ביותר: (רש"י)


{טו}  כִּי אֵל קַנָּא יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (ס)

 אונקלוס  אֲרֵי אֵל קַנָא יְיָ אֱלָהָךְ שְׁכִנְתֵּהּ בֵּינָךְ דִילְמָא יִתְקֵף רָגְזָא דַיְיָ אֱלָהָךְ בָּךְ וִישֵׁצָךְ מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אֱלָהָא קַנְאָן וּפוּרְעָן יְיָ אֱלָהָכוֹן שְׁכִינְתֵּיהּ שַׁרְיָא בֵּינֵיכוֹן דִּלְמָא יִתְקוֹף רוּגְזָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכוֹן וִישֵׁיצִינוּךְ בְּסַרְהוֹבַיָא מֵעִילַוֵי אַפֵּי אַרְעָא: (תרגום יונתן)


{טז}  לֹא תְנַסּוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה:

 אונקלוס  לָא תְנַסוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן כְּמָא דִי נַסֵתוּן בְנִסֵיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  עַמִּי בְּנֵי יִשְרָאֵל הֲווֹ זְהִירִין דְּלָא תְנַסּוּן יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן הֵיכְמָא דְנַסִּיתוּן בְּעִישַרְתֵּי נִסְיוֹנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  במסה. כשיצאו ממצרים שנסוהו במים, שנאמר היש ה' בקרבנו (שמות יז, ז.): (רש"י)

 אבן עזרא  במסה. שם מקום הנזכר ויקרא שם המקום מסה ונפתח הבי''ת כמו וזבח וצלמונע בקרקר ויפקדם בטלאים ושם פירשתיו והטעם שאמרו היש השם בקרבנו ואם הוא נעבדנו רק אין לך צורך לבד שתשמור מצותיו ואם אתה תעשה הטוב בעיניו יעשה לך כל טוב ויהדוף את כל אויביך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תנסו את ה' אלהיכם. פירוש כאשר נסיתם במסה שלא תאמר אם יש ה' בקרבנו לעשות לנו נסים או שנצליח בהיותנו עובדים לפניו ונשבע לחם ונהיה טובים נשמור תורתו כי הכוונה שם כך היתה שאם יראו שהשם יתן להם מים בנס מאתו ילכו אחריו במדבר ואם לא יעזבוהו ונחשב להם לעון גדול כי אחרי שנתאמת אצלם באותות ובמופתים כי משה נביא השם ודבר ה' בפיהו אמת אין ראוי לעשות עוד שום דבר לנסיון והעושה כן איננו מנסה הנביא רק השם יתברך הוא מנסה לדעת היד ה' תקצר ולכך אסר לדורות לנסות התורה או הנביאים כי אין ראוי לעבוד השם על דרך הסתפק או שאלת מופת ונסיון כי אין רצון השם לעשות נסים לכל אדם ובכל עת ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס אלא אולי ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון וראוי שיקבל הכל במשפט צדק ולא כאשר אמרו אוילי עמנו (מלאכי ג יד) וכי הלכנו קדורנית מפני ה' ולכך אמר הכתוב בכאן שמור תשמרו מצותיו ועדותיו שהם הנסים שעשה לכם מכבר להיות לכם לעדות כגון הפסח והמצה והסוכה ותשמרו חקיו אע"פ שלא תדעו טעמם כי באמת ייטב לכם בסוף אין צורך לנסיון בתורה ובמצות אחרי שכבר נתאמת אצלכם שהוא מאתו יתברך וכן בכל דבר נביא המנוסה והמוחזק בנביא אמת באותות ובמופתים כדין התורה לא תנסו את דבריו בכל גמול ובכל עונש שיאמר לכם ולא תסתפקו ביכלתו יתעלה אבל האמינו בתורתו ותאמינו בנביאיו והצליחו והנה הבטיח כי סוף הכבוד לבוא בירושת הארץ ונצוח האויבים כי היא הטובה הגדולה והצריכה לאותו הדור ואחרי כן אמר כי גם לדורות הבאים אין צורך לנסיון בעשיית המצות אלא שישאלו מאבותיהם וזקניהם ויגידו להם אמתת התורה והמצות כאשר יפרש (פסוק כ) כי ישאלך בנך וגמר הפרשה (הרמב"ן)


{יז}  שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ:

 אונקלוס  מִטַּר תִּטְרוּן יָת פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן וּסְהֶדְוָתֵהּ וּקְיָמוֹהִי דִי פַקְדָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  מִינְטוֹר תִּנְטְרוּן יַת פִּקּוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן וּסְהִידְוָותֵיהּ וּקְיָימוֹי דְפַקֵּיד לְכוֹן: (תרגום יונתן)


{יח}  וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֶיךָ:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד דְכָשַׁר וּדְתַקֵן קֳדָם יְיָ בְּדִיל דְיֵיטַב לָךְ וְתֵעוּל וְתֵירַת יָת אַרְעָא טַבְתָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד דְּתַקִּין וּדְכָשַׁר קֳדָם יְיָ מִן בִּגְלַל דְּיוֹטִיב לְכוֹן וְתֵיעֲלוּן וְתֵירְתוּן יַת אַרְעָא טַבְתָּא דְקַיִים יְיָ לַאֲבָהַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  הישר והטוב. זו פשרה לפנים משורת הדין: (רש"י)

 הרמב"ן  ועשית הישר והטוב בעיני ה'. על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד ו למען ייטב לך הבטחה יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם ולרבותינו בזה מדרש יפה אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין והכוונה בזה כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר וזה ענין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז) לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח) ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז) לא תקלל חרש (שם פסוק יד) מפני שיבה תקום (שם פסוק לב) וכיוצא בהן חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח) ואפילו מה שאמרו (יומא פו) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות עד שיקרא בכל ענין תם וישר (הרמב"ן)


{יט}  לַהֲדֹף אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה: (ס)

 אונקלוס  לְמִתְּבַר יָת כָּל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ מֵקָדָמָךְ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  לְמִדְחֵי יַת כָּל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ מִן קֳדָמָךְ הֵיכְמָא דְמַלֵּיל יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר דבר. והיכן דבר, והמותי את כל העם וגו' (שם כג, כז.): (רש"י)

 אבן עזרא  להדוף. ה''א להדוף שורש והעד הדפו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  להדף. חסר וי''ו כי הגרגשי עמד ופנה: (בעל הטורים)


{כ}  כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם:

 אונקלוס  אֲרֵי יִשְׁאֲלִנָךְ בְּרָךְ מְחָר לְמֵימָר מָא סָהֶדְוָתָא וּקְיָמַיָא וְדִינַיָא דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהָנָא יָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יְשַׁיְילִינָךְ בְּרָךְ מְחַר לְמֵימָר מַה סְהִידְוָותָא וּקְיָימַיָא וְדִינַיָא דְפַקֵּיד יְיָ אֱלָהָנָא יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי ישאלך בנך מחר. יש מחר שהוא אחר זמן: (רש"י)

 אבן עזרא  מה העדות. הטעם למה זה העול עלינו בינות בני אדם ואמרת כי השם פדנו מבית עבדים והנה עשה לנו זאת הטובה והנה חייבים אנחנו ליראה את שמו כי כבר הכרנו כי הוא הטיב לנו ועוד ייטיב לנו להחיותנו כי מצותיו חיים הם למוצאיהם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות. שישאל תחלה על מה יעידו אלה המצות הנקראים "עדות" בעבור שהם זכר לנפלאותיו ועדות בהם כגון המצה והסוכה והפסח והשבת והתפילין והמזוזה ומה החקים כי נעלם טעמם בתורה והמשפטים ישאל מה המשפטים שנעשה במצות האלה שנסקול העושה מלאכה בשבת ונשרוף הבא על אשה ואמה ונכה את הארבעים לזורע כלאים כי משפטי ישוב המדינות בדיני השור והבור והשומרים ושאר הדינין שבתורה צדיקים וטובים הן כל רואיהם יכירון וצוה בתשובת השאלה הזאת שנגיד לשואל כל ענין יציאת מצרים והכוונה בזה הוא הטעם במה שאמר בעשרת הדברות (לעיל ה ו) אשר הוצאתיך מארץ מצרים כי יתכוון שנודיע לבן השואל כי ה' הוא הבורא והחפץ והיכול כאשר נתבאר לנו ביציאת מצרים וזה טעם "לעינינו" כי אנחנו היודעים ועדים מן האותות והמופתים שראינו שם כי השם אלהינו הוא האלהים בשמים ובארץ ואין עוד מלבדו כי כל זה יודע ביציאת מצרים כאשר פירשתי בדבור הראשון (שמות כ ב) והנה ראוי לנו לתת כבוד לשמו כי הוא בוראנו ואשר הגדיל חסדו עמנו ויצונו לעשות את החקים האלה הנזכרים בעדות חקים ומשפטים ליראה אותו בעשותנו העדות זכר לנפלאותיו לטוב לנו בעשיית החקים כי טובים הם אין בהם חק שתהיה בו רעה כלל אע"פ שלא נתברר טעמם לכל (הרמב"ן)

 ספורנו  מה העדות. החלק העיוני שהוא עדות מופתי: והחקים והמשפטים. החלק המעשי: אשר צוה ה' אלהינו אתכם. ולא הספיקו מצות בני נח: (ספורנו)


{כא}  וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה:

 אונקלוס  וְתֵימַר לִבְרָךְ עַבְדִין הֲוֵינָא לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וְאַפְּקָנָא יְיָ מִמִצְרַיִם בִּידָא תַקִיפָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵימְרוּן לִבְנֵיכוֹן מְשַׁעְבְּדִין הֲוֵינָן לְפַרְעה בְּמִצְרָיִם וְאַפֵּיקָנָא מֵימְרָא דַיְיָ מִמִּצְרַיִם בִּידָא תַּקִיפְתָּא: (תרגום יונתן)

 ספורנו  עבדים היינוי ובהיות שבעבדותנו לא היינו יכולים לקנות השלמות המכוון מאתו הפליא לעשות להוציאנו ולהביא אותנו אל הארץ שנוכל לקנות בה אותה השלמות: (ספורנו)


{כב}  וַיִּתֵּן יְהֹוָה אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ:

 אונקלוס  וִיהַב יְיָ אָתִין וּמוֹפְתִין רַבְרְבִין וּבִישִׁין בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ לְעֵינָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְגָרֵי מֵימְרָא דַיְיָ אָתִין וְתִימְהִין רַבְרְבִין וּמַכְתָּשִׁין בִּישִׁין בְּמִצְרַיִם וּבְפַרְעה וּבְכָל אֵינַשׁ בַּיְיתֵיהּ וַהֲוֵינָא חַמְיָין בְּעֵינָנָא: (תרגום יונתן)


{כג}  וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ:

 אונקלוס  וְיָתָנָא אַפֵּק מִתַּמָן בְּדִיל לְאַעֲלָא יָתָנָא לְמִתַּן לָנָא יָת אַרְעָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיָתָנָא אַפֵּיק פְּרִיקִין מִן בִּגְלַל לְאַעֲלָא יָתָנָא לְמִתַּן לָנָא יַת אַרְעָא דְקַיֵּים לְאַבְהָתָן: (תרגום יונתן)


{כד}  וַיְצַוֵּנוּ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה:

 אונקלוס  וּפַּקְדָנָא יְיָ לְמֶעְבַּד יָת כָּל קְיָמַיָא הָאִלֵין לְמִדְחַל יָת יְיָ אֱלָהָנָא לְטַב לָנָא כָּל יוֹמַיָא לְקַיָמוּתָנָא כְּיוֹמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵּיד עֲלָנָא יְיָ לְמֶעֱבַד יַת כָּל קְיָמַיָא הָאִילֵין לְמִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא לְטַב לָנָא כָּל יוֹמַיָא לְקַיָּימוּתָנָא כִּזְמַן יוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 ספורנו  ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה. להכין אותנו בשמירתם: ליראה את ה' אלהינו. וזה כהתבונן והכיר את גדלו וכל זה רצה לטוב לנו כל הימים. כי חפץ חסד הוא לא לתועלתו. לחיותנו כהיום הזה: (ספורנו)


{כה}  וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ: (ס)

 אונקלוס  וְזָכוּתָא תְּהֵא לָנָא אֲרֵי נִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא הָדָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא כְּמָא דִי פַקְדָנָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּזְכוּ יְהֵא נְטִיר לָנָא לְעַלְמָא דְאָתֵי אֲרוּם נִנְטוֹר לְמֶעֱבַד יַת כָּל תַּפְקֵידְתָּא הָדָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא הֵיכְמָא דְפַקֵדְנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וצדקה תהיה לנו. י''א מכאן רמז לשכר המצות לעוה''ב ולפי הפשט כי מדרך הצדקה חייבים אנחנו לשמור את רצונו כי הוא אדוננו והנכון בעיני כי כל הגוים יראו שאנחנו צדיקים בשמרנו מצותיו וחקיו שהם צדיקים כי כן כתוב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  המצוה הזאת לפני ה' אלהינו. מלמד שהמצות באות ומעידות לפני ה' ופ''א דלפני כפולה לומר שנכנסות לפני ולפנים: כאשר צונו. כי יביאך. בשכר המצות: (בעל הטורים)

 אור החיים  וצדקה תהיה לנו וגו'. צריך לדעת הכונה במאמר צדקה, ורמב''ן פירש שחוזר אל שכר המצות כי יהיה בתורת צדקה מה' כי עבדים אנחנו וחייבים לעבוד ואין לנו דין שכר ע''כ, ואין הכתוב מיושב על נכון לדבריו ז''ל, עוד צריך לדעת כוונת אומרו לפני ה' כאשר ציונו וגו':

אכן הכוונה היא לפי שיש ב' הדרגות בעבודת ה', א' היא עבודה מיראה, וזה היא חיוב על כל הנבראים שכל עבד ירא מרבו על דרך אומרו (מלאכי א') אם אדונים אני איה מוראי, והוא מאמר הכתוב (עקב י' י''ב) מה ה' אלהיך שואל מעמך כ''א ליראה. ב' היא עבודה מאהבה, והיא מצוה רבה ועצומה, אבל אין חיובה לצד היות האדם עבד שיהיה אוהב, די שלא ישנא ויעבוד הצריך, וזה הוא דבר שחייב העבד לרבו, וכנגדו רבו חייב לזונו ולפרנסו כיד רבו, כנגד חיוב המוטל לצד היותו עבד אמר הכתוב שקודם לזה ויצונו ה' ליראה את ה', וגמר אומר לטוב לנו וגו' לחיותינו וגו', פירוש מצות ה' באה בחיוב ליראה כמשפט עבד למלכו, וגם על ה' להטיב כיד המלך לפרנסה ולכלכלה לחיותינו כי חייב האדון בפרנסת עבדו:

ואומרו כהיום הזה פירוש כסדר שהוא עושה היום הזה שהוא זן ומפרנס מוריד המן וגו' ומכסה כאומרם ז''ל (מד''ר תבא פ''ז) שהיתה כסותם גדלה עמהם כחומט והעננים מגהצים הבגדים, וכנגד עבודה מאהבה אמר זה אינו בחיוב העבד אלא בדרך צדקה תהיה לנו כי נשמור וגו' לפני ה', רשם בזה תכלית האהבה על דרך אומרם ז''ל (חובת הלבבות שער אהבת ה' פ''א) וז''ל האהבה היא כלות הנפש ונטותה אל הבורא, וזו היא דביקות הנפש לפני אור הנערב הוא ה' אלהינו, ואומרו כאשר ציונו פירוש לא לצד שום פניה אלא לעשות מצות ה' כדרך אומרו (תהלים מ') לעשות רצונך אלהי חפצתי, שזה הוא עשות המצוה באהבה שלמה ועיין מה שפירשתי בפרשת אחרי מות בפסוק כמעשה ארץ מצרים וגו', ודבר זה בו יצטדק אדם ויקו לשכר גם כפי הדין, והגם שכפי האמת עלינו לשלם שכר לאלהינו ברוך הוא שהטעימנו עריבות נעימות מתיקות אהבתו בלבנו מתוקים וערבים לאין תכלית, אלא שיטול אדם שכר על התעצמותו עד שהשיג טעם בחיים:

עוד רמז הכתוב רמז נעלם שבאמצעות שמירת המצות תהיה לנו חלקנו שכינתו יתברך הנקראת צדקה (תיקוני זוהר תכ''א) והבן: (אור החיים)

 ספורנו  וצדקה תהיה לנו. וזה שאמרתי לך לטוב לנו כל הימים רצוני לומר לטוב לנו בעולם הזה ובעולם הבא: לחיתנו כהיום הזה. חיי שעה ולהיות לנו צדקה וזכות לפני ה' אלהינו בעולם הנצחי: (ספורנו)

דברים פרק-ז

{א}   שביעי  כִּי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ:

 אונקלוס  אֲרֵי יְעֵלִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמֵירְתַהּ וִיתָרֵךְ עַמְמִין סַגִיאִין מִן קֳדָמָךְ חִתָּאֵי וְגִרְגָשָׁאֵי וֶאֱמֹרָאֵי וּכְנַעֲנָאֵי וּפְרִזָאֵי וְחִוָאֵי וִיבוּסָאֵי שִׁבְעָא עַמְמִין סַגִיאִין וְתַקִיפִין מִנָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יַעֲלִינָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְעָא דְאַתְּ עָלֵיל לְתַמָּן לְמֵירְתָהּ וְיִגְלֵי עַמְמִין סַגִּיאִין מִן קֳדָמָךְ חִתָּאֵי וְגִרְגְּשָׁאֵי וְאֵימוֹרָאֵי וּכְנַעֲנָאֵי וּפְרִיזָאֵי וְחִיוָאֵי וִיבוּסָאֵי שִׁבְעָתֵי עַמְמִין סַגִּיאִין וְתַקִּיפִין מִינָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונשל. לשון השלכה והתזה, וכן ונשל הברזל (דברים יט, ה.): (רש"י)

 אבן עזרא  ונשל. הנו''ן שורש והוא מגזרת כי ישל זיתך: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ונשל. ג' דין ואידך ונשל ה' אלהיך את הגוים האלה מפניך ונשל הברזל מן העץ אלמלא שחטאו ישראל לא היו צריכין לכלי זיין וזהו ונשל גוים ונשל הברזל: (בעל הטורים)


{ב}  וּנְתָנָם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם:

 אונקלוס  וְיִמְסְרִנוּן יְיָ אֱלָהָךְ קֳדָמָךְ וְתִמְחִנוּן גַמָרָא תְגַמַר יָתְהוֹן לָא תִגְזַר לְהוֹן קְיָם וְלָא תְרַחַם עֲלֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִמְסְרִינוּן יְיָ אֱלָהָכוֹן קֳדָמֵיכוֹן וְתִמְחִינוּן גַּמָרָא תְּגַמְרוּן יַתְהוֹן בְּשַׁמַתָּא דַיְיָ לָא תִגְזְרוּן לְהוֹן קְיָים וְלָא תְרַחֲמוּן עֲלֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תחנם. לא תתן להם חן, אסור לו לאדם לומר כמה נאה כותי זה. (ט) דבר אחר, לא תתן להם חנייה בארץ (עבודה זרה כ.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) לפי טעם זה קשה הל"ל בנו"ן כיון שהוא לשון חן אי נמי הל"ל תחונם מלא וי"ו לכן פירש דבר אחרלא תתן להם חנייה כלומר אף אם לא תכרות אתו ברית ותאמר בלבבך יהיה לי למס עובד לכן אמר ולא תתן להם שום חנייה בעולם בארץ. ולטעם אחרון קשה לא הל"ל אלא לא תחנם שאינו רשאי ליתן לו חנייה וכל שכן שאין להכרית עמו ברית לכן צריך גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)


{ג}  וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ:

 אונקלוס  וְלָא תִתְחַתַּן בְּהוֹן בְּרַתָּךְ לָא תִתֵּן לִבְרֵהּ וּבְרַתֵּהּ לָא תִסַב לִבְרָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִתְחַתְּנוּן בְּהוֹן בְּנָתֵיכוֹן לָא תִתְּנוּן לִבְנֵיהוֹן וּבְנָתֵיהוֹן לָא תִסְבוּן לִבְנֵיכוֹן דְּכָל מַאן דְּמִתְחַתֵּן בְּהוֹן כְּמִתְחַתֵּן בְּטַעֲוַותְהוֹן: (תרגום יונתן)


{ד}  כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר:

 אונקלוס  אֲרֵי יַטְעֲיַן יָת בְּרָךְ מִבָּתַר פָּלְחָנִי וְיִפְלְחוּן לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וְיִתְקֵף רָגְזָא דַיְיָ בְּכוֹן וִישֵׁצָךְ בִּפְרִיעַ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יַטְעֲיָין בְּנָתֵיהוֹן יַת בְּנֵיכוֹן מִן בָּתַר פּוּלְחָנִי וְיִפְלְחוּן לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וְיִתְקוֹף רוּגְזָא דַיְיָ בְּכוֹן וִישֵׁצִינְכוֹן בְּסַרְהוּבַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי יסיר את בנך מאחרי. בנו של כותי כשישא את בתך, יסיר את בנך אשר תלד לו בתך מאחרי, למדנו שבן בתך הבא מן הכותי קרוי בנך, (י) אבל בן בנך הבא מן הכותית, אינו קרוי בנך אלא בנה, שהרי לא נאמר על בתו, לא תקח כי תסיר את בנך מאחרי, אלא כי יסיר את בנך וגו' (קידושין סח:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ר"ל מה דכתיב כי יסיר את בנך דמשמע דנתינת טעם הוא אדלעיל מיניה ואמה הוא נתינת טעם ואין לומר דנתינת טעם ארישא דקרא דכתיב בתך לא תתן לבנו דאם כן הל"ל כי יסיר את בתך וגו' ואין לומר דקאי אסיפא דקרא כדמשמע פשוטו של קרא ובתו לא תקח לבנך ולכך כתיב כי יסיר את בנך זה אינו דהא כתיב כי יסיר ואי קאי אסיפא הל"ל כי תסיר לשון נקבה אלא בנו של כותי וכו' כלומר ויסורנו הכותי מאחרי אבל בן בנך הבא מן הכותית אינו קרוי בנך ומשום הכי לא הקפידה התורה עליו מפני שכבר מוסר הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי יסיר את בנך. שב אל בנו הנזכר והוא שלא תתן בתך לבנו או לא תקח הבת הנזכרת: (אבן עזרא)


{ה}  כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ:

 אונקלוס  אֲרֵי אִם כְּדֵין תַּעַבְּדוּן לְהוֹן אֱגוֹרֵיהוֹן תְּתָרְעוּן וְקָמָתְהוֹן תְּתַבְּרוּן וַאֲשֵׁרֵיהוֹן תְּקוֹצְצוּן וְצַלְמֵי טַּעֲוָתְהוֹן תּוֹקְדוּן בְּנוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אִין כְּדֵין תַּעַבְדוּן לְהוֹן אִיגוֹרֵיהוֹן תִּסְתְּרוּן וְקָמַתְהוֹן תְּתַבְּרוּן וְאִילָנֵי סִיגְדֵיהוֹן תְּקַצְצוּן וְצַלְמֵי טַעֲוַותְהוֹן תּוּקְדוּן בְּנוּרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מזבחתיהם. של בנין: מצבותם. אבן אחת: ואשיריהם. אילנות שעובדין אותן: ופסיליהם. צלמים: (רש"י)

 אבן עזרא  כי אם. רק כה עשו להם כטעם כי עם קדוש אתה ולא תתגאל בדברי הכותיו' המצויירו' במצבות ואשרים: (אבן עזרא)


{ו}  כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

 אונקלוס  אֲרֵי עַם קַדִישׁ אַתְּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בָּךְ אִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעַם חַבִּיב מִכֹּל עַמְמַיָא דִי עַל אַפֵּי אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם עַמָּא קַדִּישָׁא אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן וּבְכוֹן אִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן מְטוֹל לְמֶהֱוֵי לֵיהּ לְעַם חָבִיב מִן כֻּלְהוֹן עַמְמַיָא דְעַל אַנְפֵּי אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  סגלה. פירשתיו והוא דבר נחמד לא ימצא בכל מקום כמוהו וכן וסגול' מלכים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגלה. שאין לך קצין שוטר ומושל בכל מלאכי מעלה אבל אתה סגולת ה' תחת ידו ולכך לא תטעה לעבוד ע"ז מאלהי העמים וכבר הזכרתי זה פעמים רבות וזה טעם לא מרבבם מכל העמים כי היה ראוי שיהיו הרבים למלך כענין שכתוב (משלי יד כח) ברב עם הדרת מלך ויפקיד שרי צבאות בראש הנשארים ואתם המעט ואע"פ כן חשק בכם ויבחר בכם וטעם חשק שנקשר עמכם בקשר אמיץ שלא יפרד מכם לעולם מלשון וחשוקיהם כסף (שמות כז י) ויבחר בכם מכל העמים שתהיו אתם סגולה ונחלה לו כי הבחירה בכל מקום ברירה מן האחרים ואמר הטעם כי מאהבת ה' אתכם בחר בכם שראה אתכם ראויים להתאהב לפניו ונבחרים לאהבה יותר מכל העמים ולא הזכיר בזה טעם מן הבחירה כי הנבחר לאוהב היודע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו וישראל ראויים לכך מכל עם כמו שאמרו (ביצה כה) שלשה עזים הם ישראל באומות כי יעמדו לו בנסיונות או יהודאי או צלוב (שמו"ר מב ט) וטעם בכם בעבור אבותיכם שהגיע ענינם עד שנשבע להם כדי שלא יגרום החטא ותבטל הבטחתם ועל כן הוציא אתכם מארץ מצרים ביד חזקה ויפדך רמז שהכה אותם תחתיך כענין שנאמר (ישעיהו מג ג) נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך (הרמב"ן)

 ספורנו  כי עם קדוש אתה. ואין ראוי שתחלל קדושתך להוליד זרע פסול כאמרו כי חלל יהודה את קדש ה' אשר אהב וגו': (ספורנו)


{ז}  לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְהֹוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים:

 אונקלוס  לָא מִדְסַגִיאִין אַתּוּן מִכָּל עַמְמַיָא צָבֵי יְיָ בְּכוֹן וְאִתִּרְעֵי בְכוֹן אֲרֵי אַתּוּן זְעֵרִין מִכָּל עַמְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  לָא מִן בִּגְלַל דְּאַתּוּן גֵּיוְתָנִין מִן כֻּלְהוֹן אוּמַיָא צָבֵי יְיָ בְּכוֹן וְאִתְרְעֵי בְּכוֹן אֱלָהֵן דְּאַתּוּן מַכִּיכֵי רוּחָא וְעִנְוְותָנִין מִכָּל עַמְמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא מרבכם. כפשוטו. ומדרשו, לפי שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם טובה, לפיכך חשקתי בכם: כי אתם המעט. הממעטין עצמכם, כגון אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח, כז.), וכגון משה ואהרן שאמרו ונחנו מה (שמות טז, ח.), לא כנבוכדנצר שאמר אדמה לעליון (ישעיה יד, יד.), וסנחריב שאמר מי בכל אלהי הארצות (שם לו, כ.), וחירם שאמר אני מושב אלהים ישבתי (יחזקאל כח, ב.): כי אתם המעט. הרי כי משמש בלשון דהא: (רש"י)

 אבן עזרא  חשק ה' בכם ויבחר בכם. ולא באחרים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לא מרבכם. כתיב חסר לומר מרבנות שבכם שאתם ממעיטים עצמכם: כי אתם המעט. ה' מעט נ''ז משפחות בפרשת פנחס וח' בלוים הרי ס''ה. וכשתצרף עמהם ה' בנות צלפחד יהיו שבעים: (בעל הטורים)

 אור החיים  כי אתם המעט. לא הספיק מאמר לא מרובכם, שאז ישנו בנשמע שאינם מרובים אלא שוים תלמוד לומר אתם המעט: (אור החיים)

 ספורנו  לא מרבכם. לא כדי שיתכבד ברב עם: (ספורנו)


{ח}  כִּי מֵאַהֲבַת יְהֹוָה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם:

 אונקלוס  אֲרֵי מִדְרַחַם יְיָ יָתְכוֹן וּמִדִנְטַר יָת קְיָמָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתְכוֹן אַפֵּיק יְיָ יָתְכוֹן בִּידָא תַקִיפָא וּפָרְקָךְ מִבֵּית עַבְדוּתָא מִידָא דְפַרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם מִן בִּגְלַל דְּרָחִים יְיָ יַתְכוֹן וּמִן דְּנָטִיר יַת קְיָימָא דְקַיֵּים לְאַבְהַתְכוֹן אַפֵּיק יַתְכוֹן פְּרִיקִין בִּידָא תַּקִּיפְתָּא וּפְרִקְכוֹן מִבֵּית שִׁעֲבּוּד עַבְדַיָא מִן יְדָא דְפַרְעה מַלְכָּא דְמִצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי מאהבת ה'. הרי כי משמש בלשון אלא, לא מרובכם חשק ה' בכם אלא מאהבת ה' אתכם: ומשמרו את השבועה. מחמת שמרו (כ) את השבועה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) שהמ"ם הזה אין שימושו במקום מן כמנהגו ברוב המקומות רק הוא מ"ם הסיבה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומשמרו. שם הפעל: (אבן עזרא)

 ספורנו  כי מאהבת ה' אתכם. בהיותכם זרע אוהביו וחושבי שמו: (ספורנו)


{ט}   מפטיר  וְיָדַעְתָּ כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי (מצותו) מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר:

 אונקלוס  וְתִדַע אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ הוּא אֱלֹהִים אֱלָהָא מְהֵימְנָא נָטֵר קְיָמָא וְחִסְדָא לְרַחֲמוֹהִי וּלְנָטְרֵי פִקוֹדוֹהִי לְאַלְפֵי דָרִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְדְּעוּן אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן הוּא דַיָינָא תַקִּיפָא וּמְהֵימְנָא נְטִיר קְיָימָא וְטִיבוּ לְרַחֲמוֹי צַדִּיקַיָא וּלְנַטְרֵי פִּיקוּדוֹי לְאַלְפֵי דָרִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  לאלף דור. ולהלן הוא אומר לאלפים (דברים ה, י.), כאן שהוא סמוך אצל לשומרי מצותיו העושין מיראה, הוא אומר לאלף, (ל) ולהלן שהוא סמוך אצל לאוהביו העושין מאהבה, ששכרם יותר גדול, הוא אומר לאלפים: לאוהביו. אלו העושין מאהבה: ולשומרי מצותיו. אלו העושין מיראה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) כלומר העושין מיראה לאלף דור והעושים מאהבה אלפים דור ואף על פי דהכא נמי כתיב לאוהביו לפני שומרי מצותיו יש לומר לאוהביו מוסב אדלעיל מיניה אשומר הברית והחסד ולשומרי מצותיו קאי אמה דכתיב אחריו וכן לעיל נמי דכתיב לאלפים וכתיב נמי לשומרי מצותיו אף התם יש לומר לאוהביו מוסב אדלעיל מיניה דהיינו מה שכתב לפניו לאלפים ולשומרי מצותיו קאי אמה שכתוב אחריו לאלף דור כמו הכא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הוא האלהים. הטעם זה הוא האלהים באמת שיש לו כח והוא נאמן והטעם בעבור השבוע' כי יש נאמן ואין בו כח למלאו' שבועתו ויש בעל כח שאיננו נאמן: שומר הברית והחסד לאוהביו. אין למעלה מהם: ולשומרי מצותיו. אחריהם. או פירושו אוהביו בלב הם שומרי מצותיו בפה ובפעל: לאלף דור. טעה האומר כי בשלשים אלף וששת אלפים ישוב גלגל המזלות כי הנה נמצא' המעל' בשבעים שנה וטעם אלף עד אין קץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וידעת. מיציאת מצרים כי ה' אלהיך הוא האלהים שברא שמים וארץ כאשר פירשתי (לעיל ו כ) ועוד תדע מזה שהוא האל הנאמן שלא ישוב דברו ריקם והוא שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו יראי שמו לאלף דור בזרעם כאשר שמר לך ברית אבותיך ותדע כי הוא משלם לשונאיו רשעם אל פני כל אחד מהם להאבידו כאשר האביד את המצרים ולא אחר להם והמדה הזאת אשר הזכיר אמת לעולם אע"פ שיש רשע מאריך ברעתו לא יהיה לו כן רק מפני המדה הזאת הנזכרת שהוא שומר החסד והנה עשה שום טובה שצריך לשלם לו אם כן אין במדותיו של הקב"ה אלא שתי מדות הללו משלם טובה תחת טובה ומשלם רעה תחת רעה ויתכן כי שונאיו המוחלטים מכחישים באלהותו (ו) אין להם זכות כלל וכמו שאמרו (קהלת רבה ז לב) אמר רבי יאשיה מפני שלשה דברים הקב"ה מאריך אפים לרשעים בעולם הזה שמא יעשו תשובה או עשו מצות שהקב"ה ישלם שכרן בעולם הזה או שמא יצאו מהן צדיקים שכך מצינו שהאריך אפים לאחז ויצא ממנו חזקיהו וגם לאמון ויצא ממנו יאשיהו וגם לשמעי ויצא ממנו מרדכי וכל אלו אינם בכלל שונאיו ויש במלת "אל פניו" סוד ברשע וטוב לו והחזיר ושמרת את המצוה וגו' לומר לכן תשמור את המצוה ואת החקים ואת המשפטים שלא תהיה משונאיו האובדים אבל תהיה מאוהביו ושומרי מצותיו הנזכרים לטובה ולחיים (הרמב"ן)

 אור החיים  ולשומרי מצותיו לאלף דור. רבותינו ז''ל אמרו (סוטה לא.) שלעושים מיראה לאלף דור ולעושים מאהבה אלפים כאומרו (שמות כ' ו') ועושה חסד לאלפים לאוהבי וגו', ונראה כי לא כפל לבד יגיד אלפים כי בודאי שעושה מאהבה אין קץ לשכר מעשיו, ולאלפים האמור באוהביו לשון רבים יכולנו לומר עד מאה אלף, וטעם שאמר סתם כי אין שיעור שוה לאהבה ויש בין אוהב לאוהב כפלי כפלים אלא קטן שבאוהבים כפלים כגדול שביראים: (אור החיים)

 ספורנו  האל הנאמן. קיים על ענין אחד לא ישתנה: שומר הברית ומשלם לשונאיו. וטעם רשע וטוב לו הוא לשתי סבות האחת הוא זכות אבות. והשנית איזה זכות שנמצא לרשע עצמו בלתי מגיע אל שיזכה בו לחיי עוה''ב ומשלם לו בעולם הזה שאין הקב''ה מקפח שכר כל בריה: (ספורנו)


{י}  וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ:

 אונקלוס  וּמְשַׁלֵם לְסָנְאוֹהִי טָבָן דִי אִנוּן עָבְדִין קֳדָמוֹהִי בְּחַיֵיהוֹן לְאוֹבָדֵיהוֹן לָא מְאַחַר עֹבַד טָב לְסָנְאוֹהִי טַבְוָן דִי אִנוּן עָבְדִין קָדָמוֹהִי בְּחַיֵיהוֹן מְשַׁלֵם לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְשַׁלֵּם לְסַנְאוֹי אֲגַר עוֹבָדֵיהוֹן טַבְיָא בְּעַלְמָא הָדֵין מִן בִּגְלַל דִּמְשֵׁיצְיָא יַתְהוֹן בְּעַלְמָא דְּאָתֵי וְלָא מַשְׁהֵי לְסַנְאוֹי אֶלָא עַד דְּהִינוּן בְּחַיִּין בְּעַלְמָא הָדֵין מְשַׁלֵּם לְהוֹן גּוּמְלֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומשלם לשנאיו אל פניו. בחייו משלם לו גמולו הטוב, (מ) כדי להאבידו מן העולם הבא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאם לא כן קשיא רישא לסיפא דברישא משמע דאף לשונאיו משלם גמולם הטוב ובסיפא כתיב להאבידו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומשלם לשונאיו. לכל א' משונאיו כמו וצדיקים ככפיר יבטח: אל פניו. הטעם לעצמו. וי''א כמו בפניו בכעסו והטעם כי ישלם לשונאיו בעבור ששנאו האמת: להאבידו ל. א יאחר לשונאו. י''א כי הטעם ישלם לרשע גמול טוב שעשה בעוה''ז ולא יאחר לתת לו בעוה''ב והנכון בעיני שהוא כנגד אוהביו שהם עומדים לאלף דור שונאיו יאבדו והוסיף לא יאחר שיחשוב שיעמוד בנו או בן בנו כטעם על שלשים ועל רבעים: (אבן עזרא)

 אור החיים  ומשלם לשונאיו וגו'. קשה למה אמר שונאיו לשון רבים וגמר אמר פניו להאבידו לשון יחיד, ואולי כי טעם אומרו לשון רבים כי לא ישלם לרשע אל פניו אלא כשיראה כי לא הוא בלבד שונא אלא גם הבאים ממנו כיוצא בו שבזה אין לו תקוה, והוא אומרו ומשלם לשונאיו לשון רבים, אבל אם לא יהיה שונא אלא הוא וזרעו הבא ממנו לא יהיה שונא ברא מזכה אבא ולא ישלם לו להאבידו:

וגמר אומר בלשון יחיד כי ביחיד מדבר הכתוב אלא שהעירך בדבר האמור במה שאמר שונאיו ל' רבים, וחזר לומר לא יאחר וגו' פירוש ואם אין הרשע בא ברבים אלא הוא לבד שונא ולא הבאים אחריו יתחכם ה' עמו באופן אחר ולא יאחר לו בעולם הזה לשלם לו עונשו כדי שלא ירשיע עוד ותאבד תקותו אלא ימהר לשלם לו מיתה שהוא חייב בה או יסורין כיון שיש לו תקוה שיזכה באמצעות בנו:

ואומרו אל פניו על דרך אומרם ז''ל (ירושלמי ע''ז פ''ג) שהצדיקים מטעימם ה' סמוך למיתתם מעין עולמם ונפשם שבע' וישנים מתוך שמחה, והרשעים מראה להם הרעה המזומנת להם קודם צאתם מהעולם (אסתר רבה פ' ותמאן המלכה ושתי), והוא אומרו לא יאחר לשונאו אל פניו פירוש בעולם הזה קודם שיטמנו פניו בעפר יראהו תשלומיו ולא יאחר עד בואו שמה:

חסלת פרשת ואתחנן (אור החיים)


{יא}  וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם: (פפפ)

 אונקלוס  וְתִטַר יָת תַּפְקֶדְתָּא וְיָת קְיָמַיָא וְיָת דִינַיָא דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמֶעְבָּדְהוֹן: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וְתִנְטְרוּן יַת תַּפְקֵידְתָּא וְיַת קְיָמַיָא וְיַת דִּינַיָא דַּאֲנָא מְפַקֵּיד יַתְכוֹן לְמֶעֱבַדְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  היום לעשותם. ולמחר לעולם (נ) הבא ליטול שכרם:

חסלת פרשת ואתחנן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש שמלת היום דבוק עם לעשותם לא עם מצוך דלעיל מיניה כי לא היה הציווי היום: חסלת פרשת ואתחנן (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושמרת. הטעם כאשר השם שומר הברית שמור אתה מצותיו:

חסלת פרשת ואתחנן (אבן עזרא)

 ספורנו  היום לעשותם. ולא תטריד מחשבתך אם לא תקבל שכר מהם בעולם הזה: חסלת פרשת ואתחנן (ספורנו)